Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
מנחמיה	מְנַחֶמְיָה היא מושבה בקצה הצפוני של המועצה האזורית עמק המעיינות, ממוקמת בקרבת כביש 90, כחמישה קילומטר דרומית לצמח וכ-18 קילומטר מצפון לבית שאן. בין השנים 1951–2005 המושבה הייתה מוכרת כמועצה מקומית. ייסוד המושבה ייסוד המושבה התבצע בשלושה שלבים: ב-23 - 26 בדצמבר 1901 התיישבו חמש המשפחות הראשונות על אדמות שנרכשו בדרום עמק הירדן, ליד הכפר עבודייה, ב-25 בדצמבר 1902 כ"ה בכסלו תרס"ג נוצר איחוד של מתיישבי עבודייה עם אדמות מלחמיה, בינואר 1903 התגבשה המושבה מלחמיה שכללה 12 משפחות ואליהן התווספו שמונה משפחות מזכרון יעקב, "מלחמיה" היא היישוב היהודי הראשון באזור בעת החדשה. בו' באייר תר"פ (24 באפריל 1920) הותקפה מלחמיה על ידי פורעים ערבים והמתיישבים נאלצו להתפנות לתקופה קצרה. בשנת 1921 שונה שמה של המושבה למנחמיה על שם מנחם, אביו של הנציב העליון הרברט סמואל. בראש המושבה עמד ועד המושבה בניהולו רב השנים של מאיר דוד רוזנצויג. בנו, ירמיהו רוזנצויג, נודע כנגן הרמוניקה (מפוחית יד) ומספר סיפורים, ירמיהו חיבר ושר את השיר "על הגורן בליל לבנה". במנחמיה הוקם בית-מרקחת אזורי לפני מלחמת העולם הראשונה. הוקמה בה מחצבה, שבה כרו חומרי גלם עבור ביח"ר "נשר" שליד חיפה; המחצבה סיפקה עבודה גם לקיבוצי עמק הירדן בראשיתם. הוקם בה גם מפעל לייצור גבס, שסיפק עבודה לתושבי מנחמיה. במקום היה קיים מוזיאון לתולדות הרפואה באזור, ולתולדות מנחמיה ונהריים. התנהלות כמועצה מקומית היישוב התנהל כמועצה מקומית משנת 1951 עד 2005. שטח השיפוט של המועצה היה 6,000 דונם. בראש המועצה עמד בני שליטא בין השנים 1956–1992. שליטא נבחר בפעם האחרונה בשנת 1989 אך כיהן כראש מועצה לעומתית בה היה רוב לאופוזיציה. מסיבה זו הורה שר הפנים בשנת 1992 על פיזור המועצה ועריכת בחירות חדשות שהביאו להחלפת שליטא על יד אהרון מונדרי. בשנת 1997 פיזר שר הפנים את המועצה בשנית, והפעם הוא מינה ועדה קרואה לניהול היישוב. גם לאחר מכן ידעו הבחירות במועצה עימותים חריפים שהגיע לתביעת לשון הרע בבית המשפט. מ-1999 עד 2004 היה ראש המועצה עמית בן-צבי. הוא התפטר בשל צבירת גירעונות בקופת המועצה (התפטרות מסיבה זו היוותה תקדים ארצי). במקום בן-צבי, נכנס לתפקיד ממלא מקומו, איבור אלטשולר, שהחזיק בתפקיד פחות משנתיים. בא' בטבת ה'תשס"ו (1 בינואר 2006) המועצה בוטלה והמושבה הועברה להתנהל תחת מועצה אזורית עמק המעיינות. גידולים חקלאיים במנחמיה מגדלים מגוון פירות, בהם אשכוליות אדומות, קלמנטינות, תפוזים, בננות, זיתים, תמרים וענבים. ראו גם בית הרופא במנחמיה לקריאה נוספת עבר הדני, מנחמיה בת שישים [תרס"ב-תשכ"ב/ 1902- 1962], הוצאת יובל, תשכ"ג/ 1963. קישורים חיצוניים מנחמיה באתר הרשות לפיתוח הגליל. הערות שוליים קטגוריה:מושבות קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה קטגוריה:מאורעות תר"פ קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1901 קטגוריה:מנחמיה קטגוריה:הנצחת בריטים בישראל	2024-04-19T04:25:22
מסעדה (יישוב)	מַסְעָדֶה (בערבית: مسعدة) היא מועצה מקומית ברמת הגולן שבמחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. כל תושבי המקום משתייכים לעדה הדרוזית. שם זה מגיע מן השורש הערבי س ع د (ס-ע-ד), במשמעות משותפת לעברית, בהוראת "סיוע", וגם "שמחה". סמוך ממזרח ליישוב שוכנת שמורת הטבע "בריכת רם", הנקראת בפי המקומיים "בְּחֵ֫ירֶת מַסְעַדֶה". במרכזה אגם מים מתוקים טבעי, ממנו משקים גידולים באזור. אגן הבריכה ממוקם במוצא בקעת יעפורי, הקרויה על-שם קברו של נבי יעפורי, אחד מארבעת הקברים הקדושים לעדה הדרוזית. יער אודם שבשמורת יער אודם שוכן מדרום ליישוב. מאז ההכרזה על מסעדה כמועצה מקומית נוהלה המועצה על ידי גוף ממונה שלא נבחר לתפקיד. לקראת הבחירות המקומיות של 2018 החליט שר הפנים לערוך לראשונה בחירות מקומיות ב-4 המועצות הדרוזיות בגולן על אף החשש מהחרמת הבחירות על ידי התושבים ששמרו ברובם על נאמנות לסוריה. לקראת הבחירות נרשמו במסעדה שלושה מתמודדים לראשות המועצה ו-4 רשימות למליאת המועצה שאמורה הייתה למנות 9 מושבים בעת היבחרה, אך סמוך לקיום הבחירות פרשו כל המועמדים והרשימות, הבחירות בוטלו, ובהתאם לחוק צפויה להתמנות במועצה ועדה ממונה. היסטוריה חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר במסעדה ("אלמסעדה") בשנת 1870 וכתב כי זהו כפר קטן, "שיושבים בו דרוזים בבתים הבנויים בנייה גסה מאוד מאבני בזלת". גלריה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים דרוזיים ברמת הגולן קטגוריה:שביל הגולן קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-09-09T01:03:49
מעיליא	שמאל\|ממוזער\|250px\|כנסיית הבשורה במעיליא מעִילְיָא (בערבית: معليا) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. הכפר שוכן בגליל העליון, בסמוך לעיר מעלות-תרשיחא. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1957. במרכז הכפר נמצאת מצודה צלבנית בשם מבצר המלך. מעיליא הוא אחד הכפרים הערביים היחידים בישראל שרוב מוחלט של תושביו (100%) הם ערבים-נוצרים. היסטוריה ממוזער\|בית בד עתיק העת העתיקה העדויות הראשונות ליישוב במקום הן מתקופת הברונזה. יש חוקרים המזהים את היישוב עם העיר "אשר בעלות" המוזכרת בתנ"ך בספר מלכים א' (ד',ט"ז). בשיפוע הגבעה שמדרום לכנסייה המודרנית התגלו כ-12 כוכים שכנראה שימשו כקברים בממלכת ישראל, זאת לפי הקרמיקה שנתגלתה בקרבתם - עיקרה מתקופת הברזל בארץ ישראל. מן התקופה הרומית נמצא במקום שבר זכוכית ועליו מנורה, המעידה על התיישבות יהודית במקום. ימי הביניים היישוב הנוכחי החל עם בניית "מבצר המלך" בתחילת המאה ה-12 על ידי בלדווין השלישי, מלך ממלכת ירושלים הצלבנית. המצודה הוקמה על מנת להגן על הדרך מעכו לדמשק שעברה שם. במהלך המאה ה-12 הפכה מעיליא לבירת הגליל. בשנת 1220 נמכר המבצר למסדר הטבטוני וחשיבותו פחתה עם הקמת מבצר המונפור הסמוך. בשנת 1265 נכבש המבצר על ידי השליט המוסלמי ביברס. לאחר מכן החלו מוסלמים להתיישב במקום. התקופה העות'מאנית בשנת 1596, בתקופת האימפריה העות'מאנית, נמנו בכפר 15 בתי-אב מוסלמים ושניים נוצריים. במאה ה-18 ביצע השליט הבדואי דאהר אל-עומר חילופי אוכלוסין - הוא הביא לכפר נוצרים מלבנון ומסוריה ואת תושבי מעיליא המוסלמים יישב בתרשיחא. הנוצרים החלו בשיפוץ המבצר והתיישבו בו. מאוחר יותר התפתח הכפר לכיוון מערב. חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר בשנת 1870, וכתב כי יושבים בו 400 נוצרים מהזרם היווני אוניאטי, שהשלימו לא מזמן את בנייתה של כנסייה חדשה על יסודותיה של אחת עתיקה. הוא ציין כי במקום ניכרים חורבותיה של עיירה בצורה, ותיאר את שרידיה של המצודה הקדומה השוכנים בקודקוד הגבעה. בסקר ארץ-ישראל המערבית משנת 1881 מתואר היישוב ככפר גדול בנוי אבן ובו כנסייה ושרידי מסגד, גרים בו 450 נוצרים והוא מוקף מטעי זית ושטחים חקלאיים מעובדים. המנדט הבריטי בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עכו. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בו 900 נפשות ושטחיו החקלאיים מנו 29,084 דונמים (מתוכם 9,948 דונמים שטחים ציבוריים). שלטון ישראל בראשית מלחמת העצמאות אירח הכפר יחידה תימנית של "צבא השחרור הערבי". תושבי מעיליא התארגנו להגנה על כפרם. הם רכשו נשק ומנעו בכח בריחת תושבים ללבנון. בקרב קצר במבצע חירם, נעשה שימוש בתותחים, שבגללם תושבי הכפר ברחו להרים מסביב לכפר ולנו במערות. ב-31 באוקטובר 1948, לאחר התבוסה בקרב, עזבו כמעט כל התושבים את הכפר, חלקם חצו את הגבול ללבנון. אולם בימים הבאים התירו מפקדי צה"ל המקומיים לכל הנמלטים לחזור – מקרה יוצא דופן במלחמה. לקראת סוף 1949 ביקשו בממסד הביטחוני הישראלי לגרש את תושבי מעיליא, אולם בגלל התנגדות משרד החוץ הדבר לא יצא אל הפועל. על הכפר נעשו מספר פשיטות בחיפוש אחר מסתננים והיו ששיערו שהמטרה הייתה לגרום לתושבים לנטוש את מעיליא. לאחר המלחמה, והתבססות השלטון הישראלי באזור, הוצגו האירועים בצורה שונה לגמרי: "עקבות המלחמה אינם ניכרים כאן כלל, כי תושבי המקום לא גילו התנגדות למדינת ישראל בתקומתה. הדגל הלבן אשר הורם במעיליא חסך לתושביהו הרס וקורבנות". בינואר 1962 חוברה מעיליא לרשת החשמל הארצית. בקיץ 1979 אירעו במעיליא עימותים קשים עם שוטרים שאבטחו את פריצת הדרך למצפה הילה, בטענה שהמצפה מוקם על אדמות בבעלות ערבית, או שהקמת המצפה תפגע בהתפתחות עתידית של מעיליא, טענות שהוכחשו על ידי אנשי הסוכנות היהודית. באותה שנה, הציב האמן יגאל תומרקין בין הכנסייה למבצר המלך, פסל של צלב נטוי על צידו וקבור בחלקו באדמה ולמרגלותיו זכוכית שבורה, על מנת שייסמל הזדהות עם מאבק התושבים נגד הרעיון של 'ייהוד הגליל' והקמת המצפים. אוכלוסייה נכון לסוף שנת 2021, כ-99% מכלל תושבי הכפר הם ערבים-נוצרים מהזרם הקתולי. גידולים וחקלאות ענפי הפרנסה העיקריים בכפר עד שנות ה-60 היו גידול זיתים וטבק. בשנת 1965 עסקו 45% מהמפרנסים בחקלאות, 30% בעבודה שכירה וכ-25% במלאכה ומסחר זעיר. כיום רמת ההכנסה לנפש במעיליא היא הגבוהה ביותר מבין היישובים הערביים בישראל. 30 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת הם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. ענפי החקלאות העיקריים ביישוב כיום הם גידול זיתים וגידול חזירים, שכן חוק איסור גידול חזיר לא-תקף על יישוב זה (כמו גם ב-7 יישובים אחרים, בהם קיימת אוכלוסייה נוצרית משמעותית בישראל). לקריאה נוספת אמנון גופר, סודות גליליים, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 173-150 קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-07-30T13:29:21
מעלה אפרים	מַעֲלֵה-אֶפְרַיִם היא התנחלות ומועצה מקומית במדבר השומרון, בגובה כ-200 מטר מעל פני הים, 4 ק"מ צפונית-מזרחית לעיירה דומא, 10 ק"מ מצומת פצאל ולמרגלות הר הסרטבה. מעלה אפרים נוסדה בשנת 1978 כמרכז אזורי לכל התנחלויות בקעת הירדן, גב ההר והמורדות המזרחיים של השומרון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1981 (למרות מספר תושביה המצומצם - הקטנה מבין המועצות המקומיות בישראל). היישוב הזמני מעלה אפרים היישוב הזמני היה ממוקם מעל היישוב מעלה אפרים של היום, כחצי קילומטר מערבה ממנו. קבוצת המתיישבים שהקימה את היישוב פצאל, רצתה מלכתחילה להתיישב בבקעה במקום שבו נמצא היישוב פצאל היום, ובמקום שנמצאו אדמותיהם החקלאיות גם אז, אך בתחילה לא הותר להם הדבר. הרשויות התנגדו למגורים בבקעה, כנראה מסיבות ביטחוניות, וועדת השמות הממשלתית התנגדה לשם פצאל. לכן הוקם היישוב, בשנת 1970, במקום גבוה יותר, ונקרא בשם מעלה אפרים, משום שהוא נמצא בדרך העולה אל נחלת שבט אפרים. תושבי המקום לחצו על הרשויות להעבירם למקום שבו רצו להתיישב בתחילה, ובקשתם נענתה בשנת 1975. בחודש ינואר 1975 החליטה הממשלה להקים "מרכז עירוני" בשם מעלה אפרים. במרץ אותה שנה עברו תושבי פצאל למקומם הקבוע בבקעה, ומיד אחר כך הגיעה למעלה אפרים קבוצת התושבים שעמדה להקים את היישוב נתיב הגדוד, ואיישה את המקום. בסוף שנת 1976 התחילו להבנות בתי קבע עבור היישוב המתוכנן מעלה אפרים, במקום הסמוך ליישוב הזמני. באותו זמן הציע יגאל אלון, שהיישוב המתוכנן מעלה אפרים יהיה עיר ולא "מרכז עירוני". באותה שנה הגיעו ליישוב הזמני מעלה אפרים גם חברי הקבוצה שעמדה להקים את מושב תומר, ושהו במקום באופן זמני. בחודש מאי 1977 עברו תושבי המושב נתיב הגדוד למקומם הקבוע בבקעה. במרץ 1978 החלו תושבים לאכלס את בתי הקבע החדשים במעלה אפרים. לאחר זמן מה עברו תושבי המושב תומר למקומם הקבוע בבקעה, ואת מקומם ביישוב הזמני מעלה אפרים, תפסו חיילי היאחזות נח"ל מעלה אפרים שהוקמה במקום. באפריל 1979 עזבה היאחזות הנח"ל את המקום. במקום היישוב הזמני פעל כעבור שנים בית ספר שדה, ואחר כך כפר סטודנטים ומוסדות חינוך. אוכלוסייה מבחינת מספר התושבים, מעלה אפרים היא המועצה המקומית הקטנה בישראל. נכון ל-2012 מעלה אפרים עומדת בראש רשימת הרשויות המקומיות המתוקצבות על ידי הממשלה. באותה שנה השקיעו משרדי הממשלה השונים 22,794 ש"ח בכל תושב של מעלה אפרים. אחריה ברשימה עמנואל עם 12,610 ש"ח לתושב. מערת מעלה אפרים דרומית למעלה אפרים נמצא אתר של מערת נטיפים ובו מין נדיר של חלזון מערות שזו אוכלוסייתו היחידה הידועה בארץ. המערה התגלתה בראשית שנות ה-90, עם סלילת תוואי משופר לכביש חוצה שומרון, עקב הרצון לשמור על הסביבה הטבעית הייחודית במערה, האתר סגור למטיילים ונעול ואין אפשרות לבקר בו ללא היתר מיוחד של רשות הטבע והגנים. מוסדות ושירותים ביישוב ביישוב בית ספר תיכון אזורי שש-שנתי "ירדן", ישיבת הסדר, מכינה קדם צבאית שלוחת מכינת בני דוד, כפר סטודנטים, פארק תעשייה, בית חב"ד ומרכז אירוח כפרי, סניף של תנועת הנוער תנועת אריאל וסניף של תנועת הנוער קדמה, אשר נכון לתחילת מלחמת חרבות ברזל אינו פעיל זמנית בשל היעדרות מדריכים עקב המלחמה. ביישוב יש גם תלמוד תורה לבנים. בסמוך למעלה אפרים שוכן בסיס צבאי המשמש כמפקדת אוגדה 162. איחוד הרשות באוגוסט 2023 הודיע שר הפנים ח״כ משה ארבל על בחינת איחודן של רשויות מקומיות, כולל הצעה לאיחוד מועצה מקומית מעלה אפרים עם מועצה אזורית ערבות הירדן, והנחה כי תהליך הבחינה יחל לאחר הבחירות לרשויות המקומיות. ביולי 2024 חתם מנכ"ל משרד הפנים רונן פרץ על כתב מינוי ועדה גאוגרפית לבחינת מעמד מוניציפלי ואיחוד רשויות מקומיות אלה. גלריית תמונות מרכז\|ממוזער\|600px\|נוף מעלה אפרים ממערב קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:בקעת הירדן קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1978 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון קטגוריה:התנחלויות חילוניות ביהודה ושומרון קטגוריה:מרכזים אזוריים קטגוריה:מדבר שומרון קטגוריה:היאחזויות נח"ל	2024-09-25T21:27:42
מעלה עירון	250px\|ממוזער\|שמאל\|קיר תומך מעוטר בציורים בכפר מוסמוס ממוזער\|שמאל\|250px\|צומת הכניסה למושיירפה מַעֲלֵה עִירוֹן (בערבית: طلعة عارة, טַלְעַת עַארַה) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. מעלה עירון נוצרה כרשות מקומית משותפת עבור הכפרים מוּסמוּס, זלַפה, מוּשֵׁיירִפה, סאלם ובַיַאדַה, הנמצאים בנחל עירון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. למועצה החדשה היה שטח שיפוט של 3,048.5 דונם, ועם השנים שטחה הורחב כמעט פי שנים. היסטוריה בשנת 1992 הוקמה המועצה האזורית נחל עירון שכללה גם את היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה. התושבים הביעו התנגדותם למהלך ההקמה ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה בראשותו של יוסף גינת. לאחר שהתושבים הופיעו בפני הוועדה, המליצה זו לשר הפנים לפצל את המועצה האזורית לשתי מועצות מקומיות. בשנת 1996 הוקמו 2 רשויות: מועצה מקומית מעלה עירון מועצה מקומית בסמ"ה שבה נכללו היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה. משרדי המועצה מקומית מעלה עירון שכנו עד סוף שנת 2003 בעפולה. משנת 2004 עברו לכפר זלפה. בסוף 2006 הפסיק מנכ"ל משרד הפנים את כהונתו של ראש המועצה ופיזר את מועצת הרשות עקב אי-אישור תקציב המועצה לשנת 2006 במועדו, כמתחייב מפקודת המועצות המקומיות. בעקבות זאת, באפריל 2007 מינה משרד הפנים ועדה קרואה. מאפריל 2007 ועד ספטמבר 2009 כיהן מיכאל אילוז בתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה מאוקטובר 2009 ועד אוקטובר 2013 פרנקו גונן. ב-2015 פרסם משרד מבקר המדינה ביקורת על תפקוד הוועדה הקרואה במעלה עירון. הביקורת העלתה מחדלים חמורים בתהליכי קבלת ההחלטות ובהתקשרויות עם נותני שירותים. כמו כן, ממצאי הביקורת לימדו על התנהלותה הבזבזנית של הוועדה ועל הטבות כספיות שהוענקו לעומדים בראשה. באוקטובר 2013 התקיימו בחירות לראשות המועצה ולחבריה. בסיבוב הבחירות השני לראשות המועצה נבחר מוסטפא אגבאריה. בבחירות 2018 נבחר מחמוד ג'בארין לראש המועצה. אוכלוסייה ראשי המועצה 1997–2001: מיכאל כהן בראש מועצה ממונה 2002–2006: מוחמד פאוזי גבארין בראש מועצה נבחרת 2007–2009: מיכאל אילוז בראש ועדה קרואה 2009–2013: פרנקו גונן בראש ועדה קרואה 2013–2018: מוסטפא אגבאריה כראש מועצה נבחרת 2018–הווה: מחמוד ג'בארין ספורט בתחום המועצה פועלות שלוש קבוצות כדורגל: "בני מוסמוס", "בני מושיירפה ביאדה" ו"הפועל בני זלפה". ניסיון להקים קבוצה אחת מאוחדת של המועצה המקומית לא הצליח. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:המשולש קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל	2024-08-27T06:56:40
משהד (מועצה מקומית)	משהד (בערבית: مشهد) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1960. היסטוריה העיר משהד הוקמה על חורבות העיר המקראית גת חפר, אשר על פי המוזכר בספר מלכים ב, י"ד, הייתה עירו של יונה הנביא. קבר יונה הנביא מצוי כיום במתחם מסגד א-נבּי יונַס. הכפר נזכר במפקד האוכלוסין העות'מאני של שנת 1596 בשם "משהד יוניס", ונכלל בנפת טבריה, סנג'ק צפת. בכפר נמנו 31 משקי בית ו-6 רווקים, כולם מוסלמים. הם שילמו מס קבוע של 20% על תוצרת חקלאית, הכוללת חיטה ושעורה, עצי פרי, גינות ירק, מטעים וכן על עיזים ו/או כוורות; סך הכל 865 אקצ'ה. כל ההכנסות הלכו לווקף.Hütteroth and Abdulfattah, 1977, p. 188Note that Rhode, 1979, p. 6 writes that the register that Hütteroth and Abdulfattah studied from the Safad-district was not from 1595/6, but from 1548/9 זאב וילנאי כתב ב"מדריך הגליל", משנת 1954, כי קברו של הנביא יונה באתר ידוע מהמאה ה-4. בימי הביניים היו יהודים רבים מבקרים בו ומשתטחים על קברו. הנוסע רבי פתחיה מרגנסבורג בקר במקום בשנת 1180 וכתב על שומר הקבר: . מקור השם קיימות מספר דעות לגבי מקור שמו של היישוב משהד: משהד מלשון שהיד (עברית=קדוש) ובו קברו את הלוחמים (השהידים) שנפלו בקרב קרני חיטין בין כוחות הצבא של סלאח א-דין לבין הצלבנים בשנת 1187. משהד מילה בערבית שפרושה סצנה או תצפית, ומנקודה זו צפה סלאח א-דין בקרב קרני חטין. הכפר נקרא "משהד", מהמילה "שהיד" – שמובנה קדוש – על שם קברו הקדוש של יונה. בקרבתו חורבה בשם חירבת א-זרע – מקומה של גת-חפר המקראית. במאה ה-16, הכפר נזכר בשם "משהד יוניס" במפקד האוכלוסין העות'מאני. אוכלוסייה קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:שביל ישראל	2024-06-20T01:21:43
נווה מונסון	הפניה נוה מונוסון	2007-05-17T13:39:35
נחף	נַחְף (בערבית: نحف) היא מועצה מקומית בצפון בישראל, בבקעת בית כרם (בקעת שגור) סמוך ומצפון לכרמיאל בלב הגליל. במקום הייתה התיישבות בלתי רציפה החל מתקופת הברונזה. הכפר הנוכחי הוקם במאה ה-15 והוא הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1968. בשנת 1961 הופקעו חלק מאדמות הכפר לצורך הקמת העיר כרמיאל. שם הכפר מקור השם אינו חד-משמעי: "נחיף" בערבית, משמעותו: "רזה", "קטן" "לחף", משמעותו: מדרון ההר. במשך הזמן נשתנה השם. היסטוריה במהלך המרד הערבי הגדול יצאו מהכפר פעולות חבלה רבות ועל הכפר הוטלו מספר פעמים קנסות. בנובמבר 1937 הוטל על הכפר לממן הצבת ארבעה שוטרים, בגלל ניתוק קווי טלפון. בדצמבר 1937 נכנס כוח של הצבא הבריטי לכפר ותפס בו מספר בתים. באפריל 1938 פוצץ הצבא מספר בתים בכפר. בספטמבר ובאוקטובר 1938 הוטלו קנסות על הכפר בגלל פגיעה בתחבורה בכביש עכו–צפת. באוקטובר 1959 נחנך כביש גישה לנחף. בשנת 1962 התגוררו בנחף כ-1,800 תושבים והכפר התפתח במידה רבה. בכפר היה בית ספר יסודי עד כיתה ח' ומועדון נשים שבו למדו הנשים עברית ומלאכות שונות. לצד בקתות הטיט הישנות נבנו אז בתים חדשים מאבן. בניית מכון מים לכפר התעכבה בגלל שבעלי הקרקע סירבו למכור אותה לצורך הקמת בית השאיבה. באוגוסט 1968 הוקמה מועצה מקומית לכפר, בעת שמספר תושביו היה כ-3,000. בין השנים 2018–2024 היה עבד אל-באסט קיס ראש המועצה המקומית. בשנת 2024 זכה בבחירות מוחמד זורי, ששימש לפני-כן כסגן ראש המועצה. ראו גם אשכול יישובי בית הכרם קישורים חיצוניים ספריית כפר נחף הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-07-05T13:18:33
סאג'ור	סאג'ור (בערבית: ساجور) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1992. כל תושבי המקום משתייכים לעדה הדרוזית. היישוב קרוי שם עיר קדומה בשם "שזור" אשר ככל הנראה התקיימה באזור בתקופת המשנה, ובה חי התנא רבי שמעון שזורי, שהקבר המיוחס לו מצוי בתחומי היישוב. על שם העיר הקדומה, הוקם בסמוך לסאג'ור המושב שזור. היסטוריה באוקטובר 1959 נחנך כביש גישה לסאג'ור. גאוגרפיה במקום נמצאים מספר קברי צדיקים נוספים, ביניהם קברים המיוחסים לרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול ולרבי שמעון בן אלעזר. לקבר של רבי ישמעאל מיוחסים סיפורי ניסים מתושבי המקום, שאף משתתפים בהילולה שלו, הנחגגת בכ"ה סיוון בכל שנה. בשנת 2012, ראש המועצה השתתף בחגיגות. קישורים חיצוניים דו"ח על ממצאים ארכאולוגיים בסאג'ור הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-04-10T21:26:11
סביון (יישוב)	סַבְיוֹן הוא יישוב בבקעת אונו שבמחוז המרכז. היישוב משתייך יחד עם גני יהודה למועצה מקומית סביון. היישוב נקרא על שם פרח הסביון האביבי, הפורח בחורף בצהוב בולט, והופך בקיץ ל"סב" – תפרחת זרעים שעירה ולבנה, המזכירה שערות שיבה. סביון נחשב לאחד היישובים העשירים ביותר בישראל. רוב המבנים ביישוב הם צמודי קרקע, ובלב היישוב נובע נחל אונו, המהווה את אחד מיובליו של נחל יהוד. בדצמבר 2021, הוכרזה המועצה כרשות איתנה. היסטוריה ממוזער\|בית ועד האגודה של סביון נבנה בשנת 1951 כחדר נשק ולאחר מכן שימש את משרד האגודה סביון נוסד על אדמות הכפר הערבי יהודייה (עבאסייה), שתושביו גורשו על ידי האצ"ל במלחמת העצמאות. הוא הוקם על ידי חברת אפריקה ישראל להשקעות כפרבר שקט עבור איש העסקים העובד בעיר, עם דגש על עולים מיהדות דרום אפריקה, בריטניה וארצות הברית. בשלב הראשון שווקו במקום מגרשים בני חמישה דונמים הכוללים שני דונם פרדס, לצורך בנה ביתך. אכלוס הבתים הראשונים יועד לאביב 1955. ראשון המשתכנים ביישוב היה יעקב גרי. במאי 1955, בעת שהתגוררו במקום כ-25 משפחות, נפתח בסביון מועדון ספורט עם בריכה, שנתן למקום דחיפה של שכונה יוקרתית. בסוף 1959 היו בסביון 100 בתים. בסוף שנת 1962 היו ביישוב כ-200 משפחות ועוד 70 בתים היו בהליכי בנייה. בשנת 1965 שווקה חברת אפריקה ישראל וילות ביישוב על מגרשים של 1,200 מ"ר, תחת הסיסמה "בחירתם של הבכירים". בסוף 1968 היו בסביון כ-470 משפחות. מועצה מקומית סביון החל את דרכו כיישוב חקלאי אשר השתייך למועצה אזורית מפעלות אפק ונוהל על ידי ועד מקומי אשר היה גובה את המיסים ישירות מידי התושבים. לאחר רפורמה אשר העבירה את גביית המיסים לידי המדינה, הועברו כספי המיסים ישירות מהמדינה לוועד המקומי. בשנת 1977 שונה הנוהג והכספים הועברו למועצה האזורית במקום לוועד המקומי. הוועד הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לקבל את הכסף, אך העתירה נדחתה. בתגובה, הצליחו פרנסי היישוב בהובלתו של ראש הוועד טוביה לשם בשנת 1978 לגרום למשרד הפנים לנתק את היישוב סביון מהמועצה האזורית ולהפוך אותו למועצה מקומית נפרדת. שטח השיפוט של המועצה המקומית סביון היה 2,850 דונם. בשנת 2003 צורף המושב השיתופי הסמוך גני יהודה למועצה מקומית סביון, במסגרת פרויקט איחוד הרשויות של משרד הפנים. משנת 1973 כיהן הרב דוד ברודמן כרב היישוב כשבשנת 2016 פרש לגמלאות, לאחר שפרש מכהנים בפועל ברבנות הרב שמואל ביסטריצקי והרב נחמיה רוטנברג על אף שלא נערכו בחירות רשמיות לרבנות היישוב. בדצמבר 2021 הכריזה שרת הפנים איילת שקד על מועצה מקומית סביון, כרשות איתנה, לאחר שנמצאה ללא גירעון שוטף וללא מענק איזון, התנהלותה תקינה ונמצאה כמסוגלת לנהל את כל עניינה באופן עצמאי. בכך הצטרפה ל-28 רשויות איתנות במדינה ול-7 רשויות נוספות שהוכרזו יחד איתה. ראשות המועצה ראש המועצה הראשון היה טוביה לשם שכיהן בשנים 1979–1983. לשם גם היה ראש הוועד בשנים 1974–1977 והוביל את הפיכתה של סביון למועצה מקומית. בתקופתו כראש מועצה שופץ בית הראשונים שהפך לספרית היישוב. ראש המועצה השני היה לסלי שנן. בשנים 1989 ועד 1993 כיהן כראש מועצה שמואל (בונדי) דרור. בשנת 1993 נבחרה מרשה כספי לראשות המועצה והייתה האישה הראשונה ונכון להיום גם האחרונה שכיהנה בתפקיד זה, היא כיהנה עד שנת 1998. רוממיה הלוי-סגל שימש כראש המועצה המאוחדת משנת 1999 עד לפטירתו ב-17 באפריל 2008. כראש מועצה זמני כיהן מושיק ליפץ. בבחירות מקומיות שנערכו בחודש נובמבר 2008 נבחר ליפץ כראש המועצה ברוב של כ-75%. בבחירות שנערכו באוקטובר 2013 נבחר מוטי לנדאו כראש המועצה, ובבחירות שנערכו באוקטובר 2018 נבחר לקדנציה נוספת. כלכלה נכון לנתוני אשכול המדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס ב-2019, סביון הוא היישוב העשיר ביותר בישראל. בעיקר בגלל שחברת אפריקה ישראל שיווקה וילות ביישוב על מגרשים של 1,200 מ"ר, דבר שהמריץ אנשים מבוססים כלכלית להתגורר בתחומיו. ביישוב ישנו קאנטרי קלאב בשם "קאנטרי קלאב סביון", וישנו גם קניון בשם G סביון. בית הראשונים במרכז סביון מצוי אחד מבתי המושבה יהוד, שהיה ביתו של אביו של השומר אברהם שפירא. הבית שוקם על ידי הרשות המקומית ומשמש לצורכי ציבור. בבית שני חדרים ומרתף. במקום תצוגה של צילומים מימיה הראשונים של המושבה. מאחוריו חצר קטנה מוקפת קיר אבנים ובו פתחים קטנים לתצפית ולהגנה. בחצר גם אוסף של רעפים שהיו בשימוש בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בתחילת שנות ה-70 חודש המבנה על ידי המהנדס משה בן חורין, תושב היישוב. ליד "בית הראשונים" נמצאת אנדרטה לשואה ובית "יד לבנים". קישורים חיצוניים פסיקת בג"ץ בסכסוך בין סביון למועצה האזורית באתר נבו גן רחל בסביון - כתבה מתוך הטלוויזיה הקהילתית של יהוד הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל	2024-10-19T20:28:28
ע'ג'ר	שמאל\|400px\|ע'ג'ר בצילום מכיוון הר דב. גדר המערכת עוברת בקצה השמאלי של השדה (השטח הכהה) הצמוד לכפר, והמשך הקו הכחול חוצה את הכפר עצמו.\|ממוזער 250px\|ממוזער\|כיכר האימאם עלי, הכיכר המרכזית בכפר עַ'גַ'ר (מערבית: غجر; מבוטא רַגַ'ר) הוא כפר עלווי השוכן על גבול ישראל–לבנון. חלקו הדרומי מוגדר כמועצה מקומית ישראלית. הכפר שוכן במחוז הצפון, בין הגליל העליון לרמת הגולן, והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1982 לאחר שסופח בחלקו יחד עם רמת הגולן תחת חוק רמת הגולן ב-1981. ע'ג'ר הוא היישוב היחיד בישראל שרוב תושביו הם עלווים. בשנים 1972–1973 הכין הממשל הצבאי ברמת הגולן ביחד עם משרד הדתות חוקים להסדרת ענייני המעמד האישי של תושבי הכפר והם הוכפפו לקאדי (שופט באסלאם) בחיפה. היסטוריה התקופה העות'מאנית חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בע'ג'ר בשנת 1870, וכתב כי מתגוררים בו 600 נוסיירים. הוא ציין כי הבתים בנויים בצורה גסה מאבני בזלת קטנות, וכי על גגות רובם יש סוכות קנים קטנות בהן התושבים מבלים את הלילה. הוא הוסיף כי בכפר יש מסגד בשם "ג'אמע אל-ארבעין", המוקדש לארבעים רעי הנביא. ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת ששת הימים לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות הסכם ניוקומב-פולה, עבר האזור להשפעה צרפתית. הן לבנון והן סוריה היו נתונות בחסות צרפתית, וקו הגבול ביניהן לא סומן בבירור. הכפר נמצא על הגבול ולפי חלק מהמפות היה בריבונות לבנון. תושבי הכפר הם ברובם עלווים, עדה מבוססת בסוריה, והיו להם קשרים עם כפרים עלוויים אחרים ברמת הגולן: זעורה ועין פית. במפקד אוכלוסין שנערך בסוריה ותוצאותיו פורסמו ב-1960 נכלל הכפר ע'ג'ר בין היישובים הסוריים, ואף משויכות אליו חלק מחוות שבעא. במפקד הזה נמנו בע'ג'ר 620 איש. (לא כולל תושבי החוות) במהלך מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1958 שימש ע'ג'ר כאחת הנקודות בסוריה שדרכן סיפקה סוריה נשק למורדים. על פי גרסה אחת, כשסוריה ולבנון זכו לעצמאות, קיבלה סוריה את השליטה בכפר בפועל, ואף העניקה אזרחות סורית לתושביו. גרסה אחרת מציינת שכבר בשנת 1932 ניתן לתושבי הכפר לבחור בין השתייכות לסוריה או לבנון והם בחרו להשתייך לסוריה. בעיתונות הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים הופיעה גרסה נוספת, שעל פיה הכפר ע'ג'ר היה כפר לבנוני שהועבר לשליטה סורית על מנת שסוריה תוכל להשתמש בו כעמדה קדמית לפגיעה בישראל והטיית מקורות הירדן. מפה של סוכנות הבינוי הסורית משנת 1965 הנמצאת בארכיון המפות של המכללה האקדמית תל חי מעידה אף היא כי לפחות שנתיים לפני מלחמת ששת הימים הייתה עג'ר כולה בשליטה סורית. ממלחמת ששת הימים ועד הנסיגה מלבנון במלחמת ששת הימים, עלו כוחות של צה"ל לגולן והתקדמו אל הכפר מכיוון מזרח. לפי המפות שהיו בידי צה"ל, שהיו ככל הנראה מבוססות על מפות בריטיות, הכפר נמצא בתוך תחומי לבנון, מדינה שלא השתתפה בלחימה נגד ישראל. לפיכך צה"ל הסתפק בכניעת הכפר ואיסוף הנשק ועזב את הכפר. על פי פרסומים אחרים, צה"ל כלל לא הגיע אל הכפר עד שלאחר מספר ימים הלך נציג הכפר לקונייטרה להודיע על כניעת הכפר. בריאיון למגזין טבע הדברים שערך דודו בן-צור עם ח'טיב ג'מאל, אחד מתושבי הכפר, בדצמבר 1993 סיפר ג'מאל: בראשות המועצה המקומית הוצב סלמאן אלח'טיב, מי שכיהן כמוכתר הכפר מאז שנת 1958. הוא הוסיף לכהן כראש המועצה עד שנת 2003, ללא שאיש יתמודד מולו בבחירות. בדצמבר 1967 חנך אגד קו אוטובוס שהגיע פעמיים ביום לכפר. מקורות חיברה את הכפר בצינור 3 אינץ' למתקן שאיבה מהווזאני שהיה בשטח לבנון ומשרד החקלאות סייע לכפר בפיתוח החקלאות, אשר נפגעה מכיוון שרוב שטחי החקלאות של הכפר נותרו בשטח לבנון. רבים מאנשי הכפר התחילו לעבוד בעבודות חוץ בישראל. בשנת 1970 סבל הכפר, כמו יישובים אחרים בצפון, מקטיושות שנורו על הכפר. בשנים 1972–1973 הכין הממשל הצבאי ברמת הגולן ביחד עם משרד הדתות חוקים להסדרת ענייני המעמד האישי של תושבי הכפר והם הוכפפו לקאדי בחיפה. בספטמבר 1973 חובר הכפר באופן אלחוטי לרשת הטלפון של ישראל. תלמידי התיכון מהכפר למדו יחד עם הדרוזים בתיכון במסעדה. הכפר סופח לישראל במסגרת חוק רמת הגולן שהתקבל בכנסת ב־1981. בניגוד לרוב הדרוזי של תושבי רמת הגולן, תושבי ע'ג'ר הסכימו לקבל את האזרחות הישראלית. רבים מהם עבדו בקיבוצי הסביבה ובמפעלים בקריית שמונה ומצבם הכלכלי השתפר. בשנת 1978, במבצע ליטני, נכנס צה"ל ללבנון, ומאז ועד מאי 2000, נמצאו שני צידי הגבול הלבנוני בשליטת ישראל. באותה תקופה הואץ פיתוח הכפר ובתים רבים נבנו בחלק הצפוני של הכפר בטריטוריה לבנונית, באופן דומה להתפתחות של רפיח לתוך חצי האי סיני בעת שהיה בשליטה ישראלית. לקראת יציאת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 התעוררה מחדש הבעיה של ע'ג'ר. הכפר המונה קבוצה קטנה ומבודדת של בני הדת העלווית – שנמנע מהם כל קשר עם בני עדתם במרחב. היו לכאורה צריכים להתחלק בין שתי מדינות עוינות. הכפר לאחר נסיגת צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000 יצאה לפועל החלטת ממשלת ישראל על הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון באופן חד-צדדי וצה"ל נסוג לקו הגבול הבין-לאומי הידוע בכינויו קו כחול. האו"ם הכריז שבנסיגתה ישראל ישמה את החלטה 425 של מועצת הביטחון ומומחיו סימנו את קו הגבול תוך שממשלת לבנון סירבה לשתף פעולה. נציגי האו"ם פסקו כי הגבול בין לבנון לסוריה עובר במרכז הכפר ע'ג'ר (האו"ם אינו מכיר בסיפוח רמת הגולן לישראל אולם קבע שגורלם של השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים בין השאר חוות שבעא והכפר ע'ג'ר יקבע במשא ומתן בין ישראל לסוריה), ולפיכך כוחות צבא ומשטרה ישראליים רשאים להיכנס לחלקו הדרומי של הכפר. ממשלת לבנון לא פרסה את כוחותיה בדרום לבנון, כך שהאזור נשאר בשליטת חזבאללה. תושבי הכפר מחו על החלטת נציגי האו"ם, ואיימו למנוע בכוח כניסה שלהם לתחומי הכפר. עד לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, היה הכפר בשליטה חלקית של ישראל. חלקו הצפוני נמצא מעבר לגבול ישראל–לבנון ולכן בעצם המעבר מצפון הכפר לדרומו או להפך נדרשו תושביו לחצות את הגבול. מצב זה גרם אי־נוחות רבה לתושבים. הם אומנם אזרחים ישראלים, אך חלק ניכר מבתיהם ואדמותיהם החקלאיות נמצאים בשטח לבנון ואינו יכול לקבל שירותים מהרשויות הישראליות. על פי החוק הישראלי מוגדרים התושבים בחלקו הצפוני של הכפר "אזרחים ישראלים על שטח עוין". המצב הזה יצר בעיות קשות גם לצה"ל ולמשטרת ישראל. שוטרים וחיילים ישראלים לא נכנסו בגלוי לצפונו של הכפר כדי שלא יואשמו בהפרת החוק הבין-לאומי, אך כדי שלא לחצות את הכפר, לא הוקמו מכשולים על הגבול העובר בתוך הכפר. כיוון שממשלת לבנון לא מימשה את ריבונותה בדרום לבנון, הפך הכפר למוקד של פעילות עבריינית ופעילות של חזבאללה. סוחרי סמים ניצלו את המצב להברחת סמים דרך שטח הכפר, וחזבאללה הקים עמדת תצפית בחלק הצפוני של הכפר. ניסיון החטיפה בכפר ומלחמת לבנון השנייה בחודש נובמבר 2005 התבצעה בע'ג'ר פעילות חבלנית רבת עוצמה של ארגון הטרור חזבאללה. במהלך האירוע הופגזו מוצבי צה"ל השולטים על הכפר והתבצע ניסיון חטיפה של חיילי חטיבת הצנחנים המוצבים בו. מ"פ היחידה, סגן אלעד יעקובסון, תיצפת באופן מתמשך לעבר חזבאללה, סוריה ולבנון, וגיבש תוכנית פעולה שהצילה את חיי הפלוגה שלו. הוא הבין כי כוחותיו עומדים להיות מופגזים בארטילריה כבדה ובחסות ההפגזה יתקיפו כלי רכב רבים של החזבאללה בניסיון לחטוף חיילים. הוא אימן את לוחמיו לתרחיש כזה בדיוק. החיילים תצפתו בערנות לכיוון כניסת כלי הרכב המיועדים לחטיפת חיילים ולא זזו מעמדותיהם. כך שברגע שהגיעו כלי הרכב בניסיון לחטוף חייל, סוכל ניסיון החטיפה וארבעה מהמחבלים נהרגו. תוכנית הפעולה שגיבש הצילה חיי הפלוגה שלו ועל כך קיבל צל"ש. הוא בעצמו נפצע קשה בידו וברגלו. כתוצאה מניסיונות החטיפה, נסגר היישוב לכניסת אזרחים ישראלים שאינם תושבי הכפר, או תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן. בשל המצב הביטחוני הייחודי בכפר והיותו פרוץ להתקפות חבלניות, הועלו במערכת הביטחונית מספר הצעות לטיפול בבעיה, כגון בניית גדר במרכז הכפר בין השטח הישראלי ללבנוני, העברת הכפר לשליטה לבנונית, או לחלופין, העברת כל תושבי הצד הלבנוני לשטח ישראל. תושבי הכפר נאבקים לשימור המצב הקיים. בשנת 2003 הודיע ראש המועצה חטיב על פרישתו, והוחלף באחיינו אחמד פתאלי, המכהן כראש המועצה עד היום. גם כנגד פתאלי, מעולם לא התמודד מועמד אחר על התפקיד. ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הרס צה"ל את עמדת החזבאללה מצפון לכפר. השטח שמעבר לקו הכחול בצפון הכפר וסביבתו הקרובה נשאר תחת שליטה צה"לית גם לאחר שצה"ל התפנה מכל השטחים אליהם נכנס במהלך מלחמת לבנון השנייה. כחצי שנה לאחר סיום המלחמה, הגיע צה"ל להסכמות עם יוניפי"ל וצבא לבנון באשר לאבטחה בצפון הכפר – דבר אשר היה אמור לאפשר לצה"ל לוותר על השליטה בצפון הכפר, אולם צבא לבנון חזר בו מהסיכומים וההסכמות לא אושררו. לאחר מלחמת לבנון השנייה בשנת 2016 הוגשו כתבי אישום כנגד מספר תושבי הכפר, שנעצרו על ידי השב"כ. הם הואשמו בהעברת אמצעי לחימה, בסחר בסמים ובסיוע לארגון חזבאללה. ב-12 בנובמבר 2017 נחנך במרכז הכפר "פארק ירוק", שמומן בידי מפעל הפיס. הפארק כולל מזרקה, מדשאות, גינה ומתקני משחק לילדים. ממוזער\|גן השלום ע'ג'ר\|295x295 פיקסלים עד שנת 2022, הוצב מחסום בכניסה לכפר, והכניסה הייתה מותרת רק לתושבי היישוב ולחיילי צה"ל, או בכפוף לאישור ממשרד הביטחון ובליווי מדריך מקומי. בספטמבר 2022, לאחר שמועצת רג'ר הקימה גדר שחוסמת את המעבר לכפר מלבנון, הוסרו המחסומים בכניסה לכפר ומגבלות הכניסה אליו מישראל. שטח הכפר מוגדר עדיין כ"שטח צבאי סגור לכניסה", וזאת במסגרת הקו הכחול שנקבע לגבול ישראל–לבנון, אך לא מתקיימת אכיפה של איסור הכניסה, ולמעשה צה"ל הסיר את המחסומים במרכז הכפר, וכל חלקי הכפר פתוחים באופן מלא לכלל אזרחי ישראל, וכלול כולו בפועל בתוך שטח ישראל. נכון ל-2024, צפון ע'ג'ר נמצא תחת ריבונות ישראלית, ולבנון וחזבאללה ממשיכים לדרוש את נסיגת ישראל מהחלק הצפוני של הכפר, מגבעות כפר שובא ומחוות שבעא. על תביעות אלה מוסיף חזבאללה את התביעה להשיב את שבעת הכפרים לריבונות לבנונית. ראו גם עלווים קישורים חיצוניים ; שלמה מן, רג'ר המאוחד והחצוי, מתוך הבלוג "נעמוש", 29 באוקטובר 2015 הערות שוליים קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ע'ג'ר קטגוריה:לבנון: יישובים קטגוריה:סכסוכי גבול קטגוריה:ערים חצויות קטגוריה:ישראל: ערים חצויות קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:גבול ישראל–לבנון קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:סוריה: יישובים	2024-10-07T15:25:31
עומר (יישוב)	עומר (עֹמֶר) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל, הגובלת בבאר שבע במערב, באום בטין במזרח ובתל שבע בדרום. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1974. עומר נחשב לאחד היישובים האמידים והיקרים ביותר בישראל. היסטוריה בתום מלחמת העצמאות הקימו קבוצה של חיילים מחטיבת הנגב את קיבוץ אילתה באתר שנקרא בידי הבדואים "אל עומרי". הקיבוץ התפרק תוך פחות משנה. בשנת 1949 הקימו חיילים משוחררים באתר מושב שיתופי. בעקבות בעיות כלכליות החליט המושב להפוך למושב עובדים והצטרף לתנועת המושבים, אולם, לאחר זמן מה, החליטו חברי המושב להצטרף ליישובי מפ"ם. רוב תושבי המושב לא עבדו בחקלאות אלא בעבודות חוץ, רבים מהם במפעלי סדום. המושב עצמו היה מוזנח ביותר. בשנת 1960 נטלה על עצמה רסקו לשקם את המושב. החברה קיבלה לידיה את נכסי המושב ואדמותיו, נטעה כרם, שיפצה את בתי המושב והביאה למושב מתיישבים חדשים, בהם עובדי הסוכנות ועולים בני המעמד הבינוני מארגנטינה. חלק מאדמות המושב הקצו להקמת כפר עירוני של משקי עזר שבתחילתו כלל 60 יחידות דיור ובנייתו החלה בשנת 1962. בתחילה נקרא הכפר העירוני "מבוא ערד". באפריל 1964 התקיים טקס הנחת אבן פינה לשיקום המושב. בעקבות זאת הייתה עומר למשאת בעלי המעמד באזור באר שבע ול"סביון" של האזור. המושב השתייך לאיחוד החקלאי. בשנת 1969 נחשב בית הספר במושב לבית ספר מעולה. בשנת 1970 התגוררו במושב כ-1000 תושבים בכ-250 משפחות. בשנת 1972 בנתה רסקו מאות בתים נוספים במקום. בספטמבר 1974 חתם שר הפנים שלמה הלל על הפיכת עומר למועצה מקומית תוך הפיכת חברי הוועד המקומי למועצה המקומית. ראש המועצה הראשון של עומר היה בצלאל גבר. ב-1985 נבחר ז'ק ארז, משנת 1990 כיהן בתפקיד פיני בדש, ומ-2024 מכהן בתפקיד ארז בדש. רבה של עומר הוא הרב יוסף שמחה גינזבורג המשמש גם כשליח הראשי של חב"ד במקום מאז שנת 1975, ביחד עם הרב מנחם פלמן מנהל הבית חב"ד ביישוב. בשנת 1972 הוקמה בעומר אחת הקהילות הקונסרבטיביות הראשונות בישראל, קהילת מגן אברהם. באפריל 2003 החלה נטיעת יער במערב היישוב, בין בית החולים הווטרינרי בעיר לבין פארק התעשייה העירוני. בינואר 2013 אושרה הגדלת פארק התעשייה בצפון היישוב, על פי התכנון שטח הפארק יגדל בכ-3,300 דונם ויקומו במקום אגם מלאכותי, פארק גולף ואף מלון בן 200 חדרים. כמו כן יבנו גם גן אירועים ותחנות דלק. אוכלוסייה להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב: פארק התעשייה בעומר פארק התעשייה בעומר שוכן צפונית-מערבית ליישוב, חוצץ בין היישוב לבין באר שבע. הפארק מנוהל על ידי מנהלה ומיועד לתעשיות עתירות ידע ונקיות, תוך שמירה על איכות הסביבה ומניעת מפגעים. מכיוון שעומר מסווגת כאזור פיתוח תעשייה בדרג א', זכאים המשקיעים במקום למירב ההטבות המוענקות מכוח החוק לעידוד השקעות הון. במקום פועל גן תעשייה, מרכז תוכנה, מרכז הנדסי, מרכז קונגרסים, קריית חינוך, המוזיאון הפתוח עומר ומוזיאון ארכאולוגי. עם החברות הפועלות בפארק נמנות קבוצת ברן, מפעלי תובלה, נגב מינרלים תעשייתיים, לוצאטו את לוצאטו ועוד. כלכלה ביישוב מתנהלים עסקים וחברות רבות. ביישוב מטות של 2 חברות בשמות קבוצת ברן וקבוצת לוצאטו. לוצאטו הוקמה בשנת 1869 במילאנו שבאיטליה, אותה ייסד ריקרדו לוצאטו. חייל משוחרר מצבאו של גריבלדי. קבוצת ברן היא חברת הנדסה, מהגדולות בישראל, שהוקמה ב-1979. ביישוב ישנו שופרסל מקומי בשם "שופרסל עומר שלי", אמפיתיאטרון עומר (שנקרא גם אמפי עומר) שהוא האמפיתיאטרון המרכזי של היישוב, וישנו גם בית קולנוע מטעם רשת בתי הקולנוע לב הנקרא "לב עומר". חינוך ביישוב עומר פועלים שני בתי ספר, יסודי ותיכון. בבית הספר היסודי "עומרים", שוכן במרכז היישוב, לומדים כ-770 תלמידים בכיתות א'–ו'. מקיף עומר, הוקם ב-1997 וכיום לומדים בו כ-1,000 תלמידים בכיתות ז'–י"ב. הוא ממוקם בקרבת היישוב עומר, וצמוד לפארק התעשייה. תנועות נוער "שבט במדבר" של תנועת הצופים הפועל בעומר הוא הגדול בארץ יחסית לאוכלוסיית היעד שלו. פעילים בו כ-500 חניכים בכיתות ד'–י"ב. ראו גם יישובי הלוויין של באר שבע קישורים חיצוניים פארק התעשייה בעומר הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי קטגוריה:הנגב: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום	2024-08-11T16:09:30
עיילבון	שמאל\|ממוזער\|250px\|עבדאללה יוסוף, חרש נחושת, מספר סיפורים ונגן כינור מעילבון עֵילַבּוּן (בערבית: عيلبون) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1973. עיילבון שוכנת מערבית לכנרת, דרומית למע'אר ומזרחית לעראבה. רוב תושבי עילבון הם ערבים-נוצרים, אך לה גם מיעוט ערבי-מוסלמי משמעותי. היסטוריה לפי מסורת מקומית נוסד היישוב הנוכחי במאה ה-19 על ידי תושבים ערבים-נוצרים מהיישוב הסמוך דיר חנא, אולם כיום מתגוררים עימם מיעוט משמעותי של מוסלמים. עיילבון מופיעה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל (1880). שם הכפר משמר כנראה את שמו של היישוב היהודי הקדום עיילבו, שבתקופת המשנה והתלמוד התגוררה בה משמרת הקוץ, אחת מ-24 משמרות כהונה. בתחומי היישוב נמצא ציונו של התנא רבי מתיא בן חרש. ב-1879 הוקמה כנסייה קתולית בכפר ביוזמתו של הכומר בולוס אשקר. חדר הלימוד הראשון לבנים בכפר נבנה בשנת 1899 על ידי כמרים גרמנים קתולים. בשנת 1905 נבנה חדר לימוד דומה לבנות. במפקד האוכלוסין שערכו הבריטים ב-1931 נמנו בכפר 85 בתים מיושבים, אשר בהם 404 תושבים, מהם 372 נוצרים והשאר מוסלמים. לפי דו"ח של משטרת ישראל משנת 1954, ערביי עילבון לא לקחו חלק במאורעות תרפ"ט, אולם במהלך המרד הערבי הגדול אירחו בני הכפר, במיוחד אנשי חמולת זריק, את אנשי הכנופיות. על פי הדו"ח, אנשי עילבון התייחסו אל אנשי הכנופיות באיבה, אך שיתפו איתם פעולה מתוך חשש. בדצמבר 1937 התרחש בכפר קרב בין הצבא הבריטי וכנופיה ערבית גדולה. בשנת 1943 הוקם בית ספר יסודי ממלכתי שמנה שני חדרים. חדרים אלה עדיין מהווים חלק מבית הספר כיום. מלחמת העצמאות ותוצאותיה במלחמת העצמאות חנו בכפר כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י ואנשי הכפר שיתפו איתם פעולה, חפרו תעלות קשר, סיפקו מזון לחיילים והשתתפו בשמירה על הכפר. במסגרת מבצע חירם לסילוק צבאו של קאוקג'י מהגליל, נכבש הכפר על ידי חטיבת גולני ב-30 באוקטובר 1948. בקרב, שנערך החל משעות אחר הצהריים של ה-29 באוקטובר 1948, נתקלו כוחות צה"ל בהתנגדות חזקה, ורק סמוך לחצות הצליחו להיכנס לכפר לאחר שכוחות צבא ההצלה נסוגו ממנו על פי עדותו של משקיף או"ם השתתפו צעירי הכפר בלחימה לצד חייליו של קאוקג'י. כמרים של הכפר מסרו רשמית על כניעתו, אולם לאחר כיבוש הכפר נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב עם אנשי קאוקג'י נכרתו ונישאו בתהלוכה ברחובות הכפר. על פי הנטען תושבי הכפר השתתפו בתהלוכה או הריעו לה. לעומת זאת, תושבי הכפר טענו שהם הביעו מורת רוח אל מול התהלוכה והסתגרו בבתיהם בעת התרחשותה. על פי מכתב ששלחו זקני הכפר לשר המיעוטים בכור-שלום שטרית, התושבים כונסו לכיכר המרכזית, ובמהלך הכינוס נהרג אחד התושבים. לאחר מכן בחר מפקד הכוח 12 צעירים מבין תושבי הכפר והם הוצאו להורג על ידי החיילים. שאר התושבים גורשו לכיוון גבול לבנון, ובמהלך הגירוש נהרג תושב נוסף. בכפר נשארו רק מספר כמרים וזקנים וזמן קצר לאחר מכן, במפקד האוכלוסין בנובמבר 1948, על פיו נקבע אלו ערבים רשאים להישאר במדינת ישראל, הכפר היה ריק מאדם. חלק מאנשי הכפר נשאר בסביבתו, וחלק אחר הפך לפליטים בלבנון. במשך השבועות הבאים הסתננו בחזרה אל הכפר מאות מתושביו, שנמלטו לערוצים ולמערות בסביבה או לכפרים אחרים. אנשי הכפר החלו לפנות לגורמים שונים בבקשה לחזור אליו. ב-7 בדצמבר 1948 פנה יגאל ידין למשרד החוץ לבקש חוות דעת לגבי השבת אנשי עיילבון לכפרם. תשובת יעקב שמעוני הייתה שאין אפשרות להחזיר ערבים שברחו כל עוד המלחמה נמשכת, גם אם נגרם להם עוול. כארבעה חודשים לאחר כיבוש הכפר שלח מוכתר הכפר ביחד עם מספר כמרים מכתב לשר לענייני מיעוטים, בכור-שלום שטרית, ובו בקשה להשיב את תושבי הכפר, מכיוון שהם לא ברחו אלא גורשו. אל שיטרית הגיעו גם לחצים מצד גורמים כנסייתיים בינלאומיים וגורמים פוליטיים בישראל, בהם אנשי מפ"ם. בתחילה הורשו תושבי הכפר ששהו בישראל לחזור לכפר, ובקיץ 1949 הושג הסכם בין המדינה והכנסייה היוונית קתולית, על פיו הורשו תושבי הכפר לחזור לישראל תמורת הבטחת הכנסייה לשתף פעולה עם ישראל. עם זאת, תושבי הכפר נחשבו לנפקדים ונכסיהם נוהלו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. במדינת ישראל בנובמבר 1954 התגוררו בכפר כ-815 תושבים, כולם נוצרים, שבאותו זמן חנכו בכפר כנסייה חדשה. רוב תושבי הכפר, כ-700 תושבים, היו יוונים קתולים, והשאר היו אורתודוקסים. בין הקתולים, שהפגינו יחס חיובי למדינת ישראל, לאורתודוקסים, שהיו מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שררה מתיחות רבה, שהובילה למעשי אלימות. לדוגמה, הנער סוהיל זוריק, נשרף למות לאחר שביתו של אחיו, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בעילבון, הוצת. באוגוסט 1953 הוגלו שבעה פעילים קומוניסטים מהכפר ליפו למשך שנה, לאחר שפקידים ממשלתיים הותקפו על ידי תושבי הכפר, ונטען שהסתה קומוניסטית הייתה הגורם לכך. אולם, עם השנים המפלגה הקומוניסטית זכתה להשפעה רבה יותר בכפר. ביוני 1968 התגוררו בכפר כ-1,600 תושבים, כולם נוצרים. באותו זמן טרם חובר הכפר לרשת החשמל וטרם נסללו בו כבישים פנימיים. במהלך השנים נוספו לכפר תושבים מוסלמים שגרו קודם לכן בכפר חיטין, ובדואים שנדדו באזור. בשנת 1965, במסגרת מדיניות של הקמת מועצות מקומיות ביישובי המיעוטים בגליל, הוחלט להפוך את עילבון למועצה מקומית, אולם הדבר יצא אל הפועל רק בשנת 1973. בעיית המים בראשית ימיו, היה מעיין קטן מקור המים היחיד של הכפר. בשנת 1933, קטנה ספיקת המעיין, והתושבים חפרו סביבותיו כדי להשיג מים נוספים. שנת 1950 הייתה שנה שחונה, ותושבי הכפר נאלצו להביא מים במכוניות מיישובים סמוכים. בשנת 1959 הוחלט לחבר את הכפר לאספקת מים של חברת מקורות. אוכלוסייה שנהאוכלוסייה 1899 150 1922 319 1931 404 1945 550 1950 675 1954 815 1961 1,100 1968 1,600 2002 4,040 2007 4,374 2010 4,90020195,752 חינוך חדר לימוד ראשון, לבנים בלבד, הוקם בכפר בשנת 1899 על ידי כמרים קתוליים גרמניים. בשנת 1905 נפתח חדר לימוד דומה לבנות. בשנת 1943 בנו הבריטים במקום מבנה בן שני חדרים עבור בית ספר. בשנת הלימודים תשכ"ה זכה בית הספר בעילבון בפרס החינוך. כיום בכפר שני בתי ספר (בית הספר היסודי חט"ב, נחשב על ידי משרד החינוך לשני בתי ספר, אולם הוא נמצא באותו מתחם ויש לו מנהל יחיד): בית ספר יסודי וחט"ב עילבון – היסודי נוסד בשנת 1970 והחטיבה בשנת 1977. בית ספר ממלכתי בו לומדים תלמידים נוצרים ומוסלמים. זכה בפרס מחוזי בתחום החינוך הגופני בשנת 2009 גמנסיה הגליל הנוצרית – תיכון שנוסד בשנת 1966. בעבר שירת גם תלמידים מיישובי הסביבה. נחשב לאחד מהתיכונים הטובים במדינה עם שיעור זכאות לבגרות של מעל 85%. מנהרת עיילבון סמוך לכפר נמצאת מנהרת המים הראשונה של המוביל הארצי, "מנהרת עילבון" שנחנכה ב-28 במרץ 1956. העבודות על המנהרה הביאו לפריחה כלכלית לכפר, תעסוקה בעבודות וקשרי מסחר עם העובדים במנהרה. בשנת 1993 פתחה המועצה במאבק משפטי כנגד חברת מקורות, בתביעה לתשלום ארנונה בגין השימוש בשטחה עבור המוביל הארצי. המועצה זכתה, והחל משנת 1998, החלה לגבות ארנונה ממקורות. בעקבות תקדים זה, גם מועצות אחרות החלו לגבות ארנונה ממקורות. קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית עילבון, אתר הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-07-30T14:01:10
עילוט	עילוט (בערבית: عيلوط) היא מועצה מקומית מוסלמית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1991. עילוט שוכנת במרכז הגליל התחתון, כ-4 קילומטרים צפונית-מערבית לנצרת. ביישוב נמצאו חרסים, המעידים על התיישבות באתר החל מתקופת הברונזה הקדומה. ישנם המזהים את המקום עם היישוב המקראי אילון והיישוב עיתלו מתקופת המשנה והתלמוד. בתקופת המנדט השתייך הכפר לנפת נצרת. בסקר הכפרים של הרשויות המנדטוריות מ-1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-1,130 תושבים. לאחר מלחמת העצמאות התיישבו בכפר חלק מתושבי הכפר הערבי ספוריה, שגורשו מכפרם. במרכז היישוב שוכן מסגד א-נבי עילוט, שבו, על-פי המסורת, מצוי קברו של לוט, אחיינו של אברהם. בשנת 1992 הוקם ביישוב אצטדיון עילוט המשמש גם קבוצות כדורגל מיישובים סמוכים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-09-21T22:29:31
עין מאהל	עֵין מַ֫אהֶל (בערבית: عين ماهل) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1964. בשנת 1997 הועבר למקום תיכון טכנולוגי של רשת נעמת. היסטוריה בראשית המאה ה-19 תואר עין מאהל ככפר רועים יותר מאשר פלאחים. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-200 נפשות, כולם מוסלמים. לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1922 התגוררו בכפר 516 נפשות. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בכפר 109 בתים מיושבים ב-628 נפשות, כולם מוסלמים, למעט נוצרי אחד. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי הכפר כ-1,040 ושטחו נרשם כ-13,390 דונם, מתוכם 5,122 דונם של אדמה ציבורית. היחס למדינת ישראל ב-2023 נחשף כי אתר הרשות המקומית מכריז כי המועצה נמצאת ב"פלסטין". בנוסף מייחסת המועצה למדינת ישראל כוונה של הפיכת הכפר ל"גטו" הנובעת ממדיניות גזענית ומציינת את שמותיהם של לוחמים ערבים שנלחמו בכוחות צה"ל בקרב אל סביה במלחמת השחרור וחברי כנופיות שנפלו במרד הערבי הגדול ב-1936. אתר המועצה מכנה את הקמת מדינת ישראל בשם "הנכבה" ואת העיר נוף הגליל "התנחלות קולניאליסטית". קישורים חיצוניים חנוכת כביש בעין מאהל, 1959, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הערות שוליים ימין\|ממוזער\|500px\|עין מאהל, כפי שנראה מהר תבור קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:עין מאהל קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1838	2024-10-17T17:03:50
עין קנייא	עין קנייא (בערבית: عين قنية, תעתיק מדויק: עין קניה) הוא כפר דרוזי במורדות הר חרמון. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1982. המילה "קנייא" פירושה תעלת מים – בשל תעלות המים הרבות באזור. מיקום הכפר שוכן על מורדות רכס החרמון מעל נחל סער, בגובה של 750 מטרים מעל פני הים. היסטוריה לפי עדויות ארכאולוגיות האזור היה מיושב החל מסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. בגבעה שמעל הכפר נמצא אתר ארכאולוגי, ח'רבת אל-חוורית (הידוע גם בשם "נבי איליה", המשמר את זכרו של אליהו הנביא המקודש גם לדרוזים), בו שרידי יישוב מתקופת ממלכת היטורים. במקום נמצאו מטבעות וחרסים מהתקופה הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית. בראש הגבעה שבמרכז האתר נחשפה מצודה, שהיא ככל הנראה חלק ממערך ההגנה של הסולטנות הממלוכית בדמשק. בשנת 2007 הוקם במקום בית תפילה דרוזי ונסלל כביש שמוליך לאתר. הכפר קיים במיקום זה החל מהמאה ה-14. לטענת מוכתר הכפר בשנת 1968, הדרוזים הגיעו לכפר במהלך המאה ה-17. בכפר נמצא קבר שעואנה. על פי המסורת הדרוזית, קבורה בו בת מבני ישראל אשר הייתה מתלבשת בבגדי בן כדי שתוכל ללמוד את דרכי האלוהים מחבורה של קדושים. האימפריה העות'מאנית בתקופת האימפריה העות'מאנית כללה אוכלוסיית הכפר תושבים דרוזים ונוצרים יוונים אורתודוקסים. בשנת 1875, ביקר הארכאולוג והגאוגרף הצרפתי ויקטור גרן בכפר, וכתב: . המנדט הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה נכלל הכפר, החל משנת 1920, בשטח המנדט הצרפתי על סוריה. ב-1925 הוקמה בכפר כנסייה, כנסיית מר גריס, שהוקמה על שרידי כנסייה קדומה יותר. במהלך מרד הדרוזים גלו הדרוזים מהכפר למע'אר. בשובם לכפר לאחר כחצי שנה מצאו שבתיהם נבזזו בידי שכניהם המוסלמים. סוריה בשנת 1946, עם סיום המנדט הצרפתי הכפר נכלל בתחומה של סוריה שקיבלה אז עצמאות. רבים מבני הכפר עבדו באותן שנים בדמשק ושלחו כספים לבני המשפחה בכפר. ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, ב-1967, עבר הכפר משליטה סורית לישראלית. עד אז חיו בכפר כ-600 נוצרים ו-300 דרוזים, אך עם פרוץ המלחמה נמלטו רוב הנוצרים לאזור חוות שבעא ומיעוטם למג'דל שמס. כיום כל תושבי הכפר דרוזים, למעט משפחה נוצרית אחת שנותרה בכפר. המבנה העתיק של הכנסייה המרונית נטוש. גשר אבן שחיבר את הכפר לדרך הראשית פוצץ במלחמה לא שוקם עד נובמבר 1968. בשנת 1968 הוקם בכפר רשת חשמל, אך הגנרטור הישן שהובא שבק חיים והמערכת לא סיפקה חשמל. ביולי 1969 נמסר שהושלם רשת החשמל בכפרי הדרוזים בגולן, ובינואר 1971 נחנך בכפר מערכת חשמל מקומית, מבוססת גנרטור, שהביאה חשמל לבתי הכפר למשך שעות הערב. ב-14 בדצמבר 1981 חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן ובו נקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק שהביא לסיומן 14 שנים של ממשל צבאי בעין קנייא בפרט ובכלל רמת הגולן. בעקבות החוק תושבי הכפר הוכרו כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. ב-2018 נערכו לראשונה בחירות לרשות המקומית בכפר. רוב תושבי הכפר החרימו את הבחירות ורק 21 מהם הצביעו. סך הכל הצביעו למועצה 21 קולות בלבד מתוך 1,618 בעלי זכות בחירה (1.3%), 20 מתוך הקולות (95.24%) ניתנו לואיל מוגרבי, שהיה לראש המועצה הנבחר הראשון בעין קנייא, וקול אחד (4.76%) ניתן לסמירה רדא עמראן. שני המתמודדים לראשות שנותרו היו גם היחידים שהתמודדו על מקום במועצה, כשרשימת סאוא (נ) בראשות מוגרבי קיבלה 15 קולות מול קול אחד לרשימת "שוויון ושינוי" (ץ) שלא עברה את אחוז החסימה וכל 5 המנדטים הוענקו לסאוא, שברשימתה נותר בפועל רק מוגרבי והוא נבחר כחבר מועצה יחיד. במהלך מלחמת חרבות ברזל, בעקבות פגיעת הרקטה במג'דל שמס, נהרג נער מהמועצה. לקריאה נוספת מיכה לבנה, גולן - 20 שנה ועוד 2000, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים דרוזיים ברמת הגולן קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-09-09T02:51:44
עמנואל	עִמָּנוּאֵל היא התנחלות במעמד מועצה מקומית באזור השומרון, מזרחית לקרני שומרון וצפונית לאריאל. עמנואל הוקמה ב-1983 והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1985. ליישוב צביון חרדי - הוא היישוב החרדי היחיד בשומרון - ומתגוררים בו, נכון ל-2023, כ-5,000 תושבים. היסטוריה עמנואל נוסדה על ידי חברה בשם "כוכב השומרון" שהוקמה על ידי עסקנים דתיים וחרדים, הבולטים שבהם מוטי זיסר, ברוך שטרנטל וזלמן מרגוליס, בראשית שנות השמונים. החברה רכשה את אדמות היישוב, והחלה בבניתם בשנת 1981, כשבאותה תקופה הוקמו היישובים יקיר ונופים, הנמצאים ממערב ליישוב. בשל התחייבותו של ראש הממשלה מנחם בגין, שלא להקים יישובים חדשים ביהודה ושומרון, היישוב הוגדר בתחילתו כשכונה בקרני שומרון (קרני שומרון ה'). עמנואל היא דוגמה מובהקת ל'עיר מתוכננת' בישראל של ראשית שנות ה-80. דבר זה בא לידי ביטוי בבניית אזור אורבני על ידי הפרדה בין ייעודי הקרקע השונים (מסחר, מגורים ותעשייה). עם זאת תוכננו מערכות מגורים משוכללות ביותר שמתחשבות בתנאים הסביבתיים ובצרכים המיוחדים של האוכלוסייה החרדית: בנייה המתחשבת בטופוגרפיה ומשתלבת בה, בנייה המאפשרת הרחבה עתידית ללא פגיעה אסתטית במבנה, יחידות המגורים מיועדות למשפחות מרובות ילדים הצורכות חדרי מגורים רבים, וכן פארקים ציבוריים המלווים את הנוף ויוצרים טיילת היקפית. ראשוני התושבים נכנסו לבתיהם ב-1983. חרף איכויותיו הארכיטקטוניות, נתקלה התפתחות היישוב בקשיים על רקע כלכלי, ובאפריל 1983 מכר זיסר את חלקו בחברה לשותפיו. בקיץ 1983 התגוררו בעמנואל כ-600 משפחות. במקור תוכננו ביישוב שלוש שכונות, אולם בפועל נבנה רק חלק מהשכונה הראשונה (שלב א' בתוכנית). באותה העת הוקמה המועצה המקומית ואליהו מירב מונה על ידי משרד הפנים לכהן כראש המועצה הראשון. בתחילת 1985 נתגלע סכסוך בין השותפים הנותרים בחברת כוכב השומרון, מרגוליס וארנרייך, ועבודות הפיתוח בעמנואל התעכבו. כתוצאה מן הסכסוך רכש מרגוליס את חלקו של ארנרייך בחברה והבטיח להזרים כספים ולהשלים את הבנייה, אולם הוא לא עמד בהתחייבויותיו. החברה נתקלה בקשיים וביולי אותה שנה מונה יעקב נאמן לכונס נכסים של החברה. נאמן ניסה לקדם את השלמת הבנייה, אולם נתקל בקשיים שונים, בין השאר העדר היתרי בנייה, וקשיים אלו מנעו את המשך פיתוחה של העיר והרחיקו ממנה אוכלוסייה חזקה. בשנת 1988 הושגה הסכמה עם מוטי זיסר שיזרים 5.3 מיליון דולר לחברה לצורך השלמת הבנייה. לטענת זיסר, כחלק מההסכמה הבטיח משרד השיכון שיקצה לחברה עוד קרקעות לבנייה, אולם קרקעות אלו לא הוקצו. בפיגוע שאירע סמוך ליישוב ב-12 בדצמבר 2001, שבמהלכו הותקפו כלי רכב ואוטובוס לא ממוגן של חברת דן שהיה בדרכו ליישוב על ידי מטען צד וירי צרורות, נהרגו עשרה אנשים ונפצעו עשרות. בפיגוע נוסף שאירע ב-16 ביולי 2002 בשערי היישוב הותקפו רכבים ואוטובוס ממוגן ירי במטען צד וברימונים וירי מנשק קל נמנו 8 הרוגים וכ־20 פצועים. בחודשים שלאחר הפיגוע העתיקו מקצת מתושבי עמנואל את מקום מגוריהם ליישובים אחרים וביישוב עמדו תקופת מה דירות ריקות ללא דורש. המחירים הנמוכים ומלגת קיום גבוהה שהציעה 'עמותת קרן ידידי עמנואל' הביאו תושבים חדשים ליישוב. בשנת 2003 התגוררו ביישוב 2,400 תושבים. בעקבות שיפור המצב הביטחוני, ובשל מצוקת הדיור הגוברת והולכת בציבור החרדי גדל הביקוש למגורים בעמנואל. בשנת 2012 שופצו שני מבנים, שנותרו במצב שלד מאז הקמת עמנואל, והוכשרו כמבנים לקליטת משפחות חדשות. בשנת 2015 נכנסו לעבודה במקום שני יזמים נוספים: חברת הרי זהב וחברת ש.א.ג ולול. שתי החברות החלו בונות מאות יחידות דיור חדשות בעמנואל וביצעו פעולות פרסום ושיווק המופנות לציבור החרדי על קהליו השונים. על פי נתוני המועצה המקומית בעמנואל נמצאות מאות יחידות דיור בבניה ובהליכי התכנון השונים והיא צפויה להכפיל את מספר תושביה עד לשנת 2023. אוכלוסייה האוכלוסייה בעמנואל מורכבת ממספר זרמים בציבור החרדי ובהם: קהילות ספרדים, תימנים, חסידים וליטאים. חינוך בעמנואל ארבעה בתי ספר יסודיים לבנים: בית ספר ממלכתי דתי (בהשפעת חב"ד), תלמוד תורה אשכנזי המשתייך לרשת החינוך העצמאי, תלמוד תורה לקהילה הכלל חסידית בראשות הרב שלמה קליין ותלמוד תורה של רשת מעיין החינוך התורני. כן קיימים חמשה בתי ספר יסודיים לבנות: בית ספר ממלכתי דתי (בהשפעת חב"ד) שהוקם ב-1997, בית ספר בית יעקב של רשת החינוך העצמאי, בית ספר של מעיין החינוך התורני שהוקם בשנת 2007, בית ספר כלל חסידי שמיועד לקהילה הכלל חסידית ובית ספר חסידי שמיועד לחסידות סלונים במעמד של מוסד פטור. כן קיים במקום תיכון בית יעקב המשתייך למרכז בית יעקב (הסמינר החדש - ליברמן). בית הספר לבנות של חב"ד ובית הספר היסודי של בית יעקב נמצאים יחד במבנה אחד ובית הספר לבנות של מעיין החינוך התורני נמצא באותו מבנה עם התיכון של בית יעקב. במקום גם ישיבה קטנה המשתייכת למוסדות "כיסא רחמים" של הרב מאיר מאזוז. בתחילת שנת הלימודים התשפ"ב נפתח במקום סניף של רשת המוסדות "כלל חסידי" ביידיש, ת"ת לבנים כיתה ראשונה גילאי 2-3 וגני בנות תת-חובה וגן חובה וכן בית ספר לבנות. פרשת ההפרדה בבית הספר בעמנואל בשלהי שנת תשס"ז (2007), בלחץ של הורים שבקשו להקים בית ספר נפרד, הוקמה בבית יעקב היסודי מגמה חסידית נפרדת בתוך בית הספר. לצורך כך חולק מבנה בית הספר ואף הופרדה החצר בין שני חלקי בית הספר. עמותת "נוער כהלכה" דרשה לבטל את ההפרדה בטענה שמניעיה עדתיים ומשלא נענתה פנתה לבג"ץ. עורך דין מרדכי בס נשלח על ידי משרד החינוך לברר את המצב, הוא סיכם: "האם הייתה בפיצול בית הספר אפליה עדתית...תשובתי היא כי שוכנעתי שלא הייתה אפליה כזו" והוסיף, דף 15 פרק 27: "אין לי אפוא אלא להביע צערי על שטעונות כאלא - שבכל מקום שבו אנו מוצאים כי יש להן, הצדקה, לאזור את כל כוחותינו ולהילחם באפליה העדתית מלחמת חורמה - מעולות ונזרקות לחלל האוויר, ומרבות שנאה בישראל, במקום בו אין להן בסיס"י בג"ץ קיבל את העתירה ודרש לבטל את ההפרדה בבית הספר. בעקבות זאת, הוציאו הורי בנות המגמה החסידית את בנותיהם מבית הספר והקימו להן בית ספר פיראטי. הפרשה זכתה לתהודה רבה לאחר שחלק מההורים נכלאו על פי פקודת בזיון בית המשפט. החל משנת הלימודים תשע"א פועל ביישוב בית ספר פרטי חוקי (במעמד של מוסד פטור) לבנות המגמה החסידית, שבשנה הראשונה לקיומו לא תוקצב על ידי משרד החינוך או המועצה המקומית, ולאחר השנה הראשונה מתוקצב ככל מוסד פטור אחר. תחבורה ציבורית התחבורה הציבורית מפותחת במועצה המקומית, יחסית לגודלה. מדי יום פעילים קווים לבני ברק, ירושלים, בית שמש, אריאל, נתניה, אלעד וביתר עילית. על ידי החברות תחבורה ציבורית תנופה ואלקטרה אפיקים תרבות וספורט בעיר קיים היכל תרבות של המועצה העירונית, בריכת שחייה, פינת חי,ספרייה, ושני מקוואות. ראשי המועצה אליהו מירב (1985–1990), ראש המועצה הראשון שמואל זייבלד (1990–1996) ישכר פרנקנטהל (1996–2003) אבנר מעטוף (2003–2004) ישעיהו ארנרייך (2004–2008) עזרא גרשי (2008–2018) אליהו גפני (2018–מכהן) גלריית תמונות קישורים חיצוניים פרטים על המועצה, באתר מועצת יש"ע מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית מלווה בתמונות באתר 'חלון אחורי', 4.3.14 הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון קטגוריה:התנחלויות חרדיות ביהודה ושומרון קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983 קטגוריה:יישובים חרדיים בישראל	2024-10-01T11:06:00
עספיא	שמאל\|ממוזער\|250px\|עספיא, מרכז הכפר, ספטמבר 2009 שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלום הנוף סביב הכפר שמאל\|ממוזער\|250px\|עיספיא מהכרמל עִסְפִיַא (בערבית: عسفيا, הגייה שגויה נפוצה: עוספיה) היא מועצה מקומית ערבית-דרוזית במחוז חיפה בישראל. שוכנת על הכרמל וגובלת בפארק הכרמל. נכון לסוף 2021, רוב תושבי עוספיא הם דרוזים (כ-75%), אם כי לצד מיעוט משמעותי של ערבים-נוצרים (כ-13.5%). וערבים-מוסלמים (כ-9.4%) בקרב תושביה. היסטוריה לפי שרידים ארכאולוגיים, המקום מיושב מאז תקופת הברונזה. ההתיישבות הדרוזית הנוכחית החלה בעספיא לפני כ-400 שנה בתקופתו של הנסיך הדרוזי-לבנוני, פח'ר א-דין השני. הנסיך, שמרכז שלטונו היה בהר הלבנון, מרד באימפריה העות'מאנית והקים נסיכות. עספיא היה אחד מתוך 17 כפרים שהוקמו בתקופתו בהרי הכרמל לביצור גבולה הדרומי של הנסיכות. רק שני כפרים שרדו ברבות השנים והם עספיא ודלית אל-כרמל השכנה. בשנת 1960 נמצא במקום מטמון מטבעות כסף גדול, הוא מטמון עספיא, שמתוארך למאה הראשונה לספירה. בין השאר מצויים במקום שרידי כפר יהודי בשם חוסיפה שהתקיים בתקופה הביזנטית, בהם פסיפס גלגל מזלות בשרידי בית הכנסת שנמצא במקום ועליו השם "חוסיפה". ייתכן שמקור השם בעובדה שהיישוב חשוף לאיתני הטבע מחמת מיקומו ברכס הכרמל, ועקב כך הוא נראה לעין מעמק יזרעאל. ייתכן ששם הכפר בשפה הערבית מקורו דומה ונגזר מהשורש הערבי "עסף", ופירושו "סוער" ומתאר את מזג האוויר בחורף במקום. הכפר חוסיפה מוזכר יחד עם חיפה בקינות על חורבן כפרים יהודיים באזור, שאירע כנראה בשלהי התקופה הביזנטית בארץ ישראל. בשנת 1940 תואר הכפר על ידי מבקר יהודי: בתקופת המרד הערבי הגדול סבלו תושבי הכפר מידי כנופיות ערביות ופנו לשכניהם בקיבוץ יגור לקבלת עזרה. דרך אנשי יגור הגיעו הדרוזים בכרמל לפוליטיקאי הישראלי אבא חושי שהיה אז מזכיר מועצת פועלי חיפה לבקשת עזרה. בעקבות כך סוכם על שיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" - הדרוזים מסרו מידע מודיעיני וההגנה סיפקה נשק ותחמושת. חושי זכה לכינוי "אל ראיס". כמה שנים מאוחר יותר, הסתתר חושי בזמן מה שכונה "השבת השחורה" במשך כשלושה חודשים אצל השייח' לביב חוסיין אבו רוכן, מוח'תאר הכפר, כאשר נמלט מן הבריטים. לבסוף, הוברח בבגדי אישה לקיבוץ יגור הסמוך. מעספיא יצאה במלחמת העצמאות מחלקת המתנדבים הראשונה של מגויסים דרוזים בצה"ל. 8 מבני הכפר נהרגו בקרבות שחרור הגליל. בשנת 1956 הפך הגיוס בצה"ל לחובה על כל בני העדה. שני קצינים מאנשי הכפר, כרם מנצור ומונה אסמעיל קבלאן (שהגיע במסגרת גדוד המתנדבים הדרוזים מסוריה) הם הקצינים הדרוזים הראשונים בצה"ל. בשנת 2003 אוחדה עספיא עם היישוב השכן דלית אל-כרמל תחת השם "עיר הכרמל". שטח השיפוט שלה היה 5,000 דונם. בנובמבר 2008 אושר בכנסת חוק אשר ביטל את האיחוד בין עספיא לדלית אל-כרמל, והשיב את המצב לקדמותו החל ב-1 בדצמבר 2008. ניהול היישוב המאוחד תחת ועדה קרואה בראשותו של גבי אופיר בוטל. ב-18 באוגוסט 2009 התקיימו בחירות ביישוב, אולם בית המשפט המחוזי בחיפה הורה על ביטול התוצאות בשל זיופים שנתגלו ועל עריכת בחירות חדשות, בבחירות החוזרות אשר התקיימו ב-16 בספטמבר 2009 ניצח המועמד וג'יה כיוף בהפרש 898 קולות את המועמד בהיג' מנסור. ב-2 בדצמבר 2010 פונו אלפים מתושבי עספיא עקב השרפה בכרמל. בינואר 2018 המליצה הוועדה הגאוגרפית חיפה על הרחבת שטח השיפוט של עספיא, שעמד על כ-7000 דונם, בעוד כ-3900 דונם. המלצות הוועדה אומצו על ידי משרד הפנים ביוני 2022. מאז קום מדינת ישראל, היו שישה שעמדו בראש מועצת עספיא: לביב אבו רוכן, נג'יב מנצור, רסלאן אבו רוכן, שריף אבו רוכן, קנג' מנסור ווג'יה כיוף. בתקופת האיחוד עמד בראש עיר הכרמל, אכרם חסון. אוכלוסייה במפקד האוכלוסין המנדטורי משנת 1931 נמנו בכפר 742 דרוזים, 187 ערבים-נוצרים ו-176 ערבים-מוסלמים. מהם כ־75% דרוזים, כ-15% נוצרים, כ-10% מוסלמים שרובם המכריע בדואים, וכמה משפחות יהודיות וסטודנטים באוניברסיטת חיפה השוכרים דירות ביישוב. עספיא היא אחד היישובים המגוונים מבחינת אוכלוסייה בישראל. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות של 2018 בעספיא הוקמה לראשונה בחברה הדרוזית-ערבית של ישראל רשימה נשית פמיניסטית, בשם ניו עספיא, שהכניסה בתום הבחירות נציגה למועצה המקומית. בצבא ובמערכת הביטחון בני עספיא מילאו תפקידים במערכות הביטחון הישראלית מאז מלחמת העצמאות. הקצינים הדרוזים הראשונים בצה"ל היו אנשי הכפר, כרם מנסור ואיסמעיל קבלאן. לדרגה הבכירה ביותר הגיע אלוף כמיל אבו רוקן ראש המנהל האזרחי. מעספיא יצאו גם החובל הדרוזי הראשון בחיל הים, הנווט הדרוזי הראשון בחיל האוויר, אחד ממפקדי יחידת שלדג, מזכירו הצבאי של נשיא המדינה רובי ריבלין, תא"ל ד"ר עלא אבו רוקן, שהיה גם נספח צה"ל בסין, תא"ל אמל אסעד שהיה מפקד חטיבת ג'נין ומפקד מנהלת תיאום וקישור, אל"ם ראאד מנצור ואל"ם וליד מנצור (מפקד חטיבת אילת). בכפר נמצא בית קברות צבאי גדול. כלכלה ממוזער\|שמאל\|250px\|עספיא מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי הכפר הם עבודות מחוץ לכפר (למעלה מ-50 אחוז מכוח העבודה), שירותי הביטחון, שירותים קהילתיים, עסקים מקומיים ומעט חקלאות (חמישה אחוזים לעומת 90 אחוז שעסקו בחקלאות בשנת 1950). בעספיא שירותי תיירות פנים רבים, ובהם מסעדות וחנויות מסוגים שונים. תחבורה כביש 672 חוצה את עספיא לאורכה. קטע הכביש שבתוך הכפר הוא צר ואינו בר הרחבה עקב המבנים הנמצאים משני צידיו, מה שמביא להיווצרות פקקי תנועה בשעות הבוקר, בחגי ישראל ובסופי שבוע קייציים וגורם מספר תאונות גבוה. ביישוב תחבורה ציבורית פנימית ולדליית אל כרמל המסופקת על ידי חברת סופרבוס. סופרבוס מבצעת גם שירות לתחנת מרכזית המפרץ בחיפה ולמסוף התחבורה ביקנעם עילית. תחבורה ציבורית לחיפה דרך האוניברסיטה מבוצעת על ידי חברת אגד. בנוסף פועלות ביישוב מוניות שירות. תרבות וחינוך תיאטרון ביישוב פועל תיאטרון אל-נקאב. התיאטרון הוקם ביוזמה של המחזאי והבמאי סאלח עזאם שיצירותיו זכו בפרסים בפסטיבלים בישראל ובעולם. בתיאטרון מוצגות מחזות ערביים ועבריים ומתקיימת בו פעילות לנוער וילדים. שירה מעספיא יצאו מספר משוררים ומשוררות בשפה הערבית והעברית. המשוררת הבולטת מביניהם היא היאם קבלאן, אחת המשוררות המובילות בארץ בשפה הערבית. עוד משוררים מבני הכפר שספריהם התפרסמו בארץ הם מסעוד חמדאן, רמזי ג'ודיה, רדא מנצור, סאלח עזאם ופהים אבו רוכן. חינוך ואקדמיה ביישוב ישנם גני ילדים, ארבעה בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון שש שנתי אורט רונסון עספיא, מנהלת התיכון ד"ר סועאד אבו רוקן. בית ספר חט"ב ותיכון דתי אלאשראק. מסגרות חינוך מיוחד ומרכז פיסג"ה (פיתוח סגלי הוראה) של משרד החינוך. חלק מילדי היישוב לומדים במסגרות לימוד שונות בחיפה. ספורט בעספיא פעלות קבוצות ספורט בהן מכבי עספיא בכדורגל שהייתה אחת מקבוצות הכדורגל החזקות והמפורסמות בשנות השמונים והתשעים, כמו כן בית ספר לכדורגל ששייך למועדון שכולל מאות ילדים מגיל ילדים עד בוגרים, וקבוצת כדורעף מכבי נוהאד עספיא שהעפילה לליגת הכדורעף הבכירה בארץ כקבוצה הראשונה מהמגזר הערבי בכלל והדרוזי בפרט ללא שום הפסד, וכמו כן מתעמלי קראטה שהגיעו לחגורה שחורה ודן 6. בתי תפילה שמאל\|ממוזער\|250px\|ח'ילווה בעיספיא עספיא היא כפר מגוון ביותר מבחינה דתית. מצויים בו שלושה ח'ילוואת (מקומות קדושים דרוזיים), שתי כנסיות קתוליות (אחת מלכיתית ואחת מרונית), מנזר סטלה כרמל, ואף מסגד אחד. מנזר אחיות הכרמל של יוסף הקדוש בעספיא נוסד ב-2 באוקטובר 1921, ובאוקטובר 2021 חגג 100 שנה להיווסדו. בכפר שוכן מבנה מקאם לשייח' אבו עבדאללה, שנמנה עם מייסדי הדת הדרוזית. קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית הערות שוליים * קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל קטגוריה:הכרמל: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה קטגוריה:רכס הכרמל: יישובים קטגוריה:שביל ישראל עספיא (חוסיפא)	2024-08-13T21:10:58
עראבה	עראבה (בערבית: عرابة) היא עיר ערבית-מוסלמית במחוז הצפון בישראל, בבקעת סכנין, בצפון הגליל התחתון המרכזי (לב הגליל), כ-7 ק"מ מדרום-מזרח לכרמיאל, כק"מ אחד ממזרח לסח'נין וכק"מ אחד ממערב לדיר חנא. בתקופות הרומית והביזנטית היה במקום ישוב יהודי בשם ערב, הנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו, בתלמוד וכן אצל אוסביוס. במקום נתגלתה כנסייה מהתקופה הביזנטית. במאה ה-18, עראבה הייתה מקום הולדתו של דאהר אל עומר ואחד ממרכזי שלטונו. בשנת 1976 התרחשו ביישוב הפגנות יום האדמה הראשון. סמלה של המועצה הוא בצל, אבטיח ומלון המסמלים את הגידולים המסורתיים של חקלאי עראבה. היסטוריה עראבה שוכנת במקום בו שכן בעבר היישוב היהודי ערב, ומשמרת את שמו. היישוב נזכר על ידי יוסף בן מתתיהו בשם גבּרה (Gabara) כאחד משלושת היישובים היהודיים הגדולים בגליל בעת המרד הגדול. בכפר מצויים קברים המיוחסים מזה מאות בשנים לתנאים רבי ראובן האיצטרובלי ורבי חנינא בן דוסא שאף קבור במקום, אשר בתלמוד מצוין כי מוצאו מהכפר "ערב" והמקומיים מכנים את דמותו בשפה הערבית: 'א-סדייק' – הקרוב בהוראתו לצדיק או קדוש. בנוסף, אוסביוס באונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה) מזכיר את היישוב כאחד הכפרים היהודיים במחוז ציפורי. בחפירות שנערכו בכפר בשנת 1967 נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית, בשטח של כ-500 מ"ר, עם רצפת פסיפס חגיגית שהועברה למוזיאון רוקפלר בירושלים. עראבה מוזכרת בקצרה על ידי הנוסע הערבי יאקות אל-חמאווי בספרו מועג'ם אל-בולדאן, שנכתב בתחילת המאה ה-13. במהלך ההיסטוריה הייתה עראבה כפר חקלאי, שהשתמש במרחבי בקעת בית נטופה לגידולים חקלאיים. בתקופה העותמאנית השתייך הכפר עראבה למחוזות שונים באימפריה, על פי השינויים האדמיניסטרטיביים התכופים בה: למחוז ציידא (צידון), צפד (צפת), עכא (עכו) וביירות. בסוף המאה ה-17 לחמו תושביה המוסלמים של עראבה כנגד הדרוזים בחרבת סלאמה. את תושבי עראבה הנהיג זיידן, סבו של דאהר אל-עומר. מספר שנים לאחר מכן הגיע דאהר עצמו לעיירה, על פי האגדה, לחפש מקלט לאחר שהרג חייל טורקי, ושם יצא לעזרתו שייח' מקומי בשם מוחמד נאסר, ולאחר שדאהר סייע לנאסר ליישב סכסוך עם כפר שכן, החלה שרשרת אירועים שהסתיימה בייסוד ממלכתו של דאהר בגליל. אל-עומר נולד בכפר עראבה בשנת 1695, כבן למשפחה עשירה. הגרעין של צבאו, בהיותו מושל הגליל היה מבני עראבה ודיר חנא. דאהר אל-עומר לא הקים לעצמו בירה קבועה ובתקופת שלטונו הוא נע בעיקר בין טבריה לעכו ולעראבה. לפיכך הפכה עראבה בתקופתו למוקד של עוצמה פוליטית-חברתית ברמת המחוז העותמאני. בית המנהלה ובית המשפט של אל-עומר ניצב עד היום בעראבה. לפי מסורת מקומית חודש היישוב בתחילת המאה ה-19 על ידי ערבים מוסלמים שהגיעו משכם ומירושלים. בשנת 1906 פקדה את הכפר מגפת כולרה שקטלה, כמסופר, כ-900 מבין 1,500 תושביו. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו 1,224 תושבים, מתוכם 37 נוצרים, ו-253 בתים נושבים. מלחמת העצמאות ולאחריה על פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר עראבה בתחומה של המדינה הערבית העתידית. למדינת ישראל הוא צורף רק לקראת סוף מלחמת העצמאות, לאחר שנכבש במבצע חירם (ב-29 וב-30 באוקטובר 1948). עראבה ושני הכפרים הסמוכים, סכנין ודיר חנא, נכנעו ללא קרב. אולי בזכות העובדה שלא שימשו לפני כן כבסיסי פעילות של צבא ההצלה, נמנעו מהם פעילויות צבאיות כפי שהתרחשו בכפרים רבים אחרים באזור "כיס" הגליל, שנכבש במבצע זה. בכפר מצאו מקלט כמה מאות פליטים מכפרים אחרים בגליל. עראבה לא רק הפך למקום מקלט לעקורי מלחמת העצמאות, אלא שבמקרה מסוים גם גילה סולידריות והתגייס לעזרתם של שכנים שגורלם היה קשה יותר. בשנת 1949 פנה אב הכנסייה של הכפר השכן עילבון, כפר נוצרי ברובו, בבקשת עזרה מכומר הקהילה הנוצרית בעראבה. תושבי כפרו גורשו באותה העת ללבנון, שדותיהם נותרו ללא טיפול והכומר חיפש מי ידאג לגורל הגידולים עד שלאנשי הכפר יותר לשוב לגבולות ישראל. במחווה קולקטיבית התאחדו כל החמולות של עראבה ואנשי הכפר יצאו לטפל בשדותיהם של אנשי עילבון. עראבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1965 ובינואר 2016 הוכרזה כעיר. מאבק על קרקעות שמאל\|ממוזער\|200px\|אנדרטה לבני הכפר עראבה שנהרגו בסכסוך היהודי–ערבי החל מקום מדינת ישראל ועד שנת 1966 נשלט עראבה, כמו היישובים הערביים האחרים בישראל, באמצעות ממשל צבאי. כבר מראשית שנות החמישים ניתן להבחין בניצני מחאה עממית, שהמוקד שלה היה מאבק על הקרקע. הפלאחים נאבקו נגד תוכניות הממשל לטענתם להפקיע את אדמותיהם; מאבק שהתנהל בבתי המשפט, מעל דפי העיתונות ובשטחים המועמדים להפקעה עצמם. בשנת 1951 סיכלו פלאחים מעראבה תוכנית ממשלתית להפקעת שטח חקלאי נרחב הידוע בשם רומאנה, כאשר המשיכו לעבד אותו, למרות האיסור וסגירת השטח, וגרמו לממשלה לסגת מכוונתה. בשנת 1956 הרס הממשל הצבאי את ביתו של אחד מתושבי עראבה, בית שהיה אחד הראשונים שנבנו בכפר אחרי 1948. הנימוק להריסה היה שהבית נבנה ללא היתר בנייה כחוק. תוך ימים ספורים התארגנו תושבי הכפר ובנו את הבית מחדש. בשנת 1963 התארגנו חקלאים מעראבה לפעולת מחאה על התנכלויות המשטרה כלפיהם בזמן שהם מובילים פועלים ובני משפחה לעיבוד האדמות. המפגינים נסעו מעראבה למשרד החקלאות בנצרת על גבי טרקטורים ומחו על התנהגות המשטרה, שבה ראו ניסיון לגזול מהם את הזכות לעבד את אדמותיהם. הממשל הצבאי היו ער לפוטנציאל ההתנגדות בעראבה, ובחר להקים בכפר תחנת משטרה שתפקידה להדק את השליטה בעראבה ובשני הכפרים הסמוכים, סכנין ממערב ודיר-חנא ממזרח. מהמאבק להגנת הבעלות על הקרקע נגזרה גם שאלת השליטה במקורות המים. חלק מהתושבים טענו כי יש להשאיר את השליטה באספקת המים בידי תושבי הכפר באמצעות אגודה עות'מאנית עצמאית, ללא קשר עם חברת מקורות הממשלתית, בעוד שחלק אחר טענו כי יש להתקשר עם חברת מקורות, אשר תספק את המים ואילו תפקידה של האגודה יהיה חיבור הבתים לרשת המים. המגמה השנייה, בעידודו של הממשל הצבאי, היא שגברה, וכך הוקמה אגודת אל-נדא, שבה נציגי החמולות בכפר ובראשה אימאם הכפר, קאיד נגאר. האגודה היא שיזמה את פרויקט תשתית אספקת המים לבתי המגורים בעראבה. המאבק מול השלטון על האדמה נשא בעראבה, כמו ביישובים ערביים אחרים, משמעות מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר הגנה על אמצעי הייצור של הפלאחים. יש הטוענים כי בתרבות הערבית מוקנה לאדמה (בערבית: אל ארד) ערך רב השווה בחשיבותו וביוקרתו לערך "כבוד המשפחה" (בערבית: ערד). בעראבה התמקד המאבק סביב שטח של כ-19,000 דונמים אדמה מעובדת המכונה שטח אל-מל, שבבעלות תושבים משלושת הכפרים דיר-חנא, עראבה וסכנין. אזור זה כונה שטח 9. אדמות אלה הוכרזו עוד בשנותיה הראשונות של המדינה שטח צבאי סגור, הדרוש לצה"ל כשטחי אש לצורכי אימונים, והצבא אסר על בעלי הקרקעות את הכניסה אליו, אם לתקופות מסוימות ואם באופן קבוע. כניסת התושבים לשטח זה נחשבה לעבירה על החוק ואף נפתחו תיקים פליליים כנגד מפירי הצווים ולא פעם הוגשו נגדם כתבי אישום בבתי המשפט. ראשי המועצות פנו לממשלות פעמים רבות בבקשה לבטל את צווי איסור הכניסה, אך בקשותיהם נדחו. עד 1976, נהרגו בשטח אל־מל, בין מאש הצבא ובין מהתפוצצות תחמושת צבאית שנותרה בשדות, תשעה מתושבי עראבה: חסן נאעמנה (1933–1946), עבדאללה סח (1933–1947), אחמד נעאמנה (1887–1951), חמדאן אל-בדוי (1936–1955), ח'אלד יאסין (1950–1961), מואפק יאסין (1955–1961), סלאח אל־בדוי (1947–1967), מחמד בדארנה (1940–1955) ומאמון נעאמנה (1963–1975). עד סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים לא העזו רוב תושבי עראבה לגלות מעורבות פומבית במישור הפוליטי הארצי. בבחירות לכנסת שמרו על דפוסי הצבעה קבועים של תמיכה ברשימות מטעם השלטון, ופעולות המחאה הספורדיות שבהן נטלו חלק התייחסו לבעיות מיידיות של הכפר. מצב זה השתנה כאשר הדור הצעיר הטמיע את ניסיון המאבקים עד אז ותרגם אותו למודעות פוליטית, שגם הושפעה מאופני השיח הפוליטי האזרחי אשר התפתחו בחברה הישראלית היהודית. בדומה ביישובים ערביים אחרים בישראל, החלו להישמע בעראבה דרישות פוליטיות ברמה הארצית ולא רק הכפרית מקומית. אירועי יום האדמה בשנת 1976 החלו בהפגנות בעראבה, ובסכנין ודיר חנא הסמוכות. אחד מששת הרוגי יום האדמה היה ח'יר יאסין, תושב עראבה. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בעימותים הקשים בין המפגינים לבין כוחות הצבא שנמשכו למחרת נהרגו עוד שלושה מתושבי סח'נין ונפצעו עשרות מתושבי שלושת הכפרים. מפגין נוסף שנהרג היה תושב כפר כנא ועוד הרוג במחנה הפליטים נור-שמס שבגדה המערבית. אירועי אוקטובר 2000 כללו התפרעויות והפגנות בעראבה ובסביבתה ושניים מתושבי הכפר, אסיל חסן עאסלה ועלאא ח'אלד נסאר, נהרגו במהלכם מאש המשטרה, במהלך התפרעויות בצומת לוטם. על שמם של עאסלה ונסאר קרויים רחובות בעראבה. מבנה פיזי וחברתי 250px\|ממוזער\|שמאל\|בית עומאר אל זידאני עראבה נמצא סמוך לשני מעיינות (עין־אל־בלד ועין־נאטף), בנוסף למאגר מים מלאכותי שחפרו התושבים בשולי הכפר להשקיית עדרים ולשימושים חקלאיים נוספים. במאגר, שנקרא בשם אל-בירכה (בערבית: הבריכה), טיפלו תושבי הכפר בצורה קולקטיבית במשך מספר דורות, עד שבשנות התשעים הוחלט לבנות במקומו בית ספר. מבחינה טופוגרפית נבנה הכפר בבקעת סכנין סמוך לרכס הררי מעל בקעת בית נטופה, שאת אדמותיה עיבדו תושבי הכפר עד 1948. המבנה הפיזי של הכפר עראבה גם הוא לא היה שונה בעבר ממבנה הכפר הערבי הקלאסי בארץ. על פי עראף (1996 א) ואחרים, הכפר הערבי צמח סביב גרעין של בתים רצופים וצפופים, עם שבילים צרים ביניהם. צפיפות הבניה העניקה ביטחון מינימלי לתושבים על רקע חוסר יכולתו של השלטון המרכזי, במשך תקופות היסטוריות ארוכות, לספק ביטחון כזה. במאה ה-20 נוספה בנייה מזורזת חדשה מסביב לגרעין הוותיק, הן בשל הגידול הטבעי והן בשל הצטרפות עקורים מיישובים אחרים, עד שמראה הכפר הזכיר את אופי הבינוי בשכונות העוני ("סלאמס") במדינות העולם השלישי. במבנהו הפנימי מתחלק הכפר הערבי הקלאסי לגושים על פי חמולות, כאשר כל חמולה התגוררה בשכונה נפרדת שהייתה לרוב סגורה בפני בני חמולות אחרות והיוותה יחידה גאוגרפית מובחנת. בני החמולה חונכו לשמר את הקולקטיב החברתי החמולתי, שימור שהתבטא בין השאר בנישואי קרובים ובמגורי הבנים בסביבת ההורים. לכל חמולה מקום מפגש משלה שבו נערכים אירועים חברתיים שונים. מקומות מפגש אלה, שזכו לשמות שונים - זאוויה (ZAWYI), מדאפה (MADAFA) או מנאזיל ( MNAZEEL) - היוו מוסד חברתי ופוליטי, דהיינו מוקדי עוצמה. בהם התקבלו אורחים מחמולות אחרות או נציגי השלטון המרכזי. הזאוויה של חמולת כנאענה מוקמה בכניסה ליחידה הגאוגרפית של החמולה בעראבה ועודנה קיימת עד היום. החמולה ייחסה לזאוויה חשיבות וכבוד וקבעה אותה כתחנה אחרונה בטקס האחרון בכל חתונה מסורתית, טקס הנקרא אל-זפה. אל-זפה חותמת שורה של טקסים שנמשכים על פני שבוע ולעיתים יותר. החתן חיכה בזאוויה עם חלק מאורחיו עד שראשי החמולה ונכבדי השכונה יביאו את הכלה מבית הוריה לביתו. בשלהי שנות השמונים נחלש מעמדה החברתי של הזאוויה, וטקסי החתונות של חמולת כנאענה המשיכו עד לביתו של החתן. הזאוויות המפורסמות בעראבה היו של המוח'תאר סאלח אחמד כנאענה, של פאוזי סלים יאסין ושל יוסף אסמאעיל עאסלה שנערכו בשנות החמישים והשישים. בעראבה מונו שלושה מוח'תארים שהתחרו זה בזה על שליטה בחיי הכפר. למרות התוצר הדל שהפיקו הפלאחים מאדמתם גבו המוח'תארים מיסים בשיעורים גבוהים בהרבה מהשיעור הרשמי, ושמרו את ההפרש ברשותם. לדוגמה, מס אל-עושור (בעברית: מעשר), המס הבסיסי על תוצר חקלאי, שאמור היה להיות בשיעור של 10%, הגיע בפועל ל-30%. על רקע זה צמחו אי שקט וסכסוכים פנימיים, אולם כל עוד זרמו המיסים כסדרם לקופת המדינה לא התערב השלטון המרכזי בחיי הכפר ובפעולותיהם של המוח'תארים. בתנאים אלה הפסידו פלאחים רבים את הבעלות על אדמתם, בשל חוסר יכולתם לשלם את המיסים שהוטלו עליהם. תופעה נוספת שנלוותה לכך הייתה פלאחים שהעדיפו לרשום את אדמותיהם על שמם של שיח'ים ובעלי עוצמה, בתקווה ששמם לא יופיע בתעודות רשמיות וכך יוכלו לחמוק מן המפגש הקשה עם השלטון המרכזי ודרישותיו, כמו למשל חובת הגיוס לצבא הטורקי. בתקופת שלטון המנדט הבריטי, איבדו המוח'תארים חלק מסמכויותיהם לטובת האדמיניסטרציה של השלטון המרכזי, אולם מעמדם הבסיסי, כבאי כוח השלטון בכפר וכשליטי החיים החברתיים בכפר נותר בעינו. הבריטים עודדו את התחרות והסכסוכים בין שלושת המוח'תארים של עראבה במסגרת מדיניות "הפרד ומשול" שהנהיגו בכל הכפרים בארץ. בנוסף, עודדו סכסוכים בין הכפרים השונים, למשל בין עראבה לבין סח'נין ומע'אר. מוסד המוח'תאר נעלם מספר החוקים עם הקמתה של ישראל, אולם באופן מעשי נמשך גם בשנות החמישים והששים. הוא שימש את צורכי הממשל הצבאי ומפלגות השלטון. כמוח'תארים של עראבה בשנותיה הראשונות של המדינה שימשו פאוזי סלים יאסין, מחמד עלי כנאענה ומוסטפא אבראהים עאסלה. המוח'תרים המשיכו ליהנות מסמכות בלתי פורמלית שעוגנה ביכולת השפעתם על חיי תושבי הכפר. בחירת ראש המועצה לא הפחיתה ממעמדו החברתי של המוח'תאר והוא המשיך להיות בעל סמכות בעיני התושבים. ב־1 במרץ 1964 חתם שר הפנים דאז, משה חיים שפירא, על הצו למינוי מועצה מקומית ממונה לעראבה, שנועדה להחליף את המוח'תארים אשר מונו על ידי השלטון המרכזי בעבר. 15 חודשים אחר כך, ביוני 1965, התקיימה הישיבה הראשונה של המועצה בת תשעה חברים אשר מונו לתפקידם על ידי השר. התשעה בחרו מתוכם את אחמד תופיק יאסין לתפקיד ראש המועצה, עד הבחירות הראשונות, שנקבעו לשנת 1968. גם אחרי הבחירות המשיך בתפקידו אותו ראש מועצה, הפעם כשהוא נבחר בקולות חברי המועצה החדשה, הנבחרת. רשימת תשעת חברי המועצה הראשונה, הממונה, מראה כי השלטון המרכזי הקפיד לשמור על ייצוג החמולות הגדולות בעראבה. המועצה הממונה דאגה להקמת בית ספר ראשון שכלל 15 חדרי כיתה. בית הספר נבנה בתוך שטח חמולת יאסין, החמולה של ראש המועצה, אף שהמועצה הכינה תוכניות להקמת בתי ספר נוספים. חמולות הכפר כולל כיום 40 חמולות אשר ניתן לחלקן לחמש קטגוריות מרכזיות: החמולות הגדולות, החמולות הבינוניות, החמולות הקטנות, העקורים (שבניהן הגיעו בעיקר במלחמת 1948) והנוצרים. להלן רשימת שש החמולות הגדולות: יאסין-נסאר: איחוד בין שתי חמולות המתייחסות, לטענת השיח'ים, לסב קדמון משותף בשם יונס. הסב היגר מסעודיה לאזור עזה והתיישב בח'אן-יונס, שנקראת על שמו. אחד מבניו של יונס עבר לגור בכפר עארה שבוואדי עארה ובן שני התיישב בכפר עראבה. בנים אלה הקימו בכפריהם משפחות הנחשבות כיום לחמולות גדולות בשני הכפרים. עד היום קיימים קשרי חיתון וקרבה חזקים בין תושבים בח'אן יונס, עארה ועראבה. בני חמולה זו מהווים קרוב ל 20% מתושבי עראבה והיא העמידה משורותיה את ראש המועצה הראשון, אחמד יאסין, ועוד כמה ראשי מועצה שבאו אחריו. עאסלה: החמולה השנייה בגודלה בכפר. על פי נתוני עמותת "עראבה אל-מוסתקבאל" משנת 1992 מנתה אז כ-16.5% מהתושבים הבוגרים בכפר, אך כיום היא כמעט שווה בגודלה לחמולת יאסין–נסאר. העאסלה מורכבת ממספר חמולות משנה, שבמרכזן צאצאיו של סב קדמון שהיגר לעראבה מעבר הירדן. אבותיו של סב זה מקורם בכפר עסירה א-שמאלייה שליד שכם, ולכן בניו כונו בעראבה בשם אל-עיאסרה. בחלוף הזמן השתבש השם לאל-עאסלה, והשם בגרסתו החדשה דבק בכל תושבי הגוש הדרומי של הכפר. סיפור זה מאשש את אבחנתו של החוקר אלחאג' (1987), לפיה אין לראות בחמולה בהכרח קבוצה שבין יחידיה קיימת קרבת שארות ביולוגית, ותיתכן חמולה המבוססת בחלקה על שארות פיקטיבית. משורות חמולה זו בא ראש המועצה הנוכחי, עלי עאסלה, שגבר על קודמו מחמולת יאסין–נסאר, אחרי ניסיונות שנמשכו שנים לזכות בראשות המועצה המקומית. כנאענה: החמולה השלישית בגודלה. בשנת 1992 היוותה 10.8% מבעלי זכות הצבעה בכפר. על פי המסורת החמולתית, מתייחסת לסב קדמון שהגיע לעראבה מהר כנען שליד צפת. במאה ה-19 נחשבה קטנה וחלשה, וכאשר חולקו האדמות בבקעת נטופה בין תושבי הכפר, בשנת 1864, בני כנאענה קיבלו חלק קטן בלבד. מאז שנות החמישים היוותה חמולה זו מקור בולט של המפלגה הקומוניסטית לגיוס עוצמה פוליטית בכפר. בדארנה: החמולה הרביעית בגודלה, עם 9.8%. הסב הקדמון היגר מעבר הירדן. בניה ממשיכים לקיים קשרים חברתיים עם הענף המשפחתי המקביל בירדן. נעאמנה: החמישית בגודלה, עם 9% מתושבי הכפר. גם היא מתייחסת לסב שהגיע מעבר הירדן. אל-ח'וטבא: כ-5.5% מתושבי הכפר. סבם הגיע לפני כ-300 שנה מהכפר סג'מא (SAJMA) שבצפון עבר הירדן. הסב מת ונקבר בעראבה והותיר שלושה בנים: טאהא, מוסטפא ועודה. מבנים אלה וצאצאיהם צמחה החמולה, שבניה מקיימים גם קשרים חברתיים עם הכפר הירדני. החמולות הגדולות מונות יותר מ-70% מתושבי הכפר ובניהן הם גם הבעלים של כ-70% משטח הכפר. לצידן יש חמש חמולות בינוניות: שלש, קראקרה, סעדי, דראוושה וסח. החמולות הבינוניות מונות כ-16.5% מתושבי הכפר. על אלה יש להוסיף 12 חמולות קטנות, המהוות כ-7.5%. העקורים, שמקורם בכפרים אחרים בגליל, מהווים 3.1% - מיעוטם הגיעו לעראבה לפני שנת 1948, כמו חמולת גזאווי, ורובם הגיעו במהלך מלחמת 1948, ובהם החמולות מיעארי, נמארנה, רבאח, עבאהרה, מוגרבי, זבידאת ועזירי. הנוצרים מנו בשנת 1992 כ-1.3% מתושבי עראבה ומתרכזים בשכונה המזרחית של הכפר. בסוף התקופה העותמאנית הם מנו כ-10% מאוכלוסיית הכפר, אולם שיעורם הלך ופחת בגלל הגירת חלק מהמשפחות הנוצריות לחיפה, בהן משפחת מתא, חדאד ונגאר. כיום יש בכפר ארבע חמולות נוצריות: ח'ורי, עואד, שמשום וחנא. הן משתייכות לכנסייה היוונית קתולית. בני משפחת ח'ורי נטלו חלק בולט בהרבה מעבר למשקלם המספרי בפעילות החברתית וכלכלית בכפר. מאפייני המודרניזציה מאז שנות החמישים מאז שנות החמישים של המאה ה-20 התחילו מאפייני המודרניזציה להעניק צביון חדש לעראבה. מאפיינים אלה התבטאו בכניסתם של תלמידים אל בתי הספר התיכוניים בנצרת, ראמה וכפר יאסיף. בתחילת שנות השישים החלה כניסת ציוד חקלאי חדיש שהחליף את הכלים הפרימיטיביים אשר שימשו את הפלאחים עד אז. הציוד החדיש הגביר את התפוקה והעודפים הופנו אל השוק, בניגוד לחקלאות המסורתית, שסיפקה בעיקר את צורכי המשפחה. עד שהשינויים הכלכליים נתנו את אותותיהם, תושבי הכפר חיו בצמצום. אחד ממאפייניה הבולטים של המודרניזציה בעראבה היה השינוי במקורות התעסוקה. אם בראשית המאה ה-20 רוב מוחלט של תושבי הכפר מצאו את פרנסתם בחקלאות, שהמשיכה להיות מקור הפרנסה העיקרי גם בשנות החמישים, הרי שבשנת 1992 עבדו מחוץ לכפר כ-60% מהמפרנסים, 25% עבדו בתוך הכפר במקצועות שירות, מסחר ופקידות ורק 15% המשיכו לעסוק בחקלאות. המודרניזציה שינתה את צורת הבית הכפרי. הבית המסורתי לא היה מקום מגורים בלבד אלא נועד לספק רבים מצורכי היומיום של המשפחה. מלבד חדרי המגורים לבני המשפחה היו בו פינה או חדר המיועד לבעלי החיים המהווים מקור פרנסה, וכן גם מחסן חיטה ועצים כרותים לצורך אפיית לחם ובישול. בתוך הבית או לצידו נחפר בור מים שבו נאגרו מי הגשמים לשתייה ולצרכים ביתיים. מלבד בית המגורים העיקרי החזיקה המשפחה הקלאסית מבנה נוסף בשם אל-עיזבה בחלקה החקלאית, שנועד ללינה בעיקר בעונת הקציר ולשמירה על היבול. היעלמות מאפייניו של הבית המסורתי גרמה לשינוי מבנהו הפיזי של הכפר. ככל שגבר המעבר לסגנון וערכי חיים מודרניים כך גברה הנטייה להרחיב את הבנייה למגורים גם לאדמות שבעבר נשמרו לחקלאות בלבד. כיום ניתן להבחין בעראבה בשלושה סוגים של מבנים: וילות צמודות קרקע השייכות לבעלי נכסים ויכולת כלכלית, מבני מגורים רב-קומתיים אשר נבנו בשל אילוצים של מחסור בשטחי בנייה או בשל חוסר יכולתן הכלכלית של משפחות צעירות לרכוש קרקע לבנייה, ומבנים רב-תכליתיים שקומותיהם העליונות מיועדות למגורים והקומות התחתונות לשטחי מסחר ומשרדים. במקביל, עד שנת 1972 נעלמו המעברים שהיו קיימים עד אז בין הבתים, מעברים שבחברה המסורתית נועדו לשמש את תושבי הכפר בעת סכנה מבחוץ. הגרעין המסורתי המקורי של הכפר כמעט ונעלם, ואת המקום המרכזי בכפר תופס היום המרכז המסחרי-משרדי, שהתפשט לאורכו של הרחוב הראשי. מאז שנות השבעים התרחב שטחו הבנוי של הכפר, ובעקבות זאת חל שינוי במפת החמולות. בני הדור הצעיר החלו לבנות את בתיהם הרחק ממוקדי החמולות ולהתערבב אלה באלה בשכונות החדשות. בד בבד חל פיחות במעמדה של החמולה, המתבטא באינטראקציה החברתית. ב-1965 חוברו בתי המגורים בעראבה לרשת מים מרכזית, בסוף שנות השישים נסללו כבישי האספלט הראשונים בכפר, והחיבור לרשת החשמל התרחש ב-1975. מאז הוקמו מוסדות חינוך כמו בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים ותיכון, מועדונים למבוגרים, מרכזים לטיפול בילד החריג ומרכזי נוער מטעם גופים ציבוריים או עמותות מקומיות. בנוסף הוקמו מוקדים המשרתים מפלגות פוליטיות כמו מפלגת העבודה, המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה השונים, הרשימה המתקדמת לשלום ואחרות. סניף של קופת חולים כללית הוקם בכפר בשלהי שנות השישים. בשנת 1959 הוקם מרכז לאם ולילד של משרד הבריאות, ובשנת 1978 נכנסה לכפר קופת חולים נוספת, "מאוחדת". מרכזים דומים הורחבו במשך השנים עם הגידול שחל באוכלוסייה. כיום ניתן לקבל בכפר שירות רפואי זמין בכל שעות היממה. סקר שהכינה עמותת אל-מוסתקבאל העלה כי בשנת 1992 היו בין תושבי עראבה 30 רופאים. הראשון שבהם, ד"ר חאתם כנאענה, בוגר אוניברסיטת הרווארד בקיימברידג' (בוסטון), והשני, ד"ר מחמד בושנאק, שבילדותו עבד כרועה צאן ורק בגיל מבוגר יחסית חזר ללמוד. סיפורו של ד"ר בושנאק נחשב בעיני תושבי עראבה לסיפור מופת על נחישותו ויכולתו של האדם ללמוד ולרכוש השכלה גם בתנאי התחלה קשים. אחוז הרופאים בעראבה ביחס לאוכלוסייה הוא הגבוה בעולם כולו. אוכלוסייה כלכלה ממוזער\|שמאל\|250px\|ההעתק של פסל החירות שעמד בעבר בעראבה עראבה היא כיום עיר, והעיסוק בחקלאות פינה מקומו למסחר ולשירותים, בשל העיור, והגידול במספר התושבים. תיירות נעשים ניסיונות לקדם את התיירות למקום. בכפר פועלים בתי בד מסורתיים, המייצרים שמן זית ממטעי הזיתים המקיפים את הכפר. בכניסה המזרחית אל הכפר הוקמה מסעדה גדולה בשם "כאן זמאן" כשם מסעדה זהה ומפורסמת בעמאן. בכניסה הצפונית אל הכפר עמד במשך שנים רבות העתק מוקטן של פסל החירות. כן פועלת במקום מזה מספר שנים מסעדה בשם "אוהל השלום", הממוקמת באוהל גדולה ומגישה מאכלים מסורתיים בהסבה. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: ערים לא-יהודיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:ערים במחוז הצפון עראבה (ארובות)	2024-09-23T17:36:37
ערערה	ערערה (בערבית: عرعرة) הוא יישוב ערבי במחוז חיפה בישראל באזור ואדי עארה במשולש (רכס אמיר). היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1970. בערערה יש שתי חמולות גדולות – יונס ומסארווה, ותושביה כולם מהזרם המוסלמי הסוני. שם היישוב התושבים מציינים שהשם קשור לעץ הערער שהיה נפוץ באזור בתקופות קודמות. אחרים קשרו את המקום עם העיר ערוער שנזכרת בתנ"ך, אולם בפועל השם ערוער מציין שני יישובים אחרים, שאחד מהם הוקם בנגב והשני היה ליד נחל ארנון בירדן. עץ ערער אחד בשפה הערבית הוא נקבה (מכאן באה האות "ה" בסוף במילה) ומזה מתקבל השם ערערה. יזיד בן אלמוהלב, מפקד הצבא המוסלמי בן המאה השביעית, השתמש במילה ערערה באיגרת ששלח למושל עיראק אל-חג'אג' בן יוסף. באיגרת, מסר כי הצבא המוסלמי נשאר ליד שפלת ההר כשאילץ את האויב לברוח למקום הגבוה שנמצא בין פסגת ההר ובין הגבעה. מפקד הצבא השתמש במילה ערערה כדי לציין את המקום הגבוה שהאויב נמצא בו, ואכן הכפר הקדום נבנה במקום הזה משלוש סיבות עיקריות: המקום היה מבצר טבעי שהגן על התושבים מפלישות של שבטים שונים שנכחו באזור; בניית הכפר במקום הררי אפשרה ניצול מרבי של האדמות החקלאיות שבעמק ואדי עארה; המקום סיפק לתושבים מקורות מים כאשר נבנו הבתים העתיקים סמוך למעיין המים המרכזי בכפר (עין אל-בלד). היסטוריה מרבית אוכלוסיית ערערה עד התקופה הצלבנית הייתה כנראה שומרונית. אל-מסעודי, ההיסטוריון והגאוגרף המוסלמי בן המאה העשירית, ראה שרוב התושבים בכפר השתייכו לדת השומרונית. גילוי מערכות קבורה לשומרונים בערערה מחזק טענה זו, לצד הדעה הרווחת במחקר שמרבית תושבי השומרון היו שומרונים. אחרי הכיבוש הצלבני הקימו הצלבנים מבצר על פסגת ההר שנקרא בשם Castallum שבא להגן על דרך ואדי עארה שחיברה בין העיר קיסריה ובין הגליל. בשנת 1265 השתלט על הכפר השליט הממלוכי ביברס, אחרי שכבש את מבצר אפולוניה (רשפון, שליד הרצליה) מידי הצלבנים. ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי התייחס לכפר באומרו שביברס חילק את אדמות הכפר לשני נסיכים מוסלמים, האחד בשם עלאא אלדין אל-דוידאר והשני בשם סיף אלדין קפג'. חלוקת האדמות לנסיכים ולמפקדי צבא הייתה דרך מקובלת לתשלום שכר ואמצעי חשוב בהידוק הקשרים בין השליטים הממלוכים ובין אנשים שהשתייכו לאליטה הממלוכית. בתקופה העות'מאנית הוזכר הכפר ערערה בספר המיסים של המדינה העות'מאנית והיה אזכור ראשון למשפחות שהתגוררו בכפר במאה ה-17. משפחות אלה לא התקיימו בסוף המאה ה-18 כאשר הוחלפו במשפחות אחרות שעדיין קיימות בכפר. בראשית המאה ה-19 התרחשה הגירה מצרית שנבעה מעליית מוחמד עלי לשלטון וניהול מדיניות מיסים חדשה שפגעה במשפחות רבות וגרמה להן לעזוב את הדלתא של הנילוס ולהגר לאזור המשולש. מקור נוסף להגירה מצרית היו חיילים מצרים שהעדיפו להישאר במקום אחרי הכיבוש המצרי של האזור בשנת 1831. מצב זה הוביל לכך שכחצי מתושבי ערערה נקראים עד היום בשם מצארוה, כלומר המצריים. בתקופת המנדט הבריטי, ב-17 באוגוסט 1936, התנהל בכפר קרב קשה בין המורדים הערבים ובין החיילים הבריטים, שאילץ את הצבא הבריטי לתגבר את כוחותיו באזור כדי להתגבר על המרידות השונות שהיו באזור השומרון. בראש המורדים בקרב ואדי ערערה עמד אלשיח' עטיה עוד' אל-מצרי (המצרי) שהיה תלמידו של עז א-דין אל-קסאם, מראשי המורדים בבריטים, וגייס תושבים רבים מן הכפר כלוחמים נגד הבריטים באמצעות הטפה דתית לאומית. בעקבות דיכוי המרידות בשומרון הוקמו באזור בסיסי משטרה בריטים על מנת למנוע מרד עתידי. במלחמת העצמאות היה בכפר בסיס צבאי לצבא העיראקי, שפעל עם הלגיון הירדני. נוכחות הצבא העיראקי בכפר גרמה לכך שפליטים רבים מאזור חיפה והכרמל שהו באופן זמני בכפר עד שסולקו בשנת 1949 על בסיס הסכמי רודוס בין מדינת ישראל ובין ירדן, שבמסגרתם הועבר הכפר לשלטון ישראלי עם תושביו המקוריים ובכך נאלצו הפליטים הרבים לעזוב את הכפר. בשנת 1958 נסלל כביש מן הכפר לכביש 65. בשנת 1985 צורף הכפר עארה למועצה המקומית ערערה. אתרים ארכאולוגיים מרכז\|ממוזער\|590px\|ערערה – מבט לכיוון דרום-מזרח, מכביש 65 בכפר נמצא אתר קדוש – מקאם א-שיח' ח'לף. מבנה מקאם עתיק עם כיפה בצורת מסגד. בתוך המבנה נמצאים שלושה קברים. המבנה היה חלק ממערכת ההגנה של האיובים ושל הממלוכים נגד הצלבנים. כך שהמבנה שימש בעיקר כמקום גבוה לתצפית על אזור נחל עירון, שנחשב כאזור מעבר עיקרי לתנועות הצבא בימי הביניים. אולם היה ניסיון מצד השלטונות הממלוכיים לתת הילה דתית למקום, כדי לשמור עליו במהלך הדורות על ידי התושבים המקומיים. לצורך זה יוחס המקום לדמות קדושה מדרגה ראשונה המכונה "וַלִי", מילה שפירושה – הנאמן של האל. כך הוא נתפס כמחולל נסים הן במהלך חייו וגם לאחרי מותו. כדי לחזק טענה זו יוחסו שלושת הקברים שבמבנה לאישיות הדתית של א-שיח' ח'לף ובניו. אף על פי שנראה שא-שיח' ח'לף היה מיתוס ולא היה לו שום זכר בספרות הדתית הרי אתר א-שיח' ח'לף הפך במהלך הדורות למוקד לעלייה לרגל אצל תושבי הכפרים הסמוכים. במקום נערכו טקסים שונים להתרת נדרים שונים שנגעו לחיי היומיום של התושבים אשר כללו גם הקרבת קורבנות לקדוש אשר נתפס כמתווך בין האל ובין המאמין. קדושת המקום לא התייחסה רק למבנה הקבר עצמו אלא גם לעצים אשר נמצאו מסביבו. התושבים ייחסו לעצים סגולות רפואיות רבות בשל קרבתם למקום הקדוש. בשנות ה-80, לאור השפעת התנועה האסלאמית, חדלו התושבים להקריב קורבנות במקום, דבר שנחשב בעיניהם כאסור מבחינה דתית. למרות זאת, אחרי חילול הקברים על ידי אלמונים בשנת 2001, חוללה התנועה האסלאמית סערה פוליטית באזור כאשר האשימה את מוסדות המדינה שהם אחראים לנזק שנגרם לקברים. התנועה ניסתה גם לגייס את תמיכת תושבי ערערה והכפרים הסמוכים על ידי שיקום המבנה מחדש והכרזתו כמקום הקדש (ווקף) אשר שייך לכלל המוסלמים בעולם. האתר משמש היום כסמל תרבותי ודתי עיקרי לכפר ערערה ולכפר עארה. אוכלוסייה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:המשולש קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-17 קטגוריה:רכס אמיר: יישובים	2024-03-26T06:34:53
ערערה בנגב	עַרְעַרַה בַּנֶּגֶב (בערבית: عرعرة النقب) היא מועצה מקומית בדואית במחוז הדרום בישראל. מיקומה בבקעת ערד, 10 ק"מ מצפון-מערב לדימונה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. תושבי ערערה-בנגב הם ערבים-בדואים-מוסלמים. מקור שמה היא בחורבת היישוב המקראי ערוער הסמוכה. התוספת "בנגב", באה להבדילה מערערה באזור ואדי עארה שבמשולש, כפר בצפונה של ישראל. היסטוריה היישוב ערערה בנגב הוקם בשנת 1981 בעקבות הסכם השלום עם מצרים והצורך לפנות את תל מלחתה מהבדואים שהתגוררו בסביבתו כדי להעתיק אליו אחד משדות התעופה של צה"ל בסיני. שלא כמו בעיירות הבדואים הראשונות תל שבע ורהט, ראשוני ערערה בנגב שותפו בקביעת המבנה הפיזי של היישוב וניתנה להם קרקע חקלאית בתמורה לאדמות שפינו. היישוב הוקם כחלק מהתוכנית להקמת שבעה יישובים ליישוב הבדואים באזור הנגב והם: רהט, חורה, ערערה בנגב, כסייפה, תל שבע, שגב שלום ולקיה. בשנת 1988 צורף היישוב למועצה אזורית משוש, המועצה האזורית הבדואית הראשונה. המועצה פורקה בשנת 1996 והעיירה קיבלה מעמד של מועצה מקומית. למרות התכנון שקדם להקמתה, מאז שנת 1980 חל קיפאון בהתפתחות העיירה, לא פותחו בה מקורות תעסוקה עצמיים וכיום ערערה בנגב סובלת מהחוליים המאפיינים את יתר עיירות הבדואים בנגב. כיום היישוב מונה אוכלוסייה ערבית-מוסלמית בלבד ורוב התושבים בני השבטים: ערב אבו קורינאת, ערב אבו רביע וערב אבו ג'ועיד. ערערה בנגב היום אוכלוסייה להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב: תעסוקה אבטלה היא אחת הבעיות הרציניות של המגזר הבדואי בכלל. זה קשור גם למסורת בדואית - לא נהוג שנשים עובדות, וגם לשינויים באורח החיים במגזר הבדואי בשנים האחרונות. ישנן מספר אופציות תעסוקתיות באזור - אזורי תעשייה ברמת חובב, ערד, דימונה ובאר שבע. מעבר לכך ניתן לעבוד גם במפעלי ים המלח ובתחום השירות בעין בוקק. השכלה ותנאים ביישוב ביישוב ישנם מספר בתי ספר, סניפים של קופות חולים, מרכזי טיפת חלב וכו'. תרבות בינואר 2009 נחנך במקום המרכז לספרות ילדים ערבית בישראל, שהוקם על ידי מרכז ההדרכה לספריות בישראל. המרכז משתרע על שטח של 200 מ"ר במבנה מיוחד המשלב צורה של אוהל בתוך הבניין. במקום תפעל ספרייה, חדרי מחשבים ומולטימדיה, אולם תיאטרון ועוד. תשתיות עד 2009 הייתה בעיית ביוב ביישוב וגם בבסיס הצבאי נבטים הנמצא בסמוך. ביוזמת צה"ל תשתיות ביוב וטיהור במועצה האזורית שודרגו. חיל האוויר השקיע בשיפוץ המתקן המיושן וכעת הוא מתפקד טוב יותר. קישורים חיצוניים מרכז לספרות ילדים בערבית בערערה - באתר הבמה הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל קטגוריה:הנגב: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום	2024-06-30T13:16:27
עתלית	250px\|ממוזער\|שמאל\|גן זיכרון בעתלית לזכר הנופלים מבני היישוב ממוזער\|250px\|עתלית בציור של ון דה ולדה, 1857 עַתְלִית (בעבר נכתב גם עטלית) היא יישוב במעמד מוניציפלי של ועד מקומי במועצה אזורית חוף הכרמל במחוז חיפה בישראל. בעבר, משנת 1950 ועד איחוד הרשויות של שנת 2003, הייתה עתלית מועצה מקומית ששטח השיפוט שלה היה 14,000 דונם. מקור השם שמה של המושבה היה "עתלית", אך איכרי המושבה רצו שם עברי. מסופר כי במסע המושבות הרבנים דנו עם האיכרים בנוגע להפרשת תרומות ומעשרות. ההתלהבות שנוצרה גרמה למתיישבים לבקש מהרבנים לתת שם עברי למושבה. בעקבות כך הרבנים הציעו את השם "תרומיה", הלקוח מספר יחזקאל (): "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". השם נתקבל, אך במהרה נשכח והמתיישבים חזרו להשתמש בשם "עתלית", שכן הוא נחשב לשם עברי קדום. החוקרים כיום אינם יודעים בוודאות מהו מקור השם "עתלית". לפי סברה אחת נקרא שם המקום על־שם עתליה אשת יורם מלך יהודה שירשה את כיסאו לאחר מותו. ליד המושבה נמצאו שרידים של חציבה בסלע של האותיות "עת" בכתב עברי קדום. יצחק בן-צבי סבר כי האותיות הללו הן חלק מהשם "עתלית". ריצ'רד פוקוק, צליין בן המאה ה-18, סבר כי מקור השם קשור לאתלטיות, והעריך כי היוונים נתנו לו שם זה, בשל כוחו ועוצמתו. היסטוריה עתלית המודרנית נוסדה בשנת 1903 כמושבה לאחר שהברון רוטשילד רכש את אדמות האזור בשנת 1899. עתלית בתקופה הקדומה שמאל\|ממוזער\|250px\|עתלית, המבצר והנמל הצלבני שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת האזור משנות ה-70 של המאה ה-19 במפרץ עתלית שרידים ליישוב פיניקי קדום, מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית. בתקופה הצלבנית הייתה עתלית עיר חשובה ומשגשגת. במפרץ בולטות כיום חורבות המבצר הצלבני שאטו פלרן (Château Pèlerin) של האבירים הטמפלרים שהוקם ב-1217. המלך לואי התשיעי מצרפת שהה בו וביצר את חומותיו. עתלית הצלבנית ננטשה באוגוסט 1291, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבא הממלוכי. המבצר היה המעוז האחרון של הצלבנים בארץ ישראל. ראשית המושבה 250px\|ממוזער\|שמאל\|המושבה עתלית ב-1903 לאחר רכישת אדמת עתלית בשנת 1899 היא עובדה על ידי ערבים, תושבי הכפר הערבי עתל (במבצר הצלבני) וערביי עין חוד. לאחר כשנתיים התעורר החשש שהשטח יחשב מחלול, לכן עלה הצורך להעלות עובדי אדמה עבריים לעתלית. בשנת 1901 (תרס"א) עלו על אדמת עתלית עשרה איכרים צעירים מזכרון יעקב ובת שלמה. עלייה-לקרקע זו לא הייתה לשם התיישבות קבע כי אם להראות נוכחות (לרובם של האיכרים היו משקים ומשפחות שחיו במצוקה במושבותיהם המקוריות). הם עזבו לאחר תקופה קצרה וקשה, וחזרו לעזור למשפחותיהם. בשנת 1903 נתן הברון רוטשילד הוראה ליישב את עתלית בכל תנאי. לשם כך נשלחו אליה דוד דודסקו ויעקב טפרברג כשהם מצוידים בזרעים, כלי עבודה ושוורים. בהמשך הצטרפו אליהם עוד שמונה איכרים. בסיום תקופה זו היו המתיישבים אמורים להגיע לעצמאות כלכלית. בתחילה היה צורך במאמץ גדול. האזור היה מכוסה בביצות אשר שימשו מדגרות ליתושים. מחלת המלריה הצהובה, אותה נשאו היתושים תקפה את המתיישבים הראשונים, חלקם נפטרו או חלו ועזבו והוחלפו על ידי אחרים. ב-1905 לאחר שהמלריה תקפה שוב, נשארו 6 איכרים בלבד עד 1906 כשהגיעו חברים נוספים ובהוראת הברון נבנו הבתים הראשונים במושבה. המתיישבים הצעירים שאפו להקים חיי חקלאות בארץ האבות. הם הקימו שורה אחת של בתים, צמודים זה לזה, למען ביטחון התושבים. בקצה השורה נבנה בחדר צנוע בית ספר, ובחדר אחר בית כנסת. המשפחות הראשונות שאכלסו את בתי המושבה: דוד דודסקו, דוד ארלינסקי, דוד גרופר, ישראל פיקנר, יוסף אבדיק, בנימין דודסקו, ברוך כהן, פייבל פינסקר, אברהם מכבי, יהודה זלדין ובהמשך החליף אותו אליהו גרופר. לאחר זמן מה הצטרפו גבריאל שפירא, מתיתיהו מזרחי. עתלית הייתה נקודה קטנה מוקפת בכפרים ערביים, עם רובם רקמו אנשי המושבה יחסי שכנות טובה, חלקם, בעיקר מהכפר טירה רצחו, גנבו והציתו ציוד ותוצרת חקלאית. השיא היה במאורעות 1936-1938. בשנים הראשונות סבלו המתיישבים הראשונים מטרגדיות, מרורים ואכזבות, אך כל זה לא שבר את רוחם, שבלבם פעם חזון החלוציות. בשנת 1910 הקים אהרון אהרונסון בצפונה של עתלית תחנת ניסיונות חקלאיים על אדמת הקרן הקיימת. התחנה העסיקה כמעט רק ערבים. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה התחנה גם כבסיס של מחתרת ניל"י. במקום הייתה ספרייה, אך היא ומרבית החווה נהרסו בפשיטה שערכו הטורקים לאחר שהבינו כי שימשה את חברי ניל"י. דקלי וושינגטוניה הגבוהים המיתמרים בכניסה ליישוב כיום הם שרידים לחווה זו. בימי המנדט שמאל\|ממוזער\|250px\|צריפי מחנה המעצר בעתלית. משמשים כיום כמוזיאון ההעפלה 250px\|ממוזער\|שקי חול בתחנת הרכבת של עתלית, 1936 ממוזער\|שמאל\|250px\|חורבות מצודת עתלית, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1938-1937 לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימה ועדת המים בשנת 1919 במבצר עתלית העתיק כפר דיג. אחרי מספר ניסיונות התיישבות, התברר כי בדיג אמנם הצליחו אך חלו בקדחת צהובה שגרמה למותם והכפר נותר עזוב. המושבה עצמה סבלה בשנת 1920 מקשיים כלכליים וסכסוכים פנימיים. מפעל המלח בשנות העשרים של המאה העשרים הוקם במושבה מפעל מלח של "חברת המלח בארץ-ישראל". מפעל זה פועל עד היום. בתחום המנהלי בשנת 1952 הוקמה בעתלית מעברה של כ-200 משפחות יוצאות עיראק וצפון אפריקה. במקביל הוחל בהקמת שיכונים בעתלית עבור תושבי המעברה. בשנת 1955 הוכרז על חיסול המעברה עם מעבר תושביה לשיכונים בעתלית. בשנת 1963 הביא פסח גרופר להכרה בעתלית כעיירת עולים הזכאית לתשלומי ארנונה מהמדינה, לאור העובדה שרוב התושבים בעתלית היו עולים. עד שנת 2003 הייתה עתלית מועצה מקומית. במהלך שנה זו, במסגרת איחוד רשויות מקומיות, הועבר ניהול היישוב לידי המועצה אזורית חוף הכרמל. בשנות ה-2000, החלו להיבנות שכונות חדשות של בתים צמודי קרקע כמו "עתלית החדשה", "פנורמה", "עתלית המושבה" ו"חצרות האיכרים" אשר מושכות ליישוב אוכלוסייה צעירה ומשכילה, בעיקר עובדים במרכז תעשיות המדע (מת"מ) שבחיפה, אשר עתלית משמשת כפרבר שלה מבחינת תעסוקה. בשנת 2015 קס גרופ סיימה הקמת קניון בשטח של 5000 מ"ר בכניסה לעיר. ראשי המועצה ראש המועצה הנבחר הראשון של עתלית היה יעקב כץ שכיהן בתפקיד בשנים 1951–1955. הוא שב ונבחר לתפקיד לאחר הבחירות למועצה בשנת 1955, אך בתחילת 1956 התפטר מטעמי בריאות ובמקומו כיהן בתפקיד מ. פדבה. בשנת 1959 נבחר משה זמל לראש המועצה. במאי 1962 נבחר פסח גרופר לראש המועצה לאחר שיצר קואליציה עם הדתיים והדיח את זמל. בתחילת 1964 הודח גרופר מראשות המועצה על ידי איש סיעתו, צבי שפירא, שחבר לאנשי מפא"י. שפירא טען שבמקור הוא היה אמור להיות ראש המועצה, אך גרופר שכנע את הדתיים להתנות את תמיכתם בליברלים בכך שגרופר יהיה ראש המועצה. בספטמבר 1964 חבר גרופר לחנניה עמר, בהסכם שהביא את עמר לתפקיד ראש מועצה בשכר מלא וגרופר מונה לסגנו. לאחר הבחירות בשנת 1965 שב יעקב כץ לכהן בראשות המועצה, עד לפטירתו בדצמבר 1967. במרץ 1968 נתמנה אהרן גרינברג ממפלגת העבודה לראשות המועצה, והוא החזיק בתפקיד עד שהודח בנובמבר 1968 על ידי יוסף עמאר איש המפד"ל. לאחר הבחירות בשנת 1969 שב גרופר לתפקיד ראש המועצה, אך בספטמבר 1971 גיבש אלי בן דהן מגח"ל קואליציה והדיח את פסח גרופר מראשות המועצה. ביולי 1972 הוא התפטר בגלל התערערות הקואליציה שלו, אך חזר בו ועל כן בתחילת אוגוסט 1972 הוא הודח מתפקידו על ידי אהרן גרינברג ששב לתפקיד. בשנת 1978 נבחר מרדכי עמר לראש המועצה בבחירה ישירה, לאחר שגבר על אהרן גרינברג בסיבוב השני. מרדכי עמר שב ונבחר, הפעם כבר בסיבוב הראשון, בשנת 1983 ושוב בשנת 1988. בשנת 1999 נבחר שאול שמאי לראשות המועצה והוא כיהן כראש המועצה האחרון בעתלית. אתרים בסביבה בסמוך לעתלית, על רכס הכורכר, שכן בעבר הכפר הארמני שייח' בוריק שהוקם בתחילת שנות ה-20 וננטש סופית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. במפרץ עתלית, דרומית לחוף עתלית, שוכן בסיס הקבע של שייטת 13 של חיל הים. כמו כן נמצא, קילומטרים מעטים ממזרח ליישוב, בית הכלא הצבאי כלא 6. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 קיים תכנון לפנות את מחנות צה"ל לטובת פיתוח למגורים, נופש ותעסוקה. בקרבת היישוב שוכנים הקיבוצים נווה ים ועין כרמל. בכניסה ליישוב נמצאת שמורת טבע חורבת קרתא. בצמוד לבתי היישוב ליד כביש החוף נמצאת אנדרטת בני חוף הכרמל. מזרחית ליישוב שוכן כפר הנוער כפר סיטרין. בעתלית שוכנת קונסוליית כבוד של נמיביה. ממוזער\|250px\|שמאל\|תחנת הרכבת עתלית, אפריל 2023 ביישוב נמצאת תחנת הרכבת עתלית הנמצאת על מסילת החוף, עוצרות בה רכבות נוסעים לכיוון בית שאן, לכיוון נהריה ולדרום. מחנה עתלית בסתיו 1939 שלטונות המנדט הבריטי בנו בסמוך למושבה מחנה מעצר למעפילים יהודים. המחנה נפתח בינואר 1940. מחנה המעפילים עתלית פעל כמחנה מעצר בריטי עד מאי 1948. אחרי קום המדינה שמש כמחנה עולים ובמשך תקופה קצרה אף ישב בו חלק מהגרעין המייסד של קיבוץ "עין כרמל" שהגיע מקיבוץ רמת רחל. ב-1967 המחנה הפך למחנה מעצר לשבויי מלחמה ממלחמת ששת הימים. כיום יושב בתחומי המחנה האתר הלאומי "מחנה המעפילים עתלית", שמנוהל על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. חינוך ותרבות בעתלית פועלים 3 בתי ספר יסודיים. בית הספר היסודי ממלכתי "גלי עתלית" המונה כ-500 תלמידים. במקביל לשילוב עתלית במועצה האזורית חוף הכרמל שופץ בית הספר והושקע תקציב מיוחד בחיזוק והעשרת התוכניות הפדגוגיות. השקעה שהביאה לזכייה בפרס חינוך ארצי בשנת 2009. בית הספר "משעולים" ברוח דמוקרטית, מבנה בית הספר תוכנן להלום את רוחו. בית הספר "אדוות הים". פעילויות הנוער בשעות אחר הצהריים הן בעיקר חוגי המתנ"ס המקומי שהוא שלוחת מיר"ב (בית ספר בכרם מהר"ל שבשעות אחר הצהריים משמש כמרכז קהילתי אזורי), או במיר"ב עצמו. בעבר פעל ביישוב בית ספר ממלכתי דתי "בית יוסף", אך זה נסגר, ובמקומו נפתחה שלוחת מיר"ב נוספת בה מתקיימת פעילות חדר כושר, ספרייה שנפתחה מחדש בשנת 2006, וכמו כן קן של תנועת הנוער העובד והלומד ומד"צים המעניקים פעילויות העשרה לילדי עתלית החל מכיתה א'. תנועת הנוער העובד והלומד הפסיקה את פעילותה כמה שנים לאחר מכן. בעתלית פועלת תנועות הנוער צבאות השם, בני עקיבא, תנועת תרבות וכן תנועת הצופים. בשנת 2010 הוקם בעתלית תלמוד תורה חב"ד ובית ספר בנות חב"ד השוכן כיום בכפר סיטרין הסמוך. שכונות סמל היישוב סמל היישוב מכיל את המוטיבים הבאים: גלי הים בתחתית הסמל מסמלים את הים התיכון, אשר היישוב שוכן לחופו. החומה במרכז הסמל מסמלת את המבצר הצלבני השוכן ביישוב. שיבולת החיטה מסמלת את אם החיטה שאותה הגדיר אהרן אהרנסון בחוות הניסיונות הסמוכה. פירמידת מלח מעל שיבול החיטה מסמלת את חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922. ערים תאומות קישורים חיצוניים המושבה עתלית - עמוד הפייסבוק של העמותה לשימור מורשת עתלית מפת נמלי ארץ ישראל, 1918, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית מיכאל יעקובסון, סיבוב בעתלית: זו של הצלבנים, של הברון, של הבריטים וזו שלנו, באתר "חלון אחורי", 19 במרץ 2009 מיכאל יעקובסון, סקירה על שלושה אתרים בעתלית, באתר "חלון אחרי", 29 ביוני 2016 הערות שוליים * קטגוריה:מושבות קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1903	2024-09-01T01:08:54
פוריידיס	פֻרֵידִיס (בערבית: الفـُرَيـْدِيس, תעתיק מדויק: אלפֻרַיְדִיס) היא מועצה מקומית ערבית במחוז חיפה בישראל, השוכנת במורדות המערביים של רכס הכרמל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952. כלל תושבי פוריידיס הם ערבים-מוסלמים. אטימולוגיה ייתכן ששמו של היישוב נגזר מהמילה הערבית فـِردَوْس ("פִרְדַוְס" - גן עדן), בצורת הקטנה, כלומר "גן עדן קטן". המילה "פרדוס" היא מילה בפרסית שנשאלה גם לעברית - פרדס, וגם ללשונות אירופה - למשל באנגלית: Paradise. ואילו יש הטוענים שמקור השם "פֻרידיס" או "פוריידיס" הוא משיבוש השם "הורדוס", שהקים את קיסריה הסמוכה ושמו נשתמר במקום. אוכלוסייה עם תושבי היישוב נמנות איבתיסאם מחאמיד, זוכת פרס הדלאי לאמה לשלום ולחברה לשנת 2009, ואבתיסאם מראענה, חברת הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה. היסטוריה בשנת 1859 העריך הקונסול הבריטי את אוכלוסיית הכפר ב-200 נפשות שעיבדו כ-75 דונמים. בשנת 1870 ביקר במקום החוקר הצרפתי ויקטור גרן הוא העריך את האוכלוסייה ב-140, רובם רועים וחוטבי עצים ומיעוטם חקלאים. בשנת 1882 סקר של הקרן לחקר ארץ ישראל תיאר את בתי הכפר הבנויים אבן וטיט עם חומה מצידו הדרומי. במפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל נמנו בכפר 335 תושבים ובמפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל 454 תושבים, כולם מוסלמים. שטח הכפר היה 4,450 דונם מהם 365 דונמים של מטעים וחקלאות שלחין, כ-1,700 דונם בהם גידלו דגנים ו-6 דונמים שטח בנוי. פוריידיס היה יישוב קטן עד שנות ה-20 של המאה ה-20. לאחר מאורעות תרפ"ט, בהן נרצח הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב בטבח חברון (תרפ"ט), החליטו תושבי זכרון יעקב לפנות מחצרותיהם משפחות של שכירים ערבים מקלנסווה, מאום אל-פחם ומכפרים אחרים, אשר התגוררו בזכרון יעקב. התושבים הערבים המפונים בקשו להמשיך לעבוד בזכרון יעקב וכבר התקשו לחזור לכפריהם המקוריים, ועל כן עברו לגור בפוריידיס, דבר שהביא לגידול היישוב. ב-3 ביולי 1938 נרצח ביריות נחום וייספיש, איכר ויצרן גבינות משפיה (בנו של הרב דוד בהר"ן וחתנו של חיים דב קנטור, השו"ב משפיה). רצח זה הוא פעולת האיבה היחידה שיוחסה לבני פוריידיס. למרות זאת, אנשי פוריידיס הכחישו שהם היו מעורבים ברצח. במלחמת העצמאות לא נפגע היישוב הודות ליחסיו עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה, שאורח החיים החקלאי בהם היה תלוי בעובדים ערבים מהכפרים הסמוכים פוריידיס וג'סר א-זרקא, ולכן התעקשו להשאיר יישובים אלו, חרף הצעות חוזרות ונשנות של הצבא לפנותם. בעקבות המלחמה, הגיעו לכפר פליטים מכפרים סמוכים שנהרסו. לפוריידיס עקרו מרצונם או גורשו בין 500 ל-1,200 פליטים מטנטורה. באמצע יוני 1948 עדיין נמצאו בפוריידיס כ-1,200 מפליטי טנטורה, אך רובם גורשו בקיץ משטח המדינה היהודית, ובפוריידיס נשארו מהם רק כ-20 נשים וילדים, שאחר כך הצטרפו אליהם גם גברים שהיו עצורים בידי ישראל. הממשל הצבאי על ערביי ישראל לא הוחל על תושבי פוריידיס והמקום גדל מכ-1,500 נפש בראשית 1948 ל-2,500 נפש בשנת 1963. חינוך בימי המנדט הבריטי למדו ילדי הכפר בטנטורה. בראשית ימי המדינה נבנה בכפר בית ספר ולימדו בו מורים יהודים רבים, עולים מעיראק. המועצה המקומית הקציבה תקציב משמעותי ביותר לקידום החינוך בכפר. בשנת הלימודים תשס"ה היו 41.5% מהתלמידים בפוריידיס זכאים לתעודת בגרות. בשנת תשס"ו רק 34% מהתלמידים בפוריידיס היו זכאים לתעודת בגרות. עבודה מסודרת של בית הספר העלתה את אחוזי הזכאות לבגרות בשנת תשס"ח ובשנת תשס"ט ל-76% ול-74% בהתאמה. מנהל בית הספר הסביר את ההצלחה: "חלק מהתלמידים קיבלו קורסים שמגבירים את המוטיבציה ואת יכולות הלימוד. מאידך, נתתי למורים אוטונומיה בכל הנוגע לשיטות ההוראה, כאשר הכלל הוא כי כל מורה אחראי על הצלחת התלמיד במקצוע שלו. ... יכולת לראות כאן תלמידים בימי שישי, בשבתות, ובשעות אחר הצהריים. המורים נתנו להם תגבורים, וההורים - שהיו חלק בלתי נפרד מהתהליך - הביאו להם כיבוד. גם אחרי שעות הלימודים נמשך הקשר, בקו טלפוני פתוח והדרכה באמצעות האינטרנט". כן זכה בית הספר לשעות תגבור ממשרד החינוך באמצעות אגף שח"ר ומהמועצה המקומית. קישורים חיצוניים תמונות עדכניות של היישוב, כולל השכונה החדשה, 6/09 אתר אלעין. אתר פרדיס נט. תקציר מחקר על זהות ומקומיות בפורדיס באתר LCUD, אוניברסיטת תל אביב. הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה קטגוריה:רכס הכרמל: יישובים	2024-03-19T14:16:30
פסוטה	פַסוּטָה (בערבית: فسّوطه) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. הכפר שוכן בגליל העליון, בגובה של 600 מטר מעל פני הים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1965. פסוטה מזוהה עם "מפשטה" היישוב העברי הקדום מימי המשנה והתלמוד. לאחר המרד הגדול ברומאים וחורבן הבית השני שימשה "מפשטה" מושב למשפחת הכהנים חרים מכ"ד משמרות הכהונה הנזכרת בקינה של רבי אלעזר הקליר. בחצר הכנסייה נתגלו שרידים של בית כנסת. פסוטה ומעיליא הם שני הכפרים הערביים היחידים בישראל שרוב מוחלט של תושביהם (למעלה מ-99%) הם ערבים-נוצרים. היסטוריה חוקר ארץ ישראל הצרפתי-קתולי ויקטור גרן ביקר בפסוטה בשנת 1870, וכתב כי בכפר מתגוררות כ-20 משפחות נוצריות מהזרם היווני אוניאטי. הוא מצא בכפר שרידים עתיקים ובהם כתריסר גתות כמעט שלמות, שעתה היו נטושות, כך שהתושבים מסתפקים באכילת הענבים הבשלים. בנוסף, בכנסייה של הכפר, הוא הבחין בכותרת עמוד אותה תיארך לתקופה הביזנטית, ומשקוף עם תבליט מעוטר. הוא הציע כי זהו הכפר Fascoe מתקופת מסעי הצלב, ועל בסיס הממצאים שגילה במקום, גרס כי הוא נבנה על שרידיה של עיירה קדומה. בשנת 1948 היה אמור הכפר להיות מפונה ביחד עם הכפרים איקרית ובירעם אולם מפקד הפלמ"ח שהיה אמור לבצע את הפינוי סירב. בדצמבר 1949 הוכנה תוכנית לגירוש אנשי הכפר, יחד עם יישובים ערביים נוספים, אך היא לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של משה שרת ואליעזר קפלן. אוכלוסייה נכון לסוף שנת 2021, כ-99% מכלל תושבי הכפר הם ערבים-נוצרים מהזרם המלכיתי-יווני-קתולי. אישי ציבור מן הכפר הסופר אנטון שמאס נולד בכפר וגדל בו עד גיל 12 כשעבר עם משפחתו לחיפה. עורך הדין ואיש אש"ף, סברי ג'ריס, נולד בכפר וגדל בו. המשוררת נידאא ח'ורי נולדה בכפר בשנת 1959. הצייר-אמן מיכאל חלאק נולד בכפר בשנת 1975. עורך הדין מטאנס שאער נולד בכפר בשנת 1954. בשנת 1960, במסגרת הכשרתו כמרגל, נשלח אלי כהן לתקופה של מספר שבועות לכפר, ולן אצל בעלת בית ממוצא סורי. שם למד אורחות חיים ופולקלור, תרבות ובישול. הוא הופיע בכפר בסיפור כיסוי של פליט ממצרים בשם הבדוי פתחי נאסר וכונה על ידי אנשי הכפר שבאו במגע איתו בשם פתחי אל מאסרי (פתחי המצרי). לקריאה נוספת רבקה שפק ליסק, הכפר הערבי פסוטה היה בעבר כפר יהודי, אתר e-mago קישורים חיצוניים הערות שוליים ימין\|ממוזער\|250px\|הכנסייה בפסוטה * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:הגליל המערבי קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי	2024-02-01T00:47:23
פקיעין	שמאל\|ממוזער\|250px\|בכיכר המרכזית והעתיקה ביישוב שמאל\|ממוזער\|250px\|בית משפחת זינאתי - שומרי בית הכנסת העתיק שמאל\|ממוזער\|250px\|אכסניית "פקיעין לנצח" שעלתה באש באוקטובר 2007 שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל היונים בכניסה הצפונית לפקיעין שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל סולטאן אל-אטרש (משמאל) בכיכר המעיין בפקיעין פְּקִיעִין (בערבית: البقيعة, תעתיק מדויק: אלבקיעה, הגייה בערבית ספרותית: אַל-בֻּקַ֫יְעַה, הגייה בערבית מדוברת: לֶבְּקֵ֫יעַה) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון שבישראל הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1958.כ-77.9% מתושבי כפר פקיעין הם דרוזים, כ-21.0% ערבים-נוצרים, כ-1.1% ערבים-מוסלמים, בנוסף לאישה יהודייה מבוגרת בשם מרגלית זינאתי. הכפר שוכן בגליל העליון, מערבית לכפר בית ג'ן ודרום-מזרחית לעיר מעלות-תרשיחא. היסטוריה הכפר נבנה בגובה של בין 590–650 מטר מעל פני הים. התקופה הכלקוליתית בקרבת היישוב התגלתה מערת קבורה כלקוליתית המעידה על התיישבות במקום שהתקיימה בין השנים 3,500–4,500 לפני הספירה בערך ובה שכנו תושבים לבנטיניים מקומיים שנקברו לצד מהגרים מאיראן ומהרי הזגרוס. קיימת סברה לפיה שם היישוב הקדום היה בקע ולא פקיעין. המעתק הערבי בשמות המקומות נטה להחליף פ' שמית דגושה בפ' רפויה כדוגמת "פלסטין" שמקורה מהמלה "פלשתינה". רק פ' יוונית שונתה על ידי הערבים לב' כדוגמת בניאס (פניאס) ונבלוס (ניאפוליס). לכן לא סביר כי "פקיעין" תיהפך ל"בְּקֵיעַה". תקופת הברונזה והברזל על פי הארכאולוג יוחנן אהרוני בספרו "התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון", נמצאו בתל חרשים מדרום וצמוד לפקיעין של היום מכלול של מבנים מתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל (המאה ה-13 לפנה"ס), בהם נמצאו מפעל לבניית כלים מברונזה וכן קנקנים עם "שפת צווארון" בדומה לקנקנים אחרים שנמצאו באזור יהודה מאותה התקופה. על פי יצחק בן-צבי בספרו "שאר ישוב", תל חרשים (ח'רבת א-תליל) הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין. במקום נמצא מבנה מבוצר קטן מתקופת הברזל I ובית מלאכה של חרש ברזל שנתן לתל את שמו וכך גם ליישוב חרשים הסמוך. בתל נתגלו שכבות גם מן התקופה הפרסית וההלניסטית. על פי אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות בתקופת הברזל בארץ ישראל, ביניהם חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ועוד. התקופה הרומית והביזנטית כפר בקע (בקה) מוזכר מספרו של יוסף בן מתתיהו מלחמת היהודים כגבולו הצפוני של הגליל העליון. כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט: ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסח הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי המשנה מצויה בין לוד ליבנה, הרחק מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון הוא "מפקיעין", אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה. בספרות התנאים מקור נוסף שיש הנוהגים לראות בו כמדבר בפקיעין בימי המשנה. במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נזכר כי רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר נמלטו מפני השלטון הרומאי והסתתרו במערה. במדרש קהלת רבה י, יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא: ניתן לסבור שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. בפקיעין מערה המזוהה עם מערה זו. במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע", וגם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגרסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה נאמר "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל". גרסה זו ורבות אחרות שאינן מזכירות את הדיבור "במערתא דבקא" או "במערתא דפקא" אלא "במערתא" בלבד, מקשות על זיהוי פקיעין כמקום בו עוסקים המדרשים. לאור זאת אין ודאות שפקיעין של ימינו היא פקיעין עיירתו של רבי יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו. על פי יצחק בן-צבי שמה של פקיעין בזמן בית שני היה "תקוע", ישוב המוזכר בהקשר לזיתיו המשובחים, וכמקום בית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, זיהוי אחר לתקוע הגלילית הוא בחורבת שמע, הסמוכה למירון. ימי הביניים תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים נמצאים בכפר מאז התקופה הביזנטית בארץ ישראל. היישוב היהודי החדש בפקיעין הוא ישוב יהודי שורשי, שמקור תושביו מפלחים (עובדי אדמה) יהודים שהתגוררו בקהילות כפריות אחרות בעלמא, חצביה, כפר חנניה, כפר יאסיף ודיר אל-קמרחדאד, מנעם, פקיעין: אגדה, הווי ומסורת, תל אביב: עם עובד, 1987, עמ' 25.. בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה העת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי. בשנת תק"ב 1742 שהו ר' חיים אבן עטר וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הבעל שם טוב והתיישבו בצפת, נרדפו בה בעקבות הפולמוס נגד החסידות. חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה ברובה יהדות פקיעין מיהודים מוסתערבים. לפי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני ("דפתר"), היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, משפחת כהן-עודי, ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים. המסורות המשפחתיות של משפחות אלו רואות בהן יהודים שלא גלו מהארץ מעולם, ולכן הן אינן משתייכות לאחת מעדות ישראל שהתפתחו בגולה. העת החדשה רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני. היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד"רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מדי פעם לקבץ נדבות - וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים. ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. בשנת ה'תקל"ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: "אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה - אביא את המשיח". אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 היו בפקיעין 20 משפחות יהודיות. חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בפקיעין בשנת 1870, וכתב כי בכפר 700 נפש, בהם דרוזים, נוצרים מהזרם היווני אוניאטי והיווני אורתודוקסי, ומשפחות יהודיות אחדות. הוא כתב כי בכל קיץ מגיעים לגור ביישוב כמה מאות יהודים בני טבריה, יוצאי אירופה, שבורחים מהעיר בעונה החמה ושמחים לפגוש בפקיעין את הקהילה היהודית הקדומה ששרדה. הוא הוסיף כי על מדרוני הכפר ישנם "גני חמד המושקים בפלגים רבים", הבנויים על טרסות חקלאיות, ועל גביהן עצי לימון, תפוז, רימון, תאנה, חבוש ותות, לצד גפנים אדירות, וגם ערבות, אגוזות ועצי חרוב. הוא תיאר גם את הכנסיות של הכפר ואת בית הכנסת החדש של היהודים. בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה (1876) ומשה ריישר. ב-1883 דיווח לורנס אוליפנט כי אוכלוסיית פקיעין כוללת 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות נוצריות-יווניות ו-20 משפחות יהודיות המונות כ-120 נפש ואברהם בארג אמד את מספר היהודים במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ו-22 משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המיסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים בשנת 1891 פנו נציגי היישוב היהודי בפקיעין לאגודת חובבי ציון בקריאה לעזרה: לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו"ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893. אברהם לונץ קבע שבפקיעין היו ב-1895 כ-20 משפחות יהודיות. המאה ה-20 250px\|ממוזער\|שמאל\|יהודי פקיעין בתחילת שנות ה-30 בשנת 1911 ביקר במקום הפעיל הציוני יוסף לוריא ודיווח שמצבה הכלכלי של הקהילה התדרדר. 14 תושבים עזבו לארצות הברית והנותרים, העובדים כפועלי דחק בשכר זעום, מבקשים עזרה ברכישת אדמות לעיבוד חקלאי מהמשרד הארצישראלי. בשנת 1922 ביקר במקום יצחק בן-צבי, שהיה אז מראשי היישוב היהודי וחוקר, ובעקבות הקשר שנוצר עם יהודי פקיעין סייע להם בדרכים רבות, כדוגמת סיוע בהקמת בית ספר ושכירת מורה, ובתחומים נוספים. ביוזמתו תיעדה רבקה אלפר את קורותיה של משפחת זינאתי בספרה 'אנשי פקיעין'. בשנת 1929, במאורעות תרפ"ט, הגן מוח'תאר הכפר, עבדאללה צאלח, על יהודי פקיעין ומנע מתושבי הכפר הסמוך סוחמאתא לפגוע ביהודי הכפר. עם זאת, עקב הפחד מפני התקפת פתע, לנו היהודים בלילות בבתי הדרוזים, ונמנעו מלעבד את האדמות הרחוקות, ובעלי המשפחות הפסיקו את עבודתם במושבות, כדי לא להותיר את נשותיהם וילדיהם לבדם בכפר. קושי ביטחוני וכלכלי זה גרם לעזיבה נוספת של משפחות יהודיות את הכפר. במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים. היישוב היהודי הלך והתדלדל בשל המצב הכלכלי הרעוע באזור הספר, התפתחות היישוב החדש בארץ שמשכה אליה חלק מהמשפחות המקומיות, וההתדרדרות במצב הביטחוני עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ומיקומה של פקיעין בסביבה ערבית צפופה. ביולי 1938, בעקבות המרד הערבי הגדול ואירוע טרור בו נהרגו ערבים רבים בחיפה בידי האצ"ל, פשטו אנשי כנופיות מתרשיחא וסוחמאתא על יהודי פקיעין, במטרה להורגם כנקמה. חלק מתושבי פקיעין הדרוזים סייעו לתושבים היהודים להסתתר, בעוד מרבית תושבי המקום עמדו מנגד. אנשי הכנופיות לכדו שניים מבני משפחת זינאתי ותכננו להוציאם להורג בכיכר המעיין במרכז הכפר, ונסוגו מכוונתם רק בעקבות התערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי שהובהל למקום, ובלחץ שכני המשפחה שהציעו עז כפדיון נפש עבורם. בעקבות האירוע עזבו שארית יהודי פקיעין את המקום, ועברו לחיפה, חדרה ומגדל. בשנת 1942 חזרה לכפר משפחת זינאתי, אחת מהמשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין. בראשית מלחמת העצמאות נאלצה המשפחה לעזוב שוב את המקום, אך חזרה אליו בתום המלחמה. לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1953 הופעל לחץ על תושבי פקיעין, בעלי קרקעות בגבעה בשם ראס עבאד החולשת על הכפר מצפון, למכור את אדמותיהם לקרן הקיימת לישראל. התושבים סירבו בתוקף, אולם לאחר שהוסכם שיקבלו קרקע חלופית הסכימו למכור חלק מאדמותיהם. מושב העובדים פקיעין חדשה הוקם בשנת 1955 על הגבעה. אחדים מבני משפחת זינאתי הצטרפו לגרעין המתיישבים אשר הורכב משתי קבוצות עולים ממרוקו. בשנת 1958 הוקמה בפקיעין מועצה מקומית נבחרת ויוסף חסין עלי (בק) היה לראש המועצה הראשון. בטקס ההקמה נכח מפקד פיקוד צפון יצחק רבין, מאחר שהכפר היה עדיין תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתר שמונה על ידי הממשל הצבאי. לפי ספרו של ד"ר הלל כהן, גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת מועצה נבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מפלגת מק"י ברחוב הדרוזי. במהלך השנים פעל יצחק בן-צבי לחידוש היישוב היהודי בפקיעין, וסייע בהקמת המושב פקיעין חדשה. בין הדוחפים להחזרת יהודים לכפר היה האדריכל שמחה יום-טוב, שפעל רבות בעניין ישוב יהודים בכפרים מעורבים בשנות ה-60 של המאה ה-20, מתוך שאיפה להנציח את מורשת המוסתערבים. יום-טוב קיבל עזרה מהנשיא בן צבי ואף ערך כינוס של כ-70 אנשים מקהילת יהודי פקיעין ב-9 באפריל 1963 בחול המועד פסח. מותו של בן-צבי זמן קצר לאחר מכן ב-23 באפריל 1963 ככל הנראה שיבש את התכנית לחזרת היהודים לכפר. כחלק מהנסיונות הוקם בבית הכנסת העתיק ובמבנה ששימש את יהודי פקיעין כבית ספר, סניף של ישיבת התפוצות מירושלים בסוף 1972. בסניף למדו כ-12 תלמידים, כולם עולים חדשים מארצות הברית.הישיבה נסגרה כעבור זמן קצר. בשנות ה-2000 החלו עמותות יהודיות ברכישת בתים ביישוב על מנת ליישב בהם יהודים. מנגד לניסיונות לקיים דו-קיום הצטברו עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין לחלק מהיהודים המתגוררים בה ולקבוצות המבקרות במקום. באוקטובר 2007, פרצו עימותים קשים בכפר, בעקבות הצבת אנטנה סלולרית בפקיעין החדשה, כ-300 מטר מבתי הכפר. המגבר של האנטנה שהוצב בלול של תושב פקיעין החדשה הוצת. לטענת התושבים הקרינה מהמגבר גורמת לסרטן. בעימותים נפצעו 31 תושבים מירי של המשטרה. דו"ח הוועדה המשטרתית שחקרה את האירועים קבע כי הפיקוד והשליטה באירוע לקו בחסר, אך לא הוגשו כתבי אישום נגד שוטרים שפתחו באש באירוע. ביוני 2019 הופקדה תוכנית המתאר העירונית של פקעין, בה בין היתר יבנו כ-1,800 יחידות דיור. דמוגרפיה 76% מאוכלוסיית פקיעין היא דרוזית, 22.3% נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. עוד מתגוררות בכפר משפחות יהודיות ספורות. שכונת פקיעין מערבית - בוקייעה אל ע'רביה פקיעין מערבית (בערבית "בוקייעה אל ע'רביה" البقيعه الغربيّة), היא שכונה עם רוב נוצרי המצויה צפונית מערבית לפקיעין, במרחק כ-3 קילומטר. בין פקיעין מערבית לפקיעין נמצאת פקיעין החדשה. פקיעין מערבית הוקמה תחילה על ידי תושבים נוצריים של פקיעין ולאחר מכן הצטרפו תושבים דרוזים לשכונה. הכפר החל בבית אחד שנבנה על ידי נעים מח'ול, שבנה בית על אדמתו ללא היתר בניה. בג"ץ הוציא צו ביניים שמנע את הריסת הבית ולאחר מכן הושגה פשרה וניתן למח'ול להמשיך לקיים את ביתו. בהמשך, בהשתדלות של נשיא המדינה יצחק בן-צבי, שהיה מקורב למשפחת מח'ול, ניתנו היתרי בנייה לעוד תושבים של פקיעין. כיום השכונה התפתחה לכ-300 בתים בהם מתגוררים מעל 700 תושבים. אתרים בפקיעין בית "מורשת כהנים"\|250px\|ממוזער\|שמאל 250px\|שמאל\|ממוזער\|המערה בה התחבא הרשב"י ע"פ המסורת 250px\|שמאל\|ממוזער\|בית הכנסת היהודי העתיק בפקיעין בית הכנסת העתיק של פקיעין בשנת 1873 (תרל"ג) שופץ ונחנך בית הכנסת במרכז הכפר, במימונו של יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו חקוקה על משקוף המבנה. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו-1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו . התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום . על שני לוחות האבן תבליטים: באחד של מנורה ולמרגלותיה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני תבליט שער מפואר ולצידו שני עמודים שמעליהם מעין קונכייה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש. חזית בית הכנסת הופיעה בגבו של שטר 100 ש"ח ממחזור קודם, מכיוון שיצחק בן-צבי שדיוקנו מופיע על השטר, חקר בין היתר בספרו שאר ישוב את היישוב היהודי בפקיעין והיה פטרונו. מערת רשב"י מערת רבי שמעון בר יוחאי (הנקראת בפי הדרוזים והנוצרים "מערת בני יעקב") היא מערה בפקיעין (לשעבר: "בוקיעה"), בה לפי מסורת מאוחרת מהמאה ה-16 התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במשך 13 שנה מפני הרומאים. כיום רוב המערה חסומה עקב מפולות וניתן להיכנס רק לתחילתה. רבים נוהגים לפקוד את המערה בהילולת הרשב"י ל"ג בעומר, ללמוד בה זוהר ולהדליק נרות. יהודים וערבים כאחד נוהגים להניח נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה. קבר רבי יוסי דמן פקיעין שמאל\|ממוזער\|250px\|הציון בפקיעין. יש המייחסים אותו לרבי יוסי דמן פקיעין, ויש לרבי יוסי בן לקוניא. בשיפולי פקיעין נמצא קברו של התנא רבי יוסי דמן פקיעין, שנקרא על שם המקום. בספר הזוהר מובא שרבי יוסי דמן פקיעין נקבר בידי התנא אלעזר וה"חבריא". כיום מסביב לקבר יש גינות ירק ונובע מעין "אל-בלד". על פי המסורת, כל מי שהייתה לו התלבטות מיוחדת היה פוקד את הקבר ומבקש שיצליח בזכות הצדיק. האגדה מספרת שרבי אברהם (ראבה) תומא שהתגורר בפקיעין, ראה פעם פתח קטן במערת הקבר, תומא הכניס מקל כדי לבדוק את עומק המערה ומייד הרגיש שהמקל נמשך מידו. באותו לילה נגלה אליו הצדיק ואמר לו שמשום שהפריע לו באמצע תפילת שמונה עשרה, בנו ייפטר מן העולם, וכך היה. מסורת אחרת קושרת את מקום קבורתו של רבי יוסי דמן פקיעין עם קבר הממוקם ביער ביריה, בואכה צפת. ולטענתם הקבר בפקיעין הוא של רבי יוסי בן לקוניא (חמיו של רבי אלעזר בן רשב"י). בית זינאתי בית זינאתי הוא אתר מורשת בפקיעין. אתר המורשת מספר על ההיסטוריה היהודית של פקיעין, ועל משפחת זינאתי שגרה ביישוב מתקופת חורבן בית שני (על פי הסברה). סביב אתר המורשת נמצאים, בין היתר, מערת רשב"י, בית הכנסת העתיק של פקיעין, הקשורים לסיפור המקום. במרכז המבקרים מתקיימות פעילויות רבות, כגון סיורים לכל המשפחה, מפגש עם מרגלית זינאתי שגרה במקום, מסיק זיתים והצגת תיאטרון. ראשי המועצה +שםתקופת כהונההערותיוסף חסין עלי (בק)1958 - ????נגיב סלמאן ח'יר1959–1961סלאמן פדולקסאם ע'דבאןנסר חיר2008 -2013גאזי פארס2013 - 2014התפטר מתפקידוסויד סויד2015 - 2024גמיל חיר2024 - מכהן לקריאה נוספת ז' לוינסון, פקיעין, קונטרס, ג', כ"ט אלול ה'תרע"ט, עמ' 34–36. רבקה אלפר, אנשי פקיעין, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1960. מנחם תלמי ואפרים תלמי, כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל, הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, עמוד 539–540. צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 54–55. מנעם חדאד, פקיעין - אגדה, הווי ומסורת, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1987. אמנון גופר, סודות גליליים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 66–97 קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית אתר פקיעין של עמותת מורשת הגליל העליון פרוטוקול מס' 323 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה, שעוסק בדוח הוועדה לבדיקת האירועים בפקיעין ד"ר רבקה שפק-ליסק, פקיעין - הכפר בו שרדו משפחות יהודיות מימי בית שני עד ימינו ד"ר איתמר ברנר, כתובות עתיקות מוכיחות: קהילה יהודית התקיימה בפקיעין לפחות 1,800 שנה, מגזין להיסטוריה סגולה מפת פקיעין 1947 (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:קהילות ויישובים עבריים שנחרבו בתקופת המאורעות קטגוריה:ארץ ישראל: בתי כנסת עתיקים קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל קטגוריה:הגליל העליון: יישובים קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה הצלבנית קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית פקיעין (פקיעין)	2024-10-09T11:02:00
פרדס חנה-כרכור	שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט על המושבה פרדס חנה ב-1938 שמאל\|ממוזער\|250px\|בית האכר בפרדס חנה-כרכור פַּרְדֵּס חַנָּה–כַּרְכּוּר היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל, שנוצרה בשנת 1969 מאיחוד שתי המועצות המקומיות פַּרְדֵּס חַנָּה (נוסדה ב-1929) וכַּרְכּוּר (נוסדה ב-1913). היסטוריה פרדס חנה וכרכור הוקמו על יער אלונים גדול, ובראשיתן היו שתי מושבות נפרדות. כרכור כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. הגאוגרף עמירם גונן מצא שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עִזבּת כרכור), כחלק מיוזמה של מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור התגלגל בפי הערבים ל"כרכור". באזור ישבו גם שבטים טורקמנים נודדים ובסמיכות מקום התנחלו מהגרים בוסנים וצ'רקסים. ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאה בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד. אדמות כרכור נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת היישוב, ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה: בדצמבר 1912 נרכשו כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור" (האיות שמופיע במסמכי "הכשרת היישוב" באותה תקופה). רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות, פנה למדור הפלשתינאי (קומיסיון פלסתיניין) של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד יישוב הארץ ואופן הגשמתו. עדות להתרגשות שעוררה ברופין התגייסותה של יק"א להצלת עסקת הרכישה מתבטאת בפנייתו לצבי הנרי פרנק: "נאה הוא כי יביע את תודתו לבארון רוטשילד עצמו". על כך השיב לו פרנק: "אין טעם לשלוח מכתב תודה לבארון. אני הראיתי לו את זה ששלחת לי. זה די. האות הטוב ביותר של החזקת-טובה שתוכל לגמול לו הוא - להביא לארץ ישראל הרבה יהודים אמידים אשר יעשו שם מטעים גדולים". מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת - החלק הדרומי שלה, עליו עומד היום מושב גן השומרון - נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת המחצית השנייה, שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן. בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות "ע'ביה", מצפון לשטח הנ"ל. גם המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א. הכשרת הקרקע לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון הטורקי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר". בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מיסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים. מכירת הקרקע ממוזער\|250px\|אנדרטת "יד לשילוב" שנתרמה על ידי אזור התעשייה "גרנות" המקומי לציון איחוד פרדס חנה וכרכור ב-1969 בהמשך, בשנים 1913 ו-1914 מכרה "הכשרת היישוב" את הקרקעות לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי – קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון; ב-1913 קנה בא-כוחם, הד"ר חיים חיסין, 550 דונם ראשונים מאדמות כרכור. יצחק שלזינגר – יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 דונם מאדמות כרכור. אחוזת לונדון א' () – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה, שרכשה במרץ 1914 את כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור ו-3,600 מאדמות ע'ביה (שהייתה מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת). תחילת ההתיישבות שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים. מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון, שהוקמה על ידי יהודים מאנגליה. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי כרכור. בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון (1934). רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז - חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח - אדמת טרשים. היה ברור לכל, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייוויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאוד, והיא הייתה חשופה לגנבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה. עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים - חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייוויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעובר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספרייה ציבורית. אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה. הקושי הגדול ביותר היה העדר מים. בארות רבות נחפרו, אך המים בהן היו בדרך כלל מועטים ומלוכלכים, והספיקו לשתייה של התושבים והבהמות, אך לא להשקיית שדות או מטעים. בחיפוש מים הושקעו סכומים עצומים. רק אחרי 12 שנים מהגעתו של עוזרמן לכרכור, השתכנע לבזובסקי כי קו המעיינות הנובעים בדרך ההולכת אל קיבוץ ברקאי שופע מים. לבזובסקי שכנע את בלום כי באדמתו יימצאו מים, והוא השקיע כסף בקידוח עמוק. כך בשנת 1932, אחרי כמה חודשים של ניסיונות קידוח ובעומק של 165 מטרים, התגלה שפע מים, והתגלית נחוגה ברוב עם, ומכל הארץ השתתפו בחגיגה. בשנים 1924–1926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן). בסוף 1928 נמנו בכרכור 130 נפשות. כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה. באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של גידול מהיר בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון. בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה. פרדס חנה שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת חללי הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה בתכנון אדריכל חנן הברון פרדס חנה נקראה על שם חנה פרימרוז, הרוזנת מרוזברי לבית רוטשילד (1851-1890), "לפי מידע שנמסר למוזיאון בית הראשונים בשנות ה-80 [למאה ה-20] בעקבות בירור שנערך בזמנו מול ארכיון משפחת רוטשילד בלונדון." חנה זו, אחת בתוך ארבע נשים לפחות בשם חנה במשפחת רוטשילד, הייתה בזמנה האשה העשירה ביותר בבריטניה. היא הכירה באופן אישי את המלכה ויקטוריה ואת ראש ממשלת בריטניה דאז בנג'מין דיזראלי. בעלה של חנה הפך לראש-ממשלה לאחר מותה. עם קבלת השם פרדס חנה, הצטרפה המושבה דאז לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, בת שלמה; ובאזורים נוספים של ישראל: אשדות יעקב, מאיר שפיה, מזכרת בתיה, שדה אליעזר ושדמות דבורה. המילה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי שתוכנן לתושבי היישוב החדש. עם סיום מלחמת העולם הראשונה החל ענף הפרדסנות בארץ ישראל לפרוח. בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון נטעו פרדסים. על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א. פרדס חנה היא המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש, ואדמתה נרכשה לצורך מימוש תוכנית זו. הרכישה בוצעה על ידי פיק"א. והרעיון היה לאתר אדמה שתהיה חלק מגוש התיישבות קיים - כאן חדרה, כרכור וזכרון יעקב. מקור הפרנסה העיקרי שתוכנן היה, כאמור, פרדסי הדרים. אבן הפינה למושבה הונחה במחצית אוגוסט 1928, ובמרץ 1929 השתכנו בה 15 המשפחות הראשונות. כחלק מתוכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח - היום רח' הראשונים בפרדס חנה - שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד - היום חלק מרח' הנדיב - קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 - היום רח' הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתין" - מאותה סיבה. בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף. כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, נוסדו שכונות תל צבי (הצפונית והדרומית), על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א. השכונות נוסדו בשיתוף פעולה בין פיק"א לבין חברת מטעי פרי הדר של ד"ר זאב ברין, בסיוע "בנק משכנתאות ואשראי", ונועדו למגורי פועלים חקלאים, שיעברו תקופת ניסיון בדרך אל התיישבות הקבע. עם עליית הנאצים לשלטון פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. באותה שנה, 1933 הוקמה בפרדס חנה שכונת מגד. שכונה זו נוסדה בתחילה כחווה בשם "אחוזת מגד" - יוזמה של ד"ר זאב ברין, מייסד חברת מטעי פרי ההדר "מגד". בשנת 1939 הצטרפה החווה לפרדס חנה והייתה לחלק אינטגרלי מהישוב. ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הוקמה שכונה ברחוב הבטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים". שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר. בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן, שנחתה דרך הים בעתלית. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת מגורים לעולים מתימן, שנחנכה כחודש לאחר חג החנוכה של שנת 1945, ב-17 בינואר 1946. שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתוכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. כעבור כעשור, שוכנו בשכונה גם עולים חדשים שפונו ממרכז העולים. בשנת 1934 הקימה התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה, את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה. בית הספר נקרא על שמו של הברון רוטשילד, שנפטר בשנת היווסדו, ואשר תרם את הקרקעות להקמתו של בית הספר. מטרתו המוצהרת של בית הספר הייתה לחנך איכרים בעלי השכלה עברית וכללית ברמה של תעודת בגרות, וכך הוא היה לבית הספר החקלאי בפרדס חנה היה ראשון בתי הספר החקלאיים אשר כלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים עיוניים מלאים לקראת תעודת בגרות. הוא היה גם בית הספר היחיד, שבו שולם שכר לימוד עבור הלימודים ועבוד השהות בפנימיה. בית הספר נחשב בזמנו כאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ. נכון לשנת 2014 תלויה ועומדת בבית המשפט העליון תביעה כנגד מכירתן השנויה במחלוקת של אדמות בית הספר והפסקת פעילותו כבית ספר חקלאי. בשנות המרד הערבי נפגע ענף הפרדסנות באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ־100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה - בעיקר מסילות הברזל - חובלו. באפריל 1936 השביתו הערבים את נמל יפו, אך חודש לאחר מכן כבר הוקם נמל עברי בתל אביב. שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת לייצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות. על פי סקר הכפרים של המנדט הבריטי, בשנת 1945, כ־16 שנים לאחר הקמתו, חיו ביישוב 2,970 תושבים, מתוכם 2,300 יהודים ו-670 ערבים. שטח היישוב הכולל היה 22,408 דונמים, מתוכם 19,856 בבעלות פרטית של יהודים, 1,113 בבעלות פרטית ערבית, ו-1,439 קרקע ציבורית. בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשית נעם, הישיבה התיכונית השנייה, על ידי הרב יהושע יגל וישראל סדן. המדרשייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי. בזמן המנדט הבריטי שכנו פרדס חנה וכרכור בלב מתחם ענק של מחנות צבאיים בריטיים, ורבים מבני היישוב עבדו במחנות. עם סיום שלטון המנדט נרכשו בידי הסוכנות היהודית. מחנה כרכור נרכש ופונה עוד טרם יציאת הצבא הבריטי את הארץ בפברואר 1948. בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 של המאה ה-20 מחנה עולים, שבשיאו, בסוף 1949 התגוררו בו כ-10,000 עולים חדשים. ב-14 דצמבר 1950 רצחו מסתננים ירדניים את אחד מתושבי המחנה. בהמשך, מחנה העולים וכן היישובים הזעירים, תל שלום ונווה אפרים - סופחו לפרדס חנה רק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מושבה. בשנת 1995 נחנכה בפרדס חנה אנדרטה לחללי הנח"ל וחיל החינוך. בחלק התחתון של המגדל יש קיר הנצחה ל-1008 חללי הנח"ל ו-50 חללי חיל החינוך. האיחוד שמאל\|ממוזער\|150px\|סמל כרכור לפני האיחוד ימין\|ממוזער\|150px\|סמל פרדס חנה לפני האיחוד עוד בשנות ה-50 של המאה ה-20 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם אז חדלו מלדון ברעיון מכיוון שבפרדס חנה המפלגה שזכתה למרבית הקולות בבחירות הייתה מפא"י, בעוד שבכרכור "שלטה" מפ"ם. לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לקרום עור וגידים. רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל. אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור, באפריל 1962 הצביעה מועצת כרכור נגד הצעת משרד הפנים לאחד את פרדס חנה עם כרכור והאיחוד לא יצא אל הפועל. הנושא הועלו שוב על ידי משרד הפנים בשנת 1967 ובשנת תשכ"ט - 1969 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה-כרכור. העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה. פרדס חנה, לעומת זאת, הוקמה על ידי פיק"א לאחר עבודות תכנון מדוקדקות. גרעין המתיישבים הראשון נבחר בקפידה מבין בני הארץ, שברשותם היה גם ידע חקלאי וגם סכום כסף מסוים אותו שאפו להשקיע בהקמת משק חקלאי בארץ ישראל. כל מתיישב קיבל בית קטן, משק עזר ופרדס. גודל הנחלה נקבע על פי סכום הכסף שהושקע. צביונו של היישוב המתיישבים הראשונים בפרדס חנה, אשר קיבלו תגבורת משמעותית מהעלייה מגרמניה בשנים 1933–1939, עמלו על גידול הפרדסים הרכים, תוך שהם נתקלים בקשיים רבים. עבודה קשה הייתה מנת חלקם של מתיישבי פרדס חנה וכרכור, במיוחד משום שחרתו על דגלם את עקרון העבודה העברית העצמית. בעיתות לחץ, בעת קטיף או אריזה דחופה, היו מתגייסים למאמץ כל בני המקום, אנשים נשים וטף. ידיים נוספות נשכרו לעבודה רק בלית ברירה. בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת עולים מתימן. שכונת רמב"ם, שבה התיישבו העולים החדשים, שומרת עד היום על אופייה המיוחד. גלי עלייה גדולים שטפו את פרדס חנה כרכור מיד לאחר קום המדינה. מעברה גדולה הוקמה במקום, וביישוב נקלטו ניצולי שואה מאירופה, בעיקר מפולין, רומניה והונגריה, יוצאי ארצות ערב שהתגוררו בשכונות חדשות שהוקמו ממערב למושבה הוותיקה, ובהמשך גם עולים מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה, ממערב אירופה ומאמריקה. הצביון החקלאי המובהק התעמעם, אולם זה המשכו של תהליך העיור שהחל שנים קודם לכן: לפני קום המדינה הוקם סמוך לפרדס חנה מחנה גדול של הצבא הבריטי, אשר שימש מקור תעסוקה לא חקלאי לתושבים. עם קום המדינה הפך מחנה זה למחנה מעבר ענק לעולים (לעיתים הכיל 30,000 נפש) ותושבים רבים הועסקו שם בעיסוקים לא חקלאיים. מאז הוכרזה מודיעין עילית עיר ואינה מועצה מקומית עוד, הפכה פרדס חנה-כרכור למועצה המקומית הגדולה בישראל במספר תושביה. היא גדולה יותר מערים בולטות רבות, בהן אופקים, אור עקיבא, טירת כרמל וצפת. היא אינה רוצה להפוך לעיר למרות מספר תושביה המצדיק זאת, כדי לשמור על צביונה הכפרי כמושבה ותיקה. אוכלוסייה אוכלוסיית היישוב מגוונת למדי, ומורכבת מעולים חדשים מחבר העמים ומאתיופיה, לצד יקים ועולים ותיקים מפולין ומרוקו. המושבה היא היישוב הגדול ביותר בישראל שלא הוכרז כעיר. תחבורה כבישים פרדס חנה-כרכור יושבת על כביש 65 המקשר את מישור החוף עם עמק יזרעאל והגליל. הכניסה למושבה מכביש זה היא משלושה צמתים: צומת אלון, ממנו יוצא צפון-מזרחה אל המושבה דרך פיק"א (כביש 650); צומת חנה, ממנו יוצא צפונה דרך הנדיב (כביש 652), אשר ממשיך צפונה לבנימינה ולזכרון יעקב; וצומת כרכור, ממנו יוצא צפון-מערבה דרך עירון. בשנים האחרונות המועצה עושה מאמצים רבים כדי לשפר את הדרכים הישנות ומחדשת כבישים רבים ביישוב. בנוסף, נסללות דרכים רבות במושבה, כדי להתאים את הכבישים לגדילת האוכלוסייה עם השנים. עד שנת 1937 לא היו כבישים סלולים במושבה; בשנה זו סלל הצבא הבריטי את דרך הנדיב שנקרא אז "רחוב 800". אוטובוסים בכרכור פעל משנת 1946 אוטובוס פרטי של מורי בנדס שהוביל נוסעים לפרדס חנה ולתחנת הרכבת בחדרה (היום "חדרה מזרח"). בשנת 1949, לאחר התיישבות העולים מגרמניה בפרדס חנה, החל לפעול קו של חברת "אגד" בנתיב חיפה-חדרה-תל אביב. קו זה גרם להתמעטות מספר הנוסעים לתחנת הרכבת בחדרה, ובנדס מכר את הזיכיון לאריה אריזון, נהג "אגד" מפרדס חנה. לאחר סלילת הכביש הראשון על ידי הצבא הבריטי בשנת 1937 החלו אוטובוסים של "אגד" לעבור גם במושבה עצמה. במשך עשר שנים הייתה תחנת "אגד" בצריף שעל מגרש של מר בירנבוים בדרך הנדיב. בשנת 1947 נבנתה תחנה על יד הצומת של דרך הנדיב עם דרך הבנים. בשנת 2004 נסגרה התחנה בשל כוונת בעלי הקרקע ליעד אותה לבניית קניון. בשנת 2001, עם פתיחת שוק התחבורה הציבורית לתחרות, החלה גם חברת נתיב אקספרס להפעיל קווי אוטובוס העוברים במושבה בתעריפים הזולים ב-15% עד 30% ביחס לתעריפים הקודמים של "אגד", וליעדים אליהם לא היו קיימים קווים של "אגד" מהמושבה. קווים אלו עברו לחברת קווים בשנת 2013. בנוסף לקווים הבין-עירוניים, מפעלה "אגד" גם כמה קווים פנימיים במושבה, ביניהם קו 4 מצומת כרכור לתחנת הרכבת קיסריה - פרדס חנה וקו 28 משכונת נווה עובד לתחנת הרכבת. רכבת 250px\|שמאל\|ממוזער\|תחנת הרכבת קיסריה - פרדס חנה המושבה ממוקמת בסמוך למסילה הראשית של רכבת ישראל – קו תל אביב-חיפה, ובתחנת הרכבת קיסריה - פרדס חנה עוצרות בימי חול כ-20 רכבות מאספות לכיוון דרום, וקרוב ל-30 לכיוון צפון. בתקופת המנדט נקרא הקו "חיפה - לוד", ובמשך תקופה קצרה בשנות ה-30 עצרה קרונית בפרדס חנה. לאחר קום המדינה, משנת 1949 ועד 1954, שוב הוגדרה תחנת רכבת במושבה, בה עצרו שתי רכבות ביום. מ-1954 הייתה הפסקה בעצירת רכבות במקום, ותחנות הרכבת הקרובות היו בחדרה ובבנימינה. בשנת 2001 נפתחה התחנה החדשה, תחנת קיסריה - פרדס חנה, תחילה רק בחלקה המערבי, באזור התעשייה של קיסריה. בשנת 2006 נפתחה התחנה לכניסת נוסעים אף מצידה המזרחי בפרדס חנה. אופניים במושבה נסללו מספר שבילי אופניים ייעודיים. אחד, בדרך הבנים, שביל המקשר את כרכור ופרדס חנה. שביל אחר מוביל מדרך הים לתחנת הרכבת. שביל זה משמש תושבים העובדים באזור המרכז ובחיפה. במושבה פועלת קבוצת מתנדבים שמנסה לקדם את נושא תחבורת האופניים על ידי קיום רכיבה חודשית (מסה קריטית). כיכרות שמאל\|ממוזער\|451px\|כיכר הנשיא שבמפגש רח' הדקלים ודרך הבנים, ובו פסלי העזים של בנימין ויטל – מבט מצפון-מערב בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, החליטה חברת פיק"א לבנות כיכר במרכז המושבה, שי למושבה: זוהי "כיכר הנשיא" שבמפגש דרך הבנים ורח' הדקלים; הקמתה הסתיימה בשנת 1954. בשנת 2006, לקראת סיום הסלילה מחדש של דרך הבנים המקשרת את פרדס חנה וכרכור, הזמינה המועצה המקומית עשרה פסלים של עזים מהפסל תושב כרכור בנימין ויטל, והציבה אותם בכיכר. בעשור השני של המאה ה-21 מעגלי תנועה נמצאים בכיכרות רבות בשטח המועצה. ביניהן, "כיכר מגד" שעל דרך פיק"א; הכיכר ע"ש האלוף אמיר דרורי, בן פרדס-חנה, בכניסה לבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה במפגש דרך הנדיב ודרך פיק"א, הכיכר במפגש רח' המייסדים (המשכה של דרך עירון) ודרך הבנים בכרכור. הדת במושבה רבני המושבה כרבניה של פרדס חנה כיהנו במהלך השנים: 1931-1936: משה אליהו בירנבוים 1936-1947: הרב צבי יהודה מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר וחותנו של הרב יהודה עמיטל 1947-1968: הרב יהושע זליג דיסקין 1969-1993: הרב חיים יעקב לוין, בנו של הרב אריה לוין 1971 עד היום: הרב דוד צדקה נבחר כרב ספרדי, לצדו של הרב לוין, אולם מאז פטירת הרב לוין בשנת 1993, מכהן כרב היחיד של היישוב. כרבה של כרכור בין השנים 1934–1988 כיהן הרב משה זרצקי. לאחר פטירתו, לא התמנה רב חדש לכרכור בפני עצמה, והרב של פרדס חנה מכהן כרב שתי המושבות. בתי כנסת ומוסדות דת בית הכנסת הגדול שמאל\|ממוזער\|250px\|"בית הכנסת הגדול" (נחנך ב-1936) בית הכנסת הראשון של כרכור נבנה בשנותיה הראשונות של המושבה בכספי אחוזה, וספר התורה נשלח מלונדון. בית הכנסת פעיל גם כיום, והוא נמצא על דרך הבנים, סמוך להצטלבות עם רחוב הראשונים, בחלקה הצמודה לבית אחוזה, המשמש כיום כספרייה ציבורית, אחת משלוש הספריות הציבוריות במושבה. תושבי פרדס חנה התפללו בתחילה בכרכור, אך כעבור מספר חודשים הונח ספר תורה במבנה ציבורי שהוקם על ידי פיק"א, אשר שימש באותה עת כגן ילדים, וכיום - הוא בית הראשונים פרדס חנה-כרכור. כך, בחגי תשרי של שנת 1930, כבר התפללו תושבי פרדס חנה בנפרד. בית הכנסת הראשון של פרדס חנה (בתמונה), נבנה לפי תוכנית של האדריכל רוזוב. עלותו, 3,600 לא"י, נתרמה על ידי הברונית עדה רוטשילד, ומיד ניטעה מסביבו חורשה. תכנון הבניין נעשה כך שיוכל לשמש כמגן לכל תושבי המושבה בעת צרה, כך שניתן לשכב על הגג ולהשקיף על כל הסביבה ולהתגונן מפני מתקפה. בבית הכנסת גם נבנה "סליק" לנשק, ובמרתפו נערכו הדרכות על נשק לחברי הגנה ואצ"ל. בית הכנסת הגדול היה אחד המבנים המפוארים במושבה, והוא בולט בייחודו גם כיום. טקס חנוכת בית-הכנסת נערך ב-31 בינואר 1936, וכלל: טקס מסירת המפתח הדלקת נר תמיד טקס פתיחת ארון הקודש והכנסת ספר תורה הכתרת הרב צבי יהודה מלצר, רבה הראשון של המושבה בבית-הכנסת ספרייה על-שם הברון אדמונד דה רוטשילד ובה 900 ספרים (1996): ספרי קודש, מילונים, ספרי היסטוריה וספרי ידיעת הארץ. בארון הקודש של בית הכנסת הגדול עומד ספר תורה שהוא אוד מוצל מאש ליל הבדולח בגרמניה, שהוברח לארץ בתקופת המנדט בדרך לא דרך. ספר התורה ייחודי גם במראהו ובכתב היד והעיטורים. מוסדות אחרים לפי "מאגר בתי הכנסת הארצי" של אתר האינטרנט "כיפה", נכון לשלהי 2016, פעילים בפרדס חנה-כרכור 21 בתי כנסת, כולל בית הכנסת הגדול: מהם 10 בתי כנסת בנוסח יהודי ספרד, 5 בנוסח יהודי תימן ו-3 בנוסח אשכנז (בהם "אחוזה" – בית הכנסת הגדול כרכור). במושבה שני מקוואות, שנבנו עוד לפני האיחוד: אחד בפרדס חנה ואחד בכרכור. החל משנת 1943 פעול בית הילד - נווה מיכאל. פרשת נווה-רותם בשנת 1997 הגיעה קבוצת חרדים לשטח בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, הצמוד לשכונת נווה-רותם, והקימה שם שכונת קרוואנים. בעקבותיהם הגיעו קבוצות נוספות של חרדים, שתכננו לבנות במקום שכונה בעלת צביון חרדי, בית כנסת וקריית חינוך. נציגי מפלגת ש"ס תמכו בחרדים, והגיעו לעצרות תמיכה בהם. תושבי נווה רותם, חילונים ברובם, התעמתו עם חברי הקבוצה והפגינו נגד תוכניותיהם. כמו כן הוגשה עתירה בבית המשפט המחוזי בחיפה לפינוי החרדים מהשכונה. במהלך השנים 1997–1998 נרשמו עשרות תקריות אלימות בעימותים בין החרדים לחילונים. בסופו של דבר התקבלה עתירת תושבי נווה רותם, והתוכניות לבניית מרכז חרדי בוטלו. קבוצת החרדים פונתה מהמקום בסוף שנת 1998. תרבות פרדס חנה-כרכור מושכת אליה לא מעט יוצרים ואמנים המגיעים מתל אביב והמרכז. את הגל סימנו הנס ואילנה פלדה מפלסטיק פלוס מראשי רחוב שינקין הבוהמי, אליהם הצטרפו אמנים ויוצרים שונים דוגמת הפזמונאית שמרית אור שאף נבחרה לכהן במועצה המקומית. בין מי שעברו להתגורר במקום, נמנים גם הזמרים מאיר אריאל, חנן בן ארי, אברהם טל, דניאלה ספקטור, יצחק מאיר, הסטנדאפיסט אודי כגן והשחקן שי אביבי. במושבה פועלות מזה שנים תנועות נוער של הנוער העובד והלומד, עזרא (תנועת נוער), בני עקיבא, השומר הצעיר, איגי - ארגון נוער גאה, נוער מרצ, ומש"צים. התנועה הגדולה ביישוב היא הצופים, כשביישוב מתקיים מזה כשמונה עשורים "שבט אלון" - שבט צופים שמונה כ-1,200 חניכים, תלמידות ולתלמידי כיתות ד'-יב'. בשנת 2022 הוקם שבט צופים נוסף ביישוב בשם "שבט אלה" אשר מונה למעלה מ-400 חניכים וחניכות בכיתות בכיתות ד'-יב'. בפרדס חנה מרוכזת גם פעילות ענפה של חוגי סיירות על שם אורי מימון. במושבה פועלת קומונה של הארגון ומדי חודש יוצאים ממנה עשרות חניכים לטיולים ברחבי הארץ. במושבה פועלות מזה שנים רבות להקות המחול "הורה אביב פרדס חנה". באביב התשנ"ח, 1998, התקיים לראשונה במושבה יריד אמנים בשיטת "הבית הפתוח", שבו יוצרים מציגים את יצירותיהם בסטודיו ובבתי המגורים שלהם. היוזמה הייתה של הגב' אסנת דן קוצר, לפי מתכונת "שבת אמנים" שנערך בקריית טבעון. היריד התקיים שמונה פעמים ברציפות, בסיוע המתנ"ס המקומי. בשנה הראשונה השתתפו בו 19 אמנים, ובשנה האחרונה, בפסח התשס"ו (2006), הציגו כ-100 תושבים את עבודותיהם. בסוף 2006 החליטו המארגנים לשנות את המתכונת, ולקיים באביב התשס"ז (2007) אירועי תרבות ואמנות בשם "דרך האמן". האירוע התקיים בתאריכים 21-23/3/07 בימי רביעי חמישי וביום שישי עד כניסת השבת והתפרס על כ-50 נקודות ואתרים ברחבי המושבה. 120 אמנים השתתפו באירוע. בתאריך 24–25 באוגוסט 2007 התקיים אף "הבית הפתוח", זו הפעם התשיעית. מסורת נוספת בלתי פורמלית שהתקיימה בפרדס חנה משנות התשעים נקרתה "השיקשוק". מדי יום שישי הראשון בכל חודש נתקבצו תושבי האזור לשוק בוואדי שבמרכז המושבה של פרדס חנה בו כל אחד רשאי לפרוס את רכושו במחירון יד שנייה, או מכירת פרטי אמנות ואומנות. הבזאר כלל גם דוכני אוכל שונים, דוכני יצירה לילדים, סדנאות ודוכנים בתחום ההוליסטי ואף גם במה עם הגברה אליה אנשים יכלו לעלות ולהופיע. מאחר שמעולם לא היה שום ארגון או חסות פורמלית על העניין, כולל אבטחת האירוע, נסגר השיקשוק מטעמים ביטחוניים בשנת 2005, אך יוזמות זהות ובאותו מקום המשיכו להתקיים. ב-2017 הוחזר "השיקשוק", ונכון ל-2019 הוא מתקיים בימי שישי כיוזמה קהילתית בוואדי של פרדס חנה. רשת הספריות הציבוריות הספרייה הציבורית הראשונה בפרדס חנה על שם המרגל "אלי כהן" הוקמה בשנת 1930 על ידי יעקב רודה. מאז נוספו עוד שתיים, וכיום קיימות במושבה שלוש ספריות: הספרייה המרכזית, השוכנת במבנה המתנ"ס, ספריית נווה פרדסים בשכונה המערבית של המושבה וספריית כרכור, הצמודה לבית הספר הממלכתי כרכור. ספריית כרכור שוכנת במבנה לשימור, בית המגורים הראשון בכרכור. הספריות מציעות מגוון אירועי ספרות ותרבות, בנוסף לשירותי השאלת ספרים, מחשבים ומרחבי אינטרנט, עיון, לימוד וקריאה, הניתנים ללא תשלום לכל באי הספריות. הספריות פועלות כרשת ארגונית אחת, אך שומרות על ייחודה של כל ספרייה, בהתאם לאופי ולצורכי התושבים אותה היא משרתת. ערים תאומות לקריאה נוספת זאב וילנאי, "אנציקלופדיה לידיעת הארץ", הוצאת ידיעות אחרונות, על ידי "קריית ספר" בע"מ, תשט"ז, 1956, כרך ג', עמוד 1045. תלמה לוי, טלי גורדון; חוברת מידע על תולדות פרדס-חנה בהוצאת "המרכז לתולדות פרדס-חנה" ע"ש יעקב תבורי; 1989, עמ' 27–28. ל' איזן, ז' בדש, י' מוריס, מ' י' פרח (חברי מערכת), אחוזה א' לונדון–כרכור (תרע"ג/1913 – תשכ"ט/1968) / ריכז את החומר: מ' י' פרח; תרגום התמצית לאנגלית: י' מ' לסק; ערך: א' עבר-הדני, כרכור: אחוזה א' לונדון-כרכור, תשכ"ט. טובה (וקנין) הורוביץ, כרכור מחצבתי – שנים ראשונות: 1912–1948, בנימיה: גבעתי, תשס"ה 2004. אהרון אבן חן, "האיש שלנו בכרכור", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972 קישורים חיצוניים אתר מועצת פרדס חנה-כרכור פרכור - פורטל התרבות והעסקים של פרדס חנה כרכור יום תל-חי בפרדס חנה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים תל שלום, שכונה חדשה בפרדס חנה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הערות שוליים * קטגוריה:מושבות קטגוריה:יישובים ע"ש בני משפחת רוטשילד קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1913	2024-09-15T08:58:40
פרדסיה	פַּרְדֵּסִיָּה היא מועצה מקומית במחוז המרכז של מדינת ישראל, אם כי היא שוכנת מבחינה גאוגרפית באזור השרון, מזרחית לעיר נתניה ומוקפת במושבים השייכים למועצה אזורית לב השרון. פרדסיה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952. היסטוריה שמאל\|300px\|ממוזער\|ראשית ההתיישבות בפרדסיה, יוני 1938 אדמות היישוב נקנו בשנת 1928 על ידי יונה (ז'אן) פישר, יהודי מבלגיה, שקיווה כי למקום יגיעו יהודים בלגים. בשנות ה-30, לאחר שלא יושב היישוב, יצאה קריאה של יהודי תימן בארץ ישראל ביישובים בנימינה, פתח תקווה, נווה שלום וראשון לציון להקים יישוב יהודי חדש באזור השרון. בשנת 1938 הוקם במקום יישוב של עולי תימן ובמקום ניטעו פרדסים, שאת פירותיהם שלחו התושבים לאירופה. בזמן מלחמת העולם השנייה נסגרו שערי ארץ ישראל, ולכן לא נשלחה סחורה, והיישוב היה תחת סיכון פירוק, אך בעזרת התערבות של הסוכנות היהודית ניצל מכליה. בקרבת פרדסיה ישבו מספר קבוצות של ערבים אשר פגעו ביישוב קשות, אך במלחמת העצמאות נטשו כולן, ועדות לאחת מהן הוא בית השייח' הנטוש במושב צור משה השכן. בשנת 1952 הוכרזה פרדסיה כמועצה מקומית, ונפרדה ממועצה אזורית השרון הצפוני אשר אליה השתייכה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוקמה בקרבת היישוב מעברת שבות עם, אשר שטחה צורף לפרדסיה בשנת 1982. אוכלוסייה פרדסיה נחשבת לאחד היישובים האמידים בישראל, מבחינת קטגוריית מדד חברתי-כלכלי - אשכול הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019, עם ציון של 9 מתוך 10. ראשי היישוב ותקופת כהונתם 1955 1956 אהרון כהן 1956–1961 זכריה ימיני 1961–1965 יעקב בן־אהרון 1965–1972 יפתח מוצרפי 1972–2013 יצחק ימיני 2013–הווה טל גורקי ערים תאומות קישורים חיצוניים סיור וירטואלי בפרדסיה (כולל תמונות, מפה ותצלום לוין של היישוב) הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1942 קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז	2024-09-29T01:13:10
צורן (מועצה מקומית)	הפניה קדימה-צורן	2008-02-03T13:45:33
קדומים	קְדוּמִים היא התנחלות דתית ומועצה מקומית בשומרון, צפונית לכביש 55, כעשרה ק"מ מערבית לשכם. קדומים הוקמה בדצמבר 1975 לאחר מאבק ציבורי בהובלת גוש אמונים, והייתה היישוב היהודי הראשון שהוקם בשומרון לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב קיבל מעמד של מועצה מקומית בשנת 1992. ביישוב התגלו עתיקות של יישוב חקלאי שומרוני, המזוהה עם יישוב שומרוני בשם "עצפה". אדמת המקום היא קירטונית מעורבת במעט אבן גיר לבן. תולדות היישוב שורשי היישוב בשנת 1975, כמאחז בתוך הבסיס הצה"לי "מחנה קדום". היישוב נקרא על שם הכפר הערבי הסמוך כפר קדום. הייתה זו תוצאה של הסכם בין הצבא לבין גוש אמונים שגובש לאחר מאבק ציבורי ועליות חוזרות ונשנות לתחנת הרכבת בסבסטיה, בניסיון להקים במקום את היישוב היהודי הראשון בשומרון. מקימי היישוב היו חברי גרעין "אלון מורה", שמטרתו הייתה להקים התנחלות ליד העיר שכם. בגרעין היו חברים בין השאר הרבנים מנחם פליקס וחנן פורת, בני קצובר ודניאלה וייס אשר המשיכה בתפקיד ראש מועצת קדומים. המשפחות, בתוספת תומכים רבים, ניסו לעלות לקרקע שמונה פעמים. העליות בוצעו לרוב בצעדות רגליות מנתניה בשטח הררי. המתיישבים פונו שבע פעמים. לבסוף, בפעם השמינית, בחנוכה תשל"ה, הורשה הגרעין להתיישב במחנה הצבאי במסגרת הסכם פשרה. האירוע תועד בקריקטורה של דוש. ב-1977, זמן קצר לאחר ניצחונו בבחירות, ביקר מנחם בגין במחנה קדום, הביע תמיכה במתיישבים והכריז "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". דבריו אלה של בגין שימשו את המתנחלים לנגח אותו, לאחר שהקצאת הקרקע ליישובם לא התנהלה בקצב שרצו. בסוף 1978 טענו המתנחלים שהובטח להם שמחנה קדום יפונה כדי לאפשר את הקמת יישוב הקבע במקום. לאחר זמן הוקם יישוב קבע בגבעות ליד המחנה. ימין\|ממוזער\|120px\| מקבוצת המייסדים הראשונית נוצרו ב-1978 שני יישובים, אלון מורה וקדומים, לאחר שחלק מחברי גרעין המתיישבים החליטו להמשיך אל היעד המקורי ולהקים התנחלות נוספת סמוך יותר לשכם. שותפה להקמת מבנה היישוב הייתה קבוצה מעמק יזרעאל, אשר השתתפה בהקמת בית הכנסת, המקווה ומבנים ארעיים נוספים. שלט המנציח את פועלם מצוי בכניסה לספרייה המקומית – בית הכנסת לשעבר. שתיל עץ אלון שהובא מחניתה נשתל ליד מדרשת ארץ ישראל לציון שיתוף הפעולה, וכונה בשם "עץ הידידות". אוכלוסייה שלטון מקומי והנהגה רוחנית כאשר הוקמה מועצה אזורית שומרון, קדומים הייתה אחד מיישובי המועצה. בשנת 1992, כאשר הגיע מספר תושבי היישוב ל-3,000 הוקמה בה מועצה מקומית עם ראש מועצה ממונה: יוסף קאפח. בשנת 1996 נבחרה לראשות המועצה דניאלה וייס. לאחר שתי קדנציות, בשנת 2007, נבחר לתפקיד חננאל דורני, סמח"ט במילואים שעבר ליישוב בשנת 1992 בעקבות נישואיו עם בת היישוב. בשנת 2013, דורני המשיך לקדנציה שנייה ללא בחירות כיוון שהיה מועמד יחיד. וב-2018, ניצח דורני את רועי מסורי בסיבוב הראשון. יוסף קאפח כיהן בין השנים 1992-1996 דניאלה וייס כיהנה בין השנים 1996-2007 חננאל דורני כיהן בין השנים 2007-2024 עוזאל ותיק מכהן החל מ-2024 הרב הראשון בקדומים היה הרב נחום רכל. במקביל התגורר ביישוב הרב יצחק מאיר האיתן שהיה רבו הראשון של השומרון, והוביל למינוי של רבני יישובים רבים, וביניהם דאג למינויו של הרב דניאל שילה כרבה של קדומים (החל משנת תשמ"ט). עם פרישתו מהתפקיד בשנת 2004 נבחר הרב צבי פרבשטיין כרב היישוב. חינוך 230px\|ממוזער\|בניין ישיבת קדומים בקדומים מספר רב של מוסדות חינוך שונים: 14 גני ילדים של החמ"ד לגילאים שונים, ביניהם גן לחינוך מיוחד לילדי אזור השומרון, 2 בתי ספר יסודיים (אחד לבנים ואחד לבנות), תלמוד תורה, קונסרבטוריון לילדי האזור, ושני מוסדות חינוך על יסודיים, ישיבת בני חיל שמיועדת לנערים דתיים תושבי האזור אשר להם הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות ואולפנת להב"ה בה לומדות כ-900 בנות תושבות האזור. כמו כן פועלת ביישוב ישיבת קדומים – ישיבה גבוהה שבראשה עומד הרב יצחק בן שחר, ובה גם מתקיים כולל למבוגרים "משכן בנימין" על שם הרב שמואל בנימין הרלינג. תנועות נוער ביישוב פועלים מספר סניפי תנועות נוער, המשתייכים לבני עקיבא ולאריאל. בסניף בני עקיבא פועל (החל משנת תשע"ד) 'גרעין עדו' ע"ש עדו זולדן (בן היישוב שנרצח בכפר אל-פונדוק הסמוך לקדומים) מטרתו של הגרעין היא להביא לאזור השומרון ובפרט לאזור קדומים אנשים מהמרכז שאינם מכירים את האזור (הגרעין הוקם על ידי שבט נאמן בקדומים, ונכון לשנת תשע"ה כלולים בו חברי שבט נאמן ואביחי, כאשר כל שנה נכנס לגרעין השבט החדש ויוצא מהגרעין השבט הבוגר ביותר- סה"כ כל שנה יש בגרעין שני שבטים פעילים). מכוני מחקר מדרשת ארץ ישראל – לתיעוד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. לידה פועלת הקרן לגאולת קרקע, אשר בבעלותה קרקעות היישובים נופים, רבבה ואבני חפץ. מכון יד לזהב"ה – ללימוד, חקר ותיעוד השואה בשיתוף עם יד ושם. תעשייה ביישוב שני אזורי תעשייה, האחד בכניסה ליישוב, והשני חדש יותר, "פארק בר-און", ממזרח ליישוב. "פארק בר-און" שייך בנוסף למועצה אזורית שומרון ולמועצה מקומית קרני שומרון, הפארק נקרא על שם אורי בר-און. שוכנים בו משרדי המועצה המקומית קדומים. הפארק צופה לשכונת קדומים צפון. בתי כנסת בקדומים שבעה עשר בתי כנסת. הסיבה למספר הגבוה היא ריבוי השכונות ביישוב והעדות השונות. בית הכנסת המרכזי של היישוב הוא בית הכנסת בקדומים דרום. בית הכנסת קרוי על-שם הרב יצחק מאיר האיתן, מראשוני היישוב, ועל שם משפחת ניסן חקשורי שהשתתף בהקמתו. בית הכנסת תוכנן על ידי אברהם גיבור, אדריכל תושב המקום. שטחו 1,200 מ"ר ומספר המקומות בו 500: 350 לגברים ו-150 בעזרת הנשים. בחזית המבנה נבנתה מעטפת הנוטה ב-8 מעלות לכיוון ירושלים כך שבית הכנסת נראה כ"כורע בתפילה" לכיוון הר הבית. ארכאולוגיה ותיירות 200px\|ממוזער\|מפת האתרים הארכאולוגיים בקדומים ביישוב התגלו ונחפרו אתרים ארכאולוגיים הכוללים מבנים חקלאיים של חוות, מספר רב של מקוואות, גתות, בתי בד ומערות קבורה. לפי הממצאים, אלו שרידים של כפר שומרוני גדול, אולי הכפר אשר שמו נשמר באתר דרומית לקדומים. חלק מן הממצאים מוצגים במוזיאון קדם. ביישוב נמצא מוזיאון "קדם" לארכאולוגיה הפועל במסגרת מדרשת ארץ ישראל. במוזיאון ממצאים רבים מאתרים ביישוב ובשומרון, בהם מספר גדול של כדים, ארונות קבורה וחפצים האופייניים לעדה השומרונית. בסמוך לשכונת 'קדומים צפון', נמצא פארק הצנירים ובו מקבץ ייחודי של צנירים. במקום התגלו גם חציבות של בריכות עתיקות. ממוזער\|אחד הצנירים שבפארק הצנירים, ולמרגלותיו בריכה. יחסי היישוב עם כפרים סמוכים קדומים נבנתה בין מספר כפרים פלסטיניים ביניהם ג'ית (מכיוון דרום-מזרח), כפר קדום (מערב) וקוסין (צפון). קיימת כניסה משנית ליישוב מאזור הכפר ג'ית. הגישה ליישוב באמצעות כביש 55 היא דרך הכפר הפלסטיני פונדוק. ב-2003, בעקבות ההחרפה במצב הביטחוני והחשש מפגיעה בתושבי היישוב, כמו גם התרחבות קדומים ובניית השכונה הצפונית, נחסמה הדרך הראשית שחיברה את כפר קדום אל שכם. הדבר הוביל להפגנות שבועיות של תושבי כפר קדום, בדרישה לפתוח את הדרך. באופן מסורתי, בכל שנה בחול המועד פסח, מתקיימת צעדה בשם "צעדת האמונה" בהשתתפות תושבי האזור, במסלול בין קרני שומרון לקדומים. הצעדה נערכת להנצחת רפי והלנה הלוי, רעות פלדמן, שקד לסקר, שנהרגו בפיגוע בכניסה לקדומים, ועידו (עידודי) זולדן, שנרצח בפאתי הכפר פונדוק. במסגרת הצעדה עוברים הצועדים בכפר פונדוק, תחת אבטחה ואישור כוחות צה"ל. שכונות היישוב 270px\|ממוזער\|נוף מקדומים היישוב פרוס על שטח רב, ומורכב ממספר שכונות הנמצאות במרחק זו מזו: קדומים דרום – הגבעה עליה הוצבו האשקוביות הראשונות ליד המחנה הצבאי, שכונת מבני הקבע ומבני הציבור. גבעת שָלֵם – על גבעה הצופה לעבר העיר שכם המכונה במקורות "שלם". בה שוכנת אולפנת להב"ה. צפנת (קדומים צפון) – שוכנת בצפון היישוב, 2 ק"מ מקדומים דרום. מצפה קדומים – שכונה הצופה על פני נוף מערב השומרון ודרום השרון. מצפה ישי – גבעה בכניסה ליישוב, בצידו הדרומי של כביש 55. קרויה על שם בן היישוב ישי שכטר, קצין צה"ל שנפל בלבנון. בשכונה 94 יחידות דיור, בניית השכונה הושלמה בשנת 2004. גבעת רש"י – הנקודה הגבוהה ביישוב, בגובה של כ־510 מ' (510 בגימטריה רש"י, וזוהי סיבת השם). בשכונה זו נמצאת ישיבת קדומים. הר חמד – מקור השם בפסוק "הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ" (). בשכונה ישנם משקים חקלאיים. השכונה צופה על פני מערב השומרון ושפלת החוף. כרם הלוי – על שמם של רפי ואילנה הלוי, שנרצחו על ידי מחבלים בפיגוע בכניסה ליישוב. נקראה "כרמי קדם" עד לאותו הפיגוע. נחלת אסתר – שכונת קראוונים סמוך למצפה ישי. קרויה ע"ש אסתר כריש, מראשוני קדומים. לשעבר נקראה הר אפרים, ע"ש ישיבת "הר אפרים" אשר שכנה בה בעבר. מעוז עידו – שכונה בין צפנת לגבעת שלם. קרויה על שם עידו זולדן, בן היישוב שנרצח בכביש 55, בעוברו בכפר פונדוק הסמוך לקדומים. קול צופייך – שכונה סמוכה לאולפנת להב"ה, ליד שכונת גבעת שלם. קרויה כך מכיוון שצופה לאזור יישובי צפון השומרון שפונו בקיץ תשס"ה, וקרויה כך גם על שם הרב מרדכי אליהו שהיה מאוהבי ההתיישבות בשומרון בכלל ובקדומים בפרט. בשכונות נבנו בתי כנסת בהתאם לעדות הגרות בהן. לאור האוכלוסייה הצעירה ביישוב הוקמו ברוב השכונות מעונות לגיל הרך. לקריאה נוספת משה אלשדי (שם עט), לשומרון היו עיניים כחולות, קווים הוצאה לאור – תל אביב, 2007 קישורים חיצוניים טיול ביישוב – באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל" הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:השומרון: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1975 קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי	2024-09-26T19:33:44
קדימה (מועצה מקומית)	הפניה קדימה-צורן	2008-02-03T13:44:16
חריש (עיר)	חָרִישׁ היא עיר במחוז חיפה בישראל השוכנת בצפון-מזרח השרון, מדרום לנחל עירון ולמחלף עירון וממזרח לכביש 6. נוסדה בשנת 1982 כחלק מתוכנית יישובי הכוכבים, והוכרזה כעיר בשנת 2022, 40 שנה לאחר הקמתה. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|טקס אזרוח היאחזות נח"ל חריש, 1982 שמאל\|ממוזער\|הכניסה לחריש, 2011 1982–1993: קיבוץ חריש ב-1982 הוקם קיבוץ חריש על ידי הקיבוץ הארצי, במרחק של כ-6 קילומטרים (בקו אווירי) דרום-מערבית ליישוב קציר, בגובה של 110 מטרים מעל פני הים. בתחילה הוקמה במקום היאחזות נח"ל ובשנת 1982 הוחלט לאזרח את המקום ולהופכו לקיבוץ. בשנת 1990 התגוררו במקום רק 25 תושבים, חלקם חברי קיבוץ, ובעקבות כך ננטש מרצון. בשנת 1993 ננטש הקיבוץ, למעט פלוגה של מג"ב ששכנה בו. שנות ה-90: תוכנית שבעת הכוכבים בראשית שנות ה-90, במסגרת תוכנית שבעת הכוכבים, הוחלט להקים בסמוך לקיבוץ חריש ישוב עירוני בשם חריש. על פי התכנית היישוב היה אמור לאכלס 30,000 תושבים. בשנת 1995 הושלמה בניית כ־300 יחידות דיור ראשונות. משרד השיכון השקיע רבות בתשתיות היישוב ובתכנונו, אך מכירת הדירות ביישוב נכשלה ורבים מאלה שרכשו דירות, בכל זאת, לא עברו לגור בהן אלא ניסו להשכירן. מרבית הבתים נותרו ריקים, והאוכלוסייה המעטה ששכנה ביישוב הייתה של שוכרי דירות מעוטי יכולת. בשנת 1998 הובאו ליישוב כ־70 מבני חמולת קראג'ה מרמלה, לאחר סכסוך דמים ממושך בינם לבין חמולת ג'רושי. 1992–2012: המועצה המקומית "קציר-חריש" ביולי 1992, במסגרת התוכנית לאיחוד רשויות מקומיות, אוחדו היישובים קציר וחריש למועצה מקומית אחת בשם "טל-עירון", שהייתה ה"כוכב" הצפוני ביותר בתוכנית "יישובי הכוכבים". בשנת 1995 הוסב שם המועצה המקומית ל"קציר-חריש". ביוני 2012, במסגרת קידום הפיכת חריש לעיר, חתם שר הפנים על צו להפרדת הרשויות. היישוב קציר הועבר לתחום שיפוטה של מועצה אזורית מנשה, והמועצה המקומית חריש חזרה להיות רשות מוניציפלית בפני עצמה. ההפרדה בוצעה בפועל באוגוסט 2012. 2010: ייסוד העיר חריש ביטול התכנון הראשוני כעיר חרדית ממוזער\|חריש נוף כללי בשנת 2008 הוחלט להכריז על חריש כמרחב תכנון מיוחד על פי סעיף 32 בחוק התכנון והבנייה והוקמה ועדה מיוחדת שבסמכותה לאפשר תכנון ופיתוח אזורי מהירים. בראש הוועדה עמד יגאל שחר. החל מ-2014 עומד בראש הוועדה השר לשעבר דוד מגן. בשנת 2010 החליטה הממשלה להקים ועדת מנכ"לים לקידום היישוב חריש לצורך "פתרונות ארוכי טווח לצמיחתו העתידית של היישוב כפתרון משמעותי וארוך טווח למצוקות הדיור הקשות מהן סובלת האוכלוסייה בעלת צביון דתי". החלטה זו עוררה התנגדות ביישוב, ובשנת 2011 עתרו תושבי חריש לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד התוכנית לייעד את העיר לחרדים בלבד. בית המשפט קבע כי על המכרזים להיות פתוחים לציבור הרחב. נכון לשנת 2024 העיר מעורבת, והעירייה מקצה מבנים, משאבים, תקציבים ותוכניות לכלל פלחי האוכלוסייה. בנייה, אכלוס והתפתחות ממוזער\|שמאל\|מיתוג העיר בין השנים 2016–2022 במהלך 2014 ו-2015 אושרו ושווקו ליזמים שתי שכונות נוספות, 1/ב "המגף" (2,519 יח"ד) ו-2/א "אור המזרח" (1,858 יח"ד). כן אושר מרכז עירוני ראשי 1/ד שכולל 664 יח"ד, 150,000 מ"ר שטחי מסחר ותעסוקה, 8,000 מ"ר שטחי מלונאות ו-77,000 מ"ר מבני ציבור שיכללו מתחם עירוני לשירותי הצלה וחירום. בסוף מרץ 2018, הגדיל שר האוצר משה כחלון את מרחב התכנון של חריש ב-2,000 דונם. במהלך שנת 2020 המשיכה חריש להתרחב בצעדים מהירים – באפריל 2020, פורסם כי נבנים בשכונת הפרחים שני בתי ספר חדשים, הראשון יתפקד כבית ספר יסודי ממלכתי והשני יהיה בית ספר יסודי ממלכתי דתי. במאי, פורסם כי שכונת מעו"ף, שתשמש גם כמרכז העסקים הראשי של חריש, לקראת אכלוס. השכונה תכיל בין היתר מתחם משרדים, מבני תעשייה, בית עירייה חדש ומסוף תחבורה ציבורית שייתן מענה למזרח חריש. ביולי, הגישה הוועדה הגאוגרפית חיפה את המלצותיה למשרד הפנים, באשר להרחבת גבולות השיפוט של חריש, כדי לאפשר את המשך פיתוחה והפיכתה לעיר של כ־100,000 תושבים. הוועדה המליצה על תוספת של 3,282 דונם, המהווים גידול של כ-46% בשטח השיפוט של חריש. בנובמבר, פורסם כי הסתיים שלב התכנון של הפארק העירוני של חריש. על פי התכנון הפארק ישתרע על שטח של כ-200 דונם ולאורך כ-1,500 מטרים. הפארק יוקם בצמוד לכביש 6 הנושק למערב היישוב. חודש לאחר מכן הופקדה תוכנית "רובע חריש דרום". במסגרת התוכנית יבנו כ־1,650 יחידות דיור וכ-332 אלף מ"ר של שטחי תעסוקה ומסחר. השכונה תחבור לכביש 611 שמתוכנן לחבר את חריש לכביש 574 ובעתיד אולי גם לכביש 6. ממוזער\|250px\|חריש, שדרה ראשית במאי 2022 הכריזה שרת הפנים איילת שקד כי חריש מקבלת מעמד של עיר. ב-2023 אושרה הקמת בית חולים בעיר. תחבורה חריש נמצאת ממזרח לכביש 6, לא רחוק ממחלף עירון שבו פוגש כביש 6 את כביש 65, אך הגישה מחריש לעורקי תחבורה אלה ארוכה יחסית, דרך כביש 6353 וכביש 574. בסמוך לכניסה ליישוב מתוכננת תחנת הרכבת חריש על מסילת מנשה, שהיא מסילת רכבת המקשרת את המסילה המזרחית החדשה אל מסילת העמק. מערבית לחריש נמצא מחלף משמר הגבול, במקום שבו שכן בעבר צומת משמר הגבול וקטע הכביש שבין הצומת לכיכר בכביש 574. המחלף נחנך בפברואר 2022, כשבמסגרת הפרויקט הוקם גשר מעל כביש 65. חברת "קווים" מפעילה בעיר שני קווים עירוניים, לצד שירות לבנימינה, פרדס חנה, חדרה, מרכזית המפרץ, השרון וגוש דן. חברת תנופה מעילה שירות מהעיר לגוש שקד. בשנת 2024 נחנך בכניסה לעיר מסוף תחבורה ציבורית. בתכנון ובנייה כניסה דרומית לעיר פרויקט הכניסה הדרומית לחריש (כביש 611) עבר לשלב התכנון המפורט. תעסוקה בסביבתה של חריש נמצאים מספר אזורי תעסוקה, המספקים מקומות עבודה רבים. המרכזיים שבהם הם פארק תעשייה קיסריה, אזור התעשייה שח"ק, אזור התעשייה חדרה ופארק תעשיות עמק חפר. במסגרת ההתרחבות דרומה, הופקדה בוועדה לתכנון ובנייה התב"ע (תוכנית בינוי עיר) של השכונה העתידית "חריש דרום", תוכנית שבה מתוכננים לקום שטחי מסחר ותעסוקה גדולים. אוכלוסייה באוקטובר 2018 הגיע מספר התושבים בחריש ל-10,000 ובסוף 2020 מנתה אוכלוסיית חריש כ-19,600 תושבים. ראשי העיר 1998–2003: דב (דובי) סנדרוב – ראש המועצה הנבחר הראשון של קציר-חריש 2006–2013: נסים דהן – ראש המועצה הממונה. 2013–מכהן: יצחק קשת – ראש המועצה הנבחר הראשון לאחר הפרדת קציר מחריש וראש העירייה הראשון. פרסים 2022 אות האדריכלות בקטגוריית מבנה החינוך. מקום ראשון למכלול חינוכי בחריש בתכנון "גושן אדריכלים". מתחם של כ-4,300 מ"ר, הכולל שני מבנים מרובעים סימטריים, הגדול במבנים הוא בית הספר שבתוכו 18 כתות לימוד, והקטן במבנים הוא גן הילדים עם ארבע כיתות. בנוסף, במרכז כל אחד מהמבנים יש חצר ירוקה ונעימה לרווחת התלמידים. ראו גם יישובי הכוכבים המשולש מודיעין-מכבים-רעות קישורים חיצוניים תושבי חריש נערכים למאבק אזרחי: "אנחנו נלחמים על הבית שלנו", באתר חריש 24, 26 ביוני 2019 הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982 קטגוריה:היאחזויות נח"ל קטגוריה:המשולש קטגוריה:ישראל: ערים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר קטגוריה:רכס אמיר: יישובים	2024-10-09T02:55:56
קצרין	קַצְרִין (מכונה גם: בירת הגולן או בירת הגולן הישראלי) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, הממוקמת בתחילתה של רמת הגולן, בגובה של 300 מטר (היישוב) עד 370 מטר (אזור תעשייה) מעל פני הים. שטח השיפוט של קצרין הוא 12,214 דונם. מדרומה של קצרין נמצאת שמורת יער יהודיה. חוקרים משערים כי מקור השם "קצרין" הוא ביישוב קיסרין שהתקיים בתקופת התלמוד ברמת הגולן. שם היישוב נשתמר בכפר ערבי שהיה מצפון לקצרין, בתחומי פארק קצרין העתיקה. היסטוריה 250px\|ממוזער\|בניין המועצה המקומית קצרין 250px\|ממוזער\|שמאל\|המרכז המסחרי בקצרין ההחלטה להקים עיר בגולן התקבלה על ידי ממשלתה של גולדה מאיר בשנת 1973. קצרין הוקמה בשנת 1977 על ידי גרעין שהתארגן בשנת 1975 בעידודו וביוזמתו של ועד יישובי הגולן. קצרין נחנכה ב-24 בינואר 1978, והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1979. בין שנת 1980 לשנת 2013, ראש המועצה היה סמי בר לב. ב-2016 אושרה במקום תוכנית להקמת כ-1,640 דירות חדשות. במאי 2018 פורסם כי השכונות הוותיקות יעברו שיפוץ וחידוש, בין היתר יסללו שבילים מחדש, יותקנו תשתיות חדישות ויוקמו גינות קטנות, עלות הפרויקט צפויה להסתכם בכ-20 מיליון שקלים. בישיבת ממשלה של ממשלת ישראל השלושים ושש בדצמבר 2021 הוחלט על תוכנית להרחבת קצרין – "התוכנית לעידוד צמיחה דמוגרפית ביישובי מועצה אזורית גולן וקצרין לשנים 2022–2025". בישיבה שווקו כ-2,500 יחידות דיור חדשות ברחבי קצרין. בתוכנית פורט רבות על קצרין, שם נקבע כי משרד הבינוי והשיכון יקצה 10 מיליון שקלים לצורך הקמת מוסדות ציבור ברבעים 12 ו-14. כמו כן, בתוכנית הוחלט על פינוי השוק העירוני ועל הקמת כיתות לימוד ומוסדות חינוך בקצרין. תכנון היישוב המועצה המקומית קצרין היא יוצאת דופן בכך שתוכננה מראש. הושקעה מחשבה בתכנון מערכות התשתית של היישוב עוד בטרם שהחלה בנייתו של היישוב. תוכנית האב של היישוב כוללת בניית שמונה רבעים, כאשר בכל רובע ישנה הפרדה בין כבישים לרכב לבין מסלולים להולכי רגל. כל רובע מוקף בכביש היקפי, שלצדדיו גינון. במרכז כל רובע עוברת טיילת מרכזית מרוצפת המיועדת להולכי רגל בלבד. כל מערכות התשתית מוסתרות מתחת לפני הקרקע (לרבות קווי הטלפון והחשמל). במקור, תוכנן היישוב להיראות כפרפר, כאשר המרכזים המסחריים והכביש הראשי עוברים במרכז. בפועל נבנתה רק הכנף השמאלית של הפרפר. הכנף הימנית לא נבנתה לבסוף בגלל הפיכת השטח המיועד לה לשטח אש. אוכלוסייה בקצרין אוכלוסייה מגוונת של יוצאי קיבוצים ועיירות פיתוח, וותיקים ועולים, חילוניים, דתיים וקהילות חב"ד. יותר משליש מאוכלוסיית קצרין הם יוצאי ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם. חינוך מכללת אוהלו, מכללה אקדמית להכשרת מורים (בפרט לחינוך גופני), עברה מחוות כנרת לקצרין ב-1998. למכללת אוהלו בקצרין ישנה שלוחה לבית הספר למקצועות היין. בשנת 2001 הצטרף לקהילה הדתית גרעין מורים בשם "אפיקי גולן". בעיר פועלים בית הספר הממלכתי דתי "בדרכי נעם" ובית הספר הממלכתי "גמלא". בתי הספר התיכוניים בקצרין הם בית הספר הממלכתי בית הספר התיכון "נופי גולן" ואולפנה דתית לבנות הגולן, "אולפנת קצרין - הגולן". בקצרין פועלת מכינה קדם צבאית מכינת "תמיר" עבור צעירים דתיים לאומיים מרחבי הארץ, העומדים לקראת גיוס לצה״ל. במכינה ישנה גם תוכנית כולל לבוגרי צבא. ב-2021 הועברה הישיבה הגבוהה "קשת" לקצרין, שבה לומדים תלמידים לפני ואחרי השירות הצבאי. תעסוקה ותעשייה בקרבת קצרין נמצא אזור התעשייה קצרין ובו מפעלים רבים ובהם יקב רמת הגולן, מפעל מי עדן וכן מחלבות רמת הגולן. בקצרין פועל בית הבד "בית הבד של הגולן". אתרים בולטים 250px\|ממוזער\|שמאל\|מרכז המבקרים של יקבי רמת הגולן בקצרין מוזיאון עתיקות הגולן המוזיאון הוקם במטרה לרכז במבנהו את העתיקות שהתגלו ברחבי הגולן במהלך חפירות הארכאולוגיות באזור וללוות את הממצאים בהסברים ובמופעים אור קוליים. במוזיאון ממצאים שונים שהתגלו בגמלא וחיזיון אורקולי המתאר את שלבי המרד, המצור והקרבות עד הסוף המר. בתצוגת המוזיאון ציורים והסברים מהתקופה הפרהיסטורית, מצבור של עצמות בעלי חיים שונים מקוניטרה, שחזור בית טיפוסי מהתקופה הכלכוליתית ודגם של גלגל רפאים. בגן המוזיאון דולמן שהועבר מהשטח ונבנה מחדש במדויק. בית הכנסת העתיק בקצרין בית כנסת מהתקופה הביזנטית נמצא מזרחית ליישוב והוא שוחזר חלקית. לידו שוחזר חלק מהכפר היהודי שהיה במקום. בית הכנסת השתמר היטב ונערכים בו לעיתים טקסים דתיים. בית הכנסת הוא שריד לתקופה שבה היו בגולן בתי כנסת רבים והוא מדגים את עושר ההתיישבות היהודית באותה תקופה. לבניין היו שתי קומות. בחלקו הדרומי, לכיוון ירושלים, הייתה הבימה. לידה נמצא חדרון קטן, שאולי שימש כגניזה. לאורך הקירות היו שתי שורות של ספסלי אבן. בקיר המערבי יש חריטה של מנורה בת חמישה קנים. גן מיקולוב בקצרין הוקם גן מיוחד בשם גן מיקולוב. מטרת הגן היא לתת מקום של כבוד לברית שנכרתה בין מיקולוב לקצרין בשל הסגנון הזהה שביניהן מבחינת אוכלוסייה, תעסוקה ועוד. אקלים ראשי מועצה קצרין הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1979 וראשי הרשויות מאז הם: סמי בר לב - מ-1980 ועד 2013 דמיטרי (דימי) אָפַּרצֶב - מ-2013 ועד 2024 יהודה דואה - מ-2024 ערים תאומות לקריאה נוספת קיסרין וחכמיה: עיונים בזיהוייה של קצרין ובישוב היהודי בגולן צבי אילן, בתי-כנסת בגליל ובגולן, הוצאת הספרים אריאל, ירושלים - כנה, ירושלים, 1987 צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991 מיכה לבנה, גולן - 20 שנה ועוד 2000, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993 קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1977 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:ישראל: ערים מתוכננות קטגוריה:רמת הגולן: יישובים	2024-08-03T21:59:41
קריית ארבע	קִרְיַת אַרְבַּע היא התנחלות במעמד של מועצה מקומית בהרי יהודה, השוכנת בצמוד לעיר חברון בצידה המזרחי. זוהי ההתנחלות הגבוהה ביותר ביהודה ושומרון, בגובה של כ-1,008 מטר מעל פני הים. קריית ארבע משמשת כמרכז עירוני ליישובים הישראלים באזור, ובה נציגויות של מספר רשויות ומועצה דתית. שם העיר השם קריית ארבע מופיע בספר בראשית: בספר יהושע חברון נקראת קריית ארבע על שם הענק ארבע: קריית ארבע נמנית בין שלוש עשרה ערי הכהנים, המתוארות בספר יהושע. יש הסוברים שמשמעות השם היא קריה שבה ארבעה רבעים. הסברים נוספים לשם העיר מובאים במדרש: "שדרו בה ד' צדיקים, ענר אשכול ממרא ואברהם, ונימולו בה ד' צדיקים אברהם ענר אשכול וממרא". תולדות היישוב בערב ליל הסדר תשכ"ח (ב-11 באפריל 1968) שכרה קבוצת יהודים את מלון "פארק" הערבי בחברון במטרה לחגוג בו את ה"סדר". היהודים שהו במלון גם לאחר הפסח. חודש וחצי לאחר מכן, ב-21 במאי אותה שנה הועברו היהודים להתיישב בממשל הצבאי בחברון בטיעון של שיקולים ביטחוניים. ביוני 1970 פורסמו מודעות בעיתונים של אישים שונים הקוראים להקים את הקריה באופן מיידי. בין החותמים היו הסופרים משה שמיר, יצחק שלו, ע. הלל, רבקה מרים ואורי צבי גרינברג וכן אקדמאים רבים, בהם הפרופסורים יוחנן אהרוני, מנחם אלון, מרסל אליקים, יהודה אליצור, חיים זאב הירשברג, חיים חנני, ישראל תא-שמע, אהרן הראל-פיש, יובל נאמן ואברהם שליט. באותה שנה החלו עבודות אינטנסיביות להקמתה של קריית ארבע בידי ממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. קריית ארבע תוכננה לראשונה על ידי האדריכלים שמואל שקד ויעקב ונטורה. שלטון מקומי שמאל\|ממוזער\|250px\|בניין המועצה לאחר הקמת קריית ארבע ב-1971 נאבקו תושבי היישוב למען הקמת גוף שלטון מקומי ביישובם. גוף השלטון המקומי הראשון שהוקם בקריית ארבע היה ועד מקומי בשם "מנהלת קריית ארבע" שהוקם ב-1974 בצו מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרוןצו בדבר ניהול קריית ארבע (יהודה והשומרון) (מס׳ 561), תשל״ה–1974 , וכיהנה כמועצה ממונה מטעם משרד הפנים. ב-1 במרץ 1981 הוקמו מועצות מקומיות ביהודה ושומרון ומנהלת קריית ארבע הפכה למועצה מקומיתעל פי צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס׳ 892), תשמ״א–1981. ובשנת 1985 נערכו הבחירות הראשונות למועצה. ראשי המינהלת המקומית: הרב משה לוינגר (1974 - 1976) משה מייבסקי (1976 - 1978) זאב פרידמן - חבר (זמביש) (1978 - 1981) ראשי מועצה המקומית: יהודה רידר (1981 - 1982) שלום ואך (1982 - 1990) צבי קצובר (1990 - 2008) מלאכי לוינגר (2008 - 2018) אליהו ליבמן (2018 - 2024) ישראל ברמסון (2024-מכהן) רבני היישוב משנת תשל"ח ועד שנת תשע"ה כיהן הרב דב ליאור כרב היישוב. לאחר שמונה שנים בהם לא היה רב ליישוב, בשנת תשפ"ג נבחר הרב אברהם יצחק שוורץ לכהן כרב היישוב. אוכלוסייה שמאל\|ממוזער\|250px\|רחוב מגורים טיפוסי בקריית ארבע, מרץ 2019 כ-11% מתושבי קריית ארבע הם מקהילת בני מנשה שנקלטו ביישוב באמצע שנות ה-90. שאר האוכלוסייה מורכבת מדתיים לאומיים, שומרי מסורת, חרדים, ומעט חילונים. לפי נתוני בתי ספר ל-2017, יש ביישוב בית ספר חילוני אחד. שכונות ממוזער\|250px\|שכונה בקרית ארבע ומעליה ברקע נוף שכונת החרסינה וחברון בשנת 2018 פורסם כי בחמש השנים שלפני כן נבנו בקריית ארבע כ-200 יחידות דיור. לב הקריה - השכונה המרכזית. כוללת את האזור הוותיק של קריית ארבע, ובו רוב השירותים ומוסדות הציבור (בהם ישיבת ניר), לצד בנייה חדשה כגון שכונת "נופי כרמים" (המוכרת בתור "המדורגים"). רמת ממרא (גבעת חרסינה) - השכונה הצפונית והשניה של הקריה. השכונה, שגובהה כאלף מטרים מעל פני הים, היא שכונת המגורים הגבוהה ביותר בארץ ישראל. במקור נקראה השכונה על שמו של אל"ם אהרן חרסינה, ראש מחלקת הגנה מרחבית במטכ"ל. בשכונה נמצאים יקב רמת חברון והישיבה התיכונית קריית ארבע. אשמורת יצחק - שכונה קטנה הסמוכה ללב הקריה גבעת האבות - שכונה קטנה הנמצאת מול הכניסה מקרית ארבע לחברון. בשכונה זו מתגוררים איתמר בן גביר, אליהו ליבמן ובנצי גופשטיין. שכונת גל - שכונת מאחז מדרום מערב ללב הקריה. סמוכה לשכונה הערבית 'גאליס'. נופי ממרא - שכונה חדשה היושבת על הכניסה הצפונית לקריית ארבע. מוסדות חינוך 250px\|ממוזער\|הישיבה התיכונית בקריית ארבע מערכת חינוך ענפה המשרתת את תושבי האזור. גנים ובתי ספר 22 גני ילדים יסודי ממלכתי דתי - "ממ"ד חברון", "אלוני ממרא", "תלמוד תורה קניין תורה" ו"תלמוד תורה חברון". יסודי ממלכתי - "גוונים" תלמוד תורה מערת המכפלה (זילברמן) מועדוניות רווחה - "בית הדקל" ו"בית ארז" ישיבות ואולפנות "אולפנת קריית ארבע" אולפנת מבשרת חברון "ישיבה תיכונית קריית ארבע" ישיבת הסדר - "ישיבת ניר" תנועות נוער בני עקיבא - סניף קריית ארבע, סניף נופי ממרא, סניף החרסינה אריאל בנים - סניף קריית ארבע, סניף רמת ממרא אריאל בנות - סניף קריית ארבע, סניף רמת ממרא בית"ר - מעוז קריית ארבע לימודים כלליים מכללת הוראה הפועלת כשלוחת מכללת אפרתה מדרשה לטיולים - "מדרשת חברון" מרכז פסג"ה (פיתוח סגלי הוראה) אזורי המשמש גם את מוסדות החינוך שבישובים באזור (גוש עציון, אפרת והר חברון) אתרים מרכזיים במועצה שמאל\|ממוזער\|250px\|חזית היכל התרבות תרבות מתנ"ס היכל תרבות מועדון "גיל הזהב" הספרייה הציבורית מחקר ופיתוח אזורי יהודה מכון לרבני יישובים מרכז הפיס אולם הספורט המרכזי בריכת שחייה קאנטרי קלאב המרכז האזרחי בבניין המועצה הריקוד מרכז לאומנויות המחול מסחר המרכז המסחרי המרכז המסחרי רמת ממרא אזור תעשייה קריית ארבע תיירות פארק אלון מוזיאון ארץ יהודה פארק מאיר כהנא מצפה דביר מעיין חי מצפה השלושה מצפה רוח אחרת תחבורה את קריית ארבע שירתה במשך שנים רבות חברת אגד עד ינואר 2017, שבה הוחלפה בחברת אגד תעבורה. בקריה קיים מסוף אוטובוסים מרכזי של "אגד תעבורה". מסוף זה משמש לרוב כתחנת מוצא (קווי ירושלים, באר שבע, קריית גת, הר חברון ועוד) אך גם כתחנת ביניים למספר קווים (באר שבע, חברון). סמל היישוב הסמל עוצב בידי ברוך נחשון תושב המקום וצייר במקצועו. הוא כולל את המרכיבים הבאים: המרכיב העיקרי הוא הנבל המציין כי דוד המלך מלך בחברון. על שני הנבל גפנים ובקצותיו רימונים - שני פירות אלה נמנים עם שבעת המינים ואופיינים לאזור. במרכז הנבל ניצב אריה המביט לשמאל - זהו סמל שבט יהודה. האריה ניצב על מבנה מערת המכפלה השוכנת בחברון הסמוכה - מסמלת את הזיקה ההיסטורית היהודית למקום. בתחתית הנבל הרים עגולים ובתים - מסמלים את בתי חברון והרי יהודה. קצות נבל הן בצורת שופרות - מסמלים את הגאולה. ראו גם היישוב היהודי בחברון ישיבת ניר קריית ארבע ישיבה תיכונית קריית ארבע קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:חברון קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1968 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון	2024-10-05T21:36:51
קריית טבעון	קִרְיַת טִבְעוֹן היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. המועצה מתפרשת על פני שרשרת גבעות בגבול עמק יזרעאל, עמק זבולון והגליל התחתון, כ-15 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ו-5 ק"מ צפונית ליקנעם עילית. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. שם המועצה הוא חיבור של שמות היישובים קריית עמל יחד עם טבעון, שאוחדו לרשות אחת. מקור השם "טבעון" הוא העיירה התלמודית טבעין, אשר שכנה בסמוך ליישוב, ונודעה בזכות החכמים הרבים שישבו בה. כביש חיפה–נצרת (כביש 75) חוצה את קריית טבעון; בצפונו טבעון (לשעבר), ובדרומו קריית עמל, אלרואי וקריית חרושת (לשעבר). גבולות קריית טבעון: במערב – קיבוץ שער העמקים וכביש ג'למי–מגידו; בדרום – שדות העמק ומושב כפר יהושע; במזרח – קיבוץ אלונים והמושב שדה יעקב; בצפון – היישובים בסמת טבעון ונופית. בתחום קריית טבעון נמצא הגן הלאומי ואתר המורשת העולמי בית שערים, מושב הסנהדרין ומקום קבורתו של רבי יהודה הנשיא, וכן פסלו של אלכסנדר זייד, שהתגורר במקום עם משפחתו ונרצח בסמוך אליו. טבעון הוא אחד היישובים הירוקים בישראל, 33% משטח היישוב מכוסה עצים, מה שהופך אותו ליישוב המוצל בישראל. תולדות המקום היישוב טבעון נזכר בכתובים החל מתקופת הבית השני, בגרסה טבעין. במהלך תקופת בית שני, המשנה והתלמוד, הייתה טבעין עיירה יהודית מרכזית באזור דרום מערב הגליל, לצד סימוניה, בית לחם הגלילית, בית שערים ואושה, וזכתה לאזכורים רבים בכתבי חז"ל. בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי נזכרת העיירה לצד חיפה ובית שאן כיישוב בו היהודים לא הקפידו על הגיית האות עי"ן נכונה, ועל כן לא הורשו לעלות לתורה: . מהעיירה יצאו מספר חכמים ובהם התנא אבא יוסי חליקופרי איש טבעון, הנזכר במשנה, וכן הדרשן רבי חנינה איש טבעין, הנזכר במדרש ספרי דברים. מהעיירה הגיע אביו של התנא רבי אלעזר בר צדוק: . גדול התנאים מהעיירה הוא רבי מאיר, אשר נזכר כי קרא מגילה בבית הכנסת במקום: . כן נזכר כי כאשר רבי מאיר ישב בעיירה ערדסקין הסמוכה לטבעון (כיום ח'רבת קוסקוס, מצפון לטבעון) הורה בה לעניין עירוב תחומין של בני טבעון: . שם היישוב הקדום השתמר עד ימינו בשם החורבה הסמוכה ליישוב החדש, ח'רבת טַבְּעוּן, אשר נסקרה בידי חוקרי המאה ה-19, ובכלל זה במסגרת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. בתקופת השלטון העות'מאני, הוקמו במקום היישובים שייח' אבריק (בשטח גבעות זייד) וחארת'יה. אדמות אלו נרכשו על ידי קק"ל ובמקום התיישבו בשנת 1924 קבוצות של חסידים (נחלת יעקב, עבודת ישראל), אך לא הצליחו להאחז בקרקע, נטשו והקימו את כפר חסידים. משכשל ניסיון ההתיישבות של קבוצות חסידים אלו, עלו על אדמות שייח אבריק בשנת 1926 אנשי "קבוצת הרועים" והזמינו את אלכסנדר זייד עם רעייתו ציפורה להצטרף אליהם. הקבוצה עסקה בכיבוש העבודה ושמירה במקום, במסגרת אגודת השומרים. על הלחימה העיקשת והנחישות להיאחז בקרקע, כתב אליעזר שמאלי את הרומן "אנשי בראשית". אלכסנדר זייד נרצח ב-10 ביולי 1938 על ידי ערבים מקומיים מן המארב, סמוך לקברות השומרים של היום. ההתיישבות החדשה באזור החלה במחצית השנייה של שנות ה-30, כאשר נוסדו "קריית-חרושת", "אלרואי" ו"קריית-עמל" על ידי שיכון עובדים. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1947, נוסדה טבעון. בינוי היישוב תוכנן על ידי אלכסנדר קליין, פרופסור לאדריכלות מהטכניון, ששימש באותה העת כיועץ תכנון ערים מטעם הקרן הקימת לישראל. בתחילת 1939, חוברו היישובים לרשת הטלפון בזכות מאמציו של פרדריק קיש. בינואר 1944, הונחה אבן פינה לצרכניה מקומית. מבנה מוניציפלי בשנת 1946 ביקשו פרנסי קריית עמל להקים מועצה מקומית, במטרה לקבע את אופיו ההסתדרותי של האזור, טרם יוקמו בו שכונות שאינן הסתדרותיות. שלטונות המנדט הבריטי הספיקו לאשר את הקמת המועצה לפני סיום המנדט, ובחירות ראשונות למועצה התקיימו במאי 1948. בקרב מפלגת הפועלים רווחה הדעה שיש להקים מועצה אחת לטבעון ולקריית עמל. עקב התנגדות גורמים מסוימים בטבעון, בהם החברה המיישבת קרת, הדבר נדחה, ובטבעון הוקמה מועצה מקומית נפרדת בסוף שנת 1949. הדיונים על איחוד שתי המועצות נמשכו לאורך שנות ה-50. בשנת 1957, סופחו למועצה של קריית עמל המעברה הסמוכה אליה, שיכון עמלים והיישוב אלרואי. למועצת טבעון סופחו המעברה הסמוכה אליה ורמת הדסים. בשנת 1958, אוחדו קריית-עמל וטבעון ליחידה מוניציפלית אחת בשם קריית טבעון. עקב היקפה הקטן, נעשו מאמצים במהלך שנות ה-70 לסיפוחה של קריית חרושת לקריית-טבעון. באפריל 1978 הושגה הסכמה למהלך, ובזכות כך לא התקיימו בקריית חרושת בחירות בשנת 1978. המיזוג הושלם בשנת 1979. ראשי המועצה המקומית קריית טבעון בעבר ובהווה הוגו טלטש 1948–1950 (קריית עמל) זאב רזיאלי 1949–1950 (ראש ועד מקומי טבעון) יהודה אורלי 1950–1958 (קריית עמל) לוי גרי (גרינשפון) 1950–1956 (טבעון) אליעזר סגל 1956–1958 – (טבעון), 1958–1962 (קריית טבעון – לאחר איחוד עם קריית עמל) יצחק קלנברג 1962–1974 (קריית טבעון) עמיחי בן-דרור 1974–1989 שמואל אבואב 1989–2004 אלון נבות 2005–2008 דוד אריאלי 2008–2018 עידו גרינבלום 2018–הווה קריית עמל: הוגו טלטש מ-1948 יהודה אורלי מ-1950 עד 1958 טבעון: זאב רזיאלי מ-1949 (ראש ועד) לוי גרי (גרינשפון) מ-1950 אליעזר סגל מ-1956 עד 1958 קריית טבעון: אליעזר סגל מ-1958 יצחק קלנברג מ-1962 עמיחי בן-דרור מ-1974 שמואל אבואב מ-1989 אלון נבות מ-2005 דוד אריאלי מ-2008עידו גרינבלום מ-2018 אוכלוסייה שכונות ויישובים לשעבר שמאל\|ממוזער\|250px\|בתיו הדרומיים של היישוב קריית עמל אל מול מצב של חוסר תעסוקה, הגה דב פטישי ב-1936 את רעיון השיכון העצמי של מחוסרי-עבודה וארגן קבוצה של בעלי מלאכה לבנות יחדיו בתים בזול. הקבוצה הופנתה לגבעות חרתיה והקימה את היישוב "קריית עמל". פטישי ביקש להקים 1,500 יחידות דיור, אולם בשלב ראשון הוקמו 100 בתים ובשלב שני, בתחילת 1939 נוספו עוד 50 בתים. ליד כל בית הוקצת חלקה חקלאית למשק עזר. בתחום קריית עמל נמצא בית הקברות של אגודת השומרים. טבעון 250px\|ממוזער\|מרכז טבעון באזור כיכר בן-גוריון דב פטישי לא הסתפק בהקמת קריית עמל והמשיך להגות רעיונות התיישבות בקנה מידה גדול. ב-1940 הוא פרסם את תוכניתו להקמת עיר-גנים בת 2,000 תושבים בגבעות חרתיה, שייח' אבריק וקוסקוס – טבעוּן. לשם כך פנה לקק"ל וזאת הפגישה אותו עם ליאופולד שן כדי לשתף פעולה בהקמת עיר הגנים עבור יהודי אנגליה. פטישי, בהזמנת שן, אף נסע בימי מלחמת העולם השנייה לממלכה המאוחדת, וארגן יחד עם שן כ־200 נרשמים ראשונים להקמת עיר הגנים שנקראה בשם בית שערים הצפונית שיועדו למכירה/להשכרה למחוסרי דיור בארץ ישראל. עם שובו ב-1945 מונה למנהל הבינוי של החברה הזמנית "בית שערים הצפונית" אותה הקים שן, והחל בעריכת החוזים עם הקבלנים והמשתכנים הארצישראלים. סולל בונה בנתה את 200 יחידות הדיור הראשונות ובעקבות סכסוך שהתגלע המשיכה את הבניה חברת "קרת" אותה ייסד ליאופולד שן. באוגוסט 1947 הוחלף שמה של השכונה ל"טבעון" בהמלצת יעקב אריכא מזכיר ועדת השמות של קק"ל. השכונה שגשגה ו"קרת" המשיכה בתנופת הבניה שהתרחבה לכיוון הגבעות המזרחיות ובהקמת מרכז מסחרי חדש, אכסניות ובית מלון. אולם, מקורותיה הכספיים של החברה הצטמצמו ושן נפנה לגייס כספים מאמריקה. באמריקה נפגש שן עם הנדבן אברהם בלומנסון אשר מיד תרם סכום כסף נכבד להקמת שכונה בטבעון ע"ש אביו, אברהם פרץ (כיום רח' אמנון ותמר). בשכונה זו בנתה "קרת" עוד כ-1,000 בתים ונסלל הכביש ל"רמת הדסה". "קרת" גם יצרה שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית בהקמת חברה קשורה משותפת בשם "נאות עולים" אשר שן היה מנהלה בפועל. "נאות עולים" בנתה בנוסף בטבעון 192 בתי שיכון זולים. טבעון הוקמה בתוך חורש אלונים. המתיישבים בחלקם הגדול היו בעלי מקצועות חופשיים וזאת בניגוד לתושבי קריית-עמל אשר ברובם היו עובדי כפיים. שמה של טבעון נישא כעיר הגנים היפה ביותר בארץ. כך סיפר עליה משה שרת (אז בתפקיד שר החוץ) בביקור שערכו הוא והנשיא יצחק בן-צבי בטבעון בשנת 1955 "הוזמנו לארוחת ערב בחברת הנשיא בביתו של ליאופולד שן, יוזמה של טבעון. שוב נוכחנו לדעת איזו פינה מרהיבה היא שכונת גבעות וחורשות זו – לעילא מכל חמודותיה של שכונת בית הכרם בירושלים, שהייתה פעם שיא של תרבות עיר גנים בארץ". רמת טבעון ממוזער\|רחוב תמר ברמת טבעון ב' השכונה הרשמית הראשונה בקריית טבעון הוקמה החל משנות ה-90 ונמצאת בקצה הצפוני של היישוב, צפונית לרמת הדסה, בסמיכות לכפרים הבדואיים בסמת טבעון וכפר זבידאת. השכונה מורכבת משני חלקים: רמת טבעון א' ורמת טבעון ב' שנבנתה מאוחר יותר, בין שני החלקים מפריד כביש 7515. בתי המגורים ברמת טבעון א' הם בתים פרטיים ברובם, לעומת רמת טבעון ב' שרובם דו-משפחתיים. בשכונה נמצא המתנ"ס הקהילתי השני בגודלו ביישוב, גני ילדים וחטיבת הביניים אורט גרינברג טבעון שנבנתה במקביל להקמת השכונה. במשך השנים התפתח האזור שסביב השכונה והוא כולל אזור מסחרי השייך למעשה לכפר זבידאת הסמוך. בשנת 2006 הודיעה מועצת היישוב על הקמת קניון ראשון בשכונה, קניון בשם "מול היער" (מול כמשחק מילים בין mall לבין לפני היער). הקמת הקניון לוותה בהתנגדות עזה מכיוון רוב תושבי היישוב בטענה שהוא ייפגע בצביון הכפרי שלו ומיקומו על חלקת יער יגרום לכריתת עצים מיותרת שלא לצורך. לבסוף נפתח הקניון ב-2012. העצים שהיו בשטח הבנייה הועברו לחלקת אדמה סמוכה וניטעו מחדש. הקניון חווה קשיים בתחילת דרכו ומרבית בתי העסק שבו נסגרו, אך ב-2015 נפתחו במתחם 2 מרכזי פיזיותרפיה של שירותי בריאות כללית ומכבי. אלרואי שמאל\|ממוזער\|250px\|תחנת הרכבת אלרואי שמאל\|ממוזער\|250px\|שכונת אלרואי מקור השם: דוד אלרואי שעמד בראש תנועה משיחית בכורדיסטן, עיראק ופרס במחצית השנייה של המאה ה-12. היישוב נוסד בשנת 1935 על ידי תושבים שמקורם מכורדיסטן ומכאן שמו. התושבים היו יהודים כורדים שעלו לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הם היו מאוגדים בארגון בשם "ארגון הכורדים מסג'רה למושב עובדים" שבאו מחיפה, חלקם יוצאי קמישלי (סוריה), חלקם יוצאי קהילת נציבין שבטורקיה. חלק מהמשפחות הללו התגוררו בעבר בחוות סג'רה ומשם עברו לאילניה ועזבו. הקמת היישוב במיוחד ליוצאי כורדיסטן התקבלה לאחר מאבק שקיים "ארגון הכורדים בחיפה" מול המוסדות המיישבים. במסגרת המאבק, החליטו פעילי הארגון לעלות לירושלים ולקיים שביתת שבת במשרדי הקרן הקיימת לישראל. בעיצומה של השביתה הגיעו הדברים לכדי תגרת ידיים ואחדים מן השובתים נעצרו. הם הזעיקו לעזרתם את יוצאי כורדיסטן תושבי ירושלים, בני השכונות זיכרון יוסף ושערי רחמים (נחלאות) אשר עלו לבניין הקק"ל ודרשו בתוקף את שחרור העצורים. מנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל, התערב ופנה למשטרה בבקשה לקיים הליך שיפוט מהיר. כל העצורים נקנסו בסך חצי לירה (הקנס שולם על ידי המוסדות המיישבים) ושוחררו בו בלילה. מספר ימים לאחר מכן התקבלה הודעה מהקק"ל, כי הוחלט להקים יישוב ליהודים הכורדים אנשי חיפה באדמות חרתיה, סמוך לטבעון. בני היישוב בנו במו ידיהם צריפים למגוריהם, ועיבדו לידם חלקות אדמה כמשקי עזר. כמו כן, עסקו בגידול צאן ובקר ומשקי בית כגון גידול תרגולות וברווזים. עד מהרה נאלצו לחסל את גידולי הבקר, בשל חוסר ניסיון וחוסר הדרכה חקלאית והחלו לעבוד מחוץ ליישוב. תושבים רבים עבדו בבית חרושת "נשר" הסמוך. תולדות המתיישבים הראשונים היו רצופי מאבק וקשיים עצומים הן במישור הביטחוני כאשר אנשי היישוב התאגדו להגנת היישוב מול הכנופיות הערביות. ארגון ההגנה סייע לתושבים בתגבורת בת 8–10 בחורים, שהיו מצטרפים לתושבי אלרואי בשמירה הלילית. ההגנה אף סיפקה לתושבים כלי נשק, רובים ורימוני יד, וסייעה בבניית גדר ביטחון גובה שני מטר עם חוטי תיל דוקרני. שבמשך היום היו מוסתרים בסליק. יוסף בן בנימין מראשוני ומנהיגי היישוב הקטן היה ממונה על 50 רימוני יד. הוא אף תפר עבורם נרתיקים מיוחדים לכל זוג רימונים. הוא הכין סליק בתוך חבית הטמונה באדמה ובכל ערב היה מוציא אותם מחדש כדי לחלקם בין השומרים. בקיץ של 1936 הצליחה כנופייתו של יוסוף אבו דורה לחדור באחד הלילות לקריית חרושה הסמוכה לאלרואי, שם רצחו ושרפו בני משפחה יהודית אחת. מפקד היישוב באלרואי, יעקב לובליני, לקח עמו את ששון חודדה, איש אלרואי, לקריית חרושת, בעקבות הלהבות שהיתמרו לרחוק מן הבית העולה באש. הם החלו לירות באוויר כדי להזעיק עזרה. הכנופיה נמלטה מן המקום והמשטרה הבריטית שהוזעקה לא יכלה להושיע. יוסף בן בנימין מספר כי לאחר טבח זה החליטה המשטרה הבריטית להעניק שישה רובים, באופן רשמי, לשישה מתושבי אלרואי, שהושבעו כגפירים. עם פרוץ המאורעות וכתוצאה מאי-הופעת הפועלים הערבים לעבודה במחצבת נשר, הופנו רבים מחברי היישוב לעבודה בנשר ובמחצבת אבן וסיד. התושבים נאלצו להתמודד גם מול רשויות ושלטונות ה"יישוב" והמדינה. לאחר המאורעות החל אוטובוס לפקוד את היישוב אולם רק פעמיים ביום ורק בקיץ. בחורף נאלצו הפועלים לבוסס בבוץ מרחק של כשני קילומטרים, ולא פעם הגיעו לעבודה רטובים עד לשד עצמותיהם, ומדי פעם חלו ונפלו למשכב. סיפר יוסף בן-בנימין: כדי להגיע לכביש הראשי, כביש חיפה–ג'נין (היום כביש חיפה–מגידו) נאלצו העובדים לחצות את נחל הקישון ולעיתים, תוך כדי קפיצות מאבן לאבן, היו שנפלו אל המים. יוסף בן בנימין שהיה נגר ובעל יד טובה, לקח שני פועלים שסייעו בידו להקים גשר באמצעות ברזלים של מסילת רכבת, שלרוחבם לוחות עץ. גשר זה החזיק מעמד עד קום המדינה. אפילו כביש הגישה לאלרואי מכביש חיפה–נצרת נסלל רק לאחר מאבק עיקש וקשה. עד אז נאלצו תושבי היישוב לצעוד ברגל, בקיץ ובחורף, כדי לתפוס אוטובוס לחיפה. כיום, אלרואי היא שכונה במועצה המקומית קריית טבעון. ליד השכונה נובע מעיין אלרואי. כיום, על אף כניסתם של תושבים חדשים רבים לשכונה, משמרים ותיקי אלרואי את תרבות המייסדים. הדבר בולט בעיקר בסגנון התפילה ובניגונים המיוחדים הנהוגים בבתי הכנסת באלרואי. בנוסף מתקיימות במקום מדי שנה חגיגות ה"סהרנה" בחול המועד סוכות. קריית חרושת שמאל\|ממוזער\|250px\|קריית חרושת מקור השם: היישוב המקראי חרושת הגויים שלפי אחד הזיהויים שכן על תל קשיש הסמוך. בקיץ 1920 התמקם על גבעת "חרושת גויים" מחנה העבודה הכללי של גדוד העבודה לסלילת כביש חיפה–ג'דה ובסמוך לו התמקם גדוד שומריה שאף אנשיו עסקו בסלילת הכביש. קריית-חרושת נוסדה בשנת 1935 וסבלה קשות במאורעות 1936–1939. בשנת 1938 נרצחו חמישה מתושביה בהתקפת ערביים מכפרי הסביבה. היישוב, שהיה רשות מקומית קטנה שמנתה כ-240 תושבים, לא התפתח כמתוכנן ולכן הוחלט במשרד הפנים ביולי 1979 לספח את קריית-חרושת לקריית-טבעון. כיום מכילה קריית חרושת את רוב עתודות הקרקע לבניה של קריית טבעון. הבנייה היא צמודת קרקע, ומורכבת בעיקר מבתים דו משפחתיים ופרויקט בנה ביתך רחב היקף. בשנת 2017 הוקמה בקריית חרושת טיילת, כחלק מיוזמה לפיתוח שטחי ציבור ירוקים ונגישים לתושבי הסביבה. מסלול הטיילת מתחיל מאזור פארק הקטר, הפארק המרכזי של קריית חרושת ונמשך לאורך השכונה ועד לשכונת אלרואי ומעיין אלרואי. אורך הטיילת הוא כ-2.5 קילומטרים והיא מתאימה להליכה, רכיבה על אופניים ופעילות גופנית קלה. הטיילת מציעה נוף פסטורלי של צמחייה מקומית, אזורי ישיבה מוצלים, פינות משחקים לילדים ומתקני כושר ציבוריים. בצד הצפוני של הטיילת הוקם פאמפטרק לאופניים. אופי היישוב קריית טבעון מתאפיינת בבניה נמוכה, חורשות עצים וגינון רב. סגנון זה מושך קבוצות אוכלוסייה חזקות ולכן יש מגמה לשמר אותו יחד עם פיתוח ובנייה של שכונות חדשות. קיימת החלטת מועצה שלא לפתח תעשייה או מלאכה אשר יש בה מזהמי אוויר, מים או קרקע. היישוב היה חלוץ בתחום המיחזור עוד בשנות השמונים, עת שברוב יישובי ישראל לא הייתה תשתית לריבוי מיכלי-אשפה, הפרדת אשפה, מתקני מיחזור וכדומה. בכל בית ביישוב היו שני פחים – פסולת למחזור ולפסולת רטובה, הנאספים בימים שונים. אולם מחקר שנערך על ידי עיתון מקומי גילה שמפני האשפה לא מבדלים בהפרדת הפסולת ומשליכים את תכולת שני הפחים למשאית הזבל ולמעשה מייתרים את קיומו של הפח הכפול. שמאל\|ממוזער\|250px\|אלון התבור העתיק בקריית טבעון. היקף גזעו – 5.3 מטר שמאל\|ממוזער\|250px\|מגדל המים בנקודה הגבוהה ביישוב 250px\|ממוזער\|בית מגורים ברחוב אלונים, מוותיקי טבעון אשר נבנה בשנת 1945. ממוזער\|250px\|אנדרטת יד לבנים לחללי קריית טבעון אקלים תנאי האקלים באזור נחשבים לנוחים. הפרש הטמפרטורה שנתית ממוצעת: 19 מעלות. הטמפרטורה הממוצעת בין יום ולילה היא 10 מעלות. הלחות הממוצעת: 65%–70%. ממוצע ימי שרב בשנה: 20–40 יום וימי שרב כבדים: 3–6 ימים. כמות הגשם הממוצעת בשנה: 700 מ"מ. צמחייה בשטח הגבעות בתחומי היישוב וסמוך אליו גדלים שרידי יער אלון התבור והליבנה הרפואי והאלה האטלנטית, חורש טבעי וכן יעור אינטנסיבי חדש של אורנים נטע הקק"ל. בין עצי אלון התבור הוא עץ האלון העתיק שהיקף גזעו 5.3 מטר. בסביבתו הוצבו ספסלים כפינת הנצחה לחייל , קצין צנחנים שנפל במלחמת לבנון השנייה. אורח חיים סגנון המגורים בקריית טבעון מהווה לתושבים רבים, המתגוררים בה, מעין פשרה בין ההתיישבות העובדת לבין סגנון חיים בכרך. שיעור ניכר מתושבי הקריה הם עוזבי קיבוצים. התושבים מגלים מעורבות רבה בנעשה ביישוב, לדוגמה: אחוז המתנדבים למשא"ז קריית טבעון, מבין תושביה, הוא מן הגבוהים במדינה. גודל היישוב, מאפשר לתושביו להתכנס באירועים מיוחדים כמו חגים לאומיים, עצרות זיכרון וכדומה, לציינם ולחגוג אותם יחדיו. מקורות פרנסה מאחר שבקריה עצמה אין תעשיות, מפעלים ומוסדות רבים, עובדים רוב התושבים מחוץ ליישוב. חינוך פורמלי וחינוך משלים ביישוב 17 גני ילדים (טרום חובה וגני חובה), 3 בתי ספר ממלכתיים, בית ספר ממלכתי-דתי, בית ספר לחינוך מיוחד, חטיבת ביניים ותיכון. ביישוב נמצא בית ספר "שקד" בית הספר של הקהילה האנתרופוסופית. אחוז מקבלי תעודת הבגרות עמד בשנת 2004 על 72%. שיעור זה עלה נכון לסוף 2021 ל-86%. תנועת הצופים העבריים ותנועת הנוער העובד והלומד הן תנועות הנוער הגדולות ביותר בקריית טבעון, ובהם חברים למעלה מ-720 ו-120 בני נוער בהתאמה. בשאר התנועות (חילוניות ודתיות) חברים עוד כ-100 בני נוער. אחוז בני הנוער הפעילים בתנועות נוער הוא גבוה מאוד באופן יחסי. מוסדות חינוך נוספים "אורנים - המכללה האקדמית לחינוך" – מכללה אקדמית לחינוך. "מכינת רבין" – מכינה קדם צבאית היושבת בתוך מכללת אורנים. "רמת הדסה" – כפר נוער 6 שנתי מיסודה של הסוכנות היהודית. "כפר תקווה" – כפר סגור לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. תושבי הכפר משתלבים בחיי הקהילה הן באירועים ציבוריים והן בהעסקה. תרבות, פנאי וספורט עד מלחמת ששת הימים, הייתה קריית טבעון מרכז לקיט ונופש והתאפיינה בפנסיונים רבים ובבתי הבראה. השינוי בהרגלי הנופש והקיט בציבור הישראלי הביאו לדעיכה של הקיט והנופש ביישוב. ביישוב בית קולנוע, שתי בריכות שחייה שבאחת מהן משחקת קבוצת הכדורמים של היישוב הפועל קריית טבעון ומגרשי כדורגל וכדורסל. קונסרבטוריון למוזיקה ובית ספר למחול פועלים ביישוב ומהווים חלק מרכזי בטקסים ממלכתיים שנערכים ביום העצמאות ובימי הזיכרון, בנוסף לרסיטלים שמתקיימים בחודשי הקיץ. את היישוב מקיף מסלול נסיעה מסודר לאופניים, אשר סומן על ידי המועצה בשם "סובב טבעון". אורך המסלול כ-30 ק"מ. אחת לשנה מתקיים במסלול אירוע ספורט עממי. באירוע משתתפים כמאות רוכבים מרחבי הארץ. קונסרבטוריון הקונסרבטוריון בקריית טבעון הוא מהגדולים בארץ. בשנת 2012 למדו בקונסרבטוריון כ-600 תלמידים, במגוון רחב של כלי נגינה, תזמורות, מקהלות ושירה. בקיץ 2013 ייצגה תזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון את היישוב בתחרות בעיר Kerkrade שבהולנד וזכתה במדליית זהב. הקונסרבטוריון מפעיל ביחד עם מוסדות החינוך ביישוב, פרויקט "בית ספר מנגן", בו תלמידים בביתי הספר היסודי לומדים לנגן על כלי נגינה במסגרת הלימודים. אתרים הגן הלאומי בית שערים הגובל עם שכונת קריית עמל. בבית שערים מקיים היישוב מסורת של טקס קבלת התורה לכיתות ב'. אנדרטת אלכסנדר זייד, המנציחה את אלכסנדר זייד ואת פועלו. אנדרטת יד לבנים לחללי קריית טבעון, תוכננה על ידי יחיאל ערד ונחנכה בשנת 1970. רכבת העמק תחנת אלרואי – שיחזור של רכבת העמק ושל אחת מהתחנות העתיקות. מעיין אלרואי – גן מטופח עם מעיין מים במרכזו, הזורם אל נחל הקישון. הספרייה ומרכז ההנצחה – מבנה בו נמצאות גלריות, אולם קולנוע קטן, מרכז הנצחה וספרייה. ערים תאומות לקריאה נוספת דב פטישי, "קריה בצל אלונים: תולדות קריית-טבעון", הוצאת צ'ריקובר, 1983 קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית קריית טבעון באתר הרשות לפיתוח הגליל על שכונות קריית טבעון בפורטל לגור בטבעון מידע כללי והיסטוריה של קריית טבעון בפורטל לגור בטבעון חדשות קריית טבעון מיכאל יעקובסון: סקירה על גן הזיכרון והאנדרטה לחללי קריית טבעון, באתר "חלון אחורי", 24 ביוני 2013 "רוח אנושית" – ההמנון של קריית טבעון בביצוע להקת "סינקופה" מטבעון. מיכאל יעקובסון: סיבוב בסניף הדואר בקרית טבעון, באתר "חלון אחורי", 18 בנובמבר 2019 הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1937 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה	2024-10-14T05:56:33
קריית יערים	קִרְיַת יְעָרִים, המוכרת גם בשם טֶלְז-סְטוֹן, היא מועצה מקומית בפרוזדור ירושלים, המאופיינת באוכלוסייה דתית-חרדית. היא נמצאת מערבית לאבו גוש ומזרחית לנווה אילן. היסטוריה בשנת 1933, היה איש העסקים היהודי מנשה אלישר מעורב ברכישת 600 דונם קרקע באזור אבו גוש, יחד עם סגן הקונסול הגרמני בירושלים ואיש הנדל"ן ג'וזף פסקל אלבינה, לאחר חמש שנות מאבקים משפטיים מול הבעלים הערביים של הקרקעות, נרשמה הקרקע על שמו של אלישר ו"חברת קריית יערים בע"מ". במטרה להקים במקום עיר גנים שתתוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן. התוכנית לא יצאה לפועל עקב המרד הערבי הגדול. ניסיונות לקדם את התוכנית לאחר מלחמת העולם השנייה לא צלחו, בגלל מחסור במים. ממוזער\|ימין\|250px\|בניין ישיבת טלז סטון הנטוש, 3/07 ממוזער\|ימין\|250px\|אנדרטה לזכרו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) בקריית יערים (טלז-סטון) בתחילת שנות ה-60 נקנה השטח על ידי הרב אליעזר סורוצקין. את הכסף לקניית הקרקע תרם הנדבן היהודי ארווינג סטון. הרב אליעזר סורוצקין יזם והקים את הקריה על פי חזונו להעתיק אליה את ישיבת טלז מקליבלנד. בשנת 1975 הוקמה במקום שכונת מגורים דתית בשם "קריית טלז-סטון", טלז - על שם עיר בליטא בשם זה שנתפרסמה ביהדות בזכות "ישיבת טלז" שהייתה בה, סטון - על שם הנדבן. מלכתחילה יועד המקום להיות משכנה של ישיבת טלז שהייתה אמורה לעבור אליו מקליבלנד, וסביבה מגורים לתלמידים ולצוות. הישיבה הייתה אמורה להכיל 500 תלמידים. במהלך הקמת הקמפוס הגדול (שכלל בית מדרש גדול, מבני פנימיות, גן ובריכת שחיה) התגלעו מחלוקות בין הגורמים המעורבים והופיעו קשיים במימון הפרויקט. בעקבות זאת לא הושלמה בניית בית המדרש והשלד הגדול שלו ניצב במרכז היישוב. עד לאמצע העשור השני של המאה ה-21, פעלה בעזרת הנשים ישיבת נווה ציון . מאותה עת, נמצאת בבית המדרש המרכזי ישיבת באר יצחק. בשנת 1989 הוקם ביישוב בית החלמה ליולדות המיועד ליולדות מהמגזר החרדי. קריית יערים הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1992, וב-7 בינואר 1993 מונו חברי המועצה הראשונים, בהם דוד יפרח, שבאותו מעמד נבחר לכהן כראש המועצה הראשון. ב-17 במרץ 2020, עקב שיעורי הדבקה גבוהים בנגיף הקורונה ביישוב, פורסם כי נשקלה הטלת סגר עליו. בעקבות ההחמרה, המועצה המקומית לקחה אחריות על הסגר ואכפה אותו עצמאית. ב- 25 בספטמבר 2024 היישוב נכנס לרשימת היישובים הזכאים לבקשת רישיונות נשק. במסגרת הרפורמה של השר לביטחון פנים איתמר בן גביר מקור השם ממוזער\|תל קריית יערים, בראש התל נראים המנזר והכנסייה של גבירתנו של ארון הברית. סביב לתל, בתי אבו גוש והישוב קריית יערים. מרחוק גבעת יערים ומאחוריה הר הטייסים ורמת רזיאל.\|טקסט=תל קריית יערים, בראש התל נראים המנזר והכנסייה של גבירתנו של ארון הברית. סביב לתל, בתי אבו גוש והישוב קריית יערים. מרחוק גבעת יערים ומאחוריה הר הטייסים ורמת רזיאל.\|285x285 פיקסלים היישוב קריית יערים נקרא על-שם העיר המקראית בשם זה, המוזכרת בתנ"ך. זו הייתה אחת מארבע ערי הגבעונים שכרתו ברית עם בני ישראל ואליה הובא ארון הברית לאחר שהוחזר משבי הפלשתים. בפי הערבים נקרא המקום "דיר אל אזהאר", אולי על שם אלעזר בן אבינדב שלביתו הובא ארון הברית. סבורים כי בתל הנמצא בקרבת מקום נמצאים שרידי אותה עיר. היישוב הוקם על ידי הרב אליעזר סורוצקין שהיה חתנו של ראש הישיבה הרב אליהו מאיר בלוך ואחרי מלחמת העולם השנייה לקח על עצמו את הקמתה של הקריה כפרויקט חיים. ראשי מועצה דוד יפרח: 7 בינואר 1993–1996 אברהם רוזנטל: 20 באוגוסט 1996–2018 יצחק רביץ: 20 בנובמבר 2018 – מכהן ראו גם ישיבת מאורות התורה כפר הנוער קריית יערים בית הכנסת מאור חכמי המערב שלמה פפנהיים ישיבת באר יצחק האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) לקריאה נוספת כל מקום ואתר: הוצאת משרד הביטחון, 1995 קישורים חיצוניים מועצה מקומית קריית יערים טלז-סטון ישראל רוזנסון, "קריית יערים - בעלה" על מקורות השם קריית יערים. תמונות וסקירה על הקמתה של קריית יערים באתר 'חלון אחורי', 10/2010. הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים חרדיים בישראל קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז ירושלים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1975	2024-09-25T11:37:27
קרני שומרון	175px\|ממוזער\|שמאל\|סמל המועצה עד שנת 2022 קַרְנֵי שׁוֹמְרוֹן היא התנחלות ומועצה מקומית במערב השומרון, כ-20 קילומטרים מזרחית לכפר סבא בכביש 55, מערבית לקדומים. קרני שומרון הוא ישוב עם אופי קהילתי, שעלה לקרקע בשנת תשל"ח, 1977, על ידי גרעין "צופין", והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1991 (תשנ"א). כיום מתפרש היישוב על פני שמונה שכונות: קרני שומרון, גינות שומרון, נווה מנחם, מעלה שומרון, אל מתן, אלוני שילה, רמת גלעד ומצפה צבאים. היישוב שוכן על מספר שלוחות מצפון לאפיקו של נחל קנה. בתחילת 2024 היו בקרני שומרון 10,424 תושבים. מקור השם היישוב קיבל את שמו מצירוף המילה "קרני" שנלקח מהשם הערבי של ההר עליו הוקם: "ראס אבו קרנין" עם השם שומרון של האזור בו נמצא היישוב. היסטוריה היישוב הוקם על מורדות הר "ראס אבו קרנין", בו שכן מוצב צבאי ירדני עד מלחמת ששת הימים. ניסיון ראשון להתנחל במקום נעשה לקראת סוף ימי ממשלת רבין הראשונה, על ידי גרעין של "גוש אמונים" שקיבל את השם "קרני שומרון". ב-5 באפריל 1977 יצאה "צעדת העשור" מהמקום, לאחר טקס הנחת אבן פינה ליישוב, אף על פי שלא התקבל אישור הממשלה להקמתו. לאחר "המהפך" הפוליטי ב, ועליית הליכוד לשלטון, התקבל האישור להקמתו. בספטמבר 1977, לקראת העלייה על הקרקע, התמקמו חברי הגרעין באוהלים ביישוב קדומים, שנקרא אז אלון מורה, וילדי הגרעין החלו ללמוד בבית ספר באלון מורה. באוקטובר 1977 הוקם מאחז צבאי במקומו המיועד של היישוב, כחלק ממהלך להכשרת הקרקע. בינואר 1978 התיישבה הקבוצה הראשונה במקום. לפני הקמת קרני שומרון נערכה חפירת הצלה שחשפה את שרידי חורבת ג'מעין. השרידים הם של כפר יהודי עתיק המורכב בעיקר מבתים בסגנון בית ארבעת המרחבים, כמו כן נתגלו מתקנים חקלאיים, בית בד, גת וחומת מגן. הכפר מתוארך לתקופת ממלכת ישראל והוקם כנראה בשיא התפשטות ממלכת ישראל במערב השומרון. סביר להניח שהוא שימש כבית משפחה או עבור קבוצת משפחות משבט מנשה. המקום משמש כדוגמה יפה לכפר מהתקופה המקראית שלא נהרס על ידי בני אדם. גם בחורבן ממלכת ישראל האתר לא נחרב אלא ננטש לתקופה מסוימת, ונעשה בו שימוש חוזר בתקופות מאוחרות יותר, מבלי לפגוע בצביון המקורי שלו. כיום מועצת קרני שומרון פרסה את חסותה על האתר ומבוצעים בו עבודות תחזוקה וסיורים לקהל הרחב. טקס ההקמה הרשמי של היישוב נערך ב-25 באפריל 1978. באותה עת גרו במקום כבר 30 משפחות במבנים טרומיים שרכש משרד השיכון. באוגוסט 1978, הציג שר החקלאות אריאל שרון, שקיבל את האחריות להקמה ופיתוח של התנחלויות ביהודה ושומרון, את תוכנית הפיתוח של היישוב. בטווח הקצר אושרה הקמת 250 יחידות דיור ובטווח הארוך הכריז שרון על תוכנית להקמת אשכול יישובים במקום, שיכיל 2,000 יחידות דיור. בפברואר 1979 החל חיבור היישוב לרשת החשמל של ישראל, עד אז חובר היישוב לרשת המקומית של חברת החשמל המזרח ירושלמית. ב-17 ביוני 1979 נערך טקס הנחת אבן הפינה לקרני שומרון ב', כ-2 קילומטר ממערב לקרני שומרון א' (יישוב זה קיבל אחר כך את השם מעלה שומרון). ב-15 באוקטובר 1979 הקימו חברי גרעין קרני שומרון מאחז חדש, על גבעה סמוך ליישוב, במסגרת "מבצע מאחזים" שארגן "גוש אמונים" במחאה על תוכנית האוטונומיה שחתמה ממשלת ישראל במסגרת הסכמי קמפ דייוויד. המאחז פונה על ידי צה"ל ללא התנגדות לאחר זמן קצר. בתחילת 1981 הכריזה ממשלת ישראל על הקצאת תקציב לפיתוח היישוב כבסיס להקמת 1,500 יחידות דיור נוספות ביישוב, והקמת אזור תעשייה. בנוסף החלה הקמתו של "קרני שומרון ג'" (יישוב זה קיבל אחר כך את השם אלפי מנשה והוא ישוב נפרד לחלוטין). כחלק מפיתוח היישוב הוכרזו כ-1,000 דונם באזור כאדמות מדינה. בג"ץ דחה עתירה של 16 פלסטינים, בעלי אדמות, נגד ההפקעה וקיבל רק עתירה אחת של תושב ג'ינסאפוט, לגבי 35 דונם. בנוסף רכשה "הקרן לגאולת הקרקע" של גוש אמונים קרקעות נוספות, שהיו בבעלות תושבי הכפרים הפלסטינים באזור. בסוף 1982 מנה היישוב 120 משפחות, רובם מרקע דתי-לאומי. בשנת 1983 החלה הקמת שכונת "גינות שומרון", ממערב ל"קרני שומרון א'" ובשנת 1985 הורחבה השכונה. באפריל 1991 הופרד היישוב מהמועצה האזורית שומרון, וקיבל מעמד של מועצה מקומית בשם "קרני שומרון", שכללה את שני היישובים קרני שומרון וגינות שומרון, לאחר הצבעה של התושבים, שני יו"ר הוועדים באותה תקופה הודי ליברמן בקרני שומרון ויגאל להב מגינות שומרון, חתמו על הסכם האיחוד ולימים כיהנו בתקופות שונות כראשי המועצה. בשנת 1999 הוקמה חווה חקלאית, בשם "נוף קנה", דרומית-מזרחית ליישוב לימים קיבל המקום את השם "אלוני שילה". במאי 2001 נחנך בכניסה ליישוב קניון. מנהל הקניון הכריז עם פתיחתו כי "הקניון אמור לשרת גם אוכלוסייה פלסטינית, ובניגוד לקניונים אחרים בארץ, אנו איננו עורכים הפרדה בין יהודים וערבים. כולם ייכנסו, לאחר בדיקה ביטחונית רגילה בשער, והדבר אושר על ידי כל גורמי הביטחון". בנוסף הכריז כי "במקום מועסקים גם אנשי ביטחון ערבים, כדי להימנע מיצירת דימוי של 'ערבים נגד יהודים'". בפברואר 2002 התרחש בפיצריה שבקניון פיגוע התאבדות בו נרצחו שלושה צעירים תושבי היישוב, ונפצעו שמונה. בעקבות האינתיפדה השנייה הוקף היישוב בגדר ביטחון. בשנת 2018 הכריז ראש המועצה על תוכנית אב להרחבת היישוב ל-42,000 תושבים והפיכתו לעיר מחוז גדולה ומרכזית בשומרון. על פי התוכנית שכונות קרני שומרון יורחבו דרומה, כדי ליצור רצף בנוי עד נחל קנה ועמנואל. בדצמבר 2018 הוגש כתב אישום נגד שלושה תושבים שהיו מעורבים בפריצת דרך בשמורת נחל קנה, תוך פגיעה בעצי אלון עתיקים. בשנת 2020 צורפו למועצה היישוב מעלה שומרון והשכונה אל מתן שלידו (שקודם לכן היו חלק מהמועצה האזורית שומרון), ובכך הגיעה אוכלוסיית המועצה לכ-10,500 תושבים. בינואר 2021 אישרה ממשלת ישראל בניית 36 יחידות דיור נוספות ביישוב. במהלך מלחמת חרבות ברזל נפלו שמונה לוחמים מהישוב. שכונות ורבעים סמלה של הרשות המקומית כולל חמישה בתים קטנים על הרי השומרון. חמשת הבתים מייצגים את חמש השכונות שהיו ביישוב בזמן יצירת הסמל. קרני שומרון שכונת קרני שומרון מכונה גם "הגבעה המרכזית", שוכנת במקום היישוב הקהילתי המקורי, נמצאת בגבעה המרכזית של היישוב, השכונה היא בעלת אופי דתי, ובה כ-2,000 תושבים. נוסדה על ידי גרעין "צופין" שעלה לקרקע בסוכות תשל"ז (1976). בשכונה מוקם פרויקט "נופי בניה" על שם רס"ן בן היישוב שנהרג במלחמת לבנון השנייה וקיבל, לאחר מותו, צל"ש אלוף. באפריל 1991 הופרד היישוב מהמועצה האזורית שומרון, וקיבל מעמד של מועצה מקומית בשם "קרני שומרון". המועצה כללה שני יישובים: קרני שומרון וגינות שומרון, לאחר הצבעה של התושבים, שני יו"ר הוועדים באותה תקופה הודי ליברמן בקרני שומרון ויגאל להב מגינות שומרון, חתמו על הסכם האיחוד ולימים כיהנו בתקופות שונות כראשי המועצה. גינות שומרון בשנת תשמ"ג 1983 החלה הקמתה של שכונת "גינות שומרון" ממערב ל"קרני שומרון א'" ולכן, בתחילה, היא כונתה "הגבעה המערבית". בשלב הראשון נבנו במקום 260 דירות במבנים של שני קומות. בשנת 1985 החלה הקמת שלב ב' של השכונה שכלל 100 יחידות דיור. כיום היא השכונה המאוכלסת ביותר ובה כ-4,500 תושבים. גינות שומרון עצמה מורכבת ממספר שכונות-משנה, בהן אשדר, בריטיש, אברהמי (על שם חברות הבנייה שבנו אותן) ועוד מספר שכונות קטנות יותר. שכונת-המשנה הוותיקה ביותר היא שכונת נווה עליזה, על שם עליזה בגין, אשתו של ראש הממשלה מנחם בגין. השכונה הוקמה על ידי משפחות דתיות מעולי ארצות הברית ומדינות אנגלו-סקסיות נוספות שהתארגנו, מרביתן טרום העלייה לארץ, במטרה להקים את ביתן במקום. עקב פשיטת רגל של קבלן הבנייה התעכב האכלוס עד סמוך להקמת רובע "גינות שומרון" שאר שכונות-המשנה ב"גינות שומרון" הן בעלות אוכלוסייה מגוונת – חילונים ודתיים שגרים בצוותא. נווה מנחם שכונת נווה מנחם שעל שום מיקומה, היא מכונה גם: "הגבעה המזרחית", נוסדה ב-1991 בשם "נווה אורנים" ולאחר מותו של ראש הממשלה מנחם בגין הוחלט לקרוא לשכונה על שמו. בשכונה מתגוררים כ־3,500 תושבים, דתיים וחילונים. בספטמבר 2009, לאחר תקופה ארוכה של הקפאת בנייה, אישר שר הביטחון אהוד ברק לבנות 37 דירות נוספות בשכונה. ב-2012 הוקם פרויקט "קרני שומרון הצעירה" עם 55 דירות. בשנת 2014 הוחל בבניית 260 בתים נוספים וכיום מתגוררות במקום מעל 700 משפחות. בשכונה יש פארקים, אולם ספורט, גנים, מעונות ומוסדות חינוך וציבור. אלוני שילה 240px\|ממוזער\|בתי התלמידות במדרשת שיל"ת שבאלוני שילה ממוזער\|מבט על אלוני שילה מכיוון נופים על גבול שמורת הטבע של נחל קנה. בהתחלה הוגדר המאחז כחווה חקלאית, אך אחר כך הובאו למקום כ-20 קרוואנים, הוקם בית כנסת וגן ילדים והמקום קיבל את השם "אלוני שילה". שכונת "אלוני שילה" עלתה לקרקע בערב יום העצמאות 1999, ונקראה שכונת נוף קנה על שם נחל קנה הסמוך. בהמשך הוסב שמה לשם הנוכחי, על שם סמ"ר , תושב שכונת קרני שומרון שנהרג באסון המסוקים. השכונה נמצאת בגבעה דרומית-מזרחית לשכונת נווה-מנחם והיא הוקמה כדי למנוע בנייה פלסטינית בלתי חוקית בשטח שבין גבול הבינוי של קרני שומרון לבין גבול תחום התכנון שלה. בשכונה קיימים כ-50 בתי קבע וכן קרוואנים והיא מונה כ-85 משפחות. השכונה היא בעלת אופי קהילתי-תורני. במקום פועלת מדרשת שיל"ת וכן קיים סניף בני עקיבא שבו כ-100 חניכים ומדריכים. רמת גלעד ממוזער\|240px\|הכניסה לרמת גלעד המקום היה עד 1967 מוצב ירדני שבצידו המערבי היה במשך שנים רבות שדה מוקשים. מהגבעה יש תצפית ל-360 מעלות הכוללת תצפית על מישור החוף, גוש דן ועד ארובות חדרה. מאחז רמת גלעד עלה לקרקע ב-31 במאי 2001, ונקרא על שם גלעד זר, קב"ט מועצה אזורית שומרון שנרצח על ידי מחבלים יומיים קודם. הגבעה היא ה"קרן" הדרומית מבין שתי הגבעות שעל שמן קרוי היישוב (בערבית: القرن الجنوبي "אל-קרן אל-ג'נובי"). המאחז נקרא בתחילה "גבעת הדגל", לאחר שבשנת 2000 בני נוער מקרני שומרון יצרו ותלו שם, פעמיים, דגל ישראל בגודל 750 מ"ר, שהיה בזמנו הדגל הגדול בעולם (הוכר כשיא גינס), אך שני הדגלים הוצתו על ידי ערבים בפעולות טרור. חודש לאחר הקמת המאחז, הושג הסכם להתפנות מרצון מהמקום, יחד עם מאחזים נוספים, במטרה לאפשר לשחרר כוחות צבא בשיא האינתיפדה השנייה. ההסכם לא בוצע ובמקום המשיכו להתגורר תשע משפחות. באוקטובר 2002 פונה המאחז, אך המתנחלים חזרו אליו תוך זמן קצר. במאי 2004 הורה ראש הממשלה אריאל שרון על פינוי המאחז, זאת מאחר שנקבע כי 11 מבנים במקום נבנו על אדמה פרטית פלסטינית, אך הפינוי לא בוצע. במאי 2009 שוב ניתנה הוראה לפנות את המאחז, אך המתנחלים במקום פנו לבג"ץ והפינוי נדחה. בסוף שנת 2011, בעקבות גיבוש הסכם בין ראש המועצה הרצל בן ארי לבין השר בני בגין, הוחלט על הכשרה של שכונת רמת גלעד כשכונה אינטגרלית במועצה המקומית ואישור תב"ע. על פי ההסכם, המתנחלים היו אמורים לפנות בעצמם את תשעת המבנים שנבנו על אדמה פרטית, ואז המנהל האזרחי יבחן היכן עובר הקו בדיוק בין אדמות מדינה לאדמה פרטית ויסמן את גבולות היישוב. בינואר 2012 הפסיק המנהל האזרחי עבודות להכשרת קרקע חדשה להרחבת המאחז, מאחר שהעבודות פלשו לשטחים נוספים מעבר למה שנקבע בהסכם. כיום גרות בשכונה כ-30 משפחות. בשנת 2023 נסלל כביש המאפשר את חיבור השכונה לתוך קרני שומרון. מצפה צבאים מצפה צבאים הוקם על גבעה שהיא ה"קרן" הצפונית, מבין שתי הגבעות שעל שמן קרוי היישוב. בשנת 1982, הקים שם משה זר את ביתו, ללא אישור, על קרקע פרטית שרכש. מאוחר יותר הקרקע נכללה בשטח השיפוט של המועצה המקומית קרני שומרון. זר טען שרכש קרקעות נוספות בסמוך, בשטח 762 דונם, ואת הקרקעות האלו הוא מכר לקבלנים האחים משה ויגאל גינדי ששיווקו בתים פרטיים ביישוב, תוך הצגת אישור שסיפק להם אבי צור, עוזרו של מיכאל דקל, שהיישוב "כרמים" אושר על ידי ועדת השרים להתיישבות. לימים התברר שלא היה אישור להקמת היישוב. ב-1985 נפתחה חקירת משטרה בחשד שהמכתב של אבי צור הוצא תמורת שוחד. אבי צור טען שהמכתב הוצא בהוראתו של מיכאל דקל, אך המשטרה פקפקה בטענה זאת ויחזקאל קרתי טען שדקל ככל הנראה לא קשור לפרשה. האחים גינדי נחשדו בהונאה וברחו לברזיל. לאחר שהתברר שאין כוונה להעמידם לדין, חזרו לישראל בסוף 1990, ומשה זר חויב להחזיר להם את כספם, עבור העסקה שבוטלה. בשנת 2021 נפתח גן אירועים במצפה צבאים, סמוך לבית משפחת זר. מעלה שומרון מעלה שומרון נוסדה בשנת 1980 על ידי משפחות מתנועת משקי חרות בית"ר ונקרא בתחילה קרני שומרון ב'. עד 2020 התנהל כישוב עצמאי וכחלק מהמועצה האזורית שומרון. השכונה כוללת את הרבעים הבאים: "נחשונים" שבו התגוררו המתיישבים הראשונים ב-50 "אשקוביות" ו"קרוואנים", "אפיקים" שנבנתה בשיטת בנה ביתך, "לבונה" שמכונה גם "גבעה ב'" ו"אבני החושן" שנבנתה על ידי "אמנה". בשנת 2020 הפך היישוב לשכונה של קרני שומרון. אל מתן אל מתן היא שכונה שהוקמה כמאחז. דרומית ל"מעלה שומרון", מעל אפיקו של נחל קנה. השכונה קרויה על שם יישוב בתקופת בית ראשון ששמו נזכר בחרסי שומרון,בפירוש דעת מקרא לרשימת גיבורי דוד, מוצעת האפשרות שזהו מקומו של ”יוֹשָׁפָט הַמִּתְנִי” (דברי הימים א' י"א, מג). ודומה פונטית לשמו של הכפר הסמוך אימאתין. היישוב הוקם בשנת 2000 על ידי קבוצת צעירים דתיים מיישובי האזור – מעלה שומרון וקרני שומרון. בשנת 2009 הוקם במקום בית כנסת ובעקבות עתירה לבג"ץ נגד הקמתו, בלא היתר בנייה כדין, הודיעה המדינה על אטימת המבנה ובג"ץ קיבל את עמדתה. המבנה נאטם ובמקביל החלו בהליכים להכשרת המבנה. בשנת 2012 הוחל בהסדרת המקום ככפר אמנים, בהתאם לתוכנית של ארגון אמנה ובנובמבר 2012 אושרה חוקיות היישוב. בשנת 2014 אישר המנהל האזרחי להוסיף 100 דונם משמורת נחל קנה אל שטחי היישוב. אל מתן הייתה שכונה ביישוב "מעלה שומרון" ובשנת 2020 שני היישובים צורפו כשכונות ברשות המקומית של קרני שומרון. בשנת 2022 החל פרויקט בנייה לבתי קבע בשכונה בהיקף של כ-250 יחידות דיור. ראשי המועצה +מס'ראש המועצהמספר כהונותשנות כהונה1גבי בוטבול11991-19942יהודה ליברמן21994-20033הרצל בן ארי22003-20134יגאל להב22013-20245יהונתן קוזניץ12024-מכהן אוכלוסייה מבנים ומוסדות 240px\|ממוזער\|בית הכנסת המרכזי בשכונה קרני שומרון 240px\|ממוזער\|הקניון ובניין המועצה המקומית בלב היישוב (לפני ההרחבה ב-2019) בכניסה לקרני שומרון נמצאים מרכז מסחרי "קניון השומרון", מועדון ספורט הכולל בריכת שחייה, מגרשי טניס, מגרשי כדור סל, כדור עף, ומגרש קט רגל, מתנ"ס. בקרני שומרון ישנם שני אזורי תעשייה: הראשון נמצא בגבעה המרכזית, וכולל בתי מלאכה, תעשייה קלה/זעירה ומפעל אלקטרוניקה. השני ממוקם צפונית ליישוב מעבר לכביש 55 וכולל מפעלי תעשייה, דפוס, צינורות פיברגלס, בית יציקה, תעשיות מתכת, ייצור תבלינים, בתי מלאכה ומוסכים, מפעל בטון ותחנת דלק. בקרני שומרון שלושה בתי-ספר יסודיים לציבור הדתי ובית ספר אחד לציבור החילוני (ברקאי, משואה, לפידים ורימו"ן בהתאמה) ושתי ישיבות-תיכוניות: ישיבת השומרון ו"הליכות עולם". כמו כן שוכנת ביישוב ישיבת ההסדר קרני שומרון. מאז שנת 1995 פועל ביישוב שבט צופים בשם "עמירים" על שמו של שמוליק עמיר. כמו כן קיימים חמישה סניפי בני עקיבא (בקרני שומרון, גינות שומרון, נווה מנחם, אלוני שילה ומעלה שומרון). קרקעות כאמור, הגרעין הראשון התיישב על שטח שבו היה, עד למלחמת ששת הימים, מחנה צבאי ירדני ואשר מוגדר כאדמות מדינה. מקורות פלסטיניים טוענים שלצורך הרחבת היישוב הופקעו 1,670 דונם מכפרים סמוכים: 713 דונם מג'ינספוט, 512 דונם מדיר איסתיא, 229 דונם מכפר לאקף, ו-216 דונם מחג'ה. בתוך תחומי קרני שומרון נמצא כרם הזיתים של משפחת ג'אבר מכפר לאקף השכן. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:השומרון: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1976	2024-08-19T09:19:31
ראמה (יישוב)	ראמה (בערבית: الرامة, תעתיק: א-ראמה) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל כ-5 קילומטרים מכרמיאל, בבקעת בית כרם (אל־שאע'וּר) בלב הגליל. שטח השיפוט שלה הוא 6,000 דונם. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1954. על פי הלמ"ס נכון לסוף 2021, כ-49.7% מתושבי כפר ראמה הם ערבים-נוצרים, עם מיעוטים משמעותיים של כ-31.4% תושבים דרוזים, ושל 18.7% תושבים ערבים-מוסלמים. היסטוריה ממוזער\|שמאל\|צומת הכניסה המערבית לראמה, כביש 85, ספטמבר 2023 ממוזער\|שמאל\|ראמה, אוגוסט 2023 החוקר האמריקני אדוארד רובינסון שביקר בארץ ישראל ב-1838 זיהה את היישוב רמה בנחלת שבט אשר כמקור שמו של כפר ראמה. נמצאה בו כתובת עברית מהמאה ה-3. בזיהוי היישוב הקדום הסתייע רובינסון בסרקופגים שמצא על גבעה הסמוכה לכפר. באתר התקיימה עיר חשובה בעת השלטון הצלבני בארץ ישראל. היישוב הנוכחי הוקם, לפי המסורת המקומית, במאה ה-17 והיה בין הכפרים הגדולים ביותר בגליל בתקופה העות'מאנית. אולריך יאספר זטצן תיאר את הכפר כעיירה עם בתים הבנויים היטב. במחצית השנייה של המאה ה-19 תואר הכפר כמכיל 60 משפחות נוצריות ו-60 דרוזיות. בשנת 1923 היה לכפר הראשון בפלשתינה-א"י שזכה במנהל עצמי (על ידי מועצת הכפר) מידי שלטונות המנדט הבריטי. לפי החלטת החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, עתיד היה הכפר להיכלל במדינה הערבית. באותה עת הכפר היה נוצרי ברובו (כאלף תושבים נוצרים), עם מיעוט דרוזי גדול. ב-30 באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נכבש הכפר ללא קרב על ידי יחידות של חטיבת גולני. ב-31 באוקטובר נכנסה לכפר יחידה אחרת והגלתה את הרוב המכריע של תושבי הכפר הנוצרים ואיתם גם פליטים שמצאו מקלט בכפר. המגורשים שהו מספר ימים במערות ובוואדיות סמוכים, אך ב-5 בנובמבר יצאה היחידה מן הכפר וב-6 בנובמבר חזרו התושבים הנוצרים אל בתיהם, ככל הנראה באישור צה"ל, אולם התושבים הארעיים שמצאו מקלט בכפר, לא הורשו לחזור אליו, והם עברו ללבנון. ההיסטוריון בני מוריס סבור כי פקודת הגירוש ניתנה בגלל תמיכתו הגלויה של הכומר יעקוב אל-חנא, מראשי העדה הנוצרית של הכפר, במפקד צבא ההצלה, פאוזי אל-קאוקג'י, ומציין גם את האפשרות שתושבי הכפר הדרוזים דחקו בצה"ל לגרש את התושבים הנוצרים. הכפר סופח לישראל בהסכמי שביתת הנשק ב-1949. בכפר השתכנו רוב עקורי איקרית ובירעם. שמן זית ראמה ידועה בתעשיית שמן הזית שלה. אולריך יאספר זטצן שביקר בכפר בשנת 1803 כתב שלכפר היה מטע זיתים גדול ממזרח לו שכלל 80,000 עצים. לכפר היו שייכים כרמי הזיתים הגדולים ביותר באזור. בימי מדיניות הקיצוב התנגדו תושבי הכפר בכוח להחרמת תוצרתם על ידי פקידי בית חרושת שמן. בעקבות זאת נעצרו עשרות מתושבי הכפר שהועמדו לדין בפני בית דין צבאי ונדונו למאסר. ב"על המשמר" נטען שהמחיר שנקבע לשמן זית היה נמוך במיוחד בגלל שמגדליו היו ערבים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 פעלו בכפר שישה בתי בד גדולים. פשע מאורגן ראמה היא המעוז של משפחת אבו לטיף הדרוזית, הנחשבת ארגון הפשיעה השני בגודלו במגזר הערבי. בראש ארגון הפשע עומד לטיף אבו לטיף, בן דודו של ראש המועצה. בדצמבר 2018 עתר ראש המועצה לבג"ץ על מנת שיורה למשטרה לחדול מפעולות שיטור ביישוב. בתשובתה פירטה המדינה שורת מעשי פשע חמורים שאירעו ביישוב במהלך 2018, ובהם רצח כפול, ירי אל ניידת משטרה, ומספר מקרים של השלכת מטעני חבלה. העתירה נדחתה על הסף בינואר 2019. באוגוסט 2021 נרצח בראמה סאהר אסמאעיל, מקורב לשר גדעון סער ומועמד ברשימת תקווה חדשה לכנסת, בעת שכיהן כיועץ שרת החינוך יפעת שאשא ביטון לענייני המגזר הערבי. באוגוסט 2023 הוגש נגד ראש המועצה שאוקי אבו לטיף כתב אישום בבגין שימוש לכאורה במעמדו כראש מועצת ראמה לצורך סיוע לקרובי משפחתו, בני משפחת הפשע אבו לטיף, בגביית פרוטקשן מבעלי מפעלים ביישוב. חינוך בית ספר ראשון הוקם בכפר בשנת 1884 ובית ספר נוסף הוקם בשנת 1913. בית ספר תיכון הוקם ביישוב ב-1956. בשנות ה-70 רשם התיכון אחוזי הצלחה גבוהים בבחינות הבגרות. באמצע שנות ה-70 עבר התיכון למבנה חדש. גאוגרפיה רובה של ראמה בנויה על מורדות ההר, כך שהכבישים בה תלולים יחסית. בדרום היישוב, סביב כביש 85 הישן, נמצא אזור מישורי יחסית, שהתפתח החל משנות ה-80 לאזור מעורב של מגורים ועסקים. בתחילת שנות ה-80 הוקמה בראמה שכונה חדשה במערב, המשמשת בעיקר למגורי מוסלמים. כן קיימת התפתחות מזרחה. אוכלוסייה כיום כלל האוכלוסייה בכפר ראמה נחשבת לערבית. עלפי הלמ"ס נכון לסוף שנת 2021, מנתה האוכלוסייה כ-7,750 תושבים, והורכבה מ: ערבים-נוצרים – 49.7% דרוזים – 31.4% ערבים-מוסלמים – 18.7% בראשית שנותיה של מדינת ישראל היוו הערבים הנוצרים רוב מוחלט (של כ-85 אחוז). לכפר גורשו הערבים המוסלמים מהכפרים כפר ענאן ואל-פראדיה שנחרבו לאחר מלחמת העצמאות. עם הזמן גדל שיעור הערבים המוסלמים ביישוב, בין השאר בעקבות הצטרפות בדואים מהר כמון. מכיוון שהמוסלמים הללו הגיעו מבחוץ, אין בידי המוסלמים קרקעות פרטיות. הערבים הנוצרים מתגוררים ברובם בדרום היישוב, בעוד הדרוזים מרוכזים יותר באזור הצפוני, שהוא גם האזור הגבוה יותר. המוסלמים מתגוררים בעיקר במערב היישוב, על אדמות שהוקצו להם בידי מינהל מקרקעי ישראל, בשנות ה-70. במהלך שנות ה-80 הייתה מתיחות רבה בין הדרוזים לערבים הנוצרים ביישוב.בשנים 2011–2015 אירעו ביישוב אירועי רצח רבים כתוצאה מסכסוך בין שתי משפחות דרוזיות. ראו גם אשכול יישובי בית הכרם קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-09-25T11:37:38
ראש פינה	ראש פינה (בכתיב מנוקד: רֹאשׁ פִּנָּה) היא מועצה מקומית במורדות הגליל העליון למרגלות הר כנען והעיר צפת ובסמיכות למועצה המקומית חצור הגלילית. נוסדה כמושבה ב-12 בדצמבר 1882 (ב' בטבת ה'תרמ"ג), ניסיון התיישבות קודם שהחל ב־1878 בשם גיא-אוני, נכשל, ובמקום נותרו 3 משפחות בלבד, אליהן הצטרפו החלוצים שהגיעו ממוינשט, רומניה. יחד, הם הקימו מספר בתים, בסמוך לכפר ג'עוני, ובהם התגוררו. כבר בשנים הראשונות נבנו בתים נוספים, גדולים יותר ובית כנסת, הידוע כיום כבית הכנסת העתיק של ראש פינה. קורות חיי התושבים מתועדים בכתבים רבים אשר זכו לעניין רב ופרסום, הן בחוגים האקדמיים והן בציבור הכללי. ראש פינה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. ראש פינה היא בין המושבות היהודיות הראשונות, שהוקמו בסוף המאה ה־19 (תקופת העלייה הראשונה), וההתיישבות בהן נמשכת ברציפות עד ימינו. על שמה של ראש פינה קרויות עיר בנמיביה וקבוצת התיישבות בארגנטינה. גאוגרפיה ראש פינה שוכנת בגליל העליון למרגלות הר כנען וממזרח לצפת, על הדרך העתיקה שקישרה בין צפת לטבריה בתוואי נחל ראש פינה. המושבה שוכנת בצומת דרכים מרכזי, וממנו מתפצלות דרכים צפונה לעבר עמק החולה, עמק עיון ולבנון, דרומה לטבריה ובקעת הירדן, ומזרחה לעבר רמת הגולן, קוניטרה ודמשק. המועצה שוכנת בסמוך לאזור מישורי יחסית, ובו קרקע המתאימה לחקלאות. בסמוך ליישוב שלושה מעיינות בוואדי ראש פינה. המועצה נמצאת בגובה של 300 מטר עד 500 מטר מעל פני הים. היסטוריה התיישבות יהודית ראשונית במקום בין ראשוני המתיישבים במקום היו יהודים שהגיעו מאלג'יר והשתקעו באזור בתחילת המאה ה-19. אחד מהם היה חכם שמואל עבו, שעלה לארץ ישראל ב-1817 ורכש 7,000 דונם בגליל מידי ערביי המקום, שעליהם עתידים היו להיבנות יישובים חדשים, ובראשם מה שלימים הפך לגיא אוני ואחר כך ראש פינה. גֵיא אוֹנִי ימין\|ממוזער\|250px\|ג'עוני במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל משנת 1880 ב-1875 רכש אליעזר רוקח מצפת, יחד עם אחדים מחבריו בני היישוב הישן, מחצית מאדמות הכפר הערבי ג'עוני, ששכן למרגלות צפת בסמוך לדרך צפת–טבריה, וב-1878 התיישבה במקום קבוצה של משפחות יהודיות מצפת. ביקורו השביעי והאחרון של משה מונטיפיורי בארץ ב-1875, עורר בצפת שוב גל של התארגנויות לשם התיישבות, לצורך שינוי אורח החיים והרחבת מקורות הקיום. הפעם הצליחה קבוצה אחת להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל. ב-1878 רכשה חבורה של 30 משפחות מבני צפת, מחצית מאדמות הכפר הערבי ג'עוני, כפר סמוך לצפת ששכן מזרחית לה. הם היו אשכנזים בני היישוב הישן בצפת, רובם המכריע ילידי הארץ, חלקם כבר דור שלישי, או כאלה שהגיעו לארץ בגיל צעיר מאוד. לפחות שבעה מהם ממשפחות הקשורות בממסד הרבני של העיר בראשות הרב שמואל הלר, ראש הקהילה, שתמך במהלך לצד שותפיו להנהגה. המתיישבים קראו ליישוב החדש בשם גיא אוני, בדומה לצליל שמו של היישוב הערבי. המושבה הוקמה שבועות מספר לפני הקמת המושבה פתח תקווה בידי מתיישבים מירושלים ומכאן שהיא המושבה היהודית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל בתקופה המודרנית. מטרת המתיישבים הייתה שינוי אורח חייהם – מהתבססות על כספי החלוקה לפרנסה מעבודת אדמה. אולם עקב בצורת, רעב, מחלות (כולל דבר שחיסל את העדר), העדר ניסיון מקצועי-חקלאי ומחסור במזומנים, נקלעו המתיישבים מהר מאוד לקשיים גדולים, ואילצו את המתיישבים לנטוש את המקום. הפניות הנואשות שלהם לעזרה כספית, שתאפשר להם לצלוח את התקופה הראשונה, לא נענו. גם קריאות פומביות לעזרה, כמו המנשר החתום על ידי 30 בתי אב של מייסדי גיא אוני, מגובים בחתימת בית הדין של צפת, שבראשו ישב הרב שמואל הלר, שפורסם בעיתונות העברית של התקופה, לא הועילועתון הצפירה 23.7.1878. .הם נתקלו באדישות מצד הציבור היהודי ומוסדותיו מחוץ לישראל, גם אלה שהטיפו לפרודוקטיביזציה. אם כי זכו לעזרה מתושבי ג'עוני הערבים, שנתיים של ניסיונות החייאה שלא צלחו, הותירו במושבה רק משפחות צפתיות ספורות שלא ויתרו על היאחזותן באדמה. למרות כל קשיי הקדחת והבצורת נותרו שלוש משפחות – פרידמן, קלר, שוורץ. כל השאר, מיואשים, חזרו לצפת, שם זכו ליחס עוין מהתושבים בעקבות הסכסוך האידאולוגי המר שפרץ על עצם היציאה מצפת התורנית, הנסמכת על כספי החלוקה, והקמת יישוב חקלאי שאמור לחיות על תוצרתו. הם מכרו את אדמותיהם לקבוצת המתיישבים החדשה שהגיעה ממוינשט שברומניה והקימה גרסה מחודשת למושבה ואף שינו את שמה ל'ראש פינה'. ראש פינה בשנת 1882, לאחר קונגרס פוקשאן, הקונגרס הראשון מעולם של חובבי ציון, שהתקיים ברומניה, החליטה קבוצת 30 משפחות של חסידות בוהוש מהעיר מוינשט שבחבל מולדביה ברומניה, לעלות לארץ ישראל ולעסוק בחקלאות. הם שלחו את נציגם דוד שוב, אליו הצטרף דוד בוקששתר שהיה בעל ניסיון בעבודת אדמה, לאתר מקום מתאים להתיישבות. לאחר רכישת האדמות, בתמוז תרמ"ב (1882) הגיעה ארצה קבוצת חלוץ בת חמש משפחות, בתוכן ברוך ואביו יצחק גולדרינג, זאב בן שמעון בלום, אברהם בן שלום רוטברג וגרשון בן שבח גולדמן, שהצטרפו בצפת לדוד שוב. ב-24 ביולי 1882 רכש דוד שוב, כנציג "חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה", את הקרקעות שהיו חלק מאדמות גיא אוני ואדמות נוספות מהכפר ג'עוני. בחודש אוגוסט 1882, יצאה האוניה "תטיס" מנמל גאלאץ ועליה עשרות משפחות נוספות. במהלך ההפלגה פרץ סכסוך על רקע דתי בין הנוסעים (יהודי מוינשט הקפידו יותר במצוות הדת מיהודי גאלאץ) ולכן נפרדו הקבוצות. מרבית יוצאי מוינשט ירדו בחוף ביירות, ובמסע רגלי יצאו עם חמורים ופרדות הגיעו לצפת ומשם יצאו לגיא אוני. משהגיעו הם החליטו לשנות את שם המקום לראש פינה, לפי הפסוק מ: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". שינוי השם רמז על כוונתם להניח אבן פינה ולבנות מחדש את ההתיישבות במושבה, וכן סימל את ההתגברות על כישלון ההתיישבות הקודם. יתר העולים המשיכו עם האונייה לחיפה ובהמשך ייסדו את המושבה זכרון יעקב. המתיישבים עלו לאתר בב' בטבת תרמ"ג (12 בדצמבר 1882). השלטונות הטורקיים אסרו על בניית מבנים חדשים במושבה, ולכן נאלצו העולים להמשיך ולחיות בבתים שנותרו מהכפר הערבי, ובאוהלים שהוסיפו. המתיישבים שלא היו בעלי רקע חקלאי סבלו מאוד מקשיים רבים ובנוסף גם ממצוקה כספית. המגורים נבנו בחלקה העליון של המושבה, בצפיפות גדולה בסמיכות לכפר ג'עוני, במקום הקרוי כיום 'הרחוב העליון'. ימין\|ממוזער\|220px\|בית הכנסת הישן בראש פינה (נוסד 1885) בראשית הדרך הם נתקלו בקשיים דומים, כמו קודמיהם הצפתים, ונאלצו לבקש עזרה. בניגוד לדימוי השכיח בספרות של דיכוטומיה בין היישוב הישן לאנשי העלייה הראשונה, הציונית, בצר להם גם חלוצי העלייה הראשונה לא בחלו בפנייה אל גופים אולטרה-אורתודוקסים כמו הפקידים והאמרכלים של אמשטרדם, המזוהים כל כך עם שיטת החלוקה. הפנייה הראשונה לפקוא"מ הייתה סמוך להגעתם לגלילSCUA, OTM: hs.Ros.PA 25:31, מכתב של וועד המושבה מיום ה' בחשוון תרמ"ג (18.10.1882). ושנה לאחר מכן פנו שוב. גם מתיישבי ראש פינה נתמכו ברבני צפת והכסף הועבר אליהם דרך מנהיגה הקשיש של צפת, הרב שמואל הלר. ב־1883 נחלץ הברון רוטשילד לעזרת אנשי ראש פינה, שהייתה מהמושבות הראשונות אותן לקח תחת חסותו. בתמורה להעברה לבעלותו של כל האדמות ומבני המושבה, דאג הברון להמשך קיומה ובניינה, ולתשלום כל החובות שנצברו. הברון דאג לבניית בית מגורים מרווח לכל משפחה, ולתפעול שירותים שונים במושבה, כדוגמת מורה, רופא, שו"ב ורב. ניהול המושבה היה בידי פקיד מטעם הברון. במהלך השנים הוקמו בראש פינה בית כנסת (1887), בית ספר (בית הספר העברי-לאומי הראשון בגליל) שהוקם ב-1899 על ידי יצחק אפשטיין, מפעל לייצור חוטי משי, יקב, בית בד, בית המלון הראשון בגליל, ועוד. בראשית המאה ה-20 הייתה ראש פינה המושבה הרביעית בגודלה בארץ ישראל. בשנת 1900, בעקבות כישלון שליטת פקידי הברון, וסכסוכים רבים שהתגלעו בינם לבין האיכרים, העביר הברון את המושבה לחסות חברת יק"א, שהייתה כפופה לברון הירש. במהלך מלחמת העולם הראשונה נסלל כביש חדש מהמושבה לצפת (כחלק מכביש טבריה–צפת, כיום כביש 8900), שהחליף את דרך העפר שעלתה בתוואי נחל ראש פינה בשיפוע תלול למדי. סמוך למושבה נסללה דרך נוספת לכיוון דמשק, ואבן זיכרון עות'מאנית הוצבה בסמוך לצומת הדרכים בכניסה לראש פינה. אזור המושבה נכבש על ידי הצבא הבריטי בשלהי ספטמבר 1918 במסגרת המערכה לכיבוש צפון ארץ ישראל, סוריה ולבנון. תקופת המנדט הבריטי 220px\|ממוזער\|רחוב בראש פינה, 1937 לאחר מלחמת העולם הראשונה, עברה רמת הגולן לשליטת המנדט הצרפתי על סוריה. קו הגבול נמתח לאורך נהר הירדן, ובראש פינה הסמוכה לקו הגבול החדש נבנתה תחנת משטרה אזורית ותחנת מכס (מבנה המשטרה משמש גם כיום את משטרת ישראל). המושבה שימשה כישוב המרכזי באזור, וכמרכז אזורי של המושבות והיישובים השונים שנוסדו. ב-1920 שימשה המושבה כבסיס הפעולה ליוסף טרומפלדור וחבריו. בשנת 1921 נתגלו ליד ראש פינה שרידיו של בית הכנסת המפואר בחורבת שורה. חלק ממשקוף בית הכנסת שולב בבית של משפחת לוי. בשנות השלושים פעל בה הפרופסור גדעון מר שעסק בחקר להדברת מחלת המלריה. בהמשך שימשה המושבה כבסיס להברחת יהודים מסוריה במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בראש פינה שהתה גם פלוגת העבודה של בית"ר ממנה יצא עולה הגרדום הראשון שלמה בן-יוסף. ב-1924 עברה המושבה לחסות חברת פיק"א. לאחר קום המדינה עם הקמת מדינת ישראל מסרו הבריטים לערבים את משטרת ראש פינה ומחנות צבא נוספים באזור. ב-26 באפריל 1948 התארגן כוח מעורב של אנשי אצ"ל מראש פינה ואנשי הגנה ובפעולה משולבת השתלטו על בניין המשטרה וכן על מחנה "פילון" הסמוך (מחנה צבאי אשר שימש את חיל-הספר הבריטי). תושבי ג'עוני (שמנתה כ־1,300 תושבים, יותר ממספר תושבי ראש פינה), שחששו מנקמת יהודי ראש פינה וקיוו שהסורים יכבשו את האזור, עזבו ברובם את היישוב ונדדו צפונה. אלו מתוכם שרצו להישאר שוכנעו אף הם לעזוב את היישוב ליישובים אחרים באזור, נחשבו כנפקדים ולא התאפשר להם לחזור לבתיהם. רוב תושבי ג'עוני מצאו עצמם במחנות פליטים בלבנון. איכרי המושבה החלו לעבד את אדמות ג'עוני הנטושות והשתמשו בחלק מבתי הערבים. אל שאר הבתים נכנסו עולים חדשים וחיילים משוחררים. ראש פינה, שמנתה כ-350 נפש במאי 1948, קלטה כ-150 תושבים נוספים במהלך 1948–1949 ומספר דומה של עולים בתחילת שנות ה-50. בשנת 1970 היו בה כ-850 תושבים. במהלך שנות ה־50 הוקמה מעברה גדולה בסמוך למושבה, שהפכה במשך הזמן לחצור הגלילית, אך למרות הסמיכות הגאוגרפית שני היישובים נפרדים לגמרי. שמאל\|ממוזער\|250px\|בתי ראשוני מתיישבי ראש פינה בשלג במהלך הסופה במזרח התיכון בדצמבר 2013 מושבת הראשונים 150px\|ממוזער\|שמאל\|בול משנת 1962 שהונפק לרגל 80 שנה למושבה, בעיצובם של האחים שמיר בתי הכפר ג'עוני נהרסו בראשית שנות ה-60, למעט מבנה אחד המכונה 'הבית האמריקאי' הניצב גם כיום בחלקה העליון של המושבה. במהלך השנים גם החלק הישן של המושבה ננטש ונהרס בחלקו, בעקבות מעבר התושבים לחלק החדש יותר. בין שנת 1964 לתחילת שנות ה-70 התיישבו מספר צעירים במבנים אלו שבמעלה ההר, בהם היו הצלם אבי נוה, המוזיקאי אלי מגן, הצייר והסופר לוליק (אריה אקשטיין), גדעון ונילי לביא, יוסף ספרא וחבורת "בית הספר לעצמיותו של האדם" שישבו ב"מלון אלתר שוורץ" ובסביבתו, בתמיכה מסוימת של ועד המושבה. הקבוצה הייתה קומונה אנרכיסטית היפית שהתגוררו במבנים ללא אספקת חשמל ומים, והתפרקה כעבור מספר שנים. הקבוצה מונצחת בתערוכה המוצגת כיום בבית מר. בשנות ה-80 הגיע גל נוסף של אנשי רוח למושבה ובהם איש מצפן לשעבר והמתרגם אריה בּוֹבֵּר, אלן רדנר חסידו של גורדייף ודרורה חבקין. ב-1978 הוקמה ביוזמתו של יגאל אלון, נכדו של אלתר שוורץ ממייסדי ראש פינה, העמותה לשחזור "מושבת הראשונים", במטרה לשחזר את המושבה הישנה. מטרת העמותה – להסב את האתר למרכז חינוכי ותיירותי. בשנת 1983 הכריז שר הפנים יוסף בורג על הגרעין הישן של המושבה כאתר לאומי. התוכנית לשימור ושחזור אתר הראשונים הוכנה על ידי האדריכל קלמן כ"ץ בעבור הקרן הקיימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות והמועצה המקומית של ראש פינה. הוחלט לשקם את רחוב החלוצים ולשחזרו בקפידה כפי שהיה. מרבית אתר השימור הושאר בתבניתו המקורית והוא למעשה מעין מוזיאון פתוח הכולל את הרחוב העליון אשר נבנה על ידי החלוצים ומקיף את בתי הפקידות וגן הברון המפורסם. שופץ בית הרופא, נפתח מוזיאון לתולדות היישוב וההתיישבות בגליל העליון, נוסד ארכיון ראש פינה ומבנים ישנים הפכו לצימרים. בראש פינה קיימת מדרשת טיולים העוסקת בהנחלת ההיסטוריה של הגליל ומורשתו בתקופות השונות של ההתיישבות ובלימוד סביבתי באמצעות ימי עיון, טיולים ופעילויות חינוכיות. המדרשה יושבת באתר השחזור ומתפעלות אותה בנות שירות המדריכות במושבה ובאתרים ונקודות טבע באזור. אוכלוסייה 250px\|ממוזער\|הנוף ממצפה נמרוד כיום מספר החקלאים במושבה מצומצם, והעוסקים בחקלאות שוכנים בעיקר בשכונת "הרחבה א" ו"הרחבה ב'", שהוקמו כאגודות שיתופיות. המושבה זוכה לתיירות חוץ ופנים הודות למספר רב של צימרים, חדרי אירוח ואתרי בילוי ופנאי. בכניסה למושבה ישנם מספר מרכזים מסחריים המספקים שירותים למרחב היישובים הסובב אותה. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת 2019 השכר הממוצע לחודש של שכיר בראש-פינה עומד על 12,343 ש"ח (לעומת הנתון הארצי – 11,906 ש"ח) ואילו ההכנסה החודשית הממוצעת של עצמאי בראש-פינה עומדת על 7,481 ש"ח (לעומת הנתון הארצי – 10,208 ש"ח). בראש פינה יש בית ספר יסודי לכיתות א' עד ו' הקרוי בית החינוך וילקומיץ' ללימודי שדה וקהילה על שם המורה שמחה וילקומיץ, שהיה המורה בבית הספר הראשון של המושבה. בבית הספר לומדים כ-220 תלמידים והוא בית הספר העברי הראשון שנוסד בגליל. תלמידים בגילאי חטיבת הביניים ובית הספר התיכון של ראש פינה לומדים מחוץ ליישוב, בבתי ספר מאזור אצבע הגליל: אורט-חצור הגלילית, בית הספר עמק החולה בכפר בלום, בית הספר הדמוקרטי עינות ירדן בקיבוץ עמיר ובית הספר הר וגיא שבקיבוץ דפנה. אזכורים בתרבות 250px\|ממוזער\|ראש פינה הישנה הסופרת שולמית לפיד תארה את חיי החלוצים במושבה בספרה "גיא אוני". השיר "יוצא לאור" אשר נכתב והולחן על ידי אהוד בנאי נכתב על הוואדי שנמצא במושבה ומוביל לעיר צפת. מועצה מקומית יהודה ברנשטיין חבר המועצה הראשונה וראש המועצה הראשון יעקב רובינשטיין משנת 1949 דב גולדשטיין מינואר 1962 משה זרחיה מ-29 באוגוסט 1965 הרמן הרשקוביץ מ-1 בדצמבר 1965 עד 1974 יורם מאירי – בין השנים 1974–1978 צבי רסקי – בין השנים 1978–1993 אהרון ברנזון – ביו השנים 1993–2000 אביהוד רסקי – בין השנים 2000–2018 מוטי חטיאל – החל משנת 2018 בינואר 2010 ביקרה במוינשט משלחת של מועצת ראש פינה על מנת לייסד קשרים ולחתום על ברית ערים תאומות. ראו גם נחל ראש פינה מצפה נמרוד לקריאה נוספת ממוזער\|ראש פינה בבול ישראלי משנת 1971 אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א': ייסוד המושבה ראש פינה, זכרונות דוד שוב, 1882–1883, פרק מ"ד, עמ' 493–514. מחיי המתיישבים בראש פינה, זכרונות יעקב בנדל, 1883–1890, פרק מ"ה, עמ' 515–522. משה דוד שוב, זכרונות לבית דוד שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והיישוב, תרצ"ז. ראש פינה בת מאה (תרמ"ב - תשמ"ב) עורך דוד יניב, הוצאת המועצה המקומית ראש פינה תשמ"ג-1983. הברון והמושבות: ההתיישבות היהודית בא"י בראשיתה, רן אהרנסון, 1990 רן אהרנסון, 'ראש פינה', בתוך: לכו ונלכה - סיורים במושבות הראשונות, 2004, עמ' 321–342 שולמית לפיד, גֵיא אוֹני - רומן, הוצאת כתר 1982. סיפור העלייה הראשונה על רקע היסטורי אותנטי. שולמית לפיד, חוות העלמות, כתר הוצאה לאור אהרון אבן חן, מסע לשנת תרל"ח, בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972 ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי, קריית ביאליק: אח, תש"ס ראש פינה בת מאה ושלושים, תשע"א קישורים חיצוניים אתר מועצת "ראש פינה" על ייסודה של ראש פינה ותקרית הדמים שאיימה להחריבה, גאלת הקרקע בגליל, אתר משפחת עבו אתר השחזור של ראש פינה הישנה אתר בית החינוך וילקומיץ' ללימודי שדה וקהילה ראש פינה באתר "ישראל נגלית לעין זאב גלילי, על ימיה הראשונים של ראש פינה1 במאי 2009 ראש פינה הצעירה, 1913, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הערות שוליים * קטגוריה:מושבות קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:הגליל העליון: יישובים קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1882 קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות	2024-10-09T08:42:29
ריינה	רֶיינַה (בערבית: الرينة) היא מועצה מקומית ערבית בישראל, השוכנת בגליל התחתון, בסמוך לנצרת. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1968. רוב תושביה הם ערבים-מוסלמים ומיעוטם ערבים-נוצרים. אוכלוסייה ודת נכון ל-2020 (על פי הלמ"ס): כ-84% מתושבי ריינה הם ערבים-מוסלמים, ועמם כ-15% ערבים-נוצרים. היסטוריה ואישים ריינה הוא כפר עתיק יומין, המיושב על ידי ערבים שרובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. המקום היה ככל הנראה מיושב בימי קדם, ויש המזהים בו את היישוב הקדום אבל המוזכר בתלמוד (עירובין פז, ע"א), שממנו הזרימו מי שתייה ליישוב העתיק ציפורי. רוב התושבים במקום התפרנסו בעבר רק מחקלאות אך בהדרגה חל שינוי ובמאה ה-21 מתפרנסים רוב התושבים מעבודות בניין לסוגיהן. ביישוב שוכנים ארבעה בתי ספר יסודיים, שני בתי ספר תיכון ממלכתיים ובית ספר פרטי הכולל כיתות מגן חובה עד י"ב. ילידת הכפר, ז'נאן בסול, הייתה הכתבת הכלכלית הערבייה הראשונה בישראל בעיתון TheMarker. המשוררת דארין טאטור מתגוררת אף היא בכפר. קבוצת הכדורגל המקומית, מכבי בני ריינה, עלתה לליגה הלאומית בשנת 2021 לראשונה. בשנת 2022 היא עלתה לליגת העל בכדורגל בפעם הראשונה בתולדותיה. ג'מיל בסול הוא יו"ר המועצה המקומית, במועצה 11 חברים. עדנאן אנור בסול כיהן שתי קדנציות (1998-2003 + 2008-2013) כיו"ר המועצה המקומית ריינה והוא גם אחיו של יו"ר המועצה הנוכחי. גאוגרפיה עד שנת 1927 שכן היישוב צפונית לכביש נצרת, אך בעקבות רעידת אדמה שפקדה את המקום באותה השנה, עברו תושבי הכפר למיקום הנוכחי, דרומית לכביש. נחל ציפורי, שזורם לקישון, מתחיל את דרכו בריינה. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-09-23T07:45:21
רכסים	רְכָסִים היא מועצה מקומית במחוז חיפה, הממוקמת בעמק זבולון, כ־5 ק"מ מדרום־מזרח לחיפה, מצפון לכפר חסידים ומדרום לאבטין. היישוב מונה כיום כ־14,300 נפשות, ורוב אוכלוסייתו כיום היא חרדית. תולדות היישוב ראשיתה של רכסים בשתי מעברות שהוקמו בכפר חסידים בשנת 1950. בעת ההחלטה להקים את המעברות בשנת 1950, הוחלט על הקמת מעברה ל-150 משפחות בכפר חסידים וכבר באוקטובר 1950 התגוררו במעברה משפחות עולים. העולים התגוררו במעברה בצריפונים, בדונים ואוהלים. בפברואר 1951 הוחלט על הקמת מעברה נוספת בכפר חסידים. בשנת 1952 הוקם במקום שיכון על ידי חברת רסקו עבור משוחררי צה"ל מכפר חסידים. בשנת 1954 הוחל בבניית שיכון נוסף, של חברת משכנות, על רכס סמוך לשכון רסקו. גם חברת שיכון ההסתדרותית החלה בבניית שיכון משלה במקום, על הרכסים דרומית מזרחית לכפר חסידים, צפונית לקריית טבעון. שיכונים אלו נבנו לצורך פינוי המעברות בכל אזור חיפה, אולם בגלל התנגדות תושבי מעברות אחרות שוכנו בהם רק מעטים. בשנת 1955 עברה ישיבת כנסת חזקיהו לכפר חסידים, לאדמות אותם קנה הרב נח שמעונוביץ. הישיבה התחילה את דרכה בחמישה צריפים שהוקמו על ידי הכפר ותורמים של הישיבה. בתחילת 1956 חוברו השיכונים לרשת החשמל. בסוף שנות ה-50, רוב תושבי שיכון רסקו היו חילונים, בעוד השיכון של משכנות היה דתי. בשיכון רסקו היה בית ספר יסודי ממלכתי ובשיכון משכנות היה בית ספר ממלכתי דתי. ברכסים לא היה בית ספר תיכון והתלמידים שבקשו ללמוד בתיכון נסעו לקריית טבעון. ביישוב היו עולים ממגוון של מדינות, בהם מיוצאי הודו. בשנת 1962 הגיעה האוכלוסייה במקום ל-2600 נפשות, והתוכנית הייתה להגיע ל-12,000. בשנת 1965, היו ברכסים 14 בתי כנסת: ארבעה בתי כנסת אשכנזיים, שלושת תימניים, שלושה בנוסח מרוקו, שניים של יהודי הודו, אחד תוניסאי ואחד עיראקי, שהיו ברובם הגדול במבני קבע בשכונת משכנות. בסוף שנות ה-60 נבנה מבנה קבע לבית הכנסת בשיכון רסקו. באמצע שנות ה-60 הוקם ברכסים סמינר של בית יעקב. בשנות ה-60, תושבי המקום היו בעיקר עולים, במעמד סוציואקונומי נמוך. רובם עבדו מחוץ ליישוב, בחיפה ובמפרץ. כמחצית התושבים היו בטיפול לשכת הסעד. לטענת ראש המועצה, המקום היווה פתרון דיור זמני לחסרי אמצעים, עד שיוכלו לאסוף מספיק כסף לעבור לדירה בחיפה. בסוף שנות ה-60 הוחל בהקמת מערכת ביוב מרכזית ומרכז מסחרי. בתחילת שנות ה-70 הוחל בהקמת 80 יחידות דיור ברכסים לאחר שבמשך כעשור לא הייתה בעיירה בנייה חדשה. החל משנות ה-90 החל תהליך התחרדות מואץ ביישוב. בשנת 1995 סער היישוב כשנסגר בית הספר החילוני האחרון "זבולוני" ותלמידיו עברו לבית הספר הסמוך בנשר. כתוצאה מהתהליך עזבו תושבי היישוב החילונים והיישוב הפך לחרדי לכל דבר. ביישוב התפתחו קהילת "חיי תורה" בהנהגת הרב יוסף ברנדייס ורב היישוב, הרב יעקב מאיר זוננפלד, וקהילה ספרדית בהנהגת הרב משה תנעמי, רבה של קהילת "אור חדש". בני הקהילה החרדית מורכבים מהזרם הליטאי, הספרדי והתימני. ברכסים יש גם קהילה גדולה של חוזרים בתשובה. בתחילת אוגוסט 2019 אישרה הוועדה מחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז חיפה תוכנית מתאר שתגדיל את אוכלוסיית היישוב עד ל-35 אלף תושבים בעתיד. 250px\|ממוזער\|שמאל\|אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל בני כפר חסידים ורכסים המועצה המקומית באפריל 1956, בעת שבשיכונים התגוררו כ-1500 נפשות, הוחלט שהמקום יוכרז כמועצה מקומית וביולי 1959 כוננה המועצה. בסוף 1960 התקיימו לראשונה בחירות למועצה המקומית. לקראתם, נרשמו בחורי הישיבה כתושבי המקום לאחר פנייה לבית המשפט שכפה על המועצה לרשום אותם כתושבים. תשעת הנציגים שנבחרו כללו ארבעה נציגים של ההסתדרות, ארבעה נציגים של החזית הדתית ונציג אחד של חרות. הנציג הרביעי של המועצה נכנס למועצה על חודו של קול, ותוצאות הבחירות בוטלו בעקבות ערעור לבית המשפט על כשרות של קול אחד בבחירות. בבחירות בשנת 1965 זכה המערך בחמישה מנדטים והחזית הדתית קיבלה ארבעה מנדטים. בבחירות בסוף 1973 זכה המערך בחמישה מתוך תשעה מנדטים. המפד"ל קיבלה שני מנדטים ורשימת למען רכסים קיבלה שני מנדטים. בשנת 1978 התחלקו המנדטים באופן שווה בין המערך, הליכוד והחזית הדתית. בשנת 1993 מונה לראשונה ראש מועצה מהמגזר החרדי, משה טוויל, עקב פסילתו (בעקבות תקלה טכנית בהגשת המועמדות) של המועמד הדתי מטעם הליכוד, יעקב ישראל. מבנה היישוב רכסים בנויה על ארבע גבעות (עם תכנון לגבעה החמישית – גבעת הפרסה), וזהו מקור שמה. בגבעה א' הוותיקה נמצאות השכונות: משכנות, שיכון רסק"ו, קריית אור חדש וישיבת כנסת חזקיהו. בגבעה ב' נמצאות השכונות: הוורדים, לב אליהו, גבעת החרובים ובני תורה. גבעה ג' נמצאת בתהליך בנייה ואכלוס חלקי ונמצא בה בית הספר תשב"ר הרב, בית ספר יסודי לבנות אוהל שרה, בית ספר יסודי לבנים יקרי רכסים, תיכון רכסים לבנות. בגבעה ד' נמצאות השכונות בנה ביתך ונוף הרכס. מצפון ליישוב במעלה ההר קיימת בריכת אור חדש ובסמיכות אליה בית ספר לילדים בעלי מוגבלויות "צוהר לטוהר". ביישוב מספר נקודות ציון, כגון כיכר המועצה, כיכר מרן, וגן האונייה. בכניסה ליישוב מרכז מסחרי קטן, הכולל מספר חנויות ומוסכים. בכפר חסידים הסמוך ליישוב קיימת צרכניית מזון גדולה. בכניסה לרכסים בסמוך לגבעה ב' קיים אזור מסחרי זעיר. ב-2011 הוקם סופרמרקט ברחוב הכלניות וכן בכיכר המועצה, כמו כן קיים מרכז מסחרי ברכסים שם נמצאים קופות חולים ובתי מרקחת. ראשי המועצה 1966–1980: סלים ארבילי 1980–1988: עובדיה שלמה 1988–1993: יעקב ישראל 1993–2003: משה טוויל 2003–2008: יצחק רייך 2008–2013: דן כהן 2013–2018: יצחק רייך 2018–2024: דן כהן 2024-: יצחק רייך רבני היישוב הם הרב האשכנזי הרב יוסף ברנדייס והרב משה תנעמי שכיהן בעבר כרב הספרדי ביישוב. רבנים נוספים בולטים המתגוררים ביישוב הם יעקב מאיר זוננפלד המכהן גם כראש ישיבת כנסת חזקיהו לצעירים - אב"ד ק"ק חיי תורה, הרב יצחק שכטר - רב השכונות הצפוניות, ורבני ישיבת כנסת חזקיהו: הרב יהושע מן, הרב עובדיה ברוידא והרב מרדכי חייקין. מוסדות חינוך ישיבת כנסת חזקיהו אשר נוסדה ב-1949 בזכרון יעקב על ידי הרב נח שימנוביץ בעצת החזון איש, וב-1955 קבעה את משכנה ברכסים. לצד הישיבה פועלת ישיבה קטנה, תחת אותו שם. קהילת חיי תורה מוסדות לציבור הליטאי, הכולל, תלמודי תורה לבנים, בתי ספר לבנות וגני ילדים. יקירי רכסים מוסדות לציבור הספרדי אשר נמצא ביישוב הכולל תלמוד תורה לבנים (יקירי רכסים) ובית הספר לבנות (אוהל שרה) ושתי ישיבות קטנות לצעירים: ״אוהלי שמואל״, ״תורת אבות״. "ישיבת רכסים" בראשות הרב אליהו ציון סופר. קבעה את משכנה בקריית אור חדש בשנת תשס"א, לאחר שעברה מטלזסטון שם הוקמה כשנתיים קודם. "ישיבה לצעירים" בראשות הרב חן תלמוד תורה "תורת חיים" בית חינוך לבנות "בת מלך" תיכון בנות "ממגד גבעות" נתוני אוכלוסייה גלריית תמונות ראו גם ישיבת כנסת חזקיהו כפר חסידים קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951 קטגוריה:יישובים חרדיים בישראל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה קטגוריה:עמק זבולון קטגוריה:כפר חסידים	2024-05-26T02:11:09
רמות השבים	רָמוֹת הַשָּׁבִים הוא כפר שיתופי במועצה אזורית דרום השרון הנמצא מדרום למחלף רעננה דרום המחבר בין כביש 4 לכביש 531. היישוב נמצא בין ארבע ערים: הרצליה, רעננה, כפר סבא והוד השרון, והמושבים גבעת ח"ן וכפר מל"ל. היסטוריה רמות השבים נוסד ב-19 בנובמבר 1933 על ידי יהודים שנמלטו מגרמניה במסגרת העלייה החמישית. מאפייני דמוגרפיית המתיישבים חייבו מבנה ארגוני חדשני. המתיישבים ברמות השבים היו שונים ממתיישבי מרבית המושבים והקיבוצים במספר מאפיינים: רובם היו מבוגרים יחסית, עם ילדים, בעלי מקצועות חופשיים, ללא ניסיון בחקלאות וחפים מאידאולוגיה סוציאליסטית. בין המייסדים הראשונים היו 29 סוחרים, 17 רופאים, בעלי מקצועות חופשיים נוספים וחקלאי אחד, הם פעלו להקמת מבנה ארגוני מיוחד כמענה למאפייני האוכלוסייה. המתיישבים בחרו לעסוק בחקלאות, הם היו בעלי אמצעים כספיים בזכות הסכם העברה (ה"טרנספר"), ללא תנועה מיישבת שתתמוך בהם, ולא קיבלו קרקעות מהקרן הקיימת לישראל. לאור נתונים אלו, להקמת יישוב שיתקיים רק מחקלאות נדרשה רמת שיתוף פעולה גבוהה, אך לא גבוהה מדי. בהתאם, בחרו המייסדים את המבנה הארגוני לכפר. ממוזער\|מראה הכפר ב-1 במאי 1937 את הפתרון הארגוני מצאו בתורתו של דייוויס טריטש. טריטש ליווה את תושבי רמות השבים ואף חיבר את המנשר הראשון שהציע לעולי גרמניה להצטרף ליישוב. תוכניתו מומשה בעזרתו של אריך מוזס. מלכתחילה הוקמו בנפרד וועד הכפר שדאג לנושאים המוניציפליים, וקואופרטיב חקלאי בשם אל-על. המבנה הארגוני הייחודי של רמות השבים, "כפר שיתופי", אומץ על ידי יישובים רבים של האיחוד החקלאי. בזכות הסכם הטרנספר יכלו המייסדים לרכוש אדמות, לבנות בתים מודרניים ולממן את הקמת הקואופרטיב שדאג לכל נושאי החקלאות. כמעט כל התושבים גידלו תרנגולות, בודדים עסקו גם בגידול ירקות, והיו גם רפתן אחד ובעל מלון אחד. קואופרטיב אל-על תמך בלולנים ותחומי פעילותו כללו הקמת מחסן תערובת ומדגרה, רכישה מרוכזת של מזון לעופות והפצתו למשקי החברים, שיווק משותף של הביצים והעופות ושכירת מדריך מקצועי בעל ניסיון בגידול עופות. בשונה ממושבים, לא הונהגה ערבות הדדית, אבל החברים עזרו לחבריהם כמו בנשיאה משותפת בהפסדים שנגרמו למספר משקים ממגפת הניוקאסל שחיסלה לולים שלמים. הוועדה המייסדת בעידודם והדרכתם של מוזס וטריטש התארגנו ארבעה עולים מגרמניה ("הוועדה המייסדת") ומכספם הפרטי רכשו 300 דונם, קנו חומרי בניין להקמת כ-30 משקים ולהזמנת אפרוחים – מבלי שהיו להם מועמדים להתיישבות. הארבעה אפילו חתמו על שטרות מבלי שהיה להם כל כיסוי. הם היו משוכנעים שיש להתחיל בעשייה בשטח עוד לפני ההכנות הארגוניות והמשפטיות. הם פעלו במהירות: בסוף ספטמבר 1933 החליטו ארבעת חברי הוועדה המייסדת להקים כפר וכבר ב-31 בדצמבר באותה השנה נקלטו בכפר האפרוחים הראשונים. במבט לאחור, במלאת עשור לרמות השבים התייחס אחד מחברי הוועדה המייסדת "לקלות הדעת הפנטסטית" שבה לקחו על עצמם ארבעת היוזמים התחייבויות גדולות ללא כיסוי. תרבות מיום היווסדה העלתה רמות השבים על נס את חשיבות התרבות בחיי הקהילה. כבר בשנים הראשונות התקיימו בכפר נשפי פורים מושקעים, חוג דרמטי, הרצאות בתחומים רבים וקונצרטי תקליטים. לכבוד הקמת התזמורת הפילהרמונית בדצמבר 1936 הגיע לארץ המנצח הדגול ארטורו טוסקניני. בביקורו ברמות השבים טוסקניני התרשם מאוד מכך שהתושבים, אחרי יום עבודה מפרך, התכנסו במחסן התערובת של אל-על לשמיעת קונצרטי תקליטים. בעקבות זאת יוזמי הקמת התזמורת הפילהרמונית העניקו למנצח הנודע חלקת פרדס ברמות השבים. על חלקה זו הוקם ב-1939 בית העם של הכפר. לאחר הקמת המדינה עם סיום מלחמת העצמאות צורפו ליישוב מקצת מאדמות הכפר אבו כישכבתקופת השלטון הטורקי כל אדמות האזור היו שייכות לשבט אבו כישכ. בשנת 1924 רכש יהושע חנקין את אדמות האזור כולל האדמות עליהן הוקמו מגדיאל ורמתיים. אשר גבל ברמות השבים. משנת 1951, במשך למעלה מחמישים שנה, רמות השבים הייתה מועצה מקומית עצמאית. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 רוב התושבים התפרנסו מחקלאות. בשנת 2003, במסגרת התוכנית הכלכלית לצמצום מספר הרשויות המקומיות בישראל, חרף התנגדות התושבים, המועצה המקומית רמות השבים בוטלה והיישוב צורף למועצה אזורית דרום השרון והוקם לו ועד מקומי. הבעלות על מבני הציבור הועברה למועצה האזורית. הנוער של רמות השבים פעיל מאוד במסגרת תנועת הנוער של האיחוד החקלאי. לקריאה נוספת פטר לירס: רמות השבים 1933–1973, הוצאת המועצה המקומית רמות השבים 1974, הספר מצוי בארכיון רמות השבים. קורט קיבא וקארל איגל, רמות השבים תרצ"ג – תש"ג, 1933–1943, הוצאת ועד רמות השבים, הספר מצוי בארכיון רמות השבים. דן שטייניץ: חולות חמים – סיפור ילדותי ברצות השבים, הוצאת המועצה המקומית רמות השבים, תשס"ג (2003), הספר מצוי בארכיון רמות השבים. עמירם אורן: רמות השבים – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות. י. בן-אריה, י. בן ארצי, ח. גורן: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית – יישובים של ארץ ישראל, [קובץ א], עמודים 152–165, יד יצחק בן-צבי 1978. קישורים חיצוניים שטקלמאכר, קנופמאכר ופולברמאכר. הייקים של רמות השבים – זן נכחד, באתר ארגון יוצאי ארופה הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1933 קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר קטגוריה:יישובי המועצה האזורית דרום השרון	2024-09-04T14:15:59
רמת השרון	ממוזער\|250px\|מערות אפקה רָמַת הַשָּׁרוֹן היא עיר במחוז תל אביב בישראל, באזור השרון הדרומי. אשר הוקמה בשנת 1923. העיר גובלת בצפון בהרצליה, בקיבוץ גליל ים שבמועצה האזורית חוף השרון, בדרום בתל אביב, במזרח בהוד השרון, ובדרום-מזרח בפתח תקווה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949 וכעיר בשנת 2002. חלק ניכר מבתי המגורים ברמת השרון הם בתים חד-משפחתיים. להדגשת אופייה הלא-עירוני נמנעה רמת השרון במשך שנים רבות מלשנות את מעמדה המשפטי לעיר והעדיפה לשמור על סטטוס של מועצה מקומית ("מושבה" בפי תושביה). בשוליה של העיר ישנם שדות חקלאיים המשמשים לגידול ירקות ותות שדה, הנחשב לסמלה הבלתי-רשמי של רמת השרון. העיר חברה בארגון פורום ה-15. את סמל העיר עיצב זאב ליפמן. היסטוריה 200px\|ממוזער\|שמאל\|דגל העיר רמת השרון בצבעיו הקודמים לפני הקמת רמת השרון בדרום תחום שיפוטה של רמת השרון, באזור הנקרא "גלילות דרום", נמצאו מספר ממצאים ארכאולוגיים המעידים על התיישבות במקום במאה השנייה לספירה. האתר הבולט ביותר הוא מערות אפקה, בסמוך לגבול רמת השרון-תל אביב, צפונית לרמת אביב ג'. מערכת זו של מערות קבורה שומרוניות הייתה בשימוש עד המאה השישית. באתר נמצאו כלים, מטבעות ותכשיטים - שכיום מוצגים במוזיאון ארץ ישראל, ברמת אביב. המערות שימשו את היישוב ח'ירבת אל ע'ורה, ששרידים מעטים ממנו נמצאו מזרחית למערות. אתר ארכאולוגי נוסף בו נמצאו שרידים המיוחסים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית הוא גבעת הגולגולות, מזרחית למרכז הטניס. שרידים נוספים משלהי התקופה הביזנטית ועד המאה ה-11 נמצאו ב-2021 ממערב לבית העלמין קריית שאול. במהלך התקופה העות'מאנית הוקם על רכס "גלילות צפון", הכפר אג'ליל, אשר מספר מבנים ממנו שרדו בסמוך למתחם סינמה סיטי גלילות שבמערב העיר. כפר נוסף, אבו כּישכ, הוקם בידי שבט בדואי שהגיע ממצרים, בחלקה המזרחי של רמת השרון דהיום. בגבעת הגולגולות היה קיים בית קברות מוסלמי, שכמעט לא נותר ממנו זכר, ובמפות מנדטוריות מסומן באתר זה קבר שייח' סעיד. הקמת עיר שלום כמה שנים לפני הקמת עיר שלום חמישה כמה חברים שמוזכרים בהמשך ניסו להתיישב באותו מקום ולהתפרנס מגידול טבק. הם נקראו "קבוצת הטבק" ובין החמישה היו שני האחים לוי וצבי הורביץ. הניסיון לגדל טבק נכשל והחברים חזרו לתל אביב עד שנת 1922 בשנת 1922 התארגנה קבוצת יהודים מיפו בראשותו של הרב יעקב בן-שלום, במטרה לחפש קרקע לצורך הקמת יישוב חדש במרחב פתוח, מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. הרב בן-שלום, שעלה לארץ ישראל שנתיים קודם לכן מפולין ופתח מסעדה בשכונת נווה שלום ביפו, שאף להקים עיר גנים שלא תהיה חלק מההתיישבות הממוסדת. הקבוצה הקימה אגודה בשם "עיר שלום", והחלה בחיפוש אחר קרקעות. בתחילה ניהלו משא ומתן לרכישת קרקעות באזור מקוה ישראל, אך משזה לא צלח, מצאו קרקעות צפונית לשייח מוניס, בסמוך לכפר אג'ליל. הקרקע נרכשה בעזרת יחזקאל שוורצבוים. פרוטוקול האספה הכללית השנייה של אגודת "עיר שלום" (י' בניסן ה'תרפ"ב-1922) מתאר את בחירת מיקומה של "עיר שלום", היא רמת השרון של ימינו. במקורות אחרים עולה תיאור שומם של הקרקע. האמביוולנטיות בתפיסתם של המתיישבים הראשונים לשטח באה לידי ביטוי גם בדבריו של יוסף ביאליק, לימים מזכיר היישוב: המחיר ששולם לערבים בעלי הקרקע תמורת 2,000 הדונמים, היה 5 לירות מצריות לדונם, מחיר שנחשב זול - בשל האיכות הירודה שייחסו הערבים לאדמה. תחילה הסתייעו חברי האגודה בסוחר הקרקעות קנדינוף, אך לאחר ששילמו לו מקדמה התברר כי הונה אותם. בסופו של דבר הושלמה העסקה בסיועו של משה מטלון. שמאל\|ממוזער\|250px\|גל-עד לזכרם של מייסדי עיר שלום במהלך 1923 ערכה האגודה תחרות לתכנון עיר הגנים החדשה, בה זכו שתי תוכניות שהצליחו לענות על הדרישות שהציב הוועד: "...לייסד ישוב מרוכז, שהוא עיקר גדול מבחינת הביטחון, הכלכלה, הבריאות וכו' - שביחד עם זה יהיה השדה קרוב אל הבית. כמו כן חשוב לקמץ בדרכים וברחובות", כפי שנכתב בעיתון "הארץ" מיום 14 במרץ 1923. בסופו של דבר נבחרה מבין השתיים תוכניתו של מרדכי מסטיצ'קין. ב-3 בנובמבר נערכה הגרלת המגרשים בין 53 בעלי הקרקעות, שכל אחד מהם שילם 20 לירות מצריות עבור חלקה של חמישה דונמים. זמן קצר לאחר הגרלת המגרשים עלו לקרקע ששת המתיישבים הראשונים: דוד משורר, נחום הופנברג, לוי הורביץ, צבי הורביץ, פלטיאל פינקלשטיין וחיה פלוסקר. מסעם מיפו היה מפרך ונמשך שלושה ימים, עקב תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור. בעצתו של האגרונום מלך זגורודסקי שבדק את תנאי הקרקע במקום, הוחל בגידול טבק. בשנתם הראשונה ביישוב החדש ידעו המתיישבים תלאות רבות. הטבק ששתלו נפגע ממחלות, ולאחר שהביאו שתילים חדשים מרעננה, חוסלו כשלושה רבעים מהם בידי נחיל ארבה. בתחילה, בהיעדר מקורות מים מספיקים, נאלצו המתיישבים להביא מים בחביות מאג'ליל ומכפר מל"ל. כן סבלו המתיישבים מגנבות של תושבי האזור. קשיים נוספים עמם התמודדו המתיישבים נבעו מחוסר תמיכה של המוסדות הלאומיים ביישוב שהוקם ללא עזרתם. חרף הכישלון בגידול הטבק, החלו להגיע בהדרגה משפחות נוספות. מאחר שכל אחת מהן התיישבה במגרש אותו הגרילה, בעוד חלק מהמשפחות טרם התיישבו במגרשיהן, נוצרו בכמה מן המקרים מרחקים גדולים בין החלקות, מה שהקשה על השמירה ועל אספקת המים. לכן החליט הוועד לבטל את ההגרלה, וליישב את החלקות בשיטת "כל הקודם זוכה". את הבאר הראשונה של רמת השרון חפר צבי הורביץ, אם כי חפירת באר, לא הספיקה לצורכי המתיישבים, וניסיונות קידוח נוספים נכשלו בשל חוסר ניסיונם. בשנים הראשונות עדיין הובאו מים מהרצליה, והשדות הושקו כל אחד בשעה אחרת, כדי לא לפגוע בלחץ המים. התרחבות והתבססות כמושבה חקלאית העלייה הרביעית הביאה עמה מתיישבים חדשים, ובהם קבוצה גדולה מקיילצה שבפולין, שרכשה יחד שטח של 400 דונם. עם זאת, בצד המתיישבים, רבים מרוכשי הקרקעות לא מיהרו להתיישב על הקרקע. והממסד הציוני, שעדיין לא ראה בעין יפה את היישוב שקם בלעדיו, אף ניסה לשכנע את הערבים לחזור בהם ממכירת הקרקעות. כן פעלו לשם כך אנשי קהיליית ציון מהרצליה, שחשקו בקרקעות לעצמם. ממוזער\|200px\|מגדל המים בנווה מגן, שהיה לסמלה של המושבה בשנים 1927–1929 עמד בראש הוועד של המועצה המהנדס והאדריכל דב טשודנובסקי. ב-1927 קיבל הוועד שתי החלטות משמעותיות שהביאו לשינוי פניה של עיר שלום. ראשית, הוחלט להקים מכון מים עצמאי, שיגדיל את נפח המים המגיע לבתי התושבים ולחלקותיהם. שנית, נקבע כי מי שלא יישב את החלקה שרכש, תופקע ממנו הקרקע, וכספו יוחזר לו. עקב החלטה זו, חלק מרוכשי הקרקעות מיהרו לממש את זכויותיהם בקרקע והתיישבו בה, בעוד קרקעותיהם של אלו שהעדיפו שלא לעשות כן נמכרו למתיישבים חדשים. רבים מהמתיישבים נטעו פרדסים, ועיר שלום, שהרעיון שניצב בבסיס הקמתה היה של עיר גנים, החלה לקבל צביון של מושבה חקלאית. ב-1929 לבדה גדל שטח הפרדסים מ-20 ל-400 דונמים. השינוי באופי היישוב גם עוגן בתקנון הוועד, שנוסח מחדש ב-1928. ביוני 1929 נחנך מכון המים. ב-1929 נבחר לראשות הוועד, צבי בנימיני, שעמד בראשו למשך עשרים השנים הבאות. בתיקון נוסף של התקנון, בשנת 1930, נכתב במפורש המונח "מושבה חקלאית" בכל מקום שבו נכתב קודם לכן "עיר גנים". ממוזער\|200px\|שלט בשביל השדות ב-19 בנובמבר 1928 הכריז הוועד על תחרות למציאת שם חדש ליישוב. בין היתר, פנה הוועד לחיים נחמן ביאליק ולאברהם שלונסקי. מנחם אוסישקין סירב להציע שם הקשור בשרון, מאחר שהעדיף לשמור שמות כאלה ליישובים שהוקמו על ידי הקרן הקיימת לישראל. גורמים אחרים בקק"ל דווקא הציעו שם - רַקּוֹן, הלקוח מפרק י"ט בספר יהושע, המתאר את נחלת שבט דן: בסופו של דבר התקבלה הצעתו של מרדכי ויינברג לקרוא למושבה "רמת השרון". הרעיון עלה בראשו של ויינברג בעת שביקר בשכונת רמת השרון בתל אביב, והשם מצא חן בעיניו. השם אומץ באופן רשמי ב-1932. עתון "דבר" מ-24 ביולי 1930 מודיע "על ההחלטה של "אגודת עיר שלום בע"מ" (בערבון מוגבל)... כי מושבתה שנקראה עד עכשיו עיר שלום, תקרא מעתה רמת-השרון". "הפונים לאגודה מתבקשים להשתמש אך ורק בשם זה". מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) והשמועות על התארגנות כנופיה שיצאה מאבו כּישכּ לפרוע ביהודים, אילצו את המתיישבים לפנות את הילדים והנשים להרצליה. במהלך המאורעות, הוקם במושבה סניף של ההגנה בפיקודו של יצחק כספי, וחוליית פרשים החלה לסייר ביישוב, חלק מחבריה רכובים על גבי פרדות. בסופו של דבר לא נפגעה המושבה במאורעות, אך אספקת ירקות וביצים מהכפרים הערביים הסמוכים הופסקה, והיה צורך במציאת מקורות חדשים. חלק מהתושבים החלו לגדל ירקות בעצמם. באותה העת סבלו רבים מהתושבים מקשיים כלכליים, ורבים מהם שקעו בחובות. יו"ר הוועד, בנימיני, הציע הסדר של פריסת חובות, והפחתה של תעריפי המים. כן הוקם סניף בנק ראשון, שהעניק הלוואות לתושבים. בנימיני מעיד כי תוכניתו "הצילה את רמת השרון מהתמוטטות גמורה". הילד הראשון של המושבה, דוד ויסוסר, נולד ב-1927, ובראשית שנות ה-30, לאחר שילדים נוספים נולדו ותושבים בעלי ילדים הצטרפו למושבה, התעורר צורך בהקמת בית ספר. בתחילה נשלחו הילדים לבית ספר בהרצליה, אך הדרך הייתה ארוכה מדי, וב-1930 נפתח בית הספר הראשון, בעזרת הנשים שבבית הכנסת, ששכן אף הוא במקום ארעי בבית הוועד. המורה הראשון היה אחד התושבים, אברהם בבל, אך לא הייתה לו הכשרה לכך, וחלק מהתושבים התנגדו למינויו. ב-1932 הוזמן מורה ראשון מן החוץ, יוסף קלמן, שהגיע מנס ציונה. קלמן חילק את 50 התלמידים, בני 6 עד 14, לשבע כיתות, בכולן שימש מורה. במצב דברים זה, התבססו הלימודים על עבודה עצמית בהדרכתו. כחלק מתוכנית הלימודים הושם דגש על חקלאות, ולעיתים גויסו התלמידים לסייע בעבודות בשדות ובמטעים במושבה. במהלך שנות ה-30 החל הוועד לספק שירותים נוספים לתושבי היישוב. בין היתר, הוקמה מרפאה ושכרם של הרופאים, שהתחלפו תדיר, שולם בידי הוועד, עד שהושג הסכם עם ההסתדרות בעקבותיו הוקם סניף של קופת חולים ב-1933. כן הקים הוועד בית דין ליישוב סכסוכים, שפעל כמוסד בוררות. שירות נוסף שמימן הוועד היה בתחום התחבורה. רכב ישן שימש כמונית שירות שפעלה בין רמת השרון לשרונה, וחסך את הצורך בנסיעה דרך הרצליה. עם זאת, נסיעותיו של הרכב לא היו סדירות, ומאחר שעקב מצבו הרעוע לא ניתן לו רישיון רכב, הוא נסע רק בשבילים ובדרכים צדדיות כדי להימנע מביקורת המשטרה. אותו רכב שימש גם להבאת הדואר למושבה. ב-1929 מינו שלטונות המנדט את מנחם משורר למוכתר היישוב, והוא פעל מול השלטונות לצידם של יו"ר הוועד בנימיני והמזכיר יוסף ביאליק. ועד הפועלים, שהוקם כבר ב-1928 הקים לשכת תעסוקה, וב-30 באפריל 1935 נחנך משכנו הקבוע של בית הפועלים. אחד העקרונות עליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על עבודה עברית. עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן בחוזים שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. ב-1932 התעורר עימות של ממש על רקע זה בין התושבים לבין משה מטלון, שרכש 400 דונמים בפאתיה הדרומיים של המושבה (באזור שכונת נווה רסקו של ימינו) לשם נטיעת פרדסים. מטלון סירב בתחילה לחתום על החוזה, ולאחר שעשה זאת לבסוף, סירב לדון עם נציגי לשכת העבודה בתנאי העסקתם של הפועלים, בטענה שיביא פועלים יהודים מיפו, עליהם אין לנציגים סמכות. אנשי היישוב חשדו כי חרף הסיכום העסיק מטלון גם פועלים ערבים, ומשהתברר כי הדבר נכון, התפתח בין הצדדים עימות אלים שהסתיים בהתערבות המשטרה. חלק מהיהודים שהיו מעורבים במקרה הורשעו בהסגת גבול ואילו חלק מהפועלים הערבים הורשעו בפציעה. הקיבוצים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו בתחומי המושבה מספר קיבוצים. ב-1932 הגיעה קבוצת "אביב" של הסתדרות הנוער החלוצי. הקבוצה מנתה כ-30 חברים, שעבדו במשקי העזר ובפרדסים. לאחר שנתיים עזבו חברי הקבוצה והצטרפו לקיבוץ קריית ענבים. לאחר עזיבתם, ב-1934, הגיעה קבוצה של 13 חברים מתנועת הנוער הציוני שהגיעה מכרכור, אליהם הצטרפו בהמשך עולים חדשים מלטביה. גם חבריה של קבוצה זו עבדו בפרדסי המושבה, ואף לקחו חלק פעיל בחיים הציבוריים של המושבה. חדר האוכל שלהם הפך למקום מפגש עבור בני הנוער, ונערכו בו פעילויות תרבות. בסוף 1934 עזבו חלק מחברי הקבוצה לקבוצת "המפלס" בכפר סבא, ועולים חדשים מפולין הצטרפו לגרעין שנותר. חלק מחברי הקבוצה עזבו במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה. הרחוב הנמצא במקום בו שכנו צריפי הקיבוצים נקרא רחוב הקיבוץ. מאוחר יותר, ב-1943, הגיעה קבוצה נוספת שכללה פעילים של השומר הצעיר מבלגיה וממצרים. גם אנשי קבוצה זו עבדו בחקלאות, וכן בבניין, והצטרפו למערך ההגנה במושבה. ב-1947 הקימו אנשי הקבוצה קיבוץ בחזלה שבנגב, ושהו במקום במשך כל מלחמת העצמאות. לאחר סיום המלחמה חזרו חלקם לרמת השרון, ואחרים הקימו את קיבוץ נחשונים. מהמאורעות ועד מלחמת העצמאות שמאל\|ממוזער\|250px\|באר המים בשדרות ויצמן. בסוף 2019 נפתחה במקום גלריה עירונית לאמנות עכשווית בה ניתן גם לראות את עומק הבאר. אנשי ההגנה השתמשו בגג הבאר להעברת הודעות באמצעות איתותי מורס עם פרוץ המרד הערבי, תוגברו הסיורים והמשמרות במושבה, והוקמו סביבה חפירות וביצורים. ב-19 במאי 1936 הוקמה תחנה של משטרת היישובים העבריים, שהעסיקה עשרה גפירים. מטה ההגנה התמקם בבית הוועד, וקווי טלפון נמתחו ממנו לבתים במושבה. בסופו של דבר, לא הותקפה המושבה במהלך המאורעות. בתוך כך, בעקבות סירובם של סוחרים ערבים לסחור עם יהודים, הפכה המושבה למרכז חשוב לאספקת תוצרת חקלאית לתל אביב. ארבעה מהתושבים אף פתחו חנות ברחוב הכרמל בתל אביב, בו נמכרה תוצרת חקלאית מרמת השרון. במהלך המאורעות נסגרה הדרך לתל אביב, שעברה דרך שייח מוניס, והתושבים נאלצו לנסוע דרך הרצליה, רעננה, רמתיים, פתח תקווה ורמת גן, דרך שאורכה 35 ק"מ במקום 12 ק"מ. לעיתים נמשכה הדרך יום שלם. בשיתוף עם הוועד של הרצליה, החליט הוועד לסלול כביש חדש, שעלותו נאמדה ב-19 אלף לירה ארץ ישראלית. הרצליה מימנה כשני שלישים מהעלות, ורמת השרון את השליש הנותר. לשם כך, משכן הוועד את מכון המים. חברת סולל בונה התחילה בסלילה כבר בקיץ 1936, אך העבודות נתקלו בקשיים כבר מהרגע הראשון: הערבים התנגדו לכך שהכביש יעבור בשטחי הווקף, מושל המחוז עמד על כך שהכביש יעבור בשטחי שייח מוניס ולבסוף התברר כי העלויות גבוהות מהמשוער, והוועד לא יכול היה לעמוד בהן. העבודות חודשו רק ב-1939, לאחר שהוועד לקח הלוואה, ולאחר שהוטל מס נסיעה על קווי אגד, לצורך מימון הסלילה. באוקטובר 1941 נחנך הכביש, שהיה לימים לכביש 482, העובר לאורך רחוב בן-גוריון בהרצליה, רחוב סוקולוב ברמת השרון, רחובות משה סנה ופנחס רוזן בתל אביב ודרך אבא הלל ברמת גן. במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, עולים מחלב, מתימן וממצרים, וכן ניצולי שואה. ב-1946 רכש הוועד שטח של 18 דונם עליו הוקמו 40 יחידות דיור למעפילים ניצולי שואה ששהו במחנה המעצר בעתלית. לאחר כ"ט בנובמבר הוגברה השמירה במושבה, וכלי הנשק הוצאו מהסליקים, אך לא נעשה בהם שימוש. במהלך מלחמת העצמאות כולה לא הותקפה המושבה. בראשית 1948 עזבו תושבי אג'ליל ואבו כישכ את כפריהם. תושבי אג'ליל עשו זאת מפחד מהתקפה יהודית ותושבי אבו כישכ עשו זאת לאחר שהאצ"ל חטף את מנהיגיו. במהלך השנים בהן התפתחה המושבה שמרו תושביה על יחסים טובים עם הכפרים הערביים הסמוכים, וכמה מתושבי הכפרים באו להיפרד משכניהם ברמת השרון בטרם עזבו. תושבי שני הכפרים לא הורשו לחזור לכפריהם לאחר המלחמה. לאחר הקמת מדינת ישראל מאז 1944 פעלו אנשי הוועד אצל שלטון המנדט כדי לקבל הכרה כמועצה מקומית, שתאפשר את הרחבת השירותים הניתנים לתושבים, ותייעל את ניהולו. בהתייעצות עם עורך הדין צבי ברנזון, נוסחה הצעה שהוגשה לשלטונות המנדט, אך אלו סירבו לאפשר כינון מועצות מקומיות יהודיות חדשות, ותחת זאת הציעו לספח את המושבה להרצליה. לכך התנגד הוועד, שחשש מפגיעה בצביון המושבה, וכינון המועצה המקומית המתין עד לאחר הקמת המדינה. ב-1949 הכריז שר הפנים חיים משה שפירא על כינון המועצה המקומית רמת השרון, ומינה מועצה בת 11 חברים. ב-1 בנובמבר 1949 התכנסה המועצה לראשונה, ובחרה פה אחד ביושב ראש הוועד צבי בנימיני לראש המועצה. תחום שיפוטה של המועצה המקומית הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים אבו כישכ ואג'ליל, על כ-17 אלף דונם שהיו בבעלות שייח' אבו כישכ. התרחבות נוספת אירעה כאשר הוועד המקומי של קריית שאול נדרש להכריע האם ברצונו להסתפח לתל אביב או לרמת השרון, ובחר ברמת השרון, בשל מסי הארנונה הגבוהים בתל אביב. בסך הכל, גדל שטח השיפוט של המושבה מכ-2,600 דונם לכ-18,500. צבי הורביץ, שכאמור חפר את הבאר הראשונה, ולאחר מכן חפר בארות בערים נוספות, מונה להיות מנהל מחלקת המים הראשון של מועצת רמת השרון ב-1950 מונה הרב יעקב אדלשטיין לרבה של רמת השרון, לאחר פטירת אביו הרב צבי יהודה אדלשטיין. בראשית שנות ה-50 הוקמה מול הכפר הירוק מעברה, שבשיאה השתרעה על השטח שעד מחלף מורשה של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. מועצת הפועלים נרתמה למציאת פתרונות תעסוקה לעולים, אך היה קושי רב במציאת מקומות עבודה. חלקם עבדו בחקלאות ובבניין, חלקם במפעלים בהדר יוסף ואחרים הקימו משקים קטנים משל עצמם. ב-1953 הוחל בהקמת שיכון קבע, שכונת מורשה, וב-1957 חוסלה המעברה סופית. בתחילה הוקמו במקום בתים צמודי קרקע, שיועדו למשפחות מרובות ילדים, ולאחר מכן נבנו בתים משותפים, שדירותיהם יועדו למשפחות קטנות יותר. גם לאחר המעבר לשיכון קבע התקשו בתחילה התושבים החדשים במציאת מקומות עבודה, ובתחילה התעוררו גם קשיי תחבורה, עד שחברות אגד ודן חנכו קווי אוטובוסים ששירתו את תושבי השכונה. לצד מבני המגורים נבנו במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם מבני ציבור שונים, ובהם בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון מקצועי, מתנ"סים, מרפאה ובריכת שחייה. עם הפעלתה של תוכנית אינטגרציה ברמת השרון נסגרו בתי הספר, וילדי מורשה החלו ללמוד בבתי הספר בנווה מגן ומשנות ה-80 גם ברובע הדר. בית הספר המקצועי שולב בתיכון "רוטברג". במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-1954 שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם אזור תעשייה למלאכה זעירה. שיכון נוסף שהוקם בשנות ה-50 היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מליטא. ב-1959 נבחר לראשות המועצה דוד רשף. רשף כיהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אך בתקופתו החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני, או, כלשונו: בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-1961 לכ-20 אלף ב-1972 ולכ-32 אלף ב-1983. בסוף שנות ה-60 הקימה חברת רסקו את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה. המפעל הראשון שהיה אמור לקום בו היה מפעל של חברת עסיס, אך מכשנבחר פסח בלקין לראש המועצה ב-1969 ביטל את ההסכם עם החברה, בשל התנגדות התושבים וחברי המועצה, שחששו שהמפעל יהווה מפגע סביבתי. המפעל הוקם בסופו של דבר בנתניה ובמקומו הוקם מפעל השנאים "אלקו". שמאל\|ממוזער\|250px\|בית ברחוב סוקולוב, מאחרוני הבתים הוותיקים שנותרו ברחוב בתחילת 1970 אושרה תוכנית מתאר חדשה לרמת השרון שהקנה לה מעמד של מושבה תת-עירונית, עם בנייה של בניינים לגובה של ארבע קומות. בראשית שנות ה-70 החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. כשנחנך במקום בית ספר, בשנת 1977, הוא נקרא "הדר", על שם הפרדסים שבמקומם הוקם. לימים, ניתן שם זה לשכונה כולה. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונה שיועדה לטייסי חיל האוויר, שנקראה בשם, הסמלי, נווה רום. בשנות ה-80 וה-90 חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה, בהם ראשי המועצה המקומית, מנחם שרמן, משה ורבין ואפרים ("פיחוטקה") חירם, לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה לעיריה, אף שמבחינת החוק - בהתאם למספר תושביה באותה העת, מעל 20 אלף, אפשר היה לעשות כן. החל מתחילת המאה ה-21 השתנתה התפיסה וראש המועצה באותה עת, גבי פארן, פעל לשינוי הסטטוס של היישוב, ממועצה מקומית - ואכן בשנת 2002 הוכרזה רמת השרון עיר ופארן היה לראש העירייה הראשון. כבר בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה תנופת בניה מחודשת. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע, וכן מגדלי דירות. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת נווה גן, שעשרות שנים הייתה שכונה מרוחקת, של בתים צמודי קרקע, הוקמו בניינים רבי קומות הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונה חדשה המכונה "המחתרות" (בשל שמות הרחובות שהוקדשו למחתרות שפעלו בתקופה של טרום המדינה). בדצמבר 2021 העניקה שרת הפנים איילת שקד לרמת השרון את ההגדרה "רשות איתנה". זאת, לאחר שנמצאה ללא גירעון שוטף וללא מענק איזון, התנהלותה תקינה, ונמצאה כמסוגלת לנהל את כל עניינה באופן עצמאי. בכך הצטרפה ל-28 רשויות איתנות שהוגדרו כך קודם לכן ול-7 רשויות נוספות שהוכרזו יחד איתה. גאוגרפיה וסביבה שמאל\|ממוזער\|150px\|תוואי נחל הדרים בשכונת מורשה שמאל\|ממוזער\|250px\|שדות גזר בשטח מדרום לכביש 5 שמאל\|ממוזער\|250px\|שדות כרוב במערב המושבה שמאל\|ממוזער\|150px\|באר מים שהושבתה ברחוב השומר ברובע הדר רמת השרון משתרעת על פני שטח של 16,860 דונמים. היא שוכנת בדרום אזור השרון, המאופיין באדמות חמרה. ככלל, תוואי הקרקע מישורי, למעט מספר גבעות. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בסמוך לכיכר העצמאות, וגובהה 88 מ' מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של המושבה, בסמוך לבית הקברות מורשה, וגובהה 12 מ' מעל פני הים. נחל הירקון מהווה חלק מגבול תחום השיפוט של רמת השרון עם פתח תקווה, והוא זורם מדרום מזרח לה, ממזרח לבית הקברות. נחל הדרים הוא נחל אכזב החוצה את שכונות נווה מגן ומורשה, ונשפך לנחל הירקון מדרום למחלף מורשה. לאורך הנחל, המכונה לעיתים "הוואדי", נטעו עצי אקליפטוס, ולאורך חלקו השוכן בשכונת מורשה הוכשר גן ציבורי. סביבה רמת השרון מאופיינת בשטחים פתוחים רבים (כ-40% משטחה), והיא מהווה חריג בהקשר זה ביחס לערים אחרות בגוש דן. חלק מהשטחים משמשים לגידולי שדה ולפרדסים, ובחלקם אין שימוש. באזור עמק גלילות, שבדרום-מערב תחום השיפוט של המושבה ריכוז גדול של גאופיטים, ובהם ריכוז הנרקיסים הגדול במישור החוף. שיעור המיחזור בעיר הגיע בשנת 2005 ל-19%. ביחס לשכנותיה, דומה שיעור זה לשיעור המיחזור בהרצליה, וגבוה בהרבה מאשר בתל אביב (7%) ומהממוצע במחוז תל אביב (7.8%). לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2005 נאספו ממתקני איסוף הבקבוקים 40 מכלי משקה לתושב, שיעור שבמחוז תל אביב הוא שני רק לכפר שמריהו, והוא גבוה פי שניים משיעור האיסוף בהרצליה. כן נאספו באותה שנה 15 ק"ג נייר לתושב, שיעור שהיה נמוך רק מאשר בכפר שמריהו, המועצה האזורית אפעל (שפורקה בינתיים) וגבעתיים. עם זאת, מספר התושבים למכל איסוף נייר (350 תושבים למכל) דומה לממוצע המחוזי, בעוד בתל אביב מספר התושבים למכל הוא כמחצית מכך. המפגע הסביבתי הבולט ביותר ברמת השרון מקורו במפעל תע"ש. מלבד קרבתם של חומרים מסוכנים לשכונות המגורים, נגרמו נזקים כבדים לסביבה בעקבות הזרמת שפכים תעשייתיים רעילים לבורות ספיגה, בריכות חלחול ונחלים הזורמים לירקון, שהופסקו רק בשנת 2000, עם הקמתה של מערכת ביוב מסודרת. הזרמת שפכים זו, לצד הטמנת פסולת תעשייתית ופיצוץ מוקשים בשטחי המפעלים, הביאו לזיהום קרקע ולזיהום חמור של מי התהום. נציבות המים הגדירה את זיהום מי התהום במקום כ"זיהום הכבד ביותר בהיקפו שנציבות המים מצאה בישראל". בין השנים 1988 ל-1992 נסגרו ארבע בארות מים כתוצאה מריכוזי כרום וחנקות גבוהים. בין היתר, נמצאו בחלק מהבארות ריכוזי פרכלורט גבוהים פי 45,000 מהמותר במי שתייה. בהמשך שנות ה-90 נסגרו ארבע בארות נוספות, וב-1999 הופסקה שאיבת המים במגדל המים בנווה מגן, שהוא אחד מסמלי המושבה. אחרונות הבארות נסגרו ב-2005. לאחר שעד שנות התשעים כל תצרוכת המים של העיר הייתה מבארות מקומיות, נאלצה רמת השרון להתחבר לרשת המים הארצית, ומאז 2005 כל מימיה מגיעים ממנה. הדבר הביא להתייקרות מחירי המים, ולפגיעה בחקלאות. בדו"ח מבקר המדינה משנת 2004 נמתחה ביקורת על אוזלת ידם של העירייה, המשרד להגנת הסביבה ונציבות המים, שלא נקטו פעולות למניעת הזיהום או לצמצומו, גם לאחר סגירת הבאר הראשונה ב-1988. בשנת 1995 החלה העירייה במגעים עם תע"ש לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, אך אלה הופסקו על ידי תע"ש, בעקבות התנגדות העירייה להקמת מתקן לחומצות בשטח המפעל. בסופו של דבר, הגישה העירייה תביעה נגד תע"ש בשנת 2002. במסגרת החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מ-2005 נקבע כי "הקרקעות שיחזרו למדינה לא ישווקו ולא יפעלו לשיווקם עד שתתקבל החלטת ממשלה המסדירה את נושא איכות הסביבה בהם". תוכנית המתאר לאזור קובעת כי כתנאי להגשת תוכנית מתאר מפורטת יהיה צורך בטיהור הקרקעות והמים במתחם. בתוכנית המתאר שאישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה בשנת 2011 נקבע כי לא יינתנו היתרי בנייה אלא לאחר ניקוי ושיקום הקרקעות. עם זאת, עדיין יש מחלוקת בין גופים שונים - משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, נציבות המים, מינהל מקרקעי ישראל ותע"ש עצמה - באשר למימון ביצוע סקרי הקרקע, לא כל שכן מימון טיהורם. בעבר התמודדה רמת השרון עם מתקן נוסף שבו אוחסנו חומרים מסוכנים בתחומה – חוות הגז והדלק בפי גלילות. המאבק על פינוי זה נמשך 12 שנים, והושלם בשנת 2004, במסגרת הסכם בין חברות הגז והדלק לבין מינהל מקרקעי ישראל, שגם נשא בעלויות טיהור הקרקע, ולאחר שהתקבלה בנושא החלטת ממשלה. ההחלטה התקבלה ארבעה חודשים לאחר ניסיון פיגוע שאירע במקום. גבולות, מתאר עירוני ושכונות רמת השרון גובלת במזרח בהוד השרון, בדרום-מזרח בפתח תקווה, בדרום ובדרום-מערב בתל אביב-יפו, בצפון-מערב בהרצליה ובקיבוץ גליל ים (שהוא חלק מהמועצה האזורית חוף השרון) ובצפון בהרצליה. בעוד שעם הרצליה יוצרת רמת השרון רצף של שטח בנוי, והשטח הבנוי של תל אביב מתקרב אליה בהדרגה, אין רצף דומה בינה לבין הוד השרון ופתח תקווה. מתאר עירוני רוב השטח הבנוי של רמת השרון מרוכז בצורת האות "L", שרגלה האופקית מצפון לכביש 5 וממערב לכביש 4 ורגלה האנכית בין כביש 5 להרצליה, לאורך רחוב סוקולוב. רובו של השטח הבנוי מיועד למגורים, למעט אזור תעשייה קטן המיועד לתעשייה זעירה מצפון לשכונת נווה מגן, ואזור תעשייה גדול יותר, דרומית לשכונת מורשה. רוב הבנייה היא צמודת קרקע, אך לאורך הרחובות הראשיים (סוקולוב, ביאליק, ויצמן, אוסישקין וראשונים), ברובע הדר, ובשכונת מורשה נפוצים יותר בתים משותפים. שני הרחובות המסחריים העיקריים הם סוקולוב ואוסישקין המקבילים זה לזה, ובנוסף להם קיימים בשכונות שונות מתחמים מסחריים קטנים יותר. ממערב לשטח הבנוי משתרעים שדות חקלאיים, אותם חוצים נתיבי איילון, מספר מתחמים בנויים נוספים - מחנות גלילות, הכוללים בין היתר את בה"ד 15 ואת המכללות הצבאיות, מתחם סינמה סיטי גלילות ומטה "המוסד". מדרום לכביש 5 שוכנים בעיקר אזורים חקלאיים ושטחים פתוחים, המשתרעים עד שכונותיה הצפוניות של תל אביב - צהלה, המשתלה, תל ברוך צפון ורמת אביב ג'. עד שנות ה-90 היו מכוסים חלקים ניכרים מהשטחים הפתוחים בפרדסים, אך אלה נעקרו. עיריית רמת השרון מקדמת תוכנית להסב את השטח ל"רצועת נופש", ולצדה שכונות מגורים חדשות. פרט לשטחים הפתוחים נמצאים בסמוך לכביש 5 גם מרכז הטניס, כפר הנוער הכפר הירוק וחוות הגז והדלק פי גלילות (שפונתה בשנת 2004). כיום שוכנים בשטח זה, בין היתר, שטחי אחסון ומסירה גדולים של כלי רכב. בקצה הדרומי של רמת השרון שוכנת שכונת נווה גן, המהווה מובלעת בין בית העלמין קריית שאול לבין שכונת תל ברוך צפון, שניהם בתחום השיפוט של תל אביב. שכונה זו, שכללה בתחילה רק בתים צמודי קרקע, הורחבה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21, ונבנו בה בתי מגורים רבי קומות. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גופא יצר לאורך השנים בעיות באספקת שירותים לשכונה. בשנים האחרונות, עם גידול האוכלוסייה בשכונה, ובמיוחד האוכלוסייה הצעירה, הוקמו בה מספר גני-ילדים עירוניים ובשנת 2011 נחנך בה בית-ספר יסודי. בחלק שמצפון-מזרח לשטח הבנוי נמצאים מפעלי תע"ש, המשתרעים על שטח של כ-6,000 דונם בתחום השיפוט של רמת השרון, הוד השרון והרצליה. מאז 1991 מקודמת תוכנית מתאר מקומית (מש/1) שבבסיסה פינוי המפעלים, והקמתן של 45 אלף יחידות דיור, לצדם של מבני ציבור ושטחים פתוחים. בשנת 2005 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להעביר את המפעלים לנגב עד שנת 2010, בכפוף לפתרון בעיות איכות הסביבה באזור. מחלוקות בנוגע למימון סקרי הקרקע מעכבות בשלב זה את התוכניות. ממזרח לכביש 4 נמצא חלק נוסף ממתחם תע"ש, בית הקברות מורשה, מכון לטיהור שפכים ושטחים חקלאיים. מרכז\|ממוזער\|750px\|(1) בית העירייה (2) בית הראשונים (3) בית יד לבנים (4) קולנוע לב רמת השרון (5) אנדרטה לזכר הנופלים (6) אולם אורנים (7) אצטדיון גרונדמן (8) מכון לטיהור שפכים (9) אצטדיון קנדה (10) המרכז למורשת המודיעין (11) מחנות גלילות (12) סינמה סיטי גלילות (13) מתחם פי גלילות (14) מערות אפקה בפארק אקולוגי גלילות שכונות שמאל\|ממוזער\|250px\|בתי מגורים חדשים בשכונת מורשה שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט פנורמי על פארק נווה רעים [[קובץ:כיכר היא רמת השרון.jpg\|שמאל\|ממוזער\|250px\|חניכת כיכר הי"א בנווה מגן, ספטמבר 2022]] מזרח מורשה: שכונת מורשה שוכנת בחלקה המזרחי של רמת השרון. היא הוקמה בין השנים 1953 ל-1957, עבור עולים ששוכנו עד אז במעברה, וכללה הן בתים משותפים והן בתים צמודי קרקע. בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 הורחבה השכונה, בין היתר לאזור שנקרא נווה רעים, הכולל גם פארק בשם זה, והיא משכה אליה אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה יותר. בתחומי השכונה שוכנים בית ספר רימון למוזיקה - במתחם שבשנות ה-60 של המאה הקודמת היה בית ספר יסודי לילדים טעוני טיפוח, בית ספר הרמב"ם של זרם החינוך העצמאי, בית הספר ע"ש דבורה עומר, מגרש הכדורגל על שם יעקב גרונדמן, המשמש את קבוצת עירוני ניר רמת השרון, בתי אבות, מתנ"סים ומרכז הספורט "שרונית" הכולל קומפלקס של בריכות שחייה, מכון חדיש כושר גופני ועוד. בין השנים 1977 ל-1995 פעלה במתחם בית הספר הממלכתי ג' (שנסגר ב-1972), המדרשה למורים לאמנות של מכללת בית ברל. לא רחוק משם נמצא אחד המתנ"סים הגדולים בעיר, "קריית הצעירים" שבתחומו פועל אולם כדורסל, ביתה של קבוצת כדורסל הגברים, שראה ימים יפים וגדולים בשנים שבהן הייתה הקבוצה בליגת העל. אולם גדול יותר וחדיש יותר, שוכן בגבול שבין שכונת מורשה לנווה מגן, שוכן אולם הכדורסל "אורנים", המשמש הן את בית הספר אורנים והן את קבוצות כדורסל הנשים הרבלייף רמת השרון הכדוריד (גברים) א.ס. רמת השרון ושבט הצופים המקומי. מדרום-מזרח לשכונה נמצא אזור התעשייה. נווה מגן: שכונת נווה מגן שוכנת ממערב למורשה וממזרח לנווה רסקו. היא הוקמה ב-1954 עבור משוחררי הצבא הבריטי וקציני צה"ל, ומכאן שמה. כמה מהקצינים הזוטרים שהשתכנו בשכונה היו לימים לקצינים בכירים בצה"ל, ובהם חיים בר-לב, רחבעם זאבי, ישעיהו גביש, אברהם יפה, אברהם אדן (ברן) משה גדרון, דני שפירא, ועזר ויצמן. במערב השכונה הוקצה שטח עבור נכי צה"ל, ברחוב ששמו מרמז על כך – נווה רעים. מרבית הבתים בשכונה צמודי קרקע. בתחומי השכונה נמצאים תיכון רוטברג, חטיבת הביניים עלומים ובית הספר היסודי "אורנים". חטיבת הביניים "נווה מגן", שנסגרה בעשור הראשון של המאה ה-21, נמצאת אף היא בשכונה וכיום היא משכנם של אגף החינוך ואגף הרווחה של עיריית רמת-השרון. כן ממוקמים בשכונה מגדל המים המופיע בסמל המושבה ומגרש אתלטיקה שלצידו "כיכר הי"א" לזכר 11 ספורטאי משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן ב-1972, שנרצחו בה. בצפון-מערבה של נווה מגן אזור תעשייה קטן המשמש למלאכה זעירה, ובו גם מקומות בילוי בודדים ותחנת המשטרה של העיר. ממזרח לו שוכן יער ילדי השואה לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. אירוע הנטיעות נערך בתרומתם של משפחת שגב שהיא נצר לניצולי שואה. הסבים, שהלכו לעולמם לפני מספר שנים, ניצלו במלחמת העולם השנייה מזרועות הנאצים, עלו ארצה והשתקעו ברמת השרון. המשפחה תרמה לזכרם יותר ממאה עצים, אקליפטוסים ולגרסטרמיה הודית. מרכז שמאל\|ממוזער\|250px\|דרך ראשונים שמאל\|ממוזער\|250px\|בית יד לבנים הוא אתר הנצחה לחללי רמת השרון, ובו נמצאת גם הספרייה העירונית השכונות במרכז המושבה חופפות חלקים ניכרים מהשטחים עליהן נבנו בתיה הראשונים של עיר שלום ושבהם ניטעו הפרדסים. נווה רסקו: שכונת נווה רסקו שוכנת ממערב לנווה מגן ודרומית לרובע הדר. חברת רסקו הקימה את השכונה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 במקומו של פרדס מטלון. מרבית הבתים צמודי קרקע, אך במרכזה ריכוז של בתי מגורים רבי קומות. רוב שמות הרחובות בשכונה נושאים שמות פרחים, אך מקצתם קשורים בהיסטוריה של רמת השרון - המייסדים, תרפ"ד (שנת היווסדה של המושבה) והמאבק, שנקרא על שם המאבק לעבודה עברית בפרדס מטלון בשנות ה-30. בשכונה בית ספר יסודי אחד, בית הספר "אמירים".ממוזער\|פארק הנצח הדר: רובע הדר שוכן מצפון לנווה רסקו, ממזרח לרחוב סוקולוב, דרומית לשדרות ביאליק ולרובע אלון ומערבית לפארק החדש ברחוב הנצח. הרובע הוקם במהלך שנות ה-70 וה-80, באזור בו שכנו פרדסים וכן כמה מבתיה הוותיקים של המושבה, בודדים מהם עדיין עומדים על תילם, ובהם ביתו של ראש המועצה הראשון, צבי בנימיני, בפינת הרחובות אוסישקין וביאליק. כשהוקם בית ספר בשכונה ב-1978, ניתן לו השם "הדר", לזכר הפרדסים שעל שטחם הוקם. לימים הפך שם זה לשמו של הרובע כולו. ביטוי נוסף לעברו של האזור ניתן ברחוב הפרדס. רחוב הקיבוץ, בדרום-מערב הרובע, שוכן במקום בו היו צריפיהם של חברי הקיבוצים שהתגוררו ברמת השרון בשנות ה-30. מרבית הבתים ברובע הדר הם בתים משותפים, אך באזור שממזרח לרחוב אוסישקין ובחלקו הדרום-מערבי של הרובע יש גם בתים פרטיים. רחוב סוקולוב, המהווה את גבולו המערבי של הרובע, ורחוב אוסישקין המקביל לו, הם שני הרחובות המסחריים העיקריים של רמת השרון. בתחומי הרובע נמצאים חטיבת הביניים קלמן, בית ספר הדר, בית הספר יעל רום ובית הספר הממלכתי דתי אור השחר. בצפון-מזרח הרובע שוכן בית העלמין הישן של רמת השרון, והרחוב המוביל אליו נקרא, בהתאם, "הנצח". אלון: רובע אלון נמצא מצפון לרובע הדר, מזרחית לרחוב סוקולוב, ומדרום להרצליה. הוא משתרע על פני האזור בו שכן הגלעין ההיסטורי של המושבה. רבים מהבתים הישנים נהרסו עם השנים, אך כמה מהם עודם עומדים על תלם, ובהם בית הוועד המקומי (שבסמוך לו הוקם בית העירייה), בית הראשונים (המבנה היחיד במושבה שהוכרז כמבנה לשימור, ומשמש כמוזיאון גאולוגי) ובית מלינוב, שנתרם לרמת השרון על ידי זוג חשוך ילדים, ומשמש כמועדון לגמלאים. כמה מהרחובות ברובע נושאים שמות לזכר החלוצים שהתיישבו במקום בשנות ה-20 - המתנחלים, בראשית והטבק. מבני ציבור נוספים ברובע כוללים את בית יד לבנים (בו שוכנת גם הספרייה הציבורית), בית צבי (על שמו של צבי בנימיני) שבו שכנו בעבר הבנק הראשון של רמת השרון, הספרייה הציבורית והקונסרבטוריון, וכיום משמש את מחלקת הרווחה של העירייה, בית ספר אוסישקין ותיכון אלון שמשמו נגזר שם הרובע. מערב שמאל\|ממוזער\|250px\|בתי מגורים ברמת השרון המערבית האזור שממערב לרחוב סוקולוב, המכונה בעגה המקומית "המערבית", כולל מספר שכונות המאופיינות בעיקר באוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה ובבנייה צמודת קרקע. קריית יערים: קריית יערים היא הצפונית שבשכונות רמת השרון המערבית. גבולה הדרומי הוא שדרות ויצמן, ומצפון לה שכונת נווה אמירים ההרצליינית. ראשיתה של השכונה בשיכון ליטא שהוקם בשנות ה-50 עבור ניצולי שואה יוצאי ליטא, וסביבו התפתחה השכונה כולה. כמה מהרחובות בשכונה זו נושאים שמות הקשורים ביהדות ליטא ובהם קהילת וילנה, אשל אברהם (על שם ספרו של הרב אברהם יעקב ניימרק, הרב של פרען וחבר מועצת הרבנות בתל אביב), יצחק אלחנן (ע"ש רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנא) וז' בחשוון (יום הזיכרון ליהודי ליטא שנספו בשואה). אזור נוסף בשכונה (רחוב המרי והרחובות הסמוכים), שנקרא בעבר "שיכון פקר", הוקם בשנת 1953 לטובת ניצולי השואה מהעיירה נובוסליצה שבבסרביה בזכות תרומתו של מקס פקר, יוצא העיירה תושב פרו, שביקש להנציח בכך את משפחתו שנספתה בשואה. בשכונה ניצב בית הכנסת "יד ושם לזכר קדושי נובוסליצה", ובחצרו ניצבת אנדרטה לזכר קורבנות השואה מהעיירה. בתחומי השכונה בית הספר היסודי קריית יערים וקולנוע לב רמת השרון (בעבר "קולנוע כוכב"). גולן: מדרום לשדרות ויצמן שוכן רובע גולן. בחלקו המזרחי של הרובע היו פאתיו המערביים של הגלעין ההיסטורי, ובתים בודדים מתקופה זו עודם עומדים על תילם. השכונה התפתחה מערבה לאחר קום המדינה, ואחד הרחובות הראשיים בה נקרא "למרחב", לציון התרחבות זו. התרחבויות נוספות היו בשנות ה-90 (דרומה) ובעשור הראשון של המאה ה-21 (מערבה; שכונת המחתרות). בתחומי השכונה נמצאים בית הספר היסודי גולן, אנדרטה לזכר תושבי רמת השרון שנפלו במערכות ישראל, בריכת שחייה ומועדון פטנק. נווה רום: שכונת נווה רום נמצאת מדרום-מערב לגולן. השכונה הוקמה עבור טייסי חיל האוויר, וניתן לכך ביטוי בשמה של השכונה ובשמות הרחובות, הנושאים שמות ציפורים. אין בשכונה מבני ציבור. דרום שמאל\|ממוזער\|250px\|שכונת נווה גן נווה גן: שכונה זו הייתה מושבה עצמאית בשם קריית שאול. היא הוקמה ב-1922, וסופחה לרמת השרון בראשית שנות ה-50. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה השכונה לשנות את פניה, עם אישורן של תוכניות לבניית בנייני מגורים רבי קומות במקומם של הבתים צמודי הקרקע, ואכלוסם החל מ-2005. השכונה מנותקת מרמת השרון גופא, ומופרדת ממנה על ידי בית העלמין קריית שאול ושדות. בעבר הייתה מרוחקת גם מתל אביב, אך עם התרחבותן של שכונות עבר הירקון, ובפרט עם הקמתה של שכונת תל ברוך צפון, יש כיום רצף טריטוריאלי בין השכונה לבין שכונותיה הצפוניות של תל אביב. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גרם לאורך השנים קשיים באספקת שירותים לשכונה. בשנת 2011 נחנך בה בית הספר היסודי דורון, אך עדיין אין בה מרכז מסחרי. עיריית תל אביב דורשת לספח את השכונה אליה. אוכלוסייה אוכלוסיית רמת השרון מזדקנת בהדרגה, מה שהביא לסגירת חטיבת הביניים "נווה מגן" ומספר גני ילדים במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. נכון לשנת 2009, כשישית מתושבי העיר היו מעל גיל 60 וכ-22% מהם היו מתחת לגיל 18. מעמדה הסוציואקונומי של האוכלוסייה גבוה בהשוואה לממוצע הארצי. מנתוני המוסד לביטוח לאומי עולה כי בשנת 2007 היה השכר הממוצע לשכיר 12,360 ש"ח והשכר הממוצע לעצמאי היה 10,791 ש"ח, נתונים הגבוהים ב-51% וב-45%, בהתאמה, מהשכר הממוצע במדינה כולה. שיעור השכירים המשתכרים משכורת הגבוהה פי ארבעה ויותר מהשכר הממוצע במשק היה גבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי, ושיעור העצמאים היה גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. שיעור הבעלות על רכב פרטי הוא הגבוה ביותר ביישובים העירוניים בישראל. מנגד, רק כ-0.1% מהתושבים קיבלו הבטחת הכנסה, לעומת כ-1.6% בישראל כולה. האוכלוסייה משכילה יותר בהשוואה לממוצע הארצי, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא מהגבוהים בישראל. בבחירות לכנסת נוטים תושבי העיר לכיוון השמאל והמרכז. בבחירות לכנסת ה-15 (1999) בחרו כ-75% מהתושבים באהוד ברק לראש הממשלה (לעומת 56% בישראל כולה), רשימת ישראל אחת זכתה בכ-38% מקולות הבוחרים (לעומת שיעור תמיכה ארצי של 20%), והמפלגה השנייה בגודלה הייתה מרצ, עם כ-14% מקולות התושבים (לעומת כ-7.5% בקרב כלל הבוחרים). בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001 ירדה אמנם התמיכה בברק, אך הוא עדיין זכה לרוב של 62%, לעומת שיעור תמיכה ארצי של 37.6%. מאז הבחירות לכנסת ה-17 (2006), קדימה היא הרשימה שזוכה למרבית הקולות בעיר. באותה מערכת בחירות זכתה קדימה בכ-38% מקולות התושבים, מפלגת העבודה בכ-19% והליכוד היה המפלגה החמישית בגודלה, עם 6.8% בלבד (לעומת שיעורי תמיכה ארציים של 22%, 15% ו-9%, בהתאמה). בבחירות לכנסת ה-18 (2009) זכו רשימות קדימה והעבודה לשיעורי תמיכה דומים (41% ו-20%, בהתאמה), בעוד הליכוד התחזק לכ-19%. שיעורי התמיכה הארציים להן זכו רשימות אלה היו 22.5% לקדימה, 10% לעבודה ו-21.5% לליכוד. העירייה שמאל\|ממוזער\|250px\|בית עיריית רמת השרון, 2008. מימין בית הוועד בית העירייה שוכן בשדרות ביאליק, בצמוד למבנה קטן יותר, שנבנה ב-1928 ושימש את בית הוועד בתכנונו של האדריכל דב טשודנובסקי. חלק ממחלקות העירייה ממוקמות במבנים שונים ברחבי העיר. היסטוריה פוליטית ממוזער\|טקסט=הפגנות תמיכה בשמואל חכם, 1969\|הפגנות תמיכה בשמואל חכם, 1969 ראשי המועצות וראשי הערים שכיהנו ברמת השרון מאז הוכרזה כמועצה מקומית היו או אנשי מפלגת העבודה על גלגוליה, או מועמדים עצמאיים, וגם הסיעות הגדולות במועצה היו סיעת העבודה או סיעות עצמאיות. מפלגות ארציות אחרות שהיו מיוצגות במועצה לאורך השנים כוללות את מפ"ם, ליברלים עצמאיים, גח"ל, חזית דתית לאומית, הליכוד, שינוי, מרצ וש"ס, אך אף אחת מהן לא זכתה מעולם ביותר משני מושבים. בבחירות הראשונות שנערכו בה, ב-1950 לא זכתה אף אחת מהסיעות ברוב מוחלט. "רשימה למען רמת השרון", רשימה עצמאית בראשותו של ראש הוועד הוותיק צבי בנימיני קיבלה 3 מנדטים, ושלוש סיעות אחרות קיבלו שני מנדטים כל אחת: רשימת ההסתדרות (מפא"י), מפ"ם ורשימת עובדים בלתי מפלגתית. בנימיני הרכיב קואליציה בראשותו והיה לראש המועצה הראשון. עובדת היותו ראש רשות מקומית שאינו מטעם מפלגה ארצית, אלא מטעם רשימה מקומית, הייתה דבר נדיר באותן שנים. לאחר פרישתו של בנימיני ב-1955, היו שלושת ראשי המועצה הבאים, יצחק כספי, דוד רשף ושמואל חכם, מועמדי מפא"י והמערך. ב-1969 קם כוח פוליטי חדש, "הרשימה הציבורית למען רמת השרון" (ר"ש), רשימה של מועמדים מקומיים שלא היו קשורים לאחת מהמפלגות הארציות, שהפכה לכוח משמעותי במושבה בשנות ה-70 וה-80. בבחירות שנערכו ב-1969 זכתה הרשימה, שבראשה עמד אורי אורן, ב-5 מושבים במועצה, כמו המערך, וההכרעה בשאלה מטעם מי יהיה ראש המועצה הבא נותרה למעשה בידי הנציג היחיד שנבחר מטעם גח"ל, זאב אבידן, שבחר לחבור לרשימת ר"ש. תוצאת הבחירות הפתיעה את חברי הסיעה ורק המועמד הרביעי במספר, פסח בלקין, הסכים לקחת על עצמו את תפקיד ראש המועצה. בבחירות שנערכו ב-1974 זכתה הרשימה ברוב מוחלט של 8 מתוך 13 חברי המועצה ובלקין המשיך את כהונתו כראש המועצה. בבחירות שנערכו ב-1978, שהיו הראשונות בהן הונהגה הצבעה נפרדת לראש הרשימה ולמפלגה חל מהפך נוסף. מול ר"ש התמודדה "הרשימה המאוחדת", שכללה גם את אנשי המערך. ר"ש קיבלה אמנם 7 מנדטים לעומת 6 לרשימה המאוחדת (בשני המנדטים הנותרים חלקו הליכוד וחזית דתית לאומית), אך מועמד הרשימה המאוחדת, מנחם שרמן, זכה בכ-50% מקולות הבוחרים ונבחר לראשות המועצה. בין 1983 ל-2008 התאפיינה המועצה בפיצול סיעתי רב, וסיעותיהם של ראשי המועצה לא נהנו מדומיננטיות כבעבר. ב-1983 ניצח בבחירות משה ורבין, מועמד "רמת השרון אחת" שנהנתה מתמיכת המערך. סיעת ר"ש, בראשותה עמד הפעם גד פניני, קיבלה 4 מנדטים. ב-1989 החליט המערך שלא לתמוך בוורבין, כי אם באפרים חירם. ורבין התמודד מולו בראש רשימה עצמאית, והפסיד. באותן הבחירות נחלשה ר"ש עוד יותר, והייתה זו הפעם האחרונה בה התמודדה כרשימה עצמאית, בטרם נטמעה ברשימתו של ורבין בבחירות הבאות. ב-1993 החליטה מפלגת העבודה שלא לתמוך בחירם, כי אם במוטי בר-דגן. כוורבין בשעתו, גם חירם החליט להתמודד מול מועמד מפלגת העבודה בראש רשימה עצמאית, אך בניגוד לקודמו הצליח גם לגבור עליו, ונבחר לכהונה נוספת. הבחירות ב-1998 היו צמודות במיוחד, ומועמד העבודה גבי פארן גבר על המועמד העצמאי מאיר דורון בהפרש של 10 קולות בלבד (0.06%). סיעתו של פארן מנתה 3 חברים בלבד מתוך 15, והסיעה הגדולה ביותר הייתה סיעת "תותים", רשימת צעירים מקומית שהפתיעה כשזכתה ב-5 מנדטים. הסיעה, שלא הציבה מועמד מטעמה לראשות המועצה, השתלבה בקואליציה של פארן. נציגה של סיעת "תותים", איתי הוז, התמנה לסגן ומ"מ ראש העירייה. חולשתו הפוליטית של פארן גרמה לכך שהעירייה התנהלה תחת הדומיננטיות של שלושת סגני ראש העיר, עם זאת, בבחירות הבאות נעלמה סיעה "תותים" לחלוטין. הבחירות ב-2003 התאפיינו במאבק תלת-ראשי בין 3 מועמדים שעמדו בראש רשימות עצמאיות בהן שולבו נציגי מפלגות ארציות, או שנהנו מתמיכתן של מפלגות כאלה. בבחירות אלה עלה די במפתיע, יצחק רוכברגר, שהיה סיעת יחיד בקדנציה הקודמת, ראש רשימת "רמת השרון אחת", נתמך בידי עם אחד, מפלגה קטנה שברמת השרון דווקא לא זכתה לתמיכה רבה. מולו בסיבוב השני התמודד מולו מועמד "קול רמת השרון", יצחק קאול, שנתמך בידי מפלגת שינוי שנהנתה מפופולריות רבה בעיר בבחירות שנערכו באותה שנה. המועמד השלישי, מאיר דורון, זכה הן לתמיכת הליכוד (שהריצו רשימה עצמאית למועצה) והן לתמיכת העבודה, אך לא העפיל לסיבוב השני. הרכב המועצה היה מפוצל מאוד, ו-15 חבריה היו מ-7 סיעות שונות. סיעתו של רוכברגר, בת 3 החברים, הרכיבה קואליציה עם סיעתו של קאול, שהתמנה לסגן וממלא-מקום. אולם, שותפות זו התפוצצה לאחר חודשים בודדים והוקמה קואליציה חדשה, עם סיעתו של דורון, מרצ והירוקים. השותפות עם דורון, שהייתה שותפות פורייה מאוד, הזניקה את התפתחותה של העיר במישורים רבים ועל רקע זה, בבחירות שנערכו ב-2008 ניצח רוכברגר, שנהנה גם מתמיכתן של העבודה וקדימה, בצורה מרשימה. הוא זכה ב-85% מקולות הבוחרים, הרוב הגדול ביותר בו זכה מועמד כלשהו ברמת השרון, וסיעתו קיבלה 7 מתוך 15 המושבים במועצה, מה שאפשר הקמת קואליציה יציבה יותר. דורון, הפעם מספר 2 בסיעתו של רוכברגר, המשיך לכהן כסגן וממלא-מקום. בשלהי הקדנציה הלך מאיר דורון לעולמו, אחרי מאבק במחלה קשה ושירה אבין (שהייתה מס' 2 שלו בבחירות 2003), תפסה את מקומו כסגנית וממלאת מקום ראש העירייה. כהונתו של רכוברגר נקטעה לקראת סוף הקדנציה והוא אולץ לצאת ל"נבצרות", כאשר הוגש נגדו כתב אישום על עבירות שונות שביצע לאחר סיום תפקידו הקודם, בהסתדרות העובדים הכללית. למרות זאת, חזר והתמודד בבחירות שנערכו בשנת 2013 ולמרות עננת האישומים נגדו, שב ונבחר לכהונה שלישית. עם זאת, בשל כתב האישום, בלחץ ביהמ"ש, שב ויצא לנבצרות. במקומו מינתה מועצת העירייה את ממלאת-מקומו, שירה אבין לנהל את העירייה. במאי 2015 הורשע רוכברגר – עם קלון – על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אחרי הליך משפטי ארוך, ונדון לשישה חודשי מאסר, שהומרו בעבודות למען הציבור. לאחר הרשעתו התמנתה שירה אבין לראש העירייה בפועל, אלא שסר חינה בעיני רוכברגר והוא עבר לפעול נגדה בצורה אינטנסיבית, בעזרת מרבית חברי הסיעה – שנותרו נאמנים לרוכבגר. המאבקים הפנימיים בתוך סיעת רוכברגר לשעבר והמאבק שניהלו חבריו נגד שירה אבין, פגעו בה מאוד בבחירות המיוחדות שנערכו בינואר 2016 (בעקבות הרשעתו של רוכברגר). אבין לא הצליחה לעלות לסיבוב השני, לא מעט בשל חבירתו של עידן למדן ממרצ לאבירם גרובר, שהפך להפתעת הסיבוב הראשון ועלה לסיבוב השני מול ההפתעה השנייה של הסיבוב הראשון, יעקב קורצקי, שהיה נציג החרדים וזכה לתמיכת הרב הראשי של רמת השרון, יעקב אדלשטיין, ושל רבים מתושבי שכונת מורשה, שבה גדל. בסיבוב השני ניצח בהפרש גדול אבירם גרובר. בבחירות המקומיות באוקטובר 2018 זכה אבירם גרובר בראשות העיר בסיבוב השני מול רוני בלקין, לאחר שחסרו לו 6 קולות בסיבוב הראשון לניצחון. בבחירות 2024, נבחר בסיבוב הראשון יצחק רוכברגר עם 42.8% מהקולות מול 3 מועמדים ושב לתפקידו לאחר שתמו 7 שנות קלון. מועצת העיר כיום במועצת העיר 17 חברים, והחלוקה הסיעתית מאז הבחירות שנערכו ב-2024 היא כלהלן: קואליציה "רמת השרון שלנו" בראשות יצחק רוכברגר – 3 חברי מועצה "באה בטוב" בראשות קרן מקסימוב ברנדס – 3 חברי מועצה "מסורת של עשייה" בראשות יעקב קורצקי – 3 חברי מועצה אופוזיציה "עתיד ליברלי" בראשות גיא קלנר – 3 חברי מועצה "חופשי בעירנו" בראשות גייל שורש – 3 חברי מועצה "הגוש החילוני" בראשות עידן למדן – 2 חברי מועצה ראשי המועצה המקומית #שםתקופת כהונהשיוך1צבי בנימיני 1955-1949עצמאי2יצחק כספי 1959-1955מועמד מפא"י/המערך3דוד רשף 1961-1959מועמד מפא"י/המערך4שמואל חכם 1969-1961מועמד מפא"י/המערך5פסח בלקין 1978-1969עצמאי6מנחם שרמן 1984-1978מועמד "הרשימה המאוחדת" בתמיכת המערך7משה ורבין 1989-1984מועמד "רמת השרון אחת" בתמיכת המערך8אפרים חירם (פיחוטקה) 1998-1989עצמאי בתמיכת המערך (1989) עצמאי בלי תמיכת המערך (1993)9גבי פארן 2002-1998מועמד העבודה ראש העירייה מספרשםכהונההערה1גבי פארן2002–20032יצחק רוכברגר2003–2013חבר מפלגת העבודה, יצא לנבצרות -שירה אבין2013–2016חברת מפלגת העבודה, ממלאת מקום ראש העיר3אבירם גרובר2016–20244יצחק רוכברגר2024– כלכלה מרבית תושבי רמת השרון יוממים ועובדים מחוץ לתחומי העיר. בעיר שני אזורי תעשייה - מדרום-מזרח לשכונת מורשה נמצא אזור התעשייה המרכזי, ובו בולטים מפעל השנאים אנרקו (אלקו בשמו הקודם) ומאפיית ברמן (לשעבר ודש). אזור תעשייה נוסף נמצא בסמוך לשכונת נווה מגן, ובו תעשייה זעירה. מזרחית לעיר נמצאת התעשייה הצבאית. במערב העיר, באזור "גלילות צפון", בצמוד למתחם הסינמה סיטי, הולך ונבנה מרכז תעסוקה, מסחר, נופש ופנאי גדול, העומד להשפיע על הכלכלה והתעסוקה של תושבי רמת-השרון. החקלאות, שבראשית דרכה של המושבה הייתה הענף הבולט בה, נמצאת בדעיכה מתמשכת. רבים מהשדות והפרדסים נעקרו לשם הקמת בתי מגורים, ואחרים עומדים בשממונם, אף שבמערבה ובדרומה של המושבה עדיין נותרו שטחים חקלאיים נרחבים. לגידולי התותים ברמת השרון יצאו מוניטין רבים. שירה של נעמי שמר מ-1987 "תות", בביצועו של משה בקר, כלל את השורה "תות שדה מרמת השרון". מאז שנות ה-90 הפך התות לסמלה הלא-רשמי של המושבה, והעיר מיתגה את עצמה כמרכז גידולי תותים. התות מופיע בכמה מהפרסומים הרשמיים של העירייה, ובשנת 2008 הוצבו ברחבי העיר 75 פסלי תותים כחלק מפסטיבל "תות שדה ברמת השרון" שנערך באותה שנה. מרבית המסחר ברמת השרון מתרכז ברחובה הראשי, רחוב סוקולוב, וברחוב המקביל לו ממזרח, רחוב אוסישקין. מרכזים מסחריים קטנים יותר נמצאים בשכונות נווה מגן, נווה רסקו וקריית יערים. באזור גלילות צפון, המתפתח, פועל המתחם המסחרי הגדול ביותר בעיר, הרב-מכר והכולל מתחם את בתי הקולנוע סינמה סיטי גלילות (שהיה הראשון מסוגו בארץ). כבישים, רחובות ותחבורה שמאל\|ממוזער\|250px\|מחלף הכפר הירוק שמאל\|ממוזער\|250px\|רחוב סוקולוב, בקצהו המוביל להרצליה כבישים ורחובות בתחום השיפוט של רמת השרון עוברים כמה מהכבישים הראשיים בישראל. כביש 2 (כביש החוף) מהווה את גבולו המערבי של תחום השיפוט של העיר. מקביל לו ממזרח כביש 20 (נתיבי איילון), ואילו בקצה המזרחי, תוחם את השטח הבנוי של המושבה כביש 4. בין הכבישים מחבר כביש הרוחב הארצי, כביש 5, מדרום לרמת השרון גופא. מחלף גלילות מערב מחבר בינו לבין כביש 2, מחלף גלילות מזרח בינו לכביש 20, ומחלף מורשה מחבר בינו לבין כביש 4. בנוסף לכבישים אלה עובר בתחום השיפוט של רמת השרון גם כביש אזורי, כביש 482. כביש זה חוצה את המושבה מצפון לדרום, והוא מהווה את רחובה הראשי, רחוב סוקולוב. הכניסה הראשית לרמת השרון היא דרך חיבורו של כביש זה עם כביש 5, במחלף הכפר הירוק, ובקצהו השני הוא מהווה את הכניסה מהרצליה. בהיותו של הכביש כביש גישה כמעט בלעדי לרמת השרון, המשמש גם חלק ניכר מתושבי הרצליה, יש בו עומסי תנועה כבדים בשעות השיא. סלילת נתיבי איילון צפונה ופתיחתו של מחלף שבעת הכוכבים הקלו מעט בעומס זה, אך פרנסי העיר עודם שוקדים על פתרונות נוספים. אחד הפתרונות היה פתיחתה של דרך דודו דותן, המחברת בין שכונת מורשה לכביש 4, דרך שטחי תע"ש. הדרך חד-סטרית, ממורשה החוצה, אפשרה יציאה דרומה בלבד. פתיחתה בשנת 2005 הייתה שלא על דעתו של משרד התחבורה, אך העירייה ראתה בכך דחיפות רבה, ופתחה אותה ללא האישורים הדרושים. בשנת 2022 נפתח קטע כביש חדש ורחב המאפשר יציאה לכביש 4 לכיוון דרום, אך גם כניסה מכיוון צפון, וייתר את השימוש בדרך דודו דותן. דרך נוספת מחברת את מערבה של רמת השרון עם מחנות גלילות, מתחם הסינמה סיטי וכביש החוף (רחוב השרף). נכון ל-2014 מקדמת העירייה תוכנית לסלילת כביש אורך שיחבר כביש זה עם שכונת נווה גן. הרחוב הראשי ברמת השרון הוא רחוב סוקולוב, והרחוב המקביל לו הוא רחוב אוסישקין. לאורכם של שני הרחובות מתנהלת פעילות מסחרית ענפה. שדרות ביאליק, שנחנכו ב-1928, מחברות בין שני הרחובות. לאורך השדרות בעיקר מבני מגורים ומעט מבני ציבור, בראשם בית העירייה. בחיבור של שדרות ביאליק ורחוב אוסישקין נמצאת כיכר העצמאות, שנחנכה בשנות ה-30. המשכן של שדרות ביאליק ממערב לרחוב סוקולוב נקרא שדרות ויצמן. בשדרות אלה גן פסלים על שם יואב דגון, אוצר מוזיאון הרצליה ומוזיאון נחום גוטמן לאמנות. דרך ראשונים הוא רחוב נוסף המחבר בין הרחובות סוקולוב ואוסישקין, בחלקם הדרומי, ומוביל לשכונת נווה מגן. בשכונה זו, הרחובות הראשיים הם טרומפלדור, המלכים ושבטי ישראל, שני האחרונים מובילים לשכונת מורשה. ברחבי העיר 9.7 ק"מ של שבילי אופניים. בסוף אפריל 2020 הקים משרד הביטחון מנחת מסוקים סמוך לבתי השכונות המערביות בעיר, וזאת ללא האישורים הנדרשים. בעקבות זאת החל מאבק תושבים לביטולו. תחבורה ציבורית חברות האוטובוסים מטרופולין, מפעילה קווים המקשרים את רמת השרון בעיקר לתל אביב-יפו, רמת גן, הרצליה, ורעננה. בעיר פועלים שני קווים פנימיים: קו 1 המחבר את מורשה למרכז העיר, לקריית יערים ולגולן. קו 8 שהחל לפעול בקיץ 2021 ומחבר את מורשה, מרכז העיר ומתחם הסינמה סיטי. אין ברמת השרון תחנה מרכזית, אך באזור התעשייה היו קיימים שלושה מסופים ששימשו כמה מהקווים אך הם אוחדו למסוף אחד: מסוף קדמה ברחוב החרושת. הקווים הבין עירוניים הפועלים ממסוף קדמה הם: קו 21 אשר מגיע למסוף כרמלית, קו 24 המגיע גם הוא למסוף כרמלית, אך דרכו שונה במקצת. קו 27 המגיע לקניון ארנה בהרצליה, קו 32 המגיע לבית ברל, קו 532 המגיע אל התחנה המרכזית החדשה של תל אביב וקו 619 המגיע לתחנה המרכזית בנתניה. במהלך קיץ 2019 החלה עירית רמת השרון במיזם הפעלת קווי היסעים לתושבי העיר ללא עלות בסופי שבוע באמצעות עמותת נוע תנוע. בסוף 2019 בעקבות שיתוף פעולה עם עיריות תל אביב-יפו, גבעתיים וקריית אונו, הצטרפה רמת השרון למיזם נעים בסופ"ש של מערך היסעים בין-עירוני ללא עלות – שלושה מקווי המיזם עוברים ברמת השרון. אף שמסילת החוף של רכבת ישראל עוברת בתחום השיפוט של רמת השרון, במקביל לנתיבי איילון, אין ברמת השרון תחנת רכבת. קיימת תוכנית להקים שתי תחנות רכבת בשטח רמת השרון; האחת מתחת לגשר רחבעם זאבי הסמוך למתחם הסינמה סיטי ותחנה נוספת בפי גלילות שם תוקם שכונה חדשה. לפי תוכנית המטרו אמורים לעבור בשטחה של רמת השרון הקווים M1 ו-M3. חינוך נכון לשנת 2012, פועלים ברמת השרון שני בתי ספר תיכוניים, שתי חטיבות ביניים, תשעה בתי ספר יסודיים ו-53 גני ילדים, בהם שני גני ילדים של החינוך הממלכתי דתי, ושני גני ילדים במסגרת של חינוך מיוחד. בשנת הלימודים תשס"ח ניגשו 98.6% מתלמידי כיתות י"ב הלומדים בעיר לבחינות הבגרות, ו-75.6% מהתלמידים היו זכאים לתעודת בגרות, לעומת הממוצע הארצי שעמד באותה שנה על 44.4%. מערכת החינוך העירונית שמאל\|ממוזער\|250px\|תיכון רוטברג שמאל\|ממוזער\|250px\|חטיבת הביניים קלמן בית הספר הראשון, בית ספר אוסישקין, נחנך ב-1928 בחדר שהוקצה לשם כך בבית העם. למדו בו באותה שנה 17 תלמידים בגילים שונים. עד אז, נאלצו התלמידים ללכת לבית ספר בהרצליה, מהלך 6 ק"מ. ב-1929 הוקמו שני צריפים מאחורי בית העם, שאפשרו לימוד בשתי כיתות. בתחילה לימד בבית הספר תושב המושבה אברהם בבל, וב-1932 הגיע יוסף קלמן, שנחשב למורה הראשון במושבה ולאבי מערכת החינוך שלה. ב-1956 נחנך בית ספר יסודי שני, בית ספר גולן, במערב המושבה. במקביל, פעלו במעברת מורשה בתי ספר ארעיים לילדי המעברה. ב-1959 נפתח במורשה בית ספר מקצועי, במקום שבו שוכן כיום מתנ"ס "קריית הצעירים"''. וב-1962 נפתח בנווה מגן בית הספר התיכון העיוני הראשון, תיכון השרון (במיקום של חט"ב "עלומים" כיום). התיכון המקצועי הגדול היה במיקום של תיכון רוטברג דהיום. ב-1975 אוחדו בתי הספר לבית ספר תיכון אחד, "מקיף השרון", על שמו של רוטברג, שתרם את הכסף להקמת בית הספר. בעקבות התרחבות המושבה בשנות ה-60 וה-70 נפתחו בתי ספר יסודיים נוספים - אמירים בנווה רסקו (1966), אורנים בשכונת מורשה, קריית יערים בצפון-מערב המושבה והדר, במרכז המושבה (1978). עם זאת, שני בתי ספר יסודיים, ממלכתי ה' וממלכתי ג', בשכונת מורשה נסגרו ותלמידיהם הועברו במסגרת תוכנית האינטגרציה, לבתי הספר אורנים ואמירים. מספר שנים אחר כך הפך ממלכתי ג' לשעבר למשכנה של המדרשה לאמנות בית ברל ואילו ממלכתי ה' הפך ברבות השנים למתנ"ס על שם אלי כהן. בנוסף, נפתחו בית הספר הממלכתי-דתי אור השחר במרכז המושבה ובית הספר החרדי הרמב"ם מזרם החינוך העצמאי בשכונת מורשה. בעשורים הבאים לא נפתחו בתי ספר חדשים, מאחר שהאוכלוסייה הזדקנה ומספר התושבים נותר יציב. בעקבות התרחבותה של שכונת נווה גן, נפתח בה בשנת 2011 בית ספר יסודי, שנקרא על שם סגן ראש המועצה לשעבר, מאיר דורון. בעקבות גידול האוכלוסייה נפתחו בשנת 2017 שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים צומחים, האחד ע"ש דבורה עומר במורשה במזרח העיר והשני ע"ש יעל רום בשכונת הדר במרכז העיר. ב-2019 החלו לבנות את מבנה הקבע של בית הספר הצומח בשכונת מורשה בצמוד לרחוב החרושת. בעיר התנהל מאבק בין קבוצות תושבים לגבי מקום הקבע של בית הספר הצומח בשכונת הדר, ובאוגוסט 2019 אישרה מועצת העיר שמבנה הקבע יוקם בחורשת העמל שברובע הדר. בעקבות הליכי התנגדויות של שכנים לבנית בית הספר למרות אישור המועצה בנית בית הספר מתעכבת. בסוף שנות ה-70 הוחל ביישום תוכנית אינטגרציה, בה שולבו תלמידים משכונת מורשה בבתי ספר בשכונות אחרות במושבה. במקביל, עברו בתי הספר היסודיים ממסגרת לימודים של שמונה שנים למסגרת שש שנתית, והוקמו 3 חטיבות ביניים - נווה מגן ועלומים בנווה מגן, וקלמן (על שם המורה הראשון) במרכז המושבה. עקב הזדקנות האוכלוסייה, נסגרה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 חטיבת הביניים נווה מגן, וכיום פועלות ברמת השרון שתי חטיבות ביניים. בשנת 1984 נפתח תיכון שני ברמת השרון, תיכון אלון על שם יגאל אלון. בבית הספר נפתחו מגמות אמנות שנחשבו ייחודיות באותה העת, בהן קולנוע, תיאטרון, אמנות פלסטית, מוזיקה ומחול. מגמות אלה משכו אליהן תלמידים גם מחוץ לרמת השרון. התחרות בין שני התיכונים מאז שנות ה-90 הביאה גם את תיכון רוטברג לפתוח מגמות אמנות, ואילו תיכון אלון פתח מגמות מחקר ומדעים מורחבות. כיום מכנים עצמם שני התיכונים "תיכון מקיף למדעים ואומנויות". בנוסף לכך, פועל באשכול הפיס ברמת השרון מרכז רמה למחוננים במסגרת התוכנית אופק חדש, המיועד לגילי גן חובה עד כיתה י"ב. מוסדות חינוך נוספים מוסד חינוכי נוסף הפועל בתחום המושבה אך אינו חלק ממערכת החינוך שלה הוא בית הספר החקלאי הכפר הירוק, שנחנך ב-1950. חלק מתלמידיו לומדים בו בתנאי פנימייה, וחלקם תלמידי חוץ. בתחומי הכפר הירוק קמפוס של האוניברסיטה הפתוחה, בית הספר האנתרופוסופי "אורים" ובית הספר הדמוקרטי "מקום לגדול". ברמת השרון ממוקמים שורה של מוסדות חינוך (גנים ובתי ספר) מוכרים על ידי משרד החינוך, שאינם רשמיים (מוכש"ר) הפועלים בשיטת חינוך מונטסורי. ב-1985 הקים יהודה עדר את בית ספר רימון למוזיקה (במבנים של בית הספר רימון, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת, היה בית ספר לילדים בעלי קשיים לימודיים) המתמקד בעיקר במוזיקה עכשווית ובמוזיקת ג'אז. עם בוגרי בית הספר נמנים כמה מהמוזיקאים המובילים בישראל. בין 1977 ל-1995 פעלה בשכונת מורשה המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל (במתחם של בית הספר ממלכתי ג' לשעבר). בעיר פועלת משנת 2009 ישיבת הסדר בראשותו של הרב ראובן ששון. נשיא הישיבה הוא הרב נחום רכל, שמשמש גם כרב של הגרעין התורני בעיר. הישיבה פעלה בבית הכנסת "בר יוחאי" ברח' בית גוברין ללא אישורים עד שנת 2021. בעקבות הליכים משפטיים של עיריית רמת השרון לפינוי הישיבה מהמקום יצאה הישיבה מבית הכנסת בר יוחאי במאי 2021. חינוך בלתי פורמלי החברה למתנ"סים מפעילה שישה מתנ"סים הפרוסים ברחבי העיר. שבט "נוה מגן" של תנועת הצופים הוקם ב-1964 ביוזמת הורים משכונת נווה מגן, ובהם ראומה ויצמן, ששימשה כגזברית השבט. נכון לשנת 2017, זהו השבט הגדול ביותר בתנועת הצופים, והוא מונה למעלה כ-2000 חניכים. בשנת 2017 בשל גודלו של שבט "נוה מגן" הוחלט על הקמת שבט חדש בעיר "שלוחת אלון", שלוחה זו הפכה לשבט בשם "שבט סער" בשנת 2020. תנועת בני עקיבא מפעילה אף היא סניף בשכונת נווה מגן. בעיר יש גם קן של תנועת הנוער העובד והלומד וסניף של תנועת הנוער כנפיים של קרמבו. בעבר פעלו ברמת השרון גם תנועות מחנות העולים, מכבי הצעיר, והשומר הצעיר. תרבות שמאל\|ממוזער\|250px\|"אשה עם שלבי סולם" של הפסלת עפרה צימבליסטה בגן הפסלים על שם יואב דגון ברמת השרון מוזיאון אחד, המוזיאון הגאולוגי היחיד מסוגו בארץ. המוזיאון פועל בבית ראשונים, בית פרטי שנבנה ב-1945 ונתרם לעירייה. המוזיאון הגאולוגי מציג אבני חן, מינרלים ומאובנים מרחבי העולם ומארח תערוכות רבות בתחומים אלה. סמוך לבית ראשונים משתרע גן הסלעים, שבו סלעים מסוגים שונים שביוזמת ראש המועצה לשעבר הובאו מרחבי ארץ ישראל. בשדרות ויצמן נמצא גן הפסלים על שם יואב דגון, המכיל פסלים של אמנים ובהם דודו גרשטיין, עפרה צימבליסטה ומנשה קדישמן. סמוך לו נמצאת גלריית חוצות, שבה מוצגות תערוכות מתחלפות של ציורים וצילומים - בדרך כלל של יוצרים מקומיים. 250px\|ממוזער\|שמאל\|הגלריה העירונית ב-27 בנובמבר 2019 נפתחה גלריה עירונית לאמנות עכשווית בשדרות ויצמן בצמוד לגלריית החוצות אשר לאורך השדרה. בתערוכת הפתיחה "הכפר הירוק" מציגים אמנים ידועי שם כגון מיכה אולמן, גלעד אופיר ועוד. הגלריה ממוקמת במקום בו פעלה בעבר אחת מבארות המים של רמת השרון, ולכן בתוך מבנה הגלריה קיים חלל שימור לבאר וחלון המאפשר הצצה לעומקה. את הגלריה, המציגה תערוכות מתחלפות, אוצרת רווית הררי. שדרות ביאליק, המשכן המזרחי של שדרות ויצמן, מוקדשות אף הן לתערוכות מתחלפות. אחת הבולטות שבהן הייתה "תערוכת התותים" (סמלה הלא-רשמי של רמת השרון), שבה הוצגו עבודות של אמנים רבים שעיצבו פסלי תותים. בית יד לבנים, שהוקם בשנות ה-80, הוא בית התרבות המרכזי של רמת השרון, לצד היותו מרכז ההנצחה של רמת השרון לחללי העיר במלחמות ישראל. מרכז ההנצחה לנופלים, במבואה ובקומת המרתף, כולל ספרייה, קיר הנצחה ועליו שמות החללים ואש תמיד, מערכת ממוחשבת בעלת בסיס נתונים המכיל את פרטי כל אחד מן הנופלים, וכן תמונות וציורים. במקביל, מבואת המבנה משמשת כגלריה לאמנות, שבה הוצגו לאורך השנים תערוכות רבות, בהן של אמנים מקומיים. לצד כל אלה, בית יד לבנים הוא משכנה של הספרייה הציבורית של רמת השרון וכן אכסניה להצגות, מופעים וקונצרטים. בעשור השני של המאה ה-21 נעשה שיפוץ גדול של המבנה, כדי להתאימו להצגות ומופעים גדולים יותר. באודיטוריום המרכזי 300 מושבים. קולנוע לב רמת השרון (בעבר נקרא "קולנוע כוכב") הוא מבתי הקולנוע הוותיקים בישראל, והוא פועל ברציפות מאז 1948. בעשור הראשון של המאה ה-21 נחנך בסמוך לצומת גלילות מתחם סינמה סיטי גלילות, המכיל 31 אולמות קולנוע ובהם כ-6,000 מקומות ישיבה, לצד מסעדות, חנויות ומרכז מבקרים של חברת תנובה. מתחם זה היה הראשון מסוגו בישראל. ספורט שמאל\|ממוזער\|250px\|אצטדיון קנדה ממוזער\|250px\|אצטדיון גרונדמן שמאל\|ממוזער\|250px\|אולם הספורט אורנים שמאל\|ממוזער\|150px\|מודעה לקראת מרוץ האביב מועדון הספורט המצליח ביותר ברמת השרון הוא קבוצת כדורסל הנשים א.ס. ל.כ.ן. רמת השרון. מאז 1999 זכתה הקבוצה 6 פעמים באליפות המדינה ו-6 פעמים בגביע המדינה, ואף העפילה לגמר גביע רונקטי, ההישג השני בחשיבותו של קבוצת כדורסל נשים ישראלית. הקבוצה מפעילה גם מחלקת ילדות ונערות, שעם בוגרותיה נמנות שחקניות נבחרת ישראל שי דורון, נעמי קולודני, שרון זאבי וקטיה לויצקי ואחרות. קבוצת כדורסל הגברים שיחקה בשנות ה-90 בליגת העל. בשנת 2001 רכש אותה מיקי ברקוביץ', והיא התאחדה עם הפועל חיפה. במסגרת זו פעלה מספר שנים, עד לפירוק האיחוד בשנת 2006. בשנת 2019 עלתה הקבוצה לליגה לאומית לאחר שנתיים שבהן שיחקה בארצית. גם מועדון זה מפעיל בית ספר לכדורסל, שעם בוגריו נמנים שחקנים ובהם נדב הנפלד וגיא קנטור. לתיכון רוטברג קבוצות כדורסל המשחקות בליגת התיכונים. בשנת 2009 העפילה קבוצת התלמידות לשלב הגמר. קבוצת הפועל ניר רמת השרון העפילה בשנת 2011 לליגת העל, בה הופיעה במשך שלוש עונות עד לשנת 2014. הישגי השיא של הקבוצה כוללים זכייה בגביע הטוטו של הליגה הלאומית בשנת 2010, והעפלה לחצי גמר גביע המדינה בשנת 2012. נכון לשנת 2012, משחקת קבוצת הכדוריד א.ס. רמת השרון בליגת העל בכדוריד וקבוצת הכדורעף א.ס. רמת השרון משחקת בליגת העל בכדורעף. מתקן הספורט החשוב ברמת השרון הוא אצטדיון קנדה הנמצא במרכז הטניס שמדרום לכביש 5. האצטדיון מכיל כ-4,500 מקומות, והוא אצטדיון הטניס הגדול בישראל. בין 1979 ל-1996 נערך באצטדיון טורניר ריקליס, שהיה חלק מסבב ה-ATP. אצטדיון הכדורגל על שם יעקב גרונדמן שבשכונת מורשה משמש את קבוצת עירוני ניר רמת השרון, והוא מכיל כ-4,300 מקומות. אולם הכדורסל אורנים בשכונת נווה מגן מכיל 1,200 מקומות, והוא משמש את קבוצת א.ס. ל.כ.ן. רמת השרון ואת קבוצת הכדוריד. מדי שנה נערכים ברמת השרון מספר אירועי ספורט עממי. האירוע הוותיק ביותר הוא צעדת הבנים, צעדה הנערכת מדי שנה מאז 1968, בסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לזכרם של בני רמת השרון שנפלו. באופן מסורתי, מסתיימת הצעדה באנדרטה לזכרם של החללים. מרוץ האביב נערך מאז 1985, ומאז שנות ה-90 הוא נקרא על שם גל לוינסון, לוחם חטיבת הצנחנים שנפל במוצב סוג'וד ב-1994. מאז 1995 נערך אחת לשנה הדואתלון על שם ניר פורז, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך ניסיון חילוצו של החייל נחשון וקסמן, שנחטף בידי החמאס. מאז 1995 נערך מרוץ אופניים עממי בשם "שרונדו". המרוץ נקרא על שמו של ערן יוליס, תושב המושבה שנהרג בתאונת דרכים. משנת 2001 מתקיים מדי שנה מרוץ אייל על שם אייל שמואלי, תושב העיר ובנה של אתלטית העבר זהבה שמואלי, שמת מדום לב. המרוץ מהווה גם את אליפות ישראל בריצה ל-15 ק"מ. משנת 2012 מתקיים מרוץ החברים לגיוס תרומות לחקר מחלת ה-ALS. ערים תאומות לקריאה נוספת גצל קרסל, רמת השרון - תרפ"ב - תשכ"ב, הוצאת המועצה המקומית, תשכ"ד, 1963. קישורים חיצוניים אתר ראשונים מצגת אתרים לשימור ברמת השרון - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל". טיול ברמת השרון - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל". אתר הבחירות לראשות העיר 2016 מדריך שמות רחובות ברמת השרון, בארכיון האינטרנט הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: ערים קטגוריה:ערי דרום השרון קטגוריה:גוש דן קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:ערים במחוז תל אביב קטגוריה:פורום ה-15 קטגוריה:ישראל: מושבות לשעבר קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1923	2024-09-29T10:33:17
רמת ישי	ממוזער\|שמאל\|250px\|שלט רמת ישי שבכניסה המערבית. בשלט מופיע שם היישוב, בניין חאן רמת ישי והדקל שנמצאים בכניסה הצפונית שמהווים את סמל היישוב ממוזער\|שמאל\|250px\|חאן רמת ישי - הפינה הצפון מערבית רָמַת יִשַׁי היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בצפון עמק יזרעאל על כביש טבעון-נצרת, כ-4 ק"מ ממזרח לקריית טבעון. היא קרויה על שמו של יש"י אדלר. שטח השיפוט שלה הוא כ-2,300 דונם והיא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. מבנה בולט הקיים ביישוב הוא "חאן רמת ישי", בניין עתיק מוקף חומה שנבנה בתקופת הטורקים בארץ ישראל. מבנה זה, ועץ הדקל הניצב לצידו, מהווים את סמל היישוב. בעבר פעלה בשטח החאן משחטת עוף העמק. אזור התעסוקה של רמת ישי כולל מרכז מסחרי גדול בשם "סטריט מול". היסטוריה המקום בו שוכנת רמת ישי היה מיושב עוד בתקופת בית שני, באתר הסמוך ליישוב הקרוי תל ריסים. נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית כולל מבצר ביזנטי גדול. בין השנים 1896–1902 הקימה משפחת סורסוק מלבנון, כחלק מהכפר ג'ידה, את חאן רמת ישי עבור פועלים שעיבדו את אדמות המשפחה בעמק יזרעאל. בשנים 1920–1923 רכשה קהילת ציון אמריקאית את אדמות הכפר מידי משפחת טואני (ת'ווייני) הלבנונית ואת החאן. לאחר הרכישה התגוררו במקום אנשי גדוד העבודה ולאחר מכן גרו במקום אנשי השומר הצעיר שהגיעו מביתניה עילית ועברו בהמשך לבית אלפא. ראשיתה של רמת ישי בהתארגנות של חברת "מנור" בפולין במטרה להקים יישוב שיהיה מבוסס על שילוב של חקלאות ותעשיית אריגה. לצורך כך רכשה החברה, אותה ייסדו ובראשה עמדו האחים מרדכי (מוט'ל) וצבי (הרמן) רוזנברג, את אדמות הכפר ג'ידה מקהילת ציון אמריקאית. בנובמבר 1925 הגיעו למקום המשפחות הראשונות ובתחילת 1926 הצטרפו אליהן משפחות נוספות כך שבאמצע 1926 מנה היישוב 54 משפחות ו-36 רווקים. בין מקימי היישוב היו כ-50 משפחות מלודז' ומביאליסטוק, שהקימו מפעל טקסטיל ביישוב. המפעל לא הצליח מבחינה כלכלית, והוא נמכר במכירה פומבית להנהלה הציונית. רבים מהמתיישבים עזבו את ארץ ישראל וחזרו לפולין והמעטים שנשארו התרכזו בחקלאות. מכת עכברים שאכלה את רוב התבואה גרמה להפסדים גדולים ל-25 המשפחות שהתגוררו במקום. בשנת 1931 הופעל מפעל הטקסטיל מחדש בסיוע הקרן הקיימת וקרן היסוד, על ידי חברת הנול שהוקמה כדי לשקם את המפעל, ולמנוע את הרושם הרע בקרב יהודי פולין מכישלון הקמת המפעל. בשנת 1932 עבדו במפעל 8 עובדים שהפעילו חלק קטן מהנולים במקום. בסוף שנת 1933 עבר המפעל לבעלות קבוצה של עולים מגרמניה שהשקיעו בחידוש הציוד. בשנות ה-30 חולקו אדמות היישוב בין בעלי האדמות בהגרלה, בלא להיענות לבקשת התושבים במקום שנחלותיהם ירוכזו במקום אחד. כך נוצר מצב שהתושבים הבודדים במקום התפרסו על פני שטח רחב. במהלך המרד הערבי הגדול, בליל שבועות תרצ"ח, עלו ערבים על המושבה במטרה למחותה מעל פני האדמה, שרפו את המפעל, הרגו את הנוטר ופצעו תושב נוסף. מפעל הטקסטיל שוקם שוב, הפעם על ידי משה לסמן מלודז', ושם המפעל שונה ל"עמק טקסטיל". ליישוב הגיעו גם מספר מתיישבים מעולי תימן שעבדו במפעל. ב-1943 הוחלט להפנות תרומה של 10,000 לא"י של ישראל יהודה (יש"י) אדלר לפיתוח המקום, בתנאי שהמתיישבים ישמרו על מסורת ישראל, ובשנת 1944 הוחל בהקמת עשרה בתים ביישוב ושם המקום הוסב על שמו לרמת ישי. בשנת 1947 נסגר מפעל הטקסטיל, ובעקבות זאת באוגוסט 1947 נותרו במקום רק 15 משפחות. באותו חודש הונחה מכספי תרומות אבן פינה לבית כנסת ומרפאה להנצחת ד"ר שמואל דיקר, תרומת אביו התעשיין יוצא לודג' יהושע דיקר, בתכנון האדריכל בנימין צ'לנוב. המפעל חזר במהרה לפעול ובאפריל 1948 היו ברמת ישי 30 משפחות שעיקר פרנסתן הייתה על המפעל. במאי 1949 היו במקום 45 משפחות. ביוני 1950 הוקמה ממול לרמת ישי מעברה שבה התגוררו 500 משפחות באוהלים. המעברה חוסלה בשנת 1953 עם מעבר 200 משפחות למגדל העמק. לקראת סוף שנת 1951 התרחב היישוב לכ-160 משפחות, והוקמו בו מאפייה גדולה, נגרייה ועוד מפעלים. בשנת 1953 נבנו במקום בית חרושת לעורות ומטווייה. בשנים 1953-1954 דרש ועד היישוב את הרחבת תחומה על מנת שתוכל לגדול ולקלוט תושבים נוספים. בשנת 1957 הקימה תנובה משחטה במקום, אולם לאחר זמן קצר היא נסגרה מהעדר כדאיות כלכלית. בשנת 1959 כשל מפעל עמק טקסטיל והגיע לכינוס נכסים. ניסיון לשקם את המפעל כשל והוא נסגר סופית. בשנת 1961 הגיע היישוב למצב קשה, כאשר רק 60 מפרנסים מתוך 210 משפחות במקום מצאו תעסוקה ביישוב. בשלב זה הוקמה במקום משחטת עוף העמק על בסיס משחטת תנובה שנסגרה קודם לכן. באוקטובר 1963 הונחה אבן פינה לאזור תעשייה שהוקם במקום עבור יישובי הסביבה. בנובמבר 1958 הוכרזה רמת ישי כמועצה מקומית והוצאה ממועצה אזורית קישון. רמת ישי הייתה בין חלוצות הרשויות המקומית בישראל בהעמדת נשים בראשן. בשנת 1962 הועמדה בראש הרשות המקומית אישה כראש ועדה קרואה, ובסוף שנת 1969 הייתה למועצה היחידה שגם ראש המועצה וגם סגניתה היו נשים. בראשית שנות ה-70, עם העברת ראשות המועצה מיהודית שושני לזלדה שחם, הייתה הרשות הראשונה שבראשה עמדו שתי נשים שונות לאורך השנים. בשנת 1977 נבחר לתפקיד ראש מועצת רמת ישי דרור פוגל. באותה שנה מנה היישוב רק כ-800 תושבים, אך מכאן ואילך הוא התפתח במהירות: נבנו ושופצו מבני ציבור רבים, לרבות בריכת שחייה חדשה, מבנים חדשים לבית הספר המקומי ואולם כדורסל מפואר, ומשפחות רבות נוספו ליישוב. פוגל, שכיהן בתפקיד עד שנת 1992, יזם והוציא אל הפועל את בנייתן של שתי שכונות חדשות ביישוב, קדמת ישי והדר ישי, שנבנו על אדמות חקלאיות שהופשרו לבנייה למגורים. הוא נהרג בעת שהדריך טיול בירדן בשנת 1999. מחליפו ניר חבקין יזם את בניית חטיבת הביניים "היובל" וקידם את הרחבת היישוב. משנת 2024 ראש המועצה המקומית הוא אסף אוברלנדר. בדצמבר 2021, הכריזה שרת הפנים איילת שקד על רמת ישי כרשות איתנה, לאחר שנמצאה ללא גירעון שוטף וללא מענק איזון, התנהלותה תקינה ונמצאה כמסוגלת לנהל את כל עניינה באופן עצמאי. בכך הצטרפה ל-28 רשויות איתנות במדינה ול-7 רשויות נוספות שהוכרזו יחד איתה. אוכלוסייה חינוך, תרבות וספורט שמאל\|ממוזער\|200px\|קיר טיפוס ע"ש שגיא בלאו, מבט מלפנים ברמת ישי פועלים ארבע בתי ספר - בית הספר הממלכתי "ארזים" (יסודי), בית ספר הממלכתי ״שדות״ (יסודי) וחטיבת הביניים "היובל", בית הספר הממלכתי דתי "שלהבות חב"ד" (יסודי). ב-2024 דווח בעיתונות המקומית שבית ספר תיכון צפוי להיפתח לראשונה ביישוב בשנת הלימודים תשפ״ו. מתחם המתנ"ס שבמרכז היישוב ומדרחוב החנויות שמתלווה אליו הוא מרכז התרבות ביישוב, במתחם המתנ"ס רחבה גדולה המשמשת את היישוב לאירועים, ספרייה ציבורית, אולם תיאטרון והקרנות קולנוע בשם "בית מרים". ברחבת המתנ"ס ממוקם מועדון נוער. ביישוב יש קן של תנועת "הנוער העובד והלומד". באפריל 2011 הושקה ביישוב תנועת נוער חדשה בשם "מנו"ר" (מנהיגות נוער רמת ישי) ששמה מרמז על הניסיון הראשון להקים בארץ יישוב תעשייתי בשם "מנור" בשנות ה-20 של המאה ה-20. בשנות ה-90 נבנה ברמת ישי "קיר שגיא", מתקן ספורטיבי לטיפוס קירות שהוא הגבוה בארץ והיחיד בתקן האולימפי, ובו מתקיימת מדי שנה אליפות ישראל בטיפוס קירות. הקיר נבנה לזכרו של בן היישוב , שנהרג בעת מילוי תפקידו בלבנון בפיגוע התאבדות ב-19 באוקטובר 1988. ביישוב פועל גם "מועדון הוקי גלגליות רמת ישי", אחד המועדונים המובילים בישראל בהוקי גלגיליות עם 3 זכיות בליגת העל הישראלית לבוגרים ו-2 זכיות בגביע המדינה לבוגרים. בנוסף, מחלקת הנוער של המועדון מכילה חמישה שחקני נבחרת ישראל עד גילאי 20 (מחצית הסגל), בנוסף פועלת ביישוב קבוצת כדורסל בשם הפועל רמת ישי שב-2012 התאחדו עם הפועל קריית טבעון. פעם בשנה, בתקופת האביב, נערכת צעדת רמת ישי על שם , בן היישוב שנפל בשנת 1969 בעת מילוי תפקידו בחטיבת גולני. אזור התעשייה היישוב נמצא בצומת דרכים המחבר בין עמק יזרעאל לצפון הארץ ובזכות זאת קיים ביישוב אזור תעשייה גדול הכולל ברים, אולמות אירועים ומסעדות. באוגוסט 2013 נפתח קניון בשם "סטריט מול" באזור התעשייה. ראשי המועצה להלן רשימה של ראשי מועצת רמת ישי מאז הפיכתה למועצה מקומית בשנת 1958. מספרראש המועצהחודש ושנה לתחילת הקדנציה1 אמנון ינאי דצמבר 19592 יהודית שושני נובמבר 19623 עודד ינאי נובמבר 19654 יהודית שושני נובמבר 19695 זלדה קרמר מרץ 1971(4) יהודית שושני 19746 משה זיידנר ספטמבר 19767 דרור פוגל אוקטובר 19788 זאב שוורץ נובמבר 19939 יצחק ניר חבקין נובמבר 199810 עופר בן אליעזר נובמבר 200811אסף אוברלנדרמרץ 2024 ערים תאומות לקריאה נוספת גלעד (גילי) חסקין, "מ'מנור' לרמת ישי - גלגוליו של ניסיון התיישבותי בדגם של כפר תעשייתי", אופקים בגאוגרפיה 71, 2008, עמ' 160-184 קישורים חיצוניים רמת ישי באתר הרשות לפיתוח הגליל גילי חסקין, "מ'מנור' לרמת ישי - גלגוליו של ניסיון התיישבותי בדגם של כפר תעשייתי", חלק א', חלק ב' הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:עמק יזרעאל קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1925 קטגוריה:יישובים במחוז הצפון קטגוריה:ישראל: יישובים	2024-10-19T04:39:06
שבלי - אום אל-גנם	250px\|ממוזער\|שמאל\|מבט על הכפר מהר תבור ממוזער\|תצלום אוויר שבליהאיות במשרד הפנים הוא שבלי ומכאן שם הערך, בפועל האיות הנפוץ הוא שיבלי – אום אל-גנםהאיות הנפוץ הוא ג'נם; ההגייה מעין ranem (בערבית: الشبلي - أم الغنم, תעתיק: אלשִבְּלי - אֻם אלע'נם) היא מועצה מקומית בדואית במחוז הצפון בישראל. שוכנת בגליל התחתון. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1984. המועצה מורכבת משני יישובים סמוכים: ערב אל-שיבלי ואום אל-גנם, הממוקמים על המורדות המזרחיים (שיבלי) והדרום-מזרחיים (אום אל-גנם) של הר תבור (גַ'בֶּל טאבור, جبل الطابور). במקור שמה של המועצה המקומית היה שבלי, אך עם צירוף הכפר אום אל-גנם שונה גם שם המועצה המקומית המאוחדת. נכון ל-2021, תושביה הם בדואים, רובם ככולם (99.9%) ערבים-מוסלמים. היסטוריה לפני קום המדינה היו תושבי שיבלי הפלג השולט בשבט הבדווי ערב א-צְבֵּיח (או: א-זביח, נקראו גם "הזביחים"' ובערבית: عرب الصبيح), שהיה בעל השפעה רבה במזרח הגליל התחתון. בתוכם חיו שבט שיבלי כאריסים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הבריטים יישבו את שבט א-צביח בבתים, ואילו שבט שיבלי נותר באוהלים והיו אריסיהם. מהבחינה האנתרופולוגית, בני הפלג שיבלי הם ברובם המכריע צאצאי נוודים שהגיעו ממדבר חרן ומדרום טורקיה וחלק קטן הם צאצאי עבדים סודאניים שהגיעו עם צבאותיו של מוחמד עלי. בעודם תחת השלטון הטורקי, נערכה סולחה בין השייך של שבט א-צביח לראש הוועד במסחה (לעתיד כפר תבור) בעקבות תקרית בו שומר ערבי ירה והרג פורץ, ובעיתונות הערבית פורסם שהפורץ נהרג בידי יהודים. בישיבתה השנייה של אגודת השומר בבית מניה שוחט מיום ז' בטבת תר"ע, הוחלט להסיר את השמירה על מסחה. הפרות חוזרות ונשנות מצד בני השבט גרמו להחזרת השמירה. תחת השלטון הבריטי, במאורעות תר"פ (1920) ובמאורעות תרצ"ו (1936–1938) הותקפו ונרצחו תושבי כפר תבור (שבינתיים החליפה את שמה מ'מִסחה'). במלחמת העצמאות, אחרי התנכלויות בלתי פוסקות ליישוב היהודי, ומארב והריגת חוליית חיילים בפיקודו של עלי בן-צבי, שהסתיימו בקרב בית קשת, גורשו מרבית אנשי שבט א-צביח (הזביחים) לירדן. אנשי פלג שיבלי, שבאותה תקופה גרו באוהלים באזור שבו מצוי כיום היישוב, והיו אריסים של שבט א-צביח, הושארו במקומם, ליד בית הספר החקלאי כדורי. אנשי שבט זה נחשבו אוהדים, ושמרו על יחסי שכנות טובים עם יהודי כפר תבור, יחס הנמשך עד היום. מבני כפר שיבלי ישנם גם כאלה ששירתו בצבא, ובפרט כחיילים וכקצינים בתפקידי גשש, או לוחמים בגדוד הסיור המדברי. בדצמבר 1970 קיבל בן הכפר, , צל"ש לאחר שנפל בהיתקלות במארב מצרי באזור תעלת סואץ, בזמן מלחמת ההתשה. במהלך השנים הפך היישוב ליישוב קבע כאשר האוהלים האחרונים בו הוחלפו בבתי קבע בתחילת שנות ה-80. עד לסוף שנות ה-90 נשלט היישוב על ידי ההנהגה המסורתית, תחילה על ידי מוכתר הכפר ואחר כך על ידי בנו עלי שיבלי שמונה כראש המועצה המקומית על ידי הממונה על המחוז, ישראל קניג, בשנת 1984. אום אל גנם הכפר אום אל גנם הוקם בשנות הארבעים של המאה העשרים על ידי בדווים בני שבט סעאידה. לפני כן הם ישבו בתור אריסים בכפר קירה, סמוך למושבה יקנעם. אדמות הכפר קירה נרכשו על ידי קק"ל מבעלי הקרקע ואנשי השבט נאלצו לפנות אותה. עם כספי הפיצויים שקיבלו רכשו את אדמות אום אל גנם. במשך שנים רבות לא פעלה כל רשות מקומית בכפר ולא נסללה אליו דרך גישה. בעבר כונה הכפר גם ערב אל-סעאידה. בשנת 1993 הוקמה המועצה האזורית "נוף הגליל" וצורפו אליה מספר יישובים מוסלמיים מבקעת בית נטופה ומעמק יזרעאל וכן הכפרים ואדי אל-חמאם, הממוקם בבקעת גינוסר, ואום אל-גנם. בשנת 1999 הקים שר הפנים ועדה לבדיקת "המבנה המוניציפלי הראוי באזור נוף הגליל, הגלבוע ומשגב" בראשות פרופסור יוסי בן-ארצי. בעקבות המלצות הוועדה הוחלט לפרק את המועצה האזורית נוף הגליל ולצרף את הכפר אום אל-גנם למועצה המקומית שבלי, בהתאם לבקשת נציגי שני הכפריםד"וח מסכם: ועדה לבדיקת המבנה המוניציפלי הרצוי באזור נוף הגליל, הגלבוע ומשגב, ולשנות את שם המועצה לשבלי אום אל-גנם. אוכלוסייה על פי הלמ"ס, נכון לסוף שנת 2021, תושביה הם בדואים, רובם ככולם (99.9%) ערבים-מוסלמים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל קטגוריה:עמק יזרעאל קטגוריה:הר תבור קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל קטגוריה:שביל ישראל	2024-09-22T07:41:29
שגב שלום	250px\|ממוזער\|שמאל\|המסגד במרכז היישוב שגב שלום שגב שלום (בערבית: شقيب السلام - שֻקֵיבּ אֶ-סַּלָאם) היא מועצה מקומית בדואית במחוז הדרום בישראל, שהוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. נוסד בשנת 1979 ככפר בדואי באזור הנגב. כיום, כלל תושבי היישוב הבדואי שגב שלום הם ערבים-מוסלמים. היסטוריה היישוב הוקם ככפר בדואי ב-1979 בקרבה לעיר באר שבע, כחלק מתוכנית להקמת שבעה יישובים באזור הנגב למען יישוב הבדואים בנגב, והם: רהט, חורה, כסייפה, תל שבע, שגב שלום, ערערה בנגב ולקייה. שמו של היישוב, "שגב שלום" או "שקיב א-סלאם" (شقيب السلام) בערבית, מתייחס הן לקרבתו לנחל שגיב והן להסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם בשנת 1979, השנה שבה הוקם היישוב. בשנת 1988 צורף היישוב למועצה אזורית משוש, המועצה האזורית הבדואית הראשונה. המועצה פורקה בשנת 1996 ובשגב שלום הוקמה מועצה מקומית. ביישוב מתגוררת אוכלוסייה ערבית-מוסלמית בלבד. בשנת 2004 הוקמה בבית ספר תיכון מקיף שגב השלום מגמת רובוטיקה שזכתה בפרסים רבים בארץ ובעולם. אוכלוסייה להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב: תעסוקה בצפון היישוב הוקם אזור תעשייה, וכן ביישוב עצמו נפתחה משחטת עופות בתחילת 2011 המעסיקה רבים מהתושבים. חלק מן התושבים עובדים באזורי תעשייה נוספים באזור - נאות חובב, חורה, רהט ואזור תעשייה חדש אשר נמצא בשלבי בנייה - עידן הנגב (סמוך לרהט ולהבים). בתחילת 2012 נחנך בשגב-שלום, במסגרת תוכנית החומש הממשלתית לקידום האוכלוסייה הבדואית בנגב, מרכז הכוון תעסוקתי אשר נחל הצלחה ועזר בהשמה של מאות מהתושבים. השכלה ותנאים ביישוב ישנם מספר בתי ספר בשגב שלום, סניפים של קופות חולים, מתנ"סים עם חוגים. קישורים חיצוניים אתר המועצה המקומית מינהל מקרקעי ישראל. בדואים, רקע הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל קטגוריה:הנגב: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום	2024-10-05T20:02:19
שוהם (יישוב)	שֹׁהַם היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל שהוקמה בשנת 1993, המונה 23,673 תושבים. שוהם שוכנת באזור חבל מודיעין. היישוב תחום ממזרח בכביש 444, מדרום בנחל נבלט, מצפון במושב ברקת וממערב במושבים טירת יהודה ובית עריף. ממזרח ליישוב שוכנים אתרי הנופש והארכאולוגיה פארק יער שוהם, תל נבלט ותל חדיד, ובסמוך אליו עובר שביל ישראל. שוהם ידועה בעיקר בגלל מספר הכיכרות הגבוה הקיים ביישוב, נכון לשנת 2022 הוא עומד על 79 כיכרות. שם היישוב מציין את שמה של אחת מאבני החושן – כמו היישובים הסמוכים ברקת ונופך. בשוהם בחרו להימנע מציון שמות של בני אדם לרחובותיה ושמותיהן סובבים נושא מרכזי שונה לפי שכונה, כשהשכונה הראשונה נקראה על שם אבני החושן. היסטוריה תוכנית להקמת היישוב עלתה לראשונה בשנת 1965, על ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, באמצעות חברת הבנייה שלה רסקו. התכנון היה להקים יישוב כפרי-תעשייתי עבור עולים ממעמד הביניים מדרום אמריקה. המיקום שנבחר היה על גבעה במקום שבו עמד הכפר הערבי דיר טריף, שאדמותיו עברו לחזקת רשות הפיתוח (על חלק מהשטח הוקם כבר קודם המושב בית עריף). בראשית שנות ה-70 החל קידום התוכנית בפועל, וב-1974, אושרה תוכנית המתאר של היישוב, כמרכז אזורי של המועצה האזורית מודיעין, הכולל מבני ציבור ו-700 יחידות דיור. הקמת היישוב החלה בשנת 1990, במסגרת פרויקט הקמת יישובי הכוכבים שיזם שר הבינוי והשיכון אריאל שרון, שמטרתה הייתה לספק דיור במהירות, עקב גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. בשלב זה הוגדלה תוכנית המתאר של היישוב ל-3,000 יחידות דיור, רובם בבתים צמודי קרקע (חד ודו-משפחתיים). במרץ 1991 אושרה תוכנית מתאר מעודכנת ליישוב. ביולי 1991 נערכה הגרלה ראשונה לרכישת 300 מגרשים ראשונים לבנייה ביישוב, בה השתתפו 3,000 איש. בנובמבר 1991 נערך מכרז שני לכ-400 מגרשים, במחיר כפול מהמכרז הראשון, עקב הביקוש הגבוה. באוגוסט 1993 אושר שינוי בתוואי כביש 444 שעבר אז בלב היישוב. הכביש נסלל בתוואי חדש ממזרח, עם קטע דו-מסלולי בכניסה לשוהם, בנוסף נסלל חיבור חדש של הכביש למחלף בן שמן. אכלוס היישוב החל בשנת 1993, ותחילה נוהל על ידי ועדה קרואה שמינה משרד הפנים. הוועדה הקרואה, בהנחיית משרד השיכון, אישרה בניית 1,000 יחידות דיור בבניינים עד 11 קומות, בבנייה עירונית, בניגוד לאופי הפרברי-כפרי שבתוכנית המקורית של היישוב. בנוסף אושר פרויקט גדול של חברת רסקו בשטח שהוקצה לבית אבות. בשנת 1997 נערכו לראשונה בחירות מקומיות ביישוב. המועצה שנבחרה החליטה לבטל את התוכנית לבניית 1,000 דירות בבניינים בני 11 קומות. בשנת 2002 החלה הקמתו של אזור התעשייה חבל מודיעין ממזרח לשוהם, ובשנת 2009 מצפון לו החלה הקמתו של "היי פארק", פארק עסקים ולוגיסטיקה המשויך לשוהם. באוגוסט 2019 הוגש כתב אישום נגד ניר עפרוני, שהיה מזכ"ל החברה הכלכלית לשוהם, והקבלן גבריאל (גבי) מגנזי על תפירת מכרזי פיתוח ותשתיות בשוהם בשווי מאות מיליוני שקלים, רובם במסגרת הקמת פארק העסקים "היי פארק", בתמורה לטובות הנאה. באוגוסט 2013 נחנכה במקום אנדרטת שירות הביטחון הכללי, הנמצאת ליד מצפור הבנים ומגדל המים בגן הבנים ביישוב. אתר יזכור- "ציפורי מגן", אתר הנצחה לנופלים ביולי 2015 הוועדה לתכנון מתחמי דיור מועדפים אישרה תוכנית לבניית שכונה חדשה בת כ-1,600 יחידות דיור בכניסה הדרומית ליישוב, ממערב לכביש 444 ומצפון לכביש 453, ובה מבנים בגובה של עד שבע קומות, לראשונה בתולדות היישוב, שהבנייה הגבוהה ביותר בו עד אז הגיעה לארבע או חמש קומות. השכונה קיבלה את השם "שכונת הדרים" ואוכלסה החל משנת 2020. בינואר 2018 זכתה חברת אפריקה ישראל מגורים במכרז להקמת לפרויקט לשכירות ארוכת-טווח בשוהם. באוגוסט 2019 אושרה תוכנית מתאר חדשה ליישוב, התוכנית כוללת הוספת כ-65 אלף מ"ר שטחי תעסוקה לתושבי האזור, 27 אלף מ"ר לשטחים מסחריים וכ-7,000 מ"ר לשימושי ספורט ונופש, עבור הגדלת היישוב ל-35 אלף תושבים עד 2040, כולל תוספת של 2,450 יחידות דיור חדשות, בניסיון לעצור את הגירת האוכלוסייה הצעירה ליישובים אחרים. ביוני 2020 אושרה הקמתו של מרכז העסקים הדרומי של היישוב הנקרא "איירפארק שוהם". ארכאולוגיה 250px\|ממוזער\|טקסט=שרידי הכנסייה הביזנטית בחורבת אל-בורג' אל-חנייה (חרבת חני)\|שרידי הכנסייה הביזנטית בחורבת חני (אל-בורג' אל-חנייה) בשמורת טבע הדום השומרון, מדרום ליער קולה - יער הכ"ח במהלך השנים בוצעו מספר חפירות ארכאולוגיות בתחומי היישוב וסביבתו, רובן חפירות הצלה במסגרת עבודת הפיתוח של היישוב. בצפון מזרח היישוב נחשפו שרידי יישוב ובו שרידי בנייה מהתקופה ההלניסטית, התקופה הרומית, התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל וממצאי כלי חרס רבים, בהם קנקנים, קערות וסירים. במהלך בניית השכונה לאורך רחוב קדם במרכז שוהם, נחשפו חמש שכבות יישוב מהתקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, האומיית והעבאסית, בין השאר שרידי מבנים בהם חדרי תסיסה ליין, חדרי אחסון לשמן, ממגורות, מקוואות וקולומבריום. בנוסף נחשפו שרידי גתות ומערת קבורה בה גומחות ארקוסוליום, בורות מים ומחצבה. בדרום היישוב, לאורך נחל בית עריף, נחפרו שרידי בית קברות מהתקופה הכלקוליתית (שנמשכה למן האלף ה-5 לפנה"ס ועד 3300 לפני הספירה בקירוב) ותקופת הברונזה הקדומה ושרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה. בקרבת היישוב עד מספר אתרים ארכאולוגיים: חירבת אל-בירה (או חורבת בירה) חורבה גדולה (בשטח של כ-30 דונם) הממוקמת על גבעה מצפון לפארק העסקים של שוהם "היי פארק". באתר ובסביבתו נערכו סקרים וחפירות והתגלו שרידי יישובים כפריים קטנים, ובהם בעיקר חוות חקלאיות, המתוארכים למן תקופת הברזל 2 ועד לתקופה המוסלמית המוקדמת, וכן מתקנים רבים לעיבוד תוצרת חקלאית, בורות מים, קברים, מחצבות, כנסייה שבה פריטים אדריכליים ורצפת פסיפס מעוטרת ובית אחוזה. חירבת בורנאט (תל ברקת) – תל שנחשף ממזרח ליישוב שוהם במהלך עבודות ההקמה של פארק התעשייה חבל מודיעין. באתר התגלו שרידי עיר גדולה מתקופת הברונזה הקדומה ב’ (3050–2700 לפנה”ס), המשתרעת על שטח של כ-40 דונם. בעיר נשתמרה מערכת ביצורים מורכבת בעלת חומות ושער כניסה, מערך רחובות מתוכננים לצד מבני מגורים ומוקדים ציבוריים. בחלקו המזרחי והצפוני של התל נתגלו שרידים מתקופת הברזל 2 ועד לתקופה הביזנטית, אך בעיקר מן התקופות ההלניסטית והרומית. עם תום החפירות בחלק זה, האתר נהרס כמעט כליל לקראת פיתוח אזור התעשייה חבל מודיעין. חורבת חני (אל-בורג' אל-חנייה), ממוקמת מדרום ליער הכ"ח (יער קולה), בשטח אש שמורת טבע הדום השומרון, סמוך לציר שביל ישראל מקטע 21. האתר נחקר פעמים רבות במהלך השנים ונחשף בו מנזר וכנסייה (בה רצפת פסיפס) מהמאה ה-5. האתר ננטש בסוף המאה ה-8 או בראשית המאה ה-9. אוכלוסייה נכון לסוף 2017, מתגוררים בשוהם 20,928 תושבים (מקום 100 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 0.9%. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2016, לשוהם דירוג של 9 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ו (2015–2016) היה 91.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2015 היה 14,126 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,868 ש"ח). חינוך ביישוב פועלים 3 בתי ספר יסודיים ממלכתיים ("צוקים", "ניצנים" ו"רבין"), בית ספר יסודי ממלכתי הפועל בשיטת לימוד ייחודית הקרויה "קשת". ובית ספר יסודי ממלכתי דתי אחד ("אבני החושן"); בית ספר על-יסודי ממלכתי בשם "יהלו"ם", תיכון "שוהם", תיכון אזורי של המועצה האזורית חבל מודיעין "אמית נחשון", תיכון דתי "שלהבת". כמו כן פועלים גן חובה וכיתות א' עד ו' במסלול קשת המשולב לדתיים ולחילוניים, וכן בית הספר הדמוקרטי "שחף" לילדים מגילאי גן עד כיתה ט'. רמת החינוך בשוהם גבוהה. אחוז הזכאים לבגרות בקרב תלמידי י"ב היה הגבוה ביותר מבין כל היישובים בארץ מספר פעמים במשך השנים. ביישוב יש פעילות רחבה של תנועות נוער: 2 שבטי צופים – עמית, ראם (אשר מספר החניכים בהם עומד על כ-1,600), תנועת בני עקיבא, תנועת עוז, תנועת המד"צים, איגי - ארגון נוער גאה, נבחרות רובוטיקה מטעם אגודת First וחוגי סיירות של קק"ל. תקציב החינוך ביישוב עומד על כמחצית מתקציב היישוב עצמו והוא אף מפעיל יחידת נוער (הבית הסגול). תרבות וספורט קבוצת הכדורסל המקומית היא מכבי שוהם המשחקת בליגה הארצית. מועדון מכבי שוהם בכדורגל. למכבי שוהם יש קבוצות בכל הגילים. גם היא משחקת בליגה הארצית. ביישוב פועלת החברה עירונית לתרבות נוער וחוגי ספורט (ידועה כ"חמש" – חינוך משלים שהם). היא אחראית לפעילויות המיועדות לגיל הרך, נוער, תרבות, ספורט ותחומים נוספים. ביישוב מועדון אופניים ארצי מקצועי לרכיבת שטח וכביש. אירועים ביישוב מתקיימים מגוון אירועים מדי שנה: פסטיבל "מוזות בסוכות", בחול המועד סוכות. מרוץ אופניים "סובב שוהם". מרוץ לזיכרון שרית שניאור. "מרוץ שוהם", תחרות ריצה למקצוענים וחובבנים. "הספורטיאדה" היישובית. "המסע של שני" לזכר שני שמיר שנספתה באסון נחל צפית. ראשי המועצה 1997 – 1993 דב שיש (מונה מטעם משרד־הפנים) 2003 – 1997 שחר בן־עמי 2018 – 2003 גיל ליבנה 2024 – 2018 איתן פטיגרו החל מ־2024 דפנה רביד-רבינוביץ ערים תאומות (מ־2001) ראו גם פארק יער שוהם בריכת צרטה שלולית חורף מזרחית ליישוב. אתר הנצחה לנופלי שירות הביטחון הכללי קישורים חיצוניים קשת שוהם, עמותה להקמת מסלול קשת בשוהם מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על מבנים ואתרים בשוהם, באתר 'חלון אחורי', 16 בנובמבר 2014 הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1993 * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובי הכוכבים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז	2024-09-15T07:27:29
שלומי	שְׁלוֹמִי היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא שוכנת בגליל המערבי, כקילומטר מגבול ישראל–לבנון, כ-4 קילומטרים מזרחית לים התיכון ו-3 קילומטרים מזרחית לראש הנקרה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1960. היישוב נקרא על שמו של שלומי, אביו של אחיהוד ששימש כנשיא שבט אשר: (). היסטוריה שלומי נוסדה כמעברה, סמוך לכפר הערבי הנטוש אל-בסה. תחילה שכנו בבתים הנטושים שבמקום עולים ממזרח אירופה, בעיקר מבולגריה. ב-1952 הצטרפו גם עולים מתימן ומתוניסיה והוקמו 150 פחונים לשיכון המתיישבים הנוספים. על פי התכנון הראשוני היה אמור לקום במקום מושב, אך באותה עת כבר הוקם בסמוך, בסוף שנת 1949, מושב בצת, היה חשש שאין מספיק מקורות מים באזור לגידולים חקלאיים של מושב נוסף, ורבים מהמתיישבים הראשונים עזבו. במקום מושב הוחלט שהיישוב ישמש כמרכז אזורי למתן שירותים ליישובי הסביבה. בשנת 1956 החלה בניית השיכונים ביישוב, 300 יחידות בבתים דו-משפחתיים, דרומית להריסות הכפר אל-בסה. באותה עת הגיעו לשלומי עולים ממרוקו ובסך הכל מנה היישוב כ-850 תושבים, אך היו בו רק שלושה ברזי מים. בעת קבלת מעמד של מועצה מקומית ב-1960 מנתה שלומי 2,000 תושבים, אך כ-500 תושבים עזבו אותה עד שנת 1969. במקביל חוסלה המעברה וכל התושבים עברו לבתי קבע. היישוב לא התפתח כמרכז אזורי ורוב תושביו התפרנסו מעבודות מזדמנות בחקלאות ביישובי הסביבה. בתחילת שנות ה-70 סבלה שלומי, בין השאר עקב קרבתה לגבול ומחסור במקומות תעסוקה, מקשיים חברתיים וכלכליים. מספר הצעות הועלו לשיפור המצב, כולל סיפוח היישוב לעיר נהריה. דוד חזן, שנבחר כראש המועצה המקומית בשנת 1970, יזם תוכנית שיקום שכללה הקמת אזור תעשייה מודרני, מרכז קהילתי ובריכת שחייה. בשנות ה-80 הייתה שלומי ליישוב מבוסס, באזור התעשייה כבר פעלו 25 מפעלים שנהנו מהטבות של אזור עדיפות לאומית, ביניהם מפעל של חברת זוגלובק (שהוקם כבר ב-1972). הוחל בהקמת שכונת "בנה ביתך", מרכז מדע ודעת למחוננים ומצטיינים ומרכז השתלמויות של הסתדרות המורים. בשנות ה-90 נקלטו בשלומי כ-1,000 עולים מחבר המדינות (למעלה מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה). באותה תקופה הגיעו גם כמה מאות תושבים מאזור הצפון לשכונת הווילות "פסגת שלומית" בזכות מחירי הנדל"ן הזולים, יחסית. בשנת 1998 החלה בנייתה של שכונה חדשה של בתים צמודי קרקע, צפונית ומזרחית לשלומית הוותיקה. לאורך תקופה ארוכה סבל היישוב מירי קטיושות של הפת"ח והחזבאללה. בשנת 2000, עם יציאת צה"ל מלבנון נפסק לתקופה ירי הקטיושות למעט אירועים נקודתיים. בשנת 2003 נהרג נער בשלומי כתוצאה מירי של חזבאללה. במאי 2005 וכן במאי וביולי 2006 (מלחמת לבנון השנייה) שב היישוב לסבול מירי קטיושות מלבנון. לאחר שכמעט כל עתודות הקרקע של שלומי נוצלו (היישוב משתרע על כ-3,000 דונם), הוחל בתכנון תוכנית מתאר חדשה הכוללת הגדלת תחום שיפוטה של המועצה ב-3,000 דונמים נוספים. מתוך שטח זה, 380 דונם מיועדים לתעשייה. שאר השטח מיועד לדיור ומוסדות ציבור שונים. במרץ 2010 אושרה התוכנית המאפשרת את הגדלת היישוב עד 25,000 תושבים. במלחמת חרבות ברזל פונו מהיישוב מרבית תושביו, ונגרם בו נזק רב כתוצאה מירי של רקטות פצמ"רים וטילי נ"ט. רב היישוב הוא הרב משה אלחרר. אוכלוסייה חינוך בשלומי נמצאים מעבר לבתי ספר יסודיים גם מוסדות החינוך הבאים: בית ספר שש-שנתי של רשת אורט ישראל, הכולל חינוך בזרם הממלכתי והממלכתי דתי (נפתח בשנת 2007 כחטיבת ביניים). בשנת הלימודים תשע"ח נפתחה כיתת מחוננים. מכללת ארז – מרכז להכשרה מקצועית. מרכז השתלמויות למורים בתחומים טכנולוגיה ומדעי הטבע מרכז שלומי לעבודה ויצירה בית ספר להעשרה למחוננים מרכז הקוד הפתוח לקהילה תרבות, ספורט ופנאי מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי הוקם בסוף שנת 2000 ביוזמת משרד התרבות והספורט באזור התעשייה הישן בשלומי, בהנגרים תעשייתיים. היוצרים במרכז שלומי הם: דודי מעיין, פבלו זלצמן, פנצ'ו אדלברג, נטע פלוצקי, אלן קוז'ינסקי ועוד. בשלומי מתנ"ס המשרת גם את התושבים ביישובים סמוכים, בריכת שחיה, אולם תרבות ואולם ספורט. כמו כן שוכנת לרגלי רכס חניתה אכסניית נוער. בדרום-מערב שלומי, בסמוך לגן ההרפתקאות נמצא אתר ארכאולוגי ובו רצפת פסיפס מן התקופה הביזנטית. ממצאים ארכאולוגיים נוספים נמצאים בשטח הכפר אל-בסה, צפונית לאזור התעשייה. שם נחשפו שרידי יישוב מהתקופה הרומית, מערות קבורה ושרידי מנזר מהתקופה הביזנטית וכן שרידים של מבנים מימי הביניים. הבית המצויר בשלומי הוא אתר תיירות הפתוח למבקרים. זהו ביתה של האמנית עפיה זכריה שבשנותיה המאוחרות צבעה את כל קירות הבית והתקרה בצבעים נועזים. מזרחית לשלומי שוכן יער חניתה, בגבהים שבין 100 ל–400 מטרים מעל פני הים, ומשתרע על שטח של 2,300 דונם. מידע נוסף על יער חניתה: מסלולי טיול, פריחות ועוד, ניתן למצוא באתר של המועצה המקומית שלומי "יער קהילתי שלומי". תעשייה ומסחר אזור התעשייה משתרע על 500 דונם ובין המפעלים המצויים בו ניתן למנות את מפעל הבשר והנקניקיות של חברת "זוגלובק" ואת "מפעל מתכת חניתה" המייצר כלים ומכשירי חיתוך לתעשיית המתכת. שלומי מהווה מרכז מסחרי אזורי למושבים ולקיבוצים בסביבה. המועצה שייכת לאשכול רשויות גליל מערבי – תאגיד כלכלי לפיתוח וקידום כלכלי של האזור. ראשי המועצה דוד דנינו דוד חזן יהודה לנקרי מיכאל סויסה ישראל אוקרט גבריאל נעמן גלריית תמונות ראו גם כביש 70 אל-בסה לקריאה נוספת שנהר-אלרעי, עליזה, בר יצחק, סיפורי-עם משלומי, חיפה: אוניברסיטת חיפה, תשמ"ב 1982. שלומי שלנו: ליהוד הגליל ולישוב הספר, שלומי: המועצה המקומית, תשל"ח 1978. נוריאל, יוסף, ידיעון : ... מועצה מקומית שלומי: עיירת פיתוח וספר בגליל המערבי החותרת לקידמה, שלומי: המועצה המקומית, תשל"ב - 1972. כלפון-סטילמן, ידידה, ממרוקו לשלומי: שרידיה של תרבות חומרית, חיפה: החברה למחקר מדעי שימושי, אוניברסיטת חיפה, תשמ"ג 1982. נוריאל יוסף, המועצה המקומית שלומי 1969–1973: סיכום הקדנציה השלישית, חיפה: אופסט פוטו פרינט, תשל"ד 1974. דפי רקע: סיור עיתונאים בכירים בשלומי, 26,11,1972, שלומי: מועצה מקומית, תשל"ב - 1972. זסלבסקי, דוד, סקר רמת הפיתוח: שלומי, ספטמבר 1970 תש"ל, תל אביב: מוציא לאור לא ידוע, 1970 קישורים חיצוניים מצאנו את ישוב הבוטיק של הגליל- אתר הבית שלומי, באתר הרשות לפיתוח הגליל הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950 קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:הגליל המערבי קטגוריה:עיירות פיתוח קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל	2024-10-08T05:18:06
שעב	שעב (בערבית: شعب, בכתבי חז"ל: שאב) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, השוכנת במערב הגליל התחתון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1975. ראש המועצה הוא מחמוד בוקעי (אבו מנהל). נכון ל-2021, כלל תושבי שעב הם ערבים-מוסלמים. היסטוריה שאב העתיקה המועצה הערבית-מוסלמית כיום שוכנת במיקומה של העיירה היהודית שאב מימי הבית השני, תקופת המשנה והתלמוד והתקופה הערבית בארץ ישראל. בספרו של יוספוס פלביוס מלחמות היהודים נזכר אלעזר בן שמי כיליד המקום שהצטיין בהגנת יודפת הסמוכה במהלך המרד הגדול ברומאים. שאב שרדה את החורבן לאחר המרד, ונזכרת בסקר היישובים היהודיים בגליל לאחר המרד בספרו של פרופ' מיכאל אבי יונה 'גאוגרפיה היסטורית'. בתקופת המשנה והתלמוד שאב התקיימה כעיירה יהודית בתווך שבין המרכזים היהודיים הגדולים בסכנין הסמוכה ממזרח ובכבול הסמוכה ממערב. בין חכמי המקום נזכרים בכתבי חז"ל האמוראים מהדור השלישי והרביעי רבי זכאי דשאב ורבי מנא דשאב. היישוב היהודי בשאב המשיך להתקיים עד התקופה הצלבנית, ועדות לכך נמצאת בתעודה מן המאה ה-11 המזכירה יהודי שנפטר במקום. המאה ה-20 ביולי 1935 השתוללה בכפר מגפת טיפוס. באוגוסט 1938 הרס הצבא הבריטי צריפים רבים בכפר לאחר שעקבות של מניחי מוקש הובילו אל הכפר. בשנת 1945 היו בכפר כ-1,750 תושבים והוא נחשב אחד הכפרים העשירים ביותר באזורו. הכפר נכבש על ידי צה"ל סמוך לסופו של מבצע דקל, רוב תושביו עזבו אותו והוא נותר עם כ-250 מתושביו המקוריים. צה"ל לא נשאר בכפר, והערבים חזרו לשלוט בו בתחילת ההפוגה השנייה, תוך התכתשויות רבות עם צה"ל, אשר כבש סופית את הכפר במבצע חירם. חלק מתושבי הכפר שנמצאו במקומות אחרים בתוך ישראל לא הורשו לשוב אליו. במקום התושבים שעזבו, שוכנו בכפר עקורים ערבים מכפרים אחרים. במרץ 1951 פונו מהשטח המפורז בגבול עם סוריה הערבים שהתגוררו במקום והועברו לשעב. ישראל פינתה את התושבים מאזור החולה מחשש שיסייעו לסורים ויפריעו לייבוש החולה ונתנה להם אפשרות להגר לסוריה או לעבור לשעב. בלחץ של הגנרל ויליאם אדוארד ריילי, ראש מטה משקיפי האו"ם, הסכימה ישראל להשיב את המפונים לכפריהם וקיימה בקיץ 1951 משאל בין המפונים בשעב, בו נשאלו אם רצונם לחזור לאזור המפורז או להישאר בשעב. במשאל הביעו כ-230 תושבים רצון לחזור וכ-420 הודיעו שרצונם להישאר בשעב. בתחילת 1961 נחנכה שכונת קבע עבורם. בשנת 1983 הורחב שטח השיפוט של המועצה. אוכלוסייה תושבי היישוב התפרנסו בעבר בעיקר מחקלאות ממטעי הזיתים הנרחבים המקיפים את המקום. כיום הכפר מתגאה באחוז משכילים גבוה ואנשיו עוסקים במשלחי יד מגוונים. לקריאה נוספת בני גשור, "הקרבות באזור מעאר-שעב במלחמת העצמאות", קתדרה 178, 2021, עמ' 150-127. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון	2024-08-05T12:50:42
תל מונד	תֵּל מוֹנְד היא מועצה מקומית באזור השרון (מחוז המרכז) בישראל. מרכיבי המועצה המקומית תל מונד היו חלק ממועצה אזורית הדר השרון עד הקמת המועצה המקומית תל מונד ב-1 באפריל 1954 והתפצלות להלכה מהמועצה האזורית הדר השרון. תל מונד היא מרכזו של גוש תל מונד. היא גובלת במזרח במושב כפר הס, בדרום במושב חרות, במערב בכביש 4 ובצפון בעין ורד, בכביש 553 ומעברו בקדימה-צורן. תל מונד מהווה מרכז אזורי ליישובים חקלאיים סמוכים, ובהתאם נבנו בה מבני מסחר ושירותים. רחובה הראשי הוא רחוב הדקל, הרחוב הראשון בתל מונד. ראשי מועצה 1954–1970 - נפתלי דין (מערך) 1970–1972 - דב אבלס (נאמני תל מונד) 1972–1974 - ג'ול נחום (גח"ל) 1974–1989 - משה נחום (מערך) 1989–2013 - שלמה רצבי (הליכוד, קדימה) 2013–2016: רוני גולן (התקווה) 2016-2017 : אמנון בן-עמי (ועדה קרואה) 2017–2020 שמואל סיסו (ועדה קרואה) 2020– מכהנת לין קפלן (תל מונד אחת) היסטוריה תל מונד הוקמה על ידי סר אלפרד מונד, הברון מלצ'ט הראשון (המוכר גם בשם לורד מלצ'ט) בשנת 1929, במטרה לספק מקום יישוב לעובדים בפרדסים. הלורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי-אנגלי. עם כיבוש הארץ בידי הבריטים החל לגלות עניין בציונות. הוא ביקר לראשונה בארץ ישראל יחד עם ידידו חיים ויצמן בשנת 1922. ב-1928, בעקבות ביקור נוסף בארץ, הצליח מונד לשכנע קבוצת בעלי הון בריטים לא-יהודים להשקיע ברכישת קרקעות בארץ ישראל, כמיזם עסקי, ולצורך כך הוקמה "חברת מטעי ארץ ישראל". החברה רכשה קרקעות, נטעה פרדסים והציעה לרכישה חלקות מעובדות ליהודי העולם. בשנת 1930 הוקם על גבעה במרכז האזור בית המחנה ולצידו מגדל מים, מספר מבני תפעול ומספר צריפים. במחנה גרו עובדי הפרדסים של "חברת מטעי ארץ ישראל" וחברי ארגוני ההתיישבות. שרידי מחנה זה נמצאים במזרח היישוב נכון לשנת 2020, לאחר שבשנת 2012 נקבע בית המחנה כאתר מורשת לאומית, מכיוון שבנייתו הייתה תחילתו של היישוב הציוני הראשון בין כפר סבא לחדרה, שטח שהיה עד אז שומם ברובו מיישובים יהודייםראו פרוטוקול 2018005 של הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בשנת 1931 נבנו שבעת בתי הקבע הראשונים שיועדו ללורד מונד ומשפחתו ולמנהלי החברה. החברה מכרה במקביל חלקות קרקע לפועלים להקמת בתים ומשקי עזר צמודים. מאוחר יותר רכשה הקק"ל שטחי קרקע נוספים להקמת שכונת זיו למגורי הפועלים. בשנת 1944 הגיעו למושבה עולים מתימן שהשתכנו בתחילה באוהלים והקימו אחר כך את שכונת יעקב. לאחר קום המדינה בתקופת העלייה ההמונית הוקמה מעברה ביישוב לקליטת העולים. לקליטת עולי המעברה הוקמו השכונות וולפסון, שפרינצק ואלי כהן. עם השנים גדלה האוכלוסייה ונוספו שכונות חדשות. תהליך זה נעשה באופן איטי ומבוקר על מנת לשמר את אופייה הכפרי של המושבה. בתל מונד נמצאת 'וילה זיו', וילה שהייתה שייכת ללורד זיו, לורד ציוני שבימיה הראשונים הייתה קרויה על שמו. במרכז תל מונד עומד פסל של אלפרד מונד מעשה ידיה של בתיה לישנסקי. על ימיה הראשונים של תל מונד אפשר ללמוד במרכז התיעוד בית הלורד שהוא אחד משבעת בתי הקבע הראשונים של היישוב. בתל מונד ארבעה בתי ספר יסודיים, שלושה ממלכתיים (ניצנים, שלנו, ונוף ילדות) ובית ספר יסודי ממלכתי-דתי אחד (אור תורה). כמו כן ביישוב בית החינוך על שם יצחק רבין, בית ספר שש שנתי לתלמידי כיתות ז'-י"ב. בית ספר זה משרת את תלמידי תל מונד ועד 2018 שירת גם את תלמידי היישוב הסמוך צורן. התפתחות היישוב במאה ה-21 על רקע משבר הדיור בישראל, נבנו בפאתי היישוב שכונות מגורים חדשות בבנייה נמוכה. שכונות אלו תרמו לצמיחה באוכלוסייה תוך פיתוח מוסדות חינוך, קהילה, תרבות ושטחים ציבוריים ביישוב. יחד עם זאת, שכונות אלו אשר מאופיינות בתכנון מוטה רכב פרטי, תרמו להחרפת עומסי התנועה באזור. על פי תוכנית המתאר המקומית של היישוב, מתוכננות להיבנות ביישוב שכונות נוספות, בעיקר במערב, לצד התחדשות עירונית. עד סוף שנות העשרים של המאה ה-21, היישוב צפוי לקלוט 20,000 תושבים. אוכלוסייה קהילה ביישוב שבט "פולג" מתנועת הצופים, אשר הוקם בשנת 1982 על ידי "גרעין רעים". חברי "גרעין רעים" נשלחו לתל מונד במסגרת התנדבותם לשנת שירות (ש"ש) מטעם תנועת הצופים לפני גיוסם לצבא. הם חיו בקומונה- בית משותף בנים ובנות. הקומונרים ניהלו ביחד את מסגרת התקציב שלהם בבית המשותף בו חיו בתל מונד. הם היו חלק בלתי נפרד מהקהילה ופעלו במקומות שונים ביישוב מלבד תנועת הנוער, הם היו פעילים בגנים, בבתי הספר ובמסגרת המתנ"ס הקהילתי. כ-92 אחוזים מהנוער בתל מונד (בכתות ד'-י"ב) לוקח חלק בפעילויות. תנועת הנוער הדתית-לאומית בני עקיבא מנהלת סניף במקום משנת 1989, המונה כ-200 חניכים ומדריכים, ומשרת את הציבור הדתי בתל מונד, ומנהיגים אותה קומונרים מטעם תנועת "בני עקיבא" הארצית. בשנת 1992 נבנה בניין חדש עבור הספרייה הציבורית של תל מונד שמשרתת את בתי הספר ותושבי המקום. הוקמה משנת 2000 קהילה דתית לאומית, מבשר ציון על ידי כ-25 משפחות צעירות שעברו לתל מונד, שחלקם עולים מדרום אפריקה, אנגליה וארצות הברית. בשנת 2011 נבנה בניין בית הכנסת ברחוב הצופית. רב הקהילה הוא הרב ברוך וינטרוב. הוא גר בתל-מונד עם רעייתו פנינה וילדיהם. בשנת 2021 יש כ-170 משפחות חברי עמותת מבשר ציון. בתל מונד פועלים גם חוגי סיירות של קק"ל, שמפעילים ביישוב מספר קבוצות ובה נמצא גם המשרד האזורי. בתל מונד פועל מועדון רוגבי לילדים ונוער, מועדון רוגבי הדרים, השני בגודלו בארץ. ערים תאומות קישורים חיצוניים אתר מרכז תיעוד גוש תל מונד הערות שוליים * קטגוריה:מושבות קטגוריה:הנצחת אלפרד מונד קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1929 קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות	2024-10-03T19:00:50
טעמי המקרא	שמאל\|ממוזער\|350px\| בפסוק מספר בראשית, הסימנים האדומים הם סימני ניקוד, ואילו הסימנים הכחולים הם טעמי מקרא. לפי סדר המילים טעמי המקרא נקראים: לפי הנוסח האשכנזי – מונח, רביעי, קדמא ואזלא. לפי הנוסח הספרדי – שופר הולך, רביע, אזלא גריש. טַעֲמֵי הַמִּקְרָא הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל כל מילה, מתחתיה או אחריה), ומנחים את הקורא בנגינת המילים, בצורת הגייתן ובחלוקת המשפט. מבחינה מסוימת טעמי המקרא הם סימני הפיסוק הקדומים של העברית. מהותם של טעמי המקרא טעמי המקרא מלווים את מילות המקרא, לכל מילה טעם אחד בדרך כלל. הטעם מלמד על הנגנתה של המילה ועל מידת הפסקתה מהמילה שאחריה. לטעמים אפוא כמה תפקודים עיקריים: מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים. הניגון מעשיר את הקריאה, ומקל על הזכירה. תחבירי: סימני פיסוק. על פי רוב ניגונו של הפסוק וממילא סדר הטעמים בו תלויים במבנהו התחבירי של הפסוק. לכן הטעמים ממלאים בדרך כלל גם תפקיד של סימני פיסוק. לעיתים גוברים שיקולים מוזיקליים על השיקולים התחביריים, וסדר הטעמים לא תואם את פיסוק המשפט. פונולוגי: הטעמת המילה – ציון המילה היא במלעיל או במלרע. רוב הטעמים מסומנים מעל או מתחת האות הראשונה של ההברה המוטעמת. ספר הורית הקורא, בן המאה ה-11, מתאר את טעמי המקרא כמאפשרים לציבור הרחב לקרוא יחד בתורה באופן מוסכם. התפתחות הטעמים טעמי מקרא כתובים לא נמצאו במגילות מדבר יהודה ובכתבי יד מוקדמים אחרים. אמנם בניגוד לסימני הניקוד, שלא הוזכרו בספרות חז"ל, והירונימוס העיד על אי קיומם, טעמי המקרא נזכרו בתלמוד. כך במסכת נדרים נחלקו אמוראים בשאלה אם הטעמים הם דאורייתא, ובמסכת עירובין מסופר על שלמה שלימד את העם סימני טעמים. עם זאת, יש הסוברים שאזכורים אלה מתייחסים לטעמים שבעל פה, ואת סימני הטעמים הכתובים מאחרים יותר. מכל מקום, בזמנים ובמקומות מסוימים המסורת היהודית העבירה בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעיתים לשינויי גרסאות, כמו השיטה המובאת בגמרא המחלקת את הפסוק () לשלושה חלקים. במקום אחר הגמרא מביאה חמישה פסוקים שיש ספק לגבי הפיסוק וממילא ההטעמה שלהם. שמם נקרא מקראות שאין להם הכרע. שלוש מערכות טעמים קדומות במסורות השונות אנו מוצאים שלוש מערכות שונות של טעמי המקרא. מערכת של המסורה הארצישראלית, מערכת של המסורה הבבלית ומערכת של המסורה הטברנית. ישנן עדויות על כך שמסורת הטעמים הבבלית נפוצה במאה העשירית בין כל הקהילות היהודיות במזרח. מאוחר יותר נעשתה ההטעמה הטברנית למקובלת, ובה מוטעמים כל ספרי המקרא בימינו. ההטעמה הבבלית נשארה בשימוש רק אצל יהודי תימן עד הדור האחרון. בהטעמה הארצישראלית טעמי המקרא מסומנים על ידי נקודה בודדת במיקומים שונים ועל ידי סימנים פשוטים אחרים. עם זאת, היא נמצאת לפנינו לא מגובשת. אין אחידות בשימוש הסימנים ואפשר שבפסוק אחד ישמש אותו הסימן לטעמים שונים. עם התפתחות ההטעמה, ובהשפעת שיטות הטעמה אחרות, נוספו סימנים לציון טעמים שונים ומידות הפסקה שונות. במערכת הטעמים הבבלית צורת הטעמים היא בדרך כלל צורת אות עברית, המונחת מעל למילה, ויש בה רק טעמים מפסיקים. על פי רונית שושני, המערכת הבבלית נמצאת לפנינו בכמה שלבי התפתחות. בצורתה המוקדמת היא ייצגה ברובה חלוקת חצייה פשוטה, שבה חלוקה נוספת של כל אחד משני החלקים, שמימינו ומשמאלו של הטעם, מתבצעת על ידי טעם מחלק הנמוך בדרגתו מהטעם המחלק הקודם. היא נטתה לחלק פסוקים בצורת חלק קצר שלאחריו חלק ארוך, ובעיקרה שימשה לפיסוק ודיקלום. עם התפתחותה נוספו לה יותר יותר טעמים המחלקים רק את החלק שמימין לטעמים אחרים, והיא הלכה ונעשתה מייצגת נגינה. מערכת הטעמים הטברנית, המשמשת כיום, עומדת לפנינו כמקשה אחת, אך היא מקבילה בחלקה למערכת הטעמים הבבלית, והתפתחה ממנה. צורות הטעמים וכלליהם נקבעו מחדש, ונוספו טעמים מחברים וסימנים נוספים, עד שלכל מילה מוצמד טעם. טעמי אמ"ת קרובים יותר להטעמה הבבלית, ואילו טעמי כ"א ספרים מרוחקים עוד ממנה. קביעת הטעמים את הסימנים הכתובים לתיעוד הטעמים בצורתם הקיימים בידינו כיום, חתמו סמוך למאה השמינית לספירה בעלי המסורה, שעמלו על תיעוד מסורות קריאת וכתיבת המקרא שהגיעו אליהם. רבי פינחס ראש הישיבה ורבי אשר הזקן הגדול, עוד בסוף המאה השמינית ותחילת המאה התשיעית, נזכרו בכתבי המסורה כמי שעסקו בסימני הקריאה. גאונים ובעלי מסורה בני המאה התשיעית כבר ייחסו את הטעמים לחכמים או נביאים אנונימיים בני דורות קדומים. כחלק מעבודת תיעוד נוסח המקרא ניסחו בעלי המסורה כללים שונים לטעמים, שחלקם מתועדים בהערות מסורה גדולה וקטנה, וחלקם בקונטסים של בעלי המסורה. כל כ"ד ספרי המקרא הוטעמו הטעמה אחת. עשרת הדיברות, זכו בכל אחת משתי הופעותיהם במקרא לשתי הטעמות, הקרויות 'טעם תחתון' ו'טעם עליון'. ב'טעם התחתון' עשרת הדיברות הוטעמו כשחלוקת הפסוקים רגילה, ואילו ב'טעם העליון' הן הוטעמו באופן כזה שכל דיבר הוא פסוק אחד. קריאה ב'טעם העליון' נחשבת חגיגית – יש המייחדים אותה לקריאת התורה של חג השבועות, ויש הקוראים בה בכל קריאה בציבור; קריאה יחידנית נעשית ב'טעם התחתון'. מלבד ספרי המקרא, זכו להטעמה בכתבי יד עתיקים גם ספר בן סירא (בטעמי אמ"ת), משניות, מדרשים, מגילת בני חשמונאי, פיוטים קדומים ועוד. תרגום אונקלוס בכתבי יד ובדפוסים ראשונים הוטעם במקביל למקור. רב סעדיה גאון הטעים חלק מספריו, ביניהם ספר הגלוי, על פי דבריו כדי להקל על הקריאה והזכירה. חלק מהספרים המוטעמים, שביקשו להתדמות לספרי המקרא, הוטעמו בטעמים הזהים לטעמי המקרא. התורה שבעל פה, לעומת זאת, הוטעמה בטעמים מיוחדים לה, פחות מפותחים מטעמי המקרא. אופן ביצוע הטעמים נגינת הטעמים בימינו נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי המזרחי, האשכנזי המערבי, האשכנזים שבאיטליה, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי, התימני, וכן מספר נוסחים נוספים. לכל עדה יכול להיות אוסף של מנגינות שונות, המיועדות לספרים שונים, או למועדים ואירועים שונים; מבחינים בעיקר בין נגינת קריאת התורה לנגינת קריאת ההפטרה. המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). הנוסח הנפוץ ביותר במסורת הספרדית-מערבית הוא הנוסח המרוקאי. המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועיראק, ובקהילות טורקיה והבלקן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות טורקיה והבלקן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה, ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר. במסורת הספרדית-מזרחית הנוסח הנפוץ ביותר הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה נעשית במקאם שיגא. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הוא רופף למדי מבחינה מוזיקלית, למעט שמות הטעמים. דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הושפעה בעליל מהסביבה דרכה עברו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, בייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. בדרך כלל נגינת הטעמים מוגדרת כך שלכל טעם יש מנגינה משלו, המנגנת את המילה שאליה הוא הוצמד. עם זאת, יש מסורות ובהן מנגינה אחת לכמה טעמים, או טעם שמשנה את מנגינתו על פי הטעמים הסמוכים לו. יכולים להיות גם שינויים קלים בין אופן הביצוע של קוראים שונים מאותה מסורת, וכן מסורות שמאפשרות חופש סלסול וגיוון לקוראים. הקריאה בטעמים לפי מסורת יהודי תימן שונה מן הקריאה שהתפתחה ברוב העדות האחרות. הקריאה היא פשוטה יותר מבחינה מוזיקלית ואין בה מוטיבים מוזיקליים שונים לכל טעם או לכל צירוף טעמים. במקום זאת, מתאפיינת הקריאה במספר מצומצם של מוטיבים המציינים שלוש דרגות הפסק: "מוליך" (עבור הטעמים שאינם מפסיקים), "מפסיק", ו"מעמיד". בנוסף, להפסקה הלפני-אחרונה בכל פסוק, יש מוטיב מוזיקלי ייחודי (אורי שרביט טבע לו את השם "מבשר", ובפי התימנים שמו "כסרא"), שאינו תלוי בטעם מסוים אלא במיקומו לפני סוף הפסוק. הרב יוסף קאפח מנה בסה"כ שמונה טעמים שונים במסורת התימנית. בבסיס אופן הקריאה הזה נמצאת מערכת הטעמים הבבלית, שבה היה מספר קטן יותר באופן משמעותי של טעמים מאשר במערכת הטברנית. נגינת הטעמים המקורית בשנת 1929 פרסם אברהם צבי אידלסון את ספרו "Jewish music in its historical development", ובו לראשונה ערך טבלאות המשוות בין נגינת הטעמים בהרבה מעדות ישראל. הוא הדגיש את ייחודיותו של מנהג קריאת התורה בטעמים, וטען שאפשר למצוא קשר בין נגינות הטעמים בעדות השונות, מה שמעיד על מנגינות קדומות, אותן אפשר לייחס לזמנים שלפני הגלות. חוקרים אחרים מצאו קשר בין מסורות שונות לסולם הפנטטוני, מה שיכול להעיד על עתיקות הנוסח. ב-1976 פורסם ספרה של סוזן הייק ונטורה "La musique de la Bible révélée" (מוזיקת המקרא נחשפת). בספרה ניסתה ונטורה לשחזר את נגינת הטעמים המקורית, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שהיה ידוע עליהם לפני כן. לשיטתה, שמונת הטעמים שנכתבים מתחת לאותיות מציינים כל אחד תו מהסולם הדיאטוני, והטעמים שנכתבים מעל לאותיות מייצגים סלסול סביב אותו תו. דבריה נדחו בחריפות על ידי החוקרים. ד"ר דניאל מאיר וייל בספרו ניגון טעמי המקרא על-פי המסורה מציע פענוח של המנגינה המקורית האבודה, מתוך ניתוח תאורטי וחיפוש מודל שיסביר את כללי טעמי המקרא המפורטים הידועים. לשיטתו, הפסוקים נקראו במקור בווריאציות על "השרשרת", שהיא אוסף צלילים בסולם פנטטוני, בקו זיגזגי יורד. כאישור לדבריו הוא מוצא קשר בין המסורות השונות של ביצוע הטעמים לבין במנגינה המשוחזרת. מורכבות הנוסח וההתרחקות ממנו מחייבות לדבריו לאתר את זמן ומקום ביצועו אצל הלוויים בבית המקדש, כחלק מתפקידם להורות תורה לעם ישראל, . סימני ידיים המתלווים לקריאה בטעמי המקרא לעיתים מלווה הקריאה בטעמים בתנועות ידיים. כבר בגמרא מצאנו עדות לכך: תנועות הידיים, אחת לכל טעם, תועדו בכמה ספרים, והן נוהגות עד היום בחלק מהעדות. יש והקורא עצמו מניע את ידיו, כתוצר לוואי של הקריאה, ויש שאדם העומד משמאל הקורא בתורה, ומסמן לו בידו הימנית מה הם הטעמים. עקרונות הצבת הטעמים שמאל\|ממוזער\|500px\|המחשת חלוקה של פסוק על פי טעמי המקרא על ידי גשרים חלוקה תחבירית של המשפט הטעמים מחלקים כל פסוק לשני חלקים, וכל חלק כזה לשני חלקים וכן הלאה, עד ליחידות קטנות של שתיים-שלוש מילים. כשמאוחים כמה משפטים, הטעמים יפרידו ביניהם קודם, על פי מידת הקשר ביניהם. משפט שאינו מאוחה, תופרד יחידתו של משלים הנשוא הרחוקה ביותר מהנשוא. הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי מידת ההפסקה שלהם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, ומשרתים. הטעמים הממלאים את ארבעת התפקידים הראשונים נקראים גם 'טעמים מפסיקים', והמשרתים נקראים 'טעמים מחברים'. מלבדם ישנם גם מספר טעמים שאינם מנוגנים, המדריכים את הקריאה והפיסוק. החלוקה התחבירית של הפסוק מתבצעת על ידי הטעמים המפסיקים כך: בשליטתו של כל טעם נמצאות המילים שלימינו. כל טעם ממנה טעם נחות ממנו בדרגה אחת, שיחלק לשני חלקים את אותן המילים שלימינו. להדגמה, נתבונן בחצי הפסוק הזה: . בסוף הפסוק נמצא הטעם סוף פסוק, שהוא קיסר. שליטתו היא על כל הפסוק. הוא ממנה את הטעם זקף קטן, מלך, לעמוד על המילה 'גלעד' הראשונה, ובכך לחלק את תחומי ממלכתו לשנים, ולהפריד בין שני המשפטים המאוחים בחצי הפסוק הזה. נוצר לנו חלק ראשון: , וחלק שני: . בחלק הראשון, הזקף קטן, שהוא מלך, ממנה את פשטא שהוא משנֶה לעמוד על המילה 'ויעבר' ולחלק את המשפט לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה. בחלק השני, הטעם סוף פסוק חוזר וממנה זקף קטן נוסף, שיעמוד על המילה 'גלעד' ויחלק את המשפט לשניים. בחלק השני של החלק השני: , הטעם סוף פסוק חוזר וממנה עוד מלך, הפעם זה טפחא, שיעמוד על המילה 'עבר' ויחלק את מה שנשאר לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה. נמצא אם כן שכשעומדים שלושה מלכים זה לצד זה כח הפסקתם לא זהה, אלא שונה. (כלל זה נכון גם אצל המשנים, אך לא אצל השלישים.) הסיבה שחלוקת הפסוקים של טעמי המקרא סודרה באופן הזה היא מוזיקלית: להקדים את נגינתו של מלך אפשר רק על ידי נגינתו של משנה, ולהקדים את נגינתו של קיסר אפשר רק על ידי נגינתו של מלך. (חלוקתה של מערכת הטעמים הבבלית פשוטה יותר – הן את ימינו והן את שמאלו של המפסיק מחלק טעם הנחות ממנו בדרגה. זאת כנראה משום שחלוקת הטעמים הבבלית עיקר עניינה הוא פיסוקי, ולא מוזיקלי.) המילים בכל יחידה קטנה מחוברות על ידי טעמים משרתים. על אף שתורת התחביר לפיה הוצבו הטעמים פותחה לפני מאות שנים, היא חולקת מאפיינים של תורות תחביר מודרניות, כדוגמת תורת החלוקה לרכיבים מידיים ותורת דקדוק התלויות : +טעמי המקרארכיבים מידייםדקדוק התלויותמבנה דיאגרמת ניתוח של משפטדיאגרמה בינאריתדיאגרמה בינאריתדיאגרמה שאיננה בינאריתהופעת רכיב בדיאגרמת ניתוחיכול להופיע מספר פעמיםיכול להופיע מספר פעמיםיופיע פעם אחתנקודת המוצא להתחלת ניתוח משפטהנשואהפרדה בין הנושא לנשואהנשואמעמד הנושאנדון כמשליםמעמד מיוחדנדון כמשליםהזזת רכיבים בניתוח המשפטלא ניתן כללניתן להזיז לפי בחנים תקנייםשמירה חלקית על סדר הרכיבים ההבדל האחרון המנוי בטבלה נובע מכך, שבניגוד לשתי תורות התחביר המודרניות, תורת התחביר שבבסיס טעמי המקרא מוכוונת גם לקריאת המשפט בפועל. שיקולים פרוזודיים חלוקת הטקסט הדבור ליחידות שונה במקרים מסוימים מחלוקתו התחבירית. גם פיסוק טעמי המקרא, כמייצג טקסט המבוצע באופן קולי, תואם במידה מסוימת חלוקה של טקסט דבור. קיימת הקבלה גסה בין יחידות המיוצגות על ידי טעמי המקרא, ליחידות המיוצגות במודל : +מודל ההיררכיה הפרוזודיתההיררכיה של טעמי המקראפסוקהיררכיות שונות בין הטעמים, צורת הפסקצירוף פונולוגיטעמים מפסיקיםחיבור מילים במקף שיקולים מוזיקליים על פי השיקולים התחביריים בלבד ניתן היה להסתפק בחמישה טעמים בלבד, אחד שימלא כל תפקיד. הסיבות לגיוון הטעמים הן מוזיקליות: מפסיקים שאחריהם טעם מפסיק שדרגתו גבוהה יותר שונים לפעמים, כי הם מקדימים את הטעם ההוא. בדוגמה שראינו מספר שופטים, למשל, המלך האחרון, שאחריו בא סוף פסוק הקיסר, אינו עוד זקף קטן, כמלכים הקודמים לו, אלא טפחא, הבא להקדים את נגינתו של סוף פסוק הקיסר. יש טעמים המתחלפים בטעמים אחרים, כשהם שולטים על המילה שלהם בלבד (כלומר שמימינם אין טעם מחבר). למשל פשטא השולט על מילתו בלבד מוחלף ביתיב. תלשא משמש דווקא כשליש לפני אחרון, אחרי פזר. ישנם טעמים שהטעם המשמש אותם מיוחד רק להם. למשל זרקא הוא משנה המשמש רק את המלך סגולתא. (תופעה זאת יוצרת שרשראות של טעמים המיוחסים זה לזה, הבאות שוב ושוב). לעיתים השיקולים המוזיקליים גוברים על השיקולים התחביריים, וטעם מפסיק הופך לטעם משרת. במקרים אחרים השיקול המוזיקלי ישנה את אופן חלוקת הפסוק. למשל הפסוק היה ראוי להתחלק לשניים אחרי המילה לאתון: , אך על מנת שלא להקשות על הקריאה הושם הטעם אתנחתא במילה 'בי', וחילק את הפסוק לשניים אחריה. דוגמה אחרת: . תחבירית ראוי ש'זקניך ושפטיך' יוצמדו זה לזה, אך הטעמים הוצבו לפי אופן הדיבור המצוי, המדגיש את היחס וההבדל בין הדבקים. רשימת הטעמים שמאל\|ממוזער\|500px\|טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח אשכנז שמאל\|ממוזער\|500px\|טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח עדות המזרח שמאל\|ממוזער\|500px\|טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח האיטליאני הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי תפקידם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, משרתים, וטעמים שאינם מנוגנים. לכל טעם שם, צורה ומנגינה משלו. (בכתבי היד צורתם של חלק מהטעמים שונה במעט.) קיסרים סוֺף פָּסֽוּק׃ – נקרא גם סִלּוּק. מפריד בין פסוקי המקרא. סימון הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המילה. כמו כן בא סימן נקודתיים בסוף כל פסוק, אך הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים. אֶתְנַחְתָּ֑א – משמעות שמו 'מנוחה'. נקרא גם אתנחא ואתנח. תפקידו לחלק את הפסוק השלם לשני חלקים. מופיע ברוב הפסוקים, אך לעולם לא יופיע בפסוק אחד פעמיים. מלכים סְגוֺלְתָּא֒ – שמו מילה ארמית ומשמעותה 'אשכול'. נקרא גם סגול. משמש כמלך הראשון בפסוק, יבוא רק בחצי הפסוק שלפני אתנחתא, כאשר נמצאים לשמאלו, בינו לבין אתנחתא, לפחות חמש מילים, ויבוא תמיד כאשר יש לשמאלו לפחות עשר מילים. תמיד יקדם לו טעם המשנֶה זרקא. לפעמים מוחלף על ידי הטעם שלשלת. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד ולא על האות המוטעמת. שַׁלְשֶׁ֓לֶת׀ – מחליף את סגולתא כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (ולכן לא יכול לקדום לו הטעם זרקא). משום כך הוא תמיד מופיע במילה הראשונה בפסוק. מופיע שבע פעמים בכל התנ"ך. זָקֵף קָטֹ֔ן – מוחלף לפעמים על ידי זקף גדול. לפעמים מצטרף אליו בתוך תיבתו הטעם המשרת מתיגה, כך: מְ֨תׅיגָה־זָקֵף־קָטֹ֔ן, ויש המחשיבים אותם יחד לטעם שונה ומנגנים אותם בצורה שונה. זָקֵף גָּד֕וֹל – מחליף את זקף קטן כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר כשאין מימינו טעם מחבר). טִפְּחָ֖א – נקרא גם טרחא. המלך האחרון שלפני קיסר. משנים רְבִ֗יעַ – משמעות שמו בעברית 'רבוץ'. נקרא גם רביעי. יבוא רק לפני משנה אחר. פַּשְׁטָא֙ – יקדים את הטעם זקף קטן, אך לעיתים יבוא לפני משנה אחר. לפעמים מוחלף על ידי הטעם יתיב. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד, אך במקרה והמילה אינה מוטעמת מלרע הוא מסומן גם מעל האות המוטעמת, ואז שמו 'שני פשטין' או 'תרי קדמין'. זַרְקָא֮ – משמעות שמו – מעין קנה ברזל שראשו האחד מכופף. יבוא רק לפני המלך סגולתא או זרקא אחר. יְ֚תִיב – משמעות שמו 'יושב'. בא תמורת פשטא, כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר שאין מימינו טעם מחבר), ונגינתה בראשה. תְּבִ֛יר – משמעות שמו –'שבור'. מקדים את טפחא. במסורת הנגינה של עדות רבות, תביר נשמע מפסיק יותר מטפחא שאחריו, אף שמבחינה תחבירית טפחא שאחריו מפריד בין יחידות גדולות יותר. לכן יש שמסלסלים בנגינת טרחא שאחרי תביר, או שוהים אחריו מעט, להחזיר את הנגינה לתיקונה. שלישים פָּזֵ֡ר – נקרא גם פזר גדול. משרתים אותו רק מונחים. מוחלף לעיתים רחוקות על ידי קרני פרה. קַרְנֵי פָרָ֟ה – שמו המקורי פזר גדול. טעם נדיר, המחליף את פזר, מסיבה שאינה ידועה, ב-16 מקומות בכלל ספרי המקרא. בכל המקומות שהוא מגיע מגיעים לימינו לפחות שלושה משרתים, כאשר האחרון מביניהם הוא ירח בן יומו. תְּ֠לִישָא גְדוֹלָה – נקרא גם תלשא. משמש כשליש לפני אחרון, אך מופיע רק כשהוא סמוך לשליש שאחריו. מסומן תמיד בראש המילה. גֵּ֜רֵשׁ – נקרא גם טרס. משמש כשליש האחרון שלפני משנה. מוחלף לפעמים על ידי גרשיים או מונח לגרמיה. לעיתים משמש אותו הטעם קדמא, ושניהם יחד נקראים 'קדמא ואזלא', או 'אזלא גרש' ויש המנגנים אותם באופן מיוחד. גֵּרְשַׁ֞יִם – נקרא גם שני גרשין או תרין תרסין. מחליף את גרש כשאין קדמא לפניו ונגינת המילה מלרע. מֻנַּח לְגַרְמֵ֣הּ׀ – מחליף לעיתים את גרש, לפני רביע. יש שאינם מבחינים, מחוסר ידיעה, בין לגרמיה לבין פסק, כי סימנם הגרפי זהה. הכלל הוא כי לגרמיה יופיע אך ורק לפני רביע או לפני מונח שבא לפני הרביע. כל שאר המופעים הם פסק. משרתים מֻנַּ֣ח – נקרא גם שופר הולך. יש המבחינים בין כמה סוגי מונחים, על פי הטעמים הבאים אחריהם, ומנגנים כל אחד באופן שונה. מֵרְכָ֥א – נקרא גם מאריך. שׁוֺפָר מְהֻפָּ֤ךְ – נקרא גם שופר הפוך או מהפך. מקדים את הטעם המשנה פשטא. דַּרְגָּ֧א – משמש לפני תביר, אם הם רחוקים קצת זה מזה. משמש גם לפני מונח הקודם לרביע. קַדְמָ֨א – משמש במילה הקודמת לגרש (רק כשהטעמתה לא בראשה), ונקרא קדמא על שם שהוא מקדים אותו. נקרא גם אזלא (הולך) משום שהוא טעם משרת (היינו קריאתו הולכת ולא עוצרת). הקדמא הוא משרת נפוץ מאוד ומשמש גם בתוך סדרת משרתים לפני משרתים אחרים. צורתו של הקדמא זהה לצורת הטעם פשטא המפסיק, ולכן פשטא מסומן רק בסופה של המילה, בניגוד לקדמא שמסומן מעל ההברה המוטעמת. תְּלִישָׁא קְטַנָּה֩ – נקרא גם תילשא או טרסא. משמש בתוך סדרת טעמים משרתים. מצוין תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד. מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה – נקרא גם תרי טעמי. משמש באופן דומה לתביר, אלא שהוא טעם מחבר. הטעם נדיר, ומופיע רק 14 פעמים בכל התנ"ך. יָרֵחַ בֶּן יוֹמ֪וֹ – נקרא גם גלגל. מופיע תמיד לפני קרני־פרה, כאשר לפניו תמיד יקדימו טעמים משרתים. כמו קרני־פרה, גם הוא מופיע 16 פעמים בכל התנ"ך. מְ֭אַיְלָא – בא לעיתים רחוקות, במקום געיא, במילה המוטעמת בקיסר. משמש באופן דומה לטרחא, אלא שהוא טעם מחבר. מְ֨תׅיגָה – בא לעיתים במילה המוטעמת בזקף קטן. טעמים שאינם מנוגנים מֶֽתֶג – נקרא גם געיא. משמש במילה יחד עם טעם אחר, ומבטא מעין הטעמה נוספת (משיכה). מַקָף־ – תפקידו לחבר שתי מילים ולעשות אותן כמילה אחת. פָּסֵק׀ – תפקידו להפריד בין שתי מילים, אף על פי שהן מחוברות בטעם מחבר. מופיע בעיקר: בסמוך לאחד משמות השם, בין שני פריטים של רשימה, בין שתי מילים דומות, בין עיצורים דומים, או כשהקשר בין שתי מילים קטן מאוד. טעמים מסוימים, למשל הטעם שלשלת והטעם מונח לגרמיה, זכו לסימן פסק אחריהם, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם. שרשראות של טעמים כללי הטעמים, ובפרט העובדה שישנם טעמים שבאים רק בסמוך לטעמים אחרים, יוצרים שרשראות קבועות של טעמים, החוזרות שוב ושוב. אלה כמה מהן: קַדְמָ֨א מֻנַּ֣ח זַרְקָא֮, מֻנַּ֣ח סֶגוֺל֒. פָּזֵ֡ר, תְּ֠לִישָא־גְדוֹלָה, אַזְלָ֨א גֵּ֜רִישׁ, מֻנַּ֣ח רְבִ֗יעִי מַהְפָּ֤ךְ פַּשְׁטָא֙, מֻנַּ֣ח זָקֵף־קָטֹ֔ן. מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֻנַּ֣ח אֶתְנַחְתָּ֑א. דַּרְגָּ֧א תְּבִ֛יר, מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֵרְכָ֥א סוֺף פָּסֽוּק׃ טעמי אמ"ת הספרים תהילים ומשלי, ורובו של ספר איוב (בראשי תיבות נקראים ספרי אמ"ת), זכו למערכת טעמים משל עצמם, עקב סגנונם השירי. עקרונות פיסוק הטעמים, והחלוקה לקיסרים, מלכים ומשמשיהם זהים גם בה, אך הטעמים הממלאים תפקידים אלה שונים. מערכת זו נקראת "טעמי אמ"ת". מערכת טעמי שאר הספרים נקראת בניגוד אליה "טעמי כ"א ספרים". ההבדל הבולט ביותר בין שתי המערכות הוא שבעוד בטעמי כ"א ספרים הטעם אתנחתא משמש כקיסר, והוא בעל כח החלוקה הגדול ביותר במשפט – בטעמי אמ"ת ישנו טעם שכח הפסקתו גדול יותר, ושמו עולה ויורד. נגינתם של טעמי אמ"ת אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימות מסורות מוזיקליות בשבילם, ובהן אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים. רוב הפסוקים המוטעמים בטעמי אמ"ת מחולקים לשניים על ידי אתנחתא. לדוגמה: – בפסוק זה הטעם סילוק, שהוא קיסר מסמן את סוף הפסוק. הטעם אתנחתא, הנמצא תחת המילה 'ביתך', והוא מלך, מחלק את הפסוק לשניים. את חציו הימני של הפסוק מחלק הטעם דחי, הנמצא תחת המילה 'אשרי', והוא משנה, ואת חצי הפסוק השמאלי מחלק הטעם רביע מוגרש, הנמצא על המילה 'עוד'. פסוקים ארוכים יותר מחולקים קודם על ידי הטעם עולה ויורד. כדוגמה בפסוק: – הטעם עולה ויורד, שהוא מלך, הנמצא על המילה 'אלוהי', מחלק את הפסוק לשני חלקים. צידו הימני של הפסוק מחולק על ידי הטעם צינור, המופיע אצל המילה 'רצונך', והוא משנה, ואת ימינו מחלק הטעם מהפך לגרמיה, שהוא שליש. שמאלו של הטעם עולה ויורד, מחולק כמו פסוק קצר. אפשר לדמות את טעמי אמ"ת לטעמי כ"א ספרים שהוצא מהם הטעם אתנח. כך אתנח של טעמי אמ"ת מקביל לטעם זקף קטן של כ"א ספרים, הטעם עולה ויורד מקביל לסגולתא, הטעם צינור שבטעמי אמ"ת מקביל לטעם זרקא, שגם הוא שמו צינור, וכן הלאה. גם המסורה הבבלית, אף שהיא משתמשת באותה מערכת טעמים גם לספרי אמ"ת – ממעטת היא להשתמש בהם בטעם המקביל לאתנחתא. קיסרים סִלּֽוּק׃ – נקרא גם סוף פסוק. מלכים עוֺלֶ֫ה וְיוֺרֵ֥ד – מופיע בפסוק שחלקו השני ארוך – בדרך כלל כחמש מילים או יותר. כשהוא נמצא במילה הראשונה בפסוק ממלא את מקומו הטעם אזלא לגרמיה. לעיתים מפאת חוסר מקום מועבר הסימן עולה אל המילה הקודמת, או מושמט לגמרי. אֶתְנַחְתָּ֑א – מחלק לשנים את רוב הפסוקים, ובאחרים את שמאלו של עולה ויורד. כשאתנחתא נמצא במילה הראשונה בפסוק, או במילה הראשונה לאחר עולה ויורד, ממלא את מקומו הטעם פזר. כשהוא נמצא לקראת סוף הפסוק – לאחריו רק שתי מילים קצרות – ממלא את מקומו רביע; כשלאחריו רק מילה אחת קצרה ובה הטעם סוף פסוק – הופך הוא למשרתו. שמאל אתנחתא משמאל אתנחתא יכולים לחלק רק שלשה טעמים מפסיקים, ואין ביניהם יחס של היררכיה כמו שאר הטעמים המפסיקים. רְ֝בִ֗יעַ מֻגְרָשׁ – מחלק את שמאל אתנחתא. את שמאלו יכול לחלק הטעם מהפך לגרמיה; לעיתים מוחלפים שניהם על ידי הטעם שלשלת גדולה. כשלשמאל רביע מוגרש רק מילה אחת קצרה ובה סוף פסוק, הופך הוא למשרתו של הסוף פסוק. שַׁלְשֶׁ֓לֶת גְּדוֺלָה׀ – כשמהפך לגרמיה, שאחרי רביע מוגרש, נמצא במילה הסמוכה למילה שבה סוף פסוק – הופך המהפך לגרמיה למשרתו של אותו סוף פסוק, והרביע המוגרש שקדם לו – הופך לשלשלת גדולה. סימן הפסק שלאחריו בא להבחינו מהטעם שלשלת קטנה המשרת. משנים רְבִ֗יעַ קָטָן – משמש כמשנה את המלך עולה ויורד, כשהמילה בה הוא נמצא צמודה למילה בה הטעם עולה ויורד. צִנּוֺר֮ – משמש גם הוא את עולה ויורד, כשהוא סמוך אליו. יכול להופיע גם לפני רביע קטן שלפני עולה ויורד, אם המרחק בינו לבין עולה ויורד עדיין אינו גדול משלוש מילים. סימן הטעם נמצא בסוף המילה, להבדילו מהטעם צינורית המשרת. דְּ֭חִי – משמש בדרך כלל כמשנה הסמוך לאתנחתא. כשלאחריו רק מילה קצרה ובה האתנחתא – הופך הוא למשרתו. סימן הטעם נמצא לפני המילה, להבדילו מן הטעם טרחא, שבטעמי אמ"ת הוא משרת. רְבִ֗יעַ גָּדוֺל – משמש על פי רוב כמשנה שלאחריו בא עוד משנה. (כשפוגשים רביע שאינו מוגרש, אפוא, יש לוודא שהוא אינו ממלא את מקומו של אתנחתא. ואז – אם סמוך הוא לעולה ויורד – הרי זה רביע קטן. אחרת – רביע גדול). שלישים פָּזֵ֡ר – משמש בדרך כלל כשליש שאחריו בא שליש אחר. משמש גם כשליש שלפני משנה, על פי רוב כשמימינו שתי מילים או יותר. פזר גם משמש לפעמים כמלך – כשהוא ממלא את מקומו של אתנחתא. אַזְלָ֙א לְגַרְמֵהּ׀ – לרוב משמש כשליש שלאחריו משנה. לפעמים מחליף אותו בתפקיד זה מהפך לגרמיה. אזלא לגרמיה או מהפך לגרמיה הסמוכים לדחי – הופכים למשרתיו. אזלא לגרמיה משמש גם כמלך – כאשר הוא מחליף את עולה ויורד שבא בראש פסוק. מַהְפָּ֤ךְ לְגַרְמֵהּ׀ – מחליף כשליש את אזלא לגרמיה, במילה ארוכה שהטעמתה בסופה ואין משרת לפניה. משמש גם כן בחלוקת שמאלו של רביע מוגרש. משרתים מֵרְכָ֥א – משרת את רוב המפסיקים. לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מרכא מוצנר. מֻנָּ֣ח מַהְפָּ֤ך – לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מהפך מוצנר. שׁוֺפָר עִלּ֬וּי – מקומו מעל המילה, כניגוד לשופר מונח, שמתחתיה. נקרא גם עילוי. אֶתְנָ֢ח הָפוּךְ – משרת את עולה ויורד, לאחר זרקא, במילה שאינה מוטעמת באות הראשונה. ההבחנה בין אתנח הפוך לבין גלגל לא הייתה ברורה במשך כל הדורות, והיו שקראו את שם שניהם גלגל. גַּלְגַּ֪ל – משרת את פזר, אם לפניו בא משרת אחר. טַרְחָ֖א – מופיע רק כחלק מסדר משרתים. בטעמי אמ"ת טרחא אינו מפסיק כבטעמי כ"א ספרים, אלא רק הטעם דחי הדומה לו. קַדְמָ֙א – מופיע רק כחלק מסדרת משרתים. שַׁלְשֶׁלֶ֓ת קְטַנָּה – מופיע רק כחלק מסדרת משרתים. נדיר מאוד. צִנּ֘וֺרִית – מצטרף אל תוך מילה שבה מהפך או מרכא. ואז נקרא שמם מהפך מצונר, ומרכא מצונר. טעמים שאינם מנוגנים מַקָף־ – מתפקד כפי שהוזכר לעיל בטעמי כ"א ספרים. כששתי מילים מוקפות מקבלות האחת את הסימן עולה והשנייה את הסימן יורד, או אחת צינורית והשנייה מהפך, או צינורית ומרכא – מושמט סימן המקף שביניהן. מֶֽתֶג – מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים. פָּסֵק׀ – מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים. השימוש בטעמי המקרא השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת – בעת קריאת התורה, קריאת ההפטרות שבנביאים, וחמש המגילות שבכתובים. בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים טעמי המקרא, ניקוד או חלוקה לפסוקים (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, המוטבעים על גבי הקלף), לכן על הקורא לשנן מראש את הטעמים השייכים לאותה הקריאה. לצורך כך מיועד הספר הנקרא תיקון קוראים. בספר נדפס כל הטקסט פעמיים, בשתי עמודות זו לצד זו. באחת – הטקסט מלווה בכל טעמי המקרא ובניקוד, וממנו יכול הקורא ללומדם, ובשנייה מופיע הטקסט כפי שהוא בספר התורה, ובה יכול הלומד לנסות את זכרונו. מנהג נפוץ הוא שילד שהגיע למצוות קורא בתורה חלק מפרשת השבוע או את כולה בבית הכנסת בהזדמנות הראשונה שבה הוא מחויב בקריאה בעצמו. על הנער ללמוד קודם לכן את טעמי המקרא ולהכין את הקריאה שלו, וכך עוברת מסורת קריאת טעמי המקרא לדור הבא. תלמודי תורה ההולכים על פי שיטת זילברמן ושיטת ברקאי שמים דגש על שינון התנ"ך בטעמיו בגילאים הצעירים. לומדי תנ"ך משתמשים בתכונותיהם הפיסוקיות של הטעמים על מנת לפרשו. ידועים דברי רבי אברהם אבן עזרא בעניין: . בדרך כלל אפשר להחליף את הטעמים המפסיקים ביותר – סגולתא, הרביע הראשון, הזקף קטן הראשון, ואתנחתא – בנקודה או פסיק. זאת ועוד, כוחם הפיסוקי של הטעמים גדול יותר מכוחם של סימני הפיסוק, ובעוד שסימני הפיסוק מתחמים קבוצות של חמש מילים ויותר, טעמי המקרא יכולים ללמד גם על היחס בין קבוצות של שתי מילים או שלוש. בתחילת המאה ה-21, נעשו ניסיונות להנגיש את פיסוק הטעמים לאלו שאינם בקיאים בו, בין השאר על ידי מכון ממרא, ובפרויקט 'מקרא על פי המסורה' בויקיטקסט, על ספרי אמ"ת. אופן המחשה נפוץ הוא על ידי ציור גשרים המקוננים זה בתוך זה. בעברית בת־ימינו נעשה שימוש ספורדי ובלתי־סדור בסימנים הלקוחים מטעמי המקרא או השואבים מהם השראה גרפית לצורך סימון ההטעמה בכתב. לימוד טעמי המקרא באופן מסורתי, לימוד הטעמים נעשה על ידי שינון "טבלת זרקא", שהיא רשימת כל הטעמים לפי מסורת מסוימת. טבלאות זרקא מופיעות לעיתים בעמודים הראשונים של חומשים או של תיקוני קוראים. התלמידים, למשל נער או קבוצת נערים שצריכים להכין את הקריאה לבר המצווה שלהם, שומעים את המנגינות מפי מורה ומשננים אותן. עם הזמן פותחו מגוון חומרי הוראה לילדים ללימוד טעמי המקרא, שיטת ההטעמה והפיסוק שהם יוצרים, והמסורות המוזיקליות שהם מייצגים בכל עדה. יש מהם המציגים את הטעמים בהרכביהם הנפוצים, ומביאים דוגמאות למקרים השונים שמופיעים במקרא בחלקים הנקראים בציבור, יש מהם המלוּוים בתווים או בקלטות. עם התפתחותם של המחשב והאינטרנט פותחו תוכנות ואתרי אינטרנט המלמדים את נגינות הטעמים השונות. פרשנות ודרשות על הטעמים יש שמצאו קשר בין דברי חז"ל לבין הטעמים המצורפים אל הפסוקים. כך למשל מסופר בגמרא על רב פפא שנשמטה מדרגה מתחת רגלו ועמד ליפול, ושאל אותו חייא בר רב מדפתי: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו?". והסביר הגאון מווילנא שהמקור לדברי חייא בר רב הוא שתחת המילים מופיע צירוף הטעמים "דרגא תביר" (מדרגה, שבור). חכמי הקבלה דורשים ומפרשים את הטעמים ושמותיהם בצורות שונות. ראויה לציון הדרשה בספר תיקוני זוהר, הפותחת במילים: ובה נדרשים הטעמים בצורות שונות, בין השאר כאופן שבו יכולו לעתיד כוחות הרוע. קבלת האר"י רואה את הטעמים כחלק ממערכת הטנת"א (טעמים, נקודות, תגים ואותיות). הטעמים תמיד נמצאים במקום הגבוה יותר, מעל שאר חלקי הטנת"א. למשל ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מסביר, שהאותיות הן כנגד הנפש וכנגד המעשה שהרי הן גוף המילה כפי שהיא כתובה, הניקוד הוא כנגד הרוח וכנגד הדיבור שהרי הוא המאפשר לבטא את המילה, והטעמים הם כנגד הנשמה והמחשבה, הכוונה שעומדת מאחורי הדברים, שורשה של המילה. על ידי תפילה בשלמות כל העניינים האלה, האדם מקשר את כל חלקי נפשו זה בזה ולשורשם העליון. על הטנת"א נכתבים ספרי ביאורים רבים עד ימינו, ביניהם מפורסם הספר ריש מילין של הרב קוק. ייצוג טעמי המקרא במחשב בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך. +רשימת מיקומי Unicode לסימני טעמי המקראשם הטעםמיקום UnicodeדוגמהאתנחתאU+0591ב֑סגולתאU+0592ב֒שלשלתU+0593ב֓זקף קטןU+0594ב֔זקף גדולU+0595ב֕טיפחאU+0596ב֖רביעU+0597ב֗צינוריתU+0598ב֘פשטאU+0599ב֙יתיבU+059Aב֚תבירU+059Bב֛גרשU+059Cב֜גרש מוקדםU+059Dב֝גרשייםU+059Eב֞קרני פרהU+059Fב֟תלישא גדולהU+05A0ב֠פזרU+05A1ב֡אתנח הפוךU+05A2ב֢מונחU+05A3ב֣מהפךU+05A4ב֤מרכאU+05A5ב֥מרכא כפולהU+05A6ב֦דרגאU+05A7ב֧קדמאU+05A8ב֨תלישא קטנהU+05A9ב֩ירח בן יומוU+05AAב֪עולהU+05ABב֫עילויU+05ACב֬דחיU+05ADב֭זרקאU+05AEב֮סימן עגול של המסורהU+05AFב֯מתגU+05BDבֽפסקU+05C0ב׀מקףU+05BEב־בסוף פסוקU+05C3ב׃ על מנת להוסיף את אחד מטעמי המקרא לטקסט, יש למוצאו במפת התווים ולהעתיקו משם. כשמשתמשים במעבד התמלילים מיקרוסופט וורד, יש עוד שתי אפשרויות: בסרגל הכלים הוספה – לגשת לסימן, סימנים נוספים, ערכת נושא: עברית, ולבחור את הטעם הרצוי. לכתוב את מיקום היוניקוד של הטעם, ולהקיש Alt+X. למשל אם נקיש 0592 ולאחר מכן Alt+X, נקבל את הטעם סגולתא. מערכות ישנות יותר, החל ממערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכות בטעמי המקרא, אך נדרש גופן מיוחד לשם התצוגה המדויקת שלהם, למשל גופן Ezra SIL המופץ כתוכנה חופשית, או הגופנים ממשפחת Guttman. ראו גם תיקון קוראים קריאה בתורה דקדוק עברי - מונחים מוזיקה יהודית דתית לקריאה נוספת ספרים ומאמרים העוסקים בצורה נרחבת בטעמי המקרא מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, ירושלים תשמ"ב. מרדכי ברויאר, הטעמים בספרי אמ"ת, מבוא לספר תהלים עם פירוש דעת מקרא; וכן טעמי כ"א ספרים, מבוא לספר בראשית עם פירוש דעת מקרא. ישראל ייבין, המסורה למקרא, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ג. דניאל מאיר וייל, ניגון טעמי המקרא על פי המסורה, ראובן מס, ירושלים, 1995. רונית שושני, טעמי המקרא במסורת הבבלית : בהשוואה למסורת הטברנית. ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשפ"ב. מאמרים נוספים נקודתיים עזרא ציון מלמד טעמי המקרא בדברי פרשני המקרא, בתוך: מחקרים במקרא בתרגומיו ובמפרשיו, הוצאת מאגנס, תשמ"ד. עמ' 455–459. שמחה קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ד רונית שושני, "לתולדות הטעם סגול", לשוננו, סט (תשס"ז), עמ' 87–114 רונית שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא", מ' בר-אשר וח"א כהן (עורכים), מַשְׂאַת אַהֲרֹן: מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, ירושלים תש"ע, עמ' 469–486 זכריה גורן, טעמי המקרא כפרשנות, תל אביב: הילל בן חיים – הקיבוץ המאוחד, 1995 בוריס קליינר, מקצב המקרא – על עיצוב הזמן בקריאה הליטורגית של יהודי תימן, פעימות 2, 13–38 בשפה האנגלית סוזן הייק ונטורה "מוזיקת התנ"ך נחשפת", יצא לאור בצרפתית (1976) La musique de la Bible révélée ותורגם לאנגלית (1991) The Music of the Bible Revealed Uri Sharvit, The Musical Realization of Biblical Cantillation Symbols (Teamim) in the Jewish Yemenite Tradition, Yuval 4, JMRC, Jerusalem, 1982 William Wickes, A treatise on the accentuation of the twenty-one so-called prose books of the Old Testament (1887) William Wickes, A treatise on the accentuation of the three so-called poetical books on the Old Testament, Psalms, Proverbs, and Job, (1887) Arthur Davis, [ The Hebrew accents of the twenty-one Books of the Bible (K"A Sefarim) with a new introduction] (1900) קישורים חיצוניים הסברים יסודיים על הטעמים הסברים נוספים על הטעמים מצגת על טעמי המקרא הממחישה על ידי אנימציה את שיטת החלוקה הבינארית, באתר הניווט בתנ"ך מאמרים נוספים מאמרים בנושא טעמי המקרא של יוסף עופר מבוא לקשר בין טעמי המקרא ודרשות התורה שבעל-פה, באתר טעמי המקרא והתורה שבעל-פה של פישר זלמן הלחן של התורה: כל מה שצריך לדעת על טעמי המקרא בשיתוף עם מיזם 929 נגינת טעמי המקרא במסורות עדות ישראל מרדכי נאמן, היסוד המוזיקלי של הקריאה בתורה לפי טעמי המקרא: ניתוח סטרוקטוראלי והשוואתי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 2012 פרויקט ויבינו במקרא, מקרא מוקלט בויקיטקסט האזנה לטעמי המקרא וקריאה בתורה בנוסח יהודי מרוקו על ידי איתמר מלכא הדגמות של טעמי המקרא במסורת קהילת ארם צובא שבסוריה הדגמה של טעמי ההפטרה במסורת יהודי מצרים, הקרובה למסורת הספרדית-ירושלמית, אך שונה במידה ניכרת מן המסורת של יוצאי ארם צובא האזנה לטעמי המקרא לקריאת התורה, הפטרה, מגילה, במנגינה אשכנזית – חב"ד, מפי החזן אלי ליפסקר טעמי אמ"ת לפי מסורת ארם צובה. תנ"ך עם טעמים בדף "מקרא" בויקיטקסט אפשר למצוא את כל ספרי התנ"ך עם טעמי המקרא תנ"ך עם טעמי מקרא לעיון או הורדה, באתר של מכון ממרא המחשה של חלוקת הפסוקים על פי טעמי המקרא, באתר The OpenScriptures Hebrew Bible. גופנים התומכים בטעמים "טעמי קולמוס" (גופני קוד פתוח ביוניקוד שהם חלק מפרויקט קולמוס) ומאגר פונטים המבוסס עליו ועל עוד מקורות באתר הסידור הפתוח עמוד גופן יוניקוד Ezra SIL שתומך בטעמי מקרא, באתר SIL הערות שוליים * קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר ar:طعميم es:Teamim fr:Cantillation hébraïque pt:Teamim	2024-10-08T23:15:08
שלושים וחמישה במאי	שׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה בְּמַאי אוֹ דָּנִי רוֹכֵב אֶל הַיָּם הַדְּרוֹמִי (תרגום אלישבע קפלן, 1947) או שׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה בְּמַאי אוֹ קוֹנְרַד רוֹכֵב אֶל הַיָּם הַדְּרוֹמִי (תרגום לעברית מיכאל דק, 1999) הוא ספר ילדים של אריך קסטנר משנת 1931. הספר אויר על ידי המאייר ולטר טריר. הספר משלב בעלילתו פנטזיה, מדע בדיוני והומור נונסנס. עלילת הספר הספר מספר על דני (קונרד) המקבל מטלה לכתוב חיבור על הים הדרומי, שכן הוא טוב בחשבון אך "אין לו דמיון". דודו התמהוני סבוני (רינגלהוט) לוקח אותו לשם, בלוויית הסוס המדבר נגרו קבלו (בתרגום מספרדית: סוס שחור) שפגשו בדרך, דרך הארון שבביתו. דרכם לשם רצופה אתרים שונים ומשונים, כמו ארץ הבטלנים שבה איש אינו עושה דבר למחייתו וכולם ניזונים מכדורים כדי לחסוך את הטרחה שבאכילה, ארץ העבר הנהדר שמתקיימות בה באותה השעה תחרויות ומצביאים דגולים מהעבר משחקים בחיילי בדיל, העיר האוטומטית שבה שולטת טכנולוגיה עתידנית (אשר בזמן כתיבת הספר נחשבה למדע בדיוני כמו אדם שמדבר בטלפון שמוציא מכיסו בעל חיוג קולי), והעולם ההפוך, שבו הילדים מחנכים את ההורים בבית הספר. כל זאת עוד בטרם הגיעו לים הדרומי. אחרי ההרפתקאות הללו הם מגיעים לים הדרומי באמצעות החלקה על קו המשווה, ופוגשים בנסיכה המשובצת שחור ולבן בשם פטרוזיליה, על אי טרופי באזור אוסטרליה. הכול מתרחש ב-35 במאי, שלפי הספר הוא יום המוּעָד לניסים ונפלאות. תרגומים לעברית הספר תורגם לעברית בשנת 1947, ותורגם מחדש בשנת 1999. שני התרגומים ראו אור בהוצאת אחיאסף. אחד ההבדלים הבולטים בין שני התרגומים הוא שמות הגיבורים. בעוד שבתרגום הראשון תורגמו גם השמות, הרי בתרגום השני הם נותרו במקורם הגרמני. גיבור הספר, הקרוי דני בתרגום הראשון, הוא קונרד בתרגום השני, ודודו, הדוד סבוני, הוא הדוד ראנגלהוט. שלֹשים וחמִשה במאי או דני רוכב אל הים הדרומי; עברית: אלישבע קפלן; ציורים: ולטר טריר, ירושלים: אחיאסף, 1947. שלֹשים וחמִשה במאי או קונרד רוכב אל הים הדרומי; מגרמנית: מיכאל דק; איורים: הורסט למקה , תל אביב: אחיאסף, תשנ"ט 1999. אבנר רוטנברג כתב מחזה לילדים על בסיס הספר. התייחסויות ליום ה-35 במאי על פי חישוב מספר הימים שחלפו מתחילתו של חודש מאי, יש המתייחסים לתאריך 4 ביוני כאל "35 במאי". בסין, בה מוטלת צנזורה על התבטאויות שאינן אהודות על השלטון, נוהגים רבים להתייחס לאירועי כיכר טיין-אן-מן תחת שם הקוד "35 במאי" (כיוון ששיאם חל בתאריך 4 ביוני 1989). דווח כי בעקבות השימוש בביטוי, אפילו המחרוזת "35 במאי" אסורה לשימוש ברשת החברתית הסינית "Weibo". כמו כן, יש המברכים זה את זה בברכת "35 במאי שמח" בתאריך 4 ביוני, או משתמשים בתאריך זה על מנת לפרסם כתבות או מאמרים בנושא הספר. קישורים חיצוניים הפרק הראשון של הספר, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית אהוד מימון, מפי הסוס: על הביקורת הפוליטית ב-'35 במאי' של אריך קסטנר, 29 ביוני 2006 משדר מיוחד בגלי צה"ל, בהגשת ים מעיין ואייל גבע, 4 ביוני 2011 זיוה שמיר, על מציאוּת פרי-הדמיון שנבראה למען ילד חסר-דמיון – על "35 במאי" של אריך קסטנר, אתר מב"ע, פברואר 2024 הערות שוליים קטגוריה:ספרי ילדים ונוער קטגוריה:ספרי אריך קסטנר קטגוריה:ספרי 1931 קטגוריה:ספרי הוצאת אחיאסף	2024-09-23T10:52:43
הבעל שם טוב	רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב (בראשי תיבות: בעש"ט ולעיתים ריב"ש; בין ת"נ לת"ס, 1690 ל-1700 – ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760) היה מקובל ומנהיג ציבור יהודי במזרח אירופה, הנחשב לאבי תנועת החסידות. החל משנת ה'ת"ק (1740) התגורר במז'יבוז', שהייתה אז עיר ראשית במחוז פודוליה (כיום באוקראינה), ובה חי עד פטירתו. שם יצא לו מוניטין של בקיא בחכמת הנסתר שמשך אליו מעגל תלמידים. הוא הדגיש בתורתו מאפיינים כמו חשיבות הכוונה הנאותה בתפילה ובשמירת המצוות, קדושת האותיות המרכיבות את מילות הטקסטים, ועדיפות השמחה על פני הייסורים העצמיים כאמצעי לדבקות באל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיוו את שדרת ההנהגה של החסידות ופיתחו את האידאולוגיה שלה, ייחסו לו את ייסוד התנועה. ביוגרפיה ילדותו מעט ידוע על חייו של הבעל שם טוב, והמקור הישיר המפורסם ביותר הוא "שבחי הבעל שם טוב" – קובץ הגיוגרפי שהודפס בשנת ה'תקע"ה (1815). שמות הוריו שרה ואליעזר, ועל פי המסורת נולד להם בזקנותם. תאריך לידתו הוא נושא להשערות שונות. לפי מסורת מאוחרת של חב"ד הוא נולד בי"ח באלול ה'תנ"ח, וההיסטוריון שמעון דובנוב נקב בשנת ה'ת"ס כשנת הולדתו. לפי מסורת מרבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (הראשון), נולד בשנת ה'ת"נ. שמאל\|ממוזער\|150px\|אחת מרשימות משלמי המיסים בעיירה מז'יבוז, משנת 1758, "בעל שם" מודגש. בכמה מקורות מצוין מקום הולדתו כעיירה אוקופ, שאותה זיהה משה רוסמן כאוקופי סווייטיי טרויצי הסמוכה לקמניץ-פודולסקי. המיקום מדווח רבות, אך משה אידל ציין שאף כי הוא מוזכר כתושב העיירה, שום מקור מוקדם לא נוקב בה כמקום היוולדו. בהתבסס על ניתוח ספרות השבחים על אודותיו, טען אידל שנולד סמוך לשם, בסְפַר הצפוני של נסיכות מולדובה (שאליה, ולא לוולאכיה, הכוונה ב"במדינת וולחאי בסמוך לספר" הנזכרת ב'שבחי הבעל שם טוב'), מדרום לנהר פרוט. האזור היה הגבול בין מדינת-החסות העות'מאנית מולדובה לחבל פודוליה באיחוד הפולני-ליטאי. התקיימו בו השפעות רוחניות מגוונות: במערות שבקרפטים המזרחיים התבודדו הסיחאסטרים - נזירים אורתודוקסים מיסטיקנים, וקבוצות אתניות מיוחדות כמו הצ'אנגואים וההוצולים שימרו במקביל לדתם הנוצרית גם מסורות שמאניות עתיקות. נשא אישה מבנות המקום באוקופ, והתמנה לשמש בבית המדרש העירוני. אחר זמן קצר נפטרה אשתו ולא הותירה ילדים. הוא שימש באותן שנים גם עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. נישואיו לחנה אחרי שהתאלמן עבר לגור בברודי, ושימש שם כמלמד תינוקות ואף כבורר בסכסוכים. בברודי נישא לחנה בת אפרים, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב, והתבודד שנים אחדות באזור ההררי שבין קיטוב לקוסוב, שבו נמצא כיום הפארק הלאומי הוצולשצ'ינה. גיסו רבי אברהם גרשון לא ראה את נישואיו לאחותו בעין יפה, משום שבאותה תקופה נראה רבי ישראל בור ועם הארץ, וגרם לעזיבתו את העיר. ישראל וחנה עברו לגור באזור הררי, והתפרנסו כחופרי טיט. לו ולחנה נולדו בן ובת: צבי ואדל. במשך תקופה נדד בכמה מקומות והתפרנס בעיקר כעוזר למלמד, אחר כך עבר לטלוסט, וכשהיה בן שלושים ושש חשף את עצמו כבעל שם. על פי המסורת החסידית, אחיה השילוני הוא שלימדו את תורת הנסתר, והוא שדרש ממנו להתגלות לַעולם. פעילותו הבעל שם טוב פעל בעיקר בפודוליה, אז מחוז בדרום ממלכת פולין (כיום מרכז אוקראינה). באותה תקופה פרח אצל יהודי מזרח אירופה העיסוק בקבלה. מקורות פריחה זו היו התסיסה המשיחית השבתאית ותורת האר"י שהגיעה למזרח אירופה. בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות. הוא נדד בין עיירות יהודיות. מסופר שפעל להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים. בשנת ה'ת"ק (1740) עבר למז'יבוז', שהייתה אז עיר ראשית במחוז פודוליה, ובה התגורר עד פטירתו. עד לא מכבר היו חסרות הוכחות היסטוריות ביחס לבעש"ט, מעבר למצבתו וכתבי תלמידיו, אך בשנות השמונים של המאה ה-20 מצא משה רוסמן בארכיון העיירה מז'יבוז, את הכיתוב "בעל שם, דוקטור" כמי שפטור מתשלום מיסים, ועמו מופיעות דמויות נוספות הנזכרות ב"שבחי הבעל שם טוב". הוא נזכר ברצף עד 1760. ממוזער\|250px\|המצבה הישנה על קבר הבעש"ט, לפני השיפוץ ב-2008. באותה תקופה החל ללמד תלמידים, שחלקם הפכו גם הם למורים חסידיים, כמו רבי יעקב יוסף מפולנאה; רבי דב בער, "המגיד ממזריטש", שלאחר פטירתו הפך לממשיכו העיקרי; רבי מאיר הגדול מפרמישלאן ורבי פנחס מקוריץ. באותה תקופה גם חודש הקשר עם גיסו, רבי אברהם גרשון, שהפך לתלמידו. בשלב מסוים רבי אברהם גרשון עבר למז'יבוז' כדי לשמש מורה ומחנך לצבי, בנו של הבעש"ט. לבעל שם טוב היו מתנגדים. מבין מתנגדיו החריפים היה הנודע ביהודה. בערוב ימיו פעלה באזורו, שהיה ספוג בהשפעה חזקה של השבתאות, גם תנועתו של יעקב פרנק. הבסיס הקבלי החזק שהיה משותף לו ולקבוצות אלה היה בין המניעים העיקריים של ההתנגדות לחסידות. במאמץ לבטל את הזיהוי יוחסה לו בדיעבד השתתפות בוויכוחים הפומביים עם הפרנקיסטים ב-1757 וב-1759, טענה הנדחית על ידי היסטוריונים. ב"שבחי הבעש"ט" נכתב שאמר על התקרית: . פטירתו הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות ה'תק"ך (1760), ונקבר בבית הקברות היהודי במז'יבוז'. התאריך המקובל אצל רבים וד"ר יצחק אלפסי הביא לו ראיות מכתב יד שנכתב סמוך לפטירה, הוא שהיה זה ביום א' של חג השבועות (ו' בסיוון). לעומת זאת, ישנם הטוענים שפטירתו הייתה ביום ב' של חג השבועות (ז' בסיוון, יום טוב שני של גלויות). נינו רבי נחמן מברסלב הביא כי הבעל שם טוב אמר "שנעשו לו שני נקבים בלבו על ידי המעשה של הש"צ (שבתאי צבי) ימ"ש (יימח שמו), ומזה נסתלק" (ליקוטי מוהר"ן ח"א רז). יהודה ליבס סבור כי הכוונה להמרת הדת ההמונית של יעקב פרנק ותלמידיו, חודשים מספר לפני פטירתו של הבעל שם טוב. אילן יוחסין תורתו הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגותיו נרשמו על ידי תלמידיו ונדפסו בספריהם ובספרי תלמידי תלמידיו. תורות אלו מגוונות ולעיתים נראות כסותרות. יש התולים זאת בכך שהוא שינה את הדרכותיו עם השנים או שהנחה תלמידים שונים באופן שונה. הבעש"ט ראה חשיבות רבה באותיות ובדיבור, ככלי להתגלות אלהית. הוא לימד את תלמידיו להתעמק באותיות המרכיבות כל מילה, במילה ("תיבה") עצמה, וכן באות א' המרכיבה לשיטתו כל הברה והברה, כדי לחשוף את האלוקות המתגלה בהן. ממוזער\|250px\|סידורו של הבעל שם טוב, בספריית חב"ד ארכיון #1995 הדרכות אחרות שלו עוסקות ב"העלאת מחשבות זרות". לשיטתו, אין לדחות "מחשבות זרות" העולות לאדם בזמן התפילה או לימוד התורה, אלא לזהות את היסוד ("הניצוץ") החיובי, האלהי, החבוי בהם, ולהעלות אותו לשורשו. עוד הדרכה מרכזית שלו היא ההתרחקות מסגפנות, ו"עבודה בגשמיות", דהיינו עבודת ה' בשיתוף הגוף. באיגרת שכתב לתלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, הוא דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", שאסור לו לאדם להתעלם מגופו, אלא עליו להעלות גם את הגוף לעבודת ה'. "עבודה בגשמיות", כוללת גם עבודת ה' בתחום החולין - כגון בעת משא ומתן. חלק מהתורות המובאת בעניין בשמו מציגות את ה"עבודה בגשמיות" בדיעבד וחלקן כלכתחילה. עבודת ה' בגשמיות משתלבת עם העיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו", שביקש הבעש"ט להנחיל לתלמידיו. תחת הסיגופים הנחה הבעש"ט להרבות בטבילה במקווה. את הטבילה ראה הבעש"ט לא כהכשרה לדבר מצווה, אלא כעניין מהותי ודרך לדבוק באל. הדרכות אחרות שלו נוגעות לייחודים קבליים שונים אותם הוא ביקש להחיל גם על חיי החול - יחוד בדיבור (גם דיבורי חול), ייחודים המגינים מפני צרות, ועוד. הבעש"ט חיבר כמה כוונות בסגנון לוריאני, בהן מפורסמות כוונותיו לטבילה במקווה שנשמרו בסידור רבי שבתי מרשקוב. עוד לימד הבעש"ט שקודם הגאולה הכללית, חייב אדם לגאול את עצמו. "הגאולה הפרטית" היא מן המצרים האישיים של כל אדם, צרותיו ופחדיו. אם ידע לזהות את הבורא בכל נקודות החושך של חייו - יגאל את עצמו ויתרום לגאולת הכלל. נאמר בשמו כי כל אדם צריך לבנות את "קומת משיח השייכת לנשמתו". אגרת לרבי גרשון מקיטוב באיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בראש השנה שנת ה'תק"ז (1746), ובה נכנס להיכלו של משיח. באיגרת נאמר: . תלמידיו המפורסמים שמאל\|250px\|ממוזער\|בית המדרש המשוחזר של הבעל שם טוב בשנת תש"ע בין תלמידיו המפורסמים: "התולדות יעקב יוסף מפולנאה" "המגיד ממזריטש" - ממשיכו בהנהגה רבי שבתי מרשקוב תלמידו המובהק וספרו רבי לייב שרה'ס רבי דוד לייקס רבי זאב וולף קיציס "המוכיח מפולנאה" "המגיד מזלוטשוב" רבי מאיר הגדול מפרמישלאן הסבא משפולי רבי מנחם נחום מצ'רנוביל רבי מנחם מנדל מוויטבסק רבי חיים מקרסונה רבי נחמן מהורדנקא רבי פנחס מקוריץ רבי ישראל ברוך פוזנר אביו של בעל התניא רבי שמואל מקאמינקא רבי יצחק מדרוהוביץ' רבי מאיר מרגליות רבי יעקב קופיל חסיד רבי דוד מסטפין כמו כן, למדו אצלו בנו צבי, ונכדיו (בניה של אדל) רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב ורבי ברוך ממז'יבוז'. נינו, נכדהּ של אדל מבתה פייגה, היה רבי נחמן מברסלב. חיבוריו הבעל שם טוב לא חיבר ספרים, אך בידינו שלוש איגרות שכתב. בידינו גם סידור שהתפלל בו, ובו הערות בכתב ידו. תורות רבות מופיעות בשמו בספרי תלמידיו. המלקט הגדול של תורותיו הוא הרב יעקב יוסף מפולנאה, ששיבץ מאות רבות מאמרותיו בתוך ספריו "תולדות יעקב יוסף", "צפנת פענח" ועוד. מקורות אלו ואחרים לוקטו בספרים "כתר שם טוב" (נדפס לראשונה בזאלקווא תקנ"ד). החיבור "צוואת הריב"ש", למרות שמו, לא נכתב בידי הבעש"ט. מקור החיבור, שראה אור בה'תקנ"ג (1794), בבית המדרש של תלמידו הבולט, המגיד ממזריטש. בשנת תרצ"ח יצא בלודז' האוסף הגדול ביותר של האמרות המיוחסות לו, "בעל שם טוב" (לודז' ה'תרצ"ח; מאוחר יותר זכה לשם: "בעל שם טוב על התורה"). המחבר מונה שם מאתים ועשרה ספרים שמהם ליקט. לקריאה נוספת אליעזר שטיינמן, רבי ישראל בעל שם טוב, ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ה'תש"ך שמעון דובנוב, תולדות החסידות: על יסוד מקורות ראשונים, נדפסים וכתבי יד (הדפסה ג'), תל אביב: דביר, תשכ"ז חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות - הבעל שם טוב, קה"ת גרשם שלום, "דמותו ההיסטורית של ר' ישראל בעל-שם-טוב", בתוך: הנ"ל, דברים בגו, תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 287–324 רחל אליאור, ר' יוסף קארו ור' ישראל בעל שם טוב: מטמורפוזה מיסטית, השראה קבלית והפנמה רוחנית תרביץ סה,ד (תשנ"ו) עמ' 671–709 עמנואל אטקס, תנועת החסידות בראשיתה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשנ"ח-1998 עמנואל אטקס, בעל השם: הבעש"ט – מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ס-2000 משה רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות (תרגם מאנגלית: דוד לוביש), ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1999 אברהם חיים רובינשטיין, שבחי הבעש"ט (עורך הסדרה: עמית עסיס), הוצאת ראובן מס, 2005 נתנאל לדרברג, סוד הדעת – דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של רבי ישראל בעל שם טוב (עורך הסדרה: עמית עסיס), הוצאת ראובן מס, 2007 גדליה נגאל, הבעש"ט: אגדות, אפולוגטיקה ומציאות, ירושלים: המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ח רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, א-ב, ירושלים: כרמל תשע"ד רועי הורן (עורך), הבעל שם טוב, האיש שבא מן היער, הוצאת ידיעות ספרים, 2017 רועי הורן, הבעל שם טוב וקבלת האר"י, רמת גן: הוצאת בר-אילן, תשפ"א אסתר ליבס (עורכת), בעקבות הבעש"ט: מאתיים וחמישים שנה למותו של הבעש"ט, מאתיים שנה למות ר' נחמן מברסלב, ירושלים: הספרייה הלאומית, תש"ע עוז דוד בלומן (עורך), שמעתי ממורי, ישראל: והקרן קיימת, תשע"ט יונתן מאיר, דמותו המיתולוגית של הבעש"ט, ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות, תש"פ שלמה אביש, ראש בני ישראל, ניו-יורק: מכון זיכרון בספר, תשע"ה זאב קיציס, המורים הגדולים של החסידות, ידיעות ספרים 2023, עמ' 22–55 קישורים חיצוניים ספרים שבחי הבעל שם טוב, מהדורה מוערת ומבוארת, אברהם חיים רובינשטיין, הוצאת ראובן מס, באתר כותר (ספרייה דיגיטלית) כתר שם טוב, הטקסט השלם באתר ספריית חב"ד פרק המבוא של רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, ירושלים: כרמל, א-ב, תשע"ד מאמרים , מתוך: מחניים, סיוון תשנ"ד (עמ' 206–215) , פרק מתוך הספר "סוד הדעת" , מתוך: מחניים מ"ו, תש"ך , מתוך: מחניים מ"ו, תש"ך , מתוך: מחניים מ"ו, תש"ך מור אלטשולר, איגרת הקודש של הבעש"ט חביבה פדיה, איגרת הקודש לבעש"ט: נוסח הטקסט ותמונת העולם: משיחיות, התגלות, אקסטזה ושבתאות, ציון, כרך ע' חוברת ג', תשס"ה, עמודים 311–354 יהושע מונדשיין, סידורו הק' של מרן הבעל שם טוב נ"ע, באתר שטורעם רבי ישראל הבעל שם טוב - 250 שנה לפטירתו, באתר בית חב"ד משה פראגר, הבעש"ט – אגדה ודמות היסטורית, דבר, 31 במאי 1960 רפאל מאהלר, מייסד החסידות ומורשתו הרוחנית, על המשמר, 3 ביוני 1960 מידע נוסף אוצר כתבי הבעל שם טוב פרטים ומידע על הבעל שם טוב, באתר הספרייה הלאומית עץ המשפחה של הבעל שם טוב רבי ישראל בעל שם טוב, באתר אוהלי צדיקים סיפורי הבעל שם טוב, באתר זושא תערוכה וירטואלית לציון 250 שנה לפטירת הבעל שם טוב, באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים קטגוריה:הבעל שם טוב קטגוריה:מקובלים קטגוריה:מז'יבוז': רבנים קטגוריה:חסידות קטגוריה:בעלי שם קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:ילידי 1698 קטגוריה:נפטרים ב-1760	2024-10-12T16:51:20
תולדות עם ישראל	redirect היסטוריה של עם ישראל	2004-02-11T19:51:39
תרבות יהודית חילונית	תרבות יהודית חילונית היא התרבות האופיינית ליהודים, לאו דווקא בשל דתם, אלא בשל מוצא אתני יהודי משותף. מעל לכול, הכוונה היא לתרבות של היהודים החילונים, אבל היא כוללת גם את התרומות התרבותיות של אנשים שמזוהים כיהודים דתיים, הפועלים בתחומים תרבותיים שאינם בעלי זיקה אדוקה ליהדות. המילה "חילונית", מתייחסת לתרבות והיצירה היהודית כולה, ולא-ליהודים חילונים בלבד. לדוגמה, ספרות, מוזיקה או סרטים העוסקים בנושאים יהודיים אך לא-דתיים שנוצרו או הופקו על-ידי יהודים דתיים, הם גם חלק מהתרבות היהודית החילונית. תפיסת עולם בתקופות ומקומות רבים, כמו ביוון העתיקה, באירופה לפני ואחרי הנאורות, בארצות הברית המודרנית ובישראל, תופעות תרבותיות התפתחו באופן מסוים שהוא בעל אופי יהודי מובהק מבלי להיות דתיות באופן מפורש. חלק מההשפעות באות מתוך היהדות, אחרות באות מיחסי הגומלין של היהודים עם אחרים בסביבתם, ואחרות באות מסביבתם החברתית האישית של היהודים ומן הדינמיקה התרבותית של קהילתם, ולא מן הדת עצמה. מוצא התרבות היהודית החילונית קרוב לאלפיים שנה העם היהודי היה פזור בגלות ולכן לא התקיימה אחדות בתרבות היהודית. במאה ה-19 היהדות האשכנזית הייתה בעיקר במרכז אירופה ובמזרח אירופה; יהדות ספרד התפשטה במידה רבה בקהילות שונות בצפון אפריקה, טורקיה, וכמו גם בקהילות קטנות יותר במקומות אחרים; יהדות ארצות האסלאם התגוררה באזור מצפון אפריקה למרכז אסיה; ואוכלוסיות יהודיות אחרות היו מפוזרות במקומות כמו אתיופיה, קווקז, והודו. בשנת 1931, לפני השואה, 92% מהאוכלוסייה היהודית הייתה אשכנזית במוצאה, ולכן ה"תרבות יהודית" שהקיפה הכי הרבה יהודים היא התרבות היהודית של מרכז ומזרח אירופה, וההתפתחות שלה שבאה לאחר מכן בצפון אמריקה. קהילות יהודיות בתקופת ימי הביניים במזרח אירופה פיתחו תכונות תרבותיות ייחודיות במשך המאות, אבל בתחילת עידן הנאורות (וההשפעה שלו בתוך היהדות על תנועת ההשכלה היהודית), הרבה דוברי יידיש יהודים במזרח אירופה ראו את עצמם כיוצרים של קבוצה אתנית או לאומית שזהותה לא הייתה תלויה בדת. תחושת הזהות הלאומית היהודית רק התעצמה עם עליית תנועת הרומנטיקה. לכן, למשל, חברי הבונד, איגוד העובדים היהודי הכללי בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, היו לרוב לא דתיים. תנועת ההשכלה היהודית בשילוב עם תנועת האמנציפציה היהודית התחוללו באירופה המערבית ובמרכזה כדי ליצור הזדמנויות ליהודים להיכנס לחברה החילונית. באותו זמן, פוגרומים באירופה המזרחית יצרו נדידה, בעיקר לארצות הברית, לשם הגיעו בסביבות שני מיליון מהגרים יהודיים בין השנים 1880 ו-1920. בשנות הארבעים, השואה גרמה להרס רוב הקהילה היהודית האירופית, ובשילוב עם הקמתה של מדינת ישראל והעזיבה של היהודים את ארצות ערב, יצרה בהמשך שינוי גאוגרפי. הגדרתה של התרבות החילונית בקרב המאמינים היהודיים היא קשה, משום שכל התרבות נשזרת עם מנהגיה הדתיים. שפה ביטויים ראשונים של ספרות יהודית ותיאטרון יהודי בתרבות היהודית החילונית התחילו להתפתח בשפות יהודיות מובהקות כמו עברית, יידיש או לאדינו, או בשפות אנגלית וגרמנית. ספרות חילונית ותיאטרון ביידיש התחילו במידה רבה במאה התשע עשרה ונמצאו בירידה עד אמצע המאה העשרים. תחייתה של השפה העברית כשפה מדוברת היא במידה רבה תופעה של תחילת המאה העשרים, ומשויכת לרוב לציונות. בדרך כלל, קהילה יהודית מסתגרת תדבר כדיאלוג פנימי עיקרי בשפה יהודית, יידיש, לדינו, יווניטיקה, עיראקית יהודית וכדומה, ותדבר בשפה שאינה יהודית עם הסביבה. למשל, היהודים בשטעטלאך של פולין והמהגרים החדשים בלואר איסט סייד של ניו יורק (במשך תחילת המאה העשרים) דיברו בעיקר יידיש, בזמן שכל היהודים בגרמניה במהלך המאה התשע עשרה או היהודים בארצות הברית כיום, דיברו או מדברים בעיקר בשפת מולדתם, גרמנית או אנגלית. במזרח אירופה התקיימו בו זמנית שתי התופעות, כשהמתבוללים מבין יהודי רומניה, רוסיה ופולין רכשו את שפת המקום ואף הצטיינו בה כסופרים, משוררים ובלשנים, בעוד שרוב היהודים נותרו בסביבה קדם-מודרנית ונזקקו לעיתים למתורגמנים במגעיהם עם הרשויות. תרבות ואמנות הספר הלא דתי הראשון, שהודפס ביידיש, ב-1541, היה בבא-בוך מאת אליהו בחור והוא זכה לתפוצה רחבה מאוד. ממוזער\|200px\|בניין התיאטרון היהודי באראשאום בבוקרשט. תיאטרון זה המשיך לפעול במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה וקלט את השחקנים היהודים, שסולקו מהתיאטראות הרומניים התיאטרון בשפת היידיש התפתח והגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ונמשך במדינות אחדות בגוש הקומוניסטי גם אחרי היעלמותה למעשה של הקהילה היהודית. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח אירופה והוא התפשט בפזורת המהגרים משם. כמו כן, התקיימה מאז ומתמיד מוזיקה יהודית אופיינית וההומור בתרבות היהודית. אוכל המטבח היהודי הוא מטבח שמקורו בארצות הרבות בהן חיו יהודים. בהכללה, ניתן לחלק את סוגי המטבחים לשניים: אשכנזי ומזרחי. המטבח האשכנזי מתוק וכבד יותר מהמטבח המזרחי החריף. עם זאת, מטבחה של יהדות כל ארץ וארץ הוא ייחודי, ולעיתים יהיה מטבחה של קהילה יהודית אחת שונה ממטבחה של קהילה יהודית אחרת אף באותה ארץ, לדוגמה: הבישול הקוצ'יני שונה מן הבישול ההודי. ראו גם יהדות כתרבות תרבות ישראלית קישורים חיצוניים ירמיהו יובל, מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית, בתוך זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, כתר, 2007 חילון האמנות היהודית, המחסן של גדעון אפרת הערות שוליים קטגוריה:תרבות יהודית קטגוריה:חילוניות קטגוריה:תרבויות	2024-04-27T11:38:17
מרדכי קפלן	מרדכי מנחם קפלן (11 ביוני 1881 – 8 בנובמבר 1983) היה רב, מנהיג והוגה מרכזי ביהדות ארצות הברית במאה ה-20, מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ביהדות. קפלן היה נטורליסט שראה במורשת היהודית את תרבותו של העם ולא פרי השפעה אלוהית כלשהי, והטיף לדבקות בקהילה, בעם ובמסורת כעניין של הכרה והשתייכות ולא של מילוי חובה דתית. חייו קפלן נולד בליטא ב-11 ביוני 1881 לישראל ולחיה קפלן. בגיל שמונה, הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית, נשלח לישיבות בניו יורק ובמקביל למד בבית ספר ציבורי. קפלן זכה לחינוך מסורתי אך פתוח. אביו, ישראל קפלן, היה דיין ונקרא לכהן כראב"ד ניו יורק תחת הרב יעקב יוסף (חריף). למד למשך זמן קצר בישיבת עץ חיים במנהטן. קפלן רכש השכלה כללית בסיטי קולג' של ניו יורק החל משנת 1895 ובאוניברסיטת קולומביה החל משנת 1900. בקולומביה למד פילוסופיה, סוציולוגיה וחינוך, וקיבל תואר מוסמך אוניברסיטה ודוקטור. במהלך לימודי הפילוסופיה בקולומביה הוא כתב תזה בנושא תורתו המוסרית של הפילוסוף התועלתני האנגלי הנרי סידג'וויק . בין מוריו היו פליקס אדלר והסוציולוג פרנקלין הנרי גידינס . במקביל ללימודיו האקדמיים למד בין השנים 1893 ו-1902 בסמינר היהודי התאולוגי (JTS), אז מוסד צעיר לימים שהיה קרוב יותר לזרם האורתודוקסי. ב-1908 הוא נישא ללנה רובין ובמהלך ירח הדבש שלהם, הם נסעו לליטא, שם נבחן וקיבל את סמיכתו מהרב יצחק יעקב ריינס. קפלן כיהן כאחד הרבנים בקהילת ישורון בניו יורק עד 1909. דעותיו לא התאימו לקהילת בית הכנסת האורתודוקסי. בשנת 1912 היה ממקימי רשת בתי הכנסת "ישראל הצעיר" של היהדות האורתודוקסית-מודרנית, לצד הרב ישראל פרידלנדר. קפלן חש בהדרגה עוד קודם התרחקות פנימית ממסגרות האמונה וההלכה. הוא נענה להזמנתו של שניאור זלמן שכטר, חוקר הגניזה הידוע שהקים מחדש את הסמינר התאולוגי לרבנים (JTS) וביקש לכלול בו אף אגף להכשרת מורים. קפלן קשר את גורלו עם המוסד הזה, שהפך למוסד המרכזי של היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית ונהיה לאחד מבכירי המורים בו, אולם בשלב מסוים החליט לעזוב את המוסד והקים בפילדלפיה את בית המדרש הרקונסטרוקציוניסטי שנהיה למרכזה הרוחני של התנועה ליהדות רקונסטרקציוניסטית. קפלן המשיך לשמור מצוות גם לאחר ההתרחקות מהזרם האורתודוקסי ואף הקונסרבטיבי. מרדכי קפלן נפטר בגיל 102, ב-8 בנובמבר 1983. בתו, ג'ודית, מוזיקאית וחוקרת מוזיקה יהודית, נישאה לתלמידו וממשיך דרכו, עירא אייזנשטיין. הגותו הדתית הגותו של קפלן, שבעצם הביאה ליציאתו מבין כותלי ה-JTS מתאפיינת בראיית היהדות כציוויליזציה שלמה. הדיון בתרבות היהודית הוא בכלים חילוניים: סוציולוגיים, היסטוריים, תרבותיים אולם תכניה של התרבות הזו הם דתיים. מלכתחילה לא התכוון קפלן ליצור תנועה נפרדת, אלא קיווה שהתנועה ליהדות מסורתית כולה תאמץ את רעיונותיו. הפילוסופיה שלו סטתה באופן קיצוני מהאידאולוגיה של היהדות המסורתית. היהדות המתחדשת הייתה האגף הדתי הליברלי של התנועה המסורתית עד שקפלן וחסידיו הקימו תנועה נפרדת בתחילת שנות ה-60. אף על פי שקפלן עמד בראש תנועה קטנה בצפון אמריקה, הייתה לו השפעה עמוקה על אופי היהדות במאה ה-20. קפלן חולל מהפכה בחשיבה היהודית באמריקה בשנת 1934 עם פרסום ספרו הראשון "היהדות כציוויליציה" (Judaism as a Civilization). בספר זה הגדיר את היהדות כ"ציוויליזציה דתית מתפתחת". תפיסת היהדות שלו כללה שפה, ספרות, תרבות, מנהגים ונורמות חברתיות וכן אידיאלים חברתיים, בד בבד עם היסטוריה וגורל משותפים ליהודים ברחבי העולם. למרות מגוון אמונותיהם של קבוצות שונות ברחבי העולם ודרכיהם השונות לקיום המצוות ומנהגים רבים, הוא האמין שהיהודים הם קבוצה על-לאומית - שהם עם ולא קבוצה דתית בלבד. לכן הציונות תפסה מקום מרכזי בפילוסופיה שלו. הוא לא שלל את החיים בגולה אבל סבר שעם ישראל בתפוצות חיים "בשתי ציוויליזציות". הוא גם קרא לעם היהודי בתפוצות להקים קהילות מאורגנות שימלאו את צורכיהם של היהודים בלי הבדל בין הזרמים. היהדות היא תרבות מסוג מיוחד - זוהי תרבות דתית המאופיינת על ידי רעיון הברית העומד בבסיסה והמחויבות של פרטיה לחיי תורה ומצוות. אולם מחויבות זו היא מחויבות של פרטים אוטונומיים הלומדים את תכניה של תרבותם ומכריעים לקיימם מתוך רצון חופשי. לפי דעתו של קפלן הדת הייתה המקור לאתיקה ולערכים היהודיים וכן למנהגים ולטקסים. היא הייתה החוליה הקושרת קשר היסטורי, רגשי ואפילו גאוגרפי בין היהודים. תאולוגיה מושג הדת היה תמיד מרכזי בחשיבה של היהדות המתחדשת. קפלן האמין, כי לאור ההתקדמויות בפילוסופיה, במדע ובהיסטוריה, יהודים מודרניים אינם יכולים להמשיך ולדבוק בהרבה מהטענות התאולוגיות המסורתיות של היהדות. התאולוגיה הפילוסופית הנטורליסטית של קפלן נחשבת כווריאציה של הפילוסופיה של ג'ון דיואי. הנטורליזם של דיואי איחד בין אמונות אתאיסטיות לטרמינולוגיה דתית על מנת לבנות פילוסופיה מספקת מבחינה דתית לאלה שאיבדו את אמונם באמונה המסורתית. כמו כמה מההוגים היהודים בימי הביניים, קפלן טען כי אלוהים אינו ישות אישית, וכי התיאורים האנתרופומורפיים של אלוהים הם, במקרה הטוב, מטאפורות לא מושלמות. התאולוגיה של קפלן אף טוענת כי האל הוא הסכום של כל התהליכים הטבעיים שמאפשרים לאדם למצות את עצמו. קפלן כתב כי "להאמין באל פירושו לדעת בוודאות כי גורלו של האדם הוא להתעלות מעל לפרא, ולהסיר כל סוג של אלימות וניצול מהחברה האנושית". לא כל הכתבים של קפלן בנושא זה הם עקביים; העמדה שלו השתנתה במידה מסוימת במשך השנים, וניתן לחלק בין שתי תאולוגיות שונות בקריאה זהירה. הראייה שבדרך כלל משויכת לקפלן היא זו של הנטורליזם הטהור, בדומה לדיואי, שבוקרה על כך שהיא משתמשת בטרמינולוגיה דתית לכסות על עמדה לא-תיאיסטית (אם לא אתאיסטית). אולם קיים גם צד שני בתאולוגיה של קפלן, שמבהיר כי לעיתים הוא האמין שיש לאל קיום אונטולוגי, באופן עצמאי ואמיתי, בנפרד מאמונות בני האדם. בתאולוגיה זו, קפלן עדיין דוחה חלק מהצורות הקלאסיות של התאיזם וכל אמונה בנסים, אך הוא מחזיק בעמדה שהיא במידה מסוימת נאו-אפלטונית. החרם ושריפת הסידור ב-16 ביוני 1945, התכנסו 200 איש מאיגוד הרבנים האורתודוקסים של ארצות הברית וקנדה, רבנים ופעילים, והכריזו חרם נגד קפלן, בעקבות הסידור 'סדר תפילות לשבת' שהוציא באותה שנה. במהלך האירוע נשרף הספר בידי אחד הנוכחים, כחלק מהטקס. הסיבה לחרם הייתה בראש ובראשונה התנגדות לתפיסת עולמו של קפלן והיותו דמותו מובילה ב־JTS. אך, גם העובדה שלסידור, בו הופיעה ההקדמה של קפלן, הייתה כריכה של סידור מסורתי והרבנים חששו שיתבלבלו וישתמשו בו. האירוע עורר הדים רבים בקהילות היהודיות ומחוצה להן. ב-15 ביוני, הניו יורק טיימס פרסם כתבה על האירוע. הגותו הציונית לאומית מרדכי קפלן היה ציוני נלהב. הוא סבר שרק הציונות וישראל יוכלו להעניק משמעות ליהודי המודרני שאינו חי עוד בקהילה יהודית אורגנית. הוא היה אחד ממייסדי תנועת הנוער "ישראל הצעיר". הוא היה מראשוני התומכים בארגון "נשות הדסה" בגלל פעילותו בישראל. בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-20, הוא סייע לחיים ויצמן לגייס כספים לקרן היסוד בעיר ניו-יורק. הוא הרצה בלי הרף וכתב על הצורך של כל היהודים האמריקנים להיות מעורבים בפעילויות ציוניות. היה פעיל בארגון ציוני אמריקה (ZOA) בשנות ה-20 ובראשית שנות ה-30. בשנת 1937 ניסה לעלות לישראל והיה הפרופסור הראשון ל"יסודות החינוך" באוניברסיטה העברית בירושלים, שבעקבותיו ראה אור (בעברית בלבד) ספרו "האמונה והמוסר". אחרי הפרעות בארץ בשנת 1939 חזר קפלן לארצות הברית, אבל מעולם לא נטש את ישראל או הציונות. הוא כתב ספר על השינויים הדרושים בתנועה הציונית בשנת 1955 "לחידוש פני הציונות" (A New Zionism) שתורגם לעברית בשנת 1959. לעיתים קרובות ביקר בארץ והרצה לפני מגוון רחב של קבוצות ולבסוף התיישב בירושלים בשנת 1973. קפלן טען שכל עוד לא יהיה פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני לא תוכל להתקיים במדינת ישראל חברה נאורה. פעילותו הקהילתית ב-1902 הוא הגה והקים את המרכז הקהילתי היהודי הראשון במנהטן ניו יורק ויצר את התפיסה של יהדות כתרבות מתפתחת, ואפשר ליצוק משמעויות חדשות לתכנים יהודיים במרכזים הקהילתיים כן, פיתוח את התפיסה של בית הכנסת כמרכז לפעילות תרבותית. ב-1922 ערך קפלן את טקס בת המצווה הראשון לבתו, יהודית. זה היה טקס בת המצווה הראשון שהתקיים בבית כנסת וכלל קריאה בהפטרה וברכה לפני הקהל. חלק מבנות המשפחה המורחבת של קפלן התנגדו לטקס, וקפלן עצמו לא ידע בדיוק מה הוא יכלול עד יום לפני האירוע. קפלן תמך בשוויון בין נשים לגברים לאורך כל עשייתו הציבורית. חיבוריו המרכזיים ספריו בעברית: מרדכי מ. קפלן, ערכי היהדות והתחדשותם, ירושלים, 1939; מהדורה שנייה: ירושלים: מרכז מרדכי מ. קפלן על ידי ראובן מס, תשס"ג (הקדמה: אליעזר שביד). מרדכי מ. קפלן, האמונה והמוסר - החיים כאמנות העליונה, ירושלים 1954. מרדכי מ. קפלן, לחידוש פני הציונות, ירושלים, 1959; מהדורה שנייה: מרכז מרדכי מ. קפלן על ידי הספרייה הציונית, 2004 (הקדמה: מוקי צור). מרדכי מ. קפלן, דת האומיות המוסרית, ירושלים, 1975; מהדורה שנייה: ירושלים: מרכז מרדכי מ. קפלן על ידי מוסד ביאליק, תשס"ה (הקדמה: יהוידע עמיר). יהדות דינמית - מבחר מכתביו של מרדכי מ. קפלן, עמנואל ס. גולדסמיט ומרדכי (מל) סקולט, הקדמה נוספת: יעקב י. כהן, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2001. ספרי ביוגרפיה בעברית: יהדות מתחדשת - הביוגרפיה של מרדכי מ. קפלן, מרדכי (מל) סקולט, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2004. ספריו באנגלית: Judaism as a Civilization ניו-יורק 1934 (ראה אור במהדורות חדשות רבות מאז) The Greater Judaism in the Making The Future of the American Jew The Purpose and Meaning of Jewish Existence Judaism Under Transition A New Zionism Questions Jews Ask The Religion of Ethical Nationhood The Future of The American Jew If Not Now, When ראו גם רקונסטרוקטיבים יהדות כתרבות עמיות יהודית לקריאה נוספת יעקב כהן, מורים לזמן נבוך: עיונים בהגותם של אברהם יצחק הכהן קוק ומרדכי מנחם קפלן, תל אביב: עקד, 1993. יעקב כהן ובנג'י גרובר, סולם יעקב: מחשבות יהודיות, עורך: יהוידע עמיר, ירושלים: הוצאת כרמל ומרכז מרדכי מ. קפלן של קהילת מבקשי דרך, 2012. יוסי טרנר, "היחס לציון ולתפוצות בתפיסת מרדכי קפלן את היהדות כציוויליזציה", היחס לציון ולתפוצות במחשבה היהודית של המאה ה-20, תל אביב: הקיבוץ המאוחד (ספריית הילל בן חיים), תשע"ד, עמ' 178--213. אבי כצמן, "פרשת ויקהל: שבת, משכן ומנורה – תרבות ישראל במשנתו של מרדכי קפלן", בתוך נפתלי רוטנברג (עורך): הוגים בפרשה: פרשת השבוע כהשראה ליצירה ולהגות היהודית לדורותיה, תל אביב: משכל (ידיעות אחרונות); ירושלים: מכון ון ליר, 2005, עמ' 278–285. יהוידע עמיר, "ונברכו בך כל משפחות האדמה", בתוך: קפלן, דת האומיות המוסרית, עמ' ג-כג. יהוידע עמיר, "התנועה ליהדות מתחדשת (The Reconstructionist Movement)", בתוך: ירמיהו יובל (עורך), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני; מבט אנציקלופדי, ירושלים: כתר 2007, ב, עמ' 228–232. יואל פינקלמן, "דת וחיים ציבוריים: גלות ומדינה בהגותם של י"ד סולובייצ’יק, א"י השל ומרדכי קפלן", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005. מיכאל רוזנק, "היהודי המחונך: שלושה דגמים", בתוך צבי לם (עורך), עיצוב ושיקום: אסופת מאמרים לזכרם של פרופ' עקיבא ארנסט סימון ופרופ' קרל פרנקנשטיין, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, על ידי הוצאת מאגנס, תשנ"ו, עמ' 265–277. עינת רמון, "הרמב"ם במשנת מרדכי קפלן – השפעה וביקורת", דעת, 27 (תשנ"א), עמ' 111–123. עינת רמון, "תורת האדם, חטא, תשובה ופסיכואנליזה בהגותו של מרדכי מנחם קפלן", דעת, 63 (תשס"ח), עמ' 147–167. אליעזר שביד, "היהדות כציוויליזציה והדת כאחד ממרכיביה (הפילוסופיה הריקונסטרוקציוניסטית-הציונית של מרדכי קפלן)", תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, ד: ההתמודדות עם מרכזי יהדות חדשים בארץ ישראל ובארצות-הברית, תל אביב: עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, 2006, עמ' 363–387. קישורים חיצוניים ריאיון עם הרב יעקב כהן ממייסדי קהילת "מבקשי דרך", על התנועה הרקונסטרוקציוניסטית ועל קפלן מל סקולט, נדב ברמן ש., 'מרדכי קפלן - הוגה ההתחדשות היהודית', דברים אחדים, מכון הרטמן, טבת תשע"ג דיאנה קול, 'הוגה הדעות היהודי המשפיע ביותר עליו לא שמעת' (Jewish Ideas Daily, November 12, 2012) The Mordecai M. Kaplan for Jewish Peoplehood. ראו: קישור לפורום הישראלי למחשבה יהודית בת זמננו על שם מרדכי קפלן (הכולל חומרים ודיונים בעברית). מרדכי קפלן, על רקונסטרוקציה של מושג העם היהודי. הערות שוליים קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:יהדות רקונסטרוקציוניסטית קטגוריה:יהודים אמריקאים קטגוריה:הוגי דעות יהודים קטגוריה:סגל בית המדרש לרבנים באמריקה קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19 קטגוריה:פעילים ציונים בארצות הברית קטגוריה:יהודים שהיגרו מרוסיה לארצות הברית קטגוריה:בוגרי הסיטי קולג' של ניו יורק קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה קטגוריה:בוגרי בית המדרש לרבנים באמריקה קטגוריה:אמריקאים שהגיעו לגיל מאה קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה קטגוריה:רבנים שהגיעו לגיל מאה קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1881 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1983	2024-07-16T18:15:23
מרדכי מרטין בובר	הפניה מרטין בובר	2023-12-26T22:10:23
מרטין בובר	מרטין (מרדכי) הלוי בּוּבֶּר (Martin Buber; 8 בפברואר 1878, ה' באדר א' תרל"ח, וינה – 13 ביוני 1965, י"ג בסיוון תשכ"ה, ירושלים) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך ישראלי יהודי-אוסטרי. עיקר כתביו עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף ועיבוד מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לגרמנית, ופיתוח "פילוסופיה דיאלוגית" הבא לידי ביטוי בעיקר ביצירתו אני ואתה. בובר השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח ובמדעי החברה, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי. בובר השתייך לציונות הרוחנית, והיה פעיל מאוד בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. כמו כן, הוא היה תומך נלהב במדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, וחבר בתנועת ברית שלום. בובר ידוע גם במשנתו האנרכיסטית והסוציאליסטית. על פי עדותו של יוסף קרוק, תפיסות עולמו של בובר הושפעו רבות מהגותו של לאונהרד רגץ, פילוסוף שווייצרי בן למשפחת איכרים, ששילב בהגותו תאולוגיה וסוציאליזם.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות 1970, עמ' 82. ביוגרפיה 250px\|ממוזער\|שמאל\|ביתו של בובר בהֶפֶּנְהַיים, גרמניה ממוזער\|שמאל\|300px\|משמאל לימין: הנסיכה ביאטריקס, הנסיך ברנהרד, בובר, ויוליאנה, מלכת הולנד. אמסטרדם 1963 מרדכי מרטין בובר נולד בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, לקרל (כתריאל זלמן) הלוי בובר (Carl Buber) ולאליסה לבית וורגסט (Elise Wurgas). אביו קרל היה אגרונום והתעניין במדע ובתורת האבולוציה של דרווין, הוא השקיע בחקלאות ובעסקים, והיו בבעלותו אחוזות, אורוות סוסים ותחנת רכבת פרטית. בשנת 1882, בהיותו בן ארבע, התגרשו הוריו של מרטין בובר, והוא עבר להתגורר בבית סבו שלמה בובר בלמברג (לבוב) שבגליציה. סבו היה מקורב לתנועה החסידית, והיה חוקר מדרשים נודע. ניכר כי לסבו הייתה השפעה רבה על המשך דרכו של מרטין הצעיר. בובר זכה לחינוך רב-לשוני: בביתו דיברו יידיש וגרמנית, הוא ידע עברית וצרפתית כבר בשנות בחרותו, ולמד בשפה הפולנית בבית הספר. בהמשך למד שפות נוספות, ושלט בארבע עשרה שפות. בובר החל להתעניין יותר ויותר בתרבויות אירופאיות, קרא בכתביהם של הפילוסופים עמנואל קאנט, סרן קירקגור ופרידריך ניטשה, והתרשם מהם עמוקות. בשנים אלו גם החליט להפסיק לקיים אורח חיים דתי. בשנת 1896, בגיל 18, נסע בובר לווינה לצורך לימודיו האקדמיים, ולמד פילוסופיה, תולדות האמנות, גרמנית ובלשנות. בשנת 1898 הצטרף לתנועה הציונית, ופגש לראשונה את בנימין זאב הרצל, שהשפיע על תפיסתו הציונית. בובר השתתף בקונגרסים הציוניים ונטל על עצמו מטלות ארגוניות, אך עם הזמן החל להתרחק מהרצל עקב העדפתו את הציונות הרוחנית של אחד העם על הציונות המדינית בה דגל הרצל. בשנת 1902 התמנה לעורך השבועון הציוני הרשמי "Die Welt" ("העולם"), ונמנה עם מייסדי הוצאת הספרים "יודישער פערלאג". שנתיים לאחר מכן, בשנת 1904, פרש בובר מעבודותיו הארגוניות בתנועה הציונית, הקדיש את עיקר זמנו ללימוד ולכתיבה, ופרסם את עבודת המחקר שלו שעסקה ביאקוב במה (Böhme) ובניקולאוס קוזאנוס. במהלך לימודיו בציריך פגש בובר בפאולה וינקלר ממינכן (סופרת ציונית לא יהודייה, שהתגיירה מאוחר יותר), רעייתו לעתיד. משנת 1903 החל לעסוק ברצינות רבה בתנועת החסידות. בשנת 1906 פרסם מהדורה מעובדת בגרמנית של סיפורי המעשיות לרבי נחמן מברסלב, ושנתיים מאוחר יותר פרסם בשפה הגרמנית את "אגדת הבעל שם" (סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות). בובר קשר את עניינו הרב בחסידות עם תפישתו את מהות היהדות. הוא נשא הרצאות רבות על היהדות, והשפיע מאוד על תלמידיו. ב-1908 היה לחבר בארגון "הפדרציה הסוציאליסטית" בברלין, שהקים חברו גוסטב לנדאואר. ב-1913 עלו אותם צעירים מן הארגון לארץ ישראל כדי להגשים את חזונם בקומונות ובמסגרות חברתיות. בשנים 1910 עד 1914 עסק בובר בחקר מיתוסים, ובההדרה של כתבים מיסטיים. בשנת 1916 עקר בובר מברלין להֶפֶּנְהַיים (Heppenheim; כיום בהסן). במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע להקמת הוועד הלאומי היהודי, שפעל להגשת סיוע ליהדות מזרח אירופה. באותה תקופה הפך לעורך הירחון היהודי-גרמני "Der Jude" ("היהודי"), וכיהן בתפקיד זה עד 1924. שלוש שנים לפני שסיים את תפקידו בעיתון החל בובר להתקרב יותר ויותר לפרנץ רוזנצוויג, ושנה מאוחר יותר הם שיתפו פעולה בבית המדרש שהקים רוזנצוייג – "בית המדרש החופשי" (בגרמנית: "Das Freie Lehrhaus"). בשנת 1923 כתב בובר את חיבורו המופתי "אני ואתה" (בגרמנית: "Ich und Du"), בו הוא מציג את העיקרון הדיאלוגי של הגותו ומייחס חשיבות אונטולוגית מכרעת לדו-שיח הבינאישי. בחלוף שנתיים החל בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית יחד עם פרנץ רוזנצווייג. בשנים 1926–1928 שימש כאחד העורכים של כתב העת "Die Kreatur" (היצור). בשנת 1930 זכה במשרת פרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט, אך פרש מתפקידו שלוש שנים מאוחר יותר במחאה על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. ב-4 באוקטובר 1933 אסר עליו השלטון הנאצי להעביר הרצאות. בשנת 1938 עזב בובר את גרמניה, השתקע בירושלים בשכונת אבו תור, ועסק במשרת פרופסור מן המניין בתחום "הפילוסופיה של הסוציולוגיה" באוניברסיטה העברית בירושלים. בובר נטל חלק פעיל בדיונים על בעיית היהודים בארץ ישראל ושאלת הערבים, במקביל להמשך עיסוקיו בתרגום התנ"ך, בפילוסופיה ובחסידות. הוא היה חבר בסיעת "איחוד", מיסודו של יהודה לייב מאגנס, שיעדה הפוליטי היה מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בפלשׂתינה. בובר האמין בחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ והיה חבר באגודת "ברית שלום". בשנת 1946 פרסם את חיבורו "נתיבות באוטופיה". לאחר הקמת מדינת ישראל, תקף אותה לא פעם במאמריו מכיוון שלדבריו, אינה "מדינת רווחה אמיתית". בזמן משפט אייכמן (1961) הביע את דעתו שאין הקרבן צריך להיות גם השופט. לאחר שניתן גזר דינו, יזם בובר פנייה אל נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, הקורא לו למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן. בובר גם ביקש פגישה עם ראש הממשלה. דוד בן-גוריון הגיע אל ביתו לפגישה שארכה קרוב לשעתיים, אך לא השתכנע. ב-1950 הוצע כמועמד לקבלת פרס נובל בספרות על ידי הרמן הסה. בשנת 1951 זכה בפרס גתה מאוניברסיטת המבורג ובפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית. בשנת 1958 נפטרה אשתו פאולה. באותה שנה זכה בובר בפרס ישראל. בשנת 1960 (תש"כ) נבחר להשיא משואת יום העצמאות בהר הרצל. בשנת 1961 זכה בפרס ביאליק על ספרו "אור הגנוז", וב-1963 זכה בפרס יוקרתי נוסף – פרס ארסמוס באמסטרדם. היה נשיאה הראשון של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנים 1960–1962. מרטין בובר נפטר ב-13 ביוני 1965 בביתו ברחוב חובבי-ציון בשכונת טלביה שבירושלים, ונקבר בהר המנוחות. ארכיונו הועבר לרשות האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית, וספרייתו נקנתה על ידי מכון טרומן לשלום. מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצוויג בידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לאנשים אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי. משפחתו אימו של בובר הייתה שחקנית, וכאשר היה בובר בן שלוש היא עזבה את הבית ועברה עם אהובה לרוסיה, שם הקימה משפחה חדשה. בובר פגש אותה רק פעם אחת, כעבור 30 שנה. בזמן לימודיו פגש בובר את פאולה וינקלר, נוצרייה (שהתגיירה), שהייתה לבת זוגו ולימים אשתו. היא הייתה סופרת ציונית שפרסמה את יצירותיה בשמה הספרותי מונק גיאורג. בנם, רפאל טיפל בעיזבונו של אביו. בתו של רפאל היא פרופ' יהודית אגסי. בתו של מרטין בובר, אווה (חוה), הייתה נשואה למשורר אריה לודוויג שטראוס. הגותו הדיאלוגית על פי הספר 'אני ואתה' 250px\|ממוזער\|שמאל\|פרופ' בובר בעת שיעור באוניברסיטה העברית בירושלים שורשיה של ה"פילוסופיה הדיאלוגית" של בובר נמצאים בפילוסופיה הגרמנית הרומנטית מחד, ומאידך בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בובר מההגות החסידית כפי שחווה אותה בבית סבו, מהדיר המדרשים הידוע שלמה בובר. עיקר הגותו פורסמה בספרו "אני ואתה" בגרמנית בשנת 1923. הספר תורגם לעברית על ידי צבי וויסלבסקי, שנאלץ להמציא שורת מונחים בעברית על מנת לתרגם את מושגי בובר מגרמנית לעברית (למשל: "התאיישות", מלשון "איש", ו"מצענות"). הקריאה ב"אני ואתה" נחשבת לקשה יחסית. בשנת 2013 יצא לאור הספר בתרגום חדש של אהרון פלשמן הנחשב ידידותי יותר לקוראי העברית המודרנית, והוספו לספר נספחים מאת יעקב רז, אהרון פלשמן ואדמיאל קוסמן שמסייעים בהבנתו. הגותו של בובר מיוסדת על ההנחה ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה". אמירת "אתה" היא ההיחלצות הגמורה מתוך ה"אני" שלי אל קליטת ה"אתה" בהווייתו, בכנותו, ובעיקר בהיותו אומר לי דבר בעל איכות שאיננה ניתנת להיכמת (מלשון "כמות") או להסבר לאדם אחר. אין הכוונה גם ל"אתה" כבן אדם בלבד. להדגמת רעיונו מציג בובר "דיאלוג" שהיה לו עם אילן. בובר מדגים את האופנים השונים שיכול אדם להתבונן באילן. ולבסוף הוא רומז על אופי הקשר בין האדם לאילן, אותו ניתן לכנות יחס "אני-אתה", או "זיקה": בקטע זה האילן עומד בזיקה בלתי אמצעית אל האדם ולוחש לו דבר על חייו (גם האדם העומד בדיאלוג אמיתי לוחש דבר לעץ). אין מדובר פה בהסתכלות פיוטית, ואף לא באמפתיה רגשית (לו העומד בדיאלוג עמו היה אדם). מדובר ב"דיאלוג" שהוא מעבר לרגשות ולשכל. אין כאן מסר קונקרטי הנאמר מאדם לחברו, יש כאן משהו שהוא למעלה מן המילים לתארו, אך הוא מסר מוחשי ואדם בשעת "רצון וחסד" יכול לקולטו ולהעבירו. פסגת ה"דיאלוג" על פי בובר היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך האנשים (בכך מנהל הוא פולמוס עם ההוגה הדני סרן קירקגור). על חילוניותה או דתיותה של הגות בובר, ישנם ויכוחים נרחבים במחקר. "אני-הלז" והניכור בחברה המודרנית "אני-הלז" הוא אפוא סוג קשר שבו, מלכתחילה, אדם פונה לזולתו מתוך יחס של תועלתנות, מתוך רצון להשתמש בו לצרכיו האישיים. יחס זה אינו חייב להיות מרושע ומניפולטיבי (כפי שרבים טועים לחשוב). בובר טוען שאף משורר המתייחס בצורה רגשנית למושא שירו יכול לעמוד עמו בזיקת "אני-לז", כיוון שאין הוא מקיים עמו את ה"זיקה", את הגישה הדיאלוגית של "אני-אתה". הבעיה שעליה הצביע בובר היא שבתרבות המודרנית יחסי "אני-הלז" הופכים לדבר היחיד שקיים. התרבות איבדה את האיזון שלה, ויחסי "אני-אתה" הופכים נדירים יותר ויותר. בובר סבר שכאשר היחסים היחידים שקיימים בין בני האדם הם יחסי "אני-הלז", כאשר איש אינו מעניין אותי מעבר לתועלתי האישית, נוצרת תחושה של ניכור, שאותה מרגישים רבים בעולם המודרני. בהסבר זה של בובר השתמש מרטין לותר קינג כדי להדגיש את התנגדותו להפרדה הגזעית, בטענה שהפרדה יוצרת ניכור חריף בחברה בין המדכאים למדוכאים. אמונותיו הרוחניות של בובר ממוזער\|180px\|בובר ב-1963. בובר יצא כנגד הנצרות הפרוטסטנטית, וטען כי העת החדשה שונה מתקופת ימי הביניים בכך שבני האדם אינם מאמינים יותר בהתגלות אישית וישירה של האל לאדם. לשיטתו, בני האדם המודרניים ממשיכים לצפות לגילוי אלוהי, אך מניחים מראש שגילוי זה מתרחש ביחסים החברתיים שבין איש לרעהו, ולא ביחסים אישיים בין האדם לאל. בובר התמודד עם בעיית ההתגלות בכך שמצד אחד הוא לא ביטל אותה (הוא סבר כי יש תקווה לכך), אך מצד שני לא קיבל את מובנה המילולי; הוא סבר כי האלוהי מתגלה ביחסים בין בני האדם, ב"חברותה", במפגש מהותי עם הסביבה, במפגש של "אני-אתה". באופן זה הוא הסביר גם את ההתגלות במעמד הר סיני. בעוד שריה"ל הניח שההתגלות התרחשה הלכה למעשה בפרהסיה, בובר סבר כי המונח "תורה משמים" מבטא דווקא חוויה שבמסגרתה חוו בני ישראל, תוך מפגש קולקטיבי, נוכחות אלוהית ברמה אחרת, שתורגמה לתכנים מסוימים (תורה). לדבריו, התגלות מעין זו אפשרית גם היום, בדיוק על פי אותה הנוסחה; התגלות אינה תלוית זמן ומקום, היא מתרחשת כאשר אנו פורצים את ה"אני-הלז" ועוברים ל"אני-אתה". אחד מעקרונות היסוד של בובר היה כי במקום שבו יחס האדם לאדם אינם מתיישבים עם הדיבר האלוהי, אותו דיבר אינו מתקיים. בובר סבר שהתקווה לעתיד טוב יותר אינה טמונה בכך שבני האדם יתאחדו באמונותיהם או בדעותיהם, אם בימות המשיח ואם בחילוניות המרקסיסטית, אלא בכך שבני האדם יתאחדו ביחסם זה כלפי זה. הוא היה בטוח שעל דרי העולם לבסס את חייהם על עיקרון זה ושהמפגש הבינאישי, כמרכז ההוויה האנושית, טומן בחובו את התקווה לעולם טוב יותר. יחסו להלכה ולמצוות מקובל לומר על בובר שהוא "הכיר את כל בתי התפילה בעולם מלבד את בית הכנסת שבשכונתו טלביה". בובר התנגד לחיים המושתתים על המסורת וההלכה; התנגדותו מיוסדת על תפישתו הרעיונית כי כל טקס (ובכללו מוסד הנישואין) הוא יחס "אני לז" עם הדבר. מי שברצונו לחיות חיי דיאלוג אמיתיים, אסור לו להשתית את חייו על טקסים קבועים, המסתירים את המושא מאת הפונה. במובן זה, היה בבובר משהו מן הרוח האנרכיסטית. מאידך יש לזכור כי מפעל חייו של בובר הוא הבאת בשורת היהדות (מה שהוא תפש כיהדות האותנטית: הנבואה והחסידות) לצעירים היהודיים, שפרקו מעליהם את עול היהדות, ואף לאנושות כולה. בובר ניסה לקרב את מושגי היהדות כך שיובנו ויהיו קיומיים וקרובים ללב כל אדם באשר הוא, אף ללא האמונות הדוגמטיות של היהדות (תורה מן השמים, הלכה, בחירת ישראל). באיגרת אל ידידו הטוב, פרנץ רוזנצויג, מספר בובר כי השקט הפנימי אותו הוא זוכה לחוות, מביאו לשמירת שבת. זוהי אמירה בובריאנית אופיינית, שאינה רואה מצווה כהטרונומית, אלא כביטוי עמוק של רחשי הלב. הכרת האל לפי בובר בובר סיפר כי מחיפוש אחר החוויה האקסטטית (שלדבריו הוא אכן חווה), הוא עבר לניסיון לבנות יחס אחר אל העולם ואל סביבתו הבינאישית. לדבריו, על האדם להיות אחראי כלפי כל רגע בחייו, עליו להימצא "כאן ועכשיו", ולא להתכנס בתוך חוויה מיסטית המנותקת מהסביבה הסובבת אותו. למעשה, בובר המיר את החיפוש אחר החוויה האקסטטית ליחס אחר לחיים – כל רגע יכול להיות רגע של מפגש, והאחריות היא על כל רגע ורגע. בובר ייחס כבוד להינדואיזם ולבודהיזם, אך סבר שאנשים החווים "הארה" וחושבים כי הייתה זו אחדות עם האל, טועים טעות חמורה. לשיטתו, ה"חוויה" הדתית היא התרחשות שקיימת בעולם, אשר מותנית במידת פתיחותם של האנשים ליחסי "אני-אתה" ביניהם. לדבריו, אם אדם מצליח להתנתק מהשטף החיצוני של כל הסובב אותו וחווה אחדות של הנפש שלו עצמו, מגיע לגרעין של נפשו ומתחבר עמו, לא די בכך כדי להזדהות עם האחדות הכוללת של העולם. נקודת המוצא של בובר הייתה שהדבר החשוב ביותר הוא עקרון המפגש. למעשה, זהו רגע ההכרעה: אדם יכול להסתפק באיחוד אישי עם עצמו ולדמיין שהגיע לשיא, אך אפשר גם שהאדם יצא למפגש עם העולם ויעצים את אותה חוויה בקשר עם אנשים אחרים. בובר טען שלא ניתן להבין את מושג האל באמצעות הידע (גנוזיס), לדבריו "על אלוהים אי אפשר לדבר, אבל אפשר לדבר אליו". למעשה, אלוהים כמושג אינו מובן כלל וכלל. אף על פי כן, הוא סבר שכאשר האדם מנסה להתקשר עם אותו אל, עוד ועוד ניסיונות עתידים להביאו לידי מסקנה שיש משהו חיצוני לו שמתגלה אט-אט בפניו. כדי להסביר את עצמו הוא משתמש במשל: אם אינך יודע דבר על משורר אשר את שיריו אתה קורא, הרי יש לך רק אינדיקציה אחת בלבד לדעת דבר מה עליו ולהכירו – אלו הם שיריו. בדיוק באותו האופן, כדי להכיר את האל, יש לחבר עוד ועוד רגעים של מפגש עם הסובב, והחיבור של כל אותם רגעים יביא להבנת מקור ה"שירים" – אלוהים. אך לא כמושג, אלא כתוצאה של מפגש איתו. סיכומו של דבר: בובר היה אקזיסטנציאליסט. הוא הצביע על החוויה הישירה והרגעית עם המקור, יותר מכל חשוב היה לו אותו מפגש בינאישי מיוחל אשר ניתן לקיים, לדבריו, בכל דור ודור. בובר ואנרכיזם בובר התחכך בחוגים האנרכיסטים עם ידידו הטוב, האנרכיסט הגרמני-יהודי גוסטב לנדאואר, שאת כתביו בובר ערך ופרסם לאחר מותו. ביסוד התפיסה האנרכיסטית שבה דגל בובר נמצאת קבוצה של קהילות המהווה בסיס לקיום חופשי של קהילות שיתופיות החיות בקשרים עם קהילות נוספות. לדעתו, זוהי הדרך ליצירתה של חברה שלמה ומתוקנת. בובר והסיפורים החסידיים היחס למפעל הסיפורים החסידיים של בובר – ביקורת מול אהדה כאמור, מפעלו המרכזי של מרטין בובר בכל הנוגע לחסידות היה ליקוט הסיפורים החסידיים. בובר עיין במאות טקסטים, והוציא מתוכם אנקדוטות; טענתו הייתה כי העיון בסיפורים החסידיים חושף לעינינו עולם שבו יש יחסים רבים של "אני-אתה", הרבה מעבר למה שניתן לראות בחיינו. גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה, יחד עם הבולטים שבתלמידיו, סברו שבובר סילף את העולם החסידי לטובת הפילוסופיה הדיאלוגית שלו. לדעתו, "חדוות הקונקרטי" של בובר עיוורה את עיניו מלראות כי החסידות אינה דיאלוגיזם אלא מיסטיקה. לדעתם העולם החסידי הפוך לגמרי – עולם המחפש אחר דרך להתנתק מהעולם הגשמי בדרך מיסטית, ולא להתקשר אליו באמצעות כינונם של יחסים בלתי-אמצעיים עמו. "העלאת הניצוצות" החסידית אינה עמידה בזיקה עם הקונקרטי אלא פירושה ריקונו מחיותו לשם ההתאחדות המיסטית עם האל, המצוי מחוץ לעולם באופן מוחלט. חלק גדול מהחוקרים כיום, ביניהם פרופ' משה אידל, פרופ' יואב אלשטיין ופרופ' רון מרגולין, אינם מסכימים עם הביקורת על בובר, וסוברים כי גרשם שלום, ובעיקר מחקריה של תלמידתו רבקה שץ, הם אלה שמסלפים את הטקסטים החסידיים. כך טוען מרגולין למשל כי אחוז רב יותר של הטקסטים החסידיים מדברים דווקא על הארת העולם הזה. לדבריהם, כוונתו של בובר לא הייתה להחזירנו אל החסידות, אלא לינוק ממנה ערכים שחסרים בתרבות המודרנית המערבית, ולהם אין תחליף. דוגמה לאחד הסיפורים שליקט: אור הגנוז כתביו ממוזער\|תחריט של אפרים משה ליליין. שמאל\|ממוזער\|200px\|שער "Der Jude" בשנת 1918 הגות ערך את סדרת הספרים Die Gesellschaft ("החברה"), יצאה בשנים 1906–1912, ב-40 כרכים. Die fünfzigste Pforte ("השער החמישים"), 1907. Ekstatische Konfessionen ("ערכים אקסטטיים"), 1909. Reden und Gleichnisse des Tschuang Tse ("אמירות ומשלים של ג'ואנג דזה"), 1910. מהדורה גרמנית ראשונה בתוספת הקדמה. Drei Reden über das Judentum ("שלושה נאומים על היהדות"), 1911 (גרסה דיגיטלית). Daniel. Gespräche von der Verwirklichung ("דניאל" – שיחות על מימוש"), 1913 (גרסה דיגיטלית). Vom Geist des Judentums. Reden und Geleitworte ("מרוח היהדות: נאומים והקדמות"), 1916 (גרסה דיגיטלית). אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה: שולמית אלוני; נספחים: יעקב רז, אהרון פלשמן, אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. ראו להלן הפנייה לקישור למדריך אינטראקטיבי מאת המתרגם. אני-אתה, בתוך: בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק, 1980, עמ' 3–103 בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תרגם צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, 1964. בעיית האדם: עיונים בתולדותיה, תל אביב: מחברות לספרות, 1943 הרוח והמציאות: תשעה שערים לבירור היחס שביניהם, מחברות לספרות, תש"ב-1942 עוללות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1966 פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1989 תקוה לשעה זו: סוגיות מענייני הרוח והמציאות, תל אביב: עם עובד, ארון ספרים יהודי, 1992 שתי דרכי אמונה, תרגם חיים מחלב, אחרית דבר מאת דוד פלוסר, רסלינג 2011 פגישות, אחרית דבר מאת ד"ר ימימה חדד. עריכה ראובן מירן, נהר ספרים 2021 החסידות Die Geschichten des Rabbi Nachman ("מעשיות רבי נחמן", 1906 (גרסה דיגיטלית). תורגם לאנגלית. Die Legende des Baalschem ("אגדת הבעל שם"), 1908 (גרסה דיגיטלית). תורגם לאנגלית. אור הגנוז, סיפורי חסידים, דפוס קואפרטיבי אחדות 1946; איורים יוני בן שלום, ירושלים: שוקן, 2005. בפרדס החסידות: עיונים במחשבתה ובהויתה, ירושלים: מוסד ביאליק, 2001 גוג ומגוג: מגילת הימים, תל אביב: עם עובד, 1987; הוצאה מחודשת של ידיעות ספרים, 2007 דרכו של אדם על פי החסידות, מוסד ביאליק, 1981 – קובץ שיחות שהרצה בובר בקול ישראל ובהם שילב את מסריו עם שרשרת סיפורי חסידים ומימרות הצדיקים. המגיד הגדול ובני חוגו – ספרו השלישי של בובר הצעיר על החסידות, ראה אור בשפה הגרמנית. המקרא דרכו של מקרא: עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, מוסד ביאליק, 1978 מלכות שמים, עיונים בספרי שופטים ושמואל, תרגם יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 2000 משה, ירושלים: שוקן, 1999 תורת הנביאים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975 הגות פוליטית ארץ לשני עמים, ערך והוסיף מבוא והערות פול מנדס-פלור, ירושלים: שוקן, 1988 בין עם לארצו, עיקרי תולדותיו של רעיון, שוקן, 1944 נתיבות באוטופיה, תל אביב: עם עובד, 1947 תעודה ויעוד, הספרייה הציונית, 1964. קובץ מאמריו ונאומיו של בובר, הופיע בשני כרכים. מכתבים מרדכי מארטין בובר, חילופי אגרות במשך שבעים שנה; דברי מבוא: גריטה שידר, ירושלים: מוסד ביאליק: כרך א: 1897–1918 / תרגמו מגרמנית והוסיפו הערות: יהושע עמיר וגבריאל שטרן, תשמ"ב-1982; כרך ב: 1918–1938 / תרגמו מגרמנית והוסיפו הערות: יהושע עמיר ומרים רון, תש"ן-1990. בגרמנית Die jüdische Bewegung. Gesammelte Aufsätze und Ansprachen 1900–1915. 1916 Digitalisat. Ereignisse und Begegnungen, Leipzig, 1917 Mein Weg zum Chassidismus. Erinnerungen von Martin Buber. 1918, Digitalisat der Freimann-Sammlung der Universitätsbibliothek der Goethe-Universität Frankfurt am Main, http://nbn-resolving.de/urn:nbn:de:hebis:30-180014144003 Der heilige Weg. Ein Wort an die Juden und an die Völker. 1919, Digitalisat der Freimann-Sammlung der Universitätsbibliothek der Goethe-Universität Frankfurt am Main, http://nbn-resolving.de/urn:nbn:de:hebis:30-180014275003 Ich und Du 1923 (Reclam 1995 (Nr. 9342)). Die Schrift. (verdeutscht von Martin Buber gemeinsam mit Franz Rosenzweig), 1926–1938 Die chassidischen Bücher. 1928. Zwiesprache. (Erstdruck 1929, Buchausgabe 1932), u. a. in: Das dialogische Prinzip. Königtum Gottes. 1932. Kampf um Israel. Reden und Schriften 1921–1932. 1933. Die Frage an den Einzelnen. 1936, in: Das dialogische Prinzip. M.B., Judah L. Magnes und Ernst Simon (Hrsg.): Towards Union in Palestine. Essays on Zionism and Jewish-Arab cooperation. IHUD (Union) Association, Jerusalem 1947. Das Problem des Menschen. 1948. Gog und Magog. 1949. Die Erzählungen der Chassidim. 1949. (Neuausgabe mit Register und Glossar: Manesse, Zürich 2014, ). Zwei Glaubensweisen. 1950. Pfade in Utopia. Über Gemeinschaft und deren Verwirklichung. 1950 (vor allem eine Auseinandersetzung mit den Ideen von Gustav Landauer). Der utopische Sozialismus. 1952 und 1967 [Ergänzung zum Band Pfade in Utopia]. Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens. Dankesrede anlässlich der Verleihung des Friedenspreises des Deutschen Buchhandels, Friedenspreis des Deutschen Buchhandels 1953 Gottesfinsternis. Betrachtungen zur Beziehung zwischen Religion und Philosophie. 1953. Elemente des Zwischenmenschlichen. In: Das dialogische Prinzip. 1953. Reden über Erziehung. 1953, L. Schneider, jetzt: Gütersloher Verlagshaus; 10. Aufl., Heidelberg 2005, . Begegnung. Autobiographische Fragmente. 1961. Juden, Palästina und Araber. 1961, Ner-Tamid-Verlag. Werkausgabe in 3 Bänden bei Lambert Schneider / Heidelberg und Kösel / München: ›Schriften zur Philosophie‹ (Bd. 1, 1962), ›Schriften zur Bibel‹ (Bd. 2, 1964), ›Schriften zum Chassidismus‹ (Bd. 3, 1963). Der Jude und sein Judentum. Ergänzungsband zur dreibändigen Werkausgabe. Köln, Melzer 1963. Nachlese. 2. Ergänzungsband zur Werkausgabe, Heidelberg 1965. Das dialogische Prinzip. Heidelberg 1973. Ein Land und zwei Völker. Zur jüdisch-arabischen Frage. Jüdischer Vlg., Ffm., Erscheinungsdatum: 1993, . Nachlese. 1965, Heidelberg: L. Schneider, aktuell Gütersloher Verlagshaus; 3. Aufl. (Juli 2002), Briefwechsel aus sieben Jahrzehnten. Drei Bände, hrsg. und eingeleitet von Grete Schaeder, Heidelberg 1972–1975. Des Baal-Schem-Tow Unterweisung im Umgang mit Gott. Des Rabbi Israel Ben Elieser genannt Baal-Schem-Tow, das ist Meister vom guten Namen, Unterweisung aus den Bruchstücken. gefügt von Martin Buber. Mit Nachwort und Kommentar hrsg. von Lothar Stiehm. Schneider, Heidelberg 1981, . אסופה של כתביו Martin Buber Werkausgabe (MBW). Im Auftrag der Berlin-Brandenburgischen Akademie der Wissenschaften (bis 2009), der Israel Academy of Sciences and Humanities und der Heinrich-Heine-Universität Düsseldorf (seit 2010) hrsg. von Paul Mendes-Flohr, Peter Schäfer und Bernd Witte (seit 2010). 21 Bde., Gütersloher Verlagshaus, Gütersloh 2001ff. (Bisher erschienen: Bd. 1, 2001; Bd. 6, 2003; Bd. 8, 2005; Bd. 3, 2007; Bd. 10, 2008; Bd. 19, 2009; Bd. 9, 2011; Bd. 14, 2012; Bd. 2.2, 2012; Bd. 2.1, 2013; Bd. 2.3 2013) ראו גם ברית שלום אני-אתה הנצחת מרטין בובר בישראל מרטין בובר הונצח במקומות רבים בישראל בשם רחוב מרטין בובר; בפתח תקווה, בחיפה, בראשון לציון, בקריית מוצקין, בקריית ביאליק, בקריית אתא, בתל אביב, באשדוד, בירושלים, בהרצליה, בנתניה ועוד. שמאל\|ממוזער\|הנצחה למרטין בובר "רחוב מרטין בובר" על יד האוניברסיטה העברית הר הצופים בירושלים ב-18 באפריל 1999, הנפיק דאר ישראל סדרה שנייה של 6 בולי דאר על הנושא "תרומת היהודים לתרבות העולם בעת החדשה"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של מרטין בובר שעליו מופיע דיוקנו. האמן מריו סרמונטה עיצב את הבול. לקריאה נוספת שמואל הוגו ברגמן, "הפילוסופיה של בובר", בתוך: הוגי הדור, עמ' 179–193, הוצאת מצפה, 1935. שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, 1974. עקיבא ארנסט סימון, קוו-התיחום: לאומיות, ציונות והסכסוך היהודי-ערבי במשנת מרטין בובר ובפעילותו, המרכז ללימודים ערביים, 1973. עקיבא ארנסט סימון, יעדים, צמתים, נתיבים: הגותו של מרדכי מ' בובר, ספרית פועלים, 1985. אדיר כהן, משנתו החינוכית של מרטין בובר, יחדיו, 1976. צבי קורצווייל, מרטין בובר והמחשבה החינוכית המודרנית, שוקן, 1978. אברהם יסעור, פרקים בהגותו החברתית של מ. מ. בובר: יחיד, חברותה וסוציאליזם, אל"ף, 1981. דן אבנון, מרטין בובר – הדיאלוג הנסתר, מאנגלית: דפנה בראון, עם עובד, 2012. לימור שריר, מרטין בובר, מבט מקרוב: שיחות עם יהודית בובר-אגסי, הוצאת כרמל, 2011. רון מרגולין, מקדש אדם: ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, מאגנס, 2005. רון מרגולין, "אברהם הרואה: פירושו של מרדכי מרטין בובר לניסיונותיו של אברהם ומקורותיו הרעיוניים והחסידיים", בתוך: אברהם אבי המאמינים, עמ' 295–309, 2002. רון מרגולין, "גאולה פנימית כדרך לתיקון העולם : כיצד חיבר מרטין בובר את ספרו גוג ומגוג", הציונות (כתב עת) כ"א, תשנ"ח, 120-99. יוחאי עדן, "אמת ללא שיטה: עיונים במשנתו היהודית של מרטין בובר", אקדמות ב', תשנ"ז, עמ' 33–50. יהושע עמיר, אמונה והתגלות אצל מרדכי מרטין בובר, בר-אילן ספר השנה כ"ב-כ"ג, תשמ"ח, עמ' 287–302. ישראל קורן, המסתורין של הארץ: מיסטיקה וחסידות בהגותו של מרטין בובר, אוניברסיטת חיפה, 2005. שלום רצבי, אנרכיזם ב"ציון": בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, עם עובד, 2011. שלום רצבי, "ציונות כתיאופוליטיקה ואי-טבעיותה של הלאומיות היהודית: הערות להגותו הלאומית של מרטין בובר ומקורותיה", עיונים בתקומת ישראל 14, תשס"ד, עמ' 97–129. שלום רצבי, "המדינה היהודית בהגותו הפוליטית של בובר (1942-1965)", בתוך עצמאות - 50 השנים הראשונות, עמ' 195–214, 1998. שלום רצבי, "מצוות ואורתודוקסיה בהגותו של מ"מ בובר", עיונים בתקומת ישראל 10, עמ' 641–671, 2000. אליעזר שביד, "אלוהים, אדם וטבע במשנתו של מרטין בובר", דעת 59-57, עמ' 279–288, 2006. רבקה שכטר, "בובר על שיח וסגירות", ירושלים י"ח, עמ' 229–236, 2002. אפרים שמואלי, מורשה ומאבק בשירה ובהגות, עמ' 185- 333, "פרשה שלישית: מרטין מרדכי בובר (1878 - 1965) עם עם ישראל ותורתו", הוצאת יחדיו, 1978. אברהם שפירא (פצ'י), הרוח במציאות: מגמות העיצוב בהגות בובר, מוסד ביאליק, 1994. אברהם שפירא, מבנים דואליים בהגותו של מ. מ. בובר, אוניברסיטת תל אביב, 1983. דוד ברזילי, האדם הדיאלוגי: תרומתו של מרטין בובר לפילוסופיה, הוצאת מאגנס, 2000. פנחס רוזנבליט, "בשורתו הדתית של מרטין בובר", בתוך בישראל ובאדם, עמ' 154–159, 1992. אדמיאל קוסמן, "מבוא למשנת בובר", בתוך מרדכי מרטין בובר, אני ואתה, עמ' 160–231, מגרמנית: אהרון פלשמן, מוסד ביאליק, 2013. חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה, גיליון 17.1: "גיליון מיוחד לציון 50 שנה לפטירתו של מרטין בובר (1878-1965)", בהוצאת מכון ליאו בק, 2015. שי חורב, ציוני ופילוסוף: השקפת עולמו ומקומו האידאולוגי של מרדכי מרטין בובר, הוגה דעות ציוני מימי ה"התאחדות" ל"ברית שלום", דוכיפת, 2011. אורי רם, שובו של מרטין בובר: המחשבה הלאומית והחברתית בישראל מבובר עד הבובריאנים החדשים, רסלינג, 2015. זוהר מאור, מרטין בובר, מרכז זלמן שזר, 2016. זוהר מיכאלי, "מחשבות חדשות על התאולוגיה הפרוגרסיבית של מרטין בובר ופאול טיליך", בתוך: דעת - כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, כרך 84, עמ' 325–369, 2017. רגב יעקובוביץ, מרטין בובר והמקרא, רסלינג, 2020. . קישורים חיצוניים כרטיס אישי, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ; אריאל הורוביץ, אני, אתה והמלחמה הבאה: הפילוסוף מרטין בובר חוזר לאופנה, באתר בית אבי חי, 28 ביוני 2015. מדריך אינטראקטיבי לאני ואתה בעברית שיחה על מיסטיקה וחסידות בהגותו של מרטין בובר משה שנר, החשיבה הדיאלוגית של מרטין בובר, אורנים. גוג ומגוג באתר ידיעות ספרים יאיר טיקטין, על הקשר בין משנתו הדתית למשנתו הפוליטית של מרטין בובר באתר ההסתדרות הציונית העולמית לימור שריר, מרטין בובר וגרשום שלום, פרק מתוך הספר "מרטין בובר - מבט מקרוב" במגזין "יקום תרבות" אדמיאל קוסמן: איפה לחפש את עצמנו?, (מאמר, שעוסק בבובר והיידגר על הבדידות). רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב, גיליון 1, פברואר 17, 2012. גרשם שלום, פירושו של מרטין בובר לחסידות, קתרסיס 5, אביב תשס"ו 2006 גיל וייסבלאי, בין מרטין הגרמני למרדכי היהודי: המפגש בין בובר להיידגר, 1957, באתר הספרייה הלאומית פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים למרטין בובר, 1953 באתר הספרייה הלאומית (מרצה: ניר ברכה) ליאור טל שדה, על הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, פרק בפודקאסט 'קולות של רוח' בגלי צה"ל, יוני 2019 מכתביו מרטין בובר, יסודה של החסידות, בתוך בית ישראל בפולין, ישראל היילפרין (עורך), ירושלים תש"ח הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ציריך קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי קטגוריה:פילוסופים ישראלים קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20 קטגוריה:פילוסופים יהודים אוסטרים קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:יוצאים בשאלה קטגוריה:נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי הרוח קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל קטגוריה:פילוסופים של היהדות קטגוריה:פילוסופים של המוסר קטגוריה:חוקרי חסידות קטגוריה:פילוסופים יהודים גרמנים קטגוריה:פילוסופים של הדת קטגוריה:נאו-חסידות קטגוריה:סגל די ולט קטגוריה:מו"לים יהודים גרמנים קטגוריה:ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:ראשוני הציונות קטגוריה:פציפיסטים ישראלים קטגוריה:אנרכיסטים יהודים קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: פילוסופיה קטגוריה:ישראלים ילידי אוסטריה קטגוריה:חברי ברית שלום קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים קטגוריה:מתרגמי התנ"ך מרטין קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות קטגוריה:פציפיסטים יהודים קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים קטגוריה:אנשי חינוך יהודים גרמנים קטגוריה:אנרכיסטים ישראלים קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:מורים רוחניים יהודים קטגוריה:זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:גרמנים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:אוסטרים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:סופרים אסורים (הונגריה 1944) קטגוריה:פילוסופים של החינוך קטגוריה:רחביה: אישים קטגוריה:אבו תור: אישים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1958 קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1960 קטגוריה:חברי הפרקציה הדמוקרטית קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1878 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1965	2024-10-02T19:53:42
פרויקט בן-יהודה	פרויקט בן־יהודה הוא מיזם תרבותי המבוסס על עבודת מתנדבים, אשר פועל באינטרנט ומטרתו לשמר, להנגיש ולחשוף לציבור את הקלאסיקות של הספרות העברית בקלות ובאופן חופשי לשימוש. הפרויקט כולל, בין היתר, שירה, סיפורת, תרגום, עיון ומסות בעברית מימי הביניים ועד ימינו. תוכן הפרויקט 250px\|ממוזער\|שמאל\|סרטון קצר על פרויקט בן-יהודה שהופק לכבוד קבלת פרס יגאל אלון הפרויקט מכיל אך ורק יצירות שנכתבו בשפה העברית (כולל תרגומים לעברית), אך לא את כל היצירות שנכתבו באות עברית, היינו, אינו מכיל יצירות שנכתבו ביידיש, או לאדינו. כל היצירות בפרויקט מוקלדות (ולא נסרקות), ורבות מהן מנוקדות, על מנת לאפשר חיפוש ומחקר מתקדם. המאגר אינו כולל יצירות בעלות אופי תורני מובהק (כיוון שישנם מיזמים אחרים העוסקים בכך), אך כולל חיבורים עיוניים אודות יצירות תורניות או יצירות ספציפיות בעלות אופי דתי, אשר מהוות חלק מכלל יצירתו של יוצר, כמו שירי הקודש של רבי אברהם אבן-עזרא. במסגרת הפרויקט מוגשים לציבור שלושה סוגים עיקריים של יצירות: יצירות שאינן מוגנות בזכויות יוצרים, כלומר, הן נחלת הכלל וברשות הציבור (על פי החוק הישראלי, יצירות שמחברן נפטר לפני יותר משבעים שנה) יצירות שעבורן קיבל הפרויקט רשות פרסום מפורשת מאת בעלי הזכויות (תוך שמירה על זכויותיהם). יצירות יתומות, היינו יצירות שמצבן החוקי אינו ידוע, כיוון שבעלי הזכויות עליהן אינן ידועים. היסטוריה המיזם החל בשנת 1999 ביוזמת אסף ברטוב, שהחל להקליד יצירות עבריות בעצמו, ועלה לרשת לראשונה בשנת 2001. את ההשראה לפרויקט שאב ברטוב מ"פרויקט גוטנברג", אשר יזם פרופסור מייקל ס' הארט בשפה האנגלית, ומאז התווספו אליו מיזמים נוספים בשפות נוספות. עם היצירות הראשונות בפרויקט נמנו שיריה של המשוררת רחל, סיפוריו של יוסף חיים ברנר, מאמריו של אחד העם, תרגומיו של אורי ניסן גנסין וכתביו של חיים נחמן ביאליק, שהוצגו באתר מיד עם פקיעת זכויות היוצרים עליהם, באחד בינואר, 2005. מאז תחילת דרכו, הפרויקט נוהל כולו על טהרת ההתנדבות (היינו, ללא משרדים או מקבלי משכורות), כשכל עבודת ניהול הפרויקט מרוכזת באינטרנט. בשנת 2004 הוקמה "עמותה למחשוב ספרות עברית" בראשות ברטוב, בעיקר לצורך קבלת תרומות, אשר משמשות לבניית והשבחת התשתית הטכנולוגית של הפרויקט ותמיכה בפעילויות הפרויקט. מאז שנת 2011, יו"ר הוועד המנהל של העמותה היא שני אבנשטיין סיגלוב, אשר משמשת גם עורכת ראשית בפרויקט, יחד עם עורכו המייסד, אסף ברטוב. בשנת 2019 שכרה העמותה לראשונה מנהלת פעילות כללית לתמיכה בפעילות הפרויקט והעמותה בזכות מענק ייעודי מיוחד, אך הוא עודנו מתנהל ללא משרדים ובאופן מקוון, וכל שאר בעלי התפקידים עושים את עבודתם בהתנדבות. הפרויקט בעשור השני של המאה ה-21 נכון לאוקטובר 2021 פעילים במיזם כ-250 מתנדבים, והוא כולל מעל 28,000 יצירות, מאת כ-1000 מחברים שונים. בניגוד לשנות פעילותו הראשונות, בו עסק אך ורק ביצירות שהפכו זה מכבר נחלת הכלל, כיום הפרויקט כולל גם יצירות שעודן מוגנות בזכויות יוצרים, אך מוצגות לטובת הציבור ברשות בעלי הזכויות, כגון יצירותיהם של אברהם רגלסון, אביגדור המאירי, משה בסוק, שושנה שרירא, ישראל כהן, דוד בן-גוריון ורבים נוספים. יצירות אלה מסומנות באופן מיוחד באתר הפרויקט, על מנת להקל על הקוראים להבדיל בין יצירות חופשיות למוגנות. 300px\|ממוזער\|מתנדבות ומתנדבי פרויקט בן-יהודה בטקס הענקת "אות הנשיא למתנדב", 2019, בית הנשיא. באוקטובר 2012 חנך הפרויקט ערוץ יוטיוב, אליו מועלות הרצאות מיוחדות של אנשי רוח על הפרויקט, כגון אבשלום אליצור, נורית גוברין ושמואל אבנרי וכן סיפורים ואנקדוטות מאת מתנדבי הפרויקט. בתחילת 2013 החל מיזם "אנשי רוח ותרבות מקריאים מיצירות הפרויקט", במסגרתו מועלים לערוץ סרטי וידאו, בהם מצד אחד ניתן לראות את המקריאים בפעולה ומן הצד השני את הטקסט עצמו, במטרה להנגיש יצירות עבריות לקהל קוראים נוסף. בין היתר, צולמו עבור הפרויקט יורם מלצר, נורית גוברין, שמואל אבנרי, מאיה בז'ראנו, יקיר בן משה, אגי משעול, דורי מנור, רחל אליאור, אריאל הירשפלד, אבנר הולצמן ואחרים. בכל אחד בינואר חוגג הפרויקט את "יום קניין הציבור", בו על פי חוק זכויות היוצרים הישראלי משתחררות הזכויות על יצירותיהם של יוצרים שנפטרו לפני 70 שנה. ב-6 בינואר 2014 חגג הפרויקט את פקיעת הזכויות על כתבי שאול טשרניחובסקי ואחרים, בערב מיוחד בספרייה הלאומית בהשתתפות דן אלמגור, חזי עמיאור, עידו בסוק, עמינדב דיקמן וברי סחרוף. בהמשך אותה השנה, הוענק לפרויקט בן-יהודה פרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי, אותו הוא חלק עם עמותת כנפיים של קרמבו. בשנת 2019 העניק נשיא המדינה ראובן ריבלין, את אות הנשיא למתנדב לפרויקט בן-יהודה. בינואר 2021 חגג הפרויקט 20 שנות פעילות וכן את פקיעת זכויות היוצרים על כתבי פניה ברגשטיין ואברהם בן-יצחק, באירוע מיוחד בהשתתפות פרופ' אריאל הירשפלד, פרופ' רחל אליאור ופרופ' אבשלום אליצור, וכן בהשתתפות אחינועם ניני וגיל דור, ערן צור, דורי מנור, נתן סלור, יסמין אבן ומורין נהדר, אשר גם השתתפו כשופטים בתחרות "מילים ולחן" שהפיק הפרויקט במסגרת חגיגות 20 השנה להיווסדו. פרסים והוקרה 2005 - תג ההתנדבות "מלאכים ברשת" 2009 - תג "מלאכים ברשת" 2014 - "פרס יגאל אלון" על מעשה מופת חברתי-חלוצי 2019 - אות הנשיא למתנדב ראו גם מיזמי ויקיפדיה: פרויקט בן-יהודה ויקיטקסט קישורים חיצוניים יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה ראיון רדיו על פרויקט בן-יהודה בתוכניתה של ציפי גון-גרוס, "ספרים רבותי, ספרים", בגלי צה"ל, 28 בדצמבר 2012 דוד רפ, תאום ישראלי לגוטנברג האמריקאי, 23 בינואר 2004 (דרך ארכיון האינטרנט) הערות שוליים קטגוריה:אתרי אינטרנט ישראליים קטגוריה:אתרי אינטרנט שהושקו ב-2001 קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון קטגוריה:ישראל: מאגרי מידע קטגוריה:מדעי הרוח הדיגיטליים קטגוריה:ספרות בעברית קטגוריה:ספריות דיגיטליות קטגוריה:תוכן חופשי קטגוריה:הנצחת אליעזר בן-יהודה	2024-05-02T13:52:51
עצרת (מתמטיקה)	+ערכי עצרת עד 20 0 1 1 1 2 2 3 6 4 24 5 120 6 720 7 5040 8 40,320 9 362,880 10 3,628,800 11 39,916,800 12 479,001,600 13 6,227,020,800 14 87,178,291,200 15 1,307,674,368,000 16 20,922,789,888,000 17 355,687,428,096,000 18 6,402,373,705,728,000 19 121,645,100,408,832,000 20 2,432,902,008,176,640,000 במתמטיקה, עֲצֶרֶת (באנגלית: Factorial) היא מכפלת כל המספרים הטבעיים מ־1 ועד למספר נתון. למשל, "4 עצרת" היא המכפלה . לציון עצרת של שימש הסימן קובץ:Old factorial.jpg, אך סימן זה לא היה נוח למדפיסים. בעקבות הצעתו של המתמטיקאי כריסטיאן קראמפ משנת 1808, מקובל לסמן את העצרת בסימן "!", כלומר . העצרת היא פעולה אונארית שאותה אפשר להגדיר ברקורסיה לפי הנוסחה ותנאי ההתחלה . סדרת העצרות של המספרים הטבעיים היא . הערך !0 יש בדיוק דרך אחת לסדר 0 איברים (היינו, לא לשבץ אף איבר באף מקום), ולכן . תוצאה זו מתאימה למוסכמה לפיה ערכה של מכפלה ריקה הוא תמיד 1, וכן להגדרת העצרת באינדוקציה (). הגדרה זו שימושית גם לנוסחאות שונות בקומבינטוריקה, כגון הנוסחה לבחירת איברים מתוך איברים, שעבור (כלומר בחירת כל האיברים) מקבלת את הצורה . שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|ההתאמה בין ערכי !n לנוסחת סטירלינג קירוב אפשר לקבל קירוב טוב עבור ערכים גדולים של בעזרת הפיתוח: . הערכה של השגיאה בפיתוח, מובילה לנוסחת סטירלינג: . קצב הגידול ערכיה של הפונקציה נוסקים במהירות רבה ביחס לפונקציות נפוצות אחרות (דוגמת פולינומים ואף פונקציות מעריכיות). נוסחת סטירלינג מראה שעבור גדול מספיק, מתקיים לכל קבוע. קומבינטוריקה העצרת מופיעה בקומבינטוריקה על כל צעד ושעל, משום ש־ הוא מספר התמורות של איברים, כלומר מספר הדרכים לסדר איברים ב־ מקומות. העצרת מופיעה גם בטור טיילור, משום שהנגזרת ה־־ית של המונום שווה ל־. העצרת מופיעה בספר יצירה הקדום (פרק רביעי, משנה י"ב), ובעקבותיו גם במקורות רבים אחרים במיסטיקה היהודית. תפקידה שם הוא לספור את המלים השונות שאפשר להרכיב מאותיות נתונות, תוך שימוש בכל האותיות וללא חזרה, והיא נקראת "בניה" – "שתי אבנים בונות שני בתים, שלוש אבנים בונות שישה בתים, ...". הספר מגיע עד לחישוב של 7 עצרת, ו"מכאן ואילך, צא וחשוב (וחשב), מה שאין העין יכולה לראות, ואין הפה יכולה לדבר, ואין האזן יכולה לשמוע". באנליזה מתמטית העצרת מופיעה בהקשרים שונים באנליזה מתמטית. דוגמאות: המספר e מוגדר כסכום של טור טיילור: הפונקציה המעריכית מוגדרת: פונקציית גמא פונקציית גמא היא פונקציה מרוכבת המהווה מעין הכללה של פונקציית העצרת למספרים שאינם בהכרח שלמים. הפונקציה מוגדרת על כל המישור המרוכב למעט הנקודות , לפי האינטגרל . באמצעות אינטגרציה בחלקים ניתן לראות שהיא מקיימת את הזהות . חישוב ישיר מראה כי , ולכן לכל טבעי. עצרת כפולה עצרת כפולה (באנגלית: Double factorial) היא פונקציה המזכירה את העצרת, אך בה מוכפלים רק ערכים בעלי אותה זוגיות. עבור שלם ואי-שלילי, מוגדרת העצרת הכפולה , כאשר . מימוש בתוכנה במרבית שפות התכנות פונקציה לחישוב עצרת איננה חלק מהשפה, אך קל ליצור אחת כזו, בלולאה המבצעת את פעולות הכפל הנדרשות או כפונקציה רקורסיבית. בכלי עזר לחישוב קיימת פונקציית עצרת. באקסל של מיקרוסופט, וכן ב־calc של אופן אופיס, היא נקראת Fact, קיצור של המונח האנגלי Factorial. בתצוגה המדעית של המחשבון של מערכת ההפעלה Windows מופיע כפתור לחישוב עצרת. הגידול המהיר בערך התוצאה של פונקציית העצרת גורם לכך שבמסגרת המגבלות של החומרה והתוכנה מוגבל חישוב לערכי קטנים יחסית. התוצאה הגדולה ביותר שניתן לרשום במילה בת 32 סיביות היא , ובמילה בת 64 סיביות – . באקסל ניתן לחשב עד , שהיא העצרת הגדולה ביותר שקטנה מ־ (מספר בן 1,024 סיביות), בתוכנת המחשבון של מערכת ההפעלה Windows10 (64 סיביות) ניתן לחשב עד ). ערכי עצרת גדולים מחושבים בדרך כלל באמצעות נוסחת סטירלינג, הנותנת קירוב של התוצאה. בתורת המספרים ובקומבינטוריקה נחוץ לעיתים חישוב עצרת לערכים גדולים מאוד. לשם כך נדרשת כתיבה של פונקציה מיוחדת, ונוצר צורך בבחירת אלגוריתם יעיל, כדי לקבל תוצאות תוך זמן סביר. ראו גם נוסחת לז'נדר מספר משולשי – האנלוג החיבורי של משפט וילסון עצרת מעריכית מקדם בינומי קישורים חיצוניים מחשבון לחישוב עצרת תכונות של פונקציית העצרת יפעת אדלר וארי שביב, אפס עצרת ופונקציית גמא, באתר מכון דוידסון, אפריל 2015 הערות שוליים קטגוריה:תורת המספרים קטגוריה:פעולות אונאריות קטגוריה:פונקציות אריתמטיות קטגוריה:פונקציות בעלות גידול על-מעריכי	2024-03-24T13:32:07
קרני רנטגן	שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום רנטגן רפואי שמאל\|ממוזער\|250px\|מתקן רפואי לצילום בקרני רנטגן ממוזער\|שמאל\|150px\|אחד מצילומי הרנטגן הראשונים ממוזער\|שמאל\|200px\|צילום רנטגן מודרני קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן (או קרני X) הן קרינה אלקטרומגנטית מייננת בעלת אורך גל בתחום 5 פיקומטר עד 10 ננומטר, הקרויה על שם הפיזיקאי שגילה אותה, וילהלם רנטגן. שימושים של קרני רנטגן רפואה לקרינת רנטגן שימוש בתחומים רבים, אך בעיקר ידועה חשיבותן בתחום הרפואה, בזכות יכולתן לצלם איברי גוף פנימיים לשם בדיקתם. ב-1896 החלו רופאי השיניים להשתמש בקרניים לצורך תצלומי שיניים, וכירורגים השתמשו בהן לצורך מציאת שברים בעצמות המטופלים. העצם, שבה יש ריכוז מינרלים גבוה, בולעת את הקרניים מופיעה בניגודיות גבוהה לעומת רקמות אחרות כשעוברות דרכה קרני רנטגן. כיום ניתן לצלם בסוגים שונים של צילום גם איברים פנימיים אחרים בנוסף לעצמות. כדי לצלם איברים כמו קיבה ומעיים, נותנים למטופל בבליעה חומר שאטומיו כבדים, כגון בריום, ולצורך צילום איברים כמו כליות או לב, נותנים למטופל חומרים כמו יוד, בהזרקה. טכנולוגיות אחרות בדומה לשימוש בתחום הרפואי, ישנו יישום הנדסי לקרינת רנטגן - איתור סדקים בבדיקות לא הורסות במבנים, במטוסים וכדומה. שימוש מדעי חשוב הוא בקריסטלוגרפיה, שבה תמונות העקיפה של קרני רנטגן שמוקרנות על גבישים, משמשות לפענוח מבנה הגביש. שימוש אחר הוא שיקוף מזוודות של נוסעים לפני עלותם למטוס, לגילוי מטעני נפץ. בשנת 1978 שוגר לחלל טלסקופ החלל איינשטיין, הרגיש לקרני רנטגן. קרינת רנטגן טבעית גרמי שמיים אנרגטיים, כגון חורים שחורים וסופרנובות, משחררים אנרגיה באורכי הגל של קרני רנטגן. טלסקופ החלל צ'נדרה נשלח לחלל כדי לחקור אותם כיוון שקרינה זו כמעט ואינה חודרת את האטמוספירה. היסטוריה הרקע לגילוי קרני רנטגן בשנות החמישים של המאה ה-19 ערכו פיזיקאים גרמנים ניסוי בהעברת חשמל בריק. הם קבעו שתי לוחיות מתכת בשני קצותיה של שפופרת חתומה שנשאב ממנה, בקירוב, כל האוויר. לאחר מכן חיברו את שני קצותיה של השפופרת לסוללה חשמלית ובקצה השפופרת הקרוב ללוח השלילי (קתודה) הופיע זוהר ירוק. ב-1886 כונתה תופעה זו על ידי אויגן גולדשטיין בשם "קרני קתודה". ב-1892 גילה פיליפ לנארד שהקרניים יכולות לעבור דרך לוח אלומיניום דק, עד לכשמונה ס"מ באוויר. התגלית וילהלם רנטגן גילה את קרני ה-X ב-8 בנובמבר 1895, במקרה. הוא עסק בבחינת שפופרת קתודית במעבדתו. רנטגן החליף את הלוחיות שעל שפופרת קרני הקתודה בנייר שחור ועבה, החשיך את החדר והפעיל את המכשיר ואז גילה כי בשעה שהמתח החשמלי בשפופרת מגיע לרמה מסוימת, גבוהה למדי, נפלטת מהשפופרת קרינה בעלת כושר חדירה גדול. רנטגן הופתע כאשר הבחין בזוהר על מרקע שנמצא שני מטרים מהמכשיר, והבין כי נתקל בסוג חדש של קרינה, חודרנית יותר מקרני הקתודה. מאחר שרנטגן תהה על מהותה של קרינה זו, שלא ידע מה פשרה, הוא קרא לה קרני X, וברבות הימים נקראה קרינה זו על שמו. רנטגן המשיך בניסוייו וגילה שהקרניים חודרות גם דרך גושי עץ, מתכת ואפילו בשר אדם. בצילום הראשון בקרני X, רנטגן הניח את ידה של אשתו תחת המכשיר, ומכיוון שהעצמות והטבעת שעל ידה בלעו את הקרניים, חלקים אלה של לוח הצילום לא נחשפו ונותרו כהים. רנטגן לא ניסה להוציא פטנט על תגליתו, ולא היה מעורב בהמשך פיתוחה של טכנולוגיית קרני X. ב-1901 קיבל על תגליתו את פרס נובל הראשון לפיזיקה. בשנת 1912 אישש מקס פון לאואה את ההשערה המקובלת אז בדבר טיבן האמיתי של קרני רנטגן. פון לאואה גילה שנוצרת עקיפה של גלי הרנטגן כאשר הן עוברות דרך גביש. כך הוא הוכיח כי קרני X הן קרינה אלקטרומגנטית, בדומה לאור, אבל באורכי גל הרבה יותר קצרים (5 פיקומטר עד 10 ננומטר). קרני רנטגן נבלעות בקלות יחסית בחומרים בעלי צפיפות גבוהה ואטומים כבדים. סנסציה מדעית קרני הרנטגן הפכו לסנסציה מדעית. נכתבו עליהן למעלה מאלף כתבות בעיתונות ומעל ל-60 ספרים ומאמרים. מגזינים פופולריים הפיקו כתבות על "הקרניים החושפניות" והמליצו לנשים ללבוש בגדי עופרת כדי להגן על עצמן מחשיפה לעיני "סוטים המחזיקים במכשירים עם קרני X". אולם הנזק הבריאותי של קרני הרנטגן התבהר מאוחר יותר. כך למשל, טכניקת השיקוף שבה נמשכת החשיפה לרנטגן מספר דקות, המשיכה לשמש ככלי אבחון ברפואה עד לשנות החמישים של המאה העשרים. הנזק שנגרם לרופאים אף עלה על הנזק שנגרם לנבדקים, שכן המסך שבו התבוננו הרופאים מדי יום במשך שעות רבות היה חשוף ישירות לקרני הרנטגן. קישורים חיצוניים עופר בן חורין, ניידות הרנטגן הראשונות- המלחמה של מארי קירי, באתר MRI הפורטל הישראלי The Mystery of X-Rays, Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים רנטגן קטגוריה:הספקטרום האלקטרומגנטי קטגוריה:גורמים מסרטנים קטגוריה:רדיוגרפיה קטגוריה:המצאות במאה ה-19	2024-10-15T18:02:17
קרני X	הפניה קרני רנטגן	2023-12-26T22:10:17
פונקציה רציפה במידה שווה	בחשבון אינפיניטסימלי, פונקציה ממשית המוגדרת בקטע או קרן היא רציפה במידה שווה שם, אם לכל קיים כך שאם מקיימים , אז . כל פונקציה רציפה במידה שווה היא רציפה בכל נקודה בקטע, אבל ההפך אינו נכון. עם זאת, פונקציה רציפה בקטע סגור (וחסום) היא רציפה במידה שווה לפי משפט קנטור. רציפות ורציפות במידה שווה ההגדרה של רציפות במידה שווה דומה במידה מטעה לזו של רציפות. ההבדל המהותי בין השתיים הוא שרציפות היא תכונה נקודתית (בכל נקודה, הפונקציה רציפה או שאינה רציפה, ואם היא רציפה בכל נקודה, אז היא רציפה בכל הקטע), בעוד שלרציפות במידה שווה אין משמעות בנקודה אחת - זוהי תכונה של הפונקציה בכל הקטע. נזכיר שפונקציה היא רציפה בכל נקודה של קטע , אם: לכל ולכל קיים כך שאם ומתקיים , אז . בהגדרה הזו, בהינתן , הערך המתאים של עשוי להיות תלוי בנקודה . לעומת זאת, אם על הפונקציה להיות רציפה במידה שווה, ל- מותר להיות תלוי ב- אבל לא ב-. אפשר לנסח הבדל זה בסדר הכמתים גם כך: הפונקציה רציפה אם כדי להבטיח ש- יהיה קרוב ל-, די לדרוש ש- יהיה קרוב ל- , אבל מידת הקרבה עשויה להיות תלויה בנקודה x; והיא רציפה במידה שווה אם מידת הקרבה בין ל- הדרושה על-מנת להבטיח מרחק מסוים בין ל- היא אחידה על-פני כל הקטע, ואינה תלויה ב-. כמובן, כל פונקציה רציפה במידה שווה, מוכרחה להיות רציפה בכל נקודה של הקטע. משפט חשוב של קנטור קובע שבקטע סגור, גם ההפך נכון: אם פונקציה רציפה בכל נקודה של קטע סגור, אז היא רציפה שם במידה שווה. משום כך, רציפות במידה שווה היא תכונה מעניינת בעיקר בקטעים פתוחים ובקרניים אינסופיות כגון . תנאים המבטיחים רציפות במידה שווה כאמור לעיל, על פי משפט קנטור, פונקציה רציפה בקטע סגור היא רציפה בו במידה שווה. בהינתן קטע פתוח סופי שבו הפונקציה רציפה, תנאי מספיק והכרחי לכך שהפונקציה תהיה רציפה במידה שווה שם הוא שקיימים גבולות סופיים (חד-צדדיים) בנקודות הקצה של הקטע (משום שאז אפשר להשלים את הגדרת הפונקציה באופן רציף אל הקטע הסגור). פונקציה המקיימת את תנאי ליפשיץ היא רציפה במידה שווה. בפרט, פונקציה גזירה שהנגזרת שלה חסומה, היא רציפה במידה שווה. ההפך אינו נכון: הפונקציה רציפה במידה שווה בקטע , אבל היא אינה מקיימת שם את תנאי ליפשיץ (והנגזרת שלה אינה חסומה בקטע). דוגמאות הפונקציה f(x) = x הפונקציה רציפה במידה שווה בכל הישר הממשי, משום שהיא מקיימת את תנאי ליפשיץ. נוכיח זאת לפי ההגדרה. יהי . נבחר , נקבל כי לכל אם , אז כלומר כרצוי. הפונקציה f(x)=x2 נעיין בפונקציה בקטע מהצורה . מאחר שהקטע סגור, ניתן להסיק את הרציפות במידה שווה ישירות ממשפט קנטור. נראה שפונקציה זו רציפה במידה שווה על-פי ההגדרה. יהי , ויהיו . ראשית, נשים לב לכך ש-, ו-. על פי הערכה זו נבחר . ואכן (לפי אי-השוויון האחרון) לכל יתקיים . לעומת זאת, הפונקציה אינה רציפה במידה שווה בקרן . על מנת לעשות זאת, יש למצוא שעבורו לא קיים מתאים, כלומר, לכל קיימים כך ש- אולם . נבחר , ויהי כלשהו. עבור יתקיים , בעוד ש-. לסיכום, עבור לכל קיימים כך ש- ובכל זאת , ולכן, הפונקציה אינה רציפה במידה שווה בקטע . פעולות בין פונקציות הסכום של שתי פונקציות שהן רציפות במידה שווה, גם הוא רציף במידה שווה. אם ו- רציפות במידה שווה בקטע ושתיהן חסומות שם, אזי המכפלה רציפה במידה שווה ב-. התנאי הוא תנאי מספיק לרציפות במידה שווה של פונקציית המכפלה אך אינו תנאי הכרחי. להלן מספר דוגמאות: הפונקציה היא מכפלה של שתי פונקציות רציפות במידה שווה (שאינן חסומות), אך אינה רציפה במידה שווה בכל הישר. הפונקציה היא מכפלה של שתי פונקציות רציפות במידה שווה על כל הישר, שאחת מהן חסומה, אולם אינה רציפה במידה שווה על כל הישר. אם הפונקציה רציפה במידה שווה בקטע וקיים קבוע כך ש- לכל בקטע, אזי גם הפונקציה רציפה במידה שווה בקטע . דוגמה לכך שלא מספיק לדרוש ש- לכל בקטע, היא הפונקציה בקטע . הרכבת שתי פונקציות שהן רציפות במידה שווה, גם היא רציפה במידה שווה. דוגמאות, הערות ומשפטים נוספים פונקציה רציפה במידה שווה בקטע, רציפה במידה שווה בכל קטע חלקי לו. (מכאן שאם פונקציה מוגדרת ורציפה בקטע פתוח, ויש לה גבולות חלקיים בקצות הקטע, אז היא רציפה במידה שווה בקטע הסגור לפי משפט קנטור, ולכן גם בקטע הפתוח). פונקציה רציפה במידה שווה במספר סופי של קטעים, רציפה במידה שווה באיחוד הקטעים. פונקציה רציפה בקטע ושואפת לגבול סופי ב- היא רציפה במידה שווה בקטע . ברור כי התנאי אינו הכרחי: הפונקציה רציפה במידה שווה, אך אינה שואפת לגבול סופי ב-. ניתן להרחיב מעט את התנאי הקודם: פונקציה רציפה בקטע וקיים קבוע כך שהפונקציה שואפת לגבול סופי ב-, אזי רציפה במידה שווה בקטע . פונקציה רציפה בקטע וגזירה בקטע , עבור . אם שואפת לגבול סופי ב- אזי רציפה במידה שווה בקטע . דוגמה: הפונקציה רציפה במידה שווה בקטע . הפונקציה רציפה על כל הישר, חסומה, אך אינה רציפה במידה שווה על כל הישר. פונקציה מחזורית ורציפה על כל הישר היא רציפה במידה שווה. הכללות עבור מרחבים מטריים ניתן להרחיב את ההגדרה למרחבים מטריים באופן הבא: בהינתן שני מרחבים מטריים עם המטריקות בהתאמה ופונקציה , הפונקציה תקרא רציפה במידה שווה אם ורק אם לכל קיים כך שלכל עבורם מתקיים . במקרה שבו המרחב המטרי הוא שדה הממשיים עם הנורמה האוקילידית הסטנדרטית, ההגדרה לעיל שקולה להגדרה זו. ניתן להראות שכל פונקציה רציפה במידה שווה בין מרחבים מטריים היא גם רציפה במשמעות זו, זאת באופן זהה למרחב המספרים הממשיים. קיימת גרסה שקולה למשפט קנטור עבור מרחבים מטריים אשר קובעת שפונקציה רציפה ממרחב מטרי קומפקטי למרחב מטרי כלשהו, היא רציפה במידה שווה. עבור חבורה טופולוגית ניתן להרחיב את ההגדרה של פונקציה רציפה במידה שווה עבור חבורות טופולוגיות באופן הבא: בהינתן החבורות הטופולוגיה עם הטופולוגיות בהתאמה ופונקציה הפונקציה תקרא רציפה במידה שווה אם ורק אם לכל קבוצה פתוחה קיימת קבוצה פתוחה כך שלכל כך ש- מתקיים בהכרח כי . מאחר שכל מרחב וקטורי טופולוגי הוא גם חבורה טופולוגית תחת פעולת החיבור, הגדרה זו תקפה גם למרחבים כאלו. מרחבי Atsuji פונקציה רציפה ממרחב קומפקטי היא רציפה במידה שווה. תכונה זו אינה מאפיינת מרחבים קומפקטיים. מרחב מטרי שכל פונקציה רציפה ממנו (למרחב מטרי אחר) היא רציפה במידה שווה, נקרא מרחב Atsuji. התכונות הבאות שקולות: כל פונקציה רציפה מ- למרחב מטרי היא רציפה במידה שווה. לכל שתי קבוצות סגורות זרות ב- יש מרחק חיובי. לכל כיסוי פתוח של יש מספר לבג. לפי משפט קושי, כל מרחב קומפקטי הוא Atsuji. כל מרחב Atsuji הוא שלם. בדומה לאפיון של מרחבים שלמים באמצעות משפט החיתוך של קנטור, אפשר לאפיין מרחבי Atsuji באופן הבא: מרחב מטרי הוא Atsuji אם ורק אם לכל סדרה יורדת של קבוצות סגורות שעבורה , יש נקודה משותפת; כאן . ראו גם תנאי ליפשיץ פונקציה רציפה בהחלט קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי קטגוריה:פונקציות ממשיות ומרוכבות: מאפיינים קטגוריה:רציפות	2024-08-01T01:50:19
מעבד תמלילים	מעבד תמלילים הוא תוכנה המשמשת להקלדה, לעריכה ולעיצוב של מסמכים. עיבוד תמלילים הוא אחד השימושים הראשונים שנעשו במחשב האישי ואחד הנפוצים ביותר עד היום. מרבית מעבדי התמלילים המודרניים משתמשים בממשק משתמש גרפי ובטכניקת WYSIWYG. שמאל\|ממוזער\|250px\|מעבד תמלילים של אופן אופיס אפשרויות בסיסיות במעבד תמלילים הקלדת טקסט באמצעות מקלדת והצגה מיידית של הטקסט שהוקלד על־גבי הצג הקלדת מגוון רחב של סימני עיצוב: בחירת גופן, הדגשת אותיות, מעבר לדף חדש וכו' שילוב תמונות בטקסט הוספת טקסט ממקור חיצוני על ידי הפעולות גזור, העתק והדבק שמירת הטקסט שהוקלד על־גבי דיסק קשיח לשם המשך עיבודו מאוחר יותר הדפסת המסמך בהתאם לטקסט שהוקלד ולסימני העיצוב ששולבו בו אפשרויות מתקדמות במעבדי תמלילים יצירה וניהול של סגנונות הוספת כותריות ותחתיות לעמודי המסמך הוספת קישורים לטקסט שילוב טבלאות בתוך המלל הכנסת הערות שוליים בתחתית המלל בכל עמוד או בסוף המסמך ביצוע חיפוש בתוכן המסמך והחלפת מלל או מלל וסגנון במלל וסגנון אחרים הוספת מספור אוטומטי של חלקי המסמך יצירת רשימות ממוספרות או מתובלטות יצירת תוכן עניינים יצירת מפתח עניינים המבוסס על מילים מסומנות בטקסט החלפת מילים או חלקי מילים באופן אוטומטי בדיקת איות של הטקסט בדיקה לשונית: הצבעה על מילים לא מקובלות והצעת תחליף, איתור משפטים מורכבים מדי, איתור שגיאות תחביר ופיסוק מדידת פשטותו של הטקסט, בהתאם לנוסחאות מתבססות על אורך המשפטים המרכיבים את הטקסט, שיעור המילים הארוכות, ומאפיינים דומים שמירת המסמך כדף HTML לשם הצגתו באמצעות דפדפן. השפעתו של מעבד התמלילים על ההתבטאות בכתב במשך אלפי שנות כתיבה השתנו והשתכללו כלי הכתיבה בהתמדה: איזמל לחקיקה באבן, יתדות לכתיבה על חומר, דיו לכתיבה על פפירוס או קלף, עט לכתיבה על נייר, לחיצה על קלידים במכונת כתיבה. ואולם לכל האמצעים הללו יש מאפיין משותף שלא השתנה: אי־הפיכות. מלל שנכתב באמצעות כל אחד מהם אינו ניתן לשינוי בקלות, בלי מחיקת המלל שנכתב קודם או כתיבת המלל מהתחלה. מובן שקל יותר להעתיק מחדש מלל שנכתב על דף אחד לדף אחר בהשוואה לחקיקה חוזרת של כתובת אבן באמצעות איזמל, אך בשני המקרים היה צורך ליצור מהתחלה עותק חדש ולזרוק את הישן. מגבלה טכנית זו הנחתה את הכותבים לזהירות גדולה בניסוח דבריהם קודם ולתכנון מדוקדק טרם העלאתם על הכתב, ולכן כוונו טכניקות הכתיבה כך שהגרסה הראשונית תהיה סופית ככל האפשר. השימוש במעבד תמלילים יצר מהפכה בשיטת העבודה, משום שאפשר, בפעם הראשונה, לשנות מלל באופן חופשי עוד לפני שזה יקבל ממד פיזי. כך, לדוגמה, אפשר במחי לחיצת מקש לשנות כל תו, מילה או משפט בטקסט, להזיז מלל ממקום למקום, לכתוב פסקאות מחדש, להעביר פסקאות ממקום למקום, וכן הלאה – והכל בלי שיהיה צורך כלשהו בהעתקה חוזרת של הטקסט. יתרונה של שיטת העבודה במעבד תמלילים גדול במיוחד כאשר נדרש הכותב לבצע החלפות חוזרות לאורך כל הטקסט (לדוגמה, כאשר יש צורך בשינוי איותה של מילה או בהחלפת שמה של דמות ברומן), החלפת מילה החוזרת פעמים רבות במילים נרדפות, מיספור מחודש של סעיפים, וכדומה. כך משחרר מעבד התמלילים את הכותב מהחלק הפחות יצירתי של מלאכת הכתיבה: העתקה חוזרת ונשנית של הטקסט במהלך שכתובו. הקלות שבה נעשית מלאכת העריכה מאפשרת שיכתוב של הטקסט פעמים רבות יותר, לשם השגת תוצאה טובה יותר. כותבים רבים הדגישו את תרומת מעבד התמלילים לנוחות עבודתם. דוגמה לכך הם דבריה של עמליה כהנא-כרמון (בריאיון לזיסי סתוי, "ידיעות אחרונות", 30.3.90): "לפעמים נראה לי שכשהמציאו את מעבד התמלילים חשבו עליי. אני, כאמור, בן־אדם של טיוטות. כמותית, במקרה שלי, עיקר העבודה פירושו תמיד היה טיוטות, טיוטות. המחשב גאל אותי מכל זה". יש גם כאלה שהטכנולוגיה אינה מדברת אליהם, והם מעדיפים את השיטות הישנות. אריקה ג'ונג מוצאת בעט יתרון שאין במעבד התמלילים, כפי שהיא מתארת בספרה "פחד חמישים": "עד היום אני כותבת את ספריי ביד, כאילו היו מלאכת ריקמה. יש לי, כמובן, חצי תריסר מחשבים, אבל מעולם לא למדתי להשתמש באחד מהם. הם מתיישנים אגב המתנה שאלמד להשתמש בהם. אני משתעשעת שעה קלה בעולם חליפי זה, ואחר כך חוזרת אל עטי – הסמל הפאלי הנודע". מעבדי תמלילים ראשונים פותחו במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20. ביניהם היה מעבד שפותח על ידי אוולין ברזין שעבד על מחשב ייעודי בגודל של מקרר. תוכנות עיבוד תמלילים בישראל עם תחילת עידן המחשוב האישי בישראל, עלתה במלוא חומרתה בעיית ההתאמה של הטכנולוגיה החדשה לדרישותיה של השפה העברית, באשר זו כוללת הן מערכת תווים מיוחדת והן כיוון כתיבה "הפוך" מזה הנהוג בעולם הרחב. כמענה לצורך פותחו בישראל מעבדי תמלילים ישראלים מקוריים ובעלי עוצמה אשר פתרו את הבעיות המיוחדות של השפה העברית ואיפשרו את התפתחותו של תחום המחשוב המשרדי העברי. מעבד התמלילים הראשון שהיה פרי פיתוח ישראלי מקורי היה "תמליל" שהותקן באגף תקציבים במשרד האוצר בירושלים ב-15 בספטמבר 1979. תמליל פותח על ידי חברת 2001 שירותי מערכות ומחשבים בע"מ בשותפות עם מושב יעד. תמליל הפך במהירה למעבד התמלילים התקני של כל משרדי הממשלה, צה"ל והקיבוצים. מעבדי התמלילים החלוציים שפעלו במחשבים אישיים היו "וורדמיל" (פותח על ידי אבינועם גוזנר), "תמר" (פותח על ידי שבתאי גרשון), "ורד" (פותח על ידי ערן סיטניק), "א-ב" (פותח על ידי עמי גרינברג), "נועם" (פותח על ידי אלון צוקר), "מיכל" ו"קיוטקסט" (פותח על ידי קיבוץ דביר). לצד הפיתוחים הישראליים המקוריים הופיעו בשוק התוכנה הישראלי גם כמה תרגומים והתאמות של מעבדים אמריקאיים כמו "איינשטיין", "וורד-פרפקט" ו"וורדסטאר". עם המעבר לתוכנת "חלונות" פותח מעבד התמלילים תואם החלונות הישראלי הראשון: "דגש" (על ידי אירווין רוזנבאום). מתן פתרונות הולמים לבעיית עיבוד התמלילים העברי היה בעל השפעה מכרעת על תפוצתם של המחשבים האישיים בתחילת דרכם. כיום נפוצות תוכנות עיבוד תמלילים לסביבת חלונות הפועלות היטב בעברית: מיקרוסופט וורד – מעבד התמלילים הנפוץ ביותר אופן אופיס וליברה אופיס החופשיות כוללות מעבד תמלילים בשם "כתבן" מלל – מעבד תמלילים בעברית למקינטוש נגישות מעבד התמלילים חוסך מהקורא את הצורך להתמודד עם כתב יד, ומסייע לאנשים עם מוגבלות בכתיבה, כגון דיסגרפיה, בעיות תנועה בידיים או מוגבלות בראייה. מעבד התמלילים מכיל גם תת-תוכנות שאנשים עם מוגבלות נוטים להשתמש בהן יותר מן האוכלוסייה הכללית. בין תת-תוכנות אלו ניתן למנות את המאקרו, התמליל האוטומטי, תיקון השגיאות האוטומטי והזום. ניתן לכוונן את מעבד התמלילים כך שהשימוש בתת-תוכנות אלה יהפוך לנוח יותר מהרגיל. מעבר לזאת, ניתן לקנות תוספי נגישות למעבד התמלילים כמו משוב קולי. מעבד התמלילים עשוי לשמש גם כאביזר נגישות לפעולות שונות מכתיבה, כגון קריאה. אדם שמתקשה בקריאה בספר עשוי לסרוק את עמודי הספר, להורות למחשב שיפענח את צילומי העמודים בתוכנת OCR ויעביר את החומר המפוענח אל מעבד התמלילים כדי לערוך בו שינויים שיהפכו אותו לנגיש. שינויים כאלה יכולים להיות הגדלה של הרווחים בין השורות ובין המילים, הסרת כתמי דיו מן הדף, והשלמת צורת האותיות במקרה שההדפסה דהויה. מניפולציות פשוטות יותר על חומר הקריאה, כמו הגדלת הטקסט ושינוי הצבע בו הוא כתוב (למשל משחור על גבי לבן לצהוב על גבי שחור). ראו גם עורך טקסט הבעה בכתב קישורים חיצוניים דן אלמגור, על ייסורי ההמרה ממעבד תמלילים ישן לחדש (קטע הומוריסטי מהרצאה באוניב.בר-אילן), 2012 הערות שוליים * קטגוריה:אמצעי כתיבה קטגוריה:ציוד משרדי קטגוריה:התקנים לנגישות קלט קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-06-24T18:40:05
אברהם אבן עזרא	רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (מכונה ראב"ע; בשפות אירופאיות שמו Abenezra; ד'תתמ"ט, 1089 – א' באדר א' ד'תתקכ"ד, 27 בינואר 1164) היה משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. הוגה יהודי בולט בימי הביניים. עסק גם באסטרולוגיה, מתמטיקה ואסטרונומיה (על שמו נקרא מכתש אבן עזרא בירח). רבים מספריו נכתבו בעברית. תולדות חייו בספרד המוסלמית רבי אברהם אבן עזרא נולד בעיר טודלה שבספרד בשנת ד'תתמ"ט (1089) או בשנת ד'תתנ"ב (1092). הוא עזב את טודלה כנראה בצעירותו, נדד ברחבי ספרד, ועבר בערים טולדו, אליסנה וקורדובה שהייתה מרכז השכלה וחוכמה בתקופה זו ובה שהה שהייה ממושכת. הוא עסק באותה תקופה כנראה בעיקר בשירה, ונהנה מאוד משהייתו בספרד. ככל הנראה רבי אברהם אבן עזרא לא הצליח כלכלית באותה תקופה. בצפון אפריקה בהמשך אבן עזרא נדד גם בארצות צפון אפריקה: מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. יש המשערים שנדודים אלו היו בשנותיו המוקדמות, לפני נדודיו בארצות הנוצרים. רבי שלמה פרחון מספר על הגעתו לצפון אפריקה יחד עם רבי יהודה הלוי. במהלך נדודיו במרוקו התיידד עם רבי יוסף בן עמראן, דיין העיר סיג'ילמסה, ושהה אצלו תקופה ממושכת. רבי אברהם הביע התפעלות מחכמתו, וכתב מספר שירים המספרים בשבחיו. בהיותו בתוניסיה התיידד עם רבי שמואל אבן ג'אמע, אב בית הדין בעיר גאבס, התגורר בביתו תקופה ממושכת, ושיבחו בשיר: "ארי קם בתוך צאן והיה לגואל". מידידיו הנוספים היה איוב שלמה אבן אלמועלם, משורר ורופא בחצר מלך מורביטון בעיר מרקש, וכהרגלו הוא שורר לכבודו מספר שירים. לאחר הפרעות בקהילות היהודיות בספרד וצפון אפריקה, בתקופת שלטון אל-מוואחידון, חיבר רבי אברהם את הקינה אהה ירד עלי ספרד, בה ביכה על חורבן הקהילות, אותן מנה אחת לאחת. עלייה לרגל לארץ ישראל ישנה מסורת שאבן עזרא הגיע בנדודיו גם לארץ ישראל, אך מסורה זו חסרה מקורות. לדעת יהושע פראוור, אבן עזרא עלה לרגל לארץ ישראל, בשנת 1116 לערך, שכן הוא תיאר באחד משיריו את סכנות המסע לארץ הקודש. לדעת פראוור, המסורת בדבר מקום קבורתו בארץ ישראל היא מזויפת. המעבר לארצות הנוצרים בשנות הארבעים לחייו עזב רבי אברהם את ספרד, והתחיל במסע נדודים בקהילות היהודיות בדרום אירופה ובמערבה. השנה המדויקת בה יצא מספרד אינה ידועה, אך נראה שיצא לנדודיו סביב שנת ד'תתק"ה (1145) או אף קודם לכן בשנת ד'תת"ק (1140). ישנם אף תיאורים כי רבי אברהם יצא מספרד עוד בשנת ד'תתצ"ח (1138) וחזר אליה שוב מעט לאחר מכן, ויציאתו הידועה לנו היא היציאה השנייה, אך כמו פרטים רבים הנוגעים לחייו האישיים העובדות חסרות. הסיבה לנדודיו אינה ברורה, אך לפי דבריו "הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקים", כמו גם בהתאמה למציאות השלטונית בחצי האי האיברי המתוארת היטב, סביר כי נמלט מספרד עקב הרדיפות האנטי-יהודיות של השושלת המוסלמית אל-מוואחידון הקיצונית, שעלתה לשלטון במרוקו ובאנדלוסיה באותה עת. במכתב ששלח לרבי שמואל אבן ג'אמע כתב רבי אברהם: "...ואשמע את השם מדבר אליי, ביד הנדוד נפשך מסורה". ד"ר יוסף כהן העלה השערה כי רבי אברהם האמין שהכוכבים קבעו כי ייגזר עליו לנדוד. אין זה בלתי סביר להניח כי צירוף של גורמים הביאו לנדודיו, בהם גם תקווה לרווחה כלכלית. בנדודיו הוא נשא בגאון את הכינוי "אברהם הספרדי", הקפיד לכתוב בעברית צחה ומדויקת, וכך הפיץ את חוכמת יהדות ספרד, אשר הייתה כתובה ברובה בערבית יהודית. כמעט כל ספריו נכתבו במהלך נדודיו. באיטליה בשנת ד'תתק"ד (1145) שהה רבי אברהם אבן עזרא ברומא שבאיטליה. מהעיר רומא נדד לעיר סלרנו, שם הייתה קהילה יהודית גדולה. רבי אבן עזרא לא התקבל בכבוד אצל יהודי סלרנו, שלא העריכו את ידיעתו בתנ"ך ובמדעים, ובאותו זמן קיבלו אדם אחר בכבוד גדול. רק עשיר אחד, בשם אליקים, תמך בו כלכלית. הוא העריך מאוד את אליקים וכתב עליו תשבחות רבות בשל היחס שהעניק לו. רבי אברהם אבן עזרא התרעם מאוד על יחסם של יהודי סלרנו, וכתב שבגלל כך לא יכתוב ספרים ולא יפרסם דברי חוכמה בעירם. לאחר מכן נדד ברחבי איטליה ועבר בערים לוקה ומנטובה. במנטובה חלה במחלה קשה ואף נטה למות, אך לבסוף החלים. כשחלה נדר לפרש את התורה לפי הפשט. לאחר מכן המשיך בנדודיו לוורונה. בנדודיו ברחבי איטליה התחיל לכתוב ספרים רבים. באיטליה כתב את פירושו לספר קהלת וסיים אותו בשנת 1140 (שנת ארבעת אלפים ותשע מאות לספירה היהודית), כפי שכתב בפירושו לפסוק האחרון בספר. בפרובאנס ובצפון צרפת לאחר שהותו באיטליה, עבר רבי אברהם אבן עזרא לצרפת ולפרובאנס, כנראה בשנת ד'תתק"ח (1148). בצרפת התגורר בתחילה בעיר בדרש (כיום: בזייה), שם קיבלוהו יהודי המקום בכבוד גדול והוא אף חיבר לכבודם את "ספר השם". לאחר שהותו בבדרש המשיך לכיוון נרבונה בחבל לנגדוק שבדרום צרפת, ואחר כך לרואן בחבל נורמנדי שבצפון צרפת. בשהותו בצרפת התיידד עם רבנו תם, והחליף עמו מכתבים. סוף נדודיו ומותו בשנת ד'תתקי"ח (1158) שהה אבן עזרא בלונדון שבאנגליה, שם היה למורו של ר' יוסף בר' יעקב ממורויל ושם כתב את איגרת השבת בט"ו בטבת ד'תתקי"ט. יש טוענים שבשנת ד'תתקכ"א (1161) חזר אבן עזרא לנרבונה שבצרפת, אבל מפירוש אבן העזר משמע שנשאר באנגליה. ראב"ע נפטר ביום שני, א' באדר א', בגיל 75. מקום פטירתו אינו ידוע. הייתה סברה כי נפטר בקלהורה שבספרד, אך סברה זו הופרכה. יש טוענים שנפטר ברומא, על פי השיר לדור דורים, שבו כתוב ששהה ברומי בשנת ד'תתקכ"ז. לדעת יהודה לייב לאופולד פליישר, סיום השיר הוא תוספת של מעתיק שהיה ברומא ואילו רוב השיר נכתב בלוקה יותר מעשרים שנה קודם. שנת פטירתו נתונה במחלוקת ובהתאם שנת לידתו. המקור הכתוב המפורט ביותר לתאריך מותו שנמצא בידינו נמצא בכתב יד בספרייה הלאומית בפריז, בסיום הפירוש על התורה: . נראה שכותב טקסט זה אכן הכיר את רבי אברהם אבן עזרא, אך לא ידוע באיזה מקום נכתב. בכתב יד אחר נמצא נוסח שונה מעט ובו השנה היא ד'תתקכ"ד. בהתאם לנוסחאות אלו נולד בשנת ד'תתנ"ב או ד'תתמ"ט ונפטר ב-23 בינואר 1167 או 27 בינואר 1164. הנוסח השני עדיף משום שאת פירושו הארוך על התורה כתב בהיותו בן 64 וסיים את ספר שמות בשנת ד'תתקי"ג, ובשנת ד'תתקט"ז כתב פירושים לשלושה ספרים אחרים. המקור המפורש הקדום ביותר טוען שנפטר באנגליה. רבי משה בן חסדאי, שחי פחות ממאה שנה אחריו, כתב "ושמעתי מבני איגלאנט ששם מת ביניהם". נראה שרבי משה קיבל את המידע מאותם אנשים שנתנו לו את כתביו של אבן עזרא והם אף פגשו אותו. יש הטוענים שנפטר בארץ ישראל, על פי דברי צפנת פענח לעיל ועל פי טקסט שכתב וממנו עולה כי שהה בארץ ישראל: "ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמישה עשר מזקניהם ששלוש פעמים הסתכלו כל מילה וכל נקודה...". כמו כן אבן עזרא כתב בשיר אחר "...השואל לצאת אל אדמתך". לדעת נפתלי בן-מנחם, "אדמתך" היא ארץ ישראל, וסביר כי הצליח להגיע לשם. האדמו"ר האמצעי מחב"ד טען שאבן עזרא מת על קידוש השם. קברו ממוזער\|הקבר בכאבול כאבול על פי מסורת כתובה משלהי המאה ה-15 (כ-270 שנה לאחר פטירת אבן עזרא), אבן עזרא נקבר ביישוב כאבול שבגליל. המקום אותו תיארו עולי הרגל אותר בדיוק, במבנה השוכן בבית קברות מוסלמי. אמנם, במגילת פירנצה, מראשית המאה ה-14 (או סוף ה-13), מתוארים קברם של האבן עזרא ורבי יהודה הלוי, ככל הנראה באזור כאבול. מה שמקדים את מסורת קברו בכאבול, כ-150 שנה לאחר פטירתו. רשימת מקורות בהם מצוין קברו של אבן עזרא בכאבול: ספר "ציוני קברים בארץ ישראל", סביב שנת 1440 לספירה. רבי יצחק בן אלפרא, בספר "קבלת צדיקי ארץ ישראל, איגרת ר' יצחק בן אלפרא לר' שלמה בן ר' שמעון דוראן", סביב שנת 1441 לספירה. רבי אברהם בן שמואל זכות בספרו "יוחסין", סביב שנת 1495 לספירה. רבי גרשון בן אליעזר הלוי סגל בספרו "איגרת הקודש (גלילות ארץ ישראל)", סביב שנת 1624 לספירה. ספר "אגרת מספרת יחסותא דצדיקייא דארעא דישראל, שליחי ציון", סביב שנת 1626 לספירה. רבי יחיאל היילפרין, בספרו "סדר הדורות", סביב שנת 1700 לספירה. רבי חיים בן עטר - "האור החיים" (או אחד מתלמידיו) ב"פרשת אלה מסעי, איגרת מסע מירושלים", סביב שנת 1742 לספירה. רבי יהודה פוליאשטרו בספרו "זיכרון בירושלים", סביב שנת 1743 לספירה. רבי יוסף סופר בספרו "עדות ביהוסף", סביב שנת 1762 לספירה. רבי משה ירושלמי בספרו "ידי משה", סביב שנת 1769 לספירה. רבי יעקב ברוך בספרו "שבחי ירושלים", סביב שנת 1785 לספירה. רבי חיים הלוי הורוויץ בספרו "חיבת ירושלים", סביב שנת 1835 לספירה. רבי אברהם מנחם מנדל מור בספרו "מבשרת ציון", סביב שנת 1847 לספירה. רבי משה ריישר בספרו "שערי ירושלים", סביב שנת 1850 לספירה. רבי שאול בן פנחס בספרו "גבעת שאול", סביב שנת 1893 לספירה. רבי אשר אנשיל גרינוואלד בספרו "טוב ירושלים", סביב שנת 1934 לספירה. במבנה אף נמצאה כתובת בשפה העברית משנת 1826. טבריה הנוסע מקנדיאה, סביב שנת 1473 לספירה (כ-310 שנה לאחר פטירת אבן עזרא), מציין את קברו של אבן עזרא בטבריה. ארץ ישראל ב"איגרת מחדשי היישוב היהודי בכפר יסיף", משנת 1747 (כ-580 שנה לאחר פטירת אבן עזרא), צוין קברו של אבן עזרא בארץ ישראל, ללא ציון ספציפי. צפת במרץ 2017 נמצא קבר בבית העלמין העתיק של צפת ועליו מצבה שבה נכתב "הציון של הישיש, החכם הרופא אברהם אבן עזרא". אך יש סברות שונות בנוגע לזהות אפשרית, כגון רופא בשם זהה, שחי בצפת בימי הרב יוסף קארו ומופיע בשו"ת הרלב"ח. קשרים וידידים אבן עזרא הכיר היכרות אישית והיה מיודד עם כמה מחכמי דורו. עוד בספרד הוא פגש את רבי יהודה הלוי, איתו הייתה לו ידידות עמוקה וקשרים לימודיים. יש טענה (אברבנאל בשמות לב) כי אבן עזרא וריה"ל היו מחותנים (בנו של ראב"ע התחתן עם בתו של ריה"ל), דבר זה נתון במחלוקת בין החוקרים. לאחר מותו של ריה"ל כתב עליו אבן עזרא שהוא נגלה לו בחלום והציע לו להצטרף אליו בעולם האמת. קיים מיתוס המספר כי אבן עזרא פגש את רבנו תם והדגים לו יצירת גולם על ידי צירוף אותיות, רבי יעקב עמדין בספר מטפחת ספרים תקף טענה זו בחריפות "וכי מי לא ידע שלא היה לאבן עזרא חלק ונחלה בחכמת הקבלה?!". כאמור, יחסי חיבה שררו בינו לבין רבינו תם, והם התכתבו ואף כתבו שירים זה לזה. אבן עזרא פגש בקורדובה גם את רבי יוסף אבן צדיק, שהיה רב, משורר ופילוסוף. בין שניהם שררה ידידות גדולה, עד כדי כך שרבי יוסף מכנה את אבן עזרא "אחי". נראה שההערכה של אבן עזרא לרבי יוסף לא נפלה מהערכתו של האחרון אליו לפי תשובותיו במכתבים ששלח לו, ובהם ביטויים כגון "אבי בשיר כליל החכמה". נראה שרבי יוסף אף תרם כסף לאבן עזרא. כהנא טען, על סמך שיריו של אבן עזרא, כי יוסף אבן צדיק התרעם על רבי אברהם אבן עזרא בזמן מסוים, אך לא נמצא מקור שטוען כך במפורש ואף השירים שכהנא מביא כראיה לא ברורים כל צורכם בהקשר זה. גם רבי משה אבן עזרא היה מידידיו של אבן עזרא (אין קרבה משפחתית), ואבן עזרא העריך אותו מאוד כחוקר וכמשורר. במהלך ביקורו ברומא התיידד עם רבי מנחם בן שלמה, מחבר מדרש שכל טוב, ואף כתב לכבודו כמה שירים. לאבן עזרא כנראה היו חמישה ילדים, רק אחד מהם, יצחק, ידוע לנו בשמו. לא ידוע מה קרה לשאר ילדיו. בנו יצחק היה משורר בעצמו. כאמור לעיל, יש אגדה שהוא היה נשוי לבתו של רבי יהודה הלוי, ואף עלה עמו לארץ ישראל, אך מידת האמת שבאגדה זו קלושה. יצחק כנראה התאסלם בעקבות מורו ומיטיבו נתנאל מבגדד שהתאסלם אך לא ידוע בבירור אם התאסלם באמת או רק למראית עין. נראה שיצחק חזר לדת היהודית לאחר התאסלמותו, אך זמן קצר לאחר אירוע זה נפטר. אסון זה היה מכה קשה לאבן עזרא. הוא אף חיבר קינה על בנו. פירושיו למקרא שמאל\|ממוזער\|250px\|פירושו של אברהם אבן עזרא לספר שמות, נאפולי 1488 הראב"ע הוא מגדולי מפרשי המקרא בכל הדורות, ופירושיו מצטיינים בנטייה חזקה לפשט. פירושיו מקוריים ומצטיינים בסגנונם הקצר והתמציתי, הקשה לעיתים להבנה. אבן עזרא שם דגש חזק על פירוש לפי כללי הדקדוק. פעמים רבות הוא מפרש על פי עקרונות האסטרולוגיה, בה ראה חכמה אמיתית וחשובה כיתר בני דורו. הוא מרבה לעסוק בשאלות כרונולוגיות ובבירור המציאות הממשית המתוארת במקרא. הראב"ע מרבה להביא מפירושי הקדמונים - רבניים וקראים, פעמים שהוא מסכים עמם ופעמים שהוא חולק עליהם, לעיתים בעוקצנות. יש בידינו פירושים של אבן עזרא לחמישה חומשי תורה, לחמש מגילות, לישעיהו, לתרי עשר, לתהלים, לאיוב ולדניאל. כנראה הפירושים למשלי ולעזרא ונחמיה, המיוחסים לו, אינם שלו, ומי שכתבם הוא רבי משה קמחי. אבן עזרא מזכיר את פירושיו לנביאים ראשונים ולמשלי, אך אלה לא הגיעו לידינו. הקדמתו לפירוש התורה אבן עזרא כתב הקדמה נרחבת לפירוש התורה ובה הוא מפרט חמש שיטות לפירוש התורה. לצורך הדגמה של שיטותיו הוא משתמש במשל מתחום המתמטיקה - נקודה בתוך עיגול, כשהנקודה היא הפירוש האמיתי ושאר הפירושים ממוקמים ביחס אליה. חמש הגישות לפירוש התורה הן: דרכם של כמה גאונים, המאריכים בפירושיהם ומכניסים את כל הידע האנושי לתוך פירושם לתורה. אבן עזרא יוצא נגד דרך זו ומחשיב אותה לעיגול המקיף את הנקודה. הוא אינו יוצא כנגד לימוד דברים שאינם כלולים בתורה, אלא טוען כי אין להכניס לתורה דברים שאינם נמצאים בה בפשט. כלשונו: "והרוצה לעמוד על חכמות החיצונות, ילמדם מספרי אנשי תבונות, אז יתבונן בראיותם אם הן נכונות." דרכם של הפרשנים הקראים, המפרשים את המקרא ללא התחשבות במסורת ההלכה של חז"ל, במה שלטענתם הוא הפשט. אבן עזרא יוצא נגד דרך זו בחריפות ומביא דוגמאות רבות לכך שאי אפשר לפרש בצורה כזו מכיוון שפעמים רבות ניתן לפרש את התורה בכמה דרכים. במשל הנקודה הוא ממקם דרך זו כאנשים שחשבו שהם מצאו את הנקודה, אך בעצם הם רחוקים ממנה מאוד. דרכם של הפרשנים הנוצרים, המפרשים את התורה כאלגוריה, ושוללים את פשט הכתובים. נגד דרך זו טוען אבן עזרא כי היא ממקומת מחוץ לעיגול ובדרך זו רק שוטים הולכים: "...ולא אאריך להשיב עליהם, כי עם תועי לבב הם, כי הדברים על צדק לא נחלקו." דרכם של חכמי ישראל בארצות הנוצרים, שפירושיהם אינם אלא העתקה של מדרשי חז"ל על הכתובים. אבן עזרא טוען כי פירושים אלו מיותרים - מי שרוצה ללמוד את דברי חז"ל יכול פשוט לפתוח את מדרשי חז"ל. למרות זאת דרך זו היא קרובה לנקודה והיא הכי אמיתית עד עכשיו. דרך זו היא דרך אבן עזרא והיא לשיטתו הנקודה עצמה. לפי דרך זו יש להתבונן היטב ב"דקדוק כל מילה" וצריך לפרשה לפי מיקומה בפסוק ולפי הפעמים האחרות בהם מופיעה מילה זו בתנ"ך, תוך התעלמות מדרשות שאינם לפי הפשט, מלבד בענייני הלכה, בהם יש ללכת אחרי "המעתיקים" - הלוא הם חז"ל, שקבלתם אמיתית. כלשונו: "אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטב דקדוק כל מילה בכל מאודי, ואחר כן אפרשנה כפי אשר תשיג ידי, וכל מילה שתבקשנה - בפירוש המילה הראשונה תמצאנה..." פירושו לתורה שתי מערכות פירושים לחמשת חומשי תורה. אחת מכונה 'הפירוש הארוך', והשנייה 'הפירוש הקצר', וזאת בשל היותם של 'דיבורי המתחיל' בפירוש המכונה 'ארוך' ארוכים יותר, בדרך כלל, מאלה של הפירוש המכונה 'קצר'. הפירושים לפסוקים פעמים רבות דומים מאוד בין שתי מערכות הפירושים, אך לעיתים גם חלוקים. כאמור, ר' אברהם מגדיר בהקדמתו הארוכה לפירושו לתורה את דרכו הייחודית בפירוש המקרא. חז"ל הבינו שישנם ארבעה רבדים מקבילים בפירוש פסוקי התורה: פשט, דרש, רמז וסוד. פרשנים רבים בני התקופה בללו בפירושיהם את רבדים אלו יחד. לעומתם, ר' אברהם שאף למצוא את הפשט הפשוט של כל פסוק ולהפריד בינו ובין דרשתו של הפסוק. מתוך שאיפה זו - לאורך פירושו לתורה מתעמת עם פירושיהם של פרשנים שונים מכלל קשת פרשני המקרא, החל מחז"ל במדרש ובתלמוד וכלה בפירושיהם של חכמי הקראים. לגבי חלקם טען שהם דרש ולא הפשט של הפסוק, ואילו כנגד חלקם טען שהם לא הפשט האמיתי של הפסוק. למרות זאת, קיבל ר' אברהם שהלכה למעשה נעשית על פי דרשתם של חז"ל. את פירושו לתורה, כתב ר' אברהם בלשון קצרה, תמציתית ופיוטית, לכן נכתבו ספרים רבים כדי לפרש את כוונתו, כמו שניתן לראות בהרחבה בפרק הבא. הרבה 'דיבורי המתחיל' מכילים מילים בודדות ואף, לפעמים, מילה אחת. עם זאת, במקומות בהם הזכיר עניין עקרוני - הרחיב ר' אברהם אפילו מספר דפים רק על 'דיבור מתחיל' אחד. בנוסף ללשון הפיוטית והתמציתית, ביטא ר' אברהם את כישרונו בשירה בפירושו לתורה גם בדרך נוספת. בחלק מן הפרשות פתח ר' אברהם בכמה שורות של שירה, לדוגמה, את פרשת בשלח, פתח: דבר נוסף הבולט בפירושו, למעט השאיפה לרובד הפשט, היא בלשנות עברית. רבים מפירושיו של ר' אברהם בן עזרא עוסקים בעניינים לשוניים, בפירוש מילים וכללי דקדוק ייחודים בלשון המקרא. מהיקפם ותוכנם של אלה - משתקפת גאוניותו של ר' אברהם בן עזרא גם בתחום הבלשנות. פירושים על פירושו על פירושו לתורה נכתבו עשרות רבות של פירושים בגלל סגנונו הקשה להבנה, כתיבתו המלאה ברמזים ומעמדו החשוב. בין פירושים אלו ניתן למנות: "צפנת פענח" (אוהל יוסף) מאת רבי יוסף טוב עלם הספרדי פירוש "מקור חיים" מאת רבי שמואל אבן צרצה "מאמר יום טוב", לבעל התוספות יום טוב "מחוקקי יהודה" מהרב יהודה ליב קרינסקי, וילנא תרס"ז - תרפ"ח "באר יצחק"/״הדר עזר״ לר' יצחק שרים מארם צובא, ליוורנו תרכ"ד "בני רשף" מאת יונה פילוורג פירוש מאת אשר וייזר במהדורתו לפירוש ראב"ע לתורה, הוצאת מוסד הרב קוק "אבי עזר" מאת הרב שלמה הכהן מליסא - בפירוש זה מופיעה טענה שדברים אחדים בפירוש ראב"ע כלל לא נכתבו על ידיו: "לכן האמנתי לדברי רבים וכן שלמים אשר גזרו אומר על כמה דברים הכתובים בספר (ש)אינם מפיו רק באו זרים וחללוהו ותלמידים טועים כתבו בשמו למען חלל את שם קדשו ... כי כל מגמת הלצים להראות סרה מאיש טוב למען יאמנו דבריהם אצל המון כי דברי הרב מלאים ביראה ובחכמה ומוסר השכל". "דעת עזרא" מאת נחמיה שינפלד בהוצאת מוסד הרב קוק. הפירוש מקיף וכתוב בצורה קריאה ובעברית עכשווית. בשולי הדף הובאו שיטות הראשונים המסכימים או נחלקים על הראב"ע. כמו כן הובאו מקומות בהן עומדים דבריו בסתירה למדרשי חז״ל וההלכה הפסוקה. לעת עתה (2014) יצאו ארבעה חומשים. ספר שמות עדיין בעריכה. היחס לכתיבת התורה אבן עזרא מנה בפירושו לספר דברים שנים עשר פסוקים הנחזים ככאלו שנכתבו לאחר מותו של משה ובכך מהווים קושיה על האמונה שהתורה הוכתבה למשה על ידי הקב"ה. על פסוקים אלו כותב אבן עזרא: . ובפירושו על הפסוק כותב אבן עזרא: . לעומת זאת, בהתייחס לפסוק "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלֹך מלך לבני ישראל" התייחס בחריפות רבה לפירושו של פרשן בשם יצחקי וכתב: "ויצחקי אמר בספרו כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ... וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט וספרו ראוי להשרף". מפרשי אבן עזרא נחלקו בשאלה מה הוא אותו סוד. יוסף בן עלם הספרדי טען שהסוד הוא שפסוקים מסוימים הוספו לתורה לאחר מות משה, והתנגדותו של אבן עזרא לפירוש היצחקי נוגעת להוספת פרשה שלמה: "כי המוסיף מילה או פסוק לפרש מה שכתב משה להוסיף בו ביאור אין זה דומה למוסיף פרשה שלמה כי מילה או פסוק הוא פירוש אבל פרשה שלמה היא תוספת". לעומתו, שמואל הספרדי טען שהסוד הוא שהדברים נכתבו בנבואה על ידי משה רבנו. עיסוקו בדקדוק תחום עניין מרכזי בכתיבתו של אבן עזרא היה דקדוק ובלשנות. ניתן לחלק עיסוק זה לתרגומים (ספרי הדקדוק הערביים), לחיבורים, ולפירושי המקרא ושירתו. מחיבוריו שרדו את השנים שמונה ספרים: צחות-ענייני דקדוק בלשון הקודש וביאורם של פסוקים קשים מאזנים - מילון דקדוקי ובו פרק על תולדות תורת הלשון ורשימות חכמי הלשון יסוד דקדוק (נ"א "בסוד דקדוק") שפה ברורה - נכתב בערוב ימיו ספר ההגנה על רס"ג - מוכר בכינוי "שפת יתר" ובו יוצא אבן עזרא נגד השגות דונש על רס"ג ספר יסוד מספר - על שם המספר ספר השם - חיבור על שם הויה ספר יסוד מורא - בו פרק אחד עוסק בדקדוק נוסף על אלה יש הסוברים כי ספר הדקדוק המקיף ביותר של אבן עזרא בשם "ספר היסוד" אבד, אחרים מזהים אותו כאחד החיבורים הנ"ל. את חיבוריו כתב אבן עזרא בעברית, גם עבור בני קהילות שלא דיבר בלשונן. בכך תרם רבות להעברת הדקדוק הספרדי של חיוג' וממשיכי דרכו לבני ארצות אירופה הנוצרית אשר לא קראו ערבית. מקובלת הדעה שעיקר פעילותו של אבן עזרא בתחום זה עסקה יותר בארגון מחדש של החומר שהניחו קודמיו לכדי מערכת מתודית, שיטתית ומסודרת אשר תהווה בסיס להוראת הדקדוק בקרב דוברי העברית - כפי שאכן קרה - ופחות בחלק המחקרי התאורטי. עם זאת, לא מהסס אבן עזרא לבקר את קודמיו, ללבן, לחלוק, להכריע, להוסיף ולפתח את דבריהם תוך כדי הרצאה עיונית, מדויקת ומסכמת של חידושיהם - ואף חידושים משלו לא חסרים בספריו. גישתו לוקחת מקשת רחבה של מדקדקים ובלשנים, שעל כל אחד מהם חלק בסוגיות אחרות. בשני השערים הראשונים ב"ספר צחות" עוסק אבן עזרא באופן חדשני ומרחיב במהות התנועות והאותיות, צורתן ותכונותיהן. כך למשל מסביר שם אבן עזרא את שמו של החיריק בכך "שבהוצאתו מן הפה נראה הקורא כחורק שיניו". דוגמה אופיינית לגישתו העצמאית והביקורתית של אבן עזרא היא התייחסותו המקורית לסוגיית השורש של בעלי ע"ו/י. בעוד חיוג' וממשיכיו התאמצו להחיל את עיקרון שלשיות השורש על הגזרות הנחשלות (חסרים, נחים וכפולים) ללא יוצא מן הכלל, לדעת אבן עזרא שורשי ע"ו/י, דוגמת הפעלים קם, שב, גר וכו', אינם אלא בעלי שתי אותיות שורש בלבד (ק"ם, ש"ב, ג"ר) ומכונים בכתביו "הפעלים השניים". שלל ידיעות, עקרונות ומונחים מתחום הדקדוק שזורים בפירושיו למקרא ברוב חן, בקיצור נמרץ ובשפת רמזים פיוטית, אלו תורמים ללא ספק עוד לתדמיתם הגאונית והעמוקה של פירושיו ומהווים מן הסתם סיבה נוספת לריבוי המפרשים שקמו לפירושיו. הגותו הפילוסופית אבן עזרא מעולם לא כתב ספר פילוסופיה מסודר, אך בספריו הרבים מובאים קטעים פילוסופיים רבים. קטעים אלו מביא אבן עזרא פעמים רבות אגב אמירה פיוטית וכשהם מרומזים בלבד, ונאמרים כסודות. השאלה האם הייתה לאבן עזרא הגות פילוסופית מסודרת עומדת במחלוקת עזה, כאשר מצד אחד עומד רבי נחמן קרוכמל, הרואה באבן עזרא פילוסוף מעמיק בעל משנה סדרה ואף כותב עליו: "שיטה אחת שלמה ומושכלת, מסכמת ונערכת עם עצמה". מן העבר השני נמצא הרב אורבך שמוקיע מכל וכל את שיטת הרנ"ק וטוען שאבן עזרא היה לא יותר מפילוסוף חובב שלא בכך היה מקצועו: "אין מחסור בסתירות אצל אבן עזרא, המערב תורות שונות ומרכיב מין בשאינו מינו, והכל נמסר אצלו במקוטעין ובצמצום רב" נראה שאבן עזרא חילק את האדם, בהתאם לגישה הנאופלטונית, לשלושה חלקים: נפש - כוח החיות רוח - כוח החישה וכן הרגשות. נשמה - החוכמה העליונה. שאלת המשפיעים על אבן עזרא במשנתו הפילוסופית (אם זו קיימת), נתונה במחלוקת. כאשר אבן עזרא מזכיר רק פילוסופים בודדים בספריו, בהם רבי יהודה הלוי, רבי סעדיה גאון ורבי שלמה אבן גבירול. מרבית החוקרים מעריכים כי אבן עזרא היה פילוסוף ניאואפלטוני, אך דעה זו נתונה במחלוקת ויש חוקרים שמעריכים כי אבן עזרא יסד את תפיסתו על פי הגישה האריסטוטלית. ספריו המתמטיים חיבורו המתמטי המובהק של אבן עזרא הוא "ספר המספר", העוסק באריתמטיקה. הספר עוסק בהרחבה בשיטה העשרונית ובאופן השימוש בה, ובכך קדם אבן עזרא לפיבונאצ'י, התורם העיקרי להפצת שיטה זו בעולם המערבי. במקום הספרות ההודיות השתמש אבן עזרא באותיות העבריות א-ט, ואת האפס סימן בעיגול, וכינה אותו "גלגל". בספר שבעה שערים: שער הכפל, שער החילוק, שער החיבור, שער החיסור, שער השברים, שער הערכים ושער השורשים. להלן דוגמה לתרגיל חיסור המופיע בספר. בצד ימין, בכתיב של אבן עזרא, ובצד שמאל, בספרות השיטה העשרונית בגדה 5432 טזגב 2379 ---- ---- גה0ג 3053 בנוסף לאריתמטיקה, עוסק הספר, בשער השורשים, במעגל ובתכונותיו. ספר מתמטי נוסף של אבן עזרא הוא "ספר האחד"; הספר קצר מספריו האחרים ונחשב לפחות מוכר ומשפיע. הספר עוסק בתכונות המספרים השלמים 1 עד 9, מנקודת מבטן של האריתמטיקה, הגאומטריה, האסטרולוגיה והמיסטיקה. שירת אברהם אבן עזרא אבן עזרא הרבה לכתוב שירה והיה מהמשוררים הפורים ביותר בתקופתו. שרדו לנו משיריו למעלה משלוש מאות שירים, ונראה ששירים רבים נוספים חוברו על ידיו ולא הגיעו לידינו. שיריו הם המקור העיקרי למידע על מהלך חייו ובין היתר מספקים מידע על המקומות בהם עבר ועל דברים שעשה אבן עזרא כתב בעיקר בסגנון השירה הערבי, רבי מאיר אבן עזרא אמר : "הם (ראב"ע וריה"ל) הגיעו למעלות השירה היותר רמה על פי דרך הערבים". שיריו מתפרשים על מגוון רחב של נושאים, חלק עיקרי בשירתו היא שירת קודש והגות ובה גם שירת געגועים לציון, חלק עיקרי לא פחות שירת החול שחיבר, כמקובל בשירת ספרד, מהם מכתבים שנכתבו לידידים, שירת שבח, קינות, שירת יין, אהבה וחשק. בין השירים המיוחדים לו, השירים שחיבר על חוסר המזל שלו בפרנסתו, דוגמת ההלצה . לעיתים שילב ממגוון הסוגות בשיר אחד. נראה שאבן עזרא החל לחבר את שירתו כבר בזמן שהותו בטודילה ובקורדובה, ושם הרבה לחבר שירת חול. נראה שהשירה בתקופה זו הייתה עיקר עיסוקו. על פי עיסוקו וחיבתו לעיסוק זה כינה את עצמו "אברהם השׁר". באותן שנים חיבר את רוב שירי השבח והידידות שנכללו ב"דיוואן" (ספר שירה) שלו. משיריו הידועים אגדלך אלהי כל נשמה אש תוקד בקרבי כי אשמרה שבת לך אלי תשוקתי צמאה נפשי ארץ ורום בהבראם שחוק האשקוקי ("אשורר שיר במלחמה ערוכה") איגרת "חי בן מקיץ" הקינה שחיבר על בנו יצחק "אבי הבן קרב לספד" אל אליהו אהה ירד עלי ספרד ישראל עבדיך שנינותו של אבן עזרא ביצירותיו ניתן למצוא שנינות רבה והומור חריף. דוגמה לכך מופיעה בפירושו לפסוק "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה), שבו כתב: "אמר בן זוטא כי 'רעהו' - תואר לשור, ולא ראה כי 'שור איש' סמוך הוא, וכן הוא 'שור רעהו', ואין לשור רֵעַ רק בן זוטא לבדו" (בן זוטא היה קראי, ולכן זכה לתגובה כה חריפה). פרשן אחר כונה בידי אבן עזרא "היצחקי המהביל". ראב"ע שלל את השימוש במילה "פתרון" לחידות וכדומה. הסיבה לכך היא כי הוא הקפיד מאוד על כללי העברית המקראית, שעל-פיה המילה פתרון קשורה אך ורק לחלומות: "ולא מצאנו מלת 'פתרון' כי אם על חלום" (פירושו לבר' מ, יב). אבן עזרא עסק גם בחיבור חידות. על-פי המסופר, ניצלו חייו וחיי תלמידיו בזכות פתרון שמצא לבעיית יוספוס הכללית. דוגמה אופיינית לאחת מחידותיו, בה מסתתר שם אדם ובה נראית שליטתו בעברית: עשירית הכף בראש השם עשירית הכף באחריתו והשנית בחשבון כף בחסרון כף ומחציתו והאות השלישית כף ותבוא עד תכונתו. הפתרון הוא - יעקב. 'עשירית הכף בראש השם' - המילה כף בגימטריה: 100. עשירית הכף: 100/10 שזה 10, שזה י' בגימטריה; 'עשירית הכף באחריתו' - המילה כף מסמלת את האות כ' שהיא בגימטריה: 20. עשירית הכף 20/10 שזה 2, שזה ב' בגימטריה; 'והשנית בחשבון כף בחסרון כף ומחציתו' - הכף הראשון הוא בגימטריה 100 פחות הכף השני שמסמל את האות כ': 100-20 שזה 80, פחות מחציתו שזה מחצית האות כ': 80-10 שזה 70, שזה האות ע' בגימטריה; 'והאות השלישית כף' - כף בגימטריה 100 היא האות ק'. ראב"ע חיבב מאוד שחמט ואף כתב שיר חידה על משחק זה, שמסתיים במילים: ארץ בלי אדמה מלכיה ושריה הולכים בלי נשמה אם המלך שממה לא תחיה כל נשמה. בנוסף לכל האמור לעיל כתב ראב"ע פלינדרומים מעניינים רבים. מהידועים שבהם: "אבי אל חי שמך למה מלך משיח לא יבא ?" "דעו מאביכם כי לא בוש אבוש, שוב אשוב אליכם כי בא מועד" "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף" (המשמעות: לדבש יש תכונות שגורמות לו לעכל את מה ששוקע בתוכו (כמו הזבוב הרעבתן)). משפט זה הוא גם ריבוע קסם מסדר 5: פ ר ש נ ו ר ע ב ת נ ש ב ד ב ש נ ת ב ע ר ו נ ש ר פ ספריו "חי בן מקיץ", הביא לדפוס ישראל לוין, הוצאת מכון כץ, 1983 חוברו ברומא: פירוש על חמש מגילות (פירושו לאיכה הסתיים בשבט ד'תתק"ב (1142). מאזני לשון קודש (=מאזנים): ספר דקדוק עברי. פירוש לספר איוב (חיבר לכבוד תלמידו בנימין בנו של רבי יואב), ודניאל (הפירוש הקצר). תרגם מערבית את שלושת ספרי הדקדוק של ר' יהודה אבן חיוג'. חוברו בלוקה: פירושו הקצר על התורה. פירוש על נביאים ראשונים (אבד). פירוש על ספר ישעיהו. ספר היסוד (אבד). "שפת יתר", ספר דקדוק בכתב יד (שנקרא בטעות "ספר היסוד"). ספר הגנה על רס"ג מפני תלמידו דונש בן לברט (שנקרא בטעות "שפת יתר"). במנטובה: "ספר צחות" - (ד'תתק"ה), ספר דקדוק. חוברו בוורונה: "ספר העיבור": על לוח השנה. "שפה ברורה": דקדוק עברי. חוברו בצרפת: "ספר הלוחות": לוחות אסטרונומיים. "ספר השם". פירושו הארוך על התורה, ממנו נותרו קטעים מספר בראשית וספר שמות בשלמותו (אפשר שגם אותו לא סיים). פירוש על דניאל, תהילים, תרי עשר, פירוש שני על מגילת אסתר ופירוש שני על שיר השירים. "יסוד מספר": ספר דקדוק העוסק בשמות המספר. "ספר המספר": עוסק באריתמטיקה. "ספר האחד": על המספרים 1–9. ספריו האסטרולוגיים: ראשית חכמה, ספר הטעמים, משפטי המזלות, ספר המולדות, ספר המבחרים, ספר המאורות, ספר העולם, ספר מפתח שלמה (מהם נדפסו רק ראשית חכמה, ספר המבחרים, ספר המאורעות וספר העולם). חוברו בלונדון: יסוד מורא וסוד תורה - נדפס עם פרוש הר"ם כומטינו ולאחרונה עם פרוש חדש על יד מוסד הרב קוק. אגרת השבת אזכורים חיצוניים לדמותו וליצירותיו המשורר והמחזאי הבריטי רוברט בראונינג, פרסם ב-1864 פואמה בשם 'Rabbi Ben Ezra'. הפואמה שואבת השראה מדמותו של רבי בן עזרא, מיצירותיו ומהגותו. יצירה זו של בראונינג זכתה לאזכורים, ושימשה השראה בפני עצמה, ביצירות מאוחרות יותר, ובכך הדהדה את דמותו של רבי אברהם אבן עזרא: השורה השנייה בפואמה, "The Best Is Yet to Be", היא המוטו (סיסמה תמציתית) של בית הספר האנגלו-סיני בסינגפור ובג'קרטה. סיפור קצר בשם "Grow Old with Me", של סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב, נקרא על פי השורה הראשונה בפואמה של בראונינג. מאוחר יותר הורחב הסיפור על ידי אסימוב לכדי נובלה בשם "Pebble in the Sky", שבה מצוטטת הפואמה. היוצר ג'ון לנון עיבד ושילב חלק מהפואמה בשירו "Grow Old with Me". הפואמה מצוטטת בפרק "The Tradeins", מתוך הסדרה "אזור הדמדומים". על שמו של אבן עזרא, נקרא על הירח מכתש אבן עזרא. ראו גם פירוש אבן עזרא תור זהב של יהדות ספרד לקריאה נוספת כתביו ד"ר אברהם בן עזרא, אמר אברהם המחבר, הוצאת אקדמון, 2002. ישראל לוין, שירי החול של אברהם אבן עזרא, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, 2016. ישראל לוין (עורך), אברהם אבן עזרא - שירים, ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב, 2011. אוריאל סימון ויוסף כהן, מהדורה מדעית מבוארת של הספר 'יסוד מורא וסוד תורה' מאת ר' אברהם אבן עזרא, אוניברסיטת בר-אילן. ישראל לוין (ליקט, ההדיר, הקדים מבואות ופירש), ילקוט אבן עזרא, הוצאת קרן ישראל מץ, 1985 מחקר על יצירתו יעקב רייפמן, עיונים במשנת ראב"ע, ירושלים: מחברות לספרות, תשכ"ב. ישראל לוין, אברהם אבן עזרא: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל-1969 (מהדורה שנייה: 1976). אוריאל סימון, אזן מלין תבחן: מחקרים בדרכו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2013. מנחם רצון, תיאוקרטיה והומניות - העקרונות המדיניים והחברתיים בהגותו של אברהם אבן עזרא, רסלינג, 2012. לובה חרל"פ, תורת הלשון של רבי אברהם אבן עזרא - מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ט. שלמה סלע, אסטרולוגיה ופרשנות המקרא בהגותו של אברהם אבן עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1999. גד בן-עמי צרפתי, אברהם אבן עזרא והספרות הערביות, אלף אפס, 1999. גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי הביניים, הוצאת מאגנס, תשכ"ט, עמ' 130–155. אברהם בן עזרא, אמר אברהם המחבר, הוצאת אקדמון. על חכמתו וגישתו המדעית של ראב"ע בעיקר על פי פירושו לתורה, כולל ניתוחים מתמטיים. כהן, י' הגותו הפילוסופית של ראב"ע, שי הוצאה לאור רבינוביץ, א.ז., ר, אברהם אבן עזרא המדקדק, תל אביב, תרצ"א עליו כהנא ד' רבי אברהם בן עזרא וורשא תרנ"ד יצחק אלפסי, ממזרח שמש, הוצאת קשרים, ירושלים. אוריאל סימון, דיוקן של פרשן: ר' אברהם אבן עזרא. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"א 2021. דב שוורץ, רבי אברהם אבן עזרא איש האשכולות, הוצאת אדרה, 2023 קישורים חיצוניים ר' אברהם אבן עזרא - הפירוש הקצר לתורה, הפירוש הארוך לבראשית ושמות וקטעי הפירוש שבעל-פה לבראשית מאת פרופ' אוריאל סימון באתר 'מקראות גדולות הכתר' חיים ראובן רבינוביץ, אבן עזרא ויחסו לפרשני המקרא, באתר "דעת" שמואל לייב גאלדענבערג, איגרת השבת לרבי אברהם אבן עזרא, באתר "דעת" קלרה זיסקין, חיבורים מתמטיים של שני חכמי ספרד: אברהם בר חייא ואברהם אבן עזרא מאיר בר-אילן, (ביקורת על) ר' אברהם אבן עזרא, יסוד מורא, מהדורת י' כהן וא' סימון, קבלה, י (תשס"ד) עמ' 335–351 נעם אשכולי, אבן עזרא מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית יאיר האס, שלילת האמונה בתחיית המתים בהגותו של ר' אברהם אבן עזרא, JSIJ 13, 2015 אוריאל סימון "מדוע עזב רבי אברהם בן עזרא את ספרד בנפש נבהלת" זר רימונים - מחקרים במקרא ובפרשנותו מוקדשים לפרופסור רימון כשר עמ' 489 ערן ויזל, הטעמים אלוהיים והמלות של משה: השקפתו של ר' אברהם אבן עזרא בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה, מקורותיה ומסקנותיה, תרביץ, פ (תשע"ב), עמ' 387 – 407. מרים סקלרץ, התמודדות עם הפער בין הפשט לדרש – רמב"ן בעקבות ראב"ע, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כב, תשע"ג, עמ' 189 – 222. הנ"ל, דרכו של רמב"ן באימוץ דברי ראב"ע והבאתם שלא בשם אומרם שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כד, תשע"ו עמ' 285 - 302. רוברט בראונינג, שיר: רבי בן עזרא, תרגמה מעברית זיוה שמיר, מאזנים /4, אוגוסט 2021 א' סימון, 'לשונו החריפה והשנונה של הראב"ע - גינוי אמיתי או דרך ויכוח ספרדית?', תעודה, ח (תשנ"ב).pdf כתביו: ספר העיבור לרבי אברהם אבן עזרא ספר הגנה על רס"ג מפני דונש הנקרא בטעות "שפת יתר", מהדורת ורשה ספר הגנה על רס"ג מפני דונש הנקרא בטעות "שפת יתר", מהדורת פרנקפורט פיוטיו של ר' אברהם אבן עזרא באתר הפיוט והתפילה. הערות שוליים * קטגוריה:מדקדקי העברית בימי הביניים קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים ספרדים קטגוריה:בלשנים ולשונאים עבריים קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים קטגוריה:פילוסופים של היהדות קטגוריה:פרשני המקרא קטגוריה:פרשני מגילת איכה קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררים יהודים בימי הביניים קטגוריה:משוררים יהודים ספרדים קטגוריה:מתמטיקאים יהודים ספרדים קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-12 קטגוריה:אסטרונומים יהודים קטגוריה:פלינדרומאים בימי הביניים קטגוריה:פלינדרומאים יהודים קטגוריה:פייטני ספרד קטגוריה:אישים שעל שמם מכתשים בירח קטגוריה:ילידי 1089 קטגוריה:נפטרים ב-1164	2024-09-30T01:51:54
פונקציה מעריכית	פונקציה מעריכית היא פונקציה מתמטית מהצורה . המספר נקרא בסיס הפונקציה. כאשר מגדירים את הפונקציה כפונקציה ממשית, מגבילים לרוב את בסיס החזקה ודורשים . דוגמה: אם אז אם אז 520px\|ממוזער\|מרכז\|גרפים של פונקציות אקספוננציאליות אחדות המספר e הוא בסיס מיוחד לפונקציה המעריכית. ייחוד זה בא לידי ביטוי, למשל, בכך שנגזרת של פונקציה מעריכית ש-e הוא בסיסה, זהה לפונקציה עצמה. פונקציה מעריכית שבסיסה הוא e נקראת אקספוננט. הפונקציה ההופכית לפונקציה המעריכית היא פונקציית הלוגריתם. כפונקציה ממשית, פונקציה מעריכית היא פונקציה עולה אם בסיסה גדול מ-1. אם הוא 1 היא הפונקציה הקבועה 1, ואם הוא קטן מ-1 וגדול מ-0 היא יורדת. בפונקציות מעריכיות ממשיות, מגבילים את בסיס הפונקציה המעריכית למספרים חיוביים בלבד, מכיוון שבבסיס שלילי, הפונקציה לא תהיה מוגדרת עבור מספרים מסוימים (0.5 וכדומה). הגדרת הפונקציה המעריכית במסגרת החשבון האינפיניטסימלי, הדרך הקלה והמהירה ביותר להגדיר את הפונקציה המעריכית, היא באמצעות האקספוננט () והלוגריתם הטבעי, כאשר את הפונקציה , ואת הקבוע e מגדירים באמצעות טור חזקות: . מבחני ההתכנסות הסטנדרטיים מראים שהטור מתכנס לכל ערך ממשי x, ולכן ניתן להגדיר באופן טבעי . את הפונקציה הכללית מגדירים: ניתן להגדיר באופן כללי את הפונקציה המעריכית באמצעות פיתוח חוקי החזקות של חתכי דדקינד מתוך פעולת החזקה של המספרים הרציונליים, בלי תלות בפונקציית האקספוננט. תכונות הפונקציה המעריכית כל תכונות הפונקציה המעריכית נובעות מתכונות האקספוננט. כך, הפונקציה המעריכית היא פונקציה רציפה וגזירה. הפונקציה המעריכית הפיכה כאשר בסיסה שונה מאחד, כלומר (כלומר כאשר ). הפונקציות המעריכיות מעבירות חיבור לכפל, וכפל לחזקה כלומר מתקיימות התכונות: למעשה, קל לראות שאם פונקציה כלשהי מעבירה כפל לחזקה (מקיימת את התכונה השנייה), אז היא בהכרח פונקציה מעריכית. לעומת זאת פונקציה שמעבירה חיבור לכפל (מקיימת את התכונה הראשונה) איננה בהכרח פונקציה מעריכית, אם היא לא רציפה. פונקציה מעריכית ממשית גדלה מהר יותר מכל פולינום (, לכל ולכל ), אבל לאט יותר מכל חזקה חיובית של פונקציית העצרת (). דוגמאות קצב הילודה - אם לכל אדם נולדים שני ילדים (4 ילדים לזוג), אז קצב הילודה הוא אקספוננציאלי בבסיס 2. פריקת וטעינת קבל דרך נגד מבוטאת על ידי הקשר . דעיכה רדיואקטיבית - בחומר רדיואקטיבי, כמות האיזוטופ הרדיואקטיבי מבצעת דעיכה מעריכית כש- היא הכמות המקורית, היא הכמות שנשארת אחרי זמן , הוא חצי אורך החיים של החומר, הוא אורח החיים הממוצע של החומר ו-λ הוא קבוע הדעיכה. שלושת הפרמטרים , ,ו-λ קשורים על ידי המשוואות כש-(ln(2 הוא הלוגריתם של 2 (בערך 0.693) בהסתברות: התפלגות מעריכית. בפיזיקה: התפלגות בולצמן. בתחומי ההונאה היצירתית: מזימת פירמידה. ראו גם אקספוננט נגזרות של פונקציות מעריכיות משוואה מעריכית קישורים חיצוניים מעריכית	2024-10-16T06:21:09
יואש (מלך ישראל)	יוֹאָשׁ (במקרא גם יְהוֹאָשׁהממצא האפיגרפי מממלכת ישראל מראה שהרכיב התאופורי המכוון לשם יהוה היה בממלכת ישראל תמיד "יו" ולא "יהו" (שהיה נפוץ בממלכת יהודה); חוקרים משערים שמקור התערובת בין הרכיב "יו" ו"יהו" במקרא הוא בפעילותם של מתקני נוסח מאוחרים לתקופת בית ראשון. ראו .) היה מלך ישראל בשנים 800–784 לפנה"ס (לפי אחת משיטות התיארוך). מוזכר גם בכתובת האשורית של אדד־ניררי השלישי, שנכתבה על גבי מצבה שנמצאה בתל רימאח, כמעלה מס לאשור. יואש הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות. במקרא יהואש מלך לאחר ימי השפל של ממלכת ישראל בימי אביו יואחז. על המפנה במצבה המדיני של ישראל שחל בימי יהואש נכתב בספר מלכים: אלישע הנביא (שהיה אז זקן מופלג) עודד את מלך ישראל לצאת מסע שחרור לאומי ולמלחמת חורמה בארם. אלישע הזקן קרא ל"חֵץ־תְּשׁוּעָה לַיהוָה וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת־אֲרָם בַּאֲפֵק עַד־כַּלֵּה" (). באורח סמלי, תבע הנביא ממלך ישראל לירות בחץ וקשת לסמל את ניצחונו על ארם, אך הואיל והמלך יורה שלוש פעמים בחץ, במקום "חָמֵשׁ אוֹ־שֵׁשׁ פְּעָמִים", אלישע מתנבא שניצחונו לא יהיה מוחלט. מפנה מדיני זה כרוך כנראה בתבוסת ארם בידי מלך אשור אדד־ניררי השלישי בשנת 804 לפנה"ס. על עוצמתה החדשה של ישראל מעידה העובדה שאמציה מלך יהודה שכר מיואש 100,000 חיילים על מנת לשתפם במסעו נגד אדום: "וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר־כָּסֶף" (דבה"ב כה, ו). לפי המסורת המובאת בספר דברי הימים, ויתר אמציה בסופו של דבר על השימוש בחיל זה ושילחם חזרה לישראל, מה שעורר את כעסם של החיילים המוחזרים ובתגובה לכך הם פשטו על ערי יהודה, בזזו ביזה והרגו הרג רב: "וּבְנֵי הַגְּדוּד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד־בֵּית חוֹרוֹן וַיַּכּוּ מֵהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה (שם, יג). כנראה בתגובה על כך נאמר במלכים ובדברי הימים שאמציה, לאחר ששב ממסעו באדום שלח למלך ישראל הכרזת מלחמה. מלך ישראל ניסה אמנם להניאו מצעד זה אך המלחמה פרצה בסופו של דבר וצבא יהודה הובס. צבא ישראל פרץ את חומת ירושלים ולקח את כל הזהב והכסף שבאוצרות המקדש ובאוצרות בית המלך. אחריו שלט בנו ירבעם השני, בימיו הגיעה ממלכת ישראל לשיא גודלה. בממצא הארכאולוגי יואש מוזכר כ־, "יואש השומרוני" (על שם בירת ממלכתו שומרון), במצבת אדד־ניררי השלישי מתל רימאח, בין מעלי המס למלך אשור מארצות המערב. ראו גם משל החוח והארז קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:בית יהוא קטגוריה:שליטים תחת האימפריה האשורית החדשה קטגוריה:אישים משבט מנשה קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס	2024-09-15T08:48:08
ירבעם השני	יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ, נודע גם כירבעם השני, היה מלך ישראל ולפי הכרונולוגיה המסורתית שלט על ממלכת ישראל בשנים 789 עד 784 לפנה"ס כעוצר, ובשנים 784 עד 748 לפנה"ס כמלך. הוא מלך בישראל אחרי אביו, יואש. ירבעם הוא המלך הישראלי שתקופת מלכותו הייתה הארוכה ביותר - 41 שנים. ירבעם הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות. התיאור אודות ירבעם השני בספר מלכים כולל שבעה פסוקים בלבד, בהם נאמר בקיצור נמרץ, שירבעם בן יואש כבש את דמשק והרחיב את גבולות ישראל (); וכן (שם, כח), אך למרות התמיכה הנבואית במפעלו הוא מתואר באור שלילי: (שם, כד). התעצמות הממלכה בימיו לפי המקרא, בתקופת מלכותו של ירבעם השני הגיעה מלכות ישראל לשיא מבחינת גודלה. המלך ירבעם המשיך במלחמות עם ארם, בהן החל יואש אביו, ומגמתן הייתה לשחרר את חבל עבר הירדן מהשלטון הארמי. פרטים על מלחמה זו אינם ידועים, אך נראה ששני קרבות מכריעים נערכו בה - בקרנים שבבשן, ובלא-דבר שבגלעד. זאת למדים מנבואות עמוס שניבא בתקופת ירבעם ב': מתברר מכאן וממה שנאמר במובאה מספר מלכים, שישראל הרחיבה את גבולה עד לבוא-חמת בצפון (לבנה שבבקעת הלבנון) ועד לנחל הערבה בדרום. כיבושי ירבעם בסוריה הדרומית והתעצמותה של ממלכת ישראל התרחשו בתקופת ירידה יחסית בהשפעתה ובמעורבותה של אשור בסוריה בימי אשור-דן השלישי (773-755 לפנה"ס) ואשור-ניררי החמישי (755-745 לפנה"ס), ולאחר שפסקו המסעות האשוריים נגד ארם. דמשק עצמה, ככל הנראה, נפלה בידי ישראל לאחר מסעו של שלמנאסר הרביעי נגד דמשק בשנתו התשיעית (774 לפנה"ס). פחות ברור הוא מתי בדיוק נפלה חמת תחת מרותה של ישראל - האם לאחר מסעו של שלמנאסר הרביעי נגד חדרך (חמת) בשנתו העשירית והאחרונה (773 לפנה"ס), או לאחר המסע של יורשו אשור-דן השלישי נגד חדרך בשנתו השישית (766 לפנה"ס) או בשנתו האחרונה, השנה השמונה עשרה (755 לפנה"ס). גם עצם הרחבת ההשפעה הישראלית על חמת איננה כה ברורה, שכן לפי עמוס ו, יד: ולפי מלכים ב יד, כה: , מדובר על הרחבת גבול ישראל בצפון רק עד לבוא-חמת ורק בפסוק כח בספר מלכים (שם) מדובר על השבת חמת: "וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל". על הרחבת גבולה של ישראל והגידול בהשפעתה בסוריה השפיעה לא רק עובדת ירידת כוחה של דמשק, אלא גם העובדה שלאחר שלמנאסר הרביעי, נכנסה אשור פעם שנייה לתקופת משבר וירידה. בדומה לתקופת שלטונו של שלמנאסר הרביעי, גם על תקופת שלטונם של שני יורשיו - אשור-דן השלישי ואשור-ניררי החמישי אין כמעט ידיעות, והמקור היחיד עליהם הוא הכרוניקה האפונימית. מכרוניקה זה עולה תמונה של אי-שקט מתמיד בארץ אשור בין השנים 765 לפנה"ס, כאשר אשור-דן השלישי נשאר בראשונה בארצו ולא יצא למסע מלחמה, עובדה המשקפת אי-שקט בפנים ארץ אשור, ועד לשנת 745 לפנה"ס עת תפס תגלת-פלאסר השלישי את הכס בעקבות הפיכת חצר שקדמה לה מרידה בעיר הבירה כלח. נסיגה זו בכוחה של אשור ובמעורבותה בסוריה אפשרה לממלכת ישראל להתעצם בלא מפריע. התפשטות ממלכת ישראל בעבר-הירדן ממלכת ישראל התפשטה בימי ירבעם ב' גם בעבר הירדן המזרחי, וזאת בעקבות קריסת כוחה של ארם דמשק. על התפשטות שבטי ישראל בעבר הירדן בימי ירבעם נכתב בדברי-הימים: רשימות אלו משקפות ללא ספק את המצב ערב ההגליה של שבטים אלו בידי תגלת-פלאסר השלישי, וזאת בעקבות המפקד שנערך בקרבם בימי יותם מלך יהודה וירבעם מלך ישראל כנאמר בפסוק יז. מרשימות אלו עולה, שבני מנשה התפשטו בבשן עד סלכה ועד החרמון, ואילו אזור הנדידה של בני ראובן התרחב עד נהר הפרת. התפשטות שלטונה של ממלכת ירבעם בעבר-הירדן חייבת הייתה לכלול גם את שיעבודן של עמון ומואב, דבר שאיפשר לירבעם להרחיב את גבולו (מל"ב יד, כה) - היינו עד ים המלח, ו (עמוס ו, יד). רק מאוחר יותר, בימי יותם, עבר אזור זה לשלטון יהודה: (דה"ב כז, ה). המצב הפנימי בממלכת ירבעם השני בימי ירבעם שררו יחסי שלום בין ישראל ויהודה, בה שלט המלך עוזיהו. שליטת ירבעם בחבלים נרחבים בעבר הירדן המזרחי, וקשריה של ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה השולטת על המחצבים בערבה ועל הדרך לים אילת – הגדילו במידה ניכרת את הכנסותיה של ממלכת ישראל ממסחר החליפין, וסייעו להתעשרותם המופלגת של שריה. שגשוג זה הוביל על פי המקרא לשחיתות, סיאוב והחרפת הפערים החברתיים, ואלה עוררו את תוכחות הנביאים הושע, עמוס ומיכה. כיבושם של הבשן והחורן, שהיו אסם התבואה של ארץ ישראל, נתן לממלכת ישראל בסיס כלכלי-חקלאי מוצק, שחסרונו היה ניכר עד כה. אין זה מן הנמנע, שההתנחלות הישראלית המחודשת בצפון הגלעד, בבשן ובחורן הייתה תוצאה של מדיניות מלכותית שעודדה התפשטות זו, וזאת במגמה לחזק את אחיזתה של ישראל במקומות אלו. הפריחה הכלכלית נתנה את אותותיה גם בקצב הבניה ובהיקפה. עליהן קיימת עדות מחפירות בעיר שומרון. נחשף שם ארמון המלך מימי ירבעם השני ונמצא בו אוצר של קישוטי שנהב לרהיטים. שנהבים אלו מורים על עושרה של המלכות ועל פאר ארמונה בשומרון בעת ההיא. מפעלי בנייה אלו היוו מטרה להתקפותיו של עמוס הנביא: (). בעקבות נבואותיו החריפות של עמוס פנה אמציה כהן בית אל למלך ירבעם, האשימו במרד ודרש לגרשו מהממלכה, אך עמוס לא נרתע וניבא נבואה קשה גם עליו. לפי התלמוד, ירבעם סירב להאמין לדברים שאמר אמציה על עמוס, כיוון שהתנגד לקבלת לשון הרע. קישורים חיצוניים ירבעם (השני! בן יואש... שיחה עם ישראל פינקלשטיין בפודקאסט "עושים תנ"ך" מבית עושים היסטוריה. המעצמה של ירבעם השני, פרק 20 במסע אל ישראל הקדום עם פרופ' ישראל פינקלשטיין https://www.youtube.com/watch?v=A_0goISwG5I הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים קטגוריה:אישים משבט מנשה קטגוריה:בית יהוא	2024-02-01T00:48:03
מדענות	מדענות (באנגלית: Scientism) הוא ביטוי שיש לו מספר הגדרות. משמעות אחת של הביטוי היא הגישות והשיטות הנהוגות או המיוחסות למדען טבע. משמעות נוספת היא אמון מוגזם ביעילות של יישום שיטות מדעי הטבע בכל תחומי החקירה (כמו פילוסופיה, מדעי החברה ומדעי הרוח) במובן זה מדובר בהשקפה אפיסטמולוגית, המשליכה מן הידע בתחום מדעי הטבע לתחומים שאינם בהכרח מדעיים, או חולקת על ידע שמקורותיו אינם מדעיים. ישנם אנשי מדע ואחרים שעצם הגדרת המדענות או הכינוי שניתן לה אינו מקובל עליהם, אם משום שהם אינם מבחינים בין המדע והמדענות, ובעיניהם ההשקפה המכונה "מדענות" היא עמדת המדע עצמו, ואם להפך, משום שהם סבורים שגישת המדענות מופרכת לחלוטין, אינה מדעית, או אינה קיימת כלל, ועל כן עצם קריאתה על שם המדע מהווה עלבון למדע. האבחנה בין מדע למדענות משמשת רבות תאולוגים ופוסט-מודרניסטים לצורך הגנה על עמדותיהם, הנתפסות לעיתים כבלתי מדעיות. הגדרת המדענות הגדרתה של המדענות אינה חד משמעית, ולכן נמצא לא אחת שמדענים שהסתייגו ממנה מפורשות (ואף האשימו אחרים בנטייה למדענות), הוצגו בעצמם כבעלי השקפה כזו על ידי אחרים. ככלל, ניתן לראות את המדענות כהשקפה המייחסת למדע יכולת השגה גבוהה מן המקובל, או המתעלמת מאחת מ"חולשותיו" העיקריות של המדע - המדע נשען על הנחות יסוד שאינן בנות הוכחה. כבר הוכח שהנחות אלו הכרחיות לקיום המחקר המדעי, אך לא ניתן להוכיח שהן נכונות אבסולוטית (כלומר, אי אפשר להראות שאי-אמונה בהן היא שגויה). קיומן של שאלות בלתי פתורות. לעיתים מבקשים אנשים לענות על שאלות שהמדע לא פתר, או אינו יכול לפתור באופן חד משמעי, בתשובות שאינן מדעיות. אף כאן, אם כי לא ניתן לבחון את נכונותן של תשובות אלו (ובדרך כלל אף אין המדע צריך להתייחס אליהן כלל), פעמים רבות אין אפשרות להוכיח שאינן נכונות. בין ההשקפות המוגדרות כמדענות ניתן להבחין בשתיים אופייניות: בדרך כלל תגרוס המדענות שהנחות היסוד של המדע (וממילא, גם השיטה המדעית) הן היחידות שלאורן ניתן לקבוע אמיתות כלשהי, ועל כן הן תקפות גם כאשר עוסקים בתחומים שאינם מדעיים. השקפה זו רואה במדע, בתאוריה המדעית ובשיטות המחקר המדעיות, מקור מידע לגיטימי יחיד לכל תחומי הידע והמחשבה האנושיים. קיימים תחומים שמוקבל להגיד שאינם מבוססים כלל על ידע כי אם על דעה, אמונה ותחושה סובייקטיבית, כגון מוסר, דת ואמנות. אם כי דעה זו היא מקובלת היא אינה אוניברסלית. לדוגמה תאולוגיה טבעית היא סוג של תאולוגיה המבקשת לספק טיעונים לנושאים תאולוגיים (כגון קיומה של אלוהות) המבוססים על ההיגיון ותגליות המדע. בקרב אנשי המדענות יש אנשים שטוענים כי יש להחיל את התאוריות והשיטות המדעיות גם על תחומים אלה. בצורתה הקיצונית יותר, גורסת המדענות שדברים שלא הוכחו, בהכרח שאינם קיימים. עמדה זו מיוחסת, למשל, לפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין (בספרו חקירות פילוסופיות, 1922), אם כי הוא עצמו התכחש לה. גישה זו אינה מקובלת על רוב אנשי המדע, שכן הגישה המדעית המקובלת ביחס לעניינים שלא הוכרעו על ידי המדע היא הספקנות (או, כפי שכינה זאת תומאס הנרי האקסלי - אגנוסטיות), שאינה קובעת כל עמדה לגבי דבר שקיומו או אי קיומו לא הוכחו, או אינם ניתנים להוכחה. מדענים התומכים בגישה האגנוסטית עשויים להחזיק, כשלעצמם, בכל אמונה, למשל - להאמין שאלוהים קיים או שאינו קיים, אך הם מכירים באי יכולת המדע לפתור שאלה כזו. הם יכולים גם להאמין בקיומם או באי קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, אך הם מכירים בכך שהמדע טרם פתר שאלה זו (ר' אקסוביולוגיה). המחלוקת סביב המדענות רבים מאנשי המדענות, מעבר לאמונתם ששיטתם היא נכונה ומדעית, נוטים לחלוק על עצם האבחנה בין מדע ומדענות, מאחר שהם סבורים שעמדתם היא עמדתו הטבעית של המדע והיא חלק בלתי נפרד מן המדע ומן השיטה המדעית. את שלילת המדענות הם יציגו לעיתים קרובות כפוסט מודרניזם הפסול לטעמם מכל וכל, כדמגוגיה של אנשי דת, או כמי שאינה קיימת כלל, לפי העניין. מתנגדי המדענות, לעומתם, רואים במדענות עצמה מעין דת, המבוססת על אמונה אי-רציונלית בהנחות פסבדו-מדעיות. אחרים סבורים שהמדענות היא דווקא אמונה לגיטימית, אם כי אינה "מדעית" יותר מאמונות אחרות ואל לה לטעון לכתר המדעיות. אלו ואלו יטענו שחוסר האבחנה בין מדענות ובין המדע, ובפרט ייחוס ידיעה מקיפה וטוטלית למדע, מעיד על חוסר הבנה מוחלט של משמעות המדע; שכן, להבדיל מאנשי דת ואחרים הסבורים או טוענים כי בידם הידיעה הטוטלית, המדע אינו מתיימר לידיעה מוחלטת. נהפוך הוא, המדע נמצא בחיפוש מתמיד אחר ידיעה טובה יותר ואחר הבנה ברורה יותר של העולם. תולדות המדע רצופות במהפכות מדעיות, שבהן תאוריה מקובלת הוחלפה באחרת, טובה הימנה. קרל סייגן עומד על כך בספרו עולם רדוף שדים - המדע כנר בעלטה: "אולי האדם משתוקק לוודאות מוחלטת; אולי הוא מייחל לה; אולי הוא מתיימר, כפי שמתיימרים חסידי דתות מסוימות, כי כבר זכה בה; אבל תולדות המדע - ומכל השיטות להשגת ידע שהאדם מסוגל לרדת לעומקו, המדע הוא בפירוש המוצלח ביותר - מלמדות אותנו שלכל היותר אנו רשאים לקוות לשיפורים הולכים ונמשכים בהבנתנו, ללימוד משגיאותינו, להתקרבות אסימפטוטית אל היקום, אבל בידיעה מראש שהוודאות המוחלטת תישאר לצמיתות מחוץ להישג ידינו." (עמ' 40 במהדורה העברית) הוגים, תנועות ומונחים פרט למדענות, ישנם עוד מונחים אחרים שהצטברו לאורך השנים כגון "אנטי מדע" (משמש לציון פסילה גורפת של המדע) ואימפריאליזם מדעי. היסטורית, התנועה הכי מוכרת שפסלה את המדע ברובה הייתה רומנטיקיזם בהתנגדות לעידן האורות בתקופת עידן האורות עצמו. כבר במהפכה המדעית נשמעו קולות ספקנים בקשר לשיטה המדעית כמו תומאס הובס. כמו כן, המושג מדענות משמש אצל הימין הפוליטי בעיקר באמריקה. בפילוסופיה של המדע אפשר לראות את פול פייראבאנד כמצביע על מדענות בתרבות המערבית (למרות שלא היה נגד מדע והיה רציונליסט בעצמו), בסוציולוגיה אפשר לראות בין השאר את ברונו לאטור כמצביע על מדענות. באקולוגיה בולט בין השאר ריצ'רד לוינס (למרות שלא כל אחד יחשיב את דעתו כפוסלת מדענות). בין השאר ישנם מדענים "אלטרנטיביים", הן משום שהם מנסים לבנות תאוריות מדעיות על דברים שנזרקו על ידי רוב המדענים זה מכבר (למשל אלפרד נורת' וייטהד) או שפשוט נחשבים על ידי המדענים כפסבדו מדע (למשל וילהלם רייך). ראו גם מדע תורת ההכרה מטריאליזם אחדות המדע קישורים חיצוניים Robert Todd Carroll, "Scientism", The Skeptic's Dictionary Michael Shermer, "The Shamans of Scientism", Scientific American, June 2002 David N. Menton, Carl Sagan: Prophet of Scientism הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:פסאודו-מדע קטגוריה:פילוסופיה של המדע	2024-10-01T01:16:38
זכריהו בן ירבעם	זכריהו בן ירבעם הוא דמות מקראית, ומלך של ממלכת ישראל. לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך בשנים 748 עד 747 לפנה"ס. לאחר מות ירבעם השני ב-748 לפנה"ס חזר והתערער מעמדה של ממלכת ישראל. זכריה, בנו של ירבעם, עלה למלוכה, אך נרצח 6 חודשים לאחר מכן, ועמו נשמד בית יהוא: . הביטוי "קָבָלְ־עָם" הוא יחידאי במקרא. בתרגום הארמית כתוב "קָדָם עַמָא", כלומר: נגד העם, לעיני העם. ייתכן שהכוונה למקום ציבורי, אולי בשעת התכנסות העם או נציגיו. ייתכן שזו תוספת של עורך ספר מלכים, שרצה להדגיש כי הנבואה שניתנה ליהוא ("בני רביעים ישבו לך על כיסא ישראל") התגשמה לעיני העם. בתרגום השבעים, לעומת זאת, כתוב "יבלעם", כלומר שם של מקום, וחוקרים רבים סבורים כי גרסה זו עדיפה. הערות שוליים קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך קטגוריה:אישים משבט מנשה קטגוריה:בית יהוא	2023-12-17T14:05:37
שלום בן יבש	שַׁלּוּם בֶּן יָבֵשׁ הוא דמות מקראית, ומלך על ממלכת ישראל. זמן מלכותו מתוארך בכרונולוגיה המקראית והמסורתית בשנת 747 לפנה"ס. שלום בן יבש, איש הגלעד, מלך על ישראל לאחר שרצח את זכריהו בן ירבעם: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָלְ עָם וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו". הביטוי "קָבָלְ־עָם" הוא יחידאי במקרא. בתרגום הארמית כתוב "קָדָם עַמָא", כלומר: נגד העם, לעיני העם. ייתכן שהכוונה למקום ציבורי, אולי בשעת התכנסות העם או נציגיו. ייתכן שזו תוספת של עורך ספר מלכים, שרצה להדגיש כי הנבואה שניתנה ליהוא ("בני רביעים ישבו לך על כיסא ישראל") התגשמה לעיני העם. בתרגום השבעים, לעומת זאת, כתוב "יבלעם", כלומר שם של מקום, וחוקרים רבים סבורים כי גרסה זו עדיפה. ממלכותו של שלום בן יבש מתחילה תקופה של אי-יציבות בממלכת ישראל, בניגוד ליציבות השלטון בימי בית יהוא. שלום החזיק במלוכה חודש ימים בלבד, ונרצח בידי מנחם בן-גדי: "שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵשׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח-יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן. וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן-גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת-שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו". הערות שוליים קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס קטגוריה:מתנקשים פוליטיים בתנ"ך קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך	2024-07-01T10:48:07
מנחם בן גדי	מְנַחֵם בֶּן גָּדִי היה מלך ישראל ולפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 747 עד 737 לפנה"ס. בתקופתו ממלכת ישראל הייתה משועבדת לאימפריה האשורית, והמס שמנחם (באשורית: me-ni-ḫi-im-me, me-ni-ḫi-me או mi-ni-ḫi-im-me) העלה לה מוזכר אף בספרי השנים האשוריים. מנחם הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות. שמו השם מנחם הוא שם כנעני ממוצא שמי שמופיע עוד במאה ה-17 לפנה"ס בפפירוס ברוקלין 35.1446 - Munahhima (מֻנָחִימָה), ומהווה ביטוי ככל הנראה לכך שהרך הנולד הוא נחמה להוריו. יש הסוברים ש"בן-גדי" מכוון להיותו בן שבט גד. מלכותו מנחם בן גדי רצח את קודמו, שלום בן יבש, אך בניגוד לשני קודמיו הצליח לשרוד זמן רב יחסית. מנחם הצליח להחזיר לישראל מידת מה של יציבות פנימית, אך לא את שלטונה והשפעתה במרחבי ארץ ישראל וסוריה. תקופת שלטונו ארכה עשר שנים ובמהלכה עלה תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור על ישראל ומנחם העלה לו מס. זהו האזכור הראשון של ממלכת אשור בספר מלכים, וזאת על אף שממלכת ישראל כבר הייתה מעורבת במלחמה עם אשור בימי אחאב (כמאה שנה לפני כן) ועל אף שיהוא העלה לה מס בשנת 841 לפנה"ס עקב כניסת מלך אשור לארץ ישראל. השתעבדותו של מנחם - על אף שמלך אשור כלל לא התקרב ולא סיכן את ממלכת ישראל - באה ככל הנראה על רקע מצבה המדיני המעורער של ישראל, ומעמדו האישי של מנחם, וייתכן שגם בשל האיום שנשקף לממלכתו מממלכת יהודה שהגיעה אז לשיאה.ממוזער\|האסטלה בכתב היתדות בה מוזכרת העלאת המס ממנחם בשומרון למלך תגלת פלאסר השלישי. מוזיאון ישראלעל גודלו של המס השתמרו ידיעות במקרא: 1,000 ככר כסף = 3,000,000 שקל כסף (ישנם 3,000 שקל בכיכר). ומאחר שעל כל "גיבור חיל" הוטלה מכסה של 50 שקל משמע שהיו בישראל אז 60,000 "גיבורי חיל", היינו השכבה האמידה. התואר "גיבור חיל" התייחס לכל אזרח חופשי בעל רכוש, החייב בשירות צבאי, ובתקופה זו השכר השנתי של פועל היה 10 שקלים לערך. לדעת פרשנים, המילה "שם" במשפט "וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא-עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ", מעידה על כך שהסופר המקראי שהביא את הידיעה הזו, לא ישב בארץ ישראל, וייתכן שישב בבבל. הטלת המס מוזכרת אף באנאלים של תגלת פלאסר השלישי, לצד הזכרת שמות מלכים נוספים שהעלו אף הם מס למלך אשור: . בחפירות שומרון התגלו בשטח המצודה, סמוך להיכל המלך, שרידי בנין ובו אולמות ששימשו, כנראה, מחסנים לאגירת כלי יין ושמן. בתוך חורבות האולמות הללו התגלו ב-1910, 75 חרסים ועליהם כתובות. מהם 63 כתובים עברית בכתב עברי עתיק. הם מהווים מערכת אחידה של מסמכים הכתובים לפי נוסחה חוזרת, כגון: (אוסטרקון 9) "בשנה התשיעית מן יצית (שם מקום) לאחינועם, נבל יין ישן". אלו ככל הנראה חשבונות משלוח של נבלי יין ושמן שנשלחו לבית המלך כמס בעין מידי הפקידים שגבו אותם מבעלי האחוזות. החוקר יגאל ידין סבור שיש ליחס חרסים אלו למנחם, ולקשרם למס שהטיל מנחם על "גבורי החיל". החוקר חיים תדמור הצביע על כך שסברה זו אפשרית מבחינה כרונולוגית. מנחם נשאר נאמן לאשור עד סוף ימיו, אך שושלתו לא האריכה ימים אחר מותו: בנו פקחיה הומת, לאחר שהספיק למלוך זמן קצר בלבד (שנתיים לפי ), על ידי פקח בן רמליהו שנקט מדיניות אנטי-אשורית. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:שליטים תחת האימפריה האשורית החדשה קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס	2024-08-01T01:50:39
האר"י	רבי יצחק בן שלמה לוריא (ה'רצ"ד, 1534 – ה' באב ה'של"ב, 15 ביולי 1572) מכונה האר"י הקדוש היה גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו, קבלת האר"י, שאומצה על ידי בתי מדרש רבים העוסקים בתורת הסוד. תלמידיו מכונים גורי האר"י. אף שנסתלק בקיצור שנים, תורתו השפיעה רבות על דורו ועל הדורות הבאים אחריו. ביוגרפיה נולד בירושלים לרבי שלמה לוריא, בן למשפחת הרבנים האשכנזית לוריא המיוחסת לרש"י ולדוד המלך, ולאם ספרדייה, בת למשפחת פראנסיס. אביו נפטר בהיותו כבן שמונה, ולאחר תקופה שבה ניסתה אמו להסתדר בלי לקבל צדקה, נאלצה לרדת עם בנה למצרים ולהתגורר אצל אחיה האמיד מרדכי פראנסיס. במצרים למד מפי רבי בצלאל אשכנזי ואחר כך בצוותא עם רבו זה מפי הרדב"ז. נישא לבת דודו מרדכי. שנתיים לאחר מכן גילה ספר קבלי והחל לעסוק בתורה זו, הוא התבודד במשך תקופה שלגבי אורכה חלוקות המסורות. רבי חיים ויטאל כתב עליו שזכה לרוח הקודש ברמה שלא זכו רבים לפניו ואחריו ולגילוי אליהו וכן למד וקיבל מפי אליהו. נאמר לו מן השמים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בצפת וללמד שם את רבי חיים ויטאל. ייתכן שבדרכו לצפת שהה זמן מה בירושלים. בתקופה זו עסק כנראה גם בהוראה בלי משכורת ולפי תעודות מגניזת קהיר התפרנס גם ממסחר בתבלינים ובתבואה. בשנת ה'ש"ל, 1570, הגיע לצפת עם אשתו ושתי בנותיו וחי שם במשך שנתיים. בשנתו הראשונה בצפת התוודע האר"י לכמה מחכמי צפת ומסר להם מגילוייו בתורת הקבלה. לאחר מכן פגש ברבי חיים ויטאל, העמיד אותו כבכיר תלמידיו וממשיך מורשתו, ומסר לו דברי תורה רבים ביחידות. דברים אלו שימשו בהמשך כתשתית לסדרת כתבי האר"י שכתב וערך הרב ויטאל. האר"י נפטר בה' באב ה'של"ב, 1572, במגפה הגדולה שפקדה אז את הגליל, והוא בן 38. הוא נקבר בבית העלמין העתיק בצפת, בסמוך לקברי רבותיו ומשפחתו. הסמוכים לו, בנו משה, רבי משה קורדובירו, רבי שלמה אלקבץ, רבי אלעזר אזכרי, רבי יוסף מטראני ועוד. שתי בנותיו נישאו בצפת. האחת, עכסה, לרבי שלמה סאגיס, ראש ישיבה בצפת ורבו של המהרי"ט, והשנייה לבנו של רבי יוסף קארו. על פי המסורת בנו משה נפטר לאחר שהאר"י גילה סודות קבליים עמוקים לתלמידיו, ובגין זה נענש משמיים. בן נוסף של האר"י היה שלמה לוריא. לפי המסופר, הרמ"ק הורה לתלמידיו לפני פטירתו, שממשיכו יתגלה בהלווייתו, בתור מי שיראה עמוד של אש ההולך אחר מיטתו. אותו אחד היה האר"י שבא באותה תקופה לצפת וטרם נודע בציבור. שנים לאחר שפורסמו מכתבים ומסמכים שהיו שמורים בגניזת קהיר, נחשף בשנת 2022 על ידי הספרייה הלאומית חלק ממכתב שנשלח לאר"י בתקופה שבה חי במצרים. בספטמבר 2023 פורסם, כי למרות שרוב המבנים העתיקים בצפת לא שרדו את רעידות האדמה, נשמר מבנה עתיק אשר שופץ על ידי ד"ר ניסן שריפי, עורך דין וחוקר בית העלמין העתיק בצפת, ונמצא בבדיקתו של יוסי סטפנסקי, הארכאולוג הראשי לשעבר של רשות העתיקות בגליל המזרחי, כמבנה שהיה חלק ממתחם המגורים של האר"י. דמותו והשפעתו על לימוד הקבלה ממוזער\|טקסט=מכתב שנשלח אל האר"י בעת שהותו במצרים. את המכתב שלח יהודי מצפת בשם דוד, ונדון בה סיוע כלכלי לקהילות בארץ ישראל. המכתב שמור באוספי הספרייה הלאומית, אליהם נתרם בשנת 1989 בידי עזרא גורודוצקי\|מכתב שנשלח אל האר"י בעת שהותו במצרים. את המכתב שלח יהודי מצפת בשם דוד, ונדון בה סיוע כלכלי לקהילות בארץ ישראל. המכתב שמור באוספי הספרייה הלאומית, אליהם נתרם בשנת 1989 בידי עזרא גורודוצקי ממוזער\|טקסט=קבר האר"י בשנת 1962\|קבר האר"י בשנת 1962 ממוזער\|קבר האר"י בשנת 2008 ממוזער\|שמאל\|250px\|מקווה האר"י, סמוך לקברו בבית העלמין העתיק של צפת באחת ההקדמות בספר עץ החיים מתאר רבי חיים ויטאל את האר"י כך: האר"י השפיע בצורה כה ניכרת על עולם הקבלה עד שמחלקים את תורת הקבלה לשנים - לפני האר"י (ובכלל זה קבלת הרמ"ק שהיה מרבותיו), ואחרי תקופת האר"י (ובכלל זה תורת החסידות). ההבדל העיקרי שבין התפיסות הקבליות שקדמו לאר"י לאלה שבאו לאחריו נובע מתפיסת המציאות של העולם ומשמעותה של הבריאה. בעוד התפיסה הקבלית שקדמה לאר"י האמינה שמעשה הבריאה היה אקט של שלמות אלוהית והגאולה הארצית היא זו שתחזיר את המציאות לאותה שלמות אלוהית הרי שהאר"י האמין שמעשה הבריאה תחילתו דווקא במעין קלקול בתוכנית האלוהית שהוא מכנה "שבירת הכלים". תורת הקבלה על פי האר"י נקראת קבלת האר"י או קבלה לוריאנית. הגר"א, כפי שמסר בשמו תלמידו רבי חיים מוולוז'ין, ראה בקבלת הרמ"ק מעין הקדמה לקבלת האר"י אותה ראה כשלב מתקדם יותר. לדבריו, "במקום שמסתיימת הפילוסופיה מתחילה חכמת הקבלה, ובמקום שמסתיימת קבלת הרמ"ק, מתחילה קבלת האריז"ל". בתקופת המאה ה־17, היה לימוד הקבלה של האר"י בשיא תפוצתו. אבל, לאחר האכזבה מתקוות הגאולה שנקשרו בדמותו של שבתי צבי שהאמונה במשיחיותו התבססה רבות על לימוד הקבלה של האר"י כפי שהבינו אותה המקובלים השבתאים, לימוד הקבלה הוגבל על ידי רבנים. תלמידיו "גורי האר"י" עיקר תורתו ידועה לנו מכתבי תלמידיו, המכונים בשפה מליצית גורי הארי. בין תלמידיו הבולטים רבי שמואל אוזידא, רבי יונתן סאגיס, רבי יוסף אבן טבול, רבי יהודה משען, רבי ישראל סרוק ורבי משה יונה, אך מקובל לראות ברבי חיים ויטל את גדול תלמידיו. בין הספרים שבהם פרסם רבי חיים ויטל את תורת רבו יש למנות את "ספר עץ חיים", את אוצרות חיים, אדם ישר ומבוא שערים. כתבי האר"י האר"י כתב מעט דברים בקבלה, בעיקר פירושים על ספר הזוהר (נדפסו בספר שער מאמרי רשב"י). עיקר תורתו של האר"י הופצה דרך תלמידיו, כיוון שרבי חיים ויטל (רח"ו) לא הפיץ את כתביו. המפיץ הראשון של תורתו (אם כי בשינוי מהרח"ו) היה רבי ישראל סרוק, שהפיץ את רעיונותיו באיטליה. בין כתבי התלמידים השונים קיימים הבדלים רבים בסוגיות מרכזיות. עקב כך, מקובלי ירושלים, ובעיקר הרש"ש, אסרו (בעקבות הוראת הרח"ו) על עצמם ועל אחרים ללמוד מכתבי "חברים", אלא רק מכתביו המקוריים של הרב ויטל. המגמה אצל המקובלים היא לימוד שיטת הרב חיים ויטל, והרחבת העניינים אצל השאר. תורתו של האר"י מובאת בעיקרה בספר עץ חיים וכמו כן לוקטו דברי תורתו של האר"י על ידי בנו של רח"ו - רבי שמואל ויטל בסדרה של שמונה ספרים הידועה בשם "שמונה שערים" המסודרים כהסבר על תורת הגלגולים ופירוש על התורה ומאמרי חז"ל וכמו כן פירוש על התפילות ועל הכוונות שיש בכל מצווה. הספר הראשון שנדפס והמתאר את כל שרשרת האצילות, היה "עמק המלך" לרבי נפתלי בכרך, המבוסס על קבלת סרוק. במשך הדורות נכתבו ספרים נוספים שמשקפים את תורתו ומסכמים אותה, בהם קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל ולשם שבו ואחלמה לרבי שלמה אלישיב. מובא בדברי ר' שמשון מאוסטרופולי שקיים קונטרס של כתבי האר"י בשם "פלאות רבות". שיריו מכתבי האר"י בעצמו נשארו בידינו שלושה שירים שכתב כזמירות שבת לסעודות השבת, שלושתם בארמית: אזמר בשבחין לליל שבת, אסדר לסעודתא לשבת בבוקר ובני היכלא לסעודה שלישית, בשלושת הפיוטים רמוז שמו של האר"י באקרוסטיכון. ישנו גם זמר אחד בעברית - "יום זה לישראל אורה ושמחה", שבראשי מחרוזותיו מופיע האקרוסטיכון "יצחק לוריא חזק" (נדפס ברוב הסידורים). אך לגביו נחלקו החוקרים אם אכן האר"י כתבו כפי שמופיע בסידורים, או שהייחוס לאר"י מוטעה, ולמעשה חברו פייטן אחר. לדעת הרב ראובן מרגליות מדובר בסבו של האר"י ששמו זהה גם כן רבי יצחק לוריא בן שלמה. חוקר הספרות ושירת ימי הביניים שמעון ברנשטיין טען שמחבר הפיוט הוא המשורר יצחק חנדלי שחי במאה ה־15 בחצי האי קרים, לדעת פרופ' טובה בארי מחבר הפיוט הוא יצחק סלמה. סידור האר"י האר"י לא ערך סידור, אבל חיבר כוונות ויחודים לתפילה ורשם על המחזור בו התפלל בבית הכנסת בצפת שינויי נוסח אחדים. תלמידיו ותלמידי תלמידיו ערכו סידורים עם הכוונות שמסר והתאימו את נוסח התפלה לכוונות. תלמידו רבי חיים ויטל רשם בספרו שער הכוונות את כוונות התפלה שמסר לו האר"י. ישנם כמה וכמה סידורים בכתבי יד ובדפוס הנקראים בשם "סידור האר"יז"ל", נוסח התפלה בסדורים אלו יש ונערך על ידי מקובלים או בני סמכא ויש שנערך על ידי סופרים ומדפיסים שונים לפעמים בנוסח שאינו תואם את הכוונות כלל. כמו כן חלק מההדפסות מלא בשיבושים. בין הסידורים המפורסמים הקרויים נוסח האר"י: סידור אור הישר - רבי מאיר הכהן פופרש, נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תס"ט. סידור הרמ"ז - סדור החכם משה זכות, שקיבל מהר"ר יעקב צמח, שקיבל ישירות מהר"ר חיים ויטאל. סידור שער השמים מהשל"ה - בכוונות מביא את הרמ"'ק. השל"ה ציווה להדפיס את נוסח אשכנז אך בכמה מקומות ציין לשנות לנוסח ספרדי. נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תק"ב. סידור משנת חסידים - רבי עמנואל חי ריקי חיבר ספר קבלה על ביאורים כוונות התפלה בשם משנת חסידים, ומדפיסים הוסיפו נוסח תפלה לספר והדפיסו אותו כסידור לראשונה בזאלקווא בשנת תק"ד. אך נוסח התפלה בסידור לא תואם את הביאורים והכוונות. סידור חמדת ישראל - להרב שמואל ויטאל, בנו של מוה"ר חיים ויטאל. יצא לאור לראשונה על ידי האדמו"ר בעל המנחת אליעזר, ממונקץ'. בהוצאה שנייה, על ידי מכון "אהבת שלום" ע"פ שבעה כתבי יד. סידור האריז"ל - העתקות שונות של תלמידי האר"י היו בנמצא, וגרסה אחת שלו נדפסה לראשונה בזאלקווא בשנת תקמ"א. הכוונות התחברו לפי נוסח ספרד. אך נוסח התפלה שונה בכמה מקומות מנוסח ספרד. סידור רבי אשר - רבי אשר בן שלמה זלמן מרגליות, סדר תפלה לכל השנה עם כוונות האר"י, נדפס בלבוב בשנת תקמ"ח. בהקדמת העורך ("התנצלות המביא לדפוס"), רבי אשר מרגליות הכותב שהגהותיו על פי הספרים עץ החיים, מחברת הקודש ופרי עץ חיים מאת ר’ חיים וויטל, ספר הייחודים לאר"י וסידור של רבי שבתי מרשקוב. סידור רבי שבתי - רבי שבתי מרשקוב מתלמידיו המובהקים של הבעש"ט וסופרו, הרכיב את סידורו מהסידור קול יעקב אך השמיט את המקומות בהם שינה הקול יעקב מכוונות האריז"ל ומצטט רבות מסידור האריז"ל. סידורו נשאר בכתב יד. בשנת תקנ"ד נדפס בקוריץ "סדר תפלה מכל השנה עם כוונות האר"י". הנוסח הוא כמנהג ספרד (אשכנז חסידי) ובנוי על סידור כת"י רבי שבתי מרשקוב וסידור רבי אשר מרגליות בתוספת ייחודים מהבעש"ט. סידור קול יעקב, או סידור רבי יעקב קאפיל - חיברו רבי יעקב קאפיל ליפשיץ ממזריטש, מחבר הספר שערי גן עדן, שהיה חי מעט לפני תקופת הבעש"ט, היה מונח בכתב יד, עד שנדפס לראשונה בסלויטה בשנת תקס"ד. נוסח התפלה ברובו הוא נוסח אשכנז. בכמה מקומות הוא מציין שהוא נוטה מקבלת האר"י לקבלת הרמ"ק. סידור רבי שניאור זלמן מליאדי, על פי נוסח האריז"ל, נדפס לראשונה בשקלוב בשנת תקס"ג. כיום רוב המקובלים הלומדים בתורת הארי ובשמונה שערים מכוונים על פי סידור הרש"ש אשר הם רואים בו הממשיך והמבאר את דרכו של הארי בעם ישראל. ראו גם מושגי יסוד בקבלה אסדר לסעודתא לקריאה נוספת תולדותיו מאיר בניהו, ספר תולדות האר"י, ירושלים: מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית תשכ"ז. דוד תמר, ראשיתו של האר"י במצרים, ציון מד (תשל"ט) עמ' 229–240. מאיר בניהו, תעודות מן הגניזה על עסקי מסחר שלאר"י ועל בני משפחתו במצרים, בתוך: ספר זיכרון לרב יצחק נסים - קהילות ואישים, ירושלים: יד הרב נסים תשמ"ה, עמ' רכ"ה-רנ"ג. דותן גורן, לתולדות מקווה האר"י בצפת, אריאל 207-206 (תשע"ד) עמ' 155–164. אליאב שוחטמן, מקורות חדשים מהגניזה לפעילותו המסחרית של האר"י, פעמים 16 (תשמ"ג), עמ' 64-56. משנתו מאיר בניהו, האר"י בשירת המקובלים ותיקון חמשה באב ליום פטירתו, בתוך: טמירין ב, ירושלים: מוסד הרב קוק תשמ"ה, עמ' קצ"ו-קפ"א. יוסף אביב"י, בנין אריאל, ירושלים תשמ"ז. יוסף אביב"י, קבלת האר"י, כרך ראשון: כתיבות האר"י ותלמידיו, עריכות עד שנת ש"פ; כרך שני: עריכות משנת ש"פ ואילך, החיבורים היסודיים; כרך שלישי: חטיבות, סוגות, בחינות, האצלות, משמעויות; מכון בן צבי, ירושלים תשס"ח. טוני לביא / עקיבא אורצל, אלוהים הרב והפילוסוף - סודות הבריאה בספר הזהר ובתורת האר"י, זמורה ביתן 2004. רחל אליאור ויהודה ליבס, קבלת האר"י, דברי הכנס הבינלאומי הרביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך י), ירושלים תשנ"ב רחל אליאור, "הזיקה המטאפורית בין האל לאדם ורציפותה של הממשות החזיונית בקבלת האר"י", קבלת האר"י (בעריכת אליאור ויהודה ליבס), מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כרך י, תשנ"ב, עמ' 47–57 ישעיה תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, ירושלים: מאגנס, 1984. שרון שתיל, האר"י, סיפורה והגותה של מהפכת הקבלה בצפת, תל אביב: ידיעות ספרים ה'תשס"ה 2005 רפאל אפיללו, אריז"ל : נשיא המקובלים: חייו ויצירותיו של רבי יצחק לוריא אשכנזי. [ישראל] : [מוציא לאור לא ידוע], [תשפ"א]. קישורים חיצוניים דוד תמר, האריז"ל - תולדותיו והנהגותיו, באתר דעת. מסכת חייו של האר"י, באתר הידברות מאמרים של פרופ' יהודה ליבס על האר"י וממשיכיו רבי יצחק לוריא אשכנזי - האר"י הקדוש באתר "MyTzadik" משה אידל, אחד מעיר ושניים ממשפחה - עיון מחודש בבעיית תפוצתה של קבלת האר"י והשבתאות, פעמים, 44, קיץ תש"ן, עמ' 5–30 תמר אלכסנדר, דמותו של האר"י בסיפור הספרדי־יהודי - סיפור 'האנוס והלחם' בתוך מעם לועז, פעמים, 26, תשמ"ו 1986, עמ' 87–107 פיוטי האר"י - מילים, לחנים, ביצועים ומאמרים מלווים, באתר הזמנה לפיוט רחל אליאור, הזיקה המטאפורית בין האל לאדם ורציפותה של הממשות החזיונית בקבלת האר"י הערות שוליים * קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל קטגוריה:ראשוני האחרונים קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים קטגוריה:מקובלים קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת קטגוריה:צפת: רבנים קטגוריה:פרשני ספר הזוהר קטגוריה:משפחת לוריא קטגוריה:האימפריה העות'מאנית: רבנים קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-16 קטגוריה:רבנים בצפת במאה ה-16 קטגוריה:ספרות יהודית על מקומות קדושים קטגוריה:ילידי 1534 קטגוריה:נפטרים ב-1572	2024-10-02T19:51:57
מנחם	קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים קטגוריה:שמות משפחה עבריים קטגוריה:שמות משפחה שמבוססים על השם מנחם	2024-04-25T05:54:39
נאו-חסידות	נאו-חסידות היא אהדה או קרבה רעיונית מודרנית אל החסידות ומורשתה, אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות. אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי, באה תקופת התחייה בספרות היהודית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות. בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך היו אליעזר צבי צווייפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, בר טוביה, שמואל אבא הורודצקי ומרדכי בן יחזקאל. גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, זלמן שחטר-שלומי, אלי ויזל, ארתור גרין, פינחס פלאי וחיים פוטוק. במאה העשרים ואחת נוצרה תנועה בזרם הדתי לאומי המתקרבת לחסידות, בפרט חסידות ברסלב וחסידות חב"ד. אחד המאפיינים הבולטים המבדילים בין החסידות ה"חדשה" למרכזית, הוא היעדר האדמו"ר – הרבי והצדיק – שסביבו מתכנסים כל החסידים. החל מראשית תנועת החסידות, מתלכדים החסידים סביב מורם ורבם, מתוך אמונה שנשמותיהם הן "ניצוץ" בלבד מנשמת הצדיק, שמקבלות דרכו שפע גשמי ורוחני. לעומתם, התנועה החדשה מתאפיינת באינדיבידואליות, שאיפה אישית למקסום הקשר עם הבורא ללא "הגבלות" של רבי כלשהו. לכן, בניגוד ל"קנאות" שבה החסידים מתאספים דווקא סביב רבם (ורבותיהם לדורותיהם), לומדים דווקא את תורתם, ונוהגים במנהגיהם המסורים להם דור אחר דור מרבותיהם הקדושים – אנשי החסידות החדשה, באופן מוצהר, אינם "מגבילים עצמם" אלא לומדים מתורות רבים מגדולי החסידות, מכל הזרמים השונים (גם כאשר קיימות סתירות בין הדרכים), כולל מוסר, חקירה, ו"השקפה". הם מאמצים לעצמם מנהגים והליכות על פי הבנתם, וקוראים לפתיחות מחשבתית. חלקם, המקורבים לתורת חב"ד, ברסלב, והראי"ה קוק, מכנים עצמם בשם חבקו"ק – כלומר, חב"ד, ברסלב, קוק (ויש מוסיפים: "וקרליבך"). קישורים חיצוניים דוד אסף, 'שונאים – סיפור אהבה? התפתחויות במחקר יחסי הגומלין בין החסידות וההשכלה', ישראל ברטל ושמואל פיינר (עורכים), ההשכלה לגווניה: עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים תשס"ה, עמ' 183–200. תומר פרסיקו, נאו-חסידות והמתח המובנה בין הרוחניות העכשווית להלכה, מתוך דעות גיליון 54 הרב אמנון בזק, הסכנות שבמגמות החסידיות בציונות הדתית, באתר כיפה דניאל רייזר, חסידות המאה העשרים וניצני הנאו-חסידים, בתוך: דעות, גיליון 54 הערות שוליים *	2024-02-11T19:47:39
משקה	שמאל\|ממוזער\|250px\|מגוון משקאות קרים המוצעים למכירה בתאילנד ממוזער\|שמאל\|200px\|סיידר ומיץ תפוחים ממוזער\|שמאל\|200px\|קפה שמאל\|ממוזער\|200px\|קולה המשקה המוגז הפופולרי ביותר שמאל\|ממוזער\|200px\|מיץ תפוזים משקה הוא סוג של מזון, המציין את צורתו הנוזלית שאינו תבשיל. בהגדרה מצומצמת יותר, "משקה" מציין מזון נוזלי שאינו מים. קיימים סוגים רבים של משקאות, וכמו כל ענף המזון, גם השימוש במשקאות מהווה חלק מן התרבות האנושית. סוג מפותח ביותר של משקאות הוא משקאות חריפים – משקאות המכילים אלכוהול. משקאות חמים משקאות אותם מגישים מחוממים, כוללים לרוב סוגים שונים של תה או חליטת צמחים, קפה לסוגיו ושוקו. משקאות ממותקים משקאות מתוקים, טבעית או בתוספת סוכר (או תחליפי סוכר), מוגשים בדרך כלל כשהם מקוררים. משקאות מוגזים הם משקאות המכילים פחמן דו-חמצני. רוב המשקאות מסוג זה מכילים גם כמות גדולה של סוכר וחומרי טעם וריח אחרים. המשקה המוכר ביותר מסוג זה הוא קוקה-קולה. ישנם משקאות מוגזים המומתקים בתחליף סוכר וממותגים כמשקאות דיאט. משקה קל מיץ נקטר משקאות חלביים משקאות על בסיס חלב: חלב מילקשייק שוקו נס קפה משקאות חריפים משקאות המכילים אלכוהול. יין בירה וודקה טקילה וויסקי ג'ין רום אבסינת ערק ברנדי ליקר קוקטייל משקאות אנרגיה משקאות קרים, המכילים כמויות גדולות של קפאין וחומרים ממריצים אחרים, מכונים משקאות אנרגיה. רד בול הוא המשקה המוכר בקטגוריה זו. קישורים חיצוניים רשימה של ערכים בוויקיפדיה העוסקים במשקאות משקאות, באתר "שפים" משקאות, באתר וואלה * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מאכלים	2024-08-27T11:34:24
רפואת שיניים	שמאל\|ממוזער\|250px\|רופא שיניים וסייעת בעת טיפול שמאל\|ממוזער\|250px\|רופא שיניים עממי הודי, מבצע עקירה ברחובות העיירה פושקר, הודו רפואת שיניים היא תחום רפואי-כירורגי העוסק במניעה, אבחון וטיפול של מחלות או פציעה בשיניים ובלסתות, ולעיתים גם בפנים, בחלל הפה ובבסיס הגולגולת. עוסקים בה רופאי שיניים, סייעות ושינניות. היסטוריה בעת העתיקה העדות הישירה המוקדמת ביותר לסתימת שיניים רפואית היא לסת אנושית בת כ-6,500 שנים שהתגלתה בחפירה ארכאולוגית בסלובניה, בה נמצאה סתימה מדונג דבורים בכותרת הניב השמאלי. ככל הידוע כיום, הראשונים שעסקו ברפואת שיניים, היו הפיניקים. הם והיוונים, נחשבו כחלוצי רפואת השן וכבעלי המקצוע הטובים בתחום. ממצאים ארכאולוגיים מפיניקיה בעת ההיא מעידים כי הפיניקים השתמשו בשיניים מלאכותיות שגולפו משנהב וחוברו אל השיניים התומכות בחוטי זהב. כמו כן התגלה לוח הכתוב בכתב שומרי בו מתואר כי תולעי שיניים גורמים לכאבי שיניים. גם במצרים העתיקה, פעלו בתחום רפואת השן וסימוכין לכך קיימים עוד מאמצע המאה ה-25 לפנה"ס. בלסת שנמצאה בחפירות בגיזה, ותועדה למאה ה-13 לפנה"ס, נראים שני חורים שנקדחו ככל הנראה על מנת לשחרר לחץ מוגלתי מהשורש האחורי של שן טוחנת. לחוקרים אין השערה כיצד נקדחו החורים, אולם למרות מורכבות הטיפול, לא נוקתה העששת סביב השן ולא נסתמו חורים שהיו קיימים בשאר השיניים. בתקופת הברונזה, הייתה הדעה הרווחת, כי המקור לכאבי שיניים הוא בתולעים הנכנסות לשן. בהתאם להנחה זו התקדמה שיטת הטיפול היוונית, שבוצעה על ידי כוהני הדת במקדשי האלים או בכיכר השוק, באמצעות סמים היפנוטיים ומשחות חריפות. מקובל כי כוהניו של אסקלפיוס בעיר אפידאורוס, פיתחו באמצע המאה ה-13 לפנה"ס את אמצעי החיטוי והחבישה, ויש הטוענים כי הצבת הדנטלית המשמשת לעקירת שיניים, היא פרי המצאתם. בברכת יעקב אבינו לבניו מתייחס הוא להיגיינה ובריאות השן באומרו: . וביארו על כך חז"ל ופרשני המקרא, כי החלב בריא לשיניים ומסייע בהלבנתם. למעשה מובאת פה לראשונה בהיסטוריה של רפואת השיניים, עצה של רפואה מונעת להרבות באכילת מוצרי חלב הרוויים בסידן על מנת לשמר את השיניים. במהלך זה ממשיך גם שלמה המלך המזהיר: . שוב אנו מוצאים כאן אזהרה בריאותית, אמנם עקיפה, להישמר ממאכלים חומציים המזיקים לשיניים. היפוקרטס על אף שנחשב לאחד מאבות הרפואה המונעת, והרפואה קלינית ככלל, לא התייחס במישרין לבריאות השן. על פי שיטתו, נעקרו שיניים רקובות או משוחררות מידי, ואילו שיניים כואבות שנותרו יציבות ושלמות עברו תהליך של ניקוי וצריבה. הצבתות הדנטליות של היפוקרטס ותלמידיו, כבר היו עשויות מברזל יצוק. בתקופה הרומית ממוזער\|שמאל\|200px\|עקירת שן בימי הביניים הרומאים המשיכו במסורת היוונית וגייסו את הידע שלהם בעיבוד מתכות אצילות לרפואת השיניים. בשרידים רומיים המתועדים לשנת 309 לפנה"ס, נמצא כי רופאי השיניים בעת ההיא עשו שימוש בפיסות זהב רך דקיקות, עימן קשרו יחד כמה שיניים ויצרו גשר. הבסיסים יוצרו משיני אדם חתוכות, או משיני שור שעובדו לצורה הרצויה וקובעו לפיסת הזהב במסמרים זעירים. שיטה זו של שיקום הפה, הייתה מקובלת אף במאה ה-19. על מנת לאלחש את הכאב בעת הטיפול, ניתנו למטופלים מרקחות המורכבות מצמחים נרקוטיים, והטיפולים עצמם לוו בתפילות של כוהני דת. שיקום הפה באמצעות תותבות זהב וכסף, מאוזכר אף בתלמוד במסכת שבת, בה נידונה השאלה לגבי היציאה לרחוב בו אין עירוב עם כתר זהב או כסף העלול ליפול וקיים חשש שיטלטלוהו בשבת. ימי הביניים עם שקיעתה של האימפריה הרומית, נעלמו גם שיטות רפואת השיניים ושיקום הפה שהיו נהוגות בה. תקופת ימי הביניים לא הוסיפה תרומה בולטת לרפואת השיניים, ותרומתה הסתכמה בעיקר בעקירת שיניים חולות באמצעים ומכשור פשוטים. אמנם עד המאה ה-12 טיפלו בשיניים בעיקר נזירים וכמרים, אך בשנת 1163 הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי כי "אין זה מן הראוי לכמרים לעסוק בהקזת דם", קריאה שהוציאה למעשה את הטיפול הרפואי ורפואת השיניים מידי הכמורה, והיא הועברה לידי ספרים, נפחים, צורפים, בלנים ואחרים, אם כי חלק הארי של הטיפולים נעשו על ידי ספרים שכונו "ספרים-מנתחים" (Barber Surgeon). רפואת השיניים המודרנית ממוזער\|שמאל\|150px\|גרין ורדימן בלק, מחלוצי רפואת השיניים המודרנית. החל מהמאה ה-18 החלו רופאים כלליים לטפל בשיניים, והמקצוע הפך למכובד מעט יותר. אולם, רק בתחילת המאה ה-20 הפכה רפואת השיניים לתחום התמחות כירורגית נפרדת. גרין ורדימן בלאק (G.V. Black), רופא שיניים אמריקני שפעל בסוף המאה ה-19, היה מפורצי הדרך בתחום, והתווה את עקרונות הטיפול, המיושמים עד היום. תקופה קצרה קודם לכן, החל פיתוחם של חומרים דנטליים, כשימוש בחרסינה כתחליף לשיניים. חלוץ הייצור של שיני חרסינה כשיניים תותבות היה ד"ר ס. ס. וייט, אשר השתלט על השוק העולמי של ייצור שיניים תותבות אסתטיות כבר ב-1844. עם הופעת מכשור מתקדם וחומרים דנטליים משופרים ושתלים דנטליים, ניתן במקרים רבים מבעבר לשמר את השיניים, או למצער לשחזר שיניים חסרות, ובכך להיטיב את איכות חיי המטופל. בשנת 1900 הוקמה פדרציה עולמית לרפואת שיניים ובשנת 1951 הוקם ארגון הבין-לאומי לסטודנטים לרפואת-שיניים. רפואת השיניים במאה ה-21 בעבר נדרשו כל העוסקים ברפואת שיניים לעבור התמחות לאחר שסיימו לימודי רפואה כללית, על מנת להיקרא "רופא שיניים" (Stomatologist). במדינות מסוימות, בעיקר במזרח אירופה ובישראל, היה אפשרי גם מסלול מהיר, טכני, ללא צורך בלימודי רפואה מקיפים, ובוגריו נקראו "מרפא שיניים" או "Dentist", שהיה מוסמך לבצע טיפולים פשוטים בהנחיית רופא. רפואת השיניים התפתחה לתחום רפואי-כירורגי רחב, עם התמחויות רבות, העוסק לא רק בשיניים ובלסתות אלא בפנים, בחלל הפה ובבסיס הגולגולת. אי-לכך, הכשרה רפואית היא תנאי לעיסוק ברפואת שיניים. בישראל, כל העוסקים ברפואת שיניים חייבים להיות בעלי תואר D.M.D (דוקטור לרפואת שיניים) או D.D.S (דוקטור לכירורגיה דנטלית). לימודי רפואת השיניים בישראל אורכים 6 שנים. רפואת השיניים בישראל 250px\|ממוזער\|שמאל\|מעבדת שיניים ניידת של "קופת חולים כללית" בתחילת שנות ה-50 תפוצה בניגוד לתחומי הרפואה הכללית השונים, רוב תחומי רפואת השיניים בישראל אינם נכללים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. אמנם, ההוצאה הלאומית על רפואת שיניים בישראל היא מהגבוהות בעולם המערבי (כ-9% מההוצאה הלאומית הכוללת לבריאות, וכ-0.75% מהתל"ג), אך כ-95% מהוצאה זו מגיעים מכיס צרכני הקצה, בדומה למצב בארצות הברית ובשונה ממדינות האיחוד האירופי, בהן שירותי רפואת השיניים הבסיסיים מכוסים על ידי מערכת הרווחה. בהתייחס להוצאת משקי הבית על בריאות השן, ההוצאה על רפואת שיניים מהווה כ-34% מכלל ההוצאה המשפחתית על שירותי בריאות. בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל, בהמלצת סגן שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן, להכניס את טיפולי השיניים לילדים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. תוך תשעה חודשים 190,000 ילדים עד גיל שמונה נהנו מטיפולים בחינם. ב-26 ביוני 2011 החליטה ממשלת ישראל על הרחבת הרפורמה למתן טיפולי שיניים, כך שיהנו ממנה ילדים עד גיל 10. החל משנת 2019 הורחב החוק והוא כולל כיום טיפולי שיניים חינם לילדים עד גיל 18. רק כ-8% מתושבי ישראל מחזיקים בפוליסת ביטוח דנטלי כלשהי. פוליסות אלה טומנות בחובן שיעור נזקים גבוה לחברות הביטוח, ועל כן הן אינן מעוניינות לפתח את התחום הדנטלי ולהציע את הפוליסות לאנשים פרטיים. מרבית פוליסות הביטוח הדנטלי ניתנות כיום כחלק מביטוח משלים המוצע לעובדי חברות גדולות ומוסדות ציבור. ביטוחים אלה מכסים בעיקר טיפולים משמרים (סתימות, עקירות, טיפולי שורש), ונוטים שלא לכסות טיפולים שיקומיים דוגמת כתרים ושתלים. קופות החולים השונות מעניקות הנחות בטיפולי השיניים, טיפולי מניעת החורים, טיפול בחורים ויישור. במידה וטיפול לא התרחש כראוי ניתן לפנות, עד שבוע לאחר המקרה, לקופה לתיקון הדבר ללא עלות נוספת. רופאי שיניים מאוגדים בהסתדרות לרפואת שיניים וב. לימודי רפואת שיניים בישראל ממוזער\|בובת פנטום ללימודי רפואת שיניים לימודי רפואת שיניים בישראל אורכים שש שנים, ונלמדים בשני בתי ספר לרפואת שיניים: בית הספר שבפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית ובית הספר שבפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בדומה ללימודי רפואה בישראל, המסלול ללימודי רפואת שיניים מחולק לשני חלקים, החלק הקדם-קליני והחלק הקליני, כאשר כל אחד מהם בן 3 שנים: חלק קדם-קליני החלק הראשון של הלימודים - בו נלמדים מדעי היסוד ומדעי הרפואה, ואת רובם הסטודנטים לרפואת שיניים לומדים יחד עם הסטודנטים לרפואה. תחת תחומים אלו נכללים כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, ביוכימיה, אנטומיה, פיזיולוגיה, פרמקולוגיה ועוד. במקביל ללימודים אלו, הסטודנטים לרפואת שיניים לומדים בנוסף גם קורסים תאורטיים ומעשיים ברפואת שיניים במסגרת בית הספר לרפואת שיניים, כגון: עקרונות הכנת חללים לסתימות, ביוכימיה של עששת, פתולוגיה אוראלית, חומרים דנטליים, רדיולוגיה אוראלית, וכן מתנסים ביישומו של החומר ובביצוע פעולות בסיסיות על בובות פנטום (ראש אדם מפלסטיק בו ניתן להרכיב לסתות ולהוסיף להן שיניים העשויות מאקריל לצורך תרגול פרוצדורות). בסיומו של חלק זה, מוענק לסטודנטים תואר בוגר במדעי הרפואה (B.Sc.Med.). חלק קליני החלק השני של הלימודים - בו לומדים הסטודנטים הן לימודים קליניים תאורטיים המתייחסים לכל אחד מתחומי המומחיות ברפואת שיניים, כגון אנדודונטיה (טיפולי שורש), פרוסתודונטיה (רפו"ש משמרת), פדודונטיה (רפו"ש לילדים) וכירורגיית פה ולסת ועוד, ומבצעים את הפרוצדורות הנלמדות על בובות הפנטום. בנוסף, עם ההתקדמות בלימודים, הסטודנטים מתחילים לבצע סבבים קצרים במרפאות המומחים המסונפות לבית הספר, וכן במחלקת כירורגיית פה ולסת בבתי החולים המסונפים. היבט נוסף המתקיים בחלק זה של הלימודים הוא קבלת מטופלים מקרב הציבור הרחב במסגרת קליניקת הסטודנטים השייכת לבית הספר, במחירים מוזלים ובפיקוח רופאי שיניים מומחים הבודקים ומאשרים את עבודתם. בכך, הם מתפקדים כרופאי שיניים לכל דבר ועניין, הן מבחינת שמירת הקשר עם המטופלים והן מבחינת אופי הטיפול עצמו. בסיומו של חלק זה ולאחר עמידה בכל הדרישות וכתיבת עבודת גמר כנדרש, הסטודנטים מקבלים תואר "דוקטור לרפואת שיניים" (DMD) ורשאים לגשת לבחינות הרישוי. בניגוד לתחום הרפואה הכללית בו כל רופא שני ממשיך להתמחות, רוב רופאי השיניים במדינת ישראל עוסקים במקצועם כרופאי שיניים כלליים, ואינם ממשיכים להתמחויות השונות. מספר המקומות בבתי הספר הקיימים והביקוש למקומות אלו, תופעה שמתרחשת גם בקבלה ללימודי רפואה, דחקה בבתי הספר ליצור תנאי קבלה מסננים. בניגוד לתנאי הקבלה ללימודי רפואה, שם המכשול העיקרי הוא סכם הקבלה הגבוה במיוחד, ברפואת שיניים מדובר בסכם סביר, ואילו הסינון נעשה במהלך שלבי המבחנים האישיותיים. לאור זאת, ישראלים רבים הרוצים ללמוד את המקצוע נאלצים לצאת ללמוד בחו"ל, באוניברסיטאות בהן תנאי הקבלה מחמירים פחות, ובחלקן מסלולי הלימוד אף קצרים יותר. בין היעדים הנפוצים למטרה זו נכללים רומניה, אוקראינה, ואיטליה. כתוצאה מכך, רובם של רופאי השיניים בישראל, בדומה למרבית הרופאים בישראל, הם בוגרי מוסדות זרים. אספקת השירותים הדנטליים מרבית מרפאות השיניים בישראל (כ-4,000) נמצאות בבעלות פרטית. בנוסף להן, קיימות מרפאות בבעלות תאגידים דנטליים - קיבוצים, תאגידים פרטיים, קופות חולים, רשויות מקומיות ועמותות. בסך-הכל, בישראל קיימות כיום כ-4,700 מרפאות שיניים. שירותי רפואת השיניים בצה"ל כל חיילי צה"ל זכאים לטיפולי שיניים מרגע גיוסם ועד לשחרורם מן השירות. הטיפולים מתבצעים בחינם, במסגרת מרפאות השיניים הצבאיות הפועלות בבסיסים ברחבי הארץ, במרכזים הרפואיים האזורים, ובמרכז לרפואת שיניים בתל השומר, שם ישנן מחלקות מומחים בכל תחומי המומחיות ברפואת שיניים. הזכאות לטיפולי שיניים על סוגיהם השונים נקבעת על פי סוג השירות, הותק ותקופת השירות הנותרת של כל חייל: חיילי חובה - זכאים לכל סוגי הטיפולים המשמרים (סילוק אבנית והדרכה בהגיינה של הפה, שחזורים, טיפולי שורש, מבנים, ועקירות), לטיפולי מומחים בתחומי החניכיים, השורש, רפואת הפה וכירורגיית פה ולסתות וליעוצים ביתר התמחויות רפואת השיניים. חייל חובה שנפגע בשיניו עקב שרותו הצבאי זכאי לטיפול שיקומי מלא בפציעתו. חיילי חובה לוחמים - זכאים, בנוסף, לטיפול שיקומי. עד 6 כתרים לחייל בסוף ההכשרה הראשונית (3 כתרים לחייל) ועוד 3 כתרים מעת קבלת תעודת לוחם. חיילי קבע - זכאים לכל הטיפולים להם זכאים חיילי החובה, ובנוסף לכך גם לטיפול שיקומי (מספר הכתרים והשתלים להם זכאי החייל נקבעת על פי הותק בשירות). בנוסף ילדי חיילי הקבע זכאים לטיפול אורתודנטי במחיר מסובסד. חיילי מילואים - זכאים לטיפולי עזרה ראשונה בלבד. בבסיסי הטירונות של חילות השדה נערך מאז שנת 1976, טיפול יזום לטירונים, במהלכו נבדקים כל הטירונים ומטופלים לפי חומרת המצב הדנטלי, מתוך שאיפה לסיים את הטיפולים הדחופים והקשים תוך כדי הטירונות, ובטרם ישובצו החיילים בפעילות הביטחון השוטף. חומרת המצב הדנטלי על פי טיפול יזום מחולקת ל-4 דרגות: דרגה 1: מעקב אחרי עששת, ניקוי אבנית. דרגה 2: עד 5 סתימות (בדרגה קלה עד בינונית) ומעקב כירורגי. דרגה 3: בין 5 ל-10 סתימות (בדרגה קלה עד בינונית), אקסטרפציה (התחלת טיפול שורש). דרגה 4: מעל ל-10 סתימות (בדרגה קלה עד בינונית), לפחות סתימה אחת עמוקה, עקירות ועקירות כירורגיות, כלל הטיפולים האנדודונטיים (טיפולי שורש, חידוש טיפולי שורש) כלל טיפולי שיקום הפה והפניות למומחים השונים. תחומי מומחיות ברפואת שיניים רפואת השיניים כוללת פעילות בתחומים רבים ומגוונים. כל רופא שיניים כללי, בעל רישיון לעסוק ברפואת שיניים מטעם משרד הבריאות, רשאי לעסוק בישראל בכל התחומים. רק שמונה מתחומים אלה מוכרים על ידי משרד הבריאות כתחומי התמחות ברפואת שיניים. להתמחות מוגדר מסלול התמחות בן מספר שנים (בין 4-5 שנים), הכולל לימוד תאורטי, הדרכה קלינית ומחקר. ההתמחות נלמדת בבתי ספר לרפואת שיניים רק במחלקות המוכרות על ידי משרד הבריאות, כמתאימות ללמד רופאי שיניים כלליים ולהכשירם כמומחים. בסיום ההתמחות עובר המתמחה שתי בחינות: תאורטית ומעשית, מטעם המועצה המדעית (וועדה מתוך ההסתדרות לרפואת שיניים), ומקבל רישיון מומחה מטעם משרד הבריאות. רפואת שיניים ציבורית תחום התמחות זה הוא היחיד שאינו התמחות קלינית. התמחות זו עוסקת בבריאות הציבור ומוגדרת כמדע והעיסוק במניעת מחלות חלל הפה, קידום בריאות הפה ושיפור איכות החיים הקשורה לבריאות הפה. תחום זה עוסק באבחון התחלואה באוכלוסייה, הבנת הגורמים והשפעתם ותכנון התערבויות מועילות ויעילות. יצירת הזדמנויות להטמעת פתרונות יעילים לפתרון בעיות ברמת האוכלוסייה. תחום התמחות זה עוסק באפידמיולוגיה, קידום בריאות, ביו-סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלת בריאות, שירותי בריאות, רפואת שיניים נתמכת ראיות ודמוגרפיה. רפואת שיניים לילדים ("פדודונטיה" בעבר) רפואת שיניים לילדים היא תחום המתמקד בבעיות הכרוכות במשנן מתחלף ומעורב, בבעיות ספציפיות שקיימות בשיניים נשירות (שיני חלב) ובהתחלפותן וכן בהתמודדות עם יכולת שיתוף הפעולה של ילדים בקבלת טיפול. התחום התפתח בעיקר בארצות הברית, ומשם הגיע לישראל, בעוד שהאסכולה האירופית האמינה עד סוף המאה העשרים שאין צורך ברופא מיוחד לטיפול בילדים. רופאים המתמחים ברפואת שיניים לילדים עוברים גם הכשרה בסדציה (הרגעה), שימוש בגז צחוק וטיפולים תחת הרדמה כללית. אנדודונטיה אנדודונטיה היא תחום העוסק במחלות שורש השן ובמחלות באזור סב חוד השורש בלסת. מומחה לאנדודונטיה מטפל במקרים מורכבים של טיפולי שורש, כגון טיפול בתעלות שורש מפותלות, הוצאת גופים זרים מתוך תעלות השורש וטיפולי שורש חוזרים. כמו כן, מומחה לאנדודונטיה הוא הסמכות המקצועית לריכוז הטיפול בנפגעי חבלה דנטלית ולמעקב אחריו, שכן הנפגעים נזקקים בדרך כלל לטיפול משולב של מומחים ממספר תחומים של רפואת השיניים. לדוגמה, שן שנדחפה פנימה לתוך הלסת בעקבות פציעה תטופל על ידי כירורג פה ולסת שיחשוף את השן מתוך הלסת, אורתודונט שיחזיר את השן למקומה, אנדודונט שיבצע טיפול שורש ולעיתים יש צורך אף בשיקומאי פה ולסתות להחזרת השן לתפקוד נורמלי וכן לתיקונים אסתטיים. בעבודתו, משתמש האנדודונט בציוד מיוחד, שאינו קיים במרפאת שיניים רגילה, כגון מיקרוסקופ טיפולי, ופוצרי ניקל-טיטניום ממונעים. התמחות באנדודונטיה אורכת כשלוש שנים. פריודונטיה תחום ניתוחי החניכיים ברפואת השיניים עוסק בכל הקשור לחניכיים - הרקמה הרכה והעצם האוחזת בשן. כמו כן עוסק תחום זה בשמירה על היגיינת הפה הבסיסית ובתחזוקת הרקמות. רפואת הפה רפואת הפה עוסקת בכמה תחומים עיקריים: מחלות של חלל הפה וטיפול בחולים בסיכון גבוה, אבחון וטיפול בכאבי ראש, פנים ולסתות, טיפולי שיניים בטשטוש והרדמה כללית, אבחון ופענוח צילומי רנטגן. מחלות של חלל הפה - תופעות ופתולוגיות שאינן קשורות ישירות לשיניים, אלא מצויות בעיקר ברקמה הרכה והקשה של הפה. יכולים להיות אלה נגעים מסוגים שונים, סרטן (כגון קרצינומה, סרקומה ועוד), מחלות זיהומיות שונות (כגון הרפס, פטרת הפה ועוד), מחלות של הריריות (כגון ליכן פלנוס, זאבת, פמפיגוס ועוד), מחלות של בלוטות הרוק (אבן חוסמת, יובש פה ועוד), וכדומה. ענף נוסף של רפואת הפה הוא טיפול דנטלי במטופל שהוא בקבוצת סיכון רפואי, דהיינו מצבו הדנטלי הסתבך בגלל מחלה כללית אחרת (למשל סוכרת וסרטן) או שטיפול שיניים עלול להזיק לבריאותו (למשל אנשים הסובלים ממחלות של הלב או של כלי הדם), וביצוע טיפול שיניים בהרדמה כללית או בסדציה. אורתודונטיה שמאל\|ממוזער\|250px\|גשר אורתודנטי המיועד ליישור שיניים תחום האורתודונטיה, או יישור שיניים, עוסק בסגר הנורמלי של הלסתות, פתולוגיות הסגר והדרכים לתיקונן. המכשור המשמש לכך מתחלק למכשור קבוע (סמכים וטבעות המודבקים אל השיניים וקשת שעוברת ביניהם), או מכשירים ניידים, וזאת כתלות במקרה. קיימים סוגים שונים של סמכים, וההבדל ביניהם הוא במבנה הסמך או בחומר ממנו הוא עשוי (מתכת, חרסינה, חמרים מרוכבים). מכשירים אלה מאפשרים להפעיל כח מדוד בכיוון הרצוי על השן, וכך נגרמת תזוזת השיניים למקומן. במתרפאים שנמצאים בתקופת הגדילה ניתן להשפיע, אם כי בצורה מוגבלת, על כיוון וכמות הגדילה של הלסתות. לעיתים, כאשר קיימת אי התאמה חריגה (ליקוי סגר) בין גודל הלסתות או בכיוון הגדילה שלהן, יש צורך בתיקון מורכב יותר. התיקון במצב זה יהיה לא רק של מנח השיניים אלא גם של מנח וגודל הלסתות עצמן. לצורך כך מופנים המתרפאים, לאחר סיום הגדילה, לטיפול משולב אורתו-כירורגי. כירורגיית פה ולסת כירורגיה של הפה והלסתות (Maxillofacial Surgery) הוא ענף משולב ברפואת השיניים וברפואה כמו כן בכירורגיית ראש צוואר העוסק בתיקון ניתוחי ספקטרום רחב של מחלות, חבלות, ועיוותים באזור ראש צוואר, פנים ולסתות, ברקמה הרכה והקשה. נושאי הטיפול הנפוצים: כירורגיה דנטואלואולרית -מתרכזת בניתוחים בחלל הפה שעיקרן השתלות שיניים וניתוחים מסייעים להשתלות כדוגמת השתלות עצם וחניכיים, עקירות כירורגיות עקירת שן אבחון וטיפול בפתולוגיה שפירה (ציסטות וגידולים) בראש צוואר. אבחון וטיפול בפתולוגיה ממאירה (בעיקר גידולים ממאירים של חלל הפה) בראש צוואר. אבחון וטיפול בעיוותים מולדים של רקמות הפנים כדוגמת חיך ושפה שסועים. אבחון וטיפול במחלות המפרק הטמפורומנדיבולרי (מפרקי הלסת). אבחון וטיפול בעיוותים בעצמות הפנים בעזרת ניתוחים אורטוגנטיים אבחון וטיפול בחבלות בעצמות הפנים וברקמה הרכה (טראומה). אבחון וטיפול בפתולוגיה של בלוטות הרוק. אבחון וטיפול בזיהומים באזור הפנים והצוואר. טיפולים בנושאים הדנטואלואולריים כדוגמת שתלים מבוצעים בעיקר במרפאות בקהילה שאר הנושאים מטופלים גם במסגרת מחלקות כירורגיית הפה והלסתות שבבתי החולים. להשגת המומחיות בכירורגיית הפה והלסתות, על המתמחה לעבור תהליך התמחות שאורך חמש שנים של הכשרה במקצוע. בתוך תוכנית ההתמחות עליו לעבור גם הכשרה במקצועות כירורגיים נוספים כמו אף, אוזן, וגרון, פלסטיקה כירורגיה כללית, פנימית ועוד. שיקום הפה שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום פנורמי של הפה, הוא אחד הכלים הראשוניים בשיקום הפה, ומאפשר מבט טוב על מצב השיניים. "שיקום הפה" היא התמחות שמטרתה להחזיר לשיניים וללסתות את תפקודן התקין, החל מסתימות פשוטות, המשך בכתרים ובגשרים וכלה בשיניים תותבות, בשתלים וכולי. תחום השיקום כולל גם מחקר בנושאי אסתטיקה של הפנים והחיוך. באופן מסורתי, גם מחקר החומרים הדנטליים משתייך לתחום שיקום הפה. על-פי רוב, המומחה לשיקום הפה אינו משתיל בעצמו את השתל הדנטלי אלא בונה באמצעות חרסינה על גבי השתל, שאותו השתיל כירורג פה ולסת או פריודונט. שיקומאי פה נעזר בבעלי מקצועות ובמומחים נוספים לשם עבודתו, והוא מרכז ומתאם את פעילותם. לדוגמה, המומחה לשיקום הפה מסתייע בטכנאי דנטלי שהוא הבונה בפועל את כתרי החרסינה, וכן באורתודונט לשם יישור שן שיש ליישרה לפני שניתן יהיה לשקמה, ובכירורג פה ולסת או בפריודונט לשם ניתוח השתלה או "הארכת כותרת". בישראל יש איגוד המאגד את הרופאים שעוסקים בשיקום פה ולסת בישראל - שנקרא ״האיגוד הישראלי לשיקום פה ולסת״. הנשיא של האיגוד הוא ד״ר נחום סאמט. שיקום פנים ולסתות שיקום פנים ולסתות היא תת-התמחות של שיקום הפה. תחום זה עוסק הן בשיקום פונקציונלי לאחר חבלה נרחבת או מחלה (לדוגמה, לסת שנכרתת בעקבות גידול מפושט) והן בשיקום אסתטי של הפנים. כיום, מסוגלת מחלקת שיקום הפנים לבנות אפים ואוזניים חדשים, וכן לשקם לסתות על ידי בניית עצם רפואה אסתטית נכון לשנת 2019 רופאי שיניים רשאים לעסוק ברפואה אסתטית באזור ראש צוואר. על הרופאים לעבור הכשרה בהזרקת בוטוקוס וחומצה היאלורנית. היפנוזה ברפואת השיניים היפנוזה משמשת להרגעת המטופל הסובל מחרדה דנטלית. במהלך הטיפול המטופל נמצא בשליטה מלאה ויכול לבחור לצאת ממצב ההיפנוזה בכל רגע. רופא השיניים העוסק בהיפנוזה מחויב בהכשרה מקצועית ורישיון ממשרד הבריאות המאשר לו לעסוק בהיפנוזה. שיכוך כאב כאב שיניים הוא לרוב התסמין הגורם למטופל להגיע אל רופא השיניים. בנוסף, חלק ניכר מטיפולי השיניים כרוכים בכאב, דבר שגורם לרבים פחד מוגזם מרופאי שיניים, הנקרא דנטופוביה. להתמודדות עם תופעות הפחד והכאב, יש צורך באמצעים לשיכוך כאב. בתקופה שקדמה לאמצעי האלחוש המקובלים בימינו, ניסו לגרום להפחתת תחושת הכאב על ידי השקיית המטופל בכמות גדולה של משקה אלכוהולי. הפעם הראשונה בו הודגמה תכונתו של האתר כחומר המאפשר לחסום את תחושת הכאב, ולהביא את האדם לחוסר הכרה זמני, נעשה ב-13 באוקטובר 1846, בעיר בוסטון שבארצות הברית על ידי רופא שיניים בשם מורטון. האולם בו בוצעה ההדגמה בבית החולים מסצ'וסטס, נקרא עד היום "אולם האתר". במאה ה-21 נעשית פעולת שיכוך הכאב בדרך כלל על ידי זריקת אלחוש. הרופא מורח משחת אלחוש כדי להפחית את תחושת כאב הדקירה ואז מזריק את חומר האלחוש, בדרך כלל לידוקאין. בילדים נעשה לעיתים שימוש בגז צחוק לפני מתן הזריקה או אף במקום זריקה. לקריאה נוספת יהונתן מן, רפי פישר, רפואת השיניים המערכתית, אופאל, 2008 קישורים חיצוניים ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל רפואת שיניים (כתבות, פורומים ומומחים), באתר שאל את הרופא הערות שוליים * קטגוריה:תחומים ברפואה	2024-10-11T11:12:17
ישיבה	ממוזער\|שמאל\|250px\|ישיבת וולוז'ין – הישיבה הממוסדת הראשונה; כונתה "אם הישיבות" ממוזער\|250px\|תלמידי ישיבת מיר בשאנגחאי בזמן מלחמת העולם השנייה, 1942 ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. זהו המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, כהמשך למסגרת החינוך היסודי. הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה הועברה מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי, בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. רבים מגדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים. הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית. צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית. במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20. רקע ממוזער\|250px\|דגם בית מדרשו של רש"י בבית התפוצות המונח ישיבה כשם עצם מוזכר לראשונה רק בדברי חז"ל. התלמוד הבבלי מציג את הישיבה כמושג מופשט של מקום קבע ללימוד תורה שליווה את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, כשהוא מייחס את הלימוד בישיבה כבר לאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, ומתאר את הישיבה בישיבה, והעברת תורת הדור הקודם לדור הבא כדבר שליווה את האומה מאז ומעולם: מדרש אחר בתלמוד מלמד שיעקב אבינו למד בביתם של שם ועבר ויש הרואים בבית זה את הישיבה הראשונה. יש מפרשים האומרים שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה במצרים. ברם, אין ידיעות היסטוריות על קיומן של ישיבות אלו בתצורה דומה באופן כלשהו לישיבות של התקופות המאוחרות, מלבד עצם לימוד התורה והעברת המסורת. יש הרואים בשימוש של חז"ל במונח ישיבה לתיאור לימודם של אבות האומה, אידיאליזציה רטרואקטיבית של מושג הישיבה כפי שנתפס בזמנם. היסטוריה של הישיבה הישיבה בתקופת התנאים בתקופת התנאים מופיע המושג "בית המדרש" וייתכן שהכוונה היא ל"ישיבה" בת זמננו, אך המונח "ישיבה" שימש בספרות התנאית לציון הסנהדרין או בית דין. יש המשערים שראשיתו של המונח ישיבה יוחס לסנהדרין, משום שחברי הסנהדרין ישבו, בניגוד ללימוד התורה המקובל באותו זמן שהתבצע בעמידה כך גם נשיא הסנהדרין כונה ראש ישיבה. בהמשך כל לימוד התורה התבצע בישיבה, וכך מוסדות הלימוד התורני כונו ישיבה. המשנה במסכת סנהדרין מתארת את סדר הישיבה בסנהדרין, כאשר התלמידים ישבו בו בשורות בעת הדיונים, כאשר התלמידים החשובים בשורות הראשונות. שיבוצים אלו היו דינמיים וכאשר תלמיד החכים, הוא קודם. הישיבה בתקופת האמוראים אצל אמוראי בבל, הורחב השימוש במונח ישיבה, ומקבילתו הארמית "מתיבתא", לציון מסגרת של לימוד תורה. כך למשל, מסופר בתלמוד בבלי שרבי יהודה הנשיא ציווה "הושיבו ישיבה לאחר שלושים יום" ועל חזקיה כתוב "שהושיבו ישיבה על קברו". בספרות הגאונים ניתנו תאריכים שונים לייסוד הישיבות בבל. פירקוי בן באבוי ייחס את ייסוד ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא לגולי יהויכין, אולם בקרב החוקרים מוסכם שמדובר באנכרוניזם. אגרת רב שרירא גאון מייחסת את ייסוד הישיבות הראשונות לרב ושמואל. ביחוסי תנאים ואמוראים מיוחס ייסוד הישיבות לתקופה קצת יותר מאוחרת, בסוף המאה השלישית. הדעות חלוקות לגבי מהות הישיבות של תקופת האמוראים בבבל. דוד גודבלט טוען שבתקופת האמוראים לא התקיימו ישיבות במובן המקובל של מוסד לימודי עם רצף ניהולי, מספר מורים והעברת השרביט מראש ישיבה לבא אחריו, אלא כל רב לימד את תלמידיו ובפטירתו חפשו התלמידים רב אחר ללמוד אצלו. במושג הישיבה האמוראית הוא רואה לא יותר מכינוס לימודי קצר טווח. בהתאם לכך, מאחר גודבלט את ייסוד הישיבה לתקופה שלאחר התקופה האמוראית. לעומתו, מייחס ישעיהו גפני משקל גדול יותר לעדויות מתקופת הגאונים מאשר לחקירה פילולוגית של התלמוד והסקת מסקנות ריאליות ממנה ובהתאם לכך רואה אפשרות ממשית לקיום ישיבות במובן של מוסד לימוד כבר בתקופת האמוראים. בתקופות התנאים והאמוראים היו לימוד התורה וקביעת ההלכה בנושאים שהיו נתונים במחלוקת כרוכים זה בזה עם הפסיקה המעשית. הישיבות שימשו כבתי מדרש, כבתי דין וכבתי הוראה. לעובדה זו הייתה השפעה מכרעת על חומר הלימודים וצורת הלימוד, היה הכרח לעסוק בעיקר בתורה שבעל פה שבלעדיה לא ניתן להוציא הלכה מעשית מן המקרא, וללמוד בצורה שתאפשר הסקת מסקנות מעשיות והכרעת מחלוקות. אופי הלימוד הזה השתקע ומשתקף בתלמוד הירושלמי והבבלי. ישיבות בבל בתקופת הסבוראים והגאונים הישיבה בימי הביניים בימי הביניים חלו תמורות נרחבות בעולם התורה היהודי. שקיעת ישיבות המזרח ועליית מרכזי התורה באשכנז, במקביל לצרות ולרדיפות שהיו בארצות אשכנז, גרמו לכך ששוב לא היו מרכזי התורה כה יציבים. אף שהיו גם ישיבות בארצות אשכנז, כמו זו המפורסמת של רבינו יצחק מפריס, שאף היא נסגרה עם שריפת התלמוד, או ישיבתו של רבי חיים בעיר וינר נוישטאדט באוסטריה, לא היה לישיבות אלו המעמד של ישיבות המזרח. במשך מאות שנים אלו, כפי שעולה מתיאורי סופרי התקופה שלאחר מכן, לימוד התורה בשנות הנעורים היה אזורי ולא פורמלי. המנהג היה שכל נער, בהגיעו לגיל מצוות, קבע לו מושב בבית הכנסת העירוני ולמד – בעצמו, עם חברותא או בסיוע אביו – אם זה היה למדן – או הרב המקומי, אם היה כזה. קהילות עשירות ומכובדות החזיקו לעצמן ישיבות, שכפי הנראה נועדו לגיל מבוגר יותר של בחורים. לרוב, נכפפו ישיבות אלה לרב המקומי, שפעמים חלק מתנאי הסכמתו לכהונה הייתה הדרישה להקמת ואחזקת השיבה על ידי הקהילה. ישיבות פולין וליטא מן המאה ה-15 עד סוף המאה ה-18 מראשית המאה ה-19 עד השואה שמאל\|ממוזער\|250px\|בניין ישיבת ראדין כל הישיבות שהתקיימו עד לתחילת המאה ה-19 היו שונות מדגם הישיבה המקובל בימינו. דגם זה נוצר עם הקמת ראשונת הישיבות והחשובה שבהן, ישיבת וולוז'ין, על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבה גדולה נוספת שהוקמה בראשית המאה ה-19 על ידי החת"ם סופר הייתה ישיבת פרשבורג. בעקבות ישיבת וולוז'ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה, ובסופו של דבר הפכה צורה זו למקובלת, בשינויים קלים, במרבית הישיבות, כולל ישיבות חסידיות וישיבות הסדר. באמצע המאה ה-19 החלה להתפשט תנועת המוסר אותה ייסד הרב ישראל מסלנט אותה אימצו מרבית הישיבות הליטאיות, ושיטתה היא זה שעיצבה את צורת התנהלות הישיבות הנהוגה כהיום. בניגוד לחלק מהתקופות בעבר, בהן תלמידים היו לומדים קרוב לביתם, בתקופה זו הרבה תלמידים נהגו לנסוע למקום מרוחק ומרכזי כדי ללמוד תורה, ולקיים "הוי גולה למקום תורה". מכיוון שבתקופה זו לא היו פנימיות, התלמידים היו שוכרים דירות אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל אנשי העיר בתורנות קבועה הנקראת טעג – "ימים", וכונתה כך מכיוון לכל בחור היו ימים קבועים לאכילה אצל אנשים קבועים. הישיבה בארץ ישראל בדורות האחרונים ישיבות היישוב הישן ושנת היווסדן 1850 – 'עץ חיים' הכללית 1884 – פרי עץ חיים 1885 – ישיבת מאה שערים 1886 – חיי עולם הכללית 1887 – תורת חיים הכללית 1895 – אוהל משה 1900 – בית המוסר 'אור חדש' 1906 – שער השמים 1912 – אוהל תורה 1912 – הר ציון – בתי מחסה 1912 – 'תורת אמת' חב"ד, חברון. 1923 – פורת יוסף ישיבות גבוהות ביישוב החדש בתקופת המנדט ושנת היווסדן 1924 – ישיבת סלבודקה בחברון – 150 תלמיד. ר' נתן צבי פינקל, ר' יחזקאל סרנא. 1924 – ישיבת מרכז הרב, הרב קוק, ירושלים. 1925 – ישיבת 'שפת אמת' ירושלים, רמ"מ כשר. 1928 – ישיבת לומז'א – פתח תקווה: ר' יחיאל מיכל גורדון, ר' אליהו דושניצר. 1929 – ישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק – תל אביב: ר' הלל ויטקינד, ר' אהרן ויינשטיין. 1932 – ישיבת חידושי הרי"ם תל אביב 1933 – ישיבת 'בית יוסף' – בני ברק: ר' מתתיהו שטיגל. 1938 – ישיבת 'אחי תמימים' חב"ד, תל אביב 1942 – ישיבת 'כנסת בית יצחק' קמניץ – ירושלים. 1942 – ישיבת סלונים – רמת גן, ר' שבתי יגל, ר' צבי מרקוביץ. 1942 – ישיבת 'קלצק' רחובות, הרב צבי יהודה מלצר. 1944 – ישיבת פוניבז' – בני ברק – הרב כהנמן. 1946 – ישיבת מיר – ירושלים: ר' אליעזר יהודה פינקל, ר' חיים שמואלביץ. 1948 – ישיבת סלובודקה – בני ברק: ר' אייזיק שר, ר' מרדכי שולמן. ישיבות לצעירים ('ישיבות קטנות') בתקופת המנדט ושנת ייסודן: 1927 – 'תפארת ישראל' – חיפה. ביוזמת הסבא מסלבודקה. ר' מאיר רובמן. 1917 – 'אור זורח' ביפו, ר' זרח ברנט. 1930 – 'שערי תורה' ביפו, ר' ישראל איסר שפירא. 1934 – 'תפארת צבי' – ירושלים. יחזקאל פרצוביץ ור' מיכל שלפוברסקי. שמשה כישיבה לצעירים של חברון. נסגרה בשנות ה-80. 1935 – 'תפארת ציון' – בני ברק. מיסודו של ה'חזון איש', נסגרה בשנות ה-60. 1938 – 'הישוב החדש' (ישיבת הרב עמיאל) – תל אביב. 1939 – 'קול תורה' – ירושלים, מייסודם של ר' יחיאל מיכל שלזינגר, ר' יונה מרצבך ור' ברוך קונשטט. 1942 – 'אור ישראל' – פתח תקווה. ר' יעקב ניימן, שימשה כעתודה קבועה לישיבת פוניבז'. 1946 – 'חפץ חיים' – כפר סבא, נוסדה על ידי צעירי אגו"י, ר' אהרן לייב שטיינמן, נסגרה בשנות החמישים. 1946 – ישיבת 'פליטת סופרים' תל אביב, לנוער פליטי שואה. כוללים ליטאיים ראשונים: 1928 כולל בית הלל בתל אביב רבי הלל ויטקינד, חתנו ר’ מרדכי מן 1931 – 'היכל התלמוד' בתל אביב, ר' טוביה לסיצין ור' יוסף פרבר. 1933 – 'אוהל תורה' מיסודו של הרב הרצוג – ירושלים. 1936 – 'תורת ארץ ישראל' פתח תקווה, רבי יצחק כץ. 1942 – 'חזון איש' – בני ברק. לא תמיד הייתה זו 'ישיבה לצעירים' או 'ישיבה גבוהה' באופן עקבי, כמו כן בחלקן נהגו לימודי חול ובחלקן לא. כללית, הרשומות ההיסטוריות השונות מתקופות אלה אינן מלמדות על אופי הישיבה, תפקודה והשפעתה. לא כל מוסד שנשא את השם 'ישיבה' בתקופה זו ענה על ההגדרות של מוסד חינוכי פעיל ופורה. לעיתים מדובר היה בגוף בלתי פעיל, או בהתארגנות כלשהי, בית כנסת או קהילה או קבוצת לומדים. ישיבות במדינת ישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|בית המדרש בישיבת הכותל שברובע היהודי בעיר העתיקה, ירושלים (2007) נכון ל-2008 יש יותר מ-1,500 מוסדות לימוד תורה קלאסיים (לא כולל בתי מדרש חדשים ומדרשות לנשים). 94,500 תלמידים לומדים במוסדות לבוגרים ו־23,000 בישיבות קטנות. הישיבה הגדולה בישראל היא ישיבת מיר בירושלים שבה כ-9,000 תלמידים כולל אברכי הכולל (נכון ל-2022). ישיבות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פוניבז' וישיבת חברון. בקרב הישיבות הציוניות בולטות ישיבת מרכז הרב, ישיבת הר עציון וישיבת הר המור. מדינת ישראל מסבסדת את הלימודים בישיבות ובכוללים, וצעירים שעיסוקם היחידי הוא לימוד בישיבה מקבלים דחייה של חובת השירות בצה"ל עד לסיום לימודיהם. ב-2017 העבירה המדינה 477 ש"ח בחודש לתלמיד בישיבה גבוהה ו-857 ש"ח לאברך כולל. הישיבות בארצות הברית הישיבה הגדולה בארצות הברית ובחוץ לארץ היא ישיבת לייקווד שבה נמנו בשנת 2012 כ-6,500 תלמידים כולל אברכי הכולל. ישיבות חרדיות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פילדלפיה, ישיבת רבנו חיים ברלין וישיבת טלז. בזרם האורתודוקסיה המודרנית בולטת ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ובין הישיבות החסידיות – עשרות ישיבות חב"ד שבהן אלפי תלמידים (המפורסמות בהן: "אהלי תורה" ו"ישיבת תומכי תמימים המרכזית" בניו יורק) וישיבות סאטמר ובאבוב. סוגי ישיבות ממוזער\|250px\|שמאל\|ישיבת נר ישראל בבולטימור ממוזער\|250px\|שמאל\|ישיבה בירושלים ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) – ישיבה לגילאי חטיבת ביניים ותיכון (לרוב 14 עד 17) שלומדים בה רק לימודי קודש. בציונות הדתית קיים סוג מסוים של ישיבה קטנה, המכונה ישיבה קטנה לאומית. ביהדות החרדית באירופה ובארצות הברית מקובל שהישיבה הקטנה והישיבה לצעירים מחולקות ל-2 מוסדות, אחת מגיל 14–17, ושנייה מגיל 17–20, ובהמשך פונים לישיבה גדולה, בדרך כלל בישראל. ישיבה תיכונית – ישיבה לגיל תיכון, המשלבת לימודי קודש ומקצועות לבגרות. מוסד זה נפוץ מאוד בציבור הדתי לאומי, אולם הוא קיים גם בקרב חרדים מודרניים. ישיבה גדולה / גבוהה – היא ישיבה המיועדת לשכבות הגיל המבוגרות יותר. בציבור החרדי במדינת ישראל מתחילים ללמוד בה בגיל 16 או 17, והמונח המקובל הוא "ישיבה גדולה". בציבור הדתי לאומי מתחילים בדרך כלל בגיל 18, והמונח המקובל הוא "ישיבה גבוהה". בישיבה זו לומדים לימודים תורניים בלבד. ישיבה לחוזרים בתשובה – ישיבה ללא הגבלת גיל, המשמשת את החוזרים בתשובה, המקדישים את יומם ללימוד תורה. מן הישיבות הוותיקות בסגנון זה היא ישיבת אור שמח. כולל אברכים – ישיבה לנשואים (אברכים), ליום שלם או לחצי ממנו. הלומדים בכולל מקבלים מלגת קיום חודשית, סכום המלגה משתנה מכולל אחד למשנהו. ישיבת הסדר – ישיבה ציונית דתית לתלמידים אחרי גיל תיכון, המשלבת לימודי קודש עם שירות צבאי מקוצר במסגרת דתית. ישיבת שילוב – ישיבה המשלבת שירות צבאי מלא (3 שנים) עם שנתיים של לימודי קודש. בית מדרש פתוח – מקום שבו לומדים לימודי יהדות באופן חופשי. מכינה קדם-צבאית – אלו מקומות שבהם לומדים במשך השנה שלפני הצבא לימודי יהדות ועוד לימודים המכינים לקראת השירות הצבאי. ישיבה אוניברסיטה – ישיבות הקיימות בעיקר בארצות הברית, ומוכרות כמוסד אקדמי. גם באלו יש שני סוגים. האחת היא ישיבה ללימוד תורה בלבד (דוגמת Talmudic University), ולאחר כארבע שנות לימוד מקבלים תואר אקדמי בלימודי יהדות BTL ומשם פונים ללמוד באוניברסיטה, בשילוב לימודים בישיבה לתואר שני. השני הוא מוסד דוגמת Yeshiva University, מכון לב, מכון טל, ולשעבר מכון לנדר. בו לומדים לימודים אקדמיים כבכל אוניברסיטה, אך באווירה דתית ובשילוב לימודי יהדות. בשלהי המאה ה-20 הוקמו מוסדות מקבילים המציעים לימוד לנשים: אולפנא – מקבילה לישיבה תיכונית, שנועדה לבנות. מדרשה תורנית לנשים – מקבילה של ישיבה גבוהה, המיועדת לנשים. ישיבות שוויוניות – במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 החלו לקום ישיבות שוויוניות שבהן תוכנית הלימודים וסדר היום מבוססים על סדר היום המקובל בישיבות ההסדר והשילוב, אך לומדים בהן גברים ונשים יחד. ב-1995 הוקמה הישיבה הקונסרבטיבית בירושלים ובקיץ 2007 הוקמה ישיבת הדר בניו יורק. תחומי הלימוד שמאל\|ממוזער\|250px\|בנין ישיבת חכמי לובלין בפולין (2006) תלמוד רובו של הלימוד מתרכז בלימוד התלמוד ומפרשיו. יש המכנים את הלימוד הזה גפ"ת, (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). יש הבדלים בשיטות הלימוד השונות. יש כאלו שמתרכזים יותר בלימוד פרשנים מאוחרים הקרויים אחרונים ויש כאלו המתרכזים בלימוד פרשנים קדומים יותר הקרויים ראשונים. יש כאלו המתמחים בשיטות אנליטיות של התלמוד כמו ספרי "נתיבות המשפט" או "קצות החושן". למעשה זוהי דרך הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות. בעבר, היו בתי מדרש ששמו דגש על ידענות ולימוד היקפי של החומר, כמו בתי המדרש הספרדיים כדוגמת הרי"ף והרמב"ם, והיו בתי מדרש ששמו דגש על עמקנות וניתוח כמו בתי המדרש של בעלי התוספות. עד היום ישנן גישות שונות בשאלה זו, האם ללמוד יותר בבקיאות ולהקיף יותר ידע, או להדגיש גם את הצד העיוני. האסכולה העיונית סוברת שגם כל אותם ראשונים פשטניים ופוסקים העמיקו ופילפלו רבות לפני שכתבו את דבריהם, וראיה לכך מהרמב"ם לדוגמה שכתב את דבריו בפסיקה פשטנית ועל דבריו נכתבו פרשנויות וביאורים רבים. בתקופה המאוחרת של ישיבות ליטא החלו להתמקד בדרך כלל במסכתות המכונות "ישיבתיות". אלה הן ארבע עשרה מסכתות, רובן מהסדרים נשים ונזיקין: יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, פסחים, שבת וסוכה. בדרך כלל מחזור לימוד בישיבות גבוהות אורך 6 שנים, ומדי חצי שנה עוסקים במסכת אחת מאלה. גם בתוך מסכתות אלו מתמקדים בלימוד מעמיק רק בחלק מהדפים, ושאר המסכת נלמדת באופן מהיר יותר. ישיבות בריסק חריגות בכך שלומדים בהן את סדר קדשים. בישיבות ליטאיות לצעירים בדרך כלל עוסקים במסכת אחת שנה שלמה. המסכתות הנלמדות הן בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, גיטין, קידושין, ולפעמים גם מכות (בזמן אלול). הלכה ופוסקים במקביל ללימוד התלמוד שבעיקרו לימוד תאורטי, יש לימוד של הלכה למעשה. יש כאלו הלומדים ישירות מהשולחן ערוך, ספר הלכה המסכם את השיטות העיקריות של התלמוד, ובנוסף לו גם את משנה ברורה המבאר אותו (רק בחלק אורח חיים) ומוסיף דעות שונות של פוסקים לפניו ואחריו. יש כאלו הלומדים ספרי הלכה מתומצתים, כמו "חיי אדם" או אף קיצור שולחן ערוך. לימוד ההלכה תופס בדרך כלל חלק משני בסדר היום בישיבה (בהרבה ישיבות ליטאיות או ציוניות עד חצי שעה ביום), אולם תלמידים רבים בוחרים להקדיש לו את רוב זמנם, כדי להתמחות בידיעת ההלכה בכל התחומים. ישנה גישה הסוברת שהאדם צריך להגיע לפסק ההלכה דרך לימוד התלמוד. לשיטה זו יש להגיע לידענות ולהקף נרחב של סדרים שלמים. מוסר ומידות לימוד בספרי מוסר ומידות האדם. ישיבות המוסר פיתחו לימוד זה ושמו עליו דגש. תיקון המידות הוא חלק אינטגרלי מדמותו של בחור ישיבה. המטרה היא להקנות מידות טובות כמו ענווה, יראת שמים, טוב לב ועשיית חסד, רחמנות, עדינות, גבורה, יושר, שליטה עצמית וכיבוש היצר ועוד. בעניין זה משמעותית דרכו של הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות, "שמונה פרקים", להגיע לאיזון במידות, מה שנקרא שביל הזהב או דרך האמצע, בה צריך לברוח מקיצוניות אל האמצע של המידה. ספרי לימוד קלאסיים הם לדוגמה "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, "שערי תשובה" לרבנו יונה, "מסילת ישרים" לרמח"ל, "שמונה פרקים" לרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'" של רבי אברהם בן הרמב"ם, מעלות המידות, קב הישר, ראשית חכמה, מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר ועוד. היו שסברו שעצם העיסוק בדברי תורה אף הלכתיים, מזכך את מידותיו של האדם בשל הסגולה שלהם. תנ"ך ופרשת השבוע בחלק מן הישיבות מקצים זמן מסוים ללימוד המקרא, בדרך כלל לפי סדר פרשות השבוע השונות. בלימוד זה שמים דגש על לימוד הפשט עם פרשנים מסורתיים כמו רש"י ורמב"ן. באופן כללי הפרשנים המסורתיים מוגדרים כאלו הנמצאים בתוך המהדורות השונות של מקראות גדולות, בדגש על ראשונים. בישיבות אחרות לומדים את המקרא עם פרשנות מדרשית כמו מדרש רבה, ולעיתים אף עם פרשנות חסידית כגון הנועם אלימלך. ניתן להכליל ולומר, שבישיבות של הציונות הדתית יש יותר מקום ללימודי התנ"ך השונים לעומת הישיבות של העולם החרדי (הן הליטאי והן הספרדי). בישיבות של הציונות הדתית מקובל ללמוד גם ספרי תנ"ך בלי קשר לקריאת התורה או ההפטרות, כגון לימוד של ספר שלם בתורה או בנביאים. בהקשר הזה מעניינת המחלוקת שפרצה שם האם יש ללמוד "תנ"ך בגובה העיניים" או "תנ"ך בגובה השמיים". למחלוקת זו שתי פנים הקשורות זו בזו, אך שונות: האם יש להתייחס אל אנשי המקרא כאל אנשים דגולים אבל אנושיים וללמוד את התנ"ך לפי מובנו הפשוט, או שמא יש להתייחס אליהם כאל מי שכל מעשיהם קדושים וטהורים, ולפי זה להבין את מעשיהם. האם מותר לחדש פרשנות ביחס למקרא, או שיש ללמוד את התנ"ך רק דרך ה"עיניים" של חז"ל. חסידות וקבלה בחלק מהישיבות לומדים גם לימודי חסידות שהם רעיונות רוחניים בהקשר תורני. תכנם דומה ומקביל לפעמים עם נושאי קבלה. ספרים פופולריים בעניין בישיבות ציוניות וחסידיות: "שפת אמת", "נתיבות שלום" או "צדקת הצדיק" של רבי צדוק מלובלין, נפש החיים, תניא, והשל"ה הקדוש. ובישיבות ליטאיות; למשל דרך ה' לרמח"ל. עיסוק בספרי קבלה ממש, כמעט ואינו קיים בישיבות. בישיבות חב"ד מתקיימים שני "סדרים" המוקדשים ללימוד בתורת החסידות. הסדר הראשון קודם לתפילת שחרית, נמשך כשעה ומהווה הכנה לתפילה. הסדר השני נמשך בין שעה וחצי לשעתיים, בסוף היום. סדר זה עיוני יותר ולומדים בו מאמרים יסודיים או סוגיות בנושאי יסוד כמו אמונה, אחדות השם, תכלית בריאת האדם ושיטת החסידות מול החקירה והקבלה. בשני הסדרים נלמדים מאמרים של אדמו"רי חב"ד ו"תורות" של הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש. מחשבת ישראל בישיבות גבוהות של הציונות הדתית לומדים בנוסף ללימודים אלו גם לימודי מחשבת ישראל, הנקראים שם לימודי אמונה. נלמדים ספרי ראשונים, כמו ריה"ל, רמב"ם, המהר"ל מפראג ורבנו בחיי אבן פקודה; וכן הוגים מהמאות האחרונות, בפרט הראי"ה קוק והרב סולובייצ'יק. סדר יום טיפוסי סדר היום שונה מישיבה לישיבה, ושונה בסוגים שונים של ישיבות. סדר יום של ישיבה 'מסורתית' מן הטיפוס הליטאי: השכמה לתפילת שחרית, לימוד קצר של הלכה או פרשת השבוע, ארוחת בוקר, מקבץ (הקרוי 'סדר') ראשון של לימוד בחברותא ובסופו שיעור קבוצתי מפי הר"מ, ארוחת צהריים, מנוחת צהריים (כשעה–שעה וחצי), תפילת מנחה, מקבץ שני של לימוד בחברותא, תפילת ערבית, ארוחת ערב, מקבץ אחרון של לימוד בחברותא. דפוס זה או דומה לו שכיח למדי גם בישיבות שאינן ליטאיות מובהקות. עם זאת, ככל שהישיבה מאפשרת (או מעודדת) לימודים מתחומים שונים (מחוץ לתלמוד והלכה), כך גדלות גם כמויות השיעורים המועברים במוסד והבאים על חשבון זמן ה'סדר'. לדוגמה, בישיבה בה לומדים תנ"ך ומחשבת ישראל (כגון ישיבת הסדר או שילוב) יוכנסו שיעורים מתחומים אלו לתוך סדר היום, ובמכינה קדם צבאית ששמה דגש על הכנה פיזית לשירות הצבאי יהיו בלוח הזמנים השבועי גם ניווטים וכושר גופני. הנהגות רווחות בעולם הישיבות ברוב עולם הישיבות כיום, בעיקר הליטאי, רווחת השיטה לאפשר לבחורים חופשיות כמעט מלאה, מה שמכונה "ישיבה ללא משטר". אמנם, ישנן ישיבות שקיים בהן משטר אך רמתו של ה"משטר" משתנה מישיבה לישיבה. מקובל להעמיד בשתי הקצוות את ישיבת חברון מחד, עם חופשיות מלאה ואת ישיבת אור ישראל מאידך עם משטר חזק, הכולל חובת תפילה בישיבה ודיווח על יציאות, בדומה למצב הרווח בישיבות הקטנות. גם בישיבות שאינם בעלות משטר קיימות מספר הגבלות מרכזיות הרווחות ברובם. בין ההגבלות ניתן למנות את הדברים הבאים: איסור החזקת טלפון סלולרי בתחום הישיבה. במקומו מקצות הישיבות טלפונים נייחים בתשלום או טלפונים ציבוריים. באזור שנת תש"פ, בעקבות משבר הקורונה, החלו ישיבות רבות לבטל את איסור החזקת הפלאפונים, באופן חלקי או מלא. איסור לימודי נהיגה וקבלת רישיון נהיגה. זאת על מנת למנוע טיולים ובילוי במהלך ה"זמן". מניעת אירוסין עד גיל מבוגר יחסית, לרוב ועד חמישי – ועד שישי. (גילאי 21–22) הגבלה זו מקובלת בישיבות מהמגזר הליטאי והספרדי אך לא החסידי, שם מתחתנים לרוב בשיעור ב'–ג', ואף פחות מכך. הנהגה זו בישיבות הליטאיות, נובעת ממסורת ארוכת שנים, הגורסת כי על הבחור לשבת בישיבה וללמוד ללא טרדות את מספר השנים הרב ביותר האפשרי. כך גם סברו הרב שך והמשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין. אמנם, רבים מגדולי הדור בדורנו, ובראשם הרב שטיינמן והרב חיים קניבסקי, סברו אחרת. הרב שטיינמן אף התבטא כי הרב יחזקאל לווינשטיין לא ידע מה עובר על בחורים בהתבטאות חריגה נוספת טען, כי "על פי הרוב כוונתם של ראשי הישיבות בעיקר משום שדואגים לישיבתם שלא יתחתנו צעירים ואז יהיה להם ישיבה קטנה"צדיק כתמר יפרח, ר' גדליה הוניגסברג עמ' שח ר' חיים קניבסקי אף חיתן את נכדיו בגיל 18. לפי הרב שטיינמן, אין חובה להתחתן מוקדם, אך יש לאפשר זאת לבחורים המעוניינים בכך. כך אכן הנהיג בישיבותיו אורחות תורה ותורה בתפארתה. תפילה בישיבה – ברוב עולם הישיבות לא מתאפשרת תפילה במניינים לא רשמיים בתוך הישיבה. אמנם, ברוב הישיבות ניתן להתפלל מחוץ לישיבה מלבד ישיבות בודדות שהתפילה במנייני הישיבה היא כלל מחייב. מושגי יסוד בחיי הישיבה שמאל\|ממוזער\|250px\|ישיבת עץ חיים בירושלים, 1910 בעלי תפקידים ראש ישיבה: הרב העומד בראש הישיבה ומתווה את דרך חינוכה. ר"מ: הרב האחראי על חינוך ולימוד קבוצת תלמידים בישיבה. משגיח או מנהל רוחני: קיים בעיקר בישיבות חרדיות, הדמות האחראית לכך שהתלמידים יעמדו בכללי המוסר והמשמעת הנהוגים בישיבה. משפיע: קיים בישיבות חסידיות. דמות רוחנית שמעודדת את התלמידים לעסוק בעבודת ה' ובהתעלות רוחנית. משגיח קטן: איש צוות שאחראי על התנהגות הבחורים היום-יומית – כפוף למשגיח, קיים בעיקר בישיבות החרדיות. נקרא לעיתים, בהיתול, "מק"ק" (ר"ת משגיח קטן קטן). : רב המהווה כתחליף לר"מ לבני ה"קיבוץ" (ראו להלן) – בחורים שסיימו 3 שנות לימוד ראשונות בישיבה גדולה. תפקידו הוא ללמוד עם הבחורים, ולמסור להם "חבורות" מדי פעם. (או נושא ונותן): רב שתפקידו לענות לשאלות הבחורים בלימוד בזמן הסדר. ישנן ישיבות שבהן יש משיב מיוחד לכל שיעור. זמנים וסדר יום זמן: תקופות הלימוד בישיבה (מעין "סמסטרים") מכונות "זמן". ישנם שלושה "זמנים" – זמן חורף (סוף חודש תשרי או תחילת חשוון – סוף חודש אדר או בימים הראשונים של חודש ניסן), זמן קיץ (א' אייר – ט' באב), זמן אלול (מראש חודש אלול עד יום כיפור). התקופה שבין זמן לזמן נקראת "בין הזמנים". סדר: זמן המוקדש ללימוד עצמאי, בצוותא עם חברותא, של הסוגיות הנלמדות. הסדרים מחולקים לשלושה: סדר ראשון (או סדר בוקר) – ללימוד "עיון" והכנה לשיעור. סדר שני (או סדר צהרים) – ברוב הישיבות לומדים בו "בקיאות", לימוד שטחי ומהיר יותר, אבל בחלק "עיון". סדר שלישי (או סדר ערב) – בדרך כלל מוקדש ללימוד בקיאותי ומהיר, או ל"הכנה", היינו הכנת החומר העיוני לקראת יום המחר, אך ברוב הישיבות הליטאיות המובילות [חברון, מיר ברכפלד ועוד] נהוג ללמוד עיון אבל בצורה מהירה יותר תוך הקפדה על הקפת הסוגיא וליבונה בצורה יחסית מהירה. יש הלומדים הלכה או מסכת אחרת. בחלק מהישיבות קיים סדר מוסר זמן קצר (רבע עד חצי שעה) של לימוד ספרי מוסר. ברוב הישיבות הציוניות קיים סדר אמונה – כשעה מתוך סדר הצהריים במוקדשת ללימוד ספרי הגות ומחשבה. לפעמים יש גם סדר הלכה המוקדש ללימוד הלכה, בדרך כלל מתוך הספר משנה ברורה. סדרי לימוד עיון ובקיאות: עיון הוא לימוד המעמיק בסוגיה ובמפרשיה שלעיתים מוביל להתעכבות של חודשים על דפי תלמוד בודדים. המתמחה בלימוד העיון מכונה "עוקר הרים". לימוד הבקיאות מהיר יותר. ההבדל מתבטא בכמות החומר (לימוד הבקיאות – כולל בדרך כלל גמרא, רש"י ולפעמים תוספות, ולעומתו העיון כולל לימוד ראשונים ואחרונים) וכן ברמת ניתוח החומר והעמקה בו. לימוד הבקיאות מקובל במיוחד בישיבות ספרדיות וחסידיות. עם זאת גם בישיבות ליטאיות, השמות את עיקר הדגש על העיון, מקצים זמן לבקיאות. שיעור כללי: שיעור המושמע בדרך כלל מפי ראש הישיבה, מושמע לכלל התלמידים, מבלי להתחשב בחלוקתם לכיתות (המכונות "שיעורים"), וכולל רעיונות יסודיים על הסוגיה. [מלעיל] או כינוס: במקור הכינוי התייחס לקבוצות לימוד לבחורים מבוגרים שהתקיימו מחוץ למסגרת מסודרת של ישיבה. כיום, מכונה כך בחלק מן הישיבות השיעור ברמה הגבוהה ביותר בישיבה. בעוד בדרך כלל מתחלקים התלמידים לפי שנים, ב"קיבוץ" לומדים כל התלמידים המבוגרים בישיבה, בדרך כלל משיעור ד' (שנה רביעית) או ה' ומעלה. ברוב הישיבות, "בני הקיבוץ" אינם שומעים שיעורים באופן סדיר. : ברוב הישיבות מוסר המשגיח שיחה שבועית של דברי מוסר והשקפה, בדרך כלל בהקשר לעניינא דיומא או לפרשת השבוע. ועד: בחלק מן הישיבות החרדיות קיים שיעורים לקבוצות קטנות במחשבה וספרי הגות (לרוב עם המשגיח), מתבטא גם בהשתתפות של התלמידים בשיעור. חברותא: מקובל ללמוד עם בן זוג. לימוד ללא חברותא נחשב לחריגה מהנורמה, לפי האימרה "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מוות). בישיבות חסידיות "שותף" היא המקבילה של "חברותא". : לימוד קבוצתי אינטימי, בו לומדת קבוצה קטנה יחסית של תלמידים. בדרך כלל ילמדו מסכת או סוגיא אחרת מהנלמד בישיבה, או לחלופין יעביר כל פעם אחד מבני החבורה מערכה תורנית על הסוגיא הנלמדת בישיבה. בדרך כלל יעביר חבורה אחד התלמידים המבוגרים בישיבה, אך לעיתים אף צעירים. המונח "חבורה" משמש גם ככינוי מושאל למערכה תורנית. תלמידים בן תורה: דמותו האידיאלית של תלמיד הישיבה, כפי שרואים אותה ראשי הישיבות. בחור ישיבה הוא תלמיד רווק, שבדרך כלל גם מתגורר בישיבה. שיעור או וַעד: ביטוי מקביל למחזור, או שנתון בבתי ספר. לכל שיעור ישנו ר"מ ובישיבות גדולות יותר מר"מ אחד. בישיבת פוניבז' ובנותיה משתמשים בשם ועד לקיבוץ (ראו פיסקה הבאה), כגון שנה ראשונה בקיבוץ נקראת ועד א'. בישיבת חברון ובנותיה שיעור א' נקרא ועד ראשון וכן הלאה. כולל אברכים: ישיבה גבוהה לגברים נשואים. הלומד בה, שהוא גבר נשוי המקדיש זמנו ללימוד, קרוי אברך. בדרך כלל, בעוד התלמידים הצעירים משלמים על לימודיהם, האברכים מקבלים מלגת קיום מהכולל. ישנם גם כוללים שהם חלק מישיבה. עילוי: בחור או אברך מצטיין, שכישרונו הוא מעל הממוצע. מתמיד: בחור שמקפיד על לימוד שעות רבות, מעבר לנורמה. תלמיד זה מאופיין בדרך כלל בידע נרחב, ומהווה אף הוא מודל לחיקוי. ראו גם דרכי לימוד התלמוד בית מדרש לקריאה נוספת מרדכי ברויאר, אוהלי תורה – הישיבה, תבניתה ותולדותיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2003. עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2004. עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, מרכז דינור לחקר תולדות ישראל, האוניברסיטה העברית, תשס"ז שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005. בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2014. מאמרים על הישיבות על ציר ההיסטוריה שאול שטמפפר, הערות להבנת תולדות הישיבות, מנחת ספיר, תשע"ג, עמ' 535–554 ירמיהו מלחי, דרכי לימוד ודרכי הוראה בישיבות צרפת ואשכנז בהשוואה לישיבות בבל בתקופת הגאונים, שאנן, יב, תשס"ז, עמ' 57–66 אברהם גרוסמן, הישיבות בבבל, בגרמניה ובצרפת במאות הי’–הי"א, חינוך והיסטוריה, תשנ"ט, עמ' 79–99 דוד אסף, עולם התורה בפולין במאות הט"ז–הי"ז, בתוך: קיום ושבר, 2001, עמ' 69–111 מיכאל סילבר, "ישיבות אין מצוי במדינתינו מכמה טעמים נכונים": בין חסידים ומתנגדים בהונגריה, "במעגלי חסידים", תש"ס, עמ' 75–108 שאול שטמפפר, ישיבות חסידיות בפולין בין שתי מלחמות העולם, במעגלי חסידים, עמ' 351–376. יעקב גלר, ישיבות ברומניה בתקופת השלטון הקומוניסטי, אור התורה לא כבה, סיני, גיליון קמ"ו, תשע"ד, עמ' קי–קיג קישורים חיצוניים בצלאל לנדוי, ישיבות ליטא ופולין, מוולוז'ין עד השואה, מחניים, סיון תשכ"ג, באתר "דעת" – ביקורת על הספר "ישיבות ובתי מדרשות" בעריכת עמנואל אטקס אינדקס ישיבות, עולם התורה – האינדקס המכיל מידע על ישיבות בארץ ישראל דניאל פרסקי, תחיית הישיבות בארצות הברית, הצפה, 11 במרץ 1955 שלמה טיקוצינסקי, 'הישיבות הליטאיות בישראל – מבט לעבר ולעתיד', כתב-עת 'צריך עיון', יהושע פפר ואחרים (עורכים), קרן תקוה, ירושלים 2016. אינדקס ישיבות בישראל – מידע ומפות הגעה. הערות שוליים * קטגוריה:מוסדות לימוד תורניים קטגוריה:מוסדות יהודיים	2024-10-14T10:11:18
אפיסטמולוגיה	REDIRECT תורת ההכרה	2004-02-12T15:12:27
מעמד האישה ביהדות	250px\|ממוזער\|מרים הנביאה, מאת אנסלם פוירבאך, 1862. 250px\|ממוזער\|"ייעוץ אברהם לשָׂרָי" – ציור של ג'יימס טיסו. במסורת ישראל, שרה הייתה הראשונה מבין ארבע האמהות, שבע הנביאות, וארבע הנשים היפיפיות. מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. נשים מעטות מוזכרות כדמויות משמעותיות בסיפור המקראי. תלותה של האישה בגברים במשפחתה (לרוב אב או בעל) אשר קובעת את חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם עיגון חובות הבעל לאשתו בכתובה, חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת, ועוד. עד העידן המודרני נשים לא מונו לתפקידי הנהגה ותפקידים ציבוריים. שינויים משמעותיים במעמד האישה התחוללו בכל הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים. אלו כללו אימוץ שוויון הדרגתי בחיי הדת בקרב הזרמים הליברליים, והנהגת חינוך סדור לנשים כמעט בכל החוגים האורתודוקסיים. מעמד האישה בתנ"ך שמאל\|ממוזער\|240px\|רות, ציור מאת יוליוס שנור קארוספלד (Julius Schnorr von Carolsfeld) משנת 1828 האישה בסיפורי המקרא על הנשים המוזכרות במקרא כדמויות משמעותיות בסיפור, נמנות: חוה, בנות לוט, הגר, ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), אשת פוטיפר, יוכבד, מרים, ציפורה, בנות צלפחד, רחב, יעל אשת חבר הקיני, הנביאות דבורה וחולדה, המלכות עתליה ואיזבל, חנה אם שמואל, רות המואבייה, נעמי, מיכל ומרב בנות שאול המלך, אביגיל ובת שבע נשות דוד המלך, אבישג השונמית ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה – המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה – ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת – והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב. עם זאת, מלכת שבא לא הייתה ישראלית, ואינה מתוארת בהקשרים נוספים. מאפיין מיני בולט במיוחד במקרא הוא אזכור בנים בלבד ברשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. כנגד מאות רבות של אזכורים של גברים במקרא, מוזכרות בו פחות ממאה נשים. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, בת יפתח ואשת מנוח. אמנם התנ"ך משמיט לעיתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם. חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, למיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם, או דווקא לסייע לקוראים להזדהות עם הדמות האנונימית. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו. שמאל\|ממוזער\|240px\|מיכל בת שאול ממלטת את דוד דרך החלון. ציור של גוסטב דורה. לדינמיקה שבין בעל לאשתו יש במקרא מודלים שונים: מצד אחד נשים כשרה ומיכל מתבטאות לעיתים כלפי בעליהן בחריפות. לדוגמה, בספר בראשית מצווה הקב"ה את אברהם בעניין ישמעאל: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב), ומכאן למדו חז"ל ששרה אמנו עלתה על אברהם בנבואה. מצד שני נשים אחרות מפגינות נחיתות חברתית ופאסיביות. התייחסות ישירה ליחס בין האיש והאישה אנו מוצאים כבר בסיפורי בריאת האישה. פרק א' בבראשית מתאר בריאה משותפת ושוויונית של הגבר והאישה, וגם ייעוד משותף. לעומתו, בפרק ב' האישה נבראת לאחר האדם מצלעו והיא נבראת כדי להיות עזר כנגדו. לאחר חטא עץ הדעת, במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי העץ, עונש האישה היה, בין השאר, שאישה ימשול בה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".". ברם בהמשך חוזרת ומוצגת תפיסת הבריאה השוויונית: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם 'אָדָם' בְּיוֹם הִבָּרְאָם". כך נעים סיפורי הבריאה בפרקים הראשונים של ספר בראשית בין שתי תפיסות שונות של מעמד האישה. אמביוולנטיות דומה כלפי נשים ניכרת לאורך המקרא כולו ובולטת במיוחד בספר משלי. לאורך הספר נזכרת שוב ושוב אישה מסוכנת לבעלה, "זרה", "נוכריה" ו"זונה", אבל בסופו נחתם הספר בשיר הלל בן 22 פסוקים ל-"אשת חיל", המשבח אותה בעיקר על עמלה לפרנסת משפחתה ומסירותה לבעלה, אך גם על חכמתה ויראת השמיים שלה. במאה ה-16 הונהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה והמנהג התפשט בכל תפוצות ישראל. האישה בחוקי המקרא ובהלכה לאורך הדורות נישואין ההתייחסות הראשונה לחיי נישואין בתורה מופיעה בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מפרש הספורנו . והרמב"ן מפרש: "...והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם". שמאל\|ממוזער\|250px\|כתובה מהמאה ה-18. הכתובה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין שתיקנו חז"ל, ובו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. טעמם של חז"ל לכתובה היא שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו, שהרי בזמנם נהג דין התורה לפיו מותר היה לגרשה בעל כורחה. במקרים שהאישה 'עוברת על דת משה', כלומר מכשילה את בעלה באיסורים, או 'על דת יהודית', כלומר "מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל" (בניגוד לרצון בעלה), הורו חכמים שמצווה לגרשה, ואף הפקיעו את התחייבות הבעל לפירעון הכתובה.המקרא לא מזכיר הליך נישואין מסודר. ההליך המקובל בימינו, שכולל את הכתובה כמסמך המגדיר את חובות וזכויות האישה ואת הפיצוי הכספי שייתן לה בעלה אם יחליט לגרשה, נוסח והוגדר על ידי חז"ל במשנה ובתלמוד. חז"ל מתבססים בעיקר על חלקו הראשון של הפסוק: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". מפסוק זה עולה כי לקיחת אשה ובעילתה מסמלים את הנישואין, בעוד הגירושין, הנעשים על פי רצון האיש בלבד, מותנים במתן 'ספר כריתות', הוא הגט. חז"ל לומדים מהפועל 'יִקַּח' שמשמעות הנישואין הם לקיחה, כלומר קניית האישה, ועל כן הם צריכים להתבצע תמורת סכום כספי או שווה ערך כלשהו. כך נפתחת מסכת קידושין במשנה, העוסקת בנישואין, בהגדרתם למעשה כקניין: 'האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה...'. מצד החיוב, לבעל יש חובות כלפי אשתו, הנלמדות מן הפסוק 'אִם אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע'. לפי דעת הרמב"ם, ההולך בעקבות חז"ל, הוא מחויב מהתורה לספק לה מזון, ביגוד, ואת צרכיה המיניים, ובנוסף מדברי חכמים: כסף הכתובה, רפואה, פדיה משבי, קבורה .לפי דעת הרמב"ן הציווי המקראי כולל במקור את צרכיה המיניים בלבד, אותם אישה נשואה מנועה מלספק באמצעות גבר אחר, ושאר חובות הבעל הן מדברי חכמים. מצד האיסור, הנישואין אוסרים על קיום יחסי אישות בין האישה לבין כל גבר שאינו בעלה. מאידך הגבר אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על קיום יחסי אישות בינו ובין נשים אחרות (ראו להלן). בדין המקראי לא פורטו חובותיה של האישה לבעלה, אבל בהמשך הוגדרו חובותיה לבעלה במשנה ובכל הפסיקה שלאחריה. כך מוגדרות חובותיה בשולחן ערוך: 'וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטל מלפניו, וכיוצא בדברים אלו. אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפלו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו', ו'כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חיבת לעשותן, כופין אותה לעשות'. על פי הרמב"ם, כל אישה חייבת לבעלה במספר מלאכות, שמחלקן היא נפטרת במקרה שיש ביכולתם לרכוש שפחות. אולם גם אז, אין היא נפטרת מחמש מלאכות: טוויה, רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים. על פי הרמב"ם, כופים דייני בית הדין את האישה לעשות מלאכות אלו "ואפילו בשוט" הראב"ד כתב באותו מקום על דברי הרמב"ם: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה". למעט החיוב בעונת האישה, סכום הכתובה המינימלי וירושת האישה, יכולים הן הבעל והן האישה להסכים, קודם הנישואין או במהלכן, לוותר על חלק מחיובי הצדדים או אף על כולם. האישה גם רשאית להתנות חד-צדדית בכל שלב: "איני ניזונת ואיני עושה", ובכך להיפטר מלתת את הכנסותיה לבעלה, שמצידו ייפטר מלזון אותה. הלכה אחרת שקבע הרמב"ם (ורבו החולקים עליה), שמביעה את השקפתו על ההתנהגות הראויה לאישה, היא: 'גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'. יחסי אישות ממוזער\|נשים חרדיות מתפללות בהלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בכל הנוגע לקיום יחסי מין מצד המצוות שבין אדם למקום, הרמב"ם (בעקבות התלמוד, ולמרות ההתנגדות המובעת שם), מתיר לבעל לבעול את אשתו באיזה אופן שירצה: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה... ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך..." הטור והרמ"א הולכים בעקבותיו. עם זאת, בהלכות אישות, המגדירות את המחויבויות ההדדיות בין בעל ואישה, פוסק הרמב"ם: "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה." במסגרת הלכות דעות המכילות הדרכות והמלצות להתנהגות הראויה בחיי היהודי, אוסר הרמב"ם אפילו קיום יחסי מין במצב של הכרה חלקית, כמו שכרות או שינה, או נפש לא שלמה. אישה חייבת בקיום יחסי מין עם בעלה ואם היא מסרבת בהתמדה, זכאי בעלה לגרשה ללא כתובה לכאורה. אבל במקרים בהם האישה אינה מעוניינת ביחסי מין הרמב"ם פוסק "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (כלומר, לפי שאינה שבוייה לקיים יחסי מין עם מי ששנוא עליה) מאידך, הרמב"ם כתב שאסור לאישה להימנע מקיום יחסי מין או להתגרות בבעלה בעניין זה. על הבעל מוטלת חובה מהתורה לקיים יחסי מין עם אשתו. חיוב זה הוא חיוב לטובתה של האישה כדי שהגבר לא ימנע מיחסי אישות ללא סיבה. הגבר מוכרח להתחייב בכתובה לקיים יחסים אלו בתדירות הנקבעת מראש על פי עיסוקיו ויכולתו וכן ברצון האישה. חיוב או מצווה זו נקראים 'עונה'. מניעת קיום חובה זו לאורך זמן, אפילו מאונס, מאפשרת לאישה לדרוש מבעלה גט וכתובה. פוליגמיה לפי החוק המקראי לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים. אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה לפני לקיחת אישה נוספת (הנקראת "צרה") , כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב אבינו, אין הדבר מעיקר הדין. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים, והמקרא מסתייג מהפוליגמיה של שלמה המלך לו היו "נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת", הן בשל ההגזמה הרבה העוברת על דין שמגביל את המלך ל-18 נשים, והן בשל העובדה שהן הטו את לבבו לעבודת אלילים. לעומת זאת, המקרא אינו מסתייג מהפוליגמיה של דוד המלך ומנהיגים רבים אחרים להם היו נשים רבות, ולפי פרשנות חז"ל זה מכיוון ששמרו על האיסור של 18 נשים. בתקופת חז"ל הומלץ שלא לשאת יותר מארבעה נשים. בפועל הפוליגמיה לא היה נהוגה בעם בתקופת המשנהראה משנה יבמות, פרק ב, י., וכן לא מוזכרת אישה נוספת כמעט לאף תנא או אמורא המופיעים בתלמוד. כך מתקבל הרושם כי חז"ל לא ראו בעין יפה ריבוי נשים. לאחר חרם רבינו גרשום מאור הגולה (לפני כאלף שנה) נאסר בקהילות אשכנז לשאת שתי נשים. עם זאת, במקרים קיצוניים כדוגמת אישה שהגיע למצב תרדמת, יכול בעלה לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אישה נוספת. בשאר הארצות ידועים מקרים ספורים של נשיאת מספר נשים אף על ידי רבנים, עד לדור הקמת המדינה. השולחן ערוך, הפוסק הספרדי המקובל, התיר לשאת מספר נשים, והרמ"א, הפוסק האשכנזי המקביל, העיר על דבריו "ומכל מקום בכל מדינות אלו (הכוונה למדינות האשכנזים) התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין ב' נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים, לגרש אחת מהן". בתימן היהודים נהגו לשאת יותר מאישה אחת במקרים נדירים, בדרך כלל במקרה בו האישה לא ילדה לאחר 10 שנים (שאז לכאורה על הבעל לשאת עוד אישה או לגרש את הנוכחית כדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורבייה). פילגשים במקרא אין שום איסור לקחת פילגש, שהיא אישה איתה מקיים הגבר קשר מיני קבוע ללא מעמד חוקי של קידושין וכתובה. על פי המקרא, לאברהם היו פילגשים, וצאצאיהן של בלהה וזלפה, פילגשיו של יעקב אבינו, נכללו בעם ישראל. בנוסף, זכור סיפור פילגש בגבעה, ובין הגברים שהחזיקו בפילגש נמנים השופט גדעון, שאול, ודוד. הפילגש, כמו הסוטה, הנאנסת, השבוייה יפת התואר, ועוד, הם מושגים חברתיים שהתקיימו בלשון נקבה בלבד וחלו רק על נשים והם מבטאים את יחסי הכוחות הפטריארכליים שהתקיימו במסגרת המשפחתית. סוטה אם גבר חושד שאשתו קיימה יחסי מין עם גבר אחר מרצונה (בגדה בבעלה), אסור שיתקיימו יחסי מין בינה ובין בעלה. במקרה שהבעל קינא לאשתו והזהיר אותה שלא להתייחד עם אדם מסוים, ולאחר מכן היא התייחדה עמו, היא נחשבת לסוטה על צד הספק מאחר שיש 'רגליים לדבר'. בזמן המשכן ובית המקדש, אם האישה הכחישה את החשד, וביקשה להוכיח את דבריה, היה טקס שהתורה הבטיחה שיאמת או יכחיש את החשד. במהלך הטקס הכהן פרע את שער ראש האישה, השביע אותה, והשקה אותה ב'מים מאררים' שהכילו עפר מהמשכן. במקרה שהאישה באמת בגדה כותבת התורה "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". ורבי עובדיה ספורנו מפרש בעקבות חז"ל "שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה". המשנה מוסיפה "כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו" (), דהיינו את הבועל, ו"באותה שעה שתמות היא, ימות הנואף בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שאירעו לה, לצבות בטן ולנפיל ירך (). כשם שהמים בודקים אותה על כל ביאה וביאה של איסור עם הבעל, כך בודקים אותו על כל ביאה וביאה. בנוגע לכל הטקס ועניינו, אומרים חכמים: "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים". לפי המשנה, בטלו טקסי בדיקת הסוטה עוד לפני חורבן בית המקדש. נערה שבגדה בבעלה וקיימה יחסי מין בין אירוסיה לנישואיה: אם חתן טען בערב הכלולות כי לכלתו אין בתולים והדבר נמצא כאמת, ובנוסף התברר שהיא קיימה יחסי מין לאחר אירוסיה (המקבילים לקידושין של ימינו, אשר התקיימו בתקופות התנ"ך והתלמוד זמן ממושך לפני הנישואים, והיה להם תוקף מחייב לכל דבר ועניין), היו סוקלים את הנואף ואת הנואפת על הניאוף. במקרה שנמצא שכלתו הייתה בתולה והחתן הוציא שם רע, היו מלקים אותו, קונסים אותו במאה שקלים מקראיים (סכום גדול), והזכות לגרש את הנערה הייתה נשללת ממנו לעולם. אישה שבגדה בבעלה: דין אישה שאינה בת כהן שבגדה בבעלה היה מוות בחנק. כמו כן, גם המאהב שעמו בגדה היה נידון למוות בחנק. בת כהן שבגדה בבעלה היה דינה מוות בשריפה. דינו של המאהב שעימו בגדה היה מוות בחנק. חז"ל פירשו שיהודה ציווה להוציא להורג בשריפה את תמר שהתחפשה לזונה וכך הרתה ליהודה, משום שהייתה בת כהן שזנתה. גירושים לפי המקרא הגבר היה יכול לגרש את אשתו בכפייה אם מצא בה 'ערוות דבר': להלכה נפסקה פרשנותם של בית הלל לפיה ערוות דבר זו יכולה להיות כל פגם שהבעל מוצא באשתו. עם זאת, בחרם דרבנו גרשום נאסר לגבר לגרש את אשתו בכפייה, וכיום חייבת גם האישה לתת את הסכמתה לגירושין, כך שנוצר מעמד של סרבנות גט. מספר מסורבי הגט ומסורבות הגט כמעט שווה, אבל עדיין יש הבדל הלכתי: כיוון שללא הגט ייחשבו ילדיה של המסורבת שנולדו לה מבן זוג אחר לממזרים, בעוד ילדיו של מסורב הגט מאישה אחרת ייחשבו כחוקיים. בנוסף, גברים מסורבי גט יכולים לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אישה שנייה. לאחר הגירושין, לאישה יש עדיפות בנושא המשמורת והמזונות, מכיוון שניתנת לה עדיפות לקבלת הילד וגם חובת המזונות על האב גדולה יותר.שמאל\|ממוזער\|240px\|אסתר המלכה. ציור של אנדריאה סלסטי. סמכות האב מרות האב על בתו חלה כל עוד הבת חיה בבית אביה ועד שימסור אותה לגבר אחר. האב יכול היה למכור את בתו הקטנה (עד גיל 12) לאמה ("וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"), רק לאור האפשרות לייעד את הבת לנישואין לאדון או לבנו ("וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה"). זכות נוספת של האב, היא להשיא את בתו הקטנה (לפי חז"ל, עד גיל 12 וחצי): "אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה" ). לפי חז"ל, זכויות אלו נאמרו רק ביחס לבת קטנה, אך בבת גדולה (מגיל 12 או 12 וחצי) הבת נחשבת לבוגרת, אין לאב זכות למכרה או להשיאה בניגוד לרצונה. האב (ולא הבת עצמה) גם זכאי לפיצויים במקרה שמישהו אנס או פיתה את הבת. לצד זאת חל איסור על האב לשדל את בתו לזנות ("אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה", ). סמכות השאת הבת הקטנה ניתנת גם לאם ולאחים במקרה שהאב מת, אך נישואין אלו הם מתקנת חכמים בלבד, ומשאירים לבת אפשרות למאן בעודנה קטנה, ואז הנישואין מבוטלים בלא גט. חכמים אסרו על האב להשיא את בתו בקטנותה: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: 'בפלוני אני רוצה'" (קידושין מ"א). הרמב"ם מוסיף בפירושו למשנה שם- "כי נשואי קטנה הם דבר מכוער". עם זאת, בעלי התוספות כתבו שאיסור זה נדחה מחמת כורח הנסיבות: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו לעולם". פיתוי ואונס בתולה במקרה שגבר פיתה נערה בתולה ושכב עימה, היה עליו להתחתן איתה ולפרנסה כל ימי חייה. אם אביה לא היה מעוניין בנישואין אלו, היה על המפתה לשלם סכום כסף כמוהר הבתולות לאבי הנערה, על ששכב עם בתו ופגם את בתוליה (), וכן לשלם בושת וקנס. 220px\|ממוזער\|אמנון ותמר – סיפור אונס.במקרה של אונס בתולה, היה על הגבר שאנס לשלם לאבי הנערה חמישים כסף קנס ובושת וגם "כמוהר הבתולות" סכום גבוה במיוחד על כך שהוא פגם אותה, ולשאתה לצמיתות. כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים פנויות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה זו כל חייה. באותה תקופה, הייתה חשיבות גדולה לבתוליה של נערה וגברים סירבו להתחתן עם נערה שאיבדה את בתוליה, ומכאן שלאונס בתולה היו בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות גם השלכות חברתיות וכלכליות איומות על עתידה. בנוסף לקנס של 50 השקלים, על האונס לשלם על פי חז"ל גם פגם (הפער בין שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לבין שוויה לאחר בעילתו אותה), צער ובושת (אומדן כספי של הכאב והבושה שנגרמו לנערה) שבת (אובדן ימי עבודה) ורפואה (חשבונות רפואיים). אף על פי שהחוק אינו מזכיר עונש מעבר לקנס הכספי, בשני המקרים שבהם מתואר במקרא אונס, התגובה הייתה קשה: לאחר ששכם בן חמור אנס את דינה הגיבו אחיה: "הכזונה יעשה את אחותינו", והרגו את שכם ואת כל בני עירו. גם כשאמנון בן דוד אנס את אחותו תמר הוא נהרג בתגובה. לכן ייתכן שהקנס הכספי המתואר מגדיר רק את הסנקציה הכלכלית הכרוכה באונס. הפרת נדרים לאב הייתה זכות להפר את נדריה של בתו הנערה, ולבעל הייתה זכות להפר את נדריה של אשתו במקרה שיש בנדר עינוי נפש לאישה, או שהוא נוגע ליחסים האינטימיים בינה לבין בעלה. עם זאת, זכות זו הייתה רק "ביום שמעו", ואם עברה יממה מאז ששמע האב או הבעל על השבועה אין בידיו יכולת לבטל את נדר הבת או האישה. ירושת נחלה ורכוש כנהוג במבנה פטריארכלי, בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן. במקרה של בנות צלפחד היה חשש שמא תצטמצם נחלת השבט אליו השתייכו, שבט מנשה, אם הן יתחתנו עם גבר משבט אחר, מאחר שהוא זה שיקבל את הבעלות על הנחלה. לפיכך הבנות נצטוו לשאת גברים מהשבט להם שייכת נחלת אביהם כדי שקרקע לא תעבור משבט לשבט, ואכן בנות צלפחד נישאו לבני דודיהם. מאחר שהאישה אינה יורשת והיא עצמה קנויה על ידי בעלה, לפי ההלכה אין לה רכוש משלה וכל רכושה שייך לבעלה. על כן אם נתנה האישה צדקה - יש לוודא שבעלה מאשר זאת, שהרי תרומתה שייכת לו. כך מסביר השולחן ערוך: 'גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים'. לפי הרמב"ם, הבעל זוכה בארבע הטבות ממוניות, שבכללם קבלת הכנסות האישה, לרבות תשואת כל נכסיה (מלבד נכסי צאן ברזל). במקרה של מות הבעל נלקחים מכספי הירושה מזונות לה ולבנותיה שממנו שלא נישאו, וניתנות זכויות יתר לבניה שממנו בירושה. ערכה הכספי של האישה: בטבלת הערכים הכספיים של זכרים ונקבות בפרשת נדרי נפשות, ערכה של הנקבה הוא בין מחצית לשני שלישים מערכו של הזכר, בתלות בגילם. אפשר לטעון שהפער בין הערכים מבטא את פערי המגדר בתפיסה החברתית בכללה, ואפשר לטעון שהוא נובע מכך שהערכים נקבעים על פי שווי האדם לו היה נמכר לעבד, ושווי העבודה של האישה הוא שהיה נמוך משל הגבר. האישה במחשבת המשנה והתלמוד 240px\|ממוזער\|ציון קבר רחל בת כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא, עליה אמר לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה הוא". במשנה ובתוספתא כבר מוגדר במפורש ערך חייה של האישה כנמוך מזה של הגבר. המשנה קובעת כי 'האיש קודם לאשה להחיות', כלומר חייו בעלי ערך רב יותר מחייה, כפי שמסבירים כל הפרשנים, כגון רבי עובדיה מברטנורא שכותב: 'שהוא מקודש ממנה, שהאיש חייב בכל המצות והאשה אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא', וכך פסק גם רב מרכזי בן זמננו. התוספתא קובעת את מטבע התפילה '...שלא עשני אשה', שהוכנסה לסידור התפילה ונאמרת בברכות השחר. התוספתא שם מסבירה שטעם הברכה הוא ש'אין אשה חייבת במצות', ובהמשך תיקנו הגאונים שהאשה המתפללת תאמר במקביל 'שעשני כרצונו'. אבודרהם נתן שני נימוקים ליתרון הגברי: "...מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמה כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות, והאשה דומה לנכנס שלא ברשות, ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפי' מה שנצטוית. והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו". המשותף לכל הנימוקים שנתנו פרשני ימי הביניים לנחיתות הנשית הוא הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, שנקבע כבר במשנה: '...וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל תִּטַּמֵּא לַמֵּתִים'. לבד ממצוות עשה שהזמן גרמן, מחויבת האישה ברוב המצוות, עשה ולא תעשה, למעט שלוש מצוות לא תעשה ("בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים") וכן ממספר מצוות עשה. דברי הפרשנים, שהאישה נחותה מהאיש בגלל הפטור הניתן לה מחלק מהמצוות, מבטאים את התפיסה הרווחת בדברי חז"ל לדורותיהם שלפיה, ככל שאדם מצוּוה על מצוות רבות יותר ומקיימן, כך עולה מדרגתו הרוחנית והוא מתקדשביטוי בולט לתפיסה זו מצוי באמרת חז"ל, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (, ועוד), שלפיה גם אם הפטוּר מן המצווה מקיים אותה מרצונו, אין הוא מגיע למעלתו של מי שחייב בה ומקיים אותה.. מנת מצוות מופחתת היא אפוא מחסום שאין לעברו, לכאורה, הממקם את האישה בדרגה נמוכה יותר בסולם ההתקדשות ומבסס את ההיררכיה המגדרית העקרונית. אף-על-פי שכבר התלמוד קבע שכלל זה אינו גורף ומנה יוצאים מן הכלל רבים, נותרה בעינה העובדה שנשים שוחררו מקטגוריה שלמה של מצוות בולטות ואקטיביות, המובאת לעיל כנימוק שהפרשנים נתנו לערך המופחת שלהן בעולם. אמנם לכאורה נשים יכולות לקיים את המצוות מהן קיבלו פטור, ולפי הפוסקים האשכנזים הן יכולות אף לברך עליהן את ברכת המצוות, ("...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...". לפי הפוסקים הספרדים אין להן רשות לעשות זאת), אך הנורמה החברתית מונעת בפועל אפשרות זו פעמים רבותהשאלה האם, למרות הפטור, מותר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן אם הן חפצות בכך, או שהפטור הוא למעשה בבחינת איסור, הייתה שנויה במחלוקת עזה כבר בתלמוד ( ועוד) ולאורך הדורות (רש"י והתוספות על עירובין שם; רמב"ם, משנה תורה, הלכות ציצית ג, ט; שולחן ערוך, אורח חיים תקפט, ו – אלו הן דוגמאות בולטות בתוך ים הדיונים). על שורשי המחלוקת ראו במאמרה של יהודית האופטמן, 'קיום מרצון של מצוות עשה שהזמן גרמן על ידי נשים', דברי הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, ג/1 (1993), עמודים 161–168. בימינו שאלה זו היא סלע מחלוקת מרכזי בין הזרמים השונים ואף בתוך האורתודוקסיה. ראו סקירתה של חנה קהת, פמיניזם ויהדות – מהתנגשות להתחדשות, תל אביב 2008, עמודים 139-137.. התפיסה המובאת בספרות ההלכה סוברת כי האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן משום "שלום בית", כדי שלא ייווצר קונפליקט בין ציוויו של בעלה לציוויו של הקב"ה, כפי שמצוטט לעיל מדברי האבודרהם למשל. אחת ההנמקות לפטור אישה ממצוות עשה שהזמן גרמן, שמקורו ברש"ר הירש, הוא שלאישה התלהבות קודש, ולפיכך אין לה צורך במצוות עשה אלו. בתלמוד ישנה מחלוקת האם צלע האדם הראשון ממנה נבראה חוה הייתה "פרצוף" או "זנב", ותפיסת ה"פרצוף" משמעה שאדם הראשון היה בעצם מורכב מצד זכרי וצד נקבי שהופרדו (זכר ונקבה ברא אותם). המחלוקת מבוססת על שני תיאורי הבריאה בפרקים הראשונים של ספר בראשית, שנידונו למעלה, ויש המקשרים אותה למעמד האישה בעיני חז"ל, האם היא טפלה לגבר או שווה לו. ואכן, ניתן למצוא בתלמוד בפרט ובספרות התלמודית בכלל הדים לשתי התפיסות: דוגמאות לתפיסה חיובית ואף שוויונית הן למשל דברי חז"ל כי "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". במדרש נאמר: "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להיגאל", וכן אמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים (כלומר, ההבטחה של הנשים לקום לעתיד לבוא בתחיית המתים גדולה יותר משל האנשים) שנא' (ישעיהו ל"ב ט') 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה'" משום ביטחונן בה'. עוד אמרו: "נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש", והוסיפו, "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא (כלומר, בארץ ישראל) אמרו: בלא תורה ובלא חומה (בלא מגן ומחסה), רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום". במקום אחר נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אישה עונותיו מתפקקין (כלומר, עוונותיו נמחלין), שנאמר: 'מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'". הרמב"ם כתב: "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז". מאידך, דוגמאות לתפיסה שהאישה טפלה לגבר הן, ראשית כאמור לעיל, החיוב החלקי שלה במצוות, הנתפס כהפחתה בערכה. בנוסף, חז"ל אסרו לגבר להרבות בשיחה עם האישה ואמרו במסכת אבות "שכל המרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובטיל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינם." במקום אחר הם הרחיבו, "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים". עוד אמרו שהאישה מעדיפה קב ותפלות מאשר עשרה קבים ופרישות, ועוד אמרו במסכת אבות בציטוט בשמו של הלל הזקן "מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְשָׁפִים". עוד אמרו בעניין נשים "נשים דעתן קלה" ועוד התייחסויות שונות לאשה שיש הרואים בהן גנותכגון ; בראשית רבה מה, ה, ועוד.. חז"ל גם ביקרו את מי שנותן לאשתו להנהיג, או שהולך אחר עצתה בתחומים מסוימים ששייכים דווקא לגבר. האישה בקבלה על פי תורת הקבלה, האישה מקושרת לספירה העשירית – ספירת מלכות, שהיא בבחינת השכינה. האמורא רב יוסף, כאשר היה שומע את קול פסיעות אמו המתקרבת היה אומר: "איקום מקמי שכינה דאתיא" (אקום לפני השכינה שבאה). האישה מושווית בקבלה לאדמה ואילו הגבר לשמיים, האדמה מקבלת מהשמיים מים וחיות וכך מצמיחה ויולדת. האות י' במילה 'איש' מסמלת שמים והאות ה' באישה מסמלת אדמה. לכן תיקונו של האיש בלימוד תורה בחינת שמים, ואילו תיקונה של האשה הוא בעשיה, בחינת אדמה. בעניין נישואין כותב הזוהר: "כָּל רוּחוֹת הָעוֹלָם כְּלוּלוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת, יוֹצְאוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וְאַחַר כָּךְ נִפְרָדִים בְּדַרְכֵיהֶם, אִם זוֹכֶה הָאָדָם, אַחַר כָּךְ מִזְדַּוְּגִים יַחַד. וְהַיְנוּ בַּת זוּגוֹ, וּמִתְחַבְּרִים בְּזִוּוּג אֶחָד בַּכֹּל, רוּחַ וְגוּף, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מַה זֶה לְמִינָהּ? אוֹתָהּ רוּחַ הָאָדָם שֶׁיּוֹצֵאת זִוּוּגוֹ שֶׁדּוֹמָה לוֹ". כלומר, כל נשמה לפני שבאה לעולם מכילה חלק זכרי וחלק נקבי, כשמגיע זמן ירידת הנשמה לעולם היא מתפצלת לשני חלקים, החלק הנקבי יורד לתוך גוף אישה ואילו החלק הזכרי יורד לגוף זכר. חלקי הנשמות חיות לבדן בשנותיהם הראשונות, אך משום שכל אחד מהם הוא רק חצי הם חשים חסר ומחפשים להתאחד. בשעת החופה מתאחדות הנשמות והופכות חזרה לנשמה אחת. הזוהר ממשיך ומבאר את הסיבה לכך שאישה שבגדה עם גבר עונשם מוות "עַל כֵּן, מִי שֶׁבָּא לְהִתְחַבֵּר עִם אִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, הִנֵּה פּוֹגֵם אֶת הַזִּוּוּג, (כביכול עושה שתי רשויות למעלה) שֶׁהֲרֵי הַזִּוּוּג שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּרַחֲמִים וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּדִין. בּא רְאֵה, מִי שֶׁמִּתְחַבֵּר לְאִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מְכַפֵּר לוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה תְלוּיָה עַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כב) אִם יְכֻפַּר הֶעָון הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. וּמָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה לָעוֹלָם הַהוּא, עליוֹ לְקַבֵּל עֹנֶשׁ". האישה בחסידות נשים ובית המדרש: חינוך ולימוד תורה שמאל\|ממוזער\|250px\|שתי נשים צעירות לומדות בחברותא במדרשה 250px\|ממוזער\|מאות תלמידות בית יעקב מתפללות ליד הכותל המערבי במשנה בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים, לעומת רבי אליעזר שמתנגד, בטענה ש"כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות". תפלות משמעותה דברי הבאי והבל לדעת כמה פרשנים (כגון הרמב"ם והמאירי), או פריצות מינית לדעת התלמוד (), ובעקבותיו רוב הפרשנים (רש"י והתוספות שם ועוד רבים). רבי אליעזר אוסר על לימוד תורה לנשים בשתי התבטאויות חריפות נוספות, וכך נקבע להלכה. נאסר על האב ללמד את בתו תורה שבעל פה, אך מותר לו ללמדה תורה שבכתב, והיא עצמה מחויבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה. אם אישה רוצה ללמוד תורה היא רשאית, אבל מאחר שנשים אינן מחויבות ללמוד, בעבר לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר, והדבר נעל בפניהן שערים רבים. לדעת הרמב"ם, אסור לאב ללמד את בתו תורה, מפני שרוב הנשים יפרשו שלא כשורה את הדברים כיוון שאינן מוכשרות ללימוד. הרמב"ם נהג להזכיר נשים יחד עם עמי הארץ וקטנים ועם זאת, מדבריו עולה שהיו גם מיעוט של נשים שלמדו תורה והיו ראויות לכך. בעקבות הרמב"ם הלכו הטור והשולחן ערוך, אך למרות השפעתו העצומה של הרמב"ם, כבר בימי הביניים היו פוסקים שהתירו לימוד תורה לנשים בהיקפים שוניםכגון רבי יהודה החסיד, ספר חסידים, סימן שיג; הרמ"א, הגהות על שולחן ערוך (המפה), יורה דעה, רמו, ו, ועוד., ועם תחילת העת החדשה התרבו קולות אלה וגברוראו סקירתו של הרב חיים נבון, "תלמוד תורה לנשים"ת תחומין כח (תשס"ח), 248-257.. הרב יהושע פלק מסיק מדברי הרמב"ם והשו"ע, שאשה שהחליטה ללמוד יצאה מכלל הרוב עליו דיבר הרמב"ם: “אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר”. החפץ חיים כתב ש"המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" זה דווקא בזמנים שלפנינו, אבל כיום, כשנשים משכילות בדומה מגברים, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית. נשים למדניות במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן. ידוע על שני מקרים של נשים ששימשו כראש ישיבה: מרים שפירא באלזס במאה ה-14, ואסנת ברזאני בכורדיסטן במאה ה-17, שירשה את מקומו של אביה אחר פטירתו. בספרי הלכה שונים, הובאו דעות של נשים מלומדות, כמו הרשב"ץ בח"ג סי' ע"ח, שמביא תירוץ של רבנית לקושיית התוספות. ומהר"ר יוזפא, בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו לפרישה, מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. מסופר שהרב יוסף חיים זוננפלד קבע שיעור עם אשתו ב'שולחן ערוך' בכל יום. וכן מסופר על החת"ם סופר, מגדולי הרבנים במאה ה-19, שלמד עם בנותיו מדרשי חז"ל. בדור הקודם התפרסמה פרופ' נחמה ליבוביץ בעקבות בקיאותה בתנ"ך ובמפרשיו ובדורנו אנו ניתן לראשונה פרס ישראל בתלמוד לאישה, פרופ' ורד נעם, ומתרבות תלמידות חכמים המלמדות במדרשות ומפרסמות מחקרים תלמודיים מעמיקים. הסרט "ינטל", בכיכובה של ברברה סטרייסנד, עוסק בהתמודדותה של אישה יהודיה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה. מהפכת חינוך הנשים אף במאה העשרים, מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. כאשר הוקמו מוסדות "בית יעקב" ללימוד בנות על ידי שרה שנירר, הם נתקלו תחילה בהתנגדות, אך גם בתמיכה מצד חוגים חרדיים, והפכו תוך פרק זמן קצר לנורמה במגזר החרדי. ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים בחינוך הממלכתי-דתי בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים לומדים גם תלמוד, שנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. בעבר כמעט לא הייתה מסגרת לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, גם הרבה לאחר שלימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים עבורן. מהפכת המדרשות לנשים, שהחלה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום, יצרה לראשונה מסגרות כאלה. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי שילוב לימודי הגמרא בתוכנית הלימודים לבנות, וכיום ישנם אולפנות ותיכונים נוספים המצטרפים למגמה זו. אליהם מצטרפות בעשורים האחרונים עוד ועוד מדרשות לבנות שמעניקות השכלה תורנית גבוהה. נשים ובית הכנסת: תפילה וקריאה בתורה כפי שנמנעה שותפותן של נשים בבית המדרש, כך נמנעה במרוצת הדורות שותפותן האקטיבית בבית הכנסת. ראשית, נשים פטורות כאמור ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן לכאורה הן פטורות מכל התפילות בבית הכנסת, שתלויות כולן בלוח השנה ובשעות היום. ברם המשנה דווקא חייבה את הנשים להתפלל: נָשִׁים וַעְבָדִים וּקְטנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בַּתְּפִלָּה וּבַמְּזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן'. נשים חייבו אפוא בתפילה, אך למרות החיוב העקרוני במשנה והחיובים החלקיים לאורך הדורות, פטורות הנשים מהתפילה הציבורית בבית הכנסת ומכל המערכת הטקסית הנלווית אליהמחלוקת ארוכה התנהלה בין הפוסקים בדבר טיבם והיקפם של חיוב זה ושל תפילה זו. ראו בפירוט בסקירת הרב עמוס סמואל, 'על חובת נשים בתפילה', דרך אפרתה, ו (תשנ"ו), עמודים 146-139.. המקורות התלמודיים אינם חד משמעיים בנושא זה. כך למשל נכתב במסכת מגילה בתלמוד הבבלי כי בשל כבוד הציבור אישה איננה יכולה לעלות לתורה: לדעת החוקרים, הברייתא מעידה גם על השתתפותן הפעילה של הנשים בקריאת התורה בעת העתיקה, וגם על הפסקת הנוהג הזה וחסימת מעורבותן הפעילה של הנשים בבית הכנסת בתקופת התלמוד. האמביוולנטיות שבתלמוד ניכרת גם בפסיקה הבתר-תלמודית, שבה הלכה ונוצרה מחלוקת ארוכה וסבוכה סביב ההבחנה המגדרית של המניין והעליות לתורה. אבל בפועל, מתום תקופת התלמוד ואילך הדרת הנשים מן הריטואל בבית הכנסת נעשתה כה טבעית וכה מובנת מאליה, עד שהייתה לאחד מסימני ההיכר המובהקים של האורתודוקסיהראו, לדוגמה, את הסקירה על נשים בבית הכנסת באשכנז בימי הביניים אצל אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 326-312.. מכיוון שכבר נשתגר שנשים פטורות מתפילה, אישה גם אינה יכולה לשמש כחזנית ולהוציא גברים ידי חובת תפילות שהיא עצמה הוגדרה כפטורה מהן. כמו כן, נשים וגברים אינם מצטרפים למניין הנדרש לזימון, אף על פי שכולם חייבים בברכת המזון. לפי שולחן ערוך כך נפסק על מנת למנוע קרבה של פריצות בין הגברים לנשים. כמו כן, אף על פי שלא נפסקה הלכה על כך, ישנה דעה שאסור לנשים להניח תפילין. התוספות כותבים שהטעם לדעה זו הוא שתפילין מחייבים גוף נקי ונשים אינן "זריזות ליזהר" בניקיון גופן. כך בספרות חז"ל מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים, ניסוח ממנו משתמע שהמעשה לא היה ראוי. דומה שבכל הקשור לתפילה, יותר משההלכה הדירה את הנשים, הדירה אותן הנורמה החברתית.שמאל\|ממוזער\|230px\|ברכות השחר בסידור פרטי מ-1471 מאת אברהם פריצול, שהוזמן על ידי אלמנה. הברכות מותאמות לאישה ובניסוח ייחודי: "שעשיתני אישה ולא איש" ועוד. על הפטורים והאיסורים החברתיים הללו נוסף גם הנוסח שכבר הוזכר למעלה: בברכות השחר שבתפילת שחרית, הגבר מברך לאחר הברכות "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני עבד", גם "ברוך שלא עשני אישה", בעוד האישה מברכת: "ברוך שלא עשני גויה", "ברוך שלא עשני שפחה" ו"ברוך שעשני כרצונו". הפרשנות המקובלת היא כי המצוות היתרות המוטלות על הגבר הן הסיבה לברכות אלו, כפי שמוסבר כבר בתוספתא במסכת ברכות, בה מובא המקור הקדום ביותר לברכה זו. רבי יהודה מציע לראשונה את נוסח הברכות ומסביר: 'שלש ברכות צריך לברך בכל יום: 'ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אישה, [ברוך] שלא עשני בור. גוי – כל הגוים כאין נגדו, אישה – אין אישה חייבת במצות'. אף על פי שבתחום התפילה התזוזה איטית יותר מאשר בתחום לימוד התורה, גם כאן ניכרים יוזמות חדשות ושיח ער סביב מקומן של נשים בבתי הכנסת האורתודוקסיים בישראלראו לדוגמה את שתי כתבותיה של פרופ' ורד נעם ב'מקור ראשון' ואת התגובות עליהן בגליונות הבאים: מעבר למחיצה הפנימית מתאריך 23.1.2013 ו'אין ממחין בידן' מתאריך 26.7.2013., כך לדוגמה בהקמת מניינים שוויוניים, כדוגמת שירה חדשה בירושלים. נשים ובית הדין: מתן עדות ותפקידי דיינות מצבן של נשים בבית הדין דומה למצבן בבית הכנסת: במשך הדורות יכלו נשים להיכנס לבתי הדין כבעלות דין בלבד, כלומר כמי שנזקקות לשירותי בית הדין, אך לא כמי שמשתתפות בהליך המשפטי, לא כעדות ובוודאי לא כדיינות. על פי ההלכה אישה איננה יכולה לתת עדות קבילה בבית דין רבני, בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, מלבד במקרים מסוימים. האיסור על מתן העדות מופיע כבר בספרות התנאית ללא נימוק כלשהו, והאיסור על הדיינות משתלשל ממנו. יש הטוענים כי הנימוק ההלכתי הרווח אינו תולה דבר זה בחוסר אמינותה של האישה, שהרי לגבי איסורי עריות, הנחשבים חמורים יותר, היא נאמנת. מבין שלושת המוסדות המסורתיים של הקהילה היהודית - בית המדרש, בית הכנסת ובית הדין - הדרת הנשים מבית הדין היא הנוקשה ביותר. עם זאת, נשים פועלות בבתי הדין כעורכות דין, ומאז שנות ה-90 גם כטוענות רבניות, שמסייעות ללקוחותיהם בכלל ולנשים בפרט בהגנה על זכויותיהם במקרי גירושין, גיור ועוד. במדינת ישראל מערכת בתי הדין הרבניים היא אורתודוקסית ואף אישה לא נסמכה לדיינות. מאחר שהרבנים בוועדה למינוי דיינים הם בהכרח גברים, המחוקק ניסה לאזן זאת באמצעות קביעת חובת מינוי נשים מבין נציגי הציבור בוועדה. נשים בתפקידי הנהגה פוליטית שמאל\|ממוזער\|220px\|שירת דבורה. דבורה הנביאה היא שופטת שהוזכרה בתנ"ך. ציור של גוסטב דורה התקדים של דבורה הנביאה בספר שופטים מוצגת דבורה הנביאה כמנהיגת הדור, ובכך מוצג תקדים מקראי המעניק לגיטימציה למנהיגות נשית. הספרות הרבנית ראתה זאת כחיסרון. את הצגתה כשופטת פירשה בכמה אופנים. את הפסוק: "ויעלו אליה בני ישראל למשפט", הסביר הטור בעקבות הרמב"ן, שדבורה שימשה כיועצת ולימדה את שופטי ישראל. מאידך, הרמב"ן פירש שהייתה שופטת של ממש, אך במשמעות של יושבת בדין, על פי ההלכה שגם פסולים יכולים לדון במקרה שבעלי הדין הסכימו לכך שתדון אותם (). ואכן כל הפוסקים הסכימו שאישה יכולה לדון כאשר בעלי הדין מסכימים לכך. התוספות בבבא קמא שם סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה כשרה לדון גם ללא הסכמה, אולם רק מעטים פסקו כמוהו: לפי הרב עוזיאל אישה יכולה לשמש כשופטת כאשר נבחרה על ידי הציבור, מדין "קבלוה עליהם". והרב חיים דוד הלוי פסק בדעת מיעוט, על פי התוספות, שאישה יכולה לשפוט. בתפקידים פוליטיים הדרת נשים מתפקידי שררה בכלל, לאו דווקא תפקידים הקשורים למערכת הדתית, היא תוצאה הגיונית ומתבקשת בעקבות ההדרה מתפקידים ציבוריים דתיים, כמו רבנות, הוראה, דיינות, פסיקה, חזנות, קריאה בתורה וכדומה: אם נשים מנועות מלשמש בתפקידים בעלי זיקה דתית, ואם נוכחותן במרחב הציבורי הכללי מוגבלת ולא רצויה, ברור מאליו שאין מקום לנשים גם בתפקידים ציבוריים כלליים. ההדרה מפעילות ציבורית מבוססת על מדרש תנאי, שזה לשונו: '"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא" [דברים יז, טו] – מלך, ולא מלכה... "אִישׁ נָכְרִי" – מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האישה פרנסת על הצבור'ספרי דברים, קנז, מהדורת פינקלשטין, עמ' 209-208. שמאל\|ממוזער\|220px\|גולדה מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל; קדנצייה בין השנים 1969 ל-1974 בקטע זה מהספרי (שלא נזכר בתלמוד), נקבע כי אישה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"םמשנה תורה, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ה. פסק זאת להלכה וחידש שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות. דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר ורוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו. ספרי ההלכה המקובלים האחרים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. וראוי להזכיר כאן שוב את הרב עוזיאל שחלק על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ופסק בשנות השלושים של המאה הקודמת שההלכה האוסרת פעילות ציבורית לנשים היא "הלכה דחויה", ובימינו השתתפותן של נשים בבחירות מותרת הן כבוחרות, הן כנבחרותשו"ת "פסקי עוזיאל בשאלות הזמן", סימן מד: "השתתפות האשה בבחירות למוסדות הצבור". וראו גם שם, סימן מג: "האישה במושב בית דין", והתלבטותו של הרב עוזיאל בדבר האיסור החל על הנשים לדון.. בעקבות הרב עוזיאל צעדו רבים. כאשר התמנתה גולדה מאיר לראשות ממשלת ישראל, אמר ח"כ יצחק מאיר לוין, כנבחר הסיעה החרדית אגודת ישראל בכנסת: "רבים בעולם, יהודים ולא-יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים". למרות זאת, לא נמנעו החרדים מלהשתתף בממשלתה של גולדה מאיר וקיבלו את מרותה בכל דבר ועניין. המפלגות החרדיות מתנגדות גם כיום להצבת נשים מטעמן בכנסת בשל נימוקים הלכתיים וטעמי צניעות. בשנת 2012 הקימו מספר נשים חרדיות את קבוצת "לא נבחרות - לא בוחרות" שפועלת לשילוב נשים חרדיות כחברות כנסת. הקבוצה הריצה בבחירות לכנסת ה-20, בשנת 2015, את מפלגת 'בזכותן', שקיבלה כ-1,800 קולות, מתוכם כ-400 מריכוזים חרדיים. בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאישה לכהן כחברת הכנסת, ראש עירייה וכדומה, אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות. אף שרבים מפוסקי דורנו סוברים שבעת הזאת שוב אין קושי הלכתי במינוי נשים לתפקידים ציבורייםראו בהרחבה אצת אריה אברהם פרימר, 'נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית', בתוך: א' ורהפטיג (עורך), אפיקי יהודה – ספר זיכרון להרב יהודה גרשוני זצ"ל, ירושלים תשס"ה, עמ' 254-330.., המציאות הישראלית מוכרת היטב: נשים הן עדיין מיעוט בדרגים הגבוהים בכל המערכות הציבוריות, ובוודאי במערכת הפוליטית. במערכות דתיות לאומיות מספרן מצטמצם, ובמערכות החרדיות הן נעלמות כליל. תמונה זו מעידה על כך שהדרת נשים מתפקידים ציבוריים בכירים אינה נובעת מכוח ההלכה בלבד, שכן היא רווחת גם במרחב הציבורי החילוני. עם זאת, במרחב החילוני יש מגמת שיפור מתמדת, המעידה על תהליך ממושך של היחלצות ממנגנוני ההדרה המסורתיים. במרחב הדתי-הלאומי, ועוד יותר – במרחב החרדי, התהליך איטי הרבה יותר ונתקל בהתנגדות רוחנית מגובשת. צניעות האישה ההתנגדות למנהיגות נשית מבוססת פעמים רבות על הנימוק של צניעות האישה. אף שגברים ונשים כאחד נדרשים ללכת בצניעות ללא הדגשת הגוף והמיניות, ההלכה מקפידה יותר על גברים באיסורים הקשורים בראיית נשים (איסור הסתכלות בערווה) ובשמיעתן (קול באישה ערווה), בשל הגירוי המיני והאיסורים העלולים להיגרם מכך. כך למשל מנסח זאת השולחן ערוך: 'צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד... פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאִלו נסתכל בבית התורף [=ערווה] שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. מימושם של איסורים והמלצות אלו קשה מאוד במרחב שבו מצויות גם נשים, וכך מתבקש גם מהנשים צמצום של נוכחותן למינימום האפשרי והפרדתן מן הגברים ככל הניתן. צמצום זה נעשה אגב שימוש מדרשי נרחב בפסוק מתהלים: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד). כך למשל כותב הרמב"ם: '...לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל, ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד, פעם בחוץ, פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש, או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: כל כבודה בת מלך, פנימה'. בכך נדחקים רגליהן, קולותיהן ונוכחותן של הנשים מן המרחב הציבורי כולו. בנוסף, ההלכה מקפידה יותר על נשים בלבושן והנהגתן בפני גברים במטרה לשמור על צניעותן. היא עוסקת בהרחבה באופי בגדי הנשים הנחשבים צנועים ואוסרת שירת סולו או ריקוד של נשים בפני גברים. ישנן קבוצות בציבור החרדי שבהן מקובל כי אישה אינה מדברת בפני ציבור גברים. חז"ל פסקו שאישה לא תהיה מורה לילדים קטנים כדי שלא תגיע למפגש עם אבותיהם של התלמידים באופן שעלול להוביל לפריצות. איסור זה חל אף על גבר, אך רק אם הוא רווק. אולם רבנים והוגים דתיים כתבו, בעיקר על דברי הרמב"ם הכותב את דעתו על ההרגל הראוי לאישה אך גם בנוגע לגבר, כי בכל מה שאינו נתון לקביעה הלכתית מובהקת - הרי שהוא נתון לפי האופי התרבותי של הזמן והמקום הנוכחיים, ואין להלכה מטרה להדחיק את הנשים או למנוע מהן נוכחות. אחרים הוסיפו להסביר את ההרגלים המוזכרים בהלכה והביטויים הקשים על נשים כעצות וכתוכחות של חז"ל מפני הרגלים מגונים, למשל הגמרא האומרת כי "אישה חמת מלא צואה, פיה מלא דם והכל מחזרים אחריה" היא בעצם תוכחה נוקבת לגברים שרואים באישה מילוי צורך מיני ולא קשר זוגי, ועל כן חז"ל גינו זאת ואמרו שאם האישה נתפסת רק ככלי מיני, חומרי, בלבד, הרי שהחומר הזה אינו אלא "צואה ודם". זכות לקניין על פי התלמוד הבעל חייב לפרנס את אשתו, אך מאידך מחזיק ברכושה וקובע כיצד להשתמש בו. רכוש האישה מלפני נישואיה נותר שלה, ואילו הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן משכורת האישה שייכת לבעלה. ביכולתה של האישה לוותר על הסדר זה ולא למסור לבעלה את משכורתה ומעשי ידיה, ובמקביל בעלה לא יהיה חייב לפרנס אותה ('איני ניזונת ואיני עושה'). כאמור בתקופת התנ"ך בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן. אישה אינה יורשת כלל את בעלה וילדיה. מתקנת חכמים, כאשר אב המשפחה נפטר, הבנות מקבלות מהירושה קצבת קיום עד לנישואיהן. במקרה של בת רווקה מחויבים אחיה לספק את כל צרכיה מתוך העיזבון, עד לחתונתה, כולל נדוניה. החובה לדאוג לפרנסת הבנות ולצרכיהן קודמת לדאגה לפרנסת הבנים ולחלוקת הירושה בין הבנים. במקרה של ירושה קטנה, היא משמשת לפרנסת הבנות והבנים נאלצים לדאוג לעצמם, גם אם יצטרכו לקבץ נדבות. בעת החדשה הונהג ביהדות אשכנז להקנות לבת מחצית מירושתו של בן זכר, באמצעות שטר חצי זכר, וכן שהבעל והאישה יתחייבו לנהל את רכושם באופן שוויוני. בחלק מהקבוצות החרדיות, במיוחד הליטאית בישראל, לומדים הגברים שנים רבות בכולל ואינם עובדים, בעוד שנשותיהן, בעיקר בצעירותן, נושאות בעיקר עול פרנסת המשפחה. בציונות הדתית הנוהג נפוץ פחות. זכות בחירה באופן היסטורי, וכמו בשאר התרבויות, לנשים לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר לגופים ציבוריים ייצוגיים. בתקופת הדיונים על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר הכיבוש הבריטי, התעוררה מחלוקת בשאלת זכות הבחירה לנשים, נושא שהיה במחלוקת באותה תקופה גם במדינות דמוקרטיות רבות - בבריטניה עצמה הוענקה הזכות לנשים בהדרגה בתקופה זו, בין 1918 ל-1928. האספה שהתקיימה ביולי הסכימה על פשרה, לפיה נשים יורשו לבחור אך לא להיבחר, אולם באספה נוספת שנערכה בדצמבר הוחלט על שוויון זכויות פוליטי לנשים ואף נבחרה אישה לוועד הזמני. מתנגדי ההחלטה איימו בהקמת מוסדות ייצוגיים נפרדים שהיו עשויים לזכות לתמיכת רוב היישוב היהודי. הבחירות עצמן נדחו שוב ושוב. ועידת המזרחי באמסטרדם החליטה להשתתף בבחירות, חרף התנגדות רבנים רבים. הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920. באפריל הן נערכו בכל הארץ, אך בירושלים הן נדחו על רקע החשש מהחרמתן, והתקיימו במאי כשהן כוללות שני סוגי קלפיות, קלפי "כשרה" וקלפי רגילה. בקלפיות הכשרות הצביעו גברים בלבד וקולם נספר פעמיים - גם עבור הנשים. בבחירות אלו התמודדו נשים הן ברשימות נפרדות והן ברשימות מעורבות וזכו לראשונה לכוח פוליטי רשמי. ב-1926 התקיימו הבחירות לאספת הנבחרים השנייה על בסיס שוויון זכויות מלא, ובמושב הראשון של אספת הנבחרים החדשה הוכרז רשמית על שוויון זכויות לנשים בכל התחומים. בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים נגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם הרב חיים עוזר גרודזנסקי והרב קוק. נימוקיו של הרב קוק הסתמכו על שיקולים הלכתיים, לאומיים ומוסריים. הוא גרס שהמסורת משקפת נורמה שלפיה יש למנוע עירוב בין נשים לגברים באספות ציבוריות, וכן שעשייה ציבורית נועדה לגברים בלבד. לאומית, הוא גרס שרוח האומה משתקפת בתנ"ך, שהציונות נסמכת עליו בתובעה זכות לחידוש חייה הלאומיים בארץ ישראל, וחידוש זכות בחירה לנשים יחזק את טענת מתנגדי הציונות שהיהדות התנתקה ממורשתה. מוסרית, הוא טען שהפוליטיקה 'רקובה' ועירוב נשים בה יעכב את מימוש האידיאל של חברה שבה יחסי אנוש תקינים. בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, ציין כי שני רבנים אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה. לאחר מאבק ממושך, ואחרי שעמדתם לא התקבלה וניתנה זכות בחירה לנשים, גם הפוסקים שהתנגדו לנתינתה תמכו בכך שנשים יממשו אותה כמו הגברים. לעומתם, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה נשיא תנועת המזרחי ובהמשך הרב הספרדי הראשי לארץ ישראל, והרב חיים הירשנזון צידדו לכתחילה בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות. כך כתבו בהמשך רבנים דתיים לאומיים בולטים נוספים, כדוגמת הרב יעקב אריאל והרב זלמן מלמד. תומכי זכות הבחירה לנשים טענו כי בדמוקרטיה אין איסור שררה לנשים מפני שהציבור מקבל אותן בהסכמה ושחשש לפריצות אינו קיים בחברה מתוקנת. שירות צבאי והשתתפות בלחימה ממוזער\|290x290px\|חיילת צה"ל חז"ל פסקו שאישה לא תישא כלי נשק ולא תשתתף במלחמה, מפני שאין דרכה בכך, אלא אם כן מדובר במלחמת מצווה. המשנה קובעת שבמלחמת מצווה יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה". רוב הפוסקים הבינו שכלות מסייעות באופן לוגיסטי, ויש שפירשו שיוצאות לקרב, אך ב"מלחמת רשות" מוסכם על כולם שאין לאישה לצאת למלחמה. רוב הרבנים אוסרים על גיוס בנות לצה"ל על פי התפיסה המבוטאת במאמר חז"ל בתלמוד: "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש". כלי נשק מוגדרים בהלכה כלבוש גברי ואסור לאשה ללבוש לבוש גברי, כפי שלאיש אסור ללבוש לבוש נשי. לכך מתווספות בעיות הכרוכות בשירות עם גברים, כגון ייחוד, קלות ראש עם נשים, שיחות חיבה בין גברים לנשים ועוד. מיעוט של רבנים מהציבור הדתי לאומי, כגון רבני בית הלל, מתיר לבנות ללכת לצבא. הרב שלמה גורן התיר לנשים מסוימות להתגייס. בעשור השני של המאה ה-21 הוקם ארגון "אלומה", במטרה לעזור למתגייסות דתיות לעבור את השירות הצבאי תוך שמירת תורה ומצוות והוקמה מכינה קדם צבאית לבנות דתיות בשם צהלי. בכל אופן בציונות הדתית מופנות הבנות בעיקר לשירות לאומי. רבני הציבור החרדי אוסרים באופן גורף גם שירות לאומי. היחס לאלימות נגד נשים אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה מינית ועוד. בתנ"ך אין מקרים של הכאת אישה בידי בעלה. עם זאת, בפרשת פילגש בגבעה גבר שחשש לחייו הציע להמון את פילגשו כקורבן חלופי. ההמון המתעלל נענש בחומרה. יפתח הגלעדי נדר להקריב את מי שיכנס הראשון בדלת ביתו ומי שנכנסה הראשונה הייתה ביתו היחידה ולפי מספר דעות הקריב אותה (או בודד אותה), חז"ל גינו את יפתח, ואמרו שהיה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת. בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר תועדו מקרי אלימות פיזית כנגד נשים. מתועדים גם מקרים של רצח נשים בידי בעליהן. לפי ההלכה, ה באדם אחר, חייב לפצותו. דין זה חל גם על פגיעה בנשים. בספרות הרבנית יש גילויי סלידה מבעלים אלימים ובתקופות שונות תוקנו תקנות מיוחדות למניעת אלימות זו, הן בדיני משפחה, הן במישור המשפט הפלילי והן במישור האזרחי. מעמד האישה בזרמים היהודיים בימינו ביהדות האורתודוקסית ביהדות האורתודוקסית, בהמשך למקורות היהדות, מיועדים לאישה תפקידים שונים מתפקידיו של האיש. תפילות ואירועים נוספים מתקיימים בהפרדה מגדרית על מנת למנוע הסחת דעת וקלות ראש. האישה אינה חייבת בתפילה במניין, ונוכחות נשים בבתי הכנסת נמוכה יותר מזו של גברים. חוסר הסימטריה בין מקום הגברים למקום הנשים בתפילה מודגם בעזרת הנשים בבתי הכנסת. בשלהי המאה העשרים החלה בישראל פעילות של פמיניזם דתי (בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי) במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית. את המאבק לשיפור מעמדה של האישה ביהדות מובילים כיום ארגונים העוסקים בהיבטים שונים של מעמד האישה בישראל ומאבק בהדרת נשים. הגדול והבולט שבהם הוא 'קולך'. ארגונים אלה עוסקים בעיקר בטיפול בסרבות גט, בתלמוד תורה לנשים במדרשות תורניות לנשים ובמסגרות אחרות. הם עוסקים גם בהצמחת טוענות רבניות ופוסקות (או יועצות) הלכה ובניסיונות להכשיר נשים אורתודוקסיות לתפקידי רבנות. כמו כן מוקדשות לנושא כמה קבוצות פייסבוק. ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית 210px\|ממוזער\|אישה מתפללת בתפילה של נשות הכותל (זרם רפורמי/קונסרבטיבי). במחצית השנייה של המאה ה-20 חל שינוי גדול במעמד האישה בקרב הזרמים הלא-אורתודוקסיים. ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית נוטלות נשים חלק במגוון פעילויות שאסורות או אינן מקובלות בדרך-כלל ביהדות האורתודוקסית כמו: להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, להיות חזנית (שליחת ציבור) וקוראת בתורה (בעלת קורא). בארצות הברית הונהגה בקרב הרפורמים ישיבה מעורבת (או "משפחתית") בבית הכנסת כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, אם כי גם הקיצוניים ביותר מבין חברי הזרם בגרמניה שמרו על עזרת הנשים עד מלחמת העולם השנייה. התפתחות ההתייחסות השיוונית לנשים בהמשך ליוותה את התפתחות הפמיניזם בחברה הכללית. נשים ראשונות הוסמכו לרבנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. כיום נשים משמשות כרבות בכל הזרמים הלא-אורתודוקסיים, ובכלל זה הן משיאות זוגות, ובזרמים שבהם הדבר מקובל, פוסקות הלכה. ביהדות הקראית ביהדות הקראית, זרם המסתמך על המקרא בלבד, נשים נחשבו כשוות לגברים מבחינת הזכויות והחובות הדתיות, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. אמנם ישנן מצוות בתורה שמיועדות רק לגברים ואחרות שמיועדות רק לנשים, אך בנוגע לכל שאר המצוות מעמדן שווה לגברים. מובן שכל הנושאים הנוגעים ליחס השונה לנשים ולגברים במקרא תקפים עד ימינו ביהדות הקראית, משום שמקורם בפשט של התורה. הקראים חידשו בדורות האחרונים הלכה שלפיה בית דין יכול לתת גט במקום הבעל במקרים מסוימים של עגינות. הקראים מחמירים בדיני טהרה, לנשים ולגברים כאחד, והטמאים אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. עיקרון אחיד זה מקשה במיוחד על האישה, שמדי חודש יש לה טומאת נידה הנמשכת שבעה ימים. האישה במחשבת זמננו התמונה שמצטברת מהסקירה למעלה על מעמד האישה ביהדות; החל מתקופת המקרא, דרך חז"ל, ימי הביניים ולאורך דורות רבים; אופיינית לעולם כולו עד למאה האחרונה. האישה היהודייה, כמו נשים נוצריות, מוסלמיות ואחרות, נעדרה ממוקדי היצירה וההשפעה התרבותית. היא נעדרה לחלוטין מן היצירה, המשפט, הפסיקה וההנהגה הציבורית, וכן מכל מנגנוני השיח הציבורי וקבלת ההחלטות. התמונה הזאת משתנה בדורות האחרונים, ובייחוד בדור שלנו, ככל שהמציאות המודרנית והפוסט מודרנית הכלכלית והחברתית מאפשרת או כופה על כל הציבורים היהודיים בישראל (ובעולם המערבי כולו) התנהלות שונה במרחב הציבורי הכללי. בכל אחד מן התחומים שנמנו לעיל מתנהלת פעילות עיונית וציבורית ערה ובלתי פוסקת, התובעת את תיקון המצבראו למשל הדוגמאות בהערות 1–8 לעיל.. אמנם התביעה לתיקונים והפעילות סביבם יוצרת גם גלי התנגדות ותופעות רבות של הקצנה וניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, אך למעשה בכל אחד מן התחומים הללו כבר הושגו שינויים נקודתיים רבים, ההולכים ומכרסמים בתמונת ההדרה הכללית. השינויים הנקודתיים נחווים לא פעם כסחף בלתי פוסק המאיים על המשך קיומו של עולם התורה בפרט, ושל הקיום היהודי ההלכתי בכלל, ולא בכדי. בסופו של דבר, הם מתחברים למה שעלול להיות ניסיון גורף לקעקע את תמונת העולם המוצקה והקוהרנטית, כפי שהציעה אותה המסורת היהודית במשך מאות בשנים. ישעיהו לייבוביץ', גרס כי: "הנושא המכונה "האשה ביהדות" הוא עניין חיוני ליהדות היום, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו. ההימנעות מטיפול רציני בו מסכנת את המשך קיומה של יהדות התורה והמצוות בעולמנו". ניצניו של השינוי כבר החלו להיראות, להישמע ולהיכתב בשנים האחרונות, ושלא כשינויים הנקודתיים, הם בוחנים את המבנה כולו ומציעים חלופה כוללת למערך שתואר במאמר זה. דוגמאות בולטות להגות תאולוגית פמיניסטית הן עבודותיה של פרופ' רחל אדלר האמריקאית ובישראל פרופ' תמר רוס והרב שג"ר יחד עם רבנים נוספים בישיבת שיח יצחק. תמונת המצב המסורתית של האישה משתנה כעת גם על ידי תהליכים שכופה המציאות המודרנית, גם על ידי מאבקים נקודתיים לתיקון ולשינוי, וגם על ידי הגות חדשה המתמודדת עם הפמיניזם בכלים תאולוגיים. ראו גם הפרדה מגדרית ביהדות מעמד האישה בישראל מעמד האישה בחסידות פמיניזם דתי אפליית נשים קול באישה ערווה מגדר תלמוד תורה לנשים אשת יפת תואר צאינה וראינה תקנת הרוכלות (1752) לקריאה נוספת הגות והלכה עמדות שמרניות מנחם מנדל שניאורסון, אל נשי ובנות ישראל – השקפתו על האם, האשה והבת היהודיה, בעריכת זושא וולף, הוצאת קה"ת כפר חב"ד, תשס"ו (וראו מחקרו של אלדד וייל להלן) יוסף דוב סולובייצ'יק, אדם וביתו – שש מסות על חיי המשפחה, (תרגום: פרופ' אביגדור שנאן), הוצאת מאוצר הרב, ירושלים תשס"ב. שלמה אבינר, בת מלך: נשים ביהדות, בית אל: הוצאת ספריית חוה, 2005. יעקב אריאל, הלכה בימינו – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, הוצאת מכון התורה והארץ, תש"ע, שער ג', עמ' 155–244. חיים נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה – בין עבר לעתיד, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2011 232 עמ' מנחם אלון, מעמד האישה: משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, ערכיה של מדינת יהודית ודמוקרטית, תל אביב 2005. הרב זמיר כהן, מעמד האישה ביהדות, באתר הידברות עמדות הפמיניזם הדתי וביקורת ההלכה רונית עיר-שי, הפמיניזם הדתי כתיקון עולם . תמר רוס, ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם, הוצאת עם עובד, 2007. שני המאורות - שוויון בין המינים במבט יהודי חדש. עורך: ד"ר זהר מאור, תשס"ז. בהשתתפות הרב שג"ר, הרב יאיר דרייפוס ואחרים. רונית עיר-שי, דב שוורץ (עורכים), רוח חדשה בארמון התורה – ספר יובל לכבוד פרופ' תמר רוס עם הגיעה לגבורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח 2018. אהובה אשמן, תל אביב: תולדות חוה, הוצאת ידיעות ספרים, אוקטובר 2008. אברהם וינרוט, פמיניזם ויהדות, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2001. חנה קהת, פמיניזם ויהדות. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008. מחקרים מנחם אלון, מעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2005. רות למדן, עם בפני עצמן: נשים יהודיות בארץ ישראל, סוריה ומצרים במאה השש-עשרה, תל אביב: הוצאת ביתן, תשנ"ו 1996; מהדורה אנגלית: 2000 רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018 * אלדד וייל, תחילתה של תקופת הנשים – נשים ונשיות במשנתו של הרבי מלובביץ זאב קיציס, "נשים צדיקות ואדמו"ריות", המורים הגדולים של החסידות, ידיעות ספרים 2023, עמ' 386–407 קישורים חיצוניים יהדות ופמיניזם - סדרת הרצאות של הרב אמנון דוקוב ביו טיוב ברוך כהנא, לאן נושבת הרוח? מחשבה דתית עכשווית לנוכח הפוסט-מודרניזם – סקירה וביקורת, אקדמות כ', שבט תשס"ח, עמ' 9–38 תומר פרסיקו, למה הפמיניזם כל כך מסוכן ליהדות האורתודוקסית, בבלוג לולאת האל אשכול מאמרים על נשים ביהדות, הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית אריה אברהם פרימר, נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית, באתר דעת, מתוך "אפיקי יהודה – ספר זיכרון להרב יהודה גרשוני זצ"ל" חכמת נשים, פעמים 82, יד יצחק בן-צבי, חורף תש"ס נשים ומעמד האישה במקרא וביהדות, מאגר מת"ל במכללת קיי בבאר שבע ישעיהו ליבוביץ, מעמדה של האישה – הלכה ומטא-הלכה (מתוך הספר "אמונה, היסטוריה וערכים"), אתר עמותת "לשמה" שיעורים על מעמד האישה ביהדות, באתר הידברות הרב חיים נבון על ההבדלים בין גברים לנשים ביהדות, באתר יוטיוב אורי פז, הו, אישה עברייה! מי ידע שעבודך?, באתר פאזל כי חיות הנה \| מחברת: גילי זיוון אתר מקראנט דוד שפרבר, הנשים המפללות לעצמן – תפילת נשים בראי האמנות היהודית, באתר קולך, 3 באוקטובר 2010 ימימה חובב, קהילת הנשים, פורסם במגזין סגולה תעלה ותבוא: המניינים השוויוניים הראשונים בארץ, אתר וואלה שמואל ספראי, מחויבותן של נשים במצוות במשנתם של התנאים, הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית נגה רובין, "אסור להטיל אימה יתירה" אלימות מילולית כלפי נשים בתלמוד ובספרי המוסר, מסכת, יז (תשפ"ב) הערות שוליים * * קטגוריה:מעמד האישה בדתות השונות קטגוריה:נשים בעת העתיקה קטגוריה:צניעות ביהדות	2024-09-08T02:10:57
ויליאם רנקוויסט	שמאל\|ממוזער\|250px\|רנקוויסט מושבע לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון על ידי קודמו בתפקיד וורן ברגר. מימינו אשתו נטלי, אוחזת בביבליה. בימין התמונה: הנשיא רונלד רייגן ויליאם הבס רנקוויסט (באנגלית: William Hubbs Rehnquist; 1 באוקטובר 1924 – 3 בספטמבר 2005) היה נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1986–2005. קורות חייו רנקוויסט נולד ב-1924 במילווקי, ויסקונסין. הוא שירת בצבא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואחר כך החל בלימודים אקדמיים. ב-1952 קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת סטנפורד. הוא סיים ראשון במחזורו ושימש מתמחה אצל שופט בית המשפט העליון רוברט ג'קסון. בתקופת ממשלו של ריצ'רד ניקסון מונה בידי הנשיא, שהעריך את פעילותו הפוליטית השמרנית, לעוזר לתובע הכללי. ב-1973 מינה אותו ניקסון לשופט בבית המשפט העליון. המינוי אושר ברוב גדול בסנאט (68-26), לא לפני שהתחוללה סערה סביב מזכר מהתקופה שבה היה רנקוויסט מתמחה, ושבו ייעץ לשופט ג'קסון להתנגד להחלטה שפסלה הפרדה בין גזעים בטענה שהיא מנוגדת לחוקה. ב-1986 מינה אותו הנשיא רונלד רייגן לנשיא בית המשפט העליון במקומו של וורן ברגר, גם מינוי זה עבר (ברוב של 33–65) רק לאחר ימים ארוכים של ויכוחים בסנאט. בין השאר התברר מהתחקיר שערך הסנאט בעניינו כי רנקוויסט חתם על חוזה לרכישת בית נופש בורמונט שבו הוא מתחייב שלא להשכיר את הבית ליהודים. רנקוויסט הגיב באומרו שהוא נדהם ושלא היה מודע לקיום הסעיף בחוזה ושאינו בר אכיפה לפי החוקה ממילא. רנקוויסט החל בתפקידו ב-26 בספטמבר 1986, את מקומו כשופט מן המניין בבית המשפט העליון מילא אנטונין סקאליה. תפקיד נשיא בית המשפט העליון אינו מקנה קול עודף בהצבעות, ורנקוויסט מצא את עצמו בדעת מיעוט ברבות מן ההחלטות, בשל נטייתו השמרנית הבלתי מתפשרת. בתחילת כהונתו היה מרבה לכתוב דעות יחיד, אך בסיומה כבר היו בבית המשפט שמרנים ממנו, כמו השופטים אנטונין סקליה וקלרנס תומאס. בין דעות המיעוט של רנקוויסט נמנית תמיכתו בזכותן של המדינות לאסור על הפלות בתחומן. רנקוויסט גם לא סבר שחוקים נגד קיום יחסי מין בין גברים סותרים את החוקה. הוא תמך בהתרת תפילות בבתי ספר ציבוריים, למרות עקרון הפרדת הדת מהמדינה. גישתו לענישה הייתה מחמירה (אישר עונש מוות למפגרים ולקטינים ואפילו על אונס). תמך בזכויותיהן של המדינות מול הממשל הפדרלי. לרוב עמדתם של המדינות שמרנית יותר משל הממשל הפדרלי, אך אירע גם שדווקא היצמדותו לזכויות המדינות הובילה אותו לתמוך בתוצאה ליברלית יותר משופטי הרוב - כך היה כשתמך בזכותה של קליפורניה לאשר שימוש במריחואנה רפואית. היה ידוע בהתנגדותו לאקטיביזם שיפוטי ליברלי. בראשית דרכו התנגד רנקוויסט לחובה להזהיר עצור שדברים שיאמר עלולים לשמש כנגדו, אך כחלק מהגמשה מסוימת בעמדותיו, הוא שינה את דעתו בנידון. רנקוויסט הצטרף להחלטה השנויה במחלוקת שהפסיקה את ספירת הקולות בפלורידה בבחירות 2000, ובכך העניקה למעשה את הנשיאות לג'ורג' בוש. בתוקף תפקידו כנשיא בית המשפט ניהל את משפט ההדחה נגד ביל קלינטון בסנאט. בשלהי 2004 התברר כי רנקוויסט סובל מסרטן. מחלתו עוררה שמועות על פרישה צפויה, אולם הוא הודיע כי ימשיך בתפקידו כל עוד בריאותו מאפשרת זאת. הוא נפטר, בעודו מכהן כנשיא בית המשפט, ב-3 בספטמבר 2005, בביתו שבווירג'יניה. במקומו מונה לנשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס. רנקוויסט כתב ספרים רבים על בית המשפט העליון וההיסטוריה שלו. קישורים חיצוניים קטגוריה:נשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון קטגוריה:בוגרי קניון קולג' קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת סטנפורד קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דניסון קטגוריה:סגל אוניברסיטת טוליין קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2005	2023-12-02T15:15:37
אברהם יהושע השל	הרב אברהם יהושע הֶשל (ביידיש: העשל; ובאנגלית: Abraham Joshua Heschel) (כ"ה בטבת תרס"ז, 11 בינואר 1907 – י"ח בטבת תשל"ג, 23 בדצמבר 1972) היה מהוגיה החשובים של יהדות ארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, פרופסור לאתיקה ולמיסטיקה בבית המדרש לרבנים באמריקה, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף. קורות חייו השל נולד בשנת 1907 בוורשה, לרב משה מרדכי אדמו"ר ממז'יבוז', נצר למשפחת רבנים חסידיים מיוחסת; מצד אביו היה צאצא של רבי אברהם יהושע השיל מאפטא (ה"אוהב ישראל") ומצד אמו רבקה רייזל של הבעל שם טוב ושל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הבן הצעיר מבין שישה ילדים. כשהיה בן עשר התייתם מאביו ועבר לחסותו החינוכית של דודו, רבי אלתר פרלוב, הרבי מנובומינסק. לפני שמלאו לו 16 קיבל סמיכה מרבי מנחם זמבה. בעקבות כישלון שידוך עם בת דודו, נשלח השל לאבחון פסיכותרפי אצל פישל שניאורסון, אשר אמר שהשל זקוק לאווירה פתוחה יותר, ואמו הסכימה שיישלח ללמוד בברלין. כדי להתקבל לאוניברסיטה, היה השל צריך ללמוד קודם לכן בגימנסיה מוכרת ולקבל תעודת בגרות. בגיל 18 החל ללמוד בגימנסיה הריאלית היהודית-חילונית בניהולו של לייב טוּרבּוֹביץ' בווילנה, ובמקביל הצטרף לקבוצת משוררים והחל לפרסם שירים. בגיל 20 נרשם ללימודי פילוסופיה, היסטוריה של האומנות ופילולוגיה שמית באוניברסיטת ברלין. בברלין הצטרף השל לבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, מוסד ליברלי שבו לימדו באותה תקופה חנוך אלבק, ליאו בק, יוליוס גוטמן ואחרים. שם החל לעבוד על הדוקטורט שלו בנושא הנבואה, וזכה בסמיכה רבנית נוספת מטעם מוסד זה. עד מהרה הפך גם לאחד המורים לתלמוד במוסד. בנובמבר 1936 הציע לו ידידו הקרוב מרטין בובר, למלא את מקומו כמנהל הסמינר היהודי בפרנקפורט. בסוף אוקטובר 1938 נעצר השל על ידי הנאצים וגורש לפולין במסגרת גירוש זבונשין. הוא הגיע לוורשה, ולימד בה במכון למדעי היהדות. ביולי 1939, כחודש וחצי לפני פלישת גרמניה לפולין, עקר ללונדון, ובמרץ 1940 היגר לארצות הברית, שם קיבל את פניו קרוב משפחתו האדמו"ר מבויאן, שאשתו הייתה בת דודתו. בארצות הברית החל השל את דרכו בהיברו יוניון קולג' שבסינסינטי. השל לא היה מרוצה מהזלזול במצוות המעשיות שמצא בבית המדרש הרפורמי. בשנת 1945 עבר ללמד בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית (JTS), והחל לשמש כפרופסור לאתיקה יהודית ולקבלה. השל החזיק בתפקיד זה עד מותו, אף שסבל מביקורת ראשי המוסד על דרכו החסידית ומעורבותו החברתית. השל נשא לרעיה את הפסנתרנית סילביה שטראוס ב-10 בדצמבר 1946, בלוס אנג'לס. נולדה להם בת אחת, שושנה (סוזנה השל), שהייתה לחוקרת יהדות, הוציאה מחדש את כתבי אביה ומשמשת כיום פרופסור להיסטוריה בדארטמות' קולג'. בשנות ה-50 של המאה ה-20 ביקש השל לעלות לישראל. שמואל אבידור הכהן, ידידו של השל, טען כי האוניברסיטה העברית סירבה לתת לו משרה בארץ, בהמלצתו של פרופ' אפרים אלימלך אורבך. לטענת ידידה אחרת, פרופ' רבקה הורביץ, מי שעמד למעשה מאחורי הסירוב היה פרופסור גרשום שלום, שאולי נעזר לשם כך באורבך, ומעמדו הרם גרם לכך שהשל לא התקבל בשום מוסד אקדמי בישראל. במנהטן וב טורונטו פועלים בתי ספר יהודים-פלורליסטים הנושאים את שמו של השל ומחנכים ברוחו. ב-1997 נקרא על שמו "מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית" בישראל, העוסק בחינוך לתודעה אקולוגית. השל לא הרבה לעסוק בו, אבל לדברי מקימי המוסד הוא מתאים לרוחו. על שמו רחוב בחיפה. הגות ממוזער\|250px\|השל עם מרטין לותר קינג, 7 בדצמבר 1965 השל התמחה בחסידות, פילוסופיה יהודית וקבלה, ועסק רבות בניסיון להחזיר את הפאתוס ומוסר הנביאים ליהדות ההלכתית. כתביו אינם מנוסחים בלשון פילוסופית אלא משלבים גם סגנון פיוטי. הוא אינו מרבה לצטט מקורות כסימוכין לדבריו, מעבר לחז"ל. הוא הרבה לבקר את האקדמיה על הקור והאדישות המאפיינים את יחסה לתחומים שברוח. יש הרואים את השל כשייך לדור של הוגים יהודים בארצות הברית שחווה את הזוועות של מלחמת העולם השנייה, התייאש מהפילוסופיה ומהערכים המודרניים שיוצגו על ידי המדע והרציונליזם. בני דור זה החלו להראות סימנים של חזרה למסורת הדתית האותנטית. בהגותו, מנסה השל לשלב את היהדות שגדל עליה עם אלמנטים מודרניים מהפילוסופיה הקיומית שאותם ספג באקדמיה, כגון הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל. אחרים רואים את הגותו של השל כמהפכה רדיקלית יותר. לדעתם הוא מנסח באופן פילוסופי את רוח התנ"ך ואת הנבואה כעמידה לפני הסובייקט האלוהי. הגותו של השל עוסקת בדיאלוג שבין האל הטרנסצנדנטי, המתגלה בשאלות מוחלטות, ובין האדם המסוגל למענה ולתשובה. אף שהאדם כבר אינו עומד במרכז, ערכו עולה שכן הוא עומד במרכזה של האכפתיות האלוהית. בהגותו של השל משתלבות דתיות חריפה הנענית להתגלות האל ותביעה מוסרית מוחלטת לאכפתיות לאחר. ספרו הראשון של השל ב-1933 היה ספר שירה ביידיש שעסק בזיקה בין האל ושמו המפורש לבין האנושות. הספר נוגע בסבל האנושי וביחסו של האל לאנושות הסובלת. גם הגותו בהמשך עוסקת במעמדו של האדם לפני האל. הוא מדגיש שלא רק האדם זקוק לאל אלא גם האל מחפש את האדם. הוא נהג לצטט את רבי מנחם מנדל מקוצק, שמהגותו הושפע רבות, שאלוהים נמצא היכן שהאדם מאפשר לו להימצא. פעילות ציבורית השל שאף להחזיר את הפתוס האלוהי והמוסר הנבואי אל מחוזות היהדות ההלכתית ורצה להשתמש בנביאי ישראל כדגם למהפך חברתי-סוציאלי בימינו. התנועה לזכויות האזרח השל היה פעיל נלהב של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. פעל למען השגת שוויון לשחורים באמריקה ורקם ידידות עמוקה עם מנהיג המאבק, מרטין לותר קינג. תמונה מפורסמת מ-1965, שבה נראה השל צועד יד ביד עם קינג בהפגנה הגדולה בסלמה אלבמה, הפכה לסמל לשיתוף הפעולה האפשרי בין יהודים לשחורים בארצות הברית. השל אמר לאחר אותה הפגנה שחש כי רגליו הצועדות "מתפללות", כלומר מקיימות פעולה דתית. קינג נרצח באפריל 1968, ימים ספורים לפני שעמד לחגוג את ליל הסדר בביתו של השל. קינג עצמו אמר על השל: . נגד מלחמת וייטנאם השל היה מתנגד חריף של מלחמת וייטנאם. הוא טען כי למד מנביאי ישראל את החובה המוסרית להיות אכפתי ללא גבול לסבלם של בני אנוש. בריאיון לטלוויזיה אז אמר: "כיצד אוכל להתפלל, בידעי כי בשעה זאת נרצחים אלפי אנשים חפים מפשע?״. שיח בין-דתי השל פעל רבות לקידום דו-שיח ושיתוף פעולה בין-דתי, בעיקר יהודי-נוצרי, והשתתף בכנס ההיסטורי שעסק בנושא ב-1963, על רקע המושב השני של ועידת הוותיקן השנייה, עבודה משותפת שתוצאתה הקתולית נוסחה בהצהרת נוסטרה אטאטה. היה חבר קרוב של ההוגה הנוצרי, ריינהולד ניבור. ציטוט מפורסם של השל בנושא הוא גם כותרת לאחד מהספרים עליו: "אף דת איננה אי". חיבורים מרכזיים הנביאים עבודת הדוקטורט של השל בגרמנית בחנה את תופעת הנבואה בישראל בקונטקסט הפסיכולוגי-פנומנולוגי. השל אינו עוסק בה בשאלת אמיתות תופעת הנבואה אלא מנתח אותה בהקשר של החוויה הנבואית. העבודה הפכה מאוחר יותר לספר בן שני כרכים באנגלית. במבוא לספר כותב השל שהוא חורג בו מגבולות הפנומנולוגיה. על תהליך כתיבת העבודה שלו, כתב השל: . השבת "השבת" היא מסה קצרה שבה מחפש השל אחר משמעות רוחנית עבור האדם בן ימינו במהות השבת ובהלכותיה הרבות. התזה המרכזית בספר עוסקת בחשיבות הקדושה שבזמן, ששיאה השבת, בניגוד לקדושת המרחב, אותה השל רואה כהקדשה אנושית. הספר תורגם לעברית על ידי יהודה יערי בשנת 1980. בשנת 2003 יצא הספר בתרגום של אלכסנדר אבן-חן בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" של ידיעות אחרונות, ובשנת 2012 במהדורה חדשה ומתוקנת. תורה מן השמים באספקלריה של הדורות חיבור זה נחשב בעיני רבים ליצירת המופת של השל, אך גם בוקרה בחריפות בעולם האקדמי. בשלושת הכרכים של הספר מנתח השל את שיטת חז"ל באגדה ובמחשבה בנושא "תורה מן השמים". הוא מוצא ברבי עקיבא וברבי ישמעאל בני פלוגתא עקביים המייצגים עמדות מנוגדות לגבי אופי ההתגלות האלוקית, נבואה, והתפתחות תורה שבעל פה. החיבור יצא במקורו בעברית. שני כרכים הופיעו בהוצאת שונצינו ב-1972 וכרך שלישי יצא לאחר מותו על ידי JTS בשנות ה-90. בכרך השלישי מבקש השל, בין השאר, לבטא את עמדתו שלו בין שתי האסכולות החז"ליות שהציג בשאלת תורה מן השמים. הרב גורדון טוקר הוציא תרגום לאנגלית של שלושת הכרכים בתוספת הערות, מבואות ואפילוג. בספר הוטחה ביקורת רבה מכיוון האקדמיה והמחלקות לחקר התלמוד, בפרט זו של האוניברסיטה העברית בירושלים. נטען כי למרות חזותו האקדמית לכאורה, הספר אינו עומד בסטנדרטים של המחקר המקובל והשוו אותו לדרשות חסידיות. בשנת 2021 יצאה מהדורה מורחבת ומתוקנת בעריכת דרור בונדי (ספר מגיד, הוצאת קורן). אלוהים מבקש את האדם "אלוהים מבקש את האדם: פילוסופיה של היהדות", נכתב כבן זוג לספר "האדם אינו לבד: פילוסופיה של הדת". בספר מנתח השל את תהליך הבשלת מחשבה דתית ראשונית אל אמונה שלמה ומבוססת. הוא בוחן דרכים שבהן יכול האדם למצוא את נוכחותו של אלוהים בעולם, ואת הפליאה העזה שהוא חש כשהוא פוגש אותו. השל מדגיש שגם האלוהים מבקש וצריך את האדם, שמצידו צריך רק לפתוח את הלב כדי לפגוש בו. חלקו הראשון של הספר - "אלוהים" - מבקש לחדור לתודעת האדם הדתי הניצב לפני נוכחות האל ולהצביע על תקפותה של האמונה בממשות האל. החלק השני - "התגלות" - מבקש לחדד את המשמעות והממשות של היות האדם לנביא ולגלות את נוכחות האל בתנ"ך. החלק השלישי - "מענה" - עוסק במשמעותו העמוקה של קיום מצוות ובשאלות אתיות. השל מדגיש כי קיום מצוות כולל קוטביות של פנים-חוץ, אגדה-הלכה, וכוונה-מעשה, שאין לטשטשה. הוא דן בערכה של ה"כוונה" בקיום המצוות ובחוסר הפשר של "ביהייביוריזם" דתי, שבו יהודים מקיימים את האות הכתובה של ההלכה ללא ניסיון לרדת לעומק הרוחני מאחורי החוק. מחיבוריו "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", לונדון 1962, הוצאת שונצינו על מהות התפילה, בתוך: תפלה, הוצאת "אמנה", תשל"ד. נדפס לראשונה ב-בצרון, 346 שנה ג' (תש"א). חיבורים מתורגמים א"ח אלחנני, פינחס פלאי (עורך), חמש שיחות עם אברהם יהושע השל, מוסד אברהם יהושע השל, 1975. תמלילי שיחות עם הרב השל (רובם בעברית; רק אחד הוא תרגום מאנגלית) "אלהים מבקש את האדם" (God in Search of Man), הוצאת מאגנס 2003 "השבת: משמעותה לאדם המודרני", (תרגום: אלכסנדר אבן-חן), הוצאת ידיעות ספרים, 2004. ובמהדורה מתוקנת ב-2012. "ישראל, הווה ונצח", תרגם דוד בר-לבב, הספרייה הציונית, ירושלים תשל"ג. על ההתרגשות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים והיחס הראוי לפלסטינים. "שמים על הארץ: על החיים הפנימיים של היהודי במזרח אירופה", תורגם: פנחס פלאי ויהודה יערי, ערך: פנחס פלאי, מוסד אברהם יהושע השל: הוצאת אוניפרס, 1975. "אלוהים מאמין באדם - היהדות, הצדק החברתי והציונות של אברהם יהושע השל", ערך ותרגם: דרור בונדי, הקדמה מאת מיכה גודמן, הוצאת דביר, אור יהודה תשע"ב. אוסף חדש של מבחר נאומים ופרסומים, מתורגמים ועבריים, תשע"ב/2011. קוצק: במאבק למען חיי אמת, תרגמו מיידיש דניאל רייזר ואיתיאל בארי, הוצאת מגיד, 2015. "התפילה: תשוקת האדם לאלוהים" (תרגם והוסיף מבוא: דרור בונדי; פתח-דבר מאת סוזנה השל), הוצאת ידיעות ספרים, 2016 "חסידים עד הקצה: סיפורם של גיבורי קוצק מלובלין ועד איזביצה", תרגמו מיידיש דניאל רייזר ואיתיאל בארי, הוצאת מגיד, ירושלים, 2023 ״מיהו האדם״ (Who is Man?), תרגם והוסיף פתח דבר: דרור בונדי, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2023. ״השערורייה המוסרית של וייטנאם״ (תרגם והוסיף מבוא והערות: דרור בונדי), אתר מכון הרטמן, 2024. חיבורים ביידיש דער שם המפורש: מענטש - לידער, וורשע, 1933 גרסה מקוונת בארכיון האינטרנט. "קאצק - אין געראנגל פאר אמתדיקייט" (ביידיש), הוצאת מנורה, ירושלים, תשל"ג. חיבורים באנגלית The Circle of the Baal Shem Tov: Studies in Hasidism נערך על ידי שמואל דרזנר, שיקגו 1985. כולל 4 חיבורים שיצאו מוקדם יותר - ר' פנחס מקוריץ, ר' אברהם גרשון מקיטוב - חייו ועלייתו לארץ ישראל, ר' נחמן מקוסוב - בן לויה של הבעש"ט, יצחק מדרוהוביץ. "Man Is Not Alone" "A passion for truth", השוואה בין הרבי מקוצק לקירקגור, 1973, יצא מחדש בהוצאת Jewish Lights. "Who is Man" "The Insecurity of Freedom" "Man's Quest for God" לקריאה נוספת א"ח אלחנני, פינחס פלאי (עורך), חמש שיחות עם אברהם יהושע השל, מוסד אברהם יהושע השל, 1975. אלכסנדר אבן-חן, קול מן הערפל: אברהם יהושע השל בין פנומנולוגיה למיסטיקה, הוצאת עם עובד ומכון שכטר. אלכסנדר אבן-חן, על השם המפורש: אדם: עיון בשירת אברהם יהושע השל, הוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה, תשע"ז. דרור בונדי, איכה? - שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל, הוצאת מרכז שלם, 2008. ביני(בנימין) ברויאר. חילון ומודרנה במשנתו הדתית של אברהם יהושע השל. הוצ' המחבר. 2021 . 441 ע'.(ספר זה מושתת על עבודת דוקטורט שנכתבה בהדרכתו של פרופ' משה אידל) (הספר בקטלוג ULI) עמיחי חסון, אמונה אלון (עורכים) אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל, הוצאת ידיעות ספרים, 2019. John C. Merkle (ed.), Abraham Joshua Heschel: Exploring His Life and Thought, Macmillan, 1985 Edward K. Kaplan, Holiness in Words: Abraham Joshua Heschel's Poetics of Piety, State University of New York Press, 1996 Edward K. Kaplan, Abraham Joshua Heschel: Prophetic Witness, Yale University Press, 1998 Edward K. Kaplan, Spiritual Radical: Abraham Joshua Heschel in America, 1940-1972, Yale University Press, 2007 Richard Michelson, As Good As Anybody: Martin Luther King Jr. and Abraham Joshua Heschel's Amazing March Toward Freedom, A.A. Knopf, 2008 Michael Marmur, Abraham Joshua Heschel and the Sources of Wonder, University of Toronto Press, 2016 Edward K. Kaplan, Abraham Joshua Heschel: Mind, Heart, Soul, The Jewish Publication Society, 2019 Helen Plotkin (ed.), In This Hour: Heschel's Writings in Nazi Germany and London Exile, The Jewish Publication Society, 2019 Julian E. Zelizer, Abraham Joshua Heschel: a Life of Radical Amazement, Yale University Press, 2021 קישורים חיצוניים הקלטות וידאו ואודיו: ארכיון אברהם יהושע השל באתר אוניברסיטת דיוק מכתביו: אברהם יהושע השל על השבת, אי שקט במים סוערים, פאזל ההאמין הרמב"ם שזכה לנבואה? ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, למלאת לו שבעים שנה (עורכים: שאול ליברמן, שניאור זלמן צייטלין, שלום שפיגל, אלכסנדר מרקס, יו"ר), חלק עברי, נוירק: האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תש"ו, עמ' קנ"ט - קפ"ח, באתר "מסורתי". קטעים מהספר 'אלוהים מאמין באדם': תוכן העניינים ועמודי הפתיחה; הקדמתו של מיכה גודמן והנאום הראשון כנגד הגזענות - קטעים מתרגום לעברית של הספר היידי 'קאצק', כולל פתח-דבר מאת דרור בונדי על דמותו והגותו: השל – האדם ומשנתו , מרכז השל ראיון מצולם עם אברהם יהושע השל דרור בונדי, איכה? - פתח דבר ומבוא, בהוצאת מרכז שלם דרור בונדי, "אלטרנטיבה רוחנית לזהות - שאלת הזהות המגזרית ואברהם יהושע השל", דעות דרור בונדי, "הפנומנולוגיה של מעשה המצווה בהגותו של השל", הרצאה מצולמת מתוך כנס של ון-ליר (דקה 44:44) דרור בונדי, "השבת של אברהם יהושע השל", נוסף כדברי סיום למהדורה המתוקנת של ספרו של השל, השבת (2012) דרור בונדי, שיחת מבוא להגותו של השל בישיבת ההסדר בפ"ת אביחי צור, 'ואירא כי עירם אנכי ואחבא', ביקורת על ספרו של דרור בונדי - איכה - שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל, בתוך: מבוע, קיץ תשס"ט (נ), עמ' 93–100. ערוץ השל בישראל המרכז קטעי וידאו של השל ועל הגותו בעברית, ביוטיוב , ynet , בנימין איש שלום ודרור בונדי, לך לך - עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל, אדרא, תשע"ט 2019 הערות שוליים קטגוריה:נאו-חסידות קטגוריה:פילוסופים של היהדות קטגוריה:פילוסופים יהודים קטגוריה:רבנים קונסרבטיבים אמריקאים קטגוריה:סגל בית המדרש לרבנים באמריקה קטגוריה:סגל היברו יוניון קולג' קטגוריה:סגל בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין אברהם יהושע קטגוריה:מהגרים מפולין לארצות הברית קטגוריה:מנהיגים דתיים באוהיו קטגוריה:מגורשי זבונשין קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1907 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1972 קטגוריה:פציפיסטים יהודים	2024-08-24T15:29:31
תאוריה מאוחדת גדולה	תאוריה מאוחדת גדולה (באנגלית: Grand Unified Theory, בראשי תיבות: GUT) היא מספר תורות שדה מאוחדות או מודלים בפיזיקה החוזים כי באנרגיות גבוהות במיוחד (מעל ), שלושה מהכוחות היסודיים בטבע: הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החלש והכוח הגרעיני החזק מתמזגים לשדה מאוחד יחיד. בכך תאוריה זו היא חלק מחזון התאוריה של הכול. עד עתה, הפיזיקאים הצליחו לאחד את הכוח האלקטרומגנטי ואת הכוח הגרעיני החלש לכוח יחיד, הכוח האלקטרו-חלש. עיקר העבודה כעת הוא באיחוד הכוח האלקטרו-חלש עם הכרומודינמיקה הקוונטית, התורה המתארת את פעולתו של הכוח הגרעיני החזק. כוח מאוחד זה מכונה לעיתים "הכוח האלקטרו-חזק" או "הכוח האלקטרו-גרעיני". בנוסף, יש הסבורים כי ניתן יהיה לאחד גם את הכוח היסודי הרביעי - כוח הכבידה - במסגרת התאוריה של הכול. יוון העתיקה עד לאיינשטיין מאז ימי יוון העתיקה, פילוסופים שיערו כי מגוון המראות מסתיר אחדות כלשהי - כך שרשימת הכוחות היא קצרה, ומכילה ערך אחד בלבד. לדוגמה- הפילוסופיה המכנית של המאה ה-17 (אשר טוענת כי את כל המתרחש ביקום ניתן להסביר בידי כוחות הטבע) גרסה כי את כל הכוחות אפשר להכניס תחת קטגוריית "כוחות מגע" בין חלקיקים מוצקים וזעירים. גישה זו ננטשה לאחר קבלת התאוריה של כוח המשיכה ארוך-הטווח של אייזק ניוטון- אך באותו זמן, עבודתו של ניוטון על ספרו פרינציפיה סיפקה את ההוכחה האמפירית הראשונה עבור האיחוד של כוחות שונים לכאורה: עבודתו של גלילאו על משיכה ארצית, חוקי קפלר לתנועת כוכבי-הלכת, וההסבר עבור גאות ושפל- כולם הוסברו בצורה כמותית בידי חוק אחד ויחיד- חוק הכבידה האוניברסלי. ב-1820 גילה הנס כריסטיאן ארסטד קשר מסוים בין חשמל למגנטיות ובכך החל עשורים שלמים של עבודה, שגולת הכותרת שלה עתידה להיות התאוריה האלקטרומגנטית של ג'יימס קלארק מקסוול. כמו כן במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ניכר בהדרגה כי תופעות שכיחות של כוחות- כוחות מגע, אלסטיות, צמיגות, חיכוך, לחץ - נבעו למעשה מפעולות גומלין חשמליות בין החלקיקים הקטנים ביותר של החומר. בשנות ה-20 המאוחרות של המאה ה-20, מכניקת הקוונטים החדישה הראתה כי קשרים כימיים בין אטומים הם דוגמאות לכוחות חשמליים (לפי קוואנטים) - דבר אשר הצדיק אפוא את התרברבותו של פול דיראק שלפיה "החוקים הפיזיקליים הנדרשים, עבור תאוריות מתמטיות של חלק גדול מהפיזיקה - וכל כולה של הכימיה - ידועים לחלוטין". את הניסיונות לאחד את תאוריית הכבידה עם תאוריית האלקטרומגנטיות ניתן לתארך אחורה, לפחות עד ניסוייו של מייקל פאראדיי אשר התבצעו ב-1849-50. לאחר שהשקפתו של אלברט איינשטיין על כבידה (תורת היחסות הכללית) פורסמה ב-1915, החיפוש אחר "תאוריית שדה מאוחדת" החל ביתר מאמץ. בתקופה זו, היה זה לכאורה סביר כי לא קיימים כוחות יסודיים אחרים (מלבד כבידה ואלקטרומגנטיות). התורמים העיקריים לפיתוח התאוריה של הכול היו גונר נורדסטרום, הרמן וייל, ארתור אדינגטון, תיאודור קלוצה, אוסקר קליין והבולטים מכולם: איינשטיין ועוזריו. בשנותיו האחרונות, עמל אלברט איינשטיין רבות כדי למצוא תאוריה מאחדת שכזו, אך לא הצליח בכך. המבנה של התאוריה המאוחדת הגדולה תורת השדות הקוונטית התורה הפיזיקלית המתקדמת ביותר הקיימת כיום אשר מתקרבת צעד נוסף לחזון התאוריה של הכול ושאוששה בניסויים היא תורת השדות הקוונטית. תורה זו מצליחה לאחד את תורת הקוונטים עם תורת היחסות הפרטית, מצליחה לתאר את החלקיקים השונים בטבע ולאחד שלושה מתוך ארבעת הכוחות היסודיים בטבע בעזרת תורות כיול (הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש). לפי תורת השדות הקוונטית הדבר הבסיסי ביותר אינו חומר, אנרגיה או כוח אלא שדה. ישנם שדות שיוצרים את חלקיקי החומר ושדות שיוצרים את הכוחות היסודיים בטבע. הכוח היסודי הרביעי המוכר כיום - כוח הכבידה, המתואר בעזרת תורת היחסות הכללית, הוא הכוח היחיד שאי אפשר לקבל בעזרת תורת השדות הקוונטית. כאשר מנסים לתאר את שדה הגרביטציה מקבלים פתרונות מתבדרים לאינסוף שאינם ניתנים לסילוק ולכן אינם מייצגים נכונה את כוח הכובד (שאינו אינסופי). השאלה כיצד לתאר בעזרת תורת השדות הקוונטית את כוח הכבידה היא אחת מהבעיות המרכזיות כיום בפיזיקה. תורת המיתרים היא דוגמה לתאוריה המנסה לפתור בעיה זו ולהגשים את חזון התאוריה של הכול, אך עדיין איננו יודעים האם גישה זו נכונה. קישורים חיצוניים The Elegant Universe, Nova online - סרט בן 3 שעות על תורת המיתרים והתאוריה של הכול 'Theory of Everything' סרט נוסף על התאוריה של הכול הערות שוליים קטגוריה:תורות פיזיקליות קטגוריה:פיזיקת חלקיקים קטגוריה:תורת השדות הקוונטית	2023-09-01T06:05:01
סוקרטס	סוֹקְרַֿטֶס (ביוונית: Σωκράτης; 4 ביוני 470 [או 469] – 7 במאי 399 לפנה"ס) בן סוֹפְרוֹנִיסְקוֹס (Σωφρονίσκος) היה פילוסוף יווני. הוא נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית, והיה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו ביצירותיהם של תלמידיו אפלטון וקסנופון. חייו בנאום ההגנה האפולוגטי שלו, אותו נשא במהלך משפטו, מספר סוקרטס כי בצעירותו השתתף בלחימה במהלך המלחמה הפלופונסית, ולחם בקרבות בפוטידיאה (432 לפנה"ס, הדיפת מתקפתם של הספרטנים בפיקוד ברסידאס), בתבוסת אתונה בדליון (424 לפנה"ס) וגם לאחר שביתת הנשק בין אתונה לספרטה, בקרב אמפיפוליס (422 לפנה"ס – אז הביס ברסידאס את האתונאים). בשנת 406 לפנה"ס, במהלך השלטון הדמוקרטי באתונה, כיהן סוקרטס כאחד מחמש מאות השופטים שנבחרו בגורל במועצת העם; השנה הייתה השנה שבה אירע קרב ארגינוסאי, בו זכו האתונאים לניצחון ימי על הספרטנים – אך מיד לאחר הקרב אירע אסון, כאשר טבעו בסערה אלפי חותרים ומלחים מצוותיהן של 25 ספינות שניזוקו בקרב והתמלאו מים. כשהגיעה בשורת האסון לאתונה, לחצו משפחות המתים להעניש מיד את עשרת הסטרטגים שפיקדו על הצי בטענה שלא אספו את גופות הנטבעים והשאירו אותם להירקב במים וזאת בניגוד לחוקי האלים. שמונה מהם הובאו לדין בפני אספת העם. השופטים נכנעו לזעם ההמון, ובהליך חפוז ובניגוד לחוקי אתונה גזרו את דינם של שישה מהם למוות. השניים הנותרים לא שבו לאתונה לעולם מחשש לגורלם. סוקרטס מספר במשפטו כיצד היה "היחידי שהתייצב כנגדכם לבל תפרו במעשיכם את החוקים, והצבעתי בניגוד לרצונכם" לחנינת המפקדים; "וכשעמדו הנואמים להאשימני ולאסרני, ואתם תבעתם זאת בצעקותיכם, חשבתי כי מוטב לי כי אסתכן עם החוק והצדק, משאפחד ממאסר או מוות ואעשה איתכם יד אחת במה שהחלטתם שלא כדין". סוקרטס אמר שם כי מלבד הפעם ההיא, מעולם לא כיהן בתפקיד כלשהו באתונה. במהלך שלטון שלושים האוליגרכים באתונה, לאחר התבוסה במלחמה הפלופונסית והפלת המשטר הדמוקרטי (בשנת 404 לפנה"ס), הוטל על סוקרטס ועל ארבעה אנשים נוספים להביא בפניהם מסלמיס אדם בשם ליאון הסלמיני, שנידון למיתה. סוקרטס סירב לציית לפקודה זו, שב לביתו ולא השתתף עם ארבעת האחרים בהבאתו של ליאון אף על פי שידע כי בכך הוא מסכן את חייו, וייתכן שאף היה מוצא להורג אלמלא הופל משטר האוליגרכים זמן קצר לאחר מכן, ב-403 לפנה"ס. סוקרטס התפרסם בשנים שלאחר מכן, ונודע כחכם מכל אדם; דימויו זה התחזק כתוצאה מן הנבואה של האורקל מדלפי, שנטען כי מסרה לחברו הטוב של סוקרטס, כירפון, את דברי אפולו האומר כי הוא האיש החכם בעולם. סוקרטס נהג ללכת ברחובות אתונה, ולשאול כל אדם שפגש שאלות פילוסופיות ומוסריות – לדבריו, כדי להוכיח שחכמתו המוזכרת בנבואתה של האורקל נובעת מהעובדה כי "את אשר לא ידעתי – אין אני מדמה לדעתו", בניגוד לאנשי אתונה, אשר כל אחד מהם בגלל כישרונו או מעמדו "דימה את עצמו חכם מאוד גם בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא"; הדבר עורר את חמתם של מכובדי אתונה. בשנת 399 לפנה"ס, בשנתו השבעים של סוקרטס, נערך לו משפט באתונה באשמת כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער באתונה, אשר נהנה לצפות בסוקרטס מוכיח לבן שיחו כי אינו יודע דבר וחצי דבר בהליכות העולם. סוקרטס הוצא להורג בשתיית רעל. כתב ההגנה שנשא במשפטו, האפולוגיה, הוא אחד מהדיאלוגים המפורסמים שכתב תלמידו אפלטון. סוקרטס טען רבות שהוא מונחה על ידי קול נבואי האומר לו להימנע מדברים מסוימים, אם כי לא מנחה אותו מה לעשות על דרך החיוב. סוקרטס ראה באותו קול נבואי דבר שבהחלט אפשר לסמוך עליו ואף בהחלטות הרות גורל. בנאום ההגנה שלו בפני בית המשפט, למשל, אומר סוקרטס שכיוון שהקול הנבואי לא עצר אותו כאשר הוא לא ניסה להתנגד לעונש המוות שהושת עליו, הרי שהמוות אינו רע כפי שנהוג לחשוב. יצירתו ודמותו אף על פי שדמותו של סוקרטס כפי שהיא מצטיירת אצל תלמידו הגדול אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון נאמן יותר. ציטוט מדבריו מופיע גם במחזותיו של אריסטופאנס. אפלטון לקח לעצמו מידה רבה של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס. לעיתים קרובות הוא מלביש עליו את דעותיו שלו עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות. במקרים רבים ברור שהדברים שהוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו, למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא התרחשו אלא לאחר מותו. כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, הפחות מרתקת והפחות תוססת, היא האמינה יותר. השאלה עד כמה אפלטון דייק בתיאוריו את סוקרטס נקראת "הבעיה הסוקרטית". סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובחיפוש אחר ה"מידה הטובה" (הארטה). המידות הטובות הקלאסיות הן חמש תכונות אופי: צדק, אומץ, מתינות, חכמה וחסידות. השלמות המוסרית היא תנאי הכרחי לבריאות הנפשית, ובריאות זו היא תנאי יסוד להשגת האושר בעולם הזה, ולגאולת הנשמה בעולם הבא. לטענתו, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקרטס ראה במידה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת לדון בנושאי המוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פנה לאנשים ושאל אותם שאלות על טיב העולם. כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם לאותו נושא, והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקרטס משתמש בשאלות רבות, במעין חקירה צולבת הנקראת "אלנכוס" (ἔλεγχος), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, המשמשות אותו בהמשך הדיון, על מנת להפריך את דעותיהם של בן או בת שיחו. כך הוכיח בעצם שאנשים אינם יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות. שיטת דיון שכזו מכונה "דו-שיח דיאלקטי", דו-שיח בו הטיעונים של סוקרטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו, מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום עמדה משלו. סוקרטס מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו, ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את הנושא שהוא מתיימר להבין. סוקרטס אף מציג לפעמים דעה מסוימת כאילו הייתה זו דעתו, אך בעצם עושה הוא שימוש בדעתו של בן שיחו על מנת לצלוב את השקפתו. פעולה זו מובילה את בני שיחו לחוש מבוכה (מצב הנקרא אפוריה). בשל כך הואשם סוקרטס באירוניה הסוקראטית המפורסמת, שכן נראה היה שידע את כל התשובות מראש ורק רצה להטיח בורותם של אזרחי אתונה בפניהם. תכונה זו של סוקרטס (ואף רמז לסכנה הצפויה לסוקרטס) מופיעה בדיאלוג מנון. מנון, צעיר מלומד מתסליה שנמצא בוויכוח עם סוקרטס, מדמה אותו למכשף או לדג חשמל (חשמלן עינוני, הנפוץ בים התיכון), הגורם לבני שיחו הלם עמוק: ימין\|ממוזער\|250px\|מותו של סוקרטס מאת ז'אק-לואי דויד, 1787 בשנת 399 לפנה"ס נשפט סוקרטס בן ה-70 על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתינתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה). תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות, ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות. יותר מאשר הרוב שבו נמצא אשם מלכתחילה (281 כנגד 219; אפלטון מעגל את המספר באפולוגיה ל-280 כנגד 220) והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל מסוג רוש. בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית, ולכן לא יברח (דבריו של סוקרטס אל המושבעים – "אם אתם חושבים כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים; אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת"). כמה מן הדיאלוגים המפורסמים בהם מדבר סוקרטס הם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון (לא לפי סדר): קריטון, אפולוגיה, אותיפרון, פיידון, פרוטגורס, המשתה, פוליטיאה, פיידרוס. אולם בדיאלוגים אלו ישנה בעיה של אותנטיות, ולא ברור עד כמה אפלטון ייצג בכתיבתו את דעתו של מורו. סוקרטס נחשב לדמות מוערכת גם בקרב הוגים יהודים רבים, ביניהם הרמב"ם, רבי יוסף אלבו, וריה"ל, ששם בפי ה'פילוסוף' בספרו הכוזרי את המילים: "...זאת היא מדרגת סוקרטס והדומים לו, אבל אלה אינם כי אם יחידי סגולה, שכיום אין תקווה להגיע למדרגתם". הוא התכוון בדברים אלו להציג במערומיה את דעתו של סוקרטס כי אין לאדם ממוצע הבנה ויכולת לדבוק בבוראו (בניגוד לטענת ריה"ל כי לא תיתכן דת אמת המושתתת על כישורים אנושיים יוצאי דופן). חשיבות ההכרה בבורות העצמית בדיאלוג 'מנון' מדגים סוקרטס את שיטת ההנחיה שלו, בשיחה בינו לבין עבדו של מנון, שהוא נער צעיר וחסר השכלה. בדיאלוג מוצגת הן היכולת של כל אדם ללמוד דברים חדשים, והן חשיבותה של ההכרה בבורות העצמית וסילוק הדעות הקדומות לשם פיתוח הסקרנות והלמידה. בהינתן ריבוע שבו צלע באורך 2 רגליים, שטח הריבוע הוא 4 רגל רבועות. סוקרטס מנחה את הנער-העבד לחפש תשובה לשאלה מה יהיה גודל הצלע של ריבוע חדש ששטחו יהיה כפול, כלומר 8 רגליים רבועות. בתחילה טוען הנער כי יש צורך בצלע גדולה פי 2 – של 4 רגליים, אך סוקרטס מעמידו על טעותו, וגורם לו להבין שמדובר בריבוע בעל שטח גדול פי 4 משטח הריבוע המקורי. גם תשובה של 3 רגליים אינה נכונה. סוקרטס גורם לעבד להודות בכך שבעצם אינו יודע את התשובה. בשלב זה פונה סוקרטס אל מנון. הוא טוען כי העבד ביצע התקדמות משמעותית – הן בתחילת השיחה והן בשלב זה, העבד אינו יודע את התשובה, אך בתחילת הדיון הוא חשב שהוא יודע אותה וענה בביטחון כאילו היא אכן ידועה לו, ואין לו שום קושי. כעת יש לו קושי, כאשר הוא אינו יודע את התשובה אך גם אינו חושב שהוא יודע את התשובה. דבר זה מאפשר לו להתחיל בשלב של חיפוש תשובה לשאלה, או לימוד, דבר שלא היה בו לכאורה צורך בתחילת השיחה. חשיבות הציות לחוקים בדיאלוג עם קריטון, שנערך בבית הסוהר בו המתין סוקרטס לביצוע גזר דין המוות שהוטל עליו, הציע קריטון לסוקרטס להציל את נפשו ולברוח משם. קריטון אמר כי אוהדיו של סוקרטס עשו כבר הכנות והביאו ממון כדי לשחד את הסוהרים ולהבריח אותו מהמדינה למקום אחר שבו יוכל לחיות ולפעול בחופשיות. סוקרטס התנגד לכך והסביר לקריטון באריכות כי צריך לציית לחוקים ולשלטונות של המדינה בכל תנאי היות שהמדינה לא יכולה להתקיים בלי שהאנשים יקיימו את החוקים שלה. לדבריו: "עיר שאין בה שום יפוי-כח לפסקי-הדינים המוצאים, ואנשים פרטיים פוסלים ומבטלים אותם, כלום אתה חושב שעיר כזו יכולה להתקיים?". לפי סוקרטס, בעצם הישארותו במדינה האדם מסכים מראש וחייב לקבל על עצמו את כל הגזירות שתגזור עליו המדינה. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שסוקרטס לא הסכים להפר את גזר הדין במשפט שלו ולברוח מאתונה. הטיעון הזה בא בסתירה גמורה לכך שסוקרטס עצמו הפר את חוקי המדינה והשליטים שלה כאשר סירב לצו של האוליגרכיה השלטת להביא מסלמיס את אחד ממתנגדי השלטון. סוקרטס פשוט התעלם מהם והלך הביתה. לפי סוקרטס, יש חוקים שהאדם יכול להתעלם מהם ולא מתוך יהירות יתירה אלא מתוך חשיבה עצמאית של האדם מה נכון ומה לא נכון לעשות ומה צודק וקדוש ומה לא (בנאום שלו במשפט לפני פסק הדין). בעניין זה סוקרטס מתאים את עצמו לסופיסטים שמתוכם צמח. מידה טובה על פי סוקרטס מידה טובה או סגולה טובה (Ἀρετή, אַרֵטֶה) היא כינוי לאותן תכונות אופי אשר לדעת סוקרטס צריך האדם בכלל והאתונאי בפרט להיות ניחן בהן כדי להיות נאה וטוב, וכפי שהיוונים הגדירו זאת: "אדם מצוין ומוצלח במובן הרחב". אפלטון מקדיש מספר דיאלוגים לבירור המושג "סגולה טובה", כאשר בכל אחד מהם נידונה סגולה טובה מסוימת: חסידות (הנידונה בדיאלוג אותיפרון). מתינות וכיבוש היצר (הנידונה בכארמידס). אומץ לב (הנידונה בלאכס). צדק (פוליטיאה; נידונה בהמדינה). חוכמה. בדיאלוג מנון, מנון וסוקרטס מנסים לברר את המושג בצורה כללית. בדיאלוגים אלו סוקרטס מנסה לבחון מה הדבר שמצד אחד מגדיר בצורה כוללת את הסגולה הטובה ומצד שני אינו חל על סגולות אחרות: האם יש מכנה משותף בין כל הסגולות הטובות (הן אחת למעשה) או שכל אחת מהן היא חלק מהסגולה הטובה. סוקרטס משווה את הסגולה הטובה לידיעה מקצועית של אומן מומחה ועל כן היא מתאפיינת בתכונות הבאות: היא כרוכה בידיעת תכנים מסוימים – לכן יש צורך לדעת מהי המטרה של הסגולה הטובה וכיצד מממשים אותה. אין הבדל בין הלכה למעשה – כלומר, מי שמכיר את הסגולה הטובה מתנהג על פי ההגדרה שלה. מכאן נובע כי אדם רשע פשוט לא יודע על המידות הטובות, ועושה את מעשי הרוע שלו מתוך שגגה; אף אחד לא יעשה רע אם יידע שהמעשה הוא רע. כמו כל אומנות, גם הסגולה הטובה נקנית בלימוד על ידי מורים (כאן דווקא יוצא סוקרטס נגד העמדה הזאת – לדוגמה, בדיאלוג פרוטגורס הוא טוען כי לא ניתן ללמד את הסגולה הטובה, ומכיוון שכך היא אף איננה ידועה. בדיאלוג מנון הוא מסביר כי הסגולה הטובה היא סברה נכונה ולא ידיעה ממש). השפעה מיד לאחר מותו תלמידיו של סוקרטס החלו עם מותו לעמול על מימוש משנתו הפוליטית, ושקדו במקביל על פיתוחן של אסכולות פילוסופיות חדשות. במישור הפוליטי, היו מתלמידיו של סוקרטס שנעשו בחייו ולאחר מותו לרודנים אנטי-דמוקרטיים באתונה, ודמותם שנויה במחלוקת, כמו אלקיביאדס וקריטיאס; ובמישור ההגותי, ייסד בן דודו של קריטיאס ותלמידו הגדול ביותר של סוקרטס, אפלטון, את האקדמיה האפלטונית הידועה שלו בשנת 385 לפנה"ס, ובה לימד בשיטת הדיאלקטיקה הסוקראטית; היא זכתה למוניטין כה רב עד ש"אקדמיה" הפכה למילה הסטנדרטית המשמשת מוסדות חינוך בשפות אירופיות מאוחרות יותר, כגון אנגלית, צרפתית ואיטלקית. תלמידו של אפלטון, אריסטו, שהוא דמות חשובה נוספת בתקופה הקלאסית, היה למורה באקדמיה עד שיצא למוקדון שם נשכר ללמד את אלכסנדר הגדול, ולאחר מכן הקים באתונה בית ספר משלו בשנת 335 לפנה"ס – הליקיאון – שהיה גם הוא מושפע מהפילוסופיה הסוקראטית. גם השם "ליקיאון" הפך עם הזמן לתואר המשמש מוסדות חינוכיים. בעוד שסוקרטס עסק בעניינים מוסריים ולא התייחס כלל לטבע, אפלטון הדגיש ב"דיאלוגים" שלו עניינים מתמטיים עם גוונים מטאפיזיים המשקפים את הגותו של פיתגורס; גם גדולתו המדעית של אריסטו הייתה רבה כמו גדולתו הפילוסופית – עבודותיו עסקו בהרחבה בתחומי הביולוגיה והפיזיקה. המחשבה הסוקרטית, שקראה תיגר על המוסכמות המקובלות (במיוחד כשהדגישה אורח חיים פשטני), התפצלה מעיסוקיו הפילוסופים של אפלטון. רעיון זה עבר בירושה לאחד מתלמידיו הבכירים של סוקרטס, אנטיסתנס, שהפך ליוצרה של אסכולה פילוסופית חדשה שהתפתחה בשנים שלאחר מותו של סוקרטס: הציניקניזם. גם רעיון הסגפנות ההולך יד ביד עם חיים אתיים או אדיקות לא קיבל חשיבות רבה מצד אפלטון ואריסטו, אך קיבל מידה מסוימת של תשומת לב מצד הציניקנים, והוא שימש כבסיס הליבה של אסכולה פילוסופית אחרת שצמחה בשנת 281 לפנה"ס: האסכולה הסטואית. מימי הביניים בעוד שחלק מן התרומות המאוחרות יותר של סוקרטס לתרבות ההלניסטית ולתרבות הרומית אבדו עד מהרה, התעניינות מחודשת בתורתו התעוררה הן באירופה של ימי הביניים והן במזרח התיכון האיסלאמי, לצד התעניינותם גם בכתבי אריסטו והאסכולה הסטואית. סוקרטס מוזכר ברבים מספרי ההגות היהודיים, ביניהם בספר הכוזרי של ריה"ל, בו מסביר יהודי ("החבר") למלך כוזר על היהדות. אל-כינדי, פילוסוף ערבי ידוע, ניסה לפשר בין פילוסופיית סוקרטס והפילוסופיה ההלניסטית לבין הקהל המוסלמי, והתייחס אל סוקרטס בשם "סוקרַת". מעמדו של סוקרטס בפילוסופיה המערבית שב ועלה במלוא כוחו בתקופת הרנסאנס ובעידן הנאורות באירופה, כאשר הוגים כמו לוק והובס שאבו השראה מהתאוריה הפוליטית שלו. וולטר הרחיק לכת עד כדי כתיבה סאטירית על משפט סוקרטס, בספר שעלה כמחזה בשנת 1759. מספר ציורים על חייו צוירו בסוף המאה ה-18. ז'אן-בפטיסט רגנו צייר את "סוקרטס קורע את אלקיביאדס", וז'אק-לואי דויד צייר את מותו של סוקרטס. עד היום, השיטה הסוקרטית מצויה עדיין בשימוש בשיעורים בכיתות ובבתי הספר למשפטים, על מנת לחשוף סוגיות בסיסיות הן בנושא המחקר והן לדובר עצמו. שיטתו זכתה לשבחים ואף לפרסום רב, החל מאזכורים תכופים בתרבות הפופ (כגון הסרט "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", ולהקת רוק יוונית בשם "סוקרטס") ועד לפסטיבלים רבים במוסדות אקדמיים, מתוך הכרה בתרומתו לחינוך. במאה האחרונה התמקדו מחזות רבים גם בחייו של סוקרטס ובהשפעתו הפילוסופית. אחד האחרונים שבהם היה המחזה "סוקרטס במשפט", המבוסס על ספריהם של אריסטופאנס ואפלטון ("עננים" ו"אפולוגיה"), להם נעשתה גרסה מודרנית. ביקורת היסטוריונים ופילוסופים כאחד חקרו וביקרו את הגותו של סוקרטס, החל מרגע מותו ועד היום. על אף שלא הועמד לדין בגין קשריו הישירים עם קריטיאס (מדינאי יווני ומנהיג שלושים הטיראנים באתונה), ואף הפגין אומץ אישי בסירובו להיכנע לרעיונותיו הרודניים, הוא נתפס כדמות שהדריכה אוליגרכים שהפכו לעריצים מתעללים, וחתר תחת הדמוקרטיה האתונאית, כי סבר שאף היא רדודה ומושחתת. מותו של סוקרטס נחשב אייקוני ומעמדו כ"קדוש מעונה של הפילוסופיה" מאפיל על הביקורת האישית שיש שמותחים עליו כיום, גם לאחר מותו. עם זאת, קסנופון מזכיר את "יהירותו" של סוקרטס, והוא כותב גם שסוקרטס היה "מומחה בהצגה עצמית". הוגים מודרניים גורסים כי משום שלא נשתמרו כתבים מקוריים של סוקרטס, ודמותו מוכרת לנו רק מתוך הכתבים ההגותיים של אפלטון, אי אפשר לקבל תמונה ברורה של סוקרטס מבין כל הראיות הסותרות העולות מהשינויים האפשריים שאפלטון עשה בהגותו; העובדה שגם האסכולה הציניקנית וגם הסטואית, ששתיהן ספגו השפעה רחבה מהלך המחשבה הסוקרטי, אינן שוות ואפילו מנוגדות לתורתו של אפלטון, הפלאטוניזם – מדגימות זאת היטב. העמימות וחוסר האמינות של כתבי אפלטון משמשים כבסיס הביקורת המודרנית לפיה אין בידינו האפשרות להכיר את סוקרטס האמיתי. אפלטון השווה את סוקרטס לסטיר (אחד מבני הלוויה של דיוניסוס). עם זאת, סוקרטס עדיין נלמד ונחשב כאביה של הפילוסופיה המערבית בימינו. מחלוקות רבות קיימות בקרב החוקרים גם על פרטים שונים בהשקפותיו של סוקרטס: מה היה יחסו של סוקרטס כלפי הומוסקסואליות? האם האמין באלים האולימפיים, או אולי היה מונותיאיסט, או שמא בעל השקפה דתית אחרת? בכל אלו אין לדעת האם שם אפלטון את השקפותיו שלו בפיו של מורו או שמא שיקף בהם נאמנה את דעותיו של סוקרטס. תרגומים לעברית כתבי אפלטון (כל הדיאלוגים של אפלטון; סוקרטס משתתף בכולם; חמישה כרכים), תרגום והערות יוסף ליבס (הוצאת שוקן, תשט"ו–תשכ"ז ומהדורות המשך). "חייו ומותו של סוקרטס" (תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה וקריטון), תרגום והערות שמעון בוזגלו (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005). פיידון, תרגום והערות שמעון בוזגלו (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005). ראו גם משפט סוקרטס קסנתיפה אזרח העולם אפלטון אריסטו לקריאה נוספת נתן שפיגל, סוקרטס, הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"ם. שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית כרך ב', יחידות 4–5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997. א. פ. סטון, משפטו של סוקרטס, ספרי עליית הגג, 2015. חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969 קישורים חיצוניים סוקרטס באתר הספרייה הווירטואלית של מטח. דאגלס לינדר, משפט סוקרטס סוקרטס, באתר של בית ספר ממלכתי "יבנאלי", חיפה הערות שוליים קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה קטגוריה:פילוסופים יוונים קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בארצות אירופה קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה קטגוריה:יוצרים ויצירות בסוגת הדיאלוג קטגוריה:נפגעי הרעלה קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס קטגוריה:חשיבה ביקורתית	2024-10-02T10:51:11
נורה חשמלית	שמאל\|ממוזער\|150px\|נורת להט נורה חשמלית היא אביזר שמשמש לתאורה באמצעות חשמל. המצאתה שינתה את סדר היום של האדם המודרני, והקלה עליו את פעילותו, גם בשעות החשכה. מאפיינים לנורות חשמליות ישנם מאפיינים חשמליים ומאפיינים של האור שהן פולטות. מאפייני האור העיקריים: שטף האור - נמדד בלומן: מדד לאור הכולל שנפלט מהנורה. בהירות האור - נמדדת בקנדלה: שטף האור ליחידת זווית מרחבית בכיוון נתון. עוצמת האור קובעת את הבהירות שלו כאשר מתבוננים בו ישירות. עוצמת ההארה - נמדדת בלוקס: שטף האור ליחידת שטח. עוצמת ההארה משמשת כדרישה לתכנון תאורה, שכן היא קובעת את הבהירות של משטחים. טמפרטורת צבע (Color temperature): מדד לגוון האור של הנורה, נמדד במעלות קלווין. טמפרטורת הצבע היא הטמפרטורה של גוף שחור הדומה ביותר לגוון של המקור הנמדד. אור בטמפרטורת צבע גבוהה (6000 קלווין) נראה בעין גוון "קר" או כחלחל. אור בטמפרטורת צבע של 2700 קלווין נראה בעין גוון צהבהב ונחשב לגוון "חם". מקדם מסירת צבע (Color Rendering Index): מדד לדיוק הצבעים שיוצר המקור. המדידה מתבצעת לפי תקן CIE (1995). במדידה מאירים 8 משטחים בעלי גוון מוגדר עם המקור הנבדק ועם מקור ייחוס באותה טמפרטורת צבע. מקדם מסירת הצבע הוא שעור הסטייה, באחוזים, בין קואורדינטות הצבע של שני המקורות. מקדם מסירת צבע איננו קובע את איכות האור. למשל חלק מהאנשים עשויים לראות אור של נורת להט כאיכותי ונעים יותר לעין מאור של נורת LED בעלת מדד מסירת צבע של 95. מאפיינים חשמליים עיקריים: הספק - נמדד בואט: ההספק החשמלי של הנורה. קיים קשר בין ההספק החשמלי של הנורה לבין עוצמת האור שלה, עבור טכנולוגיה מסוימת. כאשר משווים נורות מסוגים שונים כמו LED ונורת להט, ההספק אינו מעיד על עוצמת התאורה. מתח - נמדד בוולט: המתח החשמלי שהנורה מיועדת אליו. זרם - נמדד באמפר: הזרם החשמלי שהנורה צורכת מרשת החשמל. מאפיינים אחרים: יעילות אורית: היחס בין שטף האור (לומן) המופק על ידי הנורה להספק החשמלי (ואט) שהיא צורכת. אורך חיים: מספר השעות הממוצע בו פועלת נורה מסוג מסוים. אורך החיים של נורה תלוי גם בתנאי הסביבה ומשטר ההפעלה, למשל טמפרטורת הסביבה, רעידות ותדירות ההדלקות וכן אופי התקנת הנורה (לדוגמה נורת להט מחזיקה הרבה יותר זמן בתנוחה אנכית כאשר בית הנורה פונה כלפי מעלה לעומת תנוחות אחרות, בעוד נורה פלואורסצנטית קומפקטית מחזיקה יותר זמן בתנוחה אנכית כאשר בית המנורה פונה כלפי מטה). הנורה במעגל החשמלי שמאל\|ממוזער\|250px\|סמל של נורה במעגל חשמלי. ממוזער\|250px\|תרשים של מעגל חשמלי עם נורה במעגל החשמלי הנורה מתפקדת באופן הדומה לנגד. הייחודיות שלה היא בכך שהיא לא פולטת רק חום, אלא גם אור. בתרשים של מעגל חשמלי הנורה מסומלת על ידי עיגול שבתוכו X. סוגים של נורות חשמליות נהוג לחלק את הנורות לשלוש "משפחות": נורות להט, נורות פריקה ונורות מוליך למחצה מסוג דיודות פולטות-אור (LED). בנורת הלהט מותקן חוט להט, שהוא מוליך שבו זורם חשמל אשר מביא לחימומו לטמפרטורה של למעלה מ-1,000 מעלות צלזיוס, ועקב כך פולט חוט הלהט קרינת אור בהיר. חוט הלהט עשוי לרוב מטונגסטן, שנקודת ההתכה שלו היא כ-3,400 מעלות צלזיוס. במשפחת נורות הלהט נכללות נורת הליבון וההלוגן. נורות פריקה פועלות על פי העיקרון של פריקה חשמלית בגז, הנגרמת כתוצאה ממעבר זרם חשמלי בגז. לפריקה זו תכונה של הופעת קרינה באורכי גל שונים. במשפחת נורות הפריקה נכללות הנורות הפלואורסצנטיות לסוגיהן (בהן הקרינה הראשונית היא באור בלתי נראה), נורות הכספית, המטל הליד והנתרן. נורות אלו מחייבות שימוש במשנק, שהוא אביזר המגביל את הזרם שעובר דרך הנורה (ללא הגבלה זו, הזרם בנורה יעלה יותר ויותר עד שהנורה תהרס ו/או שהמפסק הראשי בארון החשמל יקפוץ). חלק מנורות אלו דורשות אביזר מתח גבוה להדלקתן (סטרטר בנורות פלואורסצנטיות ומצת בנורות נתרן ומתכת הליד [פירוט עליהן בהמשך]), כי מתח ההדלקה שלהן, גבוה ממתח הרשת. נורות המוליך למחצה מפיקות אור על ידי העברת זרם חשמלי בדיודה פולטת אור, שבה כל אלקטרון מאבד אנרגיה ופולט אותה בצורת אור (פוטון). בדומה לנורות פריקה, גם דיודות פולטות אור דורשות אביזר להגבלת הזרם ובנוסף, הן עובדות בזרם ישר ובמתחים נמוכים בלבד, ומכאן שלנורת LED המותקנת בבית-מנורה של נורת להט יש, בדומה לנורה פלואורסצנטית קומפקטית, מעגל אלקטרוני בתוכן, בנוסף לדיודות עצמן. נורות להט פיתוח שמאל\|ממוזער\|250px\|נורת נרנסט עקרון הפעולה של נורת הליבון הודגם לראשונה על ידי וורן דה לה רו בשנת 1840, כאשר חימם חוט להט עשוי פלטינה בתוך מכל ואקום. בשנים 1860–1880 ניסו חוקרים רבים לפתח את נורת הליבון - לא פחות מ-22 ממציאים הציגו נורת ליבון פועלת במהלך שנים אלו. למרות זאת, המצאת נורת הליבון החשמלית מיוחסת פעמים רבות לתומאס אלווה אדיסון (1879), שאכן תרם תרומה נכבדת לפיתוחה ובמיוחד לשיווקה ואף רשם עליה פטנט. בנורות הליבון הראשונות נעשה שימוש בחוט להט מפחמן שהותקן בתוך מכל זכוכית ובו ואקום, על מנת למנוע את שריפת חוט הלהט. בשנת 1897 פיתח הכימאי הגרמני וחתן פרס נובל לכימיה ולטר נרנסט נורת להט בעלת חוט להט מחומר קרמי. נורה זו הייתה יעילה פי שניים והפיצה אור בהיר יותר מהנורה בעלת חוט להט מפחם. נורות נרנסט יוצרו באירופה על ידי חברת AEG ובארצות הברית על ידי ג'ורג' וסטינגהאוס יריבו של אדיסון, בחברת Nernst Lamp Company. בשנת 1902 פיתחו ד"ר ורנר פון בולטון ואוטו פוירליין נורת להט עם חוט להט מטנטלום. נורה זו הייתה יעילה פי שניים מנורת להט עם חוט להט מפחמן והפיצה אור בהיר ולבן יותר. בשנת 1905 פיתח ויליאם דייוויד קולידג' חוט להט עשוי טונגסטן. אירווינג לאנגמיור גילה כי מילוי השפופרת בגז אציל מאריך את חיי הנורה בצורה משמעותית - גז אציל אינו מגיב כימית עם חומרים אחרים, ובפרט הוא אינו מגיב עם חוט הלהט. לכן, החל משנת 1925 מולאו נורות הליבון בגז אינרטי (גז שאינו מגיב עם החוט), בדרך כלל ארגון או חנקן. שריפת נורה בזמן שבחוט הלהט עובר זרם חשמלי ומתחמם, מתנדפים אטומים של הטונגסטן עקב הטמפרטורה שלו (ומתעבים על פני הזכוכית). תהליך זה מקטין את העובי של חוט הלהט ומגדיל את ההתנגדות החשמלית שלו. עם חלוף הזמן, במקום שבו החוט דק יחסית, עקב ההתנגדות הגבוהה יותר, עולה יותר הטמפרטורה המקומית ואז קצב הנידוף המקומי גדל. בסופו של דבר החוט ניתך ומתנתק והנורה מסיימת בכך את חייה (בלשון העם "נורה שרופה"). הפעלת הנורה בתנוחת תלייה, כאשר הנורה אנכית ביחס לקרקע ובית הנורה נמצא מעליה, מאט את קצב תהליך שריפת הנורה באופן משמעותי. נצילות מכיוון שהקרינה הנפלטת מנורת ליבון היא בקירוב קרינת גוף שחור (שהטמפרטורה שלו היא בין 2000 ל-3000 קלווין), רובה הגדול היא באורכי גל שאינם נראים לעין. לכן הנצילות האורית של נורת ליבון היא נמוכה מאוד, עד כדי 8–15 לומן לוואט. רק אחוזים בודדים מהאנרגיה החשמלית המושקעת בחימום חוט הלהט לטמפרטורה גבוהה הופכת לאור, ואילו שאר האנרגיה הופכת לחום. אורך חיי נורת ליבון הוא כ-1,000 שעות הדלקה. הניצולת של נורות ליבון עולה ביחס ישר להספק. ערכי נצילות אורית של נורת ליבון: 40 ואט - 415 לומן כלומר 10.4 לומן לואט. 60 ואט - 710 לומן כלומר 11.8 לומן לואט. 75 ואט - 940 לומן כלומר 12.5 לומן לואט. 100 ואט - 1340 לומן כלומר 13.4 לומן לואט. מכאן שעדיף להשתמש בנורה אחת של 100W מאשר בשתיים של 50W (בהנחה שהן באותו מקום). הנצילות האורית המוצגת כאן היא ביחידות של לומן לוואט, אך לעיתים משתמשים גם בהגדרת נצילות חסרת יחידות. על פי ההגדרה חסרת היחידות, הנצילות מודדת את היחס בין האנרגיה השימושית לתאורה לכלל צריכת האנרגיה של הנורה (האחוזים הבודדים שהוזכרו כמאפיינים נורות להט). איסור מכירה בשל היות נורת הליבון אמצעי תאורה עם יעילות נמוכה, נאסרה במספר מדינות (כולל ישראל) מכירת נורות אלו. במספר מדינות אף נקבעו בחקיקה מועדים להפסקת הייצור של נורות ליבון (אוסטרליה לדוגמה). החל מ-1 בינואר 2012 נאסרה בישראל מכירת נורות הלוגן או ליבון בעוצמה של מעל 60 וואט, שהדירוג האנרגטי שלהן נמוך מ-C. כמו כן, אסור לייצר אותן לשימוש בארץ או לייבא אותן. המהלך לווה בביקורת כיוון שנערך ללא דיון ציבורי וכלל החלטות שמשמעותן הייתה העלאת יוקר המחיה. נורת הלוגן שמאל\|ממוזער\|150px\|נורת הלוגן נורת הלוגן היא גרסה משופרת של נורת ליבון. בנוסף למרכיבים של נורת ליבון מוסיפים לה כמות קטנה של יסוד ממשפחת ההלוגן: יוד, ברום ולעיתים רחוקות, כלור. הוספת ההלוגן גורמת לתגובות כימיות עם הטונגסטן המתנדף ומחזירה אותו לחוט הלהט. בועת הזכוכית עשויה קוורץ אשר אינו מתרכך בטמפרטורה הגבוהה שיוצר חוט הלהט בנורה זו. האור שלה לבן יותר מזה של נורת הליבון הרגילה (שיא הספקטרום שלה קרוב יותר לתחום הנראה ופחות אנרגיה משתחררת בתחום התת-אדום שהוא בלתי נראה) ולכן יש בה שיפור בנצילות לעומת נורת הליבון, 22-33 לומן לוואט, וכן אורך החיים שלה כפול. חסרונותיה של נורה זו: מחירה היקר, רגישותה למגע יד אדם שעלול ליצור כתמים קבועים במעטפת המנורה (יש להרכיבה ללא נגיעה ישירה בה) המקצרים את חייה ומגדילים את הסיכויים שלה להתפוצץ (כאשר נוגעים במעטפת הקוורץ של הנורה באצבעות חשופות, אנו משאירים טביעות אצבעות על המעטפת, טביעות אלו הן למעשה שומן אורגני. נורת ההלוגן מתחממת תוך כדי פעולתה (לטמפ' של עד 600 מעלות צלזיוס), וכתמי טביעות האצבעות שלנו מתחממים אף מעבר לכך, דבר היוצר הפרשי טמפרטורה נקודתיים במעטפת הנורה. הפרשים אלו עלולים לגרום לסדיקת מעטפת הקוורץ של הנורה ולקריסתה). חסרונות נוספים הם הטמפרטורה הגבוהה שלה שעלולה לגרום לדליקות, והיותה נפוצה בהספקים גבוהים שבהם הנורה בזבזנית במיוחד בצריכת החשמל, שרובו לא מנוצל לתאורה (לדוגמה: גוף תאורה המופנה לתקרה עם נורת הלוגן של 300W בסלון, יפיק פחות אור מאשר נורת ליבון רגילה חשופה של 100W). נורות פריקה נורה פלואורסצנטית ממוזער\|250px\|נורה פלואורסצנטית קומפקטית ישרה שמאל\|ממוזער\|150px\|נורה פלואורסצנטית קומפקטית ספירלית. השימוש בה בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, הפך להיות פופולרי מאוד. נורה פלואורסצנטית היא נורה חשמלית המאירה באמצעות יצירה של קרינה פלואורסצנטית. הנורה הפלואורסצנטית הומצאה על ידי הצרפתי ג'ורג' קלאוג בשנת 1911, על בסיס המצאת שפופרת הפלואורסצנט בידי אנרי בקרל בשנת 1867. נורה פלואורסצנטית היא נורת פריקה שמשתמשת בחשמל על מנת לשחרר גז מסוג ארגון או קריפטון באדי כספית, כך שנוצרת פלזמה המפיקה אור על-סגול לטווח קצר. אור זה תורם בתורו לזריחה של קרינה פלואורסצנטית אשר מפיקה אור. לנורה הפלואורסצנטית ניצולת גבוהה של כ־105-50 לומן לוואט. (נורה פלואורסצנטית סטנדרטית בהספק של 36W מפיקה 2,500 לומן) ואורך חיים שמגיע עד 10,000-15,000 שעות עבודה. נורה זו צריכה אביזרי עזר לשם הפעלתה כמו מתנע (סטרטר) ומשנק המחובר בטור להגבלת הזרם לנורה. הנורה בנויה משפופרת זכוכית, המכילה גז, על פי רוב ארגון או קריפטון בלחץ נמוך מאוד, שנועד לעזור ביצירת הפלזמה שדרכה עובר הזרם החשמלי בנורה לאחר ההתנעה, וכן אדי כספית. השפופרת מצופה מצידה הפנימי בציפוי זרחני שכאשר פוגעת בו קרינה אולטרה-סגולה, פולט אור בתחום הנראה לעין. בקצות השפופרת מותקנים חוטי להט לחימום ראשוני של הנורה שהופכים לאחר שלב ההתנעה לאלקטרודות. חלק חשוב של הנורה הוא אדי הכספית. אדי הכספית פולטים קרינה אולטרה סגולה כאשר עובר דרכם זרם, וזו פוגעת בזרחן וגורמת לו לפלוט אור נראה. בחלק הקר ביותר של הנורה, אדי כספית מתעבים ככספית נוזלית. נורות פלואורסצנטיות קומפקטיות דומות יותר בגודלן (וחלק גם בצורתן החיצונית) לנורת ליבון. השימוש בהן הולך וגדל בשל הנצילות הגבוהה בהשוואה לנורות ליבון וההדלקה המהירה שלהן יחסית לנורה פלואורסצנטית רגילה. ההדלקה המהירה נובעת משימוש במשנקים אלקטרוניים. הניצולת של רוב הנורות הפלואורסצנטיות הקומפקטיות היא בסביבות 43–55 לומן/וואט. בתנאי הפעלה נאותים (גוף תאורה שאיננו אטום ושמאפשר אוורור לחלל הגוף, וכן הפעלה במצב עבודה אנכי עם בית מנורה כלפי מטה למניעת חימום המשנק המובנה שלה), יש לנורה זו אורך חיים גבוה יותר מזה משל נורות ליבון (בין 6,000 ל-15,000 שעות), אך עדיין קצר יותר מנורה פלאורסצנטית רגילה או קומפקטית המופעלת על ידי משנק חיצוני. בשנות ה-90 של המאה ה-20 מחירה היה גבוה יותר ממחיר נורת ליבון, אך החל מהעשור הראשון של המאה ה-21 מחירה דומה לשל נורת ליבון. נורת השראה אלקטרומגנטית פלואורסצנטית (בלשון העם "נורות אינדוקציה", שיבוש של Induction lamp), לא משתמשת באלקטרודות כדי ליינן את אדי הכספית, אלא בסליל השראה אלקטרומגנטי אחד או שניים, פנימי או חיצוני, המוזן בתדר גבוה מאוד של כמה מגה הרצים מספק כוח. נורת כספית 100px\|טקסט=\|ממוזער\|נורת כספית בנורת כספית שהומצאה בידי פטר קופר יואיט בשנת 1903 ישנו מעבר של זרם חשמלי באדי כספית שהמעבר בו גורם להתפרקותו. נורות אלו שאורן עז, שימשו בעבר לתאורת רחובות וחוץ, תאורת מפעלים ואולמות ספורט ומקומות ציבוריים, צבע אורן ירקרק חיוור, ואינו מאפשר הבחנה טובה בצבעים. על מנת להתגבר על חיסרון זה, נורות כספית רבות מצופות בפנים המעטפת החיצונית שלהן בציפוי פלואורסצנטי, שממיר את הקרינה האולטרה סגולה שנפלטת מאדי הכספית שבשפופרת הפנימית, לאור נראה באורכי גל אדומים (שנעדרים מהספקטרום שאדי הכספית פולטים), ובכך לתקן אותו לאור לבן. ההדלקה נעשית בהשהיה בדומה לנורה פלואורסצנטית, במיוחד אם הדבר נעשה בסמוך לכיבויה. הנצילות האורית של נורת כספית היא כ-45 לומן לוואט בממוצע, ואורך חייה הוא כ-24,000 שעות בממוצע. בדומה ל-LED, גם נורת כספית איננה מפסיקה בדרך כלל להאיר באופן חד ופתאומי בסיום חייה כמו נורת להט, אלא מפיקה פחות ופחות אור לאורך הזמן. הנורה נחשבת כסיימה את חייה, אם עוצמת ההארה שלה נמוכה מ-70% מעוצמתה המקורית. נורת מתכת הליד 220x220px\|נורת מתכת הליד דו-קוטבית\|טקסט=\|ממוזער ממוזער\|נורת מתכת הליד לפנסי רכב עקרון פעולתה הוא זרם חשמלי באדי כספית ובאדי הלידים של מתכות שונות. הנורה הומצאה על ידי חברת ג'נרל אלקטריק האמריקאית כגרסה משופרת של נורת הכספית. הניצולת האורית שלה 80–120 לומן לוואט, אורך חייה הוא 5000-12,000 שעות וגוון צבעה לבן. מגוון הצבעים של נורת מתכת הליד זהה לזה של נורות פלואורסצנטיות, מלבן צהבהב ועד לבן כחלחל. קיימות גם נורות מתכת הליד צבעוניות שמשמשות להארת בניינים ללא צורך במסנן מיוחד (להבדיל מנורות הלוגן וליבון). נורה זו משמשת לתאורת חוץ ופנים, במקומות בהם נדרשת העברת צבעים טובה כמו קניונים, חנויות, אצטדיונים, מפעלים ושטחי מסחר (ולאחרונה גם לתאורת רחוב, כתחליף לנורת הנתרן). בנוסף, מתרבה השימוש בנורות מתכת הליד (בתוספת קסנון בלחץ של כמה אטמוספירות, להארה מיידית מרגע ההדלקה) גם בפנסים הקדמיים של רכבי יוקרה (בשמן הגנרי: "קסנון" "בי-קסנון" ו-"Xenon HID"). נורת נתרן יש שני סוגים של נורות נתרן: נורת נתרן לחץ נמוך (נל"נ) ונורת נתרן לחץ גבוה (נל"ג). 300px\|טקסט=\|ממוזער\|נורת נתרן לחץ נמוך (נל"נ) דולקת נורת הנל"נ היא מקור האור החשמלי בעל הניצולת הגבוהה ביותר (בין 130 ל-200 לומן לוואט). אורך החיים של נורת נל"נ הוא כ-18,000 שעות. לאור המופק ממנה צבע כתום עז והוא יעיל מאוד בחדירה מבעד לערפל. השימוש העיקרי של נורות אלו הוא לתאורת כבישים ומנהרות שכן בשל אורן החד גוני שאיננו מאפשר הבחנת צבעים, נורות אלו אינן מתאימות לתאורת פנים. בשל הספקטרום צר הסרט שלהן, נורות אלו מועדפות על ידי אסטרונומים, משום שניתן לסנן בקלות את אורן לצורך תצפיות אסטרונומיות. נורות אלו היו נפוצות מאוד בבריטניה ובמערב אירופה. בישראל נורות אלו היו נדירות מאוד. 200px\|טקסט=\|ממוזער\|נורת נתרן לחץ גבוה (נל"ג) נורת הנל"ג היא הנורה העיקרית המשמשת לתאורת כבישים ורחובות. נצילותה גבוהה (90–150 לומן לוואט). אורך החיים עד 24,000 שעות וגוון הצבע צהבהב. נורת הנל"ג ידועה גם בחלקה לגידול צמחים בשיטת ה"הידרו". בשיטה זו משתמשים בנורה בעלת ספקטרום שכולל את כל אורכי הגל שהצמחים קולטים: האור הכחול ביחד עם האור הכתום והאדום. עם סיום חיי הנורה, הנורה נכבית ונדלקת לסירוגין. התופעה נגרמת משום שמתח העבודה של הנורה עולה במהלך מחזור החיים שלה, עד שבשלב מסוים המשנק לא יכול להחזיק את הנורה יציבה והיא נכבית, מתקררת ונדלקת מחדש. נורת ניאון 100px\|טקסט=\|ממוזער\|נורת ניאון דולקת בזרם חילופין. נורת ניאון היא נורה קטנה וחלשה, המאירה בצבע אדום כתמתם. את הנורה ניתן למצוא במנורות לילה (נדיר מאוד בישראל, נפוץ יותר בבריטניה), וכנורית חיווי מתח במכשירי חשמל שונים כגון מפסקים של דוד חשמלי ובקומקום חשמלי, ובמברגי חשמלאים. צריכת הזרם של נורת הניאון מזערית. הנורה בנויה משני מולכים, הנמצאים בתוך שפופרת קטנה מלאה בגז ניאון. הנורה פועלת במתחים גבוהים בלבד, מ-80V ומעלה. המתח הגבוה גורם לפליטת אלקטרונים מאטומי הניאון, וכך נסגר המעגל החשמלי. נורת קסנון קיימים שני סוגים של נורות קסנון: נורת הבזק (Xenon flash lamp), ונורת קשת קצרה (Xenon arc lamp). הערה: רבים מכנים בשם "קסנון" את נורות הפריקה (HID) שיש בפנסים הקדמיים של חלק מכלי הרכב, למרות שאלה הן אינן נורות קסנון אלא נורות מתכת הליד. 200px\|טקסט=\|ממוזער\|נורת קסנון הבזק ברגע העירור, לפני ההבזקה נורות ההבזק מורכבות משפופרת קוורץ מאורכת או ספירלית שמכילה קסנון, ואשר פולסים של מתח גבוה מאוד, שמגיעים מקבל שתחילה נטען במתח משנאי מתח גבוה מיוחד ואז נפרק, מעוררים את הגז שבה להאיר באור לבן חזק מאוד לפרק זמן קצר מאוד (מיקרו שניות עד ננו שניות), ובכך יוצרים הבזק של אור. נורות אלו משמשות במבזקים אלקטרוניים במצלמות, כנצנצים למערכות התראה וגילוי אש, כאורות אזהרה לכלי תעופה המותקנים על פני מבנים גבוהים, באורות חירום של רכבי חירום (אמבולנסים, וכן ניידות משטרה וכיבוי אש) ובסטרובוסקופיה. 200px\|טקסט=\|ממוזער\|נורת קסנון קשת קצרה מקוררת מים למקרני IMAX נורות הקשת הקצרה מכילות שפופרת קוורץ קצרה אשר מכילות קסנון בלחץ גבוה מאוד וכן מותקנות שתי אלקטרודות. אופן פעולתה הוא זרם חשמלי שעובר דרך הגז ויוצר קשת חשמלית שבתורה מפיקה אור לבן וחזק מאוד ביחס לגודל מקור האור. נורות אלו עובדות בדרך כלל בלחצים פנימיים גבוהים מאוד של כמה עשרות אטמוספירות. מכיוון שלהבדיל מנורות פריקת לחץ גבוה אחרות, הלחץ הגבוה של נורה מסוג זה נשמר גם כאשר הנורה קרה, נדרשים אמצעי בטיחות רבים בעת שמחזיקים נורות אלו למקרה שהנורה תתפוצץ. לכן נורות אלו מגיעות בתוך קופסאות מיוחדות, והנורות מוצאות מהן רק עם התקנתן במתקן התאורה המיועד להן. נורות אלו מיועדות לעבוד עם זרם ישר (להבדיל משאר נורות הפריקה המיועדות לעבוד עם זרם חילופין), ועל כן צורתן של האלקטרודות שלהן היא אסימטרית: האנודה גדולה והקתודה קטנה. נורות אלו משמשות בראש ובראשונה במקרני קולנוע ו-IMAX, שהיו ליישום הראשון של נורה זו (כחלופה של מנורת קשת הפחם). שימושים נוספים הם: תאורת במה, זרקורים מתכוננים שמכוונים כלפי השמיים ויוצרים אלומות אור מרוכזות של כמה מעלות בודדות (Searchlight), הדמיית אור השמש (הספקטרום של נורות קסנון פריקה הוא הדומה ביותר לספקטרום השמש יותר מאשר כל מקור אור מלאכותי אחר), ולשימושים רפואיים שונים. נורת LED ממוזער\|150px\|דיודות LED בצבעים שונים\|טקסט= ממוזער\|נורת לד A60\|טקסט= ממוזער\|נורת לד פילמנט אלה הן נורות המכילות דיודות פולטות-אור, שהן דיודות שהיו בשימוש במאה העשרים בעיקר בתור נורות בקרה למיכשור חשמלי. הייצור שלהן החל בשנות השישים, בתחילה בצבע אדום, ובמחיר יחסי גבוה. בהמשך פותחו גם דיודות אור בצבעים אחרים. פיתוח דיודת אור בצבע כחול בבהירות גבוהה ביפן בתחילת שנות התשעים על ידי שוג'י נקמורה, שזכה בפרס נובל בפיזיקה על תגליתו (אף על פי שהרברט פאול מארושקה הדגים דיודה כחולה כבר בשנת 1972), הביא בסוף המאה ה-20 לפיתוח של דיודות פולטות-אור לבנות בעוצמה מספקת כדי לשמש לתאורה. למרות היתרונות שיצרני התאורה טוענים שיש לנורות אלה - נצילות אורית גבוהה ואורך חיים (עד 60,000 שעות פעולה כמשוער), בפועל רבות מנורות ה-LED מסיימות את חייהן כבר אחרי מספר שנים מועט, ועוצמת אורן חלשה ממה שהיצרן מצהיר. צורות שונות של תאורת לד נורת לד - נורות בצורות שונות בדומה לנורות המסורתיות, קיים בצורת נורות הברגה רגילות ופלואורסצנט ונורות ספוט. נורת לד פילמנט - נורה המזכירה במראה נורת ליבון רגילה, על ידי נימת לד. סרט לד - סרט שבו מחוברים דיודות לד ברצף, קיימים סוגים שונים ועוצמות שונות, ומופיע באורכים משתנים. פנל לד - פנל שטוח בגדלים שונים. מאיר על ידי סרט לד הכרוך מסביב לגוף ובאמצעים אופטיים מקרין על כולו. זרקור - קיימים סוגים שונים ובעוצמות שונות. גופי תאורה שונים שבהם משולבים דיודות לד. ראו גם גוף תאורה תומאס אלווה אדיסון קישורים חיצוניים תאורה יעילה, נוחה ואפקטיבית באתר חברת החשמל לישראל אתר על נורות קהילת תאורה וחשמל אתר העוסק בתחום הנורות מפעל פיליפס לייצור נורות ליבון, יומני כרמל יולי 1951 (התחלה 0:26) הערות שוליים קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים חשמל קטגוריה:המצאות במאה ה-19 קטגוריה:רכיבים חשמליים קטגוריה:מהפכות חברתיות קטגוריה:נורות קטגוריה:תאורה חשמלית	2024-10-18T11:40:43
משנה תורה	ממוזער\|שמאל\|320px\|עמוד השער (עם נוסח ההקדמה "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני" וכו') בכתב-יד מאויר מאשכנז, שנת ה'נ"ו (1296). שמור באוסף דוד קאופמן, ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים, בודפשט. משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה לרמב"ם, מכונה גם "היד החזקה") הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם (רבי משה בן מימון) סביב שנת 1175 (ד'תתקל"ה). החיבור הוא גולת הכותרת של כתבי הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר על ההלכה בפרט, ועל התורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, וגם נכתב בעברית צחה ובהירה, בניגוד לשאר ספרי הרמב"ם שנכתבו בערבית. הרמב"ם יוצר בו קטלוג חדשני של כל ההלכה בו הוא מחלק את כל ההלכות בצורה מאוד מסודרת, כדלהלן. החיבור החלטי וכמעט ואין בו דעות שונות או דיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו. עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים במשך הדורות לחפש ולשער אחר מקורותיו של הרמב"ם, ואלה הם מחשובי הפירושים על ספרו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים. משנה תורה נחלק לארבעה עשר ספרים (ולכן מכונה לעיתים הי"ד החזקה). כל ספר נחלק לנושאים – "הלכות" (כגון "הלכות יסודי התורה" או "הלכות שבת"), וההלכות נחלקות לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (פסקאות). החיבור כולל בסך הכול 14 ספרים, 83 נושאים ו-1,000 פרקים. הספר נחשב לאחד משלושת עמודי ההוראה, יחד עם פסקי הרי"ף והרא"ש, שעליהם נשען רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך", ופעמים רבות הוא מצטט אותו בניסוח ההלכה. שם הספר הרמב"ם קרא לספרו בשם "משנה תורה", כיוון שלדבריו . כלומר, הרמב"ם ביקש לחבר מקבץ שיכיל את כל התורה שבעל פה בחיבור מקיף אחד. חלק מגדולי ישראל, ובייחוד הראב"ד, נרתעו משמו הנועז של הספר, כשני לתורה. הראב"ד מתח על הספר ביקורת חריפה, וכתב עליו את השגות הראב"ד. בין השאר, נמתחה הביקורת על מטרת הספר, בטענה שיומרני מצדו של הרמב"ם לצפות שיצירתו תחליף את כל הספרים שקדמו לו. מסיבה זו, נפוץ השימוש בכינוי הנוסף של הספר היד החזקה (וכן י"ד חזקה או י"ד החזקה) על שם ארבעה עשר (י"ד) הספרים הכלולים בו, וכשמו של הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וזאת כדי לא לכנות את הספר בתור ה"משנה תורה". כמו כן, מעוד סיבה עצם השם "משנה תורה" נחשב בעייתי, כיוון שהוא משמש גם ככינוי לספר דברים. כתיבת הספר ומטרתו הספר נכתב על ידי הרמב"ם כאשר היה בשנות ה-30 לחייו והתגורר במצרים. עוד במהלך חיבורו של פירוש המשנה, החל הרמב"ם בכתיבת ספר המצוות (בערבית), כמפתח ותוכנית ל"משנה תורה" (שנכתב בעברית). הרמב"ם עסק כעשר שנים בחיבור ה"משנה תורה", משנת ד'תתקכ"ח (1168), שבה סיים את פירוש המשנה, עד שנת ד'תתקל"ז (1177), שבה כתב את ההקדמה לחיבורו. בלוחות שנה נחשבה שנה זו לשנת חתימת היד החזקה. בשנת ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם להלכות קידוש החודש, שנכתבו בשנת ד'תתק"ל, את הפרקים מי"א ואילך, שהיו עד אז כעין חיבור עצמאי. החכם הקראי אהרן בן אליהו מניקומדיה (המאה ה-14) החשיב שנה זו לכתיבת החיבור. לפי יוסף קאפח, החיבור נמשך גם אחרי כתיבת ההקדמה בערך עד שנת ד'תתקמ"ד (1184). צבי גרץ מזכיר כתב יד שהיה אצל שלמה מונק שעל פיו הסתיימה הכתיבה בח' בכסלו ד'תתקמ"א. עם יציאתו של הספר לאור הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. חלקם נותרו בו עד ימינו (ראו בהמשך על המהדורות המתוקנות החדישות). בהקדמה לחיבור כותב הרמב"ם: מתודולוגיה בחיבור זה קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות של התורה שבעל פה מכל מקורות ספרות חז"ל שהיו לפניו: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה, בעברית משנאית (פחות או יותר), מדויקת ובהירה. הוא הכריע בסוגיות תלמודיות ובמחלוקות הגאונים, והציג את הכרעתו לרוב בלי הזכרת השיטות האחרות. במקומות אחדים נראה שהבנתו את סוגיית התלמוד (ונוסחה) היו שונים בתכלית מן הפרשנות הרווחת (המבוססת על פירושי רש"י ובעלי התוספות). עיקר חידושו היה בקיבוץ ההלכות שלא כסדר התלמוד דווקא, באופן שיטתי ותמציתי, לפי חלוקה ראשית ("ספרים"), משנית ("הלכות"), ושלישית ("פרקים") שמקצתן נסמך על המונוגרפיות של הגאונים וחלקן מקורי. עד לכתיבת חיבור זה היו ספרי ההלכה העיקריים (הרי"ף וחיבורי הגאונים) ספרי ליקוט של גמרות. הרמב"ם היה הראשון שכתב ספר הלכה שהוא חיבור ערוך עצמאי. בחיבור זה הרמב"ם הקיף כמעט את כל עולם ההלכה שהצטבר עד ימיו, כולל מצוות שאינן רלוונטיות לתקופת היעדר המקדש ואי-ישיבת עם ישראל בארצו, לשבטיו. זאת, בניגוד לרוב ספרי ההלכה, שנכתבו על ההלכות הנהוגות בזמן הגלות בלבד ("הזמן הזה"). מפעל כתיבה אדיר זה דרש לא רק ידע בכל מכמני התלמודים, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). בתבנית המשנה על דרך כתיבתו ועריכתו את ספר משנה תורה מתייחס הרמב"ם בהקדמתו לספר, וגם בספריו האחרים ובאגרותיו שבהם עלה הנושא לדיון. ממקורות אלו אנו למדים שהרמב"ם ראה את המשנה, בעריכתו של רבי יהודה הנשיא, כחיבור שבו מכונסת ההלכה בכל התחומים, שהתקבל על ידי כל ישראל. באגרותיו, בבואו להצדיק את דרך כתיבת ועריכת ספרו, הקביל הרמב"ם את עבודתו לסידור המשנה על ידי רבי: "לא קדמני אדם אחַר רבנו הקדוש". הוא בחר בדרך המשנה בכמה היבטים: הן במבנה הספרותי של המשנה המבוסס על יחידות בתוך יחידות בתוך יחידות, כי הוא מקל על לימוד בעל פה; והן בבחירת שפת המשנה וסגנונה: "וכן ראיתי לנכון שלא אחברנו בלשון כתבי הקודש... גם לא אחברנו בלשון התלמוד... אלא אחברנו בלשון המשנה"; וכן היותו חיבור עצמאי ולא דיון צמוד לחיבור אחר, וללא ציטוט מקורות: "אני לא עשיתי פירוש, אלא חיבור, דרך המשנה. סתם בלא שם אומרן, דרך רבינו הקדוש תפשתי, גם הוא עשה זה מלפני". בדומה לארבע היחידות במשנה (סדרים, מסכתות, פרקים, ומשניות), חילק הרמב"ם את חיבורו לארבע יחידות (14 ספרים, 83 הלכות, 1,000 פרקים, ופסקאות – הלכות קטנות). אבל סדר י"ד הספרים, וסדר ההלכות בתוך הספרים חופף חלקית בלבד לששת סדרי המשנה. קדמה להחלטה זו התחבטות. עליה, ועל השיקול שהביא להחלטתו לשנות מהמשנה הוא מספר בהקדמתו לספר המצוות: "תרתי במחשבתי באלו פנים [צריכה להיות] חלקת החיבור הזה וסידורו לשערים: אם אחלקנו כחלקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלקה אחרת ואקדים ואאחר כפי מה שיחייב העיון, שהוא הראוי והקל ביותר ללמוד. אז נתברר לי, שחלקתו הטובה ביותר תהיה שיסודר הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה". לאידך, החיבור גם איננו הרחבה של ספר המצוות כי "חילוק חיבור זה לפי העניינים, לא לפי מנין המצות", לכן "ראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל עניין ועניין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו עניין. וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות, כדי שיהיו סדורין על פה". מקורותיו של הרמב"ם כאמור, ההלכות במשנה תורה מסודרות על פי סדר שיטתי, אך מקורותיהן בספרות חז"ל מפוזרים בחיבורים רבים. במשנה תורה לא כתב הרמב"ם את מקורותיו, אלא הביא הלכה פסוקה בלבד. סיפור בנושא מובא באיגרת אישית, שבה הוא מֵצר על כך. בהמשך האיגרת מודיע הרמב"ם שהחליט לציין את המקורות הלא-סדירים של ההלכות; קרי – אם המקור להלכה איננו במסכת העוסקת בנושא. לגבי מקורות במסכת העוסקת בנושא סבור הרמב"ם שאין צורך לציין מקור, כי הבא לברר מקורה של הלכה צריך להיות בקי במסכתות הרלוונטיות. למרות כוונות אלה, הרמב"ם לא הספיק לבצע משימה זו. רבים מ"נושאי הכלים" ל"משנה תורה" עוסקים בחשיפת מקורותיו של הרמב"ם. עד ימינו ממשיכים להתפרסם ספרים ומאמרים התרים אחר מקורות תלמודיים לפסיקות של הרמב"ם. מבנה החיבור חיבור משנה תורה מורכב מהקדמה ולאחריה ארבעה עשר חלקים ("ספרים"). כל חלק ("ספר") נחלק לקובצי הלכות (נושאים), וקובצי ההלכות נחלקים לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (קטעים). מקובל לקרוא לכל קטע "הלכה". בדפוסים מוספרו ההלכות, כך שציטוט או הפניה לספר תהיה לדוגמה: ספר המדע, הלכות דעות, פרק א, הלכה א. הקדמת החיבור: הכוללת פתיחת המחבר על שלשלת המסורת והצורך בספר, רשימת מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכותרות ארבעה עשר ה"ספרים" וה"הלכות" הכלולות בכל אחד מהם. ספר המדע: הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, הלכות תשובה. ספר אהבה: הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה, סדר התפילה. ספר זמנים: הלכות שבת, הלכות ערובין, הלכות שביתת עשור, הלכות שביתת יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר, סוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תעניות, הלכות מגילה וחנוכה. ספר נשים: הלכות אישות, הלכות גירושין, הלכות ייבום וחליצה, הלכות נערה בתולה, הלכות שׂוטה. ספר קדושה: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה. ספר הפלאה: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכים וחרמים. ספר זרעים: הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל. ספר עבודה: הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, הלכות ביאת המקדש, הלכות איסורי מזבח, הלכות מעשה הקרבנות, הלכות תמידין ומוספין, הלכות פסולי המוקדשין, הלכות עבודת יום הכיפורים, הלכות מעילה. ספר קרבנות: הלכות קרבן פסח, הלכות חגיגה, הלכות בכורות, הלכות שגגות, הלכות מחוסרי כפרה, הלכות תמורה. ספר טהרה: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוואות. ספר נזיקין: הלכות נזקי ממון, הלכות גנבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש. ספר קניין: הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים, הלכות שלוחין ושותפין, הלכות עבדים. ספר משפטים: הלכות שכירות, הלכות שאלה ופיקדון, הלכות מלווה ולווה, הלכות טוען ונטען, הלכות נחלות. ספר שופטים: הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, הלכות עדות, הלכות ממרים, הלכות אבל, הלכות מלכים ומלחמות. פולמוס הרמב"ם לצד ההתלהבות לה זכה הספר, הוא נתקל גם בהתנגדויות חריפות; מיד עם פרסומו, קמו על "משנה תורה" עוררים, בעיקר בשל העובדה שלא כתב בו את מקורותיו, כנוהג המקובל. ביקורת מסוג אחר נשמעה ב"פולמוסי הרמב"ם", שכוונה בעיקר נגד ספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים", אך כללה גם את "ספר המדע" – חלקו הראשון של משנה תורה. גם בין חכמי ישראל שכבדו את הרמב"ם ואת יצירתו יש שהשמיעו ביקורת על ספרו או על נקודות אחדות בו. טיעוני המבקרים היו: הרמב"ם לא ציין את המקור להלכות שכתב ובשל כך נוצר קושי בקבלת פסיקותיו. ואכן, הלכות רבות בספר מבוססות על החלטות של הרמב"ם שמקורן לא ברור: החל מסוגיות נידחות בתלמוד הירושלמי, ועד פסיקות המבוססות על דברי גאונים. חלק מן המקורות שהיו לפניו אבד, ובחלקם היו לו גרסאות השונות ממה שהכירו מתנגדיו (בעיקר באשכנז ובצרפת). הרמב"ם מציג את ספרו כספר פסיקה המקיף את כל התורה שבעל פה – מתמצת ומסכם את כולה לספר אחד, כך שלא ילמדו יותר את כל התורה שבעל פה אלא רק את ספרו ומכאן שמו – משנה תורה. גם בקהילות שפסיקתו של הרמב"ם התקבלה כבלעדית, לימוד הספר לא הצליח להחליף את העיסוק במשנה ובתלמוד. ביקורת מסוג זו הציג רבי פנחס בן משולם, דיין אלכסנדריה, שחשש כי בעקבות הלימוד בספרו של הרמב"ם "ישתכח שם התנאים והאמוראים מן העולם". הוא השמיט את חילוקי-הדעות ומשא-ומתן שקדם לפסיקה, ובדרך-כלל איננו מנמק את הכרעותיו. לדברי מתנגדיו גישה זו עלולה להטעות את הציבור, כאילו דעתו היא הדעה היחידה והמחייבת (ייתכן שלכך אכן התכוון הרמב"ם). הרמב"ם לא האריך בהגדרת הכללים, אלא הביא את הפרטים שהוזכרו בדברי חז"ל, תוך השמטת המשא ומתן והמחלוקות, כך שקשה להסיק מסקנות על מקרים חדשים מתוך דבריו. בחלק מתפוצות ישראל השתרשה מסורת פסיקה שונה, ואלו לא היו נכונים לוותר עליה. עוד בימי חיי הרמב"ם כתב הראב"ד סדרת הסתייגויות על משנה תורה שנקראו השגות הראב"ד, בהן חלק לפעמים בחריפות על הרמב"ם והזכיר עמדות אחרות. עם זאת ברוב המקומות הסכים הוא עם הרמב"ם. שיטתו של הרמב"ם עוררה כעס רב, בעיקר מצד מנהיגים שלא קיבלו את סמכותו האישית (ראשי הישיבות בבבל ובא"י, והמנהיגות המסורתית של אחדות מקהילות מצרים). מקומו במסורת הלימוד והפסיקה למרות ההתנגדות שעורר, הספר הפך לאחד מספרי ההלכה המוסמכים ביותר, (ביהדות תימן, יהדות מצרים וכן בכמה קהילות בספרד הוא היה ספר ההלכה הבלעדי). השפעתו העיקרית היא דרך חיבור הפסיקה המקובל – השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שהושתת על חיבור בעל הטורים, שהעמיד את פסיקתו על הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. ובכל מקום של חילוקי-דעות פסק כשניים מהם נגד היחיד. ב"הלכות הנוהגות בארץ" (סדרים זרעים, קדשים וטהרות וביניהם, תרומות ומעשרות, כלאים ושמיטה), נחשב משנה תורה כמקור הלכתי ראשון במעלה וכמעט יחידאי, מפני שכמעט אין פוסקים נוספים שעסקו בכך. אף על פי ש"שולחן ערוך" התקבל כספר הלכה ראשון במעלה, נשאר "משנה תורה" במרכזו של הדיון התלמודי. הוא מהווה אתגר עבור למדנים חריפים, ובפרט שיטת בריסק. אלו המשיכו (וממשיכים) לנסות ולשחזר את תובנותיו בסוגיות התלמוד. גם הסתירות (האמיתיות והמדומות) שבו מהוות מקור לא-אכזב לחידושי מושגים הלכתיים. במצבים רבים נאלצים תלמידי החכמים להגיע למסקנה שכנראה הרמב"ם חזר בו. המחקר המדעי מקבל טענה זו רק אם יש לה סימוכין בכתבי-היד של משנה תורה, בכתבי היד של פירוש המשניות שלו, בתשובותיו ההלכתיות ובכתבי בנו – רבי אברהם בן הרמב"ם. במאה העשרים הראי"ה קוק חשב כי חשוב לשלב בפורמט של התלמודים את פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך בצידי הדף, ואף עסק בכך רבות. מאוחר יותר הוקם לשם כך מכון הלכה ברורה ובירור הלכה. במחצית השנייה של המאה ה-20 התרבו לומדי הרמב"ם בקצב של פרק או שלושה פרקים ביום, בעקבות תקנת הרבי מלובביץ' ללימוד פרקי "הרמב"ם היומי". חקר הנוסח של משנה תורה מכתב ידו המקורי של הרמב"ם לספר משנה תורה שרדו כעשרים דפי-טיוטה (רובם מ"ספר משפטים", שניים מ"ספר נזיקין"), שנמצאו בגניזת קהיר. מספרי מדע ואהבה, מצוי כיום כתב יד שבסיומו נרשם: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל". כתב יד זה הובא ממצרים לארם צובא על ידי צאצא הרמב"ם ר' יהושע בן מימוני במאה ה-14, והכומר רוברט הנטינגטון רכשו שם בשלהי המאה ה-17. הוא מכר את אוספיו לאוניברסיטת אוקספורד ב-1693, וכתב-היד שמור כיום בספרייה הבודליינית תחת המספר הסידורי "Huntington 80." בנוסח משנה תורה נפלו במהלך השנים שינויים ושיבושים רבים: הן בנוסח ההלכות, הן באיורים (מפת ארץ ישראל וצורות המקדש וכליו) והן בחלוקת ההלכות. מקורות השינוי היו טעויות העתקה שנתקבעו בדפוס, עריכות של מעתיקים שונים ש"תיקנו" את הנוסח לזה הראוי לפי דעתם (למשל ב"נוסח תפילות כל השנה" ובנוסח הגדה של פסח), והצנזורה הנוצרית, ששינתה מהנוסח המקורי, בעיקר בפרק יא בהלכות מלכים ומלחמותיהם (על ימות המשיח). ייתכן שגם פעלה צנזורה עצמית, בעיקר בהחלפת "גויים" ב"עובדי כוכבים ומזלות" (עכו"ם). בנוסף לכך הרמב"ם עצמו תיקן מספר פעמים את הנוסח בעותק הספר שהיה תחת ידו. אם כן, הנוסח הקיים בדפוסים הנפוצים במשך הדורות אינו הנוסח הסופי והמדויק שיצא מתחת ידי הרמב"ם. כדי לברר את הנוסח המדויק נעזרים החוקרים בכתבי יד עתיקים ובשרידי דפוסים ספרדיים מלפני הגירוש. הרב יצחק שילת סובר שכתבי היד ה"מזרחיים" צריכים להיחשב ראשונים בבירור נוסחים, שכן באזור סוריה וארץ ישראל הסתובב כתב ידו של הרמב"ם עצמו, וסופרים רבים באזור זה בדקו את נוסחאותיהם לפיו. לעומתו, הרב יוסף קאפח מבכר את כתבי היד התימניים (גם אל מול כתב היד הונטיגטון). מהדורות מדויקות מאז מחצית המאה ה-20 יצאו לאור כמה מהדורות של החיבור כולו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים, ועוד כמה של חלקים ממנו. בחלק ממהדורות אלו הטקסט נוקד ופוסק: מהדורות מלאות "רמב"ם לעם" בהוצאת מוסד הרב קוק – נוסח הרמב”ם בניקוד מלא עם פירוש עברי עממי (על ידי שמואל תנחום רובינשטיין), כולל גם ציוני מקורות הרמב"ם ודיון (לא-שיטתי) בהתאמה למקורות ולמקומות אחרים ברמב"ם. מהדורת הרב יוסף קאפח – מהדורה שבה נוסח הפנים מתבסס רק על כתבי היד התימניים שהיו ברשות הרב קאפח. כן נוסף בה פירושו של הרב קאפח, הכולל בעיקר קיצור תמציתי של הסוגיות שנדונו על ידי מפרשי הרמב"ם במרוצת הדורות. מהדורת שבתי פרנקל – מהדורה הכוללת גם את "נושאי כליו" הקלאסיים, ושבה נערך בירור נוסחאות מכמה כתבי יד, וכוללת "ילקוט שינויי נוסחאות" מפורט. עורכי המהדורה נמנעו לעיתים לקבוע את נוסח כתבי היד בפנים הספר, אם לא היה לו בסיס באחד מן הדפוסים, גם כאשר הרמב"ם עצמו מעיד עליו בתשובותיו, והסתפקו בהבאתו בשולי הדף. למהדורה נוסף גם מפתח לחלק מן הפרשנים שדנו בדברי הרמב"ם. מהדורת אינטרנט מתעדכנת של מכון ממרא, בנוסח רוב כתבי היד התימנים (אלו המובאים במהדורות פרנקל וקאפח) בגרסה לא מנוקדת, ומנוקדת. "מפעל משנה תורה" (נקרא גם "רמב"ם מקבילי") הוציא לאור משנה תורה בנוסח מדויק וביאור חדש. הנוסח מבוסס בעיקרו על פי מהדורת הרב קאפח ובהשוואה לכתבי יד תימניים ואחרים. המהדורה מכילה חילופי נוסח משמעותיים בלבד מהמהדורות הישנות. הטקסט מנוקד ומפוסק מחדש, הביאור פשוט, בהיר, עממי וקצר, ומקפל בתוכו את התפיסות המיוחדות של הרמב"ם בספריו האחרים. בתוספת איורים צבעוניים ומפתחות רבים. המהדורה הופיעה בכמה גרסאות גודל, (בכרך אחד, שלחנית וכיס) וגם באפליקציה חינמית לטלפון חכם "רמב"ם פלוס". מהדורה זו אינה כוללת את השגות הראב"ד. "רמב"ם מדויק" בעריכת הרב יצחק שילת – מהדורה מדעית-תורנית ובה נוסח הדפוסים הנפוצים מסודר כנגד הנוסח המתוקן, המבוסס על כתבי יד מזרחיים ותימניים. בניגוד למהדירים (בראשם הרב קאפח) הרואים בכתבי היד התימניים את המדויקים ביותר, הרב שילת מבכר על פניהם את כתבי היד המזרחיים, בטענה שהם נכתבו בסמוך למקומו ולתקופתו של הרמב"ם. מהדורה מבוארת על פי דרכו של הרב עדין שטיינזלץ, בהוצאת קורן, עם ציון פסקי הלכה מראשונים ואחרונים. המהדורה מבוססת על הנוסח של הרב שילת. מהדורות חלקיות ספר המדע בהוצאת מוסד הרב קוק על פי דפוס קושטא רס"ט, עם שינויי נוסחאות מכתבי יד (מהדורה זו התקבלה בביקורת חריפה). "יד פשוטה" בעריכת הרב פרופ' נחום אליעזר רבינוביץ' – מהדורה המתבססת בדרך כלל על כתב יד אחד (ולעיתים שניים או שלושה), בדרך כלל ללא ניסיון לבירור נוסחאות מעבר לכך. בתוספת פירוש מקורי למשנה תורה. עד כה יצאו עשרים כרכים, כמחצית מהחיבור. למהדורה מצורף נוסח מוגה של השגות הראב"ד. פרשנים קלאסיים לספר משנה תורה ישנם פרשנים רבים, אולם ישנם כמה פרשנים הנחשבים קלאסיים. הפירושים הקלאסיים נדפסו במשך הדורות ברוב המהדורות "על הדף", כלומר בצידי הדף ומתחתיו כשבאמצע הדף מופיע הטקסט של משנה תורה. מפרשים אחרים נדפסו בסוף כרכי משנה תורה: מגדל עוז – ר' שם טוב ב"ר אברהם אבן גאון (נולד כנראה בשנת ה'מ"ז, 1287). הגהות מימוניות – ר' מאיר הכהן מרוטנבורג (חי במאה ה-13). מגיד משנה – ר' וידל די טולושא (בערך ה'ס', 1300 – בערך ה'ק"י, 1350). יקר תפארת (רדב"ז) – רבי דוד בן זמרא (ה'רל"ט, 1479 – ה'של"ד, 1573). כסף משנה – רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך (ה'רמ"ח, 1488 – ה'של"ה, 1575). לחם משנה – ר' אברהם די בוטון (בערך ה'ש"ה, 1545 – ה'שמ"ח, 1588). משנה למלך – ר' יהודה רוזאניס (ה'תי"ז, 1657 – ה'תפ"ז, 1727). תרגומים תרגומים לאנגלית התרגום הראשון לאנגלית של משנה תורה נעשה בשנת 1832 על ידי הרמן הדוויג ברנרד, פרופסור לעברית באוניברסיטת קיימברידג'. התרגום כלל קטעים נבחרים ב"עקרונות המרכזיים בקודש ובאתיקה של היהודים מוצגים במבחר מתוך "יד החזקה" של הרמב"ם עם תרגום מילולי לאנגלית, הדגמות נרחבות מהתלמוד" (The Main Principles of the Creed and Ethics of the Jews Exhibited in Selections from the Yad Hachazakah of Maimonides, with A Literal English Translation, Copious Illustrations from the Talmud, &c.), וכן קובץ ראשי התיבות הנפוצים בעברית. קיימברידג' 1832 פיליפ (פלטיאל) בירנבאום הוציא לאור תרגום מקוצר בשנת 1944, בשם "Maimonides' Mishneh Torah: Yad Hazakah". אוניברסיטת ייל התחילה להוציא לאור תרגום לאנגלית בשנת 1949 כחלק מפרויקט היודאיקה של האוניברסיטה. כיום (2015) עומדת המהדורה לפני השלמה. הוצאת פלדהיים הוציאה לאור בשנת 1981 את ספרי מדע ואהבה על פי כתב יד האטינגטון עם תרגומו של הרב משה חיימסון , רבהּ של האימפריה הבריטית. התרגום נעשה מהנוסח הנפוץ ואינו תואם את הנוסח העברי. הוצאת מאזניים הדפיסה מהדורה עם תרגום וביאור של הרב אליהו תגר. המהדורה נמצאת גם באינטרנט, באתר chabad.org. נוסח המקור הוא הנפוץ בדפוס. תרגומים לשפות אחרות הלכות דעות הופיע באמסטרדם ב-1640 בתרגום ללטינית בידי גאורגיוס גנציוס (George Gentius). חלקים ממשנה תורה קיימים בתרגום לערבית, בכתב יד ובדפוס – לדוגמה, בתרגום רבי דוד בן יהושע הנגיד (חי בין השנים 1335–1410 בערך). בשנת 2006 תרגם מוחמד חוסיין את הספר לערבית, אך התרגום טרם פורסם. באוניברסיטה העברית ישנו כתב יד תרגום לערבית-יהודית של חלק מהחיבור. ספר המדע תורגם לגרמנית ("אשכנזית") באותיות עבריות בשנת תרל"ג. בשנת 2019 הסתיימה הוצאה לאור של "משנה תורה" בתרגום לרוסית, הכוללת ציונים לפסיקה שונה ב"שולחן ערוך", בהוצאת "לחיים". העורך הראשי של המהדורה הוא הרב ברוך גורין. תרגום לספרדית יוצא בהוצאת "מוח" בארגנטינה. נכון ל-2018 יצאו הספרים מדע, אהבה, זמנים, נשים וקדושה, עם ביאורים וציורים. ראו גם רמב"ם יומי מפעל משנה תורה נושאי כליו של הרמב"ם איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת לקריאה נוספת פרופסור הרב יצחק אשר טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם הוצאת אוניברסיטת ייל, 1980; הוצאת מגנס, 1991 יצחק טברסקי, כרמי הורוביץ (ע), כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 61–380. יוסף ויכלדר, משנה תורה או היד החזקה ?!, המבשר תורני, ג אלול תש"ע. אברהם ליפשיץ, שינויי נוסח במשנה תורה לאור קטעי הגניזה, ישורון כב, תש"ע; ישורון, כג, תש"ע. תולדות המחקר על נוסח משנה תורה לרמב"ם, שם. קישורים חיצוניים כתבי יד כתב יד מאויר מאוסף דוד קאופמן באקדמיה הלאומית בבודפשט, 1296. מהדורות אינטרנט וספרים סרוקים משנה תורה באתר ויקיטקסט רמב"ם משנה תורה, מהדורת הרב יצחק שילת "רמב"ם מדויק" (מבוא למהדורה) ומהדורות נוספות, באתר "על־התורה" ספרים סרוקים באתר הספרייה הלאומית בירושלים (7 כותרים) מאמרים וכתבות יצחק טברסקי, כרמי הורוביץ (ע), כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 9-58 "משנה תורה" של הרמב"ם, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך משנה תורה, מתוך הספרייה הלאומית בירושלים מכון הלכה ברורה ובירור הלכה מפתח לפירושים על משנה תורה לרמב"ם. אבישי יורב, "משנה תורה" כבסיס ללימודי תושב"ע בבתי-ספר תיכוניים, באתר "דעת" יעקב בלידשטיין, מאמר ביקורת על ספר מאת יצחק טברסקי החוקר את תכניה ומאפייניה של משנה תורה לרמב"ם כמסכת שלמה, פעמים 11, תשמ"ב 1982, עמ' 135–141. ספר משנה תורה לרמב"ם – הספר המלא כולל כסף משנה הערות שוליים * קטגוריה:כתבי רמב"ם קטגוריה:משפט עברי: חיבורים קטגוריה:ספרות יהודית של ימי הביניים קטגוריה:יצירות שצונזרו קטגוריה:ספרי המאה ה-12	2024-07-28T20:12:52
חיים פוטוק	חיים (צבי) פּוֹטוֹק (או בשמו האמריקני הרמן הרולד פוטוק, באנגלית: Herman Harold Potok; 17 בפברואר 1929 – 23 ביולי 2002) היה רב וסופר יהודי אמריקאי שתיאר את החברה היהודית בארצות הברית. ספרו הראשון, "המיועד" (The Chosen), שיצא בשנת 1967, כיכב למעלה מחצי שנה ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס" בארצות הברית. רקע פוטוק נולד וגדל ברובע הברונקס שבניו יורק לבנימין מקס ומולי (פרידמן), מהגרים מפולין. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות בספרות אנגלית בישיבה יוניברסיטי (1950). לאחר שהשלים לימודי תואר שני בספרות עברית והוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים באמריקה של היהדות הקונסרבטיבית, התגייס לצבא ארצות הברית כרב צבאי. שירת במשך כשנה וחצי (1955–1957), בגדודים של חיל הרפואה וחיל ההנדסה בקוריאה הדרומית. ב-8 ביוני 1958 נשא לאשה את עדינה שרה מוסוביצקי, עובדת סוציאלית בבית חולים פסיכיאטרי. לזוג נולדו שלושה ילדים. ב-1963 התגורר בישראל למשך שנה, ובזמן הזה כתב דיסרטאציה על שלמה מימון, והתחיל בכתיבת הרומן הראשון שלו, המיועד. בשנת 1965 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת פנסילבניה. בשנים 1966–1974 כיהן כעורך הראשי של ההוצאה Jewish Publication Society. בשנת 1970 עלה לארץ והתיישב בירושלים, אך ב-1977 חזר לפילדלפיה. פוטוק נפטר מסרטן המוח במריון שבפנסילבניה ב-23 ביולי 2002, בגיל 73. יצירתו פוטוק התחיל לכתוב ספרות כבר בגיל הנעורים. הרבה לתאר את העולם היהודי, ואת היחסים שבינו לבין העולם האמריקני הכללי ביד אמן רגישה. ספריו זכו למספר פרסים אמריקנים. פוטוק זכה לעיקר פרסומו בזכות הרומן "הדגול" (או "המיועד" - "The Chosen") משנת 1967. זהו סיפור חצי-אוטוביוגרפי על שני נערים יהודיים: דוד מלטר, צעיר דתי-מודרני בנו של חוקר ומבקר תלמודי, המתחבר עם דני סנדרס, בנו המבריק של צדיק חסידי. אביו הצדיק, ר' סונדרס, מצפה שבנו דני יירש אותו כרבי, אלא שדני מעוניין יותר בתחום חילוני - פסיכולוגיה. הספר זכה לעיבוד קולנועי. ספר ההמשך ל"הדגול" הוא "ההבטחה", הממשיך את תיאור קורותיהם של שני החברים, תוך הסתבכות משותפת באהבה רומנטית, ותוך היפוך תפקידים, בנו של החוקר התלמודי הופך לרב, ואילו בנו של האדמו"ר הופך לפסיכולוג. ספר חשוב נוסף של פוטוק הוא "שמי הוא אשר לב" ("My Name Is Asher Lev") המספר על בחור צעיר, בן למשפחה חסידית בניו יורק, המבקש להפוך לצייר. העלילה עוסקת בנפתוליו עם הצדדים ה"טמאים" של אמנות הציור, תוך לבטים מול המשפחה והרבי. את ההשראה לדמותו של גיבור הספר שאב פוטוק מדמותו של האמן החוזר בתשובה ברוך נחשון. ב-1990 פרסם ספר המשך, "מתנתו של אשר לב" ("The Gift Of Asher Lev"). ב-1981 פרסם את "ספר האורות" - קורותיו של רב אמריקאי בצבא ארצות הברית אחרי מלחמת קוריאה ושרותו בקוריאה ויפן שהיה בעל זיקה חריפה לעולמה של הקבלה. ב-1985 ראה אור "הנבל של דווידה", ספר שנכתב מנקודת המבט של ילדה נבונה ורגישה, בת למשפחה מעורבת וקומוניסטית, בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, על הרדיפות שסובלים הוריה בשל אמונתם ועל ההתמוטטות הנפשית של אמה בעקבות אובדן האמונה הקומוניסטית על רקע מעשיו של סטלין. ב-1992 פרסם את "אני החומר" ("I Am the Clay"), ספר על מסע בריחה של שלושה אנשים במלחמת קוריאה, בה שימש רב צבאי בצבא האמריקני. היה זה הרומן הראשון שלו שעסק בנושאים אוניברסליים. כמו כן הוציא קובץ סיפורים, "זברה וסיפורים אחרים", שיצא במהדורה אנגלית ב-1998 ותורגם בשנת 2002 על ידי הוצאת מודן. בברודוויי הועלה ב-2013 המחזה ״שמי הוא אשר לב״ בו משתתפת גם בתו של חיים פוטוק - נעמה פוטוק. ספריו של פוטוק בעברית הדגול (1967), תרגם א. אורן, זלקוביץ, תל אביב, תשכ"ט/ 1969. ההבטחה (1969), תרגמה אופירה רהט, בוסתן, תל אביב, 1974. שמי הוא אשר לב (1972), תרגמה אופירה רהט, מודן, תל אביב, 1974. ספר האורות (1981), תרגם משה זינגר, זמורה ביתן, תל אביב, 1985. הנבל של דווידה (1985), תרגם שלמה גונן, מודן, תל אביב, 1986. אני החומר (1992), תרגמה איבון קומר, ספרית מעריב, תל אביב, תשנ"ד 1993. זברה ועוד סיפורים (1998), תרגמה אירית ארב, מודן, 2002. 79 שנות חיי הראשונות (1999), מאת אייזק שטרן בשיתוף עם חיים פוטוק, תרגמה עופרה עופר, משכל, תל אביב, 2002. המיועד (1967), תרגום חדש לספר הדגול. תרגם שי סנדיק, תמיר סנדיק ספרים תשע"ח 2017. ראו גם המיועד נאו חסידות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים קטגוריה:רבנים צבאיים אמריקאים קטגוריה:רבנים קונסרבטיבים אמריקאים קטגוריה:בוגרי ישיבה יוניברסיטי קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בצבא ארצות הברית קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פנסילבניה קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2002	2024-03-04T15:14:26
קבוע אוילר-מסקרוני	ממוזער\|250px\|השטח הכחול הכלוא בין גרף של לגרף של בקטע מ-1 עד אינסוף שווה לקבוע אוילר מסקרוני. קבוע אוילר, הידוע גם כקבוע אוילר-מסקרוני או כקבוע מסקרוני הוא קבוע מתמטי, שהשימוש העיקרי שלו הוא בתורת המספרים. זהו קבוע חשוב במתמטיקה, המשמש בחישובים רבים המשפיעים על חיי היום יום. למשל, לחישוב של גידול אקספוננציאלי (כגון התפשטות נגיף הקורונה), או לחישוב של ריביות, בעיקר ריבית דריבית, וכן לחישוב הסתברויות. קבוע אוילר מסומן באות גמא () ומוגדר על ידי הגבול: כלומר קבוע אוילר הוא ההפרש האסימפטוטי בין הטור ההרמוני ללוגריתם הטבעי. הפרש זה מתכנס באופן טבעי מכיוון ש- ולכן סכום הוא מן "גרסה בדידה" של הלוגריתם הטבעי. מכאן נובעת דרך תיאור נוספת של הקבוע: , כאשר הוא הערך השלם של x. ערכו של הקבוע הוא בקירוב: (). עדיין לא ידוע אם קבוע אוילר רציונלי או אי רציונלי. היסטוריה הקבוע הוגדר לראשונה על ידי המתמטיקאי השווייצרי לאונרד אוילר במאמרו "De Progressionibus harmonicus observationes" אשר פורסם בשנת 1735. אוילר השתמש בסימון C עבור הקבוע, וחישב בראשונה את ערכו בדיוק של 6 ספרות אחרי הנקודה. בשנת 1761 הוא הרחיב את החישוב, ופרסם אותו בדיוק של 16 ספרות אחרי הנקודה. בשנת 1790, הציע המתמטיקאי האיטלקי לורנצו מסקרוני את סימון הקבוע באות (גמא היוונית), וניסה להרחיב את ערכו של הקבוע עד ל-32 ספרות אחרי הנקודה, אם כי חישובים מאוחרים יותר גילו כי מסקרוני שגה בחישוב הספרה ה-20 אחרי הנקודה. המתמטיקאי ההודי סריניוואסה רמנוג'אן מצא טורים שונים המתכנסים ל-. כפי שנאמר, לא ידוע האם קבוע אוילר הוא מספר רציונלי או לא. עם זאת, ניתוח שבר משולב מראה כי אם קבוע אוילר הוא רציונלי, הרי שהמכנה בשבר המגדיר אותו לא יהיה קטן מ-. תכונות קיום הקבוע ההוכחה שהסדרה מתכנסת לגבול סופי היא קלה מאוד, אך עדיין אינה טריוויאלית. ברור מן הגרף לעיל שזו סדרה מונוטונית עולה וחיובית ולכן מספיק להוכיח קיום חסם עליון. מספיק להראות ש- קיים. קל לראות שלכל שטח המלבן שרוחבו 1 וגובהו קטן מהאינטגרל , ולכן מתקיים . לפיכך הגבול קיים ו-. הצגות אינטגרליות ניתן לקבל את ערכו של הקבוע גם על פי האינטגרלים הבאים: אינטגרלים אחרים אשר מכילים את ערך הם: ניתן לבטא את קבוע אוילר גם בעזרת אינטגרל כפול: בדומה האינטגרל הכפול הבא שהוצג על ידי ג'. סונדאו (2005): מראה כי ניתן להסתכל על בתור "קבוע אוילר חילופי". בשנת 1910, הציג ואקה את הסכום הבא: כאשר הוא הלוגריתם בבסיס 2 ו- היא פונקציית הערך השלם. ניתן לקבל את סדרתו של ואקה על ידי מניפולציה של אינטגרל Catalan. קשרים לפונקציות מיוחדות ניתן לבטא את קבוע אוילר גם כטור אינסופי של איברים הכוללים ערכים של פונקציית זטא של רימן של מספרים שלמים וחיוביים: סדרות נוספות הקשורות לפונקציית זטא של רימן: כמו כן, ניתן לבטא את הקבוע על ידי פונקציית בטא (במונחים של פונקציות גמא): שני גבולות השווים בערכם לקבוע אוילר-מסקרוני הם הגבול האנטי-סימטרי: והגבול סדרת זטא הרציונלית היא ביטוי קשור מאוד לנוסחה שהוצגה לעיל. אם נסיר מספר איברים מהסדרה לעיל, ניתן לקבל הערכה לגבול סדרה הקלאסי: כאשר היא פונקציית הורביץ-זטא. הסכום במשוואה זה מערב מספרים הרמוניים, המסומנים ב-. הרחבת מספר איברים בפונקציית הורביץ-זטא מביא אותנו למשוואה: , כאשר לבסוף, ניתן לחשב את הקבוע כנגזרת של פונקציית גמא של אוילר: הקבוע נחשב גם הוא לקבוע חשוב בתורת המספרים. מדי פעם, מסמנים קבוע זה גם ב ומבטאים אותו בעזרת הגבול הבא, כאשר pn הוא המספר הראשוני ה-n-י: אשר מהווה ניסוח מחודש לשלישי מבין משפטי מרטן. הערך המספרי של הוא: מכפלות אינסופיות נוספות הקשורות לערך של קבוע זה הן: שתי המכפלות הללו נובעות פונקציית G של בארנס. כמו כן: שהוצג על ידי ג'ונתן סונדאו על ידי שימוש בפונקציות היפר-גאומטריות. מופעים קבוע אוילר-מסקרוני מופיע, בנוסף למקומות אחרים, גם ב: אי-שוויון עבור פונקציית אוילר. שיעור צמיחה של פונקציית המחלקים. נוסחת כפל עבור פונקציית גמא. חישוב של פונקציית דיגאמה. ביטויים הכוללים את האינטגרל המעריכי. האיבר הראשון בפיתוח טור טיילור עבור פונקציית זטא של רימן. ביטוי למציאת קירוב של צפיפות מספרים ראשוניים בתחום מסוים. ראו גם קבוע מייזל-מרטנס יחס הזהב לקריאה נוספת קישורים חיצוניים אוילר קטגוריה:בעיות פתוחות בתורת המספרים קטגוריה:לאונרד אוילר	2024-08-13T19:25:05
חיים מחוץ לכדור הארץ	שמאל\|ממוזער\|250px\|בול של ברית המועצות המציג "לוויין של ציוויליזציה" מחוץ לכדור הארץ חיים מחוץ לכדור הארץ הם חיים שעשויים להתקיים מחוץ לכדור הארץ או שמקורם מחוץ לו. שאלת קיומם של חיים כאלה, ובפרט חיים תבוניים, לא הוכרעה, אך ישנם חוקרים המנסים להתחקות אחריהם. לנושא זה השלכות פילוסופיות ותאולוגיות על שאלת מהות החיים, ובפרט החיים התבוניים, כתופעה חד-פעמית ויוצאת דופן, או כתופעה רגילה ושכיחה. אמונה בחיים מחוץ לכדור הארץ יכולה לבטא אמונה בדבר התפתחות החיים כתופעה טבעית ושכיחה, או להפך, תופעה כל כך יוצאת דופן, עד שלא ייתכן שהחיים בכדור הארץ ומקור החיים מחוץ לו. בשאלה זו יש להבחין בין קיומם של חיים "רגילים", במחקרם עוסק תחום האסטרוביולוגיה, לעומת חיים תבוניים. שאלת ייחודו של האדם מושפעת בעיקר מזו האחרונה. גם דרכי החיפוש אחר חיים משני הסוגים שונות: החיפוש אחר הסוג הראשון מתבטא בעיקר בניסיון איתור תנאים אשר מתאימים, לפי אמונת מדענים כיום, להתפתחותם של חיים באופן טבעי (דהיינו, מקומות הדומים לכדור הארץ). מדידות אמפיריות של חיים ממש כמעט אינן ישימות, והן מתבטאות בעיקר בבדיקתם של מטאוריטים שונים או כוכבי לכת קרובים, במטרה לחפש אם הם נושאים את אבני היסוד של החיים כפי שאנו מכירים – חומצות אמינו. החיפוש אחר הסוג השני מאפשר יתר מקוריות, ומבטא ניסיון "לאותת" לתרבויות אחרות על קיומנו, או למצוא איתותים כאלה (מודעים ושאינם כאלה), המעידים על תרבות תבונית מחוץ לכדור הארץ. רקע הרהורים על עולמות אחרים ועל יצורים חיים בהם הועלו כפי שידוע על ידי הפילוסופים ביוון העתיקה. "גוף מרעהו יצמיח הטבע, דבר ממשנהו...", כך כתב המשורר הרומאי לוקרטיוס ביצירתו הגדולה "על טבע היקום". מכאן אנו למדים שהתפיסה בדבר אוניברסליות החיים, וכי חיים התפתחו מחיים, ומחיים שלא בהכרח מוצאם מהאדמה, הייתה קיימת כבר אצל הוגי הדעות בעת העתיקה. טיעונים בדבר קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ הושמעו מיד לאחר המהפכה הקופרניקאית. הבולט בהם היה ג'ורדנו ברונו, שכפירתו במרכזיותו של כדור הארץ ביקום הביאה אותו לשלם על כך בחייו כשהכנסייה הקתולית העלתה אותו על המוקד. האסטרונום קרל פרידריך גאוס חשב על קיום ישויות נבונות מחוץ לכדור הארץ ועל האפשרות להעביר אליהן מסר. הוא היה הראשון שהעלה רעיון קונסטרוקטיבי להעביר מסר אופטי אליהם (בטרם התגלו גלי הרדיו). הרעיון שהציע היה לטעת במדבר סהרה שטח מוריק בן מאות קמ"ר בצורה של תרשים משפט פיתגורס. אם יבחינו אותם יצורים נבונים בטלסקופים שלהם בצורה הזו, הם יבינו כי הסבירות שהיא מקרית שואפת לאפס, ויבינו שיצרו אותה יצורים נבונים. הסופר אריך פון דניקן פרסם ספרים שמנסים להוכיח (בעיקר בעזרת תאוריות והוכחות פסאודו-מדעיות) את נוכחותם של חייזרים על פני כדור הארץ בעבר. בספרו הראשון, מרכבות האלים, מנסה דניקן להוכיח שהאלים המופיעים בדתות השונות היו למעשה חייזרים. פון דניקן הודה שזייף חלק מן הראיות שלו. חרסים עם ציורי עב"מים, אשר טען כי באו מחפירות ארכאולוגיות, נוצרו למעשה על ידי קדר בן-זמננו. כאשר הציגו לפון דניקן את הראיות למעשה-הרמייה שלו, הוא טען שהזיוף היה מוצדק משום ש"יש אנשים אשר יאמינו רק אם יראו הוכחות במו-עיניהם". לדעת החוקר פרופ' מיצ'יו קאקו קיומם של חייזרים היא אמת מדעית מוחלטת. בדצמבר 2018 טען ד"ר סילבנו פ. קולומבנו מנאס"א כי החוצנים הם יצורים תבוניים אשר כבר ביקרו בכדור הארץ. עם זאת, בשל הנחות שגויות של בני האדם בנוגע למראה שלהם, לא הצליחו להבחין בהם. קיימות מספר כתות הטוענות לקיום של חייזרים, כמו הראלים, סיינטולוגיה ופאלון גונג. חיפוש חיים מחוץ לכדור הארץ משנוכח האדם מה גדול היקום, כשהתפיסה שמערכת השמש היא למעשה חלק של קבוצת שמשות עצומה, "שביל החלב", וששביל החלב הוא חלק ממערכת גלקסיות רבות אחרות, הוחל במאה העשרים לחשוב ברצינות על אפשרות של חיים מחוץ לכדור הארץ. גם ההתפתחות הטכנולוגית שבאה לידי ביטוי בשליחת גשושיות לכוכבי לכת במערכת השמש, גרמה להתפתחות הנושא. עיקר חיפוש חיים נעשה במאדים באמצעות שתי חלליות ויקינג, אשר ממצאיהן שנשלחו לכדור הארץ לא פסלו את האפשרות שאי פעם היו חיים על המאדים, ברמה המיקרוביולוגית. משימת קאסיני-הויגנס לירחי שבתאי וממצאיה עוררו עניין במחקר גם שם, ובעקבות כך הועלתה הצעה לשיגור צוללת לחקר הירח טיטאן. התפתחות הרדיו טלסקופ נתנה דחף לחיפוש חיים אי שם ביקום, ואפילו הביאה לפרויקט של חיפוש ציוויליזציות זרות "פרויקט סט"י". שמאל\|ממוזער\|250px\|חריטת הדיסקית שעל פיוניר 10 שילוח חללית פיוניר 10 היווה דוגמה בולטת לביטוי האמונה בדבר חיים אינטליגנטים ביקום. החללית שנשלחה במטרה לצאת ממערכת השמש נשאה עליה דיסקית (ראו תמונה משמאל) ובה מסר לחייזרים כתוב בשפת סימנים אוניברסלית. את הדיסקית תכננו המדענים קרל סייגן שאשתו ציירה את הדסקית ופרנק דרייק מפתח נוסחת ההסתברות למציאת חיים מחוץ לכדור הארץ. בין המדענים בישראל שהתענינו בנושא היה פרופ' דרור שדה. בגלל המרחקים העצומים ביקום בכלל ואף בגלקסיית שביל החלב לבדה, הרי שכל ניסיון לתקשורת פיזית עם יצורים אינטליגנטים הופך להיות בלתי מעשי. חיפוש חיים מחוץ לכדור הארץ באמצעות חללית מאוישת הוא נושא מתחום המדע הבדיוני. גם שיגור חללית לא מאוישת למטרה זו, הוא מבצע יקר ומוגבל. שיטה לחיפוש ציוויליזציות זרות במרחבי החלל שמימושה ניתן לביצוע בתקציב סביר ובמסגרת הטכנולוגיה הקיימת היא האזנה לאותות רדיו המגיעים מהחלל, כדרך ליצירת קשר רדיו עם חיים מחוץ לכדור הארץ. השימוש בטכנולוגיית הרדיו כדאִי בעקבות מהירות גלי הרדיו, שמהירותם כמהירות האור, אך מציאת מחזוריות זו עלולה גם להביא לתוצאות מטעות. בהאזנה לאותות רדיו המגיעים מהחלל, עוסקים פרויקט SETI ו-SETI@home. ניסיון נוסף לחיפוש חיים מחוץ לכדור הארץ הוא חיפושם של כוכבי לכת דמויי ארץ, כלומר כוכבי לכת הדומים לכדור הארץ במאפיינים כמו גודל, אטמוספירה, טמפרטורה, הרכב כימי ועוד. אם יימצא תאום לכדור הארץ, הסיכוי למצוא עליו חיים גדל. הנחה זו מתבססת על הרעיון שלאנושות ידועה ציוויליזציה תבונית אחת בלבד שקיימת, והיא קיימת על כדור הארץ, לכן סביר יותר למצוא חיים תבוניים על כוכב לכת שדומה לו. כמו כן, חקר הרכב אטמוספירות של כוכבי לכת כאלו עשוי לספק ראיה לקיומם של חיים בהם, אם יימצא הרכב הדומה לזה של כדור הארץ, הכולל גזים הנוצרים כתוצאה מפעילות ביולוגית (אחוזים גבוהים של חמצן). הרעיון בעולם המודרני הרעיון קרם עור וגידים בכינוסי מדענים, ובאחד מהם יצר האסטרונום פרנק דרייק נוסחה הנקראת "נוסחת דרייק". הרבה מהגורמים בנוסחת דרייק אינם ידועים (למשל, מה הסיכוי שלכוכב דומה מספיק לשמש שלנו יהיו פלנטות). מהצבת הניחוש הטוב ביותר שקיים בגורמים השונים במשוואה, עולה מהנוסחה כי בגלקסיה שלנו, שביל החלב, יש בין כמה עשרות לכדי אלפי ציוויליזציות, שהגיעו לרמה טכנולוגית כזו שהן מסוגלות ליצור עמנו תקשורת. פרדוקס פרמי מבטא את גישת השוללים חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. משנשאל אנריקו פרמי מה דעתו בנוגע לאפשרות של חיים תבוניים אחרים ביקום ענה בשאלה "אם כן, היכן הם?". כלומר: אילו אכן היו מיליוני ציוויליזציות מעין אלו, רבות מהן קדומות לנו ועל כן מפותחות מאתנו, לא סביר שאף אחת מהן לא ניסתה אף פעם לנסות ליצור קשר עם תרבויות אחרות – ובתוכן גם כדור הארץ. ומכיוון שלא ראינו אות חיים או תקשורת מהם, ועל אף שנים של חיפוש מצדנו (מבלי להתייחס לתופעת העב"מים), הרי שנוסחת דרייק שגויה, או שיש טעות יסודית בנוגע לאחד או כמה מהערכים שאנו מציבים בה. כמענה לשאלה זו של פרמי נוסחו כמה תשובות, כגון השערת גן החיות, המעלה את ההיפותזה שהוחלט על ידי אותן תרבויות לבודד אותנו במודע, במעין גן חיות או שמורת טבע, או השערה כי כל תרבות המגיעה לשלב מתקדם בהתפתחותה משמידה את עצמה, באמצעות פצצות אטום או בכלי נשק אחרים. על השערות אלו נמתחה ביקורת קשה, עקב היותן מניחות הנחות יסוד יוצאות דופן באי-סבירותן, רק כדי לשמר את האמונה בדבר נפוצותם של החיים ביקום. בתרבות רעיון חוצנים במדע הבדיוני זכה לפריחה בספרות, בסרטי קולנוע וטלוויזיה. תאוריות קשר הוגה תאוריות הקשר הבריטי דייוויד אייק, טוען כי שבט של חייזרים רפטיליאנים בשם "ארכונים" (Archons) או "אנונאקי" (Annunaki) פלשו לפני אלפי שנים לכדור הארץ ממימד הבית שלהם, ושחוצנים כאלה, שנודעים ביכולות שינוי הצורה שלהם לדמות אדם, מפעילים אגודות סודיות כגון האילומינטי ושולטים במוקדי הכוח בעולם כדי לשעבד את האנושות. קיימת תאוריית קשר לפיה יצורים מחוץ לכדור הארץ מבקרים בו אך הדבר מוסתר על ידי השלטונות (ראו: "גברים בשחור"). ביהדות בהגות היהודית ניתן למצוא מגוון דעות בנוגע לקיום חיים מחוץ לכדור הארץ. בימי הביניים ככלל הייתה מקובלת באירופה ובארצות ערב תפיסת הפיזיקה של אריסטו, שהובילה אותו לשלילה של קיום אדמה מחוץ לכדור הארץ.אריסטו, על השמיים, ספר ראשון, חלק שמיני. ראו למשל: רבי סעדיה גאון, למרות זאת, רבי סעדיה גאון (במאה ה-10) ורבי חסדאי קרשקש (במאה ה-14) הציעו שקיימים בקוסמוס שלנו עולמות רבים הדומים לכדור הארץ, ורבי יהודה בן ברזילי (במאה ה-12) דן בשאלה האם היצורים החיים שם קיבלו תורה ומצוות. הם מציינים בהקשר זה את דברי חז"ל על שמונה עשר אלף עולמות מלבד העולם הזה. רבי יוסף שלמה דלמדיגו (בתחילת המאה ה-17) נחשף לגילויי האסטרונומיה החדשה, שערערו את הקוסמולוגיה של אריסטו, ואף למד אצל גלילאו גליליי. הוא מתייחס בשמחה לגילויים שהרחיקו את מיקום כוכבי השבת והגדילו את גבולות הקוסמוס, ומציע שגם בכוכבים נמצאים יצורים הדומים לבני אדם או שונים מהם. לדבריו הדבר מרחיב את גדולתו של הבורא, שאינו מצמצם את כוחו לעולם אחד בלבד, כשם שדברי המקובלים על ארבעה עולמות ועשר ספירות מרחיבים את גדולת האלוקים. הוא מציין בהקשר זה את דברי חז"ל על שלוש מאות ועשרה עולמות. במאות הבאות היו עוד שניסו למצוא סימוכין להימצאות חוצנים בספרות חז"ל ובמדרשים, כמו גם כאלה שניסו להפריך כל אפשרות כזו. טוביה הרופא שלל בספרו מעשה טוביה (1706) קיום של חיים בכוכבים אחרים, על סמך פסוקים מהמקרא. לדבריו שאר הכוכבים לא ראויים לחיים, בשל סיבות כמו חום או קור קיצוניים מדי. רבי דוד ניטו כתב בספר כוזרי שני (1714) שלדעתו אין ליהדות עמדה בשאלת קיומם של יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. לפיכך הוא אינו נמנע מלקבל את דברי המדענים החדשים, הסוברים שגם הכוכבים האחרים מיושבים, וראה אותם כמשכנעים. הוא מזכיר את דברי חז"ל על שלוש מאות ועשר עולמות, אך מסתפק שמא הכוונה לעולמות רוחניים. בעל ספר הברית (1719) סבר שקיימים יצורים בכוכבים אחרים, וייתכן שאף חיים תבוניים. עם זאת לדעתו הם אינם בעלי בחירה חופשית, בשל הרכבם הפיזי השונה. הרב דוב בער טורש ביקר עמדה זו בספר גנזי המלך (1896), וסבר שייתכנו יצורים בעלי בחירה בכוכבים אחרים, ואולי אף חיים אינטליגנטיים יותר מבני אדם, שקיבלו תורה ומצוות משלהם. הרב אבטליון למפרונטי (1819) שלל קיום חיים בכוכבים אחרים, בעקבות טוביה הרופא. מנגד, דוד פריזנהויזן בספרו מוסדות תבל (1820) חייב את קיומם של חיים בכוכבים אחרים, מסיבות תאולוגיות. הרב מנחם מנדל שניאורסון (במאה ה-20) שלל כל קיום של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ – ולא רק יצורים בעלי בחירה חופשית – אך קבע שלפי התורה ייתכנו חיים נחותים יותר.A Study on the Rabbinic Perspective of Life and Living Beyond Earth https://hakirah.org/vol27Roth.pdf אחת ההוכחות שהביאו התומכים בקיום חיים בכוכבים, ביניהם בעל ספר הברית והרב מנחם מנדל שניאורסון, היא קללתה של דבורה הנביאה את מרוז. בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת מהי מרוז, ולאחת השיטות שם – מדובר בשם של כוכב. בהמשך הקללה כתוב מכאן משמע שבכוכב מרוז יש יצורים (יושביה) שלא באו להילחם נגד סיסרא (לעומת כוכבים אחרים שעליהם נאמר "הכוכבים ממסילותם נלחמו"). הרב ראובן לנדאו בספרו מהלך הכוכבים (1882) דחה ראיה זו בהסתמך על הזוהר, שמסביר את המילה 'יושביה' כ'סיעתו' של מרוז, כלומר ככוכבי הלכת שלו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב בצעירותו מאמר בו הוא מיישב את מרכזיות האדם ועם ישראל עם קיומם של חייזרים בכוכבים אחרים, כשלדבריו חז"ל ידעו על עובדת קיומם (בהסתמך על דרשת הפסוק "אורו מרוז"). במאמר זה הוא אומר שהאמת היא כדעת המקובלים שהאדם הוא תכלית הבריאה, ולא כדעת הרמב"ם ומספר ראשונים נוספים. במאמר מאוחר יותר כתב שאין להכריע בין שתי השיטות בדבר מרכזיות האדם. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק אמר שייתכן שהאל ברא צורות חיים אחרות על כוכבים אחרים, ושאין בכך בעיה עבור היהדות. לדבריו, הסיבה שהאדם אוהב לחשוב שהוא הישות הנבראת היחידה ביקום היא אגואיזם. הוא הסביר שהתורה נכתבת מנקודת המבט של מערכת השמש שלנו, ואפילו קיומו של עם נבחר בגלקסיה אחרת לא פוגעת במושג העם הנבחר ביחס לעם ישראל, המתייחס רק לאזור החלל שלנו. הרב מרדכי שרעבי והראשון לציון הרב מרדכי אליהו גרסו על פי הקדמת הספר תיקוני זוהר הנקראת פתיחת אליהו, שלא ייתכנו חיים מחוץ לכדור הארץ. שכן רשום שם: ובתרגום לעברית: "בראת שמיים וארץ, והוצאת מהם שמש וירח וכוכבים ומזלות. ובארץ יש אילנות ודשאים... וחיות ועופות ודגים ובני אדם". ומכאן שהללו קיימים רק בארץ ולא במקומות אחרים.; ; הרב שלמה אבינר פרסם שיעור בנושא "האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ", ודעתו היא שאין לשלול זאת, אך אין, מבחינת המדע וההלכה הוכחות ממשיות לכך. ראו גם בעיות פתוחות באסטרונומיה#חיים מחוץ לכדור הארץ אזור ישיב – אזור בחלל שמתקיימים בו תנאים מתאימים לקיום חיים פנספרמיה – תאוריה הגורסת כי מוצא החיים אינו מכדור הארץ, אלא מן החלל. לקריאה נוספת עמרי ונדל, אסטרופיזיקה והחיים ביקום – מערכת השמש, כוכבים, פלנטות והחיפוש אחר חיים בחלל, הוצאת אקדמון, 2021. אבי לייב, חוצן, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021 רענן שקד, "העב"מים ביקשו לא לפרסם שהם כאן, האנושות עדיין לא מוכנה", באתר ynet, 2 בדצמבר 2020 קישורים חיצוניים אתר SETI SETI@home נאס"א: "מעריכים כי בני האדם בסופו של דבר יהיו מסוגלים לאתר חיים זרים" עודד כרמלי, מגלומניה קוסמית, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, יולי 2024 הערות שוליים * קטגוריה:מדעי החלל קטגוריה:אסטרוביולוגיה	2024-08-16T09:59:29
המשחק של אנדר	המשחק של אֶנְדֶר (באנגלית: Ender's Game) הוא ספר מסוגת המדע הבדיוני מאת אורסון סקוט קארד, שיצא לאור ב-20 במאי 1985. הספר מבוסס על סיפור קצר שהתפרסם בביטאון "אנלוג" בשנת 1977. נכון ל־2008, הוא אחד מן הספרים המוכרים ביותר של הסוגה, לאחר שזכה בפרסי הוגו ונבולה היוקרתיים. נוצרו שלוש סדרות של ספרי המשך, סיפורים קצרים שפורסמו מדי חודש באתר האינטרנט של קארד. באוקטובר 2013 יצא סרט קולנוע באורך מלא המבוסס על הספר. עלילת הספר הספר עוקב אחר שנות שהותו של אנדר (קיצור ל"אנדרו" וגם ender - מסיים, מחסל) וִיגִין בבית הספר ללחימה, המיועד להכשיר מפקדי ספינות וציי חלל במלחמה נגד גזע חייזרים תבוני ועוין לכאורה, המכונה באגים (בשפה המדעית: "פורמיקים"). אנדר נלקח ממשפחתו כשהוא בן שש, ומשוגר לבית הספר, הממוקם בתחנת חלל הנמצאת בחגורת האסטרואידים ושוהה בחברת ילדים אחרים, מגיל שש ועד גיל שתים עשרה בערך, הלומדים ומתאמנים לקראת העברתם לבתי ספר מתקדמים יותר, ובסופו של דבר לשירותם בצי. במרכז תוכנית הלימודים נמצא משחק המלחמה, שבו קבוצות תלמידים (המכונות "צבאות") נלחמות במשחק לייזר זו נגד זו בתנאי אפס כבידה. בתחילת לימודיו, אנדר מתאמן לבדו, ככל התלמידים - אולם בשל יכולותיו יוצאות הדופן הוא מועבר לאחד ה"צבאות" מוקדם מהרגיל. גם כחייל פשוט ב"צבא" הוא מוכיח יכולות יוצאות דופן, אולם אלו גורמות גם לבעיות חברתיות, ולהתנגשות בינו לבין מפקדיו - ילדים גם הם - מה שגורם להעברתו מקבוצה לקבוצה. במקביל לפעילותו במסגרת הצבאות, הוא משתתף במשחק פסיכולוגי המערב אותו ואת מערכת המחשב של בית הספר, וחושף את בעיותיו הפסיכולוגיות, אחריהן עוקב מנהל בית הספר, הקולונל היראם גראף. גראף, עליו מוטל לקדם את אנדר ולהכשירו לפיקוד מהר ככל שניתן, משתמש במידע על מנת לבצע מניפולציות שונות על אנדר, בהן יצירת התנגשויות מכוונות בינו לבין תלמידים אחרים בבית הספר על מנת לחשוף את האגרסיביות המובלעת בנפשו של אנדר, שינויים בכללי המשחק המפתחים את יצירתיותו של אנדר ויכולותיו להתמודד עם מצבים הנראים בלתי אפשריים, ואף שימוש באחותו של אנדר, ולנטיין, על מנת לשכנע אותו שתפקודו היעיל בצבא הוא בעל מטרה עליונה - הושעת המין האנושי. אנדר מקודם עוד ועוד, ומגיע למערך אימונים שבו המורה שלו הוא מאזר רקהאם, המפקד בעל התובנה שסייעה להביס את הבאגים במלחמה הקודמת. בשלב מסוים במערך האימונים הזה הוא מתרגל פיקוד על צי שבו מפקדי המחלקות הם פקודיו הטובים ביותר וידידיו מ"צבאות" בית הספר ללחימה. בתום התרגיל האחרון מסתבר לאנדר ולחבריו שהקרבות האחרונים כלל לא היו תרגילים, ושפקודותיהם הועברו לציי מלחמה אמיתיים שהשמידו את גזע הבאגים במלחמה טוטאלית. הספר מסתיים במעקב אחר אנדר, שמתמוטט עם קבלת הידיעה שהוא השמיד גזע חייזרים תבוני. לאחר שנים הוא מוצא, בפלנטה שיושבה בעבר על ידי באגים, שריד אחרון מהגזע שנשמר עבורו - גולם שמור של מלכה, ממנה יכול להתפתח שוב הגזע. באופן טלפתי משדרת אליו המלכה את משימתו - למצוא פלנטה שבה היא תוכל להתקיים ולכונן שוב את תרבותה ואת הגזע שלה. אנדר יוצא, ביחד עם אחותו, למסע שמטרתו מציאת פלנטה שכזו. עלילה משנית בספר עוסקת באחיו ואחותו של אנדר, פיטר וולנטיין. שניהם, כמו אנדר, מבריקים בצורה יוצאת דופן, אלא שבגלל הפרופיל הפסיכולוגי שלהם הם אינם מסוגלים לשרת בצבא - פיטר אכזרי מדי וולנטיין רחומה מדי. השניים משתפים פעולה, ומנצלים זה את כשרונותיו ותכונותיו של זה כדי לרכוש לעצמם, בשמות עט ("לוק" לפיטר ו"דמוסתנס" לוולנטיין) עמדה פוליטית בפורומים פוליטיים אמריקניים. את המוניטין שצברו הם מנצלים על מנת למנוע מלחמת עולם כשמסתיימת המלחמה נגד הבאגים. פיטר ממונה לאחר תום המלחמה להגמון - משרה אותה הוא הופך לשקולה כנגד "נשיא העולם", וולנטיין מצטרפת לאנדר במסעותיו וכותבת ספרי היסטוריה מדויקים ובעלי מסרים הומניסטיים ההופכים את שם העט שלה לאגדה. עלילותיו של פיטר לאחר תום "המשחק של אנדר" מפורטות בסאגת ההמשך "הצל של ההגמון", בעוד עלילותיהם של אנדר וולנטיין מפורטות בטרילוגיית ההמשך הנפתחת ב"קול למתים". שמאל\|ממוזער\|150px\|עטיפת המהדורה הראשונה בעברית, הוצאת אופוס, 1994 ניתוח העלילה הספר עוסק בעיקר בחינוך ובמנהיגות אך מציג בצורה חטופה עולם עתידני, שבו חוקי הגבלת ילודה מופעלים בניסיון להתגבר על פיצוץ האוכלוסין. בעולם זה ממשיכה להתקיים המלחמה הקרה, ועל אף שבני האדם התאחדו לאחרונה בניסיון להגן על הגזע מפני הבאגים, החששות ההדדים לא נעלמו וברית ורשה מתכננת לתקוף את מדינות המערב ברגע בו איום הבאגים יוסר. מרכזו של הספר הוא הדיון שהוא עורך בדילמות מוסריות, כגון: האם קיימות מטרות חשובות מספיק, המתירות לנו לעשות כרצוננו בחייהם של פרטים על מנת להשיג אותן? (וספציפית, האם מותר היה לצבא להשתמש באנדר ככלי בניסיון להפכו לגנרל מבריק, בידיעה שהוא עשוי להרוג אנשים ולרסק את עצמו בתהליך?) האם טבעם של בני האדם הוא להשמיד דברים שאינם מובנים להם או שהם חוששים מהם? (הדיון בדילמה זו נמשך בספרים הבאים: "קול למתים", "קסנוסייד" ו"ילדי המחשבה"). יצירה והשראה הספר נכתב במקור כנובלה (סיפור קצר) באותו השם, אותו ניתן למצוא במקבץ הסיפורים "מפות במראה". הנובלה המקורית "המשחק של אנדר" הציגה מבט חטוף לחוויותיו של אנדר בבית הספר ללחימה ובית הספר לפיקוד. עלילת הרומן המלא מקיפה יותר וכוללת את חייו של אנדר לפני, במהלך, ואחרי המלחמה, ומכילה גם כמה פרקים המתארים את המהלכיהם הפוליטיים של אחיו ואחותו הגדולים בכדור הארץ. הסופר, אורסון סקוט קארד, הצהיר כמה פעמים, בעל פה ובכתב, כי המשחק של אנדר נכתב כדי ליצור את הדמות של אנדר בתפקידו כ"דובר עבור המתים" בספר ההמשך, קול למתים, ולכן עיבד את המשחק של אנדר לרומן. קארד רצה לכתוב את הספר את "קול למתים" וחשב שדמותו של אנדר תתאים לדמות הראשית בסיפור המתוכנן והתכוון לספק רקע נאות. קארד אמר כי הוא הופתע כאשר הספר הפך להיות רב מכר ולאחד מספרי המדע הבדיוני המפורסמים ביותר. בהקדמה שכתב קארד לרומן שלו ב־1991, דן קארד בהשפעת סדרת המוסד של אייזק אסימוב על הנובלה והרומן. עיבודו של ההיסטוריון ברוס קאטון על מלחמת האזרחים האמריקנית השפיעה, גם היא, על קארד רבות. המשחק של אנדר היה רומן המדע־בדיוני הראשון שפורסם לגמרי באינטרנט, כאשר הועלה לשרתי Delphi שנה לפני הדפסת הפרסום. תגובות על הספר המשחק של אנדר התקבל בביקורות טובות. הרומן זכה בפרס נבולה לרומן הטוב ביותר בשנת 1985. ובפרס הוגו לרומן הטוב ביותר 1986, שנחשבים לשני הפרסים היוקרתיים בסוגת המדע הבדיוני. המשחק של אנדר גם היה מועמד לפרס Locus בשנת 1986, והתמודד וזכה בפרסים רבים לאורך השנים. מבקרים שונים מחו על האלימות בספר והצלחתו של הספר בקרב ילדים ונוער הגבירה את הביקורות בתחום זה. בהקדמתו לספר, כותב קארד על מכתבים ובהם תגובות שונות, שקיבל מקוראי הספר. באחד מהמכתבים כותבת לו מורה לתלמידים מחוננים שהצורה בה הוא מציג את חשיבתם של אנדר וחבריו מעוותת ואינה מציגה את חשיבתם האמיתית של ילדים מחוננים. לעומת זאת, אחד המכתבים, המגיע מקבוצת נוער מחונן, מציין את הזדהותם המוחלטת עם הספר ועם הפסיכולוגיה העומדת מאחוריו. אחד המכתבים שמזכיר קארד נכתב על ידי טייס אמריקאי במלחמת המפרץ. הטייס מציין במכתבו כי הוא וחבריו זוכים לציוד ולמיגון הזולים והפשוטים ביותר, וכי כל גיחה עלולה להיות האחרונה שיעשה בחייו. את המלחמה משווה הטייס למלחמתו של אנדר, והוא מספר כיצד הוא שואב כוחות מהקריאה בספר, לקראת יציאתו לגיחה נוספת שממנה אולי לא ישוב. דירוגים פרסוםהמדינהתוארשנהדירוגAmazon.comארצות הבריתBest of the Century: Best Books of the Millennium Poll199932Locusארצות הבריתBest 20th Century Science Fiction Novels: Reader's Poll20122Modern Libraryארצות הבריתModern Library 100 Best Novels: Reader's List199959NPRארצות הבריתTop 100 Science Fiction, Fantasy Books: Readers' Poll20113Publishers Weeklyארצות הבריתBestselling Science Fiction Novels of 201220121Science Channelארצות הבריתTop 10 Sci-fi Books of All Time20135 ספרי המשך סדרת ספרי המשך אחת מתארת את מסעותיו של אנדר ואחותו בחלל בחיפוש אחר בית למלכת הכוורת וכוללת את הספרים: קול למתים (1986), (בתרגומים חדשים יותר תורגם לשם ״דובר למתים״) קסנוסייד (1991) ילדי המחשבה (1996) אנדר בגלות (2008) הספר "אנדר בגלות" מתאר את קורותיו של אנדר בתקופה שבין סיום עלילת "המשחק של אנדר" לבין תחילת עלילת "קול למתים". סדרת ספרי המשך נוספת, "סדרת הצל" שנקראת גם הסדרה של בין, מעניקה נקודות מבט שונות על הסיפור המקורי ומתארת את השנים לאחר תום המלחמה ב"פורמיקים" ותחילת המאבקים הפנימיים בין מעצמות כדור הארץ ואת הילדים מבית הספר ללחימה, מנקודת המבט של בין. סדרה זו כוללת: הצל של אנדר (1999) הצל של ההגמון (2001) בובות צללים (2002) הצל של הענק (2005) מעוף הצללים (2013) הצל האחרון (2021) הספר האחרון בסדרה: "The last shadow" נועד לחבר את "סדרת הצל" והסדרה המקורית של אנדר להביא לסיומן. הספר יצא לאור בשנת 2021 ותורגם לעברית על ידי הוצאת אופוס ב-1 במאי 2023. סדרה נוספת שיוצאת היא "מלחמת הפורמיקים הראשונה". בה מתואר המפגש הראשון בין בני האנוש ל"פורמיקים". זהו הרקע לספר הראשון "המשחק של אנדר". והארץ אינה יודעת (2014) הארץ בלהבות (2016) הארץ מתעוררת (2016) סדרה נוספת שיוצאת היא "מלחמת הפורמיקים השנייה". The Swarm - (אוגוסט 2016, לא תורגם לעברית) The Hive - (יוני 2019, לא תורגם לעברית) The Queens - יצא בעתיד ספר נוסף, שלא תורגם לעברית, נקרא "First Meetings", והוא אוסף של סיפורים קצרים על דמויות מהסאגה. כל ספרי ההמשך זכו להצלחה. עיבודים הספר זכה למספר עיבודים, ביניהם סרט (2013), משחקי מחשב ווידאו, קומיקס ותסכית. תרגומים המשחק של אנדר תורגם ל־34 שפות. ביניהן: אלבנית, בולגרית, עברית, גרמנית, יוונית, יפנית, סרבית ועוד. קישורים חיצוניים המשחק של אנדר, באתר אופוס הערות שוליים קטגוריה:ספרי מדע בדיוני צבאי קטגוריה:יצירות זוכות פרס הוגו לרומן הטוב ביותר קטגוריה:יצירות זוכות פרס נבולה קטגוריה:ספרי 1985 קטגוריה:סדרות ספרים קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים קטגוריה:ספרי הוצאת אופוס קטגוריה:המשחק של אנדר	2024-10-12T19:33:07
סולם בופורט	שמאל\|ממוזער\|250px\|הים בעת רוח בדרגה 12 בסולם בופורט סולם בּוֹפוֹרְט (באנגלית: Beaufort, בקיצור: BFT) הוא מדרג עוצמת הרוח שהומצא בשנת 1806 על ידי תת-אדמירל סר פרנסיס בופורט. בשנות ה-30 של המאה ה-19 כבר היה בשימוש על ידי הימאים, שרשמו את עוצמת הרוח לפי סולם בופורט ביומני האונייה. החל משנות ה-50 של המאה ה-19 משמש סולם בופורט גם במטאורולוגיה, לאחר שערכיו נקשרו לעוצמת רוח שנמדדה על ידי אנמומטרים. לדירוג עוצמות הוריקנים משתמשים בהרחבות של סולם בופורט, כדוגמת סולם ספיר-סימפסון. יחידות הסולם דרגה בסולם בופורט מהירות הרוח מהירות הרוח הממוצעת (קשר / קמ"ש / מל"ש) תיאור גובה הגלים תיאור מילולי של הים תיאור מילולי של היבשה קשר קמ"ש מייל לשעה מטר לשנייה מטר רגל 0 0 0 0 0-0.2 0 / 0 / 0 דממה 0 0 הים שטוח כמראה.עשן עולה ישירות למעלה. 1 1-3 1-6 1-3 0.3-1.5 2 / 4 / 2 נשיבה קלה 0.1 0.33 אדוות בעלות מראה של קשקשים, ללא שבירה. ניתן לראות את הרוח על פי עשן. 2 4-6 7-11 4-7 1.6-3.3 5 / 9 / 6 רוח חרישית 0.2 0.66 אדוות גדולות יותר, עדיין קצרות, עם פסגות בעלות מראה זכוכיתי הרוח מורגשת על ידי עור חשוף. עלים מרשרשים. 3 7-10 12-19 8-12 3.4-5.4 9 / 17 / 11 רוח קלה 0.6 2 אדוות גדולות שפסגותיהן מתחילות להישבר. ייתכנו "ברבורים" פזורים. הרוח מניעה עלים וזרדים. 4 11-16 20-29 13-18 5.5-7.9 13 / 24 / 15 רוח מתונה 1 3.3 גלים קטנים הופכים ארוכים יותר, "ברבורים" תכופים למדי הרוח מרימה אבק וניירות. ענפים קטנים מתחילים לנוע. 5 17-21 30-39 19-24 8.0-10.7 19 / 35 / 22 רוח ערה 2 6.6 גלים בינוניים שמקבלים מראה ארוך מודגש יותר. "ברבורים" מרובים. ייתכן מעט רסס מים. עצים קטנים מתנדנדים. 6 22-27 40-50 25-31 10.8-13.8 24 / 44 / 27 רוח עזה 3 9.9 גלים גדולים עם פסגות מוקצפות ורסס מים באוויר. ענפים גדולים נעים. הרוח שורקת בין חוטים. קשה להחזיק מטרייה. 7 28-33 51-62 32-38 13.9-17.1 30 / 56 / 35 רוח סוערת 4 13.1 הים עולה וקצף מתחיל להסתדר בפסים. עצים שלמים נעים. קשה ללכת נגד הרוח. 8 34-40 63-75 39-46 17.2-20.7 37 / 68 / 42 סער 5.5 18 גלים בינוניים-גבוהים עם פסגות שנשברות ויוצרות רסס רב. פסים של קצף. זרדים נשברים מעצים. מכוניות סוטות ממסלולן. 9 41-47 76-87 47-54 20.8-24.4 44 / 81 / 50 סער עז 7 23 גלים גבוהים עם קצף רב. רסס רב באוויר. נזק קל נגרם למבנים. 10 48-55 88-102 55-63 24.5-28.4 52 / 96 / 60 סופה 9 29.5 גלים גבוהים ביותר. פני המים לבנים מקצף. רעש הים חזק. הראות נפגמת. עצים נעקרים. נזק רב נגרם למבנים. 11 56-63 103-117 64-72 28.5-32.6 60 / 111 / 69 סופה עזה 11.5 37.7 גלים גבוהים באופן יוצא מגדר הרגיל. נזק נרחב למבנים. 12 <63 <117 <72 <32.7 הוריקן 14+ 46+ גלים ענקיים. האוויר מלא קצף ומים. הראות נפגמת באופן רציני ביותר. פני הים לבנים לחלוטין. נזק ניכר ונרחב למבנים. קישורים חיצוניים סולם בופורט באתר CGATE מכיל טבלה מפורטת (בעברית) של ערכי בופורט, עוצמת הרוח וגובה הגלים. קטגוריה:מטאורולוגיה קטגוריה:יחידות מידה קטגוריה:אפונימים	2024-07-13T03:04:34
הנדסה כימית	הנדסה כימית או הנדסת כימיה היא ענף בהנדסה העושה שימוש בעקרונות של כימיה, פיזיקה, מתמטיקה וכלכלה, לצורך שימוש, ייצור, והמרה של כימיקלים, חומרים ואנרגיה. ההנדסה הכימית עוסקת במעבר מפיתוח תהליכים בקנה מידה מעבדתי, דרך הקמת מתקני פיילוט לייצור ראשוני ובחינת היתכנות ועד לתפעול ושדרוג מתקני ענק בתעשייה הגדולה. מהנדסי כימיה ממלאים מגוון רחב של תפקידים: פיתוח ראשוני משלב הרעיון, הקמת מערכי ייצור "בינוניים" ללימוד בעיות תפעוליות וניהול מערכי ייצור מלאים בתעשייה התהליכית. המקצוע הוא רב-תחומי ומאפשר השתלבות במגוון רחב של תעשיות ותפקידים. מהנדסי הכימיה לעיתים מכונים גם "מהנדסי תהליך", בשל עיסוקם בתהליכי ייצור.שמאל\|ממוזער\|250px\|תעשייה כימית - מפעל באזור פורטסמות', ארצות הברית בעולם התעשייתי של היום, כמעט כל מוצר מיוצר לפחות בחלקו בתהליכים של הנדסה כימית - בצורתו הסופית או בצורת חומרי הגלם המשמשים לייצורו. ההיסטוריה של ההנדסה הכימית פעולות יסוד בהנדסה הכימית (Unit operations) הנדסת התהליך מרכבת מפעולות יסוד שחוזרות על עצמן, המהוות את אבני הבניין של המקצוע. הפעולות העיקריות, המרכיבות כמעט כל תהליך הנדסי כימי הן: שינוע העברת חומרים ממקום אחד לשני. בניגוד למעבדה, שבה ניתן להעביר מגיבים או תוצרים באופן ידני, בתעשייה מדובר בכמויות חומר גדולות ובקצבי מעבר גבוהים. תכנון תהליכי שינוע מחייבים הבנה מעמיקה בתכונות החומר, תהליכי זרימה והעברה, והערכת סיכונים. העברת חום בחימום או קירור של זרמי תהליך יש צורך לשלוט בטמפרטורות ובמצב הצבירה של החומרים (פלזמה, גז, נוזל, מוצק). נדרשת הבנה של מעבר החום במרחב ובחומר, וציוד תהליכי ייעודי ומבוקר על מנת לאפשר שליטה ובקרה. תהליך בלב התהליך לרוב מתקיימת ריאקציה כימית, שבה חומרים מגיבים בריאקטור, על מנת לייצור תוצרים. בניגוד למעבדה שבה התהליכים מתבצעים בקנה מידה קטן או בינוני, בתעשייה "ריאקטור" (כלי בו מבצעים את הריאקציה) עשוי להיות בעל ממדים של מבנה. הבעיות שאיתן יש להתמודד שונות מהותית מאלו שבמעבדה. הפרדה כאשר חומרים מגיבים זה עם זה, נוצרים תוצרים רצויים, אולם עשויים להיווצר גם תוצרי לוואי. במקביל, ייתכן מצב שבו החומרים מגיבים זה עם זה, אבל לא בשלמות. במקרה זה יש ליישם תהליכי הפרדה, על מנת לנקות את התוצר הרצוי משאר החומרים. מהנדסי כימיה לומדים את מגוון פעולות ההפרדה הקיימות בתעשייה על מנת לבצע את ההפרדה היעילה והטובה ביותר בהתאם לחומרים אותם יש להפריד. מוצרים המיוצרים בטכנולוגיה של הנדסה כימית בנוסף, בהנדסה כימית מיוצרים כל המוצרים אשר במהלך ייצורם יש המרה או שינוי של מבנה כימי אחד באחר. תהליכים המשמשים בהנדסה כימית תגובה כימית (ריאקציה) גיבוש התאיידות, עיבוי וגם זיקוק הפרדת פאזות אוסמוזה (הפוכה גם כן) מיצוי כרומטוגרפיה תחומים קרובים ראו גם תעשייה כימית בישראל קישורים חיצוניים כימיה ותעשייה כימית בשירות האדם, באתר מכון ויצמן למדע * קטגוריה:הנדסה קטגוריה:תחומים בכימיה	2023-04-02T15:47:02
פרומון	פֶרוֹמוֹן (פֵּ"א רפה) הוא כימיקל נדיף המופרש על ידי יצור חי במטרה להשפיע על ההתנהגות החברתית או המינית של פרטים בני אותו המין. שמאל\|ממוזער\|250px\|בומביקול, הפרומון הראשון שהתגלה חוש הריח ניחן ברגישות שונה למולקולות שונות במינים שונים של בעלי חיים. מינים רבים של חרקים ומכרסמים נעזרים בחוש הריח כחוש עיקרי, כשם שהאדם נעזר במערכת הראייה. איבר יעקובסון, המנוון בבני אדם, משמש כאיבר הרחה נוסף במגוון מינים, הנעזרים בו לזיהוי מולקולות איתות המופרשות על ידי בני מינם - הפרומונים. מולקולות אלה משפיעות באופן ניכר על מידת המשיכה המינית ברבים ממינים אלה. אטימולוגיה המילה "פרומון" היא הלחם של שתי מילים שמקורן בשפה היוונית: הפועל φέρω (קרי: Fero - פֶרוֹ, במלעיל) שמשמעותו: להביא, לשאת, והמושג "הורמון", שמקורו במילה ὁρμή (קרי: Ormi - אוֹרְמִי, במלרע) - שם פעולה שמשמעותו: הַמְּרַצָּה. הפרומונים בחרקים שמאל\|ממוזער\|250px\|חרקים מתקבצים יחדיו הודות לפעילות פרומונית המונח פרומון נטבע בשנת 1959 על ידי אדולף בוטנאנדט, שמחקריו על הורמוני מין זיכו אותו בפרס נובל לכימיה לשנת 1939. בוטנאנדט גילה כי התנהגותו המינית של העש טוואי המשי, מושפעת על ידי תרכובת אורגנית מסוימת המופרשת על ידי נקבת טוואי המשי. עשים זכרים נמשכו אל עבר נקבה שהפרישה את התרכובת והחלו לרקד סביבה תוך רפרוף נרגש בכנפיהם. למולקולת התרכובת קרא בומביקול (Bombykol) על שמו המדעי של סוג העש - Bombyx. בשנת 1978 התגלה כי נקבת טוואי המשי משחררת פרומון נוסף, שכונה בומביקל (Bombykal), עבורו ניחן הטוואי הזכר בקולטני ריח ייעודיים. בומביקל מדכא את תגובת רפרוף הכנפיים של הזכר שמעורר הבומביקול. נמצא כי בלוטות הנקבה מכילות כ-0.16 מיקרוגרם ( גרם) בומביקול וכ-15 ננוגרם בומביקל. המשקל המולקולרי של בומביקול הוא כ-238 גרם למול, מכאן שנקבת העש מצוידת בכ- מולקולות של בומביקול. זאת כאשר זכר טוואי המשי מסוגל כנראה לקלוט גם מולקולת בומביקול בודדת במחושיו הרגישים. מולקולות הפרומון מפורקות בזריזות על גבי מחושי העש, ככל הנראה במטרה לשמור על רגישותו למולקולות פרומון חדשות שיאותתו על מיקום הנקבה. מחצית המולקולות מפורקות תוך כחצי דקה על מחושי הנקבה ותוך כשתי דקות וחצי על מחושי הזכר. פרומונים ממלאים תפקידי איתות נוספים מלבד משיכה מינית. אצל חרקים מסוימים, הפרשת פרומונים גורמת להתקבצות מספר רב של פרטים יחדיו (לדוגמה, בשינת החורף של מושית השבע). לאור בררנות החרקים לפרומונים הייחודיים להם והשפעתם על אורח חייהם, נעשה שימוש בפרומונים לצורך הדברה ביולוגית של חרקים. פרומונים אצל נמלים שמאל\|ממוזער\|150px\|נמלים הולכות בשביל מסומן בפרומונים הפרומונים ממלאים תפקיד חשוב בחייהם של נמלים, המאותתות זו לזו באמצעות הפרשת פרומונים. הנמלים קולטות את הפרומונים באמצעות מחושיהן הרגישים. התפקיד העיקרי של הפרומונים הוא לתאם את העבודה של נמלים ממושבה אחת. המלכה, למשל, מפרישה פרומון המכונה "פרומון המלכה", שגורם לנמלים האחרות בקן לזהות אותה ולהגן עליה. פרומון זה גם הופך את הנמלים האחרות לעקרות, ומשמר את המלכה כנמלה היחידה המתרבה בקן. לפרומונים גם תפקיד חשוב נוסף אצל נמלים ממינים מסוימים. נמלה המוצאת מזון מסמנת את המסלול המוביל אליו בפרומונים המושכים נמלים אחרות. כשנמלים נוספות מצטרפות גוברת כמות הפרומונים, ומקור המזון מושך עוד ועוד נמלים. כך נוצר "שביל הנמלים" המפורסם. פרומונים אצל דבורים הפרומונים במכרסמים התנהגות היונקים בכלל והמכרסמים בפרט מורכבת מזו של חרקים. אחד הניסויים הידועים בוצע באוגרים: אוגר זכר הורדם והוכנס לכלוב, שבו שהה אוגר זכר אחר. האוגר השני ניסה לנשוך את האוגר המורדם, דחף אותו והפגין את חוסר רצונו להימצא עמו באותו כלוב. לאחר מכן, הוציאו את האוגר המורדם מן הכלוב ומרחו עליו מעט הפרשות של אוגרת נקבה. כעת האוגר השני קיבל אותו לכלוב ואף ניסה להזדווג עמו. לבסוף, הצליחו החוקרים לבודד את החלבון "אפרודיזין", שאחראי לתגובה זו. החלבון מורכב מיחידת נשא ומולקולה קטנה הקשורה אליה - והיא ככל הנראה מולקולת הפרומון. הפרומונים בבני אדם מחקרים שונים בשלושים השנים האחרונות הצביעו על כך, שגם בני אדם מגיבים לפרומונים מסוימים, אם כי באופן מתון יותר מאשר חרקים ומכרסמים. איבר יעקובסון, המעורב בהרחת פרומונים בבעלי חיים אחרים, מתנוון במהלך ההתפתחות העוברית האנושית. טרם נמצא כל חיבור עצבי בין האיבר האנושי המנוון לבין מערכת העצבים המרכזית, על אף מחקרים מדוקדקים ונשנים למציאת קשר ביניהם. כמו כן נמצא כי הגנים הנושאים את המידע הדרוש לייצור קולטני הפרומונים באיבר יעקובסון התנוונו כבר לפני שנים רבות במהלך האבולוציה האנושית. עם זאת, קיים מגוון רחב של עדויות התומכות בכך שקולטנים באף האנושי מסוגלים לזהות מספר פרומונים. כך למשל, נמצא כי תינוקות בני יומם נמשכים לריח השד האמהי. בנוסף, נמצא כי תרכובות מסוימות המופרשות בבלוטות הזיעה האפוקריניות הנשיות מסייעות להשגת תיאום במועדי הביוץ בין נשים שנחשפו להן (אפקט מקלינטוק השנוי במחלוקת). לזיעה גברית נמצאה השפעה מרגיעה מסוימת על נשים, המעידה על איתות פרומוני בין המינים. יש לציין כי פרומונים מעוררים תחושה ריחנית כמו כל מולקולה אחרת הנקלטת ברירית האף, בקולטנים המשמשים את חוש הריח. יחודם הוא בתפקידי האיתות הכימי שהם ממלאים בתקשורת בין פרטים מאותו מין. השפעתם על ההתנהגות מקבילה לזו של אופני איתות אחרים, כגון מראה חיצוני, גוון הקול וליטוף הגוף. בהתאם לייעוד הביולוגי של מנגנוני איתות אלה, השפעתם ההתנהגותית מוגבלת ואין בנמצא "שיקוי קסם" שישעבד גבר או אישה לניחוחם. תגובה הדדית בין הורמונים ופרומונים צוות חוקרים שוודי-צרפתי בחנו את הרגישות של עשים ממין Agrotis ipsilon לפרומונים של נקבות מאותו המין . מחקר זה התפרסם בכתב העת PNAS, והפך לקלאסי בתחום. במחקר הראו החוקרים שהרגישות עולה עם הגיל, אך מה שמווסת את העלייה ברגישות הוא שחרור של הורמון הנפוץ בחרקים הנקרא הורמון נעורים . הורמון זה מופץ גם הוא יותר ויותר עם העלייה בגיל מבלוטות אנדוקריוניות בשם corpora allata . כאשר הסירו החוקרים את הבלוטות במוח העש אשר מפרישות הורמון זה, הרגישות לא עלתה. אך כאשר נתנו החוקרים הורמון סינתטי לעשים חסרי הבלוטות הרגישות עלתה שוב. בנוסף, כאשר ניתן הורמון נעורים סינתטי לעשים מאוד צעירים, הם הפגינו רגישות הדומה לעשים בוגרים יותר. קישורים חיצוניים אוסף נתונים לגבי פרומונים של חרקים אוסף נתונים לגבי פרומוני מין הערות שוליים קטגוריה:תרכובות ביוכימיות קטגוריה:ריח	2023-12-22T06:32:14
משחקו של אנדר	REDIRECT המשחק_של_אנדר	2015-09-26T11:05:22
מאיר ויזלטיר	מֵאִיר וִיזֶלְטִיר (8 במרץ 1941, ט' באדר ה'תש"א – 30 במרץ 2023, ט' בניסן ה'תשפ"ג) היה משורר ומתרגם ישראלי. מהבולטים שבמשוררי ובמתרגמי ישראל, פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ס (2000). ביוגרפיה ויזלטיר נולד במוסקבה, ברית המועצות, ב-1941. במהלך מלחמת העולם השנייה עברה משפחתו לנובוסיבירסק שבדרום-מערב סיביר. אביו נהרג כחייל בצבא האדום בלנינגרד (ויזלטיר הזכיר מוות זה בשירו: "אבי קיבל כדור בראש / בגיל ארבעים ושלוש, / ואני, בן שבעים ואחת, / עוד לא קיבלתי מט"). אימו נאסרה ב-1945 על ידי השלטונות הקומוניסטיים, ובעקבות זאת עברה עליו ילדותו עם אחותו הבכורה ובעלה, שעזבו ב-1946 את ברית המועצות לפולין. ב-1947 עברו לוויסבאדן שבגרמניה המערבית, וב-1949 עלו לישראל. לאחר עלייתו התגורר ויזלטיר תקופה קצרה בקיבוץ רמת השופט, משם עבר לשכונת עין התכלת בנתניה ולאחר מכן, בגיל 14, לתל אביב. שנה לאחר מכן, ב-1956, הותר לאימו לעלות לישראל. את לימודיו האוניברסיטאיים החל במהלך שירותו הצבאי, בשלוחה התל אביבית של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, אך עזב ולבסוף למד ספרות אנגלית והיסטוריה כללית. לאחר סיום לימודיו שהה מספר שנים באירופה, שם השתתף בקורסים וסדנאות רבות בהיסטוריה של הספרות. היה פרופסור חבר בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו היה פרופסור אמריטוס. כבר בתחילת שנות ה-60 נמנה בין המשוררים הישראלים הצעירים יחד עם דליה הרץ, יונה וולך ויאיר הורביץ. בשנת 1967 הקים איתם כתב עת בשם "פשיטא" שהוא היה עורכו. פרסים והוקרה 1977, 1993, 2011 - זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשל"ז, שוב בשנת תשנ"ג ושוב בשנת תשע"א. 1984 - זכה בפרס יובל עלית לספרות 1995 - זכה בפרס ביאליק 2000 - זכה בפרס ישראל לספרות ושירה 2003 - זכה בפרס עדה בן-נחום לתרגום מחזות על תרגומו למחזה "האשליה" 2003 - זכה בפרס L'Olio della Poesia על מבחר שיריו בתרגום לאיטלקית 2009 - נבחר לעמית כבוד של מוזיאון תל אביב לאמנות. 2015 - זכה בפרס ניומן חיים אישיים בתחילת שנות ה-60 היה נשוי לפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז'קונט, ולהם בת יחידה בשם נטליה. אחר כך היה נשוי לעורכת הסרטים אתי ויזלטיר, ולהם בת יחידה בשם מרתה. מאוחר יותר היה במערכת יחסים זוגית עם ימפה בולסלבסקי (אחותה של המתרגמת נילי מירסקי), ובעקבות מותה ביוני 2015 כתב את "שברי שיר מול ימפה", שיר קינה בן 24 פרקים שראה אור תחילה כספר נפרד, ולאחר מכן חתם את ספר שיריו "האדם הנידף". בשנת 2007 עבר אירוע מוחי, שממנו התאושש כליל. בקיץ 2016, בעת חופשה בברלין, התמוטט ואושפז במחלקת טיפול נמרץ עקב פקיעת כלי דם בבטנו. על כך אמר ויזלטיר: "אין לי ספק שאלמלא נטליה הבינה מה קורה, הייתי מת. היא הצילה את החיים שלי". ויזלטיר נפטר ב-30 במרץ 2023, בגיל 82, עקב תגובה אלרגית לטיפול בסרטן. הוא נקבר בבית העלמין ירקון, בפתח תקווה. יצירתו ויזלטיר ידוע בשיריו הפוליטיים. במהלך השנים כתב שירי מחאה רבים נגד שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון, נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד המערכת התרבותית המקיימת את תרבות המלחמה הישראלית (אופנהיימר, 2004). כמו כן ידוע ויזלטיר בשירי האהבה החושניים שלו, בשיריו העירוניים ובשיריו הקוראים להתבוננות כמו "באמת". בנימוקי פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשע"א כתב חבר השופטים, כי "שירתו הבוטה, המעורבת, המשלבת רטוריקה פוליטית וחברתית עם ממדים אקזיסטנציאליסטיים, הייתה מן הכוחות המרכזיים שעיצבו את פני המודרניזם בשירה הישראלית בשנות השישים והשבעים; אולם היא הוסיפה להתפתח ולהתחדש גם בעשורים הבאים, ובין היתר גבר בה רישומם של היבטים אוטוביוגרפיים אינטימיים ומופנמים." כמה משיריו הולחנו והתפרסמו כפזמונים, בהם "" (לחן: שלמה גרוניך), "שובי לפרדס" (לחן: יהודית רביץ), "שוב יורד אור חקי אפרורי" (לחן: יהלי סובול). תרגומיו בשנת 1964 תרגם את המחזה "קשר דם" שהוצג בתיאטרון אהל. ויזלטיר תרגם מספר מחזות מאת ויליאם שייקספיר בלשון המשלבת בין משלבים שונים של השפה ומתוך זיקה לשירתו. המחזות שתרגם הם: "מקבת" (עם עובד, 1985), "אנטוניוס וקלאופטרה" (עם עובד, 1988), "טימון איש אתונה" (עם עובד, 1989), "ריצ'רד השלישי" (הקיבוץ המאוחד, 1991), "אגדת חורף" (הקיבוץ המאוחד, 1999), "יוליוס קיסר" (זמורה-ביתן, 1999) ו"סימבלין" (בבל, 2006). במבוא לתרגומיו הראשונים כתב ויזלטיר: "השתדלתי שלשון הנוסח העברי תהיה חיה, נוחה להגייה בפי השחקן ולקליטה באוזן, מעוגנת בעברית הישראלית ונקיה מסלסולים ארכאיים. אין פירוש הדבר שחתרתי לעברית מדוברת רגילה – נקודת המוצא האמיתית היא לשון השירה העברית של העשורים האחרונים... שקספיר דומה לנו במאפיין מרכזי ומכריע של לשונו – התנועה החופשית והמהירה להפליא, הלוך ושוב, בין רבדים רבים של הלשון, מן הנשגב (או המקודש) עד לוולגארי. רק כך ניתן לקיים את אמינות הרגש ואת החיוניות העצומה של השיח השקספירי... המתרגם את שקספיר חייב לזכור שהוא עובד בראש ובראשונה בשביל השחקן, ועליו להוציא מתחת ידו טקסט שיהיה נוח להגייה, ובמידת האפשר – קליט בשמיעה הראשונה". תרגם עשרות ספרים מאת מחברים אחרים. בהם רומנים מאת צ'ארלס דיקנס, רוברט גרייבס, אלדוס האקסלי, וירג'יניה וולף, ד.מ. תומאס וג'וזף הלר. ספריו טיול באיונה (1963) פרק א' פרק ב' (1967) מאה שירים (1969) קח (1973), ספרי סימן קריאה דבר אופטימי, עשיית שירים (1976), ספרי סימן קריאה פנים חוץ – מבחר שירים (1977), הוצאת הקיבוץ המאוחד פגימות – לקט תרגומים (1979), ספרי סימן קריאה מוצא אל הים (1981), ספרי סימן קריאה קיצור שנות השישים (1984), ספרי סימן קריאה אי יווני (1985), ספרי סימן קריאה מכתבים ושירים אחרים (1986), הוצאת עם עובד מחסן (1995), ספרי סימן קריאה שירים איטיים (2000) מרודים וסונטות (2009), הוצאת הקיבוץ המאוחד ארבעים (2010), הוצאת הקיבוץ המאוחד דבר אופטימי, עשיית שירים (2012), מהדורה חדשה + נספח, הוצאת הקיבוץ המאוחד מִכְלוֹל שִׁירִים (2016), כרך א' (שירים עד 1969), כרך ב' (1969–1980), כרך ג' (1980–2009), הוצאת הקיבוץ המאוחד האדם הנידף (2018) שירים לילדות נבונות (2018), הוצאת אחוזת בית פנקס הסונטות (2021), הוצאת הקיבוץ המאוחד קעקועים מאוחרים (2023), הספרייה החדשה לקריאה נוספת יוחאי אופנהיימר, הזכות הגדולה לומר לא – שירה פוליטית בישראל, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2004, עמ' 289–318. נורית בוכוויץ, רשות מעבר: חילופי נורמות, מאיר ויזלטיר ושירת שנות השישים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. מאיר ויזלטיר, שיחה עם רדיו, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 283–285, הוצאת כרמל, 2017. שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו – מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "'הרס ובנייה' בבלדות ויזלטיר", עמ' 200–215. רפי וייכרט, השנים המופלאות – רשימות על שירת מאיר ויזלטיר, ספרי עתון 77, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021. מנחם פרי, תאורה מילולית: השיר הפרוטוטיפי של ויזלטיר, של עמיחי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024 קישורים חיצוניים מאיר ויזלטיר, מרצה באתר בסיס לאומנות ותרבות מאיר ויזלטיר מקריא שיר של יאיר הורביץ "לאהבתי כשתשכים", גלי צה"ל, נובמבר 2017 ראיונות חגית גרוסמן, מאיר ויזלטיר, המשורר הממאן לשגות באשליות, בבלוג של חגית גרוסמן, 27 במרץ 2013 קובי מידן בתוכנית אנשים בלילה של גלי צה״ל, דצמבר 2010, שידור חוזר לרגל פטירתו 1 באפריל 2023 (מתחיל בדקה 60). שירים איטיים: ראיון רדיו עם המשורר מאיר ויזלטיר, 10 במאי 2000. הקלטת שמע מתוך אוסף אילנה צוקרמן באתר הספרייה הלאומית על יצירתו חנה יעוז, השואה בשירת ויזלטיר: מחאה, חילון וגרוטסקה, בתוך "השואה בשירת דור-המדינה", הוצאת עקד, 1984, עמ' 119–122 אביבה קרינסקי, קריאת השיר "מלים" על פי תורת "ההתקבלות" של הנס רובט יאוס. נדפס בספרה "הדגם של ה"התקבלות" בהוראת הספרות- למידה בסביבה מתוקשבת". מכון מופת, בית ספר למחקר ולפיתוח תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות, 1997. עמ' 22–29. אביבה קרינסקי, אופן ההתקבלות של השיר "מלים" על ידי תלמידים מהווי חברתי תרבותי שונה. המקרה של שירה פוליטית ואידאולוגית. נדפס ב"חלקת לשון", קיץ תשנ"ז חוברת 24. קובץ סקריפ"ט. האגודה הישראלית לבלשנות שימושית ומכללת לוינסקי לחינוך. עמ' 93–119. מנחם פרי, מבקרי השירה הלכו לים - על שירו של ויזלטיר "קח", באתר הספריה החדשה מנחם פרי, כל הגוף פנים: ויזלטיר – מטאפוריוּת מחוץ ללשון, סימן קריאה 18, מאי 1986 מנחם פרי, לפרגן לתל אביב רק ביידיש, באתר מנחם פרי, פורסם לראשונה ב-9 במאי 2009 אלי הירש, על "מרודים וסונטות", ידיעות אחרונות, 12 ביוני 2009 מנחם בן, קו המשווה: רק שני שירים, באתר nrg, 3 בדצמבר 2011 אלי הירש, על "דבר אופטימי עשיית שירים", ידיעות אחרונות, 31 באוגוסט 2012 רן יגיל, שמאל ימין בשירה, מאיר ויזלטיר ואליעז כהן, באתר nrg מעריב, 31 באוקטובר 2012 זיוה שמיר, "בלי דומן אין עתיד (2023)" – על מאיר ויזלטיר; קיצור שנות השישים; שירים 1959–1972, עתון 77, גיליון 56, 1984 שאול סתר, שירת הכוח הנשבר, באתר הזמן הזה, מאי 2023 אלכס בן ארי, כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר, באתר "מעלה", יוני 2023 \| דברי פרידה ממאיר ויזלטיר אלון אלטרס, הים, הגוף, הקעקוע, על "קעקועים מאוחרים", פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2024. מיצירתו שיר שנכתב לרגל שחרור טלי פחימה השיר "המשך יבוא", באתר הספריה החדשה שירים של מאיר ויזלטיר באתר הספריה החדשה השיר "אַבָּא וְאִמָא הָלְכוּ לַקּוֹלְנוֹעַ" אם לא תהיה ירושלים - שיר במקור ובתרגום לאנגלית, באתר "יקום תרבות" עם מותו מנחם פרי, זכרו איננו הוא, באתר מנחם פרי, פורסם לראשונה במוסף "ספרות ותרבות" של ידיעות אחרונות, 7 באפריל 2023 הערות שוליים קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:חבורת סימן קריאה קטגוריה:ישראלים ילידי ברית המועצות קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:מתרגמים ישראלים קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:סגל אוניברסיטת חיפה: ספרות עברית והשוואתית קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1941 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023 קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון	2024-10-11T10:18:47
צלף (צמח)	צָלָף (גם נִצְפָּה; שמו המדעי: Capparis; בערבית קבאר, כבר, לצאפה) הוא סוג של שיחים, מטפסים (מסתרגים) או עצים קטנים, ירוקי-עד ממִשְׁפַּחַת הַצְּלָפִיִּים. בסוג צלף 145 מינים, מהם 4 מינים גדלים בישראל, אחד מהם הוא צלף קוצני שלו 2 תת-מינים. לפי הבוטנאים בישראל גדלים בר 6 מינים כאשר שני תת-מינים (מצרי וסיצילי) הם מינים שעומדים בפני עצמם. הסוג צלף נפוץ באזורים טרופיים וסובטרופיים של אפריקה, אירופה אסיה (עד מונגוליה), אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט. רוב מיני הצלף נפוצים באזור הטרופי ומיעוטם ים תיכוניים או מזרח תיכוניים. שמאל\|ממוזער\|250px שמו המדעי של הצלף הוא Capparis, ובדומה לזה, בלשון חז"ל שמם של פקעי הפריחה שלו הוא "קפריסין". השם נגזר, כנראה, מיוונית, וביטא את דמיון פקעי הפריחה הכבושים בחומץ, שהיה תבלין יקר ערך, לגללי העיזים (ביוונית: Capra). בישראל בישראל גדלים בר 4 מינים של צלף. שלושת השמות הראשונים שברשימה הם תת-מינים של צלף קוצני. בין הבוטנאים וחוקרי הצלף קיימת מחלוקת על אודות מספר המינים ועל ההבדלים הטקסונומיים שביניהם. ערך זה הולך בעקבות האתר POWO. צלף קוצני ממוזער\|צלף קוצני בירושלים ברום 780 מ' צָלָף קוֹצָנִי (Capparis spinosa subsp. spinosa) הוא בן שיח או שיח נשיר, גובהם 50 עד 100 ס"מ. ונפוץ בחבל הים תיכוני של כל הארץ (בשפלת החוף, בהרי יהודה, השומרון והגליל) בעיקר בסלעים, חומות וגדרות. העלים אינם סחוסיים-בשרניים והם מעוגלים או דמויי ביצה, אורכם 2 עד 5 ס"מ. הפטוטרות קצרות, הלוואים קוצניים. הפרחים בודדים, חיקיים, דו--מיניים, לא נכונים (בעלי סימטריה דו-צדדית) וגודלם 5 עד 8 ס"מ. עלי הגביע שווים באורכם פחות או יותר, כאשר האחורי שבהם דמוי סירה ויוצר כיס שבו נאגר הצוף המופרש מצופן המצוי על המצעית, בין בסיסיהם של עלי הגביע ועלי הכותרת (מכונים צופי מצעית שוליים). האבקנים מרובים, 60 עד 120. הזירים ארוכים, צבעם ורוד בבסיסיהם, והם הולכים מוורידים כלפי המאבק. המאבק נפתח לאורכו. השחלה נישאת על עוקץ ארוך (גינופור). עמוד השחלה עשוי להיות קצר או ארוך מהאבקנים. צלף מצרי ממוזער\|צלף קוצני תת-מין 'מצרי' ממוזער\|צלף מצרי צָלָף מִצְרִי (Capparis spinosa var. aegyptia) - צלף קוצני תת-מין 'מצרי', כונה גם צלף הערבה וצלף זוהרי והוא גדל במפוזר בכל החבל המדברי בישראל, במצוקים, ערוצים ומדרונות סלעיים או בקירות זקופים, באזור ים המלח בכל אזורי הנגב (צפון הנגב ומרכזה). פרטים רבים צומחים בקניונים של מדבר יהודה והנגב המרכזי. צלף מצרי הוא שיח מעוצה ירוק-עד, שקוטרו 100 עד 250 ס"מ וענפיו ארוכים ואינם מתים בקיץ. העלים עגולים ובשרניים, אורכם 2.5 עד 4 ס"מ ובבסיסם קוצים מאונקלים. העלים הצעירים ירוקים והעלים משנים קודמות מכחילים-אפורים ומכוסים שעווה (ניתנת להסרה) שמקטינה באופן ניכר את איבוד המים בעונה היבשה, ומסייעת בהגדלת עוצמת הקרינה החוזרת מפני הצמח. פקעי הפריחה מחודדים בראשם. הפרחים נישאים על עוקצים ארוכים, ולהם 4 עלי כותרת לבנים והאבקנים הרבים גם סגולים או לבנים. הפרחים נפתחים עם ערב, נשארים פתוחים במשך הלילה ועד שעות הבוקר המוקדמות, ונובלים עם עלות השמש בבוקר. הפרי מוארך, נטוי כלפי מטה, בהיפתחו נחשפים זרעים עסיסיים המופצים על ידי ציפורים. הצוף משמש פיתיון לדבורים ולרפרפים והצלף המצרי מאובק במדבר בעיקר על ידי דבורים גדולים. הפריחה מסוף דצמבר ועד תחילת אוגוסט ובעיקר מחודש מרץ ועד אוגוסט. ראו ערך צלף קוצני. צלף סיצילי צָלָף סִיצִילִי (שם מדעי: Capparis spinosa var. canescens Coss, שם נרדף: Capparis sicula) - צלף קוצני תת-מין 'מאפיר', כונה בעבר צלף ביצני, הוא שיח או בן שיח גדל לאורך בקעת הירדן מהחולה עד ים המלח הוא נפוץ בבקעת כנרות, בגלבוע ובבקעת בית שאן; מצוי בבקעת חולה ובערבות הירדן; נדיר בגולן; נדיר מאוד בגליל התחתון, בעמק יזרעאל, במדבר יהודה ובגלעד. הגבעולים ירוקים-אפורים, ושעירים. העלים ירוקים כסופים דמויי ביצה, מכוסים פלומת שיער דקה. עלי הכותרת צרים, נותרים רווחים ביניהם. הפרח דומה מאוד לפרפר. מספר האבקנים 43 עד 76 ובממוצע 63. הזרים לבנים עם ורוד בהיר. עמוד השחלה שעיר בתחתיתו. הצוף רב, הבליטה המכסה על הצוף גדולה כ-6 מ"מ. הפרי דמוי אגס או ביצה. צלף סחוסי ממוזער\|צלף סחוסי בנחל המפלים, הר שלמה צָלָף סְחוּסִי (שם מדעי: Capparis cartilaginea, שם נרדף: Capparis sinaica) הוא שיח ירוק-עד נדיר בעל גוון ירוק בהיר, שגובהו 100 עד 200 ס"מ. הוא צומח רק במדבר הקיצוני, שבדרום עמק הערבה ובהרי אילת, בעיקר בערוצי נחלים ובסדקי סלעים. זהו מין סודני אוהב חום שאיננו עומד בטמפרטורות של הנגב המרכזי והערבה הצפונית ולכן נעדר מהחלק הצפוני של המדבר בישראל. פרט יחיד ומנותק מאזור אילת גדל במצוק קטן של גיר בעין סהרונים שבמכתש רמון. העלים סחוסיים-בשרניים, על פי רוב דמויי ביצה, כחלחלים (ירוק בהיר צהבהב), אורכם 2 עד 4 ס"מ לעיתים רחוקות עד 6. מראש העורק הראשי של העלה יוצא חוד קוצני מאונקל. הפטוטרות ארוכות, בבסיסיהם זוג לוואים קוצניים קצרים מאונקלים. הפרחים (גם הפקעים), שגודלם 8 עד 9 ס"מ, בעלי סימטריה דו-צדדית מודגשת, לבנים, יוצאים מחיק העלים. עלי הגביע אינם שווים, האחורי מגיע לגודל של 4 ס"מ, הוא כפוף מאוד ולו צורת קסדה או מקטרת. בתחתית הפרי ישנה בליטה ירוקה דמוית חוטם מעוגל, זהו עלה הגביע העשוי בצורת כוסית עמוקה, שבתוכה ערוכים חלקי כותרת בעלי רקמה המפרישה צוף. הצוף הרב נאגר בתוך הגביע והוא מוסתר מפני התאדות וחרקים לא רצויים למיניהם (שודדים) באמצעות חלקי הכותרת הסוגרים את כוסית הצוף מעל. רק חרק רב כוח או ארוך חדק יכול לפתוח את שפת הצופן ולשתות את הצוף. צלף רותמי צָלָף רָתְמִי (Capparis decidua) הוא שיח או עץ נדיר מאד ובסכנת הכחדה. בית גידולו ואדיות ושולי מעיינות במדבר החם בנגב הדרומי ובסיני. ישראל מהווה את גבולו הצפוני של תפוצתו שמשתרעת במדבריות החמות של צפון אפריקה, חצי האי-ערב ועד להודו. מספר פרטים הונבטו בהצלחה וגדלים בשמורת עין גדי. בשנת 2012 אוכלוסייה בת עשרות פרטים בנחל קצב בנגב הדרומי. צָלָף רָתְמִי הוא שיח או עץ ירוק-עד, בעל גזע יחיד, ענפיו קירחים, ירוקים (מטמיעים), חלקים, כמעט חסרי עלים (רותמיים) וגובהו 1.5 עד 4 מ'. העלים עגולים בשרניים, אורכם 2.5 עד 4 ס"מ ובבסיסם קוצים מאונקלים. הע העלים קטנים, מופעים לתקופה קצרה על ענפים מלווים בזוג קוצים. הקוצים קטנים, צהובים, ישרים או מאונקלים. הפרחים מופעים בקבוצות קטנות של 3 עד 5 ויוצאים מחיק הקוצים. הפרחים נשאים על גבי עוקצים ארוכים. הפרחים בעלי 4 עלי כותרת כתומים-אדומים, שעירים בשוליים, אורכם כס"מ אחד וינו עולה על 1.5 ס"מ. האבקנים אינם רבים 5 עד 15, ארוכים מהכותרת. השחלה ירוקה נישאת על עוקץ, אורכה 10 עד 20 מ"מ. הפרי דמוי ביצה או כמעט כדורי, קליפתו אדומה והוא צהוב ועסיסי בפנים ואורכו 5 עד 10 מ"מ. הפריחה מסוף אפריל ועד תחילת אוקטובר. צלף רמון צלף רמון (Capparis ramonensis) הוא שיח זוחל ירוק-עד, נדיר מאוד ובסכנת הכחדה, אנדמי לישראל וגדל אך ורק על סלעי גבס באזור מצומצם במכתש רמון. הוא תואר למדע בשנת 2011 על ידי פרופ’ אבינעם דנין. צלף רמון הוא צמח זוחל גובהו 5 עד 15 ס"מ לעיתים רחוקות 40 ס"מ. ענפיו הבוגרים, שאורכם 100 עד 200 ס"מ וצבעם ירוק בהיר, מִתְעַצִּים ומתים בחורף. בחודשים נובמבר עד פברואר מצויים רק ענפים יבשים על הקרקע. בכל שנה מלבלב ענף חדש לביד, לבן ושרוע והדוק לקרקע בעוד הענפים שהיוו את נוף הצמח בשנים שעברו מתבלים לאט, מאפירים ומשחירים. העלים זקופים ניצב לקרקע ופונה צפון ודרום (עלי "מצפן"). הפטוטרת קצרה כ-7 מ"מ מלווה לוואים קוצניים מאונקלים וצהובים, אורכם 4 עד 6 ס"מ והם משתיירים גם בחורף לאחר שהעלים נשרו. פקעי הפרחים מחודדים. עוקצי הפרחים באורך 1.5 עד 2.5 ס"מ. הפרחים בעל סימטריה דו-צדדית ולהם ארבעה עלי כותרת לבנים ו-40 עד 60 אבקנים, המאבקים ורודים במקצת, אורכם 2 עד 2.5 מ"מ. האבקה לבנה. הפרי ענבה בשרנית דמוית ביצה בעלת ציפה אדומה, ובה זרעים חומים כהים. הפריחה מאמצע מאי ועד סוף יולי ועיקרה בחודש יוני. מורפולוגיה ממוזער\|פרח של צלף קוצני שיחים, מטפסים (מסתרגים) או עצים קטנים, ירוקי-עד, זקופים, מטפסים או לפעמים שרועים. הענפים החדשים לרוב עם שערות מסועפות או פשוטות שנושרות במהרה או משתיירות לאורך זמן. הלוואיים הקוצניים ישרים או מאונקלים כלפי בסיס הצמח (בישראל), לפעמים נעדרים. העלים מסורגים, ערוכים באופן לולייני לאורך הגבעול או בשני טורים (אחד מעל השני), פשוטים עגולים או ביציים, רחבים, בעל פטוטרת או יושבים, תמימים. הטרפים רכים או סחוסים-בשרניים. הפרחים גדולים, בודדים בחיק עלים או בקצות הענפים, לפעמים בקבוצות דמויות סוכך. הפרחים על פי רוב דו-מיניים, בעלי עטיף כפול, אינם נכונים (בעלי סימטריה דו-צדדית), צופניים, בעלי שחלה עילית (עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים, מתחת לשחלה כל אחד לחוד. מצעית הפרח מתארכת לצורת עמוד, הנושא את השחלה או גם את האבקנים (נושא שחלה, גינופור). הצופן מצוי על המצעית, בין בסיסיהם של עלי הגביע ועלי הכותרת (מכונים צופני מצעית שוליים). מראהו החיצוני כצורת משולש לבן שקודקודו פונה כלפי האבקנים ובסיסו נמצא ממול עלה הגביע הגדול ביותר, הדומה לסירה. בסירה זו מצטבר הצוף המופרש בכמויות גדולות ובלעדיה הצוף היה נשפך. שתי הצלעות האחרות של המשולש גובלות בשני עלי כותרת. שוליהם התחתונים של עלי הכותרת, הסמוכים לצופן, מעובים במקצת ומקופלים כלפי מטה, וכך הם יוצרים סדק צר ביניהם. בחלקם העליון של שני העלים חופים השוליים הסמוכים אלה על אלה. כדי שדבורה תוכל לינוק את הצוף מהמאגר היא ניצבת על שני עלי הכותרת, ובכך היא מרחיקה את שני העלים, האחת מרעותה, ותוחבת את חדקה דרך הסדק שנוצר בין השוליים התחתונים של עלי כותרת. הגביע משתייר עם 4 עלי גביע מפורדים או מאוחים. אחד מהם, הסמוך לגבעול ממנו יוצא הפרח, גדול מהשאר, קעור ובבסיסו ובין זוג עלי הכותרת המכוסים על ידו יש צופן משולש לבן (מאגר מוגן). הכותרת אינה נכונה, עם 4 עלי כותרת, מפורדים זה מזה, נושרים ביחידות. שני עלי כותרת הסמוכים לצופן צמודים זה לזה בבסיסם על ידי שערות. האבקנים מרובים ובולטים מעבר לעלי הכותרת. הזירים ארוכים. המאבקים נפתחים בסדקי אורך. השחלה עילית, סגורה בראשה, נישאת על עוקץ ארוך (נושא שחלה, גינופור), בעלת 2 עד 8 עלי שחלה שאינם מופרדים זה מזה לגמרי מאוחים. השליה דופנית. הפרי ענבה בשרנית, מוארכת או דמוית כדור או ביצה ובה זרעים רבים, חלקים וכהים הנתונים בתוך חומר ספוגי ומתוק. הענבה נפתחת באופן בלתי סדיר באמצעות 2 עד 4 קשוות או נשארת סגורה. בתרבות במקרא היה צָלָף שֵם אדם (), אולם ייתכן ששמו נגזר מן השורש צלף במשמעות העיקרית: בקע. ייתכן שבהשפעתו נקרא המושב צלפון בשפלת יהודה בשמו. בהלכה, מוזכר הצלף כצמח שחלקיו השונים נאכלים, ומקובל לזהות אותו דווקא עם המין צלף קוצני. הצלף מסוגל לגדול במקומות קשים עם מעט מאד אדמה. ניתן לראותו בנקיקי סלעים ובקירות מבנים. בתלמוד (ביצה, כה ע"ב) מופיע הצלף כצמח עז שאינו נרתע מקשיים. בשל תכונות אלו הצלף נבחר כסמל של פארק נאות קדומים. גלריית תמונות לקריאה נוספת שיח ועץ במורשת ישראל מאת נגה הראובני. הוצאת נאות קדומים. עמ' 42–54. 1984 קישורים חיצוניים צלף קוצני, באתר מרכז הרופאים המומחים צלף קוצני, באתר גמנון צלף קוצני, באתר המשרד לאיכות הסביבה צלף רותמי, שנחשב לצמח שנכחד בישראל, התגלה בנחל חיון שבערבה, באתר רשות הטבע והגנים הערות שוליים קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:תבלינים קטגוריה:צלפיים קטגוריה:ארץ ישראל: צלפאים	2024-08-29T13:19:47
שלום עליכם	שלום בן מנחם נחום רבינוביץ', שנודע בשם העט שלום עליכם (ביידיש: שלום ראַבינאָוויטש, קרי שׁוֹלֶם או שׁוּלֶם; כ"ו באדר א' תרי"ט, 2 במרץ 1859 – י' באייר תרע"ו, 13 במאי 1916) היה סופר, מבקר, עיתונאי, עורך ומחזאי יהודי יליד רוסיה, מגדולי הקלאסיקונים של ספרות היידיש. את רוב יצירותיו כתב שלום עליכם ביידיש, אך חלקן כתב בעברית וברוסית. יצירתו הפכה לנכס צאן ברזל בתיאור תרבותם של יהדות מזרח אירופה בעיירות בהם התגוררו בתקופה של תמורות ושינויים. תולדות חייו ימין\|ממוזער\|180px\|שלום עליכם בצעירותו, 1877 שלום רבינוביץ' נולד בעיר פריאסלאב שבפלך קייב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) בתחום המושב היהודי להוריו מנחם נחום רבינוביץ וחיה אסתר לבית גמרניק. זמן קצר לאחר לידתו עברה משפחתו לעיירה וורונקה , שם עברו על שלום שנות ילדותו המאושרות. "בוורונקה הקטנטונת עברו עלי שנותי הטובות ביותר" כתב שלום עליכם מאוחר יותר לי.ח. רבניצקי. העיירה וורונקה שימשה אב טיפוס לעיירתו הבדיונית של שלום עליכם: כתריאליבקה (הגייה ביידיש: כסרילבקה), שהתפרסמה בעולם הספרות על דמויותיה והווי החיים היהודי שלה. כשהגיע שלום רבינוביץ' לגיל 11 נאלצה משפחתו לחזור לפריאסלאב וחייו של שלום השתנו לרעה. אביו הפך מסוחר לבעל פונדק דרכים והילדים נרתמו גם הם לעבודה הקשה של תחזוקת מלון אורחים. זמן קצר לאחר חגיגת בר-המצווה של שלום נפטרה אמו, חיה אסתר, ממגפת הכולרה. אביו נישא לאחר מספר חודשים לאישה אחרת, שהפכה לאם חורגת, אשר מיררה את חייהם של הילדים. "תפקיד גדול נועד לאם החורגת באוטוביוגרפיה של אבי" כותבת בתו, מארי וויפה-גולדברג, "צלה העיק על נעוריו... כאשר גדל, קמו לו בעיות רבות, אבל אף אחת לא העיקה עליו כזאת הקשורה בה". למעשה, יצירתו הספרותית הראשונה של שלום עליכם הייתה מחברת, שכתב בנעוריו, ובה אוסף הקללות של האם החורגת, כשהן מסודרות על פי האלף בית. את השכלתו רכש בתלמוד תורה, וכבר בגיל 21 פרסם מאמרים וסיפורים קצרים – תחילה בעיתון "המליץ" ולאחר מכן כפיליטונים (מעין איגרות) ביידיש. הוא כתב גם ברוסית ובעברית, אך חלק הארי של יצירתו נכתב ביידיש. הוא הסביר את בחירתו בשם עט, לאחר שכבר פרסם את "צוויי קברים" (מיידיש: שני קברים) בשם 'ראב-וויטש' הרומז על שם משפחתו, בכך שלא רצה שאביו יידע על כתיבת מאמר ביידיש (ייתכן שהיה זה "אסופת קללות של החותנת" מאמר רווי הומור אך גם ביטויים שנחשבו אז בוטים). לפי השערה אחת אביו, נחום מנחם רבינוביץ', היה משכיל שתמך בכתיבה בעברית, והתנגד לכתיבה ביידיש. דעה אחרת גורסת שאביו היה איש דתי, והתנגד לסיפורים בסגנון ההשכלה, או לביטויים בוטים. שלום רבינוביץ' נישא בשנת 1883 לתלמידה שאותה לימד כמורה פרטי, אולגה, בתו של אלימלך לוויב. רבינוביץ׳ נכנס לעולם העסקים של קייב בעקבות הירושה שקיבל לאחר מות חותנו. בשנים 1888–1889 ערך והוציא לאור שני כרכים בשם "די יודישע פאלקס-ביבליאטהעק : א בוך פיר ליטעראטור, קריטיק און וויססענשאפט". ("הספרייה העממית היהודית" לספרות, ביקורת ומדע). לשם מיזם ספרותי זה, ריכז רבינוביץ׳ סביבו את מיטב סופרי היידיש של התקופה, וביניהם מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, דוד פרישמן, יעקב דינזון ואחרים. הוא ביקש ליישם את רעיון הוצאת רומנים יהודיים כספרי מופת, תוך מתיחת ביקורת על הרומנים הזולים ביידיש שהיו נפוצים מאוד בזמנו. ידועה ביקורתו החריפה בנושא זה על הסופר שמ"ר בחוברת שהוציא ב-1888 בשם שמר'ס משפט, אדער, דער סוד פריסיאזשניק אויף אללע ראמאנען פון שמ"ר (משפטו של שמ"ר, או דין מושבעים על כל הרומנים של שמ"ר). ב-1890 הפסיד רבינוביץ׳ את רוב הונו בבורסה, ולאחר שנפרעו חובותיו התיישב באודסה, שם פרסם מספר רומנים. ב-1891 החל לכתוב סדרת סיפורי "מנחם מנדל" – סדרת כתבים אשר ליוותה אותו שנים רבות, על אודות סוחר יהודי מרושש שאינו מפסיק להמציא תוכניות ותחבולות שאינן מועילות לו לבסוף במאום. לאחר מספר שנים חזר לקייב ועסק במסחר. ב-1895 כתב את הראשון בסדרת סיפורי "טֶביֶה החולב" (ביידיש: "טעוויע דער מילכיקער"), על אודות חלבֿן יהודי עממי וּקשה יום המתמרן בין המסורת ושינויי המודרנה בסביבתו. דמותו של טביה, השופעת הומור למרות הקשיים הרבים ואשר ביטאה את הלכי הרוח היהודיים בתחום המושב ברוסיה, הפכה לאחת הדמויות המוכרות של הספרות היידית והכללית, ועליה גם בוסס המחזמר "כנר על הגג". כמו כן, הוסיף לכתוב סיפורים הומוריסטיים קצרים על הווי היהודים, שתרמו לפרסומו הרב. שמאל\|ממוזער\|250px\|אודסה 1910. מימין לשמאל: חיים נחמן ביאליק, מרדכי בן עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים עקב מהפכת 1905, שכוונה נגד שלטון הצאר ברוסיה והביאה גם לגל פוגרומים גדול ביהודים, היגר חסר כל לארצות הברית ומשם המשיך לנסוע לביקורים תכופים במזרח אירופה. בתקופה זו העניק הרצאות רבות וכתב בעיתונות היידישאית באירופה ובאמריקה, פרסם שני רומנים – "המבול" (ביידיש: "דער מבול") ו"כוכבים תועים" (ביידיש: "בלאנדזשענדע שטערן") – אשר לא זכו להצלחה, וכן מספר מחזות – "הזכייה הגדולה", "האוצר", "קשה להיות יהודי" – שחלקם הוצג רק לאחר מותו. בשנת 1909 אורגנו נשפים לכבודו ובכסף שנצבר נפדו מידי המו"לים הזכויות על יצירותיו. כך נפטר ממצוקותיו הכלכליות שליוו אותו כל חייו. שלום עליכם חלה בשחפת ובריאותו הידרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר לבסוף בניו יורק ב-13 במאי 1916. עד ארבעה ימים לפני מותו עסק בכתיבה, ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן". נקבר ב-15 במאי 1916 בבית העלמין היהודי "הר נבו" של רובע קווינס. ההלווייה אורגנה לפי בקשת המשפחה על ידי ראש "קהילת ניו יורק" הרפורמית, הרב יהודה ליב מגנס. השתתפו חזן רפורמי של קהילת מונטפיורי מברונקס והחזן יוסלה רוזנבלט, ששר תפילת "אל מלא רחמים" באחת מתחנות הטקס, בבית הכנסת האורתודוקסי "אוהב צדק", בעוד שבאודיטוריום של משרדי "הקהילה" הרב מגנס הקריא את צוואתו של הסופר המנוח. בבית העלמין קרא קדיש הבן של שלום עליכם, נומה. הסופרים שלום אש ואברהם רייזן, המשורר הסוציאליסטי מוריס וינצ'בסקי והמנהיג הציוני נחמן סירקין הספידו את המנוח. רבבות של יהודים שעמדו או צעדו ברחובות של ברונקס עקבו אחרי התהלוכה והטקסים במנהטן ובברוקלין. "ההלוויה נמשכה יותר מחצי יום" כותב דן מירון, "ולכל אורך דרכה הוציאה לרחובות מאות אלפי יהודים... הלומי צער ושטופי רגש. העיר הגדולה לא ידעה כמעט הלוויה כמותה". שמאל\|ממוזער\|250px\|הלווית שלום עליכם בניו יורק. שלום עליכם נטמן ב"הר נבו" בקבורה זמנית, מתוך תקווה כי בהתאם לצוואתו יוכל להיקבר בעתיד הלא רחוק לצד אביו בעיר הולדתו קייב. אולם הנסיבות ההיסטוריות באותו הזמן לא אפשרו זאת, והוא נטמן בשנת 1921 באורח קבע בבית העלמין "הר כרמל" הסמוך. הסופרת היהודיה-אמריקאית בל קאופמן הייתה נכדתו של שלום עליכם, והרקדנית ברטה ימפולסקי היא נינתו. נאמר עליו זמן מועט לפני סוף השואה, במאמר שנכתב בי"ט שבט ה'תש"ה (2 בפברואר 1945), והוכתר בשם: "אל המספר הנפלא" כתב חוקר הספרות דב סדן: צוואת שלום עליכם ציון על מצבת קברו "ציון על מצבת קברי"מתוך כתבי שלום עליכם, כרך שני, "חיי אדם" תרגום לעברית מאת י.ד. ברקוביץ מקור ביידישמאת שלום עליכם תרגום מילוליאיש יהודי פשוט היה, דא ליגט א איד א פשוטיער פה טמון יהודי פשוטיהודית כתב, לשמח געשרייבען אידיש-דייטש פאר ווייבער כתב תרגום-יידיש לנשיםלבב המון העם ונשיו- און פאר פּראסטן פאלק האט ער געווען ועבור המון העם הריהופה נטמן סופר מבדח. א הומוריסט א שרייבער סופר מצחיקןכל הימים לצון חמד די גאנצע לייבען אומגעלאזט במשך כל חייועלי עולם ועל יצוריו, געשלוגען מיט דער וועלט כפרות סובב את העולם ככפרותכל העולם עשה חיל - די גאנצע וועלט האט גוט גמאכט כל העולם הצליחרק הוא נמק ביסוריו. און ער - אוה ועה - גווען אוף צרות והוא אוי ואבוי היה בצרותועת העולם מלא שחוק פיו, און דווקא דעמאלט ווען דער עולם האט געלאכט ודווקא בזמן שהקהל צוחקצהל, מחא לו כפים, גקלוטשט און פלעג זיך פלעהן מוחה כפיים ומכה על ירךבכתה נפשו במסתרים - דאט ער גקראנקט דאס ווייס נאר גוט אזי נחלה ורק האל יודעעד אל עליון בשמים ! בסוד, אז קיינער זאהל ניט זייען. בסוד כך שאיש לא יראה יצירתו של שלום עליכם יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסווית ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להוויי החיים שהיה ונכחד. דווקא הסופרים הרוסים, הם אלו שקלטו לראשונה שהכתיבה ההומוריסטית-יהודית של שלום־עליכם הייתה דרכו להיחלץ מתהומות היאוש. הם הבחינו בקשר שבין כשרונותיו הגדולים של מחבר לבין אופיו כבן-אדם. הם גם היו הראשונים שכינו את שלום־עליכם "משורר העם" וקלטו את ההומור המיוחד בכתיבתו, שלא היה הומור מופגן ומוחצן של מוקיון, אלא ניסיון אמפתי ופואטי להתגבר על הטרגדיה של החיים היהודיים. המבקר הרוסי אמפיתיאטרוב היה הראשון שכינה את שלום עליכם כסופר שידע לצחוק דרך דמעותיו, "צחוק מתוך דמעות הוא לבני האדם עונג נוגה. אך ייתכן, כי זהו העונג העמוק ביותר על האדמה, ואשרי האיש, שיש בידו לתתו"אולגה ליטבק, "בוזוול היהודי": י"ד ברקוביץ' והמצאת "שלום-עליכם", אות 7, סתיו 2017 חיים נחמן ביאליק התפעל מכתיבתו של שלום עליכם ובאחד מערבי הסלון הספרותי שהתנהלו בוורשה בביתו של י"ל פרץ, (שזלזל בכתיבתו "הקלה" של שלום עליכם) תיאר אותו ככלי יקר עשוי מתכת טהורה. "חמדה גנוזה" בלשונו ומתיקות נובעת מכתביו. קלות סגנונו של שלום עליכם מטעה את הקוראים לשפוט אותו בקלות ראש והפופולריות הגדולה שלו רק מעלה את ערכו של הסופר הזה שכולם מבינים אותו ומתענגים עליו. לא כל סופר זוכה לכך.יצחק דב ברקוביץ, הראשונים כבני אדם; סיפורי זכרונות על שלום-עליכם ובני-דורו, דביר, תשי"ג, עמ' 61-60 היכולת להתרחק מעט מעצמנו, כותבת נורית גוברין, לרכך את המצבים הקודרים ביותר ולצחוק על עצמנו, היא מסימניו של ההומור הטוב. בהומור היהודי, ובמיוחד זה של שלום עליכם, עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. הקורא של שלום עליכם מוצא עצמו עצוב וצוחק בעת ובעונה אחת. זהו סוד קסמו של הסופר, שהיה אחד משיאיה של דרך הסיפור היהודית, המשלבת הומור ודמע, גרוטסקה ומציאות, פנטזיה ועובדות.נורית גוברין, קריאת הדורות, כר' ד', כרמל, 2008, עמ' 255 ראשון מתרגמיו לעברית היה ישעיהו קרניאל (1942-1881), בן דור המייסדים של המושבה זכרון יעקב. את תרגומי סיפוריו הקצרים של שלום עליכם נהג לשלוח לעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, "הצבי/האור" ו"השקפה", שם ראו אור בדפוס. בשנת 1917, בעת שכיהן כמנהל סניף בנק אפ"ק בצפת הוציא לאור, ביוזמתו ועל חשבונו, חוברת זיכרון לרגל יום השנה למותו של הסופר ובה כלל קובץ תרגומים מתוך יצירתו. רבים מכתביו תורגמו לעברית על ידי חתנו, הסופר יצחק דב ברקוביץ (י"ד ברקוביץ), במחצית הראשונה של המאה ה-20. בהמשך תורגמו כתביו של שלום עליכם גם על ידי אריה אהרוני, דן מירון ובני מר. בין מתרגמיו לרוסית הוא מיכאיל שמבדל. בשנת 1911, הסיפור של שלום עליכם "הנבחרים (מהחיים של אנשים קטנים)" תורגם מיידיש לרוסית על ידי איזה קרמר (בכתב העת קריימר),זמרת עתידית, והתפרסם. הסיפור נכלל בספר הראשון של מגזין "סברמניק" (ינואר 1911, עמוד 154-119). א.ב. אמיפטירוב, שלקח חלק גדול ביצירת המגזין, וכתב לשלום עליכם על איזה קרמר ב-21 בנובמבר 1910: "זה יהיה נחמד לקבל את הסיפור שלך כסיפור שנכנס לספר הראשון <...> שלח אותו בשפה המקורית. יש לי מתורגמן מאוד טוב שאני רוצה שינסה לתרגם את הסיפור שלך". מספריו הנודעים ממוזער\|200px\|חוברת מתורגמת של יצירותיו של שלום עליכם. תורגמה והוצאה לאור על ידי ישעיהו קרניאל (עזמות) בשנת 1917. טביה החולב מוטל בן פייסי החזן מנחם מנדל מנחם מנדל בוורשה סטמפניו כוכבים תועים יריד (אוטוביוגרפיה) סיפורי רכבת יוסל'ה זמיר אדם ובהמה – מקבץ סיפורים קצרים. (האולר, עלי-כינור, נסתלקו, נפש חיה, צער בעלי-חיים, מעשה באגוזים, הסביבון, הזקן, חברבר החצרוני, מתושלח, כפרות, הנאהבים והנעימים). עירם של האנשים הקטנים מעשה בכלב סירקא סיפורי זעם - מקבץ סיפורים קצרים כתריאלים - מקבץ סיפורים. (עיר הכתריאלים, ברית מצווה, חתונה, היורשים, יש קונה עולמו בשעה אחת, לא עליכם יהודים !, תענית קלה, דרייפוס בכתריאליבקה, געגועים על בית-אבא, הבדיקה, מושב-זקנים, שמואל שמלקיס, כתריאליבקה החדשה) מדברים בעדם - מקבץ סיפורים. (חמישה ושבעים אלף, אדם בעל-קבה, מטעמים של חלב, עצה, הקדירה, אוזים, אילו הייתי רוטשילד, בלא עין-הרע, נחת-אבות, ממבחן הצבא, לא היו דברים מעולם, רופאים, הביתה של עשירים) חיי אדם - מקבץ סיפורים. (ספר ראשון: ימי הילדות, ספר שני: ימי הנערות) חיי אדם - מקבץ סיפורים, (כרך שני). (המשך ספר שני: ימי הנערות, ספר שלישי: ימי הבחרות). יוסיל בן החזן - מקבץ סיפורים (א. אורח לשבעות. ב. אשרי - יתום אני. ג, מה יהא בסופי?). אודיסא, תר"ע. ימים טובים - מקבץ סיפורים. (מעבר בוג, אקדמות, בין אדם לחברו, ששים ושמחים, טווי-זהב, אכספרופריאציה של פסח, משלוח-מנות, פסח בכפר, דויד מלך ישראל, הצעיר במלכים, הגלגל חוזר אחורנית, המטאטא, פרקי שיר-השירים סיפורי מעשיות לילדי ישראל - מקבץ סיפורים. (הדגל, מעות של חנוכה, בבית המלך אחשורוש, בגדי יום טוב, פלשתים, ירק לשבועות, האתרוג, אל סעודת פורים, גלות ערב פסח, גזלנים, לא קם כמשה, אורח לפסח, אסתר, קידלת וקידשת) ארבעה ספורים לילדים : האולר, השעון, הדגל, האתרוג עירם של האנשים הקטנים - סיפורים מהמאה העשרים דלים ועליזים אנשים קטנים בעלי השגות קטנות אשרי, יתום אני המבול, (כתבים) מלה כנגד מלה, (כתבים) סיפורי תוהו הדגל. מהתלת הדם סיפורי אלף לילה ולילה - שלוש אלמנות / יוסף בעיני ילד אהבה : סיפורים קצרים. השעון הזקן שיר השירים : רומאן נעורים בארבעה פרקים חיי קיט, (סיפורים ופיליטונים) בחול ובמועד, (סיפורים) יום טוב שהופרה שמחתו. יצירותיו שעובדו לתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה כנר על הגג, (מחזמר). כוכבים נודדים, הקאמרי, 1950. תרגום המחזה פורסם לראשונה בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יד', 2022. טוביה ושבע בנותיו, סרט ישראלי משנת 1968. כנר על הגג (סרט), 1971. טוביה החלבן, (הצגת יחיד), יזם, הפיק ושיחק גדעון שמר. קשה להיות יהודי, מחזה על אנטישמיות ועלילות דם נגד יהודים. שלוש אלמנות - מונודרמה, גדעון שמר, עיבוד לבמה אריה אהרוני, 1978-1975. שלוש אלמנות - מונודרמה, עיבוד לטלוויזיה אריה אהרוני, שודר ב-1978. הזכייה הגדולה, תיאטרון חיפה, בימוי עמרי ניצן, עיצוב במה רות דר, עיבוד לבמה אריה אהרוני, 1981. עירם של האנשים הקטנים ביימה אופירה הניג, עיצוב אורן שגיא ושירי אסא, עיבוד אייל דורון ואופירה הניג. ההצגה הועלתה לראשונה ב-2006 בתיאטרון החאן, ובגרסה שונה במקצת ועם שחקנים אחרים באנסמבל הרצליה ב-2009. מחווה לשלום עליכם, התיאטרון הקאמרי, תחקיר עריכה וקטעי קישור רחל ואריה אהרוני, 2008. קיץ במריאנבד (הצגה), תיאטרון גשר, 2017. כוכבים תועים- יהושע סובול ואיה קפלן, ביימה: איה קפלן, תיאטרון יידישפיל, 2016 הנצחה ב-1966 הוקם בתל אביב בית שלום עליכם, המשמש מרכז לתרבות היידיש בישראל. כן הונצח שמו בבתי ספר וברחובות בערים רבות בישראל. בעיר קייב הוצב פסל בדמותו בשנת 1997, וגם במוסקבה בשנת 2001. הרחוב הראשי בבירוביג'ן נקרא על שמו, וכן אוניברסיטת שלום עליכם בעיר. רחובות על שמו קיימים בערים שונות באוקראינה וברוסיה, ביניהן קייב, לבוב, ז'יטומיר, אומן, ומיקולאייב. בשנת 1996 נקראה גם חלקת רחובות בניו יורק "כיכר שלום עליכם" (Sholem Aleichem Place). בנתניה הוצב ב-2011 פסל של שלום עליכם, מעשה ידי הפּסָל לב סגל, ברחוב שלום עליכם. שירו של נתן אלתרמן, "מכתבו של מנחם מנדל" מהווה הספד שלו לדמויותיו של שלום עליכם בעקבות מאורעות השואה. ראו גם הפולמוס על מעמד היידיש בספרות נס בעיירה לקריאה נוספת אוטוביוגרפיה ועדויות משפחתיות שלום עליכם, חיי אדם, 2 כר, דביר, תש"י בתו, מארי וויפה-גולדברג, אבי, שלום עליכם. ספריית פועלים, 1972 חתנו, יצחק דב ברקוביץ הראשונים כבני-אדם: ספורי זכרונות על שלום עליכם ובני-דורו (5 כרכים), תל אביב: דביר, תרצ"ח-תש"ג ביוגרפיה וביקורת אברהם ליס (עורך), שלום עליכם: חייו בתמונות: זיַין לעבן אין בילד, תל אביב: בית שלום עליכם, תשמ"ט 1988. (אלבום תמונות ופקסימילים עם מבואות ודברי הסבר בעברית, יידיש ואנגלית) כה אמר – אַזוי האָט געזאָגט שלום עליכם: טיפּן, בילדער ווערטלעך און טיַיטשווערטלעך, תל אביב: פֿאַרלאַג י. ל. פּרץ, תשנ"א 1991. (לקט מתוך כתבי שלום עליכם, מסודר לפי נושאים ובלווית מבוא מאת אברהם ליס) דוד לבקובסקי, שלום עליכם וגבוריו, מבוא - דב סדן, מוציא לאור : שלום, תל אביב, תשי"ט, 1959. שלום עליכם, בריוו: 1879–1916; רעדאַקטאָר: אברהם ליס, תל אביב: בית שלום עליכם, תשנ"ה 1995. חנא שמרוק, עיירות וכרכים, פרקים ביצירתו של שלום עליכם, מאגנס, 2000. חנא שמרוק, שלום עליכם : מדריך לחייו וליצירתו, הקיבוץ המאוחד, 1980. דן מירון, "הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם", בספרו הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם: מסות על חשיבותה של הרצינות ביחס ליידיש ולספרותה, עם עובד, 2004, עמ' 17–116. אריה אהרוני, שלום עליכם באור חדש, ספרית פועלים, 2002. יצחק בקון, מנדלי – שלום עליכם : בחינה מחודשת, הוצאת המרכז ללימודי יידיש, 1995. כתבי שלום עליכם, עובדו ותורגמו על ידי י"ד ברקוביץ, הוצאת דביר, תשי"ז. אריה אהרוני, שלום לוריא, 'שלום עליכם, תשעים למותו', מדור לזכרו, עיתון 77 311, יוני 2006. ישראל ברטל, 'דמות הלא-יהודים וחברתם ביצירת שלום-עליכם: שלבים בהתפתחות המגעים בין היהודים לסביבתם במזרח אירופה, הספרות, 26 (1978), עמ' 39–71. מפה לאוזן, שיחות באמנות המונולוג של שלום עליכם, תרגם את שבעת המונולוגים וכתב עליהם מאמרים: דן מירון, הוצאת אפיק, 2012. אורן רומן, נשים יוצרות מוזיקה בכתבי שלום עליכם, מסכת י"ד, 2018, עמ' 180-155. לקריאה נוספת מתן חרמוני, שלום-עליכם על חייו ויצירותיו, סדרת "צורות", הוצאת סל תרבות ארצי, 2009. עורך: דורי מנור על ביקורו של שלום עליכם בווילנה, בתוך ספרו של יצחק דב ברקוביץ' "מן המיצר", בתערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה" באתר יד ושם על הופעתו של שלום עליכם במופע הקראה בתיאטרון בווילנה, בתוך ספרו של יצחק דב ברקוביץ' "מן המיצר", בתערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה" באתר יד ושם זאב גולדברג, זאב גולדברג, שלום-עליכם והרעיון הציוני, מכללת אחווה שלום-עליכם - מדריך לחייו וליצירתו, חנא שמרוק, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980 דרור בורשטיין, על "עירם של האנשים הקטנים" מאת שלום עליכם, באתר הארץ, תרבות וספרות, יולי 2005 גיל סלוביק, תרנגולים, אברכים ויורשים: הסאטירה הדתית של שלום עליכם, באתר המרכז האקדמי שלם, 2 במרץ 2017 Louis Fridhandler. Indexes to the Yiddish works of Sholem Aleichem Jeremy Dauber, The Worlds of Sholem Aleichem, Schocken Books, 2013. Marie Waife-Goldberg, My Father, Sholem Aleichem, Simon & Schuster, 1968. Erica Silverman, Sholom's Treasure: How Sholom Aleichem Became a Writer, Farrar, Straus and Giroux, 2005. Gennady Estraikh (ed.), Translating Sholem Aleichem: History, Politics and Art, Legenda Publishing, 2012. Ken Frieden, A Century in the Life of Sholem Aleichem's Tevye, Syracuse University Press, 1997. קישורים חיצוניים כתביו ברשת [ כל כתבי שלום עליכם ביידיש], במאגר המרכז הלאומי לספרי יידיש שלום עליכם, דיאלוג, מתוך "סופרים יהודים", מיידיש: אריה אהרוני, עתון 77, גיליון 311, יוני 2006 , סיפור מתוך "סיפורי זעם", מאת שלום עליכם, הוצאת עם עובד, 225 עמודים מאה שנה להולדתו של שלום עליכם, טקס במעמד לוי אשכול, זלמן ארן וכן בתי ונכדתו של שלום עליכם. מינהל ההסברה, 1959 (התחלה 5:28) מכתבים שלום עליכם, השטעקשיך של ביאליק, מכתב לחיים נחמן ביאליק, מיידיש: מנחם פרי, באתר הספריה החדשה, 9/11/09 דוד אסף, '"אהובי רעי, המגיד מדובנא": מכתבי בדיחות בסגנון "מגלה טמירין" שהחליפו ביניהם שלום עליכם ושמעון דובנוב', חוליות, 5 (1999), עמ' 61–107. הערות שוליים * קטגוריה:האימפריה הרוסית: אישים קטגוריה:הומוריסטנים יהודים קטגוריה:סופרים יהודים רוסים קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים קטגוריה:חבורת אודסה קטגוריה:סופרי יידיש הידועים בשם עט קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:סופרים כותבי יידיש קטגוריה:הומור יהודי קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה קטגוריה:סופרים אמריקאים הידועים בשם עט קטגוריה:סופרים רוסים הידועים בשם עט קטגוריה:פיליטוניסטים כותבי עברית קטגוריה:יהודים שהיגרו מרוסיה לארצות הברית קטגוריה:אמריקאים שנפטרו משחפת קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1859 קטגוריה:נפטרים ב-1916	2024-09-15T05:39:17
צלף		2024-01-07T23:37:47
מיכאיל בולגקוב	שמאל\|ממוזער\|200px\|מיכאיל בולגקוב, תמונה משנת 1910–1912 מיכאיל אפאנסייביץ' בּוּלְגַקוֹב (רוסית: Михаи́л Афана́сьевич Булга́ков; 3 במאי (כך על־פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 15 במאי) 1891, קייב – 10 במרץ 1940, מוסקבה), היה סופר ומחזאי רוסי, מגדולי הסופרים במאה ה-20. מחבר הרומנים "האמן ומרגריטה" ו"הגווארדיה הלבנה", הנובלות "הביצים הגורליות" ו"לב כלב", קובץ הסיפורים "רשימות של רופא צעיר", ועוד. קורות חיים נולד בקייב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ב־15 במאי 1891, הבכור מבין שבעת הילדים של אפנאסי בולגקוב, מרצה באקדמיה לכמרים. משפחתו הייתה נוצרית אדוקה, ושני סביו היו כמרים אורתודוקסיים. בשנת 1909 החל לימודי רפואה באוניברסיטה המלכותית של קייב, שם למד שבע שנים. כבר בעת לימודי הרפואה הראה כישרון ספרותי רב, וידע גם להציג את סיפוריו בפני קהל. ב־1915 התחתן עם אשתו הראשונה, טטיאנה לאפה. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה החל לעבוד בבית־חולים, וכאשר סיים בהצטיינות את האוניברסיטה, נסע לחזית כרופא בארגון הצלב האדום. באביב 1918, לאחר חתימת הסכם שלום בין גרמניה לרוסיה ופירוק צבא האימפריה הרוסית, חזר עם אשתו לקייב, והיה עד לכניסת הצבא הגרמני לעיר. בינואר 1919, לאחר כיבוש קייב על ידי צבאו של סימון פטליורה, גויס בולגקוב בכפייה לצבא הרפובליקה העממית של אוקראינה. כעבור זמן קצר הצליח לערוק מהצבא האוקראיני ולחזור לקייב. באוגוסט 1919 התנדב לצבא הלבן, שבו כבר שירתו שני אחיו הקטנים. כרופא צבאי נדד עם הצבא הלבן הנסוג מפני ההתקפות של הצבא האדום עד לצפון קווקז. בתחילת 1920 התפנו שרידי הצבא הלבן מהקווקז לחצי האי קרים, אך בולגקוב, שלא רצה לעזוב את הפצועים של בית חולים שדה שבו שירת, נשאר בקווקז. שני אחיו התפנו לקרים, ולאחר שגם חצי האי קרים נפל בידי הצבא האדום, היגרו לצרפת. ב־1921 הגיע בולגקוב עם אשתו למוסקבה, ולאחר מאמצים רבים קיבל מהשלטונות דירה בבניין ששימש לאחר מכן השראה לתיאורי "דירה מס' 50", זירת ההתרחשות בספרו "האמן ומרגריטה". באותם ימים שימש בולגקוב סופר בעיתון רוסי שיצא לאור בברלין, וכתב עבורו את יצירותיו הראשונות - ובהן "יומני הרופא הצעיר" ו"מורפיום". כן החל באותו הזמן את כתיבת הרומן "הגווארדיה הלבנה". ב־1924 התגרש בולגקוב מאשתו, והתחתן עם ליובוב בלוזרסקיה - שלה גם הקדיש את ספרו "הגווארדיה הלבנה" (Белая Гвардия). הרומן עובד גם למחזה בשם "ימי משפחת טורבין" (Дни Турбиных) - שהועלה על הבמה בתיאטרון האמנותי וזכה לביקורת שלילית קשה, משום שלא הציג את תומכי הצבא הלבן באופן שלילי דיו, אך גם לתגובה אוהדת מפי שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, וכך הובטח לו האישור להעלות אותו בתיאטרון במוסקבה. למרות הצלחת המחזה, הממסד הספרותי של ברית המועצות המשיך להתנכל לבולגקוב, וב־1930 היה בולגקוב מובטל ומיואש, וה"בון טון" הספרותי (והפוליטי) היה למתוח ביקורת עליו ועל יצירותיו. הוא כתב מכתב אישי לסטלין, בו התלונן על מצבו, וביקש לאפשר לו לצאת לחו"ל, ואם לא, אז שתימצא לו עבודה בתיאטרון, אפילו כפועל במה. במפתיע, התקשר אליו סטלין אישית והבטיח למצוא לו עבודה, באומרו שחבל שכישרון כה מובהק ייצא לחו"ל. מצד אחד השיחה אפשרה לבולגקוב להמשיך וליצור, ואף לשרוד שנים קשות של טיהורים. מצד שני רצונו האמיתי היה לצאת לחו"ל וליצור שם באופן חופשי. בעקבות התערבותו של סטלין (שיש הרואים בה אך ניסיון להעלות את קרנו של המנהיג בחוגי האינטליגנציה) קיבל בולגקוב את משרת המנהל האמנותי של אחד מתיאטראות מוסקבה. ב־1932 התחתן בולגקוב בשלישית עם ילנה שילובסקיה, והיא זו שתשמש בעתיד מודל לדמותה של "מרגריטה". בשנות חייו עמה עבד על הרומן האחרון שלו, בידיעה ברורה שאף הוצאה בברית המועצות לא תסכים לפרסמו בגלל תוכנו הדתי והביקורת הקשה נגד הממסד הסובייטי. לאחר מותו שמרה אשתו על כתבי־היד, ולבסוף פורסם הספר "האמן ומרגריטה" לראשונה ב-1966. מיכאיל בולגקוב נפטר מאי ספיקת כליות ב-10 במרץ 1940 במוסקבה ונקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה. רשימת יצירותיו שיצאו לאור בעברית השטן במוסקבה (גרסה מקוצרת של "האמן ומרגריטה"), תרגם יוסף סערוני, הוצאת עם עובד, 1969. השלג השחור, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1974. לב כלב, תרגמה ז'אנה גור הוצאת כפתור, 1988. מולייר תרגמו יעקב בסר ויהושע סובול, הועלה בתיאטרון גשר 1992. האמן ומרגריטה, תרגם פטר קריקסונוב, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 1999. לב כלב: סיפור מפלצתי, תרגם פטר קריקסונוב, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 2002. הגווארדיה הלבנה, תרגמה נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 2002. מורפיום תרגם רומן וטר, הוצאת עמדה / ביתן, 2002. הביצים הגורליות, תרגם פטר קריקסונוב, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 2003. אי הארגמן (מחזה), תרגמה עינת בסר, הוצאת אסטרולוג, 2004. הדירה של זויה - תורגם על ידי רועי חן והועלה בתיאטרון בית צבי ב-2004. רשימות של רופא צעיר, תרגמה ליזה צ'ודנובסקי, הוצאת בבל, 2007. מחול שדים, תרגמה שירלי פינצי לב, תשע נשמות, 2021. סרטים המבוססים על ספריו רבים מספריו של בולגקוב הפכו לסרטי קולנוע או מיני-סדרות טלוויזיה: 1970 "המנוסה" (ברית המועצות) - סרט קולנוע המבוסס על המחזה "המנוסה" 1972 "פילאטוס והאחרים" (גרמניה-פולין) - סרט בבימויו של אנדז'יי ויידה המבוסס על הרומן "האומן ומרגריטה" 1972 "האומן ומרגריטה" (יוגוסלביה-איטליה) - סרט קולנוע המבוסס על רומן בעל אותו שם. 1973 "איוואן ואסילייביץ' מחליף מקצוע" (ברית המועצות) - סרט קולנוע בבימויו של לאוניד גאידאי המבוסס על מחזה בעל אותו שם. 1976 "לב של כלב" (איטליה - גרמניה) - סרט קולנוע המבוסס על נובלה בעלת אותו שם. 1976 "ימי משפחת טורבין" (ברית המועצות) - מיני סדרת טלוויזיה בת 3 פרקים המבוסס על מחזה בעל אותו שם. 1988 "לב של כלב" (ברית המועצות) - סרט המבוסס על נובלה בעלת אותו השם. 1994 "האמן ומרגריטה" (רוסיה) - סרט המבוסס על הרומן באותו שם 1995 "הביצים הגורליות" (רוסיה) - סרט קולנוע המבוסס על מחזה בעל אותו שם. 2005 "האמן ומרגריטה" (רוסיה) - סדרת טלוויזיה בת 10 פרקים המבוססת על רומן בעל אותו שם. 2008 "מורפיום" (רוסיה) - סרט קולנוע המבוסס על קובץ הסיפורים "רשימות של רופא צעיר" 2012 "הגווארדיה הלבנה" (רוסיה) - סדרת טלוויזיה בת 8 פרקים המבוססת על רומן בעל אותו שם. 2012 "יומנו של רופא צעיר" (בריטניה) - סדרת טלוויזיה בכיכובו של דניאל רדקליף המבוססת על קובץ הסיפורים "רשימות של רופא צעיר". 2024 "האמן ומרגריטה" (רוסיה) - סרט קולנוע בכיכובם של אוגוסט דיהל, יבגני ציגאנוב ויוליה סניגיר. קישורים חיצוניים כתביו של בולגקוב (רוסית) על ספרו "האמן ומרגריטה" מכּתביו: הפרק הראשון מתוך הספר "הגווארדיה הלבנה" באתר עם עובד הערות שוליים קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:סופרי פנטזיה רוסים קטגוריה:סופרים רוסים קטגוריה:סופרים סובייטים קטגוריה:מחזאים סובייטים קטגוריה:מחזאים רוסים קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1891 קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1891 קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1940 קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1940	2024-01-31T10:45:22
מרחב וקטורי	באלגברה ליניארית, מרחב וקטורי (קרוי גם מרחב ליניארי) הוא מערכת מתמטית מעל שדה, שבה מוגדרות פעולות של חיבור שני איברים, וכפל של איבר בסקלר מן השדה. איברי המערכת נקראים וקטורים. המרחב האוקלידי התלת־ממדי, בו ניתן לסמן כל נקודה על ידי שלושה מספרים ממשיים, הוא מרחב ווקטורי. התכונות של המרחב הווקטורי קיימות במבנים מתמטיים רבים בתחומים שונים כגון אנליזה, אלגברה, מכניקה ותורת הקוונטים. לעיתים וקטורים מסומנים בסימון מיוחד כדי להבדילם מסקלרים, למשל וקטור יכול להיות מסומן גם , , או . בהנחת אקסיומת הבחירה, לכל מרחב וקטורי יש בסיס. כל הבסיסים של מרחב וקטורי הם בעלי אותו גודל, שהוא הממד של המרחב. הממד הוא המאפיין היחיד של מרחב וקטורי: כל שני מרחבים בעלי אותו ממד הם איזומורפיים זה לזה. הגדרה מרחב וקטורי מעל שדה , הוא קבוצה שאבריה נקראים וקטורים; עם פעולת חיבור שביחס אליה היא חבורה אבלית (מקיימת סגירות לחיבור, אסוציאטיביות, קומוטטיביות, קיום איבר נייטרלי , וקיום איבר נגדי לכל ); ועם פעולת כפל בסקלר , שמסמנים ב-, כך שמתקיימות האקסיומות הבאות: סגירות: לכל ו- מתקיים . הוא איבר נייטרלי: , כך ש- מסמן את האיבר הנייטרלי של השדה עצמו. קיבוציות כפל סקלרים בווקטור (חוק הקיבּוץ): פילוגיות סקלרים (חוק הפילוג לסקלרים): פילוגיות וקטורים: דרישת החילופיות של החיבור ב- נובעת משאר האקסיומות (כפי שניתן לראות אם מפתחים את הביטוי , פעם אחת לפי פילוגיות של סקלרים, ופעם שנייה לפי פילוגיות של וקטורים). דוגמאות אוסף הפתרונות למערכת משוואות הומוגנית הוא מרחב וקטורי. המרחב של -יות המורכבות מאיברים בשדה כלשהו, כאשר החיבור הוא לפי קואורדינטות (חיבור איבר-איבר) וכך גם הכפל בסקלר. בפרט: ו-. האיבר הנייטרלי לחיבור הוא . המרחב של -יות מספרים ממשיים מעל שדה הממשיים. המרחב האוקלידי התלת-ממדי מעל שדה הממשיים. זהו גם מרחב מכפלה פנימית ביחס למכפלה הסקלרית הסטנדרטית. מרחב הפונקציות הממשיות מעל שדה הממשיים. מרחב הפולינומים מעל שדה . תת-המרחבים של מרחב זה המכילים פולינומים ממעלה n ומטה. מרחב המטריצות הממשיות (או המרוכבות) בגודל נתון מעל שדה הממשיים (או המרוכבים). מרחב כל ההעתקות הליניאריות מעל מרחב וקטורי נתון. אוסף כל תת-הקבוצות של קבוצה כלשהי הוא מרחב וקטורי מעל השדה , כאשר פעולת החיבור היא פעולת ההפרש הסימטרי. מונחים תלות ליניארית קיימת בקבוצת וקטורים אם ניתן להציג ווקטור אחד מתוכה כצירוף ליניארי של האחרים. פרוש (Span) של קבוצת ווקטורים הוא קבוצת כל הצירופים הליניאריים של הווקטורים בקבוצה. קבוצת וקטורים פורשת את המרחב אם המרחב שווה לפרוש שלה. בסיס של מרחב וקטורי הוא קבוצה בלתי תלויה של וקטורים שפורשת אותו. ממד המרחב הוא מספר הווקטורים בבסיס. מכיוון שמספר זה איננו תלוי בבחירת הבסיס (כלומר שווה בכל הבסיסים במרחב), המושג מוגדר היטב. ממד יכול להיות סופי או אינסופי. תת-מרחב וקטורי תת-מרחב וקטורי של מרחב וקטורי כלשהו הוא תת-קבוצה שלו שמהווה בעצמה מרחב וקטורי. תת-מרחב חייב להיות מעל אותו שדה של המרחב הווקטורי והפעולות בו חייבות להיות אותן פעולות של המרחב הווקטורי. כדי לבדוק שתת-קבוצה של המרחב הווקטורי מעל השדה מהווה מרחב וקטורי, די לבדוק את הפרטים הבאים: אינה ריקה (מספיק לדעת שווקטור האפס שייך ל־, כלומר ). סגורה ביחס לחיבור. כלומר שלכל מתקיים . סגורה ביחס לכפל בסקלר. כלומר שלכל ו- מתקיים . שאר הדרישות שבהגדרת מרחב וקטורי, נובעות ישירות מהיותם של כל איברי איברים גם של . יריעת גרסמן מקוֹדדת את כל תת-המרחבים מממד נתון של ראו גם מרחב בנך מרחב הילברט מרחב נורמי מרחב מכפלה פנימית אגד וקטורי קישורים חיצוניים הרצאה על תלות, פרישה בסיס וממד מתוך קורס באלגברה ליניארית שניתן ב-MIT סימולטור להדגמה של תלות, פרישה, בסיס וממד במרחב תלת־ממדי (ומושגים נוספים באלגברה ליניארית) קטגוריה:אלגברה ליניארית קטגוריה:אנליזה וקטורית קטגוריה:אובייקטים חופשיים	2024-09-01T02:27:49
אררט (פירושונים)		2024-06-15T07:56:15

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.