title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אברהם אבן-עזרא | REDIRECT אברהם אבן עזרא | 2007-09-26T07:40:40 |
פרשני המקרא היהודים | פרשנות המקרא היהודית שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 600 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות על מילות התנ"ך עצמן אלא סגנון ספרי הפרשנות היה בהבאת פירושי התנ"ך הקדומים כמו רמב"ן ורש"י ובירור הנכון מביניהם על ידי שאלות והסברים שונים, כמו כלי יקר, דבק טוב, אור החיים ומשכיל לדוד. כמו כן היו ספרים שנכתבו על פירוש אחר (בדרך כלל רש"י), אך בפועל ביארו כפי הנראה להם תוך השוואה לפירוש רש"י.
יצירת הפרשנות היהודית לתנ"ך התחדשה כבתחילה בתחילת המאה ה-18 בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כמו עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".
פרשנות קדומה
פרשנות פנים מקראית
פילון האלכסנדרוני, מצרים, (המאה ה-1)
ספרות המדרש (החל מהמאה ה-3, וכלה בילקוטים ב)
מדרשי הלכה (תנאים) (המאה ה-3)
מדרשי אגדה (אמוראים) (החל מ)
תרגומים - אונקלוס, ירושלמי, ויונתן
רב סעדיה גאון (רס"ג), מצרים-בבל, 882–942
פרשנות פילולוגית
מנחם בן סרוק (920 - 970 בערך)
דונש בן לברט
יהודה חיוג'
רבי יונה אבן ג'נאח, (המחצית הראשונה של המאה ה-11)
רבי משה אבן ג'יקטילה, (אמצע המאה ה-11)
רבי יהודה אבן בלעם, (אמצע המאה ה-11)
רבי תנחום הירושלמי (אמצע המאה ה-13)
פרשנות ימי הביניים
פרשני ספרד
רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), 1089 - 1164
רבי שלמה בן אברהם בן פרחון, 1161
רבי משה בן נחמן (רמב"ן), 1194–1270
רבי בחיי בן אשר אבן חלוה ("רבינו בחיי"), 1255–1340
רבי יעקב בן אשר ("בעל הטורים"), 1269–1343?
רבי יצחק עראמה, תחילת המאה ה-15 - 1494
דון יצחק אברבנאל, 1437–1508
רבי אברהם סבע (צרור המור), 1440-1508
פרשני צרפת
רבי מנחם בן חלבו, פעל בסביבות 1070–1080
רבי שלמה יצחקי (רש"י), 1040–1105
רבי יוסף קרא
רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם), 1080? - 1158?
רבי יוסף בכור שור
רבי אליעזר מבלגנצי
רבי חזקיה בן מנוח ("חזקוני")
רבי יצחק בן יהודה הלוי ("פענח רזא") נכדו של רבי שמואל מפלייזא
פרשני פרובאנס
רבי יוסף קמחי 1105–1170 בערך
רבי משה קמחי, מת ב-1190 בערך
רבי דוד קמחי (רד"ק) 1160–1235
רבי מנחם בן שמעון, בסביבות 1190 בערך
רבי יוסף אבן כספי, 1279–1340
רבי לוי בן גרשום (רלב"ג) 1288–1344
פרשני איטליה
רבי מנחם בן שלמה (חיבורו-מדרש שכל טוב)
רבי ישעיה די טראני (רי"ד - חיבורו: "נימוקי החומש"), 1190? - 1255?
רבי עובדיה המון (חיבורו: "עמר נקא")
רבי מנחם רקנאטי (המחצית השנייה של המאה ה-13)
רבי עובדיה ספורנו, 1470? - 1550?
פרשני תימן
רבי נתנאל בן ישעיה (חיבורו:"מאור האפלה"), 1329
רבי אברהם בן שלמה (חיבר פירוש מקיף ויסודי על כל הנביאים והכתובים), 1422
רבי זכריה הרופא (חיבורו:"מדרש החפץ"),סביבות שנת 1430.
רבי סעדיה עדני (חיבורו:"חמדת ישראל" על כל התנ"ך נחשב לעת עתה כאבוד עם עוד למעלה מ25 חיבורים בתורה מדע ורפואה שמיעוטם נמצא, כמו פירושו על הרמב"ם),בחיבוריו מוזכרות השנים 1446–1485.
רבי דוד בן ישע הלוי חמדי (חיבורו "אלוגיז אלמוגני"-הקצר המספיק), 1487.
פרשני אשכנז
רבי יהודה החסיד (סוף המאה ה-12, תחילת המאה ה-13)
רבי חיים פלטיאל (1300-1240 בערך)
פרשני אלג'יר
יהודה אבן קריש (המאה ה-10)
פרשני מצרים
רבי אברהם בן הרמב"ם, 1186-1237
פרשני סוריה
רבי שמואל מסנות, (המאה ה-12)
הפרשנות החדשה
רבי אליהו מזרחי (רא"ם), טורקיה, 1455? - 1526
רבי משה אלשיך (ה'אלשיך'), צפת, 1507–1600
המהר"ל מפראג] (חיבורו: "גור אריה"), 1512–1609
רבי מרדכי יפה (חיבורו: "לבוש האורה"), פולין, 1530–1612
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (חיבורו: "כלי יקר"), פולין, 1550? - 1619
רבי ידידיה שלמה רפאל מנורצי (חיבורו: "מנחת שי"), (תחילת המאה ה-17)
רבי שבתי בס (חיבורו: "שפתי חכמים"), 1641–1718
רבי דוד אלטשולר ובנו רבי הלל אלטשולר (חיבוריהם: "מצודת דוד" ו"מצודת ציון", המכונים "המצודות"), (המאה ה-17 - ה-18)
רבי חיים בן עטר (חיבורו: "אור החיים"), מרוקו, 1703? - 1750?
רבי דוד פארדו (חיבורו: "משכיל לדוד"), איטליה, 1718–1792
משה מנדלסון, גרמניה, (1729 - 1786)
החתם סופר, סלובקיה, 1762–1839
הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (הכתב והקבלה) 1785-1865
שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), 1800–1865
רבי שמשון רפאל הירש (רש"ר הירש), גרמניה, 1808-1888
רבי מאיר ליבוש (מלבי"ם), 1809–1879
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (נצי"ב) (חיבוריו: "העמק דבר", "הרחב דבר"), 1817–1893
רבי אליהו בן אמוזג (חיבורו: "אם למקרא"), איטליה, 1823–1900
רבי דוד צבי הופמן (רד"צ הופמן) 1843–1921
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (חיבורו: משך חכמה), 1843–1926
בנו יעקב, גרמניה, 1862–1945
הפרשנות בארץ ישראל
שמואל לייב גורדון, 1867–1933
משה צבי סגל, 1876–1968
משה דוד קאסוטו, 1883–1951
הרב מנחם מנדל כשר (חומש תורה שלמה), 1895–1983
נפתלי הרץ טור-סיני, 1886–1973
יחזקאל קויפמן, 1889–1963
נחמה ליבוביץ (ה"מורה"), 1905–1997
אליה שמואל הרטום, 1887–1965
רבי אשר ויזר
סדרת דעת מקרא, עם פירושיהם של עמוס חכם, יהודה קיל ועוד, בהוצאת מוסד הרב קוק.
סדרת עולם התנ"ך, פירוש מדעי חדשני, בהוצאת דוידזון - עתי.
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ (התנ"ך המבואר), 1937–2020
סדרת מקרא לישראל, פירוש מדעי חדשני, בהוצאת מאגנס.
ראו גם
פרשנות הפשט למקרא
לקריאה נוספת
שרה יפת, דור דור ופרשניו: אסופת מחקרים בפרשנות המקרא, מוסד ביאליק, 2008
הרב פרופ' עזרא ציון מלמד, מפרשי המקרא, דרכיהם ושיטותיהם, הוצאת מאגנס, ה'תשל"ה, מהדורה שנייה ה'תשל"ח.
הרב פרופ' עזרא ציון מלמד, מחקרים במקרא בתרגומיו ובמפרשיו, הוצאת מאגנס, ה'תשמ"ד.
משה גרינברג, פרשנות המקרא היהודית- פרקי מבוא, מוסד ביאליק,
מהדורה ראשונה, תשמ"ג/ 1983.
מהדורה שנייה מורחבת, תשנ"ב.
שרה קמין, בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשס"ט.
קישורים חיצוניים
פרופ' גרשון ברין, קוים לאפיון הפרשנות הביזנטית, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
רביב, רבקה, "לשאלת היחס למדרשי האגדה בפרשנות ימי הביניים", טללי אורות י"א (תשס"ד), עמ' 41–52
סקירת תולדותם ופועלם של מפרשי המקרא באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:רשימות ביבליוגרפיות | 2024-08-26T22:20:52 |
מפרשי המקרא | הפניה פרשני המקרא היהודים | 2020-04-12T17:52:31 |
בעיית יוספוס | בעיית יוספוס היא חידה בקומבינטוריקה שלה גרסאות אחדות. החידה קרויה על שמו של יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), שעל-פי המסופר בגרסת פסאודו-הגסיפוס, עיבוד לטיני לספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", בזכות פתרון חידה זו, הוא היה אחד משני הניצולים היחידים מבין 41 לוחמים יהודים שנלכדו במערה על ידי הרומאים. חבריו בחרו להתאבד ולא ליפול בשבי, ולכן הסתדרו במעגל, כך שכל לוחם שני במעגל יתאבד, עד למות כולם. יוספוס לא התלהב מהרעיון שנגזר עליו למות, ולכן חישב היכן במעגל עליו לעמוד כך שיהיה האחרון ברשימה (19).
בימי הביניים עלתה גרסה אחרת של החידה, שמופיעה בספר החידות של קלוד באשה, והוצגה קודם לכן על ידי ניקולו טרטליה: בספינה נמצאים 15 "טובים" ו-15 "רעים", ועקב סופה יש להשליך 15 נוסעים לים. יש לסדר את 30 הנוסעים במעגל, כך שאם שולפים כל אדם תשיעי מהמעגל ומשליכים אותו לים, יינצלו חייהם של כל הנוסעים ה"טובים".
על-פי האגדה פתר רבי אברהם אבן עזרא חידה זו, ובכך הציל את חייו וחיי תלמידיו.
גרסה נוספת: לאיכר עשיר היו 30 ילדים, 15 מתוכם מאשתו הראשונה, שנפטרה, ו-15 מאשתו השנייה. האשה השנייה רצתה שבנה הבכור יירש את הנחלה, ולכן פנתה לבעלה בהצעה לסדר את 30 הילדים במעגל, להתחיל בספירה מאחד מהם, ולהוציא מהמעגל כל ילד תשיעי, עד שיישאר רק ילד אחד, והוא יהיה היורש. זמן מה לאחר התחלת התהליך האיכר שם לב שכל 14 הילדים שהוצאו עד לאותו שלב הם ילדיה של אשתו הראשונה. הוא שם לב שהבא בתור לצאת הוא הילד האחרון מאשתו הראשונה, ולכן עצר את התהליך והציע שיהפכו את כיוון הספירה, החל מאותו ילד. האשה, שנדרשה להחלטה מהירה, העריכה שההסתברות לבחירת יורש שהוא פרי בטנה הוא 15 ל-16, ולכן קיבלה את ההצעה. מי נבחר להיות היורש?
הנוסח הכללי של בעיה זו הוא: n אנשים עומדים במעגל, ונתון מספר טבעי m, כך ש: . מתחילים עם אדם כלשהו במעגל, ומוציאים מהמעגל כל אדם m. תהליך זה נמשך עד שנותר אדם אחד בלבד. סדר ההוצאות של האנשים נותן את תמורת יוספוס (Josephus permutation), ויש לחשב תמורה זו. דוגמה: במעגל שבעה אנשים, ומוציאים כל אדם שלישי. סדר ההוצאה הוא, משמאל לימין: {3,6,2,7,5,1,4}.
הבעיה התגלגלה גם לפתחם של העוסקים במדעי המחשב, כדוגמה לאלגוריתם, לפתרון הנאיבי יש סיבוכיות זמן ריצה ליניארית, אך ישנם אלגוריתמים הפותרים זאת בזמני ריצה נמוכים יותר.
פתרון ב #cstatic int Josephusproblem(int n, int m)
{
if (n ==1){
return 1;
}
return (Josephusproblem( n-1, m)+m-1) % (n)+1;
}
לקריאה נוספת
W.W. Rouse Ball and H.S.M Coxeter, Mathematical Recreations and Essays
קישורים חיצוניים
Alexander Bogomolny, Josephus Flavius game, in Cut-the-Knot site.
Josephus' Problem
קטגוריה:קומבינטוריקה
קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה
קטגוריה:חידות
קטגוריה:יוסף בן מתתיהו | 2023-08-14T11:47:55 |
פרויקט גוטנברג | פרויקט גוטנברג (באנגלית: Project Gutenberg; בראשי תיבות: PG) הוא מיזם ליצירת ספרייה ממוחשבת (ארכיון דיגיטלי) חופשית באינטרנט, של ספרים ופרסומים שונים מתוך הקלאסיקה האנגלית והעולמית. הטקסטים (לעיתים מכונים גם e-texts) במיזם הם מסוג הפריטים הנחשבים כשייכים לנחלת הכלל או רשות הציבור, משמע, יצירות אשר אינן מוגנות על ידי זכויות יוצרים, שתוקפן של זכויות היוצרים פג, או שהתקבל אישור המחבר להכללתן במיזם.
המיזם החל בשנת 1971 על ידי פרופסור מייקל הארט (Michael Hart), באוניברסיטת אילינוי. הוא נקרא על שם ממציא מהפכת הדפוס במאה ה-15, יוהאן גוטנברג. המיזם מכיל יותר מ-70,000 כותרים.
למיזם זה קיים מיזם מקביל בשפה העברית, הנקרא פרויקט בן-יהודה.
פרויקט מקביל נוסף הוא פרויקט רונברג לספרות של המדינות הנורדיות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ספריות דיגיטליות
קטגוריה:תוכן חופשי
קטגוריה:אתרי אינטרנט אמריקאיים
קטגוריה:דיגיטציה המונית | 2024-05-02T21:29:08 |
ויה דולורוזה | שמאל|ממוזער|250px|שלט רחוב במסלול ויה דולורוזה
שמאל|ממוזער|250px|תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישו בוויה דולורוזה, 2007
שמאל|ממוזער|250px|תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישו בוויה דולורוזה, 1950
ממוזער|ויה דולורוזה בירושלים, פסח 2001. אוסף אלכס ליבק, מתוך האוספים הדיגיטליים, ספריית יונס וסוריאה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.|248x248 פיקסלים
וִיה דולורוזה (מלטינית: Via Dolorosa; לעיתים נכתב כויאה דולורוזה; בערבית: طريق الآلام; תעתיק: טריק אלאאלאם; מילולית: דרך הייסורים) היא דרך בעיר העתיקה בירושלים שבה, על פי האמונה הנוצרית, צעד ישו מהמקום שבו נגזר דינו לצליבה ועד גבעת הגולגולתא שבה בוצע גזר הדין. הדרך נקראת בשם זה בשל הייסורים שעבר ישו בלכתו בה. הדרך נקראת לעיתים גם "דרך הצלב" מפני שישו נשא בה על שכמו את הצלב שאליו מוסמר, וכך לבסוף הומת.
הוויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי, מצפון להר הבית, ומסתיימת בקבר ישו שבכנסיית הקבר ברובע הנוצרי. הדרך כוללת 14 תחנות, אשר בכל אחת מהן אירע דבר מה לישו בדרכו: באחת הוא נפל, באחרת פגש את אמו וכדומה. תשע מתחנות ויה דולורוזה פזורות לאורך הדרך, ו-5 התחנות האחרונות נמצאות כולן בכנסיית הקבר.
הביטוי "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור דרך רצופה במכשולים ובקשיים.
הפסיון של ישו ומשמעותה של ויה דולורוזה במסורת הנוצרית
בכל ארבע הבשורות שבברית החדשה מתואר הפסיון של ישו הכולל את הייסורים שעבר באחרית ימיו: מאסרו בידי היהודים בחג הפסח, חקירתו על ידי הסנהדרין, התכחשות תלמידיו אליו, משפטו אצל הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס וצליבתו. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי בתפיסתם התאולוגית, וזאת מפני שישו נחשב בעיניהם למשיח. התפיסה המסורתית היהודית של תקופת בית שני ראתה במשיח דמות רבת הוד ועוצמה כמו מלך, שיגאל את עם ישראל מֵעֻלָּהּ של רומא. תפיסה מעין זו לא יכולה הייתה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב, ולכן לא מעט מהמאמינים בישו עברו מטאמורפוזה אמונית: המוות הסתמי והלא אפשרי הפך למות גיבורים בו בחר ישו, כדי להציל את האנושות מעונש על מעשה החטא הקדמון של אדם וחוה. ישו הוצג עתה כקורבן מרצון, קורבן אדם, שבזכותו יזכו בני אנוש לחסד האלוהי ולגאולה פרטית.
תולדות ויה דולורוזה
המושג "ויה דולורוזה" לא היה ידוע במאות השנים הראשונות לאחר מותו של ישו וכמובן לא היה כל זכר לתחנות המקובלות כיום. אך היו צליינים נוצרים שנהגו להתחקות אחר התוואי המשוער שבו הלך לדעתם ישו מגת שמנים או מהפְּרֵטוֹרְיוּם (מקום המשפט) ועד הגולגולתא. הכיוון היה אפוא ממזרח למערב. בסוף התקופה הביזנטית היה מקובל לצעוד מנחל קדרון לכיוון כנסיית פטרוס אין גליקנטו שבמורד הר ציון, להמשיך לכנסיית סנטה סופיה (שמקומה לא ידוע בוודאות), ומשם לגולגולתא. התוואי היה אפוא ממזרח לדרום ומשם צפונה. אך כל אלה היו ספקולציות בלבד, שכן ירושלים נהרסה כמעט לחלוטין במהלך המרד הגדול. אתרים ומבנים שהיו בה נחרבו ונבנו מחדש פעמים רבות, כך שלא ניתן כלל לשחזר את מסעו האחרון של ישו.
התוואי המוכר לנו היום הוא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר הפרנציסקני, שבשנת 1342 מונה לשומר המקומות הקדושים בארץ ישראל. הקמת התחנות לאורך ויה דולורוזה הייתה חלק מאידאולוגיה פרנציסקנית שדגלה בגאוגרפיה דתית: יצירת מקומות קדושים על מנת למשוך נוכחות קבע (או לפחות נוכחות צליינית) במקומות מרכזיים. אידאולוגיה זו נולדה בעקבות כישלון ניסיונות קודמים ליצור עובדות בשטח בכוח הזרוע, דוגמת הכיבושים הצלבניים.
פרופ' רוני אלנבלום תולה את המוטיבציה ליצירת תוואי ויה דולורוזה בירושלים במאה ה-14 בשגשוג הכלכלי של העיר עם השלמת חידוש אמת המים לירושלים על ידי האמיר הממלוכי תנכיז בשנות ה-20 של המאה ה-14. המוסלמים נהרו אז לירושלים ובנו בה חאנים, ח'נקות, זאוויות ושאר מבני ציבור ודת, בעיקר סביב הר הבית. הפרנציסקנים הביטו בדאגה ברובע המוסלמי ההולך ומתגבש מצפון וממערב להר הבית (הוא הרובע המוסלמי של ימינו), וחששו שלא יישאר בו מעבר פתוח לצליינים נוצרים בין כנסיות הר הזיתים ובין כנסיית הקבר. הם החליטו ליצור, אפוא, "ציר נוצרי" שיחצה את הרובע המוסלמי, והתחילו להעביר אליו מסורות כמו המשפט, ההלקאה וכדומה, שהיו ידועות עד אז בהר ציון. הפרנציסקנים אף הוסיפו לתוואי המדובר מסורות שכלל לא מוזכרות בברית החדשה, כמו המפגש עם ורוניקה (התחנה השישית), או נפילת ישו אפיים ארצה (התחנה השלישית, השביעית והתשיעית). תקוותם כי תחנות אלו תיחשבנה לנכסים נוצריים שאין לפגוע בהם או להזיז אותם, הסתמכה על הסכם שחתמו עם השלטון הממלוכי בשנת 1333, ובו הכירו השלטונות בבעלותם של הפרנציסקנים על אתרי דת נוצריים, כמו הר ציון, חלקים מכנסיית הקבר וכנסיית קבר מרים. בתחילה מסורות חדשות אלו לא היו מוכרות. כך למשל ניקולו מפוגיבונסי מפרט בספרו אתרים בירושלים בהם ביקר ב-1346, ובמקום בו נמצאת היום תחנה 3 (ישו נופל בפעם הראשונה) הוא מספר שישו מעד, אמו פגשה אותו (כיום תחנה 4 הנמצאת בסמוך), וגם ישו דיבר אל בנות ירושלים (כיום תחנה 8, במרחק כ-150 מטר), אך לא מזכיר אירועים שקרו על פי המסופר לפני תחנה 8, כמו סיועו של שמעון מקירנה בנשיאת הצלב (כיום תחנה 5). תהליך גיבושה של ויה דולורוזה הואץ מאוד באמצע המאה ה-15, כשהפרנציסקנים גורשו מהר ציון, אז גם נוצר ספר תפילות ייחודי שהותאם לתחנות ויה דולורוזה, ואיפשר לצליינים לעקוב אחר הדרך מראשיתה ועד סופה.
עם זאת, התוואי ששרטט המסדר הפרנציסקני לא היה קבוע במשך מאות שנים. הדבר בא לידי ביטוי בשינויים שעבר התוואי, וכן במספר התחנות, במיקומן ובאירוע שנועדו לציין. ויליאם ויי, שביקר בירושלים במאה ה-15, מזכיר 14 תחנות, אך מתוכן רק 5 זהות לתחנות המקובלות היום, בעוד 7 האחרות קשורות באופן רופף מאוד לדרך הייסורים (כמו "שער העיר" או "ביתו של הורדוס"). דוגמה נוספת ניתן למצוא בספר שנכתב על ידי אדריכומיוס ב-1584, בו מתוארות רק 12 תחנות הזהות לתחנות המקובלות כיום. תקוותם של הפרנציסקנים לנוכחות נוצרית לאורך תוואי ויה דולורוזה נגוזה במאה ה-16, עקב איסור שהטילו העות'מאנים המוסלמים על צליינים נוצרים לקיים פולחן דתי ליד התחנות, ואפילו רק להתעכב לידן.
באופן אירוני, התחזקה אז מסורת ויה דולורוזה דווקא באירופה, עד כי לקראת סוף המאה ה-17 היא החלה לפרוח שם בכנסיות של הפרנציסקנים. בחסותו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-11 נתלו תמונות המתארות את התחנות (ולעיתים רק מספרים המציינים אותן) על קירות כנסיותיהם, והקהל נקרא לצאת למסע מ"תחנה" ל"תחנה" כדי ליהנות משטרות מחילה (אינדולגנציות). ב-1731 הרחיב האפיפיור קלמנס ה-12 את המנהג לכל הכנסיות הקתוליות, ובלבד שסמלי התחנות ייקבעו על הקירות בידי חבר המסדר הפרנציסקני. קלמנס ה-12 הוא גם זה שקבע סופית את מספר התחנות ל-14.
הפופולריות הגדולה שהייתה למסורת ויה דולורוזה באירופה השפיעה מאוד על הנעשה בירושלים. היא הביאה את הפרנציסקנים להעתיק את תחנות ויה דולורוזה האסורות לפולחן אל תוך כנסיית הקבר, כך שהצליינים יוכלו לעבור דרכן ולשאת בהן תפילות המתאימות להן. שרידים לתחנות אלו עדיין קיימים בכנסייה, כמו למשל כלאו של ישו או עמוד ההלקאה. במאה ה-19, עם ביטול רבים מחוקי עומר ושיפור מעמד הנתינים הזרים באימפריה העות'מאנית (הקפיטולציות), חזרו הצליינים בהמוניהם לתחנות ויה דולורוזה, עד כי גם היום נחשבת הצעידה לאורכה כאחד משיאי הביקור של צליינים בארץ הקודש.
תהלוכות ויה דולורוזה באירופה ממשיכות להתקיים לא רק בכנסיות אלא גם באתרים רבים נוספים. תהלוכה מפורסמת לדוגמה מתקיימת מדי יום שישי על ידי הפרנציסקנים בקולוסאום של רומא. ב-1991 וב-1994 השתתף האפיפיור יוחנן פאולוס השני בתהלוכה זו, השונה מדרך הייסורים שבירושלים בתוכן התחנות ובסדרן. תהלוכה זו מתחילה, למשל, בסיפורו של ישו בגת שמנים, ממשיכה בבגידת יהודה איש קריות, בהרשעת ישו, בהליכתו בוויה דולורוזה ומסתיימת בצליבתו. המשותף לכל התחנות בתהלוכה זו היא שכולן מנציחות אירועים המתוארים בפירוש בברית החדשה, ולא במסורות מאוחרות, כמו בוויה דולורוזה בירושלים.
בניגוד לתהלוכות ויה דולורוזה של ימי הביניים, שנועדו לספק למאמין מחילה וכפרת עוונות, תהלוכות אלו מהוות היום אירוע דתי-רוחני עבור הקהילה או עבור יחידים. ההליכה בדרך הייסורים של ישו נתפסת כתהליך שעל האדם לעבור עם עצמו, ולפיכך ביכולתו להחליט עם אילו חלקים בסבלו של ישו הוא מזדהה, ואילו תחנות נראות לו משמעותיות. בעקבות תפיסה חדשנית זו, אימצה הכנסייה הקתולית שינוי מפליג הנקרא "דרך הצלב החדשה", שמיושמת למשל בפיליפינים. דרך זו מתחילה בסעודה האחרונה, עוברת בתחנות בעלות משמעות דתית אישית וחברתית, ומסתיימת בתחייתו של ישו. תחנות "דרך הצלב החדשה" הן: הסעודה האחרונה, יגונו של ישו בגת שמנים, ישו מול הסנהדרין, ההלקאה וההכתרה בכתר הקוצים, כפיית הצלב, הנפילה, היחלצותו של שמעון מקירנה לשאת עבור ישו את הצלב, הפגישה עם בנות ירושלים, המסמור לצלב, הגנב שחזר בתשובה, יוחנן ומרים האם למרגלות הצלב, הצליבה, הקבורה והתחייה.
תחנות ויה דולורוזה
שמאל|ממוזער|550px|מסלול ויה דולורוזה
9 מתוך 14 התחנות של ויה דולורוזה מצויות בין סמטאות הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, לאורך הרחובות ויה דולורוזה, רחוב הגיא ורחוב בית הבד. עיריית ירושלים סימנה את התחנות בשני אופנים: האחת היא לוח מתכת עגול הקבוע על הקיר ובו מספר התחנה בספרות רומיות, והשנייה היא ריצוף הכניסה לתחנה בלבנים סדורות בחצי עיגול. רוב התחנות שייכות לקהילות קתוליות, ובהן ארמנים-קתולים, מֵלֶכּיתִים, קופטים-קתולים או המנזר הפרנציסקני.
תחנה 1: ההרשעה
שמאל|ממוזער|250px|התחנה הראשונה, היא הפְּרֵטוֹריוּם (בית ספר עומריה)
במאה ה-16 נקבעה התחנה הראשונה של ויה דולורוזה בפְּרֵטוֹריוּם - מקום המשפט שבו על פי המסורת הנוצרית נשפט ישו והורשע כקושר נגד המלכות בידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. מסורת משפטו של ישו מופיעה בברית החדשה:
הנוצרים זיהו את האתר עם מצודת אנטוניה שניצבה בימי המקדש מצפון להר הבית. זיהוי האתר הביא את הצלבנים להקים בו את "קפלת המנוחה" המייצגת את בית הכלא בו הוחזק ישו לפני משפטו. המקום עבר גלגולים רבים ואף שימש כקבר בימי צלאח א-דין; מדרסה (בית ספר מוסלמי) בה התגורר המושל הממלוכי; סראייה (בית עירייה) עות'מאנית ועוד. החל מ-1923 משמש המקום כבית ספר מוסלמי לבנים בשם עוֹמַרִיָּה. בחצר בית הספר עוד ניתן לראות חלק מהריצוף של ויה דולורוזה מהתקופה הצלבנית. המדרגות המקוריות שבהן, על פי המסורת הנוצרית, עלה ישו מהרחוב אל הפרטוריום, התקדשו, ונקראו "סְקָלָה סַנְטָה" - המדרגות הקדושות. מדרגות אלה נעקרו והועברו לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.
בימי שישי יוצאת מהפְּרֵטוֹריוּם תהלוכת נזירים פרנציסקנית, אליה מצטרפים צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את צעדיו של ישו לאורך 14 התחנות בוויה דולורוזה, תוך חיקוי ההתרחשויות שאירעו בה. לצורך כך "מתחפש" אחד המשתתפים לישו על ידי נשיאת צלב עץ גדול והנחת זר קוצים על ראשו, והקהל מציג עמו את האירועים שאירעו בכל תחנה. בעת התהלוכה עוצר הקהל בתחנות ונושא בהן את התפילות שנקבעו. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת "האם הדואבת" (Stabat Mater).
תחנה 2: ההלקאה וכפיית הצלב
שמאל|ממוזער|250px|האפסיס בקפלת כפיית הצלב
שמאל|ממוזער|250px|חזית כנסיית ההלקאה - התחנה השנייה
שמאל|ממוזער|250px|ישו נופל בפעם הראשונה - קפלת התחנה השלישית
שמאל|ממוזער|250px|החדרון בו הוצגה התחנה הרביעית עד 2009 - ישו פוגש את אמו
התחנה השנייה בוויה דולורוזה כוללת שתי כנסיות, המציינות כל אחת אירוע שונה: הראשונה היא קפלת ההלקאה, המציינת את השפלתו של ישו בידי החיילים הרומאים, והשנייה היא קפלת כפיית הצלב על גבו בידי פונטיוס פילטוס. שתי הכנסיות שוכנות במתחם אחד השייך לפרנציסקנים, הכולל גם את המוזיאון הארכאולוגי של בית הספר הפרנציסקני למקרא.
קפלת ההלקאה מנציחה את המסופר בברית החדשה, בבשורה על-פי יוחנן פרק 19: במקום ניצבה כנסייה כבר בתקופה הצלבנית, ולאחר שנהרסה היא נבנתה מחדש בין השנים 1927–1929 על ידי אנטוניו ברלוצי, שהסתמך על שרידי הכנסייה הצלבנית המקורית. זר הקוצים שהונח על ראשו של ישו משמש השראה למבנה כולו, והוא משולב בקשת הכניסה לכנסייה, ברצפת הפסיפס ובכיפה.
קפלת ההרשעה וכפיית הצלב מנציחה את כפיית הצלב על גבו של ישו בתחילתה של דרך הייסורים. הכנסייה נבנתה בשנת 1903 או 1904 על חורבות כנסייה מהתקופה הביזנטית או מימי הביניים. בחלק מרצפת הכנסייה שולבו אבנים גדולות ומחורצות שהן חלק מהרחוב המרוצף (לִיתוֹסְתְרָטוֹס) שנמשך עד מנזר האחיות ציון הסמוך. על פי המסורת הנוצרית, על רצפת רחוב זה נערך משפטו של ישו, אולם הארכאולוגים תמימי דעים כי מדובר בריצוף מאוחר לתקופת בית שני, כנראה מהמאה השנייה לספירה, מתקופת איליה קפיטולינה. מאחר שבפרטוריום פועל, כאמור, בית ספר מוסלמי, לא יכולים הצליינים להיכנס אליו באופן קבוע או לקיים בו פולחן. בשל כך הועתקה מסורת ההרשעה מהפרטוריום למתחם התחנה השנייה, והוא מונצח היום בקפלת כפיית הצלב, ששמה הוא לעיתים: "קפלת ההרשעה וכפיית הצלב".
תחנה 3: הנפילה הראשונה
התחנה השלישית בוויה דולורוזה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישו בלכתו אל הצליבה, והיא שייכת לקהילה הקטנה של הארמנים-קתולים. בניגוד לשתי התחנות הקודמות, אין כל תיאור בברית החדשה לנפילות של ישו בדרך, ומדובר במסורת מאוחרת מהמאה ה-13.
התחנה הקטנה בנויה בתוך חדר ששימש כניסה לבית מרחץ טורקי בשם 'חמאם א-סולטאן'. החמאם נסגר במחצית המאה ה-19, וב-1858 מסרו הטורקים את המקום לידי הכנסייה הארמנית-קתולית, המחזיקה בו עד היום. בקפלה מוצג פסל גדול של ישו נושא צלב על גבו, כשהוא רוכן שכוב על הרצפה. בצד הפסל מונף דגל גדול של ארמניה.
במהלך מלחמת העולם השנייה שהו בארץ חיילים פולנים קתולים, שקיבלו אישור מהארמנים הקתולים להתפלל במקום באופן קבוע. בתקופה זו תרמו החיילים פסלים ועיטורים לקפלה. יחסי הידידות בין הארמנים לפולנים הביאו ב-1948 להסכם שכירות של המקום בידי הפולנים במחיר סמלי לתקופה של 25 שנה. ב-1973, עם תום תקופת השכירות, ניאותו הארמנים לבקשת הפולנים והאריכו את החוזה ב-25 שנה נוספות. בשנת 1998, בתום תקופת החוזה השני, שיפצו הארמנים את המקום, וחיברו את הקפלה לחנות מזכרות השוכנת בתוך שרידי החמאם הטורקי, ולמעבר דרך הקפלות התת-קרקעיות אל התחנה הרביעית.
תחנה 4: הפגישה עם מרים האם
שמאל|ממוזער|150px|פסל מעל הפסיפס בתחנה הרביעית בכנסיית גבירתנו הדואבת
התחנה הרביעית בוויה דולורוזה שוכנת בכנסיית גבירתנו הדואבת של הארמנים-קתולים, והיא מציינת את מפגשה של מרים, אם ישו עם בנה. מפגש זה אינו מתואר בברית החדשה, וזוהי מסורת מן המאה ה-14. הכנסייה שוכנת בלב מתחם השייך לארמנים-קתולים, שכולל מוסדות לימוד, חדרי מגורים וכן את התחנות ה-3 וה-4 של ויה דולורוזה. עד שנת 2009 הייתה הכנסייה סגורה לקהל שאינו ארמני-קתולי, ולכן צוינה התחנה הרביעית בחדרון קטן סמוך לתחנה החמישית על רחוב הגיא, בה יכלו צליינים לשאת תפילות השייכות לתחנה זו. חדרון זה משמש עתה חנות מזכרות לצליינים, וניתן עוד לראות את הריצוף החצי עגול שבפתחו.
כנסיית 'גבירתנו הדואבת' הוקמה בשנת 1874 על חורבות כנסייה צלבנית. במהלך הכשרת השטח לבנייה התגלה קטע מרצפת פסיפס ביזנטית, ובו צמד סנדלים או כפות רגליים הפונות לצד צפון. מאחר שמסורת המפגש בין מרים וישו מאוחרת לתקופה הביזנטית, לא ניתן לקשור את הפסיפס לאירוע זה, ונראה שמדובר ברצפת מבוא לחדר רחצה קדום. למרות זאת, מזהים הנוצרים את הפסיפס כציון מקום עמידתה של מרים בעת שראתה את בנה צועד בוויה דולורוזה. בשל כך שולב הפסיפס בקריפטה של כנסיית 'גבירתנו הדואבת' לצד פסל המתאר את המפגש.
תחנה 5: שמעון מקירנה עוזר לישו לשאת את הצלב
שמאל|ממוזער|250px|תבליט בתחנה החמישית - שמעון מקירנה מסייע לישו
התחנה החמישית שוכנת במפגש רחוב הגיא עם רחוב ויה דולורוזה, והיא מציינת את העזרה שהגיש שמעון מקירנה לישו בנשיאת הצלב הכבד שעל גבו. בניגוד לתחנות רבות בוויה דולורוזה, אירוע זה מתואר בברית החדשה: . לא ידוע דבר על שמעון, פרט לכך שמוצאו בעיר קירנה, שהייתה אז קולוניה יוונית בתחומי לוב של ימינו, וכן שהיה "אֲבִי אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס וְרוּפוֹס". על פי שמו היהודי ניתן אולי להסיק שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג הפסח. מעשהו של שמעון נתפס בקרב הנוצרים כאצילי וכראוי להנצחה, והם רואים בו את אחד מראשוני ה"נצרנים" - יהודים שקיבלו עליהם את משיחיותו של ישו בתחילת התגבשותה של הנצרות. תפיסה זו סותרת את המתואר בבשורה על פי מתי ובבשורה על פי מרקוס, בהן נכתב בפירוש כי הרומאים כפו על שמעון לסייע לישו בניגוד לרצונו.
על פי עדותו של הצליין הנוצרי ריקולדו ממונטה-קרוצ'ה, שביקר בירושלים בסוף המאה ה-13, הייתה לפרנציסקנים בעלות על קפלת תפילה בתחנה החמישית. העות'מאנים, שאסרו על קיום הפולחן הנוצרי בוויה דולורוזה, סילקו את הפרנציסקנים מהמקום והרסו את הקפלה. על קיר שנותר מהחורבה הציגו הנוצרים אבן שקועה שנוצרה על פי המסורת בעקבות הישענותו של ישו עליה בדרכו אל הצליבה. יהודים ומוסלמים נהגו לירוק על האבן כדי להביע את סלידתם מישו ומהנצרות. בשנת 1889 הוחזר המקום לידי הפרנציסקנים, והם בנו עליו קפלת תפילה חדשה, המציינת את התחנה החמישית. הקיר ובו האבן השקועה שולב בקפלה החדשה, וצליינים החולפים על פניה נוגעים בה ומנשקים אותה. הקפלה עברה שיפוץ מקיף ב-1982.
תחנה 6: ורוניקה מנגבת את פניו של ישו
שמאל|ממוזער|250px|התחנה השישית - ורוניקה מנגבת את פניו של ישו
התחנה השישית בוויה דולורוזה מוקדשת לזכרה של ורוניקה הקדושה, אשר על פי מסורת מהמאה ה-15 התגוררה בבית שעמד במקום זה. כאשר ראתה ורוניקה את ישו הסובל, אשר פניו נוטפות זיעה ודם מדקירות הקוצים שעל ראשו, היא מיהרה אליו וניגבה את פניו במטפחת בד לחה, ובכך הקלה עליו במעט. כשפנתה לשוב לביתה נדהמה ורוניקה לגלות כי דמות דיוקנו של ישו נטבעה במטפחתה, שהפכה בכך לחפץ קדוש שביכולתו לעשות ישועות. ורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה. הוא נגע במטפחת ונרפא מחוליו. החל מהמאה השמינית מוחזקת המטפחת בכנסיית פטרוס הקדוש שברומא.
מפגשה של ורוניקה עם ישו אינו מוזכר כלל בברית החדשה, וגם שמה מעיד כי מדובר כנראה באירוע אנכרוניסטי, שכן פירוש השם "ורוניקה" הוא "הדיוקן האמיתי" (vero = אמת, icon - אייקונה, דיוקן). עם זאת, המסורת הנוצרית מזהה את ורוניקה עם האישה הזבה, המוזכרת בברית החדשה באירוע שהתרחש הרבה לפני שישו צעד אל צליבתו: (הבשורה על-פי מתי, פרק ט', 22-20).
בשנת 1883, לאחר מאות שנים שבהן לא הייתה אחיזה נוצרית בתחנה השישית, רכשו את המקום המֵלֶכִּיתִים (יוונים-קתולים) ובנו בו כנסייה. כנסייה זו שופצה על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1953, ובחזיתה נקבע עמוד משוקע ועליו הכתובת הלטינית "התחנה השישית [בה] ניגבה ורוניקה החסידה במטפחת [את] פני המשיח." (6ST PIA VERONICA FACIEM CHRISTI LINTEO DETERCI)
תחנה 7: שער המשפט והנפילה השנייה
שמאל|ממוזער|250px|התחנה השביעית - ישו נופל בפעם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|בצד ימין התחנה השביעית, צילומו של פליקס בונפיס מ-1885
התחנה השביעית מציינת את המקום שבו על פי המסורת הנוצרית עמד "שער המשפט" (אחד משערי ירושלים בתקופת בית שני), שדרכו הוצאו נידונים למוות לצליבה מחוץ לעיר. זיהוי המקום עם שער המשפט החל בסוף המאה ה-13, במקביל למסורת, שאינה מופיעה בברית החדשה, על פיה במקום זה נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב.
זיהוי המקום עם גבולה של ירושלים בימיו של ישו הוא זיהוי אפשרי, שכן במאה הראשונה לספירה הייתה ירושלים קטנה בהרבה מגודלה היום. היא הייתה מוקפת בחומה הראשונה שתיאר יוסף בן מתתיהו, ופרוורה הצפוני הוקף בחומה השנייה. ייתכן, אפוא, שבמקום זה עבר קטע מהחומה השנייה, כך שהעיר השתרעה מדרום וממזרח לו, ואילו גבעת הגולגולתא שכנה ממערב, מחוץ לחומה. על פי זיהוי זה, כל מי שרצה להגיע לגולגותא היה חייב לצאת מהעיר דרך שער. דבר זה השתנה בשלהי תקופת בית שני (לאחר צליבתו של ישו), שאז הוקפה גם הגולגותא בחומה, היא החומה השלישית. כך או כך, לא התגלו שרידים לשער או לחומה במקום זה, והזיהוי הוא בגדר השערה בלבד.
התחנה השביעית שוכנת במפגש רחוב ויה דולורוזה עם רחוב בית הבד בלב השוק. היא נבנתה בידי הפרנציסקנים ב-1875, שתכננו להקים במקום בית ספר, אך תחת זאת בנו את הכנסייה, שהועברה בהמשך לידי הקופטים-קתולים. בתחנה מוצג עמוד גבוה שהוא כנראה שריד משדרת העמודים של הקארדו הירושלמי שעבר במקום זה. התחנה בנויה משתי קפלות המחוברות ביניהן בגרם מדרגות.
תחנה 8: ישו מדבר אל בנות ירושלים
שמאל|ממוזער|250px|חזית התחנה השמינית
התחנה השמינית מציינת את המקום שבו על פי המסורת פגש ישו את בנות ירושלים, שצפו בו בלכתו אל הצליבה וקוננו על מר גורלו. ישו ניצל את המפגש בשדה הפתוח מחוץ לעיר כדי לנבא נבואת זעם על ירושלים ויושביה, כמתואר בברית החדשה:
מקומה של התחנה השמינית נקבע סופית רק באמצע המאה ה-19 במעלה רחוב הח'נקה, בתחומי מנזר חָרָלַמְבּוֹס היווני-אורתודוקסי. המקום סגור בדרך כלל לקהל, והצליינים נושאים את תפילות תחנה זו ליד אבן שנקבעה בקיר המנזר ועליה צלב לטיני והכתובת היוונית "ישו הנוצרי מנצח" (IC XC NIKA). מנזר חָרָלַמְבּוֹס, המוקדש לזכרו של מרטיר יווני בן המאה השלישית, חוסם את המעבר אל גבעת הגולגותא ומאלץ את הצליינים לשוב על עקבותיהם ולהקיפו בדרכם להמשך ויה דולורוזה.
תחנה 9: הנפילה השלישית
שמאל|ממוזער|250px|סימון התחנה התשיעית - ישו נופל בפעם השלישית
התחנה התשיעית מציינת את המקום שבו נפל ישו בפעם השלישית, מסורת שאף היא אינה נתמכת בברית החדשה. בימי הביניים סומנה תחנה זו בחצר הכניסה לכנסיית הקבר על ידי אבן שעליה צלב, אך זיהוי זה אבד עם השנים. התחנה הועתקה במאה ה-19 לעמוד הקבוע בקיר מנזר דיר אנטוניוס הקופטי הצמוד לכנסיית הקבר. בעקבות מחלוקת עזה על זיהוי זה בקרב העדות הנוצריות השונות, נמנעה עיריית ירושלים מלרצף את חזית העמוד בריצוף חצי עיגול. גם סימון המתכת שעל הקיר אינו צמוד לעמוד, אלא קבוע בקיר קפלת הלנה הקופטית השוכנת בסמוך. המתנגדת הגדולה לזיהוי התחנה התשיעית במקום זה היא הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, המזהה את התחנה התשיעית בכנסיית אלכסנדר נבסקי.
תחנה 10: חלוקת הבגדים
שמאל|ממוזער|250px|קפלת חלוקת הבגדים, 1925
התחנה העשירית בוויה דולורוזה, שהיא הראשונה מבין חמש התחנות השוכנות בכנסיית הקבר, מציינת את המקום שבו הפשיטו הרומאים את ישו מבגדיו וחילקו אותם ביניהם, כמסופר בברית החדשה: (הבשורה על-פי מתי פרק כ"ז, 35). אירוע זה מבקש לקשור בין ישו ובין דוד המלך, שכתב בספר תהילים:
פרק כ"ב בתהילים, שממנו נלקח הפסוק, מתאר את מצוקתו של דוד מפני רודפיו ולועגיו, והוא מהווה השראה ומקור ציטוט מרכזי לאחרית ימיו של ישו, כמו המילים הקשות שנשא ישו מעל הצלב: (פסוק ב'). קשר הגורל בין ישו ודוד מודגש מאוד בנצרות, עקב תפיסת ישו כ"משיח בן דוד". הדבר בא לידי ביטוי במסורת הרואה למשל את לידתו של ישו בבית לחם כמו מקום לידתו של דוד, או במיקומה של הסעודה האחרונה מעל קבר דוד.
קפלת חלוקת הבגדים שייכת למסדר הפרנציסקני, והיא צמודה לחזית כנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית ניתן היה להגיע אליה דרך גרם המדרגות החיצוני העולה מהחצר, ולהיכנס דרכה אל הגולגותא. עם כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין ב-1187, נחסם המעבר מהקפלה לגולגותא, ובמקומו נקבע חלון הקיים עד היום.
תחנה 11: המִסְמוּר לצלב
התחנה ה-11 שוכנת במרחק של צעדים ספורים מהתחנה העשירית בתוך כנסיית הקבר, ומציינת את המקום בו מוסמר ישו לצלב, כמתואר בברית החדשה: (לוקס, פרק כ"ג, 33). המסמור לצלב נתפס בנצרות כשלב משמעותי מאוד בדרך לצליבה, מפני שהוא מהווה אירוע מקביל לעקדת יצחק: כמו שאברהם הכין את יצחק בנו יחידו להקרבה, כך הכין האל את בנו יחידו להקרבה כדי לכפר על חטאי האנושות. ההבדל הוא שיצחק ניצל ושוחרר מן המזבח, בעוד שישו נותר ממוסמר לצלב ומת.
התחנה ה-11, שהיא קפלה השייכת למסדר הפרנציסקני, שוכנת במחצית הדרומית של אולם הגולגותא (המחצית השנייה היא התחנה ה-12). קירות הקפלה מעוטרים בפסיפסים מעשה ידיהם של אמנים איטלקים שנוספו כחלק משיפוץ נרחב שנערך במקום ב-1937 על ידי אנטוניו ברלוצי. החלקים העתיקים בקפלה הם מזבח עשוי כסף שתרם פרדיננד הראשון מבית מדיצ'י ב-1588, ודמות דיוקנו של ישו בפסיפס מהתקופה הצלבנית, המוצג במפגש קמרונות התקרה.
תחנה 12: הצליבה
במחצית השנייה של אולם הגולגותא שוכנת התחנה ה-12, המציגה את המקום בו על פי המסורת נצלב ישו ומת. אירוע זה מתואר בברית החדשה כאירוע קוסמי של ערבוב בין העולמות, רעידת אדמה עזה, פגיעה בבית המקדש ותחיית המתים:
הפרוכת בבית המקדש הפרידה בין העולם ובין קודש הקודשים. תיאור קריעתה בעת מותו של ישו מסמלת בעיני הנצרות את הסרת הקדושה מעם ישראל ופניית האל לכל העמים ולא רק אליו. הפגיעה בקודש הקודשים מסמלת את ביטול הרלוונטיות של הפולחן היהודי בבית המקדש, כולל הקורבנות שהוקרבו בו, שהרי הקורבן האולטימטיבי והמוחלט הוקרב כבר.
הכרזת החייל הרומי הפגאני (לונגינוס הקדוש) כי ישו הוא בֶן אֱלֹהִים, היא "סגירת מעגל" עם הכרזה דומה שהגיעה מהשמים לאחר הטבלת ישו בידי יוחנן המטביל: (הבשורה על-פי מתי, פרק ג', 16-17). העובדה שישו זוהה דווקא על ידי חייל פגאני כבן אלוהים, מרמזת כי האמונה בו לא תמצא קרקע פורייה בקרב היהודים אלא תתקבל בעיקר על ידי הגויים.
התחנה ה-12 שייכת ליוונים-אורתודוקסים והיא שוכנת במחצית הצפונית של אולם הגולגותא. ההבדל בין שני חצאי האולם בולטים לעין: התחנה ה-11, השייכת לקתולים, כהה ומאופקת, בעוד שהתחנה ה-12, השייכת ליוונים, צבעונית וגדושה במנורות שמן, בקישוטים ובאיקונות. בתחנה זו מציגים היוונים את המקום המדויק לשיטתם שבו עמד הצלב, והקהל מוזמן להתכופף ולגעת בחור שברצפת הגולגותא דרך דיסקית כסף עגולה.
מנקודה זו יורד סדק בסלע המגיע עד קפלת אדם הראשון השוכנת בבטן הגולגותא. על פי המסורת הנוצרית, סדק זה נוצר ברעידת האדמה העזה שחולל מותו של ישו. דמו של ישו ניגר דרך הסדק עד לגולגולתו של אדם הראשון (שעל פי המסורת נקבר במערה שבתחתית), ומגע דמו של הקורבן האולטימטיבי בגולגולתו של החוטא האולטימטיבי מסמלת את טיהור האנושות מן החטא הקדמון.
תחנה 13: ההורדה מהצלב ומרים האם הדואבת
שמאל|ממוזער|250px|אבן המשיחה, עליה הונחה גופתו של ישו לאחר הצליבה. יש המייחסים לאבן סגולות ריפוי ומשתטחים עליה
התחנה ה-13 מוקדשת להורדתו של ישו מהצלב ולצערה הגדול של מרים על מות בנה. התחנה כוללת מזבח קטן ופסל בדמותה של מרים שטופת דמעות שהובא מליסבון בשנת 1778. התחנה שייכת לפרנציסקנים והיא שוכנת בין תחנה 11 לתחנה 12.
מסורת תחנה זו היא רק מסוף המאה ה-18, והיא מקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. רוב הצליינים ממשיכים את מסורת העבר שעל פיה אבן המשיחה היא התחנה ה-13 המייצגת את ההורדה מהצלב. אבן זו עשויה שיש אדום, ושוכנת למרגלות גבעת הגולגותא מול פתח הכניסה הראשי לכנסייה. על אבן זו הונחה על פי המסורת גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב, ועליה הוא נמשח בשמן, טוהר וכוסה בתכריכים.
על הקיר מול אבן המשיחה מוצג פסיפס ארוך עשוי שלושה פנלים, המציגים את האירועים שאירעו לישו לאחר מותו: הורדתו מהצלב, טהרתו על אבן המשיחה וקבורתו כשהוא עטוף תכריכים בקבר.
תחנה 14: הקבר והתחייה
התחנה האחרונה בדרך ייסוריו של ישו היא קברו, אשר על פי הכתוב בברית החדשה היה בחלקת הקבר הפרטית של יוסף הרמתי:
במרחק כמה מטרים מקפלת הקבורה, בתחום הקפלה של הסיריאנים, מצויה מערת קבורה יהודית מתקופת הבית השני. מערה זו מהווה עדות מוצקה לכך שאזור זה היה מחוץ לגבולות ירושלים באותה עת, ומחזקת את הטענה כי ישו נקבר במקום זה, ששימש אז כבית קברות יהודי.
הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שבנתה לראשונה את כנסיית הקבר במאה הרביעית, הורתה לבנות על קבר ישו אדיקולה (הֵיכַלִית) - מבנה הנצחה מפואר עשוי שיש. סביב ההיכלית נבנתה בהמשך רוטונדה (אולם עגול), ששימשה את הצליינים להתכנסות ולהמתנה בתור לקראת הכניסה אל הקבר שבהיכלית. ההיכלית הקיימת היום אינה המקורית, אלא נבנתה ב-1810 לאחר שקודמתה נהרסה ב-1808 בשריפה שפרצה בכנסייה. היכלית זו נבנתה על ידי היוונים-אורתודוקסים בתרומתו של הצאר הרוסי, ובשל כך כיפתה עשויה חרוט גדול, המסמל את הכתר הרוסי.
הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא, הנקרא 'קפלת המלאך', וחדר פנימי בו שוכן הקבר עצמו. המעבר בין הקפלות הוא דרך פתח נמוך וצר. בקפלת המלאך נראה חלק מאבן הגולל שסגרה על הקבר. בדפנות קפלה זו מצויים פתחים עגולים המשמשים להוצאת 'האש הקדושה' לקהל בשבת האור של חג הפסחא. בחדר הקבר דולקות 43 מנורות אש תמיד: 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים וארבעה של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המציגים את תחייתו של ישו. הקבר ריק, שכן על פי המסורת ישו קם לתחייה לאחר שלושה ימים, כפי שראו נשים שפקדו את קברו:
כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום חיובי, מציינים חלק מן הנוצרים את התחנה ה-14 כזו המוקדשת לקבורתו של ישו אך גם לתחייתו. תפיסה זו מקורה בשוני תאולוגי-היסטורי בין הזרמים בנצרות: בעוד שהקתולים שמו דגש על מותו של ישו וכינו את המקום 'כנסיית הקבר', האורתודוקסים הדגישו את תחייתו וקראו לו בשם 'כנסיית התחייה'. בשנים האחרונות ניכרת השפעה של התפיסה האורתודוקסית על הקתולים, ורבים מהם מאמצים את ההשקפה שעל פיה התחנה ה-14 אינה רק סתימת הגולל על ישו, אלא גם סמל לתחייתו. יש הרואים בכך שתי תחנות נפרדות במקום אחד: תחנה 14 המסמלת את הקבורה, ותחנה 15 המסמלת את התחייה.
אתרים בתוואי דרך הייסורים הקשורים בה
קשת אקה הומו: מצויה בין התחנה השנייה והתחנה השלישית, במנזר האחיות ציון. קשת זו היא שריד לשער ניצחון רומי, שנבנה בידי אדריאנוס במאה השנייה לספירה במבואות המזרחיים של איליה קפיטולינה. למרות זאת מזהה המסורת הנוצרית את הקשת עם המקום בו הצביע פונטיוס פילטוס על ישו וקרא לעברו: "זה האיש!" (בלטינית: Ecce Homo). בשל חשיבותו הדתית של השער, שולבה הקשת הצפונית מבין שלוש קשתותיו בקפלת התפילה של מנזר האחיות ציון הסמוך. הקשת הדרומית חרבה לפני שנים רבות.
שמאל|ממוזער|250px|קשת אקה הומו
הכנסייה היוונית של מאסר ישו: כנסייה יוונית אורתודוקסית שנבנתה ב-1906 במקום בו היוונים מאמינים שישו נשפט (הפרטוריום). בכנסייה חדרים וגומחות חצובים בסלע. באחד מהם מצוי סד המזוהה על ידי הנזירים היווניים כתא המאסר של ישו. הנזירים גם מציגים בחדר אחר את מקום מאסרו של בר אבא. מבחינה היסטורית נראה כי אין שחר לזיהויים אלה.
ויה דולורוזה באמנות
250px|ממוזער|שמאל|המטפחת של ורוניקה עם פני ישו המוטבעים עליה, תחריט מ-1513
ויה דולורוזה והפסיון תופסים מקום נכבד באמנות הפיגורטיבית הנוצרית, החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדובה וכלה במאסטה (Maestà) של דוצ'ו.
בקולנוע הוצגה ויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישו, כאשר הנודע והשערורייתי שבהם הוא הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקני מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפירוט את 12 השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי ויה דולורוזה באופן גרפי.
בשנת 2016 הנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות סט מדליות בכסף טהור וסט מדליות ארד עם איורים בצבע מלא של 14 תחנות "ויה דולורוזה" המתארות את דרכו האחרונה של ישו.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
אלי שילר, דרך הייסורים, קרדום 9, 1980.
אנסטסיה קשמן, "כשישוע פגש את אמו אצל חלפן הכספים: על ׳דרך הייסורים׳ במאה ה־21", עת-מול 259 נובמבר 2018
קישורים חיצוניים
תיאור מפורט של ויה דולורוזה באתר של christusrex
ויה דולורוזה באנציקלופדיה הקתולית
הפסיון של ישו באמנות
פרויקט צילומי ויה דולורוזה של אלכס ליבק ושרי אנסקי מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הרובע המוסלמי: רחובות
קטגוריה:הרובע הנוצרי: רחובות
קטגוריה:ארץ ישראל: מקומות קדושים לנצרות
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז ירושלים
קטגוריה:כנסיית הקבר
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:שבילי הליכה נוצריים
קטגוריה:אתרי הברית החדשה | 2024-10-15T08:38:37 |
הומו ארקטוס | הוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס (מלטינית: Homo erectus; אדם זקוף) הוא שמו המדעי של מין נכחד מהסוג אדם, שהתקיים בתקופת הפליסטוקן, כ-1.5- 2 מיליון עד 50 אלף שנים לפני זמננו. הוא מוכר למדע ממאובנים ומממצאים ארכאולוגיים רבים שהתגלו באפריקה, באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון, ובהם גם במספר אתרים בארץ ישראל. מוחו היה קטן משמעותית ממוחו של האדם המודרני, אולם גדול ממוחם של הומינינים קדומים יותר, והוא היה זקוף קומה ובעל פרופורציות גוף מודרניות. ארקטוס היה, ככל הנראה, מגלה השימוש באש ומפתח התרבות האשלית של סיתות כלי אבן, אך לא נמצאו באתריו עדויות מובהקות לחפצי אמנות, לקבורה טקסית או לשימוש בשפת דיבור.
הומו ארקטוס מילא תפקיד מפתח באבולוציה של האדם. על פי הדעה המקובלת בעשרות השנים האחרונות בתחום הפלאואנתרופולוגיה, תת המין האפריקני של ארקטוס (המסווג לפעמים גם כמין בפני עצמו, הומו ארגסטר) הוא האב הקדמון של המין האנושי המודרני, הומו ספיינס, וכן של האדם הניאנדרטלי, ישירות, או, על פי סיווגים מסוימים, דרך הומו היידלברגנסיס. ארקטוס התפתח בסוואנה האפריקנית, ככל הנראה מהמין הומו הביליס או ממין אדם קדום אחר, והתפשט מאפריקה לרחבי מרבית העולם הישן, אכלס מגוון של בתי-גידול, וניזון ממגוון מקורות מזון מהחי ומהצומח. מקובלת הסברה שארקטוס היה ההומינין הראשון שהיגר אל מחוץ לאפריקה, אך בעקבות ממצאים מהשנים האחרונות, יש חוקרים הסבורים שקדמו לו בכך הומינינים קדומים אף יותר.
הומו ארקטוס היה ההומינין הראשון שהתגלה כתוצאה ממחקר מדעי מכוון לחיפוש אבות קדומים של האדם. הוא התגלה בסוף המאה ה-19 על ידי הרופא ההולנדי אז'ן דובואה, שמצא מאובן שכונה בשם "פיתקאנתרופוס ארקטוס" ונודע גם בשם "אדם ג'אווה". גם מאובנים מסין הידועים כ"אדם פקין" משויכים למין זה. כיום נוטים חוקרים שונים להפריד חלק מאוכלוסיות ארקטוס למינים נפרדים, כמו הומו גאורגיקוס, הומו ארגסטר והומו היידלברגנסיס, ואולם חוקרים אחרים סבורים שהפרדה כזו היא מלאכותית ומיותרת.
גילוי וסיווג
אז'ן דובואה ו"פיתקאנתרופוס ארקטוס"
הומו ארקטוס התגלה לראשונה בסוף המאה ה-19, בשנת 1891. הוא המין ההומינידי הנכחד השני שהתגלה, אחרי האדם הניאנדרטלי (שהוגדר בשנת 1864). אך בניגוד לאדם הניאנדרטלי שהתגלה במקרה, ארקטוס הוא ההומיניד הנכחד הראשון שהתגלה כתוצאה ממחקר מדעי שיטתי ומכוון לחיפוש אחר אבות קדומים של האדם.
המגלה, הרופא והאנטומאי ההולנדי אז'ן דובואה, הושפע עמוקות עוד בילדותו מתורת האבולוציה המוקדמת כפי שהוצגה באותה תקופה על ידי צ'ארלס דרווין, תומאס הקסלי וארנסט הקל, והחליט לחפש בעצמו את האב הקדמון המשותף של האדם ושל קופי האדם. בעוד שדרווין העריך (נכונה בדיעבד) שקופי האדם הקרובים ביותר לאדם הם השימפנזה והגורילה, ולכן כדאי לחפש את האב הקדמון המשותף במקום תפוצתם באפריקה, העדיף דובואה את דעתו של הקל, שלפיה האורנגאוטן הוא הקרוב ביותר לאדם, ולכן כדאי לחפש את האב הקדמון המשותף באזור התפוצה שלו בדרום-מזרח אסיה. באינדונזיה התגלו באותו זמן מאובני קוף-אדם, וגם קיומה של מושבה הולנדית במקום באותה עת השפיע, ככל הנראה, על שיקוליו של דובואה. ב-1886 נטש דובואה משרת הוראה מכובדת באוניברסיטת אמסטרדם, ויצא לסומטרה כקצין רפואה בצבא ההולנדי על מנת לחפש אחר מאובנים הומינידים בזמנו הפנוי.
שמאל|ממוזער|326px|המאובנים המקוריים של "פיתקאנתרופוס ארקטוס" (אדם ג'אווה) שהתגלו ב-1891, מונחים בכספת המקורית של אז'ן דובואה, במוזיאון הלאומי לתולדות הטבע בליידן. נראות כיפת גולגולת (למעלה מימין), עצם ירך (במרכז) ושן טוחנת (מתחתיה).
לאחר כמעט שלוש שנים של חפירות בתנאים קשים, מצא דובואה רק מספר עצמות חדשות למדי, ועבר לנסות את מזלו באי ג'אווה הסמוך, באזור טריניל שעל גדות נהר סולו. באוגוסט 1891 מצא שן טוחנת אנושית, באוקטובר מצא כיפת גולגולת הומינידית בסמוך לה, ובאוגוסט 1892 מצא עצם ירך במרחק כמה מטרים משם. מאובנים אלו ידועים עד היום בשם הפופולרי "אדם ג'אווה", ובספרות המדעית הם מסומנים לרוב כ"טריניל 1", "טריניל 2" ו"טריניל 3". עצם הירך הייתה דומה לזו של האדם המודרני, וממנה הסיק דובואה שהמאובן שמצא הלך זקוף על שתיים, אך כיפת הגולגולת הצביעה על מוח בנפח של כ-940 סמ"ק, שהוא כמחצית הדרך בין נפח מוחם של קופי אדם (כ-400 סמ"ק בממוצע) לבין נפח מוחו האדם המודרני (כ-1,350 סמ"ק בממוצע). מכך הסיק דובואה שהוא מצא את האב הקדמון שחיפש, ונתן למין את השם "פיתקאנתרופוס ארקטוס". שם הסוג, המורכב מהמילים קוף-אדם (פיתקוס ביוונית) ואדם (אנתרופוס ביוונית), הוא השם שטבע שנים לפני כן ארנסט הקל כשהתווה את דמותו האפשרית של האב הקדמון המשותף, ושם המין נגזר מ-"erect" שפירושו זקוף קומה. כיום ידוע שדובואה צדק במסקנתו לגבי היות ארקטוס הולך על שתיים, אך טעה במעמדו כאב קדמון משותף לאדם ולקופי אדם, עקב הערכת-חסר למורכבותה ועתיקותה של שושלת האדם. ארקטוס הוא למעשה מין מובהק של סוג האדם, וגילו כמיליון שנה בלבד, בעוד שהאב הקדמון המשותף הוא קוף-אדם קטן-מוח שגילו בין ארבעה לשמונה מיליון שנה, וזהותו המדויקת אינה ידועה בביטחון גם כיום. כמו כן ארקטוס רחוק מלהיות ההומיניד זקוף הקומה הראשון, ומיני אוסטרלופיתקוס, פראנתרופוס וכנראה גם ארדיפיתקוס קדמו לו בכך במיליוני שנים.
הממצא של דובואה התקבל בתחילה בספקנות רבה בקהילה המדעית, ואף כמעט שנשכח במשך שנים רבות, אם בשל ההתנגדות באותה תקופה לתורת האבולוציה, או משום שקשה היה להוכיח שהגולגולת ועצם הירך שייכים לאותו מין, או משום שדובואה עצמו הקשה על חקירת המאובנים בשל רצונו לשמור על מסקנותיו ועל זכות הראשונים שלו, וכנראה גם משום שחוקרים אירופיים רבים ביקשו למצוא את האב הקדמון הנכסף דווקא באירופה. אך ב-1929 התגלו בג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן שבסין שתי גולגולות דומות מאוד לאדם ג'אווה שנודעו כ"אדם פקין", וב-1936 שלוש נוספות. בסוף שנות ה-30, זמן קצר לפני פטירתו של דובואה, התגלו מאובני ארקטוס נוספים בסנג'יראן שבג'אווה, אף שדובואה עצמו סירב לקבלם ככאלה משום שהיו אנושיים מדי כדי להיות במחצית הדרך בין האדם לקוף-האדם. בשנות ה-50 כלל הביולוג האבולוציוני ארנסט מאייר את ארקטוס בסוג האדם, ושינה רשמית את שמו מפיתקאנתרפוס ארקטוס ל"הומו ארקטוס", שם ששימר את שם המין שטבע דובואה אך שינה את שם הסוג ל"הומו", שם שטבע קארולוס ליניאוס עוד במאה ה-18.
מאובני "אדם פקין"
מאובני ארקטוס מסין התגלו לראשונה ב-1921 על ידי הגאולוג השוודי יוהאן גונאר אנדרסון והפלאונטולוג האמריקני וולטר גריינג'ר. הם ביקרו באזור בייג'ינג ("פקין" בהגייה שהייתה מקובלת במערב) במטרה מוצהרת לגלות מאובנים, ומקומיים כיוונו אותם למחצבה סמוכה בגבעת לונְגְגוּשָׁאן (Longgushan) בסמוך לכפר ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן (בסינית 周口店, באנגלית Zhoukoudian או "צ'וקוטיין" Choukoutien). הפירוש המילולי של השם לונְגְגוּשָׁאן הוא "גבעת עצמות הדרקון" ("עצמות דרקון" ו"שיני דרקון" הם כינויים נפוצים בסין למאובנים, אשר על-פי המסורת הסינית ניחנים בסגולות ריפוי פלאיות). על פי הסיפורים, הבחין אנדרסון בשברי קוורץ שאינם שייכים לאזור מבחינה גאולוגית, וניחש מיד שהם הובאו למקום על ידי בני אדם קדומים, אולם החפירות שלהם במקום העלו בתחילה רק מאובנים של שיני אדם.
האנטומאי הקנדי דייווידסון בלק (Davidson Black), ששמע על הממצאים והתלהב, הצליח להשיג מלגה מקרן רוקפלר לביצוע חפירה מאורגנת יותר במקום, וממצאים משמעותיים החלו להיחשף החל משנת 1929. בסך הכול התגלו כמה עשרות פרטים עד 1937, מתוכם 14 גולגולות חלקיות, 11 לסתות תחתונות, חלקי שלד שונים, שיניים רבות וכן אלפי כלי-אבן מסותתים מהתרבות האשלית. מאובנים אלו, שהוחזקו במוזיאון בבייג'ינג, היו מקור גאווה לאומית לסינים בשל היותם ראיה לקיום קדום של בני-אדם בסין, והם קיבלו בתחילה את השם המדעי "סינאנתרופוס פקיננסיס" ("אדם סיני מפקין" = Sinanthropus pekinensis).
ימין|ממוזער|800px|העתקים של כמה מגולגלות "איש פקין" המקוריות, מוצגים כיום במוזיאון בג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן, סין. בחלקן הקדמי של הגולגולות נראים בבירור רכסי הגבות הבולטים האופייניים לארקטוס.
בלק חקר את המאובנים עד פטירתו בטרם-עת ב-1934, ואחרי-כן הם תוארו בפירוט על ידי האנטומאי היהודי-גרמני פרנץ ויידנרייך (Franz Weidenreich) ועוזרתו לוסיל סוואן, שגם הכינו מהם העתקי גבס ברמת דיוק גבוהה מאוד. ב-1941, בעת הפלישה היפנית לסין, נארזו המאובנים המקוריים ונשלחו למוזיאון האמריקני לתולדות הטבע על מנת להגן עליהם, ואולם במהומה ובערפל הקרב הם נעלמו, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם, אף שהנשיא ריצ'רד ניקסון הורה בזמנו על חקירה מיוחדת בתקווה להשיבם כמחווה דיפלומטית בעת ביקורו המפורסם בסין בשנת 1972. מאובנים אלו מוכרים כיום רק מן ההעתקים והתיאורים המצוינים של ויידנרייך, ואין חולקים על דעתו של ארנסט מאייר שהם שייכים למין הומו ארקטוס.
נפח המוח הממוצע של גולגולות ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן הוא 1,043 סמ"ק. אף אחת מהגולגלות איננה מושלמת לחלוטין, אך הן דומות מאוד וכל חלק מהן נמצא במספר גולגולות, כך שוויידנרייך היה מסוגל לשחזר על פיהן מודל שלם של גולגולת טיפוסית. מודל זה לא התחשב בהבדלים הקלים שבין גולגולות זכרים ונקבות, ולאחרונה הציג הפלאואנתרופולוג האוסטרלי איאן טאטרסאל שחזור משופר מעט המסתמך רק על הגולגולות הנחשבות לזכרים. התיארוך של מאובני ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן היה בעייתי במשך שנים רבות, ולרוב הוערך ב-500 אלף עד 230 אלף שנים לפני זמננו, אך בשנת 2009 מחקר חדש בשיטה הרדיומטרית אלומיניום-26/בריליום-10 קבע את גיל השכבות בהן התגלו המאובנים העתיקים יותר ל-780 אלף עד 680 אלף שנה, ואת גיל השכבות הצעירות יותר ל-500 אלף עד 400 אלף שנה.
מאז אובדן מאובני אדם פקין המקוריים, התגלו מאובני ארקטוס נוספים בג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן ובמספר אתרים נוספים ברחבי סין, כמו חֶשְׂייֵן (Hexian), לָאנְטְייֵן (Lantian) ונאנג'ינג, וכן במערת תאם חויין (Tham Khuyen) שבצפון וייטנאם. מרפאים ורוקחים מסורתיים בסין נוהגים עד היום לטחון מאובני אדם ומאובנים אחרים לאבקה הנמכרת במחיר גבוה בשל סגולות ריפוי פלאיות המיוחסות לה. מספר מאובנים סיניים ניצלו מגורל זה ברגע האחרון, כאשר נרכשו בחנויות רפואה ובשווקים, ולעיתים אף כיוונו המוכרים את החוקרים לאתרים עשירים בממצאים פלאונטולוגים.
בשנת 2022 התגלו שרידיו של הומו ארקטוס במחוז חוביי שבסין, בין השרידים גולגולת שלמה במצב שימור מעולה.
שמאל|ממוזער|250px|גולגולת סאנג'יראן 17, המושלמת מגולגלות ארקטוס שהתגלו בג'אווה
מאובני ארקטוס נוספים מג'אווה
בנוסף למאובנים הראשונים שגילה דובואה, התגלו במשך השנים מאובנים של כמה עשרות פרטי ארקטוס נוספים במספר אתרים בג'אווה ובאיים אחרים באינדונזיה, ויחד איתם נמצאו גם כלי אבן מהתרבות האשלית. כיום מקובל שארקטוס היה נפוץ בדרום מזרח אסיה החל מתקופה של כ-1.5 מיליון שנה לפני זמננו. רוב איי אינדונזיה היו מחוברים ליבשת אסיה למשך תקופות ארוכות במהלך הפלייסטוקן, עקב ירידת מפלס פני הים בעת עידני קרח. מאובני ארקטוס המאוחרים ביותר מג'אווה, גם הם על גדות נהר סולו, מתוארכים לגיל של 50 אלף שנים בלבד ואולי אף מאוחר יותר, וייתכן שהם פגשו את בני האדם המודרניים, ההומו ספיינס, בעת שהאחרונים התפשטו מאפריקה לדרום מזרח אסיה ולאוסטרליה. באי פלורס באינדונזיה התגלו כלי-אבן אשלים המיוחסים לארקטוס ומתוארכים ל-900 אלף שנים לפני זמננו. בשנת 2003 התגלו באותו אי מאובני הומו פלורסיינסיס גמדיים, שמתוארכים לתקופה מאוחרת הרבה יותר, ויש המשערים שהם התפתחו מאוכלוסיית ארקטוס מקומית. בשנת 2019 הוגדר המין הומו לוזוננסיס לפי מאובני אדם שהתגלו באי לוזון שבפיליפינים, ויש המשערים שגם הוא התפתח במקורו מאותה אוכלוסייה דרום-מזרח אסייתית של ארקטוס.
מספר לסתות וגולגולות שהתגלו בסנגיראן שבג'אווה החל מ-1941 קיבלו את השם מגאנתרופוס ("אדם ענק" = Meganthropus), ועד היום נפוצות שמועות שהן שייכות לגוף בעל מידות ענקיות, אך נראה שמדובר באגדה אורבנית שמקורה בשחזורים מוטעים. לפי השחזורים המקובלים כיום מאובנים אלו הם בגודל ממוצע של ארקטוס או מעט גדולים יותר, ורוב החוקרים מסווגים אותם כתת-מין אחר של ארקטוס או פשוט כזכרים גדולי-מידות של תת-המין המקומי Homo erectus paleojavanicus.
גילוי ארקטוס האפריקני ("הומו ארגסטר")
ב-1960 גילה הפלאואנתרופולוג לואיס ליקי בערוץ אולדובאי שבטנזניה כיפת גולגולת שסומנה בסימון הקטלוגי OH-9, ועל סמך צורתה האופיינית הגדיר אותה כהומו ארקטוס, והיא ההוכחה הראשונה לקיום מין זה באפריקה (בדיעבד, מספר מאובנים אפריקנים חלקיים שהתגלו עוד קודם לכן, שייכים גם הם כנראה למין זה). גולגולת OH-9 תוארכה לזמן קדום מרוב מאובני ארקטוס ממזרח אסיה, כ-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, ובכך רמזה לראשונה על מוצאו האפריקני של המין. מאותה תקופה התגלו גם כלי-אבן אשליים בערוץ אולדובאי. עשרות מאובני ארקטוס נוספים נמצאו לאחר מכן באפריקה, רובם על ידי המשלחות של ריצ'רד ליקי, בנו של לואיס, באגם טורקאנה שבקניה, והם קדומים אף יותר - כ-1.6 עד 1.7 מיליון שנה לפני זמננו. גם מאובנים אלו התגלו לרוב בסמוך לכלי-אבן אשליים. המפורסם מביניהם הוא "הנער מטורקאנה", אולי השלד השלם ביותר בהיסטוריה של המחקר הפלאואנתרופולוגי.
בשנת 1975 הציעו הפלאואנתרופולוגים קולין גרובס ווורטיסלאב מאצאק להפריד את מאובני ארקטוס האפריקניים ולסווגם כמין נפרד, הומו ארגסטר, בהתבסס על גילם המוקדם יותר ועל הבדלים אנטומיים קלים, כמו מוח מעט קטן יותר ומבנה גוף עדין יותר מאלו של מאובני ארקטוס האסייתיים. אף כי סיווג זה משמש היום פלאואנתרופולוגים רבים הוא לא התקבל על דעתם של כמה מהידועים ביותר, כמו ריצ'רד ליקי עצמו או טים וייט שממשיכים להשתמש במינוח ארקטוס גם למאובנים האפריקנים. חילוקי דעות אלו עלולים ליצור בלבול אצל מי שאינו מתמצא בנבכי הטקסונומיה. על-מנת למנוע דו-משמעות, מכונה לעיתים בספרות המדעית ארקטוס אסייתי "ארקטוס במובן הצר" (בלטינית Homo erectus sensu stricto או בקיצור .H. erectus s. s), בעוד שארקטוס הכולל גם את המאובנים האפריקנים מכונה "ארקטוס במובן הרחב" (בלטינית Homo erectus sensu lato או בקיצור .H. erectus s. l). בכל מקרה, מרבית הפלאואנתרופולוגים מסכימים שהמאובנים האפריקניים קדמו ברובם למאובנים המזרח-אסייתיים, ומכאן שמוצא המין ארקטוס הוא באפריקה, וממנה התפשט על פני מרבית העולם הישן והגיע גם למזרח אסיה. ואולם גם תמונה זו הסתבכה לאחרונה בשל גילוי המאובנים מגאורגיה (הומו גאורגיקוס, ראו להלן).
שרידי ארקטוס אפשריים בישראל
אם ארקטוס המזרח-אסייתי, המתוארך לרוב לגילים צעירים ממיליון שנה, הוא אכן צאצא של ארקטוס (או ארגסטר) מאפריקה מלפני 1.7 מיליון שנה, ניתן לצפות לממצאי ארקטוס בגיל ביניים באמצע הדרך ביניהם, במזרח התיכון. ממצאים כאלו אכן התגלו ככל הנראה באתר סמוך לתל עוּבַּדִּיָה בעמק הירדן שבישראל. האתר התגלה ב-1959 כאשר טרקטור של קיבוץ אפיקים עסק בהכשרת הקרקע באזור. מאז ועד 1999 חפרו בו ארכאולוגים מישראל ומהעולם, בהם משה שטקליס, עופר בר-יוסף ונעמה גורן-ענבר מהאוניברסיטה העברית. בחפירות אלו התגלו מאובנים רבים של מיני בעלי-חיים קדומים, ויותר מ-10,000 כלי-אבן מהתרבות האשלית. תיארוך רדיומטרי של האתר תלוי בקיומן של שכבות אבן בזלת באזור, ולכן מאפשר במקרה זה רק טווח זמן רחב למדי, החל מ-1.76 מיליון ועד 800 אלף שנים. תיארוך פלאוביולוגי (כלומר לפי מיני בעלי החיים שנמצאו) מאפשר לצמצם טווח זה לכדי 1.6 עד 1.2 מיליון שנה. לרוע המזל, מאובני האדם שנמצאו באתר עובדיה הם מועטים וחלקיים ביותר, כך שלא ניתן לשייכם בוודאות מוחלטת למין ארקטוס (או ארגסטר), אך מועמדים אחרים בתקופה כזו ועם תרבות כלים כזו אינם מוכרים. עד גילוי מאובני דמאניסי בגאורגיה, היה אתר עובדיה העדות הקדומה בעולם לקיום אדם מחוץ לאפריקה. מאז 1999 פסקו החפירות באתר וכיום הוא מוזנח, אף שיש תוכניות להקים בו גן לאומי ולפתוח אותו למבקרים.
אתר אשלי נוסף בישראל הוא גשר בנות יעקב, שנחפר על ידי צוותה של נעמה גורן-ענבר, ובו התגלו עדויות מהקדומות הידועות בעולם לשימוש באש, וכן עדות אפשרית לתזונת אדם ממקווי מים בתקופה כה קדומה - במקרה זה דיג שפמנונים ואיסוף סרטנים מאגם החולה הקדום. באתר נמצאו גם מאובני בעלי-חיים רבים, חלקם עם סימני חיתוך או הכאה מכלי-אבן, הכוללים בין השאר קרנפים, היפופוטמים, בקר קדום, יחמורים, איילים, סוסים, צבאים, ואף גולגולת של פיל ישר-חט. כמו כן נמצאו באתר כלי-אבן אשליים רבים. חלק מממצאים אלו מוצג כיום במוזיאון ישראל. כלי-אבן נוספים שנמצאו באזור החולה מוצגים במוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ מעין ברוך ובמוזיאון בקיבוץ גדות. אתר גשר בנות יעקב מתוארך בשיטות פלאומגנטיות ל-790 אלף שנה לפני זמננו. גם בו לא התגלו מספיק מאובני אדם לזיהוי ודאי של המין - רק שני שברים של עצמות ירך - אך בסבירות גבוהה מדובר בהומו ארקטוס. בשנת 2000 נגרם נזק כבד לאתר כתוצאה מעבודות להעמקת נהר הירדן שביצעה רשות ניקוז הכנרת.
גם מאובן איש הגליל ממערת זוטייה שבנחל עמוד סווג לעיתים כארקטוס, אך הוא מאוחר הרבה יותר מממצאי עובדיה וגשר בנות-יעקב, כ-400 אלף עד 200 אלף שנים לפני זמננו, ופלאואנתרופולוגים אחרים מעדיפים לשייכו למין הומו היידלברגנסיס. אתרים ארכאולוגיים נוספים בארץ ישראל שבהם נמצאו כלי-אבן אשלים רבים מהפלייסטוקן התיכון הם מערת טבון בכרמל ומערת קסם ליד מחלף קסם. סביר לייחס אותם למינים ארקטוס או היידלברגנסיס.
שמאל|ממוזער|200px|גולגולת D2700 מדמניסי, גאורגיה - ארקטוס מוקדם או גאורגיקוס
מאובני ארקטוס מגאורגיה ("הומו גאורגיקוס")
החל משנת 1991 נחשפו בדמניסי שבמדינת גאורגיה מספר גולגולות וחלקי שלד המתוארכים בשיטות רדיומטריות ופלאומגנטיות לגיל של 1.75 מיליון שנה. גיל זה הופך אותם לבני משפחת האדם הקדומים ביותר שהתגלו אי פעם מחוץ לאפריקה, קדומים אף משרידי עובדיה. מאובני דמניסי דומים באופן שטחי למאובני ארקטוס והם סווגו בתחילה למין זה, אולם ככל שנחשפו יותר מהם הסתבר שהם בעלי כמה תכונות פרימיטיביות, כמו נפח מוח של 600 עד 750 סמ"ק, הנמוך מזה של ארקטוס ודומה יותר לזה של הומו הביליס. גם תרבות כלי-האבן של מאובני דמניסי היא התרבות האולדובאית, הקרויה על שם ערוץ אולדובאי ומיוחסת להביליס, והיא פרימיטיבית יותר מהתרבות האשלית המיוחסת לארקטוס. גילם של מאובני דמניסי דומה ואולי אף מוקדם מעט יותר מגילם של מאובני ארקטוס האפריקנים הקדומים ביותר. מסיבות אלו ישנם חוקרים המעדיפים לשייך את מאובני דמניסי למין הביליס, לצורת מעבר בין הביליס לארקטוס, או אף לסווגם כמין נפרד, "הומו גאורגיקוס". מציאותם של מאובנים קדומים אלו מחוץ לאפריקה מצביעה על חשיבותה הגדולה של אירואסיה, יותר ממה שהיה מקובל להניח באבולוציה המוקדמת של הסוג אדם.
מאובני ארקטוס מאוחרים מאירופה ומאפריקה ("הומו היידלברגנסיס")
בשנת 1908 הגדיר האנטומאי הגרמני אוטו שֶטֶנְזַאק (Otto Schötensack) לסת אנושית שהתגלתה ליד העיר היידלברג כמין נפרד, "הומו היידלברגנסיס". גילה מוערך ב-400 אלף עד 700 אלף שנים, והיא כונתה גם "אדם היידלברג". במשך רוב המאה שלאחר מכן לא הסכימו מרבית החוקרים שאדם היידלברג זכאי להיחשב כמין נפרד, וסיווגו אותו לרוב למין ארקטוס. ברבות השנים התגלו ברחבי אפריקה ואירופה עשרות מאובני אדם נוספים מהפלייסטוקן התיכון, כ-800 אלף עד 200 אלף שנים לפני זמננו, שהמיון שלהם לא היה ברור. הקדומים שבהם סווגו, בדרך כלל, למין ארקטוס, והצעירים יותר לקטגוריות מעורפלות כמו "הומו ספיינס ארכאי" ו"קדם ניאנדרטלים", אף שמרביתם דומים מאוד זה לזה. מאובנים אלו דומים למאובני ארקטוס ומקושרים גם הם עם תרבות כלי-אבן אשלית, אך הם מאופיינים במוח מעט גדול יותר (ממוצע של 1,200 סמ"ק לעומת ממוצע של כ-1,000 סמ"ק בארקטוס בן-זמנם ממזרח אסיה), בפנים מסיביות ובגוף גדול וחסון יותר. המפורסמים שבהם הם "אדם רודזיה" מקאבווה שבזמביה ומאובנים מהרי אטאפוורקה שבספרד. כיום ישנם חוקרים המפרידים את כל המאובנים האלו למין היידלברגנסיס, אך חוקרים "אחדנים" (lumpers) יותר סבורים שהפרדה זו היא מלאכותית ופצלנית (splitter) שלא לצורך, ועדיין משייכים את המוקדמים שבהם ל"ארקטוס במובן הרחב".
מאובני ארקטוס נוספים מאסיה
אתרים ארכאולוגיים באסיה שבהם נמצאו כלי-אבן המתוארכים לפלייסטוקן התחתון והתיכון הם נפוצים למדי, ומקובל לייחס אותם לארקטוס, אף כי, בדומה לאתרי עובדייה וגשר בנות-יעקב בישראל, ממצאי המאובנים אינם עשירים מספיק על מנת לאשש השערה זו. ב-2007 התגלתה לסת תחתונה של ארקטוס באתר אשלי בטורקיה, והיא מתוארכת לגיל של כ-500 אלף שנה. גם מאובנים חלקיים וכלי אבן מאתרים בהודו ובפקיסטן מיוחסים לרוב לארקטוס.
אנטומיה ומורפולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|שלד KNM-WT 15000, "הנער מטורקאנה", אחד השלדים המושלמים שהתגלו מבני-אדם קדומים
ממוזער|מודל המדמה כיצד ייתכן שנראו פניו של ההומו ארקטוס על פי מבנה הגולגולות שנמצאו
גולגולת ומוח
האנטומיה של מאובני ארקטוס אחידה באורח ראוי לציון, בהתחשב בתפוצתו על פני חלק ניכר של העולם הישן במשך יותר ממיליון שנה. קיים אף ויכוח בקרב החוקרים אם נפח המוח של המין גדל בכלל במשך כל התקופה הזו. נפח מוחו של ארקטוס מזרח-אסייתי הוא כ-1,050 סמ"ק בממוצע, והוא גדול מעט משל הומו ארקטוס אפריקני (הומו ארגסטר) שקדם לו (כ-900 סמ"ק בממוצע), קטן מעט משל הומו היידלברגנסיס (כ-1,200 בממוצע), וקטן משמעותית משל האדם המודרני (1,350 סמ"ק בממוצע). ואולם בקרב מאובני "ארקטוס במובן הצר", כלומר במזרח-אסיה בלבד, קשה להצביע על עלייה מובהקת מבחינה סטטיסטית בנפח המוח מן הקדומים ביותר לחדשים ביותר, ויש הגורסים שהמין שהה במצב של קיפאון (stasis) המתאים לתאוריה של שיווי המשקל המקוטע.
הגולגולת של ארקטוס נמוכה בהרבה מגולגולת האדם המודרני, ומצחו משופע מאוד. בקדמת הגולגולת רכס גבות בולט המזדקר קדימה ולמעלה, ומובדל מהמצח בחריץ רוחבי אופייני הנקרא "מענית על-אורביטלית" (supra-orbital sulcus) או "מענית על-טוראלית" (supra-toral sulcus). רכס הגבות של ארקטוס ישר ואחיד למדי לכל רוחבו, כך שהגבות "מחוברות" מעל גשר האף, בניגוד לרכס הגבות של היידלברגנסיס והאדם הניאנדרטלי, אשר מתקמר מעל כל עין לחוד, ובמבט מלפנים משווה לחלק העליון של הפנים "צורת לב". במבט מלמעלה, מוצרת גולגולת ארקטוס באזור המצח ומתרחבת שוב באזור ארובות העיניים. תצורה זו מכונה "הצרות בתר-אורביטלית" (post-orbital constriction), והיא נפוצה אצל הומינידים, שקדמו לאדם המודרני, כתוצאה מנפח מוח קטן יותר באזור המצח. דופן הגולגולת של ארקטוס עבה במידה ניכרת מזו של האדם המודרני והאדם הניאנדרטלי. לאורך קו האמצע של הקודקוד היא מתעבה אף יותר ויוצרת מעין רכס אורכי (mid-sagital crest). רכס זה שטוח בהרבה מ"כרבולת" העצם המאפיינת גולגולות של גורילה ומיני אוסטרלופיתקוס ופראנתרופוס, ובניגוד לה אינו משמש לאחיזה של שרירי הלעיסה. תפקידו אינו ברור, אך חוקרים משתמשים בו כסימן היכר אופייני של גולגולות ארקטוס.
לסת ושיניים
הלסת של ארקטוס גדולה ובולטת קדימה הרבה יותר מזו של האדם המודרני, ובניגוד לאדם המודרני (ובדומה לכל שאר מיני האדם הקדום) היא חסרה לחלוטין את בליטת הסנטר. שיני ארקטוס גדולות מאלו של האדם המודרני והאדם הניאנדרטלי, אך קטנות משל הומינידים קדומים יותר. המגמה של הקטנת השיניים באבולוציה של סוג האדם, עשויה להיות תוצאת-לוואי של גידול בנפח המוח או תוצאה של הסתמכות גוברת והולכת על כלים ואש לחיתוך המזון וריכוכו. סימן אופייני לשיניים החותכות של ארקטוס אסייתי היא תצורה קעורה מעט בכיוון הלשון (חותכות ב"צורת את"). תצורה זו דומה לתצורת החותכות של בני-אדם מודרניים ממזרח-אסיה, ולכן שימשה כתמיכה להשערה שמוצאם מארקטוס מזרח-אסייתי. כיום רוב החוקרים סבורים שזהו דמיון מקרי או תופעה של אבולוציה מתכנסת שאינה מעידה על קרבה גנטית.
שלד ומידות גוף
פרופורציות הגוף של ארקטוס היו כשל אדם מודרני ויציבתו הייתה זקופה לחלוטין. ארקטוס אפריקני (ארגסטר) היה, ככל הנראה, ההומיניד הראשון שדמה לאדם המודרני בקומתו הגבוהה וברגליו הארוכות בהרבה מן הזרועות, וכל ההתאמות הקדומות לטיפוס על עצים, אשר נראות עדיין אצל האוסטרלופיתקנים, ובמידה מסוימת אפילו אצל הומו הביליס, נעלמו אצלו לחלוטין. טביעות רגל מאובנות של ארקטוס התגלו באתרים בקניה ובהודו, והן מודרניות לחלוטין בצורתן.
קומתו של השלד המושלם הידוע בכינוי "הנער מטורקאנה" היא 1.60 מטר, גבוה לגילו אף יחסית לבני-אדם מודרניים, וניתן להעריך שאילו היה מגיע לבגרות קומתו הייתה 1.85 מטר ומשקלו כ-68 ק"ג. אף שלד שלם יחסית של ארקטוס מזרח-אסייתי לא שרד, אך משלדים חלקיים ניתן להסיק שהוא היה נמוך ומוצק יותר מארקטוס אפריקני, אולי כהתאמה לאקלים קר יותר (שכן גוף מוצק מקטין את שטח הפנים, וכתוצאה מכך את קצב איבוד החום). הוא גם היה נמוך מעט יחסית לבני-אדם מודרניים ועצמות הגפיים שלו היו עבות יותר, אף כי לא עבות כשל האדם הניאנדרטלי. לעומת זאת ארקטוס האירופי המאוחר (המסווג לרוב כהומו היידלברגנסיס) והצורות המאוחרות של ארקטוס האפריקני (מסווגות לעיתים כהומו היידלברגנסיס או הומו רודזיינסיס) היו גדולי מידות וחסונים מאוד: גובהם היה כ-1.80 מטר בממוצע ומשקלם מוערך ב-80 עד 95 ק"ג בזכרים.
בחקירת שלד הנער מטורקאנה, הוערך גילו בתחילה ב-12 עד 14 שנה על פי מידת התגרמות סחוסי עצמות הידיים והרגליים שלו, אולם בבדיקה מחקרית של שיניו באמצעות טומוגרפיה ממוחשבת התגלה שמצבם מקביל לזה של בני-אדם בני 8 עד 10 שנים בלבד. מכאן מסיקים שהשלד של ארקטוס התבגר בקצב מהיר יותר, וייתכן שהגיע לשיא גודלו ולבגרות מינית בגיל צעיר בארבע עד שש שנים בהשוואה לבני-אדם מודרניים.
אורח חיים
בית גידול
ארקטוס היה ככל הנראה המין הראשון במשפחת האדם שהסתגל למגוון של בתי גידול. באזור מוצאו באפריקה, בית הגידול שלו היה בעיקר אזורי סוואנות, אך אתרי עובדייה וגשר בנות-יעקב בישראל מראים על בית גידול של גדות נחלים (הירדן) וביצות (אגם החולה), ואתר ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן היה במשך מרבית הפלייסטוקן ערבה בעלת אקלים יבש וקר.
היציאה מאפריקה
מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 מקובל על מרבית החוקרים, שארקטוס היה המין הראשון במשפחת האדם שהתפשט מאפריקה אל שאר העולם. אף שלאחרונה עלתה האפשרות שמינים אחרים קדמו לו בכך, בעיקר בגלל ממצאי הומו גאורגיקוס מדמאניסי, עדיין מעטים החולקים על כך שארקטוס התפשט מאפריקה בתקופה שבין 1.6 ו-1.2 מיליון שנים לפני זמננו. התפשטות זו מתועדת לא רק בממצאי המאובנים, אלא גם בהתפשטות תרבות כלי האבן האשלית מאפריקה למזרח התיכון ולאחר מכן למזרח-אסיה. התפשטות זו לעיתים מציירת תמונה של ארקטוס כמהגר היוצא למסעות ארוכים, אלא שבפועל אין כל הכרח שתמונה זו אכן נכונה: קהיליית ארקטוס המרחיבה את גבולה בקילומטר אחד בלבד מדי שנה יכלה להתפשט מאפריקה לאינדונזיה תוך 15,000 שנה, זמן ארוך פי שלושה מכל ההיסטוריה האנושית, אך קצר מאוד יחסית ליותר ממיליון שנה שבהם התקיים ארקטוס.
הארכאולוג האוסטרלי רוברט בדנאריק (Robert G. Bednarik) העלה את ההשערה שלארקטוס הייתה טכנולוגיה של רפסודות פרימיטיביות שבה השתמש על מנת לחצות מצרי ים צרים, כמו מצר גיברלטר מאפריקה לאירופה, או המצרים שבין ג'אווה לאי פלורס. בדנאריק אף בנה רפסודות באמצעות כלי-אבן פשוטים והשיט אותן, בעזרת מתנדבים נוספים, על פני מצרים אלו על-מנת להוכיח שהדבר אפשרי. ואולם, נראה שהשערה זו לא קנתה אחיזה בקרב מרבית החוקרים בתחום. אין ראיות שארקטוס חצה את מצר גיברלטר על מנת להגיע לאירופה, והוא היה יכול להגיע למרבית איי אינדונזיה הודות לגשרי יבשה שנוצרו בשל ירידת מפלס פני הים בעת תקופות קרח. הקושי העיקרי הוא להסביר את הימצאותם של כלי-אבן המיוחסים לארקטוס באי פלורס, משום שהמצרים המפרידים בין אי זה לשאר איי אינדונזיה הם עמוקים, וככל הנראה מעולם לא התייבשו לחלוטין, אפילו בתקופה שבה מפלס המים היה הנמוך ביותר. אך מכיוון שרוחב מצרים אלו הוא 20 ק"מ לכל היותר, סביר להניח שבתקופת זמן של כמה מאות אלפי שנה היו יכולים מספר פרטים של ארקטוס להיסחף לשם במקרה על גזעי עצים צפים, אולי כתוצאה מסופות הוריקן או בגלי צונאמי השכיחים באזור זה. בניגוד להומו ספיינס בתקופה מאוחרת יותר, נראה שארקטוס מעולם לא המשיך דרך איי אינדונזיה ליישב את אוסטרליה. גם באזור אמריקה לא התגלו מעולם ממצאי ארקטוס, ונראה שהוא לא עבר דרך מצר ברינג על-מנת ליישב את יבשת אמריקה כפי שעשה זאת ההומו ספיינס.
חיים לצד הומינידים אחרים
על פי תיארוך המאובנים, התקיים ארקטוס אפריקני במשך כמה מאות אלפי שנים בפלייסטוקן התחתון לצד פראנתרופוס רובוסטוס בדרום אפריקה, ולצד הומו הביליס ופראנתרופוס בויזאיי במזרח אפריקה.
ארקטוס מזרח-אסייתי חי לצד מספר מינים של הסוג גיגנטופיתקוס ("קוף ענק" = Gigantopithecus), קוף אדם נכחד שהיה אולי אב קדום של האורנגאוטן. רק מספר לסתות ושיניים רבות של גיגנטופיתקוס נמצאו עד היום, והן דומות מאוד לאלו של קופי אדם מודרניים אך גדולות מהן באופן ניכר. על פי גודלן, יש המעריכים את קומתו של גיגנטופיתקוס בכשלושה מטרים כשהזדקף על שתיים, ואת משקלו בלמעלה מחצי טון. במערת תאם חויין (Tham Khuyen) שבצפון וייטנאם נמצאו שיני גיגנטופיתקוס באותו מקום שבו נמצאו שיני ארקטוס, והן אף מתוארכות לאותה תקופה: 475 אלף שנה לפני זמננו בתיארוך רדיומטרי של אורניום-תוריום. חוקרים העלו את ההשערה שארקטוס הוא האחראי להכחדתו של גיגנטופיתקוס.
במשך הפלייסוטוקן התיכון, כ-800 אלף עד 200 אלף שנים לפני זמננו, חי ארקטוס האסייתי במקביל להומו היידלברגנסיס באירופה ובאפריקה, וישנם חוקרים הסבורים שמדובר באותו המין. מבין החוקרים המפרידים את שני המינים, יש הסבורים שהיידלברגנסיס חי באתרים מסוימים בסין לצד ארקטוס, ושארקטוס חי באתרים מסוימים באירופה (למשל באתר האשלי בילצינגסלבן בגרמניה) לצד היידלברגנסיס.
על פי תיארוכים מסוימים, המאוחרים מבין מאובני ארקטוס בג'אווה חיו לפני 50 אלף שנים בלבד או אף מאוחר יותר. זוהי ככל הנראה התקופה שבה אוכלוסיות אדם מודרני (הומו ספיינס) היגרו מאפריקה דרך אזור מצר באב אל מנדב למזרח-אסיה בדרכן לאוסטרליה. הועלתה אף השערה שמוטציה בנוקלאוטיד בודד בפסאודוגן RRM2P4 על כרומוזום X, אשר שכיחה כיום בבני-אדם ממזרח אסיה אך נדירה מאוד באפריקה, הועברה בתורשה מאוכלוסיית ארקטוס המזרח אסייתית באמצעות רביית כלאיים עם אוכלוסיית ספיינס המהגרת. מכל מקום ניתוח גנום האדם מראה בבירור כי מוצא כל אוכלוסיית האדם המודרני הוא מאותה אוכלוסיית מוצא אפריקנית קטנה מלפני כ-200 אלף שנים, ומכאן שרביית כלאיים עם ארקטוס, אם התרחשה בכלל, הייתה מצומצמת מאוד בהיקפה.
אבולוציה
הומו ארקטוס ממלא תפקיד מרכזי באבולוציה של תת-שבט האדם (הומינינים), סוג האדם (הומו) והמין האנושי המודרני (הומו ספיינס). הוא התקיים במשך זמן ארוך בהרבה מכל מין אדם אחר, כ־1.2 מיליון שנה לכל הפחות (ארקטוס המזרח-אסייתי) עד יותר מ-1.7 מיליון שנה (ארקטוס "במובן הרחב"). ככל הנראה הוא ההומינין הראשון שהתפשט מחוץ ליבשת אפריקה והתנחל ביבשות ובבתי גידול חדשים. הוא היה הראשון שהשתמש באש ופיתח את התרבות האשלית – טכניקת סיתות כלי-אבן שהייתה הראשונה שדרשה יותר מאשר התזה אקראית של שבבים. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים בעשרות השנים האחרונות מסכימים שהענף האפריקני של ארקטוס, המסווג לעיתים כ"הומו ארגסטר", הוא האב הקדמון של האדם המודרני, ישירות או דרך הומו היידלברגנסיס.
נפח המוח של ארקטוס מכסה טווח של פי שניים לערך, החל ב-600 סמ"ק במאובנים הקדומים ביותר, וכלה ביותר מ-1,200 סמ"ק בכמה מהמאובנים המאוחרים יותר. המספר הראשון גדול רק במעט מן הטווח העליון של נפח מוחות קופי אדם מודרניים, כמו השימפנזה והגורילה, בעוד שהמספר השני גדול מהטווח התחתון של נפח מוחות בני אדם מודרניים. בשל הטווח הרחב של גילים, אזורים גאוגרפיים ונפחי מוח, יש חוקרים המעדיפים לפצל את המין ארקטוס "במובן הרחב" למספר משתנה של מינים נפרדים, החל במין גאורגיקוס הקדום וקטן המוח וכלה במין היידלברגנסיס המאוחר וגדול המוח. ואולם כל הטיפוסים הללו דומים מאוד זה לזה בצורת השלד שלהם, עד כדי כך שחוקרים אחרים סבורים שהפרדה זו היא מלאכותית ומיותרת. כולם מפגינים גולגולת בעלת רכסי גבות מודגשים, פנים ושיניים דומות בצורתן, לסת תחתונה חסרת סנטר ופרופורציות גוף מודרניות עם רגליים הארוכות משמעותית מן הידיים.
טיפוסים אשר לעיתים מסווגים כמינים בפני עצמם ולפעמים כשייכים לארקטוס במובן הרחב הם:
הומו גאורגיקוס (Homo georgicus)
הומו ארגסטר (Homo ergaster), לרוב יכונה על ידי האחדנים "הומו ארקטוס אפריקני".
הומו ארקטוס מזרח-אסייתי או "הומו ארקטוס במובן הצר" (Homo erectus sensu stricto)
הומו היידלברגנסיס (Homo heidelbergesis)
הומו רודזיינסיס (Homo rhodesiensis), כוללים את מאובני "אדם רודזיה" מקאבווה, זמביה. לעיתים מסווגים גם הם במין היידלברגנסיס.
הומו קפרננסיס (Homo cepranensis): כולל שברי גולגולת אחת מצ'פרנו באיטליה.
הומו אנטקסור (Homo antecessor): כולל שברי שלד ממספר פרטים שהתגלו באתר אטאפוורקה בספרד.
תת-מינים של ארקטוס
מספר תת-מינים אשר על דעת רוב החוקרים שייכים לארקטוס במובן הצר:
הומו ארקטוס יואנמואנסיס (Homo erectus yuanmouensis): מאובן מאתר יואן-מו בסין
הומו ארקטוס לאנטיאננסיס (Homo erectus lantianensis): מספר מאובנים מאתר לאנטיאן בסין
הומו ארקטוס וושננסיס (Homo erectus wushanensis): מאתר וו-שאן בסין
הומו ארקטוס נאנקיננסיס (Homo erectus nankinensis): גולגולות זכר ונקבה ממערת טאנג-שאן ליד נאנג'ינג שבסין.
הומו ארקטוס פקיננסיס (Homo erectus pekinensis): מאובני "אדם פקין" מאתר ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן.
הומו ארקטוס פלאוג'אוואניקוס (Homo erectus palaeojavanicus): מספר גולגולות מסאנגיראן, ג'אווה, חלק מהן נקראו קודם גם מגאנתרופוס (Meganthropus).
הומו ארקטוס סולואנסיס (Homo erectus soloensis): מאובנים שנתגלו במספר אתרים על גדות נהר סולו בג'אווה
גלריה
לקריאה נוספת
חוה יבלונקה (עורכת), אבולוציה, יחידה 7 - אבולוציה של האדם, סעיף 7.5.1. - "הומו ארקטוס - האדם הזקוף" (עמ' 278–282), מוציא לאור: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ז 1997. .
G.P. Rightmire (2000) Homo Erectus, in the Encyclopedia of Human Evolution and Prehistory, 2nd Ed (Eds: Delson, E. Tattersal, I. Van Couvering J. A. & Brooks, A. S.). Garland Publishing, NY
Walker, A., and Leakey, R., eds. (1993) The Nariokotome Homo erectus Skeleton. Cambridge, Mass. Harvard University Press.
Susan C. Anton (2003) Natural History of Homo erectus, Yearbook of Physical Anthropology 46:126–170
קישורים חיצוניים
על גילוי הומו ארקטוס , צילום הרצאה לציבור הרחב של הפלאואנתרופולוג יואל רק, אוניברסיטת תל אביב, באתר יוטיוב
על גילוי הומו ארקטוס, מתוך סדרת ההרצאות של פרופסור יואל רק באוניברסיטת תל אביב, אתר חופש - עמותה לחופש מדת
הומו ארקטוס באתר מוזאון הסמיתסוניאן
הומו ארקטוס באתר המוזאון האוסטרלי
הומו ארקטוס באתר ארכאולוגיה. אינפו
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1893
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אז'ן דובואה
קטגוריה:התרבות האשלית
ארקטוס | 2024-09-21T13:35:53 |
שיטת גרינברג | שיטת גרינברג היא שיטת רפואה אלטרנטיבית הגורסת כי אנשים יכולים לשפר את איכות חייהם, דרך גופם. אין עדות מדעית אשר מאששת טענה זו. מייסדה הוא אבי גרינברג (נולד ב-1955). השיטה היא דיסציפלינה של תשומת לב, המתאפיינת במתן דגש לתשומת לב של הגוף , לתפיסה ולחוויה האישית של האדם. השיטה מלמדת אנשים דרך הגוף להיות קשובים לעצמם ולסביבתם ולעצור הרגלים אוטומטיים המגבילים אותם, במטרה להעצים את יכולתם להחלים, להשיג מטרות אישיות ולהיות במיטבם. השיטה פותחה בתחילת שנות ה-80 על ידי אבי גרינברג, וכיום היא שיטה בינלאומית הנלמדת ומיושמת במספר ארצות.
רקע
המייסד
השיטה פותחה על ידי אבי גרינברג (נולד ב-1955), פרמדיק לשעבר. מתוך הידע והניסיון שצבר בעבודתו הוא זיהה שאף על פי שלאנשים ישנה היכולת הטבעית לרפא את עצמם ולמנוע היווצרות מצבים פיזיים הפוגעים באיכות חייהם, חסרים להם הידע והמיומנות כיצד ליישם יכולת זו.
אבחנה זו הביאה לשינוי כולל בגישתו; מגישה של ריפוי אנשים לזו המלמדת אותם איך להיות מעורבים ואחראים לבריאותם ואיכות חייהם. מאוחר יותר הוא תיאר את רעיונותיו בספרו "פחד כאב וחברים אחרים" (1994).
גרינברג מתמקד בהמשך הפיתוח של השיטה וממשיך ללמד מדריכים מוסמכים, מנחים ומורים של השיטה.
התפתחות השיטה
לאחר מספר שנים של יישום גישתו החדשה, שכללה הרחבת נקודת ההתייחסות של אבחון בכפות רגליים, רפלקסולוגיה ועבודת גוף, התבקש אבי גרינברג ללמד קבוצות תלמידים שפנו אליו, ומתוך כך הוא גיבש שיטה מובנית. הביקוש ללימודים נוספים הוביל לפתיחת בית הספר הראשון של שיטת גרינברג בשנות השמונים בישראל. בעקבות פרסום ספרו "רפלקסולוגיה הוליסטית" ב-1989 הגיעה השיטה גם לאירופה והפכה לבינלאומית.
היום ישנם מאות מדריכים מוסמכים עצמאיים העובדים במקומות שונים בעולם, ומספר בתי ספר, במדינות שונות באירופה כולל ישראל, המלמדים את המקצוע. השיטה ממשיכה להתקדם, להתפתח וללטש נושאים ואספקטים שונים.
עקרונות השיטה
העברת תשומת הלב מהמיינד לגוף
השיטה שמה דגש על תשומת לב של הגוף מתוך הבחנה שהחיים נחווים דרך הגוף - מחשבותיהם של אנשים, פעולותיהם, רגשותיהם ותחושותיהם, כולם באים לידי ביטוי בגוף. הגוף ער באופן תמידי לטווח רחב של משתנים הקורים בתוכו וסביבו, מה שמאפשר לו להתאים עצמו ולהגיב למציאות מתוך אותה מטרה של שאר היצורים החיים– לשרוד ולשגשג. ככאלה, תשומת הלב של אנשים באה מכל הגוף, והיא כוללת את היכולת לחוש את העולם מסביב וליצור עמו יחסי גומלין ברמות רבות ושונות. תשומת הלב של הגוף היא לא מילולית במהותה, והיא למעשה החוויה עצמה.
השיטה טוענת כי אם לא יופרע, הגוף יפעל באופן טבעי כדי לדאוג לעצמו, להבריא, להתאים עצמו למציאות משתנה, להתפתח ולממש עצמו, ובכך שואף להגיע למצב שהוא במיטבו. עם זאת היא מצביעה על כך שבעוד תשומת הלב של הגוף היא תמיד בהווה ובמציאות, תשומת הלב של בני האדם, ובמיוחד זו שמקורה במיינד, יכולה לנוע בקלות למעין "מקום" אחר שהשיטה מכנה בשם: "העולם הפנימי".
העולם הפנימי - מונח המשמש את השיטה כדי לציין אסופה של אירועי עבר, זיכרונות, הרגשות, כאבים ופחדים ישנים, אמונות, הסברים, ותאוריות שאנשים צוברים לאורך חייהם. כאשר תשומת הלב ממוקדת בתפיסה של העולם הפנימי, הוא פועל כפילטר לחוויות של אנשים וגורם להם לחיות חיים פנימיים המנותקים מהמציאות, מפיזיות ומהגוף. זאת בניגוד למצב בו תשומת הלב מכוונת לגוף ודרכו למציאות.
עצירת דפוסי התנהגות
לפי השיטה, המתודולוגיה בה משתמשים כדי ליצור כל שינוי שהוא, כוללת הבחנה והבהרה של תגובות ודפוסי התנהגות של האדם וכן פיתוח היכולת להפסיקם. זאת מתוך הכרה בכך שהדבר היחיד עליו האדם באמת יכול לשלוט ולקחת אחריות הוא תגובותיו לסיטואציה נתונה. השיטה מתמקדת בתגובה חוזרת של האדם כפי שמתבטאת בסיטואציות מסוימות בחייו.
השיטה מלמדת לשים לב ולחוש פיזית איך תגובות קבועות ואוטומטיות (הנעשות עם מעט מאוד תשומת לב ושליטה) מופיעות כחוויה מסוימת בגופו של האדם, וכיצד הוא יוצר אותן. ניתן להקביל תגובות אוטומטיות לדפוסי התנהגות מותנים (במודלים פסיכולוגים שונים כמו ביהביוריזם); כאשר התניה משלבת התנהגויות נחוצות עם מרכיבים התנהגותיים לא נחוצים, מתרחשת למידה מוטעית ומזיקה שמגבילה את יכולת הגוף לאזן את עצמו.
הוכח כי התניה יכולה להיות גורם התורם למחלות. כאשר האדם לומד יותר שליטה על תגובות אוטומטיות הוא יכול לבחור לעצור זאת לחוות את המציאות בצורה ישירה יותר, ולפעול מתוך תשומת לב למציאות ולסיטואציות משתנות.
עצירה - בהקשר זה עצירה משמעה להפסיק כל מה שהאדם עושה כחלק מההרגל האוטומטי. זהו אקט פיזי הנעשה עם תשומת לב לגוף, רצון ובחירה, כדי לא להמשיך את אותו חלק בחוויה האוטומטית שהאדם יכול לתפוס, ובו הוא יכול לשלוט. לדוגמה: אדם פוחד בסיטואציה מסוימת (למשל למידה למבחן), ובתגובה הוא עוצר את הנשימה, מכווץ את הסרעפת והכתפיים, נועל ברכיים, נהייה מודאג ושיפוטי, שונא את הסיטואציה ומעדיף להיעלם. בכך שהאדם לומד לשים לב לכל אלה, לייצר ולהפסיק אותם באופן מכוון, "הוא יכול לבחור לסרב להגיב כך - להרפות את הכתפיים והסרעפת, לא לנעול את הברכיים, לנשום בצורה שונה ולהפסיק לדאוג ולשפוט."
השיטה טוענת כי כשאדם לומד ועוצר תגובה אוטומטית בצורה זו, הוא יכול לקבל פרספקטיבה בהירה על הסיטואציה, יותר שליטה וחופש בחירה איך להיות, וכך ליצור את השינוי המבוקש.
לתת לגוף לעבוד - לפי השיטה, מונח זה מתאר את הפעולה בה הגוף מתפקד בצורה חופשית יותר מהרגיל ומאזן את עצמו. אחרי עצירה של תגובה קבועה, תשומת הלב והאנרגיה שהאדם השקיע בהחזקת ההרגל נעשות זמינות, ויכולות להיות מתועלות לצורכי הגוף באותו הרגע ולמטרות שרצה להשיג. לדוגמה: אחרי עצירה של הרגל לכווץ את הבטן, יכולים להופיע תנועה, רעד, קרקורי בטן, והגוף יוכל לעכל טוב יותר; או אחרי עצירה של הרגל של להקשיח את החזה ולהיות נוקשה ואדיש, יכולה להתעורר זרימה חמה בגוף, תחושה שהשרירים מתרחבים, גמישות והתרגשות.
על פי השיטה, על מנת להשיג שליטה ויעילות ביכולת לעצור הרגל ולתת לגוף לעבוד בצורה זו, יש צורך בתרגול שיטמיע יכולת זו כחלק מהאפשרויות היומיומיות של האדם.
היסטוריה אישית
לפי השיטה, כאשר מתמודדים עם דפוסי התנהגות, יש חשיבות גדולה להפרדה בין העבר להווה. ביחס לתגובות של אורגניזם, כתב הפילוסוף ברטרנד ראסל: "...כל אורגניזם חי, כזה שמובחן בהתנהגות פיזית ומנטלית, כרוך בהשפעה עקשנית של העבר...", וממשיך: "כאשר מכלול של גירויים גרם מלכתחילה למכלול מסוים של תגובות, הישנות של חלק מהגירויים נוטה לגרום להישנות של כל התגובות". דפוסים נלמדו בעבר מסיטואציות שחזרו על עצמן ומחוויות אינטנסיביות, כמו טראומות, והם באים לידי ביטוי באופן פיזי כאזורים מכווצים, חולשה, תנוחות מסוימות, כאב וכו'.
על פי השיטה, כשאדם ממשיך דפוסים בצורה אוטומטית הוא בעצם חוזר על מה שלמד בהיסטוריה שלו ואינו תופש את המציאות כפי שהיא אלא מתוך פילטרים של העולם הפנימי אשר כולל מסקנות ואמונות מהעבר, פחד וכאב ישנים, מצבי רוח חוזרים וכו'. הרעיון של נושא לא פתור או "פתוח" מתייחס למעשה למצב של חוסר איזון מן העבר שמעולם לא הוסדר ואשר עולה על פני השטח שוב ושוב כ"תבנית" פתוחה.
כאשר מתייחסים להיסטוריה אישית דרך הגוף, מתמקדים בעצירה של מסקנות ישנות שאינן רלוונטיות למציאות הנוכחית של האדם, ופיתוח איכויות שלא היו זמינות קודם לכן.
פחד
פחד, לפי השיטה, הוא מנגנון הגנה טבעי, יכולת מובנית המאפשרת לזהות איומים אפשריים. פחד מעיר תגובות פיזיות שונות, שממריצות, מחדדות את התפיסה, ומאפשרות לפעול במהירות ויעילות במצב סכנה. בעוד הפחד מתעורר ועולה ברגע בו מופיעה סכנה, בני אדם יכולים להעיר מנגנון דומה אך ורק מתוך ציפייה לאירועים מפחידים שעלולים לקרות, על אף ששום דבר מסוכן לא מתרחש. בני אדם יכולים גם לחוש מאוימים מהפחד עצמו, כאילו הוא ה"אויב", או הסכנה עצמה, וכתוצאה מכך מתנגדים לו, מתעלמים ממנו ונמנעים מלחוות אותו.
על פי השיטה, נטיות אלו הן תגובות שמגבילות את האדם ופוגעות ביכולת ההסתגלות שלו מאחר שהן מתערבות בתהליך הטבעי של עיבוד פחד. מחקרים רפואיים מראים כי "כל עוד פחד הוא התגובה לסכנה קיימת, זוהי תופעה טבעית ואף יעילה", וכי לאפשר לגוף לעבד פחד באופן טבעי מלמד אדם להתמודד עמו ביעילות "אם תנסה לברוח ממנו, אם תנסה להסתתר ממנו, אם תיקח קסנקס..., כך אתה למעשה מנציח פחד."
שיטת גרינברג מתארת שמה שאנשים בדרך כלל מזהים כפחד (לדוגמה: "קפאתי, אני מרגיש חסר אונים, כל השרירים שלי נתפסו, אני לא יכול לנשום") הוא למעשה התגובה שלהם לפחד, כי בדרך כלל הם לא בסיטואציה של הלחם או ברח. תגובות אחרות לפחד יכולות להיות דאגה, היסוס, חרדה, חשדנות, פאניקה, ועוד.
מטרתו של הלימוד על פחד בשיטה היא לעצור תגובות אוטומטיות לפחד עצמו המוטבעות בגוף ובתפיסה של האדם. הלימוד נוגע גם בפחד ישן ובמסקנות שהוסקו ממנו שהן בעלות השפעה המזיקה לגוף ולחיי האדם. השיטה מלמדת להשתמש בתשומת לב ובפיזיות כדי להפסיק להימנע מפחד, ובמקום זה לאפשר אותו כתחושה פיזית של זרימה או תנועה של אנרגיה בגוף, כדי להשיג חיוניות, בהירות מחשבה, ריכוז והחלטיות.
כאב
שיטת גרינברג מתייחסת לכאב מכיוון שהוא מושך תשומת לב רבה מצד אנשים ומהווה חלק מהחוויה האנושית . כאב הוא הדרך של הגוף להצביע על כך שהוא לא במיטבו, שהוא פצוע או חולה. לעיתים הוא מהווה סימן אזהרה לכך שישנה פגיעה ברווחתו הכללית של האדם, כמו במקרים של אובדן, כישלון, פרידה ועוד. כאב הוא אלמנט חיוני במערכת ההגנה של הגוף, הוא מזרז תהליכי החלמה ונחוץ לקיום בריא. זהו אחד מהכוחות הכי חזקים שמשפיעים על החיים, ההתנהגות והיכולת ללמוד. השיטה טוענת שלמרות היותו הבט טבעי של החיים, כזה שהגוף יכול במידה רבה להסתדר איתו ולהחלים, לרוב הוא מעורר פחד רב, מאמץ להימנע ממנו וסיבוכים כתוצאה מכך.
החוויה של כאב היא סובייקטיבית, משתנה לפי התפיסה של הפרט, ומושפעת מגורמים נוספים כמו ערכים תרבותיים, ציפיות חברתיות והתנסויות קודמות. הדבר עשוי להתבטא בהתנהגות, למשל: התעלמות, ניסיון להתגבר על כאב, או להאשים וליצור דרמה. נטיות כאלו בדרך כלל מעוצבות ונלמדות מגיל צעיר, לעיתים כדי להסתגל לסיטואציה מסוימת, אך יכולות להפוך לברירת מחדל כל פעם שמופיע כאב כלשהו.
על פי השיטה, תגובות אלו, הנראות כבלתי נפרדות מהכאב, מסיחות את תשומת הלב מהגוף מתוך ניסיון להפחית את עוצמת הכאב והשפעתו. המאמץ להתנגד ולחסום כאב, מתבטא במתח שרירי, כווץ, הפחתת הנשימה, נוקשות והגבלת התנועה. זהו מאבק הנעשה עם מאמץ מיותר ושעשוי, במידה ונמשך לאורך זמן, ליצור עוד כאב ואף להפוך אותו לכרוני. בנוסף הוא יוצר מתח, מחליש ומתיש ויכול להוביל למצבי רוח חוזרים, שינויים בהתנהגות וסבל.
תרגול המתודולוגיה נעשה במטרה ללמד אנשים להשיג שליטה ולהפסיק מה שהם עושים בצורה קבועה כדי להימנע מכאב קיים, להיות עם כל תשומת הלב לגופם ולחוות את הכאב כפי שהוא. במצב זה יש לגוף יותר אנרגיה שהוא יכול למקד ולהשקיע בהתמודדות עם הכאב ותחושות שונות סביבו, וכך יש לו סיכוי טוב יותר להחלים. לטענת השיטה, ניתן ליישם זאת בכל סוג של כאב או חוסר נוחות, ותרגול סדיר וממוקד ייפתח יותר ביטחון ואומץ בהתמודדות עם מצבים כואבים.
שיטת גרינברג הלכה למעשה
הכלים של השיטה
הלימוד בשיטת גרינברג נעשה במגוון טכניקות שמטרתן להרחיב את תשומת הלב לגוף וכוללות, בהתאם לסוג הפעילות, טכניקות מגע, תקשורת מילולית, אבחון בכפות רגלים, עבודה דרך כפות רגליים, שאלונים, כתיבה תיאורית, תרגילים ותנועה חופשית. מבחינת השיטה יש חשיבות לכך שהשימוש בטכניקות ייעשה מתוך התייחסות וגישה של הוראה ולמידה והיא מבהירה:
מגע מלמד - המגע נתפס כצורת תקשורת עם הגוף ומטרתו ללמד. המגע מושך את תשומת לב האדם מהעולם הפנימי אל אזור מסוים בגוף ולחוויה הקיימת. השיטה עושה שימוש בארבעה סוגי מגע בסיסיים עם ואריאציות רבות, וכמאתיים טכניקות.
לדבר אל הגוף (talking to the body) - תקשורת מילולית משמשת כדי להבהיר את מה שהאדם חווה, למקד את תשומת לבו ולהשפיע על הגוף. הדגש הוא על הפניית תשומת הלב מהתוכן המילולי אל החוויה המלאה והממשית שהאדם חווה בגוף.
תהליך אישי
תהליך אישי הוא סדרת פגישות (סשנים) של מתאמן עם מדריך, שמתחיל בהגדרת המטרה של המתאמן והסכמה על התגובה הקבועה שעומדת בדרכו, שאותה ילמד לעצור. זו מובהרת ומתוארת מילולית ומוצגת באופן שממחיש כיצד היא מופיעה כחוויה בגוף ובחיי היומיום. האבחון, על פי הגוף וכפות הרגליים, מספק גם אינפורמציה כללית נוספת לגבי מצב המתאמן.
המדריך מתכנן אסטרטגיה ללימוד השיעורים הרלוונטיים בהתאמה למתאמן. במהלך סשן המדריך עשוי להשתמש בכל אחת מן הטכניקות ולבחור תנוחות שונות לעבודה (שכיבה, ישיבה, עמידה או תנועה) כדי להתמקד על אזור מסוים, איכות ספציפית או כל הבט אחר בחוויה של המתאמן.
בדרך כלל בתחילת תהליך מלמדים את המתאמנים שיעורים בסיסיים של תשומת לב לגוף; אופציות נשימה שונות, הרפיה, שליטה בשרירים, להפסיק מאמץ, יצירת שקט וכו'. כאשר זה מושג, המדריך מלמד את המתאמן להעמיק את תשומת לבו למגוון תחושות פיזיות שמלוות אספקטים של התגובה שתוארה- כמו התנהגות, תנועות, מחשבות וכוונות, רגשות והיסטוריה רלוונטית. תוך כדי, המתאמן לומד יותר ויותר שליטה על הדרך בה הוא מייצר את התגובה בגופו ובתשומת לבו.
בסופו של דבר המטרה היא שהמתאמן יוכל ליצור, מתוך בחירה, תגובה שקודם לכן הייתה בלתי נשלטת, לעצור אותה ולאפשר לעצמו להיות טבעי כפי שהוא.
השיטה מדגישה, כי מכיוון שהתהליך הוא לימודי, התקדמותו ופירותיו תלויים לא רק בכישוריו המקצועיים של המדריך, אלא גם ביכולתו ונכונותו של המתאמן להשתתף בצורה פעילה ולהיות מעורב.
תהליך החלמה - מתודולוגיה ספציפית של השיטה המיושמת במצבים פיזיים חריפים, פציעות וסימפטומים שונים. מטרתה לעודד את יכולתו הטבעית של הגוף להחלים באופן מלא ולשוב לאיתנו, על ידי יצירת התנאים שיאפשרו זאת. השיעורים, כמו להפסיק תגובות אוטומטיות נגד כאב, להסכים להרגיש פחד ולאפשר לגוף לעבוד, מכוונים וממוקדים על המצב הפיזי שהוגדר. התהליך נעשה באינטנסיביות ודחיפות בהתאם לכוח הזמין בגוף המתאמן והמאבק שלו להבריא.
מחקר הבודק את יעילותה של שיטת גרינברג בהפחתת כאבים כרוניים בגב תחתון, הפחתת מוגבלות בתנועה כתוצאה מהכאב ושיפור באיכות החיים הכללית מתקיים במרכז ע"ש סוראסקי בתל אביב.
פעילויות קבוצתיות
מנחים ומורים מורשים בשיטת גרינברג מלמדים פעילויות קבוצתיות הכוללות תהליכים קבוצתיים, סדנאות, וחוגים בנושאים שונים. בפעילויות, לומדים המשתתפים את הגישה התאורטית של השיטה לנושא הנדון, וכן מתאמנים ומתנסים בעצמם על ידי תרגילים, כתיבה תיאורית, הדגמות ואימון אישי.
הכשרה ועיסוק בשיטה
הכשרה מקצועית
הסמכת מדריכים בשיטת גרינברג ללמד תהליכים אישיים, מצריכה השלמת תוכנית לימודים תלת שנתית הכוללת לפחות 990 שעות לימוד אקדמאיות ומעשיות. כדי להמשיך לשנת הלימודים השנייה והשלישית נדרשים הסטודנטים בסוף כל שנה לעבור פגישת סופרויז'ן עם מורה מורשה שעליה יקבלו תעודה המציינת את השלב הלימודי שלהם (מדריך שלב 1 ו-2). בסיום השנה השלישית, על התלמידים להציג את עבודתם עם מתאמנים ולהגיש שתי עבודות גמר כדי להשלים את כל הדרישות לקבלת ההסמכה כפי שנקבע על ידי הוועד האקדמי המפקח של שיטת גרינברג. מדריכים מוסמכים (בעלי דיפלומה) יכולים להצטרף לאיגוד הבינלאומי של מדריכי שיטת גרינברג (IAGMPׂ) ולהשתתף בקורסי המשך מתקדמים למדריכים מוסמכים.
מנחי קבוצות הם מדריכים מוסמכים אשר למדו בתוכנית למנחים. אחרי שהשלימו לימודיהם הם מורשים לפתח וללמד פעילויות בנושאים שונים המעניינים אותם תוך שימוש בקונספט ובעקרונות של השיטה. יש עליהם פיקוח ורישיונם מחודש כל שנה על ידי אבי גרינברג וועדה שעוקבת אחרי התקדמותם. הם עצמאיים בארגון וניהול פעילויותיהם.
המורים המלמדים את המקצוע הם מנחים מורשים שרכשו ניסיון בלימוד קבוצות. הם עוברים תוכנית הכשרה למורים, המעניקה להם רישיון לפתיחת בית ספר להכשרת מדריכים מוסמכים ומעקב אחרי התפתחותם המקצועית. הוועדה להמשך ההתפתחות המקצועית והאישית של השיטה, שבראשה אבי גרינברג, מפקחת על עבודתם ומחדשת את רישיונם. ישנם מספר בתי ספר באירופה שמנוהלים בצורה עצמאית על ידי המורים.
אתיקה
באתר האינטרנט הרשמי של שיטת גרינברג ובפרסומים נוספים מופיעה ההצהרה הבאה:
" שיטת גרינברג היא מתודולוגיה של תשומת לב המלמדת דרך הרחבת ומיקוד תשומת הלב לגוף. היא אינה מתיימרת לרפא, להיות רפואה אלטרנטיבית, או מסז' טיפולי, או להיחשב בין המקצועות הטיפוליים. היא אינה מיועדת לאנשים הסובלים ממצבים הנחשבים מסכני חיים, ולא לאנשים במצבים או בעלי מחלות חמורות הדורשים טיפול רפואי או פסיכיאטרי. יותר מכך, היא אינה מיועדת להיות תחליף לשום סוג של טיפול נדרש. לשיטה אין בסיס אידאולוגי או מיסטי והיא אינה דורשת סגנון חיים מסוים".
כללי האתיקה וההתנהלות המקצועית של שיטת גרינברג - הקוד האתי מתווה את העקרונות, היישום והערכים הנדרשים מכל הסטודנטים והמדריכים המוסמכים החברים ב-IAGMP. הוא מפרט בנוגע לאספקטים מקצועיים, אופן ההתנהלות בתהליך אישי, הסטנדרטים של סביבת עבודה מקצועית ותפקיד המדריך.
IAGMP
האיגוד המקצועי הבינלאומי של מדריכי שיטת גרינברג הוא ארגון אוטונומי שיוסד בידי מדריכים מוסמכים שחיפשו מסגרת שתבטיח את איכות עבודתם. החברות בו ניתנת רק למדריכים מוסמכים.
מטרת האיגוד היא להבטיח את הרמה המקצועית, השירות והאתיקה שניתנים על ידי חבריה. מוסכם על חברי האיגוד לקיים את הקוד האתי וההתנהלות המקצועית של שיטת גרינברג, ולהמשיך להתפתח במסגרת דיסציפלינה מקצועית ואישית באופן שוטף. חברי האיגוד עוברים פגישת סופרויז'ן אחת לשנה ומשתתפים בקורסים מתקדמים למדריכים מוסמכים.
ביקורת
מבקרי השיטה טוענים כי האיגוד של מדריכי השיטה, אותו ייסד אבי גרינברג, מנוהל באופן ריכוזי, ועל הגבול הדק שבין שיטה לבין כת. גרינברג שולל טענה זו, וטוען כי הארגון מקפיד על סטנדרטים מקצועיים, תוך שמירה על בחירה חופשית של המדריכים והזכיינים של השיטה.
לקריאה נוספת
אבי גרינברג, רפלקסולוגיה הוליסטית, אור-עם, 1989
אבי גרינברג, אבחון לפי כף הרגל, אור-עם, 1995
אבי גרינברג, פחד, כאב וחברים אחרים, אסטרולוג, 1994
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פנומנולוגיה
קטגוריה:פילוסופיה של הנפש
קטגוריה:רפואה אלטרנטיבית
קטגוריה:פסיכותרפיה פסאודו-מדעית | 2024-05-27T18:03:04 |
פרנקו וספקטור | פרנקו וספקטור סדרת דרמה טלוויזיונית ישראלית העוסקת במשרד עורכי דין ששודרה בשנים 2003–2004 על ידי זכיינית ערוץ 2, קשת.
הפקה ושידור
הסדרה הייתה ניסיון ליצור גרסה ישראלית לסדרה האמריקאית "הפרקליטים". בכתיבת התסריט השתתפו עורכי דין, כדי לספק לה אמינות.
"פרנקו וספקטור" צולמה בקיץ 2003, ועלתה לשידור ב-6 בנובמבר 2003. הסדרה זכתה למדרוג (רייטינג) ממוצע של כ-9%.
הסדרה הייתה מעומדת לפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה בקטגוריית "סדרת הדרמה הטובה".
עלילה
הסדרה מביאה את סיפורם של עובדי המשרד שנפלטו ממערכות קודמות בהם עבדו או חיו ומנסים לשקם את הקריירה שלהם במסגרת חדשה. הדמויות הראשיות בה הן: עו"ד דוד פרנקו (בגילומו של משה איבגי), עו"ד דפנה ספקטור (רונית אלקבץ), עו"ד נמרוד סגלסון (מארק איווניר), מזכירת המשרד, עו"ד מרגלית בר-ששת (רותי בורנשטיין) והחוקר נועם נאור (צחי גראד). הסדרה חושפת בכל פרק דילמה מוסרית או משפטית ובוחנת איך עורכי הדין מתמודדים איתה. במקביל מתוארות מערכות היחסים בין עובדי המשרד והקונפליקטים הפנימיים של כל אחד מהם, כשבמהלך הסדרה נחשף הפער העמוק בין החוק לצדק בחברה הישראלית.
הדמויות
דמויות ראשיות
עו"ד דוד פרנקו (משה איבגי)
עו"ד דפנה ספקטור (רונית אלקבץ)
עו"ד נמרוד סגלסון (מארק איווניר)
עו"ד מרגלית ברסקי (רותי בורנשטיין)
נועם נאור (צחי גראד): חוקר
יונתן פרנקו (אושרי כהן): בנו המתבגר של דוד פרנקו
דמויות נוספות
ישראלה טביב (עירית קפלן)
עו"ד ברבן (דורון צפריר)
אירנה (יבגניה דודינה)
רון (גיא אריאלי)
אמיר (ליאור אשכנזי)
רחום (דובר קוסאשווילי)
גברת פרנקו (לילית נגר)
שרון נמס (ניקו ניתאי)
ג'ורג' מרקמן (איתי טיראן)
איציק (פיני קידרון)
חברה של פרנקו (אנה סטפן)
פרקים
עונהפרקתאריך שידוריום שידור1114 בנובמבר 2003שישי1221 בנובמבר 2003שישי1328 בנובמבר 2003שישי145 בדצמבר 2003שישי1512 בדצמבר 2003שישי1616 בדצמבר 2003שלישי1723 בדצמבר 2003שלישי1830 בדצמבר 2003שלישי196 בינואר 2004שלישי11013 בינואר 2004שלישי11120 בינואר 2004שלישי11227 בינואר 2004שלישי
רצועת השיעור שודרה בליל שישי החל מתאריך 14 בנובמבר 2003, ומהפרק החמישי הוחלפה לימי שלישי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:סדרות דרמה ישראליות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:עורכי דין בדיוניים | 2024-06-02T12:06:46 |
תגלית אקראית | REDIRECT תגלית | 2011-06-16T20:14:14 |
פסיכומטרי | REDIRECT הבחינה הפסיכומטרית | 2005-11-16T05:36:55 |
צונאמי | שמאל|ממוזער|250px|אנימציה של התפשטות גלי הצונאמי ברעידת האדמה בדרום אסיה בסוף 2004
שמאל|ממוזער|250px|איור המתאר היווצרות צונאמי בעקבות רעידת אדמה.
מקרא: 1. העתק; 2. גאות; 3. התרוממות לוח; 4. מוקד רעידת אדמה; 5. שפל; 6. שקיעת לוח; 7. משרעת; 8. אורך גל; 9. חפיפת גלים ראשוניים; 10. הפחתת מהירות
שמאל|ממוזער|250px|סכמה של צונאמי שמגיע אל החוף
250px|ממוזער|שמאל|שלט מילוט מצונאמי בחוף תל אביב
צוּנַאמי (מיפנית 津波 – גל בנמל, "צו"=נמל ו"נאמי"=גל, בעברית: נחשול רעש) הוא תופעה של גלי ים גדולים המתפרצים בעוצמה רבה אל תוך חופי ים. צונאמים בדרך כלל מתרחשים בשל התפרצויות געשיות ורעידות אדמה, ובמקרים נדירים יותר אף בשל פיצוצים תת-מימיים, המלטות קרח ואירועי התנגשות. לעומת גלי מים, שנוצרים כתוצאה מכוח המשיכה של הירח והשמש, צונאמים נוצרים בשל אובייקט גדול המחליף או המרעיד את המים.
סיבות אפשריות להיווצרות גלי צונאמי
ממוזער|250px|שמאל|ראשית התהוותו של הצונאמי בתאילנד, ב-2004
גלי צונאמי נוצרים בעיקר אחרי רעידת אדמה במעמקי האוקיינוס. קצהו של הלוח הטקטוני העליון "נדחס" במשך זמן רב כלפי מטה, עקב לחץ שנגרם כתוצאה מחדירת הלוח שכנגדו. כאשר קצהו של הלוח העליון, הדרוך בדומה לקפיץ, משתחרר בבת אחת ונע בעוצמה מלמטה למעלה, הוא חובט במי הים במהירות עצומה; פעולה זו גורמת לשחרור אנרגיה רבה, המזעזעת את המים ויוצרת גלים סייסמיים חזקים מאוד מהמרכז החוצה, הנעים במהירות שבין 400 ל-1,000 קמ"ש. לעיתים, הרעידות הסייסמיות שיוצרים נחשולים אלה מגיעות בצרורות, כך שגלי צונאמי עוצמתיים יכולים לבוא זה אחר זה, בהפרש של דקות זה מזה.
גורם נוסף, פחות שכיח, העלול לגרום לגלי צונאמי, הוא מפולות תת-מימיות. במקרה כזה הר או רכס תת-מימי מתמוטט במעמקי האוקיינוס וגורם לדחיקה של המים בעוצמה אדירה.
אפיון הגלים
בשני המקרים שתוארו לעיל הגלים מסוגלים לעבור אלפי קילומטרים ממקום ההתרחשות מבלי לאבד כמעט מעוצמתם. ככל שהגלים מתקרבים לחוף, עומק האוקיינוס פוחת במהירות, וכתוצאה מזה גובה הגל – שאינו נראה בלב האוקיינוס מהיותו תחת פני המים – גדל לממדים נצפים. בהגיע גל ההדף למדף היבשתי הרדוד, מתפתח נחשול ענק המתנפץ לעבר החוף; גל המים "עבה", מאחוריו ועל גביו פני הים עולים, ולכן הצונאמי חודר ליבשה, ככל שגובה פני הים עולה. גל ענק זה מכה בחוף בעוצמה רבה, ואף שמהירותו יכולה להיות קטנה יחסית (כמה עשרות קמ"ש בלבד) הוא מחריב את כל העומד בדרכו בטווח שבין מאות מטרים לאלפי מטרים מקו החוף, בהתאם לתלילות החוף.
אורך גל צונאמי אופייני, ממקום ההתרחשות הסייסמית, הוא מאות קילומטרים, ותלוי באופי ההפרעה היוצרת אותו. בשל עומק האוקיינוס במקום בו הוא נוצר, יכול גובהו להגיע לסדר גודל של מטר אחד, כך שבלב ים הוא כמעט לא יורגש; היו מקרים שבהם צונאמי עז עבר מתחת לסירות של דייגים יפניים שדגו בלב ים, שנדהמו לגלות – כששבו לביתם בתום הדיג – שכפרם נמחה כליל מעל פני האדמה. עוצמת גלי הצונאמי ומהירותם יכולות להיות שונות ממקום למקום, לפי פרמטרים שונים, כמו צורת ומידת תלילות החוף. לעיתים, בחוף אחורי של אי נוצר אפקט צליפה שמגביר את גובהם וחוזקם של הגלים. באופן כללי ניתן לומר, שאם היחס בין עומק קרקעית הים במקום בו נוצר הגל לבין נקודה כלשהי בחוף הוא , אזי מהירותו באותה נקודה תהיה פי קטנה יותר ממהירותו ההתחלתית וגובהו פי מגובהו ההתחלתי (חוק גרין).
התרעה ומחקר
מאפיין מקדים לבואו של צונאמי – היכול לתת שהות של עשרות שניות – הוא נסיגה מהירה של המים מהחוף וחשיפת קרקעית הים, שכן הגל המתקרב נבנה כלפי מעלה מן המים שהוא שואב. לעיתים, אפקט זה חזק כל כך, עד שמעגני סירות שלמים מתרוקנים בבת אחת מכל מימיהם עד כדי כך שהסירות נופלות על הקרקעית הבוצית. כך קרה בעת הצונאמי הגדול ששטף את חופי האגן ההודי ב-2004, שבמהלכו טילי סמית', ילדה אנגליה בת 10 שלמדה על גלי צונאמי בבית הספר, ראתה את הים נסוג במהירות והתריעה בבהלה על הגל המגיע; בעשותה כן הצילה עשרות נופשים שהיו בקרבתה. יש המתפתים להיכנס לים ש"התייבש" לפתע כדי לאסוף את שלל המציאות שהותירו המים הנסוגים, אך מעשה זה מהווה מלכודת מוות לאוספים, שכן הנחשול מכה בשיא העוצמה בכל הנמצא בדרכו לחוף.
חופי ים החשופים לצונאמי נמצאים בעיקר בדרום מזרח אסיה וכן בים הקריבי. במקומות מועדים לפורענות, כדוגמת חופי יפן, הוקמו חומות הגנה בגובה של כעשרים מטר, להגנה מפני גלי צונאמי. ישנו מרכז התרעה אמריקני לגלי צונאמי באוקיינוס השקט, שמאתר רעידות אדמה באוקיינוס, ומתריע על צפי לצונאמי מבעוד מועד לאזורים העלולים להיפגע, לפי מיקום האירוע הסייסמי. בעקבות הצונאמי הגדול בדרום מזרח אסיה ב-2004, הוחלט על הקמת מרכז התרעה דומה גם באוקיינוס ההודי.
אחרי הצונאמי של 2004 נערכו מחקרים על עמידות בתים בפני גלי צונאמי. התברר שהבתים העמידים ביותר לצונאמי הם מבני בטון מזוין על עמודים, כי העמודים מאפשרים לאנרגיית המים לעבור ביניהם כמעט מבלי לספוג אותה.
הסבר על המכניקה של יצירת הצונאמי. באזור סגירת לוחות, שני לוחות טקטונים נלחצים אחד כלפי השני.
מגה-צונאמי
גלי מגה-צונאמי הם גלי ים עצומים בסדרי גודל של מאות מטרים, שנובעים מאחת משתי הסיבות הבאות:
התמוטטות חלק מאי או מקטע חוף של יבשה אל תוך הים
צניחת מטאוריט ענק אל מימיו של האוקיינוס
המגה-צונאמי החזק ביותר שתועד עד כה הגיע לגובה של 524 מטרים, והוא אירע ב-9 ביולי 1958 במפרץ ליטויה (Lituya Bay) באלסקה, לאחר רעידת אדמה שם בעוצמה של 8.3 בסולם מגניטודה לפי מומנט.
היסטוריית גלי צונאמי
על פי אחת התאוריות, בסביבות 1450 לפנה"ס, בעקבות התפוצצות האי סנטוריני בים האגאי, התפרץ גל צונאמי אדיר ששטף והחריב את כל התרבות המינואית באי כרתים, כ-110 ק"מ דרומית לסנטוריני..
תוקידידס, בחיבורו "תולדות המלחמה הפלופונסית", מתאר גלי צונאמי באטיקה בעקבות רעידת אדמה בשנה השישית של המלחמה:
ישנן עדויות של ההיסטוריון הערבי אבן אל עטיר שב-1033 וב-1068, פקדו את חופי יפו גלי צונאמי שגרמו בכל אחד מהמקרים לאלפי הרוגים. הגל של 1033 תואר כגל בגובה של 30–40 מטרים שהופיע בשעת אחר הצהריים אל חופי יפו, בעקבות רעש סייסמי חזק באזור קפריסין.
תאריך מקום סיבות להיווצרות הצונאמי אבדות בנפש תיאור האירוע סוג הצונאמי ערך מורחב 1 בנובמבר 1755 ליסבון, פורטוגל רעידת אדמה 100,000 תושבי העיר ששרדו רצו לחוף כי חשבו ששם יהיו בטוחים מפני רעידות נוספות שעלולות לפקוד את האזור, ומפני שריפות שהתחוללו. חצי שעה לאחר רעידת האדמה פקד גל צונאמי את חופי ליסבון. צונאמי רעידת האדמה בליסבון (1755) 7 באפריל 1771 איי יאיאמה, אוקינאווה, יפן רעידת אדמה תת-ימית 12,000 צונאמי 21 במאי 1792 שימברה, מחוז היגו, יפן רעידת אדמה תת-ימית 15,000 בעקבות התפרצות הר געש אונזן באי קיושו בדרום יפן התמוטטה כיפת הלבה בחלקו הימני של ההר וסחפה איתה חלק מהעיר שימברה כולה לתוך מי מפרץ אריאקה. הדבר גרם למגה צונאמי עם גלים בגובה של יותר מ-100 מטר שפגעו במחוז היגו בצד השני של מפרץ אריאקה ואז חזרו בחזרה והכו את העיר שימברה. מגה צונאמי 2 באפריל 1868 הוואי רעידת אדמה במגניטודה 7.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט 46 הרוגים רעידת האדמה גרמה למפולת הר הגעש מאונה לואה. זמן קצר אחר כך פקד צונאמי את חופי הוואי ופגע ישירות בכפרים מקומיים. צונאמי 1883 סומטרה התפרצות הר געש קרקטואה 36,000 הר הגעש קרקטואה השוכן במצר סונדה התפרץ, ויצר צונאמי ענק ששטף את חופי האי סומטרה. צונאמי 15 ביוני 1896 צפון יפן רעידת אדמה תת-ימית במגניטודה 8.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט 20,000 בשעה 19:32 (זמן מקומי) אירעה רעידת אדמה במגניטודה 8.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט מתחת למים שגררה אחריה גלי צונאמי בגובה 39 מטר שפקדו את צפון יפן. צונאמי28 בדצמבר 1908מסינה שבסיציליהרעידת אדמה במגניטודה 7.2100,000 (מרעידת האדמה והצונאמי ביחד)בשעה 5:21 פגעה רעידת אדמה בעיר, ואחריה הגיעו גלים בגובה של כ-10 מטרצונאמי 1 בספטמבר 1923 יפן רעידת אדמה 100,000 רעידת אדמה חזקה באזור קנטו והחריבה את טוקיו, יוקוהמה וערים נוספות באזור. רעידת אדמה זו גרמה לגל צונאמי בגובה 12 מטר שהציף את אזור החוף המזרחי של יפן. צונאמי 18 בספטמבר 1929 ניופאונדלנד, קנדה רעידת אדמה במגניטודה 7.2 29 הרוגים מקור רעידת האדמה ברכסי גראנד באנקס התת-ימיים. צונאמי 3 במרץ 1933 יפן 3,069 הרוגים צונאמי 7 בדצמבר 1944 יפן רעידת אדמה תת-ימית במגניטודה 8.0 בסולם מגניטודה לפי מומנט 1,223 הרוגים רעידת האדמה אירעה כ-20 ק"מ מחצי האי שימה. צונאמי 21 בדצמבר 1946 יפן רעידת אדמה 1,400 הרוגים בעקבות רעידת אדמה חזקה גלי צונאמי הכו בחופה המערבי של יפן. צונאמי 1 באפריל 1946 הוואי ואלסקה 159 הרוגים באלסקה ו-5 הרוגים בהוואי גלי צונאמי בגובה 30 מטרים פקדו את חופי אלסקה והוואי שבאוקיינוס השקט. האנשים לא האמינו לצפירת האזעקה המתריעה מפני הצונאמי מכיוון שחשבו שזו מתיחה של 1 באפריל. צונאמי 9 ביולי 1958 מפרץ לטויה אלסקה רעידת אדמה במגניטודה 8.3 בסולם מגניטודה לפי מומנט 4 הרוגים בשעות הערב הרעידה רעידת אדמה במגניטודה 8.3 בסולם מגניטודה לפי מומנט את מפרץ לטויה. כתוצאה מכך חלק מההר היוצא למפרץ התמוטט וגרם למגה צונאמי שהכה בעוצמה במפרץ. גובה הצונאמי היה 524 מטר וזה היה המגה צונאמי הגבוה ביותר שתועד במאה ה-20. באותו הזמן היו שלוש סירות במפרץ ורק אחת מהן הצליחה לעלות על הגל ולעבור אותו כששתי האחרות נסחפו לים. עצים, אבנים ועוד שהיו ביבשה הועפו לגובה של חצי קילומטר. מגה צונאמי 22 במאי 1960 צ'ילה, כל איי האוקיינוס השקט, אוסטרליה ויפן רעידת אדמה במגניטודה 9.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט אלפים רעידת אדמה זו היא רעידת האדמה החזקה ביותר שתועדה. היא גרמה לצונאמי בגובה של 25 מטרים שחצה את כל האוקיינוס השקט והכה כמעט את כל איי האוקיינוס השקט, אוסטרליה והגיע עד מזרח יפן. צונאמי 27 במרץ 1964 החוף המערבי של צפון אמריקה מפולת בעקבות רעידת אדמה 122 הרוגים הצונאמי נגרם בעקבות מפולת שנגרמה מרעידת אדמה שנקראה מאוחר יותר רעידת האדמה של יום שישי הטוב ופגע באלסקה, קולומביה הבריטית, וושינגטון, אורגון וקליפורניה. עיקר הנזק היה באלסקה, קולומביה הבריטית וקליפורניה. צונאמי 16 באוגוסט 1976 מינדנאו, הפיליפינים רעידת אדמה 5,000 הרוגים ו-93,500 נותרו ללא קורת גג הצונאמי הגיע למרחק של 700 קילומטרים ממוקד הרעש והכה גם אזורים אחרים. צונאמי 12 בדצמבר 1979 אקוודור ו קולומביה רעידת אדמה במגניטודה 7.9 בסולם מגניטודה לפי מומנט 259 הרוגים, 798 פצועים ו-95 נעדרים צונאמי 6 במאי 1983 הים היפני רעידת אדמה במגניטודה 7.7 בסולם מגניטודה לפי מומנטבשעה 11:59 הורגשה רעידת אדמה במגניטודה 7.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט באזור הים היפני, כ-100 קילומטר מזרחית מהעיר נושירו. צונאמי 12 ביולי 1993 הוקאידו ואוקושירי, יפן 250 הרוגים גל צונאמי עבר לאורך החוף של יפן. מיד הועברה התרעה ברדיו של יפן אך זה היה מאוחר מדי לאוקושרי. כפר קטן ליד מוקד הרעש שנסחף כולו לים בעקבות גלים בגובה 30 מטרים. סך הכול 13 גלים פגעו בכפר מכיוונים שונים, חלקם גלים שחזרו בחזרה והכו שוב. 250 אנשים נהרגו מתוכם 197 תושבי אוקושירי. צונאמי 7 ביולי 1998 פפואה גינאה החדשה רעידת אדמה במגניטודה 7 בסולם מגניטודה לפי מומנט אלפים גלי צונאמי בגובה 7 מטרים הכו בחוף. מכיוון שמוקד הרעש היה קרוב לחוף, מערך ההתרעה הסייסמולוגי לא הספיק להתריע על כך. צונאמי 26 בדצמבר 2004 הודו, סרי לנקה, תאילנד ואינדונזיה רעידת אדמה במגניטודה 9.1 בסולם מגניטודה לפי מומנט באוקיינוס ההודי 280,000 הרוגים, מאות אלפי פצועים וכ-5 מיליון ללא קורת גג בעקבות רעידת אדמה באוקיינוס ההודי, הכו גלי צונאמי בגובה של עד 36 מטר בחופי כמה מדינות בדרום אסיה. גרמו להרוגים, פצועים והרסו תשתיות רבות. גלים מרעידה זו גם פגעו בחופי מזרח אפריקה אבל גרמו שם לנזקים קטנים יחסית. אסון זה מוערך כאחד מאסונות הטבע הגדולים של המאות האחרונות. צונאמי רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004) 17 ביולי 2006 ג'אווה, אינדונזיה רעידת אדמה במגניטודה 7.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט בין 700 ל-1,000 הרוגים וכ-45,000 בני אדם איבדו את בתיהם צונאמי בגובה 2 מטרים פגע בחופי אינדונזיה. צונאמי 15 בנובמבר 2006 יפן רעידת אדמה במגניטודה 8.1 בסולם מגניטודה לפי מומנט גלי צונאמי בגובה חצי מטר עד שני מטר הכו בחופי יפן בעקבות רעידת אדמה במגניטודה 8.1. מקור הרעש הוא באיים הקוריליים שנמצאים כ-1,000 קילומטר צפונית מערבית ליפן. צונאמי 2 באפריל 2007 איי שלמה, יפן, אוסטרליה והוואי רעידת אדמה תת-ימיתבשעה 7:35 בבוקר התרחשה רעידת אדמה בחלק המזרחי של האוקיינוס השקט, 40 קילומטר צפונית מאיי שלמה גרמה לצונאמי עם גלים בגובה 17 מטר. צונאמי 29 בספטמבר 2009 סמואה רעידת אדמה במגניטודה 8.3 בסולם מגניטודה לפי מומנט בדרום האוקיינוס השקט 113 הרוגים ועשרות נעדרים גלי צונאמי פקדו את אזור סמואה. גל הצונאמי הגיע לגובה בין ארבעה לשישה מטרים. צונאמי 11 במרץ 2011 יפן רעידת אדמה במגניטודה 9.0 בסולם מגניטודה לפי מומנט בדרום האוקיינוס השקט. 15,891 הרוגים
6,152 פצועים
2,584 נעדרים גלי צונאמי פקדו את אזור חופה המזרחי של יפן. גובה גל הצונאמי הגיע ל-10 מטרים. הרעש העוצמתי התרחש בשעה 14:46 (שעון יפן) סמוך לחופים והגיע עד לטוקיו, אף שהעיר מרוחקת יותר מ-130 ק"מ ממוקד הרעש. כתוצאה מרעידת האדמה העוצמתית רעדו בניינים בטוקיו, הרס רב נזרע והחלו הצפות ודליקות. כעבור זמן קצר החלו להגיע גלי צונאמי בגובה ארבעה מטרים לחופי סנדאי והם הלכו והתעצמו. הצונאמי פגע בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה וגרם למה שנחשב לתאונה הגרעינית החמורה ביותר מאז אסון צ'רנוביל. צונאמי רעידת האדמה והצונמי בסנדאי (2011)28 בספטמבר 2018אינדונזיהרעידת אדמה במגניטודה 7.5 בסולם מגניטודה באזור דונגלה ההררי2045 הרוגים, 5,000 נעדרים, יותר מ-80,000 בני אדם איבדו את בתיהם באסון, 10,000 נפצעו. בעקבות הרעידה הכו גלי צונאמי בגובה 5 מטר ביישובים פאלו, דונגלה וממוג'ו.צונאמירעידת האדמה והצונאמי בסולאווסי (2018)
צונאמי בישראל
thumb|שלט התרעת צונאמי במרינה שבהרצליה
מחקר שנערך על ידי גאולוגים מאוניברסיטת חיפה בחופי קיסריה חשף באמצעות קידוחים תת-ימיים עדויות לארבעה אירועי צונאמי שפקדו את החוף בעבר: בסביבות שנת 1500 לפני הספירה, 100–200 לספירה, 500–600 לספירה ו-1100–1200 לספירה.
המחקר העלה שקיים סיכוי סביר לפגיעת גלי צונאמי בחופי ישראל ב-50 השנים הקרובות. על פי הערכות, במקרה כזה תינתן התרעה של בין רבע שעה לשעתיים, תלוי במיקום רעידת האדמה.
ועדת ההיגוי לעניין רעידות אדמה שאחראית על הנושא בישראל, הגישה לממשלה ב-2014 דו"ח המפרט את הנזקים הצפויים במקרה של צונאמי: פגיעה בתחנות הכוח של חברת החשמל, נזק למבנים לאורך החוף, הצפת נחלים וכן השבתת מתקני התפלה.
קישורים חיצוניים
גלי ים וצונאמי, באתר סנונית
מערכת התרעה מפני צונאמי בישראל, Ready.org.il
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוקיינוגרפיה
קטגוריה:אסונות טבע
קטגוריה:רעידת אדמה
קטגוריה:שיטפונות | 2024-06-02T07:54:35 |
קסנוביולוגיה | REDIRECTאסטרוביולוגיה | 2007-01-17T07:16:07 |
מדעי החברה | מדְעי החברה (באנגלית: Social sciences) מהווים קורפוס של מדעים, העוסקים בחקר החברה האנושית על היבטיה המגוונים, ובאינטראקציה של זו עם הלא-אנושי. לדוגמה: גאוגרפיה המתייחסת להשפעות האדם על הסביבה הפיזית כמו שינויי אקלים; אנתרופולוגיה המתייחסת לאלמנטים בתרבות החומרית ובאינטראקציה של התרבות האנושית עם אורגניזמים; פסיכולוגיה – תחום העוסק בחקר הנפש, התפיסה וההתנהגות, ומטרתו לחקור את התנהגות האדם – הן כפרט והן כחברה.
גבולות התחום
מחקר במדעי החברה, נעשה על ידי מגוון של מתודות הנסמכות, הן על גישות פוזיטיביות עם אוריינטציה כמותנית, והן על גישות פרשניות עם אוריינטציה איכותנית. מבחינה היסטורית, בעקבות משבר מדעי אודות הבנת העולם, מדְעי החברה צמחו מתוך מדְעי הרוח החל מסוף המאה התשע עשרה. סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה ופסיכולוגיה מהווים את אבן הראשה, ואף משמשים באופן היסטורי את התשתית המחקרית והאינטלקטואלית שעליו נבנה תחום הידע במדעי החברה. בתי ספר ופקולטות מקצועיות כגון בתי הספר למשפטים, בתי הספר לחינוך, בתי הספר למנהל עסקים, לעבודה סוציאלית ולבריאות הציבור עומדים בקשר הדוק עם הדיסציפלינות השונות של מדעי החברה ובמידה רבה מיישמים את הידע ממדעי החברה לתחומיהם. תחומי הדעת (דיסציפלינות) העיקריים של מדעי החברה תלויים בהקשר התרבותי האקדמי ועלולים להשתנות בהתאם. להלן התחומים המרכזיים:
סוציולוגיה – חקר החברה וההתנהגות החברתית של האדם. מהסוציולוגיה, נגזרים תחומי משנה כגון יחסי מגדר, יחסי דתיים-חילוניים, יחסי מדע חברה, זהות.
אנתרופולוגיה – שמה דגש באתנולוגיה ובחקר התרבויות.
גאוגרפיה – תחום בין-תחומי העוסק בהגירה, קיימות, תכנון ערים, אדריכלות, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, דמוגרפיה, כלכלה, ותרבות.
מדע המדינה – מתמקד בחקר הפוליטיקה, השוואת משטרים, מחשבה מדינית, ההתנהגות הפוליטית והמדיניות הציבורית ברמת המדינה וכן ברמה הכלל־עולמית.
יחסים בין-לאומיים – ענף המתמקד בהתנהגות הפוליטית, החברתית והכלכלית בזירה הבין-לאומית.
מדיניות ציבורית – עוסקת בהבנת הגורמים המעצבים את תהליך המדיניות הציבורית ואת תוצאותיו.
פסיכולוגיה – חקר הנפש וההתנהגות, כפי שאלה נקבעים בזיקה לחברה כולה.
קרימינולוגיה – עוסקת בעניינים ובתרחישים חברתיים הקשורים בפשיעה ובהתנהגות פושעת.
כלכלה – עוסקת ביחסים האנושיים והחברתיים הקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו ולחלוקתו של קניין.
תקשורת – עוסקת בהעברת מידע בין שני משתתפים או יותר.
בלשנות – מחקר השפות והתפתחותן. תחום שנחשב גם כחלק ממדעי הרוח.
דמוגרפיה – תחום מחקר העוסק במחקר ותיעוד של אוכלוסייה אנושית.
לימודים אזוריים – שדה מחקר בין תחומי שמתמקד באזור גאוגרפי, לאומי או תרבותי.
עבודה סוציאלית – מתייחסת לרווחת האדם ברמות ניתוח שונות והיבטים מגוונים של הפרט, המדינה, המשפט, החברה, הכלכלה והתרבות.
ראו גם
מדעי הרוח
זוכי פרס ישראל למדעי החברה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תחומי מחקר מדעיים
קטגוריה:אדם | 2024-07-18T12:53:13 |
סנטיאגו דה צ'ילה | סנטיאגו דה צ'ילה (בספרדית: ), או בקיצור סנטיאגו, היא בירת צ'ילה ומרכז חיי הכלכלה והתרבות שלה. ממוקמת בלב העמק המרכזי של צ'ילה.
לפי מפקד האוכלוסין 2017, בעיר מתגוררים 6,160,040 תושבים, המהווים כשליש מאוכלוסיית המדינה.
היסטוריה
סנטיאגו נוסדה על ידי הכובש הספרדי פדרו דה ואלדיביה ב-12 בפברואר 1541 בשם "סנטיאגו דה נואבה אקסטראמאדורה" (Santiago de Nueva Extremadura) בספרדית פרוש השם סנטיאגו: "יעקב הקדוש" (אחד משנים עשר השליחים).
טקס ההקמה נערך על גבעת לוסיה הקדושה (Cerro Santa Lucía). ואלדיויה בחר במקום זה בשל אקלימו הנוח והקלות בה ניתן להגן עליו. הנהר ריו מאפוצו (Rio Mapocho) מתפצל לשני פלגים המתחברים בהמשך ויוצרים אי. תוך הסתייעות באוכלוסייה המקומית הוקמו המבנים הראשונים. תבנית השתי וערב של העיר נקבעה כבר בשלב הראשון כשבמרכז הכיכר "פלאסה דה ארמאס" (Plaza de Armas). התקפות חוזרות ונשנות של האינדיאנים בני המאפוצ'ה גרמו לכך שבמשך שנים ההתיישבות לא הייתה יותר מקומץ בתי חמר בתוך מחנה מבוצר. בסוף המאה ה-16 סנטיאגו הייתה יישוב שבו רק 200 בתים מיושבים על ידי 700 ספרדים, כמה אלפי משרתים ועובדים אינדיאניים ואוכלוסייה גדלה של מסטיסים (בני תערובת לבנים אינדיאנים).
צ'ילה נותרה פינה שכוחת אל של האימפריה הספרדית במשך קרוב לשלוש מאות שנים, כפופה למשנה למלך בפרו. רק בסוף המאה ה-18 החלה סנטיאגו לקבל סממנים של עיר. סכנת השיטפונות שמקורן בנהר ריו מאפוצו טופלה, הכביש המחבר את הבירה עם הנמל המרכזי ולפראיסו שופר, ובוצעו פרויקטים אזרחיים שנועדו לשיפור חזות העיר. אבל ההתפתחות הייתה איטית וכשהשלטון הקולוניאלי הסתיים בתחילת המאה ה-19 היו בסנטיאגו בקושי 30,000 תושבים. רחובות העיר לא היו מרוצפים, היו מעט בתי ספר וספריות וחיי התרבות היו עגומים.
עם זאת, בתוך כמה עשורים מקבלת העצמאות חיו בבירה 100,000 תושבים. קווי רכבת וטלגרף חיברו את העיר לוולפראיסו, בשלב זה מרכז מסחרי הומה שבו התגוררו 60,000 איש. האצילים המקומיים הוציאו הון על בניית ארמונות נהדרים שקושטו במותרות מיובאים. הם התגוררו בעיר בקיץ ובחורף, כאשר בשאר חודשי השנה הם בילו באחוזותיהם הכפריות. נוצרה בעיר חברה גבוהה מבוססת על מועדוני חברים יוקרתיים, מסלולי מרוץ לסוסים, האופרה וטיולים בפארק Parque Cousiño. הם הקדישו את זמנם לקידום הנימוסים, המסורת וטיפוח ילדיהם על ידי שליחתם ללימודים באירופה. בשנת 1875 הגדילה הגירה פנימית של כפריים עניים את האוכלוסייה בעיר ל-150,000 איש.
תיעוש מהיר אחרי מלחמת העולם השנייה יצר תעסוקה עירונית, אך מעולם לא הדביק את הביקוש הגדל למקומות עבודה. כתוצאה ממהומות מתמשכות באזורים הכפריים בשנות ה-60 של המאה ה-20, נוצרו בשולי סנטיאגו משכנות עוני, שעמדו בניגוד משווע לפרברים האמידים של מזרח העיר. ממשלתו הסוציאליסטית של סלבדור איינדה נבחרה על רקע תחושת חירום מהולה בתקווה, אך רחובות סנטיאגו נהפכו לשדה קרב עקוב מדם. אנשי צבא מתמרדים הפילו את משטרו הדמוקרטי של איינדה בהסכמה ובתמיכה של בעלי ברית עיקריים ובהם ארצות הברית. בכך החל אחד ממשטרי הרודנות הידועים לשמצה בהנהגתו של אוגוסטו פינושה.
תקופת פינושה הותירה חותמה בעיר, ישירות, אך גם בעקיפין. התקפות אוויר ופעילות הצבא הותירה מבנים מרכזיים כגון משכן הנשיא (Palacio de la Moneda) בלתי שמישים למשך עשור, והמבנים הסמוכים עדיין עוברים שיפוצים. אך מעבר לקירות מחוררי כדורים נותרה בסנטיאגו מורשת התוכנית הכלכלית של פינושה שקידם תרבות של צריכה. בין השאר, עידוד הצריכה גרם לגידול משמעותי בכמות המכוניות הפרטיות. זיהום האוויר בסנטיאגו שכבר היה משמעותי, החמיר מאוד בשל כך. העיר בת 5.5 מיליון התושבים היא אחת הגדולות באמריקה הדרומית, אך הערפיח הסמיך המכסה לעיתים קרובות את הרחובות הצפופים של העיר ופרבריה מזכיר דווקא את לוס אנג'לס.
אקלים ותנאי סביבה
האקלים בסנטיאגו הוא אקלים ים תיכוני. הקיץ חם ויבש (נובמבר עד מרץ), כשבימים מסוימים מגיעה הטמפרטורה ל-C° 35. החורפים (יוני עד אוגוסט) גשומים, כשבדרך כלל הטמפרטורה המקסימלית היא C° 15, והמינימלית קרוב לנקודת הקיפאון. כמות המשקעים הממוצעת בסנטיאגו היא 360 מ"מ לשנה.
בחורף קיימים מקרים רבים של זיהום אוויר בצורת ערפיח, הנובע ממשטר הרוחות בעמק המרכזי בו שוכנת סנטיאגו. הממשלה מנסה להקטין את הבעיה באמצעות תמריצים הניתנים לתעשיות הכבדות לעבור לאזורים אחרים, אך בינתיים ללא הצלחה.
בעיה עיקרית נוספת היא זיהום מי הנהר ריו מאפוצו משפכים שמקורם בתעשייה, ביוב ביתי ושפכים שמקורם במכרות המוזרמים במעלה הנהר. הממשלה מטפלת בבעיה בחקיקה ובהקמת מפעלי טיהור.
תחבורה
הרכבת התחתית של סנטיאגו דה צ'ילה: קיימים שבעה קווי רכבת תחתית המכסים את רוב שטח העיר.
אוטובוסים, עד שנת 2007 שימשו האוטובוסים והמיניבוסים כאמצעי התחבורה העיקרי בעיר, אך לאחר רפורמת טרנסטאיגו שבוצעה בעיר וארגון מחדש של התחבורה הציבורית הפכה הרכבת התחתית לציר המרכזי של התחבורה הציבורית בעיר.
סנטיאגו מחוברת בקווי רכבת לחלק הדרומי של המדינה.
שדה התעופה הבינלאומי של סנטיאגו הוא " Aeropuerto Internacional Arturo Merino Benítez" והוא ממוקם בפרבר פודאהול (Pudahuel). שדה התעופה נמצא 26 ק"מ ממערב למרכז העיר.
אתרים עיקריים
מרכז העיר (Santiago Centro)
שמאל|ממוזער|250px|ארמון הנשיאות (Palacio de La Moneda)
שמאל|ממוזער|250px|פסל מריה על הר סן קריסטובל
רוב האתרים המרכזיים בעיר מרוכזים במשולש שבין הנהר ריו מאפוצו, השדרה "דרך צפון דרום" (Vía Norte Sur) והשדרה בעלת השם הארוך "שדרת המשחרר גנרל ברנרדו או'היגינס" (Avenida del Libertador General Bernado O'Higgins) או בקיצור אלאמדה (Alameda).
"כיכר הנשק" (Plaza de Armas) – הכיכר המרכזית שמסביבה בית הדואר המרכזי, העירייה והמוזיאון הלאומי. בולטת בכיכר הקתדרלה Catedral Metropolitana. בנייתה החלה ב-1745 והארכיטקט יליד איטליה חואקין טוסקה הוסיף לה נופך בארוקי.
"ארמון הנשיאות" (Palacio de La Moneda) מצוי במרחק קצר מהפינה הדרום מערבית של הכיכר. הארכיטקט חואקין טוסקה אחראי גם למבנה זה ששימש במקור כמטבעה. החל מאמצע המאה ה-19 משמש המקום כמשכנם של נשיאי צ'ילה. המקום התפרסם כשעלה באש בזמן המרד הצבאי כנגד משטרו של סלבדור איינדה שמצא את מותו בארמון.
"השוק המרכזי" (Mercado Central) בפינה הצפונית של המשולש שמהווה מרכז סנטיאגו.
"גבעת לוסיה הקדושה" (Cerro Santa Lucía) פינה ירוקה במרכז העיר. על הגבעה גנים ציבוריים, שבילים ומזרקות, ומפסגתה יש תצפית על העיר. צד הפארק הפונה לאלאמדה מפורסם בציורי הקיר בהם ציטוטים משיריה של זוכת פרס נובל לספרות גבריאלה מיסטרל, ובכיכר נפטון (Plaza Neptuno) שממנה מובילים מדרגות לפסגת הגבעה משם ניתן לצפות על העיר.
מוזיאונים
המוזיאון הארכאולוגי (Museo Arqueológico de Santiago) תצוגות על התושבים הקדומים של צ'ילה.
מוזיאון סנטיאגו (Museo de Santiago) המוקדש לעיר.
המוזיאון לאמנות פרה-קולומביאנית (Museo Chileno de Arte Precolombino)
המוזיאון לאמנות (Palacio de Bellas Artes) - אמנות המאה ה-19.
ארמון קוסיניו (Palacio Cousiño) בסמוך לפארק Parque Almagro. מבנה מפואר שנבנה בשנת 1871 והפתוח לקהל הרחב. מוצגים בו עבודות אמנות צרפתית.
פרבר בלה ויסטה (Barrio Bellavista)
צפונית לריו מאפוצו, ובצילו של הר סן קריסטובל, הפרבר החינני היה מקום מגוריו של המשורר הצ'ליאני זוכה פרס נובל לספרות פבלו נרודה.
"לה צאסקונה" (La Chascona), הבית בו התגורר פבלו נרודה, ממוקם למרגלות ההר. במבנה עטור המרפסות נמצא כיום "מוזיאון נרודה".
בית הקברות המרכזי (Cementerio General). בין הקבורים: הנרצחים, סלבדור איינדה ושר החוץ שלו אורלנדו לטלייה. במקום מצבת זיכרון לקורבנות ה"נעלמים" של תקופת פינושה.
פרבר ברזיל (Barrio Brasil)
שכונה מסורתית שמורה היטב זו הממוקמת מערבית ל-Vía Norte Sur עוברת כיום תחייה.
"ככר ברזיל" ובה הקתדרלה הנאו גותית "בזיליקה סן סלבדור"(Basílica del Salvador). הבזיליקה היחידה בצ'ילה. נבנתה בין השנים 1873–1920. הבזיליקה מקושטת מבחוץ על ידי פסלים רבים. הבניין היה סגור שנים רבות לאחר שנפגע ברעידת האדמה של 1985.
"מוזיאון לסולידריות עם סלבדור איינדה" ובו בין השאר, ציורים של גולים צ'יליאנים.
בפרבר שני פארקים. במערב Parque Quinta Normal מקום פופולרי לפיקניקים משפחתיים, ובו מספר מוזיאונים. דרומית ל"אלמדה" מצוי Parque O'Higgins כיום חביב על מעמד העובדים, בעבר היה נחלתם של המשפחות העשירות בלבד. במרכז הפארק "אל פובליטו" (El Pueblito ) ובו מבנים המחקים מבנים כפריים ובהם מסעדות. בפארק גם גן שעשועים לילדים.
סמוך לפארק, מסלול מרוצי הסוסים Club Hípico de Santiago שנבנה ב-1870 על פי המסלול ביער בולון שבפריז.
הפארק המטרופוליטני (Parque Metropolitano)
פארק גדול בצפון העיר. לרגלי הר סן קריסטובל (863 מטרים) שבראשו פסל מבהיק בלובנו של הבתולה מרים, מתנה מממשלת צרפת. ניתן להגיע לפסגה ברכבל, באוטובוס או ברגל. מהפסגה נשקף נוף מרהיב של העיר וסביבותיה (בימים שאין ערפיח). בסמוך להר, גן החיות העירוני, הגן הבוטני ובריכת שחיה.
יהודים בסנטיאגו דה צ'ילה
ערים תאומות
ערים בעלות הסכם ידידות עם סנטיאגו דה צ'ילה:
לקריאה נוספת
בילי מוסקונה לרמן, התשובה הצ'יליאנית, פורסם במעריב ב-28/04/2000. הכתבה כוללת תיאור מצב היהודים בעיר, יחס האוכלוסייה אליהם ויחסם למדינת ישראל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הדרומית: ערי בירה
קטגוריה:צ'ילה: ערים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-03-14T05:07:12 |
טבלא | REDIRECTטבלה | 2004-02-13T16:03:27 |
ג'ורג' ברנרד שו | שמאל|ממוזער|250px|ביתו של שו, "Shaw's Corner"
ג'ורג' ברנרד שו (באנגלית: George Bernard Shaw; 26 ביולי 1856 – 2 בנובמבר 1950) היה מחזאי וסופר בריטי ממוצא אירי, פילוסוף, פעיל פוליטי-חברתי, מבקר מוזיקה ותיאטרון ופובליציסט. אחד מאנשי התרבות הבולטים והמשפיעים של המאה העשרים. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1925 וחתן פרס האוסקר לשנת 1938 (הראשון אשר זכה בשניהם).
ביוגרפיה
שו נולד בדבלין בשנת 1856 לג'ורג' קאר שו (1814–1885), סוחר תבואות כושל ועובד ציבור לעת מצוא, וללוסינדה אליזבת שו (1830-1913; שם נעוריה - גרלי), זמרת מקצועית. לשו היו שתי אחיות, לוסינדה פרנסס (1853–1920), זמרת שהשתתפה בעיקר בקומדיות מוזיקליות ואופרות קלות, ואלינור אגנס (1854–1876). כמו כן הוא היה בן הדוד מדרגה שנייה של פרדריק רולנד שו, הרופא הראשי של חברת הנפט העיראקית.
בילדותו למד בבתי ספר שונים, לרבות בית ספר מתודיסטי, בית ספר פרטי ובית ספר ציבורי. ברבות השנים הפגין שו טינה רבה כלפי בתי ספר ומורים באומרו: "Schools and schoolmasters, as we have them today, are not popular as places of education and teachers, but rather prisons and turnkeys in which children are kept to prevent them disturbing and chaperoning their parents". את גישתו לבתי ספר הביע, בין היתר, במבוא לספרו Cashel Byron's Profession, שבו מתואר ניסיונו של ביירון הצעיר במוסדות חינוך. התיאור הוא, במידה רבה, אוטוביוגרפי. עוד ביטויים ליחס זה ניתן למצוא ב-Treatise on Parents and Children, שם מפרט שו את הסיבות לסלידתו מחינוך פורמלי. לדבריו, תוכנית הלימודים הסטנדרטית היא חסרת תועלת, מקהה את החושים ומחניקה את האינטלקט. הוא אף תקף בחריפות את הענישה הגופנית, שרווחה במסגרות החינוך באותה העת.
זמן קצר לפני יום הולדתו השישה-עשר (1872) עזבה אמו את הבית והצטרפה למורה שלה לפיתוח קול, ג'ורג' וונדלור לי, בלונדון. האחיות התלוו לאם, אך שו נותר בדבלין עם אביו. זמן מה עוד המשיך ללמוד בחוסר חשק, ולאחר מכן עבד כפקיד. בשנת 1876 הצטרף לאמו בלונדון. הוא נתמך על ידי וונדלור לי, אמו ואחותו לוסי בעת שלמד על ידי קריאה בספריות ציבוריות ובמוזיאון הבריטי והחל לכתוב. בין היתר, כתב עבור וונדלור לי טור מוזיקלי שפורסם בעיתון London Hornet. הסיפורים שכתב, לעומת זאת, לא התקבלו היטב. בשנת 1885 החל שו להתפרנס מכתיבה כמבקר אמנות.
בהשפעת החומרים שקרא הפך שו לסוציאליסט מסור ונמנה עם מייסדי האגודה הפביאנית, ארגון של אנשי מעמד הביניים שהוקם ב-1884 כדי לקדם את הפצת הסוציאליזם בדרכי שלום. התנועה נקראה על שם פאביוס מאקסימוס "קונקטטור", מצביא רומי אשר ניסה להתיש את חניבעל באמצעות קרבות נסיגה.
יחד עם חבריו לאגודה הפביאנית, סידני וב, ביאטריס וב וגראהם וואלאס, הקים שו את בית הספר לכלכלה ולמדע המדינה של לונדון בשנת 1895. המוסד החדש התבסס על כספי תורמים, לרבות תרומה בסך 20,000 ליש"ט של הנרי האנט האטצ'ינסון לאגודה הפביאנית.
שו נבחר לחתן פרס נובל לספרות לשנת 1925. הוא התלבט, מטעמים פוליטיים, אם לקבל את הפרס ולבסוף החליט להקדיש את הכסף לקרן מיוחדת, שתפקידה לשפר את היחסים בין אנגליה לבין שוודיה בתחום הספרות.
במסגרת פעילותו הפוליטית, פגש את שארלוט פיין-טאונסנד, אותה נשא בשנת 1898. ב-1906 עברה המשפחה לבית חדש בכפר Ayot St Lawrence שבהרטפורדשייר, בו התגוררו עד יום מותם, אף שהחזיקו גם דירה בלונדון. הבית זכה לכינוי Shaw's Corner ("פינתו של שו"). הוא מת בגיל תשעים וארבע מאי ספיקת כליות שנגרמה מפציעות שנגרמו לו בעת נפילה בזמן גיזום עץ. לאחר מותם, פוזר אפרם של בני הזוג שו בחצר הבית.
יצירתו
שמאל|ממוזער|250px|פרסום פיגמליון ב-Everybody's Magazine, בשם "Bernard Shaw", שנת 1914
שו כתב קרוב לחמישים מחזות, הדנים בבעיות חברתיות ומוסריות. הודות לכתיבתו השנונה והמבריקה, תוצר של אדם שופע אינטלקט והתמצאות בתחומים רבים, הייתה למחזותיו תהודה משמעותית.
מחזהו הנודע ביותר הוא פיגמליון, שבו ביקורת נוקבת על ההתייחסות למעמדות החברתיים באנגליה. במחזה מתערב מורה לשפות, פרופ' היגינס, עם חברו שיצליח לקחת מוכרת פרחים ממעמד פשוט ולהופכה לאשה מהמעמד העליון. המחזה, שמבוסס על אגדה יוונית-רומית עתיקה על פיגמליון, פסל ששנא נשים בשר ודם והתאהב בפסל שיצר. גם במחזה, המורה בסופו של דבר מתאהב בליזה דוליטל שאת שפתה עיצב. המחזה עובד למחזמר מצליח בשם "גבירתי הנאווה".
יצירותיו של שו תורגמו לשפות רבות. להלן רשימה של יצירותיו שתורגמו וראו אור בעברית:
בכור שטן, תרגם שאול טשרניחובסקי. הוצג בהבימה ב-1931. פורסם לראשונה בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', תל אביב, 2016.
דון ז’ואן בגיהנום, תרגם אברהם שלונסקי, ספרית הפועלים, מרחביה, 1957.
חוכמת הג’נטלמן, אמרות, תרגמה סיגלית יפה, ציורים - שטיינברג, הוצאת טרקלין, תל אביב, 1977.
יוהנה הקדושה, ז'אן ד'ארק, מחזה היסטורי, תרגם יעקב אורלנד, הוצאת "טברסקי", תל אביב, 1953.
מורה דרך לאשה המשכלת, אל הסוציאליזמוס והקפיטליזמוס, תרגם פסח גינזבורג, הוצאת מצפה, תל אביב, 1933.
המיליונרית, מחזה, תרגם חיים חפר, תל אביב. בהשראתו הופק הסרט "המיליונרית" עם סופיה לורן ופיטר סלרס (1960).
נפוליון בונפרטה - המיועד, מחזה, תרגמה לילית אור, תל אביב, 1993.
הדובדבנים, מחזה, תרגם יובל כשדן, אסטרולוג, הוד השרון, 2000.
פיגמליון, מחזה. המחזה תורגם כמה פעמים לעברית - על ידי יונתן רטוש (1954), מרדכי הוכברג (1969), טובה קשת (1984) ודבורה גילולה (2016).
כיצד שיקר לבעלה - עברית: דוד אבידן, פורסם לראשונה ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.
תפיסה פוליטית
שמאל|ממוזער|250px|שו בכנרת, 1931
שמאל|ממוזער|250px|שו בוילה מלצ'ט, 1931, לוחץ את ידה של אווה ארלי רעיתו של ארלי רדינג, מימין הדסה סמואל
לשו היה חזון, אותו הציג במכתב להנרי ג'יימס משנת 1909: "עלי, כסוציאליסט, החובה להטיף לשינוי הסביבה. אנו יכולים לשנות אותה; עלינו לשנות אותה, ואין שום הגיון בחיים חוץ מהמשימה של שינויה. מה התועלת בכתיבת מחזות, מה התועלת בלכתוב כל דבר, אם אין רצון שלבסוף יוצר מהכאוס גזע אלים". שו טען כי כל מעמד פעל לטובת עצמו, ושהמעמדות העליונים ניצחו במאבק הזה. הכישלון של מעמדות העובדים לקדם את האינטרסים שלהם הביא לביקורת רבה מצד שו על המערכת הדמוקרטית של ימיו. הסוציאליזם שלו היה מבוסס על דאגה מוסרית בשל העוני של מעמדות העובדים. ברקע הכתיבה של שו, לדוגמה ב"מייג'ור ברברה" וב"פיגמליון", ניצב הרעיון של מאבק המעמדות. חשוב להכיר בסוציאליזם של האיש על מנת להבין את מחזותיו.
אף שהיה סוציאל-דמוקרט, בשנות ה-30 שו תמך בדיקטטורה של סטלין וגם מיוחסות לו כמה אמירות שיכולות להתפרש כתמיכה בהיטלר. ב-1945, בהקדמה למחזה ז'נבה, שו טען כי מרבית היושבים במחנות הריכוז מתו כתוצאה מ"צפיפות יתר". הוא טען שהיטלר נעשה ל"משיח מטורף" לאחר זמן, בניגוד לברית המועצות, שם "סטלין... עשה דברים הרבה יותר מהר וטוב מאשר פרלמנט". הוא גם הצהיר הצהרות אנטישמיות רבות בתקופה זו, אם כי נראה שפעמים רבות הוא פשוט ניסה לעורר פרובוקציות. מכל מקום, ברור שהוא תמך בסטלין באופן אמיתי.
צמחונות ופעילות למען בעלי חיים
שו הפך לצמחוני מטעמי מצפון ב-1881. הוא התבטא בחריפות נגד תעשיית הבשר ונגד ציד. במסגרת ההקדמה למחזה דילמת הרופא הוא יצא נגד ניסויים בבעלי חיים.
שמו
שו שנא את שמו הפרטי, ג'ורג'. הסבר נפוץ לסלידתו של שו משמו הפרטי הוא יחסו לאביו. העובדה ששמו היה כשמו של אביו הפריעה לשו מאוד לאורך כל חייו.
לאחר מות אביו ב-1885, החל שו לקצר את השם ג'ורג' בחתימתו ל-ג' בלבד, ובהמשך נהג לחתום כ"ברנרד שו" או בראשי התיבות GBS.
הסבר אפשרי אחר הוא שג'ורג' היה שמו של אחד הגברים שאמו של שו הייתה עמם בקשר (אולי ג'ורג' ונדלור לי), קשר ששו הסתייג ממנו.
התבטאויות ידועות
שו היה אדם רחב אופקים, בעל הבנה בתחומים שונים, והתבטא בשנינות ובחריפות. בברכה שנשא לכבוד אלברט איינשטיין אמר: "תלמי יצר יקום שהחזיק מעמד במשך 1,400 שנה, ניוטון יצר יקום שהחזיק מעמד רק 300 שנה, והיקום שיצר איינשטיין איני יכול לשער כמה זמן יחזיק מעמד".
אנקדוטה ידועה על אודותיו, מספרת על הרקדנית הידועה איזדורה דאנקן, שפגשה בו במסיבה, והציעה לו ללדת ילד משותף. "הוא יהיה בוודאי הילד המוצלח ביותר שיכול להיות", אמרה בלהט, "תהיה לו החוכמה שלך והיופי שלי, ממש כליל השלמות!". שו הוציא את הרוח ממפרשיה כשענה לה בשאלה רטורית: "ומה אם יקרה אסון, ויהיה לו את היופי שלי ואת השכל שלך?".
מכתביו
"דילמת הרופא"
"קיסר וקלאופטרה"
לקריאה נוספת
אביבה קרינסקי, "אלן אלכסנדר מילן ומחזהו של שאו 'פיגמליון", בתוך: פו הדב והפילוסופיה של האחר, אור-עם, 2000.
Sally Peters, Bernard Shaw: the Ascent of the Superman, Yale University Press, 1996
Brad Kent (ed.), George Bernard Shaw in Context, Cambridge University Press, 2015
Michael Holroyd, Bernard Shaw, Random House, 1991
A. Gibbs, A Bernard Shaw Chronology, Palgrave Macmillan, 2001
Margot Peters, Bernard Shaw and the Actresses, Doubleday, 1980
Frank Harris, Bernard Shaw, Simon & Schuster, 1931
Kay Li, Bernard Shaw's Bridges to Chinese Culture, Palgrave Macmillan, 2016
Christopher Wixson, George Bernard Shaw: a Very Short Introduction, Oxford University Press, 2020
Tracy C. Davis, George Bernard Shaw and the Socialist Theatre, Greenwood Press, 1994
קישורים חיצוניים
תצוגה של מבחר עבודות באוניברסיטת בראון
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:מחזאים בריטים
קטגוריה:מחזאים אירים
קטגוריה:זוכי פרס נובל אירים
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המעובד הטוב
קטגוריה:צמחונים בריטים
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה
קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1856
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1950
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות | 2024-08-08T15:38:27 |
סרבנות בישראל | בישראל, סַרְבָנוּת היא בעיקר סירובו של חייל בצה"ל למלא פקודות חוקיות מסוימות שניתנו לו על ידי מפקדיו, ולעיתים סירוב מלא לשירות בו, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות ממשלת ישראל, שאותה מבצע הצבא, או מתוך פציפיזם. סרבנות היא סירוב פקודה הבא ממניעים פוליטיים-אידאולוגיים. סירוב להתגייס או לבצע פקודה מסוימת ממניעי פחד, עייפות, נוחות וכדומה מוגדר כסירוב פקודה בלבד, ואינו נכלל בהגדרת סרבנות.
אחרי טבח כפר קאסם נטבע המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", המתאר מצב שבו חייל חייב לסרב לבצע פקודה, משום שהיא בלתי-חוקית בעליל. סירוב לציית לפקודה כזו אינו בגדר סרבנות.
מהות הסרבנות בישראל
להלן סוגי הסרבנות בישראל (לא נכללות כאן כל הקבוצות הפטורות מעשית משירות מטעמים שונים):
סרבנות משמאל
סירוב עקרוני לשרת בכל צבא שהוא מטעמי פציפיזם. דוגמה: פרופיל חדש.
סירוב לשרת בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה מתוך התנגדות לכיבוש. דוגמה: אומץ לסרב.
סירוב להשתתף בפעילות צבאית הנוגדת לכאורה את המשפט הבינלאומי.
סרבנות מימין
סירוב עקרוני לשרת בצבא הכפוף לממשלה המיישמת מדיניות של מסירת חלקים מארץ ישראל.
סירוב להשתתף בפינוי התנחלויות וכן סירוב ביצוע כל משימה שיש בה כדי לפגוע בריבונות היהודית על שטח מארץ ישראל.
סירוב להשתתף בפעילות צבאית הנובעת ממניעים פוליטיים ולא ביטחוניים עקב אי הסכמה פוליטית או אידאולוגית עם מהלכים אלו, או אי הסכמה לשימוש בצבא ככלי ליישמם.
יחס לסרבנות בחברה
מדינת ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית ובשל כך ההתנגדות לשלטון במדינת ישראל מותרת מבחינה עקרונית. עם זאת, בעיני רבים בחברה הישראלית הסרבנות נחשבת ללא-לגיטימית, שכן היא נתפסת כניסיון של המיעוט לכפות את דעתו על הרוב, אשר החליט באופן דמוקרטי לשלוח את הצבא למשימות מסוימות; זאת בנוסף למיליטריזם בחברה הישראלית, אותו נוטים הסרבנים לבקר. הסרבנים טוענים בדרך כלל, כי סרבנותם איננה פוליטית אלא מצפונית, שכן המצפון שלהם לא מאפשר להם לציית לפקודה שקיבלו (להשתתף בפעולה צבאית מסוימת בשטחים, או לחלופין, להשתתף בפינוי התנחלויות). טיעון נוסף המשמש לעיתים את הסרבנים הוא, שהפקודה שהם קיבלו היא פקודה בלתי חוקית בעליל.
סרבנות הנובעת מהתנגדות כללית לשרת בכל צבא שהוא, דהיינו, מהשקפת עולם פציפיסטית, מוכרת רשמית כסיבה לאי-גיוס בנות לצה"ל. לעומתה, התנגדות לגיוס חובה ספציפי לצה"ל כצבאה של מדינת ישראל או לסירוב למלא פקודות מסוימות, נקראת לעיתים "סרבנות חלקית" או "סרבנות סלקטיבית". לעיתים מוקעת הסרבנות, ובעיקר זו הסלקטיבית, ככזו שאינה מונעת מטעמי מצפון, כלומר פעולה אישית בה נוקט אדם על מנת להשקיט את מצפונו הוא בלבד, אלא כסרבנות פוליטית. "סרבנות פוליטית" מוגדרת כשימוש בסרבנות לשירות צבאי או לפקודות מסוימות על מנת להשיג מטרה פוליטית כל שהיא, להשפיע על מקבלי ההחלטות או על דעת הקהל הציבורית. תנועות הסרבנות אינן מקבלות טענה זו וטוענות שסרבנות יכולה (ואף חייבת) להיות מצפונית ופוליטית בו זמנית.
הסרבנות מופיעה כפעולה של יחידים, או כפעולה מאורגנת של קבוצה. קשת הדעות הרחבה היא הסיבה העיקרית שלתופעת הסרבנות אין ארגון דגל אחד. סיבה נוספת היא שרוב הסרבנים עד היום טענו כי פעולתם מצפונית-אישית, וככזו אין היא מונעת מהחלטה קבוצתית כל שהיא. רוב תנועות הסרבנות בישראל הגדירו עצמן כארגוני מידע, תמיכה וסיוע לסרבנים, אך לא כגוף המחולל סרבנות.
ניסיון לקבוע קו גבול בין סרבנות לגיטימית לשאינה לגיטימית נעשה על ידי הסוציולוג ד"ר לב גרינברג:
"אין לאף אחד זכות להתנגד בכוח לצה"ל או לסמכות המדינה. זו המרדה והיא מחייבת איסור מוחלט וענישה מחמירה. אין כל השוואה בין סירוב מצפוני, אישי ובלתי אלים המבקש להשפיע על ידי נכונותו לשאת בעונש, לבין התנגדות קולקטיבית, מאורגנת ואלימה המערערת את סמכות המדינה ומתעמתת אתה בכוח".
אחד הגורמים להתרחבותה של תופעת הסרבנות היא היחלשות הלאומיות אל מול התגברות השפעתן ומעמדן של תפיסות אינדיבידואליות. בנוסף לפוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד שגינו את תופעת הסרבנות, זכתה התופעה להתנגדותו החריפה של הפילוסוף אסא כשר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל. לעומתו, ישעיהו ליבוביץ נודע בתמיכתו הגלויה בתופעת הסרבנות.
היסטוריה
מקום המדינה עד למלחמת ששת הימים
סרבנות איננה תופעה חדשה בחברה הישראלית. כבר בשנת 1925 נוסדה תנועת "ברית שלום" שדגלה בפציפיזם. בשנת 1947 ייסד נתן חפשי, חבר בתנועת "ברית שלום", את אגודת "סרבני מלחמה מטעמי מצפון בארץ ישראל" שהטיפה להימנעות מכל פעול אלימה וראתה במלחמה פשע נגד האנושות. לסרבנות בתקופת טרום המדינה היה ערך ברמה ההצהרתית, אך לא המעשית. עם הקמת המדינה הוקם גם הצבא הישראלי, שתפס את מקומם של הארגונים החמושים שפעלו ביישוב היהודי, שהשירות בהם היה על בסיס התנדבותי. הצבא החדש דרש גיוס של כלל האוכלוסייה היהודית וציות מלא לפקודותיו. למרות זאת, כבר במהלך מלחמת העצמאות הופיעו מקרים של סרבנות לשירות בצבא.
יוסף פרוקופייץ היה הסרבן הראשון מצה"ל מטעמי מצפון, שנשפט על סירובו להתגייס. ב-23 במאי 1948 הוא נשפט בפני "בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס". העילה לסירובו הייתה פציפיזם. באותו היום התקיים משפט נוסף של סרבני גיוס, ירמיהו ונעמי שטיין, "שמסרבים לקבל את צוו המוסדות הלאומיים כיוון שמוסדות אלה הם ציוניים". השניים היו חברים ב"תנועת הכוח השלישי", שהתנגדה לשיתוף פעולה עם הציונות ולמלחמה בין יהודים לערבים. ב-30 באוגוסט אותה שנה נשפט סרבן גיוס נוסף מטעמי מצפון, יוסף אבילאה. מעבר להיותו פציפיסט, ראה אבילאה בערבים בני עמו, ואף תמך במוצהר בסיפוח ארץ ישראל לממלכת ירדן. גזר דינו של אבילאה היה קנס על תנאי ושירות צבאי בתפקיד לא מלחמתי. אבילאה דחה את ההסדר, ונמצא לא כשיר לשירות על ידי הצבא.
בפרשת אלטלנה שהתחוללה ביוני 48, התגלו סירובי פקודה. חיל האוויר הונחה להפציץ את האוניה אך אף טייס לא הסכים לעשות זאת. האופציה עברה לתותחים מהחוף. התותחן יוסף אקְסֵן, התותחן הראשון שקיבל את הפקודה להפגיז את האוניה, סירב לעשות זאת, ואף הצהיר שהוא מוכן להישפט ולהיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. עוד שמונה חיילים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו להשתתף בכיתור האוניה. גם מ"מ בפלמ"ח סירב לפקוד על חייליו לירות בקופצים למים.
במהלך שנות החמישים והשישים היו עוד מספר מקרים של סרבנות לשרת בצבא, כאשר המקרה שזכה לתהודה הרבה ביותר היה של אמנון זכרוני. זכרוני, חבר בתנועה שייסד חפשי, גויס באוקטובר 1953 לצבא אך סירב מטעמי מצפון להישבע אמונים לצבא וללבוש מדים. לאחר שנידון לשבעה חודשי מאסר בשל סירובו, הוא פתח בשביתת רעב, שלוותה במכתב גלוי לנשיא המדינה. שביתת הרעב עוררה תהודה עולמית וב-19 ביוני 1954 הודיע הצבא על ביטול גזר דין המאסר, והוא שבר את צומו ביום ה-24.
ממלחמת ששת הימים עד לאינתיפאדה השנייה
בשנות השבעים, בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה חל שינוי מהותי באופייה של הסרבנות כשחל מעבר מסרבנות על רקע מצפוני-פציפיסטי לסרבנות על רקע אידאולוגי-פוליטי. באוגוסט 1971 שלחו ארבעה חברי הארגון "מצפן" מכתב לשר הביטחון ובו הכריזו על סירובם להתגייס ל"צבא הכיבוש". סירוב זה נשא אופי של מחאה פוליטית ונבע מהתנגדות לפעולה צבאית מסוימת ולא מהתנגדות עקרונית לשירות בצבא. במהלך השנים הבאות פנו מספר חברי הארגון שי"ח אל הצבא בבקשה שלא לשרת בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה והצבא נענה אל הבקשות. ביולי 1979 נשלח לשר הביטחון "מכתב השמיניסטים" הראשון ובו הצהירו 27 בוגרי כיתות י"א וי"ב על סירובם לשרת בשטחים. מכתב זה הוביל לשינוי במדיניות הצבא בנוגע לבקשות אישיות להימנע משירות ביהודה, שומרון וחבל עזה ומעתה נטה הצבא שלא להיעתר לבקשות מסוג זה.
על רקע מלחמת לבנון הראשונה הפכה הסרבנות לתופעה חברתית רחבה. הקמת תנועת "יש גבול" העלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית. במהלך המלחמה נשפטו ונכלאו 168 חיילים בשל סרבנותם. המקרה הסרבנות המפורסם ביותר הוא של אלי גבע, מפקד חטיבה בחיל השריון שהודיע שאינו מוכן להוביל את חייליו לפריצה לתוך העיר ביירות משיקולי מוסר מלחמה ובשל כך פרש מתפקידו. תופעת הסרבנות במהלך המלחמה חרגה בחינת היקפה ובחינת אופיים של הסרבנים - תופעת הסרבנות, שעד כה הייתה נחלתם של חברים בקבוצות שוליים, הפכה לתופעה המאפיינת גם חלקים מרכזיים במערכת הפוליטית. במהלך שנות האינתיפדה הראשונה המשיכה תופעת הסרבנות הסלקטיבית לצבור תאוצה. כ-180 חיילים נשפטו ונשלחו לתקופות מאסר שונות.
בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו נרשמה גם סרבנות עקרונית לשירות בצה"ל מצד הימין. כך סרב, למשל, מוטי קרפל, לימים ממקימי תנועת "מנהיגות יהודית", לשרת בשירות מילואים משום שהתנגד למדיניות ממשלת השמאל. במקביל לכך, התפרמו בעקבות הסכם אוסלו גילויי-דעת של רבנים לפיהם יש לסרב לפקודת פינוי יישובים או בסיסי צבא והעברתם לידי הפלסטינים: הראשון היה של הרב שלמה גורן והשני של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה. לא ידוע על חיילים שסירבו באותן השנים בעקבות קריאות אלו, אולי מכיוון שלא פונו בהן יישובים.
סרבנות האינתיפאדה השנייה
האינתיפדה השנייה שפרצה בשלהי חודש ספטמבר 2000, העלתה שוב את נושא הסרבנות לסדר היום. סרבן השטחים הראשון באינתיפאדה היה נועם כוזר, ובשנים 2001 ו-2002 פורסמו שני מכתבי שמיניסטים שנשלחו לשר הביטחון ובהם הצהירו כי יסרבו לשרת בשטחים וחלקם הביעו התנגדות לשירות בצבא בכלל. באפריל 2003 הועמדו לדין חמישה מחותמי המכתב במשפט שזכה לכינוי "משפט הסרבנים".
בספטמבר 2003 חתמו 27 טייסי חיל האוויר במילואים על מכתב בו הצהירו כי הם מסרבים לעשות מילואים בשטחים, וחודשים ספורים לאחר מכן חתמו 13 לוחמי סיירת מטכ"ל. בעקבות 2 המכתבים פורסם מכתב נוסף עליו חתמו 51 קצינים לוחמים, צעד שהוביל להקמת תנועת "אומץ לסרב". מכתבים אלו היוו עוד שלב בהפיכת הסרבנות לתופעה מרכזית, שכן באו מצד חיילי יחידות עילית בצבא.
בגופים ומפלגות בשמאל היו כמה גישות. היו מנהיגים אשר לא הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות וחלקם - אף ששללו את המהלך - הביעו הערכה כלפי הסרבנים (למשל תנועת שלום עכשיו). אחרים אף תמכו בגלוי בסרבנות, למשל ח"כ זהבה גלאון וח"כ רומן ברונפמן ממרצ. לעומתם, פוליטיקאים במפלגת העבודה וכן אמנון רובינשטיין, רן כהן ואבשלום וילן ממרצ הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות. הממסד הביטחוני, בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון הביעו התנגדות חריפה לסרבנות והזהירו שהיא עלולה לפגוע בחוסן הלאומי. גם בג"ץ פסק כנגד הסרבנות הסלקטיבית והזהיר שאם תותר סרבנות שמאלנית, לא תהיה ברירה להתיר גם סרבנות ימנית, והצבא יהפוך "לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול".
אנשי ימין טוענים שסרבנות השמאל מעודדת את הפלסטינים להמשיך בטרור ולראיה הם מביאים ציטוט מהספר "המלחמה השביעית" של העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף, בו הם מצטטים פעיל חמאס שטוען שמכתב הטייסים ומכתב סיירת מטכ"ל עודדו אותם להמשיך בפיגועי ההתאבדות. כמו כן, נטען כי יש להבחין בין סרבנות מימין, הנוגעת לאי מילוי פקודות פוליטיות, כגון פינוי יישובים, שאינן קשורות לביטחון אזרחים ישראלים ולתפקיד הצבא ככוח מגן, לבין סרבנות משמאל, הנוגעת לאי מילוי פקודות הקשורות לביטחון אזרחים ולתפקיד הצבא ככוח מגן, דוגמת עמידה במחסומים.
יועצו של רה"מ שרון, דב וייסגלס, סיפר שתנועת הסרבנות, יחד עם יוזמות כמו יוזמת ז'נבה, הבהירו לשרון עד כמה הציבור בישראל אינו מרוצה מהמשך האלימות ודורש התקדמות בתהליך השלום – דרישה שתוכנית ההתנתקות באה, לפי חלק מהדעות, לסכל, לא למלא.
סרבנות להתנתקות
בעקבות תוכנית ההתנתקות שהציג אריאל שרון ב-2004 ואישורה בממשלה ובכנסת, הודיעו מספר רבנים שיש איסור מוחלט "לעקור יישוב ולגרש אחים". ויכוח עז ניטש בחוגים הדתיים לאומיים בשאלת הלגיטימיות של הסרבנות. הוויכוח נגע בסוגיות היסוד של התפיסה הציונית דתית וביחסה למדינת ישראל.
אנשי ציבור בקרב המתנחלים, כגון אורי אליצור, הודיעו שיסרבו להתפנות בשקט. בעקבות ההכרזה על תוכנית ההתנתקות גבר החשש שחיילים דתיים לאומיים יסרבו לפקודת הפינוי. החשש גבר בעקבות פסיקת הלכה של הרב אברהם שפירא, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית שהשווה את הפקודה לפנות התנחלויות לפקודה של חילול שבת, או אכילת טרפה - לה חייב כל יהודי לסרב. היו גם אנשי אקדמיה דתיים כמו פרופ' הלל ויס מהמחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן וד"ר יאיר ויסמן מהמחלקה למדעי המחשב שם שפרסמו בעיתונות מאמרים הקוראים לסרב פקודה.
לעומתם, אפי איתם, הסמן הימני של המפד"ל דאז ותא"ל (במיל') בצה"ל, גינה בחריפות את הסרבנות וחזר על עמדתו שאסור לסרב לפקודות ואסור להרים יד על חיילי צה"ל. בראש הרבנים המתנגדים לסרבנות התייצב הרב שלמה אבינר, ששילם על עמדתו מחיר אישי. עם זאת, אפילו הרב אבינר הבהיר כי למעשה הוא מצפה מחייל שלא למלא את פקודת הפינוי, לא מתוך סירוב הפגנתי, אלא מתוך היעדר יכולת מוסרית ונפשית למלאה. יש שראו אף בהבהרה זו מעין קריאה ל"סרבנות אפורה".
אחרי אישור התוכנית בכנסת ב-2005 ודחיית הקריאות למשאל עם, החלו חוגי ימין בפעולות הקוראות לסרבנות כנגד ההחלטה. עיקר הפעולות התמקדו בהחתמה המונית של חיילים בשירות סדיר המתחייבים להימנע מסיוע לפעולות צבאיות הכרוכות בהתנתקות או מסייעות לה. הקיצוניים שבתומכי הסרבנות ראו אף בהשתתפות בביצוע פעילות ביטחונית שוטפת בתקופת ההתנתקות כדי סיוע להתנתקות בשל העובדה שבאופן עקיף, השתתפות זו משחררת כח אדם לעסוק בביצוע ההתנתקות. עמותת "מטה חומת מגן" בראשות נועם לבנת (אחיה של לימור לבנת) פרסמה מכתב ובו חתימות של 13,000 חיילים המסרבים לקחת חלק בפינוי ההתנחלויות. תומכי הסרבנות אף חיזקו את טענתם בציטוט מדבריו של אריאל שרון עצמו בראיון שנתן לערוץ 7 בתקופת הסכמי אוסלו ובו הוא אמר: "כמי ששירת בצה"ל שנים רבות אני אומר שחייל חייב למלא פקודות. ואם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי, ואני מדגיש - באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות, כפי שהיו דברים מעולם."
אל מול סרבנות הימין עלו טענות מצד השמאל והמרכז של המפה הפוליטית, כי הסרבנות למלא את פקודת הפינוי מוכיח כי בעיני המסרבים ותומכיהם, הדמוקרטיה הישראלית איננה אלא כלי למימוש שאיפותיהם המשיחיות, וכי נאמנותם למדינה היא אינסטרומנטלית בלבד.
בפועל, במהלך תוכנית ההתנתקות, היו כמה עשרות חיילים סרבנים בלבד (סרבנים הם כאלו שנשפטו בצבא על סירוב פקודה כלשהו, במקרים רבים הועברו סרבנים כאלו לשירות במקום אחר כגון הנח"ל החרדי או שמירה בבסיסי הציוד בלי שירשמו כסרבנים). זאת, משתי סיבות: ראשית, צה"ל איים בעונשים חמורים (עד כדי הדחה לאיש קבע) לכל סרבן, ושנית, למשימות הפינוי ("המעגל הראשון") נלקחו, בנוסף לשוטרים, בעיקר קצינים, נגדים וחניכי קורס קצינים בשירות סדיר, שאינם שייכים למערך השדה. חיילי מערך השדה ובייחוד חיילי חטיבת גולני, החוגרים בשירות סדיר והקצינים במילואים, שלהם היה יחסית מעט להפסיד מהדחה ובקרבם פוטנציאל הסרבנות נחשב לגבוה, כמעט שלא נטלו חלק בפינוי עצמו, ואילו מחלקות בני הישיבות, כמו גם הנח"ל החרדי, אשר בהם היה פוטנציאל הסרבנות הגבוה ביותר, לא השתתפו כלל בהינתקות. סיבה אפשרית נוספת היא שבניגוד לכפי שהצטייר, אחוז גבוה מבין החיילים הדתיים לא קיבל את עמדתו של הרב שפירא. בדיון שנערך בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר הרמטכ"ל דני חלוץ שבתקופת ביצוע תוכנית ההתנתקות היו 63 סרבנים, מהם 24 חיילי הסדר, וכי מחויבות הציבור הדתי לגישה ממלכתית והימנעות צה"ל מלכלול במעגלי הפינוי הראשוניים חיילים סדירים מיחידות בהן שיעור הדתיים גבוה תרמה לכך ששיעור הסרבנות היה שולי ונמוך בהרבה מרוב התחזיות. מאידך, טענו גורמים בימין הדתי כי מספר הסרבנים בפועל היה גבוה בהרבה וכלל "סרבנים אפורים" רבים שדאגו שאי-השתתפותם בפעולה לא תגיע לכדי סירוב פקודה והליכים משמעתיים. בקרב חוגים מסוימים בציבור הדתי לאומי הופיעה קריאה לחשבון נפש לאור ממדיה ה"בלתי מספיקים" של הסרבנות.
סרבנות במלחמת לבנון השנייה
סרבנות מימין
במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 היו קריאות בימין לסרב להילחם במלחמה אשר, לדידם, מטרתה השגת שקט על מנת לבצע נסיגה ביהודה ושומרון במסגרת תוכנית ההתכנסות. קריאה זו באה בעקבות דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט שהמלחמה בצפון מקדמת את תוכנית ההתכנסות. בין הקוראים היו מיכאל פואה ושושי גרינפילד שקראה לסירוב להשתתף במלחמה בהלווייתו של אחיה יהודה גרינפלד שנהרג בהיותו במילואים מנפילת קטיושה וסיפרה כי לפני נפילת אחיה, ביקשה בפניו שיסרב להשתתף בלחימה. חייל המילואים אבי אבלו, תושב אפרת, אף ערק משירות ויצא להפגין בירושלים נגד הלחימה חסרת התוחלת לדעתו. סירובו זכה להבנה מצד חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו וביקורת מצד שני על סרבנות בזמן מלחמה. דובר יישובי גוש קטיף, ערן שטרנברג, המשמש גם כקצין במילואים, קרא גם הוא לחיילים לסרב להשתתף במלחמה מעל דפי עיתון בשבע. בתוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל, בזמן הלחימה בלבנון, הביע את דעתו כי המלחמה היא תוצאה של תוכנית ההתנתקות ולכן על אנשי המילואים, תומכי פינוי גוש קטיף, לשלם את המחיר על כך ולהילחם לבדם במלחמה, ללא סיוע מאנשי הימין.
סרבנות משמאל
בנוסף לסרבן מימין, ישבו בבתי הכלא הצבאיים שבעה חיילי מילואים אשר סירבו ליטול חלק בלחימה בלבנון. חיילים אלו נשפטו לעונשים שבין 14–28 ימי מחבוש.
סרבנות לסייע לפינוי התנחלויות
באוגוסט 2007 הודיעו ביחד 38 לוחמים מגדוד דוכיפת, רובם חיילי הסדר, כי הם מסרבים להשתתף בפעילות מבצעית אשר נועדה להחליף שוטרי מג"ב אשר יועדו להשתתף בפינוי 2 בתים אליהם נכנסו יהודים בחברון. אחרי שיחה עם המפקדים, הרוב חזרו בהם אך 12 התמידו בסירובם. 7 מתוכם, ביניהם 3 מפקדים, הודחו מיידית מתפקידם כלוחמים בגדוד ונשפטו על ידי מפקד חטיבת כפיר ל-28 ימי מחבוש.
שני חברי כנסת מהאיחוד הלאומי, אריה אלדד וצבי הנדל, אשר הביעו בעברם התנגדות נחרצת לסרבנות באופן כללי, לאחר מספר מקרי סרבנות של פעילי שמאל, הודיעו כי הם תומכים בסרבנות של החיילים בצה"ל, כאשר מדובר בפינוי שטחים. תגובותיהם הפשרנית כלפי הסרבנות, דווקא מן הימין הפוליטי אשר בעבר הביע את התנגדותו לסרבנות ככלל, העלתה את חמתם של פוליטיקאים רבים, אשר תקפו אותם על כך, ביניהם גם אופיר פינס אשר אמר כי "סרבנות היא סרבנות וכל מצמוץ יפתח את הסכר בפני שיטפון של סרבנות פוליטית, שתפורר את צה"ל".
בעקבות הסרבנות בדוכיפת, סירבו 10 חיילים מגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי) להחליף כוחות המיועדים להשתתף בפינוי. ארגון הימין "המטה העולמי להצלת העם והארץ" העניק מעין "ציון לשבח" ואף פיצוי כספי לחיילים הסרבנים.
רבנים בולטים קראו לחיילים לסרב פקודה אם יידרשו למסירת שטחים, ביניהם הרבנים: שלמה גורן, שאול ישראלי, אברהם אלקנה כהנא שפירא, נחום אליעזר רבינוביץ',משה צבי נריה, מאיר יהודה גץ, חיים דרוקמן, יעקב יוסף, יעקב אריאל, דוב ליאור, אליעזר ולדמן, זלמן ברוך מלמד, אליעזר מלמד ויעקב אלעזר כהנא שפירא.
לפני ההתנתקות קראו לסרב פקודה אביו ואחיו של בנימין נתניהו - פרופסור בן ציון נתניהו ודוקטור עידו נתניהו. וכן 185 אנשי ציבור ואישי רוח נוספים, ביניהם מאיר הר ציון, אורי אליצור, יוסי בן אהרון ואחרים, שכינו את המעשה "גילוי של עריצות, רשעות ושרירות לב, המכוון לשלול את זכותם של יהודים באשר הם לחיות בארצם, פשע לאומי ופשע נגד האנושות".
תנועות והתארגנויות סרבנות משמאל
מכתבי השמיניסטים
כינוי לשורה של מכתבי סרבנות (מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית) שנשלחו לממשלה כשהידועים שבהם נשלחו בשנים 1970 (המכתב המקורי), 1979 ("מכתב ה-27"), 1987, 2001, 2005 ו-2017.
מכתב השמיניסטים 1970
מכתב שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב-8 באפריל 1970, על ידי קבוצה של 56 תלמידי תיכון ירושלמים העומדים לפני גיוס, שכללה את בנו של שר הבריאות ויקטור שם-טוב (מפ"ם), ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה, ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה. במרץ 1970 שלח נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הזמנה לנשיא הקונגרס הציוני, נחום גולדמן, לבוא לקהיר כדי לדבר. גולדמן, כאזרח ישראל, פנה בשלהי אותו חודש לראש הממשלה, גולדה מאיר, וביקש רשותה לנסיעה, אולם היא סירבה. פרשת "גולדמן־נאצר" פורסמה ב-6 באפריל ובעקבות זאת פנו תלמידי כיתה י"ב שעמדו להתגייס לצה"ל באותה השנה ושאלו "על מה הם הולכים להיהרג בתעלה?" וכי אם אין כוונה לשלום אין סיבה למות למענה.
המכתב התקבל במשרד ראש הממשלה ב-12 באפריל, ובמקביל נשלח העתק ממנו לעיתון "הארץ". במהלך הסערה הציבורית שהתעוררה, חזרו בהם כמה מחותמי המכתב. ב-5 במאי הוזמנו כמה מהחותמים, ובהם שמואל שם-טוב, בנו של שר הבריאות, לפגישה עם שר החינוך, יגאל אלון. האורחים הדגישו כי אין בכוונתם לסרב לשרת בצבא וכי הם רק מממשים את זכותם האזרחית להביע את דעתם. בדברי התשובה של אלון, הוא דחה את הטענה לפיה ישראל היא האחראית למלחמת ששת הימים, טען כי ניתן "למנות למעלה משנתיים של יוזמות שלום ישראליות" ואמר כי "החיים המדיניים אינם רק קביעת עמדות או חתימה על עצומות". בהתייחסו ליוזמת גולדמן, אמר כי "אין צד שלישי שהוא במקום הישראלים והוא נושא ונותן בשמם" וטען כי גם במקרה הזה "לא החמצנו שום שלום".
מכתב השמיניסטים שימש כבסיס לעמדותיהם הפוליטיות של אחדים מגיבורי הסרט הישראלי בלוז לחופש הגדול (1987), המבוסס על אירועים שחווה הבמאי רנן שור, בן המחזור. הסרט השפיע על צעירים רבים ועל ניסוחם של מכתבי שמיניסטים נוספים.
מכתב השמיניסטים 1978
בינואר 1978 שלחו 80 שמיניסטים מכתב לראש הממשלה מנחם בגין, ובו קריאה לקדם במקביל לשיחות השלום עם מצרים, שיחות שלום עם שאר מדינות ערב, לסגת מהשטחים ולמנוע את המלחמה הבאה. המכתב לא קראה לסירוב אך עורר דיון ציבורי ומספר מכתבי תגובה. ביניהם גם את "מכתב הקצינים" שהביע עמדה דומה.
מכתב ה-27
ביולי 1979 שלחו 27 תיכוניסטים ותיכוניסטיות, תלמידי שביעית ושמינית מכתב לשר-הביטחון שבו הודיעו על סירובם לשרת "בשטחים הכבושים". בעוד מכתב השמיניסטים של 1970 הביע פקפוק בצדקת השירות הצבאי, מכתב ה-27 היה מכתב הסירוב הקולקטיבי הראשון, ובעקבותיו הפך הסירוב הקולקטיבי לתופעה מוכרת המעוררת דיון ציבורי נוקב.
כמה מחברי הקבוצה נשפטו לתקופות מאסר קצרות בעקבות סירובם; חלק מחברי הקבוצה לא נשלחו לשטחים, וכמה מהם שוחררו מצה"ל. הידוע בחברי הקבוצה, גדי אלגזי, סירב שבע פעמים לשרת בגדה המערבית לאחר שהשלים את הטירונות. לאחר שורת תקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 בפני בית-דין צבאי. בפסק דין שעורר דיון ציבורי נרחב קיבל בית הדין חלק ניכר מטיעוניו המוסריים והמליץ להתחשב בהם בעתיד, אך גזר עליו שנת מאסר. בפברואר 1981 נדחה ערעור שהגיש, ובאפריל החליט הרמטכ"ל רפאל איתן לשחרר את אלגזי משירות צבאי בטענה ש"אינו ראוי לשרת בצבא היהודי".
מכתב השמיניסטים 1987
בספטמבר 1987 שלחו קבוצה של 16 תיכוניסטים ותיכוניסטיות מכתב לשר הביטחון יצחק רבין, בו הודיעה על סירוב לשרת בשטחים. אחת מחותמות המכתב הסבירה: . שלושה שבועות אחר כך שלחה קבוצה של 50 שמיניסטים גם מכתב בו הודיעו על סירוב לשרת בשטחים.
מכתב השמיניסטים 2001
במהלך האינתיפאדה השנייה נשלחו מכתבים דומים על ידי בני נוער לראשי ממשלה ואישים אחרים. בספטמבר 2001 שלחו 62 בני נוער מכתב לראש הממשלה אריאל שרון, ובו הם מודיעים על סירובם של חלקם לשרת בשטחים ושל חלקם האחר לשרת בצה"ל בכלל. בני נוער נוספים, ובהם דפני ליף, הצטרפו לחותמי המכתב שנשלח שנית ב-2002 ומספרם הגיע לכ-350. מכתב השמיניסטים בגרסת שנות האלפיים נכתב מתוך כוונה שכמה שיותר סרבנים וסרבניות יחתמו עליו. בתוך זמן קצר החלו חותמי מכתב השמיניסטים לעמוד בהצהרתם ולהימנע או לסרב לשרת בשטחים או בצה"ל. בעקבות הסירוב המוצהר של חלקם נכלאו בכלא הצבאי מספר חותמי מכתב השמיניסטים. באפריל 2003 הועמדו לדין צבאי חמישה מחותמי המכתב, שריצו עד אז מספר חודשים כל אחד כעונשים משמעתיים. משפטם ידוע בשם "משפט הסרבנים", והוא נמשך כתשעה חודשים במהלכם שהו במעצר. בינואר 2004 הורשעו כל החמישה בסירוב פקודה ונשלחו כל אחד לשנת מאסר נוספת. לאחר תשעה חודשים בכלא שוחררו החמישה מצה"ל מטעמים של אי-התאמה.
כתגובה למכתבים אלה התארגנה קבוצת שמיניסטים מבני הציונות הדתית (מחזור 2002) וכתבה מכתב שמיניסטים משלה. במכתב זה כתבו השמיניסטים שהם ישמחו לשרת את המדינה בשירות צבאי או לאומי ככל שיצטרך.
מכתב השמיניסטים 2005
שמאל|ממוזער|250px|הפגנה של מכתב השמיניסטים מול ביתו של הרמטכ"ל דני חלוץ
בשנת 2005, נשלח אל ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז, הרמטכ"ל בוגי יעלון ושרת החינוך לימור לבנת, מכתב שמיניסטים חדש ובו מצהירים 250 תלמידי י"א וי"ב שלא יתגייסו לצבא, שכן הם מסרבים "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי". עם זאת, בני הנוער החתומים על העצומה לא פסלו סוגים אחרים של שירות: "אנו מבקשים לתרום לחברה בדרך חלופית, אשר אינה כוללת פגיעה בבני-אדם".
גורמים רבים, מנשיא המדינה משה קצב ועד התאחדות הסטודנטים, גינו את המכתב. בנוסף לכך, נכתב מכתב שמיניסטים נגדי, אשר התנגד לסרבנות על כל צורותיה, והדגיש את השירות הצבאי כ"זכות וחובה מוסרית לכל אזרח ואזרח במדינת ישראל".
לאחר יציאת המכתב ישבו בכלא הצבאי 10 מבין חותמיו בשל סירובם להתגייס לצבא. חלקם ישבו תקופות שמצטברות למספר חודשים ונשפטו שוב ושוב על סירוב פקודה.
מכתב השמיניסטים 2008
ב-2008 יזמו בני נוער את "מכתב השמיניסטים 2008 - מסרבים לכיבוש". במכתב מצהירים בני הנוער על סירובם לשרת את "מדיניות הכיבוש", מביעים מחאתם ביחס לדיכוי הפלסטינים וזכויותיהם, ולצידה תקווה לדרך של שלום. לדברי החותמים על המכתב, "לא ניתן להיות מוסריים ולשרת את הכיבוש". בין חותמי המכתב היו סהר ורדי, פעילה ירושלמית, ואודי ניר. תשעה מחותמי מכתב השמיניסטים התפרסמו בכך שהעבירו את משכורתם הצבאית, אותה קיבלו בתקופה הקצרה בה נחשבו לחיילים, לטובת שיקום רצועת עזה, שנפגעה במבצע עופרת יצוקה. בכך, לדבריהם, "הכסף יגיע לפחות למי שמגיע לו".
מכתב השמיניסטים 2009–2010
ב-2009 פרסמו קרוב ל-90 בני נוער מכתב נוסף. במכתב הם מוחים כנגד הכיבוש, וטוענים שאינו יכול להתקיים בצד שאיפה למוסריות. בנוסף, בני הנוער טענו כי אמנם יש מי שמחשיבים אותם כ"סרבנים", אך "ממשלת ישראל היא הסרבנית העקבית ביותר – סרבנית השלום. הצבא הישראלי אינו 'צבא הגנה', אלא צבא של כיבוש ותוקפנות. ממשלת ישראל אינה שוחרת שלום, אלא מקיימת מדיניות לאומנית ואלימה".
מכתב השמיניסטים 2014
ב-2014 חתמו 58 שמיניסטים על עצומה הקוראת לאי גיוס לצבא, ובה הצהירו כי הסיבה העיקרית לסירובם הוא כיבוש השטחים בידי הצבא, היוצר לדבריהם מצב שאינו שוויוני ואינו צודק. בזמן חתימת העצומה, סרבן הגיוס הדרוזי עומר סעד היה בתקופת מעצרו החמישית, והסרבן נתן בלנק שוחרר לא מכבר. הסרבנים ביקרו את המילטריזציה בבתי הספר בישראל, ואת מקומו של הצבא ביחס לקבוצות מוחלשות כמו יוצאי אתיופיה. מארגני העצומה סיפרו כי השתחררו משרות צבאי בתואנות רפואיות, ואף היו שטענו כי מעשה זה רדיקלי יותר מישיבה בכלא מכיוון שלטעמם בכך הם דוחים את אידיאל ההקרבה.
יש גבול
"יש גבול" היא הוותיקה והבולטת בתנועות הסרבנות בישראל. התנועה הוקמה ב-1982 עם תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה. במהלך מלחמה זו חתמו כ-3,000 חיילי מילואים על סירוב לשרת בשטח לבנון: "נשבענו להגן על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל. אנו נאמנים לשבועה זאת. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שרות המילואים בתחומי מדינת-ישראל ולא על אדמת לבנון". את העצומה הגישו לראש הממשלה ושר הביטחון בשם "יש גבול". מתוכם כ-150 נשפטו במשפט צבאי על סירוב פקודה.
התנועה אינה מאמינה בסרבנות מוחלטת וגורפת מצה"ל, אלא מעודדת כל אדם ואדם במדינת ישראל לבחור את הקווים האדומים שלו.
הקו הרשמי של התנועה הוא שגבול מדינת ישראל הוא הקו הירוק.
עם הסכמי אוסלו הפסיקה התנועה את פעילותה הפוליטית אך המשיכה (וממשיכה גם כיום) לתמוך בחיילים הרוצים לסרב לשירות חלקי/מלא בצה"ל. החל מיום העצמאות תשנ"ח מקיימת תנועת יש גבול ערב הדלקת משואות אלטרנטיבי ברחבת אמיל גרינצוויג שמול משרד ראש הממשלה בירושלים.
במהלך האינתיפדה השנייה הגישה התנועה תביעות נגד קצינים בכירים בצה"ל בבית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת "פשעי מלחמה"; ונגד אחד מהם, דורון אלמוג, אף הוצא צו מעצר בבריטניה בעקבות תביעה זו, שלבסוף בוטל.
פרופיל חדש
פרופיל חדש - תנועה לאזרוח החברה בישראל היא תנועה שקמה בשנת 1998 הקוראת נגד חובת הגיוס לצה"ל, ומציעה עזרה לנמנעים מגיוס וסרבני מצפון, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית.
מסרים עיקריים של התנועה:
התנועה מציגה את החברה בישראל כסובלת ממיליטריזם, ומנסה לצמצם זאת.
התנועה מערערת על נחיצות חובת השירות הצבאי בישראל, ומציגה אפשרויות בחירה אחרות לשירות המדינה, כגון שירות לאומי.
התנועה מוחה על מצבו המהותי הנוכחי של הצבא, הגורם לטענתה נזקים גופניים ונפשיים לחיילים. אחת החלופות המוצעות היא מעבר לשיטת צבא לאומי מקצועי.
התנועה רואה את מצב המלחמה שישראל שרויה בו כנובע גם מהחלטות של ממשלת ישראל, ובין השאר קוראת לחזרה לגבולות הקו הירוק.
התנועה מנסה להפיג את החשש מהסטיגמות שמקנה פרופיל 21.
אומץ לסרב
בינואר 2002 חתמו 51 חיילים וקציני מילואים על "מכתב הלוחמים". חותמי המכתב הודיעו על סירובם לשרת בשטחים מטעמי מצפון, והקימו את תנועת "אומץ לסרב". מאז חתמו על המכתב 650 לוחמים וקצינים במילואים.
תנועת "אומץ לסרב" מתנגדת לסירוב מלא לשרת בצה"ל ומתפארת בכך שרבים מחבריה הם קצינים לוחמים בצה"ל, אשר מוכנים ברצון לשרת בצבא, אך לא בפעולות אשר, לדידם, כל תכליתן היא דיכוי העם הפלסטיני. ססמת התנועה היא "סירוב לכיבוש זו ציונות".
מכתב הטייסים
ב-24 בספטמבר 2003, פורסם "מכתב הטייסים", אשר עליו חתמו 27 מטייסי חיל האוויר - טייסי מילואים וכאלה שכבר היו פטורים משירות מילואים, ובהם תא"ל (מיל.) יפתח ספקטור. שניים מביניהם היו טייסי מסוקי קרב (הכלים העיקריים המופעלים במסגרת הסיכולים הממוקדים). במכתב נאמר: . נימוקם של החותמים: . החותמים הבהירו שאין הם שוללים את השירות בצה"ל: . הרמטכ"ל הודיע שחותמי המכתב יקורקעו ולא יוכלו להדריך עוד פרחי טיס בבית הספר לטיסה. לפי תא"ל (מיל.) יצחק אמיתי, לשעבר ראש להק כוח אדם, חלק מהטייסים לא ידעו כי הם חתומים עליו, וכן רבים חזרו בהם והסירו חתימתם מהמכתב.
מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל
בדצמבר 2003 פורסם "מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל" על ידי 13 לוחמים המשרתים במילואים - מתוכם 9 מסיירת מטכ"ל, 2 שהודחו כבר ממילואים ביחידה בעקבות סרבנות קודמת ועוד 2 לוחמים מיחידות אחרות - ובו הודיעו כי יסרבו לשרת בשטחים. במכתב, שהופנה לראש הממשלה אריאל שרון, ציינו החותמים כי ימשיכו להגן על ביטחון מדינת ישראל מול אויביה, אך לא יתנו ידם לדיכוי הפלסטינים בשטחים ולשלילת זכויות האדם מהם ולא ישמשו חומת מגן להתנחלויות. נימוקם: "זה מכבר חצינו את גבול הלוחמים על צדקת דרכם, ובאנו אל גבול הלוחמים לדיכוי עם אחר".
מכתב הסרבנות, שהוגש שלושה חודשים לאחר מכתב הטייסים, עורר גינוי חריף מצד פוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד. בשמאל המתון גילו אמנם הבנה למניעי החותמים, אך גינו את מעשה הסרבנות. כך למשל, ח"כ אבשלום וילן ממרצ אמר: . ואילו בימין גינו בחריפות את המעשה ואף האשימו את השמאל הקיצוני בהמרדה. כך למשל, ח"כ צבי הנדל מהאיחוד הלאומי אמר: . הרמטכ"ל ורה"מ לשעבר אהוד ברק (שפיקד בעברו על סיירת מטכ"ל) קרא לחותמים לחזור בהם מיד וציין שאין מקום לנהל מאבק פוליטי על גב הצבא.שר הביטחון, שאול מופז, טען שהחותמים מנצלים את המוניטין של יחידתם על מנת לתקוף את מדיניות הממשלה. בתגובה למכתב הודיע צה"ל כי חותמי המכתב שלא יחזרו בהם יודחו מיחידתם ומצה"ל.
מכתב חיילי מילואים של יחידה 8200
ב-12 בספטמבר 2014 פרסמו 43 חיילי מילואים בעבר ובהווה מיחידה 8200 של אגף המודיעין מכתב סרבנות ובו כתבו כי הם מסרבים לקחת חלק בפעולות נגד פלסטינים "ומסרבים להמשיך ולהיות כלי להעמקת השלטון הצבאי בשטחים הכבושים". המכתב הוא הצהרתי ולא לווה בסרבנות בפועל, מה עוד שחלק מהחותמים כבר לא נמנים עם מערך המילואים. המכתב ספג גינויים חריפים במערכת הפוליטית והצבאית. בתגובה חתמו מאות מחיילי 8200 על מכתב המגנה את הסרבנים ומאשים אותם בביזוי והכפשת היחידה. בעקבות המכתב הודחו 43 הסרבנים מהיחידה.
המחאה נגד הרפורמה המשפטית
עד אמצע מרץ 2023 נמנע ראש הממשלה בנימין נתניהו מלהתערב בהליכי הרפורמה המשפטית, עקב הנחייה של היועצת המשפטית לממשלה. ב-23 במרץ הכריז: "עד היום ידיי היו כבולות. אם הייתי נכנס לאירוע הייתי מוצא לנבצרות. לכן הערב אני מודיע: עד כאן. אני נכנס לאירוע". קריאה זו עוררה זעם רב בקרב חיילים בסדיר ובמילואים, שהצהירו כי יסרבו לשרת, כאות מחאה. בתחילה פורסם מכתב של 200 טייסי קרב, תובלה ומסוקים שהודיעו למפקד חיל האוויר על הקפאת שירות המילואים הפעיל, לאחר מכן פורסמו הצהרות דומות של כ-200 יוצאי יחידה 8200, 108 רופאים שהתנדבו למילואים, וכ-200 לוחמות, בהן טייסות, חובלות, מפעילות כטב"מים ויוצאות יחידת עוקץ, וכ-100 חיילים בשירות סדיר שפרסמו הצהרה, בה נאמר: "לא נשרת תחת דיקטטורה ... זו לא סרבנות אלא נאמנות למגילת העצמאות ולערכי צה"ל.
ב-22 ביולי כ-10,000 אנשי מילואים חתמו על מכתב בו הם מצהירים על הפסקת התנדבותם לשירות במילואים.
מלחמת חרבות ברזל
לאחר מתקפת הפתע על ישראל ופרוץ מלחמת חרבות ברזל דיווחו הארגונים יש גבול, אומץ לסרב ו"מסרבות" על גידול משמעותי במספר הסרבנים שפנו אליהם, בעיקר אנשי מילואים, המנמקים את צעדיהם בהסתבכות המלחמה, החשד לפשעי מלחמה שנעשים בה, והמחאה הגוברת נגד התנהלות הממשלה.
בתחילת אוקטובר 2024, לאחר שנה של לחימה, שלחו 130 חיילים וחיילות, שלקחו חלק במלחמה, מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר הביטחון יואב גלנט ולרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי ובו הודיעו כי לא ימשיכו לשרת אם הממשלה לא תפעל לקידום עסקה להשבת החטופים הביתה.
תנועות והתארגנויות סרבנות מימין
חננו
חננו היא עמותה שהוקמה בשנת 2001 ומעניקה סיוע משפטי בין השאר לסרבנים מימין בכל הנוגע לפינוי בכוח של אזרחים מבתיהם בהתנחלויות. כך למשל סייעה העמותה לחיילים שסירבו ליטול חלק ביישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005.
הלב היהודי
הלב היהודי היא עמותה שהוקמה ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות, כשמטרתה הראשית הייתה סיוע לחיילים ושוטרים שהיו מעוניינים לסרב למשימת הפינוי. העמותה עסקה בעיקר בסיוע משפטי לחיילים ושוטרים שנמצאו בהליכים משמעתיים בכל הנוגע לסירובם למשימות הפינוי מגוש קטיף ועמונה. נוסף על משימות הסיוע, עסקה העמותה בהסברה, הכוללת חלוקת פליירים ועלונים לחיילים, בעיקר באזור התחנה המרכזית בירושלים. ארגון הלב היהודי קשור לארגון הגג הבית הלאומי, העוסק בסיוע לכלל העצורים במהלך ההתנגדות לפינויים השונים של אזרחים ישראלים מביתם ביו"ש. תנועת הלב היהודי מעודדת שירות בצה"ל ככלל, אך קוראת לסרב למלא פקודות שלדעתה "דגל שחור מתנוסס עליהן" ואינן נובעות משיקולי ביטחון אלא משיקולים פוליטיים.
מכתב "השמיניסטים הכתומים"
בספטמבר 2005, עם סיומה של תוכנית ההתנתקות, שלחו כמאה בני נוער תלמידי כיתות י"ב מכתב תחת הכותרת: "לא מתגייסים לצה"ל, צבא הגירוש והחורבן". במכתב שהופץ ברחבי הארץ ונשלח לחברי כנסת מימין ומשמאל, נכתב בין היתר: "לנו, החתומים מטה, אין כוונה ומוטיבציה לשרת בצבא שאחראי לגירוש 15 אלף אנשים מביתם, להחרבת יישובים ושרפת בתי כנסת וישיבות". המכתב עורר הד רב וחשש כבד לגל השתמטויות וסירובים מקרב בני הנוער שהשתתפו בהתנגדות לתוכנית ההתנתקות. חברי הכנסת ואישי ציבור מהימין בישראל התנערו מהמכתב וטענו כי הוא מייצג תופעה של פוסט טראומה שיש לקחת אותה בפרופורציה ולטפל בה בהבנה ורגישות. לעומתם, אישים אחרים, ובהם ערן שטרנברג, דובר יישובי גוש קטיף לשעבר, טען, כי מדובר בצעד ראשון של "התפכחות מהתמימות הילדותית שאפיינה את הציבור הכתום עד לקיץ האחרון".
לשליחת המכתב לא הייתה משמעות בפועל, ואירועי מלחמת לבנון השנייה הראו כי לא היה הד נרחב למכתב וכי רוב הציבור הדתי-לאומי התגייסו לצה"ל ולכוחות המילואים.
מאחז קידה
בשנת 2009, בעקבות ידיעות על התחייבות ממשלת ישראל לפינוי מאחזים ביהודה ושומרון, פנו אחדים מתושבי המאחז קידה לרמטכ"ל במכתב בו כתבו:
פסיקות בסוגיית הסרבנות
סוגיית הסרבנות נדונה בערכאות שונות:
כבר בפסק הדין של בג"ץ 470/80 אלגזי נ' שר הביטחון נקבע כי סרבנות סלקטיבית איננה חוקית. השופטים קבעו כי
"שום מערכת צבאית אינה יכולה להשלים עם קיומו של עקרון כללי שעל פיו יוכלו חיילים אלה או אחרים להכתיב לה היכן ישרתו, בין מטעמים כלכליים או חברתיים ובין מטעמי מצפון".
בשנת 1983 בעקבות מאסרו וסירובו לשרת טען יעקב שיין בבג"ץ 734/83 נגד שר הביטחון ששהות צה"ל בלבנון אינה חוקית. השופט אלון דן בכך בבית המשפט וכן כתב מאמר על כך לפי המשפט העברי. בבג"ץ זה קבע:
זוהי סרבנות גיוס, שיסודה בנימוקים אידאולוגיים-פוליטיים שלא להילחם במקום מסוים, וההכרה בה פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה, וגורמת היא לאפליה בתחום הגיוס הצבאי. סרבנות סלקטיבית זו לא תוענק לה הכרה גם באותן מדינות, המכירות בזכות הסרבנות הכללית כגורם לפטור משירות צבאי, וקל וחומר שאין מקום להכרה בסרבנות גיוס סלקטיבית זו במערכת המשפט הישראלית, שאינה מעניקה הכרה לסרבנות גיוס, כזכות, לשחרור גבר יוצא צבא מהשירות הצבאי...
בפסק הדין מפרט השופט אלון את מגוון הדעות במשפט העברי. אמנם במשפט העברי ישנן דעות המאפשרות פטור משירות צבאי מסיבות מצפוניות, אך אלה תקפות רק במלחמת רשות, אך לא במלחמת מצווה ועל כן נדחתה העתירה.
בשנת 1996, במשפט בן ארצי נגד שר הביטחון ((בג"ץ 1380/02) ציין השופט חשין:
"מקובל על שר הביטחון ועל העושים מטעמו כי... יוצא צבא יכול שייפטר מחובת שירות סדיר אם סרבן מצפון הוא המתנגד באורח אידאולוגי-עקרוני למסגרת של שירות צבאי"
בסוף 2002 סיכם בג"ץ את התקדימים בעניין זה, על פיהן סרבנות מוחלטת לשירות בצבא מטעמי מצפון היא צעד לגיטימי, אך סרבנות סלקטיבית למילוי פקודות מסוימות אינה לגיטימית.
"החומרה שבמתן פטור מקיום חובה המוטלת על הכול בולטת לעין. תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מזו ה"מלאה", והיא מעוררת במלוא העצמה את תחושת ההפליה בין "דם לדם". אך מעבר לכך: יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול. מעבר לכך, בחברה פלורליסטית כשלנו, ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה מקוטבת כשלנו, זהו שיקול כבד משקל."
בכך דחה בג"ץ את העתירה שהגישו דוד זונשיין, מראשי אומץ לסרב, ו-7 קציני מילואים כנגד משרד הביטחון.
ב-4 בינואר 2004 גזר בית דין צבאי עונשי מאסר של שנה אחת על חמישה צעירים: אדם מאור, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת וחגי מטר שסירבו להתגייס לצה"ל. ב-19 בספטמבר 2004 הם שוחררו מצה"ל בשל "אי התאמה" (ראו הרחבה ב"משפט הסרבנים"). בכך התקבלה, למעשה, דרישתם לא לשרת בצה"ל מסיבות מצפוניות. מאז מתרחשים אירועים דומים מדי שנה.
בנוסף למישור השיפוטי נוקט צה"ל בדרכים שונות לצמצום תופעת הסרבנות. לדוגמה, בספטמבר 2017 נערכה פגישת עבודה בין שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ, בה סוכם כי זמרים שלא התגייסו לשירות צבאי מטעמי מצפון לא יושמעו בשידורי התחנה, וככלל מי שהיו סרבני מצפון לא ירואיינו בה.
ראו גם
סרבן מצפוני
להקת 21
חופש המצפון
לקריאה נוספת
תומר קנת "פטור מטעמי מצפון – על צו מצפון ופטור משירות צבאי" אתר משפט ועסקים (2015).
חמי בן נון, מרי אזרחי (הוצאת יער, 1992).
גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל. ת"א: ספרית פועלים, 1992.
עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית (2004).
יהושע ויינשטיין (עורך), אי ציות ודמוקרטיה (ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשנ"ט).
נפתלי רוטנברג, שירות, סרבנות או מרד? על המעשה הנאות הנובע מן החובה הערכית ומן הנאמנות האזרחית, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ישעיהו ליבוביץ, בין שמרנות ורדיקליות, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 366–387
דב חנין, מיכאל ספרד, שרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים (תל אביב: הוצאת בבל) 2004.
גדי אלגזי, "להקשיב לקול הסירוב" (משפטי הסרבנים, עמ' 11–35).
ישי ודינה מנוחין (עורכים), גבול הציות (1985).
ישי מנוחין (עורך), כיבוש וסירוב (ספרי נובמבר, 2006).
פרץ קדרון (עורך), עד כאן! - עדויות של סרבנים (הוצאת חרגול, 2004).
יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, רבני הציונות הדתית אל מול אתגר הריבונות היהודית, בהוצאת מכללת הרצוג תשע"ו (עמ' 219–265 עוסקים בנושא הסרבנות בהלכה)
עדית זרטל, סירוב: חובת הציות וזכות המצפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, פרק רביעי: ימין ושמאל – אי-ציות אידאולוגי בישראל, עמ' 121–161.
דוד אנוך “על פסק הדין של בית הדין הצבאי בעניין חמשת הסרבנים” משפט וממשל 8 (2005) 701
Linn, R. (1989). Not shooting and not crying - Psychological inquiry into moral disobedience'. New York: Greenwood Press.
Linn, R. (1996). Conscience at war ‑ The Israeli soldier as a moral critic'. Albany: State University of New York Press.
Linn, R., & Gilligan, C. (1990). One action, two moral orientations ‑ The tension between justice and care voices in Israeli selective conscientious objectors. New Ideas in Psychology, 8(2), 189‑203.
קישורים חיצוניים
יהושע ויינשטיין, אי-ציות ודמוקרטיה, באתר כותר
סרבנות מהשמאל
אני מסרב/ת - עשרות ראיונות מצולמים עם סרבני גיוס צעירים רגע לפני שסירבו להתגייס לצבא, אתר הטלוויזיה החברתית
יואב שטרן, תולדות תנועת הסרבנים, באתר וואלה, 22 בדצמבר 2003, בארכיון האינטרנט
יגאל עילם, עת לסרב, 2 באוקטובר 2002, באתר "אמץ לסרב"
סרבנות מהימין
משה הלינגר ויצחק הרשקוביץ, מודעות דמוקרטית וסירוב פקודה בימין הדתי, הכנס ה-27 של אגודת AIS, אוניברסיטת ברנדייס, 13–15 ביוני 2011
הערות שוליים
*
קטגוריה:התנגדות לגיוס חובה לצה"ל
קטגוריה:צה"ל: חוק ומשפט
קטגוריה:מחאה בישראל | 2024-10-12T16:42:55 |
מרקוס טוליוס קיקרו | שמאל|ממוזער|250px|מרקוס טוליוס קיקרו
מַרְקוּס טוּלִיוּס קִיקֶרוֹ (קרוי בעברית גם "ציצרו" או "ציצרון", בלטינית: Marcus Tullius Cicero; 3 בינואר 106 לפנה"ס – 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.
קיקרו נולד בעיר ארפינום (כיום ארפינו שבאיטליה), ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. בתקופת חייו התרחשו האירועים הסוערים ביותר בתולדות הרפובליקה הרומית, שהביאו לבסוף לקיצה של הרפובליקה (שקיקרו היה בין גדולי מגיניה), ולעלייתה של צורת השלטון החדשה, הקיסרות הרומית.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
לפי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס היה קיקרו תלמיד מצטיין, אשר שקידתו ומהירות התפיסה שלו משכו תשומת לב. הוא אהב שירה, על אף שעסק בתחומי עניין רבים. הוא נשלח על ידי אביו, ביחד עם אחיו, קווינטוס טוליוס קיקרו, להתחנך ברומא, באתונה וברודוס.
ברומא, לא לפני שנת 81 לפנה"ס, למד רטוריקה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולון, ובשנת 78 לפנה"ס, בזמן מסעו ליוון (77-79 לפנה"ס), הגיע קיקרו לרודוס ולמד אצל מולון פעם נוספת בבית הספר לרטוריקה שלו.
פלוטרכוס מספר כי מולון לא הבין רומית ולכן ביקש מקיקרו לנאום ביוונית. לאחר שסיים, אמר לו מולון: "אני מצר על רוע מזלה של יוון: פאר זה בלבד נשאר לנו, חינוך ודיבור, עד שבאת ונטלת גם אלה לרומי".
קיקרו שירת כקוואיסטור במערב סיציליה בשנת 75 לפנה"ס. הוא כתב שבסיציליה גילה את מצבתו של ארכימדס איש סירקוסאי, עליה הייתה חקוקה ההוכחה לכך שהיחס בין נפח כדור לבין נפח גליל הקטן ביותר היכול להכילו הוא 2:3.
לאחר שסיים מילוי תפקיד זה, החל בקריירה מצליחה כעורך דין, והשיג הישגים בכך שהביא, בשנת 70 לפנה"ס, לתביעה באשמת שחיתות נגד מושל סיציליה לשעבר גאיוס ורס. המושל היה אדם מקושר היטב, וסמך על כך שבחבר השופטים יושבים ידידיו, אך לאחר נאום הפתיחה של קיקרו הבין כי לא יוכל לצאת זכאי, ונמלט לגלות. על אף הצלחתו הגדולה כעורך דין, התעכבה הקריירה של קיקרו, אשר שאף לקבל את תפקיד הקונסול, בשל מוצאו. במשפחתו עדיין לא היה אדם ששירת כקונסול לפניו, ולפיכך הוא לא נחשב לחלק מן הנוביליטאס, שהיו האצולה הגבוהה ברפובליקה שראו את הקונסולאט כקניינם האישי וניסו לחסום כניסה של אנשים מן המוניקיפיות, כמו קיקרו, למשרה הרמה. למרות זאת הוא זכה לבסוף במשרה בפעם הראשונה שהתמודד, כשהיה בן 42, הגיל המינימלי להגשת מועמדות.
קונסול
ממוזער|450px|קיקרו נואם נגד קטילינה ציור מאת צ'זארה מאקארי (Cesare Maccari)
בשנת 63 לפנה"ס הפך קיקרו ל"נובוס הומו" (Novus Homo), דהיינו האדם הראשון ממשפחתו שנבחר לקונסול. הוא היה הראשון מזה כשלושים שנה שקיבל מעמד זה. הייתה זו שנה קשה לרפובליקה הרומית ובעודו משמש במשרתו גילה קיקרו קשר להפלת הרפובליקה ולהשתלטות על מוסדותיה של חבורת אצילים בראשות לוקיוס סרגיוס קטילינה, אציל שהתאכזב מכך שלא נבחר לקונסול. קיקרו הכריז על משטר צבאי, וגירש את קטילינה מהעיר בנאום סוחף, שהחל בפסקה הבאה:
הנאום, שנחשב פסגה רטורית של קיקרו, הצליח להביא להימלטותו של קטילינה מרומא, אך נותרו ברומא כמה מאנשיו, והיה חשש כי יחברו לצבאות שגויסו על ידי ותיקי צבאותיו של הדיקטטור לשעבר לוקיוס קורנליוס סולה באטרוריה. קיקרו הצליח לחשוף אף מזימה זו, לאחר שנתפס שליח של הקושרים אל שבטי הגאלים, והעמיד את הקושרים בפני הסנאט, שם התוודו על קשרם.
בדיון שנערך קרא קיקרו להוציא להורג ללא משפט את הקושרים. הסנאט לא היה גוף שופט, כי אם גוף מייעץ, וההחלטה להוציא את הקושרים להורג שתתקבל על ידי הסנאט, לא הייתה החלטה שיפוטית. קיקרו טען כי מעצר או הגליה של הקושרים יחמירו את הסכנה, וכי הדרך היחידה למנוע את הקשר היא להרוג את הקושרים. בתחילה תמכו רבים בסנאט ב"עונש המקסימלי". אך נאום מבריק של יוליוס קיסר שכנע אותם כי אין להוציא להורג אצילים ללא משפט, וכי ראוי לעצור את הקושרים עד חלוף הסכנה. מרקוס פורקיוס קאטו ("קאטו הצעיר"), מיריביו הגדולים של קיסר, הצליח לבסוף לשכנע את הסנאט כי עונש המוות ראוי לקושרים, ולבסוף הוסכם להמיתם. קיקרו, הקונסול, הורה על תלייתם. על פעולותיו אלו קיבל את תואר "אבי המולדת" (Pater Patriae), אך חי את שארית ימיו בפחד כי עוד יגיע יומו להישפט על כך שהוציא להורג אזרחים רומאים ללא משפט.
גלות ושיבה
לאחר קשר קטילינה הלך המצב הפוליטי ברומא והידרדר. כוחו של הסנאט הלך ונחלש, בעוד שלמעשה נשלטה המדינה על ידי שלושה, יוליוס קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס ושר הצבא הפופולרי גנאוס פומפיוס מגנוס. השלושה כרתו ברית שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה ברומא דבר מבלי ששלושתם הסכימו לו, אם כי זאת כנראה הגזמה. אל מול ברית זו עמדו הסנאטורים השמרנים, האופטימאטים, שנציגם המובהק היה קיקרו.
בשנת 58 לפנה"ס נבחר פובליוס קלודיוס פולכר בסיוע הטריומווירט לתפקיד טריבון הפלבס. פולכר היה בין הפרועים שבאנשי התקופה. מספר שנים לפני כן חולל מהומה כאשר הסתנן אל טקס "האלה הטובה" שנועד לנשים בלבד, כשהוא בלבוש בבגדי אישה. עדותו של קיקרו בעניין זה סייעה להפריך את האליבי שלו, על אף שיצא זכאי בסופו של דבר הודות לעזרתו של קראסוס. בעדות הזאת קיקרו קנה לו אויב מסוכן. אחד ממעשיו הראשונים של פולכר כטריבון היה להתקין תקנה המצווה על הגליית כל אדם שהרג אזרח רומאי ללא משפט. על אף שקיקרו טען כי החלטת הסנאט הקנתה לו את הסמכות החוקית להוציא להורג את תומכי קטילינה, וכי תפקידו כקונסול הקנה לו חסינות, הוא עזב את רומא למשך שנה, ובילה אותה בכפר כשהוא עורך את כתביו, ומעלה את הגדולים שבנאומיו על הכתב. בשנת 58 הוזמן על ידי יוליוס קיסר להצטרף אליו למלחמת גאליה, אך העדיף להישאר בבית ולא לצאת למלחמה.
הטריומווירט הראשון לא החזיק מעמד. מותו של קראסוס במלחמה נגד הפרתים במזרח הותיר את שני שותפיו, פומפיוס וקיסר. הברית ביניהם נחלשה לאחר מות בתו של קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס. פומפיוס החל לגלות תמיכה באנשי הסנאט, על מנת לשמש כמשקל נגד לקיסר הפופולרי. בשנת 50 לפנה"ס הפך המאבק לגלוי. קיקרו, שהיסס בתחילה, הביע לבסוף תמיכה בפומפיוס, וכאשר קיסר פתח במלחמת אזרחים ב-49 לפנה"ס, נאלץ קיקרו לעזוב את העיר שוב. לאחר שהייה קצרה בעיר סלוניקי שב קיקרו לרומא, וקיבל על עצמו את שלטונו של קיסר.
במכתב לידיד בשם וארו, מ-46 לפנה"ס חשף קיקרו את דעתו באשר לתפקידו תחת הדיקטטורה של קיסר: "אני יועץ לך לעשות את אשר אני עושה בעצמי. אל תיראה בציבור, אף אם אין ביכולתך למנוע את השיחות אודותיך... אם קולותינו לא יישמעו שוב בסנאט ובפורום, נלך בעקבות הקדמונים ונשרת את מולדתנו בכתבינו, שיידונו בשאלות של אתיקה ומשפט חוקתי...".
אסון אישי פקד אותו בחודש פברואר בשנת 45 לפנה"ס עם מות בתו האהובה טוליה. הוא מעולם לא החלים מאסון זה.
התנגדותו למרקוס אנטוניוס ומותו
קיקרו הופתע מרציחתו של קיסר באידו של מארס בשנת 44 לפנה"ס, אף על פי שהוא הרעיף תשבחות על הרוצחים הוא ביקר את חוסר המעש שלהם אחרי הרצח ואת העובדה שהם נעדרו כל תוכנית להשתלט על המדינה. הרצח החזיר את קיקרו לעמדת הנהגה פוטנציאלית, כבכיר אנשי הסנאט, כאשר מולו עמד מרקוס אנטוניוס סגנו של קיסר שכיהן ביחד איתו כקונסול והיה המוציא לפועל של צוואתו. שני האישים מעולם לא היו מיודדים, ויחסיהם החריפו כאשר קיקרו הבהיר כי הוא חש שאנטוניוס מפרש את רצונותיו של קיסר בחופשיות רבה מדי. כאשר אוקטביאנוס, יורשו של קיסר ובנו המאומץ, שב לאיטליה באפריל, קיקרו ניסה לסכסך בינו ובין אנטוניוס. בספטמבר החל לתקוף את אנטוניוס בסדרת נאומים המכונים הנאומים הפיליפיים, על שם נאומי הנואם היווני הנערץ על קיקרו - דמוסתנס.
קיקרו הבהיר את עמדתו במכתב לגאיוס קסיוס לונגינוס, אחד מן המתנקשים בקיסר: "אני מרוצה על כי אהבת את הצעתי לסנאט ואת הנאום שליווה אותה... אנטוניוס הוא מטורף, מושחת וגרוע בהרבה מקיסר - אשר עליו הכרזת כי הוא האדם הגרוע מכל הרשעים, כאשר הרגת אותו. אנטוניוס מתכוון לפתוח במרחץ דמים".
כאשר אנטוניוס פעל להשתלט על הפרובינקיות בגאליה והטיל מצור על דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס בגאליה קיסאלפינה, שלח הסנאט את הקונסולים להילחם באנטוניוס. לאוקטביאנוס שהיה אזרח פרטי שבינתיים הצליח לגייס כוח צבאי משמעותי באיטליה, ניתנה על ידי קיקרו חברות בסנאט, מינוי לפרופראיטור ופטור מן ההגבלות שהיו קיימות על המינויים למגיסטראטורות. קיקרו קיווה שהוא יוכל להנחות את אוקטביאנוס הצעיר, שהסנאט לא ראה בו איום, בדרכו הפוליטית וכך לעשות בו שימוש כדי להשמיד את כוחו של אנטוניוס.
אולם בסופו של דבר היה מדובר בשגיאה פוליטית גסה של קיקרו, אוקטביאנוס לעולם לא היה יכול להתפשר עם רוצחיו של קיסר כפי שקיקרו רצה ולאחר שאנטוניוס הובס בקרב מוטינה אוקטביאנוס העדיף להשיג באיומים את משרת הקונסול מידי הסנאט מאשר לרדוף אחרי צבאו המובס של אנטוניוס שנסוג לגאליה נארבוננסיס. בסופו של דבר אוקטביאנוס השלים עם אנטוניוס וביחד עם מרקוס אמיליוס לפידוס הם הקימו את הטריאומווירט השני.
לאוקטביאנוס לא הייתה כל בעיה להקריב את בן בריתו, וכך, כשאנטוניוס דרש שקיקרו יהיה בין רשימת הנידונים למוות, לאוקטביאנוס לא הייתה כל התנגדות. קיקרו נמלט, אך נתפס. יש אומרים כי התאבד, אחרים כטיטוס ליוויוס טוענים כי לא התנגד לבאים להורגו וכשנפגש עם גורלו רק אמר "אני לא אתקרב יותר: גש אליי, חייל ותיק, ואם אתה יכול לפחות לעשות משהו אחד כמו שצריך, חתוך את הצוואר הזה". ידיו וראשו הוצגו לראווה בפורום, כאשר לשונו מנוקבת בסיכת זהב מתסרוקתה של פולוויה אנטוניה אשתו של אנטוניוס.
מורשתו של קיקרו
כתביו של קיקרו, הכוללים את אוסף נאומיו, כתביו, אמרותיו והגותו הפילוסופית הם אוצר בלום להיסטוריונים החוקרים את התקופה הסוערת של רומא בה הוא חי. יתרון גדול נודע לכתביו, כיוון שרבים מהם נשתמרו, דבר יוצא דופן בהתחשב בתקופה. הוא ניחן בחדות לשון, תחכום וחריפות. עובדת היותו "אבי הרטוריקה" באה לביטוי בכתביו השונים. בספרו "על הנבואה" (de divinatione) הוא מתעמת עם אחיו, ומביע את עמדתו לפיה חלומות אינם יכולים להיות נבואיים בשום אופן, שכן כל בני האדם חולמים והאלים ודאי לא טורחים להתוודע לאדם בעת השינה.
בדיאלוג "על טבע האלים" קיקרו התווכח עם הפילוסופים, ובהם אפיקורוס, שגרסו כי היקום (בניגוד למחשבת האסכולה הסטואית) איננו קוסמוס שבו קיים סדר, אלא מהווה תוהו ובוהו. הנה מה שהשיב לדבריו של אפיקורוס בשמם של הפילוסופים הסטואיים: "ילגלג אפיקורוס ככל שירצה... אין זה מפחית כהוא זה מן העובדה שאין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה, בדעת ובתבונה."
קיקרו כתב על מחשבתם של אנשי האסכולה הסטואית בספרו "על תכליות הטוב והרע": "מי שרוצה לחיות בהתאם לטבע חייב להתחיל מנקודת המוצא של היקום בכללו ושל ההשגחה העליונה. אין בכוחנו לחרוץ משפט על הטוב ועל הרע מבלי להכיר את טבעם ואת חייהם של האלים, ובלי לדעת כי הטבע האנושי הוא חלק מן הסדר שביקום. ללא הפיזיקה אין אנו יכולים להבין עד כמה חשובות האמרות הבאות של חכמי העולם העתיק: "ציית לנסיבות" "לך בדרכם של האלים" "דע את עצמך" "היה מתון בכל דבר" וכן הלאה. מדע זה בלבד יש בכוחו ללמדנו את השפעתו של הטבע על הצדק, על הידידות ועל קשרינו עם זולתנו... הטבע הוא הממשלה הטובה ביותר."
קיקרו על היהודים
היהודים ודתם נעדרים באופן בולט ממגוון חיבוריו הפילוסופיים של קיקרו. בכך הוא נבדל מבן תקופתו וארו, שהייתה לו הערכה רבה לאופיה הלא-חומרי של האלוהות היהודית. מאחר שקיקרו אינו מזכיר את היהודים אפילו בהתכתבותו הענפה, יש להסיק שהיהודים לא היו בתחום התעניינותו.
התייחסות עקיפה ליהודים בהתכתבות זו נרמזת בכינויו את פומפיוס "ירושלמי" (Hierosolymarius, הרומז לכיבושו את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס), במכתב משנת 59 לפנה"ס, בזמן הטריומויראט הראשון.
היהודים מופיעים אצל קיקרו רק בנאומים "בעד פלאקוס" (Pro Flacco, 59 לפנה"ס) ו"על הפרובינקיות הקונסולריות" (De Provinciis Consularibus, 56 לפנה"ס) ובשני המקרים היה זה טבעו של המצב שכפה את הערותיו המזלזלות של הנואם על היהודים. בנאום השני, התייחסותו הקצרה ליהודים שירתה את מטרתו – להטיל דופי בגביניוס, אויב קבלני גביית המיסים הרומאים – מאחר שהיה מאוד מקושר אליהם.
קיקרו טען בנאום שגביניוס "מסר אותם כמו עבדים ליהודים ולסורים, הם עצמם עמים שנולדו להיות עבדים".
ייתכן והדגש על כך שהיהודים נולדו לעבדות הופיע אצל קיקרו בשל המספר הרב של עבדים יהודים שהובאו לרומא לאחר כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס.
פלוטרכוס מצטט אמירות שנונות מפיו של קיקרו, שנאמרו במהלך התביעה כנגד גאיוס ורס, ובהן גם התייחסות ליהודים: "המלה 'ורס' פירושה בלאטינית חזיר מסורס; כשעבד משוחרר...שהיה חשוד על אמונת היהודים, חפץ...לקטרג בעצמו על ורס, אמר קיקרון: 'מה ליהודי ולחזיר?'". אולם חוקרים מטילים ספק בכך שאותו עבד משוחרר היה רשאי לקטרג בעצמו ושאכן היה יהודי.
בעד פלאקוס
היהודים שימשו כלי-עזר יעיל בתביעה נגד לוקיוס ולריוס פלאקוס, שקיקרו שימש כפרקליט הגנה שלו יחד עם קווינטוס הורטנסיוס . פלאקוס היה הנציב (פרופראיטור) לשעבר של הפרובינקיה הרומית אסיה. הוא הואשם בשחיתות ונתבע על עושק ומעשים בלתי חוקיים כלפי אוכלוסיית המקום על ידי לייליוס , שפעל בשם ערי הפרובינקיה. אחת מאשמות התביעה הייתה שבזמן שהותו באסיה, החרים את "הזהב" שנאסף על ידי יהודי הפרובינקיה שלו למען בית המקדש בירושלים, ככל הנראה המס השנתי של מחצית השקל (didrachmon). קיקרו מתעכב גם על ההאשמה הזו ומנסה להראות שלא היה דבר בלתי חוקי בפעולותיו של פלאקוס ובנוסף על כך מטיל השמצות על היהודים.
הוא פותח את נאומו ברמיזה, כאילו התובע "קנה" בשוחד את המקום בו נערך המשפט (בקרבת "המדרגות של אאורליוס") וגם את "הקהל ההוא" של היהודים, ביודעו "איזה המון עצום זה, כמה מלוכד הוא ואיזו השפעה יכולה להיות לו בהתכנסויות ציבוריות". לפיכך מציע קיקרו, "לדבר בלחש ככה – רק מספיק חזק כדי שחבר המושבעים יוכל לשמוע; שכן לא חסרים אנשים שיסיתו את הקהל הזה נגדי ונגד כל מיטב האנשים".
בהתחשב בעובדה שהאופטימאטים התנגדו בעקביות לחדירת פולחנים זרים לתוך העיר רומא, בזמן שהפופולרים ראו אותם בעין יפה, ניתן להניח שהמוני היהודים באספות הציבוריות גויסו לצד הפופולרים, אויביו של קיקרו ב-59 לפנה"ס.
קיקרו מגדיר את דת היהודים כ"אמונה טפלה ברברית" וטוען שההתנגדות לה "הייתה מעשה של נחישות והעמידה בשם האינטרס הציבורי נגד קהל היהודים שליבה לעיתים את האסיפות הציבוריות שלנו הייתה פסגת האחריות".
הוא גם מסביר לשופטים שהימנעותו של פומפיוס מביזת המקדש בירושלים לא נבעה מתוך כבוד לרגשותיהם הדתיים של היהודים, שהיו אויבים, אלא מתוך רגש הכבוד שלו עצמו, שלא להשאיר למבקריו שום הזדמנות לחשדות ורכילות. הוא מציין מספר דוגמאות לכמויות של "זהב יהודי" שנתפס בערים שונות בפרובינקיה, שבכולן ההחרמה נעשתה באופן מסודר וגלוי על ידי אנשים מכובדים בעלי תפקידים רשמיים.
קיקרו מאשים את יריבו שדבריו כלל אינם מופנים אל השופטים, אלא מכוונים לקהל הנוכח וההמון, ואז פונה אליו: "לכל מדינה, לייליוס, חוק דתי משלה, ולנו יש חוק משלנו. גם כאשר ירושלים עוד עמדה על תלה והיהודים חיו עמנו בשלום, קיום הפולחנים הקדושים להם לא עלה בקנה אחד עם תפארת האימפריה שלנו, גדולת שמנו, ומוסדות אבותינו; ועתה שהאומה היהודית הראתה במרד חמוש את דעתה על שלטוננו, על אחת כמה וכמה שכך הדבר; עד כמה הייתה האומה הזאת יקרה לאלים האלמותיים מלמדת העובדה שהיא נכבשה, נמסרה לגובי המיסים ושועבדה".
קולו של קיקרו הוא הקול הראשון שנחשב ל"אנטישמיות" רומית. מתקפתו מכוונת נגד היהודים כקבוצת לחץ פוליטית מוכרת ומעוררת פחד. קיקרו מוטרד מכך ש"קהל היהודים" צבר השפעה כה רבה באסיפות ציבוריות, שקשה להתנגד לו. הטיעון שלו מגלה שנאה כלפי היהודים, המהולה בפחד מהם.
אולם בהתחשב בהקשר המשפטי ובמנהגו של קיקרו להשמיץ עדים נגדיים על ידי האשמת אופיים הלאומי, לא נשאר הרבה מה"אנטישמיות" שלו. כך הוא נהג גם בגאלים (בנאום Pro Fonteio) והסרדינים (ב-Pro Scauro). אפילו בנאום "בעד פלאקוס" עצמו, העדים האסיאתים-יוונים לא מוצגים באור חיובי יותר מאשר היהודים. בנאום אחר קיקרו בעצמו מדגיש את ההבדל בין דעותיו האישיות לבין אלו המובעות על ידו כטוען, וניתן אף למצוא דעות מנוגדות באופן קיצוני לגבי אותם אנשים בנאומיו. יש לציין גם שלמרות ביקורו הקצר ברודוס וקשריו עם אפולוניוס מולון, קיקרו לא פנה לאף אחד מהטיעונים של האנטישמיות ההלניסטית.
נאומו של קיקרו נכתב אמנם לצורכי רטוריקה משפטית, אבל הוא מלמד עד כמה רחוק קיקרו האמין כי יוכל למתוח את טיעוניו מבלי לאבד תמיכה, ולכן הוא משקף היטב את הדעות הרומיות הקדומות נגד היהודים.
תרגומי כתביו לעברית
ממוזער|Opera omnia, 1566
כתבים פילוסופיים-פופולריים מאת מרקוס טוליוס ציצרון. מתורגם מן המקור בצירוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין. ורשה, הוצאת אחיעבר, תרצ"ז (1937). 95 עמ'. [התוכן: קאטון הקשיש / על הזקנה, ליליוס / על הידידות.]
כתבים נבחרים. תרגם מרומית והוסיף הערות ומפתחות ארנסט דוד קולמן. הקדמה מאת צבי יעבץ. ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"ו (1986). 480 עמ'. [התוכן: צבי יעבץ: רומא במאה הראשונה לפנה"ס; חלק ראשון: נאומים - על פיקודו של גנאיוס פומפיוס, שני הנאומים הראשונים נגד קאטאלינא, להגנתו של המשורר אילוס ליקיניוס ארכיאס, להגנתו של מרקוס קאליוס רופוס, (הנאום השני) נגד מרקוס אנטוניוס (הנאומים הפיליפיים); חלק שני: תורת הנאום - על הנואם (ספר שני); חלק שלישי: כתבים פילוסופיים - שיחות בטוסקלום (ספר חמישי), קאטו על הזקנה; חלק רביעי: לקט מכתבים]
על טבע האלים. תרגמה מרומית והוסיפה הערות ומפתח אביבה קציר. הקדים מבוא יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ב (1992). 192 עמ'.
על תכליות הטוב והרע. תרגמה מרומית והוסיפה הערות אביבה קציר. הקדמה ועריכה מדעית יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997. 250 עמ'.
על החובות. תרגמה מרומית והוסיפה הערות אביבה קציר. הקדים מבוא והוסיף הערות יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג (2003). 200 עמ'.
על הידידות. תרגם מרומית והוסיף הערות אברהם ארואטי. בנימינה, הוצאת נהר ספרים, 2013. 100 עמ'.
על הזקנה. תרגם מרומית והוסיף הערות ונספח אברהם ארואטי. בנימינה, הוצאת נהר ספרים, 2014. 103 עמ'.
17 נאומים. תרגם והוסיף הערות ומבוא משה ליפשיץ. ירושלים, כרמל, 2017. 485 עמ'. [התוכן: נאום בעד סקסטוס רוסקיוס מאמריה; נאום נגד ורוס - השימוע הראשון; בעד החוק של מנילוס; נאום בעד ליקיניוס מורנה; נאום בעד גיוס רביריוס הנאשם בבגידה במולדת; ארבעת הנאומים נגד קטלינה; נאום בעד המשורר א. ליקיניוס ארכיאס; נאום בעד מרקוס קיליוס; נאום בעד טיטוס אנווס מילו; נאום בעד מרקוס מרקלוס; נאום בעד קווינטוס ליגריוס; נאום בעד המלך דיוטרוס; שני הנאומים הפיליפים הראשונים נגד אנטוניוס]
על המוות. תרגם מרומית והוסיף הערות ואחרית דבר אברהם ארואטי. הוצאת נהר ספרים, 2018. 155 עמ'.
הזקנה - מאמר דיופי בין הזקן קאַטאָ מאַיאָר ובין סציפיא ולאֶליאוס הצעירים לימים, חברו החכם מרקוס טוליאוס ציצרא (עברית: חיים בן חנן וולף טויסק | ההדיר מכתב־היד: אלי שטרן), דחק, כרך יד', 2022.
בתרבות
רוברט האריס פרסם טרילוגיה העוסקת בקיקרו ומעורבותו בתככים הפוליטיים של רומא המסופרת מנקודת מבט של טירו, עבדו של קיקרו.
אימפריום - מהתחלת הקריירה של קיקרו כעורך דין, ומסתיימת בבחירתו של קיקרו לקונסול.
לוסטרום
דיקטטור - מבריחתו מרומא ויציאתו לגלות עד מותו.
לקריאה נוספת
פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, קיקרון.
נתן שפיגל, קיקרו: מדינאי, נואם, סופר, הוגה דעות, הוצאת אקדמון, ירושלים, תשמ"א.
מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XXXIV. Cicero, pp. 193-206
קישורים חיצוניים
כתבי קיקרו בפרויקט גוטנברג
פלוטרכוס, חיי קיקרו
Shane Butler, The Hand of Cicero, Routledge, 2002
הערות שוליים
קטגוריה:רומאים בתקופת הרפובליקה
קטגוריה:פילוסופים ברפובליקה הרומית
קטגוריה:קונסולים ברפובליקה הרומית
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:אופטימאטים
קטגוריה:נובוס הומו
קטגוריה:בוגרי אתונה בעידן הרומאי
קטגוריה:מחברים כותבי לטינית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2024-09-03T07:19:19 |
עיצוב גופנים | 250px|ממוזער|FontForge היא תוכנת קוד פתוח לפיתוח גופנים דיגיטליים
אמנות עיצוב גופנים היא תחום בעיצוב גרפי שעוסק בעיצוב של גופנים.
התחום נוגע לעיצוב גופנים לקריאה בפורמט מודפס או במדיה אחרת וסידורן יחד עם אלמנטים גרפיים ואחרים.
על עיצוב הגופנים וסידורם להתאים למגוון מטרות, תוך כדי עמידה בכללים שונים של אסתטיקה ונוחות. מטרת עיצוב הגופנים לייעל העברת מידע טקסטואלי ולספק לעוסקים באמצעי תקשורת כלשהו או בדפוס מגוון רחב של סגנונות כתיבה שונים.
עיצוב גופנים משויך לעיתים לתחום הרחב יותר של טיפוגרפיה.
ראו גם
גופן
עיצוב גרפי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:עיצוב גרפי
קטגוריה:טיפוגרפיה | 2024-03-06T03:09:42 |
מעצבי גופנים | הפניה גופן | 2006-09-12T22:24:24 |
סמכות | סמכות היא יכולת של בן אדם מסוים או ארגון, להכתיב דפוסי התנהגות מסוימים לאדם כלשהו. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שוויון. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה.
אף על פי שנהוג לשייך סמכות לבעל סמכות אנושית, קיימת התייחסות לסמכויות שאינן אנושיות, כמו סמכויות אלוהיות וסמכויות מסורתיות.
סמכות מתקיימת מתוקף כוח חברתי מסוים. כוח זה עשוי להיות ממשי (כמו איום בפגיעה פיזית) או מדומה (כמו הליכת מאמינים בעקבות גורו). הכוח נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות או מאיים עליה, על מנת להביא לקיומו של כוח חברתי.
סמכות עשויה להתקיים באופן ישיר בתוקף קיומו של כוח ממשי (לדוגמה: איום בכליאה), המכונה גם , או לנבוע מלגיטימציה אותה מעניק הנתון לסמכות לבעליה (לדוגמה: הכרה בסמכותיות אצולה). לרוב מעורבים שני סוגי סמכות אלו.
סמכויות מעטות בלבד נשענות על כוח פיזי, ורבות מתאפשרות הודות למערכת ארגונית המושתתת על סמכות. במובן זה, יכולת הפעלה של סמכות תלויה בכך שהיא כבר קיימת, לדוגמה, סמכות של שליט מדינה, נובעת מכך שמשטרה כלשהי תעניש פרטים שאינם מצייתים לסמכותו. אנשי המשטרה נשמעים לשליט ולחוקיו, משום שהם עצמם נתונים לאיום המשטרה. אם יחליטו כל אנשי המדינה לכפור בסמכותו של השליט, אזי סמכותו תישלל, אך עצם העובדה כי הסמכות קיימת באופן חלקי, מאפשרת לה להיות מלאה.
נהוג להבחין בין שני סוגי סמכויות:
סמכות אפיסטמית/סמכות תאורטית – סמכות מן הסוג הזה נשענת על ידע. למשל, כאשר אדם פונה לרופא, הוא מקבל את הרופא כסמכות הבלעדית לביסוס אמונתו בדבר מצבו הרפואי, זאת בניגוד למצב בו אדם בעל ידע ברפואה פונה בעצמו לרופא וכך מקבל את חוות דעתו כאחד השיקולים לקביעת המסקנה בדבר מצבו הרפואי.
סמכות מעשית – סמכות פרקטית מנפיקה טעמים לעשות דברים, מעצם אמירת הציווי. למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא האמון המלא שהוא נותן בה.
ציות
ציות הוא התנאי לקיומה של הסמכות.
ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות ופשע הן הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל.
באופן תאורטי, הפרת הסמכות גוררת עמה סנקציה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת, ביחסי הכוחות, בנורמות וכדומה.
קיימות מספר זוויות בחינה של רעיון הציות:
מאבק כוחות
הגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
גישה זו משמשת לרוב לתיאור סוציולוגי פשוט של מבנים חברתיים ולבחינת התפקוד החברתי של האדם.
סמכות כ"מוציאה"
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. כדי להבין זאת, יש תחילה להבין כיצד וולף תופס את הליך קבלת ההחלטות בהיעדר סמכות.
ברגיל, לגישת וולף, כאשר אדם בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. כאשר נוסף שיקול נוסף, הוא מצטרף לאחד מכפות המאזניים ומשפיע על השקילה. סמכות, לעומת זאת, לא מתנהגת כך. כאשר בעל הסמכות מורה על מושא הסמכות לבצע/להימנע מהפעולה, הוא למעשה מצליח לחייב את מושא הסמכות ללא קשר למה שהיה קודם על המאזניים.
הפילוסוף יוסף רז מציע הסבר כיצד סמכות פועלת. לא הוצע הסבר חלופי מאז, אך יש מספר פילוסופיים שטוענים שהסבר זה לאו דווקא מתחייב. לפי גישת רז, טעם שהוא תוצאה של הפעלת סמכות מוציא מן המאזניים את כל השיקולים לא לציית לסמכות. ניתן לסכם ולומר שלסמכות יש שני מאפיינים: סמכות היא "מוציאה", והיא נעדרת "תוכן נורמטיבי" (כלומר, היא טעם בפני עצמה).
רז מבאר שהיכולת של הסמכות להוציא מוגבלת לתחום השיפוט שלה. כך, למשל, כאשר אימו של יוסי אומרת לו "לך להתקלח", הציווי של אימו לא חל על שיקולים כמו בטיחותו במקרה של שריפת הבית.
מצב גבולי להמחשת הסמכות
כדי להבין היטב את המאפיינים של סמכות ניתן לחשוב על מצבי גבול. חישבו למשל על קבצן המבקש נדבה. ניתן לתאר את הפעולה שלו בשני אופנים:
הקבצן הוסיף לך אינפורמציה: "דע לך שאני סובל, דע לך שאני רעב". במקרה הזה, הקבצן פשוט מדווח על מצבו ונותן לך לפעול ביחס לזה, כשעשויות להיות לכך השלכות לפעולותיך לאחר שתבצע שקלול מוסרי. מצב זה נעדר בעליל מאפיינים של סמכות: הקבצן הציב בפניך תוכן ולא התיימר להוציא אף שיקול.
ניתן לחשוב שהתיאור הראשון לא מתאר במדויק את מה שקרה. הקבצן לא רק מעביר לך אינפורמציה, ואף לא מסתפק בלהעביר לך שהוא ייעלב. במקום זאת, הקבצן מנסה לומר שגם הבקשה מהווה סוג של טעם, והטעם הזה הוא טעם חסר תוכן. טעם זה עדיין אינו סמכות, משום שהוא אינו טעם "מוציא": אתה עדיין חושב על ערכו של הכסף שלך, על חלופות לתרומה, על השאלה האם הכסף מספיק לאוטובוס או שאתה ממהר.
משמעות ערכית
גישה מורכבת יותר שואפת לבחון את הציות מכיוונה הסובייקטיבי, כלומר – כפי שהיא מתקבלת ברוח האדם. גישה זו מזהה את הסמכות כנובעת ויוצרת ערכים, שהם הביטוי הסובייקטיבי של הציות.
בהתאם לגישה זו, אדם המציית לדבר מה, מקבל על עצמו את מקור הסמכות כערך. כך, לדוגמה, אדם המציית לדברי אבי המשפחה, מבטא את ערכי המשפחה כערכים תקפים לגביו.
המשמעות הערכית, על פי תפיסה זו, קודמת לציות, במובן זה שכל ציות מחייב משמעות ערכית, גם אם היא כפויה על האדם. לדוגמה, אדם המציית לאבי המשפחה בחוסר רצון ומתוך כורח, עושה זאת מתוך ערכי המשפחה, גם אם הוא אינו בוחר בהם.
הפנמת סמכות
גישה מורכבת במקצת היא גישה המזהה תהליך נפשי, בו הופך האדם את הסמכות החיצונית לחלק מאישיותו, במהלך היווצרות הנפש שלו. הסמכות הופכת לביטוי פנימי לאדם, המשרת את הצורך בכפיפות לסמכות חיצונית.
עם זאת, על-פי גישה זו, מבחינתו הסובייקטיבית של האדם אין לסמכות החיצונית משמעות עוד והוא מונע על-פי הביטוי הנפשי של הסמכות המופנמת ומקבל אותה בציווי פנימי. ציווי פנימי זה הוא המצפון, לדוגמה, האדם המציית לאבי המשפחה, עושה זאת על מנת להרגיע את מצפונו, שיטריד אותו אם לא יציית לאב זה, אף על פי שמבחינת האדם, המצפון הוא ציווי פנימי הנובע מתוך נפשו, למעשה הוא מכוון לסייע לאדם לתפקד במציאות בה יסבול מסנקציה אם ימרוד בסמכות.
גישה זו פותחה לראשונה על ידי זיגמונד פרויד, אשר כינה את המצפון בשם אני עליון. פרויד טען כי האני העליון מתפתח בגיל מוקדם ביותר כתגובה לחוסר סיפוק צרכים ותהליכים שונים הקשורים בכך והוא למעשה הפנמה של דמויות ההורים.
על-פי פרויד, כל ציות לסמכות נובע למעשה מהשלכה של סמכות ההורים המופנמת על המציאות (לדוגמה: זיהוי מנהל העבודה עם דמות האב). פרויד טוען, כי תהליכים אלו הם בלתי-מודעים. מלבד זאת, ביסס פרויד תאוריה זו על מסקנה כי המנגנון הנפשי היוצר סמכות, הוא מנגנון תורשתי בטבעו, וירושה של שבטי פראים בהם התקיים אב-משפחה אכזרי ביותר, אשר דרש ציות ללא עוררין. פרויד טוען, אם כן, שמקור לכל ציות הוא בנטייה גנטית להתמודד סמכותו של אב-שבט קדמון.
סוגי סמכויות
במהלך ההיסטוריה האנושית יושמו סמכויות רבות ושונות, שנבעו מתנאים תרבותיים וארגוניים שונים. הסמכויות השונות אינן סותרות זו את זו בהכרח, ובמקרים רבים מחזקות זו את זו.
לעיתים מסוימות הסמכויות השונות מתנגשות אחת בשנייה ומחייבות את האדם לבחור את נאמנותו.
סמכות כוחנית פשוטה
הסמכות הקדומה ביותר, הניתנת לצפייה גם בקבוצות של בעלי חיים, היא סמכות הנשענת על עליונות פיזיולוגית של בעל הסמכות. סמכות זו היא מתוקף היכולת של בעל הסמכות לגרום נזק פיזי ישיר למסרב לסמכותו, ומוחזקת כל עוד תקפה העליונות הפיזית של בעל הסמכות.
בחברות פרימיטיביות, כמו בלהקות בעלי חיים, נהוגה סמכות זו במסגרת משפחתית מצומצמת, כך שראש המשפחה שולט בזכות כוחו ויורד מתפקידו כאשר הוא נחלש או על ידי ברית בין מספר פרטים, בתהליך שמסתיים לרוב במותו הלא-טבעי.
כריזמה
כריזמה היא דפוס של סמכות, בו תכונות לא-פורמליות של אדם מסוים, הנובעות מהקרנת תכונות הנהגה כגון ביטחון עצמי, ידע נרחב וכו'. הכריזמה מובילה לכך שהאדם המציית מוותר מיוזמתו על קביעת דפוסי התנהגותו ומאמץ את החלטותיו של בעל הכריזמה. לעיתים רבות נעשה שילוב של כריזמה עם מניעי סמכות נוספים.
סמכות קבוצתית
סמכות קבוצתית היא סמכות שאינה נתונה בידי בעל סמכות מסוים, אלא מייצגת תהליכים בלתי-פורמליים בהם הקבוצה מפעילה כוח מסוים על הפרט בה. כוח זה נובע מקיום רצייה חברתית מסוימת של הפרט, ביחס מסוים מצד הקבוצה, לרוב אישור חברתי בדבר עצם שייכותו לקבוצה.
הקבוצה מפעילה את סמכותה על ידי תגמול חיובי או שלילי עבור התנהגויות האדם, לטווח ארוך או קצר. הסמכות במקרים אלו היא הנורמה הנהוגה בקבוצה.
סמכות דתית
סמכות דתית, הסמכות הרשמית הקדומה ביותר, היא סמכות הנובעת מתוקף היותו של בעל הסמכות מבין בעניינים מטאפיזיים (כמו רב), בעל יכולת השפעה עליהם (כמו שאמאן), מתווך של גורם מטאפיזי בעל כוח (כמו נביא), נציג של גורם שכזה (כמו הכנסייה הקתולית הקלאסית), או בעל תכונות מטאפיזיות העולות על שאר בני האדם (כמו משיח).
סמכות דתית נשענת על כוחות מטאפיזיים שאינם מצויים בידי בני אדם, המואצלים באחת מהצורות הנ"ל על איש הדת, הוא בעל הסמכות. לא כל דת מחייבת סמכות דתית, וכי יש דתות בהן הכוח המטאפיזי משפיע ישירות על האדם, בלא תיווך של אדם בעל סמכות דתית.
סמכות דתית קשורה, למעשה, ביצירת סמכות לא אנושית, המכונה לרוב סמכות אלוהית. ברוב הדתות מחזיקים האלים בסמכויות אלוהיות, אך לא בכולן (כמו הדת הבודהיסטית שבה אין סמכות דתית, או הנצרות הפרוטסטנטית, שבה הסמכות האלוהית ממשית פחות בהשוואה לדתות אחרות).
לעיתים, בעיקר בתקופות קדומות יחסית, הסמכות האלוהית יוחסה לשליטים מסוימים, אשר היוו אלים בעצמם. שיטות כאלו היו נהוגות בממלכות עתיקות כגון מצרים העתיקה.
סמכות נורמטיבית
סמכות נורמטיבית היא סמכות אשר תוקפה נובע מקיומו של תהליך ארוך-טווח, בו הופכים יסודות מסוימים של החברה האנושית לחלק ממערך מניעי האדם. במקרה זה, סמכויות מסוימות עשויות לנבוע מהצורך לשמור על סדר היסטורי מסוים. גם במקרה זה קיימים בעלי סמכויות שונים אשר סמכותם נובעת מהנורמה. הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו היא סמכות משפחתית, בה מוענקות סמכויות לפרטים הבוגרים במשפחה, מתוקף מעמדם המסורתי-נורמטיבי. סמכות זו תקיפה בעיקר משום שהיא נעוצה בהיסטוריה אנושית ארוכת-שנים ומקובל להאמין כי מקורה בסמכות אחרת (פיזיולוגית או כריזמטית). דוגמה בולטת אחרת היא קיומה של אופנה, שהיא ביטוי לנורמות מחייבות בעלות סמכות בעניינים שונים. דוגמאות אחרות לסמכות נורמטיבית הן כללי אומנות שונים, כללי שפה וכתיבה וכו'.
אצולה ומלוכה
אצולה ומלוכה הן סוג מסוים של סמכות, הנובע מקיומו של סדר חברתי שאין להפר אותו, בעיני המעורבים. האצולה והמלוכה, אשר לרוב נשענות על שילוב של סמכות מסורתית, דתית, כריזמטית וחוקית, מבוססות על יצירה של מעמדות העוברים בירושה, ויצירת חברה בה הניוד המעמדי נדיר.
אצולה ומלוכה היו נהוגות לעיתים תכופות במהלך ההיסטוריה האנושית ועדיין קיימות במקומות מסוימים. שכבות אלו מייצגות את השלטון החילוני, ומשטריהן מכונים מונרכיה ופאודליזם.
סמכות חוקית
סמכות זו היא היכולת והשימוש בכוח לכוון ולכפות התנהגות חברתית מסוימת. הסמכות, אם כן, היא פרי הכוח והיכולת לכפות דפוסים חברתיים כדי להכווין התנהגות של הזולת. מכאן יוצא כי קיימת סמכות לא חוקית, כאשר אדם או קבוצה של אנשים משתמשים בכוחם לדיכוי אחרים ומאלצים אותם לציית, מכריחים אותם לעשות דבר מה או להתנהג באופן מסוים.
עקרונית, הסמכות החוקית צריכה להישען על חוקי היסוד של המדינה. ניתן לצמצם את ההגדרה של סמכות כיכולת של אחד ממרכיבי המדינה, או המדינה באופן כללי, לכוון את ההתנהגות של הנשלטים ולהבטיח את התחייבותם לכך ולכבד את כללי היסוד של החברה (החברתיים, הכלכליים והפוליטיים).
סמכות זו היא סמכות חוקית שיש הסכמה על חוקיותה. החברה מקבלת את הצורך לציית לה דרך עריכת הסכם, שחלקם מכנים אותו אמנה חברתית.
על פי המשפט העברי, כאשר החוק או הקהילה מעניקים סמכות מסוימת לגוף מסוים אין הוא רשאי להאציל את סמכותו לגוף אחר. הסמכות שניתנה לגוף זה, ניתנה דווקא לו, כדי שגוף זה עצמו ישתמש בו, אלא אם כן החוק אומר במפורש שסמכות זו ניתנת להעברה.נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט–1988), כרך ראשון עמ' 200–201: האצלת סמכותו של תפקיד ניהולי ברשות מוניציפלית. אתר דעת
רשויות
הרשויות בחברה האזרחית המודרנית מתחלקות לשלושה:
המחוקקת
השופטת
המבצעת
אחת התוצאות של חברה המבוססת על חוקים היא הופעת רשויות שונות, שהחשובה שביניהן היא דעת הקהל המייצגת את הלכי הרוח של הרחוב ורצונותיו. לעיתים עלולים לבלבל בין מושג זה לבין המושג רשות העיתונות והתקשורת.
בשל היותה של העיתונות נושאת יכולת הכוונה להתנהגות מסוימת, היא נחשבת לסמכות פופולרית, כי היא מניעה את דעת הקהל. לכן יש לה זכות קיום לצד שלוש הרשויות המסורתיות.
הרשות הרביעית
רעיון טוב הוא לתת לעיתונות, כרשות, מינוח מדויק יותר. דעת הקהל היא מילה נרדפת למונח רשות העיתונות, מכיוון שהיא מעניקה חסינות לאנשיה ולחבריה, דבר החסר לעיתונות בנסיבות יוצאות דופן ובמלחמות. על כן, המונח רשות, כפי שכינינו את עיתונות, הוא מגמה אידיאלית יותר מאשר מציאותית.
באשר ליחסיה עם שלוש הרשויות מבחינת שוויון ואי שוויון, מניעה או הפחתת כוחה, הרי שזהו עניין שנוי במחלוקת, הנתון לוויכוח כמעט מתמשך עם הרשויות המסורתיות במדינה.
סמכות מקצועית
סמכות מקצועית היא סמכות אשר נובעת מחלוקת הידע האנושי בין בני אדם שונים. כך, נוצרים פרטים מסוימים המיומנים בפעילות מסוימת, או בעלי השכלה מסוימת, המנצלים עובדה זו על מנת להחשיב את דעתם ופעולותיהם יותר מאשר הדיוטות בתחומם.
סמכות זו נובעת מתוך הסכמה חברתית כי הידע מזוהה אך ורק עם האדם אשר למד אותו באופן מסוים, הנקבע כנורמה על ידי החברה. לעיתים קרובות סמכות מקצועית מעוגנת בחוק, אך לרוב היא גם סמכות הפועלת במישורים לא-פורמליים, הנובעים מתחושת בורות של ההדיוט.
המקרה הפרטי הנפוץ ביותר של סמכות מקצועית היא סמכות אקדמית, אשר מקיימת מונופול מסוג מסוים על הידע האנושי. כך ידע אקדמי, ואדם בעל השכלה אקדמית, דורשים ציות לדעתם בתחום בו הם עוסקים.
סמכות כלכלית
סמכות כלכלית היא סמכות הנובעת מתוקף בעלות של אדם מסוים על ממון והצורך של אדם אחר בממון זה. סמכות זו מבוססת על היכולת של בעל הממון לשלול את ממונו מהאדם המציית, אם לא יקיים את רצונו.
הצורה הבולטת ביותר של סמכות כלכלית היא העסקה, בה למעסיק סמכות על המועסק בזכות שכרו. יש הרואים גם ביחסי לקוח-מוכר סוג מסוים של סמכות.
"הסמכות השלמה"
מושג חדש ושיטה כוללנית שפיתח הפסיכולוג הקליני אריה טבעון ב-1995 המתאר את התהליך של הפנמת דמויות סמכות מיטיבות ומעצימות, על סמך חקר ההפנמות הסובייקטיביות שיש לנו בקשר עם סמכות. המודל מביא ארבעה אשכולות של תכונות וחוויות יסוד הנרכשות במהלך יחסי הגומלין המיוחדים עם דמויות אלו.
"אשכולות הסמכות השלמה" מיוצגים על ידי ארבעה סמלים יסודיים: הלב, הינשוף, הפיל השור (ושור הבר). כל אשכול מהווה צבר תכונות מיומנויות וחוויות, הקשור בתהליך ההתפתחותי ובצרכי היסוד האנושיים שלו שנבנים, מופנמים ועוברים אינטגרציה פנימית במהלך הקשר עם דמויות של סמכות שלמה. המודל מתייחס למשפחה, לפרט, לארגון ואף לקהילה, כמקומות בהם אנו נמצאים ביחסי גומלין עם הסמכות. המודל הוא מודל משלב ורואה כ"סמכות חלקית" כל שימוש בסמכות באספקט צר שלה כמו: שימוש בכוח מאלץ בלבד (אילוף) או להבדיל שימוש בסמכות של משמעות לבדה שכן על פי המודל סמכות שלמה דורשת מימוש של כל החלקים וחיבורם לכלל חוויה כוללת ומופנמת של סמכות שלמה. המודל משמש כמצע לעבודה עם הורים, מחנכים, ארגונים ומשפחות. הוא מיושם בארץ במסגרות רבות כמו ב"כפר הנוער נירים" שמפעיל את השיטה כשפה שמשלב טכניקות שונות שמיושמות בצורה מגוונת וייחודית. השימוש בשיטה הביא להישגים חינוכיים יוצאי דופן ואף לפרסי הצטיינות במספר מסגרות בהן הופעלה, הוא מופעל גם במסגרת צהל בבסיס "חוות השומר", ובתוכנית נערי רפול (מקא"ם) מאז שנת 1998, כחלק מתפיסות הפיקוד בתוכנית השילוב של נערים מתקשי השתלבות בצה"ל.
"הסמכות החדשה"
הסמכות החדשה היא מונח שטבע פרופ' חיים עומר, מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. סמכות זו מציגה מודל המבקש לענות על הצורך בסמכות תוך כדי התאמתו לשינויים החברתיים בדור האחרון, אשר לטענת עומר, הביאו לקריסת הסמכות של המבוגרים, הן בבית הספר והן בבית, בפני ילדים ובני נוער.
הסמכות החדשה מבקשת ליצור קישור בין דמויות הסמכות השונות בחיי הילדים – בדגש על הורים ומורים בבית הספר. בעוד ה"סמכות של פעם" בה הדמות הבוגרת הייתה בעלת כוח ושררה רק מתוקף היותה הדמות הבוגרת, כיום אין לדמות זו השפעה רק מתוקף זה ועליה לבנות את סמכותה בדרכים אחרות. על ידי יצירת מעורבות וחיבור, נוצרת "רשת של נוכחות" עבור הילד. על ידי גיוס תמיכה בקרב דמויות בוגרות נוספות בסביבתו של הילד, מתאפשר למבוגרים להציג חזית אחידה ומשמעותית הנותנת תוקף לסמכותם. במודל זה, ישנו שילוב בין הכלה של הילד לבין נקיטת פעולת חד צדדיות והתנגדות לא אלימה – כזאת הדורשת מאותו ילד לתקן ולכוון את התנהגותו במידת הצורך. כלי נוסף בסמכות החדשה הוא "פעולת תיקון" המאפשרת לילד לפתוח דף חדש ולהרגיש שוב שייך וחלק מהקבוצה אם התנהג בצורה אלימה או כזו שהפרה את הקוד החברתי בצורה בוטה.
סמכות ומוסר
מבחינה פילוסופית, יחס הסמכות למוסר הוא מורכב ביותר, ורבות המחלוקות בעניין. באופן כללי, הסוגיה המרכזית עומדת בין תפיסת הסמכות והמוסר כגורמים נפרדים, או תפיסתן כגורמים הרמוניים.
גישה מאחדת
על-פי גישה זו, מקור המוסר האנושי הוא בסמכות. מדובר באוסף של גישות, הנובעות מזוויות ראייה שונות.
גישה אחת מתארת את המוסר כנובע מיחסי הכוחות בין בני האדם. גישה זו, הנובעת לרוב ממחקר סוציולוגי של התפתחות האדם, גורסת כי יסודו של כל מוסר אנושי הוא למעשה כניעה לכוח. כך, לדוגמה, ציות לחוק המוסבר על-פניו במניעים מוסריים, נובע למעשה מהחשש לעונש, על ידי השלטון או הסביבה האנושית הבלתי-פורמלית.
גישה אחרת מתארת בעל סמכות מסוים, כמייצג של עקרונות המוסר, ומזהה בין שני הגורמים. גישה זו לעיתים משלימה את הקודמת והיא הגישה הנפוצה ביותר ביחס לסמכות.
קיימות דוגמאות רבות לגישה המזהה סמכות עם מוסר, תופעה המשויכת לצורך של בעל הסמכות לעגן את כוחו בלגיטימציה מוסרית. בין הדוגמאות הן שלטון המכריז כי פגיעה בו, משמעה פגיעה בסדר החברתי, מנהיג לאום שפגיעה בו נתפסת כפגיעה כלאום, איש דת המעגן את סמכותו במוסר אלוהי, וכו'. הדוגמה הקיצונית לגישה זו היא הגישה הפשיסטית, המזהה סמכות עם טוב מוחלט.
גישה משלבת
הגישה המשלבת היא גישה הרואה פן מוסרי בציות לסמכות, אך מבחינה גם בעקרונות מוסר החורגים ממנה. גישה זו עשויה לנבוע מתוך תפיסה מהותית, או מתוך קבלת פשרה עם הרעיון כי סמכות אינה ניתנת למניעה, וכי היא השיטה היחידה ליצירת סדר חברתי.
גישה מפרידה
הגישה על פיה הסמכות נוגדת את המוסר, מתארת את הסמכות כנובעת מאנוכיות, כלומר – מהצורך של האדם לזכות ביתרונות יחסיים עקב יחסו לאדם אחר. על פי גישה זו, המוסר הוא ביטוי של רצון חופשי שאינו נובע מאנוכיות ועל כן שיקולים מוסריים אינם נובעים משיקולי כניעה לסמכות. בהתאם לגישה זו, נטבע המונח סמכות מוסרית, כמייצג את צווי המצפון האנושי, כנוגד את הסמכויות החברתיות. סמכות מוסרית מפרידה בין מצפון אישי בלתי-תלוי מחד, וקבלה פרגמטית של חוקי החברה מאידך. הדוגמה הקיצונית לגישה כזו היא התפיסה האנרכית, אשר מציגה את האדם כבעל שיקולים עצמאיים אוטונומיים המזוהים עם הטוב המוסרי, ולעומתן מעוותת הסמכות את שיקולי האדם להיות שיקולים שאינם תואמים את הטוב שלו.
מתי סמכות היא לגיטימית
ברור שסמכויות שהן סמכויות בפועל מתנהגות כאילו ראוי לציית להן. למשל, כאשר מוכר בחנות מבקש מאדם שיעבור לתור הוא מתיימר להיות נושא ראוי לציות. לא כל סמכות בפועל היא תמיד לגיטימית. כך, למשל, מנהיגה של צפון קוריאה הוא בוודאי לא לגיטימי על אף שהוא מתיימר להיות.
וולף מסביר שסמכות היא בהגדרה שונה מהפעלה של כח להשגת ציות. אדם השודד בנק באיומי אקדח אינו סמכות, שכן הוא לא מוציא ממאזן השיקולים את שאר הדברים – אלא פשוט מתבצעת שקילה הגיונית שמנביעה שכדאי לציית לו כדי לא להיפגע. אם אחרי פרק זמן מסוים שודד הבנק כבר לא זקוק לנשק שלו ואנשים מצייתים לו – אז ניתן לומר שהוא סמכות.
סמכות עדיין תשתמש בסנקציה, אך היחס בין הסנקציה לבין הסמכות לא יהיה יחס של "התגוננות" כמו במקרה של השודד, אלא יחס של "הצדקה": הסמכות מתיימרת להפעיל את הסנקציה באופן "מוצדק" כדי להשיב ל"היעדר הציות".
סמכות באופן כללי, ובעיקר סמכות של מדינה, עומדות בקונפליקט ברור אל מול האוטונומיה של בני אדם. לגישת וולף, אוטונומיה אישית היא ערך מוסרי עליון, אך זו אינה מתיישבת עם סמכות: ולכן סמכות לעולם לא לגיטימית. כדי להבין זאת, יש להבין קודם כל את מקומה של האוטונומיה לגישת וולף.
אוטונומיה: אדם כסובייקט מוסרי
וולף דוגל בגישה מאוד קאנטיאנית: ברגיל, לכל אדם יש את הכושרים להיות סובייקט מוסרי: סובייקט שאחראי למעשיו. הכושרים הנדרשים לשם כך הם:
שליטה עצמית: היכולת לבצע פעולות על בסיס החלטה.
היכולת השכלית והרצונית להכריע ערכית: אדם יכול להחליט מה לעשות על בסיס השאלה מה ראוי.
הנקודה השנויה במחלוקת: חובת האדם להיות אוטונומי
וולף ממשיך ומסביר שלאדם יש חובה לממש את יכולותיו להיות סובייקט מוסרי, דהיינו – חובה על אדם להחשוב ולקבל החלטות באופן עצמאי. הבסיס השכנועי לטענה זו הוא שכאשר אדם מתפרק מכושרו המוסרי הוא מאבד ממהות האנושיות שבו.
טרגדיית הסמכות
וולף מבין שבעידן המודרני אנחנו בכל זאת חייבים לציית לסמכויות. כשאדם ניגש לרופא שיאבחן מה הבעיה שיש לו בברך, הוא לא יכול לקבוע את עמדתו לגבי אבחון הבעיה הרפואית אלא כמושא סמכות. הנקודה של וולף היא שמדובר בטרגדיה: העולם המודרני אמנם נתן לנו המון דברים טובים, אך עם זאת אנחנו הופכים פחות ופחות אוטונומיים משום הצורך הגדל לציית לסמכויות.
הפתרון
האלטרנטיבה המוצעת על ידי וולף היא "אנרכיזם פילוסופי". כפי שהוסבר קודם, גישת וולף לא יכולה להסתפק בהצדקה הליברלית של "ההסכמה למדינה": גם אם ההחלטה להיות כפוף למדינה הייתה החלטה אוטונומית, הרי שלמעשה היא שקולה להחלטה להיות "עבד", ועל כן בלתי מוסרית. גישת האנרכיזם הפילוסופי דורשת מהפרט לעולם לא לציית באופן עיוור: תמיד לשאול מדוע הסמכות מוצדקת להוציא טעמים בנקודה מסוימת. בדוגמת הרופא, הרופא במצב הטוב ביותר לקבוע את אבחונך הרפואי, משום שהוא בעל הידע, אין לו סיבה לשקר ואם הוא יטעה הוא ישלם.
גישת רז
לפי רז, אדם עשוי להשתמש בשירותיה של הסמכות דווקא כדי לנהוג בהיגיון. כך, כפיפות לסמכות, אליבא דרז, אינה שקולה בהכרח לאיבוד האוטונומיה שלך. גישת רז גורסת שלאוטונומיה יש ערך רק אם נעשה בה שימוש להשגת מטרות ראויות, וכי אדם יכול להשתמש בשירותים של סמכות להשגת מטרות ראויות.
הכפופים לסמכות צריכים (ואף חייבים, אם הם שואפים להצדיק את הפעולה בהתאם להוראה של בעל הסמכות) לאמוד את הנתונים הבאים:
1. אם מקור ההוראה הוא בעל סמכות לגיטימית, אם לאו;
2. את תחום השיפוט של הסמכות (והאם ההוראה היא בתחום שיפוט זה);
3. את טווח הטעמים שההוראה מוציאה ממאזן השיקולים;
4. את הטעמים המתווספים למאזן השיקולים, בהנחה שאינם מוצאים על ידי ההוראה (ואת הדרך לפתור סתירות אפשריות בינם לבין ההוראה עצמה);
5. אם הסיבה להוצאת טעמים ממאזן השיקולים נסוגה מפני טעמים אחרים מסדר שני. משכך, כדי להצדיק ציות לסמכות, יש להפעיל חשיבה הכוללת הערכה נורמטיבית מורכבת. גם אם תסיק שמקור הסמכות מוציא ממאזן השיקולים טעם כלשהו, אתה יכול להמשיך לחשוב על אותו טעם.
כדי לבחון את תחום השיפוט של הסמכות, רז מציע את "תזת ההצדקה הנורמלית". תזה זו תווה קריטריון לתחום השיפוט, שלפיו הוראה נמצאת בתחום השיפוט של הסמכות אם הנתין יפעל בצורה טובה יותר על סמך טעמים שעליו לפעול על פיהם ממילא – וישתמש בהוראה של מקור הסמכות כבמדריך פעולה. נוסחה זו מאפשרת לסמכות לטעות: כפיפות מוצדקת לסמכות אינה דורשת שהנתין יסכים לכך או יבין שהסמכות השתמשה בכוחה כיאות. אך אם הנתין – המודע ליתרונותיו של הליך קבלת ההחלטות של מקור הסמכות, ומכבד את סמכותו בשל כך – יכול לראות שההוראה שקיבל אינה אלא ניצול לרעה של כוח, או אז אותה הוראה אינה בתחום השיפוט של אותה סמכות.
גישת רז מחייבת סמכות לגיטימית להיות נהירה וברורה. אם סמכות כלשהי תסיים את דברה ב"ואהבת לרעך כמוך", מבחינת רז היא חסרת כל ערך, ומשולה ליועצת פנסיה שחוות דעתה תסתכם ב"השקע בערוץ הנכון עבורך".
בלבול אפשרי בין הדיון בלגיטימיות של סמכות לדיון בחובה לציית לדין משום שהוא דין
יכולות להיות סיטואציות בהן יש שלטון לא מוסרי/לא לגיטימי ועדיין יש חובה לציית לפקודות שלו; למשל מטעמי יציבות. לעומת זאת, ככל שמקבלים שמשטרים לפעמים כן לגיטימיים, ברור שיש מקרים בהן אין חובה לציית לחוק מסוים על אף שהמשטר לגיטימי.
אלטרנטיבה לסמכות
קיימים ניסוחים תאורטיים וממשיים למבנים חברתיים, חלקיים או מלאים, שאינם מבוססים על סמכות.
תחרות
המבנה הראשון הוא מבנה תחרותי, בו מאזן כוחות אינו מאפשר הפעלת סמכות. מבנה זה מניח את הנחות היסוד של הסמכות, כלומר – שהאדם רודף כוח מטבעו, אך יותר מציאות בה לא ניתן בפועל להפעיל סמכות, בשל הקיזוז ההדדי. מבנה זה מבוסס על רעיון שיתוף הפעולה – רעיון על פיו אין לבני אדם יכולת להיות בעל סמכות ארוכת טווח, וכי בני האדם משתמשים בכוח שבידיהם באופן קצר-טווח בלבד.
ליברליזם
גישה אחת הפועלת במבנה זה היא הליברליזם המודרני, ובמיוחד גישת האמנה החברתית. על פי הגישה הליברלית, מטרת כל הסדר חברתי הוא לאזן את הכוחות השונים, על מנת למנוע מערכת קבועה של סמכות, שכן כל סמכות מוגבלת על ידי כוח נגדי. גישה זו כוללת שני פנים: מצד אחד, תחרות פתוחה בין הפרטים על קידום טובתם האנוכית, ומצד שני שיתוף פעולה מאורגן ביניהם, בו כוחותיהם מאוזנים שכן השליטה על הארגון המשותף מחולקת באופן שווה.
בתחום מדע המדינה, מפורשת גישה זו בהגבלת הסמכות של המערכת הפוליטית, ובהפיכתה לכפופה לשלטון הציבור, אשר למעשה מפעיל סמכות על עצמו באופן עקיף. הביטוי הבולט ביותר לצורה האחרונה היא בחירות.
ביטוי אחד של הבעייתיות בגישה זו הוא בכך שלאורך זמן נוצרים ארגונים המשותפים גושים חברתיים המייצגים "רוב" ו"מיעוט", שכן כל פרט שואף לקדם את האינטרס שלו, ויצירת קואליציה משרתת מטרה זו. מצב זה בעייתי שכן הוא נובע ישירות משיתוף הפעולה, אך למעשה, השיטה הליברלית יוצרת סמכות של הרוב על המיעוט. על מנת להימנע ממצב זה, לעיתים נקבעים גבולות האמנה החברתית, ונוצר איזון מסוים בין היכולת של הרוב לסמכות, לבין תחרות פתוחה בין הפרטים.
בעייתיות נוספת בגישה זו היא שההחלטות על הארגונים המשותפים דורשות קיומה של מערכת היררכית ארוכה, בכך נוצרים לעיתים קרובות מצבים בהם נוצרת צבירת כוח בתוך המערכת, המתבטאת ביצירת סמכות רגילה שמשקל הליברליזם בה קטן. כמו כן, מבנים רבים בחברה הליברלית נועדו ליצור באופן מכוון תחרות, גם על ידי הגבלת הסמכות של הרוב, וגם על ידי הגבלת הכוח היחסי של המנצחים בתחרות (לדוגמה: הגבלות מונופוליזציה).
אנרכיזם
גישה אחרת השואפת לביטול הסמכות היא הגישה האנרכיסטית, שמציעה לבטל את המוסדות ההיררכיים ולהחליפם בקשרים וארגונים דמוקרטיים בין בני אדם.
שיתוף
המבנה השני הוא מבנה של שיתוף, על פיו הכלל מחשיב את טובת האחר באופן המתבקש מטובתו הוא. שיתוף הוא מבנה חברתי המבטל את הסמכות על ידי ביטול יסודות הסמכות, כלומר – ביטול המצב בו קיים מאבק כוחות בין הפרטים.
דמוקרטיה
דמוקרטיה היא שיטה שיתופית, המניחה כי ניתן לקיים מבנים חברתיים משותפים שאינם מבוססים על מאבק כוחות. במקרה זה, השליטה במבנים החברתיים לא נובעת מהצורך באיזון הכוחות השונים, אלא בשילובם למען קידום הכלל.
דמוקרטיה הופכת את הסמכות להחלטה בהסכמה, שכן הפרטים תופסים את מערכת היחסים ביניהם כמערכת שוויונית.
הבעייתיות העיקרית בדמוקרטיה היא בכך שהיא דורשת תפיסה לא-כוחנית, אך בעיניים כוחניות עשויה להתפס כסמכות לכל דבר. בעייתיות נוספת היא שהדמוקרטיה יוצרת, בדומה לליברליזם, מנגנון ארגוני רחב לקיום החלטותיה, אשר עשוי להביא לצבירת סמכות בתוכו, ולקיום קודים סמכותיים.
ראו גם
מונחים בסוציולוגיה
לקריאה נוספת
חיים קרייסל, בועז הוס, אורי ארליך (עורכים), סמכות רוחנית: מאבקים על כוח תרבותי בהגות היהודית, [ספר + הקלטת שמע], באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע, 2009
עומר, ח', "הסמכות החדשה", מושב בן שמן, מודן הוצאה לאור, 2008
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית | 2024-09-24T22:48:21 |
ארתור סי. קלארק | סר ארתור צ'ארלס קלארק (באנגלית: Arthur Charles Clarke; 16 בדצמבר 1917 – 19 במרץ 2008) היה פיזיקאי, מתמטיקאי, ממציא וסופר מדע בדיוני אנגלי. כתב עשרות ספרים שתורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים. זכה בפרסי הוגו ונבולה. ב-1986 היה הסופר השביעי שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי החל מ-2002 פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים המחולק לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה, לצדו של טקס חלוקת פרס נבולה.
בשנת 1945, בזמן שעבד בחיל האוויר המלכותי, העלה קלארק לראשונה את רעיון לווין התקשורת, והקרדיט על המצאתו נתון לו.
קורות חייו
קלארק נולד במיינהד (Minehead) במחוז סאמרסט שבאנגליה. כילד היה קורא נלהב של מגזיני מדע בדיוני אמריקאיים. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, יכולתו הכספית לא אפשרה לו ללמוד באוניברסיטה, והוא החל לעבוד כפקיד. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר המלכותי כמומחה ראדאר; ספרו "Glide Path" מבוסס על חוויותיו מתקופה זו. לאחר המלחמה למד מתמטיקה ופיזיקה בקינגס קולג' לונדון.
בשנים שלאחר המלחמה היה חבר פעיל בחברה הבריטית הבין-כוכבית (British Interplanetary Society) ואף שימש כיושב הראש שלה. על אף שלא היה מעורב ביישום רעיון לווייני התקשורת, הגה קלארק את הרעיון במאמר שפרסם בביטאון החברה בשנת 1945, ומאוחר יותר פורסם גם במגזין "Wireless World". הוא הוסיף וטען כי העצם המלאכותי יוכל לחוג סביב כדור הארץ בגובה קבוע, אשר בו המהירות הזוויתית שלו תתאים למהירות הזוויתית של כדור הארץ, וכך למעשה יישאר מעל נקודה אחת. מסלול זה נקרא "מסלול גיאוסטציונרי". קלארק זכה לראות את הגשמתו של הרעיון הנועז הזה בשיגורו של לוויין ראשון מסוג זה לחלל ב-26 ביולי 1963. כמו כן פרסם ספרים עיוניים העוסקים בפרטים טכניים וההשלכות של שיגור וטיסה בחלל (הבולטים שבהם: The Exploration of Space, 1951, Promise of Space, 1968).
את הקריירה כסופר מדע בדיוני התחיל בשנת 1937 ופרסם מספר סיפורים בפנזינים, מגזינים חובבניים למדע בדיוני. סיפורו המקצועי הראשון, "Loophole" פורסם באפריל 1946 במגזין "Astounding Science Fiction" וחודש לאחר מכן יצא ספרו הראשון, "Rescue Party". בתחילת קריירת הכתיבה עבד כעורך-משנה במגזין שפרסם תגליות מדעיות, וכן השתתף בכתיבת מגזין קומיקס מדע בדיוני לילדים, אך החל מ-1951 הקדיש עצמו לכתיבת מדע בדיוני.
ב-1948 כתב את הסיפור הקצר "The Sentinel" (בתרגום חופשי: שומר הסף) בעבור תחרות של ה-BBC. על אף שנדחה, סיפור זה שינה את הקריירה של קלארק. בנוסף להיותו הבסיס לספר "2001: אודיסיאה בחלל", ספרו המפורסם ביותר, הוא הציג פן מיסטי וקוסמי לעבודתו של קלארק. הספר התרחב לסדרה בת ארבעה ספרים (טטרלוגיה). רבים מספריו המאוחרים יותר עסקו אף הם בנושא של אנושות מתקדמת מבחינה טכנולוגית, אך בעלת דעות קדומות, המתעמתת עם גזע חייזרים תבוני נעלה. בספריו העיר והכוכבים, קץ הילדות וסדרת אודיסיאה, עימות זה אף מוביל לפריצת דרך המאיצה את האנושות לשלב הבא בהתפתחותה. בתקופה זו פנה אליו הבמאי סטנלי קובריק והציע שיתוף פעולה ביצירת "סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה אי-פעם". קלארק השתתף בכתיבת התסריט המבוסס על טיוטת הספר. התוצאה הייתה הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". הסרט, והספר שהוציא קלארק אחר כך, זכו להצלחה כבירה.
ב-1953 נישא למרילין מייפילד. הזוג נפרד לאחר שישה חודשים אך הגירושים נכנסו לתוקפם רק ב-1964. בשנת 1956 עבר קלארק להתגורר בסרי לנקה (אז ציילון), בתחילה בעיר אונואטונה ולאחר מכן בבירה קולומבו. הוא החזיק באזרחות כפולה, סרי-לנקית ובריטית. אחת הסיבות למעבר, לטענתו, הייתה האפשרות לצלול לאורך כל השנה. מגוריו במדינה היוו את ההשראה לספרו "מזרקות גן העדן". בראשית שנות ה-2000 נתפרסמו בצהובון בריטי מספר כתבות בהן נטענה מעורבותו של קלארק בקיום יחסי-מין עם נערים וקטינים, אשר העיבה על שמו ודמותו. ההאשמות הוזמו על ידי משטרת סרי-לנקה והצהובון אף פרסם התנצלות.
בתחילת שנות השבעים חתם על חוזה לכתיבת סדרה של שלושה ספרים, שיא לסופר מדע בדיוני בזמן ההוא. הראשון מבין שלושת הספרים, "מפגש עם ראמה", פורסם בשנת 1973 וזכה בשני פרסי המדע הבדיוני החשובים לאותה שנה, פרס הוגו ופרס נבולה. פרט להיותו מגדולי הספרות הבדיונית, לקלארק מיוחסות גם כמה נבואות שהתממשו, ובפרט: רשת האינטרנט, והמחשב האישי שאת המצאתו ניבא ב-1974.
בשנים שלאחר מכן היה שותף בפרויקטים רבים מטעם NASA, ובהפקות של סדרות טלוויזיה שנקראו "העולם המסתורי של ארתור סי. קלארק" ו"עולם הכוח המוזר של ארתור סי. קלארק". בשנת 1988 אובחן כסובל מתסמונת פוסט-פוליו. עקב הלקות נאלץ לנוע בכסא גלגלים במשך שני העשורים האחרונים בחייו.
ב-19 במרץ 2008 נפטר בקולומבו, סרי לנקה, לאחר שסבל מקשיי נשימה. הוא נקבר בטקס חילוני, על פי בקשתו, לצלילי הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא" לריכרד שטראוס, ששימשה כנעימת הפתיחה של הסרט "2001: אודיסיאה בחלל", בכתיבתו והפקתו היה שותף. על מצבתו נכתב, בהתאם לצוואתו, "כאן מונח ארתור סי. קלארק. הוא מעולם לא התבגר, אבל לא הפסיק לגדול."
שלושת החוקים של קלארק
שלושת החוקים של קלארק הם שלוש מימרות חיזוי שנטבעו על ידי קלארק, והם מוזכרים פעמים רבות בספרות ובתרבות, גם בהומור וגם כדי לתאר מציאות:
כאשר מדען בכיר אך ותיק מציין שמשהו הוא אפשרי, הוא צודק כמעט בוודאות; כאשר הוא מציין שמשהו הוא בלתי אפשרי – הוא כנראה טועה.
הדרך היחידה לחשוף את גבולות האפשרי היא להעז קצת מעבר אליהם לתוך הבלתי אפשרי.
כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם.
מחוות ופרסים
החגורה המקיפה את כדור הארץ בגובה המאפשר ללוויינים להישאר מעל נקודה אחת (36,000 ק"מ מעל פני כדור הארץ) נקראת "חגורת קלארק", על שמו.
הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". זכה בפרס אוסקר בקטגוריה של אפקטים חזותיים בשנת 1968.
ספרו "מפגש עם ראמה" משנת 1973 זכה בפרס נבולה ובפרס הוגו.
ב-1986 הוענק לו את התואר "גרנד מאסטר", פרס על מפעל חיים, מטעם איגוד סופרי המדע הבדיוני.
בשנת 1988 זכה בפרס רוברט היינליין.
בשנת 1998 היה מועמד לקבלת תואר אבירות מן המלכה אליזבת השנייה, אך ביקש כי הענקת התואר תדחה, שכן עיתון אנגלי האשים אותו בפדופיליה. לאחר בדיקה, שכללה אף חקירה משטרתית, נראה כי ההאשמות לא היו מבוססות, ולפיכך במאי 2000 קיבל קלארק את תואר האבירות Knight Bachelor בעת ששהה בקולומבו, מפני שבריאותו לא איפשרה לו לנסוע לאנגליה ולקבל באופן אישי את התואר מהמלכה.
פרס ארתור סי. קלארק הוא פרס המוענק מאז שנת 1987 לספרי מדע בדיוני שיצאו בבריטניה, בזכות מענק מאת קלארק.
פרס קלינגה לשנת 1961
רשימה חלקית של ספריו
סדרת האודיסיאה
2001: אודיסיאה בחלל (1968), יצא בעברית בשנת 1969, בתרגומה של ציפורה חן, בהוצאת ביתן.
אודיסיאה 2: 2010 (1982) יצא בעברית בשנת 1984, בתרגומה של חניתה רוזנבליט, בהוצאת מסדה.
אודיסיאה 3: 2061 (1988)
האודיסיאה האחרונה: 3001 (1997) יצא בעברית בשנת 1997, בתרגומו של בועז וויס, בהוצאת אופוס.
סדרת ראמה
מפגש עם ראמה (1973 ) תורגם לעברית פעמיים: על ידי שלמה פרנקל (1979) בהוצאת מסדה, ועל ידי עירית מילר (1997) בהוצאת אסטרולוג.
ראמה 2 (1989) יצא בעברית ב-1998, בתרגומה של עירית מילר, בהוצאת אסטרולוג.
גן העדן של ראמה (1991) יצא בעברית ב-1998, בתרגומה של עירית מילר, בהוצאת אסטרולוג.
הסוד של ראמה (1993) יצא בעברית ב-1998, בתרגומה של עירית מילר, בהוצאת אסטרולוג.
ספרים אחרים
קץ הילדות (1953 ,Childhood's End), יצא בעברית בשנת 1976, בתרגומה של ע. שם, בהוצאת עם עובד. מהדורה נוספת בהוצאת ינשוף בשנת 2005 בתרגומו של דוד חנוך.
העיר והכוכבים (The City and the Stars, 1956), יצא בעברית בשנת 2002, בתרגומו של רני גרף, הוצאת אודיסיאה.
סיפורים מן "האייל הלבן" (Tales from the "White Hart", 1957), יצא בעברית בשנת 1998, בתרגומו של עמנואל לוטם, הוצאת זמורה-ביתן.
אבק ירח (The Fall of Moondust, 1961), יצא בעברית בשנת 1982, בתרגומו של יותם ראובני, בהוצאת מסדה.
סיפורי עשרת העולמות (Tales of Ten Worlds, 1963), יצא בעברית בשנת 1982, בתרגומו של יותם ראובני, הוצאת מסדה.
חדירת זמן (Time Probe, 1966), אנתולוגיה בעריכת קלארק, יצאה בעברית בשנת 1981, בתרגומו של יורם רפפורט, הוצאת מסדה.
הרוח הנושבת מן השמש (The Wind From The Sun, 1972), יצא בעברית בשנת 1978, בתרגומו של יורם רפפורט, הוצאת מסדה.
קיסרות האדמה (Imperial Earth, 1975), יצא בעברית בשנת 1979, בתרגומו של עמוס גפן, בהוצאת הוצאת מסדה.
מזרקות גן העדן (The Fountains of Paradise, 1979), יצא בעברית בשנת 2005, בתרגומו של עומר נבו, הוצאת אודיסיאה.
שירת ארץ הרחוקה (Songs of Distant Earth, 1986), יצא בעברית בשנת 1991, בתרגומו של דן שליט, הוצאת מסדה.
קישורים חיצוניים
"אודיסאה בחלל: האם תעלומת הסרט נפתרה?": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
The Arthur C. Clarke Foundation
ידיעות וכתבות על מותו:
תובנותיו האחרונות של ארתור סי. קלארק - דבריו האחרונים שהוקלטו לפני מותו ב-5 בדצמבר 2007, תרגום מהווידאו ביוטיוב, תפוז
כתבה על מותו, באתר לוס אנג'לס טיימס
אלי אשד, השטן הוא חייזר. סקירה מקיפה על רעיונותיו המיסטיים של ארתור סי קלארק ועל תרגומיו לעברית
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני בריטים
קטגוריה:עתידנים בריטים
קטגוריה:ספקנים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:זוכי פרס פון קארמן
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:נכים בריטים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:זוכי פרס דיימון נייט
קטגוריה:בוגרי קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1917
קטגוריה:אנגלים שנפטרו ב-2008 | 2024-10-14T11:07:31 |
חומצת גרעין | שמאל|ממוזער|250px|תפקידן של חומצות הגרעין ביצורים החיים. תהליך בסיסי זה מכונה "הדוֹגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית"
חומצות גרעין הן תרכובות אורגניות המצויות בכל התאים המהוות את החומר התורשתי של כל יצור חי בטבע. חומצות הגרעין מאפשרות העברת מידע על תכונות מיצור בדור נתון לצאצאיו בדור הבא (ראו תורשה), כלומר, חומצות הגרעין כוללות הוראות לבניין התא והיצור (האורגניזם).
החומצות הן פולימר (מולקולה גדולה שמורכבת מכמה מולקולות קטנות יותר) המורכב ממספר עצום של מונומרים הקרויים נוקלאוטידים. כל נוקלאוטיד בנוי מבסיס חנקני (המבדיל בין נוקלאוטידים שונים), חד סוכר (ריבוז או דאוקסיריבוז, עבור רנ"א או דנ"א, בהתאמה (ראו להלן)), וקבוצת זרחה שהיא החלק החומצי בחומצות הגרעין.
הבדלים קטנים בהרכב הכימי של הנוקלאוטידים מבדילים בין חומצות הגרעין השונות. שרשרת נוקלאוטידים מכונה גדיל; חלק מחומצות הגרעין חד-גדיליות, ואילו חלקן מורכב משני גדילים המלופפים זה סביב זה, תוך יצירת סליל מרחבי. חומצות הגרעין החשובות ביותר הן DNA ו-RNA. הראשונה נמצאת במצב קבוע למדי בכל תא, והיא מכילה את המידע הבסיסי לייצור חלבונים. RNA, לעומת זאת, מהווה את שלב הביניים בין ה-DNA והחלבון; ה-RNA מסונתז לפי תבנית ה-DNA וממנו מיוצר החלבון באופן ישיר. תכולת ה-RNA בתא משתנה באופן קיצוני בהתאם לסוג התא ולגירויים מהסביבה; מולקולות ה-RNA הספציפיות מתקיימות למשך זמן קצר, עד לסינתזת החלבון או מספר חלבונים, ואז מפורקות. תהליך המעבר מ-DNA ל-RNA מכונה שעתוק. תהליך ייצור החלבונים מ-RNA מכונה תרגום.
ימין|ממוזער|120px|המולקולה הדו-גדילית של DNA
התהליך הדו-שלבי מה-DNA ועד להרכבתו של חלבון נתון מאפשר בקרה יעילה ביותר על ייצור החלבונים ומהווה את הבסיס להבדלים בין התאים השונים ביצור רב-תאי (אשר כל תאיו מכילים DNA זהה). תהליך המעבר מ-DNA ל-RNA ומ-RNA לחלבון קרוי הדוֹגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית. ה-DNA הוא חומצת הגרעין הראשונה שהתגלתה, ב-1871, בטיבינגן גרמניה, על ידי הביולוג השווייצרי פרידריך מישר.
מגוון חומצות הגרעין
מולקולות ה-DNA גדולות מאוד, ואורכן נע בין כמה מאות אלפי נוקלאוטידים ביצורים הפשוטים ביותר (חיידקים) ובין מיליארדי נוקלאוטידים באדם. לצד ה-DNA וה-RNA קיימות בתא חומצות גרעין נוספות בעלות תפקידי בקרה, בעיקר, וכן קיימות מספר חומצות גרעין מלאכותיות, אשר מיוצרות במעבדה בשיטות שונות של ביולוגיה מולקולרית ואשר משמשות לצרכים שונים במחקר. רוב חומצות הגרעין קצרות בהרבה מה-DNA, וחלקן מורכב מגדילים בני נוקלאוטידים בודדים. הטבלה שלהלן מונה את סוגי חומצות הגרעין:
חומצת גרעין שם מלא באנגלית שם מלא בעברית תיאור חומצות הגרעין העיקריות DNA Deoxyribonucleic acid חומצה דאוקסיריבונוקלאית החומר התורשתי הבסיסי והקבוע בכל תא gDNA Genomic DNA DNA גנומי ציון זה בא להבדיל בין DNA טבעי ובין cDNA (ראו בהמשך) dsDNA Double-stranded DNA DNA דו-גדילי הצורה בה מופיע DNA בכל התאים ssDNA Single-stranded DNA DNA חד-גדילי צורה מיוחדת של DNA המופיעה במספר נגיפים ncDNA Non-coding DNA DNA לא-מקודד שם כולל לכל מקטעי ה-DNA שאינם מקודדים לחלבון RNA Ribonucleic acid חומצה ריבונוקלאית שלב המעבר מ-DNA לחלבון; כולל סוגים רבים mRNA Messenger RNA RNA שליח מסונתז לפי תבנית ה-DNA ומכיל את הקוד הישיר לייצור חלבונים pre-mRNA Precursor mRNA קדם RNA שליח mRNA טרם תהליכי שחבור ועיבוד (בעיקר באאוקריוטים) hnRNA Heterogeneous nuclear RNA RNA גרעיני הטרוגני שם נוסף ל-pre-mRNA ssRNA Single-stranded RNA RNA חד-גדילי הצורה בה מופיע RNA בכל התאים dsRNA Double-stranded RNA RNA דו-גדילי צורה מיוחדת של RNA המופיעה במספר נגיפים mtDNA Mitochondrial DNA DNA מיטוכונדריאלי DNA המצוי במיטוכונדריה של תאים איקריוטיים ctDNA Chloroplast DNA DNA כלורופלסטי DNA המצוי בכלורופלסטים בתאי צמח RNA לא-מקודד (ncRNA ,Non-coding RNA) או RNA קטן (sRNA ,Small RNA) rRNA Ribosomal RNA RNA ריבוזומלי מהווה את המרכיב העיקרי של הריבוזומים, המבנים בהם מיוצרים החלבונים pre-rRNA Ribosomal RNA קדם RNA ריבוזומלי rRNA מיד לאחר שעתוקו, לפני חיתוכו ועיבודו tRNA Transfer RNA RNA מעביר, RNA מוביל צד חומצות אמינו בתא ומעבירן אל הריבוזום לשם ייצור חלבונים siRNA Short interfering RNA RNA קצר מפריע גדילי RNA קצרים (כ-20 נוקלאוטידים) הנצמדים ל-mRNA ומונעים סינתזת חלבון miRNA MicroRNA מיקרו RNA גדילי RNA קצרים (כ-20 נוקלאוטידים) הנצמדים ל-mRNA ומונעים סינתזת חלבון lncRNA long non-coding RNA RNA ארוך שאינו מקודד גדילי RNA ארוכים (מעל 200 נוקלאוטידים) המבקרים תהליכים רבים בתא כשעתוק ותרגום snRNA Small nuclear RNA RNA גרעיני קטן גדילי RNA קצרים המצויים בגרעין התא ומשתתפים בתהליכי עיבוד RNA snoRNA Small nucleolar RNA RNA גרעינוני קטן גדילי RNA קצרים המצויים בגרעינון ומשתתפים בתהליכי עיבוד RNA gRNA Guide RNA RNA מדריך גדילי RNA קצרים הממשתתפים בתהליכי עיבוד RNA במספר יצורים sgRNA Small guide RNA RNA מדריך קטן שם נוסף ל-gRNA piRNA Piwi-interacting RNA RNA - חומצות גרעין טבעיות נוספות T-DNA Transfer DNA DNA מעביר מקטע DNA המועבר מחיידקי Agrobacterium tumefaciens לתאי צמחים rDNA Ribosomal DNA DNA ריבוזומלי אזור ב-DNA המקודד ל-rRNA חומצות גרעין מלאכותיות amiRNA Artificial MicroRNA מיקרו RNA מלאכותי מיקרו RNA המיוצר במעבדה ומשמש למניעת סינתזת חלבונים cDNA Complementary DNA DNA משלים DNA המיוצר מתבנית של mRNA; מצוי גם באופן טבעי במספר נגיפים PNA Peptide nucleic acid חומצת גרעין פפטידית מורכב משלד פפטידי (נגזרות של גליצין) הקשורות לבסיסים חנקניים הזהים לאלו שב-DNA
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תרכובות ביוכימיות | 2024-06-04T19:13:41 |
סרבנות ב | REDIRECT סרבנות | 2015-09-26T11:05:25 |
אינדוקציה מתמטית | ממוזער|שמאל|גישת האינדוקציה המתמטית מומחשת לעיתים באמצעות האפקט הסדרתי של אבני דומינו נופלות.
אינדוקציה מתמטית היא שיטה המאפשרת להוכיח שתכונה מסוימת משותפת לכל המספרים הטבעיים. ההוכחה באינדוקציה מורכבת משני שלבים:
צעד בסיס: מוכיחים כי המספר 1 מקיים את התכונה.
צעד האינדוקציה: מוכיחים כי אם מספר טבעי n כלשהו מקיים את התכונה, אז גם המספר n+1 מקיים אותה.
שיטת האינדוקציה היא אחד מכלי ההוכחה החזקים ביותר בארגז הכלים של כל מתמטיקאי, לא רק עבור המספרים הטבעיים, אלא גם עבור קבוצות סדורות היטב.
אין לבלבל בין שיטת האינדוקציה המתמטית לבין שיטת ההסקה הלוגית אינדוקציה.
היסטוריה
שיטת האינדוקציה הפורמלית, כפי שהיא מוכרת כיום התפתחה בעיקר במאה ה-19 על ידי מתמטיקאים כגון ג'ורג' בול, אוגוסטוס דה-מורגן, צ'ארלס פירס, ג'וזפה פיאנו וריכרד דדקינד. את המונח "אינדוקציה מתמטית" הציע דה-מורגן, כשכתב את הערך "אינדוקציה (מתמטיקה)" בציקלופדיית פני ב-1838.
וריאציות שונות של השיטה הופיעו אצל מחברים רבים קודם לכן. מקובל לייחס את השימוש הראשון באינדוקציה באופן מפורש למתמטיקאי בלז פסקל, בעבודתו Traité du triangle arithmétique שנכתבה בשנת 1654. בעבודה זו עסק פסקל במשולש האריתמטי, הידוע כיום כמשולש פסקל, והוכיח תכונות יסוד שלו, כמו העובדה שכל מקדם שווה לסכום שני המקדמים שמעליו במשולש. לשם הוכחת התכונות הגדיר פסקל לראשונה באופן ריגורוזי את עקרון האינדוקציה.
ממוזער|250px|הדגמת הטענה "סכומם של n המספרים האי-זוגיים הראשונים הוא המספר הריבועי העומד במקום n".
גאורג קנטור, ב-1902, מייחס את שיטתו של פסקל למאורוליקוס, שספרו "אריתמטיקה" פורסם ב-1575. מאורוליקוס בנה בספר טבלאות של מספרים "מיוחדים", כגון זוגיים, אי-זוגיים, משולשיים וריבועיים, והבחין בתכונות שונות שלהן. לאחר שהוכיח את טענה XIII בספר, ש"כל ריבוע שמוסיפים לו את המספר האי-זוגי הבא שווה לריבוע הבא" (היינו, ), הוא הוכיח את הטענה ה-XV, "סכומם של n המספרים האי-זוגיים הראשונים הוא המספר הריבועי העומד במקום n" (בלשון מודרנית, ), כך: "המספר הריבועי הראשון, כשהוא נוסף למספר האי-זוגי הבא, נותן את הריבוע הבא (4); והמספר הריבועי השני, כשהוא נוסף למספר האי-זוגי הבא (5), נותן את הריבוע השלישי (9); וכך, המספר הריבועי השלישי, כשהוא נוסף למספר האי-זוגי הרביעי (7), נותן את המספר הריבועי הרביעי (16); וכך באופן עוקב עד אינסוף הטענה מוכחת באמצעות הפעלה חוזרת של טענה XIII".
ההיסטוריון של המתמטיקה פלוריאן קג'ורי מצא סימנים של הוכחות עם טיעון חוזר, המזכירות את שלבי האינדוקציה הראשונים (ראו להלן) כבר אצל קמפנוס (, 1260) ואצל פרוקלוס, אבל סיכם שהוכחות אלו "אינן אינדוקציה".
הרב ד"ר נחום רבינוביץ' טען שרבי לוי בן גרשום (הרלב"ג, 1288–1344) היה "הכותב הראשון שהשתמש באינדוקציה באופן שיטתי, ושהכיר בה כהליך מתמטי נפרד". רבי לוי בן גרשום כתב כמה ספרי הערות על "יסודות" של אוקלידס; בספר "מעשה חושב" (1321) הוא ביאר את הספרים השביעי, השמיני והתשיעי של אוקלידס, והוכיח תוצאות קומבינטוריות משל עצמו. לשיטה של עלייה צעד אחר צעד ששימשה אותו בהוכחות הוא העניק את השם העברי "הדְרגה". הרב רבינוביץ' הציע שהרלב"ג יכול היה לשאוב את רעיונותיו מפירושו של ר' שבתאי בן אברהם דונולו (913–970) לספר יצירה, שמנה תמורות והסביר כיצד לחשב (רקורסיבית) את מספר התמורות של 3 עצמים מזה של 2 עצמים, של 4 מזה של 3, של 5 מזה של 4, וכן הלאה, עד לתמורות של 7 עצמים (אותן הוא מנה אחת לאחת).
עיקרי הטיעון
להוכחה באינדוקציה שני חלקים. ראשית, מראים שהמספר 1 מקיים את התכונה המבוקשת (זהו בסיס האינדוקציה), ושנית, שאם המספר n מקיים אותה, אז גם המספר n+1 מקיים אותה (צעד האינדוקציה). בשפה פורמלית, אקסיומת האינדוקציה קובעת שלכל פסוק P, מתקיים:
כלומר, אם המספר 1 מקיים את התכונה, ומנכונותה עבור n נובעת גם נכונותה עבור n+1, אז כל המספרים הטבעיים מקיימים את התכונה.
מבנה ההוכחה
מבנה ההוכחה באינדוקציה תמיד זהה: בדיקה למקרה n=1, הנחה עבור n כללי, והוכחה שמההנחה נובעת נכונות הטענה עבור n+1. בין השגיאות הנפוצות בהוכחות באינדוקציה: הוכחת צעד האינדוקציה ללא הבסיס (צעד האינדוקציה תקף באופן ריק גם לתכונות שאף מספר אינו מקיים), או הוכחת צעד האינדוקציה עבור n>2 בלבד (כפי שמדגים פרדוקס הסוסים). הנוסח המתאר את צעד האינדוקציה בספרים אחדים "נניח שהוכחנו את הטענה עבור n, ונוכיח אותה עבור n+1", פגום: אם הוכחנו את הטענה עבור n כללי, אין עוד צורך להוכיח דבר; ואם כך, ניסוח זה של צעד האינדוקציה נכון באופן ריק, ולא ניתן להסיק ממנו דבר.
וריאציות
כדי להוכיח באינדוקציה שטענה מסוימת נכונה לכל המספרים הטבעיים ממספר K ואילך, אפשר להוכיח שהיא נכונה עבור K, ושמן הנכונות עבור n נובעת הנכונות גם עבור n+1. כך אפשר למשל להוכיח ש- לכל (אף על פי שהטענה אינה נכונה עבור ).
אינדוקציה שלמה. לפעמים הנכונות של טענה Q עבור n+1 אינה נובעת מן הנכונות עבור n, אלא מן הנכונות עבור כל המספרים 1,2,3 ועד n (לדוגמה, כשרוצים להוכיח שכל מספר שלם מתפרק לגורמים ראשוניים). במקרה כזה, אפשר להחליף את התכונה Q בתכונה P, המוגדרת לפי (הכוונה היא שניתן להחליף את התכונה Q בתכונה P, המוגדרת כך ש- אם ורק אם כל הטענות נכונות), ולהפעיל את טיעון האינדוקציה הרגיל על P. שיטה זו נקראת "אינדוקציה שלמה" על התכונה Q.
אינדוקציה כפולה (או משולשת וכן הלאה). כאשר הטענה היא על זוגות של מספרים , אפשר להוכיח אותה לכל n באינדוקציה (רגילה) על הפרמטר m, כאשר בסיס האינדוקציה מוכח באינדוקציה על הפרמטר n. לחלופין, אפשר להיעזר בצעד האינדוקציה , כמו בדוגמה 4 להלן.
עקרון האינדוקציה חל לא רק על המספרים הטבעיים, אלא על כל קבוצה סדורה היטב. כאשר מדובר בקבוצה שהסודר שלה גדול מזה של המספרים הטבעיים, קוראים לתהליך אינדוקציה טרנספיניטית.
יש הוכחות הכרוכות ב"נסיגה אינסופית": מראים שאם הטענה נכונה עבור m, היא נכונה גם עבור ערך קטן יותר, עד שבסופו של דבר מסיקים שהיא נכונה גם עבור m=1. אוילר הראה באופן כזה שאם p ראשוני השקול ל-1 מודולו 4, אז אפשר להציג את p כסכום של שני ריבועים (בסיס האינדוקציה במקרה זה הוא העובדה שאפשר להציג את כסכום כזה, אם m גדול מספיק, משום ש- הוא שארית ריבועית מודולו p).
אינדוקציה הפוכה. מראים שהטענה נכונה עבור סדרה עולה של מספרים (כגון המספרים ), ואז מראים שמן הנכונות עבור m נובעת הנכונות עבור m-1. על שיטה זו מבוססת אחת ההוכחות הקלות לאי-השוויון בין הממוצע הגאומטרי והממוצע החשבוני.
דוגמאות
דוגמה 1
נוכיח באינדוקציה את הנוסחה (הנוסחה לסכום המספרים הטבעיים עד n):
ראשית, ברור כי הטענה נכונה עבור n=1, משום שבמקרה זה, הערך בשני האגפים הוא 1. שנית, נניח שהטענה נכונה עבור n, כלומר, .
עלינו להוכיח את השוויון .
אולם, לפי הנחת האינדוקציה,
ואזי כפי שרצינו.
דוגמה 2
שמאל|ממוזער|250px|מגדלי האנוי
מגדלי האנוי היא חידה פופולרית שבה יש להעביר מגדל של דיסקיות מעמוד אחד לעמוד אחר, תוך שימוש בעמוד עזר ועל פי החוקים הבאים:
בכל תור מותר להזיז דיסקית אחת בלבד, מראש עמוד אחד לראש עמוד אחר.
אסור להניח דיסקית גדולה על גבי דיסקית קטנה ממנה.
ניתן להוכיח באינדוקציה שניתן לפתור את החידה, לא משנה כמה דיסקיות יש במגדל. ניתן לפתור את החידה עבור מגדל בעל דיסקית אחת בלבד, בעזרת מהלך אחד. עתה נניח שניתן להעביר מגדל בעל n דיסקיות ונראה שניתן להעביר מגדל בעל n+1 דיסקיות. ההעברה מתבצעת בשלושה שלבים. ראשית נעביר את n הדיסקיות העליונות אל עמוד העזר – דבר שניתן לעשות על פי הנחת האינדוקציה, שנית נעביר את הדיסקית התחתונה – ולבסוף נעביר שוב את n הדיסקיות שעל עמוד העזר אל מעל לדיסקית התחתונה.
דוגמה 3
מספר רמזי (עבור ) הוא המספר הקטן ביותר בעל התכונה הבאה: בכל אירוע שבו נפגשים אנשים, מוכרחים להיות n אנשים שכולם מכירים זה את זה, או m אנשים שאף אחד מהם אינו מכיר את רעהו. (יחס ההיכרות הוא יחס סימטרי: אם a מכיר את b, אז גם b מכיר את a). מלכתחילה לא ברור שהמספרים האלו קיימים (משום שייתכן, לכאורה, שאפשר להימנע מן הקבוצות המיוחדות גם באירועים המוניים).
נוכיח שמספרי רמזי קיימים, בכך שנראה ש-, כאשר הוא מקדם בינומי.
ראשית, משום שאם אין אפילו זוג אנשים שאינם מכירים זה את זה, מוכרחים כולם להכיר את כולם. מאותה סיבה גם , ולכן הטענה נכונה כאשר n=2 או m=2. זהו בסיס האינדוקציה. כעת נניח ש-. נניח שבאירוע משתתפים אנשים. נתבונן במערך ההיכרויות של אחד ממשתתפי האירוע: או שהוא מכיר לפחות משתתפים, או שהוא אינו מכיר לפחות משתתפים. במקרה הראשון, לפי ההגדרה של , יש בין האנשים שהוא מכיר n-1 מכרים-הדדית (ואז יש באירוע כולו קבוצה של n מכרים-הדדית), או שיש ביניהם קבוצה של m זרים-הדדית; במקרה השני, יש בין האנשים שהוא אינו מכיר קבוצה של n מכרים-הדדית, או שיש ביניהם קבוצה של m-1 זרים-הדדית (ואז יש m זרים-הדדית באירוע). הוכחנו שמספר המשתתפים גדול דיו כדי לחייב אחת משתי התוצאות שבהגדרה, ולכן .
לפי הנחת האינדוקציה, . (הערך המדויק של מספרי רמזי ידוע רק במקרים בודדים; אפילו הערך של אינו ידוע).
דוגמה 4
עץ בינארי הוא עץ מכוון, שבו לכל קודקוד יש לכל היותר שני בנים, ולכל קודקוד, פרט לקודקוד מיוחס הנקרא שורש, יש אב יחיד. קודקוד של עץ כזה נקרא גם צומת. עלה הוא צומת חסר בנים. עץ לא ריק הוא עץ שקיים בו שורש. צאצאים של כל צומת בעץ יוצרים ביחד איתו תת-עץ של העץ המקורי. נגדיר "צומת מלא" כצומת שיש לו שני בנים.
נוכיח באינדוקציה שבעץ בינארי לא ריק, מספר העלים בעץ גדול ב-1 ממספר הצמתים המלאים בו.
עבור עץ עם צומת בודד הטענה מתקיימת: ישנו עלה אחד ואין צמתים מלאים. נניח שהטענה נכונה עבור כל עץ בינארי עם n צמתים, כאשר n חיובי. נוכיח שהטענה נכונה עבור עץ עם 1+n קודקודים:
בהינתן עץ שאינו שורש עם n+1 צמתים, נסיר ממנו עלה כלשהו ונקבל עץ חדש עם n צמתים. נסמן את מספר העלים ב-N0 ואת מספר הצמתים המלאים ב-N2. על-פי הנחת האינדוקציה בעץ החדש מתקיים השוויון N0=N2+1.
נחזיר חזרה לעץ את העלה שהסרנו.
אם העלה שהוסר היה בן יחיד מספר העלים לאחר החזרתו לא השתנה: מצד אחד עלה אחד נוסף ומצד שני אותו הצומת שהוסיפו לו עלה הפך מעלה לאב יחיד. מספר הצמתים המלאים לא השתנה אף הוא ולכן השוויון נשמר.
אם העלה שהוסר לא היה בן יחיד אז מצד אחד מספר הצמתים המלאים בעץ לאחר החזרת העלה גדל ב-1, ומצד שני מספר העלים גדל ב-1 לאחר החזרת העלה. ולכן גם במקרה זה השוויון נשמר.
דוגמה 5
ישנן גם הוכחות שגויות, המבוססות על גרסה שגויה של אקסיומת האינדוקציה או שיש בהן דילוג על שלב מהותי. אף על פי שברוב ההוכחות באינדוקציה הבדיקה לערך קטן של n היא קלה ומיידית, ישנם מקרים שבהם צעד האינדוקציה תקין והבעיה היא דווקא בערכים הקטנים. דוגמה מפורסמת לתופעה זו היא פרדוקס הסוסים, המתיימר להוכיח שכל הסוסים בעולם הם בעלי אותו צבע. מכיוון שמספר הסוסים בעולם סופי, אפשר להוכיח את הטענה באינדוקציה: בכל קבוצה בת n סוסים, לכולם יש אותו צבע. טענה זו נכונה כמובן עבור n=1. כעת נניח שהטענה נכונה עבור n, ונוכיח אותה עבור n+1: נבודד אחד מבין n+1 הסוסים, כך שיישארו n סוסים, שכולם בעלי אותו צבע לפי הנחת האינדוקציה. נחליף את הסוס שהוצאנו קודם לכן בסוס אחר, ושוב נקבל שלכל הסוסים בקבוצה שלפנינו אותו צבע. לכן לכל n+1 הסוסים יש אותו צבע.
הטענה נכונה עבור n=1, אבל המעבר בין n לבין n+1 תקין רק בתנאי ש-n>1, משום שכדי להסיק שלכל n+1 הסוסים אותו צבע, אנו מניחים שבשתי הקבוצות בגודל n יש סוסים משותפים, שאליהם אפשר להשוות את שני הסוסים שהוצאנו בתחילת הצעד ובסופו. אם הטענה הייתה נכונה עבור n=2 (לכל שני סוסים יש אותו צבע), באמת אפשר היה להוכיח אותה לכל n. אבל המעבר בין n=1 לבין n=2 (אם לכל סוס יש הצבע שלו, אז לכל שני סוסים יש צבע משותף) שגוי, ולכן ההוכחה אינה תקפה.
תקפותה של הוכחה באינדוקציה
לכאורה, מבוססת האינדוקציה המתמטית על הפעלה חוזרת של כלל הגזירה מודוס פוננס. לדוגמה, כדי להוכיח את הטענה , די להוכיח את טענת הבסיס , ואת הגרירות ,
ו-: מן הגרירה הראשונה נובע (לפי טענת הבסיס) , מן הגרירה השנייה נובע כעת , ומן השלישית – . מכיוון שבצעד האינדוקציה הוכחנו את כל הגרירות , אפשר להוכיח באופן הזה את כל הטענות .
אם לדייק, מצאנו, לכל n, סדרה סופית של טיעונים, המוכיחה ש-; אבל מספר הצעדים בכל הוכחה הולך וגדל. זהו מעין "אפקט דומינו": כל אבן מפילה את האבן שאחריה, וכל אבן תיפול בזמן סופי, אבל אם השרשרת אינסופית, הזמן עד שיפלו כולן הוא אינסופי. עקרון האינדוקציה הופך את הסדר: הוא נותן הוכחה בסדרה סופית של טיעונים, לכל אינסוף הטענות .
יש שתי גישות להצדקת עקרון האינדוקציה. במערכת האקסיומות המגדירה את מערכת פאנו של המספרים הטבעיים, ישנה סכימת אקסיומות מיוחדת, הקובעת את חלות האינדוקציה. במסגרת הרחבה יותר של תורת הקבוצות האקסיומטית, המבוססת על אקסיומות צרמלו-פרנקל, נובע עקרון האינדוקציה מכך שקבוצת המספרים הטבעיים סדורה היטב (ראו עקרון הסדר הטוב): אם הטענה אינה מתקיימת לכל n, מוכרח להיות מספר קטן ביותר שעבורו היא אינה מתקיימת; מספר זה אינו יכול להיות 1, משום שבסיס האינדוקציה מאשר את הטענה , והוא אינו יכול להיות גדול מ-1, משום שבמקרה כזה הטענה נובעת מן הטענה , הנכונה לפי המינימליות של n.
בתורה, העובדה שקבוצת המספרים הטבעיים סדורה היטב נובעת מאקסיומת האינסוף (הקובעת שקיימת קבוצה רקורסיבית אינסופית), ומאקסיומת היסוד.
ראו גם
אינדוקציה במדעי הטבע
אינדוקציה טרנספיניטית
רקורסיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מספרים טבעיים
קטגוריה:שיטות הוכחה | 2024-08-26T14:58:50 |
מספר טבעי | במתמטיקה מספר טבעי הוא מספר שלם חיובי. המשמש בדרך כלל לתיאור מספר האיברים בקבוצה סופית, כמו 1,2,3 או כמו 72. מקובל לסמן את קבוצת המספרים הטבעיים באות . קבוצה זו מכילה את כל המספרים השלמים בין 1 ועד אינסוף. בדרך כלל המספר אפס אינו נכלל בין המספרים הטבעיים, אך ישנן הגדרות הכוללות אותו.
המספרים הטבעיים הם הקלים ביותר להבנה, והראשונים שנלמדים על ידי ילדים. למספרים טבעיים שתי מטרות:
מנייה, למשל: יש שלושה תפוחים על השולחן.
סדר, למשל: זו העיר השלישית בגודלה במדינה.
תכונותיהם של המספרים הטבעיים נחקרות במסגרת תורת המספרים.
מספרים טבעיים יכולים להיות זוגיים (כלומר מתחלקים ב-2 ללא שארית) או אי-זוגיים (אינם מתחלקים ב-2).
קבוצת המספרים הטבעיים היא אינסופית ובת מנייה, כלומר עוצמתה היא (אָלֶף אֶפֶס).
הגדרה ובנייה
המספרים הטבעיים הם הראשונים שהופיעו כמושגים נבדלים: מספר טבעי מונה את האיברים בקבוצה. אפשר לראות את ההבחנה שיש משהו משותף בקבוצה של שלושה אנשים, שלושה תפוחים או שלושה נמרים כהכללה המתמטית הראשונה שעשו בני האנוש (ישנם מחקרים המראים שגם לבעלי חיים מסוימים יש יכולת הכללה זו). לאופולד קרונקר אמר ש"האל יצר את המספרים הטבעיים – כל השאר הוא יציר האדם".
במסגרת היציקה המודרנית של המתמטיקה לשפת תורת הקבוצות, הציע הלוגיקאי גוטלוב פרגה שהמספר שלוש הוא, בפשטות, קבוצת כל הקבוצות שיש בהן שלושה איברים (היינו, שהאיברים שלהן נמצאים בהתאמה לקבוצה מסוימת בת שלושה איברים). בגישה זו יש פרדוקסים, הנובעים מכך שאוסף כל הקבוצות הוא מקור לפרדוקסים מחמת גודלו, ואינו יכול להוות קבוצה בפני עצמו (ראו פרדוקס קנטור).
הבניה של מערכת פאנו מאפשרת לקבוע שמספר טבעי הוא איבר של מערכת פאנו (כל המודלים של אקסיומות פאנו הם איזומורפיים).
פון נוימן הציע בנייה מפורשת, המקובלת היום כייצוג סטנדרטי של המספרים הטבעיים בתוך תורת הקבוצות האקסיומטית: המספר 0 מוגדר כקבוצה הריקה, וכל מספר מוגדר כקבוצה . כך למשל, .
מספרים טבעיים ראשוניים ופריקים
ממוזער|250px|מספרים ראשוניים ופריקים
בתורת המספרים, מספר ראשוני הוא מספר טבעי גדול מ-1, שלא ניתן להציגו כמכפלה של בדיוק שני מספרים טבעיים קטנים ממנו.
הראשוניים הם אבני הבניין של תורת המספרים, משום שאפשר להרכיב מהם, באמצעות פעולת הכפל, כל מספר טבעי.
מספר טבעי גדול מ-1 שאינו ראשוני נקרא מספר פריק.
המספר 1 אינו נחשב ראשוני, וגם לא פריק.
לפי "המשפט היסודי של האריתמטיקה", שהוצג לראשונה עם הוכחה, על ידי אוקלידס, כל מספר טבעי גדול מ-1 אפשר להציג באופן יחיד כמכפלה של מספרים ראשוניים (למשל: ).
ראו גם
היסטוריה של האריתמטיקה – על ייצוגם של מספרים טבעיים בתרבויות שונות
קישורים חיצוניים
מידע על מספרים טבעיים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת המספרים | 2024-09-19T11:02:33 |
חיכוך | ממוזער|250px|דיאגרמה המתארת את כוח החיכוך הפועל בין שני גופים
במכניקה, חיכוך הוא כוח הפועל באזור המגע של שני גופים הנמצאים במגע זה עם זה, ופועל באופן שמתנגד לתנועה יחסית בין הגופים, או לנטייה לתנועה כזו. הכוח נוצר כאשר על שני הגופים פועלת מערכת של שני כוחות ניצבים זה לזה: כוח ניצב לשטח המגע, הלוחץ את הגופים זה לזה (כוח שנוצר בדרך כלל כתגובה לכוח הכובד), וכוח נוסף, הפועל על אחד הגופים במקביל לאזור המגע. כוח החיכוך הוא למעשה כוח תגובה לכוח המקביל, והפוך לכיוון תנועת הגוף. גודלו המרבי של כוח החיכוך תלוי בגודל הכוח הניצב ובסוג החומר ממנו עשויים שני הגופים.
לחיכוך יש השלכות טכנולוגיות רבות, והמדע העוסק בחקר החיכוך, השחיקה והשימון נקרא טריבולוגיה .
סימון
באופן כללי כוח החיכוך מסומן כך:
כאשר האות F הגדולה מציינת שמדובר בכוח והאות f הקטנה היא קיצור של המילה חיכוך באנגלית – Friction.
ישנם מספר סוגים של כוחות חיכוך. כאשר רוצים להתייחס לכוח חיכוך ספציפי, מחליפים את האות הקטנה f, באות אחרת המייצגת את אותו הסוג.
לדוגמה: חיכוך סטטי – , חיכוך קינטי – .
מאפיינים
שמאל|ממוזער|150px|מטאורים נשרפים בשל החיכוך בכניסתם לאטמוספירת כדור הארץ, משום שהעבודה שכוח החיכוך עושה הופכת לחום.
כוח החיכוך הקינטי אינו כוח משמר, כלומר במערכת בה יש חיכוך קינטי אין שימור אנרגיה, והעבודה שכוח החיכוך עושה הופכת לחום או לשינוי צורה של המשטח (דפורמציה פלסטית).
לכך יש היבטים טכנולוגיים רצויים וגם לא רצויים.
היבטים לא רצויים – החום הנוצר מחיכוך בוכנה של מנוע יכול לגרום להתכה חלקית שלה, השחיקה היא הגורמת לבלאי של חלקי מכונות ולסתימת צינורות.
היבטים רצויים – החום הנוצר מחיכוך ראש הגפרור גורם להצתתו. למעשה, חיכוך הוא הדרך הפרימיטיבית המקובלת ביותר להצתת אש. דרכים שונות להצתת אש באמצעות חיכוך היו ידועות עוד בתקופת האבן הקדומה, ועודן משמשות בימינו. בנוסף, השחיקה הנגרמת על ידי חיכוך מנוצלת לליטוש של עדשות, החיכוך שהרצפה מפעילה על הרגל דוחפת אותה קדימה ובעצם מאפשרת ללכת.
מקדם החיכוך
ממוזער|250px|הכוח הנורמלי הוא כוח שמפעיל המשטח בתגובה לכוח שהגוף מפעיל עליו. בתרשים ניתן לראות כיצד שיפוע המשטח משפיע על כמות כוח הכבידה שהגוף מפעיל על המשטח ואת ההשפעה שלו על הכוח הנורמלי.
מקדם החיכוך מתאר את היחס בין כוח החיכוך הפועל בין שני גופים לבין הכוח המצמיד אותם אחד לשני.
באופן כללי מקדם החיכוך מיוצג על ידי האות היוונית μ.
כאשר רוצים להתייחס למקדם החיכוך של סוג מסוים נהוג לצרף אות קטנה המייצגת את הסוג הספציפי. לדוגמה:
מקדם חיכוך קינטי –
מקדם חיכוך סטטי –
הכוח הנורמלי הוא כוח שמפעיל משטח בתגובה לכוח שמופעל עליו. על כן הוא שווה בגודלו לכוח הפועל בין שני הגופים (או בין גוף למשטח).
הוא מסומן באופן מסורתי באות , או כ-.
על כן:
משום שהוא מבטא יחס בין שני כוחות, מקדם החיכוך הוא גודל חסר ממד, כלומר גודל ללא יחידות פיזיקליות – מספר טהור.
השפעת מקדם החיכוך על עצמת כוח החיכוך
מתוך משוואת מקדם החיכוך ניתן לראות ש:
כלומר, כוח החיכוך מושפע מגודל מקדם החיכוך, כך שככל שמקדם החיכוך גדל כך גדל גם כוח החיכוך.
השפעת סוג החומר על מקדם החיכוך
ממוזער|250px|שימוש בחומר סיכה להפחתת מקדם החיכוך כחלק מהתחזוקה השוטפת של ציוד מכני
ממוזער|250px|שימוש בחומרים בעלי מקדם חיכוך גבוה למניעת החלקה
גודלו של מקדם החיכוך משתנה בהתאם לחומרים שמהם עשויים הגופים.
בעקבות זאת, ניתן לשנות את גודלו של כוח החיכוך בין גוף למשטח על ידי הוספה של חומר חוצץ ביניהם המשפיע על גודלו של מקדם החיכוך.
שינוי זה יכול להוביל להפחתה או הגברה של כוח החיכוך בהתאם לצורך.
הפחתת כוח החיכוך
חומר סיכה הוא חומר שנועד להפחית את מקדמי החיכוך הסטטים והדינאמים שבין שני משטחים שלפחות אחד מהם נע ונוגעים אחד בשני. להלן מספר דוגמאות:
אחד השימושים הנפוצים ביותר לשמן סיכה הוא כשמן מנוע. חומר זה מגן על המרכיבים הפנימיים של המנוע מפני שחיקה והתחממות יתר.
ציפוי של כלי בישול כמו מחבתות וסירים בטפלון מונע את הידבקות המזון אל הכלי.
הגברת כוח החיכוך
ניתן לעשות שימוש בחומרים בעל מקדם חיכוך גבוה לצורך מניעת החלקה. פעולה זו יכולה להגביר את הבטיחות במקומות בהם אנשים עלולים להיפצע כתוצאה מהחלקה. להלן מספר דוגמאות:
ריצוף רצפת האמבטיה או המקלחת במרצפות מונעות החלקה.
הוספה של חומר בעל מקדם חיכוך גבוה לתחתית הגרביים כדי למנוע החלקה על הרצפה של הבית.
קרצוף הכביש באזורים של סיבובים מסוכנים, כדי להעלות את מקדם החיכוך ובכך למנוע החלקת כלי הרכב אל מחוץ לכביש.
סוגי חיכוך
מבדילים בין סוגים שונים של תצורות בהן כוח החיכוך מופיע: חיכוך סטטי, חיכוך קינטי, חיכוך גלגול, גרר.
חיכוך קינטי
ממוזער|250px|כוח החיכוך הקינטי תמיד מנוגד לכיוון התנועה ביחס למשטח.
חיכוך קינטי (Kinetic friction) הוא כוח החיכוך בין גופים הנמצאים בתנועה אחד ביחס לשני.
כוח החיכוך הקינטי מקביל למשטח שמפעיל אותו על הגוף ומנוגד לכיוון התנועה.
גודלו של כוח החיכוך הקינטי שווה למקדם החיכוך הקינטי כפול הכוח הנורמלי שהמשטח מפעיל על הגוף. כלומר:
כתוצאה מכך, עצמתו של כוח החיכוך הקינטי קבועה לכל אורך תנועתו של הגוף על אותו המשטח (או על משטח אחר בעל מקדם חיכוך זהה), כל עוד אין שינוי בשיפוע (אשר יכול להשפיע על גודלו של הכוח הנורמלי).
חיכוך סטטי
ממוזער|250px|כוח החיכוך הסטטי אינו קבוע בגודלו. הוא גדל בתגובה לכוח חיצוני המופעל על הגוף. כאשר הכוח הגורר גדול מהערך המקסימלי של כוח החיכוך הסטטי, הגוף יחל בתנועה בכיוון הכוח והחיכוך יהפוך לחיכוך קינטי.
ממוזער|250px|רגע לפני התנועה – מצב בו הכוח החיצוני המופעל על הגוף שווה בעצמתו לכוח החיכוך המקסימלי (במקרה זה – ההעתק של כוח הכבידה על ציר התנועה המקביל למשטח). אם הכוח החיצוני שפועל על הגוף יגדל במידה כלשהי – הגוף יתחיל לנוע.
חיכוך סטטי (Static friction) הוא כוח החיכוך בין שני גופים שאינם בתנועה זה יחסית לזה. החיכוך הסטטי גורם לגוף להישאר במקומו ומונע את החלקתו על המשטח.
כיוונו של כוח החיכוך הסטטי הוא בניגוד לכיוון של התנועה הפוטנציאלית ובמקביל למשטח.
גודלו של כוח החיכוך הסטטי אינו קבוע, משום שהוא תלוי בגודלו של הכוח החיצוני המופעל על הגוף.
עקרון ההתמד המבוסס על חוקי התנועה של ניוטון, קובע שכאשר שקול הכוחות על גוף שווה לאפס לגוף לא תהיה תאוצה. כלומר: אם אז .
כאשר אין תאוצה אין שינוי במהירות. כאשר הגוף נמצא במנוחה המהירות הראשונית שלו היא אפס ואם אין שינוי במהירות כך היא תישאר. כלומר, כל עוד שקול הכוחות הפועל על הגוף הוא אפס הגוף הנח לא יזוז ממקומו.
מכך אפשר להסיק גם שאם הגוף לא זז שקול הכוחות הפועלים עליו הוא אפס. לכן אם ידוע שפועל כוח חיצוני על הגוף שגודלו שונה מאפס והגוף אינו זז, ניתן להסיק שכוח החיכוך הסטטי פועל בעצמה שווה ובכיוון מנוגד, כך ש:
כדי שהגוף יישאר במנוחה כוח החיכוך הסטטי חייב להיות שווה בעצמתו לכוח החיצוני שאליו הוא יתנגד, אחרת סכום הכוחות לא יהיה אפס והגוף יזוז. משום שעל הגוף יכולים לפעול כוחות חיצוניים בעוצמות שונות, גודלו של כוח החיכוך הסטטי אינו קבוע.
ערכו המקסימלי של כוח החיכוך הסטטי הוא:
כל עוד הכוח החיצוני המופעל על הגוף קטן או שווה לכוח החיכוך הסטטי המקסימלי, הוא לא יוכל לגרום לתנועה והגוף יישאר במקום. במצב זה גודלו של כוח החיכוך הסטטי יהיה שווה לגודלו של הכוח החיצוני. אם הכוח החיצוני יהיה גדול יותר מכוח החיכוך הסטטי המקסימלי, הגוף יתחיל לנוע וכוח החיכוך שיופעל עליו במהלך התנועה יהיה קינטי (ולא סטטי).
כוח החיכוך הסטטי המקסימלי תמיד גבוה יותר מהחיכוך הקינטי. לכך שתי סיבות מכניות. אחת היא שבמהלך תזוזה בחיכוך, כלומר תחת חיכוך קינטי, קיימת שחיקה של החלקים הנוגעים של שני הגופים, מה שהופך אותם לחלקים יותר ומקטין את החיכוך, לעומת חיכוך סטטי, שבו אין שחיקה של הגופים. סיבה שנייה היא שבמהלך חיכוך קינטי אין זמן לכל השקיעות והבליטות בשני הגופים להתאים, כיוון שהגופים יתרחקו אחד מהשני לפעמים בהתאם לשקיעות והבליטות בהם, והכוח שלוחץ אותם לא יקרב אותם לגמרי אחד לשני מיידית אלא אם הוא אינסופי. בזמן שבו הגופים לא לחוצים לגמרי אחד לשני יפעל עליהם פחות חיכוך. בניגוד לכך, בחיכוך סטטי, לשני הגופים כנראה יהיה זמן להתאים את השקיעות והבליטות בהם.
זוהי הסיבה לכך שיותר קשה להתחיל להזיז גוף העומד על משטח לא חלק מאשר להמשיך את תנועתו מרגע שהחל בה.
חיכוך בגלגול – חיכוך ללא החלקה וחיכוך עם החלקה
חיכוך גלגול הוא כוח החיכוך בין משטח ובין גוף עגול המתגלגל עליו. ישנם שני סוגי חיכוך בגלגול. חיכוך עם החלקה, וחיכוך ללא החלקה.
חיכוך ללא החלקה אינו מאבד אנרגיה מהמערכת, זהו החיכוך של גלגלי הרכב כהוא מאיץ או מאט בנהיגה רגילה. כאשר הרכב מחליק (למשל בעצירה פתאומית או בשחרור קלאץ' מהיר מדי) – החיכוך יהיה חיכוך עם החלקה. בחיכוך עם החלקה אובדת אנרגיה.
אפשר להסתכל על הליכתנו כעל גלגול ללא החלקה. גופנו מתקדם, אך המגע בין כף הרגל לרצפה אינו מחליק (ולכן אינו מאבד אנרגיה).
גרר
גרר הוא כוח החיכוך הפועל על גוף הנמצא בתנועה בתוך נוזל או גז. בדרך כלל כוח הגרר פרופורציוני למהירות או למהירות בריבוע, ותלוי בגורמים כמו הצורה של המסה הנעה בזורם, צמיגות הזורם וכדומה.
במקרה הראשון, כוח הגרר פרופורציוני למהירות (תיאור זה מתאים לזורמים בצפיפות מסוימת) , כאשר מהירות הגוף כפונקציה של הזמן, ו- הוא קבוע. במקרה כזה, משוואת התנועה של גוף הנופל נפילה חופשית תחת השפעת כוח החיכוך עם האוויר (לעיתים החיכוך עם האוויר פרופורציוני לריבוע המהירות. הדבר תלוי בגובה ממנו נזרק הגוף) היא: . ניתן להציג את המשוואה כמשוואה דיפרנציאלית התלויה במהירות: . ניתן למצוא את פתרון המשוואה בשיטת גורם האינטגרציה, והוא נתון על ידי , כאשר מתקבל מהצבת תנאי התחלה. כמו כן, על ידי אינטגרציה פעם אחת, נוכל למצוא גם את המיקום של הגוף: כאשר ו- מתקבלים מהצבת תנאי התחלה.
כוח זה הוא גם אחד הכוחות שעלולים לשבש אוסצילטור הרמוני.
היסטוריה ומחקר
300x150px|ממוזער|סימולציה של שני משטחים, בעלי פני שטח פרקטליים, המדגימים אינטראקציה היוצרת חיכוך סטטי
תופעות הקשורות בחיכוך ידועות לאנושות עוד מהתקופה הפרהיסטורית, כשאנשים השתמשו בחיכוך כדי להדליק אש, למשל. גם המצרים הקדמונים הכירו בתופעות הקשורות בחיכוך. ישנם ציורי קיר מצריים המראים כיצד משמנים את המסלול לאורכו סוחבים אבנים גדולות ופסלים, וכן נמצאו שרידי שמן על צירי עגלות מצריות.
בעת החדשה, לאונרדו דה וינצ'י ערך ניסויים מדעיים ראשוניים בחיכוך. בשנת 1699 ניסח פיזיקאי צרפתי בשם גיום אמונטון (Guillaume Amontons) את חוקי החיכוך הסטטי כפי שהם ידועים היום, עליהם הוסיף שארל-אוגוסטן דה קולון (Charles-Augustin de Coulomb) את חוקי החיכוך הקינטי בשנת 1785.
ואלו הם חוקי החיכוך כפי שהציגו אותם אמונטון וקולון:
כוח החיכוך הקינטי וערכו המרבי של כוח החיכוך הסטטי, שניהם מתכונתיים לכוח הנורמלי F=µN (הכוח הנורמלי הוא הכוח שמשטח אחד מפעיל על השני, בהינתן שיש ביניהם מגע. כוח זה תמיד ניצב למשטח המגע). עם זאת, קבוע הפרופורציה, µ, הנקרא מקדם החיכוך, הוא, ברוב המקרים, שונה. במילים אחרות, על פי רוב, החיכוך הסטטי גדול יותר מאשר הקינטי. הביטוי F=µN מציין ערך מרבי עבור חיכוך סטטי, משום שמתחת לערך זה הגופים אינם נעים זה ביחס לזה, והחיכוך מאזן את הכוח החיצוני הפועל להנעת אחד הגופים ביחס לשני.
כוח החיכוך אינו תלוי בשטח או בצורה הגאומטרית של הגופים.
כוח החיכוך אינו תלוי באיכות פני השטח של הגופים.
כוח החיכוך תלוי בסוגי החומרים מהם עשויים פני השטח של הגופים.
כוח החיכוך הקינטי הוא קבוע, וכמעט אינו תלוי במהירות ההחלקה.
חוקים אלו הם חוקים אמפיריים (כלומר המבוססים ניסיונית) והם מתקיימים באופן כללי עבור מגוון רחב של חומרים. חוקים אמפיריים אלה, אינם מבוססים על עקרונות יסוד, להוציא כמה מקרים יוצאים מן הכלל. כדי להסביר את תופעת החיכוך מתוך עקרונות יסודיים דרוש מודל. במהלך שנות החמישים פותח מודל כזה על ידי פרנק בוודן ודוד טבור (F.P. Bowden and D. Tabor) המסביר את החוקים האמפריים הללו וכן עוד תכונות רבות של כוח החיכוך. על פי המודל שלהם ההתנהגות של כוח החיכוך נובעת מן העובדה שלמשטחים יש חספוס ומן העובדה ששטח המגע בין המשטחים קטן בהרבה מהשטח הגאומטרי שלהם.
במבט מיקרוסקופי, המשטח כבר לא נראה חלק אלא גבשושי. כאשר שני משטחים באים במגע, הבליטות על פני שני המשטחים פוגשות אלו את אלו ראשונות והן נושאות בעומס. שטח המגע האקטיבי הנדרש כדי להחזיק את העומס (הכוח הנורמלי) מורכב מנקודות מגע ספורות בלבד ולפיכך הוא קטן מאוד. בנקודות אלו הלחץ הוא עצום (בגלל השטח הקטן) ולכן המשטחים ניתכים אחד לתוך השני בנקודות הללו. העומס מתכונתי לשטח האפקטיבי וגם כוח החיכוך מתכונתי לשטח האפקטיבי. לכן כוח החיכוך מתכונתי לעומס.
דוגמאות נוספות לשימוש בחיכוך
יש פעמים בהם החיכוך הוא גורם נצרך המאפשר את השימוש במכשיר כלשהו, ויש פעמים בהם אנו רוצים להימנע מהחיכוך.
אמצעי חיכוך שונים בפעילויות של סנפלינג או טיפוס הרים, עוזרים, מאפשרים וגורמים לבטיחות הפעולה. למשל טבעת טיפוס יוצרת חיכוך מאוד גבוה על החבל העובר בתוכה, וזה מה שמאפשר לרדת בבטחה, ובפחות מאמץ.
החיכוך הרב שיוצרות טביעות אצבע עם החפץ אותו הן באות במגע, מאפשר להחזיק דברים ביתר קלות.
לעיתים מדביקים על שפתן של מדרגות, פסים המגבירים את החיכוך, ומונעים החלקה.
אחד הגורמים שאינם מאפשרים קיום של "פרפטום מובילה" הוא החיכוך שגורם לאיבוד אנרגיה בתוך המערכת.
מגדל בורג' ח'ליפה בדובאי נבנה בשטח חולי, ללא מצע אדמה סלעי או יציב עליו ניתן לבנות ללא תנועת המצע. על כן, נבנו 194 עמודי יסודות עבור הבניין, בעומק של 15 מטרים בלבד. מערך זה של יסודות נסמך על החיכוך הרב שהם יצרו יחד עם החול, ובכך מהווים יסוד יציב למגדל.
ראו גם
משוואת קולברוק
לקריאה נוספת
The Friction and Lubrication of Solids / by F.P. Bowden and D. Tabor Oxford : Clarendon Press, 1954
Sliding friction : physical principles and applications / Bo N.J. PerssonBerlin : Springer, c2000
קישורים חיצוניים
כוח החיכוך, באתר המרכז הארצי למורי מוט"ב
דוגמאות לחיכוך גלגול
דוגמאות לחיכוך קינטי
הערות שוליים
קטגוריה:כוחות פיזיקליים | 2024-07-06T09:37:20 |
תור (אל) | תּוֹר (נורדית עתיקה: ᚦᛟᚱ קרי Þórr; שוודית: Tor; גרמנית: Donar; אנגלית: Thor) הוא אל במיתולוגיה הנורדית. הוא קשור לרעם, ברק, סופות, עצי אלון, כוח, ולפוריות. בנו של אודין, הבכיר באלים. מתואר כבעל שיער וזקן אדום ונושא את מקבת הרעם האגדית מיולניר. נאמר כי בזמן הראגנארוק, תור והנחש יורמנגנד יהרגו אחד את השני בקרב אלים ומפואר.
דמותו של תור
תור הוא בנו הבכור של אודין, והיה מהאלים הבכירים ביותר במיתולוגיה הנורדית. מקורות רבים מאיסלנד ומסקנדינביה מספרים על תור. תור הוא מגן האנושות והאלים כנגד הענקים, הטרולים וישויות אחרות. הוא מתואר כבחור עצום ממדים, בעל זקן אדום עבות. אישיותו היא אישיות של אדם פשוט ואף ילדותי, ישיר, טוב לב ואמיץ אשר נהנה מחיים של מסעות וקרבות. תאבונו העצום לאוכל ושתייה מוזכר ברבים מסיפוריו. בעוד שאודין הוא האל של החזקים והאצילים, תור הוא אל של האנשים הפשוטים, זאת משום שדמותו פשוטה יותר והוא מצדד לרוב בבני האדם כאשר מתגלה קונפליקט בינם לבין האלים.
משפחתו של תור
תור הוא בנו של אודין והאנשת האדמה יורד (Jörð). אשתו הייתה סיף (Sif). באדה הפרוזאית מסופר כי פעם גזר לוקי את שערה הזהוב של סיף ונאלץ להשיג עבורה שיער חדש לאחר שתור איים לשבור את כל עצמותיו. לתור ולסיף נולדו הבן מודי (Modi), הבת ת'רוד (Thrud), והבן שונאר (Shunar). כמו כן היה לתור בן בשם מגני (Magni) מהענקית ירנסאחה (Jarnsaxa) מאהבתו, אם כי יש הטוענים כי מדובר בעצם באותה אלה. בנוסף היה לתור בן חורג, בנה של סיף, אול (Ullr).
ציודו של תור
מקבתו של תור
שמאל|ממוזער|150px|יצירה אומנותית מסמלו של מיולניר
צלב קרס המסמל את מקבת תור על אבן רונות מהמאה ה-9|ממוזער
נשקו של תור נגד אויבי האלים היה מקבת אשר נקרא מיולניר (Mjölnir). סיפור יצירתו מופיע באדה הפרוזאיתהאדה הפרוזאית, פרק שני (סקאלדסקאפארמאל, "שפת השירה"), קטע 35. ראו תרגום לאנגלית כאן. האל לוקי גזז את שיערה של אשתו של תור לשם שעשוע. תור איים כי ישבור כל עצם בגופו של לוקי אם לא ימצא לה תחליף. לוקי פנה לגמדים, אומני מלאכה וחישול, ואלה יצרו שלושה חפצים קסומים. השיער הזהוב, החנית הקסומה גונגניר (Gungnir) וספינה קסומה. אז פנה לוקי לצמד גמדים אחר, ברוק (Brokkr) ואחיו סינדרי (Sindri), והתערב עמם על ראשו כי לא יצליחו ליצור חפצים טובים יותר. על אף נסיונותיו של לוקי להפריע לגמדים, על ידי שינוי צורה ליתוש ועקיצות, ייצרו הגמדים חזיר בר עשוי זהב, את טבעת הזהב דראופניר (Draupnir) ואת המקבת מיולניר. השיער הזהוב והמקבת ניתנו לתור, החנית והטבעת לאודין ואילו הספינה וחזיר הבר ניתנו לפרייר. האלים החליטו כי שלישית החפצים השנייה עדיפה ולוקי נאלץ להיחלץ מההתערבות. לפי תיאורו של לוקי למיולניר יש מספר מעלות: למרות הידית הקצרה (לוקי הפריע בתהליך היצור), תור מסוגל להכות בכל עוצמתו במקבת זו בלי שתישבר. אם נזרקה, המקבת תמיד תפגע במטרה ותחזור אליו. בסופו של דבר, האלים קבעו כי זהו הנשק הטוב ביותר לשימוש כנגד הענקים.
קיימות מספר השערות למשמעות השם מיולניר. ההשערה הראשונה מקשרת אותו לפעלים בשפה האיסלנדית הקשורים לתפקידו כנשק, מולבה (mölva) שמשמעותו למחוץ או מאלה (mala) - לטחון. ההשערה השנייה מקשרת בינו לבין ברקים. מולניה (Molniya) ברק ברוסית, מיאלי (Mjalli) לבן באיסלנדית ומלט (mellt) בוולשית.
לצורה של מיולניר הייתה חשיבות רבה. בגלל יכולתו לייצר סופות, סגדו לו לוחמים והגשם אותו הוא הוריד היה מבוקשם של חקלאים. בנוסף, שימש מיולניר כסמל הפוריות בעת חתונות בשל הקשר לגשם ויבולים, בהלוויות ובטקסי קבלת תינוקות לקהילה בשל ההקשר לעוצמה והגנה. הוא נענד כסמל, בדומה לצלב ולמגן דוד. בנוסף לכך, צלב הקרס סימל את מקבת תור.
החפצים הרבים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מצביעים על הפופולריות לה זכה תור, אולם מעלים את ההשערה כי הסמל לא היה שייך בלעדית לעובדי תור.
מרכבתו של תור
שמאל|ממוזער|200px|תור במרכבתו והעזים המושכים אותה
תור רכב במרכבה אותה משכו עזים, טנגריסניר (Tanngrisnir) וטנגניוסטר (Tanngnjóstr). העזים והמרכבה היו קסומים. המקורות מציינים כי האדמה נחרכה וכי ההרים נסדקו כאשר חלפו מעליהם העזים. תור יכול היה לצלות את העזים למאכל. כאשר הניח את העצמות והעור הנותר ביחד, יכול היה תור להחזיר את העזים לחיים, בעזרת מיולניר. אם העצמות נשברו בזמן הארוחה, העזים שהוחזרו לחיים היו צולעותהאדה הפרוזאית, פרק ראשון (גילבגינינג - "ההטעיה של גילבי"), קטע 44. ראו תרגום לאנגלית כאן. כך, בעקבות ביקור של תור בחווה, לתור היה עבד (הבן, ת'יאלפי, שבר עצם של אחת מהעיזים).
Senn váru hafrar heim of reknirאז שבו הביתה העזים אל ההיכל הובילו skyndir at sköklum, skyldu vel rennaמשכו הן בכוח את האפסר, מהירה הייתה דהירתן björg brotnuðu, brann jörð logaהתפרצו ההרים, האדמה בערהók Óðins sonr í Jötunheimaואת יוטונהיים ביקש בנו של אודין האדה הפואטית, תרימסקביתה - "השיר של תרים", בית 21
ציוד נוסף
בנוסף לאלו, תור נשא עמו כפפות וחגורה אשר הכפילו את כוחו ואפשרו לו להשתמש במיולניר. ציוד זה, שהציל את חייו, קיבל תור מהענקית גריד (ראו הקרב עם גיירוד להלן).
סיפורים משמעותיים
תור מופיע בסיפורים רבים במיתולוגיה הנורדית ורבות מהרפתקאותיו באו בגלל מעשיו של האל לוקי.
גניבת מיולניר
הענק תרים (Thrym), מלך עיר ענקים ביוטונהיים, הצליח לגנוב את מקבתו של תור ודרש בתמורה את ידה של האלה פריה (Freya). בעצתו של האל היימדאל, הוחלט להלביש את תור בבגדי כלה ולהסיעו לתרים. תור חשש שהאלים יצחקו עליו, אך לוקי הרגיע אותו. בהגיעם לטירה, נערך לכבודם משתה ותור לבדו אכל שור שלם ותשעה דגי סלמון. תרים השתומם נוכח תאבונה העצום של הכלה, ולוקי הסביר כי היא צמה במשך שמונה ימים משום שכה השתוקקה להגיע. לבסוף, הובא מיולניר והונח על ברכי הכלה כדי לקדשה (כפי שהאנשים שחיו באותה תקופה נהגו לעשות עם סמלו של מיולניר) אז תפס תור את המקבת והרג את כל הענקים.
הקרב מול הענק גיירוד
האל לוקי נשבה על ידי הענק גיירוד (Geirrod). כדי להציל את חייו נשבע לוקי להביא לענק את תור לא חמוש. מלאכת השכנוע הייתה קלה שכן תור האמיץ היה מוכן תמיד להילחם בענקים. בדרכם לגיירוד עצרו ללון אצל הענקית גריד (Grid). הענקית הזהירה את תור ונתנה לו כפפות קסומות, חגורה קסומה ומוט קסום. מימי הפיורד שנמצא מול ביתו של גיירוד געשו כאשר ניסה תור לעבור והוא ניצל בקושי בזכות המוט הקסום שהיה ברשותו. הגלים שכמעט וטיבעו את תור נגרמו כנראה על ידי בתו של גיירוד שהטילה את מימיה לפיורד. בהגיעו לביתו של גיירוד, התיישב תור על כיסא. מתחת לכיסא התחבאו שתי בנותיו של גיירוד, אלה ניסו להרים את כיסאו של תור ולהטיח את ראשו בתקרה. תור השתמש במוט הקסום, התנגד ושבר את גבן. גיירוד עצמו הופיע וזרק על תור פיסת מתכת מלובנת, תור תפס את המתכת בעזרת הכפפות הקסומות והטיל אותה בחזרה. לאחר שהרג את גיירוד, הרג תור את שאר הענקים בסביבה, כפי שנהג לעשות פעמים רבות.
תור ויורמנגנד
שמאל|ממוזער|200px|תור נלחם בנחש הים יורמונגנד
נחש הים יורמונגנד (Jormungand) הוא אחד מצאצאיו של האל לוקי. תור התעמת עמו מספר פעמים. פעם אחת תור יצא לדוג עם הענק הימיר (Hymir). תור שכנע את הימיר, אשר דג לווייתנים, לנוע רחוק יותר אל תוך הים. שם הטיל תור את הפתיון - ראשו של שור גדול - תפס את יורמנגנד והעלה אותו מעלה. להמשך הסיפור קיימות שתי גרסאות. לפי האדה הפרוזאית הימיר נבהל וחתך את החבל ברגע האחרון, תור הטיל את מקבתו אחרי הנחש ולא פגע. לפי הגרסה השנייה, תור הצליח להרים את הנחש והכה בו, אולם לא ברור אם הצליח להרוג אותו (ראו ציטוט להלן). בשני המקורות, סיפור זה הוא חלק מסיפורים שונה ורחב יריעה יותר.
Dró djarfliga dáðrakkr Þórrעל הספינה, תור האמיץ orm eitrfáan upp at borðiאל על את הנחש הארסי הרים hamri kníði háfjall skararעם פטישו בראשו המתועבofljótt ofan ulfs hnitbróðurשל אחיו של פנריר* הלםhraungalkn hlumðu en hölkn þutuשאגה המפלצת והדהדו ההריםfór in forna fold öll samanוכל הארץ הזדעזעה עמוקותsökkðisk síðan sá fiskr í marאזי מיד שקע הדג אל תוך הים*הנחש הוא אחיו של הזאב פנריר, שניהם צאצאיו של לוקי האדה הפואטית, הימסקביתה - "השיר של הים", בתים 26 ו-27
פגישתו השנייה של תור והנחש התרחשה במהלך שלושת המבחנים. המפגש השלישי התרחש בזמן הראגנארוק. בסיפור אפוקליפטי זה, יצא הנחש מן הים והצטרף לצבא האופל במלחמתו באלים. תור נלחם בו והצליח להרוג אותו. ברם, הוא הצליח לפסוע תשע פסיעות בלבד לפני שארסו של הנחש הרג אותו.
שלושת המבחנים
תור הגיע לטירתו של הענק אוטגארד-לוקי (Utgard-Loki) שהיה קוסם ומתעתע. הענק קיבל את פניו של תור והציע לו לעבור כמה מבחנים כדי להראות ששמו האגדי אכן מוצדק. המבחן הראשון היה מבחן שתייה. תור קיבל לידיו קרן גדולה. הענק טען כי ניתן לשתות את כל תכולת הקרן בלגימה אחת, יש כאלה המצליחים בשתי לגימות ואילו גם החלשים ביותר מצליחים תוך שלוש. תכולת הקרן לא משתנה כמעט גם לאחר לגימתו השלישית וכולם הסכימו כי תור נכשל במבחן זה. לאחר מכן, הציע הענק לנסות את כוחו של תור ולהרים חתול מהרצפה. כוחו של תור הספיק לו רק כדי להרים בקושי רגל אחת של החתול. לאחר כישלונות אלו, טען תור כי יוכל לנצח כל אחד בהיאבקות. הענק קרא לאלי (Elli), אישה זקנה שהביסה את תור בקלות. למחרת, כאשר תור, מושפל מכשלונו במבחנים, התכוון לעזוב את הטירה מגלה לו הענק כי השתמש בקסמיו כדי לתעתע בו. תכולת הקרן ממנה שתה תור הייתה תכולת הים, החתול אשר ניסה להרים תור היה בעצם נחש הים יורמנגנד ואילו האישה הזקנה עמה נאבק תור היא הזיקנה עצמה, אותה אף אחד לא מסוגל להביס. הסיפור מופיע באדה הפרוזאית והוא חלק מהרפתקה גדולה יותר.
אלים דומים במיתולוגיות אחרות
זאוס, אבי האלים ואל הרעם במיתולוגיה היונית
יופיטר והרקולס מהמיתולוגיה הרומית
טאראניס, אל הרעם במיתולוגיה הקלטית
אינדרה, אל מהמיתולוגיה ההינדואית
פרקונאס (Perkunas), אל הרעם בפנתאון הבלטי.
פרון (Perun), אל הרעם במיתולוגיה הסלאבית
ריידן, אל הרעם במיתולוגיה היפנית
בעל, אל הגשם, הרעם והברקים במיתולוגיה הכנענית
אנליל, אל האוויר והסערה במיתולוגיה השומרית
תור בתרבות המודרנית
שמו של היום החמישי בשבוע באנגלית (Thursday), גרמנית (Donnerstag), שוודית, נורווגית ודנית (Torsdag) הוא 'היום של תור'.
היסוד הכימי תוריום קרוי על שמו.
משמעות שם העיר טורסהאבן, עיר הבירה של איי פארו, היא הנמל של תור.
תור, דמות בדיונית המבוססת על האל הנורדי, הפך לדמות ידועה בקומיקס משלו בהוצאת חברת מארוול קומיקס. בנוסף, בשנת 2011 יצא "תור", סרט קולנוע המבוסס על הקומיקס, ושלושה סרטי המשך, "תור: העולם האפל" ו"תור: ראגנארוק" ו"תור: אהבה ורעם". בנוסף, משתתף כדמות קבועה בסדרת סרטי "הנוקמים".
תור מופיע בספרים "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" של דאגלס אדמס ב"אלים אמריקאים" של ניל גיימן וב"ועוד משהו..." של אואן קולפר.
תור מופיע במשחקי מחשב כגון Smite, Brawlhalla ,Age Of Mythology ו-God of thunder.
באלבום Sign Of The Hammer של להקת ההבי מטאל מנוור ישנו שיר על תור - Thor the powerhead.
שמות רבים הם ואריאציות של שמו של תור, דוגמאות ניתן לראות כאן
הערפילית NGC2359 נקראת 'הקסדה של תור' בגלל צורתה
האסטרואיד 299 ת'ורה שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, נקרא על שמו.
תור הוא אחד האלים המוזכרים בשיר "The Origin of Love" מתוך המחזמר "הדוויג והשארית העצבנית".
בסדרת המדע הבדיוני סטארגייט SG-1 מופיע בפרקים רבים חייזר מגזע האסגארד בשם תור המסייע לצוות SG-1
להקת Led Zeppelin מזכירה את שמו של תור בשירה No Quarter
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תרגום של האדה הפרוזאית לאנגלית
תרגום של האדה הפואטית לאנגלית
מאמר על תור (באנגלית)
מאמר על מיולניר (באנגלית)
מידע על תור (באנגלית), כולל צילומים של קמעות מיולניר
סיפור גניבת מיולניר באדה הפואטית (באנגלית)
מאמר על תור והנחש יורמנגונד (באנגלית)
סיפור מסעו של תור אל אוטגרד, שם נבחן בשלושת המבחנים (באנגלית)
אתר המוקדש לדמות הקומיקס של תור (באנגלית)
דף מידע על הסרט המבוסס על דמותו הקומיקס של תור שיצא ב-2011 (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:אלים נורדיים
קטגוריה:אלי מלחמה
קטגוריה:אלי השמיים ומזג האוויר
קטגוריה:אלי סער
קטגוריה:פגאניזם גרמאני
קטגוריה:מיתולוגיה נורדית
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-08-21T16:27:28 |
סדרת טלוויזיה | הפניה תוכנית טלוויזיה#סדרת טלוויזיה | 2020-05-26T05:06:11 |
אידי אמין | ממוזער|אידי אמין בקבלת פנים לראש הממשלה לוי אשכול, נמל התעופה אנטבה, 12 ביוני 1966
גנרל אידי אמין דאדא אאומי (1925 לערך – 16 באוגוסט 2003) היה דיקטטור צבאי ונשיאה השלישי של אוגנדה מ-25 בינואר 1971 עד 11 באפריל 1979. הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית והדיח את מילטון אובוטה. שלטונו של אמין התאפיין בהפרות זכויות האדם, בדיכוי פוליטי, בשחיתות ובניהול כלכלי כושל. ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים מעריכים כי תחת שלטונו נהרגו בין 100,000 לחצי מיליון איש.
במרוצת השנים אמין הפך משליט פרו-מערבי שנתמך על ידי ישראל לחלק מהגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, כשהוא נתמך על ידי שליט לוב מועמר קדאפי ושליט זאיר מובוטו ססה סקו. ב-1975 הוא מונה ליו"ר הארגון למען אחדות אפריקה, ארגון פאן-אפריקני שקרא לסולידריות בקרב מדינות היבשת. ב-1977 ניתקה בריטניה את יחסיה עם אוגנדה, מושבתה לשעבר, ואמין הכריז כי הוא הביס את בריטניה והוסיף לתאריו את הכינוי "כובש האימפריה הבריטית".
התנגדות הולכת וגוברת לשלטונו בתוך אוגנדה וניסיונו לספח את מחוז קגרה מטנזניה ב-1978, הובילה למלחמת אוגנדה–טנזניה ולנפילת משטרו בן שמונה השנים. אמין יצא לגלות בלוב, ומשם עבר לערב הסעודית, שם התגורר עד למותו ב-16 באוגוסט 2003.
ביוגרפיה
ילדות, נעורים ותחילת הקריירה
אידי אמין נולד למשפחה משבט הקאקווה המוסלמי, ליד קובוקו שבמחוז הארואה באוגנדה. תאריך לידתו המדויק לא ידוע, אך ככל הנראה שנת לידתו היא בין 1923 ל-1928. גידלה אותו אימו, רופאת אליל בעיסוקה, והוא רכש השכלה מועטה. במקור הובאה משפחתו של אמין מדרום סודאן כחלק ממבצע בריטי לעירוב אוכלוסיות.
אידי אמין הצטרף לרובאי המלך האפריקנים של הצבא הבריטי. תחילה שימש עוזר טבח, לאחר מכן, ב-1946, היה טוראי, ולאחר שהצטיין בעת מרד המאו מאו בקניה הועלה לדרגת סגן. הוא נחשב לחייל טוב, אם כי נלהב למדי, ורכש מוניטין של אדם אכזר. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות, ומדרגת רב-סרן הועלה ל"אפנדי", הדרגה הגבוהה ביותר שיכול היה לקבל חייל אפריקאי בצבא הבריטי. אמין היה גם ספורטאי מוצלח, שחיין ואלוף אוגנדה באיגרוף במשקל כבד מ-1951 ועד 1960.
עם הכרזת העצמאות של אוגנדה ב-1962, העלה אותו ראש ממשלת אוגנדה, מילטון אובוטה, לדרגת סגן-אלוף, ולאחר מכן, ב-1964, היה לסגן הרמטכ"ל של צבא אוגנדה. ב-1965 הואשמו אובוטה ואמין בעסקת הברחת זהב, קפה ושנהב מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ועדת חקירה פרלמנטרית שמה את אובוטה במצב עדין, שממנו יצא על ידי מאסר של חמישה שרים, קידומו של אידי אמין לרמטכ"ל, השהיית החוקה של 1962 והכרזת עצמו כנשיא במקום מוטסה השני, מלך בוגנדה , שהיה עד אז נשיא המדינה.
באפריל 1968 ביקר אמין את רמטכ"ל הצבא בישראל. אמין השתתף בקורס צניחה של צה"ל. הוא אומנם לא סיים את הקורס, אך קיבל כנפי צניחה ונשא אותן בגאון על חזהו במשך כל תקופת שלטונו.
אידי אמין החל בגיוס בני שבטו לצבא, ויחסיו עם אובוטה החלו להתערער. אובוטה הגיב בהשמתו של אידי אמין במעצר בית, ולאחר שנכשל – העביר את אמין לתפקיד לא-ביצועי בצבא.
תפיסת השלטון
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה של אידי אמין, צייר: אדמונד ואלטמן
ב-25 בינואר 1971 הנהיג אידי אמין הפיכה צבאית באוגנדה, לאחר ששמע כי אובוטה, שהיה אז בכנס בין-לאומי בסינגפור, מתכוון לעוצרו על מעילה בכספי הצבא. לאחר ההפיכה הנהיג אמין משטר צבאי במדינה. הוא קרא לעצמו "הוד מעלתו הנשיא לכל החיים, פילד-מרשל החאג' דוקטור אידי אמין, VC, DSO, MC, אדון כל חיות האדמה ודגי הים, כובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט, ומלך סקוטלנד".
תקופת שלטונו
שלטונו של אמין התקבל בתחילה בברכה הן בתוך אוגנדה והן מחוצה לה. הוא החזיר את גופתו של פרדריק וולוגמבה, הנשיא הגולה לאוגנדה, שחרר אסירים פוליטיים רבים ופיזר את המשטרה החשאית. באותו זמן, עם זאת, הוא ייסד "חוליות רצח" להעלמת תומכי מילטון אובוטה. ראשי הצבא שלא תמכו בהפיכה הוצאו להורג, רבים על ידי עריפת ראשם. עד 1974 נרצחו מאות אלפים מבני עמו של אמין במסגרת שלטונו. לפי חלק מהביוגרפים האכיל אידי אמין תנינים בראשי מתנגדיו, ואף אכל בעצמו בשר אדם.
ביולי 1971 ערך אידי אמין, הפעם כנשיא אוגנדה, ביקור רשמי בישראל. אמין טס לישראל במטוס מנהלים מדגם "ג'ט קומנדר" תוצרת התעשייה האווירית לישראל, שרכש זמן קצר קודם לכן.
אובוטה נמלט לטנזניה, ומשם ניסה להחזיר לעצמו את השלטון בהפיכה צבאית נוספת, ב-1972, ללא הצלחה. תומכיו של אובוטה בצבא האוגנדי, בעיקר משבטי האצ'ולי והלאנג'י, היו מעורבים בהפיכה גם כן. אמין השיב לניסיון ההפיכה בהפצצת ערים טנזניות, וברצח קצינים משבטי האצ'ולי והלאנג'י. האלימות הבין-שבטית גדלה עד שכללה את כלל הצבא, ולאחר מכן אזרחים. במהלך תקופה זו אמין נהיה פרנואידי. מלון "אחוזות הנילוס" בבירה קמפלה היה ידוע לשמצה כמרכז העינויים והחקירות של אמין. "חוליות הרצח" שלו היו אחראיות לעשרות אלפי חטיפות, עינויים, אינוסים ורציחות, ואמין עצמו הורה על הוצאתו להורג של הארכיבישוף של אוגנדה, ג'נני לוום, השופט העליון, הרקטור של אוניברסיטת מקררי, נגיד הבנק המרכזי ואחדים משריו.
ב-9 באוגוסט 1972 הציב אמין אולטימטום בן 90 יום לכ-60,000 האסיאתים שהתגוררו באוגנדה כשהורה להם לעזוב את המדינה, לאחר שלטענתו חלם חלום שבו אלוהים דרש ממנו לגרשם. אלה שנשארו בבתיהם הוגלו מבתיהם בערים אל הכפרים.
במרץ 1972 הודיע אמין על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, לאחר ביקור של נשיא לוב מועמר קדאפי, שבו הציע קדאפי לאמין לנתק את קשריו עם ישראל, ולגרש את נציגיה תמורת סיוע צבאי וכלכלי. אמין גירש את כל היועצים הביטחוניים הישראלים שפעלו במדינה, והפסיק פרויקטים כלכליים ישראליים במדינה.
בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 דווח ברדיו אוגנדה שאידי אמין שלח חיילים אוגנדים להילחם נגד ישראל.
לאמין היו קשרים חזקים עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) – הוא אף הציע להם את שגרירות ישראל לשעבר כמטה פעולה. טיסה 139 של אייר פראנס שנחטפה מאתונה ב-1976 הוזמנה על ידי אמין לנחות באנטבה. החוטפים, שדרשו את שחרורם של 53 עצירים חברי אש"ף בתמורה ל-256 בני הערובה, נתמכו על ידי צבאו של אמין. אמין ביקר אצל בני הערובה יותר מפעם אחת. ב-3 ביולי 1976 תקפו כוחות צה"ל את שדה התעופה, במבצע שנקרא "מבצע אנטבה", ושחררו כמעט את כל בני הערובה, למעט ישראלית אחת, שאושפזה בבית החולים באותה עת. חיל האוויר של אוגנדה נפגע קשות, היות שחלק גדול ממטוסי הקרב שלו הושמדו בעת המבצע. לאחר המבצע נרצחה בת הערובה המאושפזת בפקודתו של אמין.
על בסיס חזיונותיו והתנהגותו, הועלתה הסברה כי אמין סבל מנוירוסיפיליס (סיבוך של עגבת במוח).
ככל שעברו השנים, השגעונות של אמין גדלו למאניה אינפנטילית. הוא ענד מדליות כה רבות, עד שחולצותיו נקרעו מן המשקל. הוא העניק לעצמו שלל תארים, בהם "נשיא לכל החיים", "כובש האימפריה הבריטית" ואף "מלך סקוטלנד". ב-1975 הוא נבחר לנשיא הארגון לאחדות אפריקה.
ב-1976 ניתק את היחסים עם בריטניה.
באוקטובר 1978, לאחר ש-100,000 עד 500,000 נרצחו על ידי משטרו, וכשהוא נעדר קשרים דיפלומטיים עם אף מדינה, הורה אמין על פלישה לטנזניה, בניסיון לכסות על מרידה צבאית. בעזרת חילות לוביים ניסה אמין לספח את קג'רה, אזור בצפון טנזניה. באפריל 1979 הדיחה טנזניה, אז תחת שלטונו של הנשיא ג'וליוס נייררה, את אמין, תוך כיבוש קמפלה בעזרת כוחות גרילה אוגנדיים, והחזירה לשלטון את הנשיא לשעבר מילטון אובוטה.
הגלות
אמין ברח לגלות בלוב, שם לא ידוע האם נשאר רק עד סוף 1979 או למשך 10 שנים, לפני שמצא מקלט בערב הסעודית. הוא פתח חשבון בנק בג'דה שבערב הסעודית ב-1979, וחי שם עם ארבע נשותיו עד למותו, כשהוא מתקיים על פנסיה ממשלתית.
ב-2001 דווח כי אמין בונה בית מפואר בכפר הולדתו באוגנדה עבור 48 ילדיו ומבקש לחזור לגור במדינה.
ב-20 ביולי 2003 דווח כי הוא מצוי בתרדמת וגוסס בבית-החולים ע"ש המלך פייסל בג'דה. אחת מנשותיו ביקשה מנשיא אוגנדה, יוורי מוסווני, כי אידי אמין יוחזר למות במולדתו, אך נענתה כי אם יחזור הוא צפוי לעמוד למשפט על פשעיו. אידי אמין מת בערב הסעודית ב-16 באוגוסט 2003, ונקבר בג'דה.
ב-17 באוגוסט 2003, אמר דייוויד אוון ל"רדיו 4" של ה-BBC כי בעת שהיה שר החוץ של בריטניה, הוא הציע לחסל את אמין כדי לסיים את משטר הטרור שלו, אך הרעיון לא התקבל. אוון אמר כי משטרו של אמין היה הרע מכול, וזו בושה שהתאפשר לו להחזיק בשלטון במשך זמן ארוך כל כך.
בתרבות
בשנת 2006 יצא הסרט "המלך האחרון של סקוטלנד", שתסריטו מבוסס על סיפור שלטונו של אידי אמין, אך מספר את סיפורו הבדוי של רופאו האישי של אמין, שהגיע לאוגנדה מסקוטלנד והופך ליועצו הקרוב. בסרט מגלם את אמין השחקן פורסט ויטקר, שזכה על תפקידו זה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.
בסרט הישראלי, הגונב מגנב פטור, נקלע ששון (מגולם על ידי זאב רווח) לסט של הסרט מבצע יונתן, ומתחזה לשחקן שמגלם את אידי אמין דאדא, כדי לברוח מהשוטרים שרודפים אחריו.
קישורים חיצוניים
תמונות של אידי אמין – מאתר זכויות האדם קיר הדמים
לאחר מותו
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי צבא אוגנדים
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:מרשלים
קטגוריה:נשיאי אוגנדה
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:נפטרים ב-2003 | 2024-07-08T01:28:40 |
אפקט הצופה מהצד | אפקט הצופה מהצד (באנגלית: bystander effect) הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, המתייחס לתופעה בה הסיכוי שאדם יתערב ויסייע לאדם אחר הנמצא במצוקה קטן ככל שמספר הצופים באותה סיטואציה גדול יותר. ההסבר העיקרי לתופעה זו היא השימוש במנגנון של דילול האחריות (Diffusion of responsibility). ליתר פירוט, ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו כך חש היחיד שהאחריות לנקוט בפעולה מוטלת על יותר אנשים ולכן הוא יכול להיות פאסיבי ולהימנע מלפעול. מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון. הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו.
מקרה מפורסם שהתפרסם כחלק מהתופעה, על אף שהיה מדובר בטעות עיתונאית הוא הרצח של קיטי ג'נובזה, לאחר שכתבה שפורסמה בעיתון ה"ניו יורק טיימס" שבועיים לאחר הרצח, טענה כי כ-37 (ואחר כך 38) משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה, עוררה עניין ציבורי. אלא שלאחר חקירה מעמיקה של מקרה הרצח, נמצאו הפרטים הבאים: מספר הצופים האמיתי היה נמוך בהרבה ממה שדווח בכתבה, לפחות אחד מן הצופים דיווח למשטרה, ונראה כי רובם סברו כי מדובר במריבה שגרתית בין בני-זוג ולא הבינו שמדובר במעשה רצח.
סיבות לתופעה
התופעה אינה נובעת בהכרח מגישה אגואיסטית בה הפרט שואל את עצמו "מדוע דווקא אני?", אלא גם מהסברה שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה והתערבותו אינה נדרשת.
כלומר, קיימות שלוש סיבות עיקריות לתופעה זו:
דילול האחריות – מצב שבו האחריות אינה ממוקדת בפרט אחד, אלא מפוזרת בין רבים והפרט מניח שמישהו אחר ייקח אחריות או כבר עשה זאת
השוואה חברתית – בשגרה אנו פועלים על בסיס הרגלים ונורמות שרכשנו בעבר, ובמצבי קיצון וחירום אנו נוטים להישען על התנהגותם של אחרים
חשש להיראות מטופש – רוב האנשים מעדיפים להיראות יציבים ולפיכך ימנעו מלעשות דברים מביכים; במצבי חירום קיים חשש מלהגיש עזרה לאדם שלא זקוק לה
כאשר לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, נוטה אפקט "הצופה מהצד" להצטמצם. כך גם במקרים בהם מדובר בנותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות. בנוסף, מחקרים הראו שתופעת דילול האחריות אינה מתרחשת כאשר ברור לאדם שאיש אינו נוטל על עצמו את הטיפול במאורע שלפניו, וכן כאשר הצורך להתערב אינו משתמע לשתי פנים. כמצופה מכך, התעלפויות יזומות ברכבת התחתית או בקונצרט הובילו להושטת עזרה מיידית מצד הנוכחים.
מחקרים הביאו התעלפות במקום ציבורי כיוצא מן הכלל, שבו הסיבות הרגילות ל"דילול אחריות" אינן מצויות, ולפיכך לא צפוי שדילול אחריות יקרה. ראשית, טיעון כגון: "מישהו אחר יסייע", אינו תקף היות שהאדם רואה בעצמו שהמתעלף אינו זוכה לשום סיוע (שלא כבמקרה קיטי ג'נובזה שנרצחה סמוך לבתי מגורים, ואפשר היה להניח שמישהו כבר התקשר למשטרה). שנית, התעלפות היא בדרך כלל מאורע שקשה לפרשו בצורה המשתמעת לשתי פנים, וברור שהמתעלף זקוק לעזרה, ולכן גם פרשנות כגון "זו מריבה רגילה בין אישה לבעלה" אינה רלוונטית כאן.
דילול אחריות מתרחש גם במצבים יומיומיים כמו שכחה של תינוק ברכב או אובדן של ילד בהמון. ככל שהתינוק או הילד נמצאים עם יותר בני משפחה, כך הסיכוי של התינוק להישכח או של הילד ללכת לאיבוד גדולים יותר. זאת משום התחושה של כל אחד מבני המשפחה ש"בטח" מישהו אחר מבני המשפחה דואג או שומר על הילד. מומלץ במצבים כאלה, אפוא, לחלק את האחריות בין בני המשפחה ולהחליט מי אחראי על מי.
ראו גם
בטלה חברתית
קישורים חיצוניים
רן לוי, המקרה המוזר של הגברת הרעילה – על הפסיכולוגיה של קהל, מתוך אתר הידען, 12 בפברואר 2009
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית | 2024-08-04T19:20:24 |
משלב | בבלשנות, מִשְלָב (בנטייה: משלבּים) או משלב לשוני הוא אופן שימוש בשפה, התואם לנסיבות מסוימות. על פי רוב, זו מידת הרשמיות (פורמליות) או התקניות הדקדוקית או הסמנטית (או ההגייתית) של טקסט מדובר, כתוב, או מסומן.במשלב בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון – כורח הנסיבות והסיטואציה הספציפית שבה נאמרו, נכתבו או סומנו הדברים. אדם עשוי לשנות את משלב שפתו לפי בחירתו וראות עיניו ובהתאם לנסיבות. למשל כאשר אדם משוחח עם אשתו או ילדיו סביר שרמת הרשמיות של השיח תהיה נמוכה (משלב נמוך), ואילו אם אותו אדם יישא נאום בטקס רשמי סביר שיבחר להעלות את רמת לשונו (משלב גבוה).מגזרים שונים ואוכלוסיות שונות נוקטים משלבים שונים.
מקובל לקבוע את המשלב בהשפעת כמה גורמים:
תחום השיח: ישנם תחומים שמאלצים שימוש במשלב יותר גבוה לעומת תחומים אחרים, למשל שיח בתחום המשפט או הרפואה לעומת שיח בתחום הספורט.
האמצעי (המדיום) התקשורתי: רמת הרשמיות הנדרשת בכתיבת מכתב למשל, שונה מהרמה הנדרשת בשיחה שבעל פה (גם כאשר מדובר באותם מוען ונמען).
תפקיד המשתתפים במסרים: כאמור, אופי השפה שונה כאשר מדובר למשל בשיחה בין בעל לאישה לעומת מפקד וחייל, וכו'.
מידת הפורמליות של השיח: המשלב בטקס רשמי שונה ממשלב של שיחה אינטימית, משלב של מאמר מדעי שונה ממשלב של רשימת קניות, משלב של מכתב הממוען לחבר שונה ממשלב של מכתב הממוען למרצה באקדמיה וכו'.
משלבּים עיקריים
אין דרך מדויקת לקבוע או למדוד משלב, אך באופן גס, החלוקה הנפוצה של הלשון מציגה ארבעה משלבים עיקריים:
לשון גבוהה / מליצית ("שפה גבוהה")
שפה פיוטית המאפיינת את הלשון הספרותית והמקראית. כמעט שלא נמצאת בשימוש בשפה היום־יומית ומופיעה בעיקר בספרות, באקדמיה, בנאומים, במכתבים רשמיים וכו'. שימוש במשלב זה יציית לרוב לכל כללי "הלשון התקנית" ויכיל גם מילים נדירות שימוש או ארכאיות וצורות תחביר שגרתיות פחות, שמוכרות בעיקר למלומדים. משלב זה יכיל גם פתגמים וביטויים, שיעידו על הכרת יצירות ספרות חשובות. לדוגמה: "טוב היה אילו חזרתי לביתי, אלא שכבר ירד היום וביתי רחוק מן העיר" (עגנון, תשי"ט, עמוד 187). דוגמה נוספת: "ומני אז כבו עיניי / כל עולמי חשך עליי / כי לעגו לי ידידיי / טוב לי מותי מחיי / אנה אלך, אנה אברח / איך אתנחם, איכה אשכח" (אביהו מדינה, "כבר עברו השנים").
משלב זה, במיוחד בדוגמאות הקיצוניות שלו, הוא ספק משלב וספק סוציולקט – דהיינו ניב של שכבה סוציאלית, במקרה זה, של שכבת המלומדים. עובדה זו הופכת את השימוש במשלב הזה לנושא נוח לבדיחות. בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר, "ילקוט הכזבים", מופיעה בדיחה המלמדת על חשיבות השימוש במשלב הנכון:
משלב זה נוח גם כדי להדגים קשיים אישיים בכושר במעברי משלב. כדוגמה לדובר עברית שבלט בחוסר מיומנותו לעבור ממשלב למשלב ודיבר במשלב זה יתר על המידה, אפשר להביא את הנשיא זלמן שזר, אשר נודע כדובר מליצי בנאומיו, בסגנון שפתו ובשפת הגוף שלו. מערכון בתוכנית "לול", שהוקרן בטלוויזיה הישראלית, כלל חיקוי שלו כשהוא מברך את שחקני הכדורגל לפני משחק הגמר בגביע המדינה בכדורגל, והדגים את התופעה המגוחכת של שימוש לשוני לא נכון במקום הלא נכון. במיוחד זכור המשפט הפתטי, בליווי הנפת יד בצורת "אצבע משולשת": "תחזקנה רגליכם!". מערכון זה מבוסס על המציאות, כשבגמר גביע המדינה בשנת 1972, מיד בסיום המשחק שבו הפסידה קבוצת הפועל ירושלים לקבוצת הפועל תל אביב, אמר את הדברים האלה: "הידד למנצחים, ולמפסידים נאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' – יום יבוא וגם ירושלים תנצח!"
לשון תקנית
הלשון שנקבעה רשמית על ידי הממסד הלשוני, וכפי שבאה לידי ביטוי בנוסח החדשות בכלי התקשורת. יש לה שימוש ביום־יום בעיקר בקרב אנשי מקצוע, נותני שירותים, אנשי חינוך וכו'. במשלב זה אין דגש במילים, בביטויים או בדרכי תחביר שהשימוש בהם נדיר, אך הדגש מושם בעמידה בכללי התחביר ובשימוש במילים שמופיעות במילונים הרשמיים ובפירושן הרשמי. בעברית יש במשלב זה הקפדה על הגייה במלרע ובמלעיל, ובערבית תהיה במשלב זה הקפדה על הגייה נכונה של כל העיצורים והתנועות. לדוגמה, הפיכת דברי עגנון למשלב זה תיראה בערך כך: "היה עדיף לשוב הביתה, אך בא הערב וביתי נמצא הרחק מהעיר".יוצרים בולטים, שהקפידו על חוקי השפה אך לא נהגו לרוב לשלב בה מליצות היו נעמי שמר ונתן יונתן.
בלשונות שבהן יש הרבה מבטאים, מעבר למשלב זה עשוי לכלול גם מעבר להגייה שנחשבת ל"תקנית". לדוגמה, קריינים בכלי התקשורת בארצות הברית משתמשים במבטא של המערב התיכון כמבטא "תקני" כשהם מתבטאים במשלב זה. באותו אופן, בלשונות שבהן יש שלל ניבים אזוריים, המעבר למשלב זה עשוי לכלול גם מעבר לניב אזורי שהוכרז כ"תקני". באיטלקית, למשל, זהו הניב של פירנצה.
משלב דיבורי או לשון מדוברת
לשון מדוברת מתבססת על הלשון התקנית אך ללא הקפדה מדויקת על כל כלליה, מאופיינת בשימוש על ידי הציבור הרחב בשגרה היום־יומית וכוללת לעיתים מבעים אשר לרוב אינם בשימוש בשפה התקנית. דוגמה: הפיכת דברי עגנון למשלב זה תיראה בערך כך: "היה הכי טוב אם הייתי חוזר הביתה, אבל כבר היה חושך ואני גר מחוץ לעיר". יוצר בולט, שנהג לכתוב במשלב זה, היה יוסי בנאי – אילו נכתב שירו "אני וסימון וְמואיז הקטן" בעברית תקנית, היה שמו "אני וסימון וּמואיז הקטן". בנאי הקפיד גם ששמו יבוטא במלעיל כמקובל בעם, ולא במלרע, התואם את תקני השפה הרשמיים.
לשון תת־תקנית
לשון תת-תקנית, עגה או סלנג היא לשון שאינה כפופה לכללים רשמיים, והשימוש בה נעשה כראות עיניו של הדובר. משלב זה נפוץ ביותר בקרב בני נוער. מעין תמונת מראה של הלשון הגבוהה – סביר שלא יעשה בה שימוש בטקסט או שיח ספרותי, אקדמי או רשמי ואילו עיקר הופעתה תהיה במצבים בהם רמת הרשמיות המצופה היא הנמוכה ביותר כגון שיחות רחוב, שיח בין חברים, התכתבויות במסרונים וכו'. במקרים קיצוניים, סלנג כבד הוא סימן היכר של קבוצות אוכלוסייה המרוחקות מן הממסד, ומשלב זה הוא בעל חפיפה חלקית לסוציולקט. משלב זה היה מקובל בכתיבתם של נתן זהבי ובוקי נאה, כשאלו היו כתבי פלילים. בעזרת שליטה בסלנג קיצוני הם הוכיחו התמצאות באורחותיה של תת־תרבות הרחוקה מן הממסד.
לדוגמה, לו כתב עגנון את דבריו בצורת סלנג הם היו נראים בערך כך: "אם הייתי עף הביתה זה היה הכי טוב, אבל כבר היה לילה ואני גר רחוק לאללה".
אפיון דמויות ספרותיות בעזרת שימוש במשלב
ישנם יוצרים שמסתייעים בהשמת משלב שונה בפיה של כל דמות, כדי לאפיין את הדמויות. דוגמה קיצונית לכך היא המערכון של הגשש החיוור "חושחש הנחש". במערכון, השוטר, המדבר בשפה מדוברת (שייקה לוי), משחרר ממעצר עבריין (גברי בנאי) שמדבר בסלנג, ועוצר במקומו עובר אורח (ישראל פוליאקוב) שמדבר בלשון מליצית. שלוש הדמויות מתקשות להבין זו את דיבורה של זו והדבר יוצר מתחים ביניהן ("הנה התעודות, פשפש בהן ככל רצונך" / "אתה קראת לי 'פִשפש'?!"). במקרה זה, המשלב משמש כמעט כנושא המרכזי של המערכון ולא רק ככלי עזר לאפיון.
בספרו של דויד גרוסמן מישהו לרוץ איתו, לדמויות יש משלבים מגוונים. המספר עצמו, כשהוא מתאר את המעשים, כביכול כצופה נסתר, משתמש בעברית תקנית, עם נטייה מליצית קלה ("הנערה הייתה מרוכזת כולה בתנועות החבלים, ותמר לא יכלה להמשיך משם, כי הוקסמה אל הריכוז המוחלט שלה, שהכירה גם מעצמה"). הדמויות של הנערים בני הטובים מדברים בעברית ספק תקנית ספק מדוברת – הן משתמשות, למשל, בצורת העתיד במקום בצורת הציווי. לדמויות אחרות יש עברית מדוברת של ממש – הפושע, פסח בית־הלוי, הוגה את המילה "זכוכית" עם ס' במקום ז'. הנערה ששמה שלי מדברת עברית מדוברת עם ניואנסים של חברה דתית ("ישתבח שמו"), ויש גם דמויות עם נטיות לסוגי סלנג שונים. סלנג בהשפעה יידישאית אצל אמא של פסח, סלנג בהשפעה ערבית אצל עובד העירייה (שאומר "כַּלְבְּ" במקום "כֶּלֶב" ודמות ברחוב שאומרת "אחלה") וסלנג כבד, שהוא כבר ספק סוציולקט, של חברת המסוממים. הגיבורה, תמר, הייתה צריכה ללמוד מילים חדשות כדי להבין את הקבוצה הזו.
לכאורה טבעי לחלוטין שכל דמות ספרותית תתבטא באופן המצופה מאופייה ומהרקע הסוציאלי שלה. אולם אין הדבר כך. הספרות הקלאסית כתובה באחידות משלבית וגם חלק נכבד מספרות העת החדשה כתוב כך. לדוגמה, בספר אליפים מאת אסתר שטרייט־וורצל, כל הדמויות – בני טובים, נערי מצוקה, אנשי חינוך ודמות המספר – מדברות בעברית תקנית בלא מליצה ובלא שגיאת דקדוק. אפילו כשהדמות המספר מציגה לקורא את הביטוי "נכנס בשמחה ויוצא בתרועה", שהוא ספק סלנג וספק מליצה, היא מכינה את הקורא מראש ובמפורש לפגישה עם ביטוי ושמה את הביטוי במירכאות.
ראו גם
ניב (סיווג שפה)
דיגלוסיה
קישורים חיצוניים
מהו משלב לשוני באתר סנונית
הערות שוליים
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:אמצעים רטוריים | 2024-05-23T07:24:33 |
חומצת אמינו | חומצות אמיניות או חומצות אמינו (Amino acid) הן תרכובות אורגניות המהוות את יחידות המבנה הבסיסיות של חלבונים.
בביוכימיה, חומצת אמינו היא קבוצת מולקולות הכוללת קבוצה בסיסית אחת לפחות (אמין) וקבוצה חומצית אחת לפחות (קרבוקסיל). בכל אחד מהקשרים הכימיים הקושרים את האמין לקרבוקסיל נוצרת מולקולת מים אחת. קידוד לרצף חומצות אמינו, שיוצרות חלבונים, מצוי בחומר התורשתי.
בכל תא חי קיימים 20 סוגי חומצות אמינו המשותפים לכלל היצורים החיים. בבני אדם, 9 מחומצות האמינו נקראות חומצות אמינו חיוניות, משום שהגוף לא יכול לייצר אותן בעצמו, לפיכך הוא צריך לקבל אותן מהתזונה. מעבר לזאת, מוכרות חומצות אמינו נוספות הייחודיות לתאים חיים מסוימים ביצורים מסוימים (לדוגמה החומצה האמינית סלנוציסטאין), וכן קיימות חומצות אמינו שסונתזו בצורה מלאכותית. לבד מהיותן חומר בניין לחלבונים, הגוף משתמש בחלק מחומצות האמינו גם בתור מוליכים עצביים הנקראים מוליכים עצביים מונואמיניים, כגון גליצין.
חומצת אמינו מורכבת מהקבוצות הפונקציונליות קרבוקסיל (COOH) ואמין (NH2), ומקבוצה צדדית פחמימנית שמסומנת באות R. בביוכימיה, ב"חומצת אמינו" הכוונה לחומצה אלפא-אמינית (H2NCHRCOOH) שבה הקבוצה החופשית R מגיעה ממקור אורגני כלשהו. החלבונים הם שרשראות (פולימר) של חומצות אמינו.
מבנה כללי
ממוזער|243x243px|המבנה הכללי של חומצה אלפא אמינית: פחמן אלפא מרכזי אליו קשורות הקבוצה האמינית משמאל, הקרבוקסילית מימין, אטום מימן וקבוצה צדדית|ימין
חומצות אלפא-אמינית מורכבות משני חלקים, אחד קבוע ומשותף לכולן, ואחד משתנה ומבדיל בין החומצות האמיניות השונות. החלק הקבוע מורכב מאטום פחמן מרכזי הקרוי "פחמן-אלפא" Cα הקשור קוולנטית לקבוצת אמין, לקבוצת קרבוקסיל, לאטום מימן ולקבוצה הצדדית המשתנה.
הקבוצה הצדדית (או 'שרשרת הצד') של החומצה נקראת גם קבוצת ה-R (באנגלית: Residue ובעברית 'שייר'), היא הגורם המבדיל בין חומצות האמינו השונות. כאשר מסתדרות ונקשרות החומצות האמיניות בשרשרת והופכות לחלבון, הקבוצה הקרבוקסילית של חומצה אחת משחררת אטום חמצן אחד ונקשרת לקבוצה האמינית של חומצה סמוכה המשחררת שני אטומי מימן, וכך נוצרת בין החומצות האמיניות קבוצה אמידית הקושרת ביניהן. לקבוצות צדדיות שונות יש תכונות כימיות שונות ובשל תכונות אלה מיקומן וסידורן הספציפי של החומצות האמיניות בשרשרת החלבון קובע את מבנה ופעילות החלבון.
הנוסחה הכימית הכללית של חומצת אמינו היא H2NCHRCOOH, כאשר R אינו יסוד אלא מסמל את קבוצת הצד.
אבני הבניין של חלבונים
חומצות האמינו מקודדות על ידי הקוד הגנטי הקיים בתאים ויוצרות חלבון בתהליך התרגום.
כל החלבונים הקיימים בכל האורגניזמים, החל מחד-תאיים, כגון החיידקים הקדומים, ועד לרב-תאיים איקריוטיים, בנויים מאותן 20 אבני בניין. 20 שיירי צד הנבדלים ביניהם בגודל, בצורה, במטען חשמלי ובתכונות כימיות אחרות מעניקים לחומצות האמינו השונות את ייחודן (ראו טבלה). טווח הפונקציות והתפקידים של החלבונים השונים הוא רחב כתוצאה מהשונות במבנה ובתפקוד שבין חומצת אמינו אחת לאחרת.
חומצות האמינו נקשרות זו לזו בקשר המכונה קשר פפטידי וכך יוצרות רצף ראשוני ייחודי של חלבון שיקבע את תפקודו ואת מבנהו. שתי חומצות אמינו המחוברות בקשר פפטידי נקראות דיפפטיד; שלוש חומצות – טריפפטיד; 10 חומצות ומעלה – פוליפפטיד; פחות מ-50 חומצות – אוליגופפטיד; מעל ל-50 חומצות – חלבון.
סטריאוכימיה
ארבע הקבוצות השונות שבחומצה האמינית קשורות לאטום פחמן טטרהדרלי ומכאן שרוב חומצות האמינו הקיימות בטבע הן כיראליות, מלבד חומצת האמינו גליצין שאינה כיראלית. רוב חומצות האמינו יכולות להימצא בשתי צורות אופטיות הנקראות איזומרים L ו-D, אך רוב החומצות האמיניות מהן בנויים חלבונים ימצאו כאיזומר L. חומצות אמינו באיזומר D יימצאו במספר מצומצם של חלבונים המופקים על ידי אורגניזמים שוכני ים אקזוטיים, אך עם זאת יימצאו בשפע בדופן התא של פרוקריוטים (פפטידוגליקן).
האיזומרים L ו-D אינם מייצגים את הפעילות האופטית של החומצה האמינית עצמה, אלא מתייחסים לפעילות האופטית של האיזומר של גליצראלדהיד, תרכובת אורגנית בעלת סטריאוכימיה דומה לזו של חומצות אמינו.
עבור רוב חומצות האמינו, לאיזומר L קונפיגורציה מוחלטת S.
צוויטריון (zwitterion)
360px|ממוזער|שמאל|חומצה אמינית במצב הצוויטריוני ובמצב רגיל
חומצות אמינו בתמיסה בעלת pH נייטרלי ימצאו בעיקר כיונים די-פולריים הנקראים גם צוויטריונים (מלשון zwei, היינו שתיים בגרמנית). בצורה הדי-פולרית הקבוצה האמינית תהיה בעלת מטען חשמלי חיובי (+NH3) והקבוצה הקרבוקסילית בעלת מטען חשמלי שלילי (-COO). מצבי היוניזציה משתנים עם תלות ב-pH התמיסה. בתמיסה חומצית (1=pH) רק הקבוצה האמינית תהיה טעונה והקרבוקסילית נייטרלית; כלומר שתי הקבוצות עברו פרוטונציה (קיבלו אטום מימן מהתמיסה). עם עליה ב-pH ל-pH=2, ריכוז הפרוטונים בתמיסה יורד, הקבוצה הקרבוקסילית תהיה הראשונה למסור את הפרוטון לתמיסה (דה-פרוטונציה). המצב הדי-פולרי ישלוט ב-pH הנע בין 2 ל-9 ואז הקבוצה האמינית תמסור את הפרוטון כך שכעת הקבוצה הקרבוקסילית טעונה והאמינית נייטרלית.
חשיבות תזונתית
בגוף האדם יש עשרים ושלוש חומצות אמינו סטנדרטיות המשמשות לבניית החלבונים, הניתנות לצריכה מהמזון.
את חלקן מסוגל הגוף לסנתז בעצמו, בעיקר בתאי הכבד. חומצות אלו אין האדם חייב לקבל מהמזון ולכן הן נקראות חומצות אמינו בלתי-חיוניות. בכל רקמות הגוף, ובעיקר בכבד, נעשה גם תהליך המכונה דיאמינציה (deamination), כאשר חומצות אמינו הופכות לחומרים כימיים אחרים וביניהם גם לשומן.
תשע חומצות אמיניות נקראות חומצות אמינו חיוניות משום שאין ביכולתו של גוף האדם לסנתז אותן מתרכובות אחרות ברמה הרצויה ולפיכך עליו לקבל אותן באמצעות צריכת מזון, בעיקר בדרך של פירוק חלבונים. חומצות האמינו החיוניות המתקבלות בתזונה הן: לאוצין, תראונין, פנילאלנין, ליזין, איזולאוצין, טריפטופן, ולין, מתיונין והיסטידין.
ארבע חומצות האמינו ארגינין, ציסטאין, טירוזין, וטאורין הן חומצות אמינו חצי חיוניות בעיקר בילדים (אף על פי שכימית, טאורין איננה משתייכת לקבוצת חומצת האמינו), משום שהמסלולים המטבוליים המובילים לסינתוזן אינם מפותחים באופן מלא. גם חומצות אלו מתקבלות על ידי פירוק חלבונים.
בנוסף, יכול גוף האדם לקבל גם את החומצות אלנין, אספרגין, גלוטמין, גליצין, חומצה אספרטית, חומצה גלוטמית, פרולין, סרין וציסטאין בדרך של פירוק חלבונים.
כמות צריכת חומצות האמינו הדרושה תלויה גם בגילו ובמצבו הבריאותי של הפרט, ולכן קשה לקבוע באופן מוצהר את דרישות הגוף לחומצות אמינו מסוימות.
מזון המכיל "חלבון מלא" הוא כזה בו מצויות כל חומצות האמינו הנדרשות לגוף ממקור חיצוני – חומצות האמינו החיוניות. חלבון מלא מצוי בעיקר במזון מן החי, אף על פי שיש גם מקורות צמחיים.
חומצות אמינו מסועפות (לאוצין, איזולאוצין וולין, אשר להן שיירים אליפטיים בעלי מבנה מסועף) ונגזרותיהן משמשות כתוספי תזונה אצל ספורטאים, בעיקר משום שבניגוד לחומצות האמינו האחרות, הן אינן מתפרקות בכבד, אלא מגיעות דרך מחזור הדם ישירות לשרירים.
ישנן עוד שתי חומצות אמינו: סלנוציסטאין ופירוליזין אשר הגוף מייצר ובונה מהם חלבונים.
מיון וסיווג
ישנם מספר צירופים אפשריים:
אמין אחד וקרבוקסיל אחד
אמין אחד ושני קרבוקסילים או יותר
קרבוקסיל אחד ושני אמינים או יותר
מכאן נגזרת תגובה נייטרלית, תגובה חומצית או תגובה בסיסית בסביבה בעלת דרגת חומציות נייטרלית.
ניתן לאפיין את חומצות האמינו לפי תכונות השייר הצדדי: ארומטי או אליפטי, בסיסי או חומצי, הידרופילי או הידרופובי, קוטבי (פולרי) או לא-קוטבי (א-פולרי), ועוד.
לאחרונה, הוצע לכמת את מידת ההידרופוביות או ההידרופיליות של חומצות האמינו בהתאם למדד ההידרופתיות (hydropathy index), המבוססת על שינויי אנרגיה חופשית במעבר מסביבה מימית לממס אורגני.
סימון
חומצות אמינו מיוצגות על ידי שלוש האותיות הלטיניות הראשונות של שמן (לרוב) או באות לטינית גדולה אחת, כפי שמצוין בטבלה הבאה.
חומצות אמינו סטנדרטיות ותכונותיהן
להלן רשימה של 20 חומצות האמינו החלבוניות :
שם בעבריתשם באנגלית 3 אותיות אות אחת קוטביות הקבוצה הצדדית חומציות/בסיסיות הקבוצה הצדדית מדד הידרופתיות אלאניןAlanine Ala A לא קוטבית נייטרלית 1.8 ארגיניןArginine Arg R קוטבית בסיסית 4.5- אספרגיןAsparagine Asn N קוטבית נייטרלית 3.5- חומצה אספרטית/אספרטטAspartic acid Asp D קוטבית חומצית 3.5- Cysteine ציסטאיןCysteine Cys C קוטבית במידה מועטה נייטרלית 2.5 חומצה גלוטמית/גלוטמטGlutamic acid Glu E קוטבית חומצית 3.5- גלוטמיןGlutamine Gln Q קוטבית נייטרלית 3.5- גליציןGlycine Gly G לא קוטבית נייטרלית 0.4- היסטידיןHistidine His H קוטבית בסיסית 3.2- איזולאוציןIsoleucine Ile I לא קוטבית נייטרלית 4.5 לאוציןLeucine Leu L לא קוטבית נייטרלית 3.8 ליזיןLysine Lys K קוטבית בסיסית 3.9- מתיוניןMethionine Met M לא קוטבית נייטרלית 1.9 פנילאלניןPhenylalanine Phe F לא קוטבית נייטרלית 2.8 פרוליןProline Pro P לא קוטבית נייטרלית 1.6- סריןSerine Ser S קוטבית נייטרלית 0.8- תראוניןThreonine Thr T קוטבית נייטרלית 0.7- טריפטופןTryptophan Trp W קוטבית במידה מועטה נייטרלית 0.9- תירוזיןTyrosine Tyr Y קוטבית נייטרלית 1.3- ואליןValine Val V לא קוטבית נייטרלית 4.2
בנוסף לתכונות המוזכרות מעלה, יש עוד תכונות הנמדדות ב-Ph נייטרלי, למשל מטען חשמלי שלילי או חיובי קבוע, קבוצות הידרופוביות, יכולת יצירת גשרי גופרית, ועוד (ראו בטבלה בראשית הערך). תכונות אלו נקבעות על פי קבוצת הצד המשתנה מחומצה לחומצה.
שמאל|ממוזער|350px|המבנים הכימיים של 20 חומצות האמינו הסטנדרטיות
שמאל|ממוזער|250px|נוסחת הפאבא - חומצות אמינו לא שיגרתיות המצויה באי-קולי ואינה משולבות בחלבונים
קידוד החומצות האמיניות בחומר התורשתי
ראו קודון
חומצות אמינו לא סטנדרטיות
ישנם שני סוגים של חומצות אמינו לא סטנדרטיות המשולבות בחלבונים של יצורים חיים. הסוג הראשון הוא חומצות אמיניות המיוצרות בתאים מסוימים באותו אופן בו מיוצרות בהם החומצות הסטנדרטיות וכמותן משתלבות בייצור החלבונים. שתי החומצות האמיניות הנפוצות ביותר בין הבלתי סטנדרטיות מסוג זה הן סלניום-ציסטאין וסלניום-מתיונין. שתי חומצות אלו דומות לחומצות ציסטאין ומתיונין אלא שאת אטום הגופרית שבהן מחליף אטום סלניום.
הסוג השני של חומצות אמיניות בלתי שגרתיות הן כאלה שמיוצרות מחומצות אמיניות סטנדרטיות אחרי שאלה שולבו כבר בחלבון. כלומר, קודם מיוצר חלבון שמכיל רק חומצות אמינו רגילות ובשלב השני ישנה ראקציה שמשנה את אחד משיירי הצד של אחת החומצות האמיניות המשולבות כבר בחלבון. דוגמה לחומצה אמינית מסוג זה היא פירוליזין.
בפפטידים סינתטיים – פפטידים שיוצרו במעבדה או במפעל – עשויות להיות חומצות אמיניות לא סטנדרטיות נוספות. חומצות אמיניות אלה עוצבו בידי האדם ויוצרו באופן מלאכותי. לחלקן יש תפקיד חיוני בתעשייה הכימית, כמו הריאגנטים EDTA ו-Nitriloacetic acid. פפטידים סינתטיים עשויים לשמש גם כתרופות.
ישנן גם חומצות אמינו לא שגרתיות ביצורים שונים שאינן משולבות בחלבונים. דוגמה לחומצה אמינית כזו היא פאבא (באנגלית: para-aminobenzoic acid או PABA). הפאבא מצויה באי קולי. גם GABA היא חומצה אמינית לא-חלבונית הקיימת בכל ממלכות החי.
קישורים חיצוניים
בחן את עצמך במבנה של חומצות האמינו, באתר אוניברסיטת אריזונה
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרכובות ביוכימיות | 2024-05-12T19:54:36 |
אמין | 90px|שמאל|ממוזער|אמוניה
אמינים הם קבוצת תרכובות אורגניות. אמינים רבים נמצאים בטבע ולהם חשיבות רבה בביולוגיה.
האמינים הם נגזרות של אמוניה (NH3), כשאחד, שניים או כל אטומי המימן מוחלפים באטומי פחמן, וליתר דיוק – בקבוצת אלקיל (שרשרת פחמימנית).
כשאחד או יותר מאטומי הפחמן קשור לאטום חמצן בקשר כפול (כלומר, מהווה קבוצת קרבוניל), אזי משתייכת התרכובת לקבוצת האמידים.
למתן שמות לאמינים, ראו מונחון IUPAC.
סוגי אמינים
שמאל|ממוזער|90px|אמין ראשוני
שמאל|ממוזער|90px|אמין שניוני
שמאל|ממוזער|90px|אמין שלישוני
נהוג להבדיל בין אמינים ראשוניים (החנקן קשור לקבוצת אלקיל אחת), שניוניים (החנקן קשור לשתי קבוצות אלקיל) ושלישוניים (החנקן קשור לשלוש קבוצות אלקיל). ה-R בנוסחאות המבנה מייצגת קבוצת אלקיל. הקבוצה הפונקציונלית אמינו מוגדרת כ-NH2, ומצויה אם כן רק באמינים ראשוניים.
טרנסאמינציה
תגובת טרנסאמינציה היא תגובה שבה מועברת קבוצת אמינו מתרכובת אחת לשנייה; תגובה זו שכיחה בתאיהם של יצורים חיים. חומצת האמינו אלנין, למשל, הופכת לחומצת הקטו פירובט באמצעות מסירה של קבוצת אמינו. תגובה זו מאפשרת לתאים לנצל חומצות אמינו (כלומר: חלבונים) לשם הפקת אנרגיה; הפירובט שנוצר נכנס ישירות למעגל קרבס, מהחשובים שבמסלולי הפקת האנרגיה בתא.
חימצון
האנזים מונואמין אוקסידאז (MAO) מסוגל בין היתר לחמצן אמינים ראשוניים, שניוניים ושלישוניים.
מעכב מונואמין אוקסידאז חוסם את פעולת ה-MAO.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קבוצות פונקציונליות | 2024-07-08T01:26:46 |
שן | שמאל|ממוזער|150px|שן חותכת של אדם
ממוזער|150px|חיוך חושף שיניים
שן היא מבנה סידני קשיח, שאיננו עצם. שיניים נכללות (בדרך כלל) בתוך סט סדור בתחילת מערכת העיכול של בעלי חוליות. השיניים אצל רוב היצורים משמשות בעיקר לחיתוך, לעיסה, ועיבוד ראשוני של מזון, כך שניתן יהיה להמשיך את עיבודו במערכת העיכול. היונקים הטורפים משתמשים בשיניהם לצוד ולהרוג את טרפם. נחשים ארסיים משתמשים בשיניהם להזרקת הארס לגוף טרפם, ולהתגוננות מטורפים, ואצל בעלי החטים מדובר בשיניים שעברו התאמה להורדת ענפים, חפירת בורות בחיפוש אחר מקור מים, הזזת חפצים כבדים כדי להגיע למזון וגם קרבות על טריטוריה ועל השגת בנות זוג. שיניים קיימות ביונקים, בחלק מהדו-חיים, בחלק מהזוחלים ובחלק מהדגים. יש בעלי חיים המצמיחים רק סט שיניים אחד לאורך החיים, יש כאלה שאצלם נוצרים שני סטים, כאשר הסט השני, הקבוע, מחליף את הראשון (כמו אצל האדם). זה המקרה אצל רוב היונקים, אך פילים, קנגורו ופרות הים מצמיחים סטים רבים של שיניים. יש בעלי חיים, בין הדגים והזוחלים, אשר אצלם מתחלפים במהלך החיים סטים רבים של שיניים. כרישים מצמיחים סט שיניים חדש כל שבועיים. יש גם בעלי חיים אשר חלק משיניהם ממשיכים לצמוח ולהתארך במהלך החיים.
מבנה השן באדם
שמאל|ממוזער|270px|מבנה השן
חלקי השן העיקריים
כל שן מורכבת מהחלקים הבאים:
הכותרת - היא חלק השן הנראה לעין.
הצוואר - הוא החלק המחבר בין הכותרת לשורש.
השורש - הוא חלק הסמוי מן העין ונמצא בתוך הלסת.
חלקי השן המשניים
השורש והכותרת מורכבים מהחלקים הבאים:
מוך השן - החלק הפנימי ביותר של השן המורכב מרקמת תאים רכה עם כלי דם ועצבים. חלק זה הוא האחראי לתחושה בשן. המוך מחולק לשלושה חלקים: כותרתי - לשכה וקרני מוך. ושורשי - תעלות המוך. (בזמן טיפול שורש מנקים את השן ואת התעלות, ובמקום המוך ממלאים בחומר המיועד לכך) לכן במקרים מסוימים השן אינה מעוצבבת ולכן אין תחושה מהשן, כגון לאחר טיפול שורש.
דנטין - חלק העשוי מרקמה קשיחה העוטפת את מוך השן. לדנטין צבע חום-צהוב והוא המשפיע העיקרי לצבע השן. בחיבור בין הדנטין למוך השן יושבים תאים אודונטובלסטים (תאים שיודעים לייצר רקמת דנטין ברמה מוגבלת) לאורך החיים תאים אלו מייצרים כמויות נמוכות של דנטין, ובכך לעבות את הדנטין ולשנות עם הזמן את צבע השן. כמו כן, תאים אלו יכולים להגיב לטראומות ולזיהומים בשן ולייצר בתגובה לגירוי דנטין בקצב מהיר יחסית אך במבנה שונה וחלש יותר לדנטין הפיזיולוגי התקין.
שכבת מלט השן (צמנטום) - שכבה דקה העוטפת את הדנטין רק באזור שורש השן, הצמנטום המשכי לשכבת האמייל הכותרתי. נקודת המפגש בין האמייל לצמנטום נקראת: צמנטום אמייל ג'נקשיין. הצמנטום הוא חלק ממערכת התאחיזה של השן בלסת והוא מתחבר לעצם האלוואולרית ולרקמת החניכיים דרך סיבי הליגמנט הפריודונטלי.
אמייל - החומר ממנו עשויה השכבה שעוטפת את הכותרת, והיא עבה בהרבה מהצמנטום. אמייל השן המצפה את הכותרת הוא החומר הקשיח ביותר בגוף האדם. האמייל עשוי גבישים של הידרוקסי אפטיט Ca10(PO4)6(OH)2. החלפת חלק מיוני ההידרוקסיל -OH ביוני פלואוריד (למשל על ידי שימוש במשחת שיניים המכילה פלואור או שתיית מים מופלרים) מחזקת את מבנה הגביש ומגדילה את עמידות האמייל בפני המסה בחומצה. לאמייל אין צבע ויש לו תכונות שקיפות, על כן נראה את צבע הדנטין משתקף במידה מה דרכו. ככל ששכבת האמייל עבה יותר השן תראה "לבנה" יותר. לאמייל בשן אנושית אין יכולות רגנרציה והתאים המייצרים אותו בעת התפתחות השן (אמלובלסטים) נעלמים בבקיעת השן.
סוגי משנן אצל האדם
משנן נשיר - השיניים הנשירות
אצל ילדים, המשנן הנשיר מורכב מ-20 שיניים. השן החותכת הראשונה בוקעת בדרך כלל כשהתינוק בן 6–10 חודשים, כאשר בדרך כלל החותכות התחתונות הן הראשונות לבקוע ואחר כך החותכות העליונות, כאשר בקיעת כל השיניים הנשירות צפויה להסתיים עד שתיים וחצי שנים. לאחר שכל השיניים הנשירות צמחו, בכל רבע של הפה צריכות להיות שתי שיניים חותכות, ניב אחד, ושתי שיניים טוחנות.
בשיניים הטוחנות החלביות החריצים והחרירים באזור שטחי הלעיסה עמוקים מאוד, ובשילוב העובדה שילדים (עד גיל 11 בערך) מצחצחים שיניים ביעילות פחותה, הרי ששיניים אלו פגיעות במיוחד לעששת (חורים).
שיניים בקיעה בלסת עליונה בקיעה בלסת תחתונה זמן נשירה חותכות מרכזיות 8 - 12 חודשים 6 - 10 חודשים 6 - 7 שנים חותכות צידיות 9 - 13 חודשים 10 - 16 חודשים 7 - 8 שנים ניבים 16 - 22 חודשים 17 - 23 חודשים 10 - 12 שנים טוחנת ראשונה 13 - 19 חודשים 14 - 18 חודשים 9 - 11 שנים טוחנת שנייה 25 - 33 חודשים 23 - 31 חודשים 10 - 12 שנים
משנן קבוע - השיניים הקבועות
המשנן הקבוע מתחיל להתפתח עוד לפני הלידה, וממשיך לגדול בתוך הלסתות במשך כל הזמן שהשיניים הנשירות נמצאות בפה. השן הקבועה הראשונה שבוקעת בפה היא הטוחנת הראשונה (שן מספר 6), היא צפויה לבקוע כבר בגיל 6. השן האחרונה שצפויה לבקוע היא הטוחנת השלישית, היא מופיעה עם תום גיל ההתבגרות, בסביבות גיל 18 - 25, וקרויה שן בינה. במשנן הקבוע, לאחר שכל השיניים הקבועות צמחו, בכל רבע של הפה צריכות להיות שתי שיניים חותכות, ניב אחד, שתי מלתעות ושלוש טוחנות, סך הכול 32 שיניים כולל שיני הבינה.
מספור השיניים
על מנת להקל על החלפת מידע נהוג למספר את השיניים. קימות כמה שיטות למספור. בישראל, ברפואת השיניים, נפוצה שיטתFDI: מחלקים את המשנן לארבעה רבעים. הרביעים ממוספרים באופן שיוצר מעגל, בו המספור עולה נגד כיוון השעון. כאשר כיוון השעון נקבע לפי שעון עליו מסתכל האדם שאת שיניו בוחנים. את השיניים בכל רביע ממספרים מהקדמיות לאחוריות. בטבלאות הבאות, ימני ושמאלי הן של האדם שאת שיניו בוחנים. כלומר החלק הימני של פיו נמצא בצד שהוא חושב עליו כצד ימין.
מספור של משנן קבוע, 32 שיניים (מספור שנהוג אצל רופאי השיניים)
לסת עליונה לסת תחתונה רביע ימני עליון - 1 רביע שמאלי עליון - 2 רביע שמאלי תחתון - 3 רביע ימני תחתון - 4 מספר השן החותכת ברביע אשר קרובה ביותר למרכז הפה 11 21 31 41 מספרי השיניים האמצעיות 17 ... 12 22 ... 27 32 ... 37 47 ... 42 מספר השן הטוחנת הקיצונית ביותר ברביע, השן הרחוקה ביותר ממרכז הפה, שן הבינה 18 28 38 48
מספור של משנן מתחלף, 20 שיניים (מספור שנהוג אצל רופאי השיניים)
לסת עליונה לסת תחתונה רביע ימני עליון - 5 רביע שמאלי עליון - 6 רביע שמאלי תחתון - 7 רביע ימני תחתון - 8 מספר השן החותכת ברביע אשר קרובה ביותר למרכז הפה 51 61 71 81 מספרי השיניים האמצעיות 54 ... 52 62 ... 64 72 ... 74 84 ... 82 מספר השן הטוחנת הקיצונית ביותר ברביע, השן הרחוקה ביותר ממרכז הפה 55 65 75 85
שיניים אצל יונקים
השיניים של היונקים קבועות בתוך מכתשים שבלסת העליונה והתחתונה, מכתש נפרד לכל שן. אצל שאר בעלי החוליות השיניים מחוברות ישרות לעצמות הלסתות, חוץ מאשר לתנינים. אצל בעלי החיים מבחינים בכמה סוגי שיניים, המותאמות לתזונה של בעלי החיים.
- חותכות-Incisors- צורת מפסלת
-ניבים-Canines- צורת קונוס
-טוחנות קדמיות-Premolars .אצל בעלי חיים נקראות גם מלתעות
-טוחנות אחוריות-Molars
המלתעות והטוחנות הן שטוחות או חדות, בהתאם לתזונה.
זואולוגים משתמשים במספור שונה, המתייחס למחצית לסת עליונה ומחצית לסת תחתונה, שלעיתים אינן זהות. בכל סט, החותכות רשומות ראשונות(I), אחריהן הניבים (C), טוחנות קדמיות(P) ואחרונות, טוחנות אחוריות (M), כך שנוצרת נוסחה I.C.P.M / I.C.P.M כאשר חלק אחד של הנוסחה מתייחס למחצית לסת העליונה ואילו החלק השני למחצית לסת התחתונה. מאחר שהסדר זהה תמיד, נוהגים להשמיט את האותיות, ולכן הנוסחה של השיניים הקבועות אצל האדם היא: 2.1.2.3 / 2.1.2.3
משנן מותאם תזונה אצל יונקים
ממוזער|תרשים שיני כלב בתוך הגולגולת
סדרת טורפי יבשה: הניבים גדולים וחדים, הטוחנות הקדמיות (המלתעות) חדות ומשוננות כמסור והטוחנות בעלות גבשושיות חדות. המלתעה האחרונה בלסת העליונה והטוחנת הראשונה בלסת התחתונה מפותחות ביותר ואף נקראו "שיני טרף", ותפקידן לשבור ולפרק עצמות. הן מותאמות לפקידן בהיותן גדולות וחזקות. החותכות, המשמשות לגרוד הבשר מהעצם, קטנות. במשפחת הכלביים השייכת לסדרה זו, נוסחת השיניים היא 3.1.4.3./ 3.1.4.2- סך השיניים 42, והיא מתארת גם את המשנן של הכלב. הכלב אוכל לעיתים גם מזון צמחי, וזה מפורק ע"יהטוחנות בעלות כותרות שטוחות וגבשושיות.
גם משפחת החתוליים שייכת לטורפי היבשה, אבל היא כוללת בעלי חיים המתמודדים עם טרף קטן יותר. הלסתות שלהם קצרות יותר ומכילות פחות שיניים. הנוסחה היא /3.1.2.1/.3.1.3.1 והיא מתאימה גם לחתול הבית. הניבים גדולים וחדים. המלתעות פועלות כשני להבי מספריים המחליקים זו על גבי זו ולכן אינן נשחקות.
אוכלי צמחים- מתחלקים לקבוצות שונות, בהתאם לסוג המזון הצמחי: אוכלי עשב, אוכלי ענפים ועלים, אוכלי פירות ואוכלי זרעים. מהמזון השונה נובע גם מבנה שונה של השיניים. דוגמה לאוכלי העשב הוא הסוס, אשר נוסחת השינייו היא 3.1.4.3./ 3.1.4.3 ובסך הכל 44 שיניים. ניב קצר אחד בכל רביע מופיע רק אצל הזכר. בלסת העליונה ישנן שש חותכות וכך גם בלסת התחתונה. צורתן כמפסלות הנטויות מעט לפנים ומאפשרות גם קטיפת עשב נמוך. בין החותכות והמלתעות יש פיניון גדול, המאפשר להכניס לפה את אלומות העשב הנקטף. המלתעות הראשונות נעלמות במהירות, והשלוש הנותרות הן גדולות ושטוחות. בגלל לעיסת חומר צמחי נוקשה, הדנטין והצמנטום נשחקים במהירות, בעוד האמאיל עמיד יותר. כתוצאה מהבדל זה, השיניים חדות תמיד. המשנן של הסוס מאפשר לו ללעוס היטב את מזונו הצמחי. אצל מעלי הגרה התנוונו החותכות והניבים העליונים, ובכך מתאפשר לתלוש הרבה עשב בזמן קצר. אצל המכרסמים, הניזונים מזרעים, בדרך כלל חסרים הניבים והטוחנות הקדמיות ויש להם פניון בין החותכות לטוחנות האחוריות והשיניים מתחדדות כתוצאה מכרסום המזון הנוקשה. לבונה יש שיניים הממשיכות לצמוח במשך כל החיים. החותכות חדות תמיד, תודות לשחיקה השונה של הדנטין לעומת האמאיל. בנוסף, החותכות של הבונה בעלות צבע כתום עקב נוכחותו של חומר עתיר ברזל, המגן על האמאיל.
נוסחת השיניים של הפיל היא: 0.0.3.3./1.0.3.3 ומהווה התאמה לצורת התזונה שלו, הכוללת רק חומר צמחי, חלקו בעל מרקם נוקשה מאד, לו הם זקוקים בכמות של כ-400 ק"ג ביום. בהתאמה לתזונה זו, לפילים יש רק טוחנות קדמיות וטוחנות אחוריות, בעלות בליטות, לשיפור הכתישה של החומר הצמחי. כל שן היא בערך בגודל ומשקל של לבנה. שיני הפיל נשחקות בהתמדה ושיניים חדשות צומחות ומחליפות את השחוקות. בסך הכל, בפיו של הפיל מתחלפים 6 סטים שלמים של שיניים, שתסתכמים ב 150 שיניים במהלך חייו של פיל,60-70 שנה. כאשר פיל מאבד את אחרוני שיניו, הוא מת מהרעבה. החטים הם שיניים חותכות, מוארכות מאד. הן אינן מתחלפות, אך ממשיכות להתארך במשך חייו של הפיל. חוץ מתפקידם בהשגת מזון על ידי הזזת מכשולים וקריעת ענפים, הם משמשים גם להגנה מפני טורפים.
התפתחות אבולוציונית של שיניים
חוקרים הצליחו ללמוד על התפתחותן של השיניים רק לאחר התקדמותם של תחומי הפלאונטולוגיה, הגנטיקה והביולוגיה ההתפתחותית, שאפשרו לחוקרים לשחזר את האבולוציה של מבנה השיניים.
לחולייתנים הראשונים שהופיעו לפני יותר מחצי מיליארד שנה, בתור הקמבריון, לא היו שיניים, אולם לרבים מצאצאיהם היו על ראשם וזנבם לוחיות שריון שבדומה לשיניים היו עשויות מסידן זרחתי ובעלות משטח חיצוני עשוי דנטין. אצל חלק מצאצאים אלו המשטח החיצוני כוסה גם בציפוי קשה ומינרלי יותר ואצל חלקם התפתח חלל פנימי בו כלי דם ועצבים. לחלק מהדגים שחיו בשלב זה התפתחו לוחיות עם בליטות או זיזים קטנים מסביב לפה, וייתכן שהדבר סייע להם לאכול.
על פי ההשערה הרווחת בפליאונטולוגיה, קשקשים אלו התפתחו בסופו של דבר לשיניים. השערה זו קיבלה חיזוק לאחר שביולוגים התפתחותיים הראו שקשקשי הכריש, שדומים למבנה השן, מתפתחים באופן דומה מהרקמה העוברית, וכן לאחר שראיות מולקולריות הצביעו על כך ששתיהן התפתחו מאותה קבוצת גנים.
השן, כאיבר הדומה בתפקודו לזה המוכר בימינו, הופיעה בגרסתה הקדומה ביותר בתקופתם של הדגים בעלי הלסת, אשר בפיהם היו מבנים מחודדים פשוטים שיכלו לשמש אותם ללכידה, תפיסה, נבירה ונשיכה של יצורים אחרים. דוגמה קדומה היא האקנתודים, דגים נכחדים שהיו קרובים גנטית ליצורים מהם התפתחו בהמשך הכרישים, אשר היו בפיהם שיניים לפני כ-430 מיליון שנים, בתור הסילור. לשיניים קדומות אלו לא היה ציפוי מינרלי שיכסה את כותרות הדנטין שלהם, ושיניהם לא נשרו או הוחלפו. לחלק מהדגים היו קשקשים על הלחיים והשפתיים שצורתם דמתה יותר ויותר לצורת שיניים ככל שהתקרבה לאזור הפה. שיניים קדומות אלו ככל הנראה העניקו יתרון אבולוציוני משמעותי לבעליהן, מכיוון שלאחר שהתגבשו הופיעו בתפוצה רחבה יותר ויותר, על חשבון שושלות חסרות שיניים.
לאחר שהתגברה תפוצתם של היצורים בעלי השיניים, התגבר ביתר מהירות גם קצב השינויים וההתפתחויות, הן בכמות השיניים, בצורתן, בפיזורן, בחיבור שלהן ללסת ובאופן החלפתן. האמייל נמצא לראשונה בשיניהם של מינים מקבוצת בעלי הסנפירים הבשרניים, שחיו לפני כ-415 מיליון שנים, סמוך למעבר בין תור הסילור לתור הדֶבוֹן. מקבוצה זו התפתחו בעלי ארבע הרגליים של ימינו - דו חיים, זוחלים, עופות ויונקים - וכן מחלקות של דגים בעלי סנפירים בשרניים, ורק ליצורים אלו מקודד המידע הגנטי לייצר את החלבונים הנדרשים לייצור אמייל. עם זאת, לעופות אין שיניים, ולא לכל הזוחלים יש: כך למשל לצבים אין שיניים.
לשיניים היה תפקיד מפתח בהתפחותם של היונקים בעלי חום גוף קבוע (בעלי דם חם). חום גוף קבוע מעניק יתרונות רבים, אך צורך אנרגיה רבה. לשיניים הייתה תרומה נכבדה בשרידותם של יצורים אלו, מכיוון שהן מפרקות את המזון לפיסות קטנות, בעלות שטח פנים גדול, וכך מתאפשרת פעילות אופטימלית של אנזימי עכול. התוצאה היא הפקת כמות מרבית של קלוריות מכל נגיסה, והגדלת כמות האנרגיה הזמינה לגוף.
דה-מינרליזציה ורה-מינרליזציה אצל האדם
המעטפת החיצונית של השן בנויה בעיקרה מסידן וזרחן, המתמוססים בחומצות.
בעת האכילה נוצרות בפה חומצות כתוצאה מפירוק המזון. החומצות מפרקות את זגוגית השן בתהליך הקרוי דה-מינרליזציה (Demineralization). עלייה משמעותית של החומציות בפה יכולה לנבוע כתוצאה מאכילת מאכלים חמוצים במיוחד, כמו לימון ומשקאות קלים, או כתוצאה מהקאות מרובות שגורמות להימצאות מיצי עיכול חומציים בפה. לחיידקים המתפתחים על פני שטח השן (פלאק) יש תפקיד מרכזי בעליית החומציות. הם מפרקים פחמימות ותוך כדי כך מייצרים חומצת חלב. תהליך הדה-מינרליזציה מוביל לדילול השכבה המגנה על השן ובהמשך לעששת ("חור" בשן). יש לציין שכלבים חשופים פחות להיווצרות עששת תודות לרמת PH הגבוהה (בסיסית) של הרוק בפיהם.
בין הארוחות, לרוק תפקיד מכריע בסתירתן של החומצות. בעזרת חומרים בסיסיים מצליח הרוק, בתהליך אטי, לעצור את המשך פירוק פני שטח השיניים. ככל שכמות הרובד החיידקי על פני השיניים גדולה יותר, כך לבסיסי הרוק יהיה קשה לסתור את החומצות המיוצרות על ידי חיידקי הרובד. כאשר הרוק שוטף את פני השטח של הזגוגית ונוצרת סתירה מוחלטת של חומציות הרובד, מתחיל תהליך של היצמדות מינרלים הבונים את הזגוגית מחדש בתהליך הקרוי רה-מינרליזציה (Remineralization). תהליך זה מתרחש בעת חשיפת השן ליונים של סידן, זרחן ופלואור, בתנאים שאינם חומציים.
מחלות שיניים
מחלות שונות עלולות להתפתח בחלל הפה ובלסתות, דוגמת עששת שמקורה בפעולותיהם של חיידקים שנמצאים על השיניים, אולם אלו נפוצות בעיקר אצל חברות האדם שעברו מהפכה חקלאית.
במשך מאות מיליוני שנים נשמר איזון עדין בין פעולות החיידקים שבחלל הפה למינרלים של השן, וממצאים של שיניים מתקופות קדומות כמעט ולא מעלות ממצאים של עששת בקרב בני האדם ובעלי החיים שחיו אז. על פי הערכת מחקר שביצעה אוניברסיטת אוהיו, חברות חקלאיות באזור ג'ורג'יה המודרנית סבלו משיעור של כפי 6 בתפוצת העששת, לעומת חברות ציידים לקטים. לאחר המהפכה התעשייתית חל זינוק נוסף במספר המקרים. בארצות הברית של תחילת המאה ה-21, לדוגמה, תשעה מתוך עשרה אנשים סובלים מעששת.
על פי סברה רווחת, הסיבה לעלייה הדרמטית במחלה מקורה בחוסר התאמה בין סוג המזון שהשיניים שלנו התפתחו לאכול לבין סוג המזון שאנו אוכלים בפועל, שהוא עתיר סוכרים ומרקמו רך.
גלריה
ראו גם
רפואת שיניים
שיניים תותבות
הלבנת שיניים
חריקת שיניים
בקיעת שיניים
מברשת שיניים
קישורים חיצוניים
האגף לבריאות השן במשרד הבריאות
הערות שוליים
*
קטגוריה:איברי דיבור | 2024-09-06T14:53:40 |
לוחמה ביולוגית | 250px|שמאל|ממוזער|שלט אזהרה על סכנה ביולוגית
לוחמה ביולוגית היא שימוש באורגניזם או רעלן כנשק להשמדה המונית, במטרה להדביק את הקורבן במחלה מתוך מטרה להמיתו, להביאו לאי יכולת לחימה או לפציעתו. לוחמה ביולוגית היא בעלת השלכות לא צפויות, לצד המותקף, המתקיף ולצדדים אחרים שאינם מעורבים בלחימה. בשל כך אמנת הנשק הביולוגי אוסרת על שימוש בה. עם זאת ישנן מדינות אשר ממשיכות בפיתוחו בסתר. על אף מאמצים רבים בפיתוח וייצור במגוון מדינות, הנשק הביולוגי לא קנה מקום של אמצעי נשק מרכזי באף מלחמה בעת המודרנית.
בפיתוח לוחמה ביולוגית משתמשים בדרך כלל במיקרואורגניזם טבעיים ואלימים. תהליך הפיכתם לנשק כולל: גידול בקנה מידה גדול, ייצובם בנוזל או הפיכתם לאבקה והשמתם בפצצות אוויר או טילים למיניהם.
לנשק הביולוגי מאפיינים המתאימים אותו גם לשימושם של ארגוני טרור. הוא מאפשר להסתפק בכמויות קטנות של חומר, דבר המאפשר את הסתרתו; אפשר לפזרו בחשאי מבלי להשאיר סימנים; יכול לגרום למספר רב של נפגעים; אפקט פסיכולוגי קשה המאפשר פגיעה כלכלית, חברתית ומדינית. התפתחות הביוטכנולוגית מאפשר לפתח זנים אלימים ועמידים יותר. חופש המידע הופך מידע זה לזמין עבור ארגוני טרור. פעולות אלה מכונות טרור ביולוגי. במהלך שנות ה-2000 נעשו ניסיונות לפיתוח יכולות כאלו בקרב מספר ארגוני טרור.
היסטוריה צבאית
שימוש בפגרים וגופות, בפרט בגופותיהם של מי שנפטרו ממחלה, היה נפוץ בלוחמת מצור עוד מהעת העתיקה. המקרה הידוע האחרון של שימוש בגופות של קורבנות מגפות ללוחמה ביולוגית התרחש ב-1710, כאשר הצבא הרוסי תקף את השוודים באמצעות השלכת גופות של נגועים במגפה על חומות העיר ריבל.
שימוש במחלות תועד גם בצפון ודרום אמריקה, שם חולקו אביזרים מזוהמים באבעבועות שחורות לאוכלוסייה המקומית. פרנסיסקו פיסארו חילק בגדים המזוהמים באבעבועות שחורות לאנשי דרום אמריקה במאה ה-15, הרנאן קורטס הדביק את האוכלוסייה האצטקית בתחילת המאה ה-16, ג'פרי אמהרסט חילק שמיכות נגועות באבעבועות שחורות לילידים האמריקאים אוהדי צרפת בזמן מלחמת הצרפתים והאינדיאנים.
במלחמת העולם השנייה
יחידה 731 של הצבא היפני הקיסרי ביצעה - במהלך מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה - ניסויים באלפי בני אדם, רובם סינים, אך גם שבויי מלחמה אמריקניים, בריטיים ורוסים. הצבא היפני הקיסרי השתמש בנשק ביולוגי נגד חיילים סינים ואזרחים בסדרה של התקפות, אחת מהן נערכה באוקטובר 1940 על העיר נינגבו. מספר ההרוגים נאמד ב-200,000 עד 300,000 איש. לאחר המלחמה רכשה ארצות הברית את המידע תמורת תשלום והטבות למפקדי היחידה.
במהלך המלחמה בריטניה ביצעה מחקר בגחלת באי הסקוטי גריניארד. המחקר גרם לזיהום באי למשך כ-50 שנה.
הצבא הנאצי מינה את המדען אדוארד מיי לגדל יתושי אנופלס בכמויות שיוכלו לעשות שמות בצבאות בעלות הברית, על ידי הדבקתם במלריה. הפיתוח נעשה במחנה הריכוז דכאו, שם הוא הצליח לגדל את האנופלס בתנאי מעבדה, וגם גילה שיש להם יכולת הישרדות גבוהה יותר מיתושים רגילים. הוא אף ניסה את הטפיל על אסירים יהודים וההדבקות עבדו כמתוכנן. אבל בשנת 1944, התוכנית הושבתה עקב חוסר יכולת לגדל כמות גדולה של יתושים במזג האוויר האירופאי.
אמנם נעשה שימוש צבאי אחד ביתושים שמיי גידל: במערכה באיטליה, הצבא הנאצי פיזר גלמים של אנופלס נגוע בביצות מדרום לרומא טרם נסוג משם. היתושים אכן בקעו וגם עקצו את חיילי בעלות הברית, אבל אז התברר גודל הכישלון של המהלך - החיילים נטלו תרופה נגד מלריה כדבר שבשגרה. מנגד, באזרחים האיטלקים באזור, שלא נטלו תרופות, המלריה עשתה שמות: מכ-1,217 מקרי הדבקות בשנת 1943, השיעור גדל ללא פחות מ-54,929 בשנת 1944 (מתוך אוכלוסייה של 250,000 אזרחים)
במלחמה הקרה
בתקופת המלחמה הקרה בוצע מחקר רב בלוחמה ביולוגית על ידי ארצות הברית וברית המועצות. בתחילת שנות ה-70 הוחלט על אמנת הנשק הביולוגי, במסגרתה התחייבו מרבית מדינות העולם על הפסקת פיתוח, השמדת מאגרים ואי שימוש בנשק ביולוגי. אף על פי כן, ידוע כי בכמה מדינות נמשך פיתוח בסתר עוד שנים רבות, בחלקן עד ימינו. בין היתר, נודע אחרי נפילת ברית המועצות כי זו המשיכה לפתח נשק ביולוגי ואף ישנם דיווחים כי צבא ארצות הברית פיתח נבגי גחלת במתקן לפיתוח נשק כימי וביולוגי ביוטה לפחות עד 1992.
ב-1979 התרחשה תאונה, ראשונה מסוגה, במכון לפיתוח נשק ביולוגי במחוז סברדלובסק. המידע על התאונה ונזקיה יצא לאור רק לאחר התמוטטות ברית המועצות.
בשנת 1984 צוות מדענים סובייטים שכלל גם יבגני סברדלוב קיבלו על פיתוחים בתחום לוחמה ביולוגית פרס לנין.
במזרח התיכון
עיראק עסקה שנים רבות בפיתוח נשק ביולוגי. ידוע כי השלימה פיתוח נשק זה לפני מלחמת המפרץ. ידוע כיום כי הוחלט לתקוף את עיראק אם היא תעשה שימוש בנשק זה. החשדות כי עיראק המשיכה לעסוק בפיתוח נשק ביולוגי בדרכים שונות היו אחד מהגורמים לפתיחת מלחמת המפרץ השנייה.
ישנם חשדות כי סוריה ואיראן מחזיקות ברשותן אמצעים שונים ללוחמה ביולוגית.
על פי פרסומים זרים עוסק המכון למחקר ביולוגי בישראל בפיתוח נשק ביולוגי וזאת כחלק מתוכניות פיתוח של נשק להשמדה המונית המכון עוסק במוצהר בפיתוח אמצעי התגוננות נגד נשק ביולוגי. במסגרת זאת, ידוע על ניסויים שנערכו בחיילים. במלחמת העצמאות, מבצע שלח לחמך התמקד בהרעלת בארות מים והפצת מחלות בקרב האוכלוסייה הערבית, צבא מצרים והלגיון הירדני. את הרעלים הכינו מדענים של המחלקה לביולוגיה של חיל המדע (חמ"ד), שבראשה עמד אלכס קינן, שהקים ב-1952 את המכון למחקר ביולוגי בישראל.
כיום
למרות פיתוח הלוחמה הביולוגית, עד היום לא נעשה שימוש בלוחמה ביולוגית ככלי נשק עיקרי במלחמה או בשדה קרב. בעשור האחרון התגלו ניסיונות של ארגוני טרור להשתמש בלוחמה ביולוגית בקנה מידה קטן.
בתחילת שנות האלפיים פורסם בכתב העת המדעי Science שניתן לייצר נגיפים במעבדה יש מאין. כדוגמה ייצר המדען במעבדתו את נגיף הפוליו.
פתוגנים וגורמי פתוגניות בשימוש (רשימה חלקית)
חיידקים
Bacillus anthracis (גורם למחלת אנתרקס).
Francisella tularensis (גורם למחלת טולרמיה).
Yersinia pestis (גורם למחלת דבר).
Burkholderia pseudomallei (גורם למחלת מליודוסיס)
Brucella spp (גורמים למחלת ברוצלוזיס).
Rickettsia spp (גורמים לקדחת הבהרות).
Clostridium botulinum (גורם לבוטוליזם).
Coxiella burnetii (גורם לקדחת Q).
נגיפים
Variola major (גורם לאבעבועות שחורות).
Yellow fever virus (גורם לקדחת צהובה).
Ebola virus (גורם לקדחת דימומית אבולה).
Marburg virus (גורם לקדחת דימומית מרבורג).
SARS-CoV-1 ו- SARS-CoV-2 (גורמים למחלות סארס וקורונה).
רעלנים
טוקסין הבוטולינום (חלבון המופק מהחיידק Clostridium botulinum).
ריצין (חלבון המופק מקליפתם של זרעי הקיקיון המצוי)
אברין (אלקלואיד המופק מצמח האברוס).
כלי נשק
זיווד נשק ביולוגי הוא אתגר גדול בדרך ללוחמה ביולוגית ככלי נשק עיקרי במלחמה. האתגרים הם פיזור נגיפים כך שיגרמו למקסימום נזק מבלי שגם ייפגעו בתהליך ההפצה. לשם כך משתמשים במודלים מתמטיים הבוחנים יכולת פיזור על פני שטח מקסימלי באופן אפקטיבי. בשל הסיכון הרב אף בבחינת נשק זה, קשה מאוד לבצע ניסויים הבוחנים את נכונותם של מודלים אלו. כלי הנשק העיקריים הם: פצצות אוויר, רקטות וטק"ק.
עבור ארגוני טרור האתגר הוא קטן יותר מכיוון שעיקר השימוש הוא ככלי הפחדה ללא תלות במספר הנפגעים. לצורך כך אפשר להשתמש בכמות קטנה של אבקה או נוזל אותם ניתן להפיץ על ידי פיזורם במקומות שונים באופן ישיר (כמו מקורות מים) או באופן עקיף על ידי משלוח.
התגוננות
ההתגוננות מפני לוחמה ביולוגית מורכבת מבלימת תהליך ההפצה על ידי יירוט או תפיסת החומר וכן על ידי פיתוח חיסונים. המרכיב השני דורש לדעת את טיבו המדויק של החומר כדי לפתח לו חיסון מתאים.
שאלת הנזק
כנשק להשמדה המונית נחשב הנשק הביולוגי כאיום חמור ובשל כך זכה אף לכינוי "פצצת האטום של העניים". יחד עם זאת חלק מהחוקרים סבורים כי הסכנה של נשק ביולוגי היא פחותה מהדעה הרווחת. על פי יהושע גוזס (חוקר בכיר לשעבר במכון הביולוגי בנס-ציונה):
תאוריות קונספירציה
מספר תאוריות טוענות כי מגפות שפרצו בעולם, מקורן בניסויים ובמחקרים בנשק ביולוגי אשר השתבשו. אחת התאוריות טוענת כי נגיף האיידס חמק בשנות ה-60 ממעבדה של סוכנות הביון המרכזית בארצות הברית. תיאוריה נוספת טוענת, כי מגפת הקורונה נגרמה בעקבות שיבושים בפיתוח נשק ביולוגי בסין. תאוריות אלו נפוצות גם בספרות מדע בדיוני.
אתיקה
השימוש בלוחמה ביולוגית נחשב על ידי רבים כלא אתי, בשל הנזק חסר הפרופורציה שהוא עלול לגרום. בעקבות כך נחתמה בשנות השמונים, על ידי שורה של מדינות, אמנת הנשק הביולוגי לפיה:
ראו גם
הדברה ביולוגית
פירוק נשק ביולוגי
קישורים חיצוניים
מאגר מאמרים באתר האוניברסיטה הפתוחה
צבי עצמון, חיידקי מלחמה, פורסם במקור בגליליאו, גיליון 26, עמ' 67–71, ינואר/פברואר 1998. מתוך אתר האוניברסיטה הפתוחה
דרור בר-ניר, לוחמה ביולוגית בהיסטוריה - ציוני דרך, אתר האוניברסיטה הפתוחה, 2001
ג'ודית מילר, נשק ביולוגי, כנס הרצליה, 2002
הטרור הביולוגי והכימי , גיליון מיוחד, "הרפואה", מאי 2002
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמצעי לחימה
ביולוגית | 2024-07-10T07:05:17 |
פינג פונג | REDIRECT טניס שולחן | 2004-02-14T17:33:01 |
גולף | שמאל|ממוזער|250px|שחקן גולף לאחר חבטה בכדור
ממוזער|250px|שחקנית גולף
גולף הוא ענף ספורט שבו על השחקן להעיף כדור קטן (כדור גולף) לאורך מסלול שעיקרו דשא טבעי באמצעות מחבטים ולבסוף לקלוע את הכדור לתוך גומה בקרקע שבקצה המסלול - וכל זאת במספר מינימלי של חבטות בכדור.
משחק הגולף מחייב ריכוז, הפעלה מבוקרת של הגוף וקואורדינציה יותר מאשר כוח פיזי ומהירות, ולכן הוא פופולרי מאוד בכל הגילים, כולל פנסיונרים וקשישים. משחק מלא אורך 3–4 שעות בקצב מתון. גורם משיכה נוסף של המשחק הוא קיומו באוויר הפתוח בסביבה שופעת דשא ועצים. סיבות אלה הפכו את משחק הגולף גם לפעילות חברתית, לא פחות מהיותו ענף ספורט.
מקורו של משחק הגולף באנגליה ובסקוטלנד במאה ה-18. מקובל לייחס את המשחק לשעשוע של סקוטים, שחבטו באבנים וניסו לקלוע אותן אל תוך מאורות ארנבים. השעשוע הזה התמסד, את מקום האבנים תפס כדור עשוי עור וממולא נוצות דחוסות, מחבטים מעץ וברזל תוכננו כך שאפשר יהיה לחבוט בכדור במדויק, וחוקים נקבעו למשחק החדש. באמצע המאה ה-19 נקבע מספר הגומות במגרש גולף על 18. מסקוטלנד ואנגליה פשט המשחק לארצות אחרות דוברות אנגלית, ובראשן דרום אפריקה וארצות הברית, ומשם למדינות רבות אחרות ברחבי תבל.
במשך שנים רבות נחשב המשחק כאריסטוקרטי ויכלו להשתתף בו רק בני המעמד העליון, כשבני המעמד התחתון יכלו לעלות על מגרש הגולף רק כנערי כדור (Caddy), הנושאים את התיק עם מוטות המשחק. אולם בשנות ה-40 של המאה ה-20, החלה מגמה זו להשתנות.
היסטוריה
מקורות המשחק
המקורות המדויקים של ספורט הגולף אינם ברורים. התאוריה המקובלת ביותר היא שמקורו של ספורט זה בסקוטלנד בשלהי ימי הביניים.
שמאל|ממוזער|250px|מועדון הגולף בסנט אנדרוז, סקוטלנד
קיים רישום על משחק דמוי גולף שהתקיים ב-26 בפברואר 1297, בהולנד בעיירה בשם לונן אן דה פכט (Loenen aan de Vecht). במשחק המתואר שיחקו ההולנדים עם מקלות וכדור מעור. הזוכה היה מי שהכה בכדור עם המוט מספר הפעמים הנמוך ביותר על מנת להביא אותו למטרה שהייתה במרחק כמה מאות מטרים. עם זאת, מקובל להניח שצורת המשחק המודרנית של הגולף כפי שאנו מכירים כיום היא המצאה סקוטית, שכן המשחק מוזכר בשני חוקים שחוקק הפרלמנט הסקוטי במאה ה-15, האוסרים על משחק ה-גואף (gowf). חוקרים אחדים סוברים עם זאת שמדובר במשחק אחר דמוי שינטי (shinty - משחק קבוצתי עם מקלות וכדורים המקובל בסקוטלנד) או הרלינג (hurling - משחק קבוצתי עם מקלות וכדורים המקובל באירלנד), או להוקי שדה מודרני ולא גולף. חוקרים אלו טוענים כי במאה ה-17, קודם להופעת המשחק המודרני בסקוטלנד, שיחקו בהולנד משחק שמטרתו להכניס כדור קטן לתוך גומה בקרקע תוך שימוש ב"מקלות גולף". יש גם טענות על דיווחים מוקדמים יותר של משחק דמוי גולף מאירופה היבשתית.
עם זאת, אם נדייק בעובדות יש להתייחס למשחקים קדומים אלו רק כאבותיו הקדומים של המשחק המודרני אותו אנו מכירים כגולף. העובדה היא שמשחק הגולף המודרני התחיל והתפתח בסקוטלנד: מסלול הגולף הקבוע הראשון נבנה בסקוטלנד, כמו גם מועדוני הגולף הראשונים. חוקי המשחק הכתובים מקורם משם, כמו ההחלטה כי המסלול יכלול 18 גומות. כללי התחרות הרשמיים פותחו שם ותחרויות נערכו בין ערים שונות בסקוטלנד. תוך זמן קצר התפשט המשחק מסקוטלנד לאנגליה ומשם לשאר העולם. מסלול הגולף העתיק ביותר שעדיין משחקים בו הוא "אולד לינקס" (Old Links) במסלולי המרוצים של מסלבורו (Musselburgh). קיימת הוכחה לקיום משחקי גולף במקום ב-1672, אם כי יש טענה כי מרי, מלכת הסקוטים שיחקה שם כבר ב-1567.
שמאל|ממוזער|250px|שׂוֵ'אנְדֶה, קיסר סין משושלת מינג (שלט 1425–1435) חובט בכדור
באפריל 2005 חיזקה הוכחה חדשה את הוויכוח בנוגע למקורות משחק הגולף. ממצאים שנתגלו לאחרונה על ידי הפרופ' לינג הונגלינג מאוניברסיטת לָאנְג'וֹאוּ מעידים כי בסין שיחקו משחק דומה לגולף המודרני מאז תקופת שושלת טאנג הדרומית, 500 שנים לפני שהמשחק הוזכר לראשונה בסקוטלנד.
ב"רשומות דונְגשׂוֵ'אן" (בסינית: 東軒錄 בפין-יין Dōngxuān) מתקופת שושלת סונג (1279-960) מתואר משחק הקרוי צְ'ווֵיוָאן (捶丸, בפין-יין chuíwán) ואף נכללים בהן שרטוטים של המשחק. במשחק בסין נעשה שימוש ב-10 סוגי מחבטים הכוללים את "צְווָאנְבָּאנְג", "פּוּבָּאנְג" ו"שָׁאוָּאנְג", שהם שווי ערך למחבטים הקרויים באנגלית driver, two-wood ו-three-wood. במוטות נהגו לשבץ ירקן וזהב מה שמעיד שהספורט היה לעשירים מאוד. ארכיון סיני כולל התייחסות לפקיד ממשל מתקופת שושלת טאנג הדרומית שביקש מבתו לחפור גומות כמטרה. לינג מעלה השערה כי משחק הגולף יוצא לאירופה ואז לסקוטלנד על ידי נוסעים מונגולים בסוף ימי הביניים.
דובר מטעם "מועדון הגולף העתיק המלכותי של סנט אנדרוז", אחד מארגוני הגולף העתיקים ביותר בסקוטלנד, הגיב באומרו "משחקי מוט וכדור קיימים זה מאות בשנים, אבל גולף כפי שאנו מכירים אותו כיום, אותו משחקים על פני 18 גומות, החל בוודאות בסקוטלנד."
התפתחות מסלול הגולף
לא תמיד היו 18 גומות במסלולי גולף. מסלולי "סנט. אנדרוז לינקס" שוכנים על פיסת קרקע צרה על אדמת מרי מלכת הסקוטים לאורך הים. כבר במאה ה-15 קבעו גולפאים בסנט אדרוז חפירה לאורך השטח הגלי, כשהם משחקים אל מקומות כפי שהטופוגרפיה הכתיבה. המסלול שהתפתח הכיל אחת עשרה גומות, והשתרע בין בית המועדון לקצה המרוחק של האחוזה. השחקן עבר את כל הגומות עד הקצה, הסתובב ושיחק שוב את כל הגומות, סך הכול 22 גומות. בשנת 1764 הוחלט שהמרחק בין כמה גומות קצר מדי, והוחלט לבטל שתיים מהן. מספר הגומות צומצם מ-11 לתשע, כך שסך המסלול הכיל 18 גומות. בשל מעמדה של סנט אנדרוז כבירת הגולף, הותאמו שאר המסלולים לשיטה זו, והמסלול בן 18 הגומות נשאר כתקן מאז.
התפתחות הציוד
שמאל|ממוזער|250px|כדור גולף וגומה
שמאל|ממוזער|250px|מחבטי גולף ממתכת
ממוזער|250px|מחבט גולף
ניתן להסביר את התפתחות הגולף על ידי התפתחות הציוד בו נעשה שימוש במשחק. חלק מההתקדמות המשמעותית במשחק הגולף נובע מהתפתחות כדור הגולף. לכדור הגולף היו צורות רבות לפני 1930 עד שאיגוד הגולף של ארצות הברית (United States Golf Association או בראשי תיבות USGA) קבע תקנים למשקל ולגודל. מאוחר יותר נוספו לתקנים אלו כללים של ה-USGA שקבעו כי אסור שמהירותו הראשונית של כדור גולף תעבור 250 רגל (76.20 מטרים) בשנייה. מאז המשיך כדור הגולף להתפתח, ולהשפיע על הדרך בה משחקים את המשחק.
גורם משמעותי נוסף בהתפתחות הגולף הייתה התפתחות מחבטי הגולף. מחבטי הגולף הראשונים היו עשויים עץ שהיה חומר זמין. במהלך השנים התקבע שאת גוף המחבט עושים מ"עץ אגוז קריה" (Hickory) ואת ראש המחבט עושים מ"אפרסמון אמריקני", בשל קשיותו וחוזקו. ככל שכדור הגולף התפתח כאשר הוכנס לשימוש הכדור הגומי עם הגומות (המכונה באנגלית gutty) סביב 1850, ראש המחבט התפתח גם הוא והחל להופיע הסוג שבו ראש המחבט עשוי ברזל. הכנסה לשימוש של גוף מחבט מפלדה החל בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, אך אישור על השימוש בהם על ידי הגופים המפקחים על הגולף היה אטי. בתחילת שנות ה-70, נעשה שינוי נוסף בגוף המחבט, כשהחל השימוש בסיבי פחמן בשל משקלם הקל יחסי וחוזקם. בשנות ה-80 המוקדמות החלו להופיע ראשי מחבטים ממתכת קלה (פלדה, טיטניום וחומרים מרוכבים) המכונים "עץ מתכתי", ובסופו של דבר החליפה מתכת את העץ לחלוטין בשל חוזקה ורב גוניותה. הטכנולוגיה העכשווית ביותר עושה שימוש במחבטים בהם גוף המחבט עשוי סיבי פחמן וראש המחבט עשוי טיטניום קל משקל, המאפשר לייצר ראשי מחבטים גדולים יותר מכפי שאפשרי היה בעבר. החוזק של חומרים מודרניים אלו מאפשר לראש המחבט להיות דק יותר, עובדה המגדילה את אפקט הקפיץ של ראש המחבט על הכדור, ולפיכך מגדילה את המרחק אותו עובר הכדור כתוצאה מהחבטה. ה-USGA הגביל לאחרונה את אפקט-הקפיץ, הידוע גם כמקדם ההחזרה (COR ראשי תיבות של Coefficient of Restitution) ל-0.83, ואת הנפח המקסימלי של ראש המחבט ל-460 סמ"ק בניסיון לשמר את האתגר שבמשחק.
הכדור המשמש במשחק הגולף שוקל לא יותר מ-45.93 גרם ובעל קוטר של לא פחות מ-42.67 מ"מ. כדור הגולף כפוף לבדיקה ואישור על ידי מועדון הגולף המלכותי של סנט אנדרוס ואגודת הגולף של ארצות הברית, כדורי גולף שלא עומדים בתקנות אינם יכולים לשמש בתחרויות.
אטימולוגיה של השם "גולף"
המילה "גולף" מוזכרת לראשונה בכתב כאחד המשחקים האסורים בחוק של הפרלמנט הסקוטי, שכנראה מקורו מהמילה הסקוטית "goulf" (שקיימים לה כמה איותים) שפירושה "להכות או לסטור". ייתכן כי המילה "גולף" (golf) הוא שיבוש סקוטי של המילה ההולנדית "קולף" (kolf) שפירושה "מקל", "אלה" או "מחבט", והספורט ההולנדי באותו שם. קיימת התייחסות מוקדמת יותר למשחק הגולף שסוברים כי היא משנת 1452, כאשר ג'יימס השני, מלך סקוטלנד אסר על קיום המשחק משום שהוא מנע מנתיניו להתאמן בירי בחץ וקשת.
קיימת אגדה אורבנית עקשנית הטוענת כי המונח מקורו בראשי תיבות של המשפט "Gentlemen Only, Ladies Forbidden" (כלומר, גברים בלבד, נשים אסורות), טענה זו היא קרוב לוודאי אטימולוגיה עממית כי השימוש בראשי תיבות כמלים היא תופעה מודרנית למדי, מה שהופך את הביטוי לראשי תיבות בדיעבד.
עקרונות המשחק
שמאל|ממוזער|250px|שחקן גולף חובט בכדור אל הגומה
ממוזער|250px|חבטה בכדור
משחק גולף תקני מתנהל במגרש המחולק ל-18 "גומות" (holes). במגרשים הכוללים רק 9 גומות ניתן לשחק שני סבבים באותם מסלולים כדי להשלים משחק תקני. אורך כל גומה מעמדת הפתיחה (Tee Box) עד לגומה בקרקע שבקצה המסלול נע בין 90 מטר ל-600 מטר ויותר. בקצה כל מסלול נמצאת הגומה עצמה ומסביבה שטח של דשא קצוץ דק מאוד, המכונה Green. לאורך המסלול יש מכשולים כמו מכשולי מים (בריכות, ערוצי נחל) ומכשולי חול ("בונקרים") שנועדו להקשות על התקדמות השחקנים. כמו כן, לשחקנים אסור לחרוג מגבולות המסלול וחבטה של כדור אל מחוץ לגבולות המסומנים גוררת "קנס" של חבטה נוספת.
לכל גומה במגרש הגולף יש "תקן" (PAR), שהוא מספר החבטות האופטימלי שבו ניתן להשלים את המסלול מנקודת הפתיחה (Tee Box) ועד לגומה שבקצה המסלול. התקן של רוב הגומות הוא 3, 4 או 5 חבטות. נדירות יותר הן גומות עם תקן 6. למשל, בגומה עם תקן 4, שחקן מיומן בתנאים אופטימליים יכול להעיף את הכדור מעמדת הפתיחה לשטח הפתוח (Fairway) בחבטה הראשונה, אל ה"גרין" בחבטה שנייה, ובשתי מכות קצרות (Putting) אל תוך הגומה.
סך כל מספרי התקן של הגומות במגרש מהווה התקן של המגרש כולו. בדרך כלל, מספר התקן (PAR) של מסלול גולף תקני הוא בין 70 עד 73. רוב שחקני הגולף משלימים את המשחק במספר חבטות גבוה ממספר התקן של המגרש, משום שרוב השחקנים, באופן טבעי, אינם שחקנים אופטימליים. ההפרש בין מספר החבטות הממוצע שנדרש לשחקן כדי להשלים משחק מלא, לבין מספר התקן של המגרש משמש לחישוב ה"הֶנְדִיקַפּ" (Handicap) של השחקן. כך למשל, שחקן שההנדיקפ שלו הוא 3 הוא שחקן טוב יותר משחקן שהדירוג שלו הוא 13, משום שבתנאים שווים סביר להניח שהשחקן הראשון ישלים את המשחק ב-3 חבטות מעבר לתקן בעוד שהשחקן השני ישלים את המשחק ב-13 חבטות מעבר לתקן. שיטת ההנדיקפ מעניקה לשחקנים פחות טובים חבטות בונוס בחישוב תוצאת המשחק, וכך מאפשרת לשחקנים טובים יותר וטובים פחות לשחק יחד, מבלי שתוצאת המשחק תהיה ידועה מראש.
"הגומה התשע עשרה"
"הגומה התשע עשרה" (באנגלית: Nineteenth hole) הוא כינוי סלנג המקובל בשפה האנגלית לבילוי לאחר משחק הגולף, והיא אף מוזכרת בסיפורי הגולף של הסופר פ. ג. וודהאוס.
בדרך כלל מדובר בבילוי חברתי במועדון הגולף הסמוך למגרש, או יציאה לפאב, למסעדה או למועדון עישון, הנמצאים בקרבת המגרש. מקור הביטוי מהמסלול התקני של שמונה עשרה גומות, מה שהופך את ה"גומה התשע עשרה" לתחנה הבאה במסלול, לאחר סיומו של המשחק הרשמי. המושג דומה מאוד למושג "אפרה סקי" המקובל בספורט החורף. במיני גולף אכן קיימת גומה תשע עשרה, שהיא על פי רוב תחנת בונוס שבה ניתן לזכות במשחק נוסף חינם.
גולף בישראל
מגרש הגולף ומועדון הגולף הראשון בישראל הוא מועדון הגולף קיסריה, אשר הוקם בקיסריה ב-1961 ובו 18 גומות. ב-1999 נפתח חצי מגרש בקיבוץ געש, הכולל 9 גומות בו משחקים פעמיים על מנת לסיים משחק באופן תקני. תוכניות עתידיות לפיתוח מגרשי גולף נוספים הם בין השאר באילת, אשקלון, עומר, נווה תמרים (רמת הנגב), לצד ניסיונות עבר לקידום הקמת מגרשים נוספים. השטחים הנרחבים הנדרשים להקמת מגרשי גולף ועלויות טיפוח המדשאות מקשים על קידום הקמת פארקי גולף בארץ ואף כאלו שנמצאים בהליכי תכנון כגון מגרש הגולף באילת נחשבים שנויים במחלוקת.
ישראל זכתה להצלחה בזירה הבינלאומית בגולף לעיוורים בזכות הישגיו של זהר שרון.
ב-2014 העפילה שחקנית הגולף לטיסיה בק לסבב הגולף העולמי לנשים, ובכך הייתה לישראלית הראשונה שעושה זאת. היא אף ייצגה את ישראל באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו ב-2016, וסיימה במקום ה-31 מתוך 60.
קישורים חיצוניים
המוזיאון הקנדי לציוויליזציה – גולף, הסיפור הקנדי
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקי כדור
קטגוריה:ספורט אולימפי | 2024-06-03T14:00:02 |
פלשתים | ממוזער|
הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס, אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת" (בתנ"ך מוזכרת כ"ארץ פלשתים"). מוצאם שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית.
אטימולוגיה
השם "פלשתים" נזכר פעמים רבות במקרא. אולם הפלשתים נזכרים גם במקורות מצריים, שזמנם קודם לחיבור ספרי התנ"ך על פי המחקר. כך למשל, בפפירוס האריס א, שנכתב במצרים במאה ה-11 לפנה"ס, מופיעה רשימה של עמים פולשים (המכונים במחקר "גויי הים"), וביניהם גם עם בשם PRST ("פלשת", במצרית אין הבחנה בין ל' לבין ר'), שנהוג לזהותו עם הפלשתים.
לפי אחת ההשערות, שמם של הפלשתים נגזר מהשורש השמי פ-ל-ש, כלומר מדובר בכינוי גנאי המתאר אותם כפולשים. בתרגום השבעים הם נקראו אַלּוֹפִילָה (יוונית: ἀλλόφυλα) שמשמעותו 'זרים', דבר שמחזק השערה זו. שמם של הפלשתים בשפתם אינו ידוע, אבל מציג קבוצה שהשתלטה על שטחים בסביבות עזה, כ"כפתורים היוצאים מכפתור". שם נוסף שמופיע בספר שופטים ובספר שמואל לגביהם הוא כינוי הגנאי "ערלים". כינוי זה ניתן לפלשתים, משום שבניגוד לשבטי ישראל ולקבוצות מתוך עמים נוספים באזור (הכנענים, המצרים, האדומים), הפלשתים לא מלו את עורלתם. עם זאת, ב, הכינוי מתייחס לכלל הנוכרים, או לגויים – במשמעות של גויי הים שבים התיכון. אפשרות אחרת היא שהשם "פלשתים" הוא שיבוש של "פלסגים", ביוונית Πελασγοί, שפירושו "אנשי האיים" (בהתאם להשערה כי מוצאם של הפלשתים מהעמים שגרו באיי הים האגאי – ר' מטה)
היסטוריה מקראית
שמאל|ממוזער|250px|תבליט ממדינת האבו במצרים המציג את גויי הים (הפלשתים) בספינותיהם במהלך הקרב נגד מצרים העתיקה.
שמאל|ממוזער|250px|תבליט של שבויים פלשתים ממדינת האבו במצרים, מתוך ספרו של גסטון מספרו
250px|ממוזער|רעמסס השלישי. מוביל אסירים פלשתים אל האלים אמון ומות. תבליט מהפילון השני בחצר הראשונה של מקדש הקבורה של רעמסס שלישי. מדינת האבו
סיפורי האבות במקרא
במקרא מוזכרים הפלשתים מספר רב של פעמים, בין השאר בסיפורי האבות ספר בראשית. אזכוריהם של הפלשתים בספר בראשית מקדימים את תקופת התיישבותם בארץ לתקופת האבות, ממקמים אותם בנגב סביב עיר בשם "גרר" ולא בשפלת החוף, מציגים אותם כחקלאים או רועי צאן ולא כלוחמים, ומעמידים בראשם מלך בעל שם שמי ("אבימלך") ולא "סרנים". רוב החוקרים סבורים שאזכוריהם של פלשתים בסיפורי האבות הם אנכרוניסטיים (סיפורים המייחסים אירועים מאוחרים יותר לתקופה קדומה).
דוגמה לאזכורים אלו: "ויגר אברהם בארץ פלשתים", או "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה".
בספר בראשית העיר גרר והמלך אבימלך הם האזכורים העיקריים לפלשתים. הפלשתים כעם או קבוצה מובחנים אינם מוזכרים בהרחבה בבראשית מעבר לתיאורים אלה. ההתמקדות בספר בראשית היא יותר במפגשיהם של אברהם ויצחק עם התושבים והשליטים המקומיים, כולל אבימלך, המזוהה כמלך גרר.
זיהוי העיר 'גרר', מקומם של הפלשתים הראשונים, אינו מוחלט. מקובל לאתר את גרר מצפון לעזה, באזור שמכונה כיום נחל גרר. יהודה קיל, בפירושו דעת מקרא, כתב שאזור גרר, שבו התיישבו הפלשתים הראשונים, הוא בצפון סיני של היום, באזור השפך של נחל אל-עריש. זאת על סמך זיהוי של חמישה מקומות לאורך ואדי אל-עריש, ששמם בא מהשורש 'גרר'.
פרופסור יהושע גרינץ, במאמרו 'הפלשתים הראשונים', כתב כי היו מספר גלי הגירה של שבטים פלשתים לכנען. לטענתו, בראש הפלשתים הראשונים, בימי האבות עמד מלך, כמו 'אבימלך מלך פלשתים', אולם בימי שאול ודוד כבר עמדו 'סרנים' בראש הפלשתים. כראיה לדבריו, כבר בשירת הים נכתב "יושבי פלשת", ללא אזכור של מנהיגות כלל כדוגמת "אלופי אדום" או "אילי מואב". גרינץ (מוצאי דורות 99–129) רואה באזכורים אלה עדות להתנחלות קדומה של קבוצה אחרת שכונתה "פלשתים".
ספר שופטים
הפלשתים מתוארים כאויב חוזר של בני ישראל בתקופת השופטים. בין הסיפורים שמאזכרים את הפלשתים כעם או דמויות פלשתיות ניתן למצוא את הסיפורים אודות שמשון ושמגר.
סיפורו של שמשון (שופטים יג-טז), שופט ישראלי אגדי, כרוך במפגשיו עם הפלשתים, כולל נישואיו לאישה פלשתית, דלילה, והקרבות שלו נגדם.
שמגר, אחד משופטי ישראל, מתואר כמי שהרג שש מאות פלשתים בעזרת מלמד בקר, כלי חקלאי. "וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל." (שופטים ג, לא)
ספר שמואל
הפלשתים שבו את ארון הברית, שנחשב חפץ קדוש עבור בני ישראל. לכידת הארון הובילה לשורה של מכות וצרות עבור הפלשתים עד שהחליטו להחזירו לבני ישראל (שמואל א' פרק ד'-ז'). תחת הנהגת שמואל הנביא נאספו הפלשתים למלחמה על ישראל, והובסו בה.
המלך העיקרי הידוע בקרבותיו נגד הפלשתים הוא שאול המלך. הוא התמודד בקרבות רבים נגד הפלשתים לאורך שלטונו, כולל הקרב המפורסם במכמש והקרב האחרון בהר הגלבוע שבו נהרגו הוא ובניו (שמואל א' פרק לא', פסוקים א'-יג').
המפגש המפורסם ביותר הוא הקרב בין דוד לגוליית, בו דוד, רועה צאן צעיר, מביס את הלוחם הפלשתי הענק (שמואל א' י"ז, נ"א). כמלך, המשיך דוד לנהל מלחמות נגד הפלשתים והכניע בהצלחה את השפעתם על שטחי ישראל (שמואל ב' פרק ה', פסוקים יז'-כה').
ספר מלכים
בתקופת שלמה המלך, יש פחות דגש על סכסוכים ישירים עם הפלשתים, שכן מלכותו של שלמה התאפיינה בתקופה של שלום ושגשוג יחסי.
ספר דברי הימים
בדומה לספרי שמואל ומלכים, ספר דברי הימים מספר את הסכסוכים בין הפלשתים למלכי ישראל השונים, ביניהם שאול, דוד ויהורם מלך יהודה.
בדברי הימים פרק י' פסוקים א'-ו' מתואר הקרב הטרגי בין שאול לפלשתים, שהביא למותו של שאול ולמות בניו.
א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל; וַיָּנָס אִישׁ-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ. ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-יוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ--בְּנֵי שָׁאוּל. ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל, מִן-הַיּוֹרִים ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; {ס} וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-הַחֶרֶב, וַיָּמֹת. {ס} ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, וְכָל-בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ
בדברי הימים ב' כ"א טז'-יז', מוזכר שבתקופת שלטונו של יהורם ערכו הפלשתים והערבים פשיטות על יהודה ובזזו את בית המלך, ולקחו את נשיו ובניו פרט לבנו הקטן, יהואחז. אירוע זה נתפס כעונש מאלוהים על רשעותו של יהורם.
" טז וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים. יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו; וְלֹא נִשְׁאַר-לוֹ בֵּן, כִּי אִם-יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו. "
מוצאם של הפלשתים
מוצאם של הפלשתים לא ידוע בוודאות. בלוח העמים שבספר בראשית פרק י', נכתב שהפלשתים יצאו מ"כַּסְלֻחִים" שהם מצאצאי מצרים וחם. הפלשתים מוזכרים גם ב ו כמי שמוצאם מכפתור, המזוהה עם האי כרתים.בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית כרך ד', מוסד ביאליק, 1962, ערך "כפתור, כפתר", עמ' 237 עם זאת, גם האי כרתים מוזכר במפורש כמוצאם במקום אחר במקרא: .
ממצאים ארכאולוגיים שונים מצאו קשר בין התרבות החומרית הפלשתית לתרבות המיקנית של אזור הים האגאי (וייתכן שיש אף דמיון בין כתובת פלשתית שנמצאה לכתב הליניארי). אחת ההשערות היא שמדובר בפלסגים. כיום מקובלת התאוריה כי הפלשתים היו חלק מנדידת גויי הים שפלשו לאזור מזרח הים התיכון בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. משנהדפה פלישת גויי הים על ידי מצרים, התיישבו הפלשתים לאורך מזרח הים התיכון בערך באותה התקופה שבה יישבו הישראלים את הרי יהודה והשומרון. כך למשל פפירוס האריס א, המתאר את הישגיו הצבאיים של רעמסס השלישי, מוסר תיאור קצר של תוצאות המלחמה בגויי הים בשנה השמינית למלכותו. על פי המסופר הוביל רעמסס השלישי את גויי הים למצרים, ויישב אותם במבצרים הנקראים על שמו. בפפירוס טוען רעמסס השלישי "מיסיתי את כולם בבגדים ובתבואה מהמחסנים והמתבנים מדי שנה". יש הסבורים כי אותם מבצרים היו למעשה ערים בדרום כנען, הערים שהיו בהמשך חמש ערי פלשתים, שהן: אשקלון, אשדוד, עקרון, עזה וגת.
אם מקבלים את זיהוים של הפלשתים עם חלק מגויי הים, יש להניח כי התיישבותם של הפלשתים בארץ כנען התרחשה במהלך ימי שלטונו של רעמסס השלישי בין השנים 1180 עד 1154 לפנה"ס, בעת משבר תקופת הברונזה המאוחרת.
הפלשתים מזוהים עם העם הקרוי prst במונומנטים המצריים. הפלשתים מוזכרים גם באונומסטיקון של אמנופה ביחד עם הת'כר והשרדנה. באונומסטיקון מוזכרות גם הערים אשקלון, אשדוד ועזה.
בכתבים אשוריים מכונה ארץ פלשתים (פלשת) "פַלַשתֻ" ו"פִלִשתֻ".SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988
ב-2019 טען מחקר פלאוגנטי שהפלשתים הגיעו לאזור כנען במאה ה-12 לפנה"ס ומוצאם היה מאירופה (כנראה מדרום אירופה), וזאת בהסתמך על בדיקות DNA לעצמות פלשתים, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות באשקלון.
הפלשתים בכנען
שמאל|ממוזער|250px|כלי קרמיקה פלשתית מימין לשמאל: קערת שתייה מתל מקנה, בקבוק מאזור, פך ארכוב מאזור וקערית מתל מקנה
חמש ערי הפלשתים שהוזכרו בתנ"ך היו: אשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון, ביחד עם רצועת החוף של דרום מערב כנען, שהייתה בשליטה מצרית עד תום שלטון השושלת ה-19 ב-1185 לפנה"ס. על פי התיאור המקראי ( ומקומות נוספים בספר שופטים ובספר שמואל), חמש ערים אלה נשלטו על ידי חמשת סרני הפלשתים. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על ערים נוספות. החפירה הארכאולוגית בתל קסילה שבתל אביב תרמה רבות להרחבת הידע על התרבות הפלשתית.
עם חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד שבטי ישראל שישבו בהר ולמעשה הייתה מלחמה מתמדת בין העמים. לעיתים שלטו הפלשתים על כמה משבטי ישראל, במיוחד הדרומיים שבהם, ולעיתים הם הובסו על ידי ישראל. לשיא כוחם הגיעו הפלשתים, על פי המקרא, לקראת סוף מלכות שאול המלך, שאף נהרג עם בניו בקרב עמם בהר הגלבוע.
לפי המסופר בתנ"ך, לאחר הבסתם בידי דוד המלך, איבדו את כוחם וההיסטוריה שלהם היא של ערים עצמאיות, ולא של עם מאוחד. בשנת 604 לפנה"ס כבש והרס נבוכדנצר את ערי פלשת והגלה את תושביהן למסופוטמיה. בתקופה הפרסית שכנו בפלשת תושבים בעלי מאפייני תרבות פיניקיים, וכן קבוצות אחרות מהסביבה.
בכתובות בבליות ופרסיות מהמאות ה-6–5 לפנה"ס מוזכרים אנשים שמוצאם מערי הפלשתים המכונים אשקלונים או אשדודיים היושבים בבבל – ככל הנראה מדובר בגולים פלשתים. לאחר מכן הם כבר מפסיקים להיות מוזכרים וככל הנראה נטמעים באוכלוסייה המקומית.
לפלשתים היה מונופול ארוך על חרשות הברזל, מיומנות שהם רכשו במהלך מסע הכיבושים שלהם באנטוליה.
כתב וכתובות
מתקופת הברזל א, נמצאה כתובת פלשתית שלא פוענחה, שרישומיה מזכירים דמיון לכתב הקיפרו-בינארי שהיה נפוץ בקפריסין בתקופת הברונזה. מממצאים מאוחרים (כמו כתובת עקרון) עולה שהפלשתים אימצו את הכתב הפיניקי כפי שאומץ בממלכות ישראל ויהודה השכנות, בשינויים קלים.
בתל גמה נמצאו שני אוסטרקונים פלשתיים הנושאים רשימת שמות, הכתובים באלפבית העברי העתיק (בווריאציה מקומית), והמתוארכים סביב המאה ה־7 לפנה"ס. בנוסף נמצא חותם פלשתי הנושא את הכתובת (מִתִּתִּ מזוהה כמִתִנְתִ השני שבכתבי מלכי אשור, הוא ואביו צדקא מוזכרים בכתובות האשוריות כמלכי אשקלון).
בשנת 2005 נמצא בתל צפית (גת המקראית) אוסטרקון הנושא כתובת פרוטו-כנענית, המתוארך למאות ה־10–9 לפנה"ס.
קבורה
בשנת 2016 נחשף אתר קבורה פלישתי בגן הלאומי באשקלון ובו יותר מ-160 שלדים, כלי נשק, תכשיטים ובקבוקי בושם. בית הקברות מתוארך למאות 11–8 לפנה"ס והתאפיין בקבורה בשוחות להבדיל מהקבורה הנפוצה, קבורה במערות חצובות בסלע.
ייצוג בתרבות המערב
פיליסטיניזם הוא מונח בתחומי הידע של הפילוסופיה והאסתטיקה המתאר עמדה חברתית המצדדת באנטי-אינטלקטואליזם, מעריכה בחסר ומתעבת אומנות, יופי, רוחניות ואינטלקט. הכינוי, שהושפע מכך שהפלשתים הצטיירו כבעלי תרבות חומרית בלבד, אומץ בפי דוברי התנועה הרומנטית בגרמניה ועבר לאנגלית בתיווך מסתו של מתיו ארנולד, 'תרבות ואנרכיה'.
השם "פלשתינה"
השם "פלשתינה" נגזר מהשם "פלשת". המקור הקדום ביותר שיש בידינו שבו הוא מופיע, הוא ספרו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), שם מופיע השם ביוונית: "פַלַיְסטינה". לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, שינו הרומאים את שם הפרובינקיה "יהודה" לשם "סוריה פלשתינה". השם מופיע בכתביהם של הסופרים היוונים והרומיים ובכתביהם של אבות הכנסייה במאות הראשונות לספירה.
השם "פלשתינה" היה מיוחס לארץ ישראל שמשתי גדות נהר הירדן ונותר בשימוש בלשונות האירופיות גם בעת החדשה. לאחר סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל, בשל אי ההבחנה בערבית ובשפות הלועזיות בין השם "פלשתינה" לגרסתו הערבית, "פלסטין", נעשה המושג בשפות הללו לבעל משמעות כפולה: הוא משמש כשמה ההיסטורי של הארץ כולה, אך גם מזוהה כיום עם היישות הערבית הלאומית שהתהוותה בה במאה ה-20.
באומנות
שמשון ודלילה:
שמשון ודלילה מאת פיטר פאול רובנס (1610): הציור מתאר חדר לאור נרות, שבו שמשון ישן בחיקה של דלילה, וקבוצת פלשתים בפתח מימין. רובנס מתאר את הרגע שבו, לאחר ששמשון נרדם על ברכיה של דלילה, בחור צעיר חותך את שערו של שמשון. שמשון ודלילה נמצאים בחדר חשוך, המואר ברובו בנר שמחזיקה זקנה משמאלה של דלילה. דלילה מתוארת עם כל בגדיה, אך שדיה חשופים. ידה השמאלית מונחת על כתפו הימנית של שמשון, כאשר זרועו השמאלית מונחת על רגליה. האיש שגוזר את שערו של שמשון מצליב את ידיו, כסימן לבגידה.
עיוורון שמשון מאת רמברנדט (1636): הציור מתאר כיצד שמשון לאחר שהונה על ידי דלילה, נתפס על ידי הפלשתים, שהצמידו אותו לקרקע על מנת לעקור את עיניו. הציור הוא אחד ממעטים יחסית שהציגו את הסצנה הזו בפירוט והוא בולט במיוחד בגלל השליטה המופתית של רמברנדט באור ובצל.
הקרב בין דוד וגוליית:
דוד עם ראשו של גוליית מאת קאראווג'ו (1610): הציור מתאר את דוד, שחזהו חשוף חלקית כאילו חולצת הרועה שלו נקרעה בלהט הקרב. ידו השמאלית של דוד אוחזת בשיער שממנו תלוי ראשו הערוף של גוליית. פיו של גוליית פתוח חלקית, כאילו רגע המוות היה באמצע צעקה. עיניו חסרות התנועה בוהות במעורפל מתחת לעפעפיים כבדות לעבר החלל, כאשר דם נוטף בצורה גרוטסקית מראשו המנותק.
דוד הורג את גוליית מאת פיטר פאול רובנס (1616): הציור מתאר את הרגע שבו דוד, לאחר שהפיל את הענק והשתלט על חרבו, עומד לנתק את ראשו של יריבו. שתי הדמויות המונומנטליות תופסות כמעט את כל הציור, כשברקע רק קטע מהקרב.
קרב דוד וגוליית מאת גוסטב דורה (1864) הציור מתאר את ניצחונו של דוד בקרב המפורסם בינו לבין גוליית, הציור מתרחש בעמק האלה, שם חונים בני ישראל והפלשתים משני צדי נהר. דוד של דורה מחזיק את ראשו של הענק ההרוג מעל ראשו, ובכך נבהל את הצבא הפלשתי תוך שהוא מדגיש עד כמה הוא קטן מיריבו המת.
ראו גם
דגון
תל קסילה
קרמיקה פלשתית
גויי הים
תל טאיינאט
המוזיאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן
לקריאה נוספת
עמיחי מזר, "תקופת הברזל א – ישראלים, פלשתים וכנענים", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, יחידה 8, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
D. B. Redford, Egypt, Canaan and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992
Trude Dothan, Moshe Dothan, People of the Sea: The Search for the Philistines, 1992 An introduction by the archaeologists of Ashdod.
קישורים חיצוניים
אוניברסיטת חיפה, התגלו עדויות לקיומם של מלכים המוזכרים בתיאור המלחמות של דוד המלך בספר שמואל, באתר 'הידען'.
שי שמש, פלשתים עליך, באתר מדע גדול, בקטנה, 14 ביולי 2019.
הפלשתים ותרבותם החומרית מאת טרודה דותן, באתר מקראנט.
הרב קלמן בר, שאול ודוד מול פלשתים, כ' חשוון תשע"ח
פרק 19 – דברי הימים: יחסי ישראל – פלשת במקרא. חלק א' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
פרק 21 – דברי הימים: יחסי ישראל פלשת חלק ב' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמי כנען | 2024-09-27T04:06:30 |
Internet Relay Chat | IRC (ראשי תיבות של Internet Relay Chat, בעברית: ממסר שיחוח מרשתת) הוא פרוטוקול המשמש לשיחה טקסטואלית ברשת האינטרנט. השימוש העיקרי ב-IRC הוא לשיחות מרובות משתתפים, אך הוא מאפשר לקיים גם שיחות פרטיות.
את הפרוטוקול ניסח יארקו אויקארינן (Jarkko Oikarinen) ב־1988, והוא פיתח את התוכנה הראשונה שמימשה אותו, כתחליף לתוכנת MUT ששימשה לצרכים דומים עד אז. השימוש הראשון בתוכנה החדשה נעשה ב־BBS בשם OuluBox בפינלנד.
התוכנה קנתה לעצמה פרסום בתקופת מסך הברזל, שבה היא שימשה להעברת הודעות בין ברית המועצות לבין העולם המערבי.
IRC הוא פרוטוקול שרת–לקוח ברמת שכבת התוכנה של מודל ה־OSI ושל ה־מודל ה־TCP/IP. הוא משתמש ב-TCP להעברת המידע ברשת ובמידת הצורך גם ב־SSL כדי להצפין את תעבורת המידע.
תוכנות IRC נכתבו עבור מגוון פלטפורמות, לרבות Windows, יוניקס, לינוקס ו־Mac OS X.
לקוחות
mIRC
מירנדה IM ו־Pidgin כוללים תמיכה בפרוטוקולי מסרים מיידיים רבים, וגם ב־IRC.
מוזילה כוללת גם תוכנת IRC.
מוזילה פיירפוקס כולל את אותה תוכנה כהרחבה בשם ChatZilla.
רשתות
בפרוטוקול IRC שרתים יכולים להיות מחוברים ביניהם ביחד לרשת. כל לקוח שמחובר לאחד השרתים ברשת יראה את אותם הדברים שרואה לקוח שמחובר לכל שרת אחר ברשת.
ישנן אלפי רשתות IRC ציבוריות. ביניהן:
Quakenet - הרשת הגדולה ביותר כיום.
IRCNet - הרשת השנייה בגודלה כיום, שרת ה - IRC הראשון irc.oulu.fi עדיין מחובר לרשת.
EFNet - איגדה במקור את רוב שרתי ה־IRC באינטרנט.
Freenode - רשת קטנה יותר אשר מיועדת לפרויקטים מבוזרים, כגון פרויקטי תוכנה חופשית.
OFTC - רשת נוספת לתמיכה בפרויקטי תוכנה חופשית. משמשת את פרויקט דביאן.
בישראל
שרתי IRC פעילים בארץ:
meatball.ddns.net - צ'ט פלאפל.
ivrit.irc.co.il רשת עצמאית.
משתמשים
כל משתמש מזוהה על ידי כינוי, שיכול להיות כמעט כל צירוף של תווי ASCII. במקור לא הייתה כמעט שום הזדהות, למעט הסתמכות על פרוטוקול IDENT. שרתים חדשים הוסיפו דרכי הזדהות שונות: אם כחלק מההתחברות, ואם כשרות הזדהות נפרד (NickServ - משתמש מיוחד שצריכים לשלוח לו הודעה עם הסיסמה).
ערוצים
עיקר התקשורת בפרוטוקול IRC היא שיחה בערוצים (channels. נקראים גם חדרים - rooms). כל משתמש יכול להיות במספר ערוצים בו־זמנית. כל משתתף מקבל את כל ההודעות שנשלחות לערוץ (ולכן מתקבל הרושם של שיחה בחדר). ברוב המקרים שם הערוץ מתחיל בסימן '#'. מלבד שמו, יש לכל חדר שורת נושא אשר מתארת אותו בקצרה.
המשתמש הראשון שמנסה להיכנס לערוץ שלא קיים, יוצר אותו. הוא גם מקבל הרשאות מפעיל (op, קיצור של operator). הוא רשאי להעניק הרשאה זו לאחרים. הוא רשאי גם לבעוט משתמשים אחרים מהערוץ (kick) או למנוע מהם להיכנס שוב (ban). פעולות שנדרשות לעיתים כנגד טרולים.
ראו גם
מסרים מיידיים
מונחים ברשת מחשבים
קישורים חיצוניים
RFC 1459 - מפרט טכני של IRC
IRC - מי נגד מי?, מבוא ל-IRC בעברית מאת אורנה אגמון
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:מסרים מיידיים
קטגוריה:פינלנד: המצאות | 2024-05-02T08:22:00 |
הכרונולוגיה המקראית והמסורתית | הכרונולוגיה המקובלת במסורת היהודית מבוססת על התנ"ך ואחריו על ספרים מסורתיים נוספים – בעיקר על מדרשי האגדה, כפי שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו נהוגה ברוב ספרי תולדות עם ישראל שהתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מתחילה בבריאת העולם ומסתיימת בחורבן בית המקדש השני 3,828 שנים לאחר מכן.
מניין השנים בלוח העברי
ציון רוב השנים בערך זה הם על פי מניין השנים של בעל סדר עולם רבה, כלומר, שנים שלמות לאדם הראשון, אבל לפי מניין השנים הנהוג כיום – מניין השנים לבריאת העולם – יש להוסיף שנתיים על מניינו של בעל הסדר עולם ושנה אחת למניין הגמרא. כמו כן, אין להשוות בין מניין השנים המובא כאן למניין השנים בספירה הנוצרית.
תולדות האנושות
פסוקי המקרא בספר בראשית מתארים באיזה גיל הוליד כל אחד מאנשי הדורות שבין אדם הראשון ליעקב את בנו, וכך מאפשרים למנות על פי שנות חייהם את שנות קיומה של האנושות. יעקב נולד על פי זה בשנה ה-2108. יעקב ירד למצרים בהיותו בן 130, ואם כן עולה שירידת יעקב ובניו למצרים הייתה אחרי שמלאו 2,238 שנים לבריאת אדם הראשון. בני ישראל היו במצרים 210 שנים, נמצא שיציאת מצרים הייתה בשנת 2448 לבריאת אדם הראשון. על הפסוק "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (), מוסבר שהספירה של 400 השנים מתחילה מלידת יצחק (2048). בית המקדש הראשון נבנה 480 שנה לאחר יציאת מצרים. בית ראשון עמד 410 שנה. לאחר מכן יצאו ישראל לגלות בבל שנמשכה 70 שנה. לאחר מכן נבנה בית המקדש השני שעמד 420 שנה.
נבוכדנצר החריב את בית המקדש הראשון בשנת 19 למלכותו, מלכותו התקיימה 45 שנה, אחריו מלך בנו אויל מרודך 22 שנה, אחריו מלך בלשאצר 3 שנים, אחריו מלך דריווש המדי שנה אחת, אחריו מלך כורש הפרסי 3 שנים (שאז התחילה מלכות פרס בכל העולם), אחריו מלך אחשוורוש 14 שנה, אחריו מלך בנו (מאסתר המלכה) דריווש הפרסי. על פי נתונים אלו, נס פורים, שהתרחש בשנת 13 למלכות אחשוורוש, (ככתוב במגילת אסתר) היה לאחר שמלאו 3,405 שנים לבריאת אדם.
הדורות הראשונים
ממוזער|800x800px|סכימה של עשרים ושנים הדורות הראשונים במקרא, כאשר נקודה צהובה מסמלת לידה, ונקודה כחולה מסמלת מוות
בפשר אריכות הימים המופלגת של ראשי הדורות הראשונים, כתב רבי סעדיה גאון: "כדי שירבו זרעם... כדי שיראה כל אחד מהם בנים ובני בנים בחייו". לעומת זאת, הרמב"ם כתב; "אני אומר שלא היה אותם החיים אלא אותו האיש האמור לבדו, אבל שאר האדם חיו החיים הטבעיים הרגילים, ותהיה הנדירות הזו באותו האדם, אם על ידי גורמים רבים במזונו והנהגתו, או על דרך הנס ונוהג לפי דרכו, ולא ייתכן לומר בו זולת זה". בדומה לכך כתב ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו; "מזונותיהם היו מוכשרים יותר לגרום לאריכות ימים... חוץ מזה זיכה אותם אלוהים בחיים ארוכים יותר על צדקתם ועל התועלת שבהמצאותיהם...".
לוח כרונולוגי מאדם עד יעקב
דור האישיות נולדנפטרמשך חייוהוליד בגיל 1 אדם 0 930 930 0 2 שת 130 1042 912 1053 אנוש 235 1140 905 904 קינן 325 1235 910 70 5מהללאל 395 1290 895 65 6ירד 460 1422 962 1627 חנוך 622 987 365 658 מתושלח 687 1656 969 1879 למך 874 1651 777 18210 נח 1056 2006 950 50011 שם 1558 2158 600 100 12ארפכשד 1658 2096 438 35 13שלח 1693 2126 433 3014 עבר 1723 2187 464 34 15פלג 1757 1996 239 3016 רעו 1787 2026 239 32 17שרוג 1819 2049 230 30 18נחור 1849 1997 148 2919 תרח 1878 2083 205 70 20אברהם 1948 2123 175 8621 יצחק 2048 2228 180 60 22יעקב 2108 2255 147 84
מלכי יהודה וישראל
לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית התחילה תקופת המלכים בשנת ב'תתפ"א (879 לפנה"ס), ונמשכה 457 שנה עד חורבן בית המקדש הראשון בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס).
מפרשי התנ"ך וכותבי הדורות מציינים, שישנם מלכים שמספרי שנות מלכותם (המוזכרים בנ"ך) הם שנים "מקוטעות", כלומר, שישנן שנים שנמנו גם למלך הקודם וגם למלך הבא, כיוון שכל אחד מלך בחלק מאותה שנה. עקב כך, המפרשים נחלקו (בשינויים קלים) לגבי תאריכי שנות מלכותם.
השנים החסרות
ההשוואה בין הכרונולוגיה המסורתית לכרונולוגיה המדעית מעלה פער של כ-165 שנה. לפי סדר עולם רבה, בית המקדש השני עמד על תלו במשך 420 שנה. חורבן בית שני אירע בשנת 70 לספירת הנוצרים, ומכאן שהמקדש השני הוקם בסביבות 350 לפנה"ס. כיוון שגלות בבל נמשכה על פי הכרונולוגיה המסורתית 70 שנה בלבד, עולה כי חורבן בית ראשון אירע בשנת 420 לפנה"ס. ואולם, מלכות בבל, שהחריבה את בית המקדש הראשון על פי התיאור המקראי, נעלמה מן העולם קרוב למאה ועשרים שנה קודם לכן (הכיבוש הפרסי אירע בשנת 539 לפנה"ס). התיארוך המקובל בקרב היסטוריונים לחורבן הבית הראשון הוא 586 לפנה"ס. קיים אפוא פער של כ-166 שנה בין הכרונולוגיות השונות. הבעיה תלויה במשך זמנה של האימפריה הפרסית, שלפי הכרונולוגיה המקובלת התקיימה למעלה ממאתיים שנה (539–331 לפנה"ס), ולפי סדר עולם – 52 שנה בלבד. המדרש מתארך את התקופה הפרסית באופן מינימליסטי, לפי מלכי פרס המוזכרים במקרא בלבד. כמו כן, בהתאם לברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, מניח המדרש שכורש, דריווש וארתחשסתא הם שלושה שמות של מלך אחד.
ד"ר חיים חפץ חקר את אמינותם של המקורות ההיסטוריים הקלאסיים (היסטוריונים הלניסטיים ורומיים), שעליהם ביססו ההיסטוריונים המודרניים את הכרונולוגיה המדעית המקובלת. בשנת 1991 הוא פרסם את ממצאיו בכתב העת מגדים. בניגוד לתפיסה המקובלת, טען חפץ כי הכרונולוגיה המסורתית היא הנכונה. חפץ לא התייחס במחקרו לשיטות תיארוך מדעיות נוספות כגון תיארוך פחמן 14 או תיארוכים אסטרונומיים כמו ליקוי החמה האשורי.
תקופות בתולדות עם ישראל
ממוזער|סדרי הזמנים מיציאת מצרים ועד חורבן הבית השני – לפי מדרש סדר עולם לעומת המחקר המקובל
תיקוף חז"ל אורכה הסתיימה לבריאת העולם לספירה הנוצרית מקום מאדם עד נח 1,056 שנים לידת נח 0–1056 3759–2703 לפנה"ס מסופוטמיה מנח עד אברהם 892 שנים לידת אברהם 1056–1948 2703–1811 לפנה"ס מסופוטמיה שלושת האבות 307 שנים פטירת יעקב 1948–2255 1811–1504 לפנה"ס ארץ ישראל ישראל במצרים 210 שנים יציאת מצרים 2238–2448 1521–1311 לפנה"ס מצרים העתיקה ישראל במדבר 40 שנים הכניסה לארץ 2448–2488 1311–1271 לפנה"ס מדבר סיני שופטים 393 שנים המלכת שאול 2488–2881 1271–878 לפנה"ס ארץ ישראל מלכים 457 שנים חורבן בית ראשון 2881–3338 878–421 לפנה"ס ארץ ישראל סופרים ואנשי כנסת הגדולה 110 שנים סוף הנבואה 3338–3448 421–311 לפנה"ס ארץ ישראל
נקודות ציון
אירוע תאריך עברי תאריך לועזי תאריך מדויק מקורות תחילת בריאת העולם 0 או -1 3759 לפנה"ס לרבי יהושע באדר, לרבי אליעזר בכ"ה באלול בריאת אדם הראשון 0 3759 לפנה"ס לרבי יהושע בא' בניסן, לרבי אליעזר בא' בתשרי הולדת נח 1056 2703 לפנה"ס המבול 1656 2103 לפנה"ס לרבי יהושע י"ז באייר, לרבי אליעזר י"ז בחשון סדר עולם פרק ד' הולדת אברהם 1948 1811 לפנה"ס לר' יהושע בחודש ניסן, לר' אליעזר בחודש תשרי עקדת יצחק 2085 1674 לפנה"ס יש אומרים בא' בתשרי, ויש אומרים בי' בתשרי ראה זוהר פרשת ויצא הגירת השבטים למצרים 2238 1521 לפנה"ס יציאת מצרים 2448 1311 לפנה"ס ט"ו בניסן, לחכמים ביום שישי לרבי יוסי ביום חמישי עד דף פח מעמד הר סיני 2448 1311 לפנה"ס בשבת, לחכמים בו' בסיוון ולרבי יוסי בז' בסיוון עד דף פח הקמת המשכן חטא המרגלים 2449 1310 לפנה"ס המשכן הוקם בראש חודש ניסן חטא המרגלים התרחש בתשעה באב הכניסה לארץ ישראל 2488 1271 לפנה"ס כ"ח בניסן, בשבת, סדר עולם פרק י"א (היום השביעי של הקפת יריחו) פטירת יהושע בן נון 2516 1243 לפנה"ס כ"ו בניסן כינון מלכות דוד 2884 875 לפנה"ס בנין בית המקדש הראשון, שלמה 2928 831 לפנה"ס בחודש אייר גלות עשרת השבטים 3205 554 לפנה"ס תחילת מלכות נבוכדנצר 3319 440 לפנה"ס חורבן בית המקדש הראשון 3338 421 לפנה"ס ט' באב, במוצאי שבת הכרזת כורש 3390 369 לפנה"ס פורים 3405 354 לפנה"ס י"ג באדר בנין בית המקדש השני 3408 351 לפנה"ס כ"ד בכסלו עליית עזרא 3415 344 לפנה"ס תום הנבואה תחילת מניין השטרות 3448 311 לפנה"ס חנוכה 3622 137–8 לפנה"ס כ"ה בכסלו ספר חשמונאים א' פרק ד' פס' נ"א חורבן בית המקדש השני 3828 70 לספירה ט' באב, במוצאי שבת
ראו גם
סדר עולם רבה
ארכאולוגיה מקראית
היסטוריה של עם ישראל
לקריאה נוספת
יצחק גוטליב, יש סדר למקרא - חז"ל ופרשני ימי הביניים על מוקדם ומאוחר בתורה, ירושלים: הוצאת מאגנס והוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009.
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974
קישורים חיצוניים
תאריכים בספר בראשית בוויקיטקסט
, בתוך: שמעתין 36 אייר תשל"ג
שלמה בניזרי, סדר הדורות המקוצר
שנות מספר בוויקיטקסט
הערות שוליים
כרונולוגיה
כרונולוגיה
כרונולוגיה
מקרא
קטגוריה:זמנים ביהדות | 2024-10-15T17:42:07 |
נשק ביולוגי | הפניה לוחמה ביולוגית | 2023-12-27T05:48:47 |
אנרי ברגסון | אַנרי לואי בֶּרגסון (בצרפתית: Henri-Louis Bergson; 18 באוקטובר 1859 – 4 בינואר 1941) היה פילוסוף יהודי-צרפתי משפיע במחצית הראשונה של המאה ה-20. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927.
קורות חיים
שנותיו המוקדמות
ברגסון נולד בפריז כנצר למשפחת יהודים מפולין. הוא נצר לשמואל זביטקובר, איל הון מן המאה ה-18, נכדו של גבריאל , בנם של בר (ברק) ברגסון ותמר'ל ברגסון. אמו הייתה בת למשפחה יהודית אנגלית, ואת ילדותו המוקדמת העביר בלונדון. כתוצאה מכך שלט בשתי שפות אם – אנגלית וצרפתית, דבר שסייע לו לאחר שהתפרסם כאשר כל תרגומי ספריו לאנגלית נערכו ואושרו על ידו. לפני גיל תשע, חצו הוריו את תעלת למאנש והתיישבו בצרפת, וברגסון הפך לאזרח צרפת.
עבודתו ויצירתו
חייו של ברגסון היו חיים שקטים וחסרי תהפוכות, ונקודות הציון העיקריות בחייו היו הפרסום של ארבע יצירותיו החשובות, הראשונה ב-1889, "זמן ובחירה חופשית" (נקראה גם: "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה"). הפרסומים האחרים: "חומר וזיכרון" ב-1896, "התפתחות יוצרת" ב-1907 ולבסוף "שני מקורות למוסר ודת" ב-1932.
ברגסון למד בין השנים 1868–1878 בבית הספר התיכון (ליסֶה) פונטאן שבפריז, (כיום שמו קונדורסה). בעת לימודיו קיבל פרס על עבודתו המדעית. פרס נוסף קיבל ב-1877, כשהיה בן 18, על פתרון בעיה מתמטית. הפתרון פורסם שנה לאחר מכן ב"אנאל דה מתמטיק", והיווה את פרסומו הראשון של ברגסון. לאחר התלבטות אם לעסוק במדעי הרוח או במדעי הטבע בחר ברגסון במדעי הרוח. כשהיה בן 19 התקבל לאקול נורמל סופרייר, וב-1881 קיבל רישיון הוראה בחינוך הציבורי. באותה שנה קיבל עבודה כמורה בבית הספר התיכון דוד ד'אנז'ה בעיר אנז'ה. שנתיים מאוחר יותר הפך למורה קבוע בבית הספר התיכון בלז פסקל בקלרמון-פראן, בירת מחוז פוי-דה-דום וחבל אוברן שבמרכז צרפת.
שנה לאחר הגיעו לשם הראה ברגסון את יכולתו במדעי הרוח בפרסום מהדורה מעולה של מובאות מלוקרציוס, עם מחקר ביקורתי של הטקסט והפילוסופיה של המשורר (1884), חיבור שהמהדורות החוזרות שלו היו ראיה מספיקה לחשיבותו בחינוך הקלאסי בצרפת. בזמן שלימד והרצה בחלק זה של הארץ (חבל אוברן), מצא ברגסון זמן ללימוד עצמאי וליצירה מקורית. הוא היה עסוק בכתיבת מאמרו "זמן ובחירה חופשית" (Essai sur les données immédiates de la conscience), מאמר שהגיש כעבודת דוקטורט לפקולטה למדעי הרוח של הסורבון ב-1889. החיבור פורסם באותה שנה על ידי פליקס אלקאן, מוציא לאור פריזאי, בסדרתו "ספריית פילוסופיה עכשווית". ברגסון הקדיש את "זמן ובחירה חופשית" לז'יל לשלייה (Jules Lachelier; 1832–1918), אז שר החינוך הציבורי, תלמידו של פליקס רבסון (1813–1900) ומחבר יצירה פילוסופית על יסוד האינדוקציה (Du fondement de l'induction, 1871). לשלייה השתדל "להחליף כוח בכל מקום באינרציה, חיים במוות וחירות בפטליזם". (ברגסון היה חייב הרבה לשני המורים הללו של אקול נורמל סופריור. השוו את נאום ההספד שלו על רבסון, שמת בשנת 1900). לפי לואי דה ברויי, ה"זמן ובחירה חופשית" מקדימים בארבעים שנה את הרעיונות של נילס בוהר וורנר הייזנברג על הפרשנות הפיזיקלית של מכניקת הגלים.
ברגסון התיישב שוב בפריז, ולאחר שלימד במשך כמה חודשים ב"קולז' רולן", קיבל מינוי בבית הספר התיכון היוקרתי ביותר "אנרי קאטר" (אנרי הרביעי), שם לימד במשך שמונה שנים. ב-1896 פרסם את חיבורו הגדול השני, "חומר וזיכרון", חיבור מורכב ומבריק החוקר את פעולתו של המוח, עורך ניתוח של התחושה והזיכרון, ומגיע לבחינה של בעיות הקשר בין הגוף לשכל. ברגסון עסק במחקר במשך שנים לפני פרסום כל אחד משלושת חיבוריו הגדולים. הדבר אמור בעיקר לגבי "חומר וזיכרון", שבו הוא מפגין היכרות מעמיקה עם המחקר הפתולוגי של זמנו, שחלק גדול ממנו נעשה בצרפת עצמה.
ב-1898 מונה ברגסון למרצה (Maître de conférences) במקום שבו למד, "אקול נורמל סופריור", ולאחר מכן קיבל משרת פרופסור. בשנת 1900 היה לפרופסור בקולז' דה פראנס היוקרתי, שבו קיבל את הקתדרה לפילוסופיה יוונית.
בקונגרס הבינלאומי הראשון לפילוסופיה, שנערך בפריז בחמשת הימים הראשונים של אוגוסט 1900, הרצה ברגסון הרצאה קצרה אך חשובה, "מקורות פסיכולוגיים לאמונה בחוקי הסיבתיות". ב-1901 פרסם פליקס אלקאן חיבור שהתפרסם קודם לכן ב"ריביו דה פרי", שכותרתו "הצחוק", אחת מהיצירות החשובות ביותר של ברגסון. מאמר זה על המשמעות של ההומור בוסס על הרצאה שהעביר זמן רב קודם לכן באוברגן. לימוד המאמר חיוני להבנה את תובנות החיים של ברגסון, וגם הפסקאות העוסקות בתפקידה של האמנות בחיים חשובות.
ב-1901 נבחר ברגסון לאקדמיה למדעי הרוח והמדינה (Académie des Sciences Morales et Politiques), ונעשה לחבר המוסד. ב-1903 הוא כתב ל"רבו דה מטאפיזיק א דה מורל" (Revue de métaphysique et de morale) מאמר חשוב שכותרתו "הקדמה למטאפיזיקה", שיכול לשמש כהקדמה ללימוד שלושת ספריו הגדולים. בשנת 1904, אחרי פטירה של גבריאל דה טארד הוא קיבל מינוי ראש קתדרה של פילוסופיה מודרנית.
החיבור השלישי שלו, "אבולוציה יוצרת", הופיע ב-1907, והוא ללא ספק ספרו החשוב ביותר ומן התרומות המשמעותיות ביותר להבנה הפילוסופית של האבולוציה. עד 1918 יצאו 21 מהדורות של ספר זה, הוא תרם מאוד להגברת הפופולריות שלו בעולם האקדמי ובציבור הרחב.
ב-24 יולי 1918 בטקס הנחת אבן הפינה בהר הצופים ל-אוניברסיטה העברית הצהיר הלורד ארתור ג'יימס בלפור בנאומו: " אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית". גם הרב קוק הזכירו בכתביו ושאב השראה מרעיונותיו.
ברגסון המשיך לעבוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואף פרסם את דעותיו לגביה. לאחר המלחמה הוא קיבץ את מאמריו לשני כרכים. ב-1927 זכה ברגסון בפרס נובל לספרות.
שנותיו האחרונות
בזמן שלטון וישי, הוא העדיף לדחות את כל הכיבודים שקיבל בעבר, כדי שאף הוא יחשף לחוקים האנטישמיים שממשלת וישי העבירה נגד היהודים. ברוח גישה זו הוא נמנע מלהמיר את דתו לקתוליות, אף שרצה לעשות זאת, כדי להפגין סולידריות עם אחיו היהודים.
ברגסון נפטר בחודש ינואר 1941 מדלקת ריאות בה לקה ימים ספורים לאחר שנאלץ לעמוד מספר שעות בתור, כשהוא בן 81, לצורך רישומו כיהודי בפריז הכבושה בידי הנאצים. במותו, ערך כומר קתולי את טקס הקבורה (באישור מיוחד של ארכיבישוף פריז), על פי בקשתו בצוואתו. הוא קבור בבית הקברות של העיר גארש (Garches) שליד פריז.
תורת ברגסון
בספרו "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה" (1892), גילה ברגסון את אופן ההכרה האינטואיטיבי המצוי באמצע בין השכל לבין התפיסה, או בין השכל לאינסטינקט (1907), והגדיר סוג חדש של זמן שכינה משך (la durée), ששונה מהזמן הפיזיקלי שהגדיר איינשטיין, שהוא פריסה של רציפות לחלקים במרחב וחיבורם בשיטת הראינוע. זמן הפיזיקה לא יכול להכיל יצירה. בספרו "ההתפתחות היוצרת" מ-1907, המשיך ברגסון לפתח את מושג ה"משך" כמושג יסוד בהתפתחות עולם החי.
ברגסון טבע את המושג "אלאן ויטל", כוח החיים. מענף הקיברנטיקה יצאו מושגים דוגמת חוכמת ההמונים, אינטליגנציה קולקטיבית ואמרגנציה. ייתכן כי מה שברגסון חשב ל"כוח החיים", אינו אלא מה שמיוחס בהמשך לתורת הרשתות ככוח חברתי (מושג בו הרבה להשתמש דורקהיים בן זמנו של ברגסון), או כוח הנחיל, "אלאן סוסיאל". מאידך ייתכן כי חוכמת ההמונים אינה אלא אינטואיציית ההמונים, המושרית על ידי הכוח החברתי.
אצל אדמונד הוסרל (יליד אותה שנה כמו ברגסון ודורקהיים), ריבוי התופעות מאוחד על ידי התודעה. אצל ברגסון זה הפוך, התודעה היא ריבוי. ברגסון חולק על קאנט, שמתייחס לזמן ולמרחב באותו מישור. לדעת ברגסון הזמן של קאנט אינו אלא מרחב, בסופו של דבר. הזמן שקיים במישור שונה מהמרחב, הוא משך. הנתונים המיידיים של התודעה הם משכיים, ואילו הנתונים של הפיזיקה הם מרחביים. במשך אין אירועים סמוכים במרחב, לכן אין בו סיבתיות מכנית. לכן בפיזיקה יש סיבתיות ואין חופש רצון, ואילו בתודעה יש חופש רצון.
בפיזיקה יש ריבוי כמותי, אבל בתודעה אין ריבוי כמותי, אלא ריבוי איכותי. ריבוי כמותי הוא בין דברים הומוגניים, שרק מיקומם השונה במרחב מבדיל ביניהם. לכן ניתן לסמן אותם באינדקסים (ראו מאמר על הפילוסופיה של הלשון של ברגסון, 1985). ריבוי איכותי הוא בין דברים הטרוגניים, שנפרשים במשך ולא במרחב. ריבוי והטרוגניות יכולים להתקיים גם לא "זה ליד זה", אלא זה בתוך זה. זה קורה בשמיעה, בריח, בטעם ובמישוש. אבל בראייה יש מובחנות.
דוגמאות להטרוגניות איכותית
סימפתיה. כשאנו שמים את עצמנו במקום האחר, אנו יכולים גם להרגיש את הכאב שלו. אבל אז אנחנו נכנסים לקונפליקט, בין רגש הפחד מהיפגעות מהכאב שלו, לבין רגש הפחד של הבדידות, דהיינו שאם לא נעזור לו, אז גם לא יעזרו לנו כשנצטרך. לפי ברגסון הפחד מהבדידות מצד אחד והפחד מהכאב מצד שני, הן צורות לא מפותחות של רחמים. צורה מפותחת של רחמים היא הצורך לעזור לאחר, כדי לאזן את הטבע הבלתי צודק, בלי צורך בתמורה. זו ענווה. דהיינו, הפחד מהבדידות מוביל לסימפתיה על אף הפחד מהכאב, וזה מוביל לענווה. כל ששת הרגשות הללו לא מקיימים ביניהם יחסי סמיכות מרחבית ביניהם, אלא הם אינטרפנטרביליים זה לזה. הם גם לא שוללים זה את זה. כי במשך אין שלילה.
במשך אין סמיכות מרחבית, ולא שלילה (לוינס על השלילה כביטוי לסופיות של הטוטליות, של הידבקות השולל מהנשלל. זאת לעומת האינסוף שבו האחר הוא לא שלילה אלא שונות). הריבוי האיכותי הוא לכן: הטרוגני (לא הומוגני), ספקטרלי-רציף (בלי גבולות חדים, לא בינארי), לא ניתן בבת אחת, אלא מרקובי, מתפתח, סטוכסטי. מהסיבה שהריבוי האיכותי הוא בו זמנית גם הטרוגני וגם חודר-הדדית (interpenetrating), הוא לא ניתן לייצוג אדקווטי על ידי סימול (השארית של לאקאן ? אי היקבעות התרגום של קוויין?), הוא לא בר הבעה. הוא מובילי. חופש הוא מוביליות. דלז ופוקו מאוחר יותר, יחילו תכונות אלה גם על המרחב (גבולות לא מוגדרים, אינטרפנטרביליים, בין ישויות חברתיות). הפרקטלים של מנדלברוט הם גם כן אינטרפנטרטביליים מרחביים. האם פרקטלים הם משך מרחבי?
הזיכרון הוא ריבוי הטרוגני, שבו רגע ב' תמיד מוסיף לרגע א', דהיינו שהזיכרון תופח בצורה לא הפיכה.
ספקטרום הצבעים מדגים את האינטרפנטרביליות (אבל תוך התעלמות מהתכונות המרחביות). לכן ספקטרום הצלילים עדיף.
תנועת הקפיץ. התנועה קודמת לחלקים הנעים. תנועת הקפיץ היא אינדביזיבילית (בלתי ניתנת לחלוקה) ואינטרפנטרטיבית. הנחיל והלהקה והרשת כקפיץ, שעליהם פועלת החוקיות של עקומת הS. . בשני מקורות, עמוד 25 ברגסון מתאר את שני סוגי המוסר והדת, כסוג אחד של משיכה (ציות למקור סמכות מלכד) וסוג אחד של דחייה (חריגה מהסמכות או מהקולקטיב).
מאפייני האינטואיציה, בהשוואה לתפיסה, לשכל ולאינסטינקט
א. אינטואיציה היא דיפרנציאציה וטמפורליזציה. היא תפיסת התנועה במשך מאחדות אמורפית לריבוי עם צורה ומובחנות.
ב. האינטואיציה היא ראיית האובייקט מבפנים ולא מבחוץ. חשבו על ההבדל בין לראות כדור מבחוץ (התופעות), לבין להיכנס לחדר בצורת כדור (הממשות).
ג. היא התנסות בריבוי איכותי הטרוגני ואינטרפנטרבילי, כמו ספקטרום הצבעים. בספקטרום הצבעים אין הפרדה חדה בין הצבעים, אלא הפרדה דיפוזית. כך בין אינטואיציה ושכל אין הפרדה חדה אלא אינטרפנטרביליות.
ד. החיות מחוסרות אינטליגנציה, אך חזקות באינסטינקט. האדם חזק באינטליגנציה אך חלש באינסטינקט. החיתוך בספקטרום אינטליגנציה-אינסטינקט, הוא האינטואיציה. דהיינו זה פיתוח של שרידי האינסטינקט האנושי שנותרו באינטליגנציה האנושית. בהמשך נראה כיצד המחקרים במאה ה-21 של כהנמן (אודות מערכת 1 או אינטואיציה), ושל גלדוול (אודות בלינק, או קליק), הם הליכה על הגבול או החיתוך בין השכל לפרצפציה. חיתוך שיוצר את האינטואיציה.
ה. אינטואיציה היא דה-דיכוטומיזציה, ומעבר לספקטרומטיזציה. דה-דיכומטיזציה זו תבטל את הוויכוחים המסורתיים בין אידיאליזם למטריאליזם ובין רציונליזם לאמפיריציזם. בכל חומר יש דימוי (אימג' בשפה של ברגסון) במובן הברקליאני, ובכל נפש יש יצוגים (רפרזנטציות בשפה של ברגסון). הפער בין גוף ונפש הוא לא דיכוטומי אלא ספקטרלי. זה דומה לשופנאוור שכותב על העולם כרצון וכייצוג.
זה מאוד קרוב לתפיסתו של לייבניץ שרואה את ההבדל בין חומר ורוח כהבדלי דרגה ולא כדיכוטומיה. זה דומה גם לאינסופי שדיקארט מוצא בתוך האגו הסופי, כמו גם לתפיסתו של שפינוזה, שלפיה הגוף והנפש הם שני תארים מתוך אינסוף התארים של האל העצם. קאנט ופרמנידס לעומת זאת מבליטים את האחדות כי הם כלואים בתוך הריבוי הכמותי ההומוגני, בעוד שברגסון מבליט את השוני כי הוא פתוח גם לריבוי האיכותי ההטרוגני.
ו. בעוד שבאינטואיציה, אנו תופסים אובייקטים כמכלול, ובשכל אנו מפרקים ומרכיבים אותם. הרי שתפיסה היא לא הרכבה של חלקי האובייקט, אלא הפחתה של חלקים רבים, כדי לתפוס רק את החלק הרלוונטי לפעולה המעשית. כשאני נכנס לאוטו ורוצה לנסוע, אני לא רואה את כל חלקי המכונית, אלא רק את ההגה ועוד מספר מועט של חלקים (אני "שם בסוגריים" את שאר חלקי המכונית הלא רלוונטיים, בשפת הוסרל. אני מתייחס לשאר חלקי המכונית בצורה קדם-מודעת ואוטומטית, בשפת היידגר). אולם בעוד שסילוק פרצפטואלי נובע ממגבלות המרחב החומרי והמעשי, הרי שסילוק אינטואיטיבי תופס מהויות כי אינו מוגבל מרחבית, אלא רק על ידי המשך.
ז. באמצעות החלק ניתן להבין את השלם, אך באמצעות הסימפטום לא תמיד ניתן להגיע לגורם. השכל הוא אנליטי-סינתטי. הוא כמו לחתוך עוף לקוביות (ריבוי הומוגני כמותי חד) ואחר כך לחבר אותו מחדש. האינטואיציה היא כמו לחתוך עוף לפי המהות שלו (ריבוי הטרוגני איכותי ואינטרפנטרבילי): כנפיים לחוד, פולקס לחוד, וכו'.
ח, הזיכרון הוא הייצוג הכי ישיר של המשך, כי לזיכרון אין יצוג מרחבי. לכן הזיכרון קרוב לאינטואיציה. הזיכרון גם קרוב לתפיסה הלא-ראייתית מוכוונת המרחב. הפרצפציה של צלילים, של טעמים ושל ריחות (פרוסט, וטעם עוגת המדליין ב"בעקבות הזמן האבוד"), אינה מרחבית, אלא משכית ונבנית רק על מצע הזיכרון. (חומר וזיכרון, 1902). לפי התפיסה הספקטרומאלית האינטרפנטראבילית, חומר וזיכרון אינם ניגודים דיכוטומיים. בחומר יש אימאג'ים (שופנהאוור יגיד "אימאג'ים של הרצון"). ובתודעה ובזיכרון יש רפרזנטציות. האימאג'ים והרפרזנטציות הם הממשק בין החומר לזיכרון, בין המרחב למשך, בין הגוף והנפש.
הזיכרון פועל כמו עדשת הטלסקופ. הזכרונות שבתוך הזיכרון הם כמו דמויות רחוקות שנראות מטושטשות ובדרגת רזולוציה נמוכה. כשאנו מתאמצים לזכור משהו, אנו מפעילים מעין סיבוב של עדשת הטלסקופ של מנגנון הזיכרון, כדי להפוך את הזיכרון הרחוק למשהו ממוקד בהווה.
פרצפציה היא כמו הרכבת תמונה נעה מתוך הרבה תמונות סטילס, בטכניקת הקולנוע. אינטואיציה היא כמו הבנת הפואנטה של קליפ וידאו. פרצפציה היא אינדוקציה חושית (הרכבת תמונה כוללת מתוך פרטים). תנועה היא אינדוקציה מוטורית (הרכבת פעולה כמו נסיעה ברכב, מתוך תנועות חלקיות של לחיצה על דוושת הדלק, סיבוב ההגה, וכו'). אינטואיציה היא דדוקציה חושית, כמו ענן של המון אנשים מרחוק, שכשמתקרבים אליהם מתחילים לזהות פרטים. אינטלקט הוא דדוקציה שכלית.
ט. גם באבולוציה מכניסטית דרוויניסטית, וגם באבולוציה תכליתית לאמארקיאנית, אין יצירתיות, כי הן מבוססות על דיפרנציאציה חומרית במרחב, ולא במשך. בתכליתיות, המטרה נתונה כבר בהמשך הדרך. במכניזם סיבתי המטרה ניתנת לפני היציאה לדרך. אבל בשני המקרים יש דרך מרחבית. באבולוציה ברגסונית (כמו בעצם הסובייקטיבי והאימננטי ההגליאני) המניע קיים במשך. בזמן ולא במרחב. לא הסיבה ולא התכלית הם הגורמים המפתחים. אלא במשך, הסובייקט "מפתח את עצמו לדעת".
במחקרים החדשניים של ראשית המאה ה-21 אודות רשתות חברתיות מבני אדם ועד חיידקים, תמיד יש התארגנות העצמית, יש אמרגנציה אימננטית. השלם גדול מסכום חלקיו, או לפחות שונה מהם. התפרצויות המוניות כמו אירועי העולם הערבי בשנת 2011, ומפולות בבורסה, מוסברות על ידי מנדבלרוט והמתמטיקה הפרקטלית, לא כתוצאה של אירועים סיבתיים ליניאריים אקסטרינסיים, אלא כאמרגנצייה ותפיחה של תהליכים כאוטיים אינטרינזיים. אפילו היקום והתנהגותו במפץ הגדול מוסברים על ידי תהליכים אינטרינסיים שבהם "היקום הוא מחשב קוונטי שמחשב את עצמו לדעת" (גודין, 2007).
יחסו לוויליאם ג'יימס ולפרגמטיזם
ברגסון הגיע ללונדון ב-1908, וביקר אצל ויליאם ג'יימס, הפילוסוף האמריקאי מאוניברסיטת הרווארד, שהיה מבוגר מברגסון ב-17 שנה, ועזר מאוד בהסבת תשומת לב הקהל האנגלו-אמריקאי לפרופסור הצרפתי. פגישה זו הייתה מעניינת ואנו מוצאים את התרשמותו של ברגסון במכתביו: "אדם כה צנוע, אך גאון כל כך מבחינה אינטלקטואלית! יש לי תחושה חזקה, כי הנטייה שהוא התמקד בה היא שתגבר, וכי התקופה הנוכחית תהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפילוסופיה". יש קשרים ברורים בין יצירתו של ג'יימס לזו של ברגסון, וייתכן כי ברגסון שאב מג'יימס, לדוגמה ממאמר של ג'יימס הטוען כי המחשבה היא שטף של הכרה, שהשכל מעוות על ידי הכנסתו לתבניות של מושגים. אך ברגסון טען כי הוא לא קרא את מאמר זה כלל, וכנראה ששני ההוגים פיתחו את הגותם באופן עצמאי עד סוף המאה. אף ששניהם הסכימו לגבי דחיית המתודה האינטלקטואלית, והמחשבה שלוגיקה היא המדד היחיד שאליו יש לפנות, שני ההוגים אינם כה דומים אחד לשני כפי שנראה, ומושגים מטפיזיים רבים במשנתו של ברגסון לא היו מובנים לג'יימס. כמו כן, ברגסון לא היה פרגמטיסט כלל, בניגוד לג'יימס.
בשנים הבאות הגיע ברגסון לארצות הברית ולאנגליה והרצה שם, וספריו תורגמו לשפות רבות. ב-1914 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית. הוא גם מונה לנשיא של ה"אקדמי דה סיינס מוראל א פוליטיק".
ברגסון העמיד תלמידים שונים רבים, ובצרפת תנועות כמו נאו-קתוליות ומודרניזם מצד אחד, וסינדיקליזם מצד שני, ניסו להשתמש ברעיונות המרכזיים של הגותו. כמו כן הגותו נוכסה על ידי הוגים מרקסיסטים וסוציאליסטיים, ונטען כי סוף סוף יש הרמוניה בין הפילוסופיה האישית למהפכה החברתית. כמו כן, תנועות דתיות ליברליות התעניינו בהגותו, אף שמוסדות דתיים שמרניים יותר, כמו הכנסייה הקתולית, שהכניסה את ספריו של ברגסון ל"אינדקס הספרים האסורים" (1 ביוני 1914), בעקבות השקפותיו הדרוויניסטיות.
הגותו
המשנה הפילוסופית של ברגסון עוסקת בטווח רחב של נושאים, המקיפים היבטים רבים של היקום והקיום האינדיבידואלי והחברתי. עם זאת, נראה שניתן לכנס את מכלול הנושאים לשני צירי-יסוד המרכיבים את היקום והקיום. את הדיון המרוכז והשלם ביותר על שני הצירים אפשר למצוא בספרו "ההתפתחות היוצרת". על-פי ברגסון, היקום בכללו מורכב משתי תנועות הפכיות, השונות זו מזו כמעט בכל מובן אפשרי: האחת "עולה" והשנייה "יורדת".
התנועה השנייה - היורדת - היא של גופים שתופסים מקום במרחב. גופים אלה יכולים להתחבר ולהרכיב גוף גדול יותר, או להפך - להתפרק מגוף גדול אחד לגופים קטנים, אך תמיד אלה גופים שניתן לדון בהם במונחים של מרחב. החוק השולט בתנועתו של ציר זה ידוע כהחוק השני של התרמודינמיקה, או האנטרופיה. תנועה זו היא היותר נגישה ומוכרת לנו, משום שהיא ניתנת לאנליזה באמצעות היכולות המנטאליות שלנו והפרוצדורות המדעיות. ברגסון משווה את צורת הפעולה של היכולות המנטאליות למעין מנגנון של ראינוע: סדרת מצבים מובחנים, שההשתנות שלהם או החיבור ביניהם יוצר אשליה של תנועה - מעין רצף של תמונות בודדות שמתחלפות זו בזו. היכולות המנטאליות מצליחות לתפוס ולנתח את היקום רק באופן חלקי: מרחב שחלים בו שינויים של גופים גאומטריים שמתלכדים, מתפרקים, משנים מקום וכדומה.
התנועה מהסוג הראשון - ה"עולה" - כמעט וחומקת מאיתנו לגמרי, משום שאינה תואמת את צורת פעולתן של היכולות המנטאליות. היא נגישה לנו בעיקר באמצעות החוויה והאינטואיציה. החיים, התנועה או התנופה שלהם (elan vital), היצירה, הזמן וההתפתחות - אלה הם חלק ממאפייניה של תנועת יסוד שאינה מתרחשת במרחב ואינה כפופה לחוקי הפיזיקה והמדע. כביכול, מתקיימת מעבר למציאות המוכרת לנו באמצעות החושים והשכל מציאות אחרת - הממשות - שנגלית, או נחווית על ידינו, רק לרגעים חטופים ולא צפויים. תנועה זו של הממשי במפגשה עם הגופים החומריים, יוצרת את הגופים החיים (האורגניזמים), משכללת בהדרגה את המורכבות שלהם (האבולוציה) ובכך משיגה לעצמה יותר חרות.
משנתו של ברגסון בפרספקטיבה של הפילוסופיה והמדע
במסגרת הפילוסופיה בכלל, והפילוסופיה המערבית בפרט, המשנה של ברגסון היא ייחודית ויוצאת דופן. להיבטים שונים שלה יש אומנם הדים במשנות רבות אחרות, למשל - בדרכי חשיבה במזרח הרחוק, ובמיסטיקה (המימד הרוחני של הקיום), אצל ניטשה (האפולינאי והדיוניסי), אצל שפינוזה (היש הכולל ותאריו) ועוד. כתפיסה כוללת ועקבית, המעמידה את היקום והקיום על שתי תנועות הפכיות, הציב ברגסון תזה מקורית ומאתגרת.
בחשיבה המדעית אפשר לזהות שני מדענים שקרובים ברעיונותיהם לברגסון: קלוד ברנאר (1878-1813) ודייוויד בוהם (1992-1917). ברגסון, שפעל - תקופת דור או שניים לאחר ברנאר, הכיר היטב את עבודתו, וגם הרצה וכתב עליה. אין לדעת אם רעיונותיו של ברגסון הושפעו במישרין מאלה של ברנאר, או שהוא רק מצא בהם תמיכה לאלה שלו. על כל פנים, בכתיבתו נשען ברגסון על מושג "הסביבה הפנימית" של ברנאר, ועל האבולוציה של המורכבות ההולכת וגדלה של הסביבה הפנימית, שמאפשרת חרות הולכת וגדלה.
אפשר לומר, שברגסון פיתח רעיון שאת הגרעין שלו ניתן למצוא בעבודה של ברנאר. נראה שבוהם, שפעל כדור או שניים לאחר ברגסון, לא הכיר את העבודה שלו. בדומה לברגסון, הוא מבחין בין התפישה הפרגמנטרית המאפיינת את החשיבה המדעית (והייתה הכרחית להתפתחות המדעית), לבין מציאות מקיפה יותר. בדומה לברגסון, מאמין גם בוהם בקיומו של סוג נוסף של סדר, שלם ובלתי מחולק, הפועל מתחת לפני השטח (implicate order). זהו סדר שהוא גם תנועה מקיפה כל, שמקורה במפץ הגדול. אך בשונה מברגסון, ועל סמך היכרות מעמיקה של התורות הפיזיקליות המודרניות, בוהם משוכנע שניתן לחקור תנועה זו ואת הסדירויות שלה בכלים מדעיים ומתמטיים.
ספריו שתורגמו לעברית
הצחוק, תרגם יעקב לוי, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תרצ"ח 1938.
הצחוק - מסה על משמעות הממד הקומי, תרגמה תרזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל, 2019.
כתבי הנרי ברגסון, תל אביב: לגבולם בהשתתפות מוסד ביאליק; מסדה.
כרך א: אנרגיה רוחנית, תרגם מצרפתית יעקב לוי; מבוא מאת מ' בובר, תש"ד 1944.
כרך ב: מבוא למטפיזיקה, האפשרי והממשי, האינטואיציה הפילוסופית, תרגם מצרפתית יעקב לוי; מבוא מאת פליכס ולטש, תש"ז 1947.
מחשבה ותנועה: מסות והרצאות, תרגם מצרפתית יעקב לוי, ירושלים: לגבולם, מוסד ביאליק על ידי מסדה, 1953.
ההתפתחות היוצרת, תרגם מצרפתית יוסף אור, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשל"ה 1974.
מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה, תרגם מצרפתית יוסף אור, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז 1977.
מאמר על הנתונים המידיים של התודעה, תרגם רואי בן בשט, רסלינג, 2017
לקריאה נוספת
הוגו ברגמן, 'השטה הפילוסופית של ברגסון', השלח כו (אודסה: אחיאסף, תרע"ב).
הוגו ברגמן, מוסר ודת בתורתו של ברגסון, בספרו הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה, עמ' 166–178.
נתן זך, זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, תל אביב: אל"ף, 1966.
שמחה בונם אורבאך, משנתו של אנרי ברגסון: תורת הינף החיים, רמת גן: בר אורין, 1970.
זאב לוי, 'ברגסון והיהדות', עיונים בחינוך 10 (תשל"ו), 17–34.
לשק קולקובסקי, ברגסון (מאנגלית: עודד דגן), תל אביב: דביר, תשמ"ט 1988.
ז'ואל הנסל, 'צדק ואין סוף במשנתם של עמנואל לוינס ואנרי ברגסון', בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), יהדות – סוגיות, קטעים, פנים, זהויות: ספר רבקה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ז, 649–663.
עידן א. 1985 "פילוסופיית הלשון של ברגסון" עיון, כרך ל"ד
שם פריד, 'לקחת את הצחוק ברצינות - על 'הצחוק' של אנרי ברגסון', מסה וביקורת.
קישורים חיצוניים
Laughter : An Essay on the Meaning of the Comic - גרסה אנגלית של המאמר שלו לקריאה ברשת.
אנרי ברגסון, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים יהודים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של הלשון
קטגוריה:סופרים יהודים צרפתים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים צרפתים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:סגל קולז' דה פראנס
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1859
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1941 | 2024-04-14T15:40:10 |
ג'ודו | שמאל|ממוזער|250px|גמר אליפות יפן בשנת 2007
ג'וּדוֹ (קאנג'י: 柔道, רומאג'י: Jūdō, מילולית: "הדרך הרכה") היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה מקטגוריית הגראפלינג שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המתאמן בג'ודו נקרא ביפנית "ג'ודוקא" ובעברית "ג'וּדַאי".
רקע
בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אך חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'ו ג'יטסו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלי לפצוע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.
הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן.
ג'ודו תחרותי
בשנת 1899 התבקש ג'יגורו קאנו לעמוד בראש ארגון "Dai Nippon Butoku Kai" , אשר ריכז את אמנויות הלחימה ביפן. הוא התבקש ליצור מערכת ניקוד וכללי תחרות רשמיים עבור אמנות הלחימה העממית ג'ו ג'וטסו. כללים אלו שימשו עבור תחרויות ג'ו ג'וטסו וג'ודו אזוריות בין בתי ספר והסדירו כללי משחק משותפים.
אליפות יפן בג'ודו, "All-Japan Judo Championships", מתקיימת החל משנת 1930, ובשנת 1956 נערכה לראשונה אליפות העולם בג'ודו.
הפעם הראשונה שענף הג'ודו הופיע במשחקים האולימפיים הייתה באולימפיאדה העשירית בלוס אנג'לס 1932 שם הוצג כספורט הדגמה () לא רשמי. למרות זאת, קאנו לא היה אופטימי לגבי הכללה עתידית של הג'ודו במשחקים האולימפיים.
עם זאת, בשנת 1964 הפך הג'ודו לספורט אולימפי כאשר נכלל באולימפיאדת טוקיו (1964). הוועד האולימפי הבינלאומי תחילה הוריד את הג'ודו מענפי הספורט באולימפיאדת 1968, אך נתקל בהפגנות והחזיר את הג'ודו למשחקים החל ממינכן 1972. ג'ודו הנשים תחילה הוצג במשחקים האולימפיים כספורט הדגמה בסיאול 1988 אך שותף באופן רשמי החל מברצלונה 1992.
תחרויות ג'ודו בינלאומיות
האולימפיאדה
אליפות העולם
תחרות המאסטרס
אליפות אירופה (עד גיל 23, לבוגרים)
הגראנד פרי
הגראנד סלאם
תחרויות בינלאומיות בישראל
לאורך השנים אירח איגוד הג'ודו הישראלי טורנירים בינלאומיים. בדצמבר 2022 התקיים טורניר המאסטרס בירושלים, עם 500 הג'ודאים המובילים בעולם.
יסודות הג'ודו
קרבות ג'ודו מוכרעים בשני אופנים:
קרב עמידה – בו מטרת הקרב היא להפיל את היריב בצורות שונות עם ניקוד שונה עבור כל הפלה, כאשר הניקוד הגבוה ביותר הוא איפון, עבור הטלה מלאה.
קרב קרקע – בו המטרה היא להכריע את היריב באחת משלוש שיטות:
ריתוק הצמדת שכמות היריב לקרקע, כאשר הוא על גבו, למשך 20 שניות.
חניקה האטת מהירות זרימת הדם לראש או בחסימת קנה הנשימה, ובכך הבאת היריב לכניעה או לעילפון. בישראל, הטכניקה מותרת לילדים מגיל 13 ומעלה (ילדים ב').
בריח הפעלת לחץ באמצעות מנוף על מפרק היריב או על האזור הקרוב לו, ובכך הבאתו לכניעה. בג'ודו מותרים בריחים על המרפק בלבד. בישראל, מותר לנערים מגיל 15 ומעלה (קדטים).
כניעה מתבצעת על ידי שתי טפיחות קלות ביד פתוחה על המזרן או על גוף היריב (וזאת אם הנכנע אינו מסוגל להגיע למזרן עקב תפיסתו בידי יריבו).
אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי (כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תרגול 'כניסות'. תרגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.
כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התרגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותרגול טכניקות בעמידה ועל הארץ.
חלק חשוב באימון הוא ה'ראנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה – בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן וניצחון.
חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קאטות, סדרות של תנועות ותרגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו. הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה. המעבר מחגורה לחגורה נעשה על ידי קאטות שונות.
מושגי יסוד בקרב
כללי
קרב ג'ודו תחרותי אורך 4 דקות בבוגרים, 4 דקות בנוער ו-2 דקות אצל ילדים. בכל פעם, שהקרב מופסק על ידי השופט והמתחרים חוזרים למצב ההתחלתי, השעון עוצר (בדומה לכדורסל). הניקוד הגבוה ביותר הוא איפון (השווה ערך ל-2 ואזארי), והמתחרה שמשיג ניקוד זה מנצח באופן מיידי את הקרב. ניקוד זה מושג על ידי הטלת היריב במהירות ועוצמה על הגב, ריתוק גב היריב לקרקע למשך 20 שניות, או הכנעתו על ידי חניקה או בריח (בריחים מותרים על המרפק בלבד). הניקוד המשני הוא ואזארי. במקרה שלא הושג איפון עם תום הזמן שהוקצב ינצח בעל הניקוד הגבוה ביותר, ובמקרה של שוויון הקרב יימשך ל"ניקוד זהב" ללא הגבלת זמן. במקרה של ניקוד זהב ינצח המתחרה שהשיג ואזארי או איפון.
קיימים שני סוגי עונשים: שידו, שהוא אזהרה, והנסוקו-מאקה שהוא הרחקה. שידו יכול להינתן למתחרה פעמיים בקרב, כאשר בפעם השלישית יינתן למתחרה הנסוקו-מאקה. מתחרה שנענש בהנסוקו-מאקה מפסיד את הקרב באופן מיידי. עונש מסוג שידו ניתן על עבירות קלות (כגון פאסיביות) ועונש מסוג הנסוקו-מאקה ניתן על עבירות חמורות (כגון תרגיל מסוכן). אם מתחרה נענש בהנסוקו-מאקה באופן ישיר, בנוסף להפסדו בקרב, הוא לא יוכל להשתתף בהמשך התחרות.
במקרה של איפון (הניקוד הגבוה ביותר) או עונש הנסוקו-מאקה (העונש החמור ביותר), מוכרז ניצחון מיידי. במקרה שלא הושג אחד התנאים האלה, מושג ניצחון בתום הזמן, מצבירת נקודות.
שני המתחרים לובשים גי, האחד בצבע לבן והשני בצבע כחול.
מילות מפתח
הוראות השופטים ניתנות ביפנית. מספר מילות מפתח לדוגמה:
ריי – לקוד קידה.
האג'ימה – להתחיל/להמשיך את הקרב
מאטה – לעצור/להפסיק את הקרב
סורה-מאדה – סוף הקרב
אוסאה קומי – הכרזת השופט על ריתוק חוקי
טוקטה – הכרזת השופט כאשר המתחרה ברח מהריתוק, כלומר הריתוק הסתיים
אוזיגיישי – ניצחון בהחלטת שופט
מאיטה – הכרזה על כניעה במקום טפיחה על המזרן
ניקוד
ניקוד הקרב נעשה על פי פרמטרים שונים. ככל שמתחרה מפגין עליונות על המתחרה השני, כך ניקודו יהיה גבוה יותר.
איפון – ניצחון מוחלט. השגת איפון מסיימת באופן מיידי את הקרב. איפון יוענק עבור כל אחד מהמקרים הבאים:
הטלת היריב על גבו, בכוח ובמהירות, תוך כדי שליטה
ריתוק גב היריב למזרן למשך 20 שניות
הכנעת היריב על ידי חניקה או בריח על המרפק
עונש הנסוקו-מאקה ליריב, כלומר עונש פסילה, שווה ערך לאיפון
ואזארי – זהו הניקוד המשני. במקרה בו לא יושג איפון, ינצח המתמודד שהשיג ואזארי. במקרה שמתחרה השיג בקרב שני ואזארים, הוואזארי השני שקול לאיפון (ואזארי אווסטה איפון). ואזארי יוענק עבור כל אחד מהמקרים הבאים:
הטלת היריב על גבו, תוך כדי שליטה, ללא מידה מספקת של כוח או מהירות
הטלת היריב, תוך כדי שליטה, על גב חלקי או על הצד
ריתוק גב היריב למזרן למשך 10 עד 20 שניות
עד סוף שנת 2016 היה נהוג ניקוד שלישי: יוקו – מוענק עבור הטלת היריב על הצד או ריתוק גב היריב למזרן למשך 10 עד 14 שניות (כאשר בין 15 ל-19 שניות היה מוענק ואזארי).
בעבר היה ניקוד רביעי שנקרא "קוקה", ניקוד נמוך יותר מ"יוקו". כמו "יוקו", "קוקה" היה שובר שוויון, והתחשבו בו רק כאשר לשני היריבים היה מאזן שווה של "ואזארי" ו"יוקו". הובלה של "יוקו" הייתה מביסה כל מספר של "קוקה".
עבירות
העבירות הן שונות:
יציאה (סתמית) מחוץ לאזור הקרב, כמו גם הוצאת היריב מחוץ לאזור הקרב בכוונה תחילה
הפגנת פאסיביות
מתקפת דמה (כניסה מלאכותית לתרגיל ללא השפעה כלשהי על היריב)
הכנסת אצבעות לשרוולו של המתחרה
עבודה נמוכה (גב מכופף)
תפיסה אלכסונית בלי התקפה מיידית
תפיסת רגל (מתחת לקו החגורה)
חיבוק דב ללא אחיזה קודמת
הורדת היריב (כיפוף)
תפיסת שרוולים בלבד במשך חמש שניות בלי תרגיל.
כל אלה יגרמו לענישה בשידו, כאשר העונש השלישי יגרום לפסילה מסוג "הנסוקו-מקה". שני העונשים הראשונים לא מקנים כל ניקוד לצד השני.
עבירות עליהן מתקבל הנסוקו-מקה
יש כמה עבירות:
אמירת הערה לשופט
עילפון/אובדן הכרה בעקבות חניקה
נפילה על הראש על מנת להתהפך ולא ליפול בניקוד
פריקה/שבירה של המרפק בעקבות בריח (לפצוע)
פציעה מכוונת של היריב
דימום (מתקבל בפעם השנייה לאחר החבישה)
נפילה/התגלגלות על העורף (עלול לגרום לשבר במפרקת, דבר הגורם למוות מיידי)
פסילה ישירה (הנסוקו-מקה ישיר) תינתן במקרים בהם מתחרה מסכן את עצמו או את היריב או מבצע פעולה שנוגדת את רוח הג'ודו. במקרה של פסילה עקב פעולה נגד רוח הג'ודו, כולל פסילה עקב פעולה שמסכנת את היריב, המתחרה שנענש לא יוכל להמשיך בתחרות.
משך הקרב
משך הקרב הוא 4 דקות (נטו), אלא אם כן התקבל איפון.
לאחר 4 דקות, אם יש תיקו בין שני הצדדים הלוחמים (0–0 או ואזארי–ואזארי), הקרב יימשך לניקוד זהב (GOLDEN SCORE). בניקוד הזהב, כל ניקוד (איפון או ואזארי) יכריע את הקרב. ניקוד הזהב אינו מוגבל בזמן.
עונשים מסוג שידו, לא יכריעו את הקרב, לא במשך הקרב הרגיל ולא במשך ניקוד הזהב, אלא אם כן יתקבל שידו שלישי-שווה ערך להנסוקו-מקה. רק עונש מסוג הנסוקו-מקה, השקול לאיפון, יכריע את הקרב.
זירת הקרב
בשנת 2006 חל שינוי בחוקת הג'ודו בו שונה גם מבנה הזירה. לפי חוקה זו אזור התחרות מחולק לשני חלקים: אזור הקרב ואזור הביטחון:
אזור הקרב יהיה לפחות 8×8 מטר ולא יותר מ-10×10 מטר.
אזור הביטחון יהיה ברוחב של לפחות 4 מטר ובצבע שונה
אזור הסכנה שהיה בעבר (בצבע אדום ברוחב 1 מטר) בוטל ויחד איתו גם העונש של 5 שניות שהייה על הקו האדום.
שינויים בחוקה
בשנים האחרונות בוצעו שינויים רבים בחוקה, בעיקר להפוך את הג'ודו ליותר אטרקטיבי, ולשמור על בריאות הספורטאים.
מעט מן החוקים ששונו:
ניקוד: ניקוד היוקו והקוקה, שנוספו לחוקה בשנות ה-70 של המאה ה-20, בוטלו. הקוקה בוטל החל מ-2009, והיוקו בוטל החל מ-2017. למעשה, היוקו והוואזארי אוחדו ובשני המקרים כיום ניתן ואזארי. שיטת הניקוד הייתה כך: במקרה של איפון, הקרב מסתיים. שני ואזארים שקולים לאיפון. במקרה ולא הושג איפון בזמן עד לסיום הזמן החוקי, מנצח המתחרה שהשיג יתרון בוואזארי. במקרה של שוויון בוואזארי מנצח המתחרה שהשיג יתרון ביוקו, ובמקרה של שוויון ביוקו מנצח המתחרה שהגיע יתרון בקוקה.
ניקוד זהב: בעבר, ברגע שהיה מסתיים הזמן החוקי ללא הכרעה, הקרב היה מוכרע בהחלטת שופטים (האנטיי). בשלב ראשון הוחלט להאריך את הקרב בשיטת ניקוד זהב (כלומר, ברגע שהושג ניקוד או עונש הקרב הסתיים), ואם בניקוד הזהב אין הכרעה אז הקרב הוכרע בהחלטת שופטים. בהמשך הוחלט לא להגביל את החלטת השופטים ולהאריך את ניקוד הזהב ללא הגבלה.
עונשים מקנים לניקוד: במקרה של עונש ראשון (שידו), היה מקנה למתמודד השני קוקה, עונש שני (צ'וי) היה מקנה למתמודד השני יוקי, עונש שלישי (קייקוקו) היה מקנה למתמודד השני ואזארי, ועונש רביעי (הנסוקו-מאקה) היה מקנה למתמודד השני איפון ומסיים את הקרב. כיום, למעט עונש הנסוקו-מאקה, העונשים אינם מומרים לניקוד עבור המתחרה השני.
מספר העונשים עד לפסילה צומצם מ-4 ל-3 (כלומר, ניתנים שני עונשי שידו ועונש שלישי הנסוקו-מאקה המקנה ליריב איפון וניצחון).
במקרה של שוויון, הקרב היה מוכרע על ידי עונשים. כיום, למעט עונש פסילה הנסוקו-מאקה, עונשים אינם משמשים כשובר שוויון.
"לחיצת יד" – נאסר על המתמודדים ללחוץ ידיים לפני הקרב כיוון שישנם מתמודדים שמנצלים זאת לרעה ומתחילים בתרגיל כאשר הם לוחצים את יד היריב.
נאסר שימוש בחניקה מסוג "חניקת ג'רבי" (Gerbi choke) – מכיוון שמדובר בתרגיל המכיל בתוכו שחרור מתוכנן של הקימונו שפעולה זו שווה לעונש הנסוקו מקה.
"תפיסות רגליים" – נאסר לתפוס מתחת לחגורה במצב עמידה, מתמודד שתופס מתחת לקו החגורה נענש בפעם הראשונה בעונש "שידו". תפיסת הרגל מותרת רק בעבודת קרקע (תחילה היה ניתן "הנסוקו מאקה" על תפיסת רגליים).
קטגוריות משקל
בתחרויות הג'ודו מסווגים המתחרים בהתאם למשקלם. כיום ישנן 7 קטגוריות משקל:
גבריםמתחת ל-60 ק"ג 60–66 ק"ג 66–73 ק"ג 73–81 ק"ג 81–90 ק"ג 90–100 ק"ג מעל 100 ק"ג נשיםמתחת ל-48 ק"ג 48–52 ק"ג 52–57 ק"ג 57–63 ק"ג 63–70 ק"ג 70–78 ק"ג מעל 78 ק"ג
שיטת הדרגות
בג'ודו מקובל מבנה של דרגות האופייני לאמנויות הלחימה היפניות, למעשה מבנה זה הומצא על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו ולאחר מכן חדר אל אמנויות הלחימה האחרות. ההתקדמות בדרגות מיוצגת על ידי חגורות ומחולקת לשני חלקים: עד לחגורה שחורה (חגורות: לבנה, צהובה, כתומה, ירוקה, כחולה וחומה) ולאחריה (הדירוג נקבע לפי דאן ולאחר מכן מספר).
דרגות חניכות (קיו)
ביפן כל הדרגות הנמוכות עד לחגורה חומה הן חגורות לבנות. ראשיתו של השימוש בצבעים באירופה ב-1935. מספרי הדרגות הנמוכות הולכים וקטנים עם העלייה בדרגות. מועדון הג'ודו היפני הראשון, הקודוקאן לא מכיר בדרגות שהוענקו על ידי איגודים או מועדונים אחרים.
קְיוּ 6 (KYU6) – חגורה לבנה, בדרגה זו מתחילים ללמוד את הג'ודו.
קיו 6 (KYU6) – חגורה לבנה-סגולה.
קיו 6 (KYU6) – חגורה סגולה.
קיו 6 (KYU6) – חגורה סגולה-צהובה.
קיו 5 (KYU5) – חגורה צהובה.
קיו 5 (KYU5) – חגורה צהובה-כתומה.
קיו 4 (KYU4) – חגורה כתומה.
קיו 4 (KYU4) – חגורה כתומה-ירוקה.
קיו 3 (KYU3) – חגורה ירוקה.
קיו 3 (KYU3) – חגורה ירוקה-כחולה.
קיו 2 (KYU2) – חגורה כחולה.
קיו 1 (KYU1) – חגורה חומה, חניך בכיר.
דרגות הדרכה (דאן)
חגורות שחורות, מוענקות על ידי איגוד הג'ודו של המדינה
דַאן 1 (DAN1)
דַאן 2 (DAN2)
דַאן 3 (DAN3)
דַאן 4 (DAN4)
דַאן 5 (DAN5)
דרגות כבוד
חגורות לבנות-אדומות
דַאן 6 (DAN6), מוענקות על ידי איגוד הג'ודו של המדינה
דַאן 7 (DAN7), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו של היבשת
דַאן 8 (DAN8), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי
חגורות אדומות
דַאן 9 (DAN9), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי
דַאן 10 (DAN10), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי
רשימת ג'ודוקא בולטים
נשים
ריוקו טאני (יפן, 1975–), הג'ודוקא האישה המצליחה ביותר. מחזיקה בחמש מדליות אולימפיות (מתוכן שתי מדליות זהב) ושבע פעמים אלופת העולם. בשנת 2013 נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
דריאוליס גונזאלס (קובה, 1973–), אלופה אולימפית ושלוש פעמים אלופת העולם. בשנת 2015 נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
קיילה האריסון (ארצות הברית, 1990–), פעמיים אלופה אולימפית ופעם אחת אלופת העולם.
קיה סון-הי (צפון קוריאה, 1979–), אלופה אולימפית וארבע פעמים אלופת העולם.
אידאליס אורטיס (קובה, 1989–), מחזיקה בארבע מדליות אולימפיות (אחת זהב, שתיים כסף ואחת ארד) ופעמיים אלופת העולם.
טונג וון (סין, 1983–), אלופה אולימפית ושבע פעמים אלופת העולם.
נוריקו אנו (יפן, 1976–), אלופה אולימפית וארבע פעמים אלופת העולם.
אינגריד ברגמאנס (בלגיה, 1961–), מחזיקה ב-11 מדליות מאליפות העולם (מתוכם שש מזהב). בשנת 2013 נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
קרן בריגס (בריטניה, 1963–), ארבע פעמים אלופת העולם. באוגוסט 2015, נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
גברים
יאסוהירו ימאשיטה (יפן, 1957–), ג'ודוקא תחרותי מהמצליחים בכל הזמנים. אלוף אולימפי וארבע פעמים אלוף העולם. השלים 203 ניצחונות רצופים (ביניהם 7 תוצאות תיקו) עד פרישתו. בשנת 2015 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
אנטון חסינק (הולנד, 1934–2010), אלוף העולם הראשון שלא מיפן, האלוף האולימפי מטוקיו 1964, 20 פעמים אלוף אירופה והג'ודוקא האירופי הראשון שמקבל דרגת דאן 10. בשנת 2003 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
וים רוסקה (הולנד, 1940–2015), פעמיים אלוף אולימפי ופעמיים אלוף העולם. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
טדי רינר (צרפת, 1989–), ארבע פעמים אלוף אולימפי, אחת עשר פעמים אלוף העולם וחמש פעמים אלוף אירופה.
טדהירו נומורה (יפן, 1974–), שלוש פעמים ברציפות האלוף האולימפי ופעם אחת אלוף העולם.
אנג'לו פאריזי (צרפת, 1953–), מחזיק בארבע מדליות אולימפיות (אחת מזהב, שתיים מכסף ואחת מארד), יותר מכל ג'ודוקא גבר אחר.
דויד דוייה (צרפת, 1969–), פעמיים האלוף האולימפי וארבע פעמים אלוף העולם. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
איליאס איליאדיס (יוון, 1986–), מחזיק במדליות זהב וארד אולימפיות ושלוש פעמים אלוף העולם.
טושיהיקו קוגה (יפן, 1967–2021), מחזיק במדליות זהב וכסף אולימפיות ושלוש פעמים אלוף העולם.
קוסיי אינווה (יפן, 1978–), אלוף אולימפי ושלוש פעמים אלוף העולם. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
נאויה אוגאווה (יפן, 1968–), סגן אלוף אולימפי וארבע פעמים אלוף העולם.
ראו גם
נבחרת ישראל בג'ודו
קישורים חיצוניים
אתר מידע על ג'ודו, מידע מקיף על ג'ודו באנגלית
איגוד הג'ודו בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות
קטגוריה:ספורט לחימה | 2024-09-17T05:03:05 |
קיקרו | REDIRECT מרקוס_טוליוס_קיקרו | 2006-02-22T20:50:57 |
יוממים | REDIRECT יוממות | 2009-03-15T20:03:45 |
Neon | הפניה ניאון | 2018-03-12T23:12:01 |
ג'ייניזם | הג'ייניזם היא דת דהרמית שהתפתחה במאה השישית לפנה"ס, המוכרת כחלק מתרבותה של יבשת דרום-אסיה (באיזור הודו של ימינו), באותה מאה בה נוסד הבודהיזם. היא נחשבת אחת מדתות הדהרמה, לצד הבודהיזם וההינדואיזם. מאמיני הג'ייניזם מכונים ג'יינים.
חשיבות הדת
ג'ייניזם היא דת קטנה יחסית: היא מונה בין 4 ל-12 מיליון מאמינים, והם אינם מהווים רוב דמוגרפי בשום ארץ. אולם השפעתה של הדת גדולה מהיקפה המספרי, בשל העובדה שהמאמינים בה נמנים בדרך כלל עם שכבות אמידות יותר בחברה ההודית, ובשל העובדה שרבים מעקרונותיה המוסריים השפיעו על הוגים וכותבים הודים שאינם ג'יינים. מהאטמה גנדי הושפע מאוד מהדגש של הג'ייניזם על דרך חיים של שלום ואי-אלימות, והיא הפכה לחלק חשוב מתפיסת עולמו ומדרכו הפוליטית.
לפי מפקד האוכלוסין ההודי בשנת 2011 , בהודו מתגוררים 4,451,753 ג'יינים, והמדינות עם הנוכחות הג'יינית הגדולה ביותר הן מהאראשטרה (1,400,349 ג'יינים), ראג'סטאן (622,023), גוג'ראט (579,654) ומאדהיה פרדש (567,028). לפני חלוקת הודו ג'יינים רבים התגוררו בפקיסטן של ימינו, בעיקר באזור פנג'אב, אך בעקבות החלוקה רובם ככולם עקרו להודו, והיום אין ג'יינים בפקיסטן. מחוץ להודו ישנן קהילות גדולות בארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה ואפריקה.
מקורות
מקורות הדת הג'יינית במאה השישית לפני הספירה, כאשר הודו עברה תהליך של מעבר ממבנה שבטי-חמולתי למבנה חברתי ושלטוני ריכוזי. כמו בתקופות מעבר אחרות, הייתה זו תקופה בה הסדר החברתי והמדיני המוכר התערער, ולכן היא היוותה כר פורה להיווצרות דתות ותורות חיים חדשות, ביניהן תורות שדחו את חכמת הודות, כמו הג'ייניזם והבודהיזם.
מסיבה זו, יש דמיון מסוים בין הג'ייניזם לבין הבודהיזם, אך יש גם שוני מובהק בין דרך האמצע הבודהיסטית, הטוענת שהימנעות לשם ההימנעות גם היא צורה של השתוקקות, ודרך ההתנזרות הקיצונית של הג'יינים. שתי הדתות נוסדו כאלטרנטיבה ל"אדְוַאיְטַה וֵדַנְטַה" שהייתה התורה הוודית המרכזית בהודו בתקופת היווסדן, ומשתמשות במושגים דומים השאולים מתורה זו (לדוגמה קארמה, דהרמה ונירוואנה). הבודהיזם נקט בגישה לפיה כל בני האדם מסוגלים להגיע להארה, בניגוד לאדואיטה לפיה רק הברהמינים, בני הווארנה העליונה מסוגלים לכך, בעוד הג'ייניזם נקט בגישה מחמירה אף יותר מהאדואיטה לפיה רק נזירים ג'יינים הנמנעים באופן מוחלט מצבירת קארמה שלילית מסוגלים להגיע להארה. בנוסף הבודהיזם, בעודו מקבל את קיומה של הקארמה, דוחה אותה כאמצעי להארה (השאיפה הבודהיסטית היא הימנעות מצבירת קארמה כלל, שכן צבירת קארמה, גם חיובית, נחשבת לצורה של היאחזות) בעוד הג'ייניזם מחייב הימנעות מקארמה שלילית וצבירה של קארמה חיובית.
על פי היסטוריונים הג'ייניזם נוסד על ידי הנסיך מאהאווירה (מילולית: גיבור גדול) הידוע גם בשם ורדהמנה ג'נטיפוטה או ורדהמנה מאהאווירה, שחי בין השנים 599 לפנה"ס ל-527 לפנה"ס. לאחר הגעתו להארה כונה בשם ג'יינה, תואר הדומה למושג בודהה אצל הג'יינים. אך לפי אמונת הג'יינים הדת הג'ייניסטית התקיימה מאז ומעולם, ומאהאווירה הוא האחרון בשושלת של 24 מורים-נביאים שלימדו את הדהרמה הג'יינית המכונה טירְטְהַאנְקארא. מבחינה היסטורית מאהאווירה חי בתקופה בה קמו תנועות דתיות רבות המתנגדות לשיטה הברהמינית, תופעה המכונה שְראמַנַה. הג'ייניזם התפתח תחת כותרת זו כמו גם התורה הבודהיסטית. למעשה מאהאווירה וגאוטמה הבודהה חיו באותה תקופה באותו אזור, צפון מזרח הודו, אך מאהאווירה ככל הנראה מבוגר מגאוטמה.
תלמידיו הקימו קהילה, אולם פריצתה של הדת החדשה חלה רק כאשר מייסד האימפריה המאורית, הקיסר צ'נדרגופטה מאוריה (340 לפנה"ס-297 לפנה"ס) קיבל על עצמו את הג'ייניזם.
בדומה למאמינים באדוואיטה ודנטה, מקיימים הג'יינים הפרדה לקאסטות. הג'יינים מקיימים 16 טקסים בסיסיים ומכירים בקדושתם של חלק מהאלים המינוריים בפנתאון ההינדואי, אך בדומה לבודהיזם אין הם מאמינים באל בורא. הג'יינים מאמינים כי העולם הוא נצחי, לא נברא מעולם ולא יושמד לעולם, וכי הוא מתקיים במחזוריות בה כל מחזור נמשך מיליארד שנה, ובו מופיעים 24 מורים-נביאים כמו מאהאווירה. האמונה בקארמה ובקשר שלה למעגל הלידה מחדש נוכחת מאוד בדהרמה הג'יינית.
הדהרמה הג'ייניסטית מלמדת כי לכל דבר חי יש נשמה אינדיבידואלית ונצחית, שאחראית למעשיו. הג'יינים רואים את אמונתם כמלמדת את היחיד לחיות, לחשוב ולפעול בדרכים שמכבדות את הרוחניות הגלומה בכל דבר חי ככל יכולתו של האדם. הג'יין רואים את האלוהות כתכונות הבלתי משתנות של הנשמה הטהורה, כשהעיקריות הן ידע אינסופי, הבנה, הכרה ואושר ('אננטה גננה, דרשן, צ'אייטניה', ו'סוך'). היקום עצמו הוא נצחי, ואין לו סוף או התחלה (לפיכך, אומרים כי הג'ייניזם היא גישה דתית שאינה כוללת את המושג של האל הבורא).
היסטוריה אוניברסלית וקוסמוגניית הג'יין
לפי אמונת הג'יין, היקום מעולם לא נוצר, והוא לעולם לא יפסיק להתקיים. הוא נצחי אך לא בלתי משתנה, מכיוון שהוא עובר סדרה אינסופית של שינויים או עליות וירידות. כל אחת מהעליות או הירידות הללו מחולקות לשש תקופות עולם (יוּגה). התקופה הנוכחית היא התקופה החמישית של אחת מהתנועות המחזוריות האלה, והפעם בירידה. תקופות או תנועות אלה ידועות כ"אארו". התקופה האחרונה היא "צ'אתו אארו" או התקופה השישית. לכל אחת מן התקופות יש אורך קבוע של כמה אלפי שנים.
כשהירידה תושלם, אפילו הג'ייניזם עצמו יאבד. אז, במהלך העלייה הבאה, דת הג'ייניזם תתגלה מחדש על ידי מנהיגים חדשים הקרויים טירתנקרות (מילולית, "מוצאי המעברים"), אך תיעלם שוב בירידה הבאה, וכן הלאה.
בכל שש תקופות יש תמיד 24 טירתנקרות. בתקופה שאנו נמצאים בה עכשיו, הטירתנקרא העשרים ושלוש היה פרשבה, נזיר ומורה, שהמסורת מתארכת ל-877–777 לפנה"ס, 250 שנה לפני שמת הטירתנקר האחרון, מאהאווירה ב-527 לפנה"ס, גם הוא נזיר ומורה. הג'יינים מחשיבים אותו ואת כל הטירתנקרא כמהפכן שקרא לשיבה לאמונות ולמנהגים המתאימים לפילוסופיה האוניברסלית עליה מבוססת האמונה.
עקרונות האמונה
האמונה של הג'ייניזם היא שישנם שישה מרכיבים אשר מהם מורכב היקום:
ג'יב (נשמה)
פוד-גל (עצם-העניין)
דהארם (אמצעי התנועה)
אדהארם (מדיום המנוחה)
אקש (מרחב) – למשל הספרייה האקשית היא הספרייה של המרחב, של כל הידע של ה-צ'י אשר יש לו מודעות.
קאל (זמן)
הפוד-גל הוא עצם-העניין הכולל את כל מרכיבי היקום.
הגופים העדינים
על פי הג'ייניזם, עקב החיבור של הקארמה אל הנשמה, היא משתלבת ורוכשת את כיסויה דרך הגופים-העדינים אשר דרכם היא ממשיכה את פעילותה, משחררת קארמה ישנה ומגיעה לדרגה גבוה יותר בדרך התהליך הזה.
בפרק על קארמה, מדובר על הגופים העדינים המקשרים גוף וקארמה – Sharir Naam Karma.
גופי קרמה אלו הם מחמישה סוגים וכתוצאה מכך הנפש רוכשת חמישה סוגים של גופים:
הגוף-הגופני אודאריק שריר (Audarik Sharir)
הוויקרייה, טרנספורמציה (Vaikriya)
האארארקה, טרנס-לוקשיין (Aharaka)
הטייג'ה, הלוהט (Fiery)
הקרמנה, הקרמטי (Karmic).
הגופים העדינים הם חשובים ורלוונטיים בג'יין מטאפיזיקה כמו גם בחוויה היום יומית.
יש לציין שהגופים נמצאים רק עם נשמות בלתי-קשורות או ארציות, נשמות המשוחררות או המוקטה נקיות מגופים מכל סוג והן מכונות גם "אשרירי" או ללא גוף.
הג'יבה והאג'יבה
הג'ייניזם היא דת דואליסטית המבדילה בין שני סוגים של "חומר" בעולם. הראשון נקרא ג'יבה (בעל התודעה, החי, נשמה, סובייקט) והשני נקרא אג'יבה (חסר התודעה, הדומם, אובייקט). בדומה לדתות הדהרמה האחרות, מטרת הג'ייניזם היא להגיע להארה (המכונה מוקשה בהינדואיזם ובג'ייניזם, ונירוואנה בבודהיזם). במסגרת הדואליזם הג'ייני המוקשה נתפסת כשחרור הג'יבה מהאג'יבה, שחרור החומר הרוחני מהחומר הפיזי.
הג'יבה והאג'יבה הם שניהם נצחיים; הם מעולם לא נבראו ואף פעם לא נפסקו. העולם כולו מורכב מג'יבה הכלואה באג'יבה. הג'יבה מתקיימת גם בעצמים דוממים, בחי, בצומח, ובתופעות טבע.
כל מגע של הג'יבה עם האג'יבה גורם סבל לג'יבה. לפיכך, הג'יינים מאמינים כי הקיום בעולם זה מביא תמיד לסבל. אי אפשר למנוע את הסבל על ידי רפורמות חברתיות או אינבידואליות. בכל בן אדם כלוא ג'יבה, והג'יבה סובל מכיוון שהוא במגע עם האג'יבה. הדרך היחידה להימלט מהסבל עבור הג'יבה היא להימלט מהמצב האנושי, מהקיום האנושי, באמצעות מוקשה.
קארמה וגלגול נשמות הם ששומרים את הג'יבה בכלא האג'יבה. הג'יינים מאמינים כי כל פעולה שאדם מבצע, טובה או רעה, פותחת נתיב לחושים (ראייה, שמיעה, טעם, מגע וריח), דרכם עובר חומר לא-נראה, קארמה, שנכנס ומתווסף לג'יבה הפנימי, מכביד אותו וקובע את התנאים של הגלגול הבא.
התוצאה של מעשים רעים היא קארמה כבדה, הכובלת את הג'יבה, ומכריחה אותו להתגלגל חזרה לאחר המוות לרמה נמוכה של קיום. התוצאה של מעשים טובים, מצד שני, היא קארמה קלה, שמאפשרת לג'יבה לעלות לחיים הבאים ברמה גבוהה יותר של קיום. אבל המעשים הטובים לבדם לעולם לא יביאו לשחרור.
הדרך למוקשה (שחרור) היא פרישה מהעולם. קארמה היא המנגנון הסיבתי שעל ידו לכל מעשה יש תוצאה. קארמה פועלת לשמור על הג'יבה כלואה בסדרה אינסופית של תקופות חיים, בהם הג'יבה סובל פחות או יותר. כך הדרך לשחרור חייבת להיות בשחרור מהקארמה, ההשמדה של כל הקארמה וההימנעות מקארמה חדשה.
אם האדם הצליח בכך אז כאשר הוא מת, הג'יבה ישתחרר מכל האג'יבה מכיוון שאין קארמה שתכביד עליו, וכך היא תשוחרר מהמצב האנושי ומכל כלא עתידי. הוא יעלה מעל ליקום למקום או מצב הקרוי סידהאשילה, שם הג'יבה, זהה לג'יבות הטהורות האחרות, יחווה את טבעו האמיתי בבידוד ובחוסר מעורבות נצחיים. הוא יהיה חופשי לחלוטין. הדרך להשמיד את הקארמה הישנה היא על ידי פרישה מהעולם ככל שאפשר, וסגירת הנתיב לחושים ולשכל על מנת למנוע מהקארמה להיכנס ולהתווסף לג'יבה.
מק'קסלנד, קיירנס ויו תיארו את הקוסמוגניה של הג'ייניזם באופן הבא:
"לפי המסורת של הג'יין, המורה ראשון של הדת, רישאבהא, חי בתקופה השלישית של אבאסארפיני, שהייתה תקופה של ירידה. מכיוון שהרוע החל להתגלות, היה צורך במורה הקרוי טירתנקרה על מנת לאפשר לאנשים להתמודד עם בעיות החיים. בתקופה הרביעית, הרוע התרבה כך שהיה צורך ב-23 טירתנקרות נוספים על מנת ללמד אנשים איך לנצח את הרוע ולהגיע למוקשה. התקופה שאנו נמצאים בה היום, שהיא החמישית, היא "כולה רוע". כיום, אנשים לא חיים יותר מ-125 שנה, אך התקופה השישית תהיה גרועה עוד יותר. אורך חייו של אדם יהיה רק שש עשרה עד עשרים שנה, והוא יהיה נמוך כמו גמד... אך אז תתחיל התנועה האיטית כלפי מעלה כאשר החצי השני של המחזור, אוטסרפיני, יתחיל. תהיה השתפרות הדרגתית, עד שבתקופה השישית, הצרכים של האדם ימולאו על ידי עצמי משאלות, וגובהו של האדם יהיה שישה מייל, ולא יהיה רוע בעולם".
עקרונות אלה משותפים לכל המאמינים. ישנו הבדל בין החובות המוטלות על ציבור המאמינים הפשוט, המחויב רק בשמירת עקרונות הדת ובהערצת מפלסי הדרך הקדומים והנזירים, לבין החובות המוטלות על מסדרי הנזירים והנזירות המכונים יאטי.
נדרי הנזירים
ממוזער|נזירות ג'ייניסטיות מזרם הסְוֵוטאמְבַּרה
דת הג'ייניזם ידועה במנהגי ההתנזרות הקיצוניים של נזיריה. הדת מורכבת משני זרמים עיקריים הנבדלים בעיקר ביחסם לנזירות. הסְוֵוטאמְבַּרה הוא הזרם הגדול מבין השניים ובו כ-80% מהמאמינים, והדיגַמְבַּארה הוא הזרם הקטן יותר. מנהגי הנזירות בשני הזרמים נחשבים קיצוניים גם בתרבות ההודית וכוללים הימנעות מוחלטת מפגיעה בחי עד רמת כיסוי הפה כדי להימנע מבליעת חרקים, אך מנהגי הדיגמבארה קיצוניים אפילו יותר בכך שנזיריהם נדרשים להימנע מלבוש באופן מוחלט.
הנזירים מצווים בחמישה נדרים גדולים (פנקה-מהוורטה):
נדרים:
ממוזער|נזיר מזרם הדיגאמברה, בו נהוג שהנזירים חיים בעירום מוחלט ותמידי
אי-אלימות – הסירוב לגרום לפגיעה בנפש החי (אהימסה), המתבטא בטבעונות אצל המאמינים הפשוטים, אך הנזירים נדרשים גם להימנע מהדלקת אש כדי למנוע לקיחת חיים בשוגג ולבישת מסיכה כדי למנוע בליעת חרקים.
אמירת האמת (סונריטי)
הימנעות מגניבה (אסטיא)
איפוק מיני (ברהמאצ'ריה) המתבטא בהתנזרות ממין אצל הנזירים
הימנעות מהחזקת רכוש (אפאריגראהא) המתבטא אצל המאמינים הפשוטים בניסיון לחיות אורח חיים פשוט, אך נזירים נמנעים לחלוטין מאחזקת רכוש, חלקם אפילו מלבישת בגדים.
הנזירים הג'יינים חיים חיים מוסריים של צניעות, יושר והסתפקות במועט. עקרונות אי האלימות השפיעו השפעה רבה על תורתו של מהטמה גנדי ועל הינדים רבים אחרים. שמירת עקרון האי אלימות מגיעה לפעמים לדקדקנות רבה אצל חלק מהנזירים הג'יינים – הם כורכים בד סביב לפיהם כדי להימנע משאיפה בלתי רצונית של חרקים, ומשתמשים במטאטאים מיוחדים כדי לטאטא את הדרך בה הם הולכים או את המקום בו הם יושבים כדי להימנע ממחיצת חרק או יצור חי אחר.
הזרמים בג'ייניזם
מקובל כי מקורם של שני הזרמים העיקריים של הג'ייניזם הוא באירועים שאירעו כמאתיים שנה לאחר מותו של מאהאווירה. באדרבאהו, בראש נזירי הג'יין, חזה תקופה של רעב והוביל את כל שהסכימו לבוא איתו (כ-12,000 איש) לדרום הודו. כעבור שתים עשרה שנים הם חזרו וגילו כי הוקמה עדת הסווטמברה (לובשי הגלימות הלבנות). חסידיו של באדרבאהו נודעו כדיגמברה (העירומים).
ההבדלים ביו הזרמים נובעים בעיקר מקיצוניות ההסתגפות אולם מתייחסים גם ללבוש, ליחס אל המקורות הכתובים ולמעמדה של האשה.
אך ההיסטוריונים מציינים כי לא הייתה חלוקה ברורה עד למאה ה-5. תוצאת מועצת ואלאבי ב-453 הייתה הניסוח והעריכה של הכתבים על פי המסורת של סווטמבר.
חפירות במאטורה גילו פסלי ג'יין מתקופת קושאנה. בכולם הטירת'נקרות הוצגו כעירומים, ולכן יש המזהים אותם עם הגימנוסופיסטים, החכמים ההודים הערומים בהם נתקל אלכסנדר הגדול. בחלק מהם נראים נזירים עם חתיכת בד אחת העטופה סביב היד השמאלית שלהם. אלה מזוהים כמשתייכים לכת הארדה-פלקה המוזכרים בכמה מהטקסטים. מקורה של כת היפנייה (Yapaniya) כנראה מכת זו. חלק מאמונותיהם מזכירות את הדיגמברה, לדוגמה הדחייה של בגדים, אבל בנקודות אחרות הם מזכירים את הסווטאמברה.
במאה ה-18 הוקם זרם נוסף הידוע בשם סתאנקאוואסי (Sthanakavasi), שאימץ מן האסלאם את דחיית הצלמים והפסלים כחלק מהאמונה הדתית.
תזונה לקטו-צמחונית בג'ייניזם
ממוזער|ההירארכייה החושית הג'יינית. מלמעלה ללמטה: חמישה חושים (שהם חוש המגע, הטעם, הריח, הראייה והשמיעה) מיוחסים לאדם, לחיות מסוימות ועוד; ארבעה חושים (שהם חוש המגע, הטעם, הריח והראייה) מיוחסים לצרצרים, עכבישים ועוד; שלושה חושים (שהם חוש המגע, הטעם והריח) מיוחסים לכינים ועוד; שני חושים (שהם חוש המגע והטעם) מיוחסים לחיידקים, חרקים ועוד; וחוש אחד (שהוא חוש המגע) מיוחס לצמחים, אבנים, מים ועוד.עבור כל הג'יינים, תזונה לקטו-צמחונית היא חובה המתחייבת מתוך נדר האהימסה שעל כל ג'יין לנדור. תזונה לקטו-צמחונית מאפשרת למזער את הידבקותם של אותם חלקיקי קארמה רעה שעל פי האמונה נמצאים בכל מקום ונדבקים לנשמה, בין היתר, בעקבות אלימות ובכך משפיעים על גורל הנשמה (נקראת "ג'יבה" בג'ייניזם) בחיים הנוכחיים ובגלגולים הבאים שלה. ביחס לתזונה בשרית ולפי האמונה הג'יינית, התזונה הלקטו צמחונית גם מאפשרת את הפחתת חלקיקי הקארמה הדבוקים לג'יבה, ובכך היא מקדמת אל עבר מוקשה.
לפי הג'ייניזם, ג'יבות נמצאות בכל דבר. בג'ייניזם, מסווגים כל הדברים לפי כמות החושים שמייחסים להם מחמישה חושים (שהם חוש המגע, הטעם, הריח, הראייה והשמיעה) המיוחסים לאדם, לחיות מסוימות ועוד, ועד חוש אחד (שהוא חוש המגע) המיוחס לצמחים, אבנים ועוד. ככל שישנם יותר חושים לדבר, כך מאמינים הג'יינים שמידת היכולת שלו לקלוט סבל גוברת. לכן, לפי הג'ייניזם, פגיעה מסוימת מושכת יותר חלקיקי קארמה רעה לג'יבה ככל שיש לדבר הנפגע יותר חושים.
בג'ייניזם, הכללים הלקטו-צמחוניים הם מחמירים. צמצום הפגיעה עבור כלל הג'יינים הוא ככל הניתן לצמחים (ויש נזירים שאף פגיעה זו מנסים לצמצם על ידי צומות, לדוגמה) משום שלפי הג'ייניזם הם בעלי הכי מעט חושים (אחד), ולכן הם מאמינים שפגיעה בהם מובילה לפחות סבל ופחות קארמה רעה מאשר פגיעה בחיות, למשל. לכן, מתבצעת גם הימנעות מפגיעה בחרקים וחיידקים (שהם בעלי שני חושים). משמעות צמצום זה עבור נזירים ונזירות היא, בין היתר, לבישת פיסת בד על הפה כדי לצמצם שאיפת אורגניזמים וטיטוא הרצפה שעליה הם דורכים מפני חרקים. משמעות נוספת, עבור כלל הג'יינים, היא הימנעות מצריכת ירקות שורש, משום שתלישתם מהאדמה מלווה בפגיעה באורגניזמים שחיים בקרבת השורש באדמה ומובילה ל"הרג" של הצמח.
הג'ייניזם לא אימץ את הפילוסופיה של הטבעונות במלואה, וג'יינים רבים צורכים חלב ומשתמשים בצמר ומשי. הארגון PETA וג'יינים טבעונים פועלים כדי לקדם ג'יינים לעבר לקטו-צמחונות מלאה (שהיא לא רק בגדר תזונה) ולעבר טבעונות באמצעות סיפוק מידע על התעשיות, ובכך הם, למעשה, מקדמים ג'יינים גם לעבר יישום נכון יותר של עקרון האהימסה.
ספרות ואמנות
הנזירים הג'יינים חיברו כמות גדולה של כתבים קדושים בסנסקריט ובשפות אחרות. הג'יינים בנו מקדשים רבים, חלקם במערות, המקושטים בצורה אמנותית מרהיבת עיניים, ומהווים את אחד השיאים של האמנות ההודית. בעיני מאמינים רבים, ה"טטוורת'ה סוטרה", או "ספר המציאויות", אשר נכתב לפני כ-1,800 שנה על ידי הנזיר-מלומד אוסמבטי, נחשב לספר החשוב ביותר.
מתאר בדרך כלל את הטירת'נקרות, כאשר הפסלים הפופולריים ביותר הם של רישאבהא, פרשבה ומאהאווירה. בדרך כלל הם עירומים, יושבים בתנוחת לוטוס וכל אחד מהם מאופיין בסמל ייחודי, למעט פרשבה שראשו מוקף על ידי נחש. פסלי ענק ג'ייניים הוצבו באתרים שונים בקרנאטקה ובמהאראשטרה.
מנהגים וסמלים
שמאל|ממוזער|82px|אחד מסמלי הג'ייניזם
כחלק מעמדתו נגד אלימות, הג'ייניזם הולך מעבר לצמחונות בכך שהג'יין אינם אוכלים גם את רוב ירקות השורש ומאכלים אחרים שהם רואים כמזיקים. ג'יינים מסורתיים אינם אוכלים, שותים או נוסעים לאחר שקיעת השמש ותמיד קמים לפני זריחת השמש.
הטקסים של הג'יין לנישואין ולטקסי המשפחה האחרים ייחודיים לג'ייניזם. הג'יין בנו מקדשים ובהם הדמויות של הטירתנקרות. טקסי הג'יין מורכבים וכוללים הקרבה של חפצים סימבוליים ושבח לטירתנקרות בשירים. לג'יין יש כמה סמלים חשובים. סמל אחד הוא הגלגל על כף היד. הסמל הקדוש ביותר הוא הסווסטיקה.
הג'ייניזם מעולם לא התחרה עם ההינדואיזם על הבכורה ביניהם, ובדומה להינדואיזם אינו מקבל מומרים גברים. נשים יכולות להתקבל לדת עם נישואיהן לג'יין. אשה שהיא ג'יין שנישאת להינדי, ממשיכה להיות ג'יין. האתיקה והדת של הג'ייניזם מעורבים מאוד זה בזה, וכך גם האתיקה של ההינדואיזם והג'ייניזם.
מאמיני הג'ייניזם חוגגים במקביל ליום האחרון של פסטיבל הדיוואלי ההינדואי את החג המרכזי שלהם, המציין את יום הגעתו להארה של מאהאווירה.
לקריאה נוספת
מירצ'ה אליאדה ויואן פ. קוליאנו, מילון הדתות, תרגום יותם ראובני, ירושלים, כרמל, 2001, עמ' 98–100.
קישורים חיצוניים
jainworld
הערות שוליים
קטגוריה:אי-אלימות
קטגוריה:דתות דהרמיות
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:צמחונות | 2024-09-27T21:31:41 |
טמפרטורת היתוך | REDIRECT נקודת התכה | 2005-03-01T05:10:58 |
נקודת רתיחה | ממוזער|350px|גרף מעברים בין מצבי צבירה
נקודת רתיחה היא הטמפרטורה שבה לחץ אדים של חומר נוזלי כלשהו משתווה ללחץ האטמוספירי שמופעל עליו, ובכך הופך החומר מנוזל לגז.
הגדרות ותכונות פיזיקליות
מכיוון שנקודת הרתיחה תלויה בלחץ האטמוספירי שבו מתרחש התהליך, ככל שהלחץ הסביבתי נמוך יותר טמפרטורת הרתיחה תהיה נמוכה יותר. (למשל טמפרטורת הרתיחה של המים שבגובה פני הים היא 100 מעלות צלזיוס, עולה בים המלח ל-101 מעלות צלזיוס ויורדת ל-71 מעלות באוורסט). כשמצוינת טמפרטורת הרתיחה של חומר מסוים, הכוונה היא לטמפרטורת הרתיחה בלחץ סביבתי של אטמוספירה אחת, שהוא הלחץ בגובה פני הים.
בסיר לחץ אוטמים את הסיר, כדי להגביר את הלחץ של האדים. פעולה זו מעלה את טמפרטורת הרתיחה בתוך הסיר ומאפשרת בישול מהיר יותר.
נקודת הרתיחה נקראת כך בדרך כלל כאשר דנים בחומרים המהווים מוצק או נוזל בטמפרטורת החדר. כאשר דנים בחומרים המהווים גז בטמפרטורת החדר, מתייחסים בדרך כלל לנקודת הניזול שלהם. למשל כאשר מדברים על חנקן.
נקודת הרתיחה היא גם נקודת העיבוי בעת קירור של אדי חומר.
האנרגיה הנדרשת כדי להפוך נוזל לגז בנקודת הרתיחה נקראת אנתלפיית אידוי.
נוזלים יכולים להפוך לגזים גם בטמפרטורות שמתחת לנקודת הרתיחה, על ידי התאיידות.
נקודות רתיחה של חומרים
נקודת הרתיחה הנמוכה ביותר של חומר היא נקודת הרתיחה (ניזול) של ההליום; 269- מעלות צלזיוס, כמעט האפס המוחלט (273-).
נקודת הרתיחה של חומר תלויה בעוצמת קשרי ואן דר ואלס וקשרי המימן שבין המולקולות שלו.
מדידה
שמאל|ממוזער|150px|תרשים של מד רתיחה
ניסיונית ניתן למצוא את נקודת הרתיחה של חומר בעזרת מַד רְתִיחָה (אֶבּוּלְיוֹמֶטֶר). המכשיר מוצא את הטמפרטורה של נקודת שיווי המשקל נוזל-גז, בתהליך איזוברי או איזותרמי. מד הרתיחה משמש כלי למדידת אחוז הכהל ביינות יבשים.
ראו גם
נקודת התכה
אבני רתיחה
נקודה משולשת
נקודה קריטית
התאיידות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תכונות כימיות
קטגוריה:טמפרטורה
קטגוריה:מעבר פאזה | 2024-09-03T09:38:17 |
הכרונולוגיה הארכאולוגית של המקרא | REDIRECT ארכאולוגיה מקראית | 2010-10-25T06:19:21 |
עשרת הדיברות | ממוזער|280x280 פיקסלים|ציור של משה ואהרן עם לוחות הברית עליהם כתובים עשרת הדיברות
עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הם רשימה של עשרה ציוויים דתיים ומוסריים, שכפי המסופר בתורה נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני. הם נמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית ב"אצבע אלוהים". הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר ביהדות, בנצרות ובאסלאם.
עשרת הדיברות הן:
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ
לֹא תִרְצָח
לֹא תִנְאָף
לֹא תִגְנֹב
לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
לֹא תַחְמֹד
472x472px|ממוזער|שמאל|עשרת הדיברות בחלק השני של ספר דברים, במגילה עתיקה מהמאה הראשונה לפני הספירה, שנמצאה במערות קומראן (סמוך לים המלח) בשנת 1952 ומהווה אחד מהעותקים העתיקים ביותר של עשרת הדיברות
טרמינולוגיה
שלוש פעמים במקרא מכונים הדיברות "עשרת הדברים". הכינוי "עשרת הדיברות" הוא המונח הרווח בספרות חז"ל. שם המספר הזכרי "עשרת" מלמד על כך שצורת היחיד התקנית של "דיברות" היא "דִּיבֵּר".
נוסח הדיברות
בספר שמות
הדיברות מופיעים פעמיים במקרא, וקיימים הבדלים בין שני הנוסחים. להלן נוסח עשרת הדיברות כפי שהם כתובים בסיפור מעמד הר סיני בפרשת יתרו שבספר שמות, ומחולקים לפי המסורה היהודית (נוסח):
בספר דברים
בפרשת ואתחנן שבספר דברים, בתוך נאומו לעם, מזכיר משה את מעמד הר סיני ומצטט את עשרת הדיברות. ישנם שינויים רבים בנוסח הדיברות בין שני המופעים, וההבדלים העיקריים הם במצוות השבת:
ספר שמות פרק כ' ספר דברים פרק ה' (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:
(ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
(יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(יב) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}:
(יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:
(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
(יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
(יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:
(טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(טז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:
(יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
על פי טבלת ההשוואה ניתן לראות שהשינויים העיקריים הם:
באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
בעניין השבת:
זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
בספר שמות הבהמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום, בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם.
בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם ביתו של הרֵע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
בשנים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך".
הסיבה להבדלים
ממוזער|250px|השוואה בין ספר התורה המקראי (טור ימני בכל עמוד) לשומרוני (טור שמאלי בכל עמוד)
הוגים שונים נתנו הסברים נוספים לכך שיש הבדלים בין הנוסחים.
פרשנויות מסורתיות
הסבר שמופיע במדרש ובתלמוד הוא שהנוסחים השונים נאמרו שניהם על ידי אלוהים בבת אחת במעמד הר סיני. הסבר זה קיבל ביטוי כשיבוץ בפיוט לכה דודי של רבי שלמה אלקבץ "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד / הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד".
הסבר נוסף מופיע בתלמוד, לפיו הנוסח שבספר שמות הוא הנוסח שנכתב בתחילה בלוחות הברית, לעומת הנוסח שבספר דברים שהוא הנוסח שנכתב בלוחות השניים, שנכתבו לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל.
הסבר שלישי לפי המסורה, מצוי בתלמוד הבבלי ונשנה בקבלה ובחסידות, שספר דברים כולו הוא "שורש" התורה שבעל-פה והוא למעשה פירוש לשאר התורה, וכך גם הדיברות בפרשת ואתחנן, הן פירוש לדיברות בפרשת יתרו.
הפרשן אברהם אבן עזרא כתב כי הביטוי "כאשר ציווך ה' אלוהיך" שמופיע בספר דברים, מלמד על כך שהנוסח שם לא נועד להיות ציטוט מדויק של עשרת הדיברות שבפרשת יתרו.
הסברים מודרניים
חלק מחוקרי המקרא הסיקו מן ההבדלים בין הנוסחים שבמקור נכתבו כל עשרת הדיברות בצורה קצרה ותמציתית, והאריכות נוספה בשלבים מאוחרים יותר. דוגמה להצעה מחקרית לשחזור הנוסח המקורי של הדיברות היא:
בנוסח השומרוני
בעשרת הדיברות נמצא ההבדל המשמעותי ביותר בין נוסח שומרון של התורה, המשמש את קהילת השומרונים, לבין נוסח המסורה. בספר השומרוני כתובה מצווה נוספת בסוף הרשימה, והיא נחשבת על ידי השומרונים לדיבר העשירי. אחרי רשימת הדיברות המקובלת, נכתב בספר השומרוני קטע נוסף המורכב משני קטעים שנלקחו מספר דברים (, ) שכולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על מונומנט עשוי אבנים: "והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל ארץ הכנעני אשר אתה בא שמה לרשתה, והקמת לך אבנים גדלות וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד, וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בהרגרזים (כך כותבים השומרונים את שמו של הר גריזים; בכתוב המקביל בנוסח המסורה: "בְּהַר עֵיבָל"), ובנית שם מזבח לה' אלוהיך מזבח אבנים. לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך, וזבחת שלמים ואכלת שם. ושמחת לפני ה' אלוהיך, ההר ההוא בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלון מורא, מול שכם". (ספר 'ואלה שמות' פרק כ', פסוקים 17א-17ו).
דיבר נוסף זה מהווה בסיס לאמונתם שהר גריזים נבחר להר שלגרסתם בחר בו ה' לבנות עליו את המקדש.
פרשנות הדיברות ביהדות
א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים
הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שאלוהים שחררם מבית עבדים.
ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה
איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי.
ג. איסור על נשיאת שם יהוה לשווא
חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להישבע בשמו של ה' לשווא או להזכיר את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בו איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.
ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה
הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה, וזיכרון יציאת מצריםטעם אחד מופיע בנוסח שבפרשת יתרו והשני בנוסח שבפרשת ואתחנן.. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.
ה. כיבוד הורים
השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים על אדמת ארץ ישראל. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה באל אחד.
ו. איסור רציחה
איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בפרשת נח. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.
ז. איסור ניאוף עם אשת איש
הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות, כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הנישואין והמשפחה ומקפדן. על פי רשי ורמב"ן מדובר רק באשת איש. לעומת זאת על פי אבן עזרא, ספורנו וחזקוני מדובר בכל איסורי העריות.
ח. איסור גנבה
על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגנבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד ().
ט. איסור עדות שקר בבית משפט
עדות שקר עלולה לגרום למותם או גזלתם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.
י. איסור לחמוד את רכוש הזולת
איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאוות לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמים: ניאוף, רצח, עדות שקר וגנבה.
חלוקת הדיברות לקבוצות
חמשת הדיברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.
שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון, ואילו כל השאר בגוף שלישי, דבר שגרם לחז"ל לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לעם ישראל מפי ה', והשאר נאמרו למשה שמסר אותם לישראל. הדיבר הראשון והדיבר האחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד.
לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש מעבר מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. חמשת הדיברות הראשונים הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי. כך למשל, הדיבר הראשון במערכה הראשונה ("אנוכי ה'") הוא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו"; כנגדו ניצב הדיבר השישי "לא תרצח" (שהוא הראשון במערכה השנייה), הנוגע לעצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.
מאפייני הדיברות
הציוויים נאמרו כחוקים אפודיקטיים שאינם מותנים בנסיבות מיוחדות כל שהן, הם מנוסחים בלשון נוכח ורובם מנוסחים בדרך שלילה. הציוויים מציינים את תביעתו של אלוהים מבני עמו הבאים עמו בברית, בקביעת תנאים המחייבים את כל אחד מהם.
הפסוקים הראשונים בעשרת הדיברות כתובים כדיבור אלוהי בגוף ראשון: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "אנוכי ה' אלוהיך אל קנא". לעומת זאת, מהדיבר העוסק בנשיאת שם ה' לשווא והלאה הדיברות מתייחסים לאלוהים בגוף שלישי: "אשר ישא את שמו לשווא", "ששת ימים עשה ה'", "ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". על פי זה נאמר בתלמוד שהפסוקים הראשונים נאמרו ישירות מפי אלוהים, בניגוד לדיברות הבאים. פרשנים מאוחרים יותר ביארו שהכוונה היא שבדיברות הבאות הם רק שמעו שאלוהים מדבר עם משה בלי שהבינו מה נאמר, ולאחר מכן משה אמר לעם מה אמר לו אלוהים. ויש אומרים שכל הדיברות נאמרו לישראל, והעובדה שהדיבר השלישי, הרביעי והחמישי מנוסחים בגוף שלישי אינה מעידה על כך שלא ה' אמר אותם, שכן ישנם מקרים רבים בהם ה' מדבר על עצמו בגוף שלישירבי אברהם אבן עזרא על שמות פרק כ' פסוק א', אברבנאל שם, ועוד. להרחבה בדעות השונות ראו מאמרו של הרב יאיר וייץ, האם כל עשרת הדברות נאמרו לישראל מפי ה', באתר ישיבת הר ברכה.
חלוקת הדיברות
חלוקת הדיברות לעשרה
במקרא נאמר כמה פעמים שמספר הדיברות הוא עשרה ("עשרת הדברים"), אולם החלוקה המדויקת לעשרה אינה חד-משמעית. ניתן להצביע באופן מובהק על תשעה דיברות מובחנים בלבד, וניתנו פרשנויות שונות איזהו העשירי. תשעת הדיברות המובהקים הם: איסור עבודה זרה, איסור נשיאת שם ה' לשווא, שבת, כיבוד אב ואם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד.
שמאל|ממוזער|240px|תחילת עשרת הדיברות בספר שמות, בחומש שהודפס ב-1896. שתי מערכות שונות של טעמי המקרא מסומנות בבת אחת על אותן האותיות.
החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות בנוסח המסורה מחלקת את עשרת הדיברות לעשר פרשיות, כשהפרשיה הראשונה מתחילה ב'אנכי ה' אלוהיך' ומסתיימת ב'ולשומרי מצותי', והפרשיה התשיעית, "לא תחמוד בית רעך", מסתיימת באמצע הפסוק ואחריה מופיעה הפרשיה העשירית, הפותחת במילים: "לא תחמֹד אשת רעך" (כך בפרשת יתרו. בפרשת ואתחנן הנוסח הוא כאמור "ולא תתאוה" כך שההבדל בין הפרשיות בולט יותר). חלוקת נוסח המסורה היא גם החלוקה שהתקבלה על הנצרות הקתולית. לעומת זאת, הנצרות הפרוטסטנטית מחלקת את המצווה הראשונה לשניים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ו"לא תעשה לך פסל". הפרשנות המקובלת ביהדות שונה מהפרשנות העולה לפי נוסח המסורה - כמו גם משתי הפרשנויות הנוצריות, ורואה את ההקדמה לדיברות כדיבר נפרד: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מוני המצוות ראו בהקדמה זו את המצווה להאמין באלוהים.
המספר עשר חוזר על עצמו כמה פעמים: על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. בספרות הקבלה מתואר שהעולם מונהג בעשר ספירות. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות זאת, מספר ה"לאוים" (איסורים) חוזר בעשרת הדיברות 12 פעמים ועל פי הצעתו של הרב יואל בן נון ניתן להראות את חלוקת המצוות באופן ברור יותר באמצעותם. על פי חלוקת האיסורים לשישה על כל לוח, ששת הלאווים הראשונים נותנים מסגרת למצוות שבין האדם לאל, וששת האחרונים למצוות שבין אדם לחברו. זאת במקביל לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח, שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.
החלוקה לפסוקים
ישנן שתי מסורות יהודיות שונות בנוגע לחלוקת עשרת הדיברות לפסוקים. המסורת הבבלית מחלקת את הדיברות לעשרה פסוקים, המתאימים לחלוקה היהודית של עשרת הדיברות, אך בכך יוצרת פסוקים חריגים באורכם – פסוק אחד בן 64 מילים ושניים בני 50 מילים, ולעומת זאת שלושה פסוקים בני 2 מילים בלבד. בניגוד לכך, המסורת הארץ-ישראלית מחלקת את הדיברות לשנים עשר משפטים בעלי אורך רגיל. חלוקה זו מחברת בפסוק אחד את ארבעת הדיברות הקצרים: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר", ולעומת זאת הדיברות הארוכים מורכבים בה מכמה פסוקים נפרדים. בחלוקה זו, הפסוק הראשון, שמתחיל ב"אנוכי ה' אלוהיך", כולל גם את מה שנחשב במסורת היהודית לתחילת הדיבר השני: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".
הבדלי טעמים
המסורות השונות בחלוקה לפסוקים הובילו גם לשתי מערכות נפרדות של טעמי המקרא המתאימות להן. כבר בכתבי היד העתיקים של התנ"ך, מסומנות שתי מערכות הטעמים בבת אחת על גבי אותן האותיות, דבר שגרם בהמשך לטעויות ושיבושים שחדרו לחלק ממהדורות הדפוס. בשלב מאוחר יותר נעשה מקובל שבגוף הספר מודפסים הטעמים המתאימים לחלוקה לשנים עשר פסוקים, ובסוף הספר הדפיסו את הפסוקים שוב לפי החלוקה לעשרה פסוקים. החלוקה שבגוף הספר נתכנתה "הטעם התחתון", ואילו החלוקה לעשרה פסוקים מכונה "הטעם העליון" כינוי המרמז על מערכת חריגה של טעמים שהאריכות הייחודית של הפסוקים מצריכה. בפועל, חלוקת הפסוקים על פי ה"טעם העליון" מחלקת את עשרת הדברות לתשעה פסוקים, כאשר הפסוק הראשון פותח ב'אנכי ה' אלוהיך' ומסיים ב'ולשומרי מצותי'; השני - נשיאת שם ה' לשווא; השלישי - השבת; הרביעי - כיבוד ההורים; החמישי - איסור רצח; השישי - איסור ניאוף; השביעי - איסור גנבה; השמיני - איסור עדות שקר; והתשיעי - איסור חימוד.
עשרת הדיברות נקראים בקריאת התורה בבית הכנסת שלוש פעמים בכל שנה – בקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ופעם שלישית בקריאת התורה בחג השבועות, שבו קוראים את סיפור מעמד הר סיני מספר שמות. מנהג הספרדים לקרוא תמיד לפי "הטעם העליון", אך ברוב בתי כנסת האשכנזים קוראים בטעם העליון רק בקריאת חג השבועות, ובקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קוראים על פי הטעם התחתון. מנהג האשכנזים נזכר לראשונה במאה ה-13 בפירוש החזקוני לספר שמות.
מעמדם של עשרת הדיברות ביהדות
ממוזער|240px|לוחות הברית מעל ארון הקודש בבית הכנסת בעיר פדובה שבאיטליה. כפי שנראה בתמונה בדרך כלל לא נכתב הטקסט המלא של עשרת הדיברות אלא רק שתי המילים הפותחות של כל דיבר.
בהלכה היהודית לא קיים באופן פורמלי מעמד מיוחד למצוות שבעשרת הדיברות על פני שאר תרי"ג המצוות. עם זאת, לאורך הדורות רווחו מנהגים שונים אשר ייחסו מעמד מיוחד לעשרת הדיברות.
חוקרים סבורים כי בתקופת התנ"ך היו נהוגים טקסים של חידוש הברית, שבהם היו קוראים את עשרת הדיברות ומתחייבים לציית להם. בתקופת בית שני נהגו לקרוא את עשרת הדיברות בכל יום ביחד עם קריאת שמע, ובמערות קומראן אף נמצאו גווילי תפילין שכתובים בהם עשרת הדיברות. ישנם מקומות בהם בשבתות שבהן קוראים בפרשת השבוע את עשרת הדיברות, וכן בחג השבועות שבו קוראים בתורה על מעמד הר סיני, הקהל בבית הכנסת עומד על רגליו בעת קריאת עשרת הדיברות. מכיוון שהמנהג לא מוסכם על כולם ישנם בתי כנסת בהם רב המקום עולה לתורה לקראת עשרת הדיברות כך שהקהל היה עומד בין כך ובין כך. כמו כן, בבתי כנסת רבים יש צורה אומנותית של לוחות הברית עם עשרת הדיברות מעל ארון הקודש או ברקמת הפרוכת.
תפיסה נפוצה בהגות היהודית לדורותיה היא שניתן לראות את עשרת הדיברות כראשי פרקים שכל שאר המצוות בתורה הן פרטים שלהן. תפיסה זו מופיעה כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני, ובהמשך, כתב רב סעדיה גאון פיוט בשם "אזהרות" שסיווג את כל המצוות תחת עשרת הדיברות, ובעקבותיו נכתבו עוד מספר אזהרות בסגנון זה. בדומה לכך בנה גם החכם הקראי יהודה הדסי את ספרו אשכול הכופר: דיון בכלל מצוות התורה סביב רשימת עשרת הדיברות. תפיסה שונה במקצת, מסבירה את שונותן משאר תרי"ג המצוות, כהבחנה בין הבסיס העקרוני והיסודי של מערכת הדת, לשאר יתר המצוות. הרמב"ם הגדיר את עשרת הדיברות כ"עיקר הדת וראשיתו", ריה"ל מכנה את עשרת הדיברות "אמות המצוות ושרשיהן", וכך גם בספר הזוהר. על פי ריה"ל, עשרת הדיברות היוו שורש משותף של חכמת התורה שנושאיה היו הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה היו הנביאים. על פי זה כתב האור החיים שמצוות "אנוכי" היא שורש כל מצוות העשה, ומצוות "לא יהיה" היא שורש כל מצוות הלא תעשה.
רש"י בפרשנותו על הפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" כותב בעקבות המדרש "שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". המהר"ל בעקבותיו אומר שהדבר מבטא את האחדות האלוהית שקיימת בעשרת הדיברות שהן מהעולם העליון ומרוחקים מהחילוק והפירוד של העולם הגשמי (גור אריה שם). במקום אחר הוא מחדד את ההבדל שבין עשרת הדיברות לתורה כולה, ואומר שעשרת הדיברות הם עיקריים יותר משאר המצוות, ובשבילם ירד הקב"ה על הר סיני, והם נאמרו בשביל עצמם, לעומת שאר המצוות שנאמרו בסיני למען השלימות של התורה כולה, להביע את הרעיון שהתורה אחדותית ואין מצוותיה חלוקות (גור אריה שמות כ"א א'). גם בספר "תפארת ישראל" (נו) הוא מדגיש ומפרש את גישתו שיש לעשרת הדיברות יחוס מיוחד אל ה' שהוא אחד, והם קרובים לאל מפני שנאמרו מפיו, לעומת שאר המצוות שקרובות יותר אל האדם.
התייחסות ייחודית לעשרת הדיברות ביהדות נאמרה על ידי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, שקבע שאלו הן המצוות היחידות שלא יכולות להתבטל לעולם על ידי נביא מאוחר יותר. הוא מנמק זאת בכך שציוויים אלו נמסרו לעם ישראל ישירות מאלוהים, ולכן הן יכולות להתבטל רק במעמד דומה של דיבור ישיר מאלוהים, ולא על ידי נביא שמשמש כשליח בלבד. זאת לעומת המצוות האחרות שבהן משה שימש גורם מתווך בין אלוהים לבני ישראל, ולכן הן יכולות בתנאים מסוימים להתבטל על ידי נביא מקביל למשה. לפי בעל התניא עשרת הדיברות הן מקיפות את כל התורה ויוצאות מהחכמה האלוהית העליונה שגבוהה מכל העולמות הגלויים.
התיאור המקראי מתאר את עשרת הדיברות כתוכנה של ההתגלות המרכזית בהר סיני. תיאור זה מקנה לעשרת הדיברות את חשיבותם, אך בד בבד הוא עשוי לפגוע במעמד של שאר התורה. כדי למנוע זאת, קיימת בחלק מספרות ההלכה התנגדות להדגשת עשרת הדיברות, כדי לא לפגוע במעמדן המחייב של המצוות האחרות, בפרט על רקע הנצרות וכתות אחרות שזנחו אותן. התלמוד מספר שמן הטעם הזה התנגדו החכמים למנהג לקרוא בבית הכנסת את עשרת הדיברות בכל יום. בתקופה מאוחרת יותר, הרמב"ם התנגד למנהג לעמוד בעשרת הדיברות בקריאת התורה. אף על פי כן, נהוג בקהילות אשכנז לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, וישנן אף מקהילות הספרדים שנהגו כן.
בעקבות עשרת הדיברות
שמאל|ממוזער|250px|עשרת הדיברות בבניין בית המחוקקים באוסטין, בירת טקסס.השומרונים היו מקבעים את עשרת הדיברות אל דלתות בתיהם בהתאם לכתוב "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" ומוסיפים דיבר נוסף הנהוג אצל השומרונים המצווה להקים אבנים גדולות בהר גריזים, המקודש לשומרונים (כנזכר לעיל), עדות למנהג זה ניתן למצוא בכתובת שומרונית מעין בית אל מא ובכתובת שומרונית מכפר בילו.הקראים נוהגים אף הם לכתוב את עשרת הדיברות בתוך המזוזה המקובעת בצד הכניסה למקומות המגורים.
הביטוי "עשרת הדיברות" קיבל בעברית המודרנית משמעות שאולה, של כללים חשובים שיש להקפיד בהם. ניתן למצוא את הביטוי בתחומים רבים, למשל עשרת הדיברות של השומר הצעיר.
ראו גם
פפירוס נאש
שבע מצוות בני נח
עשרת דיברות השומר הצעיר
לקריאה נוספת
משה ויינפלד, עשרת הדיברות וקריאת שמע: גלגוליהן של הצהרות אמונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
בן-ציון סגל (עורך), עשרת הדיברות בראי הדורות, הוצאת מאגנס, 1985.
התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל - השוואה בין עשרת הדיברות ופרשת הברכות והקללות - פרופ' מאיר בר-אילן (באתר אוניברסיטת בר-אילן)
קישורים חיצוניים
עשרת הדברות, במאגר המידע של אתר מקראנט
עשרת הדיברות, האקדמיה ללשון העברית
מאמרים נוספים על עשרת הדיברות מתוך אתר הניווט בתנ"ך
עשרת הדברות בפודקאסט עושים תנך עם ד"ר שחר ענבר
הרב יאיר וייץ, סיבת בחירת עשרת הדברות לכריתת הברית, והאם כל עשרת הדיברות נאמרו לישראל מפי ה', באתר ישיבת הר ברכה
ניסן ברגגרין, עשרת הדיברות, עיונים בלשון העברית, תשנ"ה, עמ' 84–89, באתר האקדמיה ללשון העברית
עשרת הדיברות בקבלה - הסבר כל דיברה על פי הספירות בדרך חכמת הקבלה וכוחות הנפש.
הערות שוליים
*
קטגוריה:פרקים בתנ"ך
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:נצרות
קטגוריה:מושגים ביהדות
קטגוריה:פרשת יתרו
קטגוריה:פרשת ואתחנן
קטגוריה:מתן תורה
קטגוריה:10 (מספר) | 2024-10-15T21:13:28 |
דם | דם הוא נוזל המכיל פלזמה (55%) (החלק הנוזלי השקוף) ותאים (45%) גופיפים שונים, תאי דם, הורמונים ועוד. במקומות רבים יש התייחסות לדם כאל רקמה, כגון: "רקמת הדם" היות שהדם, כמו כל רקמה, בנוי מתאים בעלי תפקוד זהה. ההבדל העיקרי בין רקמת הדם לרקמות אחרות היא העובדה שתאים אלו אינם מחוברים זה לזה אלא רק סמוכים לתאים אחרים מאותו סוג במהלך שיוטם בכלי הדם. הדם הוא אחד החומרים החשובים ביותר בגוף.
התחום ברפואה העוסק במערכת תאי הדם, באיברים ורקמות המייצרים אותם וכן במנגנון קרישת הדם נקרא המטולוגיה.
תפקידי הדם
הדם הוא אמצעי הולכה. הוא מעביר חמצן מהריאות או הזימים ואת תוצרי מערכת העיכול אל התאים ומסלק מהתאים עודפי הפחמן הדו-חמצני וכל סוג פסולת אחרת. כמו כן הדם מוביל חומרי מזון לכל תאי הגוף. חמצן אינו מסיס היטב במים ולכן דרושים תאי הדם האדומים שמכילים המוגלובין הנקשרים למולקולות החמצן, ומעבירים אותן לתאי הגוף. הפחמן הדו-חמצני מועבר מהתאים (בהם ריכוז הפחמן הדו-חמצני גבוה) אל הדם (בו ריכוז הפחמן הדו-חמצני נמוך) באמצעות דיפוזיה. כאשר הדם המועשר בפחמן דו-חמצני מגיע לריאות, ריכוז הפחמן הדו-חמצני בו גבוה משל ריכוז הפחמן הדו-חמצני בנדיות האוויר שבריאות ולכן הוא עובר בדיפוזיה אל הריאות. חומרי הפסולת התאית מועברים גם הם באמצעות דיפוזיה אל הדם. הדם מוביל חומרים נוספים כגון הורמונים ותאי דם לבנים.
דם האדם
שמאל|ממוזער|250px|נטילת דם ורידי בעזרת פרפרית
דם הוא נוזל הזורם בכלי דם (כגון עורקים, ורידים ונימים). זרימתו, המכונה "מחזור הדם", מווסתת על ידי הלב. חלק ניכר מצרכי הגוף מתקבל באמצעות הדם אשר מספק לתאי הגוף חמצן וחומרי מזון ומסלק מהם פחמן דו-חמצני וחומרי פסולת נוספים לכיוון הריאות, הכליות ועוד, אשר מפרישים אותם אל מחוץ לגוף.
צבע דם האדם הוא אדום, והגוון משתנה מעט בין העורקים לוורידים, בשל הריכוז המשתנה של החמצן. בעורקים המובילים דם מהלב אל הגוף במחזור הדם הגדול, ובוורידים המובילים דם מהריאות אל הלב במחזור הדם הקטן, הדם עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום בהיר. בוורידים המובילים דם מהגוף אל הלב במחזור הדם הגדול, ובעורקים המובילים דם מהלב אל הריאות במחזור הדם הקטן, הדם דל יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום כהה. משתמשים בהבדלי צבע אלו כדי לגלות את כמות החמצן בדם באמצעות אוקסימטר: מתקן אופטי אשר מאיר דרך האצבע, ובודק את מידת הבליעה של האור.
הרכב
שמאל|ממוזער|250px|הרכב הדם (לחצו על התמונה להגדלה). בצד ימין למעלה: שיטה לשינון שכיחותם היחסית של סוגי תאי הדם הלבנים
שמאל|ממוזער|280px|מימין לשמאל:תא דם לבן, טסית דם, תא דם אדום.צולם באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני סורק (SEM).
שמאל|150px|ממוזער|תמונת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק של הרכב דם נורמלי של אדם. בצילום נראים תאי דם אדומים, הרבה טסיות דם וכמה תאי דם לבנים, ביניהם לימפוציטים, מונוציט ונויטרופיל
הדם מורכב מ-55% פלזמה (החלק הנוזלי) ו-45% החלק התאי. בבדיקת הדם ניתן לעמוד על ריכוזו של כל אחד מן המרכיבים. חומציותו נעה בין 7.34 ל-7.45 pH ומוּוסתת על ידי בופרים. צפיפות מסה: 1.050 Kg/m³.
בכל יום מיוצרים בגוף האדם מיליארדים של תאי דם אדומים, לבנים וטסיות, והם מחליפים תאים שהזדקנו ונהרסו. תהליך זה נקרא המטופויזיס והוא מתרחש בעיקר במח העצם. בתחילה נוצרים תאי גזע פשוטים רב-תכליתיים; מהם מתפתחים בהמשך תאי אם חד-תכליתיים שמבשילים ומייצרים את תאי הדם השונים. לאדם מבוגר יש כ-25,000 מיליארד תאי דם אדומים שמתוכם 1.1% מוחלפים בכל יום. חישוב פשוט מראה שאוכלוסיית תאי הדם האדומים כולה מתחדשת כל 90 ימים.
החלק התאי
החלק התאי - ההמטוקריט - ריכוז תאי הדם 40%–45%.
99% תאי דם אדומים, תאים אלו חסרי גרעין והם נושאים את ההמוגלובין של הדם שאחראי לקשירת החמצן בדם.
0.6-1% טסיות דם, בעלות תפקיד בתהליך קרישת הדם.
0.2% תאי דם לבנים המהווים חלק מהמערכת החיסונית.
תאי דם אדומים
תאי דם אדומים צעירים (רטיקולוציט) נמצאים בדם בכמות של 25–75 אלף בממ"ק. עליה בכמותם מרמזת על תהליך הרס של תאי דם אדומים.
תאי דם אדומים - 6–8 מיליון בממ"ק. נוצרים במח העצם. מכילים המוגלובין, חלבון המכיל ברזל וקושר חמצן, רמתו התקינה היא כ-15%. הקשרים בין החמצן להמוגלובין הם רופפים במטרה לאפשר ניתוק מהיר ויעיל של החמצן מתאי הדם ומעברו לתאים. הקשר הנ"ל מעניק לדם את צבעו האדום. לתאי הדם האדומים קרום גמיש מאוד כדי לאפשר מעבר בנימים שהם כלי דם קטנים אף מתאי הדם עצמם. כל מולקולת המוגלובין קושרת ארבע מולקולות חמצן. ניתן למדוד את רווית החמצן באמצעות מכשיר הקרוי אוקסימטר (Pulse Oximeter, מד דופק וריווי חמצן משולב).
תאים אחרים
טסיות דם - 130–450 אלף לממ"ק. אחראיות על מסלולי קרישת הדם בשיתוף עם פקטורי קרישה - 15 הטסיות מסייעות במקרה של חתך או פציעה לקרישת הדם. במקרה של פציעה, טסיות הדם מתפרקות ומפרישות חומר שמתחיל תגובת שרשרת למען קרישת הדם. מגה-קריוציטים הם המקור לטסיות הדם: בהתחלה מתמיינים תאי גזע למגה-קריובלאסטים, לאחר מכן נוצרים מהם פרו-מגה-קריוציטים, ולאחר מכן הופך כל תא למגה-קריוציט. מגה-קריוציט אינו יכול לנדוד לדם בשום פנים ואופן (נדידה שלו מהווה מצב פתולוגי), ולכן לאחר מכן נחתך המגה-קריוציט לפי קוי התיחום שנקבעו מראש, ורק אז נוצרות ממנו טסיות דם הנודדות ממח העצם למערכת הדם ההיקפית.
מחלות
המופיליה היא מחלה בה יש חוסר בפקטורי קרישה מסוימים דבר אשר מונע היווצרות של קרישי דם וכך אדם חולה המופיליה יכול למות אפילו מהשריטה הקטנה ביותר שכן אין גורם פנימי שיעצור את הדימום. משפחה מפורסמת אשר סבלה מהמחלה היא משפחה של ניקולאי השני (צאר הרוסי האחרון), שבה יורש העצר, אלכסיי, היה חולה במחלה הזאת.
תרופות מטיפוס אספירין מקטינות את מידת הקרישה של הדם. תרופה זו משמשת כאמצעי מנע, נגד יצירת קרישי דם, אצל אנשים החולים בטרשת עורקים - אנשים אלה בעלי כלי דם צרים, וקריש דם קטן יחסית עלול להרוג אותם. קרישי דם עלולים להיווצר במהלך טיסה, להיסחף למוח או ללב ולגרום למוות. כדי למנוע אירועים כאלה מומלץ להפעיל את הרגליים במהלך טיסה.
ראו גם
סוג דם
בדיקת דם
תרומת דם
לחץ דם
גורם רזוס
דם טבורי
המטופוביה
המולימפה
רשימת מחלות דם והפרעות במנגנון החיסון
דם נידה
קישורים חיצוניים
דם מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר
צמ"ד אונליין - מאגר מדע: נוזל הדם סרטון עם הסברים.
הרכב הדם באתר לרגו
חוקרים בבוסטון טוענים כי מצאו פריצת דרך בדרך לייצר דם מלאכותי
*
קטגוריה:נוזלי גוף | 2024-08-17T08:50:47 |
דונם | דונם (בטורקית: dönüm), היא יחידת מידה עות'מאנית לשטח. היא אינה שייכת למערכת היחידות הבינלאומית, בה יחידת השטח היא מטר רבוע.
מקור השם הוא מהמילה הטורקית העות'ומאנית ﺿﻨﻤﻕ (dönmek) שמשמעותה "להפוך" או "לעבד". פירוש המילה הוא שטח שאדם יכול לחרוש ביום אחד. בעבר, לא הוגדרה המידה במדויק, וגודל השטח המוחלט השתנה משמעותית ממקום למקום. במדינות רבות שהיוו חלק מהאימפריה העות'מאנית, המונח נמצא עדיין בשימוש. במדינות אלו המונח מוגדר בצורה מדויקת, אם כי באופן שונה ממדינה למדינה. מידת השטח הנהוגה ביוון, הסטרמה (Stremma), שקולה בגודלה לדונם.
גדלים
גודלו של דונם אחד במדינות שונות:
1,000 מטרים רבועים, "דונם מטרי": בישראל, ירדן, לבנון, בוסניה והרצגובינה (נקרא דולום dulum), סרביה (дунум, dunum) וטורקיה.
בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל ובתחילת המנדט הבריטי (עד שנת 1928) הוגדר הדונם כ-919.3 מ"ר.
בצפון קפריסין דונם הוא 1,337.8 מ"ר.
בעיראק דונם הוא 2,500 מ"ר.
דונם ביחס ליחידות מידה אחרות
דונם מטרי אחד שווה ל:
1,000 מטר רבוע, שהם 0.001 קילומטר רבוע.
ריבוע שאורך הצלע שלו הוא בקירוב 31.62 מטר.
10 ארים (אר שווה ל-100 מטרים רבועים. דונם שווה דקאר אחד (10 ארים), או 0.1 הקטאר).
0.2471 אקר (בקירוב).
1,196 יארד רבוע (בקירוב).
10,760 רגל רבוע (בקירוב).
4 אבלק (evlek) - מידת שטח הנהוגה בטורקיה.
ברוסיה הצארית דסיאטינה היא 10,926.512 מ"ר.
קישורים חיצוניים
משקלים ומידות שהיו בעבר בשימוש
סיכום קצר באנגלית אודות דונם
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה: שטח
קטגוריה:מילים וביטויים בטורקית | 2024-08-28T22:34:33 |
נין ג'וטסו | נין ג'וטסו או נינג'יטסו (ביפנית: 忍術 - נין ג'וצו או נינג'יצו) או נינפו (ביפנית: 忍法) הוא שם כולל לקובץ אמנויות לחימה יפניות עתיקות (קוריו), שהתגבשו בהשראת לוחמים יפנים הקרויים במערב "נינג'ות". אלו היו פעם לוחמים שהשתייכו לקבוצות שונות והתמחו באמנויות לחימה שונות, ביניהן מיומנויות ריגול. אמנויות לחימה אלו עסקו באספקטים קרביים ופילוסופיים.
בית הספר הגדול והידוע ביותר לנין ג'וטסו הוא "בוג'ין קאן" (bujinkan), בראשותו של מאסאקי האצוּמי, הסוֹקֵה (ראש שיטה) ה-34 בשושלת ראשי שיטות הנין ג'וטסו. האצומי קיבל את אוסף השיטות מטושיצוגו טאקמאצו, וישנם עוד שני בתי ספר רשמיים ומכובדים שיצאו מטאקמאצו: גִ'ינֶן קאן, בית ספרו של מנקה וגֶנבּוֹקאן, בית ספרו של טנמורה. בתי ספר אלו מאחדים תשע שיטות (רִיוּ) אשר הועברו בירושה לטאקמאטצו.
לישראל מקום חשוב בהיסטוריה המודרנית של הנין ג'וטסו. המערביים הראשונים אשר נחשפו לאמנות לחימה זו היו דורון נבון ודני וקסמן, שני ישראלים שהגיעו ליפן בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 במטרה ללמוד ג'ודו. דורון נבון היה המערבי הראשון שקיבל התואר שיהאן (תואר כבוד שפירושו מומחה או בכיר). בשנת 2006 מאסטר דייוויד חליוה הביא לישראל את שיטת השאדו, המשלבת נין ג'וטסו והגנה עצמית.
הנין ג'וטסו בעולם עבר שינויים רבים ובמקומות מסוימים התעדן. בישראל ישנם מורים מבוג'ין קאן ומאקבן המשמרים את צורת העבודה והתובנות הקרביות של הנין ג'וטסו המסורתי.
היסטוריה
הנין ג'וטסו פותח על ידי קבוצת סמוראים בעיקר מהמחוזות איגה וקוגה שביפן. השינוֹבי (המילה המקורית לתיאור הנינג'ה) ניראו בעין העם כלוחמים לא סדירים, סיירים ומרגלים, והיו מוכרים בעיקר בזכות יכולות הולכת השולל וההתגנבות שלהם. לאורך ההיסטוריה היו קיימים מספר בתי ספר או שיטות (הידועים כרִיוּ: זרם רעיוני או תפיסה) שלימדו גרסה מסוימת של נין ג'וטסו. הארגון בוג'ין קאן מלמד עירוב של תשעה מבתי ספר אלו.
הנין ג'וטסו נוצר כתערובת של טכניקות ומיומנויות של לוחמת גרילה. חלקן פותחו במאות ה-15 וה-16 על ידי אנשי איגה וקוגה במהלך תקופת סנגוקו (המדינות הלוחמות) ביפן, אולם רובן עברו סיסטמטיזציה בתקופת אדו. הנין ג'וטסו המסורתי מערב טכניקות של התחפשות, הסוואה, בריחה, קשתות, רפואה, חומרי נפץ ורעלים.
18 המיומנויות
על פי מסאקי האצומי, ה"נינג'ה ג'וּהאקֶיי", או שמונה עשרה המיומנויות, הוזכרו לראשונה בטוֹגָאקוּרֶה ריוּ הָיְדֶנשוֹ, או המגילות הסודיות של בית הספר של טוגאקורה. עם הזמן הן הפכו לדרישות של כל בתי הספר בודו נין ג'וטסו ("בדרך הנין ג'וטסו", נקרא גם "נינפו") מכיוון שסיפקו אימון מלא ללוחם במספר אמנויות לחימה חיוניות.
הנינג'ה ג'וּהאקיי נלמדו ביחד עם הבוֹגֶיי ג'וּהאפָּן, שמונה עשרה מיומנויות הלחימה של הסמוראי. אף על פי שמספר מהיכולות מופיעות בשניהם ומשמשות בצורה זהה על ידי השניים, יכולות מסוימות שונו כדי להתאים לצרכים של הנינג'ה.
שמונה עשרה המיומנויות הן:
סֵיישין קיוֹקוּ (פיתוח רוחני)
טָאי ג'וּטסוּ (אומנות הגוף; קרב ללא נשק. מילה נרדפת לג'ו ג'יטסו)
קֵן ג'וּטסוּ (אמנות לחימה בחרב יפנית)
בּוֹ ג'וּטסוּ (אומנות המקל; לחימה עם מוט באורך 1.8 מטר המכונה בּוֹ)
שוּריקֶן ג'וּטסוּ (אומנות השימוש בשוריקן)
סוֹ ג'וּטסוּ (לחימה בחנית היארי)
נאגינאטָה ג'וּטסוּ (אמנות הלחימה בנאגינאטה, סוג של נשק מוט)
קוּסאריגאמה ג'וּטסוּ (לחימה בעזרת קוסאריגאמה , מעין חרמש קצר שבקצהו מחוברת שרשרת ארוכה.)
קאיָאקוּ ג'וּטסו (שימוש בחומרי נפץ ופירוטכניקה.)
הֵנסוֹ ג'וּטסוּ (התחפשות והעמדת פנים)
שינוֹבי אִירִי (שיטות התגנבות ופריצה)
בא ג'וּטסוּ (רכיבה על סוסים)
סוּי-רֵן (אימון במים ושימוש בכלי שיט)
בוֹריאקוּ (טקטיקה)
צ'וֹצ'וֹ (מודיעין וריגול)
אינטוֹן ג'וּטסוּ (בריחה והתחבאות)
טֶן-מוֹן (מטאורולוגיה)
צ'י-מוֹן (גאוגרפיה)
הנין ג'וטסו המודרני מתמקד בעיקר בשיטות הלחימה החמושות והלא החמושות, כשמיומנויות כגון "סוי רן" ננטשו כמעט לחלוטין.
קאטות בנין ג'וטסו
קאטות באמנויות לחימה הן רצפים של תנועות. בחלק גדול מאמנויות הלחימה (אלו שמקורן בסין או ביפן בעת החדשה) מתבצעים רצפי התנועות האלו מול יריב דמיוני, באוויר, המתרגל אינו נזקק לעמית אימונים וקל למורה לתקן טעויות של קבוצה רבת משתתפים. לא כך באמנויות הלחימה הישנות.
באמנויות הלחימה היפניות העתיקות ובתוכן בודו נין ג'וטסו רצפים אלו, קאטות, נעשים כמעט תמיד מול יריב אחד או יותר. התפקיד של היריב ברצף התנועות מתועד ומוגדר היטב, והוא חלק בלתי נפרד מהקאטה.
הקאטות משמרות תרחישי לחימה של מצבים רבים. יש יותר מארבע מאות קאטות בתשע השיטות המרכיבות את הבסיס לידע של בתי הספר שיצאו מטקמצו ולרובן יש וריאציות ידועות — אלפי קאטות.
קישורים חיצוניים
פורטל טכניקות נינג'יטסו טכניקות נין ג'וטסו וקאטות מסודרות בוויקי סמנטית עם וידאו - אקבן
מידע נוסף על נין ג'וטסו ועל הנינג'ה
מוזאון האיגה ביפן
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות | 2024-05-28T21:07:43 |
אמנות לחימה | אמנות לחימה היא מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים נוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה.
מקורן של מרבית האומנויות במזרח הרחוק. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות.
אמנויות לחימה רבות התפתחו לענפי ספורט לחימה, ולעיתים מושגים אלו משמשים באותה המשמעות.
אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק
סין
סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות רוחניות מפותחות (בודהיזם, דאואיזם וקונפוציאניזם) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה. היסוד לרובן החל להתפתח עם ביסוסן של ממלכות ראשוניות בסין בתקופת הקיסר הצהוב, לפני כ-4,600 שנה. יסוד זה כלל לחימה בסיסית כגון היאבקות, איגרוף, סייף חרבות ולחימה בכלי נשק נוספים. עד למאה ה-18, הדגש באמנויות הלחימה הסיניות היה לרוב על לחימה באמצעות כלי נשק, כאשר אמנויות שונות התפתחו בשני סוגים של הקשרים היסטוריים - במסגרות צבאיות לצורך לחימה צבאית (דוגמת לחימה עם חניתות ארוכות, שלימים היוותה בסיס ליצירת שינג אי צ'ואן), וביישובים מקומיים (כפרים, ערים ומנזרים) לצורכי הגנה עצמית.
אמנויות לחימה שמקורן בסין נקראות במערב לרוב "קונג פו", אך זהו שיבוש של המושג המנדריני גונג-פו (סינית:功夫, פין-יין: gōngfu) שמשמעו היא מומחיות במלאכה או אמנות, למשל טקס התה הסיני מכונה גונג-פו צ'ה (מילולית: מומחיות התה). המושג המועדף בסינית לאמנויות לחימה שמקורן בסין הוא "וו-שו" (סינית: 武术, פין-יין: wǔshù) אך אין זאת בכדי לומר שיש קשר היסטורי או תאורטי בין הסגנונות השונים של וו-שו, חלקם התפתחו באופן עצמאי ואינם קשורים אחד לשני.
הסגנון העתיק ביותר המתועד היסטורית בסין הוא שוואי ג'יאו (סגנון היאבקות והטלות), אשר התפתח עוד לפני המצאת הכתב, לפני יותר מ-4,000 שנה. עם זאת, בעת המודרנית, אמנויות הלחימה הסיניות בכללותן עברו התפתחות אינטנסיבית, ואינן דומות במראן החיצוני למצב שהתקיים בסין באלפי השנים האחרונות. החל מן המאה ה-18, כאשר החל מעבר הדרגתי בדגש שהושם במרבית אמנויות הלחימה הסיניות מעבודה באמצעות כלי נשק לעבודה ביד ריקה, השתנה גם אופיין ומראן החיצוני של אלה. מרבית אמנויות הלחימה הסיניות המוכרות כיום, אם כך, מקורן בשלוש מאות השנים האחרונות.
במהלך התפתחותן הושפעו אמנויות הלחימה הסיניות גם מאמנויות לחימה שמקורן בהודו. האגדה מספרת שהנזיר הבודהיסטי המפורסם בודהידהרמה, המכונה דא-מו בסינית, הגיע מהודו למנזר שאולין בסין. בתהליך כלשהו אשר טיבו משתנה מאגדה אחת לשנייה, לימד דא-מו את הנזירים בשאולין אמנויות לחימה, או לכל הפחות תרגולים בריאותיים, ששימשו אותם ברבות הימים כבסיס לפיתוח אמנויות לחימה לצורכי הגנה עצמית. אמנויות לחימה רבות התפתחו בנפרד במסגרת צבאות שונים בסין וביישובים שונים, ושאולין לא היה המנזר היחיד ששימר ופיתח אמנויות לחימה. רוב אמנויות הלחימה הנלמדות בשאולין כיום הן וריאציות מודרניות של וו-שו שיצר המשטר הקומוניסטי.
האדם המוכר והמפורסם ביותר במערב בהקשר של אמנויות לחימה סיניות הוא השחקן ברוס לי, אשר ידוע בשל סרטי אמנויות הלחימה בהם כיכב, אמנות הלחימה בה החל את דרכו בהונג-קונג היא "ווינג צ'ון קונג פו", ומאוחר יותר בחייו פיתח את אמנות הלחימה "ג'יט קון דו" (בקנטונזית: דרך האגרוף המיירט). שני שחקנים ואמני לחימה סיניים נוספים המפורסמים במערב הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי קולנוע - ג'קי צ'אן, ו-ג'ט לי, ספורטאי מקצועי של וו-שו מודרני תחרותי שהיה אלוף סין משך מספר שנים בתחרויות שונות של וו-שו מודרני.
נהוג לקטלג את אמנויות הלחימה הסיניות לסגנונות "חיצוניים" (מסינית:外家 פין-יין: Wài jiā), סגנונות "פנימיים" (מסינית: 内家, פין-יין: Nèi jiā), וסגנונות מעורבים. אמנויות לחימה חיצוניות הן אמנויות לחימה המתמקדות בכוח פיזי ובאימוני לחימה חיים, בעוד אמנויות הלחימה הפנימיות עוסקות במושגים פילוסופיים, רוחניים או מיסטים כמו צ'י, וו-ווי ועוד.
רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:
שיטות "חיצוניות": הונג צ'ואן, פי גואה ג'אנג, צ'ואו ג'יאו (הרגל המנקבת), טאן טוי (הרגל הקפיצית), צ'אנג צ'ואן (אגרוף ארוך), נאן צ'ואן (אגרוף דרומי), דזה ראן מן (אגרוף טבעי), ווינג צ'ון, פאן דזה צ'ואן, צ'וי לי פוט, מיזונג צ'ואן, סאן דה, טונג ביי צ'ואן, ג'ין גאנג בה שי.
שיטות המשלבות אלמנטים "פנימיים" ו-"חיצוניים": בה ג'י צ'ואן, טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה), פוג'יאן באי חה צ'ואן (עגור לבן ממחוז פוג'יאן), וו-זו צ'ואן (אגרוף חמשת האבות הקדמונים), פאק מיי (גבה לבנה), הונג גאר.
שיטות "פנימיות": טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג (וכן יין-יאנג בה פאן ג'אנג), שינג אי צ'ואן, אי צ'ואן, ליו חה שין אי צ'ואן, ליו חה בה פה, אי ליק צ'ואן, ותת-שושלות ווריאציות של אמנויות אלה.
כיום קיים בסין גם ספורט הלחימה הלאומי סאנדה המבוסס על אמנויות הלחימה העתיקות ולכן נכלל גם הוא תחת המטריה וו-שו.
יפן
ביפן קיים עושר רב של שיטות לחימה. עושר זה נובע מהחשיבות הרבה שהייתה למעמד הלוחמים ומהעובדה שהחברה היפנית הייתה נגועה באלימות קשה ובסכסוכים פנימיים עד לתקופת מייג'י (המאה ה-19). חלק גדול של שיטות הלחימה היפניות עסק בשימוש בכלי נשק. זרמים מחשבתיים ותאורטיים רוכזו תחת הכותר ריו (Ryu) (למשל קשימה שין-ריו). היו מאות זרמי ריו שהקיום והגנאלוגיה של רובם מתועדים עד היום. אמנויות לחימה אלו, שמקורן לפני תקופת מייג'י, נקראות היום ביפנית קוריו, או "השיטות העתיקות", בהם נמנים הג'ו ג'יטסו, הנין ג'וטסו ועוד.
בעקבות רסטורציית מייג'י ירד קרנם של אמנויות הלחימה, ואלו נזנחו או שנאלצו לעבור התאמה לעידן המודרני. חלק מאמני הלחימה בחרו להדגיש את הצד הספורטיבי של אמנותם כדי להתאים לעידן המודרני, ומספר ענפי ספורט לחימה צמחו מגישה זו (למשל ג'ודו, קנדו והאסכולות הספורטיביות של קראטה), בעוד בשיטות אחרות הוחלט להדגיש את הצדדים הפילוסופיים והפציפיסטיים של האמנות (למשל באייקידו). כל השיטות האלו נקראות בשם המטריה גנדאי בודו.
הקאטות (רצף תרגילים) בשיטות הלחימה העתיקות מכילות תמיד תפקידים לשני יריבים או יותר. חלק מהקאטות המודרניות, או לחלופין אלו שמוצאן מסין, מכילות רק תפקיד אחד כשהישום מול יריב אמיתי נלמד בשלבים מתקדמים יותר. בג'ודו השתמרו מספר קאטות משיטות ג'ו ג'יטסו עתיקות אשר למד מייסד הג'ודו. בנין ג'וטסו, כפי שהוא נלמד בשיטות שייצאו מטקמטסו, מתרגלים קאטות ממספר זרמי לחימה (ריו) באופן העתיק. קרב-אימון חופשי רנדורי, כלומר קרב שבו כל צד יכול להשתמש בכל אחת מהטכניקות שלמד, מהווה חלק אינטגרלי של האימונים.
קאטות השליפה של הקנדו נערכו באמצע המאה ה-20 כדי ליצור סינתזה בין ידע עתיק וצרכים מודרניים של המתרגלים.
שלבי התקדמות התלמיד בלימוד תורת הלחימה מוגדרים על ידי מושג שו הא רי.
פיליפינים
אמנויות הלחימה הפיליפיניות ידועות בשמותיהן: ארניס, קאלי או אסקרימה - שמות אשר בעצם כוונתם היא אמנות לחימה פיליפינית.
אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן בעיקרן אמנויות של נשק והן מורכבות מטכניקות לחימה הכוללות שימוש בכלי נשק רבים כגון: חרבות, סכינים, מקלות ואף יד ריקה.
אמנויות הלחימה הפיליפיניות התפתחו בעבר כאשר הפיליפינים הקדומים נאבקו בכוחות הטבע, חיות פראיות ואויבים משבטים שונים. הארכיפלג הפיליפיני מורכב מ-7107 איים, במיקום אסטרטגי ועשיר במשאבים בדרום מזרח אסיה - בשל כך, רבים חשקו באדמה זו. לכן, ובשל המגע עם תרבויות שונות (מטעמי מלחמה או מסחר) אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן עשירות ומגוונות.
כדי להתגונן משבטים עוינים, פולשים וכובשים, התושבים המקומיים פיתחו שיטות לחימה על פי צורכיהם. שיטות אלו הן המקור להרבה סגנונות באמנויות הלחימה הפיליפיניות, המיוחדות לכל אזור. כיום ישנן מאות שיטות וסגנונות לחימה פיליפיניות שונות.
הודו
אמנויות לחימה הודיות הן רבות ומגוונות וחלו בהן שינויים בעיקר לפי האזור והזמן שבו אמנות הלחימה צצה. אפשר לחלק את הסגנונות לסגנונות דרומיים וסגנונות צפוניים. כמה מאמנויות הלחימה העתיקות באו מצפון הודו למשל: קבדי, טאנג-טה וגאטקה. מדרום הודו באות אמנויות לחימה כמו, קוטו ואריסאי ווארמה קאלאי שפותחו במדינת טאמיל וגם קאלאריפאיאטו ואדיטהאדה שפותחו במדינת קארלה. קיימת גם היאבקות הודית שנקראת מאלאיודהה בצפון הודו ומאליותהאם בדרום הודו. חלק מהשיטות העתיקות יותר היו בשימוש במערכת הקאסטות של ההינדואיזם בקאסטה של הקשאטריה (המעמד הלוחם). שיטות אלו מכילות קרב בידיים ריקות כמו גם קרב חמוש. בנוסף שיטות אלו מכילות אלמנטים פסבדו מדעיים רוחניים כמו מדיטציות והכשרה מנטלית.
ברזיל
אמנות הלחימה העיקרית בברזיל היא קפוארה שנוצרה במאה ה-16 על ידי עבדים אפריקאים בברזיל.
יש הרואים בקפוארה ריקוד או משחק, ואחרים רואים אותה כאמנות לחימה.
אמנות לחימה נוספת אשר מקורה מברזיל היא ג'ו ג'יטסו ברזילאי, גרסה מודרנית של הג'ו ג'וטסו היפני.
תאילנד
אמנות הלחימה התאילנדית היא איגרוף תאילנדי הנקרא מוּאי תאי בשפת המקור, אך בעבר נקראה מוּאי סיאם -"מואי" זה אגרוף וסיאם על שם ממלכת סיאם לפני ששינו את שמה לתאילנד.
לא ידוע בוודאות מתי האיגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך סבורים על פי רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 בסיאם. איגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 מלך תאילנד, נוראי, שאהב מאוד את הספורט הפך אותו לפופולרי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד.
האמנות זכתה לפרסומה בתאילנד כאשר בשנת 1767 המלך התאי הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו. המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום ומהווה גורם משיכה ללימודה. האמנות אף מתפשטת בדרום מזרח תאילנד לבורמה, סורינאם ולאוס.
בעשורים הנוכחים האיגרוף התאילנדי זוכה לפופולריות רבה במערב בעקבות יעילותו בטורנירי קיקבוקסינג ואמנויות לחימה משולבות.
אמנות הלחימה בדתות
ביהדות
במהלך ההיסטוריה מופיעות עדויות בפסוקים בתנ"ך, בחז"ל, ראשונים ואחרונים המתפרשים אצל חלק מהמפרשים בתור לוחמה עוד מתקופת אברהם אבינו והאבות.
על פי ההלכה, אין באמנות לחימה בעיה הלכתית כלל, אך אין להשתמש במנטרות וקידות. ישנם בקרב הציבור הדתי והחרדי אשר בכל זאת חוששים משורשי העבודה זרה שבאמנויות המזרחיות, אך בו-בעת ישנם אחרים מקרב ציבורים אלה אשר מתרגלים אמנויות לחימה מסגנונות שונים ומגוונים שמקורם במזרח הרחוק. מורים אלו מלמדים אמנויות לחימה מזרחיות ואינם רואים בתרגול עצמו עבודה זרה. ישנם רבנים שנתנו הסבר מדוע אין לחשוש מאמנויות המזרחיות על סמך שזו היא חכמה ויש לקחת ממנה את הדברים המועילים.
אבי"ר
אבי"ר הוא שמה של אמנות לחימה עברית-תימנית המבוססת על אותיות האלפבית העברי, תורת הקבלה, ריקודים, סיפורים וכלי נשק ייחודיים. יהושע סופר טוען שהשיטה עברה במשפחתו מדור לדור מימי 12 השבטים.
השם "אבי"ר" מיוסד על ראשי תיבות: אדוננו, בוראנו, יוצרנו, רופאנו - ייצוג למידות הבורא וגם אמונה, ביטחון, יראה ורחמנות - ייצוג למידות הלוחם.
קישורים חיצוניים
אתר התאחדות הקראטה בישראל
הערות שוליים
* | 2023-02-07T10:27:29 |
ג'יו ג'וטסו | הפניה ג'ו ג'יטסו | 2021-06-02T07:33:21 |
ג'יו-ג'וטסו | הפניה ג'ו ג'יטסו | 2021-06-02T07:33:26 |
ג'ו-ג'טסו | הפניה ג'ו ג'יטסו | 2021-06-02T07:33:31 |
ג'ו-ג'וטסו | הפניה ג'ו ג'יטסו | 2021-06-02T07:33:36 |
ג'יו-ג'יטסו | הפניה ג'ו ג'יטסו | 2021-06-02T07:33:41 |
אקלים ארץ ישראל | ממוזער|שמאל|300px|סוגי האקלים במדינת ישראל (תחום הקו הירוק ורמת הגולן) לפי שיטת קפן
ממוזער|שמאל|300px|סוגי האקלים בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה לפי שיטת קפן
ממוזער|300px|מפת לחצי אוויר מ-4 בנובמבר 2005. השקע הקפריסאי, המופיע במפה כעיגול ירוק, הוא הגורם העיקרי לירידת משקעים בישראל בעונת החורף.
את ארץ ישראל נהוג לחלק לשלושה אזורי אקלים עיקריים, למרות היותה של ארץ ישראל קטנה יחסית, סוגי האקלים הם:
אקלים ים-תיכוני – רוב חלקה המרכזי והצפוני של ארץ ישראל נמצאים באזור של האקלים הים תיכוני, והיא האזור הדרומי ביותר בחצי הכדור הצפוני בעל אקלים זה. האקלים הים תיכוני מאופיין בשתי עונות עיקריות: קיץ חם ודל במשקעים, עונות מעבר הפכפכות וחורף גשום (לעיתים בהרים הגבוהים אף מושלג). באזורי האקלים הים תיכוני יורדים יותר מ-400 מ"מ של משקעים בשנה.
אקלים ערבתי, צחיח למחצה – מעין אקלים מעבר בין האקלים הים תיכוני לבין האקלים המדברי. אי אפשר להגדיר במדויק היכן עובר הגבול בין סוגי האקלים, מפני שהשוני בין שנה לשנה בכמות המשקעים באזורי האקלים הערבתי הוא גדול מאוד. באר שבע לדוגמה, נמצאת באזור של אקלים ערבתי. באזורי האקלים הערבתי יורדים בין 200 ל-250 מ"מ של משקעים בשנה.
אקלים מדברי – רוב דרום הארץ נמצא באזור של אקלים מדברי ומהווה חלק מרצועת המדבריות הסובטרופיים העולמית. זהו אזור צחיח ודל במשקעים במשך כל השנה, ולא יורדים בו יותר מ-200 מ"מ של משקעים במהלך השנה. (60% משטח הארץ נמצאים בסוג אקלים זה).
אקלים ממוזג יבשתי ים תיכוני - אקלים זה משתרע על שטח קטן בצפון רמת הגולן וברכס החרמון (שם הוא אף מגיע בפסגות הגבוהות לתנאים תת-ארקטיים), באזור זה יורדים מעל 1,000 מ"מ בשנה כאשר בחורף חלקם יורדים כשלג, אך למרות זאת הקייצים עדיין יבשים.
החורף בישראל
החורף בקווי הרוחב שבה נמצאת ישראל (29.50 מעלות צפון עד 33.33 מעלות צפון) מאופיין בנסיגתה של הרמה הסובטרופית דרומה. הרמה הסובטרופית היא זו אשר מונעת כניסת מערכות מזג אוויר דינמיות לאזור במהלך הקיץ וחלק מהאביב והסתיו. עם נסיגתה של הרמה הסובטרופית, מתאפשרת חדירת אוויר קר בשכבות השונות של האטמוספירה, תחילה בגבוהות יותר ומאוחר יותר גם בנמוכות.
עונת החורף מאופיינת בירידת גשמים באופן תכוף (בעיקר באזור האקלים הים תיכוני), לעיתים יורד ברד ובמקרים נדירים ביותר אף יורד שלג בישראל, בעיקר בהרים שגובהם מעל 700 מ' ובאופן תדיר יותר בהרים שגובהם מעל 900 מטר. בסתיו ובתחילת החורף, בחודשים נובמבר, דצמבר וינואר, רוב המשקעים יורדים סמוך לחוף, בעיקר בזכות ההבדלים בין טמפרטורת הים, אשר עדיין חם באופן יחסי, לבין טמפרטורת היבשה, שמגיבה לשינויי העונות מהר יותר. הפרשי טמפרטורות גדולים גורמים בדרך כלל לאי יציבות אטמוספירית, המאפשרת התפתחות עננים וירידת משקעים.
בסוף החורף, הכולל את חלקו של חודש ינואר, ואת חודש פברואר, מרבית המשקעים יורדים דווקא באזורי ההר. הים, שבזמן זה כבר מספיק להתקרר, לא מספק יותר תמיכה ליצירתם של עננים רבים סמוך לחוף. לעומת זאת, אורוגרפיה, תופעה שגורמת להתגברות העננות והמשקעים במדרונות הלחים (במקרה של ארץ ישראל, המדרונות המערביים) של ההר הופכת לדומיננטית. לכן בערים ירושלים וצפת למשל, החורף מגיע לשיאו בחודש פברואר.
הגשמים בישראל
בשונה מכמה אזורים בעולם עונת המשקעים בארץ ישראל נמשכת כמחצית השנה בלבד – מחודש אוקטובר עד לחודש אפריל. ושיאה הוא בשלושת חודשי החורף דצמבר ינואר ופברואר בהם יורדים 75% מכלל כמות המשקעים השנתית.
הגשם בישראל מושפע משלושה פרמטרים עיקריים: גובה טופוגרפי - ככל שעולים בגובה כך גדלה כמות הגשם, קרבה לים - ככל שקרבים לים התיכון כך גדלים אחוזי הלחות באוויר המאפשרים התפתחות עננים ממטירים, וקו הרוחב – ככל שעולים צפונה מתרבים המשקעים.
כמות המשקעים הממוצעת בישראל עומדת על 700–950 מ"מ בגליל העליון, 500–1,000 מ"מ בגולן (900–1,000 מ"מ בצפון הרמה, 600–800 במרכזה, 500–600 בדרומה), 600–700 מ"מ בהר הכרמל, כ-600 מ"מ בשומרון, כ-550 מ"מ בהרי יהודה, 500–600 מ"מ במישור החוף הצפוני והמרכזי,450–500 מ"מ במישור החוף הדרומי וכמות דומה בעמקי הצפון, כ-200 מ"מ בצפון הנגב, 100–250 מ"מ לאורך בקעת הירדן, 75–100 מ"מ במרכז הנגב ו-20–50 מ"מ בלבד באילת ובערבה.
דפוס הגשמים בישראל מאופיין בפרקי גשמים חזקים היורדים בזמן קצר של יומיים–שלושה ולאחריהם הפוגה של מספר ימים עד לבואה של מערכת גשם נוספת כך שלמעשה כמות המשקעים השנתית הממוצעת בצפון ובמרכז הארץ (כ-550 מ"מ) דומה לכמות המשקעים בערים באירופה כגון לונדון, מרסיי או פראג (אם כי הכמות פחותה משמעותית בהשוואה לאזורים הגשומים יותר כמו גלאזגו, ליון או ליובליאנה) אך מספר ימי הגשם בשנה בישראל (50–60 ימים) הוא פחות ממחצית ממספר ימי הגשם באירופה וכך גם כמות הגשם הממוצעת ביום גשם (כ-10 מ"מ ליום גשם בישראל).
חורף 2019–2020
חודשי החורף של שנת 2019–2020 היו ברוכים במשקעים וקטלניים. החל מסוף חודש דצמבר, פקדו בזו אחר זו מערכות גשם משמעותיות וכמויות גשם מצטברות גדולות, במיוחד בצפון הארץ. במישור החוף הצפוני וברמות מנשה הצטברו בתקופה זו כ-350 עד 400 מ"מ. בגליל המערבי והעליון יותר מ-400 מ"מ. במספר תחנות נמדדו אף יותר מ-450 מ"מ מאז 25 בדצמבר 2019. כמויות הגשם הללו לפרק זמן של שבועיים הן יוצאות דופן – מתחילת המדידות כ-80 שנה אחורה, נמדדו כמויות כאלה בצפון הארץ רק בשני מקרים – בדצמבר 1951 ובינואר 1969. להלן דוגמאות לכמויות המשקעים בעונה זו: מירון: 476 מ"מ, תפן: 455 מ"מ, פקיעין: 433 מ"מ, נווה אטי"ב: 433 מ"מ, רגבה: 403 מ"מ, מרום גולן פיכמן: 390 מ"מ.
יממות הגשם בעונה זו היו מהקיצוניות ביותר. יממת גשם היא יממה שמתחילה בשעה 08:00 ומסתיימת בשעה 08:00 ביום שלמחרת. יממת הגשם של 25 בדצמבר 2019 הייתה מהגשומות ביותר מתחילת המדידות בצפון הארץ. בתחנות רבות היא הייתה אחת מחמש הגשומות ביותר ובכמה תחנות אף הייתה הגשומה ביותר מתחילת המדידות.
בהר כנען ירדו ביממה זו 126 מ"מ – שיא ליממת גשם רשמית מתחילת המדידות בה ב-1939 (השיא הקודם בתחנה זו היה 121 מ"מ בינואר 1969). בנווה יער שבצפון מערב עמק יזרעאל ירדו 109 מ"מ, שיא מתחילת המדידות בתחנה ב-1954 (השיא הקודם היה 91 מ"מ בינואר 1990), שנשבר שנית שנה לאחר מכן עם 116 מ"מ שירדו ביממת ה-15 בדצמבר 2020. במושב היוגב שבעמק יזרעאל ירדו 103 מ"מ, שיא מתחילת המדידות ב-1952 (השיא הקודם היה 91 מ"מ דצמבר 1961).
השיטפונות הגדולים גרמו לאבדות בנפש ולנזקים כלכליים כבדים. חמישה בני אדם טבעו למוות בהצפות, כבישים ורחובות נחסמו, קירות וחומות התמוטטו, דירות ובתי מגורים התמלאו מים.
שיאי משקעים שנמדדו
קצב שיא של משקעים בישראל לפי פרק זמן נתון
פרק זמן קצב שיאמקוםתאריך1 דקה5.2שבי ציון05.11.201130 דקות67 מ"מאשקלון09.11.2015שעה92 מ"מאשקלון09.11.2015 יממה 260 מ"מ בידיא 08.11.1955255 מ"מכפר קאסםחודש846.4 מ"ממג'דל שמסינואר 1969שנה2,191.8 מ"ממג'דל שמסאוגוסט 1968 – יולי 1969
השלג בישראל
שמאל|ממוזער|220px|אתר החרמון שעל רכס החרמון פעיל במשך מספר שבועות בשנה. בתמונה אתר הסקי שבחרמון, מבט לעבר הרכבל העליון
בישראל ממעט השלג לרדת. המקומות היחידים שבהם יורד שלג מדי שנה הם בהר החרמון ובצפון רמת הגולן, שהם אזורים גבוהים יחסית (1,000 עד 2,000 מטר מעל פני הים). לעיתים יורד שלג גם באזורים נמוכים יותר, בגבהים של 700–900 מטר מעל פני הים, כמו צפת, גוש עציון, ירושלים, והרים ביהודה, שומרון והנגב. שלג באזור מישור החוף של ישראל נדיר ביותר.
למעט הר החרמון, מרבית המקרים של ירידת שלג באזורי ההרים מתרחשים מחודש ינואר ועד למחצית מרץ. מקרים של שלג בהרי הצפון והמרכז אחרי מחצית מרץ נדירים, אולם מתועדים: ב-2 באפריל 1990 ואף ב-12 באפריל 1949 ירדו שלגים בפסגות הרי הצפון והמרכז כולל ירושלים.
פברואר 1920
בגל קור קיצוני ששרר בארץ ישראל בין ה־9 ל־12 בחודש, תועד השלג הכבד ביותר בתולדות הארץ. בירושלים בוצעו מדידות לבדיקת עומק השלג, ונמדדו בין 65 ל-97.5 ס"מ שלג ברחבי העיר. עקב התשתיות הירודות בארץ בתקופה זו, נרשמו בגל קור זה נזקים כבדים ברכוש ובנפש.
פברואר 1950
בפברואר 1950, "הלילה בו הלבינו ערי החוף", ירד שלג כמעט בכל הארץ וכיסה את תל אביב, טבריה ובית שאן תחת מעטה שלג שהגיע לגובה של 10 ס"מ, ו-20 ס"מ בבאר שבע. בחיפה ובירושלים הגיע השלג לגובה של 50 ס"מ. באזורים סמוכים לירושלים נמדדו אף למעלה מ-70 ס"מ. אף בארמון החורף של המלך חוסיין השני שנמצא ליד יריחו נמדדו 8 ס"מ.
חורף 1991–1992
שמאל|ממוזער|250px|הצפות במפרץ חיפה בחורף 1992
חורף נוסף שהיה עתיר בשלגים הוא חורף 1992–1991 שהיה, במרבית תחנות המדידה, הגשום ביותר שנרשם מאז תחילת המדידות 150 שנה קודם לכן.
השלג הצטבר באותו חורף בכל אזורי ההרים עד לגובה של 50 ס"מ. שלג ירד בירושלים, עפולה, נצרת, נוף הגליל, מגדל העמק, יקנעם עילית, חיפה, עכו, נהריה, קריית שמונה, טבריה עילית, בית שאן, בקעת יבנאל, כרמיאל, נתניה, עמק חפר, חדרה, הרצליה, הוד השרון, כוכב יאיר צור יגאל,רעננה, כפר סבא, ראש העין, חצור הגלילית, ראש פינה, רמלה, לוד, שוהם, באר יעקב, נס ציונה, רחובות, אלקנה, בית שמש, דימונה, ירוחם, ערד, עומר, תל שבע, להבים, שגב שלום, באר שבע, אופקים, קדש ברנע, שדה בוקר ומצפה רמון.
סערת דצמבר 2013
בין ה-10 ל-14 בחודש, הגיעה לישראל מערכת קרה וקיצונית מאזור רוסיה. המערכת התאפיינה בקור עז למשך מספר ימים רצופים, משקעים רבים וכמות שלג שוברת שיאים.
בתחילה, ב-11 בחודש ירדו גשמים רבים מהצפון ועד הנגב אשר לוו ברוחות עזות. בבאר שבע ירדו בלילה של תאריך זה כ-71 מ"מ. בשעות הערב של ה-11 בחודש, נכנס אוויר קר במיוחד לכל הארץ והחלו שלגים בהרים הגבוהים בצפון ובמרכז, כדוגמת קריית ארבע וצפון רמת הגולן. ב-12 בחודש, החל משעות הבוקר, החלו לרדת שלגים כבדים בהרי המרכז מ-600 מטר. השלג הצטבר בגל זה לכ-20 סנטימטרים ברחבי ירושלים. שיא של כל הזמנים למחצית הראשונה של חודש דצמבר. לאחר הפוגה מסוימת משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות הערב המוקדמות, התחדשו השלגים באזור ירושלים והרי המרכז. בגל זה, שנמשך לתוך ה-13 בחודש, הצטברו כחצי מטר שלג ברחבי ירושלים וסביבתה, ומקומית אף 70 ס"מ. בגל זה שלג נדיר ירד גם בעיר אריאל והצטבר לכמות דומה. לאחר מכן, ב-14 לחודש לפנות בוקר החל שוב לרדת שלג בירושלים ובסביבה ונמדדו 65–70 ס"מ של שלג. בגוש עציון נמדדו 120 ס"מ. אזרחים שהגיעו מרחבי הארץ לביקור בירושלים על מנת לשחק בשלג נתקעו בכבישי הגישה לעיר שנחסמו מהשלג הרב. אזרחים אלה פונו למרכזי סיוע שפתחה עיריית ירושלים ברחבי העיר, הגדול שבהם התקיים בבנייני האומה. בעקבות המצור שגרם השלג על ירושלים, פנה ראש העירייה ניר ברקת בבקשת סיוע מצה"ל.
ביום שישי, ה-13 בחודש הסערה הגיעה לשיאה והשלגים התפשטו לכל הרי ישראל וירדו בהם שלגים כבדים לאורך כל היום, שנערמו עד לגובה של מטר אחד בצפת. שלג נדיר ירד גם בנוף הגליל, כמו כן היו דיווחים על שלג קל במודיעין. מקרה נדיר נוסף הוא שלג בהרי אדום והרי אילת. בשל הקור העז, ביום זה ירדו משקעי קרח רבים בכל מישור החוף. בשעות הצהריים, מעטה עבה של ברד כיסה את ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, לוד והסביבה. ברד רך ירד הוסיף לרדת בכל ערי החוף, בכלל זה תל אביב. בעקבות כמות המשקעים הרבה באזור המרכז ומישור החוף המרכזי, סגרה משטרת ישראל את נתיבי איילון למשך שעתיים, בשל עליית המפלס בו לרמה מסוכנת, כמו כן, ביום זה סגרה המשטרה גם את כביש 6 בעקבות סכנת החלקה בגלל קרח שהצטבר.
הסופה המשיכה גם ביום שבת, ה-14 בחודש ונחלשה החל משעות הצהריים בו.
במהלך סערה זו, הפעילה רכבת ישראל רכבות מיוחדות מירושלים בהוראת הממשלה, ביום שבת בשעות הצהריים, על מנת לחלץ אנשים שהיו נצורים בעיר בעקבות חסימת כביש 1 וכביש 443 החל מחמישי משעות אחר הצהריים ועד למוצאי שבת.
כמות השלג הרבה שהצטברה בהרי ירושלים ובהרי הצפון גרמה לקריסת עצים שקרעו כבלי מתח וניתקו עשרות אלפי בתי אב ברחבי המדינה, עיקר הניתוקים היו באזור ירושלים ובצפת. תקלות אלו היו ממושכות בחלקן ונמשכו אף יותר מיממה וחצי. מבקר המדינה הודיע שיחקור את אירועי הסערה הנדירה.
בעקבות המצב החריג של הצטברות גובה רב במיוחד של שלג בהרים וניתוקי חשמל נרחבים, פעלו חברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה הישראליים במתכונת גל פתוח, ודיווחו אודות הסערה.
הסיבה לירידת משקעים בחורף בישראל
עננות מורידת משקעים נגרמת עקב המצאות השקעים הברומטרים. שקע ברומטרי מגובה בגל אטמוספירי שנמצא מעליו- ברום. הוא חולף במהלך החורף לאורך הים התיכון ונקרא אפיק רום. לאורך כל החורף ובחלק מהאביב והסתיו הוא נמצא לאורכו של הים התיכון וגורם להיווצרות משקעים במקום בו הוא נמצא. צורתו כצורת קערה או כצורת האות U. כאשר אותה "קערה" מתיישבת על יוון, היא תעודד היווצרות משקעים שם. בקיץ אפיק הרום אינו נמצא כי הרמה הסובטרופית שולטת מעל הים התיכון וחוסמת את הגעתו.
שמאל|ממוזער|400px|אפיק הרום העיקרי (ה"קערה") נמצא מעל איטליה וגורם שם למז"א גשום (מפת 500 מ"ב)
250px|ממוזער|כוחות צה"ל פועלים לסיוע בחילוץ אזרחים באזורי ההצפות בצפון הארץ. נהריה, ינואר 2020
גל זה נראה במפת 500 מ"ב (מפת רום- 5.5 ק"מ מעל פני הים). מפה זו נחשבת לפופולרית ביותר והיא הראשונה עליה מסתכלים החזאים לפני כל תחזית שמתפרסמת באמצעי התקשורת (קישור למפת 500 ברשת בקישורים החיצוניים שבסוף העמוד). אותו גל אטמוספירי מוגדר כאפיק הרום העיקרי. ללא שום קשר, יכולים "לרוץ" לאורך הים התיכון אפיקי משנה אשר גורמים לפעילות מזג אוויר חלשה.
בין ישראל למערב הים התיכון קיים ניגוד בכל הקשור לפעילות חורפית. כאשר האפיק העיקרי נמצא מעל ישראל, מזג האוויר בישראל נהיה גשום בעוד שבאיטליה למשל, מזג האוויר יהיה יבש יחסית ללא פעילות משמעותית.
אפיק הרום הוא "בית החרושת" לייצור שקעי החורף הקרקעיים המשפיעים על ישראל:
שקע קפריסאי – שקע חזיתי המתמקם באזור האי קפריסין – רוב המשקעים בארץ יורדים כתוצאה משקעים אלו. מערכות קפריסאיות מתאפיינות ברוחות מערביות ובחדירת אוויר קריר ובלתי יציב הסופח לחות מעל הים התיכון. רבים המקרים בהם השקע הקפריסאי מגיע ממערב, מיוון ואיטליה, אולם אין מדובר בכלל ברזל.
המכניזם של שקע הקרקע פשוט – האוויר מתכנס למרכז השקע בתנועת מערבולת. מכיוון שאין לו "לאן לברוח" הוא עולה מעלה, ונוצרים ענני גשם.
לעיתים עשוי לקרות מצב בו שקע קפריסאי המתקדם לעבר חופי הארץ, משנה בפתאומיות את מסלולו צפונה לעבר הים השחור. מצב זה קרוי בפי החזאים "שקע חמקמק" וזה נגזר מאפקט "ביצי השור".
שקע עזה – כאשר שקע חזיתי מתמקם לאורך חופי ישראל, הוא קרוי שקע עזה. כל האזורים שימצאו מדרום למרכז השקע יהנו מרוח מערבית לחה, וסביר להניח משקעים. האזורים שימצאו מצפון למרכז השקע יסבלו מרוח מזרחית וחוסר בלחות ומשקעים.
לעיתים, יורד בחורף שלג בהרים הגבוהים בישראל. השלג נפוץ בעיקר בהרים שגובהם מעל 700 מטרים, אולם שלג בגובה 500 מטרים אינו נדיר כל כך. ב-6 בפברואר 1950 ירד שלג אפילו בגובה פני הים – על מישור החוף, בתל אביב ובערי חוף נוספות. התנאים הדרושים על מנת שירד שלג בישראל הם שקע קפריסאי המאפשר משקעים, שמסלול הרוחות שהוא יוצר לא עובר דרך ארוכה מידי מעל הים (מפני שהים, שהטמפרטורה שלו חמה באופן יחסי, מחמם את האוויר בשכבות הנמוכות). על השקע הקפריסאי להיות מלווה באפיק רום עמוק. בנוסף, עליו להיות מגובה בגוש אוויר קר גדול ומאסיבי במזרח אירופה.
לעיתים מתפתחת בחורף רמה, הגורמת לשקיעת אוויר ולכן מדכאת התפתחות עננים, אך מזרימה אוויר קר מאוד מהצפון.
רמה סיבירית – לעיתים קרובות, במהלך רמה סיבירית יורדות הטמפרטורות במקומות רבים בישראל (בעיקר בעמקים ובהרים הגבוהים) אל מתחת ל-0 מעלות צלזיוס. הרמות הסיביריות מגיעות לשיא השפעתן וקיצוניותן בדצמבר, אז קרינת השמש היא החלשה ביותר בשנה. במהלך השפעת רמה סיבירית, השמיים בהירים וכיוון הרוח הוא צפון-מזרחי. התוצאה המתקבלת היא חדירת אוויר יבש וקר מאזור רוסיה והים השחור לישראל.
האביב בישראל
באביב נחלשת פעילות מזג האוויר בישראל, בעיקר בשל התקדמותה צפונה מחדש של הרמה הסובטרופית.
הסיבה להפחתת הגשמים באביב היא היחלשות אפיק הרום, כפי שנראה היטב במפה המצורפת (מפת רום- 500 מ"ב) המתארת אפיק רום טיפוסי של חודש אפריל, זה גורם בדרך כלל למז"א מעונן עם גשם מקומי, אך לא יותר מכך. האביב בישראל מתרחש בחודשים מרץ, אפריל ומאי. ביוני לעיתים קרובות מתגבשות כבר המערכות הקיציות והחודש מקבל אפיון קיצי מובהק, כבר בתחילת אפריל הדשא והפרחים שצמחו בחורף מתחילים לנבול, ועשב מקבל גוון צהבהב חום שנמשך עד החורף הבא.
2 מערכות עיקריות פוקדות את ארץ ישראל באביב:
שקע שרבי - או שקע צפון אפריקה - בניגוד לשקעים המאפיינים את החורף, באביב מתחילים להיווצר ולהגיע אל ישראל שקעים שרביים. שקעים שרביים מאופיינים בחזית חמה מפותחת וחזית קרה מנוונת. אולם, לעיתים קרובות באביב מגיע שקע שרבי לאזור קפריסין והופך לשקע קפריסאי בעל מאפיינים חורפיים לכל דבר. דוגמה קיצונית לכך היא שקע שרבי שפקד את ישראל במרץ 1998 - ב-16 במרץ שררו תנאי שרב בארץ, וב-18 במרץ, עם שבירת השרב, ירד שלג בהרים. זה קרה בעקבות התמזגות השקע השרבי עם אפיק רום מצפון.
אפיק ים סוף - מערכת נוספת שפוקדת את ארץ ישראל באביב ובסתיו היא אפיק ים סוף (או בקיצור אי"ס). זו שלוחה של שקע תרמי שמרכזו באזור סודאן. לרוב אי"ס מלווה ברכס רום ולכן לא גורם למשקעים. אולם כאשר נוצר מצב ובו אי"ס מלווה באפיק רום מפותח דיו, נוצרת הסעה של לחות מהאזורים הטרופיים. לחות זו מגיעה לאזור ישראל, ואם התנאים מאפשרים זאת, מתרחשת קונבקציה ויצירה של ענני סופות רעמים (קומולונימבוסים).
לפעמים מופיעים באביב גם שקעים קפריסאיים, אך לרוב עוצמתם חלשה במידה ניכרת ביחס לעוצמתם בחורף.
הקיץ בישראל
הקיץ בישראל, הכולל בעיקר את החודשים יוני, יולי אוגוסט וספטמבר, מאופיין באקלים חם ולח במישור החוף והשפלה, ובאקלים חם ויבש יותר בהרים ובעמקים הפנימיים. גשם (או כל משקע אחר) בקיץ הוא נדיר מאוד, בעיקר בהרים. בחוף, לעיתים רחוקות, קורה ומטפטף מעט בשעות הבוקר, אולם בדרך כלל אין זו כמות מדידה.
לאקלים השורר בישראל במהלך הקיץ אחראיות שתי מערכות מזג אוויר:
האפיק הפרסי – במהלך חודשי הקיץ נוצר באזור הודו שקע המונסון, אשר גורם לגשמים כבדים במזרח אסיה לאורך חודשי הקיץ. שלוחה של השקע הזה, שנקראת האפיק הפרסי, עוברת דרך המפרץ הפרסי ומגיעה עד לים התיכון. שקע המונסון והאפיק הפרסי הן מערכות תרמיות וסטטיות, אשר אינן דועכות, מתגברות או משתנות בצורה דרסטית במהלך חודשי הקיץ. האפיק הפרסי גורם לרוחות צפון מערביות בישראל, מלבד במקומות שבהם יש השפעות מקומיות אחרות, כמו רוח העמק-הר או הבריזה הלילית. הרוחות הצפון מערביות מביאות לחות רבה לאזור החוף, אולם לחות זו לא מצליחה לטפס על ההרים או ליצור ענני גשם מכיוון שהיא חסומה על ידי אינוורסיה.
הרמה הסובטרופית – במהלך הקיץ הרמה הסובטרופית מצפינה וחוסמת את חדירתם של אפיקי רום לאזורינו. הרמה הסובטרופית גורמת להתמוככות ברום ומדכאת התפתחות של עננות מסוג כלשהו. לעיתים, כאשר הרמה הסובטרופית מתגברת, האפיק הפרסי נחלש ונוצר שרב התמוככות, בסיס האינוורסיה מנמיך והטמפרטורות בהרים עולות בחדות. בחוף לעומת זאת, אין עליה חדה של הטמפרטורות אבל ישנה התגברות של הלחות.
הסתיו בישראל
הסתיו בישראל דומה מאוד לאביב, והוא תופס את מקומו בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר וחלק מדצמבר. גם בסתיו מופיע לעיתים קרובות אפיק ים סוף, ולעיתים רחוקות יותר שקעים שרביים. כיוון שבחודשי הסתיו הים חם עדיין (כאמור, הים מגיב לאט יותר לשינויי העונות עקב חומו הסגולי), מתאפשרת פעילות מזג אוויר ענפה יותר מבאביב ומתרחשות סופות רעמים רבות, בין אם כתוצאה מאפיק ים סוף ובין אם כתוצאה משקעים קפריסאים ראשוניים. בנוסף, בשל הקרינה החלשה והימים הקצרים, מופיעה לעיתים קרובות הרמה הסיבירית ואירועי קרה נפוצים בסתיו יותר מבאביב.
בשלב המוקדם של הסתיו האפיק הפרסי עדיין לא עזב את המזרח התיכון ולעיתים מתקיימים שני אפיקים בו זמנית: אפיק ים סוף והאפיק הפרסי. תופעה זו מכונה אפיק פרסוף, שילוב של שתי המילים פרסי וסוף. זהו למעשה מצב בו האפיק הפרסי ואפיק ים סוף נאבקים על השליטה במזרח התיכון. מאבק זה מסתיים במהלך אוקטובר בניצחון מוחץ של האפיק מים סוף.
אפיק ים סוף – מערכת נוספת שפוקדת את ארץ ישראל באביב ובסתיו היא אפיק ים סוף . זו שלוחה של שקע תרמי שמרכזו באזור סודאן. לרוב אפיק ים סוף מלווה ברכס רום ולכן לא גורם למשקעים. אולם כאשר נוצר מצב ובו הוא מלווה באפיק רום מפותח דיו, נוצרת הסעה של לחות מהאזורים הטרופיים. לחות זו מגיעה לאזור ישראל, ואם התנאים מאפשרים זאת, מתרחשת קונבקציה ויצירה של ענני סופות רעמים (קומולונימבוסים).
הלחות בארץ ישראל
הלחות בארץ ישראל נקבעת על פי המרחק מהים. ככל שהמקום קרוב יותר לים כך הלחות יותר גבוהה. בבקעת הירדן ואזור הערבה הלחות היא הנמוכה ביותר בארץ.
לעומת זאת, במישור החוף הלחות היא הגבוהה ביותר בארץ.
במהלך הקיץ אחוזי הלחות במישור החוף הם הגבוהים ביותר בשנה מכיוון שהלחות המוזרמת למישור החוף על ידי האפיק הפרסי נכלאת בשכבה דקה ולמעשה חסומה על ידי אינוורסיה הנמצאת מעליה. בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו האפיק הפרסי נחלש ומכאן שנחלשת הזרימה המערבית. היחלשות זו גורמת ללחות במישור החוף לרדת בצורה משמעותית ומכאן שבתקופה זו מורגשת במישור החוף הקלה משמעותית בעומס החום.
בחורף, מערכות גשם בהן קיימות זרימות מערביות שעוברות דרך רבה מעל הים מביאות כמות משקעים גדולה יותר.
הלחות נמדדת בצורה של לחות יחסית (Relative humidity = RH).
הלחות היחסית היא היחס בין כמות אדי המים באוויר לבין כמות אדי המים המקסימלית שהאוויר מסוגל להכיל. הכמות המקסימלית הזו גדלה ככל שטמפ' האוויר גבוהה יותר.
כאשר הלחות היחסית עולה ל-100% (כלומר האוויר אינו מסוגל להכיל עוד אדי מים) זהו מצב של רוויה. במצב זה, אדי המים יתעבו לטיפות מים שמשקלן גדול מהאוויר והן יורדות בצורת גשם.
כאשר בקרבת הקרקע נמדדת לחות יחסית גבוהה מאוד זהו מצב הנקרא ערפל. במילים אחרות היווצרות ענן בקרבת פני הקרקע.
הטמפרטורה בארץ ישראל
טמפרטורות קיצוניות שנמדדו
טבלת מידות החום המרביות שנרשמו במקומות שונים בארץ אזור מידת החום (במע' צל') תאריך טירת צבי5421.06.1942קלי"ה51.222.06.1942נערן512.08.2015גלגל 49.32.08.2015טבריה4921.06.1942סדום49.917.07.2019אילת48.904.09.2020
טבלת מידות הקור המרביות שנרשמו במקומות שונים בארץ אזור מידת החום (במע' צל') תאריך לוע הר אביטל17.2-15.12.2013הר החרמון17-10.2.2020מרום גולן14.2- 10.01.2015בקעת בית נטופה13.7-07.02.1950מרום גולן13.6-15.12.2013אל רום8.8-15.12.2013חברון8.6-פברואר 1898עין זיוון7-15.12.2013 ירושלים6.7-25.1.1907הר תבור5.4-07.2.1950
מידת החום הגבוהה ביותר שנרשמה בארץ, מאז החלו לתעד את אקלים ארץ-ישראל הייתה 54 מעלות צלזיוס, בטירת צבי שבעמק בית-שאן, ב-21 ביוני 1942. באותו יום הייתה מידת החום באזור החוף 45 מעלות, בירושלים 44 מעלות בעמק יזרעאל 50 מעלות ובים המלח 51 מעלות.
שנת 2010
שנת 2010 נחשבת לחמה ביותר מאז החלו המדידות. ההפרש בינה לבין השנה השנייה ברשימה נע בין מעלה למעלה וחצי. ההפרש בין הטמפרטורה הממוצעת בשנה זו לבין הממוצע הרב שנתי היה אף הוא חריג (22.1 מעלות צלזיוס בבית דגן לעומת 19.4, 20.3 בירושלים לעומת 17.5, 23.4 בבאר שבע לעומת 19.7).
החריגות בטמפרטורות בשנת 2010 החלה כבר בחודש ינואר שהיה החם ביותר ב-60 השנים שלפניו. מגמה זו המשיכה בחודש פברואר שהיה גם הוא החם ביותר מזה 70 שנה וכלל פרק חם ארוך בו הטמפרטורות הגיעו למעל 30 מעלות. חודש מרץ היה חם מהממוצע במידה ניכרת אף הוא וגם אפריל, מאי ויוני היו חמים מהממוצע בכל הארץ.
אוגוסט 2010 נחשב לחודש חם במיוחד, החם ביותר מאז החלו מדידות בארץ ישראל. בגל חום הראשון לחודש זה (שהחל עוד בשלהי חודש יולי) שפקד את ישראל גרם למידות חום גבוהות במיוחד. שיאי הטמפרטורות שנמדדו לא שברו אמנם את השיאים הקיימים ברוב התחנות למעט באר שבע בה נמדדו 43.8 מעלות, אך טמפרטורות המינימום היומיות (טמפרטורות הלילה), הגיעו לרמות גבוהות במיוחד, למשל 28 מעלות באזור החוף (שיא של כל הזמנים), 32 מעלות באילת ומעל 34 מעלות בים המלח. גל החום השני ששיאו התרחש בימים 19–20 באוגוסט היה קיצוני אף יותר ובו נשברו שיאים בתחנות רבות לחודש אוגוסט, ובמקצתן אף לכלל חודשי השנה. לדוגמה 40.6 מעלות בהר כנען, 45.5 מעלות בכפר בלום.
באוקטובר 2010 נרשמו טמפרטורות חסרות תקדים לחודש זה (41.8 מעלות בבית דגן, למשל). נובמבר 2010 היה נובמבר החם ביותר מאז החלו המדידות והטמפרטורה הממוצעת באותו החודש הייתה חמה יותר מהטמפרטורה באוקטובר ממוצע, ואף טמפרטורת המינימום בהרים בו הייתה גבוהה יותר מטמפרטורת המקסימום בשנה לאחר מכן (2011). מעבר לכך, חריגות הטמפרטורה בנובמבר 2010 הייתה החריגות הגבוהה ביותר בכל חודש שהוא לחיוב או לשלילה עם חריגה של 5.47+ מעלות מעל הממוצע של נובמבר במפלס 850 מיליבר של לחץ אטמוספירי (המשקף בצורה טובה גם את הטמפרטורה בקרקע). בנוסף, נובמבר 2010 בלט בהיעדר מוחלט של גשם ברוב תחנות המדידה, תופעה שאירעה רק ב-1946 וב-1962. תנאי היובש של 2010 גרמו במידה ניכרת להתפשטותה המהירה של השרפה בכרמל בדצמבר.
מידות קור קיצוניות
הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה במאה העשרים בארץ ישראל הייתה 13.7- מעלות צלזיוס בבקעת בית נטופה. בירושלים הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 6.7- מעלות צלזיוס. היא נמדדה ב-25 בינואר 1907. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בירושלים למן קום המדינה הייתה 5.1- מעלות צלזיוס. הדבר אירע בחורף הקשה של שנת 1950 שבו באורח נדיר ירד שלג בתל אביב והטמפרטורה במישור החוף ירדה אל מתחת לאפס.
ב־10 בינואר 2015 נמדדה הטמפרטורה הנמוכה ביותר במאה העשרים ואחת בארץ ישראל, 14.2- מעלות צלזיוס במרום גולן אשר בצפון רמת הגולן.
חקר האקלים בארץ ישראל
לחקר האקלים בישראל יש חשיבות גבוהה הן בהיערכות וקביעת מדיניות להתמודדות עם תנאי מזג האוויר ותופעות טבע קשורות, והן בהבנה רחבה של שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית והשפעותיהם על ישראל.
תפיסות סביבתיות ותפיסות מוסריות שונות רואות בחקר האקלים נושא מרכזי בשיח על קביעת מדיניות בכלל.
תחנות מטאורולוגיות
ברחבי הארץ פזורות תחנות מטאורולוגיות ממוחשבות למדידת כל הבטי האקלים - לחץ אוויר, טמפרטורה, כמות גשם עוצמת קרינת השמש וכיוצא בזה.
חלק מתחנות הגשם פועלות בצורה ידנית בה מדווח כל מודד, הפועל בהתנדבות וקרוי "צופה גשם", לשירות המטאורולוגי על כמות הגשם שנמדדה במקומו באותה יממת גשם (08:00 עד 08:00 למחרת).
התחנה הגבוהה ביותר ממוקמת בראש צורים שבגוש עציון ברום של 950 מטר מעל פני הים.
התחנה הגבוהה ביותר באזור החוף היא תחנת אבן יצחק השוכנת ברום של 180 מטר מעל פני הים.
התחנה הנמוכה ביותר היא תחנת סדום, שנמצאת ברום של 390- מטר. התחנה הנמוכה ביותר במישור החוף היא בשדה דב ברום של ארבעה מטר בלבד מעל פני הים.
ראו גם
היסטוריה של חורפים בישראל
סינופטיקה
מודלים לחיזוי מזג אוויר
תחזית עונתית
שינוי האקלים בישראל
קישורים חיצוניים
מפות 500 ברשת (מצד שמאל נמצאים מודלי החיזוי. שלושת המודלים המובילים: ECMWF, GFS, UKMO. לכל אחד מהם יש תפריט, מפת 500 היא הראשונה בו ומשמשת כברירת מחדל. ישראל נמצאת על גבול המפה בצד ימין).
חקר האקלים בארץ ישראל
היערכות ישראל למשבר האקלים , גיליון נושאי של כתב העת "אקולוגיה וסביבה", דצמבר 2019
ביאורים
הערות שוליים
ארץ ישראל
*
ארץ ישראל
קטגוריה:ישראל לפי נושא | 2024-10-19T15:57:06 |
תכסיס (תורת המשחקים) | בתורת המשחקים, תכסיס (אסטרטגיה) היא תוכנית פעולה שמורה לשחקן איך לפעול בכל מצב אפשרי של המשחק.
לדוגמה: במשחק איקס מיקס דריקס, כל תכסיס של השחקן המתחיל אומר לו איפה לשים את האיקס הראשון, לאחר מכן איפה לשים את האיקס השני, זאת על פי המהלך שהשחקן השני ביצע, וכן הלאה.
דוגמה נוספת: בדילמת האסיר יש לכל שחקן שני תכסיסים – "בגוד" או "שתף פעולה".
חשוב לשים לב שהתכסיס מייצג את כל הבחירות שיכול שחקן לעשות בהתרחשות אחת של המשחק. כלומר, אותו תכסיס לא יכול להגיד לשחקן לעשות שני דברים שונים באותו מצב.
כאשר אין מעורב מזל במשחק, תוצאת המשחק נקבעת בצורה בלעדית על פי בחירת התכסיסים על ידי השחקנים. כאשר מעורב מזל במשחק, ונותנים ערך מספרי לכל אחת מתוצאותיו עבור כל שחקן, ניתן לדבר על התוחלת של הרווח שמביאה בחירת התכסיסים המסוימת הזו.
תכסיס אופטימלי של שחקן הוא תכסיס שמבטיח לו את הרווח הגדול ביותר במשחק סכום אפס, בלי תלות במעשי השחקנים האחרים.
כאשר לא מתעניינים בפרטיו של משחק, אלא רק בתוצאותיו, נהוג להשתמש במודל של משחק בצורה תכסיסית, שבו לכל בחירה אפשרית של תכסיסים במשחק מותאם הרווח המושג מהם לכל שחקן.
ראו גם
תכסיס מעורב
משחק בצורה תכסיסית
מונחים בתורת המשחקים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תורת המשחקים
קטגוריה:אסטרטגיה | 2023-10-04T05:02:53 |
משחק בצורה תכסיסית | משחק בצורה תכסיסית (נקרא גם משחק בצורה אסטרטגית, או משחק מטריצה) הוא תיאור מקובל של משחק בתורת המשחקים, בו תוצאת המשחק מתוארת כתוצאה ישירה של בחירת תכסיסים, או אסטרטגיות, על ידי השחקנים בתחילת המשחק. צורת תיאור זו שימושית כאשר לא מתעניינים בשלבי המשחק, אלא רק בתוצאותיו, ומאפשרת מציאת תכסיסים שולטים ונשלטים, כמו גם שיווי משקל נאש, בקלות יחסית.
הקדמה
במסגרת תורת המשחקים קיימות מספר דרכים מקובלות לתאר משחק באופן מתמטי. תיאור מתמטי של משחק מאפשר חקירה אלגוריתמית של המשחק, והסקת מסקנות שימושיות לגביו. כל תיאור משחק צריך לכלול את כל התרחישים האפשריים בו, ואת התשלומים לכל שחקן בסוף כל תרחיש במשחק. עם זאת, שיטות תיאור שונות עשויות לתת ייצוג טבעי במידה שונה למושגים כמו שלבים, סדר פעולות וידיעה שלמה או חלקית.
שתי השיטות הנפוצות לתיאור מתמטי של משחק הן צורה תכסיסית, וצורה רחבה.
כאשר משחק מתואר בצורה תכסיסית, תכסיס של שחקן מתאר ביחידות את הפעולות בהן ינקוט במהלך המשחק. אם במשחק יש כמה שלבים, תכסיס של שחקן (שנקבע בתחילת המשחק) קובע מראש ביחידות את הפעולה שינקוט השחקן בכל שלב במשחק, בהינתן כל פעולה אפשרית של שחקנים אחרים. לכן, בחירת תכסיסים לכל אחד מהשחקנים קובעת ביחידות תוצאה למשחק.
כאשר משחק מתואר בצורה רחבה, לעומת זאת, תיאור המשחק הוא כעץ החלטות, בו כל צומת מייצגת תרחיש אפשרי במשחק, וכל קשת מייצגת פעולה בה יכול לנקוט שחקן באותו תרחיש.
בשל ההבדלים בין שתי צורות ההצגה, הצורה התכסיסית טבעית לתיאור משחקים בעלי שלב אחד, בו השחקנים פועלים במקביל, או ללא ידיעה מראש על פעולות האחרים.
תיאור לא פורמלי
משחק ניתן לייצוג בצורה תכסיסית על ידי מטריצה (טבלה רב ממדית), הנבנית באופן הבא-
מספר ממדי המטריצה הוא כמספר השחקנים.
בכל ממד, המתאים לשחקן, גודל המטריצה הוא כמספר התכסיסים העומדים לרשות השחקן (זכרו כי תכסיס מתאר את פעולת השחקן לכל אורך המשחק).
כל תא במטריצה מייצג בחירת תכסיסים מסוימת של כל השחקנים. הערכים בתוך התא הם התשלומים המתאימים לכל שחקן בהינתן בחירת התכסיסים (כיוון שכאמור, כל בחירת תכסיסים קובעת תוצאה יחידה למשחק), המיוצגים כוקטורים.
כאשר המשחק הוא בין שני שחקנים, המטריצה המתארת אותו היא טבלה, כאשר כל שורה מתאימה לתכסיס של שחקן א', וכל עמודה מתאימה לתכסיס של שחקן ב'. בתוך כל תא בטבלה רשום זוג מספרים, כל אחד תשלום לשחקן המתאים.
ניתן לתאר משחקים מורכבים יותר בצורה תכסיסית, כגון משחקים בהם מעורב אלמנט של מזל (ובהם וקטור התשלומים מייצג את תוחלת התשלומים), או הרחבה המאפשרת תכסיסים מעורבים, בהם שחקן בוחר התפלגות אשר בעזרתה ייבחר תכסיס.
הגדרה פורמלית
משחק בצורה תכסיסית מוגדר כ- כאשר
היא קבוצת השחקנים.
היא קבוצת התכסיסים במשחק. לכל שחקן ששייך לקבוצה מוגדרת קבוצת תכסיסים .
היא קבוצת פונקציות התשלום במשחק. לכל שחקן ששייך לקבוצה מוגדרת פונקציה שמתאימה לכל בחירת תכסיסים של כל השחקנים את התשלום שמפיק השחקן ממנה.
המטריצה באופן פורמלי עבור משחק המוגדר תיבנה באופן הבא:
מטריצה n ממדית, כמספר השחקנים ב .
לכל ממד i במטריצה, גודלו יוגדר להיות כמספר איברי .
עבור המטריצה שהוגדרה בגודל , כל תא במטריצה ייצג בחירת ווקטור תכסיסים ובתוכו הערך כך ש מתקיים , שתוצאתו היא ווקטור התשלומים לכל שחקן בהינתן בחירת תכסיס על ידי כל שחקן.
דוגמה
נתון המשחק הבא- שני חוואים, א' ו-ב', הם בעליו של שדה. את השדה יש לעבד על מנת לקבל יבול, אותו ימכרו החוואים ויחלקו את הרווחים עליו שווה בשווה. בבוקר יום ראשון, קמים שני החוואים עייפים. כל אחד מהם מתלבט האם לצאת ולעבוד את השדה או לא.
אם אף אחד לא ייצא לעבד את השדה, הוא לא יניב יבול העונה ושני החוואים לא ירוויחו דבר. אם יעבדו את השדה (אחד החוואים או שניהם), היבול יניב עשרה מטבעות, שיחולקו בין החוואים. כמו כן, כל חוואי נדרש לשלם שני מטבעות עבור הנסיעה באוטובוס אל השדה.
הטבלה המייצגת את המשחק בצורה תכסיסית נראית כך-
חוואי ב' לעבד לא לעבד חוואי א' לעבד 3,3 3,5 לא לעבד 5,3 0,0
ניתן לראות, לדוגמה, כי אם חוואי א' יחליט לקום ולעבד את השדה, בעוד חוואי ב' יישאר בבית, תוצאת המשחק תהיה תשלום של 5 לשחקן ב', ותשלום של 3 לשחקן א'.
כעת, נשנה מעט את כללי המשחק על מנת להפוך אותו למשחק בעל שלבים. ראשית, חוואי א' קם בבוקר. הוא מחליט אם לצאת לעבד את השדה, שולח הודעה עם החלטתו לעמיתו, ומיד יוצא מהבית, או חוזר לישון, בהתאם להחלטתו. חוואי ב' צריך לקבל את ההחלטה שלו כשהוא יודע מה החלטתו של חוואי א'.
אמנם, המשחק הזה כולל כמה תורות, אך גם הוא ניתן לייצוג בצורה תכסיסית. לחוואי א' יש, כמקודם, שני תכסיסים אפשריים, בעוד לחוואי ב' יש ארבעה: לחזור לישון ויהי מה (נסמן לא לעבד), לצאת לשדה ויהי מה (נסמן לעבד), לעשות מה שעשה חברו (נסמן לחקות), או לעשות ההפך ממנו (נסמן למרוד). כך נראית הטבלה המתאימה למשחק החדש-
חוואי ב' לעבד לחקות למרודלא לעבד חוואי א' לעבד 3,3 3,33,5 3,5 לא לעבד 5,3 0,0 5,3 0,0
ניתן לשים לב כי בעמודות המתאימות לתכסיסים "לעבד" ו-"לא לעבד", בהם חוואי ב' פועל ללא התייחסות להחלטת חוואי א', מתקבלות תוצאות זהות לתוצאות במשחק הקודם. זאת משום שבבחירה בתכסיסים אלו, חוואי ב' אינו משתמש בידע שלו לגבי פעולת חוואי א', ולכן אינו מייחס חשיבות לכך שהמשחק הנ"ל מתנהל בתורות. כמו כן, ניתן להבחין בהבדל בין פעולות החוואים (אשר, במקרה של חוואי ב', תלויות בפעולות חוואי א') לבין תכסיסיהם (אשר בייצוג הנ"ל נבחרים מראש, לפני תחילת המשחק).
במשחק זה, בניגוד למשחק הקודם, נראה כי לחוואי ב' קיימת אסטרטגיה שלטת, אם יחליט למרוד ולעשות ההפך מחוואי א', בהינתן כל תכסיס של שחקן א' לא קיים תכסיס אשר יספק תשלום גדול יותר לחוואי ב'. על כן, התכסיס "למרוד" של חוואי ב' מהווה אסטרטגיה שלטת עבורו במשחק.
שימושים
בשל פשטות ההצגה של משחק בצורה תכסיסית בעזרת מטריצה, ישנם מספר מסקנות על המשחק שניתנות להסקה בקלות מהצורה התכסיסית. בין השאר:
ניתן לחפש תכסיסים שולטים ונשלטים בקלות. לדוגמה, במשחק בעל שני שחקנים, על מנת לראות שתכסיס 1 של שחקן א' שולט חזק על תכסיס 2 שלו, כלומר שעבור כל בחירת תכסיסים על ידי שחקן ב', תכסיס 1 מניב תשלום עדיף לשחקן א' מאשר תכסיס 2, כל שיש הוא לבדוק האם בטבלה המייצגת את המשחק כל תא בשורה 1 מכיל תשלום גדול יותר לשחקן א' מאשר התא המקביל לו בשורה 2.
ניתן למצוא שיווי משקל נאש במשחק, כלומר בחירת אסטרטגיות שעבורם אף אחד מהשחקנים אינו יכול להרוויח על ידי סטייה מהאסטרטגיה שלו, על ידי מציאת תא במטריצה שהזזתו בכל ממד, כלומר שינוי תכסיס של שחקן אחד בלבד, לא תעלה את התשלום עבור השחקן המתאים לאותו ממד.
המעבר בין משחק בצורה רחבה למשחק בצורה תכסיסית
המעבר בין משחק בצורה רחבה למשחק בצורה תכסיסית הוא יחיד ואופן המעבר הוא פשוט. בהינתן משחק בצורה רחבה יוגדר כך ש הוא קבוצת השחקנים במשחק המקורי. לכל שחקן תוגדר קבוצה שתכיל את כל התכסיסים האפשריים לשחקן . ולבסוף תוגדר להיות פונקציה כך שלכל בחירת ווקטור תכסיסים תתן את התשלום של שחקן במשחק בצורה הרחבה בהינתן שימוש בתכסיסים אלו. אם במשחק בצורה רחבה קיימת הגרלה, בווקטור התשלום תירשם תוחלת התוצאות האפשריות.
משחק בצורה תכסיסית ניתן לתיאור על ידי משחק בצורה רחבה, אך לא באופן יחיד. לדוגמה, לא ניתן לדעת מתיאור המשחק באופן תכסיסי את סדר פעולות השחקנים לכן אפשר לסדר את סדר השחקנים כרצוננו במעבר בין הצורות. המעבר הטבעי בין תיאור של משחק בצורה תכסיסית למשחק בצורה רחבה, הוא בניית עץ שבו שחקן א' בוחר ענף של אסטרטגיה ולאחר מכן שחקן ב' בוחר ענף של אסטרטגיה וכן הלאה. לדוגמה, אם נתון משחק בצורה תכסיסית בין שני משתתפים, ובו לכל שחקן שני תכסיסים אפשריים, אזי נוכל לבנות עץ שבו שחקן א' מתחיל ויש לו ענפים לכל אחד מן התכסיסים המובילים לקודקודים שבהם תור שחקן ב' לשחק והם תחת אותה קבוצת ידיעה, מכל אחד משני קודקודים אלו יצאו שני ענפים עם התכסיסים האפשריים של שחקן ב'. סך הכל קיבלנו ארבעה עלים שעליהם נרשום את תשלומי השחקנים, על פי ארבעת תאי המטריצה המקורית. באותה המידה היה ניתן לבחור את שחקן ב' כפותח המשחק ושיוביל לקודקודים שבהם שחקן א' משחק, אך אין זה ישנה את מהות המשחק מאחר שעצם היות הקודקודים תחת אותה קבוצת הידיעה אומר שאינם יודעים מה הייתה הבחירה של השחקן הקודם שדרכו הגיעו למצב הנתון.
ראו גם
משחק בצורה רחבה
משחק בצורה גרפית
מונחים בתורת המשחקים
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת המשחקים | 2023-05-01T16:15:48 |
לאקי לוק | לאקי לוק (בצרפתית: Lucky Luke) היא סדרת קומיקס מאת המאייר והכותב הבלגי מוריס דה בוורה (שנודע בייחוד בכינויו האמנותי "מוריס"), אשר פורסמה לראשונה בשנת 1946 בכתב העת הבלגי ספירו. עלילת הקומיקס מתרחשת במערב הפרוע ומתמקדת בעלילותיו של בוקר (קאובוי) אשר ידוע כאקדוחן אשר מהיר יותר אף מהצל של עצמו. לאורך השנים ספריו של לאקי לוק זכו להצלחה רבה ותורגמו לשפות רבות. בנוסף לחוברות הקומיקס "הרפתקאותיו של טינטין" ו"אסטריקס", "לאקי לוק" נחשב לאחת מסדרות הקומיקס הפופולריות והנמכרות ביותר ביבשת אירופה.
בעקבות הצלחת ספרי הקומיקס הופקו במשך השנים סדרות וסרטי טלוויזיה מונפשים המבוססים על עלילת סדרת הקומיקס כמו גם סרט קולנוע לייב אקשן ומשחקי וידאו.
יחיעם פדן תרגם שניים מספרי הסדרה - ג'סי ג'יימס (35) והקרקס המערבוני הגדול (36) - להוצאת דליה פלד. את פרקי הסדרה בטלוויזיה הישראלית תרגמה דורית דליות.
היסטוריה
דמותו של לאקי לוק נוצרה על ידי המאייר והכותב הבלגי מוריס דה בוורה Maurice de bévère, שנהג לחתום על יצירותיו כ– Morris) החל משנת 1947. הסדרה הפכה למפורסמת במיוחד החל מצירופו של הכותב היהודי צרפתי רנה גוסיני (René Goscinny) החל משנת 1957.
הסיפורים הראשונים הופיעו כסיפורים בהמשכים בעיתון הקומיקס "ספירו" ולאחר מכן ב"פילוט" לפני שהפכו לסדרה עצמאית המוצאת לאור בחוברות שלמות אשר כל אחת מתמקדת בעלילה אחת.
בשנת 1977 נפטר גוסיני מהתקף לב במהלך בדיקת מאמץ. עד לשנת 1983 יצאו לאור עוד מספר אלבומים משותפים למוריס ולגוסיני, שהוכנו מראש.
לאחר מכן המשיך מוריס עם מספר רב של כותבים שונים לכתוב עוד סיפורים של לאקי לוק. בנוסף, כותבים ומאיירים אחרים מוציאים אף הם סיפורים של לאקי לוק (באישור). בשל דרישות הצנזורה האמריקאית, לאקי לוק החליף בהמשך את הסיגריה בחיטה. מעבר כזה כבר נעשה באלבומי הקומיקס החל משנת 1983, מה שזיכה אותו באות הוקרה מאת ארגון הבריאות העולמי.
במהלך 2001 נפטר מוריס כתוצאה מנפילה, אך אחרים המשיכו ועדיין ממשיכים לכתוב סיפורים של לאקי לוק.
סקירה כללית
שמאל|ממוזער|250px|חברי כנופיית דלטון המקורית
רוב עלילת הסדרה מתרחשת במערב ארצות הברית בתקופת המערב הפרוע שבשלהי המאה ה-19. הגיבור הראשי של הסדרה הוא לאקי לוק, קאובוי נודד אשר ניחן בכישרון ירי רב ובחוכמה מרובה. כינויו הוא "האיש שיורה מהר יותר מצילו" וזו הסיסמה המופיעה בגב מרבית אלבומיו. לאורך הסדרה לאקי לוק נלחם בפורעי החוק השונים במערב הפרוע ובייחוד בכנופיית האחים דלטון. פירוש שמו של לאקי לוק בעברית הוא "לוק בר מזל". גיבור הסדרה הוא אכן בעל מזל רב.
אל לאקי לוק מצטרף באופן קבוע סוסו הלבן ג'ולי ג'אמפר (הקופץ השמח) הנחשב לסוס החכם ביותר במערב, והוא גם מסוגל לדבר. לעיתים רבות מתלווה אל לאקי לוק גם כלבו רן-טאן-פלאן (Rantanplan, נקרא Rintindumb באנגלית ו"רינטינבל" בדיבוב העברי) (שהחל את דרכו כפרודיה על הכלב רין טין טין) הנחשב לכלב הטיפש ביותר במערב, וג'ולי ג'אמפר סולד ממנו עקב טיפשותו. רן-טאן-פלאן אחראי בדרך כלל להשגיח שהאחים דלטון לא ימלטו מבית הכלא בו הם כלואים, אף על פי כן, הוא לעולם לא מונע מהם לברוח. בניגוד לרן-טאן-פלאן, ג'ולי ג'אמפר נחשב לסוס חכם במיוחד שמסוגל אף לשחק שח-מט עם לאקי לוק או לקיים איתו התערבויות. בנוסף, ג'ולי ג'אמפר תמיד יודע תחת איזה חלון להתמקם מחוץ למבנים בהם נמצא לאקי לוק על מנת שבמקרה של צרה, לאקי לוק יקפוץ ישר מהחלון על גבו של ג'ולי כדי לברוח. פעם אחת נאלץ לאקי לוק לסחוב את ג'ולי ג'אמפר על גבו לאחר הפסד במשחק קוביות (בו ג'ולי ג'אמפר רימה).
כמו כן, לאורך הסדרה מוצגים גם מקומות ואירועים ההיסטוריים שונים מאותה התקופה כגון קווי המרכבה של ולס פארגו, הפוני אקספרס, בניין הטלגרפיה הבין יבשתי הראשון והבהלה לזהב באוקלהומה. חלק מהספרים מכילים גם דף המספק רקע היסטורי לאירועים ולאישים המתוארים בספר.
סצנה אופיינית לסוף הסיפורים הוא לאקי לוק הרוכב על ג'ולי ג'אמפר לעבר השקיעה כשהוא שר לעצמו שיר על היותו בוקר (קאובוי) בודד הרחוק מביתו (על אף שבמהלך הסדרה כולה, אין ללאקי לוק בית מוגדר).
הופעות אורח
לאקי לוק פוגש במהלך הרפתקאותיו שלל דמויות מהמערב הפרוע, חלקן פיקטיביות לחלוטין, אך רובן מבוססות על דמויות אמיתיות מהתקופה. בין שאר הדמויות המופיעות ניתן למצוא את ארבעת האחים דלטון (Dalton). בספר הראשון בו הם מופיעים, הם נהרגים (כפי שקרה במציאות). אלא שהסתבר שהקהל אהד מאוד את דמויותיהן ולכן החליטו הכותבים להכניס לסיפורים הבאים את הדודנים שלהם – ארבעת האחים: ג'ו (Joe), ויליאם (William), ג'אק (Jack) ואווריל (Averelle). דמויות האחים דלטון הללו הופכות להיות בין הדמויות הנפוצות ביותר ברבים מאלבומיו של לאקי לוק.
משתתפים
ג'סי ג'יימס
בילי הנער
קלמיטי ג'יין
שרה ברנאר
אנני אוקלי
מארק טוויין
אלן פינקרטון
ג'ושוע נורטון
ג'ק לונדון
אברהם לינקולן
רתרפורד הייז
הוראס גרילי
ואייט ארפ
באפלו ביל
אדווין דרייק
סדרת ספרי לאקי לוק
הסדרה הקלאסית (1949 - 2002)
1. La Mine d'or de Dick Digger ("מכרה הזהב של דיק דיגר") (1949)
2. Rodéo ("רודאו") (1949)
3. Arizona ("אריזונה") (1951)
4. Sous le ciel de l'Ouest ("תחת שמי המערב") (1952)
5. Lucky Luke contre Pat Poker ("לאקי לוק נגד פט פוקר") (1953)
6. Hors-la-loi ("פורע חוק") (1954)
7. L'Élixir du Dr Doxey ("השיקוי של ד"ר דוקסי") (1955)
8. Lucky Luke contre Phil Defer ("לאקי לוק נגד פיל דה-פר") (1956)
9. Des rails sur la Prairie ("המסילות בערבה") (1957)
10. Alerte aux Pieds Bleus ("הישמרו מהרגליים הכחולות") (1958)
11. Lucky Luke contre Joss Jamon ("לאקי לוק נגד ג'וס ג'אמון") (1958)
12. Les Cousins Dalton ("לאקי לוק נגד דודני דלטון") (1958)
13. Le Juge ("השופט") (1959)
14. Ruée sur l'Oklahoma ("בהלה באוקלהומה") (1960)
15. L'Évasion des Dalton ("הדלטונים נמלטים") (1960)
16. En remontant le Mississippi ("טיול במעלה נהר המיסיסיפי") (1961)
17. Sur la piste des Dalton ("בעקבות הדלטונים") (1962)
18. À l'ombre des derricks ("בצל הדריקים") (1962)
19. Les Rivaux de Painful Gulch ("יריבים בגיא פיינפול") (1962)
20. Billy the Kid ("בילי הנער") (1962)
21. Les Collines noires ("הגבעות השחורות") (1963)
22. Les Dalton dans le blizzard ("הדלטונים נקלעים לסופת שלגים") (1963)
23. Les Dalton courent toujours ("הדלטונים תמיד במנוסה") (1964)
24. La Caravane ("קרון הרכבת") (1964)
25. La Ville fantôme ("עיר הרפאים") (1965)
26. Les Dalton se rachètent ("הדלטונים מכפרים על מעשיהם") (1965)
27. Le 20ème de cavalerie ("יחידה 20 של חיל הפרשים") (1965)
28. L'Escorte ("הליווי") (1966)
29. Des barbelés sur la prairie ("תיל בערבה") (1967)
30. Calamity Jane ("קאלאמיטי ג'יין") (1967)
31. Tortillas pour les Dalton ("הטורטיות של הדלטונים") (1967)
32. La Diligence ("קו המרכבה") (1968)
33. Le Pied-tendre ("הטירון") (1968)
34. Dalton City ("דלטון סיטי") (1969)
35. Jesse James ("ג'סי ג'יימס") (1969)
36. Western Circus ("קרקס המערב") (1970)
37. Canyon Apache ("קניון אפאצ'י") (1971)
38. Ma Dalton ("אמא דלטון") (1971)
39. Chasseur de primes ("צייד הראשים") (1972)40. Le Grand Duc ("הדוכס הגדול") (1973)
41. L'Héritage de Rantanplan ("הירושה של ראנטאפלן") (1973)
42. 7 histoires de Lucky Luke ("שבעה סיפורי לאקי לוק") (1974)
43. Le Cavalier blanc ("הקאובוי הלבן") (1975)
44. La Guérison des Dalton ("תרופת המרפא של הדלטונים") (1975)
45. L'Empereur Smith ("הקיסר סמית'") (1976)
46. Le Fil qui chante ("המברק המזמר") (1977)
47. Le Magot des Dalton ("השלל של הדלטונים") (1980)
48. Le Bandit manchot ("השודד החמוש") (1982)
49. La Corde du pendu ("חבל התלייה") (1982)
50. Sarah Bernhardt ("שרה ברנאר") (1982)
51. Daisy Town ("דייזי טאון") (1983)
52. Fingers ("פינגרס") (1983)
53. Le Daily Star ("הדיילי סטאר") (1983)
54. La Fiancée de Lucky Luke ("ארוסתו של לאקי לוק") (1985)
55. La Ballade des Dalton ("הבלדה של הדלטונים") (1981)
56. Le Ranch maudit ("החווה המקוללת") (1986)
57. Nitroglycérine ("ניטרוגליצרין") (1987)
58. L'Alibi ("האליבי") (1987)
59. Le Pony Express ("הפוני אקספרס") (1988)
60. L'Amnésie des Dalton ("הדלטונים לוקים באמנזיה") (1991)
61. Chasse aux fantômes ("ציד הרוחות") (1992)
62. Les Dalton à la noce ("הדלטונים בחתונה") (1993)
63. Le Pont sur le Mississippi ("גשר מעל לנהר המיסיסיפי") (1994)
64. Belle Star ("בל סטאר") (1995)
65. Le Klondike ("הבהלה לזהב בקלונדיק") (1996)
66. O.K. Corral ("חוות או. קיי") (1997)
67. Marcel Dalton ("מארסל דלטון") (1998)
68. Le Prophète ("הנביא") (2000)
69. L'Artiste peintre ("הצייר") (2001)
70. La Légende de l'Ouest ("אגדת המערב") (2002)
ספרי ההמשך של אצ'אדה ולורנט גרה (2004 - 2008)
71. La Belle Province ("הארץ היפה") (2004)
72. La Corde au cou ("החבל סביב צווארו") (2006)
73. L'Homme de Washington ("האיש מוושינגטון") (2008)
קיד לאקי
74. Kid Lucky ("קיד לאקי") (1995)
75. Oklahoma Jim ("אוקלוהומה ג'ים") (1997)
מדיות נוספות בזיכיון
סרטי וסדרות האנימציה
לאורך השנים הופקו ארבעה סרטי אנימציה. הסרט "The Ballad of the Daltons" יצא לשווקים בשנת 1990 ישירות לווידאו. שלושת הסרטים הנוספים הם חלק מטרילוגיה: שלושה סרטים מצוירים נעשו:
Daisy Town בשנת 1971
la Ballade des Dalton (טיול הדלטונים) בשנת 1978
les Dalton en cavale (הדלטונים במנוסה) בשנת 1982
בנוסף, יצאו שלוש סדרות טלוויזיה מצוירות בדמותו של לאקי לוק:
בשנת 1983 יצאה סדרה של 26 פרקים שאורכם כ-26 דקות כל אחד על ידי האנה ברברה
בשנת 1991 יצאה סדרה נוספת של 26 פרקים של 26 דקות על ידי I.D.D.H
בשנת 2001 יצאה סדרה נוספת של 52 פרקים של 26 דקות כל אחד, על ידי Xilam Productions
חברת Xilam הפיקו לאחרונה את סרט האנימציה "Tous à l'Ouest: Une aventure de Lucky Luke" שיצא לאקרנים בצרפת ב-5 בדצמבר 2007.
סרטי וסדרות הלייב אקשן
בשנת 1991 הופקו שני סרטים בסדרה ("Lucky Luke" ו-"Lucky Luke 2") ובשנת 1992 הופקה סדרת טלוויזיה בשם "The Adventures of Lucky Luke". בסרטים ובסדרה כיכב השחקן טרנס היל (Terence Hill) בדמותו של לאקי לוק. הסרט נחל כישלון צורב.
בשנת 2004 הפיק הבמאי פיליפ חיים סרט לייב אקשן נוסף בשם "Les Dalton" ("הדלטונים") בו גילם השחקן תיל שווייגר את דמותו של לאקי לוק. סרט זה סטה מאוד מהקו המקובל בסיפוריו של לאקי לוק והסרט בנוסף לכישלון ספג גם ביקורת רבה.
ב-2008 יצא לאקרנים הסרט הצרפתי לאקי לוק בכיכובו של ז'אן דוז'רדן, שאומנם היה נאמן מאוד למקור הספרותי אך לא נחל הצלחה רבה. הוא התקבל בצורה גרועה מאוד על ידי המבקרים, אף שההיבט החזותי ואיכות המשחק זכו לשבחים, הביקורות העיקריות נגעו לחולשות התסריט. עבור דוז'רדן זו השתתפות שנייה בעולם של לוק, אחרי שגילם דמות קאובוי נלעג מאוד בסרט Les Dalton מ-2004.
משחקי וידאו
בעקבות ההצלחה הרבה לה זכתה הסדרה לאורך השנים, במיוחד בקרב ילדים, הופקו לאורך השנים משחקי וידאו שונים עבור פלטפורמות משחק רבות אשר התבססו על עלילת הסדרה. רוב משחקי הווידאו של לאקי לוק פותחו לאורך השנים על ידי חברת Infogrames, ויצאו לשווקים רק באירופה. בנוסף, בשנים האחרונות פיתחה חברת Troglodytes משחק וידאו של לאקי לוק עבור טלפונים ניידים.
בסוף 2007 יצא לשווקים באירופה משחק הווידאו "Lucky Luke: Go West" אשר מיועד עבור המחשב האישי, ה-Wii והנינטנדו DS.
לאקי לוק בישראל
שמאל|ממוזער|250px|בובות של לאקי לוק, סוסו הלבן ג'ולי ג'אמפר והאחים דלטון
חלק קטן מחוברות הקומיקס של לאקי לוק תורגמו לעברית וראו אור בישראל.
אחת מהסדרות המצוירות שודרה בערוץ הראשון בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים בדיבוב לאנגלית (תחת השם "לאקי בר מזל"), ומאוחר יותר בערוץ הילדים בדיבוב לעברית. כמו כן, הופצו בשנות השמונים והתשעים קלפי משחק לילדים וכן אלבום לאיסופם, שכללו את דמויות הסדרה.
צוות המדבבים בהפקת הדיבוב העברי
בגרסה העברית המקורית השתתפו בדיבוב הדמויות:
גלעד קלטר - דיבב את לאקי לוק ואת ויליאם דלטון.
עמי מנדלמן - דיבב את ג'ולי ג'אמפר, אוורל דלטון ודמויות משנה.
גיורא קנת - דיבב את רן-טאן-פלאן/רינטינבל ודמויות משנה.
צביקה שוורצברג - דיבב את ג'ו דלטון ודמויות משנה
לירון לב - דיבב את ליקי ליקי, ג'אק דלטון ודמויות משנה
אורלי קטן - דיבבה את ג'יין קלמייטי
טליה ברקאי - דיבבה דמויות משנה.
קישורים חיצוניים
אתר לא רשמי של לאקי לוק
תקציר פרקי הסדרה המצוירת, באתר של ערוץ שש
קטגוריה:סדרות הנפשה
קטגוריה:סדרות טלוויזיה לילדים
קטגוריה:סרטים בלגיים
קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש
קטגוריה:הערוץ הראשון - תוכניות רכש
קטגוריה:ערוץ ג'וניור: תוכניות רכש | 2024-09-21T13:15:11 |
המופע של רן וסטימפי | רן וסטימפי (באנגלית: The Ren and Stimpy Show) היא סדרת אנימציה בהפקת אולפני "ניקלודיאון" שגיבוריה הם כלב צ'יוואווה רגזן ויהיר בשם רן, וחתול טיפש אך שמח בשם סטימפי. השניים גרים יחד ובעולמם המגוחך יש גיבור-על בצורת לחם ("איש-אבקת-אפיית-הטוסט" בתרגום חופשי), בול-עץ בתור צעצוע לילדים, ובטלוויזיה יש מכירות של דברים מוזרים כגון: אגרוף גבינה, עשב סוכר, מי כלבים ועוד.
הסדרה שודרה בישראל בערוץ ניקלודיאון ובעבר גם בערוץ הילדים במסגרת הרצועה "זמן ניקלודיאון" בבוקר שבת, ומאוחר יותר "שש פלוס" ו"טלמאניה" בערב. ב-2012 הסדרה יצאה שוב אבל למסך המחשב ולא לטלוויזיה.
רן וסטימפי למבוגרים בלבד
רן וסטימפי למבוגרים בלבד (באנגלית: Ren and Stimpy Adult Party Cartoon) הייתה ספין-אוף של הסדרה הישנה, מאת אולפני "ספייק TV" שיצאה ב-26 ביוני 2003. הסדרה, בניגוד לסדרה הקודמת של רן וסטימפי לא מיועדת לילדים צעירים ואף הפעם כוללת איברי מין, אלימות חריפה מאוד, הומור גס, רמיזות מינית והומוסקסואלית בין רן לסטימפי. משום החופשיות ברשת הכבלים תכנן יוצר הסדרה ג'ון קריספלוסי לעשות את רן וסטימפי בצורה שהוא תמיד רצה. הסדרה עצמה נכשלה מבחינה ביקורתית, אחוזי צפייה נמוכים במיוחד ובוטלה אחרי שישה פרקים בלבד. רק שלושה מהם היו משודרים לצפייה בכבלים ושאר שלושת פרקי הסדרה יצאו ישירות ל-DVD. בישראל היא שודרה בעבר בערוץ yes 2. בחצות לסדרה היו גם עוד 3 פרקים נוספים שהם כוללים את הפרקים 9,8,7 הפרק התשיעי של הסדרה היה אמור להיות סרט טלוויזיה שבשמו רן וסטימפי החיים המסריחים אך היה בוטלה בסופו של דבר פרקי המשך שכנראה שודרו לסדרה היה אמור לצאת עונה שנייה.
גרסה מחודשת
ב-5 באוגוסט 2020 הוכרז כי הסדרה תשוב לגרסה מחודשת בערוץ קומדי סנטרל. נכון ל-2022 אין תאריך יציאה רשמי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות הנפשה אמריקאיות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש
קטגוריה:קומדיות מצבים מונפשות
קטגוריה:קומדיות מצבים אמריקאיות
קטגוריה:ניקלודיאון: תוכניות וסדרות
קטגוריה:מחלוקות באנימציה
קטגוריה:מחלוקות בטלוויזיה בארצות הברית | 2024-08-21T12:07:08 |
אקסס | הפניה מיקרוסופט אקסס | 2015-01-24T17:29:58 |
שלג | שלג על הרי האלפים|ממוזער|310 פיקסלים
צילום מאקרו של פתית שלג. זהו פתית גדול יחסית, בקוטר 4–5 מ"מ.|ממוזער|270px
שלג הוא משקע אטמוספירי בצורת פתיתי קרח גבישיים ואווריריים, גדולים יחסית, הנופלים מהעננים אל הקרקע.
השלג מכסה חלקים גדולים של כדור הארץ, חלקם רק בעונת החורף וחלקים אחרים בכל עונות השנה. מרבד השלג משפיע על אורחות בני האדם החיים בסביבה מושלגת, על החי ועל הצומח, הוא יוצר קרחונים שעקבותיהם נחרטים גם בסלע, וצבעו הלבן מחזיר אל החלל חלק מקרינת השמש ומשפיע על אקלים כדור הארץ.
היווצרות וגאומטריה
שמאל|ממוזער|270px|הגבישים שמהם מורכבים פתיתי השלג יוצרים צורות מורכבות
שמאל|ממוזער|250px|תמונת מיקרוסקופ אלקטרוני של פתיתי שלג. הצבעים נוצרו על ידי מחשב.
בדומה לגשם, השלג נוצר כשיש לחות גבוהה באוויר ואדי המים שבעננים עוברים תהליך של התגבשות והצטננות איטית בטמפרטורה הנמוכה מטמפרטורת הקיפאון. תחילה אדי המים עוברים ריבוץ והופכים לגבישי קרח. גביש הקרח נוצר סביב חלקיק חומר כלשהו – "גרעין קרח" (IN – Ice Nucleus), גרגר אבק זעיר, עשן או אפילו חיידק. כשהגבישים מגיעים לגודל המתאים הם נופלים ארצה. תנאי מוקדם לכך שפתית השלג יגיע לקרקע הוא טמפרטורה נמוכה של האוויר דרכו הוא עובר, אחרת הפתית יותך וייהפך לטיפת מים והשלג ירד בצורת גשם.
חוקרים מתחום הצומח אספו ראיות לכך שחיידקים מהמין Pseudomonas syringae, מפרישים חלבונים המעודדים את היווצרות גבישי הקרח היוצרים את פתיתי השלג. על פי הממצאים שנאספו, לחיידקים אלה יש השפעה משמעותית על כמות השלג הנוצרת ועל מזג האוויר.
במהלך נפילתם באטמוספירה נאחזים פתיתי השלג זה בזה באמצעות הזרועות המסועפות וכך נוצרות הצורות הפרקטליות שלהם, שהן בצורות משושה. צורת המשושה של פתית השלג נובעת מהרכב מולקולת המים – אטום חמצן אחד ושני אטומי מימן היוצרים משולש התואם את הזווית הפנימית של משושה. המבנה המיוחד של פתית השלג גורם להחזרת אור גבוהה, והימצאותם של גבישים רבים יחד יוצרת את הצבע הלבן, בדומה לגבישי הסוכר או המלח.
שמאל|ממוזער|120px|סמל היישוב מולשה בשוודיה הכולל ציור של פתית שלג
בראשית המאה ה-17 כתב האסטרונום הגרמני יוהאנס קפלר ספר בשם "על פתית השלג המשושה", שבו תיאר את הנטייה הטבעית של חפצים, הדומים בגודלם ובצורתם, להתארגן בצורת משושים; מכך הסיק, שפתית השלג נוצר מהצטברות של יחידות זעירות וזהות. הצורות הסימטריות של פתיתי השלג שבו את הדמיון האנושי ושולבו בתרבות האנושית, למשל בסמלי אצולה ויישובים.
גודלו של פתית השלג תלוי בלחות האוויר – ככל שהיא גדולה יותר, כך הפתית גדל. שטח הפנים של פתית השלג גדול יחסית למסה שלו, ולכן הוא נתקל בהתנגדות גדולה של האוויר בעת נפילתו, התנגדות המאיטה את הנפילה. משבי האוויר גורמים לכך שהנפילה אינה בקו ישר ונוצרת אשליה אופטית של ציפת פתיתי השלג באוויר.
לשלג יש צורות שונות, התלויות גם בטמפרטורה, בכמות המים, ובסביבת ההיווצרות באטמוספירה. צורות מסוימות קשורות בתופעות אופטיות. כאמור עד ל-40 מע' מתחת לאפס, ניתן לשמור מים בקירור יתר. מעל 8 ק"מ באטמוספירה, כל העננים עשויים קרח בלבד. לחץ על רוויה של קרח נמוכה יותר משל מים. כלומר לחץ אדים של 100% עבור מים, יהיה על רוויה עבור קרח, ובמצב כזה ייווצר קרח. אם מופיעים גבישי קרח בענן, הם יספחו אליהם את הטיפות. לגבישי קרח קשה מאוד להיווצר ללא גרעיני קרח (IN - Ice Nuclei). על מבנה הסריג של הקרח להיות דומה למבנה של הקרח, כך למשל NaCl אינו מתאים, לעומת יודיד הכסף AgI.
יצירת קרח בענן
ייתכנו מספר אפשרויות ליצירת קרח בענן קר (ענן המכיל פאזת קרח בנוסף לפאזה הנוזלית, בניגוד לענן חם):
השתקעות הטרגונית (heterogeneous deposition) – מעבר ישיר מאדי מים בפאזה גזית לקרח על גרעין קרח הוא נדיר מאוד באטמוספירה.
עיבוי ואחריו קפיאה – התעבות ליצירה טיפה נוזלית, אך חלק מגרעין ההתעבות בטמפרטורה מסוימת מהווה גם גרעין קרח.
מגע (contact) – טיפה במצב של קירור-על פוגשת בגרעין קרח וקופאת.
הטמעה (immersion) – התנגשות של טיפה עם גרעין קרח בטמפרטורות חמות, לאחר מכן נסיקת הטיפה לטמפרטורות קרות וקפיאה.
מנגנונים שניוניים של יצירת קרח
שבירת גבישי קרח גדולים לחלקים קטנים יותר כתוצאה מהתנגשות.
פגיעת טיפות מים גדולות מ-25 מיקרומטר בגראופל מביאה להיווצרות גבישי קרח.
קיים ריכוז נמוך יחסית של גרעיני קרח באטמוספירה, ולכן לא ברור מדוע ישנה כמות רבה של קרח
באטמוספירה. הסבר אחד הוא, כאמור, שגבישי קרח נשברים לחלקיקים רבים שמהווים גרעיני
קרח.
ריכוז גרעיני הקרח הפעילים תלוי בטמפרטורה (חלקם נעשים אפקטיביים רק בטמפרטורה מסוימת),
ובמבנה הכימי והפיזיקלי של האירוסול – בהגדרתו, לגרעין קרח יש מבנה סריגי דומה לזה
של קרח. לחלק מגרעיני הקרח יש גם תכונות של גרעיני התעבות, וכך טיפה יכולה לקפוא
בשלב מאוחר יותר. לעיתים נדירות בלבד יש יותר מ-10 גרעיני קרח לליטר. חלק גדול מגרעיני
קרח הם חומרים אורגניים.
ריכוז גרעיני הקרח בענן נע בין 0 ל-100 חלקיקים בליטר. כמו כן, לרוב יש הבדל של כ-4 סדרי גודל בין ריכוז גרעיני הקרח וריכוז גבישי הקרח ולכן מסתבר שיש ריבוי כלשהו בכמות הגבישים.
גידול גבישים באמצעות דיפוזיה
לא פשוט לחשב את מידת הגידול של גבישי הקרח מאחר שצורתם אינה כדורית, ולפיכך שטף האדים אינו איזוטרופי.
אוויר הנחשב רווי עבור מים, נמצא במצב של על-רוויה עבור קרח, במיוחד בטמפרטורות הנמוכות מאפס. ב-15 מע' מתחת לאפס, על-רוויה של קרח היא כ-10%. לכן, אם גביש קרח נוצר באזור, או נופל לאזור שבו יש טיפות מים רבות המצויות בקירור-על, האדים יהיו בעל-רוויה עבור גבישי הקרח, ואלה יגדלו במהרה (תהליך ברגרון – Bergeron). כאשר גבישי הקרח גדלים, הם מורידים את רמת העל-רוויה מתחת לרמה הדרושה להיווצרות טיפות מים, וכתוצאה מכך יפסידו הטיפות אדים לטובת גבישי הקרח. מאחר שגבישי קרח גדלים מהר, זהו תהליך חשוב מאוד ביצירת גשם.
מקסימום הגידול הדיפוסיבי מתרחש בין -10 ל-(-20) מעלות צלזיוס. הצורות של גבישי הקרח תלויות בטמפרטורה ובלחץ האדים. במדידות שנעשו באמצעות מטוסים בענני צירוס בגבהים שונים נמצא כי יש שלושה גדלים של גבישי קרח בכל גובה. לצורות שונות יש תכונות אופטיות שונות, ואלה גורמות לתופעות
אופטיות. מהירות הנפילה של גבישי קרח נקבעת לפי קוטר הטיפה המתאימה לכל גביש ועוד שני קבועים המתאימים לכל צורת גביש.
המהירות נתונה בנוסחה:
כאשר D הוא קוטר טיפת המים האקוויוולנטית לפתית השלג. עבור דנטריטים (פתיתי שלג בצורת כוכב) k=160 ו-n=0.3. עבור פתיתים עמודיים (columns) או שטוחים (plates), k=234, n=0.3. היחס בין הקוטר והמסה של גבישים שונים נתון בנוסחה .
גידול הגביש בהתלכדות
התהליך העיקרי בהתפתחות גשם הוא התלכדות גבישי קרח עם טיפות בקירור יתר. תוצאת התהליך היא קפיאה מיידית של הטיפות – בתהליך המכונה באנגלית Riming (מהמילה rime, כפור). רמת הקפיאה תקבע את צפיפות החלקיק. קפיאה מהירה תביא לגראופל (ברד רך), וקפיאה איטית תביא לברד. התנגשויות בין גבישי
קרח נקראת אגרגציה (באנגלית: aggregation. מילולית: הצטברות, היאספות).
במהלך התנגשויות בין טיפות בקירור יתר ובין גראופל, רוב החום הכמוס המשוחרר מועבר לחתיכות הגראופל. אם ההתנגשויות אינטנסיביות, שחרור החום הכמוס עשוי לגרום להפשרת הגראופל או להמראתו.
השפעות אקולוגיות
לשלג יש כושר בידוד גבוה, הנובע מכמות האוויר הרבה הכלואה בתוכו – משקלו הסגולי הוא רק עשירית משל מים. פעמים רבות קרה, שאנשים שהיו קבורים שעות בשלג לאחר מפולת נשארו בחיים בזכות שמירת חום הגוף. מעטה השלג מבודד את הקרקע ומונע בריחת חום.
שמאל|ממוזער|250px|הרכבל בחרמון
שמאל|ממוזער|250px|שלג ביער השחור
לובן השלג גורם להחזרת כ-80% מקרינת השמש אל החלל, אפקט אלבדו התורם להתקררות כדור הארץ. ההתחממות של כדור הארץ עלולה לגרום להמסת שלגים ויצירת תגובת שרשרת, פחות שלג – יותר חום, יותר חום – פחות שלג וכך הלאה, התחממות גדלה והולכת. בעבר היה חשש מתהליך הפוך – ב-1976, הקלימטולוג לוואל פונטה פיתח, בספר "התקררות: האם התחיל עידן הקרח הבא?" (The Cooling: Has the Next Ice Age Already Begun?), שהיה לרב מכר, תאוריה שעל פיה התרחבות האזורים המכוסים בשלג עלולה לגרום לתחילתו של עידן קרח חדש. על פי התאוריה, די היה בחמישה חורפים קשים רצופים לשם כך. ההיסטוריון הצבאי דאגלס אורגיל וחוקר האקלים והאסטרופיזיקאי ג'ון גריבין, שניהם מהחברה הגאוגרפית המלכותית, כתבו את המותחן "החורף השישי", שנושאו עתיד אפשרי, המגיע לאחר רצף של חמישה חורפים קשים וראשיתו של עידן קרח חדש. הספר תורגם לעברית והופיע בישראל בכתר הוצאה לאור. בהמשך הופק גם סרט קולנוע בשם "היום שאחרי מחר", עם שינויים מסוימים. השינויים האקלימיים מאז לא אששו את ההנחה והוגה התאוריה חזר בו.
השלג משפיע על החי ועל הצומח ומאלץ אותם להסתגל לנוכחותו. רובד השלג, המכסה את הקרקע תקופה ארוכה יחסית, חונק את הצמחייה שמתחתיו, עומס השלג על ענפי העצים גורם לשבירת ענפים ואף להתמוטטות העצים. רק בעלי חיים מעטים מסוגלים למצוא את מזונם מתחת למעטה השלג, לכן עוברים האחרים לאסטרטגיות הישרדות שונות, כמו נדידת בעלי חיים ועופות לאזורים חמים יותר או תרדמת חורף. עם הפשרת השלגים ולבלוב הצמחייה החדשה שבים הנודדים ומקיצים הישנים.
באזורים בהם מתקיים השלג לאורך כל השנה, בעלי החיים התפתחו להיות מותאמים לסביבה מושלגת, דוגמת דוב הקוטב, שועל השלג ואחרים. חלק מבעלי החיים באזורים מושלגים ניזונים מדגים, שכן אלה מתקיימים במי נהרות ואגמים, סביבה המושפעת פחות משינויי האקלים.
סוגי שלג
ממוזער|250px|שמאל|תותח שלג המייצר שלג מלאכותי
אם הטמפרטורות נמוכות דיין, נערם השלג על הקרקע, לעיתים עד לגובה של מטרים אחדים. המשקע מורכב בעיקר מאוויר, ועד עשרה אחוזים ממנו הם מים. לכן כשמודדים כמות שנתית מצטברת לא מודדים את השלג בהיותו קפוא, אלא רק כשהוא הופך שוב למים. הצטברות שלג, שלא הותך במלואו בעונה החמה, מוסיפה כל שנה רבדים נוספים הלוחצים על הרבדים שתחתם, מצופפים אותם ויוצרים קרחונים.
כאשר הטמפרטורה עולה מעל לנקודת הקיפאון של המים, השלג מפשיר והופך למים.
באזורים שבהם השלג שכיח יש גם תרבות שלג שבאה לידי ביטוי גם במבחר המילים המתארות את סוגי השלג השונים. סוגי השלג השונים נבדלים ביניהם על פי צפיפות השלג, גבשושיוּתו, רטיבותו, צורת הצטברותו ועוד.
השלג יורד מהעננים בכמה צורות:
גבישי קרח קטני ממדים, מגודל מיקרוסקופי עד למילימטרים בודדים.
פתיתי שלג שנוצרו מהתחברותם של מספר גבישי קרח. גודלם יכול להגיע עד לקוטר של עשרה סנטימטרים.
ברד רך (או:גראופל; Graupel), שקשיותו ודחיסותו נעה בין ברד ובין פתית שלג.
גשם-שלג (באנגלית: Sleet) – שלג היורד יחד עם גשם ומעורב איתו.
סוגי שלג שונים על הקרקע:
פודרה (באנגלית: Powder) – הצטברות גבישי הקרח הזעירים על הקרקע יוצרת שלג בעל מרקם אבקתי. שלג זה רך למגע וחביב על גולשי הסקי והסנובורד.
קראד (באנגלית: Crud) – שכבת פודרה שגלשו עליה במידה כזאת שחלק ממנה נדחס/נכבש וחלקים אחרים עדיין לא ואין הבדלה ברורה ביניהם.
שלג עמוק – רובד שלג בעל עומק משמעותי, שלא נדחס על ידי גולשים או חתול שלג (ר' להלן).
שלג מהודק – שלג עמוק שהודק על ידי חתול שלג או אמצעים אחרים.
סלאש (באנגלית: Slush) – שלג בשלבי התמוססות ראשונים.
קראסט (באנגלית: Crust) – רובד פתיתי שלג, שחלקו העליון הותך וקפא לאחר מכן, קיפאון שיצר קליפת קרח דקה.
גולש – שלג בשלבי התמוססות מתקדמים.
בנוסף לשלג הטבעי, היורד מהעננים, קיים גם שלג מלאכותי המיוצר בעיקר לצורך חיפוי קטעים חשופים של מסלולי סקי.
שיאים
הכמות הגדולה ביותר של שלג במהלך 12 חודשים ירדה בשפועו הדרומי של הר ריינייר . 31.102 מטרים ירדו שם בין ה 19 בפברואר 1971 ל 18 בפברואר 1972..
החיים בסביבה מושלגת
תפוצת השלג ושימושיו
שמאל|ממוזער|250px|איגלו עשוי משלג
ממוזער|שמאל|250px|בית שלג מהסוג קוינזי
השלג נפוץ הרבה פחות מן הגשם (אך רוב הגשמים הם שלגים שהותכו לפני הגעתם לקרקע), והוא יורד רק בכשליש משטח כדור הארץ, בעיקר באזורים הכלולים בין קו רוחב 35° צפון לקוטב הצפוני ובין קו רוחב 35° דרום לקוטב הדרומי. השלג נדיר באזורים הטרופיים והסובטרופיים, אך יש מקומות גבוהים שבהם עשוי לרדת שלג בכל עונה, וקיימים גם מקומות רבים שבהם השלג אינו מפשיר במהלך כל השנה (שלג עד). דוגמה להר מושלג באזור טרופי הוא הר קניה, שפסגתו מרוחקת רק 50 ק"מ מקו המשווה ואפילו על קו המשווה עצמו נערם שלג על הקרקע, בנקודה הגבוהה ביותר על קו המשווה – בגובה 4,690 מטרים על המדרונות הדרומיים של הר הגעש קאימבה (Cayambe גובה הפסגה 5,790 מטרים) שבאקוודור.
תושבי המקומות שבהם השלג שכיח למדו להשתמש בו לצרכיהם ולנקוט באמצעים הדרושים כדי להתגונן מפני נזקיו. מהשלג אפשר לבנות בתים, שהודות לתכונות הבידוד של השלג, מגינים על יושביהם מפני הקור והרוחות. בית שלג הבנוי מלוחות שלג חצובים נקרא איגלו ובית שלג הבנוי משלג מהודק נקרא קוינזי. בנוסף לצורות המסורתיות של בתי שלג, בתקופה המודרנית יצר האדם גם מלונות קרח, בעיקר למטרות תיירותיות. גם הבתים הרגילים מושפעים מנוכחות השלג, העלול להצטבר בכמויות גדולות על הגגות. כמות גדולה של שלג יכולה לגרום להתמוטטות הגג, לכן נהוג לבנות גגות משופעים באזורים שיש בהם שלג רב.
השלגים הם מאגרי מי שתייה זמינים לכל דורש. ההפשרה האיטית בעונת האביב מביאה להשקיה טובה של השדות, ברכה לחקלאים. התחממות מהירה מדי של מזג האוויר, לאחר הצטברות כמויות גדולות של שלג במהלך החורף, יכולה לגרום לשיטפונות ולהצפות במקומות הנמוכים.
צורות בילוי בסביבה מושלגת
תעשיית הפנאי מנצלת היטב את היתרונות של הסביבה המושלגת ומציעה צורות בילוי מגוונות. הבילויים העממיים ביותר הם מלחמות כדורי שלג, יצירת בובות שלג והחלקה במזחלות מאולתרות. צורות בילוי אלה לא מצריכות ציוד מיוחד ואפשר להוציאן לפועל בסביבה ביתית.
אתרי סקי מציעים לנופשים מתקנים, ציוד ומסלולים לשם לימוד ובילוי. האתרים ממוקמים באזורים הרריים, שם ישנו שיפוע לצורכי גלישת שלג, והשלג זמין יותר.
תעבורה בסביבה מושלגת
שמאל|ממוזער|250px|סוס מושך מזחלת על מישור מושלג
שמאל|ממוזער|250px|להקה של 10 כלבים מושכת מזחלת
ממוזער|250px|כביש מושלג
הנסיעה במכונית בכבישים מושלגים קשה ומסוכנת. לשלג יש מקדם חיכוך נמוך מזה של אספלט הכבישים, וההחלקה יכולה לגרום לסטיית כלי רכב ממסלולם ואף להתנגשויות. לעיתים נוצרת אף שכבת קרח על פני השלג והיא חלקה אף יותר. פתיתי השלג הנופלים פוגעים גם בשדה הראייה של הנהגים.
כדי לפנות צירי תנועה מהשלג הנערם משתמשים בכלים מכניים מיוחדים לכך, מפלסות שלג, אך באזורים פחות מפותחים יש גם פינוי שלג הנעשה בצורה ידנית, עם אתי חפירה. למניעת החלקת כלי הרכב על משטחי השלג מתקינים צמיגים ושרשראות המיועדים לנהיגה בשלג. לאחר התחממות קלה, כשהשלג מתחיל להתמוסס, רוח קרה עלולה להקפיא את השכבה העליונה וליצור משטח חלק ומסוכן מאוד לעוברי הדרך ברכב וברגל. למניעת ההחלקה מפזרים על הכבישים והמדרכות מלח, אפר או חול מעל השלג.
בנוסף לאביזרים השונים שנועדו להתאים כלי רכב לסביבה מושלגת, יש גם אביזרים וכלי תעבורה מיוחדים לאזורים מכוסים שלג:
נעלי שלג
מגלשיים
מזחלת
אופנוע שלג – כלי רכב דמוי אופנוע ים הנע על שרשראות
חתול שלג – מין טרקטור הנע על שרשראות רחבות ומושך נגרר
ספורט בשלג
ממוזער|250px|קופץ סקי בקלגרי, קנדה
שמאל|ממוזער|250px|מחליקי טובוגן מתחרים ביניהם
ענפי ספורט רבים התפתחו באזורים שבהם קיים שלג באופן קבוע. הם מבוססים על היכולת להחליק על גבי שלג. סקי ומרוץ מזחלות הם הבולטים שבענפי ספורט השלג.
ספורט השלג כולל את הענפים הבאים:
סקי אלפיני
סקי למרחקים
סקי מהירות
קפיצות סקי
טלמרק
סקי נורדי משולב
ביאתלון
גלשנות שלג (snow boarding)
מרוץ מזחלות
טובוגן
מלחמת כדורי שלג
סקי עפיפון
תחרויות ספורט אלה מותנות בקיום רובד של שלג, לכן הן יכולות להתקיים רק במקומות ובזמנים שבהם השלג זמין. מסיבות אלה ענפי ספורט השלג אינם משתתפים באולימפיאדה, אך חלקם משתתפים באולימפיאדת החורף.
מדינות בולטות בתחום ספורט החורף הן רוסיה, ארצות הברית, קנדה, גרמניה, שווייץ, אוסטריה וארצות סקנדינביה. בישראל שכיח השלג רק בהר החרמון ולכן ספורט הגלישה פחות נפוץ. אתר החרמון הוא אתר הסקי היחיד בישראל. למרות מגבלות אלה, באולימפיאדות החורף נוטלים חלק גם ספורטאים ישראלים.
השלג בספרות ובאמנות
שמאל|ממוזער|250px|ציור של נוף מושלג
מקומות מושלגים, עם כל האילוצים וההכבדות שהשלג כופה על האדם, משמשים כזירת אירועים בהרבה ספרי עלילה, למשל הנובלה "שלגי קילימנג'רו" מאת ארנסט המינגוויי ו"בז השלג" מאת סטיוארט הריסון. במותחן "חוש השלג של העלמה סמילה" מאת פטר הוג, מתוארת אישה ממוצא אינואיט, אשר פותרת בעיה בלשית בזכות חדות ההבחנה שלה בין סוגי שלג שונים.
בסיפורי ילדים, לובן השלג הוא מקור שמה של שלגיה וצינתו ה"מגיעה עד הלב" היא המוטיב המרכזי ב"מלכת השלג" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. כמה מעלילות סיפורי "פו הדב" מאת א.א. מילן מתרחשות ביער מושלג.
ציירים רבים ציירו נופים מושלגים, ומאז המצאת הצילום, גם צלמים כיוונו את מבטם ומצלמותיהם לעברם.
השלג הוא חומר נוח מאוד לפיסול, ומכאן המנהג העממי של בניית איש שלג. לצד הנוחות המזמינה של פיסול בשלג קיים החיסרון באורך הקצר יחסית של חיי היצירה. חרף החיסרון, במקומות שבהם מצוי השלג בשפע, הוא משמש יוצרים עממיים ומתקיימים אפילו פסטיבלים רבי משתתפים הזוכים לסיקור, כדוגמת פסטיבל השלג של סאפורו. הפַּסָל הבריטי אנדי גולדסוורת'י, העוסק בין השאר באמנות זמנית, הקים כמה עבודות פיסול משלג.
השלג בישראל
ממוזער|טקסט=שלג בירושלים, 1968, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|שלג בירושלים, 1968, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
שמאל|ממוזער|220px|אתר החרמון שעל רכס החרמון פעיל במשך מספר שבועות בשנה. בתמונה אתר הסקי שבחרמון, מבט לעבר הרכבל העליון
בישראל ממעט השלג לרדת. המקומות היחידים שבהם יורד שלג מדי שנה הם בהר החרמון ובצפון רמת הגולן, שהם אזורים גבוהים יחסית (1,000 עד 2,000 מטר מעל גובה פני הים). לעיתים יורד שלג גם באזורים נמוכים יותר, בגבהים של 700–900 מטר מעל פני הים, כמו צפת, ירושלים, והרים ביהודה, שומרון והנגב. שלג באזור מישור החוף של ישראל נדיר ביותר. אירוע שלג במישור החוף התרחש בפברואר 1950. למעט הר החרמון, מרבית המקרים של ירידת שלג באזורי ההרים מתרחשים בדרך כלל מחודש ינואר ועד למחצית מרץ. מקרים של שלג בהרי הצפון והמרכז מחוץ לתקופה זו נדירים, אולם מתועדים. לדוגמה, ב-2 באפריל 1990 ואף ב-12 באפריל 1949 ירדו שלגים בפסגות הרי הצפון והמרכז כולל ירושלים.
שלג בתרבות העברית
במקרא ובספרות חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|שלג בירושלים בשנת 1921
התרבות העברית, שהתפתחה באזור שבו השלג מוגבל לפסגות ההרים הגבוהות ( – ), ולפרקי זמן קצרים, מתייחסת לשלג כאל תופעה נדירה הראויה לציון, ואף יכולה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי כאירוע היסטורי:
().
שלג נמנה עם תופעות טבע קיצוניות המעידות על עוצמת הבריאה:
().
השלג הוא דימוי לקור עז – (), ובאופן סמלי - ההפך מ"אש":
.
בשל צבעו הלבן הבוהק, מסמל השלג ניקיון וטוהר:
()
()
בפסוק אחד במקרא מופיע "שלג" בתקבולת נרדפת ל"בוֹר", מילה הקרובה ל"בוֹרית" שמשמעותה סבון: (). מופע זה מרמז אולי על גזירת השם "אשלג" (מלח ששימש בין השאר בהכנת סבון) מהמילה "שלג", בשל קישורה ללובן, ניקיון ורחצה.
בהלכה
השלג נידון בהלכה במספר תחומים:
ההלכה דנה את השלג לא כאוכל ולא כמשקה, והוא איננו נידון כמחובר אלא "כל קורט בפני עצמו חשוב" ולכן אין הוא נטמא כולו במקרה של מגע עם טומאה, אלא רק החלק שנגעה בו הטומאה.
בדיני אהלות נפסק כי השלג לא יכול לשמש כאוהל מחמת ארעיותו, דין שהביא כמה מהפוסקים לדון עיר אשר מופרדת משכנתה על ידי נהר הקופא בחורף כעיר נפרדת גם בימות השלג והקרח, מפני שכפי שהשלג אינו יוצר מחיצה, כך הוא גם לא מבטל אותה.שלמה יוסף זווין, לאור ההלכה, השלגשאילת יעב"ץ, א, ז, כנסת יחזקאל, סימנים ג-ד
בדיני מקוואות, נחלקו התנאים האם שלג יכול להשלים למקווה קיים, והאם, כדעת רבי ישמעאל, מותר לטבול בשלג. דנו הפוסקים האם כוונתו הייתה שמותר לטבול בשלג, או שמותר למלא עמו מקווה ולהמתין שיופשר, וכן האם מותר להביאו אפילו בכלים מפני שייתכן שהוא לא נחשב כ'מים שאובים' הפוסלים מקווה.
ההשוואה בין השלג לארץ ב, הביאה את המרדכי בן המאה ה-13 לפסוק כי ניתן לכסות את הדם בשלג, ראשונים ואחרונים רבים דחו את הבנתו בפסוק, ובמצוות כיסוי הדם, וחלקו עליו להלכה.יצחק בן משה, אור זרוע חלק א סימן שצו
נטילת ידיים בשלג נחלקת לשתי שאלות שונות; האם מותר לטבול ידיים בשלג בקרקע, והאם מותר ליטול בשלג בכלי. בנוגע לשאלה האחרונה הכריע ר' יוסף קארו בשולחן ערוך, כי יש לרסק את השלג לפני נטילת ידיים באמצעותו, ובאשר לטבילת הידיים בשלג, בספר מגן אברהם כתב כי מותר לטבול ידיים בשלג בקרקע בלי ריסוק.
בשבת, נפסק בתוספתא ובגמרא כי אין לרסק את השלג, ונחלקו הראשונים אם טעם האיסור הוא משום איסור נולד, כדעת רש"י, או מפני הגזרה שמא יבוא לסחוט פירות, האסורים בסחיטה בשבת, כדעת הרמב"ם והרשב"א., , ומגיד משנה שם
בגמרא מובא כי אין מעברים את השנה "לא מפני השלג ולא מפני הצינה", למרות שעושים זאת בעקבות חסימת הדרכים מסיבות אחרות.תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, יא, א
השלג משמש בהלכה כביטוי ללובן העז ביותר, בהקשר של זיהוי סוג נגעים כבהרת נאמר במשנה: "מראות נגעים שנים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד היכל". בעלי התוספות כתבו: "אפשר שבכל אחד יש כמה מראות שיש שלגים לבנים זה מזה וכולן מראה שלג...".
בשירה העברית
בקרב היהודים במזרח אירופה סימל השלג את הגלות, לעומת "ארצות החום" – כינוי לארץ ישראל. הנגדה כגון זו מופיעה בשירה של נעמי שמר "פירות חמישה-עשר":
בשירו "ארץ זבת..." השתמש אלכסנדר פן בדימוי השלג להמחשת הניגוד בין ארץ הולדתו, רוסיה, לבין "המולדת החדשה", ארץ ישראל:
אלכסנדר פן קרא לבתו מאשתו השנייה "סינילגה", שם שפירושו "שלג" בכמה שפות טונגוסיות המדוברות בסיביר.
בשירו של יהודה פוליקר "חלון לים התיכון" הוא מזכיר את השלג שירד בתל אביב בשנת 1950, זמן קצר לאחר עליית אביו לישראל:
השלג בישראל הוא נדיר יחסית, ובכל שנה שבה יש אפשרות להימצאו בהרי ירושלים ישנו סיקור נרחב בעיתונות. המשורר שמואל מוניץ כתב על ציפייה זו את שירו "תפילת השלג":
חידוש מילים
בעברית החדשה נגזר מ"שלג" המושג "שִׁלְגּוֹן", ככינוי לחטיף גלידה.
ראו גם
פתית השלג של קוך
סינופטיקה
מטאורולוגיה - מונחים
מפה סינופטית
אפיק רום
השלג בישראל
רוח צ'ינוק
ווילסון בנטלי
קישורים חיצוניים
לאה מזור, שלג במקרא בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
[SnowCrystals.com SnowCrystals.com] – אתר העוסק בפתיתי השלג לצורותיהם השונות
Kenneth G Libbrecht, The physics of snow crystals
עבודות אמנות בשלג של האמן אנדי גולדסוורת'י
, 1 בדצמבר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:משקעים | 2024-08-01T01:52:29 |
מרכז עסקים ראשי | שמאל|ממוזער|250px|מנהטן בלילה
שמאל|ממוזער|250px|מרכז העיר פרנקפורט
מרכז עסקים ראשי (מע"ר) הוא מונח מתחום הגאוגרפיה העירונית, המתייחס למרכזה העסקי-פיננסי והמינהלי של עיר. מרכז העסקים הראשי ממוקם בדרך כלל בנקודה מרכזית בעיר בזכות נגישותה ודרכי התחבורה המובילות אליה. במרכז זה מתבצעת מרבית הפעילות העסקית, כשהמדובר במטותיהן ובמשרדיהן הראשיים של חברות ולא בפעילות תעשייתית הנדחקת לשולי העיר או מחוץ לה. בשטח זה קיימים לרוב מעט מאוד אזורי מגורים.
בערים מתמחות העיסוק העיקרי שלהן תמיד יתרכז במרכז העיר ליד או בתוך מרכז העסקים הראשי.
העסקים שמאכלס מרכז העסקים הראשי כוללים לרוב בורסות למסחר בניירות-ערך, מרכזיהם של בנקים גדולים, חברות ביטוח, משרדים ועסקים של בעלי מקצועות חופשיים ושל נותני שירותים הפועלים בשירות החברות הגדולות, משרדים של חברות הייטק ועוד.
בדרך כלל מרכז עסקים ראשי ישכון לרוב במרכז העיר כדי להקל אליו את הנגישות משאר חלקי העיר, ומשם הוא מתוכנן להתרחב ולהתפשט בשלבים יותר מאוחרים אל יתר חלקי העיר.
בערים קטנות בדרך כלל ישנו מרכז עסקים אחד אך בערים הגדולות ישנם כמה ואף כמה כאלה המסווגים לפי נושאים שונים עבור: צרכים פיננסים, תרבותיים, תיירותיים, טכנולוגיים או פוליטיים.
היסטוריה
בתקופות עתיקות לא היו מקומות מסחר מרוכזים כגון קניונים, פסאג'ים, ומרכזים מסחריים. מרכזי עסקים ראשיים נועדו יותר להולכי רגל ופחות לאמצעי תחבורה. אמצעי התחבורה היו בעיקר בעלי-חיים כגון חמורים, גמלים או כרכרות רתומות אל סוסים.
מרכזי העסקים העירוניים הראשונים נועדו יותר עבור מתן שירותים ופחות עבור מסחר.
לאחר המהפכה התעשייתית בתקופות שבהן עדיין לא היו אזורי תעשייה, שכנו רוב המפעלים באזור מרכז העיר בתוך בתי מגורים או לצידם.
כיום בעולם המערבי הולכים ומוקמים מרכזי עסקים חדשים לצד כבישים מהירים עם תחנות רכבת או הפיכתם של אזורי תעשייה ישנים הקרובים אל מרכזי הערים כמרכזי עסקים משניים.
מרכז עסקים ראשי משני (מע"ר משנה)
בערים גדולות או מטרופולין יתפתח גם מרכז עסקים ראשי משני לצידו של מרכז העסקים הראשי.
מרכז עסקים ראשי אנכי
ישנן ערים בהן קיימים מרכזי עסקים המצויים לאורך רחוב ראשי אחד. מרכז עסקים ראשי אנכי מיוחס לדגם העיר האנכית שנהגה על ידי האדריכל הספרדי ארתורו סוריה בשנת 1882.
מרכז עסקים מטרופוליני
מרכז עסקים מטרופוליני מתפתח לעיתים על כביש מהיר בין שתי ערים גדולות כגון מרכזי העסקים הפזורים על כביש איילון המשותפים לרמת גן ותל אביב.
מרכז עסקים ראשי בינלאומי
בדרך כלל בערי בירה גדולות יתפתחו גם לעיתים מרכזי עסקים המיועדים עבור חברות בינלאומיות וחברות ממשלתיות זרות.
דגם ליבה-מסגרת
ממוזער|380px|שמאל|מודל תאורית מסגרת קור
דגם ליבה-מסגרת הוא דגם עירוני למרכז עסקים ראשי המציג את הליבה הפנימית של מרכז העסקים הראשי שבו הקרקע יקרה ויש בו שימוש אינטנסיבי וכתוצאה מכך צורת ההתפתחות שלו תהיה בצורה אנכית. אזור זה אמור להיות המוקד של מערכת התחבורה ויש לו תנועה אנושית רבה בשעות היום. הליבה והמסגרת החיצוניות בעלי ערך קרקע נמוכים יותר ומפותחים פחות. שימושי הקרקע השונים צמודים לתיאורית ערך הקרקע. אזור המעבר הוא בעל ערך קרקע נמוך.
ראו גם
עיר עולם
כלכלה
פרבר
האגודה הבינלאומית למרכזי הערים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית | 2024-09-20T08:02:15 |
תכסיס מעורב | בתורת המשחקים, תכסיס מעורב (או אסטרטגיה מעורבת) הוא הפעלה של אחד מאוסף תכסיסים מוגדרים מראש ("תכסיסים טהורים"), לפי הגרלה מתוך התפלגות הסתברות. לעיתים קרובות דרך פעולה כזו מבטיחה לשחקן שמשחק את התכסיס המעורב תוחלת רווח גדולה יותר מאשר בחירה ודאית בתכסיס אחד.
הגדרה מתמטית
בניסוח מתמטי, במקרה שבו יש מספר סופי של תכסיסים, אם היא קבוצת התכסיסים של שחקן כלשהו, ו- היא התפלגות הסתברות – כלומר, n-יה של משקלים המקיימת
– אז תכסיס מעורב הוא משתנה מקרי השווה לכל אחד מהתכסיסים שבקבוצה בהסתברות המתאימה לו:
ניתן לראות תכסיס טהור כמקרה פרטי של תכסיס מעורב, שבו אחד המשקלים הוא 1 וכל השאר הם 0.
שימוש בתכסיסים מעורבים
על פי משפט נאש, בכל משחק מרובה משתתפים קיים שיווי משקל נאש, אם מרשים שימוש בתכסיסים מעורבים. קיימים משחקים בהם האסטרטגיה השולטת היא תכסיס מעורב. לדוגמה, אם שיחת טלפון בין שני חברים מתנתקת, נדרשת אסטרטגיה כדי להקים את השיחה מחדש. אם שניהם מתקשרים שוב, שניהם ייענו בקו תפוס. אם שניהם יחכו שהצד השני יתקשר, השיחה לא תתחדש. כך ששתי האסטרטגיות - תמיד להתקשר שוב ותמיד לחכות שהצד השני יתקשר - מביאות לכישלון, גם אם חוזרים עליהן מספר רב של פעמים. ללא שיטה מוסכמת מראש, לאף אחד מהצדדים אין עדיפות להתקשר או לחכות, ונאמר שהמשחק מצוי בשיווי משקל נאש. שני הצדדים יכולים להיחלץ מהמצב ללא תיאום בעזרת תכסיס מעורב: אם כל צד יטיל מטבע ויחליט באקראיות אם להתקשר או לחכות, יהיה רק סיכוי של חצי שהשיחה לא תתחדש, ויידרשו בממוצע רק שני ניסיונות כדי להקים את השיחה מחדש.
ראו גם
תורת המשחקים - מונחים
אסטרטגיית התנהגות
קטגוריה:תורת המשחקים | 2022-07-21T10:33:31 |
1984 (ספר) | שמאל|ממוזער|220px|כריכת הספר של המהדורה השנייה, שנת 1971
1984 (באנגלית: Nineteen Eighty-Four) הוא רומן דיסטופי מאת ג'ורג' אורוול. בספר מתאר אורוול חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי קיצוני. 1984 זכה להתייחסויות שונות: יש בו ביקורת פוליטית חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ועל טוטליטריזם בכלל, אך גם מסרים מוסריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים.
לספר ולרעיונות שביטא בו אורוול נודעה השפעה תרבותית ניכרת. הדיסטופיה שיצר אורוול בספר היא עולם קודר המנוהל ומפוקח באמצעים של שליטה פיזית ומנטלית מוחלטת – ההגשמה המלאה של המשטר הטוטליטרי. ראייתו הייחודית של אורוול את מערכת היחסים שבין היחיד לחברה, את האידאולוגיה המוצגת במערומיה, ואת תפקיד המפלגה והמדינה, מאירה באור אחר גם משטרים וחברות שונים מאוד מאלו שעליהם כתב אורוול. כך למשל, הביטוי "האח הגדול" הפך מטבע לשון המתייחס למצב בו פרטים נתונים לפיקוח ולניטור מתמידים מטעם השלטון אשר פוגעים בזכות לפרטיות. אורוול דמיין מצב כזה, אך כיום מחזיקות מדינות באמצעים טכנולוגיים המאפשרים ליישם את החזון הזה במידה מסוימת. עוד טבע אורוול את המושג , משטרה חשאית שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר. נוהגים להשתמש בביטוי זה, לעיתים, בהתייחס לשלטון המנסה להגביל את חופש הביטוי של אזרחיו.
עלילה
השנה היא 1984. דור לפני כן, נחרבה התרבות האנושית בסדרה של מלחמות ומהפכות, וכדור הארץ התפצל בין שלוש מעצמות-על טוטליטריות: אוקיאניה, איראסיה ואיסטאסיה, השרויות במלחמה נצחית על שטחי ההפקר שבגבולותיהן. באוקיאניה שולטת "המפלגה", הדוגלת באידאולוגיה המתקראת "סוציאליזם אנגלי" ובקצרה "אינגסוק", שסיסמאותיה הן "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". בראש המפלגה עומד מנהיגה הנערץ, המושא לפולחן אישיות מקיף, ומכונה "האח הגדול", שתמונתו תלויה בכל פינה בלוויית הסיסמה "האח הגדול צופה בך".
המפלגה תובעת צייתנות מוחלטת למטרותיה, בגוף ובנפש, ומוחצת כל שביב של התנגדות פוטנציאלית. השפה האנגלית מצויה בתהליך איטי של החלפה ל"שיחדש", לשון מלאכותית ודלה במכוון שבה לא ניתן להביע מחשבות מורכבות או מקוריות. כל הספרים שנדפסו בטרם עלות המשטר הושמדו, ההיסטוריה והרשומות משוכתבות מדי יום ביומו, ואיש איננו יכול להיות בטוח במהימנות זכרונותיו, בעודו נתון לשטף תעמולה בלתי-פוסק. אין עוד חוקים, והחטא הנורא ביותר איננו במעשה אלא במחשבה, בהרהור הנוגד את משנת המפלגה, ומכונה "חושבפשע"; מי שהפנים את "אינגסוק" אמור להיות מסוגל ל"דוחשב", לחשוב בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, ולכפור במציאות הנגלית בחושיו אם היא נוגדת את קביעת המפלגה. אוקיאניה היא מדינת משטרה, והרשויות עוקבות אחר האזרחים בעזרת אמצעים כמו מכשיר ה"טלצג", מסך המשדר ומקליט את הצופה בו-זמנית, שלא ניתן לכבותו. עווית פנים או עלייה בקצב פעימות הלב, המעידות על מחשבה סוררת, עשויות להביא כל אחד לתשומת לבה של "משטרת המחשבות" האימתנית, האמונה על "איוד" המתנגדים, שזכרונם נמחק מן הרשומות כאילו לא התקיימו מעולם. ילדים מחונכים לדווח על כל חשד לסטייה אצל הוריהם, ונישואין מאורגנים על ידי המפלגה, השואפת למשטר את הדחף המיני. האוכלוסייה מצויה בחרדה מתמדת מפני שתי מעצמות האויב (טילים הנוחתים והורגים מאות אנשים הם מחזה של יום-יום) ועוד יותר מזה מפני "האחווה", גוף חתרני עלום שמיוחסים לו מעשי טרור לאין-מספר, המונהג על ידי עמנואל גולדשטיין, מי שהיה מראשי המפלגה אך מרד בסמכותו של "האח הגדול". המוצא היחיד לתחושות התסכול והסתירה הפנימית הוא בהפגנות שנאה המעודדות על ידי המפלגה, והוצאות להורג פומביות של שבויים ובוגדים הן מרכיב חשוב בבידור הציבורי. אזרחי אוקיאניה מחולקים לשלושה מעמדות: חברי המפלגה הפנימית, האליטה השלטת הזעירה, הנהנית מרמת חיים גבוהה יחסית; המפלגה החיצונה, שאנשיה הם מעין מעמד-ביניים משכיל, החיים בדלות יחסית אך נהנים מיתרונות רבים, ונתונים לפיקוח ולמשטור הדוק; ורוב עצום של "פרולים" מרודים ובורים, אלו שאינם חברי מפלגה כלל. ה"פרולים" שקועים כליל בהישרדות, והמפלגה מניחה להם לנפשם. מעט הפנאי שיש להם מנוצל לשעשועים הגסים המאורגנים כהסחת דעת עבורם, כמו פורנוגרפיה והימורים.
וינסטון סמית, המתגורר בלונדון שבאוקיאניה, הוא חבר המפלגה החיצונה העובד ב"מיניסטריון האמת", המשרד האמון על תעמולה, שם הוא "מתקן" ולמעשה משכתב קטעי עיתונות וספרים המציגים תחזיות של המפלגה שלא התממשו. סמית החולני גדל כיתום לאחר שאמו ואחותו נעלמו במלחמת האזרחים, ורדוף על ידי זכרונן. סמית שונא את המפלגה ו"האח הגדול" בלבו ומשוכנע שהחיים יכולים להיות אחרים, ומאידך מפקפק בשפיותו בעולם הנראה נתון לגמרי לשליטה מגבוה. הוא מחליט למרוד, רוכש לעצמו יומן ישן בחנות עתיקות ברובע "פרולי", ומביע בו את מחשבותיו נגד "האח הגדול" והמפלגה, את אימתו נוכח שליטתם המוחלטת בעבר ובהווה, ואת תקוותיו. הוא אף מנסה לחקור אודות העבר, אך מבין שמעט הזקנים ששרדו אינם זוכרים עוד מאומה בעל משמעות, ובקרוב המפלגה תשלוט בהיסטוריה באופן מוחלט. חילופי מבט אקראיים עם או'בריאן, איש המפלגה הפנימית, משכנעים אותו שאו'בריאן חולק את ספקותיו, אם כי איננו מעז להגיד לו זאת. הוא פוגש אף בג'וליה, חברת מפלגה חיצונה אחרת, והם פוצחים בקשר אהבים חשאי ואסור, כשהם נפגשים באזורים נידחים בתקווה להתחמק ממעקב. בניגוד אליו, ג'וליה נולדה לאחר המהפכה, וכלל לא מהרהרת באפשרות להדיח את "האח הגדול" אלא מקבלת את שלטון המפלגה כנתון, שעליה להערים ולחמוק ממנו ולא לנסות להתעמת אתו. הרומן עם ג'וליה מכניס מעט תקווה וחיוניות לחייו הקודרים של סמית: כשהוא מרצה לה אודות מעצרם ובמותם הבלתי-נמנעים, שניהם שואבים נחמה מכך שהמפלגה יכולה לאלצם להגיד כל דבר תחת עינויים, אך לא לחדור לתוך מחשבותיהם ולשנות את רגשותיהם.
או'בריאן מזמן את סמית למעונו, ומגלה לו שהוא אכן מתנגד למפלגה, וחבר ב"אחווה" של גולדשטיין. וינסטון וג'וליה הנרגשים נשבעים אמונים לאחווה, ואו'בריאן מעניק לו עותק של "קולקטיביזם אוליגרכי להלכה ולמעשה" מאת גולדשטיין. הספר מכיל ניתוח של תולדות מאבקי המעמדות לאורך ההיסטוריה, ומגלה כי הדיקטטורות השולטות במעצמות הנוכחיות חולקות למעשה אותה מטרה ואותה אידאולוגיה, בשמות שונים. בעבר, התקיימו תמיד מעמד גבוה שולט, מעמד בינוני שהיה חיוני למעמד הגבוה ובה בעת קינא בו וביקש להחליפו, ומעמד נמוך ענקי ונבער שנוצל על ידי שני האחרים. בכל פעם שהשעה הייתה כשרה לכך, המעמד הבינוני הסית את הנמוך בתעמולה אודות צדק ושוויון, הדיח את העליון ושב למשול ולדרוס את המעמד הנמוך. בעוד שמהפכני העבר האמינו לפחות חלקית בסיסמאות שהמציאו, המחקר ההיסטורי הביא את מנהיגי ההווה להבנה של הדינמיקה הזאת. ואם במאות עברו הייתה רוב האוכלוסייה מרוששת מטבעו של עולם, הפיתוח הטכנולוגי איים לספק למעמדות הנמוכים די שפע ופנאי להשכיל ולהגיע למודעות פוליטית, ונדרש מאמץ מכוון להשמיד את עודפי הייצור הללו. המפלגה באוקיאניה ושתי מקבילותיה חותרות לכוח ולשלטון לשמם, ללא כל יומרה אידאולוגית, ונלחמות לא כדי לנצח אלא כדי לרושש ולדלל את עמיהן, בעודן שומרות עליהם מבודדים ממגע עם תרבויות אחרות. המהלכים הצבאיים חסרי תוחלת, המדע כמעט ואסור וההתפתחות האנושית קפאה, משום שהכרה במציאות האמפירית תערער את יסודות ה"דוחשב" ואת אחיזת המפלגה בתודעת נתיניה.
כמעט מיד, משטרת המחשבות עוצרת את ג'וליה ווינסטון. הם מופרדים ומובאים ל"מיניסטריון האהבה", המשרד בו מעונים ונענשים אויבים פוליטיים, שם ממתין להם או'בריאן, ששיטה בהם. הוא עורך לווינסטון המורעב והמוכה חקירות ממושכות, כשהוא מענה אותו ומתדיין אתו חליפין, תוך שהוא מסביר שכתב בעצמו את הספר ואיננו נרתע כלל מלהסכים עם תכניו. המפלגה תשלוט לנצח, בגופם ובתודעתם של כל נתיניה. וינסטון הוא חולה רוח מפני שאיננו מסכין לכך, ויש לרפאו, אך עליו לשתף פעולה ולהתגבר על עצמו אם ברצונו להבריא. או'בריאן שובר את רוחו עד כדי כך שהוא מתחיל להאמין באמת שחיבור של שתיים ועוד שתיים איננו שווה בהכרח לארבע, אלא למה שהמפלגה אומרת. אך אין די בכך: וינסטון מובא ל"חדר 101", הנורא שבמתקני העינויים ב"מיניסטריון האהבה", בו פוגש כל אסיר באיום שבפחדיו. הוא מתחנן שיאמרו לו מה עליו לעשות, אך או'בריאן מסביר שיבין זאת בעצמו. ראשו של וינסטון מושם במסכה סגורה המופרדת בדלת מכלוב המכיל חולדות, העתידות להיכנס ולאכול את פניו בחיים. ללא שנאמר לו דבר, הוא צורח ודורש, בכנות מלאה וללא העמדת פנים, שיעשו זאת לג'וליה, לא לו.
וינסטון משוחרר. הוא עתה "לא-איש", מי שנחרץ גורלו למוות בהוצאה להורג אך מתירים לו להתקיים בינתיים במצב של חיות מושעית. הוא אף פוגש בג'וליה, והשניים מתוודים שבגדו זה בזה במיניסטריון. הם אינם חשים עוד אהבה זה לזו. וינסטון בוהה בתמונת מנהיג המפלגה ומבין שנרפא והתגבר על עצמו לאחר שנים רבות של טיפשות עיקשת: הוא אוהב את "האח הגדול".
פרשנויות שניתנו לספר
ביקורת על הקומוניזם, נאציזם והטוטליטריות
בספר נכללת ביקורת על המשטר הטוטליטרי בכלל ועל המשטר הקומוניסטי בפרט, בעקבות השנאה שפיתח אורוול לסטלינזם מספר שנים קודם לכך כשנלחם במלחמת האזרחים הספרדית, ואנשי הקבוצה שאיתו נטבחו על ידי כוחות סטלין. בנוסף, פרטים רבים בספר הם תיאור מדויק למדי של החיים בברית המועצות בשנת 1948, לאחר הטיהור הגדול והמלחמה, ולא תיאור של עולם דמיוני בשנת 1984.
אלמנטים רבים בספר גם קרובים מאוד לגרמניה הנאצית, כמו תנועת הילדים שמושפעת מההיטלר יוגנד, שתי דקות השנאה שמושפעות משריפות הספרים ההמוניות, הגזענות והאנטישמיות כמדיניות של המפלגה, ומשרד שכל תפקידו להוליך את האוכלוסייה שולל, בדומה לפעילותו של גבלס.
ההתפתחות הטכנולוגית המתוארת בספר, כגון מסך הטלצג המשדר תוכניות טלוויזיה ובה בעת צופה בכל אדם הנמצא בטווח ראייתו, מקליט אותו, עוקב אחרי תנועותיו ואמרותיו (אף כאלו הנאמרות תוך כדי שינה) ומשדר אותן למרכז מעקב, אינה דמיונית או מהפכנית כמו בספרי מדע בדיוני אחרים. בשנת 1984, הטכנולוגיה המתוארת בספר נראתה מיושנת למדי. עיקר כוחו של הספר בתיאור החברה הדיסטופית שבה מתרחש הסיפור, שמבוסס על מרכיבים ריאליים בברית המועצות ובגרמניה הנאצית כפי שהכירו אותה אורוול וידידיו הטרוצקיסטים:
עבודתו של וינסטון כמשכתב רטרואקטיבי של ההיסטוריה אינה כה דמיונית, ובגרמניה הנאצית וברית המועצות אכן נעשה שכתוב רטרואקטיבי של ההיסטוריה, בריטוש תמונות, בהשמדת ספרים ומגזינים, והסרטת קטעי סרטים "דוקומנטריים" מחדש. כמו התמונות של סטלין עם אויבי המפלגה שרוטשו, או ההמצאות המגוחכות הרבות שגבלס המציא על בעלות הברית.
דמותו של הארכי-אויב של הסוצאנג, האדם שכולם מחונכים לשנוא, "עמנואל גולדשטיין" היא תיאור מדויק של לאון טרוצקי, ששמו המלא לייב דוידוביץ' ברונשטיין. בנוסף, השנאה כלפי גולדשטיין בספר מגיעה ממקום אנטישמי, ובסרטי תעמולה שמוצגים לאוכלוסייה הכוללת יש אלמנטים אנטישמיים, כמו רצח של דמויות שנראות יהודיות בעודן נמלטות בסירה. כן יש מקבילות רבות בין תיאורו החיצוני של "האח הגדול" ובין תיאורו החיצוני של סטלין.
הלשנה של ילדים על הוריהם על "פשעים כנגד המפלגה" הוא מנהג שעודדה המפלגה הנאצית בעזרת הנוער ההיטלראי והמפלגה הקומוניסטית עודדה גם היא בברית המועצות (שמתואר בספר. ראו פאווליק מורוזוב).
המנהג המקובל בסוצאנג לפיו מנהיגי המפלגה (פרט לאח הגדול) נתפסים מעת לעת בבגידה ומתוודים באופן פומבי על חטאם (לרבות ניסיון לרצוח את האח הגדול וקשירת קשר עם אויבים חיצוניים) מקביל למה שהתרחש במפלגה הקומוניסטית במסגרת "הטיהורים הגדולים". ראו גם משפטי מוסקבה. ודומה מעט לליל הסכינים הארוכות בו נרצחו מנהיגים נאציים רבים כי הם היו בוגדים לכאורה, אבל בפועל על מנת לחזק את מעמדם של היטלר ועושי דברו הנאמנים.
עם זאת, הספר מתאר גרסה קיצונית של המשטר הטוטליטרי, שאומנם מבוססת על מרכיבים שהיו קיימים בעיקר בברית המועצות הסטליניסטית וגרמניה הנאצית, אבל מביאה אותם למימוש "טהור" וקיצוני שלא היה קיים אפילו בברית המועצות הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית. הסילוף המלא של העבר, הפיקוח המתמיד על חברי המפלגה והמאסרים שלהם (בהם חברי מפלגה נאמנים לחלוטין), הכחשת עצם קיומה של מציאות חיצונית, המלחמה המתמדת נגד אויבים משתנים מבחוץ (שעצם התחלפותם מוכחש) ונגד האויבים הקבועים מבפנים תוך הפעלת תעמולת שנאה כלפיהם – כולם רכיבים שמבוססים על החברות הטוטליטריות בברית המועצות ובגרמניה הנאצית, אך מובאים לרמות קיצוניות בספר כדי להמחיש את מימוש המשטר הטוטליטרי במלוא קיצוניותו ואכזריותו.
ממוזער|265x265 פיקסלים|מפה של העולם המתואר בספר
בספר עצמו מושווה המשטר באוקיאניה למשטרים הטוטליטריים "מן העבר", ונטען בו שבעוד הקומוניסטים והנאצים העמידו פנים (ואולי אף האמינו) שהם תופסים את השלטון לזמן מוגבל בלבד ולתכלית חיובית, המפלגה באוקיאניה מודה שהיא מעוניינת אך ורק ב"שלטון צרוף" (אותו היא מפרשת כ"גרימת סבל, כאב והשפלה") ללא הגבלת זמן ולא בטובת אף אחד מלבדה; ושבעוד הקומוניסטים והנאצים עינו והשפילו את אויביהם מבית וגרמו להם להתוודות ולהתחנן לרחמים לפני שהרגו אותם (ואף על פי כן לא הצליחו למנוע מהם להפוך לקדושים מעונים בעיני הדורות הבאים), המפלגה באוקיאניה הופכת תמיד את אויביה מבית לחסידי המפלגה לפני שתהרוג אותם ותמחה את זכרם כליל. עוד נטען בספר שבעוד כל שלטונות הרודנות של העבר הצטיינו "בהססנות ובחוסר יעילות", הרי השלטון באוקיאניה יודע היטב מה הוא עושה ומקפיד לדכא כל התנגדות ואפילו כל מחשבה על התנגדות.
גדולתו של הספר היא שגם ללא נוכחותן של גרמניה הנאצית וברית המועצות, עדיין יש בו בשורה ואמירה אנושית אוניברסלית, מעבר לביקורת על משטר זה או אחר. אף הספר "חוות החיות" כולל אנלוגיה של אחת לאחת עם המשטר הסובייטי (כאשר כל דמות בו מקבילה לדמות היסטורית מן ההיסטוריה הסובייטית), ועדיין האמירה בספר "חוות החיות" לפיה "כל החיות שוות, אך ישנן חיות אשר שוות יותר" עוצמתית כביום שנכתבה.
הספר מושווה לעיתים קרובות לספרו של אלדוס האקסלי, "עולם חדש מופלא", שגם הוא דיסטופיה ומתאר עולם טוטליטרי. אומנם הדיקטטורה ב"עולם חדש מופלא" שונה באופייה ומבוססת על "אושר" לתושבים, על חירות מינית וחופש לצרוך, על בריחה מהמציאות באמצעות סמים, על חינוך והתניה מוחלטים שמתחילים עוד לפני הלידה (החוץ-גופית), ועל שעבוד בפועל שאהוב על התושבים (כך שבדרך כלל אין צורך לדכאם כמו ב-1984, ואף החריגים המעטים שאינם מרוצים מוגלים לאי ואינם נרצחים); אך בשני הספרים יש מרכיבים של טשטוש המציאות, של אחידות חברתית ופוליטית ושל שליטה מרוכזת, ושניהם מתארים גרסאות קיצוניות של דיקטטורה טוטליטרית ונועדו להזהיר מפני כיוונים שהעולם עלול להתקדם אליהם.
משמעות סוציולוגית
מאידך, לספר פרשנות סוציולוגית חשובה. מישל פוקו טען כי לשיח החברתי יש כללים, יש את שמותר לומר ויש את שאסור לומר. במובן זה ניתן לפרש את ספרו של אורוול כדוגמה למשטר השיח הפוקויני. יותר מכך, חוקרים חברתיים ובלשנים שונים טוענים כי השפה היא המעצבת את התודעה, לכן ספרו של אורוול מתאר טוטליטריות עמוקה וחוסר יכולת של הפרט להתנגד או להבין עד כמה תודעתו מעוצבת על ידי השלטונות. בסיס לפרשנות הסוציולוגית של הספר ניתן גם למצוא במאמרו של אורוול "פוליטיקה והשפה האנגלית" ("Politics and the English Language"), מאמר מ-1946 המקדים את "1984" ומביא מספר רעיונות מרכזיים של אורוול ביחס לקשר בין פוליטיקה לשפה.
משמעות פילוסופית ופסיכולוגית
הספר דן בניגוד שבין המציאות הריאלית למציאות הווירטואלית, הנוצרת כתוצאה משטיפת מח תעמולתית מתמדת, משיכתוב ועיוות ההיסטוריה, מסילוף השפה ומחדירת השלטון אל ד' אמותיו של הפרט (הטלצג). מתעוררת השאלה האם מציאות זו אכן קיימת. כששואל או'בריאן את וינסטון בחקירתו האם אירוע מסוים, ששונה, שופץ וסולף בדיעבד, אכן קיים לדעתו של וינסטון, משיב לו וינסטון: "אבל הוא קיים! הוא קיים! הוא קיים בזיכרון!", משיב לו או'בריאן: "אני איני זוכר אותו". דהיינו במציאות זו הזיכרון הוא דבר סובייקטיבי והעבר אינו דבר אובייקטיבי. השיא הוא בשאלתו של וינסטון: "האם האח הגדול קיים?" ותשובת או'בריאן: "ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמותה של המפלגה". מוסיף וינסטון ושואל: "האם הוא קיים במובן שאני קיים?". משיב או'בריאן: "אתה אינך קיים". וינסטון מצביע על הסימנים הפיזיים לקיומו: "נולדתי, אני עתיד למות, יש לי זרועות ורגליים... במובן זה האח הגדול קיים?" ותשובת או'בריאן: "אין לכך חשיבות. הוא קיים." פה באה שאלת השאלות של וינסטון: "האם עתיד האח הגדול למות אי פעם?" ותשובתו החותכת של או'בריאן: "ברור שלא. הדבר לא ייתכן".
עיבודים של הספר
קולנוע
הספר עובד לסרט קולנוע פעמיים. בשנת 1955 יצאה הגרסה הראשונה של הסרט בבימויו של מייקל אנדרסון, ובכיכובם של אדמונד אובריין וג'ן סטרלינג. גרסה זו צולמה בשחור לבן, וסטתה מאוד מעלילת הספר ומרוחו.
בשנת 1984 צולמה גרסה נוספת בבימויו של מייקל רדפורד, ובכיכוב ג'ון הרט, סוזנה המילטון וריצ'רד ברטון. גרסה זו הייתה נאמנה יותר לרוחו של הספר, והיא נחשבת לטובה יותר, בין היתר בשל משחקם המוערך של ג'ון הרט בתפקיד וינסטון סמית', ושל ריצ'רד ברטון (בתפקידו הקולנועי האחרון) בתפקיד החוקר או'בריאן. בפסקול הסרט שחובר על ידי צמד היוריתמיקס נכלל בין השאר השיר "Sexcrime" שזכה להצלחה במצעדי הפזמונים.
בשנת 1985 יצא הסרט "ברזיל" של הבמאי טרי גיליאם, שנעשה (בין היתר) בהשראת ספרו של אורוול.
טלוויזיה
הספר עובד פעמיים לסרט טלוויזיה. פעם אחת בשנת 1954 בבימויו של רודולף קארטיאר ובכיכובו של פיטר קושינג, ופעם נוספת בשנת 1964 בבימויו של כריסטופר מוראן ובכיכובו של דייוויד באק.
בשנת 1984, שודר בארצות הברית תשדיר פרסומת בשם "1984", אשר בוסס על הספר. התשדיר פרסם את מחשב המקינטוש של חברת אפל, אשר ביקשה להציג עצמה כ"גואל" מפני שליטתה של חברת יבמ בשוק המחשבים האישיים.
מוזיקה
ב-1974 הוציא הזמר דייוויד בואי סינגל בשם "1984" המבוסס ומושפע מספרו של אורוול. בואי הקליט שירים נוספים עבור מחזה המבוסס על הספר שהתכוון להפיק, בהם "Big Brother", אך אלמנתו של אורוול לא העניקה את אישורה לכך. בואי הכליל שירים אלה באלבומו "Diamond Dogs".
אחד מהרכבי הרוק של המוזיקאי הישראלי יוסי אלפנט נקרא "חדר 101", מונח מתוך "1984".
ב-1996 הוציא מאיר אריאל את אלבומו "רישומי פחם". בחוברת של הדיסק נכתב מפורשות שהספר היה מקור השפעה לחלק מהרצועות.
תיאטרון
בשנת 2017, עלתה בתיאטרון הבימה הצגה בשם "1984", גרסה עברית לעיבוד תיאטרוני חדש לספר, שיצרו שני מחזאים בריטים רוברט אייק ודאנקן מקמילן, בשנת 2013. בהצגה, בבימויו של עירד רובינשטיין, מככבים אלכס קרול כווינסטון, גיל פרנק כאו'בריאן ואושרת אינגדשט כג'וליה.
התרגומים לעברית
תרגומו הראשון של הספר לעברית הופיע בשנת 1950. הספר תורגם על ידי יהודית אביטל והופיע בהוצאת "פלס", שהייתה למעשה סוכנות להפצת עיתונות חוץ. התרגום שהופיע שנה בלבד לאחר הופעת המקור באנגלית עורר הד רב. האנלוגיה לברית המועצות ולגרמניה הנאצית הייתה מובנת מאליה לקוראים באותם ימים. התרגום הנפוץ כיום של ג. אריוך (שם העט של המתרגמת ג'נטילה ברוידא) הופיע בהוצאת עם עובד ב-1971 ומאז הודפס במספר רב של מהדורות.
1984, [תרגום מאנגלית: יהודית אביטל], תל אביב: פלס חברה לפרסומים, תשי"א 1950.
1984, רומן; תורגם מאנגלית בידי ג. אריוך, תל אביב: עם עובד ("ספריה לעם"), תשל"א 1971.
1984, תרגם ארז וולק, עם עובד, 2019.
השפעותיו של הספר
לספר הייתה השפעה רבה על העולם של אחרי 1948, אשר נחשף לזוועת הדיקטטורה והטוטליטריות. הוא אף מונהג כספר חובה בקורסים רבים למחשבה מדינית.
מעבר להשפעה הגדולה שהייתה לספר בהבנה שבבעיה שבצורת המשטר הקומוניסטית וצורות משטר טוטליטריות אחרות, טבע הספר גם חשש גדול בציבור מפני מעורבות יתר של השלטון בחיי האזרח הפשוט. המונח "האח הגדול" מוזכר לעיתים תכופות, עד ימינו, בכל פעם שיש חשש שמדינה או חברה אוספת יותר מדי מידע על האזרחים. במובן זה, הקדים אורוול את זמנו, שכן ההבנה כי "ידע הוא כוח" והחשש מפני ניצולו לרעה, טרם היו חקוקים בתודעתו של הציבור.
השפעה נוספת הייתה ההבנה של הבעייתיות ב"כיבוס השפה", ובכך שהשיח משפיע על צורת חשיבתם של אנשים. בכך השתלב אורוול עם הזרם הפוסט-מודרני שקיבל תאוצה בזמנו, ואשר הוגיו (כדוגמת לודוויג ויטגנשטיין) ייחסו משמעות גדולה לשפה ולשימושיה בפילוסופיה (ראו למעלה – משמעות סוציולוגית).
יצירה תרבותית בהשפעת הספר
הספר "האם תמשיך ברית המועצות להתקיים עד 1984?", מאת הסופר הרוסי אנדרי אמלריק, שיצא בשנת 1970. בעת כתיבת הספר רצה אמלריק להכניס לשמו של הספר את שנת 1980, אך לבסוף שינה אותו ל-1984, כדי לתאמו עם תחזיתו האפוקליפטית של אורוול.
יוצרי הסרט "חיים של אחרים", העוסק במשטר הטוטליטרי בגרמניה המזרחית, בחרו שהעלילה תתרחש בשנת 1984.
תוכנית המציאות "האח הגדול" קיבלה את שמה בהשראת הספר.
הרומן "האח הקטן" מאת קורי דוקטורוב, שמתאר מציאות מדומה בארצות הברית כיום, כשהמשטרה\ממשלה מקימה בסן פרנסיסקו משטר טוטליטרי, במטרה "לשמור על הביטחון" כתגובה לאירוע טרור שהתרחש בעיר.
האלבום "Diamond Dogs" של דייוויד בואי נכתב בחלקו בהתחלה כעיבוד מוזיקלי לספר, אך לאחר שלא קיבל את האישור מאלמנתו של אורוול להפקה הזו הוא כלל את השירים שנכתבו כבר באלבום שלו שמבוסס באופן חלקי על הספר, ושואב ממנו הרבה מאוד השראה.
האלבום "Hail to the Thief" של להקת רדיוהד מושפע במודע מהספר ואף מצטט כמה משפטים מתוכו. דוגמה לכך היא שיר הפתיחה של האלבום – "2+2=5".
העולם כפי שהוא מוצג בסרט "ונדטה" משנת 2006 מבוסס ברובו על הספר, ולאורך עלילתו מוצגים אלמנטים מקבילים רבים. אחת הקריצות של "ונדטה" ל-"1984", היא ליהוקו של ג'ון הרט, אשר גילם בעבר את דמותו של וינסטון, כראש המפלגה (האח הגדול).
נאמר כי אלבום המוזיקה "The Resistance" של להקת מיוז נוצר בהשראת הספר.
בסרט "ענן אטלס", שיצא לאקרנים ב-2012, מתואר עתיד קודר בו ממשלה עולמית שולטת בעולם. אסירה פוליטית נחקרת בידי הממשלה ומוזהרת שלא להשתמש בקוריאנית בזמן החקירה. הקוריאנית נחשבת שפה אסורה וכינויה הוא Subspeak (שפה נחותה). נאמר שההשראה לכך הוא הספר בו השפה האנגלית הוותיקה הולכת ויוצאת משימוש בעידוד הממשלה ומוחלפת בגרסה שנקראת Newspeak – שפה עניה יותר, נטולת מילים שנויות במחלוקת, המתאימה לקו המפלגה ומדכאת מחשבה חופשית או ביטויים שקיומם אינו רצוי יותר.
השיר "Ingsoc" של להקת הת'ראש מטאל Havok עוסק בתיאור החיים תחת שלטון המפלגה, תוך התבססות על הנכתב בספר.
סדרת הנוער הישראלית "דאוס" עוסקת בתוכנת מחשב של עוזר וירטואלי מבוסס בינה מלאכותית ועיבוד שפה טבעית האוסף מידע אודות המשתמשים בו ומנצל זאת כדי להשפיע עליהם ולהשתלט על תודעתם.
ראו גם
1984 (תשדיר פרסומת)
חוות החיות
1985, רומן וביקורת מאת אנתוני ברג'ס
פרנהייט 451
1Q84
סדר עולמי חדש
לקריאה נוספת
שלמה גיורא שוהם, והוא אוהב את האח הגדול: "1984" של ג'ורג' אורול: מיתוס ומציאות, פפירוס, 1985.
קישורים חיצוניים
הטקסט של הפרק הראשון בעברית
ציטטות בעברית מתוך הספר
מילון שיחדש אתר העוסק בספר ובהשוואות שלו לחברה האמריקאית
גרסאות אלקטרוניות של הספר :
1984 (ניתן גם להורדה)
with publication data
מפרויקט גוטנברג האוסטרלי
(עם הופעת התרגום העברי של ג. אריוך בעם עובד)
דיאנה בארון, האיש שהמציא את האח הגדול: 1984 וחשיבותו של ג'ורג' אורוול, באמפר, 6 במאי 2017
"מערך שיעור לתיכון: הספר "1984" ו"האח הגדול"
הערות שוליים
*
קטגוריה:דיסטופיות
קטגוריה:כתבי ג'ורג' אורוול
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרי 1949
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים
קטגוריה:ספרים על צנזורה
קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד | 2024-10-02T12:05:45 |
הרחבת העירוב של משחק | בתורת המשחקים לעיתים קרובות מתברר שאין דרך פעולה בודדת בה משתלם לשחקן לנהוג, והסיכוי הטוב ביותר שלו להרוויח הוא אם הוא יגריל את דרך הפעולה שלו. הרחבת העירוב של משחק היא מודל מתמטי, שמציג משחק לא שיתופי (כלומר, כזה שבו השחקנים לא מסוגלים לחתום על הסכמים מחייבים) בצורה תכסיסית, שבו משתמשים השחקנים בתכסיסים מעורבים - תכסיסים שאינם דרך פעולה מוגדרת אחת, אלא יכולים להיות אחד מכמה דרכי פעולה בהסתברות מסוימת (ומכאן ה"עירוב" שבשמם).
הרחבת העירוב של משחק היא אם כן הרחבה של המודל הבסיסי של משחק. היתרון בה הוא שמשפט המינימקס מבטיח כי במשחק סכום אפס תהיה דרך פעולה אופטימלית לשני השחקנים - כלומר, יהיה קיים לכל אחד מהשחקנים תכסיס מעורב שהוא הטוב ביותר עבורו. דבר זה לא מתקיים בהכרח אם לא מורשים תכסיסים מעורבים. כמו כן, במשחק לא שיתופי כללי מבטיח משפט נאש שתהיה לפחות נקודת שיווי משקל נאש אחת אם ניתן לעשות שימוש בתכסיסים מעורבים.
הגדרה פורמלית
מבחינה מתמטית, הרחבת העירוב מוגדרת כך:
יהי משחק n שחקנים בצורה תכסיסית. הרחבת העירוב של המשחק היא המשחק כאשר לכל i, הוא תכסיס מעורב (בתורת המשחקים) של השחקן i, ופונקציית התשלום מתאימה לכל בחירת תכסיסים מעורבים על ידי השחקנים את הרווח שהשחקן i משיג מכך.
קטגוריה:תורת המשחקים | 2022-12-31T03:03:07 |
דליה דורנר | דליה דורנר כשופטת בית המשפט העליון|שמאל|ממוזער|250px
דליה דוֹרְנֶר (נולדה ב-3 במרץ 1934) היא משפטנית ישראלית, לשעבר שופטת בית המשפט העליון. מכהנת כנשיאת המכון הישראלי לעיתונות, בעבר כיהנה כנשיאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל.
ביוגרפיה
דורנר נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם דולי גרינברג, בת למינה ולוי, אביה היה סוחר עצים אמיד, אשר הגיע לעיר מאודסה בעקבות אביו. סבה, הרב מרקוס, היה הרב הראשי האשכנזי של איסטנבול.
המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944 והתיישבה בתל אביב. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן מסרטן שהתגלה בגופו עוד בטורקיה. עם מות בעלה, אמה, שהייתה עקרת בית כל השנים, נקלעה לקשיים כספיים לאחר השקעות כושלות של הכספים הרבים שהותיר בעלה. דורנר ואחיה נשלחו למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה, שם למדה שלוש שנים בתנאי פנימייה, במימון "עליית הנוער", וסיימה בית ספר יסודי. על החינוך שקיבלה שם אמרה: . את המבטא הייקי הקל הנשמע בעת דיבורה, תולה דורנר בלימודי העברית שלה באותה פנימייה, בה רוב המורים היו יוצאי גרמניה.
לאחר סיום לימודיה ב"נווה הילד", ולאחר שאמה עברה להתגורר בחיפה, המשיכה דולי גרינברג לבית הספר הריאלי בחיפה, לאחר שקיבלה מלגה ללימודים שם. אמה הצליחה לרכוש דירת שני חדרים, אולם חדר אחד מהשניים הושכר לדייר-משנה ומלבד הכנסה זו, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, הייתה דולי מעבירה שיעורים פרטיים כמעט מדי יום.
שירות צבאי
לצה"ל התגייסה בגיל 17. במהלך שירות החובה, אותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב במסגרת של לימודי ערב. עם סיום לימודיה, החליטה שלא יאה לעורכת דין להקרא בשם "דולי", והחליטה להחליף את שמה הפרטי ל"דליה". לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית. בשנת 1973 כיהנה כנשיאת בית הדין הצבאי של מחוז המרכז וחיל האוויר, בדרגת סגן-אלוף, ומ-1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף-משנה (היא הייתה הקצינה השנייה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן-אלוף ואלוף-משנה, אחרי דבורה תומר). ב-1974 ישבה דורנר בהרכב שדן את י"כ לעשרים שנות מאסר על רצח שבוי, פסק דין שהומר במשפט חוזר, לשנת מאסר על הריגה. ב-1975 מונתה כשופטת חוקרת של אסון מחניים והמליצה על העמדה לדין של רב"ט וסגן מחיל האוויר.
דורנר סיפרה כי פנתה לשירות הצבאי כדי לספק גב כלכלי לבעלה, שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. לתפיסתה דאז, תפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר, בצבא, שינתה את טעמה ופיתחה משנה פמיניסטית יותר.
בעת שירותה של דורנר בפרקליטות הצבאית הכירה את הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. קשריהם התהדקו בעת ששימשה שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, ושמגר, שהיה שופט בית המשפט העליון, שירת לצדה במילואים כשופט בבית הדין, להזמנתה. דורנר ושמגר כיהנו יחד ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית, בשנת 1978.
שופטת
עם פרישתה מהצבא, מונתה לשופטת מחוזית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומאוחר יותר בבית המשפט המחוזי בירושלים. בין השאר שלחה את רפאל לוי ממשרד הפנים שהואשם בקבלת שוחד ל-3.5 שנות מאסר, עונש שנחשב חמור.
היא גם ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק, שהואשם בפשעים שביצע איוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לדון בתיק זה, בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות ומאחר שהופעלו עליה לחצים מבית מצד בעלה ניצול השואה, אולם היא העדיפה לשבת במותב משום שראתה בתיק המונח לפניה תיק היסטורי ומשום שעמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד.
דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי, אך בערעור בבית המשפט העליון הוא זוכה מחמת הספק בעקבות ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (בעקבות פתיחת ארכיוני הק.ג.ב.). מאוחר יותר טענה כי גם לאחר זיכויו היא עודנה בטוחה שדמיאניוק הוא איוון האיום אך הוסיפה כי היא מאמינה שהייתה מגיעה לתוצאה דומה לזו שהגיע אליה בית המשפט העליון.
כשופטת בבית המשפט העליון
באפריל 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, באפריל 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון.
דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד. היא החמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל, אך היא לא זכתה לאהדה בחוגי הימין והחרדים. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.
במשוב לשכת עורכי הדין על השופטים לשנת תשס"ד זכתה דורנר בציון הנמוך ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון. נטען נגדה כי בתיקים אזרחיים היא מפגינה חוסר סבלנות רב כלפי עורכי הדין הטוענים מולה. מנגד, דורנר נודעה כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר במתן פסקי דין.
פעילות ציבורית לאחר פרישתה
ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים: .
ממוזער|290px|דורנר באירוע של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 17 בספטמבר 2007
באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לנשיאת מועצת העיתונות בישראל. בינואר 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת דורנר), שהגישה את הדוח ב-22 ביוני 2008. בשנת 2008 מונתה על ידי שרת החינוך יולי תמיר לראשות ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר פרישתה הרצתה על זכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות למשפטים. היא חברה בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, נשיאת העמותה למשפט ציבורי ליד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ויו"ר המערכת של כתב העת "הפרקליט", היוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל.
בשנת 2014, התמודדה דורנר בבחירות לנשיאות ישראל. בבחירות במליאת הכנסת זכתה ב-13 קולות של חברי הכנסת ולא העפילה לסיבוב השני, שבו נבחר הנשיא העשירי.
דורנר עמדה בראש הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, שהגישה את המלצותיה בנובמבר 2015.
דורנר הודיעה על פרישתה הצפויה ממועצת העיתונות בתחילת פברואר 2021 על רקע חילוקי דעות בתוך המועצה, בין היתר בשל הקמת המכון הישראלי לעיתונות על ידי דורנר שהושק ב-7 בפברואר 2021. על פי דו"ח ועדת הביקורת של מועצת העיתונות, דורנר פעלה בניגוד עניינים בין כובעה כנשיאת המועצה ובין פעילותה להקמת המכון. מסקנות נוספות של הדו"ח היו כי כספי נאמנות בסך של עשרה מיליון ש"ח שהוקצו לחלוקת פרסים עיתונאיים הופנו על ידי דורנר למימון המכון החדש, וכי דורנר פעלה מול המועצה ומול ועדת הביקורת באופן שכלל לעיתים קרובות "שקרים" ו"חצאי אמיתות". דורנר מצדה דרשה את פסילת הוועדה, שלטענתה פעלה בניגוד עניינים ומתוך משוא פנים, ועמדה על כך שאף לגוף העניין לא היה כל ניגוד עניינים בין תפקידה במועצת העיתונות להקמת המכון. באשר לטענה שהפנתה עשרה מיליון ש"ח מכספי מועצת העיתונות למימון המכון שהקימה, דורנר עמדה על כך כי הטענה שקרית: העיזבון לא נועד למועצת העיתונות, והמכון ממומן מכספה הפרטי.
החל מ-7 בפברואר 2021 היא מכהנת כנשיאת המכון הישראלי לעיתונות.
פרסים שקיבלה וכיבודים להם זכתה
באוקטובר 2004 קיבלה את פרס לשכת עורכי הדין בשל תרומתה הערכית למשפט ולחברה ותואר כבוד מהאיגוד הישראלי לאיכות.
בנובמבר 2005 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון ויצמן למדע, וכן חברות כבוד במכון האמריקאי למשפט (American Law Institute). כן הוענק לה אות הוקרה על ידי התנועה לאיכות השלטון.
בספטמבר 2008 הוענק לה אות הוקרה מתנועת אומ"ץ.
בספטמבר 2008 הוענק לה אות הוקרה מיוחד על תרומה לפיתוח ולאיכות המנהיגות בישראל מטעם ארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל.
בדצמבר 2008 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ב-2010 נמנתה עם מדליקי שתים-עשרה המשואות ביום העצמאות ה-62 למדינת ישראל.
במאי 2011 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהמכללה האקדמית בית ברל.
ביוני 2012 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
יקירת העיר ירושלים לשנת התשפ"ד (2024).
משפחתה
דורנר הייתה נשואה משנת 1958 לשמואל דורנר, אותו הכירה במהלך לימודי המשפטים, והתאלמנה ממנו ב-2019. השניים התגוררו בירושלים ולהם שני בנים. אחד מהם הוא אריאל בנדור, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ובעשור השני של המאה ה-21, פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן. דורנר מתגוררת בירושלים.
פסיקות בולטות
דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים והומוסקסואלים. בבג"ץ אל-על נ' דנילוביץ קבעה שהדייל יונתן דנילוביץ' זכאי לקבל מחברת אל על הטבות עבור בן זוגו, כפי שזכאי לכך עובד נשוי או ידוע בציבור. היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. היא סברה שלרותי נחמני זכות על הביציות המופרות בזרע בעלה. בדעת מיעוט היא קבעה ש"חזקת השיתוף" חלה גם על זוגות שנישאו אחרי שנת 1974 (משמעות פסיקה זו היא מתן זכויות רבות יותר לאישה ברכוש בעלה, עוד בטרם הגירושין). דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט, אישה שהרגה את בעלה, שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה שבוחבוט השתייכה אליה, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר.
ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות; מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי.
דורנר לא הייתה בין השופטים המקבלים ללא פקפוק נימוקים שבביטחון. היא תמכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד, פרט לשייח עובייד ולמוסטפא דיראני; בעניין זה הייתה בדעת מיעוט מבין שלושת השופטים, אך בדיון הנוסף הפכה דעתה לדעת הרוב של שישה מתוך תשעה שופטים, לאחר שנשיא בית המשפט אהרן ברק שינה את דעתו המקורית והצטרף לדעתה. עם זאת, היא עיכבה את פינוי המאחזים ברצועת עזה ופסקה כי עקורי איקרית (ערבים אזרחי ישראל) לא יוכלו לשוב לשטח בו עמד כפרם, שכן היא קיבלה את טענת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כי הדבר עלול להיתפש כהכרה בזכות השיבה ולכן לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.
דורנר ראתה את זכות הקניין כחזקה במיוחד. היא הייתה השופטת הראשונה שקבעה, בדעת מיעוט יחידה בין שבעה שופטים (בפרשת נוסייבה), כי יש לצמצם בהפקעת שטח פרטי, והכפיפה את ההפקעות למבחני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאוחר יותר צוטטה דעתה בהרחבה, כאשר בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, קבע פה אחד בבג"ץ קרסיק שיש להשיב לבעליו קרקע שהופקעה עבור מטרה שלא יצאה אל הפועל. תפיסתה החזקה בעניין הקניין הפרטי אינה מבדילה בין קניין מוחשי לבין קניין רוחני. כך, ידועה דורנר בכך שאסרה על תחנות הרדיו של גלי צה"ל לשדר שירים מהמאגר של אקו"ם, עד שיסדירו התחנות את חובן לבעלי זכויות היוצרים בשירים ששידרו.
בשלהי כהונתה של דורנר התחוללה סערה, כשבמסגרת בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי, ציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע אם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בנוסף פסקה כי על הממשלה לתקצב השתלבותם של ילדים חריגים בחינוך הרגיל. פסיקות אלו, שנראו כמתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסו חברי כנסת רבים, שסברו שזוהי הסגת גבול של בית המשפט לתחומה של הרשות המחוקקת. המדינה בתשובתה לבג"ץ סירבה לדרישת דורנר, ובג"ץ ביטל את הדרישה. דורנר השיבה למבקריה בנאום פרישתה: היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.
חופש הביטוי
דורנר תמכה בחופש הביטוי של גופים מסחריים, ובפסק דין שעורר בקורת אף צוותה על שידור ברדיו של פרסומת שנפסלה על "פגיעה בטעם טוב", בנימוק של חופש הביטוי. דורנר סירבה לראות בזכות האישה לכבוד ובאינטרס הציבורי "להגנה מפני פגיעה ברגשות" עילה מספקת לאיסור שידורי פורנוגרפיה, אשר לטעמה חוסים תחת חופש הביטוי. גם בפסק-דינה בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, פסקה כי יש להתיר את הקרנת הסרט. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד – שַמָּש של ערפאת". דורנר תמכה בדעת הרוב שבטלה את הרשעתו של עיתונאי ערבי שתמך בזריקת בקבוקי תבערה. לעומת זאת, דורנר תמכה בדעת הרוב שהרשיע את בנימין זאב כהנא בהמרדה, וציינה שההגבלות בחוק "מאזנות כראוי בין חופש הביטוי לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור".
מעצר
כשופטת בלטה דורנר בדגש ששמה על זכויות עצורים, ובעמדתה לצמצום השימוש במעצר עד תום ההליכים. דורנר גרסה בדעת מיעוט שמדיניות שיפוטית ראויה חייבת להורות על מעצר רק כאשר אין מוצא אחר. בהתאם לכך קבעה בעמדת מיעוט נגד שישה שופטים אחרים שכלל לא קמה עילת מעצר עד תום ההליכים לגנב רכב בעל עבר נקי. בנוסף, לדעתה אין לעצור אדם אם הראיות לאשמה אינן חזקות. בדעת מיעוט בעניין זאדה כתבה כי: "אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". על פסק דין חריג שלה, שאִפְשֵׁר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים בכביש בר-אילן, הביעה חרטה לאחר זמן.
משפט פלילי
דורנר בלטה גם ביחסה החשדני כלפי הודאות של נאשמים בעבירות פליליות. בפרשת אונס ורצח חנית קיקוס, פסקה שהנאשם במשפט זכאי בשני האישומים, כיוון שהודאתו במשטרה אינה מחוזקת במספיק ראיות חיצוניות. דורנר נוהגת לספר כי בתקופת עבודתה במשטרה ראתה פעמים רבות נאשמים מודים בפשעים שלא ביצעו, בשל הלחץ הרב שבו נמצאו בזמן החקירה. כך, פסקה דורנר כי יש לערוך לעמוס ברנס משפט חוזר בשל חשדות כבדים לכך שהודאתו הייתה שקרית והוצאה ממנו באלימות. על פסיקה זו הודה לה השופט חיים כהן במילים נרגשות, ואמר לה כי תיקנה את העוול שעשה הוא כאשר הרשיע את ברנס. הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה שערך השופט כהן לפני שנפטר.
דורנר הדגישה את עקרון השוויון בפני החוק, וזאת במיוחד כאשר דנה בעבירות המיוחסות לאישי ציבור, בניגוד לקו השיפוטי שסבר עד אז כי יש להקל עִמם היא הייתה השופטת היחידה שסברה כי הראיות מצביעות לכאורה על כך שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין בפרשת בר-און חברון, והרשיעה בדעת מיעוט את שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות, באשמת אי סדרים כספיים. את עקרון השוויון הפעילה לטובת איש הציבור כאשר עמדה בפניה עתירה שביקשה לפסול את צחי הנגבי מלשמש במשרת השר לביטחון פנים בשל האשמות שהועלו נגדו: דורנר פסקה כי זכויות האזרח של הנגבי, וזכותו "לממש את מפעל חייו" כאיש ציבור, פועלות לטובתו ומונעות את פסילתו.
לקריאה נוספת
שוקי שטאובר, עו"ד ועוד, 2005, הפרק "השופטת דליה דורנר".
ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון - הפרק: דליה דורנר, הוצאת למשכל - ידיעות ספרים, 2017, עמ' 145 - 170
יורם יובל, ישראל - שיחת נפש, כנרת זמורה ביתן, 2012, עמ' 106 - 112
ספר יובל לכבודה
שולמית אלמוג, דורית ביניש, יעד רותם (עורכים), ספר דליה דורנר, נבו 2009.
קישורים חיצוניים
שרון אברהם וייס,
דליה דורנר, המשטר החוקתי בישראל - קורס מצולם, באתר "אוניברסיטה מצולמת"
דליה דורנר, חזקת החפות במשפט המינהלי, באתר חדשות מחלקה ראשונה, מתוך הרצאה שניתנה ביום 21 בדצמבר 2003 בפני הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין
עידן אהרון, להתראות, חברה אמיצה, באתר GoGay, 5 במרץ 2004 - סיכום הפסיקה של השופטת דורנר (כיום, מתוך ארכיון האינטרנט "archive.is")
דפנה ברק-ארז, אייל גרוס, הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות בכבוד - אזכור תרומתה של דורנר להגנה על הזכויות החברתיות בפסיקתו של בית המשפט העליון
חוצה ישראל : רינו צרור בריאיון עם דליה דורנר, בערוץ היוטיוב של הטלוויזיה החינוכית
פישל רוזנפלד, "אתיקה פנימית שסותרת את חופש העיתונות", באתר כל הזמן, 16 באפריל 2018
דפנה לוי, ראיון אישי עם דליה דורנר בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״, 10 בפברואר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:עולות במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון בדימוס
קטגוריה:שופטות בית המשפט העליון
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית
קטגוריה:יושבי ראש ועדות חקירה ממלכתיות
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2010
קטגוריה:נשיאי מועצת העיתונות
קטגוריה:בוגרות בית הספר הריאלי
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:פרקליטי הפרקליטות הצבאית
קטגוריה:שופטי בתי הדין הצבאיים
קטגוריה:שופטי בית הדין הצבאי לערעורים
קטגוריה:שופטות בתי הדין הצבאיים
קטגוריה:מועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מנהלות ישראליות
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:קצינות צה"ל בדרגת אלוף-משנה
קטגוריה:בית הכרם: אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:יקירי ירושלים | 2024-09-12T06:44:45 |
אומניסייד | אומניסייד (הלחם מאנגלית שפירושו המילולי "רצח הכל") הוא תהליך או תופעה העשויים להביא להכחדת מינים או אוכלוסיות. במושג נעשה גם שימוש כללי יותר, בהקשרים של השתנות קיצונית של האקלים והסביבה או לחלופין, בהקשר של מלחמה גרעינית (לעיתים כדי לציין את הסבירות הנמוכה למלחמה שכזו).
מלחמה גרעינית
על פי תורות הלחימה של ארצות הברית וברית המועצות, מתקפה גרעינית כוללת של אחד הצדדים הייתה אמורה להיענות ב"מכה שנייה" כוללנית. אחר כך, כשיתפזרו העננים הרדיואקטיביים, משתי המעצמות היו נותרים שברי אדם ושרידים מפויחים מתרבות שהתרסקה.
ספק אם בפועל היה מחליט מנהיג כלשהו על תגובה חסרת היגיון כזאת. לכאורה עדיפה עבדות למעצמה השנייה, שאולי היא זמנית, על פני חורבן מוחלט שיכלול רצח מיליארדים חפים מפשע, ויאפשר את קיומה של חברה אנושית מתפקדת רק בחצי הכדור הדרומי, גם זאת רק בהנחה שמעורבותן בלחימה של אוסטרליה ומדינות אפריקה תהיה מינימלית.
הפרדוקס היה שהאפשרות שבכל אופן קיים מנהיג לוחמני דיו כדי לגמול בשואה על שואה, היא ששמרה על השלום העולמי במשך ארבעים שנה, שכן רק היא יצרה הרתעה שמנעה מלפתוח במלחמה גרעינית.
לא ניתן לתאר כיצד היה נראה העולם אחרי מימוש דוקטרינת ההרס ההדדי. מומחה האטום אבנר כהן כותב על כך:
לא במקרה מזכירות מילותיו של אבנר כהן את הדברים שנאמרו על השואה. על אושוויץ אמר הסופר ניצול השואה, ק. צטניק, שהייתה ב"פלנטה אחרת". קשה לחשוב על מצב, שבו הפלנטה עצמה תיראה כאילו היא "פלנטה אחרת".
אומניסייד אינו ריאלי היום ככל הנראה, בעולם שאחרי המלחמה הקרה, אבל האפשרות לאפוקליפסה מקומית, יזומה בידי מדינה עוינת או ארגון טרור, שרירה וקיימת, במיוחד לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
ראו גם
סיכוני אסון עולמיים
חורף גרעיני
דוקטור סטריינג'לאב
מאזן האימה
עיסה אפורה
סכנה קיומית מבינה מלאכותית כללית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מושגים ומונחים במלחמה הקרה | 2024-05-09T10:36:00 |
חוקת ארצות הברית | חוקת ארצות הברית (באנגלית: United States Constitution) היא החוק העליון במערכת החוקים של ארצות הברית, והמסמך המכונן שלה. החוקה, שכללה עם פרסומה שבעה פרקים, ביססה את הממשל והשלטון בארצות הברית: שלושת הפרקים הראשונים בחוקה יצרו, לפי עקרון הפרדת הרשויות, את שלושת חלקי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שהם הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, וקבעו את צורת הממשל במדינה כרפובליקה פדרלית.
מכוח הפרק הראשון בחוקה נוסד הקונגרס בן שני הבתים (בית הנבחרים והסנאט), שיחדיו מהווים את הרשות המחוקקת; מכוח הפרק השני נוסד תפקיד נשיא ארצות הברית, שעומד בראש הרשות המבצעת; והפרק השלישי ייסד את בית המשפט העליון, וכן מערכת של בתי משפט נוספים, שיחדיו מהווים את הרשות השופטת. ארבעת הפרקים האחרונים עיצבו את עקרון הפדרליות, המאפיין את הממשל בארצות הברית, ובו המדינות מתאגדות לכדי ישות פוליטית אחת, ובכך מוסרות חלק מסמכויותיהן לרשות השלטון המרכזי. בפרקים אלו, החוקה מפרטת את זכויותיהן השונות של המדינות, וכן מבדילה בין תחומי האחריות של ממשלי המדינות ובין אלו של השלטון המרכזי, כמו גם את היחסים ביניהם. חוקת ארצות הברית נחשבת לחוקת המדינה הקדומה ביותר שעדיין תקפה כיום.
החוקה אומצה ב-17 בספטמבר 1787 על ידי ועידת החוקה שנערכה בעיר פילדלפיה, פנסילבניה, ואושרה לאחר מכן בוועידות במדינות השונות. החוקה נכנסה לתוקף רשמית כשנתיים לאחר מכן, במרץ 1789. מאז ועד היום, תוקנה החוקה 27 פעמים, במטרה להתאימה לצרכיה המשתנים של האומה, שהשתנו לא מעט מאז המאה ה-18. עשרת התיקונים הראשונים, הידועים יחדיו כמגילת הזכויות, מבססים את ההגנה במשפט האמריקאי על חירויות הפרט, ומגבילים את יכולתו של השלטון להתעמר באזרחיו. גם התיקונים שבאו לאחר מכן הרחיבו את ההגנה על זכויות הפרט והאזרח, כמו גם התייחסו לעניינים שונים הקשורים לסמכויותיו של השלטון הפדרלי.
בהיותה המסמך העליון והמחייב ביותר, החוקה מדריכה עד היום את החברה האמריקאית בענייני חוק, פוליטיקה וממשל. הצהרתה, המתחילה במילים "אנו, אנשי ארצות הברית" (We the people), מבססת את התפיסה האמריקאית, החדשנית לשעתה, שהשלטון מטרתו לשרת את האזרחים, ולא להפך, ומשקפת את עקרונות המחשבה הליברלית. בפרקיה השונים, החוקה מבססת את הפרדת רשויות השלטון, שומרת על איזונים ובלמים בין הרשויות, מגינה על שלטון הרוב כמו גם על זכויותיהם של המיעוטים, ומסדרת את מערכת היחסים שבין השלטון המרכזי ושלטון המדינות. לאורך ההיסטוריה, חוקת ארצות הברית השפיעה ונתנה השראה בינלאומית לביסוס חוקות במדינות אחרות. הקלף המקורי עליו נכתב המסמך שמור ומוצג בבניין הארכיון הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה.
הכנת החוקה
שמאל|ממוזער|250px|הקלף המקורי של חוקת ארצות הברית
מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 על ידי שלוש עשרה המושבות, הייתה כל מושבה מדינה עצמאית. האיחוד בין המדינות היה לא יותר מקונפדרציה רופפת ונוהל על פי תקנון הקונפדרציה אשר קבע כי כל שינוי בו חייב אישור של כל שלוש עשרה המדינות. כלי השלטון היחיד של האיחוד היה קונגרס הקונפדרציה, אשר היה תלוי ביותר ברצון הטוב של המדינות; גם כאשר החליט הקונגרס דבר-מה, לא הייתה לצדו רשות מבצעת על-מנת להוציא אל הפועל את החלטותיו; כמו כן, לשלטון המרכזי של הקונפדרציה לא היו כספים, שכן התקנון לא העניק לו את הסמכות לגבות מיסים. לאור חסרונות אלה, בוועידת אנאפוליס משנת 1786 הוחלט כי יש לכנס ועידה של נציגים מכל המדינות על-מנת לדון בתיקונים ושינויים לתקנון. בהתאם להחלטה זו, ב-25 במאי 1787 התכנסה ועידת החוקה בפילדלפיה.
הוועידה החוקתית החליטה לנהל את דיוניה בסודיות כדי להימנע מלחצים, ובסיום הדיונים הציגה חוקה חדשה לגמרי, דבר שחרג מעבר למנדט המקורי שניתן לוועידה (אך התקבל על ידי הקונגרס). בנוסף, הוועידה קבעה כי אישור החוקה דורש אשרור על ידי תשע מדינות בלבד, ולא אשרור על ידי כל שלוש עשרה המדינות כפי שנקבע בתקנון הקונפדרציה. ב-17 בספטמבר 1787 הוועידה סיימה את עבודתה, והציגה את הצעת החוקה שגובשה כפשרה בין ההצעות השונות שנדונו בוועידה.
בשלב זה נפתח דיון ציבורי ער בשלוש עשרה המדינות, בין תומכי החוקה שכונו הפדרליסטים ובין מתנגדי החוקה שכונו אנטי-פדרליסטים. החוקה אושרה על ידי דלאוור ב-7 בדצמבר 1787, על ידי פנסילבניה ב-12 בדצמבר 1787, על ידי ניו ג'רזי ב-19 בדצמבר 1787, ועל ידי ג'ורג'יה ב-2 בינואר 1788 (שתי האחרונות באישור פה אחד). קונטיקט אישרה את החוקה ב-9 בינואר 1788 ומסצ'וסטס אישרה את החוקה ברוב דחוק ב-6 בפברואר 1788, עם דרישה שיותקנו תוספות לחוקה אשר יגנו על המדינות מפני עריצות השלטון המרכזי. מרילנד אשררה את החוקה ב-28 באפריל 1788, קרוליינה הדרומית ב-23 במאי 1788 וניו המפשייר, המדינה התשיעית, ב-21 ביוני 1788 עם דרישה לתוספות לחוקה שיגנו על זכויות המדינות.
על פי הצעת החוקה, זו נכנסה לתוקף במדינות שאישרו אותה, עם אשרורה על ידי ניו המפשייר, המדינה התשיעית שעשתה זאת. אולם הייתה הרגשה שהחוקה לא תצליח להתבסס כבעלת תוקף מספק ללא וירג'יניה וניו יורק שהיו שתי מדינות מרכזיות באיחוד, ועל כן לחצים רבים הופעלו על מדינות אלו לאשר את החוקה. ואמנם, ב-10 ביוני 1788 אשררה וירג'יניה את החוקה ברוב דחוק, וניו יורק אשררה את החוקה רק ביולי 1788 ברוב דחוק עוד יותר. ב-13 בספטמבר 1788 קבע הקונגרס שהחוקה נכנסה לתוקף. בהמשך, ב-21 בנובמבר 1788, אשררה גם צפון קרוליינה את החוקה, ורוד איילנד הצטרפה למאשררות ב-29 במאי 1790. בכך הושלם תהליך קבלת החוקה על ידי כל שלוש עשרה המדינות המייסדות.
החוקה הבסיסית
החוקה החדשה ביססה מנגנון פדרלי המהווה מסגרת-על לברית המדינות. התמציתיות והקיצור שבהם כתובה החוקה חוללו פולמוס מתמיד וממושך על הדרך הנאותה לפרשה, אשר הגיע לשיאו באמצע המאה ה-19, עת על כף המאזניים נחה יכולתן של מדינות הצפון לבטל את העבדות בדרום. המאבק החוקתי הלוהט נפתר רק לאחר מלחמת האזרחים, שבה מדינות האיחוד המנצחות כפו את דעתן על מדינות הדרום שהובסו. תוצאות המלחמה וניצחון הצפון חיזקו את הפרשנות הריכוזית לחוקה, זו השואפת להגביר את זכויות הממשל והקונגרס על חשבון זכויות המדינות.
מילות הפתיחה המפורסמות של החוקה הן "אנו העם של ארצות הברית, במטרה ליצור ברית שלמה יותר, לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, לקדם את רווחת הכלל ולהגן על ברכות החירות, לנו ולצאצאינו אחרינו, מקבעים ומחילים חוקה זאת לארצות הברית של אמריקה".
במילים "העם של ארצות הברית" מצביעה החוקה על מקור סמכותה, הוא העם. על מילים אלו, המציגות את העם, ולא את המדינות, כריבון של האיחוד, התבססו אלו שחפצו לרכז את הכוח בממשל הפדרלי, שלפיהם הוא נציגו הישיר של העם האמריקני. ביטוי חשוב נוסף בפתיח החוקה הוא "לקדם את רווחת הכלל", זהו האזכור היחיד בחוקה ליכולתה של ארצות הברית, כמנגנון פדרלי, לחוקק חוקים שמטרתם הושטת סעד לבני המדינות.
החלקים הבאים של החוקה באו לבסס הפרדת הרשויות נוסח מונטסקיה, הפרדה שאינה שלמה. כוחו של הנשיא מוגבל, ופעולות רבות שלו, כגון כריתת בריתות והסכמים, דורשות את אישור הסנאט.
הפרק הראשון לחוקה מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים. הסנאט מורכב מנציגי המדינות, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, יש אותו הייצוג (שני סנאטורים). בבית הנבחרים הייצוג למדינות הוא יחסי בהתאם לאוכלוסייתן. הסעיף הראשון מחייב את המדינות להשגיח על הבחירות הפדרליות, אך מסמיך את הקונגרס להתקין לכך תקנות. ב-1842 הנהיג הקונגרס את שיטת חלוקת המדינות למחוזות בחירה לקונגרס. בית המשפט העליון נדרש מאז כמה פעמים לדון בטיבם ובצדקתם של אופני חלוקה שונים.
כמה מסמכויותיו של הקונגרס מנויות בחוקה במפורש. ביניהן חשובות במיוחד סמכות הסדרת הסחר הבין מדינתי והבינלאומי, סמכות שהוזכרה רבות בהקשר למגבלות על היוזמה החופשית במאה ה-20, ולהתערבות בחקיקה הכלכלית הפנימית במדינות. שימוש כזה נעשה בו החל משנות השלושים של המאה העשרים.
הפרק הראשון לחוקה אוסר גם חקיקה למפרע ומחיל את הביאס קורפוס (מעצר רק בצו משפטי).
הפרק השני של החוקה עוסק ברשות המבצעת. בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא, הנבחר יחד עם סגנו לקדנציה בת ארבע שנים. התיקון ה-22 (1951) קבע שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות. ברם, זמן רב לפני קבלת התיקון היה זה נוהג מקובל, ורק הנשיאים תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט חרגו ממנו: תיאודור רוזוולט התמודד בלא הצלחה לכהונה שלישית לא-רצופה בשנת 1912, ופרנקלין רוזוולט התמודד ונבחר לכהונה שלישית ורביעית בשנים 1940 ו-1944, בהתאמה.
בשני אופנים נדרש הסעיף השני לחוקה מאז החלתו: יש הרואים אותו כמגביל סמכויות הנשיא, כלומר כמונה את כל הסמכויות הניתנות לו, ויש הרואים אותו כמרחיב, כמונה רק מקצת מסמכויות הנשיא. בין כך ובין כך, הפרק מונה את סמכויות הנשיא לכרות בריתות ולמנות שופטים ופקידים פדרליים (אך מתנה את כולם באישור של שני-שלישים מחברי הסנאט). את הנשיא ואת סגנו ניתן להדיח בגין "עוונות ופשעים חמורים" ברוב של שני שלישים מחברי הסנאט לאחר שבית הנבחרים קבע כי אלה אכן אשמים.
הפרק השלישי של החוקה עוסק ברשות השופטת, המוסמכת לפרש את החוקה ואת חוקי הקונגרס. הסמכות לביקורת שיפוטית, המאפשרת לפסול חוקים הנוגדים את החוקה לא ניתנה לה במפורש, אך נלקחה על ידה בשנת 1803 בפסק דין מרבורי נגד מדיסון. הרשות השופטת מורכבת מבית המשפט העליון ומבתי משפט אחרים אשר כינונם הוא בסמכות הקונגרס. החוקה מבטיחה משפט מושבעים בתיקים פליליים. התיקון ה-11 הבטיח ששום מדינה לא תיתבע בידי מי שאינו אזרח מאזרחיה. תיקון זה נחקק כתגובה לפסיקה הפוכה של בית המשפט דאז.
הפרק הרביעי מבטיח כבוד משפטי הדדי (Full faith and credit) בין המדינות. סעיף זה עמד זמן מה במוקד הוויכוח המשפטי בארצות הברית על הכרה בנישואים החד מיניים, לאחר שמדינות מסוימות כגון מסצ'וסטס רשמו נישואים כאלו, ועלתה השאלה אם לפיכך מחויבות גם מדינות שלא אפשרו נישואים חד מיניים בשטחן, להכיר בנישואים של זוגות חד מיניים שבוצעו במדינות המאפשרות אותם מתוך כבוד לרישומים המשפטיים של אותן מדינות. שאלה זו כבר איננה רלוונטית לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית כי נישואים חד מיניים הם זכות יסוד חוקתית העומדת בפני עצמה, ושכל מדינות ארצות הברית חייבות לאפשר נישואים כאלו בשטחן (פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס).
כן מבטיח הפרק הרביעי לחוקה שלא יופלו אזרחי מדינות במדינות אחרות, שפושעים יוסגרו, שכל מדינה תנוהל על ידי בית נבחרים, ושהקונגרס יוכל לקבל מדינות חדשות. טריטוריות שאינן מדינות ינוהלו במישרין על ידי הקונגרס. לפני מלחמת האזרחים הורה סעיף זה גם כי על כל מדינה להסגיר עבד נמלט לאדוניו. סעיף קטן זה ממחיש את הניגוד בין רטוריקת הזכויות של החוקה לבין מוסד העבדות שאותו היא אפשרה מסיבות פרגמטיות.
שינוי החוקה נדון בפרק החמישי. כדי לתקן את החוקה נדרשת הסכמת רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס, ובנוסף נדרש אשרור התיקון על ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות. הליך חלופי לתיקון החוקה הוא כינוס ועידה מיוחדת, לפי דרישתן של שני שלישים מן המדינות, שתאשר תיקונים אשר יציעו חברי הוועידה. גם בהליך זה נדרש אשרור התיקון על ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות לאחר נעילת הוועידה. חריג לאלה, הוא הכלל הקובע שלא ניתן למנוע ממדינה ייצוג שווה בסנאט, אלא בהסכמתה.
הפרק השישי מבטיח את עליונות החוקה על חוקות המדינות ועל חוקיהן.
לבסוף, הפרק השביעי קובע שהחוקה תיכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי בתי המחוקקים או על ידי אסיפות פומביות ב-9 מבין 13 המדינות המייסדות.
עשרת התיקונים הראשונים - מגילת הזכויות
חוקת ארצות הברית הבטיחה את זכויות המדינות, אך לא אמרה דבר על זכויות הפרט (למעט הזכות לצו הביאס קורפוס). תושבי מדינות רבות לא ראו זאת בעין יפה, ודרשו את הוספתה של "מגילת זכויות" לחוקה כתנאי לאישור החוקה. בעקבות זאת, בתוך שנתיים נוסחו ואושרו עשרה תיקונים לחוקה, הידועים כ"מגילת הזכויות" (The Bill of Rights). מגילת הזכויות התייחסה במקור לא למדינות אלא לשלטון הפדרלי, אך תחולתה הורחבה למדינות עצמן עם התיקון ה-14, שנחקק ב-1868.
התיקון הראשון מבטיח את חופש הדיבור, חופש הפולחן הדתי, חופש העיתונות, וחופש ההתכנסות, ואוסר על הקונגרס לחוקק כל חוק "המבסס דת".
לימים היה תיקון זה לאחד מהיותר שנויים במחלוקת בבית המשפט העליון האמריקאי, שכן סביבו נסב הוויכוח על תפילות בבתי ספר, על הזכות לשרוף את דגל ארצות הברית, להפיץ פורנוגרפיה ועוד.
בתיקון השני מובטחת הזכות לנשיאת נשק. לשונו של הסעיף מעורפלת למדי, וניתן לפרשו כאילו הזכות לנשיאת נשק מותרת רק במידה שבאה לסייע בהגנת המדינה, אך כיום אין פירוש זה מקובל, מה עוד שישנן שדולות חזקות המצדדות בנשיאת נשק חופשית.
בתיקון השלישי מובטחת הזכות שלא יכפו על אדם לשכן חיילים בביתו בעתות שלום, ושבעתות מלחמה יעשה הדבר רק לפי חוק.
התיקון הרביעי מבטיח אדם מפני חיפושים בביתו ועיקולים, אלא במידה מוגבלת ומסיבה משפטית הולמת.
התיקון החמישי מעגן את הזכויות היסודיות של החשוד במעשה עבירה. כך, אוסר הוא על מעצר אדם ללא הגשת כתב אישום, אוסר על "כפל ענישה" (סיכון כפול), מגן על זכות השתיקה, מונע הפללה עצמית, ודורש "הליך הראוי" של משפט לפני כל ענישה. כמו כן אוסר הוא על הפקעת רכוש ללא פיצוי בגינו. מאחר שהתיקון ה-14 חוזר ומצווה על "הליך ראוי של משפט", לא ברור אם כלולים בתוכו גם שאר הזכויות המאוזכרות כאן. לכך חשיבות מרובה שכן התיקון ה-14 מתייחס למדינות ולא רק לממשל הפדרלי.
בתיקון השישי ובשביעי מוגנת הזכות למשפט פומבי ולמושבעים.
התיקון השמיני מגן מפני קנסות וערבונות מופרזים ומפני ענישה "אכזרית ובלתי רגילה" (בימינו, מתנגדי עונש המוות טוענים כי גם הוא נכלל תחת הגדרה זו).
התיקון התשיעי מבהיר שאין זו רשימה סגורה, קרי מניית חלק מהזכויות אינה מונעת קיומן של אחרות השמורות בידי העם (בין השאר השתמשו בתיקון זה כדי להגן על הזכות לפרטיות, שאינה מוזכרת בפירוש בחוקה).
התיקון העשירי מצהיר שהסמכויות שאינן לארצות הברית, שייכות למדינות ולעם, עוד הערה משמעותית למאבק בין זכויותיהן של המדינות לזכויות השלטון הפדרלי (זכויות הברית).
תיקונים נוספים לחוקה
התיקון ה-11 (1795) מונע תביעת מדינות על ידי מי שאינם אזרחיהן.
התיקון ה-12 (1804) הפריד את בחירת סגן הנשיא מבחירת הנשיא, לאחר הפיאסקו החוקתי של שנת 1800.
התיקון ה-13 (1865) ביטל את העבדות: "לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה [...] בתחומי ארצות הברית".
התיקון ה-14 (1868) דורש מהמדינות שלא לקצץ בזכויות התושבים, להעניק להם הליך נאות של משפט ושוויון גמור, וכן זכות הצבעה. בנוסף, מבטיח התיקון אזרחות אמריקאית לכל אדם הנולד בשטח ארצות הברית.
התיקון ה-15 (1870) מבטיח זכות הצבעה לשחורים.
התיקון ה-16 (1913) מאפשר מס הכנסה פדרלי.
התיקון ה-17 (1913) קובע שנציגי כל מדינה לסנאט ייבחרו על ידי תושביה בבחירות, ולא על ידי בית הנבחרים של אותה מדינה, כפי שהיה לפני כן.
התיקון ה-18 (1919) אסר ייצור, תובלה ומכירה של משקאות חריפים ("חוק היובש"), בוטל על ידי התיקון ה-21 (1933).
התיקון ה-19 (1920) העניק זכות הצבעה לנשים.
התיקון ה-20 (1933) קיצר את תקופת ההמתנה מהבחירות ועד מינוי הנשיא החדש.
התיקון ה-21 (1933) ביטול התיקון ה-18 לחוקה ("חוק היובש").
התיקון ה-22 (1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות.
התיקון ה-23 (1961) מבטיח זכות הצבעה בבחירות לנשיאות לתושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון, מקום מושב ממשלת ארצות הברית), זכות שלא נהנו ממנה עד אז, משום שהם אינם כלולים בשום מדינה.
התיקון ה-24 (1964) אסר התניית זכות ההצבעה בתשלום מיסים תקין.
התיקון ה-25 (1967) עוסק בשרשרת הירושה במקרה של מות הנשיא, או במקרה שנבצר ממנו, למלא את תפקידו ומעניק לו או לקבינט את הזכות למנות ממלא מקום זמני.
התיקון ה-26 (1971) הוריד את גיל ההצבעה ל-18 שנים.
התיקון ה-27 (1992) מונע משינוי של שכר חברי הקונגרס לחול באותו הקונגרס המשנה אותו.
שלילת הזכויות המובטחות בחוקה
הזכויות המובטחות בחוקה נשללו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית. לדוגמה:
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
כליאת היפנים בארצות הברית
כפיית חיסונים לעובדי ציבור
לקריאה נוספת
הרמן-פריצ'ט צ'ארלס, החוקה האמריקאית, תרגום מאנגלית: אריה חשביה, הוצאת זמורה ביתן, 1982
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא של חוקת ארצות הברית
הטקסט המלא של תיקונים 1–10 לחוקה (מגילת הזכויות)
הטקסט המלא של תיקונים 11–27 לחוקה
חוקת ארצות הברית בתרגום לעברית של פרופ' ארנון גוטפלד , מתוך אתר שגרירות ארצות הברית בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: חוק ומשפט
קטגוריה:1787 בארצות הברית
קטגוריה:חוקות | 2024-08-27T06:54:24 |
בית המשפט העליון של ארצות הברית | בית המשפט העליון של ארצות הברית (באנגלית: Supreme Court of the United States, בראשי תיבות: SCOTUS) הוא הערכאה העליונה ב, והיחיד שסמכותו הוקנתה לו ישירות בחוקה. בית המשפט מתכנס בבניין בית המשפט בוושינגטון, הסמוך לבניין הקפיטול. בהרכב יושבים נשיא בית המשפט העליון, כיום השופט ג'ון רוברטס, ולצידו עוד שמונה שופטים. בית המשפט יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק דין בכל תיק המובא בפני בית המשפט.
היסטוריה
יסוד והתפתחות
בית המשפט העליון הוא בית המשפט היחיד שהקמתו מוגדרת בחוקה. כל שאר בתי המשפט הפדרליים יסודם בחוקים של הקונגרס. בחלק הראשון של פרק 3 לחוקת ארצות הברית כתוב:
תולדות בית המשפט העליון משקפות את התפתחותה של ארצות הברית. בשנותיו הראשונות הוקדש רוב זמנם של השופטים לשמיעת ערעורים על החלטות פדרליות נמוכות יותר. הנשיא הראשון של בית המשפט היה ג'ון ג'יי. כל אחד מהשופטים היה ממונה על אחד ממחוזותיה של ארצות הברית והרבה להופיע בבית המשפט של אותו מחוז כפוסק. בית המשפט העליון עצמו, במושבו בפילדלפיה, בניו יורק ולבסוף בוושינגטון, דן במקרים של נידונים מרובי אזרחויות ובעניינים הקשורים לצי, ולהם הקצה את תשומת הלב הרבה ביותר.
החלטה חשובה ב-1842 של בית המשפט העליון קבעה כי במקרים שבהם אין הדיון קשור לאזרח של מדינה אחת בלבד, יתנהל הדיון על פי המשפט המקובל (common law) הפדרלי.
ימי ג'ון מרשל
מעמדו של בית המשפט היה לא בטוח במידת-מה, עד הגעתו של "הנשיא הגדול", השופט ג'ון מרשל. מרשל, פדרליסט נלהב, ביסס בשנת 1803, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, את עקרון הביקורת השיפוטית: זכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה, לפי פרשנות בית המשפט.
הפסיקה שאפשרה את ביטול חוקי הקונגרס היא ציון דרך חשוב מאין כמותו, משום שהחוקה אינה מציינת בפירוש שסמכות כזו ניתנת לבית המשפט העליון. מרשל, במידה רבה של חוכמה פוליטית, עיגן עיקרון זה דווקא בפסק דין שתמך בנשיא תומאס ג'פרסון, וכך ריכך את התנגדותו העזה לאקטיביזם שיפוטי.
למרשל היה תפקיד חשוב בביסוס הכוח הפדרלי מול המדינות. ב-1819, בפסק הדין McCulloch v. Maryland, אישר בית המשפט את קיומו של בנק לאומי שני, ותמך בפרשנות פדרליסטית מרחיבה. ב-Gibbons v. Ogden אושרר כוחו של הקונגרס להסדיר סחר.
ימי רוג'ר טוני
ממשיכו של מרשל, רוג'ר טוני, הרחיב את זכויות המדינות, באשררו את שליטתן המלאה על הסמכות המשטרתית.
פסק הדין הבולט של תקופתו נחשב פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד מ-1857, בו ביטל בית המשפט את פשרת מיזורי וקבע כי אין בסמכות השלטון הפדרלי לאסור עבדות במדינות. איסור על עבדות היה, לפי דעת השופטים, בגדר פגיעה בלתי נסבלת בזכות לרכוש.
הפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני האמריקנים בצפון הייתה גדולה. במלחמת האזרחים עצמה, במסגרת פסק הדין אקס פארטה מרימן, אתגר טוני את סמכותו של לינקולן לפגוע ב"הביאס קורפוס" (האיסור על מעצר ללא דיון משפטי), אך הנשיא התעלם מהחלטתו, והעיתונות בצפון גינתה אותה. לינקולן אמר אז, כי אם היה נמנע מלפגוע בהביאס קורפוס, הייתה התוצאה "ביטולם של כל החוקים פרט לאחד".
ממלחמת האזרחים עד 1937
שמאל|ממוזער|240px|בניין בית המשפט העליון בוושינגטון, ועליו הכתובת "צדק שווה תחת החוק"
התקופה הגדולה השנייה בימי בית המשפט החלה עם תום מלחמת האזרחים ובאה לקיצה בימי הנשיא רוזוולט.
התיקון הארבעה עשר לחוקה ב-1868 הרחיב את סמכויות בית המשפט. עתה הייתה לו סמכות התערבות בעניינים בין-מדינתיים, אם לדעתו חוּלל בהם "ההליך המשפטי הנאות" (due process of law), או שהגנה שווה לפני החוק לא נאכפה בהם.
בשלהי המאה ה-19 היה שיטפון הערעורים כה גדול, עד שהפסיקה בכל תיק ארכה ל-3 שנים. ב-1891 הקים הקונגרס את בתי המשפט המחוזיים הפדרליים לערעורים, ושופטי בית המשפט העליון לא היו צריכים להמשיך ולהסתובב במחוזות בעצמם.
בתחילת המאה ה-20 גילה בית המשפט שמרנות רבה בפסיקותיו. הוא הרבה להיצמד לתקדימים, אסר על מדינות לאמץ חוקים מסדירי תעסוקה (כבפסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק) בשם חופש הקניין וחופש החוזים, אך לא מנע מהן להגביל זכויות אזרח אחרות. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים בפסק דין פלסי נגד פרגוסון. ב-1901 קבע בית המשפט שבטריטוריות המסופחות לארצות הברית לא חלה בהכרח מגילת הזכויות החוקתית.
באמצעות שימוש בפורמליזם, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להמשיך ולנהל מדיניות מפלה המוכרת בכינוי 'חוקי ג'ים קרואו', מדיניות שקיבלה תימוכין באמצעות העיקרון 'נפרד אבל שווה' .
בחריג אחד נקט בית המשפט עמדה ליברלית יחסית. הוא לא ביטל חוק שעות עבודה מקסימליות של נשים. פרקליט המדינה, לואי ברנדייס (מ-1916 השופט העליון הראשון ממוצא יהודי) לא ניסה להוכיח את תקפותו המשפטית של החוק, אלא הציג ראיות מכריעות, מפיהם של רופאים, פקחים ועובדים סוציאליים, ששעות עבודה רבות מדי פוגעות קשות בבריאותן ובמצבן הנפשי של הנשים. גישה זו של ברנדייס אומצה על ידי מערכת המשפט ומוכרת בכינוי 'תיק ברנדייס'.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הובילו אוליבר ונדל הולמס וברנדייס קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס.
שני פסקי דין חשובים בתקופה זו עוסקים בחופש הביטוי. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור והתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית אינם מקנים את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".
פסק דין מסוג שונה, שהיה ליברלי פחות, אישר למדינה לכפות עיקור על מפגרים מסיבות של איגניקה. "שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר", כתב הולמס.
שנות רוזוולט
כניסתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן פתחה תקופה חוקתית חדשה. הנשיא האיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה סוציאלית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את ה"ניו דיל". חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית הזו הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית.
מ-1935 עד 1937 ביטל בית המשפט חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 ל-4. לעומת הרוב, שופטי המיעוט כמו קארדוזו וברנדייס, הביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, יישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט". עם זאת שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 4–5 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית והדגיש תלות הדדית כלכלית בין מדינתית בארץ, בטענה כי דרושה יד מכוונת של שלטון מרכזי. בית המשפט אמר ש"רווחת הכלל" המוזכרת בחוקה כמטרה ראשונה במעלה מצדיקה את הרחבת סמכויות הקונגרס.
ב-1938 ביטל בית המשפט, בעניין אחר, את ההחלטה מ-1842 שהצדיקה שימוש במשפט המקובל, והחזיר את משפט המדינה. אך אם כאן הייתה היצמדות לזכויות המדינות, בפסק אחר תמך בית המשפט בכוחו של הקונגרס למסות פעילויות מדינתיות פנימיות.
בשנות ה-40 היה בית המשפט העליון ליברלי יותר, והתיישר לימינו של רוזוולט, לשביעות רצונו של האחרון. בין היתר, אשרר בית המשפט את החוקתיות של כליאת היפנים–אמריקנים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
העשורים של זכויות האזרח
בשנות החמישים הרבה בית המשפט לעסוק בזכויות האזרח. המקארתיזם של אותה תקופה גם הוא עמד בפני בחינה שיפוטית. לקראת סוף העשור משך בית המשפט ביקורת עזה ממשפטנים שמרנים, שכן יותר ויותר הודגשו על ידו זכויות האדם, גם על חשבון הביטחון הלאומי.
בבית המשפט נוצרה חלוקה – פרנקפורטר תמך באי התערבות משפטית בשאלות הקשורות לביטחון, למרות החשש לפגיעה בזכויות אזרח. הזרם השמאלי-אקטיביסטי, שבו חברו בלאק ודאגלס, סבר כי מגילת הזכויות היא מוחלטת ואינה נתונה לפגיעה כלשהי. אנקדוטה מעניינת לגבי השופט בלק היא שאדם זה, ממובילי מהפכת זכויות האזרח, כמעט שנפסל מלהתמנות משום שבנעוריו חבר לקו קלוקס קלאן. ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסיקה המפורסמת של בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה בין גזעית אינה חוקתית.
בשנות השישים הורחבה ההגנה על זכויות האזרח עוד יותר, בתחום ההליך הפלילי, תפיסות וחיפושים לא סבירים. התקבל פסק דין מירנדה נגד אריזונה, שלפיה חייבים להזהיר חשוד כי כל מה שיאמר יכול לשמש כנגדו. בנוסף, נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאיפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.
ב-1967 מונה לבית המשפט השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, השחור הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון.
ריצ'רד ניקסון, בקדנציה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף את השופטים ברגר (כנשיא), בלקמן, פאוול ורנקוויסט. השופט ווייט, שמונה על ידי ג'ון פ. קנדי, הצטרף אליהם לעיתים קרובות ויצר גוש של חמישה שמרנים, שהדגישו זכויות קניין וחופש מהתערבות ממשלתית, וביטלו כמה מפסיקותיו מרחיקות הלכת של בית המשפט של ארל וורן. כך למשל אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו, נקבע שחופש הביטוי ואף חסינות חברי הסנאט אינה מאפשרת הפצת חומר נפיץ פוליטית שהממשל טוען שהוא מסווג.
בתחומים אחרים דווקא פסק בית המשפט באופן ליברלי. למשל, עונש המוות הוכרז כלא חוקתי, מטעמים של ענישה אכזרית ובלתי רגילה . עם זאת, בית המשפט לא אסר לחלוטין את עונש המוות, אלא רק הגביל אותו, וב-1976 אושרו כמה חוקי עונש מוות ששינו מצורתם (מכיוון שעונש המוות מוזכר בפירוש בחוקה, קשה מאוד לטעון שהחוקה אוסרת עליו לחלוטין, אך בדעת מיעוט כזו אחזו שניים מהשופטים).
ב-1974, על רקע פרשת ווטרגייט, פסק בית המשפט, שבו ישבו שלושה ממינוייו של הנשיא המכהן ניקסון, בהחלטה פה אחד, שעל ניקסון למסור לרשויות החקירה את ההקלטות מהבית הלבן. כעבור שלושה שבועות נאלץ ניקסון להתפטר.
פסק הדין המרכזי באותה תקופה, ומהמפורסמים בתולדות בית המשפט, הוא רו נגד וייד, בהחלטה שהציגה עמדה ליברלית מובהקת, קבע בית המשפט כי לאישה יש זכות חוקתית לבצע הפלה.
אחד המאבקים הרעיוניים בבית המשפט הוא בין חסידי הזכות לרכוש לבין החולקים עליה. כך למשל, בהחלטה בתיק San Antonio Independent School District v. Rodriguez , שנתקבלה כחודשיים לאחר רו, נקבע כי לממשלה אין חובה לספק חינוך, זאת בפסיקה של חמישה מול ארבעה.
ב-1987 פסק בית המשפט בתיק אדוארדס נגד אגילר כי בהוראת התנ"ך כלשונו בתור מדע, כפי שחפצים הבריאתנים, יש משום הפרה אסורה של הפרדת הדת מהמדינה.
בית המשפט תחת רנקוויסט
שמאל|ממוזער|360px|שישה משופטי בית המשפט של רנקוויסט – משמאל לימין: אוקונור, קנדי, סוטר, תומאס, גינסבורג וברייר
למן 1986 ועד מותו ב-2005, כיהן ויליאם רנקוויסט כנשיא בית המשפט, והגוש השמרני המצדד בו, שמנה את השופטים אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס, אליהם הצטרפו בדרך כלל גם אנתוני קנדי וסנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה בבית המשפט, יצר "מהפכה שמרנית". ברוב קטן המשיך בית המשפט לתמוך בעקרון הזכות החוקתית להפלה, בפסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי.
הוויכוח על ההפלה המלאכותית שם את בית המשפט בלב הסערה. סירובו של הסנאט לאשר את מינויו של השמרן הקיצוני רוברט בורק והרוב הצר (52-48) שבו אושר קלרנס תומאס, שהואשם בהטרדה מינית קודם למינויו, גם הם תרמו לפוליטיזציה של בית המשפט.
לשופטים ליברלים נחשבו ברייר, גינסבורג, סטיבנס וסוטר.
בדצמבר 2000 החליט בית המשפט להתערב בשאלה האם ספירת הקולות בפלורידה תימשך, או שתופסק וניצחונו של ג'ורג' בוש ייקבע על פי הקולות שכבר נספרו. אף שההחלטה כפשוטה אינה קשורה למחלוקת בין שמרנים לליברלים, נוצר בבית המשפט רוב של 4–5 אשר הכריע ב-12 בדצמבר לטובת הפסקת הספירה כשהתפלגות השופטים חופפת את הקו שמרנים - ליברלים.
הטענות למניעים פוליטיים מאחורי החלטה זו הציגו את השופטים העליונים כלא יותר מאשר פוליטיקאים. השופט סטיבנס כתב בדעת מיעוט: "אין אנו יודעים מי ניצח בבחירות לנשיאות, אך אנו יודעים מי המפסיד – אמון הציבור בבית המשפט כבורר נטול פניות בענייניה של האומה". גם השופטת גינסבורג אמרה כי "בית המשפט נלכד בסערה".
מהפסיקות החשובות ביותר שקיבל בית המשפט העליון בשנותיו האחרונות תחת רנקוויסט:
בתמיכתה של השופטת סנדרה דיי או'קונור, אושרה העדפה מתקנת מצומצמת לטובת שחורים בכניסה למוסדות השכלה גבוהה.
בתמיכתם של או'קונור ואנתוני קנדי נקבע כי הזכות לקיום יחסי מין, גם הומוסקסואליים, מעוגנת בחוקה בפסק דין לורנס נגד טקסס.
הצטרפות או'קונור וקנדי לצד הליברלי הביאה גם לקביעה כי הסמכות של הרשות השופטת האזרחית בארצות הברית חלה אף על עצורי גואנטנמו.
בברית מפתיעה בין סקאליה, תומאס וחלק מהשופטים הליברליים נקבע כי לנאשמים זכות לתבוע שנסיבות להחמרה בעונשם יוכחו למעלה מכל ספק סביר לפני חבר מושבעים, ושימוש בהן לא יהיה נתון לשיקול דעתו של שופט, כפי שהיה מקובל עד אז.
הצטרפותו של קנדי לליברליים הביאה להחלטה חשובה בנושא ההוצאות להורג. נקבע כי נידונים לא יוצאו להורג על מעשים שביצעו לפני גיל שמונה-עשרה. חמשת השופטים שתמכו בהחלטה נימקו אותה בין השאר ברצונם להיצמד לסטנדרטים בינלאומיים מקובלים.
בפסיקה שעוררה ויכוח ציבורי עז בארצות הברית, במסגרתו נטען כי היא אינה תואמת לתיקון החמישי, נקבע כי זכות הקניין אינה עומדת לאזרחים כאשר הרשות הציבורית דורשת פינויים מביתם לטובת יוזמת פיתוח שתועיל לכלל, אפילו נעשית בידי יזם פרטי. הפסיקה הוזכרה גם בישראל, כתקדים בעניין תוכנית ההתנתקות.
פסיקה חשובה מתחום אחר ניתנה פה אחד – השופטים קבעו ביוני 2005 כי חברה המפיצה תוכנה לשיתוף קבצים יכולה להיתבע על כך, ואינה יכולה לטעון שהתוכנה נועדה לשימושים חוקיים.
סנדרה דיי או'קונור, ה"קול הצף" של בית המשפט, הודיעה על פרישתה ביולי 2005. בתחילה חפץ הנשיא בוש למנות את השופט השמרן ג'ון רוברטס כמחליפה, אולם כאשר הלך לעולמו בספטמבר נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, החליט בוש שרוברטס ימונה למחליפו כנשיא בית המשפט. אף שמינוי ישיר של משפטן לתפקיד נשיא, מבלי שיכהן קודם כשופט עליון מן המניין, עלול להיראות מפתיע, למעשה הוא מקובל מאוד בהיסטוריה המשפטית האמריקנית. רוברטס נחשב לבעל כישורים מעולים ומיעט בהתבטאויות שמרניות רדיקלית בעבר ולפיכך אושר מינויו בסנאט בקלות יחסית.
בית המשפט תחת רוברטס
בית המשפט תחת הנשיא הנוכחי רוברטס נחשב לשמרן יותר מבית המשפט תחת רנקוויסט. זאת בעקבות מינוי השופט השמרן המובהק סמואל אליטו להחליף את או'קונור השמרנית המתונה. מגמה זו התחזקה כאשר הנשיא טראמפ מינה באפריל 2017 את השופט השמרן ניל גורסץ' במקום השופט אנטונין סקאליה שמת בפברואר 2016. מגמה זו התחזקה גם בעקבות פרישת השופט אנתוני קנדי בקיץ 2018. השופט קנדי היה השופט השמרני הנוטה למרכז מאז פרישת סנדרה דיי או'קונור ועד לפרישתו הוא. הוחלף על ידי השופט ברט קוואנו שמונה גם הוא בידי טראמפ, ונחשב לשמרן יותר מקנדי.
בין הפסיקות החשובות שקיבל בית המשפט תחת רוברטס הן: ויית' נגד לוין (2009) בנושא חוקי מדינת ורמונט, פסקי דין טווומבלי (2007) ואיקבל (2009) בנושא סדר הדין האזרחי, גונסלס נגד כארהארט (2009) בנושא הפלה מלאכותית, מסצ'וסטס נגד הסוכנות להגנת הסביבה (2007), בנושא שינוי האקלים, ארצות הברית נגד וינדזור (2013) ואוברגפל נגד הודג'ס (2015) בנושא נישואים חד מיניים, פסק דין אזרחים מאוחדים נגד ועדת הבחירות המרכזית (2010) בנושא התיקון הראשון לחוקה, פסקי דין הלר (2008) ומקדונלד (2010) בנושא זכויות נשק, פסק דין בייז נגד ריז בנושא התיקון השמיני, פסק דין סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית (2010) שבו נקבע לתאגידים יש זכות בלתי מוגבלת לממן תעמולת בחירות דרך גופי התרמה חוץ-מפלגתיים, פסק דין מחוז שלבי נגד הולדר (2013) שביטל את סעיף 4 בחוק זכות ההצבעה (1965), ופסק דין בוסטוק נגד מחוז קלייטון (2020ׁׂ) בנושא הגנה מפני אפליה בגלל זהות מינית או מגדרית.
לאחר מינוי איימי קוני בארט במקום רות ביידר גינסבורג הליברלית, רוב השופטים הנחשבים השמרנים גדל לשישה מתוך תשעת השופטים. רוב זה ביטל את פסק דין רו נגד וייד ופסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי בפסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון (2022). כמו כן, הקל על הנפקת רישיונות לנשיאת נשק מוסתר בהתאם ל. פסיקות חשובות אחרות שקיבל בית המשפט הן: הוועדה הלאומית של ברנוביץ' נגד הוועדה הלאומית הדמוקרטית (2021) בנושא סעיף 5 בחוק זכות ההצבעה (1965), ופסק דין קרן אמריקאים למען שגשוג נגד ו. בונטה (2021) אשר התיר לארגוני תרומות להסתיר את זהות התורמים. כשנה לאחר מכן, אסרו מדיניות של העדפה מתקנת לפי מוצא או גזע בעת קבלת סטודנטים למוסדות השכלה גבוהה.
מינוי שופטים לבית המשפט העליון
שמאל|ממוזער|350px|שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית, 30 בנובמבר 2018:יושבים מימין לשמאל: סמואל אליטו, רות ביידר גינסבורג, הנשיא ג'ון רוברטס, קלארנס תומאס וסטיבן ברייר.עומדים מימין לשמאל: ברט קוואנו, אלנה קגן, סוניה סוטומיור וניל גורסץ'.
אופן מינוי השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית נקבע בפרק השני של החוקה. נקבע כי בידי הנשיא תהיה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון "בעצת הסנאט ובהסכמתו". בפרק השלישי לחוקה נקבע כי שופטי בית המשפט העליון יחזיקו בכהונתם "כל עוד התנהגותם טובה", כלומר קביעות לכל החיים ללא הגבלת הגבלת כהונה, כל זמן שאין הם מודחים בידי הסנאט בעוון "התנהגות שאינה טובה", דבר הדורש הליך דמוי משפט ורוב של שני שלישים.
העיקרון שלפיו הנשיא, דמות פוליטית, הוא הממנה את השופטים, הפך את תפקידם לפוליטי במידה מסוימת, ואכן, לא נדירים המקרים בהם אישיות פוליטית מובהקת מתמנית לתפקיד שפיטה. המקרים הבולטים הם כנראה הנשיא ויליאם טאפט, שכיהן כנשיא ארצות הברית ה-27 ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית העשירי, ונשיא בית המשפט ארל וורן, שכיהן כמושל קליפורניה.
שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית מזוהים לרוב עם השקפת עולם מוגדרת, ובדרך כלל ניתן למקמם על הציר שבין שמרנות לליברליות. הבדלים בין שמרנים לליברלים ניכרים במגוון תחומים. הליברלים נוקשים יותר לגבי הפרדת הדת מהמדינה, מתירנים יותר לגבי המידה שבה מותר לממשלה להתערב במשק ולגבי זכות הממשל הפדרלי לאכוף רצונו על המדינות, ובעיקר נלהבים יותר בהגנה על זכויות הפרט, למעט זכות הקניין.
כדי שמינוי של הנשיא ייהפך לתקף, עליו לזכות באישורו של הסנאט. תחילה נערך למועמד שימוע, בו מנסים חברי הסנאט ללמוד על השקפת עולמו של השופט, וזה בדרך כלל טוען כי את השקפותיו הוא מגבש בהתאם לטיעונים העולים בדין שבו הוא יושב.
העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנוגע לבית המשפט העליון והמינויים של שופטיו התחדד בעשורים האחרונים, בעיקר על רקע שאלת ההפלות המלאכותיות.
ב־1987 נכשל ניסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות לבית המשפט העליון את השופט השמרן הקיצוני רוברט בורק. הסנאט שנשלט בידי הדמוקרטים דחה את המינוי. בנאום שנשא אז תקף הסנאטור טד קנדי את בורק וטען כי:
"אמריקה של רוברט בורק היא ארץ שבה נשים נאלצות לעבור הפלה בסימטה האחורית, שחורים יושבים בפינה נפרדת במסעדה, משטרה חסרת מעצורים פושטת באישון לילה על בתיהם של אזרחים, ילדים אינם לומדים על תורת האבולוציה...".
כפי שעולה מנאומו של קנדי, הסוגיות שבהן דן בית המשפט העליון ושהכרעתו בהן נקבעת לפי השקפת שופטיו, הן הסוגיות המרכזיות המפלגות את החברה האמריקנית. אומנם בדרך כלל משלימים חברי הסנאט עם מינויו של שופט האוחז בהשקפת עולמו של הנשיא, אם אין הוא קיצוני מדי לטעמם. כמה מהשופטים של בית המשפט העליון אושרו בידי הסנאט פה אחד, למרות זיהוים עם השקפה מוגדרת.
הסנאט, שנשלט על ידי הרפובליקנים בשלהי כהונתו של הנשיא ברק אובמה מנע ממנו למנות את השופט המתון מריק גרלנד שיחליף את אנטונין סקאליה השמרן שהלך לעולמו. מחליפו של אובמה, דונלד טראמפ, מינה את השופט השמרן ניל גורסץ' זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד.
בעבר, גם מיעוט של ארבעים חברי סנאט עלול היה למנוע את מינויו של שופט עליון על ידי הכרזת פיליבסטר, דיון מתמשך שיעכב ללא גבול את עבודת הבית וימנע הצבעה. במהלך דיון על מינויו של ניל גורסץ' הכריזו חברי הסנאט הדמוקרטים על פיליבסטר, ובתגובה שינו הרפובליקנים, שהחזיקו רוב בסנאט, את החוק, כך שיאפשר למנות את השופט ברוב רגיל.
העובדה ששופט יכול לשבת על כס כהונתו עד יום מותו, מאפשרת לנשיא הממנה אותו בעודו צעיר, יכולת השפעה על שיתרחש דורות אחריו, אולם לעיתים שופטים חורגים מהתלם ומפתיעים. שופטים רבים, כגון ג'ון פול סטיבנס, שמונה בידי ג'רלד פורד, ודייוויד סוטר, שמונה בידי ג'ורג' הרברט ווקר בוש, התייצבו עם האגף הליברלי בבית המשפט, אף על פי שמונו בידי שמרנים. נטייתם של שופטים שמאלה ממיקומם המקורי על הציר הפוליטי היא תופעה מפורסמת בבית המשפט, על אף שהיו גם מקרים הפוכים.
באופן רגיל, כדי למנות שופט על הנשיא להמתין עד שיפרוש שופט אחר, אולם בעניין זה קיימת פרצה בחוקה. החוקה אינה קובעת את מספר השופטים. לפיכך ניתן באופן תאורטי להגדילם ללא גבול, ולמעשה באופן זה לעצב מחדש את פני בית המשפט, מבלי להמתין לפרישת שופטים מכהנים. ניסיון כזה עשה פרנקלין דלאנו רוזוולט ואף שהוא לא עלה יפה, בסופו של דבר הוא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו, כיוון שהאיום בהגדלת מספר השופטים שימש כמנוף לחץ בידי הנשיא מול בית המשפט.
שופטי בית המשפט העליון כיום
שם תאריך לידה מדינה בית ספר למשפטים הנשיא הממנה תחילת כהונהג'ון רוברטס – נשיא בית המשפט העליון מרילנד הרווארד ג'ורג' ווקר בוש 29 בספטמבר 2005קלרנס תומאס ג'ורג'יה ייל ג'ורג' הרברט ווקר בוש 23 באוקטובר 1991סמואל אליטו ניו ג'רזי ייל ג'ורג' ווקר בוש 31 בינואר 2006סוניה סוטומיור ניו יורק ייל ברק אובמה 8 באוגוסט 2009אלנה קגן מסצ'וסטס הרווארד ברק אובמה 7 באוגוסט 2010ניל גורסץ' קולורדו הרווארד דונלד טראמפ 10 באפריל 2017ברט קוואנו מרילנד ייל דונלד טראמפ 6 באוקטובר 2018איימי קוני בארט אינדיאנה נוטרדאם דונלד טראמפ 27 באוקטובר 2020קטנג'י בראון ג'קסוןוושינגטון די. סי.הרווארדג'ו ביידן30 ביוני 2022
נשיאי בית המשפט העליון
מספר שם תקופת כהונה הנשיא הממנה1 ג'ון ג'יי 19 באוקטובר 1789 – 29 ביוני 1795 ג'ורג' וושינגטון2 ג'ון רטלדג' 12 באוגוסט 1795 – 15 בדצמבר 1795 ג'ורג' וושינגטון3 אוליבר אלזוורת' 8 במרץ 1796 – 15 בדצמבר 1800 ג'ורג' וושינגטון4 ג'ון מרשל 4 בפברואר 1801 – 6 ביולי 1835 ג'ון אדמס5 רוג'ר טוני 28 במרץ 1836 – 12 באוקטובר 1864 אנדרו ג'קסון6 סלמון צ'ייס 15 בדצמבר 1864 – 7 במאי 1873 אברהם לינקולן7 מוריסון וייט 4 במרץ 1874 – 23 במרץ 1888 יוליסס גרנט8 מלוויל פולר 8 באוקטובר 1888 – 4 ביולי 1910 גרובר קליבלנד9 אדוארד דאגלס וייט 19 בדצמבר 1910 – 19 במאי 1921 ויליאם טאפט10 ויליאם טאפט 11 ביולי 1921 – 3 בפברואר 1930 וורן הרדינג11 צ'ארלס אוונס יוז 24 בפברואר 1930 – 30 ביוני 1941 הרברט הובר12 הרלן סטון 3 ביולי 1941 – 22 באפריל 1946 פרנקלין רוזוולט13 פרד וינסון 24 ביוני 1946 – 8 בספטמבר 1953 הארי טרומן14 ארל וורן 5 באוקטובר 1953 – 23 ביוני 1969 דווייט אייזנהאואר15 וורן ברגר 23 ביוני 1969 – 26 בספטמבר 1986 ריצ'רד ניקסון16 ויליאם רנקוויסט 26 בספטמבר 1986 – 3 בספטמבר 2005 רונלד רייגן17 ג'ון רוברטס 29 בספטמבר 2005 ואילך ג'ורג' ווקר בוש
דת ומוצא אתני של השופטים
שנים רבות היוו נוצרים פרוטסטנטים את מרבית אם לא כל שופטי בית המשפט העליון, זאת בהתאם לשיעורם המכריע באוכלוסיית ארצות הברית. רוג'ר טוני היה השופט הקתולי הראשון. בהרכבו הנוכחי של בית המשפט מכהנים חמישה קתולים, פרוטסטנטית אחת ויהודייה אחת. שלושה שופטים שחורים כיהנו בבית המשפט: הראשון היה ת'ורגוד מרשל שמונה ב-1967 על ידי לינדון ג'ונסון, השני קלרנס תומאס שמונה על ידי ג'ורג' בוש והשלישית קטנג'י בראון ג'קסון שמונתה על ידי ג'ו ביידן. סוניה סוטומיור, שמונתה על ידי ברק אובמה, היא השופטת הראשונה ממוצא לטיני (משפחתה מפוארטו ריקו).
שופטים יהודים בבית המשפט העליון
היהודי הראשון שהוצע לו לכהן במשרה הרמה הזו היה הסנטור יהודה פיליפ בנימין, מי שבהמשך כיהן כמזכיר המלחמה וכמזכיר המדינה של הקונפדרציה של מדינות הדרום במלחמת האזרחים. שני נשיאים הציעו לו לכהן כשופט בית-המשפט העליון: בשנת 1852 מילרד פילמור ובשנת 1854 פרנקלין פירס. בנימין סירב, משום שסבר שכפוליטיקאי יוכל להשפיע יותר.
לואי ברנדייס היה היהודי הראשון שמונה לבית המשפט העליון. הוא הוצע ב-1916 על ידי וודרו וילסון.
בשנות רוזוולט, בתקופת אישור ה"ניו דיל", היו שני שופטים יהודיים בבית המשפט – בנג'מין קארדוזו וברנדייס, ושניהם תמכו בצעדי הנשיא רוזוולט בנושא ה"ניו דיל".
בשנות החמישים, בתקופת המקארתיזם, כיהן בבית המשפט העליון השופט היהודי פליקס פרנקפורטר. הוא תמך באי-התערבות משפטית בנושאי ביטחון למרות החשש מפגיעה בנושאי זכויות האזרח, ולמעשה תמך במדיניות המשטר. גם השופט ארתור גולדברג שהחליף את פרנקפורטר היה יהודי. גולדברג התפטר כדי להתמנות לשגריר ארצות הברית באו"ם ואייב פורטאס החליף אותו. לינדון ג'ונסון רצה למנותו לנשיא בית המשפט ב-1968 אולם המינוי נענה בהתנגדות שמרנית ובפיליבסטר. בנוסף נחשפו בעיות אתיות בתשלומים שקיבל ואחרי כשנה הוא התפטר.
בבית המשפט הנוכחי, מכהנת שופטת יהודייה אחת – אלנה קגן; היא נחשבת ליברלית, ומונתה על ידי הנשיא ברק אובמה.
על פי הנוהג, בית המשפט העליון של ארצות הברית אינו מקיים דיונים פומביים ביום הכיפורים.
ראו גם
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
ארצות הברית נגד שיפ, התיק הפלילי היחידי שבוצע בבית המשפט העליון
בית המשפט העליון של ארצות הברית: פסקי דין
קישורים חיצוניים
Confidence in the U.S. Supreme Court Sinks to New Low
ביאורים
הערות שוליים
*
ארצות הברית
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
ארצות הברית | 2024-10-17T17:56:55 |
מחקר מתאמי | מחקר מתאמי הוא סוג של מחקר בשיטות מחקר במדעי החברה וברפואה, שבו נבדק האם ישנו מתאם בין משתנים שונים.
מחקר מסוג זה מבוצע בדרך כלל כאשר אין אפשרות לטפלל (לבצע מניפולציה) את המשתנים הנחקרים, בין אם משום שהדבר אינו אפשרי מסיבה מעשית, יותר מדי משתנים, אין אפשרות להקיש על ממצאי המעבדה לחיים אל מחוץ לה ובעיות אתיקה.
מחקר זה יכול לבחון האם ישנו קשר בין שני משתנים, ולכן השערות המחקר ינוסחו באופן שבוחן האם קיים קשר בין המשתנים, ולא כהשערות סיבתיות, לפיהן משתנה אחד משפיע על המשתנה האחר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה | 2023-02-26T06:00:12 |
ספריית בית אריאלה | ספריית שער ציון – בית אריאלה היא הספרייה הציבורית הגדולה בישראל, והמרכזית מבין 22 ספריות עירונית הפועלות בתל אביב-יפו.
תולדות הספרייה
200px|ממוזער|שמאל|הסמליל הקודם של הספרייה
הספרייה נוסדה ביפו בשנת תרמ"ו (1886) על ידי אגודת עזרת ישראל ונקראה תחילה "בית עקד ספרים". האגודה היא שיזמה את הקמת בית החולים היהודי הראשון ביפו, שער ציון ואת שכונת נווה צדק. בשנת 1891 הצטרפו חברים נוספים מאגודות חובבי ציון, בני ברית ובני משה לתמיכה בספרייה שנקראה מאז "שער ציון". בתחילת 1894 הספרייה שכנה בשני חדרים בבית נבולסי, שתוארו כחדרים גדולים מלאים ספרים ממסד ועד הטפחות, בסמיכות למשרדי חובבי ציון. על פי דיווחו של הספרן יהושע ברזילי היו בספרייה 1,340 ספרים בעברית, 1,010 ספרים בארבע לשונות אירופאיות וכ-20 עיתונים, וביקרו בה כ-10 עד 20 קוראים ליום. הספרייה התבססה על תרומות של הסופרים והמולים שנתבקשו לתרום עותקים מספריהם.
בשנת 1922 הכירה בה מועצת העיר תל אביב כספרייה העירונית. בין 1921 ל-1936 פעלה הספרייה בבית פולק שבפינת הרחובות הרצל ואחד העם, אחר כך עברה לבית זאב גלוסקין ברחוב מונטיפיורי. בראשית שנות ה-60', לאחר הריסת גימנסיה הרצליה וחפירת היסודות למגדל שלום מאיר, נהרס הבניין והספרייה עברה למבנה זמני בשדרות שאול המלך, ליד קצין העיר באותם ימים, סמוך לאתר שנועד לבניית בניין הקבע של הספרייה. בשנת 1977 עברה למשכנה הנוכחי בשדרות שאול המלך, בתכנון האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן. המבנה, הבנוי בסגנון הברוטליסטי, משלים את מבנה מוזיאון תל אביב הסמוך, ואף מופיע בסמל הספרייה. שמה של הספרייה ניתן לה להנצחת אריאלה גיטר, בתו של איש העסקים בנו גיטר אשר העמיד תרומה לבנייתה. מרבית הספריות בתל אביב פועלות כשלוחותיה, כשהשימוש בהן ניתן חינם משנת 2009 לתושבי תל אביב-יפו.
הספרייה כוללת מדורי השאלה, עיון ומדורים מיוחדים. אוספי הספרייה כוללים כחצי מיליון ספרים מודפסים במגוון שפות (עברית, אנגלית, צרפתית ורוסית), 1,000 ספרים קוליים, כ-800 ספרים אלקטרונים, מאגרי מידע מקוונים בתחומים שונים בעברית ובאנגלית, תקליטורים, עיתונים, כתבי עת וארכיונים שונים. מספר הקוראים הפעילים בספריית שער ציון בית אריאלה עמד בשנת 2020 על 11,472. מספר הקוראים הפעילים ברשת הספריות כולה היה 37,679.
חלק מהשירותים של הספרייה זמינים באמצעות האינטרנט, כגון השאלת ספרים דיגיטליים, גישה למאגרי מידע דיגיטליים, הארכת תקופת השאלה והזמנת ספרים בכל הפורמטים.
בשנת 2014 החל שיפוץ יסודי של הספרייה, בהובלת משרד האדריכלים מייזליץ כסיף רויטמן. השיפוץ הסתיים בתחילת 2021.
מדורי השאלה
אולם ההשאלה המרכזי למבוגרים: מכיל ספרי עיון וסיפורת על סוגיה השונים: רומנים, שירה, מתח, מדע בדיוני, פנטזיה ורומן רומנטי. האוסף מכיל ספרים בשפות זרות: אנגלית, צרפתית ורוסית, כמו גם פאזלים וספרים דיגיטליים. חלק מן האוסף מצוי במחסן וזמין לפי דרישה מראש.
ספריית הילדים והנוער היא סביבה חינוכית ותרבותית לילדים בכל קבוצות הגיל. היא מכילה אוסף עשיר של ספרי ילדים וכתבי עת להשאלה, כמו גם ספרים ומאמרים בנושא עולם הילד ותרבותו לחוקרים ולאנשי מקצוע. הספרייה מקיימת פעילויות העשרה לילדים ולהורים, תצוגות ותערוכות ומספקת שירותי יעץ בנושא ספרות ילדים. ספריית הילדים מחזיקה גם פינת יצירה בטכנולוגיה (מייק-טק), פינת טבע, עמדות משחקי מחשב וחדר לימוד.
ספריית השירה: אוסף השירה בבית אריאלה הוא אחד מאוספי השירה הגדולים בישראל. הוא מכיל ספרי שירה עברית ושירה מתורגמת, כמו גם ספרי שירה בשפות זרות. המדור מארח ערבי שיח ודיון קבועים בתחום השירה.
ספריית הקומיקס מכילה מבחר מן העולמות המאוירים: מנגה, גיבורי-על, רומנים גרפיים וקומיקס ישראלי עצמאי. בנוסף לכותרים הניתנים להשאלה, האוסף כולל ספרי עיון על היסטוריית הקומיקס, פנזינים ישראלים וכתבי עת. האוסף מיועד בעיקר לקהל בוגר הקורא עברית, אנגלית וצרפתית.
מדורי עיון
אולם העיון הכללי ע"ש זהר בן-זאב
אוסף מגוון ועשיר של כ-35,000 ספרי עיון ויעץ בעברית ובאנגלית, כמו גם אנציקלופדיות כלליות ומקצועיות, אטלסים ולקסיקונים:
במדעי הרוח: יהדות, היסטוריה כללית וישראלית, שואה, ספרות כללית וישראלית.
במדעי החברה: סוציולוגיה, החברה הישראלית, תקשורת ומינהל.
במדעי הטבע: רפואה, מדעי החיים ועוד.
ספרי אמנות, קולנוע וצילום.
אנציקלופדיות כלליות ומקצועניות, אטלסים ולקסיקונים.
הדרכה והכוונה בהכנת עבודות חקר ועבודות סמינריוניות לתלמידי תיכון, לסטודנטים ולקהל הרחב
לרשות המבקרים אינטרנט אלחוטי, עמדות מחשב לאיתור מידע באינטרנט ולחיפוש בקטלוג.
אולם העיתונות – מכיל אוסף עיתונים יומיים מהמאה ה-19 ועד ימינו, וכן למעלה מ-300 כתבי-עת מקצועיים, אקדמיים ופופולריים. באולם ניתנים השירותים הבאים: עיון בעיתונות יומית (3 עמדות מיקרופילם, על בסיס מקום פנוי); עיון בכרכי עיתונות יומית; עיון במאגר אינטרנטי של ידיעות אחרונות (עמדה אחת לשירות הקהל, על בסיס מקום פנוי); עיון בכתבי עת.
ספריית הרמב"ם – אוסף מגוון ועשיר של כ-100,000 ספרי עיון וכתבי עת בתחומי לימוד היהדות. חלק גדול מספרים אלה נגיש לציבור באופן חופשי באולם הקריאה, וחלקם נגישים בהזמנה מראש.
מאגרי מידע ייעודיים המכילים אלפי ספרים דיגיטליים בטקסט מלא.
השאלת ספרים חדשים למנויי הספרייה.
שירותי סריקה.
צוות ספרנים מיומן עומד לרשותכם בהדרכה והכוונה.
בלוג של ספריית הרמב"ם
הספרייה לעיצוב ומידע חזותי:
אוסף של 6,000 ספרים בנושאים הבאים: אמנות, אדריכלות, עיצוב, צילום וקריקטורה, וכן 2,000 קטלוגים של תערוכות אמנות.
מאגר צילומים וקטעי עיתונים שנמצא בתהליך דיגיטציה. המאגר מכיל כחצי מיליון תצלומים וחומרים חזותיים שונים אשר לוקטו מעיתונים יומיים ומכתבי עת בישראל ומחוצה לה, מספרים, חוברות, קטלוגים, לוחות שנה, גלויות, סטיקרים, סימניות ועלונים.
כ-21,000 פריטים סרוקים מתוך המאגר, הניתנים לצפייה בספריית העיצוב.
סורק איכותי ושני מחשבים עם תוכנות גרפיות לשימוש אמנים, מעצבים וסטודנטים מהתחום. מכוון לאתרים באינטרנט שיש בהם חומרים חזותיים. בלוג בית אריאלה למידע חזותי מתעד את הבקשות למידע שהוצגו בספרייה.
ארכיונים ואוספים נדירים
הספרייה והארכיון הישראלי למחול
כ-8,000 ספרים בשפות רבות ובנושאים הבאים: היסטוריה של המחול, ביוגרפיות, צילומי מחול, תפאורה ותלבושות מכל התקופות ובסגנונות שונים.
כתבי עת ופרסומים שונים במגוון שפות (מ-1926 ואילך).
אוסף נכבד של חומרי מחול אתני ופולחני, המייצג את מזרח אירופה ומערבה, דרום אמריקה וצפונה, אסיה ואפריקה
כ-3,800 יצירות מחול בווידאו.
כ-1,520 תיקי ארכיון המתעדים את המחול בישראל - תיעוד המחול האמנותי (מראשיתו בארץ בתחילת המאה), המחול העממי, עדות ישראל והמיעוטים, להקות, אישים, בתי ספר ואולפנים, אירועים, עבודות תאורטיות נבחרות ועוד.
כ-800 תיקי ארכיון בינלאומי, המקיף את פעילות המחול בכל העולם, על כל תחומיו.
תצלומים ושקופיות; כרזות ותרשימים; תלבושות, אביזרים, פריטים ומזכרות היסטוריות רבי-ערך; יומנים, מכתבים, הערות, תוכניות וגזרי עיתונים.
ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי
האוסף מכיל 7,000 מחזות וספרי עיון על תיאטרון, על שחקנים, במאים ומחזאים, בעברית, אנגלית, יידיש ושפות נוספות;
30,000 תצלומים של שחקנים והצגות;
3,500 כרזות של הצגות;
6,000 רישומי תפאורה ותלבושות של מיטב הציירים: נחום גוטמן, יוסל ברגנר, ראובן רובין ורבים אחרים;
2,000 תוכניות של הצגות;
עשרות אוגדנים של קטעי עיתונות וביקורות על הצגות;
מאקטים (דגמי תפאורות);
כ-100,000 מסמכים הכוללים מכתבים, פרוטוקולים, כתבי יד ועוד;
פריטים ייחודיים רבים, כגון מחזות בחתימת שחקנים עם הערות ושרבוטים בגוף הטקסט, אוספים פרטיים של שחקנים ותיאטראות, יומנים אישיים, אלבומי-תמונות ועוד;
ארכיון אחד העם - הארכיון כולל את חדר עבודתו של הסופר אחד העם, ספרייתו הפרטית, רהיטיו וחפציו. את לב הארכיון מהווים תעודות ותצלומים משפחתיים, אגרותיו של אחד העם ודיוקנאות שלו מעשי ידיהם של אמנים רבים. את החדר ניתן לראות מתוך מרכז המידע והיעץ (קומה 1). ניתן לעיין בחומרים בתיאום מראש.
ארכיון היינריך לווה (Heinrich Loewe) – ניתן לעיין בחומרים בתיאום מראש. האוסף מכיל מסמכים ומכתבים שנכתבו על ידי היינריך לווה ואליו, כתבי-יד ומחקרים בפולקלור יהודי. מסמכים רבים עוסקים בעבודתו כספרן בברלין ובתרומתו להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כמו גם ספריית שער ציון בתל אביב, שבראשה עמד בשנים 1934–1948. החומרים באוסף הם בגרמנית, בעברית, באנגלית, ביידיש ובשפות אירופיות נוספות. קיטלוג האוסף נעשה בשיתוף עם הארכיון הספרותי מרבך Deutsches Literaturarchiv Marbach , גרמניה.
ארכיון שוורץ - ניתן לעיין בחומרים בתיאום מראש. הארכיון מכיל כ-5,000 פריטים ובהם: איגרות, תעודות, כתבי יד ותמונות של גדולי האומה. אוסף שוורץ הוא אוסף פרטי מעזבונו של יעקב שוורץ, מנוהל בנאמנות על ידי האפוטרופוס הכללי (כמנהל הנכסים העוזבים מכח צו ניהול, ועל פי חוק האפוטרופוס הכללי תשל"ח-1978), והופקד בספריית שער ציון בית אריאלה. זכויות היוצרים על כלל הפריטים שבאוסף שייכות לאפוטרופוס הכללי.
ממוזער|הקומה השנייה בספריית בית אריאלה
מדורים ושירותים נוספים
מרכז מידע ויעץ
חיפוש בקטלוגים הממוחשבים.
חיפוש במפתח הממוחשב של העיתונות. העיתונים הממופתחים הם: "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "מקור ראשון", "הצופה", "יתד נאמן".
חיפוש במאגרי מידע מקוונים בתחומים שונים, בעברית ובאנגלית.
חיפוש בארכיון הממוחשב של "ידיעות אחרונות" (משנת 1939 ועד היום).
שירות גישה מרחוק למאגרי המידע מקוונים - עבור מנויים לספריות העירוניות, ספריית בית אריאלה או הספרייה למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל.
עיתונים אלקטרוניים.
ספרי יעץ.
שירות ביבליוגרפי.
חדרי לימוד קבוצתיים - חדרי לימוד קבוצתיים, המתאימים לקבוצות של שניים, ארבעה ושישה אנשים, לשימוש באי הספרייה ללא תשלום.
הסלון העירוני הוא מרחב תרבות קהילתי לתושבות ולתושבי העיר המשמש מקום לפעילות תרבותית וקהילתית, ביחידים ובקבוצות. הסלון כולל חלל ישיבה מרכזי ומרווח, "אמפי" הקרנה מעוצב וייחודי וחדר ישיבה אינטימי. ניתן לקיים בו מגוון של פעילויות משותפות, כמו בסלון הביתי: שיחות פרטיות, קבוצות קריאה וצפייה משותפת בסרטים ובהופעות, לצד סדנאות יצירה, הרצאות, תערוכות ואירועי תרבות נוספים. הסלון אינו מרחב שקט וניתן לדבר בו. כמו כן, מושמעת בו מוזיקה שקטה. את הסלון מעטרים ציורי קיר של האמן פילפלד (ניר פלד, PILPELED) ושל האמנית מאיה אטון, שנוצרו במיוחד לחלל זה.
ממוזער|250px|ברוך הוז, מנהל הספרייה בשנים 1910–1917, והספרנית לובה ברנר
ממוזער|שמאל|250px|בנו גיטר, אביה של אריאלה, שבזכות תרומתו הוקם הבניין
מרכז תרבות בית אריאלה הוא מרכז התרבות בעל היקף הפעילות הגדול מבין מרכזי התרבות העירוניים הפועלים בתל אביב. המרכז מציע קורסים בתחומי הרוח והתרבות, סיורים, סדנאות כתיבה, הרצאות ומופעים – למבוגרים, ילדים ובני נוער. בנוסף, מפעיל המרכז אולפני וידאו ואולפני פודקאסט.
רשימת מנהלי בית אריאלה לדורותיו
ישראל שפירא - בזמן כהונתו נבנה מבנה ספריית שער ציון - בית אריאלה הקיים
אורה נבנצאל
נורית ליבמן
מרים פוזנר
ד"ר אורי אליס (מנהלת הספרייה - סנה פסקין)
גופים נוספים שמקום משכנם בבית אריאלה
בבניין נמצאים משרדיהם של אגף התרבות והאומנויות של עיריית תל אביב.
בבניין שוכן גם "מכון גנזים" - מכון ביו-ביבליוגרפי על שם אשר ברש לחקר תולדות הספרות העברית בעת החדשה. זהו המוסד המרכזי בישראל לשימור יצירתם של הסופרים העברים. נוסד ב-1951 על ידי אגודת הסופרים העברים. באוקטובר 2010 הועבר מבית הסופר למשכנו החדש בבית אריאלה. במכון כ-700 חטיבות ארכיונית של יוצרים עברים מתקופת ההשכלה ועד ימינו. המכון פתוח לכלל הציבור.
לקריאה נוספת
עיר וספר: ספריית שער ציון-בית אריאלה / עריכה: אורה אחימאיר, ירושלים: כתר, 1987
קישורים חיצוניים
חיפוש ממוחשב במאגרי ספריית בית אריאלה ושלוחותיה
ספרייה ראשונה – ספריית שער ציון, באתר עיריית תל אביב - ארכיון עירוני
מיכאל יעקובסון, סיבוב בחצר הפנימית של ספריית בית אריאלה, באתר 'חלון אחורי', 24 במרץ 2018
מיכאל יעקובסון, סיבוב בספרייה למוזיקה שתכננה נילי פורטוגלי בבית אריאלה, באתר 'חלון אחורי', 14 באפריל 2018
קובי פינקלר, ספרות בימי קורונה, באתר 'ערוץ 7', 22 במרץ 2020
הערות שוליים
*
בית אריאלה
בית אריאלה
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכננו משה לופנפלד וגיורא גמרמן
קטגוריה:שדרות שאול המלך
קטגוריה:הצפון החדש | 2024-09-30T03:04:29 |
אלפבית עברי | האלפבית העבריאל"ףאזי"ןזלמ"דלעי"ןערי"שרבי"תבחי"תחמ"םמפ"אפשי"ןשגימ"לגטי"תטמ"ם סופיתםפ"א סופיתףתי"ותדל"תדיו"דינו"ןנצד"יצאל"ף-למ"ד ﭏה"אהכ"ףכנו"ן סופיתןצד"י סופיתץוי"ווכ"ף סופיתךסמ"ךסקו"ףק
ממוזער|בסמל של אוניברסיטת ייל האמריקאית נעשה שימוש גם באותיות עבריות. הכיתוב בסמל: אוּרִים וְתוּמִים הוא כינוי לאדם או לרעיון הזוכים לאֵמון מוחלט.
האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק. האלפבית העברי מונה 27 אותיות מתוכן 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפות העברית, יידיש, ארמית, לאדינו וערבית יהודית.
סיווג הכתב העברי
הכתב העברי הוא אבג'ד או אלפבית עיצורי: כל אות בו מייצגת עיצור, לעיתים יותר מעיצור אחד, וקבוצת אותיות קטנה הקרויות אימות הקריאה עשויות לייצג גם תנועות. ייצוג שלם וחד-משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת הניקוד, שהוא אוסף הסימנים הדיאקריטיים המתווספים לאותיות האלפבית העברי (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה).
היסטוריה והתפתחות של כתב האלפבית העברי
ממוזער|מגדל שעון בבית העירייה היהודית בפראג שאחד השעונים בו מסומן בספרות עבריות ושמחוגיו זזים הפוך
הכתבים המוקדמים ביותר המשתמשים באלפבית העברי נכתבו בכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני. הכתב העברי הקדום הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני שפותח בהשראת ההירוגליפים המצרים.
בתקופת בית שני אומץ האלפבית הארמי לשימוש השפה העברית במקום האלפבית העברי העתיק, וממנו התפתח הכתב המרובע. בתקופת המעבר נעשה שימוש מועט בכתב העברי הקדום, למשל בכתיבת השמות הקדושים והטבעת מטבעות. עם הזמן, נעלם גם שימוש זה של הכתב העברי הקדום. האלפבית העברי של ימינו הוא פיתוח של הכתב המרובע. היו שטענו שהמעבר לשימוש בכתב המרובע נבע מתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהחזיקו בצורה ייחודית של הכתב העברי העתיק.
כתב רהוט או כתב יד עברי12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px12px
ממוזער|250px|לוח גזר – דוגמה לשימוש באלפבית הפיניקי מוזיאון ישראל (העתק)
במקביל לכתב המרובע, המשמש בעיקר לדפוס, התפתח כתב רהוט, המתאפיין בקווים מעוגלים, לצורך כתיבה מהירה, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. וריאציות אחרות של הכתב העברי הן כתב ספרדי, כתב איטלקי וכתב חצי קולמוס.
במהלך הדורות השתכלל הכתב העברי המרובע וזכה לגופנים רבים ומגוונים. בין החשובים והידועים שבהם הוא כתב רש"י, שמקורו בסגנון כתיבה מספרד שהיה נהוג בימי הביניים.
כיוון הכתיבה
כיוון הכתיבה בעברית עבר כמה גלגולים עד שהתגבש (בדומה לרוב הכתבים העתיקים) לכתיבה מימין לשמאל. ממצאים שונים מלמדים כי הכתיבה בעברית בראשית הדרך הייתה לעיתים גם משמאל לימין, ולעיתים שורה אחת נכתבה מימין לשמאל ואילו זו שאחריה נכתבה משמאל לימין (כתיבה כזו נקראת "כחריש השור"). נראה כי ההכרעה קשורה בצורה הפיזית שבה נכתבו האותיות: בעת העתיקה נחרטו טקסטים על אוסטרקון או הוטבעו בטין, דבר שהצריך עבודת פטיש ואיזמל. מאחר שרוב האנשים ימניים, נוח היה יותר לכתוב מימין לשמאל. כאשר התפתחה הכתיבה לשימוש בצבע ודיו על גבי קלף או נייר שלא דורשים מאמץ פיזי, העדיפו לכתוב משמאל לימין ולהימנע מ"מריחת" הצבע ומכך שבכתיבה משמאל לימין אין הסתרה של המשפט הנרשם לכותב. בשל כך, כנראה, רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית או לטינית נכתבות משמאל לימין, והאותיות בהן הפוכות או "בכתב ראי" לאותיות מהן הגיעו.
ליטון כתחליף לאלפבית עברי
בשל חסרונותיו של הכתב העברי, בפרט היעדר הסימון לתנועות, עלו הצעות עם תחיית העברית להחליפו בכתב לטיני. הצעות אלה לא התקבלו.
אותיות האלפבית העברי
שמות האותיות
בהיגוי אשכנזי קראו לאות תי"ו רפה – סוֹב בנפרד מן האות תי"ו המודגשת, מפני שהקמץ נהגה כחולם, והאות הרפה עצמה נהגתה כפי שכיום אנו הוגים את האות סמ"ך. בעקבות זאת שמות האותיות ב' דגושה וב' רפה, וכן האות ט' נהגו: בֵּייס (כמו base), בֵייס (כמו vace) וטֵייס (כפי שהוגים באנגליה ובארצות הברית את המילה האנגלית taste). באופן דומה כך בוטאו גם שמות האותיות בפי יהודי תימן וארצות אסלאם נוספות, כשהאות תי"ו נשמעת כ-th במילה think באנגלית. היגוי זה השתמר בשמות נוצריים של מקומות בארץ ישראל ובתרגומי המקרא לדוגמה בית לחם נקראת Bethlehem.
מקור שמות האותיות במילים הכנעניות-צידוניות (פיניקיות) אותן צורת האות ייצגה. פרופסור אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן זיהה רשימות של אותיות בעלי עניין דומה (לדוגמה אברי גוף: יד וכף, עין ופה ראש ושן, מושגים הקשורים במים: מם, נון, צדי (מצודה - רשת דגים). עם תלמידיו פותחה השערת שתי הרשימות היבשתית והימית. על פי השערה זו הרשימה היבשתית בנויה כך: אלף הוא שור (אלוף בלשון המקרא), בית - נקבת הפרה, גימל - העגל הנולד, דלת - משפך לאיסוף חלב, הא - עטינים או מחרשה, וו - יצול, זין - מורג, מלשון מזון ומצליל החיכוך בגורן, חית - ריחיים או צמד להובלת זוג שוורים, טית - גלגל (על פי חוקר המקרא ד"ר אביתר כהן, האות הקדומה צוירה כעיגול ובתוכו איקס), יוד - יד, יתד או ידית, כף - כף היד או כף לאיסוף (ומקור צורתו בחמש אצבעות שקוצרו לארבע בצורת האות K) למד - שוט. הרשימה הימית בנויה כך: מם - מים (שבעבר נהגתה בדיפתונג כמילה האנגלית mime), נון - דג, סמך - אידרת הדג (שקוצרה לשלושה קווים אפקיים דרך קו אנכי $ ומשם ל-S היוונית והרומית של ימינו) השם לדג נשתמר בשפות שמיות ובים סומכי - שמו הארמי של הכנרת, עין - מעיין נובע, פה - פי הבאר, צדי - מצודת דגים, כלומר רשת כפי שצורתו העתיקה מורה בדומה לאות עבור הרשתית # בימינו, קוף - קוף המחט, החור במחט המשמשת לתיקון הרשת, ריש - ראש הצלצל וצורותו במקור כמו P מחודדת, שין - שיני הסכין בצורת W, ותיו לסימון כמות הדגים או הסחורה, אות שבמקורה הייתה בצורת צלב או איקס.
לחוקרי תולדות כתבי האלפבית העתיקים, כגון כתב היתדות בתקופת הממלכה האשורית, ובייחוד לחוקרי התפתחות הכתב הפיניקי והפרוטו-עברי, יש השערות נוספות שחלק משמות האותיות הוחלפו במהלך הזמן ובמקורם היו אחרים. לדוגמה על פי השערות אלו האות פה נקראה פיט ומשמעותה הייתה פינה, והאות שין נקראה שימש ומשמעותה הייתה שמש.
אותיות סופיות
אותיות סופיות הן חמש אותיות האלפבית העברי המופיעות בצורה המיוחדת להן בסופי מילים בלבד. האותיות הן כ, מ, נ, פ ו־צ, המופיעות בסוף מילה כ־ך, ם, ן, ף ו־ץ, בהתאמה. עד תקופת בית שני לערך, אותיות אלה הופיעו בכתב העברי המרובע בצורתן הסופית גם באמצע מילה, אך השפעת הכתיבה הרהוטה והזורמת, שבה הכותב מושך את הקו האחרון של האות אל האות הבאה, גרמה לכיפופן של האותיות הארוכות ך ן ף ץ ולפתיחתה של האות ם. מאז נשארו האותיות המקוריות רק בסופי מילים.
סדר האותיות
שמאל|ממוזער|250px|"אבן תל זית", לוח אלפבית קדום מהמאה ה-10 לפנה"ס, הנושא את אותיות האלפבית בסדר השונה מהמקובל בימינו; כאשר האת פ' קודמת לאות ע'
ידיעותינו על סדר אותיות האלפבית העברי מבוססות על אקרוסטיכונים לפי סדר הא"ב בכתבים עתיקים וכן על ממצאים אפיגרפיים – כתובות המכילות את אותיות האלפבית ברצף (), שהן ככל הנראה תרגילי כתיבה של סופרים מתלמדים.
חלק מממצאים אלו מצביעים על הסידור המקובל בימינו הכולל את הסדר ס-ע-פ-צ. אלו כוללים את האקרוסטיכונים שבמקרא המופיעים בתהלים כה, קיא, קיב, קיט, משלי לא (בנוסח המסורה) ומגילת איכה פרק א' בנוסח המסורה. כן נמצא סדר זה בכתבי אוגרית, בתרגילי כתיבה של האלפבית האוגריתי.
ממצאים אחרים מצביעים על סידור שונה במקצת שבו האות פ מקדימה את האות ע, בסדר ס-פ-ע-צ. אלו כוללים את איכה ב, ג, ד בנוסח המסורה, איכה א' במגילה שנמצאה בקומראן, משלי לא בנוסח השבעים, וייתכן שגם תהלים לד. סידור זה נמצא גם בכתובת שהתגלתה באבן תל זית, באוסטרקון מעזבת צרטה ובכמה אלפביתים מכתובות חורבת תימן.
נמצאו גם כתובות שבהן ישנם שינויים נוספים בסדר האותיות, כמו הקדמת האות ו' לאות ה', ואת האות ח' לז', ואת ל' לכ'.
מרכז|ממוזער|650px|3 העמודות הראשונות של מגילת איכה שנמצאו בקומראן (4QLama). ניתן להבחין שהפסוק "פרשה ציון בי[דיה]..." (עמודה 3 שורות 7–8) קודם לפסוק "על אלה בכו עיני..." (עמודה 3 שורות 9–10). הקדמה זו של פ' לע' המתועדת גם בנוסח המסורה בפרקים הבאים במגילת איכה (ב', ג', ד') – ייתכן כי היא נבעה מאותה מסורת שונה של סדר האלפבית.
השוואה לשפות אחרות
סדר האותיות באלפבית העברי דומה לזה המופיע בכתבים עתיקים של מושבות הצידונים והספנים הלבנונים, כולל בכתב היתדות האוגריתי קרייתי ובכתב החרטומים ההירוגליפי המאוחר.
הסברים לסדר האותיות
הסיבה לסדר האלפבית העברי אינה ידועה, אך היו שמצאו בהן משמעות, על פי צורתן ומשמעותן של שמות האותיות בכתב הכנעני הקדום. פרופ' אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, למשל, בהמשך לעבודתו של יגאל ידין בעניין מוצא בסדר האותיות חלוקה לקבוצות שיש להן מכנה משותף:
האותיות א-ו מיוצגות על ידי ציורי מושגי הבית.
האותיות ז-ט מיוצגות על ידי מושגי השדה.
האותיות י-ל מיוצגות על ידי מושגי היד.
האותיות מ-ס מיוצגות על ידי מושגי המים.
האותיות ע-ת מיוצגות על ידי מושגי חלקי הראש.
ישנה גם השערה שמשמעות האותיות היא למעשה שתי רשימות: הראשונה, קשורה כולה לעבודות הקרקע ובהמות עבודה יבשתיות, והשנייה, החל מהאות 'מ', עוסקת במים וים.
הסדר נשמר באופן כמעט זהה בכתבים השונים (ר' טבלה לעיל), ואפילו באלפבית הערבי, בו הסדר מבוסס על קבוצות על פי צורת האותיות, תחילתה של כל קבוצה היא על פי הסדר המקובל.
האלפבית העברי בהשוואה למערכות אלפביתיות עם קרבה אורתוגרפית
אותיות האלפבית העברי ואותיות הקרובות להן אורתוגרפית ממערכות אלפביתיות אחרותשם האותגופנים עבריים שוניםמערכות אלפביתיות אחרותדפוססת"םכתבכ. רש"יפיניקיתארמיתיווניתלטיניתקיריליתנבטיתערביתארמית סוריתאמהרית וגעזאל"ףאאא17px14px18px16pxΑαAaАа60pxاܐአבי"תבבב17px14px18px16pxΒβBbБбВв30pxبܒበגימ"לגגג17px14px18px16pxΓγCcGgГг15pxجܓገדל"תדדד17px14px18px16pxΔδ(νδ)DdДд15pxدܕደה"אההה18px14px18px16pxΗη(Εε)Hh (Ee)ЕеЄє40pxهܗሀוי"וווו18px14px18px16pxΥυϜϝFfUuVvWwYyѴѵУу30pxوܘወזי"ןזזז18px14px18px16pxΖζZzЗз10pxزܙዘחי"תחחח18px14px18px16pxΧχ -
(Ħħ)χΧ40pxحܚሐטי"תטטט18px14px18px16pxΘθÞþѲѳ15pxطܛጠיו"דייי17px14px18px16pxΙιJjIiЈјІі35pxيܝየכ"ףכ ךכ ךכ ך17px17px14px 14px18px16pxΚκKkКк35pxكܟ (בצמד: ܟܟ)ከלמ"דללל17px14px18px16pxΛλLlЛл25pxلܠለמ"םמ םמ םמ ם17px17px14px 14px18px16pxΜμMmМм25pxمܡ (ובצמד: ܡܡ)መנו"ןנ ןנ ןנ ן17px17px14px14px18px16pxΝνNnНн25pxنܢ (ובצמד: ܢܢ)ነסמ"ךססס17px14px18px16pxΞξXxѮѯ12px سܣሰעי"ןעעע17px14px18px16pxΟοOoОо12pxع
ء</span>ܥዐפ"אפ ףפ ףפ ף17px17px14px 14px18px18pxΠπPpПп35pxفܦፈ ובדגש: ፐ, בדגש ובאופן מסודק: ጰצד"יצ ץצ ץצ ץ17px17px14px14px18px18px, 18pxϻ(Ts)ЦцЧч35pxصܨጸקו"ףקקק17px14px18px18pxϘϙQq-12pxقܩቀרי"שררר17px14px18px16pxΡρRrРр10pxرܪረשי"ןששש17px14px18px18pxΣσςSsСсШш15pxشܫሠתי"ותתת17px14px18px18pxΤτTtТт35pxتܬተ
ממוזער|שמאל|280px|פענוח כתב חרטומים לערבית במאה התשיעית לספירה בידי אבן וחשיה על ידי השוואת הסמלים לאותיות בכתב הגעז
כבר במאה התשיעית לספירה, חוקרים מצרים מוסלמים וביניהם הידוע גם בשם אבו בכר אחמד בן עלי, הצליחו לפענח חלקית כתובות בכתב החרטומים המאוחר (כשחלק מכתב זה כבר שימש כמערכת סימנים עיצורית), על ידי השוואת הסימנים לאותיות בכתב הגעז.
הגיית אותיות האלפבית העברי
הגיית אותיות האלפבית העברי בעברית ישראלית בייצוג IPAא [ʔ]ו [v]כ [χ]פּ [p]ב [v]וֹ [o]כּ [k]צ [ʦ]בּ [b]וּ [u]ל [l]צ' [ʧ]ג [g]ז [z]מ [m]ק [k]ג' [ʤ]ז' [ʒ]נ [n]ר [ʁ]ד [d]ח [χ]ס [s]שׁ [ʃ]ה [h]ט [t]ע [ʕ]שׂ [s]י [j]פ [f]ת [t]
ייצוג אורתוגרפי משתמע לשני פנים
בשימוש שעושה העברית (בהגייתה ישראלית) בכתב העברי, ישנן חמש אותיות שמייצגות כל אחת שני הגאים שונים (או יותר). בכתב מנוקד נבדלים ההגאים על פי סימן ניקוד המבחין בין ההגיות השונות:
ב [v] - בּ [b] ו [v] - וּ [u] - וֹ [o] כ, ך [χ] - כּ, ךּ [k] פ, ף [f] - פּ, ףּ [p] שׁ [ʃ] - שׂ [s]
הרחבת הייצוג האורתוגרפי
חמש אותיות עבריות מייצגות כיום הגה חליפי בתוספת גרש:
ג [g], - ג' [ʤ] ד [d], - ד' [ð] ז [z], - ז' [ʒ]צ, ץ [ʦ], -צ', ץ' [ʧ] ת [t], - ת' [θ]
אי-התאמות בין ייצוג אורתוגרפי והגייה
הגיית העברית הישראלית שונה מהגיית העברית בתקופת התקבעות האלפבית העברי וכמה מן ההבחנות המיוצגות בו נעלמו ואינן קיימות יותר, מלבד בהגייה ניבית של מיעוטים המשמרים חלק מהבחנות אלה:
האות ג רפה (בימינו: [], בעבר: [] כפי שכיום נהגית האות ר)
האות ד רפה (בימינו: [], בעבר: [] ונשמעה כפי שהאותיות th נהגות באנגלית במילה the)
האות ו (בימינו: [], בעבר: [] כפי שכיום הוגים באנגלית את האות w במילה wow)
האות ח (בימינו: [], בעבר: [])
האות ט (בימינו: [], בעבר: [] הנשמע כתּי"ו דגושה וגרונית)
האות כ רפה (בימינו: [], בעבר: [])
האות ע (בימינו: [], בעבר ובימינו בפי דוברי עברית צחה ובהיגוי יוצאי ארצות האסלאם: [])
האות צ (בימינו: [], בעבר: [] הנשמע כסמ"ך גרונית).
האות ק (בימינו: [], בעבר: [] כלומר קו"ף גרונית)
האות ר (בימינו: [] או [], בימינו אצל דוברי עברית צחה ובפי דוברי שפות רומיות כאיטלקית וספרדית וכן בעבר: [])
האות שׂ שמאלית (בימינו: [] בעבר: [])
האות ת רפה (בימינו: [], בעבר: [] שנהגתה כמו אותיות th במילה think באנגלית)
תרגום השבעים מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בלשון המקרא שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר – סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.
ישנן קהילות הדוברות עברית ההוגות הגייה קלאסית של השפה ובהגייתן יש הבחנה בין האותיות "ו" (כ-"w") ו"ב" שאינה דגושה (כ-"v"), וכמו כן בין "ק" ל"כ". בקהילה התימנית למשל (למעט יהודי דרום תימן – מן העיר שרעב וסביבותיה), "ג" דגושה נהגית כ-"j". לפי סידור "עבודת השם", ברוב קהילות עדות המזרח דוגמת מרוקו, עיראק, תוניס, אלג'יר, מצרים, לוב, במיוחד בקרב הקהילה התימנית, הוגים את האות "ג" הרפויה בהיגוי מיוחד הדומה מעט ל-"ר" המשובשת שנמצאת בשימוש כיום בידי הצברים דוברי העברית בישראל והיא כמו ר' צרפתית (הגדרה מדויקת: כ קולית) (rimel-chimel).
ליקויים בייצוג האורתוגרפי וייצוג עיצורים לועזיים
הגאים רבים אינם ניתנים לייצוג באלפבית העברי. הבחנה חשובה שהאלפבית העברי המודרני אינו יכול לייצג היא ההבחנה בין העיצורים [v] ו-[w], אשר שניהם מיוצגים על ידי האות ו (לעיתים מיוצג העיצור [w] על ידי צירוף האותיות וּאָ או וו).
בעברית העדכנית חסרה או הולכת ונעלמת ההבחנה בין תנועות שבעבר יוצגו באופן שונה זה מזה, לדוגמה בין הקמץ במילה כָּל, לחולם במילה חול, וכך גם ההבדלים בין צירה, שווא וסגול. בעברית אין הפרש בין התנועות הרבות והשונות בשפות כמו צרפתית וגרמנית, ואין אפשרות לייצג הרבה מן ההדגשות והאפשרויות הגרוניות המושמעות בשפות שמיות בארצות ערב ובאפריקה.
בעבר, בהמשך לשפת היידיש, נהגו לייצג את צירוף האותיות tch בצורת טש. כיום מקובל לייצג עיצור זה באמצעות האות צ עם תג, כך: צ', לדוגמה במילה צ'יפס. באופן דומה משתמשים באות ת עם תג, כך: ת', לייצוג th. ועבור עיצור th קולי כפי שהוגים אותו במילה האנגלית other, נהוג כיום לרשום ד'. עבור j בהגייה צרפתית, כותבים ז עם תג, לדוגמה ז'ורז', ובהגייה מחוככת – ג עם תג, לדוגמה במילה ג'ימייל.
תורת ההגה
האותיות המסמלות עיצורים מתחלקות לחמשת מוצאי הפה:
עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב', ו', מ', פ'.
עיצורים הנחתכים בשיניים: ז', ס', צ', שׁ', שׂ'
עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ר', ת'
עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'
עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'
קדושת האלפבית העברי ביהדות
במהלך הדורות התפתח יחס של קדושה כלפי הכתב העברי ביהדות. קדושת הכתב העברי הקדום באה לידי ביטוי בכתבי כת מדבר יהודה, שבחלקם ניתן למצוא את השם המפורש כתוב דווקא בכתב העברי הקדום, אף על פי שהטקסט כולו נכתב בכתב המרובע.
המסורת והקבלה היהודית הקנו לצורת האותיות (המרובעות), לשמותיהן ואפילו לסדר הופעתן באלפבית, משמעות דתית. כך נכתבו פרקי תפילה ותהילים על פי אקרוסטיכון אלפביתי, וכן זמירות ופיוטים לשבת.
בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, מובא מדרש המספר שהכתב המרובע היה הכתב המקורי בו ניתנה התורה, אך נשכח והוחלף ב"כתב דעץ/רעץ" (המכונה בפי החוקרים הכתב העברי העתיק), עד שעזרא הסופר החזיר לשימוש את הכתב המרובע. מדרש זה אינו משקף את ההיסטוריוגרפיה המחקרית, אך משקף יחס של קדושה שבימי חז"ל יוחס דווקא לכתב המרובע. כך גם נמצא בתלמוד התייחסות ל"גימטריה" כלומר הערך המספרי של האותיות שיש להן משמעות של קדושה. למשל בסיפור מלחמת ארבעת המלכים בחמישה, כאשר אברהם נחלץ לעזרת מלך סדום כדי לפדות את לוט השבוי, נאמר: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את־חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, וירדף עד דן." וחז"ל דרשו: אליעזר לבדו היה, והוא מניין גימטריא של שמו.
קדושת הכתב העברי לא פגה גם בימי הביניים, והיו יהודים שהקפידו לגנוז מסמכים וכתבי יד שנכתבו בכתב זה, גם אם לא היו כתבי קודש מובהקים. כך, למשל, נתגלו בגניזה הקהירית, מכתבים, כתוּבּות וספרי חולין כתובים בעברית, ואפילו בערבית יהודית.
בשו"ת הרדב"ז (חלק ג' סימן תמ"ב) נשאל המחבר על משמעות קדושת האותיות על רקע הממצאים ההיסטוריים המאחרים את השימוש בכתב זה.
ספר יצירה שהוא כנראה מימי בית שני או כחמש מאות שנה אחריו, סובב סביב שמות האותיות, סדרן, ואופן הגייתן, תוך נתינת פרשנות מיסטית להן.
גימטריה
לאותיות הכתב העברי נהוג להתאים ערך מספרי, בהתאם למיקומן ברשימת האלפבית. כך אל"ף שווה ל-1, בי"ת שווה ל-2 וכך הלאה. החל מן האות יו"ד עולה הערך בעשרות: יו"ד שווה ל-10, כ"ף שווה ל-20, והחל מהאות קו"ף עולה הערך במאות: קו"ף שווה ל-100, רי"ש שווה ל-200 וכן הלאה. השימוש בגימטריה קדום מאוד, וישנן דוגמאות כבר מימי התלמוד לשימוש פרשני, ערכי ודתי לטקסטים יהודיים על פי גימטריה. גם לאותיות הכתב הערבי יש ערכים מספריים, ולמשל המילה בהאא עולה בגימטריה 9, וזהו מספר קדוש לבהאים.
האלפבית העברי במחשבים
ממוזער|250px|האלפבית העברי על מקלדת מחשב
ב-Windows ,ISO ומקינטוש נמצאות האותיות העבריות בטווח המספרים 224 עד 250. בעברית של יוניקוד הן נמצאות בטווח המספרים 1488 עד 1514.
בתרבות
לאותיות האלפבית הולחנו מספר שירים, בעיקר לצורך לימוד האותיות לילדים (שירי אלף בית). אחד השירים המפורסמים הוא שירה של
נעמי שמר, "אלף בית". ביהדות עיראק יש פיוט על אותיות האלפבית, המבטא את הקדושה המיוחסת לאותיות.
חלקו הראשון של השיר אויפן פריפעטשיק על לימוד האלפבית (משמש כיום בחדרים החרדים היידישאים, ללימוד האותיות).
ראו גם
כתב עברי עתיק
כתב יתדות
ניקוד
כתיב עברי
הגיית העברית
ליטון של עברית
טיפוגרפיה
גופן
תג
לקריאה נוספת
רבקה גונן, תולדות הכתב העברי - בהוצאת משרד החינוך והתרבות ומוזיאון ישראל, תש"ל.
עדה ירדני, ספר הכתב העברי - תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב, הוצאת כרטא, 1991.
עדנה אנגל, התפתחות הכתב העברי ממרד בר-כוכבא ועד שנת 1000, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהדרכתו של פרופ’ מלאכי בית-אריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים טבת תשנ״א 1990.
אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך משה שפיצר, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
מיכאל לנדמן, תיקון הכתב העברי ירושלים. מרכוס ושות' 1979
ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי: הבעיה והניסיונות לפתרה (תרגום: רוני פינס), ירושלים: מאגנס, תשל"ב.
קישורים חיצוניים
תקן לתעתיק לטיני של עברית, באתר האקדמיה ללשון העברית.
תקן לברייל באותיות עבריות
גדעון צור, שמות אותיות האלפבית העברי
שירי אלפבית עברי:
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עברית
עברי
עברי
עברי, אלפבית | 2024-10-07T15:28:39 |
כרונולוגיה מקראית | הפניה הכרונולוגיה המקראית והמסורתית | 2010-03-14T13:32:59 |
ינוש קורצ'ק | REDIRECTיאנוש קורצ'אק | 2004-02-16T03:58:39 |
חוקי חמורבי | שמאל|ממוזער|294x294px|טקסט החוקים
שמאל|250px
חֻקֵּי חַֿמּוּרָבִי (הגיית שמו במקור: עַמּוּרָפִי) הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר ונחקק על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, ומתוארך לשנים 1792-1750 לפנה"ס, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית, אשר הייתה, בהשפעתו של חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.
עניין מחקרי ודתי רב עוררה השוואתם של חוקי חמורבי לחוקי התורה.
מונומנטים
המקור החשוב ביותר לחוקי חמורבי הוא אסטלה עשויה דיוריט אשר הייתה מוצבת במקדש האל הבבלי מרדוך. גובהה של האסטלה 2.25 מטר והיקפה באזור הבסיס 1.90 מטר. בראשה תבליט ובו מוצג חמורבי בעמדו לפני שַׁמַשׁ, אל המשפט, ומקבל מידיו את השרביט ואת הטבעת, שני סמלי השלטון. מתחת לתבליט חקוקים 250 סעיפי החוק ב-46 טורים. בעת חיבורו הכיל הקודקס, ככל הנראה, 5 טורים נוספים אשר נמחקו על ידי המלך העילמי שֻתְּרְךְּ-נַחֻנְתֶּ כדי לאפשר את חקיקת שמו. שורות אלה שוחזרו מהעתקים של החוקים שנמצאו במקומות אחרים בבבל ובאשור. במאה ה-12 לפנה"ס, עם כיבוש בבל הכשית על ידי העילמים, נלקחה המצבה כשלל לבירתם, שושן. בשנת 1901 היא נתגלתה בידי משלחת חוקרים צרפתים בראשות ז'אק דה מורגן, והובאה למוזיאון הלובר בפריז. עותק של חוקי חמורבי שנמצא בעיר ניפור נמצא באוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול.
מבנה הקודקס ותכנו
נוסף לסעיפי החוק, כולל הקובץ פרולוג ואפילוג. הפרולוג מתאר את מינויו של חמורבי בידי האלים אנו ואנליל להנהיג את עמו, "לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק" ולפעול לרווחת נתיניו. חמורבי מוצג כשליט חזק והוגן, המגן על החלשים ודואג לצרכים הפולחניים של האלים הפטרוניים בערים שתחת שלטונו. האפילוג מציג את חמורבי כמנהיג צבאי, שמונה על ידי האלים להבטיח את שלום נתיניו. הוא מציין שהחוקים נחקקו באבן והוצבו במקום פומבי כעדות לשלטון הצדק שלו, וכדי לשמש דוגמה לשליטים שיבואו אחריו. הוא מסתיים בברכה לשומרי החוק, וברשימה ארוכה של קללות שעתידים האלים להביא על מפיריו.
החוקים גופם הם בעלי מבנה קזואיסטי. כתוצאה מכמה לקונות בטקסט, לא ניתן לקבוע את מספרם המדויק, אך הם מנו במקור קרוב ל-300 חוקים, שמתוכם השתמרו (ושוחזרו באופן חלקי) 282. החוקים עוסקים בתחומים רבים, בהם הליכי משפט, עבירות רכוש, דיני עבדות, נכסי מלכות, אריסות, נזקי תבואה, השקיה ונזקי מים, הסגת גבול ופשעי רועים, כריתת עצים, שכירת בתים, מסחר ורוכלות, מזיגת יין ופונדקאות, הלוואות, פיקדונות, שמירת נכסים ושומרים, הוצאת דיבה, אירוסין, נישואים, עגינות, גירושים, אמה ופילגש, עבירות מין, גילוי עריות, דיני ירושה, נישואי עבד ובת-חורין, מעמד האלמנה ובנותיה, דיני אימוץ, תקיפה וחבלה גופנית, אחריות מקצועית, נזק לבעלי-חיים, שור שנגח, הנהלה ומשק, שכירים בחקלאות, דמי שכירות של בהמות, עגלות וספינות.
אף כי קשה לקבוע אם החוקים יושמו בפועל, ניתן ללמוד מהם רבות על המציאות החברתית ששררה בבבל במאה ה-18 לפנה"ס. החוקים מבחינים בין שלושה מעמדות שונים: החופשיים (awīlī), בהם גברים נשים וקטינים; בני המעמד הנמוך (muškenī – קשור למילה העברית "מסכן"), גברים ונשים שזכויותיהם פחותות בעניינים מסוימים מאלה של החופשיים; ועבדים ושפחות (wardī ו־amātim) הנמצאים בבעלות החופשיים, בני המעמד הנמוך או היכל המלך.
בחוקים נזכרות קבוצות חברתיות נוספות, בהן אריסים, חיילים, סוחרים, כהנים, ובעלי מלאכה שונים. נשים נכללות בכל אחד מן המעמדות, והחוק מבחין בין נשות חופשיים, נשות עניים ונשות אריסים.
היחס לחוקי התורה
גילוים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. בפולמוס לקחו חלק חוקרי מקרא ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הקיים ביניהם.
לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים בין קובצי החוקים.
בשנת 2010 נמצאו בתל חצור תעודות מהמאה ה-17 או ה-18 לפני הספירה, בעלות דמיון סגנוני ותוכני לחוקי חמורבי. התעודות נכתבו באכדית, שהיא הייתה השפה הנפוצה למסחר במזרח התיכון של אותה העת, שתי התעודות שנמצאו הכילו כ-20 מילים, ומתוכן פוענחו שתי מילים: "אדון" ו"עבד", ומילה נוספת "הקשורה לחלקי גוף".
ראו גם
חוקי אשנונה
חוקי אור-נמו
חוקי ליפית-אשתר
קישורים חיצוניים
מרדכי כוגן, חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום, לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ישראל-משרד החינוך והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000, בספרייה הווירטואלית של מטח
חוקי חמורבי באתר חופש
יוסף ניצן ויהושפט נבו, חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה
דבר היום פרק 12: שחורה, גדולה ולא רלוונטית – על מצבת חמורבי , מתוך הפודקאסט דברי הימים של אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:שיטות משפט
קטגוריה:מסופוטמיה
קטגוריה:בבל
קטגוריה:מוזיאון הלובר: עתיקות
קטגוריה:כתובות באכדית, באשורית ובבבלית
קטגוריה:אוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
חמורבי
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים מאבן | 2024-10-19T11:20:28 |
הלית ישורון | הֵלית ישורון (נולדה ב-2 באפריל 1942) היא מתרגמת, עורכת, משוררת ושחקנית ישראלית.
תולדותיה ומפעליה
ישורון נולדה בתל אביב והיא בתו של המשורר אבות ישורון. למדה ספרות וצרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. ישורון עבדה כדוגמנית בשנות ה-60. היא הייתה נשואה לבמאי הקולנוע ז'ק קתמור, ושיחקה בסרטו "מקרה אישה" (1969) וכן בסרטים "חמסין" ו"התרנגול" (1971), ובסדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק".
ב־1969 פרסמה ספר שירים שנקרא "24", וזהו ספר שיריה היחיד. ב־1981 ייסדה את כתב העת לשירה "חדרים", שאותו ערכה עד 2004 (שנה לאחר מכן, ב־2005, חדל לראות אור).
ב־1969 הוציאה להקת השלושרים את השיר "מי מפחד מגברת לוין" (מילים: יהונתן גפן).
ברבות השנים עלתה הסברה כי הדמות המרכזית בשיר, בעלת טור ביקורת בעיתון משפיע, מבוססת על מבקרת התיאטרון הדה בושס.
בראיון שנתן גפן אמר כי השיר נכתב כנראה על הלית ישורון. בספרו "חומר טוב" כתב יונתן גפן: "והיום יש לי הרגשה שאולי זאת הייתה הלית קתמור ישורון... אבל אינני בטוח".
ב־1991 החלה לתרגם את יצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", הנחשבת לאחת החשובות בספרות המאה ה-20. נכון ל־2024 יצא לאור בעברית חלק נכבד מהיצירה, אך עדיין לא כולה. ישורון תרגמה לעברית את "ידידי מגרה" של ז'ורז' סימנון ואת הטרילוגיה של סמואל בקט ("מולוי", "מאלון מת", "אֵלוֹשֵם"). ב־2004 יצא לאור תרגומה לספר "אחותי ואני" המיוחס לפרידריך ניטשה.
ישורון ערכה מספר ספרי שירה עברית, בהם האנתולוגיה "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך. בשנים 1995–2001 ערכה מהדורה מקיפה של כל כתבי אביה, שראתה אור בארבעה כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד - סימן קריאה.
בשנת 2009 הופיע "מלבדאתה", מבחר משיריו של אבות ישורון, שערכה יחד עם לילך לחמן.
בפברואר 2004 הותקפה ישורון באכזריות על ידי אדם שהגיע לביתה שבגבעת אנדרומדה ביפו, ונחבלה בצורה קשה. התוקף ומניעיו לא התגלו. זמן מה לאחר התקיפה נעצר המתרגם אייל לוין, שהיה מצוי בסכסוך ספרותי עם בני הזוג ישורון, כחשוד במעשה. החשד שלוין עמד מאחורי תקיפתה של ישורון הופרך ולוין נוקה מכל חשד.
ישורון נישאה בשנית לישעיהו (שעיה) יריב, אספן אמנות ומייסד גלריה גורדון בתל אביב ואחיה של לאורה ריבלין.
לשניים נולדו שני בנים - אַביָם ואמון. אַביָם, עורך דין במקצועו, יצא לחופשה עם משפחתו בזמביה בשנת 2011 ונספה בתאונת שיט בנהר הזמבזי. הבן, אמון יריב הוא מנהל הגלריה המשפחתית, אמן וצלם.
שעיה יריב נפטר ביוני 2016.
מפרי עטה
הלית קתמור, 24, תל אביב: הוצאת עקד, תש"ל 1969
יגאל סרנה, יונה וולך ביוגרפיה, הלית ישורון: אחרית דבר, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 2009
הלית ישורון, איך עשית את זה? ראיונות "חדרים" , הוצאת הספריה החדשה, 2016
מתרגומיה
הפותחן, מחזה מאת ויקטור לאנו, הוצג בתיאטרון הקאמרי, אפריל 1976
החטא ועונשו, מחזה, מאת פ"ד דוסטויבסקי, (תרגום: הלית יריב), הוצג בתיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, בחודש דצמבר 1972.
ז'ורז' סימנון, ידידי מגרה, סיפורי ז'ורז' סימנון, (תרגום: הלית ישורון), תל אביב: הוצאת משרד הביטחון סדרת תרמיל, תשכ"ה 1965
סמואל בקט, מולוי, (תרגום: הלית ישורון), תל אביב: ספרי סימן קריאה, תשל"ו 1976
סמואל בקט, מאלון מת, (תרגום: הלית ישורון), תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, תש"ם 1980
סמואל בקט, הטייפ האחרון של קראפ, (תרגום: הלית ישורון), ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ג 1983
סמואל בקט, הטרילוגיה: מולוי, מאלון מת, אֵלוֹשֵם, (תרגום: הלית ישורון), הספריה החדשה (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד), תשנ"ז 1997
פרידריך ניטשה, אחותי ואני, דפים אחרונים, (תרגום מאנגלית: הלית ישורון), (עורך: ישעיהו יריב), תל אביב: הוצאת משכל, 2004
מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, (תרגום מצרפתית: הלית ישורון), בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה: הספריה החדשה, 1991 עד 2022
מוריס בלאנשו, פסק מוות (תרגום: הלית ישורון), דניאל אפשטיין: אחרית דבר, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006
מעריכותיה
כתב העת לשירה חדרים
יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, מבחר השירים 1963–1985, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה לשירה, תשנ"ב 1992
יונה וולך, אביבה אורי : הפנים היו הפשטה, (עורכת: הלית ישורון), בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
אבות ישורון כל שיריו, (עורכים: הלית ישורון, בנימין הרשב), בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה 1995 - תשס"א 2001
מלבדאתה, אבות ישורון מבחר 1934–1991, (עורכות: הלית ישורון, לילך לחמן), בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
אבות ישורון, חרסים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021
קישורים חיצוניים
עומר ולדמן, זמן משוחח עם זמן: שיחה עם הלית ישורון על הארכיון של אביה, אבות ישורון, מוזה 6 (2023), עמ' 26-8
הלית ישורון, הזמן שנמצא: הערת המתרגמת, טור אישי באתר הספריה החדשה
הערות שוליים
קטגוריה:מתרגמות ישראליות
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:עורכות ספרותיות ישראליות
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:דוגמניות ישראליות
קטגוריה:דוגמנים ישראלים
קטגוריה:עורכות כתבי עת ספרותיים ישראלים
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:משפחת ריבלין
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1942
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942 | 2024-10-07T05:42:19 |
שטראוס גרופ | ממוזער|ריכרד והילדה שטראוס, המייסדים|322x322 פיקסלים
ממוזער|243x243 פיקסלים|מטה קבוצת שטראוס
שמאל|ממוזער|250px|התפתחות הלוגו של שטראוס
ממוזער|250px|בית החרושת "עלית" ברמת גן, בשנות ה-30 של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|250px|בית החרושת "עלית" ברמת גן, 2007
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על הבניין ההיסטורי של בית החרושת עלית ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|שלט הסבר על בית החרושת עלית
שמאל|ממוזער|250px|מערבל לציפוי סוכריות ומסטיקים של בית החרושת עלית
שטראוס גרופ בע"מ, המוכרת במותג שטראוס, היא חברת המזון הגדולה ביותר בישראל (נכון ל-2012) ופעילה במעל ל-20 מדינות. ב-2004 התמזגה חברת שטראוס עם חברת עלית ושמה של החברה המאוחדת היה שטראוס-עלית. בינואר 2007 הוחלף שמה של החברה לשטראוס גרופ. הקבוצה מנהלת פורטפוליו של עסקים הכולל את שטראוס ישראל, שטראוס קפה, חברות הסלטים הבינלאומיות "סברה" ו"אובלה", ושטראוס מים. שוויה נאמד ב-8.63 מיליארד ש"ח ב-11 באפריל 2018, כאשר כ-50% מתוכם מפעילות בינלאומית. מניות החברה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב במדד ת"א 35.
הקבוצה מעסיקה כ-15,000 עובדים ברחבי העולם ומפעילה 27 אתרי ייצור ב-22 מדינות ומקיימת שיתופי פעולה עם מספר תאגידים רב-לאומיים, כגון דנונה, פפסיקו ו-Haier.
בעלת השליטה העיקרית בקבוצה היא משפחת שטראוס. מיכאל שטראוס, דור שני למייסדים, היה יו"ר שטראוס אחזקות ובתו, עפרה שטראוס, היא יו"ר קבוצת שטראוס. מנכ"ל החברה הוא שי באב"ד.
היסטוריה
"שטראוס" התחילה את דרכה ברפת קטנה שהקימו הילדה וריכרד שטראוס לאחר עלייתם מגרמניה בחצר ביתם שבנהריה ב-1939. לאחר שעסקי החלבנות לא זכו להצלחה, עברה אם המשפחה, הילדה שטראוס, לייצור גבינות, וכאן האירו לה העסקים פנים. בעקבות זאת היא הקימה בית חרושת קטן לגבינות, שהיה חלוץ התעשייה בנהריה.
בשנות ה-50 גדלה שטראוס, התמקדה גם בייצור גלידות, ובמפעל בנהריה הועסקו חמישים עובדים. בשנת 1962 הועסקו במפעל בנהריה כשמונים עובדים בייצור גבינות ומוצרי חלב, ובמפעל בעכו הועסקו עוד ארבעים עובדים בחדר הבשלה לגבינות ובייצור גלידה.
ב-1969, לאחר חתימת הסכם עם דנונה העולמית, שרכשה חלק מהבעלות, החלה שטראוס בייצור מעדני חלב, שהמפורסם שבהם הוא "דני" שמיוצר מ-1972. "דנונה" יצאה מישראל עקב החרם הערבי, מכיוון שהיציאה של דנונה הייתה בניגוד להסכם, לשטראוס הייתה אפשרות לרכוש את חלקה של דנונה במחיר מאוד נמוך, בנוסף שטראוס קבלה זיכיון להמשיך בייצור המעדנים גם על בסיס הידע של דנונה. שטראוס המשיכה לפתח מוצרים אשר זכו להצלחה מרובה, והמפורסם מביניהם הוא "מילקי", המיוצר מאז 1979. דנונה הספיקה בינתיים לחזור לישראל ומאז שטראוס מייצרת עשרות מוצרי יוגורט שלה.
ב-1975 עברה הבעלות על שטראוס לבן, מיכאל שטראוס, שכבר קודם לכן היה דמות דומיננטית בחברה. חלקה איתו בהנהלה גם אחותו, רעיה שטראוס.
ב-1979 שטראוס רכשה את גלידות ויטמן.
בתחילת 1990 החלה שטראוס להפיץ סלטים ארוזים של מפעל "מי ומי" ביבנה, במותג "סלטי הבית". בשנת 1991 רכשה שטראוס את מפעל הסלטים ממשה כרובי, וזה הפך לבסיס לעסקי הסלטים המוכנים שלה. מותג החומוס של החברה, "אחלה", זכה להצלחה רבה.
ב-1997 רכשה מחצית מהבעלות על מחלבות יטבתה. באותה שנה רכשה שטראוס גם את חברת המזון הגדולה "עלית". עם רכישת "עלית" הפכה שטראוס לתאגיד מזון המעסיק למעלה מ-7,000 עובדים ומגלגל מיליארד דולר בשנה. עם זאת, המיזוג הפורמלי בין החברות התרחש רק ב-2004. ב-2001 התמנתה לעמוד בראש "שטראוס" בתו של מיכאל שטראוס, עפרה שטראוס.
ב-1995, רכשה יוניליוור העולמית 50% מחברת גלידות שטראוס. ב-2000, רכשה אחוז נוסף והפכה לבעלת השליטה בגלידות שטראוס. ב-2011, רכשה יוניליוור 39% נוספים ממשפחת שטראוס. ב-2014 רכשה יוניליוור את 10% הנותרים והשלימה את ההשתלטות. במהלך הזה גם מותג הגלידות מגנום עבר לבעלות התאגיד הבינלאומי יוניליוור.
שטראוס הוכרזה בשנת 1998 על ידי רשות ההגבלים העסקיים כמונופול בתחום מעדני החלב.
ב-2001 עברה מחלבת שטראוס מנהריה לפארק תעשיות בר-לב ליד צומת אחיהוד, שם מייצרים את רוב מוצרי החלב שלהם.
ב-2008 מונה ציון בלס למנכ"ל שטראוס ישראל. בתקופתו נעשתה הפרדה של פעילות המחלבה והסלטים כשלכל אחת מהפעילויות מונו מנכ"לים, במטרה ליצור מיקוד בכל אחד מהתחומים.
ביולי 2009 רכשה שטראוס את חברת המים תנה תעשיות, יצרנית מטהרי המים תמי 4, תמורת 291 מיליון שקל.
בפברואר 2011 הקימה שטראוס את האתר "שטראוס שלי" שמטרתו לאפשר לצרכנים לפתח מוצרים. נכון ליולי 2013 הושקו 24 מוצרים מאתר זה.
ב-2001 רכשה קבוצת שטראוס את חברת מקס ברנר והרחיבה את פעילותה על ידי פתיחת סניפים בישראל, וב-2006 פתחה את הסניף הראשון בארצות הברית. למותג נוצרו 65 סניפים בעולם: 41 באוסטרליה, 8 בישראל, 5 ביפן, 5 בארצות הברית, 2 ברוסיה, אחד בסינגפור, אחד בסין, אחד בדרום קוריאה ואחד בפיליפינים. במאי 2017 מכרה שטראוס את מקס ברנר לזכיינים דודו וקנין ויניב שטנגר תמורת 18 מיליון ש"ח העסקה כוללת את מכירת המותג, 3 מסעדות בארצות הברית ואת הסכמי הזכיינות הבינלאומיים.
ב-2021 החלה שטראוס בהקמת מפעל חדש לייצור מוצרים צמחיים דמויי מוצרי חלב (יוגורט, מעדנים וכו') של המותג אלפרו, בהשקעה של 150 מיליון שקלים. במפעל, שישתרע על פני 4,000 מ"ר לא רחוק ממחלבות שטראוס באחיהוד, יועסקו מאה עובדים.
המותג סברה המשווק בארצות הברית מיוצר במפעל הגדול ביותר במדינה לסלטים וממרחים, ששלט ביותר מ־60% מנתחי השוק של סלטי החומוס והטחינה בארצות הברית.
עלית
ממוזער|התפתחות הלוגו של "עלית"
עלית התחילה את דרכה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בלטביה, כמפעל הממתקים והשוקולד "לאימה" (מזל בלטבית) שהקים יהודי בשם אליהו פרומנצ'נקו עם שותפיו אליהו קופילוב ודוד מושביץ (מושיוב). פרומנצ'נקו עלה לארץ ישראל ב-1933, כשהוא מביא עמו מכונות, מומחים לשוקולד והון. לשותפיו משכבר מלטביה נאספו משקיעים נוספים (דוד אטינגר, יעקב ארנס, אהרון ניסה, יוסף סגל וגרשון פרייל) ויחד
רכשו שטח ברמת גן, סמוך למקום שזכה מאז לכינוי "צומת עלית", והקימו עליו מפעל. המותג הפופולרי ביותר שלו היה שוקולד פרה ששווק בהתחלה בשם המסחרי "שמנונית". המפעל פעל בשלוש משמרות מסביב לשעון. במלחמת העולם השנייה זכתה עלית בחוזה לאספקת שוקולד לצבא הבריטי ויחידות בעלות הברית ששהו באזור. בשנת 1946 התקיים סכסוך עבודה בין הפועלים להנהלה על רקע דרישות לתוספות שכר. במקום הוקם מבנה גדול בן ארבע קומות ובשנת 1951 עבדו בו 250 פועלים ופועלות, בנוסף למנהלי עבודה, עובדי שירותים ופקידים. המפעל ייצר שוקולד, קקאו וסוכריות מסוגים שונים.
בסביבות 1955 יזמו מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו את הבאת הקפה הנמס למפעל.
בתחילת שנת 1958 הועסקו במפעל למעלה מ-650 עובדים. באותה שנה רכשה עלית את בית החרושת לשוקולד צ.ד. ברמת-גן מבעליו ומייסדו בצלאל יעקב דבליצקי. צ.ד. החלה בהקמת מפעל נוסף בנוף הגליל והשקיעה בו 3 מיליון לירות. עלית סיימה את הקמת המפעל בהשקעה של מיליון לירות והחלה בייצור בו בסתיו אותה שנה. במקביל, החלה עלית בייצור קפה נמס במפעל בצפת.
בשנות השישים רכשה יצרנית הממתקים "עלית" את המוצר והמותג "מסטיק עלמה" והחלה לשווק אותו.
בשנת 1970 ניהלו מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו את "עֵלית". פרומצ'נקו היה איש המעשה ומושביץ איש יחסי הציבור והשיווק. סייעו להם הבנים דן ודוד מושביץ ודני פרומצ'נקו ועורך הדין אבי פִילוֹסוֹף, שהיה נשוי לתמר, בתו של אבא פרומצ'נקו.
המיזוג עם "ליבר" ב-1970 הקנה לעלית שליטה במותגים כמו שוקולד "מקופלת" ומסטיק "בזוקה". עלית אף שיווקה באותה שנה פס ייצור שלם לקפה נמס לקוריאה הדרומית.
שמאל|ממוזער|150px|הסקיצה הראשונה של סמלילה הנוכחי של עלית, מ-2007
עלית הונפקה בבורסת תל אביב ב-1973, בעקבות תכנון מס של רואה החשבון שלה. בהנפקה זו מכרו משפחות המייסדים חלק מהשליטה בחברה. יתרת המניות נמכרה על ידן ב-1986. משפחות פדרמן ויסלזון היו הרוכשות הבולטות, יחד עם משפחת ארנס ו הבריטית.
משנת 1976 עלית משתמשת במותג "מגדים" עבור מוצרים המיועדים לציבור חרדי.
בשנת 1989 - הקימה עלית את חברת ההפצה גומן, בפולין וזו הייתה היסוד לעסקי הקפה שלה באירופה. כמו כן רכשה עלית מפעלי קפה בגרמניה, בלגיה, צרפת וספרד וכן בית חרושת לשוקולד בצרפת.
ב-1991 נכנסה עלית לתחום החטיפים המלוחים והקימה לשם כך מפעל בשדרות. מאוחר יותר פנתה לעסקי קפה מחוץ לישראל, בעיקר בדרום אמריקה. עסקים אלו לא הוכיחו את עצמם כרווחיים במיוחד, אך מצבו את מעמדה של עלית כחברה בינלאומית.
בשנת 1997 נכנסה חברת שטראוס לשותפות בבעלות על חברת עלית, כאשר משפחות פדרמן ושטראוס רכשו את האחזקות שהיו לחברת MAN בעלית.
אחת ההחלטות של משפחת שטראוס הייתה לפצל את עלית לארבע חטיבות:
חטיבת הממתקים
חטיבת הקפה
חטיבת המלוחים (עלית מזון)
חטיבת המכירות
בינואר 2003, רכשה חברת עלית 51% מהבעלות על מכוורת יד מרדכי, כאשר קיבוץ יד מרדכי ממשיך להחזיק ב-49% בבעלות עם שותפות בניהול ובדירקטוריון.
ב-2004 התרחש האיחוד הפורמלי בין שטראוס ועלית לחברה אחת בשם שטראוס-עלית.
עלית הוכרזה בשנת 1989 כמונופול בתחומים של שוקולד, קפה נמס וקפה שחור על ידי רשות ההגבלים העסקיים. בשנת 2003 ניהלה הרשות חקירה כנגדה בחשד לשימוש לרעה בכוחה המונופוליסטי בתחום השוקולד. בשנת 2006 נחתם הסכם בין הרשות ובין עלית - תשלום כופר של חמישה מיליון שקלים למדינה, ללא הודאה באשמה מצד עלית.
בשנת 2006 נמכר שטח מפעל עלית ברמת גן, הוא נהרס ובמקומו החלה הקמת מגדל. עם זאת, בסמוך למגדל נותר הבניין ההיסטורי ואליו עברה המחלקה לאמנות של מכללת שנקר. ביולי 2009 הוצב ליד הבניין ההיסטורי, מערבל לציפוי סוכריות ומסטיקים. המערבל, העשוי מנחושת, שופץ על ידי העירייה ביוזמתו של צבי בר.
בשנת 2007 הוחלף השם הפורמלי של חברת האם לשטראוס גרופ, אולם החברה המשיכה למכור את כלל המוצרים של עלית בשם המותג עלית.
בשנת 2009 החליפה עלית את הלוגו שלה.
בימינו מיוצרים מוצרי השוקולד במפעל חטיבת הממתקים בנוף הגליל. מפעלי חטיבת הקפה שוכנים בצפת ובלוד ומפעל חטיבת המלוחים שוכן בשדרות.
מותגי עלית
ממוזער|חטיפי שוקולד של עלית
שוקולד וחטיפי שוקולד
שוקולד פרה - מותג שוקולד.
טורטית - חטיף עשוי ופל המצופה בשוקולד ובתוכו קרם שקדים בטעם רום.
טעמי - חטיף שוקולד עם פצפוצי אורז בתוספת קרם נוגט וקרמל.
טוויסט - חטיף עשוי וופל וקרמל, המצופה בשוקולד חלב.
כיף כף - חטיף ופל מצופה שוקולד חלב.
מקופלת - חטיף שוקולד בצורה מיחדת.
פסק זמן - חטיף שוקולד של קרם אגוזים וופל.
אגוזי - חטיף עשוי שוקולד עם אגוזי לוז שלמים בתוספת קרם נוגט ושכבת קרמל.
טוב טעם - ופל מצופה עם כמה גבעות שוקולד.
SPLENDID - מותג של שוקולד מריר.
שוקולד עלית עם אגוזי לוז - שוקולד עם אגוזי לוז בפנים.
פרפקט בייט - מותג של שוקולד.
ממוזער|טוגנים נעים לעבר דוד ההמלחה בקו הייצור של תפוצ'יפס \במפעל המלוחים של שטראוס גרופ בשדרות.
חטיפים
תפוצ'יפס - חטיף תפוחי אדמה שבמדינות אחרות מוכר תחת המותג "LAY'S".
צ'יטוס - חטיף אפוי.
דוריטוס - חטיף נאצ'וס.
שוש - חטיף בוטנים אפוי. נקרא בתחילת דרכו "פינוקי".
קפה
קפה נמס - אבקת קפה נמס.
קפה טורקי - אבקת קפה טורקי.
אלדין - מותג של קפה טורקי.
פלטינום - מותג קפה.
קפה האג - מותג של קפה נטול קפאין.
ופלים וביסקוויטים
עד חצות - ביסקוויטים עם ציפוי בתחתית.
רבע לשבע - גלילי וופל עם קרם וציפוי שוקולד.
בפלות - ופל רגיל, בעיקר בטעמי שוקולד ולימון.
פינוקיות - מותג של עוגיות ממולאות ופריכות.
חיוכים - עוגיות סנדוויץ' עם פרצופים עליהם. בעבר מוצר של "חברת הביסקוויט כפר סבא" עד שנרכשה על ידי עלית בשנת 2000.
מסטיקים
בזוקה - גומי לעיסה בעל עלילון.
MUST - מותג של מוצרי גומי לעיסה נטולי סוכר.
עלמה - מותג של גומי לעיסה.
מותגים נוספים
מזל טוב - מותג של סוכריות טופי בטעם תות.
שוקולית - מותג של אבקת קקאו לשתייה.
קקאו - מותג של אבקת קקאו לשתייה ואפייה.
מרשמלו - מותג של מרשמלו.
פופקורן - מותג של פופקורן. בעבר נמכר כשקיות הכנה למיקרוגל.
חלבית - מותג של מלבין קפה.
ממרחית - מותג של שוקולד למריחה.
סבבה - מותג של בוטנים אמריקאים.
צ'יקו - מותג של תחליף קפה.
פעילות בינלאומית
שטראוס קפה
בעשור השני של המאה ה-21, החברה היא אחת מחמש חברות הקפה הגדולות בעולם.
בשנת 2005, נכנסה החברה לשותפות 50/50 עם חברת São Miguel של האחים לימה, ואיחדה את העסקים לחברת קפה אחת: Café Três Corações, המהווה היום את חברת הקפה הגדולה בברזיל.
בשנת 2008 רכשה קרן ההשקעות האמריקנית TPG, 25% מפעילות שטראוס קפה תמורת 288 מיליון דולר. בשנת 2017 רכשה חזרה את המניות.
בשנת 2010 רכשה, תמורת 50 מיליון דולר, את מותג הקפה רוסי "לה-קפה" והודיעה על הקמת מפעל לייצור קפה קלוי וטחון.
בשנת 2012 חתמה שטראוס קפה על הסכם שותפות עם החברה (Norddeutsche Kaffeewerke GmbH (NDKW בגרמניה, לשם יצור קפה נמס מיובש בהקפאה. בשנת 2016 רכשה את מלוא הבעלות במיזם המשותף.
בשנת 2014 רכשה את מותג הקפה המוביל ברומניה.
שטראוס מים
בשנת 2009 רכשה קבוצת שטראוס את "תנ"ה תעשיות", חברה ישראלית הפועלת בתחום סינון וטיהור מים ובעלת המותג "תמי 4". לאחר הרכישה מיזגה שטראוס את פעילות החברה עם פעילות קיימת שהחזיקה בתחום המים, מיזם בשם H2Q שפיתח מטהר לסינון וטיהור מים. ב-2016 רכשה את שטראוס את אחזקותיהם של בעלי מניות המיעוט במיזם זה.
בשנת 2010, הקימה שותפות בסין עם ענקית האלקטרוניקה Haier (Haier Strauss Water). בשנת 2011 חברה שטראוס מים לקבוצת וירג'ין של ריצ'רד ברנסון, לשיווק מוצרי שטראוס מים בבריטניה תחת המותג "Virgin Pure".
ב11 ינואר 2023 חברת שטראוס הודיעה כי נחתמה עסקה בה חברת Culligan רכשה 49% ממניות Virgin Strauss Water כתוצאה מכך הפכה לשותפה אסטרטגית במיזם משותף (JV) לשתי החברות בבריטניה. החברה המשותפת תפעל בבריטניה תחת מותג Virgin Pure ותפעל בתחום ברי המים למגזר הפרטי.
פפסיקו שטראוס ממרחים ומטבלים
השותפות בתחום הסלטים והמטבלים הטריים בין שטראוס לענקית המזון האמריקאית פפסיקו הובילה לבנייה של שתי חברות: סברה בצפון אמריקה, ואובלה במקסיקו ובאוסטרליה. בשנת 2005, שטראוס רכשה 51% מסברה, מותג קטן של סלטים ים תיכוניים בארצות הברית. וב-2007 נכנסה פפסיקו לשותפות 50/50 עם שטראוס בחברה. נכון ל-2009, סברה היא יצרנית החומוס הנמכר ביותר בארצות הברית עם נתח שוק של 57% בקטגוריית החומוס.
אירועים של התנהלות לקויה
פרשת קדבורי
בדצמבר 2002, החלה חברת כרמית תעשיות ממתקים לשווק את מוצרי התאגיד הבריטי קדבורי, יצרן השוקלד השני בגודלו בעולם, בישראל. בסוף פברואר 2003 פתח הממונה על ההגבלים העסקיים בחקירה נגד עלית, בחשד שהפעילה הסדרים כובלים נגד קימעונאים, למניעת הפצת שוקולד קדבורי בישראל. זאת לאחר שמידע שנאסף במחלקת החקירות של רשות ההגבלים העסקיים הצביע על חשדות, שנגעו למעורבותה של עלית בהסדרים כובלים ובעבירות של בעל מונופול. החקירה נסבה על הסדרים אליהם הגיעה עם קמעונאים שכללו מתן הנחות והטבות תמורת דחיקת וחסימת מוצרי השוקולד של קדבורי, ולבלום את התחרות שהחלה להתפתח עם הכנסת מוצרי קדבורי לשוק, בשלהי דצמבר 2002.
מחלקת החקירות של רשות ההגבלים טענה, כי יש ראיות לכאורה להגשת כתבי אישום נגד בכירים בעלית. אך המחלקה המשפטית החליטה להגיע לצו מוסכם בעניין, מתוך הערכה שלא תשיג ענישה פלילית. רונית קן, הממונה על רשות ההגבלים העסקיים, קיבלה את ההמלצה, והגיע בפברואר 2006 לצו מוסכם עם עלית. במסגרתו שילמה קנס של חמישה מיליון שקלים בתמורה לסגירת התיק. עם זאת במרץ 2005 הודיע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שיבדוק את ההסכם שנחתם עם עלית, והתיק נסגר לבסוף בתחילת 2007.
תביעה אזרחית
בינואר 2010, הגישה כרמית תביעה בסך 22 מיליון שקל נגד קבוצת שטראוס ונושאי משרה בה, כולל מנכ"ל עלית לשעבר, גיורא בר דעה, בגין ניצול כוח מונופוליסטי בנוגע לפרשת קדבורי. הדיונים המשפטיים נמשכו כארבע שנים, ובספטמבר 2014 הסתיימו בפשרה בה הסכימה שטראוס לשלם לכרמית 9 מיליון שקל.
חשד לתיאום מחירים
ב-9 בנובמבר 2021 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי חברות שטראוס ושופרסל בחשד להסדר כובל ותיאום מחירים. נחקרו בכירי החברה, בהם שלומי שפר ואסנת גולן מיחידת הדוברות בשטראוס.
באוגוסט 2023 הודיע רשות התחרות כי היא מתכוונת לערוך שימוע לפני הגשת אישום נגד שטראוס בגין ניסיון של תיאום מחירים דרך הדוחות.
עבירת מס
בשנת 2019 הטילה רשות המסים על חברת שטראוס בריאות בע"מ ועל רונית פישמן ודב ישראל דויטשמן תשלום כופר בסך 1,125,000 ש"ח, בהיותם "חשודים בהצהרה כוזבת למכס ביבוא של מזון בין השנים 2009–2015, וזאת על מנת להתחמק מתשלום מס בסך 1,870,000 ש"ח."
הימצאות חיידקי סלמונלה במוצרי החברה
250px|ממוזער|"חזרתי, סוף סוף", מהדורה מוגבלת של כיף כף לאחר חזרת המוצר למדפים
ב-25 באפריל 2022 הודיעה החברה על הימצאות חיידקי סלמונלה במוצרי השוקולד המיוצרים על ידה. החברה עשתה ריקול למגוון גדול של מוצרי השוקולד השונים שלה. בין המוצרים שירדו מהמדפים: שוקולד פרה, פסק זמן, ממולדה, טעמי, טורטית, אגוזי וכיף כיף. החברה סגרה את פס הייצור במפעלה בנוף הגליל.
בהמשך הורחב הריקול לכל מוצרי המפעל בנוף הגליל. שטראוס אמרה שהמפעל ישוב לפעילות רק אחרי שיתוקנו כל הליקויים. משרד הבריאות סגר את המפעל לשלושה חודשים לפחות.
לפי משרד הבריאות, אותרו דגימות חיוביות לסלמונלה בתוך מפעל שטראוס בנוף הגליל והיו כשלי תחזוקה. מתוך כ-300 דגימות שנלקחו באירוע (מקו הייצור של המפעל, חומר גלם ומוצרים בתהליך, ממוצרים סופיים בתוך המפעל ובדרכי השיווק), נמצאו כשלושים דגימות חיוביות לסלמונלה (מתוך המפעל בלבד) מה שעלול להעיד על היקף המוצרים הנגועים שמוערך בכ-10% מכלל המוצרים וייתכן שאף יותר.
ב-28 באוגוסט 2022 החזיר משרד הבריאות את אישור הייצור הנאות למפעל שטראוס עלית. המשרד התיר למפעל לייצר תחילה ופלים ללא גלוטן מתוך כוונה להחזיר את הייצור באופן מדורג.
ב-22 בנובמבר 2022 הודיעה חברת שטראוס כי היא החזירה לשיווק את מוצרי השוקולד שלה. כמו כן בחברה מציינים כי מפעלי עלית בנוף הגליל שבו לייצור, לאחר שבוצעו בהם השקעות משמעותיות במטרה להבטיח את איכות ובטיחות המוצרים ברמה הגבוהה ביותר.
הקפאת הפרסום ב"עכשיו 14" והחרם הנגדי
באוגוסט 2023 הודיעה חברת שטראוס ל"עכשיו 14" על הקפאת הפרסום בערוץ עקב "התבטאויות פוגעניות שונות, חוזרות ונשנות, בעת האחרונה בתוכניות המשודרות בערוץ", לטענתם. בתגובה התפתח חרם צרכנים על החברה, אליו הצטרפו עשרות רבנים מהציונות הדתית שקראו לחרם על שטראוס משום שלטענתם זהו הערוץ היחיד שמשרת את הציבור המסורתי והשמרני בישראל, והקפאת הפרסום בו היא ניסיון השתקה פוליטי של הציבורים הללו. במכתב פתוח שפרסם מנכ"ל שטראוס, שי באב"ד, הוא נימק את החלטת החברה והדגיש כי "מעולם לא החרמנו וגם לא נחרים אף ציבור בישראל".
בנובמבר של אותה שנה, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, שטראוס חזרו לפרסם בערוץ. עיתונאי הערוץ ינון מגל שהוביל את החרם הכריז שיקנה מילקי ממוצרי החברה.
לקריאה נוספת
שרית ישי לוי, שטראוס, סיפור של משפחה ותעשייה, כתר הוצאה לאור, 1997
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות ביישוב
קטגוריה:יצרני מוצרי חלב בישראל
קטגוריה:מונופולים בישראל
קטגוריה:מחלבות בישראל
קטגוריה:תעשיית גלידות בישראל
קטגוריה:יבואניות מוצרי מזון בישראל
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב
קטגוריה:נהריה: חברות
קטגוריה:חברות משפחתיות לשעבר בישראל
קטגוריה:רמת סיב: חברות
קטגוריה:מותגי יוניליוור
קטגוריה:תעשיית ממתקים בישראל | 2024-10-01T01:16:48 |
עדשה | ממוזער|250px|סוגי עצמיות המרכיבות יחד עדשה תפקודית שלמה|טקסט=סיגים שונים של עצמיות המצויות בעדשה
שמאל|ממוזער|250px|דמותו של האסטרונאוט קלייטון אנדרסון משתקפת דרך טיפת מים, המרחפת עקב חוסר משקל ומתפקדת כעדשה מרכזת.
ממוזער|250px|צילום של עידוש כבידתי כפי שצולם על ידי טלסקופ החלל האבל. עיקום המרחב על ידי מסה, משפיע על תנועת האור. הגדילו את התמונה כדי לצפות בדמויות המעודשות.
עדשה היא רכיב אופטי (לרוב שקוף) המשמש להסטת קרני אור ויצירת תופעות אופטיות (לרוב שבירת אור) של מיקוד או פיזור של אור. עדשות עשויות בדרך כלל מזכוכית שעברה תהליכי עיבוד שנועדו למטרה מוגדרת. השם "עדשה" שאול מעולם הצומח בהיות צורתה דומה לזרעי עדשים.
כיום, מבחינים בין המושג "עדשה" (Lens, שמקורה במילה Lentel - זרעי עדשים) המהווה יחידה אופטית-תפקודית שלמה, לבין "עצמית" או "עצמיות" ('עצמית' היא תרגום המושג Objective 'אובייקטיב') המרכיבים יחד עדשה ליחידה תפקודית שלמה.
במובן זה, ישנן עדשות המורכבות מעצמית אחת בודדת כמו "משקפיים" או "זכוכית מגדלת" ידנית, לעומת עדשה מרובת-עצמיות כמו "עדשת מצלמה" אשר כוללת לעיתים יותר מ 20 עצמיות שונות, הפועלות במשותף בתוך העדשה.
עדשות הן רכיב הכרחי במכשירים רבים ומגוונים, בעיקר מערכות אופטיות כמו מצלמה, מיקרוסקופ, משקפיים, טלסקופ, משקפת וכדומה. קיימים מכשירי הדמיה שאינם אופטיים, כגון צגי CRT ומיקרוסקופים אלקטרוניים, המבצעים פעולות מיקוד ופיזור של אלומות אלקטרונים במקום של קרני אור, וניתן לראותם כמקבילים לעדשות אופטיות.
גם בתוך העין נמצאת עדשה, עדשת העין, המשמשת לריכוז קרני האור ומיקודן על הרשתית. עדשה זו משנה את צורתה בעזרת השרירים הריסניים, ובכך מתאימה את מרחק המיקוד שלה למרחק העצם שבו צופים.
קיומה של מסה מעקם את המרחב, ולכן משפיע גם על קרני האור ומעקם את מסלולן, כפי שמתבטא בתופעת עידוש כבידתי הנצפית ביקום.
סוגים של עדשות פשוטות
שמאל|ממוזער|250px|עדשה מרכזת
עדשות יכולות להיות פשוטות, כלומר עשויות מעדשה אחת בודדת. עדשות אלו נקראות בעגה המקצועית סינְגְלֵט, (מלטינית singulus, אחד נפרד). עדשות שימושיות יותר הן עדשות מורכבות שעשויות ממספר עדשות בודדות. כאשר מתייחסים לעדשה, ללא פירוט, הכוונה היא בדרך כלל לעדשה מורכבת.
עדשה מרכזת היא עדשה הממקדת קרני אור מקבילות לנקודה במישור המוקד שלה (ראו איור). דוגמה לעדשה כזו היא עדשת המצלמה.
עדשה זו היא על פי רוב קמורה. (מספר חיובי במשקפיים)
עדשה מפזרת, לעומת זאת, היא עדשה המפזרת קרניים מקבילות. גם לעדשה כזו יש מוקד, אך העדשה אינה גורמת לקרניים מקבילות להתרכז בו, אלא הקרניים מפוזרות כך שהן נראות כאילו יצאו מנקודת המוקד (ראו בהמשך). עדשות כאלו משמשות למשל למשקפיים לתיקון קוצר ראייה (מספר שלילי במשקפיים).
צורתה של עדשת סינגלט יכולה להיות אחת מכמה אפשרויות: עדשה קמורה היא עדשה קמורה משני צידיה, והיא עדשה ממקדת. מרחק המוקד של העדשה עומד ביחס ישר לרדיוס של משטחי העדשה (ראו נוסחת לוטשי העדשות בהמשך). עדשה חצי קמורה היא עדשה שצדה האחד קמור והשני שטוח, ואף היא מרכזת.
עדשה קעורה משני צידיה מפזרת את הקרניים הנכנסות, כמו גם עדשה חצי קעורה.
עדשת מניסקוס היא עדשה שצדה האחד קמור והשני קעור, והיא יכולה להיות מרכזת או מפזרת.
ככלל אצבע, כאשר העדשה עבה יותר במרכז מאשר בשוליים היא מרכזת, וכאשר העדשה דקה יותר במרכז היא מפזרת. עדשה (או חומר שקוף אחר) שהוא בצורת מניסקוס אך ללא הבדלים בעובי בין אזורים שונים, לא יגרום לתופעות עדשתיות משמעותיות, אך יכול לגרום לטשטוש ולהפרעה בתמונה הנראית.
עדשות מיוחדות
הבדל משמעותי (בתכונות ובמחיר) קיים בין סינגלטים סְפֵרִיים, שבהם כל משטח הוא כיפה כדורית מושלמת (או שטוח), לעומת משטחים אַסְפֵרִיים (לא ספריים), שיכולים להיות בכל צורה שהיא. ההבדל הגדול בתכונות האופטיות נובע מכך שיש דרגות חופש נוספות למשטח, שיכולות לכוון את האור בצורה מתוכננת יותר, ואף לתקן עוותים הנוצרים בעדשה ספרית פשוטה. ההבדל במחיר נובע מכך שעדשות ספריות ניתנות לייצור בתהליך פשוט של שחיקה רדיאלית, בעוד עדשות אספריות דורשות תבנית מיוחדת מדויקת מאוד או עיבוד שבבי מדויק ויקר עם יהלום. נוסחת לוטשי העדשות אינה תקפה לאלמנטים אספריים, אם כי חלקם ניתנים לקירוב באמצעות הנוסחה, במידות שונות של דיוק. תכונות כלליות של עדשות נכונות גם עבור עדשות אספריות.
עדשות דיפרקטיביות: בניגוד לעדשות רגילות, שפועלות על ידי שבירת האור (רפרקציה), עדשות דיפרקטיביות נעזרות בתופעות עקיפה והתאבכות של אור כדי לרכז אור. אלמנטים אופטיים דיפרקטיביים משמשים לרוב במערכות אופטיות שלא יוצרות תמונה כמו ספקטרומטר, אך קיימות מערכות דימות אופטיות אשר מכילות אלמנטים דיפרקטיביים, כאשר יתרונם הגדול הוא בחיסכון מקום ומשקל, לדוגמה: אלמנט דיפרקטיבי יכול להיות חריצים בצורת שתי-וערב על פני עדשה אחרת. לא ניתן לחשב אלמנטים דיפרקטיביים בעזרת קרני אור, אלא נזקקים לתיאור גלים של העדשה והאור.
ממוזער|150px|(1) חתך רוחב של עדשת פרנל; (2) חתך רוחב של עדשה שקולה רגילה
עדשת פרנל: עדשה זו פועלת על פי עקרונות השבירה כמו עדשה רגילה, אך במקום משטח רציף המשטח מחולק למקטעים עקומים לא רצופים, כך שכל העדשה דקה הרבה יותר מעדשה רגילה השקולה לה (ראו איור). עדשות פרנל משמשות לרוב במערכות שלא יוצרות תמונה, כמו גופי תאורה (מגדלור למשל), ויכולות גם לשמש לדימות.
: עדשה זו פועלת על פי עקרונות השבירה כמו עדשה רגילה אך רק בציר אחד.
תכונות של עדשות
מרחק המוקד של העדשה (לעיתים נקרא אורך המוקד, מסומן באות f) הוא מרחק הנקודה אליה מתרכזות קרניים המקבילות לציר העדשה, ממרכז העדשה. גם ההפך מתקיים, כל קרן שתצא מנקודת המוקד ותעבור בעדשה תהיה מקבילה לציר האופטי של העדשה. בעדשות מפזרות מרחק המוקד הוא גודל שלילי ודמיוני המתאר את המקום שממנו נראה כאילו יוצאות קרניים מפוזרות אחרי עדשה מפזרת, קרניים שהיו מקבילות לפני מעבר בעדשה.
מִפְתַּח העדשה הוא הקוטר של חתך המצלמה שדרכו נכנסות קרניים מקבילות. עבור סינגלטים דקים מפתח העדשה הוא הקוטר שלה, ובעדשות המכילות צמצם זהו קוטר הצמצם, המשתנה. לעיתים הקוטר הזה הוא גודל דמיוני שאינו קיים פיזית בתוך העדשה בנקודה מסוימת, אך הוא ניתן לחישוב.
יחס מיקוד של העדשה (מסומן לרוב F/#) הוא היחס בין מרחק המוקד שלה למפתח שלה. יחס המיקוד קובע את בהירות הדמות המתקבלת, כמו גם את הרזולוציה המקסימלית שהעדשה יכולה להשיג.
עוצמת העדשה היא אחד חלקי מרחק המוקד, ונמדדת בדיופטר, שהוא אחד חלקי מטר. העוצמה היא מדד לכושר השבירה של העדשה. שימוש בדיופטרים מקובל בתחום האופטומטריה להגדרת עדשות במשקפיים: עוצמות חיוביות משמשות לתיקון קוצר ראייה ועוצמות שליליות לתיקון רוחק ראייה. ככל שהערך המוחלט של העוצמה גדל, יכולת מיקוד או פיזור האור עולה.
חישוב עצמה של עדשה עבה
שמאל|ממוזער|250px|עדשה מפזרת
על מנת למצוא את העצמה של עדשה, משתמשים לעיתים קרובות בנוסחת לוטשי העדשות:
כאשר:
- עוצמת העדשה.
- מרחק מוקד העדשה.
- מקדם השבירה של החומר ממנו עשויה העדשה.
- מקדם השבירה של התווך מחוץ לעדשה.
- רדיוס המשטח הראשון.
- רדיוס המשטח השני.
- עוביה של העדשה במרכזה.
פעמים רבות מזניחים את עוביה של העדשה במרכזה . כמו כן העדשה נמצאת באוויר כך שגורם השבירה מחוץ לעדשה הוא ואז המשוואה נראית כך:
הדמיית עצם דרך עדשה מרכזת דקה
שמאל|ממוזער|250px|עדשה מרכזת
כדי למצוא באופן גרפי דמות של עצם דק המאונך לציר האופטי שבסיסו נמצא על ציר המערכת נחפש את הדמות של קצה העצם ונניח שהדמות מאונכת לציר האופטי. מקום הדמות של נקודה היא נקודת המפגש של כל הקרניים שיוצאות מהנקודה המתאימה בעצם. ישנן שלוש קרניים שקל לצייר את מהלכן דרך העדשה:
קרן שיוצאת מראש הגוף, מקבילה לציר פוגעת בעדשה וסוטה כך שהיא עוברת דרך המוקד.
קרן שפוגעת במרכז העדשה וממשיכה במסלולה ללא סטייה.
קרן שיוצאת מראש הגוף, עוברת דרך המוקד, פוגעת בעדשה וסוטה כך שהיא מקבילה לציר.
בדרך כלל משתמשים בשתיים מהקרניים דלעיל כדי למצוא את מקום הדמות.
ניתן כמו כן למצוא את מקום הדמות באופן חישובי באמצעות הנוסחה:
- מרחק העצם מהעדשה (שמאל=חיובי, ימין=שלילי)
- מרחק הדמות מהעדשה (ימין=חיובי, שמאל=שלילי)
- מרחק המוקד של העדשה (מרכזת=חיובי, מפזרת=שלילי)
- מרחק העצם מהמוקד
- מרחק הדמות מהמוקד
- אורך העצם
- אורך הדמות
- ההגדלה/ההקטנה (M חיובי - דמות ישרה, M שלילי- דמות הפוכה)
הגדלה, הרחקה, הפיכה וממשות
היחס בין הדמות שנוצרת לבין העצם תלוי בסוג העדשה ובמרחק של העצם ממנה.
דמות ממשית היא דמות שנוצרת בעקבות מפגש של קרניים.
דמות מדומה היא דמות שאינה נוצרת בעקבות מפגש של קרניים, אלא בעקבות מפגש המשכיהן.
העין האנושית אינה מבדילה בין דמות ממשית למדומה.
יחס דמות-עצם בעדשה מרכזת
בעדשה מרכזת נבחין בין חמישה מקרים:
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק גדול מפעמיים מרחק המוקד של עדשה מרכזת
גוף שנמצא במרחק גדול מפעמיים מרחק המוקד (u>2f). הדמות שנוצרת היא:
קטנה יותר מהגוף.
קרובה יותר לעדשה מהגוף.
הפוכה יחסית לגוף.
ממשית.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק שווה לפעמיים מרחק המוקד של עדשה מרכזת
גוף שנמצא במרחק שווה לפעמיים מרחק המוקד (u=2f). הדמות שנוצרת היא:
שווה בגודלה לגוף.
שווה במרחקה מהעדשה כמו הגוף.
הפוכה יחסית לגוף.
ממשית.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא בין מרחק המוקד לפעמיים מרחק המוקד של עדשה מרכזת
גוף שנמצא בין המוקד לפעמיים המוקד (2f>u>f). הדמות שנוצרת היא:
גדולה יותר מהגוף.
רחוקה יותר מהעדשה לעומת הגוף.
הפוכה יחסית לגוף.
ממשית.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק המוקד של עדשה מרכזת
גוף שנמצא במרחק שווה למרחק המוקד (u=f). הקרניים מקבילות, לכן לא ייפגשו ולכן לא תיווצר דמות.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק קטן ממרחק המוקד של עדשה מרכזת
גוף שנמצא בין העדשה למוקד (u<f). הדמות שנוצרת היא:
גדולה יותר מהגוף.
רחוקה יותר מהעדשה לעומת הגוף.
ישרה יחסית לגוף.
מדומה.
לכן, במצב זה העדשה יכולה לשמש כזכוכית מגדלת.
יחס דמות-עצם בעדשה מפזרת
בעדשה מפזרת נבחין בין חמישה מקרים:
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק גדול מפעמיים מרחק המוקד של עדשה מפזרת
גוף שנמצא במרחק גדול מפעמיים מרחק המוקד (u>2f), הדמות שנוצרת היא:
קטנה יותר מהגוף.
קרובה יותר לעדשה מהגוף.
ישרה יחסית לגוף.
מדומה.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק שווה לפעמיים מרחק המוקד של עדשה מפזרת
גוף שנמצא במרחק שווה לפעמיים מרחק המוקד (u=2f). הדמות שנוצרת היא:
קטנה יותר מהגוף.
קרובה יותר לעדשה מהגוף.
ישרה יחסית לגוף.
מדומה.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא בין מרחק המוקד לפעמיים מרחק המוקד של עדשה מפזרת
גוף שנמצא בין המוקד לפעמיים המוקד (2f>u>f). הדמות שנוצרת היא:
קטנה יותר מהגוף.
קרובה יותר לעדשה מהגוף.
ישרה יחסית לגוף.
מדומה.
גוף שנמצא על המוקד (u=f). הדמות שנוצרת היא:
קטנה יותר מהגוף.
קרובה יותר לעדשה מהגוף.
ישרה יחסית לגוף.
מדומה.
שמאל|ממוזער|250px|גוף שנמצא במרחק קטן ממרחק המוקד של עדשה מפזרת
גוף שנמצא בין העדשה למוקד (u<f). הדמות שנוצרת היא:
קטנה יותר מהגוף.
קרובה יותר לעדשה מהגוף.
ישרה יחסית לגוף.
מדומה.
לסיכום: בעדשה מפזרת הדמות תמיד ישרה, מוקטנת ומדומה.
ראו גם
עין
מצלמה
משקפיים
עדשות מגע
אובייקטיב
עדשת פרנל - עדשה דקה וקלה יותר העשויה טבעות טבעות.
עדשת GRIN - עדשה המבוססת על גורם שבירה משתנה (gradient index).
עדשה אקוסטית
עדשה א-ספרית
איכות פני שטח (אופטיקה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציוד צילום
קטגוריה:רכיבים אופטיים | 2024-08-29T15:30:14 |
מייקל ג'קסון | מייקל ג'וזף ג'קסון (באנגלית: Michael Joseph Jackson; 29 באוגוסט 1958 – 25 ביוני 2009) היה זמר, מוזיקאי, רקדן, כוריאוגרף, מפיק מוזיקלי, שחקן, מלחין ופזמונאי אמריקאי. ג'קסון, שנודע בכינויו "מלך הפופ", נחשב לאחד הזמרים המצליחים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים.
הקריירה המוזיקלית של ג'קסון החלה בשנת 1963 כאשר הצטרף לאחיו בתור החבר הצעיר ביותר בהרכב המוזיקלי המשפחתי "חמישיית הג'קסונים". בהמשך עזב את הלהקה ופתח בקריירת סולו. אלבומו Thriller משנת 1982 נמכר מעל 110 מיליון עותקים ונשאר עד היום האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים, לצד ארבעה אלבומים נוספים של ג'קסון. הווידאו קליפים לשיריו "Beat It", "Billie Jean" ו-"Thriller" נחשבו לפורצי דרך והשפיעו רבות על תעשיית המוזיקה בהמשך. באותה העת, שילב ג'קסון בהפקותיו מספר טכניקות ריקוד מורכבות, אשר הידועה ביותר מביניהן היא "הליכת הירח". הסגנון המוזיקלי, הסגנון הווקאלי והכוריאוגרפיה הייחודית של ג'קסון זכו לפופולריות עצומה, אשר חצתה פערי דורות, גזעים ותרבויות. הקריירה המוזיקלית של ג'קסון היוותה השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם ואמנים רבים בתחום המוזיקה והריקוד הושפעו ממנו.
הישגים נוספים לג'קסון כוללים בין היתר שבירת מספר שיאים עולמיים שנכנסו לספר השיאים של גינס: "האמן שזכה ביותר פרסים מכל אמן אחר" (15 פרסי גראמי, 26 פרסי המוזיקה האמריקאית, 17 סינגלים אשר הגיעו למקום ראשון במצעד הפזמונים האמריקאי, ארבעה מתוכם של חמישיית הג'קסונים), ו"זמר הפופ אשר תרם הכי הרבה עבור צדקה". סך מכירות אלבומיו, המוערך בכ-780 מיליון עותקים ברחבי העולם, הפך אותו לאמן המצליח ביותר מבחינה מסחרית בהיסטוריה של המוזיקה.
לאורך השנים עיתונים שונים ברחבי העולם עסקו באינטנסיביות בחייו הפרטיים של ג'קסון, בשינויים הקיצוניים במראהו החיצוני (מבנה אפו, צבע עורו, ועוד), במערכות היחסים שניהל, וכן בהאשמות כי ביצע סדרה ארוכה של מעשים מגונים בילדים. בשנת 2019 יצא סרט תיעודי העוסק בהיסטוריה הבעייתית של ג'קסון עם ילדים.
ג'קסון נפטר ב-25 ביוני 2009 מדום לב בשל מנת יתר של הסם פרופופול, סם הרדמה המשמש בניתוחים. מותו אירע במהלך ההכנות לסבב הופעותיו האחרון, "This Is It". רופאו האישי של ג'קסון, קונראד מארי, הורשע בהריגה שלא מרצון, ונידון לארבע שנות מאסר, מתוכן ריצה שנתיים בפועל.
ב-2008 דורג ג'קסון במקום ה-25 ברשימת 100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים של המגזין "רולינג סטון".
ביוגרפיה
ממוזער|200px|בית ילדותו של ג'קסון בעיר גארי שבאינדיאנה. צולם מספר ימים לאחר מותו
ג'קסון נולד בשם מייקל ג'וזף ג'קסון ב-29 באוגוסט 1958 בעיר גארי אשר במדינת אינדיאנה שבארצות הברית (גארי היא פרוור תעשייתי הנמצא באזור המטרופולין של שיקגו). מייקל הוא בנם השמיני מבין עשרת ילדיהם של ג'וזף (שעל שמו נקרא מייקל בשמו האמצעי) וקתרין ג'קסון. משפחת ג'קסון השתייכה באותה העת למעמד הבינוני-נמוך, האם קתרין, השתייכה לזרם עדי יהוה וגידלה את ילדיה על פיה. האב, ג'וזף, היה פועל בבית חרושת לפלדה, והופיע לעיתים עם להקת הרית'ם אנד בלוז "The Falcons". ג'ו גידל את ילדיו באופן קשוח ושתלטני ונהג להתעלל בעיקר במייקל פיזית ונפשית באמצעות מכות וכינויי גנאי. אף על פי כן, ג'קסון ציין כי דווקא החינוך הנוקשה שאביו נתן לו היה גורם משמעותי להצלחתו.
קריירה
תחילת דרכו בחמישיית הג'קסונים
בשנת 1962 החלו ג'קי, טיטו וג'רמיין ג'קסון להופיע באזור העיר גארי עם שניים משכניהם בהרכב "The Jackson Brothers". ב-1963 הצטרפו ללהקה שני האחים הקטנים, מרלון ומייקל, לאחר שכבר אז הפגינו יכולות שירה וריקוד. באמצע שנת 1967 מייקל החליף את ג'רמיין כזמר הראשי של הלהקה. באותה תקופה אימצו חברי הלהקה את השם "The Jackson Five" (בעברית: חמישיית הג'קסונים) כשם להקתם. בהמשך הופיעו באופן אינטנסיבי באינדיאנה ולאחר שזכו בתחרות כישרונות צעירים חשובה ב-1966 (בה ביצעו גרסת כיסוי ללהיט של הטמפטיישנס, "My Girl", בביצוע מייקל), החלו לקיים הופעות באופן מקצועי בשיקגו, אילינוי.
בהמשך הלהקה הצליחה להשיג חוזה הקלטות בחברת התקליטים המקומית "Steeltown" ובעקבות כך החלו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם. הסינגל הראשון שהוציאו נקרא "Let Me Carry Your Schoolbooks" והוא הפך במהרה ללהיט מקומי. שנה אחר כך הוציאו את הסינגל "We Don't Have to Be Over 21) To Fall in Love)". בשנת 1968 הוחתמה הלהקה עם חברת התקליטים "מוטאון". הלהקה זכתה לפריצה הגדולה כאשר ארבעה סינגלים שלהם הגיעו למקום הראשון במצעד ה-Billboard Hot 100 האמריקני ("I Want You Back", "ABC", "The Love You Save" ו-"I'll Be There").
חמישיית ג'קסון נשארו עם מוטאון עד שנת 1976, וכשרצו יותר חופש מוזיקלי עברו ל"אפיק" (Epic), אך כיוון ששם הלהקה היה שייך למוטאון הם החליפו את שמם ל"הג'קסונים" (The Jacksons), כפי שהיו ידועים בשנים המוקדמות יותר. הם המשיכו להופיע ברחבי העולם, הוציאו לשווקים שישה אלבומים נוספים בין השנים 1976–1984, במהלכם היה מייקל כותב השירים הראשי של הלהקה וכתב להיטים כמו "(Shake Your Body (Down to the Ground" "This Place Hotel" ו-"Can You Feel It".
קריירת הסולו המקבילה לחמישיית הג'קסונים
במסגרת הלהקה, בין השנים 1972–1975, ג'קסון הוציא לשווקים ארבעה אלבומי סולו בחברת מוטאון, בהם "Got to Be There" ו-"Ben". הפופולריות של הלהקה החלה לדעוך לקראת אמצע שנות השבעים.
בשנת 1978 ג'קסון כיכב בתפקיד הדחליל לצידה של דיאנה רוס בסרט הקולנוע המוזיקלי "הקוסם", גרסה אפרו-אמריקאית לספר הקוסם מארץ עוץ בו צוות השחקנים כולו היה אפרו אמריקנים. במהלך הפקת הסרט, נוצר לראשונה חיבור בין ג'קסון למפיק המוזיקלי קווינסי ג'ונס, אשר הלחין את פסקול הסרט. ג'קסון ביקש מג'ונס להפיק לו אלבום סולו. בעקבות כך ג'ונס הפיק לג'קסון את אלבום הסולו הראשון של ג'קסון "Off the Wall". כותבי השירים של האלבום כללו בין היתר את ג'קסון עצמו, סטיבי וונדר ופול מקרטני. האלבום יצא לשווקים בשנת 1979 וזכה להצלחה עצומה כאשר בסופו של דבר הוא מכר מעל ל-20 מיליון עותקים ברחבי העולם והפך את ג'ונס למפיק-על בתעשיית המוזיקה. למרות ההצלחה המסחרית העצומה של האלבום, ג'קסון סבר כי האלבום היה צריך לזכות להצלחה רבה יותר ובשל כך היה נחוש בדעתו לגרום לכך שאלבומו הבא יתעלה על ההצלחה של "Off the Wall".
האלבום "Thriller" ושנות השמונים
שמאל|ממוזער|250px|מייקל ג'קסון עם הנשיא רונלד רייגן ורעייתו ננסי רייגן, בביקור בבית הלבן ב-1984
ימין|ממוזער|150px|מייקל ג'קסון, 1988
במהלך 1982 פרש ג'קסון באופן סופי מחמישיית הג'קסונים. שיתוף הפעולה הבא בין ג'ונס וג'קסון הניב את אלבום הסולו השישי של ג'קסון "Thriller", אשר יצא לשווקים באותה שנה. האלבום אשר מכר למעלה מ-110 מיליון עותקים היה לאלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. האלבום זיכה את ג'קסון בשמונה פרסי גראמי (שיא עולמי) והניב להיטים כגון "Thriller", "The Girl Is Mine", "Billie Jean" ו-"Beat It".
ב-25 במרץ 1983, ג'קסון הופיע בשידור חי בספיישל טלוויזיוני לרגל 25 שנה לחברת מוטאון בו גם הופיע יחד עם חמישיית הג'קסונים וגם ביצע לבדו את השיר "בילי ג'ין". בהופעה זו ביצע ג'קסון לראשונה את ריקוד הליכת הירח. בשידור צפו כ-47 מיליון צופים.
ב-14 במאי 1984, ג'קסון הוזמן לבית הלבן כדי לקבל פרס מידי הנשיא רונלד רייגן, על תרומותיו הרבות לארגונים המטפלים באנשים בעלי התמכרות לאלכוהול וסמים.
בהמשך השנה ג'קסון שיחק בסרט מדע בדיוני תלת־ממדי בן 12 דקות בשם "קפטן איו", אותו ביים פרנסיס פורד קופולה והפיק ג'ורג' לוקאס. הסרט הוקרן בגני השעשועים של וולט דיסני ברחבי העולם במהלך שנות השמונים והתשעים וזכה לפופולריות רבה.
בשנת 1985 כתב ג'קסון את שיר הצדקה "We Are the World" (באנגלית: אנחנו העולם), יחד עם ליונל ריצ'י, אשר הופק על ידי קווינסי ג'ונס. השיר בוצע על ידי להקת על בה השתתפו האמנים הפופולריים ביותר בארצות הברית בתקופה זו. הסינגל הפך בהמשך לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, כאשר קרוב ל-30 מיליון עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם. הכנסות השיר שימשו לצורך מתן סיוע לקורבנות הרעב באתיופיה באותה שנה.
שיתוף הפעולה הבא בין קווינסי ג'ונס וג'קסון הניב את אלבום הסולו השביעי של ג'קסון, "Bad", אשר יצא לשווקים בשנת 1987 וזכה להצלחה מסחרית ניכרת. נכון ל-2008, האלבום מכר מעל ל-32 מיליון עותקים ברחבי העולם, האלבום דורג כעשירי בעולם במכירות. לאחר מכן נפרדו דרכיהם של ג'ונס וג'קסון. סבב ההופעות העולמי של Bad החל ב-12 בספטמבר באותה שנה והסתיים ב-14 בינואר 1989. ג'קסון שבר שיא גינס לאחר שכ-504,000 איש נכחו בשבעה מופעים באצטדיון ומבלי. הוא ביצע בסך הכול 123 מופעים בפני קהל של 4.4 מיליון אנשים וזכה בשיא גינס נוסף כאשר סבב ההופעות גרף 125 מיליון דולרים. במהלך הסבב הוא הזמין ילדים מעוטי יכולת לצפות במופעים בחינם, נתן תרומות לבתי חולים, בתי יתומים וארגוני צדקה אחרים.
בשנת 1988, ג'קסון הוציא לשווקים את הספר האוטוביוגרפי הראשון שלו בשם "Moon Walk" ("הליכת הירח") אשר מכר מעל 200,000 עותקים. בספר, ג'קסון סיפק מידע רב על ילדותו, על התקופה בה היה שותף בחמישיית הג'קסונים ובהתעללות בו מצד אביו והחינוך הנוקשה שלו. ג'קסון ציין בספר גם כי עבר שני ניתוחי אף וניתוח פלסטי נוסף בו יצרו גומה בסנטרו. הוא ייחס את השינויים הרבים במבנה פניו לתהליכי התבגרות, להרזיה, לדיאטה צמחונית קפדנית שעבר, לשינוי סגנון השיער שלו, ולתאורה על הבמות. הספר הגיע למקום הראשון במצעד מכירות הספרים של הניו יורק טיימס.
בשנת 1988, שיחק ג'קסון בסרט הבדיוני "Moonwalker". עלילת הסרט הורכבה מקולאז' של סיפורים קצרים, קטעים מהופעותיו של ג'קסון ווידאו קליפים של ג'קסון.
ההצלחה העצומה לה זכה ג'קסון במהלך שנות השמונים הביאה לכך שזכה באותה העת לכינוי "מלך הפופ" (כינוי שניתן לו על ידי אליזבת טיילור).
שנות התשעים
שמאל|ממוזער|200px|אחד מהפסלים הזהים הרבים של מייקל ג'קסון אשר מוקמו בכל רחבי אירופה במהלך קידום המכירות של אלבומו "HIStory".
במרץ 1991, ג'קסון חידש את החוזה שלו עם סוני עבור 100 מיליון דולרים. אלבום האולפן השמיני של ג'קסון "Dangerous" יצא לשווקים במהלך שנה זו. נכון לשנת 2008, האלבום מכר מעל לשבעה מיליון עותקים ברחבי ארצות הברית ומעל ל-32 מיליון עותקים ברחבי העולם. האלבום הניב להיטים כגון "Remember the Time", "Black or White" ו-"Heal the World".
בשנת 1992 הקים ג'קסון את "קרן רפאו את העולם" ("Heal the World Foundation"), ארגון צדקה שתרם מיליוני דולרים. מטרותיה העיקריות של הקרן הן עזרה לילדים נזקקים, תרומה לסביבה ומימון תרופות לילדים רעבים וחולים, הן בארצות המפותחות והן בארצות הלא מפותחות. בנוסף, הקרן פעלה למניעת ניצול והתעללות בילדים וסייעה לאנשים שהיו מכורים לסמים ולאלכוהול. הקרן עבדה בשיתוף עם קרנות ומוסדות אחרים על מנת להשיג את המטרות שלה בעוצמה מלאה. מחוץ לקרן, ג'קסון היה נוהג לבקר בבתי יתומים ובבתי חולים ברחבי העולם, לחלק מתנות ולעזור בנדיבותו לממן ניתוחים של השתלות איברים וטיפולים רפואיים.
אחת ההופעות המפורסמות ביותר שלו הייתה במחצית של משחקי הסופרבול בינואר 1993. בניגוד למקובל בהופעות המחצית של הסופרבול במרבית השנים הקודמות, ג'קסון היה האמן היחיד שהופיע במחצית כולה. ב-24 בפברואר 1993 ג'קסון קיבל את "פרס האגדה החיה" בטקס פרס גראמי ה-35 בלוס אנג'לס.
במהלך פברואר 1993 העניק ג'קסון ריאיון באורך 90 דקות לאופרה וינפרי, הריאיון הטלוויזיוני השני שלו מאז 1979. במהלך הריאיון, ג'קסון סיפר על הדרך שבה אביו התעלל בו במהלך ילדותו, וכמו כן ציין כי הוא חש שהחמיץ חלק גדול משנות הילדות שלו וציין כי הוא אחד האנשים הבודדים בעולם. כמו כן, באותו הריאיון ג'קסון הכחיש שמועות בצהובונים לפיהם הוא רכש את עצמותיו של ג'וזף מריק "איש הפיל". שמועות נוספות שהכחיש בריאיון זה, היו שמועות על כך שהוא ישן בתא חמצן, או על כך שהוא הלבין את עורו. בהקשר להלבנת עורו, במהלך הריאיון ג'קסון חשף את עובדת היותו חולה בוויטיליגו. הריאיון נצפה על ידי 90 מיליון צופים בארצות הברית בלבד, והפך בכך לשידור הרביעי שאיננו שידור ספורט הנצפה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. בנוסף, הריאיון הגביר באופן ניכר, בזכות אומץ ליבו של ג'קסון לספר על מחלתו, את המודעות למחלת הוויטיליגו, אשר לא הייתה מוכרת במיוחד עד לאותה העת.
בשנת 1995, הוציא ג'קסון לשווקים את האלבום הכפול "HIStory". האלבום הזה הוא האלבום האישי ביותר של ג'קסון שנכתב כמעט כולו אחרי ההאשמות שהוגשו נגדו שנתיים לפני כן. הדיסק הראשון הכיל 15 מהלהיטים הגדולים ביותר של ג'קסון, בעוד שהדיסק השני הכיל 15 שירים חדשים. זהו האלבום הכפול הנמכר ביותר בכל הזמנים, כאשר 20 מיליון עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם.
בשנת 1997 הוציא ג'קסון לשווקים את אלבום האוסף המיוחד "Blood on the Dance Floor: HIStory in the Mix", אשר הכיל רמיקסים לסינגלים הנמכרים ביותר מהאלבום "HIStory", בנוסף לחמישה שירים חדשים. המכירות של האלבום בכל העולם נאמדו על 6 מיליון עותקים נכון לשנת 2007, מה שהפך אותו לאלבום הרמיקסים הנמכר ביותר בכל הזמנים.
ביוני 1999 היה ג'קסון מעורב במספר אירועי צדקה. הוא הופיע לצד לוצ'אנו פבארוטי במופע צדקה במודנה שבאיטליה. המופע, אשר נועד לגייס כספים ארגון המלכ"ר "War Child", גייס מיליון דולרים עבור פליטי קוסובו וילדי גואטמלה. מאוחר יותר באותו החודש, ג'קסון ארגן מספר מופעי צדקה בגרמניה ובקוריאה. אמנים נוספים אשר השתתפו במופעים הללו היו סלאש, הסקורפיונז, מריה קארי, אנדראה בוצ'לי ונוספים. הכספים אשר גויסו במהלך האירוע, הועברו לקרן נלסון מנדלה לילדים, לצלב האדום ולארגון אונסק"ו.
העשור הראשון של המאה ה-21
בספטמבר 2001 קיים שני מופעים במדיסון סקוור גארדן לציון 30 שנות קריירה. המופעים, בהשתתפות אומנים רבים שודר לאחר מכן כספיישל ברשת CBS. באוקטובר אותה שנה, ג'קסון הוציא לשווקים את האלבום "Invincible", שהגיע למקומות הראשונים בארצות הברית ובריטניה ונמכר בכ-8 מיליון עותקים. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, ג'קסון עזר לארגן את מופע הצדקה "United We Stand: What More Can I Give" בוושינגטון הבירה, אשר שודר ב-21 באוקטובר באותה שנה וכלל הופעות של עשרות אמנים גדולים, לרבות ג'קסון, אשר ביצע את השיר "What More Can I Give" בסיום המופע. ב-15 בנובמבר 2006 קיבל ג'קסון את פרס ה-"Diamond Award" על מכירת למעלה מ-100 מיליון אלבומים, בטקס "פרסי המוזיקה העולמית" ל-2006.
ב-11 בפברואר 2008, יום השנה ה-25 ליציאת אלבומו של ג'קסון "Thriller", הוציא ג'קסון לשווקים גרסה מחודשת לאלבום שנקראה "Thriller 25". האלבום כלל רצועה שלא פורסמה בעבר בשם "For All Time", בנוסף למספר רמיקסים אותם הפיק יחד עם אמנים פופולריים שונים כגון אייקון, פרגי, ויל.איי.אם וקניה וסט. שני רמיקסים אשר יצאו לשווקים בתור סינגלים. האלבום זכו להצלחה מתונה: "The Girl Is Mine 2008" ו-"Want to Be Startin' Somethin' 2008". האלבום הגיע באותה העת למקום הראשון במצעד המכירות בשמונה מדינות באירופה. במשך 12 שבועות האלבום מכר יותר משלושה מיליון עותקים ברחבי העולם.
ב-29 באוגוסט 2008, במסגרת חגיגות יום הולדתו ה-50 של ג'קסון, סוני הוציאה לשווקים סדרת אוספים בשם "King of Pop" המכילה את להיטיו הגדולים של ג'קסון.
בשנת 2009, נודע כי אלבומו "Thriller" עתיד להיות מומחז בברודוויי.
במרץ 2009, הודיע ג'קסון לראשונה במסיבת עיתונאים בלונדון כי במהלך יולי הוא מתכנן לערוך בלונדון 10 הופעות ענק בשם "This Is It" לאחר עשור ללא הופעות. סבב ההופעות, אשר אמור היה להיות סבב ההופעות הגדול ביותר של ג'קסון מאז סבב ההופעות העולמי של אלבומו "HIStory" בשנת 1997, נחשב באותה העת על ידי רבים לאחד מהאירועים המוזיקליים החשובים ביותר של השנה כאשר למעלה ממיליון צופים היו אמורים לצפות במופעים. ג'קסון ציין במקביל, כי הוא מעוניין לפרוש לצמיתות לאחר סבב ההופעות. תוך שעות ספורות נמכרו כל הכרטיסים (זוהי שבירת שיא למכירת הכרטיסים המהירה ביותר), בעקבות כך ג'קסון התחייב לערוך 50 מופעים שונים. בשבועות שקדמו לסבב ההופעות ג'קסון התכונן לסבב ההופעות בלוס אנג'לס יחד עם הכוריאוגרף והבמאי קני אורטגה. סבב ההופעות אמור היה להיערך בין 13 ביולי 2009 ל-6 במרץ 2010, אך לא יצא לפועל עקב מותו של ג'קסון.
מותו, טקס האשכבה לזכרו והלווייתו
200px|ממוזער|מייקל ג'קסון בלאס וגאס, נבדה, 2003
ב-25 ביוני 2009, פחות משלושה שבועות לפני תחילת סבב ההופעות הצפוי שלו, לקה ג'קסון בדום לב באחוזה אותה שכר במחוז הולמבי הילס שבלוס אנג'לס. לאחר שניסיונות ההחייאה אותם ביצע רופאו האישי כשלו, הוזמן צוות חובשים ממחלקת מכבי האש של לוס אנג׳לס וביצע ניסיונות החייאה ממושכים במקום ובאמבולנס בדרך למרכז הרפואי על שם רונלד רייגן ובמשך שעה לאחר מכן. בשעה 14:26 נקבע מותו של ג'קסון. דקות ספורות לאחר מכן, אחיו של מייקל, ג'רמיין, בישר לעולם על מות אחיו באמצעות אמצעי התקשורת. בשל ספקות לגבי סיבת מותו של ג'קסון, לבקשת המשפחה בוצעה בו נתיחה שלאחר המוות משפטית נוספת מספר ימים לאחר מותו.
ב-7 ביולי 2009 ערכה המשפחה טקס אשכבה פרטי לג'קסון, בבית הקברות "פורסט לואן" שבלוס אנג'לס, ולאחר מכן נערך טקס אשכבה ציבורי בהיכל הספורט סטייפלס סנטר בלוס אנג'לס בהשתתפות אלפי מוזמנים. הטקס שודר בתחנות הטלוויזיה הגדולות ברחבי העולם, ועל פי ההערכות צפו בו יותר ממיליארד איש בשידור חי. מספר הצופים בטקס האשכבה בארצות הברית נאמד, על פי נילסן, ב-31.1 מיליון איש. סטיבי וונדר, ליונל ריצ'י, מריה קארי, ג'ון מאייר, ג'ניפר הדסון, אשר, ג'רמיין ג'קסון ושאהין ג'אפרגולי הופיעו במהלך הטקס. ברי גורדי וסמוקי רובינסון קראו הספדים, בעוד שקווין לטיפה קראה שיר בשם "We had him" ("לנו היה אותו"), שנכתב לרגל האירוע על ידי מאיה אנג'לו. בתו בת ה-11 של ג'קסון, פאריס מייקל קתרין ג'קסון, בכתה כאשר סיפרה לקהל:
ארונו של ג'קסון לא נטמן בבית הקברות לאחר הטקס, ובני משפחתו לא הודיעו לתקשורת היכן ייקבר. הלווייתו של ג'קסון התקיימה ב-3 בספטמבר 2009 בטקס פרטי בבית העלמין "פורסט לואן" שבקליפורניה.
הדיווחים הרשמיים ציינו כי מותו של ג'קסון נגרם משימוש בכדורי שינה שבראשם סם השינה פרופופול אשר ניתנו לו על פי בקשתו, על ידי רופאו האישי, קונארד מארי. ב-8 בפברואר 2010 הגישה פרקליטות מחוז לוס אנג'לס כתב אישום נגד מארי באשמת הריגה שלא מרצון. הרופא הורשע בהריגתו של ג'קסון ונדון לארבע שנות מאסר.
לאחר מותו
שמאל|ממוזער|250px|כוכבו של ג'קסון בשדרת הכוכבים שבהוליווד לאחר מותו
במהלך השעות שלאחר מותו של ג'קסון, חלה עלייה משמעותית במכירת אלבומיו. האלבום "Thriller", שיצא לשווקים לראשונה בשנת 1982, דורג במקום הראשון במצעד ההורדות של חנות המוזיקה המקוונת iTunes, ואילו שמונה אלבומים נוספים דורגו ב-40 המקומות הראשונים. בבריטניה, בה היה אמור ג'קסון להופיע כעבור מספר שבועות אילולא נפטר, הגיעו 15 מאלבומיו ל-15 המקומות הראשונים במצעד של חברת אמזון.
באוקטובר 2009 דלף לאינטרנט, כמה שעות לפני היציאה הרשמית ב-12 באוקטובר, סינגל חדש של ג'קסון בשם "This Is It" שאמור היה ללוות את המופע הגרנדיוזי שתכנן להעלות בלונדון ומשמש כעת כשם הסרט באורך מלא, שיצא לאקרנים ב-28 באוקטובר, אשר תיעד את החזרות האחרונות של ג'קסון לפני מותו. יומיים לפני יצאת הסרט לאקרנים, יצא אלבום כפול הנושא את אותו השם, שכולל גרסאות מקוריות ל-14 שירים המופיעים בסרט כולל מיטב הלהיטים של ג'קסון, ומסתיים עם הסינגל החדש בגרסה מקורית ובגרסה מיוחדת בליווי ה"ג'קסונים". כמו כן, האלבום הכפול יכלול גרסאות מוקדמות ונדירות של שלושה מלהיטיו ("Beat It", "'Wanna Be Startin", "'Somethin" ו-"She's Out Of My Life") ותמונות בלעדיות מהחזרות האחרונות.
ב-28 באוקטובר 2009 יצא לאקרנים ברחבי העולם הסרט התיעודי "This Is It" אשר הופק על ידי סרטי קולומביה והכיל קטעים מהחזרות לסבב ההופעות. הסרט הוקרן במשך שבועיים ברחבי העולם. הסינגל החדש בשם "This Is It" יצא לשווקים ב-12 באוקטובר 2009, כאשר האלבום החדש בעל אותו השם יצא לשווקים ברחבי העולם ב-26 באוקטובר. הסרט הפך לסרט התיעודי הריווחי ביותר בכל הזמנים עם הכנסות של מעל ל-252 מיליון דולרים.
בדצמבר 2009 יצא לאור ספר חדש שנקרא "האופוס של מייקל ג'קסון" שהוא בעצם פרויקט מיוחד שהכינו קרוביו לקראת חג המולד. הספר כולל 404 עמודים של סיפורים ותמונות נדירות מחייו האישיים של ג'קסון שלא פורסמו בעבר. גם למעריציו של ג'קסון הייתה הזדמנות לתרום לחלק מהספר ואלפי מעריצים מכל רחבי העולם שלחו תצלומים, עבודות אומנות ומחוות שכתבו לג'קסון. עורכי הספר בחרו את העבודות הסופיות שזכו להיכלל בספר. הספר הוא כבד במיוחד, גדול ממדים וכרוך בעור שחור ומחירו כ-249 דולר.
בעקבות העלייה המסיבית במכירות של אלבומיו של ג'קסון לאחר מותו, הודיעה חברת סוני ב-16 במרץ 2010 כי הם חידשו את החוזה עם היורשים של זכויות היוצרים של שיריו של ג'קסון אשר היה אמור לפקוע בשנת 2015. במסגרת החוזה המחודש היו מתוכננים לצאת לשווקים בשנים הבאות עשרה אלבומים חדשים של ג'קסון עם חומר שלא פורסם בעבר. האלבום החדש הראשון יועד לצאת לשווקים בנובמבר 2010, והאלבום האחרון יועד לצאת לשווקים לפני דצמבר 2017, אך כבר לא יצא.
ב-19 בנובמבר 2010 יצא לשווקים מארז ה-DVD של ג'קסון "Michael Jackson's Vision" אשר מכיל אוסף סרטים קצרים של ג'קסון אשר כולל את הווידאו קליפ "One More Chance" שלא שודר מעולם.
ב-23 בנובמבר 2010 יצא לשווקים משחק הווידאו "Michael Jackson: The Experience", אשר פותח על ידי חברת משחקי הווידאו Ubisoft. המשחק מאפשר לשחקן לבצע את מהלכי הריקוד הנודעים של ג'קסון תוך כדי שירה באמצעות טכנולוגיית התנועה של קונסולות המשחקים החדישות.
ב-10 בדצמבר 2010 יצא לשווקים האלבום "Michael", אשר מכיל שירים ישנים של ג'קסון אשר לא יצאו לשווקים מעולם. השיר "Hold My Hand", אותו הקליט ג'קסון במקור בשנת 2007 יחד עם הזמר אייקון, היה הסינגל הראשון מתוך האלבום אשר יצא לשווקים.
ב-7 בנובמבר 2011, כשנתיים לאחר מותו של ג'קסון, רופאו האישי של ג'קסון קונרד מוריי נמצא אשם בהריגתו. ב-29 בנובמבר 2011, גזר בית המשפט על ד"ר מוריי את העונש המקסימלי הקבוע בחוק – 4 שנות מאסר.
בטקס בילבורד 2014, הוצגה הולוגרמה של ג'קסון, שר את השיר "Slave to the Rhythm" מאלבומו האחרון.
את כלל הזכויות על יצירותיו המוזיקאיות שפורסמו טרם מותו ואלו שטרם יצאו לאחר מותו, שמרו קרובי משפחתו ועליהם קיבלו תגמולים גם לאחר מותו.
ב-18 באפריל 2025 צפוי לצאת סרט ביוגרפי על חייו בשם "Michael". את הסרט ביים אנטואן פוקואה. אחיינו של ג'קסון, ג'עפר ג'קסון, אמור לככב בתפקידו הגדול הראשון בסרט. הפקת הסרט החלה ב-22 בינואר 2024.
חייו האישיים
מערכות יחסים
במהלך סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ניהל מערכת יחסים קצרה ומתוקשרת עם השחקנית זוכת פרס האוסקר טייטום אוניל. במהלך שנות השמונים ניהל מערכת יחסים קצרה ומתוקשרת עם השחקנית ברוק שילדס. שילדס ציינה בשנת 2009 כי על אף שג'קסון מעולם לא הציע לה להתחתן עמו באופן רשמי, ג'קסון נהג לשוחח עימה פעמים רבות על האפשרות שהם יתחתנו ויגדלו יחד ילדים מאומצים. כמו כן ציינה כי באותה העת היא הסתייגה מהצעותיו של ג'קסון.
הנישואים לליסה מארי פרסלי
ב-26 במאי 1994 נישא ג'קסון בחשאיות בטקס פרטי ברפובליקה הדומיניקנית לזמרת-יוצרת ליסה מרי פרסלי, בתו של אלביס פרסלי. הזוג הכחיש את קיום טקס הנישואים כמעט חודשיים שלמים לאחר שנישא. רק ב-1 באוגוסט 1994 נודע לראשונה בכלי התקשורת על נישואיהם של ג'קסון ופרסלי.
פרסלי וג'קסון נפגשו לראשונה בשנת 1975, במהלך מספר הופעות של משפחת ג'קסון בקזינו MGM Grand Hotel and Casino בלאס וגאס כאשר פרסלי הייתה בת שבע. השניים נפגשו בשנית באמצעות חבר משותף בתחילת שנת 1993. לאחר המפגש הם נשארו בקשר טלפוני מדי יום. כאשר ההאשמות בדבר ההתעללות המינית בג'ורדן צ'נדלר החלו להתפרסם בכלי התקשורת, פרסלי סיפקה לג'קסון תמיכה רגשית. אף על פי כן היא ציינה כי באותה העת היא הייתה מודאגת מאוד ממצבו הבריאותי המדרדר של ג'קסון וההתמכרות שלו לסמים. כמו כן פרסלי ציינה כי "אני מאמינה שהוא לא עשה שום דבר רע ושהוא נאשם בטעות ובשל כך התאהבתי בו. רציתי להציל אותו. הרגשתי שאני מסוגלת לעשות זאת." באחת משיחות הטלפון שהתקיימו בין השניים, פרסלי ציינה כי ג'קסון היה מסומם, מבולבל והזייתי. זמן קצר לאחר מכן, היא שכנעה אותו ליישב את ההאשמות בבית המשפט ולעבור שיקום. ג'קסון הציע נישואין לפרסלי, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהקשר ביניהם חודש, במהלך שיחת טלפון אשר התקיימה בסתיו 1993.
באותה העת, גורמים שונים בכלי התקשורת העריכו כי נישואיהם של ג'קסון ופרסלי היו תעלול יחצני אשר נועד לשפר את תדמיתו של ג'קסון בלבד ולהסיט את תשומת הלב מההליכים המשפטיים שהתנהלו באותה העת נגד ג'קסון.
פרסלי הופיעה בווידאו קליפ של ג'קסון לשיר "You Are Not Alone", שיר אהבה מאלבומו "HIStory".
ג'קסון ופרסלי התגרשו ב-20 באוגוסט 1996.
הנישואים לדבי רואו
במהלך סבב ההופעות העולמי של אלבומו HIStory, ג'קסון נישא לאחות הדרמטולוגית דבורה ג'ין רואו ב-14 בנובמבר 1996 בטקס מאולתר בחדר המלון בו שהה בסידני שבאוסטרליה. במהלך שלוש שנות נישואיהם רואו ילדה את שני ילדיו הבכורים של ג'קסון.
ג'קסון פגש לראשונה את רואו באמצע שנות השמונים לאחר שאובחן במחלת הוויטיליגו. במשך שנים רבות טיפלה רואו בג'קסון והעניקה לו תמיכה רגשית. במקור, לא היו לשניים שום תוכניות להתחתן, אבל לאחר שרואו נכנסה להריון, אמו של ג'קסון שכנעה אותם לעשות כן. ב-8 באוקטובר 1999 התגרשו בני הזוג ורואו העבירה את המשמורת על הילדים לאחריותו של ג'קסון וויתרה על זכויותיה כהורה.
אבהות
שמאל|ממוזער|200px|מייקל ג'קסון ובנו ביורודיסני, 2006
ג'קסון היה אב לשלושה ילדים:
מייקל ג'וזף ג'וניור (נודע בעיקר בכינוי "פרינס"), אשר נולד ב-13 בפברואר 1997 מנישואיו של ג'קסון לדבי רואו.
פאריס מייקל קתרין, אשר נולדה ב-3 באפריל 1998 מנישואיו של ג'קסון לדבי רואו.
פרינס מייקל השני (נודע בעיקר בכינוי "בלאנקט"), אשר נולד ב-24 בפברואר 2002 באמצעות הפריה מלאכותית ואם פונדקאית שזהותה נותרה חסויה.
ב-20 בנובמבר 2002 כאשר ג'קסון התארח במלון אדלון בברלין, הוא הוציא את בנו בלאנקט, אשר היה באותה העת בן 11 חודשים בלבד, אל מרפסת חדרו והחזיק אותו מעבר למעקה הבטיחות אל המעריצים שחיכו לו למטה. התמונות של האירוע אשר זכו לכיסוי תקשורתי נרחב גרמו לתדהמה רבה ולפיקפוק בקרב רבים לגבי הכשירות של ג'קסון כהורה. ג'קסון ציין בעקבות האירוע כי זו הייתה טעות איומה מצדו והתנצל על מעשיו.
לאורך כל השנים תמיד כאשר ילדיו של ג'קסון הופיעו בפומבי, הוסתרו פניהם באמצעות מסכות בטענה כי צעד זה נועד להבטיח את שלומם תוך שמירה על זהותם. דבי רואו ציינה בעבר כי ג'קסון הגה את הרעיון בעקבות איומי המוות האנונימים הרבים אותם נהג לקבל ובשל החשש מניסיון חטיפה אפשרי של אחד מילדיו.
ב-30 ביוני 2009, החלו להתפרסם בתקשורת שמועות על כך שג'קסון איננו כלל אביהם הביולוגי של ילדיו. בריאיון שהתקיים עימה ביולי 2009, טענה דבי רואו, אימם של שניים משלושת ילדיו של ג'קסון (מייקל ג'וזף ג'וניור ופאריס מייקל קתרין) כי, "מייקל היה גרוש ובודד ורצה ילדים. אני הייתי היחידה שהסכימה ללדת את ילדיו. הצעתי לו את רחמי – זאת הייתה מתנה. זה היה משהו שעשיתי כדי לשמח אותו. הייתי רק כלי קיבול, זה לא היה הזרע של מייקל. קיבלתי על זה תשלום, והמשכתי הלאה. אני יודעת שלעולם לא אראה יותר את הילדים".
ב-3 באוגוסט 2009, מעל לחודש לאחר מותו של ג'קסון, פסק בית המשפט כי בהתאם לצוואתו של ג'קסון, המשמורת הקבועה על ילדיו של ג'קסון תועבר לאמו, קתרין ג'קסון. כמו כן פסק בית המשפט כי לאחר שקתרין תלך לעולמה המשמורת תעבור לזמרת דיאנה רוס, ידידתו הטובה של ג'קסון.
מצבו הבריאותי ומראהו החיצוני
מחלת הוויטיליגו (בהרת)
ממוזער|150px|שמאל|ג'קסון שנתיים לאחר שאובחן כחולה במחלת הוויטיליגו, בתצלום ג'קסון נמצא בשלבים המוקדמים של המחלה
ימין|ממוזער|130px|במהלך שנות התשעים עורו של ג'קסון הפך ללבן לגמרי.
צבע עורו של ג'קסון היה כהה, בהתאם למוצאו האפרו אמריקאי. אך החל מאמצע שנות השמונים צבע עורו החל להפוך בהיר יותר באופן הדרגתי עקב מחלת הוויטיליגו (בהרת) בה לקה כשהיה בשנות ה-20 לחייו. שינוי זה זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, כולל שמועות שהוא מלבין את עורו. ג'קסון ציין כי מחלת הוויטיליגו שכיחה בקרב משפחתו של אביו. לאורך השנים המשיכה המחלה להתפשט בכל חלקי גופו וג'קסון טשטש את הבדלי הצבעים של עורו באמצעות איפור, דבר אשר גרם לו להיראות חיוור למדי. מכיוון שהאזורים הבהירים על גופו רגישים מאוד לשמש ג'קסון לקח עמו באופן קבוע שמשייה לכל מקום על מנת שלא להיחשף לקרני השמש. בשנת 1986 עבר ג'קסון סדרת טיפולים קוסמטיים בפניו, בצווארו ובידיו במטרה להסוות את התפרצות המחלה.
תדמיתו של ג'קסון נפגעה רבות בשל שינוי גוון העור שלו, בעיקר משום שרבים האשימו אותו בכך שהוא מתכחש לשורשיו ולגזעו, זאת על אף שג'קסון ציין לכל אורך השנים כי הוא גאה בהיותו אפרו-אמריקאי ושאין באפשרותו לעשות דבר נגד המחלה הקשה.
בנתיחה שלאחר המוות אומתה טענתו של ג'קסון כי סבל מן המחלה, והדבר נחשף בציבור במשפטו של רופאו.
מחלת הלופוס (זאבת)
ג'קסון היה חולה בלופוס עורי (זאבת), דבר שגרם לפגיעה בצורת אפו של ג'קסון. כאשר ג'קסון עבר ניתוח שכשל הוא נכנס לסדרת ניתוחים שהצליחה לשקם את אפו. במהלך השנים ג'קסון ספג עלבונות וביקורות רבות על אפו, אך מעולם לא הגיב בנושא זה.
ניתוחים פלסטיים
בשנת 1979 ג'קסון שבר את אפו במהלך ביצוע של ריקוד מורכב. ניתוח האף שעבר בעקבות כך לא היה מושלם וג'קסון התלונן על קשיי נשימה אשר לטענתו עלולים להשפיע על הקריירה שלו. הוא הופנה בהמשך לד"ר סטיבן הופלין אשר ביצע את ניתוח האף השני של ג'קסון.
תיקו הרפואי של ג'קסון מעולם לא התפרסם אך מומחים ומנתחים פלסטיים שונים שיערו כי הוא עבר מספר ניתוחי אף, ניתוח במצח, בשפתיים, וניתוח בעצם הלחי. ג'קסון מצדו טען כי הוא עבר במשך חייו רק שני ניתוחי אף ולא שום ניתוח אחר על פניו, אם כי בשלב מסוים הוא ציין כי עבר ניתוח להוספת גומה בסנטר.
משקל גוף
ג'קסון איבד משקל רב במהלך שנות השמונים המוקדמות בשל שינויים בתזונה. לאורך השנים הועלו השערות בתקשורת כי ג'קסון סבל מאנורקסיה נרבוזה. ג'קסון סבל גם מירידה קיצונית במשקלו באופן חוזר ונשנה בשלבים מאוחרים יותר בחייו. רופאים שונים הניחו גם כי הוא סבל מתפיסת גוף שלילית, מצב פסיכולוגי שגרם לג’קסון לנטייה לדמיין פגמים גופניים עצמיים, אולם איש מלבדו לא היה מסוגל לראות את הפגמים הללו.
כוויות בקרקפת
ב-27 בינואר 1984 ג'קסון ואחיו השתתפו בפרסומת לפפסי בלוס אנג'לס. בשל טעות בפירוטכניקה שערו של ג'קסון עלה בלהבות במהלך צילומי הפרסומת וג'קסון ספג כתוצאה מכך כוויות מדרגה שנייה על הקרקפת. בעקבות כך, ג'קסון נזקק לטיפול רפואי ממושך ולטיפול קוסמטי על מנת להסתיר את הצלקות שנותרו לו בקרקפת. ג'קסון מעולם לא החלים לחלוטין מפציעה זו, ולכן נהג ללבוש פאה.
מצבו הכלכלי
שמאל|ממוזער|250px|אחוזת נוורלנד בשנת 2008
במהלך שנות השמונים ג'קסון התעשר מאוד והחל לרכוש נכסים במיליוני דולרים בהם גם הזכויות על מרבית שירי להקת הביטלס עליהן שילם 47.5 מיליון דולרים.
במרץ 1988, ג'קסון רכש קרקעות בעלות של 17 מיליון דולר במחוז סנטה ברברה שבקליפורניה לצורך בניית אחוזת ענק שקרא לה "Neverland" ("ארץ לעולם לא"). בהמשך הוא בנה במתחם האחוזה לונה פארק פרטי, גן חיות פרטי ואולם קולנוע פרטי. ערך האחוזה נאמד בשנת 2003 על סך 100 מיליון דולרים.
ההכנסות השנתיות של ג'קסון בשנות השמונים ובשנות התשעים מוערכת בכ-50 מיליון דולר. בשנת 2003, סך הכנסותיו לאורך הקריירה הוערכו בכ-2 מיליארד דולר.
למרות ההכנסות הגבוהות מהן נהנה במשך הקריירה, ג'קסון שקע בחובות כבדים בשל אורח החיים הראוותני שניהל ובמהלך העשור הראשון של המאה ה-21 הוא לווה כספים רבים במטרה להציל את אחוזתו מעיקול.
בשנת 2007 ג'קסון וסוני רכשו את חברת ההפצה של ויאקום Famous Music LLC. עסקה זו העניקה לג'קסון את הזכויות על השירים של אמנים רבים בהם אמינם, שאקירה ובק. בנוסף במהלך שנת 2016 מנהלי עיזבונו של ג'קסון החליטו למכור את חלקו בקטלוג, על מנת לשלם את החלק הנותר מהחובות שהותיר אחריו, התמורה למכירה הייתה 750 מיליון דולר בקירוב.
הונו של ג'קסון נאמד בשנת 2007 בכ-236.6 מיליון דולרים.
השמועות בצהובונים
לאורך השנים נפוצו סיפורים סנסציונים שונים בתקשורת אודות אישיותו של ג'קסון. הבולטים שבהם היו:
בשנת 1986, הצהובונים פרסמו ידיעה לפיה ג'קסון ישן בתא לחץ המאפשר לו מתן חמצן במינונים גבוהים לצורך האטת תהליך ההזדקנות שלו. אל הידיעה צורפה גם תמונה של ג'קסון בה הוא שוכב בתא לחץ מסוג זה. ג'קסון סיפר שבעקבות הכוויות שקיבל בצילומים לפרסומת פפסי, קיבל פיצויים והחליט לתרום את כל הכסף להקמת תא לטיפול בכוויות, ושכב בתא זה כדי לבחון אותו, אך צלם פפראצי שהיה שם באותו הרגע צילם אותו והתמונה הופצה ברחבי העולם.
כאשר ג'קסון רכש שימפנזה בשם באבלס, נטען בצהובונים כי זוהי דוגמה לנתק של ג'קסון מן המציאות.
במהלך שנות השמונים נטען גם כי ג'קסון מעוניין לרכוש את עצמותיו של ג'וזף מריק ("איש הפיל"). ג'קסון טען כי זה שטויות. "אני אוהב את איש הפיל אבל איפה אני אשים עצמות? ולמה אני צריך אותן?"
השתייכות דתית
בילדותו משפחתו של ג'קסון השתייכה לזרם הנוצרי עדי יהוה. בשנת 1985 החליט ג'קסון להתנער מהשתייכותו לזרם עדי יהוה בתגובה לכך שהקהילה החרימה את הווידאו קליפ של Thriller.
במהלך 2008 נפוצה שמועה לא מבוססת באמצעי התקשורת ברחבי העולם על כך שג'קסון התאסלם אשר התבססה על כתבה בצהובון הלונדוני The Sun מ-21 בנובמבר 2008. השמועה אשר לא התבססה על מקור מהימן לא אומתה מעולם ואף הוכחשה על ידי עורך הדין של ג'קסון לונדל מקמילן, על ידי קט סטיבנס והמוזיקאי הקנדי המוסלמי דאוד וארנסבי אשר נטען כי נכחו בטקס. בנוסף לכך, ניתן להניח כי השמועות על כך שג'קסון התאסלם אינן מבוססות ואף מופרכות משום שלא ערכו לג'קסון טקס הלוויה מוסלמי ומשום שילדיו לא גדלו כמוסלמים.
האשמות במעשים מגונים בילדים
ג'ורדי צ'נדלר
בקיץ 1993 הואשם ג'קסון בביצוע מעשים מגונים בנער בן 13 בשם ג'ורדי צ'נדלר, בנו של רופא שיניים בשם אוון צ'נדלר. צ'נדלר אשר העיד בפני פסיכיאטר ובפני המשטרה, תחת השפעת סם הרגעה אותו נתן לו אביו, טען כי ג'קסון התעלל בו מינית, כולל אקטים של נשיקות, אוננות ומין אוראלי בעת שהוא התארח באחוזת נוורלנד. כמו כן צ'נדלר סיפק תיאור מפורט של איבר המין של ג'קסון. באותה התקופה אביו של ג'ורדי, אוון צ'נדלר הוקלט בחשאי כאשר הוא מאיים לפגוע בקריירה המוזיקלית של ג'קסון אם לא ייענו לתביעותיו. כמו כן, אוון צ'נדלר ניסה לנהל משא ומתן עם ג'קסון על הסדר כספי תמורת שתיקתו. מקורביו של ג'קסון טענו באותה העת כי ג'ורדי צ'נדלר היה קורבן לאב קנאי אשר מטרתו הבלעדית הייתה לסחוט כספים מג'קסון.
בעקבות ההאשמות החלה חקירה רשמית, על אף שאימו של ג'ורדי התעקשה כי ג'קסון איננו אשם. במהלך החקירה נערך חיפוש מקיף באחוזתו של ג'קסון. ילדים רבים ובני משפחתו של ג'קסון אשר נחקרו לא קשרו אותו למקרים אחרים של התעללות בילדים. במסגרת החקירה המשטרתית ג'קסון נאלץ להסכים לחיפוש גופני פולשני במהלכו נבדק אם איבר מינו של ג'קסון תואם לתיאורים אותם סיפק ג'ורדי. מקורביו של ג'קסון ציינו בעבר כי ג'קסון מעולם לא התאושש מההשפלה אותה עבר בבדיקה הגופנית.
ההאשמות שלא הוכחו מעולם יושבו לבסוף מחוץ לכותלי בית המשפט בהסדר כספי שחברת הביטוח של סיבוב ההופעות של מייקל ג'קסון שילמה. פרשה זו פגעה באופן ניכר בקריירה המוזיקלית של ג'קסון, בתדמיתו ובהצלחתו.
גאווין ארוויזו
בשנת 2003 הואשם ג'קסון בשנית בביצוע מעשים מגונים, הפעם בנער בן 13 בשם גאווין ארוויזו. ההאשמות הועלו בעקבות ההקרנה של הסרט התיעודי "Living With Michael Jackson" במהלכו נראו ג'קסון וארוויזו מחזיקים ידיים בעת שארוויזו התארח באחוזת נוורלנד בשל מחלה סופנית ובעזרתו של ג'קסון החלים מהמחלה. כמו כן, במהלך הסרט צוין כי ילדים המתארחים באחוזת נוורלנד נוהגים לבקש לישון עם ג'קסון.
רצף של מאורעות אשר התרחשו לאחר הקרנת הסרט, הביא את אמו של הנער לפנות לייעוץ משפטי, שבגינו נשלחה המשפחה כולה לחוות דעת אצל פסיכולוג. אחיו של גאווין טען שהיה עד ראייה ליחסי מין בין גאווין לג'קסון. בשל גילו הצעיר של גאווין, היה מחויב הפסיכולוג לדווח לרשויות על המעשה. ביוני 2003 נפתחה חקירה רשמית במשרד השריף שבסנטה ברברה, ובחודש יולי נחקרה המשפחה בפעם הראשונה. ב-18 בנובמבר פשט צוות של יותר מ-70 חוקרים ממשרד התובע המחוזי וממשרד השריף על אחוזת נוורלנד, עם צו חיפוש.
במהלך השנתיים שעברו בין האישומים למשפט עצמו, ג'קסון התמכר לדמרול וירד במשקל באופן ניכר. המשפט החל ב-31 בינואר 2005 בסנטה מריה שבקליפורניה ונמשך חמישה חודשים עד אשר ב-13 ביוני 2005 חבר המושבעים זיכה את מייקל ג'קסון מכל 12 האישומים שבהם הואשם. בין האישומים: מעשה מגונה בקטין, ניסיון לשכר קטין וחטיפה. במהלך המשפט, נתפס השופט במשפטו של מייקל ג'קסון, טום סנדון על זיוף ראיות נגד ג'קסון, זאת נאמר מעד ראייה שנכח והיה עד בבית המשפט. העד אומר כי הוא ראה את סנדון נתפס על זיוף טביעות אצבעות, על עדויות טלפון שניסה לייצר ועוד.
לאחר המשפט, בצעד מתוקשר היטב עבר ג'קסון להתגורר באופן זמני באי בחריין שבמפרץ הפרסי, כאורחו של השיח' עבדאללה.
הסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד"
בשנת 2019 יצא לאקרנים הסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד". הסרט חשף עדויות חדשות שלא הוצגו קודם לכן ולפיהן ג'קסון התעלל לכאורה מינית בילדים. הסרט הוצג לראשונה ב-25 בינואר 2019 בפסטיבל הסרטים סאנדנס ביוטה שבארצות הברית. הסרט הופק ובוים על ידי דן ריד. הגברים המעידים בסרט, וייד רובסון (אותו פגש ג'קסון לאחר שזכה בתחרות ריקוד בסגנון שהיה ייחודי לג'קסון) וג'יימס סייפצ'ק (אותו פגש ג'קסון לראשונה על סט פרסומת לפפסי שצילמו יחד), טענו כי כשהיו בני שבע ועשר ניהלו "מערכות יחסים ארוכות" עם ג'קסון. בסרט מרואיינים גם אימהותיהם, אחיהם ונשותיהם. הסרט חושף כי ג'קסון אנס לכאורה את הילדים, העלים ראיות ובנה מקומות מסתור על מנת שמעשים אלו לא יתגלו.
לאחר הקרנת הסרט בשנת 2019 חלה ירידה בהשמעות שיריו ובנוכחותו הציבורית. תחנות רדיו ציבוריות שונות (ביניהן גם בישראל) הודיעו כי יפסיקו או יפחיתו את השמעת שיריו, וחברות פרסום שונות הפחיתו את השימוש בדמותו ובמוצריו לצורך פרסום.
מורשת והשפעה
שמאל|ממוזער|200px|הכוכב של ג'קסון בשדרת הכוכבים של הוליווד
ההצלחה הרבה של המוזיקה והווידאוקליפים של ג'קסון, ובמיוחד הווידאוקליפים Billie Jean, Beat It ו-Thriller אשר נחשבו לפורצי דרך, השפיעו רבות על תעשיית המוזיקה וסייעו לערוץ MTV בעת שהיה בראשית דרכו בשנות ה-80 להיכנס לתודעה הציבורית, והובילו את המיקוד של הערוץ ממוזיקת רוק למוזיקת פופ ו-R&B.
ג'קסון השפיע על אמני היפ הופ, רוק, פופ ו-R&B עכשוויים רבים בהם ביונסה, מריה קארי, ג'ון מאייר ולני קרביץ אשר הכירו בחשיבותו של ג'קסון על מוזיקת הפופ העכשווית.
לאחר מותו של ג'קסון, ערוץ MTV שידר תוכניות ספיישל רבות שהתמקדו בקריירה של ג'קסון ווידאו קליפים ישנים רבים שלו כמחווה עד להלווייתו של ג'קסון.
ב-2017, יצא סרט ביוגרפי המספר על שלוש השנים האחרונות בחייו של ג'קסון בשם "מייקל ג'קסון: חיפוש אחר ארץ לעולם לא" (Michael Jackson: Searching for Neverland) בכיכובו של החקיין Navi שהיה חבר קרוב וכפיל רשמי של ג'קסון. הסרט הוקרן בערוץ "Lifetime" ב-10 ביוני.
תארים ופרסים
לאורך הקריירה שלו ג'קסון זכה בפרסים רבים. ג'קסון הפך לאחד האמנים המעטים שנכללו בהיכל התהילה של הרוק אנד רול פעמיים (על חלקו כחבר של בלהקת חמישיית הג'קסונים ועבור הישגיו בקריירת הסולו שלו). הישגים נוספים של ג'קסון כוללים 14 שיאי גינס, 13 פרסי גראמי, 26 פרסי AMA, שנים עשר פרסי WMA, שלושה עשר סינגלים של ג'קסון הגיעו לצמרת מצעד ה-Billboard Hot 100 והוא מכר כ-750 מיליון אלבומים ברחבי העולם, מה שהופך אותו לאחד האמנים המצליחים ביותר בכל הזמנים.
בשנת 1984 ג'קסון קיבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.
סגנון אומנותי
הנושאים המרכזיים בהם מתמקדים רוב שיריו של ג'קסון הם לרוב אהבה, שלום, איחוד בין העמים, שמירת כדור הארץ, תרומה, אמונה עצמית וכיבוד כל אדם באשר הוא.
השפעות
הסגנון המוזיקלי של ג'קסון הושפע בעיקר ממוזיקת הרית'ם אנד בלוז, פופ ומוזיקת נשמה. כמו כן, סגנונו של ג'קסון הושפע גם ממוזיקאים רבים בהם ריצ'רד הקטן, ג'יימס בראון, ג'קי וילסון, דיאנה רוס, דייוויד רופין (סולן הלהקה The Temptations), ג'ין קלי, פרד אסטר, סמי דייוויס ג'וניור, להקת האחים אייזלי, ולהקת הבי ג'יז. בעוד שלריצ'רד הקטן הייתה השפעה עצומה על ג'קסון, ג'יימס בראון היה עוד מילדות המוקדמת מקור ההשראה הגדול ביותר של ג'קסון. הטכניקה הווקאלית של ג'קסון הושפעה באופן ניכר מדיאנה רוס.
אופנה
ממוזער|שמאל|במהלך סבב ההופעות של האלבום "Bad" ג'קסון נהג ללבוש ז'קט בגזרה צבאית בעל עיטורים מוזהבים וחגורה מוזהבת
עוד מתחילת הקריירה ג'קסון תואר בתקשורת כאדם בעל סגנון אופנתי ייחודי. פרטי לבוש שונים אותם לבש ג'קסון לאורך הקריירה שלו הפכו מזוהים עמו, ובייחוד פריטים מסוימים כגון כובע, כפפה נוצצת על יד אחת ונעלי מוקסין שחורות עם גרביים לבנים.
וידאו קליפים וכוריאוגרפיה
בשיא הקריירה של ג'קסון, הווידאו קליפים שלו הפכו מכלי קידום מכירות לצורת אמנות באמצעות שילוב של קווי עלילה, ריקודים מורכבים, אפקטים מיוחדים והופעות אורח של ידוענים שונים. הפופולריות הרבה לה זכו הווידאו קליפים של ג'קסון ב-MTV עזרו במידה רבה בקידום הפופולריות של הערוץ בתחילת דרכו.
הווידאו קליפים הבולטים ביותר של ג'קסון לאורך השנים כוללים את:
הווידאו קליפ של השיר "Thriller" משנת 1982 אשר הכיל כוריאוגרפיה חדשנית נחשב בשעתו לווידאו קליפ פורץ דרך בתעשיית המוזיקה. בהמשך הווידאו קליפ הוגדר על ידי ספר השיאים של גינס בתור הווידאו קליפ המצליח ביותר בכל הזמנים.
הווידאו קליפ של השיר "Bad" משנת 1987, אותו ביים מרטין סקורסזה, ארך כ-18 דקות, ונכתב על ידי הסופר והתסריטאי האמריקאי ריצ'רד פרייס. הקליפ נחשב כסרטון קצר, כמו הרבה מהקליפים של ג'קסון.
הווידאו קליפ של השיר "Smooth Criminal" משנת 1987 שילב פעלול חדשני בשם "Anti-gravity lean", בו ג'קסון השתמש בהמשך גם בהופעותיו, אשר אפשר לג'קסון ושאר הרקדנים להישען לפנים למרחק אשר לכאורה בלתי אפשרי ללא שימוש בכבלים מיוחדים. הפעלול התאפשר באמצעות מיכשור מיוחד אשר נבנה בתוך רצפת הבמה אליו חוברו הנעליים של הרקדנים.
הווידאו קליפ של השיר "Black or White" משנת 1990 עורר מחלוקת רבה כששודר לראשונה בשל סצינות האלימות אשר הופיעו בסופו. החלקים מעוררי המחלוקת בגרסת ה-14 דקות של הווידאו קליפ הוסרו בהמשך על מנת להימנע מכך שהווידאו קליפ יוחרם ברשתות הטלוויזיה השונות. הווידאו קליפ עזר לקדם את השימוש בטכנולוגיית המורפינג בווידאו קליפים. בווידאו קליפ השתתפו גם השחקנים מקולי קאלקין וג'ורג' ונדט.
הווידאו קליפ של השיר "Remember the Time" משנת 1991 אשר עלילתו התרחשה במצרים העתיקה, הכיל אפקטים חזותיים פורצי דרך והשתתפו בו אדי מרפי בתפקיד פרעה, הדוגמנית אימאן בתפקיד אשת פרעה ומג'יק ג'ונסון בתפקיד שומרו האישי של פרעה.
הווידאו קליפ של השיר "In the Closet" משנת 1992 היה הווידאו קליפ הפרובוקטיבי ביותר של ג'קסון מבחינה מינית. בווידאו קליפ השתתפה נעמי קמפבל. הווידאו הוחרם בדרום אפריקה בשל תכניו המיניים אשר נחשבו לנועזים מדי.
הווידאו קליפ עטור הפרסים של השיר "Scream" משנת 1995 אשר עלות הפקתו עלתה 7 מיליון דולרים זכה ב-11 פרסי MTV, פרס גראמי והוגדר בהמשך על ידי ספר השיאים של גינס בתר הווידאו קליפ היקר ביותר בכל הזמנים.
הווידאו קליפ של השיר "Earth Song" משנת 1995 זכה בפרס גראמי. הווידאו קליפ אשר התמקד בסוגיית איכות הסביבה הציג בין היתר גילויי אכזריות כלפי בעלי חיים, כריתת יערות, זיהום של כדור הארץ ומלחמות. באמצעות אפקטים מיוחדים, הזמן הונע לאחור כך שהמלחמות מסתיימות, היערות צומחים מחדש ובני האדם ובעלי החיים קמים לתחייה.
מייקל ג'קסון והקהילה היהודית
הופעת מייקל ג'קסון בתל אביב
בשנת 1993 ביקר ג'קסון בישראל והופיע פעמיים בפארק הירקון בתל אביב, במסגרת סבב ההופעות העולמי של אלבומו "Dangerous".
המופע עורר התרגשות ועניין רב בציבור ובאמצעי התקשורת בישראל. ג'קסון נחת בישראל ממוסקבה ביום שישי, בראש השנה ה-17 בספטמבר, יחד עם כ-200 עוזרים, מנהלים, ומאבטחים ונשאר בישראל מספר ימים כאשר במהלך ביקורו בישראל ביקר ג'קסון בקניון דיזנגוף סנטר אשר נסגר לקהל הרחב במיוחד לכבודו של ג'קסון, במתחם הלונה פארק אשר נסגר במיוחד לכבודו, במצדה, בעיר העתיקה בירושלים (ואף ניסה לבקר בכותל המערבי על אף שהמתפללים במקום לא אפשרו לו לעשות זאת מפני שביקורו היה בשבת), במחלקות הילדים בבית החולים שניידר, ובית החולים אסף הרופא אשר בהם הוא שהה מספר שעות במחלקות חולי הסרטן וההשתלות על מנת לעודד את המאושפזים הצעירים ובני משפחתם. ג'קסון עזב את ישראל במהלך יום רביעי, 22 בספטמבר, לאחר שערך באותו היום ביקור בבה"ד 12.
ההופעה הראשונה נערכה ביום ראשון, 19 בספטמבר, מול קהל של כ-70 אלף צופים. ההופעה השנייה נערכה ביום שלישי, 21 בספטמבר, מול קהל של כ-100 אלף צופים. הופעה זו נחשבת עד היום לאחת מההופעות הגדולות והחשובות שהופקו בישראל.
על אף שבמקור תוכננה פגישה במהלך ביקורו של ג'קסון בישראל אשר במסגרתה הוא אמור היה להקליט גרסה חדשה של הלהיט "We Are the World" יחד עם תזמורת צה"ל, לבסוף ג'קסון נאלץ לבטל פגישה זו. כוונתו המקורית של ג'קסון הייתה לשלב קטעים מהקלטת הווידאו של ביצוע זה בווידאו קליפ שמכיל הקלטות שונות בהם ג'קסון מבצע את השיר יחד עם אנשים שונים שהוא פגש ברחבי העולם במהלך סבב ההופעות שלו.
טענות בדבר גילויי אנטישמיות מצדו של ג'קסון
לאורך השנים חלק מחברי הקהילה היהודית בארצות הברית ובישראל העלו ספקולציות כי ג'קסון היה למעשה אנטישמי, אף על פי שטענה זו מעולם לא הוכחה באופן חד משמעי והיא בעיקר הסתמכה על שתי ידיעות אשר התפרסמו בתקשורת לאורך השנים הקשורות לגילויי אנטישמיות לכאורה מצדו של ג'קסון.
מנגד, רבים מחברי הקהילה היהודית בארצות הברית ובישראל טענו כי התקשורת והצהובונים בחרו לאורך השנים לעוות את דבריו של ג'קסון באופן מכוון וכי הטענות על כך שג'קסון היה אנטישמי אינן מבוססות ואף מופרכות מהסיבות הבאות:
אשתו השנייה, דבורה רואו, ושני ילדיו מהנישואים עימה, פרינס ופאריס, הם יהודים.
ג'קסון הביע במשך השנים את אהבתו לישראל ואף ביקר בעיר העתיקה ובבסיס צה"לי במהלך המופע אותו ערך בישראל בשנת 1993, שנתיים לפני שהשיר מעורר המחלוקת "לא אכפת להם מאיתנו" יצא לשווקים.
ג'קסון היה בקשר הדוק עם הרב האורתודוקסי-אמריקאי הנודע שמואל בוטח, אשר אף הזמין את ג'קסון לסעודת שבת והפגיש אותו עם אלי ויזל.
לאורך השנים היו לג'קסון חברים יהודים רבים בהם אורי גלר. גם תועד בחברת עפרה חזה. הוא ביקש לעשות דואט עם עפרה חזה אך היא סירבה.
בביקורו בארץ, ג'קסון קנה מספר מדי ופריטי צה"ל וטייל בארץ במדי איש קבע של חיל הים (דרגת סרן – 3 ארונות, תג שייטת 13 בסיס עתלית, שרוך אדום מצד שמאל של מפקדים וקצינים בחיל הים לאחר קורס מפקדים מתקדם).
מייקל נופף בדגל ישראל וצולם במספר מקרים המתועדים בתמונות שאף ניתן למצאם ברשת.
שני המקרים נחשבו על ידי מספר אנשים כשנויים במחלוקת ועוררו סערה תקשורתית בשל התבטאויות אנטישמיות לכאורה מצדו של ג'קסון:
בשירו "לא אכפת להם מאיתנו" (They Don`t Care About Us) משנת 1995, אשר התייחס לאופן בו אחרים נוטים להעליב ולסווג אנשים בגלל צבע העור שלהם, הגזע והדת שלהם, ג'קסון השתמש במילים: "Jew me, Sue me" (בתרגום חופשי "תפעלו כיהודים, תתבעו אותי"), וכן במילה "Kike" (כינוי גנאי אמריקני ליהודים). ב-15 ביוני 1995, ימים ספורים לפני שחרור האלבום לשווקים, כתבה בניו יורק טיימס התייחסה לראשונה לאפשרות שמילות השיר הטיפו לגילויי אנטישמיות. בהמשך בעקבות המחאות והגינויים הרבים אשר הופנו כלפי ג'קסון באותה העת בעיקר מצד הקהילה היהודית בארצות הברית והליגה למניעת השמצה, ג'קסון ציין כי:
"עצם הרעיון כי ההחלטה להשתמש במילים הללו היא שנויה במחלוקת, פוגעת בי ומטעה. השיר עוסק למעשה בכאב הכרוך בדעות קדומות ובשנאה והוא נועד למשוך את תשומת הלב לבעיות חברתיות ופוליטיות. אני הוא קולו של הנאשם והמותקף. אני הוא הקול של כולם. אני הוא הסקינהד, היהודי, האדם השחור והאדם הלבן. אינני הצד המתקיף בשיר. השיר עוסק בעוולות הנגרמות לצעירים וכיצד המערכת יכולה שלא בצדק להאשים אותם. אני כועס ואף זועם על כך שהכוונה של מילות השיר עוותה במידה כה רבה."
כשנשאל שוב על המילים השנויות במחלוקת בריאיון למהדורת החדשות של ABC, ג'קסון הכחיש בתוקף כי מילות השיר אנטישמיות, באומרו, "השיר לא אנטישמי משום שאני אינני גזען ... מעולם לא יכולתי להיות גזען. אני אוהב את כל הגזעים." ג'קסון ציין בריאיון גם כי חלק מהעובדים שלו והחברים הקרובים ביותר שלו הם יהודים. למחרת, הדיקן של מרכז שמעון ויזנטל לחקר השואה הרב מרווין הייר והמנהל האזורי של הליגה נגד השמצה דייוויד לרר, שני נציגים בכירים בקהילה היהודית האמריקנית, ציינו באמצעי התקשורת כי לניסיון של ג'קסון לבצע שיר ביקורתי על אפליה היה דווקא אפקט הפוך. הם ציינו כי מילות השיר לא התאימו לקהל היעד בגיל העשרה, אשר לטענתם איננו מסוגל להבין את המשמעות האמיתית שלהם בהקשר של השיר, וכמו כן ציינו כי המסר של השיר מעורפל ולא ברור באופן חד משמעי. אף על פי כן, הם ציינו כי כוונותיו של ג'קסון היו טובות והציעו כי ג'קסון יספק הסבר בחוברת האלבום.
ב-17 ביוני 1995 ג'קסון פרסם התנצלות פומבית נוספת לכל מי שנעלב ממילות השיר. הוא הבטיח כי האלבום יכלול התנצלות, אולם בשלב זה, שני מיליון עותקים של האלבום כבר הופצו. ג'קסון סיכם באמרו "אני רק רוצה שכולכם תדעו עד כמה אני מחויב לסובלנות, לשלום ולאהבה, ואני מתנצל בפני כל מי שייתכן ונפגע". בשל המחאה הפומבית העזה, ב-23 ביוני 1995 ג'קסון החליט להקליט מחדש את מילות השיר השנויות במחלוקת, על אף העלות הגבוה שכרוכה בצעד זה, עבור העותקים של האלבום שיימכרו בעתיד. בעקבות כך מילות השיר "Jew me" ו-"Kike me" הוחלפו ב-"do me" ו-"strike me". כמו כן, ג'קסון התנצל בשנית בפני מי שנפגע ממילות השיר.
בשנת 2005 הופצה בתקשורת הקלטה אותה השאיר ג'קסון לכאורה במזכירה האלקטרונית של דיטר וייסנר, יועץ עסקי ממוצא יהודי אשר שימש כיועצו של ג'קסון בשנים 1996–2003, בה נשמעו לכאורה גילויים אנטישמיים מג'קסון אשר התייחס ככל הנראה למחלוקת כספית בינו לוייסנר, באומרו:
ההקלטה של ג'קסון, אשר מעולם לא אומתה, פורסמה בתקשורת על ידי פרקליטו של וייסנר יום לאחר שהגיש תביעה משפטית נגד ג'קסון על סך 64 מיליון דולר בטענה להפרת חוזה והונאה. בשל כך יש הטוענים כי הקלטת נערכה וכי תוכן ההקלטה הוצא לחלוטין מהקשרה.
אף על פי כן, בעקבות הסערה התקשורתית, הליגה למניעת השמצה ציינה בתגובה כי "למייקל ג'קסון יש נטייה אנטישמית והוא לא למד מניסיון העבר, לרבות הביטויים האנטישמיים בשיר שכתב בשנת 1995. נראה שבכל פעם שיש לו בעיה בחייו הוא מאשים את היהודים. זה עצוב שג'קסון נגוע בסטראוטיפ הקלאסי של היהודים ככל-יכולים, חמדנים ותככנים".
שיאים
במשך השנים ג'קסון שבר שיאים ארציים והופיע איתם בספר השיאים של גינס, כגון:
האמן שתרם הכי הרבה לצדקה
האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים – Thriller
הזמר האפרו-אמריקאי הראשון שהופיע בערוץ המוזיקה MTV, עם הקליפ לשיר Billie Jean
האמן שזכה בהכי הרבה פרסי גראמי (שמונה פרסים) בשנה אחת
האמן שזכה ביותר פרסים מכל אמן אחר
מסע ההופעות העולמי "Bad Tour" שהניב שיא של הכנסות שעומד על יותר מ-124 מיליון דולר
הזמר הצעיר ביותר שהגיע למקום הראשון במצעד בארצות הברית
הזמר הראשון שנכנס היישר למקום הראשון במצעד הסינגלים בארצות הברית
הזמר עם הכי הרבה להיטי מקום ראשון במצעדים בשנות השמונים
המדרוג (רייטינג) הגבוה בהיסטוריה לאירועי ספורט בטלוויזיה, כשהופיע במופע המחצית של הסופרבול
מכירת כל הכרטיסים לשבע הופעות באצטדיון ומבלי שבלונדון
האמן הראשון שהרוויח יותר מ-100 מיליון דולר בשנה
הסכום הגבוה ביותר ששולם לאמן בחוזה צילומים לפרסומות (במסגרת פרסומות לחברת פפסי)
האמן בעל הרווחים הגדולים ביותר בשנה
האמן האמריקאי הראשון שמכר למעלה מ-100 מיליון אלבומים מחוץ לארצות הברית
כוכב הבידור המצליח בכל הזמנים (על פי הכנסות)
המספר הרב ביותר של שבועות במקום הראשון באמריקה לאלבום שאיננו פסקול
סרטון הווידאו המצליח של כל הזמנים – Thriller
הקליפ "הצעקה" (Scream/Childhood), הוא הקליפ היקר ביותר שנוצר.
הסינגל הראשון אי פעם הנכנס היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי.
דיסקוגרפיה נבחרת
אלבומי אולפן
1972 – Got to Be There
1972 – Ben
1973 – Music & Me
1975 – Forever, Michael
1979 – Off the Wall
1982 – Thriller
1987 – Bad
1991 – Dangerous
1995 – HIStory: Past, Present and Future, Book I
1997 – Blood on the Dance Floor
2001 – Invincible אלבומי אוסף נבחרים
1984 – Farewell My Summer Love
1986 – Anthology
1995 – HIStory Begins
2003 – Number Ones
2004 – The Ultimate Collection
2005 – The Essential Michael Jackson
2009 – This Is It
2009 – Hello World: The Motown Solo Collection
2010 – Michael
2011 – Immortal
2012 – Bad 25
2013 – The indispensable collection
2013 – The ultimate fan extras collection
2014 – Xscape
פילמוגרפיה
1978 – The Wiz – הופיע בתפקיד הדחליל.
1986 – קפטן איו – הופיע בתפקיד קפטן איו.
1988 – סהרורי – הופיע בתפקיד עצמו.
1997 – Michael Jackson's Ghosts – הופיע בתפקיד מאסטרו/ראש העיר/שד/שלד.
2002 – גברים בשחור 2 – הופעת אורח בתפקיד הסוכן M.
2003 – Living With Michael Jackson – הופיע בתפקיד עצמו.
2004 – תרגיל לדוגמניות מתחילות – הופעת אורח בתפקיד הסוכן MJ.
2009 – מייקל ג'קסון - THIS IS IT – הופיע בתפקיד עצמו.
2013 – Michael Jackson: Moscow Case 1993 – הופיע בתפקיד עצמו.
ראו גם
חמישיית הג'קסונים
דיסקוגרפיה של מייקל ג'קסון
קישורים חיצוניים
באתר
מייקל ג'קסון הלך לעולמו, באתר ynet – סדרת כתבות
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים אמריקאים
קטגוריה:זמרים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:זמרי פופ אמריקאים
קטגוריה:זמרי רוק אמריקאים
קטגוריה:רקדנים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:שיאני גינס אמריקאים
מייקל ג'קסון
קטגוריה:רב-נגנים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:ילדי פלא
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: אגדת מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: יהלום מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: מילניום
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: זמר הפופ
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1958
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2009 | 2024-10-15T00:02:59 |
תקוותנו | שמאל|ממוזער|250px|נפתלי הרץ אימבר
שמאל|ממוזער|250px| הבית הראשון והפזמון בכתב ידו ועם חתימתו של נפתלי הרץ אימבר, משנת תרס"ח-1908
תִּקְוָתֵנוּ (בכתב ידו של המחבר (בהתאם להגייה האשכנזית): תִּקְוָתֵינוּ) הוא המנון עברי מאת המשורר נפתלי הרץ אימבר, אשר נכתב ברוח הלאומיות היהודית והציונות בדורו. גרסה מקוצרת של השיר, שנקראה בשם "התקווה" והולחנה על ידי המלחין שמואל כהן, נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.
רקע היסטורי וספרותי
הרעיון הלאומי הציוני, שעיקרו הקמת מדינה ליהודים בכברת ארץ מוגדרת, הופיע בהגותם של "מבשרי הציונות" באמצע המאה ה-19; ההתעוררות הלאומית היהודית התגברה ברבע האחרון של המאה ה-19, וכללה ניצנים ראשונים של תחיית השפה העברית, הצעות להקמת מדינה יהודית, צבא יהודי, מתווה לדגל עברי, וצורך ציבורי בהמנון לאומי יהודי. "הפריחה של הספרות העברית החדשה קשורה בתנועת התחייה הלאומית", היא כללה כמה שירים לאומיים שנועדו להיות המנון, בהם שירו של שמעון שמואל פרוג "הכוס", שירו של אהרון רוזנפלד ("אבנר") "קדימה", שירו של מנחם מנדל דוליצקי "על הררי ציון"; ושיריו של אימבר: השיר "תקוותינו", השיר "משמר הירדן", שנתפס בשלהי המאה ה-19 כהמנון המועדף; והשיר "בחזון", שבו, על פי החוקר שמחה כהן, אימבר "הרחיק לראות בחזונו הציוני המדיני". בתקופת העלייה הראשונה, הכירו רבים ביישוב גם את שירי ציון הלאומיים: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה אשר נפוץ במושבה חדרה, "חושו אחים חושו" מאת יחיאל מיכל פינס שהכירו חבריו הבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון, רובם ככולם של השירים הלאומיים שחוברו באותה תקופה, שימשו פרק זמן כ"המנונות ציבוריים", אשר הושרו בכנסים ואספות ציבוריות ביישוב ובתפוצות ישראל.
פרקי השיר ותכניו
אימבר חיבר את הטיוטה הראשונה של השיר "תקוותינו", לפי עדותו, בעיר יאשי שברומניה, (את השיר חיבר עוד בתקופת לימודיו בישיבת וולוז'ין) בשנת תרל"ח 1877. אימבר עלה לארץ ישראל עם תומכו לורנס אוליפנט ורעייתו, שניהם חובבי הלאומיות היהודית החדשה והרעיון הציוני. ביומנו שפורסם לימים, הוא נותן ביטוי לכיסופיו לריבונות יהודית חדשה בארץ אשר התגברו ביומו הראשון בארץ: "אותו יום נכספה נפשי לחירות ישראל ...". החוקר אליהו הכהן, כתב כי "לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882, שינה את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: ברקאי (ירושלים תרמ"ו (1886)) תחת השם 'תקותינו'". כאשר אימבר חש כי סיים לכתוב את השיר "תקוותינו", הוא פרסם בעיתון "הצבי", בעריכתו אז של יחיאל מיכל פינס:
מתחת לכותרת השיר "תקוותינו" נכתב: "ירושלים, תרמ"ד (1884)", השנה שבה נחתם על פי המשורר; בפתח קובץ שיריו ברקאי נכתב: "ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר ... על אדמת ארץ ישראל".
החוקר דב סדן כתב בהקדמה לספר כתביו של אימבר, שראה אור בתל אביב בשנת 1950, על מקומו ההיסטורי של השיר, על שכיחותו בציבורים רחבים, על צירופו לסידורי תפילה וצירופו לתפילות ימים נוראים, בשל היותו מייצג את תודעתם ומאווייהם של המונים: "והוא שבקע כראשית תגובה לבשורת התקומה של מדינת ישראל ונעשה המנונה". "תקוותינו" "(ה)מתאר את הווית התקווה הלאומית", על פי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. המוזיקולוג מנשה רבינא ציין כי תוכני השיר מבטאים "רשמים של אדם שהתהלך בארץ, ונפשו הפיוטית בלי ספק, ספגה את מראותיה ביָפְיָהּ ובשוממותה". בשיר מוזכרת ירושלים שלוש פעמים: בראשונה כעירו של דוד המלך, בשנייה את חומותיה ובשלישית ב"חורבות ירושלים" - שם כללי להריסות בתים ושרידים ארכאולוגיים שמצא המשורר בסיוריו בה; בנוסף, מוזכרים הכנרת והירדן.
נקודת הראות של הדובר מתחלפת במשך השיר; הוא פותח בגוף שלישי יחיד, אחר כך גוף ראשון רבים, ולבסוף גוף שלישי רבים; על כך ועל יחידותם של עצמים אחדים לעומת אינסופיותם כמעט של עצמים אחרים, עמדה החוקרת צביה בן-יוסף גינור, אשר מצאה בשיר: "עין אחת, לב אחד, תקווה אחת, ארץ אחת, נהר אחד, ים אחד, כותל אחד, שער אחד, בית מקדש אחד ואל אחד. אולם יש בו רבבות יהודים, אינסוף דמעות, גלים רבים, דרכים רבות, לילות רבים וארצות גלות רבות".
מילות השיר תכניםהבית הראשון וגם הפזמון של השיר פותחים במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ" - הם מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל:
ייתכן גם שההמנון הפולני היה אחד ממקורות השראתו של אימבר. במילותיו "עוד לא אבדה תקוותנו" מוצאים הד לשורה הראשונה: "פולין עדיין איננה אבודה" (פולנית: Jeszcze Polska nie zginęła). המשורר מתאר את געגועיו של עם ישראל לארץ ישראל דורות רבים, ומזכיר את האמונה - במילותיו: "הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה" - כי ביום מן הימים תחזור האומה אל ארץ ישראל ואל ירושלים שבהן שלט דוד המלך, כך במילים "לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה", המשוחחות עם הפסוק בספר ישעיהו: "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ:". בבית השני פותח המשורר ומונה המשורר את הטעמים המניעים והסיבות, שבזכותם או בעטים, תתגשם התקווה לשיבת האומה לארץ ישראל. הטעם הראשון הוא בשל התודעה והרגשות העמוקים של דורות רבים, המצוינים בגוף שלישי יחיד: "בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה נֶפֶשׁ"; והטעם השני, התפילה היומיומית לכיוון "מִזְרָח", לירושלים (אשר נהגה אצל רוב קהילות ישראל, שהתגוררו ממערב לארץ). בבית השלישי מתוארים הבכי והדמעות על העדרה של האומה מהארץ, הלכה למעשה בתשעה באב ובמועדים נוספים, כטעם השלישי; והעלייה לקברי אבות וצדיקים במשך הדורות, כטעם הרביעי. בבית הרביעי מובא הטעם החמישי, מראה שרידי ירושלים הקדומים; "חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ" היא כנראה הכותל המערבי, ולציהו מקום "מִקְדָשֵׁנוּ", שעל חורבנו העין דומעת, והוא אזכור שני לבכי. בבית החמישי מובא הטעם השישי, המשורר מחבר בין חיוניות מבוע הכנרת והירדן לבין חיוניותה של האומה, ומבליע הנחה על זיקת גומלין ביניהם בדומה ליוצרים והוגים יהודים רבים מאז העת העתיקה. בבית השישי בהביאו את הטעם השביעי, מזכיר המשורר בשלישית את הבכי על שוממותה של הארץ מיהודים, שאותו מייצגת מעין רוח האומה בדמותה של "בַּת צִיוֹן בּוֹכִיָה". בבית השביעי מונה המשורר את הטעם השמיני, ומזכיר ברביעית את הבכי, באמצעות תוצאותיו: "דְמָעוֹת טְהוֹרוֹת", היורדות מעינהם של הקמים לתיקון חצות שתוכנו העיקרי הוא האבלות על חורבן ציון וירושלים. בבית השמיני טוען המשורר טעם תשיעי שאהבת עם ישראל - "רֶגֶש אַהֲבַת הַלְאוֹם" - הוא התנאי לגאולה הלאומית העתידה. יש להניח, כי אימבר התייחס לאהבת הלאום המסורתית ועל פי ההלכה, אבל לרוב רוח הלאומיות המודרנית הדהדה בין דבריו. אהבת האומה, לטענתו הפואטית, תהווה משקל מאזן לזעם האל, כלומר, לחורבן הארץ ולגלות העם ממנה, שעל פי הדת המסורת נגרמו ברצון האל. המילים "כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם" מתכתבות עם הפסוק ב ועם דיון אודותיו הנזכר בשלושה מקומות בתלמוד. בדיון במסכת ברכות נזכר פסוק זה אחר תפילתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, הכוללת את המילים: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך". בבית התשיעי מביע המשורר את אמונתו, שהגעגועים לארץ ישראל הם מנת חלקו העקרונית של כל יהודי, ולא יפסקו עד האחרון שביהודים. פרופ' יוסף קלוזנר סבר כי הוא נכתב על סמך דבריו של הוגה הדעות פרץ סמולנסקין, במאמרו משפט עמי: "כי בהיוָתר אף רק (יהודי) אחד אז יהיה הוא בעצמו בית ישראל, כי לא במספר תלוי הדבר".
שינויים בנוסח השיר
אימבר הסתובב בישובי "היישוב החדש" ואנשי העלייה הראשונה והפיץ ביניהם את יצירותיו. נחום דרימר תיאר בהקדמה לשיריו כיצד "החיה בשיריו הציוניים את הצעירים בכל המושבות וקרא להם "חלוצים", מילה שנזרקה מאז לדורות". כותרת השיר "תקוותנו" שונתה ל"התקוה" ונוסח השיר תוקן מספר פעמים על ידי ידידיו אנשי היישוב; "הוא עבר סדרה של שינויים וגלגולים, במילים וגם בלחן: שמו שונה ל'התקווה', קצבו הואט, מספר הבתים המושרים צומצם בהדרגה, המילים שונו פעמים אחדות, תחילה בראשית שנות התשעים למאה התשע-עשרה ובעיקר בשנת 1905. עשרים שנה לאחר מכן שונה הלחן של הבית השני".
דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר בתים בשירו. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר: הוחלפו במילים:
הלחן
השיר הולחן על ידי ליאון איגלי בשנת תרמ"ב–1882. ואחר כך, על ידי המלחין שמואל כהן בשנת תרמ"ז–1886. כהן קיבל מידי אחיו את קובץ השירים ברקאי של אימבר, עם הקדשת המשורר, דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים, ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כמו מרבית שירי ציון באותה תקופה, שהותאמו להם מנגינות עמי אירופה, כהן הלחין את בתי השיר על פי נעימה של שיר איכרים מולדובני בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi"), שהיה נפוץ גם בחלקים אחרים של אירופה בשמות אחרים.
השיר "נקלט "מפה לאוזן וממושבה למושבה וכבש לבבות. [...] תוך כדי המעבר משיר-לאומי המושר בקצב צעידה – להמנון-לאומי המושר בעמידה". "תקוותינו" נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. כך יצא שההלחנה מחייבת לשיר את ההמנון הישראלי בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית).
התקבלות השיר ולחנו כהמנון התנועה הציונית
על פי מחקר של אליהו הכהן, .
אימבר הציע לתאודור הרצל את השיר כהמנון התנועה הציונית לקראת הקונגרס הציוני החמישי, אך זה דחה את ההצעה.
בקונגרס הציוני השישי, שבו נידונה תוכנית אוגנדה, בשנת 1903, הושר "התקווה" בשירה אדירה, בגלל הפסוק: "עינו לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת בין תומכי התוכנית, לבין "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו אותו כהמנון ובעמידה.
שירו של אימבר "התקווה" הושר בקונגרסים הציונים. "מהקונגרס השמיני (1907) צוין (בפרוטוקול) ש"התקווה" הושרה בסיום". החל מן הקונגרס השמונה-עשר בשנת 1933 הוא היה להמנון הרשמי של התנועה הציונית. גרסה קצרה של השיר, שנקראה בשם "התקווה", נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.
לקריאה נוספת
דב סדן (עורך), כל שירי נפתלי הרץ אימבר, (ביוגרפיה: שמריהו אימבר; מבוא: דב סדן), תל אביב: מ. ניומן, 1950.
יעקב קבקוב, 'בעל התקווה', לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"א-1991.
אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט-2009, עמ' 100–104.
יוסף פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז-1997, עמ' 408–412.
מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההמנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להמנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (c1968)
קישורים חיצוניים
התקווה בת שנות אלפיים, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
איתי מרינברג, ההיסטוריה של ההמנון הלאומי "התקווה", באתר הפיוט והתפילה
רחל קולנדר, גלגולו של המנון - על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר הפיוט והתפילה
זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון
מקורו של ההמנון "התקווה", בקהילת הפורומים "ישראל פורום"
גלגולו של המנון, באתר "מגדלור"
הערות שוליים
קטגוריה:שירים בעברית
קטגוריה:ציונות בתרבות
קטגוריה:שירי המאה ה-19
קטגוריה:המנונים עבריים | 2024-05-02T20:17:15 |
צבי יהודה הכהן קוק | הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי"ה; ט"ו בניסן ה'תרנ"א, 22 באפריל 1891 – י"ד באדר ה'תשמ"ב, 9 במרץ 1982) היה ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית. מהאידאולוגים הבולטים של רעיון ארץ ישראל השלמה. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
קורות חייו
ממוזער|220px|הרב צבי יהודה קוק ליד חדר האוכל (כיום הספרייה) בישיבת מרכז הרב יחד עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא
שנותיו המוקדמות
נולד בעיירה ז'יימליס (זיימל) בפלך קובנא באימפריה הרוסית (כיום במחוז שיאוליאי בליטא), שם כיהן אביו ברבנות, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנית רייזא-רבקה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים, שעל שמו הוא קרוי. אמו הייתה רעייתו השנייה של אביו, והוא היה בנה הראשון. בשנת ה'תרנ"ו (1896), עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. בבויסק למד גמרא אצל הרב ראובן גוטפריד ידידיה, חתנו של הרב יואל משה סלומון, ואצל הרב בנימין מנשה לוין. את עיקר תלמודו קיבל לאחר מכן מאביו. בנוסף למד מקרא אצל הרב משה זיידל, ורוסית אצל מורה פרטי. בהיותו שם עמד בראש אגודת הנוער "פרחי ציון".הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי, אור לנתיבתי, עמ' רפה. לנתיבות ישראל ב, עמ' מח-מט, קנג-קנד. הרב שלמה אבינר, צבי קודש, עמ' 13–14. .
כאשר התמנה הראי"ה קוק לשמש כרבן של יפו והמושבות, עלתה המשפחה לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו בכ"ח באייר ה'תרס"ד (13 במאי 1904). בשנת ה'תרס"ו (1905) עבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה. בישיבה, בהיותו כבן 15, התקרב ולמד באופן קבוע עם הרב זרח אפרים אפשטיין, גיסו של ראש הישיבה, שלימים כיהן כראש הישיבה. לאחר תקופה בירושלים, שב הרב צבי יהודה ליפו וחזר ללמוד אצל אביו. באותן שנים התיידד עם הרב יעקב משה חרל"פ, וסייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק".הרב שלמה אבינר, צבי קודש, עמ' 17–18, 39-29. רבנו הרב צבי יהודה וישיבת "תורת חיים", עיטורי ירושלים גיליון 127 , עמ' 6-4
בשנת ה'תרס"ט (1909), היה מיוזמי ומסייעי הקמת הישיבה בראשותם של אביו והרב שלמה זלמן שך ששכנה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה" ולמד בה. מלבד לימודי קודש, למד שם גם שפות זרות ומדעים. בשנים אלו החל גם בעריכת כתבי אביו ובהוצאתם לאור. הראשון שבהם היה הספר שבת הארץ (1910), העוסק במצוות השמיטה, ובו אף השתתף בכתיבה. בשנת ה'תרע"ג (1913), פרסם את הקובץ "התרבות הישראלית" עם ישראל חבס.הרב שלמה אבינר, צבי קודש, עמ' 23–29, 47-39
בין אירופה לארץ ישראל
הרב צבי יהודה עמד לימינו של אביו בעיסוקיו הציבוריים. כאשר הבחין כי הדבר פוגע בלימודיו, שקל את האפשרות לנסוע לישיבת טלז, ישיבת סלובודקה או לישיבה בהונגריה. בצעירותו ובמשך שנות לימודיו בישיבה, על אף סיועו בעניינים שונים בפעילותו של אביו, הקפיד להתמקד בעיקר בלימוד תורה ולא בהתערבות בענייני ציבור.
סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע להלברשטאדט שבגרמניה, בעצתם של הרב בנימין מנשה לוין והרב משה אוירבך, שם לימד נערים תנ"ך וגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות), ובעצמו העמיק בלימוד מסכתות עירובין וחולין עם חלק יורה דעה שבשולחן ערוך. במקביל, למד מדעי הרוח באוניברסיטת הלברשטאדט.. הרב שלמה אבינר, צבי קודש, עמ' 52-51, 57-56. הרב ד"ר חגי שטמלר, עין בעין, עמ' 21–22, 24
בקיץ של אותה שנה נסעו הוריו לגרמניה, לשם הוזמן הראי"ה לדבר בוועידה העולמית של אגודת ישראל. הוא קיבל את פניהם בברלין והצטרף אל אביו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באותו שבוע, נאסרו הוא ואביו כנתינים של רוסיה, שהייתה מעצמת אויב של גרמניה. הראי"ה שוחרר מיד עקב מעמדו ונסע לשווייץ, ואילו הרצי"ה שוחרר שבוע מאוחר יותר ונאסר עליו לצאת מהמדינה. לאחר כשלושה חודשים הותר לו לצאת מהמדינה, והוא הצטרף אל אביו בשווייץ, שם למד עימו באינטנסיביות. בתקופה בה שהה הראי"ה בלונדון כרב קהילת מחזיקי הדת נותר הרצי"ה בנשאטל, בחסותו של הרב ד"ר יחיאל מיכל הלוי אשר.
בשנת ה'תרע"ח הקים אביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בהיותו בלונדון, את תנועת "דגל ירושלים". מטרת התנועה הייתה לאגד את שומרי המצוות התומכים בבניין היישוב בארץ ישראל, כולל אלו שנרתעו מהצטרפות לתנועה הציונית עקב חילוניותה. הרב צבי יהודה, ששהה בשווייץ, הצטרף ליוזמה והוטלה עליו העבודה הספרותית ותרגום חומרי התנועה לגרמנית. עם זאת, הוא מיוזמתו פעל להקמת סניף של התנועה בשווייץ ושיכנע אישים להצטרף לתנועה. בהמשך הוקמו סניפים בארצות נוספות. בשנת התרע"ט הצטרף אל אביו בלונדון, ובסוף אותה שנה (1919) שבו יחד לארץ ישראל, בה המשיך לסייע לאביו בביסוס התנועה בארץ ובהקמת סניף ביפו, ועמד בקשר מכתבים עם פעילי התנועה בשווייץ. בטבת תר"פ עבר לפתח תקווה ולימד שם בבית הספר "נצח ישראל" בראשות הרב משה אוירבך ובתקופה זו פעילות התנועה בירושלים, בה כיהן אביו ברבנות, כמעט ופסקה. בסוף השנה חזר לאירופה בהוראת אביו למען ענייני התנועה וכדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שם. הוא שהה באירופה במסגרת זו כשנה וחצי, בה פגש ויצר קשרי ידידות עם עשרות רבנים ואדמו"רים בולטים ועם עסקני ציבור בפולין, בליטא, בשווייץ ובווינה. בשנים שלאחר מכן נשלח שוב מספר פעמים לאירופה בהוראת אביו, למען ענייני התנועה ובשביל גיוס כספים לישיבת מרכז הרב.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשו יהודים רבים מרוסיה ומליטא לעלות לארץ, בעקבות יחסו העוין של המשטר הסובייטי. מתוקף מעמדו כרב הראשי, השיג הרב אברהם יצחק קוק סרטיפיקטים מהנציב העליון עבור אברכים שביקשו לעלות משם ארצה. בסידורים המעשיים טיפל רבות הרב צבי יהודה: במענה למכתבים, בהשגת אישורים ובגיוס כספים עבור הנסיעות.הרב שלמה אבינר, רבנו, עמ' 196–198. הרב יוסף ברמסון, ובאו ציון ברינה, ירושלים: בית הרב, תשע"א
בכ"ו בשבט ה'תרפ"ב (24 בפברואר 1922), בגיל 31, נישא בוורשה לחוה לאה, בתו של הרב יהודה לייב הוטנר – שהיה דיין בוורשה ובנו של הרב יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק. היא הייתה אשה בעלת השכלה תורנית וכללית ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה הרבנית חוה לאה ממחלה בז' בשבט התש"ד (1 בפברואר 1944). מאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.
בישיבת מרכז הרב
בשנת ה'תרפ"ג (1923), הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והעביר שיעורים בתנ"ך ובאמונה. במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הניהול האדמיניסטרטיבי של הישיבה.
בין השנים 1929–1933, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות, פעל למען העלאתם לארץ של בחורים מרוסיה וליטא אל ספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב.הרב ד"ר חגי שטמלר, עין בעין, עמ' 29–33. עמיחי רדזינר, "משפט והיסתוריה: הרב יצחק אריאלי וייסוד ישיבת מרכז הרב", דב שוורץ (עורך), ציונות דתית - היסטוריה, רעיון, חברה (ג), אוניברסיטת בר-אילן, 2019
בשנת ה'תרפ"ו קיבל כתב סמיכה לרבנות מהרב חרל"פ.
שנים רבות הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו. בין השאר, ערך והוציא לאור את הספרים "אורות" ו"אורות התשובה". לאחר פטירת אביו (ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת בצד עבודתו החינוכית בישיבה, כאשר ראשית עמלו היה הוצאת ספרי השו"ת כמשפט כהן ודעת כהן.
שמאל|ממוזער|250px|ישיבת מרכז הרבהרב צבי יהודה השתתף גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. הוא עודד את תלמידיו שהצטרפו למחתרות, ובעצמו התנדב למשמר העם בירושלים ולחיזוק הביצורים במלחמת העצמאות. בבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, הוא הוצב במקום ה-119, הסמלי, ברשימת "הפועל המזרחי".רשימת המועמדים לכנסת השנייה, רשומות, כרך 174, עמ' 1146
ממוזער|הרב צבי יהודה נואם בחנוכת בניין הישיבה החדש בקריית משה|שמאל|ממוזער|250px|הרב צבי יהודה נואם בטקס חנוכת הבניין החדש של ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה, ד' באלול תשכ"דבשנת ה'תשי"ב (1952), לאחר פטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מחליפו של אביו בראשות הישיבה, קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. באותה תקופה הישיבה הייתה קטנה ומורכבת ברובה מאברכים מבוגרים מתלמידי הראי"ה. הרב צבי יהודה חולל בה שינוי כשפעל להגעתם של בני היישוב החדש בוגרי תנועת בני עקיבא לישיבה. גיסו, הרב שלום נתן רענן, שימש כר"מ וכמנהל הישיבה. בהנהגתו הפכה הישיבה למרכז משמעותי שמשך אליו צעירים רבים. מלבד תלמידי הישיבה פקדו את ביתו ברחוב עובדיה בשכונת כרם אברהם בירושלים, אנשים רבים מישראל ומחוץ לה שראו אותו כרבם.
במחצית השנייה של שנות ה-60 קידם וטיפח את הרב צבי טאו, שהפך למוציא ומביא מטעמו, מעין סגן. הרב טאו גיבש חוג גדול של תלמידים צעירים שנהגו בהערצה מתבטלת ובמעין גינוני חסידות ברצי"ה (למורת רוחם של התלמידים הוותיקים), והקדישו שעות רבות להעמקה במשנה הקבלית שלו ושל הרב קוק האב (למורת רוחם של הלמדנים בישיבה, כמו הרב שפירא). הרצי"ה ראה ברב טאו את יורשו – אם כי הציע לאחרים, כמו הרב חיים שטיינר, להיות ראשי ישיבה עמו במשותף – והעתיר עליו כיבודים.
בשונה מרוב ראשי הישיבות, לא נהג להעביר שיעור בגמרא (למעט תקופה קצרה בה העביר שיעורים במסכת חולין), ונימק זאת בכך שתפקידו האישי הוא ביסוס האמונה ולימודה. את השיעור הכללי בגמרא העבירו ראשי הישיבה שכיהנו תחתיו, הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי.
נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) ונטמן לצד אביו בבית הקברות בהר הזיתים. הרב שפירא והרב ישראלי ירשוהו בראשות הישיבה, לאחר מאבק קצר ברב טאו.
ממשנתו
מדינת ישראל וגאולה
לאחר שקמה מדינת ישראל נוצר צורך בהתייחסות רחבת היקף כלפיה וכלפי סוגיות נוספות שעלו על הפרק. הרצי"ה התווה משנה רוחנית ומעשית בתחומים אלה, המבוססת על משנת אביו.
המדינה – התגשמות חזון הנביאים
ביום העצמאות הרביעי, בשנת ה'תשי"א 1951, נשא דברים בישיבת מרכז הרב, שנתפרסמו לאחר מכן בספרו תחת הכותרת: "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו". בדבריו זיהה את הציונות עם תחילת הקץ המגולה, וטען שהחלת הריבונות המדינית על הארץ מהווה קיום עיקרה של מצוות יישוב ארץ ישראל. כן אמר שהאומץ להכריז על העצמאות היה נס ממרומים.
לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, הוא נשא נאום שלימים כונה מזמור י"ט של מדינת ישראל, ובו פירט את הגותו המדינית ויחסו למדינת ישראל. בין היתר טען כי מדינת ישראל היא המדינה שחזו הנביאים. הוא אף דימה בין תפילין לבין טנקים,וכן כשנשאל מדוע הרמב"ן לא כבש את ארץ ישראל ענה "כי לא היו לו טנקים" בכך שהטנקים משמשים כ"מכשיר מצווה", שעל ידם מקיימים בפועל את מצות כיבוש הארץ, שהיא מצווה מדאוריתא לפי הרמב"ן. כן קבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה ברחבי ארץ ישראל.מזמור י"ט של מדינת ישראל, לקריאה ושמיעה, באתר ישיבה
הרב צבי יהודה ראה במדינה שלב בגאולת האומה. הוא השתדל מחד לחזק את מושג המדינה על כל מערכותיה ככל יכולתו, ומאידך פעל לתת למדינה צביון יהודי שורשי. הוא גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. על פי תפיסה זו, הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה.
ב-1957 השיא משואה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, כנציג היישוב הישן.
יחסו לממשלה
ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו לנקוט בקו ממלכתי, והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם. עם זאת, הדבר לא מנע ממנו מלבקר את מעשיהם באופן תקיף ביותר כאשר הם פעלו לדעתו בניגוד לציוויי התורה.
כחלק מיחסו אל המדינה והמשקל שנתן לממשלה, התנגד בתקיפות לממשלת מיעוט הנסמכת על קולות של מפלגות ערביות. בממשלה כזו ראה בעיה הקודמת לשאלת שלמות הארץ ו"מיהו יהודי", היות שהיא נוטלת את שליטת העם היהודי במדינתו, ומהווה חילול השם מובהק. כאשר הוקמה כזו סירב לראות בה ממשלה לגיטימית, וכינה בפומבי את חברי המפד"ל שכיהנו בה כשרים – "המכונים שרים". עם זאת הזהיר מהפיכת ההסתייגות לכעס ושנאה.
יום העצמאות
ממוזער|הרב צבי יהודה קוק מדליק משואה בשנת 1957
הרב צבי יהודה ראה ביום העצמאות קדושה. אמר שיש להרבות בשמחה ביום זה, וראה בקיום סעודה בו כבימי מועד סעודת מצווה של הודיה על הקמת המדינה, הוא ייחס חשיבות רבה לסעודה זו המבטאת את משמעות חגיגת היום כמצווה.
בנימין זאב הרצל
הרב צבי יהודה העריך את הרצל על פועלו בעניין שיבת ציון, ואף תלה תמונתו על הקיר. כאשר היא נעלמה והוא חשש שהדבר נעשה במתכוון החליט להפסיק להעביר שיעורים עד שהיא תוחזר. לאחר מספר ימים התברר שהיא נפלה מאחורי הכוננית, ורק אז חזר להעביר את שיעוריו.
השואה
הרב צבי יהודה ראה בשואה ניתוח הכרחי שעם ישראל נאלץ לעבור ערב גאולתו, אך הוא היה בוכה בכל פעם שדיבר על כך. לטענתו בעם ישראל נדבקה טומאת הגלות – "זפת הגלות", והשואה הייתה טיפול אלוהי, בדרך של ניתוח נורא וריפוי הכרחי.
לימוד תורה
לימוד תורה מכוח כלל ישראל
לדעת הרצי"ה, הגישה הנצרכת ללימוד תורה היא מתוך הכרה בנתינתה לכלל ישראל ולא ליחידים או לפרטים, ודווקא מתוך אמונה בכך שהקב"ה בחר בעם ישראל ונתן לו כעם את התורה. כך הסביר את כוונת הגמרא, המנמקת את החורבן בכך שלא בירכו בתורה תחילה, שהיה חסר להם את יסוד האמונה בכך ש"בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו".
לימוד אמונה
הרב צבי יהודה ראה את לימודי האמונה כחלק עיקרי בלימוד התורה. הוא חזר על כך שאמונה נבנית על ידי לימוד קבוע ומעמיק בספרי האמונה של חכמי ישראל, וראה בכך את הייחודיות של ישיבת מרכז הרב. הוא הדריך על פי דברי הגר"א להרבות בלימוד ספר הכוזרי, , וכן בספרי מהר"ל מפראג, אותם ראה כהכנה ללימוד פנימיות התורה.
חינוך
מוסדות חינוך ואופיים
בעת מחלוקת על קבלת תלמידים חילונים לבית ספר תיכון דתי, השיב הרצי"ה במכתב: .הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 547
עם ריבוי המשפחות במרכז הרב שחיפשו מוסדות לימוד בעלי רמה תורנית גבוהה יחד עם תודעה לאומית, אמר הרצי"ה שיש להקים תלמוד תורה מתאים. בעקבות כך הוקם בית הספר נועם בידי תלמידיו, שבהמשך צמחה ממנו רשת נועם. בהמשך עלה רצון בהקמת מוסד תורני עוד יותר, בו כבר מהגיל הרך יהיו לימודי הקודש בסיס מרכזי וכמעט יחידי, ובברכתו הוקם תלמוד תורה מורשה.
כמו כן, כמענה לצורך בישיבה מתאימה לגילאי תיכון, יזם הרב אברהם אלקנה שפירא את הקמת ישיבת ירושלים לצעירים, ברוחה של מרכז הרב. ובהדרכת הרצי"ה שבירך על הרעיון הוקמה והתנהלה הישיבה.
היחס ללימודים כלליים
הרב צבי יהודה התנגד להצגת התורה והמדע כתחומים נבדלים מהותית: . כן אמר שלימוד שפות זרות הוא לכתחילה, כאשר הכל לשם שמים.הרב שלמה אבינר, שיחות הרב צבי יהודה, אורות התחיה יג-יז, עמ' 206 עם זאת, הסתייג מלימודיהן במסגרת ישיבה, בשונה מעמדתו לגבי מוסדות אחרים – כפי שהורה לבית הספר נועם, שהיות ואינו חלק מישיבה ניתן ללמוד בו אנגלית.
כאשר ביקשו בישיבת ירושלים לצעירים שהוכוונה על ידו להכניס לימודי מתמטיקה, אישר זאת בנמקו שזהו לימוד חשבון באופן מורחב וגם בישיבת עץ חיים למדו חשבון, וכן שגם הגר"א עסק בו ואף חיבר את הספר 'איל משולש' העוסק בגאומטריה.דגל ירושלים, ה, עמ' רסב לעומת זאת, ללימודי אנגלית בישיבה לצעירים התנגד נחרצות. הוא הסביר שעניינה של הישיבה הוא קודש, שלימוד שפה זרה הוא גם התבטלות לתרבות הגויים, ושבירושלים קיים "חרם" על לימוד שפה זרה. למרות שבכך נפגעה הכרת משרד החינוך בישל"צ, עמד הרצי"ה על דעתו והדגיש שאין לישיבה תלות בו ומחויבות לתכתיביו. כאשר הורים נמנעו משליחת בניהם לישיבה בשל כך, הוסכם לבסוף על לימודי אנגלית בערב במקום נפרד מהישיבה, למעוניינים.
את לימוד ההיסטוריה ראה כקודש, ואמר שיש ללמדו בישיבה, אך הקפיד שזה ייעשה דווקא מתוך ספר המתאים לרוח ומסורת ישראל. משלא נמצא ספר כזה המתאים להילמד בישיבה – הורה לרב יוסף ברמסון שלימד את המקצוע בישיבה, שיכתוב ספר בעצמו ומתוכו ילמד.
בנוגע ללימודי ספרות ולשון בישיבה לצעירים אמר שהם הרחבת התורה וניתן ללומדם, אך יש לוודא שהם נקיים.
מחנך הלומד באוניברסיטה
הורה שבשעה שאדם לומד באוניברסיטה, שהיא מקום סכנה רוחנית, לא רצוי שיחנך. אך לאחר שסיים את לימודיו – אם מצבו הרוחני נשמר, יכול לחזור וללמד.
היחס לחילונים
הרב צבי יהודה, התנגד לכפייה דתית, ונתן ביטוי דרמטי לכך כשהצהיר על הצטרפותו ל"ליגה למניעת כפייה דתית". ואולם, לאחר זמן פרש מן התנועה, מכיוון שטען שבפועל תומכת הליגה בכפייה אנטי-דתית (מכיוון שחבריה לא הסכימו לשנות את שמם ל"הליגה למניעת כפייה מצפונית").
בתגובה לטענות שנשמעו כנגדו שמאמר הדור, שכתב אביו, הראי"ה קוק, ובו הוא מדבר על החיוב שביהודים חילוניים, התאים לדור של אביו אך לא לדור הנוכחי, היה עונה לתלמידיו "אתם הייתם באותו דור, או אני?". עוד אמר כי "אדרבה, דורנו הוא עוד יותר נפלא".
נשים
מעמד האישה
בנושאי מעמד האישה ומגדר הדגיש הרצי"ה את מאמר חז"ל במסכת בבא קמא: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". לדבריו, הנקודה היסודית בסוגיות אלו היא השוויון; אך השוויון אינו זהות אחידה, ולכל אחד מהמינים יש תפקיד משלו. מתוך גישה זו פירש את דברי חז"ל המבחינים, בין אשה לבין איש, כמתאימים לתכונות הפיזיות, הנפשיות והרוחניות של כל אחד מהם.
לימוד תורה לנשים
הרצי"ה תמך בדעה שנשים תלמדנה חלקים בתורה, בעיקר לימודי תנ"ך, אמונה והלכה למעשה. בביתו התקיימו שיעורים קבועים לנשים, וחלק מהשיעורים לגברים הושמעו ברמקול לנשים בדירה סמוכה. הוא נפגש עם נשים שבאו לדבר עמו בלי להביט בהן, חלקן נשים ידועות, כגון אביטל שרנסקי, שולמית אלוני וגאולה כהן.
צבא ושירות לאומי
בהקשר של שירות נשים בצה"ל, סבר על פי דברי המשנה והרמב"ם כי באופן עקרוני גם נשים חייבות במלחמת מצווה. עם זאת, הוסיף כי "בשירות צבאי לבנות קיימת סכנה של נפילה מוסרית, וקשה לבת להישאר בתמימות צניעותה". לכן לדבריו על הרבנות הראשית להכריע בסוגיה זו (בהתאם למצווה לשמוע "אל השופט אשר יהיה בימים ההם"). בפועל, תמך בשירות לאומי לבנות, בהסתמכו על דברי הרדב"ז על השתתפות נשים במלחמת מצווה, אשר מתבטאת למשל באספקת מים ומזון ללוחמים.
צניעות
הרב צבי יהודה ראה בצניעות תכונה טבעית של עם ישראל: .
לדבריו כל ההלכות באות סביב למידה זו. כדוגמה הביא את כיסוי הראש לגברים שנהוג בעם ישראל, אף שהחיוב בו אינו ברור בפוסקים. בהקשר זה, אמר שיש להצטער על כך שרבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר משנה ברורה, התיר לנשים, כחידושם של כמה אחרונים, לא לכסות את חלק הרגל שמתחת לברך.
הרב צבי יהודה דרש הקפדה על דיני הצניעות והפרדה בין בנים לבנות ועמל להטמיע אותם. הוא הורה להתחיל לחנך לצניעות מגיל שלוש, אך לפי הדרגה החינוכית. התיר שירת שירי קודש על ידי בנים ובנות יחדיו בחוג המשפחה, גם במשפחה המורחבת.
תנועת נוער
לרצי"ה היו קשרים חמים עם תנועת הנוער בני עקיבא, והוא כתב מאמרים בביטאון התנועה. על אף התנגדותו לפעילות מעורבת, אישר למדריכים להעביר בה פעולות. הרב ישי באב"ד סיפר שבהיותו בן שבע עשרה התלבט האם להצטרף לטיול מעורב בתנועה, והרצי"ה התיר לו. על אף שלא רצה שבני עקיבא תיפגע, בירך על הקמת תנועת הנוער הנפרדת אריאל.
ענייני הלכה
הר הבית
הרב צבי יהודה התנגד לעלייה להר הבית. הוא סבר שמכיוון שלאחר מלחמת ששת הימים, הר הבית תחת שליטה ישראלית בפועל, האיסור ההלכתי להיכנס למקום נשאר בתוקפו ואין צורך לדון בשינוי שלו. לטענת אחיינו הרב שלמה רענן ותלמידו הרב יצחק שילת, בשלב מאוחר יותר התיר את העלייה בעקבות שינוי המצב והתפתחות המחקר.. לעומתם תלמידים רבים אחרים מעידים שלא שינה את דעתו בנושא מעולם.
היתר המכירה
כהמשך לדרכו של אביו במבוא לספר שבת הארץ גם הרב צבי יהודה הורה שיש לסמוך על היתר המכירה בשנת השמיטה. על הקונים בשמיטה יבול נוכרי אמר: "לתת תמיכה לאויבינו זה נקרא מידת חסידות?!". עוד העביר ביקורת על דעתו של הרב יעקב אריאל שכתב ש"הדעות המקילות בשמיטה אינן אלא דעת יחיד" וקבע כי אוצרות הראי"ה, כרך ד, מהדורת תשנ"ג, עמ' 302-303
כמנהיג
מעמדו והשפעתו
טקסט=הרב צבי יהודה קוק עם כוחות צה"ל לאחר שחרור הכותל בשנת 1967 |ממוזער|הרב צבי יהודה קוק עם כוחות צה"ל לאחר שחרור הכותל בשנת ה'תשכ"ז (1967)
לאחר מלחמת ששת הימים ועם גדילתה המשמעותית של הישיבה ופרסום דבריו בידי תלמידיו, נפתח בחיי הרצי"ה פרק חדש כ"מנהיג לאומי". צד ההנהגה שבו הלך אז והתעצם, והתבטא בתחומים רבים כמו עצם היחס למדינה, המאבק נגד המסיון, הובלת ההתיישבות ביהודה ושומרון וכרוזיו בעניין, ועוד.
השפעתו של הרב צבי יהודה גרמה לשינוי ניכר בציבור הדתי לאומי, בשני נושאים מרכזיים: ראשית – מבחינת עמדות פוליטיות ויצירת מפעל ההתיישבות, בעוד שעד לשנות השישים הייתה המפד"ל ממוקמת במרכז, לצדה של תנועת העבודה. לא מעט בהשפעתו עברה המפלגה לצדה הימני של המפה הפוליטית, תוך עקיפת הליכוד מימין. זאת תוך שגוש אמונים, שהוקם על פי קריאותיו ורבים מפעיליו היו תלמידי הרב צבי יהודה ופעלו מכוחו, הקים יישובים רבים מעבר לקו הירוק.
שנית, כשבמקביל, החליפו בהדרגה תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה את הר"מים החרדים בחלק מהישיבות התיכוניות, ואף הקימו בעצמם ישיבות נוספות – הן תיכוניות והן גבוהות והסדר. בכך נוצר בהשפעתו הישירה עולם תורה דתי לאומי ענף.הטוב כאן רק גדל, עולם קטן (עלון שבת) גיליון 489, תשע"ה, עמ' 10-6
מהלכים אלה תרמו לביטחון העצמי של הציבור הדתי לאומי. בעבר הייתה בציבור זה התחושה של נחיתות כלפי החלוציות החילונית בממד הלאומי, וכלפי החרדיות בממד הדתי. עתה החל ציבור זה להוביל שינוי במפה הפוליטית והמדינית מחד, ובעולם תורני מאידך.
הרב צבי יהודה דרבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינת ישראל. תלמידיו הקימו חלק ניכר מן הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות הדתיות.
ממוזער|הרב צבי יהודה קוק מברך את מתיישבי גרעין אלון מורה בשנת 1974
יישוב הארץ ו"גוש אמונים"
ממוזער|הרב צבי יהודה קוק ביום ירושלים ה'תשמ"א (1981) בישיבת מרכז הרב. לצדו (משמאל לימין), הרב שלמה גורן והרב אברהם שפירא.
לאחר מלחמת ששת הימים פעל רבות ליישוב הארץ, על פי עקרון ארץ ישראל השלמה ומתוך שאיפה ליישומו (אף שהדגיש ש"ארץ ישראל השלמה" כוללת גם את עבר הירדן ועוד, ומשום כך אף לא הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמהשיחות הרב צבי יהודה, ארץ ישראל, עמ' 133). הוא הכריז בעל פה וכן בגילויי דעת ובמכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני.
בהתאם לדרכו, דחף את תלמידיו להקמת יישובים ביהודה ושומרון, ואף השתתף בעלייה של אחד מהם כשהוחלט לפנות את גרעין "אלון מורה" שהתיישב בחווארה (ליד שכם), השתתף הרב צבי יהודה בניסיון למנוע את הפינוי. הרב צבי יהודה פתח את מעילו אל מול החיילים וקרא לעברם "קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי", "כמו שלא תוכלו להכריח אותי לאכול חזיר כך לא תפנו אותי מכאן". לאחר שפונו כל שאר האנשים ניגש אלוף הפיקוד יונה אפרת, אחז בידו של הרב צבי יהודה והוא הלך עמו אל האוטובוס.הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 371
עם זאת, ביטוי לגישתו הריאלית ניתן לראות כאשר תלמידו הרב חנן פורת הציע לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית להתחיל ללמוד את הלכות בית המקדש. הרצי"ה השיב כי עוד נצטרך ללמוד שנים רבות את ההלכות העוסקות במלחמות ובסדרי המדינה שבטרם הגאולה השלמה.
מאבק במסירת שטחים ופינוי יישובים
את עמדתו התקיפה כנגד כל מהלך של נסיגה הביע גם בכרוזיו, לדוגמה: . הוא אף עודד את מאבקי המתיישבים, לדוגמה בכרוז תמיכה לבאים ולמתיישבים בסיני במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה: .
בתשל"ז, לאחר שקיבל מכתב הקובל על כך שגוש אמונים הוא נגד הממשלה, כינס את ראשי גוש אמונים לשיחה ואמר: .מתוך: הרב צבי ישראל טאו (עורך), להלכות ציבור, עמ' רנ"ז
מעמדה וכבודה של הרבנות הראשית
הרב צבי יהודה נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. במסגרת זו פעל הן כנגד הפגנת זלזול מצד חלק מהציבור החרדי כלפי הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי לישראל (בעיקר הרב שלמה גורן); והן כנגד התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות.
המאבק לעליית יהודי ברית המועצות
הוא עודד את פעילות תנועת שלח את עמי למען עלייה של יהדות רוסיה ותלמידיו היו פעיליה המרכזיים.
השפעתו הציבורית
משנתו ודמותו של הרב צבי יהודה קוק הייתה ידועה במעגלים רחבים בחברה הישראלית והוא ניהל קשרים עם אנשי רוח רבים, כמו חיים נחמן ביאליק ואז"ר. הוא נחשב למנהיג הרוחני הבולט בציבור הדתי לאומי. והיה אף בעל השפעה על אנשים מחוץ למחנה הדתי – דוגמת משה דיין.
הוא נטל חלק במגעים עם הממשלה בשאלת גיוסם של בני הישיבות והשתתף בפגישות בנושא עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. הפגישה עם דיין הייתה כעשור אחרי זו שעם בן-גוריון, ובזמנה כבר בלט הרצי"ה במנהיגותו והיה דומיננטי בה מאוד. הוא היה נחרץ למנוע כל גיוס שלהם בכפייה ושלא בהסכמת הרבנים.
הרב צבי יהודה היה מיודד עם חלק מהמנהיגים החרדים הבולטים, בהם הרב יחזקאל סרנא והרב שלמה זלמן אוירבך. עם זאת היו בציבור החרדי שהתנגדו לו, בשל תמיכתו בציונות ובמדינת ישראל.
מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת "נתיבות שלום".
הנצחה
הרחוב שבו שוכנת ישיבת מרכז הרב נקרא על שמו. כמו כן, בבת ים, במבוא חורון, בקריית ארבע ובבית אל, נקראו רחובות על שמו.
היישוב נחלת צבי ליד מעלה מכמש נקרא על שמו.
ישיבת בני צבי בבית אל שהוקמה על ידי הרב חנוך פיוטרקובסקי, נקראת על שמו.
רשת האולפנות צביה, שהוקמו על ידי הרבנים חיים שטיינר ויעקב פילבר, נקראות על שמו.
המרכז התורני "רצון יהודה" בפתח תקווה, נקרא על שמו.
המכון להוצאת ספרים שלצד ישיבת מרכז הרב, שייסד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא לזכרו לאחר פטירתו, נקרא מכון הרצי"ה.
הרצי"ה נבחר לדמות המופת של החמ"ד לשנת תשע"ג.
גלריה
מתלמידיו הבולטים
לפי סדר הא"ב:
ספריו
שהוציא בעצמו
נפש הראי"ה – חוברת ליום השנה הראשון לפטירת אביו, ובה תיאור על אישיותו ודרכיו
לשלושה באלול – עדויות ומעשים מחיי הראי"ה קוקכיום הספרים נפש הראי"ה ולשלושה באלול מודפסים בספר אחד. קיימת גם מהדורה נפרדת של הספר לשלושה באלול, בתוספת הערות וסיפורים שכתב הרצי"ה על גיליון הספר, בעריכת הרב יוסף בדיחי
לנתיבות ישראל א–ב – אסופת מאמרים
הערות והרחבות הלכתיות בסוף ספרי אביו משפט כהן, מצות ראי"ה, דעת כהן, עזרת כהן, שבת הארץ ועולת ראיה. בהערות והרחבות אלו הוא דן ברוב סימני הספרים.
ספרים שנדפסו מכתביו
דודי לצבי – חלופת מכתבים בין הרצי"ה לרב דוד כהן (הנזיר), בעריכת הרב יוסף טולדאנו
להלכות ציבור – אוסף מכרוזיו הציבוריים ואיגרות בעריכת הרב צבי טאו
ממורשת הצב"י – לקט איגרות בעריכת הרב יוסף בדיחי
אור לנתיבתי – דברי תורה והגות קצרים, בעריכת הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי
צמח צבי – קובץ אגרות בעריכת הרב דוד לנדאו, הרב זאב נוימן והרב שחר רחמני
– לקט שיחות וכרוזים בנושא המאבק על שלמות ארץ ישראל, בעריכת הרב זלמן ברוך מלמד
אגרות רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לר' יצחק וייל – בעריכת הרב שלמה אבינר
שמונה איגרות מהרב צבי יהודה קוק – בעריכת הרב ד"ר חגי שטמלר
הערותיו על התלמוד שכתב על הש"ס האישי שלו, נדפסות בסוף כרכי הש"ס של הלכה ברורה בשם גיליון הש"ס
שיעורים ושיחות שסוכמו על ידי תלמידיו
שיחות הרב צבי יהודה בעריכת הרב שלמה אבינר. תחילה יצאו מאות חוברות על פרשיות השבוע ונושאים אחרים. בשנים האחרונות יוצאים כרכים המבוססים בחלקם על החוברות. עד עתה יצאו חמישה כרכים על חמשת החומשים, שני כרכים על המועדים, כמה כרכים על ספר אורות ועוד עשרה כרכים בנושאים מרכזיים במשנתו.
מתוך התורה הגואלת, א–ד, בעריכת הרב חיים אביהו שוורץ
קניין תורה – בעריכת הרב נחום רקובר
קניין תורה – בעריכת הרב יוסף אלנקווה
עץ יהודה – בעריכת יהודה חזני
פעמים – שיחות על התורה והמועדים, שסיכם אילן תור, בעריכת הרב שלמה אבינר והרב חיים וידל
מאורות הרצי"ה, שיחות על פרשיות השבוע ועל המועדים, סיכומים של הרב הושע רבינוביץ
ביאורי הרצי"ה לפרקי אבות בעריכת הרב זאב נוימן
פסקי רבינו – ליקוט פסקי הלכות והנהגות של הרב צבי יהודה, על סדר אורח חיים – בעריכת הרב שלמה אבינר
דבריך יאיר – שיעורים על הנביאים (ישעיה, ירמיה ויחזקאל) ששוכתבו על ידי הרב יאיר אוריאל, מבוארים על ידי הרב דוד חי הכהן.
לקריאה נוספת
הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי (עורכים), קובץ לזכרו, הוצאת מכון נתיבה ואור, ירושלים, תשנ"ה
הרב שלמה אבינר, רבנו, עיקרי מידותיו, דרכיו ושיטתו, הוצאת ספריית חוה, בית אל, תשס"ד
הרב שלמה אבינר, צבי קודש (תולדותיו), כרך א', הוצאת ספריית חוה, בית אל, תשס"ה
הרב חיים אביהוא שוורץ, בדרך התורה הגואלת, בית אל, תשס"ו
יעל חסקין ונעמה לוצקי, צניעות – טבע וחיים, תורתו והנהגותיו של הרצי"ה בנושא צניעות, הוצאת מאמר אסתר, ירושלים, תשס"ח
הילה וולברשטין (בעריכת הרב שלום קליין ושמחה רז), משמיע ישועה, הוצאת ישיבת אור עציון, מרכז שפירא, תש"ע
הרב זלמן ברוך מלמד, לנתיבות רבנו, דברים שנאמרו בימי הזיכרון, הוצאת ישיבת בית אל, תשע"ב
הרב יאיר אוריאל (בעריכת יוכבד אריאל), בשיפולי הגלימה: הרב צבי יהודה הכהן קוק: סיפורים מחייו, הדרכותיו והנהגותיו, הוצאת "פניני יאיר", חברון, תשע"ב
הרב חגי שטמלר, עין בעין – משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, מהדורה שנייה: הוצאת מכללת הרצוג – תבונות, אלון שבות, תש"פ.
שמחה רז, משמיע ישועה – לדמותו של הרצי"ה קוק.
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.
קישורים חיצוניים
'קוק, ר' צבי־יהודה ב"ר אברהם־יצחק הכהן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 83 (, תמונה 1281).
הרב צבי יהודה קוק באנציקלופדיה יהודית "דעת"
מאמרים של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה: מדרכי הרצי"ה קוק זצ"ל, מנחיל תורת הגאולה, מקים עולה של תורת ארץ ישראל, הרצי"ה כמחנך הדור
תומר פרסיקו, הראי"ה קוק והרצ"יה קוק - הקץ וסופו
גליונות מיוחדים של כתבי העת "קומי אורי", "קוממיות", ו"שמעתין" המוקדשים לזכרו.
"הצופה לישועה", סרט של רשת נועם-צביה
"האירוע המרכזי לציון ארבעים שנה לפטירת מורינו ורבינו הרצי"ה קוק" - תיעוד ערב הזיכרון בבנייני האומה
"עולמה של ישיבה", סרטון עם מספר מתלמידיו במלאת 40 שנה לפטירתו.
הרב צבי יהודה הכהן קוק, מדור באתר בית הרב על הרצי"ה ובו תאריכון של חייו ועל פועלו ומידותיו וחומרי לימוד ומאמרים עליו
כרטיס קבר באתר הר הזיתים
הרב צבי יהודה קוק, באתר ערוץ 7
לרגל יום ירושלים: נחשף תיק המפקד של הרצי"ה קוק זצ"ל
כתביו ושיחותיו
שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על ספר אורות, עריכה ומקורות הרב שלמה חיים הכהן אבינר, מאתר israel613.com
שיעורי הרב צבי יהודה מתוך אתר ישיבה
שעורים בתורתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, באתר מכון מאיר, על ידי רבנים שונים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:בוגרי ישיבת תורת חיים
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:גוש אמונים
קטגוריה:תלמידי הראי"ה קוק
צבי יהודה
קטגוריה:משפחת הוטנר
קטגוריה:משפחת רבינוביץ'-תאומים
קטגוריה:ראשי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הנביאים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1957
קטגוריה:דמויות מופת של החמ"ד
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:ירושלים: רבנים
קטגוריה:כרם אברהם: אישים
קטגוריה:בוגרי ישיבת הרב קוק ביפו
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1891
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1982 | 2024-09-14T20:04:50 |
שיטת דיואי | בספרנות, שיטת דיואי היא שיטה למיון וסימון ספרים הנהוגה בספריות, כשמיון הספרים נעשה על פי נושאים והנושאים מחולקים לתת-נושאים וכך הלאה ומסומנים על ידי מספרים, הסימון נקרא נוטציה (Notation).
שיטת דיואי מבוססת על השיטה העשרונית, ולכן מאפשרת פירוטי משנה של נושאים כמעט ללא הגבלה.
את השיטה הגה מלוויל דיואי ב-1876, ספרן בן 21 בארצות הברית. הוא נתן פתרון לבעיה שהתעוררה עם ריבוי הספרים והנושאים, שקשה היה לאתרם בספריות ובמאגרי הספרים לקראת סוף המאה ה-19. עם התפתחות המדע ויצירת תחומים חדשים (כגון תחום המחשבים) בוצעו עדכונים ושינויים בשיטה. הגרסה הנוכחית היא גרסה 23 שיצאה לאור באמצע 2011. בעלי הזכויות כיום על השיטה היא חברת OCLC מאוהיו המתמחה בקיטלוג ומיון פרטי דפוס.
החלוקה הראשית
דיואי חילק את התחומים לעשרה תחומים עיקריים, שהם בחלוקה ראשית כדלהלן:
000 - ספרות כללית הכוללת מילונים ולקסיקונים
100 - פילוסופיה ופסיכולוגיה
200 - דת
300 - מדעי החברה
400 - בלשנות
500 - מדע טהור
600 - מדעים שימושיים (כולל טכנולוגיה ורפואה)
700 - אמנות
800 - ספרות
900 - היסטוריה וגאוגרפיה
חלוקות משנה
את הנושאים הכלליים ניתן לחלק לחלוקות משנה בלי הגבלה, כשמקובל אחרי שלוש ספרות לשים נקודה כדי להקל על ההתמצאות.
לדוגמה, תחום המדע הטהור מחולק לענפים בצורה הבאה:
510 - מתמטיקה
520 - אסטרונומיה ומדעים קרובים
530 - פיזיקה
540 - כימיה
550 - גאולוגיה ומדעים קרובים
560 - פאליאונטולוגיה (מדע המאובנים)
570 - מדעי החיים
580 - בוטניקה
590 - זואולוגיה
דוגמה לתת-חלוקה של הנושא אסטרונומיה:
523.1 - קוסמולוגיה
523.4 - כוכב לכת
את נושא הקוסמולוגיה אפשר לפצל לנושאים ספציפיים יותר על ידי הוספת ספרות מימין. הנושאים יכולים להיות ספציפיים כמו כגון: קרינת רקע קוסמית, תאוריית המצב היציב, היקום האינפלציוני.
דוגמה: ספר שעוסק בנושא המפץ הגדול יקוטלג במספר 523.101, ספר העוסק באיורים או קריקטורות שמתארות את המפץ הגדול יקוטלג במספר 523.101.022.
בישראל
ברוב הספריות הציבוריות בישראל נהוג להשתמש בגרסה מצומצמת של שיטת דיואי. בשיטה זו פירוט המשנה של הנושאים מצומצם יותר. בנוסף מוסיפים לספרים הקשורים לארץ ישראל את האות E לפני מספר המדף (או את הספרה 9 בסוגריים אחרי מספר המדף), וישנם מספר שינויים בסימון המייחס למדינות ואזורים מסוימים.
חלק מהספריות האקדמיות בישראל משתמשות בשיטת דיואי, אך חלקן מעדיפות שיטות אחרות, כגון: שיטת ספריית הקונגרס ושיטת UDC. בחלק מהאוניברסיטאות משתמשים במספר שיטות במקביל, בהתאם לצרכים השונים של כל אוסף ספציפי.
שיטת שלום
בחלק מהספריות בישראל נהוגה שיטה לצורך מיון נושאים ביהדות הנקראת "שיטת שלום". השיטה פותחה על ידי פרופסור גרשם שלום, חוקר הקבלה, שהיה ספרן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שלום פיתח את השיטה, כיוון ששיטת דיואי לא פיתחה מספיק את תחומי המחקר ביהדות (עיקר הדגש בשיטת דיואי בהקשר של דתות הוא מחקר על נצרות). שיטת מיון זו מרחיבה את המיון בשיטת המיון של דיואי בתחום היהדות, בהיסטוריה של עם ישראל, בלימודי ארץ ישראל ומארגנת את מיון הנושאים בתנ"ך לפי המסורת היהודית. תוספת זו מאפשרת לספריות למיין את ספרות המחקר הענפה בתחומים הללו.
פיתוח מסוים של השיטה נמצא כיום בשימוש בין השאר גם בחלק מספריות אוניברסיטת בר-אילן.
ראו גם
שיטת ספריית הקונגרס
שיטת UDC
שיטת קטר המתפשטת
שיטת המיקום הקבוע
קישורים חיצוניים
טבלת שיטת מיון דיואי מפורטת
הערות שוליים
דיואי
קטגוריה:המצאות במאה ה-19 | 2024-06-09T05:50:39 |
ספרן | ממוזער|250px|"הספרן", ציור מאת ג'וזפה ארצ'ימבולדו, 1556
ממוזער|250px|ספרנית בספריית תיכון רוטברג
ספרן הוא מי שבמקצועו מתמחה בקטלוג ספרים, במיונם, בחיפוש מידע בספרים ובמאגרי מידע דיגיטליים, ובניהול ספריות.
ספרנות
מקצוע הספרנות נלמד ברוב האוניברסיטאות יחד עם מקצוע המידענות, שמטרתו להעניק לספרן-מידען את הכלים לנווט בין מקורות הידע הרבים, לאתר ולשלוף את המידע הנדרש תוך כדי שימוש במערכות מידע ושיטות חיפוש מתוחכמות במחשב. בשל מטרות אלה של המקצוע, הספרן-מידען נדרש למודעות חברתית והשכלה רחבה, בנוסף ליכולת תקשורתית וידע טכנולוגי.
בשל הגידול במרכזיותה של התקשורת בחברה המודרנית והדרישה הגוברת והולכת למידע איכותי, מקצוע הספרנות הופך במאה ה-21 לדינמי ומורכב יותר. עם השינוי בתפקיד הספרן לצד ההתקדמות הטכנולוגית, משתנה גם הדימוי שלו. אם בעבר היה דימוי של אדם רציני, הקבור בתוך כרכים עבי כרס ודורש שקט. כיום ספרנים הופכים להיות פעילים יותר ברמה ציבורית וחברתית. ספריות מרכזות פעילויות תרבותיות, ויוצרות קהילה סביבם. הספרן אינו רק "שומר הסף של מתחם הספרים" אלא גם פעיל בקהילה.
לימודי המקצוע מעניקים לספרן-מידען את העקרונות העיוניים של המקצוע, תוך הבלטת תפקידי הספרייה כגורם חברתי, ומפתחים את הכושר לניתוח מערכות מידע לסוגיהן.
במאה ה-21, במרכזי מידע וספריות רבות, ספרנים עוסקים גם בתחום המידענות, וכך, עבודתם כוללת מיון ואיתור מידע באמצעים ממוחשבים.
מקצוע הספרנות בישראל
באקדמיה ישנם בתי ספר לספרנים ולמידענים, המעניקים תעודות "ספרן מוסמך וספרן מורשה"
אוניברסיטת בר-אילן – תארים ראשון, שני ודוקטור
אוניברסיטת חיפה – לימודי תעודה במסגרת הפקולטה למדעי התואר ולימודי מ.א. במסגרת בית הספר לניהול
המכללה האקדמית גליל מערבי – לימודי החוג ללימודי מידע, בחסות אקדמית של אוניברסיטת בר-אילן
המכללה האקדמית בית ברל
המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין – לימודי ספרן מורשה ולימודי M.Ed
אורנים - המכללה האקדמית לחינוך – לימודי ספרן מורשה.
בשנת 2009 התאחדו שני ארגוני הספרנים, אס"י ואסמ"י, לארגון אחד. מטרת האיחוד הייתה שיתוף פעולה בין כל עובדי הספריות בישראל – ציבוריות, אקדמיות, מיוחדות ובתי ספר. הארגון המאוחד נקרא "ארגון הספרנים והמידענים בישראל", והוא פועל בתחומי ההעסקה, שכר ותגמול, כנסים וימי עיון, הכשרה מקצועית, פרסים לסטודנטים, ותקנים. בשנת 2010 נערכו בחירות כלליות ונבחר ד"ר שחף הגפני.
בשנת 2011 השתתף הארגון בקמפיין הארצי נגד נעילת שעריה של הספרייה העירונית בקריית שמונה.
ראו גם
שיטת דיואי
שיטת ספריית הקונגרס
ארגון הספרנים והמידענים בישראל
עיצוב ספרים
דמטריוס מפלרום
חמשת חוקי הספרנות
רשימת ספרנים ומידענים
לקריאה נוספת
Solomon, Y. (2016). Librarians in Flux: The New Serendipity Agents, Paper presented at #VisDom 2016 Conference, Potsdam, Germany (May 27-28, 2016); DOI:10.13140/RG.2.1.3013.2729
קישורים חיצוניים
אסמ"י - אתר האינטרנט של ארגון הספרנים והמידענים בישראל
ערן גולדנברג, להיות ספרן יעץ בספריות אקדמיות - עבר, הווה, עתיד, מתוך "לימודים - כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה", גיליון מס' 13 - תשע"ז - 2016/17; באתר "דעת"
מילון למונחי ספרנות, באתר האקדמיה ללשון העברית | 1976 | 2003 |
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:ספרנות | 2024-06-30T14:30:58 |
שבח וייס | שמאל|ממוזער|250px|שבח וייס במועדון המסחרי והתעשייתי
שבח וייס (5 ביולי 1935 – 3 בפברואר 2023) היה פרופסור למדע המדינה, כיהן כחבר הכנסת וכיושב ראש הכנסת. שימש שגריר בפולין, ולאחר מכן כיהן כיושב ראש מועצת "יד ושם".
ביוגרפיה
שבח וייס נולד ב-5 ביולי 1935 בבוריסלב שבפולין (היום במחוז לבוב של אוקראינה). שרד עם בני משפחתו את השואה, כאשר הוחבאו על ידי שתי נשים, אוקראינית ופולנייה. בני משפחתו (הוריו, אחיו הגדול אהרון, אחותו מילה ובן משפחה נוסף) מצאו מסתור בבית שכנתם האוקראינית יוליה לסוטובה (שצ'פניוק), ובמהלך האקציות הסתתרו בקיר כפול במחסן שבחצר ביתם. מאוחר יותר עברו למחבוא שהוקם במרתף מתחת לרצפה של גן ילדים שהיה סמוך לביתם, בעזרת שכנה אחרת, פולנייה, מריה פוטז'נה, שם שהו עד לשחרור העיר באוגוסט 1944 על ידי הצבא האדום. שתי השכנות, שסירבו להסגיר את המשפחה ודאגו לצרכיהם תוך סיכון חייהן, קיבלו כעבור שנים הכרה כחסידות אומות עולם.
וייס עלה לארץ ישראל ב-1947 במסגרת עליית הנוער ונשלח ללמוד בכפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים. הוריו עלו ארצה כמה שנים אחריו. לאחר שירותו הצבאי החל ללמוד מדע המדינה באוניברסיטה העברית והשלים תואר ראשון ושני ב-1961. בשלב זה החליט "ללמוד מקצוע" וללמוד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב.
בהיותו סטודנט, פעל כחידונאי, כתב חמישה ספרי חידות, ובשנים 1957 עד 1962 הגיש תוכנית חידונים ב"קול ישראל". ב-30 ביוני 1965 עבר תאונת דרכים שבה נפצע קשה. חרף זאת המשיך בלימודיו באוניברסיטה העברית וכתב דוקטורט בתחום מדע המדינה, נושא מחקרו היה השלטון המקומי בישראל, אותו השלים בהדרכתם של פרופ' בנימין אקצין ופרופ' עמנואל גוטמן בשנת 1969. בשנת 1975 זכה אף בפרס מטעם המרכז לשלטון מקומי על מחקריו במדיניות מוניציפלית והקים את המחלקה ללימודי חוץ בתקשורת באוניברסיטת חיפה.
עם קבלת תואר הדוקטור, הפסיק וייס לעסוק בחידונים, והחל משמש מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה (שם גם שימש כראש החוג למשך שנתיים).
נחשב מרצה מחונן ומרתק בנושאי משטר מדינת ישראל. במקביל, החל לעסוק בפוליטיקה. הוא היה חבר מועצת עיריית חיפה בשנים 1969–1981, חבר בוועדת הכספים, בוועדת התרבות ובהנהלת תיאטרון חיפה.
וייס כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה בשנים (1981–1999). בכנסת העשירית נבחר לראשונה ושימש חבר בוועדת חוק, חוקה ומשפט. בכנסת ה-11 כיהן גם כחבר בוועדת המשנה לעניין בחירת נשיא אוסטריה קורט ולדהיים ובוועדות הכנסת נוספות, כולל ועדת החוץ והביטחון, בה היה חבר גם בכנסת ה-12.
וייס הושבע לתפקיד יושב ראש הכנסת ה-13 על ידי זקן חברי הכנסת, ראש הממשלה יצחק רבין. את התקופה הסוערת בה כיהן כיושב ראש הכנסת הוא תיאר בספרו "השלום והבלהות". בכנסת ה-14 כיהן כחבר בוועדת הכנסת, שימש משקיף מטעם הכנסת במועצת אירופה, והיה בין יוזמי חוק הדיור הציבורי.
לאחר שבבחירות המקדימות במפלגת העבודה דורג במקום נמוך ברשימתה לכנסת, לא נכנס לכנסת ה-15 והוא מונה לשגריר ישראל בפולין, מדינת הולדתו.
בשנת 1995 זכה בתואר "יקיר התנועה לארץ ישראל יפה" ובשנת 2001 הוענק לו פרס התנועה לאיכות השלטון. קיבל את פרס הסובלנות מטעם ממשלת פולין בשנת 2002. בשנת 2003 זכה באות הכבוד הגבוה ביותר בפולין מטעם נשיא המדינה, "מסדר העיט הלבן". בין השנים 2000–2006 שימש יו"ר מועצת יד ושם.
שבח וייס חיבר למעלה מעשרים ספרים בתחומי התמחותו המדעית ותחומי החידונים. בשל פועלו רב השנים למען העיר חיפה, מדינת ישראל, זיכרון השואה והייצוג המכובד בפולין, הוענק לו התואר יקיר העיר חיפה בשנת 2004. באותה שנה ייסד את הקתדרה ללימודי ישראל באוניברסיטת ורשה וקיבל תואר דוקטור לשם כבוד בשנת 2006 מטעם אוניברסיטת ורוצלב.
לאחר מותו נקרא הקתדרה שבראשה עמד באוניברסיטת ורשה על שמו של פרופסור שבח וייס.
בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-114 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת, ובבחירות לכנסת ה-19 שובץ במקום ה-116 ברשימתה.
וייס נפטר ב-3 בפברואר 2023, בגיל 87, ונטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
משפחתו
וייס היה נשוי לד"ר אסתר וייס, מנהלת בית הספר המחוזי להשתלמויות עובדי הוראה וחינוך בחיפה, עד פטירתה ב-2005. לזוג נולדו שני ילדים: פרופ' יפעת וייס ונועם וייס. אחיו הוא היסטוריון השואה אהרון וייס.
וייס היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הפועל חיפה.
ספריו
לקריאה נוספת
הערך "שבח וייס" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 149, 2018, חיפה.
קישורים חיצוניים
שבח וייס בתערוכה "בחרנו בחיים" באתר יד ושם
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי מועצת העיר חיפה
קטגוריה:חידונאים ישראלים
קטגוריה:יקירי חיפה
קטגוריה:מדענים חברי הכנסת
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת חיפה: מדעי המדינה
קטגוריה:שגרירי ישראל בפולין
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:בוגרי פנימיית הדסים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ילדים בשואה: פולין
קטגוריה:ראשי יד ושם
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:נפגעי תאונות דרכים בישראל
קטגוריה:נכים ישראלים
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השתים עשרה
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023 | 2024-09-08T12:51:59 |
דוד וגוליית | 250px|ממוזער|שמאל|דוד וגוליית; ציור מעשה ידי פטר פאול רובנס מוצג במוזיאון נורטון סימון בפסדינה
ממוזער|250px|דוד וגוליית; תבליטים בקיר החיצוני של כנסיית הצלב הקדוש הארמנית באי אחתמר שבימת ואן, מזרח טורקיה; מתוארכים למאה ה-10
סיפור דָּוִד וְגָלְיָת הוא סיפור מקראי על קרב אלופים המתרחש ברקע מלחמה בין ישראל לפלשתים בעמק האלה. דוד, נער רועה צאן, גובר על גוליית, ענק ממחנה הפלשתים שגידף את ישראל ואלוהיו. במערכה זו מתגלה דוד כגיבור בעל עוז רוח, וכמנהיג שאינו חושש ללחום בחזית בשם האל בחירוף נפש, כתגובה לפגיעה באמונות להם הוא קנא, תוך הבעת ביקורת על העם והמלך העומדים מנגד, סופגים קללות וגידופים, ולא עושים דבר. סיפור דוד וגָּלְיָת הפך לשם נרדף למצב שבו בעימות בין שני צדדים מנצח הצד הנראה חלש, בזכות צדקתו, חוכמתו או אמונתו. הסיפור מובא בספר שמואל א בפרקים ו.
הסיפור המקראי
רקע
ההתמודדות בין דוד לגולית מתרחשת בעמק האלה תוך כדי מלחמה שפתחו הפלשתים נגד בישראל, בתקופת מלכותו של שאול. הפלשתים אשר יושבים בשפלת החוף מצליחים לכבוש חלקים נרחבים מהארץ, ומגיעים לאזור עמק האלה בסמוך לאזור בית שמש. שני המחנות ניצבים על ההרים זה מול זה, כאשר רק העמק חוצץ ביניהם. ניכר כי הגעה לאזור זה אשר נמצא עמוק בממלכה הישראלית מעיד על היקף פגיעה משמעותית בישראל, ועל עליונותו צבאית של הצבא הפלשתי.
העליונות הצבאית גורמת לענק הפלשתי גָּלְיָת לפתוח בהזמנה לקרב ראווה, שתוצאותיו יקבעו את עתיד שני העמים - עמו של המנצח בקרב ישעבד את עמו של המנוצח. יש הטוענים כי פעולה זו נועדה למנוע פגיעה מיותרת בחיי אדם באמצעות קרב ביניים מצומצם הקובע את המלחמה. יש הטוענים כי קרבות בעת העתיקה, מלבד ניצחון טריטוריאלי ביטאו גם ניצחון דתי בין האלים של המחנות הנלחמים, תוך הנחה שתוצאות הקרב בין שני העמים נקבעו בהתאם לתוצאות הקרב בין שני האלים. באמצעות קרב ביניים, בו כל לוחם מייצג את האל של העם שלו, והלוחם המנצח קובע את האל המנצח, ניתן לבדוק את הכרעת האלים לגבי המלחמה בלי לערוך אותה. בין כך ובין כך ניתן לראות אי סימטריה בניסוח הזמנת גוליית את ישראל לקרב הביניים, המתבטאת בהוספה המילים "ועבדתם אותנו" המעידה מראש על הגישה של גולית לגבי עליונות הפלשתים בקרב. גולית חוזר על קריאה זו בכל בוקר וערב במשך ארבעים ימים כנראה כדי לבזות את ישראל על פחדנותם.
שמאל|ממוזער|250px|דוד לאחר הניצחון על גלית, באיור מאת גוסטב דורה
הגעת דוד לאזור המערכה
תיאור הרקע למערכה, פותח המקרא בסיפור על דוד בן ישי. דוד מתואר כרועה צאן, הנשלח על ידי אביו לשדה הקרב על מנת להביא ציוד לשלושת אחיו הגדולים שהיו חלק מהלוחמים הנמצאים בשדה הקרב.
בהיות דוד במחנה בבואו לדרוש את שלום אחיו הוא שומע את גָּלְיָת מעלה הצעתו שוב, ובני ישראל בתגובה החלו לנוס מפניו. בין הקולות נשמע 'איש ישראל' אשר אומר כי מי שיהרוג את גלית יקבל ממון רב, את בת המלך לאישה, ופטור ממטלות המלוכה. יש המזהים איש זה כשר בכיר המביא את דבר המלך, או כאיש צבא אשר מדבר עם חבריו לנשק. שמועה זו פושטת בקרב העם. דוד שואל את האנשים במערכה במה יזכה מי שיהרוג את גלית, תוך הבעת זלזול בגוליית ופליאה על שהעז גוליית לדבר כך על אלוהי ישראל.
אליאב אחי דוד רואה אותו במערכה ונוזף בו על שעזב את הצאן בשביל לצפות בקרבות. דוד עונה כי הוא לא רואה פסול במעשיו, ועצם זה שהוא ירד זה דבר גדול. יש המפרשים כי כבר בשעה זו דוד נמלך בדעתו להילחם בגלית.
הסכמת שאול לשליחת דוד
דברי דוד מגיעים לאוזני שאול המלך, אשר מבין כי דוד הוא איש בעל עוז רוח ומקנא לה'. שאול מזמן אליו את דוד ומתפתח דין ודברים בין דוד לשאול בנוגע ליכולתו של דוד להילחם עם איש צבא מנוסה כגולית. כדי להוכיח את יכולתו דוד מספר כי בעודו רועה צאן הוא נלחם בארי ודב אשר היו באים תדיר לטרוף את הכבשים והוא גבר עליהם וכך גם יגבר על גולית.
יש הרואים בעובדה שלאחר דברי דוד הראשונים מסתיימת הפרשה, ומתחילה פרשה חדשה במילים 'ויאמר דוד', כי דוד דיבר אל שאול אך זה לא ענה, ורק לאחר שהזכיר כי ההצלה הייתה מאת ה' נענה שאול ונתן את ברכתו לדוד.
כהכנה לקרב נותן שאול את מדיו שלו: שריון, קובע נחושת וחרב; אשר התאימו לנער דוד אף על פי ששאול תואר כגבוה מכל העם משכמו ומעלה. דבר זה מרמז לפי התלמוד על ייעודו למלוכה או להיותו איש חשוב, אך יש פרשנים הנוטים לומר כי מדי המלך עוצבו כך שניתן יהיה להתאימם לממדי גופו של דוד. לאחר לבישת הבגדים דוד אומר לשאול כי לא יוכל ללכת עם לבוש זה, והסיר מעליו את המדים.
מן הפשט נראה כי דוד עשה זאת עקב חוסר הניסיון בשימוש בלבוש מלחמה כבד, ובטכניקת קרב בכלים שניתנו לו. או שהיה זה תירוץ להסרת בגדי המלחמה הכבדים, הואיל ודוד היה מעוניין להשתמש ביתרון הזריזות והקלילות שהיו לו על גולית. אחרים מפרשים כי דוד הבחין בצרות העין של שאול על שהתאימו הבגדים אליו והחליט להסירם בעקבות כך. ובניגוד לפרשני הפשט יש מפרשים הדורשים דבר זה, תוך התבססות על תרגום יונתן. תרגום יונתן מתרגם את תגובת דוד למילים "ארי לית בהון ניסה" כלומר "אין בהם נס", וניתן להסיק מכך כי דוד נקט בפעולה זו משום שנס הניצחון יהיה פחות ניכר בבגדי מלחמה מן המעולים.
לבוש הלוחמים וטקטיקת הלחימה
לאחר סירובו של דוד ללבישת מדי שאול, הוא לוקח מקל רועים, חמש אבני נחל אשר שֹם אותן בכלי הרועים וקלע.
גלית מתואר כענק בגובה "שש אמות וזרת", יש הטוענים כי תיאור זה מופלג, ובא לפאר את ניצחון דוד, תוך התבססות על ממצאים ארכאולוגיים מאזור הקרב ועל התיאור הנמצא במגילת שמואל מקומראן בה גרסו "ארבע אמות וזרת", אחרים מייחסים לגוליית את הגובה המקורי ומסבירים כי הוא נבע מבעיות הורמונליות. בנוסף לגודלו העצום, גוליית משוריין מכף רגל ועד ראש. כליו ההתקפיים הם חנית מעובה, שמטרתה הטלה מקרוב באופן שיחדור שריון ברזל ואף את מגן הלוחם; חרב המיועדת לשיסוף והכאה המופיעה רק בסוף הקרב כאשר דוד משתמש בה לעריפת ראשו של גוליית, חרב זו נשארת בנדן במהלך הקרב כיוון ששימושה הוא רק לאחר הבסת היריב. בנוסף לחרב, בידי גוליית היה כידון אשר נשאר ביד הלוחם בעת הקרב, ואדם שנושא מגן שהולך לפניו. נושא המגן נעלם בתחילת הקרב שכן הקרב הוא בין שני לוחמים בלבד, ותפקידו היה להגן על גוליית בעת קריאותיו לישראל לשלוח נציג לקרב הביניים, מפני הקשתים והקלעים הישראלים.
משה דיין תיאר את עליונותו של דוד על גוליית בלחימה מכמה היבטים. ראשית, לגוליית לא היה נשק ארוך טווח כיוון שהתכונן לקרב לוחמים פנים אל פנים. שנית, גולית היה מסורבל בעקבות מערכת המיגון שנשא, ובנוסף לזאת המערכת ביטאה חרדה לגופו אשר השפיעה על תפקודו בקרב. דוד לעומת זאת לא נשא מערכת מיגון כלל, תקף מרחוק והיה חופשי ליזום את פעולותיו.
מהלך הקרב ותוצאותיו
גולית מביט בדוד ומבחין שהוא נער אדמוני ויפה, מה שמביא אותו לחשוב כי הוא רך ומפונק. הוא נפגע מהזלזול, ומקלל את דוד. לפני הקרב מתפתח דין ודברים בהם גם דוד וגם גולית מתארים את השחתת גופת היריב. גולית מלגלג על דוד על אופן לבושו וכלי הלחימה שלו, ואומר כי אלוהי פלשתים יהרוג אותו, לעומתו דוד עונה כי ה' יהיה בעזרו משום תפקידו כשליחו של אלוהים, ובאמצעות הקרב יראו כולם את גדולת ה', כי לא בכוחו הוא מנצח אלא בכח ה'.
דבריו של דוד מרתיחים את גָּלְיָת והוא צועד לעבר דוד באיטיות מכובד הכלים אותם נושא, בעוד דוד רץ לעברו. דוד קולע אבן אחת לעבר מצחו של גוליית, בנקודה שאותה כובע הנחושת לא כיסה. נראה כי האבן חדרה דרך מערת המצח הגדולה תוך שבירת עצם הגולגולת, וגרמה לשטף דם תוך מוחי לגוליית. פגיעה חזיתית זו ברקמת המח גרמה להתמוטטות מיידית של גוליית. יש אומרים שלאחר מכן דוד לקח אבן-יד ובעזרתה הרג את גוליית השרוע על הרצפה. הפסוקים מדגישים כי לדוד לא הייתה חרב לכל אורך הקרב, ורק לאחר שהרג את גוליית, שלף דוד את חרבו של האחרון מנדנה וערף את ראשו.
התפרצות המערכה לאחר סיום הקרב
כאשר גוליית נפל, הפלשתים החלו לנוס מפני בני ישראל, בין אם מפני שלא רצו לקיים את ההסכם ובין אם מפני שהכירו בהכרעת האלים והאמינו שהם ינחלו תבוסה אם ייכנסו למלחמה חזיתית. בני ישראל דולקים אחרי פלשתים ומפילים להם חללים במנוסה, ובנוסף לכך הם בוזזים את מחנות פלשתים הנותרים מאחור. דוד לוקח את ראש גוליית לירושלים ואת כליו של גוליית לביתו. מכיוון שירושלים בתקופה ההיא לא הייתה בידי ישראל, יש הטוענים כי ראשו של גוליית הובא לירושלים הפרוזה הצמודה לירושלים המוקפת חומה, אחרים שוללים זאת בטענה כי ירושלים המפורזת לא הייתה עיר חשובה באותה התקופה, ולדידם ייתכן והראש הוענק כמתנה ליבוסים אשר שלטו בירושלים על שיתוף הפעולה במלחמה, או שהראש הובא לירושלים בתקופה מאוחרת יותר לאחר הכיבוש, ובינתיים היה מוצג בעיר חשובה כלשהי.
בתרגום השבעים
בכתב היד B של תרגום השבעים, הנחשב לקרוב ביותר לגרסתו הראשונה של התרגום, מופיע סיפור דוד וגלית בגרסה קצרה בהרבה מגרסת המסורה. בגרסה זו לא קיימים פסוקים רבים שמהווים כפילויות, אי התאמות ואף סתירות המצויות בנוסח המקובל. החוסרים העיקריים הם: הצגתו של דוד כנער אשר נשלח אל המלחמה להביא מזון לאחיו הגדולים, ומתעניין בדבר הפרס שהבטיח המלך למי שיהרוג את גלית (פרק י"ז מפסוק י"ב עד ל"א); תמיהתם של שאול ואבנר מיהו דוד, ולקיחתו של דוד לבית שאול (מפרק י"ז פסוק נ"ה עד פרק י"ח פסוק ה'); הצעתו של שאול לדוד לשאת את בתו מרב לאישה, וסירובו של דוד לעשות זאת (פרק י"ח פסוקים י"ז - י"ט).
בין חוקרי המקרא יש הגורסים כי מגרסת השבעים הושמטו הקטעים שעוררו קשיים, ויש הגורסים כי הגרסה הקצרה היא הנוסח המקורי של סיפור דוד וגלית, אשר בתקופה מאוחרת יותר שולב לתוכו נוסח אחר ועצמאי של הסיפור.
סוגיית אלחנן בן יערי
מלבד הפסוקים בספר שמואל א המתארים את המלחמה עם גוליית ישנם פסוקים מקבילים בספר שמואל ב' וכן בספר דברי הימים.
+שמואל א' פרק י"ז ד'-ו'שמואל ב' פרק כ"א, פסוק י"טדברי הימים א', פרק כ' פסוק ה'
ישנם חוקרים הטוענים כי הפסוקים מדברים על אותן שתי דמויות. לדעתם אלחנן היה שמו של דוד לפני שעלה למלוכה, כיוון שהשם אלחנן נפוץ, בעוד שהשם דוד יחידאי. טענה זו מתמודדת עם ההבדלים בשם האב ישי תוך שימוש בכלים מתחום ביקורת המקרא ומתרצות את ההבדלים מכוח טעויות מעתיק אשר הפריד את האות 'ש' לאותיות 'ע' ו-'ר' או 'י', וכן שיבש את המילים בית לחם, מוצאו של אלחנן, לביטוי 'אחי גולית' או מכוח מניעים שהיו לסופר מאוחר להסמיך לסיפור גבורה קדום את שם המלך דוד.
אחרים טוענים כי מדובר במקרים שונים שהתבצעו על ידי אנשים שונים, כיוון שכנגד המשותף מרובים השינויים בין המעשים. בתוך כך, יש המייחסים את הרג גוליית לאלחנן, בנימוק שהמסורות של דוד, בהיותו דמות מרכזית, נוטות "לשאוב" אליהן מסורות אחרות ולייחס אף אותן לדוד. לדעת חוקרי מקרא כדוגמת יאיר זקוביץ, סיפור על דמות שולית זו מאוגד ומסופח לדמותו של דוד, שהיא הדמות המרכזית. לשיטתם, סיפורו של אלחנן הוא המסורת הקדומה ואילו סיפור דוד וגָּלְיָת הוא סיפור מעובד הבא להאדיר את שמו של דוד. בגרסת ספר דברי הימים לפיה הפלשתי היה אחיו של גָּלְיָת הם רואים כניסיון של המחבר ליישב את הסתירה שבספר שמואל.
יש הלומדים מעיון בפסוקים כי מקרה דוד מתרחש בהיותו נער ואילו מקרה אלחנן בן יערי מתרחש בימי מלכות דוד. בנוסף לכך מיקום המלחמה התחלף מעמק האלה לגב, וכן תיאור המערכה הכולל קרב ביניים וגידופים נעלם. בבסיס טענה זו עומדת ההנחה כי גלית היה שם כללי הניתן לכל גיבור פלשתי.
לעומתם חז"ל מזהים את הפסוקים הן בשמואל א' והן בשמואל ב' כמקרה אחד, אך טוענים כי דוד היה זה שהרג את גוליית, ואלחנן היה רק שמו הצעיר. זיהוי זה נסמך על זיהוי נוסף של חז"ל המתבסס על הכתוב בדברי הימים בו מתוארת הריגתו של אחי גוליית בן 'הרפה'. לדידם השם 'הרפה' הוא בעצם ערפה, גיסתה של רות המואביה, והפסוקים בדברי הימים מתארים את דוד בהתמודדותו עם ישבי, אחיו של גלית, ובה נכללה גם הריגתה של הרפה/ערפה.שמאל|ממוזער|200px|דוד וגוליית, ציור של קאראווג'ו, בערך 1599
מיקום הקרב
שמאל|ממוזער|250px|תל עזקה
על פי הפסוקים, הקרב נערך סמוך לשוכה, עזקה ועמק האלה והמלחמה נסובה על השליטה בדרכי הרוחב (מערב-מזרח) ועל מבואות השפלה וההר בארץ ישראל המקראית. הפלשתים הגיעו מהערים הראשיות, גת ועקרון. "גת" מזוהה בשנות האלפיים עם תל צפית, ולמרגלותיה זורם נחל האלה, החובר לנחל לכיש. ו"עקרון" מזוהה עם תל מקנה, שליד קיבוץ רבדים. את "עזקה" מוסכם לזהות עם תל זכריה, ואילו את שוכה מזהים בח'רבת עבאד, הנמצאת בגבעות המקיפות את עמק האלה מדרום.
החל משנת 2007 נחפר אתר חורבת קייאפה בעמק האלה המתוארך למאה העשירית לפני הספירה. באתר נתגלו שני שערים, וייתכן כי זהו מקור שם העיר "שעריים" (ומקומה), המוזכרת לאחר הקרב ב.
סממנים משותפים מתרבויות קדם
כליו של גלית הם: כובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ... ומצחת נחושת על רגליו, וכידון נחושת בין כתפיו, וחץ (קרי, עץ) חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל. מכאן ניתן להווכח כי תיאוריו החיצוניים של גוליית טיפוסיים הם לאיש המלחמה האגיאי, ודומים הם לכלי הזין של הקטור מטרויה, חנית של אחת עשרה אמה כידון ושריון . אף נזכרים אצל הומרוס כובע של נחושת, ומצחת נחושת מכך נובע שלכל פריט ברשימת הציוד של גוליית יש סימוכין ארכיאולוגיים ומקבילה ברורה בנשק ובשריון המתוארכים לתקופה המיקנית ועד התקופה הקלאסית. ובעיקר עם הופעת ההופליטים היוונים על חימושם במאות השביעית עד החמישית לפסה"נ .
אירוע מקביל לקרב דוד מצוי במגילת שאנהת, מימי הממלכה התיכונה במצרים, שם מתואר קרב בין שאנהת והגיבור מ-רת'נו. גיבור זה בא למקום חנייתו של שאנהת מחרפו ומזמינו לקרב. שאנהת יוצא לקרב נגד הגיבור המהולל. שאנהת יוצא לקרב נגד הגיבור המהולל אנשיו של שאנהת חרדים לגורלו ולגורלם שלהם. הגיבור יורה את חציו בשאנהת, ומחטיא את המטרה או אז יורה בו שאנהת חץ ופוגע בצווארו. הגיבור נופל, ושאנהת הורגו בחרב. כשמת הגיבור זועקים אנשיו על מותו, ואילו שאנהת נותן שבח והודיה לאלוהיו ובוזז את בקרם ורכושם של אויביו.
קרב דוד וגוליית באמנות
250px|ממוזער|שמאל|מלחמת דוד וגלית בבית הכנסת אור תורה בעכו
דמותו של דוד כגיבור קרב אשר ניצח את גָּלְיָת מוזכרת ביצירות אמנות רבות.
בפיסול:
"דוד" של מיכלאנג'לו – מתאר את דוד אוחז בידו את הקלע.
"דוד" של דונטלו ו"דוד" של ורוקיו – מתארים את דוד לאחר הניצחון, כשראשו של גָּלְיָת מוטל לרגליו.
"דוד" של ברניני – מתאר את דוד מתכונן להטיל את הקלע על גָּלְיָת.
בציור:
גוסטב דורה צייר את דוד מניף את ראשו של גָּלְיָת לאחר הניצחון, במסגרת ציורי התנ"ך שלו.
קאראווג'ו צייר את דוד עם ראשו של גוליית, בו הדגיש את מבטו הנוגה של דוד אל עבר ראשו של גָּלְיָת הנמצא בידו.
במוזיקה:
להקת פיקוד הצפון שרה בתוכניתה ה-15, על הרמה, את השיר וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָוִד. השיר הוא לחן של דרורה חבקין למילים מתוך ספר שמואל א'
להקת כוורת שרה את השיר גוליית, אשר מתאר באופן היתולי את דמותו של גָּלְיָת, את יחס עם ישראל אליו ואת הקרב.
אחד השירים הראשונים שהקליט הזמר שלמה ארצי הוא השיר גוליית, אותו הלחין בעצמו למילותיו של אהוד מנור.
בשירה של דתיה בן-דור "טובים השניים" מחליטים שני דוברי השיר לשחק בדוד וגוליית בהצגה שהם ממצאים, על סמך האביזרים שהם יביאו להצגה שלהם (האחד יביא חנית והשני יביא שרביט).
שמאל|ממוזער|200px|דוד וגלית, רישום מהמאה ה-13
בספרות:
הסופרת יוכי ברנדס נותנת פרשנות מחודשת על הקרב המפורסם, בספרה "מלכים ג".
בעלילות "פינאטס" צ'ארלי בראון וחבריו יורדים על ליינוס וזורקים עליו כדורי שלג. כתגובה ליינוס משתמש בשמיכה שלו כבקלע וצ'ארלי בראון מסיק לגבי אותו האופן שבו הרגיש גוליית שהאבן של דוד פגעה בו.
שמאל|ממוזער|250px|דוד וגוליית – ציור קיר ברחוב גוליית, העיר העתיקה של רגנסבורג, גרמניה
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ, דוד: מרועה למשיח (יד יצחק בן-צבי, ירושלים ה'תשנ"ו).
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: משכל, 2004.
.
הרב אברהם רקנטי, למלחמת דוד וגוליית, בתוך: "ממגד גבעות עולם", קובץ ד', הוצאת ישיבת ברכת יוסף, אלון מורה, ה'תשס"ב, 2002. עמ' 274–281.
קישורים חיצוניים
אלישע פרוינד, מלחמת דוד וגולית, באתר "דעת"
אביתר מרינברג,"מלחמת דוד וגולית", בית מקרא ק"ל, תשנ"ב
אלי עמר, דוד וגוליית (הרצאת וידאו), באתר "הידברות"
פרק 46 – דבר היום: שש אמות וזרת – מי הרג את גליית? בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:דוד
קטגוריה:סיפורי ספר שמואל
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:פלשתים
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך
קטגוריה:מלחמות בתנ"ך | 2024-08-22T04:56:28 |
תעשייה בישראל | ממוזער|שמאל|300px|עובדי תעשייה בירושלים, בין 1948 ל-1950
התעשייה בישראל נחלקת לכמה ענפים שהחשובים שבהם: תעשיית היהלומים, תעשיית ההיי-טק והביו-טק, תעשיות כימיות ותעשיות מזון ומשקאות. עם השנים גדל חלקה של התעשייה המתקדמת בתעשייה בדומה לתעשיות במדינות מפותחות בעולם.
בתחילת ימי המדינה
עם קום המדינה ולאורך שנותיה הראשונות, המשיכה ממשלת ישראל לפתח את היוזמות התעשייתיות של תקופת היישוב וביתר שאת. בשנים אלה היצוא היה מצומצם, ומחסור תמידי במטבע חוץ אפיין את הפעילות הכלכלית והקשה על יבוא של מוצרים הכרחיים למדינה המתפתחת.
מחסור זה במט"ח מנע גם יצוא מסודר וחופשי מישראל אל מעבר לים, משום שהיצרן הישראלי המקומי לא יכול לקבל ישירות מט"ח עבור תוצרתו, אלא הכנסתו הייתה במטבע מקומי על-פי שער חליפין שאותו קבעה עבורו הממשלה. שיטה זאת נועדה להשאיר בידי הממשלה מט"ח הדרוש לה לביצוע רכש בחו"ל, והותירה את היצרן הישראלי מנסה להתחרות בשוק הבינלאומי כשכל צעד כלכלי שלו מלווה במנגנון בירוקרטי מסובך שקבע למעשה את מחיר תוצרתו (במטבע מקומי), הגביל אותו ברכש במט"ח של חומרי הגלם בחו"ל וניהל מדיניות שונה בין יצרן ליצרן, כגון שער חליפין שונה, על-פי מגוון שיקולים שאינם כלכליים טהורים. בנוסף לכל אלה, היו אלה ימי התגבשותו של החרם הערבי שיצר קשיים רבים בייבוא חומרי גלם ומוצרים רבים ארצה.
חקלאות
טקסטיל
רכב
במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל הוקמו בה מפעלים אחדים לייצור מכוניות ומשאיות, אך מיזמים אלה כשלו מבחינה כלכלית, עקב היקף הייצור המצומצם. נמשכים פיתוח וייצור של כלי רכב לכוחות הביטחון (גם ליצוא), וכן הרכבה של אוטובוסים. כן הוקמו בישראל מפעלים שונים לייצור רכיבים לתעשיית הרכב, כגון מצברים וצמיגים, מכלולי הנעה, חלקים ביציקה מדויקת, בעיבוד פלסטי ובעיבוד שבבי.
במאה ה-21 בלטו בתעשיית הרכב הישראלית החברות פלסן סאסא, העוסקת בתכנון וייצור של מיגון לכלי רכב, מחומרים מרוכבים, ומובילאיי, העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מערכות סיוע מתקדמות לנהג (ADAS), המבוססות על טכנולוגיות עיבוד תמונה.
אנרגיה
חשמל
גז
נפט
כימיקלים
חברת כימיקלים לישראל.
פלסטיקה
פרמצבטיקה
שמאל|ממוזער|250px|פועלות במפעל "אסיא", 1949
בישראל פועלת תעשיית תרופות נרחבת, העוסקת בעיקר בייצור תרופות הגנריות, וגם בייצור תרופות מקור אחדות. חברות עיקריות בתחום זה:
טבע שהיא החברה הגדולה בעולם בתחום התרופות הגנריות. תרופות מקור בולטות שלה הן קופקסון ואזילקט.
דקסון, חברת תרופות שמרכזה באור עקיבא.
תרו תעשייה רוקחית, הוקמה בחיפה בשנת 1950, ב-2007 נמכרה החברה לחברת התרופות ההודית "סאן".
פריגו ישראל: נוסדה בשם "אגיס", ומשנת 2005 פועלת כחברה בת של חברת פריגו האמריקאית.
כצט: חטיבת הפארמה של החברה עוסקת בייצור ושיווק תרופות, ציוד רפואי ומוצרי היגיינה.
ד"ר פישר: מייצרת מוצרים לטיפול בעור, טיפות עיניים, מוצרי היגיינה, תוספי תזונה ועוד.
קמהדע חברת ביו-פרמצבטיקה המתמחה בפיתוח, ייצור ושיווק של תרופות באמצעות טכנולוגיה לטיהור והפרדת חלבונים.
פלוריסטם: עוסקת בפיתוח וייצור תרופות מקור המבוססות על תאי גזע.
אלקטרוניקה
תעשיית האלקטרוניקה היא מרכיב בולט של התעשייה הישראלית, הכולל פעילות בתחומי השבבים (צִ'יפּ), רכיבי מחשוב, אלקטרוניקה צבאית, אלקטרוניקה רפואית, תעשיית הרכב ועוד.
חברות רב-לאומיות רבות, ובהן אינטל, שהיא חלוצת תעשיית השבבים בישראל והחברה הבולטת בה (אינטל היא החברה המעסיקה הגדולה ביותר בישראל ואחראית ל 1% מהתמ"ג של ישראל), ומוטורולה, הקימו בישראל מרכזי פיתוח וייצור, שתוצרתם מהווה חלק נכבד מהייצוא התעשייתי הישראלי.
כמו כן, ישנם חברות רב לאומיות כגון מארוול טכנולוגיות, אפל וNvidia אשר פתחו מרכזי פיתוח בעקבות רכישות של חברת סטארט אפ ישראליות.
תוכנה
חברות רב-לאומיות כמו IBM ומיקרוסופט הקימו בישראל מרכזי מחקר ופיתוח שבהם הומצאו מספר פיתוחים חשובים. חברות היי-טק ישראליות כמו אמדוקס, צ'קפוינט וויקס וSnyk, המתחרות בשוק העולמי, הונפקו והגיעו לשווי שוק של מיליארדי דולרים. חברות הזנק בתחום התוכנה, ובהן ICQ ו-Waze נמכרו לחברות רב-לאומיות במאות מיליוני דולרים.
חברות ישראליות (או בעלות זיקה הדוקה לישראל) פעילות בתחומים מרכזיים של המחשוב, ובפרט האינטרנט בעולם, ובהם אבטחת מידע ("צ'ק פוינט", "סנטינל וואן", ורבות אחרות), פינטק ("ראפיד" ועוד), הפצת תוכנה ("איירון סורס" שמרכזה בתל אביב), מסחר אלגוריתמי (החברות "פיינל ישראל", שמרכזה בהרצליה ו"איסתרא מחקר", שמרכזה בלוד) משחקי רשת ("פלייטיקה", "פלאריום"), הימורים ("אמפייר און ליין" של נעם לניר, 888 אחזקות של אבי ואהרון שקד) ופורנוגרפיה ("קול וויז'ן" של מולי ליטבק).
בתי תוכנה גדולים הפועלים בשוק המקומי כוללים את "מטריקס", "נס טכנולוגיות", "טלדור", "קבוצת יעל", "אלעד מערכות" ועוד.
התעשיות הביטחוניות
אחד התחומים החשובים בתעשייה בישראל הוא התעשיות הביטחוניות. בנוסף למכירות לצה"ל הוא מהווה ענף ייצוא משמעותי, וישראל היא אחת מעשר הייצואניות הביטחוניות הגדולות בעולם. בשנת 2012 הגיע היצוא הביטחוני לשיא של 7.5 מיליארד דולר.
ממוזער|250px|שמאל|כטב"ם "הרון 1 מתוצרת התעשייה האווירית
שתי חברות ממשלתיות גדולות פועלות בתחום זה:
התעשייה האווירית לישראל היא קונצרן תעשייתי שמפתח ומייצר בעיקר מוצרים תעופתיים ומוצרי אלקטרוניקה. התעשייה האווירית כוללת 5 חטיבות: כלי טיס אזרחיים, כלי טיס צבאיים בהם מטוסים ללא טיס, טילים וחלל, אלקטרוניקה (אלתא) ובדק מטוסים. בתעשייה האווירית מועסקים כ־14,000 עובדים, רובם מהנדסים וטכנאים.
רפאל - מערכות לחימה מתקדמות עוסקת בפיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. ידועה בתעשיית הטילים שלה, ברובוטים הצבאיים שהיא מפתחת ובערכות המיגון האינטגרליות שלה.
עד למכירתה לחברת אלביט מערכות פעלה גם תעש מערכות (התעשייה הצבאית) כחברה ממשלתית, יצרנית בולטת של נשק ותחמושת לכוחות היבשה, וגם יצרנית של אמצעי לחימה מוטסים. החברה כללה ממפעלים אחדים, שלכל אחד מהם התמחות משלו. מפעל המנועים הרקטיים הגדולים של החברה, המונעים בדלק מוצק, בהם המנועים (שלב 1 ו-2) של משגר הלוויינים הישראלי "שביט" נותר בבעלות ממשלתית,כחברת תומר חברה ממשלתית.
חברות ביטחוניות בולטות במגזר הפרטי הן:
אלביט מערכות, העוסקת בפיתוח ובייצור של מערכות אלקטרוניות ואלקטרו-אופטיות ביטחוניות מתקדמות. החברה מתמקדת בפיתוח מערכות שליטה ובקרה, ומערכות מודיעין לשוק הצבאי, בביצוע השבחות של כלי טיס, כלי שיט וכלי רכב ובפיתוח ומסירה של מערכות כלי טיס בלתי מאוישים.
אלישרא, חברה בת של אלביט מערכות, העוסקת בפיתוח ובייצור של מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות שליטה ובקרה מתקדמות, מערכות איסוף מודיעין ומערכות תחקור ואימון מתקדמות. כמו כן מכסה תחומים רחבים ביותר של מומחיות בתחומי המכ"ם, אותות דיגיטליים, אנטנות חדשניות, מערכות תוכנה מתוחכמות, רכיבי מיקרוגל מתקדמים ומעגלים משולבים.
פלסן סאסא, העוסקת בתכנון ואספקת פתרונות מיגון לכלי רכב, מחומרים מרוכבים.
תעשיות נשק לישראל (IWI): מייצרת נשק קל, הוקמה עם הפרטת מפעל "מגן" של תע"ש בפברואר 2005.
מזון
ממוזער|ייצור מסטיקים, מפעל עלית בנוף הגליל
חברות המזון הגדולות בישראל הן:
קוקה-קולה ישראל - יצרנית ומשווקת וכן הזכיינית הבלעדית בישראל של חברת קוקה-קולה ובירות, ומחזיקה במספר חברות מזון ומשקאות נוספות.
תנובה - חברת המזון הגדולה בישראל. משווקת ומייצרת מוצרי חלב, ירקות קפואים, בשר, ביצים ועוד. בבעלות חברת ברייט פוד מסין.
שטראוס עלית - המייצרת והמשווקת מוצרי חלב, דברי מתיקה וקפה.
אסם - המשווקת ומייצרת מוצרי מזון שונים כגון פסטה, בייגלה, אבקת מרק, במבה ועוד, בבעלות חברת נסטלה העולמית.
נטו - עוסקת בתחום הייצור, ייבוא, שיווק ומסחר במזון.
כמו כן בישראל גם מספר חוות פרטיות שמנוהלות בצורה ייחודית ומייצרות מוצרי מזון מיוחדים, חלק ניכר מהתעשייה האורגנית בישראל מופנה גם ליצוא, וכמו כן לשוק המקומי.
בנוסף במכון וולקני פותח זן של עגבניות שרי אשר זכה להצלחה בעולם.
פרוטרום שעוסקת בייצור ושיווק חומרי-גלם לתעשיית הטעם והריח נרכשה במאי 2018 על ידי חברת איי.אפ.אפ (International Flavors & Fragrances IFF) האמריקאית תמורת 6.4 מיליארד דולר.
מזון מתורבת
ישנם גם חברות ישראליות העוסקת במחקר ופיתוח של מזון מתורבת, כגון ביומילק אשר מפתחת חלב מתורבת, פיוצ'ר מיט טכנולוגיות אשר מפתחת בשר מתורבת וחברת ביו דבש המפתחת דבש מתורבת.
משאבי טבע
בישראל קיימים מספר ענפי משאבי טבע אשר מיוצאים לרחבי העולם, בתחום התעשייה ניכר ביותר היצוא של מגנזיום ומינרלים מאזור ים המלח, המגנזיום משמש לכלל התעשייה בעולם ובתוכה תעשיית כלי הרכב, והמינרלים אשר קיימים בים המלח משמשים לתעשיית הקוסמטיקה והרפואה (למשל בוץ מינרלי).
החברות הבולטות הן:
איי.סי.אל גרופ - חברת האם של חברות המייצרות אשלג ודשנים אחרים,פוספט, מגנזיום, ברום ותרכובותיו מים המלח.
AHAVA - חברת קוסמטיקה ישראלית, מפתחת ומפיצה מוצרי קוסמטיקה המבוססים על בוץ ים המלח ומינרלים טבעיים המופקים מים המלח.
יהלומים
תעשיית היהלומים הישראלית, המרוכזת באזור הבורסה ברמת גן, מהווה את ענף היצוא הגדול ביותר של המדינה, ואחראי לכ-28% מהיצוא הישראלי הכללי.
נכון לתחילת המאה ה-21, ישראל היא אחת משלושת המרכזים העיקריים בעולם לייצור יהלומים, לאחר בלגיה והודו.
ראו גם
כלכלת ישראל
רשימת מפעלי תעשייה בישראל
התאחדות התעשיינים בישראל
משרד האוצר
קישורים חיצוניים
אתר התאחדות התעשיינים
מערך אזורי התעשייה באשדוד: היבטים ניהוליים, תכנוניים וסביבתיים, אוניברסיטת תל אביב, 2017
אורן קלמן, 'נייר מתוצרת הארץ: מפעל הנייר בחדרה ומדיניות הפיתוח של ממשלות מפא"י בשנות המדינה הראשונות', עיונים, כרך 26 (2016), עמ' 348–385.
הקמת בית חרושת נעמן, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
שבוע התעשייה, 1951, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
תעשיית שמלות בבית חרושת אמריקאי, 1951, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מפעל המלט נשר ברמלה, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
ייצור צמיגים בבית החרושת ג׳נרל, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
סכיני גילוח אוקבה לייצוא, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
תעשיית הרדיו בישראל, רדיו בן גל, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הנשיא יצחק בן צבי מבקר במפעל אוסם, 1953, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
סיור במפעלי שעונים, שנאים ושוקולד, 1953, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
לבני איטונג בענף הבנייה, 1954, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מפעל 'צינורות המזרח התיכון' בעכו, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 3:22)
הערות שוליים
* | 2024-08-01T01:55:40 |
אקלים | שמאל|ממוזער|500px|אזורי אקלים בעולם
אקלים הוא אוסף של מאפיינים מטאורולוגיים, ובעיקר טמפרטורות ומשקעים, ועננות הקובעים את סיווגו של אזור גאוגרפי מסוים מבחינת מזג האוויר השורר בו לאורך השנה. מקור השם הוא מהמילה היוונית "klima" שפירושה זווית (של פגיעת קרני השמש בקרקע).
הגורמים העיקריים המשפיעים על אקלים באזור מסוים הם קרבה או ריחוק מגופי מים גדולים, גובה מעל פני-הים וקו הרוחב.
הרכב האקלים
האקלים מורכב משני גורמים, עולמי ומקומי.
גורם עולמי
מערכות רום – חלוקת כדור הארץ לרצועות אקלים שונות. כבר בעת העתיקה, הבחינו היוונים שזווית פגיעת קרני השמש בקרקע משפיעה על האקלים באזור מסוים. אחד הגורמים העיקריים הקובעים את מזג הרוח ואת הטמפרטורה הוא התחממות פני הקרקע. פני הקרקע מתחממים כתוצאה מפגיעת קרני שמש והפיכת אנרגיית האור הטמונה בהן לאנרגיית חום.
צפיפות האנרגיה הטמונה בקרני השמש בעת פגיעתן בקרקע תלויה בזווית הפגיעה. זווית זו משתנה בהתאם לקו הרוחב ולעונות השנה. ככל שזווית הפגיעה חדה יותר, אותה עצמת קרינה מתפזרת על שטח גדול יותר. אלומת קרינת שמש שתכסה קילומטר אחד במקום בו השמש בזנית (זווית של 90° ) תתפזר על 2 קילומטרים כאשר השמש בזווית 30°. והשפעתה תהיה קטנה יותר.
שמאל|ממוזער|250px|אנרגיה של קרן שמש תתפזר על שטח גדול יותר ככל שהשמש בזווית נמוכה
המשמעות של השפעת זווית הפגיעה על ההתחממות של פני הקרקע אם כן היא שככל שקו הרוחב רחוק מקו המשווה כן קטנה יותר כמות אנרגיית החום הנוצרת מפגיעת קרני השמש. משמעות נוספת היא יצירת ההבדל בין חורף לקיץ – חורף מוגדר כעונה בה זוויות הפגיעה של קרני השמש הן החדות יותר, ולכן מחממות פחות.
הזווית הגדולה ביותר שקרני השמש יוצרות עם מישור פני כדור הארץ היא זווית ישרה. באזור קו המשווה (בחוג הגדי ובחוג הסרטן) קרני השמש פוגעות בזווית ישרה בימי השוויון וההיפוך, בשאר ימות השנה הן פוגעות במישור פני האזור בזווית הקרובה ביותר לזווית ישרה. באזור הקטבים קרני השמש פוגעות בזווית החדה ביותר.
הגורם המקומי
טופוגרפיה – המבנה הפיזי של המקום מתייחס בעיקר לגובה המקום. ככל שמקום גבוה יותר, הטמפרטורה יורדת וכמות המשקעים עולה ולהפך. מוקד החום הישיר הוא הקרקע, קרני השמש מחממות גוף אטום, הן מגיעות לפני הקרקע ואז עולות חזרה. השמש אינה מחממת באופן ישיר את האוויר אלא מגיעה קודם כל אל פני הקרקע ורק אז עולה חזרה מעלה. תהליך זה נקרא קרינה חוזרת. בהרים למשל, פני השטח מצומצם ולכן קר יותר, כי ההר מתקרר מהר.
קרבה לים – קרבה לים מתייחסת למרחק המקום מן הים. ככל שהמקום יותר קרוב לים, יש יותר לחות ומשקעים והטמפרטורה יציבה יותר, בשל קצב השינוי הנמוך יחסית של טמפרטורת המים. הים הוא מקור הלחות העיקרי. ככל שמתקרבים יותר לים כמות המשקעים גבוהה יותר ויש יותר לחות, לכן יותר מזיעים.
עננים – עננים מחזירים הרבה מקרינת השמש אל החלל, ואת שאר הקרינה הם "בולעים" כך שהקרינה נשארת בטווח האטמוספירה של כדור הארץ. לפיכך, שינויים בפיזור ובפריסה של עננים מעל שטח הקרקע, משפיע על כמות הקרינה שמוחזרת לחלל ועל האקלים שמצוי בו.
ככל שקרובים לים משרע הטמפרטורה קטן יותר, כי הים ממתן את הטמפרטורה.
(משרע: הפרש הטמפ' בין היום ללילה ובין הקיץ לחורף). קצב התחממות הים והיבשה שונה. היבשה מתחממת מהר ומתקררת מהר לעומת הים שמתחמם לאט ומתקרר לאט.
זרמי ים
זרמי ים מתייחסים להשפעת זרמי ים חמים או קרים על מקום. זרמי ים חמים מחממים את האוויר שמעל הים וזרמי ים קרים מקררים את האוויר שמעל הים.
האקלים משנה את טמפרטורת המים.
גורם ההצבה
גורם ההצבה מתייחס למיקום אזור ביחס לים. אם בין אזור לים מפרידים הרים אז ההשפעה של הים נחסמת על ידי ההרים. בגלל גורם ההצבה נוצר "מדבר בצל גשם". כך, לדוגמה, הגורמים למדבר יהודה הם הרי יהודה.
מיון אקלימי העולם
שמאל|ממוזער|220px|אקלים קוטבי באנטארקטיקה.
ממוזער|אקלים יבשתי לח בשוודיה
שמאל|ממוזער|220px|אקלים טרופי ביער גשם טרופי אפריקני.
ישנן מספר שיטות למיון של אקלימים הקיימים על פני כדור הארץ. כל מיון של אקלימים מתבסס על גורם אחד או כמה גורמים משותפים שיש לאקלים באזור מסוים. השיטה המקובלת ביותר למיון סוגי האקלים היא שיטת קפן על שמו של ולדימיר קֶפּן (Wladimir Köppen). השיטה המקובלת השנייה מחלקת את אזורי האקלים ל:
אקלים קר מהקוטב הדרומי ועד החוג האנטארקטי, וכן מהקוטב הצפוני ועד החוג הארקטי.
אקלים ממוזג מהחוג האנטארקטי ועד חוג הגדי וכן מהחוג הארקטי ועד חוג הסרטן.
אקלים חם מחוג הגדי ועד חוג הסרטן ובמרכזו קו המשווה.
אקלים סובטרופי גשום
אקלים ערבתי
מטאורולוגיה
קלימטולוגיה
אקלים קוטבי
ראו גם
מחזורי מילנקוביץ'
שינוי אקלים
התחממות עולמית
לקריאה נוספת
גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו, 1976
שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה
ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב, 1995
פרופ' יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
היערכות ישראל למשבר האקלים , גיליון נושאי של כתב העת "אקולוגיה וסביבה", דצמבר 2019
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מטאורולוגיה | 2024-09-10T06:46:40 |
שמרים | שמרים הם יצורים אאוקריוטים, חד-תאיים.
מוּכרים 39 סוגים שונים של שמרים, ובתוכם מאות מינים שונים. רוב תאי השמר משתייכים למערכת הפטריות Ascomycota, אך חלקם למערכת פטריות הבסיסה (Basidiomycota).
השמרים מפיקים את האנרגיה שלהם על ידי פירוק סוכר המצוי בסביבתם, ומתרבים על ידי הנצה, פליגה או ברבייה מינית.
השמרים משמשים את האדם בעיקר באפייה ובייצור אתנול עבור משקאות חריפים ולצרכים רפואיים, ולמחקר.
תא השמר
שמאל|ממוזער|תרשים של תא שמר
השמרים מכילים בתוכם אברוני תא המאפיינים תאים אאוקריוטיים, ודופן תא. גודלו ונפחו של תא שמר גדל במהלך חייו ושונה בין סוג שמר אחד לאחר, כאשר אורך תא שמר הוא בתחום של 4.5–21 מיקרומטר ורוחבו בין 2.5–10 מיקרומטר.
מעטפת התא
המעטפת החיצונית של תא השמר מהווה חלק גדול מנפח התא (בשמר האפייה מעטפת התא מהווה כ-15% מנפח התא) כאשר קרום התא הוא בעובי של 7 ננומטר ודופן התא הוא בעובי של 300-200 ננומטר. מעטפת זאת היא 15% עד 25% ממסת תא יבש. המעטפת מגנה על התא מפני פגיעות חיצוניות, מונעת בריחת מים ומונעת חדירת עודף מים וחומרים לא רצויים.
גרעין התא
גרעין התא מכיל את החומר התורשתי של התא. קוטרו כ-1.5 מיקרומטר והוא מבודד משאר התא בקרום שעוביו 50 עד 100 ננומטר. לעומת תאים אאוקריוטים אחרים, קרום גרעין התא לא מתפרק בזמן מיטוזה.
ציטופלזמה
הציטופלזמה של תא השמר היא המרחב שעטוף בקרום התא ומכילה בתוכה את אברוני התא,
אנזימים, חומרים יוניים, ותרכובות אורגניות. הציטופלזמה של תאי השמר היא חומצית (בסביבות pH 5.25).
שמאל|ממוזער|שמרים יבשים אשר צולמו במיקרוסקופ ביתי
הפקת אנרגיה
השמרים מפיקים את האנרגיה מסוכר המצוי בסביבתם על ידי פירוקו במספר שלבים.
השמרים יכולים לפרק את הסוכר בשתי דרכים שונות - תסיסה כוהלית ונשימה אווירנית. הנשימה האווירנית יעילה בהרבה מהתסיסה הכוהלית בהפקת אנרגיה ממולקולת הגלוקוז אך זקוקה לחמצן.
התסיסה הכוהלית היא תהליך פירוק של מולקולות גלוקוז בלא נוכחות חמצן על ידי שמרי יין.
בתהליך זה מולקולת הגלוקוז מפורקת לשתי מולקולות פירובט (גליקוליזה), שמפורקות לאחר מכן למולקולות אתנול. בסך הכול נוצרות בתהליך מכל מולקולת גלוקוז שתי מולקולות אתנול, שתי מולקולות ATP (שהיא ניצולת מועטה של אנרגיה לעומת 36 מולקולות ATP בתהליך הנשימה האווירנית) ובנוסף נפלטות גם שתי מולקולות פחמן דו-חמצני. ככל שכמות שמרי היין גדלה כך קצב פליטת הפחמן הדו-חמצני גדל.
תהליך הנשימה האווירנית הוא תהליך אחר, הדורש נוכחות חמצן, ובו תא השמר יכול לפרק מולקולות גלוקוז. בתהליך זה נוצרות 36 מולקולות ATP, נפלטים מים ופחמן דו-חמצני, והחמצן אובד.
בחלקו הראשון של התהליך (הגליקוליזה) נוצרות שתי מולקולות פירובט. מולקולות הפירובט עוברות תהליכי מעגל קרבס וזרחון חמצוני ונותנות את האנרגיה הדרושה ליצירת 36 מולקולות ה-ATP שהתא צריך.
רבייה
השמרים מתרבים על ידי הנצה, פליגה או רבייה מינית. כיוון שתהליכי הרבייה דורשים אנרגיה רבה, קצב הגידול של תאי שמרים בנוכחות חמצן גדול בהרבה מתאי שמרים שלא בסביבת חמצן.
פליגה
הפליגה היא תהליך רבייה אל-מיני. הפליגה מתחילה בשכפול DNA - שבו השמר מכפיל את החומר התורשתי שלו. בשלב שלאחר מכן, כל שני כרומוזומים דומים מופרדים לשני קצות התא, ובשלב האחרון נוצר קרום תא בתוך התא ושני חצאי התא מופרדים לשני תאים שונים.
ממוזער|100px|תהליך הפליגה
הנצה
הנצה הוא תהליך רבייה אל-מיני שבסופו נוצר תא זהה לתא האם. תהליך ההנצה מתחיל בשכפול DNA וביצירת בליטה על דופן תא האם. בהמשך התהליך, ה"בליטה" מתמלאת בציטופלזמה ובחומר תורשתי מתא האם. בסוף התהליך נוצר דופן תא לתא החדש, ושני התאים מופרדים. בעקבות תהליך זה נשארת צלקת (הנקראת צלקת הנצה) על תא האם, באתר ההפרדה.
תא שמר בודד יכול להנץ כ-30-10 פעמים במהלך חייו, תלוי בסוג השמר ובתנאי הסביבה. זמן התהליך הוא מ-90 דקות (תאים צעירים) ומתארך ככל שתא השמר מבוגר יותר - עד למספר שעות.
רבייה מינית
תא השמר עובר תהליך מיוזה שבו התא מתחלק לארבעה נבגים (הנקראים "אקספורות") ולקרום התא עצמו. מארבע האקספורות נוצרים ארבעה תאים הפלואידים היכולים להנץ. בהמשך התהליך האקספורות עוברות התלכדות והופכות לתאים דיפלואידיים, וכך נוצרים שני תאים בעלי גנים שונים מתא האם.
השמרים מכילים בתוכם אברוני תא המאפיינים תאים אאוקריוטיים, ודופן תא. גודלו ונפחו של תא שמר גדל במהלך חייו ושונה בין סוג שמר אחד לאחר. אורכו של תא שמר הוא בתחום של 4.5–21 מיקרומטר ורוחבו בין 2.5–10 מיקרומטר.
זני שמרים חשובים
שמר האפייה
שמר האפייה (Saccharomyces cerevisiae) הוא מין שמרים הנמצא בשימוש לצורך התפחת בצק וייצור משקאות אלכוהוליים כמו בירה ויין. שמרי אפייה היו התאים האאוקריוטים הראשונים שמופה להם הגנום (הגנום פורסם בשנת 1996). לשמרים אלה יש 16 כרומוזומים, ובתוכם מ-200 עד 2,200 אלפי נוקלאוטידים בכל כרומוזום, ובסך הכול כ-13 מיליון זוגות נוקלאוטידים. אורכו ורוחבו של שמר אפייה הוא כ-5 ו-4 מיקרומטר בהתאמה.
כיום משתמשים בתאי השמר אלה למטרות אפייה, להכנת יין ומשקאות אלכוהוליים אחרים, למחקר, וכתוספי מזון.
קנדידה אלביקנס
בניגוד לשמר האפייה, קנדידה אלביקנס (Candida albicans) הוא מין תאי שמר פתוגניים הנפוצים בבני אדם והמסוגלים לגרום לזיהומים בפה ובנרתיק ולפטרת. הגנום של התאים ההפלואידים מופה בשנת 1998 ונתגלה כי יש להם כ-16 מיליון נוקלאוטידים. קנדידה אלביקנס משמש למחקר על תאים פתוגניים.
שמר הפליגה
שמר הפליגה (Schizosaccharomyces pombe) הוא מין של שמר נחקר מאוד בביולוגיה.
לשמר הפליגה יש 3 כרומוזומים והגנום שלו מופה בשנת 2002.
שמר הפליגה יכול להתרבות רק על ידי פליגה ומכאן שמו בעברית. שמו המדעי pombe בא מסוואהילי ופירושו בירה, משום שבודד לראשונה מבירה.
היסטוריה של השימוש בשמרים ומחקרם
אף על פי שהשמרים נצפו לראשונה בשנת 1680, נעשה בהם שימוש נרחב זמן רב קודם לכן.
השמרים נראו לראשונה במיקרוסקופ בידי אנטוני ואן לוונהוק בשנת 1680, אך מחקר החל רק במאה ה-19, כאשר מדען בשם מילר גילה (1837) כי המיקרואורגניזמים הנפוצים בבירה הם יצורים חיים המתרבים על ידי הנצה. מחקר מעמיק יותר נעשה בשנת 1857 על ידי לואי פסטר, בעקבותיו זוהו השמרים כמיקרואורגניזמים האחראים לתסיסה שהופכת את הסוכר לאתנול.
בשנת 1990 החל פרויקט משותף של מספר אוניברסיטאות שמטרתו היה למפות את הגנום של שמרי האפייה. הפרויקט הסתיים ב-1996 לאחר שהגנום של שמר האפייה הכולל 6,294 גנים מופה לחלוטין. פרויקט זה היה הישג חשוב לגנטיקה, כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שמופה גנום של תא אאוקריוטי.
שימושים
זנים מסוימים של שמרים משמשים את האדם כיצרנים בתהליכים ביוטכנולוגיים. השמרים מהווים חלק עיקרי בתהליכי תסיסה, בהם ייצור של משקאות חריפים, אפייה, תעשיית תוספי המזון וכדומה. לשמרים יש חשיבות רבה בתחום המחקר, וחלקם מהווים אורגניזמי מודל נחקרים מאוד בביולוגיה, ותורמים רבות לתחום הגנטיקה.
הפקת אנרגיה
ניתן להשתמש בתהליך ההזנה של השמרים כדי לייצר אנרגיה. למרות היעילות של שיטה זו היא יקרה מאוד, ועלותה גבוהה יותר מכל היתרונות שהיא מציעה.
משקאות אלכוהוליים
השימוש בשמרים להכנת משקאות אלכוהוליים החל לפני אלפי שנים, ונמשך עד היום.
יין
שמאל|ממוזער|250px|ענבים ועליהם שמרים
לשמרים יש חלק חשוב בהכנת היין, שכן הם מתסיסים את הסוכר הנמצא במיץ הענבים והופכים אותו לאתנול. ברוב המקרים ישנה נוכחות שמרים טבעית על הענבים, וניתן לראותם בתור שכבה אבקתית דקה על הקליפה. החשיבות של שמרים אלו הייתה גדולה מאוד בתקופות העתיקות, משום שהאנשים נאלצו להסתמך על נוכחות השמרים בענבים כדי שייווצר יין, אולם כיום אין צורך להסתמך על שמרים אלו, משום שניתן להוסיף שמרים בצורה מלאכותית. כיום נהוג להוסיף זנים מסוימים ליין על מנת לתת לו את התכונות הטובות ביותר. שמר האפייה הוא הזן הנפוץ ביותר בייצור יין.
בירה
השמרים מוספים לבירה לצורך הפיכת הסוכר שבשעורה לאתנול. יצרני בירה מחלקים את השמרים לשני סוגים: מתסיסים עליונים ומתסיסים תחתונים. המתסיסים העליונים קיבלו את שמם משום שהם יוצרים קצף בחלקה העליון של הבירה בזמן התסיסה. שני הסוגים נבדלים בתכונות מסוימות, בפרט בכך שהמתסיסים העליונים מייצרים יותר אתנול ומעדיפים טמפרטורה גבוהה יותר מאשר המתסיסים התחתונים, ומייצרים בירה מתוקה יותר. במתסיסים התחתונים משתמשים לייצר בירה מסוג לאגר, בעוד שהמתסיסים העליונים משתמשים לייצור בירה מסוג אייל.
על מנת לאשר את ה"טוהר" של זן השמרים שרוצים להשתמש בהם, לוקחים דגימת שמרים "נקייה" ומחזיקים אותה בתנאי מעבדה בתוך מקרר, למספר תסיסות. השמרים שנוצרו נלקחים מהדגימה, וכך בוודאות זן השמרים "טהור" מזנים אחרים.
משקאות אלכוהוליים אחרים
בנוסף לבירה ויין, משתמשים בשמרים לייצור משקאות אלכוהוליים ממגוון פירות וחומרים שונים כגון: סאקה העשוי מאורז, וודקה העשויה משעורה וחיטה, וליקרים העשויים לרוב מפירות.
אפייה
שמאל|ממוזער|250px|קוביית שמרים טריים
זני שמרים מסוימים, ובפרט שמרי האפייה נמצאים בשימוש באפייה כמתפיחי בצק. שמרים חיים משווקים בשתי צורות: טריים (לרוב בדמות קובייה) - אותם יש לשמור בקרור, ויבשים (לרוב בדמות אבקה)- שעברו תהליך ייבוש איטי ואותם יש לעורר לפני השימוש בעזרת מים פושרים. מחמצת שאור היא צורה נוספת לשימוש וגידול בשמרים, עתיקה יותר מהשמרים התעשייתיים בשתי צורותיהם, אך יותר קשה לסחור בהם ולהשתמש בהם כמתפיחים, ולכן ירדה הפופולריות שלהם מאז פיתוח השמרים התעשייתיים.
השמרים מתפיחים את הבצק בכך שהם פולטים פחמן דו-חמצני בתהליך פירוק הסוכר, גז שנפחו גדול בהרבה מהסוכר אותו הם פירקו. הוספת ביצים, תפוחי אדמה או סוכר לבצק גורמת להאצת גדילת השמרים, בעוד הוספת מלח או שומנים כגון חמאה מאטים את גדילתם.
לא ידוע בוודאות מתי החלו לאפות בצק, אך התיעוד הראשון לאפייה היה במצרים העתיקה, שם היה הלחם דומה לפיתה או ללאפה.
מחקר
כאורגניזם, השמר מהווה מודל טוב למטרות מחקר עקב היותו תא אאוקריוטי, ובכך דומה לאדם, ומצד שני - השמר הוא יצור חד תאי, כך שהוא מתרבה במהירות וניתן לבצע בו מחקר יעיל וזול יחסית. כמה מפרסי נובל הקשורים בתפקודים תאיים ניתנו לאנשים שחקרו שמרים.
הגנום השמרי נחשב קומפקטי יחסית, מאחר שרובו מקודד לגנים, וללא הרבה "DNA זבל", ולכן נוח לעבודה מולקולרית.
בשמרים מסוימים (למשל P.pastoris) ישנו גם מנגנון טרנספורמציה ייחודי, בו קטע DNA זר המכיל מקטעים הומולוגיים (זהים) למקטעים שמריים, יכול להשתלב בגנום השמרי, תוך כדי שהוא מחליף את הקטע שבין המקטעים ההומולוגיים. מנגנון זה מקל על הנדסה גנטית של שמרים, ומאפשר לייצר בעזרתם חומרים רקומביננטיים.
היותו של השמר יצור אאוקריוטי מהווה יתרון על פני חיידקים (שהם פרוקריוטים) בייצור חלבונים למטרות רפואיות, מכיוון שמנגנוני השמר דומים יותר למנגנונים האנושיים, בעיקר בתחום הגליקוזילציה.
ראו גם
פטריות
הנצה
יין
פלור (שמרים)
קישורים חיצוניים
איך מייצרים שמרים? http://www.index.co.il/mazon/news_page.asp?info_id=325208
The World-Wide Web Virtual Library: Yeast - אתר המכיל קישורים רבים לגבי שמרים
http://www.dakotayeast.com/yeast_history.html - אתר המכיל מידע כללי על שמרים
yeast Genome Database מאגר נתונים של הגנום של שמרים
קטגוריה:מאכלים
קטגוריה:פטריות | 2024-10-08T02:12:39 |
אגרונומיה | שמאל|ממוזער|300px|אגרונום בוחן שדה תירס
אגרונומיה (מיוונית: אגרו – קרקע, נומוס – חוק) היא תורת החקלאות. באמצעותה מתבצע יישום של מדע וטכנולוגיה מתחומי הביולוגיה, הכימיה, הכלכלה, האקולוגיה, מדעי הצמח, מדעי הקרקע, מדעי המים, הדברה, גנטיקה ועוד, וזאת על מנת לשפר ולנהל את גידולי המזון העיקריים בעולם.
האגרונומיה נעזרת במדעים רבים אחרים כגון הפיזיקה, המיקרוביולוגיה, הזואולוגיה, הבוטניקה ועוד.
גידולים אגרונומיים הם הבסיס של מערכות ייצור המזון והסיבים בעולם כגון: חיטה, אורז, תירס, סויה, שעועית, סלק סוכר, קנולה וכותנה.
אגרונומיה נוקטת בגישה הוליסטית לחקלאות, עם אגרונומים המתמחים במדעי היבול והקרקע, כמו גם באקולוגיה. הם בוחנים את תכונות הקרקע והאינטראקציה שלה עם הגידולים, קובעים דרישות תזונתיות ושיטות יישום, חוקרים גידול ופיתוח יבולים, מעריכים את ההשפעה של גורמים סביבתיים, מעצבים אסטרטגיות להדברת מזיקים ושואפים לגידול יבולים יעיל ורווחי תוך מתן עדיפות לשימור הסביבה.
היסטוריה
לאגרונומיה היסטוריה ארוכה ועשירה שניתן לייחס אותה לראשית החקלאות. כמה מהתיעודים המוקדמים ביותר של שיטות אגרונומיות נמצאים בתרבויות קדומות כמו מצרים, מסופוטמיה, סין והודו. תרבויות אלו פיתחו טכניקות שונות לניהול פוריות הקרקע, השקיה ומחזור יבול. במאות ה-18 וה-19, התקדמות מדעית הובילה לפיתוח האגרונומיה המודרנית. דמויות מפתח כמו יוסטוס פון ליביג, כימאי גרמני, וסר ג'ון לאוס , יזם אנגלי, תרמו להבנה של תזונת צמחים וכימיה של הקרקע. עבודתם הניחה את הבסיס לפיתוח דשנים ושיטות חקלאיות מודרניות. במאה ה-20, האגרונומיה המשיכה להתפתח עם התפתחותן של טכנולוגיות ופרקטיקות חדשות. המהפכה הירוקה, שהחלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, הובילה לפיתוחם של זני יבולים בעלי תשואה גבוהה, דשנים מודרניים ושיטות חקלאיות משופרות. מהפכה זו הובילה לעלייה משמעותית בייצור המזון העולמי ועזרה להקל על הרעב והעוני במקומות רבים בעולם.
משמעות והשפעה
אגרונומיה ממלאת תפקיד קריטי בטיפול בכמה מהאתגרים הגלובליים הדוחקים ביותר, בהם ביטחון תזונתי, שינויי אקלים והידרדרות סביבתית. עם השנים אוכלוסיית העולם תגדל, מה שיחייב את המגזר החקלאי לייצר כמות גדולה של מזון עם מינימום משאבים. אגרונומיה תורמת לביטחון תזונתי על ידי פיתוח וקידום שיטות חקלאיות בנות קיימא שיכולות להגדיל את תפוקת היבול ואיכותו תוך צמצום השימוש במשאבי הטבע וההשפעה על הסביבה. אגרונומיה גם חיונית בטיפול בשינויי האקלים. אגרונומים פועלים לפיתוח שיטות חקלאות חכמות באקלים שיכולות גם להפחית את פליטת גזי חממה וגם לשפר את העמידות של מערכות חקלאיות לשינויי אקלים. יתר על כן, אגרונומיה ממלאת תפקיד חיוני בניהול ושימור משאבי הטבע. החקלאות המודרנית הובילה לאתגרים סביבתיים משמעותיים, כולל הרס קרקע, זיהום מים ואובדן מגוון ביולוגי. אגרונומים פועלים לפיתוח אסטרטגיות ופרקטיקות שיכולות להגן ולשקם את בריאות הקרקע, לשמר את משאבי המים ולשמור על המגוון הביולוגי בסביבה החקלאית.
השבחת גזע
אגרונומיה עוסקת בין היתר בהשבחת גזע (הנקרא גם "ברירה מלאכותית") של צמחים שונים על מנת להפיק את היבולים הטובים ביותר בתנאים הפשוטים ביותר. פעולה זו מעלה הן את תנובת השדה והן את הערך התזונתי של הגידול, בנוסף ליכולת ליצור זנים חדשים המכונים "בני כלאיים". השיפור מתבצע בדרך כלל על ידי הצלבה בסיסית בין זוג הורים ובחירת הצאצאים הרצויים, או באמצעות הנדסה גנטית ותרבית רקמות.
ראו גם
חקלאות
לקריאה נוספת
אנציקלופדיה לחקלאות, בית עלים
E. G. Heyne, Wheat and Wheat Improvement, 1987
קישורים חיצוניים
אגרונומיה, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.
Soil Science Society of America (SSSA)
המדריך השלם לאגרונומיה, באתר המדיני של פנסילבניה
הערות שוליים
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:חקלאות | 2024-07-29T15:16:31 |
מלפפון | מְלָפְפוֹן (שם מדעי: Cucumis sativus; מוכר גם בתור קישוא הגינה) הוא צמח מטפס חד-שנתי קיצי ממשפחת הדלועיים, בסוג מלפפון. הוא אינו דורש השקיה מרובה, ופריו המוארך עסיסי ועשיר מאוד במים. צבעו ירוק (למעט המלפפון הלימוני האוסטרלי). אוכלים אותו חי, כבוש במלח, או מוחמץ. מוצאו של הצמח בהודו, שם החלו בני אדם לגדל אותו לפני כ-3,000 שנה. נכון לתחילת המאה ה-21, המלפפון גדל בתפוצה גבוהה – בחממות או בשדות פתוחים.
מאפיינים
מבחינה בוטנית, המלפפון הוא פרי: בית קיבול לזרעים המוקפים ציפה בשרנית, שנוצר משחלה יחידה. מבחינה קולינרית, לעומת זאת, המלפפון מוגדר כירק, מכיוון שאינו מתוק או חמוץ.
המלפפון בדרך כלל גלילי ומוארך, ועשוי להיות חלק או בעל בליטות. צבעו בדרך כלל ירוק, אך המלפפון הארמני (המכונה בארץ פקוס או "מלפפון ערבי") צבעו ירקרק והמלפפון הלימוני כדורי וצבעו צהוב. ישנם גם זני מלפפון קטנים, המיועדים לכבישה והפיכה לחמוצים.
ימין|ממוזער|250px|מלפפונים חתוכים לפרוסות.
גידול מלפפונים
שמאל|ממוזער|250px|מלפפונים בתהליך החמצה
אורך היום משפיע על המלפפון: יום קצר מעודד הופעת פרחי נקבה, ויום ארוך מעודד הופעת פרחי זכר. הטמפרטורה משפיעה גם היא על מין הפרחים שבמלפפון: טמפרטורה נמוכה מעוררת נקביות וטמפרטורה גבוהה מעוררת זכריות. שני הגורמים פועלים יחד ומתגברים אחד את השני.
להשפעות הסביבה מצטרפת גם התורשה: זנים קלסיים הגדלים בקיץ מתחילים בהופעת פרחי זכר, עוברים לשילוב של פרחי זכר ופרחי נקבה ולפרחים דו מיניים, ומסיימים את גידולם עם הופעת פרחי נקבה בלבד. לעומת זאת, בעזרת הכלאות וברורים, ניתן ליצור צמחים שהם נקביים ופרתנוקרפיים (פרחים שיוצרים פרי נטול זרעים). זנים אלה הם המקור למרבית המלפפונים שבשווקים. זני מלפפון רגילים או ישנים דורשים הפריה על ידי התערבות חרקים מאביקים. אלה מעבירים את האבקה מפרחי הזכר לפרחי הנקבה.
מנגד, הזנים הפרתנוקרפיים, שהם מרבית הזנים החדשים, אינם זקוקים להפריה, שעשויה לפגוע באיכות הפרי.
הזמן העובר מהזריעה לקטיף תלוי בעיקר בטמפרטורה של סביבת הצמח: בסביבה חמה הזמן בין זריעה לקטיף הוא כ-40 יום, ואילו בטמפרטורות קרות הוא יכול להגיע אף ליותר מ-80 יום.
ערכים תזונתיים
מלפפון טרי הוא מקור טוב לאשלגן, ומכיל אנטי-אוקסידנטים.
כמו בירקות רבים אחרים, גם במלפפון יש אחוז גבוה של מים (כ-95%) ורוב הערכים התזונתיים מרוכזים בקליפתו.
שימושים שאינם למאכל
בקוסמטיקה, משתמשים בפרוסות מלפפונים המונחות על העיניים להורדת נפיחות סביב העיניים (שקיות). המלפפון המכיל 95% מים עשיר בלחות, וזו יחד עם אפקט הקירור מורידים את הנפיחות. מספר מוצרים קוסמטיים מכילים תמציות מלפפון ממספר סיבות, שביניהן העובדה שבמלפפון קיימים חומרים המסייעים בהחדרת הלחות לעור, פעילים נגד דלקות ומסייעים בהסרת תאים מתים.
ברפואה הסינית חשיבותו של המלפפון כירק מקרר ולכן הוא משתן, מרווה ועוזר לנקות רעלים מהגוף. נוסף על כך הוא חשוב כירק מתוק ולכן מסייע לאברים האחראים על עיכול והטמעת מזון ונוזלים בגוף.
הנטורופתיה מייחסת לזרעי המלפפון תכונות קוטלות תולעים והם משמשים כתרופה ביתית כנגד תולעי מעיים.
שמו
מקורו של השם "מלפפון" ביוונית, ופירושו "מלון-תפוח". שמו של המלפפון נזכר במשנה (למשל ב) וצורת הריבוי שלו היא "מלפפונות". מפירושו של רבי עובדיה מברטנורא לאותה משנה עולה כי הירק שמכונה בעברית המודרנית מלפפון נקרא בעבר קישות (וברבים: קישואים), והמלפפון היה שמה של דלעת או שמו של המלון:
גם רש"י (על הפסוק "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה.. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים") מפרש שהקישואים הם קוקומברו"שׂ בלע"ז. אכן, בראשית תחיית הלשון העברית שימשה המילה "קישוא" במשמעות "מלפפון", אך בלשון הדיבור התקבל השם הנוכחי לירק.
שדה שבו גדלים מלפפונים נקרא מִקְשָׁה, בדומה לשדה קישואים או דלועים.
במקורות היהדות
על פי מדרש שם של רבי ישמעאל, 'קישואין' נקראים כך "מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות".
בתלמוד נפסק כי פיצוי על אובדן עבודה לאדם שניזק הוא כשכר של "שומר קישואים", עבודה שנחשבת ראויה לכל אדם, ושכרה הוא מינימלי.
במשנה מובאת מחלוקת רבי יהודה וחכמים בשאלה האם קישוא ומלפפון הם שני מינים עד כדי שהם כלאים זה בזה, או שהם מין אחד ואינם כלאים זה בזה.
ראו גם
עונת המלפפונים
קישורים חיצוניים
מאמר בפורטל הדף היומי לגבי זיהוי המלפפון עם הקישוא המוזכר בגמרא.
שמות המלפפון בארצות שונות
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דלועיים
קטגוריה:ירקות
קטגוריה:הודו: צומח
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:צמחי המקרא | 2024-10-04T18:43:36 |
אהרן דוד גורדון | אהרן דוד גורדון (בכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856 – כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעיתים על דרך הרוסית: אָה-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני". גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".
ביוגרפיה
אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד בכפר טרוֹיַאנוֹב שבדרום פלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בשטח אוקראינה של היום), למשפחת מתנגדים מיוחסת מווילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. א"ד גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אוּרי ודבורה, אך גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. כיוון שכך, הוריו חרדו לשלומו והוא טופל במסירות. גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות; כך למשל סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגויס לצבא האימפריה הרוסית, מכיוון שאז הנטל היה נופל על אדם אחר. לבסוף הוא גויס לצבא למשך חצי שנה, מאורע שגרם למחלתה של אמו, ושוחרר אחרי שהתברר שאינו כשיר גופנית.
גורדון רכש לעצמו ידע תורני בעת לימודו כשנה בישיבה בווילנא, ובעת שהותו כשנתיים בבית מדרש בעיר חאשצ'יוואטה ובאופן עצמאי. הוא אף רכש באופן עצמאי השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר להתגורר בעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה. לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים, בנם אברהם ובתם יעל.
לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה באחוזה, חווה חקלאית של הברון גינצבורג בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה (1880–1903, ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. באותם ימים נהג גורדון לאסוף את בני הנוער באזור האחוזה להרצאות, שיחות, ערבי קריאה ואף ארגן בשבילם ערבים מוזיקליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. הוא הקדיש מרץ רב להקמת בתי ספר עבריים באזור. כאשר התבגרה בתו יעל, ייסדה בתמיכתו בית ספר עברי לבנות.
בארץ ישראל
שנה מאוחר יותר, בי"א באדר ה'תרס"ד (1904), לאחר מות הוריו שקל גורדון להגר לאמריקה. שם היו גדולים סיכוייו להתפרנס. אשתו התנגדה לכך, היא העדיפה להגר לארץ ישראל (אהרונוביץ, 1957, 64). א.ד. גורדון עלה בגפו לארץ ישראל, בגיל 48. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר אדוק מאוד בדתו ולמד בישיבה, נותר ברוסיה ושם נפטר בגיל 38. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העידור. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב עין גנים, ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל.
בשנת 1905 השתתף גורדון בשיחות הראשונות, שנערכו בפתח תקווה, ובהן גובשו יסודות מפלגת הפועל הצעיר. אלא שגורדון נעדר מהישיבות בהן נקבעה תוכנית המפלגה ומאסיפת הייסוד שלה. יחסו של גורדון למוסדות פוליטיים היה אמביוולנטי, מצד אחד הכיר בחשיבותם ומצד שני סלד מה"עסקנות" הפוליטית. מאז ייסוד הפועל הצעיר ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות פוליטית ועיקר פועלו היה בשיח הרעיוני. משם הפעיל את השפעתו, ועזר לפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.
בשנת 1908 היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי רחובות. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי ערבים לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר מאורעות תל חי ולאחר רצח יוסף חיים ברנר וחבריו, התבטא, ביוני 1921, כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך".
בשלהי 1913, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר גורדון עם חברי קבוצת כפר אוריה לכנרת, ומשם עברו ב-1915 לדגניה. בתקופת המלחמה סבלו רבים מתושבי הארץ מרעב ומחסור. השלטונות העות'מאנים חשדו ביהודים בתמיכה בבריטניה ובצרפת ובריגול למענן, והקשיחו את יחסם לאחר שנחשפה מחתרת ניל"י. עם התקדמות החזית מצד דרום ציוו השלטונות העות'מאניים על פינוי תושבי יפו ותל אביב מבתיהם.
בהקשר כלכלי קשה זה, גורדון מתח ביקורת על אנשי דגניה א' שהתנגדו לתרום מיבולם למשביר בתקופת המלחמה.
גורדון עמל בעבודה קשה בגן הירק ובכרם ביום, ובכתיבה הגותית בלילה. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". חברים רבים מחוות כנרת ומקבוצת דגניה נהגו להתייעץ איתו על ענייניהם האישיים, גדולים כקטנים. כמה מהמכתבים שכתב לחבריו באותה עת נהיו ברבות הימים לנכס צאן ברזל בתרבות הציונית. כך למשל התכתבותו עם רחל המשוררת, שהתלבטה אם לצאת ללימודי חקלאות בצרפת, ופנתה אליו במכתב לו צירפה את שירה הלך נפש. במכתב התשובה ניסח גורדון את השיר לכי בשבילך לרחל.
גורדון היה איש מאמין ושומר מצוות רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת 1908 ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות תנועת העבודה. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים פילוסופיים, כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת 1915 הצטרף לקבוצת דגניה א', בה חי עד סוף ימיו.
א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 66, מגידול סרטני בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'.
לא ידוע על כך שלשני ילדיו נולדו ילדים.
לאחר מותו
שמאל|ממוזער|250px|קברו של א"ד גורדון בדגניה א'
לאחר מותו כתב עליו חברו יוסף אהרונוביץ:
על שמו של גורדון, נוסדה בשנת 1925 בגליציה, תנועת הנוער גורדוניה שביקשה לחנך את בני העם היהודי על פי עקרונותיו. התנועה פעלה בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, צרפת, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ותוניסיה. חבריה החלו לעבור לארץ ישראל בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ. חניכיה ובוגריה הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - ש ה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה". מאמריו תורגמו ל-15 שפות שונות עד שנת 1972.
בתי ספר רבים ברחבי ישראל קרויים על שמו, כמו גם המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, "האקדמית גורדון". כמו כן קרויים על שמו רחובות ברבות מערי ישראל.
הגותו
שמאל|ממוזער|250px|דיוקנו של א"ד גורדון
א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. עם זאת יודגש כי גורדון חלק על טולסטוי, וביקר אותו בחריפות כהתגלמות הלך-הרוח הנוצרי, המוטעה והמטעה לדעתו. באשר לניטשה - לצד הערכתו הרבה כלפיו וכלפי שיטת עבודתו, סבר א"ד גורדון כי רבות ממסקנותיו של ניטשה שגויות, ומוטות על ידי תכונות אופיו. לדעתו של גורדון, המופת הוא בדמותו ובפועלו של ניטשה האדם, ולא במסקנות הנובעות מהגותו - וראש וראשונה בהן רעיון ה"על-אדם", מבטא מוסר האדונים:
גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבחיי העם היהודי. לשיטת גורדון, הניתוק מהעבודה גורם להפרעה נפשית והוא חלק מהחורבן שהגלות כפתה על היהודים. הוא טוען כי שיקום החורבן מחייב לחדש "עבודה לשם חיים" - מונח חשוב בהגותו:
לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו.
לדעתו, העשייה והחוויה הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".
יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק, שחי בתקופתו ואף עלו לארץ באותה השנה. כמו כן, ניתן להצביע על דמיון מסוים בהגותו לרעיונותיו של מרטין בובר, לדוגמה: "יחס אני-אתה" לעומת יחס "אני-לז", וכן בעניין יחס לאלוהים. הגותו הוסיפה מושגים נוספים לשיח, דוגמת המושג "חוויה" (מונח שהתקין מהלחם בסיסים של המילה "חיים" (שורש ח.ו.י) על משקל המילה "הוויה").
הלך רוחו נע בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים ולא לטבוע בים הייאוש. הוא ציפה כי ייווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.
גורדון היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות. הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכיב מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו התבקש על ידי הסופר נתן ביסטריצקי להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות בעריכתו. בתגובה לבקשה, כתב לביסטריצקי מכתב, שבו שפך אור על תפיסת עולמו בנושא. בין השאר כתב:
כתביו
העבודה, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1923
האדם והטבע, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1927
האדם והטבע: הגיונות וחלומות של קיצוני, מהדורה מדעית ושלמה בעריכת יובל גובני ורון מרגולין, ירושלים: מאגנס, 2020
יוסף אהרונוביץ' (עורך), כתבי א. ד. גורדון (כרכים א-ה), תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1925-1929 (כל כרך יצא בשנה עוקבת)
נ' תרדיון (עורך, בהשתתפות אליעזר שוחט), קיצור כתבי א.ד. גורדון, תל אביב: א. י. שטיבל, 1936
שמואל הוגו ברגמן ואליעזר שוחט, כתבי א.ד. גורדון בשלושה ספרים, ספר ראשון: האומה והעבודה, ספר שני: האדם והטבע, ספר שלישי: מכתבים ורשימות, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1951-1954 (כל כרך יצא בשנה עוקבת)
כתבי א.ד. גורדון (ספרים א-ג), מהדורה מיוחדת בשנת המאה להולדתו, חיפה: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1957
מוקי צור (עורך), את אינך בודדה במרום: מכתבים מא. ד. גורדון ואליו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998
אני מבקש לב דופק נפש חיה - אסופת כתבים נדירים מאת א״ד גורדון ועדויות מאת חבריו הקרובים אשר נדפסו לראשונה במלאת 100 שנה לפטירתו, בעריכת משה נחמני ויחיאל נחמני, כביש אחד, ירושלים 2022
Briefe aus Palästina, Berlin: Welt, 1919
Auswahl aus seinen Schriften (übersetzt: Viktor Kellner), Berlin: Jüdischer Verlag, 1937
Selected Essays by Aaron David Gordon (tr.: Frances Burnce), New York: League for Labor Palestine, 1938, (0-405-05266-9)
Reprint: Selected Essays by Aaron David Gordon, New York: Arno Press, 1973, (0-405-05266-9)
לקריאה נוספת
מחקרים
נתן רוטנשטרייך, האומה בתורתו של א. ד. גורדון, הוצאת ראובן מס, תש"ב.
שמואל הוגו ברגמן, אהרן דוד גורדון: האדם ודעותיו, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בהשתתפות הקרן הקיימת לישראל, תשי"א.
יוסף שכטר, משנתו של א. ד. גורדון, תל אביב: דביר, תשי"ז-1957.
אליעזר שביד, היחיד: עולמו של א. ד. גורדון, עם עובד, 1970.
שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגרפיה: תרס"ה-תשל"ב, יחדיו ובית גורדון, תשל"ג.
שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגרפיה: מילואים תשל"ג-תשמ"ג, בית גורדון, תשמ"ד.
שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגרפיה: מילואים ב' תשמ"ד-תשנ"ב, בית גורדון, תשנ"ב.
נורית גוברין, "כנגד ההצטלמות הספרותית - מחאתו של א"ד גורדון", דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 172 - 186.
שרה שטרסברג-דיין, יחיד, אומה ואנושות: תפיסת האדם במשנותיהם של א. ד. גורדון והרב קוק, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1995.
אברהם שפירא, אור החיים ב'יום קטנות': משנת א. ד. גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות, עם עובד, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשנ"ו-1996.
נורית גוברין, "חיפוש החוטם בספרות הארץ ישראלית בראשיתה – המקרה: א.ד. גורדון", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 462–488.
אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק רביעי, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שני: חוויית השיבה מן הגלות למולדת (משנת א"ד גורדון מול המסרים הקיומיים של י"ח ברנר), עמ' 24–65.
עינת רמון, חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון, הוצאת כרמל, 2007. קישור לפרקים הראשונים: חיים חדשים - דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון - עינת רמון (text.org.il)
עינת רמון, האור הגנוז בשורש הנשמה : אמרות אהרן דוד גורדון לעבודה רוחנית פנימית / ליקטה, ערכה והוסיפה שאלות ומחשבות: עינת רמון איורים: יעל רמון. מצפה הילה: הוצאת נופך ספרים, 2022.
אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי (עורכים), מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון (סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008.
שלום רצבי, אנרכיזם ב"ציון" בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, עם עובד, 2011.
אליעזר שביד, לבירור רעיונו של אהרן דוד גורדון מיסודו, מוסד ביאליק, 2014.
גלילה רון־פדר-עמית, העורג - סיפור חייו של א"ד גורדון, הוצאת מודן, 2017.
אילון שמיר, בשביל החיים: תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון, הקיבוץ המאוחד, 2018.
אהוד פירר, אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו של א"ד גורדון, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2019.
משה נחמני, "שושלת גורדון" עולם קטן, 25 באוגוסט 2022, שושלת גורדון - עולם קטן (olam-katan.co.il).
משה נחמני (עורך), אני מבקש לב דופק, נפש חיה: סיפורים וגעגועים לאהרן דוד גורדון מאת חבריו, כביש אחד, 2022.
מאמרים
שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון והאשה, דבר הפועלת י"ג, תש"ז, עמ' 48–50 (פורסם בשנית בתוך: האשה ותפקידה בחברה המודרנית, מחניים צח, תשכ"ה, עמ' 48)
שמואל הוגו ברגמן, ויכוחו של א. ד. גורדון עם ניטשה, בתוך: הפועל הצעיר, מ', מס' 20, תש"ז, עמ' 5–6
שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון וזרמים רוחניים חדישים, הפועל הצעיר, מ"ג, מס' 20, תש"י, עמ' 9–10, וכן: הפועל הצעיר מ"ג, מס' 21, עמ' 12–13
הלחמי יוסף, תמונות-אור וגיבורים (על יחסו של גורדון לסוגת "הציור הספרותי"), אתר "בית הסרט העברי"
אליעזר שביד, 'תנועת התחיה הלאומית כתנועה דתית (משנתו של א"ד גורדון)', בתוך: היהדות והתרבות החילונית, ספריית "הֵילַל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א-1981, עמ' 157–181
אוריאל זוהר, א. ד. גורדון יוצר תיאטרון חדש, זהות 4, 1987, עמ' 51–60
אוריאל זוהר, השפעתו של א. ד. גורדון על התיאטרון הקולקטיבי, עיתון 77 171, עמ' 18–22, 1994
אוריאל זוהר, ליל העשרים, מחזה אינטימי וקולקטיבי לאור משנתו של א. ד. גורדון, עלי שיח 35, תל אביב, 1995, עמ' 117–131
שרה שטרסברג-דיין, א"ד גורדון ומקורותיו בהגות היהודית, מדעי היהדות 36, תשנ"ו-1996
'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85
עינת רמון, דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א. ד. גורדון, זמנים 72, סתיו 2000, עמ' 76–88
יחזקאל קויפמן, ביקורת תורתו של א. ד. גורדון, מאזניים, 17, מס' 3 (כסלו תש"ד), עמ' 129-123; וכן: מאזניים 17, מס' 4, טבת תש"ד, עמ' 191–200
שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 9–118
שלום רצבי, 'בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון', מסביב לנקודה – קובץ מחקרים, בסדרת 'עיונים בתקומת ישראל', אוניברסיטת בן-גוריון, מרכז למורשת בן-גוריון
שלום רצבי, 'הערות לשאלת תפקידם של מקורותיו היהודיים של א"ד גורדון בהבנת מגמותיו האידיאיים של אהרן דוד גורדון', עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז מורשת בן-גוריון
נעמה שקד (עורכת), אם נדע לבקש חיים - נפגשים עם א״ד גורדון, אסופת מאמרים. הוצאת כביש אחד 2021
Herbert H. Rose, The Life and Thought of A. D. Gordon: Pioneer, Philosopher, and Prophet of Modern Israel, Bloch Pub. Co., 1964. ASIN: B0007DMHN8
Ouriel Zohar, La nouvelle mode du théâtre Collectif de A. D. Gordon, in Reeh, Revue Européenne des Etudes Hébraïques, (IEEH) Université de Paris VIII, No. 9, pp. 129–143 (2005).
Ouriel Zohar, La veille du 20, pièce collective et intime, à la lumière de la doctrine d'Aharon David Gordon, Tsafon, No. 19-20, pp. 141–164, Université de Lille III Institut d'Histoire des Religions, Lille, 1995.
ספרות יפה
יהודה יערי, כאור יהל, תל אביב: הוצאת ארץ-ישראל, תרצ"ז 1937
עמוס עוז, באור התכלת העזה, מאמרים ורשימות, 1979
גלילה רון-פדר עמית העורג, הוצאת מודן, 2017
קישורים חיצוניים
אתר jewishthoughtandcare ובו כתבי יד שרובם לא פורסמו של אהרן דוד גורדון אשר לוקטו והוסדרו על ידי ד"ר עינת רמון (מארכיון דגניה א' קישור: https://jewishthoughtandcare.com/
הקלטת הכנס "יישום רוחני יומיומי של תורת א"ד גורדון בארץ ישראל של ימינו: במלאת 100 שנים לפטירתו, באתר מכון שכטר למדעי היהדות:https://schechter.ac.il/event/marpeh-ad-gordon/
הקונגרס הקיומי: פסטיבל מאה שנה לא"ד גורדון
מכתבי א.ד גורדון, בפרויקט בן-יהודה
א.ד. גורדון - מאמרים, רשימות, מכתבים (שאינם מופיעים בפרויקט בן יהודה), באתר "מדרשראם"
אהרון דוד גורדון, באתר קבוצת דגניה א'
אהרון דוד גורדון (1922-1856) באתר המרכז לתכנים ותקשוב, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, הסוכנות היהודית
מבחר כתבי א.ד. גורדון ביומן הרשת "עמדת תצפית"
בית גורדון – מוזיאון לטבע, חקלאות ותולדות בקעת כנרות ע"ש א.ד. גורדון, (תערוכות בנושאי טבע והתיישבות ציונית, וכן פריטים אישיים של א"ד גורדון)
בשביל החיים המתחדשים: 92 לפטירת א"ד גורדון - פרויקט מיוחד במקור ראשון, מוסף "שבת", 24 בינואר 2014
אריאל הורוביץ, הנביא מדגניה א', על העיסוק המתחדש בגורדון, אתר בית אבי חי, פברואר 2016
אדר' מייקל כספי, העיר והכפר על פי השקפתו של א.ד. גורדון, מאמר על תובנות המבנה ההתיישבותי בנוף הארץ-ישראלי בתחילת המאה ה-20
קובי דנה, אהרון דוד גורדון: בין האישיות לפילוסוף (בשני פרקים: פרק א', פרק ב'), מגזין אימגו, פברואר 2017
קובי דנה, א.ד. גורדון – מקראת לימוד, שבעים פנים לציונות, פברואר 2018
אבייתר בן ארצי ותמר פרדקין, "עין לציון - מבט על הציונות בגובה העיניים" (פודקסט), פרק 1 - "ציונות של חולמים", 11 בנובמבר 2019
אם נדע לבקש חיים - אסופת מאמרים עכשווית בעקבות א"ד גורדון, באתר כביש אחד. עורכת: נעמה שקד, 2021
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:מתיישבי עין גנים
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:פילוסופים של היהדות
קטגוריה:פילוסופים ביישוב
קטגוריה:פילוסופים ישראלים
קטגוריה:פילוסופים יהודים רוסים
קטגוריה:פילוסופים יהודים אוקראינים
קטגוריה:אוטודידקטים יהודים
קטגוריה:צמחונים ארץ-ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי חינוך יהודים אוקראינים
קטגוריה:אנשי חינוך יהודים רוסים
קטגוריה:אנשי חינוך שוחרי השפה העברית ביישוב
קטגוריה:סגל הצבי
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:מורים רוחניים יהודים
קטגוריה:דגניה א': אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בדגניה א'
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1856
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1922 | 2024-10-07T17:23:47 |
יוממות | ממוזער|שמאל|250px|שעת השיא ברכבת התחתית של טוקיו, תופעה אופיינית בערים שרבים מהעובדים בהן הם יוממים
יוֹמְמוּת היא תופעה חברתית המתקיימת כאשר אנשים המתגוררים ביישוב מסוים נוסעים מדי יום אל מקום עבודתם הנמצא ביישוב אחר, בדרך כלל בעיר הגדולה בהשוואה למקום מגוריהם. אנשים אלה מכונים יוֹמְמִים (ביחיד: יוֹמֵם), אם כי הכינוי אינו נפוץ מחוץ לספרות המקצועית.
תופעת היוממות היא מסימניה של המהפכה התעשייתית, כאשר נגישות גבוהה לתחבורה יעילה מאפשרת לעובדים לעבוד במרחק רב מביתם, בניגוד למצב ששרר במדינות המערב עד המאה ה-19 כאשר רוב האנשים גרו במרחק הליכה ממקום עבודתם.
בערים מרכזיות בישראל, כגון תל אביב, מרבית העובדים הם יוממים המגיעים לעבודה בעיר מערים אחרות במטרופולין תל אביב. מצב הפוך מתקיים בערים שבהן מקורות תעסוקה מעטים, שם מתגוררים בדרך כלל יוממים רבים. ערים כאלו מכונות לעיתים "ערי שינה".
מקובלת הטענה לפיה זמן יוממות קצר יותר שקול לחיסכון רב יותר בהוצאות על אנרגיה כלכלית וסביבתית.
ראו גם
פִּרְווּר
לקריאה נוספת
משה ברור, "יוממות", לקסיקון גאוגרפי, (עמ' 9), הוצאת יבנה, תשס"א
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:הסעה
קטגוריה:התיישבות בת קיימא | 2024-02-18T14:21:52 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.