Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
גלוקוזה	REDIRECTגלוקוז	2004-09-18T20:36:48
מפלגת העבודה הישראלית	מפלגת העבודה הישראלית הייתה מפלגת שמאל למרכז-שמאל, סוציאל-דמוקרטית וציונית בישראל. המפלגה הוקמה ב-21 בינואר 1968 מאיחוד מפלגת השלטון, מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית, אשר החזיקו בשלטון מדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977 (המערך). עם ראשי המפלגה נמנו ראשי הממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק. במשך כ-16 שנים הייתה המפלגה מפלגת השלטון בישראל (1969–1977, 1984–1986, 1992–1996, 1999–2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת השבע עשרה (2006), הייתה המפלגה אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת ובהמשך זכתה לעיתים גם לייצוג נמוך יותר. "העבודה" הייתה המפלגה העיקרית בשמאל הישראלי מהקמתה ועד העשור השני של המאה ה־21. האידאולוגיה השלטת במפלגה במהלך תקופה זו הייתה זהה בעיקרה לאידאולוגיה הדומיננטית במחנה זה: בשנות השבעים התמקדה המפלגה בשמאל כלכלי וסוציאליזם לצד עמדות מגוונות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשנות השמונים והתשעים החל בה מהפך אידאולוגי שאימץ יותר את השיטה הקפיטליסטית לצד הפיכה למזוהה עם תמיכה בפתרון שתי המדינות. ב-30 ביוני 2024 התאחדה המפלגה עם מפלגת מרצ אל מפלגת הדמוקרטים. היסטוריה 1965–1999 ממוזער\|250x250 פיקסלים\|לוי אשכול (ימין) יושב הראש הראשון של מפלגת העבודה יחד עם נשיא המדינה השני יצחק בן-צבי, מצביע על אזור יהודה ושומרון במפת ארץ ישראל ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה – פועלי ציון" כרשימה משותפת של המפלגות. ב-21 בינואר 1968 הפכו שתיהן, יחדיו עם רפ"י, למפלגה מאוחדת – "מפלגת העבודה הישראלית". בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית. במרץ 1970 החליטה המפלגה לאפשר ללא-יהודים ששירתו בכוחות הביטחון הישראליים להשתלב במפלגה, ובמאי 1973 הוחלט לאשר לכל אזרח המזדהה עם עקרונות המפלגה. ב־3 בספטמבר 1973 אישרה מזכירות מפלגת העבודה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית. בשנות השבעים הוקמו בידי הממשלה בראשות העבודה עשרות יישובים באזורים אלו, וכן באזורים נוספים ביהודה ושומרון, בהם הרי בנימין, גוש עציון, קריית ארבע ורצועת עזה. בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות לכנסת האחת עשרה הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. ממוזער\|250x250 פיקסלים\|יצחק רבין, יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 1993 בבחירות לכנסת השתים עשרה זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח". כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין שנבחר בפריימריז (שהונהגו במפלגה לראשונה במקום בחירות במרכז המפלגה) בתחילת 1992, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", גרפה 44 מנדטים, וחזרה לשלטון. בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה. בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת. 2000–2010 במרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון. בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני. במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה. בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון. ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה גם שמות חדשים, בהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ' וראש השב"כ לשעבר עמי אילון. למרות זאת, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט. מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, בהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה. ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס-פז והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, והודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה בפעם השנייה ליו"ר המפלגה. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה. באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל". פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי". ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס. בבחירות 2009 קיבלה המפלגה 13 מנדטים בלבד, ולראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשבהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס-פז, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית. 2011 ואילך ממוזער\|249x249 פיקסלים\|יו"ר מפלגת העבודה ה-5 אהוד ברק בתפקידו כשר הביטחון במהלך פגישה עם שר ההגנה האמריקני, ליאון פאנטה בתל אביב, 2011 ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם של עמיר פרץ ודניאל בן סימון לפרוש מן הסיעה, בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמורל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה. לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים. ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הוא שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג. ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' – 32%; עמיר פרץ – 31%; יצחק הרצוג – 25%; עמרם מצנע – 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוזים נוספים מהמצביעים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה. במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מיליון ש"ח ל-30 מיליון בלבד וחידשה את פעילותם של כ-100 סניפים. חיזוק תקשורתי למפלגה הגיע במהלך שנת 2012, לאחר הכרזתם של מספר אישי ציבור על כוונתם להתמודד לכנסת במסגרת רשימת התנועה – בהם: נועם שליט, משה מזרחי, סתיו שפיר, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, יריב אופנהיימר, אראל מרגלית, חילי טרופר, עמר בר-לב ומרב מיכאלי. נוספו על כך הח"כים מקדימה נינו אבסדזה ונחמן שי שהצטרפו למפלגה. בחירת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת נעשתה ב-29 בנובמבר אותה שנה. לאחר גיבוש הרשימה, ביום האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות, הודיע עמיר פרץ על פרישתו מהמפלגה, על התפטרותו מהכנסת ועל הצטרפותו למפלגת "התנועה". בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו בינואר 2013, זכתה המפלגה ב-15 מנדטים, והייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת. ב-21 בנובמבר 2013 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן ניצח יצחק הרצוג ניצח את יחימוביץ' בפער של כ-17% אחוזים ונבחר ליו"ר המפלגה. המחנה הציוני ממוזער\|250x250 פיקסלים\|שלטי בחירות של המחנה הציוני בקיבוץ יגור במהלך הבחירות לכנסת העשרים, 2015 ב-10 בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיע הרצוג יחד עם יו"ר "התנועה", ציפי לבני, על ריצה משותפת של מפלגותיהם בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, וחמישה מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-25. השניים הכריזו כי אם יזכו בראשות הממשלה, יקיימו רוטציה בתפקיד, אך יום לפני הבחירות לכנסת העשרים, ויתרה לבני על סעיף הרוטציה בהסכם. בבחירות זכתה רשימת המחנה הציוני ב-24 מנדטים, הישג השיא של המפלגה מאז שנות ה-90, הייתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת, אך נותרה באופוזיציה. שתי המפלגות נותרו מפלגות עצמאיות המיוצגות על ידי סיעת "המחנה הציוני" בכנסת. במהלך כהונת הרצוג הגיעה המפלגה למאזן כלכלי חיובי, לראשונה זה שנים רבות. הבחירות הפנימיות 2017 ממוזער\|שמאל\|250px\|עמדות הצבעה אלקטרוניות בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר המפלגה, יולי 2017 ב-4 ביולי 2017 נערכו בחירות לתפקיד יושב הראש המפלגה. לאחר שמספר מועמדים פרשו מהמירוץ במהלכו, ביום הבחירות התמודדו על התפקיד שבעה. תוצאות הבחירות, שלראשונה נערכו באופן ממוחשב לחלוטין, נודעו כשעה וחצי לאחר סגירת אתרי ההצבעה. איש מהמועמדים לא השיג 40 אחוזים מקולות הבוחרים. לפיכך, נערך בשבוע שלאחר מכן סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות: עמיר פרץ ואבי גבאי. יצחק הרצוג, שכמות הקולות שקיבל הציבה אותו במקום השלישי, הודח בפועל מתפקיד היו"ר. בסיבוב השני גבר גבאי על פרץ, עם כ-52 אחוזים מקולות המצביעים, ובכך, נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה. בחירות 2019 ב-1 בינואר 2019, הודיע גבאי על פירוק המחנה הציוני עקב מחלוקת עם ציפי לבני וספג על כך ועל הדרך בה עשה זאת ביקורת. ב-19 בפברואר שריין גבאי את האלוף טל רוסו ואת חיים ילין שפרש מיש עתיד במקומות השני והעשירי בהתאמה ברשימת "העבודה" לכנסת. בבחירות המפלגה השיגה 6 מנדטים, התוצאה הנמוכה ביותר של המפלגה עד אז. לאחר מכן גברו קולות הקוראים לגבאי לפרוש. לאחר הכניסה לכנסת ה-21, בסוף מאי 2019, ניהלו גבאי ובכירים נוספים במפלגת העבודה מגעים עם ראש הממשלה נתניהו בדבר אפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלתו. על פי פרסומים הציע נתניהו את תיק המשפטים לשלי יחימוביץ' והתחייבות שימליץ על עמיר פרץ בבחירות הקרובות לנשיאות המדינה. המגעים נחשפו בתקשורת והמהלך לא יצא אל הפועל. ב-11 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיע גבאי שלא יתמודד שנית על ראשות המפלגה. ובהמשך הודיע גם על פרישתו מהפוליטיקה. ועידת המפלגה כי רשימת המועמדים לכנסת ה-22 תוקפא, ללא הח"כים ששוריינו על ידי היו"ר היוצא. הבחירות לראשות העבודה התקיימו ב-2 ביולי 2019, ובהם התמודדו בעיקר חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר ואיציק שמולי. בבחירות ניצח עמיר פרץ בסיבוב הראשון עם 47% מהקולות. ב-18 ביולי הודיעו עמיר פרץ ויו"ר גשר אורלי לוי-אבקסיס ששתי המפלגות ירוצו ברשימה משותפת בשם "העבודה-גשר". במסגרת כך, מפלגת גשר קיבלה שלושה מקומות בעשירייה הראשונה. בהמשך לאיחוד עם מפלגת גשר פרשה גם חברת הכנסת שפיר מהמפלגה, והצטרפה למפלגת התנועה הירוקה ובהמשך לרשימת המחנה הדמוקרטי. ממוזער\|248x248 פיקסלים\|יו"ר מפלגת העבודה ה-11, אבי גבאי, 2019 בחירות 2020 ב-13 בינואר הכריזו ראשי העבודה, גשר ומרצ, פרץ, לוי אבקסיס וניצן הורוביץ, על איחוד טכני בין המפלגות במסגרת העבודה-גשר-מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-23, עקב החשש שבריצה נפרדת אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. מפלגת העבודה קיבלה בבחירות שלושה מנדטים, מתוך שבעה של הרשימה. ב-4 באפריל הודיע פרץ כי בכוונתו להתפצל מהסיעה המשותפת עם מרצ בעקבות המגעים לכניסת מפלגת העבודה לממשלה, והפיצול אושר כעבור יומיים. העבודה וגשר נכנסה לקואליציה עם נתניהו וגנץ וקיבלה את תיק הכלכלה והעבודה והרווחה. מרצ נשארה באופוזיציה ומרב מיכאלי מסיעת העבודה גם כן. בחירות 2021 עמיר פרץ הודיע שלא יתמודד על ראשות המפלגה בבחירות 2021. הפריימריז לראשות המפלגה נערכו ב-24 בינואר 2021, וחברת הכנסת מרב מיכאלי זכתה בהם ברוב של 77.54%. שמונה ימים לאחר מכן, ב־1 בפברואר, נערכו בחירות מקדימות לרשימה לכנסת, והם התקיימו באופן חריג במתכונת פריימריז פתוחים: הן מצביעים והן מתמודדים הורשו להירשם עד ערב ה־30 בינואר (יומיים לפני הבחירות). ההצבעה התנהלה ברובה בהצבעה מרוחקת בעקבות מגפת הקורונה שתקפה באותם ימים את ישראל, אולם הופעלו גם תשע קלפיות. בשני המקומות הראשונים זכו עמר בר-לב ואמילי מואטי. לאחר בחירתה מינתה מיכאלי את ניר רוזן לתפקיד מנכ"ל המפלגה. המועמדת מספר 7 ברשימה, אבתיסאם מראענה, נפסלה על ידי ועדת הבחירות המרכזית, בין היתר בטענה שקראה להשמיד את העיר זכרון יעקב אך לאחר שהתנצלה בית המשפט העליון אישר את התמודדותה בבחירות. לאחר בחירתה של מיכאלי ליו"ר המפלגה היא דרשה משרי המפלגה, פרץ ושמולי, כי יתפטרו מתפקידיהם בממשלה. בתגובה הודיעו פרץ ושמולי שהם פורשים מהמפלגה, ובמקביל החליטו להמשיך בתפקידיהם כשרים עד להקמת ממשלה חדשה.ממוזער\|שמאל\|250px\|פתקה של המפלגה בבחירות לכנסת ה-24העבודה הציגה מצע לכנסת ה-24, שהתפרסם כחוברת "חזון ועקרונות יסוד" ועם דגש על אזרחות שווה, מאבק באלימות מגדרית, סביבה ואקלים, דת ומדינה, חקלאות והמרחב הכפרי וכמובן בריאות, חינוך, כלכה וחברה ושלום וביטחון ובכלל זה "קידום חזון שתי המדינות ולהצבת גבולות קבע למדינת ישראל". למפלגת העבודה הצביעו בבחירות אלה 6.09% מהבוחרים, והיא קיבלה 7 מנדטים. עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושש, מונתה מיכאלי לתפקיד שרת התחבורה והבטיחות בדרכים וחברי המפלגה, עמר בר-לב ונחמן שי מונו לתפקיד השר לביטחון הפנים ושר התפוצות בהתאמה. בחירות 2022 הבחירות המקדימות במפלגת העבודה הישראלית בשנת 2022, כללו את בחירת רשימת המפלגה ויו"ר המפלגה במתכונת דו-שלבית. הבחירות ליו"ר נערכו ב-18 ביולי 2022 ובהן ניצחה מרב מיכאלי, והבחירות לרשימה לכנסת התקיימו ב-9 באוגוסט, לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש שנערכו ב-1 בנובמבר באותה שנה. לקראת הבחירות הוצע למיכאלי לחבור לרשימה משותפת עם מרצ, כדי להבטיח את מעברן של שתי המפלגות את אחוז החסימה. ראש הממשלה יאיר לפיד ניסה לקדם את המהלך אך מיכאלי התנגדה, וספגה על כך ביקורת רבה לאחר שמרצ לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות אלו חוותה מפלגת העבודה ירידה דרסטית בכוחה, והשיגה 4 מנדטים, לאחר שרק 3.69% מהבוחרים הצביעו לה. הבחירות הפנימיות ב־2024 ב-7 בדצמבר 2023 הודיעה יושבת ראש המפלגה מרב מיכאלי על פרישה מראשות המפלגה והחיים הפוליטיים ועל הקדמת הפריימריז. בהמשך, בחודש פברואר 2024, נקבע מועד הפריימריז ל-28 במאי. ארבעה מועמדים התמודדו על התפקיד: יאיר גולן, שהכריז על רצונו ליצור איחוד פוליטי במחנה השמאל שזכה לתמיכת חברי הכנסת מהמפלגה נעמה לזימי וגלעד קריב; איתי לשם; איש העסקים ⁠אבי שקד המתנגד לאיחוד עם מרצ אותו מקדם גולן; ועזי נגר. בבחירות זכה גולן ב־95.15% מהקולות.. לאחר בחירתו, מינה גולן את עומר (לובי) לובטון-גרנות לתפקיד מנכ"ל המפלגה. מוסדות למפלגת העבודה כמה מוסדות ביצוע. הן וחבריה נבחרו לראשונה כמה שבועות לאחר הקמתה, ב-8 בפברואר 1968. המשמרת הצעירה המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היא הגוף הרשמי אליו שייכים חברי מפלגת העבודה עד גיל 35. במשמרת חברים כ-10,000 חברים מתוכם כ-500 פעילים במוסדות ופעילויות הארגון. למשמרת כ-60 סניפים ביישובים שונים בארץ, וכן כ-15 תאי סטודנטים באוניברסיטאות השונות ובמכללות הציבוריות, הנושאים את השם "תא אופק". יו"ר המשמרת הצעירה נבחר מדי שנתיים בבחירות, בשיטת "אלקטורים" שנבחרים בסניפי המשמרת, והם הבוחרים את יו"ר המשמרת הצעירה. בין יושבי ראש המשמרת הצעירה בעבר: השר לשעבר עוזי ברעם, השר לשעבר אופיר פינס-פז ויועץ התקשורת וחבר הכנסת לשעבר רונן צור. יו"ר המשמרת הצעירה, נכון ל-2021, היא נועה חסידוב. נוער העבודה ארגון "נוער העבודה" קמה בשנת 1968 כאיחוד ארגוני הנוער של המפלגות מפא"י ואחדות העבודה. הארגון החל בשם "נוער המערך" וב-1992 השתנה שמו ל"נוער העבודה". התנועה מתאימה לגילאי 13–18 ומונה כ-100 חברים. יושב ראש נוער העבודה הנוכחי הוא עומר בן גרא, אשר נבחר במהלך אוגוסט 2022. ועידת המפלגה מדי ארבע שנים מתקיימות בחירות לחברי (צירי) ועידת המפלגה. ועידת המפלגה היא המוסד העליון שלה, המוסמך לקבל החלטות כגון שינוי חוקת המפלגה, קביעת מתכונת הבחירות הפנימיות והכרעה בדבר הצטרפות לממשלה. נכון לאפריל 2020 מונה ועידת המפלגה כ-3,700 צירים. כ-3,100 מתוכם נבחרו לכהונתם בדצמבר 2018. כ-200 צירים נוספו מכוח תפקידם (חברי כנסת, מזכירי סניפים, ראשי המשמרת הצעירה, ראשי ערים מכהנים וכו'). 400 נוספים אושרו בוועידה בדצמבר 2019, כמיקשה אחת, על פי רשימה שהגיש יו"ר המפלגה. באוגוסט 2021 הובילה מיכאלי בוועידת העבודה שינוי בחוקה שיחזק את המתפקדים ויחליש את כוחה של הוועידה. יוקם גוף חדש הכולל את כל המתפקדים ושמו מליאת החברים. הוועידה גם אישרה את הצעת מיכאלי להוסיף כ-300 צירות חדשות בוועידה, כחלק מיישום החלטה להחלת שוויון מגדרי בכל מוסדות העבודה. ב-26 ביוני 2024 נערכו הבחירות לוועידת המפלגה ה-11. ב-30 ביוני 2024 החליטו ראשי המפלגה על איחודה עם מפלגת מרצ ליצירת מפלגה חדשה בשם "הדמוקרטים". ב-12 ביולי 2024 אישר מרכז המפלגה את איחודה הפוליטי עם מפלגת מרצ. בחירות פנימיות עד 1984 קבעה מפלגת העבודה את רשימת המועמדים שלה לכנסת על ידי ועדה מסדרת של אנשי מפתח במפלגה. ב-1988 המפלגה עברה לבחירות פנימיות על ידי ועידת המפלגה, ומאז 1992 ההתמודדות הפנים מפלגתית נעשית במתכונת של בחירות מקדימות. ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת לוקח בחשבון את מספר הקולות בבחירות המקדימות בנוסף להבטחות ייצוג סקטוריאליים (לדוגמה: בהתאם לחוקת המפלגה, כל אחד מהמגדרים, גברים ונשים, ייזכה לייצוג זהה ברשימה) ואיחודים עם מפלגות אחרות. נכון ליולי 2019, ישנם כ-65,000 מתפקדים למפלגה, הזכאים להשתתף בבחירות המקדימות. בינואר 2021 נותרו רק כ-37,000 מתפקדים. בעקבות ההכרזה על פריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-24 עלה מספר המתפקדים ועמד במאי על כ-48,000. סמלים 200px\|ממוזער\|שמאל\|סמל המפלגה ההיסטורי סמל המפלגה עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של הסיעה בכנסת מ"המערך" ל"העבודה". הסמל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל. ב-2016 עבר הסמל שינוי קל שכלל בחירת גופן חדש, עגול יותר, ישור של האותיות הנטויות וחיתוך פינת השיבולים לצורה עגולה יותר המתאימה לגופן. מדובר בגופן "טקסטילר" של "פונטביט", ישר ללא הטיה. אידאולוגיה מדינית-ביטחונית מפלגת העבודה תומכת בהסדר ובחתימת הסכם עם הפלסטינים במסגרת מתווה קלינטון שיוביל בסיומו להקמת מדינת פלסטין על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ויצירת גבול מדיני חדש לישראל על רקע שנת 1967 לפני תוצאות מלחמת ששת הימים. במשך השנים המפלגה תמכה וקידמה צעדים מדיניים חד-צדדיים כגון הנסיגה מרצועת הביטחון מדרום לבנון בשנת 2000 ובתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005. כחלק ממתווה קלינטון, המפלגה תומכת בפינוי כלל ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון למעט גושי התיישבות במחוז עליהן תחיל ישראל את ריבונותה בתמורה לשטחים ישראלים שיועברו לצד הפלסטיני בנגב להרחבת רצועת עזה ויצירת מסדרון עבור "מעבר בטוח" בין הפלסטינים ביהודה ושומרון לרצועת עזה, בעוד ששאר שטחי יהודה ושומרון יהפכו תחת ריבונות פלסטינית. לא תתאפשר "זכות שיבה" פלסטינית לתוך שטחי ישראל, אם כי שני הצדדים "יכירו בזכות הפליטים לחזור לפלסטין ההיסטורית". ביחס לעיר בירה, המפלגה תפעל להליך חלוקה של ירושלים לשתי בירות, שיהפוך את מזרח ירושלים לבירת פלסטין, ואת מערב ירושלים לבירת ישראל. כחלק מהמתווה, לא תהיה ריבונות ישראלית על הר הבית. ביולי 2024 חברי המפלגה נעדרו מהצבעה על הצעה המקבעת את עמדתה העקרונית של הכנסת נגד הקמת מדינה פלסטינית, למרות התמיכה בפתרון שתי המדינות שמקובל לשייך להם. ביחס לשאלת אופייה המדיני של ישראל המפלגה תומכת בביטול חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שמעגן את מעמדה של ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי בחוק יסוד, אותו היא מגדירה כ"גזענות". ביחס להסתננות מאפריקה לישראל, המפלגה תומכת במתן רישיון ביקור זמני למבקשי מקלט, אשר במסגרתו יינתנו אישורי עבודה ויינתן ביטוח בריאות ועידוד פיזור הנוכחות שלהם ברחבי המדינה כולה. כלכלה ההשקפה הכלכלית במפלגה פונה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי, בו נכללת מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה ובהעלאת שכר המינימום כחלק ממאבק בעוני לצד העלאת קצבאות הזקנה והנכות. בנוסף לכך תומכת במגזר ציבורי חזק וקבלת כלכלה מעורבת, רגולציה ממשלתית ופיקוח והתנגדות להפרטת שירותים ציבוריים. בתחום משבר הדיור העבודה תומכת במעורבות ממשלתית בשוק הדירות להשכרה זאת, באמצעות חקיקה אשר תסדיר את מערכת היחסים בין השוכר למשכיר, ותבטיח את זכויות שני הצדדים. המפלגה הייתה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ובשנת 2018 פרשה ממנו במחאה על הצטרפות תנועת ה-BDS אליו. העבודה מוגדרת כמפלגה משקיפה במפלגת הסוציאליסטים האירופאים הפועלת במוסדות האיחוד האירופי ובמסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, ופועלת במוסדות הלאומיים בהם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל. חירות הפרט המפלגה תומכת בהפרדת הדת מהמדינה. כתוצאה מכך היא תומכת בהכשרה של נישואים וגירושים אזרחיים וביכולת לרשום נישואים בישראל רק במסגרת אזרחית ובהפעלת תחבורה ציבורית בשבת במסגרת אשר תוגבל על ידי הסדרים אשר ייקבעו ברשויות המקומיות. המפלגה פועלת עבור שוויון בין נשים לגברים, צמצום פערי השכר, פמיניזם ובהבטחת ייצוג שוויוני ברשימת מפלגות בכנסת בין המינים, מרב מיכאלי. המפלגה תומכת בחקיקת זכויות משפטיות שוות לאזרחי להט"ב בישראל בדומה לאזרחים הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית, שכוללת הכשרה משפטית של נישואים חד-מיניים, מניעת אפליה על בסיס נטייה מינית וזהות מגדרית, תיקון לחוק הסכמים לנשיאת עוברים וחוק אימוץ ילדים והטלת איסור משפטי על ביצועם ופרסומם של הטכניקות הפסאודו-מדעיות של טיפול המרה. המפלגה תומכת בלגליזציה של קנאביס בה יתאפשר גידול ביתי מוגבל ומפוקח, הסדרה ופיקוח על שוק הסחר וביטול השוק השחור, הוצאת הסם מפקודת הסמים המסוכנים וביטול הפללת שימוש אישי. המפלגה מציעה תיקון לחוק יסוד הממשלה שלפיו תוגבל כהונתו של ראש הממשלה לשתי כהונות רצופות. איכות הסביבה המפלגה פועלת למען איכות הסביבה בישראל ותומכת במיסוי של מוצרים ושירותים מזהמים ובהטלת מס פחמן. היא תומכת בהענקת סמכויות ואמצעי אכיפה נרחבים בתחום זה לרשויות מקומיות ולאומיות ובחוק שיקום קרקעות מזוהמות שבו ייכללו דרישות מיפוי וריכוז קרקעות מזוהמות אצל רשם המקרקעין והקמת קרן לשיקום קרקעות. בתחום האנרגיה המתחדשת, היא תומכת בהרחבת שילובם של מקורות אנרגיה מתחדשים במערך ייצור החשמל בישראל באמצעות חקיקה שתאפשר הקמתם של מתקנים להפקת אנרגיה סולארית על כלל גגות המבנים בישראל ואיתור שטחי קרקע המתאימים להקמתן של תחנות כוח סולאריות. המפלגה תומכת בתיקון לחוק צער בעלי חיים שלפיו יוחל צמצום הדרגתי של המשלוחים החיים לישראל עד להפסקתם לחלוטין, לצד איסור סחר מכירת פרוות ללבוש. ראשי המפלגה בתחילת דרכה לא היה למפלגה יו"ר פורמלי ומנהיגות המפלגה התחלקה בין המזכ"ל לבין אלה שעמדו בראש הרשימה לכנסת ובראשות הממשלה. לאחר הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 נוצר תפקיד היו"ר. ביולי 2024 בוטל תפקיד מזכ"ל המפלגה ומלוא סמכויותיו הועברו ליו"ר המפלגה. יושב-ראשכהונהממשלות שבראשן עמדמס'דיוקןשם תחילת כהונהסיום כהונה1100x100 פיקסליםלוי אשכול (1895–1969)21 בינואר 196826 בפברואר 1969השלוש עשרה2100x100 פיקסליםגולדה מאיר (1898–1978)7 במרץ 196911 באפריל 1974הארבע עשרההחמש עשרההשש עשרה3100x100 פיקסליםיצחק רבין (1922–1995)22 באפריל 197410 באפריל 1977השבע עשרה498x98 פיקסליםשמעון פרס (1923–2016)10 באפריל 197719 בפברואר 1992העשרים ואחת(3)טקסט=\|100x100 פיקסליםיצחק רבין (1922–1995)19 בפברואר 19924 בנובמבר 1995העשרים וחמש(4)98x98 פיקסליםשמעון פרס (1923–2016)13 בנובמבר 19953 ביוני 1997העשרים ושש5100x100 פיקסליםאהוד ברק (1942–)3 ביוני 19976 בפברואר 2001העשרים ושמונה6100x100 פיקסליםבנימין בן אליעזר (1936–2016)ספטמבר 200119 בנובמבר 2002793x93 פיקסליםעמרם מצנע (1945–)19 בנובמבר 20024 במאי 2003 יושב-ראשכהונהמס'דיוקןשם תחילת כהונהסיום כהונה(4)98x98 פיקסליםשמעון פרס (1923–2016)4 במאי 20039 בנובמבר 20058טקסט=\|91x91 פיקסליםעמיר פרץ (1952–)9 בנובמבר 200515 ביוני 2007100x100 פיקסליםאהוד ברק (1942–)15 ביוני 200717 בינואר 2011100x100 פיקסליםמיכה חריש (1936–)17 בינואר 201121 בספטמבר 201199x99 פיקסליםשלי יחימוביץ' (1960–)21 בספטמבר 201121 בנובמבר 201399x99 פיקסליםיצחק הרצוג (1960–)21 בנובמבר 20134 ביולי 201793x93 פיקסליםאבי גבאי (1967–)4 ביולי 20172 ביולי 2019(8)טקסט=\|98x98pxעמיר פרץ (1952–)2 ביולי 201924 בינואר 202112100x100 פיקסליםמרב מיכאלי (1966–)24 בינואר 202128 במאי 202413100x100 פיקסליםיאיר גולן (1962–)28 במאי 2024מכהן מזכ"לי המפלגה שםתחילת כהונהסיום כהונה1 גולדה מאיר פברואר 1968 אוגוסט 19682 פנחס ספיר אוגוסט 1968 ינואר 19703 אריה אליאב ינואר 1970 יוני 19714ישראל ישעיהו-שרעבי יוני 1971 מאי 19725 אהרון ידלין יוני 1972 אוגוסט 19746 מאיר זרמי אוגוסט 1974 יוני 1977 התפקיד בוטל7 חיים בר-לב יוני 1978 אוקטובר 19848 עוזי ברעם אוקטובר 1984 פברואר 19899 מיכה חריש פברואר 1989 אוקטובר 199210 נסים זווילי אוקטובר 1992 199811 רענן כהן 1998. יולי 200112 אופיר פינס-פז יולי 2001 נובמבר 2003 התפקיד לא אויש13 איתן כבל יוני 2005 מאי 2009 התפקיד לא אויש. ויצמן שירי מונה כמנכ"ל14 חיליק בר אוקטובר 2010 ינואר 201715 ערן חרמוני ינואר 2017יולי 2024 נציגי העבודה בכנסת בחירותמנדטים חברי כנסת הערות הכנסת השישית (1965)54לוי אשכול, קדיש לוז, ישראל גלילי, גולדה מאיר, בכור-שלום שטרית, יגאל אלון, זלמן ארן, פנחס ספיר, אבא אבן, אליהו ששון, משה כרמל, עקיבא גוברין, חיים גבתי, חיים יוסף צדוק, ראובן ברקת, ישראל ישעיהו-שרעבי, מרדכי ביבי, מרדכי נמיר, אהרן בקר, דוד הכהן, רות הקטין, ישראל קרגמן, דב סדן, אריה אליאב, אהרן ידלין, זאב צור, דבורה נצר, משה ברעם, שמואל שורש, מרדכי סורקיס, משה ארם, זאב שרף, מנחם כהן, צבי דינשטיין, מרדכי זר, גבריאל כהן, אשר חסין, רחל צברי, ברוך אזניה, דוד פתל, אברהם ביטון, שולמית אלוני, מרדכי עופר, אהרן אוזן, יוסף פישר, משה ורטמן, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אמנון לין, דוד גולומב, שמעון פרס, יצחק נבון, אריה בהיר, עמוס דגני, מרדכי בן-פורת, יזהר הררי הסיעה נוצרה ב-23 בינואר 1968 כאשר התאחדו המפלגות מפא"י ואחדות העבודה – פועלי ציון שהרכיבו את סיעת המערך (הראשון), יחדיו עם מפלגת רפ"י, והקימו את מפלגת העבודה. ב-27 במאי 1968 הצטרף יזהר הררי לסיעה לאחר שפרש מהליברלים העצמאיים. ב-9 בדצמבר 1968 פרש מהכנסת דוב סדן. החליף אותו דוד גולומב. ב-28 בינואר 1969 הקימו המפלגות העבודה ומפ"ם את סיעת המערך. הכנסת השביעית (1969)49 (מתוך 56)גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, יעקב-שמשון שפירא, זאב שרף, ישראל גלילי, חיים גבתי, שמעון פרס, ישראל ישעיהו-שרעבי, יוסף-אהרן אלמוגי, אליהו ששון, ראובן ברקת, גד יעקבי, משה כרמל, אהרן בקר, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, מרדכי בן-פורת, יצחק בן-אהרן, אהרן ידלין, אריה לובה אליאב, צבי דינשטיין, מנחם כהן, יצחק נבון, עדה פיינברג-סירני, משה ורטמן, אברהם זילברברג, זינה הרמן, צבי גרשוני, מרדכי ביבי, דוד קורן, מרדכי זר, עוזי פיינרמן, מרדכי עופר, שלום לוין, מטילדה גז, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, ארי אנקוריון, זאב הרינג, יצחק קורן, יהונתן יפרח, בן-ציון חלפון, עדיאל אמוראי, מרדכי סורקיס, אברהם עופר, יזהר הררי, משה שחל, אביעד יפה, מאיר אביזוהרריצה במסגרת המערך ב-1 בספטמבר 1971 נפטר מרדכי עופר. החליף אותו משה שחל. ב-5 באפריל 1972 נפטר ראובן ברקת. החליף אותו אביעד יפה. ב-17 ביולי 1973 הצטרף מאיר אביזוהר לסיעה, לאחר שפרש מהרשימה הממלכתית ב-25 באפריל 1972. הכנסת השמינית (1973)44 (מתוך 51)גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, ישראל ישעיהו-שרעבי, שלמה הלל, ישראל גלילי, יוסף-אהרן אלמוגי, שמעון פרס, אהרן ידלין, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, יצחק נבון, יצחק בן-אהרן, יצחק רבין, אריה לובה אליאב, אברהם עופר, ארי אנקוריון, מטילדה גז, משה כרמל, אהרן יריב, משה ורטמן, אברהם זילברברג, צבי גרשוני, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נוזהת קצב, שלום לוין, יוסי שריד, אסתר הרליץ, עדיאל אמוראי, מרדכי בן-פורת, מנחם הכהן, עוזי פיינרמן, משה שחל, בן-ציון חלפון, דוד קורן, אברהם גיבלבר, מיכה חריש, אליהו מויאל, אורה נמיר, אביעד יפה, חביב שמעוני, יעקב ז'אק אמיר, עמוס הדר, יעקב פרנק, סנטה יוספטל, יחיאל לקט, צבי אלדרוטיריצה במסגרת המערך ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז זועבי חבר מפ"ם. החליף אותו חביב שמעוני. ב-26 בפברואר 1974 הצטרפו חברי הסיעות רשימה ערבית לבדואים וכפריים וקידמה ופיתוח למערך. ב-8 באפריל 1974 פרש מהכנסת עוזי פיינרמן. החליף אותו עמוס הדר. ב-10 ביוני 1974 פרשה מהכנסת גולדה מאיר. החליף אותה יעקב ז'אק עמיר. ב-29 באפריל 1975 פרש אריה לובה אליאב מהסיעה והפך לסיעת יחיד. ב-12 באוקטובר 1975 נפטר פנחס ספיר. החליף אותו יעקב פרנק. ב-1 בספטמבר 1976 נפטר צבי גרשוני. החליפה אותו סנטה יוספטל. ב-8 ביוני 1976 פרשו מהמערך חברי קידמה ופיתוח, וב-4 בינואר 1977 פרשו ממנו חברי הרשימה הערבית לבדואים וכפריים. ב-3 בינואר 1977 נפטר אברהם עופר. החליף אותו יחיאל לקט. ב-15 במרץ 1977 פרש מרדכי בן פורת מהסיעה. ב-10 באפריל 1977 פרשו מהמערך חברי מפ"ם והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך. ב-16 במאי 1977 פרש מהכנסת אהרן יריב. החליף אותו צבי אלדרוטי. הכנסת התשיעית (1977)28 (מתוך 32)שמעון פרס, יגאל אלון, אבא אבן, שלמה הלל, חיים יוסף צדוק, משה דיין, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, יצחק נבון, חיים בר-לב, גד יעקבי, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, ירוחם משל, תמר אשל, עמוס הדר, דניאל רוזוליו, יצחק רבין, מנחם הכהן, אליהו מויאל, משה שחל, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, יעקב ז'אק אמיר, יחזקאל זכאי, אורה נמיר, יוסי שריד, עדיאל אמוראי, מיכה חריש, אברהם כ"ץ-עוז, זאב כץ, אסתר הרליץ, יהודה חשאי, דוד גולומב, מאיר עמיתריצה במסגרת המערך ב-5 ביולי 1977 פרש משה דיין מהמערך והפך לסיעת יחיד. ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק מהכנסת. החליף אותו אמרי רון חבר מפ"ם. ב-18 באפריל 1978 פרש מהכנסת יצחק נבון עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו אברהם כ"ץ-עוז. ב-12 בינואר 1979 פרש מהכנסת אהרן ידלין. החליף אותו זאב כץ. ב-14 באוקטובר 1979 נפטר יהושע רבינוביץ. החליפה אותו אסתר הרליץ. ב-29 בפברואר 1980 נפטר יגאל אלון. החליף אותו יהודה חשאי. ב-13 במאי 1980 הצטרפו דוד גולומב ומאיר עמית לעבודה לאחר שפרשו מהתנועה לשינוי ויוזמה. הכנסת העשירית (1981)40 (מתוך 47)שמעון פרס, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אבא אבן, יצחק רבין, חיים בר-לב, רפאל אדרי, משה שחל, ירוחם משל, נאוה ארד, מרדכי גור, גד יעקבי, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, משה חריף, דניאל רוזוליו, שלמה הלל, אורה נמיר, חיים הרצוג, מנחם הכהן, עדיאל אמוראי, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, אהרן הראל, יחזקאל זכאי, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, מיכה חריש, דב בן-מאיר, שבח וייס, יעקב גיל, נפתלי בלומנטל, תמר אשל, יהודה חשאי, מיכאל בר-זוהר, אורי סבג, רפאל סוויסה, אהרן-רפאל נחמיאס, רענן נעים, חמד חלאילה, עדנה סולודר, נחמן רז, חיים רמון, אמנון לין, יצחק פרץריצה במסגרת המערך ב-16 בנובמבר 1981 הצטרפה שולמית אלוני, חברת רצ, לסיעת המערך. ב-14 במאי 1984 פרשה מהסיעה ורצ חזרה להיות סיעה עצמאית. ב-16 בינואר 1982 נפטר משה חריף. החליפה אותו עדנה סולודר. ב-26 באוקטובר 1982 הצטרפו אמנון לין ויצחק פרץ לעבודה לאחר שפרשו מהליכוד. ב-22 במרץ 1983 פרש חיים הרצוג מהכנסת עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו נחמן רז. ב-16 במאי 1983 פרש מהכנסת דניאל רוזוליו. החליף אותו חיים רמון. הכנסת ה-11 (1984)37 (מתוך 44)שמעון פרס, יצחק נבון, יצחק רבין, חיים בר-לב, אבא אבן, ישראל קיסר, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מרדכי גור, משה שחל, רפאל אדרי, שלמה הלל, אורה נמיר, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, יצחק פרץ, מנחם הכהן, נאוה ארד, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, מיכה חריש, שבח וייס, אמנון לין, עדיאל אמוראי, דוד ליבאי, דב בן-מאיר, חיים רמון, אפרים שלום, נחמן רז, עדנה סולודר, אהרן הראל, עבד אל-והאב דראושה, שמחה דיניץ, אהרן-רפאל נחמיאס, עזר ויצמן, בנימין בן אליעזר, שלמה עמר, יעקב גיל, אברהם בייגה שוחט, אורי סבגבמסגרת המערך ב-22 באוקטובר 1984 פרשו מסיעת המערך ששת חברי מפ"ם והצטרפו אליה חברי סיעת יחד: עזר ויצמן, בנימין בן אליעזר ושלמה עמר. ב-22 באוקטובר 1984 פרש יוסי שריד מהסיעה והצטרף לרצ. ב-10 באוקטובר 1986 התמזגה סיעת יחד אל תוך מפלגת העבודה. ב-15 בפברואר 1988 פרש עבד אל-והאב דראושה מהעבודה והקים סיעת יחיד, אשר ב-7 במרץ 1988 ניתן לה השם מד"ע. ב-15 במרץ 1988 פרש מהכנסת שמחה דיניץ. החליף אותו יעקב גיל. ב-10 במאי 1988 פרש מהכנסת אהרן הראל. החליף אותו אברהם בייגה שוחט. ב-31 באוקטובר 1988 פרש מהכנסת עדיאל אמוראי. החליף אותו אורי סבג. הכנסת ה-12 (1988)39שמעון פרס, יצחק רבין, יצחק נבון, ישראל קיסר, עזר ויצמן, שלמה הלל, עוזי ברעם, משה שחל, אורה נמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, גד יעקבי, יעקב צור, מרדכי גור, חיים רמון, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, חיים בר-לב, עמיר פרץ, רפאל אדרי, אריה לובה אליאב, אברהם בורג, אברהם בייגה שוחט, שמעון שטרית, מיכה חריש, בנימין בן אליעזר, אלי דיין, נאוה ארד, יוסי ביילין, גדליה גל, שבח וייס, אלי בן-מנחם, מיכאל בר-זוהר, עמנואל זיסמן, אפרים גור, נואף מסאלחה, חגי מירום, רענן כהן, מיכה גולדמן, עדנה סולודר, סאלח טריף ב-25 בדצמבר 1990 פרש אפרים גור מהסיעה והקים את סיעת היחיד "אחדות למען השלום והעלייה" שלאחר מכן הצטרפה לליכוד. ב-7 באוקטובר 1991 הפסיקה להיקרא הסיעה המערך ונקראה מעתה העבודה. ב-3 בפברואר 1992 פרש עזר ויצמן מהכנסת. החליף אותו סאלח טריף. הכנסת ה-13 (1992)44יצחק רבין, שמעון פרס, אברהם בורג, בנימין בן אליעזר, אורה נמיר, חיים רמון, מיכה חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, נסים זוילי, שמעון שטרית, עוזי ברעם, רפאל אלול, אורי אור, אברהם בייגה שוחט, שבח וייס, חגי מירום, מאשה לובלסקי, אלי בן-מנחם, נואף מסאלחה, משה שחל, רענן כהן, אלי דיין, יוסי ביילין, דליה איציק, גדליה גל, אפרים סנה, מיכה גולדמן, אברהם יחזקאל, סאלח טריף, אביגדור קהלני, יוסי כץ, רפאל אדרי, מרדכי גור, יעקב שפי, אלי גולדשמידט, יעל דיין, גדעון שגיא, עמנואל זיסמן, יורם לס, יוסף ונונו, שלמה בוחבוט, עמיר פרץ, שמואל אביטל, חנא חדד, אברהם כ"ץ-עוז, נאוה ארד, צבי ניר, פיני שומר ב-5 ביולי 1995 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו חנא חדד. ב-16 ביולי 1995 התאבד מרדכי גור. החליף אותו אברהם כ”ץ-עוז. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. החליפה אותו למחרת נאוה ארד. ב-7 במרץ 1996 פרשה נאוה ארד מסיעת העבודה והקימה סיעת יחיד. ב-7 במרץ 1996 פרשו אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן מהסיעה והקימו את הדרך השלישית. ב-21 במאי 1996 פרשה אורה נמיר מהכנסת. החליף אותה צבי ניר. ב-28 במאי 1996 פרש אברהם כ"ץ-עוז מהכנסת. החליף אותו פיני שומר. הכנסת ה-14 (1996)34שמעון פרס, עוזי ברעם, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, נסים זוילי, אפרים סנה, דליה איציק, אורי אור, יוסי ביילין, שבח וייס, רפאל אלול, רפאל אדרי, חגי מירום, יוסי כץ, נואף מסאלחה, אלי בן-מנחם, אלי גולדשמידט, דוד ליבאי, רענן כהן, עמיר פרץ, משה שחל, סופה לנדבר, אופיר פינס, שלום שמחון, יעל דיין, מיכה גולדמן, אדיסו מאסלה, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, יונה יהב, אפי אושעיה, שלמה בן עמי, איתן כבל, רפיק חאג'-יחיא ב-15 באוקטובר 1996 פרש דוד ליבאי מהכנסת. החליף אותו איתן כבל. ב-20 במרץ 1998 פרש משה שחל מהכנסת. החליף אותו רפיק חאג' יחיא. ב-23 בפברואר 1999 פרשו נסים זוילי וחגי מרום מהסיעה והקימו את סיעת "ישראל במרכז א' "(מפלגת המרכז). ב-25 במרץ 1999 פרשו עמיר פרץ, רפיק חאג' יחיא ואדיסו מסאלה והקימו את סיעת עם אחד. הכנסת ה-15 (1999)23 (מתוך 26)אהוד ברק, שמעון פרס, שלמה בן עמי, יוסי ביילין, מתן וילנאי, אברהם בורג, רענן כהן, עוזי ברעם, דליה איציק, בנימין בן אליעזר, חיים רמון, אלי גולדשמידט, אברהם בייגה שוחט, יעל דיין, אופיר פינס-פז, אפרים סנה, נואף מסאלחה, אברהם יחזקאל, סופה לנדבר, סאלח טריף, שלום שמחון, יוסי כץ, ויצמן שירי, קולט אביטל, אלי בן-מנחם, אפי אושעיה, איתן כבל, דליה רבין, אורית נוקד, צלי רשףריצה במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-15 ב-17 בנובמבר 1999 פרש מתן וילנאי מהכנסת עם מינויו לשר המדע התרבות והספורט. החליפה אותו קולט אביטל. ב-17 בנובמבר 1999 פרש יוסי ביילין מהכנסת עם מינויו לשר המשפטים. החליף אותו אלי בן-מנחם. ב-15 בפברואר 2001 פרש עוזי ברעם מהכנסת. החליף אותו אפי אושעיה. ב-15 בפברואר 2001 פרש אלי גולדשמידט מהכנסת. החליף אותו מרדכי משעני חבר גשר. ב-7 במרץ 2001 פרשו חברי גשר מישראל אחת. בעקבות כך שונה שמה ב-15 במאי 2001 להעבודה-מימד. ב-9 במרץ 2001 פרש אהוד ברק מהכנסת בעקבות הפסדו בבחירות האישיות לראשות הממשלה. החליף אותו איתן כבל. ב-7 במאי 2001 הצטרפה דליה רבין, חברת סיעת הדרך החדשה שפרשה ממפלגת המרכז, לישראל אחת. ב-5 ביוני 2002 פרש מקסים לוי חבר גשר מהכנסת לאחר שנבחר לראשות עיריית לוד. החליף אותו יהודה גלעד חבר מימד (בשל העובדה שבמקור היו שניהם ברשימת ישראל אחת). ב-11 באוגוסט 2002 פרש שלמה בן עמי מהכנסת. החליפה אותו אורית נוקד. ב-21 באוגוסט 2002 פרש רענן כהן מהכנסת על מנת לשמש כיו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. החליף אותו צלי רשף. הכנסת ה-16 (2003)18 (מתוך 19)עמרם מצנע, בנימין בן אליעזר, שמעון פרס, מתן וילנאי, אברהם בורג, דליה איציק, אופיר פינס-פז, אפרים סנה, יולי תמיר, יצחק הרצוג, חיים רמון, דני יתום, איתן כבל, אברהם בייגה שוחט, קולט אביטל, שלום שמחון, אורית נוקד, אלי בן-מנחם, עמיר פרץ, אילנה כהן, ראלב מג'אדלה, סאלח טריף, סופה לנדבר, אבי יחזקאל, ויצמן שירי, אפי אושעיה, רונן צור, דני קורן, אורנה אנג'ל, נטע דובריןריצה במסגרת העבודה-מימד רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-16 ב-28 ביוני 2004 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו ראלב מג'אדלה. ב-23 בפברואר 2005 הצטרפו לסיעה אילנה כהן ועמיר פרץ מטעם עם אחד. ב-18 בנובמבר 2005 פרש עמרם מצנע מהכנסת על מנת לשמש כראש הוועדה הקרואה בירוחם. החליף אותו סאלח טריף. ב-11 בינואר 2006 פרש אברהם שוחט מהכנסת. החליפה אותו סופה לנדבר. ב-17 בינואר 2006 פרשה דליה איציק מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותה אבי יחזקאל. ב-17 בינואר 2006 פרש שמעון פרס מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו ויצמן שירי. ב-18 בינואר 2006 פרש חיים רמון מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו אפי אושעיה. ב-21 בינואר 2006 פרש אפי אושעיה מהכנסת. החליפה אותו טובה אילן חברת מימד. ב-22 בינואר 2006 פרש סאלח טריף מהכנסת. החליף אותו רונן צור. ב-28 בינואר 2006 פרש אבי יחזקאל מהכנסת. החליף אותו דני קורן. ב-8 בפברואר 2006 פרשה סופה לנדבר מהכנסת לטובת ישראל ביתנו. החליפה אותה אורנה אנג'ל. ב-15 בפברואר 2006 פרשה אורנה אנג'ל מהכנסת. החליפה אותה נטע דוברין. הכנסת ה-17 (2006)18 (מתוך 19)עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פינס-פז, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי אילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נאדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה, שכיב שנאן, לאון ליטינצקיריצה במסגרת העבודה-מימד רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-17 ב-28 במאי 2008 פרש אפרים סנה מהכנסת. החליף אותו שכיב שנאן. ב-2 ביולי 2008 פרש דני יתום מהכנסת. החליף אותו לאון ליטינצקי. ב-18 בדצמבר 2008 התפלגו המפלגות העבודה ומימד לשתי סיעות נפרדות. הכנסת ה-18 (2009)13אהוד ברק, יצחק הרצוג, אופיר פינס-פז, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, יולי תמיר, עמיר פרץ, דניאל בן סימון, שלום שמחון, אורית נוקד, עינת וילף, ראלב מג'אדלה, יורם מרציאנורשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-18 ב-7 בינואר 2010 הודיע אופיר פינס על פרישה מהכנסת, ואת מקומו תפסה עינת וילף ב-13 באפריל 2010 הודיעה יולי תמיר על פרישה מהכנסת, ואת מקומה תפס ראלב מג'אדלה ב-17 בינואר 2011 פרשו מהמפלגה אהוד ברק (אשר כיהן כיושב-הראש שלה עד אז), מתן וילנאי, שלום שמחון, אורית נוקד ועינת וילף. יחד הם הקימו את סיעת העצמאות. ב-14 בפברואר 2012 פרש מתן וילנאי מהכנסת; שכיב שנאן, הבא ברשימת העבודה, חבר לסיעת העצמאות. ב-9 בדצמבר 2012 פרש עמיר פרץ מהכנסת ותחתיו נתמנה יורם מרציאנו. הכנסת ה-19 (2013)15שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי, משה מזרחי, ראלב מג'אדלהרשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-19 ב-11 בדצמבר 2014 פרש בנימין בן אליעזר מהכנסת. החליף אותו ראלב מג'אדלה. הכנסת ה-20 (2015)19 (מתוך 24)יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, חיליק בר, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, דני עטר, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, איילת נחמיאס-ורבין, יוסי יונה, סאלח סעד, לאה פדידה, רוברט טיבייב, משה מזרחיריצה במסגרת "המחנה הציוני" ב-19 באוקטובר 2015 פרש דני עטר מהכנסת עם מינויו ליו"ר קק"ל. החליפה אותו יעל כהן-פארן מהתנועה הירוקה. ב-1 באוקטובר 2017 פרש מנואל טרכטנברג מהכנסת. החליף אותו סאלח סעד. ב-4 באוקטובר 2017 פרש אראל מרגלית מהכנסת. החליפה אותו לאה פדידה. ב-31 ביולי 2018 פרש יצחק הרצוג מהכנסת. החליף אותו רוברט טיבייב. ב-18 באוקטובר 2018 פרש זוהיר בהלול מהכנסת. החליף אותו משה מזרחי. הכנסת ה-21 (2019)6אבי גבאי, טל רוסו, איציק שמולי, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, מרב מיכאלי ב-30 ביולי 2019 פרשה סתיו שפיר מהכנסת. החליפה אותה מרב מיכאלי הכנסת ה-22 (2019)5 (מתוך 6)עמיר פרץ, איציק שמולי, מרב מיכאלי, עמר בר-לב, רויטל סוידרצה כחלק מסיעת העבודה-גשר הכנסת ה-23 (2020)3 (מתוך 7)עמיר פרץ, איציק שמולי, מרב מיכאלירצה כחלק מסיעת העבודה-גשר-מרצ ב-29 בינואר 2021, התפטר מהכנסת עמיר פרץ, במקומו נכנס אילן גילאון ממרצ. הכנסת ה-24 (2021)7מרב מיכאלי, עמר בר לב, אמילי מואטי, גלעד קריב, אפרת רייטן, רם שפע, אבתיסאם מראענה, נעמה לזימי ב-22 ביוני 2021 התפטר עמר בר לב מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, במקומו נכנסה נעמה לזימי. הכנסת ה-25 (2022)4מרב מיכאלי, נעמה לזימי, גלעד קריב, אפרת רייטן תוצאות בחירות בחירות מנהיג מושבים +/- קואליציה/אופוזיציה הערות 1969 גולדה מאיר רצה במסגרת המערך 1973 5 1977 שמעון פרס 16 1981 12 1984 3 1988 2 במהלך הקדנציה פרשה המערך מהקואליציה 1992 יצחק רבין 5 רצה לראשונה במסגרת עצמאית 1996 שמעון פרס 10 1999אהוד ברק 11 כחלק מישראל אחת 2003עמרם מצנע 5 כחלק מעבודה-מימד, נכנסה לקואליציה במהלך הקנדציה אך פרשה לאחר מכן 2006 עמיר פרץ כחלק מעבודה-מימד2009אהוד ברק 5 במהלך הקדנציה התפצלו 5 ח"כים מהסיעה והסיעה פרשה מהקואליציה 2013 שלי יחימוביץ' 2 2015 יצחק הרצוג 4 כחלק מהמחנה הציוני 2019 א' אבי גבאי 13 2019 ב' עמיר פרץ 1 רצה במסגרת העבודה-גשר 2020 בתחילת הקדנציה:בסוף הקדנציה: 2 רצה במסגרת העבודה-גשר-מרצ, במהלך הקדנציה התפטר אחד הח"כים מהכנסת דבר שהקטין את ייצוג הסיעה ל-2 2021 מרב מיכאלי 4 2022 3 במהלך הקדנציה התאחדה עם מרצ למסגרת הדמוקרטים וחדלה להתקיים עצמאית לקריאה נוספת אדם דורון, מפלגת העבודה הישראלית: תולדות ובעיות, צופית: בית ברל, 1972. יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רביבים, 1985. בנקו אדר, מפלגה אחת – שתי דרכים, תל אביב: חוג אורנים, 2004. ערן אלדר, הדרך ל–77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977–1965, עם עובד, 2018. סיגל עוזר-רוייטברג, סוציאל-דמוקרטיה מקומית: עלייתו של דור פוליטי חדש במפלגת העבודה הישראלית (2006–2009), רמת אפעל וירושלים: יד טבנקין ומאגנס, 2020. קישורים חיצוניים שידורי וידאו של מפלגת העבודה, באתר ערוץ הכנסת מפלגת העבודה, באתר "כנסת פתוחה" מפלגת העבודה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה מפלגת העבודה, ארכיון המפלגה מרדכי נאור, מפלגת העבודה בשנים 1968-1977, באתר תנועת העבודה הישראלית טקס החתימה על אמנת האיחוד של מפלגת העבודה, יומני כרמל, ינואר 1968 (התחלה 0:26) רותם דנון, הסכת "הפוליטיקאים" - פרק א, פרק ב חוקת מפלגת העבודה גרסאות, תיקונים כולל גרסת דודו פדות ביאורים הערות שוליים * עבודה עבודה קטגוריה:ציונות סוציאליסטית עבודה עבודה קטגוריה:ישראל: מפלגות סוציאל-דמוקרטיות קטגוריה:ישראל: מפלגות חילוניות העבודה העבודה העבודה העבודה העבודה העבודה עבודה קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות	2024-10-17T13:51:44
מרצ	מֶרֶצ היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית ציונית ישראלית. המפלגה הורכבה בשנת 1992 מאיחוד של המפלגות רצ, מפ"ם וחלק משינוי. השם מרצ מורכב מהאותיות מ' ורצ, אותיות שהופיעו על פתקי ההצבעה של המייסדות, מפ"ם ורצ. המפלגה הייתה בשיאה בכנסת ה-13, כשזכתה ל-12 מנדטים והייתה שותפה בכירה בממשלת רבין השנייה. במשך השנים מאז מספר המנדטים של המפלגה המשיך להצטמצם בהדרגה. לראשונה מאז הממשלה ה-28 ממנה פרשה ב-2000, הייתה מרצ שותפה בממשלת ישראל ה-36. יושב ראש המפלגה לשעבר (שלא התמודד שוב), ניצן הורוביץ, כיהן כשר הבריאות, וכן כיהנו מטעמה תמר זנדברג כשרה להגנת הסביבה, עיסאווי פריג' כשר לשיתוף פעולה אזורי ויאיר גולן כסגן שרת הכלכלה והתעשייה. בשנת 2022 הגיעה מרצ לשפל כוחה בבחירות לכנסת העשרים וחמש. זהבה גלאון נבחרה ליושבת ראש המפלגה בבחירות מקדימות. בסוף הבחירות המפלגה לא עברה את אחוז החסימה וחסרו לה כ-4,000 קולות כדי להיכנס לכנסת. המפלגה לא נכנסה לכנסת לראשונה מאז היווסדה. ב-30 ביוני 2024 התאחדה המפלגה עם מפלגת העבודה למפלגת "הדמוקרטים". אידאולוגיה מדינית-ביטחונית בשאלת אופייה והגדרתה של מדינת ישראל מרצ דוגלת ב"בית לאומי לעם היהודי ומדינת כלל אזרחיה". המפלגה תומכת בביטול חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שמעגן את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בחוק יסוד, אותו היא מכנה כ"גזעני". בנושא המדיני-ביטחוני, המפלגה תומכת בהסדר עם הפלסטינים שיוביל לחתימה על הסכם, שיכלול את יציאתם של הישראלים מההתנחלויות ביהודה ושומרון אותן היא מכנה כ"כיבוש" וקוראת להפסקה של בניית התנחלויות חדשות ולפירוק של מאחזים, שבסופו, יקבע גבול מדיני חדש לישראל על בסיס הקו הירוק של שנת 1967 לפני תוצאות מלחמת ששת הימים ועל השטחים המפונים תוקם מדינת פלסטין. בנוסף, המפלגה קוראת לחרם על מוצרים ישראלים שמיוצרים בהתנחלויות. ביחס לעיר בירה עתידית על פי ההסכם, תתקיים חלוקה של ירושלים, שבסיומה, מזרח ירושלים יהפוך לבירת פלסטין ומערב ירושלים לבירת ישראל. בנוסף, על פי עמדת המפלגה, ישראל תעניק לתושבים הערבים הקיימים במזרח ירושלים אזרחות ישראלית אם ירצו בכך. ממוזער\|256x256px\|חברי הכנסת גבי לסקי ומוסי רז ממפלגת מרצ יחד עם עופר כסיף ממפלגת חד"ש מפגינים נגד הקמת אביתר, 2022 בנוגע לרצועת עזה, המפלגה תומכת בהתערבות הממשלה שתאפשר תוכנית שיקום בינלאומית של התשתיות, רבעי המגורים ואזורי התעשייה והחקלאות ברצועה, הסרת הסגר הישראלי מעליה ובהקלה על מגבלות התנועה, שיווק הסחורות מעזה לשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון והכנסת חומרי בניין לרצועה. כל זאת תוך "שמירה על ביטחון תושבי הדרום" ובשיקום הדרגתי בטווח זמן קרוב. המפלגה קוראת לעולם להכיר במדינת פלסטין באופן חד-צדדי, "לשם התנעה של תהליך מדיני שכה חיוני לביטחוננו הלאומי, אנו קוראים למועצת הביטחון של האו"ם להכיר בפלסטין כמדינה עצמאית וחברה מלאה בעצרת הכללית ובארגונים הבינלאומיים של האו”ם. זאת, כמסדרון מוביל למו”מ על הסכם קבע לשלום, כאשר הצדדים מתייצבים למו”מ כשווים, מדינה מול מדינה". חזון השלום שהמפלגה מקדמת הוא יוזמה אזורית, שתכלול הסדר מדיני לא עם הרשות הפלסטינית בלבד אלא עם מדינות ערביות נוספות בהן לבנון וסוריה. לפיכך, המפלגה לא פוסלת החזרה אפשרית של רמת הגולן לידי סוריה במסגרת הסכם שלום, אך מציינת כי במצב הנוכחי של מלחמת האזרחים במדינה, הסכם שכזה אינו ריאלי. המפלגה תומכת בביטול החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה ו"חוק הנכבה" שקובע כי שר האוצר רשאי לשלול תקציב של גוף שהוציא הוצאה לאחת מן המטרות בין היתר של תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, ציון יום העצמאות כיום אבל או ביצוע השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה במצע המפלגה של 2015, נוספה התייחסות לסוגיית ההסתננות מאפריקה לישראל שבה תמכה בהקמת מרכזי קליטה ומתן זכויות סוציאליות ושירותי בריאות עבור מבקשי מקלט לצד הקמת מערכת בדיקת בקשות מקלט מתפקדת והענקת מעמד פליט למבקשי המקלט שיוכרו כפליטים בסכנת חיים. בנוגע למהגרי העבודה, הבטיחה את זכותם לבריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חינוך, כיסוי בגין תאונות עבודה, נכות ולידה לכל עובד זר המועסק בישראל, ביטול משטרת ההגירה, והרחבה משמעותית של היחידה לאכיפת חוקי העבודה. יחידה זו תעסוק, בין היתר, בהבטחת תנאי עבודה שווים למהגרי עבודה. עם זאת, תומכת בסינון מהגרי עבודה מתוך המסתננים, ומתנגדת למתן אישורי שהיה למהגרים שאינם מבקשי מקלט או פליטים. ממוזער\|256x256px\|חברת הכנסת מטעם מפלגת מרצ מיכל רוזין במחאה נגד גירוש מסתננים מישראל בכפר ניצנה, סמוך לגבול ישראל–מצרים, 2014 כלכלה מבחינה כלכלית-חברתית מרצ מגדירה עצמה כסוציאל-דמוקרטית, ותומכת בהרחבת מדינת הרווחה המספקת שירותים חברתיים לכל בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור, השירותים הסוציאליים והתעסוקה. מרצ מתנגדת לליברליזם כלכלי ומציעה מדיניות כלכלית הכוללת מדינת רווחה, מגזר ציבורי חזק, רגולציה ופיקוח וצמצום אי-השוויון הכלכלי, שלטענת המפלגה ימנעו ניצול של עובדים ושל כספי ציבור. היא נמצאת במעמד של מפלגה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ומפלגה משקיפה במפלגת הסוציאליסטים האירופאים הפועלת במוסדות האיחוד האירופי וזאת ביחד עם מפלגת העבודה הישראלית שגם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלו (בשנת 2018 פרשה מפלגת העבודה מארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי במחאה על הצטרפות תנועת ה-"BDS" אליו). בנוסף לכך חברה בהסתדרות הציונית העולמית ומחזיקה סיעה בהסתדרות העובדים הכללית החדשה. חברה וזכויות הפרט בין עמדותיה של המפלגה שמבוססות על עמדה ליברלית בתחומים שונים ניתן למצוא: הפרדת הדת מהמדינה, אקטיביזם שיפוטי, חופש דת וחופש מדת, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, לגליזציה של קנאביס, פמיניזם, סביבתנות, קיימות וצדק סביבתי. זאת לצד תחומים חברתיים אחרים, בהם עמדות המפלגה אינן ליברליות, בהן היחס לזנות וסגירת מועדוני חשפנות. מרצ תומכת בהכשרה משפטית של נישואים וגירושים אזרחיים לפסולי חיתון, הפרדת הדת מהמדינה, מתנגדת לכפייה דתית אך תומכת בתקצוב שירותי הדת במדינה באופן יחסי לשיעורם באוכלוסייה. מצע המפלגה מדגיש את חשיבות הפמיניזם וקידום שוויון מגדרי. המפלגה מתנגדת לכל סוג של אפליית נשים, ותומכת בהבטחת ייצוג מגדרית שווה בסקטור הציבורי. ברשימת מרצ לכנסת משוריינים 2 מקומות בכל חמישייה, 40 אחוז, באופן מגדרי (כך שאם נבחרים 3 גברים תהיינה 2 נשים, ואילו תבחרנה 3 נשים יהיו 2 גברים). מרצ תומכת בקידום חוק להפללה גורפת של לקוחות זנות לפיו כל צריכת שירותי זנות תהיה עבירה פלילית ותוכל אף להביא למאסר הלקוח. המפלגה פועלת לחקיקת זכויות משפטיות שוות לאזרחי להט"ב בישראל כפי שקיימות עבור הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית בה נכללים הכרה משפטית בנישואים חד-מיניים בישראל, קידום חקיקה שתכלול נטייה מינית וזהות מגדרית בין העילות המאפשרות העמדה לדין על הסתה והשוואת מעמד נפגעי פשעי שנאה על רקע הומופוביה למעמד נפגעי פעולות איבה, תיקון חוק הפרשנות - הוספת הגדרה של נטייה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי לכל חוק העוסק באיסור אפליה והחלת איסור משפטי של ביצוע ופרסום של הטכניקות הפסאודו-מדעיות של טיפול המרה. המפלגה תומכת בקידום מדיניות של אי הפללה של משתמשי קנאביס. לצד זאת, תומכת המפלגה באימוץ מדיניות טיפול במשתמשים בסמים קשים, אשר תתבסס על ההנחה לפיה המשתמשים בסמים קשים זקוקים לחמלה, טיפול וגמילה ולא לענישה מעצר או מאסר. עם זאת, המפלגה תומכת במאבק בסוחרי "סמים קשים" ו"סמי פיצוציות" ובאלו המוכרים סמים, אלכוהול וסיגריות לקטינים. ביחס להעדפה מתקנת מצע המפלגה קורא להענקת מתן עדיפות לאוכלוסייה הערבית בכל תחומי החיים בישראל לצד איסור על שימוש במוצא ערבי כהצדקה לביצוע בידוק ביטחוני, הקצאת משאבים ניכרת להנכחה של התרבות הערבית בקרב כלל הציבור בישראל וזירוז אישור יישובים ערביים והרחבתם כולל שטחי השיפוט של היישובים הערביים הקיימים. המפלגה מתנגדת להצעות חוק בהן חוק לאבחנה בין ערבים נוצרים למוסלמים וחוק מתן העדפה לאזרחים ששירתו בצה"ל או בשירות לאומי בשורת נושאים בהם קבלה לעבודה בשירות המדינה, הקצאת קרקעות, קבלת מקום למעונות באוניברסיטה ועוד. הגנת הסביבה מרצ היא מפלגה ירוקה הדוגלת במדיניות סביבתית מקיימת ומדגישה את נושא השמירה והטיפוח של איכות הסביבה (סביבתנות). במסגרת אידאולוגיה זו, תומכת מרצ בחידוש פעילות המועצה הלאומית לנושא איכות הסביבה שחדלה לפעול ב-2003, אשר תכלול באופן קבוע נציגי ציבור, ארגונים סביבתיים ונציגי אקדמיה אותם תזמין לפי העניין, נציגים של קבוצות אשר נפגעות באופן תדיר מתהליכי פיתוח, תיעוש, או הזנחה סביבתית לצד הקמת ועדת שרים סטטוטורית להגנת הסביבה ("קבינט סביבתי"). כמו כן, הקמת רשות לאומית עצמאית למדידת איכות האוויר. המפלגה תומכת בהסכם פריז ופועלת ליישום התוכנית הלאומית להיערכות לשינויי האקלים. המפלגה בעד קביעת יעדים שאפתניים למעבר לאנרגיה ממקורות מתחדשים בתוספת של אחוז לשנה, כך שעד 2030 כ-30% ייוצרו מאנרגיות מתחדשות. בכנסת העשרים וארבע קידמה השרה זנדברג את "חוק האקלים", שעבר בקריאה ראשונה וקובע יעדים לצמצום פליטות פחמן, אנרגיה מתחדשת, ומנגנונים להבטחת הערכת סיכונים בפרויקטים שונים של משרדי הממשלה. מרצ עומדת לצד התנועה הסביבתית במאבקים שונים ברחבי הארץ, כגון התנגדות להסכם קצא"א "Red-Med". המפלגה תומכת בהרחבת אפשרויות אכיפה ישירה בה יוכל אזרח לתבוע באופן ישיר פיצוי מתאגידים מזהמים בלא חובת הוכחת נזק, הובילה החלטת הממשלה להבראת מפרץ חיפה ופועלת לתקצוב לפינוי בתי הזיקוק ממפרץ חיפה. השרה להגנת הסביבה מטעם המפלגה תמר זנדברג פעלה להחלת חוק הפיקדון על מיכלי משקה בהם בקבוקים בנפח ליטר וחצי ויותר. חברי המפלגה פועלים למען זכויות בעלי חיים וחברה מוסי רז לקח חלק במהלך לביטול כלובי סוללה בתעשיית הביצים ומעבר לתקן האירופי של לולים ללא כלובים, שקודם בכנסת העשרים וארבע. מרצ פועלת לאיסור המשלוחים החיים, איסור הרעלת בעלי חיים במקרה של המתה לצורך מיגור הכלבת ואימוץ גישת החיסון האוראלי, הגברת התמיכה הממלכתית בארגונים הפועלים למען בעלי-החיים והחלת חוק של 6 שנות מאסר בגין ציד למטרות בידור או ספורט. היסטוריה הקמה: 1992 מרצ הוקמה ב-9 במרץ 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני רצ בראשותה של שולמית אלוני, מפ"ם בראשותו של יאיר צבן ושינוי בראשותו של אמנון רובינשטיין. בהנהגת הרשימה עמדה שולמית אלוני. הקמת הרשימה המשותפת יצרה פילוג בשינוי וחלק מפעיליה פרשו. מאוחר יותר (בשנת 1997) החליטו המפלגות להתמזג למפלגה אחת וכתוצאה מכך חל פילוג נוסף במפלגת שינוי - חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ומרבית פעילי שינוי נכנסו לאיחוד, ואילו חבר הכנסת אברהם פורז וחלק מהפעילים הקימו סיעה עצמאית ששמרה על השם שינוי. ממוזער\|260x260 פיקסלים\|מייסדת מרצ שולמית אלוני במחאה של ארגון שלום עכשיו בשנת 2002 בבחירות הראשונות שבהן השתתפה ב-23 ביוני 1992 זכתה מרצ, או בשמה המלא מרצ - ישראל הדמוקרטית - רצ, מפם, שינוי, להצלחה גדולה כשקיבלה 12 מנדטים והייתה למרכיב חשוב בממשלתו של יצחק רבין. בשבתה בממשלה ראתה לה מטרה מרכזית לעודד את רבין במדיניות השלום ועמדה בכך. עם זאת, אכזבה רבים בהתפשרותה בנושאים של זכויות האדם ודת כלפי השותפה הנוספת לקואליציה - ש"ס. כאשר ש"ס דרשה את התפטרות שולמית אלוני מתפקיד שרת החינוך, הסכימו לכך במרצ, מחשש לנפילת הממשלה. תקופת שריד: 1996–2003 בתחילת 1996 נבחר יוסי שריד במקומה של שולמית אלוני להנהגת המפלגה. בבחירות לכנסת הארבע עשרה ב-1996 איבדה המפלגה שלושה מנדטים. במהלך כנסת זו התאחדו סופית שלוש המפלגות המרכיבות את המפלגה, אך זה גרם לפילוג בשינוי. מחלוקת נוספת בתנועה התרחשה על רקע הסתבכותו של דדי צוקר בפרשיה של ניגוד עניינים בגיוס כספים בתוקף תפקידו כיו"ר עמותת בית הספר לקולנוע "קמרה אובסקורה". צוקר, שסולק מהתנועה, נשאר חבר הכנסת בסיעת יחיד.ממוזער\|250x250px\|יוסי ביילין (מימין) החליף את יוסי שריד יו"ר מרצ ה-2 (משמאל) כיו"ר מפלגת מרצ-יחד ממוזער\|250x250 פיקסלים\|יוסי ביילין, בתפקידו כסגן שר החוץ, בפגישה עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתקופת ההכנות להסכמי אוסלו, 1993 בבחירות לכנסת החמש עשרה ב-1999 שבה מרצ והתחזקה במנדט אחד וצורפה לקואליציה של אהוד ברק. במסגרת הקואליציה הזאת כיהנו בממשלה יוסי שריד כשר החינוך, רן כהן כשר המסחר והתעשייה וחיים אורון כשר החקלאות. מרצ פרשה כעבור שנה על רקע מחלוקת שפרצה בין שר החינוך יוסי שריד לבין סגנו משולם נהרי מטעם ש"ס. ברק העדיף את עמדת ש"ס בהניחו שקולותיהם של חברי הכנסת של מרצ מובטחים לו בכל מקרה. בחירות 2003 בבחירות לכנסת השש עשרה (2003) התמודדה מרצ ברשימה משותפת עם תנועת שח"ר בראשותו של יוסי ביילין (שהצטרף לרשימה החדשה יחד עם יעל דיין, לאחר שכשלו בהשגת מקום ריאלי בבחירות המקדימות במפלגת העבודה), והבחירה הדמוקרטית בראשותו של רומן ברונפמן, יוצא ישראל בעליה. למרות הריצה המשותפת, לא נמלטה הרשימה המשותפת מהמפלה היחסית של השמאל בבחירות לכנסת השש עשרה, בהן מפלגת העבודה קיבלה 19 מנדטים לעומת 26 לישראל אחת בבחירות לכנסת החמש עשרה, ואילו רשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר זכתה ב-6 מנדטים לעומת 10 למרצ לבדה בבחירות הקודמות. את היחלשותה של המפלגה ניתן להסביר בשינוי דעת הקהל הישראלית לימין הפוליטי עקב האינתיפאדה השנייה, שהתבטא בין השאר בחוסר אמון נרחב בעקרונות אוסלו עימם הייתה המפלגה מזוהה, כמו גם בתמיכה גוברת בשימוש באמצעים צבאיים חריפים למיגור הטרור (כגון מבצע חומת מגן), להם התנגדה מרצ מסורתית. גם התחזקותה של מפלגת שינוי שאחזה בעמדות ליברליות דומות לאלו של מרצ בשאלת יחסי דת ומדינה וזכויות אזרח, אך ללא המיתוג השמאלי המופגן בסוגיות המדיניות-ביטחוניות והכלכליות, פגעה במרצ באותן הבחירות. יוסי שריד הסיק מסקנות אישיות עוד בערב הבחירות והודיע על פרישתו מראשות התנועה, אם כי המשיך לכהן כחבר הכנסת מטעמה. הקמת יחד לאחר בחירות 2003, הוחלט להקים גוש שמאל חדש - בשם יחד - שירכז את כל תנועות השמאל בארץ, וזאת על מנת לנסות לעורר את מחנה השמאל, שהתמיכה בו פחתה בעקבות הטרור הפלסטיני והאינתיפאדה השנייה. בפועל, יחד נכשלה במימוש מטרה זו. רק מרצ ושח"ר של ביילין הסכימו להצטרף למיזוג. חברי העבודה, אפילו היונים שבהם כמו עמרם מצנע, אברהם בורג ויולי תמיר - סירבו להצטרף ליחד. רומן ברונפמן, נציגה היחיד של הבחירה הדמוקרטית, בחר אף הוא שלא להצטרף למפלגה החדשה, אם כי נשאר חבר בסיעה המשותפת. המפלגה החדשה נקראה יחד, ראשי תיבות של "ישראל חברתית דמוקרטית". השם המקורי היה יע"ד ("ישראל עובדת דמוקרטית") אך שונה ליחד כיוון ש"יעד" מזכירה את המילה הרוסית "яд" שפירושה "רעל". במפקד החברים שנערך לקראת בחירות יו"ר המפלגה, בין רן כהן ליוסי ביילין, התפקדו רק 22,000 אנשים - פחות ממחצית מספר האנשים שהתפקדו למרצ ב-1999. בבחירות זכה בסופו של דבר יוסי ביילין. ביולי 2004 נבחרה ועידת "יחד" שכללה 1,000 חברים, ומתוכה נבחרו כ-60 חברי הנהלה. זאת בניגוד למבנה של מרצ, שכלל ועידה גדולה יותר ומועצה כגוף ביניים. שיטת שריון המקומות למגזרים ולקבוצות שונות הופסקה גם היא, מלבד הבטחת הייצוג לנשים, לוותיקים, לצעירים ולנוער. בספטמבר אותה שנה נערכו בחירות לחטיבותיה השונות של המפלגה, וכיוונה המתחדש הולך ומתבהר, על אף האכזבה על כישלון מפלגת שמאל גדולה. "יחד" החלה במדיניות חדשה של הידוק הקשר עם חבריה, בעיקר על ידי פעילות ברשת. למרות זאת, היא לא הצליחה לזכות בבולטות תקשורתית והכרה ציבורית והמוניטין שלה רק התדרדר. בעקבות סקר שערכה המפלגה ובה נמצא שרוב הציבור לא מכיר את מפלגת יחד אלא ממשיך לדבוק בשם "מרצ" החל מאבק פנימי על מנת להחזיר את השם הישן. ביילין התנגד לכך והמאבק על השם התפרש כמבחן למנהיגותו. לבסוף, ב-2005 התקבלה פשרה ובה שם המפלגה שונה למרצ-יחד. אף על פי שהמפלגה נקראת באופן רשמי מרצ-יחד, הלוגו לבחירות 2006 והפרסומים היו בשם מרצ. בחירות 2006 ממוזער\|245x245 פיקסלים\|חיים אורון, יו"ר מרצ ה-3, בשנת 2006 בנובמבר 2005 עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה ופרישת המפלגה מהממשלה, הוחלט להקדים את הבחירות לכנסת השבע עשרה ל-28 במרץ 2006. עמיר פרץ הציג אג'נדה שמאלנית-סוציאליסטית, עם דגש על התחום החברתי-כלכלי, והיה חשש במרצ שמצביעים יעברו לעבודה. יוסי שריד, שמאז פרישתו הרבה לתקוף את מרצ על גבי העיתונות, אף הציע במאמר בעיתון "הארץ" למרצ להתאחד עם פרץ. רומן ברונפמן, ששוריין ברשימת מרצ במקום החמישי, הודיע על פרישתו מהמפלגה וריצה במסגרת עצמאית עם מפלגת הבחירה הדמוקרטית. כאשר התברר בסקרים שמפלגתו רחוקה מאחוז החסימה, החליט לא לרוץ. בחירת הרשימה לכנסת ב"מרצ" מתבצעת בשני שלבים: שלב ה"פאנל" וה"דירוג". בשלב הפאנל בוחרים את 20 המועמדים שידורגו, ולאחר מכן, מתוך כל המועמדים שהציעו עצמם. בשלב הדירוג מדרגים את 20 המועמדים הראשונים. שאר 100 חברי הרשימה מוצבים על פי שריונים שונים ו"מקומות של כבוד". שמאל\|ממוזער\|237x237px\|שלט של מרצ לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה לקראת הרכבת הרשימה לכנסת ה-17, העבירה הנהלת מרצ חוק שקובע שחבר הכנסת מטעם מרצ שכיהן 8 שנים ומעלה ומעוניין להיבחר לקדנציה נוספת יאלץ לקבל 60% מקולות הוועידה. בעיני רבים במפלגה חוק זה היווה ניסיון לפגוע באנשי מרצ הוותיקים - יוסי שריד, חיים אורון ורן כהן - ולקדם על חשבונם את נאמני ביילין. לאחר שהתקבל החוק, לא הייתה שום דרך לבטלו לפי תקנון המפלגה. במרצ נמנעו מהמבוכה על ידי "משחק" עם שיטת הבחירות הפנימיות - הבחירות למועמדים הוותיקים היו שעתיים לפני הבחירות לפאנל בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, כאשר על כל מועמד ותיק היה אפשר להצביע "כן" או "לא". כיוון שהבחירות היו בשעה נפרדת, היה ברור שרק התומכים של אותם מועמדים יבואו להצביע ועל כן מובטח להם לעבור את הפאנל עם 60 אחוזי התמיכה הנדרשים. ב-2 בדצמבר 2005 החליט יוסי שריד, לאחר 32 שנים במערכת הפוליטית, לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא להתמודד בבחירות 2006. הוא החל לכתוב טור אישי פוליטי בעיתון "הארץ" בו הוא הרבה להתייחס למפלגות השונות ולהעביר עליהן ביקורת, כולל על מפלגתו שלו. ב-16 בינואר 2006 נערכו הפריימריס ונבחרה רשימת מרצ לכנסת, שכללה לבסוף את כל חברי הכנסת הוותיקים למעט שריד, שלבסוף שובץ במקום ה-119 הסמלי. ב-28 במרץ 2006 בתום הבחירות לכנסת ה-17 התברר כי המפלגה זכתה ב-5 מנדטים. לאחר הבחירות נשמעה ביקורת נגד יוסי ביילין, במיוחד בשלב שלפני פרסום התוצאות הסופיות, כאשר נראה שהמפלגה זכתה רק ב-4 מנדטים. לאחר ספירת קולות החיילים התברר שמרצ זכתה ב-5 מנדטים. בחירות 2009 במרץ 2008 התקיימו בחירות פנימיות בהשתתפות כל מתפקדי המפלגה על ראשות המפלגה. בשלב מוקדם הודיעו יוסי ביילין, זהבה גלאון ורן כהן כי יתמודדו. לאחר שבדצמבר 2007 הצטרף להתמודדות חיים אורון, פרש ביילין מהמירוץ והודיע על תמיכתו במועמדותו של אורון. ב-18 במרץ 2008 נבחר חיים אורון לראשות המפלגה כאשר הוא גובר על רן כהן וזהבה גלאון. בדו"ח פנימי נמתחה ביקורת על תפקוד סיעת מרצ בכנסת: בין השאר נאמר שהסיעה ממעטת בחקיקה ושהיא מתקשה להציג עמדה פוליטית מגובשת ואחידה בפעילותה בכנסת. כמו כן דובר על מצבה הפיננסי הקשה של מרצ שהביא את רוב סניפי המפלגה להיסגר ושיתק את פעילות תנועת הנוער המפלגתית ויתר מנגנוני המפלגה. לאחר היבחרו פעל אורון להרחבת המפלגה, באמצעות הקמת תנועה חדשה שתחבור למרצ. עמוס עוז, גילה אלמגור, עוזי ברעם ואישים נוספים, חלקם נטולי עבר פוליטי, הודיעו על כניסתם לפעילות פוליטית בתנועה שנקראה "התנועה החדשה". ועדה מסדרת קבעה את רשימת "התנועה החדשה", בראשה הועמד המשפטן פרופ' מרדכי קרמניצר לצדם של איש מדעי המדינה פרופ' אבנר דה-שליט, העיתונאית ניבה לניר, חה"כ לשעבר גדליה גל והתסריטאית שרון קנטור. ב-14 בדצמבר 2008 בחרו כ-1000 חברי ועידת מרצ את הרשימה לכנסת ה-18. במקביל, שבוע לאחר מכן, ב-22 בדצמבר 2008, אושרה בוועידת מרצ ברוב קולות הריצה ברשימה משותפת עם "התנועה החדשה", שנציגה, ניצן הורוביץ, הוצב במקום ה-3 ברשימה המשותפת לכנסת. עוד נציגים מהתנועה החדשה כללו את עו"ד טליה ששון (מקום 7 ברשימה המשותפת), עו"ד צלי רשף (מקום 9) ובמאית הקולנוע איבתיסאם מרעאנה (הוצבה במקום ה-12, אך פרשה בעקבות תמיכת מרצ במבצע עופרת יצוקה). לאחר הכישלון בבחירות הושמעה ביקורת במרצ על האיחוד בטענה שהיה מדובר במהלך מלאכותי שלא היווה יותר מפיקציה תקשורתית.ממוזער\|256x256px\|פעילי מרצ עם ניצן הורוביץ ומוסי רז, 2009סיסמת הבחירות של מרצ הייתה "לא מתפשרים". יומיים קודם לפתיחת מבצע עופרת יצוקה הודיע חיים אורון על תמיכת המפלגה בפעולה הצבאית. עם זאת, מיד לאחר פתיחת המבצע החלה מרצ בקמפיין להפסקת אש מיידית. על אף שהסקרים שפורסמו בסמוך לאיחוד עם התנועה החדשה צפו למרצ שבעה מנדטים ואף יותר, ואף בסקרים האחרונים שפורסמו לפני הבחירות זכתה רשימת המפלגה לכ־5 מנדטים, בסופו של דבר זכתה הרשימה רק ל-3 מנדטים, כשחלק לא מבוטל ממצביעי המפלגה החליט ברגע האחרון להצביע לקדימה, שבקמפיין מוצלח "ציפי או ביבי" פנתה ישירות למצביעי השמאל וביקשה את תמיכתם לראשות הממשלה. תוצאת הבחירות הוגדרה על ידי מנהיג המפלגה ככישלון. חברת הכנסת הוותיקה זהבה גלאון, שמוקמה במקום הרביעי ברשימה, לא נכנסה לכנסת לאחר הבחירות, אולם עם התפטרותו מהכנסת של יושב המפלגה אורון שבה גלאון לספסלי הכנסת. בחירות 2013 ממוזער\|256x256px\|מיכל רוזין במחאה עם פעילי מרצ בתל אביב לאחר הבחירות הוקמה ועדה לבדיקת מעמדה של מרצ ובמרץ 2010 הציגה ועדה זו את מסקנותיה. עיקרי המלצות הוועדה היו שינוי רעיוני ומיזוג עם מפלגות אחרות. המלצות נוספות היו: הגדרת קהל היעד של מרצ ביתר דיוק, ייצוג נשי רב יותר והגבלת מספר הקדנציות לח"כים מכהנים כדי לאפשר כניסה של מועמדים צעירים לשורות המפלגה. ב-7 בפברואר 2012 התקיימו בחירות לראשות מרצ. זהבה גלאון נבחרה ליושבת ראש התנועה עם 60.6% מקולות הבוחרים. למקום השני הגיע אילן גילאון עם 36.6% מקולות הבוחרים, ולמקום השלישי הגיע אורי אופיר עם 2.8% מהקולות. ב-11 בנובמבר 2012 בחרו צירי ועידת מרצ את רשימת המפלגה לקראת הבחירות לכנסת. רשימת המפלגה, בסדר יורד, היא: זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, אבשלום וילן, מוסי רז, יפעת סולל ואורי זכי. סיסמאות הבחירות המרכזיות של המפלגה סבבו סביב הצגתה כבית והמרכז של השמאל הישראלי והיו - "הלב שלי בשמאל", "הקול שלך בטוח נגד ביבי", "עוד מאמץ קטן לשמאל גדול" ו"מרצ-השמאל של ישראל". תוצאות הבחירות הביאו להכפלה של כוחה משלושה לשישה מנדטים. עם 50% נשים, למרצ היה הייצוג-היחסי הגבוה ביותר של נשים בכנסת. בנוסף, לראשונה מאז הכנסת ה-15 הושבע לכנסת חבר ערבי מטעמה. בבחירות לרשויות המקומיות ב-2013 המפלגה הצליחה להשיג 41 נציגים מטעמה למועצות המקומיות. זו עלייה של 12 מושבים לעומת הבחירות ב-2008. מרצ הריצה ארבעה מועמדים לראשות עיר: ניצן הורוביץ בתל אביב, יהונתן יסעור בהרצליה, עידן למדן ברמת השרון, ואמיר כוכבי בהוד השרון, אך אף אחד מהם לא נבחר. למרות זאת הפתיעה המפלגה במספר ערים: כשהפכה לסיעה הגדולה ביותר בתל אביב וזכתה לשישה מנדטים במועצה. מרצ זכתה לחמישה מנדטים ו-25% הצבעה ברעננה, בגבעתיים קיבלה שלושה מנדטים ורשמה ארבעה מנדטים בכפר סבא.ממוזער\|271x271px\|כרזת בחירות של מרצ בתקופת הבחירות לכנסת התשע עשרה בשנת 2013 בחירות 2015 לאחר פיזור הכנסת התשע-עשרה ב-8 בדצמבר 2014 ולקראת הבחירות לכנסת העשרים, אישרה ועידת מרצ בינואר 2015 את המשך כהונתה של זהבה גלאון כיושבת ראש המפלגה. לקראת הפריימריז במפלגה הודיע ניצן הורוביץ על פרישתו מהחיים הפוליטיים. בפריימריז נבחרו: אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג ומוסי רז. בליל הבחירות הראו המדגמים כי המפלגה קיבלה ארבעה מנדטים, וכתוצאה מכך הודיעה גלאון כי תתפטר על מנת שחברת הכנסת תמר זנדברג, מס' 5 ברשימת מרצ, תוכל להמשיך לכהן בכנסת. אולם לאחר ספירת המעטפות הכפולות נקבע בתוצאות האמת כי מרצ קיבלה חמישה מנדטים. כתוצאה מכך גלאון לא התפטרה וזנדברג המשיכה לכהן.269x269px\|ממוזער\|נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין בהתייעצויות עם מפלגת מרצ (בתמונה, עיסאווי פריג' ואילן גילאון) לקראת הרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת העשריםבכנסת זאת, בלט חלקו של חבר הסיעה אילן גילאון בהמאבק להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום שבפועל הוביל להעלאת הקצבה. בחירות 2018 ב-18 באוקטובר 2017 הודיעה יו"ר המפלגה, זהבה גלאון, על התפטרותה מהכנסת ובמקומה נכנס לכנסת מוסי רז. ב-22 במרץ 2018 נערכו בחירות לראשות מרצ, בהן ח"כ תמר זנדברג נבחרה לתפקיד יו"ר המפלגה.ממוזער\|238x238 פיקסלים\|תמר זנדברג, יו"ר מרצ ה-6 בחירות 2019 הבחירות לכנסת העשרים ואחת לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת נבחרו המועמדים לרשימת המפלגה באמצעות בחירות מקדימות. עקב קיומן של הבחירות לראשות המפלגה במרץ 2018, לא נערכו בבחירות הללו בחירות לראשות המפלגה. בעלי זכות הבחירה היו מי שהתפקדו למפלגה עד כחודש לפני הפריימריז. לראשונה ניתנה זכות הבחירה לכלל המתפקדים, ולא רק לחברי ועידת המפלגה. לאחר שינויי מיקום לצורך הבטחת ייצוג מגדרי, נקבעה רשימת המועמדים לכנסת אחרי תמר זנדברג, בסדר הבא: אילן גילאון, מיכל רוזין, ועיסאווי פריג'. בבחירות זכתה המפלגה ב-4 מנדטים. הבחירות לכנסת העשרים ושתיים ב-27 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים נערכו בחירות לראשות המפלגה, וניצן הורוביץ גבר על היו"ר הקודמת תמר זנדברג ברוב של 54% מהקולות. ב-11 ביולי נערכו בוועידה בחירות לרשימת המפלגה, בהן זנדברג הגיעה למקום הראשון, ואחריה הגיעו אילן גילאון, עיסאווי פריג', מוסי רז ומיכל רוזין. ב-25 ביולי הוחלט על ריצה משותפת בבחירות, במסגרת רשימת המחנה הדמוקרטי, של מפלגת מרצ יחד עם מפלגת ישראל דמוקרטית בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק ועם מפלגת התנועה הירוקה בראשות סתיו שפיר. בראש הרשימה עמד יו"ר מרצ ניצן הורוביץ, כשבמקום השני הוצבה יו"ר התנועה הירוקה סתיו שפיר ואילו יו"ר ישראל דמוקרטית אהוד ברק הוצב רק במקום העשירי. הסכם האיחוד אושר בוועידת מרצ ב-28 ביולי. בחירות 2020 ב-13 בינואר הכריזו ראשי העבודה ומרצ, עמיר פרץ וניצן הורוביץ, על איחוד טכני בין הרשימות לקראת הבחירות לכנסת ה-23, עקב החשש שבריצה נפרדת אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה, וריצה במסגרת העבודה-גשר-מרצ. יאיר גולן ממפלגת ישראל דמוקרטית הצטרף אל מרצ ושיתוף הפעולה במסגרת המחנה הדמוקרטי התפרק. בהתחלה ניסו ראשי מרצ לשבץ את יאיר גולן ואת אמילי מואטי, שהתמודדה בעבר ברשימת "העבודה", תחת מפלגת "הבחירה הדמוקרטית" ששייכת לרומן ברונפמן, אך ניסיון זה לא צלח. בבחירות במרץ 2020 זכו שלוש המפלגות יחד לשבעה מנדטים, ובתוך כך מרצ זכתה בשלושה מנדטים בכנסת. מלבד הורוביץ וגולן, חברת הכנסת תמר זנדברג המשיכה לכהונה נוספת. בתחילה מונה הורוביץ לעמוד בראש ועדה זמנית להיערכות מערכת החינוך להתמודדות עם משבר הקורונה, אך עם הקמת הממשלה השלושים וחמש התפצלה הסיעה, כשגשר והעבודה מצטרפות לקואליציה, בעוד מרצ חברה לאופוזיציה. במסגרת פעילותה של הסיעה בכנסת ה-23 מתוך האופוזיציה, הצליחה הסיעה להעביר בקריאה טרומית בכנסת את הצעת החוק של הורוביץ וזנדברג המהווה תיקון לחוק הפסיכולוגים לאיסור טיפולי המרה, כאשר חלקים נרחבים מסיעות הקואליציה הצביעו בעדה או נעדרו מההצבעה. אירוע זה נחשב חריג בשל היותה של המפלגה באופוזיציה, וחרף התנגדותן החריפה של הסיעות החרדיות להצעה, כמו גם של חלקים ממפלגות הציונות הדתית ומהרשימה המשותפת. בחירות 2021 ממוזער\|פתק ההצבעה של מרצ, 2021\|225x225 פיקסליםבבחירות לכנסת העשרים וארבע במרץ 2021, המשיך ניצן הורוביץ לעמוד בראשות מרצ, כחלק מסיכום על ביטול הבחירות המקדימות, וללא התנגדות. הסיכום כלל שריון של נציג נוסף לחברה הערבית בחמישייה הראשונה. ג'ידא רינאווי זועבי, מנכ"לית אגודת הידידים של בית החולים פוריה, שובצה במקום ה-4 במקומו של אילן גילאון שהודיע על פרישתו. במקום החמישי שובץ חבר הכנסת לשעבר, עיסאווי פריג'. מהרטה ברוך-רון ששובצה במקום ה-10 פרשה מהרשימה במחאה על הליך בחירתה. במהלך מערכת הבחירות הודיע הורוביץ על תמיכתו ביאיר לפיד לראשות הממשלה וכי סיעת מרצ תמליץ עליו בפני הנשיא כמועמדה להרכבת הממשלה. בבחירות עצמן זכתה המפלגה ב-6 מנדטים, ובכך הכפילה את כוחה בכנסת. לכנסת נבחר גם מוסי רז, מי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מרצ במהלך הכנסת ה-15 והכנסת ה-20.ממוזער\|246x246px\|נשיא המדינה ראובן ריבלין, בסבב ההתייעצויות עם נציגי מרצ בבית הנשיא לאחר הבחירות לכנסת העשרים וארבע. בתמונה, ניצן הורוביץ יו"ר מרצ ה-7, מרץ 2021 לאחר הבחירות, נכנסה המפלגה לממשלת ישראל ה-36 בראשות נפתלי בנט, וקיבלה שלושה תיקים: ניצן הורוביץ במשרד הבריאות, תמר זנדברג במשרד להגנת הסביבה, ועיסאווי פריג' במשרד לשיתוף פעולה אזורי. הורוביץ, זנדברג ופריג' הפסיקו את כהונתם בכנסת מתוקף החוק הנורווגי, ובמקומם נכנסו מיכל רוזין, גבי לסקי ועלי סלאלחה. ב-26 ביולי 2021 מונה יאיר גולן לסגן שרת הכלכלה והתעשייה, כפשרה על מסירת ראשות ועדת העלייה והקליטה לאופוזיציה. בחירות 2022 עם היציאה לבחירות לכנסת העשרים וחמש, הודיע השר עיסאווי פריג' על פרישה מהחיים הפוליטיים. בנוסף, קרא פריג' לניצן הורביץ להתפטר מהנהגת המפלגה ולזהבה גלאון לחזור להנהיג את מרצ. לאחר מכן, ח"כ יאיר גולן הודיע על התמודדות לראשות מרצ. ב־12 ביולי 2022, הודיע יושב הראש הורביץ כי הוא לא יתמודד בפריימריז לראשות הרשימה, אך הוא מתכוון להמשיך להתמודד לרשימת מרצ. ב־19 ביולי 2022, הודיעה יושבת הראש לשעבר, זהבה גלאון, על חזרה לחיים הפוליטיים וכי היא תתמודד לראשות מפלגת מרצ. ב-23 באוגוסט 2022 התקיימו הבחירות המקדימות לראשות המפלגה ולרשימתה בה ניצחה זהבה גלאון עם 60% מהקולות. ברשימת מרצ נבחרו מוסי רז במקום השני, ח"כ מיכל רוזין במקום השלישי, ח"כ עלי סלאלחה במקום הרביעי וח"כ יאיר גולן במקום החמישי. בבחירות זכתה מרצ ב-150,793 קולות, שמהווים 3.16% אחוז מקולות הבוחרים, ולראשונה בתולדותיה לא עברה את אחוז החסימה. אחוז החסימה בבחירות אלו היה 3.25% מכלל הקולות הכשרים ועמד על 154,855 קולות, כך חסרו למרצ 4,062 קולות והמפלגה לא נכנסה לכנסת. בכך, המפלגה לא נכנסה לראשונה לכנסת מאז היווסדותה בשנת 1992. ב-30 ביוני 2024 הכריזה יחד עם מפלגת העבודה על הקמת מפלגה חדשה בשם הדמוקרטים. פורומים וחטיבות במרצ קיימות ארבע חטיבות המחברות בין חברי מפלגה לעשייה משותפת לפי חתך אוכלוסייה: נוער, צעירים (גילאים 18–35), חברי קיבוצים ומושבים, גמלאים. קיימים שבעה פורומים המרכזים את הפעילות בנושאים פוליטיים שונים: פורום "גאות" העוסק בלהט"ב הפורום הפמיניסטי לזכויות נשים, בראשות שרון אורשלימי הפורום הסביבתי-חברתי, בראשות אורי אלדר הפורום למאבק בכיבוש, בראשות יפעת סולל הפורום הירוק הפורום למאבק בכפייה הדתית, בראשות עילאי הרסגור-הנדין פורום התרבות, בראשות חגי אייד בנוסף, קיימים 26 סניפים מקומיים ברחבי הארץ שמרכזים את הפעילות ברמה המוניציפלית. מטעם המפלגה מכהנים (נכון ל-2018) 36 חברי מועצות ערים בישראל: בת ים (1), גבעתיים (4), הוד השרון (1), הרצליה (3), חיפה (1), ירושלים (1), כפר סבא (4), קריית אונו (2), קריית טבעון (2), ראש העין (3), ראשון לציון (1), רחובות (2), רמת גן (2), רמת השרון (2), רעננה (4), תל אביב-יפו (3). תנועות נוער נוער מרצ ממוזער\|200x200 פיקסלים\|הסמליל של נוער מרצ מאז 2013 נוער מרצ הוא ארגון נוער חינוכי פוליטי המשויך למפלגת מרצ. נוער מרצ הוקם עם הקמת מרצ, ב-1992 כאיחוד של נוער רצ ונוער מפ"ם, ורכזו הראשון היה אילן גילאון. נוער מרצ מפעיל סניפים בערים רבות דוגמת תל אביב, ירושלים, חיפה, אשדוד, פתח תקווה, פרדס חנה-כרכור, קריית אונו, באר שבע ועוד. בסניפים מרוכזת פעילות תרבותית ופוליטית ונוער מרצ מקיים הפגנות ומשמרות מחאה, וזוכה לייצוג משמעותי במוסדותיה של מפלגת מרצ. חוקת מפלגת מרצ-יחד קבעה ייצוג של לפחות 2% מצירי ועידת המפלגה לנציגי נוער מרצ. הארגון פועל לאור עקרונות השלום, הדמוקרטיה והצדק החברתי כפי שהם מופיעים, בין היתר, במגילת זכויות האדם, במגילת העצמאות של מדינת ישראל ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כיום פעילים בנוער מרצ כמה מאות בני נוער בגילאים 12 – 18 מכל רחבי הארץ. הצבעים שלנו תנועת הנוער "הצבעים שלנו - נוער גאה למען שוויון ומיעוטים" הייתה תנועה אשר פעלה למען שוויון זכויות משפטיות להומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בישראל ומיעוטים אחרים. התנועה הוקמה בינואר 2003, סמוך לבחירות לכנסת ה-16, על ידי קבוצת בני נוער, בהנהגתו של אביב נטר ובסיועה של מיכל עדן, חברת מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם מרצ. התנועה פעלה תחת מפלגת מרצ אך סירבה בקביעות לקחת חלק בפעילויות הציוניות שנוער מרצ השתתפה בהן. במהלך 2003 קיימה הצבעים שלנו את פרויקט הדגל שלה: מאבק במדיניות בנק הדם של מגן דוד אדום האוסרת באופן גורף על מי שקיים יחסי מין הומוסקסואלים לתרום דם. המאבק קיבל את הכינוי "פרויקט מד"א". במסגרת המאבק הגיעו חברי התנועה לבתי ספר בהם התרימה מד"א וערכו הסברה לתלמידים מחוץ לשערים, ועודדו אותם למחוק את הסעיף הנדון בעט בשאלון התרומה. כתוצאה מהמאבק שונה הסעיף מ-"יחסי מין הומוסקסואלים" ל-"יחסי מין בין גברים משנת 77". התנועה הייתה חסרת תקדים, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בה קמה תנועת נוער גאה שאומרת בגלוי כי איננה קבוצת תמיכה אלא תנועה חברתית. בשנת 2008, התנועה חדלה לפעול. בתחום המוניציפלי מרצ היא בין המפלגות הבודדות שמריצה את מועמדיה בבחירות המקומיות תחת הפתק איתה היא רצה לכנסת. בבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2018 זכתה מרצ בעשרות נציגים במגוון רשויות: ירושלים: מנדט אחד – ד"ר לורה וורטון. תל אביב: 3 מנדטים בראשות מיטל להבי. חיפה: מנדט אחד – תבור להט כפר סבא: 4 מנדטים בראשות עילאי הרסגור-הנדין. בת ים: מנדט אחד – קטי פיאסצקי-מורג רעננה: 4 מנדטים. הרצליה: 3 מנדטים. רמת השרון: 2 מנדטים. הוד השרון: נציג אחד (רן יקיר), כחלק מרשימת "קצב-מרצ-יש עתיד" שלה 5 מנדטים. קריית אונו: 2 מנדטים בראשות ירון יעקבי. רמת גן: 2 מנדטים בראשות צחי זליכה. גבעתיים: 4 מנדטים בראשות ויוי וולפסון. ראש העין: 3 מנדטים בראשות עומר שכטר. ראשון לציון: מנדט אחד – אילנית הרוש. לקראת הבחירות המוניציפליות של 2023 ממשיכה מרצ בהצגת מועמדים ומועמדות ברשימות עצמאיות וברשימות משותפות עם מפלגות וסיעות אחרות: בגבעתיים התאחדו וירוצו יש עתיד ומרצ ברשימה משותפת שתיקרא "גבעתיים דמוקרטית". בראשון לציון סיעת מרצ תתמודד לבחירות ביחד עם התנועה הירוקה. בחולון מזה 20 שנה, מרצ תתמודד למועצת העיר ברשימה שתיקרא "חולון חופשית - מכניסים מרץ לעירייה". סמלילים ראשי המפלגה מס תמונה שם/תקופת חיים התחלת כהונה סיום כהונה170px שולמית אלוני (2014-1927) 9 במרץ 1992 ינואר 1996270px יוסי שריד (2015-1940) ינואר 1996 ינואר 2003370px יוסי ביילין (-1948) 16 במרץ 2004 18 במרץ 2008470px חיים אורון (-1940) 18 במרץ 2008 7 בפברואר 2012570px זהבה גלאון (-1956) 7 בפברואר 2012 22 במרץ 2018670px תמר זנדברג (-1976)22 במרץ 2018 27 ביוני 2019770pxניצן הורוביץ (-1965)27 ביוני 201923 באוגוסט 2022(5)70px זהבה גלאון (-1956)23 באוגוסט 202217 בנובמבר 2022 נציגי מרצ בכנסת כנסת חברי כנסת / מועמדים הערות הכנסת ה-12 (1988) 10 מנדטים: רצ: שולמית אלוני, יוסי שריד, רן כהן, דדי צוקר, מרדכי וירשובסקי מפ"ם: יאיר צבן, חיים אורון, חסיין פארס שינוי: אמנון רובינשטיין, אברהם פורז הסיעה נוצרה ב-9 במרץ 1992 עם איחוד הסיעות רצ, מפ"ם, ושינוי. הכנסת ה-13 (1992) 12 מנדטים: רצ: שולמית אלוני, יוסי שריד, רן כהן, דדי צוקר, נעמי חזן, בנימין טמקין מפ"ם: יאיר צבן, חיים אורון, וליד חאג'-יחיא, ענת מאור שינוי: אמנון רובינשטיין, אברהם פורזרשימת מועמדים מלאה ראו בילקוט הפרסומים הכנסת ה-14 (1996) 9 מנדטים: רצ: יוסי שריד, רן כהן, דדי צוקר, נעמי חזן מפ"ם: חיים אורון, ענת מאור, וליד חאג'-יחיא שינוי: אמנון רובינשטיין, אברהם פורזרשימת מועמדים מלאה ראו בילקוט הפרסומים ב-1997 התאחדו סופית המפלגות רצ מפ"ם ושינוי שהרכיבו את הסיעה המשותפת והקימו את מפלגת מרצ. ב-17 בינואר 1999 פרש אברהם פורז ממרצ והקים את סיעת "שינוי - מפלגת המרכז". ב-17 במרץ 1999 פרש דדי צוקר ממרצ והקים סיעת יחיד. הכנסת ה-15 (1999) 10 מנדטים: יוסי שריד, רן כהן, חיים אורון, אמנון רובינשטיין, ענת מאור, זהבה גלאון, אבשלום וילן, אילן גילאון, נעמי חזן, חוסניה ג'בארה, מוסי רז, עוזי אבןרשימת מועמדים מלאה ראו בילקוט הפרסומים. ב-25 בפברואר 2000 התפטר חיים אורון מהכנסת. החליף אותו מוסי רז. ב-31 באוקטובר 2002 פרש אמנון רובינשטיין מהכנסת. החליף אותו עוזי אבן. הכנסת ה-16 (2003) במסגרת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר 5 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יוסי שריד, חיים אורון, רן כהן, זהבה גלאון, אבשלום וילן מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: אילן גילאון, מוסי רז, נעמי חזן, חוסניה ג'בארה רשימת מועמדים מלאה ראו כאן. הכנסת ה-17 (2006) 5 מנדטים: יוסי ביילין, חיים אורון, רן כהן, זהבה גלאון, אבשלום וילן, צביה גרינפילדרשימת מועמדים מלאה ראו כאן. ב-4 בנובמבר 2008 התפטר יוסי ביילין מהכנסת. החליפה אותו צביה גרינפילד. הכנסת ה-18 (2009) במסגרת התנועה החדשה-מרצ 3 מנדטים: חיים אורון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, זהבה גלאון מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: מוסי רז, אבשלום וילן רשימת מועמדים מלאה ראו כאן. ב-23 במרץ 2011 פרש חיים אורון מהכנסת. החליפה אותו זהבה גלאון. הכנסת ה-19 (2013) 6 מנדטים: זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברגרשימת מועמדים מלאה ראו כאן.הכנסת ה-20 (2015)5 מנדטים: זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג, מוסי רזרשימה מועמדים מלאה ראו כאן. ב־22 באוקטובר 2017 התפטרה זהבה גלאון ובמקומה נכנס מוסי רז.הכנסת ה-21 (2019)4 מנדטים: תמר זנדברג, אילן גילאון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' מועמדים בולטים שלא נכנסו: עלי סלאלחה, מהרטה ברוך-רון, מוסי רז, אבי בוסקילה, אבי דבושהכנסת ה-22 (2019) במסגרת המחנה הדמוקרטי3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, אילן גילאוןהכנסת ה-23 (2020) במסגרת העבודה–גשר–מרצ4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, יאיר גולן, אילן גילאון ב-29 בינואר 2021, התפטר מהכנסת עמיר פרץ מהעבודה, במקומו נכנס אילן גילאון.הכנסת ה-24 (2021)6 מנדטים: , , יאיר גולן, ג'ידא רינאווי זועבי, , מוסי רז, מיכל רוזין, גבי לסקי, עלי סלאלחה ב-16 ביוני 2021 ניצן הורוביץ ותמר זנדברג הפסיקו את חברותם בכנסת מתוקף החוק הנורווגי, במקומם נכנסו מיכל רוזין וגבי לסקי ב-19 ביולי 2021 עיסאווי פריג' הפסיק את חברותו בכנסת מתוקף החוק הנורווגי, במקומו נכנס עלי סלאלחההכנסת ה-25 (2022)מועמדים בולטים שלא נבחרו לכנסת: זהבה גלאון, מוסי רז, מיכל רוזין תוצאות בחירות בחירות מנהיג מושבים +/- קולות קואליציה/אופוזיציה הערות 1992 שולמית אלוני 2 250,667 (#3) רצו ברשימה מאוחדת של מפלגות רצ, מפ"ם ושינוי 1996 יוסי שריד 3 226,275 (#5) במהלך הקדנציה פרשה שינוי מהחיבור עם סיעות רצ ומפ"ם1999 1 253,525 (#4) במהלך הקדנציה פרשה מרצ מהקואליציה 2003 5 164,122 (#6) רצה ברשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר 2006 יוסי ביילין 118,302 (#9) רצה במסגרת מרצ-יחד 2009 חיים אורון 2 99,611 (#10) רצה במסגרת התנועה החדשה-מרצ 2013 זהבה גלאון 3 172,403 (#8) 2015 1 165,529 (#10) 2019 תמר זנדברג 1 156,473 (#9) 2019 ב ניצן הורוביץ 1 כחלק מהמחנה הדמוקרטי (#9) רצה במסגרת המחנה הדמוקרטי 2020 בתחילת הקדנציה:בסוף הקדנציה: כחלק מהעבודה-גשר-מרצ (#6) רצה במסגרת העבודה-גשר-מרצ. במהלך הקדנציה התפטר אחד הח"כים של העבודה דבר שהגדיל את יצוג הסיעה ל-4. 2021 3 202,218 (#12) 2022זהבה גלאון 6150,696 (#11)לא נבחרה לכנסת מזכ"לי המפלגה שםתחילת כהונהסיום כהונה1 בני טמקין 1996 19992 חנן ארז 1999 20003 מיכל שוחט 2000 20044ירון שור 2004 20105 דרור מורג 2011 20156 מוסי רז 2015 20187 תומר רזניק 2018 היום ראו גם פוליטיקה בישראל ארגוני שמאל בישראל מרצ תל אביב-יפו קישורים חיצוניים מרצ, באתר "כנסת פתוחה" הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מפלגות קטגוריה:סיעות בכנסת קטגוריה:מפלגות ציוניות קטגוריה:ציונות סוציאליסטית קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל קטגוריה:ישראל: מפלגות ירוקות קטגוריה:מפלגות פמיניסטיות קטגוריה:ישראל: מפלגות סוציאל-דמוקרטיות קטגוריה:ישראל: מפלגות חילוניות קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-25 קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-26 קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-36 קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-28 קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1992 קטגוריה:מפלגות ירוקות קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות	2024-10-03T10:13:05
אס. אס	REDIRECT אס_אס	2015-09-26T11:06:48
פרנק ריימונד ליוויס	פרנק ריימונד ליוויס (באנגלית: Frank Raymond Leavis) (14 ביולי 1895 - 14 באפריל 1978) היה מבקר ספרות בריטי חשוב. הוא לימד ולמד במשך כמעט כל חייו באוניברסיטת קיימברידג', והיה נשוי לחוקרת הספרות קוויני ליוויס. כמשתתף בזרם הביקורת החדשה, ליוויס רומם את המוניטין של כמה אישים מתחום הספרות, והשפיל מוניטין של אישים אחרים על ידי אישיותו רבת הכוח ופרשנויותיו מלאות ההשראה. כך, לדוגמה, קבלת שירתם של ת"ס אליוט, עזרא פאונד, וג'רארד מנלי הופקינס, חבה רבות להצהרותיו של ליוויס באשר לגדולתם. ליוויס הקים את הרבעון Scrutiny, שפרסם את כתביהם של טובי מבקרי הספרות האנגלים בזמנו. המוזיקולוג וילפריד מלרס כתב ברבעון ביקורות מוזיקה. קישורים חיצוניים Leavis page from the Johns Hopkins Guide to Literary Theory קטגוריה:חוקרי ספרות בריטים קטגוריה:חברים במסדר עמיתי הכבוד קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג' קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג' קטגוריה:סגל אוניברסיטת בריסטול קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1895 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1978	2024-03-09T08:44:01
איוור ארמסטרונג ריצ'רדס	איוור ארמסטרונג ריצ'רדס (באנגלית: Ivor Armstrong Richards; 26 בפברואר 1893–1979) היה מבקר ספרות ורטוריקן אנגלי. ספריו, במיוחד משמעות המשמעות, Practical Criticism, Principles of Literary Criticism, ו-The Philosophy of Rhetoric, היו מהספרים המכוננים של אסכולת הביקורת החדשה (הנחשבת לתחילת ביקורת הספרות האנגלית המודרנית), ורוב הדמויות המשפיעות באסכולה זו נמנו עם תלמידיו. רעיונותיו לגבי מטאפורות כתוצאה מן הדבקות בעיון יסודי בטקסט ובמרכיביו, כגון המשפט, הניבים והמילים, ביטא ריצ'רדס בספרו "הפילוסופיה של הריטוריקה" עיון מעמיק במרכיבי הכתיבה והמטפורה האנגליים. במקום שני מרכיבי המטפורה - מילת היסוד (הפיגורה) והמשמעות המושאלת - שנידונו ברטוריקה הקלאסית, הציע ריצ'רדס את המונחים vehicle, tenor, & focus: ה-vehicle הוא הכלי או המילה הפשוטה המובילה על גבה את המשמעות המושאלת. הטנור ("רוכב", מושאל מתחום המוזיקה) הוא מקביל ל-vehicle אך בא מתחום אחר ועדיין אין הוא נותן את המשמעות המלאה של הפיגורה. יחסי ה-vehicle והטנור הם אנלוגיים ועל כן מצויה לפחות תכונה אחת (לעיתים יותר) המשותפת להם. המילים "רכב" ו"רוכב" מרמזות על תנועת העברה (טרנספר) בין שני המרכיבים, גם אם התכונה אינה משותפת במרכיבים לכתחילה. מאוחר יותר טענו חוקרים כוולפגנע קייזר שהעברה זו היא מהותית והדדית בין שני המרכיבים הראשיים של הביטוי המטפורי. התכונה המשותפת ממיינת את מילת ה-vehicle ואת מילת הטנור הבאות מתחומים רחוקים זו מזו לקטגוריה אחת. מיון זה דומה לדרכי המיון של המיתוס או של החלום, המצרפים זה לזה תכנים מתחומים שונים ורחוקים זה מזה. הפוקוס (ground) היא התכונה המשותפת היוצרת את המיון של המילים ל-vehicle וטנור. כונתה על ידי ריצ'רדס בשם "גראונד" ובמילונו של שיפלי (Shipley) בשם "פוקוס" (מוקד) המפגיש בין תוכן ה-vehicle לתוכן הטנור. לכל אחד משלושת המרכיבים יש גם תכונות עצמיות וגם משמעויות משניות, ואלה זוכות לגילוי ולהבלטה על ידי האנליזה של הפיגורה הלשונית למרכיביה. כך מתקבלת מטפורה רב-גונית ורב-משמעית, המעניקה לשיר או לטקסט את עושרו הרב-משמעי. על יסוד זה טענו חוקרים מאוחרים יותר, שהמונחים של ראצ'רדס כבר רומזים לכך, שהאנליזה של המטפורה משמשת כיסוד פרשני עיקרי בפירוש השירה הלירית. קישורים חיצוניים I.A. Richards page from the Johns Hopkins Guide to Literary Theory The I.A. Richards Web Resource קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים קטגוריה:סופרים אמריקאים קטגוריה:רטוריקנים ונואמים קטגוריה:חוקרי רטוריקה קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1893 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1979	2024-07-04T04:45:19
ויליאם קורץ וימסט	ויליאם קורץ וימסט הבן (באנגלית: William Kurtz Wimsatt, Jr; 17 בנובמבר 1907 - דצמבר 1975) היה מבקר ספרות אמריקאי. וימסט נחשב לאחד מהפורמליסטים המשפיעים ביותר של הביקורת החדשה. הוא ידוע במיוחד בשל שני מאמרים שכתב יחד עם מונרו ברדסלי, "The Intentional Fallacy" ו-"The Affective Fallacy", שהיוו מסמכים חשובים של הביקורת החדשה. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ג'ורג'טאון קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ייל קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1907 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1975	2024-02-09T20:35:21
מונרו קרטיס ברדסלי	מונרו קרטיס ברדסלי (באנגלית: Monroe Curtis Beardsley; 10 בדצמבר 1915 – 18 בספטמבר 1985) היה פילוסוף אמריקאי שעסק באסתטיקה. ידוע במיוחד בזכות שניים ממאמריו, שנכתבו יחד עם ויליאם וימסט - "The Intentional Fallacy" ו-"The Affective Fallacy". מאמרים אלו היו מאמרי מפתח של הביקורת החדשה. כמו כן, ברדסלי כתב טקסט מבוא באסתטיקה וערך אנתולוגיה נחשבת בפילוסופיה. ברדסלי התחנך באוניברסיטת ייל (B.A. 1936, Ph.D. 1939), שם קיבל את פרס ג'ון אדיסון פורטר. הוא לימד במספר מכללות ואוניברסיטאות, כולל מכללת מאונט הולוק ואוניברסיטת ייל, אך את מרבית הקריירה שלו בילה במכללת סווארמור (22 שנים) ובאוניברסיטת טמפל (16 שנים). עבודתו באסתטיקה ידועה בעיקר בזכות דגלה בתאוריה האינסטרומנטליסטית באמנות ובמושג החוויה האסתטית. ברדסלי נבחר לנשיא האגודה האמריקאית לאסתטיקה בשנת 1956. הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים קטגוריה:פילוסופים אמריקאים קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20 קטגוריה:אסתטיקנים קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ייל קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1915 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1985	2022-12-04T09:32:30
ויליאם אמפסון	סר ויליאם אמפסון (באנגלית: William Empson; 27 בספטמבר 1906 - 15 באפריל 1984) היה משורר ומבקר בריטי. אמפסון ידוע בעיקר בגלל הביקורות הספרותיות שלו, ובמיוחד ניתוחיו על השימוש בשפה ביצירות פואטיות. כמו כן, הוא ידוע גם בשל שירתו. בעבודתו התאורטית הוא הושפע מהפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שעסק בעיקר בקושי שמציבה השפה בהבעת מחשבות בבהירות. ספרו הידוע ביותר הוא "Seven Types of Ambiguity". לספר זה נודעה השפעה מרכזית על תנועת הביקורת החדשה, אסכולה בתורת הספרות, שכיוונה תשומת לב רבה לטקסטים עצמם. ביקורתו על מילטון ופוריטניות ב-"Milton's God", הייתה התקפה חריפה ומסודרת על האתוס הנוצרי והפוריטני. שירתו נחשבת לנבונה ויבשה: הערכתו הרבה למשורר המטאפיזי ג'ון דאן משתקפת במקומות רבים בעבודתו, ומאוזנת בהערכתו למחשבה בודהיסטית, ונטייתו לסאטירה. עבודות תאורטיות 1930 Seven Types of Ambiguity 1935 Some Versions of Pastoral 1951 The Structure of Complex Words 1961 Milton's God קישורים חיצוניים קטגוריה:חוקרי ספרות בריטים קטגוריה:משוררים בריטים קטגוריה:מבקרי ספרות בריטים קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בממלכה המאוחדת קטגוריה:סגל אוניברסיטת שפילד קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1906 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1984	2024-05-31T14:17:16
רוברט פן וורן	רוברט פן וורן (באנגלית: Robert Penn Warren; 24 באפריל 1905 - 15 בספטמבר 1989) היה סופר ומשורר אמריקאי. זכה בפרס "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1974 וכן שלוש פעמים בפרס פוליצר לשירה ולספרות, לשנים 1947, 1958, ו-1979. ביוגרפיה פן וורן נולד בגת'רי, קנטקי וקיבל תואר מאוניברסיטת ברקלי ב-1926. במהלך שנות ה-30 המוקדמות של המאה העשרים היה וורן מעורב בתנועת "האגררים הדרומיים" (Southern Agrarians), ותרם למניפסט האגררי, יחד עם 11 משוררים וסופרים נוספים. יצירתו ופרסים שקיבל יצירתו הידועה ביותר היא הרומן "כל אנשי המלך" , אשר זכה בפרס פוליצר ב-1947. יצירה זו נכללה ברשימת 100 הספרים הטובים באנגלית במאה העשרים שנערכה על ידי צוות העורכים של הספרייה האמריקאית המודרנית ב-2001. ב-1974 קיבל וורן את הזכות לשאת בוושינגטון את הרצאת ג'פרסון - Jefferson Lecture in the Humanities, הנחשבת לאות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקני עבור הישגים מחקריים במדעי הרוח. אות זה מוענק מדי שנה, החל מ-1972, לנבחר אחד בלבד, על ידי הקרן הלאומית למדעי הרוח - NEH, סוכנות פדרלית עצמאית שהוקמה ב-1965 במטרה לקדם את המחקר במדעי הרוח. בנוסף, פן וורן זכה בפרסי פוליצר לשירה ב-1958 על "Promises: Poems 1954-1956", וב-1979 על "Now and Then". רשימת יצירותיו 1943 Heaven's Gate 1946 כל אנשי המלך 1954-1956 Promises: Poems Now and Then John Brown: The Making of a Martyr Thirty-six Poems Night Rider Eleven Poems on the Same Theme Selected Poems, 1923 – 1943 Blackberry Winter The Circus in the Attic World Enough and Time Brother to Dragons: A Tale in Verse and Voices Band of Angels Segregation: The Inner Conflict in the South Selected Essays The Cave You, Emprerors, and Others: Poems 1957 – 1960 The Legacy of the Civil War Wilderness Flood Who Speaks for the Negro? Selected Poems: New and Old 1923 – 1966 Incarnations: Poems 1966 – 1968 Christmas Gift 1938 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים קטגוריה:משוררים אמריקאים קטגוריה:סופרים אמריקאים קטגוריה:סגל אוניברסיטת איווה קטגוריה:עמיתי מקארתור קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים קטגוריה:זוכי הרצאת ג'פרסון קטגוריה:זוכי פרס הספר הלאומי האמריקאי קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בברקלי קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: סיפורת קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: שירה קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1905 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1989 קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס	2024-05-30T12:41:05
רשב"ם	רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) (1080 לערך – 1160 לערך) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בפרשנותו למקרא, וכן בפירושו למסכת בבא בתרא. ביוגרפיה רשב"ם נולד בעיר רמרו (Ramerupt) שבצפון צרפת, לרבי מאיר בן שמואל וליוכבד, אחת משלוש בנותיו של רש"י. אחיו הם רבינו תם, ריב"ם, שלמה ומרים, אמו של ר"י הזקן. הוא ואחיו היו לראשוני בעלי התוספות, ורבנו תם שאף למד אצלו היה למנהיג יהדות צרפת. תאריכי לידתו ופטירתו תאריכי לידתו ופטירתו של רשב"ם אינם ידועים בוודאות. סבו רש"י נולד ב-1040 ונפטר ב-1105; בכמה מקומות מצינו עדויות שהוא התווכח עם סבו בפרשנות הפסוקים ואף הורה הלכות בפניו. מכיוון שלא סביר שהוא יתווכח עם סבו בטרם הגיעו לגיל 20–25. לכן סביר להניח שהוא נולד בין השנים 1080–1085. גם שנת מותו לא ידועה. בספר יוחסין (מאמר חמישי) מובאת מסורת שהוא נפטר בשנת תתקל"ה (1174/5), אמנם דוד רוזין כתב שזו טעות. הוא שיער שרשב"ם נפטר מעט אחרי 1160, בעקבות 'אגרת השבת' של ראב"ע. באיגרת זו, שכתב ראב"ע ב-6 בדצמבר 1158 כששהה בלונדון, ובה הוא יוצא בחריפות נגד הפרשן שפירש בפסוק "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" שהיום השני התחיל בבקר, כיוון שלפי זה יוצא ששבת מתחילה רק בבקר. ומדברי ראב"ע משתמע שאותו מחבר היה עדיין בחיים. ומכיוון שפירוש זה נמצא ברשב"ם, הוא הסיק שמדובר בו. רבותיו של רשב"ם רשב"ם למד אצל אביו ר' מאיר ברמרו, וכן אצל סבו, רש"י, בטרוייש. ובפירושיו הוא מביא דברים בשמם. כמו כן היה לו קשר עם חכמי גרמניה, בעיקר בערים שפיירא, וורמיזה ומגנצא, בישיבות שמיסודו של רבנו גרשום. הוא גם שהה תקופה מסוימת בפריז ונשא ונתן עם החכמים שם, ביניהם רבי מתתיה מפריז, ורבי יום טוב מפלייזא, בן דודו. משפחתו של רשב"ם ככל הנראה היה רשב"ם נשוי לבתו של רבי שמעיה, תלמידו המובהק של רש"י. מבין צאצאיו ידוע רק על בת אחת ושמה מרונא, שעבדה, כמו אביה, כרועת צאן. לבת זו נולד בן ושמו יוסף שחי בעיר קן בנורמנדי. רשב"ם ביקר בעיר זו כדי לפגוש את נכדו. השכלתו רשב"ם היה בקי במקרא ובתלמוד, אך לא פירש את המקרא לפי התלמוד וההלכה, אלא יצר פירוש מקורי משלו; מתוך פירושיו ניכר כי התעניין במדעים שונים. בפרשנותו היה החלטי בהיצמדותו לדרך הפשט; למסקנותיו העצמאיות תרמה ידיעתו בלשון. כמו רש"י, גם הוא הכיר את חיבורי מנחם בן סרוק ודונש בן לברט. בשני מקומות בפירושו לתורה הוא מתייחס לתרגום הלטיני הנוצרי לתורה (הוולגטה) ומתפלמס עמו, אין להסיק מכך שידע לטינית וקרא את הוולגטה במקורה. שכן ייתכן שהוא ניזון מכלי שני והכיר את התרגום הנוצרי במקומות פולמוסיים בלבד. על כל פנים רשב"ם הוא מהפרשנים היהודים הראשונים בצרפת ששילבו בפירושם התפלמסות עם פירושים נוצריים. חיבוריו פירושיו לתלמוד רשב"ם, נכדו של רש"י, היה מראשוני בעלי התוספות, ושילב ביצירתו את דרכו הפרשנית של רש"י ואת דרך המשא-ומתן האופיינית לבעלי התוספות. רשב"ם עצמו כתב רק פירושים, אולם בתוכם הטמיע חידושים רבים, לפעמים כאלו שאינם נוגעים במישרין לדברים אותם הוא מפרש, וחידושים אלו מצוטטים רבות בדברי בעלי התוספות שלאחריו. פירושו המפורסם ביותר של הרשב"ם לתלמוד הוא על מסכת בבא בתרא. פירוש רש"י על מסכת זו נקטע בפרק שלישי (דף כט ע"א), ואת מקומו תפס פירוש רשב"ם, שמשמש כפירוש העיקרי על מסכת בבא בתרא, והודפס בכל מהדורות הש"ס. ככל הנראה פירוש זה הקיף את כל המסכת, אבל החלק המקביל לפירוש רש"י לא הגיע לידינו בדפוס פיזארו נדפס נוסח שונה של פירוש רשב"ם, והוא באמת אינו פירוש רשב"ם. כמו כן הוסיף רשב"ם השלמות והערות לפירוש רש"י על חלקה הראשון של מסכת בבא בתרא, והם מסומנות בסימן "תוספת" או חתומות במילה תומ"ש (ראשי תיבות תוספת מורנו שמואל). בפרק 'ערבי פסחים', הפרק האחרון של מסכת פסחים, מופיעים זה לצד זה פירוש רש"י ופירוש רשב"ם. ככל הנראה, פירוש רש"י לא היה מעובד כל הצורך ונותר כטיוטה בלבד, ורשב"ם חפץ שעל המסכת יהיה פירוש מושלם. כשהתוספות מזכירים את ה'קונטרס' ב'ערבי פסחים' הם מתכוונים לרשב"ם, כאשר כינוי זה מתייחד בדרך כלל לפירוש העיקרי שעל המסכת (בדרך כלל פירוש רש"י, ובחלקה השני של מסכת בבא בתרא - פירוש רשב"ם). רשב"ם כתב גם פירושים למסכתות אחרות, כמו עירובין, גיטין, בבא קמא, פרקי אבות, חולין ונדה, אולם הם אבדו ולא נותרו מהם אלא אזכורים בדברי חכמי הדורות הבאים (בעיקר בתוספות). קטעים מפירושו לעבודה זרה נדפסו בשיטת הקדמונים על ידי חיים משה יהודה בלוי. שרידים נוספים מפירוש זה נערכו על ידי הלל גרשוני. מפירושו למסכת מכות הגיעו לידינו חלקים מפרק ג', מכיוון ש"רש"י על הרי"ף" הוא למעשה ליקוט מפירוש רשב"ם. אהרן ארנד פרסם פירוש למסכת סוכה וייחס אותו לרשב"ם. פירושי רשב"ם לתלמוד מאופיינים באריכות יתר מזה של רש"י. הוא מתייחס לסוגיה בהרחבה, ולעיתים מציין פסק הלכה. נטייתו הפשטנית בפירושיו למקרא נראית גם בפירושיו לתלמוד. תוספות אלפס בנוסף לחיבורו על התלמוד, רשב"ם חיבר 'תוספות' על ספרו של הרי"ף. א"א אורבך ציין שככל הנראה הוא הראשון בצפון צרפת שהרבה להשתמש בספר ההלכות של הרי"ף, וגם הוא החל להתעסק בספרי הרי"ף רק בשלב מאוחר בחייו, שכן אינו מצטטו כלל בפירושיו לב"ב ופסחים. רשב"ם העריך מאוד את הרי"ף, כמו שרואים בתשובה שלו: (שו"ת מהר"ם, דפוס קרימונה סימן צא). אמנם הערכתו לא מנעה ממנו לחלוק על הרי"ף בלשון חריפה, כגון: "חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל להכשיר הטריפה בהערמה". אמנם בשונה מחיבוריו האחרים שהשפיעו רבות על אחרים, תוספותיו לרי"ף כמעט ואינן מוזכרות בשום מקום, והיחידים שמצטטים מהם הם הגהות מיימוניות, ראבי"ה ומרדכי. הסיבה לכך היא כנראה חוסר ההתעניינות בספרו של הרי"ף בצפון צרפת בתקופה הזאת. כמה מתוספותיו חדרו לתוך הספר ונדפסו בתוך דברי הרי"ף. חלק מתוספותיו נדפסו בשנת תשל"ו על ידי שמא פרידמן. פירושיו למקרא רשב"ם כתב, ככל הנראה, פירושים לכל ספרי המקרא. רובם לא שרדו, ומהם קיימים היום: פירושו לתורה, שנשמר כמעט בשלמותו בכתב-יד אחד ויחיד שנמצא בבית המדרש לרבנים בברסלוי (ורוצלב) שבפולין. כתב היד אבד במהלך השואה. הוא היה חסר בתחילתו ומתחיל רק בפרק י"ח של ספר בראשית. באמצע הפירוש חסרה פרשת פינחס, ובסופו חסר חלק מפרשת וזאת הברכה מפרק ל"ג, י"ג עד הסוף. כתב היד כולל שני העתקים שונים של הפירוש לפרשיות ואתחנן, עקב וראה. בסוף כתב יד אחר נמצא העתקה של פירושו של רשב"ם לבראשית א', א'-ל"א, והוא פורסם בידי אברהם גייגר ב-1854. בשנת 1882 (ה'תרמ"ב), הוציא דוד רוזין מהדורה מדעית דיפלומטית, של כתב היד. רוזין ערך תיקונים בטקסט, הוסיף הערות וציין במספר מקומות קטעים שככל הנראה הוספו לפירוש שלא על ידי רשב"ם. בשנת 1984 פרסם מ' סוקולוב את פירוש רשב"ם על חלק מפרק ל"ד בספר דברים, לפי כתב יד שמצא. בשנת 2020 הוציא לאור הלל נובצקי שחזור של החלקים החסרים של הפירוש בספר בראשית (פרקים א-יז). . פירושיו על קהלת ושיר השירים יצאו לאור ב-1855 יצא לאור על ידי אהרן ילינק. אמנם יש חוקרים שפקפקו ביחוס הפירוש על שיר השירים לרשב"ם, על כל פנים הפירוש בעל זיקה לרשב"ם. פירושים אלו יצאו לאור במהדורות מדעיות: על קהלת בשנת 2000 על ידי שרה יפת ורוברט סולטרס, ועל שיר השירים בשנת תשס"ח על ידי שרה יפת. הם יצאו מחדש בתוך "תורת חיים" בהוצאת מוסד הרב קוק (תשע"א-ב). פירושיו על רות ועל איכה יצאו לאור ב-1855 על ידי אהרן ילינק, מתוך כתב יד המלקט מפירושיו ומפירושי רש"י ור"י קרא. פירושים אלה יצאו מחדש בתוך "תורת חיים" בהוצאת מוסד הרב קוק (תשע"א-ב). ליקוטים מפירושו לאסתר יצאו גם כן בשנת 1855 על ידי ילינק, בתוך פירוש המלקט מפירושיו ומפירוש ר"י קרא. הפירוש יצא במהדורה חדשה על ידי מוסד הרב קוק בתוך "תורת חיים" (תשס"ו). פירוש רשב"ם למשלי יצא לאור על ידי דוד פרנקל בכתב העת "עלים". פירוש לספר איוב נמצא בשנת 1931 בבית המדרש לרבנים באמריקה, ויצא לאור במהדורה מדעית על ידי שרה יפת בשנת תש"ס. פירוש רשב"ם לספר תהילים נחשב כאבוד, אולם פרופ' אהרן מונדשיין זיהה פירוש אנונימי על פרקים מ"ב-קמ"ג לתהלים כפירוש רשב"ם, והוציא חלק ממנו לאור. קיימות עדויות לקיומם של פירושים של רשב"ם על ספרים אחרים. מעט מפירושיו לנביאים שרדו בציטוטים של פרשנים אחרים שהזכירו אותו, כגון ב'ערוגת הבושם' של רבי אברהם ברבי עזריאל שחי בבוהמיה (אזור צ'כיה של היום) במאה ה-13. ב'ערוגת הבושם' יש גם מובאות מפירושיו של רשב"ם לתהילים ולאיוב. ציטוטים נוספים מפירוש רשב"ם לתהילים מופיעים בספרים אחרים של חכמי צרפת. תפוצה פירושיו של רשב"ם לתורה ולשאר התנ"ך לא זכו לתפוצה רבה. פירושו לתורה היה נפוץ בין חכמי צרפת, ומוזכר בפירושו של רבי יוסף בכור שור, אך ככל הנראה, הרמב"ן, שחי בספרד ובארץ ישראל לא ראה את פירוש הרשב"ם, ומכך ניתן להסיק שהפירוש לא הגיע לספרד וארץ ישראל. הסברים שונים ניתנו לתפוצה המוגבלת של פירושו של רשב"ם על התורה. ש"א פוזננסקי ציין את פירוש רש"י לתורה כגורם שהאפיל על פירושים אחרים שנכתבו בצרפת בימי הביניים. אחרים ציינו את הפופולריות של פירוש רד"ק כגורם שמנע את התפשטות פירושו של רשב"ם. היו שציינו את דרך הפשט של רשב"ם, שהרשה לעצמו לפרש בניגוד לדעת חז"ל, כגורם שהרתיע את הלומדים משימוש בו. כמו כן, המעבר להתמקדות ללימוד התלמוד הבבלי, במיוחד בין יהודי צרפת, פגע ככל הנראה בתפוצה של פירוש רשב"ם. שיטתו הפרשנית בשונה מפרשני ספרד, הצרפתים לא נהגו לכתוב הקדמה המצהירה על שיטת הפירוש, סגנונו או מטרתו, אך הצהרות על שיטתם נמצאות בתוך פירושיהם. רשב"ם מצהיר על עקרונות מתודולוגיים במקומות שונים, למשל: : בניגוד לדרשן שמתייחס לכל אות ולכל מילה, אצל פרשן הפשט הצורה הכללית של הפרשה וניתוחה הספרותי הם החשובים, ולכן רשב"ם עצמו אינו מפרש לפי דרש חז"ל (גם לא במקום שאותו הוא מזכיר בדבריו שבו הפכו חז"ל את המילה "בהבראם" ל"באברהם"). דבריו לפיהם דברי חז"ל בדרשותיהם הם "כנים ואמיתיים" הם מעין התנצלות על סירובו ללכת בעקבותיהם ואזהרה ל"משכילים" שאין להסיק מתוך היצמדותו לפשט שהוא בא להמעיט בערך הדרש. התחלת התורה בבריאת העולם עוררה בעיה אצל פרשנים רבים, משום שתפקידה של התורה, לדעתם, להורות מצוות ולא לספר סיפורים או ללמד פיזיקה ופילוסופיה, על כן שואלים הפרשנים מדוע מכילה התורה את סיפור הבריאה. רש"י ענה תשובה 'לאומית' – "כח מעשיו הגיד לעמו" – אם הגויים יטענו באוזני ישראל על היותם גנבים, בשל נטילתם את הארץ בכוח, ישיבו להם בני ישראל שלה' הארץ – הוא בראה וימסרנה למי שירצה. רמב"ן עונה תשובה 'תאולוגית': כדי לקיים מצוות צריך להכיר את הבורא וזוהי מטרת סיפור הבריאה. תשובתו של רשב"ם שונה – סיפור הבריאה משמש בסיס למצוות השבת הכתובה בספר שמות (). כלומר – סיפור הבריאה מהווה הקדמה. ברעיון זה מרבה הרשב"ם להשתמש. כאשר פסוק מופיע במקום שלכאורה אינו נחוץ בו, מסביר רשב"ם שהוא משמש הקדמה לנושאים שיוזכרו בעתיד. : חיבורים נוספים רשב"ם כתב חיבור בנושא הדקדוק שנקרא 'דייקות מרבינו שמואל', אשר יצא לאור במהדורה מדעית על ידי רונאלה מרדלר בשנת ה'תש"ס. בתחילה יוחס הספר לר' שלמה, אחיו. ככל הנראה החיבור מבוסס על הספר 'הוריית הקורא' לרבי יהודה אבן בלעם. על-פי ציטוטים מחכמים שונים מייחסים לרשב"ם גם ספר הלכות הכולל דיני יום-טוב, שחיטה ועוד. בכתב יד 395 מאוסף יוסף גינצבורג מופיע חיבור על הלוח העברי שכתב רשב"ם בשנת ד'תת"ץ. כתב מאמר קצר בחשבון. מייחסים לרשב"ם גם ספר העוסק בגימטריה. מידותיו והנהגותיו רשב"ם היה עניו מאוד. אחיו רבינו תם כתב עליו בספר הישר: במכתב אל הראב"ן כתב רשב"ם: בהגהות על ספר 'מרדכי' לרבי מרדכי בן הלל, מסופר כי מרוב חסידותו היה רשב"ם הולך תמיד כשעיניו מושפלות לארץ, ופעם אחת נזדמן לו לנסוע ממקום למקום, והתכונן לעלות לעגלה שהייתה רתומה לכלאיים, כשהוא אינו מבחין בדבר מחמת עיניו המושפלות מטה. באותו הזמן עבר במקום אחיו הצעיר, רבנו תם, וקרא אליו: וכך נמנע מעבירה. למרות ענוונותו וחסידותו היה רשב"ם תקיף בדעתו, ולא נשא פניו לאיש כשסבר שהוא צודק בדבריו. משפחת רש"י לקריאה נוספת שרה יפת, פירוש ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) לשיר השירים, הוצאת מאגנס, 2008 David Rosin, R. Samuel b. Mëir als Schrifterklärer, Breslau: F. W. Jungfer, 1880. (גרמנית) קישורים חיצוניים ערן ויזל, 'דעתו של רשב"ם בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כב (2013), עמ' 188-167 שרה יפת, רב-לשוניות: הלכה ומעשה בפירושי רשב"ם למקרא, מחקרים בלשון ח, תשס"א חיבוריו פירוש התורה, מהדורת דוד ראזין, ברעסלויא, תרמ"ב 1882.מהדורה מקוונת של פירושו, באתר דעת, מתוך פרויקט "שבילי התנ"ך", מכללת הרצוג. פירוש רשב"ם לקהלת מהדורת אהרן ילניק באתר דעת. פירושי רשב"ם למקרא, כולל הפירוש המשוחזר לבראשית א-יז, באתר על־התורה דייקות לרשב"ם, באתר על־התורה קטעים מפירושו למסכת ע"ז. הערות שוליים קטגוריה:פרשני המקרא קטגוריה:ראשוני צרפת קטגוריה:בעלי התוספות קטגוריה:תלמידי רש"י קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:משפחת רש"י קטגוריה:יהודים הקבורים בצרפת קטגוריה:ילידי 1080 קטגוריה:נפטרים ב-1158 קטגוריה:פרשני התלמוד	2024-09-01T15:32:11
ג'ון קרואו רנסום	ג'ון קרואו רנסום (באנגלית: John Crowe Ransom; 30 באפריל 1888 - 3 ביולי 1974) היה משורר, מסאי ופרשן חברתי אמריקאי. ביוגרפיה רנסום נולד בפולסקי, בנו של כומר מתודיסט. בגיל 15 נכנס רנסום לאוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל, טנסי, וסיים את לימודיו במוסד זה בגיל 21 (1909). בשנים 1910 עד 1913 למד באוניברסיטת אוקספורד באנגליה במסגרת מלגת רודז. ב-1914 החל רנסום לעבוד במחלקה האנגלית בוואנדרבילט. הקריירה שלו נקטעה לזמן מה על ידי מלחמת העולם הראשונה, והוא שרת כקצין ארטילריה בצרפת. לאחר המלחמה חזר רנסום לוואנדרבילט, והפך לחבר במחלקה האנגלית באוניברסיטה זו. ב-1930 הצטרף רנסום, יחד עם עוד 11 אגררים דרומיים (Southern Agrarians), לפרסום המניפסט האגררי, שנדמה כי סחף עמו את התרבות האמריקאית הדרומית המסורתית. בשנות השלושים פרסם רנסום מאמרים שונים, שהושפעו מהאמונות האגרריות, אך עד ל-1945 הוא הפנה את גבו לתנועה זו. אוסף המסות שלו, "God Without Thunder", פורסם ב-1938, השנה בה הוא פרסם גם את "The World's Body". ב-1941 הוא פרסם את "The New Criticism" (הביקורת החדשה). ב-1937 עזב רנסום את וואנדרבילט, וקיבל משרה בקניון קולג' באוהיו. ב-1945 פורם ספרו "Selected Poems". לאחר שהגיע לקניון, הוא נעשה העורך של ה-"Kenyon Review", ונשא במשרה זו עד ל-1959. ב-1966 הוא נבחר לאקדמיה האמריקאית לספרות ולאמנויות. ב-1972 פורסם אוסף מסות נוסף שלו, שפורסמו קודם ב-"Kenyon Review". רנסום מת בגמבייר, אוהיו ב-3 ביולי 1974. קברו נמצא מאחורי ספריית צ'למרס של הקניון קולג'. קישורים חיצוניים קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים קטגוריה:משוררים אמריקאים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אוקספורד קטגוריה:זוכי מלגת רודס קטגוריה:סגל אוניברסיטת ואנדרבילט קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1888 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1974	2024-02-09T20:38:34
קליאנת' ברוקס	קליאֵנת' ברוקס (באנגלית: Cleanth Brooks; 16 באוקטובר 1906 – 10 במאי 1994) היה מבקר ספרות אמריקאי רב השפעה. זוכה "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1985. קורות חיים ברוקס למד באוניברסיטת ואנדרבילט בה פגש את רוברט פן וורן. לאחר מכן הוא למד באוניברסיטת טוליין וזכה במלגת רודז ללימודים באוניברסיטת אוקספורד. הוא היה תלמידו של ג'ון קרואו רנסום. עבודתו והשפעותיו ברוקס היה בין החשובים והבולטים בחברי אסכולת הביקורת החדשה באמצע המאה העשרים ובלט בקריאה הצמודה שלו. בין השאר ידוע ברקוס בכך שתיאר קריאה "רשלנית" ובלתי קשובה בביטוי נפוץ גם היום - "the Heresy of Paraphrase". ספריו של ברוקס כוללים את "Well-Wrought Urn", שפורסם ב-1947 ו-"Modern Poetry and the Tradition", שפורסם ב-1939. בשתי עבודות אלו ברוקס שם דגש על מרכזיותם של דו המשמעות והפרדוקסליות להבנת שירה. כמו כן, ברוקס כתב מחקר על ויליאם פוקנר; הוא כתב, יחד עם רוברט פן וורן, ספר לימוד משפיע, בשם "Literary Criticism: A Short History". עבודותיו המאוחרות יותר כוללות את הספר "A Shaping Joy: Studies in the Writer's Craft" קישורים חיצוניים קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים קטגוריה:זוכי מלגת רודס קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים קטגוריה:זוכי הרצאת ג'פרסון קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טוליין קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1906 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1994	2023-04-28T08:08:46
פסטיש	ממוזער\|פסטיש לפוסטר התעמולה המפורסם של ג'יימס מונטגומרי פלאג משנת 1917 שעודד גיוס לצבא ארצות הברית, כאשר דמותו של הדוד סם מוחלפת בגנו שמאל\|ממוזער\|250px\|פרט מפסטיש שבו הוסף מזלג לידו של סוקרטס בציור מותו של סוקרטס של ז'אק-לואי דויד משנת 1787 כדי לתאר את בעיית הפילוסופים הסועדים פסטיש (Pastiche) היא טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית, סגנון או עלילה של ספר אחר (בשונה מפרודיה או סאטירה). למרות שהפסטיש לרוב היתולי באופיו, לעיתים הוא נעשה מתוך כבוד לטקסט המחוקה, למשל בספרות חובבים. ניתוח ומשמעות בשלהי המאה ה־19 באנגליה, נעשה שימוש בפסטיש עם אלמנט נוסף של משמעות: יצירה תוארה כפסטיש אם צירפה יחדיו סגנונות של כמה יצירות מקוריות. כפי שמגדיר זאת מילון אוקספורד פסטיש: "עירוב של מרכיבים שונים: תערובת, בליל, ערבוביה". משמעות מוקדמת זו חופפת למשמעות האטימולוגית של המילה: פסטיש הוא הגרסה הצרפתית למילה האיטלקית pasticcio: סוג של פאי העשוי ממרכיבים רבים. במהלך המאה העשרים, המילה "פסטיש" שינתה את משמעותה, כך שכעת היא משמשת במשמעות שתוארה קודם, ללא קונוטציות הכרחיות לעירוב סגנונות. הפסטיש נבחן מהפרודיה. בעוד השנייה נוטלת פסוקים ממקור ספרותי אחד ומעוותת אותם במטרה להגחיך את הנושא שבו היא דנה ולצקת משמעות חדשה, הראשונה פועלת בשיטת ההטלאה, מייבא פסוקים ממקורות אחרים, מבלי להיות מחויב ליציקת משמעות. לפי פרדריק ג'יימסון, הפסטיש הוא פרודיה ריקה השייכת לאסתטיקה של הפוסטמודרניזם, שבו הפרודיה מוצאת עצמה ללא ייעוד, משום שהמציאות עצמה, שאותה היא אמורה להלעיג, כבר התפרקה מלכידותה. פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג, 2002, עמ' 33–34 שימושים ודוגמאות ממוזער\|פסטיש של הציור אמריקן גותיק מאת גרנט ווד בפרסומת של RCA רקורדס יצירות רבות בסוגות מסוימות, במיוחד בפנטזיה, הן במהותן פסטיש. ספרות מעריצים רבה כתובה בפסטיש. דוגמאות ניתן למצוא בסיפורים הרבים המציגים את שרלוק הולמס, שלא נכתבו על ידי ארתור קונאן דויל. צ'ארלס רוזן תיאר חלק ניכר מיצירותיו של מוצארט כפסטיש של סגנון הבארוק. הפסטיש החל לתפוס את מקומו גם בקולנוע, בשני העשורים האחרונים, כאשר התחילו לצאת סרטים פוסטמודרניים. הפסטיש תפס חלק נכבד מתרבות הפוסטמודרניזם שעיקריה היו קלילות וגיחוך על השאלות הקיומיות שהציגו במאי המודרניזם. הפסטיש, יחד עם ערבוב הסגנון וצורת הבימוי הקלילה הפכו את הקולנוע הפוסטמודרני לחוויה שלא נראתה כמוה בתולדות הקולנוע. הפסטיש, בקולנוע הפוסטמודרני, משמעותו 'הדבקת' (Paste - Pastich) רעיון המוכר לכל ושימוש בו עד כדי שחיקת הרעיון. יודגש כי מדובר בהדבקה מלאכותית, אחת שלא תראה טבעית ושיהיה ידוע לנו כי הרעיון לקוח ממקום אחר. דוגמאות לפסטיש בקולנוע הפוסטמודרני ניתן למצוא בסרטיו של קוונטין טרנטינו ובסרטיהם של האחים כהן. הפסטיש בולט גם באדריכלות פוסט-מודרנית, למשל באתרים כמו Piazza D'Italia בניו אורלינס של האדריכל צ'ארלס מור (). התכנון כולל צירוף גרוטסקי של פיאצה איטלקית, עמודי דקור נאו-קלאסיים ואורות ניאון. דוגמה אחרת היא המלונות של חברת וולט דיסני באורלנדו, פלורידה, שעיצב מייקל גרייבס. בפסטיש נעשה גם שימוש בפרסומות, שמחקות סגנונות ונושאים פופולריים למטרות שיווק. ראו גם פרודיה סימולקרה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טכניקות ספרותיות קטגוריה:מונחים ספרותיים קטגוריה:אמנות קטגוריה:מינוחים בקולנוע קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית	2024-08-01T02:30:31
תל עמל	REDIRECT ניר דוד (תל-עמל)	2013-07-21T20:05:19
וולפגנג איזר	וולפגנג איזר (גרמנית: Wolfgang Iser 22 ביולי 1926 - 24 בינואר 2007) היה חוקר ספרות גרמני. ביוגרפיה איזר נולד במרינברג, גרמניה, לפאול ואלזה (שטיינבאך) איזר. למד ספרות באוניברסיטאות של לייפציג וטובינגן. את עבודת הדוקטורט שלו, על השקפת עולמו של הנרי פילדינג, הגיש באוניברסיטת היידלברג ב-1950. בהמשך לימד באוניברסיטאות היידלברג ואוניברסיטת גלאזגו ובמקומות נוספים בעולם, כולל בישראל. איזר ידוע בשל תאוריית ביקורת תגובת הקורא בתורת הספרות שהיה שותף מרכזי בפיתוח הגישה היוניפורמיסטית שלה, המתארת את השפעת היצירה על קורא תאורטי המשתמע מתוך ועל ידי היצירה. ספרו "מעשה הקריאה - תאוריה של תגובה אסתטית" (Die Appellstruktur der Texte) תורגם מגרמנית לעברית ופורסם בהוצאת מאגנס בשנת תשס"ו. פועלו זכה להכרה והוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בוקרשט, אוניברסיטת סופיה, אוניברסיטת זיגן ואוניברסיטת גיסן. קישורים חיצוניים קטגוריה:חוקרי ספרות גרמנים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קלן קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1926 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-2007	2024-06-11T12:27:33
פיתוח מוטה תחבורה ציבורית	ממוזער\|תמונה אווירת של העיר ארלינגטון, וירג'יניה. ניתן לראות אזורים צפופים עם עירוב שימושי קרקע במרחק הליכה מתחנות רכבת תחתית המסומנות בריבוע אדום. זאת לצד אזורים צפופים פחות בשוליים. בתכנון עירוני, פיתוח מוטה תחבורה ציבורית (TOD – Transit Oriented Development) הוא סוג של פיתוח עירוני הממקסם את כמות שטחי המגורים, העסקים והפנאי במרחק הליכה מתחבורה ציבורית, במטרה להגדיל את כמות המשתמשים בתחבורה ציבורית, להקטין את השימוש במכוניות פרטיות, ולקדם צמיחה עירונית בת קיימא. במרכז הגישה עומד העיקרון שיש לתכנן את שימושי הקרקע ומערכות התחבורה הציבורית ביחד ובצורה משלימה, שתאפשר למערכת התחבורה לספק נגישות מרחבית טובה ולפעול ביעילות כלכלית. פיתוח כזה כולל בדרך כלל תחנת מעבר מרכזית (כגון תחנת רכבת, או רכבת קלה או תחנת אוטובוס) מוקפת באזור מעורב שימושים בצפיפות גבוהה. באזור זה יתוכננו מבני מגורים בצפיפות גבוהה, מסחר, משרדים ומבני ציבור, ובכלל זה מבנים . אזור זה משתרע ברדיוס 400 עד 800 מטר מסביב לתחנה, מרחק שנחשב סביר להגעה לתחנה בהליכה ברגל. מסביב למרכז זה מתפרסים אזורים בצפיפות נמוכה יותר, המשמשים כחלק מרשת תחבורה משולבת. אזורים אלה יכולים לשמש למבנים בצפיפות נמוכה יותר, פארקים קטנים, בתי ספר ותעשייה קלה. הפיתוח מתוכנן בדרך כלל גם להיות נח להליכה, על ידי שימוש ברשת רחובות צפופה וצמצום שטח הקרקע המוקדש למכוניות. ראו גם רכבת רכבת פרברית אוטובוס לקריאה נוספת ניורמברג, א., רופא, י., וגבריאל, ג. (2020). נגישות וצפיפות - פתרון למשבר התחבורה בישראל. נייר עמדה. מרחב - התנועה לעירוניות בישראל (ע"ר). ניורמברג, א ואוחיון, ק. (2017). חוות דעת לתוכנית תמל/1034 - אופקים חדשים. המחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי אוניברסיטת בן-גוריון ואגף שימור סביבה וטבע, החברה להגנת הטבע. ירושלים: מינהל התכנון. רופא, י. (דצמבר, 2010). עקרונות התכנון של פיתוח עירוני מסביב לרכבת. מאמר שהוצג בכנס פיתוח עירוני סביב תחנות רכבת. מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית והטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. חיפה Bernick, M., & Cervero, R. (1997). Transit villages for the 21st century. New York, NY: McGraw-Hill. Calthorpe, Peter (1993) The Next American Metropolis: Ecology, Community and the American Dream. Princeton Architectural Press, New – York, NY Ewing, R., & Bartholomew, K. (2013). Pedestrian & Transit-Oriented design. Washington, D.C.: Urban Land Institute and American Planning Association. קישורים חיצוניים קטגוריה:תכנון עירוני קטגוריה:תחבורה בת קיימא	2024-08-31T21:56:30
רוברט גרייבס	שמאל\|ממוזער\|רוברט גרייבס רוברט פון רנקה גרייבס (באנגלית: Robert von Ranke Graves; 24 ביולי 1895 - 7 בדצמבר 1985) היה משורר, סופר וחוקר המיתולוגיה היוונית בריטי ממוצא אירי. גרייבס כתב מעל ל-140 יצירות. שיריו, תרגומיו וניתוחו החדשני של המיתוסים היווניים, ספרו האוטוביוגרפי על תפקידו במלחמת העולם הראשונה וספר המחקר שלו "האלה הלבנה" עדיין פופולריים. הוא התפרנס מכתיבה, במיוחד רומנים היסטוריים פופולריים דוגמת: "אני, קלאודיוס"; "המלך ישוע"; "גיזת הזהב"; ו"הרוזן בליזריוס". ביוגרפיה נולד בווימבלדון שבאנגליה. אמו, אָמֶלי, הייתה אחיינית של ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רנקה. אביו, אלפרד פרסיבל גרייבס , היה אירי משורר וחוקר המיתולוגיה האירית. אחיו למחצה היה העיתונאי פיליפ גרייבס ואח נוסף היה ריצ'רד גרייבס, שהיה פקיד בממשלת המנדט ויושב ראש הוועדה העירונית של ירושלים בזמן מלחמת השחרור (מינוי שקיבל לניהול העיר בזמן המלחמה). גרייבס זכה למלגה לאוניברסיטת אוקספורד. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה התגייס לגדוד הרובאים המלכותיים הוולשים (RWF), שם שירת כקצין והגיע עד לדרגת קפטן. לאירועים שעבר גרייבס בשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה עצומה עליו. הוא פרסם את ספר שיריו הראשון ב-1916, אולם ניסה מאוחר יותר "להדחיק" את שירי המלחמה שלו. בקרב על הסום ב-1916 הוא נפצע פציעות קשות כל כך, שהוריו קיבלו ידיעה על מותו. אולם למרות זאת, הוא החלים, במחיר נזק תמידי לריאותיו, ובילה את שאר המלחמה באנגליה - למרות מאמציו לחזור לחזית. ב-1917 מילא גרייבס תפקיד מרכזי בהצלת חברו המשורר, סיגפריד ששון, ממשפט צבאי בעוון נפקדות, וכתב למפקדו הצבאי מכתב המגנה את המלחמה. שני הקצינים נעשו לחברים בזמן ששרתו ב-RWF. הביוגרפיות של גרייבס מתעדות סיפור זה היטב. בעזרת ששון, פגש גרייבס את וילפרד אוון, וזיהה את כישרונו. אוון נכח בחתונתו של גרייבס לננסי ניקולסון ב-1918. ניקולסון הייתה בת למשפחת אמנים, אביה ואחיה היו ציירים מפורסמים, היא דבקה בהשקפות פמיניסטיות, שבגללן סירבה לוותר על שמה מבית אביה. היא ילדה לגרייבס ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. לאחר נישואיו החל גרייבס ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, וניסה להתפרנס על ידי ניהול חנות קטנה. עסקיו כשלו במהרה. ב-1926 הוא קיבל משרה באוניברסיטת קהיר, ונסע לשם עם אשתו, ילדיו והמשוררת האמריקאית לאורה רידינג שהתיידה איתו ועם אשתו ננסי, על יסוד דעותיהן הפמיניסטיות המשותפות. הרומן "המשולש" זעזע רבים בחברה השמרנית בבריטניה ובארצות הברית. הוא ייסד את ה-"Seizin Press" יחד עם רידינג, והם חיברו יחדיו שני ספרים אקדמיים מצליחים - "A Survey of Modernist Poetry" ו-"A Pamphlet Against Anthologies". ב-1929 הוא עבר עם רידינג לאי מיורקה בספרד, אך הם נאלצו לעזוב ב-1936 בגלל מלחמת האזרחים. לאחר שחזר לבריטניה, פתח גרייבס במערכת יחסים עם בריל הודג', אשתו של אלן הודג', שותפתו לכתיבת שני ספרים. נולדו להם ארבעה ילדים. ב-1946 עברו ביחד לבית בדיה שבמיורקה, בית שהפך למוזיאון. הם התחתנו ב-1950. במקביל באותן השנים נסחף לסדרת רומנים ופרשיות אהבה עם ה"מוזות" שלו. בינואר 1959 הגיע לביקור של שבועיים בישראל, על גבי אוניית נוסעים "תיאודור הרצל", הוא ערך סדרת הרצאות וסייר ברחבי המדינה. אחר כך פרסם מאמר בשבחי ישראל. ב-1961 הוא התמנה לפרופסור לשירה באוקספורד, והחזיק במשרה זו עד 1966. במהלך שנות ה-70 המוקדמות, גרייבס החל לחוות אובדן זיכרון חמור יותר ויותר, ועד יום הולדתו ה-80, ב-1975, הוא חדל לכתוב. הוא חי עוד עשור, במצב תלותי הולך וגובר, עד שמת מאי ספיקת לב ב-7 בדצמבר 1985, בגיל 90. קריירה ספרותית ב-1927 פרסם את "לורנס והערבים", ביוגרפיה של תומאס אדוארד לורנס שהייתה לרב מכר . ב-1929 פרסם גרייבס את האוטוביוגרפיה שלו "שלום ולא להתראות" (Goodbye to All That). למרות הצלחת האוטוביוגרפיה, היא עלתה לו במחיר כמה מחבריו, בעיקר חברו מגדוד הרובאים המלכותיים סיגפריד ששון. ב-1934 פרסם גרייבס את ספרו המצליח ביותר, "אני, קלאודיוס". הוא השתמש במקורות קלאסיים, ובנה עלילה מורכבת ומושכת על חיי הקיסר הרומי קלאודיוס, עלילה שהורחבה בספר ההמשך "קלאודיוס האל" (1935). ב-1976 הופקה סדרת טלוויזיה של ה-BBC כעיבוד של הספר "אני, קלאודיוס". רומן היסטורי נוסף שלו, "הרוזן בליסאריוס" (1938), מספר על חייו של הגנרל הביזנטיני בליסאריוס. ב-1944 פרסם את הספר "גיזת הזהב" רומן המבוסס על סיפור "גיזת הזהב" מהמיתולוגיה היוונית על הארגונאוטים, קבוצת גיבורים יוונים שערכו מסע בים, בהנהגת יאסון, להבאת גיזת הזהב מקולכיס, ממלכה קדומה ששכנה בדרום הקווקז לחופי הים השחור (באזור גאורגיה של היום) ליולקוס שבתאסליה (העיר וולוס שביוון של ימינו). הספר תורגם לעברית ב-1959 והיה לרב מכר. ב-1946 פרסם את הספר "המלך ישוע", רומן המתייחס לישו לא כאל בן האלוהים, אלא כאל פילוסוף בעל תביעה לגיטימית לכס המלכות של יהודה באמצעות הורדוס, כמו גם מלכות דוד; ומטפל במספר רב של סיפורי הברית החדשה בצורה לא דתית. ב-1948 פרסם את הספר פורץ הדרך "האלה הלבנה" , בנושא המיתוסים, המיתולוגיות ומוצא הדתות של התרבות המערבית. הספר הוא חיבור מדעי, אך במשך השנים הפך לרב מכר בקרב הציבור הרחב. בספר גרייבס, בהתבסס על מיתוסים וכתבים שמקורם באירופה, באגן הים התיכון ובאזור הסהר הפורה, ועל מקורות התרבות הפגאנית, היהודית והנוצרית, מציעה את קיומה של אלוהות נשית ראשונית, "אלת הלידה, האהבה והמוות של הלבנה", הדומה במהותה ל, היא נוצרה בהשראת ומיוצגת על ידי שלבי הירח, והיא המקור לאלות השונות במיתולוגיות של תרבויות הים התיכון ואירופה בתקופה הפגאנית. ב-1961 עדכן את הספר והוא תורגם לעברית על יד טלה בר, שערכה במקומות שונים את הכתוב למען הקורא העברי, בהסכמת ובתיאום עם גרייבס עצמו. הספר יצא במהדורה חדשה ב-2002. ב-1949 פרסם ספר מדע בדיוני - "רוח מצפון". ב-1955 פרסם את הספר "המיתוסים היווניים", מחקר מקיף של מספר רב של מיתוסים יווניים, עם פרשנות נרחבת של כל אחד מהם. ב-1961 פרסם קובץ של אוסף משיריו שזכה לשבחי הביקורת. באותה שנה גם הציג מחקר שערך על סיפורי המקרא, ומשווה ביניהם לבין המיתולוגיה היוונית. המחקר מצא כי התנ"ך, התלמוד והמדרש, מלאים אגדות המתייחסות לאלים ואלות, לפולחנים ולמנהגים פגאניים שעטו לבוש מונותיאיסטי רק מאוחר יותר. כך לדוגמה את סיפור חוה הוא זיהה עם דמות האלה חבת. שבעת קני המנורה, סימלו שבע אלוהויות שאולות מן המיתוסים של בבל ומצרים. מקורו של חג סוכות בחג כנעני שהעבריים טיהרו אותו ממשמעותו המינית ועשוהו לחג לאל־עליון. לדעתו של גרייבס התנ"ך הוא מיתולוגיה, כלומר סיפור המאוכלס אלים ואלות רבים המתערבים בחיי בני האדם ולא חיבור תאולוגי, שיש בו הכרה באל אחד. למרות העריכה שנעשתה בו החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ואילך, נותרו בו עדיין הסיפורים על מעשי האלילים כשהם מחופשים בדמות אנשים, נשים, מלאכים ורוחות. רק לאחר חורבן ממלכת ישראל על ידי אשור, נהפכו המיתוסים לתפיסה דתית אחידה שמרכזה היה בירושלים וזאת כדי לשמור על עצמאותה המדינית של ממלכת יהודה הקטנה, בין אשור ומצרים. עד אז, דבקו העבריים בפולחנים מיניים כנעניים שאלילות מילאו בהן את התפקיד הראשי. ב-1964 פרסם יחד עם האנתרופולוג והיסטוריון הישראלי רפאל פטאי, איתו היה בקשרי ידידות במשך שנים רבות, את הספר "מיתוסיים עבריים: ספר בראשית". בספר נערכת השוואה בין סיפורי ספר בראשית לבין מיתולוגיה יוונית ומיתוסים אחרים במיתולוגיה של המזרח הקדום. בהם סיפורי גן עדן ומיתוסים של מבול שהיו משותפים לכל תרבויות האזור. לטענתם סיפורי הבריאה דומים בקוויהם הכלליים לסיפורים דומים מעמי בבל וכנען. בסיפורי האבות מתגלים סימני היכר של תרבויות קדומות, לדוגמה האגדה על בני יעקב שנולדו כביכול כל אחד עם אחות תאומה שאיתה התחתן כל אחד, מעידה על תקופה בה סגדו לאלים ואלות באופן שווה. הם גם קשרו את בית אל (אבן קדושה) עם המלה היוונית, "בייטילוס", המציינת עמוד בצורת חרוט, שהיו מושחים אותו לעיתים בשמן, ביין או בדם ואשר האל היה שוכן בתוכו. לדעתם עבר השם "בייטילוס" ליוונית מפיניקית. טקסים מסוג זה מוזכרים גם בתנ"ך. ב-1989 פרסם פטאי מהדורה חדשה ומורחבת של הספר בשם "מיתוסיים עבריים" (Hebrew myths). ב-1967 גרייבס הוציא לאור, יחד עם עומר אלי-שאה, תרגום חדש של "רבאעיאת" מאת עומר ח'יאם. מהר מאוד נהיה התרגום שנוי במחלוקת. היו שתקפו את גרייבס בטענה שהוא מנסה לשבור את הקסם של התרגום המפורסם של אדוארד פיצג'רלד מהתקופה הוויקטוריאנית. בנוסף הייתה מחלוקת סביב כתב היד ששימש לתרגום: עלי-שאה ואחיו אידריס שאה אמרו שכתב היד נשמר אצל משפחתם במשך 800 שנים, בעוד L.P. Elwell-Sutton, חוקר המזרח מאוניברסיטת אדינבורו, טען שכתב היד הוא למעשה זיוף. הביקורת על התרגום פגעה קשות בשמו של גרייבס והוא נתפס כמי שהלך שולל אחרי האחים שאה. ספריו שתורגמו לעברית הרשימה שלהלן מסודרת לפי סדר הוצאת הספרים לאור בתרגום עברי: אני קלאודיוס, תרגם נפתלי גולן, הוצאת מסדה, 1950. תרגום נוסף: אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2010. קלאודיוס האל, תרגם נפתלי גולן, הוצאת מסדה, 1954. תרגום נוסף: אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2013. גיזת הזהב, תרגם משה דור, הוצאת עם עובד, 1959. תרגום נוסף: איתמר פארן, הוצאת אודיסיאה, 2004. רוח מצפון, תרגם משה אטר, הוצאת ש' פרידמן, 1966. מיתוסים עבריים: ספר בראשית (עם רפאל פטאי), תרגם משה אראל, הוצאת מסדה, 1967. שלום ולא להתראות, תרגם מאיר ויזלטיר, הוצאת זמורה ביתן בשיתוף משרד הביטחון, 1987. הרוזן בליזאריוס, תרגם אהרן אמיר, הוצאת זמורה ביתן, 1988. אלים וגיבורים במיתולוגיה היוונית, תרגם יובל ווליס, הוצאת פראג, 2002. האלה הלבנה, תרגמה טלה בר, הוצאת אסטרולוג, 2002. המלך ישוע, תרגם רמי שלהבת, הוצאת גומא, 2010. הבחנות על השירה, תרגם אביעד שטיר, הוצאת דחק, סדרת דרש - כתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2023. קישורים חיצוניים The Robert Graves Trust - כתבת פרופיל בעת ביקורו בישראל * - פרק מהספר השירים "בבל" ו"חוות הפרה המתה" - ניתוח השירים ותרגומם לעברית באתר "מדרשראם" הערות שוליים קטגוריה:מחזאים בריטים קטגוריה:משוררים בריטים קטגוריה:סופרים בריטים קטגוריה:לונדון: אישים קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1895 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1985	2024-03-08T02:21:35
בורגנות	290px\|ממוזער\| 'הבורגנות', ציורו של Pintura de R. Cortés, 1855 בורגנות הוא מושג נפוץ בתחומי המחקר הסוציולוגי, ההיסטורי, והכלכלי, המתאר מעמד חברתי המתגורר בערים שאינו עוסק בעבודות כפיים. עם ירידת מעמד האצולה בצרפת במאה ה-18, המונח כלל את המעמד שאיננו האצולה או הכמורה. לבורגנות היה תפקיד חשוב בעליית המסחר, התיעוש והכלכלה המודרנית. בעבר שימשה המילה בורגני כינוי למי שיושב במצודה או בעיר. מאוחר יותר, החל המושג לציין באופן כללי את אנשי הערים בני מעמד הביניים. באופן נגזר מההקשרים הכלכליים והפוליטיים של המעמד העירוני, החל "בורגני" להיות כינוי לטעם בינוני שאינו יוצא דופן, וגם כינוי לבעל תחומי עניין חומריים או קפיטליסטיים. בתאוריה המרקסיסטית, הבורגנות היא המעמד המודרני של בעלי ההון, הכולל בני אדם המתפרנסים מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר, בניגוד למעמד הפועלים (פרולטריון) המתפרנס משכר עבודתו בעסקים שבבעלות הבורגנות. התיאוריה מבחינה בין בורגנים לבין זעיר בורגנים , כאשר הזעיר בורגנים אינם שולטים על אמצעי הייצור הראשיים בתקופה אלא בעלי עסקים קטנים או משקיעים קטנים שנאלצים לעבוד בעבודה שכירה אצל בורגנים, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים. גיזרון מקור המילה העברית "בורגנות" הוא בשפות ההינדו-אירופיות, בהן תצורות שונות של המילה "בּוּרְג", פירושן מגדל או מצודה. בצרפתית, למשל, מקור המילה המודרנית Bourgeoisie הוא כינוי לשוכני העיר. המונח נגזר מן הצרפתית העתיקה, בה המילה burgeis ציינה עיר מוקפת חומה. בהשפעת שפות אלו. גם במקורות חז"ל מופיעים הביטויים "בורגנין", בהקשר של מגדלים או מצודות: . וכדוגמה לשימוש ב"בורגני" ככינוי ל"יושב בית", או איש עיר: . כמו כן מופיעה המילה בורגנין גם בתלמוד בהקשר לסוכות של שומרי העיר: המילה התגלגלה גם לערבית, בה פירוש המילה בורג'ה (برج) הוא מגדל. היסטוריה לידתו של מעמד הבורגנות בימי הביניים המאוחרים, בתקופה בה החלו לצמוח הערים. כתוצאה ממעבר המרכז הכלכלי מהכפר, ומהסתמכות הכלכלה על עיבוד הקרקעות השייכות לאצולה, אל העיר, ולהסתמכות הכלכלה על הייצור בבתי המלאכה העירוניים, התחזק תחילה השלטון המרכזי, דהיינו המלוכה, ונחלשו שני מעמדות האצולה והכמורה באירופה. לצידם של שני מעמדות אלו היה המעמד השלישי, שכלל, ללא הבחנה, הן את העניים והן את אלו שלימים יכונו בורגנים: הסוחרים, בעלי המקצועות החופשיים - עורכי דין, רופאים ויועצים אחרים ששירתו את המלוכה - וכן בעלי בתי המלאכה. הבורגנים, בהיותם החלק העשיר במעמד השלישי, נאלצו לשלם את רוב המסים במדינה, היות שהכמורה והאצולה היו פטורות בדרך כלל מנטל המס. במאה ה-18 והמאה ה-19, בעקבות המהפכה הצרפתית ומהפכות אחרות שהתחוללו בארצות אירופה, לקחה הבורגנות תפקיד מוביל בשינוי שיטת המשטר ממלוכני-פאודלי למשטר פרלמנטרי, שבו רוכז עיקר הכוח בידי הבורגנים. המהפכה התעשייתית אפשרה התעשרות חסרת תקדים של חלקים בבורגנות האירופאית, ויצרה שני תתי-מעמדות: הזעיר בורגנות, כלומר בעלי העסקים הקטנים והמקצועות החופשיים, והבורגנות הגבוהה המחזיקה בבעלות על עסקים גדולים ומנהלת אותם. אחד המקורות הידועים לתפיסה המודרנית של הבורגנות היא הגותו של הסוציולוג והפילוסוף קרל מרקס. מרקס ראה בבורגנות שלפני המהפכה התעשייתית כמעמד מהפכני המוביל את השינויים בפני החברה המודרנית, וכזה שבזכותו חוותה האנושות קידמה חסרת תקדים. ואולם לטענתו, עם התבססות השיטה הכלכלית הקפיטליסטית התעשייתית, תפסה הבורגנות עמדת כוח והפכה למעמד ריאקציוני ושמרני. כוחה של הבורגנות בא לה מכך שהיא מעמד בעלי הרכוש ואמצעי הייצור, ועושרה נובע מניצול בני מעמד העובדים, הפרולטריון. על פי הניתוח של מרקס, העושר של הבורגנות מצטבר וגדל כאשר בעלי אמצעי היצור שומרים לעצמם את הערך העודף הנובע מן הפער בין השכר המשולם לפועל ובין המחיר המבוקש עבור הסחורה בשוק. מכאן יוצא כי אותם פועלים אשר מייצרים את הסחורות משלמים עליהן יותר ממה שהם מקבלים כתמורה לעבודתם, וזהו תהליך של התרוששות הולכת וגוברת. מרקס ייחל לכך שמעמד הפועלים יתעורר וישתחרר מן הניצול בידי הבורגנות, וכך יחל עידן כלכלי חדש, ששיטתו קומוניזם. על פי תורת המרקסיזם, ההתפתחות ההיסטורית ההכרחית תוביל למאבק בין הבורגנות לפרולטריון, שבו תנושל הבורגנות מנכסיה. נכסים אלו יועברו לבעלות הפרולטריון, אשר ייצור לבסוף חברה נטולת מעמדות. קישורים חיצוניים קציעה אביאלי-טביביאן, דמותה של חברה בתהליך תיעוש, באתר מט"ח הערות שוליים קטגוריה:מרקסיזם קטגוריה:ריבוד ואי שוויון קטגוריה:קבוצות חברתיות קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית	2024-04-16T17:10:35
טרזן	טרזן (באנגלית: Tarzan) הוא דמות ספרותית, גיבור סדרת ספרים פרי עטו של הסופר אדגר רייס בורוז. ביוגרפיה טרזן הוא ילד אנגלי שגדל כחלק משבט קופי אדם בג'ונגל אפריקאי של קונגו בסוף המאה ה-19, טרזן נשאר לבד לאחר שהוריו נהרגו על ידי קופי אדם (מגזע שבורוז המציא). אחת הקופות (קיילה) אימצה את התינוק וגידלה אותו כשלה - אחרי שאיבדה זמן קצר קודם את הגור שנולד לה. גידולו במסגרת שבט קופים העניק לו יכולות פיזיות העולות על אלו של טובי האתלטים, כמו כן פיתח יכולת לתקשר עם הקופים והחיות בג'ונגל. משבגר נעשה למנהיגו של שבט הקופים וכן למנהיגן של חיות אחרות. שמו האנגלי הרשמי של טרזן הוא ג'ון קלייטון השלישי, לורד גרייסטוק, על זהותו כאדם וייחוסו למד רק בבגרותו, כאשר פגש לראשונה כמה מבני מינו שנקלעו לג'ונגל, ביניהם ג'יין, לימים אהובתו. מאוחר יותר עבר טרזן הרפתקאות שונות, בג'ונגלים באפריקה ומחוצה להם. את הרעיון לספר שאל בורוז מ"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג ומסיפורים שקרא על אנשים שנקלעו לג'ונגל. הסיפור הראשון יצא לאור ב-1912, פורסם תחילה בחוברת סיפורי מתח בשם "אולסטורי" ושנתיים לאחר מכן הופיע בספר ועל אף הביקורות הקשות שנמתחו על סגנונו ורדידותו, זכה להצלחה מיידית. את ההצלחה נהוג לייחס לפנטזיה האנושית, שהיא נחלתם של מבוגרים וילדים כאחד, לשוב אל גן העדן האבוד, לגלות יכולות גופניות המאפשרות להתגבר על קשיי הטבע ולמצות תכונות אנושיות אציליות. ("הפרא האציל") טרזן בספרים הספרים המקוריים בסדרה הם: Tarzan of the Apes (1912) The Return of Tarzan (1913) The Beasts of Tarzan (1914) The Son of Tarzan (1915–1916) Tarzan and the Jewels of Opar (1916) Jungle Tales of Tarzan (1916–1917) Tarzan the Untamed (1919–1920) Tarzan the Terrible (1921) Tarzan and the Golden Lion (1922–1923) Tarzan and the Ant Men (1924) Tarzan, Lord of the Jungle (1927–1928) Tarzan and the Lost Empire (1928–1929) Tarzan at the Earth's Core (1929–1930) Tarzan the Invincible (1930–1931) Tarzan Triumphant (1931–1932) Tarzan and the City of Gold (1932) Tarzan and the Lion Man (1933–1934) Tarzan and the Leopard Men (1932–1933) Tarzan's Quest (1935–1936) Tarzan and the Forbidden City (1938) Tarzan the Magnificent (1936–1938) Tarzan and the Foreign Legion (1947) Tarzan and the Madman (1964) Tarzan and the Castaways (1965) בעברית יצאו לאור חלק מהכותרים חלקם תורגמו מספר פעמים בשמות שונים: טרזן מלך הקופים טרזן חוזר לג'ונגל טרזן וחיות הג'ונגל טרזן ובנו טרזן ואוצרות אופיר טרזן בעלילות הג'ונגל טרזן הבלתי מנוצח טרזן הפרא הכובש טרזן ואריה הזהב טרזן ואנשי הנמלה כמו כן יצאו לאור גם ספרים נוספים שהשתמשו בדמות של טרזן כגון "עלילות טרזן בארץ ישראל" וחוברות קומיקס שונות. טרזן במדיות אחרות 250px\|ממוזער\|שמאל\|קומיקס טרזן ישראלי שצויר על ידי דניאל פלנט טרזן הוסרט לקולנוע ולטלוויזיה פעמים רבות, כאשר הסרטים הראשונים היו סרטים אילמים נאמנים במידה רבה למקור הספרותי. החל משנות ה-30 החלו להופיע הסרטים המדברים הראשונים בכיכובו של ג'וני וייסמילר, כשלצידו הופיעה לעיתים קרובות השימפנזה המכונה צ'יטה. סדרת סרטים זו נמשכה עד שנות ה-60. בשנת 1960 פורסמה בעיתון הילדים הארץ שלנו סדרת סיפורים בהמשכים בשם "טרזן ותעלומת האטום", המשתמשת בדמותו של טרזן, אותה כתב פנחס שדה, תחת השם הבדוי "יריב אמציה"; אותו עיתון פרסם באותה עת סדרת קומיקס בהמשכים על טרזן, באיור הצייר דניאל פלנט. משנת 1976–1984 הופיע טרזן בטלוויזיה בסדרת אנימציה שנקראה, "Tarzan, Lord of the Jungle", בהפקת חברת CBS האמריקנית. הסדרה נצמדה למקור הספרותי ופרקיה גם שודרו בתחילת שנות השמונים בישראל. ב-1984 יצא סרטו של יו הדסון, גרייסטוק: האגדה של טרזן מלך הקופים המבוסס על הספר הראשון בסדרה בכיכובם של כריסטופר למברט ואנדי מקדואל. בשנת 1999 הופיע טרזן בסרט האנימציה, טרזן, מבית חברת וולט דיסני. בשנת 2005 יצא טרזן 2 המהווה פריקוול לסרט הראשון. בשנת 2004 הועלה מחזמר חנוכה "טרזן וג'יין" בו שיחקו יהודה לוי ויעל בר זוהר בתפקיד טרזן וג'יין, וטל מוסרי שיחק את התפקיד של צ'יטה השימפנזה. בשנת 2005 עלה המחזמר פעם נוספת, הפעם בכיכובם של גיא אריאלי, ויעל דואני בתפקיד טרזן וג'יין. בשנת 2023, המחזמר הועלה פעם נוספת, הפעם בכיכובם של רועי עוז, ומיכל וויזמן בתפקיד טרזן וג'יין בשנת 2007 יצאה סדרת טלוויזיה חדשה על טרזן מבית דיסני בשם, "אגדת טרזן", שמספרת על הרפתקאותיהם של טרזן וחבריו לאחר הסרט הראשון. בשנת 2016 יצא סרט הפעולה האגדה של טרזן בכיכובו של אלכסנדר סקארסגארד כטרזן ומרגו רובי כג׳יין; כמו כן משחקים בסרט סמואל ל. ג'קסון וכריסטוף ואלץ. מדבבים של טרזן בעיבודי הנפשה (1976) Tarzan, Lord of the Jungle רוברט רידג'לי טרזן (1999) טרזן הצעיר - אלכס ד. לינז (דניאל מגון בעברית) טרזן המבוגר - טוני גולדווין (ליאור אשכנזי בעברית) טרזן 2 (2005) צ'אד הריסון (אלון ברנד בעברית) אגדת טרזן (2007) מייקל טרי וייס (מתי אטלס בעברית) טרזן (2013) טרזן בינקותו - קרייג גראנר טרזן בנערותו - אנטון זטרהולם (דניאל קונטיצ'לו בעברית) טרזן המבוגר - קלן לוץ (איזי בעברית) טרזן וג'יין (2023) מייקל טרי וייס (אסף דגני בעברית) ראו גם ילד פרא קישורים חיצוניים אלי אשד, עלילות טרזן בלג בעומר, 9 במאי 2004 אלי אשד, עלילות טרזן בארץ הקודש אלי אשד, טרזן בפרסומת העברית אלי אשד, מאה שנים של טרזן איש הקופים, 27 באוקטובר 2012 הערות שוליים קטגוריה:דמויות ספרותיות קטגוריה:גיבורי-על קטגוריה:דיסני: דמויות קטגוריה:טרזן קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים קטגוריה:ילדי פרא בדיוניים קטגוריה:ספרים שעובדו לסדרות טלוויזיה	2024-10-18T21:21:13
אדגר רייס בורוז	אדגר רייס בורוז (באנגלית: Edgar Rice Burroughs; 1 בספטמבר 1875 – 19 במרץ 1950) היה כתב צבאי וסופר אמריקאי שנודע בעיקר כמחבר סדרות הספרים "טרזן", "בארסום" וסדרות נוספות. ביוגרפיה אדגר רייס בורוז נולד בשנת 1875 למשפחה עשירה בשיקגו. למד באקדמיה צבאית ולאחר מכן עבד בעבודות שונות בין היתר ככורה וכבוקר. מאז שנת 1912 עסק בכתיבה. כתב ספרי מדע בדיוני, אך ייזכר תמיד כיוצרו של טרזן. במלחמת העולם השנייה שירת ככתב צבאי. נפטר בשנת 1950. ספריו נסיכת מאדים (1912, תרגום לעברית: עמנואל לוטם, 2014) טרזן בן הקופים (1914. תרגום לעברית: א. דרך בתוך עתוננו, 1933 [בהמשכים]; ג. בן-חנה בשם טרזן מלך הקופים, 1938; אריה חשביה, 1972) — בנם של לורד אנגלי ורעייתו, שספינתם טבעה מול חופי אפריקה, מאומץ על ידי קופה המעניקה לו את השם טרזן ("לבן-עור") והוא גובר על חיות הג'ונגל ומוכתר לשליט היער. אלילי מאדים (1914) בבטן האדמה (1914) טרזן חוזר לג'ונגל (1915. תרגום לעברית: ג. בן-חנה, 1939; אריה חשביה, 1973) אוכל-האדם (1915) חיות טרזן (1916. תרגום לעברית: ג. בן-חנה בשם טרזן וחיתו יער, 1938; אליעזר כרמי בשם טרזן וחיות הג'ונגל, 1973) בן טרזן (1917. תרגום לעברית: אריה חשביה בשם טרזן ובנו, 1974) טרזן ויהלומי אוֹפַּר (1918. תרגום לעברית: אמציה ברלס בשם טרזן וזהב אופיר, 1939; אריה חשביה בשם טרזן ואוצרות אופיר, 1975) ארץ שכוחת-זמן (1918) שר-המלחמה של מאדים (1918) אנשים שכוחי-זמן (1918) מחוץ לתהום הזמן (1918) טרזן הבלתי-מאולף (1920. תרגום לעברית: בנימין גילאי בשם טרזן במכלאות העבדים, 1955) תוביה נערת מאדים (1920) טרזן הנורא (1921) אנשי-השחמט ממאדים (1922) טרזן וארי-הזהב (1923. תרגום לעברית: ג. בן-חנה, 1954; אליעזר כרמי, 1983) פלוסידר (1923. תרגום לעברית: ג. בן-חנה בשם השבויים בארץ פלוסידר, 1942) הנערה מהוליווד (1923) טרזן ואנשי הנמלים (1924) נערת המערות (1925) המלך המטורף (1926) נערת הירח (1926) תאומי טרזן (1927. תרגום לעברית: ג. בן-חנה בשם טרזן ובן טרזן, 1942) מנהיג המלחמה (1927) פורע-החוק מטורן (1927) טרזן שליט הג'ונגל (1928) טַנָר מפלוסידר (1928) הגיבור ממאדים (1928) אנשי המפלצת (1929) טרזן במרכז האדמה (1930) טרזן הבלתי-מנוצח (1931. תרגום לעברית: ג. בן-חנה, 1945; אריה חשביה, 1983) לוחמי מאדים (1931) טרזן המציל (1932. תרגום לעברית: ג. בן-חנה, 1950) נערת הג'ונגל (1932) טרזן ועיר-הזהב (1933) שד האפאצ'ים (1933) טרזן ואיש-האריות (1934) שודדי נוגה (1934) טרזן ואנשי הנמר (1935) אבודים בנוגה (1935) טרזן ותאומי טרזן עם גַ'ד-בַּל-גַ'ה, ארי-הזהב (1936) חרבות מאדים (1936) מסע טרזן (1936. תרגום לעברית: ג. בן-חנה בשם טרזן והילד הכושי, 1941) בחזרה לתקופת האבן (1937) טרזן והעיר האסורה (1938. תרגום לעברית: בנימין גילאי בשם טרזן והננסים, 1954) הנער והאריה (1938) טרזן הנפלא (1939. תרגום לעברית: ג. בן-חנה בשם טרזן והבדואים, 1950) קרסון מנוגה (1939) האנשים הסינתטיים ממאדים (1940) טרזן ולגיון-הזרים (1940. תרגום לעברית: ג. בן-חנה בשם מלחמת טרזן בגרמנים, 1944) ארץ האימה (1944) הבריחה מנוגה (1946. תרגום לעברית: דן סואן בשם טיסת הפלאים, 1952) לאנה מגאתול (1948) הפרא מפלוסידר (1963) טרזן והמטורף (1964) ג'ון קרטר ממאדים (1964) טרזן וניצולי הספינה הטרופה (1965) אני ברברי (1967) הקוסם מנוגה (1970) טרזן וההרפתקה האבודה (1995) נערה בת-מזל שכמוך! (1999) מעשיות נשכחות על אהבה ורצח (2001) בורוז בקולנוע ספרי טרזן הוסרטו בהוליווד החל משנת 1918. במרוצת השנים גילמו שחקנים שונים את דמותו של טרזן. הידוע מכולם הוא ג'וני וייסמילר שסרטו הראשון כטרזן היה בשנת 1932. להנצחת הסדרה ניתן לאחד מפרברי לוס אנג'לס השם "טרזנה". ב-2012 יצא הסרט "ג'ון קרטר" המבוסס על ספריו על המאדים. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים על סדרת בארסום של בורוז: חלק א' חלק ב' אתר מקיף על בורוז קטגוריה:סופרים אמריקאים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית קטגוריה:שיקגו: אישים קטגוריה:כתבים צבאיים אמריקאים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1875 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1950	2024-07-27T12:26:45
אנמיה	ממוזער\|תאי דם אדומים של חולה אנמיה חרמשית אָנֶמְיָה (Anemia, בעברית: מִעוּט דָּם) היא שם כולל לכמה מחלות שהמשותף לכולן: תכולה נמוכה של המוגלובין בדם או חסר בתאי דם אדומים שיכולים לשאת את ההמוגלובין, מה שגורם לאספקה ירודה של חמצן לרקמות הגוף. זהו המצב ההמטולוגי השכיח ביותר והוא מופיע בכל קבוצות הגילים. סוגי אנמיה ניתן לחלק את מחלות האנמיה על פי מנגנון היווצרותן: אנמיה כתוצאה מייצור מופחת או לקוי של המוגלובין או תאי דם אדומים אנמיה כתוצאה מהרס של כדוריות אדומות אנמיה כתוצאה מאובדן דם ייצור מופחת או לקוי של המוגלובין או תאי דם אדומים באנמיות מסוג זה, הבעיה היא ביצירת הכדוריות האדומות או החלבון המרכזי בהן המוגלובין. לאנמיות מסוג זה יכולות להיות מספר סיבות הכוללות: אי ייצור של תאי דם אדומים ייצור מופחת של המוגלובין עקב חסר של ברזל בתזונה- אנמיה מחוסר ברזל. חוסר בברזל הגורם ליצירת כדורית קטנה יותר נקרא אנמיה מיקרוציטית. ייצור מופחת של המוגלובין עקב מחלה זיהומית כרונית המפריעה לזמינות הברזל בגוף ייצור לא תקין של ההמוגלובין עקב מחלות תורשתיות כגון תלסמיה מסוג אלפא או בטא או במחלת אנמיה חרמשית בעיה בייצור הממברנות של הכדוריות האדומות כמו במחלת אנמיה ספרוציטית יצירה לא תקינה של כדוריות דם אדומות עקב חוסר של ויטמין B12 או חומצה פולית, הנקרא אנמיה מגלובלסטית בעיות בכליות הגורמות לחוסר יצירת ההורמון אריתרופויאטין האחראי לייצור כדוריות אדומות במח העצם בעיה ביצירת כל סוגי תאי הדם במח העצם, הנקראת אנמיה אפלסטית או אנמיה היפופלסטית הרס של כדוריות אדומות או אובדן דם אנמיה כזו נקראת: אנמיה המוליטית או בעברית: תמס-דם. באנמיות מסוג זה ייצור כדוריות הדם תקין ואילו הבעיה היא בהרס של תאי דם או בדימום. הרס מוגבר של כדוריות דם יכול להתרחש בכמה מצבים כגון: תחלואה במחלות אוטואימוניות שפוגעות באופן ספציפי בכדוריות הדם האדומות, לאחר נטילת תרופות מסוימות, באופן טבעי לאחר הלידה, בפגיעות חמורות בכלי הדם בהן הם צרים מידי למעבר של כדוריות הדם, בפגיעות מכניות בכדוריות הדם האדומות עקב נוכחות מסתם לב מכני, במתן עירוי דם לא מתאים, ובחשיפה לפול או לחומרים אחרים כאשר האדם סובל מחוסר באנזים G6PD. אובדן של כדוריות אדומות נובע בעיקר מדימום לתוך הגוף והחוצה ממנו, שיכול להיות גלוי או סמוי. מקרים נפוצים של דימומים שגורמים לאנמיה הם דימומים חיצוניים בעקבות פציעה, דימומים לתוך מערכת העיכול (כולל בין השאר: סרטן המעי הגס), ודימומים במערכת המין הנשית. לעיתים, אנמיה הנגרמת מדימום יכולה להוביל באופן כרוני גם לאנמיה של חוסר ברזל עקב אי פיצוי תזונתי לאובדן הברזל בדימום. קבוצות סיכון תינוקות וילדים הם בסיכון מוגבר ללקות באנמיה. בישראל ההמלצה היא לתת מגיל 4 חודשים תוספת ברזל כדי למנוע זאת. גם קשישים וחולים במחלות כרוניות לוקים יותר באנמיה. בנוסף חולים במחלות מעיים נוטים לחלות במחלה עקב חוסר ספיגה טובה של ברזל, חומצה פולית ו-B12 לכן הטיפול יכלול במקרים רבים מתן ברזל בזריקות ולא דרך מערכת העיכול. בהשוואה לגברים, נשים בכלל ונשים בהריון בפרט, נוטות יותר לפתח אנמיה מחוסר ברזל עקב עליה בנפח הדם. קבוצה נוספת אשר בסיכון היא קבוצת הצמחונים והטבעונים. בארצות המערב, אנשים רבים חיים במדינות אשר בהן מסורת האוכל בנויה כך שמרכיב עיקרי בתזונה הוא בשר, בשונה מהמזרח, שם התזונה מבוססת בעיקר על סויה ואורז. במערב, אנשים רבים שמפסיקים לאכול בשר, אינם משנים לחלוטין את תזונתם כך שתתבסס על סויה, ולכן אינם מקבלים מספיק חלבונים וברזל כמו אחיהם במזרח. לפיכך חלק מהצמחונים במערב הם אנמיים. אבחון אנמיה הסימפטומים אינם ספציפיים והם מבטאים את הירידה באספקת הדם והחמצן לרקמות ולאיברים השונים בגוף. בדרך כלל האדם שסובל מאנמיה יתלונן על: חיוורון, חולשה, עייפות, נשירת שיער וסחרחורת. כאב ראש, עצבנות, קושי בריכוז, חוסר תיאבון ובחילה. עיקר האבחון של אנמיה, וההבדלה בין סוגי האנמיה השונים נעשים באמצעות בדיקות דם. בדיקות הדם ששימושיות לאבחון האנמיה הן בדיקת רמת ההמוגלובין בדם (HGB) שתהיה נמוכה ברוב סוגי האנמיה, בדיקת חלקן היחסי של הכדוריות האדומות בנפח הדם - המטוקריט (HCT), בדיקת גודלן הממוצע של כדוריות הדם האדומות (MCV) שיכול להיות נמוך או גבוה בהתאם לסוג האנמיה, בדיקת מספר כדוריות הדם האדומות בנפח הדם (RBC) מספר תאי הדם מסוג רטיקולוציטים בדם (RET) ועוד. נוסף על כך להערכת אנמיה של חוסר ברזל יש צורך לדגום בדם ריכוז של חומרים שונים כגון: רמת ברזל, רמת חלבון הפריטין ורמת חלבון הטרנספרין. בדיקות נוספות שניתן לבצע על-מנת להעריך אנמיה הן בדיקה מיקרוסקופית של משטח דם ובמקרים חמורים או במקרים בהם קשה לבצע אבחנה ייבדק גם משטח של חומר שיישאב ממח העצם. טיפול הטיפול במחלת האנמיה הוא בהתאם לגורם: באנמיה מחוסר ברזל - יינתן טיפול בברזל במינון גבוה. בחוסר בוויטמין B12 וחוסר בחומצה פולית הטיפול הוא מתן הוויטמינים. בחוסר בהורמון אריתרופויאטין יינתן תחליף של ההורמון, כדוגמת דרבופואטין אלפא (ארנספ). במקרי דימום, יש לעצור את הדימום. במקרים שלא ניתן לתקן את הגורם למחלה (כמו בתלסמיה) או במקרי אנמיה חמורים יינתן עירוי דם. באנמיה אפלסטית, בה מח העצם נפגע, לפעמים יצטרך החולה לעבור השתלת מח עצם לצורך ריפוי המחלה. ראו גם אנמיה ממחלה כרונית קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אנמיה	2024-09-09T19:51:04
רואלד אמונדסן	רואלד אמונדסן (בנורווגית: Roald Engelbregt Gravning Amundsen; 16 ביולי 1872 – כנראה 18 ביוני 1928) היה מגלה ארצות נורווגי, הראשון שחצה את המעבר הצפון-מערבי וכן הראשון שכבש את הקוטב הדרומי עם משלחת הקוטב הדרומי. נעוריו אמונדסן נולד ב-16 ביולי 1872 בבורג (דרומית לאוסלו) שבנורווגיה לבעל האוניות יינס אמונדסן והיה הצעיר מבין ארבעה אחים. בנעוריו שירת אמונדסן בצי. אבל בהשפעת אימו יצא מעסקי הספנות המשפחתית והחל בלימודי רפואה. משנפטרה אימו בהיותו בן 21 עזב את תחום הרפואה ויצא לחיים של הרפתקאות ימיות, בהשפעת מסעו המפורסם של מי שהפך לאגדה לאומית בנורווגיה, החוקר פריטיוף ננסן לחציית גרינלנד בשנת 1888. ממוזער\|280px\|אמונדסן ואנשי המשלחת שלו הופכים לראשונים שמגיעים לקוטב הדרומי, 14 בדצמבר 1911 חקר הקוטב ממוזער\|רואלד אמונדסן בתצלום שככל הנראה בוצע בין 1903-1908 בשנים 1897–1899 הצטרף למשלחת החקר הבלגית לאנטארקטיקה בהדרכתו של אדריאן דה ז'רלש במסעה הראשון. אוניית המשלחת, "בלגיקה", נתקעה בתוך שדה קרח ונאלצה להישאר במקום עד הפשרת הקרחון. כך הייתה המשלחת הבלגית הקבוצה האירופאית הראשונה שעברה חורף שלם באזור אנטארקטיקה על אף שלא תכננה לעשות זאת ולא הייתה מצוידת כראוי למטרה זו. ב-1903, אחרי שהקדיש זמן ללימודים, אמונדסן הוביל בהצלחה משלחת חקר למעבר הצפון-מערבי, מעבר ימי בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי. אמונדסן היה בכך לחוקר הראשון אשר עבר במעבר זה בין האוקיינוסים, וזאת לאחר מאות שנים של ניסיונות בלתי מוצלחים. במסעו זה ערך תצפיות שעל פיהן קבעו אנשי המדע את מקומו של הקוטב המגנטי הצפוני. ב-1906 היה אמונדסן לאדם הראשון שעבר בספינה את ים הקרח הצפוני-מערבי לכל אורכו עד אלסקה. בעקבות טענות האמריקאים רוברט פירי ופרדריק קוק כי הגיעו אל הקוטב הצפוני (שאינן מקובלות כנכונות היום) החליט אמונדסן לכבוש את הקוטב הדרומי. ב-1910 הפליג מנורווגיה למסעו הגדול באונייה פֿראם ("קדימה"), שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן להגיע לקוטב הצפוני, במשלחת הקוטב הדרומי. בינואר 1911 הגיע למפרץ הלווייתנים והקים מחנה. ב-20 באוקטובר 1911 יצא אמונדסן עם ארבעה מלווים בלבד, 4 מזחלות ו-52 כלבים, במסע לכיבוש הקוטב. אמונדסן תכנן בקפידה פרטים רבים בהכנות למסע. הוא לקח בחשבון את הנוחות הגופנית והנפשית של חברי המשלחת. אמונדסן עיצב את המגפיים, המעילים והבגדים של אנשי המשלחת, ובמקביל גם דאג למוראל גבוה עם מלאי של 3,000 ספרים, גרמופון ותקליטים. הכלבים שהוא בחר היו החזקים והמוצלחים ביותר מבין כלבי המזחלת. הוא ידע שבמקרה הצורך ניתן יהיה להאכיל את הכלבים בבשר כלבים ואף להאכיל בו את חברי המשלחת. אמונדסן היה במירוץ עם רוברט פלקון סקוט ומשלחת טרה נובה שיצא לאותה מטרה - לכבוש את הקוטב הדרומי. אמונדסן היה מצויד היטב והגיע אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911, 33 ימים לפני סקוט. אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף את הדגל הנורווגי. זה הסימן אשר מצא סקוט כאשר הגיע אחריו לקוטב. ב-1926 עבר בטיסה את הקוטב הצפוני כשטס מסבאלברד לאלסקה. הטיסה הייתה בספינת אוויר בשם "נורגה" (Norge; נורווגיה) שמומנה על ידי לינקולן אלזוורת' כשאחד הטייסים היה אומברטו נובילה. בכך היו האנשים הראשונים שטסו מעל הקוטב (ואולי אף הראשונים שהגיעו אליו אי פעם). שנתיים לאחר מכן, ב-1928, יצא נובילה למסע לקוטב הצפוני ועקבותיו נעלמו. אמונדסן יצא בראש אחת הקבוצות שיצאה לחפשו, אך עקבותיו ועקבות חמשת האנשים אשר השתתפו בקבוצה אבדו. אין מידע כיצד הם נספו. נובילה נמצא לאחר מכן חי. ב-1928 העניק לו הקונגרס של ארצות הברית את מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוה ביותר של ארצות הברית. הנצחה על שמו של אמונדסן קרויים חוף אמונדסן; ים אמונדסן שלחופי אנטארקטיקה; מכתש באנטארקטיקה; והתחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט - תחנת מחקר אמריקאית הקרויה במשותף על שמם של אמונדסן וסקוט. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מגלי ארצות נורווגים קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס קטגוריה:חוקרי האזור הארקטי קטגוריה:אנטארקטיקה: מגלי היבשת קטגוריה:קצה הדרום קטגוריה:משלחת הקוטב הדרומי קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה קטגוריה:קצינים גדולים בלגיון הכבוד קטגוריה:מעוטרי מדליית הקוטב קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות קטגוריה:נורווגים שנולדו ב-1872 קטגוריה:נורווגים שנפטרו ב-1928	2024-07-22T18:57:30
אימות זהות	אימות (באנגלית: Authentication) הוא מושג באבטחת מידע וקריפטוגרפיה ומשמעו פעולה שנועדה לאשר תקפות פיסת מידע שישות כלשהי טוענת לאמיתותה. האימות כרוך לרוב בצורה אחת או יותר של אמצעי זיהוי כמו תעודה מזהה, בדיקת הרשאה או בדיקת אותנטיות אתר אינטרנט באמצעות תעודת מפתח ציבורי. אימות יכול להיות גם תיארוך ממצא ארכאולוגי, אישור בעלות על נכס או יצירה או אישור שמוצר עומד בהבטחות היצרן המופיעות על האריזה או בתעודת האחריות. אימות מתחלק לשלוש קטגוריות עיקריות: ידיעה. משהו שהטוען יודע (כגון סיסמה, מספר זיהוי אישי או מענה על אתגר). שייכות. משהו ברשותו או בבעלותו של הטוען (כגון תעודה מזהה, כרטיס מגנטי, אסימון אבטחה או טלפון נייד עליו מותקן יישומון אבטחה). זהות. זיהוי ביומטרי של הטוען. ישנם שני סוגים של זיהוי ביומטרי: תכונה פיזית של הטוען (כמו חתימת יד, טביעת אצבע, זיהוי פנים, סריקת רשתית או דגימת DNA), או פעולה של הטוען (כגון זיהוי קול, זיהוי כתב יד או דינמיקת הקשה ). פעולת אימות אלקטרונית שמתבצעת בהיקף רחב החל מהרבע האחרון של המאה העשרים היא זו המשמשת למשיכת כספים ממכשיר בנק אוטומטי. לזיהוי המושך משמש שילוב של שני אמצעים: כרטיס מגנטי שעליו מוטבע זיהוי של המושך, והקשה של סיסמה הידועה רק למושך. גנבה של רק אחד משני אמצעים אלה אינה מאפשרת התחזות. אימות רב-שלבי כאשר רמת הודאות הנחוצה עבור האימות נמוכה, נהוג להסתפק באמצעי זיהוי אחד בלבד. לדוגמה, בשעון נוכחות משתמשים בדרך כלל בכרטיס מגנטי בלבד עבור האימות. בכניסה לאתרי אינטרנט רבים, ובכלל זה ויקיפדיה, די בהקלדת זיהוי משתמש וסיסמה, ואין צורך באמצעי זיהוי פיזי. אך כאשר נחוץ אימות ברמת ודאות גבוהה יותר, ניתן להשתמש באימות רב-שלבי שבו משלבים מספר אמצעי אימות השייכים לשתיים או יותר מהקטגוריות המנויות. לדוגמה, בהתחברות לחשבון גוגל ניתן להשתמש באימות דו שלבי הדורש מהמשתמש להקליד סיסמה (קטגוריית ידיעה) ובנוסף להפגין ידיעת מספר אקראי שנוצר באמצעות אפליקציית אבטחה (קטגוריית שייכות). אימות על ידי סיסמה אמצעי האימות הנפוץ ביותר הוא אימות על ידי סיסמהStallings, William and Brown, Lawrie, Computer Security: Principles and Practice, USA: Prentice Hall Press, 2014, עמ' 78-80. היתרון בשימוש בסיסמאות הוא שהן זולות וניתנות להפצה בקלות. מנגד, ישנם מספר חסרונות בשימוש בסיסמאות: לעיתים קרובות ניתן להשיג את סיסמת המשתמש על ידי שימוש בהנדסה חברתית. כאשר ישנו מכשיר המגיע עם סיסמת ברירת מחדל, משתמשים רבים משאירים אותה כסיסמה קבועה. משתמשים רבים מגדירים את אותה סיסמה עבור שירותים שונים. במקרה כזה אם תוקף השיג את הסיסמה בשירות אחד, הוא יכול להתחבר גם לשאר השירותים. בעיה נוספת הכרוכה בשימוש בסיסמאות היא אחסון הסיסמאות. כאשר מאחסנים את הסיסמאות בקובץ אחד נוצרת לנו בעיה של . ניתן לפתור זאת על ידי שימוש בגיבוב ו"ניפוח סיסמה (salting)Stallings, William and Brown, Lawrie, Computer Security: Principles and Practice, USA: Prentice Hall Press, 2014, עמ' 80. אימות ביומטרי על מנת להשתמש במאפיין ביומטרי לאימות זהות, על המאפיין לעמוד במספר תנאים: אוניברסליות. המאפיין צריך להיות משהו אוניברסלי שיש לכולם. לדוגמה, צבע שיער הוא מאפיין שאינו אוניברסלי משום שלאנשים קירחים אין שיער. ייחודיות. המאפיין צריך להיות ייחודי לכל משתמש. לדוגמה, סוג דם הוא מאפיין שאינו ייחודי משום שלאנשים רבים יש את אותו סוג דם. קביעות. המאפיין צריך להיות קבוע לאורך זמן. לדוגמה, משקלו של המשתמש אינו מאפיין קבוע, משום שהוא משתנה לאורך זמן. מדידות. המאפיין צריך להיות מדיד. היתרון באימות ביומטרי הוא שהמאפיין המשמש לאימות נמצא כל הזמן על המשתמש. מנגד, ישנם מספר חסרונותStallings, William and Brown, Lawrie, Computer Security: Principles and Practice, USA: Prentice Hall Press, 2014, עמ' 96-99, 105: אימות ביומטרי מסובך ויקר בהשוואה לשיטות אימות אחרות. מאפיינים ביומטריים המשמשים לאימות אינם ניתנים להחלפה. אם תוקף הצליח לזייפם, אין למשתמש אפשרות לשנות אותם. המדידות של המאפיינים הביומטריים משתנות בעקבות תנאים חיצוניים, ולכן צריך לקבוע גבול שבו הזיהוי יחזיר תשובה חיובית גם כאשר המדידה רחוקה מהמדידות השמורות במערכת. אם יוגדר גבול רחב, הדבר יגרום לזיהוי שגוי. אך מנגד אם יוגדר גבול צר, הזיהוי יחזיר מדי פעם תשובה שלילית גם עבור המשתמש. ראו גם בקרת גישה דלת אחורית אימות מסרים אימות גישה בסיסי קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אבטחת מחשבים קטגוריה:קריפטוגרפיה	2023-08-04T06:00:12
חתימה דיגיטלית	חתימה דיגיטלית היא שיטה קריפטוגרפית, שמטרתה לאמת את המקוריות והשלמות של הודעה או מסמך דיגיטלי. חתימה דיגיטלית תקפה מעידה בסבירות גבוהה שההודעה או המסמך אינם משובשים או מזויפים, כלומר – שהמסמך או ההודעה נוצרו או נשלחו על ידי גורם ידוע ושהם לא שונו על ידי צד שלישי לאחר חתימתם, או שובשו בדרך אחרת. כמו כן חותם המסמך לא יוכל להתכחש לכך שהוא יצר אותו. חתימה דיגיטלית היא נושא חשוב באבטחת מידע והיא מאפיין בפרוטוקולים קריפטוגרפיים רבים. שיטות חתימה דיגיטלית נפוצות הן למשל DSA ו-RSA. הגדרה כללית חתימה דיגיטלית מאפשרת לחותם שהנפיק מפתח אימות ציבורי מתאים, לחתום על מסמך דיגיטלי כך שכל עוד לקורא הקובץ יש גישה למפתח האימות המשויך לחותם, הוא יכול לוודא שהמסמך אכן אותנטי ושהחתום על הקובץ אכן הנפיק אותו.חתימה דיגיטלית (לפעמים מכונה גם "חתימה אלקטרונית") היא שיטת חתימה (כמו חתימה ידנית, או שימוש בחותמת) באמצעות מידע דיגיטלי והיא ייחודית לגורם החותם ולמסמך הנחתם, כלומר אי-אפשר לזייף חתימה על מסמך אחד על-ידי שימוש בחתימה על מסמך אחר, וכן אי-אפשר לזייף חתימה של חותם אחד על-ידי שימוש בחתימה של חותם אחר. ישנן גרסות משופרות של חתימה דיגיטלית בהן נכנסים פרמטרים נוספים כמו מועד החתימה. חתימה דיגיטלית מקבילה במובנים מסוימים לחתימה פיזית, בהיותה סימן היכר ייחודי לחותם. למשל: מקרה בו אדם חותם בחתימת ידו על גבי חוזה מכירה או השכרה. חתימת היד משמשת גם לאימות זהותו וגם לתקף את התחייבותו לתוכן המסמך, כאשר אמינות החתימה נשענת על הקושי הטכני שבזיופה או העתקתה. לעומת זאת, חתימה דיגיטלית ניתן לשכפל בקלות כמו כל מידע דיגיטלי ולכן אין די בכך שתהיה ייחודית לחותם ונפרדת מהמידע ועל חתימה דיגיטלית להיות ייחודית ושונה עבור כל מסמך, באופן כזה שחותם לא מורשה לא יוכל לזייף חתימה על מסמך אחר. דוגמה ליצירת ייחודיות בחשבון מודולרי, קל יחסית להוציא שורש מודולו מספר ראשוני, אך הוצאת שורש מודולו מכפלה של שני ראשוניים דורשת את היכולת לפרק את המכפלה לגורמים (ואף שקולה אליה מבחינה חישובית), והרי פירוק מספר גדול לגורמיו הראשוניים היא בעיה קשה. עובדות אלה מציעות סכימה לחתימה דיגיטלית: החותם יבחר זוג ראשוניים גדולים, P ו-Q, ויפרסם את המכפלה שלהם N=PQ. ברצותו לחתום על הודעה X, הוא יחשב את השורש הריבועי שלה מודולו N (על ידי חישוב השורשים מודולו P ו-Q, ושילובם באמצעות משפט השאריות הסיני). השורש הוא חתימה, שאותה קל לבדוק על ידי העלאה בריבוע, וקשה לזייף. הגדרה מתמטית חתימה דיגיטלית מורכבת משלושה אלגוריתמים: אלגוריתם הכנה "Gen", אלגוריתם חתימה "Sign" ואלגוריתם אימות "Verify" המוגדרים כך: אלגוריתם הכנת המפתחות מקבל פרמטר ביטחון ומפיק זוג מפתחות () הראשון נקרא מפתח ציבורי (public key) והשני מפתח פרטי. שניהם באורך סיביות. אלגוריתם החתימה (שיכול להיות הסתברותי) מקבל כקלט את מפתח החתימה ואת המסר ומפיק את החתימה בניסוח רשמי . אלגוריתם האימות, הוא אלגוריתם דטרמיניסטי שהקלט שלו הוא מפתח האימות הציבורי , המסר והחתימה והפלט שלו הוא הסמל כאשר פירושו שהחתימה תקפה ואילו פירושו שהחתימה לא תקפה. בניסוח רשמי . לצורך תקינות, עבור כל ועבור כל זוג מפתחות תואם () שהוכנו באמצעות אלגוריתם ההכנה המתואר ועבור כל מסר צריך תמיד להתקיים: . אלגוריתם החתימה מגודר רק אם המסר הוא באורך המתאים למשל אם הוא פונקציה של פרמטר הביטחון אז החתימה תקפה רק אם הוא באורך לכל היותר. במילים אחרות סכמת החתימה אינה מתאימה כאשר המסר אינו בגודל הרצוי. שימוש בסכימת חתימה נעשה כך שהחותם מפעיל את אלגוריתם ההכנה כדי לקבל את (). החותם שומר את בסוד ומפרסם את באופן שיהיה אפשרי לוודא את שייכותו אליו. למשל, אפשר לפרסמו באתר אינטרנט או ברשומות ציבוריות כלשהן. כאשר רוצה לחתום על המסמך הוא מבצע השמה ושולח את ליעדם; המקבל יכול לבצע בדיקת תקפות על ידי חישוב ובדיקה האם הערך המתקבל הוא 1. מבדיקה זו מוכיחים שני דברים. ש- הוא המקור וכן ש- אותנטי ולא חל בו שינוי בידי צד שלישי בזדון או שינוי בגלל תקלה בתקשורת. במובן של תשתיות מפתח ציבורי, יכול לבצע לפחות פעם אחת משלוח בטוח ואמין של המפתח (למשל במפגש אישי); ברגע שהחותם הצליח להנפיק בצורה מאומתת מפתח אימות ציבורי אחד לפחות, אפשר להשתמש בו כדי לאמת מפתחות ציבוריים נוספים ובכך ליצור מעין רשת אמון. ביטחון בהינתן מפתח ציבורי , אדם מוגדר כמי שזייף את החתימה אם הצליח להנפיק מסר (שלא נחתם בעבר על ידי ) וחתימה תקפה כך שאלגוריתם האימות יחזיר 1 (שהחתימה אותנטית כאילו נעשתה על ידי השולח ). כאשר לפי המודל המקובל המתקיף רשאי או מסוגל להשיג או לבקש חתימות תקפות של על מסמכים רבים (בכמות פולינומית) לפי בחירתו. נניח שנתונה סכמת חתימה דיגיטלית , הניסוי הבא מנסח את הגדרת הביטחון של סכמת החתימה בנוכחות המתקיף עם פרמטר הביטחון כדלהלן: ניסוי פונקציית ההכנה מייצרת מפתחות () באורך . המפתח ניתן למתקיף וכן ניתנת לו גישה לאורקל חתימה שנקרא . האורקל הוא מעין קופסה שחורה שהמתקיף מסוגל להפעיל כרצונו ולקבל עבור כל שיבחר את אך הוא אינו רשאי לראות את . נניח ש- מייצגת את השאילתות שהמתקיף שלח לאורקל. תוצאת הניסוי תוגדר מוצלחת אם מתקיים ש וגם . לאור הניסוי האמור אפשר להגדיר ביטחון של סכמת חתימה דיגיטלית נגד זיופים לפי מודל מסר נבחר אדפטיבי אם עבור כל אלגוריתם יריב קיימת פונקציה זניחה כך שמתקיים: . במילים אחרות, הכוונה היא שסיכוייו של הזייפן להצליח בזיוף החתימה נמוכים מערך זניח שניתן להתעלם ממנו. שימושי חתימה דיגיטלית דואר אלקטרוני וידוא זהות שולח דואר אלקטרוני. הודעה חתומה דיגיטלית מאשרת את זהות השולח, ומוודאת שלא מדובר בהודעה מזויפת. וידוא הקריאה של ההודעה. באמצעות החתימה האלקטרונית ומנגנון אישור S/MIME אפשר לוודא ששום אדם זולת הנמען לא קרא באמצע את הודעת הדואר ואם היא נקראה מי היו אנשים והמועדים. כל אלו מגיעים בדואר חוזר לשולח. הצפנה. שיטות שונות של חתימה דיגיטלית מאפשרות להצפין באמצעות המפתח הפומבי כך שרק בעל המפתח הפרטי יוכל לפענח את ההודעה. לצורך כך אלגוריתם חתימת ואימות ההודעה צריך להכיל שלב "הפיך", לדוגמה בחתימה מבוססת על חשבון מודולרי על מכפלה של שני גורמים ראשוניים, בהינתן הודעה X ונמען עם מפתח פומבי N (שמוגדר להיות מכפלה של P ו-Q ראשוניים גדולים ידועים רק לנמען) השולח יחשב את וישלח, למקבל יהיה קל לחשב את השורש של X ולחלץ ככה את ההודעה. הבטחת שלמות חתימה דיגיטלית מסייעת במקרי צורך בהבטחת שלמות מידע דיגיטלי, כדי לוודא שלא נערכו מחדש או שונו לאחר החתימה; כל עריכה מחדש של המסמך תבטל את תקפות החתימה הדיגיטלית הקיימת. דוגמות לכך: ניתן להחתים קובצי הצעת מחיר בפורמט של מעבד תמלילים, כדי להבטיח שלא ישונו בידי הלקוח. ניתן להחתים תוכנות מחשב וקובצי מאקרו, כדי לוודא את אמינות הקבצים, לוודא שאינם נגועים בווירוסים וכן לוודא שהופצו ממקור אמין ולא נעשו בהם שינויים בידי גורם שלישי, כך שבעל המחשב יוכל להתקינם במחשבו ללא חשש. ניתן לחתום על מסמכים רשמיים או משפטיים כדוגמת תעודת בגרות או תצהיר. סוגי חתימה דיגיטלית מנגנוני חתימה דיגיטלית מתחלקים בין היתר לסוגים אלה (קיימים סוגים נוספים שלא תוארו בפרק): מנגנון חתימה נפרדת: אלגוריתם חתימה דיגיטלית שבו החתימה מוצמדת למסמך כקובץ נפרד כאשר המסמך עצמו יכול להיות קריא. מנגנון זה מחייב קבלת המסמך המקורי כקלט לצורך אימות החתימה. מנגנון חתימה מבוררת: מנגנון זה מחייב מעורבות של צד שלישי נאמן הן בתהליך החתימה והן בתהליך האימות. מנגנון זה ייחודי בכך שהוא המאפשר גם שימוש בהצפנה סימטרית בלבד, אך מחייב שימוש באלגוריתם שיתוף מפתח. מנגנון חתימה חד פעמית: אלגוריתם מבוסס פונקציית גיבוב שמתאים לחתימה על מסמך אחד בלבד. כלומר, עבור כל מסמך דרושים מפתחות חתימה ואימות שונים. חתימה זו במהותה מאפשרת לתוקף לזייפה בקלות אם נעשה בה שימוש לחתימה על יותר ממסמך אחד. דוגמאות לחתימה כזו היא חתימת למפורט ואלגוריתם חתימה חד פעמית של רבין. חתימת סף: מנגנון המאפשר להחתים שתי ישויות או יותר על מסמך באופן כזה שניתן לאמת את החתימה של כל הישויות על המסמך, אך אף אחד מהם בנפרד לא יוכל לבצע חתימה דיגיטלית תקפה של המסמך לבדו. יש קשר בין רעיון זה לבין הצפנת סף וכן לחישוב רב משתתפים משמר סודיות. בהקשר של חתימה דיגיטלית ההגדרה הכללית היא שנתונים משתתפים שמתוכם רשאית קבוצה של משתתפים לחתום על מסמך, באופן כזה שלא יהיה באפשרות תת-קבוצה של משתתפים לעשות זאת. הכנת חתימה דיגיטלית עקרונית אפשר להכין חתימה דיגיטלית באמצעות כל שיטת הצפנה אסימטרית, כאשר המפתח הפרטי משמש לחתימה והמפתח הציבורי משמש לאימות. מבחינה היסטורית, חתימה דיגיטלית הייתה ניתנת למימוש בצורה זו של היפוך סדר הפעולות בהצפנת מפתח ציבורי: המפתח המצפין – נקרא מפתח ציבורי בשל שימושו השכיח בשליחת מסרים בפומבי (כחלק משימושו נחשף לציבור), אך בפועל תפקידו ברמת האלגוריתם הוא להצפין את המסרים כך שרק בעל המפתח המפענח התואם לו יוכל לפענח. המפתח המפענח – נקרא מפתח פרטי בשל כך שהוא אמור להישמר באופן פרטי, אך בפועל תפקידו ברמת האלגוריתם היא לפתוח את המסרים המוצפנים עם המפתח המצפין התואם לו. תכונה נוספת של המפתחות האנטי סימטרים היא שמפתח מפענח יכול גם להצפין, ומפתח מצפין יכול גם לפענח. מכאן ניתן להבין שאם משתמשים במפתח הפרטי כמפתח מצפין (בניגוד לשליחת מסרים סטנדרטית שבה הוא משמש מפתח מפענח), נוכל לאמת את האותנטיות של המסר המתקבל עם המפתח הפומבי (שעתה ישמש אותנו לפיענוח המסר), ובכך אם נשלח מסר ואת ההצפנה שלו (עם המפתח הפרטי שעתה ישמש כמפתח מצפין), הציבור יוכל לאמת את המסר בכך שישתמש במפתח הציבורי (שעתה ישמש כמפתח מפענח) בפיענוח המסר ולאחר מכן להשוות את הטקסט המתקבל לטקסט הנשלח. במקרה של RSA זה נכון רק אם מפעילים פונקציית יתירות מתאימה, אך באופן כללי זה לא תמיד אפשרי ובמיוחד עלול להיות לא בטוח כלל. לעיתים יש צורך לחתום על מסמך וגם להצפינו. על פניו אין הבדל בין מפתחות חתימה למפתחות ההצפנה ולכן עקרונית ניתן להשתמש באותם מפתחות גם להצפנה וגם לחתימה. אולם מקובל להפריד הפרדה מלאה בין תהליך החתימה לבין תהליך ההצפנה, כלומר להשתמש בסט מפתחות שונה, מכמה סיבות. ראשית מטעמי ביטחון, באלגוריתמים אסימטריים קיימת חולשה לשימוש כפול במפתחות הן להצפנה והן לחתימה, מה שיוצר פרצת אבטחה בתנאים מסוימים. שנית משום שלעיתים יש מגבלות (חוקיות ואחרות) על ההצפנה שאינן חלות על החתימה, כך שייתכן ולא תמיד נוכל להצפין את המסמך אולם עדיין נרצה לאמת את מקורו. רשות מאשרת כדי לדעת שהחתימה הדיגיטלית היא אותנטית, יש לשייכה לבעליה בדרך בטוחה כלשהי, כגון באמצעות תעודה דיגיטלית המונפקת על ידי צד שלישי (רשות מאשרת) המוכרת כאמינה. ביישומים מעשיים תהליך הפנייה אל הגורם המאשר הוא בדרך כלל שקוף למשתמש ומבוצע כחלק מתהליך ממוחשב. השיטה המקובלת היא התקנת "תעודת שורש" של הגורם המאשר בדפדפן המשתמש, שבאמצעותה ניתן לוודא שהחתימה של ישות כלשהי (כגון אדם או מחשב) אכן נחתמה על ידי מי שמתיימר להחזיק במפתח החתימה. דפדפני אינטרנט פועלים על פי חתימה דיגיטלית המונפקת על ידי רשות מאשרת כדי לזהות אתרים מפוקפקים ולהתריע בפני המשתמש על סכנות אפשריות בזמן גלישה. רשת אמון רשת אמון (Web of trust) היא אסטרטגיה לאימות מפתח ציבורי שננקטה לראשונה על ידי חברי מיזם PGP; ההתאמה של מפתח ציבורי לאדם מסוים אפשרית בדרך הפשוטה של הכרות אישית. כדי לעשות כן יש להכיר את האדם, לפוגשו ולזהותו באמצעי זיהוי מקובלים (למשל תעודת זהות). לאחר שזוהה האדם בתור האישיות שהוא טוען לה, ניתן לרשום את המפתח הציבורי השייך לו. אולם, בעולם האמיתי דרך זו אינה מעשית כי ארגונים מסחריים רבים נדרשים לעיתים קרובות לתקשר עם עמיתיהם או לקוחותיהם בצד האחר של העולם ולכן הפתרון הוא רשת אמון במסגרתה מקבל המסמך יכול לסמוך על אמינות המפתח הציבורי של השולח אם ואך ורק אם קיימת שרשרת אנשים אשר וידאו זה את מפתחו של זה שבראשה עומדת ישות בעלת אמינות גבוהה. החוליה האחרונה בשרשרת – מקבל המסמך, יכול ליהנות מאמינות המפתח הציבורי של השולח על סמך אמינות השרשרת כולה. מניעת הכחשה וחותם-זמן מניעת הכחשה (Non-repudiation) מסייעת במניעה מגורם כלשהי להכחיש או לכפור בהתחייבות שנתנה או פעולה שביצעה. אדם עלול לאשר רכישת מוצר ולאחר מכן להכחיש כי עשה זאת. בדרך כלל כאשר מתעוררים חילוקי דעות מסוג זה, נדרשת מעורבות צד-שלישי המשמש כבורר בין הצדדים. חתימה דיגיטלית רגילה אינה מספקת להפרכת טענת בעל החתימה, מאחר שבעל החתימה עלול לטעון כי חתימתו נגנבה. למשל, הוא עלול לחשוף במכוון את מפתח החתימה מיד לאחר ביצוע העסקה ולטעון כי נעשה בה שימוש בלתי הולם מצד גורם זדוני כלשהו בלא ידיעתו. יש צורך להוכיח כי בנקודת הזמן שבה בוצעה העסקה או נחתם המסמך הדבר נעשה מידיעתו ומרצונו של בעל החתימה האותנטי. מניעת התכחשות פותרת בעיה זו. מניעת התכחשות בחתימה דיגיטלית אפשרית בכמה דרכים: אי מתן גישה ישירה למפתח החתימה מצד גורם כלשהו, כולל החותם עצמו ומניעת חשיפה מכוונת של מפתח החתימה: זאת ניתן לבצע באמצעות אחסון מפתח החתימה בחומרה חסינת מגע כמו הטמעה של המפתח בכרטיס חכם או התקן אלקטרוני מוגן. שימוש בשרות חותם-זמן: כשבעל החתימה מעוניין לאשר את חתימתו הוא שולח את חתימתו לגורם מאשר ידוע המשרשר לחתימה ערך המייצג את נקודת הזמן בה בוצעה החתימה ומוסיף את חתימתו על שניהם. חתימת הגורם המאשר על חתימת הלקוח וחותם-הזמן יחדיו מאפשרים לדעת מתי בדיוק בוצעה החתימה ובכך להיווכח אם החתימה בוצעה בידיעתו ובהסכמתו של בעל החתימה. אם יטען לאחר מכן שמפתח החתימה הפרטי שלו נגנב ולכן החתימה מזויפת, אפשר לאמת זאת על ידי בדיקה אם חתימה בוצעה לפני הזמן בו התרחשה הגנבה לטענת החותם (צריך לזכור שהגורם המאשר המנהל את החתימות מפרסם מידע על חתימות שפג תוקפן מכל סיבה שהיא כמו הצהרת החותם על גנבה או חשיפה). שימוש בצד שלישי נוטריוני מהימן: בעל החתימה משדר את המסמך והחתימה לנוטריון מוסמך, שתפקידו לאמת ולתת תוקף חוקי לחתימה על ידי הצמדת תצהיר למסמך המעיד על אימות מוצלח של בעל החתימה כמו גם זמן ביצוע החתימה. הנוטריון חותם בחתימתו על התצהיר. במקרה כזה בעל החתימה לא יכול לטעון בנקודת זמן כלשהי בעתיד כי החתימה בוצעה שלא בידיעתו. אחסון וגיבוי מקובל לאחסן מפתח חתימה דיגיטלית לא במחשב אלא בהתקן חומרה מאובטח שתוכנן להיות עמיד בפני ניסיונות פריצה תומך PKI דוגמת מכשירי HSM. בניגוד למפתח הצפנה, אותו יש לגבות באופן מאובטח כדי לאפשר שחזור מידע מוצפן אם מפתח ההצפנה המקורי אינו זמין, אין לגבות מפתח חתימה בשום אופן שהרי גיבוי מעצם הגדרתו מרמז על האפשרות שלמישהו אחר תהיה גישה אליו. חקיקה במדינות אחדות קיימות הגבלות ייצוא של כלי הצפנה ואילו באחרות קיימות הגבלות חוקיות על העיסוק בהצפנה בכלל. יש להבחין בין סוגי חתימה דיגיטלית המערבות שימוש בהצפנה כיוון שלהן השפעה ישירה על המסמך החתום (סוגים אלו בדרך כלל מחייבים אישור חוקי למימושן) לבין כאלו שאין להם השפעה ישירה על המסמך (כלומר המסמך נותר קריא) כך שאינן מוגדרות בחוק כהצפנה ועל כן לא חלות עליהן מגבלות כלשהן. בחוק הישראלי להסדרת השימוש בחתימה דיגיטלית בישראל חוקקה הכנסת בשנת 2001 את חוק חתימה אלקטרונית. על מטרתו ועקרונותיו של חוק זה עומדים דברי ההסבר להצעת החוק. מחוקקי החוק הלכו בעקבות השפה הגרמנית וכללו בביטוי חתימה אלקטרונית גם חתימה דיגיטלית. בחוק הישראלי הובאה הבחנה בין שלושה מונחים: חתימה אלקטרונית שהיא מידע או סימן אלקטרוני כלשהו המוצמד או נקשר למסר אלקטרוני (דיגיטלי). סימן כזה יכול להיות תוכנה, סריקה של חתימה ידנית, סימן כלשהו המופק באמצעות מכשיר כמו עט דיגיטלי או משטח רישום דיגיטלי. חתימה אלקטרונית מאובטחת היא אמצעי חתימה הנתון לשליטתו הבלעדית של החותם, המאפשר את זיהויו לכאורה וכן מאפשר לאתר כל שינוי אם אירע בתוכן המסר או המסמך החתום. חתימה אלקטרונית מאושרת היא חתימה אלקטרונית מאובטחת שמתלווה אליה תעודה אלקטרונית שהונפקה על ידי גורם מאשר ותפקידה לאמת את תקפות החתימה באופן כזה שהחותם אינו יכול להתכחש אליה. ראו גם חתימה עיוורת מסיבת חתימות פונקציית גיבוב קריפטוגרפית פרוטוקול אתגר-מענה Digital Signature Algorithm קישורים חיצוניים PKCS #1, תקן חתימה דיגיטלית של מעבדות RSA FIPS-186 או DSS, תקן חתימה דיגיטלית של ממשלת ארצות הברית הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:דיני ראיות קטגוריה:אבטחת מידע	2024-08-10T14:19:04
בחזרה לעתיד	בחזרה לעתיד (באנגלית: Back to the Future, הופץ במקור בבתי הקולנוע בישראל בשם "חזרה לעתיד") הוא סרט מדע בדיוני אמריקאי אשר בוים על ידי רוברט זמקיס על פי תסריט שנכתב על ידי זמקיס יחד עם בוב גייל. בסרט מככב מייקל ג'יי פוקס בתפקיד הנער מרטי מקפליי, אשר נקלע לסיטואציה שבה הוא נאלץ להשתמש במכונת זמן אשר מביאה אותו בחזרה לשנת 1955, שם הוא נתקל במי שצפויים בעתיד להפוך להוריו, ומסתכן בכך ש"יימחק מהמציאות" משום שהוא הפך למושא אהבתה של אמו לעתיד. כריסטופר לויד מגלם בסרט את המדען האקסצנטרי ד"ר אמט "דוק" בראון, ממציא מכונת הזמן, אשר מסייע למרטי לתקן את השינויים שחולל בהיסטוריה, ולחזור לשנת 1985. לטענת זמקיס וגייל השניים ניגשו לכתוב את התסריט לאחר שגייל נתקל בצילומים ישנים של אביו מתקופת התיכון ותהה לעצמו אם הוא היה מתיידד עם אביו אם היו באותו הגיל ולומדים יחד באותו בית הספר. בעוד שבתחילה אולפני הקולנוע לא היו מעוניינים להפיק את הסרט דעתם השתנתה בהמשך בעקבות ההצלחה הכלכלית לה זכה סרטו של זמקיס "בעקבות האוצר הרומנטי". זמקיס ניגש לסטיבן ספילברג, שהסכים כי הסרט יופק על ידי חברת ההפקות אמבלין אנטרטיינמנט בשיתוף עם סרטי יוניברסל. כשהופץ בקולנוע בשנת 1985, זכה הסרט להצלחה אדירה והפך לסרט הריווחי ביותר לשנת 1985 כאשר גרף באותה השנה מעל ל-381 מיליוני דולרים ברחבי העולם. הסרט זכה בפרס הוגו בקטגוריית הסרט הדרמטי הטוב ביותר, בפרס סטורן בקטגוריית סרט המדע בדיוני הטוב ביותר, ובפרס אוסקר בקטגוריית פרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר בסך הכל, לחמישה פרסי BAFTA, ולארבעה פרסי גלובוס הזהב. ב-2007 ספריית הקונגרס בחרה אותו לשימור במרשם הסרטים הלאומי, וביוני 2008 נכלל ברשימת ה- של מכון הסרטים האמריקאי אשר הגדיר את הסרט כאחד מעשרת סרטי המדע בדיוני הטובים בכל הזמנים. בזכות ההצלחה הרבה לו זכה הסרט בחזרה לעתיד הפך עם השנים לזיכיון מדיה מצליח הכולל נכון ל-2024, שני סרטי המשך, "בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"בחזרה לעתיד 3" (1990), סדרת אנימציה, מתקן מיוחד שהופק במיוחד לפארק השעשועים של אולפני יוניברסל , מספר משחקי וידאו , מספר חוברות קומיקס ומחזמר. עלילת הסרט מרטי מק'פליי (מייקל ג'יי פוקס) הוא נער בן 17, המתגורר בעיירה האמריקאית היל ואלי שבקליפורניה. בבוקר 25 באוקטובר 1985, חברו המדען התמהוני אמט "דוק" בראון (כריסטופר לויד) מזמין אותו לפגישה ב-01:15 בלילה. לאחר יום הלימודים ניגשת למרטי וחברתו ג'ניפר פארקר (קלאודיה וולס) אשה המבקשת מהם תרומה לצורך שיפוץ השעון שעל בית המשפט במרכז העיירה, שפסק מלפעול 30 שנה קודם לכן כתוצאה מפגיעת ברק, ומוסרת לו עלון בנושא. לאחר מכן מבחין מרטי ברכב שטח ומביע משאלה שהיה רוצה ברכב כזה. כאשר מרטי חוזר לביתו הוא מוצא את אביו הנוירוטי ג'ורג' (כריספין גלובר) מושפל על ידי מפקחו במקום העבודה ביף טאנן (תומאס פ. וילסון), לאחר שהאחרון גרם נזק למכוניתם המשפחתית ואינו מעוניין לשלם. בארוחת הערב אמו של מרטי, לוריין (ליאה תומפסון), אשה מדוכאת ושתיינית בעלת עודף משקל, משחזרת לילדיה איך פגשה בג'ורג' והתאהבה בו לאחר שאביה פגע בו במכוניתו. באותו לילה פוגש מרטי את דוק במגרש החניה של קניון "האורנים התאומים" (Twin Pines Mall). דוק מציג בפני מרטי מכונית ספורט מדגם דלוריאן DMC-12, אותה הוא הסב למכונת זמן. דוק מסביר למרטי כי מכונת הזמן דורשת כוח של 1.21 גיגהואט, שמיוצר על ידי כור גרעיני המופעל בפלוטוניום, וכי על המכונית להאיץ למהירות 88 מייל לשעה (כ-140 קמ"ש) על מנת לנוע בזמן. כדי להדגים את השימוש במכונה, מקליד דוק את התאריך 5 בנובמבר 1955 כתאריך היעד, היום בו המציא את קבל השטף (Flux capacitor) המאפשר את המסע בזמן. בטרם מספיק דוק לצאת למסעו המתוכנן, מגיעים למקום מחבלים לוביים מהם גנב את הפלוטוניום ויורים בו למוות. מרטי קופץ אל תוך הדלוריאן ונמלט מהלובים במגרש החנייה של הקניון, עד אשר הוא מגיע למהירות 140 קמ"ש ונוסע בטעות לשנת 1955, היישר אל חווה שנמצאה במקום בו עומד הקניון משנת 1985. בעל החווה יורה לעברו ברובה ציד מתוך חשש שמרטי הוא חוצן שנחת בחווה עם חלליתו. מרטי המבולבל נמלט במכונית הדלוריאן ובדרכו החוצה דורס עץ אורן, אחד מזוג אורנים בשולי החווה שעל שמם נקרא הקניון לעתיד. הוא נעצר ליד פרויקט בנייה שעתיד להיות הבית בו תתגורר משפחתו, שם המכונית שובקת חיים והוא מגלה שמאגרי הפלוטוניום נגמרו. הוא מסתיר את הדלוריאן מאחורי שלט הפרסומת לשכונה Lyon Estate וצועד לעבר העיירה. מרטי מגלה לתדהמתו שכיכר העיירה משקפת את התרבות הפופולרית של שנות ה-50, ואף השעון שעל בית המשפט עדיין פועל. מודעת פרסומת בככר מפרסמת סרט קולנוע בכיכובו של שחקן הקולנוע רונלד רייגן - נשיא ארצות הברית ב-1985. הוא מוצא את אביו ג'ורג' מקפליי, בהיותו נער חנון מתבגר ומגושם, כאשר ביף טאנן הוא בריון בית הספר ומתעלל בו רבות. אך ברגע הגורלי בו ג'ורג' עומד להיפגע על ידי המכונית של אביה של לוריין, מציל אותו מרטי באינסטינקט ונפגע בעצמו, ומונע מהוריו להיפגש. מרטי מתעורר בבית אמו לוריין ביינס, תלמידת תיכון צעירה ומלאת תשוקה, והופך למושא אהבתה של אמו תחת אביו. לאחר ארוחת הערב הוא יוצא אל ביתו של דוק. דוק אינו מכירו ומסרב להאמין לסיפורו, עד שמזכיר לו מרטי את שסיפר לו דוק משנת 1985, על המצאת קבל השטף. עד מהרה מתחוור לדוק שאין באפשרותו לספק את כמות האנרגיה הדרושה, וטוען מתוך יאוש כי האפשרות היחידה להספק כזה היא מכת ברק. מרטי שולף מכיסו את העלון שקיבל ב-1985 ומספר לו כי ברק יכה במגדל השעון שעל בית המשפט בשבת הקרובה. דוק מתכנן דרך בה יוכלו לרתום את הכוח מהברק. לפי תוכניתו, יקשור כבלי הארקה למגדל השעון ולשני פנסי רחוב ומוט הארקה נוסף לקבל השטף במכונה, ומרטי יאיץ למהירות 140 קמ"ש ברגע בו יכה הברק במגדל. דוק מסיק כי מרטי פגם בקו הזמן כאשר מנע מהוריו להיפגש. מאחר שמרטי לא ייוולד אם הוריו לא ייפגשו ויתאהבו, הוא נמצא בסכנת הימחקות מן המציאות. מרטי מנסה להפגיש בין שני הוריו ונכשל שוב ושוב כאשר ביף מתערב ומרטי נאלץ להתעמת איתו, מה שמעלה את קרנו בעיני לוריין. תוך כדי כך לומד מרטי לראשונה כי אביו חובב מדע בדיוני הכותב סיפורים, אך חסר ביטחון עצמי כדי לפרסמם. לאחר שלוריין מזמינה את מרטי למסיבת ריקוד בבית הספר, מציע מרטי לג'ורג' תוכנית בה "יציל" את לוריין ממרטי, אך ביף מופיע לפתע ותוקף את לוריין ומרטי. ג'ורג' מבין כי עליו להציל את לוריין באמת, ובעקבות כך מתעמת עם ביף לראשונה בחייו ומצליח להממו במהלומת אגרוף. לוריין וג'ורג' מתאהבים והולכים לרקוד יחד במסיבה בה הם מתנשקים לראשונה ומבטיחים את קיומו של מרטי. מרטי מבצע בפניהם את השיר "Johnny B. Goode" (שנכתב ב-1955 על ידי צ'אק ברי אך יצא לאור רק ב-1958). מנהיג הלהקה המופיעה במסיבה, ומתלהב מהשיר, הוא דודנו של צ'אק ברי, והוא מטלפן אליו על מנת שיאזין לשיר ויקבל השראה. מרטי מנסה להזהיר את דוק על מותו הצפוי בעתיד בעזרת מכתב אזהרה אותו הוא מגניב לכיס מעילו. דוק קורע את המכתב מבלי לקרוא אותו, משום שהוא מודע לסכנות הטמונות בידיעה של אירועים עתידיים. עקב כך מכוון מרטי את מכונת הזמן 10 דקות מוקדם יותר על מנת להזהיר את דוק לפני שייהרג. אך כאשר הוא מגיע ל־1985 הרכב שוב שובק חיים, ומרטי נאלץ לרוץ רגלית אל "קניון האורן הבודד" (Lone Pine Mall) - ששמו השתנה כיוון שמרטי דרס את אחד מזוג האורנים ב-1955 - שם צופה מרטי ממרחק במחבלים הלובים יורים בדוק בשנית. מרטי מקונן על מות דוק, אך למרבה ההפתעה מתאושש דוק ומראה למרטי כי תחת בגדיו הוא חובש אפוד מגן, לאחר שהסכים פעם אחת לחרוג ממנהגו ולקרוא את מכתב האזהרה. דוק מסיע את מרטי הביתה ונפרד ממנו בנסיעה אל העתיד. למחרת מגלה מרטי כי שינה את ההיסטוריה – אביו שגדל להיות גבר מלא ביטחון עצמי פרסם את הספרים שכתב והפך לסופר מצליח, לאחיו יש עבודה מוצלחת, אחותו זוכה להצלחה בתחום החברתי, אמו נראית רזה ועירנית יותר, וביף הוא בעל עסק קטן לתחזוקת רכב הנותן שירות לאביו תוך גילויי חנופה. מרטי אף מופתע לגלות כי משפחתו יכלה להרשות לעצמה לרכוש לו את רכב־השטח אותו חמד. מרטי וג'ניפר נפגשים בחנייה, כאשר דוק מגיח במכונת־הזמן היישר משנת 2015, מודאג מאירועים אשר יתרחשו לילדיהם של מרטי וג'ניפר בעתיד, ומבקש ממרטי לבוא איתו. השלושה נכנסים למכונת הזמן, שכעת מסוגלת לטוס באוויר, ויחד הם נוסעים לשנת 2015. שחקנים ודמויות שם השחקן/יתשם הדמותאודות הדמות100px\|מרכז מרטי מק'פליי תלמיד תיכון כריזמטי ומרדן בן 17 אשר מיומן ברכיבה על סקייטבורד ובעל כישרון רב בנגינה על גיטרה חשמלית. בזמנו הפנוי מרטי מנגן בלהקת רוק מקומית וחולם בבוא היום להיות מוזיקאי מצליח. מרטי מבלה חלק ניכר מזמנו עם חברו הטוב המדען האקצנטרי דוק אמט בראון ועם חברתו ג'ניפר פארקר. חייו של מרטי מקבלים תפנית קיצונית לאחר שמרטי הופך בסרט לנוסע בזמן הראשון בהיסטוריה במכונת הזמן אותה בנה חברו דוק בראון.100px\|מרכז ממציא מבריק אך אקסצנטרי שמקדיש את חייו להמצאות והניסויים שלו. דוק הוא המנטור והחבר הטוב ביותר של מרטי מקפליי, ולעיתים רבות הוא לוקח עימו את מרטי לניסויים יוצאי הדופן שהוא עורך. ד"ר בראון הופך את מכונית הדלוריאן שברשותו למכונת זמן אשר באמצעותה מרטי חוזר בזמן לשנת 1955. בשנת 1985 דוק חי לבדו עם כלבו איינשטיין. לאורך הסרט, האינטליגנציה, כושר ההמצאה והאופטימיות של דוק מסייעים למרטי להתגבר על מכשולים שונים.100px\|מרכז לוריין ביינס אמו של מרטי. כשאשר מרטי נוסע בזמן חזרה לשנת 1955 הוא נתקל בה במקרה והיא מתאהבת בו, ובאופן זה הוא מונע מאביו לפגוש אותה במועד בו הוא אמור היה לפגוש אותה. כתוצאה מכך מרטי חייב לוודא כעת שלוריין תתאהב באביו ג'ורג' במקומו.100px\|מרכז ג'ורג' מק'פליי אביו של מרטי אשר הוא חנון חסר ביטחון עצמי אשר אוהב במיוחד מדע בדיוני ומתקשה לעמוד על שלו, במיוחד מול הבריון ביף טאנן. בשנת 1955 יש לג'ורג' קשיים רבים מבחינה חברתית, והוא מתקשה במיוחד למצוא את האומץ לדבר עם לוריין. מרטי מסייע לג'ורג' לכבוש את ליבה של לוריין. בעקבות כך ג'ורג' הופך מנער צעיר וביישן לסופר מצליח ובטוח בעצמו עד סוף הסרט.100px\|מרכז ביף טאנן האנטגוניסט העיקרי של הסרט. בשנת 1955 ביף הוא הבריון העיקרי בבית הספר התיכון היל ואלי בו לומד ג'ורג' מקפליי, מכריח את ג'ורג' לעשות עבורו את שיעורי הבית ומהווה את המכשול העיקרי במערכת היחסים בין ג'ורג' ללוריין. בשנת 1985 ביף הוא הבוס של ג'ורג' מקפליי והוא ממשיך להציק לג'ורג'. הפקה פיתוח הסרט התסריטאי והמפיק של הסרט בוב גייל הגה את הקונספט לסרט לאחר שביקר ב-1980 בבית הוריו בסנט לואיס, מיזורי. לטענתו, כאשר ירד למרתף בבית הוריו מצא גייל את ספר המחזור של אביו מתקופת התיכון וגילה כי אביו היה פופולרי למדי בתקופת התיכון וכי נבחר כ"נשיא המחזור" בבית ספרו. גייל, אשר לא הכיר את נשיא המחזור בבית ספר תהה בעקבות כך אם הוא היה מתרועע עם אביו אם הם היו באותו הגיל והלכו לאותו בית הספר במהלך תקופת התיכון. כאשר חזר לקליפורניה גייל יצר קשר עם הבמאי רוברט זמקיס והציג בפניו את הרעיון הכללי לסרט. בעקבות כך זמקיס העלה לראשונה את הרעיון לפיו ישולב בסרט דמות של אם שמרנית שטענות כי מעולם לא התנשקה עם אחד מהבנים במהלך תקופת בית הספר, אך בפועל יתגלה בסרט כי במהלך תקופת התיכון היא הייתה מלאת תשוקה. בעקבות כך, בספטמבר 1980 זמקיס וגייל פנו לאולפני קולומביה וחתמו על הסכם לפיתוח התסריט לסרט. פיתוח הטיוטה הראשונה של התסריט הסתיים בפברואר 1981 והיא הוצגה בפני אולפני קולומביה אשר החליטו שלא להפיק את הסרט. לטענת גייל הם ציינו בפניו שלדעתם "הסרט ממש נחמד, חמוד וחם, אבל לא מספיק מיני". כמו כן גייל ציין שאולפני קולומביה הציעו להם להציע לדיסני להפיק את הסרט. במהלך ארבע השנים הבאות התסריט של הסרט שוכתב פעמיים וכמו כן גייל וזמקיס ניגשו לאורך תקופה זו לאולפנים הגדולים בהוליווד והציעו להם להפיק את הסרט, אך כל האולפנים הגדולים סירבו לעשות זאת. בתחילת שנות ה-80 קומדיות נוער פופולריות (כגון "נעורים בקצב מהיר" "שחק אותה אצל פורקי" ) היו נועזים יחסית ובשל כך האולפנים הגדולים סירבו להפיק את הסרט משום שלא היה מספיק נועז. כאשר גייל וזמקיס ניגשו לאולפני דיסני גם שם נתקלו בסירוב משום שלטענת דיסני סיפור בו אם מתאהבת בבנה לא היה מתאים כסרט משפחתי תחת המותג דיסני. גייל וזמקיס התפתו להפיק את הסרט יחד עם סטיבן ספילברג אשר הפיק יחד עימם את הסרט "Used Cars" ו"I Wanna Hold Your Hand" אשר זכו להצלחה בקופות. בעקבות כך זמקיס וגייל נפגשו עם ספילברג והציגו בפניו את התסריט כאשר לטענתם התאהב בתסריט. זמקיס נמנע מלפנות לספילברג בתחילת הדרך משום שחשש שאם הסרט לא יזכה להצלחה בקופות ספילברג יסרב בעתיד להפיק יחד איתו סרטים נוספים. לטענתו של גייל שהם חששו שהם יהיו מוכרים בתעשיית הקולנוע כאלו שמועסקים רק משום שהם חברים של סטיבן ספילברג. לטענתו של זמקיס בשל כך הוא בחר במקור לביים את "בעקבות האוצר הרומנטי" במקום את "בחזרה לעתיד". בעקבות ההצלחה לה זכה הסרט "בעקבות האוצר הרומנטי" בבימויו של זמקיס הוא הרגיש נוח יותר להציע בפני ספילברג להפיק את "בחזרה לעתיד". ספילברג הסכים להפיק את בחזרה לעתיד וקבע שהסרט יופק על ידי חברת ההפקה שלו אמבלין אנטרטיינמנט בשיתוף עם קתלין קנדי ופרנק מרשל אשר הוא מפיקים בפועל של הסרט יחד עם ספילברג. כמה מהצעותיו של המפיק סידני שיינברג התקבלו במהלך העבודה על התסריט, בהם ההצעה לשנות את השם של אימו של מרטי מ"מג" ל"לוריין" (על שם אשתו השחקנית לוריין גארי), ההצעה לשנות את שמו של הפרופסור מ"פרופסור בראון" ל"דוק בראון", וההצעה לשנות את שימפנזת המחמד של הפרופסור לכלב. שיינברג הציע גם ששם הסרט ישונה ל"איש החלל מפלוטו" משום שלטענתו אף סרט עם המילה "עתיד" לא זכה אי פעם להצלחה. הוא הציע שבסצנה בה מרטי מתחזה להיות חייזר הוא צריך להציג את עצמו כ"איש חלל מהכוכב פלוטו" במקום "דארת' ויידר מהכוכב וולקן" וכי ספר הקומיקס של בן החקלאי היה צריך להיקרא "איש החלל מהכוכב פלוטו" במקום "אנשי זומבי מפלוטו". זמקיס אשר הזדעזע מההצעה של שיינברג לשנות את שם הסרט פנה לעזרתו של ספילברג. בתגובה שלח ספילברג הודעה לשיינברג בה הוא ציין שצוות ההפקה סבר ששיינברג התלוצץ כאשר הציע לשנות את שם הסרט ובאופן זה גרם לו לרדת מהרעיון. בעוד שבתחילה מרטי היה אמור לחזור בזמן באמצעות מקרר באתר ניסויים של פצצות גרעין בנבדה, המנהלים של אולפני יוניברסל קבעו בהמשך שהאופן בו ההפקה תכננה לצלם את רגע השיא של הסרט יהיה יקר מדי וכי מוטב שהעלילה של הסרט תתרחש רק בהיל ואלי לצד מגדל השעון. ספילברג שילב את השימוש במקרר באתר ניסויים של פצצות גרעין בסרטו מ-2008 "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". ליהוק 210px\|ממוזער\|שמאל\|מרטי מק'פליי (מייקל ג'יי פוקס) ודוק בראון (כריסטופר לויד) במהלך הניסוי הראשון של מכונת הזמן 115px\|ממוזער\|אריק סטולץ לוהק במקור לתפקיד מרטי מק'פליי אך לאחר חמישה שבועות של צילומים הוא פוטר ומייקל ג'יי פוקס החליף אותו מייקל ג'יי פוקס היה הבחירה הראשונה של יוצרי הסרט לתפקיד מרטי מקפליי, אף על פי כן, באותה העת פוקס היה מחויב לקחת חלק בצילומי הסיטקום "קשרי משפחה". המפיק של "קשרי משפחה" גארי דייוויד גולדברג היה סבור באותה העת שפוקס היה חיוני להצלחת הסיטקום. בעת שהקולגה מהסדרה מרדית' בקסטר הייתה בחופשת לידה, הדבר אפשר לפוקס להקדיש זמן להשתתפות בסרט. לקראת סוף 1984 התברר שפוקס לא יוכל לככב בסרט בשל ההתחייבות לקשרי משפחה. האפשרויות החלופיות היו שאת התפקיד יגלם כריסטופר תומאס האוול או אריק סטולץ. סטולץ הרשים את המפיקים עם התפקיד אותו גילם בסרט "מסכה" (אשר טרם יצא אז לאקרנים) ועל כן הם בחרו בו לגלם את מרטי מקפליי. בשל תהליך הליהוק המורכב והמפרך, תאריך התחלת ההפקה עוכב פעמיים. ארבעה שבועות לאחר תחילת צילומי זמקיס קבע שסטולץ אינו מתאים לגילום דמותו של מרטי מקפליי. על אף שהוא וספילברג הבינו שהמשמעות היא שהם יהיו חייבים לצלם מחדש את הסרט ושהעלות של המהלך תהיה בין 3 ל-14 מיליון דולרים, הם החליטו שהדבר הכרחי להצלחת הסרט. לטענת ספילברג זמקיס הרגיש שלסטולץ לא היו איכויות קומיות וכי סוג המשחק של סטולץ היה דרמטי מדיי לתפקיד. לטענת גייל ההרגשה הייתה שסטולץ משחק את התפקיד, בעוד שהאישיות של פוקס דומה יותר לאישיות של מרטי מקפליי. גייל ציין גם כי סטולץ חש לא נוח עם רכיבה על סקייטבורד, בעוד שלפוקס לא היו בעיות לרכב על סקייטבורד. שבועיים לאחר תחילת הצילומים סטולץ ציין בשיחת טלפון עם הבמאי פיטר בוגדנוביץ' שהוא סבור שהוא לא מתאים לתפקיד ולחזון של גייל וזמקיס. לוח הזמנים של פוקס נפתח בינואר 1985 כאשר בקסטר חזרה לקחת חלק בצילום הסיטקום קשרי משפחה בעקבות חופשת ההריון שלה. צוות ההפקה של "בחזרה לעתיד" נפגש שוב עם גולדברג, אשר חתם איתם על חוזה לפיו הוגדר כי העדיפות הראשונה של פוקס תהיה "קשרי משפחה", ואם יתגלה קונפליקט בלוח הזמנים, פוקס יאלץ להתמקד בראש ובראשונה בצילומי "קשרי משפחה". פוקס אהב את התסריט של בחזרה לעתיד. לטענת פוקס הוא הרגיש שדמותו של מרטי מקפליי דומה לו במיוחד. "כל מה שעשיתי בתיכון היה לרכב סקייטבורד, לרדוף אחרי בנות ולנגן בלהקות, אפילו חלמתי להיות כוכב רוק". כריסטופר לויד לוהק לתפקיד דוק בראון לאחר שהבחירה הראשונה של חברת ההפקה, ג'ון ליתגאו, לא היה זמין לקחת חלק בהפקת הסרט. לויד דחה במקור את התפקיד, אך שינה את דעתו לאחר שקרא את התסריט ולאחר שאשתו דחקה בו לקחת את התפקיד. הוא בחר לבסס את הדמות על אלברט איינשטיין והמנצח לאופולד סטוקובסקי. הוחלט בהמשך שגבו של דוק בראון יהיה כפוף בסרט מכיוון שלויד (בגובה 1.85 מטרים) היה גבוה בהרבה מפוקס (בגובה 1.65 מטרים), ובאופן זה היה נדמה שהגבהים ביניהם לא גדולים מדי. כריספין גלובר נבחר לגלם את ג'ורג' מק'פליי. לטענתו של זמקיס גלובר אילתר חלק ניכר מן הגינונים המאפיינים את הדמות החנונית של ג'ורג', כמו ידיו הרועדות. בשל מחלוקת חוזית גלובר הוחלף בג'פרי וייסמן בסרטי ההמשך. ליאה תומפסון נבחרה לגלם את דמותה של לוריין מקפליי, במקור בעיקר משום שהיא כבר שיחקה עם סטולץ בסרט "The Wild Life" . המפיקים בחרו בה לתפקיד כאשר הם בסרט בעת תהליך הליהוק של סטולץ. בסצנה בתחילת הסרט בה היא מגלמת את לוריין בגיל המעבר, לקח למאפרים שלוש וחצי שעות לעבוד על האיפור של הדמות. תומאס פ. וילסון נבחר לגלם את ביף טאנן משום שהמפיקים חשו שהבחירה המקורית, ג'יי ג'יי כהן , לא היה גדול מספיק בהשוואה לסטולץ. כהן נבחר בשל כך לאחד מחברי הכנופיה של ביף. אלמלא צילומי הסרט היו מתחילים עם סטולץ, סביר להניח שכהן היה זוכה בתפקיד של ביף טאנן. בעוד שבתחילה השחקנית מלורה הארדין נבחרה לגלם את חברתו של מרטי, ג'ניפר, לאחר שסטולץ פוטר גם היא פוטרה בטענה שהיא הייתה גבוהה מדי בשביל לגלם את הדמות לצד פוקס. הארדין פוטרה לפני שאף השתתפה בצילומים, והיא הוחלפה בשחקנית קלודיה וולס. צילומי הסרט לאחר פיטוריו של סטולץ מייקל ג'יי פוקס לקח חלק בצילומי הסרט במקביל לצילומי הסיטקום "קשרי משפחה". הוא לקח חלק בצילומי הסיטקום "קשרי משפחה" במהלך היום, ובצילומי בחזרה לעתיד בין - 6:30 בערב עד 2:30 בלילה. באותה העת פוקס ישן בממוצע חמש שעות בכל לילה. בימי שישי הוא לקח חלק בצילומי הסרט בין השעות 10:00 בבוקר עד 18:00 בערב. הוא היה מעורב בצילום סצינות שצולמו בחוץ רק במהלך סוף השבוע, שכן רק אז הוא היה זמין בשעות היום. פוקס מצא כי לוח הזמנים הצפוף היה מתיש במיוחד. זמקיס ציין גם הוא שלוח הזמנים של צילום הסרט היה מתיש במיוחד משום שנאלצו לעבוד סביב ההתחייבות של פוקס ל"קשרי משפחה" והוא ציין שמכיוון שהם צילמו בלילות הוא תמיד היה "חצי ישן". הסצנות שמתרחשות בסרט בהיל ואלי צולמו בכיכר בית המשפט הממוקם באולפני יוניברסל (). גייל ציין שהיה זה בלתי אפשרי לצלם את הסרט בעיר אמיתית משום ש"שום עיר לא תיתן ליוצרי הסרט לשנות את מראה העיר כך שהיא תראה כמו עיר בשנות החמישים". יוצרי הסרט החליטו לצלם את כל החלקים של הסרט שמתרחשים בשנות ה-50 קודם, לוודא שהעיר תראה יפה ומסודרת, ולאחר מכן על מנת לצלם את הסצנות של שנות השמונים צוות ההפקה גרם לאותם האתרים להיראות יותר מלוכלכים ופחות מסודרים. הסצנות שמתרחשות בשנות החמישים בתוך ביתו של דוק בראון צולמו בבית רוברט ר. בלקר, ואילו הסצנות שמתרחשות בשנות החמישים מחוץ לביתו של דוק בראון צולמו בבית גמבל. הסצנות שמתרחשות בשנות השמונים מחוץ לקניון Twin Pines, ובסוף הסרט מחוץ לקניון Lone Pine צולמו מחוץ למרכז הקניות Puente Hills בקליפורניה. הסצנות שמתרחשות בשנות השמונים מחוץ לבית הספר התיכון של היל ואלי צולמו מחוץ לבית הספר התיכון ויטייר אשר ביישוב ויטייר בקליפורניה. הסצנה של האודישן בתחילת הסרט צולמה ב"אולם מרקמברידג 'פארק" בבורבאנק, והסצנה של הנשף צולמה באולם ההתעמלות של הכנסייה המתודיסטית בהוליווד. הסצנות מחוץ לבית של משפחת ביינס ב-1955 צולמו ביישוב פסדינה שבקליפורניה. ההפקה סיימה לצלם את הסרט לאחר 100 יום ב-20 באפריל 1985. בתחילה מועד היצאה המתוכנן של הסרט עוכב ממאי לאוגוסט, אך לאחר שהסרט הוקרן בפני קהל ניסיוני וזכה לתגובות חיוביות במיוחד, שיינברג בחר להקדים את הקרנת הבכורה של הסרט ל-3 ביולי 1985. בעקבות כך, שניים מהעורכים של הסרט, ארתור שמידט והארי קרמידאס, עבדו על עריכת הסרט, בעוד שעורכי הפסקול עבדו במשמרות של 24 שעות על הסרט. שמונה דקות נחתכו מהסרט, אשר כללו סצנה בה מרטי מבחין באמא שלו מרמה בבחינה בבית ספר, סצנה בה ג'ורג' נתקע בתא טלפון לפני שהוא מציל את לוריין, כמו גם סצנה ארוכה יותר בה מרטי מעמיד פנים שהוא דארת' ויידר. זמקיס כמעט בחר להסיר את הסצנה בה מרטי מנגן את "Johnny B. Goode" משום שלטענתו הוא הרגיש שהסצנה איננה מוסיפה לעלילה, אבל הקהל בהקרנת המבחן אהב במיוחד את הסצנה, ועל כן הוחלט להשאיר אותה. חברת האפקטים המיוחדים Industrial Light & Magic הייתה מעורבת בהפקה של 32 סצנות אשר הפקתן הושלמה לבסוף רק שבוע לפני מועד ההשלמה של הפקת הסרט. תהליך הקומפוזיטינג (Compositing) וכמו גם את יצירת סצנת מכת הברק במגדל השעון הופקו על ידי האנימטור ווס טקהאשי אשר היה מעורב גם בהפקה של שני הסרטים הבאים בטרילוגיה. פסקול המלחין והמנצח האמריקאי אלן סילבסטרי שיתף לפני כן פעולה עם זמקיס בהפקת המוזיקה לסרט "בעקבות האוצר הרומנטי". לטענת ספילברג הוא לא אהב את הפסקול של הסרט "בעקבות האוצר הרומנטי". זמקיס יעץ לסילבסטרי לגרום לכך שהפסקול לסרט יהיה "אפי" ("epic") על מנת להרשים את ספילברג. סילבסטרי החל להקליט את הפסקול לסרט שבועיים לפני שהפסקול הוצג לראשונה. זמקיס החליט גם שהלהקה יואי לואיס והחדשות יפיקו את שיר הנושא לסרט. השיר הראשון אותו יצרו יואי לואיס והחדשות עבור הסרט נדחה על ידי אולפני יוניברסל. בעקבות כך הם יצרו את השיר "The Power of Love" (כוחה של האהבה). אולפני יוניברסל אהבו את השיר אך היו מאוכזבים מכך שהשם "בחזרה לעתיד" לא שולב במילות השיר או בשם השיר. בסופו של דבר השיר "Back in Time" של יואי לואיס והחדשות שולב בסרט בסצנה בה מרטי מתעורר לאחר שהוא חוזר ל-1985 וכמו גם במהלך הקרדיטים בסוף הסרט. קטע קצר מהשיר "The Power of Love" מבוצע גם בביצוע אינסטרומנטלי בסצנה בה להקתו של מרטי מקפליי נבחנת בתחרות להקות לקראת נשף בית הספר; את ראש וועדת הבחינה, הפוסלת את הלהקה כיוון שהיא "רועשת מדי", משחק יואי לואיס עצמו בהופעת קמע. אף על פי שנדמה שפוקס מנגן בגיטרה בסרט, לשם צילומי הסרט נשכרו שירותיו של המוזיקאי פול הנסון אשר לימד את פוקס כיצד לנגן בגיטרה בסרט כך שהדבר ייראה מציאותי, כולל הקטע בו פוקס מנגן בגיטרה כאשר היא מורמת מעל לראשו. כמו כן, בקטע בסרט בו פוקס מנגן ושר את השיר "Johnny B. Goode" הוא למעשה העמיד פנים שהוא שר לביצוע של מארק קמפבל. אלבום הפסקול שיצא לשווקים ב-1985 הכיל רק שתי רצועות של אלן סילבסטרי, וכל יתר השירים בפסקול היו שירים מאת יואי לואיס והחדשות, השיר שבוצע על ידי הלהקה הבדיונית "מרווין ברי והסטארלייטס", ושני שירי פופ שנשמעים בקצרה ברקע בקטעים מסוימים בסרט. ב-24 בנובמבר 2009 יצא לשווקים מהדורה מורחבת של פסקול הסרט הכוללת שני תקליטורים עם כל הפסקול של הסרט. אלבום הפסקול המקורי מ-1985 כלל את הרצועות הבאות: (3:58) (2:48) (3:20) (4:13) (4:22) (8:19) (2:45) (2:17) (3:02) (3:06) קבלת הסרט רווחים בקופות בחזרה לעתיד היה במשך 11 שבועות הסרט הפופולרי ביותר בבתי הקולנוע. הסרט גרף 210.61 מיליון דולרים באמריקה הצפונית ו-178.8 מיליון דולרים בארצות זרות, וצבר בסך הכל כ-389.1 מיליון דולר ברחבי העולם. בחזרה לעתיד היה לסרט הרווחי ביותר לשנת 1985. האתר Box Office Mojo מעריך כי הסרט מכר מעל ל-59 מיליון כרטיסים בארצות הברית לבדה. תגובה ביקורתית באתר Metacritic קיבל הסרט את הדירוג הממוצע 87 על סמך שקלול 12 חוות דעת שונות. באתר Rotten Tomatoes 93% מהמבקרים נתנו לסרט ביקורת חיובית (מתבסס על 109 ביקורות שונות), כאשר הדירוג הממוצע המשוקלל לו זכה הסרט הוא 8.71 מתוך 10. מבקר הקולנוע האמריקני הנודע רוג'ר איברט נתן לסרט 3.1 כוכבים מתוך 4 כוכבים. מבקר הקולנוע דייב קהר מהשיקגו רידר ציין שגייל וזמקיס כתבו תסריט שאיזן באופן מושלם מדע בדיוני, רצינות והומור. BBC News שיבח את המורכבות של התסריט וציינו כי "אף אחד לא אומר דבר מה שלא הופך להיות חשוב בהמשך העלילה". הסרט נכלל גם ברשימת הסרטים הטובים ביותר לשנת 1985 של ג'ין סיסקל. שבחים הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר בטקס פרסי אוסקר ה-58 של שנת 1985 - זמקיס וגייל היו מועמדים לפרס בקטגוריית התסריט המקורי, השיר "The Power of Love" היה מועמד בקטגוריית השיר המקורי, ביל ווארניי וב. טניסון סבסטיאן השני ורוברט ת'רילוול היו מועמדים בקטגוריית פרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר. והוא זכה באחד בקטגוריית עריכת הקול הטובה ביותר. הסרט זכה בפרס הוגו בקטגוריית הסרט הדרמטי הטוב ביותר ופרס סטורן בקטגוריית סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר. זמקיס, המלחין אלן סילבסטרי, מחלקת עיצוב התלבושות של הסרט, ושחקני המשנה כריסטופר לויד, ליאה תומפסון, כריספין גלובר ותומאס פ. וילסון היו גם הם מועמדים לפרס סטורן. הסרט היה מועמד לפרסי BAFTA רבים בטקס פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע ה-39 כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, האפקטים החזותיים הטובים ביותר, בקטגוריית עיצוב ההפקה הטוב ביותר, ובקטגוריית העריכה הטובה ביותר. בפרסי גלובוס הזהב ה-43 לשנת 1985 הסרט היה מועמד בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, השיר המקורי (עבור השיר "The Power of Love"), השחקן הטוב ביותר (מייקל ג'יי פוקס), והתסריט הטוב יותר (זמקיס וגייל) מורשת 280px\|ממוזער\|לאחר הקרנת הבכורה של הסרט גייל וזמקיס קיבלו מכתב תודה ממהנדס הרכב האמריקאי ג'ון דלוריאן אשר בו הוא הודה להם על כך שהם בחרו להשתמש במכונית הספורט דלוריאן DMC-12, שיוצרה על ידי החברה בבעלותו, כמכונת הזמן בסרט 200px\|ממוזער\|כרזת הסרט המקורית מישראל הנשיא האמריקני רונלד רייגן, אשר היה מעריץ של הסרט, התייחס לסרט בנאום מצב האומה שנתן ב-1986 כאשר אמר: כאשר רייגן צפה לראשונה בסרט וראה את ההתייחסות אליו, הוא הורה למקרין לעצור את הסרט, להריץ אותו אחורה, ולנגן את אותו הקטע שוב. הסרט דורג במקום ה-28 ברשימת "50 סרטי התיכון הטובים ביותר בכל הזמנים" של אנטרטיינמנט ויקלי. בשנת 2008 "בחזרה לעתיד" נבחר כסרט במיקום ה-23 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים של קוראי המגזין אמפייר. הסרט נכלל גם ברשימה דומה של הניו יורק טיימס שכללה את אלף הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. בינואר 2010 הסרט נכלל ברשימת 100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים של המגזין הבריטי טוטאל פילם. ב-2007 הכריזה ספריית הקונגרס על הסרט כ"משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית" והוא נבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית. בשנת 2006 התסריט של הסרט נבחר על ידי גילדת הכותבים של אמריקה במקום ה-56 ברשימת התסריטים הטובים ביותר בכל הזמנים. ביוני 2008 מכון הקולנוע האמריקאי חשף רשימת ה- אשר כוללת את עשרת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים בכל ז'אנר קולנועי. בחזרה לעתיד נכלל ברשימה כאחד מ-10 סרטים הטובים ביותר בז'אנר המדע בדיוני. ישנו גם מחזמר המבוסס על הסרט הראשון בטרילוגיית בחזרה לעתיד, אשר נמצא בשלבי פיתוח, ומיועד להיות מוצג בתיאטראות וסט אנד בלונדון. זמקיס וגייל סייעו בכתיבת התסריט למחזמר, בעוד שאלן סילבסטרי וגלן באלארד אחראים על המוזיקה במחזמר. במקור התכנון היה שהצגת הבכורה של המחזמר תהיה ב-2015 במלאת שלושים שנה להקרנת הסרט המקורי, אך בשל עיכובים שונים בהפקה הצגת הבכורה של המחזמר צפוי להיות ב-20 בפברואר 2020. הקטעים בסרט בהם מרטי מקפליי נוסע על סקייטבורד הוצגו לראשונה בתקופה בארצות הברית בה תרבות הסקייטבורדינג הייתה בתחילת דרכה, ולאורך השנים גולשי סקייטבורד מקצועיים רבים ציינו כי לסרט הייתה השפעה רבה להעלאת העניין בקרב צעירים בתחום. בחזרה לעתיד מדורג במקום העשירי ב"רשימת 50 הסרטים שצריך לראות לפני שמתים" של Film4. סרטי המשך הצלחת הסרט הובילה להפקה של שני סרטי המשך - "בחזרה לעתיד 2" ו"בחזרה לעתיד 3". כדי לחסוך בלוגיסטיקה ולשמר את צוות השחקנים בשני הסרטים, צולמו שני סרטי ההמשך ברצף, ולמעשה צילומי "בחזרה לעתיד 3" החלו שלושה שבועות לפני תום צילומי "בחזרה לעתיד 2" והתנהלו באותה תקופה במקביל. בחזרה לעתיד 2 יצא לאקרנים ב-22 בנובמבר 1989 זכה לביקורות מעורבות והצליח בקופות באופן דומה לסרט המקורי, כאשר הוא היה במקום השלישי מבחינת סך הכנסותיו ברוטו ברחבי העולם בהשוואה לכל יתר הסרטים שיצאו לאקרנים באותה השנה. עלילת הסרט ממשיכה ממש מאותו המקום בו הסרט המקורי הסתיים, ועוקבת אחר הרפתקאותיהם של מרטי ודוק אשר נוסעים אל העתיד לשנת 2015, לאחר מכן לשנת 1985 האלטרנטיבית, ולבסוף לשנת 1955 בה מרטי צריך לשנות דבר מה תוך שהוא צריך להימנע מלהיתקל במרטי הראשון של שנת 1955 מפני שזה עלול לגרום לשיבוש רצף חלל הזמן. הסרט השני בטרילוגיה עורר עניין רב משום שעלילתו מתרחשת בעתיד הלא רחוק ועל כן יוצרי הסרט שילבו בו תחזיות שונות לטכנולוגיות שעשויות להיות זמינות עד 2015. עלילת הסרט בחזרה לעתיד 3, אשר יצא לאקרנים ב-25 במאי 1990, ממשיכה מאותו המקום בו הסרט השני הסתיים. בסרט זה מרטי נוסע בחזרה לשנת 1885 במטרה להציל את דוק. מבחינה מסחרית, החלק השלישי זכה להכי פחות הצלחה מבין שלושת הסרטים, אף על פי כן הוא זכה לביקורות טובות יותר מאשר הסרט השני בטרילוגיה. ראו גם דלוריאן DMC-12 מסע בזמן ריק ומורטי קישורים חיצוניים אתר מעריצים של טרילוגיית בחזרה לעתיד הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סרטי בחזרה לעתיד קטגוריה:סרטי 1985 קטגוריה:סרטי הרפתקאות אמריקאיים קטגוריה:סרטי מדע בדיוני אמריקאיים קטגוריה:סרטי מסע בזמן קטגוריה:סרטי קומדיה אמריקאיים קטגוריה:סרטי רוברט זמקיס קטגוריה:סרטי אולפני יוניברסל קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס קטגוריה:זוכי אוסקר: עריכת הקול הטובה קטגוריה:סרטים זוכי פרס סאטורן: מדע בדיוני קטגוריה:סרטי מדע בדיוני מ-1985 קטגוריה:סרטים שהולחנו על ידי אלן סילבסטרי	2024-10-10T14:46:28
רביע אלפא	הפניה רביע גלקטי#רביעים אלפא ובטא	2012-12-25T23:52:35
אנוש	אֱנוֹשׁ הוא דמות מקראית; נכדם של אדם וחוה, בנו של שת ואביו של קינן. סך ימי חייו 905 שנים. על פי חשבון השנים המוזכרות במקרא, נולד אנוש בשנת רל"ה למניין בריאת העולם (3526 לפנה"ס). בגיל 90 הוליד את בנו קינן. ונפטר בשנת- א'ק"מ (2621 לפנה"ס). שת מייצג את הדור השני ועוד בחייו בשנת א'נ"ו נולד צאצאו נח המייצג את הדור העשירי לאדם הראשון. בעברית המונחים בן אנוש ואנושות נגזרים מהיותו של אנוש, על פי הסיפור התנכ"י, אב קדמון משותף לכל בני האדם. שם חיצוני לאשתו הוא נועם. ראשית החילון בספר בראשית נאמר ". משמעותו הפשוטה של פסוק זה היא שבימי אנוש החל הפולחן לה', אך הפרשנים המסורתיים מסבירים שאז החלו לעבוד עבודת אלילים - לדעתם המילה "הוחל" באה מן המילה "חולין", ההפך מקדושה. וכך מסביר הרמב"ם: דבריו של הרמב"ם נתמכים גם מדברי המדרש: לעומת זאת, פרשן המקרא משה דוד קאסוטו העדיף להיצמד לפרשנות הפשט ולטעון שהקריאה הייתה לשם האלוהים כפשוטו. הוא מסביר כי הקריאה לאלוהים בשמו היא לאו דווקא שימוש בשם "ה'" בפולחנו, כפי שסוברת ביקורת המקרא, ובוודאי לא התחלה של עבודה זרה כפי שסוברים הפרשנים המסורתיים, אלא פנייה אליו בשם המיוחד לו, מתוך הרגשה של קרבתו הפרסונלית. לפיכך אדם וחוה לא קראו ל"ה'" בשמו אלא בשם אלוהים, מתוך שהיו שרויים באבל וצער, ואילו קין, שהרג את אחיו, אלוהים נסתר ממנו ("ואין קורא בשמך... כי הסתרת פניך ממנו", ), ולכן גם הוא לא היה יכול לקרוא ל"ה'" בשמו. רק כאשר נולד נכד לאדם וחוה, התחיל דור חדש ופתח תקווה לעתיד, האבל פג והייתה בשמחה שמתוכה יכלו לקרוא בשמו של "ה'". קאסוטו מעיר כי בעברית המקראית לא קיימת הבחנה כמו באנגלית, בין דבר הנעשה בפעם הראשונה לבין דבר שהתחדש לאחר שהופסק (קידומת re), וכאן ההוראה של "הוחל" אינה במשמעות של התחלה, אלא במשמעות של התחדשות הפעולה לאחר שהופסקה. אסונות הטבע בדורו של אנוש המדרשים מייחסים לדורו של אנוש כל מיני שינויי טבע חריגים ובמיוחד מציינים כי בימיו הוצף שליש מהעולם. בתנ"ך הוזכר פעמיים הביטוי "הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה` שְׁמוֹ", ודרשו על כך שפעמיים עלה הים והציף את העולם. (בנוסף לאסון המבול). וכך כותב רש"י בפירושו למילים "וגם אחרי כן": נחלקו התנאים במדרשים עד היכן הוצף הים בכל אחת מהפעמים, ומוזכרות במדרשים כ-שלוש שיטות בעניין זה. במדרש רבה לספר בראשית נאמר: קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:שושלת שת קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 900	2024-10-14T19:17:00
ליזוזים	ליזוזים (lysozyme) הוא אנזים המצוי בנוזלי גוף וכן ברקמות ובתאים שונים, הממס חיידקים על ידי פירוק דופן התא שלהם. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|175px\|גביש של ליזוזים הליזוזים התגלה בשנת 1921 על ידי אלכסנדר פלמינג, מגלה הפניצילין, כאשר ערך בדיקות בריר האף של חולה נזלת, שהיה כנראה הוא עצמו. פלמינג שם טיפה של ריר האף על גבי צלוחית פטרי שהכילה מצע מזון המתאים לגידול חיידקים, וכאשר בחן את הצלוחית ימים אחדים לאחר מכן, שם לב לכך שבעוד שברוב שטחה של הצלוחית גדלו מושבות צהובות של חיידקים, מסביב למקום בו הניח את טיפת הריר לא הופיעו חיידקים. לאחר שחקר את התופעה, הסיק פלמינג כי חומר ממס חיידקים המצוי בריר האף הפריע לגידולם של החיידקים, וקרא לחומר זה ליזוזים ("אנזים ממס"', lysis - המסה ביוונית, zyme - סיומת המציינת אנזים). לחיידק המתמוסס בקלות קרא פלמינג "מיקרוקוקוס ליזודאיקטיקוס" (Micrococcus lysodeikticus), שפירושו ביוונית "הנקד הזעיר המראה התמוססות". פלמינג הראה כי בניגוד לחומרים אחרים אשר השתמשו בהם באותה התקופה לחיטוי, הליזוזים אינו מזיק לרקמות הגוף, והוא קיווה כי ניתן יהיה להשתמש בו לטיפול במחלות שמקורן בחיידקים ולשם הגנה בפני זיהומים. אולם, לאכזבתו, גילה כי החיידקים שעליהם פעל הליזוזים נמנו דווקא עם אלה שאינם מסוכנים לגוף, ואילו החיידקים המסוכנים, כמו הסטפילוקוקים והסטרפטוקוקים, גורמי הדלקות למיניהן, לא היו רגישים לליזוזים. אף על פי כן, כל חייו ייחס פלמינג לליזוזים ערך רב יותר מאשר לתגליתו המפורסמת האחרת - הפניצילין, התרופה האנטיביוטית הראשונה והיעילה מכולן, שגילה פלמינג ב־1928. הליזוזים היה האנזים הראשון, והחלבון השני, שמבנהו התלת־ממדי פוענח, וזאת על ידי דייוויד פיליפס וחבריו במכון המלכותי בלונדון בשנת 1965. פענוח מבנהו ואופן פעולתו של הליזוזים הוכיח תאוריות רבות בדבר אופן פעולת האנזימים. בתחילה הופק הליזוזים מדמעות, אך כיום הוא מופק מחלבון ביצת התרנגולת, בו הוא נמצא בריכוז גבוה. מבנה ופעילות שמאל\|ממוזער\|250px\|המבנה התלת־ממדי של הליזוזים ככל החלבונים, בנוי גם הליזוזים מורכב חומצות אמיניות המחוברת זו לזו בשרשרת ארוכה, הקרויה שרשרת פוליפפטידית. במולקולת הליזוזים של ביצת התרנגולת ישנן 129 חומצות אמיניות, ומשקלה המולקולרי כ-14,500 דלטונים. לאורך מולקולת הליזוזים עובר בקע, המשמש כאתר הפעיל שלו, אליו נקשר הסובסטרט. הליזוזים פועל על דופן התא של החיידקים על ידי פירוק השרשרות הסוכריות (פוליסכרידים), שהן המרכיב העיקרי שלו, באמצעות ניתוק הידרוליטי של הקשרים המחברים בין היחידות הבסיסיות המרכיבות את השרשרות הסוכריות. בכך הוא הורס את דופן תא החיידק. לפיכך, שייך הליזוזים למשפחת הגליקוזידאזות, אנזימים המפרקים קשרים בין סוכרים בעזרת מים. ה-pH האופטימלי לפעילותו של ליזוזים על סובסטרטים פשוטים הוא 5, ואילו בפעולה על חיידקים שלמים ה- pH האופטימלי יכול להיות יותר גבוה. מקורות נתן שרון ויובל אשדת, ליזוזים - אנזים ממס חיידקים, מדע, כרך י"ח, 1973. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אנזימים	2023-11-25T12:21:57
גביע העולם בכדורגל	גביע העולם בכדורגל (באנגלית: FIFA World Cup, באיטלקית: Campionato mondiale di calcio, בספרדית: Copa Mundial de, בצרפתית: Coupe du monde de la FIFA) או גביע העולם של פיפ"א. המוכר בישראל מאז שנות השמונים בשם מונדיאל (מהמילה הספרדית Mundial), הוא טורניר הכדורגל החשוב ביותר בעולם, שבו מתמודדות 48 מתוך כלל הנבחרות הלאומיות לגברים, ובסופו מוענק הגביע לנבחרת המנצחת בטורניר. פיפ"א הוא הגוף הבין-לאומי המנהל את תחרויות הכדורגל הרשמיות המקדימות לטורניר, ואת הטורניר עצמו. הטורניר נערך לראשונה ב-1930, ומאז הוא נערך אחת לארבע שנים, למעט ביטולו ב-1942 וב-1946 בשל מלחמת העולם השנייה. במתכונת שתצא לפועל משנת 2026 משתתפות בטורניר 48 נבחרות המתחרות במספר אצטדיונים במדינה שנבחרת מראש, ומשכו כחודש אחד. שלב המוקדמות, הנמשך כשנתיים, משמש לקביעת 47 הנבחרות שיעפילו לטורניר ביחד עם הנבחרת המייצגת את המדינה המארחת. בטורניר המוקדמות משתתפות יותר מ-200 נבחרות, המחולקות לשישה אזורים שונים לפי שיוכן היבשתי וקונפדרציית הכדורגל שאליה הן משתייכות. בעבר היה נהוג כי הנבחרת שזוכה בטורניר מעפילה אוטומטית לטורניר הבא, אך מנהג זה בוטל בתחילת שנות ה-2000, כך שנבחרת ברזיל, שזכתה במונדיאל 2002, הייתה צריכה להתמודד במוקדמות מונדיאל 2006. ב-22 המונדיאלים שנערכו עד כה זכו שמונה נבחרות. נבחרת ברזיל זכתה במונדיאל חמש פעמים, והיא גם הנבחרת היחידה שהשתתפה בכל המונדיאלים. נבחרת איטליה ונבחרת גרמניה זכו בארבעה מונדיאלים כל אחת. נבחרת ארגנטינה עם שלוש זכיות. האלופות האחרות הן נבחרת אורוגוואי (מנצחת המונדיאל הראשון) ונבחרת צרפת עם שתי זכיות, ונבחרת אנגליה ונבחרת ספרד עם זכייה אחת כל אחת. המונדיאל הוא אירוע הספורט הנצפה ביותר בעולם. אף יותר מהמשחקים האולימפיים. בגמר מונדיאל 2022 צפו כמיליארד וחצי בני אדם. אטימולוגיה שמו הרשמי של הטורניר הוא "גביע העולם של פיפ"א", ובעבר הוא היה ידוע בעברית כ"גביע העולם בכדורגל", "גביע העולם" או "הגביע העולמי". בסביבות אמצע שנות השמונים החל השימוש במילה מוֹנדיאל, שמקורה במילה בספרדית Mundial ופירושה הוא "עולמי", וכן במילה הצרפתית monde שמשמעותה העולם. החל ממונדיאל 1994, שנערך בארצות הברית, הפך השם "מונדיאל" לגרסה הנפוצה בעברית של שם הטורניר. היסטוריה התהוות המונדיאל משחק הכדורגל הבין-לאומי הראשון נערך בגלאזגו שבסקוטלנד ב-1872, ובו התמודדו נבחרת סקוטלנד ונבחרת אנגליה. הטורניר הבין-לאומי הראשון בהיסטוריה היה אליפות הבית הבריטית, שנערכה לראשונה ב-1884. בתקופה זו הכדורגל היה נפוץ בעיקר בממלכה המאוחדת. בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הפך הכדורגל לספורט נפוץ ופופולרי ברחבי אירופה ודרום אמריקה, ובאולימפיאדת פריז (1900) ואולימפיאדת סנט לואיס (1904) התקיימו טורנירי ראווה ללא הענקת מדליות, שהוענקו מאוחר יותר באופן רטרואקטיבי על ידי הוועד האולימפי הבין-לאומי. ב-1904 הוקמה פיפ"א, וזמן קצר לאחר הקמתה היא ניסתה לארגן טורניר כדורגל בין-לאומי בין המדינות השונות מחוץ למסגרת האולימפית, שהיה אמור להיערך בשווייץ ב-1906. תקופה זו הייתה ראשיתו של הכדורגל הבין-לאומי, ובהיסטוריה הרשמית של פיפ"א הוא מתואר ככישלון. באולימפיאדת לונדון ב-1908 הפך הכדורגל לתחרות רשמית. הטורניר אוּרגן על ידי התאחדות הכדורגל האנגלית, המנהלת את הכדורגל באנגליה, והיה מיועד עבור שחקנים חובבנים בלבד. הממלכה המאוחדת, שיוצגה על ידי נבחרת החובבים של אנגליה בכדורגל, זכתה במדליות הזהב. הישג זה חזר על עצמו גם בטורניר הכדורגל של אולימפיאדת סטוקהולם ב-1912, שאורגן על ידי התאחדות הכדורגל של שוודיה. גם הטורנירים האולימפיים הבאים היו מיועדים עבור קבוצות חובבניות, וכתוצאה מכך נוסד גביע סר תומאס ליפטון בטורינו ב-1909. טורניר ליפטון היה אליפות בין מועדוני כדורגל (ולא נבחרות לאומיות) ממדינות שונות, שייצגו כל אחד מדינה שלמה. תחרות זאת נחשבת לעיתים כמונדיאל הראשון, והתחרו בה מועדונים בכירים מאיטליה, גרמניה ושווייץ, אך ללא קבוצות מאנגליה לאור סירובה של ההתאחדות המקומית. ליפטון הזמין לטורניר קבוצה אנגלית חובבנית בשם וסט אוקלנד. היא זכתה בטורניר ב-1911 והגנה על תוארה בפעם הבאה שנערך הטורניר, ולפיכך קיבלה את הגביע לחזקתה לצמיתות לפי כללי הטורניר. ב-1914 הסכימה פיפ"א להכיר בטורניר הכדורגל האולימפי כ"אליפות כדורגל בין-לאומית לחובבנים", ונטלה את האחריות על ניהולו. דבר זה הוביל לתחרות הכדורגל הבין-לאומי הראשונה בהיסטוריה, שנערכה באולימפיאדת אנטוורפן ב-1920, ובה התמודדו ו-13 נבחרות אירופיות, כש זוכה בטורניר. זכתה בטורניר הכדורגל באולימפיאדת פריז (1924) ובאולימפיאדת אמסטרדם (1928). בעקבות ההצלחות של הטורניר האולימפי החליטה פיפ"א, בראשותו של הנשיא ז'יל רימה וביוזמתו של הנרי דלוניי, לנסות פעם נוספת לארגן טורניר כדורגל עצמאי בין-לאומי מחוץ לאולימפיאדה. ב-28 במאי 1928 נערך קונגרס פיפ"א באמסטרדם, ובו התקבלה ההחלטה הרשמית לארגן טורניר אליפות עולם בחסות פיפ"א. בתקופה זו הייתה אורוגוואי אלופה אולימפית פעמיים ברציפות, מכיוון שאורוגוואי הסכימה לממן את ההפלגות והלינה של הנבחרות השונות, והיא הייתה מוכנה לבנות אצטדיון מפואר לתקופתו, הסנטנאריו, היא נבחרה. עד מלחמת העולם השנייה ולאחריה התאחדויות הכדורגל של מספר מדינות נבחרות הוזמנו לשלוח נבחרת לטורניר, אך משמעות בחירתה של אורוגוואי הייתה מסע ארוך ויקר לרוחב האוקיינוס האטלנטי עבור נבחרות אירופיות. למעשה, עד חודשיים לפני הטורניר לא הסכימה אף מדינה אירופית לשלוח נבחרת לטורניר. רימה הצליח לשכנע את בלגיה, צרפת, רומניה, ויוגוסלביה לשלוח נבחרות. בסך הכל השתתפו בטורניר 13 נבחרות: שבע מדרום אמריקה, ארבע מאירופה ושתיים מצפון אמריקה. שני המשחקים הראשונים בטורניר נערכו במקביל ב-13 ביולי 1930, ובהם ניצחו נבחרת צרפת (4 - 1 על נבחרת מקסיקו) ונבחרת ארצות הברית (3 - 0 על נבחרת בלגיה). השער הראשון בתולדות המונדיאל הובקע על ידי הצרפתי לוסיאן לורן. במשחק הגמר גברה אורוגוואי על נבחרת ארגנטינה בתוצאה 4 - 2 לעיני קהל במונטווידאו שמנה 68,346 צופים (או 93,000 צופים לפי גרסה אחרת), ובכך הפכה למדינה הראשונה שזוכה במונדיאל. בעקבות ייסוד המונדיאל נשקלה האפשרות לא לערוך טורניר כדורגל באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1932, בעקבות הפופולריות הנמוכה של הכדורגל בארצות הברית ועליית קרנו של הפוטבול. פיפ"א והוועד האולימפי הבין-לאומי לא הסכימו גם על מעמדם החובבני של השחקנים, ולפיכך הוצא הכדורגל מהאולימפיאדה. הטורניר האולימפי התחדש באולימפיאדת ברלין ב-1936, אך חשיבותו הייתה נמוכה בהשוואה למונדיאל. הבעיות העיקריות שהיו במונדיאלים הראשונים היו קשיי המסע הבין-יבשתי והמלחמה. נבחרות דרום אמריקניות בודדות היו מוכנות להגיע למונדיאל 1934 ולמונדיאל 1938 באירופה, בהם הייתה נבחרת ברזיל הנציגה היחידה של היבשת. המונדיאלים הללו היו היחידים בהיסטוריה של הטורניר שנערכו בלי שלב בתים בכלל, והחלו ישירות משמינית הגמר. האלופה המכהנת אורוגוואי סירבה להשתתף במונדיאל 1934 בעקבות סירובן של הנבחרות האירופיות לבוא לאורוגוואי במונדיאל הקודם, ובכך הייתה לאלופה היחידה אי פעם שלא משתתפת בטורניר העוקב. הטורניר, שנערך באיטליה, הסתיים בניצחונה של הנבחרת המארחת. מונדיאל 1938, שנערך בצרפת, היה אמור לכלול גם כן 16 נבחרות, אך בסופו של דבר פרשה בעקבות האנשלוס (הסיפוח לגרמניה הנאצית). איטליה הוכתרה כאלופת העולם, והשלימה שתי זכיות רצופות. המונדיאלים ב-1942 וב-1946 בוטלו בעקבות מלחמת העולם השנייה והשלכותיה. בטורנירים שבין 1934 ל-1978 היו רוב המשתתפות מאירופה ומדרום אמריקה, וכן מיעוט מבין מדינות צפון אמריקה, אפריקה, אסיה ואוקיאניה. לרוב, נבחרות אלה נוצחו על ידי הנבחרות מאירופה ומדרום אמריקה. עד מונדיאל 1982 הנבחרות היחידות מחוץ לאירופה ודרום אמריקה שהתקדמו מעבר לשלב הראשון היו נבחרת ארצות הברית (חצי גמר ב-1930), נבחרת קובה (רבע גמר ב-1938), נבחרת קוריאה הצפונית (רבע גמר ב-מונדיאל 1966), ונבחרת מקסיקו (רבע גמר ב-1970). החל ממונדיאל 1986 זכו הנבחרות מאפריקה, אסיה וצפון אמריקה להצלחה רבה יותר, ואלו שהגיעו לשלב רבע הגמר הן מקסיקו (1986), קמרון (1990), קוריאה הדרומית (מקום רביעי ב-2002), סנגל וארצות הברית (2002), גאנה (2010) קוסטה ריקה (2014) ומרוקו (מקום רביעי ב-2022). עם זאת, הנבחרות האירופיות והדרום אמריקניות נותרו החזקות ביותר, ולמעט המקרים שצוינו כל אלו שהשתתפו ברבע הגמר היו מיבשות אלה. 1950 – 1986: שלוש זכיות ברזילאיות וטוטאל פוטבול הולנדי שמאל\|ממוזער\|250px\|אצטדיון המרקאנה בריו דה ז'ניירו, בו הפסידה ברזיל לאורוגוואי במשחק המכריע על הזכייה במונדיאל 1950. במשחק זה נכחו כ-200,000 צופים, שיא שטרם נשבר. ברזיל 1950 במונדיאל 1950, שנערך בברזיל, השתתפו לראשונה נבחרות בריטיות. הנבחרות הבריטיות פרשו מפיפ"א ב-1920, בין השאר בגלל סירובן לשחק נגד מדינות עמן בריטניה הייתה במלחמה וכמחאה על השפעות זרות על כדורגל, אך חזרו ב-1946 בעקבות הזמנה של פיפ"א. בטורניר זה השתתפה גם האלופה הראשונה אורוגוואי, שהחרימה את שני הטורנירים הקודמים. היא גם זכתה בטורניר לאחר שגברה על המארחת ברזיל במשחק המכריע, שבו נערך שלב בתים שני במקום שלב נוקאאוט כמקובל. במונדיאל זה השתתפו 13 נבחרות במקום 16, לאחר פרישתן של , ו. סיפורה של הודו נחשב עד היום ליוצא דופן, מאחר שהיא פרשה על פי המיתוס בעקבות סירובה של פיפ"א להתיר לשחקניה לשחק יחפים, אך בפועל פרשה כפי שהעיד קפטן הנבחרת באותה עת, מכיוון שההודים לא שמעו קודם לכן על המונדיאל ולא לקחו אותו ברצינות ובכך הייתה הודו לנבחרת היחידה אי פעם שמעפילה למונדיאל ומעולם לא שיחקה בו בפועל. שווייץ 1954 מונדיאל 1954 נערך בשווייץ, והתאפיין במספר השערים הגבוה שהובקע בו. ב-26 משחקי המונדיאל הובקע ממוצע שיא של 5.4 שערים למשחק, ומאז חלה ירידה הדרגתית בממוצע השערים למשחק בכל מונדיאל. טורניר זה היה הראשון שבו נקבעה הארכה במקרה שהמשחק הסתיים בתיקו, ובאופן חריג למונדיאלים נקבע גם כי בשלב הבתים, תשחק כל נבחרת נגד שתיים מתוך שלוש יריבותיה, וכי במקרה של שוויון נקודות ייערך משחק פלייאוף. , בראשותו של פרנץ פושקש, נחשבה למועמדת הבכירה לזכות בטורניר. היא אף גברה על 8 - 3 בשלב הבתים, אך הפסידה לה במשחק הגמר אף על פי שהובילה 2 - 0. שוודיה 1958 מונדיאל 1958 בשוודיה היה המונדיאל האחרון שנערך בפעם השנייה ברציפות באותה יבשת. מונדיאל זה זכור בעיקר בזכות הופעתו של הכדורגלן הברזילאי פלה, שבגיל 17 הוביל את לזכייה הראשונה בתולדותיה במונדיאל, כשניצחה בגמר את בתוצאה 2 - 5. 16 נבחרות העפילו לטורניר הגמר לאחר טורניר מוקדמות וחולקו לארבעה בתים של 4 נבחרות בכל בית. בניגוד למונדיאל הקודם, כל נבחרת התמודדה לפחות פעם אחת מול שאר הנבחרות מהבית שלה, חוץ ממקרה של שוויון נקודות. במקרה שבסיום שלב הבתים הנבחרות שסיימו במקומות השני והשלישי באותו הבית סיימו עם אותן מספר נקודות, שיחקו שתי הנבחרות משחק פלייאוף שהמנצחת בו עלתה לשלב הבא (באותה תקופה, הפרש שערים לא היה בשימוש). שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל באצטדיון של וסטהאם יונייטד להנצחת שחקניה שזכו עם נבחרת אנגליה במונדיאל 1966 צ'ילה 1962 במונדיאל 1962, שנערך בצ'ילה, זכתה ברזיל לאחר ניצחון על במשחק הגמר, והייתה לנבחרת השנייה מלבד איטליה, עד אז, שהצליחה להגן על תוארה. פלה המשיך לככב בשורותיה, אך נפצע בשלב הבתים והוחלף על ידי גארינצ'ה, שהצליח להצטיין למרות הנכות ברגלו. מבנה הטורניר נשאר כפי שהיה במונדיאל 1958. 16 נבחרות העפילו לטורניר לאחר טורניר מוקדמות, וחולקו לארבעה בתים של ארבע נבחרות בכל בית. שתי הנבחרות הטובות ביותר מכל בית העפילו לשלב רבע הגמר. כללית, טורניר זה עמד בסימן עלייתו של הכדורגל ההגנתי, שנמשכה גם בטורנירים הבאים, וניכרה בו ירידה משמעותית במספר השערים בהשוואה לטורנירים השופעים של שנות החמישים. זאת, יחד עם מיקומו הנידח יחסית, מיעוט צופים בחלק מהמשחקים, אפילו בשלבים מתקדמים, ואירועים אלימים שהתרחשו בו, הביאו לכך שהטורניר נחשב לאחד הפחות מוצלחים והפחות זכורים בתולדות המשחק. אנגליה 1966 מונדיאל 1966 נערך באנגליה, הנחשבת למקום הולדתו של הכדורגל. במהלך ההכנות לטורניר נגנב גביע ז'יל רימה, ולבסוף נמצא על ידי כלב בלונדון. הנבחרת המפתיעה של הטורניר הייתה , שהעפילה עד רבע הגמר. בשלב זה היא התמודדה מול , ועל אף שהובילה 3 - 0 הסתיים המשחק בתוצאה 3 - 5 לרעתה, בעיקר בזכות רביעייה של אאוזביו, שסיים כמלך השערים של הטורניר עם 9 שערים. במשחק הגמר בין ל הבקיע ג'ף הרסט האנגלי שלושער לזכות נבחרתו, והוביל את אנגליה לזכייתה הראשונה בטורניר. עם זאת, השער השלישי של אנגליה (והשני של הרסט) הובקע בזמן ההארכה, ועד היום קיים ספק האם הכדור אכן עבר את קו השער. מקסיקו 1970 ממוזער\|הרכב נבחרת ברזיל 1970 מונדיאל 1970 נערך במקסיקו והיה למונדיאל הראשון שנערך באמריקה הצפונית. במונדיאל זכתה, בפעם השלישית, נבחרת ברזיל לאחר שגברה על נבחרת איטליה בגמר בתוצאה 4 - 1 ועל כן היא קיבלה את גביע ז'יל רימה לצמיתות (אולם זה נגנב לאחר מכן ממשרדי התאחדות הכדורגל הברזילאית ומאז נעלמו עקבותיו). במונדיאל הזה הוכנסו שני חידושים: השופטים השתמשו בכרטיסים אדומים וצהובים והותר לקבוצות לבצע חילופים במהלך המשחק. מלך השערים היה גרד מילר הגרמני שהבקיע 10 שערים עבור נבחרתו ובכדור הזהב זכה פלה, קפטן נבחרת ברזיל. משחק כדורגל שנערך במוקדמות המונדיאל בין אל סלוודור להונדורס גרם לפריצתה של מלחמה קטנה בין המדינות העוינות אשר זכתה לכינוי מלחמת הכדורגל. מונדיאל זה היה הראשון והיחיד (נכון ל-2024) בו השתתפה נבחרת ישראל בכדורגל. גרמניה המערבית 1974 שמאל\|ממוזער\|250px\|אולי הנס, יוהאן קרויף וברטי פוגטס נאבקים בגמר מונדיאל 1974 במונדיאל 1974, שנערך בגרמניה המערבית, נוסף שלב בתים שני לפני שלב הנוקאאוט. המונדיאל זכור במיוחד בזכות סגנון הטוטאל פוטבול של בהנהגתם של יוהאן קרויף ויוהאן ניסקנס, שהעפילה עד שלב הגמר והפסידה בו למארחת גרמניה המערבית. הסיבוב הראשון של הטורניר הפגיש שתי נבחרות למפגש פוליטי טעון, כשנבחרות מערב ומזרח גרמניה שיחקו ביניהן בהמבורג. גרמניה המזרחית הפתיעה וניצחה בתוצאה 1:0, אך נשרה מהטורניר בסיבוב השני. אף על פי שנבחרת הולנד הפסידה במשחק הגמר וסיימה את הטורניר במקום השני, כוכבם יוהאן קרויף ושיטת הכדורגל הטוטאלי הדהימו רבים, מה גם שהייתה זו נבחרת אלמונית למדי עד לאותו מועד, והיא הפכה לנבחרת הבולטת והאהודה ביותר מחוץ לגרמניה באותו טורניר. לעומת אלה, אכזבו נבחרות איטליה וברזיל, שהופיעו בגמר של 1970. איטליה נשרה כבר בשלב הבתים הראשון, ואילו ברזיל, אף על פי שסיימה רביעית, הציגה כדורגל פושר יחסית, ולא מצאה תחליף להיעדרו של פלה, שפרש מהנבחרת בתחילת שנות השבעים. ארגנטינה 1978 מונדיאל 1978 נערך בארגנטינה, ובסיומו זכתה הנבחרת המארחת בתואר הראשון בתולדותיה כשניצחה במשחק הגמר את הולנד 3 - 1 בתום הארכה. בעקבות מחלוקות על טוהר המשחק המכריע בשלב הבתים בין ארגנטינה ל, ומשחק נוסף במונדיאל הבא, החליטה פיפ"א כי כל המשחקים המכריעים בשלב זה יתחילו באותה שעה בדיוק. מבנה הטורניר נשאר כפי שהיה במונדיאל 1974. 16 נבחרות העפילו לטורניר לאחר טורניר מוקדמות, וחולקו לארבעה בתים של 4 קבוצות בכל בית. שתי הנבחרות עם המאזן הטוב ביותר בכל בית העפילו לסיבוב השני, שבו היו שני בתים של 4 נבחרות בכל אחד. שתי הנבחרות שיסיימו את הבית במקום הראשון העפילו למשחק הגמר, ושתי הנבחרות שסיימו במקום השני התמודדו ביניהן במשחק על המקום השלישי. מחלוקות רבות היו במונדיאל זה, והבולטת בהן הייתה המחלוקת סביב המשחק האחרון בסיבוב השני בין נבחרות ארגנטינה ופרו. עקב העובדה שמשחקה של , יריבתה של ארגנטינה במאבק על העלייה לגמר, נגד הסתיים מספר שעות לפני המשחק בין ארגנטינה ופרו, נבחרת ארגנטינה ידעה שהיא צריכה לנצח את פרו בהפרש של לפחות ארבעה שערים על מנת להעפיל למשחק הגמר. ספרד 1982 מונדיאל 1982, שנערך בספרד, היה האחרון שבו נכלל שלב הבתים הנוסף לפני שלב הנוקאאוט. בחצי הגמר הדיחה גרמניה המערבית את צרפת לאחר דו-קרב פנדלים, שהיה הראשון בתולדות המונדיאלים. במשחק הגמר היא הפסידה לאיטליה, שזכתה בתואר בפעם השלישית והשתוותה לברזיל מבחינת מספר הזכיות. היה זה הטורניר הראשון שבו השתתפו 24 נבחרות לאומיות, לאחר שבמונדיאלים הקודמים התקן היה 16 נבחרות. באותו טורניר, טרם זינוקו הגדול של הכדורגל האפריקני, ובמידה פחותה, זינוקו של הכדורגל האסיאני והצפון-מרכז אמריקני, הביא הדבר להשתתפותן של מספר נבחרות לא ראויות. מקסיקו 1986 מונדיאל 1986 נערך במקסיקו. הנבחרת הזוכה הייתה נבחרת ארגנטינה, שניצחה את גרמניה המערבית בתוצאה 3:2 במשחק הגמר באצטדיון האצטקה שבמקסיקו סיטי. במונדיאל זכתה ארגנטינה בגמר מול גרמניה המערבית 2 - 3, והוא זכור בעיקר בשל המשחק בין ארגנטינה לאנגליה. דייגו מראדונה הארגנטינאי הבקיע את שני השערים במשחק, כשהראשון מביניהם מובקע באמצעות היד וזוכה לכינוי "שער יד האלוהים". החל משנות ה-90 איטליה 1990 מונדיאל 1990, שנערך באיטליה, נחשב עד היום כאחד המונדיאלים הכושלים ביותר. הנבחרות שיחקו בסגנון הגנתי נוקשה, וממוצע השערים למשחק בטורניר (2.21) היה הנמוך ביותר אי פעם. בטורניר זה נשלף גם מספר שיא של 16 כרטיסים אדומים. במשחק בבית ו' בין ל החזיק השוער האירי בכדור במשך שש דקות, ובעקבות כך קבעה פיפ"א כי אסור לשוער לגעת בכדור בידו אם נמסר לו על ידי כף הרגל של אחד משחקני קבוצתו. חידוש נוסף שהונהג לאחר מונדיאל 1990, היה הענקת שלוש נקודות לניצחון במקום שתי נקודות. במשחק הגמר התמודדו גרמניה המערבית וארגנטינה. המשחק התנהל כששתי הנבחרות מנסות בכל כוחן להימנע מספיגת שער, ורק בעקבות פנדל שנבעט שש דקות לפני סיום המשחק ניצחה גרמניה. בעקבות ניצחון זה טבע גארי לינקר האנגלי את האמרה הידועה "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת". ארצות הברית 1994 שמאל\|ממוזער\|250px\|לותר מתאוס הגרמני מבקיע פנדל ברבע גמר מונדיאל 1994 מול בולגריה מונדיאל 1994 נערך בארצות הברית. הנבחרת המפתיעה בטורניר הייתה , שלאחר 15 משחקים ברציפות בהם לא ניצחה, במונדיאלים הקודמים שהשתתפה בהם, הצליחה להעפיל עד חצי הגמר, ובמשחק על המקום השלישי הובסה על ידי בתוצאה 4 - 0. עוד קודם לכן נתפס הכוכב הארגנטינאי דייגו מראדונה בשימוש בסמים והורחק מהטורניר, דבר שהוביל לסיום מאכזב לקריירה המצליחה שלו. משחק הגמר בין ברזיל לאיטליה היה הראשון בהיסטוריה שהסתיים ללא שערים וכתוצאה מכך, הראשון שהוכרע בדו-קרב פנדלים, בו ניצחה ברזיל בתוצאה 2–3 לאחר החטאה של רוברטו באג'ו. צרפת 1998 ברזיל העפילה גם לגמר מונדיאל 1998 בצרפת, והובסה בו 0 - 3 על ידי נבחרת צרפת בעיקר בזכות שני שערים של זינדין זידאן, שהיקנו לו את עיקר פרסומו כאחד מגדולי הכדורגלנים הצרפתים בהיסטוריה. דאבור שוקר מנבחרת קרואטיה המפתיעה, שהגיעה למקום השלישי, זכה בתואר מלך השערים של הטורניר (נעל הזהב) לאחר שהבקיע 6 שערים. נבחרת אחרת שבלטה לטובה הייתה , שבין היתר הביסה את ניגריה 1–4 בשמינית הגמר והודחה ברבע הגמר רק לאחר מאבק עיקש ורב שערים נגד ברזיל, שהסתיים בהפסד 2–3. גם היוותה גורם חשוב במונדיאל לראשונה מאז מונדיאל 1978, והודחה רק בחצי הגמר בבעיטות הכרעה נגד ברזיל. אסיה 2002 שמאל\|ממוזער\|250px\|דייוויד בקהאם מבקיע את שער הניצחון של אנגליה מול ארגנטינה בשלב הבתים של מונדיאל 2002 מונדיאל 2002 היה הראשון שנערך באסיה, וגם הראשון שנערך בשתי מדינות במקביל: יפן וקוריאה הדרומית. הברזילאי רונאלדו סיים את הטורניר כמלך השערים עם שמונה הבקעות (המספר הגבוה ביותר למלך השערים מאז מונדיאל 1970), והוביל את נבחרתו לניצחון בגמר על גרמניה עם צמד שערים. המונדיאל הזה ידוע גם בזכות הקמפיין המפתיע של וקוריאה הדרומית, שזכו במקום השלישי והמקום הרביעי בהתאמה. גרמניה 2006 גרמניה אירחה את מונדיאל 2006, שהסתיים בניצחון של איטליה על צרפת לאחר דו-קרב פנדלים. בטורניר זה הבקיע רונאלדו הברזילאי 3 שערים, שהביאו אותו לסך של 15 שערים ולשבירת שיאו של הגרמני גרד מילר (14 שערים). דרום אפריקה 2010 מונדיאל 2010 היה הראשון שנערך באפריקה, ובסיומו זכתה בתואר הראשון בתולדותיה לאחר שגברה 1 - 0 על משער של אנדרס אינייסטה בדקה ה-117'. היה זה הניצחון 1 - 0 הרביעי ברציפות של ספרד במונדיאל זה. מנגד, היה זה הפסדה השלישי של הולנד במשחק הגמר של המונדיאל. ההחלטה של פיפ"א לארח את המונדיאל באפריקה, הותירה את קונפדרציית הכדורגל של אוקיאניה כקונפדרציית הכדורגל היחידה שלא אירחה את המונדיאל. הייתה האלופה המכהנת, לאחר שזכתה במונדיאל 2006 שנערך בגרמניה. הגרלת משחקי המונדיאל נערכה ב-4 בדצמבר 2009 בקייפטאון. ברזיל 2014 מונדיאל 2014 התקיים בברזיל, שהיא המדינה החמישית המארחת את הטורניר פעמיים (האחרות הן איטליה, צרפת, מקסיקו וגרמניה). הביסה את 7 - 1 במשחק חצי הגמר, ובמשחק הגמר של הטורניר ניצחה את בתוצאה 1 - 0 (בדיוק כמו בגמר הקודם ביניהן), וזכתה בתואר בפעם הרביעית בתולדותיה. במונדיאל זה נשבר גם שיא ההבקעות של רונאלדו על ידי מירוסלב קלוזה הגרמני, והניצחון הגרמני היה הפעם הראשונה שבה נבחרת אירופית זוכה בתואר על אדמת אמריקה. רוסיה 2018 מונדיאל 2018 נערך ברוסיה. במשחק הגמר ניצחה נבחרת צרפת את נבחרת קרואטיה 2–4. בטורניר זה הוכנסה לראשונה לשימוש טכנולוגיית השיפוט בעזרת וידאו (VAR). בטורניר התקיימו בסך הכל 64 משחקים. משחק הגמר היה הפורה ביותר מבחינת שערים (בזמן החוקי) מאז משחק הגמר במונדיאל 1958. זהו גמר שלישי לנבחרת צרפת, הגמר הקודם אליו עלתה היה גמר מונדיאל 2006 (אז הפסידה לנבחרת איטליה בבעיטות פנדלים). הפעם הראשונה בה זכתה בגביע הייתה במונדיאל 1998, אותו אירחה. זהו גמר ראשון לנבחרת קרואטיה, שהישג השיא שלה עד לתחרות הזו היה המקום השלישי במונדיאל 1998. קטר 2022 מונדיאל 2022 נערך בקטר. במשחק הגמר ניצחה נבחרת ארגנטינה את נבחרת צרפת בדו-קרב פנדלים 2-4, לאחר שהמשחק בתום הארכה הסתיים בתוצאה 3-3. במשחק על המקום השלישי ניצחה , סגנית האלופה המכהנת, את . ליונל מסי נבחר למצטיין הטורניר וקיליאן אמבפה הוכתר כמלך השערים בטורניר. מונדיאל זה הוא המונדיאל האחרון בן 32 נבחרות, כאשר החל מהמונדיאל הבא (מונדיאל 2026 בארצות הברית, קנדה ומקסיקו) ישתתפו בטורניר 48 נבחרות. בשל האקלים החם בקטר, הטורניר נערך בחודשים נובמבר עד דצמבר, והוא הראשון שאינו מתקיים בחודשים מאי, יוני או יולי. המונדיאל נערך בפרק זמן מקוצר של 29 ימים, עם 64 משחקים בשמונה אצטדיונים בחמש ערים. הענקת אירוח המונדיאל לקטר שנויה במחלוקת בשל היחס למהגרי עבודה, לנשים ולקהילת הלהט"ב, האקלים החם, היעדר תרבות כדורגל בקטר, פגיעה בלוח הזמנים המסורתי, איסור על מכירת אלכוהול, האשמות בשוחד בעת המכרז והאשמות בשחיתות רחבה יותר של פיפ"א. טורנירים נוספים במשך השנים נוסדו טורנירים בין-לאומיים שונים בעקבות המונדיאל. הטורניר המקביל בכדורגל נשים, מונדיאל הנשים, נערך לראשונה בסין ב-1991. טורניר הנשים קטן יותר בהשוואה לטורניר הגברים, אך חשיבותו גדלה במשך השנים; מספר הנרשמות למוקדמות הטורניר ב-2007 היה 120, יותר מפי שניים בהשוואה לטורניר הראשון. גביע הקונפדרציות של פיפ"א הוא טורניר הנערך שנה אחת לפני המונדיאל במדינה (או המדינות) המארחת כחזרה גנרלית לקראת המונדיאל הקרוב. בטורניר זה משתתפות הנבחרות שזכו באליפות שש הקונפדרציות של פיפ"א (כגון אליפות אירופה בכדורגל), הנבחרת שזכתה במונדיאל הקודם והמדינה שאמורה לארח את המונדיאל. פיפ"א מארגנת גם אליפויות עולם לקבוצות גיל נמוכות יותר, כגון המונדיאל עד גיל 20 ומונדיאל עד גיל 17, מונדיאל הנערות, מונדיאל הנערות עד גיל 17, אליפות העולם לקבוצות (עבור מועדונים), וכן אליפויות עבור וריאנטים של כדורגל. כדורגל היה חלק מכל המשחקים האולימפיים, למעט אולימפיאדת אתונה ב-1896 ואולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1932. בניגוד לענפי ספורט אחרים הכדורגל לא מיוצג ברמתו הגבוהה ביותר, ולמעט 1992 השתתפו באולימפיאדות רק הנבחרות עד גיל 23. כדורגל נשים הפך לענף אולימפי באולימפיאדת אטלנטה ב-1996, ובניגוד לכדורגל הגברים מתמודדות בו נבחרות הנשים הבכירות של כל מדינה, ללא מגבלת גיל. תוצאות הטורנירים שמאל\|ממוזער\|250px\|לוסיאן לורן, כובש השער הראשון בתולדות המונדיאלים. בסך הכל השתתפו 85 נבחרות במונדיאל אחד לכל הפחות. שמונה מתוכן זכו במונדיאל, והן הוסיפו למדים שלהן כוכב אחד עבור כל זכייה. אורוגוואי היא היחידה שהוסיפה ארבעה כוכבים אף על פי שלרשותה רק שתי זכיות במונדיאלים, והם אמורים לייצג גם את שתי זכיותיה בטורנירי הכדורגל של אולימפיאדת פריז ב-1924 ואולימפיאדת אמסטרדם ב-1928. ברזיל היא הנבחרת המעוטרת ביותר עם חמש זכיות במונדיאל, והיחידה שהשתתפה בכל המונדיאלים עד כה. איטליה (1934 ו-1938) וברזיל (1958 ו-1962) הן גם הנבחרות היחידות שזכו בשני מונדיאלים רצופים. גרמניה ניצבת במקום הראשון במספר ההופעות בגמרים (8), והיא גם הנבחרת שסיימה הכי הרבה פעמים בין ארבע הראשונות (13). שש מתוך שמונה המדינות שזכו במונדיאל זכו בתואר אחד לפחות במדינה שלהן, למעט ברזיל שסיימה במקום השני בביתה לאחר הפסד במשחק המכריע במונדיאל 1950 וכן סיימה רביעית במונדיאל 2014 וספרד שהודחה בסיבוב השני במונדיאל 1982. (1930), (1934), (1978) ו (1998) זכו בתואר הראשון שלהן כמארחות ולאחר מכן גם במדינות אחרות, ואילו (1974) זכתה כמארחת בתואר השני שלה. (1966) זכתה בתואר היחידי שלה כשאירחה את המונדיאל. מדינות נוספות זכו להצלחה כשאירחו את המונדיאל. (מקום שני ב-1958), (מקום שלישי ב-1962), (מקום רביעי ב-2002), (רבע גמר ב-1970 וב-1986), (שמינית הגמר ב-2002) ו (רבע הגמר ב-2018) השיגו את התוצאות הטובות ביותר בתולדותיהן כשאירחו את הטורניר. נבחרת דרום אפריקה, מארחת מונדיאל 2010, ונבחרת קטר, מארחת מונדיאל 2022, הן הנבחרות המארחות היחידות עד כה שלא עברו את הסיבוב הראשון. נכון למונדיאל 2022 השתתפו במשחק הגמר רק נבחרות מאירופה ומדרום אמריקה, כשמאזן הניצחונות עומד על 12 - 10 לטובת אירופה. רק שלוש נבחרות מחוץ ליבשות אלה העפילו לחצי גמר המונדיאל: ב-1930, ב-2002 ו ב-2022. רק נבחרת אחת מאוקיאניה – , ב-2006 וב-2022 – העפילה לסיבוב השני של הטורניר. הנבחרות האירופיות, למעט ו, זכו רק במונדיאלים שנערכו באירופה, ונבחרות דרום אמריקאיות, למעט ברזיל וארגנטינה, זכו רק במונדיאלים שנערכו באמריקה. ברזיל היא אחת החריגות לכלל זה, בזכיותיה ב-1958 באירופה וב-2002 באסיה. הנבחרות הנוספות שעשו זאת הן ספרד ב-2010, גרמניה ב-2014 וארגנטינה ב-2022. הזכיות במונדיאל מתחלקות באופן הבא: (1958, 1962, 1970, 1994, 2002) זכתה ב-5 מונדיאלים. זכתה ב-3 מונדיאלים (1954, 1974, 1990), ולאחר איחודה עם נזקפו הזכיות לזכות הנבחרת המאוחדת. הנבחרת המאוחדת זכתה במונדיאל 2014, והייתה הנבחרת האירופית הראשונה שעשתה זאת על אדמת אמריקה. (1934, 1938, 1982, 2006) זכתה ב-4 מונדיאלים. (1978, 1986, 2022) זכתה ב-3 מונדיאלים. (1930, 1950) ו (1998, 2018) זכו ב-2 מונדיאלים כל אחת. זכייתה השנייה של אורוגוואי הייתה היחידה בהיסטוריה של המונדיאל שנעשתה לא באמצעות משחק גמר, כיוון ששלב הגמר של מונדיאל 1950 היה בשיטת בתים. (1966) ו (2010) זכו במונדיאל פעם אחת כל אחת. מלבד אורוגוואי, כל הנבחרות שהשתתפו בשני גמרים ומעלה הפסידו במשחק אחד לכל הפחות. טבלת מדליות במונדיאל מס'קבוצהזהבכסףארדסה"כאלופה בשניםסגנית אלופה בשניםמקום שלישי בשנים1 5 2291958, 1962, 1970, 1994, 20021950, 19981938, 19782 4 44121954, 1974, 1990, 20141966, 1982, 1986, 20021934, 1970, 2006 ,20103 4 2171934, 1938, 1982, 20061970, 199419904 3 3 -61978, 1986, 20221930, 1990, 2014 -5 2 2261998, 20182006, 20221958, 19866 2 - -21930, 1950 - -7 1 - -11966 - - 1 - -12010 - -8 - 314 -1974, 1978, 201020149 - 2 -2 -1938, 1954 - - 2 -2 -1934, 1962 -10 - 123 -19581950, 1994 - 123 -20181998, 202211 - -22 - -1974, 198212 - -11 - -1954 - -11 - -2018 - -11 - -1930 - -11 - -1962 - -11 - -1966 - -11 - -2002 ארבע הנבחרות הראשונות לפי טורנירים להלן טבלה המסכמת את ארבע הנבחרות הראשונות בכל מונדיאל, וכן את מיקומו והשנה בה נערך. הישגי הנבחרות המארחות עד למונדיאל 2010 הצליחו כל הנבחרות המארחות לעבור את השלב הראשון על גלגוליו השונים. , מארחת מונדיאל 2010, הייתה הנבחרת הראשונה בתולדות הטורניר שהודחה כבר בשלב הראשון, אם כי הצליחה לגבור על , שסיימה במקום השני במונדיאל 2006, ובכך להדיח גם אותה. אליה הצטרפה , מארחת מונדיאל 2022, שסיימה במקום האחרון בבית שלה, ללא נקודות ועם שער זכות בודד. בטבלה שלהלן מפורטים הישגי המארחות בכל אחד מהטורנירים: שנה מארחת מיקום סופי 1930 מקום 1 1934 מקום 1 1938 רבע גמר 1950 מקום 2 1954 רבע גמר שנה מארחת מיקום סופי 1958 מקום 2 1962 מקום 3 1966 מקום 1 1970 רבע גמר 1974 מקום 1 שנה מארחת מיקום סופי 1978 מקום 1 1982 סיבוב 2 1986 רבע גמר 1990 מקום 3 1994 שמינית גמר שנה מארחת מיקום סופי 1998 מקום 1 2002 מקום 4 שמינית גמר 2006 מקום 3 2010 שלב הבתים שנה מארחת מיקום סופי 2014 מקום 4 2018 רבע גמר2022קטרשלב הבתים בחירת המדינה המארחת מארחות המונדיאלים הראשונים נקבעו בפגישות של קונגרס פיפ"א. בחירת המיקום גררה מחלוקות, בין השאר בגלל מסע השיט הממושך בין דרום אמריקה ואירופה, שני מרכזי הכוח הראשיים בכדורגל. לדוגמה, ההחלטה על עריכת המונדיאל הראשון באורוגוואי הובילה לכך שרק ארבע מדינות אירופיות הסכימו להשתתף. שני המונדיאלים הבאים נערכו באירופה. ההחלטה לערוך את מונדיאל 1938 בצרפת הייתה שנויה במחלוקת, מאחר שהמדינות מאמריקה האמינו שאירוח המונדיאל יהיה ברוטציה בין שתי היבשות. כתוצאה מכך החליטו ארגנטינה ואורוגוואי להחרים את הטורניר. על האירוח של מונדיאל 1934 התמודדו איטליה ושוודיה, שפרשה מההתמודדות והותירה את איטליה כמועמדת היחידה. הבחירה אושררה על ידי קונגרס פיפ"א שנערך ב-14 במאי 1932, והתאחדות הכדורגל האיטלקית קיבלה את האירוח באופן רשמי ב-9 באוקטובר. צרפת, ארגנטינה וגרמניה הנאצית התמודדו על האירוח של מונדיאל 1938. קונגרס פיפ"א התכנס בברלין ב-13 באוגוסט 1936, ובחר את צרפת לאחר סבב הצבעות אחד מאחר שקיבלה את רוב הקולות. שני המונדיאלים הבאים בוטלו בעקבות מלחמת העולם השנייה, ולא נערכו דיונים בסוגיית המארחת. ברזיל הגישה הצעה רשמית לאירוח מונדיאל 1942 שבוטל. מונדיאל 1950 היה אמור להיערך ב-1949, אך לאחר בחירת ברזיל (שהתמודדה לבד) בקונגרס פיפ"א שנערך בלוקסמבורג סיטי ב-26 ביולי 1946 הוא הועבר ל-1950. ההחלטה על מארחת מונדיאל 1954 התקבלה באותו יום, ובו נבחרה שווייץ שהייתה המתמודדת היחידה. ב-27 ביולי הוחלט להזיז גם את המונדיאל הזה בשנה אחת, מ-1953 ל-1954. שוודיה, שוויתרה על אירוח המונדיאל הראשון, הייתה המתמודדת היחידה על אירוח מונדיאל 1958, בדומה למונדיאלים הקודמים. ההחלטה אושררה בקונגרס שנערך בריו דה ז'ניירו ב-23 ביוני 1950. על אירוח מונדיאל 1962 התמודדו ארגנטינה, צ'ילה וגרמניה המערבית, שפרשה לפני ההצבעה שנערכה בליסבון ב-10 ביוני 1956. בהצבעה שנערכה גברה צ'ילה על ארגנטינה. על האירוח של מונדיאל 1966 התמודדו אנגליה, גרמניה המערבית וספרד, שפרשה מההתמודדות לפני ההצבעה שנערכה ברומא ב-22 באוגוסט 1960. גם הפעם נדרש סיבוב הצבעה אחד, שבו גברה אנגליה על גרמניה. בהצבעה שנערכה בטוקיו ב-8 באוקטובר 1964 גברה מקסיקו על ארגנטינה בהתמודדות על אירוח מונדיאל 1970. בצירוף מקרים יוצא דופן נבחרו מארחות שלושת המונדיאלים הבאים בקונגרס שנערך בלונדון ב-6 ביולי 1966. ספרד וגרמניה, שהיו היחידות להתמודד על אירוח המונדיאלים ב-1974 וב-1982, הסכימו לפרוש באופן הדדי מאחת ההתמודדויות על מנת להבטיח את זכיית כל אחת מהן. ספרד פרשה מההתמודדות על מונדיאל 1974, וגרמניה מזו של מונדיאל 1982. מקסיקו, שזכתה באירוח של מונדיאל 1970, הסכימה לפרוש מההתמודדות על מונדיאל 1978 לטובת ארגנטינה, עליה גברה בהצבעה הקודמת. המועמדות של קולומביה, המתמודדת היחידה על אירוח מונדיאל 1986, אושררה ב-9 ביוני 1974. אולם, קולומביה ביטלה את החלטה ב-5 בנובמבר 1982 בעקבות בעיות כלכליות. קנדה, מקסיקו וארצות הברית נענו לקריאת פיפ"א להגשת הצעות חוזרות, ובקונגרס שנערך בציריך ב-20 במאי 1983 נבחרה מקסיקו פה אחד, לראשונה בתולדות המונדיאל (למעט במקרים של מתמודדת יחידה). על האירוח של מונדיאל 1990 התמודדו ברית המועצות, איטליה, אנגליה ויוון, כשהשתיים האחרונות פרשו לפני הקונגרס שנערך בציריך ב-19 במאי 1984. גם הפעם נדרש סיבוב הצבעה אחד, ובו ניצחה איטליה. על אירוח מונדיאל 1994 התמודדו ברזיל, מרוקו וארצות הברית, ובהצבעה שנערכה בקונגרס פיפ"א בציריך ב-4 ביולי 1988 ניצחה ארצות הברית לאחר סיבוב אחד. בהצבעה שנערכה בציריך ב-1 ביולי 1992 גברה צרפת לאחר סיבוב אחד על מרוקו ושווייץ. בקונגרס שנערך בציריך ב-7 ביולי 1996 גברה ההצעה המשותפת של קוריאה הדרומית ויפן על זו של מקסיקו. על האירוח של מונדיאל 2006 התמודדו דרום אפריקה, מרוקו, גרמניה, אנגליה וברזיל, שפרשה שלושה ימים לפני ההצבעה. ב-7 ביולי 2000 נערך הקונגרס, ובו נדרשו שלושה סבבי הצבעה שבסיומם גברה גרמניה על דרום אפריקה ברוב של קול יחיד, בהחלטה שגרמה למחלוקת. צ'ארלס דאמפסי, נציג ניו זילנד בקונגרס, היה אמור להצביע עבור דרום אפריקה, אך נעדר מההצבעה ברגע האחרון. לו היה מצביע לדרום אפריקה היה נוצר תיקו, ובמצב זה ההכרעה הייתה עוברת לנשיא פיפ"א ספ בלאטר, שנחשב כתומך של דרום אפריקה. היעדרותו של דאמפסי גררה ביקורת נוקבת בקונפדרציית הכדורגל של אוקיאניה, והוא אף הואשם בקבלת שוחד. לקראת מונדיאל 2010 ומונדיאל 2014 הוחלט להגביל את הבחירה באופן רוטציוני בין אפריקה לדרום אמריקה. מדיניות זו נקבעה לאחר המחלוקת שהתעוררה בסוגיית הבחירה בגרמניה על פני דרום אפריקה כמארחת מונדיאל 2006. עם זאת, מדיניות הרוטציה היבשתית תתבטל לאחר מונדיאל 2014, כך שכל מדינה, למעט כזו שמשתייכת לקונפדרציה שאירחה את שני המונדיאלים הקודמים הרלוונטיים, יכולה להתמודד על אירוח הטורניר החל מ-2018. דבר זה נועד למניעת האירועים שקדמו למונדיאל 2014, כאשר ברזיל נותרה המתמודדת הרשמית היחידה. על האירוח של מונדיאל 2010 התמודדו מצרים, לוב ותוניסיה (הצעה משותפת), מרוקו, ניגריה ודרום אפריקה. לוב ותוניסיה פרשו ב-8 במאי 2004, לאחר שפיפ"א הודיעה כי לא תתיר יותר מועמדות משותפת. בהצבעה שנערכה בציריך ב-15 במאי 2004 גברה דרום אפריקה על מרוקו ברוב של 14 - 10, כשמצרים לא קיבלה ולו קול אחד. ברזיל הייתה המתמודדות היחידה על אירוח מונדיאל 2014, לראשונה מאז ההתמודדות על מונדיאל 1986, ומועמדותה אושררה פה אחד בהצבעה שנערכה ב-30 באוקטובר 2007 בציריך, בפעם השמינית ברציפות. מאז מונדיאל 1958, על מנת להימנע מחרמות או מחלוקות, החלה פיפ"א במדיניות אירוח רוטציוני של המונדיאל בין האמריקות לאירופה, שנמשכה עד מונדיאל 1998. מונדיאל 2002, שנערך במשותף בקוריאה הדרומית וביפן, היה הראשון שנערך באסיה, והיחיד שנערך ביותר ממדינה אחת. מונדיאל 2014 שהתקיים בברזיל הוא הראשון בדרום אמריקה מאז 1978, והפעם הראשונה שבה שני מונדיאלים רצופים נערכו מחוץ לאירופה. המדיניות הנוכחית של פיפ"א היא לבחור את המדינה המארחת באמצעות הוועדה המבצעת של הארגון, דבר המבוצע על ידי שיטת הקול היחיד הנייד (Single transferable vote). התאחדות הכדורגל של המדינה המעוניינת לארח מקבלת "הסכם אירוח" מפיפ"א, בו מפורטים הצעדים והדרישות המצופים מהצעה טובה. לאחר הגשת המועמדות ממנה פיפ"א קבוצת משקיפים, ושולחת אותה למדינה הרלוונטית על מנת לבדוק האם היא עומדת בדרישות ולקבל ממנה דו"ח מצב. ההחלטה על זהות מארחת המונדיאל מתקבלת כשש או שבע שנים לפני הטורניר. עם זאת, ב-2 בדצמבר 2010 החליטה פיפ"א כי רוסיה תארח את מונדיאל 2018 וקטר תארח את מונדיאל 2022. ארצות הברית, קנדה ומקסיקו תארחנה את מונדיאל 2026 במשותף. מקסיקו, איטליה, צרפת, גרמניה וברזיל הן היחידות שאירחו את המונדיאל פעמיים. מקסיקו תהיה המדינה הראשונה שתארח את המונדיאל בפעם השלישית. אצטדיון האצטקה שבמקסיקו סיטי הוא היחיד שבו נערכו שני משחקי גמר של המונדיאל. מבנה הטורניר שלב המוקדמות מאז מונדיאל 1934 נערכו טורנירי מוקדמות על מנת לצמצם את מספר הנבחרות בטורניר הגמר. הטורנירים נערכים לפי ששת האזורים היבשתיים של פיפ"א, בפיקוחן של הקונפדרציות האזוריות המתאימות: אופ"א (אירופה), קונפדרציית הכדורגל של אפריקה, קונפדרציית הכדורגל של אסיה, CONCACAF (צפון אמריקה, מרכז אמריקה והאיים הקאריביים), CONMEBOL (דרום אמריקה), ואוקיאניה. לקראת כל טורניר מחליטה פיפ"א על מספר המקומות שיוקצה לכל קונפדרציה אזורית, בדרך כלל לפי הצלחת הנבחרות החברות בה. טורניר המוקדמות עשוי להתחיל עד שלוש שנים לפני טורניר הגמר, והוא נמשך כשנתיים. מבנה המוקדמות משתנה בין הקונפדרציות השונות. בדרך כלל נהוג שמקום אחד או שניים נשמר למנצחות הפלייאוף הבין-יבשתי. לדוגמה, המנצחת של אזור אוקיאניה והנבחרת במקום החמישי באסיה התמודדו על מקום במונדיאל 2010. החל ממונדיאל 1938 מעפילה הנבחרת של המדינה המארחת באופן אוטומטי. זכות ההעפלה האוטומטית הוענקה גם לאלופה המכהנת בין מונדיאל 1938 למונדיאל 2002, אך בוטלה החל ממונדיאל 2006. ברזיל, אלופת 2002, הייתה הנבחרת הראשונה שהייתה צריכה להעפיל מטורניר מוקדמות במטרה להגן על תוארה. המשחק הראשון במוקדמות המונדיאל נערך ב-11 ביוני 1933 בסטוקהולם, ובו גברה נבחרת שוודיה על נבחרת אסטוניה בתוצאה 6 - 2. מאז טורניר זה גדל מספר הנבחרות המעפילות למונדיאל בהדרגה: 16 בין 1934 - 1978, 24 בין 1982 ל-1994, ו-32 החל מ-1998. הרחבה זו נועדה לתת מקומות נוספים לנבחרות שאינן מדרום אמריקה או מאירופה. 198 מדינות התמודדו במוקדמות מונדיאל 2006, ובמוקדמות מונדיאל 2010 התמודדו מספר שיא של 204 מדינות. להלן טבלה המסכמת את מספר המקומות שהוענקו לכל אזור בטורנירי המוקדמות השונים. המקומות בפלייאוף הבין-יבשתי מחושבים כחצי מקום. המספרים המודגשים מציינים את המנצחת בפלייאוף. האות א מציינת שאחד מהמקומות נשמר לנבחרת שזכתה באליפות במונדיאל הקודם, והאות מ מציינת שאחד המקומות שמור לנבחרת המארחת. טורניר הגמר במבנהו הנוכחי מתחרות במונדיאל 32 נבחרות במשך חודש אחד בקירוב במדינה או המדינות המארחות. בהחלטה שקיבלה פיפ"א ב-10 בינואר 2017 החל משנת 2026 הטורניר יתרחב מ-32 ל-48 נבחרות. המונדיאל מחולק לשני שלבים, שלב הבתים ושלב הנוקאאוט. בשלב הבתים מחולקות הנבחרות לשמונה בתים בני ארבע נבחרות כל אחד. הנבחרות מחולקות לארבע קבוצות דירוג לפי שיטה המבוססת על נוסחה הקשורה לדירוג העולמי של פיפ"א או על הישגים במונדיאלים הקודמים, כך ששתי נבחרות מאותה קבוצת דירוג לא יוגרלו לאותו בית. שמונה הנבחרות הטובות ביותר מוגדרות כראש בית, ואחת מהן, גם אם אינה מתאימה מבחינת הישגיה, היא תמיד הנבחרת של המדינה המארחת. מאז מונדיאל 1998 נקבע כלל ולפיו לא יהיה בית שבו למעלה משתי נבחרות אירופיות או יותר מנבחרת אחת מכל קונפדרציה אחרת. הרעיון העומד בבסיס השיטה הוא למנוע את האפשרות ששתי נבחרות בכירות ייפגשו כבר בשלב הבתים של הטורניר, ולצמצם במידת האפשר את המקרים שבהם שתי נבחרות מאותה קונפדרציית יבשת משובצות לבית אחד. במונדיאלים קודמים היו פחות מקומות וכן היה יחס גדול יותר לטובת הנבחרות האירופיות, כך שלעיתים אירע ששלוש נבחרות מאירופה שובצו באותו בית. דבר זה קרה, למשל, ב-1986 (, ו), 1990 (, ו) וב-1994 (איטליה, ו). כל אחד מהבתים מתנהל לפי שיטת "כולם נגד כולם", כך שכל נבחרת משחקת לפחות שלוש פעמים. סיבוב המשחקים האחרון של כל בית נערך באותה שעה בדיוק על מנת לשמור על ההגינות הספורטיבית בין כל ארבע הנבחרות. שתי הנבחרות הראשונות בכל בית, מבחינת מספר הנקודות, מתקדמות לשלב הנוקאאוט. מאז מונדיאל 1994 מוענקות שלוש נקודות עבור ניצחון, נקודה עבור תיקו ואפס עבור הפסד, כאשר קודם לכן ניתנו שתי נקודות לניצחון. דירוג הנבחרות בכל בית נקבע לפי הפרמטרים הבאים: מספר נקודות שנצברו. הפרש שערים. סך השערים שהובקעו. אם לאחר יישום הקריטריונים שפורטו עדיין יש שתיים או שלוש נבחרות עם נתונים זהים, דירוגן ייקבע כמפורט להלן: א. מספר הנקודות במשחקים בין הנבחרות. ב. הפרש שערים במשחקים בין הנבחרות. ג. מספר השערים שהובקעו במשחקים בין הנבחרות. דירוג המשחק ההוגן – ניקוד שלילי בעקבות צבירת כרטיסים לפי הפירוט להלן: כרטיס צהוב – 1- נקודות. שני כרטיסים צהובים במשחק – 3- נקודות. כרטיס אדום ישיר – 4- נקודות. כרטיס צהוב וכרטיס אדום ישיר – 5- נקודות. במקרה וגם לאחר סעיף 5 יש שוויון, הדירוג ייקבע באמצעות הגרלה. בשלב הנוקאאוט מתמודדת כל נבחרת מול יריבתה פעם אחת בלבד, כאשר המפסידה מודחת מהטורניר. במקרה שהמשחק מסתיים בתיקו הוא מוארך בחצי שעה, ואם התוצאה נותרת בעינה ההכרעה תבוצע באמצעות דו-קרב פנדלים. שלב הנוקאאוט מתחיל בשמינית הגמר (המכונה גם הסיבוב השני), בה מתמודדות מנצחות הבתים עם הסגניות. לאחר מכן נערך רבע הגמר, חצי הגמר, המשחק על המקום השלישי (בו מתמודדות מפסידות חצי הגמר), והגמר. המנצחת במשחק זה מוכתרת כאלופת העולם בכדורגל. מבנה המונדיאל השתנה רבות במשך השנים. בטבלה שלהלן מפורט המבנה של כל אחד מהטורנירים. הגביע בין השנים 1930–1970 הוענק לנבחרת הזוכה במונדיאל גביע ז'יל רימה. שמו הראשון היה ויקטורי, אך הוא היה ידוע גם כגביע העולם. ב-1946 שונה שמו של הגביע, והוא כונה מאז גביע ז'יל רימה לכבוד נשיא פיפ"א ז'יל רימה. הגביע עוצב על ידי אבל לפלר. במהלך מלחמת העולם השנייה אוטוריו באראזי, איטלקי שכיהן כסגן-נשיא פיפ"א ונשיא התאחדות הכדורגל האיטלקית, לקח את הגביע בחשאי מבנק ברומא והחביא אותו בקופסת נעליים מתחת למיטה שלו על מנת למנוע מהנאצים לגנוב אותו. ב-20 במרץ 1966, ארבעה חודשים לפני פתיחת מונדיאל 1966 באנגליה, נגנב הגביע במהלך תערוכה ציבורית בכנסייה בווסטמינסטר ונמצא שבוע לאחר מכן. התאחדות הכדורגל האנגלית החליטה לנקוט באמצעי ביטחון והורתה להכין העתק מדויק של הגביע עבור החגיגות שלאחר הזכייה. ההעתק שימש גם בשנים שלאחר המונדיאל, עד 1970. זכתה בטורניר בפעם השלישית ב-1970, וקיבלה את הגביע המקורי לצמיתות. אולם, הגביע נגנב ב-19 בדצמבר 1983, כאשר נלקח מתצוגה במטה התאחדות הכדורגל הברזילאית בריו דה ז'ניירו. הגביע נשמר בארון עם חזית מזכוכית משוריינת, אך חלקו האחורי, שהיה עשוי מעץ, חורר על ידי מוט ברזל. הגביע מעולם לא נמצא. לקראת מונדיאל 1974 הזמינה פיפ"א גביע חדש. אורכו של הגביע החדש 36.5 סנטימטרים, והוא עשוי מ-5 קילוגרמים של זהב 18 קרט עם בסיס בקוטר 13 סנטימטרים המכיל שתי שכבות של מלכיט, משקלו הכולל הוא 6.175 קילוגרמים, ותוארו בו שתי דמויות אנושיות המחזיקות את כדור הארץ. הגביע הוענק לראשונה במונדיאל 1974. על בסיס הגביע חרוטה הכתובת "FIFA World Cup" (גביע העולם של פיפ"א). שם המדינה שנבחרתה זכתה בטורניר נחרט בתחתית הגביע, כך שלא ניתן לראותו כאשר הגביע ניצב על בסיסו. הטקסט מציין את השנה ושם המדינה הזוכה בשפה הלאומית שלה, כגון "1974 – Deutchland" או "1994 – Brasil". פרסים בכל מונדיאל מוענקים פרסים אחדים. להלן העיקריים שבהם: שמאל\|ממוזער\|250px\|פלה. נבחר לשחקן הצעיר הטוב ביותר במונדיאל 1958, ונחשב אחד מגדולי הכדורגלנים בהיסטוריה נעל הזהב הוא פרס המוענק למלך השערים של כל מונדיאל, החל ממונדיאל 1982. תואר מלך השערים הוכר כבר במונדיאל הראשון, ובמונדיאל 1994 שנערך בארצות הברית הוענקו פרסי כדור הכסף וכדור הברונזה לשחקנים שסיימו במקום השני והשלישי בטבלת המבקיעים. מאז 1994 מופעל כלל ולפיו במקרה שיש שוויון בין שחקנים במספר השערים הבכיר יותר הוא זה שלזכותו מספר גבוה יותר של בישולים. קבוצת המחקר הטכני של פיפ"א היא זו הקובעת האם מסירה כלשהי נחשבת כאסיסט או לא. אם גם במצב זה יש שוויון יוענק הפרס לשחקן שהשתתף בפחות דקות משחק. כדור הזהב הוא פרס המוענק לכדורגלן הטוב ביותר בכל מונדיאל, שנבחר מתוך רשימה המחוברת על ידי הוועדה הטכנית של פיפ"א. המנצח נבחר על ידי נציגי התקשורת. השחקנים שסיימו במקום השני והשלישי בהצבעת אנשי התקשורת מקבלים את פרסי כדור הכסף וכדור הארד של אדידס בהתאמה. פרס יאשין מוענק לשוער הטוב ביותר, והוא קרוי על שמו של שוער העבר הסובייטי המנוח לב יאשין, הנחשב לאחד מגדולי השוערים בהיסטוריה. קבוצת המחקר הטכני של פיפ"א (FIFA Technical Study Group) מכריזה על השוער הטוב ביותר בטורניר לפי ביצועיו במהלך התחרות. אף על פי שלשוערים יש פרס ייחודי לעמדה שלהם, הם עדיין זכאים להיבחר לכדור הזהב, כגון המקרה של אוליבר קאן ב-2002. פרס יאשין הוענק לראשונה ב-1994, אך גם לפני מונדיאל זה נבחרו שוערים לנבחרות הטורניר. פרס פיפ"א למשחק הוגן מוענק לנבחרת עם הרקורד הטוב ביותר של משחק הגון במהלך הטורניר, כלומר הכי מעט כרטיסים ועברות. רק נבחרות שהעפילו משלב הבתים רשאיות להתחרות על הפרס. הנבחרת הזוכה מקבלת גביע, תעודה, מדליה לכל שחקן ואיש צוות רשמי, ומענק בסך 50,000 דולרים עבור ציוד כדורגל לשחקנים צעירים. ברזיל זכתה בפרס הכי הרבה פעמים (4, מתוכן אחת במשותף עם ספרד). פרס פיפ"א לקבוצה המבדרת ביותר הוא אחד הפרסים החדשים במונדיאל. פרס זה מוענק באופן סובייקטיבי לנבחרת שעשתה את המירב על מנת לשמח את הציבור בגישה חיובית למשחק. הפרס מוענק על בסיס משאל מיוחד בהשתתפות הציבור. פרס השחקן הצעיר, הניתן בחסות חברת ג'ילט, הוא פרס שהוענק לראשונה במונדיאל 2006 ללוקאס פודולסקי מגרמניה. הפרס ניתן לשחקן הטוב ביותר בטורניר שגילו לכל היותר 21 שנים. במונדיאל 2006 השחקנים שהיו כשירים לכך הם אלה שנולדו לאחר 1 בינואר 1985. הבחירה נערכה באתר האינטרנט הרשמי של המונדיאל, בסיוע צוות המחקר הטכני של פיפ"א. שיאים שמאל\|ממוזער\|200px\|הקאן שוקור, מבקיע השער המהיר ביותר בתולדות המונדיאלים אנטוניו קרבחאל ורפאל מארקס המקסיקנים, לותר מתאוס הגרמני, כריסטיאנו רונאלדו הפורטוגלי וליונל מסי הארגנטינאי הם השחקנים שהשתתפו ושיחקו בהכי הרבה מונדיאלים, עם חמישה מונדיאלים כל אחד. ג'אנלואיג'י בופון האיטלקי השתתף בחמישה מונדיאלים ושיחק בארבעה. ליונל מסי הוא גם השחקן עם הכי הרבה הופעות, ולזכותו 26 משחקים במונדיאלים. השחקן שזכה להכי הרבה דקות משחק הוא פאולו מלדיני האיטלקי, שהיה על המגרשים במשך כ-2,200 דקות. פלה הברזילאי הוא היחיד שזכה בשלושה מונדיאלים, ובנוסף לו יש 20 שחקנים שזכו בשני מונדיאלים. עם זאת, קאפו הברזילאי הוא היחיד שהשתתף בשלושה משחקי גמר בפועל. עיסאם אל-חדרי המצרי הוא השחקן המבוגר ביותר ששיחק במסגרת גביע העולם, במונדיאל 2018 כשהוא בן 45 שנים ו-161 יום. לעומת זאת, השחקן הצעיר ביותר שעשה זאת היה נורמן וייטסייד הצפון אירי אשר הופיע במדי נבחרתו במונדיאל 1982 בגיל 17 וחודש. הטבלה שלהלן מציגה את מלך שערי גביע העולם בכדורגל (שחקנים ששיחקו במונדיאל 2022 האחרון מודגשים): מקום נבחרת שחקן מספר שערים משחקים ששיחק ממוצע למשחק מספר מונדיאלים 1 מירוסלב קלוזה 16 23 4 2 רונאלדו 15 19 4 3 גרד מילר 14 13 2 4 ז'יסט פונטיין 13 6 1 ליונל מסי 13 26 5 6 פלה 12 14 4 קיליאן אמבפה 12 14 2 8 שנדור קוצ'יש 11 5 1 יורגן קלינסמן 11 17 310 הלמוט ראן 10 10 2 גבריאל בטיסטוטה 10 12 3 גארי לינקר 10 12 2 תיאופילו קוביאס 10 13 3 תומאס מילר 10 19 4 גז'גוז' לאטו 10 20 3 הטבלה שלהלן מציגה את רשימת השחקנים בעלי מספר ההופעות הגבוה ביותר בטורניר: נבחרת שחקן הופעות טורניריםליונל מסי262006, 2010, 2014, 2018, 2022 לותר מתאוס 25 1982, 1986, 1990, 1994, 1998 מירוסלב קלוזה 24 2002, 2006, 2010, 2014 פאולו מלדיני 23 1990, 1994, 1998, 2002 כריסטיאנו רונאלדו 22 2006, 2010, 2014, 2018, 2022 דייגו מראדונה 21 1982, 1986, 1990, 1994 אווה זלר 21 1958, 1962, 1966, 1970 ולדיסלב ז'מודה 21 1974, 1978, 1982, 1986 קאפו 20 1994, 1998, 2002, 2006 פיליפ לאם 20 2006, 2010, 2014 גז'גוז' לאטו 20 1974, 1978, 1982 בסטיאן שוויינשטייגר 20 2006, 2010, 2014 השערים המהירים ביותר בתולדות המונדיאלים הם: נבחרת שחקן יריבה שניות מונדיאל הקאן שוקור 11 2002 וצלב מאשק 15 1962 ארנסט לינר 25 1934 בריאן רובסון 27 1982 קלינט דמפסי 29 2014 מאריו זגאלו הברזילאי, פרנץ בקנבאואר הגרמני ודידייה דשאן הצרפתי הם היחידים עד כה שזכו במונדיאל כשחקן וכמאמן. זגאלו זכה ב-1958 וב-1962 כשחקן, וב-1970 כמאמן ראשי, והוא גם השתתף בהכי הרבה גמרים (4) כמאמן או כשחקן. בקנבאואר זכה ב-1974 כקפטן וב-1990 כמאמן ראשי. דשאן זכה ב-1998 כקפטן וב-2018 כמאמן ראשי. האיטלקי ויטוריו פוצו הוא היחיד עד כה שזכה בשני מונדיאלים כמאמן. כל המאמנים הראשיים של הנבחרות הזוכות במונדיאל היו תושבי המדינה שאת נבחרתה הובילו לניצחון. קיליאן אמבפה הוא השחקן שכבש הכי הרבה שערים בגמרים עם 4 שערים בסך הכל, אחד בגמר 2018, ושלושער בגמר 2022. לאחריו ניצבים השחקנים פלה, ג'ף הרסט, ואוה וזינדין זידאן עם 3 שערים בגמרים לכל אחד. פיטר שילטון (1982-1990) האנגלי ופביאן בארטז הצרפתי קבעו כל אחד שיא כששמרו על שער נקי ב-10 משחקים. וולטר זנגה האיטלקי הצליח לא לספוג שער במשך 517 דקות במונדיאל 1990, שהיה גם המונדיאל עם ממוצע השערים הנמוך ביותר בהיסטוריה. אנטוניו קרבחאל המקסיקני ומוחמד א-דעיע הסעודי קבעו שיא שלילי כשספגו 25 שערים במשחקיהם במונדיאלים. הונג דוק-יונג הדרום קוריאני קבע שיא שלילי למונדיאל יחיד, לאחר שספג 16 שערים במונדיאל 1954. לואיס חואבארה מורה מאל סלוודור קבע שיא שלילי למשחק יחיד לאחר שספג 10 שערים בהפסד להונגריה במונדיאל 1982. פסקל צוברבולר משווייץ הוא היחיד שלא ספג ולו שער אחד במהלכו של משחק במונדיאל, כאשר העפיל עם נבחרתו עד שמינית הגמר במונדיאל 2006 והודח עמה בדו-קרב פנדלים. אין בנמצא תיעודים רשמיים הנוגעים לאזהרות שניתנו על ידי שופטים במונדיאלים לפני תחילת השימוש בכרטיס צהוב במונדיאל 1970. באותו מונדיאל הונהג גם הכרטיס האדום, אלא שהוא לא נשלף כלל. כך, מונדיאל 1974 היה הראשון בו נעשה שימוש בכרטיס האדום. זה נשלף כבר במשחק הפתיחה, בו הורחק קרלוס קאסלי הצ'ילאני. ההרחקה המהירה ביותר הייתה של חוסה בטיסטה מאורוגוואי, בדקה הראשונה של המשחק מול ב-1986, וההרחקה המאוחרת ביותר הייתה של ליאנדרו קופרה הארגנטינאי במשחק מול גרמניה ב-2006. קלאודיו קאניג'ה, גם כן מארגנטינה, הורחק בעודו יושב על ספסל המחליפים במשחק מול שוודיה ב-2002, והוא היחיד שהורחק באופן זה. שני השחקנים עם הכי הרבה כרטיסים הם זינדין זידאן הצרפתי וקאפו הברזילאי, עם שישה כרטיסים כל אחד. המונדיאל האלים ביותר היה מונדיאל 2006, וב-64 המשחקים שנערכו בו נשלפו על ידי השופטים 28 כרטיסים אדומים ו-326 כרטיסים צהובים (מתוכם 19 כרטיסים צהובים בפעם השנייה הגוררים הרחקה), ובמשחק בין ו נשלפו בסך הכל 12 כרטיסים צהובים לשתי הנבחרות. נכון לסיום מונדיאל 2014 גרמניה היא הנבחרת שהשתתפה בהכי הרבה משחקים (106), וכן הנבחרת שכבשה הכי הרבה שערים (224). נבחרת ברזיל היא הנבחרת בעלת מספר ההופעות הגבוה ביותר בטורניר (20). שתי הנבחרות נפגשו פעמיים, פעם אחת כאשר ברזיל גברה על גרמניה בגמר מונדיאל 2002 מצמד של רונאלדו, ובפעם השנייה בחצי גמר מונדיאל 2014 כאשר גרמניה הביסה את ברזיל המארחת 1:7, ההפרש הגבוה ביותר אי פעם בשלבי הנוק-אאוט. הנבחרת שהבקיעה הכי הרבה שערים במונדיאל אחד היא , לזכותה רשומים 27 שערים במונדיאל 1954. השפעה תרבותית וטכנולוגית מונדיאל 1954 היה הראשון ששודר בטלוויזיה, ומאז אותה שנה הוא היה לאחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם, ולעיתים זכה גם ליותר צופים בהשוואה למשחקים האולימפיים. לדוגמה, במונדיאל 2002 נרשמו למעלה מ-28.8 מיליארד צפיות ברחבי העולם, מתוכם כ-1.35 מיליארד צפיות של צופים ברזילאים. במונדיאל הבא צפו בברזיל 1.72 מיליארד צפיות בסך הכל (עלייה של כ-28%), וזאת על אף שהנבחרת הודחה ברבע הגמר. המונדיאל הוא אחד מאירועי הספורט המשפיעים ביותר בעולם כיום. במדינות רבות, ובעיקר במדינה המארחת והמדינות המשתתפות, הוא נחשב לציון דרך ספורטיבי ומשמעותי. לדוגמה, הניצחון של נבחרת גרמניה המערבית בגמר מונדיאל 1954 היה אחד מסממני היציאה מהמשברים שפקדו את המדינה לאחר תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. המונדיאל נוצל גם לצורכי תעמולה, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר על ידי בניטו מוסוליני ב-1934, תקופת איטליה הפשיסטית, וכן במונדיאל 1978 שנוצל על ידי הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה. משחקים על ההעפלה למונדיאל היו זרז לעימותים בין מדינות. ב-1970 נערך משחק בין ל, שהיה אחד האירועים הראשונים בסדרת מאורעות שהובילו למלחמה הידועה כ"מלחמת הכדורגל". למונדיאל יש הדים בין-לאומיים רבים, ששימשו בעבר כמקפצה לפרסום תרבות מקומית ואירועים אמנותיים של המדינות המארחות. לדוגמה, Walk of Ideas הוא השם שניתן לתערוכה של שישה פסלים שהוצבו בברלין, ממרץ 2006 למשך תקופה של כשבעה חודשים. הפסלים תוכננו כחלק מההכנות של גרמניה למונדיאל 2006 שאותו אירחה, והם היו חלק מרכזי באירועי Welcome To Germany - Land of Ideas ("ברוכים הבאים לגרמניה, ארץ הרעיונות"), כאשר טקסי הסרת הלוט מעליהם סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת הבין-לאומיים. מטרת התערוכה הייתה להציג בפני התיירים שהגיעו לגרמניה לרגל משחקי גביע העולם בכדורגל באותה שנה את נכסי התרבות ההיסטוריים של גרמניה, ואת החדשנות והמקוריות ברעיונות של האנשים שחיו בה. המוזיקה היא ענף תרבות נוסף בעל חשיבות במונדיאל. הזמר הדרום-אמריקני ריקי מרטין זכה לפרסום רב מחוץ לעולם הלטיני לאחר ששר את השיר La Copa De La Vida (גביע החיים), שהיה אחד משני השירים הרשמיים של מונדיאל 1998 שנערך בצרפת. המסורת של קביעת שיר רשמי למונדיאל החלה במונדיאל 1986, שנערך במקסיקו. חשיבותו של המונדיאל הושפעה רבות גם מההתפתחות הטכנולוגית, ובעיקר על ידי הטלוויזיה שהייתה בעלת השפעה מכרעת על פריסת השידור שלו והפכה אותו לאירוע כלל עולמי. המשחקים הראשונים ששודרו היו במסגרת מונדיאל 1954. שנים אחדות קודם לכן הוקם איגוד השידור האירופי, ובזכותו שודרו משחקי אותו מונדיאל בשידור ישיר לשבע מדינות באירופה (צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד, דנמרק, הממלכה המאוחדת, גרמניה ושווייץ שאירחה את המונדיאל). 4 שנים לאחר מכן שודר המונדיאל ל-63 מדינות בשחור-לבן. משחק הגמר של מונדיאל 1966, בו גברה על , היה הגמר הראשון ששודר בשידור צבעוני. עם תחילת השימוש בלווייני תקשורת שודרו המשחקים בצורה ישירה ליותר מדינות, ובהדרגה החליפה הטכנולוגיה הזו את הטכנולוגיה המיושנת יותר שהייתה נפוצה במדינות רבות. איכות השידור השתפרה במהלך השנים, ובמונדיאל 2002 נעשה לראשונה שימוש בקנה מידה גדול באינטרנט לצורך שידור המשחקים, דבר שנמשך גם במונדיאל 2006 באיכות טובה יותר. לכל אחד ממשחקי המונדיאל הוכן כדור שונה, עליו הודפסו תאריך המשחק, האצטדיון והנבחרות היריבות. גם כדור המשחק עצמו הושפע מההתפתחות הטכנולוגית. במונדיאלים הראשונים השתמשו בכדורי עור שחוזקו בחומר שנלקח ממעיים של בעלי חיים, ששופרו במשך השנים. במונדיאל 1970 שנערך במקסיקו היו הכדורים בצבע כתום, ולאחר מכן שונה צבעם לשחור-לבן כשהחלקים השחורים מעוצבים בצורת מצולע. הכדור הראשון מסוג זה נקרא טלסטאר, לכבוד לוויין התקשורת ששידר את התחרות לרחבי העולם. במונדיאל 1986 החל השימוש בחומרים סינתטיים שנועדו להגביר את הבידוד של הכדור מהמים, ולהפוך אותו ליותר קל ומהיר בזכות הצורה שלו. הכדור ששימש במונדיאל זה, אצטקה אדידס, היה הראשון שהוכן במלואו בתפירה ידנית. הכדור של מונדיאל 2006, שנקרא טימגייסט, הורכב ממצולע בעל 14 צלעות כך שצורתו הספרית תהיה כמעט מושלמת. כמו כן החל ממונדיאל 1966 הוחלט על הצגת קמע גביע העולם בכדורגל שילווה את הפרסום של המונדיאל ברחבי העולם, ועם זאת ייצג את המדינה המארחת. כך למשל במונדיאל 1966 הוצג האריה "ווילי" (אחד מסמליה של אנגליה), במונדיאל 1970 במקסיקו היה ילד לבוש סומבררו בשם "חואן" שהוא נפוץ בספרדית, ובמונדיאל 1998 הוצג התרנגול "פוטיקס" (התרנגול אחד מסמליה של צרפת). מונדיאל 2018 הוא המונדיאל הראשון שבו החלו להשתמש בטכנולוגית "עוזר שופט וידאו" (VAR), כדי לעזור לשופטים בהחלטותיהם השיפוטיות. ישראל והמונדיאל נבחרת ארץ ישראל בכדורגל נרשמה למוקדמות מונדיאל 1934, והייתה אמורה להתמודד מול ו. לאחר פרישת טורקיה התמודדה הנבחרת מול המצרים בקהיר במשחקה הראשון בהיסטוריה, והובסה בו 1 - 7. במשחק השני, שנערך בתל אביב, הפסידה הנבחרת בתוצאה 1 - 4. במוקדמות מונדיאל 1938 הודחה הנבחרת בסיבוב המוקדמות הראשון לאחר שהפסידה ל בתל אביב ובאתונה. מוקדמות מונדיאל 1950 היה הטורניר הראשון שבו ייצגה הנבחרת את מדינת ישראל, ובו הפסידה פעמיים ל. במוקדמות מונדיאל 1954 הפסידה הנבחרת פעמיים ליוון וליוגוסלביה, שסיימה במקום הראשון. במוקדמות מונדיאל 1958 התמודדה ישראל ישירות בסיבוב האחרון בגלל פרישת יריבותיה, והודחה בשני משחקים על ידי . במוקדמות מונדיאל 1962 העפילה ישראל עד סיבוב המוקדמות השלישי והמכריע, בו התמודדה והפסידה ל בשני המשחקים. במוקדמות מונדיאל 1966 הוגרלה ישראל לבית מספר 1 עם ו, והפסידה בכל המשחקים. במוקדמות מונדיאל 1970 שובצה ישראל לראשונה לאזור אוקיאניה, ובעקבות כך פרשה שהייתה אמורה להתמודד מולה. ישראל העפילה אוטומטית לסיבוב השני, בו הדיחה את . בסיבוב השלישי והמכריע התמודדה ישראל מול , ולאחר ניצחון ברמת גן סיימה בתיקו 1 - 1 באוסטרליה בזכות שער של מרדכי שפיגלר, ולראשונה בתולדותיה העפילה למונדיאל. בטורניר עצמו שובצה ישראל לבית ב' ביחד עם איטליה, ו. במשחק מול אורוגוואי הפסידה ישראל 0 - 2, אך במשחק מול שוודיה הצליח שפיגלר להבקיע שער שוויון, והמשחק הסתיים בתוצאה 1 - 1. במשחק האחרון מול איטליה, שהעפילה עד הגמר, סיימה ישראל בתיקו 0 - 0. בסיכום משחקי שלב הבתים דורגה ישראל במקום האחרון עם 2 נקודות. במוקדמות מונדיאל 1974 ניצחה ישראל ברוב משחקי הדירוג ומשחקי הבית המוקדם, אך הפסידה במשחק המכריע מול ולא העפילה למונדיאל. במוקדמות מונדיאל 1978 שובצה הנבחרת לבית אחד עם קוריאה הדרומית ויפן. לאחר שני ניצחונות על יפן ותיקו מול הקוריאנים ברמת גן הפסידה הנבחרת לקוריאנים במשחק המכריע בסיאול, ולא העפילה בגלל מאזן נחות יותר. במוקדמות מונדיאל 1982 התמודדה ישראל מול נבחרות מאירופה, וסיימה במקום החמישי והאחרון. במוקדמות מונדיאל 1986 חזרה ישראל לשחק באזור אוקיאניה, וסיימה במקום השני אחרי אוסטרליה בבית של ארבע נבחרות. במוקדמות מונדיאל 1990 שיחקה ישראל בבית אחד עם אוסטרליה וניו זילנד, ולאחר שסיימה במקום הראשון העפילה לפלייאוף מכריע מול , בו הודחה בסיכום שני המשחקים. במוקדמות מונדיאל 1994, לראשונה מזה עשר שנים, חזרה ישראל לשחק בקביעות תחת אופ"א. הנבחרת שובצה לבית מספר 6 ביחד עם , , , ו, וסיימה במקום החמישי עם שישה הפסדים מתוך עשרה משחקים. הניצחון היחיד של ישראל הושג מול צרפת בפריז, והוא נחשב עד היום לאחד מהישגיה הטובים ביותר של הנבחרת. במוקדמות מונדיאל 1998 הציגה ישראל יכולת יותר טובה, וסיימה במקום השלישי מתחת לבולגריה ורוסיה ומעל ו. במוקדמות מונדיאל 2002 הייתה ישראל על סף העפלה לפלייאוף ההכרעה, אך דורגה במקום השלישי והודחה לאחר שסיימה בתיקו 1 - 1 מול אוסטריה במחזור האחרון. במוקדמות מונדיאל 2006 סיימה ישראל במקום השלישי מתחת לצרפת ושווייץ בגלל הפרש שערים נחות וללא הפסד. במוקדמות מונדיאל 2010 סיימה ישראל במקום הרביעי אחרי שווייץ, יוון ו. במוקדמות מונדיאל 2014 סיימה ישראל במקום השלישי, אחרי רוסיה ופורטוגל. במוקדמות מונדיאל 2018 סיימה ישראל במקום הרביעי, אחרי ספרד, איטליה ואלבניה. במוקדמות מונדיאל 2022 סיימה ישראל במקום השלישי, אחרי סקוטלנד ודנמרק. ראו גם מוקדמות גביע העולם בכדורגל מלך שערי גביע העולם בכדורגל קמע גביע העולם בכדורגל הנבחרות בגביע העולם בכדורגל גביע העולם בכדורגל נשים גביע העולם בכדורגל עד גיל 20 - (לשעבר: אליפות העולם לנוער; מכונה גם "המונדיאליטו") גביע העולם בכדורגל עד גיל 17 לקריאה נוספת מרדכי בסוק, תולדות משחקי הגביע העולמי בכדורגל 1930–2018, הוצאת כרמל, 2018 קישורים חיצוניים סקירה של המונדיאלים באתר פיפ"א היסטוריה של המונדיאל Planet World Cup - מידע על כל גביעי העולם בעבר הערות שוליים * קטגוריה:תחרויות כדורגל לנבחרות לאומיות כדורגל קטגוריה:אליפויות עולם בכדורגל	2024-10-14T19:35:08
ביהביוריזם	בִּיהֶבְיוֹרִיזְם (בעברית: הִתנהגוּתנוּת; באנגלית: Behaviorism) היא גישה פילוסופית־מדעית, העומדת ביסוד חקר ההתנהגות ומדעי ההתנהגות. הגישה טוענת שניתן לחקור באופן ניסויי ומדעי את התנהגות היצורים החיים ואת התנהגות האדם בתוכם. הגישה נוסדה בתחילת המאה ה־20 כתגובה לפסיכולוגיית המעמקים ולשאר התאוריות המסורתיות שלא הצליחו לגבש הסבר מדעי מספק אודות ההתנהגות האנושית. לעומת ההשקפות המסורתיות, הטוענות שסיבותיה של התנהגות אדם נמצאות בנפשו, תודעתו, הרגשותיו, צרכיו, מחשבותיו, אישיותו, הקוגניציה שלו וכדומה, הביהביוריזם טוען שהסיבות להתנהגות נמצאות בהשפעות הסביבה החיצונית, וכל אותם המושגים המתארים מצבים פנימיים אינם אלא מילים נרדפות להתנהגות חיצונית ותהליכי התניה. חקר ההתנהגות המחקר המדעי בגישה הביהביוריסטית מתנהל על ידי "ניתוח ניסויִי של ההתנהגות" (יש המשתמשים במונח ) – ענף מחקר ואסכולה מחקרית בפסיכולוגיה הניסויית שנוסדה על ידי פרדריק סקינר, הידוע בניסוייו בחקר ההתנהגות האופרנטית, ופיתוח פילוסופיית הביהביוריזם הרדיקלי. סקינר הושפע מעבודותיהם של חוקרים שונים כגון איוואן פבלוב, ג'ון ב. ווטסון, צ'ארלס דרווין ואחרים. פעילות החקר במדעי ההתנהגות נחלקת לשתי מגמות: ניתוח ההתנהגות הניסויי – חקר השפעת גורמי הסביבה על התנהגות הפרט, בתנאי מעבדה. ניתוח התנהגות יישומי – יישום פתרונות לבעיות חברתיות ואישיות באמצעות העקרונות ההתנהגותיים שהתקבלו במחקר. היסטוריה ביהביוריזם מתודולוגי שורשיו של הביהביוריזם כתחום מדעי ניסויי־אמפירי נעוצים בחקר הגוף – הפיזיולוגיה, והחלו להופיע עוד במחקריו של הפיזיולוג הרוסי שהרחיב את הידע על תגובת הסף – הרפלקס, והציע לראשונה להפוך את הפסיכולוגיה לתחום מדעי. החוקר והפסיכולוג האמריקאי, ג'ון ב. ווטסון, ביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. בשנת 1913 פרסם את מאמרו המכונן והידוע, המניפסט: "פסיכולוגיה כפי שנראית בעיני הביהביוריסט" (באנגלית: "Psychology as the behaviorist views it"). במאמר זה הוא העביר את הפסיכולוגיה מהתחום ההגותי־הפילוסופי וחסר הדיוק לתחום המדעי חסר הפניות, האובייקטיבי, המדיד והמדויק. אדווארד תורנדייק תיאר תוצאות של ניסויים בבעלי חיים כלואים בכלוב – חתולים, אפרוחים וגורי כלבים, בהם נצפתה פעולה חוזרת ונשנית, כאשר הפעולה הובילה ליציאה מן הכלוב. לתופעה הזו קרא "חוק ההשפעה" (). תופעה זו עמדה ביסוד המדע החדש, מדעי ההתנהגות, וביסוד גישת הביהיוביוריזם, שפותחו בעקבותיו. תורנדייק בדק את הזמן שנדרש לבעלי החיים עד שלמדו ללחוץ על דוושה המשחררת אותם מהכלוב, או מגישה להם מזון. את חוק ההשפעה הגדיר כך:"אם במצב מסוים ובסיטואציה ספציפית, מהתגובה וההתנהגות נובעת תוצאה נעימה או יוצרת סיפוק, עולה ההסתברות שהתנהגות זו תתרחש שוב ושנצפה בהתנהגות זו שנית. תגובות המובילות לתוצאות לא נעימות – יורדת הסתברות הופעתן בעתיד." פיזיולוגים ומדענים נוספים שעל מקריהם מתבסס הביהביוריזם הם צ'ארלס סקוט שרינגטון, , ולדימיר בכטרב, וצ'ארלס דרווין. </blockquote> במשך המחצית הראשונה של המאה ה־20 פיתח ג'ון ב. ווטסון את הביהביוריזם השיטתי המתודולוגי, ודחה את שיטות האינטרוספקציה (המבט העצמי הפנימי) של וונדט כשיטות לא מדעיות. ווטסון שאף לפתח שיטתיות מדעית מתודולוגית המבוססת אך ורק על תצפיות של התנהגות גלויה ובכך להישען על חקר הגוף (פיזיולוגיה), שהוא ענף של מדעי הטבע ותחום מחקר חסר פניות ואובייקטיבי, בניגוד לחקר הנפש – הפסיכולוגיה, שבאותה עת הייתה מסונפת למדעי הרוח ולא עוגנה במדעים העוסקים בחומר. את חקר התודעה הפנימית ותהליכי החשיבה השכליים נפשיים־מנטליים (האירועים הפנימיים והתודעה) הסובייקטיבים ותלויים באדם המדווח, החשיב כבלתי מדעי. ביהביוריזם רדיקלי טקסט=\|ממוזער\|200x200 פיקסלים\|ב. פ. סקינר, מייסד ניתוח ההתנהגות הניסויי-אקספרמנטלי פרדריק סקינר נחשף לעבודותיו של איוואן פבלוב על ההתניה הקלאסית ולרעיונותיו ומחקריו של הביולוג והפיזיולוג היהודי־גרמני האמריקאי, ז'אק לב, על יצירת מדע חדש החוקר את התנהגות היצור החי כאורגניזם שלם ללא פניה אל עולם הנפש או למערכת העצבים. סקינר ערך ניסויי מעבדה ומחקרים במשך כעשור, ולאחר גילויים רבים בתחום ההתנהגות וההתניה האופרנטית פיתח את המתודולוגיה הביהביוריסטית ויצר את תחום ניתוח ההתנהגות. בניגוד לדעות של ווטסון, סקינר טען שעל מדעי ההתנהגות לחקור גם את האירועים הפנימיים של הנפש. הוא ביסס את עמדתו החדשה וכינה אותה "ביהביוריזם רדיקלי". לדבריו "המצבים הנפשיים הם מצבים גופניים", ויש לחקור אותם כפי שחוקרים התנהגות גלויה. כך למשל, על פי סקינר, יש מסרים נוספים משניים בתוך אמירה, החושפים בפנינו את תדירות ההתנהגות וההקשר הסביבתי שלה. כאשר אדם מדווח ואומר "אני רעב", הוא אינו רק מודיע על מצב נפשי פנימי של תחושה, אלא הוא מדווח גם על הקורות אותו – ההיסטוריה הסביבתית שלו שהיוותה סביבה מתאימה להופעת התגובה, או שהוא מגלה לנו מהי התגובה שבה יגיב. כשהוא אומר "אני רעב", הוא גם אומר: "לא אכלתי זמן־מה", או "אם תביאו לי אוכל, סביר להניח שאוכל אותו". סקינר טען שאת המושגים אשר מפנים אותנו אל עולם הנפש, ניתן לפרש גם בתור הפניות אל מדדים פיזיים והסתברות, ולכן גם האירועים הפנימיים ניתנים למדידה ומחקר מדעי. מושגי יסוד בתחום ניתוח ההתנהגות ישנם כמה מושגי יסוד: התנהגות: כל מה שעושה היצור החי – הולך, מדבר, קופץ, וגם חושב, מרגיש, מתכנן ועוד. ההתנהגות מתאפיינת בתנועה של האורגניזם במרחב, ותוצאותיה הם בדרך כלל שינוי הסביבה החיצונית. סביבה: כל תנאי המציאות הפיזיים בהם קיים האורגניזם ולהם הוא נתון. הסביבה משפיעה על ההתנהגות בעיקר דרך גירויים, הנוצרים או מופקים משינוי תמידי של המציאות. שני סוגים של התנהגויות התנהגות תגובתית (רספונדטית) – התנהגות על פי תכתיב תורשתי מולד, בתגובה לגירוי חיצוני; ישנם שני סוגי התנהגות תגובתית: "תגובת סף" (רפלקס) מאליה, תורשתית ומוּלדת – כשהתגובה מופעלת מאליה, עם הופעת הגירוי. רפלקס מותנה - תגובה נרכשת אחרי תהליך התניה – תגובה המופעלת בעקבות גירוי אחר, שלא היה מפעיל את תגובת הסף. פעולת התגובה היא תורשתית, אך המקור שלה בגירוי אינו זה העובר בתורשה. לדוגמה אשה המקיאה מריח פודינג שוקולד, אחרי שפעם אחת אכלה פודינג מקולקל. ריח זה לבדו לא היה מעורר את הקבס. לאחר תהליך התניה של היחשפות בין המזון המקולקל לריח השוקולד, היא החלה להגיב בתגובה הטבעית והתורשתית של הקאה. תהליך השינוי ההתנהגות והתגובה לגירוי חדש של ריח שוקולד עם פעולת הקאה נקרא התניה קלאסית. התנהגות אופרנטית (מאנגלית: operate – "לפעול"): התנהגות, שנועדה להגיב לתנאים משתנים בשטח. התנהגות זו אינה תורשתית, והיא מעוצבת במהלך חיי הפרט במהלך חייו על ידי התוצאות הסביבתיות שאליהן היא מובילה. דוגמאות להשפעות כאלו הן מסורת מן ההורים, המשפחה והחברה, או מתוקף הנסיבות. תפקיד התורשה בסוג זה של התנהגות נמצא ברגישות גנטית אל גירויים מחזקים שאיתה נולד האורגניזם. לדוגמה, בני אדם באופן טבעי מחוזקים ממים, מזון, מין וכו', אך למשל, אצל בעלי חיים אחרים קיימות רגישויות אחרות לגירויים מחזקים כגון אצל מכרסמים, שמחוזקים גנטית על ידי ריצה מרובה. סוגי התנהגות – תגובתית ואופרנטית הגירוי והתגובה הנמדדים הגירוי החיצוני מאופיין באופן אובייקטיבי וחסר פניות, נמדד בעצמתו הפיזית ובמדדים חמריים ופיזיים אחרים ובזמן שבוא הוא מופיע לפני או אחרי ההתנהגות המעניינת אותנו, ונקלט בקולטני הגירוי הגופניים של היצור החי. כל אלו ניתנים למדידה וקיימים בעולם הטבע החומר והמציאות, ומכאן שהגירוי והתגובה ההתנהגותית ניתנים להגדרה מבחינה מדעית. התנהגות תגובתית – תורשתית כל היצורים הבריאים, וביניהם האדם הבריא, נולדים עם יכולת תגובה אוטומטית מאליה לחלק מהגירויים, ללא התניה וללא למידה מוקדמת. היצורים החיים (האורגניזמים) נולדים עם אוסף רפלקסים – תגובות סף מיידיות הפועלות מאליהן בעקבות גירוי. דוגמאות לכך הן עפעוף העין כשמקרבים אליו משהו, קפיצת בהלה למשמע קול פתאומי, והפניית העין או הראש למראה תנועה בזווית העין, נשימה, עיכול וכו'. תגובות אלו טבועות באדם וביצורים החיים, ונוצרו בתהליך של ברירה הטבעית עם גלגולי התפתחות היצור החי לאורך הדורות במהלך האבולוציה שלו. ההגיון התורשתי בתגובת הסף מאליה (הרפלקס האוטומטי) לפי סברת חוקרי הרפלקסים איוואן פבלוב וג'ון וואטסון, "תכונת הרפלקס" התפתחה והשתמרה אצל בעלי החיים מאחר שבעלי הרפלקס הגיבו מהר יותר ונכון יותר לאותם גירויים, ובכך הגבירו את שרידותם. לדוגמה, חיות שנבהלות מקול צעדים ובורחות עשויות להינצל מהטורף, וכך רפלקס הפחד מזכה אותן ביתרון הישרדותי על פני בעלי חיים שמשתהים ואינם מגיבים מיד. תגובת הסף המולדת מתפתחת כבר בשלב העובר תהליכי התפתחות מולדים של בני המין (פילוגניה) ומוכנה במלואה עם צאת היצור אל העולם, בהתאם לתורשה שלו. דוגמאות לרפלקסים בלתי מותנים הקורים מעצמם אצל בני אדם הם התכווצות האישון כתגובה לאור, בעיטת הרגל עם התכווצות שריר הרגל כתוצאה ממכה עם פטיש בברך, בהלה בתגובה לרעש חזק ופתאומי וכדומה. התפתחות התגובה המותנית ישנן תגובות מורכבות יותר מהרפלקס היסודי המולד. התגובה המותנית (הרפלקס המותנה) נחקר בעיקר על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פבלוב אשר גילה את מנגנון ההתניה הקלאסית, ועל ידי הפסיכולוג האמריקני ג'ון ווטסון שייסד את הביהביוריזם. גם רפלקס זה הוא התנהגות מוּלדת ותורשתית, אלא שהיא מגיבה לגירוי אחר שלא נועדה אליו מלידה, גירוי שהותנה להגיב אליו כך, עם הנסיבות. ווטסון הדגיש שבתהליך זה בעל החיים אינו לומד תגובות חדשות לחלוטין, אלא מגיב עתה לגירוי מסוג חדש בדרך הידועה לו כמתאימה לתגובה אחרת, ישנה, הקיימת אצלו משכבר. התגובה היא אותה תגובה מוּלדת הבאה בתורשה, אך זו מופעלת בתגובה לגירוי חדש, גירוי שלא היה מקושר מלידה להתנהגות הזו. לדוגמה כלב שמגיב בהפקת ריר מפיו בעקבות שמיעת פעמון, שלמד לקשרו עם אוכל. בעוד שהקשר בין הצגת האוכל לריר היא מולדת, הקשר בין השמעת הפעמון לריר נלמדת. תהליך רכישת התגובות החדשות הוא תהליך של אונטוגנטיקה – אימוץ התנהגות בעקבות הצמדות חדשות של גירויים על ידי הסביבה של היצור החי, אם כי התגובה עצמה נותרה פילוגנטית – והתפתחה בתורשה עבור בני המין כולם. דוגמה להתניה קלאסית הדוגמה המוכרת – הכלבים של פבלוב ורפלקס הפרשת הרוק: כאשר מגיע אוכל – גירוי בלתי מותנה, אל הפה של כלב, הוא גורם להפרשת רוק. זו תגובה בלתי מותנית. מנגנון התנהגותי זה עוצב באבולוציה, בברירה טבעית נמשכת, במשך תהליך התפתחות המין החי. חוקרי התגובות רשמו את התגובה הזו של הרפלקס כך: (המספר 1 מורה על ראשוניות, ומסמל שהרפלקס ומרכיביו הם ראשוניים ובלתי מותנים): התניה קלאסית – מותנית (רפלקס מותנה, לעומת רפלקס מולד)) גירוי1: אוכל ← תגובה1: הפרשת רוק מבלוטות הרוק פבלוב הוסיף גירוי חדש על פני הגירוי הקלאסי. קצת לפני שהופיע האוכל, הושמע צלצול פעמון. צליל הפעמון כשלעצמו לא גרם לכל תגובה משמעותית שהיא, ובעיקר לא גרם להפרשת רוק. נסמן את זה במשוואות הבאות: גירוי1: אוכל ← תגובה1: הפרשת רוק גירוי 0: צליל פעמון ← תגובה 0: (שום דבר משמעותי לא מתרחש) כעת, החל להצמיד את הגירויים – להציג בפני הכלב את צלצול הפעמון ומיד אחריו את האוכל, בקרבת זמן. לאחר שחזר כמה פעמים על הצמדת הגירויים נוצרה תגובה חדשה. תגובה מותנית לצליל הפעמון. כעת כאשר השמיע לכלב את צליל הפעמון בלבד, זה אשר קודם לכן לא עורר כל תגובה, הכלב יפריש רוק, כמו התגובה שלו לאוכל. פבלוב הראה בכך שהתגובה החדשה שהוא יצר היא למעשה העברה של הישנה אל גירוי חדש. [גירוי 0: צליל פעמון ← תגובה 1: הפרשת רוק] הקשר הרפלקסיבי שנוצר הוא זמני, ועם כל אירוע בודד של התניה נוכל למדוד את השינויים בהתנהגות ובסביבה באופן מדויק, לדוגמה, התדר של הצליל ביחידות הרץ, עצמת הצליל ביחידות דציבל, וכמות הרוק שהכלב הפריש ביחידות נפח כמו מיליליטרים. הכחדה קלאסית (תגובתית) כדי לנתק בין הצליל לתגובת הפרשת הרוק, ניתן להשמיע את הצליל אך מבלי שיוגש אוכל. בכל חזרה על מצב של ניתוק פוחת כמות הרוק המופרש, ובסופו של דבר התגובה המותנית תיעלם. תהליך זה נקרא הכחדה רספונדטית. ההתניה הקלאסית במציאות ההתניה הרספונדטית הרבה יותר מורכבת בחיי האדם. בכל התניה כזאת בדרך כלל מעורבים גירוים רבים. רגשות כגון: פחד, אהבה, כעס אשר מופיעות באירועים שונים יכולות להיות מוסברות על ידי תהליכים של ההתניה הרספונדנטית. כאשר גירוי בלתי מותנה שמעורר תגובת פחד (כגון, רעש חזק ופתאומי) מוצמד עם גירוי נייטרלי (למשל הימצאות בחדר מסוים), האדם בעתיד יכול לפחד מהגירוי הנייטרלי. מגע של אם גורם לתינוק הרגשה נעימה, ולכן מתפתח תהליך של התניה רספונדנטית: פני האם (גירוי נייטרלי) מוצמד ביחד עם המגע הנעים (גירוי פיזיולוגי בלתי מותנה) הקשר שנוצר במוחנו בין מילה מסוימת לבין האובייקט שמופיע במציאות, גם הוא יכול להיות מוסבר באמצעות מנגנונים מורכבים של התניה רספונדנטית. ההתניה הרספונדטית היא תהליך התנהגותי-פיזיולוגי עימו נולד האורגניזם. זהו תהליך שהשתלשל בפיזיולוגיה של האורגניזמים עקב תרומתו להישרדות המין. ההתניה הרספונדנטית בדרך כלל יותר קשורה לפעילות הפיזיולוגית של האורגניזם, מהסיבה שהאיברים הפועלים בה הם בעיקר השרירים החלקים ובלוטות ההפרשה. התנהגות אופרנטית – התגובה החדשה המשנה את המציאות ממוזער\|יונה בתוך תיבת מחקר אופרנטית התגובה המפעילה (האופרנטית) משנת המציאות היא התנהגות המשפיעה ישירות על הסביבה החיצונית ומובילה לשינויים בה. תדירות ההתרחשות שלה נקבעת על ידי איכות והשפעת תוצאותיה המיידיות בסביבה. בעלי חיים שהתנהגותם מורכבת אך ורק מהתנהגות תגובתית, כלומר מתגובות רפלקס מולדות, או מתגובות מולדות שנלמדו, מוגבלים להתנהגות שהשתמרה בתורשה בלבד, ויתקשו לשרוד בסביבה השונה מהסביבה בה חיו אבותיהם. ההתנהגות הרספונדנטית עוזרת לאורגניזם ללמוד להגיב לגירויים חדשים כאשר יש מקרים בהם צריך לשרוד, אבל לא מאפשרת לו לפתח התנהגות חדשה ויעילה יותר לסביבה. יצור חי שהתנהגותו לא משתנה לאחר שראה את התוצאות המיידיות של התנהגותו, לא יוכל להסתגל לתנאים חדשים של הסביבה המשתנה תמיד. ההתנהגות האופרנטית המפעילה, מאפשרת ליצור או לאדם ללמוד התנהגויות מורכבות יותר, כדי להגיב לעולם המשתנה כל הזמן. דוגמה לפעילות כזו היא המיומנות של חתול בכפתו ועיניו במהלכי ציד, לצורך הריגת נחש, אחרי שהתאמן כגור על לטאה, ושיחק עמו כך שראה תגובות מסוגים שונים ומורכבים. תוצאות סביבתיות של התנהגות אופרנטית התנהגות אופרנטית ראשונית תופיע מאליה באופן ספונטני באופן אקראי בעקבות השינוי התמידי בסביבה. תוצאות התגובה, כלומר השינויים המתרחשים בסביבה החיצונית בעקבות התגובה, ישפיעו על תדירות הופעת ההתנהגות שוב, בתנאים דומים בעתיד. האופן שבו תוצאה סביבתית תשפיע על התנהגות מבוססת על הגנטיקה של המין אך גירויים שבעבר היו נייטרלים יכולים לרכוש תפקיד בהשפעתם על תדירות של התנהגות דרך תהליכים של התניה קלאסית. לדוגמה, כלב אשר מלמדים אותו תרגילים חדשים באמצעות מתן מזון (גירוי מחזק חיובי גנטי) לאחר ההתנהגות, ניתן ללמד אותו גם באמצעות השמעת רעש של קליקר (לאחר שצליל הקליקר הוצמד פעמים רבות לרגע מתן המזון) ללא הופעת שום מזון. לאחר שהקליקר מגביר את ההתנהגות ללא הופעת מזון הוא יחשב כגירוי מחזק מותנה. סוגי תוצאות של התנהגות אופרנטית: חיזוקים חיוביים ושליליים, הכחדה וענישה הגירוי הבא כתוצאה מההתנהגות, יכול לבוא בצורת חיזוק חיובי , חיזוק שלילי, ענישה, הכחדה, או שהתוצאה יכולה להיות נייטרלית ללא השפעה על תדירות ההתנהגות העתידית. חיזוק חיובי – גירוי או אירוע אשר מופיעים בסביבה לאחר ההתנהגות וגורמים להעלאת תדירות ההתנהגות הזו בעתיד. לדוגמה. כאשר אדם רעב ונמצא בדירתו, ההתנהגות של ההליכה אל עבר המקרר הוצאות המזון והכנתו, תקבל חיזוק חיובי כאשר האדם יאכל (המזון הוא מחזק חיובי). התנהגות של עבודה מובילה לתוצאה של שכר, כסף וכו' מחוזקת על ידי הכסף. אדם שמספר בדיחה לחברו (התנהגות) יכול להיות מחוזק על ידי הצחוק של חברו (תוצאה סביבתית של חיזוק חיובי), ובהמשך ינצל הזדמנות מתאימה לספר בדיחה נוספת. חיזוק שלילי - כאשר האדם מלכתחילה נחשף לגירוי שאינו נעים, ופעולה כלשהי עוזרת לו להימנע מהיחשפות לאותו גירוי. בעתיד בתנאים דומים הפעולה הזו תתרחש שוב. לדוגמה: אדם מסתיר עם ידו את פניו מפני קרני השמש. אדם אינו יוצא מהבית עקב הגשם שבחוץ על מנת לא להירטב. אדם לוקח תרופה נגד כאבי ראש. ענישה – נתינת תחושה גרועה – המעודדת את המגיב בשנית להימנע מההתנהגות הראשונית. לדוגמה: החתול הנכווה מהמנוע הרותח של המכונית שהגיעה זה עתה, ותחתיה הוא בחר לישון. ענישה שלילית (מניעה) – הסרת תחושה טובה – המעודדת את המגיב להימנע מההתנהגות הראשונית. לדוגמה: החתול הישן בחורף תחת המכונית שבעליה יצאו מחוץ לישראל ובנם מניע ונוסע בה בחריקת בלמים לילה לילה כשעה אחר חצות. במאמרו המכונן של סקינר, הוא סיפר על השפעות הענישה בניסוי שערך על חולדות בתנאי מעבדה. בשלב ראשון החולדות הותנו ללחוץ על דוושה בתגובה לקבלת אוכל. הגירוי המחזק היה האוכל וההתנהגות הצפויה הייתה לחיצת דוושה. בשלב השני שינו את תיבת הניסויים כך שכל לחיצה על הדוושה הובילה למכת חשמל קלה. התוצאה הייתה שהחולדות האטו את קצב הלחיצות על הדוושה. הגירוי המותנה – התלוי בנסיבות תינוק השוכב בעריסתו ומכה בידיו על צעצועיו התלויים מעליו, מבצע פעולה, "אופרציה", ומשפיע על מאפייני הסביבה החיצונית. הוא משנה את הגירויים בסביבה: הצעצועים זזים בעקבות חבטותיו, משמיעים קולות ומפעילים אורות מהבהבים. אם התינוק ממשיך לבצע את ההתנהגות הנתונה, סימן שהתרחש תהליך התניה אופרנטית. תזוזת הצעצועים, הופעת הצלילים והאורות יחשבו כגירויי חיזוק חיובי או היזון חוזר חיובי (Positive reinforcement) של ההתנהגות. (לעיתים במחקר משמש המונח משוב חיובי). אבל אותה פעולה של השמעת קולות והדלקת אורות מהבהבים יכולה לשמש כענישה או חיזוק שלילי. כאשר התינוק שבדוגמה מזיז את הצעצועים, אך השינויים שמתרחשים גורמים לו להפסיק את משחקו כי הוא נבהל מהרעש או מהתנועה, המשוב יוגדר כענישה (ובאנגלית Punishment). הכחדה תהליך הכחדה אופרנטית – הוא דעיכה הדרגתית של עצמת או תדירות התגובה בעקבות שינוי שלילי בחיזוקי המשוב. בדוגמה שלנו, כאשר הצעצוע של התינוק אינו מאיר ואינו משמיע צליל, התינוק יאבד עניין ובהדרגה יפסיק לשחק עמו. סקינר מצא את התופעה באופן אקראי, תוך ניסוי חיזוק חיובי, כשהמתקן לשחרור המזון לאחר הלחיצה על הדוושה התקלקל. הוא ניסח לפי זה את חוק ההכחדה, הקובע: הסרה של חיזוק חיובי מהתנהגות מפעילה אופרנטית שחוזקה בעבר, גורמת להפחתה בקצב ההתנהגות בעתיד. כיום – במדעי ההתנהגות נחקרים תופעות של התמכרות הנסמכות בין היתר על תדירות החיזוק החיובי, קצב הדעיכה במקרה של הסרת החיזוקים, ועצמת ההתמכרות כאשר יש חזרה חיובית אחרי דעיכה. (למשל עישון סיגריה יחידה לאחר הפסקת עישון ארוכה). סוגי גירויים גירוי מבחין בהתנהגות האדם, ההתנהגות המפעילה האופרנטית לרוב מתרחשת רק בתנאים מסוימים של הסביבה ובתנאים אחרים לא תופיע. במחקריו הראשונים של פרדריק סקינר, הוא תכנן תיבה ובה מנגנון לפיו כשהחולדה לוחצת על הדוושה ואור דולק בתיבה, היא תקבל אוכל, אך אם הנורה כבויה האוכל לא יגיע עם לחיצת הדוושה. האור הדולק במקרה זה שימש "גירוי מבחין" (Discrimnative stimulus) בנוסף לגירוי המותנה של מתן האוכל אשר שימש כחיזוק חיובי, או בהיעדרו כמכחיד. תוצאות הניסוי הראו שכאשר החולדה הייתה רעבה ורצתה לאכול, היא לחצה אך ורק אם היה אור בתיבה, ולא בחשיכה. כיום מקובל לנתח את ההתניה המפעילה (האופרנטית) כשרשרת המורכבת משלושה אירועים: האירוע המקדים שגרם להתנהגות, ההתנהגות עצמה, ותוצאותיה. גירוי מבחין: הטלפון מצלצל הפעולה (האופרנט): אנו לוחצים על קבלת השיחה הגירוי המותנה (חיזוק, ענישה או הכחדה, חיוביים או שליליים, או שילוב בין כל אלו): הצד השני מדבר ומישהו עונה לנו (תוצאה שיכולה להיות מחזקת, או מענישה, או מכחידה, או שילוב כלשהו). הגירוי המבחין גורם לנו "להבין" שכעת התנאים של הסביבה מתאימים לקבלת חיזוק אחרי ההתנהגות, מפני שהתליות דומות הותלו כבר בעבר. תנאיי ההנעה – המוטיבציה יש גורמי רקע, היכולים להשפיע על ההתנהגות ולחזק או להחליש אותו. גורמים מסוג זה הם משתנים בלתי מותנים בהתנהגות. לדוגמה: רמות החסך והרוויה של הגירוי המותנה. אם יצור לא אכל או לא שתה משך זמן מה, ההסתברות שהיצור ינקוט בפעולות של שתייה או אכילה תעלה, בלי קשר אם הגירוי מעודד או מרחיק את האכילה והשתייה, כלומר יהיה כאן צד של ההתנהגות שהוא בלתי מותנה בתוצאות של הפעולה המקדימה. לדוגמה: חסך בשינה ישפיע על ההסתברות שאדם ינצל את ההזדמנות הראשונה להירדם. תפקידם הביולוגי של תהליכים הנעתיים כמו רעב צמא ועייפות נועדו לשמר את חיי היצור ולהשאירו במצב גופני מיטבי. גירויי חיזוק מוּלדים יש גורמי סביבה המשמשים באופן מוּלד ותורשתי כמחזק בלתי מותנה. היצור נולד עם רגישות לחיזוקים אלה. גירויים מהסוג הזה הם צורכי היסוד של היצור כמו מים מזון ומין. הרגישות לחיזוקים אלו נוצרה במהלך התפתחות בני המין באבולוציה, עקב חשיבות הגירויים האלה להישרדות יצור זה. ההתניה האופרנטית היא תהליך פיזיולוגי מולד. גירויי חיזוק מוּתנים גירויים שבעבר היו סתמיים ונייטרלים, לא מחזקים ולא מעכבים, עשויים להשתנות ולהפוך למחזקים, לאחר שהוצמדו פעמים אחדות לגירויי חיזוק בלתי מותנה. לדוגמה: תינוק שיקבל כסף בעקבות לחיצה על כפתור, לא ישנה את התנהגותו ולא ילחץ עוד ועוד על כפתור זה. אך אדם בוגר שנחשף לתרבות בה אפשר להמיר כסף בחיזוקים אחרים יותנה, והכסף יהפוך אצלו לחיזוק חיובי. ההבדל בין המונח תגמול (או פרס) למונח חיזוק חיובי גמול הוא מושג עממי נפוץ שמשמעותו היא פרס הניתן לאדם לאור פעילותו. (מקור המונח הוא בצליל הסיפוק של גמיעת חלב התינוק). לעומתו המונח חיזוק – הוא מושג טכני בתחום מדעי ההתנהגות (ובמשמעות דומה גם במדעי היקום, במדעי החומר ובמדעי החיים), המסמל גירוי שהופיע לאחר שיצור ביצע התנהגות ראשונית, ושתדירות החזרה על התנהגות זו עלתה בעקבותיה. כלומר החיזוק מתאר תהליך של קשר תפקודי – פונקציונלי בין הופעת אירוע כלשהו בסביבה החיצונית לשינוי תדירות ההתנהגות. גמול על פעולה לא תמיד יחזק התנהגות, וחיזוק לא תמיד יחשב כגמול בעיני החברה. למשל, ייתכן שמדען יהנה מאוד מעבודות המחקר שלו וגילוייו הגורמים לו סיפוק רב. גילוייו משמשים לו חיזוק. אך לצד זה ייתכן שהוא בן של תעשיין עשיר שירש את המפעל והכסף שמשלמים לו במכון המדעי אינו נחשב בעיניו כלל. כפי שהודגש לעיל, הגירוי המותנה תלוי בנסיבות, ואחד מאלו, אולי החשוב שבהם, הוא האופן שבו היצור הנבחן מקבל את הגירוי. מצד שני אותו מדען יכול להחליף את עמדתו כלפי הכסף, או כלפי הגילויים המדעיים, למשל כשיתברר לו שגילוייו משמשים לרעה ואנשים רבים נפגעים מהם. לסיכום – חיזוק בהקשר של מדעי ההתנהגות הוא מושג טכני המתייחס לקשר התפקודי-פונקציונלי בין אירועים בסביבה ובמציאות לתדירות של התנהגות נבחרת. הגירויים עצמם אינם בעלי "אפיון כללי – אוניברסלי" לא של חיזוק ולא של ענישה. כל מקרה לגופו, לפי הסביבה והיצור הנבחן. גירוי אחד יכול להיחשב כחיזוק בתנאים אלה וכענישה בתנאים אחרים. ברירה דרך תוצאות על פי סקינר התנהגות האדם היא סך של: (1) תגובות התנהגות מוּלדוֹת האחראיות על שרידות בני המין, עוברות בתורשה, ונוצרו בתהליך ברירה טבעית (2) תגובות נרכשות: (2א) תגובות מחוזקות, שיוצרות רשימת התנהגויות (רפרטואר התנהגותי) לכל פרט בבני המין (2ב) תגובות בהשפעת החברה – בהמשך לתגובה מחוזקת של הפרט. תגובה מסוג זה מעוצבת בהשפעת החברה, המסורות שלה, והטקסים. התגובה בהשפעת החברה היא התנהגות של תגובה מחוזקת, הקיימת בכל פרט, אך בשונה ממנה היא מועברת בתהליכי מסורת ובטקסים. שתיהן אף הן תוצאה של הברירה הטבעית המביאה בתורשה את המנגנון ליצירתו, אך עם זאת, שתיהן מעוצבות סופית רק בתהליך נרכש שלאחר הלידה, בעזרת משתני סביבה הנוספים על התורשה. פרדריק סקינר, ראה את הפסיכולוגיה כתחום שעוסק בחקר התנהגות היצורים החיים (האורגניזמים). בהיבט זה הפסיכולוגיה היא חלק מן הביולוגיה, שביסוסה כבר אז הייתה בעיקר סביב תורת ההתפתחות והאבולוציה והתפתחות המינים דרך הברירה הטבעית. סקינר הרחיב את עיקרון הברירה הטבעית והוסיף לה התפתחות נוספת בתר-הלידה ברירה על ידי תוצאות. הברירה על ידי התוצאות פועלת בשלוש רמות: 1. ההתפתחות בברירה טבעית: ברירה דרך דורות יחידות התורשה, הַגֶּנִים. ברירה זו קשורה בהיתרבות והישרדות. 2. ברירה מתוך תוצאות התנהגות הפרט: השתלשלות ההיסטוריה האינדיבידואלית של החיזוקים. 3. ברירה של תרבויות: מנהגים, מסורות, טקסים, לשונות, ניבים ושימושי לשון. בכל שלב נוצרות ברירות כשהסביבה משפיעה בחיזוק והחלשת תדירות התגובות: ההתנהגות המולדת התורשתית-גנטית, התנהגות הפרט, וההתנהגויות התרבותיות של הכלל. תהליך הברירה הוא התהליך הסיבתי שמאפיין יצורים חיים. ניתוח ההתנהגות – ממדעי הטבע הפילוסופיה הביהביוריסטית היא היסוד למדעי ההתנהגות ולניתוח ההתנהגות. זהו ענף ממדעי הטבע בדומה לפיזיקה – מדעי היקום, הכימיה – מדעי החומר, הביולוגיה – מדעי החיים והגאו-סאיינס – מדעי כדור הארץ, וקשור לענף המדעים המדויקים. מדעי ההתנהגות חוקרים את התנהגות הפרט של יצורים חיים, או של קבוצה מתוכו. החוקרים בתחום נקראים מנתחי התנהגות והם חוקרים את הקשרים התפקודיים בין ההשפעות הסביבתיות לבין התנהגות הפרט. ספרו הראשון של סקינר, עסק בשיטת המחקר המתודולוגית החדשה לחקר ההתנהגות, הנבדלת משיטות המחקר של עמיתיו – ווטסון ופבלוב. סקינר יצר את התפישה והאסכולה של ניתוח ההתנהגות הניסויי. ביקורת על הביהביוריזם ההתמקדות בבעלי חיים הביהביוריזם של סקינר ספג ביקורת רבה, בעיקר משום שדילג על התהליכים הפנימיים הקיימים בבעלי חיים, וכן מכך שסבר באופן פשטני, ולפעמים גם מסוכן, שמתוך הדמיון בין התנהגות בעלי החיים להתנהגות האדם, ניתן להסיק שאין כל הבדל בין ההתנהגות האנושית לזו של היצורים שבדק. בתחילת דרכו הבין את הביקורת כתלונה על כך שהסתפק בבדיקת יונים וחולדות בלבד, ולא הרחיב את בדיקותיו לבעלי חיים אחרים, ומשום כך (הותנה ו)עברו הוא ותלמידיו לבחון גם בעלי חיים אחרים, וביניהם, עזים, דגי זברה, תמנונים (רכיכות, אשר להם מוח מבוזר ומפוצל ושונה מאוד מהיונקים), ברווזונים, תרנגולות, קופים, אנשים בעלי לקות דיבור, ילדים בריאים, ואחיות המפעילות את המעבדה. כתב העת "Journal of Applied Behavior Analysis", (ירחון ניתוח ההתנהגות הניסויי) כולל כיום מאות מחקרי יישום של פתרון בעיות חברתיות. לפי תוצאות המחקר הנרחב, טוענים תומכי שיטת מחקר זו, נמצא שלמרות מערכת העצבים המפותחת יותר של בני האדם, גם הם, כשאר בעלי חיים מסתגלים מבחינת ההתנהגות לסביבות חדשות דרך ההתניה וההפעלה (כלומר ההתניה הקלאסית וההתנהגות האופרנטית). בכל המחקרים שנעשו על בעלי חיים בתחום ניתוח ההתנהגות, נתגלו אותן השפעות של חיזוק חיובי על תדירות ההתנהגות האופרנטית, מה שמוכיח לפי דעתם שהתניה אופרנטית היא תהליך פיזיולוגי גנטי המשותף לכל בעלי החיים המפותחים. ניתוח התנהגות נעשה גם ליצורים זעירים ברמה המיקרוסקופית ולצמחים. ניסויים וחוסר פניוֹת בשלב מוקדם ועד שנות החמישים של המאה ה־20 הפסיכולוגיה הייתה ענף של מדעי הרוח, ונסמכה בעיקר על תיאורים אישיים לא חסרי פניות, ולא אובייקטיביים, שנחשבו בעיני ראשוני מדעי ההתנהגות כמדע לא מדויק, או כבלתי מדעי לחלוטין. לעומתה מדעי ההתנהגות נסמכו על מידע ניסויי מכומת, בדוק וחסר פניות, הניתן לאימות ולאישוש (הכוונה שאפשר לאשש בכך סברות ולא שאפשר לאושש חששות). דרכו ניתן לגבש עמדה והסבר לגבי תופעות טבע. הניסוי מתנהל על ידי בחינת התגובה למשתנה בלתי תלוי – ועוקב אחר השינוי בהתאם למשתנה התלוי. לדוגמה: משתנה בלתי תלוי – חיזוקים חיוביים, גירויי ענישה, תנאי סביבה משתנים – כמו רעב וכדומה. בהתאם נבדק המשתנה התלוי – תדירות התנהגות אופרנטית, זמן תגובה, משך התגובה, כמות התגובה ועוד. תוצאות הניסוי מלמדות על מגמות וסדר בהתנהגות ועל פיהן ניתן לגבש כללים המתארים את המציאות כחוקי טבע. עמדות תאורטיות (הגות הנפש) רגשות, מחשבות ואירועים פנימיים בתחום הגות הנפשי (Philosophy of mind) או הפילוסופיה של השכל, נטען שביהייביוריזם הוא ענף של חומרנות מטריאליסטית (על פי מאמרו של גילברט רייל), ופיזיקליסטית (על פי ההגדרה החדשה של הפיזיקה ומדעי היקום, ושאר מדעי הטבע החומר והחיים). האוחזים בעמדות אלו סבורים שהעולם אינו חצוי לחומרי לעומת רוחני, ושאין המחשבות, הרגשות, התחושות, הסברות, הדמיונות ושאר תחום "הרוח" שייכים לגוף שכלי או נפשי המופרד מן המוח הגשמי החמרי הגופני והמציאותי. הם סבורים שהעולם הוא אחד, קיים במציאות, ומוסבר על ידי המדע. אך יש הסבורים שהביהייביוריזם אינו מוכן לגעת בשאלת המוח-הגשמי-הגופני-הפיזי-החמרי מול הנפשי-שכלי-רוחני-רעיוני. שהוא אכן מוכן להגיד באופן חלקי שמחשבות והחלטות הן חומריות, ועובדה שהן נבחנות באופן אמפירי כמותי, אך לא רגשות כמו כעס, עצב או נקמנות, ולא תחושות כמו החוויה האישית המוּכֶּרֶת לכל מי שראה צבע אדום כהה, או תכלת זכה, ולכל מי שהריח אתרוג או מצד שני בננה רקובה. את החוויה לא ניתן לכמת, או לא ניתן היה לכמת באופן בלתי תלוי באדם, ומכאן שהם הוזנחו או עצם קיומם אף הוכחש. עמדה זו נקראת הביהביוריזם הפילוסופי (ההתנהגותנות ההגותית). לטענת האוחזים בעמדת זו, בדומה לשעון המוגדר על ידי מחוגיו שתפקידם להציג את השעה, וחלקיו הפנימיים וכיצד הם פועלים אינו מוגדר בעת המינוח של מצבים נפשיים כסברה, חוויית תחושה, רגש, וכדומה – כל אלו הם למעשה תיאור של מה שמוביל להתנהגות כתוצאה מנטייה, או מגירוי. כשאדם מספר שכואב לו ברגל, הוא מספר על אוסף התגובות שלו והגורמים להם, כולל הצליעה וצעקות הכאב. אין אנחנו מתכחשים לקיומם של מצבים נפשיים, רק אין מדובר בהם. הפוזיטיביסטים – אין משמעות לטענה שלא ניתן לאמתה או להפריכה היו גם פילוסופים ביהייביוריסטים כמו קארל המפל ורודולף קרנאפ מענף הפוזיטיביזם הלוגי, ענף הגות הטוען לפי עקרון האימות שאין משמעות לטענה כלל אם אי אפשר לאמת או להפריך אותה באמצעות ניסוי מציאותי. אלו הלכו צעד נוסף ואמרו שכל טענה שהיא, בעניין המצבים הנפשיים שאי אפשר למדוד, כמו חוויית התחושה, הרגשות והדמיונות הרי שאין להם משמעות כלל. כיום הומצאו שיטות למדידת עוצמתם של אלו באופן השוואתי ובלתי תלוי באדם או ביצור הנמדד, ואולי הוגים אלו היו חוזרים בהם. איך אין לנו דרך למדוד את זה. גילברט רייל ורוברט טולמן – הכחשת המצבים הפנימיים של הביהייביוריזם היו שטענו, כגילברט רייל, שהאוחזים בביהייביוריזם נוקטים עמדה לפיה מזניחים ולא בודקים את קיומם של מצבים נפשיים פנימיים כמו רגשות, עמדות וסברות ותחושות, ועוסקים רק בתוצאות "הקופסה השחורה" בלי לפתוח אותה ולבחון אותה מבפנים, ובמקום זה היא מתמקדת אך ורק בתופעות החיצוניות הניתנות לתצפית ומדידה. סקינר – דילוג על בדיקת המצבים הפנימיים מחוסר האפשרות לכמתם סקינר לעומת זאת טען שמדע התנהגות מלא חייב לקבל ולחקור גם את אותם המצבים הפנימיים. אך כל עוד אין אפשרות לכמת אותם, נאלצים להגיע אליהם בדרך עקיפה, על ידי מדידת הגורמים להם, והתוצאות שלהם, יחד עם מצב גורמי הסביבה. ביחס להשקפות אחרות על ההתנהגות, הביהביוריזם טוען שאירוע חיצוני, סביבתי, גורם גם להתנהגות וגם למצב מורגש נלווה. כאשר נערה מדווחת: "אני צמאה", היא אינה מתארת רק מצב פנימי, אלא גם מתארת את ההיסטוריה הסביבתית שלה, ומשמעות דבריה החבויה "מבין השורות" הם שהיא לא שתתה בזמן האחרון, ושהיא מעוניינת לשתות מים, כלומר שאם יביאו לה כוס מים, תהיה לה נטייה לשתות אותם, או אפילו שהיא מנסה להניע את השומעים שילכו ויביאו לה כוס מים. תחושת הצמא לפי סקינר היא מצב גופני שנגרם לאחר כמות מסוימת של זמן מאז השתייה האחרונה – משתנה שניתן למדוד ולכמת. צמא ניתן גם להגביר באמצעות פעילות גופנית – גורם חיצוני שניתן למדידה, באמצעות הוספת מלח לאוכל – גם כן פעולה מדידה, ועוד. התחושות והרגשות הם אמנם מצבים פנימיים, אך הם עדיין שייכים לתחום הפיזיולוגיה – חקר מצבי הגוף. הביהביוריזם, לדברי סקינר, שם דגש על שליטה בהתנהגות, ומכיוון שקשה מאוד לשלוט על ההתנהגות דרך גורמים מתווכים בתוך מערכת העצבים או בעולם הנפש, אין משתמשים במצבים הנפשיים כדי לנתח מהבחינה התפקודית את ההתנהגות. אבל מכאן אין להסיק שאין מנגנון עצבי מוחי פנימי. יש, אך מכיוון שאיננו יכולים לדעת עליו דבר לאשורו, הביהביוריסט נאלץ "לעבוד סביבו". אין הביהביוריזם מזניח את המצבים הנפשיים ובוודאי שאין הוא מכחיש את קיומם, אלא שמחוסר ברירה הוא אינו בוחן את תפקידם הסיבתי בהתנהגות, ומותיר אותם לאלו, שברשותם בעתיד, כך אומר סקינר, יהיו כלים מדעיים לחקור אותם. חופש הבחירה לפי סקינר לפי סקינר, הביהביוריזם סבור שהאדם אינו חופשי לחלוטין והוא מושפע במידה רבה מסביבתו. חופש מוגדר כמושג מופשט המתאר העדר אילוצים ואפשרויות פעולה לא מוגבלות. על פי הניתוח הביהביוריסטי גם "אדם חופשי" יהיה כפוף במידה רבה לשליטתה של הסביבה, על פי חיזוק חיובי. האישיות והאחריות לפי סקינר על פי ההשקפות המסורתיות, אישיות היא מכלול התכונות האישיות הנפשיות הנרכשות והמולדות אשר מכתיבות את ההתנהגות. לאישיות מייחסים בהשקפה המסורתית תפקיד של סוכן יצירתי ושל גורם ההתנהגות. לעומת זאת בגישה הביהביוריסטית האישיות של הפרט אינה שוכנת בתוכו ואינה מהווה את הגורם לפעולותיו והרגשותיו, אלא, היא נתפסת כמכלול סוגי התגובות שאותם מסוגל לבצע הפרט בתנאים שונים. סיבות התגובות הללו אינן שוכנות בנפשו, אלא בגורמים סביבתיים חיצוניים. אחריות – ההשקפות המסורתיות מטילות את האחריות על המעשים על הפרט עצמו. על פי ב. פ. סקינר, הניתוח המדעי מטיל את האחריות על הסביבה. אך אין משתמע מכך שאפשר להצדיק התנהגויות פוגעניות, אלימות או לא הולמות שמפריעות לתפקוד החברה, אלא שבאמצעות טכניקות התנהגותיות ניתן למנוע מהתנהגויות אלה להיות מעוצבות ומחוזקות. השפעת הסביבה הסביבה – בגישה הביהביוריסטית נתפשת כעולם הפיזי בו קיים האדם, וכתהליך דינאמי של שינוי אשר משפיע ישירות על האדם. כל אדם חי בסביבה אינדיבידואלית אשר משתנה מרגע לרגע, ואשר מעצבת את התנהגותו. קיימות סביבות כלליות עם אפיונים דומים שמשפיעים על כל אדם שנמצא בסביבה הזאת – לדוגמה אקלים, תרבות, מדינה, שפה ועוד. כך למשל, תאומים, אשר זהים מבחינה גנטית, מציגים התנהגות שונה עקב היחשפות לתנאים שונים ויחסים אינדיבידואלים עם הסביבה. התרבות ויישום עקרונות החברה המתוקנת עיצוב תרבותי – סקינר השקיע זמן רב בניסיון להבין איך להשתמש בעקרונות המדעיים שלו על מנת לפתור בעיות חברתיות. בספרו "הוולדן השני" הוא מתאר קומונה, אשר חיה על פי עקרונות ניתוח ההתנהגות. סקינר הוציא ספר נוסף ב־1971 בשם "מעבר לחרות ולכבוד", שתורגם לעברית על ידי עמשי לווין בשנת 1976. בספר הוא מתאר את הבעיות החברתיות הידועות בתקופה, ואת הקושי בהבנת ניתוח ההתנהגות. לדעתו חלק מהבעיות החברתיות המשמעותיות ביותר כמו עוני, פשע, ריבוי אוכלוסין, זיהום סביבתי ועוד, קשורות באופן מובהק להתנהגות אנושית. סקינר הציע לעצב תרבות חדשה, אשר תיצור תנאים שלא יחזקו התנהגויות אלה. "האידיאל של הביהביוריזם להסיר את הכפייה: ליישם שליטה על ידי שינוי הסביבה בצורה שתחזק את סוג ההתנהגות שמביאה תועלת לכולם." כך ענה פעם סקינר למראיין. הגישה הביהביוריסטית בראי ימינו הביהביוריזם כיום רלוונטי מתמיד, אם כי הוא עבר כמה מהפכים ועידוני גישה. התחום של ניתוח התנהגות יישומי מופעל גם כיום, ויש טוענים שהוא יעיל ביותר בפתרון בעיות חברתיות וארגון סביבתי משמעותי. כתבי העת המובילים בתחום ממשיכים לצאת מדי שנה וכמות המאמרים והמחקרים עולה בהתמדה. ניתוח ההתנהגות היישומי נתפס כשיטת טיפול יעילה ביותר בהפרעות מסוג הספקטרום האוטיסטי, אך זו שנויה במחלוקת (ראו להלן). ניתוח ההתנהגות היישומי מיושמת גם בתחומים נוספים. טענות ה"מהפכה הקוגניטיבית" בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הוטחה ביקורת רבה בשיטה ובנזקיה בטיפול בילדים אוטיסטים, ואחריותם של האוחזים בשיטה לכך, עד שהיו שראו בה שיטה שחלפה מן העולם. הטענה העיקרית נגד סקינר והנוהים אחריו הייתה שהוא החרים את ההענשה ומצא שיש למעט בחיזוקים שליליים ובמקומם להרבות בחיזוק חיובי. מטפלים בבני אנוש טענו כלפיו שאת ניסוייו לא ערך בבני אדם אלא בחיות מעבדה, ושההתנהגות האנושית מסובכת הרבה יותר מאשר ההתנהגות המותנית האמיתית לחלוטין הנצפית באופן דומה בבני אדם ובבעלי חיים. לאור צמיחה של דור חסר עקבות בעקבות הסרת הענישה, היו רבים שהאשימו את העמדות של סקינר בכך. כמאמר פרופסור רוברט ספולסקי מאוניברסיטת סטנפורד – בנות אמנם דומות לשרקנים בביוץ מתואם אבל התנהגות בני האדם עוברת לרמה אחרת לחלוטין כדוגמת שני מתחרים המשחקים בשחמט. תומאס קוהן תיאר בספרו "מבנה המהפיכה המדעית", את הדגם המדעי המקובל והמאומץ בידי כולם עד בוא המשבר והדחתו והחלפתו ברעיונות חדשים. הוא הדגים זאת בביהייביורזם ששלט בכיפה עד הדחתו. במקביל בתחום הגות הנפש נדחה הביהביוריזם הפילוסופי עקב בעיות של ההתעלמות ולכל הפחות דילוג על חוויית התחושה והמצבים הנפשיים, כדברי אדוארד טולמן בספרו: "עבור הביהיוביוריסט הכל פתוח שקוף ונחזה על פני השטח". לעומת זאת "אל שכלו ונפשו של יצור חי, אם בכלל יש לו כזה, אי אפשר להגיע." הדחיה המרכזית באה עם הפרכת העמדה של הביהייביוריזם הפילוסופי בתרגיל החשיבה של הסופר ספרטנים שאינם מביעם את תחושותיהם בשום דרך, אף שהם חשים אותו – טיעון של הילרי פוטנם. בלימודי הגות הנפש מקובל לומר שבעקבות טענת הסופר ספרטנים, שהביהייביוריזם הפילוסופי נדחה בתחום של המצבים הנפשיים שאינם נגישים לכימות ולבחינה מדעית, ובמקומם התקבלה תורת זהות המוח והנפשי, אך הביהייביוריזם נותר על כנו לגבי אותם רכיבים נפשיים שאינם חווייתיים כמו זיכרון, תפישה לוגית, טיעונים וסברות (הנקראים אמונות או האמנות). לעומת זאת היו שטענו שהביהייביוריזם כלל לא הודח ואפילו לא נעלם, אלא רק איבד מהבולטות שלו בעקבות כניסת מדעי התפישה והקוגניציה והשתלטותה על במת הפסיכולוגיה. לדעתם קוהן טעה לחלוטין בהציגו "מהפכה קוגניטיבית" והדחה שלא הייתה ללא הצדקה, ובבדיקה שנערכה בשנות ה־80 נמצא שאזכור התחום בכתבי העת המדעיים לא פחת מהביטוי פסיכולוגיה קוגניטיבית – שטען לכתר. תגובות סקינר לביקורת לדעת סקינר כל הביקורת נבעה משגיאות הבנה של המבקרים. היו טענות שזהו ענף המזניח את תחומי הרגש, המחשבות והתחושות ומציגה את האדם כרובוט או כמכונה או כבעל חיים ירוד. בנוסף היו שהצביעו על הזנחת חשיבות מערכת העצבים והמוח ודילוג עליו. על פי סקינר כל ההאשמות הללו לא היו נכונות. לדעתו הסיבה להיווצרות תפישות שגויות אלו הייתה חוסר ההבנה של ניתוח ההתנהגות הניסויי והשימוש בשיטות המחקר המדעיות שהציע. לטעמו, כפי שכבר הוזכר לעיל, הביהביוריזם הרדיקלי אינו מזניח את הרגשות או התחושות, אלא מציג שיטות חדשות לחקור אותן. ומתרגם תופעות התנהגותיות משפה מנטליסטית, הממוקדת בעולם הרגש, לשפה טכנית הסתברותית של התנהגות מפעילה אופרנטית. הביהביוריזם אינו מציג את האדם כרובוט או כמכונה, אלא ההתנהגות האופרנטית מתארת את האדם כאורגניזם פעיל המפעיל ומשנה את סביבתו ומושפע מתוצאות התנהגותו. גם בעל החיים אחראי באופן דומה להחלטותיו. ניתוח ההתנהגות אינו מזניח את חשיבות מערכת העצבים, אלא טוען שהיא אינה תחום המחקר שלו. עם זאת בהמשך היו מאוחר יותר מנתחי התנהגות שחקרו גם התנהגות ברמה העצבית והגופנית כהתנהגות ותגובה. תרומותיו של ניתוח ההתנהגות היישומי זרמים רבים בפסיכולוגיה ההתנהגותית מיושמים בתחום בריאות הנפש ומציגים הצלחה, ביניהם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, תרפיית קבלה ומחויבות, ניתוח התנהגות קליני (אנ'), פסיכותרפיה פונקציונלית-אנליטית (אנ'), הפעלה התנהגותית לטיפול בדיכאון (אנ') ועוד. בנוסף לגישה הטיפולית בבעיות התנהגות של הפרט, יש תחום נוסף המתמקד ביישום עקרונות התנהגותיים לשיפור התפוקה והתנאים בארגונים ועסקים הנקרא OBM – Organizational Behavior Management (אנ'). ניתוח ההתנהגות היישומי, התחום הטכנולוגי של הגישה הביהביוריסטית, הוכיח את יעילותו גם בתחומים נוספים של התנהגות בעיקר בתחום ההתמכרות וההרגלים: הרגלי מניעה בהידבקות איידס. שימור משאבי טבע. חינוך והוראה. שיפור המשמעת בבתי ספר. טיפול בזקנים (גרונטולוגיה), ועצות לאנשים זקנים לשפר את איכות חייהם. פיתוח הרגלים בריאים ושימור אורך חיים ספורטיבי. שיפור מיומנויות ספורטיביות. בטיחות בעבודה. למידת שפות. הימנעות מזיהום סביבתי. תהליכים רפואיים. חינוך ילדים. שימוש בחגורות בטיחות. טיפול בהפרעות נפשיות קשות. ארגון גן חיות וטיפול בבעלי חיים.. ביקורת על הביהביוריזם לגישה הביהביוריסטית קמו מתנגדים רבים אשר בהמשך הביאו למיסודה המדעי של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. מקרב חוקרים אלו בלטו הבלשן נועם חומסקי אשר פרסם מאמר ביקורתי על ספרו של סקינר "התנהגות מילולית". עיקר טיעוניו התבססו על הצורך במערכת מוּלדת המאפשרת למידת שפה על מנת להסביר את הנתונים המדעיים על אופי הלימוד של מילים, של מבנה שפתי ושל תחביר המשפט. כתוצאה מכך, בין הגישה הקוגניטיבית ובין הביהביוריסטית החל ויכוח מדעי שגרר מאמרים ומאמרי נגד רבים. הסופר בן זמננו (המאה ה־21) אלפי קון כתב ביקורת על הביהייביוריזם בספרו "נענשים על ידי פרסים", ובו טען שהביהייביוריזם אינו מוסרי וגם אינו מעשי. פשטות ממוזער\|358.996x358.996 פיקסלים\|הדגמת ההבדלים בהסברת התנהגות החולדה על פי Miller לפי החוקר ניל מילר , שורש הבעיה בביהביוריזם טמון בחוסר הנכונות שלה להביט באמצעים מתווכים להתנהגות ולקבל את קיומם. לפי השיטה אם מופיעות תגובות מסוימת לפעולה, הפעולה עצמה חייבת לגרור אותם באופן ישיר. לדוגמה אירוע מפחיד גורם לנו גם להרגיש את הפחד, וגם להתנהג בדרך מסוימת בעקבות הפחד. לפי טענתו של סקינר הוא אינו מתכחש לפחד, אלא טוען שהפחד אינו מפעיל את ההתנהגות אלא רק הגירוי שגרם לפחד הוא המפעיל את התגובה. אין הפחד לדברי סקינר, גורם לנו להרגיש. לפי מילר הנחה זו גוררת סיבוך מיותר של תיאור הנתונים המתקבלים מתצפיות. על מנת להבהיר זאת השתמש מילר בדוגמה של חולדה אשר בלחיצת דוושה היא מקבלת מים. קל לראות כי קצב הלחיצות משתנה בהתאם לחסך החולדה במים, אך גם נצפה בשינוי קצב הלחיצה כתגובה להאכלה במזון יבש ומלוח, או בהזרקת מים ישירות למערכת הדם של החולדה. בנוסף לזאת את תגובות החולדה ניתן למדוד בעוד דרכים מלבד קצב הלחיצות. לדוגמה אפשר למדוד את כמות המים שהיא שותה וכן את נכונותה לשתות מים מרים. כדי להסביר מערכת גירוי תגובה זו, לפי דעתו של הפסיכולוג יונתן גושן, סקינר יצטרך ליצור קשר נפרד בין כל גירוי לכל תגובה כך שסה"כ ימצאו תשעה סוגי הקשר שונים. בעוד שלפי הנחת גורם מתווך כמו צמא, יש צורך בקשירת שלושת הגירויים אליו מכיוון אחד וקשירת שלוש התגובות מכיוון שני, סה"כ שישה קשרים. ולכן כפועל יוצא מהנחות הפרדיגמה המדעית מסיים מילר במסקנה כי יש להעדיף את התאוריה פשוטה יותר המניחה גורמים מתווכים. למידה סמויה אחת הביקורות המפורסמות מבוססת על מחקר חלוצי של החוקר אדוארד טולמן, אשר הראה כי חולדות יכולות ללמוד צורת מבוך אף אם אין שום תגובה חיובית או שלילית ישירה אשר מכווינה את הלמידה שלהם. דבר המעיד על גורם מתווך המייצג את המבוך במוח החולדות והסותר את גישת הביהביוריזם השיטתי והמתודולוגי של ג'ון ווטסון. בניסוי של טולמן היו שתי קבוצות חולדות אשר הסתובבו במבוך במשך תשעה ימים, כאשר במבוך הוצבה תיבת מטרה אשר יכלו הנסיינים לשים בה אוכל. החולדות חולקו לשתי קבוצות קבוצה אחת שוטטה במשך ששת הימים הראשונים במבוך, ורק בימים שבע עד תשע הוצב בתיבת המטרה אוכל. לקבוצה השנייה ניתן כל יום האוכל בתיבת המטרה, כאשר כל יום הזמן שלקח לחולדות אלו להגיע לתיבה התקצר באופן מתון. טולמן הראה כי ביום השמיני התקצר הזמן שלקח לחולדות של קבוצה אחת בצורה דרסטית, וביום התשיעי הזמן שלקח לכל אחת מן הקבוצות להגיע לתיבה השתווה. מכך הסיק טולמן שבזמן השוטטות למדו החולדות את מבנה המבוך, כך שיצרו ייצוג קוגניטיבי למבוך עצמו. הגישה של טולמן הנקראת ביהביוריזם מונחה מטרה, גישה משולבת ביהייביוריסטית-קוגניטיבית, מתבססת על ניסוייו של טולמן השמים במרכז את חקר התהליכים המתווכים הגורמים להתנהגות בעודה מסמנת את המשוואה הבסיסית להתנהגות כ: S->O->R כאשר האות O מייצגת את המילה אורגניזם, כלומר את התהליכים הקוגניטיביים המתרחשים ביצור החי הנבדק. הטיות קוגניטיביות ביקורת נוספת נגד הגישה הביהביוריסטית הגיעה דווקא מיישומי הפסיכולוגיה בשטח. במלחמת העולם השנייה בעת הסתכלות בראדר, טייסי המעצמות זיהו לפעמים הפרעות על אף שלא היו כאלה הפרעות במציאות. ממצא זה מנכיח את קיומן של הטיות קוגניטיביות הגורמות בעיות בשיפוטים אשר לא מוסברות על ידי תאוריות של גירוי-תגובה של ג'ון ווטסון. סקינר הסביר בדרך התנהגותית תופעות מסוג זה. הנחות סמויות הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ כפר ביכולתה של הפסיכולוגיה להשתייך למחקר הנעשה על פי המתודה המדעית, גם כאשר המחקר הוא של ההתנהגות בלבד ולא של הנפש. ראו גם עיצוב התנהגות התנהגות הקהיה שיטתית טיפול התנהגותי התניה אופרנטית התניה קלאסית ניתוח התנהגות יישומי פילוסופיה של הנפש לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים *	2024-07-30T18:28:54
קרובים קרובים	ממוזער\|הבניין של ויטק 9 (רוטשילד 123, ת"א) בצילום משנת 2023. קרובים קרובים היא קומדיית מצבים ישראלית אשר הופקה על ידי ה ושודרה ב בשנים 1983–1986. הסדרה נודעה בתור קומדיית המצבים הישראלית הראשונה ונחשבה לאחת מתוכניות הדגל של הטלוויזיה בישראל. "קרובים קרובים" עסקה בחייה של משפחה ישראלית מורחבת, החולקת מגורים בבניין משותף בתל אביב. עונותיה הראשונה והשנייה נכתבו על ידי אפרים סידון וב. מיכאל, ואילו העונה השלישית נכתבה על ידי סידון לבדו. את פרקי הסדרה ביים יצחק שאולי והפיקה אותה רישה טירמן. את נעימת הפתיחה של הסדרה הלחינה נורית הירש. עלילת הסדרה עלילת הסדרה מתמקדת בדיירים הגרים בשלוש דירות בבניין מגורים משותף ברחוב ויטק 9, בתל אביב: בני הזוג אילן ותיקי ובתם גליה בקומה השלישית, בני הזוג יורם (אחיה של תיקי) וליאורה ושלושת ילדיהם – אביתר, אפרת ומולי - בקומה השנייה, ודודתם של יורם ותיקי – חנה - בקומה הראשונה. הדמויות הראשיות והקבועות בסדרה היו ריאליסטיות יחסית ולא הוקצנו באופן מוגזם. על אף הנטייה לריאליסטיות של הדמויות, נעשה מאמץ להימנע מדיונים בפוליטיקה ומשימוש בגסויות. הסדרה עסקה בעיקר במגוון נושאים מחיי היומיום של משפחות ישראליות ממוצעות, בישראל בשנות ה-80 מן המעמד הבינוני העירוני, כגון: הצגות בית ספר, וועד הורים, קורס טיס, צמחונות, אסטרולוגיה, בחירות ועד בית, פריצה לבית, ימי הולדת, ובנושאים סאטיריים וחברתיים כמו אינפלציה, הצפייה ביומן השבוע ביום שישי, יחסי ארצות הברית–ישראל, שכירת עוזר בית ערבי, יחסי מזרחים-אשכנזים, נישואים בין-עדתיים ועוד. אפרים סידון וב. מיכאל ידועים ככותבי סאטירה, ואף השתתפו בצוות הכותבים של "ניקוי ראש", אולם בסדרה זו הביקורת החברתית הייתה מרומזת בלבד. שני פרקים היו ביקורתיים בצורה קצת יותר גלויה – פרק שבו מחליטים בני המשפחה להעסיק עוזר בית שהוא סטודנט ערבי, ופרק שבו הילדים מתבקשים לספר בבית הספר על מנהגי העדה שלהם, דבר הגורר ויכוח בין ההורים לאיזו עדה שייכים הילדים (יורם ותיקי הם מזרחים, ואילו ליאורה ואילן אשכנזים). היסטוריה ממוזער\|250px\|בפברואר 2007 הנפיק השירות הבולאי הישראלי סדרה של שלושה בולים בנושא "הטלוויזיה החינוכית הישראלית" אותה עיצבה מירי ניסטור (סופר). על אחד מהבולים מתנוסס הבית מרחוב "ויטק 9", הלא הוא הבית מהסדרה "קרובים קרובים". הרעיון המקורי היה הפקת סדרה קומית לטלוויזיה הלימודית שתעסוק בנושאי יחסי הורים-ילדים, תוכנית מקבילה בתכניה ל"קשר משפחתי", והשם המקורי שהוצע לה בשלב הפיתוח היה "המשפחה". בריאיון למודי בר-און בסדרה התיעודית "במדינת היהודים", סיפר במאי הסדרה יצחק שאולי כי מפיקת התוכנית רישה טירמן והוא החליטו לנסות להפיק קומדיית מצבים ישראלית, ולשם כך נסעו לארצות הברית וצפו בצילומי הסדרה "שלושה בדירה אחת", כדי ללמוד על אופן ההפקה והבימוי. לדבריו, הביקור בארצות הברית עורר בהם חששות שמא התנאים העומדים לרשותם בישראל אינם מספיקים, אך הם החליטו לנסות בכל זאת. כתובת הבניין בסדרה "ויטק 9" היא פיקטיבית. הבניין המצולם בפתיח הסדרה ואשר בו היא מתרחשת כביכול, הוא למעשה הבניין הממוקם בשדרות רוטשילד פינת רחוב החשמונאים בתל אביב מכיוון דרום מערב. השם ויטק נלקח משמו של בעלה של מפיקת הסדרה. על אף שמדובר בבניין פשוט וצנוע, הוא הפך מפורסם ביותר בזכות הסדרה, שזכתה לפופולריות עצומה באמצע שנות ה-80. הבניין עצמו, המכונה "בית רבינוביץ'", תוכנן על ידי יהושע שטיינבוק (שני) ב-1935 בסגנון הבינלאומי ומוגדר כבניין לשימור כחלק מהעיר הלבנה של תל אביב. בשנת 2020 חודש הבניין, ונוספו לו מרפסות נוספות, כחלק משימור הבניין וחידושו, וכן שמירה על צורתו. היסטוריית שידור על אף שהסדרה הופקה על ידי הטלוויזיה הלימודית אשר משבצת השידור שלה הייתה עד 17:30, היא שודרה בשעה 20:30 בשעה המוקדשת לשידורי הטלוויזיה הכללית. חודשים פברואר-מאי של השנים 1983 (עונה ראשונה), 1984 (עונה שנייה) ו-1986 (עונה שלישית), ובמהלך החודשים יולי-אוקטובר בשידורים חוזרים בטלוויזיה החינוכית בשעות אחר הצהריים. שידור הפרק החותם את העונה השנייה בטלוויזיה הכללית בוטל בעקבות סקירת הבחירות להסתדרות במאי 1984, ושודר לראשונה מאוחר יותר בטלוויזיה החינוכית. כל עונה הכילה 12 פרקים, זאת אם מפרידים את פרק הפיילוט "איחוד משפחות" (הפרק הראשון, אשר היה למעשה החמישי שצולם). העונה השלישית הופקה ושודרה כשנתיים לאחר העונה השנייה. מאז שידורה הראשון, שודרה הסדרה פעמים רבות בשידורים חוזרים. בין היתר מספר פעמים שודרו פרקים נבחרים של הסדרה בשידור מחזורי בערוץ 23 במהלך סופי שבוע וימי חג. סדר הפרקים בשידורים החוזרים שונה מאז שידורם הראשון. ב-17 במרץ 2015 שודר בטלוויזיה החינוכית הפרק "מה שבטוח", ששודר לראשונה בשנת 1986. הפרק לא נשמר כראוי בארכיון ולא היה ראוי לשידור. לאחר שעבר שיפוץ דיגיטלי הוקרן "ראש בראש" מול תוצאות מדגם הבחירות של 2015. הפרק נכלל גם במארזי ה-DVD של הסדרה. הדמויות 250px\|ממוזער\|שמאל\|אילן וחנה כרופא ואחות, לצד ליאורה. מתוך הפרק "יום העצמאות של יורם".שמאל\|ממוזער\|250px\|הבית ב"רחוב ויטק 9", כלומר שדרות רוטשילד 123 פינת רחוב החשמונאים בתל אביב, 2004 250px\|ממוזער\|צוות קרובים קרובים (פרק האיחוד), מימין לשמאל: תום גל, אילן דר, יהורם גאון, משה גרשוני, תיקי דיין, חנה מרון 250px\|ממוזער\|מולי שגב, מתוך פתיח הסדרה הדמויות הראשיות מרבית הדמויות בסדרה נקראו בשמם הפרטי של השחקנים. כמו כן הוחלט שלא לתת שמות משפחה לדמויות הראשיות. חנה (חנה מרון): דודתם של יורם ותיקי. גרה בדירה משלה בבניין. אישה אקסצנטרית ושנונה המפתיעה כל פעם מחדש ברעיונות מפתיעים ומשעשעים. למרות גילה המתקדם דווקא היא הצעירה מכולם ברוחה ובפתיחותה לרעיונות חדשים, וגם לרוב היא זו שמחזירה את השפיות וההיגיון למשפחה אחרי שהיא נכנסת ל"שיגעון חדש". בדרך כלל הכי פיקחת וחכמה, ומצליחה ללמד את האחרים לקח חדש שנלמד תוך כדי עלילת הפרק. חנה נוהגת לנהל שיחות עם הצמחים שלה כדי להפיג את השעמום. הקריאה "פתוח!", בה היא עונה לצלצול פעמון הדלת, הפכה לאחד מסימני ההיכר העיקריים של הסדרה. יורם (יהורם גאון): בעלה של ליאורה, אביהם של אביתר, אפרת ומולי ואחיה של תיקי. מהנדס מכונות בכיר במקצועו. היפוכונדר המתלונן באופן קבוע על מיחושים, כאבים, מחלות ודיכאונות, כאשר הוא מפגין בקיאות רבה בכל סוגי התרופות ואמצעי הריפוי. ליאורה (לאורה ריבלין): אשתו של יורם ואמם של אביתר, אפרת ומולי. עובדת שירות התעסוקה. הפסימית במשפחה. לחוצה ובעלת מזג ציני. נוהגת לעשן באופן כרוני, אך בהמשך מפסיקה לעשן. תיקי (תיקי דיין): אשתו של אילן, אמה של גליה ואחותו של יורם. מדריכת טיולים. אישה מלאת מרץ, תוססת ומעשית. אילן (אילן דר): בעלה של תיקי ואביה של גליה. סוכן ביטוח ויועץ השקעות, קמצן ומניפולטור. אביתר (משה גרשוני): בנם הבכור של יורם וליאורה. בחור פיקח אך לא רציני. במהלך הסדרה הוא מתגייס לצה"ל ומתחיל קורס טיס אך מודח ממנו. אפרת (נתלי מאירוביץ'): בתם האמצעית של יורם וליאורה. מתנהגת ומתבטאת בצורה בוגרת והגיונית, אך לעיתים גם צינית. מולי (מולי שגב): בנם הצעיר של יורם וליאורה. ילד פיקח לגילו. נוהג לצחוק על כולם ולהתחכם, בפרק "המצב צב" הוזכר שכנראה יתחיל לעבד כעוזר הפקה בארצות הברית. גליה (גליה קדם): בתם היחידה של אילן ותיקי. ילדה אינטליגנטית חובבת שחמט, בפרק "המצב צב" שיחקה אותה השחקנית סיוון ששון. שחקנים אורחים מר קוזילביץ' (שמואל סגל): יו"ר ועד הבית. נחשב כמעצבן ו"נודניק". קוזילביץ' הוא איש ימין, ולעיתים אף נוטה לגזענות. דליה גילינסקי (ענת צחור): הפקידה של יורם בפרקים "אין אהבות שמחות", "הטובים לטיס" ו"על נהרות ויטק". פנחס קרני (יהודה אפרוני) - המנהל של יורם, מוזכר על ידו לעיתים קרובות. הופיע בפרקים "יום העצמאות של יורם" ו"ארכימדס". דורון גירון (דורון נשר): דייר משנה - שותף בדירתה של חנה. קוזילביץ' הבן (יוסי סגל): בנו של קוזילוביץ'. מושא לגאוות האב. בפרק "החטא ועונשו". גברת ברנר (חינה רוזובסקה) - קשישה אשר מתגוררת בוויטק 9, בפרק "אחזקה שוטפת". גילינסקי מהעירייה (שמואל עצמון): פקיד בעירייה ומקורבו של מר קוזילביץ', אביה של דליה, העובדת עם יורם. בפרק "על נהרות ויטק". דוד חזי (יחזקאל) (יוסף שילוח): הדוד העני מאמריקה, עובד לשעבר ב"צ'ייס מנהטן בנק", מכונה "הטמבל של המשפחה", חבר של מר קוזילביץ' מהצבא, שם היה מכונה "הטמבל של המחלקה", מופיע בפרק בפרק "חבילה מאמריקה". מנחם גירשטיין (אבנר חזקיהו): אביו של דורון, מנסה לנהל רומן עם חנה, בפרק "בעל חורג". ברוריה (סנדרה שדה): שותפתה לעבודה של ליאורה בשירות התעסוקה. אישה רכלנית וצינית. בפרק "אין אהבות שמחות". הפסיכולוג ד"ר פיינשמקר (טוביה צפיר): הפנט את יורם והחזיר אותו לגיל 6. בפרקים "נפש בריאה" ו"ילדות קשה" המורה רבקה (רבקה מיכאלי): מורתם של מולי וגליה, אשר לא מוצאת חן בעיני תיקי. כשיורם הופנט וחזר לילדותו, היא חשבה שהמשפחה מעלה הצגה על הילדות בירושלים. בפרק "ילדות קשה". המורה טובה (עליזה רוזן): מורתם של מולי וגליה. בפרק "נדבר גלויות". מר אליקום (אלי גורנשטיין): בחן את ליאורה בתחרות "האישה האידיאלית". בפרק "פרפקט". פקיד השומה (אברהם מור): פקיד שומה המנהל דיאלוג שנון ומינימליסטי עם חנה, ולאחר מכן גם עם יורם. בפרק "ניכוי במקור". נישום בוכה (משה איש כסית): נישום שבוכה מול פקיד השומה בניסיון לקבל הקלה בתשלום המס. בפרק "ניכוי במקור". תיאודורה בלפור (טליה שפירא): אסטרולוגית. חברה טובה של תיקי. בפרק "כוכב נולד". דוור (אברהם פלטה): הדוור ברחוב ויטק. בפרק "כוכב נולד". ענת (דפנה רכטר): חברתו של אביתר. מופיעה בפרק "גנב, גנב". עורך הדין שילה (דב גליקמן): העורך דין של אילן ותיקי. בפרק "אין עשן". פקיד משרד הקליטה (ששון גבאי): פקיד המשרד לקליטת העלייה שחושב בטעות שיורם מתכוון לרדת מן הארץ ומנסה להניא אותו מכך בפרק "מוכְרים בלבד". לקוחות בבזאר (רוברט הניג, דני פרידמן, מאיה רוטשילד ובילהה בירמן): לקוחות שהגיעו לבזאר של ליאורה ואילן בפרק "מוכרים בלבד". סוקר (גיל אלון): סוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בפרק "מלחמת העולמות". שדרנית (אורלי יניב): מופיעה בפרקים "אין מילים" ו"לעזרת העם". רוברט ק. ריצ'רדסון (ג'וני פיליפס): סנאטור אמריקאי שתיקי מעבירה לו סיור ברחבי הארץ, בזמן שהוא צריך להחליט האם לאשר סיוע אמריקאי לישראל. בפרק "לעזרת העם". מועמדת לתפקיד עוזרת בית (אירית ברק): בפרק "עוזר בית". אנטואן (סוהיל חדאד) - עוזר הבית הערבי הממונה בידי יורם וליאורה ומנסה להסתגל למציאות הביזארית בוויטק 9. בפרק "עוזר בית". מתקין המנעולים (מאיר סויסה): מתקין מנעולים וסורגים אצל תיקי ואילן לאחר הפריצה. בפרק "גנב, גנב". צביקה (יענקל'ה יעקובסון): חבר של ליאורה מתקופת נעוריה המחדש עימה את הקשר ומעורר את קנאתו של יורם. בפרק "אין אהבות שמחות". דורש עבודה (אלדד כהן): מגיע ללשכת התעסוקה בה עובדת ליאורה בפרק "אין אהבות שמחות". רון שגב (דב נבון): סוכן ביטוח המעוניין למכור ביטוח לבני המשפחה, בפרק "מה שבטוח". פורץ (יעקב כהן): חשוד בפריצה לביתם של תיקי ואילן. בפרק "מה שבטוח". שוטר (אורי גבריאל): מחפש את אילן בפרק "אין עשן" וכן תופס ומחזיר את יורם לאחר שיטוט שמירה על אחותו תיקי בבית המלון "פרזידנט" בפרק "לעזרת העם". המנהל של יורם (יהודה פוקס): בפרק "הטובים לטיס". פקידה במשרד של אילן (דורית פלד הרפז): בפרקים "מה שבטוח" ו"כבוד המשפחה". מר שגיא (מיכאל ורשביאק): יו"ר ועד ההורים של כיתתה של גליה ומולי. בפרק "אין עשן". עונות פרקים הפקת פרק האיחוד במהלך ראיון עם יהורם גאון לרגל זכייתו בפרס ישראל לשנת 2004, בתוכנית "תוכניות לשבת" בגלי צה"ל עם ניב רסקין וליעד מודריק, תהו השניים מדוע לא מפיקים פרק איחוד לסדרה. המגישים מודריק ורסקין החלו במסע להפקת פרק שכזה ואכן גלי צה"ל דיווחו על כוונה להפיק "פרק קאמבק" של הסדרה. רוב השחקנים הראשיים הסכימו. אפרים סידון הביע את תמיכתו תוך כתיבת תסריט שתואם לשנות ה-2000. יפה ויגודסקי, מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית (שהיא מחזיקת הזכויות על הסדרה) הסכימה, ובנק דיסקונט מימן את ההפקה. פרק האיחוד, שנקרא "המצב צב", צולם בטלוויזיה החינוכית ב-11 בנובמבר 2004 מול קהל, ושודר במסגרת "שידורי קשת" בערוץ 2 ב-24 במרץ 2005, לקראת חג פורים. בפרק האיחוד הצטרפו לצוות השחקנים תום גל שמשחק את נבו, בנו של אביתר וסיון ששון בתפקיד גליה במקום גליה קדם, אשר פרשה מתחום המשחק וסירבה להשתתף בפרק האיחוד. נתלי מאירוביץ' שכמו גליה קדם פרשה גם מכן ממשחק הייתה מנועה מלהשתתף בפרק האיחוד משום עבודתה כמורה בתיכון, וגם מולי שגב סירב להשתתף בפרק, ובראיון איתו נימק שגב את סירובו: "העבודה כילד בקרובים קרובים הותירה חוויה מורכבת, חוויה עם המון חרדות: מאוד נהניתי מהעבודה, אבל לא נהניתי מההופעה עצמה, ומאוד לא נהניתי מכל הפרסום. מאז הבנתי שאני לא רוצה להיות על המסך בחיים שלי". שתי הדמויות הוזכרו בחטף, כאילו ירדו מישראל. DVD ב-7 ביוני 2009 יצא מארז DVD בהפקת חברת NMC יונייטד, המכיל את כל 37 פרקי הסדרה, את פרק האיחוד, וכן סרט תיעודי המתעד את "מאחורי הקלעים" של הפקת פרק האיחוד. בשנת 2012 המארז הופק מחדש תחת חברת קלסיקלטת. הגרסה הבימתית בשנת 2024 הפיק התיאטרון העברי את ההצגה "קרובים קרובים - הדור הבא" המבוססת על הסדרה, ונכתבה על ידי יוצרי הסדרה עצמה. תיקי דיין היא השחקנית היחידה מצוות השחקנים המקורי המשתתפת בגרסה הבימתית ומגלמת את דמותה מהסדרה. עלילת ההצגה מתרחשת 9 שנים אחרי עלילת פרק האיחוד. פרסים פרס כינור דוד (1983) קישורים חיצוניים "קרובים קרובים" באתר כאן חינוכית הערות שוליים * קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית קטגוריה:קומדיות מצבים ישראליות קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980 קטגוריה:תל אביב-יפו בטלוויזיה קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות קטגוריה:קומדיות משפחתיות ישראליות קטגוריה:יהורם גאון קטגוריה:כאן חינוכית: תוכניות וסדרות קטגוריה:סדרות טלוויזיה על משפחות	2024-08-16T20:55:54
לימפוציט B	שמאל\|ממוזער\|400px\|תאי מערכת החיסון. התאים הכחולים מהווים את מערכת החיסון המולדת, והאדומים - את מערכת החיסון הלומדת. התאים המוקפים במסגרת צהובה הם פגוציטים. חץ סגול מציין שתא המוצא הופך, או מתמיין, לתא היעד לימפוציט מסוג B הוא סוג של תא דם לבן. לימפוציטים B, המכונים גם בפשטות תאי-B, אחראים ליצירת נוגדנים (התגובה ההומוראלית). הם נוצרים במח העצם ועם הבשלתם מגיחים למערכת הלימפה, דרכה הם מגיעים לחלקי הגוף השונים. סיווג תאי קדם B: בתאי העצב מבשילים תאי B על ידי תהליך של סידור מחדש של הגנום שלהם, היוצר בכל תא B אזור שונה המקודד לנוגדן עם ספציפיות לאנטיגן שונה. התא עובר ביקורת, על מנת לוודא כי הנוגדנים שלו אינם נמשכים לחומרים עצמיים לגוף, ורק אז מקבל "אישור" להמשיך בהתמיינותו. במקרה בו התא אכן מכיל נוגדנים הקושרים אנטיגנים עצמיים, התא עשוי לקבל "הזדמנות נוספת" לסידור אחר באמצעות כרומוזומים הומולוגיים או מקטעים שונים המקודדים לנוגדן שעדיין נותרו בו (כגון שרשרת "למדא" בתת-היחידה הקלה). תאי B בוגרים: תאי B אלו, הנמצאים בעיקר במערכת ההובלה, מבטאים על-גבי ממברנת התא שלהם קולטנים הקרויים BCR (ראשי תיבות באנגלית: B Cell Receptor). בתגובה למפגש עם אנטיגן מתמיינים תאים אלו לתאי B מופעלים. תא B מופעל: תא B שבא במגע עם אנטיגן חופשי או שהוצג לו אנטיגן על ידי קומפלקס MHC מסוג II ושגורה על ידי ציטוקין מתאים. בעקבות המגע עם האנטיגן תא ה-B הופך למופעל ומנסה ליצור נוגדנים חדשים. אם תא ה-B המופעל יצליח ליצור נוגדנים יעילים שאינם מכוונים כנגד אפיטופ עצמי, הוא יתחלק ויתמיין לתאי פלזמה ולתאי זיכרון. אם תא ה-B המופעל ייכשל בייצור נוגדן יעיל, התא ימות בתהליך של מוות תאי מבוקר - אפופטוזה. תא שהצליח ביצירת נוגדנים מתחלק ומקים "שבט" - clone של תאי B בעלי גנום זהה, המייצרים אותם נוגדנים (פרט לשינויים של התבגרות האפיניות). לעיתים מתבצעת החלפת סוג הנוגדן- class switching (רק ב Fc של הנוגדן, ללא שינוי האנטיגן) ותא הבת מפריש נוגדנים ממחלקה שונה, אך שנצמדים לאותו האנטיגן. תא פלזמה: תא המפריש כמות גדולה של נוגדנים שאינו מתחלק. תאי זיכרון: תאים בעלי ספציפיות גבוהה לאנטיגן מסוים. נוצרים בתגובה כנגד אנטיגן. מסוגלים לחיות זמן רב בגוף, עם חשיפה לאנטיגן יכולים תאים אלו להתחלק ולהתמיין לתאי פלזמה מפרישי נוגדנים. תאי B מבטאים סמנים שונים במהלך התפתחותם, וכך, מסייעים באיבחון הסוגים שונים של לימפומות ולוקמיות. הסמנים אותם מבטאים תאי B הם CD10, CD19, CD20, CD21, CD22, CD5, CD38 וכן HLA-DR. מקור השם לימפוציט "B" הוא בלוטת הבורסה הקיימת בעופות, שם התגלו התאים. חסכים חיסוניים מולדים מחלת ה-SCID היא היעדר מולד מוחלט של תאי-B ותאי T. ילדים הנולדים עם ליקוי זה מכונים "ילדי בועה", כיוון שהם נאלצים לבלות את כל חייהם (הקצרים) בתוך בועת פלסטיק סטרילית, המונעת חדירת זיהומים לגופם. מספר טיפולים מוצלחים בריפוי גנטי השיבו לילדים אלו את היכולת לייצר לימפוציטים והעניקו להם סיכוי לשרוד. מחלת ה-XLA היא היעדר מולד מוחלט של תאי B, וכתוצאה מכך מחסור בכל סוגי הנוגדנים. גבולות הנורמה בבדיקת דם בבדיקות שתן הנורמה הם 43%-22% (מספר לימפוציטים מתוך 100 לויקוציטים). ראו גם לימפומה פוליקולרית קישורים חיצוניים קטגוריה:מערכת החיסון קטגוריה:מערכת הדם קטגוריה:תא קטגוריה:מערכת הלימפה	2023-03-10T20:35:27
לימפוציט T	שמאל\|ממוזער\|300px\|תא T מתקשר עם חלבוני MHC מסוג I לימפוציטים מסוג T (או פשוט תאי T) הם סוג של תאי דם לבנים בעלי תפקיד בתגובה החיסונית התאית. ניתן להבדילם מלימפוציטים מסוגים אחרים כדוגמת תאי B ותאי NK על ידי נוכחות ה-TCR על גבי התא. הם קרויים כך משום שהחלק האחרון בהתפתחותם והבשלתם מתרחש בתימוס (Thymus). על פניהם מוצג קולטן תא T (TCR). בניגוד לחלק מתאי מערכת החיסון האחרים, אין להם תכונות של תאים מציגי אנטיגן. תת-אוכלוסיות של תאי T באופן כללי, תאי T מבטאים מרקרים שונים (בדומה לתאי B) המסייעים לצורך הבנת תהליך ההתפתחות של התאים ואבחנה של סוגי לימפומות שונים. המרקרים המיוחסים לתאי T הם CD1, CD2, CD3, CD4, CD5, CD6, CD7, CD8, CD38, CD71. ישנם מספר סוגים של תאי T בוגרים: תאי T ציטוטוקסיים - תאים שתפקידם להרוג תאים נגועים בנגיפים ותאים הנמצאים בתהליכי התמרה סרטנית תאי T מסייעים - תאים שתפקידם להפעיל תאים אחרים במערכת החיסון על ידי הפרשת ציטוקינים תאי T רגולטוריים- תאים שתפקידם לדכא את המערכת החיסונית כדי למנוע דלקת כרונית ומחלות אוטואימוניות תאי NKT - תאים המציגים רצפטורים של תא NK (מסוג KIR) ושתפקידם לעורר את המערכת החיסונית בעקבות מגע עם חלבון CD1d תאי T ציטוטוקסיים תאי T ציטוטוקסיים או ציטוליטיים (מסומנים CTL או +CD8). תאים אלו הורגים תאי גוף הנגועים בנגיף או תאים שעברו התמרה סרטנית. תאי המטרה מזוהים בזכות קומפלקס MHC מסוג 1 שהם מציגים. כתוצאה מהאינטראקציה שבין קומפלקס MHC לקולטן תאי T מחדירים תאי T ציטוטוקסיים לתא הנגוע חומרים רעילים כגון פרפורין (Perforin) וגרנזים (Granzyme B).תאי ה CD8 בגופנו מתחלקים לשתי אוכלוסיות עיקריות - תאים נאיביים ותאי זיכרון. התאים הנאיביים הם אלו אשר טרם נתקלו באנטיגן כנגדו הם אמורים להגיב ואילו תאי הזיכרון הם התאים אשר נתקלו כבר בעבר פעם אחת או יותר באנטיגן כנגדו הם מכוונים. קיימים חלבונים ממברנליים וציטופלסמטיים אשר מאפשרים להבחין בין שתי אוכלוסיות אלו, הנבדלות במידת הרעילות שלהן ובמיקומן בגוף. תאי T מסייעים שמאל\|ממוזער\|300px\|תא T מתקשר עם חלבוני MHC מסוג II תאי T מסייעים (Helper T cells, מסומנים +CD4). תאים אלו מפרישים ציטוקינים הגורמים לגיוס אלמנטים שונים למאבק בפתוגן. תאי T מסייעים מופעלים כתוצאה מאינטראקציה עם תאים מציגי אנטיגן מקצועיים כגון תאי B, מקרופאגים ותאים דנטריטיים. האינטראקציה נוצרת כתוצאה ממגע בין קומפלקס MHC מסוג 2 הנמצא על התאים המציגים לבין קולטן תאי T הנמצא על תאי T. ישנם שני סוגים של תאי T מסייעים: תאי T מסוג 1 (Th1) - אחראיים בעיקר לתגובה החיסונית התאית, כלומר מכוונת את מערכת החיסון כנגד נגיפים ותאים סרטניים. כתוצאה מהפרשת הציטוקינים כגון IL-2, אינטרפרון גמא, ו-TNF מתרבים ומופעלים תאי T ציטוטוקסיים, מקרופאגים ונויטרופילים, כמו כן מופרשים מתאי B נוגדנים מסוג IgG2a. תאי T מסוג 2 (Th2) - אחראיים בעיקר לתגובה ההומורלית (הקשורה לדם), כלומר מכוונת נגד זיהום של חיידקים, רעלנים או טפילים שחדרו למערכת הדם או לנוזל הבין-תאי. כתוצאה מהפרשת ציטוקינים כגון IL-2, IL-5, IL-6 IL10, ו-TGF בטא מתרבים ומופעלים תאי B המייצרים נוגדנים מסוג IgA, IgE, IgM ו-IgG-1. מתרבים ומופעלים תאי דם מסוג אאוזינופילים ותאי פיטום. תאי T רגולטוריים תאי T רגולטוריים (מסומנים Treg) הם תאים המדכאים את פעולתם של תאי T ציטוטוקסיים ותאי T מסייעים. פעילותם מונעת התפתחות מחלות אוטואימוניות וחשובה לסיומן של תגובות חיסוניות אחרי חיסול הפתוגן. תאים אלה נוצרים בתימוס, ומבטאים גורם שעתוק בשם foxp3. מחסור בתאי T רגולטוריים גורם למחלה אוטואימונית קשה בבני אדם ובעכברים. מנגנון הפעולה של תאים אלו עדיין שנוי במחלוקת. תאי NKT לתאים אלו מספר תכונות של תאי NK בנוסף לתכונותיהם של תאי T. הם מסוגלים לזהות אנטיגנים שומניים המוצגים על גבי המולקולה CD1. תאים מסוג זה כוללים אנזים ZAP70. תאי T ומחלות אוטואימוניות קיימת הנחה שתאי T מגיבים באופן שגוי כנגד רקמות שונות. דבר זה גורם למחלות אוטואימוניות, ותפקוד לקוי במערכת החיסון כגון טרשת נפוצה, בה תוקפים תאי T את העצבים והמיילין. תאי T בעלי ספציפיות כנגד אפיטופים עצמיים אשר הצליחו לחמוק מסלקציה שלילית בתימוס עלולים להגיב באופן חריף כנגד חלבונים עצמיים, מה שעלול להוביל למגוון מחלות אוטואימוניות. למשל, במחלת הטרשת הנפוצה, אפיטופים עצמיים (שמקורם ברקמות הגוף הרגילות, במקרה זה הם מהווים חלק מרקמת המיאלין) מוצגים על ידי קומפלקס הMHCII על גביי "תאים מציגי אנטיגנים" (APCs – Antigen Presenting Cells) ובכך תאי T מסוג CD4+ יכולים לזהותם. תאי ה-CD4+ מזהים בטעות את האפיטופים כאפיטופים מזיקים, ולכן נודדים לבלוטת הלימפה הקרובה, משחררים ציטוקינים פרו דלקתיים וגורמים להפעלת תגובה נרחבת של מערכת החיסון כנגד מקור האפיטופים – במקרה זה רקמת המיאלין השומרת על הנוירונים. התגובה החיסונית הקשה גורמת לפגיעה ברקמת המיאלין וברקמות רבות נוספות שסביבה. העדר רקמת המיאלין, העוזרת להעביר מסרים חשמליים בגופינו, גורמת לפגיעה עצבית בדרגות שונות. חלק מהאפיטופים שזוהו עד היום כגורמים למחלה (בכך שהם מזוהים על ידי תאי ה-T כאפיטופים של מקור מזיק ומסוכן לגוף) הם אפיטופים מסוג MOG35-55 ו- MBP85-99. לכן, טיפולים רבים במחלות אוטואימיוניות מהסוג הזה גוררות בין היתר גם פגיעה נרחבת במערכת החיסון ובתאי ה-T. ראו גם CTLA-4 לקריאה נוספת * Dendrou CA, Fugger L, Friese MA. Immunopathology of multiple sclerosis. Nat Rev, Immunol 2015. 15(9): pp. 545-58 קישורים חיצוניים ד"ר יוחאי וולף', החיים קרביים של מערכת החיסון, מכון דוידסון, 2 ביוני 2018 קטגוריה:מערכת החיסון קטגוריה:תא קטגוריה:מערכת הדם קטגוריה:מערכת הלימפה	2024-05-16T11:25:10
ליפופרוטאין	הפניה כולסטרול#ליפופרוטאינים	2007-06-23T21:36:29
לקטאז	ממוזער\|300 px\|Lactase tetramer, E.Coli. לקטאז (בקיצור LCT) הוא אנזים ממשפחת β-גלקטוזידאז המופרש על ידי בלוטות באזור המכונה "ברש בורדר" במעי הדק בתגובה לשתיית חלב המכיל את סוכר החלב - לקטוז. תפקידו של הלקטאז הוא לפרק לקטוז לשני חד-הסוכרים המרכיבים אותו, גלוקוז וגלקטוז. יונקים מייצרים את הלקטאז בינקות כדי להזין עצמם באמצעות יניקה וממשיכים לייצר את האנזים כל עוד הם ממשיכים לשתות חלב. בני אדם רבים, מיעוט באוכלוסיות ממוצא אירופאי, ואוכלוסיות שלמות ממוצאים אחרים, חדלים בשלב מוקדם בחייהם להיזון ממוצרי חלב, הלקטאז מפסיק להיווצר בגופם, סוכר החלב, הלקטוז ממשיך כמות שהוא בלתי מפורק אל המעי הגס, שם הוא מתפרק בדרך של התססה בעזרת חיידקים בעיקר מסוג של אי קולי (Escherichia coli) המצויים שם. תופעות הלוואי של פירוק זה הן גזים (בעיקר מתאן ופחמן דו-חמצני). מחסור קיצוני בלקטאז עשוי להוביל לכאבי בטן ולשלשול מסיבה זאת חברות תרופות שונות מייצרות טבליות לקטאז בשביל בני אדם שלא מייצרים מספיק לקטאז בעצמם על מנת לחפות על המחסור. מרכז\|ממוזער\|500px\|מכניזם של פירוק לקטוז קישורים חיצוניים שימושי לקטאז בתעשיית מוצרי החלב קטגוריה:אנזימים	2023-12-13T17:07:42
לקטוז	לקטוז (Lactose), המכונה גם סוכר החלב, הוא דו סוכר המורכב מהסוכרים גלוקוז וגלקטוז, הקשורים בקשר β גליקוזידי בין הפחמנים 1 ו-4. הסוכר מהווה 2%-8% מהמוצקים בחלב יונקי השליה. מקור שמו הוא השם הלטיני לחלב, Lac, בתוספת הסיומת 'וז' הניתנת לסוכרים. פירוק לקטוז הלקטוז מפורק במעי הדק על ידי האנזים לקטאז המבצע הידרוליזה של הקשר הגליקוזידי, כתוצאה מכך מפורק הלקטוז לשני חד סוכרים גלוקוז וגלקטוז, שיכולים להיספג בתאים. בכל עת שהגוף אינו מסוגל לייצר ולהפריש את הלקטאז (ראו: אי-סבילות ללקטוז), ממשיך סוכר החלב לעבר המעי הגס, שם הוא מתפרק בעזרת חיידקים המצויים שם. בין תופעות הלוואי של פירוק זה נמצאים גזים, כאבי בטן ושלשולים. פרטים צעירים המשתייכים למחלקת היונקים ניזונים מחלב המכיל לקטוז על ידי אימהותיהם. בגילאים מתקדמים יותר הפרטים מתבגרים ואינם ניזונים עוד על ידי הנקה. כתוצאה מכך, בקרב רוב היונקים יכולת ייצור הלקטאז יורדת עם ההגעה לבגרות. תופעה זו מתרחשת גם אצל בני אדם, אך יש אנשים שמוצאם באירופה, במזרח התיכון, בחלקים רבים בהודו ובחלקים מסוימים באפריקה שלהם גרסה שונה מעט של הגן המקודד ללקטאז. לפיכך, הם מייצרים אותו גם בבגרות. בתרבויות אלו נוהגים לחלוב יונקים אחרים כמו פרות, כבשים ועיזים כמקור מזון. האוכלוסיות הרגישות ביותר ללקטוז הן ממוצא אסייתי, אינדיאני, אפריקני ויהודי-אשכנזי. אי-סבילות ללקטוז ואלרגיה לחלבון חלב אי סבילות ללקטוז ואלרגיה לחלבון חלב הן שתי תגובות, השונות מהותית זו מזו. לכל אחת מהן סיבות, שכיחות ומאפיינים משלה. לקטוז הוא סוכר פשוט שמצוי בכל סוגי החלב הטבעי, וגוף היונקים מעכל אותו באמצעות האנזים לקטאז. הייצור של אנזים זה בגוף יורד באופן משמעותי לאחר תקופת הינקות אצל כל היונקים, כולל בני האדם. אצל בני אדם במקרים רבים מגיעה הירידה ברמת הלקטאז למצב של חוסר יכולת לעכל כמויות גדולות של לקטוז או לחוסר יכולת מוחלט לעכל לקטוז. זאת כתוצאה ממחסור באנזים המפרק, מה שמוביל לתופעה המכונה "אי-סבילות ללקטוז" (או במונח השגוי: "רגישות ללקטוז") שהיא בעיית עיכול נפוצה. אי סבילות ללקטוז היא המצב בו לקטאז לא מיוצר בגוף בזמן הבגרות או מיוצר בכמות שאינה מספקת. צריכה של לקטוז עודף בהיעדר לקטאז גורמת בדרך כלל לכאבי בטן, לגזים במערכת העיכול, לנפיחוֹת, לבחילה ולשלשול. תסמינים אלה נוצרים במערכת העיכול בלבד ולא מערבים תגובה חיסונית. חלק מהסובלים מאי-סבילות ללקטוז מסוגלים בכל זאת לצרוך לקטוז, אבל בכמויות קטנות ומדודות. אין בנמצא הגדרה חותכת של מוצרים דלי לקטוז. עם זאת, המוסכמה היא שבקבוצת מוצרי החלב דלי הלקטוז נמצאים כל המזונות ש-0.2% ומטה מתכולתם הם לקטוז. בין מוצרי החלב הדלים בלקטוז ניתן למצוא, בין היתר, חלב דל לקטוז או נטול לקטוז, יוגורט, קוטג', גבינות קשות וגבינות שעברו הבשלה (למשל: גבינה שווייצרית, פרמזן וצ`דר). מוצרים אלה מספקים את אותם רכיבי תזונה חיוניים כמו כל מוצרי החלב האחרים. חלק מהמבוגרים בעלי אי סבילות ללקטוז יכולים לשתות עד כוס (200 מיליליטר) חלב רגיל ליום. אחרים לא יכולים לשתות ולו כפית חלב אחת בלי לפתח תסמינים חמורים. רוב הבוגרים בעולם הם בעלי אי סבילות מסוימת ללקטוז. מבוגרים בעלי אי סבילות מפסיקים לפתח כמות מספקת של לקטאז בגיל שנתיים עד חמש. שינוי גנטי שהתרחש בזמן קרוב יחסית (יש הטוענים שלפני מספר אלפי שנים) בחלק מהאוכלוסיות האנושיות, שכלל רבים מבין הצפון אירופאים, גרם להמשך הייצור של לקטאז גם בתקופת הבגרות. לעומת אי-סבילות ללקטוז, אלרגיה לחלבון חלב היא תגובה אימונולוגית (חיסונית) לאחד או יותר מחלבוני החלב. היא מופיעה אצל 2%-6% מהילדים בשנות הינקות והילדות המוקדמות, ואצל רובם חולפת עד גיל חמש שנים. שכיחות האלרגיה לחלבון חלב במבוגרים היא 0.5%-0.1% בלבד. במצב של אלרגיה לחלבון חלב אסור לסובל מהאלרגיה לצרוך חלב ומוצריו בכלל. קישורים חיצוניים מידע בנושא לקטוז מחקר: היכולת לפרק לקטוז נרכשה רק לאחרונה, בעיתון הניו יורק טיימס, 10 באוגוסט 2006 הערות שוליים קטגוריה:דו-סוכרים קטגוריה:חלב	2024-06-30T08:00:49
לקטופרין	שמאל\|ממוזער\|250px\|מבנה לקטופרין אנושי. לקטופרין (lactoferrin) הוא גליקופרוטאין גלובולרי, ששייך למשפחת הטרנספרינים ולו תפקידים רבים. בין היתר, החלבון קושר שני יונים של ‎Fe3+‎, והוא מופרש במגוון נוזלים, כגון חלב אם (ובעיקר בחלב הלידה, קולוסטרום), רוק, דמעות וריר. לקטופרין מופרש בכמות גבוהה ביותר בקולוסט אחר כך בחלב אם וכן גם בחלב פרה ובחלב כבשים. החלבון הוא חלק ממערכת החיסון הלא-ספציפית, בשל יכולתו לדכא שגשוג חיידקים ופטריות. כמו כן, לחלבון תפקידים בהומאוסטזיס של ברזל, בהגנה מפני דלקות, בגדילה ובמיון של תאים וכן נגד גידולים סרטניים. החלבון מגיב גם עם הפארין, DNA, RNA וכן עם פוליסכרידים. המחקרים הראשונים על החלבון המבודד החלו בשנות ה־60 של המאה ה־20. במחקרים אלה נמצאה המסה של החלבון, הנקודה האיזואלקטרית שלו, ספקטרום הבליעה שלו והעובדה שכל מולקולה קושרת שני יוני ברזל. החלבון בודד מחלב פרה, והוא היה קרוב מבחינה כימית לסרום טרנספרין, חלבון שאחראי על רמות הברזל בדם. בהתאם לכך, כונה החלבון ב-1961 לקטופרין, שם שבו השתמשו גם קודם לכן, ועל אף שבהמשך התגלה שהחלבון לא נמצא רק בחלב. ב-1961 התגלתה גם הפעילות האנטיבקטריאלית שלו, וקושרה ליכולתו לקשור ברזל. בשנת 2009 דיווחו חוקרים רוסיים כי הצליחו להנדס עזים שחלבן מכיל לקטופרין אנושי. קישורים חיצוניים על החלבון באתר Uniprot על החלבון באתר ncbi על החלבון באתר טבעלייף, מאת פרופ' בן-עמי סלע הערות שוליים קטגוריה:חלבונים	2024-07-16T18:41:46
מונומר	\|ממוזער\| מונומר במבנה שלד כימי של Polylactid מונומר (באנגלית: Monomer, מיוונית: מונו – אחד, מר – יחידה) הוא אבן הבניין של הפולימר. זוהי מולקולה אשר חוזרת במחזוריות קבועה בפולימר. המונומר הטבעי הנפוץ ביותר הוא גלוקוז, הנקשר בקשרים גליקוזידיים לפולימרים רבים כמו תאית ועמילן, ומהווה למעלה מ-77% ממסת הצמח. לרוב מתייחס המונומר למולקולות אורגניות שיוצרות פולימרים סינתטיים, כגון, כלוריד ויניל שמשמש ליצור פוליוויניל כלוריד (PVC). התהליך בו מונומרים מתחברים בקצותיהם ויוצרים פולימר נקרא "פלמור". מונומרים טבעיים חומצות אמינו הן מונומרים טבעיים שמתחברות בפילמור בריבוזום על-מנת ליצור חלבונים. נוקלאוטידים מונומרים הנמצאים בגרעין התא, מתחברים בפלמור ליצירת חומצת גרעין – DNA ו-RNA. מונומרים של גלוקוז יכולים לשמש בפלמור ליצירת עמילן, גליקוגן או תאית. שמות המולקולה התרכובות הקטנות ביותר שנוצרות הבנויות ממונומרים נקראות דימרים, טרימרים, טטרמרים אם יש בהם 2, 3, 4 יחידות מונומרים בהתאמה. שמות יחידות המונומרים הללו נרמז על ידי התחילית היוונית המתאימה; כך לדוגמה דצמר (decamer) מורכב מ-10 מונומרים. באפן כללי, מולקולות המורכבות ממספר קטן יחסית של מונומרים, עד לעשרות ספורות, נקראים אוליגומרים. ראו גם אוליגומר – כאשר מבנה של מולקולה מורכב ממספר מצומצם של מונומרים, המבנה מקבל את התחילית של "אוליגו". פולימר פלמור קישורים חיצוניים קטגוריה:ביוכימיה קטגוריה:תרכובות קטגוריה:הנדסה כימית hu:Molekula#Monomer	2024-06-15T13:21:06
מיטוזה	שמאל\|ממוזער\|250px\|תא אחרי חלוקת הגרעין מיטוזה (Mitosis; בעברית: חֲלֻקַּת גַּרְעִין הַתָּא) היא תהליך במחזור התא שבו מתחלק גרעין התא לשני גרעינים זהים גנטית לגרעין האם ובכל אחד מהם אותו מספר כרומוזומים כבתא האם. לאחר המיטוזה מתרחשת בדרך כלל התחלקות הציטופלסמה, ולבסוף מתחלק התא כולו לשני תאי בת (נקראים גם "תאי צאצא") זהים לחלוטין לתא האם. תהליך המיטוזה הוא הבסיס לגדילה, לרגנרציה ולרבייה אל-זוויגית בתאים איקריוטיים. התהליך המקביל בתאים פרוקריוטיים נקרא פליגה. שגיאה במיטוזה יכולה לגרום לייצור שלושה או יותר תאי בת במקום השניים הרגילים. הדבר מכונה מיטוזה טריפולרית ומיטוזה רב קוטבית, בהתאמה. שגיאות אלו יכולות להיות הגורם לעוברים שאינם ברי קיימא שלא מצליחים לשרוד. שגיאות אחרות במהלך מיטוזה יכולות לגרום לאסון מיטוטי , אפופטוזה (מוות תאי מתוכנת) או לגרום למוטציות. סוגים מסוימים של סרטן עלולים לנבוע ממוטציות כאלה. היסטוריה של גילוי המיטוזה במהלך המאות ה-18 וה-19, נכתבו תיאורים רבים של חלוקת תאים בדרגות שונות של דיוק. בשנת 1835, הבוטנאי הגרמני הוגו פון מוהל, תיאר את חלוקת התאים באצה הירוקה Cladophora glomerata, וקבע כי ריבוי תאים מתרחש באמצעות חלוקת תאים. בשנת 1838, מתיאס שליידן אישר כי "היווצרות תאים חדשים בתוך תוכם היא כלל כללי להתרבות תאים בצמחים", דעה זו נדחתה מאוחר יותר לטובת המודל של מוהל, בשל תרומתם של רוברט רמק ואחרים. בתאי בעלי חיים התגלתה חלוקת תאים עם מיטוזה בתאי קרנית של צפרדעים, ארנבות וחתולים בשנת 1873, ותוארה לראשונה על ידי ההיסטולוג הפולני וואצלב מייזל בשנת 1875. שלבי המיטוזה שמאל\|ממוזער\|350px\|הדגמת שלבי המיטוזה העיקריים בתא אב בעל שני כרומוזומים כבר לפני המיטוזה, בשלב מקדים לתהליך, הנקרא "אינטרפאזה" או שְׁלַב מְנוּחָה, מוכפל ה-DNA שבגרעין תא ההורה וכעת כל כרומוזום מורכב משתי כרומטידות אחיות הקשורות זו לזו באזור הנקרא צנטרומר. לאחר מכן מתחילה סדרה של שלבים המתרחשים ברצף עד לקבלת שני גרעינים. שלב ראשון: פרופאזה פרופאזה או שָׁלָב תְּחִלִּי, הוא השלב המתחיל את תהליך המיטוזה. המאפיין הראשון של התחלת המיטוזה הוא הסתדרות הכרומטידות כחוטים דקיקים (מכאן השם "מיטוזה") המסתדרים אט אט למקלונים דקים. המיקרוטובולים מתפרקים לתת-יחידות, הנקראות טובולינים. הטובולינים מסתדרים מחדש, בקרבת הגרעין, למיקרוטובולים חדשים בדוגמת סיבי כישור החלוקה. סיבי הכישור הם סיבים אשר תפקידם לנתב את תנועת הכרומוזומים בזמן המיטוזה. הסיבים נמתחים משני קטבים (קטבי הכישור), בדרך כלל צנטריולים, רובם מתחברים לצנטרומר של אחד הכרומוזומים (אחד מכל צד) והשאר חופפים זה את זה באזור הנקרא מישור המשווה של הכישור. בתחילת הפרופאזה אחד משני זוגות הצנטריולים נע לעברו השני של התא. ממברנת הגרעין עדיין קיימת בתחילת הפרופאזה ולכן הכישור עדיין לא יכול להיקשר אל הכרומוזומים, אך בסיום הפרופאזה הממברנה מתחילה להיקרע ולהפוך לבועיות גדולות. פרומטפאזה הוא מצב המעבר מהפרופאזה למטפאזה, ואינה מהווה שלב בפני עצמו על אף שהיא עשירה מאוד באירועים. בפרומטפאזה ממברנת הגרעין נעלמת כליל. חלק מסיבי הכישור נקשרים לצנטרומר של הכרומוזומים, שאר הכישור לא נוגע בכרומוזומים אלא נועד להרחקת הקטבים זה מזה. כדי שתא יעבור משלב הפרופאזה למטפאזה: ישנם למינים המייצבים את הממברנה של הגרעין, ה-CDK של המיטוזה מזרחן את הלמינים וזה גורם לפירוק של קרום הגרעין ומיקרוטובולים יכולים להיכנס כעת לאזור הגרעין ולקשור את הכרומוזומים. שלב שני: מטפאזה מטפאזה או שָׁלָב אֶמְצָעִי, הוא השלב בו בעקבות אירועי הפרומטפאזה נדחפים ונמשכים הכרומוזומים עד להתייצבותם במישור המשווה כשכל כרומטידה בכרומוזום פונה לעבר קוטב אחר. שלב שלישי: אנפאזה אנפאזה או שְׁלַב קִטּוּב, הוא השלב בו נפרדות הכרומטידות האחיות זו מזו, וכל אחת מוסעת לעבר הקוטב אליו פנתה במטפאזה. לתנועות אלה אחראים שני מנגנונים: סיבי הכישור הקשורים לאזורי הצנטרומר מתקצרים ומושכים עמם את הכרומטידה (לאחר מכן כל אחת נחשבת לכרומוזום בפני עצמו) אל הקטבים. סיבי הכישור שבאזור החפיפה נעים אלה כנגד אלה ודוחפים את הקטבים לכיוונים מנוגדים. שלב רביעי: טלופאזה טלופאזה או שָׁלָב סוֹפִי, הוא השלב בו מגיעות הכרומטידות האחיות אל קטבי התא, הכישור מתפרק הבועיות שנוצרו בשלבים הקודמים מממברנת הגרעין מתהוות שוב לשתי ממברנות חדשות, שעוטפות כל קבוצת כרומוזומים, ויוצרות למעשה שני גרעינים. במקביל לתהליך זה מתבצע בדרך כלל תהליך נוסף הנקרא ציטוקינזה, במהלכו נפרד התא לשני תאי בת נפרדים. תהליך זה אינו נחשב לחלק מהמיטוזה. ראו גם פליגה מיוזה קישורים חיצוניים אנימציה של שלבי המיטוזה קטגוריה:תא קטגוריה:רבייה	2024-04-23T10:58:08
מינרלוקורטיקואיד	מינרלוקורטיקואידים (מאנגלית: Mineralocorticoid) הם הורמונים הנוצרים בשכבת הגלומרולוזה שבקליפת בלוטת יותרת הכליה, ומסייעים לוויסות משק המלחים בגוף. מקורו של השם בהשפעת הורמונים אלו על חילוף החומרים של מינרלים. ההורמון החשוב מביניהם הוא הסטרואיד אלדוסטרון הפועל על הכליות בקידום ספיגה מחדש של יוני נתרן לתוך הדם. בעקבות הנתרן נכנסים גם מים ונשמר לחץ דם נורמלי. כמו כן פועל אלדוסטרון על בלוטות הזיעה כדי להפחית את אובדן הנתרן בזיעה, ופועל על תאי הטעם כדי להגביר את רגישות פקעיות הטעם למלח. הפרשת אלדוסטרון מומרצת על ידי ירידה ברמת יוני הנתרן בדם או עליה ברמת יוני האשלגן בדם, וכן על ידי אנגיוטנסין 2 ו-ACTH. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:הורמונים	2022-06-02T12:29:05
מערכת הומוראלית	REDIRECT מערכת החיסון	2006-03-01T00:24:59
מערכת הלימפה	מערכת הלימפה (lymphatic system; לִבְנָה) היא מערכת נימים, צינורות דקי דופן וקשרים (המכונים גם ״בלוטות״), המוליכים נוזל דמוי פלזמה ותאים מהרקמות אל כלי הדם. המערכת היא חלק ממערכת החיסון. מערכת הלימפה משמרת את מאזן החלבונים והנוזלים ברקמות הגוף, על ידי ניקוז עודפים שנותרו מפעולת מחזור הדם. חלבונים שדלפו מהנימים אל הנוזל הבין-תאי, משבשים את הלחץ האוסמוטי המאפשר את חילוף הנוזלים והחומרים בין הנימים לרקמות. המערכת הלימפטית מסלקת חלבונים אלו יחד עם נוזלים עודפים כדי לשמור על תפקוד תקין של מחזור הדם. מערכת הלימפה מוליכה את נוזל הלימפה ומובילה תאים של מערכת החיסון אל קשרי הלימפה, ומשם אל מחזור הדם. בכך היא מאפשרת תגובה חיסונית יעילה נגד פתוגנים שפלשו לגוף. נוזל הלימפה ממוזער\|250px\|דיאגרמה של לימפוציט הנמצא בנוזל הלימפה נוזל הלימפה זהה בהרכבו לנוזל הבין תאי ברקמות, שבו הוא נוצר. מרכיביו העיקריים הם מים, מלחים, אלקטרוליטים וחלבונים. נוזל הלימפה המנוקז ממערכת העיכול מכיל גם ריכוז גבוה של שומנים. כמו כן מכיל נוזל הלימפה תאי דם לבנים השייכים למערכת החיסון, ברובם לימפוציטים מסוג B ו-T ובחלקם תאים דנדריטיים. בשעת זיהום מכיל נוזל הלימפה גם תאים אחרים כדוגמת נויטרופילים. אנטומיה של מערכת הלימפה ממוזער\|250px\|נימי הלימפה מערכת הלימפה מכילה נימי לימפה, הנאספים אל צינורות לימפה מאספים, המוליכים אל שרשרת של קשרי לימפה. צינורות מאספים נוספים מנקזים את הנוזל היוצא מקשרי הלימפה לתוך מערכת הדם. שני צינורות לימפה גדולים, צינור החזה וצינור הלימפה הימני מעבירים את נוזל הלימפה והתאים שבו אל זרם הדם דרך הוורידים התת-בריחיים. ככלל, זורמים כלי הלימפה הגדולים בצמוד לכלי הדם ויוצרים שלישייה הכוללת ורידים, עורקים וכלי לימפה. נימי הלימפה ממוזער\|250px\|מבנה נימי הלימפה - הדפנות של נימי הלימפה חדירים ומאפשרים מעבר של נוזלים ותאים לתוכם ממוזער\|250px\|דפנות נימי הלימפה בנויים משכבת תאים אחת, ללא קרום הבסיס שנמצא על דפנות נימי הדם רוב רקמות הגוף מכילות רשת צפופה של נימי לימפה - כלי לימפה ראשוניים, שצורתם צינור אטום. דפנות נימי הלימפה חדירים ומאפשרים מעבר של נוזלים ותאים לתוכם. לחץ הנוזל הנבנה ברקמות ותנועות השרירים מסייעים לכניסת נוזל הלימפה לתוך נימי הלימפה והולכתו לאורכם. תאי מערכת החיסון חודרים לתוך נימי הלימפה באופן פעיל בעזרת קולטנים מיוחדים על פניהם. מבנה נימי הלימפה שונה ממבנה נימי הדם בשלושה מאפיינים עיקריים: דפנות נימי הלימפה בנויים משכבת תאים אחת, ללא קרום הבסיס שנמצא על דפנות נימי הדם. החיבורים בין תאי האנדותל המרכיבים את דפנות הנימים, חדירים יותר בנימי הלימפה. נימי הלימפה אטומים בקצותיהם, ובכך הם מהווים נקודת התחלה לזרימת הלימפה. צינורות הלימפה המאספים בניגוד לנימי הלימפה, כלי הלימפה המאספים מזרימים את הלימפה באופן פעיל. כלי הלימפה הגדולים מכילים מקטעים הנקראים לימפאנגיונים המופרדים זה מזה באמצעות שסתומים חד כיווניים. המקטעים מתכווצים באופן מתואם בעזרת שרירים חלקים בדפנותיהם, ומקדמים את נוזל הלימפה הלאה מן הרקמות, דרך קשרי הלימפה, לכיוון מחזור הדם. קשרי הלימפה ממוזער\|250px\|קשרי לימפה נמצאים לאורך כלי הלימפה המאספים לאורך כלי הלימפה המאספים נמצאים קשרי לימפה, להם נודע תפקיד חשוב במערכת החיסון. קשרי הלימפה (הידועים גם בשמם העממי "בלוטות הלימפה") מהווים חלק מן הרקמה הלימפואידית שבגוף הכוללת גם את מח העצם, המוך הלבן שבטחול, השקדים האדנואידים, תימוס ורקמה דיפוזית בדפנות מערכת העיכול. קשרי הלימפה מרוכזים באשכולות בבסיסי האיברים בגוף, כגון בצידי הצוואר, בעורף, בבית השחי ובמפשעה. אשכולות נוספים קיימים בחלל החזה והבטן. תפקיד קשרי הלימפה לנקז ולסנן את נוזל הלימפה ולמנוע את מעברם של פתוגנים כדוגמת חיידקים ונגיפים אל מחזור הדם. תפקיד חשוב נוסף של קשרי הלימפה הוא לשמש נקודת מפגש בין תאים שונים של מערכת החיסון, ולאפשר תקשורת מולקולרית ביניהם ההכרחית להזנקת תגובה חיסונית יעילה. קליפת קשרי הלימפה מכילה מבנים בשם זקיקים לימפתיים בהם מרוכזים לימפוציטים מסוג B, ובהם אזורים המכילים לימפוציטים מסוג T. לשד קשר הלימפה מכיל "תאי פלזמה" – שהם תאי B בוגרים המפרישים נוגדנים. אנטיגנים המגיעים מן הרקמות בנוזל הלימפה או נישאים לקשרי הלימפה על ידי תאים דנדריטיים, מוצגים בתוך קשרי הלימפה ללימפוציטים וגורמים להם להתרבות בתוך קשרי הלימפה במסגרת תגובה חיסונית. הצטברות לימפוציטים בקשרי הלימפה גורמת לנפיחות ולכאב בהם במהלך זיהום מקומי. נפיחות מוגזמת של קשרי הלימפה אופיינית גם למספר מחלות זיהומיות מפושטות כדוגמת אדמת, חצבת ומונונוקלאוזיס (מחלת הנשיקה). מערכת הלימפה משמשת גם נתיב מרכזי (לצד כלי הדם) להתפשטות גרורות סרטניות. לעיתים קרובות נעצרים התאים הגרורתיים בקשרי הלימפה – אותם הם מתקשים לעבור, ומפתחים בהם גרורות מקומיות. מחלות לימפה בצקת לימפומת הודג'קין - מלווה בהגדלת הטחול. לימפומה - סרטן הלימפה לימפוסרקומה לימפאדמה לימפטציטיס - דלקת של כלי הלימפה (קורה בעיקר בהכשות נחש) דלקת כלי הלימפה ודלקת קשרי הלימפה עלולות להיווצר מחיידקים המגיעים לקשרי הלימפה דרך דרכי הלימפה, להיעצר שם ולגרום דלקת. שתי דלקות לימפה ידועות הן דלקת התוספתן (אפנדיציטיס) ודלקת שקדים. גרורות עלולות להיווצר מתאי גידול ממאירים שנעצרים בקשרי הלימפה. מחלת קסטלמן (Castleman's disease) היא מחלה לימפופרוליפרטיבית. קיימים שני סוגים של המחלה - כאשר המחלה ממוקמת במוקד אחד בגוף (Unicentric Castleman's disease) וכאשר היא מפושטת (multicentric Castleman's disease). Unicentric Castleman's disease היא הפרעה לימפופרוליפרטיבית (מחלה שבה יש ריבוי לא מבוקר של תאים השייכים למערכת הלימפטית) שפירה, שפוגעת בדרך כלל בצעירים (גיל ממוצע 35) ועשויה להיות קשורה בזיהום בווירוס הרפס 8. המיקום השכיח ביותר הוא בית החזה ואחריו חלל הבטן. במרבית המקרים החולים אינם תסמיניים, והמחלה מתגלה כממצא מקרי באמצעי דימות. ניתן לרפא את המחלה בניתוח לכריתת הגידול. כריתה מלאה מביאה להחלמה בכל החולים. גם כאשר לא ניתן לבצע כריתה מלאה - יש לבצע כריתה חלקית, ובחלק מן המקרים נהוג להוסיף טיפול בקרינה. המחלה מעלה את הסיכוי להופעת לימפומה לאחר מספר שנים. Multicentric Castleman's disease היא מחלה הפוגעת באנשים מבוגרים יותר (55–60) ובנשאים של HIV (אצלם גיל הופעת המחלה צעיר יותר). הביטוי הראשוני האופייני הוא חום, הזעות לילה, ירידה במשקל וחולשה. המחלה המפושטת גורמת להגדלת קשרי לימפה (במקרים רבים בכל הגוף) ולעיתים להגדלת הטחול או הכבד. בבדיקות דם ניתן למצוא אנמיה, ירידה ברמת החלבון בדם, ירידה בכמות הנוגדנים ושקיעת דם מוחשת. המחלה עשויה להתקדם במהירות, ולהביא למוות תוך מספר שבועות או להישאר במצב יציב במשך כמה שנים. תוחלת החיים הממוצעת היא של 26–30 חודשים. מרבית החולים נפטרים מזיהום מפושט, התקדמות המחלה או ממאירויות נלוות. הטיפולים המקובלים הם ניתוח, הקרנות, סטרואידים, טיפול אנטי-ויראלי, נוגדנים ספציפיים וכימותרפיה. ראו גם מערכת החיסון ציסטרנה כילי קישורים חיצוניים מערכת הלימפה בתלת מימד - Hilzbook Lymphatic System: Crash Course A&P #44 – סרטון הסבר על מערכת הלימפה מתוך CrashCourse הערות שוליים * קטגוריה:אימונולוגיה קטגוריה:מערכת הדם	2024-01-10T16:01:24
טעם	טעם הוא אחד מחמשת החושים המסורתיים. טעמו של חומר מורגש בעת מגעו עם פקעיות הטעם הפזורות על הלשון, החך הרך, ומכסה הגרון. חוש הטעם תורם חלקית בלבד לקליטת טעמי המזון ותחושתם, שכן הן מושפעות גם מחוש הריח, מהמרקם ומהטמפרטורה. תפקיד חוש הטעם חוש הטעם תורם ליכולתם של בעלי חיים לשער את מידת התועלת שיכול הגוף להפיק מהמזון או הנזק שעלול להיגרם מצריכתו. תמהיל הטעמים של המזון מעובד במוח ומעורר תחושה של עונג, סיפוק או סלידה ואף בחילה. מזון המכיל רכיבים חיוניים מסוימים יעורר תחושת עונג וסיפוק אשר תתמרץ את בעל החיים להמשיך ולצרוך ממנו. טעמו של מזון המכיל רעלים מסוימים או תוצרי פירוק של חיידקים יעורר תחושת סלידה הגורמת להפסקת אכילתו או לפליטתו מהפה. כמו כן, חוש הטעם מאפשר זיהוי של ריכוז יתר מסוכן של מרכיב מסוים במזון. למשל ריכוזים גבוהים של מלח בישול, העלולים לגרום להתייבשות. תחושת הטעם משתנה בהתאם להתנסות קודמת ולצורכי הגוף. סלידת טעם היא דוגמה בולטת להתניה קלאסית, בה בעלי חיים בוחלים במזונות שאכלו בעבר, אם חשו ברע לאחר אכילתם. בשל תופעה זו גורם טיפול כימותרפי, המחולל בחילות והקאות, לסלידה של מטופלים ממזונות שצרכו במהלך הטיפול, אף כי פותחו שיטות להתמודדות עם הבעיה. סלידת טעם עשויה לגרום להפרעות אכילה, תת תזונה ופגיעה באיכות החיים, גם לעת זקנה. כמו כן, אצל נשים בהיריון משתנה הרגישות וההעדפה לטעמים מסוימים, ככל הנראה בהתאם למשאבים הדרושים להתפתחות העובר. המזון שצורכת האם במהלך ההיריון והמסופק לצאצא במהלך הינקות, הילדות וההתבגרות משפיעים על טעמיו המועדפים. פקעיות הטעם על גבי הלשון פזורות פטמות (papillae) מארבעה סוגים שונים. רק הפטמות החוטיות (Filiform papillae), שהן הסוג השכיח ביותר בלשון, אינן נושאות פקעיות טעם. בקצה הלשון ניתן למצוא פטמות פטרייתיות (Fungiform papillae), בצדי הלשון פטמות עליות (Foliate papillae) ובאחוריה מספר מצומצם (8–12) של פטמות מוקפות (Circumvallate papillae). בעבר היה נהוג לחשוב כי הפקעיות של כל טעם נמצאות באזור שונה בלשון. נטען למשל כי באזור מסוים בלשון חשים בטעמים מלוחים ובאחר במתוקים. טענה זו שגויה, אך עקבותיה הופיעו בספרי לימוד ומאמרים שונים לפחות עד שנת 2015. כיום ידוע כי כל הטעמים מורגשים לא רק בכל הלשון, אלא גם באזורים אחרים של הפה. הטעמים הטעמים הבסיסיים בשפה מדעית אפשר לומר שהחוקרים מצאו עד כה על תאי הטעם של הלשון רק חמישה סוגים שונים של קולטנים, המתאימים לחמשת הטעמים: מתוק, מר, מלוח, חמוץ, ואומאמי. מלוח הטעם המלוח מורגש בנוכחות מלחים מסוימים, בעיקר יוני נתרן וסידן, על הלשון. למרות פשטות החומר מעורר תחושת המלוח, לרוב מדובר במלח בישול, המנגנון מאחורי התמרת הטעם מורכב מאוד והפחות מובן היום מבין מנגנוני התמרת הטעם. ליוני נתרן תפקיד פיזיולוגי מרכזי בגוף, אבל ריכוז גבוה שלו גורם לנזק. לבעלי חיים על היבשה מנגנונים מורכבים של משיכה למלח הגורמים לתחושת צורך כאשר קיים מחסור בגוף, ותחושת דחיה במצבים של רמת נתרן גבוהה. לגבי מנגנון ההתמרה עצמו, במשך שנים רבות ההנחה הייתה כי מדובר בתעלה חדירה לנתרן ENaC על תאים בפקעיות הטעם, אבל המחקר עדיין לא הכריע בשאלה. חמוץ הטעם החמוץ מורגש בנוכחות חומצות על הלשון. קיימים שני מנגנונים לחישת הטעם החמוץ, הפועלים במקביל: המנגנון האחד דומה לזה המפעיל את הטעם המלוח: יוני מימן שמקורם בחומצה חודרים מבעד לממברנת תא העצב דרך תעלות יוני מימן, ומביאים לדפולריזציה של הממברנה, כלומר מעלים את המתח החשמלי שלה. המנגנון השני מבוסס על חסימת תעלות יוני אשלגן על ידי יוני המימן. תעלות אלו אחראיות על ההיפרפולריזציה של ממברנת תא העצב ועל שמירת פוטנציאל המנוחה שלו, ולפיכך חסימתן מביאה אף היא לדפולריזציה. סכום הדפולריזציה של שני מנגנונים אלו מזרז התהוות פוטנציאל הפעולה, המפעיל את הדחף העצבי אשר מגרה את תאי המוח האחראיים לתחושת הטעם החמוץ. שתיים מהחומצות הנפוצות ובעלות הטעם המוכר ביותר במזונות הן חומצה אצטית (חומצה אתנואית), המהווה את המרכיב העיקרי בחומץ, וחומצה ציטרית (חומצת לימון), המצויה ברוב פירות ההדר. מר הטעם המר מורגש בנוכחות חומרים מגוונים והרבה מאכלים ומשקאות הם מרים, דוגמת קפה, בירה, שוקולד ללא המתקה וקליפות פירות הדר. החומר המר ביותר הידוע הוא הכימיקל הסינתטי דנטוניום, שהתגלה בשנת 1958 ומוסיפים אותו לחומרים רעילים כדי להרתיע מאכילתם או שתייתם. מחקרים העלו שבניגוד לכל הטעמים האחרים, הטעם המר לא מתקשר לקבוצה מסוימת של חומרים. זיהויו קשור בהפעלת קבוצת פקעיות הטעם מסוג 2 (TAS2R). מתוק הטעם המתוק מורגש על הלשון בנוכחות סוכרים פשוטים, מספר מצומצם של חלבונים, וכמה חומרים נוספים. לרב-סוכרים, כמו העמילן (המצוי לרוב בקמח), אין טעם מתוק; הם מתפרקים בעזרת האנזימים (במקרה של עמילן, האנזים הוא פטיאלין (ptyalin enzyme) אנזים מסוג α-עמילאז), המצויים ברוק, לדו-סוכר. דו-סוכר בא במגע עם פקעיות הטעם ומהן שואב האדם את הטעם המתוק. לחד-סוכר גם כן יש טעם מתוק, אך פחות מאשר לסוכרוז. הכלל: טעם מתוק מתקשר לאלדהידים וקטונים המכילים קרבונילים. הטעם המתוק מזוהה על ידי מגוון קולטנים המוצמדים לחלבון G שמוצמדים לחלבון ה-G גאסטדוצין, על פקעיות הטעם. כדי לחוש בטעם מתוק על הקלט להפעיל לפחות שני "קולטני מתיקות" שונים: T1R2+3 (הטרודימר) ו-T1R3 (הומודימר). שני אלה הם כנראה האחראים לכל תחושות המתיקות באדם ובבעלי חיים. ריכוז הסף האנושי לתחושת מתיקות בסוכרוז הוא 10 מילימולר. אולם ישנם חומרים המזוהים כמתוקים גם בריכוזים נמוכים הרבה יותר, דוגמת 5-Nitro-2-propoxyaniline המזוהה כבר ב-0.002 מילימולר. בנוסף לחומרים המעוררים תחושת מתיקות בעצמם, ישנם חומרים כדוגמת המירקולין היוצרים שינוי זמני במבנה הקולטנים על הלשון וגורמים לחומרים שאינם מתוקים בדרך כלל, לעורר תחושה של מתיקות. אומאמי מקור המילה אוּמאמי ביפנית (旨味), ופירושה הוא "טעים" או "ערב לחך". החומצה הגלוטמטית, וכן מלחים של חומצה זו, הם האחראים לטעם האומאמי. חומצה גלוטמית היא חומצת אמינו המצויה באופן טבעי בבשר, גבינות, סויה ומאכלים נוספים העשירים בחלבון. טעם זה נחקר לראשונה בשנת 1908, והוא קשה להגדרה: אומאמי מקנה למזון עושר, מרקם, "נפח" או "גוף", פיקנטיות והרגשה "בשרית". מלחים של החומצה הגלוטאמית עוברים הידרוליזה בקלות ומפעילים את קולטני טעם האומאמי. מונוסודיום גלוטמט הוא מלח נתרן של חומצת האמינו גלוטמט, וכיום משמש כמשפר הטעם הנפוץ ביותר. מאכלים ורטבים אשר מועשרים בכמויות גדולות של מונוסודיום גלוטמט מקבלים טעם אומאמי במיוחד. מאכלים העשירים בגלוטמט כוללים בשר (בקר, עוף), מאכלי ים (דגים, אצות), ירקות (עגבניות, פטריות, סויה), וגבינות מיושנות כגון גבינת פרמזן. ניתן להבחין בתופעה כשמוסיפים מלח בישול למזון חסר טעם יחסית, כגון עגבנייה. טעמה הופך לא רק מלוח יותר, כי אם גם אומאמי – עשיר ומלא יותר. המלח מתמוסס ליוני נתרן וכלור, ולתמיסה נוספים יוני גלוטמט מהעגבנייה. מונוסודיום גלוטמט הוא מתוספי המזון הנפוצים ביותר; אף על פי שקשה להגדיר את טעם האומאמי, טעמם של רבים מהמזונות שאנו צורכים באופן תדיר מעוצב רבות על ידי טעם בסיסי זה. עלי דפנה למשל עשירים בטעם האומאמי. קוקומי טעם נוסף שהתגלה ב-1989 הוא "קוקומי" (Kokumi), שפירושו "טעם עשיר". תרכובות קוקומי חסרות-טעם, אך בשילוב עם תרכובות אומאמיות מעניקות "תחושת המשכיות, סמיכות וגוף" לאוכל. תחושות נוספות בפסקה זו יפורטו תחושות נוספות, שנהוג לקטלג אף אותן כ"טעמים", אך אינן משויכות לבלוטות הטעם שעל הלשון, אלא לרוב לעצבים התחושתיים. חריף חריפות או פיקנטיות היא תחושה ייחודית לחוש הטעם, בה נוצרת הרגשה של צריבה, חום או כאב בקולטני החום בלשון ובחך בעת אכילה או שתייה של מאכלים מסוימים. ישנם גם סוגים אחרים של חריפות כגון "חריפות קרה" כמו המנתול, שמגבירה דווקא את רגישותם של חיישני הקור, או חריפות "נדיפה" המורגשת בעיקר באף, כגון חרדל או חזרת. שומן מחקרים שנערכו בתחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת העלו כי לשונם של יונקים שונים מכילה, נוסף על פקעיות הטעם המוכרות, גם פקעיות הרגישות לטעמו של שומן. המחקרים העלו כי החלבונים CD36 ו-GPR120 משחקים תפקיד משמעותי בקליטת הטעם השומני. עוד נתגלה כי ישנה שונות במספר הפקעיות וברגישות לטעם השומן בין בני אדם. מחקרים חדשים מנסים להתחקות אחר הקשר בין הרגישות לטעם השומן לנטייה להשמנה. ראו גם אל-טעם סלידת טעם קישורים חיצוניים מאמרים על חוש הטעם באתר מכון דוידסון מדוע למים בבקבוק קפוא יש טעם מלוח? האם סוכריות מנטה חמות ירגישו קרות? על טעם ועל צבע מה מקנה למזון את הטעם? מדע לילדים – טָעִים תהליך חישת הטעם בלשון בעין המצלמה איזה טעם יש למים? מדוע חושבים שמשקאות טעימים יותר בכלי מזכוכית? מדוע שום ובצל משאירים טעם בפה לאורך זמן? דינה צפרירי, החיים והטעם ביד הלשון, באתר מט"ח הערות שוליים קטגוריה:מזון קטגוריה:חושים	2024-10-02T12:20:34
עצמאות (לוגיקה מתמטית)	בלוגיקה מתמטית, טענה שלא ניתן להוכיח אותה, וגם לא את שלילתה, מתוך מערכת נתונה של אקסיומות, היא טענה עצמאית ביחס לאותה מערכת. מערכת הוכחה נתונה היא שלמה, אם אין לה טענות עצמאיות. ישנן כמה דוגמאות מפורסמות לטענות עצמאיות: אקסיומת המקבילים, הקובעת שדרך כל נקודה מחוץ לישר עובר קו מקביל אחד ויחיד - עצמאית ביחס לאקסיומות האחרות של גאומטריית המישור (ראו גם גאומטריה לא-אוקלידית). אקסיומת הבחירה עצמאית מהאקסיומות הרגילות של תורת הקבוצות, אקסיומות צרמלו פרנקל. השערת הרצף עצמאית מאקסיומות צרמלו פרנקל יחד עם אקסיומת הבחירה. המתמטיקאי האוסטרי-אמריקאי קורט גדל הוכיח ב-1931 שבכל תורה אפקטיבית עקבית המבוססת על שפה מסדר ראשון שיש בה מספיק מושגים כדי לנסח טענות על כפל במספרים השלמים, יש נוסחאות שלא ניתן להוכיח אותן או את שלילתן. מכאן ששפה אפקטיבית חזקה מספיק, אינה יכולה להיות עקבית ושלמה, וחייבות להיות בה טענות עצמאיות. חוק זה נקרא משפט האי-שלמות הראשון של גדל, ובעקבותיו השתנתה ההתייחסות לתוכנית הילברט לבסס את כל המתמטיקה על קבוצה סופית של אקסיומות. משפט האי-שלמות השני של גדל טוען שלא ניתן להוכיח את העקביות של תורה (אפקטיבית וחזקה מספיק) במסגרת האקסיומות של התורה עצמה. לפעמים אפשר להוכיח את העקביות של מערכת על ידי בניית מודל שלה במסגרת מערכת אחרת. למשל, אקסיומות פאנו מתארות את המספרים השלמים, וניתן לבנות מודל שלהן במסגרת תורת הקבוצות. לכן, אם תורת הקבוצות חסרת סתירות, אז כך גם מערכת פאנו. קטגוריה:לוגיקה מתמטית קטגוריה:בעיות לא כריעות במתמטיקה	2024-03-27T08:32:52
קומדיית מצבים	קומדיית מצבים (או סִיטְקוֹם, מאנגלית: Sitcom – קיצור של Situation Comedy) היא סוגה באמנויות הבמה שהתחילה את דרכה בשידורי רדיו, והתפתחה בהמשך כסוגה של סדרות טלוויזיה, על פי רוב בז'אנר הקומי. מאפייני הז'אנר קומדיית מצבים מתאפיינת במספר דמויות קבועות הנקלעות מדי פרק למצבים קומיים ולעיתים אף אבסורדיים. לא תמיד ישנו קשר עלילתי בין פרק אחד של קומדיית מצבים למשנהו, ולעיתים יש אף סתירות ברורות בין הפרקים. פרק בסדרה נמשך בדרך כלל בין 20 ל-30 דקות (פרקים "מיוחדים" כמו פרקי התחלה/סיום של עונה יכולים להמשך יותר). במהלך הפרק מופיעים, בדרך-כלל, דיאלוגים הומוריסטיים, קצרים ובמקרים רבים עוקצניים. לעיתים באים לידי ביטוי עזרים קומיים או דמויות מזדמנות המשתלבים בסיטואציה הקומית או יוצרים אותה. מאפיין נוסף של קומדיות המצבים הוא שימוש בצחוק מוקלט שהוקלט בנפרד מהתוכנית ומוכנס לאחר שנאמרת בדיחה או רפליקה מצחיקה או לאחר סיטואציה מבדרת/אבסורדית ומעודד את הצופים לצחוק אף הם. הפקה רובן הגדול של קומדיות המצבים מצולמות באולפן, ברוב המקרים בשנים או שלושה אתרי צילום ("סטים") מרכזיים בלבד (שלעיתים משומרים כמוקד 'עליה לרגל' למעריצים – לאחר שהסדרה נגמרת, כמקור הכנסה משני). הסיבה לכך היא החסכון הכספי שנובע מצילום באולפן. גם צילומי "חוץ" (כגון סצנות המתרחשות ברחוב או תוך כדי נסיעה במכונית) מצולמים הרבה פעמים באולפן באמצעים טכניים מגוונים. טכניקה נוספת שמאפיינת קומדיות מצבים היא, שימוש בצילום במצלמות-רבות בו זמנית, אולם השימוש באמצעים מלאכותיים אלה פחת עם השנים. הדמויות דמויות בקומדיית מצבים הן לרוב שטוחות יחסית וניתנות לאפיון על ידי מספר מצומצם של תכונות אופי, לעיתים סטריאוטיפיות, המשמשות כבסיס לבדיחות הקשורות לאותה הדמות. קיימים מספר ארכיטיפים של דמויות החוזרים על עצמם בסדרות רבות. למשל: "השוטה הנאיבי" – שלרוב מבין דברים כפשוטם ומצטייר כטיפש חביב (דוגמאות: ג'ואי מ"חברים", וודי מ"חופשי על הבר", לוק דאנפי מ"משפחה מודרנית" קלי באנדי מ"נישואים פלוס", עודד פז מ"הפיג'מות", ששי מ"שמש", רוז מ"בנות הזהב" והומר מ"משפחת סימפסון"). "ההפוגה הקומית" – דמות שמאופיינת בהתנהגות אקסצנטרית ומגוחכת שמאפשרת שימוש בהומור אבסורדי (דוגמאות: קריימר מ"סיינפלד", פיבי מ"חברים", ג'יי די מ"סקראבס", בארני מ"איך פגשתי את אמא", שלדון קופר מ"המפץ הגדול", חנה מ"קרובים קרובים", לידיה מ"כל יום מחדש", מיקי ברנשטיין מ״החיים זה לא הכל״ וגרי מ"הפיג'מות"). ה"לוזר" – מפסידן שמאופיין על ידי כישלונותיו ורחמיו העצמיים (דוגמאות: צ'נדלר מ"חברים", ג'ורג' מ"סיינפלד", אל באנדי מ"נשואים פלוס", קליף מ"חופשי על הבר", אריק פורמן מ"מופע שנות ה-70", בריטה מקומיוניטי, טד מ"סקראבס", ג'רי מ"ריק ומורטי", ד"ר ברקוביץ מ"כל יום מחדש" וטד מ"איך פגשתי את אמא"). ה"בדחן" – ליצן שנוהג לספר בדיחות (דבר שאינו נפוץ יחסית אצל שאר סוגי הדמויות) ולועג, לעיתים קרובות בסרקזם, לדמויות האחרות (דוגמאות: ג'רי מ"סיינפלד", צ’נדלר מ"חברים", שמש מ"שמש", זאק מ"הצלצול הגואל", סטיבן הייד מ"מופע שנות ה-70", בני קנובלר מ"החיים זה לא הכל", שלום אסייג מ"שנות ה-80"). ה"חכמולוג" – שמפגין עליונות אינטלקטואלית על הדמויות האחרות (ולפעמים גם על הצופים), אך הופך בעיקר למושא לבדיחות בשל כך, ולרוב זוכה לתיוג של חנון (דוגמאות: אלנה מ"כל יום מחדש", באד באנדי מ"נשואים פלוס", רוס גלר מ"חברים", שלדון קופר מ"המפץ הגדול", פרייז'ר מ"חופשי על הבר", אתי מ"שמש", אלכס דאנפי מ"משפחה מודרנית, ריק סאנצ'ז מ"ריק ומורטי" ואילן מ"הפיג'מות"). ה"מפונקת" – דמות אשר נוהגת להתפנק ולהתנהג בשטחיות, ובדרך כלל בת למשפחה עשירה בעברה. לעיתים מתנשאת על המצב הכלכלי של הדמיות האחרות (דוגמאות: רייצ'ל מ"חברים", ג'קי מ"מופע שנות ה-70", אליוט מ"סקראבס", פגי באנדי מ"נישואים פלוס", קרוליין מ"מרוששות", אורלי ברנשטיין מ"החיים זה לא הכל" ופני מהמפץ הגדול). לעיתים ישנו שילוב בין הדמויות בשחקן אחד, או דמויות רקע נוספות שתפקידן להניע את העלילה. מבנה העלילה לרוב, קומדיות המצבים מתאפיינות ב"נקודת מוצא": מצב התחלתי קבוע כלשהו בו מתחיל כל פרק. בדרך כלל, בתחילתו של כל פרק מתרחש מאורע כלשהו שמאיים על אותה נקודת מוצא, ולקראת סוף הפרק יש חזרה לנקודת המוצא, כך שיהיה ניתן להתחיל מאותה נקודת מוצא בפרק הבא. המאורע יכול להיות כל דבר שבסופו של דבר מאיים על נקודת המוצא: בין אם מדובר בעזיבתה של דמות כלשהי את הסביבה בה מתרחשת העלילה, פשיטת רגל, שני אויבים מושבעים הופכים לחברים וכדומה. לעיתים החזרה אינה מדויקת (לדוגמה מישהו מכיר בת זוג חדשה או מתחיל עבודה חדשה) ולכך תהיה השפעה בפרקים הבאים או שהחזרה תהפוך למדויקת מחוץ לעלילה הנצפית. התייחסות לנקודת המוצא הועלתה ב"משפחת סימפסון": באחד הפרקים, הומר סימפסון ונד פלנדרז נעשים לחברים, וכשבארט תוהה על עצם הדבר, ליסה מרגיעה אותו שבסופו של יום הם יחזרו לנקודת המוצא המוכרת להם. בסופו של הפרק אכן יש חזרה לנקודת המוצא, אך אין הסבר כיצד קרה הדבר. תסריט רוב קומדיות המצבים נכתבות על ידי צוות תסריטאים. נהוג שהתסריטאי הראשי מכריז על נושא כל פרק והעלילה המרכזית, והשאר משלימים את פרטי הבדיחות והדיאלוגים בהתאם. בישיבות הצוות כל אחד קם ומקריא את מה שכתב. למרות זאת, ישנן קומדיות מצבים שנכתבו על ידי תסריטאי יחיד, גם בישראל, לעיתים בגלל חוסר בתקציב לסגל מלא של כותבים. תסריטאי קומדיות באים לרוב מתחום הסטנד-אפ. הם אף מרבים לשחק בהן ולעיתים לבנות אף את הסדרה כולה סביבם. התוכניות שנוצרות כך נקראות פעמים רבות על שם אותם כוכבים ("סיינפלד", "אלן", "דרייק וג'וש", "ריבה", "החברים של נאור" ועוד רבות). סטנדאפיסטים אמריקאים רואים בתוכניות אלה את המסלול המהיר לתפוצה ארצית (בקנה מידה אמריקאי), לכסף ולתהילה. היסטוריה מקור קומדיית המצבים הוא הרדיו. קומדיית המצבים הטלוויזיונית הראשונה ששודרה הייתה "מרי קיי וג'וני", החל מנובמבר 1947. קומדיית המצבים הקלאסית "לוסי אהובתי", ששודרה החל מאוקטובר 1951, היא כיום כנראה קומדיית המצבים המוקדמת ביותר שעדיין משודרת, הודות לכך שהוקלטה על גבי סרט שהחזיק מעמד בשידורים חוזרים. בישראל קומדיית המצבים המקורית הראשונה ששודרה בישראל הייתה "קרובים קרובים", שנחשבת לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של הטלוויזיה הלימודית ושודרה בערוץ 1. אחריה נוצרו קומדיות מצבים נוספות. עד לאפריל 2020, "הפיג'מות" הייתה קומדיית המצבים הארוכה ביותר ששודרה בישראל מבחינת מספר הפרקים, עם 223 פרקים. שיא זה נשבר ב-1 במאי 2020 על ידי "סברי מרנן". ראו גם קומדיות מצבים ישראליות קישורים חיצוניים * קטגוריה:סוגות בטלוויזיה	2024-07-30T01:05:44
שבועות	ממוזער\|250px\|טקס ביכורים בקק"ל בירושלים בתחילת שנות ה-50 ממוזער\|250px\| רות מלקטת שיבולים אחר קציר חַג הַשַּׁבוּעוֹת (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ. בתורה מתואר חג השבועות כחג "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". במקומות נוספים הוא מכונה גם "יום הביכורים", בשל היותו היום הראשון בתקופת הבאת הביכורים לבית המקדש, שנמשכה עד סוכות. נוסף למשמעות החקלאית המפורשת בתורה, זיהו חז"ל את חג השבועות עם זמן מתן תורה, בפירושם את . בשל פירוש זה מציינים את קבלת התורה בתפילות ומזמורי חג, קוראים בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, ומרבים בלימוד תורה. רבים נוהגים ללמוד תורה במשך כל הלילה של החג. בספר היובלים יוחסו מאורעות אחרים למועד ביכורי קציר החיטים: ברית בין הבתרים, ברית המילה, לידת יצחק, לידת יהודה, מות אברהם, ברית יעקב ולבן וירידת יעקב למצרים. כמו כן נקשרה ברית הקשת לחג זה. תולדות החג במקרא נודע לחג השבועות מקום מרכזי. הוא אחד משבת מועדי ה', אחד משלושה רגלים, וזוכה לפירוט ניכר. לעומת זאת במסורות החכמים במשנה טושטשה חשיבותו, כפי שהראתה רחל אליאור. הוא אינו נזכר באף אחד משמותיו המקראיים, לא מיוחסת לו שום מצווה מיוחדת, ואף לא זכה למסכת משלו כמו שזכו מועדים אחרים, ומה גם משלושת הרגלים. שמו טושטש, מועדו הושכח ומשמעויותיו עורפלו. בניגוד לכך, בספרות שבין תקופת המקרא לתקופת המשנה, החג תופס מקום מרכזי מאד. זאת בספר היובלים ובחלק מהמגילות הגנוזות, כגון מגילת המקדש ומגילת מקצת מעשי תורה, אשר המחקר הראה כי כולם מבטאים את השקפות הצדוקים, היינו של הכוהנים בני צדוק. אליאור תולה זאת בסכסוך בין הפרושים לצדוקים, שמקורו בתקופה בה הוחלף הכהן הגדול מבית צדוק בידי כהנים גדולים מבית חשמונאי. אולם הסכסוך והטשטוש לא נבעו רק או בעיקר מסיבות אישיות, אלא משום שלצדוקים היו השקפת עולם ואפילו לוח שנה שונים מאלו של הפרושים, ומאלו שנהגו לדעתה רק מאז עברה הכהונה הגדולה מבית צדוק לבית חשמונאי. לחג השבועות הייתה משמעות מרכזית בלוח השנה הצדוקי, שהיה לוח שמשי בן 364 ימים, כלומר 52 שבועות בדיוק, ואשר המספר שבע וכפולותיו היו ציר מרכזי בו. עם התרחבות המפעל הציוני והיישוב החדש, קיבל החג מעמד מרכזי בשל הקשר שלו לטבע ולעבודת האדמה. ראשי הציונות ראו בו חג המסמל את חזרתו של עם ישראל לארצו. חג השבועות החקלאי הראשון נחוג בשנת 1924 בעמק יזרעאל. בקיבוצים, בקבוצות ובכל ההתיישבות העובדת נהוג עד היום לחגוג אותו בטקסי הצגת הביכורים, תהלוכה של כלים חקלאיים ונשיאת טנא שבהם השתתף היישוב כולו. הממסד הדתי התנגד לחגיגה החקלאית ביום ו' בסיוון ואיים על "תנובה" בביטול הכשרות למוצריה החקלאיים אם לא יועבר החג החקלאי לתאריך אחר. במאה ה-21 בארץ ישראל עבר חג השבועות מיתוג מחדש ל"חג החלב", ככל הנראה על ידי חברות וגופים בעלי אינטרסים מסחריים. על פי פרסום משרד החקלאות ופיתוח הכפר, בשנת 2023 לקראת חג שבועות נרשמה עלייה של כ-60% בצריכת מוצרי החלב. כלומר בשבוע שקדם לחג עמדה צריכת מוצרי החלב ותחליפיו ברשתות השיווק על כ-307 מיליון ₪, (זוהי עלייה של 59% ביחס לצריכה שבועית ממוצעת בשנת 2023). מהבחינה הסביבתית עדיף לצרוך חלבון מגוון מהצומח המעניק לנו נוסף על התועלת הסביבתית והחלבונים גם תועלת בריאותית, כמו סיבים תזונתיים, מינרלים ועוד. לכן נגה קרונפלד-שור, המדענית הראשית במשרד להגנת הסביבה, קראה להחזרת החג למקורו ולחגוג את קציר החיטים ואת שפע הפירות והירקות הקיציים, תוצרת הארץ. שמות החג ממוזער\|250px\|ריקוד בשמלות לבנות בשבועות תשי"ד לחג מספר שמות, חלקם מהמקרא, חלקם מספר היובלים בו יש לחג חשיבות מיוחדת, וחלקם נוצרו במהלך הדורות: שָבוּעוֹת: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים, הראשונה שבהן היא , המופיעה ב. חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים. שם זה מופיע ב: . יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה. שם זה מוזכר בפרשת פנחס (במדבר כח, כו): וכן בשמות לד, כב). עֲצֶרֶת: בתלמוד ובלשון חז"ל (משנה ראש השנה א ב), משום שהוא מהווה מעין השלמה לפסח, כלומר גמר של חג הפסח, בדומה לעצרת של סוכות. חג מתן תורה: שם זה אינו מופיע בתורה, והוא ניתן בעקבות המסורת בספר היובליםרחל אליאור, חג שבועות הנעלם, בתוך מארן ר' ניהוף, רונית מרוז ויהונתן גארב עורכים, בתוך וזאת ליהודה, קובץ מאמרים המוקדש לחברנו, פרופ' יהודה ליבס, לרגל יום הולדתו השישים וחמישה, ירושלים, מוסד ביאליק תשע"ב (2012): עמודים 70–92. לפיה ביום זה נערך מעמד הר סיני, שבו אלוהים התגלה אל עם ישראל סביב להר במעמד נבואי-היסטורי חד־פעמי והורה להם את עשרת הדיברות. כמו כן, שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני. יום העֵדוּת: בספר היובלים, פרק ו פסוקים ו', י"ב. יום הקודש: בספר היובלים. חג הבריתות: בספר היובלים, כיוון שלפי המסורות בספר זה נכרתו בו שתי בריתות (לפחות): ברית הקשת בענן וברית בין הבתרים. חג שהמלאכים שומרים: בספר היובלים, פרק ו' פסוק י"ח. משנה חג: בספר היובלים, פרק ו', פסוק כ"א. יום החמישים: יום זה נקרא כך משום שהוא משלים את 49 ימי קציר העומר. יום הַקְּהֵל: על שם ההתקהלות (ארגון, אספה) של בני ישראל לקראת מעמד הר סיני. כינוי עממי נוסף שניתן לחג הוא חג המים, מכיוון שילדים ונוער נוהגים לעשות בו מלחמות מים, בעקבות מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. מקורו של המנהג הוא המדרש ולפיו נמשלה התורה למים. ראשי התיבות של שמות החג הם חקת שבעה (חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הַקְהֵל). מועד החג ממוזער\|250px\|טקס שבועות בבית הכנסת המרכזי בגבעת עדה שבועות הוא המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה, ולפי האמור בתורה הוא חל ביום החמישים לתחילת ספירת העומר. בימי בית שני היו מחלוקות בין הכיתות השונות באשר למועד החג המדויק. הבייתוסים חלקו על הפרושים לגבי זמן החג. הם פירשו את הפסוק: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת..." כפשוטו, שמדובר ביום השבת ולא בחג הפסח. הגמרא מבארת שדעת הבייתוסים הייתה להתחיל בספירת העומר ממוצאי שבת חול המועד פסח. בלוח השנה במגילות קומראן, הספירה מתחילה במוצאי השבת שאחרי שביעי של פסח וחג השבועות חל תמיד ב-15 בחודש השלישי. הקראים והשומרונים חוגגים את חג השבועות תמיד ביום ראשון, כיוון שהם סופרים 50 יום מאחר השבת שבחול המועד. על פי חז"ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן תמיד בן 30 יום וחודש אייר שלאחריו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו' בסיוון. לפי הלוח העברי בימינו, לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקציר התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום נוהגים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה. דיני החג ומצוותיו בימינו מתקיימת בשבועות מצווה אחת בלבד מהתורה והיא לשבות ממלאכה, ודינה כשאר ימים טובים, שהותרה בהם מלאכת אוכל נפש. בתקופת בית המקדש התקיימו בחג מצוות נוספות המיוחדות ליום זה. ביכורים חג השבועות נקרא בתורה גם בשם "יום הביכורים" (במדבר כח, כו ושמות לד, כב). בזמן בית המקדש בחג השבועות התחילה תקופת הבאת הביכורים, טקס שיש עמו עלייה לרגל למקום המקדש, ובמהלכו העם מודה לאל על הארץ שניתנה לו, תוך הבאת ביכורי אדמתם למשכן ולבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג הסוכות). טקס הבאת הביכורים מוכר מההגדה של פסח, כמתואר בפרשת כי תבא (). רש"י מסביר שהשם "יום הביכורים" נובע משני הקורבנות, המבטאים שתי צורות של הודיה לה' על הארץ הטובה. הראשון הוא שתי הלחם, קורבן ציבור, והשני הוא הביכורים, קורבן יחיד מהפירות הראשונים של שבעת המינים, המבשילים בין חג השבועות לחג הסוכות. כלומר, הבאת הביכורים מתחילה בחג השבועות עם קורבן ציבור של ביכורי חיטים, ואחרי החג מובאים ביכורי שאר פירות הארץ, עם הבשלתם, כקורבן יחיד. במשנה יוחדה לעניין זה מסכת ביכורים הנמצאת בסדר זרעים ולא בסדר מועד כשאר המועדים. שתי הלחם בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן לחם מיוחד מביכורי החיטה, שנקרא "שתי הלחם". קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב המנחות אותן היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה'. יום זה סימן את פתיחת עונת הביכורים, שנמשכה עד סוכות, ובמהלכה הובאו ראשית פירות הארץ אל בית המקדש, כל מין בזמנו. מנהגי החג קריאת מגילת רות בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל (הוזכר כבר במסכת סופרים) לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה. טעם נוסף לקריאתה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים". הראי"ה קוק מציין שמטרת התורה היא הקמת ממלכה שמונהגת על פיה בקדושה, כדברי הכתוב בפסוקים הקודמים למתן תורה: לכן, הקריאה במגילת רות, המסיימת בהולדת דוד מבשרת את השלמת המטרה של מתן תורה, הקמת ממלכה המנוהלת בדרך התורה. מחוץ לישראל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום השני, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות. בחלק מקהילות האשכנזיות, נוהגים לקרוא מתוך מגילה כשרה הכתובה על גבי קלף, ויש נוהגים לברך "על מקרא מגילה", ויש שמברכים גם "שהחיינו".שמאל\|ממוזער\|250px\|"נעשה ונשמע". "כתובה" סמלית לשבועות, לכבוד ה"חתונה" בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני. לימוד תורה כל הלילה מנהג שהופץ בשלהי ימי הביניים בעקבות התפשטות ספר הזוהר. בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי "תיקון ליל שבועות". על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה. האזכור הראשון למנהג הוא אצל פילון האלכסנדרוני. קישוט הבית בצמחייה 250px\|ממוזער\|מנהג עתיק לקשט את בתי הכנסת בצמחייה לכבוד שבועות. מוריץ דניאל אופנהיים, 1880. מנהג שמוזכר החל מהמאה ה-14 בקרב קהילות אשכנז, על פי המדרש המספר שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. התפתח המנהג לשטוח עשבי נוי ולהעמיד אילנות בחג השבועות, אלא שבגלל הדמיון למנהגי חג הפנטקוסט הנוצרי המקביל לחג השבועות, פסקו חלק מהרבנים כי העמדת אילנות כרוכה באיסור חוקות הגויים (ביניהם הגר"א) ויש לבטל את המנהג. מנהג זה וביטולו הובא גם במשנה ברורה סימן תצ"ד סעיף קטן י: . למעשה מנהג עמדת אילנות בבית כנסת אכן אינו נפוץ, אך מנהג שטיחת עשבי נוי נוהג במקומות רבים. אכילת מאכלי חלב ודבש מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13. כמו כן, מוזכר המנהג בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, על מנהגי המהר"ם מרוטנבורג: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום , ונדרש על מתן תורה". המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז", מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש. יתרה מזו, יש הבדל בין המנהג כפי שהתקיים בפרובנס לבין המנהג באשכנז. בפרובנס לא מדובר על אכילת חלב בלבד, אלא מאכלים שונים. במקורות ספרדיים קדומים אין זכר לאכילת מאכלי חלב. על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד. אצל יהדות תימן חדר המנהג חלקית רק במאה ה-20. למנהג אכילת החלב בשבועות ניתנו הסברים רבים: רמז מהתורה בפסוק "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" – ראשי תיבות חלב בשבועות. במסורת היהודית נפוץ טקס חניכה שנערך לילדים קטנים המתחילים ללמוד תורה. בקהילות מסוימות נהגו בעבר להתחיל את הלימודים עם הילדים בבית הכנסת בבוקר חג השבועות, ובד בבד להאכיל אותם במאכלי חלב ודבש, שעל פי חז"ל נמשלו לתורה בפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" שבשיר השירים. עם השנים הועתק מקום תחילת הלימודים של הילדים מבית הכנסת לבית ספר ייעודי, "תלמוד תורה", אך המנהג לאכול דבש וחלב בחג השתמר בבתי הכנסת בקרב המבוגרים, מטעמים דומים. רבי משה איסרליש כתב שנראה שהטעם הוא כדי שיאכלו שני לחמים זכר לקרבן שתי הלחם, ודבר זה מושג כשמקיימים ארוחה חלבית וארוחה בשרית המצריכות לפי ההלכה לחמים נפרדים. המשנה ברורה כותב בשם "גדול אחד" שכאשר בני ישראל ירדו מהר סיני לא היו ערוכים לאכילת בשר כשר, שדורש הכנות רבות כמו שחיטה והוצאת הדם. במתן תורה, בני ישראל מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ואי אכילת בשר מסמל מעמד זה, שכן לפני ימי נח היה אסור על בני האדם לאכול בשר. החלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה, ובדומה לכך התורה היא מתנה של ה' לעמו. הרב מימון בספרו "למען ציון לא אחשה" טוען שבחג הביכורים עלינו להודות לה' על הארץ הטובה שנתן לנו, כנאמר "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", ולכן נהגו לאכול מאכלי חלב ודבש. יהודה דוד אייזנשטיין מביא את הטעם שהר סיני שבו ניתנה תורה נקרא גם הר גבנונים (תהילים סח, טז), מלשון גבינה. בספרות ההלכה נשאל כיצד ניתן לקיים מנהג זה לצד מנהג אכילת בשר ביום טוב, באמצעותו מקיימים את מצוות שמחת החג. כדי לקיים את שני המנהגים, נהגו רבים לאכול מאכלי חלב בקידוש שלאחר תפילת היום (לעיתים כסעודת ארעי, ללא לחם וברכת המזון) ולאחר זמן מה לאכול גם סעודה בשרית. אחרים נהגו לאכול סעודה חלבית בליל החג וסעודה בשרית ביום החג. שיטה נוספת היא אכילת סעודה שחציה הראשון כולל מאכלי חלב, ולאחר הפרדה משמעותית, אכילת בשר. בישראל מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב יצאו במסעות פרסום כדי לקשר את חג השבועות למאכלי החלב. רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב. טקסי ביכורים מודרניים 260px\|ממוזער\|250px\|חגיגת שבועות בקיבוץ נחשון, 1958 ממוזער\|280px\|טקס ביכורים בגן שמואל, 2009. מראשית ימיה בקשה התנועה הציונית לחבר מחדש בין היהודים לאדמתם, חיבור שנותק עם היציאה לגלות. ארתור רופין כותב: "עוד בתחילת התנועה היהודית־הלאומית נצבת ההכרה, כי החקלאות צריכה לשמש יסוד כלכלי ליהודים ההולכים להתיישב בארץ־ישראל...שיבת היהודים לארץ אבותם צריכה להיות בעת ובעונה אחת גם שיבה לעבודת האדמה".ואכן, בתולדות המפעל הציוני היה לחקלאות מעמד ייחודי, והיא זכתה להערכה ויוקרה, ונתפסה כמבטאת יעדים וערכים בעלי חשיבות לאומית עליונה. בהתאם לכך, הוגי הדעות של המפעל הציוני ראו בחג השבועות חג המבטא את הקשר הקדום בין עם ישראל לארצו, על שום ההיבטים החקלאיים שלו. בשנים הראשונות לחגיגות השבועות בקיבוצי העמק התעוררה התנגדות מצד הממסד הדתי ואף דרשו להפסיק את קיום החגיגות במתכונתן המחודשת. בתחילה דרשו להעביר את החגיגות ליום חול, אך לאור התנגדות הקיבוצים, גברה הדרישה לבטל את החגיגות. טקסי ביכורים נפוצים עד היום בכל ישובי ההתיישבות העובדת, בקיבוצים, במושבים, במושבות ובכפרים. בטקסים האלה לוקחת חלק כל קהילת היישוב, ומועלה בהם מופע חגיגי עם שירים וריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים, ביניהם טרקטורים, וכן מוצגים התינוקות שנולדו במהלך השנה החולפת. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. הילדים לובשים חולצות לבנות ונושאים טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג. חג המים מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז, מקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: "נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן...". במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם "אנסארה", שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה. רבנים שונים, בהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל"אנשים ריקים" וקראו לבטל את המנהג בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו. כיום, המנהג פשט בשבועות לכלל ישראל והוא כולל משחקים וקרבות מים בעיקר בין ילדים. מנהגי התפילה והפיוטים 220px\|ממוזער\|עשרת הדיברות על קלף, 1768 בקהילות האשכנזים, נוהגים לקרוא את מגילת רות לפני קריאת התורה. קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פינחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). ביום טוב שני של גלויות קוראים "כל הבכור" ( – ) (אם חל בשבת מתחילים "עשר תעשר" כדי שיהיו מספיק פסוקים, והאיטלקים מתחילים "כי ימכר לך אחיך העברי"), ומפטירים בחבקוק ( – , ויש מתחילים פסוק אחד קודם ב). פיוטים בערבית מערבית: כמו בכל יום טוב, אומרים באשכנז פיוטים בברכות קריאת שמע של ערבית. בשני מנהגי אשכנז, בלילה הראשון אומרים "וירד אביר יעקב" לר' יוסף טוב עלם. ביום טוב שני, במנהג המערבי אומרים "א-ל א-להים ה' דבר ויקרא ארץ" לראב"ן, הכולל ביכור "אשריך ישראל" על הבאת ביכורים, ובמנהג המזרחי אומרים "וירד א-להים על הר סיני" מאת יצחק בן משה. בשחרית יוצרות (פיוטים הנאמרים בתוך ברכות קריאת שמע של שחרית): כמו בכל ימים טובים, נוהגים באשכנז ובאיטליה לומר פיוטי יוצרות בברכות קריאת שמע של שחרית. בשני מנהגי אשכנז אומרים ביום טוב ראשון יוצר "אדון אמנני", אופן "ועתה בנים שירו למלך", וזולת "אנכי שמעת ונתאימו", כולם לר' שמעון בן יצחק. בקצת קהילות המנהג המזרחי, אומרים גם מאורה "אמרות האל טהורות" לר' יהודה הלוי, שנוהגים לאומרו בכל יום שקוראים את עשרת הדיברות. ביום טוב שני, אומרים יוצר "אילת אהבים" החתום שמעון, לאופן ברוב הקהילות חוזרים על "ועתה בנים" כאתמול ובקצת קהילות אומרים "ארחות אראלים יקדישו" האנונימי, וזולת במנהג אשכנז המערבי אומרים "אנכי גדול בנועדים" האנונימי, ובמנהג המזרחי חוזרים על "אנכי שמעת ונתאימו" כאתמול. במנהג איטליה, אומרים ביום הראשון "אור ישראל קדושי", וביום שני אומרים "אלהים בהנחילך דת מורשה", ובארץ ישראל נוהגים לומר ביום טוב היחיד "אלהים בהנחילך דת מורשה". קרובות (חזרת הש"ץ של שחרית): לפי מנהג אשכנז, כמו ברוב ימים טובים, אומרים פיוטים בחזרת הש"ץ של שחרית. הקרובות של שבועות ארוכות ביותר, וכוללות פיוט הנקרא סדר עולם, המתאר כמפי התורה עצמה, את סירובה של התורה להינתן לאבות העולם, ונתינתה בסופו של דבר למשה רבינו, ופיוט "סדר דברין" המייחד קטע ארוך ('רהיט') לכל אחת מן הדברות. שתי הקרובות יותר ארוכות מבשאר ימים טובים, וייתכן שהאריכו בפיוטים דווקא בשבועות משום שיש בו פחות מאפיינים לעומת שאר החגים. באשכנז, אומרים בשני ימי שבועות את הקרובות "ארץ מטה" לר' אלעזר הקליר ו"אורח חיים" לר' שמעון בן יצחק, ויש חילוקי מנהגים לגבי איזו קרובה לומר באיזה יום. בקריאת התורה 'הכתובה' – חלק מהספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה "הכתובה" שחובר על ידי רבי ישראל נג'ארה. פיוט זה מתאר את ה"כתובה" כביכול, בין הקב"ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה). אקדמות – מנהג האשכנזים לומר בתפילת שחרית את הפיוט אקדמות באמצע או לפני קריאת התורה. הפיוט נאמר בארמית, בליווי מנגינה מיוחדת. הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. ברוב קהילות אשכנז מחוץ לישראל (היום רק במנהג אשכנז המזרחי), אומרים באמצע הפטרת יום טוב שני את הפיוט "יציב פתגם" לרבנו תם. מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים ביום הראשון לחמישה קרואים (כמו בכול יום טוב) במעמד הר סיני שאירע ביום שבועות, ב עד . בספר תורה השני עולה המפטיר ב, קוראים את הפטרת מעשה מרכבה האשכנזים והספרדים נוהגים לקרוא ב והתימנים מוסיפים עד , נהגו בכול קהילות ישראל להוסיף את . ביום טוב שני של גלויות, קוראים בספר הראשון ב עד , כשחל בשבת מתחילים לקרוא כבר מ, כדי להשלים לשבעה קרואים הנקראים בשבת. בספר התורה השני קוראים כמו ביום הראשון ומפטירים ב. יזכור – בבתי הכנסת מנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר יזכור בשבועות (מחוץ לישראל ביום טוב שני), לפני שמכניסים את ספר התורה לארון הקודש. במנהג אשכנז המערבי, לא נוהגים לומר יזכור ברגלים כלל, אך הוא הונהג בכמה קהילות מנהג זה בתקופה מאוחרת. בקהילות אשכנז המערבי אומרים סדר "מתנת יד" שמברכים את הקהל ואת חשובי הקהל "בעבור שיתנו מתנת ידם", הקשור לקריאת התורה של יום טוב שני ("איש כמתנת ידו"). מוסף ומנחה אזהרות – לפי מנהג אשכנז, אומרים אזהרות באמצע חזרת הש"ץ של תפילת מוסף. פיוטי האזהרות של קהילות אשכנז ("אתה הנחלת" ליום א' ו"אזהרת ראשית" יום ב') הם קדומים וממחבר לא ידוע; בסוף האזהרות, נוהגים בשני הימים לומר פיוט אז שש מאות. במנהג הקדום, גם הספרדים אמרו את האזהרות באמצע חזרת הש"ץ של מוסף, אך היום נוהגים לאומרם לפני תפילת מנחה. התימנים אומרים את האזהרות לאחר ההפטרה. ברוב קהילות הספרדים והתימנים אומרים את פיוט האזהרות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, ובחלק מקהילות צפון אפריקה אומרים פיוט אזהרות של רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני פיוטי האזהרות. כד יתבין ישראל – קצת בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון (שמקורו אינו ידוע) 'כד יתבין ישראל', משום שהוא עוסק בעניין שמחת התורה. היום שלאחר החג יום טְבוֹחַ (או "ימי טבוח"), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור או שלא הספיקו להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר שבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – "יום טבוח". בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את הקורבנות שהביאו האנשים בשאר ימי החג שהם חול המועד, ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים, ונחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים. יש נוהגים שלא לומר בהם תחנון. ומפני שיום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה נוהגים לייחס ליום שלאחר שבועות יותר שמחה מימי אסרו חג האחרים, חשיבות זו באה לידי ביטוי באיסור להספיד ולהתענות בו. כאשר שבועות חל בשבת (מה שאף פעם לא מתרחש בלוח הקבוע), אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב וגם אז אפשר להקריבם עד שישה ימים לאחר שבועות. בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת לימים שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז"ל שאפשר לקבוע ביום ראשון שלאחר שבועות יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בנצרות פֶּנְטֵקוֹסְט (מיוונית: Πεντηκοστή, החמישים במספר) הוא חג בדת הנוצרית המציין את ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות. הפנטקוסט מסיים את עונת הפסחא. משירי החג סלינו על כתפינו (לוין קיפניס/ידידיה אדמון) חג שבועות תעשה לך (ידידיה אדמון) ארץ זבת חלב (עמנואל עמירן) ניצנים נראו בארץ (שרה לוי-תנאי/עממי אוקראיני) שיבולת בשדה (מתתיהו שלם) מלאו אסמינו בר (פנחס אלעד-לנדר / דוד זהבי) שיבולי פז (עמירם קופר / יעקב שגיא) קישורים חיצוניים מאמרים ועיון אוסף מקורות בנושא חג השבועות באתר ספריא חג השבועות: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית שבועות ומגילת רות במאגר המידע של אתר מקראנט אבא בנדויד, לשונות חג השבועות, לשוננו לעם, כרך כה חוברת ח (תשל"ד), עמ' 199–212, באתר האקדמיה ללשון העברית אליעזר בנחיים, כל מדרשי חז"ל המתארים את "מעמד הר סיני" כולל ביאור הגר"א מווילנא למגילת רות ו"כתובה לחג השבועות" עם ביאור "נתיב מצוותיך" להרב שאול הכהן מג'רבא המהרש"ך, הודפס ירושלים 2 במאי 2002 ה'תשס"ב על ידי מכון אוצר הברכה מאמרים בנושא חג השבועות, באתר Aish רחל אליאור, שמואל יוסף עגנון והמסורת המיסטית על חג השבועות רחל אליאור, חג השבועות הנעלם: מברית הקשת בענן ועד ברית סיני, מהעלייה לרגל למקדש ועד מראה המרכבה, מ'רעדודיה' ועד גילוי שכינה בתיקון ליל שבועות דליה מרקס, תוכני שבועות מאכלי חלב וגבינה בשבועות – על שום מה? תכנים על חג שבועות באתר של סיון רהב-מאיר אושי דרמן, כיצד זהותו של חג השבועות פשטה ולבשה צורה לאורך ההיסטוריה, בלוג באתר בית התפוצות, מאי 2021 חג שבועות – אוסף תצלומים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, באתר הארכיון הציוני, מאי 2023 פיוטים פיוטים לשבועות – מילים, באורים, מאמרים מלווים, לחנים לכל מסורות ישראל וביצועים מגוונים, באתר הזמנה לפיוט לקט פיוטים ושירים לשבועות באתר הספרייה הלאומית תיעוד הסטורי , יומני כרמל יוני 1951 (התחלה 0:19) חג הביכורים לילדי המעונות של ויצו, יומני כרמל 1947 (התחלה 7:35) הלכה ושו"ת הרב אליעזר מלמד, דיני חג השבועות, באתר פניני הלכה שאלות ותשובות בהלכה בנושא חג השבועות, באתר דין דף מיוחד על שבועות, באתר ישיבה כל ענייני חג שבועות באתר "ערוץ התורה" הערות שוליים * קטגוריה:חגים ומועדים חקלאיים קטגוריה:אירועים בחודש סיוון קטגוריה:פרשת אמור	2024-10-19T13:54:24
הופכי כפלי מודולרי	הופכי כפל מודולרי הוא מושג במתמטיקה ובפרט בחשבון מודולרי. באופן כללי, הופכי של מספר בפעולה * הוא מספר כך שמתקיים ab=e כאשר לכל מספר a מתקיים ae = a למשל, עבור מספרים רציונליים ההופכי של בכפל הוא הוא , ובחיבור a-. כאשר עוסקים בחשבון מודולרי, שבו החשבון מתבצע עם מספרים שלמים בלבד, עדיין קיים מושג ההופכי. ההגדרה הבסיסית נותרת זהה: הם הופכיים אם , כאשר הפעם הכפל הוא מודולרי כלומר במודולו של מספר טבעי n. על פי ההגדרה הפורמלית, a,b הם הופכיים כפליים מודולריים מודולו n, אם . לדוגמה, מודולו 9, ההופכי הכפלי של 2 הוא 5, מכיוון ש: . על כן ניתן להגיד ש: . אפשר לבדוק ולהיווכח שאכן 5 הוא ההופכי של 2 בדוגמה זו, כלומר אחרי שנבצע פעולה והיפוכה נקבל בחזרה 3. מתקיים: ל-a יש הופכי מודולו n אם ורק אם a ו-n זרים. זאת מכיוון שחוג המספרים השלמים הוא תחום ראשי, עבור כל שני מספרים זרים a ו-n אפשר למצוא מספרים שלמים u ו-v כך ש- (משפט Bézout). ניתן למצוא הופכי כפלי מודולרי באמצעות גרסה מורחבת של האלגוריתם האוקלידי. ההופכי של איבר בחבורת אוילר הוא ההופכי הכפלי המודולרי שלו. בהופכי כפלי מודולרי משתמשים בפתרון קונגרואנציות (משוואת מודולריות) בין השאר בעזרת משפט השאריות הסיני, ובתחום ההצפנה, ביצירת מפתחות RSA. ראו גם חילוק מודולרי קישורים חיצוניים קטגוריה:אלגברה קטגוריה:תורת המספרים קטגוריה:חשבון מודולרי	2024-06-01T08:15:39
ספוילר	ממוזער\|חשיפת זהותו של "קייזר סוזה" עבור הסרט החשוד המיידי נחשבת לספויילר מפורסם. ספוילר (שאילה מאנגלית: Spoiler - מקלקל, הורס; הצעת מונח עברי של האקדמיה ללשון העברית: קַלְקְלָן) הוא מידע אודות יצירה (ספר, סרט קולנוע, סדרת טלוויזיה וכדומה) החושף פרטי עלילה, ברמז או באמירה מפורשת, באופן שעשוי לקלקל את הנאת הקריאה או הצפייה. ביצירות שבהן העלילה היא חלק משמעותי מהיצירה עצמה, מוצגים פרטי העלילה לקורא בצורה מחושבת, בהתאם לשיקול דעתו של היוצר. הקורא או הצופה מבין את העלילה בהדרגה, בהתאם למידע הנמסר לו. מתן פרטי עלילה, על ידי מי שכבר ראה את היצירה עד סופה, פוגע בתפיסת היצירה אצל הצופה, שהיא שונה מכפי שרקם אותה יוצרה, ובכך פוגע בהנאה של מי שטרם ראה את היצירה. גם הצפייה ביצירה המטפלת בנושא תיעודי ועלילתה חושפת אירועים שקרו בעבר, עלולה להיפגע על ידי ידע מוקדם על הדברים. מידע מסוים על היצירה נמסר בדרך כלל בפרסומת לה, בסקירתה בעיתונים, בפורומים באינטרנט העוסקים בה ובשיחות עם חברים. לא תמיד ננקטת הזהירות הנחוצה כדי שלא למסור מידע שהוא בגדר ספוילר. לעיתים ניתנת לקורא אזהרה מפורשת כי פרטי עלילה עומדים להיחשף בפניו, כך שהוא יכול להחליט להימנע מהמשך קבלת המידע. ספוילר כאמצעי אמנותי סיפורו של ש"י עגנון, "הרופא וגרושתו" עוסק באהבתם של רופא ואחות, אהבה הנשלטת על ידי אובססיה של הרופא לפרט מסוים בעברה של האחות. הסיפור מתחיל בפגישתם הראשונה של השניים ממשיך בנישואיהם ומסתיים בגירושיהם. כותרתו של הסיפור, "הרופא וגרושתו" היא למעשה ספוילר, משום שעוד לפני קריאת הסיפור מספרת הכותרת את אחריתו. המסר לקורא בספוילר זה ברור: לא סופה של מערכת היחסים הוא העיקר בסיפור זה, אלא השתלשלות העניינים שהובילה אל סוף זה. דוגמה נוספת ניתן למצוא ברומן של גבריאל גארסיה מארקס "כרוניקה של מוות ידוע מראש", המתאר את השתלשלות האירועים עד למות אחת הדמויות. מחזהו של טום סטופארד, "אינספקטור האונד האמיתי" משרטט שתי דמויות של מבקרי תיאטרון הצופים במחזה של תעלומת רצח באחוזה, ואחר כך נעשים מעורבים בעלילה עקב תאונה. הצופה רואה מחזה בתוך מחזה. במגע סטופארדי אופייני ביסס סטופארד את סיפור המתח, שבו צופים המבקרים, על עלילת המחזה "מלכודת העכברים" של אגתה כריסטי כשהוא יודע היטב שמפיקי מחזה זה (שעדיין מוצג בווסט אנד של לונדון) לא יוכלו להתלונן מבלי למשוך תשומת לב לעובדה שאותה הם רוצים להסתיר יותר מכל, שהמחזה של סטופארד (ואפילו שם המחזה בלבד) חושף את הסיום "המפתיע" של ההצגה שלהם. ראו גם קדימון קישורים חיצוניים מנחם פרי, ביקורת בורחת מספר, או: על חשיבותם של הפרטים ה"מיותרים", או: בשבח ה"ספוילֶרים", באתר הספריה החדשה הערות שוליים קטגוריה:מונחים ספרותיים קטגוריה:מינוחים בקולנוע קטגוריה:טלוויזיה	2024-08-07T23:07:29
שעות זמניות	שעות זמניות מוגדרות על ידי חלוקת היום (חלוקת זמן האור השמש שביממה) ל-12 חלקים וכן הלילה. בשונה מדרך חלוקת כל היממה ל-24 חלקים קבועים. מכאן ההבדלים באורך שעת יום ושעת לילה, וכן אורך השעה בין עונות השנה. ביהדות ביהדות נהוגה שיטת חישוב זו למטרות הלכתיות, והתקבלה על דעת כל פוסקי ההלכה. שעות זמניות משמשות לחישוב זמנים של מצוות שונות כמו מועדי התפילות השונות, סוף זמן קריאת שמע, סוף זמן אכילת חמץ ועוד. רוב השעות המוזכרות בתלמוד, הן על פי שעות זמניות, כגון זמן מנחה קטנה ומנחה גדולה, וכן פלג המנחה ועוד. שכן הן נקבעות לפי חלקי היום. אך שעות שנאמרו כמדד לזמן אובייקטיבי הן שעות קבועות כמו שש שעות המתנה בין בשר לחלב. וכן השעות בחישוב מולד הלבנה וארבע התקופות וכן כוכבי הלכת באסטרולוגיה. לפי ההלכה מחשבים את שעות היום על פי חלוקה של זמן האור ל-12 חלקים שווים, וכן את הלילה על פי חלוקה של שעות החשכה ל-12 חלקים שווים, כך שכל חלק מייצג שעה אחת. דעות האחרונים בחישוב השעות בראשונים ובאחרונים אחרונים נחלקו מה נחשב יום לעניין זה, האם משעת הנץ החמה עד השקיעה, או מעלות השחר עד צאת הכוכבים. לדעת בעל התניא והגר"א היום מתחיל בזריחת השמש (="הנץ החמה") ומסתיים בשקיעתה, וזמן זה יש לחלקו ב-12 שעות, כאשר כל חלק הוא שעה זמנית. אחת מטענותיהם היא שאם נחשב את הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים יהא היום ארוך מהלילה אפילו בימי השוויון באביב ובסתיו. שהרי כדור הארץ חציו מואר וחציו חשוך ובאזור הדמדומים שהוא המקום שבחצי החשוך עדיין האטמוספירה מוארת ואם הוא חלק מהיום לא ימצאו יום ולילה שווים באורכם פעמיים בשנה אלא רק בחורף. זו גם שיטת רב שרירא גאון, רב האי גאון, רבינו חננאל, והרמב"ם, והלבוש. לדעת המגן אברהם יש לחשב את השעות מעלות השחר, ועד פרק זמן הזהה להפרש בין עלות השחר להנץ החמה, לאחר שקיעת החמה, יש 12 שעות זמניות. שיטה זו ידועה כ"שיטת המגן אברהם", אולם המגן אברהם (נח:א) כותב כן רק לגבי מצות קריאת שמע (המתחילה מעיקר הדין בעלות השחר), ואילו לגבי שאר זמני היום, אין מסקנא ברורה במגן אברהם. ברם, יש בוודאי פוסקים אחרים הנוקטים כשיטת "המגן אברהם" גם לגבי שאר זמני היום. זו גם שיטת התוספות, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הרא"ה,, והתרומת הדשן, וכן פסקו גם הב"ח, האליה רבה,, והפרי חדש. לפי שיטה זו השעה הזמנית ארוכה יותר. לפי שיטת החישוב של בעל ה"מגן אברהם" גם ביום השווה, שעה זמנית ארוכה משעה רגילה בכ-10 דקות, וזהו הקושי העיקרי בשיטה זו. לפי דעת רבי נחמן מברסלב יש להחשיב את השעות הזמניות בלילה בלבד החל מהשקיעה, ואילו ביום השעות מחושבות כדעת ה"מגן אברהם" . עניינן של השעות הזמניות אינו מוזכר בתלמודבמסכת ברכות דף ג עמ' א נאמר על סוף זמן קריאת שמע לפי דעת רבי אליעזר ("עד סוף אשמורה ראשונה"): "מאי קסבר ר' אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות". יוצא שחילקו את הלילה ל-12 שעות. והיות ולא חילקו בין קיץ לחורף, משמע שכוונת התלמוד לשעות זמניות. דהיינו סוף זמן קריאת שמע לאחר שליש או רבע מהלילה, בין בקיץ בין בחורף.. הראשון שהתייחס אליו הוא רבי אברהם בר חייא, הרמב"ם הרחיב שיטה זו והפכה נחלת הכלל וכן סבר הרא"ש. מבין הראשונים יש שמוכח מדבריהם שהם לא גרסו חידוש זה, ולדעתם כל זמני ההלכה, כאכילת חמץ וזמן תפילה, מתייחסים לשעות רגילות. ביניהם רבי ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן". כמה מהאחרונים קיבלו שיטה זו הלכה למעשה, והוכיחו כמותה מדברי ספר הזוהר ומדברי הש"ך, ביניהם רבי יעקב עמדין, הפני יהושע, בעל "משכנות יעקב", ורבי חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר". אך הלכה למעשה כמעט ולא התקבלה דעה זו, מלבד חסידות קומרנא הנוהגת בכך, על פי פסקו של רבם, רבי יצחק אייזיק ספרין, בספרו "שולחן הטהור" (סימן נח). בתרבויות אחרות המוסלמים משתמשים עד ימינו בשיטת חישוב זו לקביעת זמנן של חמש התפילות הנאמרות בכל יום. באתיופיה משתמשים בשעות זמניות עד ימינו לציון השעה. מאחר שקו הרוחב של היישובים באתיופיה סמוך לקו המשווה, משך היום והלילה משתנה בפחות משישים דקות לאורך השנה. עם זאת, מבקרים זרים באתיופיה העידו על קושי בתיאום פגישות, מאחר שהשעה שש ביום משמעה חצות היום - מועד שבשעון המערבי מצוין בשעה שתים עשרה בצהריים. ביפן היה נהוג זמן שחושב באמצעות שעות זמניות עד שנת 1873, שבה אימצה יפן את סגנון הזמן המערבי של שעות קבועות אחידות ואת הלוח הגרגוריאני. חישוב השעות הזמניות בקיץ שעה זמנית תהיה ארוכה מ-60 דקות, מכיוון שזמן האור הוא יותר מ-12 שעות, ואילו בחורף השעה הזמנית תהיה קצרה יותר מ-60 דקות, מכיוון ששעות האור נמשכות פחות מ-12 שעות. ככל שנמצאים בנקודת רוחב צפונית יותר (בחצי הכדור הצפוני) ההפרשים בין השעה הזמנית והשעה הרגילה גדולים יותר. באזור קו המשווה כמעט ואין הבדלים בין השעות הזמניות לשעות הרגילות, ובכל עונות השנה אורך השעה הזמנית שם הוא כ-60 דקות. לעומת זאת, בכל מקום שאינו על קו המשווה, רק פעמיים בשנה שעה זמנית תהיה שווה לשעה רגילה, בימי השוויון באביב ובסתיו. שעות זמניות בהיסטוריה 250px\|ממוזער\|שמאל\|הלוח הצפון-מזרחי של מגדל השעון בשער יפו מורה שעות ארץ-ישראליות ולא שעות "רגילות". השעה בו היא ארבע, בעת שאורך הצללים וכיוונם מלמדים כי השעה היא לפני הצהרים. הלוח הדרום-מזרחי של השעון, מראה את השעה בשיטה הנהוגה כיום, ואכן מורה על השעה עשר. לפי השעות הזמניות, ברגע הצילום, השעה הייתה ארבע בבוקר. בעבר, לפני המצאת השעונים המדויקים, היו השעות הזמניות השעות המקובלות. רק במאה ה-11 הומצא שעון השמש המשווני, באמצעותו ניתן למדוד שעות רגילות, ומאז החלו להסדיר את הפעולות היומיומיות בהתאם לשעות הרגילות. עם זאת, בארץ ישראל המשיכו לנהוג על פי השעות הזמניות עד ראשית המאה ה-20, ולשעות הזמניות קראו "שעות ארצישראליות". דוגמה לשעון כזה היא מגדל השעון העות'מאני שפעל בירושלים מעל שער יפו וכלל ארבעה שעונים: שניים "רגילים" ושניים "ארצישראליים". לקריאה נוספת ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, פרק א. שעון יפני Roman Timekeeping קישורים חיצוניים לוח עם זמני היום, באתר "ישיבה" הערות שוליים קטגוריה:יחידות זמן קטגוריה:יחידות מידה קדומות	2024-10-20T02:35:27
נירוונה (להקה)	נירוונה (באנגלית: Nirvana) הייתה להקת גראנג' אמריקאית פופולרית מאברדין, וושינגטון. הלהקה פרצה אל המיינסטרים בעזרת הסינגל "Smells Like Teen Spirit" מתוך אלבומה מ-1991, Nevermind, שיצא ב-24 בספטמבר 1991, כאשר היא סוחפת אחריה זרם של להקות פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי, שהתקשורת נהגה לכנות בשם "גראנג'". להקות גראנג' אחרות כגון אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם וסאונדגארדן נהנו אף הן מעלייה בפופולריות שלהן, וכתוצאה מכך הפך הרוק האלטרנטיבי לז'אנר דומיננטי ברדיו ובטלוויזיה של ארצות הברית של תחילת עד אמצע שנות התשעים. כמנהיג הלהקה קורט קוביין תואר לעיתים בתקשורת כ"דוברו של דור שלם", בעוד שנירוונה זכתה לכינוי "ספינת הדגל של דור ה-X". קוביין חש שלא בנוח עם תשומת הלב המופרזת לה זכה לדעתו, והפנה את עיקר תשומת לבו ליצירה, כאשר הוא מאתגר את קהלה של הלהקה עם אלבומה השלישי In Utero. על אף שהפופולריות של הלהקה דעכה בהדרגה לאחר יציאתו של אלבום זה, המשיך גרעין המעריצים שלה להעריך את הצד הפחות קומוניקטיבי שלה, במיוחד לאחר הופעתה במסגרת MTV Unplugged ב-1993. תקופת קיומה הקצרה של נירוונה באה לקיצה לאחר מותו של קוביין ב-1994, אך הפופולריות שלה הלכה והתעצמה בשנים שלאחר מכן. שמונה שנים לאחר מותו של קוביין הגיעה קלטת דמו בשם "You Know You're Right" שהלהקה הקליטה חודשיים טרם מותו של קוביין, למקום הראשון במצעדים ברחבי העולם. מאז אלבום הבכורה שלה מכרה הלהקה מעל חמישים מיליון אלבומים ברחבי העולם, מתוכם מעל עשרה מיליון עותקים של Nevermind בארצות הברית לבדה. נירוונה נהנית מנוכחות חזקה ומתמשכת בתחנות רדיו ברחבי העולם. בשנת 2014 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. השנים המוקדמות קורט קוביין וקריסט נובוסליץ' נפגשו לראשונה ב-1985. שניהם היו מעריצים של מלווינס, ונהגו לבלות רבות בחזרותיה של הלהקה. אחר מספר ניסיונות כושלים להקים להקה משלהם, צירף אליו הצמד את המתופף ארון בארקהארד, ליצירת גרסתו הראשונה של ההרכב שמאוחר יותר ייקרא "נירוונה". בחודשים הראשונים עבד הצמד עם מספר מתופפים, ביניהם דייל קרובר ממלווינס שניגן בדמואים הראשונים שלהם. באותה התקופה פעלה הלהקה תחת מספר שמות, ביניהם Ted Ed Fred ,Pen Cap Chew ו-Skid Row, עד שנבחר השם "נירוונה" בפברואר 1988. מספר חודשים לאחר מכן נבחר סופית המתופף צ'אד צ'אנינג. אלבומה הראשון של הלהקה, Bleach, יצא בחברת סאב פופ ב-1989. בליץ' הושפע מאוד ממלווינס, וכן מהגראנג' של מאדהאני ומהרוק ברוח שנות השבעים של בלאק סבאת' ולד זפלין. נובוסליץ' ציין בריאיון עם הרולינג סטון ב-2001 כי השפעה נוספת הייתה קלטת שההלהקה האזינה אליה בין הופעותיה, שבצד אחד שלה היו שירים של להקת הרוק הסמית'ריז ובצידה השני שירים של להקת המטאל סלטיק פרוסט. בליץ' הפך ללהיט בתחנות רדיו של מכללות ברחבי ארצות הברית, אך רימז אך במעט על הצפוי ללהקה שנתיים מאוחר יותר. האלבום נחשב לאלבום הבי מטאל לכל דבר ולאלבומה הטוב ביותר של הלהקה בעיני שוחרי מטאל רבים, גם כאלה שנרתעים מעבודותיה הבאות של הלהקה. גם מעריצי גראנג' רבים רואים את האלבום כקרוב יותר ברוחו לזרם הגראנג' המקורי. על אף שהוא למעשה לא ניגן באלבום, נכלל ג'ייסון אברמן בקרדיטים של האלבום כאחד מן הגיטריסטים, על רקע העובדה שהוא מימן מכספו את הקלטות האלבום, בהשקעה של 606 דולר ו-17 סנט. לאחר שהושלם האלבום המשיך אוורמן לנגן עם הלהקה למשך זמן קצר כגיטריסט שני, אך פוטר במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה. זמן קצר לאחר מכן הוא ניגן תקופה קצרה בסאונדגארדן לפני שהצטרף ללהקת "מיינד פאנק". בתחילת 1990 החלה הלהקה לעבוד תחת שרביטו של המפיק בוץ' ויג על הקלטתו של אלבומה הבא. במשך ההקלטות גילו קוביין ונובוסליץ' כי צ'אנינג איננו סוג המתופף שהלהקה זקוקה לו, והוא פוטר לאחר שההקלטות הושלמו. לאחר מספר שבועות עם המתופף דייל קרובר הם שכרו את שירותיו של מתופף מאדהאני דן פיטרס, שאיתו הם הקליטו את שירם "Sliver". מאוחר יותר באותה השנה הכיר להם סולן מלווינס באז אוסבורן את דייב גרוהל, שתר אחרי להקה חדשה לאחר התפרקותה הפתאומית של להקת ההארדקור פאנק מוושינגטון הבירה, "סקרים". תקופת Nevermind לאחר המלצותיה החוזרות ונשנות של קים גורדון מסוניק יות' הוחתמה נירוונה בידי דייוויד גפן בחברת DGC רקורדס ב-1990. הלהקה החלה להקליט את אלבומה הראשון תחת חברה גדולה. התוצאה, Nevermind, נחשבת לאחד מאלבומי הרוק הגדולים ביותר בכל הזמנים. הלהקה החליטה להמשיך ולעבוד עם ויג לשם הקלטת "Nevermind". הלהקה עברה מאולפן מדיסון של ויג לאולפני סאונד סיטי בלוס אנג'לס. במשך חודשיים עברה הלהקה על מבחר השירים שבקטלוג שלה, כאשר ביניהם גם שירים כגון "In Bloom" ו-"Breed" שהיוו חלק מן הרפרטואר של הלהקה במשך שנים. שירים אחרים כגון "On a Plain" ו-"Stay Away" עדיין נותרו ללא טקסט שלם עד לאמצעיתה של תקופת תהליך ההקלטה. לאחר סיומן של ההקלטות עבדו ויג והלהקה על גרסת רמיקס לאלבום. לאחר ימים אחדים החליטו ויג והלהקה כי הם אינם מאושרים עם האופן בו מוקססו השירים, והם החליטו לחפש אדם אחר שיבצע את המשימה, וחברת DGC הציגה להם רשימה של שמות מוכרים כגון סקוט ליט (שנודע בזכות עבודתו עם אר. אי. אם) ואד סטאסיום (שעבד עם הסמית'רינז). אך קוביין חשש שהעבודה עם מוזיקאים מוכרים תגרום לאלבום להישמע כמו עבודותיהן של להקות אחרות, והחליט לבחור באדם שהוצב במקום האחרון ברשימה ושמו התנוסס לצד שמה של להקת סלייר, אנדי ואלאס (שהיה אחד ממפיקיו של האלבום Seasons in the Abyss של סלייר). ואלאס ניגש אל העבודה על האלבום מנקודת מבט שונה לחלוטין מזו של המוזיקאים שעבדו עליו עד לאותו הרגע, הוא הגביר את הגיטרות על ידי הוספת אפקטים והוסיף אלמנטים נמוכים שהדגישו את הבאס והתופים, מה שהפך את האלבום לעשיר יותר. חודשים מספר לאחר יציאתו של האלבום התלונן קוביין בתקשורת כי ואלאס הפך את האלבום לנוצץ ושטחי מדי, למרות העובדה שהוא עצמו בחר בוואלאס והשתתפותה הפעילה של הלהקה במיקסוס האלבום. למרות אכזבתה של הלהקה מצלילו של האלבום, הצליח ואלאס בדרכו להפוך את רוק האינדי של הלהקה לרוק שיתאים ויישאר חקוק בזיכרונו של הזרם המרכזי גם בדורות הבאים. הציפייה של מנהלי DGC הייתה לרבע מיליון עותקים. האלבום הפתיע כאשר הגיע למעמד של פלטינה משולשת (שלושה מיליון עותקים) במשך זמן של פחות משישה חודשים מאז צאתו. "Smells Like Teen Spirit" זכה לזמן אוויר רב מאוד ב-MTV, לווה בחיקויים פרודיים רבים והביא את הגראנג' אל הזרם המרכזי. האלבום מוזכר לעיתים קרובות כאחראי לפופולריות של הרוק האלטרנטיבי ומאידך לשקיעתו של גלאם מטאל. בינואר 1992 הגיע האלבום למקום הראשון במצעד האלבומים של בילבורד ותפס את מקומו של אלבומו של מייקל ג'קסון, "Dangerous", במהלך שתואר רבות כמייצג את עלייתה של המוזיקה האלטרנטיבית על חשבונה של מוזיקת הפופ. תשישותה של הלהקה גרמה לה לוותר על קיומו של סיבוב הופעות נוסף לשם שיווקו של האלבום, כאשר הם מקווים להשלים את מכסת ההופעות מאוחר יותר באותה השנה. בפברואר 1992 ולאחר סיבוב ההופעות האוסטרלי של הלהקה נישא קורט קוביין לקורטני לאב בהוואי. לאב הביאה לעולם את ילדתם המשותפת פרנסיס בין באוגוסט של אותה השנה. ימים ספורים לאחר לידתה של פרנסיס בין הופיעה נירוונה באחד הקונצרטים המפורסמים ביותר שלה, כמופע המרכזי של פסטיבל רדינג. קוביין התגלגל אל הבמה כאשר הוא ישוב על גבי כיסא גלגלים כמתיחה. במהלך ההופעה חשף קוביין לקהל את העובדה שנולדה לו בת, והקהל הגיב בשירת "אנו אוהבים אותך, קורטני". דייב גרוהל התייחס אל ההופעה ב-2005 וגילה כי חברי הלהקה חששו כי ההופעה תהפוך לאסון מושלם, בגלל האירועים שקדמו לה והעובדה שהם לא קיימו חזרות במשך שישה חודשים. במקום זאת הפכה ההופעה להיות אחת הזכורות ביותר לטוב של הקריירה שלהם. כשבועיים לאחר מכן קיימה הלהקה הופעה בלתי נשכחת בטקס חלוקת פרסי המוזיקה של MTV .MTV רצתה שלהקה תבצע את "Smells Like Teen Spirit", אך הלהקה העדיפה לנגן שיר חדש בשם "Rape Me" ("אנוס אותי"). הערוץ נרתע משמו של השיר והתפשר על כך שהשיר שיבוצע יהיה "Lithium", שהיה הסינגל הנוכחי של הלהקה. כאשר החלה הלהקה את הופעתה החל קוביין לשיר את תיבותיו הראשונות של "Rape Me" וגרם להלם בקרב מנהלי הערוץ לפני שעבר לשיר את "Lithium". לקראת סיום נגינתו של השיר התרגז נובוסליץ' על כך שהמגבר שלו חדל מלפעול והשליך את גיטרת הבס שלו לאוויר לשם יצירת אפקט דרמטי. לרוע מזלו, הגיטרה נפלה היישר על מצחו וגרמה לו לעזוב את הבמה כאשר הוא חסר-הכרה למחצה. קוביין החל להרוס את ציוד הנגינה, וגרוהל רץ אל המיקרופון וצעק לתוכו פעמים אחדות "היי, אקסל!", כאשר הוא מתייחס אל אקסל רוז, שללהקה ולקורטני לאב הייתה היתקלות ביזארית איתו לפני ההופעה. בדצמבר 1992 הוציאה נירוונה את "Incesticide", אוסף של בי-סיידז וקטעים נדירים, על מנת להילחם בבוטלגים ובמסחר הבלתי-חוקי בהקלטותיה של הלהקה, כגון הקלטות ה-BBC של הלהקה. האלבום כלל שירים האהובים במיוחד על המעריצים, כגון "Sliver" "Dive" ,"Been a Son" ו-"Aneurysm", גרסאות כיסוי לשיריה של להקת האינדי הסקוטית הווזלינס, שהפופולריות שלה עלתה בעקבות אלבום זה. תקופת In Utero לשם הקלטתו של In Utero מ-1993 הביאה הלהקה את המפיק סטיב אלביני, שהפיק בין השאר את האלבום Surfer Rosa של הפיקסיז. ההקלטות עם אלביני היו פרודוקטיביות ומהירות בצורה בולטת, כאשר גרסתו הראשונית של האלבום הייתה מוכנה תוך פרק זמן של שבועיים, הרבה פחות מן החודשים שארכה סאגת הקלטתו ומיקסוסו של האלבום נוורמיינד. הבאתו של אלביני נראתה כצעד מכוון מצידה של נירוונה להעניק לאלבום צליל מחוספס ומצוחצח פחות, לכאורה על מנת לדחות או להרחיק מעליה חלק מן הקהל ה"מיינסטרימי" שלה שהיה מעניק תשומת לב מועטה, אם בכלל, ללהקות האלטרנטיביות, המשונות והניסיוניות שנירוונה ראתה את עצמה כממשיכת דרכן. לדוגמה, אחד משירי האלבום שכלל קטעים ארוכים של צלילי פידבק חדים ורועשים כונה באירוניה "Radio Friendly Unit Shifter" (בתרגום חופשי, "שיר להיטי וידידותי למאזין"). קוביין ציין כי הצליל שיצר אלביני, הקלטה "טבעית" ללא תוספות שנוצרות באולפן, הוא הצליל שהוא תמיד שאף שיהיה לנירוונה. לאחר יציאתו של האלבום היו מעריצים רבים משוכנעים כי "הבלגן המאורגן" השורר באלבום היה שאיפתה של נירוונה מלכתחילה, אך במציאות הלהקה לא הייתה מרוצה ממספר אספקטים של עבודת המיקסוס של אלביני. בפרט, הם חשבו שרמת העוצמה של הבסים הייתה נמוכה מדי, וקוביין חש שהשירים "Heart-Shaped Box" ו-"All Apologies" לא היו "מושלמים". מפיקה הוותיק של אר. אי. אם, סקוט ליט, נזעק על מנת לשפר את שני השירים האלה, כאשר קוביין מוסיף אליהם כלי נגינה וקולות רקע. ליט מיקסס גם את "Pennyroyal Tea", אך גרסתו של אלביני היא זו שנכללה באלבום (DGC תכננה להוציא את גרסתו של ליט כסינגל מאוחר יותר). בתקופת In Utero נתקלה הלהקה לראשונה גם בתופעת הצנזורה בנוגע ליצירתה. רשתות-הענק וול-מארט וקיי-מארט סירבו להציג את האלבום בחנויותיהן, כאשר הן מתארות את שם השיר "Rape Me" ואת קולאז' עוברי הפלסטיק על העטיפה האחורית שצייר קוביין כבלתי הולמים להצגה ברשתות לכל המשפחה. הלהקה החליטה לסבול שינויים בעטיפת האלבום, ללא קולאז' העוברים ועם שינויו של שם השיר ל"Waif Me". מלבד הכללתו של הרמיקס של ליט ל"Pennyroyal Tea", כללה הגרסה המצונזרת את אותה המוזיקה של האלבום המקורי. כשנשאל בנוגע לאלבום הערוך מחדש, ענה קוביין כי הוא הזדהה עם תושבי הערים הקטנות שלא היו בעירם חנויות מוזיקה וחנויות קיי-מארט היו היחידות בהן היו מסוגלים לרכוש את האלבום. בעוד ש"Heart-Shaped Box" התקבל בחום על ידי רשתות הרדיו האלטרנטיביות והמרכזיות כאחד, והאלבום עצמו הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של בילבורד, האלבום לא נהנה מן ההצלחה המסחרית לה זכה נוורמיינד. כאשר החל סיבוב ההופעות לשם קידום האלבום, שהיה הראשון של הלהקה מאז הצלחתו של "Smells Like Teen Spirit", הלהקה הופיעה בקביעות מול אצטדיונים מלאים למחצה, כתוצאה מהמוזיקה המאתגרת של האלבום. בנובמבר 1993 החליטה הלהקה לשנות כיוון והחליטה לקיים הופעת MTV Unplugged. ההקלטות חשפו ביתר שאת את כישרון ההלחנה של קוביין, שלעיתים קרובות נותרו בצל צלילה הרועש והזועם של הלהקה. בחירת השירים שאותם ביצעה נירוונה כגרסאות כיסוי אף חשפה את תחומי העניין המוזיקליים הרבגוניים של קוביין. ההופעה הפכה לרגע מאפיין וחשוב במיוחד בדרכה של נירוונה, שחשיבותו אף התעצמה בעקבות הטרגדיה שאירעה זמן קצר בעקבותיו. בתחילת 1994 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אירופאי. על אף שההופעות הראשונות היו טובות, הן ירדו ברמתן במהירות, כאשר קוביין נראה משועמם וטרוד במהלך ההופעות, במיוחד במהלך ההופעות שהתקיימו באיטליה. במהלך שהייה במינכן, גרמניה ב-1 במרץ אובחנה אצל קוביין דלקת חמורה במיתרי הקול. ההופעה שתוכננה לערב הבא התבטלה. בבוקרו של ה-4 במרץ התגלה קוביין כשהוא חסר הכרה על ידי קורטני לאב והוא הוחש לבית החולים. הרופא דיווח במסיבת עיתונאים שגופו של קוביין הגיב לשילוב של רוהיפנול ואתנול. כל ההופעות הבאות התבטלו, כולל הופעות מתוכננות בבריטניה. בשבועות הבאים החמירה בעיית ההתמכרות להרואין של קוביין. אורגנה "התערבות" וקוביין נשלח למרפאת גמילה. לאחר פחות משבוע בגמילה טיפס קוביין אל מחוץ לקירות המוסד וטס חזרה לסיאטל. שבוע לאחר מכן, ביום שישי ה-8 באפריל 1994 נמצאה גופתו של קוביין על ידי טכנאי אלקטרוניקה בדירתו בסיאטל. דו"ח פתולוג קבע שקוביין מת שלושה ימים קודם לכן, ב-5 באפריל. על פי הדו"ח, הוא הזריק לעצמו מנה גדולה של הרואין ואז ירה בעצמו בראשו ברובה ציד. עם מותו של קוביין, דרכה של להקת נירוונה הגיעה מעשית לקיצה, והלהקה הפסיקה את פעילותה. לאחר מותו של קוביין מספר אלבומים, אוספים ומארזים של הלהקה יצאו מאז מותו של קוביין. הראשון יצא בנובמבר 1994 ותיעד את הופעתה הרגועה והמורבידית של הלהקה, MTV Unplugged in New York. האלבום כלל הופעות אורח של חברי להקת Meat Puppets, וכן גרסאות כיסוי לשיריהם של לדבלי, Meat Puppets, הוואזלינס ודייוויד בואי. שבועיים לאחר מכן יצאה קלטת וידאו בשם !!Live! Tonight! Sold Out שתיעדה קטעים מהופעות שונות של הלהקה. קוביין עצמו ערך את רוב הקלטת, שמתעדת את רוב סיבוב ההופעות שליווה את נוורמיינד. המטרה הראשונית הייתה ליצור אלבום הופעה כפול מהופעת האנפלאגד ומאסופה רגילה של שירים בהופעה, על מנת ליצור ניגוד אמנותי. אולם עבור שני חבריה הנותרים של נירוונה משימת הנבירה באסופת ההופעות של הלהקה כה סמוך למותו של קוביין הייתה קשה מדי מבחינה רגשית. אלבום המאגד קטעים מתוך הופעותיה של נירוונה בשם From the Muddy Banks of the Wishkah ראה אור ב-1996. באוגוסט 1997 דיווח אתר חדשות מוזיקה באינטרנט בשם "Wall of Sound" כי גרוהל ונובוסליץ' ארגנו מארז תקליטורים של הקלטות נדירות של נירוונה. ארבע שנים לאחר מכן הודיעה חברת התקליטים של הלהקה שהמארז מוכן ויראה אור בספטמבר, על מנת שתאריך יציאתו יתנגש עם יום השנה העשירי ליציאתו של נוורמיינד. אך זמן קצר לפני תאריך היציאה הוציאה קורטני לאב צו מניעה ליציאתו של המארז והגישה תביעה נגד גרוהל ונובוסליץ', כאשר היא טוענת שחבריה לשעבר של נירוונה מנצלים את מורשתה של הלהקה לטובת מניעים אישיים. מהלכים אלה הובילו למאבק משפטי מכוער שנמשך מעל לשנה על הזכויות למוזיקה של נירוונה. רוב המחלוקת היה סביב שיר אחד שלא ראה אור לפני כן בשם "You Know You're Right", שמהווה את הקלטת האולפן האחרונה של הלהקה. גרוהל ונובוסליץ' רצו להכליל את השיר במארז התקליטורים, כאשר מאידך לאב טענה כי השיר חשוב מדי מכדי להיקרא "קטע נדיר" והוא ראוי להיכלל באלבום אוסף שיכלול את כל להיטי הלהקה. לאחר מעל לשנה של מהלכים משפטיים ביזאריים לעיתים וסיקור תקשורתי נרחב התפשרו הצדדים על הוצאה מיידית של אלבום אוסף הכולל את השיר, שייקרא בפשטות Nirvana. בתמורה הסכימה לאב לתרום קסטות דמו שהוקלטו על ידי קוביין לשם הכללתן במארז. מעריציה של נירוונה זכו לטעימה ראשונה מ-"You Know You're Right" בתחילת 1995 כאשר לאב ביצעה את השיר עם להקתה הול במסגרת MTV Unplugged בשם "You've Got No Right". גרסת הופעה ראשונית ומחוספסת של השיר שבוצעה בידי נירוונה בהופעתם מ-23 באוקטובר 1993 בשיקגו הייתה ניתנת להשגה במסגרת מסחר בלתי חוקי בקלטות של הלהקה מספר חודשים לאחר מכן. בשנים הבאות נפוצו בקרב בסיס המעריצים של נירוונה שמועות על הקלטת אולפן של השיר שהתגברו כמעט עד לממדים של מיתוס. עבור המעריצים, העדות המוצקה ביותר לקיומה של הקלטה כזו הגיעה בנובמבר 2001 כאשר שודר קטע של עשר שניות מן השיר במסגרת ריאיון עם קורטני לאב. במאי 2002 שודרו מספר קטעים ארוכים יותר מן הקליפ באינטרנט על ידי מקור אלמוני. כאשר המאבק המשפטי קרב לקיצו בספטמבר 2002 המקור חשש פחות מתביעה משפטית והשיר הודלף בשלמותו באופן בלתי צפוי ימים ספורים לפני ההכרזה על הוצאתו של האלבום Nirvana. על אף שהקלטת האולפן נחשבת למחוספסת והיא כוללת טקסט שכתיבתו עדיין לא הושלמה, השיר התקבל בחום רב על ידי מעריצים ושוחרי מוזיקה אחרים והפך לאחד מהשירים המושמעים ביותר בתחנות רדיו אלטרנטיביות ב-2002 וב-2003. Nirvana יצא ב-29 באוקטובר 2002 וכלל בנוסף ל"You Know You're Right" סינגלים מתוך שלושת אלבומי האולפן וכן מספר מיקסים של שירים מוכרים של נירוונה. לאחר יציאת האלבום התלונן חלק גדול מהמעריצים הוותיקים על בחירת השירים (במיוחד על רקע העובדה שאורכו של האלבום אינו עולה על חמישים דקות). התלונות העיקריות היו על כך שהגרסה של "Been a Son" שנבחרה היא לא זו המועדפת על חברי הלהקה, ועל השמטתו של השיר "Sappy" שזכה להשמעות רבות בארצות הברית בתקופה שלאחר מותו של קוביין. מעריצים אחרים תהו על העדפת גרסתו האקוסטית של השיר "All Apologies", ומאידך העדפתה של גרסת האולפן של השיר "About a Girl" על הגרסה האקוסטית שיצאה כסינגל וזכתה להצלחה רבה יותר לדעתם. בראיון מ-2002 סיפרה לאב על קיומו של מאגר עצום של קסטות מתוך חזרות ודמואים שנותרו לאחר מותו של קוביין מעבר למה שפורסם עד כה, שלא ברור אם ומתי יפורסם. בנובמבר 2004 יצאה הקופסה With the Lights Out שכללה מצבור נרחב של דמואים מוקדמים של קוביין, הקלטות מחוספסות מתוך חזרות וקטעים מתוך הופעות שונות. בסתיו 2005 יצא אלבום האוסף Sliver: The Best of the Box הכולל 19 קטעים מתוך הקופסה ושלושה קטעים שלא יצאו לאור לפני כן. ביתו של קוביין פרנסיס בין עזרה לבחור את שם האלבום ואת עטיפתו. ב-2009 יצא האלבום וידאו / הופעה "Live at Reading", בהוצאה מחודשת מהופעתה בפסטיבל רדינג ולידס, ברדינג, ב-30 באוגוסט 1992. ב-2010 כחלק מסדרת אלבומים שנקראים "Icon" שחררה חברת התקליטים גפן רקורדס אלבום להיטים נוסף שנקרא "Icon" הכולל את עשרת הלהיטים הגדולים של הלהקה על גבי תקליטור. ב-2011 שחררה גפן רקורדס את מארז התקליטורים "Nevermind: The Singles" שיצא במהדורה מוגבלת של 5,000 עותקים בלבד, וכולל את כל הסינגלים מתוך האלבום הכי בולט של הלהקה "Nevermind". ב-2019 יצא אלבום הופעה בהוצאה מחודשת (לאחר שיצא כאלבום וידאו ב-2011) האלבום "Live at the Paramount" על גבי ויניל כפול עם פוסטר במהדורה מוגבלת, שכולל את ההופעה בתיאטרון פאראמאונט בסיאטל, ב-31 באוקטובר 1991. פעילות חברי הלהקה לאחר התפרקותה בשנים שמאז התפרקותה של נירוונה המשיכו גרוהל ונובוסליק להיות פעילים מבחינה מוזיקלית. זמן לא רב לאחר מותו של קוביין גרוהל הקליט מספר דמואים שנכללו לבסוף ב-Foo Fighters, אלבום הבכורה של להקתו, פו פייטרס. נכון ל-2006 הוציאה פו פייטרס מספר אלבומים מוערכים ומצליחים, שאחד מהם, In Your Honor, כולל שיר בשם "Friend of a Friend" ("חבר של חבר") שאותו כתב גרוהל ב-1990 בעקבות פגישתו עם קוביין ונובוסליץ'. גרוהל ניגן גם בין השאר עם קווינס אוף דה סטון אייג' ועם אמני רוק רבים נוספים, וכן הקליט אלבום של שירי מטאל בו השתתפו זמרי מטאל מהלהקות האהובות עליו מתחילת שנות השמונים, בשם פרובוט. נובוסליץ' ניגן במסגרת להקות שונות אותן הקים לאחר מותו של קוביין, ביניהן סוויט 75, אייז אדריפט ו-No WTO Combo (עם קים ת'אייל מסאונדגארדן). נובוסליק הפך לפעיל פוליטית והקים עמותה בשם JAMPAC לקידום זכויותיהם של מוזיקאים. ב-2004 הוציא הוא ספר בשם "על גראנג' וממשלה: הבה נתקן דמוקרטיה שבורה זו" בו סיפר על עברו המוזיקלי וכן על דרכו הפוליטית. במהלך הבחירות לנשיאות של 2004 תמכו נובוסליץ' וגרוהל בגלוי בג'ון קרי. בסופה של הופעה של פו פייטרס במסגרת פסטיבל בומברשוט בסיאטל ב-1997, ניתר גרוהל בפתאומיות אל מאחורי התופים, כאשר נובוסליק הופיע על הבמה כשגיטרת בס בידו. אליהם הצטרף גיטריסט נירוונה לשעבר פאט סמיר, והשלישייה ביצעה גרסאות כיסוי משוחררות ל"Purple Rain" של פרינס ול"Communication Breakdown" של לד זפלין. מעריצים רבים ראו בהופעת הפרידה הקצרה הצדעה לסצנת הגראנג' של סיאטל ולכל שוחריה של הלהקה במשך תקופת פעילותה הקצרה. בשנת 2012 הופיעה הלהקה במופע שנועד לגייס כספים עבור נפגעי הוריקן סנדי. במופע האיחוד השתתפו גרוהל, סמיר, נובוסליק, ופול מקרטני, אשר שימש כסולן הלהקה. ב-10 באפריל שנת 2014 נכנסו הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול בברקליס סנטר ברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית. מופע איחוד סודי שרק 250 חברים שקרובים ללהקה זכו לראות. במופע השתתפו חברי הלהקה: קריסט נובוסליץ', דייב גרוהל ופאט סמיר וצירפו אליהם לכל שיר זמרת אחרת. ג'ואן ג'ט הידועה כגיטריסטית להקת "Joan Jett & the Blackhearts", קים גורדון מלהקת "Sonic Youth", אנני קלארק הידועה כמוזיקאית St. Vincent והזמרת לורד. בנוסף לזמרות הללו עלו לבמה הגיטריסטים J Mascis מלהקת ".Dinosaur Jr" וג'ון מקאולי מלהקת "Deer Tick". חברי ההרכב קורט קוביין (שירה וגיטרה) קריסט נובוסליץ' (גיטרה בס) ארון בארקהארד (תופים) (1987–1988) דייל קרובר (תופים) (1987–1988, 1990) דייב פוסטר (תופים) (1988) צ'אד צ'אנינג (תופים) (1988–1990, 1992) ג'ייסון אברמן (גיטרה) (1989) דן פיטרס (תופים) (1990) דייב גרוהל (תופים) (1990–1994) פאט סמיר (גיטרה) (1993–1994) דיסקוגרפיה שנה כותר חברת תקליטים הערות 1989 Bleach סאב פופ אלבום הבכורה. מושפע מלהקות כמו בלאק סבאת', מלווינס, מאדהאני וסלטיק פרוסט ונחשב לאלבום המטאל היחיד של הלהקה. 1989 Blew טופלו רקורדס מיני-אלבום שיצא רק בבריטניה. 1991 Nevermind גפן רקורדס אלבום אולפן שני. הגיע למקום השלישי ברשימת 100 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של עיתון המוזיקה המלודי מייקר. הגיע למקום הראשון ברשימת האלבומים הנמכרים בארצות הברית. שם התינוק שעל העטיפה הוא ספנסר אלדן. 1992 Hormoaning גפן רקורדס מיני-אלבום שיצא רק באוסטרליה וביפן.1992Nevermind It's an Interviewגפן רקורדסזהו אלבום הופעה-ראיון הראשון של הלהקה, והוא למעשה ראיון אודיו מקיף עם הלהקה (ראיון של מעל לשעה). השירים המושמעים ברקע הם מתוך הקלטות ואינם בשלמותם ברובם (למעט בודדים שמתוך הופעה חיה). האלבום הפך לפריט אספנות מאחר שיצא במהדורה מוגבלת ולא למכירה (חולק כחלק מקידום מכירות של הלהקה). 1992 Incesticide DGC אלבום אוסף של קטעים נדירים וגרסאות-כיסוי. 1993 In Utero גפן רקורדס אלבום האולפן האחרון של הלהקה. שם השיר Rape Me והעטיפה האחורית צונזרו במקומות מסוימים בארצות הברית. הגיע למקום הראשון ברשימת האלבומים הנמכרים בארצות הברית. 1994 MTV Unplugged in New York גפן רקורדס אלבום הופעה אקוסטי. האלבום הראשון מתוך חמישה שיצאו אחרי התאבדותו של קוביין. הגיע למקום הראשון ברשימת האלבומים הנמכרים בארצות הברית. זכה בפרס גראמי. 1995 Singles גפן רקורדס קופסה המאגדת בתוכה סינגלים מתוך שני אלבומי האולפן האחרונים. 1996 From the Muddy Banks of the Wishkah גפן רקורדס אלבום הופעה. היה אמור לצאת במשותף עם MTV Unplugged כאלבום כפול אך נובוסליץ' וגרוהל לא היו מסוגלים מבחינה רגשית לערוך אותו כה קרוב למותו של קוביין. הגיע למקום הראשון ברשימת האלבומים הנמכרים בארצות הברית. 2002 Nirvana DGC אלבום אוסף. הגיע למקום השלישי ברשימת האלבומים הנמכרים בארצות הברית וכולל את השיר האחרון שהקליטה הלהקה, "You Know You're Right". 2004 With the Lights Out גפן רקורדס קופסה של קטעים נדירים. כוללת 61 קטעים שלא ראו אור לפני-כן וגם DVD שנפרשים על פני ארבעה תקליטורים. הקופסה הנמכרת ביותר בהיסטוריה. 2005 Sliver: The Best of the Box גפן רקורדס אוסף קטעים מתוך הקופסה. עטיפתו (ערימת קסטות ישנות) נבחרה בידי בתו של קוביין, פרנסס בין קוביין וקורטני לאב.2009Live at Readingגפן רקורדסאלבום הופעה של הלהקה בהוצאה מחודשת מהופעתה בפסטיבל רדינג ולידס, ברדינג, ב-30 באוגוסט 1992. 2010 Icon גפן רקורדס גפן רקורדס הוציאו אלבום להיטים של נירוונה לזכר קורט קוביין.2011Nevermind: The Singlesגפן רקורדסמארז תקליטורים של הלהקה עם הסינגלים הבולטים של הלהקה בוויניל 10", ושוחרר במהדורה מוגבלת של 5,000 עותקים בלבד בכל העולם.2019Live at the ParamountDGCאלבום הופעה ששוחרר ב-2011 בוידאו, ויצא בהוצאה מחודשת על גבי ויניל כפול עם פוסטר במהדורה מוגבלת. מתוך הופעה בתיאטרון פאראמאונט בסיאטל, ב-31 באוקטובר 1991. קישורים חיצוניים עברית פרויקט מיוחד של Y-Net במלאת עשור למותו של קוביין * קטגוריה:זוכי פרס גראמי קטגוריה:להקות גראנג' קטגוריה:להקות גראנג' אמריקאיות קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול קטגוריה:שלישיות מוזיקליות קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1987	2024-10-20T06:49:21
טפלון	ממוזער\|שמאל\|מבנה הטפלון טפלון (באנגלית: Teflon) הוא שם המותג של חברת דופונט לתרכובת פוליטטראפלואורואתן (או פוליטטראפלואורואתילן; Polytetrafluoroethylene, בראשי תיבות: PTFE). התרכובת נתגלתה בשנת 1938 על ידי רוי פלנקט בעת שעבד בחברת דופונט. התרכובת הוצגה כמוצר מסחרי בשנת 1946. טפלון, נגזרת של האלקן הפשוט ביותר, אתן, מתאפיין ברמת חיכוך נמוכה במיוחד - השנייה הנמוכה ביותר מכל המוצקים הידועים לאדם (אחרי פחמן דמוי יהלום). תכונה זו מביאה לשימוש הנפוץ בו לציפוי מחבתות (וכלי בישול נוספים) כך שמתאפשר טיגון ללא שמן וללא הידבקות המזון המטוגן למחבת. טפלון הוא הידרופובי (דוחה מים) במיוחד; מעט מים הנמזגים למחבת המצופה טפלון מתפצלים ויוצרים טיפות, זאת בשל נטייתם להקטין ככל האפשר את שטח המגע עם הטפלון. חוזקו של הטפלון מאפשר לו לעמוד גם בפני חומצה פלואורואנטימונית – החומצה החזקה ביותר שידועה. השימוש הראשון בטפלון נעשה במסגרת פרויקט מנהטן. טפלון משמש גם לציפוי של קליעי רובה, כך שמעבר הקליע בקנה נעשה תוך חיכוך מזערי. ממוזער\|תחת השם טפלון משווקת גם תרכובת דומה זו, אשר נקראת Perfluoroalkoxy polymer resin (PFA), לPFA מקדם חיכוך נמוך יותר משל סוגי הטפלון האחרים, ועמידות טובה יותר בחום גבוה, ועל כן הוא חומר מועדף לשימושים תובעניים כגון שימוש רפואי. קישורים חיצוניים קטגוריה:תרכובות אי-אורגניות קטגוריה:פחמן: תרכובות קטגוריה:פלואור: תרכובות	2024-04-17T03:12:43
הלוגן	הלוגן הוא כל יסוד השייך למשפחת ההלוגנים: קבוצת יסודות אל מתכתיים (מלבד האסטטין (At) שהוא מתכת למחצה), המאכלסים את העמודה ה-7 (17/VIIB) בטבלה המחזורית. היסודות ההלוגנים הם רעילים, צבעוניים במצב צבירה גזי. מצב הצבירה שלהם בטמפרטורת החדר משתנה, הם מתמוססים במים ובעלי ריח חריף. שמאל\|ממוזער\|250px\|הלוגנים מקור השם "הלוגן" הוא שילוב המילים ביוונית 'הלוס' ו'גנו' שפירושן "יוצר מלחים". היסודות ההלוגנים היסודות ההלוגנים הם פלואור (F), כלור (Cl), ברום (Br), יוד (I) ואסטטין (At). צורת היסוד של הלוגנים טהורים היא מולקולה דו-אטומית. בטבע מופיעים ההלוגנים בתרכובות רבות, ולא ניתן למצוא אותם בצורתם הטהורה בשל פעילותם הכימית הגבוהה. כאשר הלוגן בא במגע עם מתכת, נוצר מלח. להלוגנים יש שבעה אלקטרונים ברמת האנרגיה החיצונית (7 אלקטרוני ערכיות); דבר זה גורם להלוגנים להיות פעילים במיוחד, ולהגיב בעוצמה עם חומרים רבים. פלואור, בנוסף, הוא היסוד האלקטרושלילי ביותר בכל הטבלה המחזורית; גם עובדה זו אחראית לכך שזהו אחד היסודות הפעילים ביותר. בשפות רבות קיימת תבנית מסוימת לשמות ההלוגנים, דבר המעיד על הקשר ההדוק ביניהם. באנגלית, למשל, מסתיימים כל שמות ההלוגנים ב-ine: כלור נכתב Chlorine, פלואור – Fluorine וכן הלאה. תרכובות אורגניות סינתטיות רבות, כמו פלסטיק, המכילות הלוגנים, ידועים בשם תרכובות הלוגניות. בגוף האדם כלור הוא ההלוגן היחיד שהאדם זקוק לו בכמויות יחסית גדולות בצורתו היונית. הוא הכרחי, לדוגמה, ליצירת חומצות קיבה (או חומצת מימן כלורי, HCl). יוד נצרך בכמויות קורט והוא משמש ליצירת הורמוני התירואיד (תירוקסין). בנוסף לכך מחסור ביוד יכול לגרום לפיגור שכלי. נתונים נוספים על הלוגנים הלוגן מסה אטומית סמל נקודת היתוך נקודת רתיחה אלקטרושליליות פלואור 18.9984 F2 #gas 53.53 85.03 3.98 כלור 35.5 Cl2 #gas 171.6 239.11 3.16 ברום 80 Br2 #liquid 265.8 332.0 2.96 יוד 127 I2 #solid 396.85 457.4 2.66 אסטאטין 210 At2 #solid 575 610 2.2 טנסין 294/293 * * * * ראו גם נורת הלוגן קבוצה (כימיה) קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:כימיה קטגוריה:קבוצת יסודות	2024-04-24T02:18:23
הלוגנים	הפניה הלוגן	2023-12-27T12:51:52
פלואוריד	שמאל\|ממוזער\|250px\|המינרל פלואוריט פלואוריד (באנגלית: Fluoride) הוא יון חד-אטומי של אטום הפלואור, כלומר אטום פלואור שנוסף לו אלקטרון אחד: -F. מטענו של היון הוא 1-. הייחודיות של יון הפלואור נובעת מהאלקטרושליליות הגבוהה שלו. בניגוד להלוגנים אחרים, HF הוא חומצה חלשה. חמצן דו-פלואורי למשל, מגיב עם מים ויוצר מימן פלואורי. תכונה ייחודית נוספת של יון הפלואור הוא יכולת ליצירת קשר קוולנטי עם ארגון, קסנון, או קריפטון למרות שהם גזים אצילים. רוב התרכובות הללו אינן יציבות ומשמשות ביצירת לייזר אקסיימר. קסנון דו-פלואורי, קסנון ארבע-פלואורי וקסנון שש-פלואורי הם תרכובות יציבות שיוצרות מבנים גבישיים. האלקטרושליליות הגדולה של הפלואור הופכת אותו ליון המתאים לשימוש ביצירת ממסים טובים ולרעלים. פלואוריד משמש גם ביצירת פולימרים וחומרים בעלי פעילות ביולוגית, ובכמה מדינות הוא מוסף למי השתייה על-מנת להגן מפני עששת השן. תכונות פלואור הוא הקל שבהלוגנים והוא אחד מהיסודות הכימיים הריאקטיביים ביותר. הוא אינו מופיע כפלואור בסביבה. הוא בעל האלקטרושליליות הגבוהה ביותר מבין כל היסודות ולכן נטייתו לרכוש מטען שלילי חזקה ובתמיסה הוא לרוב יופיע כיון -F. מצבי חמצון אחרים לא נתגלו במערכות הטבעיות, למרות שתרכובות חסרות מטען אפשריות. יוני הפלואוריד הם בעלי אותו מטען וכמעט אותו רדיוס כמו יוני הידרוקסיד ויכולים להחליף זה את זה במבנים מינרלים. כך יוצר הפלואוריד תרכובות כימיות עם כמה קטיונים ונפוצים למדי מספר מינרלים בעלי מסיסות נמוכה המכילים פלואוריד. מלח הפלואוריד cryolite משמש לייצור אלומיניום וכקוטל מזיקים. סלעי פוספט (rock phosphates) מומרים לדשני פוספט באמצעות הרחקה של עד 4.2 אחוזי פלואוריד; הפלואוריד המורחק ומטוהר (כפלואורוסיליקטים) הוא מקור פלואוריד המוסף במספר מדינות למי השתייה על-מנת להגן כנגד עששת השן. הימצאות בטבע הפלואוריד מרכיב כ-0.06–0.09 אחוזים מקרום כדור הארץ. הריכוז הממוצע בקרום הוא 300 מ"ג לק"ג. פלואורידים קיימים בריכוזים ניכרים במגוון רחב של מינרלים, בהם פלואוריט, פוספוריט, קריאוליט, אפטיט, נציץ, הורנבלנדה ואחרים. הפלואוריט, , הוא מינרל פלואוריד נפוץ בעל מסיסות נמוכה הקיים בסלעים געשיים ובסלעי משקע. הפלואוריד קשור, אופיינית, באפר געשי ובגזים חמים. גם מים תרמיים, במיוחד אלו בעלי pH גבוה, הם עשירים בפלואוריד. מינרלים להם חשיבות מסחרית כוללים קריאוליט ופוספוריט. ממוזער\|220x220px\|אזורים גאוגרפים שבהם יש מי תהום עם קישור גבוה מ-1.5 mg/L של פלואוריד טבעי.\|טקסט= הפלואוריד נמצא בכל המים הטבעיים בריכוז מסוים. מי ים מכילים ריכוז אופייני של 1 מ"ג לליטר בזמן שבנהרות ובאגמים ערכי הריכוז קטנים מ-0.5 מ"ג לליטר. במי תהום עשויים להיות ריכוזים משתנים של פלואוריד. הרכבו של המסלע הסובב את מי התהום, הוא יהיה המשפיע העיקרי על ריכוזים אלה: ריכוזי הפלואוריד במים מוגבלים, מכיוון שמסיסותו של המקור העיקרי ליוני פלואוריד, פלואוריט , מוגבלת. לפיכך, בנוכחות 40 מ"ג סידן לליטר, יוגבל ריכוז הפלואוריד ל-3.1 מ"ג לליטר. רק במצב של חוסר סידן בתמיסה, יכולים ריכוזים גבוהים יותר להיות יציבים. ריכוזי פלואוריד גבוהים צפויים, אם כן, במי תהום מאקוויפרים עניי סידן ובאזורים בהם נפוצים מינרלים מכילי פלואוריד. ריכוזי פלואוריד עשויים להיות גבוהים, גם במי תהום בהם התרחש חילוף קטיוֹנִי של סידן בנתרן. מים שבהם ריכוזי פלואוריד גבוהים, נפוצים ברצועות גאוגרפיות נרחבות, שבהן מתקיים אחד משלושה גורמים: סלעי משקע ימיים באזורים הרריים. דוגמה לכך היא האזור הנפרש מעיראק ומאיראן, דרך סוריה וטורקיה לעבר אגן הים התיכון, הַמשך באלג'יריה ועד למרוקו. דוגמאות חשובות אחרות הן דרום ארצות הברית, דרום אירופה ודרומה של ברית המועצות לשעבר. סלעים געשיים. האזור המתועד והידוע ביותר, הקשור לפעילות געשית, נפרש לאורכה של מערכת הבקע הסורי-אפריקני, החל בבקע ים המלח, הַמשך דרך סודאן, אתיופיה, אוגנדה וקניה לאורך בקע מזרח-אפריקה וכלה בברפובליקה המאוחדת של טנזניה. רבים מאגמי הבקע הסורי-אפריקני, ובייחוד "אגמי הסודה", הם בעלי ריכוזי פלואוריד גבוהים במיוחד: באגמי קניה, אלמנטייטה ונקורו, ישנם, בהתאמה, 1,640 מ"ג לליטר ו-2,800 מ"ג לליטר. באגמי המומלה שבטנזניה, ישנם 690 מ"ג לליטר. בשנת 1984 בוצע בקניה סקר מפורט, הבודק את ריכוז הפלואוריד במי התהום שבתחומה. לאחר שנלקחו למעלה מ-1,000 דגימות מי תהום, נמצא כי ב-61 אחוז מן הדגימות, ריכוז הפלואוריד היה גבוה מ-1 מ"ג לליטר; בכ-20 אחוז מן הדגימות, ריכוזו היה גבוה מ-5 מ"ג לליטר; וב-12 אחוז מן הדגימות, ריכוזו היה גבוה מ-8 מ"ג לליטר. באזורים הגעשיים של ניירובי, בעמק הביקוע ובמחוזות מרכז קניה, היו ריכוזי הפלואוריד הגבוהים ביותר, ריכוזים של בין 30 ל-50 מ"ג לליטר. מכיוון שרוב מי השתייה סופקו מבארות ומבורות מים של מי תהום, תפוצת פלואורוזיס השן בקניה, ובייחוד באזורים שתוארו לעיל, הייתה גבוהה מאוד. תמונה דומה עולה מן הרפובליקה המאוחדת של טנזניה, שבה ב-30 אחוזים מן המים המשמשים לשתייה, ריכוז הפלואוריד היה גבוה מ-1.5 מ"ג לליטר, ובעמק הביקוע הגיע ריכוזו אף ל-45 מ"ג לליטר. סלעי גרניט וגנייס. דיווחים על ריכוזים גבוהים של פלואוריד, הקשורים בגורם זה, הגיעו מהודו, מפקיסטן, ממערב אפריקה, מתאילנד, מסין, מסרי לנקה, ומדרום אפריקה. במי התהום באזורה היבש של סרי לנקה, נמצא ריכוז הפלואוריד בערכים של עד 10 מ"ג לליטר. תופעת פלואורוזיס השן בסרי לנקה יוחסה לנתון זה, והיו שייחסו לו אף את תופעת פלואורוזיס השלד. באזורה הרטוב של סרי לנקה, גשם אינטנסיבי וסינון טבעי ממושך של פלואוריד ומינרלים אחרים דרך הסלעים הגבישיים אחראים, כפי הנראה, לריכוזי פלואוריד נמוכים בהרבה. ב-17 מתוך 32 מדינות הודו ואזוריה, דווחו ריכוזים גבוהים של פלואוריד במי תהום. הריכוז הגבוה ביותר שנצפה בהודו היה 48 מ"ג לליטר. ריכוזים גבוהים אלה, הם תוצאת הפירוק של פלואוריט, של אפטיט ושל טופז מסלע היסוד המקומי. גם בהודו נצפה קשר הפוך בין ריכוז הפלואוריד לריכוז הסידן במי התהום. סין דווחה על פלואורוזיס מקומי בכל 28 מחוזותיה, תחומיה האוטונומיים ורשויותיה, מלבד שאנגחאי. הפלואורוזיס תוארה כמחלה מקומית, המאפיינת אקלימים טרופיים שבהם יש ריכוזים גבוהים של פלואוריד במים, ובהודו, היא נחשבת בעיית בריאות לאומית ומאתגרת, הנלמדת בהרחבה. שימוש ברפואת שיניים יון הפלואוריד משפר עמידות אמייל השן לעששת משום שהפלואוריד הופך חלק מההידרוקסילאפטיט שיוצר את האמייל לפלואוראפטיט שהוא בסיס חלש יותר ולכן נתקף פחות על ידי חומצה (כדוגמת חומצת חלב שנוצרת על ידי רובד חיידקי השן). פלואוריד משמש מאז 1945 במדינות שונות להפלרת מי שתייה לצורך הגנה על השיניים מעששת. הפלואוריד הוא גם מרכיב ברוב משחות השיניים ד״ר מרקו כהן היה ממקדמי השימוש בפלואוריד בחיי היום-יום ובזכות מחקריו נעשה שימוש נרחב בפלואוריד. נוסף על כך, קיימים תוספי פלואוריד נוספים נפרדים ממי שתייה וממשחות השיניים, הניתנים לילדים ומבוגרים שנמצאים בסיכון גבוה לעששת שיניים ואינם מקבלים הגנה מספקת מפלואוריד במי שתייה או במשחות שיניים. תוספים אלו כוללים: תכשירים המכילים פלואוריד לשטיפת הפה. שטיפות אלה מומלצות בעיקר למבוגרים במקרים של רמת תחלואה גבוהה בעששת ולא לילדים מתחת לגיל 6, מחשש שיבלעו אותם. תכשירי פלואוריד המונחים על השיניים על ידי אנשי מקצוע, כמו ג'ל פלואוריד ולכות. ראו גם טיפול בפלואוריד קישורים חיצוניים מניעת עששת וחשיבותו של פלואוריד, אתר רופא ילדים. * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אניונים קטגוריה:רפואת שיניים קטגוריה:מי שתייה	2024-07-27T04:32:44
פלואורוזה	פלואורוזה (Fluorosis), הנקראת גם רעלת פלואור, היא מחלה הנגרמת עקב חשיפה גבוהה לפלואור או נטילה מופרזת של פלואוריד. מצב זה יכול להתפתח רק בילדים עד לגיל 8, כיוון שעד לגיל זה מתפתחות מתחת לחניכיים השיניים הקבועות. פלואורוזה מתבטאת בשינויים בצבע זגוגית השן, המשתנה בהתאם לחומרה בבהירות ובצורה. היסטוריה בשנת 1901 במדינת קולורדו תוארה לראשונה תופעה של "שיניים מנומרות" (mottled enamel). היה זה פגם אסתטי שהתבטא בכתמים מצבע לבן דמוי גיר עד צבע חום. בשנת 1916 פורסמו תוצאות סקרים אפידמיולוגיים שיטתיים ראשונים, שקשרו את התופעה לצריכת מי-שתייה ממקורות שונים. בשנת 1931 נמצא שמה שאפיין את המים שניתן לייחס להם את תופעת "השיניים המנומרות", היה פלואוריד ברכוז הגבוה מ-13 חלקים למיליון (ppm). אז שונה המונח "שיניים מנומרות" ל"פלואורוזיס". כבר במחקרים הראשונים נמצא כי קיים קשר הפוך בין פלואורוזיס לבין עששת – באזורים שניצפתה בהם תופעת הפלואורוזיס בשיני התושבים היה שיעור נמוך של תחלואה מעששת. שמאל\|ממוזער\|180px\|ד"ר טרנדלי דין שחקר את הקשר בין תחלואה בפלואורוזיס לבין פלואוריד במי השתייה באותה תקופה דר' T. Dean, אמריקאי, קצין רפואת שיניים בשירותי בריאות הציבור, ערך מחקר אפידמיולוגי על קשר בין תחלואה בפלואורוזיס לבין פלואוריד במי השתייה. מסקנותיו היו הבסיס לפרקטיקה של הפלרת מי שתייה. מאז 1945 מטפלים במדינות שונות במי השתייה: אם יש ריכוז גבוה של פלואוריד, מורידים את הריכוז כדי למנוע פלואורוזה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מחלות חלל פה, בלוטות רוק ולסתות קטגוריה:פלואור	2024-08-09T20:42:01
פעולה קומוטטיבית	פעולה קומוטטיבית או פעולה חילופית היא פעולה בינארית המקיימת את התנאי לכל a, b (כאשר * הוא הסימן לפעולה). פעולת החיבור של מספרים, למשל, היא פעולה קומוטטיבית, משום שלכל שני מספרים a,b מתקיים . פעולת החיסור, לעומת זאת, אינה קומוטטיבית, משום שלמשל . קומוטטיביות (או העדרה) היא אחת התכונות הבסיסיות ביותר של מבנים אלגבריים. במבנים אלגבריים בעלי שתי פעולות בינאריות, כגון חוגים או שדות נהוג לסמן את הפעולה הקומוטטיבית הבסיסית בסימן + המשמש לחיבור מספרים. חבורה שבה הפעולה קומוטטיבית נקראת "חבורה אבלית" על שם המתמטיקאי נילס הנריק אבל שתרם לפיתוח תורת החבורות. גם כאשר הפעולה אינה חילופית, נאמר על שני איברים כי הם מתחלפים ביחס אליה אם מתקיים . היעדר תלות באסוציאטיביות אין קשר ישיר בין קומוטטיביות לתכונה אחרת של פעולות בינאריות, אסוציאטיביות: ישנן פעולות שהן גם קומוטטיביות וגם אסוציאטיביות (לדוגמה: חיבור וכפל במספרים, AND, OR, XOR, XNOR). ישנן פעולות שהן קומוטטיביות אבל לא אסוציאטיביות (למשל: הערך המוחלט של ההפרש, NOR ,NAND). ישנן פעולות שהן לא קומוטטיביות אבל כן אסוציאטיביות (למשל: הפעולה המוגדרת לפי או , או כפל מטריצות). ישנן פעולות שהן לא קומוטטיביות ולא אסוציאטיביות (לדוגמה: חיסור וחילוק). ראו גם פונקציה סימטרית קישורים חיצוניים קטגוריה:אלגברה בסיסית *1	2024-05-27T12:10:56
קומוטטיבי	הפניה פעולה קומוטטיבית	2011-09-04T11:11:43
אסוציאטיבי	הפניה פעולה אסוציאטיבית	2011-09-04T11:08:15
ערך מוחלט	במתמטיקה, ערך מוחלט הוא פונקציה המודדת את גודלם של איברים בשדה. הערך המוחלט של מספר ממשי או מרוכב הוא המרחק שלו מנקודת האפס. למשל, ה"ערך המוחלט" של המספר הטבעי 5, הוא 5, וה"ערך המוחלט" של המספר השלילי 5-, גם הוא 5. הערך המוחלט של מספר ממשי \|x\| הוא הערך האי שלילי של x מבלי להתייחס לסימן. \|x=\|x אם x>0, ואילו x\|=-x\| אם x<0. התכונות העיקריות של הערך המוחלט הזה נלקחו כאקסיומות, המאפשרות להגדיר מושג דומה עבור שדות כלליים. נהוג לסמן את הערך המוחלט של כך: . ערך מוחלט בשדה המספרים הממשיים בשדה המספרים הממשיים, ערך מוחלט של מספר הוא המרחק בינו לבין נקודת האפס על ציר המספרים. כלומר, אם המספר חיובי, הערך המוחלט שלו הוא המספר עצמו, ואם המספר שלילי ערכו המוחלט יהיה המספר הנגדי לו. ערכו המוחלט של 0 הוא 0. ניתן גם להגדיר את הערך המוחלט בתור הפונקציה הממשית הבאה: . הפונקציה רציפה בכל המישור הממשי וגזירה לכל . נגזרת הפונקציה היא . תכונות ממוזער\|תכונות הערך המוחלט\|טקסט=\|300x300 פיקסלים ; ; , ולכן גם (אם ); (תכונה זו ידועה בשם אי-שוויון המשולש). נובעת ממנה גרסה נוספת של אי-השוויון: . הערך המוחלט מגדיר קטעים לפי המרחק מנקודת האמצע. בדומה לזה, ו- (הסימן מסמל "או"). הגדרה שמאל\|ממוזער\|250px\|גרף של פונקציית ערך מוחלט בשדה המספרים הממשייםאם הוא שדה, ערך מוחלט הוא פונקציה , כאשר הוא שדה המספרים הממשיים, המקיימת את ארבע האקסיומות הבאות: ; אם ורק אם ; ; קיים קבוע ממשי , כך ש- לכל . דרישות אלה מתקיימות כמובן בערך המוחלט המקובל של מספרים ממשיים או מרוכבים (עם כל קבוע גדול או שווה ). ערך מוחלט מגדיר על השדה טופולוגית האוסדורף, שבה הסדרה מתכנסת ל- אם ורק אם בטופולוגיה הסטנדרטית של המספרים הממשיים (כאשר הוא הערך המוחלט הסטנדרטי על המספרים הממשיים). שני ערכים מוחלטים הם שקולים אם הם מגדירים את אותה טופולוגיה. מחלקת השקילות נקראת לפעמים מחלק ראשוני של השדה. כל חזקה חיובית קבועה של ערך מוחלט היא ערך מוחלט, המגדיר את אותה טופולוגיה, ושני ערכים המגדירים את אותה טופולוגיה מתקבלים זה מזה על ידי העלאה בחזקה חיובית קבועה. כאשר , התנאי הרביעי שקול לאי-שוויון המשולש (), ולכל ערך מוחלט יש חזקה המקיימת תנאי זה. מכאן שהטופולוגיה שערך מוחלט מגדיר היא מטריזבילית. עם זאת, אי-שוויון המשולש אינו נשמר תחת העלאה בחזקה של הערך המוחלט (לדוגמה, חזקה גדולה מ-1 של הערך המוחלט הממשי הסטנדרטי אינה מקיימת את אי-שוויון המשולש). ערך מוחלט המקיים תנאי חזק יותר - , נקרא אולטרה מטרי או לא-ארכימדי; אחרת הוא נקרא ערך מוחלט ארכימדי. כל חזקה של ערך מוחלט שאינו ארכימדי היא ערך מוחלט שאינו ארכימדי. בגלל אי-השוויון , הערך המוחלט הוא תמיד פונקציה רציפה מהשדה (ביחס לטופולוגיה המטרית) אל המספרים הממשיים (עם הטופולוגיה הרגילה). ערך מוחלט עם הוא פונקציה רציפה במידה שווה. ערך מוחלט המוגדר על שדה אפשר להמשיך לכל הרחבה אלגברית של השדה . פונקציה המוגדרת על תחום שלמות ומקיימת את ארבע האקסיומות, אפשר להרחיב לערך מוחלט המוגדר על שדה השברים של , באמצעות הנוסחה . משפט הקירוב ערכים מוחלטים שאינם שקולים הם שונים מאוד זה מזה, במובן הבא. יהיו ערכים מוחלטים שאינם שקולים על שדה . לכל ולכל , קיים כך ש-. במילים אחרות, השיכון האלכסוני של השדה במרחב המכפלה (כאשר ברכיב ה-i מוגדרת הטופולוגיה המושרית על ידי הערך המוחלט ה-i) הוא צפוף. עבור שדה מספרים הרציונליים עם קבוצה סופית של ערכים מוחלטים p-אדיים (לראשוניים שונים p), משפט הקירוב אינו אלא משפט השאריות הסיני. ערך מוחלט בשדה המספרים המרוכבים ממוזער\|הערך המוחלט של המספר הוא המרחק מראשית הצירים. הוא גם נקרא התמונה של . ל-, הצמוד המרוכב של , יש את אותו הערך המוחלט. בשדה המספרים המרוכבים ההגדרה האינטואיטיבית של הערך המוחלט עדיין תקפה - בוחנים את המרחק בין המספר המרוכב ובין ראשית המישור המרוכב. עבור המספר המרוכב , הערך המוחלט יהיה - נוסחת המרחק האוקלידי. תכונות 1-4 של הערך המוחלט מתקיימות גם עבור מספרים מרוכבים, וכמו כן מתקיים , כאשר הוא הצמוד המרוכב של . ביחד עם הזווית שיוצר הוקטור של המספר עם ציר ה-x, משמשים הערך המוחלט (שמסומן ב-r) והזווית (שמסומנת ב-) כדרך נוספת להגדיר מספר מסוים. על-פי נוסחת אוילר, ניתן להציג את המספר כ-. דרך זו משמשת, למשל, להכפיל, להעלות בחזקה ולהוציא שורש בקלות. ערך מוחלט p-אדי על שדה המספרים ה-p-אדיים מוגדרת הערכה דיסקרטית (בהנחה ש-), וזו מגדירה ערך מוחלט לפי ומטריקה (), המגדירה טופולוגיה. תחת הטופולוגיה הזו, חוג השלמים ה-p-אדיים, שהוא כדור היחידה הסגור בשדה, הוא קבוצה קומפקטית, הומיאומורפית לקבוצת קנטור. השדה אינו קומפקטי, אבל הוא קומפקטי מקומית. הערך המוחלט ה-p-אדי הוא ערך מוחלט לא-ארכימדי, ומקיים דרישה חזקה יותר מאי-שוויון המשולש, שהיא . תכונה זו מגדירה אומנם טופולוגיה מטרית, אך מספר תכונות בה שונות מהטופולוגיה המטרית הרגילה, למשל: טור אינסופי מתכנס במטריקה ה-p-אדית אם ורק אם האיבר הכללי שואף לאפס (כלומר: מתכנס אם ורק אם ) בעוד שבמטריקה הרגילה הטור ההרמוני מתבדר, אף על פי ש- שואף ל-0. ראו גם נורמה משפט אוסטרובסקי הערכה בדידה קישורים חיצוניים ערך מוחלט ומספרים נגדיים, באתר לרגו (LerGO) ערך מוחלט - פתרון משוואות, באתר לרגו (LerGO) הערות שוליים קטגוריה:אלגברה בסיסית קטגוריה:פונקציות ממשיות ומרוכבות קטגוריה:נורמות (מתמטיקה)	2024-02-14T13:37:42
דוגמה נגדית	בלוגיקה ובמתמטיקה, דוגמה נגדית היא שיטה להפרכה של טענות על ידי שימוש במבנה לוגי זהה של טענות ומסקנות עם תוכן אחר שמציג בכך את אי-התקפות של אותו מבנה משותף. שיטה זו מטפלת בטענות כלליות; כלומר, טענות העוסקות באיבריה של קבוצה כלשהי, ומראה כי קיים לפחות מקרה פרטי אחד שבו הטענה אינה נכונה. די במקרה פרטי אחד זה, הקרוי "דוגמה נגדית", כדי להפריך את הטענה. להמחשה, בעבר חשבו שכל מספר שבנוי רק מהספרה 3, אך ספרת האחדות שלו היא 1, הוא מספר ראשוני. טענה זו אכן הייתה נכונה עבור מקרים פרטיים רבים: 31, 331, 3,331 וכו', אולם עם כניסת המחשב לבדיקת ראשוניות של המספרים, התברר כי המספר 333,333,331 הוא מכפלה של 17 ו-19,607,843, ולכן אינו ראשוני. המספר 333,333,331 מהווה דוגמה נגדית לַכלל שצוין, ובכך מפריך אותו. דוגמה ידועה לשימוש בדוגמה נגדית זו ההפרכה של השערת אוילר. פשטות או מינימליות של דוגמה נגדית מבחינה לוגית, אין העדפה לדוגמה נגדית אחת על פני אחרת, אולם מבחינה אסתטית (ובפרט, אסתטיקה מתמטית) ופדגוגית, יש העדפה לדוגמה נגדית פשוטה ככל הניתן. לדוגמה, יש אינסוף דוגמאות נגדיות לטענה "אם שלושה מספרים הם זרים (אין מספר גדול מ-1 שמחלק את שלושתם), אז הם זרים בזוגות (כלומר, לכל שניים אין מספר גדול מ-1 שמחלק את שניהם)". אולם מבין כל הדוגמאות הנגדיות עדיפה זו ה"מינימלית" (זו שמערבת את המספרים הכי קטנים). לבניית הדוגמה המינימלית, נחוצים שני המספרים הקטנים ביותר שאינם זרים, כלומר 2 ו-4, ומספר שלישי מינימלי שזר לשניהם, במקרה זה, 1, ליצירת השלשה (1,2,4). קטגוריה:שיטות הוכחה קטגוריה:לוגיקה קטגוריה:פילוסופיה של המדע קטגוריה:השערות מתמטיות שהופרכו	2024-08-22T15:37:07
רדיום	רדיום (באנגלית: Radium) הוא יסוד כימי רדיואקטיבי ממשפחת המתכות האלקליות-עפרוריות שסמלו הכימי Ra ומספרו האטומי 88. מאפיינים צבעו של הרדיום הטהור כמעט לבן מוחלט, אולם הוא משחיר בחשיפה לאוויר, ככל הנראה עקב התרכבות עם החנקן; כמו כן, בחשכה הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית "קרן אור"). מבחינה כימית הוא דומה לבריום, אלא שהוא יציב מעט פחות ממנו. הרדיום הוא מאוד רדיואקטיבי: האיזוטופ היציב - והנפוץ - ביותר שלו הוא 226Ra, תוצר של התפרקות של אורניום, שלו זמן מחצית חיים של 1602 שנה. האיזוטופ השני בדירוג על פי זמן מחצית החיים הוא 228Ra, שנוצר כתוצאה מהתפרקותו של התוריום, ולו זמן מחצית חיים של 6.7 שנים. הרדיום נמצא רובו ככולו בעפרות אורניום, שכן הוא נוצר בעיקר כתוצאה מהתפרקותו. מקורותיו החשובים בכדור הארץ הם בצ'כיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וקנדה, וכן ישנם מרבצים שלו באוסטרליה ובדרום-מערב ארצות הברית (קולורדו, ניו מקסיקו, יוטה). שימושים בשל היותו זוהר בחושך, בעבר שימש הרדיום לשם צביעת מחוגי שעונים ומכשירי מדידה כך שיזהרו; אולם, לאור העובדה שעובדות אשר התעסקו עמו מתו כתוצאה מהשפעותיו, שימוש זה ברדיום פסק בשנות ה-50. כיום משתמשים ברדיום בתערובת עם בריליום כמקור לנייטרונים לניסויים בפיזיקה, וברפואה כמקור לרדון, שמשתמשים בו לשם טיפול בסרטן. אולם, גם בתפקידו זה הרדיום מוחלף בהדרגה בחומרים אחרים, מסוכנים פחות, כגון 60Co ו137Cs. היסטוריה הרדיום נתגלה על ידי מארי קירי ובעלה פייר קירי ב-1898 בעפרת אורניום; בני הזוג קירי הפיקו מהעפרה את כל האורניום וגילו כי הנשאר עדיין רדיואקטיבי, וכך הסיקו על קיום יסוד רדיואקטיבי שטרם התגלה (למעשה, היו אלה שניים - הרדיום והפולוניום). בני הזוג קירי ניסו לבודד את היסוד הרדיואקטיבי המסתורי וב-20 באפריל 1902 הצליחו להפיק עשירית גרם של המלח רדיום כלורי, שממנה הצליחה מארי קירי לקבוע את משקלו האטומי של הרדיום. באותה שנה הצליחו בני הזוג, יחד עם אנדרה דביירן, לבודד את הרדיום מתוך הכלוריד שלו באמצעות אלקטרוליזה. בתחילת המאה העשרים השתמשו ברדיום נוכלים רבים כדי למכור לציבור "תרופות פלא" למניעת מחלות ולשיפור כח הגברא. כתוצאה מבורות בתחום הרפואה באותה תקופה מתו אנשים רבים. בשנות ה-30 התגלה, שהרדיום גורם למחלות קשות, ובהן אנמיה וסרטן העצם, ולכן פסק השימוש בו לייצור צבעים הזוהרים בחושך. מותה של מגלת הרדיום, מארי קירי, נגרם ככל הנראה מטיפול לא זהיר ברדיום גם כן, ויומניה מהווים סכנה לבריאות עד היום, בשל רדיואקטיביותם הגבוהה. זהירות הרדיום רדיואקטיבי מאוד - פי מיליון יותר מאשר אורניום, ותוצרי התפרקותו הם רדיואקטיביים מאוד גם כן. לכן, כל הכנסה של רדיום לגוף, בין בנשימה ובין בבליעה, וכן כל היחשפות אליו עלולים לגרום לסרטן ולמחלות אחרות. מסיבות אלה יש גם לאוורר מטילי רדיום באופן שיטתי, על-מנת למנוע את הצטברותו של הגז הרדיואקטיבי רדון, תוצר של התפרקות הרדיום. סכנה נוספת שנובעת מכניסת רדיום לגוף היא הסכנה שהוא יחליף חלקית את הסידן הנמצא בעצמות הגוף, שכן שניהם נמצאים באותה משפחה כימית. הפולוניום הוא תוצר ביקוע רדיואקטיבי של רדון, ושהוא בעצמו תוצר ביקוע רדיואקטיבי של רדיום. הרדיום נמצא בדשן המשמש להגברת קצב הצמיחה של הטבק, מה שהופך את הסיגריות למסרטנות. ראו גם 223Ra כלוריד - טיפול תרופתי חדשני לטיפול בסרטן הערמונית. קישורים חיצוניים רדיום באתר Webelements (באנגלית) הערות שוליים קטגוריה:יסודות כימיים קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות קטגוריה:יסודות רדיואקטיביים	2024-09-29T12:30:56
חוקי היקש	הפניה כלל היסק	2006-09-01T23:59:07
ליאורה גלאט-ברקוביץ'	REDIRECT ליאורה_גלט-ברקוביץ'	2015-09-26T11:06:50
קרב אל-עלמיין השני	קרב אל-עלמיין השני היה קרב מכריע שהתנהל בין 23 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1942 במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. הקרב היה השלישי בסדרה של עימותים צבאיים, שהתנהלו באזור אל-עלמיין שבמצרים, החל מיולי 1942. קדמו לו קרב אל-עלמיין הראשון וקרב עלם חלפה. במהלך הקרב, שארך 12 יום, הביסה הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי בפיקודו של ברנרד מונטגומרי את ארמיית הפאנצר אפריקה, שכללה כוחות גרמניים ואיטלקיים בפיקודו של ארווין רומל, ואילצה את כוחות הציר להתחיל בנסיגה ארוכה מערבה לאורך חופי צפון אפריקה, שהסתיימה בכניעת הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בתוניסיה בראשית מאי 1943. ניצחון בעלות הברית בקרב הסיר סופית את האיום הגרמני מעל מצרים ותעלת סואץ, ושם קץ לתוכנית הגרמנית הגרנדיוזית להשתלט על המזרח התיכון באמצעות תנועת מלקחיים גדולה של כוחותיו של רומל מדרום והכוחות הגרמניים בקווקז מצפון. תבוסת כוחות הציר בקרב אל-עלמיין, יחד עם תבוסת הצבא הגרמני בקרב סטלינגרד שהתנהל במקביל, סימנו את ראשית המפנה לטובת צבאות בעלות הברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית וגרורותיה, אם כי, בהשוואה לניצחון הסובייטי בקרב סטלינגרד, לניצחון הבריטי באל-עלמיין הייתה חשיבות משנית. הניצחון המכריע בקרב אל-עלמיין, ביחד עם נחיתת כוחות בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית במבצע לפיד זמן קצר לאחר מכן, מסמנים את נקודת המפנה במערכה הצבאית בצפון אפריקה ובמערכה בזירת הים התיכון. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אמר על חשיבות הקרב: "זה אינו הסוף (של המלחמה), אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה". צ'רצ'יל כתב בזיכרונותיו (במידה רבה של חוסר דיוק): "לפני אל-עלמיין לא ידענו [הצבא הבריטי] ניצחון, אחרי אל-עלמיין לא ידענו עוד תבוסה". רקע בראשית יולי 1942 הגיעה ארמיית פאנצר אפריקה (שהורכבה מקורפוס אפריקה הגרמני בסיוע יחידות חי"ר ויחידות ממונעות איטלקיות) תחת פיקודו של ארווין רומל, לעומק שטח מצרים ואיימה לכבוש את מצרים ולהשתלט על תעלת סואץ (שהיוותה ציר אספקה חיוני עבור מאמץ המלחמה של בריטניה). הכוחות הבריטיים הצליחו לבלום את המשך התקדמותו של רומל בקו אל-עלמיין, קו הגנה מבוצר שחסם את המעבר הצר בין חוף הים התיכון לבין שקע קטארה הבלתי-עביר לתנועת רכב, כ-100 ק"מ ממערב לאלכסנדריה. במהלך חודש יולי נערכו באזור מספר קרבות מבולבלים (שנודעו מאוחר יותר בשם קרב אל-עלמיין הראשון), כשכל צד מנסה לפרוץ ללא הצלחה את מערך ההגנה של יריבו ולהשיג הכרעה צבאית. לאחר שורה ארוכה של התקפות והתקפות נגד, במהלכן ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, שככה הלחימה. שני הצדדים היו תשושים ונזקקו לזמן לצורך התארגנות מחדש. סדרת המפלות שספגו הכוחות הבריטיים בצפון אפריקה במערכה נגד כוחותיו של רומל גרמו לצ'רצ'יל לבצע סדרת חילופי גברי בפיקוד הבריטי בזירת המזרח התיכון. קלוד אוקינלק, מפקד "פיקוד המזרח התיכון", שנטל את הפיקוד גם על הארמייה השמינית, מונה למפקד הכוחות הבריטיים באיראן ובעיראק, ובמקומו מונה הרולד אלכסנדר למפקד הכוחות הבריטיים במצרים, ארץ ישראל וסוריה, ואילו גנרל ברנרד מונטגומרי מונה למפקד הארמייה השמינית, ונכנס לתפקידו ב-13 באוגוסט. מיד עם כניסתו לתפקיד החל מונטגומרי בהכנות להדיפת המתקפה הצפויה של רומל על קו אל-עלמיין. הוא העריך נכונה את כוונותיו של רומל, והציב את כוחותיו העיקריים סביב רכס עלם חלפה, כ-20 ק"מ ממזרח לקו אל-עלמיין, במטרה לבלום שם את כוחות הציר. רומל ידע שבעלות הברית מזרימים תגבורות חזקות לארמייה השמינית, ולכן החליט לתקוף לפני שהבריטים ישיגו עדיפות מכרעת על כוחותיו. ב-30 באוגוסט החלה מתקפת הציר, שנועדה לאגף את קו אל-עלמיין מדרום ולנתק את כוחות הארמייה השמינית מעורפם. הכוחות הבריטיים, שהיו ערוכים ומוכנים היטב לקראתה, ניהלו קרב מגננה מתוכנן היטב, ולא התקשו לבלום את התקדמות קורפוס אפריקה. ב-6 בספטמבר השלימו כוחותיו של רומל את נסיגתם לעמדות המוצא שלהם לאחר שספגו אבדות ניכרות, והיוזמה עברה לידי הבריטים. מונטגומרי החל בהכנות למתקפה גדולה של כוחותיו על כוחות הציר בקו אל-עלמיין, במטרה להשמיד את כוחותיו של רומל ובסופו של דבר להשתלט על חופי צפון אפריקה. מונטגומרי ואלכסנדר הצליחו לשכנע את צ'רצ'יל קצר הרוח לדחות את המתקפה המתוכננת לסוף אוקטובר, כדי שניתן יהיה לקלוט כראוי את התגבורות שהגיעו למצרים, ולהשלים את ההכנות למתקפה. מתקפת הארמייה השמינית הייתה קשורה קשר הדוק בתכנונה ובעיתויה לפלישה המתוכננת של בעלות הברית לצפון אפריקה הצרפתית (מבצע לפיד), שנועדה להיערך בראשית נובמבר 1942. תוכנית המערכה הבריטית תוכנית המערכה של הארמייה השמינית, שגובשה סופית ב-6 באוקטובר (17 יום לפני פתיחת המתקפה הבריטית), שמה דגש על השמדת כוחות השריון של רומל, אך לא באמצעות קרבות תנועה, בהן הצטיינו דיוויזיות הפאנצר הגרמניות. מונטגומרי הסתמך על ההרגל הגרמני להגיב באופן מיידי על כל התקפה בריטית בהתקפת נגד, כדי לאלץ את רומל לשחוק בהדרגה את כוחותיו הניידים, בשורת התקפות נגד על מערכי הגנה בריטיים מוכנים, בדומה למה שאירע בקרב עלם חלפה. רק לאחר שכוחות הציר ישחקו עד דק, התכוון מונטגומרי להנחית עליהם את מהלומת החסד, לשבור את התנגדותם ולהשמיד את שרידיהם. המאמץ הבריטי העיקרי נועד להתרכז בחלק הצפוני של קו אל-עלמיין. 4 מדיוויזיות הרגלים של הקורפוס ה-30, בסיוע 2 בריגדות שריון, נועדו לפרוץ את מערכי ההגנה של הציר באזור זה, לתפוס קו דיווח, שקיבל את שם הקוד קו אוקסילק, ולאפשר לכוחות ההנדסה של הקורפוס ה-10 לפלס צירים בשדות המוקשים. הקורפוס המשוריין ה-10 (הדיוויזיות המשוריינות ה-1 וה-10) נועד לנוע בעקבות כוחות החי"ר, לעבור דרך הפרצות בשדות המוקשים, לתפוס קו עמדות שקיבל את שם הקוד קו פירסון, ולהיערך לשבור כל התקפת נגד גרמנית על כוחות הקורפוס ה-30. במקביל נועד הקורפוס ה-13 לבצע מתקפת הסחה על עמדות הציר באגף הדרומי של קו אל-עלמיין, ולכבוש את קארת אל-חמימאת, במטרה לאיים על כוחות הציר באיגוף מדרום, ולרתק חלק מכוחות השריון הגרמניים והאיטלקיים, כדי להרחיק אותם מזירת הלחימה העיקרית בצפון. מונטגומרי התכוון להסתמך על יחידות הרגלים שלו (שנהנו מעדיפות על יריביהם, בעיקר בלחימה פנים אל פנים ובלוחמת לילה) כדי להנחית שורת התקפות לילה על עמדות הציר, בסיוע כוחות הארטילריה והאוויר של הארמייה השמינית. הוא תכנן לשנות את כיוון המתקפה, ולהנחית אותה כל פעם על נקודה אחרת בחזית האויב, כדי לשמור על היוזמה, ולאלץ את רומל "לרקוד לצלילי חלילו". במקום לשחוק את כוחותיו המשוריינים בהתקפות נגד מערכי הגנה מוכנים של הציר, הוא תכנן לאלץ את רומל לתקוף את העמדות, שיכבשו על ידי יחידות הרגלים של הארמייה השמינית, וכך להשמיד בהדרגה את כוחותיו הניידים. מונטגומרי העריך מראש, שהקרב יימשך 12 ימים, ויתנהל בשלושה שלבים: "החדירה, הכתישה, והשבירה הסופית של האויב". מבצע ברטרם ממוזער\|הרכבת טנק דמה בחודשים שקדמו לקרב השתמשו כוחותיו של מונטגומרי במספר תחבולות על מנת להונות את פיקוד הציר, הן לגבי מיקומה המדויק של המתקפה הבריטית והן באשר למועד המתקפה. לתוכנית ההונאה ניתן שם הקוד "מבצע ברטרם". המבצע כלל בניית קו צינורות מים בשלבים, שנועדה לשכנע את הפיקוד הגרמני לחשוב, כי המתקפה תחל רק לאחר השלמתו, וכי המאמץ העיקרי של בעלות הברית יהיה בדרום. בנוסף לכך, מודלים של טנקים שהורכבו מעץ הונחו על גבי ג'יפים שנעו דרומה - ובפעולת הטעיה נוספת, מודלים של משאיות אספקה הונחו על גבי הטנקים שנועדו לבצע את המתקפה בפועל ונעו צפונה. תוכנית כוחות הציר שמאל\|ממוזער\|250px\|הערכות כוחות הצדדים היריבים ערב פתיחת הקרב (לחצו להגדלה) לאחר כישלונו בקרב עלם חלפה, נאלץ רומל לעבור למגננה. כוחות הציר שבפיקודו סבלו ממחסור חמור בציוד ובאספקה, ובמיוחד בדלק. תגבורות ואספקה לארמיית הפאנצר אפריקה נשלחו במשורה, וחלק גדול מהאספקה שנשלחה לרומל מאיטליה דרך הים התיכון, הוטבעה על ידי כוחות אוויר וים בריטים שפעלו מבסיסם באי מלטה. בסיס האספקה הקרוב ביותר של רומל היה בנמל טוברוק שבלוב, מרחק מאות ק"מ מכוחותיו באל-עלמיין, עובדה שהגבירה במידה רבה את בעיותיו הלוגיסטיות. במקביל, נוכחות כוחות הציר באל-עלמיין, והאיום שהם יצרו על השליטה הבריטית במצרים ובתעלת סואץ, גרמו לפיקוד בעלות הברית להזרים תגבורות חזקות בכוח אדם ובציוד לכוחות הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי במצרים, והעדיפות המספרית של בעלות הברית על כוחות הציר, שהחזיקו בקו אל-עלמיין, הלכה וגדלה. תקוותו היחידה של רומל הייתה שכוחות הציר בדרום רוסיה יצליחו להביס את הצבא האדום, לחצות את רכס הרי הקווקז, וליצור איום על כוחות בעלות הברית באיראן ובמזרח התיכון, שיאלץ את הפיקוד הבריטי להעביר חלק גדול מכוחותיו ממצרים צפונה. אולם בטווח הזמן המיידי נאלץ רומל להורות לכוחותיו להתחפר בקו אל-עלמיין. הוא ידע שלבריטים לא תהיה ברירה אלא לתקוף חזיתית את עמדות צבאו בקו אל-עלמיין, משום שאגפו הדרומי נשען על שקע קטארה, שנחשב בלתי עביר לתנועת שריון, ולכן השקיע זמן ומשאבים רבים בשיפור מערכי ההגנה שלו ובביצורם. העיכובים בפתיחת המתקפה הבריטית העניקו לרומל זמן רב להעמיק ולעבות את מערך ההגנה שלו, שהיה מושתת על מוקשים, תיל דוקרני, תותחים נ"ט ומקלעים - כשכל אלה ערוכים בעומק רב. עד לשבוע השלישי של אוקטובר 1942 הספיקו כוחות הציר לזרוע כחצי מיליון מוקשים, רובם המכריע מוקשי נ"ט, בשדות המוקשים, שכונו על ידי הבריטים בשם "גני השטן". המוקשים נזרעו בשתי חגורות עיקריות, שרוחבן היה כמה מאות מטרים. בין 5 ל-6 ק"מ הפרידו בין שתי חגורות המוקשים, ועל פני שטח זה הצטלבו רצועות מוקשים נוספות, שקישרו בין שתי החגורות העיקריות, לא איפשרו התפרסות של כוחות תוקפים, ויצרו לשדות המוקשים מבנה של מבוך, שהיה לכאורה נטול כל שיטה או סדר. בתוך שדות המוקשים היו פזורים "מוצבי חוץ" רבים, בהם מוקמו מקלעים, תותחי נ"ט ומרגמות. מוצבי החוץ נועדו לכסות באש את שדות המוקשים, להשהות כל כוח תוקף ולגרום לו אבדות, בעוד הוא נאבק לפלס דרכו בשדות המוקשים. כשני ק"מ ממערב לרצועת המוקשים השנייה מיקם רומל את מערך ההגנה הראשי שלו, שהוחזק על ידי הכוח העיקרי של דיוויזיות הרגלים האיטלקיות, בסיוע יחידות חי"ר גרמניות (מהדיוויזיה ה-164 ובריגדת הצנחנים של ראמקה). בנוסף לכך, הוא החל בהקמת רצועת הגנה שלישית, שכללה עמדות מחופרות עבור טנקים ועבור תותחי נ"ט, לאורך נתיב רחמן – דרך רוחב, שהחלה ממזרח לסידי עבד אל רחמן, שעל כביש החוף, ועברה במרחק כ-13 ק"מ מהעמדות הקדמיות של הארמייה השמינית, ובמקביל להן. כוחותיו הניידים של רומל הוחזקו בעתודה, במטרה לתקוף ולהשמיד כל כוח בריטי, שיצליח להבקיע דרך שני שתי רצועות ההגנה הראשונות. דיוויזיית הפאנצר ה-15 ודיוויזיית השריון "ליטוריו" הוצבו באזור תל אל-עקאקיר, ממערב לנתיב רחמן. הדיוויזיה הקלה ה-90 והדיוויזיה הממונעת "טריאסטה" הוצבו באזור כביש החוף, מאחרי חלקו הצפוני של מערך ההגנה של הציר, ואילו דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית השריון אריאטה הוצבו ממערב למערך ההגנה של הציר בחלקו הדרומי של קו אל-עלמיין, כדי למנוע אפשרות של איגוף כוחותיו של רומל מדרום. רומל, שהיה חולה במשך תקופה ארוכה, הוחזר לגרמניה זמן קצר לפני פתיחת המתקפה הבריטית, על מנת להחלים. גנרל גאורג שטומה, מונה כממלא מקומו הזמני בפיקוד על ארמיית הפאנצר אפריקה עד לחזרתו. יחסי הכוחות הצבאיים ערב הקרב בחינת יחסי הכוחות הצבאיים ערב פרוץ קרב אל-עלמיין, מלמדת שהארמייה השמינית נהנתה מעדיפות משמעותית כמעט בכל התחומים על כוחות הציר בפיקודו של רומל. הארמייה השמינית כללה 7 דיוויזיות רגלים, 3 דיוויזיות משוריינות ומספר בריגדות עצמאיות בסדר כוחות של דיוויזיה נוספת, מול 13 דיוויזיות של הציר (4 דיוויזיות שריון, שתי דיוויזיות ממונעות, 5 דיוויזיות רגלים, דיוויזיית צנחנים ודיוויזיית נ"מ של הלופטוואפה) ובריגדת צנחנים גרמנית. אולם הדיוויזיות של חבר העמים הבריטי, ובמיוחד הדיוויזיות המשוריינות, היו גדולות בהרבה ומצוידות טוב יותר מאשר היחידות הגרמניות והאיטלקיות שניצבו מולן. בנוסף לכך, היחידות האיטלקיות, שהיוו למעלה ממחצית כוחה של ארמיית הפאנצר אפריקה, לא היו מאומנות ומצוידות כראוי, למעט מספר יחידות עילית, כלי הנשק שעמדו לרשותן היו מדגמים מיושנים, והן לא היו מסוגלות להתמודד כשווים מול שווים מול יחידות הארמייה השמינית, כפי שהוכח במהלך קרב אל-עלמיין הראשון. הארמייה השמינית כללה 195–220 אלף חיילים, 1,029 טנקים (בתוספת כ-200 טנקים בעתודה), 435 מכוניות משוריינות, 730–750 מטוסים (530 מתוכם מבצעיים), 892–908 קני ארטילריה (רובם המכריע תותחי שדה 25 ליטראות) ו-1,451 תותחי נ"ט (מתוכם כ-850 תותחי נ"ט 6 ליטראות, שהיו עדיפים על תותחי הנ"ט התקניים של צבאות הציר, תותחי 50 מ"מ גרמניים, ו-47 מ"מ איטלקיים). כוחותיו של רומל כללו 108–116 אלף חיילים (כ-50 אלף מתוכם גרמניים), 547 טנקים (249 טנקים גרמניים), 192 מכוניות משוריינות, 552 קני ארטילריה (כולל 109 תותחים בינוניים ו-26 תותחים כבדים), 350–480 מטוסים מבצעיים ו-1,063 תותחי נ"ט. הארמייה השמינית נהנתה מעדיפות מכרעת בשריון על כוחותיו של רומל. לרומל היו רק 249 טנקים גרמניים של קורפוס אפריקה מול למעלה מ-1,000 טנקים בריטיים. 298 הטנקים האיטלקיים היו נחותים בהשוואה לכל סוגי הטנקים שעמדו לרשות הארמייה השמינית. בנוסף לכך, רק 118 מהטנקים הגרמניים היו מהדגמים המתקדמים של פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4, אשר היו שווי ערך ל-252 הטנקים מדגם M4 שרמן, שהיו ברשות הכוחות הבריטיים. מצד שני, שדות המוקשים העמוקים, שהכין רומל, ביחד עם תותחי הנ"ט שלו (במיוחד 86 תותחי הנ"ט 88 מ"מ, שיכלו להשמיד את כל סוגי הטנקים של בעלות הברית מטווח ארוך), קיזזו במידה רבה את היתרון הבריטי בשריון. סדר הכוחות של הצדדים היריבים (23 באוקטובר 1942) סדר הכוחות של הארמייה השמינית הקורפוס המשוריין ה-10 (הרברט למסדן) - הדיוויזיה המשוריינת ה-1, הדיוויזיה המשוריינת ה-10, הדיוויזיה המשוריינת ה-8 (סגל מפקדה ומספר יחידות בלתי מבצעיות בלבד). הקורפוס ה-13 (בריאן הורוקס) - הדיוויזיה המשוריינת ה-7, דיוויזיית הרגלים ה-44, דיוויזיית הרגלים ה-50, בריגדת החי"ר היוונית ה-1, הבריגדות המוגברות ה-1 וה-2 של צבא צרפת החופשית, השדרה הניידת ה-1 של צבא צרפת החופשית. הקורפוס ה-30 (אוליבר ליס) - דיוויזיית הרגלים ה-51, הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2, הדיוויזיה האוסטרלית ה-9, הדיוויזיה הדרום-אפריקנית ה-1, הדיוויזיה ההודית ה-4, הבריגדה המשוריינת ה-9, הבריגדה המשוריינת המוגברת ה-23. סדר הכוחות של ארמיית הפאנצר אפריקה גייסות הארמייה - צוות קרב "קיל", דיוויזיית הנ"מ ה-19, יחידות הסיור ה-3 ה-33 וה-580 קורפוס אפריקה הגרמני (וילהלם פון תומה) - דיוויזיית הפאנצר ה-15, דיוויזיית הפאנצר ה-21, הדיוויזיה הקלה ה-90, דיוויזיית הרגלים ה-164, בריגדת הצנחנים "ראמקה". הקורפוס ה-10 (אדוארדו נבה) - דיוויזיית הרגלים ה-27 ("בראשיה"), דיוויזיית הרגלים ה-17 ("פאביה"), דיוויזיית הצנחנים ה-185 ("פולגורה"), רגימנט הבראסליירי ה-9. הקורפוס ה-21 (איניאה נאבאריני) - דיוויזיית הרגלים ה-102 ("טרנטו"), דיוויזיית הרגלים ה-25 ("בולוניה"), רגימנט הבראסליירי ה-7 הקורפוס הממוכן ה-20 (ג'וספה דה סטאפניס) - דיוויזיית השריון ה-132 ("אריאטה"), דיוויזיית השריון ה-133 ("ליטוריו"), הדיוויזיה הממונעת ה-101 ("טריאסטה") מהלך הקרב שמאל\|ממוזער\|400px\|קרב אל-עלמיין – תוכנית המתקפה הבריטית ניתן לחלק את קרב אל-עלמיין לשלושה שלבים עיקריים: שלב החדירה (23–24 באוקטובר) - במסגרתו ניסו כוחות הארמייה השמינית לפרוץ את מערכי ההגנה של הציר. שלב השחיקה (25 באוקטובר – 1 בנובמבר) - שלב שהתאפיין בחילופי מהלומות (התקפות והתקפות נגד) ללא הכרעה בין הצדדים היריבים, במסגרתו נשחקו בהדרגה כוחותיו הניידים של רומל. שלב המתקפה הסופית/השבירה (2–11 בנובמבר) - השלב האחרון של הקרב, במסגרתו הנחיתו כוחות הארמייה השמינית את "מהלומת החסד" על כוחות הציר, השלימו את הבקעת מערך ההגנה של רומל, ואילצו את שרידי כוחותיו לסגת במהירות מקו אל-עלמיין, כדי להינצל מהשמדה. המתקפה הבריטית הראשונית (23–24 באוקטובר) מבצע "רגל קלה" מבצע "רגל קלה" (באנגלית: Operation Lightfoot) החל בליל 23 באוקטובר בשעה 21:40. 882 קני ארטילריה בריטיים, רובם הגדול תותחי שדה, פתחו בהפגזה כבדה על סוללות הארטילריה של הציר, שארכה 20 דקות, והצליחו לשתק זמנית את רובן. להרעשה הארטילרית נלוו גם תקיפות מהאוויר, שבוצעו על ידי עשרות מפציצים מדגם ויקרס ולינגטון והנדלי פייג' הליפקס. בשעה 22:00 עברה הארטילריה הבריטית להפגיז את קווי ההגנה ואת שדות המוקשים של האויב. חלק מהתותחים נועדו ליצור "מסך אש נע" לפני כוחות החי"ר של הקורפוס ה-30 – סדרה של ריכוזי פגזים, שהונחתו על נקודות ידועות או חשודות של התנגדות אויב, וניתרו כל מספר דקות 100 מ' קדימה – כדי להקל על התקדמותם ולדכא את האש הנגדית של האויב. ההפגזה הבריטית נמשכה ללא הפוגה במשך חמש שעות וחצי, וכל תותח ירה במהלכה כ-600 פגז. בסך הכול הומטרו על עמדות הציר כ-125 טונות של פגזים. בחירת השם "רגל קלה" למבצע לא הייתה מקרית, שכן כוחות החי"ר הם שהובילו את מתקפת הארמייה השמינית. ההנחה הייתה שרוב המוקשים, שהונחו על ידי הגרמנים, היו מוקשי נ"ט, שלא יופעלו על ידי הרגלים המתקדמים. בשעה 22:00 החלו ארבע דיוויזיות רגלים של הקורפוס ה-30 להתקדם בקצב מדוד בסיוע ההרעשה הארטילרית. הן לא התקשו לכבוש את יעדן הראשוני, אשר נמצא מעבר לרצועת המוקשים הראשונה של האויב. אך ככל שהמשיכו להתקדם לעומק מערכי ההגנה של הציר, הן נתקלו בהתנגדות גוברת והולכת, וספגו אבדות כבדות, בעיקר ממוקשים ומאש מרגמות. למרות זאת, הצליחו יחידות הקורפוס ה-30 להשתלט על כ-80 אחוז מהיעדים שהוקצו להן. הן ספגו כ-2,500 אבדות, אך תפסו כ-1,400 שבויים מכוחות הציר. משימת יחידות ההנדסה של הקורפוס ה-10, שנעו בעקבות כוחות החי"ר, הייתה לפלס חמישה צירים בשדות המוקשים של רומל, במטרה לאפשר לכוחות השריון לחצות אותם ולהגיע לשטח הפתוח ממערב להם עד עלות השחר. אולם העומק הרב של שדות המוקשים לא איפשר להן להשלים את משימתן תוך לילה אחד. בחלק מצירי ההתקדמות לא הצליחו יחידות הרגלים לטהר את כל כיסי ההתנגדות של האויב, ואישן גרמה לעיכובים נוספים בפריצת הצירים בשדות המוקשים. קשיים בסימון המעברים בשדות המוקשים, ביחד עם ענני האבק שהעלו הטנקים המתקדמים, היקשו על הראות וגרמו לחלק מהטנקים וכלי הרכב הקלים, שנעו בעקבותיהן, לסטות מהנתיב ולעלות על מוקשים. טנקים נוספים נפגעו מאש תותחי נ"ט. שתי בריגדות של הדיוויזיה המשוריינת ה-10 הצליחו לחצות את שדות המוקשים ולהגיע למחסה של "רכס מיטרייה" (Miteriya Ridge), אך מערך ההגנה העיקרי של הציר נמצא ממערב לרכס, והניסיונות להתקדם הלאה, כדי להגיע אל "קו פירסון" כמתוכנן, נבלמו על ידי מסך של תותחי נ"ט, שפגעו בטנקים ברגע שעברו את קו הרכס. צפונה משם, לא הצליחו יחידות ההנדסה של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 להשלים את פינוי הפרצות שלהן בשדות המוקשים, וכאשר עלה השחר מצאו עצמן היחידות המובילות של הדיוויזיה מסובכות בשדות המוקשים, כ-3 ק"מ ממזרח ליעדן הראשוני, שנודע בכינוי "רכס הכליה" (Kidney Ridge). שמאל\|250px\|המבצעים הבריטיים בליל 23/24 באוקטובר\|ממוזער המבצעים הצבאיים בגזרה הדרומית (24–25 באוקטובר) במקביל למתקפה של הקורפוס ה-30 על החלק הצפוני של מערך ההגנה של הציר, ביצעו כוחות מהקורפוס ה-13 של הארמייה השמינית סדרה של פעולות הסחה בחלקו הדרומי של קו אל-עלמיין, במטרה לרתק את כוחות הציר שהחזיקו בגזרה זו, ולא לאפשר לפיקוד האויב להעביר כוחות מהדרום לגזרה הצפונית, שם נערכה המתקפה הבריטית העיקרית. בליל 23/24 באוקטובר ניסו יחידות מהדיוויזיה ה-44 לחצות את שדות המוקשים העמוקים, בגזרה שבין שקע מונאסיב להר חימיימאת (קארת אל-חמיימאת) ולתפוס עמדות ממערב להם, אך כשעלה השחר הם מצאו עצמם תקועים עדיין בשטח פתוח בין שתי רצועות המוקשים העיקריות, כשהם חשופים לאש ארטילריה מדויקת של כוחות הציר שחלשו עליהם מעמדותיהם בהר חימיימאת. במקביל ביצעה שדרה ניידת מכוחות צרפת החופשית, פשיטה על עמדות הציר בקצה הדרומי של קו אל-עלמיין, סמוך לשקע קאטארה. בלילה השני של הקרב (24/25 באוקטובר) הצליחו שני גדודים מהדיוויזיה ה-44 להשלים את חציית שדות המוקשים וליצור ראש גשר ממערב לרצועת המוקשים השנייה, אולם הבריגדה המשוריינת ה-22, שנעה בעקבותיהם, ספגה אבדות כבדות מאש תותחי נ"ט ולא הצליחה להשלים את חציית שדות המוקשים ולחבור לכוחות הרגלים. במשך כל היום שלאחר מכן (25.10) המשיכו הרגלים הבריטיים להחזיק בראש הגשר החשוף שלהם, תחת אש עזה של האויב. הפיקוד הבריטי הורה לבריגדה המשוריינת ה-22 לסגת, כדי למנוע את שחיקתה בטרם עת, אך יחידות הרגלים הורשו לנטוש את ראש הגשר ולחזור לעמדות המוצא שלהם רק בליל 25/26 באוקטובר, לאחר שספגו אבדות כבדות. באותו לילה ביצעו גם יחידות מהדיוויזיה ה-50 פשיטה על העמדות שהוחזקו על ידי דיוויזיית הצנחנים פולגורה, בשקע מונאסיב. ב-26 באוקטובר החליט פיקוד הארמייה השמינית להפסיק זמנית את המבצעים הצבאיים בגזרת הקורפוס ה-13. פעולת ההסחה הבריטית השיגה את מטרתה העיקרית, ריתוק שתיים מדיוויזיות השריון של הציר לגזרה הדרומית למשך זמן ארוך ככל האפשר. שמאל\|ממוזער\|250px\|הטנקים הבריטים מתקדמים בצירים שנפרצו על ידי כוחות ההנדסה היום השני לקרב: המשך המתקפה הבריטית בשעות הבוקר של 24 באוקטובר עדיין שרר בלבול רב וערפל קרב במפקדת ארמיית הפאנצר אפריקה ביחס לתמונת המצב ולכוונות האויב. רוב קווי התקשורת נותקו בהפגזה הבריטית, ולכן יצא גאורג שטומה, המפקד הזמני של כוחות הציר, למפקדת הדיוויזיה הקלה ה-90, כדי לעמוד מקרוב על המצב, ללא ליווי. בדרכו הוא נתקל בחיילים מהדיוויזיה האוסטרלית ה-9, שפתחו באש על מכוניתו. הנהג ביצע סיבוב פרסה ושטומה לקה בהתקף לב ונפל מהמכונית. זמן רב חלף עד שלפיקוד הגרמני נודע דבר מותו של שטומה והוא נחשב כנעדר. כתוצאה מכך נותרו כוחות הציר באל-עלמיין ללא מפקד במשך יממה כמעט, בשלב קריטי של הקרב. רק ב-25 באוקטובר קיבל וילהלם פון תומה, מפקד קורפוס אפריקה, את הפיקוד על כוחות הציר. בצד הבריטי, הורה מונטגומרי למפקדי הקורפוסים ה-30 וה-10 לחדש את המתקפה בלילה הבא, במטרה להשיג את היעדים המקוריים שהוקצו לכוחותיהם. הוא ייחס חשיבות רבה להחלצות כוחותיו המשוריינים משדות המוקשים, לפני שכוחות הציר יספיקו להיערך מחדש ולזרוע שדות מוקשים חדשים, והיה מוכן לספוג אבדות כבדות בטנקים לשם השגת מטרה זו. יחידות ההנדסה של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 המשיכו לפנות מוקשים תחת אש בשעות היום (תוך שימוש חלוצי במגלה מוקשים מבוסס גלאי מתכות) כדי להשלים את פריצת הנתיבים בשדות המוקשים לכוחות השריון, ועד שעה 16:00 הצליחו שלושת הגדודים של הבריגדה המשוריינת ה-2 להחלץ משדות המוקשים, ולהיערך ממזרח לרכס הכליה, לפני העמדות שנתפסו על ידי הדיוויזיה הסקוטית ה-51 והדיוויזיה האוסטרלית ה-9, באגף הצפוני של הקורפוס ה-30. במקביל ערכו מטוסי חיל האוויר המדברי (שהורכב מטייסות של חילות האוויר של בריטניה, דרום אפריקה, אוסטרליה וארצות הברית) למעלה מ-1,000 גיחות נגד יעדים של כוחות הציר במשך כל שעות היום. בשעות אחר הצהריים ערכו כוחות הציר התקפת נגד משוריינת ראשונה. יחידות מדיוויזיית הפאנצר ה-15 ומדיוויזית "ליטוריו" תקפו את הבריגדה המשוריינת ה-2 ואת יחידות הרגלים הסקוטים והאוסטרליים באזור "רכס הכליה". יחידות השריון של הציר העדיפו לתקוף בדרך כלל בשעות אלו, כאשר השמש השוקעת נמצאת בגבם ומסנוורת את יריביהם. הקרב נמשך עד לרדת החשיכה, מבלי שכוחות הציר זכו להישגים משמעותיים. הכוחות הבריטיים הצליחו להדוף את כל התקפותיהם, תוך שהם גורמים להם אבדות ניכרות. בליל 24/25 באוקטובר החלו הדיוויזיה המשוריינת ה-10 והבריגדה המשוריינת ה-9 (שפעלה תחת פיקוד הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2) במתקפה חדשה, במטרה להיחלץ משדות המוקשים האחרונים של הציר, להגיע לקו דיווח "פירסון" ולהתחבר עם יחידות הדיוויזיה המשוריינת ה-1 באזור "רכס הכליה". המתקפה החלה בשעה 22:00 בסיוע הפגזה כבדה של כ-300 קני ארטילריה. צוותי פלסים נעו לפני כוחות השריון, כדי לפלס להם נתיבים בשדות המוקשים. הבריגדה המשוריינת ה-8 נתקעה בשדות המוקשים, ספגה אבדות כבדות מתקיפת מפציצים גרמניים, ומאש ארטילריה ותותחי נ"ט, ונסוגה בחזרה לרכס מיטרייה עם עלות השחר. אולם שתי הבריגדות המשוריינות האחרות (ה-9 וה-24) הצליחו להגיע לקו "פירסון", להתחבר עם הבריגדה המשוריינת ה-2 מימינם, ולתפוס עמדות בכוננות להדוף את מתקפת הנגד הצפויה של כוחות הציר. שלב "השחיקה" (25 באוקטובר-1 בנובמבר 1942) מתקפת הנגד של פון תומא (25 באוקטובר) בשעות הבוקר של 25 באוקטובר ניסתה הבריגדה המשוריינת ה-2 לחדש את התקדמותה, במטרה להגיע ל"קו פירסון" באזור "רכס הכליה", אך התקדמותה נבלמה על ידי מסך תותחי נ"ט גרמניים מחופרים, שהיוה חלק מקו ההגנה העיקרי של רומל. בשעות הבוקר המאוחרות החלו כוחות הציר, בפיקוד גנרל וילהלם פון תומה, במאמץ גדול להדוף את כוחות הארמייה השמינית חזרה לנקודת המוצא שלהם, ולחסל את הבליטה הבריטית שננעצה בקווי הציר. מתקפת הנגד נפתחה בהפגזה כבדה לאורך כל גזרת הדיוויזיה המשוריינת ה-1. בשעות הצהריים החלו טנקים גרמניים ואיטלקיים משתי דיוויזיות שריון, בסיוע כוחות חי"ר וריכוזי אש ארטילרית, לתקוף את הכוחות הבריטיים. התקפות הנגד נערכו במיומנות הרגילה של הגרמנים, אך הן לא התמקדו בגזרה צרה, אלא נערכו בנקודות שונות ובזמנים שונים לאורך חזית רחבה. כוחות החי"ר והשריון של הארמייה השמינית הדפו את כל ההתקפות, תוך שהם גורמים אבדות כבדות לכוחות הציר. שוב הוכח שמונטגומרי צדק בכך שהסתמך על ההרגל הגרמני להגיב בהתקפת נגד מיידית על כל איום מצד כוחות בעלות הברית. שחיקת כוחות השריון של הציר החלה להיות משמעותית, ובשני ימי הלחימה הראשונים הם איבדו למעלה מ-100 טנקים (77 גרמניים ו-35 איטלקיים). בשלב זה של הקרב, אבדות הארמייה השמינית בטנקים היו כבדות הרבה יותר (יותר מ-300 טנקים נפגעו בשלושת ימי הלחימה הראשונים), אך לרשות מונטגומרי עמדו הרבה יותר טנקים, ועתודות משוריינות חזקות. שמאל\|250px\|מתקפת הנגד של כוחות הציר ב-25 באוקטובר\|ממוזער על אף כישלון התקפת הנגד של פון תומא, הבין מונטגומרי שכל ניסיון נוסף של דיוויזיות השריון של הקורפוס ה-10 להמשיך בהתקדמות מערבה נידון לכישלון, מכיוון שפיקוד האויב היה מוכן לכך, והזרים את עתודותיו לגזרת רכס הכליה. כדי להמשיך להחזיק ביוזמה, החליט מונטגומרי לערוך מתקפה חדשה בחלק הצפוני יותר של קו אל-עלמיין. הדיוויזיה האוסטרלית ה-9, שהחזיקה באגף הצפוני, החשוף, של הבליטה הבריטית שננעצה בקווי הציר, נועדה לתקוף צפונה לכיוון חוף הים, במטרה להגיע לכביש החוף, ולאיים ללכוד כוחות גרמניים ואיטלקיים חזקים שהחזיקו באזור זה. מונטגומרי העריך, שמתקפה באזור רגיש זה והאיום של פריצה בריטית לאורך כביש החוף, יאלצו את רומל להעביר את עתודותיו לגזרה זו, לשחוק אותם בשורת התקפות נגד חדשות, ולהחליש את כוחות הציר באזור רכס הכליה, שם תכנן עדיין מונטגומרי להנחית את המהלומה העיקרית שלו. המתקפה האוסטרלית החדשה נועדה להיערך בשלושה שלבים, כאשר השלב הראשון יבוצע בליל 25/26 באוקטובר. היעד העיקרי של השלב הראשון של המתקפה היה בליטת קרקע, שקיבלה את השם "נקודה 29". היא שימשה כמוצב תצפית ארטילרי גרמני חיוני, והוחזקה על ידי כוחות חזקים מהדיוויזיה ה-164. המתקפה האוסטרלית, שהחלה בחצות הלילה, בסיוע הרעשה ארטילרית כבדה והפצצה אווירית, השיגה את כל יעדיה, ובמהלכה נתפסו 240 שבויים גרמניים. במהלך הימים הבאים התחוללו קרבות קשים סביב "נקודה 29", שהייתה נקודה שולטת חשובה, כאשר כוחות הציר ניסו לחזור ולהשתלט עליה פעם אחר פעם. שמאל\|ממוזער\|250px\|פאנצר סימן 3, טנק המערכה המרכזי של קורפוס אפריקה (תמונה זו צולמה בצפון אפריקה, באפריל 1941) מבוי סתום במערכה (26 באוקטובר) בערב 25 באוקטובר שב רומל לצפון אפריקה, ומיד תפס פיקוד על כוחותיו באל-עלמיין. עם חזרתו הוא קיבל דו"ח מצב חמור לפיו שתי הדיווזיות שספגו את עיקר המהלומה הבריטית ספגו אבדות כבדות - דיוויזיית "טרנטו" האיטלקית איבדה כמחצית מכוח החי"ר שלה והדיוויזיה ה-164 איבדה כוח שווה ערך לשני גדודים. בנוסף לכך, הכוחות הניידים של ארמיית הפאנצר אפריקה סבלו ממחסור חמור בדלק, שהיה אמור להספיק להם לשלושה ימי לחימה בלבד. בדו"ח ששלח רומל לגרמניה מיד לאחר שובו, הוא ציין, שמטרתו בימים הקרובים תהיה לעקור בכל מחיר את כוחות הארמייה השמינית מהבליטה, שכבשו במערך ההגנה שלו, ולהחזיר את המצב לקדמותו. החלטתו של רומל לצאת למתקפת נגד מיידית, במקום ליצור חזית הגנתית חדשה ולהניח לבריטים לשחוק עליה את כוחותיהם, שיחקה לידיו של מונטגומרי. כיבוש "נקודה 29" על ידי האוסטרלים גירה את רומל לתגובה מיידית. הוא הורה לדיוויזיה ה-164, לקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 ולדיוויזיית הפאנצר ה-15 (שכוחה הידלדל עקב האבדות שספגה בשני ימי הלחימה הראשונים) לנוע צפונה ולבצע מתקפת נגד, במטרה לקטוע את הבליטה שנכבשה על ידי האוסטרלים בלילה הקודם, ולכבוש מחדש את "נקודה 29". אולם מתקפת הנגד נכשלה לפני שכוחותיו של רומל הצליחו להתקרב לעמדות האוסטרליות. מטוסי סיור בריטיים איתרו את ריכוזי הכוחות שהתכנסו לקראת המתקפה, וכאשר הם נעו קדימה, הם נמחצו על ידי ריכוזי אש ארטילרית והפצצה עזה שהנחיתו עליהם גלי מפציצים של חיל האוויר המדברי. בשל מחסור בדלק לא יכלו כוחותיו הניידים של רומל להתקדם או לסגת, נותרו חשופים בשטח הפתוח, וספגו אבדות כבדות מתקיפות מהאוויר. עד לתום היום נותרו לדיוויזיית הפאנצר ה-15 רק 23 טנקים מבצעיים, ולדיוויזית "ליטוריו" נותרו 44 טנקים כשירים (מתוך 116 טנקים). מצד שני, לא הצליחו הבריטים לנצל את המצב הקשה אליו נקלעו כוחותיו של רומל, ואת העובדה שלא נותרו כוחות שריון גרמניים בגזרת "רכס הכליה", כדי לפרוץ את חזית הציר באותה גזרה. בכל פעם שניסו הטנקים של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 לנוע קדימה, הם נפגעו על ידי תותחי נ"ט גרמניים, שקשה היה לאתרם ולהשמידם. למעשה נוצר מצב של קיפאון בשדה הקרב, כאשר השריון הבריטי לא יכול היה להבקיע דרך מחסום תותחי הנ"ט של הציר, כפי שכוחות השריון של רומל לא יכלו להדוף את כוחות הארמייה השמינית מהשטחים, שנכבשו על ידם. בשלב זה של המערכה, האבדות שספגה הארמייה השמינית בכוח אדם ובשריון, היו כמעט כפולות מאבדות כוחות הציר (6,140 נפגעים מול כ-3,700 אבדות לכוחות הגרמניים-איטלקיים, מהם 2,100 שבויים), והיה חשש אמיתי בקרב הפיקוד הבריטי שהם יאלצו להפסיק את המתקפה, מבלי להשיג הכרעה במערכה. מונטגומרי, שהבין את חומרת המצב והתרשם מההצלחה הראשונית של האוסטרלים, החליט להעתיק את מוקד המאמץ העיקרי של הארמייה השמינית צפונה, במטרה לפרוץ את חזית הציר לאורך כביש החוף ומשני עבריו. לשם כך הוא הורה לדיוויזיה האוסטרלית ה-9 להתכונן לחדש את המבקע שלה לעבר כביש החוף בליל 28/29 באוקטובר. במקביל הוא הורה להחליף את הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 והבריגדה המשוריינת ה-9, והעביר אותן לעתודה, ביחד עם הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (מהקורפוס ה-13), כדי שיהיו מוכנות להנחתת המהלומה הסופית על כוחות הציר לאורך כביש החוף. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 (שתוגברה בבריגדה משוריינת מדיוויזיית השריון ה-10) נצטוותה להמשיך להפעיל לחץ מתמיד על כוחות הציר באזור רכס הכליה, כדי לרתק את עתודותיו הניידות של רומל לאזור זה. שמאל\|250px\|ההערכות מחדש של כוחות הצדדים היריבים, 26/27 באוקטובר\|ממוזער המערכה סביב "רכס הכליה" (27-28 באוקטובר) ביומיים הבאים של הקרב התרכזה עיקר הלחימה סביב "רכס הכליה". למעשה לא היה מדובר ברכס של ממש, אלא בשורה של קפלי קרקע זעירים ושקעים בשטח המדברי השטוח, שקשה היה לזהות אותם ולאתר את מיקומם, עובדה שיצרה בלבול רב אצל הצדדים היריבים במהלך המערכה. תוכניתו של רומל לקראת 27 באוקטובר הייתה לרכז כמעט את כל כוחותיו הניידים, לצורך הנחתת התקפת נגד רבת עוצמה על הכוחות הבריטיים, ולחסל את הבליטה הבריטית במערך ההגנה שלו. לשם כך הוא הביא מהעתודה את הדיוויזיה הקלה ה-90, ופקד על דיוויזיית הפאנצר ה-21 לנוע צפונה מהגזרה הדרומית, ביחד עם 50 אחוז מהתותחים של הציר באותה גזרה. מתקפת הנגד נועדה להתמקד בשתי נקודות - נגד האוסטרלים ב"נקודה 29", ונגד הדיוויזיה המשוריינת ה-1 בגזרת "רכס הכליה". במקביל תכננו גם הבריטים לחדש את התקדמותם מערבה בגזרת "רכס הכליה", במטרה להגיע ל"נתיב רחמן". כדי להתגבר על מסך תותחי הנ"ט שחסם את דרכו, הורה גנרל בריגס, מפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-1, לבריגדה הממונעת ה-7, לתקוף בליל 26/27 באוקטובר שני מוצבים מבוצרים של האויב, שנמצאו על הרכס, לכבוש אותם, ולהשתמש בהם כבסיסים מוצקים להמשך ההתקדמות של כוחות השריון שלו. שני הגדודים של הבריגדה, שנדרשו לבצע את המשימה, לא הצליחו לאתר את יעדיהם. האחד נסוג לנקודת המוצא שלו לפני עלות השחר, אך מפקד הגדוד ה-2 של "בריגדת הרובאים", ויקטור טרנר, החליט להישאר במקומו ותפס עמדה בשקע רדוד דרומית-מערבית לרכס הכליה. בשעות אחר הצהריים של 27 באוקטובר החלו דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית "ליטוריו" לתקוף את העמדות הבריטיות בגזרת רכס הכליה. הם תקפו חמש פעמים, אך נהדפו שוב ושוב וספגו אבדות כבדות מאש הטנקים ותותחי הנ"ט הבריטיים. הגדוד ה-2 של טרנר מצא עצמו בנתיב ההתקדמות של כוחות הציר, ותותחי הנ"ט שלו פגעו במספר רב של כלי רכב משוריינים שתקפו את עמדת הגדוד, או ניסו לנוע סביבה. הגדוד ספג אבדות כבדות, אך הצליח להשמיד 32 טנקים ו-5 תומת"ים של האויב ולפגוע ברבים אחרים, ומילא תפקיד מרכזי בשבירת התקפת הנגד הגרמנית. בתום היום נותרו לדיוויזיית הפאנצר ה-21 45 טנקים מבצעיים בלבד. מתקפת הנגד השנייה של רומל באותו יום, שכוונה נגד החי"ר האוסטרלי ב"נקודה 29", נכשלה אף היא. הדיוויזיה הקלה ה-90, שביצעה את ההתקפה, לא הצליחה כלל להתקרב לעמדות האוסטרליות. כפי שאירע ביום הקודם, ריכוזי הכוחות התוקפים אותרו, נמחצו על ידי אש ארטילרית מרוכזת ומטווחת היטב, וספגו הפצצה הרסנית מ-90 מפציצים בריטיים. פיקוד הדיוויזיה המשוריינת ה-1 המשיך בנסיונותיו להשתלט על רכס הכליה, ובליל 27/28 באוקטובר נשלחו 3 גדודים של הבריגדה המוסעת ה-133 לכבוש את מוצבי הציר שהגנו עליו. כמו בלילה הקודם, כל שלושת הגדודים לא הצליחו לאתר את יעדיהם, ועם שחר התחפרו על עומדם. אחד הגדודים, הגדוד ה-4 של רגימנט סאסקס המלכותי, הותקף ונשטף על ידי טנקים גרמניים לפני שהשריון הבריטי הספיק להגיע לעזרתו, וספג אבדות כבדות. מאוחר יותר באותו יום ערכו דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 מספר התקפות נגד נחושות על הכוחות הבריטיים בגזרת רכס הכליה, אך כל ההתקפות נהדפו באבדות כבדות. כאשר הגרמנים ניסו להתארגן מחדש להנחתת מתקפת נגד בשעות אחר הצהריים, הם ספגו הפצצה עזה מהאוויר, שארכה כשעתיים וחצי, ושברה את ההתקפה עוד לפני שהחלה. נדמה היה ששום דבר לא יוכל לפרוץ את המבוי הסתום בגזרת רכס הכליה, אך הניסיונות החוזרים ונשנים של רומל להדוף את הכוחות הבריטיים, שהחזיקו בגזרה זו, גבו מכוחותיו המדולדלים מחיר יקר, שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו. המערכה סביב כביש החוף (29 באוקטובר-1 בנובמבר) ב-28 באוקטובר הורה מונטגומרי לדיוויזיה המשוריינת ה-1 לעבור למגננה בגזרת רכס הכליה. באותו לילה הוא הורה לדיוויזיה האוסטרלית ה-9 בסיוע הבריגדה המשוריינת ה-23 לחדש את המתקפה צפונה לכיוון כביש החוף. המשימה שהוטלה על הדיוויזיה הייתה לנעוץ טריז בעמדות הציר, לנתק את כביש החוף ואת מסילת הברזל, שמדרום לו, ולתפוס עמדות שישלטו עליהם משני העברים. בשלב שני, נדרשו האוסטרלים לפנות מזרחה לאורך מסילת הברזל, ולנתק מעורפם את הכוחות הגרמניים והאיטלקיים, שהחזיקו במערכת מוצבים מבוצרת, שכונתה על ידי הבריטים בשם "מוצב תומפסון". בשלב הראשון של המתקפה הצליחו הכוחות האוסטרליים להשתלט על שני מוצבים גרמניים במרחק כ-1500 מטר מצפון-מזרח ל"נקודה 29". אולם השלב השני של המתקפה, במסגרתו נדרשה הבריגדה האוסטרלית ה-26 בסיוע גדוד טנקי רגלים לנתק את כביש החוף, נכשל, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. למרות זאת, האוסטרלים הצליחו להגיע עד למרחק קצר ממסילת הברזל ומכביש החוף. המתקפה האוסטרלית החדשה, אילצה את רומל לרכז כמעט את כל כוחותיו הגרמניים בקצה הצפוני של חזיתו, כדי למנוע הבקעה בריטית לאורך כביש החוף. הוא הוציא את דיוויזיית הפאנצר ה-21 מגזרת רכס הכליה, הציב אותה מצפון לתל אל-עקאקיר, והחליף אותה בדיוויזיה הממונעת האיטלקית "טריאסטה", שהייתה עוצבת העתודה האחרונה שלו. הטבעת שתי מיכליות דלק, שהיו בדרכן לתספק את כוחותיו של רומל, על ידי מפציצים בריטיים ב-26 וב-28 באוקטובר, הותירה את היחידות הניידות של רומל כמעט ללא דלק, והעברת העתודות שלו הלוך ושוב מגזרה לגזרה, בזבזה את מעט הדלק שנותר לו. הוא ידע שמצב כוחותיו הולך ומחמיר, והחל לבחון את האפשרות לפינוי קו אל-עלמיין ונסיגה לאזור פוּכּה, כ-100 ק"מ ממערב לאל-עלמיין. שמאל\|250px\|ריכוז הכוחות הגרמניים של רומל בחלק הצפוני של החזית בתגובה למתקפה האוסטרלית\|ממוזער כאשר המודיעין הבריטי הציג בפני מונטגומרי את השינויים בהערכות כוחותיו של רומל ב-29 באוקטובר, הוא הבין שההערכות החדשה של כוחות האויב, פותחת לפניו אפשרות להכריע את המערכה. ריכוז כמעט כל היחידות הגרמניות של ארמיית הפאנצר אפריקה סביב כביש החוף, הותיר את הדיוויזיות האיטלקיות החלשות ללא התמיכה והחיזוק, שסיפקו להן יחידות החי"ר והשריון הגרמניות. קו התפר בין היחידות הגרמניות והאיטלקיות עבר סמוך לתל אל-עקאקיר. לכן החליט מונטגומרי לזנוח את כוונתו לערוך את מבקעו העיקרי לאורך כביש החוף, ולהנחית את המהלומה הסופית שלו בתפר בין כוחות הציר, מצפון ל"רכס הכליה", במגמה לפרוץ את קו ההגנה השלישי והאחרון של רומל על "נתיב רחמן" מצפון לתל אל-עקאקיר. בינתיים פקד מונטגומרי על הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 לחדש את המתקפה צפונה, ולנתק את כביש החוף, במטרה לרכז את תשומת הלב של רומל בגזרה זו, ולרתק את עתודותיו, בעוד הוא מכין ומרכז את כוחותיו לקראת "המהלומה הסופית" דרומה משם. בליל 30/31 באוקטובר חידשה הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 את המבקע שלה צפונה, במטרה להשלים את כיבוש יעדיה המקוריים, ולנתק את הכוח הגרמני, שהחזיק ב"מוצב תומפסון". המתקפה, שהסתייעה בהרעשה ארטילרית רבת עוצמה, השיגה כמעט את כל יעדיה. האוסטרלים נעצו טריז צר, דמוי לשון, בקווי הציר, שקצהו הצפוני הגיע אל מעבר לכביש החוף, והכוח הגרמני-איטלקי ב"מוצב תומפסון" נותק כמעט לגמרי. הדיוויזיה הקלה ה-90 ספגה במהלך הלילה אבדות כבדות, לרבות כ-500 שבויים. רומל הגיב בדיוק כפי שצפה הפיקוד הבריטי. במקום לחלץ את כוחותיו מ"מוצב תומפסון" ולבנות קו הגנה חדש, שימנע פריצה בריטית לאורך כביש החוף, ממזרח לסידי עבד אל רחמן, הוא הטיל שוב את כוחותיו למתקפת נגד, שנועדה לחסל את הבליטה האוסטרלית (שהייתה חשופה לאש משני עבריה), ולחבור לכוחותיו ב"מוצב תומפסון". במהלך 31 באוקטובר ערכו הדיוויזיה הקלה ה-90 וצוות קרב מדיוויזיית הפאנצר ה-21 ארבע התקפות נגד חזקות על הטריז האוסטרלי. הלחימה הייתה קשה ואינטנסיבית, אך כוחות הציר לא הצליחו לזכות בהישגים קרקעיים. החי"ר האוסטרלי, וטנקי הולנטיין של הבריגדה המשוריינת ה-23, בסיוע אש הארטילריה הבריטית, הצליחו להחזיק מעמד ולהדוף את כל ההתקפות, אף על פי שספגו אבדות כבדות. רומל, שעדיין לא אמר נואש, הורה לכוחותיו לערוך ניסיון נוסף לחסל את הטריז האוסטרלי ב-1 בנובמבר. התקפות הנגד הגרמניות נמשכו כמעט לאורך על היום, ומספר עמדות עברו כמה פעמים מיד ליד, אך האוסטרלים הצליחו להחזיק בעמדותיהם השולטות על כביש החוף, וההישג היחיד של כוחות הציר היה כיבוש קצה המבלט האוסטרלי, מעברו הצפוני של הכביש. רק לקראת הערב התרכך רומל, והתיר לכוחותיו לפנות את "כיס מוצב תומפסון" בחסות החשיכה, ולחבור לכוחותיו העיקריים. הוא שילם מחיר יקר עבור התעקשותו לחסל את המבלט האוסטרלי, ושחק עוד יותר את כוחותיו המדולדלים. המתקפה הסופית ושבירת התנגדות כוחות הציר מבצע "מטען מוגבר" (ליל 1/2 בנובמבר) המתקפה המתוכננת החדשה של מונטגומרי מצפון ל"רכס הכליה", קיבלה את שם הקוד "מבצע מטען מוגבר". הכוחות שנועדו להשתתף במתקפה כללו את הבריגדה ה-151 מהדיוויזיה ה-50 (שהועברה מגזרת הקורפוס ה-13 בדרום), הבריגדה ה-152 מהדיוויזיה הסקוטית ה-51, הגדוד המאורי מהדיוויזיה הניו זילנדית, הבריגדה הממונעת ה-133 מהדיוויזיה המשוריינת ה-10 והבריגדה המשוריינת ה-9. כל הכוחות הנ"ל נועדו לפעול תחת פיקודו של גנרל ברנרד פרייברג, מפקד הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2. המתקפה נועדה לכבוש בליטה מלבנית ברוחב כ-3.6 ק"מ ובעומק כ-5.5 ק"מ במערך ההגנה של הציר, ולהביא את כוחות החי"ר של הארמייה השמינית עד למרחק קצר ממזרח לנתיב רחמן. בשלב השני של המתקפה נועדה הבריגדה המשוריינת ה-9 להתקדם בנתיב שנכבש על ידי כוחות החי"ר, להבקיע דרך מסך תותחי הנ"ט שהיו פרוסים בעוצמה רבה לאורך נתיב רחמן וממערב לו, ולכבוש את תל אל-עקאקיר. לאחר שתושלם הבקעת קו ההגנה השלישי והאחרון של רומל, נועדו כוחות השריון של הקורפוס ה-10 לעבור דרך הפרצה בקווי הציר, לפנות לכיוון צפון-מערב במטרה לנתק את כביש החוף, ולתקוף מהעורף את שארית כוחותיו הניידים של רומל באזור סידי עבד אל רחמן. המטרה הסופית של המבצע הייתה למוטט את התנגדות האויב ולהשמיד את כוחותיו. כרגיל העדיף הפיקוד הבריטי לערוך את המתקפה בשעות הלילה. מבצע "מטען מוגבר" נפתח בשעה 01:00 ב-2 בנובמבר בסיוע הרעשה ארטילרית עזה מ-360 קני ארטילריה. מתקפת כוחות החי"ר בפיקודו של פרייברג נחלה הצלחה מלאה, כבשה את כל יעדיה, ויצרה פרצה רחבה בעומק כ־6 ק"מ בקווי הציר. הכוחות התוקפים נתקלו בדרך כלל בהתנגדות קלה, ותפסו כ-1500 שבויים. אולם השלב השני של המבצע לא התנהל כמתוכנן. בגלל קשיים שונים נדחתה ההסתערות של הבריגדה המשוריינת ה-9, ונפתחה רק זמן קצר לפני עלות השחר. בתחילה נחלה המתקפה הצלחה. הטנקים התוקפים שטפו את כוחות האויב בנתיב התקדמותם, חצו את "נתיב רחמן" והשמידו מספר רב של תותחי נ"ט 50 מ"מ גרמניים, ו-47 מ"מ איטלקיים. אולם משעלה השחר נחשפו הטנקים הבריטיים לאש תותחי הנ"ט הכבדים של הציר (תותחי 88 מ"מ), שהיו ערוכים לעומק, וספגו אבדות נוראות. הבריגדה המשוריינת ה-9 איבדה תוך זמן קצר 75 מתוך 94 הטנקים שלה, ושרידיה נסוגו ותפסו עמדות לאורך נתיב רחמן. בסך הכל נפגעו 103 טנקים בריטיים במהלך המבצעים, שנערכו בליל 1/2 בנובמבר. שמאל\|250px\|מבצע מטען מוגבר ומתקפת הנגד של רומל\|ממוזער מתקפת הנגד של רומל (2 בנובמבר) הבריגדה המשוריינת ה-2 מהדיוויזיה המשוריינת ה-1, נעה בעקבות הבריגדה המשוריינת ה-9, והייתה אמורה לנצל את הפריצה שלה לתפיסת יעדים ממערב לרכס תל אל-עקאקיר. מפקד הבריגדה הבין שמחסום תותחי הנ"ט של הציר עדיין לא נפרץ, ושלא ניתן להבקיע דרכו לאור היום, ולכן הורה לטנקים שלו לתפוס עמדות טובות ממזרח לנתיב רחמן, ולהיערך להגנה לפני כוחות החי"ר, למרות דרישת מפקד הקורפוס ה-10, הרברט לאמסדן, להמשיך בהתקדמות. מפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-1, רימונד בריגס, הורה לשאר היחידות שלו – הבריגדה המשוריינת ה-8 ולבריגדה הממונעת ה-7 – לנוע קדימה, לחבור לבריגדה המשוריינת ה-2 ולשרידי הבריגדה המשוריינת ה-9, ולהיערך למגננה. רומל פעל כצפוי, והטיל מיד כמעט את כל כוחות הניידים שנותרו ברשותו למתקפת נגד. בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו לזירה דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 ודיוויזיית "ליטוריו" האיטלקית, ופתחו במתקפה על שני האגפים של הבליטה הבריטית החדשה. במשך כל שעות היום הדפו כוחות השריון הבריטיים, שהסתייעו בתותחי נ"ט של יחידות הרגלים, ובריכוזי אש ארטילרית, את כל התקפות כוחות הציר, וגרמו אבדות כבדות לכוחות התוקפים. מטוסי חיל האוויר המדברי תקפו שוב ושוב את ריכוזי הכוחות של רומל, ומעל שדה הקרב נערכו קרבות אוויר המוניים, כששני הצדדים נאבקו להשגת עליונות אווירית. עם רדת הערב נסוגו לבסוף כוחותיו של רומל, לאחר שאיבדו 117 טנקים, 77 מהם גרמניים. לקורפוס אפריקה נותרו כ-35 טנקים כשירים בלבד, בעוד שלארמייה השמינית נותרו עוד כ-600 טנקים. כישלון מתקפת הנגד הגרמנית ב-2 בנובמבר חרץ סופית את גורלו של קרב אל-עלמיין. המערכה הסופית (3–4 בנובמבר) בערב 2 בנובמבר קיבל רומל מפון תומה דו"ח מצב קשה. הוא הבין שמצבו חמור ביותר, ושעליו לסגת מקו אל-עלמיין, כדי למנוע השמדה מוחלטת של כוחותיו. הוא היה מודע לקושי לחלץ את דיוויזיות הרגלים האיטלקיות, שלא היו ברשותן מספיק אמצעי תובלה, אך קיווה שיוכל להציל לפחות את שרידי כוחותיו הניידים. רומל פקד לנקוט בצעדים ראשונים לקראת נסיגה כללית לקו הגנה חדש על המתלול סמוך לעיירה פוּכּה, שעל כביש החוף, כ-100 ק"מ ממערב לאל-עלמיין. הנסיגה הייתה אמורה להתחיל בשעה 13:30 ב-3 בנובמבר, כאשר כוחות הציר הרחוקים ביותר מכביש החוף, שהחזיקו בחלק הדרומי של קו אל-עלמיין, יהיו הראשונים לפנות את עמדותיהם. רומל הורה לדיוויזיית השריון "אריאטה" לנוע צפונה, כדי לעזור לחפות על הנסיגה, ודאג לעבות את מסך תותחי הנ"ט ממערב ל"נתיב רחמן", כדי לבלום את התקדמות בעלות הברית ולהרוויח זמן. במקביל, הוא שלח שדר לפיקוד העליון של הוורמאכט, בו הסביר את חומרת מצבו, וציין שנתן פקודת נסיגה לצבאו. כאשר הבין מונטגומרי שמבצע "מטען מוגבר" לא הצליח לפרוץ לגמרי את קו ההגנה האחרון של רומל, הוא החליט לשנות שוב את כיוון המבקע של כוחותיו. מכיוון שהכוחות העיקריים של רומל היו מרוכזים עתה מצפון לתל אל-עקאקיר, החליט מונטגומרי להנחית את המהלומה העיקרית מדרום לתל, וריכז לשם כך את הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (שהועברה מהדרום) ביחד עם 5 בריגדות חי"ר מהקורפוס ה-30 ומהקורפוס ה-13. כהכנה לקראת המתקפה החדשה, הוא הורה לדיוויזיה הסקוטית ה-51 להרחיב לכיוון דרום את הבליטה בקווי הציר, שנכבשה בלילה הקודם, ומשימה זו בוצעה בהצלחה בליל 2 בנובמבר. יום 3 בנובמבר היה מאכזב ומתסכל עבור הארמייה השמינית. כל הניסיונות שערכו כוחותיה להמשיך בהתקדמות מערבה נכשלו, ונראה היה שקו ההגנה החדש של הציר מחזיק מעמד. התקפת לילה שערכה הבריגדת הממונעת ה-7 מהדיוויזיה המשוריינת ה-1 בליל 2/3 בנובמבר על רכס עקאקיר נתקלה בהתנגדות עזה, ושלושת הגדודים של הבריגדה ספגו אבדות כבדות ונאלצו לסגת עם שחר לעמדות המוצא שלהם. ניסיונות של כוחות השריון של הדיוויזיה ה-1 במהלך שעות היום לעקוף את תל אל-עקאקיר ולחצות את "נתיב רחמן", נבלמו אף הם על ידי מסך תותחי הנ"ט הגרמניים ודיוויזיית "אריאטה". רומל, שהתעודד מהצלחת כוחותיו לבלום את המשך ההתקדמות הבריטית, הורה לפתוח בנסיגה בשעות אחר הצהריים. אולם זמן קצר לפני תחילת הנסיגה הוא קיבל שדר מהיטלר, שהורה לו להחזיק מעמד בכל מחיר, והבטיח לשלוח לו תגבורות. רומל נדהם מהפקודה, שמשמעותה הייתה השמדה בטוחה של כוחותיו, אך לא העז לפעול בניגוד להוראת הפיהרר. לאחר לבטים ממושכים הוא החליט לנקוט דרך של פשרה. הוא הורה לדיוויזיה הקלה ה-90 ולשני קורפוסי הרגלים האיטלקיים (ה-10 וה-21) להחזיק בעמדותיהם, אך אישר לקורפוס אפריקה ולקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 לסגת 10 ק"מ מערבה לאחר רדת החשיכה, ולתפוס עמדות הגנה חדשות. תוכנית הנסיגה הכללית אל פוּכּה נגנזה בינתיים, ורומל שלח שדר להיטלר, בו הדגיש שוב את מצבו הנואש. השדר הסתיים במילים: "יימשך מאמץ אחרון להחזיק בשדה הקרב". שמאל\|250px\|הפריצה החוצה של כוחות הארמייה השמינית ושבירת התנגדות כוחות הציר, 4 בנובמבר \|ממוזער בליל 3/4 בנובמבר ביצעו 2 גדודים מהדיוויזיה ה-51 ובריגדת חי"ר הודית, 3 התקפות בסיוע צמוד של טנקים, שנועדו לפרוץ את קו ההגנה האחרון של רומל מדרום לנתיב רחמן, ולהכשיר את הקרקע למתקפה הסופית של כוחות השריון של הארמייה השמינית, בהתאם לתוכניתו החדשה של מונטגומרי. שתיים משלוש ההתקפות נחלו הצלחה מלאה, ויצרו פרצה רחבה בקווי הציר. גדוד מהדיוויזיה ה-51 כבש את תל אל-עקאקיר כמעט ללא התנגדות, ואילו הבריגדה ההודית ה-5 התקדמה לעומק כ-2.5 ק"מ, בסיוע מסך אש רב עוצמה, תפסה בדרכה תותחי נ"ט איטלקיים רבים, והשתלטה על כל יעדיה. הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (2 בריגדות שריון) והדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 בסיוע הבריגדה המשוריינת ה-9 החלו לזרום דרך הפרצה בקווי הציר, במטרה לשטוף את אזורי העורף, לנתק את כביש החוף באזור פוּכּה, ולהשמיד את כוחות הציר. במרחק כ-15 ק"מ מדרום-מערב לתל אל-עקאקיר נתקלו הכוחות הבריטיים באגף הדרומי של מערך ההגנה החדש של רומל, שהוחזק על ידי הקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 (דיוויזיות "אריאטה" ו"טריאסטה"). השריון האיטלקי, בטנקים הנחותים שלו, הפגין התנגדות עיקשת ולחם היטב, אך עד לשעות הערב הושמדו רוב הטנקים האיטלקיים, ושרידי הקורפוס ה-20 נשברו ונמלטו מערבה. במקביל תקפו שתי דיוויזיות השריון של הקורפוס ה-10 את שרידי "קורפוס אפריקה" כ-5 ק"מ מצפון-מערב לתל אל-עקאקיר. סמוך לשעת הצהריים דיווח פון תומה לרומל שכוחות בריטיים גדולים עוקפים את אגפו הימני, אך האחרון סירב להאמין לדיווח, וטען שמדובר בכוחות סיור קלים, שאין לדאוג בגללם. לאחר שהתייאש ממאמציו לשכנע את רומל בחומרת המצב, החליט פון תומה לצאת לסיור בטנק הפיקוד שלו, כדי להתרשם אישית מהמצב. כשהגיע לזירת הקרב נפגע הטנק שלו והוא נפל בשבי והובל למפקדתו של מונטגומרי. זמן קצר לאחר מכן הוכרעה ההתנגדות הגרמנית, ועוד זרם של שריון בריטי פרץ אל עורפם של כוחות הציר. כוחותיו של רומל נשברו ונמלטו במהירות לכיוון כביש החוף. חלק ניכר מהכוחות הגרמניים-איטלקיים, שהחזיקו בחלק הצפוני של קו אל-עלמיין, הצליחו לחמוק מתנועת הכיתור הבריטית, ולסגת בצורה מסודרת למדי. אולם לשלוש הדיוויזיות האיטלקיות של הקורפוס ה-10 ולבריגדת הצנחנים הגרמנית של ראמקה, שנמצאו מדרום למבקע הבריטי, כמעט ללא אמצעי הובלה, לא היה סיכוי להחלץ, והם הופקרו לגורלן. במהלך הימים הבאים הן כותרו על ידי כוחות הקורפוס ה-13, ועשרות אלפי חיילים איטלקיים וגרמניים נפלו בשבי. דיוויזיית הצנחנים האיטלקית "פולגורה" לחמה עד הסוף המר, והושמדה כמעט לחלוטין. בשעה 20:50 בליל 4 בנובמבר קיבל רומל לבסוף שדר מהיטלר המאשר בדיעבד נסיגה כללית של כוחותיו בקו אל-עלמיין, אך באותה עת כבר נמצאו כוחותיו בעיצומה של נסיגה מבוהלת. המרדף הבריטי במהלך הימים הבאים היו הכוחות הבריטיים קרובים מאוד להשמיד לחלוטין את ארמיית הפאנצר אפריקה, אך בסופו של דבר הצליחו שרידי כוחותיו של רומל לחמוק מידם. רומל כתב ביומנו: "מי שלא הגיע אל הכביש [כביש החוף] ודהר מערבה, אבד". לפי תוכניתו של מונטגומרי נועד הקורפוס המשוריין ה-10 לכתר ולהשמיד את קורפוס אפריקה באמצעות תנועת איגוף קצרה, שתנתק את כביש החוף באזור אל-דאבה, כ-24 ק"מ ממערב ל"נתיב רחמן", בעוד הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 והדיוויזיה המשוריינת ה-7 ינועו לכיוון צפון-מערב ויבצעו תנועת איגוף רחבה יותר, במטרה לנתק את כביש החוף סמוך לפוּכּה, ולהשמיד שם את שרידי כוחותיו של רומל. אולם הכוחות הרודפים התעכבו בגלל פקק תנועה עצום, שנוצר סמוך לתל אל-עקאקיר, כתוצאה מהריכוז העצום של כלי רכב וטנקים שהצטופפו באזור הפרצה בקווי הציר. כוחות שריון מהקורפוס ה-10 חסמו את דרכם של הניו זילנדים, ולא איפשרו להם לפתוח בתנועה לכיוון פוּכּה לפני בוקר 5 בנובמבר. מחסור בדלק, הקושי של כוחות השריון להמשיך בתנועה בשעות הלילה, והיתקלויות עם כוחות מאסף של קורפוס אפריקה גרמו לעיכובים נוספים במהלך היומיים הבאים. המרדף הבריטי הנמרץ שכנע את רומל לא לעצור את נסיגת כוחותיו באזור פוּכּה, בהתאם לתוכניתו הראשונית, אלא להמשיך בנסיגה מערבה לכיוון מרסא מטרוח. גשמים עזים שהחלו לרדת בשעות אחר הצהריים ב-6 בנובמבר, הפכו את חול המדבר לקרקע בוצית, ומנעו מהכוחות הרודפים של הארמייה השמינית לנתק את כביש החוף סמוך למרסא מטרוח, וללכוד שם את שרידי כוחות הציר. כאשר הגיעו לבסוף הטנקים הבריטיים המובילים למתלול של מרסא מטרוח ב-7 בנובמבר, הם מצאו את שרידי הדיוויזיה הקלה ה-90 ממתינים להם, ונאלצו לעצור זמנית את המרדף. עם זאת, לשרידי כוחותיו של רומל, שנותרו עם מעט מאוד טנקים כשירים, לא היה סיכוי לבלום את התקדמות כוחות הארמייה השמינית, שנהנו עתה מעדיפות בשריון של יותר מ-10:1 על כוחות הציר. ב-8 בנובמבר חודשה ההתקדמות הבריטית מערבה לאחר קרב מאסף קצר במרסא מטרוח, ועד ל-11 בחודש הגיעו כוחות הארמייה השמינית לגבול מצרים-לוב, וכבשו את עמדות הציר במעבר חלפאיה ובסולום. רומל, שחשש מכיתור שרידי כוחותיו על ידי כוחות השריון הבריטיים (שניסו שוב ושוב לאגף ולנתק את כוחות הציר הנסוגים, ללא הצלחה) הורה להמשיך בנסיגה מהירה מערבה, ולפנות כמעט ללא קרב את בליטת קירנאיקה. ב-19 בנובמבר כבר הגיעו כוחות החלוץ של צבאו למיצר היבשה של מרסה ברגה, מרחק של למעלה מ-1,300 ק"מ מאל-עלמיין, שם עצר רומל לבסוף את הנסיגה והחל בהקמת קו הגנה חדש. סיכום הניצחון הבריטי המכריע בקרב אל-עלמיין מסמן את נקודת המפנה במערכה הצבאית בזירת המלחמה של צפון אפריקה, ובזירת הים התיכון במלחמת העולם השנייה. צבאו של רומל ספג מפלה קשה, ממנה לא הצליח להתאושש עד סוף המערכה בצפון אפריקה וכניעת שרידי כוחות הציר בתוניסיה, כחצי שנה לאחר מכן (13 במאי 1943). לאחר הקרב עברה היוזמה במערכה בצפון אפריקה לידי בעלות הברית. קשה להעריך במדויק את האבדות שספגו כוחות הציר במהלך הקרב, מכיוון שבכאוס ששרר בשלבי הסיום של הקרב ובמהלך המרדף הבריטי המהיר שבא בעקבותיו, קשה היה לאסוף נתונים מדויקים. לפי הנתונים הגרמניים, כלל אבדות ארמיית הפאנצר אפריקה בחודשים אוקטובר ונובמבר 1942 היו כ-7,800 נפגעים (2,300 הרוגים ו-5,500 פצועים) וכ-28 אלף שבויים ונעדרים (מתוכם כ-8,000 גרמנים). מספר זה מהווה כ-30 אחוז מכוח האדם של ארמיית הפאנצר אפריקה ערב פרוץ הקרב. אולם לפי הערכות בריטיות שונות, כוחות הציר ספגו במהלך הקרב אבדות כבדות בהרבה, 20–25 אלף נפגעים (הרוגים ופצועים), וכ-30 אלף חיילים, שנפלו בשבי עד 11 בנובמבר. בנוסף לכך הושמדו או נלקחו שלל כאלף תותחים מכל הסוגים, כ-500 טנקים ו-84 מטוסים. דיוויזיית הפאנצר ה-15, לדוגמה, דיווחה ב-9 בנובמבר, שנותרו לה רק כ-1200 חיילים וקצינים, 16 תותחים, ואף לא טנק כשיר אחד. אבדות הארמייה השמינית במהלך הקרב היו קלות יחסית. סך הכל ספגה הארמייה 13,560 אבדות, כ-8 אחוז ממצבתה ערב פרוץ הקרב, אך חלק מדיוויזיות הרגלים של הקורפוס ה-30 (במיוחד הדיוויזיה ה-51 והדיוויזיה האוסטרלית ה-9) ספגו אבדות כבדות. אבדות הארמייה השמינית בציוד היו כ-500 טנקים שנפגעו (מתוכם רק כ-150 הושמדו לחלוטין), 110 תותחים שהושמדו (בעיקר תותחי נ"ט) ו-97 מטוסים שהופלו. מסקנות ולקחים בהרבה מובנים קרב אל-עלמיין דמה יותר לאחת המערכות של מלחמת העולם הראשונה מאשר לקרבות התנועה שאפיינו את המערכה הצבאית שהתנהלה במדבר המערבי במהלך השנתיים הקודמות. היה זה קרב שחיקה וכתישה (בלשונו של מונטגומרי "Dog fight") שהתנהל במסגרת תא שטח קטן יחסית, כאשר כוחות הרגלים והארטילריה מילאו בו תפקיד המרכזי. תותחי הנ"ט הגבילו מאוד את יכולת הפעולה של כוחות השריון בשני הצדדים היריבים, כפי שעשו זאת המקלעים במלחמת העולם הראשונה. רק לאחר שכוחו של רומל נשחק לחלוטין, הצליחו הבריטים לפרוץ את חזיתו ולפתוח במרדף, והמערכה הפכה שוב להיות מערכת תנועה מהירה. רומל תרץ את תבוסתו בקרב אל-עלמיין בעדיפות העצומה בכוח אדם ובציוד ממנה נהנתה הארמייה השמינית, אולם עובדה זו אינה נותנת הסבר מספק לניצחון המכריע של בעלות הברית בקרב. מקובל לחשוב שלצורך הבקעת מערך הגנה מבוצר, כפי שהיה לרומל בקו אל-עלמיין, זקוק הכוח התוקף לעדיפות מספרית של 3:1 על הכוח המגן, עדיפות שלא הייתה לכוחות הארמייה השמינית. בנוסף לכך, ברוב הקרבות, שהתנהלו במדבר המערבי, ובמיוחד בקרב גזאלה ובקרב אל-עלמיין הראשון, נהנו כוחות חבר העמים הבריטי מעדיפות ניכרת בכוח אדם ובציוד על כוחות הציר, שניצבו מולם, ולמרות זאת ספגו שורת תבוסות קשות מידיו של רומל. הגורם העיקרי לניצחון הבריטי הוא הטקטיקה בה השתמש מונטגומרי, מפקדה החדש של הארמייה השמינית, במהלך הקרב, והשיפור הניכר ביכולות הלחימה של הארמייה השמינית בעקבות השינויים הארגוניים והתפיסתיים שהנהיג מונטגומרי בחודשים שקדמו לפרוץ הקרב. הוא הצליח להביא לכך שבקרב אל-עלמיין פעלו כוחות הרגלים, השריון, הארטילריה וחיל האוויר שלו בתיאום רב וברמה גבוהה של שיתוף פעולה, בניגוד לדרך פעולתם במערכות הקודמות במדבר המערבי. מונטגומרי לא הצליח אומנם ליישם את תוכנית המערכה המקורית שלו בגלל העומק הרב של מערכת המגננים שהכין רומל, אולם הוא השכיל להתאים את תוכניותיו להתפתחויות במערכה. כל פעם שהוא חש שכוחותיו נבלמים, הוא שינה את כיוון המבקע שלהם, וכך שמר את היוזמה בידיו, והשאיר את רומל במצב של חוסר ידיעה לגבי כוונותיו, וכיוון המהלומה העיקרית של הארמייה השמינית. היתרון העיקרי של הארמייה השמינית על כוחותיו של רומל, היו יחידות הרגלים המעולות שעמדו לרשותה. לארמייה השמינית היו 86 גדודי חי"ר מול 70 גדודי חי"ר של רומל, אך מתוכם רק 28 גדודים גרמניים. יחידות הרגלים האיטלקיות, למעט חריגים מועטים (הצנחנים מדיוויזיית "פולגורה" וגדודי ה"בראסליירי") סבלו מאימון ומציוד נחותים, ולא יכלו להתמודד כנגד יחידות הרגלים של הארמייה השמינית. בנוסף לכך, יחידות הרגלים מחבר העמים הבריטי, בניגוד ליריביהם, היו מאומנים היטב בלוחמת לילה. מונטגומרי כרסם בהדרגה את מערכת המיגננים של רומל באמצעות התקפות לילה של יחידות הרגלים שלו, והדרך היחידה של רומל לנסות לעקור אותם מהשטחים שנכבשו על ידם בשעות הלילה, הייתה באמצעות התקפות נגד של כוחותיו הניידים, התקפות שבמהלכן נשחק בהדרגה כוח השריון שלו. שיתוף הפעולה ההדוק בין כוחות החי"ר של הארמייה השמינית לבין השריון, הארטילריה וחיל האוויר המדברי, איפשר להם לשבור את כל התקפות הנגד של כוחות הציר, במקרים רבים לפני שהגיעו לקרבת העמדות הבריטיות. הארטילריה הבריטית הוכיחה עדיפות בעוצמה, בגמישות ובניהול אש על הארטילריה של כוחות הציר. מפקד הארטילריה של הארמייה השמינית, סידני קירקמן, היה מסוגל לרכז תוך פרק זמן קצר מטח אש ממאות תותחים על תא שטח קטן, ולהסיט את ריכוזי האש הארטילרית מגזרה לגזרה במהירות, בהתאם לצורך. בדרך זו הצליחו הבריטים לפגוע קשה בריכוזי כוחות האויב, לשבור התקפות נגד מתוכננות לפני שהתממשו ולגרום אבדות כבדות לכוחות הציר. חיל האוויר המדברי ביצע במהלך הקרב 11,586 גיחות, שרובן כוונו נגד מטרות קרקע של האויב, בהשוואה לכ-3,000 גיחות בלבד של חילות האוויר של הציר (הגרמני והאיטלקי), שלא סייעו כמעט לכוחות הקרקע שלהם והתרכזו בעיקר בקרבות אוויר עם מטוסי הצד השני. חיל האוויר המדברי כלל טייסות מפציצים בינוניים וכבדים, שנעשה בהן שימוש יעיל נגד ריכוזי כוחות קרקע וסוללות ארטילריה של האויב, בעוד שלרשות רומל עמדו רק מפציצי צלילה מדגם יונקרס 87, שגרמו נזק מועט לכוחות הקרקע הבריטיים. בניגוד לכוחות הרגלים של הארמייה השמינית, כוחות השריון הבריטיים לא התבלטו במהלך הקרב ומילאו בו תפקיד משני עד לשלבי הסיום שלו. בדומה לכוחות השריון של רומל, היחידות המשוריינות הבריטיות התגלו כחסרות אונים מול מסכי תותחי הנ"ט של הציר, והתקדמותן נבלמה שוב ושוב על ידי קומץ תותחי נ"ט. הן לא הצליחו לפתח טקטיקה לשיתוק ולהשמדת תותחי הנ"ט של היריב. רק לאחר שכוחותיו הניידים של רומל נותרו כמעט ללא טנקים כשירים, ויחידות הרגלים הבקיעו פרצה במסך תותחי הנ"ט האחרון של רומל, הצליחו יחידות השריון לפרוץ לבסוף אל השטח הפתוח בעורפם של כוחות הציר ולהכריע את המערכה. גם במרדף שהתנהל לאחר שבירת התנגדות כוחות הציר, לא הוכיחו כוחות השריון הבריטיים יכולת גבוהה, וכל נסיונותיהם לנתק ולכתר את כוחותיו הנסוגים של רומל לא עלו יפה. בדיעבד ניתן לומר, שהאפשרות היחידה של רומל להימנע מתבוסה בקרב אל-עלמיין, ולא לשחק לידיו של מונטגומרי, הייתה לפנות את קו אל-עלמיין, להסיג לאחור את דיוויזיות החי"ר שלו, ולנהל קרב תנועה נגד כוחות הארמייה השמינית באמצעות היחידות הניידות שבפיקודו (קורפוס אפריקה והקורפוס הממונע האיטלקי ה-20). אולם המשמעות של מהלך כזה הייתה נטישת מערך הגנה חזק, שכוחותיו עמלו במשך חודשים על הכנתו וביצורו. בנוסף לכך, עקב המחסור החריף והמתמיד בדלק, שהגביל את תנועותיו, רומל לא יכול היה לדעת, אם יהיה לכוחותיו הניידים מספיק דלק כדי לנהל קרב תימרון ותנועה בהיקף נרחב. הוא לא הבין שהטקטיקה ששירתה אותו היטב כל כך במערכות הקודמות במדבר המערבי, איננה מתאימה עוד להתמודדות מול הכוחות המאומנים היטב של הארמייה השמינית תחת פיקודו של מונטגומרי. השפעת הקרב על היישוב היהודי בארץ מהקרבות שהתחוללו במהלך מלחמת העולם השנייה, קרב אל-עלמיין היה המשמעותי ביותר עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. הניצחון הבריטי המכריע בקרב שם קץ לאיום של כיבוש ארץ ישראל על ידי כוחות הציר בפיקודו של רומל, והשמדת היישוב היהודי על ידי הנאצים. איום שהפך מוחשי לאחר הגעת צבאו של רומל לאל-עלמיין בקיץ 1942. פיקוד ההגנה הכין אומנם תוכנית חירום נואשת (תוכנית "מצדה על הכרמל") למקרה שהצבא הגרמני יגיע לארץ ישראל לאחר כיבוש מצרים, אולם נוכח תבוסת כוחות הציר בקרב אל-עלמיין, לא נאלץ היישוב להיערך לביצוע התוכנית, שספק אם הייתה ישימה. ראו גם בית הקברות הצבאי אל-עלמיין לקריאה נוספת וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך ד', הוצאת עם הספר, תשט"ז-1957 ברנרד מונטגומרי, זיכרונות פילדמרשל מונטגומרי, תל אביב: מערכות, 1960 סי.אי. לוקס פיליפס, אל-עלמיין, תל אביב: הוצאת מערכות, 1967 מרטין ון קרפלד, מלחמה ותחזוקה: הלוגיסטיקה מוואלנשטיין ועד פטון, תל אביב: מערכות, תשמ"ג-1983 סטיוון באנגיי, אל-עלמיין, תל אביב: הוצאת יבנה, 2005 עופר ריחני, "קרבות המפנה במלחמת העולם השנייה" הוצאת קינג 2011 קישורים חיצוניים קרב אל-עלמיין השני, 23 באוקטובר 1942, ארכיון הסרטונים של AP הערות שוליים * קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942 קטגוריה:קרבות אוסטרליה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות איטליה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות גרמניה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות הודו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות זירת צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות ניו זילנד במלחמת העולם השנייה	2024-08-05T13:25:04
תל חי	שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל "האריה השואג" של הפסל אברהם מלניקוב בבית הקברות בכפר גלעדי שמאל\|ממוזער\|250px\|מתיישבים-לוחמים על המרפסת בתל-חי בתחילת 1920 תל חי הייתה חווה חקלאית קטנה באצבע הגליל בראשית תקופת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. ב-1 במרץ 1920 (י"א באדר תר"פ) התחולל בה קרב שהפך לסמל ללחימת מעטים מול רבים ולערך ההתיישבות כחלק מהאתוס הציוני. בקרב נהרגו שישה יהודים, ובהם יוסף טרומפלדור. החווה, שהפכה לקיבוץ תל חי, אוחדה ב-1926 עם כפר גלעדי, ואנשיה עברו לשם. בשטח החצר הוקמו אתר זיכרון, המכללה האקדמית תל-חי, המכללה הטכנולוגית תל חי, פארק תעשייה ואכסניית נוער. תחילת ההתיישבות וההתקפות הברון רוטשילד, באמצעות חברת יק"א, רכש בשנת 1893 שטח של כ-13,000 דונם בצפון הגליל מבעל האדמות ג'בור בֵּיי. רוב השטח (כ-10,000 דונם) הוקצה למושבה מטולה, שהוקמה ב-1896. חלק משטח אדמות טלחה שנרכשו נשאר לא מעובד, ולכן נמסר בשנת 1905 לקבוצה בת שישה חלוצים על מנת לקבוע נוכחות ושליטה. המתיישבים היו אליהו אליוביץ, מאיר לישנסקי, פייביש גולדברג, זכריה חיותמן, ג'סי חיותמן ומאיר פרידמן. פרידמן עזב כעבור כחודשיים, ובמקומו הגיע המדריך החקלאי מיכאל פפו, שבא לנסות לגדל כותנה בעמק החולה. בתחילה היו ששת החקלאים יוצאים מדי בוקר ברגל ממטולה עד טלחה ושבים לביתם בערב. לאחר שהבינו שצורת עבודה כזו קשה מדי, עברו לגור במהלך השבוע בשתי מערות קבורה ביזנטיות שמצאו בקרבת מקום. ב-1907 החלה בניית החצר, שנקראה אז "החאן בטלחה", ונבנו בה מספר מבנים, בהם רפת, אורווה וחדר שינה. ב-1910 התפרקה קבוצת החקלאים ממטולה והחבר האחרון שנשאר בטלחה, מרדכי חדור, נפטר ממלריה. ב-1913 ישב במקום שומר ערבי עם משפחתו. ב-1916 נאחזה במקום קבוצה מאנשי "הרועה" לזמן קצר. בקיץ 1918 שימשה החצר כאסם מספוא לסוסי הצבא העות'מאני הנסוג. בספטמבר 1918 התיישבה במקום קבוצת פועלים בראשות דוד באום וקלמן כהן. עם נסיגת הצבא העות'מאני המובס, הקימה חבורה זו קיבוץ וקראה לו תל חי. בהתאם להסכם סייקס–פיקו, אשר הגדיר את חלוקת שטחיה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בין צרפת ואנגליה, ולהסכם דוביל שנחתם ב-15 בספטמבר 1919 בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה, ואזור הגליל העליון המזרחי עבר לשלטון המנדט הצרפתי. השלטון הצרפתי באזור היה רופף, וכבר ב-12 בדצמבר 1919 החלו התקפות של ערבים שמרדו בצרפתים ורצו לסלקם מהאזור. תושבי ארבעת היישובים היהודיים שהוקמו בגליל העליון - כפר גלעדי, מטולה, חמארה (שננטשה על ידי מתיישביה בעקבות הפרעות באחד בינואר 1920) ותל חי - ניסו להישאר נייטרליים בכל הקשור לסכסוך הערבי-צרפתי. מטולה הייתה מושבה שמנתה כ-120 איש, רובם הגדול נמלטו לצידון בסוף 1919, בעוד שבכפר גלעדי ותל חי היו רק כ-20 איש בכל יישוב. הם שלחו קריאה ובה בקשת סיוע למגינים לצורך חיזוק המקום. אל תל חי הגיעו מספר מתנדבים בפיקודו של יוסף טרומפלדור. ב-12 בדצמבר 1919 נהרג בתל חי שניאור שפושניק בעקבות ירי שמחה של שודדים ערביים לאחר ביזת כפר. ובמהלך מאבק עם שודדי בהמות שנערך ב-6 בפברואר 1920 נהרג בשדה סמוך לתל חי אהרון שר שבא לעזרת היישוב. אחת הבעיות המרכזיות בהגנה על היישוב הייתה מחסור בנשק בכלל ובנשק כבד בפרט, כפי שמשתקף בעיתונות התקופה. איש העלייה השנייה אהרן בן-ברק, שבא לתל חי כחודשיים לפני נפילתה, כתב בעיתון "הפועל הצעיר": "אין לחשוב שנגד הבדואים הלוחמים נוכל לעמוד אפילו אם נכפיל את מספר האנשים לכמה מונים, אלא אם יהיה להם גם נשק כבד. בלי זה יכולים הם לעשות מכל "תליי-החיים" שלנו תל מָוֶת אחד. נפילת תל חי שמאל\|ממוזער\|250px\|קברי חברי תל חי ומגיניה ב-1 במרץ 1920 (י"א באדר תר"פ) הגיעה אל חצר תל חי קבוצה גדולה של ערבים בדואים חמושים, שבראשם עמד כאמל אפנדי. הם הורשו להיכנס מכיוון שדרשו לבדוק אם אין כוחות צרפתיים בחצר. בחיפושיהם הגיעו הערבים אל "העלייה" (הבניין המרכזי בחצר) ושם עלו לקומה השנייה. לפי אחת הגרסאות, דרש כאמל מדבורה דרכלר, שהייתה חברת ארגון "השומר" ונשאה על עצמה אקדח, שתמסור לו את אקדחה. דבורה סירבה, וכשכאמל ניסה לחטוף את אקדחה נפלט כדור. טרומפלדור שמע את הירייה, נתן הוראה להשיב באש, ומיד החל קרב יריות. התוקפים הטילו מיד בתחילת הקרב פצצה שנשאו עימם לתוך חדר העלייה, שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף, ששהו בחדר העלייה, נהרגו מהפיצוץ, ויצחק קנייבסקי ששהה אף הוא שם עימם נפצע קשה. מחדר העלייה שלטו הערבים באש על החצר. להתקפה הצטרפו גם המוני ערבים שהיו מחוץ לחצר. יוסף טרומפלדור, שניסה לצאת מחדר האוכל אל המדרגות שהובילו לחדר העלייה, נפצע בידו וחזר פנימה. כשניסה לצאת שוב, נפצע בבטנו ופונה על ידי חבריו לתוך חדר המשפחה ששימש בעת הקרב כחדר הפצועים. יעקב טוקר, שעמד על סולם ליד שער החצר וניסה להדוף בירי את הפורעים, נפצע ונפל לאחור, אך בשל המרחק בינו לבין שאר החברים פונה לתוך חדר הפצועים רק בתום הקרב. לאחר שניהלו משא ומתן בצעקות עם כאמל והקרב תם, החליטו מגיני החצר לנטוש את תל חי ולשורפה באש. משלחת של כ-15 אנשים הגיעה לעזור למגיני החצר, בהם גם אברהם הרצפלד והרופא ד"ר גרי. לאחר הטיפול בפצועים עלו כולם לכפר גלעדי. טרומפלדור נפטר בדרך מפצעיו. אברהם הרצפלד כתב ביומנו כי לשאלתו "מה שלומך" ענה טרומפלדור: "לא נורא, טוב למות בעד ארצנו". יומיים לאחר מכן נטשו האנשים את כפר גלעדי והדרימו אל היישוב איילת השחר שהיה בשטח שבשליטת המנדט הבריטי. בעקבותיהם נטשו גם תושבי מטולה את היישוב. שולמית לסקוב מתארת את גבורתו של טרומפלדור, קור רוחו ותפקודו בקרב תל חי, לאחר פציעתו הקשה: "במשך כל אותו יום שכב טרומפלדור על הרצפה מבלי להטריד איש, כאילו אמר לסלק מתודעת האנשים את העובדה שהוא פצוע קשה וזקוק לטיפול...לא הביעו פניו כאב או צער. מדי פעם היה שואל לנעשה, מבקש לעודד את החברים, מוסר להם את משאלתו שיעמדו בכבוד במערכה". החזרה לתל חי והשפעתה הכוחות הצרפתיים לחמו בצורה נחרצת נגד הפורעים הערבים בגליל העליון, עד להשגת שקט בחודש יולי 1920. באוקטובר חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו ויישבו אותם מחדש. בסוף השנה נמסר האזור לשליטה בריטית, ונוצרה "אצבע הגליל". עמידת הגבורה של המגינים הייתה לסמל, ובקרב היישוב רווחה הדעה כי בזכותם נכללה ה"אצבע" בתחום שלטון המנדט הבריטי ואחר כך בתחום מדינת ישראל. היישוב תל חי אוחד ב-1926 עם כפר גלעדי, ואנשיו עברו לשם. יש מן החוקרים הטוענים שהשפעת פרשת תל חי הייתה חסרת משמעות בקביעת גבולות הארץ, שנקבעו במשא ומתן בין הבריטים לצרפתים עד לקביעת גבולות המנדט ב-1924. ההיסטוריון של הסכסוך שאול אריאלי מסביר בספרו כי גבורת תל חי וכפר גלעדי הביאו רבים בציבור הישראלי להאמין כי ההתיישבות קבעה את גבולות הארץ, כאשר בין היתר משמש קרב תל חי כעין הוכחה לכך שההיאחזות בקרקע היא שהביאה את המעצמות להכליל את אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל. לטענתו, כיוון שאלה לא עלו כלל בדיונים על הגבולות, אין כל שחר לטענה כי בזכותם נכללה אצבע הגליל בארץ ישראל המנדטורית. הוא טוען שאצבע הגליל נכללה בתחומי פלשתינה המנדטורית בשל מטולה, אותה זיהו בריטניה וצרפת עם דן המקראית.ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021 הנצחה שמאל\|ממוזער\|250px\|חניכי בית"ר הרצליה על קברו של יוסף טרומפלדור בתל חי נופלי תל חי נקברו בבית הקברות הנמצא בין תל חי לכפר גלעדי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" של הפַּסָּל אברהם מלניקוב. לאחר קום המדינה פעל איש כפר גלעדי נחום הורביץ בשיקום ושיחזור חצר תל חי הנטושה. החצר משמשת אתר הנצחה ומוזיאון, בו מוצגים אורח החיים של אנשי ראשית ההתיישבות, תיאור קרב תל חי ומסמכים שונים. בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל-חי חיבר אבא חושי באביב 1920 את מילות השיר "בגליל בתל חי". ברל כצנלסון חיבר לזכרם תפילת יזכור, אשר נקראת עד היום, בשינויים קלים, בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובשנת 1929 חיבר זאב ז'בוטינסקי שיר נוסף המתאר את תל חי כסמל של גבורה וחלוציות. לזכר שמונת נופלי תל חי נקראה העיר קריית שמונה. בשנת 1921, י"ב כסלו, הוקם על ידי גדוד העבודה קיבוץ תל יוסף, ע"ש יוסף טרומפלדור. אתוס תל חי בא לידי ביטוי בדברי ברל כצנלסון, במבוא לספר "מאורעות תרצ"ו", שנכתב על ידי ברכה חבס. שם השווה את גבורת המתיישבים מול הטרור הערבי בשנים 1936 - 1939, לגבורת מגיני תל חי: "דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב...דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם". במלאת מאה שנים להולדתו של טרומפלדור, כתב עליו פרופ' יגאל עילם: "לו הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי אחד, משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס: טרומפלדור, זה האיש. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי. היא בחרה באיש הנכון". גדוד העבודה לאחר נפילתו של טרומפלדור בהגנת תל-חי הוסיף גדוד העבודה לשמו את טרומפלדור ונקרא גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. בכך חרת על דגלו הגדוד את מורשת בניין הארץ, ההתיישבות השיתופית וההגנה של יוסף טרומפלדור, והוסיף לחנך אלפי חלוצים וחלוצות על רעיונות אלה. בית"ר בתנועת הנוער שהקים זאב ז'בוטינסקי, בית"ר (ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור), נהוג לברך זה את זה לשלום בברכת תל חי, וכן לחתום כך על מכתבים. מכבי צעיר בתנועת הנוער ה"מכבי הצעיר" במשך שנים רבות נהגו לעלות בכל שנה אל אנדרטת האריה השואג ולערוך שם טקס לזכר המאורע. י"א באדר יום י"א באדר הוא יום ציון ממלכתי, מכונה בשם "יום תל חי", ובו מתקיים מדי שנה ברחבת האריה השואג טקס זיכרון ממלכתי לזכר מגיני תל חי. תנועת הנוער העובד והלומד עולה לתל-חי לעצרות זיכרון מאז יום הקמתה, וכיום מציינים יום זה על ידי עלייה של חניכי שכבה ט' לתל-חי במסגרת כנס ט' השני - לקראת הדרכה. בתנועת הנוער בית"ר נהוג לציין יום זה בנסיעה לתל-חי, קיום צעדה באזור וטקס אזכרה לנופלי תל-חי ברחבת האריה השואג. בתנועת הנוער בני עקיבא מציינים יום זה בנסיעה של תלמידי כיתות ח' מסניפי התנועה (שבט הרא"ה) לביריה, לזכר אירוע העלייה לביריה, בו התנגדו אלפים לניסיונם של הבריטים להוריד את ההתיישבות העברית בביריה, שאירע אף הוא בי"א באדר, בשנת 1946. תל חי כיום ממוזער\|שמאל\|משרדי חברת Nvidia בתל חי, אוגוסט 2023 בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החל לפעול בחצר תל חי אולפן לאומנויות של מועצה אזורית גליל עליון, שלימים היה לבסיס של מכללת תל חי. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה במקום אכסנית נוער שנקראה על שם אנה פרנק. הקמת האכסניה במימון גרמני עוררה מחאות מצד המתנגדים לשיתוף פעולה עם גרמניה. בשנת 1965 נפתחה בחצר תל חי תצוגה מתמדת לתולדות ההתיישבות שכללה שחזור של חצר תל חי. ביולי 2005 הוכרז האתר כגן לאומי. מצפון לחצר תל חי פועלת כיום מכללת תל חי. ממזרח לה נמצא פארק התעשייה תל חי, ובו סניף של חברת Nvidia המוזיאון הפתוח לצילום ומוזיאון מכוניות. לקריאה נוספת יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן-צבי, 2020. ראו גם קישורים חיצוניים תל חי על ישראל - שער המידע על ישראל האתר ההיסטורי חצר תל חי י"א באדר על האירועים והמיתוסים מאחורי תל חי, מתוך אורט שיפוץ חצר תל חי, ידיעת חדשות מתוך וואלה! תעוד בצילום של הצבת "האריה השואג" על כנו טלי פ-הררי ונעמה חייקין: חצר תל חי והקשר בין סיפור, עצוב והדרכה. אתרים המגזין 6 (2016), עמודים: 127-130 מרוץ הגליל ביום תל חי, יומני כרמל 1952 הערות שוליים * קטגוריה:ציונות קטגוריה:שביל ישראל קטגוריה:קהילות ויישובים עבריים שנחרבו בתקופת המאורעות קטגוריה:הגליל: גנים לאומיים קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1905 קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה	2024-09-23T06:14:49
מסרים מיידיים	250px\|ממוזער\|התכתבות בעזרת התוכנה pidgin מסרים מיידיים (באנגלית: Instant messaging, בראשי תיבות: IM) היא טכניקה לקיום שיחה בין שני אנשים או יותר, באופן מהיר, דרך רשתות תקשורת, לרוב דרך האינטרנט. השיחה מתבצעת בדרך של העברת הודעות טקסטואליות, שיחה קולית או שיחת וידאו. בשירותים אלו כלולים הרבה רעיונות של צ'אט הנקרא IRC. העברת מסרים מיידיים נעשית באמצעות תוכנת לקוח, אשר מתחברת למערכת מרכזית של שירותי מסרים מיידיים. תוכנות המסרים המיידיים כוללות בדרך כלל אפשרות להשאיר הודעה כאשר המשתמש לא נמצא, המקבילה למזכירה האלקטרונית בטלפון, וכן הן מאפשרות שליחת SMS (מסרון). השימוש בתוכנות המסרים המיידיים שונה מהשימוש בדואר האלקטרוני בכך שהשיחה בין המשתמשים מסוגלת להתבצע בזמן אמת. דרך תוכנת מסרים מיידיים ניתן לדעת את סטטוס ה"חברים" ברשימת המשתמש ולדעת מצב נוכחותם ואם ניתן לשוחח עימם. בתוכנות אלו התפתחו במהלך השנים תכונות נוספות כמו שיחת ועידה, יצירת קבוצות, העברת קבצים, התקשרות לטלפונים רגילים, ואף שיתוף מסכים בין המשתתפים. היסטוריה מסרים מיידיים יושמו במערכת אפלטון בתחילת שנות ה-70. מאוחר יותר, מתכנתים ואקדמאים רבים השתמשו במערכת המסרים המיידיים "talk" (UNIX/LINUX) כדי לתקשר באמצעות האינטרנט. ICQ הייתה תוכנת המסרים המיידיים הראשונה שלא נזקקה למערכות UNIX/LINUX, והיא הביאה לפריצת דרך בהיקף השימוש בטכניקה זו. הטכנולוגיה שפיתחה ICQ נתנה תנופה מחודשת לתחום המסרים המיידיים, וזכתה להצלחה מרובה, כשהיא מופצת לשימוש בחינם. לאחר יציאת תוכנת ICQ, הופיעו יישומים נוספים למסרים מיידיים, ולכל יישום פרוטוקולים משלו כתוכנת מסרים והתכתבויות, בדומה למערכת ה"ICQ" היה "צ'אט IOL" החל מסוף שנות ה-90 . בתוכנות הראשונות והמוקדמות של המסרים המיידיים, כל אות הופיעה מיד כשהיא הוקלדה, וכאשר משתמש כלשהו מחק אות כלשהי כדי לתקן טעות הקלדה, ניתן היה לראות זאת בזמן אמת. באופן זה המסרים המיידיים דמו יותר לשיחת טלפון מאשר להתכתבות. בתוכנות המסרים המיידיים החדשות, המשתתף השני בשיחה רואה כל שורה שכתב המשתתף הראשון, רק לאחר שהוא התחיל שורה חדשה או רק לאחר ששיגר את כל התוכן שהחליט לשגר. בזמן הקלדה המשתתף השני מקבל חיווי על כך שהמשתתף הראשון מקליד דבר מה, אך איננו רואה את התוכן. בעשור הראשון של המאה ה-21 החברה הישראלית IXI פיתחה מכשיר מיוחד למסרים מיידיים שנמכר באופן מסחרי בארצות הברית ובאירופה. כיום אפליקציית המסרים המיידיים הפופולרית ביותר בישראל בעולם כולו, היא וואטסאפ, עם 1.5 מיליארד משתמשים, יחד עם רשתות חברתיות ברשת כדוגמת פייסבוק, אינסטגרם,טוויטר, טיקטוק ועוד. ברשתות אינטרנט מתקדמות אלו ניתן להתכתב באופן אישי ובקבוצות, כמסר מיידי, כולל תמונות ונגישות נוחה יותר, בעקבות זאת ירדו משימוש תוכנות המסרים המיושנות. ראו גם SMS קישורים חיצוניים * קטגוריה:תרבות אינטרנט	2024-08-01T02:31:11
חבר הלאומים	חֶבֶר הלאומים או חֶבֶר האומות (בצרפתית: La Société des Nations; בראשי תיבות: SDN או SdN; באנגלית: The League of Nations, LoN) היה ארגון בינלאומי שעקרונותיו נוסחו בחלק הראשון של חוזה ורסאי, אחד התוצרים של ועידת השלום בפריז והוקם בפועל ב-10 בינואר 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביוזמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. מטרות החבר כללו מניעת מלחמה באמצעות ביטחון קיבוצי, פירוק מנשק, יישוב סכסוכים בין מדינות באמצעות משא ומתן ודיפלומטיה ושיפור הרווחה העולמית. סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, פרי ניסוחו של יאן סמאטס, היה המסד לשיטת המנדטים במסגרתה התגבש 'המנדט על פלשתינה' לכינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ונמסר לביצוע הנאמן מטעם החבר, בריטניה. תפיסת העולם הדיפלומטית שהביאה להקמת חבר הלאומים ייצגה שינוי משמעותי במחשבה המדינית של מאה השנים שקדמו להקמתו. תפיסת העולם הקודמת, מורשתו של קונגרס וינה, ראתה באירופה שדה לבריתות מתחלפות בין המעצמות שהיו קיימות ב-1815, היווצרות מאֲזני כוחות הנשמרים על ידי צבאות חזקים, ובריתות חשאיות. לפי תפיסת העולם החדשה, היה אמור הארגון להיות ממשלתן של הממשלות, ולו תפקיד מוגדר, של יישוב סכסוכים בפורום פתוח הפועל על פי כללים חוקיים. היוזמה להקמת הארגון באה מנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אך כמדינות רבות אחרות, ארצות הברית מעולם לא הצטרפה לחבר הלאומים. בשונה ממוסד ממשלתי, חבר הלאומים קם ללא כוח צבאי או משטרתי משלו, והיה תלוי למעשה בחסד רצונן של המעצמות החברות בו על מנת שיאכפו את החלטותיו בכוחן, דבר שהתקיים רק לעיתים נדירות. כך, בשנות השלושים, לא היה חבר הלאומים מסוגל למנוע תוקפנות מצד המדינות הפשיסטיות, והעולם הידרדר אל המלחמה שאותה נועד הארגון למנוע – מלחמת העולם השנייה. מוראות המלחמה הזו והרצון להימנע מחזרה נוספת עליהן היוו את הבסיס להקמתו של הארגון הבינלאומי שהחליף את חבר הלאומים, הלא הוא האומות המאוחדות. ואולם בדומה לקודמו, גם ארגון האומות המאוחדות לא הצליח להתפתח לכדי מוסד ממשלתי עולמי, ואף הוא סובל מחולשות שמונעות ממנו להגשים את מטרותיו. שמאל\|ממוזער\|250px\|ארמון האומות בז'נבה, נבנה כמטה חבר הלאומים, כיום בשימוש האו"ם מקורות הרעיון של קהילה עולמית שלווה של אומות תואר בכתבי עמנואל קאנט, בחיבור "השלום הנצחי" ( Zum ewigen Frieden) . הרעיון של חבר אומות נוצר כפי הנראה על ידי שר החוץ הבריטי אדוארד גריי ואומץ בחום על ידי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון כדרך להימנע משפיכות הדמים שאפיינה את מלחמת העולם הראשונה. יצירת חבר הלאומים הייתה חלק מרכזי בתוכנית ארבע עשרה הנקודות של הנשיא וילסון, שניתנה בנאום שנישא בקונגרס של ארצות הברית בינואר 1918, ובמיוחד בנקודה הארבע עשרה: "חבר כללי של אומות חייב להיווצר תחת תנאים מסוימים, על מנת לאפשר ערבויות הדדיות לעצמאותן המדינית ושלמותן הטריטוריאלית של אומות קטנות וגדולות כאחת". וילסון היה בין הדורשים את הקמת החבר כאחד התוצרים של חוזה ורסאי. ועידת השלום בפריז קיבלה את ההצעה לכלול את חבר הלאומים, וב-25 בינואר 1919 נוסחה אמנה לחבר. החבר נוצר על פי סעיף 1 לחוזה ורסאי, אשר נחתם ב-28 ביוני 1919. בתחילה נחתמה אמנת החבר על ידי 41 מדינות, שבהן 31 מדינות אשר לקחו חלק במלחמה לצד מדינות ההסכמה, או שהצטרפו אליהן במהלך הלחימה. על אף שהיה זה וילסון שיזם את הקמת החבר, ועל כך קיבל את פרס נובל לשלום בשנת 1919, ארצות הברית מעולם לא אישרה את אמנת החבר או הצטרפה אליו, בשל נטיות בדלניות בסנאט, ובמיוחד מצד המנהיג הרפובליקני המשפיע הנרי קבוט לודג'. החבר התכנס לראשונה בלונדון ב-10 בינואר 1920. פעולתו הראשונה הייתה לאשר את חוזה ורסאי, ובאופן זה לסיים רשמית את מלחמת העולם הראשונה. עד מהרה עבר מטה החבר לז'נבה, שם התכנסה האספה הראשונה של המליאה הכללית של החבר ב-15 בנובמבר 1920. סמלים שמאל\|ממוזער\|250px\|סמל המחומש הרשמי למחצה של חבר הלאומים לחבר הלאומים לא היה דגל רשמי או לוגו. הצעות לקבלת סמל רשמי נעשו במהלך תחילת פעולת החבר, אך המדינות החברות לא הגיעו מעולם להסכמה בשאלה זו. עם זאת, ארגונים שפעלו במסגרת החבר השתמשו במבחר של סמלים ודגלים בפעולותיהם. בשנת 1929 התקיימה תחרות בינלאומית על מנת למצוא סמל, אך נכשלה. אחת הסיבות לכישלון זה היה חששן של המדינות החברות מכוחו של הארגון. לבסוף, בשנת 1939, נמצא חותם רשמי-למחצה: שני כוכבים מחומשים בתוך מחומש כחול. המחומש והכוכבים אמורים היו לסמל את חמש היבשות וחמשת הגזעים המיוחסים למין האנושי. בתוך קשת מעל ומתחת למחומש הופיעו שמות החבר באנגלית ובצרפתית. דגל זה הונף על בניין החבר בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). מבנה החבר לחבר היו שלושה ארגונים מרכזיים: מזכירות, בהנהגתו של המזכיר הכללי, ומושבה בז'נבה, מועצה ומליאה, וכן סוכנויות וועדות רבות. לאשרורה של פעולה כלשהי נדרשה הן החלטה פה אחד על ידי המועצה, והן הצבעת רוב במליאה. המזכירות המזכירות הייתה אחראית להכנת סדר היום למועצה ולמליאה, ולפרסומם של דוחות מן הדיונים, ולעניינים אחרים שבשגרה, כגון מתן דוח שנתי על פעילותו הכוללת של הארגון. במהלך פעילות החבר פעלו המזכירים הכלליים הבאים: תקופת כהונה שם מדינת מוצא 1920–1933 סר ג'יימס אריק דראמונד בריטניה 1933–1940 ז'וזף אבנול צרפת 1940–1946 שון לסטר אירלנד המועצה מועצת החבר הייתה בעלת הסמכות לטפל בכל עניין הנוגע לשלום העולם. המועצה החלה את פעולתה כשלה ארבע חברות קבועות – בריטניה, צרפת, איטליה והאימפריה היפנית, וארבע חברות זמניות, המתחלפות אחת לשלוש שנים. הרכב זה השתנה כאשר גרמניה הוכנסה כחברה קבועה, ואילו מספר החברות הלא קבועות גדל לתשע מתוך חמש עשרה מדינות. ארצות הברית אמורה הייתה להיות החברה הקבועה החמישית, אך היא מעולם לא הצטרפה לחבר. המועצה נפגשה לישיבות קבועות ארבע פעמים בשנה, ולעיתים לישיבות שלא מן המניין. בסך הכול נפגשה המועצה 107 פעמים במהלך השנים שבין 1920 ו-1939. המליאה לכל חברה בארגון היה קול אחד במליאה. חברות בודדות לא תמיד שמרו על נציגות קבועה בז'נבה. המליאה התכנסה אחת לשנה בחודש ספטמבר. גופים אחרים לחבר הייתה סמכות פיקוח על בית המשפט הבינלאומי, וגופים וועדות אחרים שנועדו לטפל בבעיות בינלאומיות שוטפות. אלו כללו את ועדת פירוק הנשק, ארגון הבריאות העולמי, ארגון העבודה הבינלאומי, ועדת המנדטים, הוועד המרכזי לעניין האופיום, הוועדה לענייני פליטים והוועדה לענייני עבדות. בעוד שהחבר עצמו נראה מבחינה היסטורית ככישלון, חלק מן הוועדות שפעלו במסגרתו הגיעו להישגים במסגרת המנדט שניתן להן. הוועדה לפירוק הנשק: השיגה הסכמה ראשונית מבריטניה, צרפת, איטליה ויפן להגביל את גודלו של הצי שלהן. עם זאת בשנת 1923 סירבה בריטניה לחתום על הסכם לפירוק נשק, והסכם קלוג-בריאן שנוצר על ידי הוועדה בשנת 1928 נכשל במטרתו להוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. הוועדה נכשלה באופן מוחלט לעצור את ההתחמשות ההדדית של מדינות העולם בשנות השלושים, ובמיוחד בנוגע לגרמניה, יפן ואיטליה. ארגון הבריאות: גוף זה התמקד במלחמה בצרעת ובמלריה, ויצא במסע עולמי להכחדתו של היתוש. הוא הצליח בלחימה במחלת הטיפוס אשר פרצה בברית המועצות ואיימה לחדור לאירופה. ועדת המנדטים: הוועדה פיקחה על המנדטים שנתן חבר הלאומים, ואף ארגנה משאלי עם בטריטוריות שנויות במחלוקת על מנת שתושביהן יקבעו לאיזו ארץ ברצונם להצטרף. במיוחד ידוע המשאל שנערך בחבל הסאר בשנת 1935. ארגון העבודה הבינלאומי: גוף זה אסר בהצלחה על השימוש בעופרת בצבע, ושכנע מספר מדינות לאמץ יום עבודה בן שמונה שעות ושבוע עבודה בן 48 שעות. כן פעל הגוף למניעת עבודת ילדים, הגברת שוויון הזכויות לנשים במקום העבודה, ולהטלת אחריות על בעלי ספינות לתאונות הקורות לספנים בלב ים. הוועדה המתמדת לענייני האופיום: הוועדה נוסדה על מנת לפקח על מניעת ייצור האופיום ומוצריו והסחר בהם. הוועדה יצרה שיטה לפיקוח על הייצוא הבינלאומי, וסחר הסמים הבינלאומי. הוועדה לענייני פליטים בראשותו של פריטיוף ננסן: הוועדה פיקחה על החזרתם למולדתם ושיקומם של 400,000 פליטים ושבויי מלחמה לשעבר, שרובם הוחזקו ברוסיה עם סוף מלחמת העולם הראשונה. הוועדה יצרה מחנות בטורקיה בשנת 1922 על מנת לטפל במשבר פליטים במדינה זו ולמנוע רעב ומחלות. היא ייסדה גם את מוסד "דרכון ננסן" שניתן לאנשים שנעקרו ממולדתם והיו חסרי דרכון אחר. הוועדה לענייני העבדות: מטרתה הייתה להעביר את העבדות מן העולם, ולהילחם בסחר בנשים וסחר הסמים הבינלאומי, במיוחד בסחר באופיום. היא הצליחה בשחרורם של 200,000 עבדים בסיירה לאון וניהלה פשיטות כנגד סוחרי סמים במטרה להפסיק את העבדות באפריקה. היא הצליחה להוריד את שיעור המוות של פועלים בטנגניקה מ-55% ל-4%. בחלקים אחרים של העולם עקבה הוועדה אחרי הזנות והסחר בסמים על מנת לנסות ולשלוט בפעילויות אלו. חלק ממוסדות אלו הועברו לאו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף לארגון העבודה הבינלאומי, בית הדין העולמי הפך לארגון של האו"ם, וכך גם ארגון הבריאות העולמי. מנדטים המנדטים של חבר הלאומים נוסדו על פי סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים. טריטוריות אלו היו חלקים של האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית אשר הושמו תחת השגחת החבר. היו שלושה סוגי מנדטים. סוג "A": טריטוריה אשר "הגיעה לשלב התפתחותי שבו קיומה כמדינה עצמאית יכול להיות מוכר על תנאי, בכפוף לסיוע מנהלי שיינתן על ידי "מקבלת המנדט" עד ליום בו תוכל לעמוד ברשות עצמה. אלו היו בעיקר חלקים מן האימפריה העות'מאנית לשעבר. סוג "B": טריטוריה אשר הייתה ב"שלב בו מקבל המנדט צריך להיות אחראי למינהל עד שיבשילו תנאים שיבטיחו את חירות המצפון והדת, ושמירת הסדר האזרחי והמוסר הציבורי, ויימנע סחר העבדים, הנשק, המשקאות החריפים, והאימונים הצבאיים לכל מטרה שהיא פרט להגנתה של הטריטוריה, ומתן אפשרות לסחר חופשי עם חברים אחרים בחבר הלאומים". מנדט מסוג "C" ניתן לטריטוריות בהן: "בשל מיעוט האוכלוסייה או גודלה הקטן של הטריטוריה או ריחוקה ממרכזי הציבילזציה, או אי שלמותה הגאוגרפית של הטריטוריה ונסיבות אחרות, מוטב יהיה אם תישלט על ידי חוקי המנדט". טריטוריות אלו נשלטו על ידי "מקבלות המנדט" כבריטניה (אשר קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ודרום מערב אפריקה, עד שאלו נמצאו כשירות לקבלת שלטון עצמי). היו ארבע עשרה טריטוריות שנשלטו על ידי שש חברות בחבר: בריטניה, צרפת, בלגיה, ניו זילנד, אוסטרליה ויפן. בפועל התייחסו מקבלות המנדט לטריטוריות אלו כמושבות לכל דבר, ואלו לא קיבלו את עצמאותן המעשית אלא לאחר מלחמת העולם השנייה, בתהליך שנמשך עד לשנות התשעים. לאחר פירוקו של החבר עברו מקצת הטריטוריות (בעיקר אלו מסוג "C") לנאמנותו של האו"ם (כיום זכו כל הטריטוריות הללו לעצמאות). בנוסף למנדטים החבר עצמו שלט בחבל הסאר במשך חמש עשרה שנה, עד להשבתו לידיה של גרמניה לאחר משאל עם, ובעיר החופשית דנציג בין 15 בנובמבר 1920 עד 1 בספטמבר 1939, אם כי תפקיד הנציב העליון מטעם החבר בדנציג היה מוגבל להסדרת יחסיה עם פולין, ולא כלל התערבות בענייניה הפנימיים של העיר. כך, לדוגמה, לאחר שנת 1933 שלטה המפלגה הנאצית בעיר והעבירה חקיקה אנטי יהודית. הנציב העליון מטעם החבר, שון לסטר (Lester), מחה בפני הממשלה בדנציג על החקיקה, אך לא יכול להתערב בכך. הצלחות מקובל לחשוב כי החבר נכשל במשימתו להשיג פירוק מנשק, למנוע מלחמה ליישב סכסוכים באמצעות דיפלומטיה ולשפר את הרווחה העולמית. עם זאת היו לחבר מספר הצלחות משמעותיות. איי אולנד: איי אולנד מצויים בין שוודיה לפינלנד ומונים כ-6,500 איים. באיים אלו דוברת האוכלוסייה את השפה השוודית, אך פינלנד רכשה בהם ריבונות בשנים הראשונות של המאה העשרים. משנת 1917 ואילך רוב התושבים ביקשו להפוך לחלק משוודיה. פינלנד סירבה לוותר על ריבונותה באיים. הממשלה השוודית העלתה את הנושא בפני החבר בשנת 1921, וראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט, ילמאר ברנטין הותיר את ההכרעה בעניין לחבר הלאומים. לאחר בחינה מדוקדקת החליט החבר כי איים אלו יישארו חלק מפינלנד, אך יקבלו אוטונומיה, ובכך מנע מלחמה בין שתי הארצות. אלבניה: הגבול בין אלבניה ויוגוסלביה נותר שנוי במחלוקת לאחר ועידת השלום בפריז, וכוחות יוגוסלביים כבשו טריטוריה שנחשבה לאלבנית. לאחר מאבקים בין אנשי שבטים אלבניים ובין הכוחות היוגוסלביים, פלשו היוגוסלבים לעומקה של אלבניה. החבר שלח ועדה של נציגים לבחון את המצב. הוועדה פסקה לטובת אלבניה, ויוגוסלביה נסוגה תחת מחאה בשנת 1921. שלזיה עילית: חוזה ורסאי הורה על משאל עם בשלזיה עילית על מנת לקבוע האם הטריטוריה תהיה חלק מגרמניה או מפולין. ברקע הדברים אפליה של המיעוט הפולני שהובילו למהומות ולמרידות בשנים 1919 ו-1920. במשאל העם השתתפו כחצי מיליון אנשים, וכשישים אחוז מתוכם הכריעו בעד הצטרפות לגרמניה. תוצאה זו גרמה לאלימות נוספת, והחבר נקרא להתערב שוב. בסופו של דבר הוחלט כי החבל יחולק. החלטה זו התקבלה על ידי שתי הארצות, ורוב תושבי החבל. הצלחה נוספת הייתה קבלת העתירה שהגישו יהודי שלזיה, בשנת 1933, נגד חוקי הגזע של המשטר הנאצי בגרמניה. בערבות העתירה ( BERNHEIM PETITION) בוטלו הגזרות נגד יהודי האזור הגרמני של שלזיה עד שנת 1937. ממל: עיר הנמל ממל (כיום קלאיפדה) והאזור שמסביב לה הושמו תחת השגחת החבר לאחר מלחמת העולם הראשונה ונשלטו על ידי גנרל צרפתי למשך שלוש שנים. עם זאת האוכלוסייה הייתה ברובה ליטאית והליטאים תבעו את הטריטוריה, ואף פלשו אל העיר בשנת 1923. החבר בחר להעביר את הקרקע שמסביב לעיר לריבונות ליטאית, אך הנמל עצמו נותר אזור בינלאומי. ליטא הסכימה לכך. בעוד שההחלטה יכולה להראות ככישלון בכך שהחבר נתן פרס למעשה אלימות, הסדר העניין ללא שפיכות דמים נחשב להישג כשלעצמו. יוון ובולגריה: לאחר שתקרית גבול בין זקיפים יוונים ובולגרים בשנת 1925 הביאה לסכסוך מזוין, פלשו היוונים לשטח בולגריה. בולגריה הורתה לחייליה שלא להתנגד, ופנתה אל החבר כי יכריע במחלוקת. החבר גינה את הפלישה היוונית וקרא לנסיגה ומתן פיצויים לבולגריה. יוון צייתה אך התלוננה על האפליה בין הטיפול שניתן לעניין זה ובין הטיפול בפלישה של איטליה לאי קורפו. חבל הסאר: חבל הסאר היה מחוז שנוצר מחיבורם של חלקים מפרוסיה וריינלנד-פפאלץ, על ידי חוזה ורסאי. משאל עם נערך לאחר חמש עשרה שנות שלטון של חבר הלאומים, על מנת להכריע האם האזור יינתן לגרמניה או לצרפת. 90.3% מתושבי החבל רצו להצטרף לגרמניה, והוא שב לריבונות גרמנית בשנת 1935. מוסול: החבר יישב בהצלחה סכסוך בין טורקיה ועיראק על השליטה בעיר מוסול בשנת 1924. החבר פסק לטובת עיראק, וטורקיה קיבלה את הפסיקה. הצלחות אחרות: החבר נאבק בסחר באופיום ובסחר בנשים והצליח לסייע לפליטים, במיוחד בטורקיה, בשנים שקדמו לשנת 1926. אחד מהחידושים שיצר החבר היה יצירת "דרכון ננסן" – תעודה מזהה מוכרת מבחינה בינלאומית שניתנה לפליטים חסרי מדינה המכירה בהם כאזרחיה. רבות מהצלחות החבר הושגו על ידי הארגונים שפעלו במסגרתו. חולשתו של הארגון שמאל\|ממוזער\|250px\|"האבן החסרה בגשר" – קריקטורה שפורסמה במגזין הבריטי פאנץ' ב-1920, המצביעה על סירובה של ארצות הברית להשתתף בחבר הלאומים, שהיה פרי יוזמתה, כסיבה לחולשתו בראייה היסטורית, היה חבר הלאומים כישלון. פרוץ מלחמת העולם השנייה היווה את הסיבה המיידית לסיום פעולת החבר, אך היו מגוון של סיבות אחרות, ויסודיות, הנעוצות בכשלים מהותיים ברעיונות שעמדו מאחורי חבר הלאומים. חבר הלאומים, כמו האו"ם, היה ללא כוח צבאי עצמאי, ונשען על המעצמות שתאכופנה את החלטותיו, והמעצמות לא ששו לעשות כן. סנקציות כלכליות, שהיו צורת הענישה החמורה ביותר שיכל החבר להטיל, למעט הפעלת כוח צבאי, היו קשות לאכיפה, וללא השפעה של ממש על ארצות היעד, מכיוון שאלו יכלו לסחור עם המדינות הרבות (ובראשן ארצות הברית) שלא היו חברות בחבר הלאומים. שתי החברות החשובות בחבר, בריטניה וצרפת, לא ששו להפעיל את הסנקציות, והיו מעוניינות עוד פחות לתרום מכוחן הצבאי על מנת לקדם את מטרות החבר. זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה היה חלק ניכר מאוכלוסיית מדינות אלו בעל נטיות פציפיסטיות. המפלגה השמרנית הבריטית העדיפה לפעול במישור הבינלאומי מבלי לערב את חבר הלאומים. בסופו של דבר, הן בריטניה והן צרפת נטשו את עקרון הביטחון הקולקטיבי לטובת פייסנות אל מול האיום הגובר מצד גרמניה של אדולף היטלר. הייצוג בחבר היווה לעיתים קרובות בעיה. אף שהחבר התעתד להקיף את כל אומות העולם, היו רבות שלא הצטרפו, או שהצטרפו לתקופה מוגבלת, ובראשן ארצות הברית. דבר זה פגם מאוד בכוחו של החבר. על אף שהיה זה הנשיא וילסון אשר יזם את הקמת החבר, הצביע הסנאט של ארצות הברית ב-19 בינואר 1919 שלא להצטרף לחבר. השבץ שבו לקה וילסון מנע ממנו את קידום הצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים. החבר הוחלש עוד כאשר המעצמות הפשיסטיות עזבו את שורותיו בשנות ה-30. יפן החלה את פעילותה כחברה קבועה במועצת החבר, אך ראתה את החבר כאירוצנטרי ופרשה בשנת 1932. איטליה החלה אף היא כחברה קבועה במועצה, אך פרשה בשנת 1937. החבר קיבל לשורותיו את גרמניה בשנת 1926, והכריז כי היא "מדינה רודפת שלום", אך עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 פרשה גרמניה מחברותה. ברית המועצות הייתה חברה משנת 1934 על מנת ליצור משקל נגד אל מול גרמניה שפרשה מן החבר בסמוך לכך, אך זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת החורף כנגד פינלנד, ב-14 בדצמבר 1939, פרשה מן החבר. הנייטרליות המוצהרת של החבר התפרשה לעיתים קרובות כחוסר יכולת להגיע להחלטה. אמנת החבר דרשה הצבעה פה אחד של תשע (ולאחר מכן חמש עשרה) המדינות החברות במועצה על מנת לתת תוקף חוקי להחלטה, כך שהיה קשה להגיע להחלטה חד משמעית בעניינים רבים. תהליך ההחלטה דרש זמן רב. כמה מן ההחלטות דרשו אף אישור פה אחד של המליאה. חולשה נוספת של החבר הייתה כי הוא ניסה לייצג את כל האומות, אך כל חברה בשורותיו ניסתה לקדם את ענייניה היא, ולא ראתה את עניינו של החבר כעניינה. חוסר הרצון לתרום כוחות לפעולות הצבאיות של החבר הוא דוגמה טובה לעניין זה. אם היה החבר מראה נחישות צבאית בתחילת פעולתו, היו הדיקטטורים זהירים יותר במילוי אחר החלטותיו לאחר מכן. כישלונותיו של החבר היו בין הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. כישלונות ספציפיים חולשתו הכללית של החבר מודגמת היטב בכשלונותיו אלו. צ'שין (טשין): עיירה קטנה בין פולין וצ'כוסלובקיה, בעלת חשיבות בשל מכרות הפחם שבה. הפולנים והצ'כים נלחמו על שליטה בעיר בשנת 1919. החבר התערב, והחליט כי השליטה בעיר תהיה לפולין, פרט לאחד מפרבריה שנמסר לצ'כוסלובקיה, ודווקא בפרבר זה היו מכרות הפחם העשירים יותר. העיר חולקה לצ'שין הפולנית וטשין הצ'כית. פולין סרבה לקבל החלטה זו, ועל אף שהאלימות לא נמשכה, הרי שהוויכוח והסכסוך נמשכו עוד עשרים שנה לאחר מכן. וילנה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, הן פולין והן ליטא קיבלו את עצמאותן מחדש, לראשונה מאז שנת 1795. אף על פי שלשתי הארצות היסטוריה של איחוד מדיני משותף, הלאומנות הגוברת מנעה את איחודן לפדרציה. העיר וילנה הפכה לבירת ליטא, על אף שרבים מתושביה היו פולנים אתנים. במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית בשנת 1920 הצבא הפולני קיבל את השליטה בעיר. על אף שלפולנים הייתה טענה לגיטימית לריבונות בעיר, דרש חבר הלאומים את נסיגת הפולנים. הפולנים סרבו, העיר וסביבותיה הוכרזו כמדינה עצמאית בשם "ליטא המרכזית" וב-20 בפברואר 1922 הפרלמנט המקומי הכריז על איחוד עם פולין. באופן תאורטי היה על צבאות בריטניה וצרפת שהיו בקרבת מקום להתערב ולאכוף את החלטת החבר. אך הצרפתים סירבו ליצור סכסוך עם פולין שנראתה כבעלת ברית בעלת ערך בסכסוך עתידי עם גרמניה, ובריטניה לא הייתה מוכנה לפעול לבדה. בריטניה וצרפת שתיהן ראו בפולין כמדינת חיץ בין אירופה לבין ברית המועצות. כך החזיקו הפולנים בווילנה עד לשנת 1939. ליטא סירבה לקבל את ריבונות פולין בווילנה, והתייחסה אליה כבירתה. רק בשנת 1938 נוצרו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, וליטא קיבלה דה פקטו את החזקתה של פולין בווילנה. חבל הרוהר: לפי חוזה ורסאי היה על גרמניה לשלם פיצויי מלחמה, ובשנת 1922 לא יכלו עוד הגרמנים לעמוד בתשלומים שהושתו עליהם. בשנת 1923 בלגיה וצרפת החליטו לפעול, ופלשו ללבה התעשייתי של גרמניה, חבל הרוהר, על אף שהייתה זו הפרה של כללי חבר הלאומים. צרפת הייתה חברה בכירה בחבר, ובריטניה סירבה לפעול כנגד בעלת בריתה הקרובה, כך שאל מול הפרה זו של כללי החבר לא נעשה דבר. היה זה תקדים לפיו לא יפעל החבר כנגד מעצמה, ולפיו כל מעצמה יכולה לפעול כנגד כללי החבר. קורפו: סכסוך גבולות שנותר לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בין יוון ובין אלבניה. "ועידת השגרירים", גוף דה פקטו של החבר, התבקש להסדיר את הסכסוך. הוועידה מינתה את הגנרל האיטלקי אנריקו טליני (Telleni) על מנת לפקח על נושא זה. בעודו בוחן את צדו היווני של הגבול נרצח טליני. המנהיג האיטלקי בניטו מוסוליני רתח מזעם, ודרש כי היוונים ישלמו פיצויים ויוציאו להורג את הרוצחים. היוונים לא ידעו מיהם הרוצחים. ב-31 באוגוסט 1923 כבשו כוחות איטלקיים את האי קורפו, שהיה בריבונות יוונית, תוך שהם הורגים חמישה עשר אנשים. בתחילה גינה החבר את הפלישה, אך המליץ כי יוון תשלם פיצויים, שיוחזקו בנאמנות על ידי החבר עד שיימצאו הרוצחים. מוסוליני, על אף שהסכים לתנאים אלו בתחילה, ניסה לשנותם. באמצעות ועידת השגרירים גרם לחבר לשנות את החלטתו. התשלומים בוצעו על ידי יוון לאיטליה באופן ישיר ומידי, ומוסוליני יכול היה לסגת מקורפו כמנצח. חבר הלאומים הוכיח כי הוא נכנע להפעלת כוח מצידו של דיקטטור, ובכך יצר תקדים מסוכן ומזיק. משבר מנצ'וריה: משבר מנצ'וריה היה אחד הכשלונות הגדולים של החבר והיה זרז לפרישתה של יפן מן החבר. בשנת 1931 היפנים שלטו במסילת הרכבת המנצ'ורית הדרומית בחבל מנצ'וריה שהיה אז חלק מסין. הם טענו שחיילים סינים חיבלו בפסי הרכבת, אשר הייתה נתיב תנועה ומסחר עיקרי בין המדינות. בתגובה הצבא היפני פעל בניגוד להוראות ממשלתו, וכבש את כל חבל מנצ'וריה, תוך שהוא קורא לו "מנצ'וקואו". בשנת 1932 הופצצה העיר שאנגחאי על ידי כוחות ים ואוויר יפנים. הממשלה הסינית קראה לעזרת החבר, אך פקידי החבר נאלצו לבצע את הנסיעה הארוכה מאירופה לעברו האחר של העולם, והדבר לא התבצע במהירות. כאשר הגיעו מצאו מצב בו טוענים הסינים כי היפנים פלשו שלא כחוק, בעוד שהיפנים טוענים כי הם שומרים על השלום בחבל ארץ מוכה מלחמה. למרות מעמדה של יפן בחבר קבע הדו"ח של הפקידים כי יפן פעלה שלא כשורה, והחבר דרש את החזרתה של מנצ'וריה לסין. אך בטרם הובא הדוח למליאה, הכריזה יפן על כוונתה לפלוש לחבלי ארץ נוספים בסין. כאשר הצביעה המליאה על קבלת הדו"ח ברוב של 42 כנגד קולה הבודד של יפן, פרשה יפן מן החבר. סנקציות כלכליות שהוטלו היו חסרות משמעות, מאחר שרוב סחר החוץ של יפן היה עם ארצות הברית אשר לא הייתה חברה בחבר, ובריטניה רצתה לשמור על יחסיה הטובים עם יפן ולא פעלה לאכיפת הסנקציות. שוב הוכיח החבר כי הוא חסר אונים כנגד שימוש בכוח על ידי מעצמה. מלחמת הצ'אקו: החבר נכשל בניסיון למנוע את מלחמת הצ'אקו בין בוליביה ופרגוואי בשנת 1932 בנוגע לריבונות בחבל הצ'אקו שבין שתי המדינות, שנחשד כי הוא עשיר בנפט. סכסוכי גבול במהלך שנות העשרים הפכו למלחמה כוללת ב-1932 כאשר הצבא הבוליביאני התקיף את כוחות פרגוואי בצ'אקו. פרגוואי עתרה לחבר הלאומים, אך החבר לא נקט בפעולה כלשהי, מן הסיבה שהוועידה הפן אמריקנית הציעה את עצמה כמתווכת בסכסוך. המלחמה הייתה אסון לשתי המדינות, וגרמה לכ-100,000 הרוגים משני הצדדים ולאסון כלכלי וחברתי לכל המעורבים בה. כאשר נחתמה הפסקת האש ב-12 ביוני 1935 פרגוואי הייתה שליטתו של הצ'אקו. מלחמת האזרחים בספרד: בשנת 1936 פרץ סכסוך בין ה"לאומנים" וה"רפובליקנים" בספרד. אלוארז דל ואיו (del Vayo), שר החוץ הרפובליקני הספרדי פנה אל החבר בספטמבר 1936 וביקש להגן על שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית של ספרד. החבר סירב להתערב, על אף שכוחות זרים הוזרמו לספרד להתערב לצידם של שני הצדדים. המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה: באוקטובר 1935 שלח בניטו מוסוליני את הגנרל פייטרו באדוליו ועימו כארבע מאות אלף חיילים לפלוש לאתיופיה. הצבא האיטלקי המודרני הביס על נקלה את הכוחות דלי החימוש והאימון של אתיופיה וכבש את אדיס אבבה במאי 1936, כאשר הוא גורם לקיסר היילה סילאסי להימלט. האיטלקים השתמשו בלוחמה כימית ובגז חרדל כנגד האתיופים. חבר הלאומים גינה את תוקפנותה של איטליה והטיל עליה סנקציות כלכליות בנובמבר 1935, אך היו אלו פעולות מן השפה ולחוץ, ולא הייתה להן כל השפעה. התחמשותן של מדינות הציר: החבר היה חסר אונים ושמר על שתיקה אל מול המאורעות העיקריים שהובילו אל מלחמת העולם השנייה, כגון כניסת הצבאות הגרמניים לחבל הריין שאמור היה להיות מפורז, כיבושו של חבל הסודטים וסיפוחה של אוסטריה. התחמשותן של מדינות הציר עברה ללא כל פעולה של ממש מצד החבר. נציג החבר בדנציג לא היה יכול להתמודד עם הדרישות הגרמניות לריבונות בעיר, ובכך תרם להצתת הניצוץ שהביא לפריצתה של מלחמת העולם השנייה. פירוקו של החבר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ברור שהחבר סיים את תפקידו ההיסטורי, והוא מניעתה של מלחמת עולם נוספת. לא ניתן היה לכנס את המליאה או את המועצה של החבר, והמזכירות בז'נבה הופחתה לצוות שלדי. החלטתו האחרונה של חבר הלאומים הייתה קריאה למדינות החברות בו לסייע לפינלנד במלחמת החורף. לאחר כישלונו במניעת מלחמה אחת, הוחלט ליצור גוף חדש שימלא את תפקידי החבר, אך יימנע מן הכשלים שליוו את פעולת החבר. גוף זה היה האו"ם. רבים מגופי החבר הפכו למוסדות של האו"ם והמשיכו בתפקודם. בכינוס של המליאה בשנת 1946 הכריז החבר באופן רשמי על פירוקו, והעביר לרשות האו"ם את כל סמכויותיו, המנדטים שלו וארגוניו. מבנה האו"ם נועד להפוך אותו לאפקטיבי יותר מן החבר. בעלות הברית העיקריות במלחמת העולם השנייה (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, סין וברית המועצות) הפכו לחברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם והעניקו למעצמות הגדולות סמכויות והשפעה מעבר לאלו שהיו להן במועצת החבר. החלטות מועצת הביטחון מחייבות כל מדינה חברה באו"ם, אך בניגוד למועצת החבר לא נדרשת החלטה פה אחד, כי אם ניתנה זכות וטו לחברות הקבועות על מנת לשמור על האינטרסים החיוניים שלהן. בדומה לכך אין לאו"ם כוח צבאי משלו, אך האו"ם הצליח הרבה מעבר להצלחת חבר הלאומים בגיוס כוחות צבא מחבריו, כפי שהיה במלחמת קוריאה או בכוחות שמירת השלום ברחבי העולם. סנקציות כלכליות שמטיל האו"ם ניתנות לאכיפה הרבה יותר מן הסנקציות שהטיל החבר. האו"ם הצליח יותר מן החבר לקבל לשורותיו את רוב מדינות העולם, ובמיוחד את ארצות הברית, חברה מרכזית בשורות האו"ם. ראו גם האומות המאוחדות ממשלה עולמית גלובליזציה פוליטית קישורים חיצוניים אמנת חבר הלאומים ארכיון התמונות של חבר הלאומים מפה של החברות בחבר הלאומים לוח זמנים של חבר הלאומים חבר הלאומים באתר הספרייה הלאומית מאה שנה לחבר הלאומים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן * קטגוריה:המאה ה-20 קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה	2024-07-30T07:19:39
מוחי א-דין א-שריף	מוחי א-דין א-שריף (בערבית: محيي الدين الشريف, בתעתיק מדויק: מחיי אלדין אלשריף; 5 בינואר 1966 – 29 במרץ 1998), הידוע גם בכינוי "המהנדס 2", היה טרוריסט פלסטיני, תלמידו וממשיכו של יחיא עיאש. ביוגרפיה נולד בשנת 1966 בבית חנינא שבאזור ירושלים. למד הנדסת אלקטרוניקה בפקולטה להנדסה באוניברסיטת אל-קודס שבמזרח ירושלים. פעילותו נעצר בשנת 1991 באשמת חברות בזרוע הצבאית של חמאס. לאחר מכן היה בן טיפוחו של יחיא עיאש, שהיה אז ראש הזרוע הצבאית של חמאס בגדה המערבית. כשעיאש חוסל, הפך א-שריף למהנדס החבלה של חמאס. הוא סיפק את מטעני החבלה לפיגועי ההתאבדות שבאו כנקמה על חיסולו של יחיא עיאש ב-6 בינואר 1996. היה אחראי על פיגועים בהם נהרגו 64 אזרחים ונפצעו 373 אזרחים. בין השאר היה אחראי על הפיגועים באוטובוסים בקו 18 בירושלים (1996) ופיגוע בטרמפיאדה ליד אשקלון. מותו אלמונים רצחו את א-שריף ב-29 במרץ 1998 במכוניתו בפתח מעבדת נפץ ברמאללה, ולא ברור מי האחראי לכך. על פי אחת הגרסאות, שהופיעה בהצהרות חמאס, החיסול נעשה על ידי השב"כ. הוא נמצא ירוי בתוך מכונית שעלתה באש. על פי גרסה אחרת, מנגנון הביטחון המסכל של ג'יבריל רג'וב עצר את א-שריף בסוף מרץ, חקרו אותו בעינויים, ירו בו (לפי הדו"ח הפתולוגי), וכדי לטשטש את העקבות ביימו את פיצוץ המכונית במוסך ברמאללה. כתמיכה לגרסה זאת נטען שביום הפיצוץ ברמאללה עצר המנגנון המסכל פעילי חמאס, שנטען שא-שריף הסגיר בחקירתו, כבר ביום הפיצוץ. גם גרסה זאת הופיעה בהצהרות חמאס. בישראל התקבל האירוע בברכה, וראש השב"כ אף גמל ליאסר ערפאת בתודה פומבית על עזרתו בסיכול פיגועים. בתגובה לגל החשדות, הצהיר רג'וב שא-שריף נרצח על ידי האחים עוודאללה, מפקדי גדודי עז א-דין אל-קסאם בגדה, בעקבות סכסוכי כוח על השליטה בארגון, ואף הציג הודאה כתובה של רסאן עדאסי – אחד מעצורי יום הפיצוץ. קישורים חיצוניים קטגוריה:פעילי חמאס קטגוריה:ירושלים: אישים קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1966 קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1998	2024-09-17T17:47:19
קרב מידוויי	קרב מידוויי (באנגלית: Battle of Midway, בהיסטוריוגרפיה היפנית נודע הקרב בשם "מבצע מי") היה קרב ימי מכריע במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב זה, הנחשב לנקודת המפנה העיקרית בזירת האוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה, הביס הצי האמריקני, בפיקודם של האדמירלים צ'סטר נימיץ, פרנק ג'ק פלטצ'ר וריימונד ספרואנס, את הצי הקיסרי היפני, בפיקודם של האדמירלים איסורוקו יממוטו, צ'ואיצ'י נגומו ונובוטאקה קונדו, בסמוך לאטול מידוויי. הצי הקיסרי היפני לא התאושש מהמכה שספג בקרב זה. בקרב מידוויי, בדומה להתקפה על פרל הארבור שישה חודשים לפני כן, שמו לעצמם היפנים למטרה להשמיד את כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט, על מנת להקל על קידום מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. הם קיוו שתבוסה נוספת באזור תנחית מכה אנושה על המוראל האמריקני ותאלץ את האמריקנים לבקש הפסקת אש, מהלך שיבטיח שליטה יפנית באוקיינוס השקט. הצי היפני תכנן לפתות את כוח נושאות המטוסים של הצי האמריקני לחשוף את עצמו, ואז להשמידו. בנוסף, כללה תוכנית הקרב היפנית את כיבוש אטול מידוויי על מנת שישמש בסיס קדמי במערך ההגנה ההקפית שהקימה האימפריה היפנית בתגובה לפשיטה של דוליטל על טוקיו. חיסרון משמעותי בתוכנית הקרב היפנית היה הערכה שגויה של מצבו של הצי האמריקני ושל התגובה האמריקנית. חשוב מכך, מפענחי צפנים אמריקניים הצליחו לפצח את הצופן בו השתמש הצי הקיסרי וידעו מראש את תאריך המתקפה ואת מיקומה, ובשל כך היה יכול הצי האמריקני להתכונן ולארוב לצי האויב. כל ארבע נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בקרב, וכן סיירת כבדה אחת, טובעו, ואילו האמריקנים איבדו נושאת מטוסים אחת ומשחתת אחת. לאחר התבוסה במידוויי והתבוסה במערכה הממושכת באיי שלמה, לא הצליחה האימפריה היפנית להחליף את אבדותיה בחומר (בעיקר נושאות מטוסים) ובלוחמים (בעיקר טייסים מיומנים) בקצב המספיק להתמודדות עם התבוסות, בעוד העוצמה התעשייתית של ארצות הברית הקלה מאוד על התאוששות הצי האמריקני באוקיינוס השקט. רקע הלוחמה בזירה הפסיפית ההתקפה היפנית על פרל הארבור הייתה אות הפתיחה לתוכנית יפנית רחבת היקף לביסוס שליטתם באוקיינוס השקט, במטרה ליצור אימפריה יפנית גדולה. במהלך מחצית השנה מהתקפת הפתע שלהם על מעגן הצי האמריקני, הצליחו היפנים להשתלט על חלקים נרחבים ממזרח אסיה, תוך שהם מנחילים תבוסות קשות למעצמות האירופיות ששלטו על שטח זה קודם לכן. בין היתר נכבשו הפיליפינים, בורמה, אינדונזיה, סינגפור ושטחים אחרים. הצי ההולנדי ספג מכה קשה ואיבד את מקומו ככוח בעל משמעות. גם הצי הבריטי ספג מכה קשה, ולאחר סדרת תבוסות שספג מהצי היפני נותר בגדר כוח עזר משני לצי האמריקני. ברור היה לאדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי היפני המשולב, שאין סיכוי להביא לכניעה אמריקנית ללא השמדת כוח נושאות המטוסים שלה, ולכן ביקש לכפות על האמריקנים קרב הכרעה בתנאים אופטימליים מבחינת יפן, וזאת באמצעות השתלטות על שטח שעליו יהיו חייבים האמריקנים להגן. בעקבות טיהור האוקיינוס מכוחות זמינים של מעצמות המערב, הייתה יפן פנויה לחיסולו הסופי של הצי האמריקני שנחל תבוסה בפרל הארבור. ערב קרב מידוויי היה הצי היפני בשיא כוחו. הוא כלל שבע נושאות מטוסים, לעומת ארבע נושאות מטוסים שהיו ברשות האמריקנים. ליפן אף היה כוח אווירי ימי, שכלל כמה מהמטוסים הטובים ביותר בעולם, בהם מטוס הקרב היפני A6M זירו, שנחשב למשובח שבמטוסי הקרב המוּשָטִים בתחילת המלחמה. אף איכות הטייסים היפנים בתחילת המלחמה הייתה גבוהה בהשוואה למקביליהם בשאר העולם, הודות למשטר אימונים קפדני ולניסיון הקרבי שרכשו במלחמת סין–יפן השנייה. לצד נושאות המטוסים כלל הצי היפני אוניות מערכה רבות, מהן הגדולות מסוגן בעולם. היתרון היפני באוניות מסוג זה היה מוחלט, ושיקף את המכה שספגו האמריקנים בפרל הארבור, שבה טבעו או ניזוקו שמונה אוניות מערכה אמריקניות. תכנון השלב השני של הלחימה באוקיינוס השקט החל בינואר 1942, ובפני היפנים עמדו מספר אפשרויות פעולה, בהן תקיפת אוסטרליה ופלישה להוואי. אפשרות הפלישה לאוסטרליה נדחתה בשל הלחץ שהפעיל הצי היפני המשולב של אדמירל יממוטו על המטה הכללי של חיל הים, ואפשרות הפלישה להוואי נדחתה מכיוון שהמטוסים היפנים לא יוכלו להשיג עליונות אווירית בקרב, ואף לא יוכלו להיעזר במטוסים מבסיסי קרקע בשל ריחוקם מהוואי. תחת זאת, בחר יממוטו כיעד ההתקפה במידוויי, אטול השוכן 1,100 מילים ימיים (2,100 קילומטרים) צפונית־מערבית לאואהו. האטול נמצא במקום נוח יחסית, מחוץ לטווח המטוסים האמריקנים שהמריאו מהוואי. עם זאת, בעקבות אובדן הפיליפינים נותרו האמריקנים ללא עמדות נוחות להתקפה על יפן, והאטול הפך למעשה למוצב קדמי של הצי האמריקני, ונפילתו הייתה מסכנת מאוד את המעגן הראשי בפרל הארבור. לכן היו האמריקנים חייבים להגן על האטול, חרף הסיכון שבדבר. חיכוכים בין הצי הקיסרי והצבא היפני הקיסרי, ובין המטה הכללי של הצי והצי המשולב הביאו לכך שגיבוש התוכנית נדחה עד אפריל. רק לאחר שיממוטו הבהיר באופן תקיף שאינו מוותר על עמדתו בנוגע לתקיפת מידוויי, אישר המטה הכללי את התקיפה ב־5 באפריל. יממוטו ראה בנושאות המטוסים האמריקניות את האיום העיקרי באוקיינוס השקט, ואף ידע שאף לא אחת מהן נפגעה במתקפה על פרל הארבור. החשש מנושאות המטוסים האמריקניות קיבל אישוש עם הפצצת יפן בפשיטת דוליטל ב־18 באפריל, שחשפה פערים במערך ההגנה היפני. הפשיטה עצמה לא הייתה הגורם לאישור התקיפה, אך היא חיזקה מאוד את עמדתו של הצי המשולב של יממוטו מול המטה הכללי, שאמנם אישר את תקיפת מידוויי שבועיים לפני כן, אך עיתוי הביצוע ונקודות חיוניות אחרות היו עדיין שנויים במחלוקת. ההכנות לפלישה למידוויי תוכנית ההתקפה על אטול מידוויי קיבלה את שם הקוד "מבצע מי" (MI), ולה שתי מטרות מרכזיות: הראשונה הייתה כיבוש מידוויי והפיכתו לבסיס קדמי במערך ההגנה ההיקפי על איי יפן, שיאפשר איתור מוקדם של כוחות אויב הפועלים מערבית לאיי הוואי. המטרה השנייה הייתה משיכת הכוחות הנותרים של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית מבסיסיו והשמדתו בקרב ימי מכריע. ממוזער\|300px\|אקאגי, אוניית הדגל של כוח המהלומה הראשון על כוחות הצי הקיסרי היפני פיקד אדמירל יממוטו מעל סיפון אוניית הדגל יאמטו, ובקרב השתתפו הכוחות הבאים: הכוח העיקרי, בפיקודו של יממוטו, כלל את אוניות המערכה "יאמטו", "נאגטו" ו"מוצו", את נושאת המטוסים הקלה "הושו" שעל סיפונה שמונה מפציצים, הסיירת הקלה "סנדאי", תשע משחתות, ונושאות המטוסים הימיים "צ'יודה" ו"ניסהין". כמו כן, כלל כוח זה את משמר האגף בפיקודו של שירו טקאסו, שבו אוניות המערכה "היוגה", "איסה", "פוסו" ו"ימשירו", את הסיירות הקלות "אוי" ו"קיטקאמי" ו־12 משחתות. כוח המהלומה הראשון של נושאות המטוסים, בפיקודו של צ'ואיצ'י נגומו, כלל את ארבע נושאות המטוסים קאגה, אקאגי, היריו וסוריו, שעל סיפוניהן 248 מטוסי קרב מסוגים שונים, את הכוח הזה ליוותה קבוצת סיוע שכללה שתי אוניות המערכה "הרונה" וקירישימה", שתי הסיירות הכבדות "טונה" ו"צ'יקומה", הסיירת הקלה "נאגרה", ו־11 משחתות. כוח הפלישה למידוויי, בפיקודו של נובוטאקה קונדו, שכלל את אוניות המערכה קונגו והיאיי, את נושאת המטוסים הקלה "זויהו", שעל סיפונה 24 מטוסי קרב, הסיירות הכבדות "קומאנו", "סוזויה", "מיקומה", "מוגאמי", (שהיוו קבוצת סיוע קרוב לפלישה, בפיקוד טקאו קוריטה), "אטאגו", "צ'וקאי", מיוקו", "האגורו", הסיירות הקלות "יורה" ו"ג'ינצו", 11 משחתות, 12 מובילי גייסות ושלוש משחתות מובילי גייסות, שנשאו את כוח הפלישה שמנה 5,000 חיילים. כמו כן, לכוח זה הצטרפו שתי נושאות מטוסים למטוסים ימיים, ארבע שולות מוקשים, ושלוש ספינות ללוחמה נגד צוללות. הכוח הצפוני, בפיקודו של קקוג'י קקוטה, שהפליג לכיוון האיים האלאוטיים, וכלל שתי נושאות מטוסים קלות "ריוג'ו" ו"ג'וניו", שעל סיפוניהן 82 מטוסי קרב, הסיירות הכבדות "נאצ'י", "מאיה" ו"טקאו", הסיירות הקלות "אבוקומה", "קיסו" ו"טאמה", 12 משחתות, 5 צוללות וארבעה מובילי גייסות. משמר קדמי – צוללות, שכלל 14 צוללות. לפי התוכנית, על כל הכוחות היה לצאת למידוויי בין 26 ל־29 במאי, ויום הע' לנחיתה באטול נקבע ל-7 ביוני. הכוח הצפוני הפליג מהבסיס הימי באומינטו שבצפון הונשו, מובילי הגייסות יצאו מסאיפאן ומגואם, ושאר הכלים יצאו ממעגן הצי בהשירג'ימה. לפי התוכנית, ב־5 ביוני, יום הע' פחות יומיים, אמור היה כוח המהלומה הראשון של נגומו, מנקודה המרוחקת כ־250 מילים ימיים מערבית למידוויי, לתקוף את האטול ולהשמיד את כל הכוח האווירי שחנה בו, את מתקני הצבא וכל כלי שיט אמריקני באזור. הנחיתה באטול נקבע לשחר 7 ביוני, ועל הסיירות הכבדות של קוריטה הוטלה מלאכת החיפוי, בעוד שאר הכוחות של קונדו מחפים ממרחק רב יותר. מטרת שאר יחידות השטח הייתה השמדה מוחלטת של כוחות הצי האמריקני שיצאו להגנת מידוויי, וזאת לאחר שמטוסיו של נגומו ירככו אותם בהתקפות אוויריות. היפנים ציפו שהצי האמריקני יגיב רק לאחר תחילת הנחיתה, ולכן קראה תוכנית הקרב להתפרסות הכוחות במספר נקודות, במטרה ליירט את האמריקנים בסמוך ליציאתם מבסיסם. לפי התוכנית, על הכוח העיקרי של יממוטו להמתין כ־600 מילים מצפון־מערב למידוויי, על כוח המהלומה של נגומו להמתין 300 מילים מזרחית לכוח העיקרי, על משמר האגף של טקאסו להמתין 500 מילים צפונית לכוח העיקרי, ועל הכוח הצפוני להמתין 300 מילים מזרחית למשמר האגף. בנוסף, התוכנית קראה לפריסת שלוש פלגות צוללות בין פרל הארבור ומידוויי עד 2 ביוני, וזאת כדי ליירט את הצי האמריקני בעוזבו את הבסיס. לאחר השלמת המבצע היו מרבית הכוחות אמורים להפליג לטרוק כדי לקחת חלק במבצעי ההמשך של יפן בדרום מערב האוקיינוס השקט. השגת המטרה העיקרית של תוכנית ההתקפה על מידוויי – השמדת צי האוקיינוס השקט האמריקני – הייתה תלויה בהימצאות כוח זה בנמלי הוואי. לפיכך נודעה חשיבות רבה לבניית תמונה מודיעינית באשר לעוצמתו של האויב ולתנועותיו. לשם כך החליט הצי המשולב לשלוח שתי ספינות מעופפות מדגם קאוואנישי H8K "אמילי" בעלות הטווח הארוך למשימת סיור מעל הוואי. למרות טווח הטיסה הארוך של מטוסים אלה (7,150 ק"מ), על מנת שישובו לבסיסם באיי מרשל בשלום היה על המטוסים לתדלק פעם אחת במהלך המסע. התוכנית היפנית, שהתבססה על מבצע דומה מוצלח שנערך כחודשיים לפני כן, קראה למפגש תדלוק בין הספינות המעופפות לצוללות בפרנץ' פריגייט, אטול מבודד כ־500 מילים ימיים צפונית־מערבית להוואי. תוכנית הקרב של יממוטו הייתה מורכבת ביותר, ודרשה שיתוף פעולה הדוק בין יחידות שטח שונות על פני שטח של מאות מילים ימיים של ים פתוח. בנוסף, הסתמכו המתכננים על מידע מודיעיני שקבע שנושאות המטוסים האמריקניות אנטרפרייז והורנט עגנו באותה עת בפרל הארבור, וכן נלקחה בחשבון אפשרות הימצאות נושאת מטוסים שלישית. בקרב ים האלמוגים, שנערך כחודש לפני ההתקפה על מידוויי, טובעה נושאת המטוסים לקסינגטון, ונושאת המטוסים יורקטאון ספגה נזק כה כבד עד שהיפנים האמינו שגם היא טובעה. למעשה, יורקטאון שבה לפרל הארבור שם תוקנה במהירות שאפשרה לה לקחת חלק מרכזי בקרב מידוויי. יממוטו ומטהו החזיקו באמונה שהצי האמריקני הוכה קשות בפרל הארבור ושהמורל בו ירוד, ולכן על היפנים לפתות אותו לקרב בו יושמד באופן סופי. לשם כך פרס יממוטו את כליו באופן נרחב, על מנת שלא יתגלו על ידי האויב טרם ההתקפה. כך, עתיד היה הכוח העיקרי של יממוטו, על אוניות המערכה והסיירות שבו, לנוע בעקבות כוח המהלומה הראשון של נושאות המטוסים של נגומו, במרווח של כמה מאות מילים ימיים. הפלישה לאלאוטיים כדי להשיג את תמיכת המטה הכללי של הצבא הקיסרי היפני, נתן המטה הכללי של הצי היפני את הסכמתו לסייע בפלישה לאיים האלאוטיים, אותם רצה הצבא לכבוש כדי לחזק את מערך ההגנה ההיקפית מסביב לאיי יפן, וכדי לשבש את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות. היסטוריונים מערביים רבים סברו שההתקפה על האיים האלאוטיים הייתה פעולת הסחה מתקיפת מידוויי או ניסיון לפתות את הצי האמריקני לצאת לקרב בים הפתוח, אך מחקרים מאוחרים יותר מצביעים שהפלישה לאיים האלאוטיים נקבעה להתחיל במקביל לתקיפת מידוויי, אך עיכוב של יום בהפלגת כוח המשימה של נגומו גרם לפתיחת ההתקפה על האלאוטיים יום לפני ההתקפה על מידוויי. לקראת הלחימה המודיעין האמריקאי ופיצוח הקוד היפני הצי האמריקני נהנה מיתרון מכריע בקרב מידוויי: הייתה לו תמונת מצב מלאה לגבי התוכניות היפניות, הודות לפיענוח הצופן בו השתמש הצי היפני. מפענחי הצפנים האמריקנים החלו לפענח הודעות שתיארו הכנות להתקפה על יעד שנקרא AF, אך לא הצליחו לקבוע בוודאות שהיעד הוא מידוויי. תמונת המודיעין ערב קרב מידווי יכולות המודיעין הימי המשופרות ב"קרב האלמוגים" חיזקו את מעמדם של אנשי המודיעין בפרל הארבור בעיני אדמירל נימיץ. הדבר העניק לפיקוד האמריקאי באוקיינוס השקט תחושת ביטחון, שיש על מי לסמוך. בעוד אדמירל ימאמוטו נרתם לכיבוש מידווי, החלו אנשי המודיעין הימי בפרל הארבור לקלוט רסיסי מידע וסימנים מעידים עם אינדיקציה ש"דבר מה גדול הולך ומתבשל" בצי היפני. תחנת "היפו" (HYPO) בפרל הארבור זיהתה באפריל 1942 כי במקביל למתקפה הצפויה בים האלמוגים, נערכות בצי היפני הכנות למתקפה גדולה יותר. מתקפה זו, למיטב תחושותיו של סא"ל ג'וזף רושפורט, ראש המערך ההאזנה בתחנת "היפו", התהוותה הרבה לפני שנורו היריות הראשונות בקרב ים האלמוגים. כך, בין היתר, ב־27 באפריל התעניינו היפנים במפות איי האלאוטים; ב־4 במאי קיבלה ספינת קרב יפנית שדר, שלפיו סיום התחזוקה שלה ב־21 במאי מונעות ממנה להצטרף "למסע"; ב־6 במאי אימץ נימיץ ביומנו את הערכת רושפורט שלפיה הפעילות חורגת מהכוונות המוצהרות של היפנים לכיבוש האיים אושיאן ונאורו. באותו היום התקבל אצל רושפורט רמז נוסף: תשדורת בין כוח צוללות יפני למפקדה לקבלת גבישים למכשירי קשר, לשם תקשורת עם כלי טיס לקראת פעילות "מבצע" K. לאור פעילות דומה שאותרה במרץ, הוערך כי בכוונת היפנים להפעיל שוב מטוסי סיור מעל מידווי. מחשש לניסיון חוזר לגיחת סיור, הנחה נימיץ למקם כלי שיט צבאיים באזור ולהיערך להנחת מוקשים ימיים בקרבת השונית "הצרפתית". ב־7–8 במאי התבררו תוצאות קרב ים האלמוגים. בארצות הברית נפגעה נושאת המטוסים "יורקטאון" וליפנים ניזוקו שתי נושאות מטוסים. ב־7 במאי יירט רושפורט זימון של קציני צי בכירים בצי המאוחד היפני לתדרוך חצי חודשי, ולמחרת יירט רושפורט תשדורת של משחתת כלשהי, המתנצלת שלא תיטול חלק ב"מערכה הקרובה". ב־9 במאי יורטה תשדורת המנחה את כוח המשחתות, שנועד ללוות את נושאות המטוסים ואניות המערכה של "המבצע", לעזוב את נמל יוקושוקה ב־17 במאי. סימנים אלה עוררו חששות במוקדי המודיעין של ארצות הברית, שהיפנים זוממים דבר מה גדול, אלא שחסרו כמה נתוני ליבה ודאיים, בהם יעד מבצע MI, מטרתו ועיתויו המדויק. רושפורט ולייטון העריכו כי יפן מתכוונת לכבוש את האי מידווי בטווח הזמן שמסוף מאי ועד עשרת הימים הראשונים של יוני. אלא שמרכז המודיעין הימי בוושינגטון והמרכז המקביל בפרל הארבור היו חלוקים בדעתם לגבי פרטי התקיפה. המחלוקת השפיעה על החלטות הפיקוד והערכות המצב במוקדים השונים. שאלת היעד היפני התעוררה כשהחלו להצטבר סימנים מעידים במרץ 1942 – עוד לפני שהמטה הקיסרי היפני אישר את הרעיון של ימאמוטו לכיבוש מידווי הופיעה בתשדורות הצי היפני מילת הקוד AF. כבר אז העריכו אנשי תחנת "היפו" כי המדובר באי מידווי, אולם בוושינגטון גרסו כי מדובר בהוואי, ואולי אף במתקפה על יעד בחוף המערבי של ארצות הברית. ככל שהלכו והצטברו הידיעות קיבל נימיץ את הערכת אנשיו והחליט להיערך למתקפה על מידווי. וושינגטון המשיכה להיות מסויגת באשר ליעד. כדי להסיר ספק מקרבם, יזם צוות המודיעין של פרל הארבור "תרגיל" הונאה. בישיבת הבוקר של בכירי תחנת היפו ב־19 מאי הזכיר ג'ספר הולמס, אחד מעוזריו של רושפורט, את קיומה של תחנה להתפלת מי הים באי מידווי 13. לעוזר אחר, פייניגן ז'וזף, ניצת רעיון: לשדר באמצעות הכבל התת־מימי הנחיה למפקד חיל המצב במידווי, לשלוח מסר בלתי מוצפן על מחסור במים בשל תקלה בתחנת ההתפלה. הוא העריך כי תחנת ההאזנה היפנית תיירט את השידור מיידית. רושפורט, תוך מידור מוחלט אפילו של אנשיו, החליט ללכת עם הרעיון. בו ביום הוא נפגש עם הקמ"ן לייטון, שנדבק בהתלהבות. לאחר שקיבלו את ברכתו של אדמירל בלוך, מפקד מחוז 14 שהיו כפופים לו מנהלתית, שטחו את הרעיון בפני אדמירל נימיץ – שמיהר לאשרו. הרעיון מומש מיידית. תוך זמן קצר קלטו היפנים את השדר הגלוי ושעטו עליו כמוצאי שלל רב או כמו שהתנסח הולמס: "בלעו את הפיתיון כמו דג ברקודה רעב". בתוך שעות נקלטה תשדורת יפנית מוצפנת שלפיה מפקד כוח הפריסה האווירי היפני, שעמד לאייש את שדה התעופה במידווי, דרש ממפקדתו להיערך לאספקת מים לחירום – הוכחה חותכת שהיעד הוא מידווי. הגם שתחנת "היפו" קלטה את תשדורות התגובה היפניות, רושפורט בתבונתו הרבה העדיף שאת עדכון גורמי ההאזנה בוושינגטון תבצע תחנת "בלקונן", שגם יירטה במקביל את התשדורות. בוושינגטון, במלבורן ובתחנת היפו עצמה לא היו מודעים לתרגיל ההונאה. פענוח צופן הצי התברר יעיל במיוחד כשמספר ימים לפני ההתקפה מסר מפקד יחידת המפענחים לאדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד הצי האמריקני באוקיינוס השקט, את סדר הכוחות היפני ואת תוכנית הקרב היפנית. נימיץ העריך שבשל ריחוק יחידות השטח מכוח נושאות המטוסים לא תהיה הגנת הנ"מ של היפנים אפקטיבית לחלוטין, וכי שילוב מטוסי נושאות המטוסים האמריקניות עם המטוסים במידוויי יציב את הכוח האווירי האמריקני בשוויון מול הכוח האווירי היפני. ההכנות האמריקניות ממוזער\|300px\|מפציצי טורפדו מוכנים להמראה על סיפון אנטרפרייז לאחר ההתקפה על פרל הארבור הוחלפו רבים ממפקדי הצי האמריקני, ונימיץ מונה למפקד כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט במקומו של אדמירל האסבנד קימל. האמריקנים לא קפאו על שמריהם וביצעו מספר התקפות נגד היפנים, בהן פשיטת דוליטל, תקיפת איי שלמה, והגנו על גינאה החדשה בקרב ים האלמוגים. בעקבות הפגיעה החמורה באוניות המערכה האמריקניות בהתקפה על פרל הארבור, נותרו האמריקנים ללא כוחות ראויים, למעט מספר נושאות מטוסים שלא נפגעו, ונימיץ החל לקבץ אותן בהוואי. תחת פיקודו נמצאו כוח המשימה של תת־אדמירל ריימונד ספרואנס, שכלל את נושאות המטוסים אנטרפרייז והורנט, וכוח המשימה של אדמירל־משנה פרנק ג'ק פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים יורקטאון, ששבה עם נזקים כבדים מקרב ים האלמוגים, אך חזרה לפעילות תוך מספר ימים משובה לפרל הארבור לאחר שצוותי התיקון עמלו במשך 72 שעות רצופות, לפקודתו של נימיץ. את מטוסיה של יורקטאון שאבדו בקרב ים האלמוגים החליפו טייסות חדשות של מפציצי צלילה ושל מפציצי טורפדו, וכן נוספה טייסת חדשה של מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט. תוכנית הקרב של נימיץ קראה לניצול היתרון הכפול שבגילוי תוכנית הקרב היפנית, והעובדה שהיפנים לא היו מודעים לדבר הגילוי. נימיץ חילק את כוחותיו לכוח משימה 16, בפיקודו של ספרואנס, שכלל את נושאות המטוסים הורנט ואנטרפרייז, והיה מיועד להיות כוח התקיפה העיקרי, וכוח משימה 17, בפיקודו של פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים יורקטאון. כוח משימה 16 יצא מהנמל ב־28 במאי, וב־30 במאי יצא כוח משימה 17 מהנמל, לאחר שיורקטאון תוקנה בצורה מספקת. שני כוחות המשימה הפליגו לנקודת המפגש שכונתה "נקודת המזל" (Point Luck), שנמצאה כ־1,400 מילים צפונית־מזרחית להוואי, וכ־325 מילים צפונית למידוויי. מנקודה זו, העריך נימיץ, יוכלו מטוסי נושאות המטוסים לתקוף את אגפו של כוח המהלומה של נגומו בעודו מתקרב למידוויי. על כוחות הצי האמריקני פיקד אדמירל נימיץ מבסיסו שבפרל הארבור, ובקרב השתתפו הכוחות הבאים: כוח משימה 16, בפיקודו של ריימונד ספרואנס, שכלל את שתי נושאות המטוסים "הורנט" ו"אנטרפרייז", שעל סיפוניהן 54 מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 74 מפציצי צלילה מדגם SBD דונטלס, ו־29 מפציצי טורפדו מדגם TBD דבסטייטור, הסיירות הכבדות "ניו אורלינס", "מיניאפוליס", "ויסנס", "נורת'האמפטון" ו"פנסקולה", והסיירת הקלה "אטלנטה", ותשע משחתות. כוח משימה 17, בפיקודו של פרנק ג'ק פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים "יורקטאון", שעל סיפונה 25 F4F ויילדקט, 37 מפציצי דונטלס, ו־14 מפציצי דבסטייטור, שתי הסיירות הכבדות "אסטוריה" ו"פורטלנד", וחמש משחתות. בסך הכול עמדו לרשות האמריקנים 233 מטוסים על נושאות מטוסים, 15 מטוסים פחות מהמספר שעמד לרשות נגומו וכוח המהלומה הראשון. נוסף על כך, ביצרו האמריקנים את המתקנים הצבאיים במידוויי, הוסיפו סוללות נ"מ, ושלחו לאטול ארבע טייסות PBY קטלינה, 31 מטוסים, למשימות סיור ארוכות טווח, ושישה מפציצי טורפדו חדישים מדגם TBF אוונג'ר. לחיל הנחתים באטול היו 19 מפציצי צלילה מדגם SBD דונטלס, שבעה מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 21 מפציצי SB2U וינדיקטור, ו־21 מטוסי קרב F2A בפאלו. חילות האוויר של צבא ארצות הברית העבירו לאטול 17 מפציצי B-17 מבצר מעופף וארבעה מפציצי B-26 מרודר. בסך הכול חנו באטול מידוויי 126 מטוסים. ההאזנה המושטת יושמה לראשונה באופן מבצעי בקרבות הימיים שהתרחשו מהמחצית הראשונה של 1942. אחד החלוצים בתחום היה רס"ן ביארד פורסט, בלשן ומפענח צפנים של הצי היפני, שהוצב בפברואר 1942 על גבי נושאת מטוסים "יורקטאון" כקצין האזנה. לו ולמקביליו הייתה תרומה רבה להצלחה בקרבות ים האלמוגים ומידווי. ההיערכות היפנית בקרב ים האלמוגים טובעה נושאת המטוסים הקלה שוהו, ונושאת המטוסים שוקאקו ספגה שלוש פגיעות ושבה ליפן לתיקונים. אף על פי שנושאת המטוסים זואיקאקו לא נפגעה במהלך הקרב, כוחות האוויר שלה ספגו פגיעה קשה, ולאחריו היא עגנה במספנת הצי בקורה בהמתנה לתחלופת צוותי האוויר והמטוסים. ייתכן שניתן היה לשלוח את צוותי האוויר של שוהו ושוקאקו כדי להשלים את מצבת כוח האדם בזואיקאקו, אך בניגוד לטייסים האמריקנים שהתאמנו ברמת הטייסת, הטייסים היפנים נחשבו חלק אורגני מנושאת המטוסים, ולא היה נהוג להעביר מטוסים וטייסים מנושאת מטוסים אחת לאחרת. לפיכך, איבדה פלגת נושאות המטוסים קידו בוטאי שתי נושאות מטוסים (זואיקאקו ושוקאקו), ונגומו נאלץ לצאת למידויי עם ארבע נושאות מטוסים בלבד: קאגה, אקאגי, היריו וסוריו. מטוסי התקיפה העיקריים ששימשו את נושאות המטוסים היפניות היו מפציצי צלילה מדגם D3A1 "ואל", מפציצי טורפדו מדגם B5N2 "קייט", ומטוס הקרב A6M "זירו". אולם, יצור שני המפציצים נפסק, עובדה שהקשתה על השגת חלקי חילוף, ובנוסף, המטוסים שהיו עתידים לקחת חלק בקרב היו פעילים ברציפות מחודש נובמבר 1941, עובדה שהשפיעה על בלאי המטוסים ועל עייפות הטייסים. אף בתחום המודיעין האסטרטגי התגלו כשלים בתפקוד הצי היפני. הצוללות היפניות שנשלחו לעמדות מערבית להוואי ותפקידן היה לאתר את הצי האמריקני בצאתו מפרל הארבור, יצאו לדרכן מיפן באיחור של יומיים, ולכן נפרסו במקום ההיערכות שלהן רק ב־4 ביוני. בכך החמיצו הצוללות היפניות את כוחות המשימה האמריקנים שיצאו לנקודת המפגש שלהן. אף אם היו יוצאות – ומגיעות ליעדן – בזמן המיועד, סביר להניח שלא היו הצוללות מאתרות את הכוח האמריקני, שכן זה יצא לדרכו בסוף חודש מאי, ובעת הגעת הצוללות כבר היו כוחות המשימה בנקודת המפגש, צפונית־מזרחית למידוויי, והרחק מעבר לטווח הגילוי של הצוללות. בנוסף, ניסיון השיגור של הספינות המעופפות למטרות תצפית על תנועת כלי השיט בפרל הארבור נכשל אף הוא, לאחר שהצוללות היפניות שהיו בדרכן למפגש תדלוק עם הספינות המעופפות גילו שבנקודת המפגש עגנו אוניות מלחמה אמריקניות. כך נכשלו היפנים בהשגת תמונת מצב מודיעינית לגבי מיקום כלי השטח של האויב. שמאל\|ממוזער\|300px\|נושאת המטוסים יורקטאון בפרל הארבור מספר ימים לפני הקרב. הקרב התקפות אוויר ראשוניות ב־3 ביוני, בסביבות השעה 09:00, הבחין טייס PBY קטלינה בכוח הפלישה כ־600 מילים ימיים (1,111 ק"מ) מערבית למידוויי, ודיווח עליה בטעות ככוח העיקרי. ב־12:30 המריאו ממידוויי תשעה מפציצי B-17 במטרה לתקוף את הכוח, וכעבור שלוש שעות זיהו ותקפו את נושאות הגייסות של כוח הפלישה, במרחק 570 מילים ימיים (1,055 ק"מ) ממידוויי. אולם, בהתקפה זו לא נרשמו כל פגיעות והשיירה המשיכה בדרכה. מעט לאחר חצות, ב־4 ביוני, ספגה המכלית "אקבונו מארו" פגיעת טורפדו שהטיל מטוס קטלינה. פגיעת הטורפדו גרמה למותם של 11 מלחים ולפציעתם של 13, אך מלבד האטת מהירות ההפלגה, לא נגרם לה נזק כבד. היפנים החליטו לתקוף את מידוויי בשני גלי תקיפה. ב־4 ביוני, בשעה 04:30 המריא הגל הראשון, שכלל 36 מפציצי צלילה ואל, 36 מפציצי טורפדו קייט, ו־36 מטוסי קרב זירו לחיפוי. באותה עת, הורה נגומו לשגר מטוסי סיור ותצפית שמטרתם הייתה איתור כוחות המשימה האמריקנים. אולם, ארגון הסיורים היה מרושל, מספר המטוסים שהוקצו למשימה היה קטן מדי עבור שטח החיפוש המיועד, ותנאי מזג האוויר באזור הקשו על פעילות המטוסים. אחרון מטוסי הסיור המריא מסיפון הסיירת הכבדה טונה באיחור של 30 דקות. בשעה 05:45 זיהה מטוס קטלינה מטוסים יפנים רבים העושים דרכם לכיוון מידוויי במרחק 150 מילים ימיים (279 ק"מ), וב־05:52 זיהה מטוס קטלינה נוסף שתי נושאות מטוסים יפניות שסיפוניהן ריקים, דבר המרמז על התקפה שיצאה. כדי להימנע מהפצצתם על הקרקע, המריאו כל המטוסים מבסיסם במידוויי בסביבות השעה 06:00, ובעוד מטוסי הקרב נותרו באזור כדי להתעמת עם מטוסי האויב, פנו המפציצים לתקוף את נושאות המטוסים שלו. הפצצות היפניות הראשונות נחתו במידוויי בסביבות השעה 06:30, ודיוק הטייסים היפנים הביא לכך שמרבית המתקנים הצבאיים באי הושמדו לחלוטין. בקרב האוויר שהתפתח בשמי מידוויי, ונמשך כ־17 דקות, הנחילו הטייסים היפנים תבוסה לטייסים האמריקנים, שאיבדו 15 מטוסי קרב מתוך 28 ושבעה נוספים ספגו נזק כבד. לעומת זאת, הצד היפני איבד שלושה מפציצי קייט ומפציץ ואל אחד. עם זאת, לא השיג גל ההתקפה הראשון את מטרתו. אף מטוס אמריקני לא הושמד על הקרקע, והנזק למסלול ההמראה היה זניח והמסלול נותר שמיש. לפיכך דיווח בשעה 07:00 מפקד גל התקיפה, לוטננט ג'ואיצ'י טומונאגה, שיש צורך בגל התקפה נוסף. המפציצים האמריקנים שהמריאו ממידוויי החלו לתקוף את נושאות המטוסים של נגומו בשעה 07:05. כוח זה, שכלל שישה מפציצי טורפדו TBF אוונג'ר, 11 מפציצי צלילה וינדיקטור, 16 מפציצי SBD דונטלס, ארבעה מפציצי B-26 ו־15 מבצרים מעופפים B-17, טס ללא חיפוי מטוסי הקרב, שנשארו להגן על מידוויי. את פני התוקפים קיבלו 18 מטוסי זירו שנותרו מאחור כדי לספק הגנה לכוח המהלומה. היפנים, הודות לתמרוני התחמקות ואש נ"מ מרוכזת, הצליחו להדוף את התוקפים ולהימנע מפגיעות, בעודם מפילים חמישה מפציצי אוונג'ר, שני B-26, שמונה מפציצי דונטלס ושני מפציצי וינדיקטור. הטייס הראשון מכוח האוויר של חיל הנחתים האמריקני שנהרג בקרב היה מייג'ור לופטון הנדרסון, שהוביל קבוצה של טייסי מפציצי דונטלס חסרי ניסיון. כאות הוקרה להקרבתו נקרא באוגוסט 1942 שדה התעופה הראשי בגוודלקנל על שמו. אחד ממפציצי B-26 האמריקנים ספג נזק רב מאש נ"מ בעודו מטיל את הטורפדו שלו. בשל הפגיעה לא סטה המטוס לאחר שחרור הטורפדו והמשיך היישר לכיוון סיפונה של נושאת המטוסים אקאגי. המטוס חלף בגובה נמוך מאוד מעל סיפון ההמראה וכמעט התנגש בגשר הפיקוד, דבר שהיה הורג את נגומו ומטהו באופן כמעט ודאי. שמאל\|ממוזער\|250px\|אטול מידווי, 24 בנובמבר 1941 ממוזער\|250px\|התקיפה היפנית בבוקר 4 ביוני 1942 הדילמה של נגומו בהתאם לדוקטרינת נושאות המטוסים היפנית, היווה גל התקיפה הראשון מחצית ממצבת מטוסיו של כוח המהלומה, בעוד תפקיד המחצית הנותרת הייתה להמריא ולתקוף את כוח נושאות המטוסים של האויב לכשיתגלה. לפיכך היו מצוידים מפציצי הטורפדו של הגל השני בטורפדו, ולא בפצצות המתאימות לתקיפת מטרות יבשתיות. בשל ההתקפות החוזרות והנשנות של מפציצים ממידוויי, בשל דיווחו של טומונגאה, ובשל העובדה שבאותה עת טרם נתגלו כוחות המשימה האמריקנים, השתכנע נגומו שיש לשגר התקפה נוספת על מידוויי. לפיכך הורה בשעה 07:15 על מפציצי הטורפדו לפרוק את מטענם ותחת זאת להצטייד בפצצות כנגד מטרות יבשתיות. כשעה לפני חזרת גל ההתקפה הראשון, בסביבות השעה 07:45, דיווח מטוס הסיור שהמריא בעיכוב מהסיירת טונה על כוח אמריקני כ־200 מילים מזרחית לכוח היפני. הדיווח הגיע לנגומו רק בשעה 08:00 והוא הורה מיד על הפסקת חימוש מפציצי הטורפדו, שבשעה זו כבר היו ברובם חמושים בפצצות, ועל חימושם מחדש בטורפדו. בנוסף, בשל ההתקפות החוזרות והנשנות מן האי, הוזנקו זה מכבר לאוויר כל מטוסי הקרב הפנויים, ולאחר שעות אחדות באוויר הדלק שנותר במכליהם לא הספיק לליווי המפציצים עד למיקום הכוח האמריקני. באותה עת המטוסים היחידים בכוח המהלומה הראשון שעמדו מוכנים היו מפציצי הצלילה. בשעה 08:20 דיווח מטוס הסיור היפני על נושאת מטוסים אמריקנית אחת, וכעת ניצב נגומו לפני דילמה קשה: האם לשלוח את מפציצי הצלילה לתקוף את כוח המשימה האמריקני ללא חיפוי מטוסי קרב, בידיעה שרובם לא ישובו? או האם לחמש ולתדלק מחדש את כל המטוסים, להדוף את ההתקפה האמריקנית בעזרת מטוסי הקרב שהיו באוויר, ורק אז לשלוח את מטוסיו להתקפה רחבת היקף? במקביל החלו לנחות מטוסי הגל הראשון על סיפון נושאות המטוסים, ונוצר הכרח לפנות את הסיפונים במהירות – בין אם על ידי שליחת המפציצים להתקפה, ובין אם על ידי הורדתם לסיפונים התחתונים להחלפת החימוש. אדמירל משנה טאמון ימאגוצ'י, שפיקד על פלגת נושאות המטוסים השנייה (היריו וסוריו), הציע לתקוף מיד עם הכוח שהיה ברשותם. נגומו, לעומת זאת, שהיה עד להשמדת המפציצים האמריקנים שתקפו את כוחו ללא ליווי מטוסי קרב, בחר באפשרות הזהירה והחליט להוריד את מטוסי הגל השני לסיפונים התחתונים, ולקלוט את מטוסי הגל הראשון ואת מטוסי הקרב תוך כדי נסיגה זמנית, עליה הורה זמן קצר לאחר 08:30. תקיפת נושאות המטוסים היפניות באותה עת כבר עשו מפציצים מנושאות מטוסים אמריקניות את דרכם לעבר כוח המהלומה היפני. פלטצ'ר, המפקד הכללי של כוחות המשימה האמריקניים, הורה לספרואנס לשגר את מטוסיו כנגד היפנים, ושמר על יורקטאון כעתודה עד שישובו אליה מטוסי התצפית שלה. ספרואנס הניח, לאחר שקיבל דיווח על ההפצצה היפנית במידוויי, שנושאות המטוסים היפניות עתידות לקלוט את מטוסי הגל הראשון שלהם בזמן הקרוב. מכיוון שבאותה עת התגלו רק שתי נושאות מטוסים יפניות, ידע שאם ישגר את מטוסיו יהיה חשוף להתקפת מטוסים מנושאות המטוסים היפניות שטרם התגלו. עם זאת, גורם ההפתעה עמד לצידו, וכך גם האפשרות לתקוף את כל נושאות המטוסים היפניות בעוד סיפוניהן עמוסות במטוסים, וספרואנס פקד לשגר את המטוסים מהורנט ומאנטרפרייז בשעה 06:00. בשל עיכובים שונים החלו המטוסים להמריא רק בשעה 07:00, וכשעה וחצי לאחר מכן המריאו המטוסים מיורקטאון. כוח התקיפה האווירי כלל 35 מפציצי צלילה, 15 מפציצי טורפדו ו־10 מטוסי קרב מהורנט, 33 מפציצי צלילה, 14 מפציצי טורפדו ו־10 מטוסי קרב מאנטרפרייז, ו־17 מפציצי טורפדו, 17 מפציצי צלילה ו־6 מטוסי קרב מיורקטאון. סך הכול כלל כוח התקיפה 152 מטוסים. בשל טעויות בניווט הייתה טייסת בת 15 מפציצי טורפדו מהורנט הראשונה לאתר את כוח המהלומה, בשעה 09:20. אולם, בשל העיכוב באיתור הכוח היפני אזל הדלק במיכליהם של מטוסי הקרב המלוויים והם נאלצו לשוב, בהותירם את המפציצים ללא כל חיפוי. כל 15 המפציצים הופלו לים בלי להשיג ולו פגיעה אחת באוניות היפניות, ורק טייס אחד ניצל. 10 דקות לאחר מכן תקפו שתי טייסות נוספות של מפציצי טורפדו שכללו 26 מטוסים את נושאות המטוסים. גם התקפתם לא הניבה כל פגיעות, וכך, תוך פרק זמן קצר, איבדו האמריקנים מפציצי טורפדו רבים. בסופו של דבר הצליחו שבעה מפציצי טורפדו אמריקנים לשגר את הטורפדו שלהם לכיוון נושאת המטוסים היריו, אך לא נרשמו כל פגיעות. על אף שהמתקפה האמריקנית נכשלה בהסבת נזק לנושאות המטוסים היפניות, הייתה לה השפעה חשובה. חלק ממטוסי הקרב היפניים, שירדו אל עבר הים על מנת להדוף את התקפת מפציצי הטורפדו מנמיכי הטוס וזינבו באלה המנסים להימלט, לא הספיקו לשוב לאזורי הסיור שלהם על מנת להדוף את האיום החדש. בנוסף, לאחר הקרב עם מפציצי הטורפדו האמריקנים נותרו מטוסי קרב אלה עם מעט תחמושת ומעט דלק, והחלו נוחתים על נושאות המטוסים להצטיידות מחדש. באותה עת עשו דרכן לנושאות המטוסים היפניות שלוש טייסות מפציצי צלילה. הטייסות עמדו לשוב לאחור לאחר שלא הצליחו למצוא את הכוח היפני, אך מפקד הכוח וייד מקלוסקי הורה להמשיך בחיפושים. בשעה 09:55 זיהה מקלוסקי את המשחתת "אראשי" בעודה מנסה לשוב למבנה הכוח, לאחר שהתעכבה כדי להטיל פצצות עומק באזור, לאחר שהצוללת האמריקנית "נאוטילוס" שיגרה טורפדו לעבר אוניית המערכה קירישימה. לאחר שתיקן את נתיב הטיסה של הטייסת, זיהה מקלוסקי את כוח המהלומה הראשון בשעה 10:05. שלוש הטייסות סגרו על נושאות המטוסים היפנים משלושה כיוונים שונים, ובתאום זו עם זו, בעוד השמיים שלפניהם ריקים ממטוסי אויב. באותה עת היו עסוקים מטוסי הקרב בהדיפת מפציצי הטורפדו, ומטוסי תקיפה נוספים עמדו על סיפוני נושאות המטוסים, חמושים מתודלקים ומוכנים להמראה לתקיפת נושאות המטוסים האמריקניות. צינורות ומכלי דלק היו מפוזרים על סיפוני ההמראה, וחילופי התחמושת התכופים שאירעו בשעות האחרונות הביאו לכך שפצצות וטורפדו נערמו על הסיפונים ובהאנגרים תחת שיאוחסנו במחסני תחמושת. כל אלה הפכו את נושאות המטוסים היפניות לפגיעות ביותר. בשעה 10:20 הורה נגומו על שיגור המטוסים. בשעה 10:24 תקפו בהפתעה מפציצי הצלילה האמריקנים את נושאות המטוסים היפניות העמוסות במטוסים. אקאגי ספגה שתי פגיעות ישירות, אחת במסגרת האחורית של מעלית אמצע האונייה, והשנייה בעורף השמאלי של סיפון ההמראה. כמעט בו זמנית, ספגה קאגה ארבע פגיעות ישירות בחלקים הקדמי, האמצעי והאחורי של סיפון ההמראה. הפצצה שנחתה באמצע הספינה, פגעה בגשר הפיקוד של קאגה והרגה את מפקד נושאת המטוסים קפטן ג'יסקו אוקאדה, ורבים מקציניו. בשעה 10:25 תקפו מפציצי הצלילה את נושאת המטוסים סוריו, ובתוך שלוש דקות נרשמו שלוש פגיעות: אחת בסיפון ההמראה לפני המעלית הקדמית, ושתי האחרות במעלית האמצע והרסו כליל את הסיפון והעלו באש את מחסני הדלק והתחמושת. במצב רגיל, לא היה די בפגיעה של כמה פצצות על מנת להשמיד אונייה גדולה כנושאת מטוסים, אלא שבמקרה זה היו סיפוני החימוש עמוסים במטוסים חמושים ומתודלקים המתכוננים לעליה לסיפון ההמראה. בנוסף, החלו להתפוצץ הפצצות היפניות שנפרקו קודם לכן ממפציציהן אך לא הורדו מבעוד מועד למחסנים ממוגנים. תוך דקות ספורות החלו שלוש נושאות המטוסים לבעור. בנוסף להפצצות מן האוויר הגיעה לאזור הצוללת אמריקנית "נאוטילוס," אשר ירתה שלושה טורפדו לעבר נושאות המטוסים היפניות. טורפדו אחד הצליח לפגוע בנושאת מטוסים יפנית, אך לא התפוצץ. תוך דקות מפגיעת הפצצות הכריז קפטן ריוסאקו ינאגימוטו, מפקד הסוריו, על נטישת האונייה, ובשעה 19:13 טבעה נושאת המטוסים, כשעל סיפונה 718 מאנשיה, כולל קפטן ינאגימוטו. מספר דקות לאחר מכן, בשעה 19:25, טבעה גם קאגה, כשעל סיפונה 800 מאנשיה. לאחר שהעביר נגומו את דגלו לסיירת נאגרה בשעה 11:30, התפנו אנשי הצוות של אקאגי ועברו למשחתות, ובשעה 19:20 ביקש קפטן טאיג'ירו אאוקי רשות מיממוטו להטביעה, אך נתקל בסרוב, והאקאגי המשיכה לצוף לעוד מספר שעות. ממוזער\|300px\|היריו בתמרון התחמקות ממפציצים ממידוויי התקפת הנגד היפנית והתגובה האמריקנית לאחר שאקאגי יצאה מכלל פעולה, עבר הפיקוד על מבצעי האוויר של כוח המהלומה באופן זמני לידיו של טאמון יאמגוצ'י בהיריו, נושאת המטוסים היחידה שטרם נפגעה. חרף המכה הכואבת שספגו, התארגנו היפנים לתקוף את האמריקנים, ויאמגוצ'י הזניק בשעה 10:40 18 מפציצי צלילה מלווים בשישה מטוסי קרב מנושאת המטוסים שלו. המטוסים היפנים עקבו אחרי המטוסים האמריקנים, ובעזרתם איתרו את הספינות האמריקניות. בהתקרבם לנושאות המטוסים האמריקניות נתקלו היפנים במטוסי קרב אמריקנים שהסבו להם אבדות כבדות, אך שמונה מטוסים הצליחו לחדור דרך מעטה ההגנה. שניים הופלו באש נ"מ, אך ששת הנותרים הצליחו לשחרר את פצצותיהם, ושלוש פצצות פגעו ישירות ביורקטאון. אחת הפצצות פערה חור בסיפון ההמראה, פצצה נוספת חדרה לגוף האונייה ופגעה במערכת הדוודים, ופצצה שלישית פגעה בעמדת נ"מ. אולם, צוות בקרת נזקים עבד ביעילות כה רבה עד ששלוש שעות לאחר מכן הצליחה היורקטאון לחזור לפעילות כמעט מלאה. בהתקפה זו איבדו היפנים 13 מפציצי צלילה ושלושה מטוסי קרב. בשעה 12:45 המריא מהיריו גל התקפה נוסף שכלל 10 מפציצי טורפדו ושישה מטוסי קרב. בשעה 14:34 תקף הגל את נושאת המטוסים יורקטאון וגם הפעם התפתח קרב אווירי בין מטוסי קרב אמריקנים לבין היפנים, אך היפנים שוב הצליחו לחדור דרך מעטה ההגנה. הטייסים היפנים הצליחו לשגר חמישה טורפדו לעבר היורקטאון ושניים מהם פגעו בה בשעה 14:45. נושאת המטוסים ניזוקה באופן קשה, איבדה את יכולת ההיגוי שלה, והחלה לנטות לצד שמאל. כה כבד היה הנזק ולא ניתן לתיקון עד שהיה הכרח לנטוש אותה בתוך עשר דקות מפגיעת הטורפדו, ופלטצ'ר העביר את דגלו לסיירת הכבדה אסטוריה. מבין הטייסים היפנים שיצאו להתקפה, שבו להיריו רק חמישה מפציצי צלילה ושלושה מטוסי קרב. אלה דיווחו שפגעו בנושאת מטוסים אחרת מזו שנפגעה בגל הראשון מהיריו, ולכן הניחו ששתי נושאות מטוסים אמריקניות נפגעו קשה, אך למעשה בשני המקרים הייתה זו היורקטאון. התיקונים לאחר ההתקפה הראשונה היו כה יעילים עד שהטייסים היפנים טעו לחשוב שמדובר בנושאת מטוסים שונה. בזמן שהיפנים התקיפו את הספינות האמריקניות, גילה מטוס סיור אמריקני את מיקומה של נושאת המטוסים היריו. בתגובה המריאו בשעה 15:30 24 מפציצי צלילה מאנטרפרייז, ו־16 מפציצי צלילה מהורנט המריאו חצי שעה לאחר מכן. בשעה 17:00 איתרו הטייסים האמריקנים את היריו, וחמש דקות לאחר מכן החלו לתקוף אותה. התוקפים האמריקנים, שנהנו בשלב זה מעדיפות מספרית, הצליח לחדור את מסך ההגנה של נושאת המטוסים והטילו את פצצותיהם. ארבע פצצות פגעו ישירות בהיריו, וגרמו לשריפה רבתי בכל רחבי הספינה, עליה לא הצליח צוות בקרת הנזקים היפני להשתלט. בראותם את ארבע נושאות המטוסים היפניות בוערות, התמקדו הטייסים האמריקנים בתקיפת האוניות האחרות בכוח המהלומה. אך התקפות חוזרות ונשנות לא הביאו לכל פגיעה. לאחר שלא הצליחו להשתלט על השריפה והאונייה נעצרה, הורה קפטן טומאו קאקו לצוותו לפנות את ההיריו. מפקד פלגת נושאות המטוסים השנייה, אדמירל משנה יאמגוצ'י, לקח על עצמו את האחריות לתבוסה, החליט להישאר על סיפון ההיריו, והורה על מתן מכת חסד לנושאת המטוסים באמצעות שיגור טורפדו ממשחתות. בשעה 05:10 פגעו הטורפדו בהיריו והיא החלה שוקעת. שעתיים לאחר מכן התקבל דיווח ממטוס ימי לפיו היריו עדיין צפה, ועל סיפונה ניצולים. לפיכך הורה יממוטו לנוגומו לשוב לאזור, והאחרון שלח משחתות ומטוסים ימיים, אך ההיריו לא נמצאה. היא שקעה כשעל סיפונה 416 מאנשי צוותה, וכן עם קאקו מפקדה, ויאמגוצ'י, מפקד פלגת נושאות המטוסים השנייה. הדילמה של יממוטו אור ליום 4 ביוני נמצאה אוניית הדגל של יממוטו, היאמטו, כ־800 מילין צפונית־מערבית לאטול. יממוטו לא היה מודע לקשיים שנתקלו בהם מטוסי הצי בהתקפה על מידוויי, ולכן, עם קבלת הדיווחים ממטוס הסיור על הימצאותן של ספינות אמריקניות באזור, ציפה שנגומו ינחית עליו את מטוסי הגל השני שעמדו בעתודה. כל שעות הבוקר והצהריים נאלץ יממוטו להסתמך על דיווחי מטוסי הסיור שנשלחו על ידי נגומו, דבר שגרם לאיבוד זמן בהעברת השדרים אל מטהו. לקראת השעה 11:50 בצהרים קיבל יממוטו ידיעה על פגיעת האמריקנים בשלוש מתוך ארבע נושאות המטוסים של נגומו. משהתקבל המידע, החליט יממוטו לשוט לעזרת פקודו עם כל ספינותיו על מנת להפעיל את התותחים הכבדים של אוניות המערכה שלו. אחרי עיכובים של שעה, יצאו ספינותיו לכיוון מידוויי. במקביל הורה לשתי נושאות המטוסים בפיקודו של קקוג'י קקוטה, שיצאו קודם לכן לתקוף את האיים האלאוטיים, להפליג לכיוון מידוויי, וכן הורה לאדמירל קונדו, מפקד כוח הנחיתה על מידוויי, לשלוח ספינות להפגיז את מידוויי ולהשמיד את המתקנים ששרדו את ההתקפה האווירית על האטול, במיוחד את שדות התעופה, על מנת למנוע מהאמריקנים את האפשרות להשתמש בהם בהתקפת נגד אווירית על היפנים. תוך זמן קצר שלח קונדו כוח של ארבע סיירות כבדות ושתי משחתות בפיקודו של תת־אדמירל טקאו קוריטה. ממוזער\|300px\|מפציצי צלילה תוקפים את הסיירת מיקומה יממוטו קיווה שנושאת המטוסים היריו, שלא נפגעה בהתקפה הראשונה, תוכל להשמיד לפחות חלק מנושאות המטוסים האמריקניות. עד אז, כך קיווה, יוכל להגיע לאזור ולנהל קרב לילה שבו יעמוד היתרון לצידו בזכות עדיפותו המספרית, במיוחד בספינות כבדות. בינתיים הורה לכוחותיו לעבור לכוננות קרבית ולסגת זמנית. שדר שהתקבל מנושאות המטוסים של קקוטה הבהיר שהן לא יספיקו להגיע לאזור מידוויי אלא ב־8 ביוני. בשעה 17:55 התקבל שדר מנגומו, שבו הוא סיפר על אובדנה של נושאת המטוסים האחרונה. בשעה 21:30 קיבל יממוטו דיווח מוטעה לפיו לאמריקנים לפחות חמש נושאות מטוסים. למרות הדיווח, יממוטו נותר נחוש בדעתו לנהל קרב לילה, והורה לקונדו לתקוף את כוחות המשימה האמריקנים. מדיווחים מאוחרים יותר עלה שהאמריקנים נסוגים, ובשל המרחק בינם לבין היפנים, אין סיכוי לקרב לילה. בעקבות זאת החליט יממוטו לזנוח את המבצע, ובשעה 00:15 (5 ביוני) הורה לקונדו ולנגומו לבטל את מתקפת הלילה ולהצטרף לכוח העיקרי. בשעה 02:50 נתן יממוטו את אישורו לטבע את אקאגי הפגועה, וחמש דקות לאחר מכן הוציא פקודה נוספת שהכריזה על ביטול מבצע מי ונסיגה ליפן. באותו לילה העביר פלטצ'ר את הפיקוד לספרואנס, לאחר שאיבד את נושאת המטוסים שלו, וזה החליט לסגת עם כוחותיו מזרחה. לדידו, הוא הסב נזק כבד לאויב ולא היה טעם להסתכן בקרב לילה שבו תהיה ליפנים עדיפות בספינות גדולות, מאחר שלא ניתן היה להטיס מטוסים בחשכה. בנוסף גם אבד חלק ניכר ממטוסי נושאות המטוסים, בעוד ליפנים היו עדיין נושאות מטוסים קלות באזור, ועליהן יותר מ־100 מטוסים. 5 ו־6 ביוני בשעה 02:55 היה כוח הסיירות של קוריטה בדרכו להפגיז את מידוויי, כשקיבל פקודת ביטול, מכיוון שהיה ברור שאם יפגיז יהיה עליו לסגת לאור יום ותחת איום מטוסים אמריקנים. בנסיגתם הבחינו היפנים בצוללת אמריקנית, ובעת תמרוני חירום התנגשו שתי הסיירות האחרונות בטור וספגו נזקים. הנזק שנגרם למוגאמי אילץ אותה להפליג במהירות איטית ביותר, ואילו מיקומה ניזוקה קלות בלבד. על מנת שלא לחשוף את כל כוחו לאיום המטוסים האמריקנים, הורה קוריטה למיקומה ולשתי המשחתות ללוות את המוגאמי, והוא עצמו הפליג לכיוון כוחו של יממוטו. מטוסים ממידוויי איתרו את הכוח המשתרך בשעה 06:30, ולאורך כל היום, עד שעות החשכה, ספגו הספינות היפניות הפצצות כבדות ונזקים מידי מפציצים ממידוויי. ההתקפה נמשכה בבוקר המחרת (6 ביוני), ובשלב זה ספגו כל הספינות היפניות פגיעות, ומאות מלחים וקצינים נהרגו ונפצעו. הסיירת מיקומה טבעה בשעה 12:00, מוגאמי ניזוקה קשות, וכן שתי המשחתות. יממוטו ביקש להציל את מה שנותר מהכוח ופקד על יתרת הצי להתקרב אל הכוח הפגוע, אך היה זה צעד מיותר, היות שהאמריקנים לא שבו לתקוף את הספינות הפגועות. בזמן שהאמריקנים הפציצו את הסיירות היפניות, התברר שהשריפה ביורקטאון כבתה ושהספינה עדיין צפה על המים. ספינת הגרר "ויראו" הנחיתה צוות טכני קטן על הספינה והחלה לגרור אותה לכיוון פרל הארבור. משנודע הדבר לפיקוד העליון, נשלח צוות גדול על גבי המשחתת "המן" בלילה שבין 5 ל־6 ביוני כדי לספק הגנה. הצוות כלל 250 טכנאים ומלחים, ומטרתו הייתה שיפוץ שטחי של נושאת המטוסים ועזרה לספינת הגרר. צוות החילוץ כלל עוד שתי משחתות בנוסף ל"המן", שהיו אמורות לשמור על נושאת המטוסים הפגועה. הצוללת היפנית I-168, שהגיעה לאזור בשעות הצהריים המוקדמות ב־6 ביוני הבחינה בנושאת המטוסים הפגועה מוקפת במשחתות. הצוללות התקרבה עד כדי 1,900 יארד, ובשעה 13:35 שיגרה ארבעה טורפדו. שניים מהם פגעו בנושאת המטוסים ופערו חור בצידה. טורפדו נוסף פגע במשחתת המן, שנבקעה לשניים והתחילה לטבוע. הצוות ביקש להינצל על ידי קפיצה למים, אך פצצות העומק שהיו על המשחתת התחילו להתפוצץ ורוב הצוות נספה. הנזק שנגרם ליורקטאון היה כה גדול עד שניסיונות התיקון נזנחו, ובשעה 05:01 ב־7 ביוני שקעה נושאת המטוסים. לאחר מרדף קצר אחרי הכוחות היפנים המזדנבים, הורה ספרואנס לכוחותיו לסגת מזרחה, וזאת כדי להימנע מכניסה לטווח ההתקפה של מפציצים יפנים מהאי וייק, ולאחר זמן מה שבו הכוחות לפרל הארבור. ניתוח הקרב הגורם המכריע ביותר בקרב מידוויי היה פיצוח הצופן היפני בידי האמריקנים. בדרך זו נודעה לאדמירל נימיץ תוכנית המבצע היפני לפרטיה, ולכן היה יכול להיערך אליה בהתאם. מן הצד היפני ניתן לומר שהצי היפני המשולב לא נקט באמצעים מיוחדים לשמירת הסודיות, כפי שעשה בפרל הארבור, ועל כן עלה בידי מפענחי הצפנים האמריקנים לגלות את פרטי המבצע. לעומת זאת, המודיעין היפני לגבי הכוחות האמריקנים היה חסר במקרה הטוב, ושגוי במקרה הרע. בערב הקרב העריכו היפנים שנושאות המטוסים האמריקניות פועלות באותה עת באיי שלמה ולא תקחנה חלק בהגנה על מידוויי, וזאת בהסתמך על מודיעין לקוי ועל כישלון מבצעי הסיור מעל הוואי. כמו כן, פעילות קשר חריגה באזור הוואי בימים שלפני המבצע לא זכתה ליחס רציני מצד הצי המשולב. ממוזער\|300px\|הסיירת מיקומה זמן קצר לפני טביעתה אדמירל יממוטו ביקש להשיג עליונות מקומית מכרעת, וגייס כמעט את כל כוחות הצי היפני למשימה, אך בעוכריו עמדה העובדה כי הפיקוד העליון היפני שינה את התוכנית המקורית, והוסיף עוד שני מבצעים למשימה העיקרית: תקיפה בצפון האוקיינוס השקט, וכיבוש פורט מורסבי בגינאה החדשה. מבצעים אלה גזלו משאבים יקרי ערך, שנגרעו ממצבת הכוחות עליהם ביסס יממוטו את תוכניתו, שכן שתי נושאות מטוסים נשלחו להתקפה לאיים האלאוטיים, ושתי נושאות מטוסים נוספות שנועדו לתקיפת מידוויי יצאו מכלל פעולה לאחר קרב ים האלמוגים, שנערך מסביב לפלישה לפורט מורסבי. כך אבדו ליממוטו כלים בעלי חשיבות רבה. שגיאה נוספת הייתה החלטתו של יממוטו לפצל את כוח התקיפה לארבע יחידות נפרדות, שהיו במרחק של מאות מילים ימיים זו מזו. התוכנית הניחה רמת שיתוף פעולה שקשה היה להשיג באמצעים הטכנולוגיים בזמנו, אך למעשה משמעות פריסת הכוחות בצורה כה נרחבת הייתה שכוחות המשימה השונים לא יכלו לחפות זה על זה. אף על פי שעל כוח נושאות המטוסים של נגומו הוטל לתקוף את מידוויי ולספוג את התקפת־הנגד האמריקנית הראשונית, כלל הכוח רק שתי אוניות מערכה, שתי סיירות כבדות וסיירת קלה אחת. לעומת זאת, הכוח העיקרי של יממוטו ושל קונדו כלל שתי נושאות מטוסים קלות, חמש אוניות מערכה, ארבע סיירות כבדות ושלוש סיירות קלות, מהן אף לא אחת השתתפה בקרב. בנוסף, פריסה נרחבת זו מנעה מכוח נגומו את השימוש במטוסי תצפית שהמריאו מנושאות המטוסים הקלות ומהסיירות בכוח העיקרי, וכן את הגנת הנ"מ שסיפקו הסיירות. הסיבה למשגה זה נעוצה בהיאחזות הפיקוד העליון בדעה שאוניות המערכה הם הכלים העיקריים בצי, בעוד תפקיד נושאות המטוסים הוא לספק להן סיוע. האמריקנים, לעומתם, הבינו את היתרון הגלום בשימוש בנושאות מטוסים ככוח התקיפה העיקרי. לצד משגי התוכנית, שגה אדמירל נגומו בפיקוד הטקטי על הצי היפני. פריסת הצוללות שנועדו לאתר את הצי האמריקני בצאתו מהנמל יצאו, והגיעו לנקודת ההיערכות, באיחור של מספר ימים, וכך לא עלה בידיהן לאתר את האויב. בנוסף, בקרב עצמו היו הסיורים האוויריים מרושלים, שכן יצאו באיחור ולא גילו בזמן את הכוח האמריקני. כמו כן, לא הוקצו כוחות עתודה, וכל נושאות המטוסים השתתפו בשליחת הגל הראשון, תחת שכל זוג נושאות מטוסים תשגר גל אחד, והזוג השני יהווה עתודה. כתוצאה, לא עמדה לרשותו נושאת מטוסים פנויה לשיגור התקפת נגד כשגילה מטוס הסיור את האמריקנים. ייתכן ששגיאתו הגדולה ביותר של נגומו הייתה החלטתו לקלוט את מטוסי הגל הראשון לפני ששיגר את הגל השני. אמנם החלטה זו נבעה מרצונו להגן על מפציציו מפני תקיפה ללא חיפוי מטוסי קרב, אך למעשה בכך דן אותם למוות על סיפוני נושאות המטוסים שלו, עת התחילה ההתקפה האמריקנית. גם בהתחשב ברשימת ליקויים זו, עדיין יכול היה הצי היפני, שהיה חזק בהרבה ממקבילו האמריקני, לנצח בקרב. אף לאחר טיבוע ארבע נושאות המטוסים של כוח המהלומה, היו בידי הכוח העיקרי וכוח הפלישה שתי נושאות מטוסים, ושתיים נוספות בכוח הצפוני. לו היה מקבץ יממוטו את כל נושאות המטוסים האלה ביחד עם כלי השטח שלו, היה יכול להנחית מהלומה קשה על שתי נושאות המטוסים האמריקניות וליוויין. אולם, יממוטו בחר לבטל את המבצע ולסגת. בצד האמריקני נמתחה ביקורת על אדמירל ספרואנס על כך שלא דלק אחר הצי המשולב הנסוג, ועל שהניח לו להימלט. אולם, משמעות מרדף כזה הייתה שהצי האמריקני עתיד היה להגיע לעמדות תקיפה לאחר רדת החשיכה, ולכן לא יכול היה להשתמש במטוסיו. לפיכך צדק ספרואנס בנסיגתו, שכן, כאמור, בקרב לילי של כלי שטח הייתה ידם של היפנים על העליונה ללא ספק, וקרב כזה עשוי היה לעלות לאמריקנים ביוקר. בנוסף, לאחר קרבות אוויר קשים, רבים מהם ללא ליווי מטוסי קרב, הביאו לאובדן מפציצים רבים. כלומר, אפילו אם היה בידי כוחות המשימה האמריקנים להשיג את היפנים הנסוגים, סביר להניח שלא היו ברשותם מספיק מטוסים כדי להנחיל ליפנים תבוסה. השלכות קרב מידוויי זכה לכינוי "קרב המפנה של המערכה באוקיינוס השקט", והיה הניצחון המשמעותי הראשון של בעלות הברית על האימפריה היפנית. כתוצאה מהתבוסה נטתה העוצמה הימית באוקיינוס השקט לצד ארצות הברית, והצי היפני נותר חבול במידה כזו שיכול היה להתעמת עם האמריקנים רק בלילות, או בחיפוי מטוסים מן היבשה. משלב זה ואילך, עברה היוזמה ההתקפית לידי האמריקנים והיפנים עברו למגננה ברוב אזורי האוקיינוס השקט. אובדן ארבע נושאות המטוסים היפניות הייתה מכה קשה ביותר לצי הקיסרי, ויפן אבדה את תנופת התקדמותה. התעשייה היפנית לא הצליחה להדביק את קצב הייצור של זו האמריקנית, וכך מצא עצמו הצי הקיסרי עד מהרה בנחיתות מספרית מול הצי האמריקני. אך יותר מאובדן נושאות המטוסים, קשה היה אובדן הטייסים המנוסים, וצוותי נושאות המטוסים. טייסים ואנשי צוות אלה היו המנוסים והמיומנים ביותר ביפן, זאת לאור העובדה שצברו ניסיון קרבי רב בחודשים שקדמו לקרב מידוויי. התוכנית היפנית המקוצרת להכשרת טייסי קרב לא הייתה יכולה למלא את מקומם של טייסי הקרבות הוותיקים שאבדו, ואלה מהם שנותרו בחיים המשיכו בתפקידים מבצעיים, תחת שיעברו לבסיסי ההדרכה כדי להכשיר טייסים חדשים. כך צנחה הרמה המבצעית של הצי היפני, בעוד זו האמריקנית טיפסה בקצב מהיר. בתפישה היפנית הייתה התבוסה כה חמורה, עד כי חל איסור חמור על כל המשתתפים בקרב להעלות על דל שפתיהם את אשר התרחש. לציבור היפני ולמרבית הפיקוד הצבאי נמסרו ידיעות על ניצחון מזהיר של הצי הקיסרי, והפצועים נשמרו בבידוד לבל יוכלו להפיץ את האמת על תוצאות הקרב. רק בתחילת שנות החמישים נודעו לעם היפני קורות הקרב אשר בעקבותיו איבדו את היוזמה ההתקפית ונכשלו בתוכנית לנצח את ארצות הברית. אמנם הניצחון האמריקני היה כביר, אך קרב מידוויי לא סיים את המלחמה. הצי הקיסרי נפגע קשות, אך עדיין היו לו מאות ספינות מכל הדגמים. לוחמה עיקשת בים נמשכה כמעט עד סוף המלחמה, כשבמערכה באיי שלמה ובקרב גוודלקנל הפעילו היפנים כוחות ימיים רבים. העדר ההגנה האווירית הראויה לאחר אובדנה בקרב מידוויי חרץ את דינו של הצי הקיסרי בקרבות ליד איי שלמה, ואף שהשיגו ניצחונות טקטיים אחדים, לא הצליחו היפנים להביס את האמריקנים. קרב מידוויי הוכיח את חשיבות איסוף המודיעין ואת תחום הקריפטוגרפיה. יכולתו של הצי האמריקני ליירט את תקשורת האויב תרמה רבות להתקדמות האמריקנים באוקיינוס בשקט, כמו גם במערכה באוקיינוס האטלנטי. בין השאר, הביא מודיעין זה לעריכת מבצע נקם, בו הופל מטוסו של יממוטו באפריל 1943. חיפושים תת־ימיים אחר שרידי הקרב בשל העומק הרב של האוקיינוס באזור הקרב (יותר מ־5,200 מטרים), חיפוש אחר שרידי הקרב נתקל בקשיים מרובים. ב־19 במאי 1998, הצליחו רוברט בלארד ועמו צוות מדענים וותיקי הקרב משני הצדדים, אמריקנים ויפנים, באיתורה וצילומה של יורקטאון. הספינה נשמרה במצב טוב להפליא, ואפילו חלק מציפוי הצבע עדיין ניכר בה. בלארד ניסה לאתר גם חלק מן הספינות היפניות, אך נכשל. משלחתו של בלארד הונצחה בסרט תעודה, ששודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, בו שימש השחקן פיטר קויוטי כקריין. בספטמבר 1999 צוות של חברת "נאוטיקוס", בשיתוף פעולה עם מחלקת האוקיינוגרפיה של הצי האמריקני, הצליח לאתר חלק מסיפונה של נושאת המטוסים קאגה. תיאורי הקרב בספרות ובקולנוע קרב מידוויי זכה למספר תיאורים בספרות ובקולנוע. הרמן ווק מקדיש חלקים ניכרים מספרו "מלחמה וזיכרון" (1978) לתיאור מפורט של הקרב, כאשר אחת הדמויות הראשיות בספר, וורן הנרי, משמשת כטייס קרב. תיאורו של ווק הוא ארוך ומפורט, משתרע על פני עשרות עמודים וכולל, פרט לתיאור ספרותי של אירועי הקרב, אף ניתוח טקטי ואסטרטגי, כביכול מאת גנרל גרמני בשם "ארמין פון רון", טכניקה ספרותית בה השתמש ווק לאורך הסאגה הכוללת את "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון". תיאור הקרב מסתיים ברשימה מלאה של הנופלים (מן הצד האמריקני), תוך הדגשת חשיבותו של הקרב במאמץ המלחמה הכולל של בעלות הברית. הספר הפך לסדרת טלוויזיה ברשת ABC, המתארת אף היא את מהלכי הקרב. מספר סרטי קולנוע מתארים את הקרב. עוד בשנת 1943 ביים ג'ון פורד סרט תיעודי צבעוני, תוך שימוש בקטעים שצולמו על ידי הצי האמריקני. בשנת 1976 נוצר סרט דרמטי המתאר את הקרב, בכיכובו של צ'רלטון הסטון, כשלצידו צוות של שחקנים ותיקים כגלן פורד, הנרי פונדה ורוברט מיצ'ם, ובתפקיד יממוטו – טושירו מיפונה. הסרט היה סרט ראווה הוליוודי, המתאר את מהלכי הקרב באופן מדויק למדי, אם כי יש שמצאו אי דיוקים בדגמי המטוסים והספינות שהוצגו בו. הסרט השתמש בטכניקה חדשנית לזמנה שנקראה "סנסראונד", שמטרתה הייתה לתת לקהל הצופים באמצעות השמעת קולות בדציבל גבוה, באמצעות רמקולי ענק, תחושה פיזית בעת סצנות הפעולה. טכניקה זו שימשה במספר מועט של סרטי אסונות בשנות השבעים ונזנחה. בשנת 2019 נוצר סרט דרמטי אחר בשם הקרב על מידוויי המתאר אף הוא את הקרב, בכיכובו של אד סקרין, כשלצידו צוות של שחקנים ותיקים כפטריק וילסון, לוק אוונס, אהרון אקהרט, ניק ג'ונאס, מנדי מור, דניס קווייד, דארן כריס ווודי הארלסון. לקריאה נוספת עופר ריחני "קרבות המפנה במלחמת העולם השנייה" הוצאת קינג 2011 טולנד, ג'ון. השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית. הוצאת מערכות, 1985. פושידה, מיצואו ומסטאקה אוקומיה. מידוויי. הוצאת מערכות, 1981 (מתורגם מהמהדורה האמריקנית של 1955.) קישורים חיצוניים סיפור קרב מידוויי – המשרד למודיעין ימי של הצי האמריקני שלמה גואטה, קרב מידווי – "ידיעות זהב" שלא הוחמצו פורסם לראשונה ב"מבט מל"מ" (גיליון 74 סתיו 2016), בהוצאת המרכז למורשת המודיעין. מאמר מעודכן באתר "רגעים היסטוריים", מאי 2020. דו"ח מבצע מידוויי – מפקדת צי האוקיינוס השקט חקירתו של קפטן יסומי טויאמה, ראש המטה של פלגת המשחתות של כוח הפלישה על קרב מידוויי באתר נשיונל ג'יאוגרפיק הדו"חות היפניים על קרב מידוויי, פורסם בחסות המודיעין הימי האמריקני קרב מידוויי באתר שמוקדש לתולדות הצי האמריקני סרט רשמי של חיל הים האמריקני קרב מידוויי, בסדרה Battlefield, סרט תיעודי של שעתיים באתר יוטיוב קרב מידווי בסרטונים מארכיון AP \| תקציר הקרב \| גיבורי הקרב \| נושאת המטוסים יורקטאון \| תקיפת פורט דרווין \| הטבעת 18 כלי שיט יפנים \| המלחמה בפסיפיק \| יאהצ'י טאנאבה, כך הטבעתי את יורקטאון במידווי, 'מערכות ים' 72, יוני 1965, עמ' 15. אריה קיזל, קרב מידווי – היפנים הפסידו, 'בין גלים' 179 נובמבר 1989 עמ' 46. ניר מאור, קרב מידווי מפנה בתפיסת הלחימה הימית, 'בין גלים' מאי 2014, עמ' 79. דני אורבך, ניתוח חדש של קרב מידוויי על פי הספר "Shattered Sword" – חלק א', חלק ב', מתוך הבלוג "הינשוף" מונטה מיור, קרב מידווי מפרספקטיבה יפנית, יוטיוב, 27 אפריל 2019. הערות שוליים קטגוריה:קרבות ומבצעים אוויריים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות ימיים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה קטגוריה:קרבות יפן במלחמת העולם השנייה קטגוריה:1942 בארצות הברית קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942 קטגוריה:צי ארצות הברית: קרבות ומבצעים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:צי ארצות הברית: קרבות ומבצעים אוויריים קטגוריה:יחסים צבאיים ארצות הברית – יפן	2024-08-10T14:09:05
אימפרסיוניזם	ממוזער\|שמאל\|250px\|שדרות מונמארטר (1897), ציור של קאמי פיסארו. אימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שרווחה באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 1865–1880 והשפיעה לא רק על האמנות החזותית, כי אם גם על המוזיקה והספרות. שמה של התנועה נגזר מציורו של מונה: 'התרשמות (impression): זריחה' (1872). ראשי התנועה היו מאנה, מונה, פיסארו, סיסלי ורנואר. האימפרסיוניסטים ציירו בעיקר תחת כיפת השמים. במשיכות מכחול קלות בצבעים בהירים, ובמינימום קווים, הם ביקשו להנציח אפקטים בני חלוף של אור ותנועה. במוזיקה, השם אימפרסיוניזם נקשר למלחינים דביסי, ראוול, דליוס, באקס, אלבניז, ורספיגי. האימפרסיוניזם הושפע מהספרות ובעיקר מהמשוררים הסימבוליסטים ורלן, בודלר ומלארמה. __TOC__ ההיסטוריה של התנועה האימפרסיוניסטית הרקע להקמת התנועה האימפרסיוניסטית המאה ה-19 כעידן "מודרני" שמאל\|ממוזער\|250px\|דאגרוטיפ של שדרות דו-טמפל (1837) מאת לואי ז'אק מנדה דאגר לפני המאה ה-19, ציירים או עוזריהם היו צריכים לטחון חומרים צבעוניים מוצקים, ולהמיס אותם במים או שמן כדי ליצור תמיסות נוזליות או משחתיות, שאפשר לצייר בהן בעזרת מכחול, ולאחר מכן לערבבם על לוח צבעים כדי לקבל את הגוון הרצוי. זו הייתה אחת הסיבות שרוב מלאכת הציור נעשתה אז בסדנאות ולא ברחוב או בטבע. הדבר השתנה כששפופרות מתכת קטנות ולחיצות, המכילות צבע שמן מוכן מראש, בשלל גוונים, יוצרו בייצור המוני. זאת בעקבות המצאתו של הצייר האמריקני, ג'ון רנד (John G. Rand), בשנת 1841. המצאה זו הפכה את מלאכת הציור לקלה ולניידת בהרבה משהייתה קודם לכן. המומחים מונים המצאה זו כאחד הגורמים להתפתחות אופנות הציור החדשות במחצית השנייה של המאה ה-19, בעיקר האימפרסיוניזם. המאה ה-19 בצרפת היוותה כר פורה להתפתחותן של תנועות אמנות שונות. לצד תנועות שאמנותן הייתה בעלת אופי "אקדמי" המאמצת את האידיאלים ואת רוח העבר, כגון הנאו-קלאסיציזם, התפתחה מגמה חוצת מדיה, המדגישה את רוח הזמן. אחד מן הדוברים הבולטים של מגמה זו היה המשורר ומבקר האמנות שארל בודלר, אשר הצביע על הצורך באימוץ נושאים בני רוח הזמן. "יש שפע של נושאים פואטיים ומופלאים בחיי פריז", כתב בודלר בעקבות ביקורו ב"סלון" של שנת 1846, המופלא מקיף אותנו ומרווה אותנו כמו האוויר, אך אנו איננו רואים אותו". במאמרו "צייר החיים המודרניים", אשר התפרסם בעיתון "לה פיגארו" בשנת 1863, הגדיר את יעודו של הצייר ה"מודרני" כשילוב שבין החולף והזמני, לבין הקבוע והבלתי משתנה. חלק מרכזי בתחושת ה"מודרניות" סופק על ידי התקדמות טכנולוגית ששינתה את פנייה של החברה הצרפתית במהלך המאה. בין אמצעים אלו בולטים אמצעי התחבורה הציבורית החדשים ובראשם הרכבת, שתחנותיה הופיעו ברחבי פריז וצרפת. המצאה טכנולוגית נוספת שהשפעותיה על האמנות היו מרחיקות לכת הייתה המצאת הצילום. הצילום, שהחל להתפתח כאומנות מסחרית במחצית המאה, סיפק לציבור יכולת להשיג תמונות דיוקן במחיר שווה לכל נפש. בנוסף החלו להופיע גם תצלומי נוף עירוניים שבלטו בקומפוזיציות הדינאמיות שלהם, ובחיתוכים דרמאטיים של הדימוי המצולם. ביטויים ראשונים של שינוי בגישה האמנותית בצרפת ניתן למצוא בקבוצה של ציירים שפעלו סביב מחצית המאה והקדישו חלק ניכר מעבודתם לתיאור הטבע והנוף. ציור הנוף העיד על הרצון לחירות ושחרור, בעיקר על רקע העובדה שז'אנר ציורי זה נחשב בעיני ה"אקדמיה" הצרפתית לסוגה אמנותית נחותה. גוסטב קורבה וציירים חברי "אסכולת ברביזון" כגון ז'אן-בטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו ואחרים יצרו בשנים אלו דימוי נוף הלקוח משולי הערים, על גבי בדים קטנים באופן יחסי, שהתאים לאופיה של הבורגנות הצרפתית בת התקופה. אמן נוסף שהשפיע על חברי הקבוצה היה הצייר אדואר מאנה, שעבודותיו הציגו את חיי הבורגנות של העיר. תאוריית הצבע של שוורל מקור השפעה חשוב עבור האמנים האימפרסיוניסטים היה פיתוח תאוריית האור על ידי מישל שוורל. שוורל שהיה כימאי צרפתי פרסם בשנת 1839 חיבור בשם "ניגוד סימולטאני של צבעים" (De la loi du contraste simultané des couleurs et de l'assortiment des objets colorés) ובו פירט תאוריה של צבע הדנה באופן הקליטה של צבעים על ידי הצופה. התאוריה שניסח שוורל, המבוססת גם על עבודתם של חוקרים קודמים לו, מיינה את הצבעים בהתאם לגוון לטונאליות. בנוסף הוא פירט סדרה של ניגודים אשר בעזרת הנגדתם ניתן להדגיש את איכותו של כל צבע וצבע. שוורל בדק את ההשפעה הפסיכולוגית היוצרת ניגוד בין "צבעים משלימים" וגילה כי "שום צבע לא נראה בדיוק כפי שהוא, כאשר הוא נמצא בשכנות עם צבע אחר" אף על פי ששוורל ערך הרצאות רבות ובהן הסביר את תורתו בפני הציבור, התווך בין תורתו לבין הקבוצה האימפרסיוניסטית נעשה בעיקר על ידי חיבוריו הפופולריים של שארל בלאנק, שכיהן כפרופסור באקדמיה בקולז' דה פרנס ופרסם מאמרים בכתב העת "גאזט דה בוזאר". באופן מעשי התאוריה של שוורל ובלאנק הציעה לציירים לשלב בין "טונאליות", שנועדה לשמש כמצע תשתית לציור המגדיר את האזורים הכהים והבהירים של הדימוי (בהתאם לאור והצל) לבין "צבע לוקאלי" המגדיר את הגוון של אזור מסוים בדימוי. במקום לערבב צבע מסוים יכלו הציירים להניח זה לצד זה גוונים שונים ולהשתמש באפקט הפיזיולוגי של הראייה כדי ליצור דימוי מדויק יותר.שמאל\|ממוזער\|250px\|"גשר" (1872) מאת אלפרד סיסלי שמאל\|ממוזער\|250px\|"תחנת סן לזאר" (1877) מאת קלוד מונה הציור האימפרסיוניסטי thumb\|אדואר מאנה, ארוחת בקר על הדשא – הציור השנוי במחלוקת, אשר חולל את האימפרסיוניזם בציור. \|alt=Manet, Edouard - Le Déjeuner sur l'Herbe (The Picnic) (1).jpg הציירים האימפרסיוניסטים הם קבוצה של אנשים, בעלי טכניקות ציור דומות, אשר בשנות השישים של המאה ה-19 סירבו להשתתף בסלון של פריס הרשמי, וביכרו להשתתף בסלונים עצמאיים משלהם. בין מחוללי תנועה זו נמנה אדואר מאנה, אשר על פי צו של נפוליאון השלישי, הקים סלון מתחרה לסלון הרשמי – 'סלון המסורבים'. במוקד סלון זה עמדה היצירה ארוחת בקר על הדשא – שבו מתוארת אישה בעירום – כנראה זונה, הסועדת בחברת שני גברים לבושים. הסקנדל הגיע לשיאו כשמאנה הציג בסלון פריס, את אולימפיה. ציור זה שואב את השראתו מציורו של טיציאן, ואולם מוחלפת בו הדמות המעורטלת של ונוס בדמותה של זונה. אף על פי ששאר הציירים האימפרסיוניסטים נקטו בטכניקות ובנושאים אחרים, מאנה נחשב לזה שחולל את התנועה האימפרסיוניסטית, שכן כחבריו האימפרסיוניסטים הוא קרא תיגר נגד הציור הריאליסטי. עוד לפני-כן, אחד האמנים שהוביל לגיבוש סגנון הציור האימפרסיוניסטי היה הצייר הצרפתי-יהודי קאמי פיסארו. את ציורי הנוף המוקדמים שלו יצר בהשפעת יצירתם של ז'אן-בטיסט קאמי קורו וקורבה, בה צפה בתערוכה גדולה שהתקיימה בשנת 1855. יצירתו שהוצגה ב"סלון" של שנת 1860 עוררה עניין מועט. מבקר אחד אף טען כי היא נושאת אופי "סאטירי". מי שנתן תנופה לציור האימפרסיוניסטי הם ללא ספק קלוד מונה וכן פייר-אוגוסט רנואר. בקיץ 1869 הם ערכו סדרה של ציורים, שבהם ניכרים סימני בשלות בסגנון האימפרסיוניסטי. חידוש ראשון בציורים אלו, הוא שהם נעשו באוויר הפתוח ולא בין קירות. כמו כן, בכדי לשקף את האפקטים של האור, הם השתמשו בפרגמנטציה – הווה אומר, במריחות צבע קטנות על הבד (במקום במריחה שכבת צבע אחידה). כמו כן, בשונה ממאנה, במקום השחור וצבעי האדמה, הם השתמשו בצבעים בהירים, וכן בשלושת צבעי היסוד: האדום, הצהוב והכחול. כמו כן, הוסיפו צבע באזורי הצל. למעשה הסגנון האימפרסיוניסטי התעצב סופית לקראת 1874 – עת שנערך הסלון האימפרסיוניסטי הראשון, בסטודיו הצילום של נדאר. בסלון זה הציגו 39 ציירים – וביניהם מלבד מונה ורנואר, גם סזאן, דגה, מוריסו, פיסארו וסיסלי. אלו הקימו את "החברה בע"מ של אומנים, ציירים, פסלים ואמני תחריט" (Société Anonyme Coopérative des Artistes Peintres, Sculpteurs, Graveurs), לאחר שבקשותיהם להציג בתערוכה הרשמית של האקדמיה ולהקים מחדש את "סלון הדחויים" נדחו. בהמשך הצטרפו לתנועה האמריקאית קאסאט, גוגן, סרה וסיניאק. התערוכה עוררה עוינות רבה. כ-3,000 איש ביקרו בתערוכה, שנתפסה כשערורייתית. העבודות בעלות הנושאים השגרתיים והיום-יומיים, נתפשו כציור רע. לואי לרואה (Louis Leroy), מבקר אמנות צרפתי, כתב בעיתון האמנות ההומוריסטי "Le Charivari" ("המהומה") ביקורת סאטירית אודות הציור: ימין\|ממוזער\|200px\|"התרשמות, זריחה" (1873) מאת קלוד מונה. המונח אימפרסיוניזם איננו פרי המצאה של לרואה, וכבר היה בשימוש על ידי קורו, שהשתמש בו כדי לתאר את כוונתו בציורי הנוף ובכתיבתו של ג'ון קונסטבל. על כל פנים, האימפרסיוניסטים קיבלו את שמם, בהשראת ציורו של מונה: IMPRESSION, SOLEIL LEVANT (התרשמות, זריחה). ציור זה מתאר נוף ימי בנמל של לה הבר שבצפון צרפת. הוא מצויר במשיכות מכחול חופשיות, ללא רישום מוקדם. אין ביצירה שימוש בפרספקטיבה מדעית. למרות זאת קו האופק מודגש בצבע כהה יותר וגם כיוון ההתקדמות של הסירות יוצר תחושה של מרחב. משיכות המכחול החופשיות אינן משרטטות דימוי ברור של האובייקטים שבציור, אלא של צורתם הכללית בלבד. עובדה זו, בשיתוף עם מגוון הצבעים המצומצם (ירקרקים-כחולים וצבע כתמתם), מעניקים תחושה של מזג אוויר ערפילי. את הביטוי להתפתחות טכניקת הציור האימפרסיוניסטית ניתן לראות בתיאור המים, שבהם משתקף צבעם של השמים הכתומים. מונה ניסה להסביר, בדיעבד, את שמה של היצירה ואת גישתו בציורה:"הנוף איננו אלא התרשמות, והתרשמות ראשונית, מכאן הכותרת אשר ניתנה לנו ... שלחתי את הציור מלה הבר, שאותה ציירתי דרך החלון שלי. השמש בערפל וכמה תרנים של סירות בולטים במישור הקדמי ... שאלו אותי [בקשר] לשם עבור הקטלוג, לא יכולתי להחשיב [את הציור] לנוף של לה הבר, ואמרתי: קראו לו 'התרשמות'. נכון שהאימפרסיוניסטים הרבו לתאר נופים. אבל פיסרו לדוגמה תיאר סצנות כפריות ('שומרת האווזים במונפוקו'). מונה לעומתו קיבל השראה מתיעושה המהיר של פריז ('תחנת הרכבת סן-לזר'). רנואר התמקד בבני אדם, והוא צייר את 'המתרחצות' ואת 'הרקדנית'. דגה הצטיין בציורים של סוסים ומרוצי סוסים, של נשים וכן של מופעים – לרבות של בלט ('בית הספר לבלט'). Moskowitz, Ira; Sérullaz, Maurice (1962). French Impressionists: A Selection of Drawings of the French 19th Century. Boston and Toronto: Little, Brown and Company; Rewald, John (1973). The History of Impressionism (4th, Revised Ed.). New York: The Museum of Modern Art; Moffett, Charles S. (1986). "The New Painting, Impressionism 1874–1886". Geneva: Richard Burton SA. האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית; הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, את האור בשעה המסוימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. במשך יצירתם, חזרו האמנים שהשתייכו לקבוצה, וציירו את אותם אלמנטים ואת אותן סצנות מאותן נקודות מבט, במטרה לתפוס את שונות האור; כך, למשל, מונה צייר את הקתדרלה של רואן יותר מעשרים פעמים, בשעות יום שונות. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך; משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, מרקם גס ועבה, קומפוזיציה מופשטת ושקטה וחוסר דגש בפרטים; כל אלה גרמו לציור להראות לא גמור, כמעין סקיצה. למרות תקדימים שונים מהווה הציור האימפרסיוניסטי נקודת שבר ביחס למסורת הציור האירופית. שבירה זו נחשבת בעיני רבים כראשיתו של המודרניזם באמנות. במקום להיצמד לטכניקות הציור העתיקות, שעל פיהן נוצר הדימוי לראשונה כרישום, הציעה הטכניקה האימפרסיוניסטית אופן ציור ישיר, ללא סקיצות או טכניקות מקדימות בדומה לציור אלה פרימה, הנובעת מהתבוננות ישירה בטבע. על פי ז'יל לאפורג (Laforgue) האמן האימפרסיוניסטי "הוא צייר מודרניסטי בעל רגישות בלתי רגילה של העין [...], שהצליח לפתח עין טבעית, לראות בטבעיות ולצייר בנאיביות כפי שהוא רואה. [...] הצייר האימפרסיוניסט רואה ומוסר את הטבע כפי שהוא, כלומר אך ורק כתנודות צבעוניות". הפיסול האימפרסיוניסטי שמאל\|ממוזער\|170px\|"רקדנית ספרדייה" (אזור שנת 1885) מאת אדגר דגה, גובה 46.3 ס"מ הפיסול ה"סלוני" וה"אקדמי" של המאה ה-19 נטה לעבר נטורליזם קיצוני, תוך אימוץ נושאים וצורות הצגה מן הפיסול היווני והרומי, לעיתים תוך התאמת הדמויות לחיי היום יום של התקופה. במחצית המאה ה-19 החלו לפעול כמה פסלים אשר שינו נטייה זו ויצרו פיסול בעל כמה מאפיינים חדשניים. בין אמנים אלו ניתן לציין את פסליו הקריקטוריסטים של אונורה דומייה ואת פסליו המאוחרים של אמה-ז'ול דאלו (Aimé-Jules Dalou). אף על פי שהתנועה האימפרסיוניסטית מזוהה עם תחום הציור, חלק מאמני הקבוצה עסק גם בתחום הפיסול. סגנון הפיסול שאפיין את חברי הקבוצה נטה להדגיש את חומריותו של האובייקט הפיסולי, ואת התנועה וחלוף הזמן. אחד הפסלים הראשונים שיצרו חברי הקבוצה היה פסלו של אדגר דגה "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" (1880), ואשר הוצג בתערוכה האימפרסיוניסטית של שנת 1881. הפסל מציג נושא האופייני ליצירתו של דגה - מחול ורקדניות. בשונה מסדרות הציורים שלו בנושא זה, מכיל הפסל מאפיינים ונטייה לנטורליזם. הדבר מתבטא בעיצובו משעווה צבועה ומהוספת אובייקטים ממשיים המעניקים לדמות מידה של אותנטיות - השיער וחצאית הבלט. לאחר מותו של דגה, בשנת 1917, התגלו בסטודיו שלו עוד כ-150 פסלי דמויות נוספים, העשויים חומר או שעווה, והשונים באופיים מיצירה זו. מבין פסלים אלו כשבעים ושלושה מפסלים נוצקו בברונזה. דגה עיצב דמויות אלו תוך ניסיון ללכוד את תנועת הגוף החולף. בחלק מן הדמויות נזקק הצופה להתבונן ביצירה מכמה זוויות מבט שונות, בכך שבר דגה את החזיתיות והסטאטיות של הפיסול הניאו קלאסי. רבות מדמויות אלו הן רקדניות המתוארות בתנוחות ריקוד שונות. הגוף המפוסל מעוצב בגושיות, תוך הדגשת החומריות שלו ומגע ידו של הפסל. אפקט זה מדגיש את האופן שבו נופל האור על האובייקט הפיסולי. אמן אימפרסיוניסטי נוסף שעסק בפיסול היה פייר-אוגוסט רנואר. כמו פסליו של דגה גם פסליו של רנואר הרחיבו את קשת הנושאים של הפיסול. פסלוני הדמויות שיצר הציגו דמויות נטולות הירואיות, העוסקות בפעילות יומיומית. החל משנת 1910 התמקד רנואר בפיסול עקב החמרת דלקת המפרקים שלקה בה. לשם עיצובם נעזר רנואר באסיסטנט בשם רישאר גווינו, שיצר את הדמויות על פי הנחיותיו. מבין דמויות אלו ידועה בעיקר "מים: כובסת קטנה כורעת" (1916), המציגה שילוב בין נושא ז'אנר לבין נושא אלגורי. למרות פעילותם החלוצית של דגה ורנואר, היה זה הפסל אוגוסט רודן אשר השתמש במאפייני אמנות הקבוצה האימפרסיוניסטית ויצר מהם סגנון פיסולי קוהרנטי שהשפעתו ניכרת בפיסול של המאה ה-20. בעוד שבפסליו כגון "מסכת האיש בעל האף השבור" (1864-1863) או "שועי העיר קאלה" (1888) ניכר העניין של רודן בתיאור אקספרסיבי של הגוף וחומריותו, הרי בעבודות אחרות בולטת גם הנטייה לקיטוע של הדמויות וליצירת פסל חופשי בחלל הניתן לצפייה מכל עבריו. אימפרסיוניזם במוזיקה אסכולה מסוימת במוזיקה הצרפתית של מפנה המאה העשרים נקראת כיום לעיתים קרובות בשם "אימפרסיוניזם", משום שהיא נתפסת כקרובה ברוחה לאידאולוגיה של הציור האימפרסיוניסטי. מוזיקולוגים רבים אינם מסכימים לכינוי זה, וגם דביסי וראוול, הנחשבים למייצגים הנאמנים ביותר של האימפרסיוניזם במוזיקה, התנגדו נחרצות לשימוש במילה. ה"צבע" האימפרסיוניסטי ("צבע" במוזיקה מתייחס לשילוב של האלמנט ההרמוני עם אלמנט התזמור) תמיד מעורפל וחושני; לרוב עושה שימוש בסולמות המטשטשים כל זהות טונאלית - סולם הטונים השלמים, הסולם הפנטטוני והסולם האוקטטוני (שמקורם בסין וביפן, בהתאמה) ובסולם הכרומטי. מבחינת תזמור, באימפרסיוניזם משתמשים לעיתים קרובות בכלים בעלי צליל כהה ורך - קרן אנגלית, אבוב, חליל, נבל, ויולה, וכן באפקטים "פעמוניים". המלחינים הבולטים ביותר של זרם זה היו דביסי וראוול. יש המשייכים גם את פורה, שוסון, דיפארק ופרנק לזרם זה. המלחין הפולני קארול שימנובסקי נחשב לנאו-אימפרסיוניסט, או פוסט-אימפרסיוניסט. אמנים אימפרסיוניסטים בולטים בתחום האמנות החזותית ממוזער\|שמאל\|250px\|ארוחת בוקר בבית הסירה מאת רנואר קלוד מונה אדואר מאנה פייר-אוגוסט רנואר אלפרד סיסלי אדגר דגה ברת' מוריזו פרדריק באזיל מארי קאסאט קאמי פיסארו אווה גונזלס לקריאה נוספת סטפני רחום (עורכת), אימפרסיוניסטים ופוסט אימפרסיוניסטים - ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, כתר הוצאה לאור, 2006. רוס קינג, משפט פריס, תרגמו מאנגלית יותם פלדמן ונעמי כרמל, הוצאת דביר, 2010. אימפרסיוניסטים, עם הקדמה מאת קליו בל, הוצאת פיידון, לונדון. Melvin Friedman, Stream of Consciousness : a Study in Literary Method, Yale University Press, New Haven, 1955, Fulcher, Jane. Debussy and His World. Princeton: Princeton University Press, 2001. Britannica, The Editors of Encyclopaedia. "Impressionism". Encyclopedia Britannica, 4 Feb. 2020, https://www.britannica.com/art/Impressionism-music. Accessed 28 June 2022. קישורים חיצוניים ביקור במוזיאון מרמוטן בפריז אימפרסיוניזם בbiography.com הערות שוליים *	2024-09-12T16:54:30
קרב ים האלמוגים	קרב ים האלמוגים היה קרב ימי בין הצי הקיסרי היפני לבין הצי האמריקני והצי המלכותי האוסטרלי, במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. היה זה הקרב הימי הראשון בו נלחמו נושאות מטוסים זו בזו, והראשון בו אף ספינה לא ירתה על ספינת אויב ואף לא איתרה אותה בעין. לאחר ההצלחות הצבאיות בסוף 1941 ובתחילת 1942, רצה הפיקוד העליון היפני להרחיב את טבעת ההגנה ההיקפית סביב יפן, ולשם כך תכנן לכבוש את פורט מורסבי שבגינאה החדשה, ואת האי טולאגי שבאיי שלמה. תוכנית המבצע, שנקרא מבצע MO בפיקודו של תת-אדמירל שיגיושי אינואואה, כללה שימוש באוניות מלחמה רבות של הצי היפני המשולב, בהן שתי נושאות מטוסים ונושאת מטוסים קלה, שמטרתן הייתה לספק חיפוי אווירי לציי הפלישה. האמריקנים, לאחר שפענחו את הצפנים בהם השתמש הצי היפני, ידעו על תוכניותיהם של היפנים ושלחו שתי נושאות מטוסים, כחלק מכוח משימה אמריקני-אוסטרלי, תחת פיקודו של אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר. ב-3-4 במאי כבשו היפנים את טולאגי, על אף תקיפות חוזרות ונשנות מידי מטוסים אמריקנים מנושאת המטוסים יורקטאון. לאחר שלמדו על נוכחות נושאות המטוסים האמריקניות באזור, נעו נושאות המטוסים היפניות אל ים האלמוגים במטרה ליירט את הצי האמריקני ולהשמידו. ב-7 במאי החלו נושאות המטוסים משני הצדדים להחליף מהלומות במשך מספר ימים. ביום הראשון טיבעו מטוסים אמריקנים את נושאת המטוסים הקלה "שוהו", ואילו היפנים הטביעו משחתת אחת והסבו נזק כבד למכלית. ביום המחרת ספגה נושאת המטוסים היפנית שוקאקו נזק כבד. גם נושאת המטוסים האמריקנית לקסינגטון ספגה נזק כה כבד עד שנזנחה, ויורקטאון אף היא ספגה נזקים כבדים. בשל אובדן מטוסים רבים, החליטו שני הצדדים לסגת, ואובדן החיפוי האווירי הביא את אינואואה להורות על דחיית הפלישה לפורט מורסבי. למרות שהיפנים זכו לניצחון טקטי בזכות מספר האוניות שטיבעו, נודע הקרב מאוחר יותר כניצחון אסטרטגי לבעלות הברית. הייתה זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שכוחות יפנים נעצרו על ידי כוחות בעלות הברית. חשוב מכך, בעקבות הקרב נמנע מנושאות המטוסים היפניות שוקאקו וזואיקאקו - הראשונה ניזוקה והשנייה איבדה את מרבית מטוסיה - להשתתף בקרב מידוויי, שנערך חודש לאחר מכן, ובכך הובטח שוויון יחסי בין שני הניצים במספר המטוסים הזמינים, עובדה שהטתה את הכף לטובת האמריקנים. אובדן נושאות המטוסים במידוויי מנעה מהיפנים ניסיונות פלישה נוספת לפורט מורסבי בדרך הים. חודשיים לאחר הקרב ניצלו בעלות הברית את פגיעות היפנים בדרום האוקיינוס השקט וכבשו את גוודלקנל. כיבוש גוודלקנל והמערכה בגינאה החדשה הביאו בסופו של דבר לשבירת ההגנה ההיקפית בדרום מערב האוקיינוס השקט, והיוו גורם משמעותי בתבוסתה הסופית של האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה. רקע ההתפשטות היפנית ב-7 בדצמבר 1941 תקפה האימפריה היפנית את צי האוקיינוס השקט האמריקני בפרל הארבור, הוואי. בהתקפה הושמדו מספר אוניות מערכה ואוניות מלחמה אחרות, והדבר גרם לארצות הברית להכריז מלחמה על האימפריה היפנית. תוכנית המלחמה היפנית, שנפתחה בהתקפה על פרל הארבור, כללה את השמדת הצי האמריקני, השתלטות על אזורים במזרח אסיה העשירים במשאבי טבע, ובניית טבעת הגנה היקפית סביב האימפריה החדשה. בה בעת בה התרחשה ההתקפה על פרל הארבור, תקפו כוחות יפניים את מלאיה, ובכך דחפו את אוסטרליה, את ניו זילנד ואת הולנד להצטרף לארצות הברית למלחמה נגד היפנים. יעדי פלישה משניים שמטרתם לתמוך בהשגת המטרות העיקריות היו, מלבד מלאיה, הפיליפינים, תאילנד, סינגפור, איי הודו המזרחיים ההולנדיים, האי וייק, בריטניה החדשה, איי גילברט וגואם, והפלישות אליהם החלו בחודשיה הראשונים של שנת 1942. בפלישות אלה קיוו היפנים להשמיד את כל כוחות היבשה, האוויר והים של בעלות הברית באזור, ולאחר מכן להקים מוצבי הגנה כנגד התקפות נגד במקומות אלה. בעת תכנון השלב השני של הלחימה, ולאור הצלחותיו הראשוניות, תמך המטה הכללי של הצי הקיסרי היפני בפלישה לצפון אוסטרליה, וזאת כדי למנוע מבעלות הברית בסיס שעשוי לאיים על טבעת ההגנה ההיקפית של יפן מדרום. בתגובה, טען הצבא היפני הקיסרי שאין לו מספיק כוחות או ספינות שמסוגלות להעביר כוחות מספקים כדי להשתלט על האזור. כפשרה, הציע תת-אדמירל שיגיושי אינואואה, מפקד הצי הרביעי, לכבוש את האי טולאגי שבאיי שלמה הדרומיים, ואת פורט מורסבי בגינאה החדשה, וכך תיכנס צפון אוסטרליה לטווח הפעולה של מפציצים מבסיסים יבשתיים. אינואואה אף האמין שכיבוש פורט מורסבי יספק הגנה טובה יותר לבסיס הצי היפני ברבאול. המטה הכללי אישר את תוכניתו של אינואואה, ואף הסתמך עליה בעת שתכנן מבצעי פלישה נוספים לקלדוניה החדשה, לפיג'י ולסמואה, שמטרתם הייתה ניתוק כל קווי התקשורת והאספקה בין אוסטרליה לארצות הברית. 250px\|ממוזער באפריל 1942 הסכימו הצי והצבא על מבצע MO. תוכנית הפעולה קראה לכיבוש פורט מורסבי בדרך הים עד לתאריך 10 במאי. התוכנית גם כללה את כיבוש טולאגי עד 3 במאי, שם היה על הצי להקים בסיס למטוסים ימיים, שעליהם הוטלה משימת סיור באזור ותקיפת ספינות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט. עם השלמת מבצע MO ב-15 במאי, עתיד היה מבצע RY להיכנס לפעולה, ומטרתו הייתה כיבוש האיים נאורו ואושן והשתלטות על מצבורי הזרחה שבהם. תכנון מבצעי ההמשך לפלישה לקלדוניה החדשה, לפיג'י ולסמואה נקבע עד לאחר סיום שני המבצעים. בעת נחיתת הכוחות היפניים בחודש מרץ בלאה ובסלמאואה שבצפון גינאה החדשה ספגו הכוחות אש ממטוסי בעלות הברית שהמריאו מבסיסים יבשתיים ומנושאות מטוסים, ולפיכך ביקש אינואואה מהצי היפני המשולב שיקצה לו למבצע זה קבוצת נושאות מטוסים שתחפה על הכוחות הנוחתים של מבצע MO. באותה עת עסק אדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי היפני המשולב, בתכנון מבצע ימי רחב היקף, שמטרתו הייתה פיתוי הצי האמריקני, ובעיקר נושאות המטוסים שלו, לקרב ימי מכריע סמוך לאטול מידוויי בו יושמד לחלוטין על ידי ספינות יפניות. למרות הסיכון הכרוך בהקטנת הצי המשולב לקראת תקיפת מידוויי, הסכים יממוטו להקצות לאינואואה כוח משימה שהכיל שלוש נושאות מטוסים, סיירות ומשחתות, ואף העניק לו את הפיקוד על החלק הימי של מבצע MO. ממוזער\|שיגיושי אינואואה, מפקד הכוח היפני כוח הפלישה היפני, תחת פיקודו הכולל של אינואואה כלל: כוח ההגנה העיקרי, בפיקודו של אדמירל משנה אריטומו גוטו שהחזיק אף בפיקוד הטקטי על הלחימה באזור פורט מורסבי, כלל את נושאת המטוסים הקלה "שוהו", שעל סיפונה תריסר מטוסי קרב מדגם A6M זירו ושישה מפציצי טורפדו מדגם נקג'ימה B5N "קייט", את הסיירות "אאובה", "קאקו", "קינוגאסה" ו"פורוטאקה" ומשחתת אחת. כוח החיפוי הקרוב, בפיקודו של אדמירל משנה קונינורי מרומו, כלל את הסיירות הקלות "טנריו" ו"טצוטה", את נושאת המטוסים הקלים "קמיקאווה מארו" שעל סיפונה 12 מטוסים, ושתי ספינות תותחים. כוח הפלישה לפורט מורסבי, בפיקודו של אדמירל משנה סדמיצ'י קג'יאוקה, כלל את הסיירת הקלה "יובארי" ו-11 משחתות. כוח זה הגן על יחידת הפלישה שהכילה 11 נושאות גייסות שעל סיפוניהן 5,500 חיילים, שולות מוקשים, מקשת וספינות עזר נוספות. כוח הפלישה לטולאגי, בפיקודו של אדמירל משנה קיוהידה שימה, כלל שתי משחתות, שתי מקשות, נושאת גייסות שעל סיפונה 400 חיילים וחמש שולות מוקשים. כוח נושאות המטוסים, בפיקודו של תת-אדמירל טקאו טקאגי, כלל את נושאות המטוסים שוקאקו, שעל סיפונה 18 מטוסי קרב זירו, 18 מפציצי צלילה מדגם אאיצ'י D3A "ואל", ו-19 מפציצי טורפדו קייט, וזואיקאקו, שעל סיפונה 19 מטוסי זירו, 17 מפציצי ואל ו-16 מפציצי קייט. כמו כן, כלל הכוח את הסיירות "מיוקו" ו"האגורו", שש משחתות ומכלית. כוח צוללות, שכלל שבע צוללות למטרות סיור ותקיפה. תגובת בעלות הברית לפני קרב ים האלמוגים עמד לזכות בעלות הברית יתרון משמעותי והוא העובדה שמפענחי הצפנים האמריקנים פענחו את הצופן בו השתמש הצי היפני, וצותתו לתשדורות היפנים. אמנם הפענוח היה חלקי ביותר - רק כשני אחוזים מכלל התעבורה הפך למודיעין - אך באפריל 1942 חלה פריצת דרך שאפשרה לאמריקנים לקרוא כ-85 אחוזים מכלל תעבורת המידע היפנית. ב-9 באפריל יירטו האמריקנים שדר מנושאת המטוסים היפנים קאגה למטהו של אינואואה ברבאול, עובדה שעוררה את החשש מפני פעילות מבצעית בדרום האוקיינוס השקט. ב-15 באפריל יירטו האמריקנים שדר נוסף שכלל אישור לכך שנושאות המטוסים שוקאקו וזואיקאקו נמצאות בדרכן מפורמוזה למעגן הצי בלגונת טרוק. אדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד ציי בעלות הברית באוקיינוס השקט, ומטהו הסכימו שנקודת התקיפה הבאה של היפנים תהיה בדרום מערב האוקיינוס השקט, וסברו שהמטרה העיקרית היא פורט מורסבי. לעיר הייתה חשיבות גם בעיני בעלות הברית, וגנרל דאגלס מקארתור התכוון להשתמש בה כנקודת פתיחה למתקפה נגד הכוחות היפנים בדרום-מזרח אסיה. בסוף חודש אפריל, לאחר שהתברר בוודאות מפענוח התשדורות היפניות שמטרות התקיפה היפנית הן פורט מורסבי, איי שלמה ונאורו, החליטו נימיץ ומטהו להשיב ליפנים מלחמה באזור זה, ולפיכך שלח נימיץ את כל כליו הזמינים לים האלמוגים. ממוזער\|פרנק ג'ק פלטצ'ר, מפקד כוח משימה 17 ב-29 באפריל הורה נימיץ לשלוח את ארבע נושאות המטוסים שלו ואת ספינות הסיוע שלהן לים האלמוגים: כוח משימה 17 בפיקודו של אדמירל משנה פרנק ג'ק פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים יורקטאון ומלוותיה, יצאו לדרכן יומיים קודם וכבר שהו באזור. כוח משימה 11 בפיקודו של אדמירל משנה אוברי פיץ', שכלל את נושאת המטוסים לקסינגטון ומלוותיה שהה לפני כן בין פיג'י וקלדוניה החדשה, והיה בדרכו לים האלמוגים. כוח משימה 16 בפיקודו של תת-אדמירל ויליאם הלסי, שכלל את נושאות המטוסים אנטרפרייז והורנט, שב באותה עת לפרל הארבור לאחר ביצוע הפשיטה של דוליטל, ומיד יצא לים האלמוגים, אך לא הספיק להגיע בזמן כדי להשתתף בקרב. נימיץ מסר את הפיקוד על הכוחות הימיים של בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט לידי פלטצ'ר עד להגעתו של הלסי, אך למעשה נותר הפיקוד בידיו של הראשון לאורך כל הקרב. היפנים יירטו תשדורות של נושאות המטוסים האמריקניות הורנט ואנטרפרייז בשובן מפשיטת דוליטל, והעריכו נכונה שאלה לא תספקנה להגיע לים האלמוגים בזמן כדי להשתתף בקרב. אלא שהיפנים טעו בהערכת מספר נושאות מטוסים שהיו בידי האמריקנים, ולכן ציפו להופעתה של נושאת מטוסים אמריקנית אחת בלבד. כוח משימה 17, תחת פיקודו של תת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר, כלל הכוחות הבאים: כוח משימה 17.2, בפיקודו של אדמירל משנה תומאס קינקייד, כלל את הסיירות "אסטוריה", "צ'סטר", "פורטלנד", "מיניאפוליס" ו"ניו אורלינס", וחמש משחתות. כוח משימה 17.3 (במקור כוח משימה 44), בפיקודו של אדמירל משנה ג'ון גרגורי קרייס, כלל הסיירות "שיקגו", "אוסטרליה" ו"הוברט", ושתי משחתות. כוח משימה 17.5, בפיקודו של אדמירל משנה אוברי פיץ', כלל את נושאת המטוסים יורקטאון, שעל סיפונה 17 מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 35 מפציצי צלילה מדגם SBD דונטלס ועשרה מפציצי טורפדו מדגם TBD דבסטייטור, את נושאת המטוסים לקסינגטון, שעל סיפונה 19 מטוסי ויילדקאט, 35 מפציצי דונטלס ו-12 מפציצי דבסטייטור, וכן ארבע משחתות. כוחות עזר שכללו שתי מכליות בליווי שתי משחתות, ואת נושאת המטוסים הימיים "טנג'יר", שעל סיפונה 12 מטוסי PBY קטלינה. כוח צוללות, בפיקודו של קפטן ראלף כריסטי, שכלל 11 צוללות. הקרב לפני הלחימה ממוזער\|נושאת המטוסים יורקטאון מעט לפני הקרב לקראת סוף חודש אפריל נשלחו שתי צוללות יפניות לסיור באזורי הנחיתה בסמוך לפורט מורסבי, וכן באיים הסובבים, אך אלה לא מצאו כל סימן להימצאות אוניות בעלות הברית באזור, ושבו לרבאול. כוח ההגנה העיקרי, בפיקודו של אדמירל גוטו, יצא מלגונת טרוק ב-28 באפריל, חצה את איי שלמה, והתמקם בסמוך לג'ורג'יה החדשה. כוח החיפוי הקרוב בפיקודו של מרומו יצא מאירלנד החדשה ב-29 באפריל והפליג לאי סנטה איזבל, על מנת להקים בסיס יבשתי למטוסים ימיים, כהכנה לפלישה לטולאגי. כוח הפלישה לטולאגי של שימה יצא מרבאול ב-30 באפריל. כוח נושאות המטוסים של טקאגי יצא מלגונת טרוק ב-1 במאי, ועשה דרכו לים האלמוגים ממזרח לאיי שלמה. מטרתו הייתה לספק חיפוי אווירי לכוחות הנחיתה, להשמיד את כוח האוויר של בעלות הברית בפורט מורסבי, וליירט ולהשמיד את אוניות בעלות הברית לכשתגענה לאזור. היפנים פרסו ארבע צוללות במשימת סיור כ-450 מילים ימיים (830 קילומטרים) דרום מערבית לגוודלקנל, בחלק הצפוני-מזרחי של ים האלמוגים, ותפקידן היה להתריע על כל אוניית בעלות הברית המגיעה לאזור. אולם, כוחותיו של פלטצ'ר נכנסו לים לפני הגעת הצוללות. צוללת נוספת, I-21, נשלחה לסייר בדרום מזרח ים האלמוגים, ובהיותה סמוך לקלדוניה החדשה ב-2 במאי, תקפו אותה מטוסים מנושאת המטוסים יורקטאון. לצוללת לא נגרם נזק, אך קברניטה לא זיהה שהמטוסים התוקפים אותו המריאו מנושאות מטוסים. לפיכך לא היו היפנים מודעים להימצאות כוח נושאות המטוסים האמריקני באזור. טולאגי כוחותיו של שימה הגיעו לטולאגי עם שחר 3 במאי, והחלו לכבוש את האי, תחת חיפוי מטוסים מנושאת המטוסים שוהו. יחידת סיורי אוויר של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וחיל מצב אוסטרלי קטן התפנו מטולאגי לפני הגעתו של שימה, והיפנים, משלא נתקלו בהתנגדות, החלו מיד במלאכת בניית בסיס למטוסים ימיים ובסיס תקשורת. בצהרי אותו יום הורה גוטו לכוחותיו להפליג לבוגנוויל לתדלוק ולהערכות לקראת הנחיתות בפורט מורסבי. בשעה 17:00 הגיעה לידיו של פלטצ'ר שדר תצפית שדיווח על השיירה היפנית בדרכה לטולאגי ביום האתמול, ולכן הורה לכוחות המשימה לפנות לכיוון טולאגי ולהיערך למתקפה על כוחות הנחיתה היפנים ביום המחרת. אולם, בשל קשיי תדלוק של אוניות אחרות, רק יורקטאון ומלוותיה הפליגו לכיוון טולאגי. בשעה 06:30, 4 במאי, מנקודה 100 מילים ימיים (כ-185 ק"מ) דרומית לגוודלקנל, שיגר פלטצ'ר את גל התקיפה הראשון מתוך ארבעה. המטוסים הפתיעו את היפנים, שלא ידעו על הימצאות כוחות בעלות הברית באזור, וטיבעו משחתת אחת ושלוש שולות מוקשים, השמידו ארבעה מטוסים ימיים, והסבו נזקים לאוניות נוספות. האמריקנים איבדו מפציץ צלילה אחד ושני מטוסי קרב, אך כל אנשי הצוות ניצלו. לאחר התקיפה, נסוגו היורקטאון ומלוותיה דרומה. למרות הנזקים שהסבו המטוסים, המשיכו היפנים בבניית הבסיסים בטולאגי, ומטוסים ימיים אף החלו להמריא ממנו ב-6 במאי. לכוח נושאות המטוסים של טקאגי נודע על התקפת נושאת המטוסים של האויב בהיותו 350 מילים ימיים (כ-650 ק"מ) צפונית לטולאגי, בעת תדלוק. טקאגי ביטל את התדלוק ויצא מיד דרומה, בעודו משלח מטוסי סיור למזרח איי שלמה, בתקווה לאתר את נושאות המטוסים האמריקניות. אולם מטוסי הסיור שבו מבלי שאיתרו את הכוח. סיורי אוויר והחלטות ממוזער\|מטוסים על סיפון זואיקאקו, 5 במאי בשעות הבוקר של 5 במאי התאחדו הכוחות האמריקנים השונים בנקודת המפגש היעודה, כ-320 מילים ימיים (כ-600 ק"מ) דרומית לגוודלקנל, ופלטצ'ר הורה לכוח יורקטאון לפגוש את המכלית "נאושו" ולתדלק. באותה עת, הפליג כוח נושאות המטוסים של טקאגי דרומה, מזרחית לאיי שלמה, ופנה מערבה מסביב לסן קריסטובל, הדרומי שבאיי שלמה, לכיוון ים האלמוגים, אליו נכנס בשעות הבוקר של 6 במאי. לאחר מכן הורה על תדלוק נושאות המטוסים שלו כהכנה לקרב האווירי שעתיד היה להיערך ביום המחרת. מטוסי הסיור של פלטצ'ר לא איתרו את נושאות המטוסים היפניות באזור, מכיוון שאלו נמצאו מעט מחוץ לטווח הטיסה שלהם, וכוח המשימה המשיך בתהליך התדלוק. בשעה 10:00 איתר מטוס סיור ימי מטולאגי את כוח משימה 17, ודיווח על מיקומו. טקאגי קיבל את הדיווח בשעה 10:50 והיה באותה עת 300 מילים ימיים (כ-550 ק"מ) צפונית לכוח משימה 17, וממש בקצה טווח הטיסה של מטוסיו. מכיוון שאוניותיו היו עדיין בתהליך תדלוק, החליט טקאגי לא לרדוף אחר כוח המשימה האמריקני. החלטה זו התקבלה בין השאר על פי ההערכה שכוח המשימה מפליג דרומה ומגדיל את הטווח ביניהם, וכן כי מזג האוויר הגשום השורר באזור יקשה על מטוסיו למצוא את מטרותיהם. רק בשעה 12:00 יצאו נושאות המטוסים שוקאקו וזואיקאקו דרומה, בליווי שתי משחתות, והתכוננו לתקוף את נושאות המטוסים האמריקניות בבוקר המחרת. במקביל, ארבעה מפציצי B-17 מבצר מעופף אמריקנים שהמריאו מאוסטרליה איתרו את כוח ההגנה העיקרי של גוטו דרומית לבוגנוויל, והחלו תוקפים אותו בשעה 10:30, אך ללא הצלחה. בשעה 13:00 איתרו מטוסים מפורט מורסבי גם את כוח הפלישה של קג'יאוקה, ומיקום כוחות האויב נמסר לפלטצ'ר. בשעה 18:00, לאחר שכל כוחותיו סיימו לתדלק, הוא שלח את המכלית נאושו, בליווי המשחתת "סימס", להמתין בנקודת מפגש דרומית, והורה לכוח משימה 17 להפליג צפון-מערבה לכיוון כוחות האויב, מזרחית לגינאה החדשה. בשעה 19:30 הורה טקאגי לנושאות המטוסים היפניות לשוב צפונה ולחבור לשאר האוניות שסיימו לתדלק. בשעה 20:00, עת הסתובבו נושאות המטוסים היפניות צפונה, וכוח משימה 17 החל בהפלגה צפונה לגינאה החדשה, היה המרחק בין הכוחות הנצים 70-60 מילים ימיים בלבד, מבלי שהדבר היה ידוע להם. בשעות הערב המאוחרות של 6 במאי, ובשעות הבוקר המוקדמות של 7 במאי, תפס כוח החיפוי הקרוב של מרומו את עמדותיו בארכיפלג לואיסיאד (Louisiade) שבקצה המזרחי של גינאה החדשה, כהכנה לנחיתות של יום המחרת. קרב נושאות המטוסים, יום 1 תקיפות הבוקר ממוזער\|מפציצי צלילה יפניים בדרכם לכוח המשימה האמריקני בשעה 06:20, 7 במאי, נמצא כוח משימה 17 115 מילים ימיים דרומית לארכיפלג לואיסיאד. פלטצ'ר האמין שנושאות המטוסים היפניות נמצאות צפונית אליו, בסביבת הארכיפלג, ולפיכך הורה על שיגור 10 מפציצי צלילה מיורקטאון למשימת סיור. לאחר מכן שלח פלטצ'ר את כוח משימה 44 לשעבר - כעת כוח משימה 17.3 - לחסום את נתיב ההפלגה של כוח הפלישה לפורט מורסבי. היה בכך סיכון כפול: ראשית, שליחת האוניות פירושה צמצום הגנת הנ"מ של כוח משימה 17. בנוסף, מכיוון שמטוסיו של פלטצ'ר עסקו באיתור נושאות המטוסים היפניות, נשלח כוח משימה 17.3 להתמודד עם כוח הפלישה ללא חיפוי מטוסים. בסופו של דבר, עמדה לנגד עיניו של פלטצ'ר חשיבות מניעת כיבוש פורט מורסבי. למעשה, באותה עת היו נושאות המטוסים היפניות כ-300 מילים ימיים מזרחית לכוח המשימה האמריקני, ושיגרו בעצמן 12 מפציצי טורפדו למשימת סיור. במקביל שיגרו הסיירות קינוגאסה ופורוטאקה מכוח ההגנה העיקרי של גוטו מטוסי סיור ימיים, וכן מטוסים נוספים המריאו מטולאגי ומרבאול בניסיון לאתר את נושאות המטוסים האמריקניות. שני הצדדים עמדו בהיכון לתקיפה ברגע שמטוסי הסיור יאתרו את האויב. מכיוון שנמסר לו בוודאות על נוכחות נושאות מטוסים אמריקניות באזור, לא רצה אינואואה לסכן את כוח הפלישה ולכן הורה על עיכוב המבצע, ושלח את נושאות הגייסות לאחור. בשעה 07:22 דיווח אחד ממטוסי הסיור משוקאקו על אוניות אמריקניות 163 מילים ימיים מכוחו של טקאגי. בשעה 07:45 אישר הטייס שמדובר בנושאת מטוסים וסיירת, אך למעשה היו אלה המכלית נאושו והמשחתת סימס. מיד הורה טקאגי על שיגור גל תקיפה, ובשעה 08:00 המריאו משוקאקו ומזואיקאקו 18 מטוסי קרב זירו, 36 מפציצי צלילה ואל ו-24 מפציצי טורפדו קייט. בשעה 08:20 איתר אחד המטוסים שהמריאו מפורוטאקה את נושאות המטוסים של פלטצ'ר, ודיווח על מיקומן, וכעשר דקות לאחר מכן התקבל אישור לכך ממטוס מקינוגאסה. כעת עמדו טקאגי וצ'ואיצ'י הארה, מפקד פלגת נושאות המטוסים החמישית, אליה השתייכו זואיקאקו ושוקאקו, בפני דיווחים סותרים על מיקום נושאות המטוסים האמריקניות, אך בסופו של דבר החליטו לדבוק בדיווחים הראשוניים, ושלחו את מטוסיהם דרומה. עם זאת, הפנה טקאגי את נושאות המטוסים שלו לכיוון מיקום הדיווח המאוחר. בשעה 08:15 איתר אחד ממפציצי הצלילה של יורקטאון את כוח ההגנה העיקרי של גוטו, שחיפה על כוח הפלישה לפורט מורסבי. הטייס דיווח בטעות על שתי נושאות מטוסים וארבע סיירות כבדות 225 מילים ימיים צפונית-מערבית לכוח משימה 17, ופלטצ'ר, שסבר שמדובר בכוח נושאות המטוסים היפניות, הורה על שיגור גל תקיפה. בשעה 10:13 החל גל התקיפה, שהכיל 10 מטוסי קרב, 28 מפציצי צלילה ו-12 מפציצי טורפדו מלקסינגטון, ושמונה מטוסי קרב, 25 מפציצי צלילה ועשרה מפציצי טורפדו מיורקטאון, לעשות את דרכו צפונה לעבר הכוח היפני. אולם, דקה לפני כן עמד טייס מטוס הסיור על טעותו, ותיקן את דו"ח התצפית שלו לשתי משחתות וארבע סיירות קלות. כעת עמד פלטצ'ר בפני בעיה דומה לזו שבפניה עמד טקאגי: הוא ידע שנושאות המטוסים של האויב נמצאות באזור, אך בשל דיווחים מוטעים לא ידע בוודאות לאן לשלוח את מטוסיו. בשעה 10:22 קיבל פלטצ'ר שדר מפורט מורסבי בו נמסר לו ששעתיים לפני כן איתרו מפציצי B-17 כוח יפני שהכיל נושאת מטוסים, עשר נושאות גייסות ו-16 אוניות מלחמה נוספות, במיקום שהיה 30 מילים ימיים דרומית לדיווח המוטעה שהיה בידיו. לפיכך הורה פלטצ'ר למטוסיו להמשיך באותו כיוון בתקווה שייתקלו בכוח היפני. ממוזער\|המכלית נאושו בוערת ושוקעת בשעה 09:15 הגיע גל התקיפה של טקאגי ליעדו, וגילה שמדובר במכלית נאושו ובמשחתת סימס. הטייסים היפנים העדיפו לחפש מטרה איכותית יותר, והחלו סורקים את האזור בחיפוש אחר נושאות המטוסים האמריקניות. משלא מצאו אותן, הבין טקאגי שכוח משימה 17 נמצא בינו לבין כוח הפלישה העיקרי, ובעמדה נוחה לתקוף את השיירה. לפיכך הורה טקאגי למטוסיו להשמיד את נאושו ואת סימס ולשוב מיד לנושאות המטוסים. מפציצי הצלילה נותרו מאחור ותקפו את האוניות האמריקניות. שלוש פצצות פגעו ישירות בסימס, ששקעה בתוך דקות, ואיתה 174 אנשי צוות. נאושו נפגעה משבע פצצות, אך המשיכה לצוף עוד ארבעה ימים, בטרם נאספו ניצוליה והיא טובעה על ידי משחתת אמריקנית. בטרם כבה החשמל במכלית, היא הספיקה לדווח לפלטצ'ר אודות התקיפה, אך מכיוון שלא מסרה האם מדובר במטוסי נושאות מטוסים, לא ידע לבטח היכן נמצאות נושאות המטוסים היפניות. בשעה 10:40, בזמן שהחלו המטוסים היפנים לתקוף את נאושו ואת סימס, איתר גל התקיפה האמריקני את נושאת המטוסים הקלה שוהו. היפנים שיגרו מיד כוח הגנה אווירי שכלל שמונה מטוסי קרב, והכינו את שאר המטוסים לגל התקפה כנגד נושאות המטוסים האמריקניות. במקביל, הקיפו הסיירות של גוטו את שוהו והעניקו לה חיפוי נ"מ. שלושה מפציצי צלילה היו הראשונים לתקוף את שוהו בשעה 11:10, אך כל פצצותיהם החטיאו. נושאת המטוסים פתחה בתמרוני התחמקות, וגם עשרה מפציצי צלילה נוספים החטיאו. בשעה 11:18 תקפו את שוהו 15 מפציצי צלילה, והפעם פגעו פעמיים עם פצצות במשקל 450 קילוגרם, שגרמו לדליקות לאחר שהציתו את המטוסים שעמדו מתודלקים וחמושים בהאנגרים, מוכנים לתקוף את נושאות המטוסים האמריקניות. דקה לאחר מכן שחררו 12 מפציצי טורפדו את הטורפדו שלהם, וחמישה מהם פגעו בשוהו וגרמו לה נזק כבד, בין השאר אובדן כושר ההיגוי. בשעה 11:25 החלו מטוסי היורקטאון לתקוף את שוהו, למרות ששריפות השתוללו בה ונראה היה שהיא אבודה. 24 מפציצי צלילה תקפו אותה בשני גלים, והשיגו 15-11 פגיעות. אחריהם, בשעה 11:29, תקפו את שוהו עשרה מפציצי טורפדו. הטייסים טענו שעשרה טורפדו פגעו, בעוד היפנים דיווחו על שניים בלבד, אך נראה שהמספר גבוה יותר. נושאת המטוסים הקלה שוהו שקעה בשעה 11:35, ואיתה 631 מאנשי צוותה. מבצעי אחר הצהריים ממוזער\|שוהו נפגעת מטורפדו המטוסים האמריקנים שבו ונחתו על נושאות המטוסים בשעה 13:38, ועד שעה 14:20 היו מתודלקים, חמושים ומוכנים להמריא להתקפה כנגד כוח הפלישה לפורט מורסבי או כנגד סיירותיו של גוטו. פלטצ'ר עדיין היה מודאג מכך שכוח נושאות המטוסים של האויב טרם התגלה, בעוד שהיה בטוח שמיקומו שלו היה ידוע בוודאות ליפנים בעקבות ההתקפה על שוהו. הוא ניחש שנושאות המטוסים היפניות תבואנה לעזרת כוח הפלישה העיקרי, ולכן הורה לכוח משימה 17 להפליג מערבה במטרה לעצור את כוח הפלישה, וניצל חזית קרה כדי לחמוק מגילוי מטוסי הסיור היפנים. בשעה 13:15 איתר מטוס תצפית מרבאול את כוח משימה 17.3 של קרייס, אך דיווח בטעות שהוא כולל שתי נושאות מטוסים. הפיקוד היפני סבר שמדובר בכוחו של פלטצ'ר, ואינואואה שיגר מרבאול 12 מפציצי טורפדו ו-19 מטוסי קרב חמושים בפצצות לתקוף את הכוח. בשעה 14:30 תקפו המטוסים את כוח המשימה, אך לא הסבו לאוניותיו כל נזק. בעקבות ההתקפה הודיע קרייס לפלטצ'ר בשעה 15:26 שמכיוון שהוא חשוף להתקפות אוויריות, ומכיוון שהאחרון לא עדכן אותו במתרחש בזירה, הוא מפליג עם כוח משימה 17.3 לנקודה 220 מילים ימיים דרומית לפורט מורסבי, מחוץ לטווח טיסת המטוסים היפניים, אך מספיק קרוב כדי לסייע במקרה של פלישה. לאור הדיווח המוטעה אודות כוח משימה 17.3, התכונן טקאגי לשלוח גל תקיפה כנגד מה שלדעתו היו נושאות המטוסים, והחל לסגור את המרחק לכוח האויב. בשעה 15:15, שלח הארה שמונה מפציצי טורפדו למשימת סיור מערבה כדי לאתר את נושאות המטוסים האמריקניות, וזמן קצר לאחר מכן נחתו המטוסים שטיבעו את נאושו ואת סימס. ב-16:15 שיגר הארה גל תקיפה שני, שכלל 12 מפציצי צלילה ו-15 מפציצי טורפדו, אך בשל תנאי מזג אוויר קשים לא הצליחו הטייסים היפנים לאתר את כוח משימה 17, והחלו לשוב לאחור. כוח משימה 17, שחסה בהגנה שסיפקו ענני גשם נמוכים, זיהה את גל התקיפה היפני באמצעות מכ"ם בשעה 17:47, ופלטצ'ר הזניק מיד 11 מטוסי קרב לחיפוי. מטוסי הקרב הפתיעו את הטייסים היפנים, ובמחיר של שלושה מטוסים הפילו שבעה מפציצי טורפדו ושני מפציצי צלילה. עם רדת החשיכה הסתיימה הפעילות האווירית לאותו יום, ופלטצ'ר הורה לכוח משימה 17 להפליג מערבה ולהתכונן לחיפושים עם אור ראשון. אינואואה הורה על דחיית הפלישה לפורט מורסבי ביומיים, עד להסרת איום נושאות המטוסים האמריקניות. טקאגי הפליג עם נושאות המטוסים שלו צפונה, כדי להיות בעמדה טובה יותר לחיפוי על כוח הפלישה ולאיתור כוח משימה 17. שני הצדדים ידעו שקרב ביום המחרת הוא בלתי נמנע, ושהיתרון ייטה לטובת הצד שיאתר ראשון את אויבו. ממוזער\|לקסינגטון (ברקע) ויורקטאון מתכוננות לשיגור גל התקיפה, 8 במאי קרב נושאות המטוסים, יום 2 תקיפת נושאות המטוסים היפניות בשעה 06:15, 8 במאי, שיגר הארה שבעה מפציצי טורפדו למשימת סיור, אליהם הצטרפו מטוסים מטולאגי ומרבאול. זמן קצר לאחר מכן, שיגר גם פלטצ'ר 18 מפציצים למשימת סיור. במהלך הלילה חלפו ענני הגשם ועברו לאזור בו שהו נושאות המטוסים היפניות, כך שבבוקר 8 במאי נהנו היפנים מחסות הגשמים, ואילו האזור בו פעל כוח משימה 17 היה נקי מעננים. בשעה 08:20 זיהה מפציץ צלילה מלקסינגטון את נושאות המטוסים היפניות, ושתי דקות לאחר מכן, זיהו הטייסים היפנים את כוח משימה 17. שני הכוחות היו מרוחקים כ-210 מילים ימיים זה מזה. בשעה 09:00 המריאו מיורקאטון שישה מטוסי קרב, 24 מפציצי צלילה ותשעה מפציצי טורפדו, ובשעה 09:25 המריאו מלקסינגטון תשעה מטוסי קרב, 15 מפציצי צלילה ו-12 מפציצי טורפדו. באותה עת, המריאו מנושאות המטוסים היפניות 18 מטוסי קרב, 33 מפציצי צלילה ו-18 מפציצי טורפדו, ועשו דרכם לכוח משימה 17. שני הצדדים פנו זה אל זה וסגרו את המרחק על מנת לקצר את זמן הטיסה של מטוסיהם. מפציצי הצלילה של יורקטאון היו הראשונים להגיע לנושאות המטוסים היפניות בשעה 10:32. באותה עת היה המרחק בין שתי נושאות המטוסים כעשרה קילומטרים, וזואיקאקו הייתה חבויה תחת מעטה עננים, בעוד ששוקאקו נצפתה בבירור. ההתקפה על שוקאקו החלה ב-10:57, ושני מפציצי צלילה פגעו בנושאת המטוסים עם פצצות בנות 450 קילוגרם, שגרמו לנזק כבד לסיפון ההמראה, וסיכלו את יכולת נושאת המטוסים לשגר מטוסים נוספים. מפציצי הטורפדו האמריקנים החטיאו כולם את מטרתם. בשעה 11:30 החלו המטוסים מלקסינגטון לתקוף, ושוקאקו ספגה פגיעה נוספת של פצצה בת 450 קילוגרם, שהסבה נזק נוסף. במקביל, ניסו שאר המפציצים לתקוף את זואיקאקו, אך לא הצליחו לפגוע בשל מעטה העננים שסוכך עליה. ממוזער\|שוקאקו תחת התקפת מפציצי צלילה בסך הכל, ספגה שוקאקו שלוש פגיעות: בצד השמאלי הקדמי של סיפון ההמראה, בצד הימני האחורי של סיפון ההמראה, ובצד ימין של הגשר. למרות שנושאת המטוסים לא הייתה בסכנת שקיעה, למעשה נמנעה ממנה היכולת לשגר ולקלוט מטוסים, ובנוסף 109 ממלחיה נהרגו ו-114 נוספים נפצעו. לפיכך הורה טקאגי למפקד האונייה, קפטן טקצוגו ג'וג'ימה, להעביר את מטוסיו לזואיקאקו ולפרוש מהקרב, ובשעה 12:10 החלה השוקאקו לעשות דרכה חזרה ליפן. תקיפת נושאות המטוסים האמריקניות בשעה 10:55 זיהה המכ"ם של לקסינגטון את גל התקיפה היפני בטווח של 68 מילים ימיים, ופלטצ'ר הזניק תשעה מטוסי קרב ליירטו. בשל אבדות המטוסים ביום הקודם, לא היו בגל התקיפה מספיק מפציצי טורפדו כדי לערוך מתקפה מלאה, ולכן את לקסינגטון תקפו 14 מפציצים, ואת יורקטאון תקפו ארבעה בלבד. כל ארבעת הטורפדו החטיאו את יורקטאון, אך שני טורפדו פגעו בלקסינגטון בצידה הימני בשעה 11:20. הטורפדו הראשון גרם לזעזוע שסדק את מכלי דלק המטוסים, והביא להתפזרות אדי דלק בחלל האונייה. הטורפדו השני גרם להשבתת מספר דוודים, אך הדבר לא השפיע על מהירות ההפלגה במידה רבה. דקות ספורות לאחר מכן פגעו בלקסינגטון שתי פצצות שהטילו מפציצי צלילה, והציתו שרפות, אך צוות בקרת הנזקים השתלט עליהן במהרה. בשעה 11:27 פגעה ביורקטאון פצצה ממפציץ צלילה, שחדרה מבעד לסיפון ההמראה והתפוצצה ארבע קומות מתחת, במחסן המטוסים. פצצה נוספת שנחתה בקרבת נושאת המטוסים הסבה נזק לגוף האונייה וגרמה לפליטת דלק. בשעה 12:00 הסתיימה ההתקפה ומטוסי שני הצדדים עשו דרכם חזרה. הערכת מצב ונסיגה ממוזער\|לקסינגטון תחת התקפה מטוסי שני הצדדים שבו ונחתו על נושאות המטוסים בשעות הצהריים המוקדמות. על אף הנזקים שספגו, יכלו יורקטאון ולקסינגטון לקלוט את המטוסים, והטייסים ששבו דיווחו לפלטצ'ר שהסבו נזק כבד לנושאת מטוסים אחת, אך שהשנייה לא ניזוקה. לעומת זאת, שתי נושאות המטוסים שלו נפגעו, אם כי עדיין היו כשירות, אך אובדן המכלית נאושו העיב על המשך הפעילות בשל מחסור בדלק. בסביבות השעה 14:30, לאחר שנחתו הטייסים היפנים ודיווחו שטיבעו שתי נושאות מטוסים אמריקניות, הודיע הארה לטקאגי שברשותו רק 24 מטוסי קרב, תשעה מפציצי צלילה ושישה מפציצי טורפדו, כוח לא מספיק כדי לתקוף את הכוח האמריקני, וגם לא כדי לחפות על הנחיתות בפורט מורסבי. בנוסף, מאז שנכנס לים האלמוגים לא תדלק כוח נושאות המטוסים היפני, והדלק אזל והלך ממכלי אוניותיו. אינואואה, שידע שכוח משימה 17.3 עדיין באזור, לא רצה לחשוף את כוח הנחיתה שלו ללא חיפוי אווירי, ולכן הודיע בשעה 22:00 על דחיית מבצע MO ל-3 ביולי, והורה לכוחותיו להפליג לצפון איי שלמה, ולפתוח במבצע RY. באותו ערב החלה זואיקאקו לעזוב את ים האלמוגים והפליגה לרבאול. בשעה 12:47 אירע בלקסינגטון פיצוץ עז, שנגרם ככל הנראה מניצוץ ממנוע חשמלי שהצית את אדי הדלק שהתפזרו באונייה. בפיצוץ נהרגו 25 אנשי צוות ושריפה עזה החלה להתלקח בחדר ההגאים. בשעה 14:42 אירע פיצוץ עז נוסף, שהצית דלקות נוספות. סדרה נוספת של פיצוצים זעזעה את כל האונייה והאש יצאה מכלל שליטה, ובשעה 17:07 ניתנה הפקודה לנטוש את נושאת המטוסים. לאחר שנמשו כל הניצולים, שיגרה המשחתת "פלפס" חמישה טילי טורפדו לכיוון לקסינגטון, ובשעה 19:52 שקעה נושאת המטוסים, יחד עם 216 מאנשי צוותה. בנקודה זו היה ברור לפלטצ'ר שהוא נמצא בנחיתות מספרית לעומת נושאות המטוסים היפניות, ולאחר שהצליח בהשגת היעד האסטרטגי, כלומר הדיפת ניסיון הפלישה לפורט מורסבי, החליט לסגת משדה הקרב. בשעות הערב הורה נימיץ לכוח משימה 17 לצאת מים האלמוגים ולשוב לפרל הארבור. תוצאות הקרב בחצות, 9 במאי, למרות הדיווחים על טיבוע שתי נושאות מטוסים של האויב, הפך יממוטו את פקודת הנסיגה של אינואואה, והורה לכל הכוחות לאתר את שאר כוחות האויב ולהשמידם, וכן להשלים את הפלישה לפורט מורסבי. אינואואה הורה לטקאגי ולגוטו לרדוף אחר כוח משימה 17, אך בשל הצורך בתדלוק, פתחו היפנים במרדף רק בשעות הערב המאוחרות. אולם, בבוקר אותו היום פנה כוח משימה 17 מזרחה ויצא מים האלמוגים, דרומית לקלדוניה החדשה. כוח משימה 17.3 של קרייס, המתין באזור עד שעה 01:00, 10 במאי, ומשלא קיבל כל דיווח מפלטצ'ר ומשהאוניות היפניות לא נצפו עוד, הסיק קרייס שהקרב תם, והפליג לאוסטרליה. ממוזער\|לקסינטון בוערת מטוסי חיפוש יבשתיים סייעו לטקאגי לאתר את כוח משימה 17 בבוקר 10 במאי, אך כאמור, כל הכוחות האמריקנים כבר יצאו מים האלמוגים בשעה זו. בשעה 12:00 הורה טקאגי על הפסקת החיפושים, ופנה לרבאול. יממוטו אישר את הנסיגה, והורה לזואיקאקו לשוב ליפן כדי לחדש את כוח האוויר שלה. בשעות הצהריים של 11 במאי, זיהה מטוס סיור PBY קטלינה את שבר המכלית נאושו, בעודו צף, ועליו ניצולים. המשחתת "הנלי" הגיעה לאזור וחילצה 109 ניצולים מנאושו ו-14 ניצולים מסימס, ולאחר מכן טיבעה את השבר באמצעות טורפדו. ב-11 במאי החל מבצע RY, עם צאת כוח הפלישה מרבאול, תחת פיקודו של אדמירל משנה שימה, אך ב-12 במאי, בשעה 04:52, זיהתה הצוללת האמריקאית "S-42" את הכוח ושיגרה טורפדו אל המקשת "אוקינושימה", שהייתה אוניית הדגל של הכוח, וטיבעה אותה. בעקבות ההתקפה נדחה מבצע RY ל-17 במאי. במקביל, הגיע כוח המשימה 16, בפיקודו של תת-אדמירל הלסי, לדרום האוקיינוס השקט כדי למנוע מהיפנים לכבוש את נאורו ואת אושן. נימיץ, שבידיו היה מידע מודיעיני לגבי התוכנית היפנית לקרב מידוויי, נקט בתחבולה, וב-14 במאי הורה להלסי לחשוף את נושאות המטוסים שלו בפני מטוסי הסיור היפנים, ולאחר מכן לשוב מיד לפרל הארבור. בשעה 10:15 בבוקר המחרת איתר מטוס סיור מטולאגי את כוח משימה 16 445 מילים ימיים מזרחית לאיי שלמה. התחבולה צלחה בשני אופנים: ראשית, היפנים חששו לחשוף את כוחות הנחיתה שלהם להתקפות אוויריות מנושאות המטוסים האמריקניות, ולכן דחו את מבצע RY למועד מאוחר יותר ושבו לרבאול. שנית, איתורן של נושאות המטוסים האמריקניות באיי שלמה יום לפני שובן לפרל הארבור, גרם למודיעין היפני להאמין שהן פועלות באזור, ולא תוכלנה להשתתף בקרב מידוויי. למעשה, ארבעה ימים לאחר מכן, עשה כוח משימה 16 את דרכו לפרל הארבור, אליה הגיע ב-26 במאי, יום לפני הגעת היורקטאון. שוקאקו הגיעה למספנת הצי בקורה ב-17 במאי, וזואיקאקו הצטרפה אליה ב-21 במאי. מודיעין האותות האמריקני ידע על מסעה של זואיקאקו, והציב שמונה צוללות בנתיב המשוער שלה, אולם נושאת המטוסים היפנית חמקה מגילוי. המטה הכללי של הצי סבר שיידרשו חודשיים עד שלושה חודשי תיקונים והכשרת צוותי אוויר חדשים בטרם תוכלנה נושאות המטוסים לפעול שוב. כך נמנע מהצי המשולב השימוש בשתי נושאות המטוסים במבצע כנגד מידוויי שעמד לצאת לפועל מספר ימים לאחר מכן. בסופו של דבר, שבו שוקאקו וזואיקאקו לצי המשולב ב-14 ביולי, והשתתפו במספר קרבות כנגד נושאות המטוסים האמריקניות. השלכות הקרב שיטת לחימה חדשה קרב ים האלמוגים היה הקרב הימי הראשון בהיסטוריה בו אף אונייה לא הגיעה לטווח ראייה מאוניות האויב, או ירתה עליהן. תחת זאת, היוו מטוסי נושאות המטוסים את הזרוע הארטילרית של יחידות השטח, והמפקדים משני הצדדים נאלצו להסתגל לשיטת לחימה בה לא היה להם כל ניסיון. ההיסטוריון וילמוט כתב שהמפקדים התמודדו עם תקשורת לקויה במצבים בהם גבולות שדה הקרב היו גדולים מכל קרב ימי קודם, אך המהירות בה התרחשו האירועים גברה עוד יותר, ולפיכך התקצרו זמני קבלת ההחלטות. בשל מהירות קבלת ההחלטות שנדרשה, ניצבו היפנים בעמדת נחיתות בשל ריחוקה של רבאול, ממנה פיקד אינואואה על המבצע, מאזור הקרבות, וקשיי התקשורת הכרוכים בכך. פלטצ'ר, לעומתו, נכח בזירת הקרב, וקיבל החלטות זמן קצר לאחר שהגיע אליו ישירות דיווחי התצפית. צוותי האוויר היפניים עלו על מקביליהם האמריקנים במהלך הקרב, התקפותיהם על נושאות המטוסים האמריקניות ב-8 במאי היו מתואמות יותר, והם השיגו תוצאות טובות יותר עם מספר דומה של מטוסים. למרות זאת, סבלו היפנים משיעור אבדות גבוה יותר - 90 אנשי צוות לעומת 35 אנשי צוות אמריקנים. הכוח האווירי היפני, שצבר ניסיון רב לפני קרב ים האלמוגים, עמד בפני שחיקה שנבעה מתוכנית הכשרת צוותי האוויר היפנית - הטייסים המוכשרים ביותר נשארו בשירות מבצעי, תחת שיעברו לבסיסי הדרכה ויסייעו בהכשרת הדור החדש של טייסי נושאות מטוסים. בקרב ים האלמוגים החלה השחיקה הראשונית של צוותי אוויר אלה, שהידרדרה במהלך החודשים הבאים, והגיעה לשיאה באוקטובר 1942. למרות שהאמריקנים תפקדו באופן פחות טוב ממקביליהם, הם למדו משגיאותיהם ושיפרו את טקטיקת נושאות המטוסים שלהם וציודן, שיפרו את תאום ההתקפות האוויריות והתקפות טורפדו, וכן שיפרו את טקטיקת הגנת הנ"מ, שיפורים שבאו לידי ביטוי בקרבות מאוחרים יותר. בקרב זה סייע המכ"ם לאמריקנים, אם כי בצורה מוגבלת למדי, אך התקדמות הטכנולוגיה עם הזמן שיפרה את יכולת גילוי האויב של בעלות הברית. בנוסף, בעקבות אובדן לקסינגטון, החליפו האמריקנים את מכלי דלק המטוסים במכלים עמידים יותר, ושיפרו את נוהלי בקרת הנזקים. כמו כן, שיפרו בעלות הברית את שיתוף הפעולה בין נושאות המטוסים למטוסים מבסיסים קרקעיים. השלכות טקטיות ואסטרטגיות ממוזער\|קריקטורה בעיתון יפני בשפה האנגלית, בו נראה הדוד סם מצטרף לצ'רצ'יל בהקמת מצבות לאוניות בעלות הברית שטובעו על ידי היפנים לאחר הקרב, טענו שני הצדדים לניצחון. מבחינת ספונה שאבדה, השיגו היפנים ניצחון טקטי בכך שטיבעו את נושאת המטוסים לקסינגטון, שבעת הקרב היוותה רבע מסך כוח נושאות המטוסים של הצי האמריקני באוקיינוס השקט, מכלית ומשחתת, לעומת נושאת מטוסים קלה, משחתת ומספר כלי שיט קטנים נוספים שטיבעו האמריקנים. בשתי המדינות נמסר לציבור מידע אודות ניצחון כביר, שהפריז בכמות האבדות שנגרמו לצד השני. לעומת זאת, מבחינה אסטרטגית ניצחו בעלות הברית בקרב, בכך שסיכלו את הפלישה לפורט מורסבי. סיכול מבצע MO הסיר את האיום המידי על קווי האספקה והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, אך חשוב מכך, הייתה זו הפעם הראשונה במלחמה באסיה שכוח פלישה יפני נהדף ונאלץ לסגת מבלי שהשיג את מטרותיו, וההישג תרם רבות למורל בקרב בעלות הברית. לתוצאות הקרב היו אף השלכות מרחיקות לכת על התכנון האסטרטגי של הצדדים לעתיד. בסיס בעלות הברית בפורט מורסבי היה בעל חשיבות רבה להמשך הפעילות בגינאה החדשה ומעבר לה, ואובדנו היה מקשה מאוד על פעילות בעלות הברית בדרום מערב האוקיינוס השקט. היפנים התרכזו בהישגים הטקטיים שהשיגו בקרב, והתייחסו לכישלון המבצע כעיכוב זמני, אך מבחינה אסטרטגית ביצרו תוצאות הקרב את הדעה שרווחה בקרב הפיקוד העליון של הצי הקיסרי לפיה האמריקנים נחותים להם ביכולתם הקרבית, וחיזקו את האמונה שבקרבות עתידיים עם נושאות מטוסים אמריקניות תהיה ידם על העליונה. מידוויי ההשפעה העיקרית של קרב ים האלמוגים הייתה בכך שבשל הנזק שספגו במהלכו, לא יכלו נושאות המטוסים זואיקאקו ושוקאקו להצטרף לכוחותיו של יממוטו בהתקפה על מידוויי. היפנים האמינו שבקרב ים האלמוגים הם טיבעו שתי נושאות מטוסים, וחישוב זה הותיר את נושאות המטוסים אנטרפרייז והורנט באזור מידוויי. מכיוון שתכולת המטוסים על נושאות המטוסים האמריקניות הייתה גדולה יותר, ומכיוון שהיה צפוי שהאמריקנים ישתמשו במטוסים מבסיס במידוויי, עמדו היפנים, על ארבע נושאות המטוסים שלהם, בשוויון מספרי במטוסים אל מול האמריקנים. למעשה, יורקטאון הספיקה לחזור לפרל הארבור ולצאת להגנת מידוויי שלושה ימים לאחר מכן, כך שלרשות הצי האמריקני עמדו שלוש נושאות מטוסים ויתרון מספרי. ההיסטוריון ג'ונתן פארשל טען שיממוטו שגה שגיאה אסטרטגית כשאישר את השימוש בנושאות מטוסים במבצע MO. מרגע שהחליט יממוטו שקרב ההכרעה מול הצי האמריקני ייערך במידוויי, אסור היה עליו להפריד חלק מהאוניות החשובות ביותר שלו למבצע משני. האפשרויות שעמדו בפניו היו לא לשלוח נושאות מטוסים למבצע MO כלל, או לשלוח את כל נושאות המטוסים שלו. משהחליט את שהחליט, למעשה התנה את הצלחתו של המבצע הראשי בהצלחתו של מבצע משני, ובסופו של דבר היו כוחותיו הן בקרב ים האלמוגים והן בקרב מידווי חלשים מכפי שיכלו להיות. המצב בדרום האוקיינוס השקט ממוזער\|חיילים אוסטרלים בקרב שביל קוקודה תחילה נתפס קרב ים האלמוגים כאכזבה באוסטרליה. סכנת הפלישה היפנית ליבשת נותרה בעינה, ולמרות שבעלות הברית ידעו על כוונות היפנים, לא הושמדו כוחות משמעותיים של הצי הקיסרי. אולם, בעקבות אובדן ארבע נושאות מטוסים בקרב מידוויי לא יכלו היפנים לבצע ניסיון נחיתה נוסף בפורט מורסבי בדרך הים, ונאלצו לעשות זאת בדרך היבשה. היפנים פתחו במבצע הקרקעי ב-21 ביולי בשביל קוקודה, אך חיילי בעלות הברית, אוסטרלים בעיקרם, האטו את קצב התקדמות היפנים, ובסופו של דבר עצרו אותם בספטמבר בקרב מפרץ מילן. בחודש יולי הקימו היפנים שדה תעופה בגוודלקנל, ומטוסים שהמריאו ממנו איימו על קווי התקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה. עם זאת, בשל כישלון כיבוש פורט מורסבי היה בסיס זה מבודד וחסר הגנה מבסיסי אוויר יפניים אחרים, ולפיכך שמו לעצמן בעלות הברית למטרה לכבוש את גוודלקנל ואת טולאגי הסמוך לו. ב-7 באוגוסט נחתו נחתים אמריקנים בשני האיים, ותוך זמן קצר השתלטו על שדה התעופה. זו הייתה תחילתו של קרב גוודלקנל, שנערך במקביל למערכה בגינאה החדשה, שבסיומם הביסו בעלות הברית את היפנים בדרום מערב האוקיינוס השקט, והסבו לצי ולצבא היפני נזקים בלתי הפיכים. לקריאה נוספת טולנד, ג'ון. השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית. הוצאת מערכות, 1985. Dull, Paul S. A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945. Naval Institute Press, 1978. . Lundstrom, John B. The First Team: Pacific Naval Air Combat from Pearl Harbor to Midway. Naval Institute Press, 1984. Parshall, Jonathan and Anthony Tully. Shattered Sword: The Untold Story of the Battle of Midway. Potomac Books, 2005. ISBN Stille, Mark. The Coral Sea 1942: The First Carrier Battle. Osprey Publishing, 2009. Willmott, H. P. The War with Japan: The Period of Balance, May 1942-October 1943. Rowman & Littlefield, 2002. Willmott, H. P. The Barrier and the Javelin: Japanese and Allied Pacific Strategies February to June 1942. Naval Institute Press, 1983. . קישורים חיצוניים סיפור קרב ים האלמוגים - המשרד למודיעין ימי של הצי האמריקני. תסקיר ההפצצות האסטרטגיות של ארצות הברית באוקיינוס השקט. Bullard, Steven (מתרגם). [http://ajrp.awm.gov.au/ajrp/ajrp2.nsf/WebI/JpnOperations/$file/JpnOpsText.pdf?OpenElement Japanese army operations in the South Pacific Area New Britain and Papua campaigns, 1942–43]. Senshi Sōshō (translated excerpts). Australian War Memorial. Gill, G. Hermon (1968). Volume II – Royal Australian Navy, 1942–1945, Australia in the War of 1939–1945, Series 2: Navy. Australian War Memorial. Parker, Fredrick D. Part One: The Battle of the Coral Sea in A Priceless Advantage: U.S. Navy Communications Intelligence and the Battles of Coral Sea, Midway, and the Aleutians. הערות שוליים קטגוריה:קרבות ימיים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה ים האלמוגים קטגוריה:צי ארצות הברית: קרבות ומבצעים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:צי ארצות הברית: קרבות ומבצעים אוויריים קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942	2024-05-02T18:07:39
האחים עוודאללה	האחים עאדל ועמאד עוודאללה היו מחבלים בכירים בזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון לאחר הריגת יחיא עיאש, לכידת חסן סלאמה והרג מוחי א-דין א-שריף, שנמצא ירוי ברכבו, שעלה באש. עאדל עוודאללה היה ראש הזרוע הצבאית של חמאס באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20. חייהם עאדל עוודאללה נולד ב-1967 באל-בירה. החל באמצע שנות ה-80 בלימודי מתמטיקה באוניברסיטת אל-קודס במזרח ירושלים, אולם עבר לאחר זמן קצר ללימודי שפה וספרות ערבית באוניברסיטת בית לחם. נעצר על ידי ישראל באינתיפדה הראשונה בגין פעילותו בחמאס. לאחר הריגתו של יחיא עיאש, שהיה מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בגדה, תפס את מקומו חסן סלאמה, וביחד עם מוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס ברצועת עזה, הובילו את פיגועי הנקמה על הרג עיאש. אחרי לכידתו של סלאמה בחברון והרג א-שריף, שנמצא ירוי במכוניתו בעודה עולה באש, נטל לידיו עאדל עוודאללה את הפיקוד על הזרוע הצבאית. אחיו, שהיה גם הוא בכיר בחמאס, נתפס על ידי אנשיו של ג'יבריל רג'וב, וישב בכלא ביריחו. באוגוסט 1998 נמלט מכלאו ביריחו, ופגש את אחיו בכפר ליד חברון, שם נהרגו על ידי כוח של הימ"מ באוקטובר 1998, בראשותו של מפקד היחידה דוד בן-שימול, בעקבות מידע מודיעיני של השב"כ. חמאס הודיע אז וגם לאחר מכן, בעיקר אחרי מבצע חומת מגן, שהוא רואה ברג'וב את האחראי למותם של האחים עוודאללה, שכן להערכתו בריחת עמאד מהכלא הייתה מבוימת, ובעצם איפשרו לו לברוח מתוך ידיעה שייפגש עם אחיו, שהיה המטרה העיקרית בעיני רג'וב ובעיני ישראל. במקום שבו נהרגו האחים עוודאללה נמצא ארכיון ובו מידע רב על פעילות החמאס בגדה, דבר שעזר לאתר ולתקוף פעילים רבים של החמאס בגדה. את מקומם כמפקד הזרוע הצבאית של חמאס בגדה תפס מחמוד אבו הנוד, שכעבור זמן נהרג על ידי צה"ל בסיכול ממוקד. קישורים חיצוניים האחים עוודאללה באתר החמאס הערות שוליים קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו בידי ישראל קטגוריה:אחאים	2024-10-01T23:28:39
מצפן	שמאל\|ממוזער\|200px\|מצפן ממוזער\|תקריב של מצפן גאולוגי מצפן הוא מכשיר לקביעת הצפון ולמדידת זוויות במשור האופק (כלומר, מדידת כיוון הרכיב האופקי של השדה המגנטי של כדור הארץ) לצורך ניווט, באמצעות השדה המגנטי של כדור הארץ. באמצעות המצפן יכלו נווטים לנווט את מסעותיהם לכיוון הרצוי, במיוחד ספנים ויורדי ים, שהכיוון היה הדבר העיקרי שיכל להנחות אותם במרחבי האוקיינוסים. המצפן מצביע בקירוב רב אל כיוון הקטבים המגנטיים, שמיקומם שונה מאשר הקטבים הגאוגרפיים. סוגי מצפנים מצפן מגנטי ממוזער\|מצפן מגנטי מצפן מגנטי הוא מצפן הבנוי ממחט מגנטית שנמצאת על ציר וחופשית לנוע על גבי לוח שנתות המצביעה בקירוב רב אל כיוון הקוטב המגנטי הצפוני. בעבר היה נהוג שעל הלוח מסומן מעין כוכב שנקרא שושנת הרוחות ומכיל את רוחות השמיים (צפון, דרום, מזרח ומערב) בקודקודים הראשיים. ולעיתים יש קודקודים נוספים המציינים חלוקות משנה, אולם כיום מקובל יותר לחלק את הלוח ל-360 מעלות (כמו מד זווית). קיימים גם מצפנים בהם מחולק המעגל לאלפיות המעלה. מצפנים אלו משמשים בעיקר לטיווח ארטילרי. מצפן פריזמטי זהו מצפן המצויד במנסרה קטנה המאפשרת למשתמש לקרוא את המעלות מעל הלוח. מצפן כזה יעיל בתנאי שיש אפשרות להניח אותו על משטח ישר, ושהמחט אכן חופשית להסתובב. כדי להשיג את החופשיות הזאת, המצפן מצויד במיסב, שמקטין את החיכוך בציר. כל מערכת המצפן המגנטי נמצאת בתוך קופסת פליז (ולא ברזל או פלדה, כדי למנוע התמגנטות), מלאה בנוזל, וזאת כדי לרסן את הטלטולים של המחט ולייצב אותה. אם נמצאות כמויות משמעותיות של ברזל או פלדה באזור הסמוך למצפן, צריך לקחת אותן בחשבון. כדי לבטל את השפעתן ממקמים בקרבת המצפן מגנטי מוטות קטנים, ובכך מכיילים אותו. את מיקום המוטות המגנטיים קובעים על ידי ניסוי וטעייה, עד שקריאות המצפן נכונות. ניתן לקרוא בו גם אזימוט חוזר המסייע בעת ניווט. מצפן שטף מגנטי מצפן מגנטי אשר בו הוחלפה המחט המגנטית ב"סלילי חישה" אלקטרומגנטיים, כדי למצוא את הצפון-דרום. ליבתו של הסליל מכילה ברזל רך, המושפעת מהשדה המגנטי של כדור הארץ. תנועות הברזל שבליבה גורמות להעברה של זרם חשמלי בסליל החישה המקיף את הליבה. ישנם שני סוגים של מצפני שטף מגנטי, באחד מהם, יש שני סלילים הניצבים זה לזה. השוואת הזרמים העוברים בכל סליל מאפשרת לקבוע את הכיוון. יתרון משמעותי של מצפן זה על גבי המצפן המגנטי הוא בכך שמצפן מסוג זה הוא מחולל זרם חשמלי, ומשום כך יכולים מכשירי בקרה חשמליים מסוגים שונים לקרוא אותו באופן ישיר. בסוג השני של מצפן השטף יש סליל יחיד, ועוצמת הזרם בו משתנה על פי הכיוון. מצפן מסוג זה משמש בעיקר לצורך קביעת הסטייה מהכיוון שנקבע מראש, באמצעות מחוון או סמן - ימין/שמאל, שמראה על הסטייה מהכיוון ולעיתים אף על מידת הסטייה. מצפן גירוסקופי מכיוון שהגירוסקופ מתנגד לכל שינוי במצבו בזמן שהוא מסתובב, ניתן להשתמש בו כבסיס למצפן. לדוגמה, אם יותקן גירוסקופ בספינה, המצפן שבו יצביע תמיד לאותו הכיוון למרות כל הטילטולים שלה. אך למרות כל זאת, יש לזכור כי הגירוסקופ עצמו אינו מראה על כיוון מסוים ויש להפעיל עליו השפעה חיצונית כדי שיצביע על הצפון האמיתי. מצפן גירוסקופי יקר הרבה יותר מאשר מצפן מגנטי, אך הוא גם הרבה יותר מדויק. יתרון נוסף שלו על גבי המצפן המגנטי הוא שניתן לכוון את המצפן הגירוסקופי אל הצפון האמיתי ולא אל זה המגנטי. לכן הוא יכול לסייע מאוד בניווט באזורים הקרובים לקטבים ששם משתבשת פעילותם של המצפנים המגנטיים. דיוקו של מצפן גירוסקופי שמצויד בלייזר מגיע אל עשירית המעלה וחשיבותו גדולה במערכות התבייתות, כמו נשק מונחה. היסטוריה של המצפן השימוש במצפן החל לראשונה בסין עוד בימי קדם. האזכור המתועד הראשון המצוי לשימוש במצפן הוא מטקסט סיני מהמאה הרביעית, והמסורת הסינית מייחסת את המצאתו לקיסר הצהוב. בתרבות המערב המצפן נעשה מוכר בתקופת ימי הביניים, כנראה לאחר שהגיע מסין בדרך המשי, אם כי ייתכן גם שהוא התגלה במערב באופן נפרד ובלתי-תלוי. ימי הביניים באירופה בעולם המערבי המצפן המגנטי נזכר לראשונה בשנת 1187, בכתביו של הנזיר האוגוסטיני האנגלי, אלכסנדר נֶקָאם. ספרו של נקאם על הטבע, מכיל את התיאור הבא: . מלבד התיאור הנ"ל אין בכתביו של נקאם האנגלי דבר נוסף שיכול ללמד איך ואיפה שמע על קיומו של המצפן המגנטי. יתר על כן, כלל לא בטוח שנקאם שמע על המצפן באנגליה, מכיוון שנקאם כחלק מהכשרתו למד מספר שנים בפריז, ונלווה להגמון של ווסטר במסעו לאיטליה, כך שייתכן ששמע שם על המצפן. יתר האזכורים של המצפן באירופה היו בשירה. האזכור הבא הופיע בין השנים 1203–1208, בשירו של הנזיר הצרפתי, גִיו דה פּרוֹבַנְס, שנקרא כתבי הקודש: גם במקרה זה לא ידוע בוודאות היכן שמע פרובנס על המצפן. ידוע שהוא הגיע למזרח התיכון במסגרת מסע הצלב השלישי, וייתכן שבמהלך השייט על הספינה למד על השימוש במצפן. האזכור הבא על קיומו של המגנט הוא פרי עטו של ז'אק דה ויטרי, ההגמון הצלבן של עכו. הוא כתב בשנת 1218 שהמצפן הוא מכשיר חיוני לניווט בים. מלבד זאת, הוא ציין "יכולות" נוספות של המצפן, כגון: חסינות מפני כישוף, מרפאת שיגעון, הקלה על נדודי שינה וביטול רעלים. הפעם הראשונה בה מוזכר המצפן במקורות איטלקיים, היא בשיר של גידו גיניצֶלי, מיושבי בולוניה, שחי בסוף המאה ה-13, בשירו הוא מתאר את המחט המגנטית ואת התכונתה העיקרית והחשובה – הצבעה על כוכב הצפון. המצפן שימש בתור דימוי פיוטי בשירים רבים באותה תקופה, בין היתר גם בשיריו של דנטה. הצליין פטרוס פרגרינוס ממאריקור שהה בשנת 1269 במחנה צבאי, בפוליה שבדרום איטליה, הוא שירת כלוחם בשירותו של הדוכס אנז'ו, שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה. ובשעות הפנאי שלו כתב מסה שנקראה מכתב לסיגריוס דה פוקוקור, חייל, על המגנט ועסקה מצפן המגנטי. במכתבו, פטרוס כלל תיאור של המצפן בעל הציר היבש (מצפן בו נשען החלק המגנטי על סיכה שנמצאת מתחת למרכזו) ושל המצפן הצף (מצפן בו נח החלק המגנטי על פני נוזל). חיבור זה היה אבן הפינה לכל שאר העבודות שנעשו באירופה לאחר מכן על המגנטיות והמצפן. ליתר דיוק, אפילו 300 שנה לאחר מכן, המתמטיקאי והאסטרונום האנגלי, ג'ון די מצא לנכון להתווכח עם פטרוס, וכתב בשולי ספרו של הלז, שהוא טועה בטענתו שהמחט פונה אל כוכב הצפון, די קבע שהיא פונה אל קוטבו הצפוני של כדור הארץ. מקורות עתיקים מקשרים את המצאת המצפן המגנטי לאמאלפי, המעצמה הימית הראשונה באותה תקופה. אחד מראשוני ההיסטוריונים שהצביעו על כך בבירור היה ההומניסט האיטלקי אנטוניו בֶּקַדֶלִי, שכתב בלטינית: (תרגום חופשי: הראשונים שהשתמשו במגנט לצורך ניווט היו אנשי אמאלפי), מקורות איטלקיים נוספים מעידים על כך שספני אמלפי השתמשו במגנט ובמחט כבר בתחילת המאה ה-13. מכיוון שאמאלפי שלטה בים התיכון בתקופה קצרה יחסית, בין המאה ה-12 למאה ה-14, סבורים מלומדים רבים שספני אמאלפי היו הראשונים שהשתמשו במצפן המגנטי באזור אגן הים התיכון. כעבור כמה עשרות שנים, בסביבות השנה 1300, הונהג באמאלפי חידוש במבנה המצפן. אנשי אמאלפי הפכו את המצפן ממחט שצפה במים או נמצאת באוויר למצפן כמו שאנחנו מכירים היום - תיבה שבתוכה לוח עם שנתות ושושנת רוחות שעל גביו יש רכיב מגנטי. האזכור הכי מפורש בספרות להמצאת המצפן באמאלפי הוא פרי עטו של פלאביו ביונדו. בשנת 1450 פרסם ביונדו חיבור שנקרא איטליה המאוירת לפי אזורים, בפרק שעוסק באמאלפי נכתב כך: שגיאת המצפן מחט המצפן מצביעה לכיוון הרכיב האופקי של השדה המגנטי המקומי (בקירוב רב זה גם כיוון הקוטב המגנטי הצפוני). כדי לאתר את כיוון הצפון הגאוגרפי באמצעות שימוש במצפן, נדרש לדעת מה הנטייה המגנטית באותו מקום, ולבצע תיקון זווית. נטייה מגנטית (Magnetic declination או Magnetic variation) - היא הזווית שבין מחט המצפן לבין הקוטב הצפוני הגאוגרפי. קשר בין חשמל למגנטיות של המצפן הנס כריסטיאן ארסטד היה פיזיקאי דני. ב-21 באפריל 1820, בזמן שהתכונן לאחת מהרצאותיו באוניברסיטה של קופנהגן, ביצע ארסטד ניסוי שתוצאותיו הפתיעו אותו, כאשר הכין את הציוד, הבחין כי מחט של מצפן סטתה מכיוונה בזמן שינויי הזרם חשמלי הזורם בסוללה בה השתמש. מכאן הסיק על קיומו של קשר בין חשמל למגנטיות. הסבר פיזיקלי מלא לקשר בין זרם חשמלי לשדה מגנטי ניתן במסגרת משוואות מקסוול. שמו של המצפן באיטלקית המצפן נקרא bussola (בוּסוֹלָה). בספרות, המילה נזכרת לראשונה בפרשנות שנתן פרנצ'סקו דָה בּוּטי על הקומדיה האלוהית של דנטה ב-1380. דה בוטי השתמש במילה בוסולה לציון מצפן שנמצא בתוך תיבה שבה יש לוח ועליו חרוטה שושנת הרוחות. המילה bussola לקוחה מהאיטלקית הקדומה - bussolo, שהגיעה מן הלטינית של ימי הביניים - buxus, שפירושה תיבת עץ ומקורה במילה - pyxus מהלטינית הקלאסית שפירושה קופסה. פרנצ'סקו דה בוטי כתב גם על bussola nautica, מצפן ימי, שאותו תיאר כתיבת עץ בעלת מכסה זכוכית ובתוכו דיסקה עגולה שצמודה לחלק המגנטי ומציינת את הכיוון במעלות וכוללת גם את שושנת הרוחות. המילה העברית מצפן נהגתה על ידי דוד ילין, ומקורה בכיוון הצפון. לקריאה נוספת אמיר ד. אקסל, חידת המצפן - ההמצאה ששינתה את פני העולם, הוצאת אריה ניר, 2005. קישורים חיצוניים אור אליאסון, איך עובד מצפן?, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 31 בינואר 2018 המצפן הימי מדריך למצפנים לניווט שטח שגיאת המצפן המגנטי וריאציה דביאציה. Who invented the compass? , Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים * קטגוריה:אמצעי ניווט קטגוריה:גאוגרפיה קטגוריה:השדה המגנטי של כדור הארץ קטגוריה:ניווט קטגוריה:סין: המצאות קטגוריה:ציוד סיירות	2024-04-06T07:25:35
מרים אביגל	מרים ("מיקי") אביגל (25 באוקטובר 1936 - 21 באוקטובר 2016) הייתה זמרת ישראלית שהתאפיינה בקולה החם והצלול. הייתה בשיא הצלחתה בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 בזכות שני להיטים: "בדרך לתבור" ו"בת הדייג", וכמבצעת הראשונה של השיר "ערב של שושנים". ביוגרפיה נולדה בתל אביב בשם מרים לאון, השלישית מארבעת ילדיהם של משה וקרולינה לאון, אשר עלו מסלוניקי שביוון, וגדלה בשכונת פלורנטין. כשהייתה בכיתה ב', ובשל המצב הכלכלי הקשה, הועברה לפנימיית "בית הילד" בתל אביב. כשסיימה את הלימודים בבית הספר העממי, נשלחה לפנימייה בבית הספר לגננות ולטכנאות נוף בפתח תקווה. בתקופה זו הגיע לפנימייה המורה למוזיקה עמנואל זמיר, שקיים מבחני קבלה ללהקה שביקש להקים בפנימייה וגילה את כישרונה של לאון. היא הצטרפה ללהקה ביחד עם ארבע תלמידות נוספות. הלהקה, שנקראה "בני תימן", הופיעה פעמים רבות ברחבי הארץ, בעיקר במעברות. במקביל, הופיעה גם בהרכב קטן שהקים זמיר בשם "נעורים". באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 הציע זמיר ללאון לשיר דואט עם אחד הזמרים המצליחים באותה תקופה, שמשון בר-נוי, ובשנת 1955 הקליטה עמו שני שירים: "הבו לנו יין", ו"מים מים". כעבור זמן קצר הציג זמיר את אביגל לחברי "חבורת האש" – קבוצת לוחמים מימיה הראשונים של המדינה, שקיימה מפגשים חברתיים בסגנון הישן – שירה לאור המדורה (בין מנהיגיה היה סולימאן הגדול, אביו של יזהר כהן). באחד מאירועים אלה פגשה לאון, שהייתה אז בת 19, את מי שיהיה לימים בעלה, בנימין ("בנג'ו") אביגל. השניים נישאו בשנת 1957. שנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, עלומית. לרגל הולדתה כתבו ההורים שיר מיוחד: "בת הדייג" (את הלחן כתבה אביגל למילים של בעלה), שנכלל בתקליט שיצא בשנת 1959, ואשר כלל שיר נוסף, שזכה להצלחה רבה – "בדרך לתבור" (את מילות השיר כתב בנימין והוא הולחן על ידי ידיד המשפחה שלמה וייספיש). בעקבות שני השירים הללו, שהושמעו רבות ברדיו, הפכה אביגל לזמרת מבוקשת, וחברת הד ארצי הזמינה אותה להקליט שירי ילדים ושירי חגים. לאחר שנות ה-60 של המאה ה-20 הפכה הזמרה לעיסוק משני אצל אביגל. היא החלה לעבוד בעבודה פקידותית, אך לא משכה ידה גם מהזמרה בהופעות במסגרות "חבורת האש", "מועדון זמיר", מועדון הזמר של שלמה שביט, וכן הופיעה מדי פעם כסולנית במסגרת חבורות זמר. לבני הזוג אביגל נולדו שלושה ילדים משותפים ובשנת 1974 התגרשו. אף על פי שאביגל הפסיקה להקליט ולא הייתה באור הזרקורים, להיטיה הושמעו ברדיו לעיתים קרובות, ואף זכו לחידוש (למשל על ידי ירדנה ארזי שחידשה את "בת הדייג"). דורון נשר הפך את השיר לנעימת הנושא של התוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל. אביגל חייתה בזוגיות עם ברוך הראל. בשנת 2007 הפיקה חברת “הד ארצי” אלבום אוסף כפול, שכלל 67 משיריה, שלמעלה ממחציתם שירי ילדים וחגים. מרים אביגל נפטרה באוקטובר 2016, ונטמנה בבית העלמין של גדרה. קישורים חיצוניים מרים אביגל, דיסקוגרפיה באתר סטריאו ומונו קטגוריה:זמרות השרות בעברית קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:זמרות ישראליות קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:אישים הקבורים בגדרה קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1936 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936 קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2016 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016	2024-09-09T07:58:35
מוחמד דף	מוחמד דיאב אבראהים אל־מצרי (בערבית: محمد دياب إبراهيم المصري, בתעתיק מדויק: מחמד דיאב אבראהים אלמצרי; 12 באוגוסט 1965 – 13 ביולי 2024), שהיה מוכר בכינוייו מוחמד דֵף (محمد الضيف; בתעתיק מדויק: מחמד אלצ'יף) ואבו ח'אלד, היה טרוריסט פלסטיני. הוא פיקד על גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, והוגדר על ידי מערכת הביטחון הישראלית בתור הטרוריסט המבוקש ביותר בארגון לצד יחיא סנוואר. הכינוי "דֵף" (שפירושו "אורח"; בתעתיק מדויק מערבית: "צ'יף") ניתן לו ככל הנראה מכיוון שנהג להחליף באופן מתמיד את מיקומו. לצד יחיא סנוואר, הוביל את חמאס במתקפת הפתע על ישראל במהלכה התבצעו פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה כדוגמת אונס, רצח המוני, ביזה וחטיפת אזרחים ביניהם נשים וילדים. במהלך שנות פעילותו, ביצע צה"ל מספר ניסיונות לחסל את דף, מרובם חמק, ועובדה זו זיכתה אותו בכינוי "החתול בעל תשע הנשמות" (או "המחבל בעל תשע הנשמות"). בסופו של דבר, חוסל דף במסגרת מלחמת חרבות ברזל, בפאתי אל-מוואסי שליד ח'אן יונס ב-13 ביולי 2024. ראשית חייו מוחמד דף נולד בשנת 1965 במחנה הפליטים ח'אן יונס שברצועת עזה. מוצא משפחתו מהכפר כוכבא (שננטש במלחמת העצמאות), שלימים הוקם בסמוך לו המושב כוכב מיכאל. בהיותו נער הצטרף לתנועת האחים המוסלמים. במהלך לימודיו באוניברסיטה האסלאמית בעזה היה פעיל בגוש האסלאמי והיה נציג רשימת הגוש במועצת הסטודנטים של האוניברסיטה. פעילותו בחמאס דף הצטרף לשורות המנגנון הצבאי של חמאס בראשית האינתיפאדה הראשונה. במאי 1989 נעצר בידי ישראל, בעקבות מעצרו של יחיא סנוואר באותה שנה, וישב בכלא ישראלי בח'אן יונס במשך כ־16 חודשים. הוא השתחרר בנסיבות שלא פורסמו ביחד עם עימאד עקל. פעילות מוקדמת בשנת 1991 הצטרף לשורות גדודי עז א-דין אל-קסאם. החל את דרכו כתלמידו של הטרוריסט הפלסטיני יחיא עיאש ("המהנדס"), ראש הזרוע הצבאית של חמאס. ב־1992 פיקד על החוליה שחטפה ושיספה את גרונו של החייל אלון קרוואני. בעקבות הריגתו של עימאד עקל בנובמבר 1993, מונה דף למפקד הזרוע הצבאית של הארגון ברצועת עזה. בתפקידו זה ארגן פעולות טרור רבות, תוך שהוא מתאם פעולות יחד עם עיאש, מפקד הזרוע הצבאית בגדה המערבית. בשנת 1994 היה דף אחראי על הפעלת החוליות שחטפו ורצחו את החיילים נחשון וקסמן, ו. לאחר הריגתו של עיאש בשנת 1996 המשיך דף את התיאום עם חסן סלאמה, שהחליף את עיאש. דף בחר לנקום את מותו של עיאש בשורת פיגועי טרור רצחניים שהתרחשו בתחומי הקו הירוק בחודשים פברואר–מרץ 1996. בין הפעולות שיזם: שיגור שני מחבלים מתאבדים לפיגועים בקו 18 בירושלים בשתי הזדמנויות שונות; וכן תכנון פיגוע ההתאבדות בצומת אשקלון. לאחר גל פיגועי הנקמה של אביב 1996, שבמהלכו נרצחו 58 ישראלים בתוך שבוע, ירד מוחמד דף למחתרת, והסברה הייתה שברח למצרים. ואולם כעבור שנתיים שב לפעילות נוכח מצבה הקשה של תשתית חמאס ביהודה והשומרון: מוחי א־דין א־שריף נהרג בתאונה ברמאללה במרץ 1998, ואת האחים עוודאללה הרגה ישראל ליד חברון באוגוסט של אותה שנה. אבדות אלה, יחד עם מעצרם של עשרות פעילים וחשיפת מעבדות לייצור חומרי חבלה ומטענים, פגעו קשות ביכולתו של הארגון לייצר פיגועים משטחי יהודה ושומרון. בעקבות זאת, אנשי "המחלקה המדינית" של חמאס, ששכנו בסוריה, הורו לדף ולאנשיו בעזה לשוב ולתכנן פיגועים. כך, עמד דף מאחורי פעולותיה של "חוליית טייבה", שמטרתה הייתה ביצוע פיגועי התאבדות בטרמפיאדות במרכז הארץ (אך כשלה בפעולותיה). דף היה עצור בידי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית ממאי 2000 עד ראשית שנת 2001. הריגת האחים עוודאללה יצרה ריק מנהיגותי בקרב פעילי הזרוע הצבאית ביהודה ושומרון. מחמוד אבו הנוד תפס בסופו של דבר את הפיקוד עליהם וכיוון את פעולתם באינתיפאדה השנייה, עד להריגתו בידי צה"ל בנובמבר 2001. בעקבות מותו של אבו הנוד גברה השפעתו של מוחמד דף וכללה גם את פעילי חמאס ביהודה ושומרון. עוד בפרוץ האינתיפאדה מונה סלאח שחאדה למפקד הזרוע הצבאית של חמאס, ודף מונה לסגנו. מתחילת שנת 2002 עסק דף בבניית מנגנון פיגועים עצמאי של עז א־דין אל־קסאם. הוא נחשב כאחראי על כמה מפיגועי הירי ומפיגועי ההתאבדות הגדולים שאירעו ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה. ידוע כי השתתף באורח פעיל בפרויקט ייצור רקטות קסאם, עם סגנו עדנאן אל-ע'ול (נהרג באוקטובר 2004), שנחשב ל"מדען הראשי" של חמאס. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עצרו את דף מספר פעמים, אולם הוא שוחרר בתום תקופות קצרות ביותר. המפקד הכללי של הזרוע הצבאית לאחר ההתנקשות בסלאח שחאדה ביולי 2002 קיבל דף לידיו את הנהגת גדודי עז א־דין אל-קסאם. באופן רשמי, מוחמד דף היה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. בכלי התקשורת של חמאס הוא כונה "המפקד הכללי של גדודי עז א־דין אל־קסאם". לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ב-2005 פרסמה הזרוע הצבאית של חמאס עיתון בשם "שער הניצחון", בו נחשפו מפקדי הזרוע הצבאית. בעיתון הובא ראיון עם דף, שנשא את התואר "המפקד הכללי של גדודי עז א-דין אל-קסאם". כמו כן דף התראיין בווידאו לסרט תיעודי של אל-ג'זירה שעסק בזרוע הצבאית ויצא באותה שנה, ויצא בהצהרות מוקלטות נוספות. בשנת 2012, בתחילת מבצע עמוד ענן, פורסמה הקלטה של דף, בה אמר בין היתר כי "ישראל עשתה טעות טיפשית בכך שהיא חיסלה את אחמד ג'עברי" וכן כי "התמרון הקרקעי שישראל מאיימת בו יהיה התקווה הגדולה לשחרור האסירים שלנו". במהלך מבצע צוק איתן ב-2014 פרסם דף שוב הקלטה בה אמר כי "לא תופסק האש בלי הסרת המצור" וכי "הבסנו את הצבא הציוני, הצלחנו לנצח אותו גם במהלך המתקפה הקרקעית". לציון 16 שנים לתוכנית ההתנתקות, בספטמבר 2021 פרסם דף הקלטה בה אמר כי "היום אתם יוצאים מעזה מפני שהיא גיהנום - ומחר נהפוך לכם את כל פלסטין לגיהנום". באפריל 2016 אמר עמוס גלעד, ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון: "לדרג המדיני (בעזה) יש בכורה ועדיפות על דרג הטרור, אבל למוחמד דף לא אכפת מהמדיניות המדינית, עושה מה שהוא רוצה". בזמן מתקפת הפתע על ישראל באוקטובר 2023, היה דף מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, והוא נחשב כמי שתכנן את המתקפה ואת הטבח ביישובי עוטף עזה. ביום הראשון של המלחמה, פרסם דף הודעה מוקלטת בה קרא למחבלים: "בצעו את התקפותיכם על ההתנחלויות בכל האמצעים והכלים העומדים לרשותכם... היום כל מי שיש לו רובה צריך להוציא אותו. זה הזמן שלו, וכל אחד מכם צריך לצאת עם המשאית, הרכב או הגרזן שלו. היום, היסטוריה חדשה נפתחה, היסטוריה מבריקה ומכובדת יותר". הוא הוסיף כי המתקפה היא בתגובה לעליית יהודים להר הבית, מה שהוא כינה "חילול מסגד אל-אקצא", והוא כינה את המתקפה "מבול אל-אקצא". כמו כן קרא לערביי ישראל להצטרף למלחמה. ב-20 במאי 2024 התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג ביקש להוציא צו מעצר לדף, במסגרת חקירת בית הדין הפלילי על מספר סעיפים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במהלך מלחמת חרבות ברזל. בקשה לצווי מעצר בחשדות דומים הוגשה גם נגד יחיא סינוואר ואיסמאעיל הנייה, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר בגין חשד לפשעים נגד האנושות גם עבור ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. ניסיונות לחסלו ישראל ניסתה מספר פעמים לחסל את דף, ללא הצלחה. ביולי 1998, בעת ניסיון לחציית ציר פילדלפי למצרים, חמק מכוח מגדוד 50 של הנח"ל, שסופח לצוות של השייטת, ששהה במארב עשרות מטרים ממנו. ניסיון ראשון ב־22 באוגוסט 2001 ניסתה ישראל לראשונה לחסל את דף, לצד סגנו עדנאן אל-ע'ול, סלאח שחאדה ובכירים נוספים, אך אלו הצליחו לחמוק. ניסיון שני ב־26 בספטמבר 2002 ירה מסוק אפאצ'י של צה"ל שני טילים מסוג "הלפייר" לעבר מכוניתו של דף, שהיה בדרכו חזרה מביקור אבלים בשכונת שיח' רדואן בעזה. לאחר מספר שעות שבהן הגיעו למערכת הביטחון ידיעות סותרות בנוגע לגורלו, התברר כי דף לא נהרג אלא נפצע. כשלושים פלסטינים שהיו בסביבתו נפגעו מעוצמת הפיצוץ, בכלל זאת שניים משומריו של דף. מחשש לניסיון נוסף, דף לא נלקח לבית החולים שיפא אלא למקום מסתור, שם טיפל בו בתחילה עבד אל-עזיז אל-רנתיסי, מבכירי חמאס, שהיה רופא ילדים בהכשרתו. לאחר מכן עבר דף שיקום אורתופדי על ידי רופאים ערבים שהוברחו דרך מצרים לרצועה, אם כי פציעתו גרמה לו לקשיים בדיבור ובתנועות גפיים. למרות הפציעה ותהליך השיקום שב דף לפעילות בראשית 2003. ניסיון שלישי ניסיון נוסף התבצע בספטמבר 2003, כאשר התקבל דיווח על כינוס הצמרת הצבאית של חמאס בדירה בעזה, ובהם עדנאן אל־ע'ול, אסמאעיל הנייה, מוחמד דף והמנהיג הרוחני של התנועה, אחמד יאסין. במבצע קטיף כלניות, מטוסי קרב ישראליים הפציצו את הדירה, ואולם בכירי חמאס, ששהו בקומה התחתונה של הבניין, כמעט ולא נפגעו. דף התייחס לניסיונות לחסל אותו בו בנאום טלפוני שנשא בכנס לציון 15 שנים להיווסדה של חמאס: "אללה רצה להרגיז את היהודים והוא הציל אותי. על כל פנים, אני מאמין שרק מה שאללה רוצה – זה מה שיקרה". עוד אמר כי "אני מבטיח שנמשיך עד לניצחון או עד למוות כשהידים, אנו נמשיך בדרך של יחיא עיאש ושל סלאח שחאדה וכפי שלמדנו מהשייח' יאסין". למרות ניסיונות הישראלים לחסל אותו, בפברואר 2005 נקשר שמו של דף כמועמד ל"חנינה" מצד ישראל במסגרת מחוותיה של זו כלפי נשיאה החדש של הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. עם זאת, גורמים ישראלים הודיעו כי חנינת דף "אינה על הפרק" בנימוק שפשעיו חמורים מדי. ניסיון רביעי ב־12 ביולי 2006 נפצע קשה מהתקפת חיל האוויר על הבית שבו שהה. בעקבות אותה התקפה פורסם כי נכרתו ידיו ורגליו והוא רותק לכיסא גלגלים. בעקבות הפציעה הועבר דף לטיפול רפואי במצרים וחזר לרצועה לאחר שלושה חודשים. בהיעדרו נטל אחמד ג'עברי את הפיקוד על הזרוע הצבאית של חמאס, אם כי התואר הרשמי עדיין נשמר לדף. ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, התבטא כי בזמן עזיבתו את תפקיד ראש השב"כ, מוחמד דף איננו מתפקד עוד והוא נכה ומשותק חלקית. בנובמבר 2012, במהלך מבצע עמוד ענן, ארגון חמאס פרסם קלטת שבה דיבר דף לאחר שנים של שתיקה ואמר כי "ישראל עשתה טעות טפשית בכך שהרגה את אחמד ג'עברי". ב־19 בדצמבר 2023, בעקבות חומר מודיעני שנמצא על מחשבים שנלקחו על ידי צה"ל מתוך עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל, פורסם כי ההשערות שדף מרותק לכיסא גלגלים אינן נכונות, וכי נמצאו סרטונים בהם הוא מופיע כשהוא שלם בשתי ידיו, וכי הוא הולך (אמנם צולע) על שתי רגליו בכוחות עצמו ללא עזרים מיוחדים. ניסיון חמישי במבצע צוק איתן המשיך דף לשמש מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. בתקשורת הזרה פורסם כי ב־22 ביולי 2014 הפציץ צה"ל את ביתו בשכונת ח'אן יונס בעזה, ואשתו ובנו נהרגו. ההפצצה הייתה במסגרת מדיניות ישראל באותו מבצע להרוס את בתי בכירי חמאס, אולם דף עצמו לא התגורר במקום. ביום ה־22 למבצע צוק איתן שחרר חמאס קלטת של מוחמד דף, שבה הוא טען, בין היתר, כי ישראל הובסה, וכי האש על ישראל תיפסק רק אם המצור על עזה יוסר. ניסיון שישי ב־19 באוגוסט 2014 הטיל מטוס חיל האוויר על ביתו של פעיל חמאס אחמד יאסין דאלו בשכונת שיח' רדואן בעיר עזה, בו שהה דף, מספר פצצות במשקל טונה כל אחת. בתקיפה נהרגו, בין השאר, אחת מנשותיו של דף, בת 27, עם בתם בת השלוש ובנם בן שבעת החודשים. חמאס הגיב בהגברת קצב ירי הרקטות על ישראל. לטענת חמאס דף לא נפגע בתקיפה, אך במודיעין הישראלי העריכו באופן לא רשמי שהוא חוסל. שישה שבועות מאוחר יותר העריך הרמטכ"ל בני גנץ: "מדי פעם אתה רואה סימנים כאילו הבן אדם קיים, מדי פעם יש סימנים כאילו הבן אדם לא קיים. לדעתי, הוא איתנו". ב־2015 פורסם בישראל כי דף עודנו בחיים וכי הוא מעורב בקבלת ההחלטות בזרוע הצבאית של חמאס. ניסיון שביעי ושמיני לפני מבצע שומר החומות הביע דף תמיכה בפלסטינים שבשכונת שיח' ג'ראח בירושלים. במבצע עצמו ניסה צה"ל פעמיים לחסל את דף, ללא הצלחה. במהלך מלחמת חרבות ברזל פורסם שדף אינו נכה כפי שחשבו בהתחלה, וכי הוא מהלך על רגליו בכוחות עצמו. ב-27 בדצמבר 2023 פורסמה תמונה עדכנית של דף משנת 2018 ביחד עם עוזרו, שנמצאה במהלך הפשיטות של כוחות צה"ל, ובה הוא נראה מרכיב משקפיים ובעל שיער שיבה. כמה ימים לאחר מכן פורסם תיעוד נוסף שלו כאשר הוא משתמש בשתי ידיו בניגוד לטענות העבר כי הוטל באחת מהן מום. מותו ב-13 ביולי 2024 תקפו כלי טיס של חיל האוויר הישראלי מבנה של חמאס במרחב אל-מוואסי ברצועת עזה שבו לפי המודיעין שהה דף, ביחד עם מח"ט ח'אן יונס ראפע סלאמה. למחרת התקיפה אושר כי סלאמה חוסל, וב-1 באוגוסט אישר צה"ל כי גם דף חוסל. דעותיו היחס לישראל וליהודים בראיון שנתן במסגרת סרט תיעודי ששודר ברשת אלג'זירה בשנת 2006, אמר דף כי "כל האדמה שנכבשה בשנת 1948 היא אדמת פלסטין. לכל מוסלמי בעולם יש את הזכות והחובה להילחם כדי לשחרר את האדמה הזאת כי היא אדמה מוסלמית". בנוסף אמר באותו ראיון כי "אנו עם שנוצח, קופח וגורש מאדמותינו ואנו פועלים להשיג את מה שמגיע לנו - מה שהיה לנו לפני 1948. אז לא הייתה מדינה ששמה ישראל. מדינת הכיבוש הזאת קמה בשל החלטת האו"ם. ניתן לראות עוד שכל החוקים של האו"ם מוחלים על הצד החלש ולא על הישות הישראלית". חיים אישיים דף היה נשוי לשתי נשים לפחות, ומהן היה אב לארבעה ילדים לפחות, אחת שנולדה ב-2009 ושלושה שנולדו ב-2010. ראו גם סיכולים ממוקדים במלחמת חרבות ברזל קישורים חיצוניים ראיון עם מוחמד דף, לרגל ההתנתקות, באתר חמאס, 2005 סרט תיעודי על הזרוע הצבאית של חמאס בהשתתפות מוחמד דף, 2006, אלג'זירה רונן ברגמן, הבלתי מחוסל, באתר ynet, ב-15 במאי 2021 הערות שוליים קטגוריה:פלסטינים ממוצא מצרי קטגוריה:פעילי חמאס קטגוריה:נפגעי התנקשויות קטגוריה:ח'אן יונס: אישים קטגוריה:נכים פלסטינים קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל קטגוריה:פלסטינים קטגוריה:מחבלים עולמיים שהוכרזו באופן מיוחד קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1965 קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2024	2024-10-14T11:00:44
עמנואל זמיר	עמנואל זמיר (פשצנר) (19 באוגוסט 1925 – 9 ביולי 1962) היה מלחין, משורר ומחנך ישראלי, מהיוצרים החשובים בזמר העברי בשנות ה-50 וממייסדי חוגי השירה בציבור. ידוע בפרט בשירי הרועים שלו. ביוגרפיה נולד בפתח תקווה לחיים זלמן פישצנר (תושב פתח תקווה ומוותיקי הפרדסנות בארץ). כישרונותיו של זמיר התגלו כבר בהיותו ילד, ואהבתו לזמר העברי התגבשה עוד בעת לימודיו בגימנסיה אחד העם. הוא למד הוראה בבית המדרש למורים העברי בירושלים ובמקביל באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי סיום לימודיו התגייס לצה"ל ב-1948, ומילא תפקידי פיקוד שונים בתחומי החינוך והתרבות בצבא. עם הקמת הנח"ל היה קצין האמנות הראשון של פיקוד הנח"ל, וחיבר את המנונו, "מגל וחרב" (כלרוב השירים שכתב, תרם הן את הלחן והן את המילים). לאחר שחרורו מצה"ל ב-1950 ראה לעצמו ייעוד להפיץ את הזמר העברי בכל רחבי הארץ. אחת מתלמידיו באותם ימים הייתה הזמרת מרים אביגל. זמיר היה מחלוצי היוצרים בזמר העברי אשר כתבו לחנים למילים משלהם. מילות שיריו התאפיינו בנמלצות שלעיתים לא הייתה נהירה לאלה ששרו אותם, בעוד שלחניו התבססו הרבה על לחנים עממיים של רועים בדווים (למשל דבקות שהוא כתב, "דבקה החמור" ו"דבקה רפיח") אצלם הרבה לבקר. המוטיבים של שיריו מבוססים ברובם על התנ"ך וכן גם שפתו המליצית. שפה מליצית במיוחד קיימת בשיר "מגדים לרעי", סגנון שאינו מאפיין כלל וכלל אפילו את תמלילני הזמר העברי הקלאסי, ומתאים יותר לשירת תור הזהב של יהדות ספרד. את השיר "דבקה החמור" ("ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו") קיבל בהשראת ביקור באחד הכפרים הערביים, כשאוזניו קלטו לחן עממי עם מילים של משפט ערבי שאומר, "שאלו חמור "לאן אתה הולך"? ובתשובה הוא עונה: "לחטוב עצים ולהביא מים מן המעיין". השיר זכה להצלחה בשנות ה-60 הודות לביצוע הצמד רן ונמה (נחמה הנדל ורן אלירן). בין שיריו החשובים שהספיק לחבר בימי חייו הקצרים: "מגדים לרעי", "בערבות לכיש", "ערב שח", "בפאת הכפר". כן כתב שיר שהפך בן לילה לריקוד עם, "מחול דייגים", המוכר במילים "רוח ים והוד גלים". את השיר הלחין גיל אלדמע. שירו "דבקה רפיח", ללחן בדואי עממי, הוקלט בביצועה של יהודית רביץ בתחילת שנות ה-80, ואף יצא כתקליט שדרים שזכה להצלחה. רביץ חזרה והקליטה את השיר ב-2008 עם ישראל גוריון ואסף אמדורסקי. שיריו מושמעים דרך קבע ברדיו והוא נחשב בין הקלסיקאנים של הזמר העברי. בנוסף לרדיו שהשמיע את שיריו, זמיר היה מפיצם באמצעות רשת מועדוני זמר שהקים בכל רחבי הארץ. עמנואל זמיר נחשב גם לנגן חלילית טוב. עם הקמת אולפן הטלוויזיה הראשון בארץ ב"גני התערוכה" בתל אביב במסגרת תערוכת היובל לעיר העברית הראשונה, יכלו המבקרים לצפות בהופעתו על מסכים ברחבי התערוכה בשידור חי. ב-1947 עבר לחיפה, שם ארגן מפעלי תרבות וזמר מטעם העירייה, כיהן כמורה לזמרה בבית הספר הריאלי וארגן מקהלות בקרב העדה הדרוזית. ב-19 ביוני 1962 נפצע אנושות בתאונת דרכים בכביש החוף ליד כפר ויתקין, כאשר גרר של מכלית דלק ניתק ופגע בג'יפ שלו. הוא לא שב להכרתו, וכעבור שלושה שבועות נפטר מפצעיו בבית החולים רמב"ם. נקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה לצד הוריו. הניח אישה ובן. ארכיונו של זמיר מופקד בארכיון המוזיקה של הספרייה הלאומית. על שמו רחובות בפתח תקווה ובכפר סבא וכיכר בחיפה. דיסקוגרפיה "מגדים לרעי: משירי עמנואל זמיר" (עריכה והפקה: נחום (נחצ'ה) היימן; תחקיר, סיפורי רקע וכתיבה: נחומי הרציון; מפיקה בפועל: ורד אברמסון), פתח תקווה: העמותה למורשת הזמר העברי, 2004. קישורים חיצוניים עמנואל זמיר – 50 שנה למותו באתר הספרייה הלאומית ארכיונו של עמנואל זמיר בקטלוג הספרייה הלאומית טלילה אלירם, עמנואל זמיר, המרכז לחקר המוזיקה היהודית עמנואל זמיר, באתר הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני שרה זמיר-אלמגור, עמנואל זמיר (1962-1925), באתר כפר גנים מגדים לרעי בצנעה מי צפן (גאולה גיל, דובי זלצר), באתר "אוצר הזמר העברי" של רשות השידור ; : ביאורים הערות שוליים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים קטגוריה:שירה בציבור בישראל קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:בוגרי גימנסיה אחד העם (פתח תקווה) קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:סגל בית הספר הריאלי קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בישראל קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סגולה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1962	2024-09-03T14:23:04
רמת הגולן	רמת הגולן (בערבית: هضبة الجولان; בתעתיק מדויק: הצ'בּת אלג'ולאן) היא אזור בצפון-מזרח מדינת ישראל, ממזרח ל ול. דיסציפלינות שונות מגדירות באופן שונה את גבולות השטח המוגדר כרמת הגולן: כאזור גאולוגי וביוגאוגרפי, רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין אפיק הירמוך ומעיינות חמת גדר בדרומה, רכס החרמון בצפונה, הכנרת ועמק החולה במערבה, ומישורי הבשן והחורן במזרחה. זאת, אף כי הגבול הגאוגרפי בצד מזרח אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת של הבשן והחורן נמשכים עד להר הדרוזים, המרוחק מהגולן הישראלי. כאזור גאופוליטי, רמת הגולן היא השטח שישראל כבשה מסוריה במלחמת ששת הימים, והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן. אזור זה שייך מנהלית לנפת רמת הגולן ושטחו 1,154 קמ"ר. הוא כולל כשני שלישים מרמת הגולן הגאולוגית, וכן את חלקו הישראלי של החרמון. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים – הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך). מרבית הקהילה הבין-לאומית רואה ברמת הגולן שטח כבוש. בהחלטה 497 של מועצת הביטחון של האו"ם הוגדר סיפוח הרמה על ידי ישראל כמהלך בלתי חוקי, והחלטה זו אושרה גם על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות. ב-25 במרץ 2019 חתם דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, על צו נשיאותי המכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. שם השם "גּוֹלָן" מופיע לראשונה בספר דברים כשמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: . עיר זו שימשה עיר מקלט כמתואר בתוספתא: . ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית: جوّال – "ג'וואל" – הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָאן (الجولان). כיום אזור הבשן כולו נקרא בשם גולן. לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורית" – כינוי שבימינו משמש לעיתים נדירות מאוד, בעיקר בפי גורמים המתנגדים לשליטת ישראל ברמה. היום מקובל לכנות את החלק שממזרח לירמוך ולרוקאד "הגולן הסורי", להבדיל מהגולן הישראלי שממערב להם. היסטוריה היסטוריה מוקדמת התיישבות אנושית התקיימה ברמת הגולן כבר לפני מאות אלפי שנים. ממצא ידוע מתקופה זו הוא ונוס מברכת רם, הנחשב לממצא העתיק ביותר של דמות אנוש בתיעוד הארכאולוגי. מהתקופה הכלקוליתית ומתקופת הברונזה הקדומה פזורים ברמת הגולן מאות דולמנים, מבנים מגליתיים מבזלת, שהגדול שבהם הוא גלגל רפאים. על פי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מאז כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן, במסגרת כיבושי משה בעבר הירדן. עם חלוקת הארץ לשבטים בתקופת יהושע בן נון, חבל הבשן ככלל, ובתוכו גם הגולן, נכלל בנחלת חצי שבט מנשה. שלמה המלך הציב בגולן מושלים מטעמו: . האזור היה בשליטת הארמים תקופה ארוכה ובדרומו הייתה ממלכת גשור, עד השתלטותה עליו של ממלכת אשור. אחד הקרבות בין אחאב מלך ישראל לבן הדד מלך ארם דמשק נערך ליד העיר "אפק", שמרבית החוקרים מזהים עם פיק או אפיק. במאה השנייה לפני הספירה התיישבו באזור היטורים. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את הגולן במאה הראשונה לפנה"ס, ויישב את העיר גמלא וערים נוספות ביהודים. בתקופה זו הוקמו יישובים רבים בגולן, וצפיפות האוכלוסייה בו גדלה. בתקופה זו הוקמה בדרום הגולן העיר ההלניסטית סוסיתא, שהשתייכה לברית ערי הדקאפוליס של עבר הירדן. בשלהי תקופת בית שני נכלל הגולן, כמו גם הבשן, הטרכון והחורן, בתחום ממלכת אגריפס השני, נינו של הורדוס, והוא נחלק ל"גולן תחתון" ול"גולן עליון". בימי המרד הגדול התחולל קרב חשוב, המתואר בפירוט על ידי יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים, בין הרומאים ליהודים בגמלא, והעיר חרבה. בתקופת המשנה והתלמוד התקיימו בגולן ובבשן יישובים יהודיים רבים, כפי שמעידים מקורות חז"ל והממצאים הארכאולוגיים. אזור הגולן, מתחום העיר סוסיתא בדרומו ועד תחום העיר פניאס בצפונו, נכלל בתחומיה ההלכתיים של ארץ ישראל בהתאם לברייתא דתחומין שבתוספתא, בתלמוד ובכתובת רחוב, ותושביו היהודים חויבו בקיום המצוות התלויות בארץ. העיר המרכזית של יהודי הגולן במהלך התקופה הרומית ולאחריה הייתה נווה (כיום העיר נמצאת בתחום סוריה, בסמוך לגבול ישראל במרכז הגולן). עיר זו נזכרת רבות במקורות חז"ל, ואף הוגדרה באונומסטיקון של אוסביוס מן המאה הרביעית לספירה כ"עיר גדולה של יהודים", והיא שימשה כתחנת מעבר מהגליל אל הריכוזים היהודיים הגדולים בתחום החורן, ובהם אדרעי ובוצרה. במאה השביעית התחולל באזור החורן ודרום רמת הגולן קרב הירמוך, הקרב המכריע בין האימפריה הביזנטית לבין האימפריה המוסלמית. קרב זה נחשב אחד המכריעים בהיסטוריה, ובעקבות ניצחונם השתלטו הערבים על האזור. בעקבות רעידת האדמה הגדולה שפקדה את ארץ ישראל באמצע המאה השמינית, ובשל אי היציבות המדינית הנמשכת, התדלדלה באופן נמשך והולך האוכלוסייה היהודית באזור עד המאה ה-10. בעת החדשה מתחילת השלטון העות'מאני ועד לאמצע המאה ה-19 היה הגולן אזור ספר בו התגוררו מעט תושבי קבע, והשולטים בפועל היו שבטים בדווים. בצפון רמת הגולן הוקמו יישובים דרוזים (הקיימים עד היום). במהלך המאה ה-19 התיישבו ברמת הגולן צ'רקסים, עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי האימפריה הרוסית. האימפריה העות'מאנית קלטה רבים מהצ'רקסים ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת. החל מ-1878 עודדו השלטונות העות'מאניים את התיישבותם בגולן והקצו להם קרקעות. הם הקימו כ-13 יישובים בנפת קוניטרה, לרוב על גבי חורבות של יישובים נטושים. החוקר הגרמני גוטליב שומאכר, מהאירופאים הראשונים שסיירו באזור, תיאר את היישובים הצ'רקסים כיישובים השונים במראה שלהם משאר היישובים הערביים ברמת הגולן, ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם. על פי שומאכר היו בגולן ב-1888 19,500 תושבים, מתוכם 8,300 בדווים וצוענים החונים דרך קבע באזור. התיישבות הצ'רקסים עודדה קבוצות אחרות להקים יישובי קבע בגולן, כדוגמת הטורקמנים ובדווים. בסוף המאה ה-19 נעשו ארבעה ניסיונות של יהודים להתיישב בגולן. ב-1886 הייתה ההתיישבות הראשונה בגולן של תושבי צפת שהתיישבו ברמת'ניה. התיישבות זו וההתיישבות של עולים מאירופה ומאמריקה, שהתיישבו בקרקעותיו של הברון רוטשילד, שרכש 100,000 דונם בחורן, חוסלו בפקודת ואלי דמשק, שגירש את תושביהם. ב-1888 הוקמה המושבה בני יהודה בכפר ביר א-שכום (ממזרח לעין גב של ימינו), אך ננטשה לאחר פרעות שעשו בה בדואים בראשית המאה ה-20. בספרו "אלטנוילנד" (1902) כלל בנימין זאב הרצל במדינה היהודית האוטופית שלו את "מחוז הגולן". ב-1905 החלו יהודים מחצי האי קרים שברוסיה להתיישב בבקעת הבטיחה, אך ההתיישבות במקום קרסה בגלל פגעי הקדחת. עד כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על סוריה היה אזור הגולן קשור מבחינה מדינית לגליל, כחלק מוולאית דמשק. בשנת 1923, עם תום מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי בסוריה, ובהתאם להסכם סייקס–פיקו, נקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. הוחלט כי הגולן יהיה בשטח הסורי, עם מגבלות מסוימות שקשורות למים (המנדט הבריטי כלל גם 10 מטר מקו הכנרת ואת מי הבניאס). שלטון סוריה 250px\|שרידי מבנה מגורים טיפוסי להתיישבות הסורית ברמת הגולן, יהודיה, 2007\|ממוזער בין השנים 1949 ל-1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. התרחשו תקריות רבות של ירי כלפי סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו נהרגו 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש, ושדות תבואה רבים עלו באש. בנוסף, בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 כבשו הסורים שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבין-לאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר–אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, שלימים נודע בשם "קווי ה-4 ביוני", וזאת כדי להבדילו מקו הגבול הבין-לאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי. לפני כיבוש הגולן בידי ישראל, במלחמת ששת הימים בשנת 1967, התגוררו בו כ-150 אלף איש, מתוכם 128 אלף באזור שנכבש. הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים, בדואים וטורקמנים, ובצפיפות רבה יותר בצפונו ביישובים הדרוזיים הקיימים עד היום. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). מרבית התושבים (כ-70%) היו ערבים מוסלמים, מרביתם בדואים, אך גם עלווים (בישובים עין פית, זעורה וע'ג'ר), וכ-10,000 פליטים פלסטינים (ככל הנראה מאזור צפת). כמו כן, ישבו בגולן כ-20,000 צ'רקסים, מחציתם בקוניטרה והשאר בכפרים, כ-7,000 טורקמנים ומספר דומה של דרוזים. ההתיישבות הסורית בגולן התאפיינה בחלוקה אתנית מובהקת: הדרוזים בחמישה כפרים במורדות החרמון, הצ'רקסים באזור קוניטרה וב-12 כפרים מדרום לה, הטורקמנים ב-14 כפרים באזור נפח ובציר היורד מקוניטרה לגשר בנות יעקב, והעלווים בשלושה כפרים בחלק הצפוני-מערבי של האזור על ציר מסעדה-דרום לבנון. הבדואים השתייכו ל-14 שבטים שונים שהיו מפוזרים על פני כל הגולן. ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצורכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, ובעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים. בתקופה זו נבנה צינור הנפט הטרנס-ערבי להעברת נפט מסעודיה ללבנון. הצינור עובר בגולן ולאורכו נבנה ציר הנפט. בעקבות הקמת המוביל הארצי, שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ולדרומה, פתחה סוריה (בברכת שאר ארצות ערב) ב-1964 בניסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן – נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל ירי סורי עליה על-מנת לתקוף את מקימי התעלות הסוריות. בנוסף הפגיזו הכוחות הסורים מעת לעת מהמוצבים לאורך קו התילים בגולן את ישובי עמק החולה ומזרח הכנרת, דוגמת הקיבוצים גדות, דפנה, תל קציר ועין גב, בתואנה כי החקלאים בקיבוצים מעבדים אדמות בשטחים המפורזים על פי הסכמי שביתת הנשק. ישראל מצדה עמדה על כך כי הסכם שביתת הנשק אוסר על הכנסת כוחות צבא לשטחים אלו אך לא על עיבוד חקלאי אזרחי. לשיאו הגיע העימות באפריל 1967, ביום קרב שכלל הפגזת האון גדות ועין גב מרמת הגולן והפלת שישה מטוסי מיג סוריים מעל שמי הגולן. מלחמת ששת הימים עם תחילת מלחמת ששת הימים הפציצו מטוסים סורים מטרות אזרחיות וצבאיות בישראל. בתגובה תקף חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה במסגרת מבצע מוקד. ב-6 ביוני הפגיזו הסורים את יישובי אצבע הגליל, וכוחות סורים תקפו את מוצב אשמורה תל דן וקיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן. רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגִזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון, הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה. ב-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, תקף חיל האוויר הישראלי את הרמה במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקוניטרה. כוחות צה"ל כבשו את קלע וזעורה, תל פאחר, תל עזזיאת. במרכז הרמה תקפו כוחות רגלים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קוניטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה מלחמת ששת הימים. בין המלחמות שמאל\|ממוזער\|250px\|העיר קוניטרה ב-2001 שטח של כ-1,250 קמ"ר מרמת הגולן נכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967, והוחל עליו ממשל צבאי. בשטח שנכבש על ידי ישראל התגוררו כ-128,000 אזרחי סוריה, שכרבע מהם התגוררו בעיר קוניטרה והשאר גרו ב-222 יישובים וחוות. לאחר הניצחון הישראלי כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסורים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה. מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן. לפי הערכות ישראליות נע מספר הפליטים בין 50 ל-70 אלף. מדינת ישראל החליטה להתיר לכ-7,000 תושבים דרוזים שחיו בגולן להישאר בכפריהם, מתוך הנחה שהדרוזים יעבירו את נאמנותם מסוריה לישראל, כפי שעשו זאת קרוביהם הדרוזים הישראלים שאף משרתים בצבא. קציני צה"ל דרוזים תושבי הכרמל שנשלחו לסייר בג'יפים בכפרי הגולן הכריזו בערבית ברמקולים כי כל התושבים מתבקשים לצאת אל נקודות מפגש שליד הגבול, להוציא את הדרוזים, שרשאים להישאר בבתיהם תוך הבטחה כי לא יאונה להם כול רע. לאחר כיבוש רמת הגולן הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה וכן כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד לסוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך, הצטרף למצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970 המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים. היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני על ידי מספר גופים מיישבים, ובהם הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים הדתיים, זאת בדומה ליישובים אחרים שהוקמו באותה עת בסיני ובבקעת הירדן. היישוב הראשון, מרום גולן, הוקם כבר כחודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן, שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנותרו לאחר המלחמה. המתיישבים בגולן הקימו גוף שמייצג אותם – "ועד יישובי הגולן". מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן. ב-1976, בתקופת ממשלת רבין הראשונה, הוקמה קצרין. מלחמת יום הכיפורים 250px\|שמאל\|ממוזער\|טנק T-62 סורי באתר לזכר הנופלים בקרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, חרף מאמציו, לא הצליח הצבא הסורי לכבוש מחדש את הגולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב עמק הבכא, הוא נהדף. בשלביה האחרונים של המלחמה אף הצליחו כוחות צה"ל להיכנס לשטח הסורי ולהתקדם עד למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק. סיום הקרבות היה בקרב על החרמון. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים החדשים שכבשה וכן 60 קמ"ר שהיו בידיה בגולן מאז 1967, ובהם העיר קוניטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו. אף על פי שהעיירה קוניטרה חזרה לידיים סוריות, הרי שהמשטר הסורי העדיף שלא להשיב אליה את תושביה הסוריים ולהשאיר אותה בחורבנה, כאות ל"המשך הכיבוש הישראלי בגולן", לתפיסתו. מאז 1974 מוצבים לאורך קו הפרדת הכוחות כוחות שמירת שלום של האו"ם, הממונים על שמירת השקט באזור. חוק רמת הגולן חוק רמת הגולן, שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981, ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותו למדינה, על אף שנזהר מלהשתמש במילה "סיפוח" לשם כך. בעקבות חוק זה, התאפשר לכל התושבים הדרוזיים בגולן להפוך לאזרחים ישראליים, אם הם רוצים בכך. תושבים שסירבו להתאזרח קיבלו מעמד תושב בישראל. רק מעטים מהם בחרו לקבל אזרחות ישראלית. עמדת ישראל לגבי רמת הגולן תצפית על סוריה מ"הר חוזק" ממחישה את המשמעות הטופוגרפית של שליטה ברמה\|ממוזער בישראל יש חילוקי דעות בעניין רמת הגולן. בישיבת הממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר רבין כי אין התחייבות ישראלית לנסיגה, אולם לפי כמה דיווחים, הייתה התחייבות סודית של רבין בפני הממשל האמריקני לסגת מרמת הגולן אם יתמלאו התנאים הביטחוניים שהציב. התחייבות זו כונתה "פיקדון רבין". שמעון פרס, שנכנס לתפקיד ראש הממשלה לאחר רצח רבין, קיים (לפי עדותו של אהוד ברק) שיחות עם הסורים על אותו בסיס. לגבי עמדתו של ראש הממשלה שאחריו, בנימין נתניהו מהליכוד, קיימים דיווחים סותרים, ולטענת נתניהו במשא ומתן החשאי שניהל דרך מקורבו רון לאודר, הוא הצליח להשיג את הסכמת הסורים לשמירת כתף החרמון בידי ישראל. ראש הממשלה אהוד ברק הביע נכונות לסגת לקו הגבול הבין-לאומי, תוך הותרת רצועה צרה בשפתה המזרחית של הכנרת, שתמורתה יוענק לסורים שטח אחר. לפי הצעתו, לסורים תינתן גישה מוגבלת למי הכנרת והם יוכלו לשאוב מעט ממי האגם. נראה כי בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה לא התקיימו דיונים משמעותיים עם סוריה, בין היתר בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה וחילופי השלטון בדמשק. באפריל 2008 התפרסמו בישראל ידיעות כי נציגים מטעם ראש הממשלה אהוד אולמרט נפגשו, באופן עקיף ובתיווך טורקי, עם נציגים סוריים באיסטנבול. במאי 2008 אישרה ישראל כי היא מקיימת משא ומתן עקיף עם סוריה, ושר החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, אישר את הודעת ישראל וטען כי זו התחייבה בפני מדינתו כי תיסוג מכל שטחי רמת הגולן עד לקווי ה-4 ביוני. לכל אורך שנות המשא והמתן החשאי והגלוי עם הסורים התנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלת הנסיגה מרמת הגולן, וההתנגדות הציבורית לנסיגה מרמת הגולן הייתה גדולה מההתנגדות לנסיגה משטחים אחרים. מסקרים שנערכו בערוץ 2 ועיתון "הארץ" ב-2008 עולה, כי בין 65 ל-70 אחוזים מכלל הציבור הישראלי מתנגדים לירידה מרמת הגולן, ורק בין 22 ל-25 אחוזים תומכים בנסיגה כזו. במאי 2009 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "לא ייסוג מרמת הגולן". בחודש נובמבר 2010 אישרה הכנסת את "חוק משאל עם", שלפיו כל נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל תחייב קיום משאל עם ורוב של 61 חברי כנסת. ב-12 במרץ 2014 אושר בכנסת חוק יסוד משאל עם שקובע כי נסיגה מכל שטח בריבונות ישראלית יחויב לעבור במשאל עם. מלחמת האזרחים בסוריה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה אירעו כמה מקרים שבהם זלגה הלחימה לתוך שטח ישראל בשל הקרבות ברמת הגולן הסורית. מקרים אלה כללו: נפילת פצצות מרגמה באזור אלוני הבשן, סמוך לתל חזקה, ובאזור החרמון. במרץ 2014 עלה סיור של צנחנים שסייר בגדר המערכת סמוך למג'דל שאמס על מטען שהונח בידי חוליית מחבלים. בתגובה פתח צה"ל בירי ארטילרי שכלל פגזים וטילי תמוז לעבר סוריה. כמה שעות לאחר מכן, תקף חיל האוויר מוצבים של צבא סוריה מאחר שישראל ראתה בסוריה וחזבאללה כאחראיים לפיגוע. ב-22 ביוני 2014 נהרג נער מירי טיל נ"ט, מהצד הסורי של הגבול, לעבר רכב אזרחי שעבד על גדר המערכת בצד הישראלי, סמוך לתל חזקה שברמת הגולן. צה"ל הגיב באופן מידי לאירוע זה בירי טנקים לעבר מטרות קרובות בשטח סוריה, ובהמשך תקף חיל האוויר הישראלי מטרות של צבא סוריה. בספטמבר 2014 יירטה ישראל מטוס קרב סורי שחדר כמה מאות מטרים לשטח ישראל ברמת הגולן. ב-18 בינואר 2015 ערך חיל האוויר הישראלי תקיפה אווירית סמוך לגבול ישראל-סוריה, שבה נהרגו 10 חמושים, בהם לפחות 6 פעילי חזבאללה וכן בכירים במשמרות המהפכה האסלאמית של איראן. בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, שפירקה אותה לאזורים בשליטת קבוצות שונות, חתרה ישראל להשיג הכרה בין-לאומית בכך שהגולן יישאר בידי ישראל. ביטוי לכך ניתן באזכור הנושא בפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית ברק אובמה בנובמבר 2015. באפריל 2016 קיימה ממשלת ישראל, לראשונה, ישיבה ברמת הגולן, שבה הכריז ראש הממשלה נתניהו שללא תלות בתוצאות המלחמה ובקיומו של הסכם מדיני, הגולן יישאר לצמיתות בריבונות ישראל, ושלאחר חמישים שנה הגיע הזמן שהקהילה הבין-לאומית תכיר בכך. הכרזה זו ספגה ביקורת מהממשל הסורי ומהאופוזיציה הנלחמת בו, מהליגה הערבית ונדחתה גם על ידי ידידותיה של ישראל ארצות הברית וגרמניה. מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, הזכיר את החלטת מועצת הביטחון משנת 1981, הקובעת שסיפוח הגולן בידי ישראל בטל ומבוטל. כעבור ימים אחדים נפגש נתניהו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, וחזר על עמדתו. למחרת הביקור הודיע דובר הקרמלין שאין שינוי בעמדת רוסיה בנושא, התואמת את החלטות מועצת הביטחון. ביוני 2016 הוקמה ברמת הגולן מנהלת שכנות טובה, האמונה על הסיוע האזרחי וההומניטרי לתושבים סורים שנפגעו במלחמת האזרחים. בליל 10 במאי 2018 התרחש מבצע בית הקלפים בו יירטה ישראל מתקפת טילים שכוונה למוצבים הקדמיים של צה"ל בגבול עם סוריה, ששיגר כוח הטרור האיראני "קודס", ותקפה את מוקדי השיגור ועוד עשרות מטרות צבאיות בסוריה, כולל בדמשק. קדמה לה יממה מתוחה בישראל עקב הודעת צה"ל שהוא מזהה ניסיונות לתקיפה, והתרחשו עוד הפצצות שיוחסו לישראל נגד מטרות צבאיות בסוריה שהפכו כבר לחוזרות ונשנות. ישראל הצהירה על פעילותה למניעת חדירת איראן לאזור וסיכול פעילותיה הטרוריסטיות. שבועות ספורים קודם לכן התרחש עימות אווירי בין ישראל לסוריה ואיראן בו שיגר אותו כוח איראני כלי תעופה שישראל יירטה, וגרם לחלופי מהלומות אוויריות. בליל 8 באפריל 2023 נורו 3 רקטות ליישובים אבני איתן ונטור, רקטה התפוצצה ליד נטור ו-2 רקטות אחרות נפלו בשטח פתוח ליד גדר הגבול. בליל 9 באפריל נורו 3 רקטות מסוריה לישראל, אחת נפלה בירדן ושתיים נפלו ליד מושב מיצר באזור נחל מיצר. חילוקי דעות לגבי הגבול 254x254px\|דונלד טראמפ חותם על ההכרה\|טקסט=\|ממוזער אין הסכמה על תוואי הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן. הגבול הבין-לאומי, כפי שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה ב-1923, השאיר בשטח הבריטי את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של 10 מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. ההסכם השאיר גם את הבניאס בתחומי המנדט הבריטי, אך כדי לאפשר מעבר ללבנון, הועבר השטח בחכירה לידי המנדט הצרפתי. במלחמת העצמאות התקדמו כוחות הסורים מעבר לקווים אלה, ובהסכמי שביתת-הנשק נקבע שהשטחים שמהם ייסוגו הסורים יהיו מפורזים. בפועל, לאחר פלישות סוריות בתחילת שנות ה-50, נוצר מצב שלפיו הסורים שולטים על מזרח הירדן והכנרת. גבול זה ידוע כ"קווי 4 ביוני 67'". הסורים תובעים מישראל נסיגה לקו זה. עמדתה של ישראל היא שגם במקרה של נסיגה, היא תהיה לגבול המנדטורי הבין-לאומי, שכן קווי ה-4 ביוני מהווים בפועל סיפוח לסוריה של שטח שהיא השתלטה עליו באופן לא-חוקי במהלך שנות ה-50. קווי ה-4 ביוני נחשבים בעיני ישראל בעייתיים מבחינה אסטרטגית, כיוון שהם מאפשרים לסוריה לדרוש את מחצית משטחה של הכנרת, על פי העיקרון הבין-לאומי הקובע כי מקווה מים שגובל בין שתי מדינות יחולק ביניהן. גבול נוסף השנוי במחלוקת הוא הגבול בין ישראל ללבנון. גבול זה, שנמצא במורדות החרמון, סומן במקור על גבי מפות לא מדויקות, ולפיו אזור הר דב, הידוע גם בשם חוות שבעא, נמצא בשטח סוריה, אף על פי שהכפר שבעא עצמו נמצא בלבנון. מיקומו המדויק של הגבול לא נתפס כבעיה משמעותית במשך כמה עשרות שנים, ותושבי שבעא אף שלמו מסים לממשלת סוריה בעבור החוות. הבעיה התעוררה במאי 2000 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. נציגים מטעם האו"ם סימנו את הגבול שאליו צריכה ישראל לסגת, וכללו את חוות שבעא בשטח רמת הגולן. סוריה ולבנון טוענות שהמדינות הסדירו את הגבול ביניהן כשסוריה מסרה את השטח ללבנון ב-1951. לבנון הציגה בפני האו"ם מפה משנת 1966 המוכיחה זאת לכאורה, אולם בידי האו"ם נמצאות 10 מפות אחרות, שיצאו לאור אחרי 1966 במוסדות לבנוניים רשמיים, ושמראות כי החוות נמצאות בשטח סוריה. מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בנסיגה המלאה של ישראל מלבנון בהתאם להחלטה 425. האזור הוסיף להיות מוקד לחיכוך בין ישראל לחזבאללה, עד להסדרי הפסקת האש שנקבעו בתום מלחמת לבנון השנייה. ב-25 במרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי, שבו ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן. דמוגרפיה שמאל\|ממוזער\|200px\|אישה דרוזית מכינה פיתות ברמת הגולן נכון לדצמבר 2021, חיים בחלק הישראלי של הרמה כ-52 אלף איש, בהם כ-23 אלף יהודים, כ-23 אלף דרוזים, וכן מיעוטים עלווים, בדואים ואחרים. בחלק הסורי, במחוז קוניטרה, מתגוררים כ-80 אלף תושבים, שמורכבים מדרוזים, סונים, צ'רקסים, טורקמנים ופליטים פלסטינים. החל משנת 1981 רשאים הדרוזים ברמת הגולן לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם – 677 איש מגיל 18 ומעלה במרשם האוכלוסין של 2006 – ניצלו את האפשרות בעבר. בשנים האחרונות התרחש זינוק משמעותי במספר הדרוזים שביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית, כאשר 174 בני העדה פנו בבקשה לקבל אזרחות מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 – מתוכם מאה בשנת 2015. כך עלה מספרם של הדרוזים בעלי האזרחות הישראלית לכ־1,700, והשאר מוגדרים כתושבי קבע בישראל. בקרב אלו שקיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות, כאשר מעט פחות מ-35% הגיעו להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת שיעור של 63.5% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית. ברמת הגולן שש מועצות מקומיות, בהן ארבע דרוזיות: בוקעאתא (6,800 איש), מג'דל שמס (11,500 נפש), מסעדה (3,900 נפש) ועין קנייא (2,200 נפש), אחת עלווית: ע'ג'ר (2,800 נפש), ואחת יהודית: קצרין, המכונה "בירת הגולן" (8,000 נפש). בנוסף, קיימים ברמת הגולן עוד 32 יישובים יהודיים המאוגדים במועצה אזורית גולן, ובהם מתגוררים 20,700 איש, נכון לסוף 2023. כלכלה שמאל\|ממוזער\|250px\|טורבינות רוח לייצור חשמל ברכס בשנית (חזקה) שברמת הגולן הכלכלה ברמת הגולן מורכבת בעיקר מתעשייה, חקלאות ותיירות. פדיון: תעשייה – 700 מיליון ש"ח; חקלאות – 500 מיליון ש"ח; מסחר – 180 מיליון ש"ח; תיירות – 150 מיליון ש"ח; שירותים – 80 מיליון ש"ח; סך הכול: 1.6 מיליארד שקל. העסקים בגולן: 700 עסקי חקלאות, המעסיקים 1,100 שכירים; 24 עסקי תעשייה, המעסיקים 860 שכירים; 207 עסקי תיירות, המעסיקים 720 שכירים; 180 עסקי מסחר ושירותים, המעסיקים 600 שכירים. בשירות הציבורי ובמערכת החינוך – 1,820 שכירים; סך הכול: כ-1,100 עסקים, המעסיקים כ-5,000 שכירים. בגולן שלושה אזורי תעשייה: הגדול שבהם הוא אזור התעשייה קצרין (1,400 דונם), השני הוא בני יהודה (350 דונם), והשלישי הוא "חממה טכנולוגית". ברמת הגולן מיוצרים 50% מהמים המינרליים המשווקים בשוק הישראלי. חקלאי הגולן מגדלים כ-30% מהייצור הארצי של בשר בקר, כ-9% מכמות החלב במיוצרת בארץ, וכ-30% מהייצור הארצי של תפוח, דובדבן, אגס ומנגו. תיירות בגולן שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם של רמת הגולן במרכז המבקרים "קסם הגולן" שבקצרין. משמאל ניתן לראות את הכנרת ואת רכסי ההרים המזרחיים שלה ומצפון את הר החרמון רמת הגולן כוללת בתוכה אתרי תיירות רבים וביניהם אתר החרמון, חופי הכנרת, נחלי הגולן, פארק הירדן, שמורת הבניאס, שמורת גמלא, מבצר נמרוד ועוד. אתר החרמון הוא אתר הסקי היחידי בישראל, והוא מופעל על ידי מושב נווה אטיב. חופהּ המזרחי של הכנרת מצוי אף הוא בתחומי המועצה האזורית, והוקמו בו אתרי נופש ומים. בגולן מספר שמורות טבע מרכזיות, ובהן שמורת יהודיה, נחל זוויתן, בריכת המשושים, אתר גמלא, יער אודם ועוד. ב-2007 הושלמה בנייתו של מרכז המבקרים "קסם הגולן" בסמוך לקצרין, המהווה את המרכז המסחרי והתיירותי בגולן. אחד האתרים המיוחדים ברמת הגולן הוא אתר גלגל רפאים שבקרבת מושב יונתן. בנוסף קיים ברמה מוזיאון עתיקות הגולן. ברמת הגולן נמצאות הערים הקדומות גמלא וסוסיתא, שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות במהלך המאה ה-20. בנוסף, מצויות בגולן גם כנסיות ובתי כנסת קדומים, ובהם בית הכנסת בקצרין הקדומה, בית הכנסת באום אלקנאטיר, בית הכנסת בדיר עזיז ובית הכנסת בעין נשוט. בשנת 2007, נחנך שביל הגולן, נתיב הליכה באורך של כ-120 ק"מ. השביל מחולק ל-15 מקטעים באורך של בין 6 ל-9 ק"מ כל אחד. השביל מסומן בשלושה צבעים: לבן (המסמל את החרמון), כחול (המסמל את הכנרת, וירוק (המסמל את הגולן). בגולן מספר אזורי תעשייה, צימרים, מבשלות בירה, מטעי תפוחים ובתי הארחה המשמשים אטרקציות תיירותיות. ישראלים רבים מזהים את הגולן עם גידולי התפוחים והמים המינרליים שמופקים במקום. מיתוג בינואר 2005 הסתיים תהליך משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בשיתוף עמותת התיירות והחברה הכלכלית, למיתוג הגולן. המיתוג נעשה על ידי חברת ארד תקשורת של איל ארד. הסמל שנבחר הוא האות גימל בצבעים שונים והסיסמה "פתוח לחיים. גולן". המועצה האזורית גולן משתמשת בסמל זה כבסיס לסמלה החדש. גאוגרפיה רמת הגולן והר החרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן. גובה האזור אינו אחיד לכל אורכו: במזרח הרמה מתרוממים הרים בודדים, ולהם יש צורה של חרוט קטום – אלה הם הרי געש (לא פעילים). בחלקה המערבי של הרמה יש מדרונות גבוהים ותלולים ומצוקים, היורדים אל עמקי הצפון. החי והצומח 250px\|ממוזער\|שקדיות ברמת הגולן הצמחייה בגולן מגוונת ומשתנה בהתאם לגבהים השונים של הקרקע. חברת הצומח השולטת בגולן העליון, מגובה של 500 מטרים ומעלה, היא חברת האלון המצוי ואלון התולע. חברת צמחים זו, המלווה באלה ארצישראלית, יוצרת חורשים מפותחים ביותר באזור יער מסעדה והר אודם. אל עצים אלה נלווים עוזרר קוצני, שזיף הדוב, אגס סורי ולבנה רפואי. בין העצים מצוי שפע של צמחים שונים, שהבולטים בהם סיסנית הבולבוסין ורקפת יוונית, הנדירה בשאר אזורי הארץ וכאן פורחת בחורף בשפע, סביב גזעי האלונים. בגולן ניתן למצוא גם כלניות רבות. רובו של הגולן התחתון, עד לגובה של 500 מטרים, היה מכוסה בעבר ביער עשיר של חברת אלון התבור. כיום שרדו מיער זה רק גושים גדולים אחדים – בעיקר בנחל מיצר שבדרום הגולן ובאזור יהודייה שבמרכזו. לעצי אלון התבור נלווים פרטים רבים של אלה אטלנטית, לבנה רפואי, וכן שיזף השיח ושיזף מצוי. החוקרים מעריכים ששני מיני השיזף השתלטו על שטחים שבהם נפגע היער המקורי, בעיקר בחלקיו הנמוכים של הגולן. באזורים בהם שולטים שני מיני השיזף – בגולן המערבי ובמורדות הפונים אל עמק החולה והכנרת – הם יוצרים נוף דמוי סוואנה. בתי גידול מעניינים נוספים בגולן הם מעיינות, ביצות ומאגרי מים, הנפוצים מברכת רם שבצפון, דרך מעיינות ושקעים טבעיים על פני מרכז הגולן, ועד נחלי האיתן הרבים שבמערבו. חברות הצומח השולטות בגדות נחלי האיתן הן חברת שיח-אברהם מצוי, חברת פטל קדוש וחברת הרדוף הנחלים. בגדות המעיינות ובמקומות לחים רבים אחרים גדלים עצי צפצפה איטלקית, שהובאו על ידי תושבי הגולן כמקור לעצה משובחת. שני צמחים בעלי ייחוד אסתטי גדלים אף הם בגולן: אירוס הגלבוע, הגדל בשוליים הדרומיים, ואירוס הגולן, הגדל במרכז הגולן וברכס בשנית. הגולן אינו מיושב בצפיפות ולכן עולם החי בו עשיר למדי. אמנם הדובים והאריות שחיו בו בעבר הוכחדו, אבל עדיין אפשר למצוא זאבים וצבועים מפוספסים ואת הצבי ארץ ישראלי. ישנן אף עדויות מעטות על נמרים בצפון הגולן בגבול לבנון–סוריה–ישראל. כמו כן, משמש האזור כמקום חיות לנמיה, לחתול הבר, לשועל המצוי, לסמור המשויש לגירית, לחזיר הבר, לשפן הסלעים הסורי, ולשלושה מיני מכרסמים, הגורמים נזקים לחקלאות – הדרבן, המריון המצוי ונברן השדה. עולם העופות של הגולן עשיר ביותר, בעיקר במינים של ציפורי שיר קטנות, כמו כן מקננים באזור שלושה מיני בז – בז מצוי, בז אדום ובז העצים. ריכוזים גדולים של עופות אפשר למצוא בנחל דליות, שם יש מושבה גדולה של נשרים, ובאל-חמה, שם, מדי חורף, נאספים המוני זרזירים מבקעת הירדן והגולן ללינה על עצי הפיקוס. כמו כן, אפשר למצוא בגולן מינים רבים של דו-חיים, כמו קרפדות וצפרדעים, וזוחלים רבים, כמו צבי יבשה ומיני לטאות (מניפנית הסלעים, עינחש, לטאה ירוקה ועוד). מאחר שרמת הגולן עשירה בבזלת ודלה בסלעי גיר החלזונות נדירים בה, שכן הם זקוקים לסביבה גירנית על מנת לבנות את הקונכייה שלהם. התולעת השטוחה Dugesia golanica, הקרויה על שם רמת הגולן, היא מין אנדמי המצוי במעיינות עין דן ועין בניאס בלבד. נחלי הגולן ממוזער\|250px\|נחל חרמון נחלי הגולן מתחלקים לשתי קבוצות: נחלי איתן ונחלי אכזב. מלבד הנחלים המזרחיים שזורמים לירמוך (מיצר ונוב), כל הנחלים זורמים לאגן הכנרת. בנחלי הגולן קיימים מפלים רבים. האקלים השורר בדרום רמת הגולן הוא אקלים צחיח למחצה, ועל כן הצומח בו הוא בעיקר בתה ים תיכונית, ובמקומות מסוימים אף צומח ספר המדבר. הזרימה בנחלים מועטה, וכמות המשקעים לא גדולה ועל כן האזור יבש מאוד. נחלי מרכז ודרום רמת הגולן מתאפיינים בקניונים מרשימים. הפעילות הגעשית באזור זה פסקה לפני כמה מיליוני שנים, ובזמן זה הספיקו הנחלים להתחתר וליצור קניונים עמוקים. בנחלי מרכז הגולן התפתחה צמחייה סבוכה מאוד, ובעלי חיים המתאימים לאזורים סבוכים, כמו חזירים, הגיעו לסביבתם. נחלי צפון הגולן התחתרו בבזלת צעירה יחסית ולכן הם זורמים בערוצים לא עמוקים. האקלים בצפון הרמה הוא אקלים קריר ים תיכוני ועל כן התפתח באזור חורש ים תיכוני בעבר, שכיום ניתן לראות שרידים ממנו, שהשתקמו לאחרונה, לאחר הפגיעה של הסורים בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. גאולוגיה שמאל\|ממוזער\|250px\|קילוחי בזלת ברמת הגולן דמויי מקלעת חבלים (Ropy Lava), המכונים גם "גללי פרה" רמת הגולן היא החלק המערבי של השדה הגעשי שדה א-שמה. חבל הבשן נחשב לאחד האזורים הגאוגרפיים הגדולים בעולם המכוסים בזלת ברציפות. שכבות הלבה בגולן נוצרו בהתפרצויות געשיות שהתרחשו ב-5 מיליון השנים האחרונות. עובי הבזלת בחבל הבשן נע משיא של 1,100 מטר בהר חורן – "תל גֵ'נָה" – בגובה 1,800 מטר מעל פני הים עד לעובי ממוצע של 300 עד 400 מטר בכל האזור. עובי שכבת הבזלת הולך ופוחת לקראת שולי האזור: בצפון – מול הר החרמון, בדרום – מול נחל הירמוך, בדרום-מזרח – נחל רוקד. שכבת הבזלת חוצה לכיוון מזרח את נהר הירדן ופוחתת בהדרגה בשולי הגליל. רמת הגולן נראית מישורית, ברם, היא למעשה קער שהתמלא מזרמי בזלת מתקופת המיוקן עד לתקופת הפליוקן תחתון ומסחף מתקופת הנאוגן. במקורה רמת הגולן היא חלק מקער דמשק המשתרע מהמדבר הסורי עד לעמק יזרעאל. הקער נמצא בין שני קמרים – בין קמר החרמון מצפון לקמר הגלעד מדרום. מתחת לקער עלתה המגמה לאורך סדקים, בקילוח ומילאה שטחים ויצרה מישורי בזלת תוך כדי התקררות. רוב שטחי הגולן מכוסים סלעים ממוצא מגמטי, בעיקר בזלת, אך גם סקוריה וטוף. בדרום הגולן, בשטחים שכוסו רק בחלקם על ידי הלבה או שסלעים אלה נסחפו, ניתן לראות סלעי משקע כגון גיר, חול וקירטון. ברמת הגולן באות לידי ביטוי תופעות געשיות אחדות, שהבולטת שבהן היא הרי געש רדומים. שורת הרים אלה בנויה בקו ישר, על פני מעין חריץ שממנו התפרצו הקילוחים. קו התלים הישראלי כולל מספר תִּלים מרכזיים כמו הר פרס, שבו לוע מושלם של הר געש, או הר אביטל, שעל מורדותיו ניתן להבחין בזרם פירוקלסטי, אך קיימים גם תלי געש נוספים שאינם חלק מקו התילים, כמו גבעת בזק ותל שיבן. ראו גם גלגל רפאים כביש 98 הכלה הסורית שביל הגולן הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן לקריאה נוספת זאב וילנאי, גולן וחרמון, הוצאת אחיעבר, ירושלים, תש"ל–1970. צבי אילן, ארץ הגולן – מדריך למסייר ולמטײל, הוצאת עם עובד, 1968, הוצאה מורחבת 1977 יגאל קיפניס, ההר שהיה כמפלצת – הגולן בין סוריה וישראל, הוצאת מאגנס, 2009. מאמרים דורון מור, "התופעות הוולקניות ברמת הגולן", בתוך: ארץ גולן והחרמון בעריכת אבי דגני ומשה ענבר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993. יהודה זיו, "נופי גולן", בתוך: הגולן – לקט מאמרים, כנס י"ח לידיעת הארץ: "אל מול הר חרמון" – 1970. דאגלס צ'דוויק, מלחמת הזאבים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 142, מרץ 2010. קישורים חיצוניים אתר תיירות גולן מסלולי טיול בצפון וברמת הגולן, באתר "e ירוק קק"ל" טיולים ברמת הגולן – ריכוז שמורות טבע ומסלולי טיול ברמת הגולן מתוך אתר הטיולים "טבע ונופים בישראל". מפת החרמון והגולן המכון הגיאולוגי לישראל, המפה הגאולוגית של ישראל 1:1,200,200 ; המשך: עומר עינב, המאבק על עתיד הגולן הסורי והשלכותיו, מגזין המזרח הקרוב, 14 באוקטובר 2014 נעמוש – הרמה הסורית, בלוג לחקר כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים הערות שוליים * קטגוריה:ארץ ישראל: אזורים קטגוריה:רמות קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת קטגוריה:יחסי ישראל–סוריה + קטגוריה:גבול ישראל–סוריה	2024-10-04T06:03:49
עמוס עוז	עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות. ביוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008 שמאל\|ממוזער\|250px\|תצוגה של ספרי עמוס עוז בכניסה לארכיון קיבוץ חולדה נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, נולד באודסה שבאוקראינה והיה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דוד אביו של עוז, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12. גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות, למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה. עוז היה חניך בשבט מצדה של תנועת הצופים. בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, בו חי בשנים 1954–1985. שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית. בתחילת 1965 הוא קיבל תואר ראשון בהצטיינות. עוז נשא לאישה את נילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג נולדו שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי. שנים אחדות לאחר הולדת בנו, עזבו עוז ומשפחתו את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, ועברו לערד. בערד חי יותר מעשרים שנה ושם נכתבו רוב ספריו. בשנותיו האחרונות התגורר בנווה אביבים שבתל אביב. עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79. הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה. בינו לבין בתו גליה עוז שרר נתק בן ארבע וחצי שנים. בשנת 2021 יצא לאור ספר אוטוביוגרפי מאת גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", ובו היא טוענת כי הרקע לנתק הוא אלימות והשפלה מתמשכים שספגה מצד אביה. מנגד, אלמנתו, בתו השנייה ובנו טוענים כי דבריה שונים מהאופן בו הם זוכרים אותו. בחודש פברואר 2022 יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים ספרו של דניאל עוז, אחיה של גליה, בשם "אוסף צדפים" על טענותיה של גליה כלפי בני משפחתם. יצירתו הספרותית שמאל\|ממוזער\|250px\|עוז חותם על אחד מספריו, 2017 חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו. בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, בהם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא מתאר מציאות חדשה של הקיבוץ, עם התמוטטות הערכים של דור הפלמ"ח, תוך שימוש במבנים תמטיים שונים, כמו המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות, ויצא ב-41 מהדורות. הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה. בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר", מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר. השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן: בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" כאחד ממאה הרומנים הגדולים של המאה ה-20 על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית. בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופייה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות בספר שונות מאוד זו מזו, ומתפתחות ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ככל שהעלילה מתפתחת. הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה, והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שעוז מתאר אותה. יגאל שוורץ כתב כי בספר זה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב". עוז חושף בספרו האוטוביוגרפי את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו: את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי. הספר העיוני יהודים ומילים נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בכתר הוצאה לאור בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים. עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. עמוס עוז הוא מהסופרים הישראליים המתורגמים ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות והוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018). כאב היתמות התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים. אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז. בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בגיל שלוש עשרה וחצי בלבד, ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד: אווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי, האֵם בהר העצה הרעה, ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו. מעורבותו הציבורית ממוזער\|188 פיקסלים\|עמוס עוז, 2005 ממוזער\|250px\|עוז ולימור שריר בהרצאה על רופא כפרי מאת קפקא באוניברסיטת תל אביב 250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של עמוס עוז בתל אביב בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר התבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש" והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו. ב-1967, לקראת מלחמת ששת הימים, כתב עוז את פקודת היום לעוצבת הפלדה – אוסף של יחידות שריון בפיקודו של ישראל טל והפקודה הוקראה על ידי טל. אך כבר באוגוסט 1967 יצא עוז נגד הכיבוש, והמשיך בכך עד סוף ימיו. היה פעיל בוועד לשלום וביטחון, תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו". היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה. החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 ברשימת מרצ ולקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ. עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה. ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס אילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים. בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף". בין השאר אמר: עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו, והדגיש את היותו ציוני. לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי". בשנת 2002 אמר: באותה שנה אמר: באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שרפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית." על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה. רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות". עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים. במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה". במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט." בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה. עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם". הוקרה ופרסים 250px\|ממוזער\|שמאל\|רחוב עמוס עוז בהרצליה הנצחה לאחר מותו נקראה הספרייה העירונית ערד על שמו. בשנת 2020 קראה עיריית הרצליה רחוב על שמו בשכונת גליל ים. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב לויטן 4 בשכונת נווה אביבים. ספריו סיפורת עיון באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979) פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983) ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987) שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (1993): קריאה מעמיקה בשלושה מסיפוריו של ש"י עגנון: "תהלה", "סיפור פשוט" ו"תמול שלשום". מתחילים סיפור (מסות, 1996) כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998) בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002) על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006) יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014) שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017) ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018) כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו, 2019) עיבודים לספריו קולנוע חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע: הספר "מיכאל שלי" עובד על ידי הבמאי דן וולמן ב-1975 לסרט קולנוע בשם "מיכאל שלי". הסרט זכה בשלושה פרסי כינור דוד. הספר "קופסה שחורה" עובד לקולנוע בידי יעוד לבנון, נעמי שרן ועמוס עוז ובוים בידי יעוד לבנון בסרט שהוקרן לראשונה בשנת 1992, בכיכובם של ברוריה אלבק, מתי סרי, עמי טראוב, אמנון מסקין וקרן מור. הספר "פנתר במרתף" עובד לקולנוע בידי הבמאית לין רות' לסרט בשפה האנגלית בשם "הבוגד הקטן" (The Little Traitor) בשנת 2007. במאי 2015 הוצג בהצגת בכורה בפסטיבל קאן הסרט "סיפור על אהבה וחושך", אשר כתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי. בשנת 2022 יצא לאקרנים סרטו של דן וולמן ״הבשורה על פי יהודה״ המבוסס על ספרו של עוז. קולנוע תיעודי עוז השתתף בסרט התיעודי אל בורות המים שביים מוטי קירשנבאום (1982) עוז גיבור הסרט "עמוס עוז - הישר לתוך השמש הקיצית" של יונתן צור ומאשה צור (2009) עוז היה גיבור סרטו של יאיר קדר החלון הרביעי, עמוס עוז (2022) תיאטרון קופסה שחורה (ספר) – עובד להצגת תיאטרון בידי חנן שניר ובבימויו והוא הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 2003, עיבוד חדש לתיאטרון מאת יעוד לבנון ונעמי שרון הוצג בשנת 2014 על במת בית הספר לתיאטרון בית צבי, ועיבוד נוסף לתיאטרון מאת חנן שניר ובבימויו הוצג בשנת 2019 בתיאטרון בית ליסין. מנוחה נכונה (ספר) – עובד למחזה על ידי פנינה גרי והוצג בפסטיבל עכו ב-1992. אותו הים – עובד להצגת תיאטרון בידי חנן שניר ובבימויו והוא הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 2010, עם מוזיקה של יובל מסנר. הספר "תמונות מחיי הכפר" עובד להצגת תיאטרון בידי יורם פאלק, הוצג בתיאטרון החאן בשנת 2014. פרקים מתוך הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" עובדו למחזה בבימויה של איה קפלן ובכיכובם של יהויכין פרידלנדר ותמר אלקן-מאושר. המחזה עלה בתיאטרון החאן בסוף 2019. מוזיקה בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו. לקריאה נוספת נורית גרץ, עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית הפועלים, 1980. אברהם בלבן, בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז. עם עובד, 1986. אברהם בלבן, אל הלשון וממנה: לשון ומציאות ביצירת עמוס עוז. עם עובד, 1988. יאיר מזור, ליטוף באפלה - על סיפורת עמוס עוז, כתר הוצאה לאור, 1998. נורית גרץ ומאיר חזן (עורכים), ישראל, חוברת מס' 7, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005. חוברת מיוחדת של כתב העת שמוקדשת לספר סיפור על אהבה וחושך. ניצה בן-דב, והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006. נורית גרץ ועדיה מנדלסון-מעוז, עמוס עוז, א"ב יהושע - התחלות כרך ב', קורס של האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010. יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011. אבי וימר, מחיאת כף-יד אחת - מסע ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. הוצאה אלקטרונית ומודפסת/אינדיבוק, ספטמבר 2013. אילת נגב, עמוס עוז: אני כמו מרגל או סוכן־חרש, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה. זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015. נורית גוברין, קרובים רחוקים: המשפחה הספרותית של עמוס עוז, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה, 2015. יובל גלעד, עמוס עוז כנושא הדגל של השמאל הישראלי, יקום תרבות, 27 באוקטובר 2014. אביבה קרינסקי, דרכי עיצוב ופענוח של אלמנטים סמליים ב"מיכאל שלי" וב"נוודים וצפע", בתוך המוטיב והסמל להוראת מונחי יסוד בספרות בשילוב עם אמנויות נוספות, אור-עם, 1985, עמ' 59–64 דוד קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות, כתר 2020. נורית גרץ, מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות, רומן ביוגרפי, הוצאת כנרת, 2020. יהודה שלם, עוז לתמורה - עמוס עוז מכשף השבט, הוצאת כרמל, 2022. קישורים חיצוניים ארכיון עמוס עוז, מכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הרצאותיו: עמוס עוז על הכתיבה, הקריאה ועל הספר בין חברים, מכון ויצמן 2013 עמוס עוז מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סן מרטין, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2016 עמוס עוז כל החשבון עוד לא נגמר, מרכז צימבליסטה 2018 כתבות וראיונות: , , בית ומדבר- ריאיון עם עמוס עוז, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה'. מדוע עמוס עוז לא ראוי לקבל פרס נובל, מתי שמואלוף, אתר nrg, 2009 ריאיון עם צ'ארלי רוז מכּתביו: "אש זרה", מאזנים י"ח/א-ב, דצמבר 1963 ינואר 1964. "אני רואה עצמי מחזֵר של הספרות העברית", באתר האקדמיה ללשון, פברואר 2018 על יצירתו: מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז. גיטה אבינור, "כמה ספרים וסיפורים מן השנים האחרונות", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975. , - על "לדעת אישה" יוסף אורן, "מן השמיים אל הארץ", מאזנים ס"ז 4/5, פברואר-מרץ 1993 - על "שתיקת השמים". - על "חרוזי החיים והמוות" מי-טל נדלר, שחזור מרחבי זיכרון בסיפור על אהבה וחושך, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017 אלכס זהבי, ודע מניין אני בא, על הספר "סיפור על אהבה וחושך", מגזין ארץ אחרת 12 זיוה שמיר, עמוס עוז: כוחה של חולשה, באתר e-mago על יצירותיו של עמוס עוז, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה . (על 'בין חברים', ועל מכלול יצירתו של עוז בין השנים 2002–2012) אסתי אדיבי שושן, קינה עמומה ושותקת - על בין חברים, באתר מחשבות על ספרים, יוני 2012 קובי מידן, חוצה ישראל - ריאיון עם עמוס עוז, הטלוויזיה החינוכית, 27 באוקטובר 2014 הערות שוליים * קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית עוז קטגוריה:סוציאל-דמוקרטים קטגוריה:חולדה (קיבוץ): אישים קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1998 קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס ברנר קטגוריה:זוכי פרס ברנשטיין קטגוריה:זוכי פרס קוגל קטגוריה:זוכי פרס דן דוד קטגוריה:זוכי פרס גתה קטגוריה:זוכי פרס היינריך היינה קטגוריה:זוכי פרס די ולט לספרות קטגוריה:זוכי פרס זאב קטגוריה:זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לספרות קטגוריה:זוכי פרס קורט לספר היהודי קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל קטגוריה:חברי שלום עכשיו קטגוריה:פעילי מרצ קטגוריה:כרם אברהם: אישים קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים) קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:זוכי פרס פמינה קטגוריה:זוכי פרס הים התיכון קטגוריה:אישים הקבורים בקיבוצים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1939 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018 קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראלים שתרמו איברים	2024-09-15T00:31:33
איי שלמה	איי שלמה (באנגלית: Solomon Islands) הם מדינת איים המורכבת משרשרת של כ-990 איים באוקיינוס השקט ממזרח לפפואה גינאה החדשה. שטח האדמה הכולל של האיים הוא 28,400 קמ"ר. המדינה חברה בחבר העמים הבריטי. היסטוריה איי שלמה יושבו בידי מלנזים לפני כ-30,000 שנה. מתיישבים פולינזים החלו להתיישב באיים בסביבות שנת 4000 לפני הספירה והביאו לאיים את תרבותם. בשנת 1568 הנווט הספרדי אלוורו דה מנדיינה הגיע לאיים ונתן להם את שמם. במהלך המאה ה-19 חילקו בריטניה וגרמניה את האיים ביניהן, ובשנת 1900 קיבלו האיים כולם מעמד של מדינת חסות בריטית. מלחמת העולם השנייה אחד המאבקים המרכזיים של מלחמת העולם השנייה התרחש בתחומי האיים הללו. מאבק זה החל ב-14 באוגוסט 1942, ובמהלכו נלחמו בעלות הברית באימפריה היפנית. מאבק זה התאפיין בשימוש נרחב בכלי מלחמה ימיים ואוויריים. בין השאר נערכו בתחומי המדינה קרב סאבו וקרב איי סנטה קרוז, שבמהלכם השתמשו הצדדים היריבים באוניות מערכה, נושאות מטוסים ומטוסי קרב, שבמידה רבה הכריעו את תוצאות העימות לטובת בעלות הברית. המצר בין איי פלורידה והאי גוודלקנל נודע בשם "אגן מצולות המתכת", משום שאוניות רבות טבעו בו בין אוגוסט 1942 למרץ 1943, עם סיום המאבק. מאבק זה היה נקודת מפנה במלחמה נגד האימפריה היפנית. הקמתה ממשל ריבוני הוכרז ב-1976, וב-7 ביולי 1978 הכריזה המדינה עצמאות. נושאים המעסיקים את השלטון לרוב הם שחיתות, בעלות אדמה, בירוא יערות והתמודדות עם מחלת המלריה. התקוממויות אזרחיות גרמו כמעט להתמוטטות מוחלטת של מוסדות השלטון. מספר פקידים ציבוריים לא קיבלו את משכורתם למשך חודשים וישיבות קבינט הממשלה נערכו במקומות חשאיים מחשש לאיומי שכירי חרב. כוחות הביטחון לא הצליחו להשליט סדר בעיקר מכיוון שמספר אנשי מנגנון הביטחון מזוהים עם חלק מהכנופיות היריבות. על כן, מדי פעם מתייחסים למדינה כאל ניסיון שכשל. ביולי 2003 פרסם המושל הכללי של איי שלמה בקשה רשמית לעזרה בינלאומית לאחר שהפרלמנט באיי שלמה הצביע פה אחד למען ההתערבות הבינלאומית. אוסטרליה וניו זילנד הובילו משלחת ביטחונית בינלאומית שהורכבה מ-2,200 חיילים ושוטרים מ-20 מדינות אחרות באוקיינוס השקט שהגיעה לאיים כחודש לאחר פרסום הבקשה. לאחר מספר עימותים וצעדים מטעם הכוח הוא הצליח לשפר את מצבה הביטחוני של המדינה. והביא לכניעת מנהיג המרד. ב-אפריל 2022 איי שלמה חתמה על הסכם ביטחון עם סין. פוליטיקה המדינה מוגדרת כמונרכיה חוקתית, והממשל הוא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד המלך צ'ארלס השלישי, והוא מיוצג באמצעות המושל הכללי פרנק קאבוי שנבחר בשנת 2009 כאשר נתנאל וואינה סיים תקופת שנים בתפקיד. תפקיד זה הוא בעל קדנציה בת חמש שנים אליה נבחרים אישים על ידי הפרלמנט. בפרלמנט חמישים חברים הנבחרים לקדנציות בנות ארבע שנים. הפרלמנט ניתן לפיזור על פי הצבעת הרוב לפני תום כהונתו. כל חבר פרלמנט הוא הנציג היחיד של אזור הבחירה שלו. כל אזרח רשאי להצביע החל מגיל 18. ראש ממשלת איי שלמה הוא מנסה סוגברה, בקנדציה רביעית. תפקיד זה גם הוא נבחר על ידי הפרלמנט מבין חברי קבינט השרים. לרוב, המפלגות והקואליציות באיי שלמה נחשבות לחלשות ולא יציבות. הצבעות אי אמון מתבצעות באופן תדיר וכתוצאה הנהגת הממשלה והרכב הקבינט משתנים פעמים רבות. מחוזות לאיי שלמה תשעה מחוזות ועיר אחת: סנטרל (מרכזי) צ'ויסיול גוודלקנל הוניארה (עיר) איזבל מאקירה-אולאווה מלאיטה רנל ובלונה טמוטו ווסטרן (מערבי) # מחוז בירה צ'יף שטח(קמ"ר) אוכלוסייהמשוער 1999 אוכלוסייהלקמ"ר (2009) אוכלוסייהמשוער 2009 1 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז מרכזי טולאגי Patrick Vasuni 615 21,577 42.4 26,051 2 23x15px\|border \|alt=\|link= צ'ואיסאול האי טארו Jackson Kiloe 3,837 20,008 6.9 26,371 3 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז גוודלקנל הוניארה Anthony Veke 5,336 60,275 17.5 93,613 4 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז איזבל בואלה James Habu 4,136 20,421 6.3 26,158 5 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז מאקירה אולאווה קיראקירה Stanley Siapu 31,006 12.7 40,419 6 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז מאלאיאיטה אאוקי Peter Ramohia 4,225 122,620 32.6 137,596 7 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז רנל ובלונה טיגואה George Tuhaika 671 2,377 4.5 3,041 8 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז טמוטו לאטה Fr. Charles Brown Beu 895 18,912 23.9 21,362 9 23x15px\|border \|alt=\|link= מחוז מערבי גיזו Wyne Maepio 5,475 62,739 14.0 76,649 – 23x15px\|border \|alt=\|link= טריטוריית הבירה הוניארה Mua (Mayor) 22 49,107 2,936.8 64,609 Solomon Islands הוניארה – 28,400 409,042 14.7 515,870 גאוגרפיה איי שלמה היא שרשרת איים רחבה השוכנת מזרחית לפפואה גינאה החדשה. מרכיבים אותה מספר רב של איים, ביניהם: איי נגלה, צ'ויסיול, איי שורטלנד, איי ניו ג'ורג'יה, סנטה איזבל, איי ראסל, איי פלורידה, מלאיטה, גוודלקנל, סיקאיאנה, מראמאסיקה, אולאווה, אורי, מאקירה, סנטה אנה, רנל ובלונה, איי סנטה קרוז, טיקופיה, אנוטה ופאטאקה. המרחק בין האי המערבי ביותר וזה המזרחי ביותר הוא בערך 1,500 ק"מ. איי סנטה קרוז הם מבודדים במיוחד, במרחק של יותר מ-200 ק"מ משאר האיים. מספר הרי געש בדרגות שונות של פעילות נמצאים על כמה מהאיים הגדולים יותר. מספר רב מהאיים הקטנים יותר הם איי אלמוגים המכוסים בחול ועצי דקל. כחלק מטבעת האש, האיים מאופיינים ברעידות אדמה תדירות. בשנים האחרונות הורגשו שתי רעידות אדמה משמעותיות: ב-2 באפריל 2007 התרחשה רעידת אדמה במגניטודה 8.1 בסולם Mw שמרכז הרעש שלה כ-350 ק"מ צפונית מערבית לבירה הוניארה; רעידת האדמה גרמה לצונאמי ובו נספו 52 בני אדם וכ-900 בני אדם נשארו מחוסרי בית. ב-6 בפברואר 2013 הורגשה רעידת אדמה במגניטודה 8 בסולם Mw שמרכזה באיי סנטה קרוז, ובה נספו 9 אנשים. כלכלה כלכלת איי שלמה מושתתת על חקלאות, דייג (בעיקר דגי טונה) ויערנות. רוב המוצרים, ממזון ועד מכונות ודלק, הם מיובאים. האיים עשירים במחצבים כגון עופרת, זהב, בוקסיט ופוספטים. מוצרי היצוא העיקריים הם דגים, עצים, קופרה ושמן דקלים. תיירות היא ענף מתפתח, ואילו ענף היערנות סובל מניצול יתר שעורר טענות קשות על שחיתות והרס הסביבה. כמו כן, בסביבות שנת 1990, בעקבות ביקור אנשי מדע ובוטניקה באי, אדמת האיים התגלתה כמתאימה ביותר לגידול עגבניות. בעקבות כך, ילידים רבים רכשו קרקעות חקלאיות והחלו לגדל בהן עגבניות לייצוא למדינות הסמוכות, כאשר הצרכניות הגדולות מביניהן הן אוסטרליה וניו זילנד. ממדיה הקטנים של המדינה וריחוקה מנתיבי המסחר של האוקיינוס השקט מקשים על פיתוח כלכלת המדינה. בנוסף, בעיות כלכליות בדרום מזרח אסיה ב-1998 הביאו לירידה במסחר העצים וגרמו למשבר כלכלי באיי שלמה. הממשלה קיצצה במשכורות עובדי הציבור וביצעה גזירות כלכליות שונות נוספות. הכלכלה החלימה חלקית ב-1999 בעקבות התחזקות מחיר הזהב והצלחת הפעלת מכרות הזהב באי, אך בעקבות סגירת מטע הדקלים העיקרי באי נראה שהכלכלה עלולה להידרדר שוב. תרבות רוב התושבים חיים בכפרים ושומרים על אורח חיים מסורתי. מנהגים עתיקי יומין מועברים מדור לדור, כביכול מהרוחות הקדמוניות עצמן שפה שמאל\|ממוזער\|250px\|ילידים בסירת קאנו תושבי איי שלמה מדברים בין 80 ל-100 שפות, כאשר המספר המדויק תלוי בהגדרה לשפה. באיים המרכזיים מדברים בעיקר בשפות הנהוגות במלנזיה. באיים החיצוניים יותר, כגון רנל ובנולה בדרום, טיקופיה, אנוטה ופאטאקה במזרח, סיקאיאנה בצפון מזרח ולואניואה בצפון מדברים בשפות הפולינזיות. ישנם גם שמדברים בשפות המיקרונזיות. השפה האנגלית מוכרזת כשפה רשמית, אך השפה המדוברת ביותר היא פיג'ין. דת 96% מתושבי איי שלמה הם נוצרים (45% אנגליקנים, 18% קתולים). 4% הנותרים מאמינים בדתות מקומיות. דמויות של אלילים מקומיים מצוירות על מטבעות 2 סנטים, 10 סנטים ו-1 דולר הנפוצים במחזור. דגל הדגל של איי שלמה מחולק באלכסון בקו צהוב, המייצג את השמש. החלק העליון הוא כחול ומייצג את השמיים הכחולים עם חמישה כוכבים פנטגראמים בתבנית X. החלק התחתון הוא ירוק מייצג את הצמחייה הרבה באיים. רוחב הדגל לעומת גובהו הוא ביחס של 2:1. שם האיים האי התגלה בשנת 1568 על ידי אלברו דה מנדניה, מגלה ארצות ספרדי שהגיע אליהם במסעו מפרו שבאמריקה הדרומית. מנדניה קרא לאיים על שם שלמה המלך משום שהאמין שהגיע לארץ אופיר, מקור הזהב, ככתוב: ”וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה“ (מלכים א', ט', כ"ח), וכן ”שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים“ (דברי הימים א', כ"ט, ד'). דמוגרפיה באיי שלמה יש כ-824,000 תושבים (אומדן נכון לאוקטובר 2024). בשנת 1999 היו 93% מהאוכלוסייה מלנזים, 4% פולינזים, 1.5% מיקרונזים, 0.8% אירופים ו-0.3% סינים. 5%-10% מהאוכלוסייה המקומית היא בעלת שיער בלונדיני טבעי, למרות צבע עורה הכהה. לפי מחקר שנערך על ידי ד"ר מרק סטונקינג, פרופ' קרלוס בוסטמנטה וד"ר איימר קני מאוניברסיטת סטנפורד, השיער הבלונדיני של תושבי איי שלמה הוא תוצר של מוטציה בגן יחיד, ושונה מהבסיס הגנטי שאחראי לשיער הבלונדיני בקרב האדם הלבן. נכון לשנת 2022, תוחלת החיים היא 73.5 שנים (גברים) ו-79 שנים (נשים). הריבוי הטבעי באיים הוא 1.84%. חינוך באיי שלמה יש כ-62% יודעי קרוא וכתוב (מגיל 15 ומעלה). בעיר הונירה שוכנת אוניברסיטת דרום האוקיינוס השקט. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות איים קטגוריה:איים באוקיינוס השקט קטגוריה:מלנזיה קטגוריה:מדינות חסות בריטית לשעבר קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות ללא צבא קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1978	2024-10-17T12:11:37
רובי ויליאמס	רוברט פיטר "רובי" ויליאמס (באנגלית: Robert Peter "Robbie" Williams; נולד ב-13 בפברואר 1974) הוא זמר, פזמונאי, יועץ קולי ושחקן אנגלי. היה חבר בלהקת הבנים הבריטית טייק ד'את, והתפרסם בתחילת פעילותה של הלהקה, מתחילת שנות ה-90. ב-1995 עזב את הלהקה, והתחיל את קריירת הסולו שלו. ב-15 ביולי 2010, נכתב באתר הגרדיאן שהוא חוזר אל הלהקה, ושהם מתכוונים להוציא אלבום חדש. מאז, עזב את הלהקה פעם נוספת. במהלך הקריירה שלו, הפך ויליאמס לאחד מאמני הסולו הבריטים שמכרו הכי הרבה אלבומים, עם כ-57 מיליון עותקים. בנוסף, זכה ויליאמס ב-17 פרסים בטקס פרסי המוזיקה הבריטית, וב-2004, נכלל ב"היכל התהילה של המוזיקה הבריטית", לאחר שנבחר כ"זמר הטוב ביותר של שנות ה-90". ילדותו ונעוריו רובי ויליאמס נולד לפיטר וג'נט ויליאמס בסטוק-און-טרנט שבאנגליה ב-13 בפברואר 1974. כשהיה בן שלוש התגרשו הוריו, והוא עבר לגור לצד אמו ואחותו. ויליאמס למד ב"בית הספר היסודי מיל היל", לאחר מכן בבית ספר קתולי, ואחר כך בבית ספר לריקוד. בנוסף, הוא השתתף במספר הצגות בבית הספר, ושיחק בקבוצת כדורגל באנגליה. ויליאמס עזב את בית הספר בגיל 16, והחל לעבוד במכירות. אימו שכנעה אותו לגשת לאודישנים ללהקת בנים בעקבות מודעה שראתה. ב-1990, עבר ויליאמס את האודישנים ללהקה, טייק ד'את, והיה לחבר הצעיר ביותר בה. להקת טייק ד'את אף על פי שרוב שירי הלהקה בוצעו על ידי גארי ברלו, ויליאמס ביצע את "Could It Be Magic", "I Found Heaven" ו-"Everything Changes". סכסוכים בנושא משמעת החלו להופיע בין ויליאמס לבין מרטין-סמית', מנהל הלהקה, דבר שגרם לוויליאמס להגדיל את כמות האלכוהול אותה צרך ולהתמכר לקוקאין. ביולי 1995 לקח ויליאמס מנת יתר של סמים יום לפני הופעה מתוכננת של הלהקה בטקס פרסי המוזיקה של MTV אירופה. על פי הסרט הדוקומנטרי "Take That: For The Record" הוא החל להרגיש עצוב בלהקה כיוון שרצה להרחיב את העיסוק המוזיקלי של הלהקה גם לראפ ולהיפ הופ אך הדבר נגד את אופי הלהקה שהתמקד בעיקר בבלדות. במהלך אחת החזרות לקראת "Nobody Else" – סיבוב הופעות של טייק ד'את, הודיעו חברי ההרכב לוויליאמס שהם רוצים להופיע בסיבוב הופעות בלעדיו. ויליאמס הסכים ועזב את הלהקה. לאחר עזיבתו החל עיסוק תקשורתי בוויליאמס ובמהלך ראיונות לעיתונים ולתוכניות אירוח, סיפר על כוונתו לפתוח בקריירת סולו, אך בגלל סעיף בחוזה שלו עם טייק ד'את הוא לא היה יכול להוציא שירים עד שהלהקה תפורק באופן רשמי. מנהל הלהקה טייק ד'את תבע אותו תביעה על סך 200,000 דולר, ולאחר מספר משפטים לגבי זכותו בקריירת סולו, ויליאמס ניצח ועזב את חברת BMG. ב-13 בפברואר 1996, הלהקה התפרקה סופית. קריירת הסולו ב-27 ביוני 1996, הודיע ויליאמס שחתם על חוזה עם קרייסליס רקורדס, ואת קריירת הסולו שלו פתח ב-1996 בביצוע גרסת כיסוי לשיר "Freedom! '90" של ג'ורג' מייקל. השיר, בביצועו של ויליאמס, יצא כסינגל, והגיע בשיאו למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי, אף שהגרסה המקורית הגיעה בשיאה רק למקום ה-28. Life thru a Lens ויליאמס החל את ההקלטות לאלבומו הראשון, "Life thru a Lens", במרץ של 1996. הוא הוצג בפני גאי צ'יימברס, כותב אנגלי. צ'יימברס הפיק את האלבום, וב-14 באפריל 1997, הוציא ויליאמס את הסינגל הראשון מהאלבום, "Old Before I Die". השיר הגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי אך לא אל שלושים הגדולים באף מצעד אחד פרט למצעד האיטלקי. הסינגל השני מהאלבום היה "Lazy Days" שיצא לאור ב-14 ביולי 1997. על פי עצת חברו אלטון ג'ון עבר ויליאמס טיפול לגמילה מסמים וכיון שכך, לא עסק בקידום "Lazy Days" והשיר דורג בשיאו במקום השמיני במצעד הבריטי. בספטמבר 1997, יצא האלבום "Life thru a Lens". האלבום הושק בהופעת הסולו הראשונה שלו בתיאטרון "Élysée Montmartre" שבפריז. האלבום הצליח בבריטניה כשהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, אך במצעדים אחרים באירופה לא נחל הצלחה רבה. גם הסינגל השלישי מהאלבום, "South of the Border", לא נחל הצלחה, והגיע רק למקום ה-40 במצעד הבריטי. חברת התקליטים של ויליאמס הביעה דאגה לגבי עתידו, אך ב-1 בדצמבר, הוציא ויליאמס את הסינגל הרביעי מהאלבום, "Angels". "Angels" היה לשיר הנמכר ביותר של ויליאמס. הוא הגיע למעמד פלטינה כפולה בבריטניה, ואף זכה להצלחה רבה בשאר אירופה. בזכות הצלחת השיר, מכירותיו של האלבום הוגדלו, והוא נשאר במשך 40 שבועות בעשירייה הפותחת של מצעד האלבומים הבריטי, מתוך 218 שבועות כוללים במצעד. השיר הגיע למקום ה-83 ברשימת השירים שמכרו יותר ממיליון עותקים בכל הזמנים בבריטניה, לאחר שמכר יותר מ-2.4 מיליון עותקים. ויותר משלושה מיליון עותקים באירופה כולה. בשנת 2005, שמונה שנים לאחר יציאת הסינגל "Angels", זכה השיר בתואר "הסינגל הטוב ביותר של 25 השנים האחרונות", בטקס פרסי המוזיקה הבריטית 2005. I've Been Expecting You בתחילת 1998, החל ויליאמס לעבוד על אלבומו השני, "I've Been Expecting You". ב-7 בספטמבר, יצא לאור השיר "Millennium" כסינגל הראשון מתוך האלבום. השיר מכיל בחלקו נעימת רקע שמופיעה גם בשיר "You Only Live Twice" של ג'ון בארי. השיר היה השיר הראשון של ויליאמס שהגיע לפסגת מצעד הסינגלים הבריטי. השיר מכר יותר מ-400,000 עותקים והגיע למעמד זהב בבריטניה. בנוסף, השיר הגיע לעשרים הגדולים במדינות רבות באירופה. ב-26 באוקטובר 1998, יצא לאור האלבום "I've Been Expecting You". האלבום נכנס היישר אל המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, והצליח גם בשאר אירופה. בבריטניה, מכר האלבום יותר משלושה מיליון עותקים, והגיע למעמד פלטינה ×10, ובשאר אירופה מכר יותר מארבעה מיליון עותקים. השיר "No Regrets", יצא לאור כסינגל השני מהאלבום ב-30 בנובמבר 1998. השיר הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי. השיר מכר כ-200,000 עותקים, והגיע למעמד זהב באוקטובר 2004. השיר "Strong" יצא כסינגל השלישי מהאלבום ב-15 במרץ 1999, והגיע גם הוא אל המקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי. הסינגל הרביעי מהאלבום, הוא השיר "She's the One", שהוא גרסת כיסוי לשיר של הלהקה World Party, היה לשיר השני של ויליאמס שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. השיר מכר למעלה מ-400,000 עותקים בבריטניה, והגיע למעמד זהב. לסינגל, התלוותה גרסת איי סייד כפולה, "It's Only Us" – שיר הנושא של FIFA 2000. ויליאמס סיים את השנה בסיבוב הופעות באירופה. ב-1999, ויליאמס נרשם לחברת התקליטים קפיטול רקורדס, שבארצות הברית, והחל בקידומו הפרסומי. השיר "Millennium" יצא כסינגל בארצות הברית ובקנדה, והגיע למקום ה-72 במצעד בילבורד הוט 100. במקביל, יצא לאור האלבום "The Ego Has Landed" בארצות הברית ובקנדה, והגיע למקום ה-63 במצעד בילבורד 200. בנוסף, הגיע האלבום למקום ה-17 במצעד הקנדי. מאוחר יותר, יצאה המהדורה בכל העולם (וכגרסת מוגבלת באירופה), והאלבום הגיע אל המקום הראשון בניו זילנד. הווידאו קליפים לשיריו זכו למספר צפיות גבוה, והוא היה מועמד ל-VMA בקטגוריית "הווידאו הטוב ביותר של זמר", אך הוא לא זכה. קפיטול רקורדס רצתה להפוך את ויליאמס לכוכב גדול יותר, ולכן הוציאה את הבלדה "Angels" כסינגל. הוא צילם וידאו חדש לשיר, והוא הגיע למקום ה-41 במצעד הבילבורד. האלבום מכר יותר מ-500,000 עותקים בארצות הברית, והגיע למעמד זהב באותה השנה. Sing When You're Winning במהלך 1999, החל ויליאמס לעבוד על האלבום השלישי שלו. הסינגל הראשון מתוכו היה "Rock DJ". השיר הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, השיר גם הגיע למקום הראשון בניו זילנד ולעשירייה הפותחת במספר מדינות. לעומת זאת, בארצות הברית, השיר לא נכנס אל מצעד בילבורד הוט 100. השיר זכה במספר פרסים: "השיר הטוב ביותר של שנת 2000" בטקס פרסי המוזיקה של MTV אירופה, "הסינגל הטוב ביותר בשנה" בטקס פרסי המוזיקה הבריטית, ו-"האפקטים המיוחדים הטובים ביותר", בטקס ה-VMA. השיר מכר יותר מ-600,000 עותקים בבריטניה, והגיע למעמד פלטינה. באוגוסט 2000, יצא לאור האלבום השלישי של ויליאמס, "Sing When You're Winning". עם יציאתו, הגיע האלבום למקום הראשון במדינות רבות בעולם, בהן: גרמניה, ניו זילנד והולנד. בבריטניה נכנס האלבום היישר אל המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, והגיע למעמד פלטינה ×2 בשבוע הראשון ליציאתו. האלבום נשאר 91 שבועות במצעד האלבומים הבריטי. בנוסף, האלבום מכר 2.4 מיליון עותקים בבריטניה, והגיע למעמד פלטינה ×8, והיה לאלבום ה-51 הנמכר ביותר בהיסטוריה של בריטניה. באירופה, מכר האלבום יותר מארבעה מיליון עותקים. הסינגל השני מהאלבום הוא השיר "Kids", שהוא שיתוף פעולה בין ויליאמס לבין קיילי מינוג. השיר נכתב כשמינוג ביקשה מוויליאמס לכתוב את החומרים לאלבומה החדש "Light Years". הוא החליט לכלול את השיר באלבומו, והוציא אותו כסינגל. השיר הגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי, והגיע למעמד זהב בבריטניה לאחר שמכר יותר מ-200,000 עותקים. מאוחר יותר, שני סינגלים מהאלבום, "Supereme" ו-"Better Man" הגיעו לעשירייה הפותחת במספר מדינות בעולם. הסינגל החמישי מהאלבום היה שיר שלא הובלט מהאלבום, "Eternity". השיר יצא לאור באמצע 2001, והגיע למקום הראשון בבריטניה. בנוסף, הגיע לעשירייה הפותחת במדינות רבות נוספות. Swing When You're Winning לאחר הצלחת האלבום השלישי, ויליאמס החל לעבוד על אלבומו הרביעי. הוא סיפר, כי האלבום הושפע מפרנק סינטרה. ויליאמס הקליט את האלבום באולפני קפיטול שבלוס אנג'לס. באלבום, הקליט ויליאמס מספר דואטים, עם יונתן וייקס, ג'יין הורוקס, רופרט אוורט, ניקול קידמן, וזמרים נוספים. הסינגל הראשון מתוך האלבום היה הדואט עם ניקול קידמן, "Somethin' Stupid". השיר הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, והיה לשיר החמישי של ויליאמס שהגיע לפסגת המצעד, כשמכר יותר ממאה אלף עותקים בשבוע הראשון. השיר מכר 200,000 עותקים בבריטניה, והגיע למעמד זהב. השיר הגיע גם לחמישה הגדולים במדינות רבות כגון גרמניה, בלגיה וניו זילנד. האלבום "Swing When You're Winning", יצא לאור ב-2001. האלבום הגיע אל המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ונשאר שם במשך שישה שבועות רצופים. בנוסף, האלבום הגיע למקום הראשון גם באירלנד, ניו זילנד, אוסטריה, גרמניה ושווייץ, ולעשרת הגדולים בשאר העולם. בסך הכול, שהה האלבום 85 שבועות במצעד הבריטי, והגיע למעמד פלטינה ×7 בבריטניה. האלבום, מכר בסך הכול 7 מיליון עותקים בכל העולם, והפך לאלבום ה-49 הכי נמכר בהיסטוריה של בריטניה. הסינגל השני מהאלבום היה "Mr. Bojangles/I Will Talk and Hollywood Will Listen" שהוא איי סייד כפול. השיר יצא כסינגל רק באירופה המזרחית-מרכזית. השיר "Mack The Knife", יצא לאור כסינגל שני במקסיקו. בדצמבר 2003, יצא לאור DVD שנקרא "Robbie Williams Live at the Albert Hall", ה-DVD שהפך לאחד מהנמכרים ביותר בתחום המוזיקה, והגיע למעמד פלטינה ×6 בבריטניה ופלטינה ×2 בגרמניה. Escapology ב-2002 חתם ויליאמס חוזה על סך 80 מיליון לירות שטרלינג עם חברת EMI. החוזה כלל מספר תנאים, בהם חוסר התערבות החברה בסגנון המוזיקלי של ויליאמס, והתחייבות לגרום לוויליאמס "לפרוץ" בארצות הברית. ויליאמס החל לעבוד על אלבומו החמישי, והקליט אותו באולפן במשך שנה. ויליאמס לקח חלק רב יותר בכתיבת האלבום, ואף כתב מספר שירים ללא גאי צ'יימברס, כשרובם הוקלטו בלוס אנג'לס. הסינגל הראשון מהאלבום היה "Feel", שנכתב על ידי ויליאמס וצ'אמברס. השיר הוקלט תחילה כגרסת דמו, וכשוויליאמס החל להקליט מחדש את הקולות, הוא לא היה מרוצה, ולכן החליט להוציא את גרסת הדמו המקורית כסינגל ב-2 בדצמבר 2002. השיר הגיע למקום הראשון בהולנד, ובאיטליה, למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי, ובנוסף הגיע לעשרת הגדולים כמעט בכל מדינה באירופה. אלבומו החמישי "Escapology", יצא לאור ב-18 בנובמבר 2002. האלבום הגיע למקום הראשון במספר מדינות בעולם: בריטניה, גרמניה, שווייץ, אוסטריה, שוודיה, פינלנד ודנמרק. ברוב המדינות האחרון, האלבום הגיע לעשירייה הפותחת. לעומת זאת, בארצות הברית, האלבום נחשב לכישלון, והגיע אל המקום ה-43 במצעד בילבורד 200. האלבום מכר בסך הכול כמעט 2 מיליון עותקים בבריטניה, והגיע למעמד פלטינה ×6. בנוסף, האלבום מכר יותר מחמישה מיליון עותקים באירופה. הסינגל השלישי מהאלבום היה השיר "Something Beautiful", שיצא לאור ב-28 ביולי 2003. תחילה, השיר הוצע לטום ג'ונס, אך הוא החליט לא לבצע אותו. השיר הגיע לעשרת הגדולים במצעד הסינגלים הבריטי, כמו גם בניו זילנד ובדנמרק, אך לא הגיע למקומות גבוהים במדינות אחרות בעולם. הווידאו קליפ לשיר מתאר מספר אנשים בכל רחבי אירופה המנסים לזכות באפשרות להופיע יחד עם ויליאמס בסוף של אותו הווידאו, ושלושת הזוכים יכלו לפגוש אותו. שלוש גרסאות שונות יצאו לאור ברחבי העולם עם זוכים שונים. ב-2003 שר גם את שיר הנושא של סרט האנימציה המצליח "מוצאים את נמו", "Beyond The Sea" (במקור בוצע על ידי בובי דארין). סיבוב ההופעות ויליאמס החל את סיבוב ההופעות שלו באמצע 2003. הסיבוב כלל שלוש הופעות בכפר Knebworth שבאנגליה. ההופעות כללו בסך הכול 375,000 מעריצים. באוקטובר 2003 הוציא ויליאמס את אלבום ההופעה הראשון שלו, "Live at Knebworth". במצעד האלבומים הבריטי, הגיע האלבום אל המקום השני, והגיע אל המקום הראשון בגרמניה ובאוסטריה. בנוסף, הגיע השיר לעשרת הגדולים בכל שאר מדינות אירופה, כמו גם באמריקה הלטינית. בסך הכול, מכר האלבום כ-600,000 עותקים בבריטניה, והגיע למעמד פלטינה ×2. באירופה, מכר האלבום שני מיליון עותקים. Greatest Hits באוקטובר 2004, ויליאמס הוציא את האלבום הראשון שלו, שכלל גם שירים חדשים, שעבד עליהם יחד עם סטפן דאפי. הסינגל הראשון מהאלבום היה השיר "Radio", אשר יצא ב-4 באוקטובר 2003, ונכנס היישר אל המקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי ובדנמרק, ובנוסף, הגיע לעשרת הגדולים באוסטריה, גרמניה יוון, הולנד, הונגריה, איטליה, נורווגיה וספרד. האלבום יצא לאור שבועיים לאחר יציאת הסינגל, ונכנס היישר אל המקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. בנוסף, הגיע האלבום למקום הראשון בשווייץ, איטליה, פורטוגל, אוסטריה, הולנד, אוסטרליה וניו זילנד. באירופה, האלבום הגיע למעמד פלטינה ×5, והיה לאלבום הנמכר ביותר בשנה זו. הסינגל השני מהאלבום היה הבלדה "Misunderstood", שהייתה גם הפסקול של הסרט "ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים". השיר יצא לאור ב-6 בדצמבר 2004 והגיע לעשרת הגדולים בשבוע הראשון ליציאתו בדנמרק, באיטליה ובבריטניה. Intensive Care לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום "Greatest Hits", החל ויליאמס לעבוד על האלבום השישי שלו, שנקרא "Intensive Care", יחד עם סטפן דאפי. ויליאמס הקליט את האלבום בביתו שבקליפורניה, והכתיבה וההקלטה נמשכו 24 חודשים. הסינגל הראשון מהאלבום, "Tripping", יצא לאור ב-3 באוקטובר 2005. השיר הגיע למקום הראשון בגרמניה ובהולנד, והגיע לעשרת הגדולים במדינות רבות באירופה, כמו גם באוסטרליה. האלבום "Intensive Care" הושק בברלין ב-9 באוקטובר 2005. לאחר יציאתו, הגיע האלבום למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, בגרמניה, בשווייץ, אוסטריה, אוסטרליה ומדינות נוספות. בסופו של דבר, IFPI דיווח שהאלבום מכר יותר מחמישה מיליון עותקים, והגיע למעמד פלטינה X5. בנובמבר 2005, זכה ויליאמס בפרס "אמן השנה", בטקס פרסי המוזיקה של MTV. לאחר ההצלחה, חברי טייק ד'את הסכימו להתאחד בנוטינג היל שבלונדון לריאיון דוקומנטרי, אך ויליאמס החליט לא להשתתף בו. ב-12 בדצמבר 2005 יצא לאור הסינגל השני מהאלבום, "Advertising Space" והשיר הגיע לעשרת הגדולים במספר מדינות באירופה כגון בריטניה, גרמניה, שווייץ, אוסטריה ואיטליה. ויליאמס נכנס לספר השיאים של גינס, כשמכר 1.6 מיליון כרטיסים לסיבוב ההופעות שלו ביום אחד. ויליאמס החל לקדם את סיבוב ההופעות שלו, "Close Encounters Tour" באפריקה באפריל 2006, מיד לאחר סיום הסיבוב באירופה, שבו צפו כ-2.5 מיליון אנשים. ובהמשך ההופעות, באמריקה הלטינית ובאוסטרליה, מספר הצופים עלה לשלושה מיליון. הסינגל השלישי מהאלבום היה השיר "Sin Sin Sin", שנכתב על ידי ויליאמס ודאפי, ויצא לאור ב-22 במאי 2006. הווידאו קליפ לשיר צולם בקייפטאון לפני תחילת סיבוב ההופעות. השיר היה לשיר הראשון של ויליאמס שיצא להורדה דיגיטלית בלבד, והגיע למקום ה-22 במצעד הסינגלים הבריטי, אך הגיע לעשרים הגדולים במספר מדינות כגון הולנד, דנמרק, שווייץ, וגרמניה. Rudebox 200px\|ממוזער\|250px\|ויליאמס בהופעה, יולי 2006 בתחילת 2006, דווח על אלבומו השביעי של ויליאמס, ודווח שיכלול בעיקר שירי דאנס ומוזיקה אלקטרונית. האלבום כלל מספר שיתופי פעולה עם פט שופ בויז, ויליאם אורביט, מארק רונסון ואמנים נוספים. הסינגל הראשון מהאלבום היה השיר "Rudebox", שהוצג לראשונה בתוכנית BBC רדיו 1 על ידי סקוט מילס. העיתון הבריטי "דה סאן", קרא לשיר "השיר הגרוע ביותר מעולם". השיר יצא לאור ב-4 בספטמבר 2006, והגיע למקום הרביעי בבריטניה. בנוסף, הגיע למקום הראשון בגרמניה, שווייץ ואיטליה. ויליאמס הוציא לאור את אלבומו השביעי, "Rudebox" ב-23 באוקטובר 2006. פריה אלאן מאתר NME, נתנה לשיר שמונה נקודות מתוך עשר, ג'ון בוש מאתר Allmusic נתן לאלבום ארבעה כוכבים מתוך חמישה. לעומת זאת, ג'ולי בראדפוט מ-BBC, כתבה שהאלבום "מבלבל". האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, אך מכר פחות מ-500,000 עותקים והגיע למעמד פלטינה ×2 בבריטניה. בעקבות המכירות הנמוכות ביחס לאלבומיו הקודמים, הפך "Rudebox" לאלבום שנמכר במספר הנמוך ביותר של ויליאמס עד אז. בגרמניה, בשווייץ, באוסטריה, בפינלנד ובאיטליה, הגיע האלבום למקום הראשון. באירופה, מכר האלבום יותר משני מיליון עותקים, והגיע למעמד פלטינה ×2, ובכך הפך לאלבום שזכה באלבום פלטינה בפרק הזמן הקצר ביותר ב-2006. הסינגל השני מהאלבום, "Lovelight" יצא לאור ב-13 בנובמבר. השיר הגיע לעשרת הגדולים בבריטניה, בהולנד, בפינלנד, בדנמרק ובאיטליה, אך לא הגיע למקומות גבוהים בשאר מצעדי העולם. הסינגל השלישי מהאלבום היה השיר "She's Madonna" שהוא שיתוף פעולה בין ויליאמס לבין פט שופ בויז. השיר יצא לאור ב-5 במרץ 2007 בכל העולם מלבד באמריקה הלטינית אך גרסה מוקדמת לסינגל יצאה במהלך ינואר של אותה השנה לרדיו האירופאי. השיר הגיע בשיאו למקום ה-16 במצעד הסינגלים הבריטי, אך הגיע לעשרת הגדולים ברוב מדינות אירופה. בנוסף, הגיע השיר למקום הראשון במצעד ההשמעות של אירופה לאחר ששהה שבועיים במקום השני. באוגוסט 2007, השיר הגיע למקום ה-12 במצעד הדאנס של מגזין בילבורד. השיר "Bongo Bong and Je Ne T'Aime Plus", שיתוף פעולה של ויליאמס עם הזמרת לילי אלן, יצא לאור כסינגל השלישי באמריקה הלטינית ובמספר מדינות אירופאיות נוספות, והוא מבוסס על שירו של הזמר הצרפתי מאנו צ'או, "Bongo Bong". השיר יצא לתחנות הרדיו בינואר 2007, ולהורדה דיגיטלית בפברואר של אותה השנה. על מנת לקדם את אלבומו, ביקש ויליאמס להתחיל לצלם סדרה של סרטונים קצרים, שהופקה על ידי ג'ים סמית', ונקראה "Goodbye to the Normals". ב-4 באוקטובר 2007, הופיע לראשונה ויליאמס לאחר כעשרה חודשים, כשהתארח בהופעתו של מארק רונסון, כששר את השיר "The Only One I Know" של הקרלטנס, שנכלל באלבומו של רונסון, "Version". Reality Killed the Video Star 200px\|ממוזער\|200px\|ויליאמס בהופעה, נובמבר 2009 ב-23 בספטמבר 2007, פורסם באתר דיילי סטאר, שהזמרת הבריטית לאורה קריצ'לי תשתתף בשלושה שירים מאלבום חדש שיצא בשנה הבאה. ב-16 בינואר 2008, פורסם במגזין הסאן, כי ויליאמס משתף פעולה עם צ'אז ג'נקל, מהלהקה בלוקהדס, וכי ויליאמס החל בשנה שעברה לכתוב את אלבומו עם גאי צ'יימברס, אך שיתוף הפעולה ביניהם לא הצליח. בינואר 2009, בכתבה שפורסמה במגזין הגרדיאן, אושר כי ויליאמס כתב שירים יחד עם צ'יימברס (בניגוד לדיווחים במגזין הסאן) ועם מארק רונסון. בנוסף, פורסם שהאלבום יצא לקראת סוף 2009, וכי ויליאמס מתכוון לעזוב את חברת התקליטים EMI לאחר סיום החוזה שלו איתם. ויליאמס פרסם את שם האלבום, בהשראת "Video Killed the Radio Star" של הבאגלז. האלבום יצא לאור ב-9 בנובמבר 2009 בבריטניה, והגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי. הסינגל הראשון מהאלבום היה השיר "Bodies" שיצא לאור ב-4 בספטמבר 2009 כשהושמע לראשונה ב-BBC Radio 1. השיר הגיע למקום הראשון במספר מדינות, בהן איטליה, אוסטרליה, ושווייץ. בנוסף, הגיע השיר למקום השני במצעד הסינגל הבריטי. ב-11 באוקטובר 2009, פרסם ויליאמס אלבום אוסף בעל 12 רצועות, אשר ניתן להורדה חינמית מאתר The Mail on Sunday. האלבום כלל כמה מלהיטיו הגדולים של ויליאמס ותוכנה בשם "completemyartist", אשר נתנה גישה לתוכן מיוחד ורצועות השמעה באינטרנט. באותו הערב, ביצע ויליאמס את ההופעה החיה הראשונה שלו עם השיר "Bodies", בתוכנית הריאליטי "The X Factor" בבריטניה. ב-12 בדצמבר 2009, הופיע ויליאמס שנית בתוכנית, בדואט עם הפיינליסט אולי מארס. ב-20 באוקטובר 2009, פתח ויליאמס את הקונצרט המסורתי האלקטרוני של BBC. זה היה הקונצרט הראשון של ויליאמס מזה שלוש שנים והוא הוקרן בלמעלה מ-200 בתי קולנוע ברחבי העולם. בקונצרט, הופיע ויליאמס עם מספר רצועות מהאלבום החדש "Reality Killed the Video Star". האלבום הושמע לראשונה בשירות Spotify ב-6 בנובמבר 2009, שלושה ימים לפני יציאתו הרשמית ב-9 בנובמבר. האלבום יצא באותו הזמן שאלבום הבכורה של הלהקה JLS, שהיו מתמודדים בתוכנית "The X Factor", והאלבום של JLS הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ובכך מנע מ-"Reality Killed the Video Star" להגיע אל המקום הראשון. באותו השבוע, הגיע האלבום למקום הראשון במצעד העולמי. האלבום יצא גם בארצות הברית, והגיע למקום ה-160 במצעד בילבורד 200. לאחר שבוע, האלבום יצא מהמצעד. הסינגל השני מהאלבום, "You Know Me", יצא לאור ב-4 בדצמבר 2009 בבריטניה. השיר הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים הבריטי, אך בשאר מדינות העולם השיר לא הגיע לעשרת הגדולים. In and Out of Consciousness ב-7 ביוני 2010, פורסם באתר הרשמי של ויליאמס, שהוא מתכוון להוציא את אלבום האוסף השני שלו שייקרא "In and Out of Consciousness: The Greatest Hits 1990–2010", לחגיגת 20 שנה לקריירת הסולו שלו. הסינגל הראשון מהאלבום היה השיר "Shame", שהוא שיתוף פעולה בין ויליאמס לגארי בארלו, חבר טייק ד'את. השיר יצא לאור ב-4 באוקטובר 2010 בבריטניה. ב-15 ביולי 2010 פורסם שוויליאמס חזר ללהקה טייק ד'את. מקורב ללהקה אמר: "השמועות נכונות ... טייק ד'את: הליינאפ המקורי, הקליטו אלבום חדש, שנקרא 'Progress' שייצא מאוחר יותר השנה". ב-26 באוגוסט 2010, פורסם כי ויליאמס יהיה יועץ קולי בתוכנית הטלוויזיה "Popstars: Girls forever". ב-20 בספטמבר 2010 הוציא ויליאמס את הספר השני שלו שנקרא "You Know Me", בשיתוף עם כריס הילס. הספר כולל אוסף תמונות מעשרים שנות קריירת הסולו של ויליאמס, ודיון עליהם, שנכתב על ידי הילס. באוקטובר, מדיה קונטרול פרסם כי ויליאמס הוא האומן המצליח ביותר מבחינת אלבומיו, בגלל העובדה ששהה סך הכול 38 שבועות במקום הראשון של מצעד האלבומים הגרמני. בנוסף, הוא שהה בעשרת הגדולים 135 שבועות. Swing Both Ways ב-18 בנובמבר 2013 הוציא לאור ויליאמס אלבום חדש בשם "Swing Both Ways". זהו אלבום הסווינג השני של ויליאמס מאז 2001. Under the Radar Volume 1 ב-1 בדצמבר 2014 הוציא לאור ויליאמס אלבום חדש בהפתעה בשם "Under the Radar Volume 1" שמורכב כולו משירים שלא נכנסו לאלבומיו הקודמים. "יש כאן כמויות של שירים שכתבתי ואני ממש מלא תשוקה לגביהם", אומר ויליאמס בווידאו מיוחד בו הוא מחבק חתול. "אני רוצה שתאזינו להם, אחרת הם סתם יישארו על המחשב שלי. גיא צ'יימברס (שכותב איתו שירים), לא אוהב את זה שאני מוציא את השירים באלבום הזה. הוא חושב שאני מטורף שאני לא מוציא אותם באלבום שיקודם כמו שצריך, עם הופעות בטלוויזיה ואירוחים בתחנות רדיו, וסיבוב הופעות גדול יותר. אבל אני ממזר פזיז ואני רוצה שהם ייצאו עכשיו עכשיו עכשיו!". באותה שנה הוציא ויליאמס דואט עם המפיק אביצ'י בשיר בשם "The Days" שהגיע לעשרת הגדולים בכמה מדינות בעולם. ב-2 במאי 2015 הופיע ויליאמס בפעם הראשונה בישראל, לעיני כ-50,000 צופים בפארק הירקון, במסגרת סיבוב ההופעות "Let me Entertain you tour". Heavy Entertainment Show במאי 2016 הכריז ויליאמס כי הוא חתם על חוזה הקלטות חדש עם חברת סוני מיוזיק והוא עובד עם שותף העשייה הוותיק שלו גיא צ'יימברס על אלבום 11 במספר בשם "Heavy Entertainment Show", שיצא ב-4 בנובמבר 2016. ב-30 בספטמבר 2016 יצא הסינגל הראשון "Party like a Russian" מתוך האלבום "Heavy Entertainment Show". ביולי 2018 פורסם כי ויליאמס יצטרף לצוות השופטים בתוכנית "The X Factor", בגרסתה הבריטית המקורית בעונתה ה-15. עונה זו עלתה לשידור ב-1 בספטמבר באותה שנה. האיחוד עם טייק ד'את שמאל\|ממוזער\|300px\|הופעת האיחוד של טייק ד'את, 12 ביוני 2011 בסוף 2008 הודיע ויליאמס כי הוא מעוניין להצטרף שנית לטייק ד'את, וכדי להוכיח את רצונו הוא קיעקע את סמל הלהקה על ידו הימנית. ב-15 בנובמבר 2010, יצא לאור האלבום הראשון שלהם לאחר האיחוד, "Progress". האלבום הפך לאלבום שנמכר הכי מהר בבריטניה מאז שנת 2000, והשני המהיר ביותר בכל ההיסטוריה של תעשיית המוזיקה הבריטית. בריאיון ל-Student Pocket Guide, אמר ויליאמס שהחיכוך הארוך בינו לבין בארלו נגמר. הלהקה פרסמה שבקיץ 2011 תצא לסיבוב הופעות משותף עם ויליאמס. הסיבוב, שייקרא "Progress Live", יתחיל בבריטניה בה יסתיים בשמונה לילות באצטדיון ומבלי, ומשם תמשיך הלהקה לאירופה שם תבצע כמה הופעות במקומות מרכזיים. מכירות הכרטיסים לסיבוב ההופעות כבר החלו וסיבוב ההופעות היה לסיבוב שנמכר הכי מהר בהיסטוריה של בריטניה. ב-2014 נודע כי ויליאמס עזב את הלהקה בפעם השנייה, אולם גארי בארלו ציין כי עזיבתו של ויליאמס הייתה הפעם ידידותית וכי הוא מוזמן להצטרף ללהקה בעתיד. לאחר מכן ויליאמס התאחד עם הלהקה להופעות טלוויזיוניות ב-2016 ו-2017. משחק וידאו באוקטובר 2010 השיק ויליאמס משחק וידאו בשם "We Sing Robbie Williams". המשחק, שיצא דרך "Nordic Games" שחתומים על חוזה עם EMI, כולל 25 שירים המלווים בווידאו קליפ שלהם. המשחק כולל גם את הסינגל "Shame" בשיתוף עם גארי בארלו, כשיר נוסף במשחק. באתר הגרדיאן פורסמה ביקורת על המשחק בה שובח הממשק של המשחק והמשחק תואר כ-"דבר נפלא", וש-"הדבר היחיד שרע בו הוא שהוא לא כולל גם שירים של אמנים אחרים." סגנון מוזיקלי והצלחה שיריו של ויליאמס שייכים למספר סוגות מוזיקליות שונות. שלושת האלבומים הראשונים שלו, "Life thru a Lens", "I've Been Expecting You", ו-"Sing When You're Winning", השתייכו לסגנון הפופ, בריטפופ, ואף פופ רוק. על אף שאלבומים אלו הצליחו במידה רבה בבריטניה, הם כשלו ברוב מדינות העולם; "Life thru a Lens" לא הגיע אל 30 הגדולים באף מדינה פרט לבריטניה; "I've Been Expecting You" הגיע למקום הראשון רק בבריטניה ובאירלנד. "Sing When You're Winning" הצליח קצת יותר, כאשר הוא הצליח ברוב מדינות בריטניה. האלבום הרביעי של ויליאמס, "Swing When You're Winning" היווה תפנית חדה מבחינת הסגנון המוזיקלי, כאשר רוב שיריו הם שירי סווינג או ג'אז. האלבום שונה מאלבומיו הקודמים של ויליאמס גם מבחינת שיתופי הפעולה; שירים רבים מהאלבום הם שיתופי פעולה עם זמרים מצליחים מבריטניה. לעומת קודמיו, "Swing When You're Winning" הצליח הרבה יותר. האלבום מכר מספר עותקים רב ברוב מדינות אירופה, ואף באוסטרליה ובקנדה. בנוסף, האלבום הגיע למקום הראשון בשבע מדינות. עם זאת, לעומת קודמו, לא נכנס האלבום למצעד בילבורד 200, ולא הצליח בארצות הברית. שירי האלבום הבא של ויליאמס, "Escapology", הם בעיקר שירי פופ רוק ורוק קל. במובן הזה, סגנונם המוזיקלי דומה יותר לאלבומיו הקודמים של ויליאמס מאשר ל-"Swing When You're Winning". עם זאת, לעומת אלבומיו הקודמים, כתב ויליאמס את האלבום הזה ללא גאי צ'יימברס, ולקח חלק מרכזי יותר בכתיבת האלבום. האלבום היה להצלחה גדולה כמעט בכל אירופה, כשהגיע למקום הראשון ברוב המצעדים שם, ומכר מספר עותקים רב. עם זאת, בארצות הברית, הגיע האלבום רק למקום ה-43. באלבום הבא שלו, "Intensive Care", המשיך ויליאמס לכתוב ולהפיק את השירים בעצמו, עם עזרתו של סטפן דאפי. עם יציאת האלבום, הוא קיבל ביקורות מעורבות ובינוניות, אך האלבום הגיע למקומות גבוהים במצעדי האלבומים, ומכר מספר עותקים רב. את האלבום "Rudebox" כתב ברובו ויליאמס עצמו עם עזרת כותבים שונים. האלבום הגיע למקום הראשון במספר מצעדי אלבומים, אך לא מכר מספר רב של עותקים, והיה לאלבום עם מספר המכירות הנמוך ביותר של ויליאמס. השינוי בסגנונו המוזיקלי של ויליאמס ובכותביו החל להקטין את הצלחתו של ויליאמס. עם זאת, הצלחתו של ויליאמס חזרה עם פרסום סיבוב ההופעות של ויליאמס; סיבוב ההופעות שבר שיא גינס כאשר מכר למעלה מ-1.6 מיליון כרטיסים ביום אחד. חיים אישיים ב-2006 החל ויליאמס מערכת יחסים עם השחקנית הטורקית-אמריקאית איידה פילד. לאחר שהפיץ ויליאמס שמועות סותרות לגבי אירוסיהם, הם נישאו ב-7 באוגוסט 2010. לזוג שני בנים ושתי בנות. בשנת 2006 הוא הקים אירוע צדקה "Soccer Aid" שמאז מתקיים כל שנה. דיסקוגרפיה נבחרת אלבומי אולפן 1997: Life thru a Lens 1998: I've Been Expecting You 1999: The Ego Has Landed 2000: Sing When You're Winning 2001: Swing When You're Winning 2002: Escapology 2005: Intensive Care 2006: Rudebox 2009: Reallity Killed The Video Sta 2012: Take The Crown 2013: Swing Both Ways 2014: Under the Radar Volume 1 2016: Heavy Entertainment Show 2019: The Christmas Present אוספים 1999: The Ego Has Landed 2004: Greatest Hits 2006: The Best So Far 2009: Songbook 2010: In and Out of Consciousness: The Greatest Hits 1990–2010 אלבומי הופעה 2003: Live At Knebworth סינגלים נבחרים 1997: Angels 1998: Let Me Entertain You 1998: Millennium 1998: Strong 1999: She's the One 2000: Rock DJ 2000: Supreme 2001: Let Love Be Your Energy 2001: Eternity 2002: Feel 2003: Something Beautiful 2004: Radio 2007: She's Madonna 2009: Bodies 2010: Shame 2012: Candy מקורות אתר EveryHit, מסד הנתונים של מצעד הסינגלים הבריטי ומצעד האלבומים הבריטי, יש לבצע חיפוש ראו גם קישורים חיצוניים רובי ויליאמס - ביוגרפיה, באתר ערוץ ביוגרפיה רובי ויליאמס - ביוגרפיה, באתר BBC ביוגרפיית רובי ויליאמס, באתר 8notes רובי ויליאמס, באתר מוסיכיפדיה של רדיו מוסיכיף הערות שוליים קטגוריה:זמרים בריטים קטגוריה:זמרי פופ בריטים קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית קטגוריה:זמרי רוק בריטים קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: בריטים קטגוריה:שגרירים של רצון טוב - יוניסף קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה קטגוריה:שופטי אקס פקטור קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1974	2024-07-09T12:35:20
זמר פופ	REDIRECTזמר	2005-02-16T22:51:00
תא דם לבן	שמאל\|ממוזער\|250px\|מימין לשמאל:תא דם לבן, טסית דם, תא דם אדום.צולם באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני סורק (SEM) תָּא-דָּם לָבָן (סימון מקובל: WBC, כינוי רווח: כדורית לבנה) או לֵיקוֹצִיט הוא תא דם השייך למערכת החיסון, ומשתתף - באופן פעיל או סביל - בהגנת הגוף מפני פולשים ומזיקים (פתוגנים). תאים בקוטר של כ-12 מיקרון בצורה כדורית. תאי דם אלה מיוצרים במח עצמות, והם נוטלים חלק בהתמודדות עם זיהומים שונים כחיידקים, נגיפים, פטריות וטפילים. מערכת החיסון והכדוריות הלבנות מטפלות גם בתאים סרטניים. קיימות כמה קבוצות של תאים לבנים, ולכל קבוצת תאים תפקיד מסוים בהגנה על הגוף. עלייה בכמות התאים של אחת הקבוצות, תרמז על סוג הזיהום אליו נחשף הגוף. גם בממאירות של תאי הדם עשויה להיות עלייה בכמות התאים של אחת הקבוצות. טווח תקין של סך התאים הלבנים הוא 4,300 - 10,800 תאים למיקרוליטר דם. חריגה כלפי מעלה מכונה "לויקוציטוזיס" ובדרך כלל מלמדת על זיהום, ואילו ערך נמוך מכונה "לויקופניה" והוא מלמד על בעיה במערכת החיסון מסיבות שונות כגון לוקמיה או תופעת לוואי של תרופות. תאי הדם הלבנים מסוגלים: לצאת מכלי הדם לשנות צורה לנוע נגד זרימת הדם בליטר דם של מבוגר בריא יש 4x109 עד 11x109 תאי דם לבנים. תאי דם לבנים נמצאים גם במערכת הלימפה וברקמות מיוחדות. סוגים התאים הלבנים מחולקים לכמה קבוצות. לכל קבוצה תפקידים משלה. עלייה בכמות התאים של אחת הקבוצות תרמז על סוג הזיהום אליו נחשף הגוף: Neutrophil - נויטרופילים הקבוצה הגדולה ביותר. הנויטרופילים אחראים על טיפול בזיהומים חיידקיים. טווח תקין: 54%-28% מסך התאים הלבנים (WBC). ערך גבוה מכונה נויטרופיליה (מכונה גם סטיה שמאלה). מלמד לרוב על התמודדות הגוף עם זיהום חיידקי. עשוי להצביע על סרטן הדם. ערך נמוך מכונה נויטרופניה. מעיד על רגישות מוגברת לזיהומים חיידקיים. Lymphocytes - לימפוציטים הלימפוציטים אחראים על טיפול בנגיפים או בזיהומים חיידקיים ממושכים. טווח תקין: 52%-36% מסך התאים הלבנים (WBC). ערך גבוה מכונה לימפוציטוזיס. עשוי ללמד על זיהום נגיפי, על זיהום חיידקי כרוני או על לימפומה (סרטן מערכת הלימפה או הלימפוציטים). ערך נמוך נקרא לימפופניה. עשוי ללמד על פגיעה במח העצם, שם מיוצרים תאי הדם השונים. הגורמים לכך משתנים: תופעת לוואי של תרופות, סרטן, זיהומים נגיפיים מסוימים (למשל איידס). Monocytes - מונוציטים מונוציטים הם התאים הלבנים האחראים על התמודדות עם זיהומים נגיפיים, פטרייתיים וחיידקים. במחלת הנשיקה מופיעים מונוציטים בעלי צורה לא אופיינית. נקראים מונוציטים אטיפיים. טווח תקין: 9%-2% מסך התאים הלבנים (WBC). אחראים חלקית גם על תהליכים אלרגיים. ערך גבוה מכונה מונוציטוזיס. מופיע בזיהומים חיידקים מסוימים (שחפת, עגבת), זיהומים נגיפיים וטפיליים. מונוציטוזיס עשוי לעיתים רחוקות להצביע על סרטן. Basophils - באזופילים הבאזופילים הם התאים הלבנים האחראים על תהליכים אלרגיים. טווח תקין: 1%-0% מסך התאים הלבנים (WBC). ערך גבוה מלמד על התקף אלרגיה או נטייה לאלרגיה. Eosinophiles - אאוזינופילים אֵאוֹזִינוֹפִילים הם תאים לבנים המשתתפים בתהליכים שונים: זיהומים, אלרגיה, אסתמה, מחלות רקמת חיבור, זאבת אדמתית (לופוס), ספחת (פסוריאזיס). טווח תקין: 3%-1% מסך התאים הלבנים (WBC). ערך גבוה יופיע בהתקף אסתמה, אלרגיה פעילה, סקביאס. מחלות סרטן הפוגע בתאי דם לבנים נקרא לוקמיה. מחסור בתאי דם אדומים נקרא אנמיה. ישנם מספר כשלים בפעילות התקינה של תאי דם לבנים; המוכר מביניהם הוא איידס, מחלה נגיפית הפוגעת בתאי T מסייעים (Th) וגורמת להידרדרות חמורה בפעילות מערכת החיסון. ראו גם HIV נגד לוקמיה תאים מיאלואידים קישורים חיצוניים קטגוריה:מערכת הדם דם לבן דם לבן קטגוריה:מטבוליזם העצמות	2024-07-24T01:53:39
דברים	סֵפֶר דְּבָרִים או חומש דברים הוא החומש החמישי מבין חמשת ספרי התורה, החומש נקרא גם משנה תורה. בחומש מדבר משה עם בני ישראל על הדרך שעשו במדבר ועל האתגרים הצפויים להם בכניסה לארץ, ועוד כמה וכמה מצוות חדשות. דברים אלו נאמרים בערבות מואב, תחנתם האחרונה במדבר, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, מא' בשבט ועד למותו של משה בז' באדר. הספר מכיל שלושים וארבעה פרקים, עשרים ושבעה סדרים, שלושים וארבע פרשיות פתוחות ועשרים וארבע סתומות. שם הספר כשאר כרכי החומש, ספר דברים נושא שם המבוסס המילה המשמעותית הראשונה המופיעה בפרק הראשון, . שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב בו . אחד ההסברים לכינוי "משנה תורה" (שהיה שכיח בעיקר בתקופת התנאים והאמוראים) היא משום סיכומו של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית. סגנון ותוכן עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן "בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה'", או איסור על הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר ב. בחקר המקרא הספר מייצג את האסכולה הדויטרונומיסטית (ראה בהמשך). סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען - הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל"ב ול"ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים" וכדומה). מבנה הספר נאום משה, שהוא עיקרו של ספר דברים, מספר על ה', שבחר בעם ישראל להיות לו לעם בשל אהבתו ומחויבותו לשלושת האבות. עם ישראל מחויב לקיים את המצוות שה' ציווה עליהם - כך הספר נפתח, וכך הוא נסגר. הפרק האחרון - פרק ל"ד - מספר על מות משה. החלק הראשון ("אלה הדברים אשר דיבר משה" , מזכיר גם את פתיחתו של חומש שמות - "ואלה שמות בני ישראל"), כולל הטפות מוסר לעם והוכחתו על חטאים במדבר. משה מוסר (פרקים א - ד) סקירה היסטורית לא כרונולוגית וניתוח היסטוריוסופי ותיאוסופי של אירועים שונים שאירעו לבני ישראל במדבר, החל מציווי ה' לנסיעתם מחורב לאחר מתן תורה, דרך מעמד הר סיני עצמו, ומסיים בהטפת מוסר ואזהרה על עבודה זרה ותוצאותיה, ובהבטחה או דרישה לחזרה בתשובה. אז ישנה הפסקה בנאום, ומסופר על קיומה הלכה למעשה של מצוות הבדלת ערי מקלט (בעבר הירדן המזרחי) על ידי משה. החלק השני ("ויקרא משה אל כל ישראל" דברים ה א, מזכיר גם את פתיחתו של חומש ויקרא - "ויקרא אל משה"), הוא חלק המצוות, ובו משוחזרות חלק גדול ממצוות התורה, לעיתים בתוספת טעם והסבר. משה חוזר על עשרת הדיברות, מצווה על ייחוד השם, וממשיך בסדרת צווים, אזהרות והטפות מוסר לקראת בואם של ישראל לארצם החדשה. לאחר מכן הוא שב לסקירתו ההיסטורית וסוקר את מעשה עגל הזהב, וחוזר לדרשתו הארוכה. בחלק השלישי ("אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ", ) משה מצווה בעיקר על כל החוקים והמצוות הקשורים באופן מהותי לארץ ישראל. החוקים מורים כיצד יש לנהוג בעבודה זרה והפסילים שבארץ כנען, ומוסיף פרטים במצוות רבות, כמו הקורבנות, כיצד להבחין בין נביאי אמת לבין נביאי שקר, מצוות הקשורות למערכת המשפט בארץ, מצוות שלוש רגלים (פרקים יב-טז), דיני זקן ממרא, מלכים ודיני מלחמה, ועוד דינים רבים אחרים (פרקים יז-כו). בפתח החלק השלישי משה מצווה על קיום מעמד הר גריזים והר עיבל שבו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על קיום כלל מצוות התורה, ובפרט על המצוות המנויות בחלק זה של ספר דברים, שבו מופיעות מצוות הנוגעות לישיבתם של ישראל בארץ. החלק הרביעי ("וידבר משה אל כל ישראל" , מזכיר גם את פתיחתו של חומש במדבר - "וידבר ה' אל משה"), פותח בציווי נוסף לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל בו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על מצוות ספר דברים. לאחר מכן מונה משה סדרה של ברכות להן יזכו ישראל אם ישמרו את המצוות הללו, וסדרה של קללות באם יפרו את הברית ולא יקיימו את המצוות הללו. משה מוסיף להרבות באיומים ואזהרות על העונשים הצפויים לעוברי הברית (פרקים כז-ל), המגיעים לשיאם בשירת האזינו (). בכך למעשה 'עוטף' משה את מצוות הארץ הנמנות בחלק השלישי של הספר, בציווי על כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל, המופיע לפני המצוות הללו (), ומיד לאחריהן (). החלק החמישי הוא סיום הספר והתורה כולה. משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכות כלליות ואישיות לכל שבט (), עולה לראש הפסגה ומביט בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. על פי חלק מן הדעות בחז"ל, יהושע בן נון, עוזרו ויורשו של משה, הוא אשר תיעד את מותו של משה (). פרשות החומש בספר דברים 11 פרשות: הספר בעת העתיקה בשל הדגש שהספר מעמיד על שכר ועונש ועל צדק חברתי, הוא הפך לאחד המקורות הנקראים ביותר בתקופה המשיחית הסוערת של בית המקדש השני. עדים לכך העותקים הרבים של הספר שנמצאו בקרב מגילות מדבר יהודה. שלושת הספרים המצוטטים ביותר במגילות ובברית החדשה הם דברים, ישעיה ותהלים. חיבורו של הספר לפי המסורת חז"ל עמדו על הקושי שבייחוס הספר השלם למשה שפטירתו מסופרת בספר, וברייתא בתלמוד הבבלי מיחסת את שמונת הפסוקים האחרונים ליהושע. לפי דעה אחרת אלוהים הכתיב למשה את דבר מותו, ו"משה כותב בדמע". גם לדעה זו פסוקים אלו קדושים פחות ו"יחיד קורא אותם". באחד ממדרשיהם העלו חז"ל את האפשרות כי גילוי ספר התורה בימי יאשיהו היה כרוך בקריאה - מחודשת - של פרשיית התוכחה (פרק כח'), שבספר דברים. בחקר המקרא רקע ספר דברים היה נקודת מפנה בביקורת המקרא בשתי נקודות מרכזיות: ייחוסו למשה כאשר מותו של משה מתואר בו, הוביל את תומאס הובס לפקפק באמינות ייחוס התורה למשה בכלל. המשיך אותו ברוך שפינוזה במאמר תאולוגי-מדיני, שם הוא הציג ראיות לאנכרוניזם בספר דברים על פי הבנתו את פרשנות אבן עזרא. שתי נקודות חלוציות אלה בביקורת המקרא בישרו על מהפך בתיארוך התורה, שחל ב-1805 עם זיהויו של וילהלם מרטין לברכט דה וטה את ספר דברים עם הספר שהכהן הגדול, חלקיהו בן שלום, מצא בבית המקדש: . מכל מקום זיהוי זה הוביל את דה וטה לתארך את ספר דברים למאה השביעית לפני הספירה על סמך ריכוז הפולחן. לפי דבריו, חשש יאשיהו מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמת יאשיהו – רפורמה בפולחן, ומכאן שספר דברים נכתב באותה תקופה. ההנחה של דה וטה התבססה על סתירות רבות בין הפולחן שהיה קיים אז לבין הדרישות שבספר דברים. להערכתו מחבר הספר היה בן דורו של יאשיהו או הכוהן הגדול חלקיהו אשר מצא את הספר בבית המקדש. במהלך המאה השביעית לפנה"ס, צמחה האסכולה הדויטרונומיסטית אשר הושפעו מספר דברים ולאור כך הוסיפו נוסחי עריכה לאורך ספרי מלכים שאינם קיימים אצל האסכולה האפרתית של אנשי הצפון. התארוך של דה וטה סלל את הדרך להשערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. אף על פי שחלקים רבים מהשערת התעודות מצויים בוויכוח במחקר, תארוכו של ספר דברים זכה להסכמה רחבה בביקורת המקרא. הסיבה לכך היא שלמסורת התעודה D יש מאפיינים ייחודים המבדלים אותה מהמקור הכוהני, המקור היהוויסטי והמקור האלוהיסטי כפי שמאופיינים בתורת התעודות של ולהאוזן. הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה ויינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, "מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית". מבחינה לשונית וסגנונית, ויינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים) לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. ויינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה ויינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום. הפרשנות העדכנית עד סוף שנות ה-80 הקונצנזוס במחקר לגבי עיתוי כתיבת הספר, היה שהספר נכתב בימי חזקיהו, נגנז בתקופת מנשה, והתגלה מחדש בתקופת יאשיהו. לקראת מפנה המאה ה-21, בעקבות התקדמות בחקר המזרח הקדום, גיבשו חוקרים שונים זווית ראייה חדשה על ארץ ישראל של תקופת הברזל, ובהדרגה השתנה הקונצנזוס, כך שנכון לסוף העשור השני של המאה ה-21, אף על פי שחלק מהפרטים נתונים למחלוקת, רבים מחוקרי ביקורת-המקרא חולקים את סיפור המסגרת הבא על תהליך כתיבת הספר: ממלכת ישראל התמרדה באשור ונהרסה בשנת 722 לפנה"ס. דבר זה השפיע על ממלכת יהודה, מכיוון שפליטים שברחו מישראל ליהודה חיזקו בבואם מספר מסורות אשר השפיעו על הדינמיקה החברתית ביהודה, ביניהן מסורת שה' הוא האלוהים היחיד שיש לשרתו. השקפה זו השפיעה רבות על האליטה של בעלי האדמות, שממנה תצא האסכולה שתשפיע רבות על כתיבת הספר. בינתיים עלה לשלטון יאשיהו, שהומלך בגיל 8 בעקבות רצח אביו, אמון. במהלך שלטונו של יאשיהו, נוצרה הזדמנות למאבק לעצמאות מאשור, אותו הובילה תנועה יהודאית, שנשאה על דגלה רעיון תאולוגי-לאומי של נאמנות לה' כאל היחיד. סביב תקופה זו נכתב הספר אשר נמצא בבית המקדש, ובאה לידי ביטוי בו "האסכולה הדויטרונומיסטית" - כפי שתיקרא מאוחר יותר בחקר המקרא - אשר השפיעה על הכתוב בו במטרה לחזק את האידאולוגיה שלהם. בתמיכתו של יאשיהו פתחו אנשי האסכולה ברפורמה מקיפה של ריכוז הפולחן. פעילותה של האסכולה המשיכה בגלות בבל ובזמן חורבן ממלכת יהודה, בשנת 586 לפנה"ס. היו אלה אירועים שעוררו דילמות תאולוגיות רבות, והאסכולה הסבירה את האסונות כעונש ה' על אי-ציות לחוקיו, ופנתה לערוך במקביל לספר דברים גם את הכתבים ההיסטוריוסופיים של עם-ישראל, הספרים מיהושע עד מלכים, כדי להמחיש זאת. בזמן שיבת-ציון, בתקופת שלטון פרס בארץ, נחתם הספר, כחלק מחומשי התורה. על הסיבה שגרמה לחתימת הספר, מנסה לשפוך אור תאוריה, אשר אף על פי שקיימת מחלוקת על כמה מפרטיה, ישנה הסכמה רחבה על רבים מחלקיה - המחקר העדכני מסכים על כך שלצד צמיחה של התשתית הארגונית היהודית בארץ ישראל, בימי שיבת ציון, הייתה השפעה (או לכל הפחות מתן לגיטימיות) מצד השלטון הפרסי, שעודד את צמיחתה של אוטונומיה יהודית מאורגנת באזור ירושלים, מתוך מחשבה על אינטרסים שונים של הממלכה הפרסית. חלק מן החוקרים טוענים שהאוטונומיה בירושלים הצריכה חוק יהודי מוגדר ומוסכם, אשר יאושר על ידי הממשל הפרסי, ולכן הקבוצות היהודיות איחדו את המסורות שלהן לכדי טקסט אחד - הלא הוא ספר דברים והתורה בכללה. בשלב זה, לקראת חתימת הספר, נוספו לספר דברים פרקים חדשים, שהתאימו את הספר להתפתחויות החדשות. ראו גם ספרי התורה: בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. האסכולה הדויטרונומיסטית לקריאה נוספת רופא, אלכסנדר, מבוא לספר דברים. ירושלים: אקדמון, תשמ"ח. ויינפלד, משה. "המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים." בתוך ליקוטי "תרביץ" א - מיקראה בחקר המקרא בעריכת משה ויינפלד (ירושלים: מאגנס, תשל"ט), 24 - 41. אמית, יאירה , היסטוריה ואידאולוגיה במקרא. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 42–48. קישורים חיצוניים ספר דברים באתר 929 - תנ"ך ביחד ד"ר דוד גלאט-גלעד, ספר דברים: התורה הראשונה, באתר "התורה" ספר דברים באתר "בני ציון - בונים קומה בתנ"ך" פרשות השבוע של ספר דברים הערות שוליים * קטגוריה:ספרי התורה	2024-09-04T16:29:18
אוסמוזה	שמאל\|ממוזער\|350px\|מעבר מים באוסמוזה דרך קרום חדיר למחצה. מהמצב ההתחלתי (איור ימני) של תמיסות לא שוות בריכוזן עד למצב הסופי (איור שמאלי) לאחר מעבר מים דרך הקרום עד להשוואת הריכוזים משני צידי הקרום אוֹסְמוֹזָה היא מעבר של ממס (solvent) דרך ממברנה חדירה למחצה במעלה מפל ריכוזים, דהיינו, מתמיסה דלילה יותר (שבה ריכוז המומסים הכולל נמוך יותר), לתמיסה מרוכזת יותר (שבה ריכוז המומסים הכולל גבוה יותר), עד ליצירת איזון בין ריכוזי המומסים הכוללים משני צידי הקרום. אוסמוזה היא סוג של פעפוע (דיפוזיה), במהלכו רק הממס יכול לעבור דרך הקרום המפריד בין התמיסות. כשחלקיקי המומסים מסוגלים אף הם לעבור דרך הקרום, או אז מתרחשת האוסמוזה בו-זמנית עם פעפוע של המומסים, כשכל אחד מהם עובר דרך הקרום לפי מפל הריכוזים שלו. חומרים שנמצאים בתמיסה אך אינם מומסים בה, כמו ליפידים ורב-סוכרים, אינם נחשבים בריכוז הכולל של המומסים ולכן אינם גורמים לאוסמוזה ואינם משפיעים על עוצמתה ומהירותה. טוניות תמיסה בה ריכוז המומסים בסביבה נמוך יותר לעומת התא מכונה תמיסה היפוטונית, ותמיסה בה ריכוז המומסים גבוה יותר לעומת התא מכונה תמיסה היפרטונית. הבדל הריכוז בין שתי התמיסות הוא טוניות. ככל שהטוניות גבוהה יותר, כך ישנה זרימה מואצת יותר של הממס מהתמיסה ההיפוטונית להיפרטונית, מכיוון שצריכות לעבור יותר מולקולות ממס דרך הקרום, יחסית לנפח הכללי, על מנת להגיע לאיזון. כאשר ריכוז המומסים שווה בשני הצדדים התמיסה נקראת תמיסה איזוטונית. לחץ אוסמוטי כאשר מעבר הממס משנה את הלחץ ההידרוסטטי (לחץ הנוזל) בהן נמצאות התמיסות, לחץ זה משפיע על המעבר ובנקודה מסוימת, הנמצאת לפני איזון הריכוזים משני צידי הקרום, משתווה לטוניות וכך גורם להפסקת מעבר הממס. בעת הפסקת זרימת הממס, הלחץ ההידרוסטטי שווה ערך לטוניות בין שתי התמיסות, ולכן, כאשר הטוניות גבוהה יותר, הלחץ ההידרוסטטי הדרוש על מנת להתנגד לה גדול יותר, ולהפך. לחץ זה הוא הלחץ הדרוש על מנת להפסיק את האוסמוזה והוא נקרא הלחץ האוסמוטי. חשיבות לאוסמוזה חשיבות עליונה בעולם החי: בזכותה מתפזרים המים ברחבי גופם של יצורים חיים. מאזן הנוזלים בתאים נשמר גם הוא על ידי אוסמוזה. בתאי צמחים, לעיתים, מופסקת האוסמוזה כתוצאה מהלחץ שמפעיל דופן התא על הנוזל התוך-תאי - הלחץ האוסמוטי - שנקרא במקרה זה לחץ טורגור. זיקוק מים בשיטת אוסמוזה הפוכה קיים גם תהליך של זיקוק מים בשיטת אוסמוזה הפוכה. לשם קיום תהליך זה דרושים שני תאים: תא א' ותא ב'. נוסף על שני אלו דרוש קרום בררני, החדיר רק למים. את תא א' ממלאים במים שבהם ריכוז מלחים גבוה, ואת תא ב' ממלאים במים ללא מומסים (ריכוז המלחים אפסי). ביניהם ממקמים את הקרום החדיר רק למים. מפעילים לחץ גבוה על תא א' (ריכוז המלחים הגבוה), ובערכים הגבוהים מהלחץ האוסמוטי של התמיסה שבתא א', המים יעברו ללא מלחים לתא ב'. ראו גם פעפוע לחץ טורגור לחץ אוסמוטי קישורים חיצוניים קטגוריה:כימיה פיזיקלית קטגוריה:פיזיולוגיה	2024-06-09T21:41:43
איזומר	בכימיה, איזוֹמֵרים הם תרכובות בעלות אותה נוסחה מולקולרית - כלומר אותו מספר אטומים מכל יסוד, אך סדר האטומים, או סידורם המרחבי שונה. תופעת האיזומריה שכיחה במיוחד בתרכובות אורגניות, זאת לאור מספר האפשרויות הגדול בהן אטומי פחמן יכולים להיקשר אחד לשני ולאטומים אחרים. האיזומרים מתחלקים לשני סוגים ראשיים: איזומרים מבניים או קונסטיטוציוניים: שני חומרים בהם הסידור המרחבי זהה, אך סדר האטומים שונה. לדוגמה שרשרת פחמימנית המכילה אטום פלואור אחד: אטום הפלואור יכול להופיע בקצה המולקולה או באמצעה, כשאז מתקבלים שני חומרים שונים בעלי נוסחה מולקולרית זהה (בתמונה: הנוסחה C3H7F זהה לשני החומרים). איזומרים מבניים הם תמיד חומרים שונים, בעלי תכונות פיזיקליות (צבע, נקודת רתיחה וכדומה) וכימיות (יכולת להגיב עם חומרים אחרים) שונות. איזומרים מרחביים או סטריאואיזומרים: שני חומרים בהם סדר האטומים זהה, אך הסידור המרחבי שונה (למשל כתמונת ראי). איזומרים מבניים טאוטומרים ממוזער\|שמאל\|250px\|טאוטומריית קטו-אנול. בצד שמאל - איזומר הקטון (מכונה קטו לעיתים קרובות בהקשר זה), ובצד ימין - איזומר האנול טאוטומרים (Tautomers) הם איזומרים מבניים הנבדלים זה מזה במיקומו של אטום מימן בודד. טאוטומרים נמצאים בדרך-כלל בשיווי משקל כימי בין שתי צורות מרחביות; המעבר בין שתי הצורות המרחביות נקרא טאוטומריה או טאוטומריזם. אנולים נמצאים בטאוטומריה עם קטונים, תופעה הקרויה טאוטומריית קטו-אנול. סטריאואיזומרים שמאל\|ממוזער\|200px\|ייצוג תלת-ממדי של דיכלורומתאן. קו בצורת משולש מייצג אטום הבולט אל מחוץ למישור הצג, לכיוון הצופה; קו מקווקו מייצג אטום הנכנס אל תוך מישור הצג, הרחק מהצופה; קו רגיל מייצג אטום הנמצא במישור הצג סטריאוכימיה היא הענף החוקר את הסטריאואיזומרים. לכיוון, לזווית ולמיקום שבהם נפגשות שתי מולקולות בעת תגובה כימית השפעה מכרעת על הסבירות לקיומה של תגובה בין המולקולות, וכן על התוצרים שיתקבלו. הסטריאוכימיה מנסה להתחקות אחר גורמים אלו. לסטריאוכימיה חשיבות רבה בביולוגיה. תגובה כימית נקראת סטריאוסלקטיבית אם נוצר במהלכה עודף משמעותי של אחד הסטריאואיזומרים. כאשר בוחנים את האיזומרים המרחביים השונים, לסימטריה שלהם תפקיד חשוב. אטום הפחמן, המוכל בכל תרכובת אורגנית, מסוגל ליצור ארבעה קשרים קוולנטיים עם אטומים אחרים, וקשרים אלה אינם בהכרח סימטריים. אם לאטום פחמן מסוים במולקולה קשורים ארבעה אטומים שונים או קבוצות שונות, הרי שהמולקולה אינה סימטרית סביב אטום זה, וייתכנו איזומרים מרחביים שונים. לעומת זאת, למולקולות סימטריות, בעלות סימטריית שיקוף (כלומר, ניתן לחצות אותן לשני חלקים זהים המשקפים זה את זה כבמראה), לעולם לא יהיו איזומרים מרחביים. דוגמה לכך היא אטום הפחמן של דיכלורומתאן, בתמונה משמאל, שהוא סימטרי; ניתן להעביר מישור (בין שני אטומי הכלור, למשל) ולחצות את המולקולה לשני חלקים זהים לחלוטין. לדיכלורומתאן, לפיכך, לא יכולים להיות איזומרים מרחביים; אם ננסה לשנות את סדר האטומים (למשל: להחליף בין המיקום של אטום כלור ואטום מימן), תמיד נקבל מולקולות זהות, אותן ניתן להניח האחת על השנייה כך שהן יחפפו לגמרי. מולקולה שיש לה בבואת ראי שאינה חופפת לה (בדומה לזוג ידיים), מכונה כיראלית (Chiral); מולקולה סימטרית, שבבואת הראי שלה זהה לה (ניתן לחפוף ביניהן, בדומה לסיפרה 8), מכונה אכיראלית. בהתאם לכך נחלקים כל האיזומרים המרחביים לשני סוגים: אֵנַנְטיוֹמרים (Enantiomers, או איזומרים אופטיים): שני איזומרים המהווים תמונת ראי זה של זה, ושלא ניתן לחפוף ביניהם. כך, לדוגמה, מולקולות של שני האיזומרים עשויות להכיל אטום מרכזי זהה כאשר סידורי הקשרים של אטום זה (כיראליות) הם בצדדים מנוגדים. דִיאַסְטֵרֵיאוֹמרים (Diastereomers): שני איזומרים שאינם מהווים תמונת ראי האחד של השני, והם שונים במרכז כירלי אחד לפחות זה מזה. לדוגמה, במולקולה בעלת שני אטומי פחמן מרכזיים עם קשרים אסימטריים לקבוצות אחרות, שלושת הקשרים הנותרים סביב כל אטום יכולים להיות באותו סדר, או בסדר הפוך בין שני האטומים, כך שיש שני דיאסטראומרים שונים. אננטיומרים שמאל\|ממוזער\|300px\|יד שמאל היא בבואת ראי של יד ימין. לא ניתן בשום דרך לחפוף ביניהן - להניח אותן כך שכל אצבע תופיע מעל לאחותה ביד השנייה, ובאותו הכיוון. שמאל\|ממוזער\|300px\|שני האננטיומרים של ברומוכלורופלואורומתאן. הם מהווים תמונת ראי האחד של השני, אך לא ניתן לחפוף ביניהם מקור המושג אננטיומר ביוונית: Enantios פירושו "הפוך". לאננטיומרים, בניגוד לאיזומרים אחרים, תכונות פיזיקליות זהות: הם רותחים וניתכים באותה הטמפרטורה, יש להם צפיפות זהה, וכן הלאה. מצב זה נובע מכך שהקריטריונים הקובעים את התכונות הפיזיקליות כמו הקשרים הכימיים בין אטומי האננטיומרים, מיקום האטומים, אורכי הקשרים, הזוויות וכן הלאה זהים לגמרי. למרות זאת האננטיומרים אינם זהים מכיוון שניתן להבדיל בין שני אננטיומרים שונים באמצעות הפעילות האופטית שלהם. כשמקרינים גבישים של אננטיומר באור מקוטב מישורית (אור שעובר דרך מסנן אופטי מיוחד המאפשר רק לקרניים במישור מסוים לעבור), הגבישים מסיטים את האור לכיוון מסוים. פעילות אופטית קיימת רק במולקולות כיראליות. שני אננטיומרים שונים מסיטים את האור באותה הזווית בדיוק, אך בכיוון ההפוך. האננטיומר המסיט את האור עם כיוון השעון מסומן בכימיה בסימן פלוס (+), ואילו האננטיומר המסיט את האור כנגד כיוון השעון מסומן בסימן מינוס (−). אננטיומטרים נפוצים גם בסוכרים למיניהם, חומצות אמינו, ועוד. בביוכימיה הם מסומנים באותיות D ו־L – קיצור של dextrorotary ו־levorotary. אננטיומר D הוא "ברירת המחדל" של הטבע ביצור סוכרים. הבדל הבא לידי ביטוי בסוכרים הוא ביכולת הגוף לפרק אותם – בגוף האדם יש אנזים מיוחד המיועד לפירוק סוכרוז D (הלא הוא הסוכר הרגיל בו אנו משתמשים ביום יום) אך אין אנזים לפירוק סוכרוז L. משמעות הדבר היא שסוכרוז L הוא ממתיק לא משמין שכן יש לו טעם של סוכר, אך הגוף אינו מסוגל לפרקו ולכן אינו נכנס למחזור הדם ואף אינו מסוכן לחולי סוכרת. איזומרים בביולוגיה מערכות ביולוגיות מדגימות היטב כיצד אננטיומרים הם חומרים שונים. להלן כמה דוגמאות: התרופה תלידומיד. אחד האננטיומרים מקל על בחילות שחשות נשים בהריון; האננטיומר השני גורם לפגמים מולדים חמורים בתינוקות. החומר קארבון (Carvone). אחד האננטיומרים מקנה ריח לפטרוזיליה ושמיר; האננטיומר השני מקנה ריח לסוג של מנטה (Spearmint). החומר לימונן (Limonene). אחד האננטיומרים מקנה ריח ללימון; האננטיומר השני מקנה ריח לתפוז. להרחבה ראו: סטריאוכימיה. הסיבה לפעילות השונה של האננטיומרים במערכות הביולוגיות היא שגם האנזימים עצמם, האחראיים, למשל, על הקניית תחושת הריח, הם כיראליים, ובגוף הם מופיעים בדרך-כלל בצורת אחד האננטיומרים בלבד. כך, למשל, אנזים המסיט אור מקוטב עם כיוון השעון מתאים בצורה מושלמת לסובסטרט המסיט אף הוא את האור עם כיוון השעון; התאמתו לאננטיומר השני של הסובסטרט פחותה, והדבר מתבטא בתופעה פיזיולוגית כלשהי, למשל: ההבחנה בין ריח הלימון וריח התפוז. שמאל\|ממוזער\|300px\|קונכיות של שבלולים. בכולן הסיבוב הוא עם כיוון השעון חומרים כיראליים רבים בטבע מופיעים תמיד בצורת אחד האננטיומרים, ואילו חומרים אחרים מופיעים בשתי הצורות. רוב חומצות האמינו והסוכרים, למשל, מופיעים בצורת אחד האננטיומרים בלבד. הופעתם של חומרים אלו, אבני הבניין של היצורים החיים, כאננטיומר מסוים משפיעה גם ברמת המקרו (הייצור השלם). לקונכיית החלזונות, למשל, מבנה סלילי כיראלי. מסתבר שקונכיות המורכבות מסליל הזורם עם כיוון השעון שכיחות פי 20,000 יותר מקונכיות בהן הסליל זורם כנגד כיוון השעון. זהו אינו צירוף מקרים, אלא תוצאה של סוג האננטיומרים של המולקולות המרכיבות את הקונכיות. הסיבה לכך שקיימת דומיננטיות בטבע לאננטיומר אחד ולא לשני איננה ידועה, וייתכן שגילויה יאפשר תובנות נוספות בנוגע לאבולוציה ולהיווצרות החיים על-פני כדור הארץ. בתא קיימים אנזימים רבים הממירים תרכובות מאיזומר אחד שלהן למשנהו. איזומראז הוא שמם הכולל של אנזימים אלו, ודוגמה לכך ניתן למצוא בתהליך הגליקוליזה, בה מומר גלוקוז 6-פוספט לאיזומר שלו - פרוקטוז 6-פוספט - על ידי האנזים פוספוהקסוז איזומראז. במקרה זה משתנה גם הקבוצה הפונקציונלית, והתרכובת הופכת מאלדהיד (או אלדוזה, במקרה של הסוכר גלוקוז) לקטון (פרוקטוז, קטוזה). מאוחר יותר בתהליך הגליקוליזה מומר הקטון דיהידרוקסיאציטון פוספט לאלדהיד גליצראלדהיד 3-פוספט. כל האיזומרים המוזכרים כאן הם איזומרים מבניים ולא מרחביים. קונפיגורציה מוחלטת לא ידועה שיטה לחיזוי כיוון הסטת האור של אננטיומרים שונים לפי סדר הופעת האטומים בהם. נבחן, לדוגמה, את האננטיומר הימני של ברומוכלורופלואורומתאן (בתמונה). נניח שאננטיומר זה מסיט את האור עם כיוון השעון; אם משנים אחד ממתמיריו (למשל, נחליף את אטום המימן בקבוצת הידרוקסיל, OH), ייתכן שעתה תסיט המולקולה את האור כנגד כיוון השעון - זאת אף על פי שקונפיגורציית האטומים נותרה ללא שינוי. לאור זאת נקבעה שיטה להגדרת הקונפיגורציה המוחלטת של אננטיומרים. הקונפיגורציה מגדירה את סדר המתמירים סביב אטום הפחמן האסימטרי, ואינה קשורה, כאמור, לכיוון הסטת האור המקוטב. אם המתמירים מסודרים סביב אטום הפחמן עם כיוון השעון (בהמשך תוסבר משמעות העניין), המולקולה מסומנת באות R (קיצור של Rectus, "ימין" בלטינית); אם המתמירים מסודרים כנגד כיוון השעון, המולקולה מסומנת באות S (קיצור של Sinister, "שמאל" בלטינית). אם במולקולה קיימים יותר מאטום פחמן אסימטרי אחד, מצוין S או R עבור כל אחד מהם, בתוספת ספרה המציינת את הפחמן הרלוונטי. לצד סימון הקונפיגורציה המוחלטת ניתן לציין גם את כיוון הסטת האור, זאת כזכור בעזרת מינוס או פלוס. לדוגמה: (2R,3S)-(+)ברומוכלורובוטאן. במולקולה זו 2 פחמנים אסימטריים – לאחד קונפיגורציה מוחלטת R (הפחמן השני בשרשרת) ולשני – S (הפחמן השלישי). המולקולה מסיטה את האור עם כיוון השעון. היטלי פישר היטלי פישר, על-שם הכימאי הגרמני הרמן אמיל פישר, זוכה פרס נובל לכימיה בשנת 1902, הם דרך מופשטת להצגה גרפית של המבנה התלת-ממדי של מולקולות. היטלי פישר מאפשרים לקבוע במהירות את הקונפיגורציה המוחלטת של המולקולה. דיאסטריאומרים איזומרי ציס-טרנס (Cis-trans, איזומרים גאומטריים): איזומרים אלו מופיעים בתרכובת בהן קיים קשר קוולנטי כפול בין שני אטומי פחמן, אשר לאף אחד מהם לא קשורים שני מתמירים זהים, ומתמיר מסוג מסוים קשור לשניהם (באלקנים, למשל). האיזומר בו המתמירים המשותפים קשורים לאטומי הפחמן מאותו צד של הקשר הכפול נקרא איזומר הציס, ואילו האיזומר בו המתמירים המשותפים קשורים לאטומי הפחמן מצדדים נגדיים של הקשר הכפול נקרא איזומר הטרנס. קשר כפול, בניגוד לקשר בודד, הוא קשיח, ואינו מאפשר סיבוב. לפיכך, לא ניתן לעבור בין איזומר ציס לאיזומר טרנס ללא שבירת קשרים. ראו גם סטריאוכימיה כיראליות אננטיומר תערובת רצמית אלוטרופיה קישורים חיצוניים קטגוריה:סטריאוכימיה קטגוריה:כימיה אורגנית	2024-07-18T07:57:54
איזומרים מרחביים	REDIRECT איזומר	2005-08-07T10:43:54
איי לנגרהנס	אִיֵּי לַנְגֶרְהַנְס הם קבוצות תאים הפזורות בלבלב. אלו כמיליון צברים של תאים אנדוקריניים בלבלב אשר מפרישים הורמונים המפקחים על חילוף החומרים של פחמימות בגוף. הם התגלו בשנת 1869 על ידי הביולוג הגרמני פאול לנגרהנס. מבנה כמיליון "איים" מפוזרים בתוך לבלב של אדם בריא, בקוטר של כ-0.1 מילימטר כל אחד. כל אי עטוף בקופסת רקמת חיבור שארוגה בתוך שאר הלבלב.משקלם הכולל כשני גרם. היסטולוגיה תאי אלפא מהווים בין 15 ל-20% מהתאים באיי לנגרהנס מפרישים גלוקגון, תאי בטא (65-80% מהתאים) מפרישים אינסולין ותאי דלתא (3-10% מהתאים) מפרישים סומטוסטטין השולט במנגנון פראקריני בדרך של עיכוב על שני הראשונים. באיי לנגרהנס קיימים נימים לרוב. דלקת בתאים אלו נקראת אינסוליטיס. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:היסטולוגיה קטגוריה:לבלב	2022-12-29T14:09:20
מנגנון פאראקריני	מנגנון פאראקריני או תקשורת פאראקרינית הוא סוג של הפרשת חומרים בגופם של יצורים רב-תאיים, כאשר התא המפריש נמצא בסמיכות לתא שמקבל את האיתות. בדרך-כלל מדובר בהפרשה של מולקולות איתות שונות, כגון הורמונים וציטוקינים. קישורים חיצוניים קטגוריה:הורמונים	2022-12-31T06:28:44
אלל	אָלֵל (allele) הוא אחד מתוך כמה צורות מולקולריות אפשריות של אותו גן המצוי באותו לוקוס (במיקום קבוע) בכרומוזומים הומולוגיים. כל אלל הוא בעל רצף נוקלאוטידים ייחודי ועשוי להיות אחראי לביטוי שונה של אותה תכונה תורשתית. בתוך תא דיפלואידי (diploid) יש שתי סדרות של כרומוזומים, כך שברוב המקרים, כל גן מופיע בשני עותקים. אם שני העותקים של גן מסוים שנמצאים בתאיו של הפרט הם זהים (כלומר, אותו אלל מופיע בשניהם), אזי הפרט הוא הומוזיגוט (homozygous) לגן הזה – ואם העותקים שונים זה מזה (אללים שונים), הפרט הוא הטרוזיגוט (heterozygous). ביטוי התכונה תלוי ביחסי דומיננטיות בין אללים של גן מסוים. סוגי אללים על פי כללי התורשה המנדלית, בדרך כלל אלל אחד דומיננטי יחסית לאלל אחר שאינו בא לידי ביטוי בגלל הדומיננטיות של הראשון. האללים הם לפיכך משני סוגים: אלל דומיננטי או שלטני (dominant allele): אלל השולט על ביטוי תכונות מסוימות, מהסיבה שאינו מאפשר לאלל אחר המצוי בכרומוזום ההומולוגי לבוא לידי ביטוי. האלל מסומן כ A. (האות A היא רק דוגמה זה יכול להיות כל אות באלף בית הלטיני). אלל רצסיבי או נסגני (recessive allele): אלל שאינו בא לידי ביטוי, אלא במצב הומוזיגוטי, בגלל הדומיננטיות של האלל הדומיננטי. האלל מסומן כ a אלל דומיננטי שיתופי (codominant allele): שני אללים שנמצאים במעמד שווה זה לזה, וכאשר מישהו יורש את שני האללים נוצר פנוטיפ שלישי, שנוצר בגלל שהגוף מייצר את שני החלבונים שהאללים מקודדים. האללים מסומנים כA¹,A². מוטציות באללים אללים שונים וחדשים נוצרים גם בעקבות מוטציות. תא הפלואידי פשוט, שיש לו רק מערכת חד-כרומוזומלית, נושא רק אלל אחד של כל גן. אטימולוגיה המילה "אָלֵל" היא צורה מקוצרת של אָלֵלוֹמוֹרְף (allelomorph, "צורה אחרת", מילה שהומצאה על ידי הגנטיקאים הבריטים ויליאם בייטסון ואדית רבקה סונדרס). מילה זו שימשה בימים הראשונים של הגנטיקה לתיאור צורות שונות של הגן כדי להבחין בין גנוטיפים שונים. המילה נגזרה מהתחילית היוונית ἀλληλο-, אָלֵלוֹ-, שמשמעותה משותף, הדדי או זה את זה. התחילית משויכת לפועל היווני ἄλλος, אַלוֹס (קרוב למילה הלטינית alius, אַלִיוּס), שמשמעותה אחר. דומיננטיות של אללים בהפרעות גנטיות מספר הפרעות גנטיות נגרמות כאשר אדם יורש שני אללים רצסיביים עבור תכונה שמקודדת על ידי גן אחד. דוגמאות להפרעות גנטיות רצסיביות: לבקנות, סיסטיק פיברוזיס, גלקטוזמיה, פנילקטונוריה (PKU) ומחלת טיי זקס. ישנן הפרעות אחרות שהן עקב אללים רצסיביים, אך מכיוון שהמוקד הגנטי ממוקם על כרומוזום X, ולזכרים יש רק עותק אחד, הן שכיחות יותר אצל זכרים מאשר אצל נקבות. דוגמאות: עיוורון צבעים אדום-ירוק ותסמונת X שביר. הפרעות אחרות, כגון מחלת הנטינגטון, מתרחשות כאשר אדם יורש אלל דומיננטי אחד. ראו גם יחסי דומיננטיות תאחיזה קישורים חיצוניים קטגוריה:גנטיקה קטגוריה:גנאלוגיה גנטית	2024-09-12T05:52:24
אלרגן	אלרגן (באנגלית: Allergen) הוא כל חומר (אנטיגן) שעלול לגרום לתגובה אלרגית אצל האדם או אצל בעלי חיים על ידי עירור-יתר של מערכת החיסון. האלרגן חודר לגוף לרוב דרך מערכת הנשימה או דרך המזון. שמאל\|ממוזער\|250px\|פירות ים, אחד מגורמי האלרגיה האלרגן עשוי להיות אבקת פרחים, מזון, משקה, תוספי מזון ותרופות. לא קיימת רשימה מוגדרת של החומרים האלרגנים שכן כמעט כל חומר עשוי להיות אלרגן והרגישויות הן שונות באנשים שונים. אלרגיות למזון נפוצות פחות מרגישות למזון, אך חלק מסוגי המזון, כגון בוטנים, אגוזים ופירות ים שונים ידועים כאלרגנים אצל אנשים רבים. קיסוס רעיל (Poison Ivy) וצמחים נוספים, גורמים לתגובה אלרגנית לכל אחד אחרי מגע חוזרני. זמן התגובה החיסונית של הגוף לאלרגנים אלה משתנה בין אדם לאדם. אלרגנים נפוצים נוספים הם העוקץ של הדבורה, פניצילין ולטקס. תגובה אלרגית חזקה במיוחד, המסוגלת להרוג תוך דקות ספורות היא האנפילקסיס (anaphylaxis). מכלול החומרים אליהם אדם אלרגי יכול להשתנות במהלך חייו. מריפוי אלרגיה ועד פיתוח אחת חדשה. קישורים חיצוניים קטגוריה:אימונולוגיה קטגוריה:אלרגיה	2021-11-25T23:11:20
אמבה	אָמֶבָּה (שם מדעי: Amoeba; בעברית: חִלּוּפִית) היא סוג של יצור זעיר שגופו בנוי מתא אחד בלבד. הוא משויך לקבוצת הפרוטיסטים, אף שבעבר התייחסו אליו כאל בעל חיים. האמבה נמנית עם על-מערכת החד-תאיים, ולמרות ממדיה הקטנים נחשבת לאחד היצורים הגדולים שבמערכת זו. גודל ומבנה קוטרו של תא כעשירית המילימטר, כלומר כקצה סיכה, והאמבה מבצעת בו רבות מן הפעולות הנעשות בגופם של בעלי החיים ולכן מהווה מודל טוב למחקרים רבים. גופה של האמבה עשוי ציטופלזמה - חומר רך ונוזלי שגרעין עגול נמצא בתוכו. בפרוטופלזמה אפשר להבחין בשתי שכבות, חיצונית אקטופלזמה ופנימית אנדופלזמה. האקטופלזמה שקופה, חד גונית וסמיכה מן האנדופלזמה. האנדופלזמה מכילה גופיפים, אברונים וגושי מזון. מבנה זה מאפשר לה לשנות את צורתה בכל זמן, ואף את הרבייה באמצעות התחלקות. הגרעין נמצא במרכז התא, ואחראי לפעילותה ולרבייתה של האמבה. איברים נוספים הם בועיות מתכווצות זמניות שתפקידן הוא הפרשה ורבייה. תזונה האמבה ניזונה באמצעות פגוציטוזה, שהיא "בליעת" חומרים על ידי קיפול פנימה של קרום התא. האמבה בולעת יצורים חד-תאיים אחרים קטנים ממנה. המזון נכנס אל האמבה בתוך בועית מזון, עובר פירוק בעזרת אנזימים ובסופו של התהליך מוצאת הפסולת אל מחוץ לתא באקסוציטוזה. רבייה הרבייה באמבה היא רבייה אל מינית, כלומר אינה מצריכה בן זוג, התא משכפל את הגרעין ומתחלק לשני תאים נפרדים שבכל אחד גרעין. תנועה לאמבה יכולת תנועה המתאפשרת בעזרת שימוש ב"רגלונים" (Pseudopod), הנוצרים על ידי שינויים ציטופלסמטיים (ציטופלזמה) המתרחשים על ידי הבדל לחצים אוסמוטיים - תנועה של מים מאזור ריכוז נמוך לגבוה, הם נשלחים קדימה ומושכים אחריהם את שאר הגוף. תנועה זו איטית למדי (עד שלושה מיקרון בשנייה) אך עם זאת היא מספיקה כדי ללכוד את הטרף. הרגלונים משמשים בנוסף לתפיסת הטרף לפני הכנסתו אל תוך התא. תפוצה ישנם כ-7,000 מינים של אמבות. האמבה חיה במים מתוקים ומלוחים, כמעט בכל חלקי העולם. יש מיני אמבות המצויות באדמה לחה או חיות כטפילים בגופם של בעלי חיים אחרים, על פי רוב במעיים. רוב האמבות אינן מזיקות לפונדקאים שלהן, אבל יש מינים כגון אנטאמבה היסטוליטיקה הגורמים למחלות, כמו מחלת הדיזנטריה למשל. אמבה במעי האישה נפוצה מאוד בזמן ההיריון . האבחנה נעשית בדרך כלל על ידי בדיקת צואה - מיקרוסקופיה ותרבית צואה, או בדיקת דם לנוגדנים. בזמן ההיריון יכולה המחלה להתבטא כמחלת מעיים. לטפיל בהריון יש שתי צורות חיים - הציסטה (גוש או כיס לא תקין מלא בנוזל או בחומר מוצק למחצה, שעשוי להופיע בכל איבר או רקמה) והטרפוזואיט שהיא הצורה הגורמת למחלה. הטפיל מועבר בדרך כלל במים או במזון מזוהמים, או בהעברה בקליט-אורלית. ראו גם Naegleria fowleri קישורים חיצוניים קטגוריה:פרוטיסטים שתוארו ב-1822 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'אן בפטיסט בורי דה סנט-וינסנט קטגוריה:פרוטיסטה	2024-10-10T14:09:09
אמביוזיס	REDIRECT דיזנטריה	2005-06-10T23:17:05
אמוניה	ממוזער\|משאית להובלת אמוניה נוזלית ממוזער\|מיכל אמוניה לשימושים מעבדתיים ממוזער\|מפעל לייצור אמוניה\|227x227 פיקסלים אָמוֹנְיָה (Ammonia; נקראת גם נַשְׁדּוּר, בעבר גם אמונייק) היא תרכובת חנקן ומימן, ונוסחתה NH3. האמוניה היא אחד הכימיקלים התעשייתיים הנפוצים והחשובים בעולם. שימושה העיקרי הוא כחומר גלם בתעשיית הדשנים, ובייצור תרכובות חנקן. בביולוגיה משמשת האמוניה כחומר ראשוני ליצירת בסיסים חנקניים (המרכיבים את הנוקלאוטידים) וחומצות אמינו. האמוניה מופיעה בטבע בכמות קטנה כחלק ממחזור החנקן בקרקע, וכתוצר פירוק של השתנן שבשתן, ועל כן ריחה מזוהה עם ריח משתנות לא נקיות. בתעשייה מיוצרת האמוניה מחנקן, שמקורו באוויר, וממימן, שמקורו בגז טבעי, בתהליך הבר-בוש. בתנאי לחץ וטמפרטורה תקניים, האמוניה היא גז חסר צבע ובעל ריח חריף. גז האמוניה קל מהאוויר, והוא בעל מסיסות גבוהה מאוד במים. מולקולת האמוניה מתפקדת כבסיס בשל נטייתה לקלוט פרוטון ולהפוך ליון אמוניום (NH4+), ולכן תמיסות מימיות של אמוניה הן בסיסיות. האמוניה רעילה לבני אדם ובעלי חיים, ועלולה אף לגרום למוות, ועל כן נדרשים כללי בטיחות מחמירים בעת ייצור, הובלה, אחסון ושימוש באמוניה. היסטוריה מראשית המאה ה-19 עקב הגידול באוכלוסיית העולם והתיעוש ההולך וגדל של מדינות המערב גבר הצורך למצוא מקורות חדשים לאספקת חנקן לקרקע החקלאית בצורה של דשנים. בתחילה נפתרה הבעיה בעזרת גילוי של מינרלים חנקתיים בצ'ילה (בעיקר NaNO3). המסחר במלחת צ'ילה הלך וגדל במהירות החל מ-1830. כבר בתחילת המאה ה-20 היה ברור, כי לא ניתן יהיה לספק באמצעות מינרל טבעי זה את כל תצרוכת תרכובות החנקן של העולם המודרני הדרושה הן למטרות חקלאיות, כדי לספק מזון לאוכלוסייה ההולכת וגדלה בקצב אדיר, והן לצורכי התעשייה המתפתחת בצעדי ענק. בתחילת המאה ה-20 ניתן היה להשיג חלק מהאמוניה או תרכובותיה כתוצר לוואי של תהליכים תעשייתיים שונים, אך גם באלה לא היה די כדי לספק את כל צורכי השוק. תהליך הבר-בוש בראשית המאה ה-20 החלו המדענים הגרמניים פריץ הבר וקארל בּוֹש בפיתוח של שיטה סינתטית לייצור של אמוניה. האבר ובוש ביקשו להשתמש בשני חומרי גלם זולים ונפוצים לייצור אמוניה (חנקן - שמקורו מהאוויר ומימן - שמקורו מהמים או ממקורות פחמניים כגון גז טבעי, נפט ופחם). הקושי הגדול בייצור האמוניה היה באדישות הכימית הגבוהה של החנקן שנובע מקיומם של שלושה קשרים קוולנטים המחברים בין שני אטומי חנקן. הבר ובוש הבינו שעל מנת להתגבר על בעיה זו ועל מנת להשיג שליטה מלאה על קינטיקת התגובה לייצור האמוניה, יש צורך בתכנון ריאקטור כימי בו יופעלו תנאי לחץ וטמפרטורה אידיאליים להתרחשות התגובה ובמציאת זרז כימי מתאים שיאפשר את הורדת אנרגיות השפעול הגבוהה הנדרשת להתרחשות התגובה. הבר היה זה אשר הגה את הרעיון ויצר את התשתית המדעית והמעבדתית לתהליך זה, אך קארל בוש היה זה אשר פיתח את התהליך מבחינה טכנולוגית והביא להגשמתו כתהליך כלכלי בקנה מידה תעשייתי. הבר בחן שורה ארוכה של זרזים החל מאורניום ואסמיום ששימשו בשלבי הניסוי הראשונים ועד ניקל, סידן, מנגן, ברזל ועד רבים (סה"כ נבחנו אלפי זרזים שונים). לבסוף נבחרה תחמוצת הברזל, והחומר משמש גם בימנו כזרז בתהליך. למעשה תהליך הייצור שפיתחו הבר ובוש משמש עד היום לייצור אמוניה, כמעט ללא שינוי. הלחץ שנבחר אז לביצוע התהליך היה 200 אטמוספירות, שהוא הלחץ המרבי שניתן היה להשיג אז (כיום הלחץ המשמש הוא כ-300 אטמוספירות), והטמפרטורה שנבחרה הייתה כ-500 מעלות צלזיוס. על תהליך ייצור האמוניה קיבל פריץ הבר את פרס נובל לכימיה לשנת 1918. כ-13 שנים אחר כך, בשנת 1931, קיבל שותפו, קארל בוש את פרס נובל בכימיה, על תרומתו בפיתוח שיטות לעבודה בתנאי לחץ גבוה בעת שלבי התיעוש של תהליך ייצור האמוניה. ייצור עולמי נכון ל־2020, הייצור העולמי של אמוניה עומד על כ־150 מיליון טון, כאשר סין היא היצרן הגדול ביותר (כרבע מכלל הייצור העולמי). ישנו עודף כושר ייצור של אמוניה בעולם, בהשוואה לביקוש. מחיר האמוניה רגיש בעיקר לשינויים במחיר גז טבעי, שהוא חומר הגלם העיקרי כיום ליצור אמוניה, ובמחירי האנרגיה. שימושים באמוניה האמוניה חיונית ליצור תעשייתי כחומר גלם וכאמצעי לקירור בבתי קירור ומחסני מזון. השימושים העיקריים באמוניה הם: דשנים: כ-80% מכלל ייצור האמוניה בעולם מיועד לתעשיית הדשנים. האמוניה מהווה חומר גלם עיקרי בייצור של דשנים חשובים, כגון אמוניום חנקתי (NH4NO3) ואשלגן חנקתי (KNO3). האמוניה משמשת כשלעצמה כדשן להעשרת קרקעות עניות בחנקן, עת היא מומסת בריכוז נמוך במים ומסופקת לקרקע בצורה ישירה. ייצור חומצה חנקתית: התהליך התעשייתי החשוב ביותר שנעשה בו שימוש באמוניה הוא הפקת חומצה חנקתית. האמוניה מוזרמת ביחס של חלק אחד של אמוניה לתשעה חלקים של אוויר מעל זרז פלטינה בטמפרטורה של כאלף מעלות צלזיוס, ומחומצנת לחד-תחמוצת החנקן ולמים. הזרז חשוב ביותר, שכן התוצרים היציבים יותר בחמצון של אמוניה הם חנקן ומים. החומצה החנקתית חשובה ביותר לייצור דשנים וחומרי נפץ. ייצור סיבים סינתטיים (כגון ניילון). ייצור חומרי צבע המבוססים על תרכובות אורגניות. ייצור תרופות. גז קירור: לפני גילוי הפריאון, הייתה האמוניה חומר פופולרי במערכות קירור. השימוש למטרה זו הופסק בשל רעילות, ובשל יצירת קורוזיה במגע עם נחושת, הנפוצה כחומר גלם לצינורות במערכות קירור. עם זאת, במכונות גדולות לייצור קרח ולעיבוד מזון בהקפאה, עדיין נעשה שימוש באמוניה כקרר, בשל תכונותיה התרמודינמיות העדיפות. גם במקרר של איינשטיין נעשה שימוש באמוניה כקרר. דלק: מטוסי רקטה כ-X-15 הופעלו באמוניה. בשנת 1981 הסבה חברה קנדית מכונית שברולט אימפלה רגילה לתדלוק באמוניה. אמוניה היא חומר הגלם העיקרי בייצור של אוריאה (שתנן) המשמשת כתוסף דלק למנועי דיזל. בטיחות במצבה הגזי, האמוניה חסרת צבע ובעלת ריח חריף. בשל ריחה החריף, קל לזהותה באוויר אפילו בריכוזים נמוכים של כ-5 ppm. כמויות קטנות של אמוניה אינן בעלות השפעה מזיקה על האדם, אך בכמויות גדולות היא עלולה להיות מסוכנת ביותר. האמוניה היא חומר רעיל, המגרה את אברי הנשימה, ועלול לגרום לכוויות בעור ובעיניים. גירוי הלחמית וריריות דרכי הנשימה נגרם בריכוז נמוך יחסית, של 50 ppm, בעוד שתסמינים ריאתיים ניכרים בריכוזים העולים על 1000 ppm, עד להסתמנות קטלנית בריכוזים של כ-1500 ppm. הכווייה מאמוניה שבריכוזים גבוהים גורמת לנמק נוזלי (Liquefaction necrosis) ברקמות הפגועות. האמוניה גורמת לקורוזיה במתכות מסוימות, כגון נחושת, ועל כן אין לאחסן או להעביר אמוניה בצנרת או במכלי נחושת. בשל הסיכון הסביבתי והביטחוני הנשקף מהאמוניה, מכלי אמוניה בעולם נדרשים לעמידה בתקני בטיחות שונים למניעת דליפות. השפעה ביולוגית האמוניה נוצרת באופן נורמלי בגוף חי בתהליך חילוף החומרים של חומצות אמינו. בריכוזים גבוהים האמוניה רעילה ולכן היא מפורקת על ידי הכבד בתהליך מורכב לשתנן, המסולק באמצעות הכליות אל השתן. הצטברות של אמוניה בדם בשל הפרעה לתהליך זה נקראת היפראמונמיה והיא תופעה מסוכנת שעשויה לגרום אף למוות. בנוסף, היווצרות אמוניה היא תופעת לוואי באקווריומים בהם מגדלים דגים. האמוניה נוצרת על ידי ההפרשות של דגי הנוי. שאיפת אמוניה בכמויות קטנות הייתה בעבר שיטה מקובלת להעיר אנשים מעלפונם. שאיפת אמוניה בריכוזים העולים על 25–35 חלקים למיליון עשויה לגרום לנזק חמור לריאות ואף למוות. בישראל בעבר היה ייצור אמוניה בישראל, אך זה הופסק במהלך שנות ה־80, ומאז מיובאת האמוניה ממדינות אחרות. האמוניה המיובאת לישראל עוברת דרך מסוף הכימיקלים בנמל הקישון במפרץ חיפה, שלצידו הוקם מכל אחסון גדול המכיל עד 12,000 טון. מכל אחסון זה קרוב יחסית לריכוזי אוכלוסייה במטרופולין חיפה, ומאוים ביטחונית עקב קרבה יחסית לגבול לבנון. עם זאת, ועדה ציבורית שבדקה את נושא אחסון החומרים הרעילים במפרץ חיפה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הגיעה למסקנה כי אמצעי המיגון במכל מספקים. נכון לשנת 2017, צריכת האמוניה בישראל היא כ־120,000 טון לשנה. אחסון האמוניה נעשה במכל במפרץ חיפה, ובמכלים קטנים יותר בשטחי מפעלים הצורכים את החומר. השימוש העיקרי (כ־80%) באמוניה בישראל הוא לייצור דשן ובהיקפים קטנים יותר לייצור חומצה חנקתית (כ־8%), וניילון (כ־5%). שאר הכמות (כ-7%) משמשת למגוון שימושים, כדוגמת ייצור חומרי נפץ, תרופות, קירור ועוד. הייבוא לישראל נעשה על ידי מפעל חיפה כימיקלים, שבבעלותו גם מכל האחסון במפרץ חיפה, ממנו נמשכת צנרת הובלה למפעל חיפה כימיקלים במפרץ חיפה ולמפעל דשנים וחומרים כימיים הסמוך. היבוא נעשה באמצעות משלוח חודשי של כ־10,000 טון אמוניה הנאגר במכל, ומוזרם בהדרגה בצנרת אל המפעלים. חיפה כימיקלים צורך כ־70% מהכמות המיובאת לישראל בשני מפעליו במפרץ חיפה ובנגב, כאשר אל המפעל בנגב מובלת האמוניה באמצעות מכליות כביש. יתר הכמות מגיעה למפעל דשנים המשתמש ברובו, ומשווק כ־4% מסך הכמות המיובאת לארץ (כ־5,000 טון) לצרכנים קטנים יחסית באמצעות מכליות כביש ומכלי אחסון קטנים. ב-6 בנובמבר 2014 אירעה דליפת גז מסוג אמוניה במפעל באזור עמק חפר עקב חיתוך שגוי של צינור במהלך עבודות שנעשו על ידי קבלן חיצוני. במהלך הטיפול באירוע נהרג כבאי ונפצעו 21 אנשים עקב חשיפה לאמוניה. ב-1 ביוני 2015 בית המשפט העליון קבע כי על הממשלה להודיע עד תום תקופה של 45 ימים, על התאריך בו יפונה מיכל האמוניה. בפברואר 2016 הודיע חסן נסראללה כי בכוונתו לשלוח טילים ולכוונם למיכל האמוניה בחיפה, שיש בו 15,000 טון של גז, והדבר יגרום להרג של עשרות אלפי אנשים. למעשה, טען, מאוימים באזור 800,000 אזרחים. במלחמת לבנון השנייה החליט שלא לפגוע בהם, ועתה, אם ישראל תתקוף יפעיל כוחו זה. ביולי 2017 רוקן מיכל האמוניה ונסגר מפעל חיפה כימיקלים. במרץ 2019 הודיעה הממשלה כי יבוא האמוניה לא יעבור יותר בצפון המדינה. קיים תכנון להקמת מפעל אמוניה לצורך אספקת הביקוש המקומי, בעקבות מציאת מאגרי גז טבעי גדולים בסמוך לישראל. הקמת מפעל זה תאפשר להשבית את מכל האחסון במפרץ חיפה. בדצמבר 2020 התפרסם כי קבוצת חיפה חתמה על חוזה מול חברת SAIPEM האיטלקית במסגרתו תקים החברה מפעל לייצור אמוניה במישור רותם בנגב. המפעל צפוי להיות בעל תפוקה של כ-100,000 טון אמוניה בשנה וישמש את קבוצת חיפה לשיווק בישראל ובחו"ל. ההשקעה של קבוצת חיפה בפרויקט נאמדת בכ-200 מיליון דולר. קישורים חיצוניים הכל על האמוניה באתר הידען בחינת חלופות למערך היבוא, האחסון, הניפוק והשינוע של אמוניה במפרץ חיפה, דו"ח שהוגש למשרד להגנת הסביבה, 2010. הערות שוליים קטגוריה:חומרי גלם קטגוריה:בסיסים קטגוריה:חנקן: תרכובות קטגוריה:מימן: תרכובות	2024-08-20T14:11:00
אמיד	שמאל\|ממוזער\|150px\|נוסחת מבנה כללית של אמיד. R מציין כל קבוצה שהיא אמידים (Amides) או קשרים אמידים הם קבוצה פונקציונלית בתרכובות אורגניות. האמידים מכילים קבוצת קרבוניל (C=O, אטום פחמן הקשור בקשר כפול לאטום חמצן) הקשורה לאטום חנקן או לקבוצת אמין (NH). ניתן לתאר את קבוצת האמיד כך: CONH. האמידים הם נגזרות של אמינים. כמו כן, האמיד הוא נגזרת של חומצה קרבוקסילית. האמיד הוא הנגזרת היציבה ביותר של חומצה קרבוקסילית. יציבות זו נובעת מתוך אינטראקציה של זוג האלקטרונים הלא קושר של אטום החנקן (N) עם קבוצת הקרבוניל (CO). אינטראקציה זו מקטינה את האלקטרופיליות של קבוצת הקרבוניל ובכך משפרת את היציבות. שלה. כמו כן, אינטראקציה זו מקנה לקשר האמידי גאומטריה מישורית. בשל יציבותם, קשרים אמידים נפוצים בטבע, בעיקר בחלבונים, בהם הם מהווים את הקשר בין חומצות האמינו בחלבון ומכונים קשר פפטידי. כמו כן, כאשר חומצת אמינו נסגרת לטבעת, מתקבל אמיד טבעתי (ציקלי) המכונה לקטם. הכנת אמידים ניתן לסנתז אמיד מ2 אקוויוולנטים של אמין עם אנהידריד (נגזרת של ח. קרבוקסילית, במקום קבוצת OH ישנה קבוצת ROO) ניתן לסנתז אמיד מ2 אקוויוולנטים של אמין עם אציל הליד (נגזרת של ח. קרבוקסילית, במקום קבוצת OH ישנה קבוצת ROX, כאשר X הלוגן) ניתן לסנתז אמיד על ידי הידרוליזה של ניטריל (קבוצה של קשר משולש בין פחמן לחנקן). קישורים חיצוניים קטגוריה:קבוצות פונקציונליות	2024-01-13T07:27:42
תאי דם לבנים	הפניה תא דם לבן	2023-12-27T12:52:00
הקריות	הַקְּרָיוֹת הוא שמו של גוש יישובים השוכנים בעמק זבולון וחלק מקריית ים הגובלים בגליל המערבי, ומשוייכים לנפת חיפה. הקריות ממוקומים כגוש לחופי מפרץ חיפה מצפון-מזרח לחיפה, המונה, נכון ל-2022, קצת יותר מ-251 אלף תושבים. בקריות נכללות הערים (מצפון לדרום) קריית ים, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית אתא. כמו כן, נכללות בקבוצה זו לרוב גם שתי השכונות החיפאיות – קריית חיים, וקריית שמואל, שהיא שכונה בעלת אופי דתי. אף שכל אחד ממרכיבי הקריות הוא יישוב בפני עצמו, מתקיימת התייחסות נרחבת לגוש היישובים השלם. תושב הקריות, למשל, יציג את עצמו לעיתים כמי שבא מהקריות, מבלי לפרט את היישוב הספציפי שממנו בא. המקומונים הפונים לתושבי הקריות הם "הד הקריות", "זמן קריות", "ידיעות המפרץ" והחינמון "חדשות הקריות". מרבית הקריות הוקמו במסגרת פרויקטים גדולים של חברת שיכון עובדים ההסתדרותית. היסטוריה וגאוגרפיה ממוזער\|שמאל\|250px\|הזמנה לטקס הנחת אבן הפינה לערי המפרץ, 12 ביולי 1934 הקריות שוכנות בעמק זבולון, והוחל בהקמתן באמצע שנות ה־30. הקריה הראשונה שהוקמה כשכונת פועלים היא קריית חיים, במזרח. השכונה הוקמה בסמיכות למסילת הרכבת חיפה - עכו, שנסללה באזור מעט לפני מלחמת העולם הראשונה. עוד קודם לכן הוקמה קריית אתא, המזרחית יותר, כמושבה חקלאית, בעוד קריית חיים (ובעקבותיה שאר הקריות) הוקמו כשכונות פועלים, שעבדו במפעלי התעשייה שפותחו בתקופה זו במפרץ חיפה. עם גידול הקריות במהלך השנים, התחברו היישובים השונים אחד לשני והפכו לגוש אורבני אחד, למעט קריית אתא המזרחית יותר, ששדות חקלאיים מפרידים בינה לקריית ביאליק. חלקה הדרומי של קריית ביאליק הוותיקה תחום ממזרח בתעלת נחל גדורה, המפריד בינה ובין כפר ביאליק, ובין שטח השדות החקלאיים שבינה ובין קריית אתא. הקריות שוכנות באזור מישורי וחולי, ועל כן תוואי השטח לא השפיע כמעט על תוואי הרחובות. עם זאת, תוואי מסילת החוף העובר בלב הקריות נקבע כקו גבול מוניציפלי בין שכונות (מבדיל בין השכונה המזרחית והמערבית של קריית חיים, ובין קריית שמואל וקריית ים, לבין קריית מוצקין), ודרך חיפה-עכו מפרידה בין קריית חיים מזרחית וקריית מוצקין, לבין קריית ביאליק. צירי האורך של הקריות נבנו במקביל לשפת הים ולמסילת הרכבת, המקבילים באופן כללי זה לזה. בקריות שני צירי אורך ראשיים: דרך עכו-חיפה - חלק מכביש 4 הארצי; וציר שדרות-ורבורג/ירושלים, המקושר מצידו האחד מכביש 22, ומצידו השני בכביש 4 מצפון לקריית מוצקין. צירי הרוחב העיקריים הם רחוב אח"י אילת-דגניה, המקשר בין צפון קריית אתא, כפר ביאליק, קריית ביאליק, קריית חיים מזרחית וקריית חיים מערבית, בציר ישר אחד שתחילתו בקריית אתא, וסופו בחוף הים של קריית חיים מערבית, וציר רחוב בן-גוריון-צה"ל, המקשר בין קריית ביאליק (דרך צומת העשור/צבר), קריית מוצקין, וקריית ים. ההצעה לאיחוד הקריות לעיר אחת שמאל\|ממוזער\|400px\|הקריות במבט ממפרץ חיפה הקריות שקמו במפרץ חיפה ראו את עצמן חלק מהעיר חיפה ובקשו להיכלל בה. לעומת זאת, שלטונות המנדט הבריטי בקשו למנוע מהיהודים להפוך לרוב בעיר חיפה ועל כן ביקשו להעניק מעמד מוניציפלי נפרד לקריות. מוסדות היישוב היהודי בקשו ללחוץ להגדלת העיר חיפה והורו לקריות שלא להסכים לקבל מעמד מוניציפלי נפרד ורוב הקריות אכן נשמעו להוראה. עם קום המדינה עלה שוב הרעיון לאחד את הקריות לתוך חיפה, אולם בסופו של דבר הוחלט לספח רק את קריית חיים וקריית שמואל. מפעם לפעם עולה לדיון הצעה לאיחוד הקריות לעיר גדולה אחת בשם "עיר זבולון" או "עיר הקריות". במסגרת הצעת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל, שהונחה על שולחן הכנסת באמצע 2003, נכללה הצעה לאיחוד רשויות מקומיות רבות ברחבי הארץ, ובין היתר נכללה ההצעה לאחד לעיר אחת את קריית מוצקין, קריית ים, קריית ביאליק וכן את השכונות בחיפה - קריית חיים וקריית שמואל. ההצעה לאיחוד הקריות לא אושרה, אך הדיון בה לא ירד מסדר היום. ב־7 בינואר 2008, הודיעה הממשלה על כוונתה לאחד, עוד לפני הבחירות המוניציפליות שנועדו לנובמבר 2008, את קריית מוצקין עם קריית ביאליק ואת קריית ים עם חיפה (כחלק מהרובע העירוני של קריית חיים). שר הפנים, מאיר שטרית, אף נפגש עם כמה מראשי הערים המיועדות לאיחוד, אולם כעבור שבועות אחדים נדחתה התוכנית. נתונים סטטיסטים (2024) בגוש כולו חיים 225,000 תושבים, מחולקים בערים ובשכונות הבאות: שם העירמספר תושביםשטח שיפוט (בדונמים)צפיפות אוכלוסייה (אנשים לקמ"ר)מעמדתאריך יסודתאריך הכרזה כעירדירוג חברתי-כלכליקריית ים 42,28412,170 8,606 עיר19411976 5קריית ביאליק 50,08610,0004,639 עיר1934 19766קריית מוצקין48,748 3,778 10,612 עיר1934 1976 6קריית אתא61,709 16,706 3,470 עיר 1925 1969 6קריית חיים29,000 4,550 6,360 שכונה בעיר חיפה 1933 - -קריית שמואל7,740 75010,256 שכונה בעיר חיפה1935 - - הגייה ההגייה המקובלת של השם היא "הקרָיות" (רי"ש בקמץ), אך יש בלשנים, ובהם ראובן סיוון ומאיר מדן, החולקים על הגייה זו, וקובעים שיש לומר "הקרִיות" (רי"ש בחיריק). מילון אבן-שושן תומך בשתי צורות הכתיב, וכך גם מילון ספיר. המילה קריות מופיעה בתנ"ך, בצורה שמצדדים בה הבלשנים ומתייחסת ליישוב מקראי: וכן בקטע המתייחס ליישוב המקראי קריות ביהודה: קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מפרץ חיפה קטגוריה:גושי התיישבות קטגוריה:נחלת שבט אשר קטגוריה:מחוז חיפה	2024-10-10T08:24:05
הסתדרות	הסתדרות היא מושג היסטורי בתולדות הציונות, המתאר ארגון גדול, בעל זיקה פוליטית כלשהי, בעל צביון ציוני. הסתדרות שואפת להכיל מטרות פעולה מתחומי חיים שונים, ובעיקרם בתחום הכלכלה. לרוב, הסתדרויות הן מפעלים כלכליים ניכרים, הרותמים את התחום הכלכלי למטרותיהם. למרות שהמחזור הכספי ועתודותיה הכספיות של ההסתדרות עשויים להיות משמעותיים, הסתדרות אינה פועלת למטרות רווח. מלבד המישור הכלכלי, קיימת נטייה של ההסתדרויות ליצירת מאפיינים תרבותיים במכוון במסגרתה. מלבד זאת, רבות מההסתדרויות מכוננות דפוסי פעולה בעלי מאפיינים דמוקרטיים, כגון בחירות והצבעות. ההסתדרויות המפורסמות הן ההסתדרות הציונית וההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל (כיום ההסתדרות החדשה). קטגוריה:ציונות	2023-08-06T10:03:37
ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל	הפניה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל	2009-05-11T15:01:45
פרופיל 21	שמאל\|ממוזער\|250px\|תעודת פטור משירות צבאי שמאל\|ממוזער\|250px\|פטור צבאי בצה"ל, פרופיל 21, שפירושו אי-כשירות לשירות ביטחון, הוא הפרופיל הצבאי הנמוך ביותר, המשקף ליקוי גופני או נפשי שאינו מאפשר שירות בצה"ל. בעלי פרופיל 21 משוחררים משירות סדיר ומשירות מילואים בצה"ל, אך רשאים לבקש להתנדב לשירות, והצבא שוקל כל בקשה לגופה. קבלת פרופיל 21 הגדרת הפרופיל נקבעת על פי התקנות לקביעת כושר בריאותי ("ספר הפרופילים") של צה"ל, הקובעות את מידת ההתאמה לשיבוץ המועמד לשירות ביטחון. על-פי הגדרתו, פרופיל 21 משקף ליקוי גופני או נפשי שאינו מאפשר שירות תקין. נכון לשנת 1994 פירטו תקנות שירות הביטחון, תשכ"ז-1967 220 מצבים בריאותיים שכתוצאה מהם מתקבל פרופיל 21, ומהם 24 מצבים מאובחנים מתחום הפסיכיאטריה. ערעור על קביעת פרופיל 21 הוא תהליך קשה, משום שעל המועמד להוכיח שאינו סובל מהליקוי שאובחן אצלו במידת חומרה שאינה מאפשרת לו לשרת. ניתן לקבל פרופיל 21 בשל בעיות רפואיות חמורות ו/או בעיות נפשיות שונות. כאשר מדובר בפטור רפואי, הוא ניתן על ידי ועדה רפואית של צה"ל הקובעת בהתאם לבדיקה רפואית אם האדם כשיר רפואית לשירות בצה"ל. קבלת פטור נפשי מתחיל בפנייה לפסיכיאטר או פסיכולוג אזרחי והצגת בעיות נפשיות בפניו. לאחר קבלת מכתב המלצה מגורם זה, שולח החייל או המלש"ב בקשה לפגישה עם קצין בריאות הנפש. במהלך פגישה זו הקב"ן מאבחן את הפונה ומחליט האם לשחררו משירות צבאי או לדחות את בקשתו. צעירים רבים עשו מאמצים ניכרים, ואף פליליים, על מנת לקבל פרופיל 21 בדרך זו על מנת להשתמט מגיוס, ובכלל זה התחזות לחולי נפש, בעלי הפרעות נפשיות והפרעות אישיות או מחלות גופניות. פורסמו סיפורים על צעירים ששילמו כסף רב לפסיכיאטרים וכן לרופאים על מנת לזכות בחוות דעת שתביא לשחרורם משירות צבאי. תהליך זה של הימנעות מגיוס מתואר בדבריה של האמנית זויה צ'רקסקי: "לא יכולתי לראות את עצמי כחיילת בצבא. מעולם לא הלכתי בנעליים ללא עקבים אז זה לא הסתדר עם המדים, גם הייתי פנקיסטית והייתה לי שרשרת ארוכה מן האף עד האוזן. הלכתי לקב"ן (קצין בריאות הנפש) במקום לבלות את שירותי הצבאי בכלא". קיימת גם טענה שלפיה גורמים לא ענייניים, כגון עודף כוח אדם או חוסר רצון מצד המערכת להתמודד עם מחלות, הפרעות או מצבים אישיים מורכבים, הביאו להרחבת התנאים שבעקבותיהם נקבע פרופיל 21, גם במקרים שהחייל או המועמד לשירות אינו פסול לשירות מסיבות רפואיות. שירות בצה"ל הוראות הפיקוד העליון של צה"ל קובעות שבעלי פרופיל 21 לא יגויסו לשירות סדיר בצה"ל, למעט במקרים חריגים, אולם מאפשרות לבעלי פרופיל 21 לבקש להתנדב לשירות, והצבא רשאי לסרב או לקבל את הבקשה. לעומת זאת, בעלי פרופיל 21 רשאים לשרת בשירות קבע בצה"ל ובשנת 2010 שירתו בצבא הקבע מעל 700 אנשי קבע בעלי פרופיל 21. בג"ץ קבע שצה"ל רשאי לגייס בעלי פרופיל 21 לשירות קבע עליו התחייבו, אפילו בניגוד לרצונם. השפעת פרופיל 21 על החיים מחוץ לצבא מדינת ישראל ידועה כמדינה שרואה בשירות צבאי ערך עליון וחשוב. החברה הישראלית פעמים רבות לא רואה בעין יפה אנשים שלא עשו שירות צבאי. כדי להילחם בתופעה ולשפר את היחס לאנשים ללא שירות צבאי, הוקמו מספר ארגונים ועמותות שמנסות להביא ליחס יותר חיובי. בתהליך בחינת מועמדים לעבודה, יש המייחסים משקל רב לשירות בצה"ל של המועמד ומעדיפים לקבל לעבודה את מי ששירתו בצה"ל. בשנת 1994, בעקבות לחץ ציבורי הולך וגובר, שהתבטא בין השאר בהקמת עמותה לנפגעי פרופיל 21, הורתה נציבות שירות המדינה למוסדות המדינה שלא לשאול דורשי עבודה על הפרופיל הצבאי שלהם, ובהמשך אותה שנה הוכנס איסור זה לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (סעיף 2א לחוק) והוחל על כלל המעסיקים בישראל, למעט שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. באותה שנה תוקן גם חוק שירות ביטחון, ונקבע בו (בסעיף 44א לחוק) איסור על כל אדם שלא הורשה לכך, לדרוש, בכל הקשר שהוא (להבדיל מדרישה בקשר לעבודה) "נתון אישי צבאי", שהגדרתו היא "הסימול המספרי המציין את מידת התאמתו של אדם לשירות הצבאי, או מסמך צבאי הקובע כושר לשירות צבאי או את מידת ההתאמה לשירות, וכן כל נתון אחר ששר הביטחון קבע בצו לעניין זה". בהגדרה זו כלול גם נושא הפרופיל הרפואי. למרות קיומו של חוק זה, מעסיקים רבים שואלים על השירות הצבאי ומייחסים לו חשיבות רבה באמצעות התעסקות כללית בשירות ובלי לגעת בנתון צבאי ספציפי לרבות פרופיל צבאי. דרך שאלות כלליות ולעיתים דרך דרישה לראות תעודת שחרור משירות צבאי (אשר שונתה לאחרונה כדי שתשמש גם המלצה למעסיקים) המעסיקים מצליחים להבין אם המועמד שמולם עשה צבא או לא. בכך הם יכולים לפסול מועמדים ללא שירות צבאי ולטעון שסיבת הפסילה היא מקצועית ולא קשורה לצבא. ארגונים בישראל "העמותה לנפגעי פרופיל 21", או בשמה המלא "פרופיל 10 - עמותת נפגעי פרופיל 21 (מסורבי גיוס)", הייתה עמותה שהוקמה בשנת 1993 במטרה לשנות את התדמית השלילית שיש לבעלי פרופיל 21 בעיני הציבור הישראלי. מטרה נוספת הייתה ביטול האפליה הנגרמת כתוצאה מתדמית זו והסרת השאלה אודות הפרופיל הצבאי משאלוני קבלה לעבודה. העמותה נסגרה ב-2003. אזכורים תרבותיים להקת 21, להקה התומכת בסרבנות שרות, קרויה על שם הפרופיל הצבאי. ראו גם בריאות הנפש בצה"ל הערות שוליים קטגוריה:שירות בצה"ל קטגוריה:גיוס לצה"ל	2023-10-19T20:03:50

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.