title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
המוסד | REDIRECT המוסד_למודיעין_ולתפקידים_מיוחדים | 2015-09-26T11:06:42 |
ארץ ים (ספרים) | ארץ ים (באנגלית: Earthsea) היא סדרת ספרי פנטזיה מאת אורסולה לה גווין. עלילתם מתרחשת בעולם הפנטזיה "ארץ ים", ומספרת על ילדותו והתבגרותו של הקוסם גד, העתיד להפוך לגדול קוסמי ארץ ים. הספר הראשון בסדרה היה הקוסם מארץ ים. אחריו יצאו שני ספרי המשך, שכל אחד מהם עומד כספר בפני עצמו: הקברים של אטואן (1971) והחוף הרחוק ביותר (1974). בשניהם מופיעה דמותו של גד הקוסם, אך הוא אינו הדמות המרכזית בהם, וגם הם עוסקים בהתבגרות.
בדברים שכתבה לה גווין כאפילוג למהדורה המחודשת של "הקברים של אטואן" ציינה כי על אף שהספר 'הקוסם מארץ ים' כולל רמזים באשר לעתידו של הקוסם גד, בעת שכתבה אותו הוסיפה אותם כאמצעים אמנותיים בלבד, ולא התכוונה לכתוב סדרת ספרים, אולם מאוחר יותר, לאחר שכתבה את ספרה "צד שמאל של החושך", החליטה לחזור לעולם 'ארץ ים' ולכתוב את ספר ההמשך, שהתגלגל אחר כך למספר ספרים נוספים.
כעשרים שנה לאחר כתיבתה, נוספו לטרילוגיה המקורית עוד שלושה ספרים. הראשון, טהאנו (Tehanu), יצא ב-1991 עם כותרת המשנה "הספר האחרון של ארץ ים". כאמור בכותרת המשנה, ספר זה אמור היה להוות את סיום הסדרה. שני ההמשכים הנוספים נקראים הרוח האחרת (2001), ואוסף הסיפורים אגדות מארץ ים (2001).
שלושת ספריה האחרונים של סדרת "ארץ ים" טרם תורגמו לעברית. הספר הראשון אף הפך לסרט טלוויזיה, וארבעת הספרים הראשונים עובדו לסרט קולנוע בשם "הקוסם מארץ ים" בהפקת סטודיו ג'יבלי.
לאחרונה נרכשו זכויות התרגום לסדרה כולה על ידי הכורסא, והספר הראשון בסדרה כבר יצא לאור בתרגומו החדש של תומר בן אהרון.
עולם ארץ ים
העולם שבו מתרחשות עלילות ארץ ים, כשמו כן הוא, הוא עולם הבנוי על איים. במרכזו אי גדול, המכונה הבנור, וסביבו איי הארכיפלג שהבנור מהווה את בירתם. על פי המיתולוגיה שיצרה לה גווין לעולמה, העולם נברא ממילותיו של סיגוי (Segoy), והאי הראשון שעלה מן הים הוא האי אאה, מצפון להבנור. שושלת המלכים העתיקה של הארכיפלג, מוצאה מאנלד, אף היא בצפון. בצפון מזרח הארכיפלג נמצא האי גונט, המתואר כ "ארץ נודעת בקוסמים": ממנה יצא גיבור הספרים, הקוסם גד. מדרום לאי הבנור, ישנו 'הים הפנימי', ובו נמצא האי בצר (Roke), ובו בית הספר לקוסמים.
הארכיפלג ידוע בזיקתו לקסם, שמתואר ככוח המניע את העולם. הזיקה העמוקה של הארכיפלג לקסם מתבטא בריבוי קוסמים רבי כוח, החיים בגפם ורובם בוגרי בית הספר בבצר, לצד בעלי כוחות קסם פחותים בכוחם: החל מחרשי כשפים, שרכשו את השכלתם בבצר אך לא סיימו את לימודיהם; וכלה בידעוניות, מחוללי גשמים ועושי להטוטים, שרכשו את השכלתם בדרכים לא פורמליות ומכוח מסורות שעברו מדור לדור. עם זאת, מרבית תושביו אינם בעלי כוחות קסם. מהות הכישוף היא בידיעת השפה הקדמונית, באמצעותה ברא סיגוי את העולם, ו'שמותיהם האמיתיים' של דברים ואנשים. ידיעת שמו האמיתי של אדם היא ידיעת מהותו, ומאפשרת גם שליטה בו באמצעות קסם. את שמם האמיתי מקבלים הנערים והנערות מקוסם, ממכשפה או ממכשף בטקס ההתבגרות שלהם (שכולל שינון בעל פה של אגדות הבריאה), ואנשים על פי רוב מסתירים שם זה ומגלים אותו רק לקרובים להם ביותר. ביום יום הם מכנים זה את זה בכינויים.
אנשי הארכיפלג הם חומי עור, ולעיתים בעלי גוון אדמדם. שפת היום-יום שלהם מכונה הרדיקית, ולה כתב רונות. הם נוטים להיות קצרי קומה, ובלא שיער פנים, בני הארצות הצפוניות מתאפיינים בכך שהם גבוהים יותר, ואילו בני הארצות הדרומיות - כהים יותר. מדובר בחברה לא-מתועשת, חקלאית ברובה, שאין בה דת ממוסדת. שני החגים הקבועים בשנה בעולם ארץ-ים חלים בשיאו של הקיץ - חג "הריקוד הארוך" בו שרים את השיר 'הבריאה של אאה', העתיק בשירי ארץ ים; ובשיאו של החורף - חג "שיבת השמש" בו שרים את עלילות המלך מורד, 'עלילות המלך הצעיר'.
ממזרח לארכיפלג שוכנת הקיסרות הקרגית, אומה של בני אדם בהירי עור, שיער ועיניים ונטולי כוחות קסם, והיא אף נרתעת מקסמים. עם זאת, אומה זו נחשבת לקרובה יותר למה שמכונה 'הכוחות הקדמוניים' ומקיימת פולחן דתי המשלב את פולחנם, לצד פולחן 'האלים-האחים של קיסרות קרגד', ופולחן המונרך הנחשב ל'אדם-אל'. זוהי אומה בעלת תרבות של לוחמים, העוסקת בין היתר בפיראטיות ובמסעות שוד, ודוברת שפה נפרדת מזו של אנשי הארכיפלג. הקרגים נחשבים לחשבונאים טובים, ועושים שימוש בשיטת חישוב בת 12 ספרות, אך הם נרתעים מכתיבה ומתייחסים אליה כאל מעשה כישוף. לשפתם אין כתב, ובשלב מאוחר יחסית אימצו חלקם הקטן, בעידודו של המלך-האל שימוש ברונות של הרדיק על מנת לכתוב את שפתם לצורכי מסחר, כשהם מעוותים אותן מעט על מנת לשבור את ההשפעה המקוללת שהם מייחסים להן. הם עורכים רישום חשבונאי באמצעות אריגה בצבעים ובעוביי-חוט שונים. בצפון הארכיפלג, באי אוסקיל ובאיים סביבו, חיים אנשים בעלי שורשים קרגיים, בהירי עור ומזוקנים מיתר אנשי הארכיפלג, הדוברים שפה מקומית הקרובה יותר לקרגית מלהרדיקית. קבוצה זו כותבת את שפתה באמצעות הרונות ההרדיקיות.
באיים ממערב לארכיפלג שוכנים הדרקונים המעופפים, הנחשבים ליצורים עתיקים 'של אש ורוח', הדוברים את השפה העתיקה בלבד. גם באי הור-אט-הור בצפון מזרח הקיסרות הקרגית ישנם דרקונים, אולם שם הדרקונים אינם יכולים לעוף ולדבר, והם נחשבים ליצורים מקודשים שזובחים להם. חלק מהאגדות שהשתמרו בעיקר על ידי הקרגים בהור-אט-הור טוענות כי בעבר היו בני האדם והדרקונים 'עם אחד' וכי נפרדו ביניהם בעקבות שאיפות ורצונות שונים, כשבני האדם פנו מזרחה, ואילו הדרקונים מערבה.
בדרום מערב העולם קיימת תרבות של 'בני הים' החיים על רפסודות עץ גדולות, ונודדים במקביל לנדידתם של הלווייתנים הגדולים.
קנון ארץ-ים
הספרים
שם הספר שנה מוציא לאורהוצאה לאור בעברית הקוסם מארץ ים 1968 Parnassusזמורה-ביתן (תרגום ראשון), הכורסא (תרגום מחודש) הקברים של אטואן 1971 Atheneumזמורה-ביתן החוף הרחוק ביותר 1972 טהאנו 1990לא תורגמו לעברית אגדות מארץ ים 2001 Harcourt הרוח האחרת 2001
סיפורים קצרים
"מילה פורמת מציאות" (The word of unbinding", 1964")
"שלטון השמות" (The rule of names", 1964")
"שפירית" (Dragonfly", 1997") - מתרחש כמה שנים לאחר סיום עלילת הספר טהאנו, ולמעשה זהו סיפור מעבר לספר הבא אחריו - הרוח האחרת. סיפור זה מתמקד בנערה מאחוזת איריה על האי "דרך" שרוצה למרוד במשפחתה ולהפוך לקוסמת. פורסם בקובץ "אגדות 2" בעריכת רוברט סילברברג ובמסגרת זו תורגם לעברית ויצא בהוצאת אופוס, 2000
"שושנה ויהלום" (Darkrose and Diamond", 1999") - סיפור אהבה שאין בו פרטים המסגירים באיזו תקופה הוא התרחש.
"המוצא" (The Finder", 2001") - סיפור זה מתרחש כ-300 שנה טרם תקופת הטרילוגיה הראשונה של עלילותיו של גד, והוא מתאר את התבססותם של כמה מהמוסדות המרכזיים בארץ ים, ובייחוד של בית הספר בבצר.
"עצמות העולם" (The bones of the earth", 2001") - סיפור זה מתאר כיצד נמנעה רעידת האדמה באי גונט, על ידי אוגיון, מורהו של גד, ומורהו של אוגיון.
"על אדמת הביצה" (On the high marsh", 2001") - סיפור המתרחש בתקופת שש השנים בהן כיהן גד כרב-מג של ארץ-ים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות ספרי פנטזיה
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי אורסולה לה גווין | 2024-06-18T12:17:37 |
גאורג וילהלם פרידריך הגל | גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (בגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel; 27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831) היה מראשי הפילוסופים של זרם האידיאליזם הגרמני, מחשובי ההוגים בתקופה המודרנית, ומגדולי הפילוסופים השיטתיים בתולדות הפילוסופיה המערבית. הפילוסופיה של הגל השאירה חותם במגוון רחב של תחומי ידע בהם מטאפיזיקה, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של ההיסטוריה ותולדות הפילוסופיה, אמנות ותולדות האמנות, פילוסופיה של הדת ותאולוגיה, לוגיקה ופסיכולוגיה.
הישגו העיקרי של הגל בפיתוח ייחודי של האידיאליזם, המכונה "אידיאליזם מוחלט" או "פילוסופיה ספקולטיבית", ובו חשיבות מיוחדת להתפלספות דיאלקטית, המתיימרת להתגבר על ניגודים וסתירות רעיוניים. עוד נודעה חשיבות לתפיסת ההיסטוריה שלו כהתגלמות הדרגתית של ה"רוח" (גייסט) וכמימוש הולך וגובר של חירות האדם בעולם. לכתביו של הגל יצא מוניטין גם בשל הקושי הסגנוני שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הידוע ביותר, והראשון שמבטא את הגותו העצמאית הוא 'הפנומנולוגיה של הרוח' (1807). מאוחר יותר הוא פרסם את 'מדע הלוגיקה' (1812–1816), 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים' (1817), ו'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט' (1821), ששימשו אותו בהרצאותיו. שאר חיבוריו הידועים נערכו על בסיס סיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו רק לאחר מותו: 'הרצאות על האסתטיקה', 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת', 'הרצאות על תולדות הפילוסופיה' ו'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית'.
מקום ייחודי נודע להגותו הפוליטית, שהשפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מימין ומשמאל. תחת מטריית המונח "הגליאניזם" כלולים הוגים שפעלו בהשפעתו בכיוונים שונים ואף מנוגדים.רוברט סטרן, "הגליאניזם", באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של ראוטלדג' הגותו תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה.
להגותו של הגל הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות לעומתיות, שניסחו את עמדותיהן בניגוד אליו. לטענת הפנמנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי: .
ביוגרפיה
שנים מוקדמות
הגל נולד בשטוטגרט שבדוכסות וירטמברג, דרום-מערב גרמניה, למשפחה לותראנית מבוססת ממעמד הביניים. אבי המשפחה, גאורג לודוויג הגל, למד משפטים באוניברסיטת טיבינגן ועסק בשירות ציבורי. אמו, מריה מגדלנה לואיזה (לבית פרוֹם), שהייתה משכילה לימדה אותו לטינית כבר בגיל 5. אחותו, כריסטאנה לואיז הגל, נולדה ב-1773 והשניים נותרו קרובים. אחיו, גאורג לודוויג פון הגל, נולד ב-1776 ולימים הפך לקצין שצעד עם נפוליאון במערכה ב-1812 ומעולם לא חזר.טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (כרך א'), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 23–27. הגל היה ילד חולני וכמעט נפטר ממחלת האבעבועות השחורות, ממנה מתה אמו בשנת 1783 כשהיה בן 11. הגל סבל מגמגום מילדותו, תכונה שאפיינה אותו גם בחייו הבוגרים כמרצה.
ממוזער|ימין|בית הגל בשטוטגרט
הגל התחיל ללמוד ב"בית הספר הגרמני" בגיל שלוש, ב"בית הספר הלטיני" כשהיה בן חמש, וכשהיה בן שש נכנס לגימנסיה אילוסטרייט בשטוטגרט . כשהיה בן שמונה הוא קיבל עותק של תרגום יוהאן יוהאכים אשנבורג לכל כתבי ויליאם שייקספיר ב-18 כרכים. בבגרותו קרא גם את סופוקלס, אוריפידס, אריסטו, קיקרו, לסינג, וילנד ורוסו. ביומנו, שנכתב בין 1785–1787 (בחלקו בלטינית) הוא רשם שתחומי העניין העיקריים שלו הם יוונית ולטינית, ושהוא גם לומד גאומטריה ומתמטיקה ונהנה ממשחק השחמט.
באוקטובר 1788 הגל התחיל ללמוד ב"טיבינגר שטיפט" () סמינר הכנסייה הפרוטסטנטית בווירטמברג, בעיר טיבינגן. שם היה לחברם של מי שנודעו בעתיד כאנשי רוח חשובים בזכות עצמם: המשורר פרידריך הלדרלין והפילוסוף פרידריך וילהלם שלינג. כל השלושה חלקו חדר (בנוסף לשבעה אחרים). שלושתם הושפעו מאוד בתקופה זו מהפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל ממשיכו, יוהאן גוטליב פיכטה. שלושתם חלקו גם אהדה רבה למהפכה הצרפתית. אהדת הסטודנטים, שעוד קודם לכן היו מחויבים לערכי החופש והתבונה בהשפעת רוסו וקאנט, העצימה את המתח בינם לבין פרופסורים שמרניים לתאולוגיה, כמו גוטלוב כריסטיאן סטור. באותה תקופה ניסח את "פרגמנט טובינגן" (1793). בחיבורו הוא מעמת את ה"דת העממית" (Volksreligion) עם ערכי החירות המודרניים, מבלי להוביל לניכור. הניגוד בין חופש לניכור נותר עניין מרכזי בהגותו לאורך כל חייו.
ממוזער|הגל מאת יוהנס ריפנהאוזן
בתום לימודיו ב-1793, החליט הגל, בדומה לחבריו, שלא לפתוח בקריירה בכנסייה ושאף להתחיל בקריה של "פילוסוף־פופולרי" (Popularphilosoph) – המקבילה הגרמנית לכותבי הנאורות הצרפתית והנאורות הסקוטית.טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (כרך א'), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 73. אולם תחילה התפרנס כמורה פרטי לילדיו של קארל פרידריך פון שטייגר, חבר המועצה הגדולה של ברן בשווייץ. הגל נשאר מחויב לאידיאלים של המהפכה הצרפתית, לחופש פוליטי ואינטלקטואלי, למרות אכזבתו מ"שלטון הטרור". מחויבותו העמיקה במחקרו בפילוסופיה הביקורתית של קאנט, ב'מדע הידע' (Grundlage der gesamten Wissenschaftslehre) של פיכטה, ו'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים' של שילר. בתקופה זו גילה עניין מיוחד במדע הכלכלה העולה ובכתביהם של אדם סמית ודוד ריקארדו.
בברן הגל חיבר את כתבי היד "חיי ישו" (1795) ו"הפוזיטיביות של הדת הנוצרית" (1796) שלא פורסמו בימי חייו. האחרון בוחן כיצד דת הבשורות ל"פוזיטבית", כלומר בעלת יסודות של סמכות חיצונית לא מהותיים, שלא נובעים מן התבונה.ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 44 הגל גם תרגם והעיר פולמוס של המשפטן ז'אן ז'אק קארט , נגד האוליגרכיה של ברן תחת הכותרת "מכתבים חשאיים על העמדה המשפטית הקודמת של חוקת וואטלנד ביחס לעיר ברן". החיבור היה לפרסום הראשון שלו (אם כי בעילום שם).
באוגוסט 1796 חיבר הגל שיר מיסטי בשם 'אלאוסיס' (Eleusis) המביע את כמיהתו למפגש מחודש עם הלדרלין, שחי בפרנקפורט. באותה שנה הולדרלין מצא להגל תפקיד כמורה בביתו של סוחר היין פרנקפורט יוהאן נואה גוגל, אז יכל להתאחד עם הלדרלין. בפרנקפורט כתב הגל כתב יד ארוך בשם 'רוח הנצרות וגורלה' (1797), וכן טקסט על החוקה בוורטמברג (1798). ייתכן שהוא גם היה מעורב בחיבור מה שמכונה '"המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני" . הטקסט נמצא בעיזבונו של הגל, אך ישנם חוקרים המייחסים אותו להלדרלין או לשלינג. בפרנקפורט הציג הגל את מושג האהבה שלו, שקיים לפיו רק בין יצורים חיים הדומים בכוחם ובכך הם יצורים חיים "האחד למען האחר" (füreinander). מושג זה מטרים את תפיסתו המאוחרת של הכרה הדדית. עם זאת, מחשבותיו פנו גם לפיתוח מערכת פילוסופית של חופש ושל פילוסופיה שיטתית.
ינה, נירנברג והיידלברג
ממוזער|"הגל ונפוליאון בינה 1806" איור של הארפרז משנת 1895.
ממוזער|דיוקן של הגל מאת יוליוס זברס
בשנת 1799 נפטר אביו. ירושתו הותירה להגל מספיק כסף כדי לשקול קריירה אקדמית. בעידודו של שלינג, בשנת 1801 הוא התחיל לשמש מרצה פרטי (Privatdozent) ללא שכר, כמקובל באותם ימים, כששיעוריו מוכרים על ידי אוניברסיטת ינה. באותה תקופה פיכטה כבר עזב את ינה בעקבות "מחלוקת האתאיזם". בינה הגל עבד בצמוד לשלינג ובשנים 1802–1803 הם פרסמו יחד את "כתב העת הביקורתי לפילוסופיה" (Kritisches Journal der Philosophie), שבו שניהם היו הכותבים היחידים. הגל יצר בתקופה זו קשרי ידידות עם יוהאן וולפגנג פון גתה, ויחד עם תומאס יוהאן סיבק , השלושה ערכו ניסויים על אור וחום. ביוני 1806 גתה עזר להגל לקבל קצבה שנתית קטנה מהשלטונות.
בשנותיו הראשונות בינה הגל עבד על טקסטים המונחים על ידי הרעיון שגרמניה אינה מדינה עוד, מאז שהאימפריה הרומית הקדושה איבדה למעשה את סמכותה הפוליטית. הוא גם כתב עבודת גמר 'על מסלולי כוכבי הלכת' כחלק מה'הביליטציה' שלו, שהסמיכה אותו ללמד באוניברסיטה. במחקר זה - בניגוד לתפיסה שגויה פופולרית - הגל לא ניסה להוכיח "אפריורי" שלא יכול להיות כוכב לכת בין מאדים לבין צדק, מפני שבסופה שרטט סדרת מספרים, בהשראת הטימיאוס של אפלטון, כדי להתייחס לפער שבאותה תקופה עדיין הניחו שהתקיים בין כוכבי הלכת האלו. (ג'וזפה פיאצ'י גילה את כוכב הלכת הננסי קרס בינואר 1801. הוא התגלה מחדש רק בדצמבר 1801 לאחר שהגל הגיש את עבודת הדוקטורט שלו). בסתיו 1801 ראה אור גם ספרו הראשון של הגל, "ההבדל בין השיטות הפילוסופיות של פיכטה ושלינג", שבו הוא מצדד ב"פילוסופיית הזהות" של שלינג כנגד פיכטה. בשנים 1802–1803 פרסם סדרת מאמרים בכתב העת הביקורתי, בהם מאמרים על מהות הביקורת הפילוסופית, הקשר של ספקנות לפילוסופיה, אמונה וידע, ועל הדרכים המדעיות לטיפול בחוק הטבע. כתב ידו על 'שיטת החיים האתיים' הושלם כנראה בתקופה זו. במהלך שנותיו בינה הגל הרצה על מספר נושאים, ביניהם לוגיקה ומטאפיזיקה, מבוא לפילוסופיה, חוק הטבע, הפילוסופיות של הטבע והרוח ותולדות הפילוסופיה.
ב-1805 חל שינוי משמעותי בתפיסת הפילוסופיה של הגל. בעוד שבכתב היד שלו "לוגיקה, מטאפיזיקה ופילוסופיה של הטבע'" שנכתב בין קיץ 1804 לתחילת 1805, הלוגיקה נתפסת כמי שבוחנת קטגוריות בסיסיות של מחשבה ומשמשת כמבוא למטאפיזיקה. אולם ב-1805 החל הגל לתפוס את 'הפנומנולוגיה של הרוח' כמבוא ל"פילוסופיה ספקולטיבית", שהלוגיקה היא חלקה הראשון של השיטה. הגל השלים את הפנומנולוגיה בימים שלפני ואחרי קרב ינה-אאורשטדט, שבו הביס נפוליאון את הפרוסים. הגל שלח את רובו של כתב היד שלו למוציא לאור ב-8 וב-10 באוקטובר 1806, כשהצרפתים התקרבו לינה, והביע חשש שהספר לא יגיע בשלום. ב-13 באוקטובר 1806 נכבשה ינה על ידי כוחות צרפתים והגל ראה את נפוליאון, וכתב לידידו ניטהמר . למרבה המזל כתב היד הגיע בשלום, והגל שלח את ההקדמה בינואר 1807.
בפברואר 1807 נולד בנו הראשון של הגל מחוץ לנישואים, לודוויג פישר, לכריסטיאן שרלוט פישר (לימים בורקהרדט), עוזרת הבית של הגל בינה. לודוויג גדל תחת המשמרת של סופי בוהן, וכשהיה בן 10 הגל לקח אותו בחזרה תחת חסותו לביתו (הוא מת ב-1831 בג'קארטה, בשנת מותו של הגל). הגל עבר לבמברג במרץ 1807 כדי לערוך את כתב העת "העיתון של במברג" (), ולאחר מכן בדצמבר 1808 הוא הפך למנהל בית הספר התיכון בנירמברג Egidiengymnasium . שם לימד גם פילוסופיה ומעט מתמטיקה. ב-15 בספטמבר 1811 הוא התחתן עם מארי פון טוכר. בתם הראשונה, סוזנה, מתה בסמוך ללידה באוגוסט 1812. לאחר מכן נולדו לזוג שני שני בנים, קארל (1813–1901) ועמנואל (1814–1891).
ב-1812 פרסם הגל את הכרך הראשון של ספרו 'מדע הלוגיקה' שלו ('תורת ההוויה'), שהפנומנולוגיה שימשה לו כמבוא. הכרך השני ('תורת המהות') הופיע ב-1813 והשלישי ('תורת המושג') ב-1816. מעמדו של הגל גדל בזכות פרסומים אלו ובאותה שנה הוצע להגל לראשונה לכהן כפרופסור באוניברסיטה, משלוש אוניברסיטאות שונות: מאוניברסיטת היידלברג, שהוא קיבל, אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת ארלנגן .
בהיידלברג הגל הרצה לראשונה על אסתטיקה, וגם על תולדות הפילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, חוק הטבע ולוגיקה. ביוני 1817 הוא הציג את קווי המתאר של כל השיטה הפילוסופית שלו בחיבורו 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. עבודה זו היא סיכום להרצאות הכוללת פסקאות ממוספרות במקום טקסט מעובד במלואו (לעומת הפנומנולוגיה או מדע הלוגיקה). היא פורסמה בשתי מהדורות נוספות ב-1827 וב-1830. הגל היה גם עורך של העיתון המכובד ה"רשומות ההיידלברגיות" (Heidelberger Jahrbücher), ובסתיו 1817 פרסם חיבורו "נוהל אסֵפת המעמדות בממלכת וירטמברג 1815–1816".
ברלין
ממוזער|הגל מרצה בפני סטודנטים ב-1828
ממוזער|הדפס אבן של הגל מאת יוליוס זברס
באוקטובר 1818 עבר הגל לברלין כדי להיות פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה. פרוסיה באותה תקופה התאפיינה במתח בין תנועה הרפורמה הפרוסית שתמכה ברפורמה פוליטית, לבין הרסטורציה האירופית שהתנגדה לרפורמה. המצב הפוליטי הלך והחמיר מאוגוסט 1819, לאחר שקלמנס ונצל פון מטרניך העביר את "תקנות קרלסבאד" בעקבות רצח המחזאי אוגוסט פון קוצבו. התקנות הטילו צנזורה על אוניברסיטאות ואיימו הן על הפרופסורים והן על הסטודנטים בהדחה ואף במאסר. ואכן, בשבועות שלפני הגזירות נעצרו שניים מתלמידיו של הגל, לאופולד פון הנינג וגוסטב אסוורוס , האחרון בגין בגידה.
באוקטובר 1820 הגל פרסם את חיבורו הפוליטי העיקרי 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט' (המתוארך ל-1821). לאורך כל שנותיו בברלין נשא הרצאות על כל חלק בשיטה הפילוסופית שלו שהשפיעה על בני זמננו ובאמצעות מהדורות המבוססות על כתבי יד ותמלילים של סטודנטים גם על דורות מאוחרים יותר.
בשנת 1826 נוסדה החברה לביקורת מדעית ואת כתב העת "הרשומות לביקורת מדעית", שבה הגל ותלמידיו מילאו תפקיד מרכזי, ובסתיו 1829 התכבד הגל בכך שהתמנה לרקטור האוניברסיטה. זו הייתה נקודת השיא בקריירה האקדמית של הגל. אף על פי כן הפילוסופיה שלו לא זכתה לקונצנזוס בכל רחבי האוניברסיטה. מתנגד בולט להגותו היה לדוגמה פרידריך שליירמאכר מהפקולטה לתאולוגיה. ובפקולטה למשפטים מצא עצמו תלמידו הבכיר של הגל, אדוארד גנז מבודד משאר חברי הסגל.
בניגוד לדעה רווחת, הגל נחשב לאורך חייו לאדם חברותי וטוב לב. הגל התעניין כמעט בכל תחום, במדע, אמנות, דת ופוליטיקה. הוא היה קורא קבוע של Edinburgh Review, The Morning Chronicle, ו-Le Globe . הגל אף טען כי . להגל הייתה תשוקה מיוחדת לאמנויות והוא היה מבקר בתערוכות, בתיאטרון ובאופרה. ב-1829 שמע פעמיים את פליקס מנדלסון מנצח על "מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך (הביצוע שהוביל להתעניינות מחודשת בבאך). הוא גם ערך כמה נסיעות ארוכות לדרזדן, הולנד, וינה ופריז כדי לבקר חברים וגם כדי לראות יצירות אמנות וללכת לאופרה. בווינה הוא שמע שבע אופרות בעשרה ימים, כולל "נישואי פיגארו" של מוצרט ופעמיים את "הספר מסביליה" של רוסיני. הגל הרבה לכתוב ביקורות ומאמרים, וב-1831 פרסם את מאמרו "על הצעת חוק הרפורמה האנגלית", וביצע עדכון נרחב של הכרך הראשון של מדע הלוגיקה, שראה אור ב-1832 (לאחר מותו).
הגל נשא את הרצאותיו האחרונות ב-11 בנובמבר 1831 ומת ב-14 בנובמבר. ההנחה הייתה שסיבת המוות היא כולרה, אך אבחנה זו הוטלה בספק. הוא קבור בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין לצד אשתו, בחלקה הסמוכה לזו של פיכטה, כפי שביקש מספר שנים קודם לכן.
שיטתו הפילוסופית
הגל כינה את הגותו "פילוסופיה ספקולטיבית" (Spekulative Philosophie) ואת גרסתו לאידיאליזם הגרמני "אידיאליזם מוחלט" . המבנה של השיטה ההגליאנית בכללותה מוצג בספרו 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים בקווי יסוד'. מתוכה הוצגו בימי חייו של הגל בצורת ספר נפרד ומפורט רק "מדע הלוגיקה" (ב'מדע הלוגיקה') ו"הרוח האובייקטיבית" (ב'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט'). להלן סכמה חלקית המציגה חלקים עיקריים בשיטה בחלוקה ל"מדע הלוגיקה", "מדע הטבע" ו"מדע הרוח".
ממוזער|פסלו של הגל בחזית בית עיריית שטוטגרט
+מדע הלוגיקההאידאה כשלעצמה ובשביל עצמהתורת ההוויהמושג כשלעצמוקביעות (איכות)קביעות פנימיתגודל (כמות)קביעות חיצוניתמידה (כמות איכותית)הוויה תלוית גודלתורת המהותמושג בשביל עצמורפלקסיה עצמיתתופעהממשותתורת המושגמושג כשלעצמו ובשביל עצמוסובייקטיביותאובייקטיביותאידאהמדע הטבעהאידאה באחרות שלהמכניקהכל חומרחלל וזמןנפרדות מופשטתחומר ותנועהמכניקה סופיתמכניקה מוחלטתמכניקה שמימיתפיזיקהחומר ספציפיהצורהפיזיות כלליתהמיוחדפרטיקולריותהתהליך הכימימכניקה שמימית של הגוף הפיזיפיזיקה אורגניתחומר חיהטבע הגאולוגיהארץהטבע הצמחיחיי צמחיםהטבע החייתיחיי חיותמדע הרוחהאידאה ששבה לעצמה מהאחרות שלההרוח הסובייקטיביאנתרופולוגיהפנומנולוגיהפסיכולוגיההרוח האובייקטיבימשפטמוסריותהחיים האתייםהמשפחההחברה האזרחיתהמדינהההיסטוריה העולמיתהרוח המוחלטאמנותדתפילוסופיה
הפנומנולוגיה של הרוח
ממוזער|פרוטומה של הגל בבית הגל עם אמרתו: "האמיתי הוא השלם".
אף שמדובר בחיבור הידוע ביותר של הגל, הגל ייעד את 'הפנומנולוגיה של הרוח' לשמש רק בתור המבוא לשיטתו, אם כי התוכן חופף בחלקו את החלק השני מתוך "מדע הרוח". מטרת החיבור היא להוליך ולהוביל את "המודעות הטבעית" או "התודעה הרגילה" (כלומר הלא־פילוסופית), לנקודת המבט הפילוסופית כפי שהגל תופס אותה, שיכולה לתפוס את "הידע האבסולוטי". עמדה פילוסופית זו נשענת על הרעיון ש"מחשבה" ו"הוויה" יוצרות אחדות, בכך שהמחשבה תופסת את ההוויה כבת־הבנה (אינטלגבילית) וטוענת שהיא יכולה להבין את ההוויה אפריורית מתוך עצמה. לעומתה, התודעה הרגילה תופסת את העולם כדבר שצריך להיות נבדל ממנה במהותו, באופן בלתי מתווך, ולא חושבת שאנו יכולים להכיר את העולם דרך המחשבה. התפיסה ה"רגילה" גורסת כי ה"אמת" נמצאת אי שם בחוץ, וערך האמת של טענות תלוי במידת ההתאמה של הטענה לעולם הממשי החיצוני למחשבה האנושית.
המשימה של 'הפנומנולוגיה של הרוח' היא לספק מעין "סולם" שלוקח את התודעה מנקודת המבט שלה, החל משלב של "ריאליזם נאיבי", עד לזו של הפילוסופיה האבסולוטית, ובכך מוכיח את אמיתותה של האחרונה. 'הפנומנולוגיה' מבצעת משימה זו על ידי בחינת חוויית התודעה כמושא של התודעה. הגל מנסה להוכיח שבסופו של דבר "האמיתי הוא השלם" (Das Wahre ist das Ganze). כלומר ערך האמת נובע מביטוי המלא והשלם ביותר של הוויה הנתפסת בתיווך המחשבה, האמת היא תוצאה של תהליך התהוות ממושך ולא דבר מה נתון מראש. התחנות העיקריות בדרך הן המודעות החושית, המודעות העצמית, השכל, התבונה (המתבוננת והמעשית), הרוח, הדת ולבסוף הידע האבסולוטי..'הפנומנולוגיה של הרוח' §77 (תרגום: רועי בר ואלעד לפידות) לאחר התפתחות ארוכה שנמתחת לכל אורך הספר מתברר כי "הצורה האובייקטיבית של האמת" ושל "האני היודע" מתגלים כמי שיוצרים אחדות, כפי שגורסת התודעה הפילוסופית השלמה.
מדע הלוגיקה
השיטה הפילוסופית של הגל מתחילה בלוגיקה שלו, בצורתו המפותחת והמלאה 'מדע הלוגיקה' ובתיאור תמציתי בכרך הראשון של 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. בדומה לקאנט, הגל טוען שכל ניסיון מניח מראש קטגוריות, כמו שלילה וסיבתיות, אך אלו לרוב משמשות אותנו באופן אינסטינקטיבי בלבד. לכן המשימה של הלוגיקה של הגל היא להסביר כיצד ראוי להגות בקטגוריות ובכך להעלות את הרוח ל"חירות" ול"אמת". לעומת קאנט, ששואב את הקטגוריות ממה שתפס כצורות השיפוט הבסיסיות, הגל סבור שפילוסופיה ביקורתית באמת חייבת לבטל את כל ההנחות המקדימות בנוגע למחשבה, לרבות הרעיון שהמחשבה מתחילה ב"אני", כפי שעולה אצל דקארט ("אני חושב, משמע אני קיים") ואצל פיכטה. הגל שואף להתחיל את הלוגיקה עם 'חוסר הנחות מוחלט', כשהקטגוריה הראשונה היא ההוויה (Sein) הפשוטה, במיידיות טהורה. לפיכך, הפילוסופיה חייבת להתחיל במחשבה כהוויה פשוטה, ולגזור את הקטגוריות מהוויה כזו (ולא "משיפוט" או פעילות של ה'אני').
אופן ההתקדמות הוא להבהיר את מה שכלול במושג וכך לעבור מקטגוריה לקטגוריה. כאשר אנו מבהירים את מה שמשתמע מהקטגוריה של "הוויה הטהורה", מתברר שמדובר ב"אין" (Nichts). היא כל כך בלתי מוגדרת שהיא אפילו לא הוויה, אלא היא כלום צרוף ומוחלט. לפיכך, מושג הוויה מוגדר כ"לא יותר ולא פחות מכלום" („ Nichts und nicht mehr noch weniger als Nichts“). Hegel Wissenschaft der Logik I 83 הגל טוען, שאם אנו מחשיבים את ההוויה ללא כל קביעה נוספת כמיידיות בלתי מוגדרת, היא מתגלה כלא-כלום, ואין טהור בתורו מתגלה כהוויה טהורה. בכך, כל אחד נעלם בהיפוכו, ומתגלה כלא אחר מהיעלמות כזו. ולכן "האמת שלהם היא תנועה זו של היעלמות מיידית של האחד לתוך השני: התהוות [Werden]". בכך באה לידי ביטוי הדיאלקטיקה של הגל. דיאלקטיקה, עבור הגל, היא התהליך שבו קטגוריות (ותופעות) הופכות לשלילות שלהן, או לניגודים שלהן, פשוט דרך היותן מה שהן. אף שנהוג לחלק את הדיאלקטיקה של הגל לשלוש תנועות הקרויות "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה" (לפי הפשטה של היינריך מוריץ כליבאוס ), הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו כלל, והיא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה. הגל מתאר את הדיאליקטיה בעיקר באמצעות "ביטול דיאלקטי" (Aufhebung) שהוראתו "שלילה", "שימור" ו"העלאה" גם יחד.
ככל שהלוגיקה מתקדמת, עולות קטגוריות שונות העומדות ביחסים שונים זו לזו. ה"היות־בנמצא" או ה"נמצאות" (Dasein) מציגה את עצמה כ"משהו" (Etwas) הניצב כנגד "אחר" (Anderen) ומתקיימת בניהם דיאלקטיקה בכך ש"משהו" הוא אחר מה"אחר" שלו, וה"אחר" בתורו הוא משהו. קטגוריות מאוחרות יותר עומדות בקשרים נוספים זו לזו: ה"סופי" (endliche), למשל, מתגלה כמומנט בתהליך שהגל מכנה 'האינסופי באמת' (wahrhaft Unendliche), וה"אחד" (Eins) מתגלה כאחד מני רבים זהים. אחד הלקחים הנלמדים מהלוגיקה של הגל הוא שישנם סוגים רבים ושונים של הבדלים, כולל היותו "שלילה", היותו "אחר" ממשהו, היותו "מומנט" של תהליך שלם או היותו "אחד" מני רבים. הלוגיקה מגיעה לשיאה במחשבה על התבונה שקובעת את עצמה, שהגל מכנה ה"אידאה המוחלטת" (absolute Idee). אולם, האידאה אינה רק הקטגוריה הסופית של הלוגיקה, אלא היא כוללת בתוכה את כל הקטגוריות שעלו לאורכה. המחשבה וההוויה למעשה קובעות את עצמן על ידי התפתחות אימננטית מקטגוריה אחת לאחרת מההתחלה.
מדע הטבע
"מדע הטבע" או ה"נטורפילוסופיה" של הגל מוצג לראשונה בעמודים האחרונים של 'מדע הלוגיקה' שם טוען הגל שהאידיאה מתגלה כ"טבע" (מה שבתורו הופך את הקטגוריה של 'טבע' לנחוצה). המעבר מ"לוגיקה" ל"טבע" זכה לביקורת (למשל על ידי שלינג),Schelling, F.W.J. (1842–3) ‘Philosophie der Offenbarung’ [‘Philosophy of Revelation’], in Schelling, K.F.A., ed. Friedrich Wilhelm Joseph Schelling’s Sämmtliche Werke, Stuttgart: Cotta, 2 (3) 3–530. אך נתין להסבירו באופן הבא: ה"אידיאה" או ה"תבונה" הקובעת את עצמה, משלבת את כל הקטגוריות ודרכי ההוויה להתפתחות אחת ו'כוּליות' שקובעת את עצמה לחלוטין. אולם ככזה, אין לאידאה "אחר", כלומר אין לה שום דבר מחוצה לה, וכך היא שוב נופלת תחת פשטות ומיידיות. הגל טוען כי הישות המיידית הפשוטה הזו היא פשוט הטבע.Hegel, G.W.F. (2010) The Science of Logic, trans. and ed. G. di Giovanni, Cambridge: Cambridge University Press p.752 הטבע אינו אלא האידאה עצמה, אך בו-זמנית גם שלילתה. הסיבה לכך היא שטבע היא האידיאה ב"מיידיות ההוויה", ולא האידיאה כסיבה שקובעת את עצמה במפורש. כתוצאה מכך, הטבע חסר בתחילה הגדרה עצמית והוא לובש צורה של חיצוניות עצמית צרופה או מה שהגל מכנה "היות-מחוץ-לעצמו" (Außersichsein).האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §254 ככזה, הטבע כולל בתחילה רק "מרחב", "זמן" ו"חומר". הטבע הוא התגלמות התבונה ב"אחרותה",האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §18 כלומר התבונה הנקבעת על פי חיצוניותה ובאופן מקרי.
אולם לאורך פילוסופיית הטבע של הגל, עולות תופעות טבע המבטאות את התבונה, וכך הן בעלות הגדרה עצמית ו"חופשיות", במידה הולכת וגוברת. החופש מתחיל לצוץ בנפילה "חופשית יחסית" של גוף; היא הופכת מפורשת יותר ב"תנועה החופשית" של כוכבי הלכת (תנועה שאינה דורשת דחף חיצוני); והיא מתבטאת בצורה הברורה ביותר ביכולתה של החיה לנוע 'דרך עצמה' (aus sich selbst).האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §§267; 270 (הערה); 351 תופעות כאלה, טוען הגל, קשורות זו לזו מבחינה לוגית, שכן האחת הופכת למפורש את מה שרק מרומז באחר: הזמן, למשל, הופך למפורש את ה'שליליות' במרחב.האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §257 אולם הגל אינו עוסק בקשרים הטבעיים, הסיבתיים האפשריים בין התופעות. לפיכך, פילוסופיית הטבע שלו אינה מבקשת להתחרות במדעי הטבע. ואכן, הוא משלב את הממצאים של מדענים רבים, כולל גלילאו גליליי, יוהנס קפלר, אייזיק ניוטון, קלוד לואי ברטולה, ז'אן-בטיסט ביו, וז'ורז' קיווייה.
הרוח הסובייקטבי
בפילוסופיה של ה"רוח הסובייקטיבי" המחולקת לאנתרופולוגיה, פנומנולוגיה, ופסיכולוגיה, הגל בוחן כיצד ה"רוח" משיג בהדרגה חופש מהטבע ובתוך הטבע. העניין של הגל הוא ביחסים "הלוגיים" בין תופעות כשתצורת תודעה אחת הופכת לנחוצה בידי קודמתה, משום שהיא מחצינה במפורש את מה שרק נרמז באחרונה. הגל בוחן תחילה את הדרכים שבהן הנפש נקבעת בחלקה על ידי הגוף בתחושה או מתבטאת דרך הגוף, בתנועות, בצחוק ובמחוות גופניות. לאחר מכן הוא בוחן את התודעה, שבה הנפש מציבה את עצמה כ'אני' וכ'סובייקט' למול אובייקטים, ואת תודעה עצמית, שבה 'אני מזהה הכל כשלי".האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §424 (תוספת)
ב"פסיכולוגיה" הגל גוזר תצורות של 'אינטליגנציה', שבהן התודעה זוכרה להגדרה עצמית יותר ויותר חופשית, כולל הדמיון, הבסיס השפתי ("פנטזיית יצירת-סימנים") והמחשבה. הוא גם גוזר את ה'רצון', שבו האינטליגנציה הופכת מעשית על ידי הצבה עצמית של מטרות ומימושן בעולם.האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §§457–468 חלקים מהפסיכולוגיה של הגל חופפים לאסתטיקה הטרנסנדנטלית והאנליטיקה של קאנט ב'ביקורת התבונה הטהורה'. שני הפילוסופים מייחסים תפקידים מרכזיים בהכרה לאינטואיציה, לדמיון ולמחשבה. עם זאת, התיאור של הגל על צורות האינטליגנציה הללו שונה באופן משמעותי מזה של קאנט. בעוד שקאנט מבין את תצורות ההסתכלות כתנאים ההכרחיים למושאי הניסיון, לגבי הגל הם שלבים הכרחיים מבחינה לוגית עבור ייצור חופשי של הידע של הידע ברוח.האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §422
פילוסופיית הרוח הסובייקטיבית של הגל מסתיימת בדיון ברצון החופשי.האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §481
הרוח האובייקטיבי
מוסר ופילוסופיה פוליטית
ממוזער|"כאשר הפילוסופיה מציירת את האפור שלה באפור, כי אז התיישנה תצורה אחת של החיים, ועל ידי אפור באפור אי־אפשר לחדש את נעוריה, אלא רק להכירה. הינשוף של מינרבה מתחיל במעופו רק עם רדת דמדומי הערב".
בספרו 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה' הגל מגדיר אז את התצורות האובייקטיביות שהחירות לובשת, לרבות בבעלות על קניין, בפעולה מוסרית ו"החיים האתיים" () במשפחה, בחברה האזרחית ובמדינה. את המושג "משפט" (בגרמנית: Recht) יש להבין גם כ"זכות", "צדק", "צודק", "ראוי" ו"נכון".
פילוסופיה של ההיסטוריה
ממוזער|"לפי מחשבת הצדק כוננה עכשיו, אפוא, חוקה, ומעתה ואילך הכל חייב היה להתבסס על יסוד זה. מאז שהשמש ניצבת ברקיע והפלנטות סובבות אותה, לא נראה כדבר הזה (המהפכה הצרפתית), שהאדם ניצב על הראש, כלומר על המחשבה, והוא בונה את הממשות לפיה".(בתמונה: הצהרת זכויות האדם והאזרח)
פילוסופיית ההיסטוריה של הגל הוצגה ב'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית', שנערכו כל שנתיים מחורף 1822–1823 ועד חורף 1830–1831. טענתו העיקרית של הגל בהרצאות אלו היא שההיסטוריה העולמית מעידה על התקדמות תודעת החופש. לדידו, הסוכנים העיקריים בהיסטוריה היו המדינות, אבל העיקרון השולט במדינה השתנה עם הזמן. ליתר דיוק, בני האדם התקדמו בדרגות שונות של תודעת החופש. ראשית, זו של ההמדינה ה"אוריינטלית", רק אדם אחד נחשב לחופשי (לדוגמה, קיסר סין העתיקה), ואז ביוון העתיקה וברומא העתיקה, רק חלק מן התושבים נחשבו לאזרחים חופשיים (והחשיבה לפיכך את העבדות ללגיטימית), ולבסוף, הידיעה המודרנית שלנו שכל בני האדם באשר הם חופשיים.Hegel, G.W.F. (1975) Lectures on the Philosophy of World History. Introduction: Reason in History, trans. H.B. Nisbet, with an Introduction by D. Forbes, Cambridge: Cambridge University Press, p.54
פילוסופיית ההיסטוריה של הגל היא רחבה ומלאה בפרטים פוליטיים ותרבותיים, אך לפי סטיבן הולגייט ניתן לאפיין כמה מאפיינים בולטים:
ההתקדמות שהגל מבחין בהיסטוריה היא "לוגית" (במובן ההגליאני) ולפיכך אין בהכרח קשר היסטורי ישיר בין הציוויליזציות שהוא מחשיב בדיונו ההיסטורי, אם כי הוא מתקיים במקרים מסוימים כמו עם יוון ורומא.
מבחינת הגל ההיסטוריה אינה מקיפה את כל מה שקרה, אלא כוללת רק את ההתפתחויות והמצבים שמקדמים לוקחים את תפיסת החופש. במובן זה, ניתן לומר כי ציוויליזציות מסוימות הן "לא היסטוריות", למרות שהן עברו בבירור שינוי היסטורי במובן הרגיל, הלא-הגליאני.
כל תפיסה חדשה של חופש מביאה עמה שינויים חברתיים ופוליטיים. הפוליס היוונית נבדלת מהמדינה החוקתית () המודרנית, משום שהיא מגלמת הבנה שונה של חופש.
חירות היא בשום פנים ואופן אינה (רק) המטרה המודעת של שחקנים היסטוריים, בין אם הם מדינות או "יחידים היסטוריים-עולמיים" (כגון יוליוס קיסר). בני אדם מונעים לרוב מאינטרס אישי או תשוקה שעלולים להוליד אלימות ומלחמה. אולם התשוקה אינה מייצרת רק חורבן והרס, כשבדיעבד היא מובילה במקרים מסוימים ב"עורמת התבונה" (List der Vernunft) או ל"חוכמה בדיעבד", ובכך להתפתחות נוספת של החירות.
'רוח עולם' אינה כוח טרנסצנדנטי מסתורי המכוון את האנושות. האנושות עצמה מגיעה להבנה עמוקה יותר של חירותה ולבסוף מכירה בכך שהחופש הוא (לפחות במרומז) אוניברסלי וש"האדם הוא מטבעו חופשי".
לדידי הגל, הרוח אינו רק סך הפעילות האנושית, אלא הוא ההוויה עצמה, האידיאה או התבונה הקובעת את עצמה והופכת להיות מודעת לעצמה באמצעות האנושות. בני האדם מהווים את רגע השיא של מה שהגל מכנה "רוח מוחלטת".האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §554 התודעה המוחלטת מושגת באמנות, בדת ובפילוסופיה. שלושת התחומים הללו מכילים למעשה את אותו התוכן בעצם של רוח מוחלטת וחירות אנושית, אך הם נבדלים בתצורות התודעה הייחודיות לכל תחום. האמנות מבוססת על אינטואיציה ודימוי, הדת על תחושה וייצוג [Vorstellung], והפילוסופיה היא המחשבה הטהורה וחופשית ביותר.האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §341
הרוח המוחלט
פילוסופיה של האמנות
ממוזער|"המלט הוא לב יפה ואצילי; [...] הוא חושב בהתמדה על החובה שנקבעה לו בלבו; אבל הוא לא נסחף, כמקבת; הוא אינו הורג, מזעם או מכה ישירות כלארטס; להפך, הוא ממשיך בחוסר פעילות של נשמה פנימית יפה שאינה יכולה להפוך את עצמה לממשית או לעסוק במערכות היחסים בעולמה הנוכחי".(בתמונה: דיוקן של סר הנרי אירווינג בתור המלט)
פילוסופיית האמנות של הגל הוצגה בהרצאות על האסתטיקה, תחילה בהיידלברג ואחר כך בברלין בחורף 1820-1821, בקיץ 1823 ו-1826 ובחורף 1828–1829. האסתטיקה שלו מחולקת לשלושה חלקים, כשהאידאה של האמנות מתפתחת דרך שלושה מומנטים: "האוניברסלי", "הפרטיקולרי", ו"הסינגולרי". החלק הראשון עוסק ביופי באמנות באופן כללי. עבור הגל, יסוד האמנות הוא אינטואיציה חושית, ולכן האמנות היא הביטוי החושי של הרוח ושל החירות. בהתאם לזאת, היופי הוא צורה חושית, כגון גוף האדם או הפנים, שעברה אידיאליזציה על ידי החופש. אמנות, אם כן, היא יפה במהותה, אך אין זה אומר שאינה יכולה לכלול קונפליקטים בדרמה או רגעים של כיעור בציור. ומנגד, היופי בתורו אינו רק מה שמשמח את העין, אלא "המראה החושני (Scheinen) של האידאה, הרעיון שבעצמו הופך לרוח".Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 111 מכיוון שאינטואיציה חושית מתקיימת בתודעה של היחיד, האמנות מבטאת את הרוח והחופש בצורה הברורה ביותר באמצעות יחידים קונקרטיים ולא כרעיונות מופשטים. כך למשל, באמנות הטרגדיה היוונית מוצגים גיבורים ואלים ייחודיים. האמנות היא התחום של מה שהגל מכנה "אינדיבידואליות יפה".Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 153
בחלק השני הגל בוחן את שלוש התצורות ה"פרטיקולריות" של האמנות: ה"סמבולית", ה"קלאסית" וה"רומנטית". כל תצורה מאפיינת תפיסות שונות של יופי וביטויים אסתטיים, המשקפות תפיסות שונות של הרוח. האמנות הסמלית כוללת את אמנות הודו ומצרים העתיקה, וגם שירה יהודית ומוסלמית. בתצורה זו הרוח נתפסת כבלתי מוגדרת, חבויה או נשגבת, ולכן ניתן רק לסמל אותה, למשל בדמויות כלאיים אנושיות עם ראשי חיות, או לרמז לה פואטית, כמו ב'תהילים'. לעומת זאת, באמנות הקלאסית, אמנות יוון העתיקה, הרוח נתפסת כבעלת הגדרה עצמית וחופשית במפורש, וככזו שמסוגלת לבטא את עצמה במלואה בגוף האדם האידיאלי או בפעולה אנושית. אולם באמנות כזו, אנשים כל כך שקועים בגופם או כמו אנטיגונה, קשורים מדי לפאתוס, עד שהם משוללים חיים פנימיים סובייקטיביים. אולם האמנות הרומנטית, שלשיטתו מתחילה עם הגעתה של הנצרות, מבטאת את "יופי הפנימיות" (Schönheit der Innigkeit).Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 531 פנימיות זו לובשת צורה של אהבה בציורים דתיים של המדונה או סובייקטיבית עצמאית בדמויות כמו המלט, יוליה או פאוסט. במודרנה מופיעה צורה חדשה של אמנות, שלא מחויבת להסתמך על אחת משלוש צורות האמנות, ומושאה הוא המעמקים והגבהים של "הלב האנושי".Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 607
בניגוד לדעה רווחת, למשל במאמרו של היידגר 'מקורה של יצירת האמנות', הגל לא מדבר בהרצאותיו על "קץ האמנות". מה שכן מסתיים באמנות הוא הרעיון שהאמנות עומדת מעל לדת ולפילוסופיה כביטוי העליון של האמת הרוחנית. הגל טוען כי לאמנות היה מעמד זה עבור היוונים, אך הוא מתעקש כי האמנות שכזו הייתה ונשארה עבורנו נחלת העבר.
בחלק השלישי הגל בוחן את האמנויות האינדיבידואליות ומזהה מטרה ייחודית לכל אחת מהן. המפתח לתיאורו של הגל הוא הרעיון שהאמנות "נותנת לעצמה קיום" בחומר. האמנות הראשונה, האדריכלות, רק מעצבת את החומר להשתקפות חיצונית גרידא של הרוח, בסדירות ובסימטריה, כמתחם לאנשים חופשיים.Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 II: 624 לאחר מכן, הפיסול מעבד חומר, למשל ארד או שיש, לצורות אנושיות המבטאות ישירות חופש רוחני. הציור מייצר אידיאליזציה החומר על ידי הקטנתו למשטח במישור דו־ממדי המציג רק את המראה הנראה לעין של הטבע ושל העולם האנושי, וכך מאפשר לפנימיות הרוחנית לזרוח. המוזיקה נותנת ביטוי הולם יותר לפנימיות על ידי ביטול אופיו המרחבי של החומר לחלוטין והפחתת החומר לכדי "ויברציה" (Vibrierens) או "רעד" (Erzittern) בזמן שפולט צליל. לבסוף, הפנימיות הרוחנית מוצאת את ביטויה העשיר ביותר בצלילים המסמנים רעיונות, כלומר במילים, המדיום של שירה אפית, לירית ודרמטית, טרגדיה וקומדיה. הטיפול המפורט והשיטתי של הגל באמנויות השונות בסדר גודל כה נרחב הובילו ארנסט גומבריך לכנות את הגל "אבי תולדות האמנות".Gombrich, E.H. (1977) ‘Hegel und die Kunstgeschichte’, in Hegel-Preis-Reden 1977, Stuttgart: Belser Verlag, pp. 7–28.
פילוסופיה של הדת
לדעתו של הגל, הפילוסופיה מספקת את הניסוח הברור ביותר של האמת, אך הדת היא התחום שבו עם מגדיר לעצמו את מה שהוא תופס כאמיתי. הדת היא הכרת האמת דרך ייצוגים, תחושות ואמונות, ולא על דרך מושגים טהורים. וכן, בשונה מהפילוסופיה, שבה התבונה ממשיגה את האידאה, בדת אנו מדמים את האידאה כ'אלוהים' ואומרים על אלוהים שהוא "בורא העולם".Lectures on the Philosophy of Religion 1984–7 III: 270 הגל טוען שאין לקחת רעיונות דתיים כאלה כפשוטם, וטוען באופן אפולגטי שהרבה אלמנטים בדת הם רק מטפורות.Lectures on the Philosophy of Religion 1984–7 I: 398 אולם הוא גם מתעקש שהמטפורות הללו נותנות ביטוי ציורי לאמת. האמונה הדתית, עבור הגל, אינה מנוגדת לידעה.
ממוזער|350x350 פיקסלים|מדליה שהוקדשה להגל מתלמידיו ונושאת את דיוקנו. בגב המדליה תיאור אלגורי של הפילוסופיה והדת המאוחדות בדמות גאון מכונף, כשמאחוריהם הינשוף של מינרבה.
פילוסופיית הדת של הגל הוצגה ב'הרצאות על הפילוסופיה של הדת' בשנים 1821, 1824, 1827 ו-1831 ומחולקת לשלושה חלקים: "מושג הדת האוניברסלי", "הדת המסוימת", ו"הדת המושלמת". החלק הראשון מתייחס למושג הדת ולאופי ההרגשה והייצוג הדתיים. החלק השני בוחן את התפיסות השונות אודות אלוהים והרוח העומדות בבסיס דתות היסטוריות שונות, כולל בודהיזם, הינדואיזם, פוליתאיזם יווני ורומי ויהדות, ווהחלק השלישי מוקדש לנצרות. לפיו, דתות המזרח תופסות את האל כאובייקט ולא כסובייקט, כשלמשל בבודהיזם, אותה הגל מכנה "דת הפנימיות" (Insichsein), האל נתפס בתור 'אין'. לעומת זאת היהדות מדמה את האל כרוח אינסופית, נשגבת, המצויה במרחק אינסופי מן האדם.ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996, עמ' 96 מעליהן הוא מציב את הדת היוונית, "דת היופי" ואת הדת הרומית, "דת האחדות" (Zweckmässigkeit). לדעתו של הגל, כל אחת מהדתות הנסקרות מהווה שלב נחוץ מבחינה לוגית להתפתחות ה של האידאה, אך אף אחת לא מממשת את מושג הדת במלואו.
לטענתו, מושג הדת מתממש במלואו בנצרות, שהיא מושא החלק השלישי. עבור הגל, אלוהים והאנושות אינם נבדלים זה מזה במהותם, אבל אלוהים, התבונה המוחלטת, מגיע למודעות עצמית דרך בני האדם, וזאת גם בדת. אלוהים נעשה אלוהים רק במידה שהוא מכיר את עצמיותו דרך האחר השלו – המין האנושי הסופי. לתפיסתה הדת היא התודעה העצמית של אלוהים עצמו. עם זאת, טוען הגל, רק הנצרות תופסת את אלוהים ואת הדת באופן מפורש בצורה זו, כלומר על ידי ההבנה שאלוהים התגלם בישו ולאחר מכן הפך לרוח הקודש בקהילת המאמינים וכקהילת המאמינים. הנצרות, עבור הגל, היא הדת השלמה.
עבור חלק מהפרשנים הגל נתפס כמי שמעוות את הנצרות וסולל את הדרך להומניזם חילוני-אתאיסטי מאוחר יותר. עם זאת, הוא ראה את עצמו כלותרני, ומעולם לא הכחיש את קיומו של אלוהים. אולם בדומה לשפינוזה, הוא תופס את אלוהים כאימננטי בעולם, ולא כישות טרנסצנדנטית. כמו כן, באופן לא לגמרי אורתודוקסי, הגל טוען שתחייתו של ישו היא רוחנית ולא פיזית. עבור הגל, המשיח לא מוחזר לחיים, אלא הוא 'קם לתחייה' לאחר מותו באמונת הקהילה. ישו אינו מבטל את המוות במובן פשוט ולדעתו של הגל, אין "חיים לאחר המוות" במובן הנפוץ. עם זאת, החיים מתחדשים כאן ועכשיו על ידי רוחו של ישו, רוח האהבה והסליחה נצחית. עבורו, ה"נצחיות" מצויה בהווה, באהבה ובצורות אחרות של הכרה הדדית, ובסוגים מסוימים של ידע. ה"נצח" הוא "ידיעה של מה שנצחי". אך כאמור ידיעה כזו לובשת את צורתה הגבוהה ביותר בפילוסופיה.
תולדות הפילוסופיה
ממוזער|ייצוג סימבולי של "דיאלקטיקה" הנשענת על ספרים קאנונים בתולדות הפילוסופיה. תחריט מאת קורנליס קורט (1565)
הגל תפס את הפילוסופיה ככזו הכוללת את מדע הלוגיקה, הפילוסופיה של הטבע והפילוסופיה של הרוח, אך גם סבר שלתחומים אלו יש היסטוריה התפתחותית, ולכן מסיים את השיטה שלו במתן דין וחשבון על תולדותיה של הפילוסופיה. ה'הרצאות על תולדות הפילוסופיה' הועברו על בינה ובהיידלברג, ולאחר מכן שש פעמים בברלין בין השנים 1819-1829–1830. גישתו לתולדות הפילוסופיה מונחת על ידי שתי מחשבות עיקריות: ראשית, הגל דוחה את הרעיון שתולודות הפילוסופיה הן פשוט רצף של טעויות ושל סברות מנוגדות, וטוען שכל פילוסופיה לוכדת היבט חלקי של האמת השלמה באופן דיאלקטי. כל פילוסופיה חשובה מבטאת קטגוריה הכרחית של מחשבה, למשל "הוויה" אצל פרמנידס, "התהוות" אצל הרקליטוס, ו"עַצְמוּת" אצל שפינוזה. מבחינת הגל, ההיסטוריה של הפילוסופיה, מונחית על ידי התבונה או האידיאה, ואינה רצף מקרי. עם זאת, רצף הופעתן של הפילוסופיות בהיסטוריה אינו חופף במדויק את רצף הקטגוריות ב'מדע הלוגיקה'. בהתאם לכך, מטרתנו בחקר פילוסופיות העבר אינה להפריך אותן, אלא לגלות את האמת החלקית שהן מכילות. לשם כך נחוץ לפתח נקודת מבט כללית שתוכל להכיל את הסתירות השונות בין הגישות המנוגדות בתולדות הפילוסופיה, על דרך האנלוגיה הבאה: .
שנית, הגל טוען שמבחינה מתודית עלינו להתקדם בתיאור הפילוסופיה בצורה היסטורית ולהיצמד באופן המחמיר ביותר למילים הממשיות של פילוסופים מהעבר. לפיכך אל לנו לחפש יותר בפילוסופיה מאשר את המחשבות והקטגוריות שהיא מכילה. לכן, למרות שעלינו להשיג באמצעותה ידע על האידאה, עלינו לחשוף רק את הקטגוריות הקיימות בפילוסופיה הספציפית שלפנינו. לפיכך עלינו להיות פילוסופיים והיסטוריים בו זמנית..מבוא לתולדות-הפילוסופיה, עמ' 98
הגל פותח את תולדות הפילוסופיה בהערות קצרות על הפילוסופיה בסין ובהודו, אותן אינו מחשיב לפילוסופיה של ממש, ולדידו הפילוסופיה כמחשבה חופשית באמת מתחילה רק עם תאלס. לאחר מכן הוא מציג את תולדות הפילוסופיה היוונית והרומית, הסכולסטיקה של ימי הביניים, והרציונליזם והאמפיריציזם של העת החדשה המוקדמת, עד להוגי האידיאליזם הגרמני שקדמו לו, קאנט, פיכטה ושלינג. לטענתו העוגנים החשובים ביותר בדרך הם הפילוסופיות של אפלטון, אריסטו, דקארט, שפינוזה וקאנט. תולדות הפילוסופיה מסתיימות ב"פילוסופיה הספקולטיבית" של הגל עצמו, בפילוסופיית החירות שלו. ה"סוף" של ההיסטוריה של הפילוסופיה, עבור הגל, הוא אפוא תחילתה של פילוסופיה חופשית.
השפעה וביקורת
הגליאניזם
ממוזער|מטבע 10 מארק מזרח-גרמני הנושא את דיוקנו של הגל לציון 150 שנים להולדתו.
בהגותו של הגל נתלו אישים וזרמים שונים, לעיתים אף מנוגדים, שכל אחד ביקש למצוא בה את תפיסותיו. "הגליאניזם" הוא כינוי כולל לתנועות פילוסופיות שהושפעו מהגותו. השם "פוסט הגליאניזם" מקובל לתיאור דור תלמידיו והוגים נוספים שהושפעו מהגל במהלך המאה ה-19, ואילו "נאו-הגליאניזם" מתאר על פי רוב הוגים ש"שבו" להגל בתחילת המאה ה-20 והלאה.
פוסט הגליאניזם
ממוזער|ההגליאנים השמאליים או "החופשיים" (Die Freien), מאת פרידריך אנגלס.
לאחר מותו של הגל, הקים חוג תלמידיו הקרובים את "אגודת הידידים להנצחה" (Verein von Freunden des Verewigten), שכללה את אדוארד גנז, פיליפ מריינקה , יוהנס שולצה , לאופולד פון הנינג , היינריך גוסטב הוטו , קארל לודוויג מישל , פרידריך כריסטוף פורסטר . תפקידה העיקרי היה הוצאת מהדורה של כל יצירותיו של הגל, שהכילה לראשונה את סיכומי הרצאותיו שעובדו לספרים: 'הרצאות על האסתטיקה', 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת', 'הרצאות על תולדות הפילוסופיה', ו'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית'.
בעקבות דוד שטראוס, התקבלה חלוקה של הוגים פוסט-הגליאנים להגליאנים ימניים-שמרניים ולהגליאנים שמאליים-ליברליים. ההגליאנים הימנים מזוהים עם תמיכתם בדת הנוצרית ובשמרנות פוליטית של תקופת הרסטורציה. אלו פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. ההגליאנים השמאליים לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת ו"קץ ההיסטוריה". לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. ההגליאנים הצעירים פירשו את רעיונותיו של הגל באופן מהפכני. פרשנות זו הובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית בתחום הפוליטיקה. הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באואר, ארנולד רוגה, דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פויירבך, מקס שטירנר, משה הס, החברים הצעירים קרל מרקס ופרידריך אנגלס, ואף את היינריך היינה. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו דרור לפיתוח תפיסות מגוונות של אתאיזם, הומניזם, סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם ואגואיזם.
מחוץ לגרמניה, להגליאניזם נודעה חשיבות רבה בצרפת, ארצות סקנדינביה, הולנד, איטליה, רוסיה, פולין, ארצות הברית ומאוחר יותר גם בבריטניה. בצרפת למשל, ויקטור קוזן שהתיידד עם הגל באופן אישי בהיידלברג ב-1817, הפיץ את ההגליאניזם וממנו הושפעו בין היתר האנרכיסט פייר-ז'וזף פרודון, ארנסט רנן ואיפוליט טן. באיטליה הגותו של הגלה שירתה בעיקר את המאבקים למען איחוד איטליה. בין נציגי ההגליאניזם האיטלקי נמנה פרנצ'סקו דה סנקטיס שתרגם את "מדע הלוגיקה" לאיטלקית. בארצות הברית רעיונותיו של הגל החלו למלא תפקיד חשוב בחיי האינטלקטואלים אמריקאיים, והחלו להתפתח שני מרכזי מחשבה הגליאנית. במאה ה-19 קמה תנועת "ההגליאנים של אוהיו", ולאחר מלחמת העצמאות, התגבשה תנועת ה"הגליאנים של סנט לואיס"
נאו-הגליאניזם
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ון מקטאגרט
בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השפיע הגל על מסורת "האידיאליזם הבריטי", שעל הוגיה נמנים תומאס היל גרין, פרנסיס הרברט ברדלי, וג'ון מקטאגרט. בגרמניה בתגובה לנאו-קאנטיאניזם ולפילוסופיית החיים צמח רנסאנס ההגליאני של "נאו-הגליאניזם", שהדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח", בין היתר בעקבות מחקריו של וילהלם דילתיי. באיטליה הדמויות המכוננות של הנאו-הגליאניזם היו ג'ובאני ג'נטילה, שהפך לפשיסט, ובנדטו קרוצ'ה, הליברל והאנטי-פשיסט. בצרפת נרשמה התעניינות מחודשת בהגל בזכות הגותם של ז'אן ואהל, אלכסנדר קוז'ב, אריק וייל , וז'אן איפוליט.
גם הוגים נאו-מרקיסטים גילו עניין מחודש בהגל כמקור פילוסופי להגותו של מרקס, בין היתר בזכות 'היסטוריה ותודעה מעמדית' מאת ג'רג' לוקאץ', שתרם רבות להבאת הגל לידיעת המרקסיסטים. ההתעניינות המחודשת בהגל באה לידי ביטוי בחיבוריהם של נאו-מרקסיסטים נוספים דוגמת ארנסט בלוך, הרברט מרקוזה, ותיאודור אדורנו.
אנטי-הגליאניזם
ביקורת מוקדמת
ממוזער|שופנהאואר (1859)|180x180 פיקסלים
ממוזער|215x215 פיקסלים|סרן קירקגור
אחד המתנגדים הידועים לתורתו של הגל היה בן תקופתו ארתור שופנהאואר, שכינה את הגל בתור "אינלקטואל קאליבן", בכרך השני של ספרו 'העולם כרצון וכייצוג'.Arthur Schopenhauer, The World as Will and Representation, Preface to the Second Edition xxi (trans. E.F.J. Payne) ובהמשך למתקפה על שאר ראשי האידיאליזם הגרמני שופנהאואר טען כי . Arthur Schopenhauer, The World as Will and Representation, vol. 2, (trans. E.F.J. Payne) p.429 הוא גם ביקר את סגנון הכתיבה המסורבל של הגל, שלטענתו נועד להסיח את דעת הקוראים מהפגמים בהגותו. שופנהאואר תפס את עצמו כמתחרה אישי של הגל, והתעקש ללמד במקביל אליו באוניברסיטת ברלין, אך לא הצליח להתחרות בפופולריות העצומה של הגל. שופנהאואר זכה לעדנה רק בסוף ימיו, ולאחר מותו, ההגליאניזם הגרמני דעך במקביל ל"מחלוקת הפסימיזם" שפרצה סביב הגותו בשנות ה-60 של המאה ה-19.
מבקר בולט נוסף של הגל הוא סרן קירקגור, אם כי השקפתו על הגל הייתה מורכבת ורבת פנים, שכן הוא גם הושפע מהמושגים ההגליאנים ופיתח את הגותו האקזיסטנציאליסטית למול השיטה ההגליאנית. קירקגור התנגד לנטייה השיטתית של ההגליאניזם ותקף את הקדימות הניתנת למהות על פני קיום. כך למשל בספרו 'חיל ורעדה' כתב בהתייחסו להגל . הגותו דחתה את השאיפה לאמת מוחלטת שאפיינה את תורתו של הגל, ותחתיה הציב קירקגור במרכז שיטתו את השאיפה למשמעות אישית, סובייקטיבית. כך כתב ביומנו בתאריך 1 באוגוסט 1835: הגל כתב ש, כלומר - הפילוסופיה מסוגלת לתאר רק את מה שכבר קרה, תם ונשלם. נראה שלכך התייחס קירקגור כשכתב: . עם זאת, היבטים רבים בהגותו, כמו תפיסתו המדורגת (המעגל האסתטי, המעגל האתי, המעגל הדתי), המתודולוגיה הדיאלקטית שלו והבנתו את סוקרטס, מושפעות כנראה מניתוחים מרכזיים מהפילוסופיה של הגל.Stewart, Jon. “Kierkegaard’s Relation to Hegel and Quellenforschung: Some Methodological Considerations.” Filozofia (Bratislava), vol. 68, no. 1, 2013, pp. 17–26.
ביקורת בפילוסופיה האנליטית
ממוזער|ברטראנד ראסל (1907)|219x219 פיקסלים
פילוסופים רבים מזרם הפילוסופיה האנליטית מתחו ביקורת חריפה על הגל. ג. א. מור וברטראנד ראסל, ממייסדי המסורת האנליטית, הובילו בתחילת המאה העשרים את "המרד נגד האידיאליזם הבריטי" שהושפע מקאנט ומהגל, ונציגו הבולט היה פרנסיס הרברט ברדלי.Analytic Philosophy And Return Hegelian Thought :: Philosophy: general interest :: Cambridge University Press. Cambridge.org. Retrieved on 2013-07-29. ראסל טבע המדיניות .Russell, My Philosophical Development, p. 48
קרל פופר היה התורם העיקרי לדימוי השלילי של הגל כאביו האידאולוגי של הטוטליטריזם במאה ה-20. בספרו הפופולרי 'החברה הפתוחה ואויביה', טען כי השיטה ההגליאנית היא הצדקה נסתרת לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפליא לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19.קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003. עמ' 236 פופר הציג את הגל כשרלטן, וטען למשל שבעבודת הדוקטורט שלו ניסה להוכיח אפריורית שלא יכול להיות כוכב לכת בין מאדים לבין צדק על בסיס ה'טימיאוס' לאפלטון.קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003. עמ' 232 הגל אומנם התייחס בסוף חיבורו להשערות שונות אודות סדרות אריטמטית באסכולה הפיתגוראית ולתיאור הדמיורגוס ב'טימאוס', אך לפי טרי פינקרד הגל .טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (כרך א), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 140–141.
הגליאניזם עכשווי
ממוזער|ריצ'רד ג' ברנשטיין |150px
ממוזער|שלמה אבינרי (2012)|215x215 פיקסלים
ממוזער|סלבוי ז'יז'ק|212x212px
ולטר קאופמן הגן על הגל מטענותיו הביקורתיות של קרל פופר, לפיהן שיטתו הפילוסופית אחראית במידה רבה להתפתחות אידאולוגיות טוטליטריות במאה ה-20, ולנאציזם בפרט. קאופמן הצביע על בעיות מתודולוגיות ופרשנויות בעייתיות בספרו של פופר החברה הפתוחה ואויביה, כגון שימוש בתרגומים חופשיים ומקטועים, חוסר עדויות נסיבתיות לכך שהגל השפיע על אנשים מסוימים, התעלמות מכתבים נאציים מקובלים (למשל של אלפרד רוזנברג) והפילוסופים שנידונים בהם (למשל ארתור שופנהאואר), כמו גם ממחקרים קודמים על הגל, התייחסות יתרה למניעיו של הגל וביטול כמה מדעותיו כמס שפתיים. קאופמן התנגד לפרשנות כתבי הגל כהגנה על המלוכה הפרוסית. הוא ציין, כי הגל משתמש במושג "המדינה" לציון אוטופיה שתתגשם עם ההתפתחות ההיסטורית, ואילו מדינות נוכחיות הן בהכרח פחות צודקות, ואינן מהוות מימוש מלא של האידאה. "המדינה" גם לא תהיה טוטליטרית כפי שפופר טוען, אלא תממש את החירות כמטרה עליונה ותשמור על שלטון החוק והזכויות המהותיות של כל בני האדם. הגל לא מעריך את "המדינה" והעמים השונים שבלטו במהלך ההיסטוריה על פי הצלחתם או עוצמתם, אלא מבקרם, בהשפעת הנצרות, באופן תוכני-מוסרי, וטוען שהצליחו בהתאם למידה בה איפשרו חירות אישית. מלבד זאת, הוא התנגד נחרצות ל"נאציונל-ליברליסטים", קבוצה לאומנית קיצונית בזמנו ולפילוסוף האנטישמי יאקוב פרידריך פריס (Fries), ובניגוד אליו תמך בשוויון זכויות ואמנציפציה ליהודים.
קריאה ליברלית חדשה בהגל הובלה בידי מדען המדינה הישראלי שלמה אבינרי בחיבורו "תורת־המדינה של הגל" (Hegel's Theory of the Modern State) שפורסם לראשונה באנגלית ב-1972 בקיימבריג', והקהילתן הקנדי צ'ארלס טיילור בספריו Hegel משנת 1975 ו-Hegel and Modern Society משנת 1979 בהוצאת קיימבריג'. אבינרי משלב ביקורת על הדימוי השלילי המוטעה של הגל ומעיין בחלופה הליברלית הייחודית שהוא מציג ב'פילוסופיה של המשפט' ואת חשיבותה של "החברה האזרחית". טיילר מציע לחזור להגל בעיקר כדי לדון בבעיות עכשוויות ודילמות מודרניות.
הפילוסוף היהודי-אמריקאי ריצ'רד ג' ברנשטיין עמד על חשיבות ההגליאניזם לפיתוח הפילוסופיה האמריקאית והפרגמטיזם. בדומה לו הפילוסופים ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום המשתייכים ל"אסכולת פיטסבורג", הושפעו עמוקות מהגותו של הגל ומביקרתו אודות קאנט, ויצרו סינתזה בין הגותו של הגל לבין מסורת הפילוסופיה האנליטית, לרבות הגותו של וילפריד סלרס. ספרו של פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שואב השראה מתזת קץ ההיסטוריה של הגל.
הגותה הפמיניסטית של ג'ודית באטלר הושפעה רבות מהגל, אף שהיא גם ביקורתית כלפיו. בספרה הראשון Subjects of Desire: Hegelian Reflections in Twentieth-Century France (סובייקטים של תשוקה: הרהורים הגליאניים בצרפת של המאה העשרים) מפתחת באטלר את דיאלקטית האדון והעבד של הגל בהקשר מגדרי.
הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי סלבוי ז'יז'ק מציע בהגותו סינתזה בין הגל לבין ז'אק לאקאן וביקורת מרקסיסטית. ז'יז'ק תואר בתור "ההגליאני המוביל של זמננו".
אקסל הונת מאסכולת פרנקפורט פיתח בהגותו ביקורת חברתית השואבת השראה מתפיסת ההכרה הדדית אצל הגל.The Struggle for Recognition: The Moral Grammar of Social Conflicts (Polity Press, 1995 [1992]). תלמידתו, ראהל ייגי, מנסחת גרסה חדשה של תאוריה ביקורתית על סמך תפיסת "צורת החיים" של הגל.Critique of Forms of Life. Cambridge, MA: Harvard University Press, 2018.
בין חוקרי הגל העכשוויים ניתן למנות את ג'יי ברנשטיין, דיטר הנריך, טרי פינקרד, ירמיהו יובל, סטיבן הולגייט, פיני איפרגן, פרדריק בייזר, רוברט סטרן, ורוברט פיפין.
הגל והיהדות
ממוזער|אדוארד גנז|204x204px
יחסו של הגל אל היהדות ואל היהודים היה מורכב. על פי הביוגרף הראשון של הגל, קארל רוזנקרנץ, היהדות היוותה עבור הגל "חידה אפלה" שאילצה אותו להתמודד עימה בכל תקופות הגותו. ירמיהו יובל טוען בספרו 'חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים' כי: .ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996, עמ' 10
בתיאור גס, ניתן לקבוע כי בצעירותו, כאשר שלל את הנצרות, הגל ראה את היהדות כמולידתה ולכן כאחראית לה ולפגמיה ה"פוזיטייבים". בבגרותו, כאשר ראה את הנצרות כשלב דיאלקטי נחוץ וחיובי בתהליך התפתחותה של הרוח, ראה את הדת היהודית, "דת הנשגב", כשלב נחוץ בדרך למימוש ידיעת האל במהלך התפתחותה של הרוח, אם כי נותר ביקורתי כלפיה. אולם הגל היה גם תומך מושבע בזכויות אזרח ואמנציפציה ליהודים כפרטים, ושלל את התניית אלו בהתנצרות. הגל סבר כי הענקת זכויות אזרח תהווה הכרה מצד המדינה באנושיותם והתנגד לביטויי שנאת יהודים באופן נחרץ. בין היתר, הוא גם סייע לתלמידו הבכיר אדוארד גנז היהודי להתקבל לאוניברסיטה למשרת הוראה (אף שלבסוף נאלץ להתנצר).
הגותו של הגל השפיעה הן על עולם הרוח היהודי והן על התנועה הציונית. ניתן לציין את הגותו של נחמן קרוכמל וספרו 'מורה נבוכי הזמן', משה הס שהתשייך להגליאנים השמאליים, הרב שמואל הירש וספרו Die Religionsphilosophie der Juden (פילוסופיית הדת של היהודים). הגותו של הגל השפיע על עולם הרוח היהודי גם דרך ביקורת מצד הוגים יהדים כמו ההיסטוריון צבי גרץ והפילוסופים פרנץ רוזנצוויג ועמנואל לוינס.
ביבליוגרפיה
כתבים עיקריים ותרגומים לעברית
ספרים שפרסם בחייו
הפנומנולוגיה של הרוח, 1806
הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגום: ירמיהו יובל, הוצאת מאגנס, מהדורה ב', 2001
פנומנולוגיה של הרוח - כרכים א'–ב', תרגום: רועי בר ואלעד לפידות, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2020–2024
מדע הלוגיקה, 1812–1816
האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים, 1817-1830
קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או, מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה, 1821
קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, תרגום: גדי גולדברג, הוצאת שלם, 2011
ספרים שפורסמו לאחר מותו
הרצאות על האסתטיקה
הרצאות על הפילוסופיה של הדת
הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית
הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה
מבוא לתולדות-הפילוסופיה,תרגום: מרדכי בן-אשר, הוצאת מאגנס, תשכ"ג
חיבורים נוספים שתורגמו לעברית
רוח הנצרות וגורלה, רסלינג, 2005
"ההוכחה האונטולוגית לקיום האל" (תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015
"מי חושב מופשט?" (תרגום: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016
"מטרת האמנות" – מתוך הרצאות על האסתטיקה (מגרמנית: מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ט"ו, 2022
בגרמנית
לקריאה נוספת בעברית
שלמה אבינרי, תורת המדינה של הגל, ספרית פועלים, 1975.
אברהם יסעור, משנתו המדינית של הגל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, ספרית פועלים, 1988.
ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996.
ארתור דנטו, "תזת קץ האמנות אצל הגל", תרגום: אביעד שטיר, המדרשה 13, סתיו 2010.
טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (2 כרכים), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, 2016.
פיני איפרגן, הטרגדיה בחיים האתיים: הפילוסופיה של הגל ורוח המודרניות, אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
שחר פרדי כסלו - "הֶגֶל על דבָריוּת ורעיוניוּת באמנות", בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון #2, 2015.,
מיכל סגל, מסביב למשולש – הבשורה על פי הגל, כרמל, 2018.
"סימפוזיון: מסביב למשולש – הגל, נצרות והגות עכשווית. מומחי הגל משיבים למיכל סגל". מיכל סגל – דברי-פתיחה ושאלות. משיבים: טרי פינקרד, דייוויד קולב, ז'אן פרנסואה קרווגן, טום רוקמור, הווארד קיינז, ג'ון סטיוארט, אלן ווד, פירמין שטקלר-וייטהופר, רוברט סטרן, פיטר הודג'סון, תומאס א. לואיס, ג'ורג' די ג'ובאני, תומאס סרן הופמן, דיטר הנריך; מיכל סגל – סוף דבר, הכל נשמע: דברים בעקבות הסימפוזיון. בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016. עמ' 556–687
"פנומנולוגיה של הרוח" בעברית: רב־שיח לרגל התרגום החדש. משתתפים: פיני איפרגן, עאזר דקואר, גל כץ, מיכל סגל; מנחה: שאול סתר. תיאוריה וביקורת(53), חורף 2020.
קישורים חיצוניים
ארכיון של כתבי הגל, באתר ארכיון האינטרנט המרקסיסטי
פיני איפרגן, מבוא ל"פילוסופיה של המשפט", באתר הוצאת שלם.
כתבות
גרפיקות
Hegel's System of Science - שיטת הגל מוצגת ב"משולשים"
Hegel's Complete System of Philosophy שיטת הגל מוצגת כ"מעגל המעגלים"
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-19
קטגוריה:לוגיקנים גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות דורותיאנשטאדט
קטגוריה:אסתטיקנים
קטגוריה:היסטוריונים של הפילוסופיה
קטגוריה:נפטרים מכולרה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1770
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1831 | 2024-09-30T15:39:56 |
אזקבאן | הפניה הארי פוטר – מונחים#מקומות המקושרים לקוסמים ולמכשפות | 2020-01-01T14:05:12 |
דרקון (פירושונים) | קטגוריה:דרקונים | 2022-01-23T10:56:13 |
תות ענך אמון | REDIRECT תות_ענח'_אמון | 2015-09-26T11:06:42 |
תות ענח אמון | REDIRECT תות ענח' אמון | 2004-03-31T19:49:01 |
מערכת הביטחון הישראלית | ממוזער|250px|כוחות חיל השריון, חיל הרגלים וחיל ההנדסה הקרבית של צה"ל סמוך לרצועת עזה, מלחמת חרבות ברזל.
ממוזער|250px|מטוסי קרב F-16I סופה ו-F-35I אדיר של חיל האוויר הישראלי.
ממוזער|250x250 פיקסלים|טנק מרכבה ברק - פרי תכנון וייצור ישראלי. בעשורים האחרונים משקיעה מדינת ישראל בפיתוח טכנולוגיות ואמצעי לחימה כמכפיל כוח לשמירת היתרון הצבאי של צה"ל מול אויבי מדינת ישראל.
ממוזער|250px|כיפת ברזל - מערכת הגנה אווירית וטיל נגד טילים שפותחה בידי ישראל והפכה למערכת ההגנה האווירית המוצלחת והיעילה ביותר בהיסטוריה.
ממוזער|250px|סער 6 - סדרה של ארבע קורבטות טילים של חיל הים הישראלי, גרסה של הקורבטות מסדרת בראונשווייג הגרמנית
ממוזער|250px|מגנן של חיל השריון וחיל ההנדסה הקרבית ובו טנקי מרכבה סימן 4מ, דחפורי D9 משוריינים ומחפר ממוגן, מבצע צוק איתן (2014).
ממוזער|250px|צלף צה"ל של חיל הרגלים, מלחמת חרבות ברזל.
ממוזער|250px|לוט"ר אילת - יחידת השתלטות במילואים של צה"ל.
ממוזער|250 פיקסלים|שוטרי מג"ב בירושלים. משמר הגבול משלב בין תפקידים משטרתיים להכשרה קרבית והיררכיה צבאית למחצה.
ממוזער|250px|שוטרי סיור של משטרת ישראל, פסח 2024
ממוזער|250px|הימ"מ, היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור של משטרת ישראל (כפופה ישירות למשמר הגבול ומשתפת פעולה עם שירות הביטחון הכללי).
מערכת הביטחון הישראלית הוא מכלול הארגונים העוסקים בהגנה על ביטחון מדינת ישראל, כלומר על הגנת אזרחי ותושבי ישראל, מפני אויבים מבחוץ ומבית.
לכל אחד מהגורמים במערכת הביטחון סמכויות משלו, אך לעיתים נדרשת הכרעה בשאלה מי הגורם שיתמודד עם איום ביטחוני מסוים. בין הגורמים השונים מתקיימים אינטראקציה ושיתוף פעולה, לשם מימושן של מטרות משותפות. בנוסף לכך מתקיים מעבר של לוחמים/עובדים בין הגורמים השונים, ובפרט מעבר מצה"ל אל כל יתר הגורמים. במיוחד בולט הדבר במוסד, שרבים מראשיו הם אלופים שהשתחררו מצה"ל.
כוחות הביטחון הישראלים
הארגונים הנכללים במערכת הביטחון בישראל הם:
צבא
צבא הגנה לישראל (צה"ל)
צבאה של מדינת ישראל.
: אחראית על בניין הכוח בכוחות היבשה של צה"ל. מערך החוד כולל את חיל הרגלים, חיל השריון, חיל ההנדסה הקרבית, חיל התותחנים, חיל הגנת הגבולות ויחידות מובחרות בצה"ל. הפעלת הכוח היא באחריות הפיקודים המרחביים.
: מפעיל מטוסי קרב, מסוקי קרב וסער, מטוסי תובלה, כלי טיס בלתי מאוישים, לוויינים ואמצעים נוספים. משמש כ"זרוע האסטרטגית" של צה"ל.
: מפעיל ספינות סיור ובט"ש מהירות, ספינות טילים, צוללות אסטרטגיות ואת יחידת הקומנדו הימי שייטת 13. חיל הים מגן על חופי ישראל ונתיבי הסחר הימיים של ישראל, וכן שותף במבצעים אסטרטגיים רחוקים.
: אחראי על מודיעין צבאי ובין השאר על מתן הערכות מודיעין טקטיות ואסטרטגיות, כולל התרעה על סיכוי ממשי למלחמה. בין יחידותיו נמנות סיירת מטכ"ל ויחידה 8200.
: אחראי למתן מענה טכנולוגי ולוגיסטי לקיומו, לכשירותו ולמילוי משימותיו של הצבא.
: הגוף המתכנן והמתאם את פעילות הצבת כוח האדם ותנועתו, הטיפול במשאבּי האנוש של הצבא, התכנון מול תקינת אגף התכנון ותנאי השירות של הפרט.
: נושא באחריות מטה לתכנון והפעלת כוחו המבצעי של צה"ל באמצעות מפקדות הפיקודים המרחביים, מפקדת זרוע האוויר, מפקדת זרוע הים, זרוע היבשה ואגפי המטכ"ל השונים.
: הגוף המתווה את מדיניות הקשר, התקשורת, המחשוב, השליטה והבקרה ואבטחת מערכות מידע בצה"ל.
: הגוף המרכזי במטה הכללי העוסק בבניין הכוח הצבאי הכולל המלצות לרמטכ"ל על כיוונים אפשריים לבניין הכוח של צה"ל, וגיבוש עבודת מטה בתכנון הקצאת המשאבים ובתחומי הארגון, התשתיות והפריסה בצבא וכן בפיתוח שיטות לחימה וחדשנות.
אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי: עוסק בתכנון ותכלול האסטרטגיה הצבאית וריכוז הפעולות לעיצוב ולתכנון המערכה אל מול הזירה האיראנית ("פיקוד איראן").
ביון
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("המוסד")
ארגון הביון של המדינה, הממונה על איסוף מידע אזרחי וצבאי, דיפלומטיה חשאית ופעולות ביטחון חשאיות מחוץ לגבולות המדינה.
שירות הביטחון הכללי (השב"כ)
נועד להגן על המדינה מפני חתרנות פנימית המסכנת את ביטחונה או מפרה את חוקיה. הוא אחראי בין השאר על סיכול טרור, אבטחה, סיכול ריגול ואבטחת מידע. בפועל תפקידו כולל גם סיכול טרור פלסטיני שמקורו ביש"ע.
משטרה
משטרת ישראל
המשטרה של מדינת ישראל, העוסקת בביטחון פנים, שמירה על הסדר הציבורי, מניעה של מעשי פשע, לכידת עבריינים ואכיפת החוק.
: היחידה של משטרת ישראל לתגובה מהירה ומאבק בפשיעה קשה ובהפרות סדר, מהווה מקבילה למשמר הגבול במשטרת ישראל הכחולה.
: יחידה משטרתית מיוחדת לחבלה וסילוק פצצות של משטרת ישראל. מטפלת בחפצים חשודים, מטעני חבלה, תחמושת ונפלי תחמושת.
: הזרוע הקרבית של משטרת ישראל. באופן רשמי כפופה למשטרת ישראל בלבד אך בפועל גם לצבא ההגנה לישראל בשיתוף פעולה עם המשטרה בעיקר בזמני חירום. ככוח ז'נדרמריה, משמר הגבול (מג"ב) אחראית על ביטחון הפנים, הגנת הגבולות ואזורי הספר, שיטור כפרי, לוחמה בטרור וסיוע למשטרה באירועים כגון הפרות סדר ואירועים ביטחוניים. מג"ב פועל גם בשטחי יהודה ושומרון תחת פיקוד המרכז ותפקידו שם הוא לספק הגנה וביטחון לתושבים, לצד מלחמה בטרור ולכידת אויבים חיצוניים הנמצאים בתוך גבולות המדינה.
: היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור. יחידת ההשתלטות הלאומית של ישראל שמתמחה בחילוץ בני ערובה וטיפול בפיגועי חטיפה ומיקוח, בפעולות סיכול ולוחמה בטרור וכן במבצעים מיוחדים וטיפול בפשיעה קשה. מפעילה לוחמי פריצה (צוות חוד), לוחמי טג"ח ("קופים"), מסתערבים, צלפים, חבלנים, כלבנים ועוד.
: ארגון מתנדבים המסייע למשטרה, פועל בכפוף לאגף שיטור אבטחה וקהילה.
ארגונים נוספים
שירות בתי הסוהר (שב"ס)
ארגון הכליאה הלאומי האחראי על הפעלת בתי הסוהר בישראל.
משמר הכנסת
גוף האבטחה הממלכתי האחראי על אבטחת משכן הכנסת.
גוף האבטחה הממלכתי האחראי על אבטחת בתי המשפט ושופטים בישראל.
הרשות הארצית לכבאות והצלה
ארגון הכבאות וההצלה הרשמי של מדינת ישראל.
קישור=מגן_דוד_אדום|class=mw-file-element|22x22 פיקסלים מגן דוד אדום
ארגון ההצלה הלאומי.
יש המחשיבים גם גופי חירום והצלה כגון איחוד הצלה (ארגון הצלה התנדבותי המעניק בעיקר שירותים פרטיים של עזרה ראשונה) הכפופים למשרד הבריאות ובאים להעניק בעיקר טיפולי עזרה ראשונה, ארגון זק"א האמון על סיוע למשטרת ישראל בזיהוי קורבנות בזירות אסון, שירותים רפואיים אחרים ומגנים גם בעיקר מפני פגיעות העלולות להביא למחלות, לפציעות ולמוות, כחלק ממערכת הביטחון הישראלית. בעקבות מלחמת לבנון השנייה הוקמה רשות חירום לאומית כגוף נפרד ממשרד הביטחון אך לבסוף פעילותה כגוף עצמאי הופסקה והיא אוחדה לתוך משרד הביטחון.
מפעם לפעם עולות הצעות לארגון חדש במערכת הביטחון, לשם מילוי פונקציה שחסרה במערכת זו, כפיצול של יחידה ארגונית קיימת והפיכתה ליחידה עצמאית, או לשם שינוי יחסי הכוחות בין המרכיבים השונים של מערכת הביטחון. בחודש מרץ 2004, למשל, הציעה הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק להפוך את אחת מיחידות המודיעין של הצבא, יחידה 8200, לגוף אזרחי נפרד מהצבא (בדומה למקבילתה האמריקאית, ה-NSA).
גופים ממשלתיים
משרד ראש הממשלה
משרדו של ראש ממשלת ישראל האחראי על שלל ארגונים ממלכתיים אשר כפופים ישירות לראש הממשלה ובין היתר על ארגוני ביטחון ואכיפה כגון המוסד, השב"כ, המל"ל וסוכנות הסייבר הממשלתית.
משרד הביטחון
המשרד הממשלתי המפקח על פעולת הצבא, ועוסק בפעולות אזרחיות הקשורות לתפעול הצבא, כגון רכש ושיקום. במסגרת משרד הביטחון פועל המלמ"ב - הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, שאחראי על אבטחת משרד הביטחון עצמו ועל אבטחת התעשיות הביטחוניות. המשרד גם מופקד על רשות חירום לאומית (רח"ל).
המשרד לביטחון לאומי (לשעבר המשרד לביטחון פנים)
המשרד הממשלתי המפקח על פעולתם של משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר ושירותי כבאות והצלה.
המטה לביטחון לאומי (מל"ל)
גוף מייעץ ומתאם בענייני ביטחון ואסטרטגיה במשרד ראש הממשלה.
מערך הסייבר הלאומי
גוף המתאם את הגנת הסייבר ואבטחת המידע של ישראל. לגופים שונים במערכת הביטחון - בהם צה"ל, משטרת ישראל, השב"כ והמוסד - יש יחידות סייבר, וישראל נחשבת למובילה עולמית בתחום זה.
לא ממוסגר|54x54 פיקסליםהרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור
גוף מודיעין בעל אחריות על מאגרי המודיעין הפיננסי הלאומי ומתכלל את תמונת המודיעין בתחום זה עבור רשויות אכיפת החוק וגופי הביטחון בישראל. בנוסף עוסק במניעה ובחקירה של עבירות הלבנת הון, פעילות ארגוני טרור ופעילות שעניינה פגיעה בביטחון המדינה.
גופים ממשלתיים שפורקו
22px המשרד להגנת העורף
משרד ממשלתי שהיה אחראי על מוכנות העורף למצב חירום. פורק ב-2014.
22px משרד המודיעין
גוף מייעץ לראש הממשלה בנושאים הקשורים לקהיליית המודיעין הישראלית ובנושאי אסטרטגיה מבוססת מודיעין. פורק ב-2024.
פיקוח פרלמנטרי
הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת הביטחון מבוצע על ידי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וועדות המשנה שלה:
ועדת משנה למודיעין ולשירותים חשאיים
ועדת משנה לתפיסת הביטחון ובניין הכח
ועדת משנה לכוננות וביטחון שוטף
ועדת משנה לכ"א בצה"ל
ועדת משנה לענייני חוץ והסברה
מערכת הביטחון כפופה לביקורת מטעם מבקר מערכת הביטחון (הממונה על ידי משרד הביטחון), מבקר פנים (בצה"ל ובגופים האחרים) ומבקר המדינה. בנוסף קיימים המטה לביטחון לאומי ותפקידי המזכיר צבאי שתפקידם לתאם ולייעץ לממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והנשיא. כמו כן קיים הקבינט המדיני-ביטחוני שמטרת הקמתו הייתה קבלת החלטות מושכלת ומקצועית יותר מטעם הממשלה, עקב היעדר ניסיון של מרבית השרים (שהם חסרי ניסיון צבאי משמעותי).
ראו גם
קהילת המודיעין הישראלית
דרגות כוחות הביטחון וההצלה בישראל
תקציב משרד הביטחון של מדינת ישראל
אויב בישראל
גיס חמישי
אויב ביהדות
קישורים חיצוניים
דין וחשבון הוועדה הציבורית לבחינת הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת הביטחון והדרכים לשיפורו, באתר הכנסת.
*
* | 2024-10-07T19:20:23 |
שפופרת גייגר-מילר | שמאל|ממוזער|250px
שפופרת גייגר-מילר היא מרכזו של מונה גייגר ומונים דומים. השפופרת נותנת פולס חשמלי כאשר חולף בה חלקיק קרינה ומצליח להוציא אלקטרון מדפנותיה או מאחד אטומי הגז שבתוכה.
מבנה
השפופרת עשויה מגליל מתכתי (הקתודה) שבמרכזו תיל מתכתי (האנודה) הנמצא בהפרש מתחים, כך שלתייל מתח חיובי לעומת הקתודה. ביניהם יש תערובת שרובה מורכבת מגז אציל (לרוב ארגון) ומיעוטה מולקולות אורגניות (כגון כוהל) בעלות מבנה מורכב. בצידה של השפופרת ישנו חלון, העשוי ממברנה דקה, דרכו יכולה הקרינה להיכנס. (בעיקר קרינות בטא ואלפא, כיוון שקרינת גמא יכולה להיכנס ולצאת דרך דפנות המתכת).
כאשר חלקיק (חלקיק טעון, או פוטון גמא) נכנס לשפופרת ומוציא אלקטרון מהגז שבתוכה או מדפנותיה, האלקטרון האנרגטי גורם לשרשרת של יינון בגז האציל, כאשר כל אלקטרון שמשתחרר פוגע באטום אחר, ומוציא ממנו עוד אלקטרון, וכן הלאה. תהליך זה מכונה מפולת. המפולת נפסקת כאשר כל האנרגיה של האלקטרון הראשוני "מתבזבזת" על אנרגיית הקשר בין האלקטרונים לבין האטומים. מכיוון שאנרגיית החלקיקים היא בסדר גודל של כמיליון אלקטרון וולט, ואילו אנרגיית הקשר של גז אציל היא בסדר גודל של כעשרה אלקטרון וולט, משתחררים כך כ- 105 אלקטרונים.
כאשר המתח בין האנודה לקתודה לא עולה בהרבה על אנרגיית הקשר של האלקטרונים לאטומי הארגון, כל מה שהמתח עושה הוא למשוך את האלקטרונים אל האנודה (התיל המרכזי). כאשר הם זורמים לכיוון הקתודה, אפשר למדוד את הפולס שהם יוצרים בעוברם במערכת האלקטרונית המקשרת בין האנודה הקתודה. מונה הפועל על עיקרון זה מכונה תא יינון.
כאשר מגבירים את המתח בין האנודה לקתודה, האלקטרונים מואצים במפל המתחים, מקבלים עוד אנרגיה מהשדה החשמלי, וכך יכולים להשתחרר במפולת עוד אלקטרונים, והפולס מוגבר באופן אקספוננציאלי למתח. אולם הפולס פרופורציונלי לאנרגיה של החלקיק הפוגע. לכן מכשיר מדידה הפועל על עיקרון זה מכונה מונה פרופורציוני. מהאות המתקבל בשפופרת ניתן לשחזר את האנרגיה של החלקיק המקורי, ולהבדיל בין קרינות של חלקיקים בעלי אנרגיות שונות.
בנוסף ליינון האטומים, ישנו תהליך חשוב נוסף: כאשר לאלקטרונים שפוגעים באטומי הארגון אין מספיק אנרגיה בשביל ליינן אותם אבל יש אנרגיה הגבוהה מההפרש בין רמת היסוד של האטום לרמה המעוררת הראשונה, הם יכולים לעורר את האטומים. האטומים המעוררים משחררים את האנרגיה בצורת פוטון אולטרה-סגול. פוטון זה יכול לשחרר אלקטרון איטי מדפנות השפופרת על ידי האפקט הפוטואלקטרי. במתחים נמוכים, אין לדבר משמעות רבה. אולם
כאשר המתח בשפופרת גדול מספיק, יש סיכוי גדול שאלקטרון זה יואץ על ידי המתח עד כדי כך שהוא יוכל להתחיל מפולת משלו. מפולת זו תוציא גם היא פוטונים שיוציאו אלקטרונים מדפנות בשפופרת, וההתפרקות שבמתחים נמוכים הייתה מקומית, תתפשט בכל חלל השפופרת. ההתפרקות נעצרת כאשר מספר מסוים של אלקטרונים משתחרר. היונים שהם משאירים מאחוריהם, ושבגלל איטיותם לא מספיקים להגיע לקתודה, מעוותים את הפוטנציאל החשמלי בתוך השפופרת, ולא מאפשרים את המשך היינון. מכיוון שהמטען הדרוש לכך לא תלוי באנרגיה של הקרינה, האות הוא אחיד, ואי אפשר בעזרתו לדעת מה הייתה אנרגיית החלקיק הפוגע, אלא רק לקבל אינדיקציה על עצם הפגיעה. תחום המתחים בו זה קורה נקרא תחום גייגר, ובו משתמשים במונה גייגר.
כאשר היונים מגיעים לקתודה והופכים חזרה לאטומים, הדבר מלווה בשחרור פוטון אולטרה סגול, שעלול להתחיל התפרקות חדשה אם הפוטנציאל בתוך השפופרת חזר לצורתו המקורית. לשם כך בנוסף לארגון יש בשפופרת כמות מעטה של מולקולות אורגניות שבגלל המבנה המורכב שלהם סופגות את האנרגיה, ופולטות אותה, אם בכלל, בפוטונים בטווח האינפרא אדום, שאינם מסוגלים להוציא אלקטרון מהמתכת. אולם בתהליך מתפרקות המולקולות האלה, מה שמגביל את מספר ההתפרקויות שאפשר למדוד בתא.
חיסרון נוסף לשימוש בתחום גייגר, הוא הזמן המת הארוך יחסית, בו אי אפשר לקלוט פגיעת חלקיק אחרי הפגיעה הקודמת. זמן זה יכול להגיע לסדר גודל של כעשירית מילי-שנייה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קרינה
גייגר-מילר, שפופרת
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:גרמניה: המצאות | 2024-01-03T11:17:27 |
גימנסיה הרצליה | הפניה הגימנסיה_העברית "הרצליה" | 2024-02-15T13:13:25 |
ליביוס | REDIRECT טיטוס ליוויוס | 2004-04-30T05:53:55 |
אייל ברקוביץ' | אייל ברקוביץ' (נולד ב-2 באפריל 1972 ברגבה) הוא כדורגלן עבר ישראלי, וכיום פרשן כדורגל, ומגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה.
ברקוביץ' שיחק בעמדת הקשר ההתקפי וה"פליימייקר", הן בליגה הישראלית והן בליגות הבכירות באנגליה ובסקוטלנד. את מרבית הקריירה שלו בישראל העביר במכבי חיפה עמה זכה בתואר כדורגלן העונה, בשתי אליפויות ושלושה גביעים, ולאחר קריירה ארוכת שנים בבריטניה, בה נחל הצלחה, חזר לעונה אחת בישראל, במדי מכבי תל אביב. בנבחרת ישראל היה ברקוביץ' שחקן משמעותי, שיחק ב-78 משחקים, כבש תשעה שערים ובישל שערים רבים.
ברקוביץ' נחשב לאחד מטובי שחקני הכדורגל הישראלי בכל הזמנים והוא נכלל בהיכל התהילה של הכדורגל הישראלי. בשנת 2009 אף נבחר על ידי עיתון "הטיימס" הבריטי למקום העשירי ברשימת הקשרים הגדולים בתולדות הפרמייר ליג האנגלית.
ביוגרפיה
ברקוביץ' נולד במושב רגבה וגדל בנהריה. בנם הבכור של זאב ונורית. סבתו עלתה מהונגריה. אביו היה דומיננטי בקידום קריירת הכדורגל של בנו והעניק לו תמיכה רבה.
מכבי חיפה
ברקוביץ' החל לשחק כדורגל במחלקת הנוער של מכבי חיפה. בעונת 1989/1990 שיחק לראשונה בקבוצה הבוגרת של המועדון, תחת הדרכתו של המאמן אמציה לבקוביץ', ובמקביל המשיך עד תום עונה זו לשחק בקבוצת הנוער. בעונת 1990/1991 צורף באופן רשמי לסגל הקבוצה הבוגרת, תחת הדרכתו של המאמן שלמה שרף, שבתחילה מיעט לתת לו דקות משחק, אך ככל שהתקדמה העונה, העלה את מספרן בהדרגה. התנהגות זו של שרף גרמה למספר מריבות בינו לבין ברקוביץ' הצעיר, אך מאוחר יותר הודה הקשר לשרף על גישה זו, אחרי שהבין שהיא הייתה לטובתו. בעונה זו כבש ברקוביץ' שישה שערי ליגה, ובסופה זכתה מכבי חיפה בדאבל (זכייה באליפות ובגביע המדינה), כאשר לברקוביץ' חלק חשוב ומשמעותי בזכייה.
עונתו המוצלחת ביותר הייתה עונת 1993/1994. באותה עונה זכתה מכבי חיפה באליפות המדינה ללא אף הפסד, תוך כיבוש 97 שערים, וגם הגיעה לשמינית גמר גביע המחזיקות, הודחה על ידי פארמה האיטלקית בבעיטות הכרעה לאחר הפסד 0–1 בישראל וניצחון 1–0 באיטליה. בסיום אותה עונה זכה ברקוביץ' בתואר "מלך הבישולים" של הליגה עם 16 בישולים (שיא בישולים לשחקן במכבי חיפה אותו הוא מחזיק ביחד עם יוסי בניון). כן כבש ברקוביץ' עשרה שערים באותה עונה ונבחר לכדורגלן העונה בישראל.
ברקוביץ' שיחק בקבוצה גם בעונת 1994/1995,בה הצטרף לקבוצה כוכב הכדורגל חיים רביבו. בעונה זאת הקבוצה זכתה בגביע המדינה, אך איבדה את האליפות למכבי תל אביב. עונת 1995/1996 הייתה אכזבה למועדון, חיפה הפסידה את שני התארים למכבי תל אביב, והחלו הדיבורים על "עונה פיננסית" בה חיפה תמכור את רוב כוכביה שאכזבו, ותנסה לאזן את תקציבה הכלכלי. בסיום אותה עונה, מכרה חיפה את רביבו לקבוצה הספרדית סלטה ויגו. ברקוביץ' רצה גם הוא לצאת לאירופה, אך עדיין לא קיבל הצעה. הוא נשאר לשחק במכבי חיפה גם בתחילת עונת 1996/1997, ולאחר שני משחקים בודדים, הגיעה הצעה מסאות'המפטון מהפרמייר ליג האנגלית, אליה הושאל ברקוביץ'.
המעבר לאנגליה
את עונת 1996/1997 בסאות'המפטון פתח בניצחון מרהיב 6–3 על מנצ'סטר יונייטד, בו כבש ברקוביץ' צמד שערים, הוסיף שלושה בישולים ונבחר "איש המשחק" (על אף שאגיל אוסטנסטאד הבקיע שלושער). במשאל האוהדים על השחקן המצטיין של הקבוצה, נבחר ברקוביץ' במקום הראשון גם לפי חוות דעתו של הקפטן הוותיק מת'יו לה תיסיה.
בשנת 1998 נבחר ברקוביץ' ברוב הקולות לכדורגלן היובל של חיפה.
בסיום אותה עונה עבר לקבוצת וסטהאם יונייטד מהפרמייר ליג, ששילמה תמורתו 1.5 מיליון דולר למכבי חיפה. ברקוביץ' שיחק שם שנתיים בהצלחה מרובה, תוך כיבוש ובישול שערים רבים. יחד איתו שיחקו, בין השאר, ג'ון הרטסון, איאן רייט, פרנק למפארד וריו פרדיננד. ברקוביץ' היה אחד המצטיינים של הקבוצה, ובעקבות יכולתו הגבוהה, ציפה לעבור למועדון גדול יותר.
בסקוטלנד
במשך קיץ 1999 ניסה ברקוביץ' לעבור למועדון גדול באנגליה או בספרד, אך בסופו של דבר קיבל את הצעתו של המועדון הסקוטי מגלאזגו, סלטיק, אחד משני המועדונים הבכירים ביותר בליגת העל הסקוטית, ששילמה עבורו כ-7.92 מיליון ליש"ט (כ-12 מיליון יורו), סכום אשר היה בזמנו הגבוה ביותר ששולם עבור שחקן בליגה הסקוטית מעולם, והסכום הגבוה ביותר באותה עת עבור כדורגלן ישראלי.
בעונת כבש ברקוביץ' 11 שערים, אך סלטיק הפסידה את האליפות ליריבתה העירונית, גלאזגו ריינג'רס. על אף שברקוביץ' כבש צמד בדרבי, הוא הצליח להסתבך עם האוהדים, כאשר הודה בראיון שהריינג'רס היו טובים יותר במהלך כל העונה, ולכן מגיעה להם הזכייה באליפות.
בעונתו השנייה, הוחלף המנג'ר ג'ון בארנס במנג'ר מרטין אוניל. אוניל שיחק בסגנון הגנתי ועד מהרה ברקוביץ' החל למצוא את מקומו יותר ויותר על הספסל.
החזרה לאנגליה
במהלך עונת עבר ברקוביץ' לקבוצת בלקברן רוברס מליגת המשנה באנגליה, ובסיום אותה עונה עלתה הקבוצה לפרמייר ליג. למרות ההצלחה הרבה, בחר ברקוביץ' דווקא להישאר בליגת המשנה עוד עונה, וחתם בקבוצת מנצ'סטר סיטי, אותה אימן קווין קיגן. גם במנצ'סטר סיטי השידוך עם ברקוביץ' הסתיים בעלייה לפרמייר ליג, רק שהפעם הוא נשאר בקבוצה. במהלך עונותיו בסיטי הוא נחשב לאחד מהשחקנים המועילים ביותר בתולדות הקבוצה.
באמצע העונה האחרונה, עונת בחר לעזוב את מנצ'סטר סיטי מכיוון שלא מצא את מקומו בהרכב הפותח. הוא חתם בקבוצת פורטסמות', שם הוא שיחק לצדם של יעקובו איגביני, טדי שרינגהאם ופטריק ברגר. אף שהביע רצונו לסיים את הקריירה בפורטסמות', עזב בראשית 2005 את הקבוצה, בעקבות מחסור בדקות משחק וחיכוך עם מילאן מנדריץ', שהגיע לתפקיד ניהולי מפנאתינאיקוס, וחזר לישראל.
חזרה לישראל ופרישה
ברקוביץ' רצה לחזור למכבי חיפה, אך יעקב שחר, בעצה של המאמן רוני לוי, סירב להחתימו, עקב חשש לפגיעה במרקם הקבוצה המצליח, שזכה באותה עונה באליפות שנייה ברציפות, וברקוביץ' ראה זאת כעוול שנעשה לו. במרץ 2005 חתם במכבי תל אביב לעונת 2005/2006 תמורת 100,000 דולר בלבד, לצד כוכבים כמו אבי נמני וג'ובאני רוסו, כחלק מפרויקט "הגלאקטיקוס" השאפתני של לוני הרציקוביץ'. לאחר עונה מאכזבת (בה כבש רק שני שערים) ומלאת עימותים במכבי תל אביב, הודיע ברקוביץ' ב-7 במאי 2006 על פרישה ממשחק פעיל בגיל 34.
במדי נבחרת ישראל
לזכותו של ברקוביץ' 11 הופעות במדי הנבחרת הצעירה של ישראל, בהן כבש שער אחד. ב-12 בפברואר 1992 ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת הבוגרת של ישראל, במשחק ידידות מול נבחרת חבר המדינות שנערך באצטדיון טדי. ב-3 במרץ 1992 כבש את שער הבכורה שלו בנבחרת, במשחק ידידות מול נבחרת קפריסין שנערך באצטדיון בבת ים.
ב-28 באוקטובר 1992 שותף ברקוביץ' במשחקה הראשון של הנבחרת בבית אירופי, כשנכנס כמחליף בהפסד 2–5 לנבחרת אוסטריה במסגרת מוקדמות מונדיאל 1994. במהלך טורניר המוקדמות שותף ברקוביץ' בחמישה משחקים בסך הכל, וכבש שער בניצחון 3–2 על נבחרת צרפת שנערך ב-13 באוקטובר 1993 בפארק דה פראנס.
במשחקי מוקדמות יורו 1996 כבר היה ברקוביץ' שחקן הרכב קבוע בנבחרת ישראל, וכבש שער אחד בהפסד 1–2 לנבחרת רומניה ב-7 ביוני 1995. במשחקי מוקדמות מונדיאל 1998 המשיך להיות שחקן הרכב מוביל, אך לא כבש שערים לזכות הנבחרת. לשיאו הגיע ברקוביץ' כשכבש צמד ובישל שער נוסף בניצחון 5–0 על נבחרת אוסטריה במסגרת מוקדמות יורו 2000. לאחר המשחק, שנערך באצטדיון רמת גן והוביל את הנבחרת למשחקי הפלייאוף, זכה ברקוביץ' לציון 10 בעיתוני הספורט.
במשחקי מוקדמות מונדיאל 2002 כבש ברקוביץ' שער אחד בניצחון 3–1 על נבחרת בוסניה, ובמשחקי מוקדמות יורו 2004 שותף בשלושה משחקים בלבד, לאחר שמאמן הנבחרת אברהם גרנט ניפה אותו מהסגל. את הופעתו האחרונה במדי הנבחרת ערך ברקוביץ' ב-28 באפריל 2004, במשחק ידידות מול נבחרת מולדובה שנערך באצטדיון רמת גן והסתיים בתיקו 1–1.
בסך הכל ערך ברקוביץ' 78 הופעות במדי נבחרת ישראל, בהן כבש תשעה שערים, והוא מדורג במקום התשיעי בטבלת שיאני ההופעות של הנבחרת בכל הזמנים.
סגנון המשחק שלו
ברקוביץ' שיחק בעמדת הפליימייקר, כלומר קשר המנהל את משחק הקישור ומשחק ההתקפה של קבוצתו. בישראל ברקוביץ' היה מקבל כדור מההגנה או מהקישור האחורי, והיה מעביר אותו לשחקני הקישור הקדמי ולחלוצים, לצורך הבקעת שערים. ברקוביץ' היה ידוע כ"מבשל" שערים מצטיין, עם מסירות מדויקות ויעילות, לעיתים מפתיעות, שבאמצעותן הובקעו שערים רבים. בנוסף לבישוליו הרבים, תרם ברקוביץ' גם בהבקעת שערים, כשהצטרף להתקפה מעמדת הקישור.
בתור קשר תוקף ברקוביץ' כמעט שלא נטל חלק במשחק ההגנתי, כגון תיקולים, שמירות ולחץ על השחקן המחזיק בכדור. כאשר עבר לשחק באנגליה, הוא הוצב בחלק קדמי יותר של המגרש, ולכן הבקיע יותר שערים בנוסף לבישולים. גם באנגליה מיעט ברקוביץ' להשתתף במשחק ההגנה, ואף סיגל לעצמו סגנון משחק המתחמק מתיקולים ומשמירות אישיות.
שניים משעריו הזכורים של ברקוביץ' באנגליה היו השער השני שלו במשחק בו ניצחה סאות'המפטון 6–3 את מנצ'סטר יונייטד – שער בבעיטת יעף ממרחק 20 מטר היישר אל החיבורים, ושער במדי מנצ'סטר סיטי בו ברקוביץ' לקח את הכדור בחצי המגרש של קבוצתו, פרץ לאורך הקו, עבר מספר שחקנים והבקיע.
בשל סגנון משחקו הווירטואוזי, ובעיקר בשל בישוליו הרבים והמסירות המוצלחות שלו הוא נודע בכינוי "הקוסם".
בשנת 2009 הוכנס ברקוביץ' להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי מטעם ערוץ הספורט. ב-10 באוגוסט 2009 בחר עיתון הטיימס האנגלי את ברקוביץ' במקום העשירי ברשימת הקשרים הטובים ביותר בתולדות הפרמייר ליג האנגלית (מ-1992 עד 2009). מנתונים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" בדצמבר 2015 עולה כי ברקוביץ' ניצב במקום השביעי ברשימת המבשלים ביחס לדקות המשחק בפרמייר ליג האנגלית.
לאחר הפרישה ממשחק
בעונה שלאחר פרישתו ממשחק פעיל, מונה ברקוביץ' למנג'ר מכבי נתניה תחת חסותו של הבעלים דניאל יאמר. ב-25 ביולי 2006, הגיע ויכוח בין יאמר לבינו לטונים רמים, וכתוצאה מכך פוטר ממשרתו.
החל מ-2008 ניהל ברקוביץ' בית ספר לכדורגל לילדים ולנוער בעיר נשר שליד חיפה. ברקוביץ' הרבה להראות נוכחות באימוני הנערים, ולדבריו זוהי תרומתו לקהילה.
בשנת 2010 החל ברקוביץ' בקורס מאמני פרו, אחרי שהשלים קורס מאמני כדורגל בסיסי.
ב-26 במאי 2014 סוכם על מינויו של ברקוביץ' למנג'ר הפועל תל אביב. ב-20 בינואר 2015 התפטר ברקוביץ' מתפקידו.
ב-11 במאי 2015 רכש ברקוביץ' את מועדון הפועל ראשון לציון מהליגה הלאומית. ב-2019 מכר את המועדון לקבוצת אנשי עסקים.
ב-7 בינואר 2021 נכנס ברקוביץ' כשותף בהפועל פתח תקווה ובתוך כך מונה גם למנהל המקצועי של המועדון. ב-30 ביוני 2021 עזב את המועדון לאחר ירידת הקבוצה לליגה א'.
עיסוקיו בטלוויזיה וברדיו
החל משנת 2007, שימש ברקוביץ', יחד עם אופירה אסייג, כמגיש תוכנית רדיו יומית בתחום הספורט. תחילה שודרה התוכנית ברדיו 99, ולאחר כשנתיים עברה התוכנית לרדיו ללא הפסקה. באוגוסט 2011 עברה התוכנית לרדיו תל אביב.
הוא שימש כבעל טור ברשת מקומוני "שוקן", באתר הספורט הישראלי "ONE", וכחבר בפאנל תוכנית ערוץ הספורט, "יציע העיתונות".
בעונת 2008/2009 שימש ברקוביץ' כפרשן "המשחק המרכזי" של ליגת העל בכדורגל בערוץ 10, לצדו של השדר יורם ארבל.
בשנת 2013, הנחה את תוכנית הריאליטי "רויאל שף" ב-yes.
בנובמבר 2017 החל להגיש בקשת 12, יחד עם אופירה אסייג, תוכנית אירוח ששודרה מדי שישי, ונשאה את השם "אופירה וברקוביץ'". התוכנית זכתה להצלחה ורייטינג גבוה, אך גם עוררה מחלוקת וספגה ביקורת על אופייה המתלהם. במהלך משחקי מונדיאל 2018 הגישו השניים גם תוכנית לילית באותו ערוץ בימים ראשון עד חמישי. בדצמבר 2023, בעקבות ריב מתוקשר עם אופירה אסייג, הפסיק ברקוביץ' להגיע לתוכנית. לאחר כשבועיים, הודיעה "קשת 12" כי התוכנית תרד מהמסך. במקביל, הודיע ברקוביץ' כי הוא מפסיק את התקשורת שלו עם אתר One בגלל אסייג. באותו החודש חתם ברקוביץ' על "חוזה טאלנט" ב"רשת".
עימותים ומחלוקות
במהלך הקריירה שלו, התעמת עם מאמניו ושחקנים רבים נוספים, מקבוצתו ומקבוצות יריבות. בין תקריותיו המפורסמות זכורות תפיסת האשכים של איציק זוהר, במהלך משחק גביע בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, וכן בעיטה שספג בראשו מג'ון הרטסון במהלך משחק אימון של קבוצתם, וסטהאם יונייטד. מזגו הסוער של ברקוביץ' היה אחד הגורמים למעברי הקבוצות הרבים שלו, מכיוון שעל כישורי המשחק שלו לא הייתה מחלוקת.
ברקוביץ' הוציא ספר אוטוביוגרפי בשם "הקוסם", שבו הוא בא חשבון עם שחקנים ומאמנים רבים. זכור לרבים העימות המתוקשר בינו לבין אלי אוחנה, עליו כתב ברקוביץ' בספר "עבד כי ימלוך".
בעקבות הכישלון של מאמן נבחרת ישראל הדני, ריצ'רד נילסן, להוביל את הנבחרת למונדיאל 2002, מונה במקומו המאמן הישראלי, אברם גרנט. גרנט, החליט להצעיר את הסגל ולא הזמין את ברקוביץ' לנבחרת לקראת הקמפיין של מונדיאל 2006, ועל כך יצא קצפו של ברקוביץ' בתקשורת, ויחסיו עם גרנט התערערו.
ב-22 באוקטובר 2005 התראיין ברקוביץ' לתוכנית "פגוש את העיתונות" ותקף בה בחריפות את גרנט, ואף מתח ביקורת על ניר קלינגר ובניית הסגל של מכבי תל אביב. בין השאר, הציע להתמנות למאמן נבחרת ישראל ולספסל את אבי נמני או ג'ובאני רוסו. באותו יום, שיחקה מכבי תל אביב מול הפועל פתח תקווה, וברקוביץ' פתח על הספסל. כתוצאה מכך, הוא החרים את אימוני הקבוצה ושקל לעזוב אותה, תוך שמקורביו רומזים שלא יסכים להיות המסופסל היחידי, אך מאוחר יותר הוא התעשת והתנצל על דבריו בפני קלינגר. באותה עונה, הורחק ברקוביץ' ל-6 משחקים בפועל ו-4 על תנאי, אחרי שקילל בחריפות את השופט מאיר לוי, בעת משחק של קבוצתו.
ב-25 ביולי 2006, ויכוח בין דניאל יאמר לבין אייל ברקוביץ' עלה לטונים רמים, וברקוביץ' פוטר ממשרתו כמנג'ר מכבי נתניה.
בשנת 2007 התעמת עם דני עציוני, מאמן קבוצת הילדים של מכבי הרצליה, בה שיחק אז בנו, ותקף אותו בקללות באוטובוס הקבוצה, לעיני הילדים ההמומים. עקב כך הוגשה נגדו תלונה במשטרה על ידי הקבוצה. ב-4 במרץ 2009 הורשע ברקוביץ' בגין מקרה זה בעבירות של תקיפה ואיומים, ונגזר עליו עונש של קנס בסך 2,000 ש"ח ו-100 שעות עבודות שירות. ב-2010 הסתיים הליך גישור בין השניים בו ברקוביץ' שלח מכתב התנצלות למאמן ופיצה אותו ב-55,000 ש"ח.
ב-13 באוקטובר 2010 הרחיק אותו בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל ממשחקים עד 1 במאי 2011 (חצי שנה), והטיל עליו קנס בסך 5,000 שקל, לאחר שהרשיע אותו בביזוי המוסדות השיפוטיים, משום שכינה את הדיינים, שקנסו אותו שבוע לפני כן, "חבורה של אפסים". בעקבות אותה החלטה הורחק ברקוביץ' מקורס מאמני הפרו של ההתאחדות לכדורגל, אך לאחר מספר שבועות הורה בית המשפט המחוזי להחזירו לקורס ממנו הורחק.
בתביעת דיבה שהוגשה נגדו ונגד אופירה אסייג נפסק שעל השניים לפצות בעשרות אלפי ש"ח שני שופטי כדורגל בליגת הנוער עקב ביזוים בשידור חי ברדיו.
ב-26 במאי 2014 הצטרף ברקוביץ' להפועל תל אביב בתור מנג'ר. לאחר כ-8 חודשים בלבד התפטר מתפקידו, בין היתר היה מסוכסך עם מספר חברי הנהלה במועדון עקב חוסר ההצלחה של הקבוצה בליגה. לטענת אנשי ההנהלה חרג ברקוביץ' מסמכותו בהחתמת שחקנים, הסתכסך עם חיים רמון ועידו חג'ג' שהיו בין הבעלים של המועדון, בנוסף הסתכסך ברקוביץ' עם האוהדים לאחר שהצהיר, בתור עובד המועדון: "צריך לנעול את הליגה, אני מתבייש" בהתכוונו להתנהגות הקהל בדרבי התל אביבי שפוצץ ב-3 בנובמבר 2014 בעקבות התפרעות הקהל.
ב-17 באוגוסט 2018 הודיע ברקוביץ' כי לא יראיין חברי כנסת ערבים מהרשימה המשותפת וכינה אותם "מרגלים" ו"מחבלים", דבריו עוררו מחאות. בעקבות דבריו הושעתה התוכנית לשבוע.
משפחתו
את אחיו הצעיר, ניר ברקוביץ', אשר שיחק בקבוצת הנוער של מכבי חיפה ובמשך תקופה קצרה במכבי נתניה, מינה אייל למאמן בבית הספר לכדורגל שניהל בעיר נשר, ולאחר רכישת הפועל ראשון לציון הוא מונה למאמן הקבוצה.
ב-1994 נישא לטלי, חברתו מימי התיכון, ולהם בת אחת ושני בנים ביניהם השחקן ליאור ברקוביץ, המשחקים גם הם כדורגל. התגורר עם משפחתו בשכונת דניה שבחיפה עד שב-2015 בני הזוג התגרשו. החל מ-2018 הוא בזוגיות עם שרון כהן-ניר.
תארים כשחקן
מכבי חיפה
אליפות ישראל: 1990/1991, 1993/1994
גביע המדינה: 1990/1991, 1992/1993, 1994/1995
גביע הטוטו: 1993/1994
תארים אישיים
כדורגלן העונה בישראל: 1993/1994
חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי: 2009
לקריאה נוספת
אייל ברקוביץ' ואלי קמיר, הקוסם – אייל ברקוביץ, הוצאת לוני כהן, 1999
קישורים חיצוניים
עמוד השחקן, באתר הרשמי של מכבי חיפה
אייל ברקוביץ' בריאיון מ-97: "שם פס על כולם", ערוץ היוטיוב של הטלוויזיה החינוכית
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:קשרי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני מכבי חיפה
קטגוריה:כדורגלני סאות'המפטון
קטגוריה:כדורגלני וסטהאם יונייטד
קטגוריה:כדורגלני סלטיק
קטגוריה:כדורגלני בלקברן רוברס
קטגוריה:כדורגלני מנצ'סטר סיטי
קטגוריה:כדורגלני פורטסמות'
קטגוריה:כדורגלני מכבי תל אביב
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים באנגליה
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בסקוטלנד
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:פרשני כדורגל ישראלים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:סגל ערוץ הספורט
קטגוריה:סגל ONE
קטגוריה:סגל רדיו תל אביב
קטגוריה:סגל קשת
קטגוריה:סגל רשת
קטגוריה:אתאיסטים יהודים
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:רגבה: כדורגלנים
קטגוריה:מורשעים בתקיפה בישראל
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:מנחים ישראלים
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-הונגרי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1972 | 2024-09-05T05:00:21 |
אורליאנוס | שמאל|ממוזער|200px|אולפיה סברינה, אשתו של אורליאנוס, על גבי מטבע מהמאה השלישית
שמאל|ממוזער|200px|מטבע של אורליאנוס, מצד אחד דמותו של הקיסר ומצד שני הוא אוחז בידה של קונקורדיה, לאות ההרמוניה עם חייליו
שמאל|ממוזער|200px|מטבע של אורליאנוס לציון ניצחונו על האימפריה של תדמור
לוּקְיוּס דוֹמִיטִיוּס אוֹרֶלִיָאנוּס (בלטינית: Lucius Domitius Aurelianus; חי 214–275 לספירה) היה קיסר רומא משנת 270 ועד מותו בשנת 275. הוא ידוע כקיסר שהחל את תהליך החזרת תהילת הקיסרות הרומית ממשבר המאה ה-3, במהלכו התפוררה האימפריה ל-3 ישויות נפרדות וכמעט התמוטטה. הוא לחם בכל החזיתות ובכל אויבי הקיסרות איחד והשיב טריטוריות שאבדו לקיסרות, בנה את חומות רומא הקרויות על שמו וזכה לתואר "מציל העולם".
שמאל|ממוזער|250px|שיאו של משבר המאה השלישית, בשנת 271, הקיסרות הרומית מתפצלת לשלושה חלקים. בירוק: הקיסרות הגאלית. באדום: הקיסרות הרומית. בצהוב: ממלכת תדמור
קורות חייו
בטרם מינויו כקיסר
תחת שלטון גליאנוס
אַוּרליאנוס נולד בסמוך לעיר הרומאית העתיקה סירמיום (העיר סרמסקה מיטרוביצה שבסרביה). אביו היה משרת של סנטור רומאי בשם אורליוס ומכך נגזר שם משפחתו, ידוע כי הוא נישא לאולפיה סברינה אך כל הידוע על נישואים אלו הוא כי לזוג נולדה בת. הוא הצטרף לשורות הצבא הרומאי בשנת 235 והוכיח עצמו כחייל מוכשר. על סמך מוניטין זה, מונה לקצין פרשים ולאחר מכן קודם להיות בפמליתו של הקיסר גליאנוס. בשנת 268 השתתף אורליאנוס עם יחידת הפרשים שבפיקודו בקרב נאיסוס בו הובסו הגותים. באותה שנה לחם גם בשורות הקיסר, מול פטרונו לשעבר אורלוס שעתה היה טוען לכתר, במהלך הקרבות נדחק אורלוס אל תוך מבצר מדיאולנום (בלטינית: Mediolanum - מילאנו של היום). במהלך המצור נרצח הקיסר גליאנוס בנסיבות לא ברורות ויש מקורות הטוענים כי אורליאנוס היה בין הקושרים שבראשם עמד קלאודיוס השני גותיקוס שהוכרז לקיסר החדש על ידי הסנאט.
תחת שלטון קלאודיוס
עם מינויו, קלאודיוס החל מיד לבסס שלטונו ולהרחיק עצמו מחבורת הקושרים כנגד הקיסר גליאנוס והורה על הוצאתם להורג. על רקע זה ניסה אורלוס, עדיין במצור, לבקש את מחילת הקיסר החדש. אך לקלאודיוס לא היה אינטרס לחוס על חייו של מתחרה פוטנציאלי והוא הורה על תפיסתו והוצאתו להורג. אורליאנוס מאידך זכה לקידום מהיר וקיבל את הפיקוד על יחידת עילית של פרשים ולאחר מכן על כל חייל הפרשים של הצבא הרומאי, תפקידו הקודם של קלאודיוס. מבחנו הראשון בתפקידו החדש הגיע בשנת 268 בקרב אגם בינכוס, מול צבא של שבטים גרמאניים הידועים גם כאלמאנים שפלש לתחומי האימפריה, חצה את הדנובה וחדר אל צפון איטליה תוך שהוא משאיר אחריו שובל של הרס ועוסק בביזה. בקרב שהתחולל על חופי אגם גארדה נפגשו כ 30,000 חיילים רומאים מול צבא גרמאני גדול שיש המערכים את מספר חייליו ב 100,000 איש, ייתכן שמשא ומתן קדם לקרב אך משזה נכשל בחר קלאודיוס לתקוף את הגרמנים וזכה לניצחון מוחץ.
הצבא הרומאי לא יכול היה לנוח על זרי הדפנה, צבא גדול ומשולב של לוחמים גפידים, ונדלים ושבטים גרמאניים אחרים. שעושה את דרכו בבלקנים, הצבא הגותי הגיע אל סלוניקי והטיל מצור על העיר אך נטש את עמדותיו עם התקרבות הצבא הרומאי ונסוג צפונה כשהוא בוזז את מקדוניה. אורליאנוס היה בחיל החלוץ הרומאי שהורכב מיחידות פרשים מהירות בעוד עיקר הצבא הרומאי בפיקוד הקיסר נע באיטיות מתוך כוונה לאסוף כוחות נוספים. כוחותיו של אורליאנוס ניהלו מלחמת תנועה מבלי להיכנס לקרבות תוך שהם מטרידים את הגרמניים ומכים בהם בסדרת עימותים מוגבלים. הקרב העיקרי בין שני הצבאות נערך במואסיה והסתיים בלא הכרעה, הגרמנים נאלצו לסגת אך הצבא הרומאי ספג אבדות כבדות ולא הצליח להכריע את יריבו. הצבא הרומאי לא יכול היה להיכנס לקרב נוסף אך קלאודיוס סירב לעזוב את זירת המערכה והכה את הגרמנים במארב מתוכנן, למרות אבדותיהם הכבדות הצליחו הגרמנים להמשיך בנסיגה מסודרת כשפרשים רומאים בפיקודו של אורליאנוס ממשיכים לזנב בהם. קרב מכריע נוסף נערך בהרי הבלקן אליו נדחקו הגרמאנים כשהם סובלים מרעב, התקפה של חיל הרגלים הרומאי נתקלה בהתנגדות של הצבא הגותי ששבר את שורות הרומאים, התקפת נגד של חיל הפרשים הרומאי הצליחה לעצור את ההרג אך לא את שטף התנועה של הגרמנים ששברו את הכיתור והמשיכו בתנועה מהירה דרך תראקיה, המערכה נמשכה עד ששני הצבאות הגיעו לתשישות ומחלות החלו לגבות מחיר בחיי אדם, הקיסר קלאודיוס היה בין החולים ופונה למפקדתו בסירמיום בסוף שנת 269. אורליאנוס נשאר לפקד על הצבא הרומאי. בסדרת התקפות מחושבות הצליחו הרומאים לפצל את הגותים לקבוצות קטנות ולהביס אותם זו אחר זו. חלק מהלוחמים הגרמנים גויס לתוך הצבא הרומאי, חלק אחר ערקו מיחידותיהם והתיישבו כחוואים, תבוסת הגותים הייתה שלמה באוגוסט 270. בינואר 270 נפטר קלאודיוס. על פי המסורת חשב קלאודיוס להעביר את שרביט השלטון לאורליאנוס אך אחיו קווינטילוס נבחר לקיסר על ידי הסנאט.
תפיסת השלטון
הלגיונות שהיו עם הקיסר קלאודיוס השני במסע אל הדנובה לא היו מודעים, או לפחות לא תמכו, בעלייתו של קווינטילוס. הם תמכו באורליאנוס, והכתירו אותו בתואר אוגוסטוס. קווינטילוס שהה בעיר אקוויליה שבצפון-מזרח איטליה. את פעולתו הראשונה כקיסר עשה משם, כשביקש - וקיבל מיד רשות - להכריז על קלאודיוס השני כאל. הוא לא נסע לרומא, משום שצבאו הגן על צפון-איטליה מפני פלישה אפשרית מהאלפים. הכתרתו של אורליאנוס שמטה את הקרקע מתחת לרגלי קווינטילוס, חייליו נטשו אותו והצטרפו למחנה אורליאנוס. קווינטילוס, שהבין את חוסר התקווה שבמצבו, התאבד בחיתוך ורידיו בספטמבר 270. על פי רוב ההערכות הוא שימש כקיסר 17 ימים בלבד.
קיסר
אורליאנוס עלה לשלטון בתקופה סוערת ורצופת משברים, במהלך תקופה זו, הידועה בהיסטוריה כמשבר המאה ה-3, התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה.
בשנת 260 חוותה האימפריה משבר נוסף עם נפילתו בשבי והוצאתו להורג של הקיסר ולריאנוס על ידי שאפור הראשון שליט האימפריה הססנית. משבר זה הביא להתפוררות השפעתה של רומא בפרובינציות המזרחיות ועלייתה של העיר תדמור לדרגת ישות עצמאית ששלטה ללא מצרים באזור הסהר הפורה. תחילת המהפך הייתה במינוי ספטימיוס אודינטוס כנציב הפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה, הוא הצליח להנחית ניצחון מכריע על הססנים ולהדוף אותם. בשנת 267 נהרג ספטימיוס אודינטוס במהלך ריב משפחתי ואשתו זנוביה תפסה את השלטון בעיר ובצבא. המלכה זנוביה וצבאה ניצלו את הכוח הרב שהיה בידיהם ואת חולשת האימפריה הרומית והאימפריה הססנית והכריעו בתוך שנתיים את הפרובינקיות הרומיות במזרח והעמידו אותן תחת שלטון העיר תדמור.
במערב נפרדה האימפריה הגאלית מהאימפריה הרומית, קצינים רומאיים ניצלו את מתקפות השבטים הגרמניים, בשנת 260 קרע פוסטומוס את שטחי הפרובינקיה גאליה והכריז על עצמו קיסר בנצלו את התוהו שעוררו הפלישות מהבלקן והצורך להגן על איטליה גופה.
ביסוס השלטון
שמאל|ממוזער|200px|קטע מחומת אורליאנוס
אורליאנוס נאלץ בתחילת שלטונו להתמודד עם מספר טוענים לכתר, קצינים רומאיים מהפרובינקיות שניסו לנצל את התוהו ואף הריק השלטוני של תחילת ימי אורליאנוס על מנת להתמודד על תואר הקיסר או לכל הפחות לקרוע נתחים מהאימפריה. ספטימוס שתבע את תואר הקיסר מהפרובינקיה דלמטיה, בשנת 271 הוצא להורג על ידי חייליו, אורבנוס היה מורד אחר שנכשל בניסיונו. הקשה שבאתגרים לשלטונו של אורליאנוס הגיע בשנת 271 (או על פי מקורות אחרים בשנת 274) מתוך רומא על ידי פקיד בשם פליסימוס שהיה אחראי על המטבעה של רומא. פרטי המרד אינם ברורים לחלוטין אך ככל הנראה אורליאנוס האשים את הפקיד הבכיר בכישלון וכתוצאה מכך הסית הפקיד את עובדי המטבעה לשביתה ולמהומות שהתפשטו על גבעת הקפיטולין ואליהם הצטרפו מתנגדים לשלטונו של אורליאנוס מקרב הסנטורים, בפעולה מהירה וחסרת רחמים הצליח אורליאנוס לדכא את המרידה, הפעולה גבתה מחיר דמים כבד ועל פי מקורות רומאיים נהרגו 7000 חיילים ומורדים. המטבעה הפסיקה את פעילותה לזמן מה ופעולתה חודשה רק לאחר הרפורמות המוניטריות של 274.
במקביל, הדף אורליאנוס את השבטים הגרמנים הוונדאלים וסרמטים ששלטו על חלקים מאיטליה, בשנת 271 נתקל בצבא גדול של אלמאנים שנכנסו לאיטליה לאורך ערוץ נהר הפו ובמתקפה חפוזה נכנס למארב שגבה מצבאו קורבנות כבדים, למרות זאת המשיך הצבא הרומאי במרדף אחרי הפולשים תוך שהוא אוסף כוחות בדרכו, בקרב פאנו נפגשו הצבאות בשנית כשהם שווים בכוחם מבחינה מספרית, אורליאנוס תמרן את צבאו כך שהגרמנים נלכדו עם גבם לנהר והצליח להביס את הפולשים.
בגלל האיום הביטחוני שנשקף לאימפריה הרומית, החליט אורליאנוס בשיתוף עם הסנאט לבנות את החומה הידועה בשם חומת אורליאנוס שתקיף את העיר רומא. החומה נועדה להקיף את רוב העיר, ואורכה 19 קילומטר בקירוב ובתוכה שטח של 12.3 קילומטר, עוביה 3.65 מטר וגובהה 6 מטר בערך. לאורך החומות היו 18 שערים ו-382 מגדלים. העבודות על החומה החלו בשנת 271 ונמשכו כעשר שנים, גם לאחר מותו של אורליאנוס. החלטה נוספת שנבעה משיקולים ביטחוניים הייתה לוותר על דקיה, שהפכה לפרובינקיה בשנת 106 לספירה בידי הקיסר טראיאנוס. הכוחות הרומאיים נסוגו דרומה והתמקמו מדרום לדנובה, שם הוקמה פרובינקיה שנקראה דקיה, ששטחיה הורכבו מחלקים של מואסיה, דרדניה ותרקיה.
המלחמה נגד זנוביה מלכת תדמור
שמאל|ממוזער|250px|זנוביה בפני אורליאנוס, ציור רומנטי המאה ה-18
שמאל|ממוזער|180px|מבטה האחרון של המלכה זנוביה על תדמור, ציור מאת הרברט שמאלץ
ממוזער|209x209 פיקסלים|מטבע זהב של אורליאנוס
שמאל|ממוזער|250px|הריסות תדמור
בשנת 272 הסב אורליאנוס את תשומת לבו לפרובינציות המזרחיות שהיו תחת שלטון האימפריה של תדמור בשליטת המלכה זנוביה. בדרכו לאסיה הוא השמיד צבא של 5,000 גותים סמוך לדנובה, והוסיף לרשימת תאריו 'גותיקוס מקסימוס'. כשאורליאנוס הגיע לביזנטיון נסוג הצבא התדמורי לסוריה. רוב הערים פתחו את שעריהם לפני אורליאנוס, העיר טיאנה שבדרום קפדוקיה סירבה לפתוח את שעריה ונכבשה בכוח, בניגוד למנהגו ולמסורת הרומית לא נהרסה העיר, האגדה מספרת כי חיזיון שראה אורליאנוס מנע את ההרס.
זבדס המצביא של צבא תדמור החליט לרכז את צבאו באנטיוכיה, בקרב שנערך בין חילות הפרשים של הצבא התדמורי והצבא הרומי נוצחו הפרשים התדמוריים, אורליאנוס נכנס לעיר כמשחרר והודיע על חנינה לכל אלה שתמכו בתדמורים. הקרב המכריע נגד צבא תדמור נערך במבואות העיר אמסה, בסיכומו של יום הקרב הוכה צבא תדמור אך במחיר כבד לצבא הרומי. בגלל האבדות הקשות הציע אורליאנוס לזנוביה תנאי כניעה נדיבים, אך היא דחתה אותם. בצעד של יאוש, כאשר תדמור נמצאת תחת מצור רומאי, ניסתה זנוביה לצאת מהעיר בדרכה לכוון האימפריה הססנית כדי לבקש עזרה, היא נתפסה בידי פלוגת פרשים רומיים והובאה לפני אורליאנוס. לאחר חצי שנה של לחימה בלתי פוסקת נכבשה כל האימפריה התדמורית. העיר פתחה את שעריה וחיל מצב רומאי הוצב במקום.
אורליאנוס הוסיף לשמו את התואר 'פרתיקוס מקסימוס' שמציין את הניצחון על הפרתים. בסתיו 272 הוא נלחם נגד הקרפים בגדה הצפונית של הדנובה, והוסיף לשמו את התואר 'קרפיקוס מקסימוס'. באותו זמן הגיעו אליו ידיעות על המרד בתדמור. חיל המצב הרומי בעיר נטבח, וצעיר בשם אנטיוכוס הוכתר כמלך תדמור. המרד התפשט למצרים, אדם בשם פירמוס שהיה אחד מעשירי אלכסנדריה, הכיר במלכותו של אנטיוכוס והפסיק את משלוחי התבואה לרומא, תוך מספר שבועות החל המחסור בלחם להיות מורגש ברומא עצמה. אורליאנוס חזר לסוריה וכבש את תדמור, העיר נבזזה וחומותיה נהרסו. אורליאנוס המשיך מסוריה למצרים ולאחר מצור קצר על אלכסנדריה הצליח להביס את המורדים להשתלט על מצרים, ולהשיב את הפרובינציות המזרחיות לשליטתה המלאה של האימפריה הרומית, לאחר פרישה של עשר שנים.
כיבוש גאליה
בשנת 274 כשהוא עטור בהילת ניצחונותיו במזרח הפנה אורליאנוס את תשומת לבו ל"אימפריה הגאלית" שבמערב, פרובינציה מורדת זו כבר קטנה בממדיה כתוצאה ממאמציו של קלאודיוס השני והעומד בראשה, טטריקוס היה מוכן בשלב זה לפתרון שיבטיח את שלומו האישי וישמור על כבודו מאידך, אך לא היה יכול להרשות לעצמו כניעה ללא תנאי בפני אורליאנוס. ככל הנראה שני השליטים הגיעו להסכמה ועל פיה נפגשו שני הצבאות בשאלון-אן-שמפאן (Châlons-en-Champagne), בצפון מזרח צרפת ואז ערק טטריקוס לצד הרומאי אירוע שנתן אות להתקפת פתע על המחנה הגאלי, למרות הבגידה הברורה המשיכו החיילים הגאלים להילחם עד הסוף המר. טטריקוס לעומת זאת הובל לרומא וזכה להתמנות למושל דרום איטליה. אורליאנוס קיבל את התואר "מציל העולם" (לטינית: Restitutor Orbis) מידי הסנאט ולא בכדי, בתוך 4 שנים של לחימה עיקשת הוא הצליח להכות בכל אויבי רומא, להדוף אותם מחוץ לגבולות האימפריה ולאחד את הטריטוריות שנקרעו מגופה. בפרספקטיבה היסטורית, מעשיו של אורליאנוס היו בעלי תרומה מכרעת לעובדה שהאימפריה הרומית התקיימה במשך 200 השנים שלאחר מותו.
מותו של הקיסר
בשנת 275 יצא אורליאנוס למערכה צבאית חדשה, תחילה בגאליה שם הוא הכניע מרידה של שבטים גרמניים ולאחר מכן הוא יצא למלחמה כנגד בהרם הראשון מלך האימפריה הססנית המוחלשת. הקיסר הרומאי לא זכה לחצות את הגבול בין אירופה לאסיה, אחד ממזכיריו שידוע בשם ארוס חשש לחייו מאחר שנתפס בדבר שקר ולפיכך זייף מסמך ובו רשימת חיסול לכאורה של קצינים ופקידים בכירים שהקיסר חפץ במותם וניסה לשכנע את האנשים האלה כי אורליאנוס מתכנן לרצוח אותם. החשש מידו הקשה של הקיסר הביאה את מפקדי המשמר הפרטוריאני לחשוש כי המסמך אכן מסמן אותם כמטרה לחיסול והם רצחו את אורליאנוס בספטמבר 275.
ככל הנראה תפסה אשתו של אורליאנוס אולפיה סברינה את מושכות השלטון ואף שלטה באימפריה לתקופה קצרה לאחר הרצחו של אורליאנוס, בין יתר פעולותיה היא יזמה הכרזה על בעלה המנוח כאל על ידי הסנאט.
רפורמטור
אורליאנוס אחראי למספר רפורמות ברומא, הוא היה ידוע כמנהלתן קפדן שאיננו סובל שחיתות ואוזלת יד ואדם קשוח שמעניש את העבריינים בחומרה. הוא ארגן מחדש את מערכת אספקת המזון ברומא, וקבע מערכת מחירים למוצרים בסיסיים. אך שמו נקשר בעיקר ל 2 רפורמות אחת בתחום הדת והשנייה בתחום המוניטרי.
רפורמה דתית
אורליאנוס הציב בשנת 274 במקום מרכזי של הפנתיאון של האלים הרומאיים את סול אינוויקטוס, אל השמש "הבלתי מנוצח" ככל הנראה על בסיס האל הרומאי סול והאל הסורי אלגבל (שהיה ידוע בתקופה הרומית כ אלגבלוס). הסיבה העיקרית למעשה זה, העוברת כחוט השני בכל מעשי אורליאנוס היא רצונו באיחוד של כל האלמנטים באימפריה הרומית, בהצבת אל השמש בראש הוא קיווה לתת לכל המאמינים באימפריה ללא הבדל מעמד או עיסוק אל אחד בו הם יכולים להאמין ואותו הם יכולים לעבוד מבלי שיהיו חייבים לזנוח אמונות קודמות, את מרכז הפולחן החדש קבע אורליאנוס בקמפוס אגריפה במקדש מפואר שקושט בשלל שנאסף במסגרת מסעו לתדמור. תפיסה זו שכרכה אל אחד עם אימפריה באה לידי ביטוי במוטו על גבי מטבעות שנשאו את דיוקנו עם הכיתוב "אל ושליט מלידה" (לטינית: deus et dominus natus) ושוכללה לאחר מכן על ידי קונסטנטינוס. אל השמש סול המשיך להיות אלוהות רומאית מרכזית עד לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הביזנטית.
רפורמה מוניטרית
רפורמה חשובה נוספת שיזם אורליאנוס הייתה רפורמה בתחום הטבעת מטבעות של האימפריה, רפורמה זו נועדה לעצור את ההידרדרות בתקן של תכולת המתכות היקרות במטבעות רומאיים, שבעקבות מצבה הכלכלי של האימפריה הכילו פחות זהב או כסף ממשקלם הנקוב. אורליאנוס עמד על הנפקת מטבעות העומדים בתקן ויזם הנפקת מטבעות מסוג אנטוניניאנוס המכילים 5% כסף והשאר ברונזה. על מנת לקדם את הרפורמה פקד אורליאנוס על איסוף המטבעות הישנים בטרם הונפקו המטבעות החדשים.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: אורליאנוס, עמ' 47–52; אורליאנוס המאולל, עמ' 291–340.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 214
קטגוריה:נפטרים ב-275 | 2024-05-02T19:56:53 |
ארנסט האמינגווי | REDIRECT ארנסט המינגוויי | 2011-07-22T11:57:22 |
קורט קוביין | קורט דונלד קוביין (באנגלית: Kurt Donald Cobain; 20 בפברואר 1967 – 5 באפריל 1994) היה סולן וגיטריסט להקת נירוונה. פריצת להקתו לתודעת הקהל הרחב בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 הפכה אותו לאחד מסמלי זרם הגראנג'. הוא כונה "דובר של דור שלם", ומהווה מודל לחיקוי למוזיקאים רבים.
ב-2008 דירג אותו המגזין "רולינג סטון" במקום ה-45 ברשימת 100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים. קוביין אף מדורג במקום ה-73 ברשימת "100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים" של המגזין.
ביוגרפיה
קוביין גדל בבית קשה-יום באברדין, וושינגטון שבארצות הברית. הוריו התגרשו כאשר היה בן תשע, והוא נדד בין בתיהם של קרובי משפחה וחברים. בגיל 14 הוא קיבל תקליטים של הביטלס וגיטרה מדודתו, ולימד את עצמו לנגן עליה. הוא הושפע מלהקות כגון הסקס פיסטולס, הוזלינס, מלווינס, סוניק יות', מאדהאני וקינג קרימזון. כבר בתור נער החל להשתמש בסמים כמו חשיש. עוד בנעוריו תמך בזכויות הומוסקסואלים, עובדה שתרמה להטרדות מילוליות ופיזיות שמהן סבל מצד הומופובים ואחרים.
בשנת 1985 עבר קוביין לסיאטל, ושם הקים בשנת 1987 את להקת "נירוונה". הוא שימש כמתופף בימיה הראשונים של הלהקה; הבסיסט היה חברו הטוב ביותר קריסט נובוסליץ', והגיטריסט והסולן התחלפו לעיתים תכופות. בשנת 1988 עבר קוביין לקדמת הלהקה, ניגן בגיטרה ושר; אל הלהקה הצטרף המתופף צ'אד צ'אנינג, איתו הוציאו בשנת 1989 את אלבומם הראשון "Bleach". בתקופה זו הופיעה נירוונה במועדונים קטנים ולא זכתה להצלחה רבה. בשנת 1990 עזב צ'אנינג את הלהקה בעקבות סכסוך מתמשך עם קוביין, ובמקומו הגיע המתופף דייב גרוהל.
הפריצה הגדולה של נירוונה הייתה ב-1991, עם אלבומה השני "נוורמיינד" (Nevermind) והסינגל הראשון ממנו, "Smells Like Teen Spirit". השיר והתקליט הפכו למייצגי מוזיקת הגראנג' ולסמל של אותו הדור. קוביין הפך עבור רבים לסמל של "דור ה-X", דור אדיש שרוצה "שישעשעו אותו" (ציטוט מהשיר "Smells Like Teen Spirit"). הלהקה הפכה לפופולרית מאוד והייתה ללהקת הגראנג' הראשונה שהגיעה לראש המצעדים ברחבי העולם.
בתקופה זו אובחן קוביין כסובל מהפרעה דו-קוטבית. הוא כתב את השיר "Lithium" על שם התרופה הפסיכיאטרית. השיר יצא ביום בו אושפז לאחר שניסה להתאבד.
בשנת 1992 התחתן קוביין עם קורטני לאב, מוזיקאית עם רקע של ילדות קשה, ובדומה לקוביין, בת להורים גרושים, שאף עבדה כחשפנית. פחות מחצי שנה לאחר נישואיהם נולדה בתם, פרנסיס בין קוביין. השם "פרנסיס" ניתן לה על שם פרנסיס מקי חברת ההרכב The Vaselines, למרות שהיו שחשבו שההשראה הייתה השחקנית פרנסיס פרמר (עליה כתב קוביין את "Frances will have her revenge on Seattle"). השם "בין" ניתן לה על ידי אביה, שטען שנראתה בתמונות האולטרסאונד במהלך ההיריון כשעועית קטנה (Bean). קורטני לאב הודתה מאוחר יותר שהשתמשה בסמים במהלך ההיריון. הדבר גרם לניסיון של הרשויות לבטל את חזקתם על הילדה.
באותה שנה הוציאה נירוונה את "Incesticide", אוסף של הקלטות שלא פורסמו ובוטלגים. ב-1993 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, "In Utero".
ב-18 בנובמבר 1993 ביצעה נירוונה הופעה אקוסטית מיוחדת בערוץ MTV; היא נחשבת להופעת האנפלגד הטובה והידועה ביותר שבוצעה במסגרת MTV. אלבום הופעת האנפלאגד יצא בנובמבר 1994, לאחר מותו של קוביין (במקור, קוביין רצה להוציא רק שירים מועטים מהופעה זו בדיסקים עתידיים של נירוונה).
מותו
לקוביין הייתה היסטוריה של דיכאונות, ניסיונות התאבדות ושימוש בסמים. כחודש לפני התאבדותו בביתו, ניסה להתאבד לכאורה על ידי בליעת מנת יתר של תרופות יחד עם שמפניה בבית מלון ברומא.
לאחר שכנועים רבים הוא אושפז במוסד גמילה, אך ברח ממנו לאחר ימים ספורים ושב לביתו. קוביין התאבד לכאורה לבסוף, בביתו בסיאטל ב-5 באפריל 1994 ביריית רובה לראשו (אף על פי שעל הרובה לא נמצאו טביעות אצבעותיו). למרות שהמנצח דייוויד וודארד בנה "Dreamachine" פסיכואקטיבי עבור קוביין, הדיווחים שקוביין השתמש במכשיר בצורה מוגזמת בימים שקדמו להתאבדותו נסתרו על ידי ממצאים מאוחרים יותר. גופתו התגלתה רק שלושה ימים לאחר מותו, על ידי איש תחזוקה שהגיע להתקין מערכת אבטחה בבית.
הוא השאיר מכתב התאבדות, בו הוא מספר על סיבותיו לפירוק להקת "נירוונה". מכתב זה נמצא נעוץ בעציץ עם עט (שגם בו לא נמצאו טביעות אצבעותיו) כששלוש השורות האחרונות מצביעות על כך שהתכוון להתאבד. במכתב זה, שהוקדש בעיקר לאשתו ולבתו, ציטט קוביין מהשיר "My My, Hey Hey (Out of the Blue)" של ניל יאנג: "עדיף להישרף מאשר להתפוגג" ("It's Better to burn out than to fade away"). בניתוח שלאחר המוות התגלה בגופו ריכוז גבוה מאוד של הרואין, פי 3 מהרמה המוגדרת כקטלנית, כלומר שרמת ההרואין בגופו כבר הייתה אמורה לשתק אותו לפני שהוא היה מספיק לירות בעצמו. גופתו של קוביין נשרפה ואפרו פוזר בנהר ווישקה שבוושינגטון. בזירה נמצאו גם הרובה, ערכת הרואין משומשת, הארנק שלו, פאוץ', קופסת סיגריות, משקפי שמש ומכתב ההתאבדות.
בשנת 2005, כ-11 שנים לאחר התאבדותו לכאורה, נעשתה מחווה לכבודו ועל שלט הכניסה לעיר הולדתו, אברדין, נוסף הכיתוב "Come As You Are", כשמו של אחד השירים המפורסמים של להקתו.
אלמנתו, קורטני לאב, קיבלה את כל הזכויות על נירוונה, למרות התנגדות חברי הלהקה הנותרים. לאחר מותו של קורט פורסם אוסף של הקלטות מהופעות של נירוונה. כמו כן, פורסמו על ידי אלמנתו יומניו האישיים (למרות התנגדות משפחתו). בשנת 2002 הוציאה לאב לאור אוסף להיטים של הלהקה, למרות התנגדותם של גרוהל ונובוסליץ' (חברי הלהקה), ובשנת 2005 הוציאה מארז של שלושה דיסקים, DVD וחוברת של בוטלגים, הקלטות מהופעות חיות, סקיצות ודמואים שלא פורסמו קודם לכן.
במרץ 2014 פיתחה משטרת סיאטל ארבעה סרטי צילום שנשארו בחדר הראיות; לא נמסרה סיבה לכך שהסרטים לא פותחו קודם לכן. לפי משטרת סיאטל, צילומי הפילם מראים את זירת מותו של קורט קוביין בצורה ברורה יותר מאשר תמונות הפולארויד שצולמו על ידי המשטרה. הבלש מייק סיסינסקי, חוקר מקרים פתוחים, הונחה לבחון את הסרטים מכיוון ש"עברו 20 שנים וזהו מקרה תקשורתי בעל פרופיל גבוה". סיסינסקי ציין כי מותו של קוביין נשאר התאבדות וכי התמונות לא ישוחררו לציבור. התמונות המדוברות שוחררו מאוחר יותר, אחת אחת, שבועות ספורים לפני יום השנה ה-20 למותו של קוביין. תמונה אחת מראה את זרועו של קוביין, שעדיין עונדת את צמיד בית החולים ממכון הגמילה מסמים שעזב כמה ימים לפני שחזר לסיאטל. תמונה נוספת מראה את רגלו של קוביין נשענת ליד שקית קליעי רובה ציד, שאחד מהם שימש במותו.
אף על פי שהגרסה הרשמית קובעת שקוביין התאבד, במהלך השנים הועלו סברות אחרות שטענו שקוביין נרצח. אלו טענו ששלוש השורות האחרונות במכתב ההתאבדות נכתבו בכתב אחר משאר המכתב ושלפי כמות ההירואין שנמצאה בנתיחה שלאחר המוות הייתה גבוהה מלאפשר לו לבצע זאת בעצמו.
במותו, הפך קוביין לאחד מחברי מועדון 27.
דיסקוגרפיה
ראו דיסקוגרפיה של נירוונה.
קישורים חיצוניים
פרויקט מיוחד של Y-Net במלאת עשור למותו של קוביין
אתר החוקר את הטענה שקורט קובין נרצח
"ישן עם מלאכים" - פרויקט ההוקרה של ניל יאנג לקורט קוביין
דויד פרץ, "הפיתוי האחרון של קורט קוביין" - כתבת מחווה לעשור למותו
הערות שוליים
קטגוריה:מוזיקאי גראנג'
קטגוריה:נירוונה
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים
קטגוריה:מתאבדים: מוזיקאים
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בארצות הברית
קטגוריה:מועדון 27
קטגוריה:פמיניסטים אמריקאים
קטגוריה:אמני גפן רקורדס
קטגוריה:אמריקאים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1967
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1994 | 2024-10-06T05:50:06 |
בודהה (מושג) | בבודהיזם, המושג בּוּדְהָה (מסנסקריט: बुद्ध, "זה שהתעורר"', או "המואר") הוא שם-תואר כללי עבור אלו שהגיעו להארה ולנירוואנה, ואיננו שמור לדמות היסטורית יחידה. לפי המסורת הבודהיסטית היו רבים שזכו להגיע אליו בעבר, והיום כמו אז - ההארה וההפיכה לבודהה זמינות לכל אדם שישקיע מאמץ נכון על מנת לטפח אותן. בזרם הטהרוואדה שמור התואר רק עבור אלו שהגיעו להארה באופן עצמאי (ללא תמיכת מורה או כתבים), ומונים 28 בודהות שכאלה . הידוע ביותר מביניהם הוא הבודהה סידהרתא גאוטמה, שחי במאה ה-6 לפנה"ס. כאשר מוזכר "הבודהה" ללא ציון שם מפורש, הכוונה היא על-פי רוב לבודהה זה.שמאל|ממוזער|450px|חריטה באבן המציגה שבעה בודהותשמאל|ממוזער|180px|פסל בן המאה ה-2 לספירה של הבודהה מאיטריה, על-פי המסורת הבודהיסטית, הבודהה העתיד לבוא
התנאים לזכייה בתואר "בודהה"
הדרך המובילה להארה ולשחרור מסבל היא הדרך המתומנת הנאצלת, ששלושת עיקריה הם שמירה על ערכי מוסר (סילה), טיפוח ריכוז מדיטטיבי (סמאדהי) ופיתוח חכמה מתוך התנסות ישירה (פאניה). ההולך בדרך זו יהפוך ל"בודהה" בתהליך הדרגתי, העובר דרך ארבעה שלבים מוגדרים של התעוררות ("ארבעת שלבי ההארה"). כל אחד משלבים אלה מסמן רכישה של תובנה חווייתית עמוקה הקשורה באמיתות נאצלות על אודות הקיום, אשר משנה באופן מהותי את הדרך שבה הוא תופס את העולם ואת מקומו בתוכו.
ההארה המלווה בהגעה לנירוואנה אינה "סוף הדרך", אלא הנקודה בה האדם משתחרר באופן מלא מהבורות שגרמה לו סבל בעבר, ואיננו יוצר עוד תגובות רגשיות חדשות של דחייה-והשתוקקות (סנקהארות). כדי להפוך לבודהה על המתרגל להשקיע מאמץ נוסף, להמשיך לטהר את עצמו גם ממשקעי-עבר בלתי-טהורים שעדיין חבויים בנפש, ורק אז יהפוך לבודהה ויגיע לכליל שלמות ההארה המוחלטת ("אנוטרה-סאמיאק-סאמבודהי").
במסורות מסוימות שמור שם התואר בודהה אך ורק למי שהגיע למצב השחרור המוחלט מהבורות והסבל בכוחות עצמו, ללא כל סיוע חיצוני ממורה או מכתבים. אדם שהגיע להארה באמצעות הדרך שהותוותה על ידי הבודהה, נקרא "ארהט" בסנסקריט או "ארהנט" בפאלי ("ראוי" או "נאצל").
היסטוריה במסורת הבודהיסטית
בכתבים הבודהיסטים מוזכרים מספר בודהות שגילו את הדרך להתעוררות לאורך ההיסטוריה, אך כל אחד מהם היה יחיד בדורו. ביניהם ניתן למצוא את הבודהות דִיפַּנְקַרַה ואמיטאבהה. במשך השנים תורתו של כל אחד מהם נשתכחה לגמרי, עד אשר קם הבודהה הבא אחריו וגילה את הדרך מחדש. הבודהה האחרון, ואף היחיד שיש לו אי אילו תיעודים היסטוריים , הוא סידהרתא גואטמה הבודהה. על פי המסורת הבודהיסטית, ניבא הבודהה גאוטמה, שלאחר שתישכח תורתו בעתיד, ייוולד בודהה בשם מַאִיטְרֶיַה (בפאלי: מֵטֶּיַּה).
שני סוגי הבודהה
קיימים שני סוגים של בודהה:
בודהה שקט (עצמאי) (פַּצֶּ'קַה-בודהה): הבודהה השקט או העצמאי, הגיע לנירוואנה בכוחות עצמו, אך אינו יכול ללמד את הדרך לאחרים, ואין בכוחו להניע את גלגל הדהרמה.
בודהה מושלם (סַמַּסַמְבּוּדְּהַה). בודהה ער בשלמות שהגיע לנירוואנה באופן מושלם בזכות עצמו ויש לו את היכולות להניע את גלגל הדהרמה, כלומר ללמד ולהפיץ את הדרך להגעה לנירוואנה, לכל היצורים החיים, בכל העולמות.
על פי המסורת הטהרוואדית, שני סוגי הבודהות נדירים במערכת הקיום. ביקום ובעידן אחד, יכולים להתקיים כמה בודהות שקטים בו זמנית, אך רק בודהה מושלם אחד, ולא יולד בודהה נוסף מסוג זה עד שתשכח כל התורה שלימד קודמו. על פי המסורת הבודהיסטית, הבודהה המשולם הבא יהיה הבודהה מאיטריה, שיולד לאחר שתשכח כל תורתו של הבודהה גאוטמה.
עשר התכונות של הבודהה המושלם
על פי המסורת הבודהיסטית, הבודהה המושלם ניחן בעשר תכונות המאפשרות לו להגיע לנירוואנה ולהוביל אליה אחרים:
דָאנַה (Dāna) - נדיבות
סִילַה (Sīla) - מוסריות
נֶקְּהַמַּה (Nekkhamma) - פרישות
פַּנְיַיה (Pañña) - חוכמה
וִירִייַה (Viriya) - מאמץ
קְהַנְטִי (Khanti) - סובלנות, סלחנות, התמדה
סַצַּ'ה (Sachcha) - אמינות, כנות ואמירת אמת
אַדִיטְּהָאנַה (Adhiṭṭhāna) - נחישות
מֵטָּא (Mettā) - אהבה של רצון טוב
אוּפֵּקְּהָא (Upekkhā) - איזון נפשי
קודם לידתו האחרונה, מביא הבודהה את עשר התכונות לכלל שלמות, ורק אז, הוא מוכן להייוולד, להשיג את ההתעוררות השלמה וללמדה לאחרים.
ראו גם
שלוש אבני החן
קישורים חיצוניים
https://www.youtube.com/watch?v=iODIaTGfBOs - סיפור הבודהה - סידהרתא גאוטמה.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מונחים בבודהיזם
קטגוריה:בודהיזם | 2024-07-27T15:27:36 |
סינתיסייזר | ממוזער|300px|סינתיסייזר
שמאל|ממוזער|250px|המלחין יוסף טל במרכז למוזיקה אלקטרונית (1965) מפעיל סינתיסייזר של Hugh Le Caine
ממוזער|Robert Moog with Moog synthesizers. Many of Moog's inventions, such as voltage-controlled oscillators, became standard in synthesizers.|ממוזער| רוברט מוג עם סינתיסייזרים של מוג. רבות מההמצאות של מוג, כמו מתנדים מבוקרי מתח, הפכו לסטנדרט בסינתיסייזרים
סינתיסייזר, מְסַנְתֵּז או סַנְתָז הוא כלי נגינה פיזי או וירטואלי המפיק צלילים באמצעות מעגלים חשמליים או באמצעות אלגוריתמים מתוכנתים. סינתיסייזר חייב להיות מחובר למערכת הגברה כלשהי כדי שצליליו ישמעו, ולכן יש סינתיסייזרים שמכילים רמקול מובנה. סינתיסייזרים רבים מכילים גם מקלדת אלקטרונית מובנית, וכן כפתורים וחוגות. ניתן לנגן על סינתיסייזר ולשלוט בצליל שלו גם באמצעות סיקוונסר או תוכנת DAW, על ידי שליחת פקודות MIDI.
סינתיסייזרים יכולים להשתלב כחלק מתחנת עבודה מוזיקלית הכוללת לרוב גם סיקוונסר, סמפלר ואפקטים.
הסינתיסייזרים הראשונים נוצרו באמצע המאה ה-20 והיו בעיקר בשימוש אולפני של מלחינים של מוזיקת אוונגרד. מסוף שנות השישים ואילך, עם יצירת הסינתיסייזר של רוברט מוג ומאוחר יותר של מתחריו, עלתה הפופולריות של הסינתיסייזר ברוק, פופ, ג׳אז וסגנונות שונים של מוזיקה אלקטרונית. החל מראשית המאה ה-21 עלתה הפופולריות של סינתיסייזרים וירטואליים, המתחברים
לתכנות מוזיקה כתוספי-תוכנה. חלק מתוספים אלה מחקים את הצליל והממשק של סינתיסייזרים קלאסיים כגון DX-7, מינימוג, Prophet-5 וכדומה, וחלקם מציגים שיטות סינתזה חדישות כגון סינתזה חיבורית וגרנולארית.
סינתיסייזרים מחולקים לשתי משפחות עיקריות, המובדלות זו מזו לפי הטכנולוגיה של הפקת הצליל: דיגיטליים ואנלוגיים.
מבנה הסינתיסייזר
סינתיסייזר טיפוסי בנוי מרכיבים שונים שמחוברים זה לזה ושותפים ליצירת הצליל. כל רכיב (מודול) הוא לרוב פשוט באופן פעולתו אבל החיבור של הרכיבים השונים ביחד הופך את הצליל הסופי לעשיר ומורכב. הרכיבים הנפוצים הם: מתנד (אוסילטור), מסנן (פילטר), מעטפת צליל (Envelope), מתנד בתדירות נמוכה (LFO) ועוד.
ברבים מהסינתיסייזרים יש מספר רכיבים מכל סוג. למשל בסינתסייזר האנלוגי המפורסם מינימוג של חברת מוג, ישנם שלושה אוסילטורים (שאחד מהם מסוגל לעבוד גם בתדירות נמוכה), גנרטור רעש (Noise Generator), פילטר, ושתי מעטפות צליל. בסינתיסייזר הדיגיטלי DX7 של ימאהה ישנם שישה אוסילטורים דיגיטליים לכל קול (סה״כ 96 אוסילטורים) ומעטפת צליל לכל אחד מהם.
סינתיסייזר אנלוגי
סינתיסייזר אנלוגי הוא מכשיר שמייצר את הצלילים באמצעות רכיבים אלקטרוניים שמייצרים או משנים מתח חשמלי. בסינתסייזר אנלוגי 'טהור' כל המעגלים שקשורים בייצור ובעיבוד הצליל יהיו אנלוגיים, וסינתסייזר שמשלב בין רכיבים אנלוגיים ודיגיטליים נקרא סינתסייזר היברידי (Hybrid analog/digital synthesizer, למשל PPG Wave).
סינתיסייזר אנלוגי מפיק צליל באמצעות מתנד (Tone generator/oscillator) אשר יוצר שינויים מחזוריים במתח חשמלי, או גלים.
את הגלים שנוצרו ניתן לאפנן באמצעות רכיבים אלקטרוניים אחרים, לרוב מסננים שחותכים או מדגישים תדרים ומגברי VCA שמשנים את עוצמת הגל. על רכיבים אלה ניתן לשלוט (למשל: להחליש את העוצמה במידה רצויה) באמצעות מתח בזרם ישר, הנקרא 'מתח שליטה' (Control Voltage). רכיבים אלקטרוניים נוספים יכולים לייצר מתח שליטה שמשתנה לאורך זמן, למשל תנועה גלית איטית (LFO), ומשמשים את המוזיקאי כדי לקבוע את המאפיינים והאופי של כל צליל שייווצר בתגובה לנגינה.
כך, באמצעות שילוב של מעגלים אלקטרוניים פשוטים וללא שימוש בתוכנה, ניתן ליצור מגוון רחב מאוד של צלילים, החל מחיקוי של כלי נגינה אמיתיים ועד לצלילים סינתטיים שלא ניתן ליצור באמצעים אחרים.
הסינתיסייזרים האנלוגים הראשונים היו מסובכים לתפעול, גדולים ויקרים מאוד. המתנדים המפיקים את הצליל לא היו יציבים מספיק ולכן קשה היה לכוון אותו.
ב-1971 יצר רוברט מוג את הסינתיסייזר האנלוגי הנייד הראשון אשר היה, יחסית, נוח יותר לתפעול.
יצרניות ידועות של סינתיסייזרים אנלוגיים הן: sequential, Moog, Alesis, Casio, Clavia, korg ,ימאהה, Roland ועוד.
סינתיסייזר דיגיטלי
הסינתיסייזר הדיגיטלי מפיק צלילים באמצעות מעבד בטכנולוגיה שנקראת עיבוד אותות ספרתי (DSP). כל רכיב בסינתיסייזר הדיגיטלי הוא אלגוריתם והתקשורת בין הרכיבים השונים אף היא נעשית באופן מתמטי או אלגוריתמי. האות הסופי הוא גל דיגיטלי, רצף של ערכים מספריים שמומר לאות אנלוגי באמצעות ממיר דיגיטלי לאנלוגי (DAC). כל הסינתיסייזרים הווירטואליים (Plug-ins) הם דיגיטליים.
חלק מהסינתיסייזרים הדיגיטליים (כמו ה-Nord Lead) מחקים באופן דיגיטלי את אופן הפקת הצליל של סינתיסייזרים אנלוגיים בגישה שמכונה Virtual Analog, בעוד אחרים משתמשים בטכנולוגיות שלא יכולות להתבצע בצורה אנלוגית כגון סינתזה גרנולרית, מידול פיזיקלי, Wavetable synthesis ועוד.
ראו גם
סינת'-פופ
סטיילופון
רוברט מוג
קישורים חיצוניים
סינתיסייזרים ישנים
מאפיינים ומרכיבים של סינתיסייזר
הערות שוליים
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:כלי נגינה אלקטרוניים | 2024-09-18T15:06:15 |
מרטין היידגר | מרטין היידגר (גרמנית: Martin Heidegger; 26 בספטמבר 1889 – 26 במאי 1976) היה פילוסוף גרמני, מהמשפיעים במאה ה-20. היידגר עסק בעיקר באונטולוגיה, אסתטיקה, פילוסופיה של הטכנולוגיה ופנומנולוגיה, והשפיע בין השאר על זרם האקזיסטנציאליזם.
יצירתו העיקרית היא החיבור "הוויה וזמן" (1927), שאותו הקדיש לאדמונד הוסרל, מורו לפילוסופיה. היידגר הצטרף למפלגה הנאצית והיה הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במסגרת זו נאסר על הוסרל (שהיה ממוצא יהודי) להשתמש בספריית האוניברסיטה ופוטרו המורים היהודים באוניברסיטה (ראו: חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי).
ביוגרפיה
ממוזער|בית המשפחה במסקירש, שבו גדל היידגר
ממוזער|תקריב לוחית הזיכרון בבית במסקירש
היידגר נולד בעיירה מסקירך בבאדן שבגרמניה. הוא היה בנו של חבתן שהתנדב גם כשמש הכנסייה המקומית, התחנך כקתולי ולמד בסמינר של מסדר הישועים. בשנים 1909–1911 למד תאולוגיה באוניברסיטה של פרייבורג, ואחר כך למד בה פילוסופיה. ב-1914 השלים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "פסיכולוגיזם". ב-1916 כתב בהנחיית הנאו-קאניטאן היינריך ריקרט את תזת ההביליטציה שלו על ג'ון דנס סקוטוס אשר הסמיכה אותו לשמש למשרה באוניברסיטה. בתזה זו ביקש להראות כי עקרונות פנומנולוגיים מרכזיים מופיעים כבר אצל סקוטוס, תוך עיגונם במערכת המטאפיזית שלו. לימד ללא שכר עד שהפך לפרופסור מן המניין.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני ושירת כחזאי וכסמל דואר. אחרי המלחמה שימש כעוזרו של אדמונד הוסרל באוניברסיטה של פרייבורג, וב-1923 נבחר לשמש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מרבורג. בין הסטודנטים שלו שם היו חנה ארנדט והנס יונאס.
עם חנה ארנדט היו לו יחסיו קרובים ביותר והם אף ניהלו רומן, כאשר היא הייתה בת 18 והוא נשוי ואב לשניים.
ב-1928, עם פרישתו של אדמונד הוסרל, נבחר מרטין היידגר למלא את מקומו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פרייבורג. הוא נשאר שם במשך כל חייו אף שהיו לו הצעות לשמש באותו תפקיד באוניברסיטאות אחרות, לרבות באוניברסיטה של ברלין (היום אוניברסיטת הומבולדט). ב-1929 נערך "הדיבייט בין קסירר להיידגר" בעיר דאבוס.
בסוף 1932 תקף היידגר את ה"ייהוד" (Verjudung) הגובר, לטענתו, של האוניברסיטה הגרמנית.
ב-1 במאי 1933 הצטרף למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורו, הפילוסוף היהודי המומר אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי הנאצי. בפברואר 1934 התפטר מתפקידו כרקטור והפסיק ללכת לאספות של המפלגה הנאצית, אך המשיך להיות חבר מפלגה.
במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר באופן עקרוני לשנות בה דבר, לרבות דברי תמיכה בנאציזם. בשנת 2014 התפרסמו גם מחברותיו הפרטיות, המכונות "המחברות השחורות" אותן כתב בשנים 1931– 1941 ושם נמצאו גילויי אנטישמיות נוספים. לאחר המלחמה לא הביע היידגר בפומבי חרטה על תמיכתו בנאציזם, אך בשיחה פרטית אמר כי היה זה "הדבר הטיפשי ביותר שעשה בחייו."
על תמיכתו במשטר הנאצי וחוסר מוכנותו לחזור בו ולהודות בפומבי בטעות, כתב לו במכתב תלמידו לשעבר הרברט מרקוזה, בשנת 1948: "פילוסוף עלול ללכת שולל אחר עניינים הנוגעים לפוליטיקה; במקרה זה עליו להודות בגלוי בטעותו. אך הוא לא יכול ללכת שולל אחר משטר שהרג מיליוני יהודים - רק משום שהם יהודים. דבר זה הופך את הטרור לתופעה שגרתית של יום יום וכן הופך רעיונות דגולים כמו רוח, חירות ואמת להיפוך רווי הדמים שלהם; משטר שבכל היבט אפשרי אותו ניתן להעלות על הדעת היה קריקטורה רצחנית של המסורת המערבית, שאתה עצמך מסביר ומאיר בהתלהבות כה רבה לפרטי פרטיה."
בשנת 1966 הסכים היידגר להתראיין בנושא לעיתון דר שפיגל, וטען כי תמך במפלגה הנאצית מכיוון שרצה להציל את האוניברסיטה, ומשום שהאמין אז כי הנאציזם מציע דרך לאומית וחברתית חדשה בין קומוניזם לקפיטליזם. כמו כן ציין שבזמן כהונתו כרקטור סירב לבקשת הנאצים להסיר ממדפי הספרייה באוניברסיטה ספרים של מחברים יהודים.
הגותו
הגותו של היידגר ניתנת להבנה לאור השאלה המנחה אותה, היא "שאלת הוויה". שאלת הישות היא מן הנושאים הסבוכים בפילוסופיה המערבית, והיידגר מקדיש מאמצים רבים על-מנת לחשוב על עצם השאלה והניסוח שלה. בעוד שהחקר המטאפיזי ניסה לענות על שאלות מסוג "האם x קיים?" (כגון אלוהים או נפש), היידגר מצביע על כך שפירושו המונח "קיים" נשאר בלתי-ברור. "שאלת ההוויה", שבודקת "מה הופך את היש לקיים" היא השאלה הבסיסית ביותר בפילוסופיה, ואמורה לעלות ראשונה. לפי היידגר, הקיום האנושי באשר הוא, הוא "פרשנות" מסוימת לישות, או לחלופין, משמעות מסוימת של הישות, שבלעדיה אינו מה שהוא. כך כאשר אדם מבין דברים מסוימים כישנם ואחרים כאינם, או כאשר האדם מעדיף ישים מסוימים על-פני ישים אחרים הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת לישותם של אותם הישים.
כאמור, אם כל אדם הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת, היידגר טוען שהפרשנות הזו "חורגת אל מעבר" למציאות הישים על ידי זה שהיא בעלת עמדה מסוימת כלפי הישות של אותם ישים. החריגה הזאת "אל מעבר" היידגר מסביר כ"יישותו של האדם" אותו הדבר לו הוא קורא "קיום". היידגר מנסה להבין את אותו "קיום" כתצורות מסוימות של "חריגה אל מעבר לישים". דבר המאפשר את הופעת הישות של הישים, את משמעותם. ההיסטוריה של הישות היא ההיסטוריה של התנאים המאפשרים את החריגה הזאת, כלומר של הפרשנויות הדומיננטיות שבכל מצב מתנות את פרשנותו של כל אדם יחיד בכל זמן נתון, וברוב המצבים הן הן המאפשרות את הופעת הישות של הישים כפי שהיא ולא האדם הבודד.
לטענתו, ההוויה "נשכחה" לאורך רוב ההיסטוריה של הישות. כדי להבין את האמירה הזאת, עלינו להבין כיצד היידגר מבין את ההיסטוריה. לדידו, ההיסטוריה היא זירת ההתרחשות של ההוויה והיא מתחוללת מתוך יחסו של ה-Dasein (ה"נמצא-שם", האדם) עם הישות. על כן, התהליך ההיסטורי, ובכללו ההיסטוריה הפילוסופית בפרט, נעוצים ב"קשב" של האדם לישות. דוגמה לדבר אפשר למצוא במגנום אופוס שלו "הוויה וזמן": לדידו, רנה דקארט, שקבע את מהלכה של הפילוסופיה המודרנית, הביא לידי ביטוי תצורה מסוימת של "שכחת" הישות. על ידי כך שדקארט זיהה את הישות עם ההכרה, הוא התחיל את הסובייקטיביות המודרנית שאינה מכירה למעשה בישות אחרת מלבדה מחד, ומאידך את האובייקטיביות המודרנית בכך ככל שהיא נתפשת לאופי האוניברסלי של מושגי ההכרה. הבנתו של דקארט את המחשבה תרמה לשכחת הישות עצמה, כמשהו שחוצה (transcend) את כל הישים ולא רק את ההכרה באופן מיוחד.
נהוג לחלק את הגותו של היידגר לשתי תקופות מרכזיות: במרכז התקופה הראשונה עומד ספרו "הוויה וזמן" (יש המתרגמים "ישות וזמן"): בספר זה היידגר מבסס את המבנה שלו לקיום האדם בתור היש שדואג לישות. האדם "דואג" לישים, מה שמאפשר את חשיפתה האפשרית של ישותם, בהתאם לאופן הדאגה שלו לישות; הדבר המרכזי לו הוא למעשה דאגה לקיום (ישות האדם), המגלה את עצמו בכל דאגה. ב'דאגה' הכוונה היא לכל יחס לישים שנובע מעצם הקיום האנושי, מדובר בכל יחס של האדם לישות של הישים באשר הם. חשיפת ההוויה של האדם נקראת אצל היידגר אותנטיות. בעצם היות האדם בעל פרשנות עצמאית לקיום של עצמו, הוא מגיע להוויה אותנטית שאינה "מושפעת" מדברים אשר אינם שייכים לה. ההגעה לאותנטיות נעשית באמצעות כלים שמקבלים אצל היידגר פרשנות פנומנולוגית, כגון עמידה בפני המוות, המצפון והניגוד ל"הם".
התקופה השנייה מאופיינת בהפנמה של הבנת הישות מתוך עצמה, על כן הוא נוטש מושגים אנתרופוצנטריים לטובת מושגים מתוך הפנומנולוגיה שהוא עצמו פיתח, שקשורה קשר הדוק לפרשנות שלו את הפרה-סוקרטיים. בתקופה זו היידגר מתייחס יותר להופעת הישות בישים, ה"איבטוח" שלה בהתחשב באופן החשיפה הטמפורלית שנגיש לבני אנוש. ב"מכתב על הומניזם" (שמסמן את המפנה הנ"ל) היידגר ממשיל את האדם לרועה צאן שההוויה היא הצאן שלו. על האדם לדאוג להיות ההוויה על מנת שהיא תתרחש במלואה.
ההבדל בין התקופות בא לידי ביטוי גם ביחס לנקודת המוצא בהגותו של היידגר, שהשאלה המהותית ביותר שצריכה להישאל בפילוסופיה היא שאלת הישות (או שאלת ההיות), כלומר מה המשמעות של "להיות". במסגרת שאלה זו הוא מציב את מושג האמת כמצביע על התגלות - התגלות הישות אל האדם. בהגותו המוקדמת התגלות הישות נתפסת במסגרת עולמו של האדם, קרי רשת המשמעויות המתגלות לו באופן קדם תאורטי והמהוות את העולם שבו הוא חי; ואילו בהגותו המאוחרת היא נתפסת כהתגלות המסתורין, היש בכללותו, באופן שמבליט הדדיות בין האדם לבין הישות, הדדיות המתוארת באמצעות המושג ההיידגריאני המכונן: "האירוע המשייך".
ההבדל האונטו-אונטולוגי
אחד הרעיונות המרכזיים בהגותו של היידגר הוא ההבדל האונטו-אונטולוגי. היידגר מבקש להבחין בין ישים פרטיקולריים, אונטיים, לבין הישות ("הוויה") האונטולוגית שלהם. טענתו המרכזית היא שככל שהייתה אונטולוגיה מערבית מאז ימי אפלטון ואריסטו, אופייה נטה ללבוש צורה אונטית. כך למשל נטען שמהותו של האדם היא היותו יש רציונלי. על פי היידגר, יש כאן "שכחה" של הישות האנושית עצמה, על ידי צמצום שלה והבנתה דרך תופעה שהיא משנית בקשר שלה לאדם (תופעת ההכרה). דוגמה נוספת, מימי הביניים, היא ההבנה האלגורית של הישות על ידי האמירה שהדבר היחיד שיש לו ישות הוא אלוהים, וששאר הדברים מקבלים ישות רק על דרך האלגוריה לישות המושלמת של האל. בכך אנו שוכחים את ההוויה של הדברים, משום שאנו מבינים אותה רק דרך תופעת האלוהים ולא לאור מכלול הישות שלהם בעצמם.
טמפורליות
אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של היידגר הוא הטמפורליות. טענתו המרכזית בנושא היא שלאורך ההיסטוריה המערבית הדרך להבנת הישות של הדברים עוברת דרך תפיסת הזמן. במערב, מימיי יוון ועד 'מדע הלוגיקה' של הגל היה נהוג לזהות את הישות עם ההווה. לפי התזה הזו, העבר והעתיד הם או שכפולים חיוורים של ההווה או שאינם בעלי ישות כלל. היידגר מנסה להעביר את תפיסת הזמן המערבית תחת משוכת הביקורת בזיהויו את הישות כמשמעות. הבנתו זו של הישות, פתחה פתח לתפיסת זמן שונה שהעיקר המרכזי שלה אינו הוודאות שמאפשר ההווה הפשוט, כי אם הסיכון שפותח בפנינו העתיד. קיום האדם נעוץ באופי העתידי שלו ("futurity"), שמתוכו העבר יכול להענות או לא להענות לציפיותיו. בהתאמה, כל קיום אנושי כעתידי כבר נמצא עם הדברים בעבר ("pastness") ועל כן מוגבל להקרנת ("projecting") אפשרויות קיומיות-עתידיות מסוימות ומוגבלות. המעגליות בין העבר-עתיד מאפיינת את הקיום האנושי, ובתורה מכוננת את מומנט ההווה כמשהו שתמיד חורג לעבר ולעתיד, במודוס שהיידגר מכנה אקסטטיות.
המעגל ההרמנויטי
עוד רעיון מרכזי שזכה אחרי היידגר להשפעה רבה הוא המעגל ההרמנויטי. השפעתו של הרעיון התחילה אצל תלמידו של היידגר הנס גדמר, והגיע לשיאה ב"תאוריה הביקורתית" של שנות ה-60. אצל היידגר ההרמנויטיות מתבטאת בפרשנות הקיומית של העתיד מתוך העבר ושל העתיד את העבר. כך לדוגמה כאשר אני קורא טקסט אני מגיע עם פרשנות קיומית מסוימת אל הטקסט אותה אני "משליך-קדימה" לעתיד ומבין את הטקסט לאור הציפייה הקיומית שלי ממנו. ועל אותו המשקל, כאשר אני קורא את הטקסט, הטקסט פועל עליי באופן כזה שאני נאלץ לשנות את הפרשנות הקיומית הראשונית שלי אותו. הטקסט, בתור מה "שכבר היה" משפיע על הבנתי את מה "שעוד לא" ובתור מה "שעוד לא" משפיע על הבנתי את "שכבר היה".
השפעתו
ממוזער|היידגר (משמאל) עם הפילוסוף הצרפתי ז'אן בופרה בשנת 1955
חשובי תלמידיו של היידגר היו יהודים: חנה ארנדט, ז'אק דרידה, עמנואל לוינס, הרברט מרקוזה ואחרים; אך למרות התפכחותו של היידגר מהתקווה לגבי תפקידו ההיסטורי של הנאציזם, הוא מעולם לא חזר בו מבגידתו במורהו הגדול הוסרל.
היידגר השפיע על הפוסטמודרניזם השפעה מכרעת. דרידה לקח ממנו את מושג הדקונסטרוקציה (destruktion). לאקאן לקח מהיידגר את הצורך שהמטפל יכבד את החלקים הלא-מילוליים של המטופל. מישל פוקו לקח מהיידגר את הקשר בין המילים והדברים ואת סדר הדברים. ליוטאר לקח ממנו את ביקורת הנראטיבים הגדולים.
ההיסטוריונית גרטרוד הימלפרב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו, והן בשל הדלות והשטחיות של רעיונותיו שמוצגים, לדעתה, בשפה כבדה ומורכבת שמכסה על השרלטנות ההיידגריאנית.
אך היידגר לא רק השפיע, אלא גם הושפע ממקורות שונים, ולעיתים בלתי צפויים. לצד ההשפעה הברורה של הקדם-סוקרטיים והוסרל, אבנר בן-זקן הראה כי עבודת הפוסט-דוקטורט של היידגר - "על הקטגוריות והמשמעויות אצל דון סקוטוס" עסקה בוויכוחים פילוסופים מימי-הביניים אשר התמקדו בהבחנה בין "קיום" ל"מהות". ויכוחים אלה שהתגלגלו מתחילת ימי הביניים, מהפילוסופיה הערבית, לסוף ימי-הביניים, לסכולסטיקה האירופאית, ואשר קבעו כי האל הוא הישות היחידה שקיומה ומהותה זהות, היוו למעשה קרש הזינוק ומקור השראה לשאלה הפילוסופית "מה זה להיות?" ולכתיבת "הוויה וזמן", בצד הצבה כאמור של פרשנות אקזיסטנציאלית למושגי הפנומנולוגיה של הוסרל, או כדבריו במקום אחר "הגענו מאוחר מדי לאלים, אך מוקדם מדי להוויה...".
מפרסומיו
ממוזער|קברו של היידגר במסקירש
הוויה וזמן (Sein und Zeit), 1927
קאנט ובעיית המטאפיזיקה (Kant und das Problem der Metaphysik), 1929
על מהות האמת (Vom Wesen der Wahrheit), 1930
מקורה של יצירת האמנות (Der Ursprung des Kunstwerkes), 1935
מכתב על ההומניזם (Brief über den Humanismus), 1946
מהניסיון לחשיבה (Aus Der Erfahrung Des Denkens) 1947
השאלה על אודות הטכניקה (Die Frage nach der Technik), 1949
זמן והוויה (Zeit und Sein), 1962
קץ הפילוסופיה ומלאכת החשיבה (Das Ende der Philosophie und die Aufgabe des Denkens), 1964
המחברות השחורות (Schwarze Hefte) 2014–2021
תרגומים לעברית
על הזמן [מתוך ספרו היות שזמן Sein und Zeit],.תרגום: אלכסנדר ברזל. תל אביב: מפעל השכפול של הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. תשכ"ד.
מקורו של מעשה-האמנות, תרגום: שלמה צמח, הוצאת דביר, 1968
בתרגום חדש: מקורו של מעשה האמנות, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
מאמרים (1929–1959): הישות בדרך - מן האין (מבעד לטכניקה) אל השפה, ערך, תרגם מגרמנית, בצירוף הערות ומבוא - אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999
"'רק אל עוד יכול להצילנו': ראיון ל׳דר שפיגל" (תרגמה: מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה כרך א׳ (תשע״א, יוני 2011) עמ' 231–257
השפה, תרגום: דנית דותן, מיכאל פרידמן, מהדורה דו-לשונית בצירוף הערות ומבוא, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2016.
איגרת על ה"הומניזם", תרגום: דרור פימנטל, הוצאת מאגנס, 2018
חנה ארנדט: חליפת מכתבים 1975-1925, תרגם מגרמנית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2017
משנת אפלטון על האמת, תרגום: דנית דותן, עורך מדעי: מיכאל פרידמן, מהדורה דו-לשונית בצירוף הערות ומבוא, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2021.
מה נקרא לחשוב? הרצאה: סמסטר חורף 1951–1952, תרגם מגרמנית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2023
לקריאה נוספת
הוגו ברגמן, "הפילוסופיה של מרטין הידגר", בתוך: הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה 1935
אברהם מנסבך, קיום ומשמעות: מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח
ג'ורג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1988
מיכאל רובק, אונטולוגיה ומתמטיקה במחשבתו של מרטין היידגר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1997
מרטין היידגר, 'רק אל עוד יכול להצילנו', הראיון ב-'דר שפיגל', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א'. נוסח עברי: מיכל סגל
מרק לילה, 'מרטין היידגר, חנה ארנדט, קרל יאספרס', בתוך הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001
מרק לילה, "הנפש הנמהרת", הוצאת עם עובד, 2004
טימותי קלרק, מרטין היידגר - מבוא, (תרגום: יאיר אור, עריכה מדעית: אלעד לפידות), הוצאת רסלינג, 2007
דרור פימנטל, "חלום הטוהר, היידגר עם דרידה", הוצאת מאגנס - פילוסופיה, 2009
פרל יואל, שאלה של זמן: פרויד בראי הזמניות של היידגר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 2011.
חגי כנען, שמואל רותם, דנה ברנע, היידגר בעברית: פרק בתולדות התגבשותה של פילוסופיה מקומית, תיאוריה וביקורת: 40, קיץ 2012
קישורים חיצוניים
מאמרים וכתבות
ד"ר דרור פימנטל, היד של המבט: היידגר בין תאוריה לפרקטיקה היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 1 - קווים מקבילים, חורף 2005
גיל וייסבלאי, מדוע הוצנע המפגש ההיסטורי בין מרטין בובר ומרטין היידגר?, באתר הספרייה הלאומית, 20 בינואר 2017
בעז נוימן, המקרה של היידגר. מתוך האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, 2015.
יוחאי עתריה, החוב המצער להוגה הנאצי, באתר אלכסון, 23 באוגוסט 2020
הערות שוליים
קטגוריה:מרטין היידגר
קטגוריה:פנומנולוגיה
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרייבורג
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מרבורג
קטגוריה:נאצים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרייבורג
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פרייבורג
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1889
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1976 | 2024-10-06T22:01:17 |
סמבטיון | 250px|ממוזער|שמאל|יהודים מחכים על הגדה של נהר הסמבטיון. חלון ויטראז' בכנסייה בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה
הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי שלפי התלמוד והמדרשים, אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור, שלמנאסר החמישי.
האגדה
האגדה מספרת שהסמבטיון משליך אבנים אל גדותיו ועל כן אין איש יכול לחצות אותו, אולם הנהר אינו מחלל את השבת, ומפולת הסלעים בו נפסקת עם כניסתה. מאחורי הנהר צפונים עשרת השבטים, והנהר הזועף שומר עליהם עד בוא הגאולה.
פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו
הנהר מוזכר בספרות היוונית-רומית כבר במאה ה-1 לספירה, אך בשינויים מסוימים מהתיאור המופיע במדרש: חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן ציין בחיבורו "תולדות הטבע" את קיומו של הנהר, אך לדבריו הוא נמצא בארץ ישראל: . יוסף בן מתתיהו, לעומת זאת, סיפר בחיבורו "מלחמת היהודים", כי טיטוס עצמו ראה בעת מסעו בסוריה נהר בשם סבטיקוס, אלא שהוא פועל בצורה הפוכה - הוא זורם אך ורק בשבת:
בתלמוד, במדרש ובראשונים
בתלמוד ירושלמי נאמר שבני עשרת השבטים גלו לשלושה מקומות: נהר סמבטיון, הרי החושך (לגרסה אחרת: עננים שכסו אותם), ודפני של אנטיוכיה: .
בתלמוד בבלי מסופר כי טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא מנין ליהודים ש"ביום השביעי" המוזכר בתורה חל ביום השבת, ורבי עקיבא השיב לו: "נהר סבטיון יוכיח".
במדרש בראשית רבה אומר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: .
בשאילתות דרב אחאי (בראשית שאילתא א) מבואר שטורנוסרפוס לא השתכנע מטענה זו מאחר שלא היה יכול לאמתה:
הרמב"ן בפירושו לתורה כותב שמקור שמו של הנהר הוא המילה "שבת": "כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון".
בימי הביניים
בפיוט היהודי
נהר הסמבטיון מוזכר בשני זמירות שבת, המושרים גם בימינו במסורת יהודי גרמניה. ככל הנראה על פי סגנונן במשקל ובחרוז (המורה על אופן ההגיה) שני פיוטי הזמירות נכתבו באזור אשכנז (גרמניה וצפון מערב אירופה) בסביבות שנת 1300. שמות הפייטנים נמצאים באקרוסטיכון, אך הם אינם מוכרים לחוקרים מעבר לפיוטים אלו.
בזמר "מה יפית" שנכתב בידי מרדכי בר יצחק איש עלבא כתוב:
דְּבַר סִימָּן טוב לָךְ: בְּמָן,
וְאוֹת דֶּגֶל: סַמְבַּטְיון - הַמִתְגַּלְגֵּל בְּכָל יום
נָח כְּעַם סֶגֶל - יִשְׁבְּתוּ וְיִשְׁקוטוּ.
ובזמר "יום שבת קודש הוא" שנכתב כנראה בידי יהונתן איש שפיירא:
זֶּה הָאוֹת אֲשֶׁר שָׂם אֵל בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (וּ)בַשְּׁבִיעִי אֲשֶׁר הוֹאֵל:
סַמְבַּטְיוֹן הַנָּהָר שֶׁבְּכָל יוֹם רָץ וְנִמְהָר
יוֹכִיחַ בּוֹ מָנוֹחַ - תָּשִׁיב לְמִין אֲשֶׁר שׁוֹאֵל.
כלומר בעזרת סמבטיון הנח בשבת ורץ בשאר הימים, תוכל להתווכח עם מין (כלומר נוצרי) הטוען שאין השבת יום מיוחד.
מסורות נוספות
הנוסע היהודי אלדד הדני, שככל הנראה גרם לתפוצה הרחבה לה זכתה האגדה, טען במאה ה-9 כי הנהר מכיל חול ואבנים בלבד ללא טיפת מים, וכי מעבר לנהר נמצאים רק בני משה, ולא כל עשרת השבטים.ראו . אולם המקור הראשון שמזכיר נהר של אבנים וחול בהקשר זה מופיע בכתבי האסלאם: בקוראן מוזכרת קבוצה בשם "בני משה" ופרשן הקוראן, המוסלמי מוקאתיל אבן סולימאן (767), מקשר אותם ל"עשרת השבטים האבודים", וטוען שהקבוצה מונה 70,000 איש אשר חיים מעבר לנהר חול בחבש, בדומה לו מספר נוסף של פרשנים אסלמים ממקמים את הנהר בחבש ומוסיפים וכותבים שביום הדין שבטים אלו ילחמו לצד המוסלמים כפי שהיה בעבר במלחמות בין החבש והאסלם שחדר לאזור.
ברומאנס "אלכסנדר מוקדון העברי" מסוף המאה ה–12 מתואר כיצד עברו אלכסנדר מוקדון וצבאו את נהר הסמבטיון כאשר הוא נח בשבת.
ביהדות אשכנז נפוצה מסורת על "רויטע יידאלאך" (יהודים אדמוניים), כינוי לבני משה שמעבר לסמבטיון, שבבוא עת הגאולה יקומו וינקמו בנוצרים.
מיקומו וזיהויו
הרמב"ן מזהה את נהר הסמבטיון עם נהר גוזן הנזכר במקרא, ולדעתו של אלדד הדני הנהר הזה נמצא בסודאן או בחבש. ואילו ר' גרשון ב"ר אליעזר הלוי (1630), ור' מנשה בן ישראל קבעו שהנהר נמצא סמוך לים הכספי. ר' גרשון ור' מנשה גם היו אלו שעוררו עניין ציבורי מחודש באגדה, לאחר שההתעניינות בו פחתה עם הזמן.
לאורך השנים יצאו יהודים במסעות חיפוש אחר הנהר האגדי, ובהם פתחיה מרגנסבורג, והמקובל הספרדי אברהם אבולעפיה (המאה ה-12).
פיוט האקדמות
אגדה עממית נפוצה אודות נסיבות חיבור הפיוט אקדמות, שנקרא בקהילות אשכנז בבוקר חג השבועות, מספרת על יהודי אשכנז, שאחד מן הכמרים שם נלחם ביהודי המקום בכוח קסמיו וכישופיו. הכומר דרש מאת היהודים כי יבואו להתווכח עמו בפני המלך, בענייני האמונה. היהודים בקשו מאת המלך לתת להם ארכה כדי שיספיקו להביא אחד מחכמי ישראל המובהקים שידע מה להשיב לכומר. לאחר דין ודברים הוחלט לשלוח אחד מהם שילך על מעבר לנהר הסמבטיון - על אף שאין אפשרות לעבור את הנהר כי אם בשבת תוך כדי חילול שבת, אך פיקוח נפש דוחה שבת - וזאת על מנת להודיע את עשרת השבטים שיושבים שם, שיואילו לשלוח אחד מאיתם להתווכח עם הכומר. אך מאחר שאותו שליח שילך לא יכול לשוב (מחמת חילול שבת), הטילו גורל על זהות השליח. בגורל שנערך עלה שמו של רבי מאיר ברבי יצחק שליח צבור נהוראי, שאכן נשלח אל מעבר לנהר, ולאחר שהציע את הסיפור בפני עשרת השבטים הואילו לשלוח אחד מהם לצורך הוויכוח עם הכומר. רבי מאיר שידע שלא יוכל לשוב חזרה למקומו, חיבר את הפיוט אקדמות, שנוהגים לקרוא אותו בחג השבועות.
במחקר
חוקרים מודרניים ביקורתיים אחדים הציעו הסברים שונים להתפתחות האגדה.
השערת נהר הפרת - ההפוך: חוקר היהדות יצחק שמואל רג'יו טען כי נהר הסמבטיון הוא בעצם נהר פרת, אשר נקרא גם בשם זה משום שלאחר שהיהודים התיישבו מעבר לנהר התאפשר להם לשמור שבת. ניתן למצוא סימוכין לדעה זו, בעובדה שנהר הדון כונה בפי הגאוגרף הערבי מוחמד אל-אדריסי "אל סאבת", והעיר קייב מכונה אצל הקיסר קונסטנטינוס השביעי בשם "סאמבאטס" - כאשר שני הכינויים פירושם מקומות מנוחה היות ששני המקומות היו תחנות סחר, ושמם ניתן להם על ידי הכוזרים.
חוקר העתיקות היהודי-גרמני הארכאולוג גאורג שטיינדורף כתב על רישומי תחותמס הראשון (תות-משה) בחזרתו למצרים ממסע הכיבושים בצפון, ובו תיאורו המתפעל של הסופר המצרי מהנהר "ההפוך" נהר הפרת:
"מכל הפלאים בהם פגשו המצרים בעולם החדש, המפליא מכל היה נהר הפרת עצמו.
היאור במולדת, הנהר היחיד שהכירו, זרם מדרום לצפון, וכך יכלו להפליג צפונה עם זרם המים ובכוחו, ולשוב דרומה עם משב הרוח...
אך עתה פגשו בנהר, ההייתם מאמינים?!... שאין לשוט בו צפונה עם הזרם. הלוחמים המצרים לא נלאו מלספר על "המים ההפוכים, הזורמים דרומה כשהם זורמים צפונה". מאותו הרגע למעשה, המונח "מים הפוכים" הפך לכינוי של נהר פרת בפי המצרים."
השערת נהר הארנת (האורונטס) - חוקרים רבים עסקו בזיהוי הנהר המתואר בכתבי יב"מ (יוסיפוס) וידידיה האלכסנדרוני (פילון) באופן ברור כנהר ליד העיר ערקא והוא נהר הארנת (האורונטס). שמו הערבי הוא המורד (العاصي אלעצי או אלעגּ'י - מלשון מרידה) שמא בגלל זרימתו צפונה בניגוד לשאר הנהרות המצויים באזור, או בגלל פרצי מים גועשים פתאומיים ושוצפים בעונת החורף.
השערת נהר הזב הגדול (באזור חדייב): שמואל יוסף פין זיהה את נהר הסמבטיון עם נהר הזב הגדול שבחדייב, לשם הועברו עשרת השבטים. פין הצביע על העובדה שנהר הזב נקרא על ידי ההיסטוריון האתונאי קסנופון בשם "סאבאטוס", וטען שמאוחר יותר שונה שמו לסמבטיון, שינוי שיצר בלבול עם הנהר "סבטיקוס" שמזכיר יוסף בן מתתיהו. בהמשך התפתחו אגדות רבות על מקום משכנם של עשרת השבטים.
השערת "נהר החול": לפי דוד קאופמן, השם המקורי של הנהר בעברית היה "נהר החול", במובן של עפר (שם שיש לו מקבילה בערבית - Wadi al-Raml), ומאוחר יותר השם הובן בטעות כמתייחס לחול במובן של ימי החול - ששת ימי המעשה, וכך התעוררה האגדה על נהר שנח לסירוגין, ומכאן השם סמבטיון - נהר שבתי. מתוך שם זה אין לדעת אם הנהר זורם בשבת או נח בו, וכך קרה, לדברי קאופמן, שיוסף בן מתתיהו ופליניוס פירשו את השם במשמעויות הפוכות.
השערת גבול השבטים של גלות אשור: החוקר יחיאל שבי הציע הסבר לפיו מדובר בנהר היסטורי ששכן במערב אפגניסטן, לשם הגלתה ממלכת אשור את עשרת השבטים. לאחר שהתיישבו שם שלטו בני ישראל על מעברי הסחורות בנהר, ובשבת הם סגרו את המעברים כך שגם הנהר שבת מעבודה. לאזור זה הם קראו 'שמבה', שפירושו שבת בהגייה המקומית, ולכן נקרא הנהר 'שמבתיון' – הנהר של השבת.
כך או כך האגדה התפשטה והתחבבה על היהודים, וכן היא מוזכרת בזמירות שבת בזמר "מה יפית" ובזמר "יום שבת קודש".
בתרבות
בסאטירה העברית מסעות בנימין השלישי מאת מנדלי מוכר ספרים מתוארים מסעותיו של בנימין השלישי ועוזרו סנדריל, שנוסעים למרחקים כדי למצוא את "היהודים האדמוניים" שמעבר לסמבטיון.
בשם זה השתמש גם תיאטרון ישראלי סאטירי משנות ה-50 של המאה ה-20.
הסופר ש"י עגנון מזכיר את הנהר בספר אורח נטה ללון. בספר, ילד בשם רפאל שואל על אודות הנהר את גיבור הסיפור.
המשורר יהודה עמיחי מרבה להשתמש בנהר בצורה סימבולית בהרבה משיריו.
הזמר אהוד בנאי מציין את נהר הסמבטיון כנקודת ציון בכיוון מזרח (מתוך ארבע רוחות השמיים) בשירו "הכוכב של מחוז גוש דן". הסמבטיון מוזכר גם בשירו של יהורם גאון, "שיר היחידה", העוסק בפעילותה של סיירת מטכ"ל.
ישראל אלדד עשה שימוש ב"סמבטיון" ככינוי מחתרתי בארגון הלח"י וכשם עט (פסבדונים), משום שהיה סוער כמו הנהר.
האלבום השני של הזמר מוטי רודן נקרא ״סמבטיון״
ראו גם
עשרת השבטים
בני משה שמעבר לסמבטיון
קישורים חיצוניים
יהודה דוד אייזנשטיין, נהר הסמטביון, באנציקלופדיית אוצר ישראל
אלי אשד, עשרת השבטים האבודים - על הספר "אל עבר הסמבטיון - מסע בעקבות עשרת השבטים" מאת אביגדון שחן, בבלוג "היקום של אלי אשד", באתר רשימות
נהר הסמבטיון, באנציקלופדיה היהודית
הרב שמואל שמואלי מספר על נהר סמבטיון
פרק 97 – דבר היום: מעבר לנהר הסמבטיון – על עשרת השבטים האבודים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:פולקלור יהודי
קטגוריה:מקומות בדיוניים
קטגוריה:נהרות אגדיים
קטגוריה:אגדות יהודיות | 2024-10-18T10:42:42 |
הוביט | הוביט (באנגלית: Hobbits) הוא גזע בדיוני זעיר דמוי אנוש החי בארץ התיכונה בספריו של ג'.ר.ר. טולקין. הם מכונים גם בני מחצית או זוטונים (Halflings). ההוביטים הופיעו לראשונה בספר ההוביט, אשר גיבורו בילבו בגינס הוא הוביט. כמה מן הדמויות המרכזיות בספר ההמשך, שר הטבעות, היו הוביטים גם כן - פרודו בגינס, סמוויז גמג'י, פרגרין טוק ומריאדוק ברנדיבאק. ההוביטים מוזכרים בקצרה בסילמריליון ובסיפורים שלא נשלמו.
לדברי המחבר בפרולוג לשר הטבעות, ההוביטים הם קרובי משפחה של בני האדם. ההוביטים נראים דומה לבני אנוש קטנים, ולכן הם מכונים לפעמים "האנשים הקטנים". עם זאת, הם רואים את עצמם כעם נפרד. במהלך אירועי שר הטבעות ההוביטים חיים בפלך ובברי, בצפון מערב הארץ התיכונה, אך בסוף הסיפור כמה מהם עוברים לגונדור ורוהן.
פיתוח
טולקין האמין שהוא המציא את המילה הוביט, אם כי שנים לאחר מותו התגלה שהמילה הייתה קיימת כבר, אך עם משמעות שונה. נראה כי את ההשראה להוביטים קיבל טולקין מהספרים "הארץ המופלאה של הסנרגים" (שנכתב בידי אדוארד וויק סמית') והספר "בביט" שנכתב על ידי סינקלר לואיס. הסנרגים היו, במילותיו של טולקין, "גזע של אנשים הגבוהים אך במעט משולחן ממוצע, אך כתפיהם רחבות וכוחם כשל עשרה אנשים". טולקין כתב שהארץ המופלאה של הסנרגים הייתה "ככל הנראה מקור השראה תת-הכרתי להוביטים", ואמר בראיון כי "ייתכן שהמילה הוביט קשורה לספרו של לואיס" (כמו ההוביטים, ג'ורג' בביט נהנה מנוחות הבית שלו). עם זאת, טולקין טוען שהתחיל לכתוב את ההוביט בלי תכנון מראש, באמצע תקופת בחינות, ברשמו על דף נייר: "בתוך חור באדמה חי לו הוביט". רק בשר הטבעות פיתח טולקין את ההיסטוריה והחברה של בני הגזע.
בנספח בשר הטבעות מציג טולקין אטימולוגיה בדיונית עבור השם, לפיו המילה הוביט נגזרה מהמילה holbytlan, "שוכן-מחילה" בשפתם העתיקה של הרוהירים.
מראה
בפרולוג לשר הטבעות כותב טולקין כי גובהם של ההוביטים הוא בין שניים לארבעה רגל (בין 61 ל-122 סנטימטרים), כשהגובה הממוצע שלוש רגל ושישה אינץ' (107 סנטימטרים), והם מתלבשים בצבעים בהירים, עם עדיפות לצבעי צהוב וירוק. רגליהם מכוסות בשיער (לרוב חום, כמו השיער על ראשם), הם אינם נועלים נעליים ואינם מגדלים זקנים. תוחלת החיים הממוצעת של הוביט היא 100 שנים. הוביט מגיע לפרקו בגיל 33 ולגיל העמידה בגיל 50. הוביטים נוטים להיות מוצקים (אם כי פחות מגמדים).
סגנון חיים
ממוזער|300px|פתח מחילה של הוביט
בכתביו, מתאר טולקין את ההוביטים כסולדים מהרפתקאות, ומחבבים חיים כפריים ופשוטים של חקלאות, אכילה ופעילות חברתית. הם נוהגים לאכול שש ארוחות ביום, ואוכלים מאכלים פשוטים כמו עוגות, בשר, תפוחי אדמה ותה. לטענת של ההוביטים, הם ייצרו לראשונה את עשב המקטרת, הנפוץ ברחבי הארץ התיכונה.
ההוביטים של הפלך פיתחו מנהג לתת מתנות ביום ההולדת, במקום המנהג המקובל לקבל מתנות. עם זאת, המנהג לא פשה בקהילות אחרות.
ההוביטים חיים בבתים תת-קרקעיים בתוככי גבעות, לרוב עם דלתות וחלונות עגולים.
להוביטים לוח שנה משלהם, עם שנה הכוללת אחד עשר חודשים של שלושים יום. ישנם כמה ימים בשנה שאינם משתייכים לאף חודש: יום אמצע שנה וימי הליית'. מדי ארבע שנים מעברים את השנה, ככל הנראה כדי לשמור על סנכרון עם עונות השנה.
היסטוריה בדיונית
לפי סיפורי העם המוקדמים של ההוביטים, נראה כי במקור הם יישבו את עמק אנדואין, בין יער-אופל והרי הערפל. ההוביטים חיו ליד אבותיהם של הרוהירים, ועל כן מילים ושמות שונים של ההוביטים הם נגזרות של מילים רוהיריות.
באותו זמן, ההוביטים התחלקו לשלושה "גזעים": ההרפוטים, היסטוריים והפלוהידים. ההרפוטים היו דומים להוביטים מספרי ההוביט ושר הטבעות. הם חיו במחילות על המדרונות של הרי הערפל. היסטוריים היו נמוכים וחסונים ובעלי זיקה לסירות ושחייה. סמיאגול הוא צאצא של היסטוריים. הפלוהידים היו הרפתקנים וגבוהים, וחיו ביערות ליד הרי הערפל. דמם של בני הפלוהידים זורם בבני משפחת טוק וברנדיבאק, לרבות בילבו, פרודו ועוד.
בסביבות שנת 1050 לעידן השלישי ההוביטים חצו את הרי הערפל מסיבות לא ידועות, שייתכן וקשורות להתעצמות כוחו של סאורון ביער-אופל. ההוביטים התיישבו באזור ברי, וההבדל בין גזעי ההוביטים החל להיטשטש. ההוביטים נשבעו אמונים למלכים האחרונים של ארנור, ולאחר התמוטטות הממלכה הם החלו למשול בעצמם.
הוביטים בתרבות הפופולרית
סרטים
ההוביטים מופיעים בעיבודים השונים לספריו של טולקין, כגון שר הטבעות וההוביט של פיטר ג'קסון, ההוביט ושר הטבעות של ראלף בקשי.
מדע
ההומו פלורסיינסיס (שם מדעי: Homo floresiensis; "הומו" מלטינית אדם, "פלורסיינסיס": מהאי פלורס) הוא מין נכחד מן הסוג אדם המיוחד בקומתו הנמוכה, כמטר אחד, שבגללה התפרסם בתקשורת בכינוי "הוביט".
עצמות של מספר פרטים ממין זה התגלו החל משנת 2003 באי פלורס שבאינדונזיה, כולל גולגולת ושלד כמעט מושלמים של נקבה אחת, וכן כלי אבן שבהם השתמשו ועצמות חיות נכחדות שאותן כנראה צדו. עצמות פלורסיינסיס תוארכו במספר שיטות שונות של תיארוך רדיומטרי לתקופה של 74 אלף עד 13 אלף שנים בלבד לפני זמננו. תיארוך זה הופך אותם לאדם הקדמון האחרון שחי בעולם לצד האדם המודרני הומו ספיינס, מאוחר אפילו מן האדם הניאנדרטלי שנכחד לפני כ-28 אלף שנה.
מחלוקות מדעיות קשות קיימות סביב פלורסיינסיס, ובפרט ישנם חוקרים הסבורים כי אין מדובר במין נפרד באבולוציה של האדם, אלא באוכלוסיית ספיינס שהייתה חולה בפגם גנטי או התפתחותי כלשהו, אולי צורה של מיקרוצפליה.
משחקים
יחד עם אלפים וגמדים, ההוביטים מופיעים משחקי פנטזיה רבים, בין משחקי תפקידים שולחניים ובין משחקי מחשב. מאחר שעל המילה "הוביט" יש זכויות יוצרים, בחלק מהמשחקים הם מופיעים במונחים אחרים, כגון זוטונים או בני מחצית (למשל במבוכים ודרקונים). ההוביטים מופיעים גם במשחקי לוח וקלפים המבוססים על הספרים שר הטבעות וההוביט.
עצי משפחה
קישורים חיצוניים
ההוביט - על ספר ההוביט
הערות שוליים
קטגוריה:גזעי הארץ התיכונה
קטגוריה:יצורים בדיוניים
קטגוריה:ההוביט | 2024-01-07T23:44:41 |
עירית לינור | עירית לינוּר (נולדה ב-18 באוקטובר 1961, ח' בחשוון ה'תשכ"ב) היא סופרת, מתרגמת, עיתונאית, תסריטאית, במאית, פובליציסטית ושדרנית רדיו ישראלית.
רקע
לינור נולדה וגדלה בתל אביב. את שירותה בצה"ל עשתה כקצינה בחיל התותחנים. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.
קריירה
לינור פרסמה טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית" שיצא לאור באמצע שנות השמונים. עם סגירתו עברה לכתוב בעיתון "חדשות" עד סגירתו ב-1993, כולל במדור הרכילות ציפורה. לאחר מכן כתבה את הטור הסוגר של מוסף "הארץ". בשנת 2017 שבה לכתוב מפעם לפעם במוסף "הארץ", אך החליטה לעזוב מאוחר יותר באותה שנה.
כתיבה
ספרה הראשון הוא "שירת הסירנה", שנכתב בהשראת מלחמת המפרץ, עת נשארה בין תושבי תל אביב שלא ברחו מהעיר. הספר, שיצא בשנת 1991 בהוצאת זמורה-ביתן, נמכר בעשרות אלפי עותקים. בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט "שירת הסירנה" לו כתבה לינור את התסריט.
ספרה השני, "שתי שלגיות", מספר על צלמת שמוצאת את עצמה מעורבת בפרשת רצח.
בשנת 1996 יצא ספרה השלישי, "הבלונדינית הסודית", אוסף טורים שכתבה במסגרת העיתונים "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ". הספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן.
ספרה הרביעי, "הסנדלרית", מתרחש על רקע חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת. ספרה החמישי, "בנות בראון", הפך לסדרת טלוויזיה. את התסריט לסדרה כתבה לינור. עלילת הספר מתרחשת מאמצע שנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, במושב חקלאי פושט רגל. עורך דין ממולח מוביל את התושבים למכירת קרקעות, בעודו מחזר אחר הבת הצעירה במשפחה.
בשנת 1998 כתבה וביימה את סרט הטלוויזיה "חתולות הרעם".
ב-2014 התפרסם הספר השישי של לינור, "גברת ורבורג". הספר, כמו קודמיו, נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. זכה לתעודת "ספר הזהב" מטעם התאחדות המו"לים ובפרס סטימצקי לארבעת הסופרים שספריהם היו הנמכרים ביותר בשנה הקודמת.
בשנת 2009 כתבה וביימה את הסדרה "מה שנחוץ לרווק", המבוססת על הספר "גאווה ודעה קדומה", שאותו תרגמה לעברית.
בתשע"ז מונתה לחברה באקדמיה ללשון העברית.
בינואר 2020 הצטרפה לישראל היום, והחלה לכתוב טור קבוע במוסף "ישראל השבוע" של העיתון.
טלוויזיה
בשנת 2000 זכתה בסכום של 250,000 ש"ח בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר".
ב-2016 שיחקה את גרושתו של רן שריג בסדרה "מסובך".
בין השנים 2014–2018 הייתה לינור חברת פאנל קבועה והגישה לסירוגין את התוכנית "הפטריוטים", בערוץ 20. בנובמבר 2020 הצטרפה מחדש כמגישה בערוץ 20 והחלה להגיש בחלק מהימים לצד שמעון ריקלין את הרצועה של שבע בערב "ריקלין ושות". לאחר השקת הערוץ עכשיו 14, שבה לינור לאחר הפסקה קצרה לתוכנית "הפטריוטים" כחברת פאנל קבועה.
רדיו
משנת 1998 עד שנת 2024 הגישה לינור בקביעות את התוכנית "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל". תחילה שידרה את התוכנית עם אורי אורבך ובהמשך עם שדרנים אחרים. ממרץ 2018 עד לרדת התכנית, היא שידרה כשלצידה קובי אריאלי. בשנת 2016 זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל על המשדר המיוחד "שנה למותו של אורי אורבך ז"ל". באפריל 2024 החלה לינור להגיש עם משה שלונסקי את התוכנית "מחשבות בע"מ".
בשנת 2011, לאחר שהאוניברסיטה העברית הסכימה לפצות את הסטודנטית אורטל בן דיין בגין ניצול יחסי מרות מצד מרצה נשוי, לינור כינתה בשידור את בן דיין . לאחר שבוע התנצלה, אולם בן דיין תבעה את גלי צה"ל ואת משרד הביטחון. התביעה יושבה בהסדר שכלל פיצוי של 38,000 ש"ח והקראת התנצלות בשידור.
בדצמבר 2017 הושעתה למשך שבוע משידור בגלי צה"ל לאחר שכינתה בשידור את הנשיא ריבלין ו, לאחר שדברים של ריבלין פורשו בתקשורת כתמיכה בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. שר החינוך דאז נפתלי בנט הודיע שלא יתראיין בגל"צ עד שלינור תחזור לשדר.
דעות
לינור בעלת השקפה ציונית, דוגלת בימין כלכלי ובאנטי-קומוניזם. בראשית דרכה תמכה בפמיניזם ובשמאל הפוליטי מבחינה מדינית וחברתית, אך לא מבחינה כלכלית. לימים שינתה את דעותיה ודבקה בימין השמרני.
ב-2002 התפרסמה חליפת מכתבים בין לינור ובין המוציא לאור של עיתון "הארץ", עמוס שוקן, שבה תקפה את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. בריאיון לגלובס בשנת 2014 ציינה כי ”הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים”. לינור תיארה את תנועת הקומוניזם כ"תנועה הכושלת ביותר מבחינה כלכלית וחברתית והרצחנית ביותר מבחינה אנושית" וביקרה את ציון יום הפועלים ב-1 מאי.
לינור מתנגדת לכללי התקינות הפוליטית, לתמיכה ממשלתית באמנות ולהליכי פונדקאות מסחרית. היא מתנגדת להקמת תא משפחתי ללא אם, בטענה שלכל ילד זכות בסיסית לאם. תחת זאת הציעה אופציות חלופיות כמו הורות משותפת. בכמה הזדמנויות מתחה ביקורת על החוק למניעת הטרדה מינית בטענה שיש מקרים בהם נשים או הגזימו בחומרת המקרים או האשימו לשווא גברים בהטרדה מינית וכן התבטאה נגד שילובן של נשים בתפקידי לחימה בצה"ל.
ספריה
שירת הסירנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1991
שתי שלגיות, זמורה-ביתן, 1993
הבלונדינית הסודית, זמורה-ביתן, 1995
הסנדלרית, קשת הוצאה לאור, 1997
בנות בראון, קשת, 2002
גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית, 2014
תרגומים
ניקולס ניקלבי מאת צ’ארלס דיקנס, 2005
גאווה ודעה קדומה מאת ג’ין אוסטן, 2008
טלוויזיה וקולנוע
בימוי ותסריט
חתולות הרעם (1998)
משמורת (2006)
מה שנחוץ לרווק (2009)
בנות בראון (2002), מבוסס על רומן פרי עטה
תסריט
שירת הסירנה (1994), מבוסס על רומן פרי עטה
חתונת השנה (1998)
משחק
מסובך (2016)
לצבי יש בעיה (2019)
חיים אישיים
לינור מתגוררת בשכונת "צהלה" בתל אביב. מ-1997 עד 2006 הייתה נשואה לינור לאלון בן דוד, הפרשן הצבאי של חדשות 13, ולהם בת משותפת.
אחיה של לינור, אייל, היה נגן בס בלהקת "פופלקס".
לקריאה נוספת
Rudin, Shai (2022). From Bridget Jones’s Diary to The Song of the Siren: The Genre of Chick Lit – Between East and West. Comparative Literature: East & West, Vol. 7, 1-21. DOI:10.1080/25723618.2022.2043615
קישורים חיצוניים
מכּתביה:
הקדמתה של לינור לתרגום של "ניקולס ניקלבי"
מתעללי הטלפון, בבננות (אתר אינטרנט), 12 בנובמבר 2002, פורסם במקור בטור שהופיע בעיתון חדשות
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:עיתונאיות ישראליות
קטגוריה:עיתונאים ישראלים
קטגוריה:סגל גלי צה"ל
קטגוריה:עיתונאיות כותבות עברית
קטגוריה:בעלות טור ישראליות
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:שדרניות רדיו ישראליות
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:סגל חדשות
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:מתחרים בתוכניות רדיו וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:מתרגמות מאנגלית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:סגל ערוץ 20
קטגוריה:תסריטאיות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:במאיות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:במאי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:בוגרות תיכון ליידי דייוויס (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון ליידי דייוויס (תל אביב)
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:סגל עכשיו 14
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1961
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1961 | 2024-10-12T10:04:02 |
משחק ספורט | שמאל|ממוזער|200px|כדורגלניות במהלך משחק ספורט בכדורגל
משחק ספורט הוא משחק תחרותי המשלב פעילות גופנית, כך שביצועי הצדדים המתחרים ניתנים למדידה. הצדדים עשויים להיות יחידים או קבוצות. משחקי ספורט אופייניים הם כאלה שקיימות תחרויות רשמיות עבורם, לדוגמה: כדורגל, כדורסל וטניס. משחקי ספורט רבים כוללים עזרי משחק נוספים, כדוגמת כדור, רשת, מגרש מסומן או שערים. בתחרויות רשמיות יש במשחק ספורט גם שופט. בדרך כלל ההבדל בין משחק ספורט לספורט שאיננו משחק הוא העובדה שבמשחק ספורט המתחרים מקיימים אינטראקציה ישירה ביניהם ואילו בספורט לא-משחקי (דוגמת אתלטיקה) התחרות היא על התוצאה הטובה ביותר ("נגד השעון") והמתחרים לא משפיעים ישירות זה על זה (למשל: כל אחד קופץ בתורו).
קיימים גם משחקי ספורט שאין תחרויות רשמיות עבורם, כדוגמת הדגל.
למשחקי ספורט יש לעיתים גרסאות רשמיות בעלות חוקים מוגדרים היטב, וגרסאות בלתי רשמיות, המהוות משחקי שכונה, משחקי אימון, או משחקים לגילאים צעירים. לעיתים נוצרות מספר גרסאות רשמיות. לדוגמה: קטסל וקטרגל הן גרסאות רשמיות לצעירים של כדורסל וכדורגל, בהתאמה. מטרת גרסאות לצעירים היא להקל את ההשתלבות במשחק בגיל צעיר ולהתחיל את לימוד הטכניקות הדרושות מוקדם יותר. סטנגה היא גרסה לא רשמית של כדורגל, המיועדת למשחקי שכונה. אחד על אחד הוא ביטוי המשמש לצמצום משחק קבוצתי כך שבכל קבוצה משתתף שחקן יחיד בלבד. בדרך כלל הביטוי מתייחס לגרסה מצומצמת של משחק הכדורסל.
המעבר בין הגרסאות הרשמיות לשאינן רשמיות הוא דו-כיווני. ככל שמשחקי ספורט פופולריים, ותוצאתם הופכת חשובה יותר, הולכים חוקיהם ומוגדרים יותר ויותר. רק משחק ספורט בעל חוקים מוגדרים יכול להפוך לענף אולימפי. מצד שני, משחקי ספורט רשמיים פופולריים גורמים לצופים בהם לרצות לחקותם, ולאלתר גרסאות לא רשמיות למשחק. הסיבות לאלתור רבות: היעדר ציוד, חוסר בשחקנים, היעדר רצון למנות שופט מבין השחקנים (כל המשתתפים רוצים לשחק), או (ובעיקר) משום שחשיבות התוצאה הסופית נמוכה - המשחק עצמו חשוב יותר.
משחקים אלו מפתחים בין היתר את הכושר הגופני, ופיתוח כושר גופני תורם להם. שחקנים מקצועיים במשחקי ספורט עוסקים בפיתוח הכושר הגופני באמצעות סוגי ספורט שאינם משחקים, כגון פעילות בחדר כושר, ריצה וקפיצה. שחקנים חובבניים, המשחקים בגרסאות הלא רשמיות, בדרך כלל אינם מפתחים כושר גופני לצורך המשחקים, אלא להפך - כושרם הגופני יוצא נשכר מן המשחק עצמו, ואם כושרם הגופני טוב יותר מלכתחילה, ביצועיהם במשחק יוצאים נשכרים אף הם.
ראו גם
משחקי כדור
ספורט
חינוך גופני
קטגוריה:ספורט
קטגוריה:משחקים | 2024-07-16T20:53:15 |
הוביטים | REDIRECT הוביט | 2015-09-26T11:06:43 |
ג' ר' ר' טולקין | הפניה ג'. ר. ר. טולקין | 2020-11-19T09:30:21 |
תסמונת | תִּסְמוֹנֶת (בלעז סִינְדְרוֹם) היא אוסף תסמינים, הנוטים להופיע יחדיו.
ברפואה ובפסיכולוגיה, תסמונת מתייחסת לאוסף תסמינים המציינים את קיומה של מחלה מסוימת. זוהי תופעה שבה מספר מצבים קליניים מתגלים על ידי סימנים, תסמינים או תופעות בלתי רגילות המתאגדות ביחד, ובכך נותנים לרופא אותות אזהרה על מצבו של המטופל.
למשל, אף סתום, כאב גרון, כאב ראש, עייפות וחום הם תסמינים המופיעים יחדיו לעיתים קרובות כתסמונת שלרוב מכונה שפעת.
גורמים
תסמונת מסוימת יכולה להתפתח מגורם יחיד או משילוב של מספר גורמים.
סוגים שונים של תסמונות
התסמונת יכולה להיות מסווגת כנוירוזה, פסיכוזה, מצב נפש אחר, מחלה פתולוגית הנובעת מפגם גנטי, תמונה קלינית אחרת, או כתופעה חברתית רחבת היקף. בזמן האחרון נעשה ניסיון לתאר תופעות או תגובות חברתיות כתסמונות.
מחלות נפש
סדרת תסמינים שמופיעים אצל חולה נפש שמבקר במקום עליו הוא שמע או קרא רבות כגון: תסמונת גן עדן באיים טרופיים, תסמונת פירנסה בערים גדושות יצירות אומנות חשובות, תסמונת פריז- הפרעה נפשית שפוגעת באנשים מסוימים בעת ביקורם בפריז, כתוצאה מהלם מהפער בין המציאות לציפיותיהם ביחס לעיר, ותסמונת ירושלים בערים בעלות חשיבות היסטורית ודתית. הלוקה בתסמונת זו נוטה להאמין שהוא דמות היסטורית חשובה. זו פסיכוזת שיגעון גדלות ומשיחיות.
תסמונת סטוקהולם – נוירוזה של הזדהות עם החוטף.
תסמונת דה קלרמבו (ארוטומניה) – אמונה של הלוקה בתסמונת שמישהו אחר מאוהב בו.
תסמונת מינכהאוזן – התחזות לחולה כדי לקבל תשומת לב מהצוות הרפואי (להבדיל מהיפוכונדריה שהלוקה בה באמת מאמין שהוא חולה).
אפקט פלורנס נייטינגייל.
תסמונת קובאד – בדרך כלל אצל גברים. תחושת היריון והזדהות עם בת זוגם הנמצאת בהיריון.
תסמונת אליס בארץ הפלאות.
תסמונת המופע של טרומן – הלוקה בתסמונת זו מאמין שהוא נמצא בתוכנית טלוויזיה.
מחלות גנטיות
תסמונות הקשת האוטיסטית כגון תסמונת אספרגר, תסמונת X שביר – פגם בכרומוזום X הגורם ללקות אינטלקטואלית (פיגור) ובחלק גדול מהמקרים גם לאוטיזם קלאסי ולהגברת תיאבון חולנית, תסמונת רט.
תסמונת טורט.
תסמונת מרפן – פגם גנטי תורשתי שנובע בחסר של קולגן.
תסמונת הורנר – מחלה הנובעת מהפרעה בעצבים הסימפתטיים.
תסמונת דאון – עותק עודף של כרומוזום מספר 21 הגורם לפיגור, תווי פנים ייחודיים, עודף גמישות במפרקים, חור במחיצת הלב וככל הנראה גם להחלשת מערכת החיסון והאצת ההזדקנות.
תסמונת מאיסתני – הפרעה אוטואימונית במקום המפגש של עצב-שריר
תסמונת בכצ'ט – מחלה אוטואימונית.
תסמונת סיוגרן
תסמונת פרדר וילי – פגם גנטי נדיר.
תסמונת אנגלמן
תסמונת אטקסיה טלנגיאקטזיה – פגם גנטי הגורם למנת משכל נמוכה, נכות ונטייה לסרטן בגיל צעיר.
תסמונת ויליאמס – גורם לעיכוב בהתפתחות ולליקויי למידה קשים
תסמונת אלפורט – פגם גנטי בשרשראות הקולגן, הגורם למחלת כליות קשה, ולפגיעה בשמיעה ובראייה.
תסמונת טריצ'ר קולינס – פגם גנטי הגורם לעיוות תווי הפנים, לקויות שמיעה ואכילה.
תסמונת טרנר – חוסר מלא או חלקי של אחד מכרומוזומי ה-X.
תסמונת בלום – הפרעה תורשתית שמאפייניה הם על פי רוב שברים ושינויי סדר בכרומוזומים.
תסמונת קליפסטרה – תסמונת נדירה הנגרמת על ידי פגם בכרומוזום התשיעי, מתאפיינת במגוון לקויות קוגניטיביות, התפתחותיות ורפואיות.
תסמונת FOP – תסמונת הגורמת לרקמות החיבור בגוף להפוך לעצם.
תסמונת פלן מקדרמיד - הפרעה תורשתית בכרומזום 22 הקשורה לעיכוב התפתחותי.
מחלות זיהומיות
תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (איידס)
תסמונת ההריון רווי האלכוהול – פיגור קל מלווה בלקות למידה קשה מאוד, תווי פנים ייחודיים וקומה נמוכה.
תסמונת רייטר
תסמונות כתוצאה מחבלה
תסמונת צליפת שוט
תסמונת מעיכה
תסמונת תעלת שורש היד (Carpal Tunnel Syndrome) – פציעה הנובעת מתנועות חוזרניות (Repetitive Strain Injuries), למשל מהקלדה או שימוש בעכבר המחשב בתנוחות יד לא מומלצות.
תסמונות שהגורם להן טרם נמצא
תסמונת התשישות הכרונית ("מחלת היאפים") – עייפות ותשישות בלתי מוסברת (עלה חשד שהיא קשורה בהרפס אך דרוש מחקר נוסף).
תסמונת מוות בעריסה (עלה חשד שהיא קשורה בגורמים שונים כמו עישון פסיבי וגזים הנפלטים מחימום ביתי אך דרוש מחקר נוסף).
תסמונת המעי הרגיז (IBS).
תסמונת אירלן
תסמונת הוואנה - מספר תסמינים רפואיים שהגורם להם אינו ידוע ואשר התגלו בעיקר בדיפלומטים אמריקאים.
אחרים
תסמונת טרום וסתית.
תסמונת היד הזרה (אפשרית ממגוון גורמים).
תסמונת רוקיטנסקי (תוצאה של זיהום הורמונלי או פגם גנטי המתבטא בתגובה להורמונים).
תסמונת עבודת המשמרות.
תסמונת דה קרוון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות | 2023-11-26T06:13:23 |
ליאורה גלט-ברקוביץ' | ליאורה גלט-ברקוביץ' (נולדה ב-16 במאי 1953) היא פרקליטה שהדליפה ב-2003, סמוך למועד הבחירות לכנסת השש עשרה, את דבר חקירתו החסויה של ראש הממשלה אריאל שרון במה שנודע כ"פרשת סיריל קרן".
גלט-ברקוביץ סיימה את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב והצטרפה לשירות המדינה כפרקליטה.
הדלפת פרשת סיריל קרן
ערב הבחירות לכנסת השש עשרה, שהתקיימו ב-28 בינואר 2003, היה ידוע בציבור על מספר חקירות המתקיימות נגד אריאל שרון ומשפחתו, כמו פרשת האי היווני, אולם החקירה בפרשת סיריל קרן נשארה חסויה. באותה פרשה הועלה חשד ששרון קיבל כסף, לכיסוי ההוצאות בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד ששרון התחייב לממן, מאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, וזאת במסווה של הלוואה מסיריל קרן - ידידו של שרון ממלחמת העצמאות. גלט-ברקוביץ, שעבדה אז בפרקליטות מחוז מרכז, שימשה כפרקליטה מלווה בתיק. ב-5 בינואר 2003 היא הדליפה לעיתונאי ברוך קרא מ"הארץ" את דבר החקירה ואף העבירה לו עותק מהבקשה לחיקור דין שנשלחה לדרום אפריקה, מקום מגוריו של קרן. עיתון "הארץ" פרסם בהרחבה את העניין ב-7 וב-8 בינואר 2003.
לאחר פרסום הידיעה אודות החקירה ב"הארץ", מינה היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, צוות חקירה מיוחד כדי לאתר את המדליף. בתחילה כלל הצוות אנשי שב"כ, אך הללו עזבו לאור מחאות וצו על תנאי של בג"ץ על עירובם. הצוות חקר באזהרה את קרא (בעבירה של שיבוש מהלכי משפט) וקיבל בצו בית משפט את פלט שיחות הטלפון שלו. בנוסף, קיבל הצוות מידע אודות מקור ההדלפה מעיתונאי שנודע בכינוי "נשר". גלט-ברקוביץ הובאה לחקירה, לא ניצלה את זכות השתיקה והודתה במעשה. מהדלפות מחקירתה במשטרה נטען כי אמרה שהחליטה להדליף כדי לסייע למתנגדיו של אריאל שרון כיוון שבנה עומד להתגייס לצה"ל ועל כן היא חוששת ששרון יהיה בשלטון.
אליקים רובינשטיין אמר לאחר מכן כי "זו הייתה הדלפה יזומה ואידאולוגית - והיא נכשלה", וכן "העיקר הוא שהייתה הדלפה שיכלו להיות לה תוצאות קשות - עירוב של חקירה עם פוליטיקה ותיק שאולי היה מתנהל על ידי האדם שהדליף. זו פרקליטה שנכשלה בתפקידה... מדובר באידאולוגיה של השקפות אישיות ולא אכנס ליותר מזה". הוא הכחיש כי החקירה הנמרצת לאיתור המדליף הייתה מטעמים פוליטיים. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הוקיעה את ההדלפה.
תוצאות הפרשה
התוצאות המיידיות של הפרשה היו כי נושא השחיתות של שרון והסובבים אותו ירד מסדר היום של מערכת הבחירות ובכך סייעה לשרון להשיג את ניצחונו בבחירות. ספין של הפרשה אירע כששידור חי ממסיבת עיתונאים של שרון, בה היה אמור למסור את גרסתו על החקירות המתנהלות נגדו ונגד משפחתו, הופסק בהוראת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, מישאל חשין, כיוון שלדבריו הפך האירוע לשידור תעמולת בחירות - האסור על-פי החוק במועד סמוך לבחירות. הדבר נתפס כ"סתימת פיות" וסייע אף הוא לשרון.
גלט-ברקוביץ' הושעתה מעבודתה מיד עם פרסום הפרשה. היא הועמדה לדין פלילי והורשעה במסגרת עסקת טיעון בעבירה של "גילוי בהפרת חובה", ונדונה ל-8 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 10,000 ש"ח. היא התפטרה משירות המדינה ולא הועמדה לדין משמעתי (שהיה יכול לפגוע בפנסיה שלה). בהליך נפרד של לשכת עורכי הדין נשלל רישיונה לשנה וחצי. השופטת במשפטה הפלילי, חיותה כוחן, אמרה כי גלט-ברקוביץ' הודתה במשטרה כי מטרתה הייתה להשפיע על ציבור הבוחרים וכי "מעשיה חרגו מהאיזון בין ההדלפה לזכות הציבור לדעת". גלט-ברקוביץ' אמרה לאחר משפטה כי: "לא הפרתי את אמון הציבור אלא פעלתי בשירות הציבור" ו"עודני משוכנעת שבדמוקרטיה לא תיתכן הצבעה מושכלת ללא ידיעת עובדות חשובות כל כך". בראיון כמה חודשים לאחר מכן טענה כי חקירת פרשת סיריל קרן עוכבה על ידי יד מכוונת מלמעלה וכי אליקים רובינשטיין העביר מסר לחוקרים ש"העניינים לא רציניים". היא אף ציינה את יחסה החם של עדנה ארבל לאחר חשיפת הפרשה.
הפרשה הסעירה את הרוחות בישראל. בעיני אנשי הימין היה בה משום אישוש לטענות כי פרקליטות המדינה נוקטת במדיניות של איפה ואיפה בחקירותיה, ורודפת את אנשי הימין, והיו ביניהם אף שהפליגו לטעון כי התיק נתפר מראש על שרון על מנת להפילו. עמדה מנוגדת הייתה שהסתרת מידע על חשדות של מעורבות של מועמד לראשות הממשלה במעשים פליליים פוגעת בחופש הבחירה של האזרחים, והדלפתו לציבור, אף שאינה חוקית, היא בבחינת שירות ציבורי מהמעלה הראשונה, באשר הוא נותן לציבור הבוחרים תמונה מקיפה יותר על המועמד. כך, למשל, סבר נשיא מועצת העיתונות, פרופ' מרדכי קרמניצר, שטען כי לא היה מקום להעמיד את גלט-ברקוביץ' לדין פלילי אלא לדין משמעתי בלבד (כפי שנעשה במקרה של ענת סבידור-גולדנצוויג). הוא הגדיר את חקירת העיתונאי ברוך קרא באזהרה וקבלת פלט השיחות שלו כ"פגיעה חמורה בחופש העיתונות והמשטר הדמוקרטי בישראל". עיתון "הארץ" ראה אף הוא את חקירת הצוות מיוחד בחומרה ותקף קשות את אליקים רובינשטיין.
בסוף ינואר 2007 גלט-ברקוביץ' תבעה את עיתון "הארץ" וכתבו, ברוך קרא, בתביעת פיצויים של 2.5 מיליון ש"ח, בטענה כי מעשיהם של העיתונאי ומערכת העיתון הביאו לחשיפתה וגרמו לפיטוריה ואובדן פרנסתה. בנובמבר 2011 דחה בית המשפט את תביעתה. ב-21 באוקטובר 2014, בית המשפט העליון דחה את ערעורה של ליאורה גלט-ברקוביץ' כנגד דחיית המחוזי את תביעתה נגד "הארץ", וקבע שמערכת עיתון "הארץ" לא התרשלה בעבודתה.
גלט ברקוביץ' היא אחת מפרקליטיו של דוד אפל שעמד לדין בפרשת מגדל הזוהר, הורשע וריצה את עונשו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:עובדות פרקליטות המדינה
קטגוריה:עובדי פרקליטות המדינה
קטגוריה:מורשעות בדין בישראל
קטגוריה:מדליפי מידע
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1953
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1953 | 2024-10-09T06:16:10 |
וושינגטון די. סי. | שמאל|ממוזער|250px|הבית הלבן, מקום מושבו של נשיא ארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|מוסד הסמית'סוניאן, המאגד 19 מוזיאונים ואת גן החיות הלאומי, אשר כולם חופשיים לציבור
שמאל|ממוזער|250px|מרכז ג'ון פ. קנדי לאומנויות הבמה
שמאל|ממוזער|250px|עמודי הקפיטול בארבורטום הלאומי של ארצות הברית
וושִׁינְגְטוֹן דִי. סִי. (באנגלית: .Washington, D.C) היא עיר הבירה של ארצות הברית. העיר הוקמה ב-16 ביולי 1790, כעירייה נפרדת בתוך מחוז קולומביה ומכאן צמד האותיות די.סי. (District of Columbia). העיר נקראת על שמו של נשיאה הראשון של ארצות הברית – ג'ורג' וושינגטון.
חקיקת הקונגרס ב-1871 יצרה ממשל יחיד לטריטוריה הפדרלית כולה, ובפועל איחדה את העיר עם המחוז לישות פדרלית אחת, שכפופה ישירות לשלטון המרכזי ואינה חלק מאחת ממדינות ארצות הברית. וושינגטון די. סי. נקראת על שמו של נשיאה הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון, וצמד האותיות די.סי. מקצרות את שם המחוז השיפוטי אותו היא מייצגת (District of Columbia) וזאת על מנת להפרידה ממדינת וושינגטון בעלת השם הזהה.
העיר ממוקמת על גדתו הצפונית של נהר הפוטומק. היא גובלת במדינת וירג'יניה בדרום-מערב, ובמדינת מרילנד מצדדיה האחרים. בעיר מתגוררים כ-646 אלף תושבים, והיא העיר ה-23 בגודלה בארצות הברית; אך במהלך שבוע העבודה עולה אוכלוסייתה על מיליון תושבים, המגיעים אליה מהפרוורים שמסביבה. באזור המטרופוליטני של וושינגטון מתגוררים כ-5.4 מיליון תושבים, מה שהופך אותו לאזור המטרופוליטני השמיני בגודלו בארצות הברית.
הפרק הראשון בחוקת ארצות הברית קובע כי מחוז פדרלי, המופרד מן המדינות, יכול לשמש כבירה הקבועה של ארצות הברית. מרכזן של כל שלוש רשויות הממשל הפדרלי של ארצות הברית ממוקמים בוושינגטון: הרשות המחוקקת (הקפיטול), הרשות המבצעת (הבית הלבן, לצד מחלקות הממשל הפדרלי השונות וסוכנויותיו), והרשות השופטת (בית המשפט העליון של ארצות הברית ובתי משפט פדרליים מרכזיים), וכן מוזיאונים ומונומנטים לאומיים רבים, בהם מוזיאוני הסמית'סוניאן ומוזיאון השואה בוושינגטון. וושינגטון די. סי. מארחת כ-172 שגרירויות זרות וארגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, תאגיד המימון הבינלאומי, מטה ה-FBI ומטה נאס"א. גופים פדרליים אחרים, כגון הפנטגון ומטה ה-CIA שבלאנגלי, שוכנים בסמוך לוושינגטון מצדו השני של נהר הפוטומק בווירג'יניה; בעוד שמטה ה-NSA שוכן במרילנד, בין וושינגטון לבולטימור.
שם העיר
ממוזער|250px|הקתדרלה הלאומית של וושינגטון
העיר נקראת על שמו של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. מקובל לכנותה "וושינגטון די.סי." כדי להבדילה ממדינת וושינגטון שבצפון-מערב ארצות הברית. בפי תושביה מכונה העיר "המחוז" או "די. סי" כאשר הם רוצים להתייחס לשטחה המוניציפלי גופא, להבדיל משטחה המטרופוליני הכולל פרברים רבים ומשתרע על שטחים נרחבים במדינות וירג'יניה ומרילנד. לעיתים מקובל להתייחס לשטח הערים וושינגטון ובולטימור רבתי, על פרבריהן, כגוש מטרופוליני אחד. יחדיו, באזור זה מתגוררים למעלה מ-8.2 מיליון תושבים לפי נתוני שנת 2006.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|בניין הארכיונים הלאומיים
העיר וושינגטון הוקמה כדי לשמש כעיר הבירה של המדינה החדשה. על אף שחוקת ארצות הברית מורה על הקמת מושב פדרלי שישמש את ממשלת ארצות הברית, היא אינה מורה על מיקום לבירה. מיקום העיר החדשה הוסכם כחלק מעסקה שנערכה בין תומאס ג'פרסון לאלכסנדר המילטון בזמן ארוחת ערב שנערכה ביניהם, הידועה כפשרת 1790. מיקומה נבחר משום שהייתה במרכז 13 המושבות החדשות, בין הצפון לבין הדרום. ג'פרסון הסכים לתוכניותיו של המילטון כי הממשל הפדרלי ישלם את חובות מלחמת העצמאות שנותרו לכל מדינה, והמילטון הסכים להעברת הבירה דרומה (קודם לכן שימשו ניו יורק ופילדלפיה, השוכנות צפונה מוושינגטון, כבירות הזמניות). על פי תכנונם שטח הבירה היה ריבוע שאורכו 10 מייל וכך גם רוחבו ושטחו 100 מייל מרובע, שהם כ-259 קמ"ר.
ב-16 ביולי 1790 נחתם החוק הקובע את מיקום העיר על גדת נהר הפוטומק. השטח נתרם לממשל הפדרלי על ידי מדינות וירג'יניה ומרילנד. בשטח זה היו כבר קיימות שתי ערים על שתי גדות הנהר - ג'ורג'טאון ואלכסנדריה. ב-27 בפברואר 1801 נקבע שהעיר תהיה תחת פיקוחו ושליטתו של הקונגרס של ארצות הברית, אך לעיר יש גם ממשלה עצמאית עם סמכויות מצומצמות. ב-9 ביולי 1846 הוחזר השטח שהיה מדרום לנהר הפוטומק (כ-100 קמ"ר) למדינת וירג'יניה, כולל העיר אלכסנדריה, וכיום הוא חלק ממחוז ארלינגטון.
ב-24 באוגוסט 1814 כבשו כוחות הצבא הבריטי את העיר וושינגטון במתקפה שביצעו כחלק ממלחמת 1812. הנשיא ג'יימס מדיסון נמלט לווירג'יניה והבריטים שרפו את העיר, לרבות את הקפיטול ואת הבית הלבן - בית הנשיא (בו הייתה ממוקמת גם ספריית הקונגרס שנשרפה על אוספיה). כדי לכסות את הפיח שכיסה את בית הנשיא נצבע הבית בלבן - מה שיצר אגדה כי מאז הוא נקרא הבית הלבן, אף על פי שצבעו היה לבן מרגע בנייתו.
התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית שאושר ב-29 במרץ 1961 אפשר למחוז קולומביה לשלוח נציגים למועצת האלקטורים הבוחרת את הנשיא ואת סגן הנשיא, ולמחוז יש 3 קולות אלקטורליים.
אירועים חשובים
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת לינקולן הבנויה בסגנון נאו-קלאסי
1865 – הנשיא אברהם לינקולן נרצח על ידי מתנקש בבית תיאטרון במרכז העיר וושינגטון.
1963 – מאות אלפי מפגינים למען שוויון זכויות לשחורים מאזינים לנאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום".
1972 – פורצים חודרים לבניין ווטרגייט, מטה המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון. בחודשים שלאחר מכן פרצה סערה ציבורית ומשפטית כאשר התברר כי מטה הנשיא היה מעורב בעניין, סערה שאילצה את הנשיא ריצ'רד ניקסון להתפטר מתפקידו.
1976 – נפתחה לציבור הרכבת התחתית של וושינגטון.
1990 – הושלמה בניית הקתדרלה הלאומית של וושינגטון, שבנייתה החלה ב-1907 בסגנון התחייה הגותית ומשמשת כבית תפילה לאומי. הקתדרלה היא השישית בגודלה בעולם.
2001 – בפיגועי 11 בספטמבר תקף ארגון אל-קאעידה את העיר, ומטוס חטוף פגע בפנטגון, בניין משרד ההגנה האמריקאי. במתקפה זו נהרגו 125 מעובדי הפנטגון ו-64 נוסעי המטוס.
2009 – מספר שיא של מיליון ושמונה מאות אלף איש משתתפים בטקס ההשבעה של הנשיא ברק אובמה למרגלות הקפיטול.
2021 – ההסתערות על הקפיטול. עצרת מחאה על תוצאות הבחירות ותמיכה בנשיא היוצא דונלד טראמפ שהפכה למהומה בה מפרי סדר פרצו באלימות לבניין הקפיטול.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מבט אווירי על העיר - במרכז ניתן לראות את אנדרטת וושינגטון ובמרחק את הבית הלבן
שטחה הכולל של וושינגטון די. סי. הוא כ-177 קמ"ר, שמהם כ-159 קמ"ר הם אדמה וכ-18 קמ"ר הם מים. שטח המחוז בעבר כלל כ-260 קמ"ר, אך ב-1846 הושבו כ-83 קמ"ר מדרומו לווירג'יניה. הטריטוריה הנוכחית של המחוז כוללת את השטחים שקיבל ממדינת מרילנד בלבד. לכן, מוקפת וושינגטון במרילנד מדרום-מזרח, צפון-מזרח וצפון-מערב, ובווירג'יניה מדרום-מערב. במחוז שלושה ערוצי נחל טבעיים: נהר הפוטומק, נהר האנקוסטיה ונחל רוק. האנקוסטיה והרוק הם שניים מפלגיו של הפוטומק. הנקודה הטבעית הגבוהה ביותר במחוז היא טנליטאון שגובהה כ-125 מטר מעל לפני הים.
שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית אחראי על רוב הקרקעות שבבעלות פדרלית במחוז, לרבות פארק רוק קריק, הפארק ההיסטורי תעלת צ'ספיק ואוהיו, המול, האי תאודור רוזוולט ופארק אנקוסטיה. הקרקע הפדרלית היחידה שלא מנוהלת על ידי שירות הפארקים הוא הגן הבוטני של ארצות הברית, המנוהל על ידי אדריכל הקפיטול. המפלים הגדולים של הפוטומק ממוקמים בצפון-מערב וושינגטון. במהלך המאה ה-19, תעלת צ'ספיק ואוהיו, שהתחלתה בג'ורג'טאון, סייעה לדוברות לעקוף את המפלים הגדולים.
מבנה העיר
העיר הוקמה מלכתחילה לשמש כבירת ארצות הברית, ותוכננה על ידי האדריכל הצרפתי פייר שארל ל'אנפן. אותה תכנן עם רשת שתי וערב של רחובות צפון-דרום (ששמם מספר סידורי) ורחובות מזרח-מערב (ששמם אותיות האלפבית). לאלה הוסיף שדרות אלכסוניות החוצות את העיר מצפון-מערב לדרום-מזרח ומצפון-מזרח לדרום-מערב (הנקראות על שם מדינות ארצות הברית). במפגשי הרחובות והשדרות תכנן כיכרות עגולות גרנדיוזיות המזכירות את כיכרות פריז ויוצרות צומת רחובות ושדרות בצורת כוכב.
כנקודת המרכז של העיר נקבע בניין הקפיטול, ממנו מתחלקת העיר לארבעה רבעים:
צפון מזרח, צפון מערב, דרום מערב ודרום מזרח. החלוקה לרבעים אלה היא גאוגרפית ולצורכי התמצאות, אך אינה אדמיניסטרטיבית. הרבעים אינם שווים בגודלם - הרבע הצפון-מערבי (NW) הוא למעשה הגדול ביותר, ובו מתנהלים מרבית חיי המסחר והכלכלה של העיר.
בקו האמצע של העיר, בין הקפיטול במזרח לאנדרטת לינקולן במערב, תוכנן המול - שדרה מרשימה ורחבת ידיים, החוצצת בין הרבע הדרום-מערבי לרבע הצפון-מערבי של העיר. לאורכה ממוקמים מרבית המוזיאונים, האנדרטאות למלחמות ארצות הברית, והמבנים המונומנטליים של העיר.
שלטון מקומי וייצוג בממשל הפדרלי
שמאל|ממוזער|250px|תמונה אווירית של וושינגטון די. סי. בתמונה רואים את הקפיטול, את המול ואת אנדרטת וושינגטון
התפקיד שממלאת וושינגטון די. סי. כבירה הפדרלית, מקום מושבו של הממשל הפדרלי, מוגדר בחוקת ארצות הברית. היא יועדה מראש לשמש כמקום נפרד ובלתי תלוי, מחוץ לשטחיהן של מדינות ארצות הברית, בו ימוקמו מוסדות השלטון הפדרליים, ובו יוכלו להשתכן נבחרי הציבור (הנשיא, סגנו, חברי בית הנבחרים והסנאט) ובעלי תפקידים אחרים בממשל הפדרלי (שופטי בית המשפט העליון ועובדי ציבור אחרים) בזמן כהונתם. כתוצאה מתפיסה זו, החוקה העניקה לתושבי וושינגטון די. סי. ייצוג מצומצם בהשוואה לתושבי המדינות.
שלטון מקומי
ברמה המקומית, על פי החוקה, וושינגטון די. סי. כפופה ישירות ל, בניגוד ליתר ערי ארצות הברית הכפופות למדינות בהן הן ממוקמות. עם זאת, כדי שלא להידרש לעסוק בניהול השוטף, חוקק הקונגרס בשנת 1973 את חוק הממשל העצמי של מחוז קולומביה אשר האציל את סמכויות הניהול לרשות המקומית. מכיוון שהקונגרס מחזיק בסמכות העליונה על העיר והמחוז, לתושביה מנהל עצמי מצומצם בהשוואה לתושבי שאר המדינות בארצות הברית.
לוושינגטון די. סי. ראש עירייה נבחר ומועצת עירייה.
תושבי העיר משלמים את המיסים הפדרליים (כגון מס הכנסה) וכן מיסי עירייה מקומיים. תקציב העיר מתבסס על המיסים המקומיים, אולם לקונגרס הזכות לשנות את התקציב שכן מרבית מוסדות השלטון נמצאים בעיר (ואלו פטורים ממסי ארנונה). עקב כך נמצאת העיר בדרך כלל במחסור תקציבי והשירותים העירוניים נפגעים מכך.
בבסיס המערכת השיפוטית במחוז נמצא בית המשפט הגבוה של מחוז קולומביה, שהוקם בשנת 1801.
גוף אכיפת החוק של העיר הוא משטרת המטרופולין של מחוז קולומביה.
ייצוג בממשל הפדרלי
ברמה הארצית, תושבי וושינגטון די. סי. בעלי זכות הצבעה בבחירות לנשיאות מדי ארבע שנים, אך אין להם זכות הצבעה לקונגרס, ובהתאם אין להם נציג מן המניין בבית הנבחרים ואין להם סנאטורים. עם זאת, יש להם נציג (Delegate) בבית הנבחרים אשר רשאי להשתתף בדיוני הבית ולהצביע בוועדותיו, אך לא במליאה. בכך למעשה מופלים תושבי וושינגטון לרעה בהשוואה לשאר תושבי ארצות הברית, ולמעשה גם בהשוואה לתושבי מדינות דמוקרטיות אחרות בעולם (גם בערי בירה פדרליות).
אילו נחשבה וושינגטון די. סי. לאחת ממדינות ארצות הברית, היא הייתה המדינה הקטנה ביותר מבחינת שטחה, השלישית הקטנה ביותר מבחינת אוכלוסייתה, והראשונה מבחינת צפיפות אוכלוסייתה. בבחירות לנשיאות כוחה שקול לגודלה לו הייתה מדינה, עם שלושה נציגים בחבר האלקטורים (השקולים לחבר בית נבחרים אחד ולשני סנאטורים).
הפיכה למדינה
הרעיון להפוך את וושינגטון די. סי. לאחת ממדינות ארצות הברית אינו חדש, ומהווה מקור למחלוקת פוליטית. מצד אחד שינוי כזה יפתור את בעיית הייצוג הפוליטי החסר של תושביה, אך מאידך יפגע בתפקודה כבירה פוליטית בלתי תלויה. קיימות סוגיות פוליטיות נוספות המלוות את הטיעונים בעד ונגד ההצעה, כמו מאפייני ההצבעה של התושבים, או יכולתם להשפיע באופן חריג על הממשל אם הרשות המקומית לא תהיה כפופה לקונגרס.
ביוני 2020 הצביע בית הנבחרים ברוב של 232 נגד 180 בעד הפיכת וושינגטון די. סי. למדינה ה-51 של ארצות הברית. החוק יעבור אם בעתיד גם הסנאט יצביע בעדו, ואם הנשיא באותה עת לא יטיל עליו וטו.
כלכלה
ממוזער|250px|מבנה תחנת הרכבת בעיר
כמו ערי בירה אחרות בעולם, המעסיק המרכזי בעיר וושינגטון היא הממשלה וגופים הקשורים אליה. רוב אנשי העיר מועסקים על ידי הממשל הפדרלי או גורמים ממשלתיים או חוץ-ממשלתיים אחרים (כגון ארגונים לוביסטיים, עמותות, ועסקים שונים הפועלים מול הממשל הפדרלי). מסיבה זו, מושפעת האוכלוסייה של העיר במידה פחותה ממיתון או אינפלציה, מאחר שרוב אנשיה מועסקים במשרדים ממשלתיים ציבוריים שמושפעים פחות מתנודות במצב הכלכלה לעומת המגזר הפרטי.
אמנות
מרכז קנדי לאמנויות הבמה הוא ביתה של התזמורת הלאומית של ארצות הברית, של בית האופרה של וושינגטון ושל להקת הבלט של וושינגטון.
בשנת 2003 הושלמה בניית מרכז הקונגרסים של וושינגטון בו נערכות תערוכות רבות.
תקשורת
עיתונות
הוושינגטון פוסט, הוותיק בעיתוני וושינגטון, נחשב אחד העיתונים האמינים ביותר בעולם. לעיתון זה השפעה רבה על הפוליטיקה האמריקאית ואף העולמית. רבים ממקבלי ההחלטות בוושינגטון קוראים את העיתון. העיתון חשף לראשונה את פרשת ווטרגייט. בנוסף נמצא בעיר מועדון העיתונות הלאומי של ארצות הברית. וגם "אגודת העיתונאים האמריקאית".
אתרים בעלי חשיבות
שמאל|ממוזער|250px|אולם הקריאה בספריית הקונגרס.
אתרים
הבית הלבן - מקום משכנו של נשיא ארצות הברית מאז תחילת המאה ה-19.
הקפיטול - בניין הקונגרס הכולל את בית הנבחרים והסנאט.
ספריית הקונגרס - הספרייה הגדולה והחשובה בעולם. מכילה כ-116 מיליון פריטים.
המול - השדרה המובילה מבניין הקפיטול וכוללת מוזיאונים פדרליים רבים.
הקתדרלה הלאומית של וושינגטון - קתדרלה רחבת ממדים הנחשבת לשישית בגודלה בעולם.
האקדמיה הלאומית למדעים
הארכיון הלאומי של ארצות הברית - הארכיון כולל את העותק המקורי של הצהרת העצמאות והחוקה.
תיאטרון פורד- בניין התיאטרון בו נרצח אברהם לינקולן.
בריכת ההשתקפות - ממוקמת בסמוך לאנדרטת לינקולן.
בלייר האוס - בית ההארחה של הנשיא
פארק הפוטומק
מוזיאונים
שמאל|ממוזער|250px|הגלריה הלאומית לאמנות
אנדרטאות
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם
פארקים
הפארק הזואולוגי הלאומי של ארצות הברית
הגן הבוטני הלאומי של ארצות הברית
הארבורטום הלאומי של ארצות הברית
דמוגרפיה
127 שכונות העיר, או מחוז קולומביה, מחולקות על פני שמונה אגפים אדמיניסטרטיביים. בסקר שנערך בשנת 2010 עלה כי בעיר וושינגטון 601,723 תושבים, 248,338 משקי בית ו-114,235 משפחות. צפיפות האוכלוסין היא 3,784.4/לקמ"ר. תושבי וושינגטון מתפלגים מבחינה דתית כדלקמן:
פרוטסטנטים: 68%, מתוכם:
בפטיסטים: 47%
מתודיסטים: 7%
אפיסקופלים: 5%
קתולים: 16%
כתות נוצריות אחרות: 1%
דתות אחרות: 3%
אתאיסטים: 7%
יהודים: 5%
העיר מאופיינת במגוון אתני רחב, כאשר האוכלוסייה השחורה מהווה אחוז ניכר מהתושבים. לצד זאת, ישנה נוכחות גדולה של לבנים, אסיאתים והיספנים, מה שהופך אותה לאחת הערים המגוונות ביותר בארצות הברית. מבחינה דתית, הנוצרים מהווים את הקבוצה הדתית הגדולה ביותר, כאשר הקתולים והפרוטסטנטים הם הזרמים הדומיננטיים. לצד זאת, ישנה קהילה יהודית גדולה ונוכחות של דתות אחרות.רמת ההשכלה של תושבי וושינגטון די.סי. גבוהה יחסית לשאר ארצות הברית, עם אחוז גבוה של תושבים בעלי השכלה גבוהה.
בשטחה המטרופוליני, ובעיקר בפרברים הצפוניים בשטח מדינת מרילנד בואכה בולטימור, נמצא אחד הריכוזים הגדולים של אוכלוסייה יהודית בארצות הברית ומתגוררים בו כ-300 אלף יהודים.
במהלך השבוע, אוכלוסיית העיר עולה משמעותית עקב עובדים שמגיעים מהפרוורים. אזור המטרופוליטני של וושינגטון, הכולל את העיר והפרוורים הסובבים אותה, הוא אחד הגדולים והצפופים בארצות הברית, עם כ-5.4 מיליון תושבים.
מוסדות חינוך
שמאל| ממוזער|250 פיקסלים| אוניברסיטת ג'ורג'טאון על גדות נהר הפוטומק
כמו ערי בירה אחרות בעולם העיר וושינגטון משופעת במוסדות להשכלה גבוהה בהם לומדים סטודנטים מהאזור ומכל רחבי ארצות הברית.
אוניברסיטאות
אוניברסיטת ג'ורג'טאון
אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
אמריקן יוניברסיטי
האוניברסיטה לביטחון לאומי
אוניברסיטת הווארד
אוניברסיטת המודיעין הלאומי (NIU)
האוניברסיטה הקתולית של אמריקה
אוניברסיטת טריניטי וושינגטון
אוניברסיטת מחוז קולומביה (UDC)
אוניברסיטת אמריקן
אוניברסיטת גאלדט (לחירשים ולכבדי שמיעה)
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|הרכבת התחתית של וושינגטון
נמלי תעופה
בקרבת העיר וושינגטון נמצאים שלושה נמלי תעופה עיקריים -
נמל התעופה הבינלאומי דאלס
נמל התעופה רונלד רייגן וושינגטון נשיונל
נמל התעופה הבינלאומי בולטימור-וושינגטון.
אוכלוסייה לאורך זמן
אוכלוסייה לאורך ההיסטוריה שנה אוכלוסייה שנה אוכלוסייה 1800 8,144 1910 331,069 1810 15,471 1920 437,571 1820 23,336 1930 486,869 1830 30,261 1940 663,091 1840 33,745 1950 802,178 1850 51,687 1960 763,956 1860 75,080 1970 756,510 1870 131,700 1980 638,333 1880 177,624 1990 606,900 1890 230,392 2000 572,059 1900 278,718 2010 601,723
ספורט
שמאל|ממוזער| 250 פיקסלים|וושינגטון במשחק ביתי למול טורונטו ראפטורס
בעיר נמצא אולם הספורט ורייזון סנטר בו נמצאת "גלריית הספורט הלאומית" ובו משחקת קבוצת הכדורסל של וושינגטון וכן נבחרת ההוקי הלאומית של ארצות הברית. גם אצטדיון רוברט קנדי ממוריאל נמצא בעיר ובו משחקת די סי יונייטד.
קבוצות ספורט המשחקות בוושינגטון:
וושינגטון ויזארדס קבוצת כדורסל המשחקת בליגת ה-NBA.
וושינגטון מיסטיקס קבוצת כדורסל נשים המשחקת בליגת ה-WNBA.
די.סי. יונייטד קבוצת כדורגל המשחקת בליגת ה-MLS.
וושינגטון נשיונאלס קבוצת בייסבול המשחקת בליגת ה-MLB.
וושינגטון קומנדרס קבוצת פוטבול המשחקת בליגת ה-NFL.
וושינגטון קפיטלס קבוצת הוקי קרח המשחקת בליגת ה-NHL.
ערים תאומות
לוושינגטון 14 ערים תאומות והן:
כל הערים הן ערי בירה, מלבד סנדרלנד שבשטחה נמצאת העיר וושינגטון, ממנה הגיעה משפחתו של ג'ורג' וושינגטון.
קישורים חיצוניים
מחוז קולומביה - ממשלת המחוז
לבקר בעיר וושינגטון
תירות תרבותית בעיר וושינגטון
מוזיאון העיר וושינגטון
שכונות העיר וושינגטון
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הצפונית: ערי בירה
קטגוריה:ארצות הברית: ערים מתוכננות
קטגוריה:הנצחת ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:ערים פדרליות
קטגוריה:יישובים, מחוזות ומדינות הנקראים על שם נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1790 | 2024-07-29T20:35:37 |
מטבוליזם | מֶטָבּוֹלִיזְם (באנגלית: Metabolism; בעברית: חילוף חומרים) הוא מכלול התהליכים הכימיים-אנזימטיים המתרחשים ביצורים חיים, גם ברמת התא וגם ברמת היצור השלם. המושג מתייחס לקליטת חומרים מהסביבה, עיבודם, הפקת אנרגיה מהם ופליטת הפסולת. מטבוליזם הוא אחד המושגים הבסיסיים ביותר בביולוגיה, והוא מהווה את אחד התנאים להגדרת חיים (התנאים החשובים האחרים הם יכולת רבייה, גדילה, דנ"א, הומואסטזיס, אדפטציה, תגובה לגירויים מהסביבה, תנועה, ארגון והיסטוריה תאית). כשמתייחסים למטבוליזם של הגוף השלם הכוונה לסך התהליכים הכימיים המתרחשים ביצור חי, כולל מעבר חומרים אל תוך התאים וביניהם.
סיווג תהליכים מטבוליים
כל חילוף החומרים המתרחש בתאי הגוף מחייב השתתפות אנזימים מסוגים שונים.
אספקת חומרי גלם לתהליכים המטבוליים נעשית על ידי קליטת חומרים מהסביבה החיצונית. במקרים מסוימים נעשה שימוש במאגרי מזון הנמצאים בתא עצמו.
קטבוליזם (Catabolism): מושג זה מתייחס למכלול בתהליכים אנזימטיים המפרקים את החומרים שנקלטו מהסביבה למולקולות קטנות יותר, תוך כדי שחרור האנרגיה האצורה בהם.
החלבונים מתפרקים לחומצות אמיניות;
שומנים – לחומצות שומניות;
פחמימות – לחד-סוכרים;
חומצות גרעין – לנוקלאוטידים.
ביצורים מפותחים, חלק מפרוק המולקולות הגדולות למולקולות קטנות יותר מתבצע במערכת העכול, ורק כך הן יכולות לעבור את קרום התא ולהיכנס לתוך התא עצמו. גם תהליכים אלה מחייבים השתתפות אנזימים.
פירוק תוך תאי של תרכובות אורגניות רבות משמש להפקת אנרגיה. האנרגיה אצורה בקשרים הכימיים שבין אטומי המולקולות, וניתוק קשרים אלו מאפשר את הפקת האנרגיה הדרושה לתא על-מנת להתקיים. לרוב, האנרגיה המופקת נאגרת בתוך מולקולות ATP.
אנאבוליזם (Anabolism, או ביוסינתזה; בעברית: הַבְנָיָה): זהו מושג המתייחס לסינתזה של תרכובות בעלות מולקולות מורכבות. המולקולות הקטנות שהתקבלו בתהליך הקטבוליזם משמשות כחומר גלם לבנית המולקולות הגדולות, הדרושות לבניין התא ולתפקודו. תהליך זה דורש שימוש באנרגיה. תהליך ההבניה שונה בתאים של רקמות שונות, בהתאם לצורכי הרקמה.
דוגמה לשילוב של תהליך קטבולי ותהליך אנאבולי ניתן למצוא בגלגול הסוכר. רוב הסוכר שאנו צורכים במזון מגיע בצורת סוכרוז, (סוכר לבן). בגוף הוא מפורק לאבני הבניין שלו - גלוקוז ופרוקטוז. הגלוקוז מגיע לתאי הכבד, שם הוא מהווה את חומר הגלם לבנית גליקוגן, המשמש כחומר תשמורת.
הפרשת פסולת: תרכובות רבות (קטנות בדרך-כלל) כגון אמוניה, מים ופחמן דו-חמצני, נוצרות כתוצרי-לוואי בתהליכי הקטבוליזם השונים. את כל אלו נדרש התא לפלוט, שכן הצטברותם משבשת תהליכים שונים. לדוגמה, פליטת הפחמן הדו-חמצני בתהליך הנשימה מוגדרת כהפרשת פסולת.
הפקת אנרגיה
ביצורים חיים מתקיים מעבר של אלקטרונים בין תרכובות שונות, ומעבר זה מאפשר הפקת אנרגיה. לכן, כל תא חי זקוק לתרכובות התורמות (מוסרות) אלקטרונים ולתרכובות המקבלות אלקטרונים. קיים מגוון רב של תרכובות המשמשות את היצורים השונים כתורמות וכמקבלות אלקטרונים. באדם למשל, המזון מספק את התרכובות מוסרות האלקטרונים (ובראשן - גלוקוז), ואילו החמצן אותו אנו נושמים הוא התרכובת שקולטת את האלקטרונים ותוך כדי כך נוצרים מים מטבוליים ופחמן דו-חמצני.
זרימת האלקטרונים בתא החי מאפשרת בנית תרכובת הנקראת ATP. תרכובת זו, בה משתמשים כל היצורים החיים, מכילה קשרים עתירי אנרגיה. כשהתא נזקק לאנרגיה לשם ביצוע תהליכים שונים, מתפרק ה-ATP באמצעות האנזים המתאים. שבירת הקשרים הכימיים שלו מביא לשחרור אנרגיה, שאותה מסוגל התא לנצל. לכן מולקולת ה-ATP מכונה "מטבע האנרגיה של התא". צורת האנרגיה המופקת או נאגרת בתאים של יצורים חיים, היא אנרגיה כימית.
מגוון מטבולי
ממוזער|300px|תרשים מופשט של תהליך הנשימה האווירנית. מצד ימין: מסלול זרימת האלקטרונים. מצד שמאל: חומרים המיוצרים במהלך הנשימה - פחמן דו-חמצני,ATP ומים (שאינם מופיעים בתרשים)
היצורים השונים משתמשים במגוון גדול של תורמי אלקטרונים וקולטי אלקטרונים. קיימות שלוש שיטות כלליות להפקת אנרגיה בתא:
נשימה אווירנית (אארובית). תורם האלקטרונים הוא חומר אורגני כלשהו, וקולט האלקטרונים הוא חמצן.
נשימה אל-אווירנית (אנארובית). תורם האלקטרונים הוא כל חומר אורגני כלשהו, וקולט האלקטרונים הוא חומר כלשהו, אבל לא חמצן.
תסיסה. תהליך זה מתקיים בתאים פרוקריוטיים, חסרי גרעין תא וחסרי מיטוכונדריה. תורם האלקטרונים הוא תרכובת אורגנית, וקולט האלקטרונים (אף הוא בהכרח תרכובת אורגנית) הוא תוצר פירוק של תורם האלקטרונים. בתסיסה, לפיכך, לא נעשה שימוש בקולט אלקטרונים חיצוני, שמקורו בסביבה, והחומר המהווה פסולת ונפלט מהתא הוא חומר שעדיין יש בו אנרגיה רבה, בלתי מנוצלת. התוצאה היא שלרשותם של יצורים פרוקריוטיים עומדת כמות אנרגיה מועטה.
החלוקה שלעיל מתייחסת לתהליכים. היצורים עצמם ממוינים לשלוש קבוצות מטבוליות שונות:
סוג היצור מקור לאנרגיה מקור לפחמן מי ומי כמוהטרוטרוף תגובות חמצון-חיזור תרכובות אורגניות כמעט כל היצורים שאינם פוטוסינתטיים; כל בעלי החיים כמואוטוטרוף תגובות חמצון-חיזור פחמן דו-חמצני חיידקי גופרית, חיידקי מימן, חיידקי ניטריפיקציה פוטואוטוטרוף אור פחמן דו-חמצני צמחים, פרוטיסטים וחיידקים פוטוסינתטיים
שמה של כל אחת משלוש קבוצות היצורים מסתיימות בסיומת -טרוף (troph-), כשלפניה שתי קידומות:
שמאל|ממוזער|300px|עלים ירוקים מכילים כלורופיל, התרכובת הקולטת את האור בתהליך הפוטוסינתזה
הקידומת הראשונה מתייחסת למקור האנרגיה של היצור. כפי שהוסבר לעיל, יצור אנרגיה בכל היצורים מבוסס על מעבר אלקטרונים בין תרכובות שונות. ברוב היצורים (קידומת כמו-, -Chemo) מתרחשות תגובות חמצון-חיזור (תגובות בהן מועברים אלקטרונים) שבהן משתתפות תרכובות שהיצור צורך (מזון). באדם, למשל, גלוקוז מתפרק בתאים ומוסר אלקטרונים תוך כדי כך. זוהי תגובת חמצון-חיזור. בחלק מהיצורים (קידומת פוטו-, -Photo) מתניעה אנרגיית אור (שמקורה בדרך כלל בקרינת השמש) את זרימת האלקטרונים. התהליך בו נקלטת אנרגיית האור נקרא פוטוסינתזה, והוא אחד המאפיינים העיקריים של הצמחים.
הקידומת השנייה מתייחסת למקור הפחמן של היצור. כל היצורים מורכבים מאלפי תרכובות אורגניות שונות, אשר כולן מכילות פחמן. קידומת הטרו-, -Hetero מציינת יצורים הצורכים תרכובות אורגניות (מזון) מבחוץ, מפרקים אותן (קטבוליזם) ובונים תרכובות חדשות (אנבוליזם). היצורים בעלי קידומת אוטו-, -Auto אינם נזקקים לתרכובות אורגניות כמקור לפחמן; הם מסוגלים לקלוט פחמן מהאוויר, בצורת פחמן דו-חמצני, וליצור ממנו תרכובות אורגניות. בתהליך הפוטוסינתזה שהוזכר לעיל נוטלים הצמחים פחמן דו-חמצני מהאוויר. במקביל, באמצעות אנרגיית האור, הם מפרקים מולקולות מים. החמצן משתחרר לאוויר והמימן נקשר, במספר תגובות כימיות, לפחמן הדו-חמצני. התוצר הסופי הוא גלוקוז, תרכובת אורגנית פשוטה שממנה מייצר הצמח תרכובות אורגניות רבות.
מטבוליזם בשירות הטקסונומיה
שמאל|ממוזער|300px|החיידקים במבחנות (מיוצגים על ידי הנקודות השחורות) מצטברים במרחקים שונים מהאוויר (הפתח העליון של המבחנה), זאת עקב הבדלים מטבוליים ביניהם. לפירוט ראו: אורגניזם אל-אווירני
בשעה שבעלי חיים וצמחים קלים יחסית למיון טקסונומי על-פי מראם ותכונותיהם החיצוניות, הרי שמיונם של מיקרואורגניזמים דורש אמצעים אחרים. סוגים שונים של חיידקים מגלים תכונות חיצוניות זהות, ולכן נדרשים קריטריונים נוספים למיון. המטבוליזם מהווה את אחד הקריטריונים החשובים למיון מיקרואורגניזמים. החלוקה החשובה ביותר מבחינה מטבולית היא לארוביים ואנארוביים. היצורים נחלקים לחמש קבוצות, לפי התייחסותם לחמצן:
אנאירוביים אובליגטוריים אינם מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן.
אנארוביים פקולטטיביים (או ארוביים פקולטטיביים; שני המושגים מתייחסים לאותה הקבוצה) יכולים לחיות בנוכחות או בהיעדר חמצן. התהליכים בתאיהם מפיקים אנרגיה תוך שימוש בחמצן, כשהוא זמין, אך בסביבות אל-אווירניות הם מסוגלים להפיק אנרגיה בדרכים אחרות (תסיסה, בדרך כלל).
אורגניזמים סובלי אוויר לא מסוגלים להשתמש בחמצן להפקת אנרגיה, אך הם לא ניזוקים בנוכחותו.
אירוביים אובליגטוריים מוכרחים לחיות בנוכחות חמצן.
מיקרואירופילים מוכרחים לחיות בנוכחות חמצן, אך בריכוז נמוך בהרבה מריכוזו באוויר. ריכוז רגיל של חמצן עלול לגרום למותם.
להסבר מפורט על חמש הקבוצות ראו: אורגניזם אל-אווירני.
בנוסף, חיידקים מתמיינים לעיתים לקבוצות שונות לפי יכולתם לפרק תרכובות (לקטוז, למשל). בדיקת יכולתם של חיידקים לפרק תרכובות מאפשרת לעיתים זיהויים ללא שימוש במיקרוסקופ; פירוק של חומרים רבים גורם לשינוי בצבעם, לשינוי בצבעו של אינדיקטור שאותו יש להוסיף (זאת עקב שינוי ברמת החומציות, בדרך כלל), או להופעת תוצרים שאותם ניתן לראות: בועות של גז, טיפות מים, וכדומה.
מסלולים מטבוליים
שמאל|ממוזער|300px|קטלאז הוא אנזים מטבולי חשוב המצוי ברוב היצורים האווירניים
בתא קיימים מסלולים מוגדרים המשמשים לפירוק או ייצור תרכובות. הגליקוליזה, למשל, היא מסלול מטבולי המצוי ברוב היצורים החיים. מסלולים אחרים, כגון זרחון חמצוני, ייחודיים ליצורים מסוימים. התהליכים מוגדרים כ"מסלולים" כיוון שכמעט תמיד לא מדובר בפירוק ובנייה פשוטים, אלא בשרשרת ארוכה של תגובות כימיות המביאה בסופו של דבר לתוצר. בגליקוליזה, למשל, עובר הגלוקוז, החומר הראשוני בתהליך, עשר תגובות כימיות עד שהוא מומר לתוצר הסופי: פירובט. על כל תגובה אחראי אנזים נפרד.
קיימים מסלולים מטבוליים מנוגדים: המסלול המנוגד לגליקוליזה, למשל, בה מיוצר פירובט מגלוקוז, הוא גלוקונאוגנזה, בה מיוצר גלוקוז מפירובט. במהלך האבולוציה התפתחו כמה מנגנונים המונעים מהמסלולים המנוגדים לעמוד האחד בדרכו של השני:
במסלולים המנוגדים נעשה בדרך כלל שימוש באנזימים שונים, לפחות באחד מהצעדים המובילים לתוצר הסופי. השימוש באנזימים שונים מאפשר בקרה יעילה על התהליכים: כשקיים עודף בתוצר אחד המסלולים, מושעה שעתוק הגן המקודד לייצור אחד האנזימים המשתתפים במסלול, זאת מבלי לפגוע במסלול הנגדי.
מסלולים מנוגדים מתרחשים בדרך כלל באזורים שונים בתא. פירוק חומצות שומן, למשל, נעשה במיטוכונדריה, ואילו ייצור חומצות שומן נעשה בציטופלזמה. גם מנגנון זה מאפשר בקרה יעילה על התהליכים.
תרופות רבות, המשמשות לחיסול חיידקים פתוגניים, מבוססות על פגיעה במסלול מטבולי כלשהו בתא החיידק. להבדיל, רעלים רבים (ובכללם כלי נשק כימיים) פועלים באמצעות פגיעה במסלולים מטבוליים בבעלי חיים ובאדם. רעלים רבים, דוגמת המימן הציאנידי, פוגעים בתהליך הנשימה התאית (וספציפית: בזרחון החמצוני), דבר הגורם למוות מהיר עקב הפסקת יצור האנרגיה בגוף.
נשאי אלקטרונים בתא
שמאל|ממוזער|300px|נוסחת המבנה של NAD
בתא מועברים האלקטרונים באמצעות נשאי אלקטרונים, מולקולות ייעודיות המשמשות בדרך כלל כקואנזימים (מולקולות עצמאיות המקושרות לאנזימים ואשר מהוות את האתר הפעיל של האנזים). שני נשאי אלקטרונים אוניברסליים, המשתתפים ברבות מהתגובות בתאיהם של יצורים חיים, הם NAD ו-FAD. שני חומרים אלו הם נוקלאוטידים; הראשון הוא נגזרת של ויטמין B3 (ניאצין) והשני - של ויטמין B2 (ריבופלאווין). מחסור בוויטמינים אלו גורם לבעיות מטבוליות חמורות. לשני הנוקלאוטידים נטייה לקלוט יון הידריד (-H); זהו יון שלילי של מימן אשר מורכב מפרוטון ומשני אלקטרונים. כשגלוקוז, למשל, מתפרק בתהליך הגליקוליזה, משתחררים ממנו יוני הידריד, אותם קולט NAD (והופך ל-NADH); הנשא מעביר את האלקטרונים לחמצן בשלב הזרחון החמצוני, השלב האחרון של הנשימה התאית, והופך שוב ל-NAD, אשר מסוגל להשתתף שוב בגליקוליזה.
בתא נשמר מאגר קבוע למדי של נשאי אלקטרונים, אשר מתחמצנים ומתחזרים לסירוגין. אם NADH לא מסוגל לתרום את האלקטרונים שלו מסיבה כלשהי, מידלדל מאגר ה-NAD בתא ותהליך הגליקוליזה אינו מתאפשר. התסיסה מהווה הפתרון לתאים המתקיימים בסביבה ללא חמצן. במקום למסור את האלקטרונים לקולט אלקטרונים חיצוני (חמצן, למשל) נמסרים האלקטרונים לפירובט, תוצר הגליקוליזה. פירובט מומר לתוצר סופי כלשהו (אפשרויות רבות: אתנול, חומצה אצטית, חומצה לקטית ועוד) ואילו NADH ממוחזר ל-NAD, אשר משתתף שוב בגליקוליזה.
תופעה זו מתרחשת גם בתאי שריר של בעלי חיים אארוביים, ובהם האדם. כשהשריר מתאמץ ולא די בחמצן המגיע אליו דרך מחזור הדם לשם ביצוע נשימה אארובית, התאים מבצעים נשימה אנארובית (תסיסה), שתוצרה הסופי הוא חומצה לקטית. החומצה מצטברת וגורמת לכאבי שרירים. מחומצה לקטית עדיין ניתן להפיק אנרגיה רבה, וזה קורה כאשר השריר נח, חמצן מגיע דרך מחזור הדם והחומצה הלקטית תתפרק והאלקטרונים יעברו עד החמצן. בתהליך זה נעלמת החומצה הלקטית מהשריר ונעלמים גם הכאבים שהיא גרמה. מיקרואורגניזמים רבים הסתגלו לחיים ללא חמצן באמצעות פיתוח מסלולי תסיסה. ביצורים אנארוביים אובליגטוריים (ראו לעיל) לא קיים כלל מנגנון זרחון חמצוני, כך ש-NADH מוכרח למסור את האלקטרונים שלו לפירובט בתסיסה. ביצורים פקולטטיביים, בדומה לתאי השריר באדם, קיים מנגנון זרחון חמצוני; בתנאים של מחסור בחמצן מבצעים יצורים אלו תסיסה במקום נשימה תאית.
בתהליך הזרחון החמצוני עצמו משתתפים נשאי אלקטרונים רבים, המהווים שרשרת העברת אלקטרונים. נשאי האלקטרונים בתהליך זה הם חלבונים גדולים המכילים בדרך כלל אטומי מתכת ואשר קבועים בתוך ממברנת המיטוכונדריון, בו מתרחש הזרחון החמצוני. ביצורים פרוקריוטיים נשאי האלקטרונים נמצאים בממברנת התא. לכל נשא אלקטרונים נטייה שונה לקבל ולתרום אלקטרונים. ביצורים אארוביים, האלקטרונים עוברים דרך השרשרת עד להגיעם לקולט האלקטרונים הסופי - חמצן. החמצן קולט אלקטרונים ופרוטונים והופך למים מטבוליים.
מחלות מטבוליות
שמאל|ממוזער|300px|האנזים פנילאלנין הידרוקסילאז אינו מיוצר בגופם של חולי פנילקטונוריה
מחלות רבות נובעות מבעיה מטבולית. הללו מתחלקות לשני סוגים:
מחלות שבהן קיים מחסור בתרכובת מסוימת בגוף. מחלת הצפדינה, למשל, נגרמת כתוצאה ממחסור בוויטמין C; ויטמין זה משמש בתהליך בניית הרקמות בגוף, ובמיוחד רקמות החיבור; מחסור בוויטמין גורם לשיבוש בבניית הרקמות וכתוצאה מכך להתרופפותן, לדימומים, לבעיות בעור ובעצמות ועוד. רככת נגרמת מחוסר בוויטמין D. ויטמין זה משמש בתהליך בניית העצמות, ומחסור בו גורם לשיבוש בבנייתן; עצמות החולים רכות, שבירות ונתונות לעיוותים. מחלות מטבוליות מסוג זה ניתן לרפא בדרך-כלל על ידי צריכת התרכובת החסרה.
מחלות שבהן הגוף אינו מסוגל לפרק תרכובת מסוימת. מחלות אלו, אשר ברובן תורשתיות, נגרמות לעיתים קרובות כתוצאה ממחסור גנטי באנזים או הורמון מסוים האחראי לפירוק התרכובת הרלוונטית. החולים בפנילקטונוריה, למשל, לא מסוגלים לפרק את חומצת האמינו פנילאלנין. זאת מצטברת במקומות שונים בגוף, ובמיוחד במוח, וגורמת לשיבושים קשים. סוכרת היא המחלה המטבולית הידועה ביותר; קיימים מספר סוגים של סוכרת, והגורם לכל אחד מהם שונה. מחלות מטבוליות מסוג זה אינן ניתנות בדרך-כלל לריפוי, שכן כמעט ולא ידוע כיום על דרך לגרום לתאי הגוף לייצר אנזימים או הורמונים. הטיפול במחלות אלו מתבסס על הימנעות מצריכת התרכובות שהגוף לא מסוגל לייצר, או על החדרת האנזים או ההורמון החסר בצורה מלאכותית אל הגוף.
ראו גם: רשימת הפרעות מטבוליות.
הגברת המטבוליזם
המושג חילוף חומרים בסיסי מתייחס לגוף השלם, בהיבט של צורכי האנרגיה הבסיסיים של כל רקמות הגוף ולפעילויות של הגוף במנוחה מוחלטת. הכוונה לפעילויות הבסיסיות כמו נשימה, פעילות לב, שמירת חום גוף קבוע (ביצורים הומיאוטרמיים), קיום מתח שרירים מינימלי ופעילויות נוספות.
לספורטאים בדרך כלל יש חילוף חומרים בסיסי גבוה. דרישות האנרגיה בגופם גבוהות, בשל הפעילות הפיזית האינטנסיבית אותה הם מבצעים. כתוצאה מהאימונים, הגוף מתאים את עצמו לדרישות. תאי רקמות השריר מקבלים אספקת חמצן מוגברת ומפיקים כמויות גבוהות יותר של אנרגיה.
ידוע על שימוש לא חוקי בחומרים מאיצי מטבוליזם (כגון T3, אפדרין, סטרואידים ועוד) בניסיון להגיע להשגים משופרים בתחרויות. מעבר להיות השימוש בהם בלתי חוקי, הוא גם עלול לפגוע בבריאות המשתמשים.
ראו גם
גיל מטבולי
קישורים חיצוניים
מטבוליזם (Metabolism), אתר "100 מושגים במדע"
Major metabolic pathways
על מטבוליזם ותזונה נכונה - דר' אולגה רז מנהלת היחידה לתזונה במרכז הרפואי איכילוב
דרכים לשיפור חילוף החומרים ועובדות על מטבוליזם - שרירים.נט
הערות שוליים
*
קטגוריה:ביוכימיה | 2023-11-28T16:10:28 |
ארמון בקינגהאם | ארמון בקינגהאם (באנגלית: Buckingham Palace) הוא ארמון המלוכה הבריטי בלונדון, בריטניה. זהו משכנו הקבוע של המלך צ'ארלס השלישי, על אף שהוא חי ומתגורר גם בארמונות נוספים.
היסטוריה
בית בקינגהאם נבנה במקורו עבור ג'ון שפילד, הדוכס הראשון מבקינגהם ונורמנבי, בשנת 1703. בשנת 1762 נרכש המבנה על ידי המלך ג'ורג' השלישי, שהרחיב והגדיל אותו.
בשנת 1826 שכר המלך ג'ורג' הרביעי את שירותיו של ג'ון נאש על מנת שישפץ את המבנה ויהפכו לארמון. בשנת 1837 הפך הארמון לארמון העיקרי של בית המלוכה הבריטי, והתגוררה בו המלכה ויקטוריה.
המבנה העיקרי המוכר למתבוננים בארמון מבחוץ (החזית המזרחית של הארמון) נוסף לארמון לאחר נישואיה של המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט. ב-1847 נוסף לארמון אגף חדש, שתכנן אדוארד בלור, שהשלים צורה של ריבוע, וכך נוצרה החצר הרבועה שבמרכז הארמון. בסיום שיפוץ זה היו בארמון 19 חדרי אירוח ממלכתיים, 52 חדרי שינה מלכותיים, 188 חדרי שינה למשרתים, 92 משרדים ו-78 חדרי אמבטיה. באותה עת הועברה מארבל ארץ', ששימשה עד אז ככניסה לארמון, למקומה הנוכחי בהייד פארק.
בחזית הארמון נערך שיפוץ נוסף בשנת 1912 בתקופת מלכותו של המלך ג'ורג' החמישי, ונבנתה האנדרטה למלכה ויקטוריה.
הארמון נפגע בתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה. משפחת המלוכה לא שהתה בארמון באותה עת.
ביתה של המונרכיה
ממוזער|הארמון ב-1837, לכיוון המארבל ארץ', אשר שימש ככניסה הרשמית למתחם הארמון. המארבל ארץ' הוזז ב-1847 כדי לפנות מקום להרחבת האגף המזרחי.
ארמון בקינגהאם הפך למעונו הרשמי של בית המלוכה ב-1837, עם כניסתה לתפקיד של המלכה ויקטוריה. בעת שאולם האירוח היה רווי בעיטורי זהב וצבע, רוב הארמון היה פחות יוקרתי.
בעקבות נישואי המלכה ב-1840, ארגן מחדש בעלה הנסיך אלברט את כל נושא משק הבית, המשרדים והצוות.
ב-1847, התברר כי הארמון קטן מדי לצורכי החצר ולמשפחת המלוכה ולכן הוקם אגף חדש אשר תוכנן על ידי אדוארד בלור ונבנה על ידי תומאס קוביט. החזית המזרחית הגדולה הפונה לעבר המאל היא "החזית לציבור" בארמון בקינגהאם ומכילה את המרפסת בה מקבלת משפחת המלוכה את הקהל באירועים חשובים וטקסים צבאיים. אגף הנשפים וסדרת חדרי אירוח נבנו באותה תקופה, ותוכננו על ידי סיר ג'יימס פנת'ורן.
בטרם פטירתו של הנסיך אלברט, נהגה המלכה ויקטוריה לערוך אירועים מוזיקליים ונשפי ריקודים בארמון. פליקס מנדלסון-ברתולדי הופיע בארמון בשלושה אירועים שונים. יוהאן שטראוס (הבן) ותזמורתו הופיע בארמון בעת ביקורם באנגליה. הופעתו "אילס פולקה" של שטראוס בוצעה לראשונה בארמון ב-1849 לכבוד בתה של המלכה, הנסיכה אליס. בתקופת ויקטוריה, אירח הארמון אירועי נשף תחפושות לעיתים קרובות בנוסף לטקסים והאירועים הרגילים.
ב-1861 התאלמנה המלכה, פרשה מהחיים הציבוריים ועזבה את הארמון. המלכה עברה לטירת וינדזור, טירת בלמורל ובית אוסבורן. במשך שנים עשו שימוש בארמון לעיתים רחוקות, ואף זנחו אותו. לבסוף הציבור גרם למלכה לחזור ללונדון.
פנים
ממוזער|תרשים מבנה ארמון בקינגהאם. A: חדר אוכל; B: חדר אורחים כחול; C: חדר מוזיק; D: חדר אורחים לבן; E: ארון מלכותי; F: חדר הכתר; G: חדר אורחים ירוק; H: גלריה צולבת; I: חדר נשפים; J: גלריה מזרחית; K: חדר אורחים צהוב; L: חדר מרפסת מרכזי; M: חדר אוכל סיני; N: מסדרון ראשי; O: דירות פרטיות; P: אזורי שירות; Q: חדר המדרגות הגדול; R: קומת הקרקע – כניסת השגריר; S: הכניסה הגדולה. האזור המוגדר כקירות מוצללים מייצגים אגפים נמוכים בעלי חשיבות נמוכה. "הערה: לשרטוט זה אין קנה מידה אחיד והוא משמש לדוגמה בלבד".
הארמון מכיל רצפה בשטח 77,000 מ"ר.
החדרים הראשיים של הארמון נמצאים בקומת הקרקע מאחורי חזית הגן המערבי בחלקו האחורי של הארמון. במרכז סדרת חדרי האירוח המקושטים נמצא חדר המוזיקה, בחזיתו קשת גדולה. בסמוך לחדר המוזיקה נמצאים חדרי האירוח הלבן והכחול. במסדרון ביניהם נמצאת גלריית התמונות באורך 50 מטר. בגלריה מספר ציורים של רמברנדט, אנתוני ואן דייק, פטר פאול רובנס ויאן ורמיר; חדרים אחרים המתחברים למסדרון הם חדר הכתר וחדר האירוח הירוק. חדר האירוח הירוק משמש בעיקר כחדר כניסה לחדר הכתר, והוא חלק מהנתיב הטקסי אל הכתר מחדר המשמר אשר נמצא בחלקו העליון של מדרגות המשמר. חדר המשמר מכיל פסל שיש לבן של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, בתלבושת רומית. חדרים רשמיים אלו משמשים בעיקר לאירוח רשמי וטקסים, ובקיץ נפתח גם לציבור.
קומה מתחת לדירות האירוח ישנה סדרה של חדרים פחות גדולים הידועים כחצי ממלכתיים. החדרים בכניסה מאולם השיש משמשים לבידור פחות רשמי, כמו מסיבות אחר הצהריים ומסיבות פרטיות. חלק מהחדרים מעוטרים בשמם של מבקרים ומקושטים לכבודם, כמו "חדר 1844", אשר קושט ב-1844 לכבוד ביקור הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, ובצד השני של חדר הקשת, "חדר 1855". חדר הקשת ממוקם במרכז מערכת החדרים, אשר לאורכו עוברים אלפי מבקרים בכל שנה בדרכם למסיבות הגן של המלכה. המלכה עושה שימוש פרטי במערכת חדרים קטנה יותר באגף הצפוני.
בין 1847 ו-1850, כאשר בלור בנה את האגף המזרחי החדש, נלקחו שוב רהיטיו של ביתן ברייטון. כתוצאה מכך, רבים מהחדרים באגף החדש קיבלו אווירה אוריינטלית. חדרי האוכל הסינים הכחול והאדום עוצבו בעזרת חלקי הסעדה וארובה של ביתן ברייטון וחדר המוזיקה. קיר חדר האורחים הצהוב בעל טפט מהמאה ה-18, אשר סופק לסלון ברייטון ב-1817.
במרכז האגף נמצאת המרפסת המפורסמת, עם החדר המרכזי מאחורי דלתות הזכוכית. זהו סלון בסגנון סיני אשר שופר על ידי המלכה מרי, אשר עבדה עם המעצבים צ'ארלס אלום, אשר יצר עיצוב סיני בסוף שנות ה-20. דלתות הלכה של הסלון הועברו לברייטון ב-1873.
ראשי מדינות מבקרים כיום, שוהים בארמון במערכת חדרים הנקראת מערכת החדרים הבלגית, הממוקמת בקומת הקרקע בחזית הצפונית הצופה לגן. חדרים אלו, עם מסדרונות בעלי כיפה, עוצבו בתחילה עבור בן הדוד של הנסיך אלברט, ליאופולד הראשון, מלכם הראשון של הבלגים. אדוארד השמיני חי בחדרים אלו במהלך תקופת שלטונו הקצרה.
טקסי הארמון
במהלך תקופת מלוכה זו, טקסי הארמון עברו שינוי קיצוני, וכניסה לארמון אינה זכות מיוחדת של המעמד הגבוה בלבד.
רגיעה מתמשכת באשר לקוד הלבוש הרשמי של מדים ושמלות מאפיינת את המלוכה הנוכחית. בתקופות קודמות, הדברים היו אחרים לחלוטין. גברים נדרשו ללבוש מדים במאיים ונשים שמלות עם שובל וזרים על ראשן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, המלכה מרי החליטה להתאים את קוד הלבוש לאופנה, על ידי קיצור אורכן של החצאיות מספר אינצ'ים מהקרקע. שינוי זה לא מצא חן בעיני המלך ג'ורג' החמישי, כך שחצאית המלכה נותרה פחות אופנתית עם מרווח קטן יותר מהקרקע. בעקבותיהם, ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת אפשרו את קיצור החצאיות לשימוש יומי.
כיום, אין קוד לבוש רשמי. רוב הגברים המוזמנים לארמון בקינגהאם במהלך שעות היום, בוחרים ללבוש חליפות או מקטורן. ובשעות הערב, בהתאם לסוג האירוע, עניבה שחורה או לבנה.
מרכז|ממוזער|827x827 פיקסלים|המדשאה והחזית המערבית, של ארמון בקינגהאם
עובדים בארמון
המלכה אליזבת השנייה התגוררה בארמון בקינגהאם בימות השבוע ויחד איתה התגורר גם בעלה הנסיך פיליפ עד מותו ב-2021. בארמון משרתים 450 עובדים, ומבקרים בו 50,000 מוזמנים מדי שנה וגם תיירים רבים.ממוזער|אולם הנשפים הטקסי הוא החדר הגדול ביותר בארמון בקינגהאם. החדר נוסף לארמון על ידי המלכה ויקטוריה ומשמש לטקסי הענקת תארים ומסיבות. ציור זה צויר ב-1856. סכמת הפוליכרום הוחלפה על ידי עיטור לבן עם פרטי זהב וריפוד אדום. ציור של לואי האג, 1856
בחזית הארמון מתבצע מדי יום בקיץ (מדי יומיים בחורף) טקס החלפת המשמר, שמאות תיירים באים לחזות בו.
החדרים הרשמיים של הארמון נפתחו לראשונה לתיירים בשנת 1992, במטרה לאסוף כספים על מנת לשקם את טירת וינדזור שניזוקה בשריפה.
יצירות אמנות רבות מוצגות ב"גלריית המלכה" שנבנתה במקום בו עמדה הקפלה המלכותית שנהרסה בבליץ - המתקפות האוויריות הגרמניות במלחמת העולם השנייה.
שביל הגישה לארמון, המוביל מכיכר טרפלגר תחת קשת האדמירליות ולאורך פארק סנט ג'יימס נקרא המאל.
בסמוך לארמון נמצאות האורוות המלכותיות, הפתוחות לציבור.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנגליה: מבנים
בקינגהאם, ארמון
קטגוריה:מבנים שנפגעו במהלך הבליץ
קטגוריה:וסטמינסטר: מבנים
קטגוריה:לונדון: מבנים רשומים דרגה I
קטגוריה:אירופה: ארמונות
קטגוריה:מבנים שתכנן ג'ון נאש | 2024-02-11T15:02:27 |
יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם | REDIRECT יהדות פולין#בין מלחמות העולם - בפולין העצמאית | 2015-01-10T12:32:01 |
יהודים בפולין | redirect יהדות פולין | 2015-09-26T11:06:43 |
ריצה (ספורט) | 250px|ממוזער|תחרות ריצה, יוון העתיקה, איור על כד משנת 530 לפנה"ס לערך
250px|ממוזער|גבר רץ
ממוזער|250px|תחרות ריצה, על קו הזינוק
שמאל|ממוזער|250px|יוסיין בולט, מחזיק שיא העולם הנוכחי בריצת 100 מטר
250px|ממוזער|שמאל|סיום ריצת 1500 מטר בטורקו שבפינלנד, שבה נשבר שיא עולם בריצה למרחק זה, 1957
ריצה היא קבוצת מקצועות המשויכים לענף האתלטיקה יחד עם מקצועות הזריקה, הקפיצה וההליכה התחרותית. לפי ההגדרה הספורטיבית, ההבדל בין ריצה תחרותית להליכה תחרותית הוא שבריצה יש נקודת זמן בה אף רגל אינה נוגעת בקרקע, בעוד שבהליכה נוגעת לפחות רגל אחת בקרקע בכל רגע נתון.
סוגי ריצות לפי מרחקים
מקובל לחלק את הריצות לסוגים לפי מרחקים. משמעותו של סוג ריצה הוא, למעשה, סוג המאמץ המופעל בעת הריצה.
ריצות קצרות
במהלך ריצה קצרה לא נוצר "חוב חמצן" בגוף ולכן באה לידי ביטוי בעיקר יכולת השרירים לכוח מתפרץ. ריצות אלה נמשכות בין 6 שניות לדקה. גודל הצעדים בריצה זו הוא קטן אך מהיר ורצים בה על קצה כף הרגל.
המרחקים השכיחים לריצות קצרות הם:
60 מטר: משמשת בעיקר לבתי ספר ובתחרויות אתלטיקה באולמות.
100 מטר: הריצה הקצרה והמהירה ביותר (מלבד 60 מטר).
200 מטר
400 מטר
ריצות בינוניות
בריצות בינוניות השרירים עוברים את "סף האנרגיה המיידית" ומתחילים תהליך כימי של הפקת אנרגיה לצורך פעולתם. היעילות של תהליך זה תלויה באימונים, והיא באה לידי ביטוי ביכולתם של השרירים לשמור על עומס עבודה גבוה לאורך זמן. ריצות בינוניות נמשכות בדרך כלל בין 2 ל-6 דקות.
המרחקים השכיחים לריצות בינוניות הם:
800 מטר
1500 מטר
ריצת מייל (ראו מייל)
2000 מטר - נחשבת לשלב הביניים בין ריצה בינונית לארוכה.
ריצות ארוכות
בריצות ארוכות יש צורך להתחשב במגוון של תופעות פיזיולוגיות כסיבולת לב-ריאה - היכולת של הלב והריאות לעמוד במאמצים גבוהים לאורך זמן, מאזן אנרגיה ונוזלים בגוף, סף לקטט ועוד. הריצה נמשכת מ-10 דקות ומעלה, כפי שנקבע.
המרחקים השכיחים בתחרויות רשמיות לריצות ארוכות הם:
3000 מטר
5000 מטר
10000 מטר
מרוץ מרתון: ריצה למרחק 42.195 קילומטר.
בנוסף, מתקיימות ריצות אתגריות למרחקים העולים על מרתון: ריצות אולטרה מרתון למרחקים שונים כמו 50 ק"מ, 100 ק"מ ועוד.
ריצות מיוחדות
שמאל|ממוזער|250px|מתחרות במרוץ מכשולים באולימפיאדת לונדון (2012)
הריצות המיוחדות כוללות אלמנטים שאינם רגילים בריצה.
ריצת משוכות: 80, 100, 110, 400
ריצת 3000 מטר מכשולים
מרוץ שליחים: ריצות המיועדות לקבוצות של 4 רצים ונערכת למרחקים 4X100 ו-4X400.
אימוני ריצה
ניתן להבחין בין כמה סוגי ריצות אימון:
ריצות רצף-ריצות נפח (Volume)
ריצות ממושכות באזורי ריצה שונים - חוף הים, פארק וכדומה. לריצה על משטח לא אחיד יש יתרונות רבים והעיקרי שבהם הוא חלוקת מאמצים משתנה בגפיים התחתונות ועל כן הפחתת פציעות. ריצה על מדרון צדדי לאורך זמן רב מעמיסה את רצועות הברכיים. מדרון צדדי מתון, כמו במקומות מסוימים בחוף הים, אינו מומלץ לריצה. ריצה על חול עמוק טובה לזמן קצר בלבד מאחר שהיא פוגמת בסגנון הריצה ומלמדת צעדים קטנים ללא הרמת רגל מספקת. משך הריצה כ-30–45 דקות. ריצת הנפח היא ה"לחם וחמאה" של הריצות לכל המרחקים. ללא ריצת נפח יגרום אימון בפארטלקים או אינטרוולים (ראו להלן) לבעיות אורתופדיות. ריצת רצף מתאימה במיוחד לאלו הרוצים לשרוף שומנים.
ריצות איכות (Quality runs)
פארטלק (Fartlek):
ריצה מהירה יותר לזמן קצר או למרחק מוגדר הנעשית תוך כדי ריצת רצף (ריצה ארוכה יותר). בדוגמה לפארטלק מסמן האצן מרחק של חמישים עד שישים מטר לפניו, מאיץ את קצב הריצה עד לסמן ומאיט לקצב רגיל מיד אחר כך. באימון פארטלקים רגיל נהוג להוריד דופק בין מאוץ (ספרינט) למאוץ ולכן נחשב אימון הפארטלקים כתחנת ביניים בין האימון ההכרחי בריצות נפח לבין אימון המהירות של האינטרוולים.
אינטרוולים (Interval):
באימון אינטרוולים מגדיר האצן פרק זמן או מרחק ורץ אותם בקצב גבוה. בין ריצה מהירה בתוך האינטרוול לריצה הבאה מפריד פרק זמן מוגדר שבו יורדת רמת הדופק אבל לא מגיעה לרמה נמוכה מאוד. לאחר מספר אינטרוולים נשאר הדופק בעצימות גבוהה וכך מתאמן האצן על טכניקה מהירה, סיבולת של המערכת הקרדיו-וסקולרית ועל המשך ריצה ברמת חומצת חלב גבוהה.
דוגמה לריצות אינטרוולים:
ריצות אינטרוולים איטיים (ארוכים):
ריצת 800 מטר * 4 - עוצמת מאמץ 60%-80% זמן מנוחה עד לירידת הדופק לדופק חימום.
ריצת 1000 מטר * 3 - עוצמת המאמץ דומה לסעיף א', מנוחה כנ"ל.
ריצת 1500מטר * 2 - כאשר כל 1500 מהירים מחצי הזמן בריצת 3000.
ריצות אינטרוולים מהירים (קצרים):
ריצת 500 מטר * 4 - דרגת מאמץ 70%-90% מהיכולת המרבית, מנוחה בין 500 ל-500 לפי יכולת המתאמן ויכולת התאוששותו.
ריצת 300מטר * 5 - דרגת מאמץ 70%-90% מנוחה כ-2 דקות.
למתאמן שזמנו בריצת 400 שווה ל-66 שניות, 5 ריצות * 200 מטר, כל ריצת 200 מ' מהירה מ-33 שניות, מנוחה של 2–3 דקות.
אימון עליות משני סוגים:
עליות קצרות - 80–150 מ' עוצמת מאמץ 85%-95%, מספר חזרות ינוע בין 6–12. לפי כושרו של המתאמן, ניתן לשלב מנוחה אקטיבית, כגון ריצה קלה חזרה ויציאה נוספת.
עליות ארוכות 200–300 מ', עוצמת מאמץ 70%-80% מספר חזרות 4–8.
ריצת קצב - טמפו (Tempo) - ריצה בה מעלים את מהירות הריצה בחלקה האמצעי ומורידים את מהירות הריצה לקראת סופה. לריצת הקצב יתרונות רבים והעיקרי שבהם הוא העובדה שחלקה הראשון של הריצה איטי יחסית ומשמש לחימום והכנה בעד שחלקה האחרון של הריצה מתון גם הוא ומונע פציעות ובעיות אורתופדיות הנגרמות מריצה מהירה בסוף אימון כששרירי הגפיים עייפים.
דוגמה לריצת טמפו: 10 דקות ריצה איטית - 20 דקות ריצה מהירה - 15 דקות ריצה איטית. מטרת האימון: לימוד טכניקת ריצה מהירה.
יש לשים לב ולבצע ריצות איכות ביחס מתאים לכמות ריצות הנפח. ריצות איכות למיניהן מכבידות על המערכות האורתופדיות ולכן יש לעשותן רק כשנבנה בסיס מתאים של ריצות נפח.
דוגמה לאימון שבועי: שלוש פעמים בשבוע ריצות נפח של לפחות ארבעים דקות ופעם בשבוע ריצת איכות (פרטלקים, טמפו או אינטרוולים).
פציעות ריצה
ישנן מספר פציעות שכיחות הנגרמות מריצה:
פציעות שלד. יש שני סוגים של פציעות שלד: שברי מאמץ ושין ספלינט. שבר מאמץ הוא שבר חלקי שנגרם מחבלה חוזרת בשברי מאמץ מופיעים בעיקר בריצה למרחקים ארוכים, לרוב יותר מ-32 קילומטר בשבוע או בעקבות קפיצות חוזרות. העצמות שנפגעות הן עצם השוקה ועצמות השוקית. שין ספלינט היא פציעה שמתבטאת בכאבים בחלק התחתון על עצם השוק, כאבים שנובעים מנזק שרירי או מנזק עצם השוק .
פציעת רקמות: ישנן שני סוגים של פציעת רקמות. פציעה ראשונה היא דלקת בחיתולית הכפית (או בשמה המוכר דורבן) נמצאת ברקמת החיבור בכף הרגל. פציעה שנייה, הנקראת תסמונת המדור, נוצרת כתוצאה מלחץ פנימי. היא יכולה לגרום לפגיעה בזרימת הדם ובנוסף גם למוות של הרקמות
ברך רצים היא פציעה הגורמת לכאבים בקדמת הברך וסביב פיקת הברך. התסמינים העיקריים יכללו כאבים ומגבלות תנועה שונות.
יש אצנים העושים שימוש לרעה בחומרים, הנקראים "סטרואידים אנאבוליים". חומרים אלה הם בעצם נגזרות של ההורמון הגברי, טסטוסטרון, הידוע בפעילותו כ"בונה שריר" (אנאבולי) ותורם רבות לשיפור התוצאות בפעילויות האנאירוביות. סטרואידים אנאבוליים לא עוזרים לרוץ למרחקים ארוכים, אלא רק לריצות קצרות, וזאת מסיבה פשוטה: ריצות למרחקים קצרים בעצימות גדולה הם פעילות אנאירובית. היו מקרים בהם אצנים מתו כתוצאה משימוש יתר או שימוש לא נכון בסטרואידים אנאבוליים - זאת כיוון שהמשתמשים בסטרואידים אנאבוליים חייבים בפיקוח רפואי מתאים. לפיכך, נהוג לקחת מאצנים בדיקות שתן כדי לברר אם השתמשו בסטרואידים אנאבוליים. בדרך כלל, לא נמצאים חומרים אסורים, היות שהרופאים המייעצים של האצנים מוצאים דרכים להסתיר או להעלים את השימוש בסטרואידים בזמן הבדיקות. בכל זאת, מדי פעם אכן מוצאים שאצנים למיניהם משתמשים בסטרואידים אנאבוליים, והם נפסלים לפני או אחרי התחרות.
תחרויות ריצה בישראל
איגוד האתלטיקה הישראלי
איגוד האתלטיקה הישראלי הוא הגוף הרשמי אשר מוכר על ידי התאחדות האתלטיקה העולמי, בכל הקשור לענף אתלטיקה בישראל. האתלטיקה כוללת בתוכה את ספורט ריצה, מרתון, קפיצות, זריקות. המשמעות מכך היא, שרק תוצאות של מתחרים בתחרויות המאורגנות על ידי האיגוד או מוכרות על ידיו, תוכלנה להיות מוכרות ברמה בינלאומית.
שיא ישראלי יכול להיקבע רק בתחרות הנמצאת באחריות האיגוד, ואשר עמדה בסטנדרטים בינלאומיים של ארגון ומדידת זמנים. דוגמאות לתחרויות אשר מאורגנות על ידי האיגוד, הן מרתון טבריה הבינלאומי, אליפות ישראל בחצי מרתון בבית שאן, אליפות ישראל במרוצי שדה, ליגה בין-אגודתית המהווה את אליפות ישראל לאגודות, או אפילו תחרות בינלאומית כגון גביע אירופה בזריקות 2006 (אמנם אין זו תחרות ריצה, אך האיגוד מכיר בה מתוקף היותה תחרות בינלאומית).
איגוד האתלטיקה אחראי גם על אשור תחרויות אתלטיקה בארץ בכל רמה שהיא. מאגני מרוצים ותחרויות אתלטיקה בכל דרג, חייבים לאשר תחילה את התחרות עם האיגוד הישראלי, וזאת על-פי חוקי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית.
מרוצים עממיים
250px|ממוזער|שמאל|רצים במרוץ אייל ברמת השרון, 2012
מרוצים עממיים, בהשתתפות מאות רצים, מתקיימים בישראל בעיקר בעונת האביב. המרוץ עם המספר הגדול ביותר של משתתפים (לא כולל חיילים), הוא מרוץ עין-גדי, שהוא מרוץ של חצי מרתון (21.1 קילומטר). אחריו נמצאים מרוץ רעננה, והמרוץ הצעיר - מרוץ רשפון.
התוצאות במרוצים עממיים אינן רשמיות, ואינן יכולות להיחשב כ"שיא ישראלי" או בינלאומי.
ראו גם
ניווט ספורטיבי
קישורים חיצוניים
איימי מולינס על ריצה
כל מה שצריך לדעת לפני אימון ריצה, באתר שורש, 30 בספטמבר 2014
המדריך המלא להתאמת נעלי ריצה לרגל, באתר אנאירובי פלוס
הבדלים מרכזיים בין נעלי ריצה לנעלי אימון, באתר מקומונט מודיעין
יובל שטיין, איך לבחור נעלי ריצה? המדריך המלא, באתר Real Timing, 15 במאי 2017
טיפים לבחירת נעלי ספורט לנשים לפעילות אירובית, באתר לוקאל, 6 בדצמבר 2017
רצים בים? כך תבחרו את הנעל המתאימה ביותר, באתר מודיעין ניוז, 1 באפריל 2018
5 טיפים לבחירת נעלי ריצה, באתר בריאות פלוס, 15 במאי 2018
כיצד לרוץ נכון ולהימנע מפציעות? (המדריך המלא), באתר השרון פוסט, 28 במאי 2018
הערות שוליים
*
ריצה
קטגוריה:ריצה | 2024-08-02T22:15:50 |
ביג בן | ממוזער|240px|מגדל אליזבת ובו הביג בן
הביג בן (באנגלית: Big Ben) או מגדל אליזבת הוא שעון גדול המורה את השעות במגדל השעון של ארמון וסטמינסטר (בתי הפרלמנט הבריטיים) "סנט סטיבנס" בלונדון. לעיתים נקרא המגדל כולו בשם ביג בן, אך שם המגדל בו שוכן הביג בן נקרא "מגדל השעון", ומאז 2012 שונה שמו למגדל אליזבת, על שם אליזבת השנייה ולציון יובל היהלום למלכותה.
השעון קרוי על שם סר בנג'מין הול (1802–1867), שהיה הממונה על העבודות בעת התקנת השעון בשנת 1859.
המגדל נחשב למבנה המזוהה ביותר עם העיר לונדון ונחשב לאחד המבנים והאטרקציות המפורסמים והידועים ביותר בעולם.
היסטוריה
המגדל נבנה במאה ה-19, על מקומו של מגדל השעון של הארמון הישן, לאחר שריפתו ב-1834. גובהו 96 מטר ובראשו ארבעה לוחות שעל כל אחד מהם שעון. קוטר כל לוח שבעה מטרים והם מכוונים לארבע רוחות השמיים. השעון נבנה בסגנון הנאו גותי שאפיין מאוד את האדריכלות המונומנטלית באנגליה הוויקטוריאנית. הבניין מעוטר באלמנטים גותיים שונים, וקצהו העליון נראה כמו מגדל פעמונים של קתדרלות גותיות המעוטר בצריחונים קטנים ומחודדים. הפעמון במגדל שוקל 13 וחצי טון, ועוד ארבעה פעמונים בגדלים שונים המפיקים צלילים שונים. הפעמונים מצלצל רבע שעה אחרי שעה עגולה נעימה בת ארבעה צלילים ולאחר כל רבע אחר כך הוא מנגן את הקטע הקודם וארבעה צלילים נוספים. כל שעה עגולה הוא מנגן את הנעימה המלאה בת 16 צלילים ובסיומה הפעמון מצלצל עד 12 פעמים נוספות בהתאם לשעה.
ברחוב ויקטוריה בלונדון נמצא העתק קטן של הביג בן בשם "בן הקטן".
בשנת 2011 התגלה כי תוך מספר שנים זזה פסגתו של הביג בן ב־48 סנטימטר לכיוון צפון־מערב. הסיבה לכך היא הרכבת התחתית של לונדון אשר משפיעה במידה רבה על תנודות הקרקע שעליה עומד המבנה.
ב-2 ביוני 2012 החליט פרלמנט בריטניה לשנות את שם המגדל ל"מגדל אליזבת'" ע"ש אליזבת' השנייה לכבוד שנת ה-60 להמלכתה. השינוי הוצע בפרלמנט הבריטי בו התקבל ברוב קולות.
באוגוסט 2015, התגלתה תקלה שגורמת לכך שהשעון מקדים את צלצוליו בכשש שניות. שענים שבדקו את התקלה אינם יכולים להצביע עליה במדויק, ואומרים שזה קשור, ככל הנראה, לגילו של השעון.
ב-21 באוגוסט 2017 החליט בית הנבחרים הבריטי להפסיק את פעילות השעון עד לשנת 2021 עקב עבודות שיפוץ במגדל. עלויות השיפוץ מסתכמות נכון ל-2020 ב-80 מיליון ליט"ש.
ב-29 בספטמבר 2020 החלו להסיר את הפיגומים שכיסו את השעון עקב העבודות.
באפריל 2022, לקראת חגיגות יובל הפלטינה למלכות אליזבת השנייה, הוסרו כל הפיגומים והמגדל נחשף מחדש.
קישורים חיצוניים
הסיפור של ביג בן, White chapel bell foundry
הערות שוליים
ימין|ממוזער|שעון מגדל אליזבת לאחר השיפוץ, 2022
קטגוריה:לונדון: מבנים
קטגוריה:מבני התחייה הגותית
קטגוריה:מגדלי שעון
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: מגדלים | 2024-09-17T10:04:28 |
פסל החירות | שמאל|ממוזער|250px|לוח הברונזה עם מילות השיר של אמה לזרוס
פסל "חירות מאירה את העולם" (באנגלית: Liberty Enlightening the World), הידוע יותר בשם פסל החירות (Statue of Liberty), הוא פסל גדול-ממדים הניצב באי החירות שבעיר ניו יורק, ומהווה אחד מסמליה המובהקים ביותר של העיר ושל ארצות הברית. עם השנים הפך הפסל לסמל ערכים ליברלים, כגון הזכות לחיים, חירות ורדיפה אחרי האושר, ומסמל את אופייה של ארצות הברית כחברת מהגרים.
הפסל ניתן כמתנה מממשלת צרפת לעם האמריקני ונחנך בשנת 1886. אי החירות, ובו הפסל, נמצא בנמל ניו יורק, כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לקצה הדרומי של מנהטן. האי נקרא במקור האי בדלו (Bedloe's Island), אך מראשית המאה ה-20 כונה "אי החירות", וזה הוכר כשמו הרשמי ב-1956. בשנת 1924 הוכר הפסל כמונומנט לאומי, ובשנת 1984 הכריז עליו ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
תיאור
הפסל הוא בדמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית, ליברטאס. היא עוטה גלימה רומית אופיינית ולראשה נזר בעל שבעה חודים המזדקרים כקרני שמש לכל הכיוונים, ומייצגים את הקרנת החירות לשבע יבשות תבל. נועלת סנדלים ואחת מרגליה עומדת על שרשרת שבורה, כסמל לשחרור מכבלי השעבוד וביטול העבדות בארצות הברית. ידה הימנית מורמת ואוחזת לפיד, המאיר את הדרך לבאים לארצות הברית, ובידה השמאלית היא מחזיקה לוח הנושא את הכיתוב "JULY IV MDCCLXXVI" – תאריך הכרזת העצמאות של ארצות הברית (4 ביולי 1776 בספרות רומיות). הפסל בנוי משלד ברזל ופלדה בציפוי לוחות נחושת. בעבר בהקה הנחושת, אך בין השנים 1900–1906 התכסה הפסל פטינה, שהפכה את צבעו לירוק עמום.
הפסל ניצב על כן מסיבי, שאינו חלק מתכנונו המקורי של יוצר הפסל, פרדריק אוגוסט ברתולדי. הכן, שהוא יצירה ארכיטקטונית בפני עצמה, הוא פרי תכנונו של האדריכל האמריקני ריצ'רד מוריס האנט ומומן בכספי תרומות של הציבור האמריקני, שהרוח החיה בגיוסן הייתה איל העיתונות ג'וזף פוליצר, שאמר שכל מי שיתרום ייכתב בעיתונו ותרומתו תצוין, וכך נאספו מאה אלף דולר (סכום המקביל לכ-2.5–3 מיליון דולר של ימינו) שנתרמו מקוראי העיתון שלו.
על קיר כן הפסל לוח ברונזה שעליו חקוקות מילות השיר "הקולוסוס החדש" של המשוררת היהודייה-אמריקנית, אמה לזרוס, שנכתב ב-1883 לכבודו של הפסל. המשוררת עבדה עם מהגרים יהודים מרוסיה שהגיעו לאמריקה באותה תקופה, ועבודתה העניקה לה השראה לכתיבת מילות השיר:
גובהו של הפסל מהקרקע ועד לקצה הלפיד הוא 92.9 מטרים.
בדרך כלל פתוח האתר למבקרים שהגיעו במעבורת. בעבר יכלו המבקרים לטפס ל"כתר" שמספק תצפית רחבה על הנמל. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, ובשל אי בטיחות חלקו העליון של הפסל (מעל הבסיס), הוגבלה העלייה לבסיס הפסל בלבד (156 מדרגות). בבסיס הפסל נמצא מוזיאון פסל החירות, הנגיש באמצעות מעלית, המציג את היסטוריית הפסל. בשנת 2009 איפשר שר הפנים האמריקאי פעם נוספת את העלייה ל"כתר" במגבלה שהכניסה לראשה של גברת החירות תהיה בתחילה מוגבלת ל-30 מבקרים בלבד בשעה, שייבחרו על ידי הגרלה. לכבוד חגיגות העצמאות ה-233 של ארצות הברית נמכרו כרטיסים לעלייה ל"כתר". הכרטיסים אזלו תוך שעה קלה.
בשנת 1986 עבר הפסל שיפוצים ב-70 מיליון דולר, והלפיד הוחלף בלפיד מזהב 24 קרט (הלפיד הקודם נמצא במוזיאון פסל החירות).
בנייה
יוצר הפסל, הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי, ביקר במצרים, והתרשם מפרויקט תעלת סואץ שעליו עבד ידידו המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס. הוא דימה שתהיה משואה אדירה בכניסה לתעלה, ושרטט סקיצה של הפסל. הוא יצר אותו בדמות של אישה הנושאת לפיד אור המופנה לעבר השמיים. ברתולדי הגיש את עבודתו לח'דיו איסמעיל פאשה בשנת 1867. לאחר מכן הכניס כמה תיקונים והגישה שוב בשנת 1869. בשתי הפעמים נדחה הפרויקט בשל הבעיות הפיננסיות שהיו למצרים באותה העת.
הפסל ניתן לארצות הברית כמתנה מצרפת. הענקת המתנה לעם האמריקאי נבעה בעיקרה ממניעים פוליטיים. הרפובליקנים הצרפתים, שחששו מעליית כוחם של יריביהם המלוכנים, רצו לבסס את הקשר והידידות עם הרפובליקה הגדולה מעבר לאוקיינוס.
במקור הוזמן הפסל לחגיגות יובל המאה של ארצות הברית (1876), אך עקב גודלו ומורכבותו הגיע לחגיגות היובל רק דגם חלקי שלו. על פי גרסה אחת, כמודל לדמות הפסל שימשה אימו של ברתולדי, שהייתה אישה חזקה ולמודת קשיים, וסימלה בעיניו את הדאגה הבלתי מתפשרת לעתיד ילדיה, כפי שראה בעיני רוחו את אמריקה. על פי גרסה אחרת, כמודל שימשה אשתו הצרפתייה של התעשיין האמריקני אייזיק סינגר (אבי מכונות התפירה), כמסמלת הקשר האמיץ בין העמים. לתכנון שלד הברזל והפלדה הנושא את הפסל נעזר ברתולדי במהנדס גוסטב אייפל, שלימים נודע כמתכנן מגדל אייפל בפריז.
בניית הפסל ארכה כעשר שנים והתעכבה בעיקר בגלל העדר משאבים מהצד האמריקאי לממן את הרכבת הפסל בעקבות המפולת בוול סטריט ב-20 בספטמבר 1873, אשר גרמה למיתון עמוק שנמשך שנים רבות. כעדות לחוסר היכולת של האמריקאים לממן הרכבת הפסל הוצבה הזרוע המניפה את הלפיד בכיכר מדיסון במשך שנים. הפסל הגיע לארצות הברית על גבי אונייה ב-17 ביוני 1885, כשהוא מפורק ל־350 חלקים. הוא נבנה מחדש במקומו הנוכחי במהלך 4 חודשים וטקס ההקדשה הרשמי נערך ב־28 באוקטובר 1886 במעמד הנשיא גרובר קליבלנד.
העתקים
שמאל|ממוזער|175px|העתק הפסל המוצב על הנהר סיין בפריז
בפריז שבצרפת ניצב עותק מוקטן של הפסל, על אי קטן בלב נהר הסן החוצה את העיר. פסל זה נושא עיניו מערבה, אל עבר האוקיינוס האטלנטי ו"אחותו הגדולה" בארצות הברית.
עותק נוסף הוצב בעיר בורדו בצרפת. פסל זה הוסר והותך בתקופת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. הוא שוחזר בשנת 2000, ולאחר פיגועי 11 בספטמבר התווסף לו לוח זיכרון לקרבנות הפיגועים. מאז שוב הושחת על ידי ונדליסטים אנטי-אמריקאים.
בשנת 2004 הוצב עותק בעיר קולמר בצרפת, עיר הולדתו של יוצר הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי, לציון 100 שנה למותו.
במהלך אירועי כיכר טיין-אן-מן ב-1989 הציבו המפגינים במקום העתק של הפסל, שנקרא אלת הדמוקרטיה, שנהרס עם פריצת הצבא הסיני לכיכר.
בבית המלון "ניו יורק" שבסטריפ של לאס וגאס יש העתק של הפסל כחלק ממערכת ההעתקים של מבנים מפורסמים בניו יורק.
בישראל היה נמצא העתק של הפסל בעיר עראבה, ופסל המהווה פרשנות אמנותית על פסל החירות המקורי מוצב בירושלים, בסמוך לבנייני האומה.
עותקים מוקטנים נוספים פזורים ברחבי ארצות הברית, צרפת, ישראל ומספר ערים בעולם.
בתרבות
בפוסטר ובטריילר של הסרט "שכחו אותי בבית 2" פסל החירות עושה את אותה הבעה שקווין עשה בסרט הראשון.
בסרט " אקס-מן" הקרב מול מגנטו מתרחש בפסל החירות.
בסרט "מכסחי השדים 2" מכסחי השדים מניעים את פסל החירות מבפנים.
בחלק השני בטרילוגיית "הסנדק", ראש הארגון מגיע כילד יתום וחסר כל באנייה לניו יורק. פסל החירות זה הדבר הראשון שהוא רואה בכניסה לנמל לאחר ההפלגה.
גלריה
ראו גם
מוזיאון פסל החירות
העתקים של פסל החירות
פסל החירות (סן מרינו)
פסל החירות (בודפשט)
פסל החופש
אלת הדמוקרטיה
קישורים חיצוניים
מנקים את פסל החירות, 7 באוקטובר 1929, ארכיון הסרטונים של AP
פסל החירות. תיאור וסיור תלת־ממד המתאר את המקום באופן מלא
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: אנדרטאות לאומיות
קטגוריה:ניו יורק: אנדרטאות
קטגוריה:ניו יורק: פסלים
קטגוריה:מפרץ ניו יורק
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – צרפת
קטגוריה:נשים בפיסול
קטגוריה:עבדות באמנות
קטגוריה:ארצות הברית:אתרים הרשומים במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים | 2024-10-06T03:37:46 |
זלדה | 250px|ממוזער|זלדה מימין עם עזה צבי בתל אביב, 1948
250px|ממוזער|שמאל|כתובת השיר "לכל איש יש שם", אחד משיריה הנודעים, בבית הקברות בשפיים
שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ו בסיוון ה'תרע"ד, 20 ביוני 1914 – כ"ח בניסן ה'תשמ"ד, 30 באפריל 1984), המוכרת בשם זֶלדָה, הייתה משוררת ישראלית. מחברת השיר "לכל איש יש שם".
ביוגרפיה
שנותיה הראשונות
זלדה נולדה בעיר צ'רניהיב שבאימפריה הרוסית.
אימה, רחל, הייתה בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד ובנו של רבי פרץ חן מרבני משפחת חן. אביה, רבי שלום שלמה שניאורסון, היה רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון, צאצא של ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד. אביה וסבה (הרד"צ חן) נפטרו בעודה צעירה, ודמויותיהם השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך בכל בוקר בשנת האבל אמרה קדיש על אביה.
בן הדוד של זלדה הוא "הרבי מליובאוויטש", רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד (אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון, היה אחיו של רבי שלום שלמה, אביה של זלדה). זלדה גדלה בחצר חב"דית, ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה.
בארץ ישראל
ב-17 במאי 1925, כשהייתה זלדה בת 11 עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו באונייה "איליץ'", שהפליגה מאודסה ועליה כ-250 עולים. את הבקשה לעלייתם של הסב, ההורים וזלדה הגיש ביולי 1924 קרוב משפחתם, עו"ד ד"ר א. הילמן, דרך הרבנות הראשית לארץ ישראל וזו פנתה מיד למושל המחוז לאור הבטחת הנציב העליון לתת לרבנים הנמצאים תחת לחץ הסובייטים רישיון לעלייה. הילמן לקח על עצמו גם לדאוג למחייתו של הסב בן ה-75. המשפחה התיישבה בירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות "מזרחי", שהיה מוסד דתי אך העניק אז גם השכלה כללית רחבה, ולדברי זלדה, היא פגשה בו צעירות לא דתיות רבות שבהמשך הלכו לקיבוצים חילוניים, אבל הקשר עמן "נשאר עבורי קשר חיים". בסמינר הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. בהמשך, עסקה בהוראה בירושלים. לימדה בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד". הסופר עמוס עוז, שהיה בין תלמידיה בבית הספר "חברת הילד"תיק ארכיון המדינה 6588/51, כותב עליה בספרו "סיפור על אהבה וחושך", כי "הרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל". היא עברה לתל אביב ולמדה ציור. חלק מציוריה ורישומיה התפרסמו בספרים "צפור אחוזת קסם" ו"גני האין". ציוריה, בדומה לשיריה, משרים אוירה קסומה. מתל אביב עברה לחיפה ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור נחמה ליבוביץ. בכרמל פגשה את חיים מישקובסקי, בעלה לעתיד.
ב-1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכרואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה מספר שירים. לאחר מחלה ממושכת נפטר בעלה ב-1970 בגיל 62. היא הקדישה לו רבים משירי הקובץ השני, "הכרמל האי-נראה", שם פגשה אותו לראשונה. בשנת 1976 עברה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת שערי חסד בעיר.
זלדה נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשמ"ד (1984).
יצירתה
שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאי (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). עד לשנת 2007 הודפס קובץ זה ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים. חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר מקום של אש).
בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.
זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.
באמצעות עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה. במכתב אל זלדה כתבה וולך:
וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים ב"צוותא". אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", ב"עיתון 77", שבו אוזכרו תשמישי קדושה בהקשר ארוטי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק הקשר ביניהן.
זלדה שלחה ידה גם בציור והרבתה בציורי דיוקנאות.
בסוף שנת 2020 התגלו שמונה שירים מפרי עטה ובכתב ידה של זלדה אשר לא פורסמו מעולם.
חלק מארכיונה הופקד במכון גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב.
ספריה
פנאי, 1967
הכרמל האי-נראה, 1971
אל תרחק, 1974
הלא הר הלא אש, 1977 – עליו זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תשל"ח (1978)
השוני המרהיב, 1981
שנבדלו מכל מרחק, 1984
ציפור אחוזת קסם, כתבים וציורים. עורכים: רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון ירושלים, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 177 עמודים, 2014
גני האין, כתבים וציורים. עורכים: ראובן קסל, רבקה גולדברג, ירושלים, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 175 עמודים, 2020
ספרי השירה של זלדה, שאותם פרסמה מעל במות רבות (לא כל שיריה פורסמו), ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב. הקבצים "פנאי", "הכרמל האי-נראה" ו"אל תרחק" ראו אור גם בכרך אחד שראה אור במספר מהדורות מ-1975. לאחר מותה קובצו כל הספרים לכרך אחד, שכותרו: שירי זלדה.
פרסים
פרס ברנר
1973 – פרס שפירא
1976 – פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול
1978 – פרס ביאליק לספרות יפה
הנצחה
שמאל|ממוזער|150px|בול שהונפק בישראל בשנת 2016
לאחר מותה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה ("המשוררת זלדה") בשכונת רמות שבעיר. רחובות נוספים קרויים על שמה בפתח תקווה, בכפר סבא, בקרית-גת ובתל אביב-יפו.
בשנת 2022 עמותת משיב הרוח, בשיתוף עיריית ירושלים, ייסדה את "פרס זלדה", פרס ספרותי למשוררים צעירים וותיקים על שמה.
ייצוגיה בתרבות הישראלית
במוזיקה
הזמרת חוה אלברשטיין שרה כמה משיריה, בראשם "לכל איש יש שֵם" ללחן של חנן יובל.
אלברשטיין ביצעה את השיר "פנאי" בלחן של חיים ברקני.
מזי כהן ביצעה את השיר "פנאי" בלחן של מוני אמריליו.
הזמרת שולי נתן הלחינה ושרה אחדים משיריה, ביניהם "אל תשליכני מלפניך", "כל הלילה בכיתי" ו"שושנה שחורה".
שירים אחדים הלחין שפי ישי.
בשנת 2019 יצא ספר-דיסק "אי במערבולת", שבו נשים מלחינות ומבצעות את שיריה.
בספרות
הסופר עמוס עוז מתאר בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" את יחסיו עם זלדה, שהייתה מורתו בבית הספר היסודי, השפיעה עליו רבות, ואף שלחה אותו לביקור אצל בן דודה הרבי מליובאוויטש מנחם מנדל שניאורסון בניו יורק.
בקולנוע
הסרט: בירושלים (1963) של הבמאי דוד פרלוב. פרלוב צילם ריאיון עם זלדה שיצר סקנדל גדול בשל דבריה על קבצני ירושלים.
הסרט: אשה פשוטה, זלדה (2015) הפרק השישי בסדרת סרטי העברים של הבמאי יאיר קדר. בהשתתפות: חוה אלברשטיין, הלית ישורון, יונדב קפלון וחמוטל בר יוסף.הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע בירושלים (2015), זוכה פרס החוויה היהודית בפסטיבל הקולנוע בירושלים.
אילן יוחסין
אילן יוחסין מצד האבא
אילן יוחסין מצד האמא
לקריאה נוספת
צבי צמרת, "סובב הלב בנתיבו האפל - וחוזר אל האלוקים", או אופטימיות ופסימיות בספרה של זלדה "השוני המרהיב", פתחים, 58, תשמ"ב, 1982
שלמה נש, המעורבות המוסרית - בריחה ממנה ואליה, על זלדה ועל ספר שיריה "השוני המרהיב", הדאר, 61, כ"ב, תשמ"ב 1982
אביעזר ויס, קידוש החול או גשר של הפרדה - עיון תימטי-תבניתי בשירי "פנאי" לזלדה, זהות, ג', תשמ"ג 1983
חמוטל בר-יוסף, שני שירים על ירושלים: אמיר גלבע, "היינו כחוזרים"; זלדה, "מקום של אש", ספרות ילדים ונוער, 10, תשמ"ד 1984
עזה צבי, זלדה - הכמיהה לידידות, חדרים, 4, 1984
משה דור, זלדה, מעריב, מאי 1984
שרה הלפרין, זלדה - לדמותה ולשירתה : מוטיבים ומבנה, בצרון, 23, תשמ"ד 1984
ידידיה יצחקי, שירי זלדה בראיה כוללת, עיתון 77, 65, תשמ"ה 1985
ש. שלום, ביכורי עטה של זלדה, דבר, ספטמבר 1989
לילי רתוק, מלאך האש: על הקשר בין יונה וולך וזלדה, עלי-שיח, 37, תשנ"ו 1996
יערה בן-דוד, אור הנר של תפילה זכה : זלדה, "הלא הר, הלא אש", אהבה ממבט שני, תשנ"ז 1997
צבי לוז, המחתרת של זלדה והעדפת האי-נראה, עלי-שיח, 49, תשס"ג 2003
אהרון קומם, "אל לב הדברים" : משבר האמונה בשירת זלדה, שלשלת שירה, תשס"ד 2004
דרור אידר, מתי התחלפו המלכויות בגבהים – עיון משווה בין שירת זלדה לשירתה של חווה פנחס-כהן, בתוך: הישן יתחדש והחדש יתקדש – על זהות תרבות ויהדות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ה, 2005, עמ' 215–241
צבי מרק, אמונה ושירה בשירת זלדה, בתוך: על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, מ. הלברטל, א. שגיא, ד. קורצוויל (עורכים), ירושלים: הוצאת כתר, 2006, עמ' 534–555
חמוטל בר-יוסף, על שירת זלדה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
אסתר אטינגר, זלדה, שושנה שחורה, מונוגרפיה המשלבת את סיפור חייה של זלדה עם עיון מקיף בשירתה ובמקומה בעולם השירה העברית ובחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת מפה, 2007
עמיחי חסון ונעמה שקד, הפוגה באי ירוק: מחווה לזלדה, גיליון מיוחד של כתב העת משיב הרוח, 2015
תולדות עמנו הן שירה אחת ארוכה וגדולה, זלדה בשיחה עם תלמידים, 'דחק', כרך ט', 2018
לכמה דברים מתוך ארכיונה, ראה: מבית הגנזים, שד"ב לוין, תש"ע, הוצאת קה"ת, עמודים עד-עז
זלדה – שתי מעשיות לילדים (ההדירה מכתב־יד: יהושבע סמט־שינברג), בתוך 'דחק', כרך יב', 2020
כנרת רובינשטיין, "איך הפכתי לרוח שורקת בחלל". רשימה על הספר "גני האין" (הוצאת עמותת זלדה) אתר סלונט, יוני 2020
קישורים חיצוניים
מרסיה פוק,
הצצה לארכיונה של זלדה, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
זלדה - אישה פשוטה, פרק בסידרה העברים , כאן - תאגיד השידור הישראלי.
מאמרים וסיפורים על זלדה ושיריה, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
ראיונות
שמואל אלעזר היילפרין, ערכה של המשוררת זלדה, בתוך: "ספר הצאצאים", תש"מ 1979
רחל הולנדר-שטיינגרט, , 17 במרץ 1983
מן העיתונות
, 23 במאי 2007
, 19 ביולי 2015
על יצירתה
אלחנן ניר, כל הנשמות בשקיקה נוראה - ניתוח שירתה והיחס בינה ולשיטת הרצוא ושוב בחב"ד
אברהם בלאט, שירת הבית הישן - זלדה, באתר "דעת", 1973
חמוטל בר-יוסף מהיכל להיכל" ו"כל שושנה" - שני שירים על היופי והקדושה שבנפש האדם", באתר עמלנט, מתוך עלון למורה לספרות 1989
רבקה ירון, לכל איש יש שם – זלדה, באתר אימגו, 24 באפריל 2008
שמעון ישראלי, מסע בנבכי דמותה של זלדה, על הספר 'גני האין', מקור ראשון, מאי 2020
כנרת רובינשטיין, "לכל שיר יש תולדות חיים", באתר "מעלה", ספטמבר 2023 על "אותות רחוקים של אור: שירים וציורים"
הלל ברזל, זלדה מישקובסקי: בנתיבי הפרד"ס - לזכרה, מראה 3, עמ' 17–21
משירי זלדה
כל שושנה
לכל איש יש שם (שיר)
בלילה ההוא
מֵהֵיכָל לְהֵיכָל
שְׁנֵי יְסוֹדוֹת
אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְׁכַּב; עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
מכתבי זלדה
- קטעים מתוך "ציפור אחוזת קסם"
אריאל הורוביץ, הכתבים הגנוזים של המשוררת זלדה, באתר בית אבי חי, 18 באוגוסט 2014 - על "ציפור אחוזת קסם"
מכתב לילד
וידאו
קטע מהסרט "משונה להיות אישה פשוטה, זלדה", תיעודי 26 דקות, בימוי: נורית יעקבס-ינון, 1999
עמדתי בירושלים, וידאו שיר 6 דקות, בימוי: נורית יעקבס-ינון, 2006
סיור בבית הקברות הר הזיתים בעקבות זלדה, 6:14 דקות, עיר דוד, 2010
ראיון וידאו עם צילה סונינו, חברתה הטובה של זלדה, בימוי והפקה: יאיר קדר, 2013
הסרט המלא אישה פשוטה. זלדה, 54:25 דקות, מסדרת העברים, בימוי והפקה: יאיר קדר, 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפחת שניאורסון
קטגוריה:משפחת מישקובסקי
קטגוריה:משפחת חן
קטגוריה:ישראליות ילידות האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראליות ילידות אוקראינה
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:נשות העלייה הרביעית
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים חרדים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכות פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכות פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס שפירא
קטגוריה:בוגרי בית המדרש למורים מזרחי
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הנביאים
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:חרדיות
קטגוריה:כרם אברהם: אישים
קטגוריה:חיפה: אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1914
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1914
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1984
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1984 | 2024-10-14T14:22:55 |
המתקפה על פרל הארבור | המתקפה על פרל הארבור הייתה מתקפת פתע של האימפריה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי, בבוקר יום ראשון 7 בדצמבר 1941 במהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה שימש נמל פרל הארבור כבסיס המרכזי של חיל הים של ארצות הברית באוקיינוס השקט. את המתקפה ביצעו מטוסים של הצי הקיסרי היפני, שהמריאו מנושאות מטוסים. בשעה 7:55 בבוקר הוביל מיטסואו פושידה , הטייס היפני את המתקפה. ההתקפה על פרל הארבור נצרבה בתודעה האמריקאית כאירוע של קלון לאומי, והיא נחשבת לכישלון המודיעיני הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית, עד פיגועי 11 בספטמבר. כמה שעות אחרי המתקפה הכריזה יפן מלחמה על ארצות הברית למחרת נשא נשיא ארצות הברית רוזוולט את נאום הקלון, וארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן שהסתיימה בכניעת האימפריה היפנית.
בתקיפת פתע זו איבדה ארצות הברית 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים ו־2,459 חיילים ואזרחים, אולם נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו כיוון שלא עגנו בבסיס באותה עת.
רקע: מדיניות ההתפשטות של יפן
אחת הסיבות שהביאו את יפן לצאת למתקפת פתע בעלת משמעות מרחיקת לכת מבחינה צבאית ומדינית נגד ארצות הברית בפרל הארבור, ניתן למצוא עוד בשלהי המאה ה־19, לאחר תקופת הרסטורציה של מייג'י, שהביאה לפתיחת שערי יפן לעולם, וגרמה בה לתהליך תיעוש מהיר, בדרך להפיכתה למעצמה אזורית ועולמית.
תהליך זה לווה בהתפתחות של מגמות לאומניות קיצוניות ומיליטריסטיות במדינה, שהטיפו להתפשטות יפנית לצורך השוואת כוחה עם מעצמות המערב, וכדי להבטיח את האינטרסים שלה בסין ובדרום-מזרח אסיה. לאחר הרסטורציה של מייג'י עברה יפן תקופה של צמיחה כלכלית מהירה ושל התפשטות צבאית, כדי להשיג שוויון כוחות מול ארצות הברית והמעצמות האירופיות. לשם כך שאפה יפן להשתלט על שטחים, אוכלוסיות ומשאבים טבעיים שהיו נחוצים לה, בשל מחסור במשאבים כאלה באיי יפן. הצבא מילא באותן שנים תפקיד מפתח בפוליטיקה היפנית. רציחות, ניסיונות הפיכה ולחצים פנימיים הפכו לטקטיקה של גורמים קיצוניים בצבא ובחברה היפנית. שני גנרלים, טוג'ו וקויסו, אף הפכו לראשי ממשלה. יפן הפכה במהירות למדינה מיליטריסטית, שבנתה צי חזק ומודרני, השלישי בגודלו בעולם באותה עת.
סימנים ראשונים לאימפריאליזם היפני נראו כבר עם סיום מלחמתה בסין, ב־1895, שהביאה לסיפוח האי פורמוזה (טאיוואן) לאימפריה היפנית. יפן אותתה כבר אז על שאיפותיה הטריטוריאליות בסין עצמה, שאיפות שאז עדיין לא נחשבו למעשיות. אולם לאחר מלחמת רוסיה–יפן, ב־1905, היא זכתה לדריסת רגל בסין: במנצ'וריה, באזור קוואנטונג, השתלטה על מסילת הברזל של מנצ'וריה, והעלתה תביעות לבעלות על דרום האי סחלין, שטח שכבשה במלחמת רוסיה–יפן, וקיבלה בהסכם פורטסמות' בשנת 1906.
ב־1910 סיפחה יפן את קוריאה, תוך שהיא מתעלמת מהבטחה שנתנה ב־1904 להעניק לקוריאה עצמאות ולהבטיח את שלמותה הטריטוריאלית. באמצע מלחמת העולם הראשונה, ב־1915, ניצלה יפן את המצב כדי להציב בפני סין רשימה של 21 תביעות, שלימדו למעשה על כוונותיה האמיתיות להשתלט על סין.
ב־1918 שלחה יפן כוח של כ־7,000 חיילים לסיביר, כדי לסייע לצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה נגד הצבא האדום, וניסתה בתוך כך לספח אליה את סיביר, ניסיון שנכשל. היפנים נסוגו מסיביר ב־1922 ומצפון סחלין ב־1925.
בשנים 1921–1922 השתתפה יפן בוועידה הימית בוושינגטון, והייתה שותפה להסכמים שהושגו שם. אחד מהם היה ברית של תשע מדינות שנועדה לאפשר לסין לכונן משטר יציב. יפן התחייבה לעיקרון של מדיניות אי־התערבות בסין ולכיבוד ריבונותה ועצמאותה של סין. לאחר הקמת ממשלת טנאקה ביפן, בשנת 1927, היא אף נקטה במדיניות חיובית כלפי המאמצים לכונן בסין משטר עצמאי יציב. אולם מדיניות זאת קרסה ב־1931 עם פלישת יפן למנצ'וריה והקמת ממשלת הבובות מנצ'וקוו, מהלך שהיה הפרה בוטה של ההבטחות שיפן עצמה נתנה. יפן אומנם הודיעה כי אין לה תביעות טריטוריאליות נוספות בסין אולם הצהרה זו לא עמדה במבחן המציאות, שכן זמן קצר לאחר מכן התקדמו הכוחות היפנים בתוך סין דרומה ומערבה, והשתלטו על שטחים נרחבים.
כשחבר הלאומים אימץ דו"ח אנטי־יפני של ועדת לייטון, שבחנה את המצב במנצ'וריה, נטש נציג יפן את הדיונים והודיע על כוונת ארצו לפרוש מהארגון, דבר שביצעה בהפגנתיות בנטישת נציגה את חבר הלאומים ב‐1933. התרוץ המידי לנטישה היה שיפן סירבה להגביל את הצי שלה לנוסחת "5 : 5 : 3" שנתנה לבריטניה יתרון על יפן של 5 ספינות בריטיות לעומת 3 ספינות יפניות מכל קבוצה. יפן המשיכה כל העת במדיניות דו־משמעית. ב־21 בפברואר 1934 העביר שר החוץ היפני לעמיתו האמריקני הודעה שבה אמר כי אין שום בעיה שאינה ניתנת לפתרון באמצעים ידידותיים ביחסים שבין שתי המדינות. עם זאת, ב־17 באפריל אותה שנה הבהירה יפן את עמדתה כי ממשלת סין חייבת למלא אחר שורה של תכתיבים שהציבה לה, ובמקביל הודיעה על כוונתה לפרוש בסוף 1936 מאמנה בין-לאומית שנחתמה ב־1922 בוושינגטון, ושהטילה מגבלות על נוכחותה הימית באזור.
בשנת 1937 הגו היפנים את "תוכנית מארוזאן" שהייתה תוכנית האב שלהם לכיבוש האוקיינוס השקט. במסגרת התוכנית הם סימנו את ארצות הברית כמכשול העיקרי לביצועה. בכך נזרע הזרע להתקפה על פרל הארבור.
באותו שלב החלה יפן להכין את צבאה לאפשרות של פלישה לסין. היא גם ניהלה שיחות עם גרמניה הנאצית שהסתיימו בהקמת הברית נגד הקומינטרן ב־25 בנובמבר 1936, שאליה הצטרפה גם איטליה ב־1937, דבר שסימל את הקמתה של ברית מדינות הציר ואת הפלישה היפנית לסין ביולי 1937 ופרוץ מלחמת סין–יפן השנייה.
הפלישה היפנית לסין התאפיינה בביצוע נרחב של פשעי מלחמה בידי היפנים, שהגיעו לשיאם בטבח ננקינג ב־13 בדצמבר 1937. למרות זאת הצהיר ראש ממשלת יפן, הנסיך קונויי (Konoye), כי הפלישה היפנית לסין נועדה להבטיח את השלום באזור. שר החוץ היפני אף אמר: "יפן אינה רואה בעם הסיני אויב".
במהלך שנת 1941 התגברה המתיחות הארוכה בין יפן הקיסרית וארצות הברית. ביולי 1941, בתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו-סין, הטילו ארצות הברית ובריטניה שורת סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות, והקפאת נכסים יפניים. צעדיה של ארצות הברית רק חיזקו את עמדתה של יפן כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב, וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.
הכנות היפנים לתקיפה
שמאל|ממוזער|300px|צילום מתוך מטוס יפני מתחילת המתקפה: ספינת המלחמה וסט וירג'יניה סופגת טורפדו; 2 מטוסי תקיפה יפניים נראים בתמונה, האחד מימין לפיצוץ והשני בימין התמונה
את הרעיון לתקוף את הצי האמריקני בפרל הארבור הגה האדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי הקיסרי היפני. יממוטו היה גם המוח המתכנן של המתקפה והוא החל את ההכנות אליה מאז 1940, ובמשך הזמן האשים קצינים אחרים בצבא היפני בהססנות בהתייחסו לאיטיות תכנוניהם. הדבר ששכנע את יממוטו שתקיפה מהים ומהאוויר באמצעות נושאת מטוסים היא אפשרית, היה התקפה בריטית על נמל טאראנטו באיטליה באמצעות מטוסי טורפדו ב־11 בנובמבר עד 12 בנובמבר 1940. הנזקים היו חמורים: חמש ספינות ניזוקו ולפחות שתיים מהן טבעו. הנספח הצבאי היפני בשגרירות יפן באיטליה ביקר בנמל שהותקף ורשם רשימות. יממוטו, שהשתלם תקופה מסוימת בארצות הברית, הגיע למסקנה כי כדי להשלים את השתלטותה על סין ועל דרום-מזרח אסיה, צריכה יפן תקופה של שנה לפחות, שבה הצי האמריקני החזק באוקיינוס השקט יהיה מנוטרל. המתקפה המתוכננת על פרל הארבור הייתה בעיניו מתקפת מנע שנועדה לצורך זה. לאחר עימותים שהיו לו עם מפקדת הצי היפני, כולל איום שלו בהתפטרות, הוא קיבל אישור להקים כוח משימה ייעודי של נושאות מטוסים, ומינה את קצין המבצעים מינורו גנדה להכין את תוכנית המתקפה, שהתבססה כולה על עקרון ההפתעה באמצעות כוח אווירי של מפציצי טורפדו ומטוסי קרב הפצצה שימריא מצי של נושאות מטוסים. לקראת אפריל 1941 קיבלה התוכנית את שם הקוד "מבצע Z".
בקיץ 1941 התאמנו טייסי מפציצי הטורפדו היפנים באי קיושו. קפטן גנדה בחר בעיר קגושימה כאזור אימונים, משום שהגאוגרפיה, הטופוגרפיה והתשתית שלה סיפקו לטייסיו את אותם אתגרים שציפו להם בפרל הארבור. האימונים כללו טיסה בגובה של 1,500 מטרים מאחורי צלע הר וצלילה לעבר המבנים והבתים בעיר, עד גובה של 7 מטרים בלבד, לצורך הטלת הטורפדו במים, במרחק של כ־270 מטרים מהמטרה. אחת הבעיות הייתה שלפי המודיעין היפני טורפדו תקני עלול לצלול במקום לשייט סמוך לפני המים ולפגוע בספינות. הפתרון שהושג היה חיבור מצופים עשויים מעץ לזנב הטורפדו, רעיון שהתברר כמוצלח.
תוכניות לתקיפה בתמיכת מקדמות צבאיות נוספות החלה בינואר 1941 וההכנות למשימה היו בעיצומן באמצע השנה, כאשר נקבע כי התוכנית היא כדאית לאחר כמה קרבות של הצי הקיסרי. התקיפה הסתמכה על טורפדו, אך כלי הנשק של אז דרשו מים עמוקים כאשר נשלחו מהאוויר. במהלך קיץ 1941 פיתחה יפן וייצרה טורפדו שהיו מסוגלים לפעול במים הרדודים של פרל הארבור. המאמץ הוביל לפיתוחו של טורפדו מסוג 95, שאכן גרם לרוב הנזק לספינות האמריקניות.
התקיפה
שמאל|ממוזער|400px|סדר הספינות בנמל
ימין|ממוזער|250px|מחסני התחמושת הקדמיים של הספינה אריזונה מתפוצצים לאחר פגיעת פצצה יפנית
שמאל|ממוזער|250px|שברי הספינה יוטה
ב־26 בנובמבר עזב תחת דממת אלחוט צי של שש נושאות מטוסים יפניות בפיקוד סגן האדמירל צ'ואיצ'י נגומו את מפרץ היטוקאפו שבאי איטורופ, כשפניו לפרל הארבור. אותו חלק מהצי שיצא מבסיס האשיראג'ימא באי איטורופ הפליג מצפון, מחוץ לנתיבי ספינות הסוחר, כדי לא להתגלות. ב־1 בדצמבר 1941, באמצע הדרך, נואשו מקבלי ההחלטות ביפן מהאפשרות להסרת האמברגו על אספקת נפט ליפן, שברו את השתיקה האלחוטית ושדרו למפקד צ'ואיצ'י נאגומו: "טפס על הר ניתאקה". משמעות המסר, שנמסר על ידי מפעיל הרדיו בספינה למפקדו, הייתה לבצע את התקיפה כמתוכנן. שלב זה כבר היה "נקודת אל חזור" מבחינת היפנים שחששו מלהתגלות. נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בתקיפה היו אקאגי, היריו, קאגה, שוקאקו, סוריו וזואיקאקו. את כוח המשימה ליוו שתי אוניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, תשע משחתות וצוללות רבות. בסך הכול כלל הכוח 441 מטוסי קרב, בהם מטוסי יירוט, מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה ומפציצי קרב.
גל התקיפה הראשון יצא בבוקר 7 בדצמבר 1941 בשעה 6:05. 183 מטוסים יצאו במבנה, שנשבר כדי ש־53 מטוסים יוכלו להתפנות לתקיפת שדות התעופה שבאי. מרגע שהתקרבו הכוחות היפנים ליעדם, פתחו המגינים האמריקאים באש נ"מ לעברם, ובסופו של דבר גם ירו עליהם בתותחי 127 מילימטר מספינות שלא ניזוקו קשה.
היריות הראשונות וההרוגים הראשונים במתקפה על פרל הארבור התרחשו כאשר USS Ward תקפה והטביעה צוללת ננס יפנית. היפנים תכננו להפעיל חמש צוללות ננסיות בפרל הארבור כדי לפגוע בספינות הצי האמריקאי באמצעות טורפדו, לאחר תחילת ההפצצה האווירית. אף אחת מהצוללות לא חזרה בשלום, ורק ארבע מתוך חמש הצוללות נמצאו.
המטוסים תקפו בשני גלים, בשעה 7:53 ובשעה 8:55. מטוסי הצי היפני הפציצו את כל בסיסי חיל האוויר של ארצות הברית שעל האי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. כמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו, ורק מטוסי קרב בודדים הצליחו להמריא במטרה ליירט את המטוסים התוקפים. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו־2,402 חיילים אמריקאיים נהרגו. אוניית המערכה אריזונה התפוצצה וטבעה ובה יותר מ־1,100 מלחים – כחצי מכלל ההרוגים בתקיפה. ליפנים אבדו 29 מטוסים במהלך הקרב, ונהרגו 58 טייסים ואנשי צוות.
האדמירל נגומו החליט לוותר על הגל השלישי והעדיף להסיג את כוחותיו, דבר שאחר כך התברר כטעות קשה מבחינת היפנים. מטרתו של הגל השלישי הייתה לפגוע ביכולת השיקום של הצי, מוסכי הנמל ומפעלים חיוניים על האי. ביטול תקיפה זו איפשר את שיקום צי האוקיינוס השקט והנמל בזמן קצר בהרבה מאשר צפו היפנים בהערכות המקוריות שלהם. את הסיבה לביטול מתקפת הגל השלישי סיפק צ'ואיצ'י נאגומו: במתקפת הגל הראשון איבדו היפנים 7 מטוסים, שכולם הופלו באש נגד מטוסים. במתקפת הגל השני הופלו 22 מטוסים יפניים, וצ'ואיצ'י נאגומו ביטל את ההמשך בטענה שאז כבר היו האמריקנים ערניים ביותר, והוא ביקש לחסוך באבדות. היסטוריונים טענו מאוחר יותר, שהמחדל היפני היה בכך שלא הפציצו את מכלי הדלק של הנמל, דבר שהיה באפשרותם לעשות. זה הדבר שאיפשר לאמריקנים להתאושש מהר יחסית מהמתקפה.
הגורמים למחדל האמריקני
המודיעין האמריקני לא הצליח לגלות את התוכנית היפנית. היפנים הסוו את תוכניתם בצורה מושלמת באמצעות שליחת מסרים מעורפלים שהביכו את האמריקנים, וקיימו "שיחות שלום" באותו הזמן בין השגריר היפני לשר החוץ האמריקני.
שאלוני מודיעין שנשלחו לסוכן כפול גרמני ששירת לטובת בעלות הברית והועברו לידי ראש הבולשת הפדרלית, ג'ון אדגר הובר, לא הגיעו לידיעת הנשיא וגורמי הצבא הרלוונטיים.דוד, גיל, אומנות ההסתרה, הוצאת בית העורכים, 2022, עמ' 278–281
האמריקנים לא קלטו שישנו מרגל יפני בהוואי. רק מספר שעות לאחר התקיפה התגלה המרגל ונלכד. שמו היה תאקאו יושיקאוא וכינויו "תאדאשי מורימורא", והוא שהה בהוואי מאז 27 במרץ 1941 כסגן הקונסול היפני בהוואי. באיים היו 160,000 תושבים ממוצא יפני, אך תאקאו התייחס אליהם כאל נאמנים לארצות הברית ולא יצר איתם קשר. עם הזמן הוא סיפק למפעיליו את מפת נמל פרל הארבור. אחד מהרגליו היה לבלות במקומות הבילוי של חיילים אמריקנים כדי להבין האם הם מודעים לאפשרות התקיפה. בערב 6 בדצמבר 1941 דווח תאקאו יושיקאוא למפעיליו שהאמריקנים ישנים וכלל אינם מודעים לתכנון התקיפה.
גם מרגל נאצי מטעם האבווהר הגרמני התגורר בהוואי: שמו היה Bernard Julius Otto Kuehn. הוא התגורר עם משפחתו בדירה בטווח תצפית מנמל פרל הארבור. הגרמנים שלחו אותו כסיוע לתאקאו יושיקאוא, אבל יושיקאוא התייחס אליו כאל "בלתי מקצועי", והעדיף לעבוד לבדו. הגרמני נהג לשדר ליפני אותות מורס ממרפסת ביתו והאמריקנים לא ראו בו כל סכנה עד שנעצר ב־21 בפברואר 1942.
כל אחת מזרועות הצבא האמריקני האמינה שהאחרת עושה את הצעדים הדרושים. הצי סמך על הצבא, ולהפך, ולא הייתה מערכת בקרה כוללת. קשה להאשים את אדמירלי האוקיינוס השקט שלא נקטו אמצעים. ראש הצי באוקיינוס נקט שורה של מהלכים לקדם מתקפה אפשרית, אך ציפה, כמו כולם, שהיא לא תהיה על פרל הארבור אלא בדרום. האמריקנים קלטו רחשים אלקטרוניים רבים באשר ליציאת ספינות יפניות מנמליהן בראשית דצמבר 1941, אך טעו לחשוב שמטרת כולן היא מלאיה. למעשה תקפו היפנים את דרום תאילנד ב־6 בדצמבר 1941, ותאילנד נכנעה כעבור חמש שעות לחימה בלבד. הדבר העניק בסיס ליפן לתקוף את מלאיה בדרך היבשה, בפלישה שהחלה ב־7 בדצמבר 1941. האמריקנים טעו לחשוב שהצי שיצא מיפן הוא בדרך לשם. אלא ששתי הספינות הבריטיות שטובעו ליד האי תיומאן, טובעו שלושה ימים לאחר המתקפה על פרל הארבור.
יפן נסתה להחדיר 5 "צוללות כיס" שבכל אחת מהן היו 2 אנשי צוות אל נמל פרל הארבור הרדוד. בגלל מבנה הכניסה הצר מאוד נכשלו 4 מהן לעשות זאת. ב־7 בדצמבר 1941 בשעה 3:42 בבוקר דיווח מפקד אמריקני מספינתו למפעיליו שהטיל פצצות עומק לעבר צוללת יפנית. לא ברור אם הדיווח נקלט, ובכל מקרה לא נעשה בו שימוש. שרידיהן של לפחות 3 מהצוללות היפניות נודעו להיסטוריונים בחיפושים מחוץ לנמל סמוך ל"מדף היבשת" המקיף את האי אואהו. החמישית מהן הצליחה לחדור לנמל ולהשתתף בתקיפה הימית באמצעות טורפדו. הפריסקופ שלה זוהה בצילום ישן, כשבלט מעט מעל לפני הים בנמל לפני ששיגרה טורפדו לעבר ספינה אמריקנית. כמשוער טובעה הצוללת היפנית בידי הכוח האווירי היפני עצמו. לצבא ארצות הברית נודע דבר הצוללות במקרה ב־8 בדצמבר. הצוללת הרביעית נתקעה על החוף בגלל תקלה במצפן הג'ירו שלה. אחד מאנשי צוותה הספיק להתאבד, אך איש הצוות השני, קאזואו סקאמאקי , נפל בשבי והיה השבוי היפני הראשון שנפל בידי אמריקאיים במלחמה. כל 9 היפנים האחרים מצוותי הצוללות נחשבים להרוגים.
ב־7 בדצמבר 1941 בשעה 7:00 בבוקר החליף חייל חסר ניסיון את קודמו בעמדת המכ"ם. בשעה 7:02 ראה שפע נקודות מופיעות על הצג. הוא שאל את מפקדו שענה לו שאלו הם מטוסי טייסת אמריקנית ששבה מאימונים.
מחדל מודיעיני נוסף היה קשור במסרים שקיבל נומורה, השגריר היפני בוושינגטון. בעת ההיא כבר פיצח המודיעין האמריקני את הצופן הדיפלומטי היפני, אך עדיין לא פיצח את הצופן הצבאי. מארק ארנולד פורסטר כתב בספרו "עולם במלחמה (ספר)" שבעת שהפכו האמריקנים באותיות ובמספרים שהרכיבו את הצופן היפני, הפכו האמריקנים את נומורה לשוטה הגדול ביותר בכל תולדות הדיפלומטיה. תכופות קראו את המסרים שנועדו אליו לפני שהוא עצמו קיבלם. למרות זאת לא הצליחו למנוע את המתקפה. נומורה קיבל מסר מיפן שעליו להודיע לאמריקנים בוושינגטון שקיים מצב מלחמה בין יפן לארצות הברית "בשעה 13:00 לפי הזמן שלך", אלא שעד שהגיעה השעה המיועדת לפי זמנו של נומורה בוושינגטון כבר הייתה פרל הארבור פגועה קשות מזה כמה שעות בגלל הפרשי שעות ידועים: מראית הזריחה כפי שהיא נראית בהוואי קדמה למראיתה בוושינגטון. אל הדבר הזה התייחס הנשיא רוזוולט בנאום הכרזת המלחמה שלו, כשכינה את המתקפה בשם: "בכוונה תחילה ללא התגרות". את הידיעה על אודות התקיפה קיבל רוזוולט במסדרון הבית הלבן, על ידי רץ שעקף בריצה את 8 גושי הבניינים המפרידים בין בניין מחלקת המדינה לבית הלבן. בוושינגטון שררה "בהלת מרגלים" בעקבות התקיפה, דבר שגרם לאמריקנים לא למסור את הידיעה בטלפון מחשש לציתות.
תוצאות התקיפה
שמאל|ממוזער|250px|חילוץ ניצוליםברקע אוניית המערכה וסט וירג'יניה עולה באש
למחרת המתקפה היפנית, ב־8 בדצמבר 1941, הודיעו ארצות הברית הולנד ובריטניה על הכרזת מלחמה רשמית על יפן, והקונפליקט העולמי של מלחמת העולם השנייה התרחב על פני כל שטחו של האוקיינוס השקט. שלושה ימים אחר־כך, ב־11 בדצמבר, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית מלחמה על ארצות הברית, ואיטליה נכנסה למלחמת העולם השנייה לצד אויבי בעלות הברית, גם בהקשר האמריקני, כי באירופה ובאפריקה פעלו האיטלקים מאז 10 ביוני 1940. הכרזת המלחמה הגרמנית הייתה בניגוד לדעת גנרלים בצבא גרמניה, אבל אדולף היטלר שהכריז מלחמה על ארצות הברית, אמר שהניצחון מובטח כי יש לו בעלת ברית שלא נכבשה מזה 3,000 שנה, בהתייחסו ליפן.
מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, חיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי, ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. מתקפת פרל הארבור שימשה מבוא להתקדמות היפנית. עד פברואר 1942 כבש הצבא היפני את גואם, וייק, הונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה ובורמה. שתי ספינות הדגל הבריטיות, אה"מ פרינס אוף ויילס ואה"מ ריפאלס, הוטבעו, אחת מדרום לאי תיומאן והשנייה מצפון לאותו אי מלזי, ב־10 בדצמבר 1941, והיעדרן איפשר את כיבוש סינגפור. הדבר הטעה גם את האמריקנים באשר למזימות יפן.
עם זאת, הניצחון היפני היה זמני ומוגבל, שכן היפנים לא הצליחו לנצל את התקפתם לגירוש האמריקאים מזירת האוקיינוס השקט. כישלון זה הביא להתמוטטותם כעבור ארבע שנים. היפנים לא הצליחו להשיג שליטה מלאה במרחב הימי שלהם. כניסת ארצות הברית למלחמה גרמה ליפנים למתוח יתר על המידה את גבולות יכולת השליטה על יחידותיהם, ולא אפשרה להם לרכז מאמץ.
המתקפה היפנית על פרל הארבור גם זירזה את הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בחזיתות באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח הרחוק מול יפן לצידן של בעלות הברית.
היפנים זיהו את בסיס פרל הארבור כנכס חיוני של ארצות הברית, אך התעלמו, או לא הכירו, בחשיבותן של נושאות המטוסים כעמוד השדרה של הצי האמריקאי. כמו כן הם לא העריכו נכונה את התגובה של העם האמריקאי למפלת פרל הארבור, ולא ציפו להתגייסות מסיבית של ארצות הברית למלחמה נגדם. האדמירל יממוטו, שהכיר היטב את המנטליות האמריקנית מתקופת לימודיו בארצות הברית, הזהיר בעצמו כי התקפה על פרל הארבור, אם לא תסתיים בריסוק מלא של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט, תביא לתוצאות הפוכות ו"תעורר את הענק האמריקאי מרבצו".
תחזיותיו של יממוטו התגשמו במלואן. הציבור האמריקאי, שהיה מפולג לגבי מידת המעורבות של ארצות הברית במלחמה באירופה, התאושש מהר מהלם המתקפה בפרל הארבור והתאחד כולו סביב הקריאה לנקום ביפן, בהיטלר ובפשיזם. קריאת הקרב של לוחמי ארצות הברית מאז אותו יום הייתה "זכרו את פרל הארבור" (Remember Pearl Harbor).
הדגל האמריקני שהתנוסס מעל למפקדתו של הגנרל דגלאס מקארתור בטוקיו בתפקידו כמושל יפן לאחר כניעתה, היה אותו דגל עצמו שהתנוסס בפרל הארבור ביום התקיפה היפנית.
ראו גם
טורה! טורה! טורה!
אנדרטת האונייה אריזונה
פרל הארבור (סרט)
קרב מידוויי
הקרב על מידוויי (סרט, 2019)
תאוריית האותות והרעשים
לקריאה נוספת
ניקולס בסט, שבעה ימים לדיראון עולם, כתר הוצאה לאור, 2019.
רוברטה וולסטטר, פרל הארבור: התרעה והחלטה, הוצאת מודן, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 2023.
קישורים חיצוניים
תיאור המתקפה על פרל הארבור באתר המוקדש לצי היפני הקיסרי
מאיר כהן, הארבור – טרגדיה ולקחיה, מערכות ים 73 אוקטובר 1965, עמ' 23.
יוסף ירבלום, התקפת הפתע על "נמל הפנינים, 'מערכות ים' 104, יולי 1971, עמ' 43.
מאמר בטיים מגזין – פרל הארבור, היום בו יפן הפסידה במלחמה
פרל הארבור – 50 שנה של מחלוקות היסטוריות, The Journal of Historical Review, 1991
נשיונל ג'יאוגרפיק: פרל הארבור, עובדות, שאלות ותשובות
צילומי אוויר יפנים של התקיפה
ניסיונות תקיפה נוספים של היפנים
אפרים לפיד, פרל הארבור – התרעה והחלטה (על הספר מאת רוברטה וולסטטר) IsraelDefense, 27 בדצמבר 2023
אפרים לפיד, פרל הארבור: התקפת הפתע והטיוח הענק שלאחריה, IsraelDefense, 6 בדצמבר 2019
דני אורבך, מה חשב יממוטו: 80 שנה למתקפה על פרל הארבור, בעיתון מקור ראשון, 5 בדצמבר 2021
ההתקפה על פרל הארבור, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 7, 1943
פרל הארבור – 80 שנה אחרי, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 7 בדצמבר 2021
הערות שוליים
פרל הארבור
פרל הארבור
פרל הארבור
פרל הארבור
קטגוריה:1941 בארצות הברית
קטגוריה:הוואי: היסטוריה
פרל הארבור
קטגוריה:אואהו
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1941
קטגוריה:ההפצצות האסטרטגיות במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:יחסים צבאיים ארצות הברית – יפן
קטגוריה:מתקפות פתע | 2024-09-18T13:54:46 |
מחלת הודג'קין | הפניה לימפומת הודג'קין | 2006-10-03T13:52:24 |
23 ביולי | 23 ביולי הוא היום ה-204 בשנה (205 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 161 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1745 – צ'ארלס אדוארד סטיוארט נוחת באיי מערב סקוטלנד
1829 – בארצות הברית רושם ויליאם ברט פטנט על מכונת הכתיבה
1903 – ד"ר ארנסט פפניג משיקגו אילינוי הופך לבעלים הראשון של מכונית פורד Model A
1926 – חברת הסרטים FOX קונה ומוציאה פטנט על מערכת הקול "מוביטון" להקלטת קול לתוך סרט קולנוע
1942 – מלחמת העולם השנייה – הגרמנים כובשים את העיר רוסטוב על הדון בדרום ברית המועצות
1944 – הנאצים מגרשים את שארית יהדות רודוס
1952 – גנרל מוחמד נגיב מוביל את מהפכת "הקצינים החופשיים" (שנוסדה על ידי גמאל עבד אל נאצר, הכוח האמיתי מאחורי המהפכה) במצרים, הדחת המלך פארוק מתפקידו
1968 – מטוס של חברת "אל על", שהיה בטיסה מרומא לתל אביב, נחטף לאלג'יריה
1972 – ארצות הברית משגרת את הלוויין לנדסט 1, הלוויין הראשון למטרת חקר משאבי כדור הארץ
1982 – תאונה בעת צילומי הסרט אזור הדמדומים גורמת למותם של השחקנים ויק מורו, מיקה דין לה ורנה שין-יי צ'ן
1983 – "דאון גימלי" (טיסת אייר קנדה 143) נוחת נחיתת אונס בגימלי, מינטובה, ללא אבדות בנפש
1984 – הבחירות לכנסת האחת עשרה מסתיימות ללא הכרעה ברורה
1984 – ונסה ויליאמס הופכת למיס אמריקה הראשונה להתפטר כשהיא מוותרת על תוארה בעקבות פרסום תצלומי עירום שלה במגזין "פנטהאוז"
1986 – בלונדון, הנסיך אנדרו נושא לאישה את שרה פרגוסון בכנסיית וסטמינסטר
2001 – מגוואטי סוקרנופוטרי נהיית לנשיאה הראשונה של אינדונזיה לאחר הדחתו של הנשיא עבד א-רחמן וחיד
2010 – סיימון קאוול ייסד את להקת וואן דיירקשן
1999 – קולונל איילין קולינס נהיית לאישה הראשונה לשמש כמפקדת מעבורת חלל
2005 – אל-קאעידה מבצע פיגוע באמצעות שלוש מכוניות תופת בשארם א-שייח' שבמצרים. בפיגועים נהרגו 88 אנשים ונפצעו כ-200 בני אדם
2017 – ליד חופי איסלנד נמצאו שרידי אניית המטען הגרמנית אס.אס מינדן ועליה 4 טון זהב נאצי
2017 – רוכב האופניים הבריטי כריסטופר פרום ניצח בטור דה פראנס בפעם הרביעית
2021 – נפתחה אולימפיאדת טוקיו 2020
נולדו
1401 – פרנצ'סקו ספורצה, דוכס מילאנו (נפטר ב-1466)
1503 – אנה, נסיכת בוהמיה והונגריה (נפטרה ב-1547)
1884 – אלברט וורנר, מפיק קולנוע וממקימי אולפני האחים וורנר (נפטר ב-1967)
1884 – אמיל יאנינגס, שחקן קולנוע גרמני (נפטר ב-1950)
1888 – ריימונד צ'נדלר, סופר בלשי אמריקאי (נפטר ב-1959)
1892 – היילה סלאסי, קיסר אתיופיה (נפטר ב-1975)
1917 – ריימונד זוסמן, קצין אמריקאי יהודי, עוטר במדליית הכבוד (נהרג ב-1944)
1920 – עמליה רודריגז, זמרת ושחקנית פורטוגזית, ידועה כ"מלכת הפאדו" (נפטרה ב-1999)
1921 – אלכסנדר סנד, סופר ישראלי (נפטר ב-2004)
1924 – יולי עופר, איש עסקים ישראלי אשר התמחה ועסק בתחומי נדל"ן, מסחר, הובלה ימית, מלונאות, פיננסים ותעשייה (נפטר ב-2011)
1928 – ורה רובין, אסטרונומית אמריקאית (נפטרה ב-2016)
1928 – לאון פליישר, פסנתרן ומנצח יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2020)
1933 – ריצ'רד רוג'רס, אדריכל בריטי (נפטר ב-2021)
1933 – בנימין נבון, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-2024)
1936 – אנתוני קנדי, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית
1939 – אביגדור קפלן, מנהל ישראלי
1945 – גדעון דורון, פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ויושב ראש האגודה הישראלית למדע המדינה (נפטר ב-2011)
1947 – דייוויד בורדוול, תאורטיקן אמריקאי והיסטוריון של הקולנוע (נפטר ב-2024)
1947 – מאיר אינדור, איש ציבור, פובליציסט, מייסד ויו"ר עמותת אלמגור - ארגון נפגעי טרור וארגונים נוספים
1948 – ערה לפיד, עורכת סרטים ומרצה לקולנוע (נפטרה ב-2018)
1955 – ישראל משה פרידמן, האדמו"ר מסדיגורה וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל (נפטר ב-2020)
1956 – מייק ברונר, שחיין אמריקאי
1957 – תאו ואן גוך, קולנוען הולנדי (נרצח ב-2004)
1960 – שבי גביזון, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי
1961 – מרטין גור, מוזיקאי בריטי
1961 – וודי הרלסון, שחקן קולנוע אמריקאי
1963 – אמיר גוטפרוינד, סופר ישראלי זוכה פרס ספיר (נפטר ב-2015)
1964 – גור בנטביץ', שחקן ובמאי קולנוע ישראלי
1965 – סלאש, גיטריסט (Guns N' Roses)
1967 – פיליפ סימור הופמן, שחקן קולנוע אמריקאי זוכה פרס האוסקר (נפטר ב-2014)
1971 – זבולון מושיאשווילי, שחקן, מפיק וקומיקאי ישראלי (נפטר ב-2023)
1973 – מוניקה לווינסקי, אקטיביסטית, אישיות טלוויזיונית ומעצבת אופנה אמריקאית-יהודייה
1974 – מוריס גרין, אתלט אמריקאי
1976 – טל סונדק, זמר ישראלי
1976 – ג'ודית ארנדט, לשעבר רוכבת אופני כביש ומסלול גרמנית
1976 – יהודית פולגאר, שחקנית שחמט הונגרית
1980 – יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון
1982 – פול ווסלי, שחקן טלוויזיה אמריקאי
1989 – דניאל רדקליף, שחקן קולנוע בריטי יהודי
1994 – קלאודיה סאלאס, שחקנית ספרדייה
1996 – קלבה קוקה, זמרת-יוצרת ויוטיוברית רוסייה
1996 – אלכסנדרה אנדרסן, המיליארדרית הצעירה בעולם
1998 – דיאנה ויסמן, אתלטית ישראלית
2000 – מימי וב, זמרת-יוצרת בריטית
נפטרו
ממוזער|יוליסס ס. גרנט
1368 – גי דה שוליאק, רופא צרפתי (נולד ~1300)
1373 – בריגיטה הקדושה משוודיה, מיסטיקנית, סופרת (נולדה ב-1303)
1562 – גץ פון ברליכינגן, אביר, לוחם, שודד, ושכיר חרב גרמני (נולד ב-1480)
1757 – דומניקו סקרלטי, מלחין (נולד ב-1685)
1885 – יוליסס ס. גרנט, גנרל, הנשיא ה-18 של ארצות הברית (נולד ב-1822)
1916 – ויליאם רמזי, כימאי, חתן פרס נובל לכימיה 1904 (נולד ב-1852)
1942 – אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה (נולד ב-1880)
1948 – ד. וו. גריפית', במאי קולנוע (נולד ב-1875)
1951 – אנרי פיליפ פטן, מנהיג משטר וישי (נולד ב-1856)
1955 – קורדל הול, מדינאי אמריקאי (נולד ב-1871)
1972 – יהודה אלמוג, איש תנועת "החלוץ" ברוסיה, עוזרו הקרוב של יוסף טרומפלדור מראשי גדוד העבודה (נולד ב-1895)
1982 – ויק מורו, שחקן ובמאי יהודי אמריקאי (נולד ב-1929)
1991 – ישעיהו לביא, ממייסדי חיל הקשר ומנכ"ל משרד הביטחון (נולד ב-1926)
1999 – המלך חסן השני ממרוקו (נולד ב-1929)
2001 – יודורה ולטי, סופרת אמריקאית (נולדה 1909)
2002 – ליאו מק'קרן, שחקן קולנוע אוסטרלי (נולד ב-1920)
2002 – חיים פוטוק, סופר יהודי אמריקאי (נולד ב-1929)
2007 – ג'ורג' טבורי, מחזאי גרמני יליד הונגריה (נולד ב-1914)
2011 – איימי ויינהאוס, זמרת בריטית יהודייה (נולדה ב-1983)
2012 – סאלי רייד, האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה שטסה לחלל, במשימה STS-7. (נולדה ב-1951)
2017 – אמיר פרישר גוטמן, זמר, מוזיקאי, כוריאוגרף, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נולד ב-1976)
2019 – פרדיננד פון ביסמרק, פוליטיקאי גרמני, נסיך בית האצולה ביסמרק (נולד ב-1930)
2020 – עמנואל פרחי, כלכלן צרפתי ופרופסור בחוג לכלכלה באוניברסיטת הרווארד (נולד ב-1978)
2021 – סטיבן ויינברג, פיזיקאי אמריקני, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1933)
2021 – טושיהידה מסקאווה, פיזיקאי יפני, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 2008 (נולד ב-1940)
2022 – בוב רפלסון, במאי קולנוע אמריקאי וכותב (נולד ב-1933)
2022 – יוסף דן, חוקר קבלה ומיסטיקה יהודית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, מופקד הקתדרה לחקר הקבלה על שם גרשם שלום (נולד ב-1935)
2024 – רובין וורן, פתולוג ופיזיולוג אוסטרלי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מצרים – יום המהפכה (1952)
לוב – יום המהפכה
פפואה גינאה החדשה – יום הזיכרון
האימפריה הרומית – חגיגת נפטונליה לכבוד האל נפטון
ראסטפארי – חגיגת הולדתו של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה
מתחיל מטר פרסאידים
22 ביולי – 24 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז כג
קטגוריה:יולי | 2024-07-25T09:18:17 |
מערכת הביטחון | REDIRECT מערכת הביטחון הישראלית | 2008-08-23T15:29:03 |
טרור פלסטיני | ממוזער|250x250 פיקסלים|גדודי עז א-דין אל-קסאם במצעד ב-2011
טרור פלסטיני הוא טרור המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטיניים. הטרור הפלסטיני מופנה נגד אזרחים יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה וכן נגד תושבים או תיירים בישראל, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מונח זה מציין גם פעולות טרור של ערבים מוסלמים כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).
היסטוריה
בתקופת השלטון הטורקי
קשה להצביע על המועד המדויק לתחילת פעילות הטרור הפלסטיני, אולם מדינת ישראל מכירה ברב אברהם שלמה זלמן צורף כנרצח היהודי הראשון על רקע לאומני, בשנת 1851באתר הביטוח הלאומי.
שנות ה-20 של המאה ה-20
השייח' עז א-דין אל-קסאם, אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון שהנהיג פעילות טרור מאורגנת נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ ישראל, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה.
מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1920 (פרעות תר"פ) (6 נרצחים יהודים בירושלים ובגליל) וב-1921 (פרעות תרפ"א), במהלכם נרצחו 43 יהודים על ידי ערבים באזור יפו, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר. כן הותקפו יישובים מבודדים, תוך דרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. בין פעולות הטרור העיקריות היו חדירות לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על כלי רכב בדרכים, ושרפת מטעים ושדות של יהודים.
עם התגברות העלייה היהודית התגברה גם ההסתה האנטי-ציונית בקרב ערביי ארץ ישראל המוסלמים, בהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.
ב-1929 פרצו פרעות בממדים גדולים ברחבי הארץ (מאורעות תרפ"ט), ונרצחו 133 יהודים ו-339 נפצעו, חלקם הגדול בטבח חברון (תרפ"ט) שבו חוסל היישוב היהודי בעיר.
המרד הערבי הגדול 1936–1939
בעקבות העלייה החמישית ואי-יישום הספר הלבן השני, פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (המכונה גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). המאורעות בתקופה זו הונהגו בידי הוועד הערבי העליון בראשות אמין אל-חוסייני ונמשכו מ-1936 עד 1939, בשנים 1937–1939 צויד ומומן המרד על ידי גרמניה הנאצית.
תחילה פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ונרחבות נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי. הפעם הדרישה המרכזית הייתה סילוק הבריטים מהארץ. ב-15 באפריל 1936 היום הראשון למאורעות, הותקפו יהודי יפו, תשעה מהם נרצחו, 60 נפצעו והשאר נאלצו לברוח לתל אביב. לאורך שלוש שנות המרד נהרגו כ-400 יהודים, אלפים נפצעו ואלפי פליטים יהודים מכל הארץ נהרו לתל אביב. הותקפו בתים פרטיים, בתי ספר, בתי יתומים, יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, נערכו מאות התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים גידולים חקלאיים של יהודים נשרפו. המרד הערבי כלל גם תקיפות כנגד חיילים ומוסדות השלטון הבריטי. במהלך המרד נהרגו כ-200 בריטים והם הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים: מאות נשפטו כדין והוכנסו לכלא, עשרות הוצאו להורג וכ-5,000 ערבים נהרגו במאבק. ההתפרעויות דוכאו לבסוף על ידי הצבא הבריטי (שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" ועם כוחות שמירה יהודיים).
שנות ה-40
בשנות ה-40 שיתפו ארגונים ערביים פעולה עם הנאצים נגד בריטניה ונגד היישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ ישראל לאחר פלישת צבא גרמניה הנאצית לארץ, שעל פי התוכנית היה אמור להגיע ממצרים (מאתיים ימי חרדה). הנאצים בשיתוף אמין אל-חוסייני ביצעו מבצע כושל, להצנחת כוח מיוחד, שניסה להרעיל את בארות המים של יהודי תל אביב. המופתי אמין אל-חוסייני שמצא מקלט אצל היטלר, נטל חלק בהנהגת יחידת אס אס מוסלמית באזור הבלקן.
ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה והתקפות טרור נגד היישוב היהודי, שהתחילו למעשה את מלחמת העצמאות.
שנות ה-50
הפדאיון
200px|ממוזער|שמאל|תוצאות התקפת פדאיון בתל מונד, 1956
כבר מייד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספורדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם יהודה ושומרון ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם"), בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל, על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים, שכללו רצח של תושבים באזורי הספר. דוגמה לפעילות כזו המערבת כוונות פליליות ולאומיות, הייתה פעילותו של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים.
פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ 1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, בהן נהרגו בין היתר מאות חיילים מצרִים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר 1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך לחלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949–1956 340 ישראלים.
פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957–1967 125 ישראלים.
שנות ה-60
הארגון לשחרור פלסטין
ב-2 ביוני 1964 הוקם בירדן, ביוזמת מדינות ערב, אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) בראשות אחמד שוקיירי כארגון-גג לכל התנועות הפלסטיניות, ובראשן פת"ח של יאסר ערפאת שהוקם עוד קודם, ב-10 באוקטובר 1959. ב-1 בינואר 1965 ביצעה תנועת הפת"ח את פיגוע הטרור הראשון שלה (שנכשל), מטען חבלה לעבר המוביל הארצי.
באוקטובר 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן, מטעני חומר נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה שבשכונת רוממה בירושלים. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע אמר ראש הממשלה לוי אשכול את המשפט המפורסם: "הפנקס פתוח והיד רושמת".
צה"ל נאבק באופן יום יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר 1966, בה חדר כוח צה"ל לירדן ופוצץ עשרות בתים בכפר לאור יום, תוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ועשרות חיילים ירדנים.
התגברות פעולות הטרור חייבה את שלטונות צה"ל באותה שנה להאריך מחדש את משך השירות הצבאי, שקוצר שלוש שנים קודם, ולהעמידו מחדש על 30 חודשים.
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969
לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את יהודה ושומרון ועזה, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזוין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעיתים בסיוע הצבא הירדני, והיישובים הגיבו ב"האפלה" (החשכה של הבתים בלילות כדי להטעות את היורים). ישראל תקפה את בסיסיהם במספר פעולות שהגדולה בהן הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") במרץ 1968 שבה חדרו יחידות צה"ל לירדן.
בשנת 1969 ביצעה המחבלת רסמיה עודה את הפיגוע בסניף שופרסל בירושלים. בפיגוע נהרגו שני סטודנטים ונפצעו תשעה אנשים. בשנת 1979, עודה הייתה בין 78 אסירים ששוחררו על ידי ישראל במסגרת חילופי שבויים. היא שוחררה במסגרת עסקה לשחרור החייל השבוי אברהם עמרם, וגורשה לירדן. בשנת 1994 היא היגרה לארצות הברית, שם נתגלה שהפרה את חוקי ההגירה האמריקאים, בכך שהשמיטה את העובדה כי הורשעה במעורבות בפיגוע בירושלים ב-1969 וישבה כעשור בכלא הישראלי. עקב כך גורשה מארצות הברית בשנת 2017.
כמו כן בשנים אלו קמו מספר ארגוני טרור פלסטיניים שמאלניים עם רקע קומוניסטי–אנטי אימפריאליסטי, כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש) וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בראשות נאיף חוואתמה) שהחלו בחטיפת ותקיפת מטוסים ישראליים ברחבי העולם. ישראל הגיבה בתקיפה אווירית של הארגונים בסוריה ולבנון.
שנות ה-70
הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 הביא למבצע צבאי נרחב שבמהלכו הכניסה ישראל כוחות גדולים לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, הרסה אלפי בתים והעתיקה אלפי תושבים ממקום מגוריהם. צעדים אלה הביאו לשקט יחסי ברצועה למשך כ-15 שנה.
הטרור הבין-לאומי וה"פתחלנד"
בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שהמילציות הפלסטיניות איימו על שלטונו של המלך חוסיין (אירועי "ספטמבר השחור") בשנים 1970–1971 הם גורשו מירדן, התמקמו במחנות הפליטים בדרום לבנון והשתלטו על האזור, שכונה בהמשך פתחלנד. משם החלו בפעילות טרור בין-לאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, על ידי ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, תוניסיה, לוב), ועל ידי החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.
במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים, ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (שניהם ב-1972), שבו נרצחו 11 בני ערובה ישראליים, במבצע חילוץ כושל של כוחות הביטחון הגרמניים.
בספטמבר 1973 השתלטו מחבלים פלסטינים על רכבת נוסעים שהובילה יהודים מברית המועצות אל מחנה מעבר באוסטריה, ממנו היו אמורים העולים להמשיך לישראל. המחבלים דרשו את סגירת המחנה וקנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, נכנע לדרישתם והתחייב לסגור אותו.
ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן הבינו במערכת הביטחון שהתקיפות האוויריות לא משיגות את מטרתן. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה על מבצע זעם האל", שבמסגרתו התנקש "המוסד" בראשי הארגונים ששהו במדינות אירופה, ובראשם מנהיג "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), וכן במבצע אביב נעורים של צה"ל בלבנון ב-1973. כמו כן, בוצעו בהצלחה רבה מבצעי חילוץ בני ערובה: שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה באוגנדה ב-1976.
בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבין-לאומי, כמו גם בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבין-לאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974).
החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו ארגוני הטרור הפלסטינים בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטני, בחסות הצבא הסורי שנכנס למדינה במלחמת האזרחים, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדול שבהם היה אסון מעלות (1974) בו נרצחו 22 ילדים ו-3 מבוגרים שנלקחו בני ערובה בבית-ספר במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) – יחידת עילית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.
שמאל|ממוזער|250px|האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 35 אנשים.
בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 35 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בין-לאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.
באותן שנים הוקמו גופים ייעודיים נוספים למלחמה בטרור. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בין-לאומי כמומחים ללוחמה בטרור.
פעולות טרור פלסטיני המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר על ידי המועצה המהפכנית, ארגון הטרור הבין-לאומי של אבו נידאל).
שנות ה-80
מלחמת לבנון
בעקבות הטרור והירי הארטילרי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ולאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנת 1982 אשר במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להימנע מכיבוש ביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף על ידי סוריה. צה"ל החזיק ברצועת ביטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעילותו התקפות הטרור על צפון ישראל ירדו באופן ניכר.
גם לאחר תום המלחמה נעשו ניסיונות רבים לפעולות טרור על ידי אנשי אש"ף. ביום הכיפורים ב-24 בספטמבר 1985, רצחה חוליית כוח 17 של ערפאת שלושה ישראלים על היאכטה "פירסט", בנמל לארנקה בקפריסין. בתגובה תקפו ב-1 באוקטובר 1985 מטוסי חיל האוויר את מפקדת אש"ף בתוניסיה במרחק 2,300 ק"מ מישראל ("מבצע רגל עץ"). בעקבות המבצע רבים מפעילי אש"ף עברו למדינות אחרות כמו עיראק סוריה וסודאן, וארגונים כמו החזית העממית וארגונו של אבו נידאל הגיבו בפיגועי נקמה.
סך כל הנרצחים בפעולות טרור בעשור שבין 1978 ועד דצמבר 1987, מועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, 114 יהודים.
האינתיפאדה הראשונה
בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה, שהחלה לאחר שבעסקת ג'יבריל במאי 1985 שוחררו לאזור יהודה, שומרון וחבל עזה מאות רבים של אסירים, שהפיחו תקווה וארגנו גרעיני התנגדות ביישוביהם. ההתקוממות כללה יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים, תקיפת חיילי צה"ל באבנים ונשק מאולתר, הפגנות אלימות ושריפת אוטובוסים, שביתות והתפטרות של השוטרים הפלסטינים, והפסקת תשלום מיסים ושיתוף הפעולה עם המנהל האזרחי הישראלי. בהמשך, הלך וגדל השימוש בנשק חם ובבקבוקי תבערה כלפי ישראלים בשטחים.
לאחר זמן לקחה הנהגת אש"ף מתוניס חסות על האינתיפאדה. ב-7 במרץ 1988 בוצע הפיגוע באוטובוס האמהות, שיוחס להנהגה זו. ישראל, בתגובה, חיסלה את אבו ג'יהאד. כמו כן הגבירה ישראל את שליטת צה"ל בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ערכה עוצר וסגר על האוכלוסייה הפלסטינית, ועצרה וגירשה את מנהיגי ופעילי הארגונים (זכור מכולם גירוש 415 פעילי החמאס לגבול לבנון ב-1992).
אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף. ב-5 שנות האינתיפאדה הראשונה, בין השנים 1987–1992, נרצחו 155 ישראלים.
שנות ה-90
בראשית שנות ה-90 בוצעו פעולות טרור רבות שכללו בין היתר את הריגתם של שלושת חיילי צה"ל ברמות מנשה ("ליל הקלשונים"), את רצח הלנה ראפ בבת ים ואת חטיפתו ורציחתו של השוטר רס"ב ניסים טולדנו שהביאה לגירושם של 415 אנשי חמאס ללבנון.
ב־4 בפברואר 1990 נרצחו 9 ישראלים ליד אסמאעיליה שבמצרים על ידי חוליה מארגונו של אבו נידאל, במה שמכונה פיגוע האוטובוס במצרים (1990).
ב-4 באוגוסט 1990 נחטפו ונרצחו 2 נערים מירושלים על ידי שלושה מחבלים, גופותיהם נמצאו בוואדי שבין בית חנינא לשכונת רמות.
באפריל 1993 ביצע החמאס את הפיגוע בצומת מחולה שהיה פיגוע התאבדות ראשון בסדרת פיגועי התאבדות שהחמאס ניסה לבצע, לרוב ללא הצלחה, בעיקר כלפי חיילים ואזרחים בתחומי יהודה שומרון וחבל עזה, אך גם באוטובוס בירושלים.
לאחר הסכמי אוסלו
שמאל|250px|ממוזער|מספר הפיגועים וההרוגים בפיגועי התאבדות בישראל, 1993–2011
ב-13 בספטמבר 1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הסכם אוסלו. הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל, וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן, ניתנה בו חנינה כללית לכל המעורבים בטרור עד ליום חתימת ההסכם שלא נעצרו, והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. במסגרת ההסכם, התחייב הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים.
חתימת הסכמי אוסלו עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. בחודשים שלאחר חתימת ההסכמים אירעו פיגועים רבים ביהודה ושומרון, רצועת עזה ובתחומי הקו הירוק.
ב-6 באפריל 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה, ביצע החמאס את פיגוע מכונית התופת בעפולה, פיגוע התאבדות רב נפגעים ראשון שפתח סדרה של פיגועי התאבדות שכלל פיגועים בחדרה ובתל אביב. בינואר 1995 אירע בצומת בית ליד פיגוע כפול, בו נהרגו 22 בני אדם, רובם חיילים מחטיבת הצנחנים. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות נוספים נפצעו.
הסברים רבים נתנו לסדרת פיגועי ההתאבדות של החמאס. היו שכתבו שהפיגועים של החמאס, נועדו לצמצם את פער האבדות בין ישראל והפלסטינים, ולקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית לבחור בדרך המשא ומתן עם ישראל. היו שהזכירו את העובדה שפיגוע מכונית התופת בעפולה, חל ביום הארבעים לטבח מערת המכפלה, הוא סיום תקופת האבל על פי דת האסלאם, ושהחמאס הכריז שסדרת הפיגועים בוצע כנקמה על טבח מערת המכפלה. לטענת המזרחן מתי שטיינברג ניתן להצביע על הטבח בחברון, כגורם ישיר למעבר החמאס למיקוד הפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, החל מפיגוע זה. גורם נוסף שהועלה הוא חזרתם לשטחים של מאות אנשי החמאס שגורשו ב-1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו את שיטת פיגועי ההתאבדות מאנשי החזבאללה.
בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו, במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994.
באוקטובר 1995 נהרג פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב-5 בינואר 1996 נהרג בסיכול ממוקד, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.
ב-25 בפברואר 1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת ב-4 במרץ פוצץ עצמו מחבל מתאבד מול דיזנגוף סנטר בערב חג הפורים, והרג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער. לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים והופעל לחץ כבד על הרשות הפלסטינית ובעקבותיו באה פעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.
ב-24 בספטמבר 1996 החלו מהומות ביהודה ושומרון לאחר קריאת ערפאת להגיב באלימות על פתיחת מנהרת הכותל בירושלים לתיירים. בשלושה ימי לחימה בערי הגדה (מאורעות מנהרת הכותל) נהרגו 16 חיילי צה"ל. מ-1997 הייתה ירידה גדולה בפעילות הטרור (למעט פיגוע כפול בשוק מחנה יהודה בירושלים), ובמשך השנה שקדמה לאינתיפאדה השנייה לא נהרג איש בישראל בפעולת טרור (אם כי היו מספר פעולות נגד ישראלים בתחומי יש"ע).
העשור הראשון של המאה ה-21
האינתיפאדה השנייה ועליית החמאס
ממוזער|250px|אוטובוס בחיפה אחרי פיגוע התאבדות שבוצע בקו 37 ב-5 במרץ 2003 (האינתיפאדה השנייה)
שמאל|ממוזער|250px|לוח זיכרון לזכרם של קורבנות פיגוע התאבדות בירושלים ב-2004
250px|ממוזער|שמאל|2 ביולי 2008: יעה אופני בעזרתו בוצע פיגוע בירושלים ב-2 ביולי 2008 ומכונית שנהרסה במהלך הפיגוע
עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי האינתיפאדה השנייה) שבו כל הארגונים (כולל הפת"ח ואנשי כוחות הביטחון הפלסטינים) והחלו לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים הרבה יותר.
בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבירושלים וירי על כלי רכב בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.
גם ערים פלסטיניות שעד כה היו מתונות (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו על ידי הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הוא השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים – בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתיפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.
פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק.
בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח אופיר רחום, שפותה על ידי אמנא מונה לנסוע לרמאללה ב-17 בינואר, רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב-18 במאי שבו נהרגו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב-1 ביוני שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט וב-13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור קולין פאוול באזור ב-28 ביוני התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב-9 באוגוסט שבו נרצחו 15 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת כנגד הטרור.
במרץ 2002 ("מרץ השחור") הגיעו הפיגועים לשיא, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר שבו נרצחו 30 ישראלים, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על יציאה למבצע "חומת מגן" בו כבש צה"ל מחדש את כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (מלבד יריחו וחברון) וצר על מפקדתו של ערפאת במוקטעה שברמאללה.
מבצע זה, בנוסף למבצעים חוזרים ונושנים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, מעצרים (בראשם מעצר מנהיג התנזים מרואן ברגותי) חיסולים ממוקדים מהאוויר (ובראשם חיסול מנהיגי החמאס סלאח שחאדה, אחמד יאסין ורנטיסי), סיכול הברחות נשק לשטחים (חשיפת מנהרות הברחה בציר פילדלפי ועצירת ספינת הנשק האיראנית קארין איי) ובנייתה של גדר ההפרדה ביהודה ושומרון הורידו משמעותית את היקף הפיגועים.
משנת 2001 החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה (וניסיונות לכך נעשו גם ביהודה ושומרון) לירות רקטות קסאם פרימיטיביות ורקטות גראד תקניות על יישובים יהודיים ברצועת עזה ובנגב ("עוטף עזה").
לאחר ניסיונות כושלים רבים לחידוש המשא-ומתן (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית), הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן, שנבחר לאחר מותו של ערפאת, להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שהביאה לסיומה של האינתיפאדה.
בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה בוצעו כ-14,000 פיגועים, שבהם נהרגו למעלה מ-600 אזרחים ונפצעו למעלה מ-4,500. בסך הכל נרצחו בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של האינתיפאדה השנייה למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.
תחת הנהגתו של אבו מאזן התמתן הפת"ח ואיבד את כוחו והשפעתו בקרב הציבור הפלסטיני לטובת החמאס, שבנוסף לטרור הוא גם תנועת רווחה וסעד דתית שמהווה אלטרנטיבה לשלטון הפת"ח המושחת. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 התמודד לראשונה החמאס כמפלגה פוליטית וגבר על הפת"ח, ונציגו, איסמעיל הנייה מונה לראש הממשלה. מצב זה שבר את ההגמוניה של 40 השנה בהם הנהיגו אש"ף ופת"ח את העם הפלסטיני.
לאחר תוכנית ההתנתקות
לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בראשית 2006, השתלט החמאס על כל רצועת עזה ביוני 2007. שלטון החמאס ברצועה הגביר את ירי הקסאמים, הפצמ"רים ואף טילי גראד על יישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון וכן את ההתחמשות של הארגון ברצועה במימון ובסיוע של איראן. במקביל נמשכו ניסיונות פיגוע גם מחוץ לעוטף עזה, בהם חטיפתו של החייל גלעד שליט.
בתחילת 2009 נערך ברצועת עזה מבצע צבאי רחב היקף בשם "מבצע עופרת יצוקה" שמטרתו הוגדרה על ידי צה"ל: "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בשנה שלאחר המבצע קטן הירי תלול מסלול לעבר ישראל בכ-90 אחוז.
על פי נתוני השב"כ, בעשור זה ירו ארגוני הטרור הפלסטינים למעלה מ-10,000 רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים ישראלים. עד ליישום תוכנית ההתנתקות התאפיין הירי תלול מסלול בעיקר בירי פצצות מרגמה על חיילי צה"ל והיישובים היהודיים ברצועת עזה. בשנת 2006, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, גדלה כמות הרקטות שנורו ממנה במאות אחוזים, ועד סוף העשור נורו אלפי רקטות קסאם וגראד לעבר יישובי הדרום. שנת השיא של ירי הרקטות והפצמ"רים הייתה ב-2008 שבסופה החל מבצע עופרת יצוקה. בשנת 2009 נרשמה ירידה משמעותית בירי תלול מסלול מרצועת עזה ביחס לשנים הקודמות, אך הוא לא נפסק. היעדים הראשונים והעיקריים של ירי רקטות הקסאם היו העיר שדרות ויישובי עוטף עזה. בהמשך נפגעו מטילי גראד גם ערים נוספות בדרום ישראל כמו אשקלון, נתיבות ובאר שבע. בסך הכל נהרגו בעשור זה כתוצאה מירי תלול מסלול 32 בני אדם ונפצעו 1,396.
העשור השני של המאה ה-21
ממוזער|250px|מכונית בבאר שבע שנפגעה מרקטת גראד שירו מחבלים פלסטיניים מרצועת עזה.
ב-2010 נרשמה ירידה משמעותית בפיגועי הטרור בייחס ל-2009 ולכל השנים שלפניה, ולראשונה מזה עשור ירד מספר ההרוגים מתחת ל-10. עם זאת החמאס המשיך במאמצי ההתחמשות שלו שכללו הברחת כספים ואמצעי לחימה איכותיים בהיקף רב לתחומי הרצועה, וכן נמשך ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובי הדרום, ובהם אשקלון, אשדוד ובאר שבע. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין בין ינואר 2010 למרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 110 רקטות ו-83 פצצות מרגמה (נתון זה לא כולל רקטות ופצצות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה).
ביהודה ושומרון קטנה כמות פיגועי ההתאבדות כמעט לאפס, אך המשיכו פיגועי הירי, הדקירה, השלכת בקת"בים ויידויי אבנים לעבר כלי רכב. אירועי טרור בולטים ב-2011 היו רצח 5 מבני משפחת פוגל באיתמר. באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט בין ישראל לחמאס שמסגרתה שוחרר החייל החטוף גלעד שליט תמורת שחרורם של כ-1,000 פלסטינים מהכלא הישראלי, בהם מאות מחבלים שהיו מעורבים ברצח ישראלים ונידונו למאסר עולם. שנת 2012 הייתה השנה הראשונה, מזה 40 שנה, בה לא נהרגו ישראלים בפיגועים בגדה ובירושלים. אולם, בשנה זו נהרגו אזרחים ישראלים מטילים ששיגרו פלסטינים מעזה.
החל מהמחצית השנייה של 2012 גברו באופן דרסטי ביהודה ושומרון פיגועי יידוי אבנים, פיגועי דקירה, יידוי בקבוקי תבערה ואף נעשו מספר פיגועי ירי, במה שכונה "טרור עממי". רוב הפיגועים כוונו אל כלי רכב ישראליים, לרוב כאשר הללו נסעו בצירי תנועה באיו"ש. ב-2013 בוצעו למעלה מאלף פיגועים במתווה "טרור עממי" והללו גרמו לנפגעים.
ב-12 ביוני 2014 חטפה ורצחה חוליה של החמאס שלושה נערים באזור גוש עציון. בעקבות החטיפה חלה הסלמה ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה. צה"ל פתח במבצע שובו אחים ועצר מחבלי חמאס רבים. ב-30 ביוני נתגלו גופות הנערים וב-23 בספטמבר נהרגו הרוצחים אחרי שאותרו על ידי כוחות הביטחון. במקביל, בעזה חלה הסלמה משמעותית בירי הרקטות על עוטף עזה, דבר שהביא לפרוץ מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. הלחימה נמשכה 50 יום ובמהלכה ירו המחבלים למעלה מ-4,500 רקטות על ישראל (לרבות ירושלים, גוש דן, ערי הדרום ועוטף עזה). צה"ל תקף אלפי מטרות. בלחימה נהרגו 5 אזרחים ו-67 חיילים ישראלים. מנגד, נהרגו כ-2,000 פלסטינים, כמחציתם פעילי טרור.
בקיץ 2014 גברו פעולות "טרור עממי" ומהומות אלימות בירושלים שבוצעו על ידי פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. המהומות האלימות כללו פיגועי טרור ואלפי מקרים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב ואוטובוסים, יידוי אבנים יומיומי על הרכבת הקלה בירושלים, ריסוס כתובות נאצה וצלבי קרס, ונדליזם כנגד רכוש ממלכתי ותקיפת יהודים באלימות.
ב-18 בנובמבר 2014 אירע הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה בשכונת הר-נוף בירושלים: שני מחבלים פרצו למתחם בית כנסת "קהילת יעקב" ופתחו בירי ותקפו מתפללים עם סכינים. ארבעה מתפללים נרצחו ו-8 נפצעו קשה, שוטר שנפצע קשה מת מפצעיו כעבור יממה, ומתפלל נוסף מת מפצעיו כשנה לאחר הפיגוע.
גל הטרור ה'תשע"ו
בתשרי ה'תשע"ו (13 בספטמבר 2015) החלו הפלסטינים לבצע מהומות אלימות ומספר רב של פיגועים ברחבי הארץ, בין היתר סדרה של פיגועי דקירה בירושלים, תל אביב, פתח תקווה, קריית גת, עפולה ועוד, ומאות פיגועי יידוי אבנים על כלי רכב. אוקטובר התאפיין בפיגועי דקירה רבים הן בירושלים, הן בתוך הקו הירוק והן ביהודה ושומרון. בנובמבר גברה כמות פיגועי הירי ופיגועי הדריסה שביצעו הפלסטינים. בפיגועים אלה נרצחו 37 ישראלים ועוד 3 אזרחים זרים. גל הטרור החל לדעוך בסוף חודש מרץ 2016 אך ב-18 באפריל 2016 הגל עלה מדרגה כאשר התרחש פיגוע התאבדות ראשון זה 8 שנים, באוטובוס אגד קו 12 בצומת פת בירושלים. 20 נפצעו, המחבל נפצע אנושות ומת לאחר יומיים, חמאס לקח אחריות. ביוני 2016 חלה הסלמה נוספת, שנפתחה עם פיגוע הירי במתחם שרונה שבו נרצחו 4 ישראלים. בסוף השנה גל הטרור דעך, אך לא פסק לחלוטין.
הטרור בשנת 2017
ביולי 2017, בעקבות הפיגוע בהר הבית, הוגבלה כניסת מתפללים מוסלמים להר, והוצבו גלאי מתכות בכניסה אליו. מהלך זה הוביל להסלמה, שהתבטאה במהומות בהר הבית ובירושלים ואף עלייה בכמות הפיגועים. גלאי המתכות הוסרו ב-26 ביולי. במהלך שנת 2017 נרצחו 17 ישראלים בפיגועי טרור.
הטרור בשנת 2018
הטרור בגזרת עזה
החל מסוף מרץ 2018 החלו הפלסטינים בסדרת הפגנות ומהומות אלימות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בארגון חמאס. בחסות המהומות בוצעו גם פיגועי טרור וניסיונות לחבל בגדר ולחדור לשטח ישראל. צה"ל נערך בכוחות מתוגברים ופרש עשרות צלפים שירו לעבר מחבלים ומתפרעים מסכני חיים.
ה-30 במרץ היה היום הראשון של "צעדת השיבה הגדולה" ברצועת עזה בו אלפי פלסטינים התפרעו בסמוך לגדר המערכת וניסו לחבל בה ולחדור לשטח ישראל. צה"ל הגיב בירי צלפים. הפלסטינים דיווחו על 16 הרוגים מהבוקר בעימותים עם צה"ל בגבול, ועל למעלה מ-1,400 נפגעים. באירוע אחר 4 מחבלים ניסו לבצע פיגוע ירי לעבר הכוחות המוצבים סמוך לגדר. צה"ל סיכל פיגוע זה וחיסל את ארבעת המחבלים.
שיא העימותים על הגדר התרחש ב-14 במאי, "יום הנכבה" ויום העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים, בו עשרות אלפי פלסטינים התפרעו על הגדר, ניסו לחבל בה ולחדור לישראל, ולבצע פיגועי טרור בחסות המהומות. צה"ל הגיב בירי צלפים, ממנו נהרגו 63 פלסטינים, מהם 50 מחבלי חמאס ועוד 3 מחבלי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. 1,200 נפצעו ועוד רבים סבלו משאיפת גז מדמיע.
האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני תבערה ובלוני תבערה ונפץ מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של מטוסים ומסוקים.
בחודשים יוני–אוגוסט הסלימו העימותים וארגוני הטרור הפלסטיניים החלו בהפגזה ארטילרית של מאות פצצות מרגמה ורקטות על ערים ויישובים ישראליים במטחים מרוכזים. ישראל הגיבה בהפצצות למעלה ממאתיים מבני ותשתיות טרור באמצעות מטוסי קרב, ובין השאר חיל האוויר הישראלי השמיד 4 מפקדות גדודיות של חמאס, רב-קומות של משרד הפנים של חמאס, מספר מנהרות טרור ומפעל לייצור דיפון בטון למנהרות.
היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בעימותים הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון לאוגוסט 2018, נהרגו באירועים 168 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור, חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל ומשאיפת גז מדמיע. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.
הטרור בגזרת יהודה ושומרון
במהלך 2018 חלה ירידה מסוימת בהיקף הטרור ביהודה ושומרון, אבל לקראת סוף השנה חלה הסלמה, במהלכה אירעו כמה פיגועי ירי קשים: פיגוע הירי ליד חוות גלעד, פיגוע הירי באזור התעשייה ברקן, פיגוע הירי בצומת עפרה ופיגוע הירי בגבעת אסף. כמו כן, בתחילת השנה אירע פיגוע דקירה בצומת אריאל. בשנת 2018 נהרגו 12 ישראלים בפיגועים.
הטרור בשנת 2019
שנות ה-20 של המאה ה-21
הטרור בשנת 2020
בשנה זו נרצחו שלושה ישראלים בפעולות טרור.
הטרור בשנת 2021
בשנה זו התרחשו וסוכלו מאות פיגועים כנגד אזרחים ישראליים. בשנה זו נרשמה עליה משמעותית בניסיונות הפיגועים לעומת השנים שקדמו, וגם עלייה דרסטית במספר ההרוגים והנפגעים הישראלים (18) לעומת השנה שקדמה לה (3).
הטרור בשנת 2022
גם בשנה זו חלה עלייה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים מטרור (31) לעומת השנה שקדמה לה (18).
הטרור בשנת 2023
בשנה זו חלה עלייה ניכרת נוספת במספר הרוגי הטרור (44) לעומת השנה שקדמה לה (31), (לא כולל ההרוגים ממתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר). מספר ההרוגים הישראלים מטרור בשנה זו היה הגבוה ביותר מאז שנת 2005, תקופת האינתיפאדה השנייה.
ממוזער|בית שרוף קיבוץ בארי, לאחר מתקפת טרור
השפעת הטרור
התפלגות הנרצחים בפיגועי טרור פלסטיני לפי שנים
<div style="line-height:0.9em;">⋆מתוך הספרייה היהודית הווירטואלית⋆הנתונים מעודכנים נכון למרץ 2022 ⋆ סך הכל בכמאה שנות טרור (עד 2021) - 3,860 נרצחים. </small></div>
השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל
לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית וטרוריסטית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו.
אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון הראשונה, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.
שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך האינתיפאדה השנייה, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.
בשנת 1998 הוקמה אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל המשמשת מאז בתור אתר ההנצחה המרכזי של כל הרוגי הטרור בישראל, ומאותה השנה נקרא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה".
רשימה של ארגוני טרור פלסטיניים
חלקם אינם פעילים עוד כארגוני טרור וקיימים כמפלגות פוליטיות או שולבו במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.
אש"ף
פת"ח: "התנועה לשחרור פלסטין" ארגון חילוני, המרכזי באש"ף וברשות הפלסטינית.
ספטמבר השחור: שלוחה חשאית שפעלה באירופה בשנות ה-70 של המאה ה-20, רוב חבריה נהרגו על ידי ישראל.
גדודי חללי אל-אקצא: מהפעילים העיקריים באינתיפאדה השנייה (שינו את שמם לגדודי השהיד יאסר ערפאת). בשנת 2007 התנתקו מהפת"ח, במקביל להכרזתו של מחמוד עבאס על צו האוסר על מיליציות חמושות.
כוח 17: משמר העילית של הרשות הפלסטינית.
תנזים ("הארגון").
ניצי הפת"ח: לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח.
גדודי אבו ריש: פלג של הפת"ח בדרום רצועת עזה שהיה מעורב בחטיפות ברצועת עזה, החברות בו היא בעיקר לפי ההשתייכות לחמולת אבו ריש.
"גדודי השיבה (אל-עוודה)": פלג אלים של הפת"ח שפעיל בעיקר בשכם ומחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון.
החזית העממית לשחרור פלסטין: ארגון שמאל מרקסיסטי, שיתף פעולה בעבר עם ארגוני טרור מהעולם.
גדודי אבו עלי מוסטפא: התנקשו בחייו של השר רחבעם זאבי.
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין: ארגון שמאל מרקסיסטי, התפלג מהחזית העממית.
גדודי ההתנגדות הלאומית
: ארגון טרור פלסטיני שהתפלג מהחזית העממית. עזב את אש"ף.
חמאס: שולט כיום בחלק מרצועת עזה. יריב לשלטון הפת"ח ביהודה ושומרון.
גדודי עז א-דין אל-קסאם: פעלו בעיקר באינתיפאדה השנייה.
חמולת קוואסמה, חברון.
ה"מרביתון" (הצבא העממי).
גדוד עיאש: פועל בצפון השומרון ואחראי לשיגור רקטות פלסטיניות על ישראל משם.
הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני: ממומן על ידי איראן וסוריה, הנהגתו יושבת בדמשק.
פלוגות אל-קודס.
גדוד ג'נין של הגא"פ, פועל בעיקר במחנה הפליטים ג'נין.
תשתיות מקומיות בטולכרם, שכם וחברון.
ועדות ההתנגדות העממית.
ארגון גג ברצועת עזה שמשתף פעולה עם חזבאללה הלבנוני, ומאגד פעילי חמאס, פת"ח, גדודי אל-אקצא וג'יהאד איסלאמי. מעורב בעיקר בהטמנת מטעני גחון ובמנהרות ההברחה של רצועת עזה שברפיח, הארגון היה מעורב גם בירי רקטות לעבר ישראל ובטרור בציר ה-ח'. פעילותו פחתה בעקבות סיכול ממוקד של מנהיגיו בידי ישראל.
חמולת סמהדאנה.
צבא האסלאם (עזה).
ארגון שהתפלג מועדות ההתנגדות העממיות. מורכב בעיקר מחמולת דורמוש וקשור לאל-קאעידה.
פת"ח – המועצה המהפכנית: ארגונו של הטרוריסט הבין-לאומי סברי אל-בנא (אבו נידאל) שפועל מסוריה ומעיראק ומתנגד לאש"ף, אחראי לפעולות טרור רבות ברחבי העולם בשנות ה-80 (כמו ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב).
: כנופיית טרור שפועלת באזור שכם וצפון השומרון, הוקמה ב-2022 ופעילותה דעכה באמצע 2023.
בשנת 2021 בפעילות משותפת של שירות הביטחון הכללי (שב״כ) והמטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (מט״ל), שהחלה בתחילת 2021 ואושרה על ידי הגורמים המשפטיים, הוכרזו שישה ארגונים של "החזית העממית לשחרור פלסטין" כארגוני טרור בהיותם חלק מרשת של ארגונים הפועלים בכיסוי בזירה הבין-לאומית מטעם החז"ע על מנת לתמוך בפעילותו ולקדם את מטרותיו. ועדת הנשים, המוסד המשפטי "אלצ'מיר", מוסד המחקר "ביסאן", ארגון "אלחק", התנועה העולמית להגנה על ילדים – סניף פלסטין (DCI-P) וועדת הפעילות החקלאית (UAWC). לאחר בחינת חומר הראיות שהעבירה ממשלת ישראל למדינות האיחוד האירופי התומכות בארגונים אלו דחו המדינות את הטענה לקשר הארגונים לטרור "לא התקבל מישראל שום מידע משמעותי שיכול להצדיק בדיקה מחודשת של המדיניות שלנו כלפי ששת הארגונים הפלסטיניים על בסיס החלטתה של ישראל" והודיעו כי התמיכה בארגון אל-חק תימשך.
מעורבות ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרור כנגד יהודים
במהלך השנים הייתה מעורבות של ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרוריסטית כנגד יהודים, לרוב כחוליות מסייעות להוצאת פיגועים בהכוונת תשתיות טרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הסיוע התבטא באיסוף מידע מודיעיני, רכישת אמצעי לחימה והובלת מחבלים אל מקום הפיגוע תוך ניצול הכרת השטח וחופש התנועה מתוקף היותם בעלי תעודת זהות ישראלית.
בשנות השיא של פיגועי ההתאבדות (2002–2003) נעשה שימוש רב על ידי ארגוני הטרור בתושבים ממזרח ירושלים שהיו מעורבים במספר פיגועי התאבדות קשים, בהם הפיגוע בקו 2 בירושלים והפיגועים שבוצעו על ידי חוליית סילואן.
בדו"ח של שירות הביטחון הכללי משנת 2008 נאמר כי חלה עלייה ניכרת במספר של ערביי מזרח ירושלים המעורבים בטרור, וכי בניגוד לעבר בוצעו בשנה זו מספר פיגועים קשים על ידי התארגנויות עצמאיות ממזרח ירושלים, בהם פיגועי הדריסה במרכז העיר והפיגוע בישיבת מרכז הרב. בתחילת שנת 2011 אמר יובל דיסקין ראש השב"כ כי זירת מזרח ירושלים מתנהגת כזירה פלסטינית, אף על פי שתושביה מחזיקים בתעודת זהות כחולה.
מימון הטרור
דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי יאסר ערפאת היה מעורב אישית בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית שימשו למימון פעילות הטרור. הדו"ח ציין כי כסף שמקורו באיחוד האירופי ובמדינות התורמות שימש גם הוא למימון הטרור. עוד הצביע הדו"ח על תמיכתם של מדינות ערב סעודיה, סוריה, איראן ועיראק שהעבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה לבדיקת הסוגיה.
תנועת החמאס מפעילה תשתית חברתית רחבת היקף המבוססת על כספי תרומות במסגרת מצוות הצדקה הנהוגה באסלאם ("זכאה"). במהלך השנים הוקמו קרנות רבות במדינות רבות ברחבי העולם המיועדות לגיוס כספים עבור מוסדות התנועה. בראשית 2001 הוקמה קואליציית הצדקה שמהווה ארגון גג עבור קרנות אלו וקרנות אסלאמיות אחרות במטרה לרכז את גיוס התרומות. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי בין השנים 2001–2009 הועברו בצורה זו מאות מיליוני דולרים למוסדות החמאס ששימשו בחלקם לתמיכה בטרור על ידי תמיכה בפעילי טרור ובמשפחותיהם ותמיכה במוסדות חינוך בהם מתבצעת פעילות הסתה שיטתית כנגד ישראל ועידוד פעילות טרור נגד אזרחיה.
בשנת 2005, התגלה בעקבות מידע מודיעיני כי בנק אוף צ'ינה מחזיק חשבונות בנק עבור פעילות החמאס, אשר מקורות המימון שלו בירדן.
סין הודיעה שאינה מכירה בחמאס ובג'יהאד האסלמי כארגוני טרור וסירבה לעצור את פעילות החשבון.
בשנת 2012 הוזהרה ממשלת אוסטרליה כי הכספים שהיא מעבירה לארגון צדקה חזון עולם World Vision Australia, משמשים את בכירי החמאס ואינם מגיעים ליעדם. בשנת 2016 לאחר חקירה ולחץ מתמשך מצד ארגון שורת הדין הנלחם במימון הטרור הפלסטיני, השעתה אוסטרליה את הסיוע לארגון הצדקה.
ב-23 בפברואר 2015 הרשיע בית המשפט הפדרלי של ארצות הברית את הרשות הפלסטינית באחריות לפיגועי טרור שביצעו מחבלים פלסטינים בזמן האינתיפאדה השנייה וחייב אותה בתשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים לקורבנות הטרור ומשפחותיהם. באוגוסט 2016 הפך בית המשפט לערעורים בניו-יורק את ההחלטה.
ב-6 במאי 2021 חשף שירות הביטחון הכללי (השב"כ) שמיליוני אירו שתרמו עמותות אירופאיות כביכול למטרות הומינטריות הועברו לארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין".
תמיכה כלכלית במחבלים
הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת קצבה חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים הכלואים בישראל, כגנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). המשכורת נגזרת מאופי פעולת הטרור, תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי נתונים זהים שהם בעלי אזרחות פלסטינית. נתונים שנחשפו באוקטובר 2015 הראו שהרשות הפלסטינית העבירה למחבלים בכירים מאות אלפי שקלים כתגמול על מעשי הטרור שלהם.
במרץ 2018 אישר הסנאט של ארצות הברית את חוק טיילור פורס ששולל סיוע כספי לרשות הפלסטינית כל עוד היא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם. ביולי של אותה שנה הודיעה אוסטרליה על הפסקת הסיוע הכלכלי בסך 10 מיליון דולר אוסטרלי שהיא מעבירה לרשות מחשש שהכסף ישמש לתשלום למחבלים.
ביולי 2018 אישרה הכנסת את חוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, המקזז מהכספים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית את התשלומים שהיא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם.
טרור פנים פלסטיני
עוני וטרור
סדרת מחקרים נערכו על הקשר בין עוני לטרור בהקשר הפלסטיני. קרוגר ומלקובה מצאו בשנת 2002 שאין קשר בין ביצוע פיגועי טרור לבין מצב כלכלי. לפי ממצאיהם, גם תמיכה ציבורית בטרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה איננה מושפעת ממצב כלכלי. גם פיאז'ה מצא בשנת 2006 שלפי ניתוח מאגר נתונים עולה שבניגוד לדעה הרווחת, לא ניתן לקבוע קשר מובהק בין אף מדד של עוני ומצב כלכלי ירוד לבין הטרור.
מאפיינים
מניעים:
לאומני
דתי (אסלאמיזם)
יריבות פוליטית
כלכלי (עוני ורעב, גמול כספי ממדינות ערב)
נקמתי
מטרות:
ישראלים מכל מין וגיל, בדרך כלל יהודים, אך לעיתים ללא הבחנה. עם זאת נטען, כי מחבלים רבים מעדיפים לרצוח יהודים בעלי חזות חרדית או דתית.רשימת פרסומים בנושא:
נתונים מדאיגים: האם החרדים נרצחים בפיגועים יותר מאחרים?, באתר JDN, יצחק סילמן, 18 בנובמבר 2023
כך הפכו הריכוזים החרדיים ליעד מועדף בעיני המחבלים, קובי נחשוני, באתר ערוץ 7, 16 בפברואר 2023
חיילים ישראלים ואנשי שרותי הביטחון.
תיירים בישראל.
יהודים מחוץ לישראל.
מוסדות יהודיים בישראל ומחוצה לה.
חברי קבוצות יריבות (כגון רציחות של חברי פת"ח על ידי אנשי חמאס).
מבצעים:
ארגוני טרור כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי.
כוחות משטרה וביטחון פלסטינים, שביצעו פיגועים בהוראת הרשות הפלסטינית (בעיקר בתקופת יאסר ערפאת).
חוליות טרור מקומיות או שבטיות, הנתמכות על ידי הארגונים, כגון:
גדודי חללי אל-אקצא של זכרייה זביידי בג'נין.
חמולת קוואסמה בחברון.
חמולת סמהדאנה ברפיח.
גדודי אבו ריש.
שיתוף פעולה עם ארגוני טרור בין-לאומיים:
חזבאללה.
הצבא האדום היפני.
באדר מיינהוף.
ילדים ונוער המקבלים תשלום מהארגונים.
שיטות:
חטיפת מטוסים (בעיקר בשנות ה-60 וה-70).
פיגועי סכינאות ופיגועי דקירה.
פיגועי ירי (על בני אדם ועל כלי רכב).
פיגועי דריסה.
מטעני חבלה.
מכוניות תופת.
חטיפת חיילים ואזרחים.
פיגועי התאבדות (החל מ-1993).
ירי תלול מסלול והפגזות ארטילריות: ירי רקטות (קטיושות, קסאמים, גראדים ורקטות ארוכות-טווח) ופצצות מרגמה.
מנהרות טרור תת-קרקעיות לפיגועי חדירה, חטיפה ותופת (בעיקר ברצועת עזה).
פיגועי הצתה.
יידוי אבנים (על בני אדם ועל כלי רכב).
בקבוקי תבערה (על כלי רכב).
בלוני תבערה ונפץ (בעיקר ברצועת עזה).
ראו גם
פלסטינים
אנדרטת חללי פעולות האיבה - אתר ההנצחה המרכזי לזכר נרצחי הטרור בהר הרצל
רשימת פיגועי התאבדות בישראל
רשימת טרוריסטים פלסטינים
טרור אבנים פלסטיני
טרור ערבי בישראל
טרור יהודי בישראל
התקפות רקטות פלסטיניות על ישראל
עפיפון תבערה
קישורים חיצוניים
מידע על ארגוני טרור פלסטינים באתר Jewish Virtual Library
Terrorism deaths in Israel - 1920-1999, אתר משרד החוץ, 1 בינואר 2000
"Terrorism Against Israel: Number of Fatalities, 1920 - Present", באתר Jewish Virtual Library
הטרור הפלסטיני מאז ספטמבר 2000:
נתונים אודות הטרור הפלסטיני, אתר המרכז למורשת המודיעין (מל"מ)
הרוגים מטרור פלסטיני בעימות הנוכחי (עד סוף 2009) ובהשוואה לעשור שקדם לו, אתר שירות הביטחון הכללי
טרור המתאבדים בשנות העימות הישראלי פלסטיני (ספטמבר 2000 - דצמבר 2005) - מהדורה שנייה, 1 בינואר 2006, מרכז המידע למודיעין וטרור - המרכז למורשת המודיעין (מחבלים מתאבדים - מהדורה ראשונה )
הטרור נגד ישראל מרצועת עזה מאז מבצע "עופרת יצוקה": נתונים, מאפיינים ומגמות, אתר המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), 1 במרץ 2011
דוחות חודשיים על הטרור הפלסטיני (מאפריל 2008), אתר השב"כ
עידו זלקוביץ', תנועת הפת"ח: אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין, רסלינג, 2012.
הערות שוליים
*
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני
קטגוריה:טרור אסלאמי
קטגוריה:טרור בישראל
קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה | 2024-10-01T18:24:10 |
3 בנובמבר | 3 בנובמבר הוא היום ה-307 בשנה בלוח הגרגוריאני (308 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 58 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1493 – כריסטופר קולומבוס מגלה את איי גוואדלופ
1840 – הפגזת עכו – ציי בריטניה, האימפריה העות'מאנית והקיסרות האוסטרית מפגיזים את עכו, נפילתה תוביל לקץ שלטון מוחמד עלי בארץ ישראל ובסוריה ומחזירים אותו לידי האימפריה העות'מאנית
1848 – בהולנד מתקבלת חוקה חדשה, המגבילה באופן משמעותי את כוחו של בית המלוכה ההולנדי ומחזקת את הפרלמנט והשרים. חוקה זו עדיין בתוקף
1903 – פנמה זוכה בעצמאות מקולומביה
1918 – תחילת מרד המלחים בקיל – מלחים ואנשי תחזוקה של צי הים הפתוח הגרמני שמוצבים בספינות ובמתקני חוף בנמל קיל ובעיר עצמה פותחים במרד, שמתפשט ברחבי גרמניה. המרד הוא חוליה בשרשרת המאורעות שמובילים בסופו של דבר את המהפכה ששמה קץ למשטר הקיסרי, ואשר גורמת לכניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה
1942 – הקרב באל-עלמיין מסתיים בניצחון של הבריטים על הגרמנים
1943 – אקציית ארנטפסט – 'מבצע חג קציר', בו נטבחו 43,000 פועלי כפייה יהודים במחנות באזור לובלין הקשורים למיידנק
1950 – הוקמה להקת הנח"ל
1954 – נפתחת לתנועה תחנת הרכבת תל אביב מרכז
1954 – הראשון בסדרת סרטי גודזילה יוצא לאקרנים ביפן
1955 – תחילת כהונתו השנייה של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, והצגת ממשלת ישראל השביעית בפני הכנסת
1957 – ברית המועצות משגרת לחלל את הלוויין השני בהיסטוריה, ספוטניק 2, כשעל סיפונו היצור החי הראשון בחלל – הכלבה לייקה
1959 – מפא"י בראשות דוד בן-גוריון זוכה בבחירות לכנסת הרביעית
1966 – נהר הארנו עולה על גדותיו, גורם נזקים בנפש ומציף אלפי יצירות אמנות בפירנצה
1969 – טרפדת של חיל הים מטביעה סירה ותופסת 4 מחבלים, מול חוף ראש הנקרה
1970 – סלבדור איינדה מושבע לנשיא צ'ילה
1971 – "המדריך למתכנת UNIX" יוצא לאור
1973 – נאס"א משגרת את הגשושית מארינר 10 לעבר כוכב חמה (מרקורי). ב-29 במרץ 1974 הייתה מארינר 10 לגשושית הראשונה שהגיעה לכוכב-לכת זה
1978 – דומיניקה זוכה בעצמאות מבריטניה
1986 – העיתון הלבנוני אשריעה מפרסם לראשונה ידיעה על מכירת נשק מארצות הברית לאיראן, מה שנודע אחר-כך כפרשת איראן-קונטראס
1994 – מופצת הגרסה הראשונה של Red Hat Linux
1998 – המתאבק המקצועי לשעבר ג'סי ונטורה נבחר למושל מדינת מינסוטה בארצות הברית
נולדו
ממוזער|222x222 פיקסלים|דונה גרציה נשיא
ממוזער|254x254 פיקסלים|סטיבן ווילסון
39 – מרקוס אנאוס לוקאנוס, משורר רומי (נפטר ב-65)
1500 – בנוונוטו צ'ליני, צורף ופסל איטלקי (נפטר ב-1571)
1569 – דונה גרציה נשיא, אשת עסקים, נדבנית ומדינאית אנוסה שחזרה להיות יהודייה (נולדה ב-1510)
1587 – סמואל שיידט, מלחין, נגן עוגב ומורה גרמני (נפטר ב-1654)
1696 – טוביה בועז, בנקאי, שתדלן ופרנס יהודי־הולנדי
1757 – רוברט סמית', מדינאי אמריקני (נפטר ב-1842)
1801 – וינצ'נצו בליני, מלחין אופרות איטלקי (נפטר ב-1835)
1900 – אדולף דסלר, מייסד חברת הביגוד אדידס (נפטר ב-1978)
1901 – לאופולד השלישי, מלך בלגיה (נפטר ב-1983)
1903 – ווקר אוונס, צלם אמריקאי (נפטר ב-1975)
1912 – אלפרדו סטרסנר, שליטה העריץ של פרגוואי (נפטר ב-2006)
1917 – פרנסואז סלמון, פסלת ויוצרת מדליות יהודייה-צרפתייה (נפטרה ב-2014)
1921 – צ'ארלס ברונסון, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2003)
1921 – פרידה ורקשטל, לוחמת ארגון לח"י (נפטרה ב-2023)
1926 – ולדאס אדמקוס, נשיא ליטא
1926 – עליזה גרינברג, משוררת ישראלית (נפטרה ב-2024)
1927 – יקותיאל "קותי" אדם, אלוף בצה"ל (נהרג ב-1982)
1930 – שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס (נפטר ב-2022)
1931 – מוניקה ויטי, שחקנית איטלקייה (נפטרה ב-2022)
1932 – אלברט ריינולדס, פוליטיקאי אירי שכיהן פעמיים כראש ממשלת אירלנד (טישך) (נפטר ב-2014)
1933 – אמרטיה סן, כלכלן הודי, זוכה פרס נובל לכלכלה
1933 – מייקל דוקאקיס, פוליטיקאי אמריקאי
1933 – ג'ון בארי, מלחין בריטי (נפטר ב-2011)
1936 – רוי אמרסון, טניסאי אוסטרלי
1940 – יצחק לוריא, שחיין ישראלי
1942 – פנחס כהן גן, אמן ישראלי, פרופסור לאמנות וחתן פרס ישראל לציור
1945 – גרד מילר, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2021)
1948 – לולו, שחקנית וזמרת סקוטית, זוכת אירוויזיון 1969 (אירוויזיון בו זכו 4 מדינות) כנציגת בריטניה
1949 – אנה וינטור, עורכת אופנה בריטית-אמריקאית והעורכת הראשית של מגזין ווג האמריקאי
1952 – ג'ים קאמינגס, שחקן, מדבב וזמר אמריקאי
1952 – רוזאן בר, קומיקאית, כוכבת טלוויזיה, מפיקה וסופרת אמריקאית
1953 – קייט קאפשו, שחקנית קולנוע אמריקאית
1954 – אלימלך פירר, יועץ רפואי, מקים אגודת "עזרה למרפא"
1956 – עובד יושע, כלכלן ישראלי (נפטר ב-2003)
1956 – צביקה פוגל, תת-אלוף בצה"ל וחבר הכנסת מטעם עוצמה יהודית
1957 – גארי אולסן, שחקן אנגלי (נפטר ב-2000)
1957 – דולף לונדגרן, שחקן קולנוע שוודי
1957 – חורחה גורביץ', במאי, תסריטאי, צלם, מפיק ומורה לקולנוע ישראלי
1962 – גייב לוגאן ניוול, מייסד ומנכ"ל חברת המשחקים Valve
1962 – פיל כץ, מתכנת אמריקאי, מפתח פורמט ZIP (נפטר ב-2000)
1967 – סטיבן וילסון, זמר ומלחין, סולן להקת הרוק המתקדם פורקיופיין טרי
1975 – טלי גוטליב, עורכת דין פלילית וחברת הכנסת מטעם הליכוד
1978 – שוקי בן-נעים, תסריטאי ויוצר טלוויזיה ישראלי
1979 – פאבלו איימר, כדורגלן ארגנטינאי
1981 – דייגו לופס, כדורגלן ספרדי
1983 – נסלי ברדה, עיתונאית, מגישת חדשות, אשת רדיו וטלוויזיה ישראלית
1983 – אפרת גוש, זמרת ישראלית
1984 – ליטל רוזנצוייג, שחקנית, מנחה ודוגמנית ישראלית
1989 – אנדרדה, מתאבק ב-WWE
1995 – קנדל ג'נר, דוגמנית אמריקאית
1998 – מיקל ביירג, רוכב אופני כביש דני
2002 – סטיבן סאנצ'ז, זמר-יוצר אמריקאי
נפטרו
ממוזער|247x247 פיקסלים|קונסטנטיוס השני
ממוזער|170x170 פיקסלים|עומר
שמאל|ממוזער|221x221px|אולמפ דה גוז'
ממוזער|170x170 פיקסלים|לייקה
361 – קונסטנטיוס השני, קיסר רומא (נולד ב-317)
644 – עומר, הח'ליפה השני (נולד ב-584)
1254 – יוחנן השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1193)
1324 – פטרונילה דה מית', משרתת של דיים אליס קייטלר (נולדה ב-1300)
1428 – תומאס מונטגיו, בן אצולה ואיש צבא אנגלי בתקופת מלחמת מאה השנים (נולד ב-1388)
1584 – קארלו בורומאו, קרדינל וארכיבישוף מילאנו (נולד ב-1538)
1639 – מרטין דה פורס, קדוש נוצרי (נולד ב-1579)
1793 – אולמפ דה גוז', מחזאית ועיתונאית צרפתית (נולדה ב-1748)
1926 – אנני אוקלי, צלפית (נולדה ב-1860)
1934 – יחיא אביץ', הרב הראשי ליהדות תימן ואב בית הדין (נולד ב-1863)
1954 – אנרי מאטיס, צייר צרפתי (נולד ב-1869)
1957 – וילהלם רייך, פסיכיאטר וסופר אוסטרי (נולד ב-1897)
1957 – לייקה, הכלבה הראשונה בחלל
1998 – בוב קיין, קומיקסאי אמריקאי (נולד ב-1915)
2000 – חיים אורן, תת-אלוף בצה"ל, מפקדה הראשון של חטיבת הנח"ל (נולד ב-1943)
2001 – ארנסט גומבריך, חוקר תולדות האמנות, יהודי (נולד ב-1909)
2010 – ויקטור צ'רנומירדין, מדינאי רוסי (נולד ב-1938)
2015 – נורית כנען-קדר, מומחית להיסטוריה של אמנות ימי הביניים ובפרט בפיסול בימי הביניים (נולדה ב-1938)
2016 – מגי פיורי, סופרת פנטזיה בריטית (נולדה ב-1955)
2017 – ד. אליר, משורר ישראלי (נולד ב-1929)
2020 – רחמים מלמד כהן, איש חינוך ישראלי (נולד ב-1937)
2021 – דורותי מנלי, אצנית בריטית (נולדה ב-1927)
2021 – יוסף בנימין לסינג, ראש האגף למיילדות וגינקולוגיה במרכז הרפואי מעייני הישועה, פרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1947)
2021 – יצחק ג'קי אדרי, פעיל חברתי ישראלי (נולד ב-1959)
2022 – עוזי אורנן, בלשן, פרופסור ללשון ולעיבוד שפות טבעיות באוניברסיטה העברית ובטכניון וחבר באקדמיה ללשון העברית (נולד ב-1923)
2022 – יוכבד קאשי, מפקדת יחידת מקפלות המצנחים והאישה הראשונה (יחד עם מנוחה פידל) שעברה קורס צניחה צבאית של צה"ל (נולדה ב-1929)
2022 – דאגלס מקגרת', תסריטאי, במאי קולנוע ושחקן אמריקאי (נולד ב-1958)
חגים ואירועים החלים ביום זה
פנמה – יום העצמאות (1903)
דומיניקה – יום העצמאות (1978)
מיקרונזיה – יום העצמאות (1986)
יפן – יום התרבות (לפני 1946 – יום הולדתו של הקיסר)
2 בנובמבר – 4 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ ג
קטגוריה:נובמבר | 2024-07-29T18:19:03 |
זכות השתיקה | זכות השתיקה היא זכות השמורה לאדם הנמצא בחקירה משטרתית (או בחקירה פלילית על ידי אחת מזרועות הממשלה האחרות), שלא להפליל את עצמו, ולשתוק בעת תשאול במקום לענות לשאלות חוקריו, כאשר תשובה לשאלות אלה עלולה להפלילו. זכות השתיקה היא אישית, כלומר היא באה למנוע הפללה עצמית, אך אין להשתמש בה כדי למנוע הפללה של אדם אחר.
זכות השתיקה היא הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. החוק מחייב אדם לשתף פעולה עם רשויות המדינה, ולהשיב תשובות מהימנות לשאלות החוקרים במשטרה, בבית המשפט או ברשויות אחרות הממונות על אכיפת החוק. זכות השתיקה היא הזכות לסרב לענות לשאלות החוקרים במקרה שהתשובה עלולה להפליל את הנחקר, וזאת בלי לחשוש מעונש על עצם הסירוב.
זכות השתיקה ואי-ההפללה העצמית קיימת בכל מערכות המשפט הנהוגות במערב, כולל המשפט בישראל. היא נחשבת לאחת מזכויות האדם בכלל, ולחלק מהזכות להליך הוגן בפרט. גישה זו נהוגה במשפט העברי, המחמיר אף יותר עם הרשויות, בקביעה "אין אדם משים עצמו רשע" – גם הודאה שנתן אדם נגד עצמו מרצונו אינה קבילה.
העיקרון העומד מאחורי גישה זו הוא חזקת החפות מפשע לפיה כל אדם נחשב לחף מפשע אלא אם כן הוכח אחרת. חובת ההוכחה חלה על המאשים, קרי על המשטרה ופרקליטות המדינה, ואין אדם צריך להוכיח את חפותו, ואף אינו חייב לומר דברים שעלולים להפלילו.
הזכות במדינות אחדות
ישראל
קובע שבעת מעצרו של אדם יש להזהירו כי "אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו". לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) אימץ את העיקרון שעל-פיו אסור להכריח אדם להעיד נגד עצמו, אך הוא מקבל עדות כזו אם היא ניתנה בהסכמת הנחקר.
בפסק דין של בית המשפט העליון נעשתה הבחנה בין מי שנחקר כעֵד למי שנחקר כחשוד:
כאשר משתנה מעמדו של מי שנחקר על ידי המשטרה והוא הופך מעֵד לחשוד בביצוע עבירה, קמה לו זכות רחבה עוד יותר - לשתוק בחקירתו מבלי לומר דבר, אף ביחס לשאלות שאילו היה עֵד היה מחויב על-פי החוק להשיב עליהן.
במשפט הישראלי השימוש בשתיקה מצידו של החשוד, על אף שהוא בגדר זכות שאין לשוללה, מלווה בתוצאה אפשרית של חיזוק ראיות התביעה כנגד אותו חשוד. כן עלולה להיות נלווית לו תוצאה של התייחסות לגרסת הנאשם, אם תנתן מאוחר יותר ללא הצדק מתקבל על הדעת לאיחור במסירת גרסה זו, כעדות כבושה שמשקלה מועט או אפסי.
זכות השתיקה לאישי ציבור בישראל
זכות השתיקה הגיעה לתודעת הציבור בישראל כאשר שר הפנים, אריה דרעי, בחר לנצל אותה במהלך חלק מחקירתו במשטרה בעניין חשדות שהופנו כלפיו. לאחר מכן השתמשו בזכות זו אישי ציבור נוספים, ובהם, ח"כ נעמי בלומנטל, ח"כ שלמה בניזרי, ח"כ דוד ביטן, גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה אריאל שרון, ואף יצחק הרצוג, לימים נשיא מדינת ישראל. שתיקתם של אישי ציבור, בפרט כאשר הם מכהנים בתפקידם, עוררה זעם רב, ועלתה הצעה לחייב איש ציבור לפרוש מתפקידו הציבורי כאשר הוא בוחר לממש את זכות השתיקה. בינואר 2003 ראש הממשלה אריאל שרון אף פיטר עקב כך את נעמי בלומנטל מתפקידה כסגנית שר.
ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שדנה בסוגיה זו, יצאה בהצהרה לפיה "אין זה ראוי שנבחרי ציבור ועובדי ציבור במשרות בכירות ישמרו על זכות השתיקה". פרופ' קנת מן, הסניגור הציבורי, שנכח בדיון זה, הביע דעה הפוכה: "המשטרה נוהגת בתחבולות ומעשי רמיה. הדרך היחידה של נחקר להתגונן היא זכות השתיקה. הפריבילגיה של חפים מפשע היא להגן על עצמם מפני השגת מידע שלא כדין". ב-19 במאי 2004 דחתה הכנסת הצעות חוק פרטיות שבאו לצמצם את זכות השתיקה של נבחרי ציבור.
חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, שנחקרה במשטרה בחשד ללקיחת שוחד, הודיעה ב-12 בינואר 2015 על פרישה מפוליטיקה, בנימוק שבחירתה בניצול זכות השתיקה מחייבת זאת.
חבר הכנסת דוד ביטן נחקר פעמים אחדות בתיק 1803 (כחלק מסדרת חקירות בחשד שלקח שוחד), ובפעמים הראשונות ניצל את זכות השתיקה ולא ענה לשאלות חוקריו. רק בחקירתו התשיעית החל לענות לשאלות החוקרים.
מקורות זכות השתיקה במשפט העברי
דיני הראיות במדינת ישראל אינם מבוססים על המשפט העברי. עם זאת, קיימת במשפט בישראל זיקה ליהדות ולמקורותיה. ברוב שיטות המשפט הנהוגות כיום במערב ובעיקר במשפט המקובל, הודאה באשמה היא הראיה החזקה מכל, ובלבד שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. לכן, לפי הנהוג במשפט הבינלאומי, רשאי הנאשם שלא להפליל את עצמו, ולא ניתן לחייבו בכך. זוהי כאמור זכות השתיקה. היהדות מרחיבה אף יותר את זכויות הנאשם: לא רק שהנאשם רשאי לשתוק ולא להפליל את עצמו; אלא שגם אם הודה - לא ניתן לקבל הודאה של אדם שיש בה הפללה עצמית. ההנחה היא ש"אין אדם משים עצמו רשע". אשמתו של אדם נקבעת על פי ראיות ועדויות אחרות, אך לעולם לא לפי הודאתו העצמית.
ארצות הברית
חוקת ארצות הברית מבטיחה בעקיפין לכל אדם את זכות השתיקה, בתיקון החמישי:
פסיקה חשובה של בית המשפט העליון של ארצות הברית, המבססת את אותו חלק של התיקון החמישי, נתקבלה בחודש יוני 1966. בתיק מירנדה נגד אריזונה, קבע השופט ארל וורן כי הודאה שנגבית במשטרה מעציר שלא הובהרו לו זכויותיו לא תהיה ראיה קבילה במשפטו. מאז מונחים שוטרים בארצות הברית כי בכל נוהל מעצר יש להודיע לעציר כי זכותו לשתוק. נוסח ההודעה הקבוע, המכונה אזהרת מירנדה, נפתח בשני משפטים העוסקים בזכות השתיקה:
קישורים חיצוניים
עו"ד אברהם פכטר, זכות השתיקה, באתר NFC.
טל שרון, זכות השתיקה
דורון מנשה, משקלה הראייתי של כבישת עדות הנאשם, הפרקליט נג (1) (תשע"ד) 41
הערות שוליים
קטגוריה:חוק ומשפט
קטגוריה:חקירה | 2023-06-04T06:57:54 |
המופיליה | הֵמוֹפִילְיָה (בעברית: דַּמֶּמֶת) היא מחלה תורשתית המתבטאת בתפקוד לקוי של מנגנון הקרישה של הדם. עקב תפקוד לקוי של הקרישה, כל פגיעה בכלי דם עלולה לגרום לדימום רב, חיצוני או פנימי. בנוסף לעצם איבוד הדם, דימום פנימי יכול לגרום לפגיעה ברקמות פנימיות. שריטות חיצוניות ופצעים קלים מגילוח, למשל, בעייתיים וגורמים לדימום מעבר לרגיל.
גורמי המחלה
שמאל|250px|תרשים המדגים תהליך הורשת גן X רצסיבי
המופיליה נגרמת עקב מחסור בגורם מגורמי הקרישה של הדם או תפקוד לקוי של אחד מגורמים אלה - עקב שיבוש במבנהו. ישנם שלושה סוגים של המופיליה, אשר ההבחנה ביניהם נעשית במעבדה:
המופיליה A (המופיליה קלאסית) - חוסר בפקטור 8.
המופיליה B ("מחלת כריסמס") - חוסר בפקטור 9.
המופיליה C - חוסר בפקטור 11.
למעט מקרים נדירים ביותר של מחלות אוטואימוניות הגורמות להמופיליה, המופיליה היא מחלה תורשתית הנובעת מלקות בגן האחראי לייצור אחד ממרכיבי הקרישה בדם.
הגנים האחראים לייצור פקטור 8 ופקטור 9 נמצאים בתאחיזה לכרומוזום X. מכיוון שהגנים מצויים ביחסי דומיננטיות-רצסיביות מספיק כרומוזום אחד תקין על מנת שלא ללקות במחלה. לנקבות (XX) יש שני כרומוזומי X, ונדיר מאוד ששניהם יהיו פגומים - בייחוד לאור העובדה שעל מנת ללקות במחלה על האב של האישה להיות חולה המופיליה. לזכרים (XY) יש רק כרומוזום X יחיד, ועל כן הסיכויים שלהם ללקות בהמופיליה A, B גבוהים בהרבה מזה של נקבות והמחלה נחשבת כמחלה של כמעט אך ורק זכרים.
גבר חולה המופיליה לא יוריש את המחלה לבניו, אך כל בנותיו תהיינה נשאיות של המחלה, ואם האם גם היא נשאית, לבנותיו יש 50% סיכוי להיות חולות. אם נשאית - לכל אחד מבניה סיכוי של 50% לקבל את הגן הפגום ולהיות חולה, ולכל אחת מבנותיה סיכוי של 50% לקבל את הגן הפגום ולהיות נשאית. המופיליה A מופיעה בערך אחת ל-5,000 לידות זכר, והמופיליה B - אחת ל-30 אלף לידות זכר.
הגן האחראי לייצור פקטור 11 נמצא על כרומוזום 4, ועל כן כדי ללקות בהמופיליה C יש לקבל שני גנים פגומים ושני ההורים צריכים להיות נשאים או חולים. המחלה נפוצה יחסית אצל יהודים אשכנזים אך אינה חמורה כמו המופיליה A ו-B.
תסמינים וטיפול
החולים סובלים בעיקר משטפי דם לתוך חללי המפרקים הגדולים - כתפיים, מרפקים, ירכיים, ברכיים, קרסוליים, אך עלולים לדמם גם בכל מקום אחר - שרירים, מערכת העיכול, המוח, דימומים תת-עוריים ועוד. הדימומים מטופלים באמצעות עירוי של גורם הקרישה החסר. דימומים חוזרים באותו מפרק גורמים להרס הסחוס והעצם - ולכן סובלים חלק מהחולים מנזקים אורתופדיים משמעותיים.
אפשר למנוע נזק כזה על ידי מתן טיפול מונע - הזרקה של הגורם החסר באופן סדיר, ולא רק אחרי היווצרות דימום. בשל מחירו הגבוה של גורם הקרישה, בעבר הוענק טיפול זה בישראל לחולים מעטים. כיום ניתן טיפול זה לכל חולי ההמופיליה הקשה (A ו-B).
בעבר לא היה טיפול יעיל למחלה והחולים נפטרו לרוב בגיל צעיר. עם התפתחות הטכנולוגיה של עירויי דם ומיצוי גורמי הקרישה מתוך הדם, הפכה המחלה לכזו המאפשרת תוחלת חיים נורמלית או קרובה לנורמלית. על התפתחות מבורכת זו העיבו דיווחים על חולי המופיליה שנדבקו באיידס (עד סוף שנות השמונים של המאה ה-20) ובצהבת נגיפית מסוגים B ,A ו-C (עד תחילת שנות התשעים של המאה ה-20), עקב היחשפות למוצרי דם מזוהמים. בעקבות הקפדה על תהליכים של סינון תורמים, בדיקת מנות הדם ועיקורן ושימוש בגורמי קרישה סינתטיים, לא דווח על מקרים כאלה בשנים שלאחר מכן.
כיום מושקע מאמץ בפיתוח טכנולוגיה של ריפוי גנטי להמופיליה - כלומר החדרת הגן התקין לגורם 8 או 9 לתאים בגופו של ההמופילי - אך דומה כי יעברו עוד שנים מספר בטרם יאושר הליך כזה לשימוש.
ניתן לבצע אבחון טרום לידתי לעוברים זכרים שאימותיהן "חשודות" כנשאיות המופיליה.
היסטוריה
יצחק פרויס בספרו הרפואה במקרא ובתלמוד טוען שקרוב לוודאי שחז"ל בתלמוד אבחנו מחלה זו, כאשר דנו בשאלה האם יש למול תינוק ששני אחיו דיממו למוות בברית המילה, ופסקו שלא למול את התינוק. כדברי פרויס, כתב גם כצנלסון בספרו התלמוד וחכמת הרפואה. במקרה זה, התינוק אמנם פטור ממצוות מילה בגלל פיקוח נפש, אולם הוא מוגדר כערל לעניין אכילת קרבן פסח, מצווה המוגבלת אך ורק לנימולים (שמות י"ב, מח). עם זאת, אדם הנודר שלא יהנה מהערלים רשאי ליהנות מערל זה, מכיוון שכוונתו הייתה לגויים הערלים ולא ליהודי הפטור ממצוות מילה. גוי חולה המופיליה אשר אינו יכול לעבור ברית מילה אינו יכול להתגייר, מכיוון שאינו יכול להימול.
הרופא הערבי אבו אל-קאסם תיאר במאה ה-11 משפחה בה הזכרים היו מתים מדימום בעקבות פציעות קלות. גם הרדב"ז במאה ה-15 סיפר שראה אדם שאיבד דם משריטות קלות באוזנו עד שמת.
בשנת 1803 תיאר הרופא ג'ון קונרד אוטו מפילדלפיה את המחלה וזיהה שהיא תורשתית ותוקפת בעיקר זכרים. ד"ר אוטו זיהה את האם הקדמונית של חולי ההמופיליה שהכיר, כאישה אשר התיישבה בפלימות', מסצ'וסטס, בשנת 1720. המושג "המופיליה" שימש לראשונה בתיאוריו של הופפ מאוניברסיטת ציריך בשנת 1828. בשנת 1911, תיאר תומאס אדדיס את הסימפטומים של המופיליה והציע את האפשרות שיש בחולי המופיליה לקות אנטומית במבנה של מולקולת פרו-ת'רומבין. באותה שנה תארו ויליאם בולוץ' ופאול פילדס את דרכי ההורשה של המופיליה ונתנו רשימה של 949 משפחות שנשאו את המחלה.
המחלה נודעה בעבר בכינוי "מחלת המלכים", מאחר שוויקטוריה מלכת בריטניה, הייתה נשאית המופיליה, וצאצאיה, שנישאו לבני משפחות מלוכה שונות באירופה, העבירו את המחלה למשפחות אלה. כך הופיעה המחלה במשפחות המלוכה בבריטניה, ברוסיה, בפרוסיה ובספרד. אלכסיי, בנו יורש העצר של הצאר ניקולאי השני ואשתו אלכסנדרה, שהייתה נכדתה של ויקטוריה, היה חולה בהמופיליה. מחלת ההמופיליה נחשבה באותו זמן כחסרת טיפול, ועובדת היות יורש העצר חולה המופיליה הוסתרה על ידי הצאר (דבר שהוביל לתרעומות בקרב הציבור הרוסי).
יש האומרים שהדאגה לבן, והסתרתו השיטתית הייתה מהגורמים לערעור שלטונו ולכשלונו במלחמת העולם הראשונה.
קישורים חיצוניים
עמותת על"ה: עמותה לחולי המופיליה
מהי המופיליה - סרטון הסברה על המחלה בהפקת עמותת על"ה (מאי 2006. אורך הסרטון: 6:04 דקות)
עמוד ה-Facebook של עמותת על"ה (עמותה לחולי המופיליה).
פורטל המופיליה
הערות שוליים
קטגוריה:ליקויי קרישה וארגמנות | 2023-07-31T19:55:21 |
הסכסוך הישראלי-ערבי | הסכסוך הישראלי–ערבי הוא סכסוך מתמשך בין היהודים יושבי ארץ ישראל וכיום מדינת ישראל, לבין ערבים-מוסלמים יושבי הארץ. יש המחשיבים כמועד תחילתו של הסכסוך את שנת 1860, אז הוקמה משכנות שאננים. נפגעי פעולות האיבה נמנים באופן רשמי החל משנה זו. שיאו של הסכסוך היה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. הסכסוך לווה במתחים פוליטיים ומלחמות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לב הסכסוך התמקד בשליטה על הארץ ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית. לעומתם, התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם), ובהמשך התנועה הלאומית הפלסטינית שאפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלו או בחלקם.
הסכסוך, אשר שורשיו בסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית ובלוחמת מיליציות ערביות מול היהודיות בתקופה הבריטית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית בין השנים 1948-1982, לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה מקומי יותר, בעל אופי של לחימה בטרור. הסכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות ברובו הסתיים, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה לגבי רמת הגולן, לעימות טריטוריאלי מול "פלסטינים", וטענות שוליות מצד בנות בריתה של איראן, סוריה ותנועת החזבאללה בלבנון.
ממוזער|250 פיקסלים|מפת המדינות אשר לא מכניסות ישראלים לתחומן:
רקע
הסיבות לסכסוך
סיבות רבות הוצעו לסכסוך הישראלי–ערבי. העיקריות שבהן:
סכסוך דתי – לפי גישה זו, מקור הסכסוך הישראלי–ערבי הוא בסכסוך היהודי-מוסלמי. כמו כן טוענים התומכים בגישה זו, שלפי האסלאם אין היהודים יכולים להיות ריבונים, והם במעמד ד'ימי (בני חסות) נחותים. על כן, לא יכולה להיות ליהודים מדינה. לפי האסלאם לא ייתכן קיום של ישות עצמאית, לא מוסלמית, בשטח שנכבש על ידי מוסלמים.
הערבים כנטע זר
הערבים אינם העם הילידי, לא היו בארץ ישראל עד אמצע המאה ה-7 עת פלשו מחצי האי ערב וכבשו את הארץ. וגם אחרי הכיבוש מעולם לא יסדו ישות מדינית שמרכזה ארץ ישראל.
ישראל כנטע זר – לפי גישה זו, ישראל היא נטע קולוניאליסטי בלב עולם ערבי, כלומר היהודים התיישבו החל מסוף המאה ה-19 בארץ ישראל באופן דומה לזה של ההתיישבות הקולוניאליסטית האירופית שרווחה בתקופה זו באפריקה ובאמריקה; ובכך, על פי הטענה, ניצלו ונישלו מאדמתם (גם אם לא התכוונו לכך מראש) את הערבים שחיו בה דורות רבים לפני כן, על אף שגם במקורות היסטוריים רבים הן יהודים והן ערבים ומוסלמים כתוב כי מוצאם של העם היהודי והדת היהודית הוא בארץ ישראל ואילו מוצאם של העם הערבי ודת האסלאם הוא בחצי האי ערב. חלק מתומכי גישה זו טוענים גם כי בישראל נוהג אורח חיים מערבי השונה מאורח החיים הערבי המסורתי, ולכן מהווה נטע זר במזרח התיכון.
היבטים דתיים לסכסוך
מקורות יהודיים לבעלות על הארץ
לפי התורה, ארץ כנען שהיא ארץ ישראל הובטחה על ידי אלוהים לשבטי ישראל. גבולות הארץ המובטחת מוגדרים בברית בין הבתרים, בחלום יעקב ובספר שמות.
בספר בראשית, בברית בין הבתרים מתוארים גבולותיה של הארץ המובטחת:
פירוט מחודש של ההבטחה ניתן ליעקב בחלום הסולם:
הגדרה נוספת נמצאת בספר שמות:
הנהר בפסוק בשמות הוא נהר פרת.
בספרו של תיאודור הרצל "מדינת היהודים" משנת 1896 התייחס הרצל פעמים רבות למושג המקראי הארץ המובטחת. הרשומים המקראיים והראיות הארכאולוגיות מצביעות על כך שהיהודים כבשו והחלו ליישב את ארץ כנען במהלך המאה ה-13 לפנה"ס. בהמשך, משה הצליח לגבש את שבטי ישראל והוביל אותם החוצה ממצרים לגבולות הארץ המובטחת. בהמשך, תחילה תחת הנהגתו של יהושע, בני ישראל נלחמו והשתלטו באופן הדרגתי על אדמות ארץ ישראל במשך שבע שנים.
מחקרים אחדים טוענים כי קבוצות אוכלוסייה שונות בשני הצדדים, בהם ארגון החמאס וגוש אמונים, מעלים טיעונים אשר מתבססים על רקע דתי לעמדותיהם הבלתי מתפשרות. נכון להיום מפלגת הליכוד היא המפלגה הבולטת ביותר בפוליטיקה הישראלית אשר הכניסה את התביעה המקראית על ארץ ישראל למצע הפוליטי שלה.
לאורך השנים גורמים נציגים מדתות שונות העלו נימוקים דתיים לשלילת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. יש הטוענים כי תוקפה של תביעת העם היהודי על "הארץ המובטחת" קיימת רק ביחס ליהודים שמאמינים בקדושת התנ"ך וחיים על פי אמונה זו. טענה נוספת, שהועלתה על ידי הרב יואל טייטלבוים בספרו ויואל משה היא כי אמנם הארץ שייכת לעם ישראל ועליו לשבת עליה, אך בשלוש השבועות נאסר על עם ישראל לכבוש את הארץ בכוחות עצמו. לאלו נוספו תומכי דוקטרינת התאולוגיה החלופית הנוצרית, אשר לשיטתם הנצרות היא היורשת והמחליפה של היהדות, ולפיכך יותר אין ליהודים כל בעלות עליה. כמו כן יש מוסלמים שטוענים כי בשל הימצאותם בארץ ישראל של אתרים בעלי חשיבות דתית למוסלמים כגון כיפת הסלע, מסגד אל-אקצא ומערת המכפלה למוסלמים יש בעלות על הטריטוריה.
למרות כל זאת אפילו גם לפי הקוראן, הספר הקדוש לאסלאם כתוב כי אלוהים הבטיח את ארץ ישראל ליהודים ולאף אחד אין זכות לקחת אותה מהם והעיר ירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן ואילו האירועים הבסיסיים באסלאם שכתובים בקוראן מתרחשים בחצי האי ערב, בין היתר בערים מכה ואל מדינה שבערב הסעודית שאלו שתי הערים הקדושות ביותר למוסלמים לפני ירושלים.
היסטוריה של הסכסוך
התקופה העותמאנית - עליית תנועות לאומניות
לקראת סוף העשור המאה ה-19, בעקבות פעילותה של התנועה הציונית, החלו יהודים-אירופאים רבים לרכוש קרקעות בביצות ובמדבריות מן הסולטאן העות'מאני וסוכניו. בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה, פנה אל השלטון העות'מאני וביקש תמיכה מן הרשויות העות'מאניות. באותה העת, כל תושבי העיר ירושלים עדיין גרו בתוך חומות העיר העתיקה אשר כללה רק כמה עשרות אלפי תושבים. פעילי התנועה הציונית, החלו להקים משקים קולקטיביים, אשר כונו "קיבוצים" בנוסף לערים בהן תל אביב.
לפני מלחמת העולם הראשונה, אזור המזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, היה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית קרוב ל-400 שנים. במהלך השנים האחרונות של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים החלו לאמץ את הזהות הטורקית האתנית שלהם ונהגו להדגיש את עליונות הטורקים בשטחי האימפריה - דבר אשר הוביל לאפליה נגד האוכלוסייה הערבית. ההבטחה בדבר שחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני הוביל יהודים וערבים רבים לתמוך במדינות ההסכמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, דבר אשר הוביל לצמיחה ולהתפשטות הלאומיות הערבית. במהלך אותה העת, תקופת העלייה הראשונה והעלייה השנייה, המתח בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לבין האוכלוסייה היהודית הקטנה (אשר באותה העת החלה לגדול באופן ניכר בעקבות גלי העלייה) החל להתעצם.
עד מלחמת העולם הראשונה, שטח ארץ ישראל היה חלק מהאימפריה העות'מאנית (יהודה, שומרון, עזה, מישור החוף וצפון הנגב במחוז ירושלים, ואילו צפון השומרון, הכרמל והגליל במחוז ביירות) והאוכלוסייה המקומית הייתה בעיקרה ערבית (כ-90%). רק לאחר הצהרת בלפור ובמהלך המנדט הבריטי, כאשר החלו להגיע לארץ ישראל כמות מהגרים יהודים גדולה יותר.
תקופת השלטון הבריטי
בשנת 1917, פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור שבה נאמר במפורש כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה פורסמה בשל האמונה של אנשי מפתח בממשלת בריטניה, בהם ראש הממשלה, דייוויד לויד ג'ורג', כי תמיכה מצד האוכלוסייה היהודית תהיה נחוצה על מנת לנצח במלחמה. עם זאת, ההכרזה גרמה לאי-שקט רב בעולם הערבי. לאחר המלחמה, עבר אזור ארץ ישראל לשליטה בריטית. שטח המנדט הבריטי כלל את האזורים בהם שוכנים כיום מדינת ישראל, ירדן, אזור יהודה ושומרון ואזור רצועת עזה.
ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל בין האמיר פייסל (בנו של חוסיין בן עלי מלך חג'אז, שגורש מחצי האי ערב), בשם הממלכה החיג'אזית, לבין חיים ויצמן, בשם ההסתדרות הציונית, שהיה אמור להשיג שיתוף פעולה בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית. ההסכם לא יושם, לאחר שלא הוקמה מדינה ערבית מאוחדת בראשות השושלת ההאשמית.
שינוי דרמטי ביחסי הערבים והיהודים חל בשנת 1920 - במהלך מלחמת הממלכה הערבית של סוריה-צרפת ולאחריה. בשנת 1920 לראשונה החלו להיערך הפגנות בהם האוכלוסייה הערבית הפגינה כנגד מדיניות המנדט הבריטי אשר העדיפה באופן בלתי הוגן לטענתם את העלייה היהודית. מורת רוח זו הובילה את האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בהמשך לבצע מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, וזאת על רקע המלחמה הערבית בסוריה ולבנון לעצמאות הממלכה הסורית, שטענה בעלות גם על שטחי המנדט הבריטי. עם הפסד הערבים במלחמה בסוריה וקריסת הממלכה הסורית הערבית, לאומנים ערביים רבים עזבו את דמשק וחלקם, לרבות המופתי אמין אל-חוסייני הגיעו לירושלים והחלו להתרכז במאבק לאומני מקומי. אז שנות ה-20 האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית הפכו עוינות זו לזו באופן מובהק. האנטישמיות האירופית החלה להתפשט באזור המזרח התיכון ונוצרו אף קשרים בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לתנועה הנאצית בגרמניה. ישנם תמונות ומסמכים אשר מקשרים מנהיגים כגון היטלר והמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי אמין אל-חוסייני. בסופו של דבר, מעגל האלימות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל התפתח למעגל אלימות. באוגוסט 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט נרצחו 67 יהודים על ידי האוכלוסייה הערבית בעיר חברון.
אותה עת, העלייה היהודית לארץ ישראל המשיכה לגדול באופן ניכר, ועלתה משמעותית על ההגירה הערבית לאזור. עד 1931, 17 אחוזים מאוכלוסיית ארץ ישראל היו יהודים, גידול של שישה אחוזים משנת 1922. כמו כן, העלייה היהודית לארץ ישראל גדלה במיוחד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה - כתוצאה ממהלך זה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. הערבים שישבו בארץ ראו בעלייה היהודית איום ממשי על מולדתם וזהותם כעם. נוסף על כך, מדיניות רכישת הקרקעות היהודית ואיסור העסקתה של האוכלוסייה הערבית בתעשיות ובמשקים אשר היו בבעלות יהודית הכעיסו מאוד את ערביי ארץ ישראל. המתיחות הוליכה לפרוץ מרד הערבי הגדול ב-1936 אשר נמשך עד לשנת 1939.
בתגובה ללחץ הערבי, רשויות המנדט הבריטי הקטינו באופן משמעותי את מכסות העלייה ליהודים (מידע נוסף נמצא בערכים הספר הלבן ואקסודוס). ההגבלות הללו נשארו עד תום תקופת המנדט, תקופה אשר התרחשה במקביל לשואה ולבריחתם של פליטים יהודים רבים מאירופה. כתוצאה מכך, רוב היהודים אשר נכנסו לארץ ישראל היו בלתי חוקיים (ראו ההעפלה), דבר אשר גרם למתחים רבים נוספים באזור. לאחר מספר ניסיונות אשר במהלכם הבריטים ניסו לפתור את הבעיה באופן דיפלומטי, החליטה ממשלת בריטניה להחזיר את המנדט על פלשׂתינה (א"י) אל האו"ם. ב-15 במאי 1947 כינס האו"ם את ועדת אונסקו"פ אשר הייתה מורכבת מנציגים של עשר מדינות. כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי, אף אחת מהמעצמות הגדולות לא הייתה מיוצגת בוועדה. לאחר חמישה שבועות בהם הוועדה גיבשה את המלצותיה, החליטה הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל לשני שטחים נפרדים עבור האוכלוסייה היהודית ועבור האוכלוסייה הערבית. הצעת "פתרון שתי המדינות" התקבלה בתוכנית החלוקה (החלטה 181) של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947 ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. מדינות ערב, אשר היו חברות בליגה הערבית הצביעו נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. ההנהגה הערבית (בארץ ישראל ומחוץ לארץ ישראל) התנגדה לתוכנית החלוקה. הערבים טענו כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויות מרבית תושבי ארץ ישראל, אשר באותה העת הייתה מורכבת מ-67% תושבים לא יהודים (1,237,000) ו-33% תושבים יהודים (608,000). כמו כן, המנהיגים הערבים טענו כי לפי תוכנית החלוקה מספר גדול של ערבים יהיו לכודים בתוך הטריטוריה של המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים הבולטים התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ובכך שיקפו את מדיניות הליגה הערבית. באותה העת האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נלחמו בגלוי על השליטה באזורים האסטרטגיים בארץ ישראל. כחלק ממאבק זה בוצעו באותה העת מספר קרבות מזוויעים על ידי שני הצדדים.
מלחמת העצמאות
ב-14 במאי 1948, יום אחד לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ישראל הכריזה על עצמאותה ועל ריבונותה בשטח אשר לפי תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ הוכר כשטח המדינה היהודית. למחרת, הליגה הערבית חזרה בשנית על התנגדותה הרשמית ליישום "פתרון שתי מדינות" במכתב אותו הגישה לאו"ם. באותו היום, צבאות מצרים, לבנון, סוריה, ירדן, ועיראק פלשו לשטח אשר הוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית והחלה מלחמת העצמאות. תוך כדי הקרבות הפך ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בהמשך הצליח צה"ל להדוף את צבאות ערב מרוב השטחים הכבושים וכתוצאה הרחיב את גבולותיה המקוריים של מדינת ישראל מעבר לגבולות המקוריים אשר נקבעו בוועדת אונסקו"פ. עד דצמבר 1948, ישראל שלטה ברוב השטח ממערב לנהר הירדן אשר היה לפני כן היה תחת שליטת המנדט הבריטי. יתר שטחי המנדט אשר כללו את ירדן, אזור יהודה ושומרון (אשר היה בשליטת ירדן) ואזור רצועת עזה (אשר נותר בשליטת מצרים).
לפני ובמהלך המלחמה, 711,000 ערבים-פלסטינים ברחו מאדמותיהם המקוריות ובשל כך הפכו לפליטים פלסטינים. בשל הלחימה העזה, חלק מן הפליטים נמלט מארץ ישראל מתוך חשש לחייהם וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני. המלחמה הגיעה לסיומה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק של 1949 בין ישראל לשכנותיה. קו שביתת הנשק של 1949, אשר מכונה גם הקו הירוק. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית.
1949 - 1967
300px|ממוזער|שמאל|תעמולה מהעיתונות המצרית. יהודי סטראוטיפי נזרק אל הים בכוח שמונה צבאות המקיפים אותו- לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, ערב הסעודית, מצרים, סודאן ואלג'יריה
בעקבות קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 והכרזת עצמאותה של מדינת ישראל במאי 1948, מספר מדינות ערב החלו ליישם מדיניות מפלה כנגד האוכלוסייה היהודית במדינתם. בנוסף לכך בתימן ובסוריה התרחשו פרעות כנגד האוכלוסייה היהודית. בלוב נשללה האזרחות מן התושבים היהודים ובעיראק עוקל רכושם של התושבים היהודים. מספר רב של יהודים גורשו ממדינות ערב, או עזבו בשל הלחצים בהם היו שרויים ואף מסיבות אידאולוגיות, תוך כדי שרכושם נשלל והולאם. כתוצאה מכך יהודים רבים עלו ממדינות ערב למדינת ישראל. למעלה מ-700,000 יהודים היגרו לישראל בין השנים 1948 עד 1952, כאשר קרוב ל-285,000 מהם היו ממדינות ערב. בסך הכל, כ-850,000 יהודים עזבו את ארצות ערב עד תחילת שנות השבעים (לפי התיעוד הרשמי במדינות ערב), כאשר רבים מהם נאלצו לוותר על רכושם לשם כך. כיום, הפליטים היהודים ממדינות ערב וצאצאיהם מייצגים כ-41% מכלל אוכלוסיית ישראל. (למידע נוסף, ראו העלייה ההמונית.)
בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת העצמאות בשנת 1948, כ-700,000 הפליטים אשר יצאו את גבולות הארץ במהלך המלחמה, והיו מחוץ לגבול שנקבע למדינת ישראל אחרי המלחמה, לא הורשו לחזור לבתיהם באזור בו הוקמה מדינת ישראל. היהודים שחיו בגדה המערבית או ברצועת עזה גורשו לישראל, ונושלו מרכושם ומבתיהם.
בשנת 1956 סגרה מצרים את מצרי טיראן לכלי שיט ישראלים והטילה מצור על מפרץ אילת בניגוד לתנאי אמנת קושטא משנת 1888. רבים טענו כי זו הייתה גם הפרה של הסכמי שביתת הנשק של 1949. ב-26 ביולי 1956, הלאימה מצרים את חברת תעלת סואץ ("Suez Canal Company") אשר עד לאותה העת הייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת. כמו כן מצרים סגרה את התעלה בפני כלי שיט ישראלים.
ישראל בתגובה פלשה ב-29 באוקטובר 1956 לחצי האי סיני בתמיכת בריטניה וצרפת. במהלך מלחמת סיני ישראל השתלטה על אזור רצועת עזה ואזור חצי האי סיני. ברית המועצות, שהייתה בעלת בריתה של מצרים, התנגדה למהלך זה ואיימה להתערב לצד מצרים. ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מבריטניה, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן. ישראל הסכימה לבסוף בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לסגת מחצי האי סיני ומרצועת עזה במרץ 1957 אך הודיעה כי כל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת. כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל וכן בשארם א-שייח. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.
בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים
סיומה של מערכת סיני בנובמבר 1956 בישר רגיעה ביחסי ישראל-מדינות ערב, אולם המערכה היוותה נקודת מפנה – התחילה תקופה של מרוץ חימוש בלתי פוסק. מדינת ישראל הייתה מעוניינת בעוצמה מספקת כדי לשמור על כוח הרתעה ועל יכולת הכרעה מהירה במקרה של מלחמה. נושא מרכזי בתקופה זו היה הקרב על המים בגבול ישראל סוריה. ממשלת ישראל ראתה בשאלת המים שאלה של חיים ומוות. מים היו נחוצים בדחיפות לפיתוח יישובים לשם קליטת עלייה ופיזורה של האוכלוסייה. ישראל ראתה בפעילות הבין-ערבית בסוגיה זו אסטרטגיה של מדינות ערב להביא לחיסולה.
בראש הפועלות עמדה סוריה, שדרשה במפגיע למנוע את ההטיה, אבל בלעדי מצרים שום מדינה ערבית לא העזה להסתכן בעימות עם ישראל. מצרים נמנעה מכניסה לעימות כלשהו, דיפלומטי או צבאי בשל התסבוכת הצבאית אליה נקלעה בתימן (המעורבות במלחמת האזרחים בתימן הכניסה את מצרים לביצה טובענית, ויותר מזה – החריפה את הקרע בעולם הערבי המפולג). סוריה ניסתה לגרור את מדינות ערב לכדי עימות עם ישראל, על ידי תקריות אש יזומות בגבול.
עוצמה צבאית בידי ישראל הפכה למרכיב חשוב במדיניות המערב, כדי לשמור על היציבות היחסית שאפיינה את האזור מסיומה של מערכת סיני, לכן סיפקו לה נשק. לנוכח מדיניות תמיכה זו, מצרים ראתה הכרח לחזק את היכולות הצבאיות שלה ושל מדיניות ערביות נוספות. מי שיכלה לסייע בכך הייתה ברית המועצות, שהסכסוך בשאלת ניצול מי הירדן העניק לה הזדמנות להעמיק את מעורבותה והשפעתה במזרח התיכון.
מלחמת ששת הימים
ב-19 במאי 1967 גירשה מצרים את משקיפיהם של האו"ם ופרסה 100,000 חיילים בחצי האי סיני. כמו כן סגרה מצרים בשנית את מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראלים והחזירה את האזור לאותו המצב שהיה קיים בשנת 1956 כאשר ישראל הייתה תחת מצור.
בין השנים 1966–1967, מנהיג מצרים גמאל עבד אל נאצר החל מסע תעמולה פאן ערבי במטרה להשיג תמיכה מכל מדינות ערב בכיבוש ישראל וגירוש כל האוכלוסייה היהודית ממנה. הפעם משום שהמצרים היו מחומשים במטוסים, טנקים וציוד צבאי חדיש נוסף אשר סופק להם מטעם הסובייטים, הם הרגישו שלראשונה מאז 1948 הם היו בעמדה מנצחת אל מול ישראל. התקשורת המצרית החלה מסע תעמולה ניצי אשר זכה לתמיכה עצומה בעד מהלך מלחמתי כנגד מדינת ישראל. התלהבות זו התפשטה בהמשך גם לשאר ערי הבירה במדינות ערב.
ב-30 במאי 1967 הצטרפה ירדן לברית הגנה הדדית עם מצרים וסוריה. מצרים החלה לשלוח כוחות צבא מאסיביים לחצי האי סיני אשר חצו את עמדות הפיקוח של משקיפי האו"ם (לאחר שהם גירשו כאמור את משקיפי האו"ם) והתמקמו בהמוניהם לאורך גבולה הדרומי של מדינת ישראל. כמו כן, צבאות סוריה, לבנון וירדן הקיפו את ישראל מכל החזיתות והתכוננו לקראת התקפה. בתגובה למצב זה, ב-5 ביוני ישראל שלחה כמעט את כל צי מטוסיה כמכה מקדימה למצרים. במהלך מתקפת הפתע חיל האוויר הישראלי הצליח להשמיד את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי. לאחר מכן, פנו המטוסים מזרחה על מנת להשמיד את הכוחות האוויריים של ירדן, סוריה ועיראק. מתקפה זו הייתה המרכיב החיוני בניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. בסיום המלחמה חצי האי סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים, ורמת הגולן היו בשליטת ישראל. תוצאות המלחמה היו בעלות השפעה מכרעת על הגאופוליטיקה של האזור מאז ועד עצם היום הזה.
1967 - 1973
בעקבות מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967 מנהיגי שמונה מדינות ערביות נפגשו בוועידת חרטום אשר נערכה בסודאן על מנת לדון בעמדה הערבית כלפי ישראל. הם הגיעו להסכמה כי לא תהיה הכרה בישראל, לא יהיה שלום עם ישראל ולא יהיה משא ומתן עם ישראל.
בשנת 1969, החלה מצרים את מלחמת ההתשה במהלכה ניסתה לקיים מלחמת התשה כנגד כוחות צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ על מנת שישראל תיסוג מחצי האי סיני. המלחמה הסתיימה לאחר מותו של נאצר בשנת 1970.
ב-6 באוקטובר 1973 סוריה ומצרים פתחו במתקפת פתע על ישראל במלחמת יום כיפור והצליחו להפתיע את כוחות צבא ההגנה לישראל. במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר צליחה, בחזית התעלה) בשטחי מצרים וסוריה. המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, אז נכפתה על הצדדים הפסקת אש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית.
1974 - 2000
מצרים
לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ובעקבות הסכמי קמפ דייוויד בסוף שנות השבעים, ישראל ומצרים חתמו על הסכם השלום במרץ 1979. לפי תנאי ההסכם, חצי האי סיני חזר לשליטת מצרים, ורצועת עזה נותרה תחת שליטה ישראלית על מנת שאזור זה יכלל בשטחה של מדינה פלסטינית בהסכמים אשר ייווצרו בעתיד . ההסכם אפשר גם כן מעבר חופשי של אוניות ישראליות דרך תעלת סואץ וכן הכרה בכך שמצרי טיראן ומפרץ אילת יחשב לשטח בינלאומי.
ירדן
באוקטובר 1994 ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום, אשר הבטיח שיתוף פעולה הדדי, סיום הלחימה ויישוב סוגיות נוספות. עלות העימות בין ישראל לירדן עמדה על קרוב ל-18.3 מיליארד דולרים. ההסכם נחתם בחלקו הדרומי של מעבר הגבול מעבר יצחק רבין ב-26 באוקטובר 1994 ובכך הפך את ירדן למדינה הערבית השנייה (אחרי מצרים) אשר כרתה הסכם שלום עם מדינת ישראל.
עיראק
ביוני 1981 ישראל תקפה והשמידה בהצלחה מתקני גרעין עיראקיים במהלך מבצע אופרה.
במהלך מלחמת המפרץ, עיראק שיגרה 39 טילי סקאד על מטרות בישראל, במטרה לגרור את ישראל לתגובה צבאית שתבקיע סדקים ב'קואליציה' שהייתה מורכבת גם מצבאות ערב ולהביא להתפרקותה. כמו כן, בהתקפות הטילים הייתה בבחינת תגובה ראשונה של סדאם חוסיין להפצצת הכור האטומי בעיראק על ידי ישראל בשנת 1981. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב לתוקפנות העיראקית על מנת למנוע מלחמה בקנה מידה נרחב בהרבה.
פלסטינים בלבנון
בספטמבר 1970 התנהל מאבק בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים מזוינים (שהיו מאורגנים באש"ף). המלך חוסיין הצליח לדכא את ההתקוממות של הארגונים הפלסטינים ולהבטיח את שלטונה של השושלת ההאשמית בירדן. גל האלימות הביא למותם של עשרות אלפי אנשים, רובם המכריע פלסטינים. העימות המזוין נמשך עד יולי 1971 עם גירושו של אש"ף ואלפי הלוחמים הפלסטינים ללבנון. בעקבות כך ארגון אש"ף התמקם מחדש בלבנון, משם הוא ביצע פשיטות לתוך ישראל. בשנת 1981, סוריה, אשר הייתה בת בריתה של ארגון אש"ף, מיקמה מערכות טילים בלבנון.
ביוני 1982, במהלך מלחמת שלום הגליל ישראל פלשה ללבנון על מנת להילחם בסוריה ובארגוני הטרור הפלסטיניים אשר פעלו נגד ישראל בשטח לבנון. המלחמה הסתיימה כעבור שלוש שנים ביוני 1985 כאשר אש"ף הסכים לסגת מלבנון וישראל התייצבה ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול.
בשנים הראשונות לאחר מלחמת לבנון הייתה הרצועה שקטה יחסית אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. חזבאללה עשה מאמצים רבים לגרום לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל אשר שהו ברצועת הביטחון. מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה. לבסוף במאי 2000, כ-18 שנה לאחר התערבות צה"ל במלחמה בלבנון, ישראל נסוגה לקו הגבול הבינלאומי.
הפלסטינים
בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה במהלכה התקוממו התושבים הפלסטינים בשטחים כנגד השלטון הישראלי. המרד החל במחנה הפליטים ג'באליה ובמהירות התפשט בכל רחבי רצועת עזה, יהודה ושומרון ואזור מזרח ירושלים. פעולות הפלסטינים כללו ממרי אזרחי ועד מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית. בנוסף לשביתות כלליות והחרמת מוצרים ישראלים, ההפגנות הפלסטיניות כללו גם יידוי אבנים על ידי צעירים נגד כוחות צה"ל - דבר אשר גרם להתעניינות רבה ולסיקור נרחב מצד התקשורת הבינלאומית.
במהלך שנת 1993 נציגים ישראלים ופלסטינים היו מעורבים בשיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו שבנורווגיה. לבסוף, בספטמבר 1993, נחתם הסכם שלום בין ישראל לבין ארגון אש"ף באוסלו, אשר מוכרים גם כהסכם "אוסלו א'" - באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ישראל הכירה באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני ואילו ארגון אש"ף הכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל וזכותה להתקיים בשלום ובביטחון, הודיע על נטישת הטרור והאלימות והתחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום. בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" אשר העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים. הסכמי אוסלו נשארו מסמכים חשובים ביחסים בין ישראל לפלסטינים.
2000 - עד היום
האינתיפאדה השנייה
כחלק מהניסיון לעצור את האינתיפאדה השנייה וגל הטרור הפלסטיני, במהלך שנת 2002 ישראל פשטה על מתקני טרור אשר היו ממוקמים במרכזים עירוניים באזור יהודה ושומרון. פעולה זו כללה השתלטות מחדש על שטחי A (שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית). בעקבות כך פרץ גל אלימות נוסף באזור. מבצע חומת מגן, שנערך באפריל 2002 פגע קשות בתשתיות הטרור ביהודה ושומרון והביא למפנה במערכה שסיומו דיכוי הטרור והחזרת הביטחון לערי ישראל. בשנת 2003, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, החל מדיניות של נסיגה חד צדדית מאזור רצועת עזה. מדיניות זו יושמה במלואה ב-15 באוגוסט 2005 במהלך תוכנית ההתנתקות בה בוצעה נסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת, וחילקה את מפלגתו. היא זכתה לתמיכה רבה מצד אהוד אולמרט, אשר שימש באותה העת כשר המסחר והתעשייה, ומציפי לבני אשר שימשה באותה העת כשרת העלייה והקליטה, אך שר החוץ סילבן שלום ושר האוצר בנימין נתניהו גינו בתוקף צעד זה. כמו כן, לא היה ברור אם זו הייתה רק ההתחלה של פינוי התנחלויות נוספות.
סכסוך שליחים מול איראן ובנות בריתה
ערכים מורחבים - הסכסוך האיראני-ישראלי, הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, סכסוך ישראל-חזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה, סכסוך ישראל-איראן-חזבאללה בעיראק.
ב-12 ביולי 2006 חטף חזבאללה שני חיילי צה"ל והרג עוד שמונה. כתוצאה פרצה מלחמת לבנון השנייה אשר במהלכה הגיב צה"ל בהפצצת מטרות חזבאללה ותשתית בלבנון וחזבאללה שיגר רקטות ארטילריות מסוגים שונים על יישובי הצפון. הפסקת אש בחסות האו"ם נכנסה לתוקף ב-14 באוגוסט 2006 וסיימה באופן רשמי את הלחימה.
בסיום המלחמה טען כל אחד מהצדדים לניצחון. הנזק שנגרם לתשתיות לבנון מוערך בכשני מיליארד דולר. בסיום המלחמה שהו בלבנון כמיליון פליטים. לאחר הפסקת האש נסוגה ישראל מלבנון וצבא יוניפי"ל התפרס בדרום לבנון. כשנה לאחר המלחמה חזבאללה הישתקם ואף עלה בכוחו ואיכותו בכך שהצטייד באלפי רקטות שהוברחו דרך סוריה. כשנתיים לאחר המלחמה בוצעה עסקה בין ישראל לחזבאללה בה גופות שני החיילים החטופים הוחזרו לישראל בתמורה לשחרור הרוצח סמיר קונטאר ו-4 אסירים נוספים, והחזרת כ-200 גופות של מחבלי חזבאללה.
ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי מתחם בניינים בחלקה המזרחי של סוריה תחת מעטה של חשאיות. כחצי שנה לאחריה הודיעו גורמים בממשל האמריקני שהיעד שהותקף והושמד היה כור גרעיני לייצור פלוטוניום בשלבי בנייה, שנבנה בסוריה בעזרתה של קוריאה הצפונית.
בעקבות ירי מוגבר של רקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה אל עבר אשקלון, שדרות, נתיבות, אופקים ויישובי עוטף עזה, ב-27 בדצמבר 2008 יזמה ישראל את מבצע עופרת יצוקה אשר מטרתו הייתה לפגוע בתשתיות החמאס על מנת לצמצם את ירי הרקטות ככל שניתן ולגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה. הלחימה התמקדה בבסיסי המשטרה, מחנות האימונים, מטה המשטרה ומשרדי ארגון החמאס. התשתית האזרחית של החמאס בהם המסגדים, הבתים ובתי הספר של החמאס הותקפו גם כן. העימות הגיע אל קיצו ב-18 בינואר 2009 לאחר שבתחילה ישראל ולאחר מכן החמאס הודיעו על הפסקת אש חד צדדית. המבצע הביא למותם של כ-500 עד 1,300 מתושבי רצועת עזה (בהם מאות חמושים) ולפציעתם של אלפים. על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית. שלושה-עשר ישראלים נהרגו במבצע, מהם שלושה אזרחים, ומאות נפצעו.
בעקבות הלחץ הרב של ממשל אובמה להקפאת הבנייה בהתנחלויות בסופו של דבר, אישר הקבינט המדיני ביטחוני את הצעתו של נתניהו להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון "לתקופה של 10 חודשים". במקביל, נתניהו קרא לפלסטינים להגיב למהלך ולהיכנס לשיחות הישירות. עם זאת, הפלסטינים דחו את הקריאה להיכנס לשיחות ישירות באופן מיידי.
במאי 2010 השתלטו לוחמי שייטת 13 על המשט שניסה לפרוץ את הסגר על רצועת עזה. במהלך ההשתלטות על ה"מרמרה" פרץ עימות אלים, במהלכו נהרגו 9 מנוסעי האוניה ונפצעו חיילי צה"ל. תקרית המשט דרדרה עוד יותר את היחסים עם טורקיה, שנתערערו עוד לפני כן.
בספטמבר 2010, החל סבב שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות היא להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל. במקביל לשיחות הישירות, 13 קבוצות מיליטנטיות פלסטיניות בראשות ארגון החמאס איחדו כוחות והחלו סדרת מתקפות טרור נגד אזרחים ישראלים, אשר כללה סדרה של אירועי ירי על מכוניות ישראליות וירי רקטות על יישובים ישראליים, בניסיון לטרפד את המשא ומתן ולטרפד את הניסיון לכונן לשלום במזרח התיכון. במהלך סדרת פיגועי הטרור, אשר נערכו בין אוגוסט לספטמבר 2010, נהרגו ונפצעו שמונה ישראלים, בהם אישה בהריון.
בשנת 2012 יצאה מדינת ישראל למבצע עמוד ענן שמטרתו הייתה פגיעה בטרור של תנועת החמאס אשר שולטת בעזה ולמנוע המשך של ירי רקטי על אזרחי ישראל החיים בדרום. מבצע זה הסתיים כעבור שבעה ימים בלחץ הקהילה הבינלאומית וחמאס וישראל הגיעו להבנות שאפשרו את הרגיעה. במהלך המבצע נהרגו שישה ישראלים, מתוכם ארבעה אזרחים, ו-169 פלסטינים, מהם כ-101 חמושים.
בשנת 2014 בעקבות חטיפת ורציחת שלושה נערים ישראלים יצא צה"ל למבצע צוק איתן שמטרתו למנוע את ירי הרקטות המתגבר לעבר יישובי הדרום בהם אשקלון, שדרות, קריית מלאכי ויישובי עוטף עזה, ומאוחר יותר גם לערים במרכז הארץ, בהן ירושלים, תל אביב, ואף חיפה ועכו שבצפון הארץ.
בשנת 2018 התרחשו העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2021) במסגרתם בכל שבוע הגיעו עשרות אלפי פורעים עזתים לגבול ישראל – רצועת עזה והתפרעו עם יידוי אבנים, בקבוקי תבערה, מצ'טות וגם הפריחו לעבר ישראל בלוני תבערה ועפיפוני תבערה מה שהצית שריפות רבות בעוטף עזה ובנגב המערבי, בין שנים אלו התלקחו מספר סבבים בהם נורו מאות רקטות לעוטף עזה, שדרות הנגב הצפוני, נתיבות, ואשקלון, ומדי פעם אף לאופקים, קריית גת, ערד ובאר שבע.
בנובמבר 2019 פרץ מבצע חגורה שחורה עקב חיסולו של בהאא אבו אל-עטא בכיר בג'יהאד האסלאמי, במבצע זה שוגרו גם רקטות לטווחים ארוכים יותר כגון השפלה, רחובות, גדרה, גן יבנה, באר טוביה, אשדוד, יבנה וגם לגוש דן ותל אביב.
עלות הסכסוך
לפי דו"ח של קבוצת המחקר "Strategic Foresight Group", עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991 - 2010 עומדת על 12 טריליון דולרים. הדו"ח חישב את עלות התמ"ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ"ג הנוכחי לתמ"ג הפוטנציאלי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שאם היה שלום בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה גבוהה כמעט בחצי והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 30,000 דולר כיום. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר.
מדינות, ארגונים ואישים הקשורים לסכסוך
ארגונים רבים ומדינות רבות נקשרים בסכסוך זה, חלקם בצדדים הלוחמים, וחלקם בצדדים המנסים להפסיק את הסכסוך ולהשכין שלום בין הצדדים או לחלופין לגבות צד מסוים ולעזור לו.
הצדדים העיקריים בעימות שמשתתפים בסכסוך הם: ישראל, מדינות ערב, הפלסטינים, וארגונים כמו הליגה הערבית, וארגונים ומפלגות במדינות ערב.
בעבר השתתפו גם (כדוגמת ההגנה האצ"ל ולח"י), גם צבא דרום לבנון,
וגם המנדט הבריטי, והרפובליקה הערבית המאוחדת.
עם הצדדים המנסים להשכין שלום ולהפסיק את הסכסוך אפשר להחשיב את: ארצות הברית בריטניה ועוד.
אך ישנן גם מדינות המנסות ללבות את הסכסוך כדוגמת איראן.
הרבה אישים גם הם נקשרים לסכסוך. אישים כמו: ראשי ממשלות ישראל, מנהיגי מדינות ערב, ומנהיגי ארגונים נוספים (כמו חמאס, מפלגת הבעת', הליגה הערבית, וחזבאללה) נמצאים בצדדים הלוחמים.
וישנם אישים הנקשרים לסכסוך מהמדינות הנוספות, שלא קשורים באופן ישיר לסכסוך (לא מהמדינות והארגונים הלוחמים), אנשים המשתייכים למדינות המנסות להשכין שלום או תומכות בצד מסוים, אנשים כדוגמת: ג'ורג' ווקר בוש וביל קלינטון.
ניסיונות להפסקת הסכסוך
במהלך השנים נעשו פעולות רבות על מנת להפסיק את הסכסוך. הן מהצדדים המשתתפים בסכסוך והן מגורמים חיצוניים, כגון: ארצות הברית, בריטניה ועוד.
נחתמו הסכמים רבים, ותוכניות רבות עלו והוצעו, כדוגמת: הסכמי קמפ דייוויד, הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן, מפת הדרכים ועוד.
שני הסכמי שלום הביאו לשינוי דרמטי בעוצמת הסכסוך ואלה הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכם השלום בין ישראל לירדן. עם זאת, הסכמי אוסלו שנועדו להביא לפתרון של שלום כולל בין ישראל לפלסטינים, ואף שזיכו את חותמיהם בפרס נובל לשלום, לא הביאו עדיין הסכם שלום סופי, אם כי ישראל והרשות הפלסטינית ייצבו את היחסים מאז האינתיפאדה השנייה. מדינות ערב רבות נוספות התקרבו במהלך השנים עם ישראל לרבות מדינות המפרץ, מרוקו ותוניסיה. למשל, בשנת 2015, נפתחה נציגות דיפלומטית של ישראל באיחוד האמירויות. ניסיונות נוספים להשכנת שלום קבע בין ישראל לשכנותיה סוריה ולבנון לא צלחו ובהמשך על רקע התקרבות שתי המדינות לאיראן חלה אופי הסכסוך הוסט לסכסוך מול איראן ושליחיה.
ב-2020, הציג נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את הסכמי אברהם, שמטרתו לשים קץ לסכסוך בין הדתות האברהמיות (דהיינו יהודים ומוסלמים) המדינה הראשונה להצטרף להסכם הייתה איחוד האמרויות הערביות ולאחריה הצטרפו בחריין סודאן ומרוקו.
ראו גם
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
פתרון מדינה אחת
פתרון שתי המדינות
פתרון שלוש המדינות
הממשל הצבאי על ערביי ישראל
הפליטים היהודים ממדינות ערב
החרם הערבי
הנרטיב הדואלי (הסכסוך הישראלי-פלסטיני)
מדד האנטישמיות בעולם
לקריאה נוספת
ע' מושקוביץ, אסיה רמברג (עורכות), הסכסוך הערבי הישראלי, ירושלים: הוצאת מעלות, משרד החינוך, תשל"ט 1979.
אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999.
בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003.
משה שמש, מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי־ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית, 1957–1967, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004. 874 עמ'.
שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006.
איתמר רבינוביץ, האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 1948-2012, אור יהודה: הוצאת דביר, 2012.
אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2 - האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, חיפה: הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט.
זלמן שפירא, אבודים במזרח התיכון: הטרגדיה החדשה של בני ישראל, חיפה: פרדס, 2012.
אוריה שביט, אופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
מרדכי בר-און, עצמאות בצל המלחמות - שישה עיונים בתולדות הסכסוך הישראלי–ערבי, הוצאת רסלינג, 2014.
אורי בן-אליעזר, מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם, הוצאת מודן, 2019.
אבשלום ארבל, הולדת הסכסוך, הרקע ההיסטורי לסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל 1914-1882, הוצאת רסלינג, 2022
משה שמש, מהנכּסה לעֻבּוּר: הסכסוך הערבי־ישראלי והתנועה הלאומית הפלסטינית – מתבוסה צבאית לניצחון אסטרטגי 1967–1974, רסלינג, 2022. 748 עמ'.
קישורים חיצוניים
הסכסוך הערבי-ישראלי - מפות, באתר הסוכנות היהודית.
לקט אתרים בנושא הסכסוך, מתוך אתר בית הספרים הלאומי
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: היסטוריה | 2024-08-01T02:25:44 |
המנון ברית המועצות | המנון האיחוד הסובייטי (ברוסית: Гимн Советского Союза) היה ההמנון הלאומי של ברית המועצות.
מילות השיר נכתבו על ידי סרגיי מיכאלקוב וגבריאל אל-רגיסטן ומנגינתו של השיר הולחנה על ידי אלכסנדר אלכסנדרוב. שיר זה החליף את האינטרנציונל כהמנון לאומי ב-15 במרץ 1944. סטלין היה מוזכר במקור במילות השיר וזאת במסגרת טיפוח פולחן האישיות שלו, אך לאחר מותו והוקעת פשעיו בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (ובפרט, בנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב).
ב-1956 מילות השיר המזכירות את סטלין היו לבלתי רצויות כחלק מהדה-סטליניזציה. מאז ועד 1977, מילות השיר לא הושרו כהמנון. ב-1977, לציון 60 שנה למהפכה, הוחזרו מילות ההמנון אך שונו כך שלא יכללו את סטלין, שינוי שערך מחבר הגרסה המקורית, מיכאלקוב. לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 אימצה רוסיה המנון חדש, אולם בשנת 2000 בכהונתו של ולדימיר פוטין כנשיא אומץ ההמנון הסובייטי מחדש כהמנון של רוסיה, אך עם מילים חדשות שגם אותן כתב סרגיי מיכאלקוב, ולא כללו התייחסות ללנין, לקומוניזם ולדגל האדום.
מילות השיר
עבריתרוסית הברית שלא תיהרס של רפובליקות חופשיות
איחדה לנצח את רוס הגדולה.
תחי את שנוצרת על פי רצון העמים,
חזקה ומאוחדת – ברית המועצות!
פזמון:
התפארי, מולדתנו החופשית,
מעוז נאמן של אחוות העמים!
המפלגה של לנין – הכוח של העם
מובילה אותנו לניצחון הקומוניזם!
במהלך הסערות זרחה לנו שמש החירות,
ולנין הגדול האיר את דרכנו:
לעניין הנכון הוא הוביל את העמים
נתן השראה לעמל ומעשי גבורה!
פזמון
בניצחון הרעיונות בני האלמוות של הקומוניזם
אנו רואים את עתיד מדינתנו,
לדגל האדום של מולדת יקרה
נהיה נאמנים ללא סייג!
פזמון Союз нерушимый республик свободных
Сплотила навеки Великая Русь!
Да здравствует созданный волей народов
Единый, могучий Советский Союз!
ПРИПЕВ:
Славься, Отечество наше свободное,
Дружбы народов надёжный оплот!
Партия Ленина — сила народная
Нас к торжеству коммунизма ведёт!
Сквозь грозы сияло нам солнце свободы,
И Ленин великий нам путь озарил
На правое дело он поднял народы,
На труд и на подвиги нас вдохновил!
ПРИПЕВ
В победе бессмертных идей коммунизма
Мы видим грядущее нашей страны,
И Красному знамени славной Отчизны
Мы будем всегда беззаветно верны!
ПРИПЕВ
ראו גם
המנון רוסיה הכולל את היסטוריית ההמנונים של רוסיה וברית המועצות
קישורים חיצוניים
כתב יד של תרגום ההמנון מ-1944 בידי אברהם שלונסקי, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים (תנאי שימוש)
קטגוריה:ברית המועצות: סמלים לאומיים
ברית המועצות, המנון | 2023-06-29T01:19:24 |
גליל (רובה) | גליל הוא רובה סער ישראלי שפותח על ידי התעשייה הצבאית הישראלית על בסיס רוס"ר Rk 62 הפיני, שהוא נגזרת של ה-AK-47. הגליל שימש כרובה השירות של כוחות הביטחון הישראלים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20: הוא היה הנשק התקני של חיל הרגלים הישראלי וחילות השדה של צה"ל במשך כמעט שני עשורים, והיה בשימוש תקופה ארוכה יותר במשטרת ישראל ובמשמר הגבול. גרסה של הנשק בשם "מגל" בקליבר 0.30 קרבין הייתה בשימוש במשטרת ישראל. הגליל נמצא גם בשימוש משמר הכנסת עד לרכישת התבור.
היסטוריה
הגליל פותח במטרה להחליף ביחידות החי"ר הצהליות את תמ"ק העוזי ואת רובה ה-FN FAL שהיו בשימוש יחידות אלו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. בשנות ה-70 של המאה ה-20 חיפש צה"ל רובה סער ובחן שתי הצעות. בסופו של דבר נבחר הגליל - שתוכנן על ידי תע"ש, יעקב ליאור וישראל גלילי (בלשניקוב) – על פני הגל – הרובה של עוזיאל גל, ממציא ה"עוזי". הפיתוח זיכה את ממציאיו בפרס ביטחון ישראל לשנת תשל"ג.
הרובה נכנס לשירות בצה"ל כרובה הסער של חלק מחטיבות החי"ר ב-1974, אם כי מספר רובים חולקו עוד באמצע מלחמת יום הכיפורים. כבר מתחילת דרכו בצה"ל, סבל הגליל מתחרות קשה מצד ה-M-16, שסופק לצה"ל בכמויות גדולות ובמחיר זול ברכבת האווירית של מלחמת יום הכיפורים ובתהליך ההצטיידות שהתרחש לאחר אותה מלחמה. הגליל שימש חלק גדול מיחידות צבא ההגנה לישראל עד לשנות ה-90 של המאה ה-20. בשנת 1993 יצא הרוס"ר כליל משימוש כוחות החי"ר, בעקבות החלטה של מפקדת חילות השדה שקבעה שרובה ה-M-16 האמריקני עדיף עליו, במיוחד בקליעה ובמשקל. הרובה המשיך לשרת יחידות אחרות, ובמשך שנים שימש כנשקם האישי של חיילי חיל השריון וחיל התותחנים וביחידות מילואים, כמו כן שימש הרובה לטקסים רשמיים וייצוגיים. אחרוני רובי הגליל יצאו משירות צה"ל רק בסוף העשור הראשון של המאה ה-21.
הגליל שירת גם במשטרת ישראל ומשמר הגבול, כרובה השירות והנשק הארוך של השוטרים. בהמשך הצטיידה המשטרה גם ב"גלילון" (גליל מקוצר). בתחילת המאה ה-21 החל להיקלט במשטרה המיקרו-גליל (מג"ל) אך הרובה סבל מבעיות של אמינות והתחממות יתר ולכן לא נרכש בכמויות גדולות וננטש. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הוחלפו כלל הרובים הארוכים במשטרה מ-M1 קרבין ודגמי הגליל לרובי M-16 מקוצרים ורובי M4 קרבין (גרסה מקוצרת ומתקדמת של ה-M16A2). רובי גליל צלפים שהיו בשירות צלפי המשטרה לצד רמינגטון 700P הוחלפו ברובי SR-25 חצי-אוטומטיים ורובי PGM Ultima Ratio בריחיים.
הרובה שירת במשך שנים רבות במשמר הכנסת עד שהוחלף בתחילת העשור השני של המאה ה-21 ברובה המיקרו-תבור. עם זאת, רובי גליל מכודנים ממשיכים לשמש את משמר הכנסת בטקסים שונים, כגון בטקס הדלקת המשואות השנתי של יום העצמאות.
רובי גליל ורובים המבוססים על הגליל מיוצרים גם במפעלים מחוץ לישראל, ונמצאים בהיקפים שונים בשימושם של כוחות ביטחון במדינות רבות, בעיקר באמריקה הלטינית. הגליל הוא הרובה הסטנדרטי בצבא קולומביה, המשתמש בכלים מתוצרת חברת אינדוּמיל הקולומביאנית. בדרום אפריקה מיוצר רובה ה-R4, המבוסס על הגליל.
עם הפרטת מפעל הנשק הקל של תעש, עבר ייצור ופיתוח הגליל לחברת תעשיות נשק לישראל IWI.
חברת IWI אינה מייצרת יותר את רובי הגליל ה"קלאסיים", ומייצרת רק את גרסאות הגליל ACE המשופרות.
שמאל|ממוזער|250px|חייל אסטוני מצויד בגלילון עם כוונת Aimpoint
הנדסה
רוס"ר הגליל מבוסס על רובה Rk 62 תוצרת פינלנד, שמבוסס בעצמו על הAK-47 (קלשניקוב) הרוסי, אך נעשו בו מספר שינויים, כגון שינוי קוטר הקליע מ-7.62 מ"מ, קוטר התחמושת הרווחת במדינות ברית המועצות לשעבר, ל-5.56 מ"מ, קוטר התחמושת שבשימוש ארצות הברית ונאט"ו. בנוסף, זכה הגליל למספר תוספות תכנוניות שנועדו להפוך אותו לרובה טוב לשטח עבור החייל הקרבי - אלה כללו דורגל קדמי המשמש גם כקוצץ גדרות תיל ומתאם לירי ררנ"ט. במהלך פיתוח הגליל, יצר ישראל גליל את רובה ה"בלשניקוב" (ע"ש שם משפחתו הקודם) שהיה AK-47 שהוסב לקנה 5.56 וחוברו לו דורגלים.
אחת הבעיות ההנדסיות הבולטות שלו היא הכוונת האחורית המורכבת על מכסה גוף הנשק, דבר שגורם ליציאה קלה מאיפוס בכל פירוק של הנשק. בעיה זו היא אחד הגורמים לחוסר הדיוק היחסי שלו.
יתרונות: אמינות, עמידות לתפעול בתנאי שטח קשים וקומפקטיות (כאשר הקת מקופלת).
חסרונות: משקל גבוה יחסית וחוסר דיוק לעומת רובה M-16.
מבנה
קת: קת מתכת מתקפלת.
נצרה: לגליל יש נצרה בשלושה מצבים. נצור, אוטומטי ובודדת. לנצרה יש ביטוי הן בצד שמאל והן בימין, דבר המאפשר להעביר מצבים עם האגודל של יד ימין מבלי לעזוב את ידית האחיזה, בניגוד ל-AK-47.
מכנס סגור: על דריכת הרובה להתבצע כאשר המחסנית בפנים.
כוונת על מכסה גוף: הכוונת האחורית מקובעת למכסה הגוף, שהוא חלק שאינו קבוע בחיבורו לקנה. מבנה זה גרם לאי הדיוק של הנשק, מכיוון שהכוונת האחורית נוטה לזוז ממקומה עם פירוק הנשק לצורך ניקוי או תחזוקה.
מספרי תיל: הגליל כלל בחלק הקדמי של המתפסים מספרי תיל, שהיו למעשה חלק מהדורגלים. התפיסה הרווחת כי הדורגלים עוצבו כך שניתן יהיה להשתמש בהם כפותחן לבקבוקי שתייה אינה נכונה. על אף שניתן להשתמש בדורגלים כפותחן, לא הייתה כוונה ליצרם כך.
ידית הדריכה: בולטת כלפי מעלה, דבר המאפשר לדרוך את הנשק בקלות עם יד שמאל.
אפיון
שמאל|ממוזער|250px| רובה גליל בשימוש צה"ל
אורך: 97 ס"מ עם קת פתוחה, 74 ס"מ עם קת סגורה.
קוטר: 5.56 מ"מ במחסניות של 35 כדור.
מהירות לוע: 915 מטר לשנייה (בגליל 5.56 סטנדרטי).
משקל: 3.9 ק"ג.
טווח יעיל: 400 מטר.
דגמים
לגליל מספר דגמים:
גליל סטנדרטי (AR) - שימש את כוחות החי"ר.
גלילון (גרסה מקוצרת) - שימש את כוחות השריון, תותחנים ומפקדים ביחידות. כיום משמש בעיקר נהגים, ותקופה מסוימת שימש חיילים בבסיסים עורפיים בהם M-16 ארוך היה הנשק הקבוע, כ"מקוצר" למפקדים.
מיקרו-גליל (מג"ל) - הוכנס לשימוש במשטרת ישראל במטרה להחליף את ה-M1 קרבין והוזן באותה תחמושת בקוטר 0.30 של הקרבין. דגם זה נועד לענות על הצורך של משטרת ישראל ברובה סער בעל יכולת מודרנית (כגון הM-16, ה-M4, התבור ועוד). המשטרה החלה לחפש רובים שונים שיענו על צרכיה, ולבסוף נבחר המיקרו גליל (מג"ל) שיצרה תע"ש וכיום תעשיות נשק לישראל (IWI). המיקרו גליל מבוסס על הרוס"ר גליל הצה"לי, ובוצעו בו מספר שינויים כגון שיפור המגרעות של הגליל, שיפור המחסניות וקיצור הקנה. עקב בעיות כגון התחממות יתר וחוסר אמינות נפסקה ההצטיידות בו והוא נמכר למספר מדינות מחוץ לישראל. במקומו הוכנס לשימוש דגם מיקרו גליל בקוטר 5.56 מ"מ שפותח במקור עבור צה"ל אך לא נרכש עקב סיבות תקציביות, ועבר מספר התאמות אשר שיפרו את איכותו ואמינותו.
ממוזער|350px|גליל צלפים מודרני עם משתיק קול.
ממוזער|280x280px|גליל ACE.
גליל צלפים - דגם ארוך וכבד המותאם לירי צלפים. לאורך השנים עבר דגם זה מספר גרסאות, והופעל על ידי יחידות מיוחדות של צה"ל ומשטרת ישראל.
קוטר: 7.62 מ"מ.
משקל: 8 ק"ג (כולל כוונת)
אורך כללי: 1,115 מ"מ.
אורך קנה: 508 מ"מ.
דיוק: בין 1 ל-2 דקות קשת (MOA)
גליל ACE: גרסה מודרנית של הגליל תוצרת IWI המבוססת על מנגנון הפעולה האמין של הגליל אך עם החלפת הקת והמתפסים כדי להקטין את האורך והמשקל, לאפשר התקנת אביזרי עזר לרובה על מסילות פיקטיני ולהגדיל את נוחות הכלי. הגליל ACE מוצע במספר אורכים: מיקרו, מקוצר ורגיל. הוא גם מוצע במספר קליברים.
רובה צלפים ACE: רובה צלפים חצי-אוטומטי על בסיס הגליל ACE.
כדי להגביר את המכירות במדינות אחרות, מוצע ה"גליל" למכירה גם בקליבר 7.62 מ"מ מזרחי.
מדינות משתמשות
שמאל|ממוזער|200px|שוטרים צבאיים בצבא גואטמלה עומדים במסדר, כשקת הרובה מקופלת
: בעבר היה בשימוש צה"ל, משטרת ישראל ומשמר הכנסת. כיום נמצא רק בשימוש טקסי של משמר הכנסת.
- יחידת צוללנים מיוחדת (KOPASKA), קבוצת כוחות מיוחדים (Kopassus).
-גרסה מקומית בשם R4 מיוצרת ברישיון במפעל נשק מקומי, בשימוש הכוח ההגנה הלאומית של דרום אפריקה.
שמאל|ממוזער|200px|אימון של לוחמים מיחידה מיוחדת של משטרת ג'יבוטי, חמושים ברובי גליל
- בשימוש המשרד לביטחון פנים.
- הצבא הפורטוגלי.
- הגליל מיוצר ברישיון במפעל נשק מקומי, תחת השם גליל קורדובה.
קישורים חיצוניים
רובה הגליל, באתר Israeli-Weapons
הרובים באתר IWI:
גליל
גליל ACE
גליל צלפים
גליל באנציקלופדיה "המילון הפתוח"
קישור לדף מידע על הm/62:
מידע על הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:רובי סער ישראליים
קטגוריה:התעשייה הצבאית: נשק קל
קטגוריה:תעשיות נשק לישראל
קטגוריה:ישראל: המצאות
קטגוריה:משטרת ישראל: נשק קל | 2024-09-01T20:25:08 |
שמש (סדרת טלוויזיה) | שמש היא קומדיית מצבים ישראלית ששודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת והופקה על ידי טדי הפקות בין השנים 1997–2003, ובמגוון ערוצי טלוויזיה הן של yes והן של HOT, וכמו כן התפרסמה באתר האינטרנט וואלה.
התוכנית שופעת בסטריאוטיפים עדתיים במתכוון. במשך השנים היא זכתה לפופולריות נרחבת בישראל והפכה לאחת מסדרות הקומדיה המצליחות ביותר בטלוויזיה הישראלית ולסדרת קאלט.
הסדרה מגוללת את סיפורו של נחום שמש, שעבר מבאר שבע לתל אביב, והקים בה מסעדה בשם "אימפריית השמש", ברח' יהודה הלוי 93 פינת נחמני. דמותו מבוססת בחלקה על קורות חייו של השחקן המגלם אותו - צביקה הדר.
כאשר הסדרה שודרה, היא פנתה לקהל המבוגר, אולם מספר שנים אחרי סיום הסדרה החלה לפנות לקהל הילדים והנוער על ידי כך שהתחילו לשדר אותה באופן קבוע בערוץ הילדים. בריאיון עם כוכבי הסדרה ב-אוקטובר 2013 אמרו שחקני הסדרה כי: "בעבר הסדרה פנתה למבוגרים ורק מעט ילדים ונוער ראו, היום הסדרה חזקה הרבה יותר ממה שהיא הייתה פעם, והיא פונה לקהל הצעיר הרבה יותר".
ב-2017 נתנה המועצה לשידורי כבלים ולווין הוראה להוריד את התוכנית מלוח השידורים של ערוץ הילדים ושל ערוצים אחרים, בטענה כי התוכנית: "רוויה בייצוגים סטריאוטיפיים בהיבט האתני, המגדרי, התעסוקתי והגאוגרפי גם יחד", וכן "מוצגים בה דימויי גוף ומיניות נשית בוטים, אשר אינם ראויים לצפייה בקרב ילדים".
שיר הפתיחה של התכנית הוא "איזה עולם" של טיפקס. המעברונים בתוכנית מלווים במנגינה מתוך השיר "עוד שבת", גם הוא של טיפקס.
ב-13 במאי 2018 עלתה הסדרה בשידור חוזר בערוץ 12 באיכות HD.
הדמויות
דמויות ראשיות
דמויות קבועות
נחום שמש (צביקה הדר) - יליד באר שבע, ציני, קמצן, ממוצא רומני שפתח בתל אביב את מסעדת "אימפריית השמש" (על שם הסרט בשם זה). אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע, והדבר מתבטא בדגלים וצעיפים של הקבוצה אשר מוצגים לראווה ברחבי האימפריה. בדרך כלל מקנא כשאתי יוצאת עם בחורים. בעונה הראשונה הוא מגלה כי השחקן פול ניומן הוא אביו הביולוגי. בטרילוגיה של סוף העונה הרביעית הוא נעצר בשל חשד שמכר משחק כדורגל של הפועל באר שבע, אך לבסוף מתגלה שהכל הייתה אי הבנה גדולה. בתחילת העונה השישית הוא ואתי מתחתנים, אחרי שנרמז בעבר על קשרים רומנטיים ביניהם. בשני הפרקים האחרונים בעונה השישית, מת מעציץ שחמי הפיל על ראשו בטעות, וקם לתחייה בפרק שאחרי.
אסתר "אתי" הלל-שמש (גלית גיאת) - מלצרית במסעדת "אימפריית השמש" ממוצא תימני, שעברה מלוד לתל אביב. לעיתים קרובות היא נראית מבקשת משמש העלאה במשכורת. בדרך כלל מקנאה כששמש יוצא עם בחורות. מהעונה השנייה היא מתחילה ללמוד בבית ספר למשחק. במהלך הסדרה מתחזק הקשר בינה לבין שמש, ובתחילת העונה השישית, הם מתחתנים. בעונה השישית התחילה לעבוד כשחקנית בטלנובלה בדיונית בשם "לחיי הלגעת", אך כאשר בפרק ה-13 של העונה טנצר גרם לסגירת הערוץ בו משודרת הטלנובלה, אתי פוטרה.
ששון "ששי" סיטון (לשעבר ששישווילי) (זבולון מושיאשווילי) - טבח נס ציוני ממוצא גאורגי. מזוהה עם גובהו הנמוך ומתנהג כלוקה בפיגור שכלי בעקבות מקרה היפנוזה שחווה בעברו. על אף שהוריו חזרו על כך פעמים רבות, אפילו במילים מפורשות, ששי מתגלה כמאומץ, ולמעשה הוא בנו של שר החוץ הגאורגי (את האמא המאמצת שלו משחקת בתפקיד אורח גילת אנקורי). לעיתים קרובות שאר הדמויות, בהן ניתן למנות את טנצר ושמש, צוחקות על גובהו הנמוך וכושרו השכלי המוגבל. מבלה את רוב הזמן יחד עם עוגן, ובסוף העונה הרביעית הוא, עוגן וחמי התחתנו ולהם אף נולד בן בשם יעקב (אשר אותו הם מכנים יעקובו).
עוגן סיטון (לשעבר לינוביץ') (אורלי ויינרמן) - דמות סטריאוטיפית מוקצנת של "הבלונדינית המטומטמת". בעונה השנייה מתברר שהיא ואחיה, עונג, בעצם מחוננים ביחד, והתנהגותה ה"מטומטמת" היא רק כתוצאה מהפרדה ממנו. עוגן עבדה בעבר במוסד, ולאחר שפוטרה משם החלה לעבוד באימפריית השמש בתור ברמנית מהעונה הרביעית (אך עבודתה באימפריה לא הוזכרה בהמשך). פיתחה חברות בעונה הרביעית עם חמי, אך באמצע העונה נפרדת ממנו וחזרה להיות עם ששי. בסוף העונה, עקב כך שלא יכלה להחליט מי יהיה בעלה, היא, ששי וחמי מתחתנים. בסוף העונה החמישית, נולד לה בן בשם יעקב, שאותו היא מכנה יעקובו. במקור הייתה אמורה להיות דמותה של עוגן דמות עונתית, אך לאחר שמפיקי הסדרה ראו כי היא מעלה את אחוזי הרייטינג של הסדרה החליטו להשאיר אותה בתור דמות קבועה.
ישעיהו טנצר "המניאק" (גדי רבינוביץ') - האנטגוניסט הראשי של הסדרה, השכן, עורך הדין והנוטריון רודף הבצע. מכונה "טנצר המניאק", בשל הקומבינות שהוא מרבה לעשות. טנצר שמן עוד יותר משמש ולעיתים קרובות שמש לועג לו על ממדי גופו. לרוב הוא מופיע כאשר הוא מגיע לאכול במסעדה את המאכל האהוב עליו, סנדוויץ' פסטרמה. דמות זו מבוססת בין היתר על דמותו של "דוקטור טנצר" מסיפורו של ש"י עגנון "פנים אחרות" הדומה לה באנוכיותה. בסוף העונה השישית הוא מתחתן עם צילה, נצלנית פציפסיטית שמצליחה לרסן את התנהגותו.
בר סלע-בארי (אליעד נחום) - ילד, בן לאם חד הורית, שגר בקרבת מקום ומתואר בסדרה בתור החבר הכי טוב של שמש. נוהג לשתות פטל באימפריה והתבגרותו מתוארת עם התקדמות עלילת הסדרה (בסוף העונה השישית הוא אף חוגג בר מצווה). בן 7 בתחילת הסדרה ובן 13 בסופה. אמו, רקפת, היא אישה רוחנית מדי בשביל בנה, ועקב כך שמש הוא דמות אב בשביל בר, אפילו אחרי שהוא מגלה את אביו הביולוגי, מאנו.
דמויות עונתיות
רקפת סלע (דנה שרייר) (עונה 1, עונה 2, ו-4 בתפקיד משני, ובפרקים האחרונים של עונה 6) - אמא של בר, מורה רוחנית ממוצא צרפתי. עוסקת במיסטיקה ולא מקדישה זמן לגידול בנה. שמש מרבה לכנותה "שאנטי שאנטי" מפני שהיא מעופפת ולא מחוברת למציאות. חברה טובה של אתי, מאז שהשתיים נפגשו בחוג לריקודים דרום-אמריקאים. רקפת ילדה את בר ממאנו, כאשר קיימה עמו יחסים בזמן שיט, אחרי פסטיבל יין שבו השתכרו שניהם, ובבוקר היא ברחה. השתתפה בשני הפרקים האחרונים של הסדרה לכבוד בר המצווה של בר ולכבוד סופה של הסדרה.
מנואל "מאנו" בארי (צ'רלי בוזגלו) (עונה 2 ובפרק האחרון של עונות 3 ו-6) - סטודנט שרמנטי לפילוסופיה ממוצא איטלקי שמפתח מערכת יחסים עם אתי במהלך העונה השנייה ומעורר את קנאתו של שמש. במהלך העונה בר מגלה שמאנו הוא אביו, דבר המקשה על אתי להמשיך את היחסים איתו. הוא חזר בפרק האחרון של העונה השלישית, בו פגש את סיוון והם זכו בתואר הזוג המושלם של חיפה. בשני הפרקים האחרונים של העונה השישית, בו התגלה שהוא וסיוון נשואים עם שני ילדים. הוא נראה גם בעונה החמישית, בפרק "יש חדש תחת השמש", בו שמש ואתי חזרו ארבע שנים אחורה בזמן (אם כי בפרק זה נעשה שימוש בצילומי ארכיון ובוזגלו עצמו לא השתתף באופן פיזי באותו הפרק).
סיוון שמואל-בארי (דורית בר-אור) (עונה 3 ופרק אחרון בעונה 6) - ארוסתו המרשעת של שמש בעונה השלישית. ג'ינג'ית ממוצא פולני. מכרה ואויבת מילדות של אתי וניתן להבחין ביריבות שביניהן. סיוון ושמש נפגשו כאשר סיוון נתקעה עם האוטו שלה ושמש שנפגש איתה במקרה עזר לה. הם נפגשים בשנית בזמן ההפסקה של התוכנית "פספוסים" שבה סיוון עובדת כעוזרת מפיקה. היא התחילה עם שמש מכיוון שחשבה שהוא חבר של אתי ורצתה "לגנוב" לה אותו. ביום החתונה שמש נתקע במעלית וסיוון חשבה שהוא מתכוון להבריז לה, לכן טנצר משכנע את סיוון לגנוב את ההמחאות שהביאו האורחים. בעקבות המקרה ביטל שמש את החתונה וסיוון טסה לסין ובאפילוג של אותו הפרק היא נתפסת והולכת למעצר (שם נגמר האפילוג) בשל נתינת כסף שערכו בוטל. היא חזרה בפרק האחרון של העונה, "האורות של פיראוס", בו היא פגשה את מאנו ובשני הפרקים האחרונים של העונה השישית, לכבוד סוף הסדרה, בו התגלה שהיא ומאנו נשואים עם שני בנים ששמם בן בן ואורי רי.
חמי סיטון (לשעבר עלזה) (יחזקאל לזרוב) (עונות 4–5 אורח בעונה 6) - קופירייטר ובמאי פרסומות. התחתן עם עוגן וששי בעונה הרביעית. דביל אך חכם בהרבה מעוגן וששי. כשהולך ממקום כלשהו נוהג לגמגם הרבה, לצחוק במתינות, ולומר: "ג'לֶלוּ", שזה בשפתו של חמי - "להתראות". בפרק "חתונה מאוחרת", בפרק הראשון של העונה השישית, לאחר שהתגלה שהתינוק של עוגן הוא שחור הוא עזב את עוגן וששי. הוא חזר בשני הפרקים האחרונים של עונה זו לכבוד סיום הסדרה והוא זה שזרק בטעות את העציץ שהרג את שמש.
מרכוס עמק (אריה מוסקונה) (עונה 4, אורח בתחילת עונה 2, וסוף עונה 6) - בעל האימפריה הזמני עד סוף שנת השמש בקוריאה. מרבה לומר לשמש שהוא המנהל 51 אחוז הוא, 49 אחוז שמש. אוהב לגעת באנשים. כשמאשימים אותו במשהו הוא אומר "זה לא אני זה הקוריאנים". הוא חזר בשני הפרקים האחרונים של העונה השישית, לכבוד סוף הסדרה.
זואי (מורן סטויצקי) (עונה 5 והפרק האחרון של עונה 6) - קלאברית צעירה שעובדת כדוגמנית והשכנה של שמש. בפרק השני שבו השתתפה שמש וטנצר מנסים להרשים אותה אבל מכונים קשישים. נוהגת להשתמש בסלנגים חדשים של המאה ה-21 כגון: "פצצות" ו"אחותי". רוב הזמן שמש ואתי בכלל לא מבינים אותה מכיוון שהיא מרבה להשתמש בסלנג משולב באנגלית. היא חזרה בשני הפרקים האחרונים של העונה השישית לכבוד סוף הסדרה.
רווית הלל (שרון דוראני) (עונה 6) - אחותה הצעירה של אתי. במהלך העונה השישית היא יוצאת עם שני גברים במקביל ושמם אביב וסתיו. בתחילת העונה רווית עוברת לגור בבית של שמש, ומחליפה את אתי בתור מלצרית באימפריה, שמש שלא אהב את הנוכחות של רווית, ניסה לגרש אותה, אבל אתי דרשה ממנו להפסיק והפריעה לו. לבסוף, חבר של רווית הציע לה לטוס חזרה להודו. רווית משתתפת ב-12 הפרקים הראשונים וב-2 הפרקים האחרונים של העונה השישית לכבוד סוף הסדרה.
שחקנים אורחים
לאורך שנותיה, הופיעו בסדרה שחקנים אורחים רבים. בין התפקידים האורחים ניתן למנות את: אברהם סלקטר, ארז טל, אריאל פורמן, צביקה שוורצברג, יובל סגל, אביעד בנטוב, גבי שושן, יעקב בודו, אבי ביטר, דדי זהר, פיני קידרון, אמנון וולף, ליאור מילר, אריק זילברמן, עלמה זק.
עלילת הסדרה
עונה ראשונה
בעונה הראשונה, כמו ביתר העונות, העלילה מתמקדת בבית הקפה "אימפריית השמש". בבית הקפה מוצגות שבע הדמויות הראשיות: שמש, בעל הבית הקמצן מבאר שבע; אתי, המלצרית התימנייה מלוד; ששי, הטבח הטיפש מנס ציונה; רקפת, מורה רוחנית וחברתה הטובה של אתי; בר, בנה החכם של רקפת; עוגן, השכנה הבלונדינית והטיפשה; טנצר, עורך דין חמדן. שמש, טנצר, בר ורקפת גרים באותו הבניין שמעל בית הקפה. במהלך העונה שמש נפגש לביקור לא מוצלח עם נסיך שוודיה, קונה ליום הולדתו של בר משחק בשם "זולטן שטן הזמן", מתמודד בבחירות לראשות ועד הבית מול טנצר, מוצא איש מת באימפריה, מתחזה לחסיד כדי להתחמק מהמילואים ופוגש את חברתו לשעבר שושי, בעוד שאתי מתאהבת באינסטלטור, וכל האימפריה נחטפת על ידי גנב.
עונה שנייה
לצוות השחקנים בעונה זאת מצטרף צ'רלי בוזגלו בתור מאנו, סטודנט לפילוסופיה ממוצא איטלקי אשר הופך לבן זוגה של אתי. מאוחר יותר מתגלה מאנו כאביו של בר. בפתיחת העונה השנייה, הקיוסק-מסעדה סיים לעבור את השיפוצים שהיו בין עונות 1 ו-2. בעונה מתרחשים מספר אירועים מרכזיים: שמש מציל איש מתאונה בטוחה, מרכוס עמק, והוא לא מפסיק להציק לו, עוגן מתאהבת במנעולן, ששי מתאהב בבחורה עיוורת ומתכתב עם ביתו של שר החוץ האיראני באינטרנט, טנצר מנוצל על ידי בחורה ופותח תחנת רדיו שלו, ששי הופך לדוגמן ומוצא את המעיין הפרטי שלו ובר מתקבל לקבוצת כדורגל. העובדה שמאנו הוא אביו של בר מדאיגה את בר באשר ליחסיו עם שמש אשר שימש לו כאב. בסוף הפרק האחד לפני האחרון אתי נפגשת עם מיליונר שמציע לה לבוא איתו לחו"ל, וצוות האימפריה עושה הכול כדי שתישאר תחת הסלוגן - "אתי, אל תלכי".
עונה שלישית
בעונה השלישית מצטרפת לסדרה דורית בר אור בתור סיוון. שמש, טנצר וששי מתחרים ב"פספוסים" ושם שמש פוגש את סיוון, שעובדת כעוזרת הפקה, פעם שנייה לאחר שעזר לה עם האוטו שנתקע. סיוון מתגלה כאישה רעה וקשה, שרוצה להתחתן עם שמש כדי "לגנוב" לאתי את מי שחשבה שהוא בן זוגה. טנצר יוצא עם עוגן, ומתחזה לבעלה. בר מתחזה למחונן, אתי ושמש מתערבים שהחתונה עם סיוון תהיה באימפריה, ששי מגלה שאביו הוא שר החוץ הגרוזיני, הצוות נרשם לליגה למקומות עבודה בכדורגל, ומנצח את כל הטורניר עקב פנדל ששמש הבקיע לחברו קובי שהבריז לו מאימון בתחילת הפרק, טנצר זוכה במסך הזהב (בגלל סרטון שבו שחקן סוטר לטנצר), שמש כמעט מתחתן, החבורה מתקדמת עשרים שנה, ששי חולה בדיוק ביום של באג 2000, שמש מנסה להרשים את הוריה של סיוון אך ללא הצלחה ובפרק הסיום כל הצוות נוסע לחופשה בחיפה. במהלך החופשה שמש ואתי רואים אנשים שהם התאהבו בהם בעבר (סיוון ומאנו), שמש ואתי מתקרבים, אך לבסוף מאנו וסיוון (שחוזרים בפרק האחרון), זוכים בתואר הזוג של חיפה, בעוד אתי ושמש במקום השני.
עונה רביעית
בעונה הרביעית לסדרה מצטרפים יחזקאל לזרוב בתור חמי, מפיק פרסומות, ואריה מוסקונה בתור מרכוס עמק, השותף החדש באימפריה. בעונה הזאת שמש נקלע לבעיה כלכלית ויוצר שותפות עם משקיעים קוריאנים שנציגם הוא מרכוס, שמסכים לעשות "קומבינה" אחרונה למענו בשל זה שהציל אותו בפרק הראשון של העונה השנייה. במהלך העונה שמש ומרכוס מארגנים ערב קריוקי, אתי מגלה שהיא בהריון, בר נהפך לסלבריטי, ששי מתפטר מהאימפריה בגלל חוסר מוטיבציה ובפרק ה-16 שמש קונה את החלק של הקוריאנים וכך גורם לעזיבתו של מרכוס. חברי האימפריה מגלים אריה בחדר האחורי, בפרקים האחרונים שמש נכנס לכלא בשל שוחד במהלך משחק כדורגל, ששי וחמי מתחרים על לִבה של עוגן, מתברר כי ששי פעם היה חכם ובוגר ככולם והוא מהופנט שנים רבות, עוגן, ששי וחמי מתחתנים בשיטת הזכיינות המתחלפת של ערוץ 2.
עונה חמישית
בעונה זאת מצטרפת מורן סטויצקי בתפקיד זואי, קלאברית צעירה שעברה להתגורר בתל אביב. אתי ושמש עוברים לגור ביחד, החבורה נתקעת באימפריה בזמן הפסקת חשמל, חברי האימפריה חיים בסרט אימה, זואי משלימה בגרויות במתמטיקה על מנת להתקבל לבית ספר גבוה ל"מדעי האופנה", שמש ואתי מתחלפים בגופם ליום שלם. עוגן, ששי וחמי מתרגלים לחיות בתור שלישייה נשואה. עוגן הופכת למקק, שמש וטנצר מתחרים בתוכנית "מי רוצה לפתות מיליונר בכספת", פרודיה על מי רוצה להיות מיליונר, הפיתוי והכספת. שמש מפסיד מאחר שטנצר ניתק את חוט הטלפון בזמן שדיבר עם אתי בתור גלגל הצלה, וטנצר הפסיד כיוון שלא הקשיב לשמש שאמר לו את התשובה הנכונה (באותו סוג של גלגל הצלה לאחר שניסה לשאול עוד שלושה אנשים לפני כן והם ניתקו לו את הטלפון עם קללות נאצה) טנצר החליט ללכת על התשובה השנייה מפני שטען ששמש מתכנן "לדפוק" אותו ולגרום לו לטעות וכל זה קרה בשלב האחרון של המשחק (על 7 מיליון שקלים), אתי ושמש נוסעים בזמן לפרק מהעונה השנייה ואתי אף מדמיינת שהיא בארץ הפלאות. במהלך העונה בר מנהל את העיר ליום כיוון שזכה להיות יושב ראש מועצת התלמידים של בית הספר וטנצר העוזר שלו. בסוף הפרק טנצר במעצר אחרי כל מה שעשה בעירייה, ובר שוחרר בשל היותו קטין, אך מפוטר ממועצת התלמידים. בסוף העונה בר מנהל את האימפריה ליום. עוגן נכנסת להריון ויולדת תינוק בעל צבע עור כהה ושמש מציע לאתי נישואים.
עונה שישית ואחרונה
לצוות השחקנים בעונה זו מצטרפת שרון דוראני בתפקיד רווית, אחותה הצעירה של אתי. העונה השישית של הסדרה נפתחת בחתונתם של אתי ושמש באימפריה יחד עם ברית המילה של יעקב (יעקובו), בנם של ששי, חמי ועוגן. חמי אשר בורח לששי ועוגן, משאיר פתק בו הוא כותב כי הסיבה שהוא בורח היא שברור שהילד הוא לא שלו, עקב צבע עורו. במשך העונה בר מתאהב ברווית, אחותה של אתי. אתי מככבת לזמן קצר בטלנובלה "לחיי הלגעת" (שילוב, קריצה ופרודיה לטלנובלות "לגעת באושר" בה השתתפה שרון דוראני, ו"לחיי האהבה"). בהמשך, רווית, מתוך חוסר ברירה ולחץ של אתי כלפי שמש, עוברת לגור בצוותא יחד עם שמש ואתי בדירה. גשש בלש מגיע לאימפריה, טנצר עושה שמרטפות ליעקובו והוא ושמש עורכים תחרות אכילת סנדוויצ'ים.
פרקי סיום הסדרה
בשני פרקי הסיום שבים כל השחקנים אשר השתתפו בסדרה מהעונה הראשונה ועד לשישית. בפרק הרביעי לפני סיום העונה השישית, טנצר מתאהב בצילה, פקחית בעיריית תל אביב ומתחתן איתה באימפריה, בצוותא עם בר המצווה של בר שגם מתקיימת באותו מקום (למעשה, עלילת פרקי הסיום החלה כבר בפרק "עצה וקריצה לעבודה", בו נחשפו נסיונותיהם הקשים של אתי ושמש להיכנס להיריון, וההתאהבות הראשונה של טנצר שערה הפרידה ממנה התאהב בצילה). חמי ששב לשני הפרקים האחרונים הפיל בטעות עציץ על שמש וגרם לפטירתו, ונשמתו נשלחת למשפט בגן עדן שם מיצו עמו את הדין כיוון שחטא בעבירות "קמצנות", אך ברגע האחרון מגיע בנו של שמש מהעתיד ומציל אותו כשהוא מראה לאלוהים השופט (עוגן) ששמש אמור לבוא למשפט רק בשנות השישים של המאה ה-21, כלומר לפחות 60 שנה אחרי זה, ולקראת סיום שמש מגלה שאתי קראה לבנו יוגב, ומתמלא בכעס, כיוון שקיווה לשם בסגנון של כדורגלן. שמש מבטיח לנסות להיות פחות "קמצן" ומבטיח לממן את החתונה של טנצר וצילה. אתי מקבלת טלפון מהמכון הרפואי שבה עשתה את בדיקת ההריון שלה ומגלה שהיא בהריון משמש. הסדרה מסתיימת עם שיר הנושא של הסדרה בביצוע להקת טיפקס - "איזה עולם", עם הצגת כל הצוות שהכין את הסדרה. לאחר מכן מוצג מקבץ פספוסים מכל עונות הסדרה ולסיום קליפ "אם יש לך שמש" בביצוע שחקני הסדרה.
צילומי הסדרה
על אף הצגת מיקום ה"אימפריה" ביהודה הלוי 93, בפועל ה"אימפריה" עצמה הוקמה באולפן שהוקם במיוחד לצילומי הסדרה במרתף הסינרמה בשכונת יד אליהו בתל אביב. בהתאם לכך רוב צילומי החוץ המציגים את האזור מסביב לאימפריה, צולמו בשכונת יד אליהו, ולא ברחוב יהודה הלוי. בנוסף, גבעת קוזלובסקי בגבעתיים הייתה לאורך כל העונות מיקום פופולרי לצילומי חוץ.
שידורי הסדרה
שידור הבכורה של הסדרה היה בדצמבר 1997 בערוץ 2, במסגרת "שידורי קשת". החל מהעונה הרביעית, שידור הבכורה של הפרקים היה בערוץ +yes למנויי הלוויין ורק לאחר מכן, שודרו הפרקים בערוץ 2.
אחוזי הצפייה ותאריכי השידור שבטבלה להלן מתייחסים לשידור הפרקים בערוץ 2:
עונה תאריכי שידור מקורי פרקים ממוצע רייטינג 1 יום חמישי, 25 בדצמבר 1997 יום חמישי, 18 ביוני 1998 22 27.6% 2 יום חמישי, 22 באוקטובר 1998 יום שבת, 5 ביוני 199922 30.8% 3 יום שבת, 30 באוקטובר 1999 יום רביעי, 29 במרץ 200022 26.6% 4 יום שלישי, 6 במרץ 2001 יום שלישי, 4 בספטמבר 2001 25 13.0% 5 יום שני, 8 ביולי 2002 יום חמישי, 13 במרץ 200325 19.9% 6 יום שבת, 3 בינואר 2004 יום שלישי, 22 ביוני 2004 26 16.4%
* הממוצע מתייחס רק לפרקים ששודרו החל מאמצע פברואר 1998, אז החלו למדוד את הרייטינג באופן אלקטרוני. הפרקים ששודרו לפני המדידה החדשה (8 פרקים) השיגו 24.5% על פי סקרי הצפייה שהיו נהוגים באותה התקופה.
נתוני הרייטינג באדיבותה של "הוועדה הישראלית למדרוג" ובהפקתה של חברת הרייטינג הישראלית "TNS טלגאל". תאריכי שידור העונות ומספרי הפרקים מבוססים על רישומיה של "הרשות השנייה" כפי שהם מובאים באתרה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:קומדיות מצבים ישראליות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות
קטגוריה:תוכניות וסדרות טלוויזיה שצולמו באולפני ברודקאסט
קטגוריה:טדי הפקות
קטגוריה:תל אביב-יפו בטלוויזיה
קטגוריה:גזענות בישראל
קטגוריה:צביקה הדר
קטגוריה:אליעד נחום | 2024-09-19T07:19:25 |
קנצלר גרמניה | ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קַנְצְלֶר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקנצלר (בגרמנית: Reichskanzler; משמע: קנצלר של הרייך), אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית, ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקנצלר (בגרמנית: Bundeskanzler; משמע: קנצלר פדרלי). הקאנצלר הוא המנהל והמוביל של הקבינט של גרמניה.
מקורו של המונח, המתועד לראשונה בימי הביניים, הוא במילה הלטינית cancellarius.
קנצלר גרמניה הנוכחי הוא אולף שולץ, והוא מכהן בתפקיד החל מ-8 בדצמבר 2021.
רייכסקנצלר
לפני מלחמת העולם הראשונה נקראה משרת ראש ממשלת גרמניה בשם "רייכסקנצלר", שמשמעותו היא "קנצלר קיסרי" או "קנצלר של הרייך". באימפריה הגרמנית של 1871, הרייכסקנצלר לא נבחר על ידי הפרלמנט (הרייכסטאג), ולא נשא באחריות כלפיו. במקום זאת, הוא מונה על ידי הקיסר. בשל כך לא ניתן לקרוא לאימפריה הגרמנית דמוקרטיה, גם אם הרייכסטאג היה פרלמנט נבחר.
מצב עניינים זה השתנה רק ב-29 באוקטובר 1918 בתיקון שהוכנס לחוקת 1871. עם זאת, השינוי לא יכול היה למנוע את התפרצותה של מהפכה כמה ימים לאחר מכן.
על פי החוקה החדשה של רפובליקת ויימאר ב-1919, הרייכסקנצלר אמור להיבחר על ידי הנשיא, אך לפרלמנט הזכות לפטר את הקנצלר, או את כל אחד מן השרים שלו. למעשה, רוב הממשלות של רפובליקת ויימאר נשענו בצורה חזקה על שיתוף פעולה עם הנשיא, בשל חוסר היציבות שבפרלמנט. הרייכסקנצלר האחרון בסדרת הקנצלרים של רפובליקת ויימאר היה אדולף היטלר, שמונה ב-30 בינואר 1933.
המשותף לכל הרייכסקנצלרים שכיהנו עד נפילת הקיסרות הוא השתייכותם למעמד האצולה. דבר זה השתנה עם הקמת רפובליקת ויימאר, לקראת מעבר לשיטת משאר פרלמנטרית ודמוקרטית יותר.
הקיסרות הגרמנית (1871 - 1918)
+62x62pxקנצלרי הקיסרות הגרמניתמס'דיוקןשם
(תקופת חיים)מפלגהתקופת כהונהקיסר
(תקופת שלטון)התחלהסיום1לא ממוסגר|100pxהנסיך
אוטו פון ביסמרק
Otto von Bismarck
(1815-1898)בלתי מפלגתי21 במרץ 187120 במרץ 1890וילהלם הראשון
Wilhelm I
60x60px
(1871-1888)פרידריך השלישי
Friedrich III
60x60px
(1888)וילהלם השני
Wilhelm II
60x60px
(1888-1918)2לא ממוסגר|100pxהרוזן
לאו פון קפריבי
Leo von Caprivi
(1831-1899)בלתי מפלגתי20 במרץ 189026 באוקטובר 18943לא ממוסגר|140x140pxהנסיך
כלודוויג, מהוהנלוהה-שילינגספירסט
Chlodwig zu Hohenlohe-Schillingsfürst
(1819-1901)בלתי מפלגתי29 באוקטובר 189417 באוקטובר 19004לא ממוסגר|127x127pxהנסיך
ברנהרד פון בילוב
Bernhard von Bülow
(1849-1929)בלתי מפלגתי17 באוקטובר 190014 ביולי 19095לא ממוסגר|133x133pxתאובלד פון בתמן-הולווג
Theobald von Bethmann-Hollweg
(1856-1921)בלתי מפלגתי14 ביולי 190913 ביולי 19176לא ממוסגר|133x133pxגאורג מיכאליס
Georg Michaelis
(1857-1936)בלתי מפלגתי14 ביולי 19171 בנובמבר 19177לא ממוסגר|145x145pxהרוזן
גאורג פון הרטלינג
Georg von Hertling
(1843-1919)מפלגת המרכז1 בנובמבר 191730 בספטמבר 19188לא ממוסגר|147x147pxהנסיך
מקס פון באדן
Max von Baden
(1867-1929)בלתי מפלגתי3 באוקטובר 19189 בנובמבר 19189לא ממוסגר|139x139pxפרידריך אברט
Friedrich Ebert
(1871-1925)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית9 בנובמבר 191813 בפברואר 1919ללא
רפובליקת ויימאר (1919 - 1934)
+60x60 פיקסליםקנצלרי רפובליקת ויימארמס'דיוקןשם
(תקופת חיים)מפלגהתקופת כהונהרייכסטאג
(שנת בחירות)נשיא
(תקופת כהונה)התחלהסיום1לא ממוסגר|100pxפיליפ שיידמן
Philipp Scheidemann
(1865-1939)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית13 בפברואר 191920 ביוני 1919האספה הלאומית
(1919)פרידריך אברט
Friedrich Ebert
78x78 פיקסלים
(1919-1925)2לא ממוסגר|100pxגוסטב באואר
Gustav Bauer
(1870-1944)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית21 ביוני 191926 במרץ 19203לא ממוסגר|100pxהרמן מילר
Hermann Müller
(1876-1931)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית27 במרץ 192021 ביוני 19204לא ממוסגר|138x138 פיקסליםקונסטנטין פרנבאך
Constantin Fehrenbach
(1852-1926)מפלגת המרכז25 ביוני 19204 במאי 19211
(1924)5לא ממוסגר|100pxיוזף וירט
Joseph Wirth
(1879-1956)מפלגת המרכז10 במאי 192114 בנובמבר 19226לא ממוסגר|100pxוילהלם קונו
Wilhelm Cuno
(1876-1933)עצמאי22 בנובמבר 192212 באוגוסט 19237לא ממוסגר|100pxגוסטב שטרזמן
Gustav Stresemann
(1878-1929)מפלגת העם13 באוגוסט 192330 בנובמבר 19238לא ממוסגר|100pxוילהלם מרקס
Wilhelm Marx
(1863-1946)מפלגת המרכז30 בנובמבר 192315 בינואר 19252
(מאי 1924)9לא ממוסגר|100pxהאנס לותר
Hans Luther
(1879-1962)עצמאי15 בינואר 192512 במאי 19263
(דצמבר 1924)פאול פון הינדנבורג
Paul von Hindenburg
78x78 פיקסלים
(1925-1934)(8)לא ממוסגר|100pxוילהלם מרקס
Wilhelm Marx
(1863-1946)מפלגת המרכז17 במאי 192612 ביוני 1928(3)לא ממוסגר|100pxהרמן מילר
Hermann Müller
(1876-1931)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית28 ביוני 192827 במרץ 19304
(1928)10לא ממוסגר|146x146 פיקסליםהיינריך ברינינג
Heinrich Brüning
(1885-1970)מפלגת המרכז30 במרץ 193030 במאי 19325
(1930)11לא ממוסגר|144x144 פיקסליםפרנץ פון פאפן
Franz von Papen
(1879-1969)עצמאי1 ביוני 193217 בנובמבר 19326
(יולי 1932)12לא ממוסגר|148x148 פיקסליםקורט פון שלייכר
Kurt von Schleicher
(1882-1934)עצמאי3 בדצמבר 193228 בינואר 19337
(נובמבר 1932)13לא ממוסגר|133x133pxאדולף היטלר
Adolf Hitler
(1889-1945)מפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית30 בינואר 19332 באוגוסט 1934
גרמניה הנאצית (1934 - 1945)
+50pxקנצלרי הרייך השלישימס'דיוקןשם
(תקופת חיים)מפלגהתקופת כהונהרייכסטאג
(שנת בחירות)נשיא
(תקופת כהונה)התחלהסיום1לא ממוסגר|133x133pxאדולף היטלר
Adolf Hitler
(1889-1945)
פיהרר ורייכסקנצלרמפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית2 באוגוסט 193430 באפריל 19458
(מרץ 1933) -9
(נובמבר 1933)10
(מרץ 1936)11
(אפריל 1938)2לא ממוסגר|100pxיוזף גבלס
Joseph Goebbels
(1897-1945)מפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית30 באפריל 19451 במאי 1945 -קרל דניץ
Karl Dönitz
70px
(1945)3לא ממוסגר|100pxלוץ שוורין פון קרוזיק (ראש השרים)
Lutz Graf Schwerin von Krosigk
(1887-1977)מפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית2 במאי 194523 במאי 1945
בונדסקנצלר
החוקה המערב גרמנית של 1949, חוקת גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz; מילולית: חוק בסיסי), מעניקה לקנצלר, שנקרא מעתה בונדסקנצלר, סמכויות ביצוע מרכזיות. מסיבה זו, יש המתייחסים למערכת הפוליטית הגרמנית כ"דמוקרטיית קנצלר". הממשלה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesregierung) מורכבת מהקנצלר ושרי הקבינט שלו או שלה. (מנהיג גרמניה המזרחית נשא בתואר "מזכיר המועצה המדינית של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", ולא בתואר קנצלר).
סמכות הקנצלר נובעת מהחוקה ומהמעמד שלו כמנהיג המפלגה או קואליציית המפלגות שמחזיקה ברוב הכיסאות בבונדסטאג (בגרמנית: Bundestag). בעבר, עם הלמוט קוהל ולאחר מכן גרהרד שרדר, אנגלה מרקל וגם כיום עם אולף שולץ, שימש ומשמש הקנצלר גם כמנהיג מפלגתו שלו. הדבר לא היה נכון באשר להלמוט שמידט.
בכל ארבע שנים, לאחר בחירות ארציות ותחילת כהונתם של חברי הבונדסטאג החדשים, נבחר הקנצלר בעזרת רוב קולות חברי הבונדסטאג, לאחר שהוצע כקנצלר על ידי נשיא גרמניה (בגרמנית: Bundespräsident). הצבעה זו היא אחד המקרים היחידים שבו יש להשיג רוב קולות מתוך כל חברי הבונדסטאג, בניגוד לרוב יחסי של המצביעים. הצבעה זו נקראת "קנצלרמרהייט" (בגרמנית: Kanzlermehrheit), ובשלה אף אולצו להגיע לפרלמנט בעבר חברי פרלמנט חולים (או בהיריון) כאשר הרוב המפלגתי היה קטן מדי.
אם מועמד הנשיא לא נבחר, יכול הבונדסטאג לבחור מועמד משלו תוך 14 יום. אם איש לא נבחר במהלך תקופה זו, הבונדסטאג יכול להכריז על בחירות חדשות למשרת הקנצלר. אם לאדם שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר יש רוב, הנשיא מחויב למנותו. אם לאדם שקיבל את המספר הרב ביותר של הקולות אין רוב בבונדסטאג, יכול הנשיא למנות אותו או לקרוא לבחירות חדשות.
הקנצלר הוא החבר היחיד בממשלה שממונה על ידי הבונדסטאג. השרים נבחרים על ידי הקנצלר בעצמו (וממונים רשמית על ידי הנשיא).
שלא כמו בפרלמנטים אחרים, הבונדסטאג לא יכול להפיל את הקנצלר בהצבעת אי אמון פשוטה, מאחר שברפובליקת ויימאר נוצלה אפשרות זו לרעה על ידי שני הקצוות הפוליטיים, במטרה לחתור תחת הקנצלר ותחת ההליך הדמוקרטי. במקום זאת, החלפתו המוקדמת של הקנצלר יכולה להעשות רק אם מוסכם על יורש. כדי לצבור תמיכה מהבונדסטאג, יכול הקנצלר לקרוא להצבעת אמון, שניתן לשלבה בהצעת חוק כלשהי. אם הוא לא מצליח להגיע לרוב בהצבעה מסוג זה, יכול הנשיא לפזר את הבונדסטאג.
סמכויות
סעיף 65 של החוקה מגדיר כיצד על הרשות המבצעת לתפקד ואת סמכויות בקאנצלר באמצעות, "עקרון הקנצלר": הקובע כי:
להציע לנשיא את המועמדים לתפקיד שר, כלומר חברי הקבינט הפדרלי. ניתן לפטר שרים לפי אותו הליך.
עומד בראש הקבינט הפדרלי ומנהל את ישיבות הקבינט.
מנהל את כל הממשל הפדרלי בהתאם לכללי הנוהל שאומצו על ידי הקבינט הפדרלי ואושרו על ידי הנשיא הפדרלי.
אחראי בפני הבונדסטאג בכל הנוגע לפעולת הממשלה .
בעתות חירום, מקבל לידיו את הסמכות הפיקוד על הכוחות המזוינים ומשמש כמפקד העליון (סעיף 115ב לחוק היסוד).
רשאי להעלות הצבעת האמון כדי לוודא שהבונדסטאג תומך במדיניות ממשלתו. אם ההצעה לא נתמכת על ידי רוב חברי הבונדסטאג, הנשיא הפדרלי, על פי הצעת הקנצלר הפדרלי, רשאי לפזר את הפרלמנט (סעיף 68 לחוק היסוד).
משמש כיושב ראש מועצת הביטחון הפדרלית.
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1949 - היום)
+65x65pxקנצלרי הרפובליקה הפדרלית של גרמניהמס'דיוקןשם
(תקופת חיים)סיעהתקופת כהונהבונדסטאג
(שנת בחירות)נשיא
(תקופת כהונה)התחלהסיום1לא ממוסגר|100pxקונראד אדנאואר
Konrad Adenauer
(1876-1967)המפלגה הנוצרית-דמוקרטית15 בספטמבר 194920 באוקטובר 19531
(1949)תיאודור הויס
Theodor Heuss
60px
(1949-1959)20 באוקטובר 195329 באוקטובר 19572
(1953)29 באוקטובר 195714 בנובמבר 19613
(1957)היינריך ליבקה
Heinrich Lübke
60px
(1959-1969)14 בנובמבר 196113 בדצמבר 19624
(1961)13 בדצמבר 196215 באוקטובר 19632לא ממוסגר|131x131 פיקסליםלודוויג ארהארד
Ludwig Erhard
(1897-1977)המפלגה הנוצרית-דמוקרטית16 באוקטובר 196326 באוקטובר 196526 באוקטובר 196530 בנובמבר 19665
(1965)3לא ממוסגר|145x145 פיקסליםקורט גאורג קיזינגר
Kurt Georg Kiesinger
(1904-1988)המפלגה הנוצרית-דמוקרטית1 בדצמבר 196621 באוקטובר 1969גוסטב היינמן
Gustav Heinemann
60px
(1969-1974)4לא ממוסגר|100pxוילי ברנדט
Willy Brandt
(1913-1992)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית22 באוקטובר 196915 בדצמבר 19726
(1969)15 בדצמבר 19727 במאי 19747
(1972) -לא ממוסגר|100pxולטר של
Walter Scheel
(1919-2016)
ממלא מקוםהמפלגה הדמוקרטית החופשית7 במאי 197416 במאי 19745לא ממוסגר|138x138 פיקסליםהלמוט שמידט
Helmut Schmidt
(1918-2015)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית16 במאי 197414 בדצמבר 1976ולטר של
Walter Scheel
60px
(1974-1979)14 בדצמבר 19764 בנובמבר 19808
(1976)קרל קרסטנס
Karl Carstens
60px
(1979-1984)6 בנובמבר 19801 באוקטובר 19829
(1980)6לא ממוסגר|100pxהלמוט קוהל
Helmut Kohl
(1930-2017)המפלגה הנוצרית-דמוקרטית1 באוקטובר 198229 במרץ 198330 במרץ 198311 במרץ 198710
(1983)ריכרד פון וייצזקר
Richard von Weizsäcker
60px
(1984-1994)11 במרץ 198718 בינואר 199111
(1987)18 בינואר 199117 בנובמבר 199412
(1990)רומן הרצוג
Roman Herzog
60px
(1994-1999)17 בנובמבר 199427 באוקטובר 199813
(1994)7 לא ממוסגר|136x136 פיקסליםגרהרד שרדר
Gerhard Schröder
(1944-)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית27 באוקטובר 199822 באוקטובר 200214
(1998)יוהנס ראו
Johannes Rau
60px
(1999-2004)22 באוקטובר 200222 בנובמבר 200515
(2002)הורסט קלר
Horst Köhler
60px
(2004-2010)8לא ממוסגר|139x139 פיקסליםאנגלה מרקל
Angela Merkel
(1954-)המפלגה הנוצרית-דמוקרטית22 בנובמבר 200528 באוקטובר 200916
(2005)28 באוקטובר 200917 בדצמבר 201317
(2009)כריסטיאן וולף
Christian Wulff
60px
(2010-2012)יואכים גאוק
Joachim Gauck
60px
(2012-2017)17 בדצמבר 201314 במרץ 201818
(2013)פרנק-ואלטר שטיינמאייר
Frank-Walter Steinmeier
60px
(2017-)14 במרץ 20188 בדצמבר 202119
(2017)9לא ממוסגר|132x132 פיקסליםאולף שולץ
Olaf Scholz
(1958-)המפלגה הסוציאל-דמוקרטית8 בדצמבר 2021מכהן20
(2021)
ראו גם
קנצלר אוסטריה
פוליטיקה של גרמניה
היסטוריה של גרמניה
נשיא גרמניה
קישורים חיצוניים
בונדסקנצלר - האתר הרשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמניה: פוליטיקה
קטגוריה:ממשלת גרמניה
קטגוריה:גרמניה: ממשל | 2024-10-16T13:25:41 |
בור (יסוד) | בור או בורון (באנגלית: Boron, בספרדית: Boro; בצרפתית: Bore) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי B ומספרו האטומי 5.
תכונות
בור בולע אור נראה אך הוא שקוף לאור תת-אדום.
מוליך חשמל גרוע בטמפרטורת החדר אבל מוליך מצוין בטמפרטורות גבוהות יותר.
לבור יש את כוח המתיחה הגבוה ביותר מכל היסודות, כלומר סיבים העשויים מבור מסוגלים לעמוד בלחץ ומשקל רב מבלי להישבר או להיקרע.
ממוזער|בור (יסוד)ספקטרום הפליטה האופייני לבור הוא בתחום האור הירוק.
כימיה
ימין|ממוזער|100px|פליטה אטומית של בור צובעת להבה בירוק
לבור שני אלקטרונים בקליפה 2s ואלקטרון אחד בקליפה 2p והוא נוטה להימצא בהיברידיזציה כך שאטום הבור במרכז משולש שווה-צלעות מישורי. ההיברידיזציה הזו משאירה אורביטל p ריק – אם נניח אטום הבור ושלושת אורביטלי ה-sp2 במישור XY הרי אורביטל pz אינו משתתף בקשר ויכול לקלוט שני אלקטרונים, בהתאם תרכובות BX3 הן חומצות לואיס. בהתאם הן יגיבו עם בסיסי לואיס ויתקבלו תרכובות שבהן הבור בקואורדינציה 4 ובמבנה טטראדרי בקירוב.
אנרגיות היינון הגבוהות מבדילות את הבור מחבריו לטור (אלומיניום, גליום, אינדיום, תליום) לכן הבור אינו יוצר תרכובות יוניות אלא בעיקר קשרים קוולנטיים. הכימיה של הבור דומה למדי לזו של הצורן: B(OH)3 הוא חומצה (בדומה לחומצה סיליצית), ההלידים של בור: BF3, BCl3, BBr3 אינם יציבים ועוברים מהר ובשלמות הידרוליזה (בדומה להלידים של צורן ובשונה מהלידים של אלומיניום). תחמוצות בור נוטות ליצור זכוכית וכמעט בלתי אפשרי לקבל B2O3 גבישי על ידי קירור של נתך.
הידרידים של בור
חיזור הלידים של בור נותן הידרידים. אי אפשר לקבל מונומר BH3 כל סינתזה נותנת דימר למשל:
קבוע שיווי המשקל לדימריזציה (יצירת משני ) הוא גבוה מאוד (בערך ) ואנתלפיית הפירוק של הדימר כ-. הסיבה ליצירת הדימר וליציבותו לא הייתה ברורה שכן, לכאורה, ל-BH3 יש "מספיק" אלקטרונים לספק את הערכיות של הבור והמונומר אמור להיות יציב כשם שההלידים של הבור יציבים כמונומרים. ההסבר ליצירת הדימרים הכולל קישור ייחודי ניתן על ידי William N. Lipsconb שזכה על כך בפרס נובל לכימיה ב-1976. המבנה המרחבי של הדימר (diborane): כל בור נמצא במרכז טטרהדרון מעוות; שני המימנים המגשרים נמצאים במרחקי קשר גדולים יותר מהמימנים האחרים ויוצרים זווית קשר קטנה יותר (ראו תמונה).שמאל|ממוזער|250px|מבנה של דיבור שני המימנים המגשרים קשורים בקשר של 2 אלקטרונים – 3 גרעינים המימנים ה"טרמינלים" (הקשורים לאטום בור אחד) יוצרים קשר σ רגיל עם אטום הבור (מחיבור אורביטל 1s של המימן ואורביטל היברידי sp3 של הבור. המימנים המגשרים תורמים אלקטרונים לקשר ייחודי של 2 אלקטרונים ושלושה גרעינים האורביטל הייחודי הזה נוצר מצירוף פונקציות הגל (אורביטלים) של שני אטומי הבור ואורביטל 1s של המימן. כך מתקבל אורביטל קושר, לא קושר ואנטי-קושר. שני האלקטרונים באטום ההידריד מאכלסים את האורביטל הקושר (הנמוך באנרגיה) ואין אלקטרונים לאכלוס האורביטלים האנטי-קושרים. מכאן מובן מדוע לא נוצרים דימרים בהלידים של בור (שכן לאניונים של ההלוגנים יש מספיק אלקטרונים לאכלס גם את האורביטל האנטי-קושר).
חומצה בורית
שמאל|ממוזער|250px|חומצה בורית
שמאל|ממוזער|250px|מבנה מולקולרי של חומצה בורית B(OH)3
שמאל|ממוזער|250px|מבנה הדימר של פרבוראט, קשרי הפראוקסיד מסומנים באדום
החומצה B(OH)3 היא אבקה לבנה מסיסה, כמינרל נקראת sassolite. חומצה בורית הוכנה לראשונה על ידי וילהלם הומברג (Wilhelm Homberg) במאה ה-18 על ידי סתירה של בוראקס בחומצה מינרלית.
B(OH)3 הוא חומצה בשל הימצאות אורביטל p ריק המסוגל לקבל זוג אלקטרונים לא קושר. במים התגובה החומצית תהיה
בחימום ל-C° 170 נפלטת מולקולת מים ומתקבל חומצה מטא-בורית metaboric acid HBO2 שמסיסותה במים קטנה. חומצה מטא-בורית ניתכת ב-C° 236 וכאשר מחממים מעל C° 300 מתקבלת חומצה טטרה-בורית או pyroboric acid, H2B4O7
בתמיסה מיימית בריכוזים הגבוהים מ-0.025M וב-pH 10–7 נוצרים אניונים פוליבוראטיים, למשל יון הטטרה-בוראט.
4B(OH)4− + 2H+ -----> B4O72− + 9H2O
פרט לטטרה-בוראט ניתן לסנתז גם פולי-בוראטים נוספים כדיבוראט, טרי-בוראט פנטהבוראט וכדומה. מוצאים בפולי-בוראטים גם יחידות משולשות BO3 וגם טטראדרים BO4 ככל שעולה המטען השלילי יש יותר טטראדרים כך למשל ל- יש טטראדר BO4 אחד וארבעה משולשי BO3 ואילו ל- יש ארבעה טטראדרים BO4 ושני משולשי BO3.
חומצה בורית מגיבה עם כהלים וחומצה גפרתית לקבלת אסטרים B(OR)3 שהם נוזלים שקופים. מתגובה עם פולי-כהלים (אתילן גליקול למשל) נוצרים קלאטים יציבים.
פרבוראט
מבוראטים עם מי חמצן או מחומצה בורית עם נתרן פרוקסיד מתקבל או פרבוראט (perborate) נמצא ממבנה הגביש כי החומר מורכב מדימרים:
כאשר שתי קבוצות הפר-אוקסו () מגשרות בין אטומי הבור הטטראדרליים כמודגם באיור חומר זה שימושי כמלבין בתכשירי כביסה, מלבינים לשינייםוביישומים אחרים משום שכך מספקים מי חמצן לתמיסה לשם הלבנה ממקור שהוא מוצק יציב. מלבינים כאלו תוקפניים פחות לצבעי בד מאשר תכשירים מבוססי אקונומיקה (נתרן תת-כלורי NaOCl). שיווי המשקל המתקבל בתמיסה
בוראקס
בוראקס (Borax) הוא מלח של חומצה בורית המצוי כמינרל טבעי במשקעים של אגמים מלוחים נוסחתו הכימית < . ייתכנו הרכבים שבהם יש פחות מי גביש, למשל Borax pentahydrate שנוסחתו כתיבה מדויקת יותר של הנוסחה היא משום שהבוראקס מכיל את האניון B4O5(OH)42− המורכב משני טטראדרים של BO4 ושתי יחידות של BO3 (משולשים מישוריים) כמודגם באיור.
שמאל|ממוזער|250px|מבנה של B4O5(OH)42− אטומי בור – ורוד, אטומי חמצן – אדום, מימנים – לבן. שני אטומי בור (בקצוות) במרכז משולש מישורי ושני אטומי בור (מגשרים) במרכזי טטראדרים
הבוראקס מסיס במים ומופיע בדרך כלל באבקה לבנה המורכבת מגבישונים רכים חסרי צבע.
שימושים
דטרגנט טבעי
בופר לתמיסות מעבדה כימיות וביוכימיות, למשל לאלקטרופורזה בג'ל של DNA
כחומר גלם בייצור אמייל, זכוכית (למשל פיירקס) וקרמיקה.
חומר מעכב בעירה
מונע פטרת
סליים
שימושים
כאמור, תרכובת הבור החשובה ביותר היא Na2B4O7 · 10H2O שמשמשת בכמויות גדולות ליצירת פיברגלס. שימושים נוספים:
בזכות להבתו הירוקה, לבור אמורפי מגוון שימושים בתחום הפירוטכניקה – זיקוקין די-נור ירוקים מכילים תרכובות בור.
חומצה בורית היא תרכובת חשובה בתעשיית הטקסטיל. שימשה גם בתחום הדברת חרקים.
לתרכובות בור שימוש נרחב בסינתזה של חומרים אורגניים.
מבור מייצרים זכוכית בורוסיליקט כדוגמת פיירקס (זכוכית עמידה בחום)או BK7 (זכוכית אופטית).
תרכובות בור משמשות כחומר שימור לעץ, יש בהן יתרון בזכות רעילותן הנמוכה.
בור-10 משמש כעזר בקרה בכורים גרעיניים, כמגן נגד קרינה וכגלאי נייטרונים.
לסיבי בור כוח מתיחה גבוה, הם קלים ומשמשים לעיתים קרובות בבניית מבנים בחלל האוויר.
NaBH4 יכול לחזר קטונים ואלדהידים לכוהלים ויש לו שימוש בכימיה אורגנית.
תרכובות בור שונות נראות מבטיחות לטיפול בדלקת מפרקים (ארתריטיס).
תרכובות מימן של בור משחררות אנרגיה רבה כשהן מתחמצנות והן נחקרו בתור דלק לטילים.
בור משמש כמאלח (מזהם) מסוג מקבל (Acceptor) בתעשיית המוליכים למחצה.
איזוטופים של בור
סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 6B5 1 6.04681(75)# 7B 2 7.02992(8) [MeV (2)1.4] E-24 s(50)350 (3/2-) 8B 3 8.0246072(11) ms (3)770 2+ 9B 4 9.0133288(11) [KeV (21)0.54] E-21 s(300)800 3/2- 10B 5 10.0129370(4) יציב 3+ 0.199(7) 0.18929–0.20386 11B 6 11.0093054(4) יציב 3/2- 0.801(7) 0.79614–0.81071 12B 7 12.0143521(15) ms (2)20.20 1+ 13B 8 13.0177802(12) ms (17)17.33 3/2- 14B 9 14.025404(23) ms (5)12.5 2- 15B 10 15.031103(24) ms (7)9.87 3/2- 16B 11 16.03981(6) [MeV 0.1>] 190E-12 s> 0- 17B 12 17.04699(18) ms (5)5.08 (3/2-) 18B 13 18.05617(86)# ns 26> (4-)# 19B 14 19.06373(43)# ms (13)2.92 (3/2-)#
היסטוריה
תרכובות בור ידועות לאדם כבר אלפי שנים. במצרים העתיקה, חניטה הייתה תלויה במחצב בשם נטרון שהכיל תרכובות בור יחד עם כמה מלחים נפוצים אחרים. בסין השתמשו כבר בשנת 300 לספירה בתרכובות בור בזיגוג זכוכית, גם ברומא העתיקה בור שימש להכנת זכוכית.
בור בודד לראשונה בשנת 1808, כאשר לואי ז'וזף גה-ליסאק (Joseph Louis Gay-Lussac), האמפרי דייווי ולואי ז'אק תנאר (Louis Jacques Thénard) הצליחו להכין תמצית 50% בור. חוקרים אלו לא זיהו את הבור כיסוד בפני עצמו.
רק ב-1824 זיהה יונס יאקוב ברצליוס (Jöns Jakob Berzelius) את הבור כיסוד בפני עצמו. ב-1909 הצליח הכימאי האמריקאי וויינטראוב (W. Weintraub) להפיק בור טהור.
צורה בטבע
ארצות הברית וטורקיה הן המקור הגדול ביותר לבור בעולם. בור לא נמצא בטבע בצורתו החופשית, הוא מופיע בתרכובות שונות, כמו למשל חומצה בורית.
לא קל לייצר בור טהור, השיטות הראשונות כללו תגובה בין בור חמצני למתכות כמו מגנזיום ואלומיניום, אבל התוצר הסופי היה לעיתים רחוקות נקי מזיהומים כמו תרכובות בור ומגנזיום או אלומיניום. היום מכינים בור טהור כשמערבבים בור הלוגני נדיף עם מימן בטמפרטורות גבוהות.
אמצעי זהירות
מרבית תרכובות הבור, וכן בור כשלעצמו, אינם רעילים ולכן אינם דורשים אמצעי זהירות מיוחדים. עם זאת, בוראנים, שהם תרכובות "אקזוטיות" של בור ומימן (למשל דיבוראן, B2H6 ופנטבוראן, B5H9), הם חומרים דליקים ורעילים ביותר ולכן דורשים אמצעי זהירות מיוחדים.
קישורים חיצוניים
בור בWebelements (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:בור
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות למחצה | 2024-07-27T16:40:11 |
אלפרד פון שליפן | הרוזן (גראף) אלפרד פון שליפן (בגרמנית: Alfred Graf von Schlieffen; 1833–1913), גנרל-פלדמרשל גרמני ואחד האסטרטגים המשפיעים ביותר בעת החדשה. שירת כקצין בצבא גרמניה מאז 1854, והשתתף במלחמה כנגד אוסטריה (1866) ובמלחמת צרפת–פרוסיה (1870 -1871). שימש כראש המטה הכללי של צבא הקיסרות הגרמנית (1891–1906), ושמו זכור עד היום בשל תוכניתו להביס את צרפת ורוסיה. פון שליפן הנהיג רפורמות ושיפורים רבים בצבא הגרמני בתקופת כהונתו. הוא איחד את תפיסות הלחימה בקרב הקצונה הגרמנית ושיפר לאין ערוך את המערך הלוגיסטי ומערך התותחנים של צבא גרמניה.
ביוגרפיה
פון שליפן נולד בברלין ב-28 בפברואר 1833 לקצין בצבא הפרוסי בדרגת רב-סרן. בשנת 1853 התקבל לאוניברסיטת ברלין כסטודנט למשפטים, אך התגייס באותה שנה לצבא הפרוסי. בשנת 1854 קיבל דרגת לויטננט (סג"ם). בשנים 1858-1861 למד באקדמיה הצבאית בברלין, ובשנת 1862 קיבל דרגת אובר-לויטננט (סגן). בשנים 1863–1865 שירת במדור הטופוגרפי של המטה הכללי הפרוסי. בשנת 1866 נשלח לפריז ללמוד צרפתית.
עם פרוץ מלחמת שבעת השבועות צורף פון שליפן אל קורפוס הפרשים של הארמייה ה-1, והשתתף בה כקצין מטה בדרגת האופטמן (סרן). לאחר המלחמה הוחזר אל המטה הכללי הפרוסי ונשלח שוב לפריז, הפעם כנספח צבאי. בשנת 1868 שירת כקצין מטה בקורפוס ה-10. לאחר מכן שירת כמ"פ בחטיבת הדרגונים ה-2 עד שנת 1870, בה הוחזר אל המטה הכללי הפרוסי. במלחמת צרפת–פרוסיה צורף אל המטה של הדוכס ממקלנבורג-שוורין, שכוחותיו לחמו בדרום צרפת, והועלה לדרגת מיור (רב-סרן).
לאחר המלחמה קיבל תפקיד כקצין מטה כללי בקורפוס ה-15. בשנת 1868 התחתן, אך אשתו מתה בשנת 1872 כשילדה את בתם השנייה.
בשנת 1876 הועלה פון שליפן לדרגת אוברסט-לויטננט (סא"ל), והוצב לפקד על רגימנט משמר האולנים ה-1 בפוטסדאם, תפקיד אותו מילא עד 1886 ובמהלכו הועלה לדרגת אוברסט (אל"ם). לאחר סיום תפקידו הועלה לדרגת גנרל מיור (תא"ל) ושימש כראש אגף במטה הכללי הפרוסי. בשנת 1888 קיבל דרגת גנרל לויטננט (אלוף).
ב-7 בפברואר 1891 פורסם מינויו לראש המטה הכללי של הצבא, ובשנת 1903 הועלה לדרגת גנרל אוברסט. ב-1 בינואר 1906 פרש פון שליפן מהצבא. במשך כל תקופת שירותו כראש המטה הכללי לא אירע אף סכסוך מזוין.
בצעד חריג, 5 שנים לאחר פרישתו, הוענקה לו דרגת גנרל פלדמרשל על ידי הקיסר וילהלם השני, בניגוד לנוהג להעניק דרגה זו רק לגנרל שפיקד על כוח שניצח בקרב.
פון שליפן מת ב-4 בינואר 1913.
תוכנית שליפן
בעקבות כריתת הברית בין צרפת לרוסיה ב-1894 פיתח שליפן תוכנית לניצחון במלחמה. לפי התוכנית, היה אמור צבא גרמניה לערוך מלחמת הגנה בחזית רוסיה וכן באלזס ולוריין, ולהפנות את כל כוחו לתקיפת צפון צרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג הנייטרליות. לאחר חיסול כוחה הצבאי של צרפת ניתן היה לפי התוכנית להפנות את משאביה של גרמניה למאמץ בחזית רוסיה. תוכניתו של שליפן, שהתבססה רבות על קרב קאנאי אותה חקר, לא יצאה לפועל בימי חיו. יורשו, מולטקה הצעיר, הכניס בה שינויים רבים עד כדי כך שהיא אבדה את העוקץ שבה ולא הגשימה את שאיפותיה של גרמניה לניצחון מהיר במלחמת העולם הראשונה.
לקריאה נוספת
יהודה ואלך, תורות צבאיות, הוצאת מערכות, 1978
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:תאורטיקנים צבאיים
קטגוריה:האימפריה הגרמנית: אישים
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:נספחים צבאיים
קטגוריה:אנשי צבא פרוסים
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1833
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1913
קטגוריה:חברי הבית העליון של הלנדטאג של פרוסיה | 2024-05-27T21:22:35 |
פנינה רוזנבלום | ממוזער|250 פיקסלים|פנינה רוזנבלום מדגמנת מעיל פרווה סינתטי של חברת טדמור במהלך שבוע האופנה של ישראל, 1973
פנינה רוזנבלום (נולדה ב-30 בדצמבר 1954) היא אשת עסקים בתחום מוצרי הקוסמטיקה, דוגמנית צמרת ושחקנית בעברה, כוכבת מדורי רכילות, וחברת הכנסת מטעם הליכוד בכנסת ה-16 למשך כארבעה חודשים (דצמבר 2005 – אפריל 2006).
ביוגרפיה
פנינה רוזנבלום נולדה וגדלה בפתח תקווה לצבי, יוצא גרמניה ותקווה, ילידת עיראק, יש לה אחות גדולה ממנה. כשהייתה בת שנה ושמונה חודשים נטש אביה את הבית וניתק קשר עם המשפחה. ילדותה עברה עליה בדוחק בשכונה ליד השוק בפתח תקווה.
ב-1986, לאחר שאיתרה את אביה צבי בגרמניה, גילתה רוזנבלום שיש לה עוד שני אחים-למחצה ממנו: פרידה מנשה, והייקו.
בשנת 1971 הופיעה רוזנבלום לראשונה בסרט "מלכת הכביש", ואמה תבעה לאסור את הקרנת הסרט בשל העובדה שרוזנבלום הופיעה בו בחזה חשוף, אך תביעתה נדחתה. בהמשך אותה שנה נבחרה לסגנית שנייה של "מלכת המים". אירועים אלה היו תחילת קריירת הדוגמנות שלה. בתחילת שנות השבעים ניגשה לתחרות מלכת היופי ותמונתה הופיעה כאחת המועמדות בשבועון "לאשה" אך לאחר מכן חשבה שהפסד בתחרות יזיק לקריירה שלה ופרשה ממנה.
בתחילת 1974 התגייסה לצה"ל ושירתה בלהקות צבאיות, וכעבור שבעה חודשי שירות השתחררה מצה"ל.
בשנת 1975 הקליט צביקה פיק את השיר "רינה טיל", שכתבו אהוד מנור ופיק; השיר מספר על רוזנבלום ועל הניסיון לגייס אותה לצה"ל. רוזנבלום הופיעה גם כאורחת בסדרה "ניקוי ראש".
היא המשיכה את קריירת הדוגמנות שלה והייתה דוגמנית מובילה בישראל, ובארצות הברית (שם התגוררה מספר שנים ונקראה פנינה גולן, שם שביטלה כשחזרה לישראל).
בנוסף השתתפה כשחקנית בסרטים "עם ישראל חי" (בתפקיד עצמה), "לא לשידור" ו"כאסח".
עסקה בפעילות ציבורית, ביחסי ציבור ובעיתונות. כתבה טורים למגזינים "זמנים מודרניים", "ראש אחד", "מוניטין" ו"לאשה".
בשנות השמונים ניסתה רוזנבלום את כוחה כזמרת. בשנת 1982 כתב לה יורם מארק-רייך, מנהיג להקת "קילר הלוהטת" את השיר "אני לא בלונדינית טיפשה", אבל למרות שהתכוונה לבצע ולהקליט אותו, היא כנראה נסוגה מהרעיון.
היא השתתפה בתחרות הקדם-אירוויזיון 1983 עם השיר "תמיד אישה" (הקרדיט למילים וללחן היה שלה משום שדני רובס ביקש שלא לציין את שמו), שהגיע למקום האחרון. השיר שוחזר באמצע שנות התשעים כשביצעה אותו גם עם חברי "הקומדי סטור" בתוכנית בערוץ 2. כמו כן, שחזור נוסף לשיר התבצע בשנת 2018. בשנת 1984 הוציאה לרדיו מספר סינגלים: "עם ישראל חי בקושי" שבוצע בדואט עם צביקה פיק, "קיץ של אהבה", בדואט עם אילן בן שחר, "וידוי אישי" וגרסת דיסקו לשירה של מרילין מונרו "My Heart Belongs To Daddy". ב-2004 הקליטה רוזנבלום את השיר "חיה את החלום" כשיר הנושא של תוכניתה "החיים על פי פנינה" ב. בעקבות השיר "תמיד אישה" והעובדה שלא הייתה זמרת מקצועית, הפכה רוזנבלום למושא ללעג ולמעט שיר זה, לא זכו שיריה הנוספים להצלחה דומה.
בשנת 1989 הקים איציק אבנרי את חברת הקוסמטיקה על שמה - "פנינה רוזנבלום בע"מ". רוזנבלום מנהלת אותה עד היום ובשנים האחרונות בנוסף למוצרי קוסמטיקה החברה החלה לשווק גם מוצרי מזון בריאות.
1991–2010
ממוזער|250px|פנינה רוזנבלום עם משה חיים ואברהם בייגה שוחט, 1993
רוזנבלום התמודדה יחד עם אבי בלשניקוב ברשימה עצמאית בשם "פנינה רוזנבלום" בבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999, אך כשלה ולא עברה את אחוז החסימה, לאחר שחסרו לה כ-4,700 קולות. לאחר מכן הצטרפה למפלגת הליכוד וניסתה להיבחר מטעמה לכנסת. בבחירות המקדימות במרכז הליכוד, הגיעה רוזנבלום למקום ה-39. מפלגת הליכוד זכתה באותן בחירות ב-38 מנדטים, ורוזנבלום לא נבחרה לכנסת. ב-14 בדצמבר 2005, לאחר שכבר הוחלט על פיזור הכנסת, הושבעה רוזנבלום לכנסת ה-16 מטעם סיעת הליכוד, לאחר שצחי הנגבי התפטר מהכנסת על רקע הצטרפותו למפלגת קדימה. היא כיהנה בכנסת עד אפריל 2006. בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לקראת הבחירות לכנסת ה-17, נבחרה למקום ה-56 בלבד, והחליטה לפרוש מהחיים הפוליטיים.
ב-2005 הנחתה את סדרת המציאות בכיכובה בשם "החיים על פי פנינה" ששודרה ב ובערוץ 2. היא השתתפה בתוכניות טלוויזיה רבות, בהן "הראשון בבידור" עם דודו טופז, "החיים יפים" עם עינת ארליך, "לרדת בגדול" ו"אורי גלר מחפש את היורש" והופיעה בתחרות היופי "את המודל" שבה ביצעה את שירה של שרית חדד "קח את הכול".
בשנת 2006 חויבה, בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, לשלם פיצויים לעובדים זרים שהעסיקה בביתה באופן לא חוקי.
בבחירות לכנסת ה-18 (2009) הוצבה במקום ה-46 ברשימת הליכוד לכנסת, אך לא נכנסה לכנסת.
בשנת 2009 התחרתה בעונה החמישית של תוכנית המציאות "רוקדים עם כוכבים" בערוץ 2 של רשת, לצד הרקדן דניס בלוצרקובסקי. הם הודחו ראשונים מהתוכנית.
2010 ואילך
ממוזער|251x251 פיקסלים|רוזנבלום מנחה את טקס פסטיבל אירועי הגאווה "וויגסטוק" במרכז הגאה, בשנת 2016, תל אביב, כשלצידה מלכת הדראג קיי לונג שהופיעה בדמותה כמחווה להופעתה של רוזנבלום בקדם אירוויזיון 1983 עם השיר "תמיד אישה".
בשנת 2011 יצאה בקמפיין להפחתת העמלות והריביות בבנקים. היא ביקשה את תמיכתם של חברי כנסת ואנשי עסקים במסע שתועד בראיון שהעניקה לנדב בורנשטיין. בהמשך חברה לח"כ דני דנון לניסוח הצעת חוק שתפחית מיידית את העמלות והריביות.
בשנת 2012 היה לחברת הקוסמטיקה של רוזנבלום מחזור שנתי של כ-30 מיליון שקלים לשנה.
בשנת 2014 השתתפה עם בתה חן בעונה הרביעית של תוכנית המציאות "המירוץ למיליון" בערוץ 2 של רשת. בעקבות פציעתה בראשית המירוץ היא ובתה היו הזוג הראשון שהודח.
ב-2018 הוציאה קליפ מחודש לשירה "תמיד אישה".
בשנת 2021 בזמן מבצע שומר החומות שיתפה רוזנבלום פעולה עם הזמר והיוצר בריו חקשור בשיר שכתבה על המצב.
בשנת 2022 לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הוציאה לאור את השיר שנקרא "בואו נתאחד".
בשנת 2023 בראשית מלחמת חרבות ברזל, הקליטה שיר שכתבה בעקבות המצב שנקרא "איפה הייתם בשביעי לעשירי". בשנת 2024 הקליטה שיר שכתבה בעקבות המתקפה האיראנית על ישראל (אוקטובר 2024) שנקרא "איראן Don't shoot".
באותה השנה הקליטה שיר נוסף שנכתב בעקבות הלחימה בצפון בשם "צפון בוער".
חיים אישיים
ב-1992 נישאה למשה חיים הצעיר ממנה ב-13 שנים, והם אימצו מבית יתומים באוקראינה את בתם (ילידת 1993) ומבית יתומים ברומניה את בנם (יליד 1995) כתינוקות. רוזנבלום עשתה זאת לדבריה, כיוון שלא יכלה להביא ילדים לעולם בעצמה. הזוג התגרש ב-2001, נישא בשנית ולאחר זמן קצר התגרש שוב ב-2003.
ב-2004 נישאה בשלישית לאיש העסקים רוני סימנוביץ', גרוש ואב לשלושה ילדים מנישואיו הראשונים, בהם הדוגמנית קורל סימנוביץ'. ב-2005 הודיעה רוזנבלום שהיא בהריון, אך עברה הפלה לאחר מכן.
ב-1992 רכשה רוזנבלום וילה ברמת גן, והדבר התפרסם כאחת מעסקאות הנדל"ן היקרות שנעשו בארץ, ובנוסף התפרסמו המסיבות שערכה בביתה. ב-2011 היא עברה להתגורר בשכונת רמת אביב בתל אביב.
ב-2014 השתתפה רוזנבלום עם בתה חן במרוץ למיליון והודחו ראשונות, עקב פציעתה של פנינה.
לקריאה נוספת
אוטוביוגרפיות:
פנינה רוזנבלום, "רגעים מתוקים". הוצאת "דליה פלד", 1983.
פנינה רוזנבלום, "הדרך אל החלום". הוצאת "ידיעות אחרונות", 2000.
קישורים חיצוניים
פנינה רוזנבלום - אוטוביוגרפיה, באתר חברת הקוסמטיקה של פנינה רוזנבלום
פנינה רוזנבלום באתר "סטריאו ומונו"
אילן רבינוביץ מראיין את פנינה רונבלום בתוכנית הרדיו "ציפור נפש", פודקאסט באתר ICAST
"אי אפשר בלי אמונה": פנינה רוזנבלום ויפית לוי (סמנכ"לית רמי לוי) בשיחה מרתקת - ערוץ הידברות, עכשיו קרוב | פרק 6
הערות שוליים
*
קטגוריה:דוגמניות ישראליות
קטגוריה:דוגמנים ישראלים
קטגוריה:נשות עסקים ישראליות
קטגוריה:אנשי עסקים ישראלים
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שהשתתפו בתוכניות מציאות ישראליות
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:מנחות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:מתחרי רוקדים עם כוכבים (ישראל)
קטגוריה:חברות הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:מתחרי המירוץ למיליון (ישראל)
קטגוריה:מתחרות המירוץ למיליון (ישראל)
קטגוריה:זוכות מלכת המים
קטגוריה:פתח תקווה: חברי הכנסת
קטגוריה:מנהלות ישראליות
קטגוריה:מנהלים ישראלים
קטגוריה:אנשי עסקים בתחום הקוסמטיקה
קטגוריה:מתמודדות קדם-האירוויזיון
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:תעשיית קוסמטיקה בישראל
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי עסקים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1954
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954 | 2024-10-19T11:22:18 |
משקל | vi:Tương tác hấp dẫn#Trọng lực | 2024-10-07T06:07:40 |
אייל ברקוביץ | REDIRECT אייל ברקוביץ' | 2018-04-28T15:03:22 |
בור (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-06-20T00:51:12 |
הפרעה דו-קוטבית | הפרעה דו־קוטבית (באנגלית: Bipolar disorder, נודעת גם בשמה הלועזי המקוצר כ"בי־פולאריות"), שנודעה בעבר גם בשם מאניה דֶפרסיה (Manic depression), היא הפרעה נפשית ממשפחת הפרעות מצבי הרוח, המתאפיינת במנעד רגשי רחב הבא לידי ביטוי בגלים (אפיזודות, פרקי זמן מסוימים) של שינויים – לעיתים אף קיצוניים מאוד – במצב הרוח של החולה, ללא-תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות.
ב-ICD 10 (קטלוג המחלות וההפרעות הנפשיות של ארגון הבריאות העולמי) מופיעה הפרעה זו בפרק העוסק בהפרעות מצב רוח, יחד עם דיכאון חד-קוטבי (דיכאון מז'ורי) והפרעות מצב רוח נוספות. ה-DSM 5 מקדיש להפרעה זו פרק שלם (Bipolar Related Disorders), בנפרד מהפרעות מצב רוח.
אבחנה
אבחנה של הפרעה דו-קוטבית מתבססת על הערכה קלינית וניתנת על-ידי פסיכיאטר. מקובל לקבוע את האבחנה על בסיס הקריטריונים האבחנתיים המופיעים ב-DSM 5. אף שמרבית החולים בהפרעה דו-קוטבית ילקו גם באפיזודה דיכאונית במהלך חייהם, הופעת אפיזודה דיכאונית איננה הכרחית לשם מתן אבחנה של מחלה דו-קוטבית מסוג I (מספיקה הופעה של אפיזודה מאנית בלבד) אלא רק למחלה דו-קוטבית מסוג II (ראה להלן). אין בדיקות דם או הדמיה מקובלות בשימוש קליני המשמשות לאבחנה.
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה מאנית לפי DSM 5
מצב של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאוד, הנמשך שבוע לפחות ללא הפוגה.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטומים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות) נוכחים בעוצמה רבה, ושונים מאוד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזיות
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
דברנות יתר; דברנות מתוך דחף לדבר
מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
הגברת פעילות מוכוונת מטרה, המלווה בעוררות גבוהה
ישנה מעורבות (חסרת רסן, לעיתים) בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת, או החלטות הרות גורל
ההפרעה במצב הרוח חמורה דייה כדי לגרום לפגיעה קשה בתפקוד החברתי והתעסוקתי, או להופעת צורך ממשי באשפוז פסיכיאטרי על מנת למנוע פגיעה עצמית או פגיעה באחרים
האפיזודה איננה תוצר השפעתם של סמים או תרופות כלשהן. אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול.
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה היפומאנית לפי DSM 5
מצב רוח מרומם או נרגן והתנהגות משימתית ומוגברת, הנמשכים במשך ארבעה ימים ברציפות ללא הפוגות כלשהן.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטומים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות) נוכחים בעוצמה רבה, ושונים מאוד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
דברנות יתר; דברנות מתוך דחף לדבר
מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
הגברת פעילות מוכוונת מטרה, המלווה בעוררות גבוהה
ישנה מעורבות (חסרת רסן, לעיתים) בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
האפיזודה מלווה בשינוי ברור בתפקוד שאינו טיפוסי לאדם בשעה שהוא חפשי מתסמינים.
ההפרעה במצב הרוח והשינוי בתפקוד נצפים על ידי אחרים.
האפיזודה אינה חמורה מספיק כדי לגרום לנכות או לפגיעה תעסוקתית/חברתית ניכרת, או כזו המחייבת אשפוז. (ביטויים פסיכוטיים מעידים על מאניה ולא על היפומאניה)
האפיזודה איננה תוצר השפעתם של סמים או תרופות כלשהן. אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול.
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה דיכאוניתDSM-5
הקריטריונים הדרושים לאבחנה של אפיזודה דיכאונית בהפרעה דו-קוטבית זהים לאלו הדרושים לאבחנת דיכאון מז'ורי (הנקרא גם "הפרעת דיכאון חד-קוטבית"). נטען כי אפיזודות דיכאוניות בקרב מטופלים הסובלים ממחלה דו-קוטבית נוטות להיות קשות יותר בחומרתן, ולעיתים בעלות מאפיינים קליניים שונים מעט.
חמישה או יותר מהתסמינים הבאים מתקיימים בו זמנית במשך שבועיים רצופים ומהווים שינוי מהתפקוד הרגיל שקדם להם, כאשר לפחות אחד מהתסמינים הוא דיכאון או אובדן עניין/הנאה. לא יכלל תסמין המיוחס בוודאות למצב רפואי אחר.
מצב רוח דיכאוני רוב היום כמעט בכל יום, על סמך דיווח סובייקטיבי: עצבות, חוסר תקווה, ריקנות, בכי שנצפה על ידי אחרים (בילדים ומתבגרים תיתכן גם נרגנות).
ירידה ניכרת בהתעניינות או בהנאה מכל פעילות או מרוב סוגי הפעילויות במשך רוב היום, כמעט בכל יום (על סמך דיווח האדם עצמו או דיווח של אדם אחר).
אובדן משקל משמעותי (5% ומעלה), שלא במסגרת של דיאטה. עליה או ירידה בתיאבון כמעט בכל יום. ילדים יכשלו להשיג את המשקל המצופה על פי גילם.
נדודי שינה או שינה מרובה כמעט בכל יום.
תחושת עוררות רבה וחוסר מנוחה או האטה בפעילות הפסיכומוטורית, כמעט בכל יום (כפי שנצפה על ידי אחרים, ולא על סמך תחושה אישית).
עייפות רבה או אובדן אנרגיה, כמעט בכל יום.
תחושת חוסר ערך או רגשות אשם בלתי הולמים (למעט תחושת אשם על החולי עצמו). ייתכנו מחשבות שווא ממושכות.
ירידה ביכולת האדם לחשוב, להחליט ולהתרכז, ע"פ דיווח עצמי או דיווחם של אחרים.
מחשבות חוזרת על מוות (לא רק פחד ממוות), ומחשבות חוזרות על אובדנות ללא תכנון, ניסיון אובדני, או תכנון קונקרטי להתאבד.
התסמינים גורמים למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד התעסוקתי והחברתי, כמו גם בתחומי תפקוד חשובים אחרים.
האפיזודה איננה תוצר השפעתם של סמים, תרופות, מצב רפואי או מצב פיזי כלשהו.
הערה: מצבי אובדן משמעותי (מוות של אדם קרוב וכדומה) עשויים לעורר תגובת אבל המותאמת לאובדן.
סיווג הפרעה דו-קוטבית
ב-DSM וכן ב-ICD מקובלת הבחנה בין שני סוגי הפרעה דו-קוטבית: סוג I וסוג II. שני הסוגים נבדלים זה מזה במהלך ההפרעה, בתמונה הקלינית ובפרוגנוזה.
הפרעה דו-קוטבית מסוג I
התמונה הקלינית של הפרעה זו כוללת שני גלים חוזרים לפחות של הפרעה חמורה במצב הרוח (דיכאון, מאניה או שניהם גם יחד), עם גלים חוזרים שביניהם יש החלמה. עם זאת, יש להדגיש שלשם מתן אבחנה של מחלה דו-קוטבית מסוג I אין צורך בהופעה של אפיזודה דיכאונית ומספיקה אפיזודה מאנית בלבד. צורה זו של הפרעה דו-קוטבית נחשבת לקלה יותר ויש לה פרוגנוזה טובה יותר בהשוואה לסוג השני.
הפרעה דו-קוטבית מסוג II
הפרעה זו מתאפיינת בגלי היפומאניה וגלי דיכאון קשים וממושכים. בין הגלים יש חזרה לתפקוד. עם זאת, הפגיעה הכרונית בהפרעה זו ניכרת יותר מאשר בהפרעה מסוג 1.
מהלך ההפרעה והפרוגנוזה
סוג I
ההתחלה היא על פי רוב בשני גלים חוזרים לפחות, בהם ניכרת הפרעה חמורה במצב הרוח, שביטויה העיקרי הוא בדיכאון, במאניה, או בשניהם גם יחד. להפרעה יש אופי אפיזודי, המתאפיין בגלים חוזרים עם החלמה ביניהם. בחלוף השנים ההפרש בין גל לגל הופך להיות יותר ויותר קצר ויש נטייה ליותר גלים דיכאוניים. בסוג זה של הפרעה דו-קוטבית יש הבדל בין נשים וגברים מבחינת מהלך ההפרעה ואופן תחילתה: אצל נשים תתפתח לרוב אפיזודה דיכאונית. אצל גברים לעומת זאת תתפתח אפיזודה מאנית. התחלת הופעת התסמינים היא חדה וחריפה. הגל החריף קצר בדרך כלל. עם טיפול תרופתי מתאים הוא מסתיים ברוב המקרים כעבור ימים ספורים. ללא טיפול הוא עלול להמשך זמן רב יותר. הגל הדיכאוני בדפוס הפרעה זה מתחיל בדרך כלל בהדרגה ויכול להמשך לאורך שבועות. הוא עלול להיות מלווה בחרדה (לרבות סימני חרדה גופניים כמו זיעה קרה, קצב לב מוגבר וכדומה) בפוביות ועוד. בחלק מהמקרים תחילת הגל הדיכאוני משולבת באירוע דחק רב משמעות. במקרה של אירוע כזה, גל הדיכאון יהיה מהיר יותר. ייתכנו שילובים שונים של סדר הופעת הגלים באנשים שונים. כמו כן, יש הבדל בתדירות הגלים, בעוצמתם, ובאופן בו הם מתחילים ומסתיימים. אצל כ־5% עד 15% מהאנשים עשויים להופיע בשנה אחת ארבעה גלים מלאים (דיכאון ומאניה ברצף אחד) או יותר. מצב זה מכונה Rapid Cycling (מעגליות מהירה). ההפרעה לתפקוד גדולה, בעיקר כשהאדם נמצא בתוך גל מאני או דפרסיבי. עם זאת, רוב בני האדם חוזרים לתפקוד מלא או כמעט מלא בין גל אחד למשנהו. אצל שליש מהאנשים נשארים סימנים כרוניים של מגבלה נפשית, הקיימת גם בין הגלים.
סוג II
ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות או במהלך העשור השלישי לחיים, מעט מאוחר יותר מאשר סוג 1, ומוקדם יותר מאשר דיכאון מז'ורי. ב-12% מהמקרים מתחילה הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 בגל יחיד או במספר גלים של דיכאון. לדיכאון יש שלב מקדים שעשוי להיות מלווה בחרדה, הפרעות אכילה, או שימוש בסמים. הפרוגנוזה לדפוס הפרעה 2 טובה פחות מזו של דפוס הפרעה 1, הן בשל האופי הכרוני של הפגיעה בתפקוד, הן בשל הנטייה החזקה יותר לתחלואה נלווית (שימוש בסמים ואלכוהול), והן בשל האפשרות של מעבר לקצב התקפים מהיר יותר. גם בסוג 2 קיימת תופעת ה-Rapid Cycling בשיעור דומה כמו בהפרעה מסוג 1.
כאשר ההפרעה מתונה, עשויים אנשים במצב של היפומאניה להיות יצירתיים באופן מיוחד. אם היצירתיות מונעת על ידי אימפולסיביות, היא עלולה להיות קשורה גם לדחף אובדני, עד כדי ניסיון התאבדות.
שכיחות ואפידמיולוגיה
לאורך שנה אחת 0.6% מהאוכלוסייה הכללית יפתחו את ההפרעה. שכיחות זו זהה לשני סוגי ההפרעה הדו-קוטבית. ההסתברות לפתח את ההפרעה לאורך החיים היא בערך 1.1:1/ אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בקרב שירותי טיפול ראשוני (מרפאה או בית חולים) נע שיעור המאובחנים עם ההפרעה בין 0.5% ל 4.3%, כתלות בכלי בו השתמש הבודק על מנת לאבחן את ההפרעה. שיעור כלל המאובחנים עם הפרעות מספקטרום ההפרעה הדו-קוטבית (הכולל הפרעה דו-קוטבית, ציקלותימיה, מצבים מאניים על רקע שימוש בסמים/תרופות ומצבים מאניים על רקע רפואי אורגני), עומד על 9.3%.
שכיחות בישראל
על-פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2003–2004 שיעור ההפרעה הדו-קוטבית עמד על 0.5% (0.7% לאורך החיים). שיעור חוויית המוגבלות הסובייקטיבית עליה דיווח המרואיין בהפרעת חרדה מוכללת היה גבוה יותר ככל שרמת ההכנסה הייתה גבוהה יותר: בעלי הכנסה גבוהה דיווחו על קצת יותר מ-70% מוגבלות, בעלי הכנסה בינונית דיווחו על כ-68%, ובעלי הכנסה נמוכה דיווחו על רמת מוגבלות של פחות מ-55%.
גורמי סיכון פרוגנוסטיים
סוג 1
סביבתיים: ההפרעה על שני תת-סוגיה שכיחה יותר בארצות מפותחות (1.4%) בהשוואה לארצות מתפתחות (0.7%). גברים ונשים פרודים, גרושים ואלמנים, נמצאים בסיכון רב יותר לפתח הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 בהשוואה לגברים ונשים שמעולם לא נישאו.
גנטיים ופיזיולוגיים: המנבא החזק והעקבי ביותר להתפתחות ההפרעה הוא קיום מקרה נוסף של הפרעה דו-קוטבית במשפחה. הסיכון להתפתחות ההפרעה בקרב מי שיש במשפחתם הגרעינית אנשים עם הפרעה מסוג 1 או 2 מגיע לעד פי עשרה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. לאור ממצאים המצביעים על כך שסכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית חולקים מאפיינים גנטיים משותפים, סכיזופרניה במשפחה מעידה על סיכון גבוה יותר לפיתוח הפרעה דו-קוטבית.
נסיבתיים: לאחר שהתרחשה אצל אדם אפיזודה מאנית עם מאפיינים פסיכוטיים, סביר שגם הגלים המאניים הבאים יתאפיינו במאפיינים פסיכוטיים. כאשר האפיזודה הנוכחית מלווה ברגש בלתי הולם עם מאפיינים פסיכוטיים, צפויה בין האפיזודות התאוששות חלקית בלבד.
סוג 2
גנטיקה ופיזיולוגיה: שכיח בעיקר בקרב אנשים שבמשפחתם יש אדם אחד לפחות החי עם ההפרעה.
נסיבתיים: דפוס ה-Rapid Cycling מתאפיין בפרוגנוזה טובה פחות. החזרה לתפקוד בין הגלים טובה יותר ככל שהגיל צעיר יותר. כמו כן, מנבאים שנמצאו קשורים לשיפור בהחלמה התפקודית כוללים שנות השכלה רבות יותר, פחות שנים של התמודדות עם ההפרעה, וקשרי נישואין.
תחלואה נלווית
סוג 1
הפרעות חרדה: פוביה ספציפית; חרדה חברתית; התקפי אימה (פאניקה)
הפרעות התנהגות והפרעות שליטה בדחפים
הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD)
הפרעות שימוש בחומרים (סמים)
מחלות אורגניות: תסמונת מטבולית ומיגרנה (השכיחה יותר בקרב אנשים עם דפוס של Rapid Cycling) שכיחות יותר בקרב אנשים עם הפרעה דו-קוטבית מאשר באוכלוסייה הכללית.
סכנה אובדנית: הסכנה האובדנית לאורך החיים גדולה לפחות פי 15 מזו של האוכלוסייה הכללית.
סוג 2
הפרעות חרדה מופיעות אצל כ־75% מהאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. השכיחות גבוהה במיוחד בקרב ילדים ובני נוער.
הפרעות שימוש בחומרים (סמים) ב-37%.
כ-14% ממי שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 יפתחו במהלך חייהם הפרעת אכילה (ברוב המקרים Binge Eating Disorder), ובמידה פחותה אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה.
סכנת אובדנות: כשליש מהאנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II מדווחים על כך שניסו להתאבד. שיעור ההתאבדות דומה לזה שבסוג 1 וגבוה יותר מאשר בדיכאון מז'ורי, כיוון שהאדם עם הפרעה דו-קוטבית נמצא זמן רב יותר במצב של אפיזודה פעילה.
אבחנה מבדלת
הפרעת דיכאון מז'ורי: אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים להציג תמונה קלינית של דיכאון מז'ורי, אך אין זה תנאי הכרחי לאבחנה. במקרים רבים הסימפטומים הדיכאוניים בהפרעה דו-קוטבית לא יהיו שלמים ולא יענו באופן מלא לקריטריונים האבחנתיים של דיכאון מז'ורי.
ציקלותימיה: בהפרעה זו אורך הגלים וחומרתם אינם מתאימים להפרעה דו-קוטבית.
ספקטרום הסכיזופרניה: משך הפסיכוזה בהפרעות אלה ארוך יותר מאשר בהפרעה דו-קוטבית מסוג II. כמו כן, בספקטרום הסכיזופרניה הפסיכוזה אינה מלווה בשינוי בולט במצב הרוח.
הפרעות חרדה: מופיעות לעיתים לצד הפרעה דו-קוטבית.
שימוש בחומרים פסיכואקטיביים: לא תיקבע אבחנה של הפרעה דו-קוטבית כשהרקע לתמונה הקלינית הוא תוצאת השימוש בסמים כלשהם.
הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות: הפרעה זו עלולה להיות מאובחנת בטעות כהפרעה דו-קוטבית.
הפרעות אישיות: ייתכן אבחון שגוי של הפרעה דו-קוטבית סוג II אצל אנשים עם הפרעות אישיות שונות.
הפרעות דו־קוטביות אחרות: על מנת להבדיל מהפרעות דו־קוטביות אחרות, חשוב לסקור היטב את ההיסטוריה של האדם, וכך לקבל תמונה רחבה ומפורטת ככל האפשר על אופי ההפרעה ועל אפיזודות קודמות (אם ישנן).
מחקר
הפרעה דו-קוטבית לסוגיה זוכה למחקר רב ומגוון מאוד. להלן שניים מבין כיווני המחקר הרבים שפעילים בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21:
מחקרי גנום רחבים
תחום מחקר זה עוסק בשאלת התגובה לתרופות מייצבות, ובראשן הליתיום, המהווה טיפול מניעתי נפוץ בהפרעה דו-קוטבית. מטרת המחקר היא להבין מדוע אנשים מסוימים מגיבים לליתיום, בעוד אחרים אינם מגיבים לטיפול תרופתי מסוג זה.
הדמיה מוחית ומחקרים נוירואנטומיים
הסיבוכיות העולה בטכניקות למדידת האנטומיה והתפקוד של המוח האנושי עם השימוש בהדמיה מוחית לא נזנחה במחקר של הפרעה דו-קוטבית. על אף שטומוגרפיה ממוחשבת ודימות תהודה מגנטית מוגבלים לממצאים מבניים בלבד, מדידת תפקוד מוחי באמצעות PET ו-fMRI יכולה לספק מידע על תפקודים שונים דוגמת ויסות רגשי, ובכך לסייע להבין את האופן בו צדדים מסוימים של ההפרעה באים לידי ביטוי במוח. רוב מחקרי הדימות בהפרעה דו-קוטבית מתקיימים בהיקף קטן, הן עקב העלות הגבוהה והן עקב הקושי הטכני הכרוך בחקר חולים הנמצאים במצב מאני או דיכאוני. היכולת לחזור על מחקרים בתחום זה היא נמוכה.
טיפול
תרופות: הטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית כולל שימוש במייצבי מצב רוח דוגמת מלחי ליתיום. חלק מהאנשים יטופל במייצבי מצב רוח אחרים כמו טגרטול, חומצה ולפרואית ועוד. בנוסף, עשוי הרופא לרשום תרופות נוגדות פסיכוזה (העשויות לסייע במניעה של התקפי מאניה).
אשפוז: אשפוז עלול להידרש במצבים מסוימים בכל סוגי הגלים האופייניים להפרעה: מאניה, היפומאניה, או גל דיכאוני. במצבים קיצוניים של מאניה או דיכאון עם סכנה אובדנית, עלול להידרש אשפוז כפוי.
מעקב מרפאתי: מחוץ למסגרת אשפוזית, האדם נפגש עם פסיכיאטר מטפל בקהילה, אשר עוקב אחר הטיפול התרופתי, מאפשר להעלות או להוריד מינון של תרופות, ופועל על מנת להפחית את הסיכון להופעת תופעות לוואי שונות, כגון תסמונת מטבולית.
טיפול רפואי לא תרופתי: לנזעי חשמל נרשמה הצלחה בטיפול במצבים מאניים. טיפול זה יכול להינתן לאלו שאינם מגיבים לטיפולים אחרים.
פסיכותרפיה: ישנן עדויות להצלחה של טיפול מבוסס קשיבות (מיינדפולנס). כיוון שהתמונה הקלינית בהפרעה דו-קוטבית היא מורכבת, ועלולה לכלול גם דיכאון וחרדה, קיימת בספרות המלצה על לימוד של אסטרטגיות ויסות רגש. שיטות אלו מפורטות בספרי עזרה עצמית הקיימים גם בשפה העברית (ראו רשימה בהמשך). קיים ניסיון גם בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT), בעיקר בבני נוער ובוגרים צעירים. טיפול זה נמצא יעיל בעיקר בהתמודדות עם תסמינים דיכאוניים ואובדנות. בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בתרפיה זו במסגרת טיפול קבוצתי. ניסיון מוצלח קיים גם בטיפול בעזרת טיפול התנהגותי ממוקד החלמה.
התערבויות מקדמות החלמה: כיום מיושמות במסגרות שיקום שונות בישראל התערבויות מקדמות החלמה מסוגים שונים. התערבויות אלה נועדו לסייע לאנשים עם הפרעות פסיכיאטריות קשות (דיכאון, הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה) לרכוש כלים חיוניים על מנת להשתלב בחברה. בישראל כוללות התערבויות שיקומיות אלו: ניהול מחלה והחלמה (IMR), התערבות להפחתת סטיגמה עצמית (NECT), התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות (SCIT) ועוד.
נשים בהיריון: ישנן מספר תרופות שאינן מומלצות לנשים בהיריון הסובלות ממאניה דפרסיה. כגון:
ואלפרואט (valproate) - התרופה עלולה לסכן את התפתחות העובר במהלך ההיריון, וגם את הילד שייוולד, בשלבים מאוחרים יותר של חייו.
קרבמזפין (carbamazepine) – התרופה נחשבת לבעלת יעילות מוגבלת ועלולה לגרום נזק לעובר.
ליתיום (lithium) – התרופה עלולה לגרום לנזקים אצל העובר, לרבות בעיות לב.
למוטריגין (lamotrigine) – התרופה עלולה לגרום נזק לעובר.
פארוקסטין (paroxetine) – התרופה עלולה לגרום לפגמים בלב אצל עוברים.
התמודדות והחלמה
אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לצד הפרעה דו-קוטבית. רבים מהאנשים החיים עם הפרעה זו נישאים, מקימים משפחות, ומממשים את עצמם מבחינה מקצועית ואישית. יכולתו של האדם להשיג את כל אלה תלויה במידה רבה בשמירה על אורח חיים שתכליתו להקטין את הסיכוי להחרפה במצב.
אורח חיים
לצורך החלמה ולשם שמירה על מצב בריאותי תקין, חיוני לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, ולהימנע משימוש באלכוהול ובסמים. כדי להיאבק בתהליך המאני, למנוע את החמרתו ולחזור לשגרה, יש להיצמד לסדר יום קבוע, לצמצם את הפעילות היומיומית, להקפיד על מספר מינימלי של שעות שינה ועל אכילה מאוזנת, ובמקביל להעלות את המינון התרופתי בהתייעצות עם הרופא המטפל, באופן מתון והדרגתי. באופן דומה ניתן להתמודד עם התחלה של דיכאון, בשני הבדלים: במקום לצמצם את הפעילות, יש להגבירה ולהיחשף לגירויים רבים ככל האפשר; כמו כן יש להקפיד לא לישון שעות רבות מדי יחסית לשגרת החיים.
קלינאים ומידע מחקרי תומכים ברעיון שהפרעות שינה עשויות להוות גורם להתקפים מאניים או דיכאוניים באנשים עם הפרעה דו-קוטבית. אי לכך, חשוב לשמור על משטר שינה סדיר, ולהימנע ממשמרות לילה או מבילויי לילה אחרים העשויים לשבש את השינה. טיפול על ידי מקצבי עֵרות-שינה, שנערך במחקר מבוקר, לא נמצא בעל השפעה מרפאת. נראה שבעיצומו של התקף מאני התערבות מעין זו לא תועיל, אך כאשר התהליך המאני מצוי בראשיתו, כוחו של משטר שינה יפה למניעת הידרדרות.
בתקופות שבהן עולה הפגיעות יש להימנע ככל האפשר ממצבי דחק, ומומלץ להסתייע בתמיכה מצד הסביבה – משפחה, חברים ומטפלים. עיסוקים שיש בהן עניין ואתגר במסגרת עבודה או פנאי תורמים לתחושת ערך ומשמעות, ומחזקים את הביטחון העצמי. ניתן להיעזר גם בקבוצת תמיכה ובקבוצות לעזרה עצמית, שרבות מהן פועלות באזורים שונים בישראל.
ההכחשה והטיפול התרופתי
אחת הבעיות הגדולות של המחלימים היא ההכחשה. אדם החי עם הפרעה חש כאילו דבר מה יסודי נפגם בהווייתו, והוא מעוניין להשתחרר מההרגשה הזאת ולשכוח כי חווה אירוע כה קשה. על פי רוב הוא חש כי עולמו חרב וכי חייו הסתיימו למעשה. מיום התפרצות ההפרעה הדו-קוטבית ואילך, הוא עשוי להיגרר הלאה בתחושת ריקנות והיעדר משמעות. הסטיגמה החברתית הקשה כלפי הנושא כולו, הכרוכה גם בנטילת תרופות פסיכיאטריות, תורמת לתחושות הקשות ומדרבנת רבים מהלוקים בהפרעה לחדול לגמרי מנטילת הטיפול התרופתי.
סיבה נוספת להפסקת הטיפול התרופתי היא הרצון לשחזר עוררות רגשית; לעיתים קורה הדבר אף באופן בלתי מודע. ההנאה והתועלת המופקות מתקופות ההיפומאניה ואף מחלקים מסוימים במאניה מעודדות לנהוג כך. גם תופעות הלוואי הקשות לעיתים, והעומס התרופתי (סדאטיביות), מעודדים לחדול מנטילת התרופות.
לאחר ההפסקה, חייו של האדם עם ההפרעה משתפרים בדרך כלל בטווח הקצר, והוא נוטה "לפרוח". בעיה נוספת היא שעם הופעתם של גורמי דחק, המבנה הנפשי השביר עלול להתחיל להיסדק. זה השלב שבו כדאי לפנות לרופא המטפל ולהתחיל בנטילה מחודשת של תרופות. בהיעדר טיפול תרופתי בשלב זה האדם עלול לקרוס ולחוות החמרה במצבו עד לכדי הופעת אפיזודה נוספת, שעלולה לשבש את מהלך חייו, לגרום לו ולמשפחתו סבל רב ולעכב את התקדמותו במסלול חייו ובצמיחתו האישית. יש לשקול היטב את הפסקת התרופות גם כאשר יש תחושה, אשלייתית ברוב המקרים, של כוח ושל חסינות.
תופעות הלוואי של תרופות נוטות להיעלם לאחר שימוש קבוע וממושך, ויש וריאנטים רבים לכל תרופה, כך שאחד מהם עשוי להתאים בסופו של דבר לחולה הספציפי. לעיתים נדרשת סבלנות ואורך רוח רב עד שנמצאת התרופה המתאימה ביותר. התוצאה החיובית שבסוף חיפוש עיקש משתלמת ביחס להפסד העולה מניהול חיים משובשים המתנהלים בין התקף אחד למשנהו, ואפילו אם עובר ביניהם פרק זמן ארוך.
מאחר שנגישות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים (מרגיעים ונוגדי חרדה) גבוהה יותר מזו של האחרות, וההתייחסות אליהן פחות סטיגמטית (מצד החברה כמו גם מצד המטופל עצמו) יש נטייה להיעזר בהן עם הופעת תסמיני המאניה הראשונים, דוגמת חוסר שינה ועצבנות. לעיתים התרופות עלולות להחמיר את המצב, שכן הן מדכאות את התסמינים למראית עין, בעוד ההפרעה ממשיכה להתפתח באין מפריע מתחת לפני השטח. אי לכך, תרופות הרגעה ונוגדי חרדה מועילים כטיפול משלים, אך לא כטיפול יחיד.
הפרעה דו-קוטבית בתרבות ובאמנות
לאורך ההיסטוריה התבלטו יוצרים עם הפרעה דו-קוטבית במגוון תחומי אמנויות. דוגמאות ידועות ליוצרים שהתמודדו עם הפרעה דו-קוטבית ובלטו ביצירתם: הסופרת הבריטית המפורסמת וירג'יניה וולף, הקומיקאי סטיבן פריי, הסופר אנדרו סלומון מחבר הספר "דמון של צהריים", קיי רדפילד ג'יימיסון, המוזיקאי גבריאל בלחסן, סולן להקת נירוונה קורט קוביין, הזמר דניאל ג'ונסטון, הזמרת היוצרת האוסטרלית סיה, הזמרת היוצרת האמריקאית מריה קארי, השחקנית האמריקנית-יהודייה אמנדה ביינס, גיבורת סדרת הדרמה האמריקאית "הומלנד", קרי מתיסון (מגולמת על ידי קלייר דיינס), הזמרת היוצרת האמריקאית סלינה גומז, הזמרת היוצרת האמריקאית ביבי רקסה והראפר קניה וסט.
הפרעה דו-קוטבית בספרות
"נפש לא שקטה" היא עדות אישית חושפנית של פרופ' קיי רדפילד ג'יימסון, בת-סמכא עולמית בתחום המאניה-דפרסיה. ג'יימיסון מגלה, כי היא בעצמה נאבקה כשלושים שנה בסימני המחלה ההפכפכה והסוערת הזו, שעיצבה למעשה את חייה.
ראו גם
ציקלותימיה
דניאל ג'ונסטון
לקריאה נוספת
Kay Redfield Jamison with Frederick K. Goodwin, Manic-Depressive Illness,1990
Francis Mark Mondimore, Bipolar disorder: a guide for patients and families, Johns Hopkins University Press, 2006
Dr. Daniel J. Reidenberg, Kevin Hines, Dr Daniel J. Reidenberg, Cracked, Not Broken: Surviving and Thriving After a Suicide Attempt, Rowman & Littlefield Publishers, 2013
Monica Ramirez Basco, The Bipolar Workbook: Second Edition: Tools for Controlling Your Mood Swings Guilford Press, 2015
David J. Miklowitz and Michael J. Gitlin, Clinician's Guide to Bipolar Disorder, Guilford Press, 2015
Roger D. Weiss and Hilary Smith Connery. Integrated Group Therapy for Bipolar Disorder and Substance Abuse Guilford press, 2011
Thilo Deckersbach, Britta Hölzel, Lori Eisner, Sara W. Lazar, and Andrew A. Nierenberg, Mindfulness-Based Cognitive Therapy for Bipolar Disorder, Guilford Press, 2014
ספרים המתארים התמודדות אישית
קיי רדפילד ג'יימיסון, נפש לא שקטה, הוצאת מטר, 1995
יקי מנהיימר, רוח שטות, הוצאת אוריון. ביקורת על הספר
קיי רדפילד ג'יימיסון, התשוקה לחיים: על השאיפה לאושר, לשמחת חיים ולהתרוממות רוח, מטר, 2006
ויליאם סטיירון, חשיכה נראית, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
רונן דוד, פסיכופריחה, הוצאת תמוז, 2006
צביאל רופא, מישהו מטפל בך, הוצאת עוף החול, 2003
צביאל רופא, הקרב על השפיות, 1998
צביאל רופא, על המסלול ממחלה להחלמה, 2013
'כותב בקוטב', יומן אישי של עובד-ה' המאובחן במניה דיפרסיה, מאת אילן ליברמן.
קישורים חיצוניים
אברהם ויצמן, מיכאל פוירובסקי, ורד טל, מאניה-דפרסיה
הפרעה דו-קוטבית / מאניה דפרסיה, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
ניהול עצמי של הפרעה דו-קוטבית באתר nursinglibrary
קיץ בכלוב - חייו של חולה מאניה דיפרסיה, סרט תיעודי באורך מלא, באתר וואלה
מאניה דיפרסיה באתר פסיכיאטר
הערות שוליים
דו-קוטבית
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות | 2024-10-05T09:13:51 |
דקאמרון | ממוזער|שמאל|250px|סנדרו בוטיצ'לי, "המשתה ביער האורנים", 1487. נושא מתוך הסיפור ה-48 של דקאמרון
דקאמרונֶה או דקאמרון (באיטלקית: Decamerone או Decameron; מיוונית: δἐκα דֵקָה, "עשר", ו-ἡμέρα הֶמֶרָה, "יממה") הוא קובץ ספרותי ידוע מהמאה ה-14 מאת המחבר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו. כתיבת היצירה הסתיימה בשנת 1353.
המסגרת לספר היא מגפת דבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה, והניסה אל מחוץ לעיר עשרה צעירים, שלושה גברים ושבע נשים, בני המעמד הגבוה. הצעירים מתכנסים בווילה כפרית בסמוך לפייזולה (Fiesole), כפר ליד פירנצה, ומעבירים עשרה ימים בסיפור סיפורים. בכל יום מתמנה אחד מבני החבורה למנהיג, קובע נושא, והוא וכל אחד מהאחרים מספרים סיפור אחד הקשור לו. בסך הכול סופרו מאה סיפורים, המהווים, לצד סיפור המסגרת, את הדקאמרון. הם משתרעים על שלל תקופות וארצות, ובחלקם נשאבים ממעשיות עממיות שרווחו כבר זמן רב טרם כתיבת הספר.
בניגוד למה שניתן אולי היה לצפות מיצירה מימי הביניים, בסיפורים מושם דגש על החושני והארוטי, והלעג לכנסייה הוא בוטה ונטול כל הסוואה. חלק מהם עומדים במבחן הזמן, וגם עתה ניתן ליהנות מיופיים ומחריפותם.
שמאל|ממוזער|180px|שער המהדורה העברית משנת 1947
שמאל|ממוזער|180px|כריכת המהדורה העברית החדשה של הספר, משנת 2000
סיפורים נבחרים
הסיפור השני מתאר יהודי ההולך לבקר בחצר האפיפיור ברומא, כדי לבדוק האם אכן האמונה הנוצרית היא הנכונה. חבריו, המכירים היטב את השחיתות שפשתה ברומא, מנסים להניאו מלנסוע, בחושבם שהחוויה תרחיק אותו מהנצרות לצמיתות. הפואנטה היא אירונית – היהודי אכן נוכח שראשי הכנסייה שטופים בתאוות בשרים וברדיפת בצע. דווקא בשל כך הוא מסיק שאם אף על פי כן הנצרות עדיין חזקה ומתחזקת, סימן שהיא דת האמת.
הסיפור השלישי מתאר כיצד יהודי מצליח לחמוק מפח שנטמן לו, כאשר עליו להסביר מהי האמונה האמיתית. הוא עושה זאת על ידי סיפור משל על מלך שמסר שלוש טבעות זהב לילדיו, אך שתיים מהן מזויפות, ולא ניתן לדעת אילו. הטבעות הן מטפורה לשלוש הדתות, והנמשל הוא שלא ניתן לדעת איזו מהאמונות היא האמיתית.
הסיפור הרביעי ממשיך ללעוג לאנשי הכמורה, כשהוא מתאר כיצד פרח נזירות חוטא עם אישה, אך ניצל מענישה כשהוא מפיל את אב המנזר באותו פח.
הסיפור העשרים ושניים מספר על סייס ששכב עם המלכה. המלך תפס אותו לאחר שחזר למיטתו, בחשיכה, ועל כן גזז את שערו כדי שיוכל לזהותו למחרת. אך הסייס בחוכמתו גזז את שערות כל אנשי הארמון, וכך ניצל מעונש חמור.
הסיפור העשרים ושמונה הוא מעשייה מתוחכמת על הדרך שבה אב מנזר ואישה מוליכים שולל את בעלה הבלתי נסבל, גורמים לו לחשוב שעבר לעולם הבא, ומתענגים זה על זו בינתיים.
בסיפור השלושים ניתן פירוש ארוטי בוטה לביטוי "להחזיר את השטן לגיהנום". שוב חוזרת דמות איש הכמורה שאינו עומד בניסיון ומנצל את תמימות הנערה.
הסיפור השלושים ותשעה הוא מעשיה מחרידה על בעל ההורג את מאהב אשתו ומגיש לה לארוחה את ליבו, מבלי שתדע.
בסיפור הארבעים ושמונה חוזה אישה במחזה מהגיהנום, נערה הנטרפת שוב ושוב בידי שני כלבים כעונש על אימלולה את מחזרה, ומתוך חשש לגורל דומה היא נעתרת לגבר המאוהב בה.
הסיפור הארבעים ותשעה הוא סיפור פואנטה טראגי המספר על אציל שירד מנכסיו, עקב חיזוריו הבזבזניים אחר אישה אצילה אחת, ונותר לו אך בז יפה תואר.
הסיפור החמישים ושישה אינו אלא אמרה שנונה, שלפיה המכוערים הם העתיקים והאצילים ביותר, שכן נבראו בתחילת עבודתו של אלוהים, בעת שעדיין לא היה מיומן ביצירת פרצופים.
בסיפור השישים, נזיר נודד מתפרנס מהצגת נוצת-זנב של תוכי, ומספר לאיכרים הנבערים שזוהי נוצה מכנפיו של המלאך גבריאל. חבורה של נערים חומדים לצון, ומחליפים את הנוצה בחשאי, לפני ההצגה, בכמה חתיכות פחם. בשיאה של ההצגה, הנזיר מכריז על חשיפת הנוצה הקדושה, פותח את הקופסה, ומתוך העטיפות הרבות מוציא את חתיכות הפחם. מבלי לאבד את עשתונותיו, מספר הנזיר להמון שנעשה נס, ובהתערבות אלוהית הוחלפה הקופסה בקופסה אחרת, ובה פחמים מהמוקד עליו נשרף סאן לורנצו, אחד מקדושי הכנסייה.
בסיפור השישים ותשעה מצליחה אשתו של אציל יווני לשכב עם מחזרה מול עיני בעלה ולשכנעו שהוא מדמיין בלבד.
בסיפור השבעים ושלושה משוכנע אדם תאב בצע על ידי שני "חבריו" כי הוא בלתי נראה.
גם הסיפור התשעים מראה כיצד מצליח אדם להפשיט אשה מול בעלה, באצטלה מרוממת.
הסיפור התשעים ושלושה הוא על אודות אדם נדיב מאין כמותו בשם "נתן", המוכן אפילו למסור את חייו בידי שונא.
הסיפור התשעים ושמונה מתאר את עלייתו ונפילתו של אציל רומאי, ואת הצלחתו המחודשת בזכותה של הידידות.
הסיפור המאה מתאר מסכת של התעללויות קשות שבהן מעביר גבר את אשתו על מנת לבחון את נאמנותה. האישה אינה נשברת ומקבלת בהכנעה את כל גחמות בעלה ולפיכך הוא מחזירה לביתו ונוהג בה בכבוד.
עיבודים לקולנוע
מספר סרטים נעשו על בסיס הספר, הידוע בהם הוא סרטו של פייר פאולו פאזוליני משנת 1971, שזכה בפרס דוב הכסף.
ב-2024 נטפליקס הפיקה סדרת טלוויזיה בהשראת הספר.
ההשפעה הספרותית של הספר
כותבים רבים הושפעו מיצירתו של בוקאצ'ו ואימצו חלק מן הטכניקות הנרטיביות אשר מופיעות בדקאמרון. בין הדוגמאות הבולטות לכך ניתן למצוא את אוסף הנובלות "הפטמרון" מאת המחברת הצרפתייה מרגריט מנווארה, וכן את יצירתו האחרונה של ג'פרי צ'וסר, סיפורי קנטרברי. שתי היצירות בנויות בצורה של סיפור מסגרת בו משובצות נובלות קצרות, המושמעות על ידי מגוון קולות מספרים. מלאכת השמעת הסיפורים המשובצים בשלוש היצירות משרתת אף היא את אותה מטרה בסיפור המסגרת, הנעמת זמנן של הדמויות – לאור זוועות המגפה השחורה בדקאמרון, בעקבות המבול העז בהפטמרון, או במהלך הדרך הארוכה לקברו של המרטיר הקדוש מקנטרברי בסיפורי קנטרברי. בהפטמרון, ההתבססות על מבנה הדקאמרון אף מוזכרת באופן מפורש בפרולוג, תוך שאיפה להשמיע כמאה סיפורים במהלך עשרה ימים – תבנית זהה ליצירתו של בוקאצ'ו.
לקריאה נוספת
ג'ובאני בוקאצ'ו, דקאמרון, גאיו שילוני (מתרגם), ירושלים: כרמל, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, תש"ס 2000
ג'פרי צ'וסר, סיפורי קנטרברי, שמעון זנדבנק (מתרגם), עם עובד, התשמ"א-1980
מרגריט דה נוואר, הפטמרון, עידו בסוק (מתרגם), כרמל, התשס"ה-2005
קישורים חיצוניים
דקאמרון - באנגלית ובאיטלקית.
הערות שוליים
קטגוריה:נובלות
קטגוריה:ספרות איטלקית
קטגוריה:ספרות של תקופת הרנסאנס
קטגוריה:ספרי המאה ה-14
קטגוריה:מגפות באמנות
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים | 2024-09-01T02:57:50 |
דיוקלטיאנוס | גַּאיוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּס (בלטינית: Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus; 22 בדצמבר 242–245 – 3 בדצמבר 311/312) היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. דיוקלטיאנוס הוא דמות היסטורית ייחודית, ושלטונו שינה את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית, בהביאו לגמר של משבר המאה השלישית. במהלך חמישים שנות המשבר, התחלפו באימפריה הרומית כעשרים וחמישה קיסרים, והיא הייתה נתונה למלחמות אזרחים, פלישות של אויבים ומשברים כלכליים. דיוקלטיאנוס הביא את האימפריה אל יציבות שלטונית. מדע ההיסטוריה לא האיר פנים לדיוקלטיאנוס, והוא נשפט לעיתים קרובות לשבט ולא לחסד. ההיסטוריון הבריטי בר-הסמכא אדוארד גיבון לתולדות האימפריה הרומית כתב על דיוקלטיאנוס:
תקופת שלטונו סימנה את סופה של תקופת הפרינקיפאט שתחילתה בשלטונו של אוקטביאנוס קיסר אוגוסטוס, ואת התחלת תקופת הדומינאט שבה הרפורמות שיזם דיוקלטיאנוס הביאו לשינוי מהותי בכל מערכות השלטון הרומאיות.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 789 דיוקלטיאנוס הגה, יישם ועמד בראש שיטת חלוקת שלטון הידועה בשם טטרארכיה לפיה התחלק עומס השלטון בין ארבעה שליטים, שניים מהם בדרגת אוגוסטוס ושני שליטים הכפופים להם בדרגת קיסר. על פי שיטה זו, השליטים נבחרו לתפקידם ופרשו ממנו מרצונם. כך היה דיוקלטיאנוס לשליט הרומאי הראשון והיחיד שפרש מכס המלכות מרצונו. השיטה שאמורה היה למנוע זעזועים התפרקה הלכה למעשה משעזב דיוקלטיאנוס את מושכות השלטון. מאידך, הסדר זה ו-21 שנות שלטונו של דיוקלטיאנוס הבטיחו את המשך קיום האימפריה הרומית לדורות הבאים.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 824
דיוקלטיאנוס חילק את האימפריה הרומית לדיוקסיות ולפרובינקיות חדשות והקים מנגנון שלטוני לניהול כל אחת מיחידות אלו. מנגנון בירוקרטי זה היה הגדול ביותר בתולדות הקיסרות. רפורמה נוספת הייתה במערכת גביית המיסים והמערכת המוניטרית וכן רפורמה רחבת היקף בצבא הרומאי, שכללה שינויים מבניים ביחידות הצבא ומערך הגיוס. דיוקלטיאנוס ביסס את הגנת האימפריה על מערכת מורכבת של מבצרי גבול, ערים מבוצרות על גבולות האימפריה, ורשת דרכים שאיפשרה ניידות כוחות. לא כל הרפורמות שעליהן הכריז הוכתרו בהצלחה. הרפורמה לקביעת מחירים לסחורות ומוצרים נכשלה וסימנה את גבולות הכוח של שלטון מרכזי מול כוחות השוק, ורדיפתו חסרת הפשרות את הנצרות נכשלה משתהליכים ונסיבות ייחודיים שינו את מהלך ההיסטוריה.
קורות חייו
רקע
ממוזער|400x400 פיקסלים|האימפריה המפוצלת בשנת 271 לספירה|טקסט=
משבר המאה ה-3, הידוע גם בשמות האנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.
המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי.
בשיאו של המשבר, בשנת 268, האימפריה הייתה מחולקת לשלוש מדינות מתחרות: האימפריה הגאלית, הכוללת את הפרובינקיות של גאליה, בריטניה ולתקופה קצרה גם היספניה; האימפריה התדמורית, הכוללת את הפרובינקיות המזרחיות: סוריה-פלשתינה ומצרים; והאימפריה הרומית העצמאית במרכז איטליה, בין שתי האימפריות האחרות. המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. התקופה נתפסת, בעיני רוב ההיסטוריונים, כתקופת המעבר בין העת העתיקה הקלאסית, לבין שלהי העת העתיקה.
מקורות היסטוריים
המקורות הראשוניים וכתבי ההיסטוריונים בני זמנו של דיוקלטיאנוס נכתבו על ידי אבות הכנסייה ובטון עוין מאוד לשליט הפגאני שיזם והוציא לפועל שורה של גזירות כנגד הדת הנוצרית והכנסייה. היסטוריונים אלו מיקדו את תשומת ליבם ואת כתביהם ברדיפות הנוצרים, בכשלונות של דיוקלטיאנוס בהוצאה לפועל של תוכניותיו, ובמאבקי הכוח בטטרארכיה. מידע נוסף על תקופת שלטונו נמצא באוסף של נאומי שבח לאוגוסטוס הידוע בשם הפנגיריקים הלטיניים ומכיל נאומים בפני שליטי הטטרארכיה. מקור נוסף נמצא בקובצי חקיקה ותקנות שמקורם בתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס.
עד לעלייתו לשלטון
דיוקלטיאנוס נולד בעיר סלונה בדלמטיה (סולין בקרואטיה) בסוף שנת 244 או תחילת 245. עם עלייתו לכס השלטון בשנת 284, הוא קבע את ה-22 בדצמבר כיום הולדתו הרשמי. מעט מאוד ידוע על ילדותו ומעט מאוד מידע קיים על 40 השנים הראשונות לחייו. על פי ההיסטוריונים הנוצרים העוינים, דיוקלטיאנוס נולד בשם דיוקלס למשפחה ממעמד נחות - עבדים משוחררים או רועי חזירים, וכך גם כתוב בתלמוד הירושלמי.
ידוע שהוא היה חייל מגיל צעיר ובחר בקריירה צבאית כקצין. ידוע כי הוא מונה לקונסול בגיל צעיר ובכתובת משנת 285 מצוין שהוא נבחר לתפקיד קונסול בפעם השנייה. יואנס זונאראס מציין כי הוא מונה לשמש כמושל מואסיה, חבל ארץ בבלקן לאורך הגדה הדרומית של הדנובה. בשנת 282 מינה אותו האוגוסטוס קארוס לתפקיד יחידת הפרשים המובחרת ששימשה ככוח האבטחה של חצר המלוכה שקיבלה את השם פרוטקטורס דומסטיקי (Protectores domestici). ההיסטוריון משה עמית קובע כי מתווה הקריירה הזה מעיד כי דיוקלטיאנוס היה אדם בעל ניסיון ויכולת, ובעל רקע בניהול וכי אין לתת משקל של ממש לכתבי ההיסטוריונים הנוצרים.
עלייתו לשלטון
דיוקלס (שבאותה עת עוד לא שינה את שמו לדיוקלטיאנוס), החל את עלייתו לשלטון בעת מערבולת של מלחמות בין קציני צבא הטוענים לשלטון, מערבולת ששיאה היה בעלייתו של קארוס לכס השלטון. קארוס הספיק למנות את בניו קארינוס ונומריאנוס, לשליטים לצידו, ויצא בשנת 283 להילחם בשטחי האימפריה הסאסאנית, אלא שבמהלך המסע נמצא לפתע מת באוהלו ליד העיר קטסיפון. לפי גרסה אחת הוא מת ממכת ברק, דיווחים אחרים מספרים על כך שמת ממחלה, והשערה נוספת היא שהוא הורעל על ידי אריוס אפר, הפרפקט הפרטוריאני ואבי אשתו של נומריאנוס. המחקר המודרני נוטה לייחס מעורבות לדיוקלס, שהיה אז מפקד המשמר האימפריאלי, והדבר מעוגן במעורבותם של דיוקלטיאנוס ושל אריוס אפר במותו של נומריאנוס.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 785
עם מותו של קארוס התמנו שני בניו לשליטי האימפריה. קארינוס שלט בחלק המערבי ונומריאנוס קיבל את השליטה בחלק המזרחי. עם זאת הוא היה מרוחק מענייני שלטון וצבא והפקיד את הכוח דה-פקטו בידי אריוס אפר, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני של אביו, קארוס. ביזמת אפר הוחלט להפסיק את מסע המלחמה כנגד הסאסאנים ולסגת לכוון הפרובינציות המזרחיות של האימפריה. במהלך המסע, מנע אפר משאר הקצינים מלהיפגש עם נומריאנוס ומשהגיעה השיירה לעיר ניקומדיה התגלה כי נומריאנוס מת וככל הנראה הורעל זמן מה לפני כן. במשפט השדה שאורגן על ידי קציני המטה קם דיוקלטיאנוס, הצביע בחרבו על אפר, הכריז כי הוא רצח את הקיסר והרג אותו במקום. האספה שתיפקדה כבית משפט בחרה מיד לאחר הוצאתו להורג של אפר בדיוקלס לאוגוסטוס. עם בחירתו שינה דיוקלס את שמו לגאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס.
כשהגיע הדיווח על מותו של אחיו, ועל הכרזת דיוקלטיאנוס כקיסר, עזב קארינוס את רומא בבהילות, ויצא בראש צבא למזרח במטרה לחסל את הטוען לכתר. בדרכו עבר קארינוס בפרובינציית פאנוניה, ודיכא בהצלחה את מרידתו של טוען לקיסרות נוסף, מרקוס אורליוס גוליאנוס. המלחמה בין קארינוס ודיוקלטיאנוס נערכה ברובה בפרובינציית מואסיה. קארינוס ניצח במספר קרבות, אולם בקרב העיקרי שנערך על נהר מרגוס ביולי 285, דיוקלטיאנוס הוא שזכה בניצחון מוחץ. הקרב החל ביתרון לצד קארינוס שמספר החיילים בצבאו היה גדול יותר ומהלך הקרב נטה לטובתו. המהפך הגיע כאשר קארינוס נרצח על ידי טריבון צבאי במהלך הקרב, כנקמה על כך שפיתה את אשתו של הטריבון, ובעקבות רצח זה התמוטטו צבאותיו של קארינוס והניצחון, דחוק אך מוחלט ניתן לדיוקלטיאנוס.
כינון הטטררכיה הראשונה
שלטון משותף עם מקסימיאנוס
בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו; בחירה זו נעשתה על בסיס נאמנותו לדיוקלטיאנוס וההנחה כי הוא לא יטה למרוד או לחתור תחת דיוקלטיאנוס. יכולתיו הצבאיות כמנהיג ולוחם שימשו את האימפריה שבעת זו ולמשך כל תקופת שלטון הטטררכיה הייתה תחת לחץ של פולשים ואויבים מבחוץ ונזקקה למנהיג צבאי מוכשר. חוקרי התקופה, ההיסטוריונים סטיבן ווליאמס וטימוטי בארנס, טוענים כי העדויות הנסיבתיות מצביעות על קשר של אינטרסים ונאמנות שנרקם בין מקסימיאנוס לדיוקלטיאנוס וכי מהלכיהם תואמו מבעוד מועד לטקסי ההכתרה. על פי תאוריה זו הקשר התגבש סופית במהלך המערכה של דיוקלטיאנוס מול קארינוס וכי קידומו המהיר של מקסימיאנוס לתפקיד קיסר בטקס שנערך ביולי 286 היה מימוש מעשי של הקשר.
נקודת תורפה נוספת של דיוקלטיאנוס הייתה העדר בנים או בני משפחה שיכלו לעמוד לצידו ולשאת במעמסת השלטון או לרשת את מקומו. עובדה זאת אילצה את דיוקלטיאנוס לחפש שליט משנה מחוץ לתחומי משפחתו. לא ברור האם דיוקלטיאנוס אימץ את מקסימיאנוס לבן כפי שנהגו קיסרים רומאיים לפני כן, והחוקרים חלוקים על התשובה לשאלה זו. פרופסור משה עמית קובע כי מקסימיאנוס לא אומץ כבן אלא קיבל מעמד של אח לדיוטקליאנוס. החידוש שבמעשה של דיוקלטיאנוס היה שהוא מינה שליט נוסף שלא מקרב בני משפחתו ולא אימץ רשמית את מקסימיאנוס אלא מינה שותף ולאחר מכן שותפים מתוך שדרת הפיקוד של הצבא הרומאי ורק לאחר מכן קשר אותם ואיחד אותם למשפחה של שליטים.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 792 מקסימיאנוס הוסיף לאחר מינויו לשמו את השמות אאורליוס ולריוס, שהיו גם שמותיו של דיוקלטיאנוס.
בשנת 287 הוגדר הקשר בין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס על בסיס דתי והשם הרקוליוס (Herculius) נוסף לשמו של מקסימיאנוס והשם יוביס (Iovis) לשמו של דיוקלטיאנוס. השמות קישרו את השליטים לעולם האלים ויש המוצאים סמליות בעובדה שמקסימיאנוס קיבל את שמו של הרקולס האל ששמו נקשר לביצוע משימות שהוטלו עליו על ידי אביו מלך האלים יופיטר. סימטריה רעיונית זו לא נשמרה בטטרככיה השנייה ובכל מקרה הצמדת השם האלוהי לא הכתירה את השליטים כאלוהים אלא ציינה כי הם מכשירים בידי האלים. בסמוך לכך, ולפני שנת 290, החל שינוי ביחס של הנתינים לשליטים, ובמקום ברכה שנועדה להביע כבוד נדרשו הנתינים למחוות סגידה שכללו השתחוות כמו בפני פסלי האלים ונשיקה לדש בגדו של האוגוסטוס.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 293
בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטרארכיה - מיוונית טטרה (ארבע) + ארכיה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שהחזיקו בתואר "אוגוסטוס" ושני שליטים משניים שהחזיקו בתואר "קיסר". על פי תאוריה אחרת מינויו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לא היה מתוכנן מלכתחילה אלא חלק מרצף אירועים שנבע ממרד של קרסיאנוס. חלק מהחוקרים מרחיקים לכת ומתארים תסריט לפיו מקסימיאנוס נטל לעצמו ועל דעת עצמו את התואר אוגוסטוס, מהלך שדיוקלטיאנוס החליט לקבל בדיעבד על מנת להימנע מקריעת האימפריה ומלחמת אזרחים. תאוריה אחרת מיחסת את קידומו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לעובדה שקראסינוס המורד הוכרז כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המורדים וקידומו של מקסימיאנוס לתואר זהה היה מחויב המציאות על מנת לתת בידיו סמכות ומעמד שיאפשרו לו להמשיך בעימות מול קרסינוס.
מינוי קיסרים והשלמת הטטררכיה
ביום ה-1 במרץ 293 מינה מקסימיאנוס את קונסטנטיוס כלורוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. ובמקביל מינה דיוקלטיאנוס את גלריוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. בכך השיקו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את הטטררכיה הראשונה. הסיבה לשינוי יכולה להיות חלוקת האחריות ועול ניהול המערכות הצבאיות שהתנהלו לאורך כל גבולות האימפריה ומאידך היה בצעד זה משום הכנה לקראת העברת מושכות השלטון בבוא העת. שני הקיסרים החדשים היו קציני צבא ששירתו לצד האוגוסטוסים. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד.
לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים, גלריוס שהתמנה לקיסר לצידו של דיוקלטיאנוס התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את ולריה בתו של דיוקלטיאנוס. מערכת זו של קשרי משפחה בין כל ארבעת שליטי האימפריה נבנתה על מנת למנוע תחרות ולהבטיח את השלטון ואת חלוקתו העתידית. חלוקת השלטון קיבלה גם ביטוי אדמיניסטרטיבי, ולצידם של ארבעת השליטים הוקמו מנגנון אזרחי, וכן חיל משמר שלצידו מפקד משמר פרטוריאני ששימש כסגנו של השליט וראש המנגנון האזרחי. כל אחד מארבעת השליטים הטביע מטבעות וקבע את מקום מושבו באזור שהוקצה לתחום שלטונו: דיוקלטיאנוס בעיר ניקומדיה ומשל על המנהל וההגנה של תרקיה, יון, אסיה הקטנה סוריה ומצרים, גלריוס התמנה לשלוט על הגנת הגבול לאורך הדנובה קבע את מקום מושבו העיקרי בסירמיום. במקביל נשמרה אחידות החקיקה וכל ארבעת השליטים היו חתומים על הצווים והתקנות. גם התארים שנובעים מהצלחה במערכות הוענקו לכל ארבעת השליטים יחד. התיאום בין האוגוסטוס לקיסר היה יחסית פשוט ואף על פי שאין כל תיעוד לגבי השאלה לקשר ולמערכת קבלת ההחלטות שבין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס ברור כי דיוקלטיאנוס היה ראש ההררכיה השלטונית ושלושת שותפיו לשלטון קיבלו את מרותו. תופעת לוואי של חלוקת האימפריה הייתה ירידה בקרנה של עיר הבירה רומא שהפסיקה להיות מקום מושבו של שליט האימפריה והחל תהליך שבו ירדה חשיבות הסנאט ואבדו עיקר סמכויותיו. מאידך העיר שמרה על מקומה כמרכז דתי.
מלחמה לאורך גבולות האימפריה
במהלך שנת 286 ניהל דיוקלטיאנוס סדרה של מבצעים צבאיים לאורך גבולות נהר הדנובה, ובסופם הצליח להדוף את הפולשים הגרמאניים ולזכות בתואר גרמניקוס מקסימוס. בשנת 287 הוא העביר את משקל המערכה אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית, ובשנת 288 הגיעו הצדדים להסכמה על הפסקת הלחימה, שבמסגרתה השאה הפרסי בהראם השני אשר התמודד עם טוענים לכתר ואי שקט פנימי במסופוטמיה, הכיר בחלק מהאימפריה הרומית והסכים להמלכת טירידתס השלישי בן חסות רומאי על ארמניה וזכה לתואר פרסיקוס מקסימוס (Persicus Maximus).The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 73 בין השנים 289 ו 292 חזר דיוקלטיאנוס לגבולות הדנובה והדף במאמץ ניכר פלישות של שבטים סרמטים שחצו את הנהר אל תוך שטחי האימפריה. במקביל דיכאו הלגיונות הנאמנים לקיסר מרידה בפרובינציה מצריים.
לחימה מול האימפריה הסאסאנית
בשנת 293 עלה לכס המלוכה של האימפריה הסאסאנית השאה נרסה, והחל בסדרת פשיטות אל מעבר לגבול האימפריה הרומית. מגבלות כוח האדם של האימפריה הרומית הותירו את הגבול ללא הגנה של ממש. הסאסאנים הצליחו לחדור אל האזור שבין נהר הפרת והחידקל, והמפגש הראשון בין צבא רומאי בפיקודו של גלריוס עם הצבא הפרסי בשנת 296 הסתיים בתבוסה רומאית בקרב חרן. בעימות בין גלריוס ודיוקלטיאנוס נאלץ גלריוס להודות באשמה - וכעונש על כישלונו, הוא צעד רגלית (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסר, לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס; המסר היה שהכישלון והתבוסה רובצים על כתפי גלריוס בלבד ואינם אשמת החיילים שלחמו תחת פיקודו.
שנה לאחר מכן חזר הצבא הרומאי בסדר כוחות מוגדל עם לגיונות שהועברו מגדות הדנובה תחת פיקודו של גלריוס. הצבא הרומאי תקף דרך ארמניה ובמפגש בין שני הצבאות הדפו הרומאים את הפרסים והצליחו ללכוד את מחנה השאה, חלק מהאוצר ואת בני משפחתו. הפרסים נסוגו מכל השטחים שנכבשו בשלב הראשון של הלחימה ופינו את אזור מסופוטמיה, ולגיונות צבא רומאיים תחת פיקודו של דיוקלטיאנוס שצעדו מסוריה תפסו מחדש את הטריטוריות של מסופוטמיה. גלריוס המשיך את המומנטום וצעד אל לב הטריטוריה הסאסאנית, בכובשו את נציבין, ולאחר מכן הטיל מצור על הבירה קטסיפון וככל הנראה הצליח לכבוש את העיר.The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 81 במשא ומתן שהתנהל לבקשת הפרסים שביקשו לשחרר את בני משפחת השאה, נכרת הסכם שלום בניגוד לדעתו של גלריוס. על פי הסכם השלום הכירו הפרסים בשלטון הרומאי במסופוטמיה ובארמניה ובתמורה הוחזרו בני משפחת השאה הפרסי. בעקבות הפסדו, פרש נרסה משלטונו ב-301, ומת שנה לאחר מכן. חולשת האימפריה הסאסאנית ומאבקי כוח פנימיים הביאו לשקט בפרובינציות המזרחיות של האימפריה הרומית למשך 50 שנה.
מרד קראסינוס
במקביל לאירועים בגבולות המזרחיים ולאורך הדנובה חדרו פולשים גרמאניים אל מעבר לגבול הריין ובתוך הפרובינציה סבלו ערי החוף של גאליה מפשיטות תכופות של שודדי ים פרנקים וסאקסוניים. על מנת לפתור מטרד זה מינה מקסימיאנוס את קראסינוס (Mausaeus Carausius) קצין בעל ניסיון נרחב בלחימה ימית לבנות צי ולהילחם בפיראטים. קראסינוס הצליח להדוף את הפיראטים ובמספר קרבות ימיים הצליח לתפוס ספינות ולעצור את הפושטים, הוא צבר את הרכוש השדוד לעצמו ולחייליו ועורר את זעמם של דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס, הם הוציא צו למאסרו ומשקראסינוס סירב להופיע למשפטו נגזר עליו עונש מוות. בתגובה ברח קראסינוס לפרובינציה בריטניה שם זכה לתמיכת הלגיונות המקומיים ולתומכים גם מקרב חילות המצב בערי התעלה האנגלית, בהיעדר צי ותחת האיום של פשיטות של שבטים ברבריים מתוך ומחוץ לפרובינציות המערביות נאלץ מקסימיאנוס לדחות את הטיפול בקראסינוס המורד שמצידו הצהיר על עצמו קיסר, הגדיל את מספר הספינות בצי שלו ושכר שכירי חרב פרנקיים להם שילם היטב. בסוף 286 שלט קראסינוס בכל בריטניה, רוב שטחם של חופי התעלה וחלקים נרחבים מצפון-מערב גאליה. בשלב זה הכריז קראסינוס על בריטניה כיישות עצמאית "אימפריית בריטניה" והחל מטביע מטבעות. החזרת הסמכות לידי שליטי האימפריה וכיבוש מחדש של בריטניה נדחו עד לשלב בו ביססו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את אחיזתם באימפריה והטיפול במורדים נפל בחלקו של קונסטנטיוס כלורוס שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני תחת פיקודו של מקסימיאנוס.
משהתבססה הטטררכיה מקסימיאנוס שינה את אסטרטגית הלחימה בגאליה ולאורך הריין ובמקום להתעמת ישירות מול קאראסיוס הוא הפנה את המאמץ הצבאי כנגד השבטים הגרמאניים, תומכיו של קאראסיוס שישבו לאורך נהר הריין, הוא ניצל את הפילוג בין השבטים וחוסר האמון בין מנהיגיהם על מנת לנהל מערכה מולם בהצלחה חלקית בין השנים 285–288. כלורוס הנהיג את הלגיונות תחת פיקודו במסע צפונה דרך טריטוריית אויב כשהוא זורע הרס וחורבן, הפרנקים שהגיעו לאפיסת כוחות והגיעו להסכם עם כלורוס לפיו מנהיגיהם יישבעו אמונים למנהיג פרנקי שהיה בן ברית של הרומאיים ובכך הובטחה שליטה רומאית על אזור צפון גאליה. מאמץ ניכר הושקע בשיקום הפרובינציה ואבטחת הגבולות, מקסימיאנוס נקט במדיניות שעודדה יישוב מחדש של בתי-אב של שבטים גרמאניים בחבלי הארץ שנחרבו מאין ספור פלישות ומלחמות, בתי האב קיבלו את הרשות ליישב את השטחים תחת חסות רומאית שניתנה בתמורה להכרה בשלטון הרומאי. מדיניות זו יצרה אזור חיץ לאורך הגבולות הצפוניים של הפרובינציה וקהילה נאמנה שיכלה להגן על גבולות האימפריה ולהיות מאגר זמין לכוח אדם שנדרש לצבא הרומאי בעיקר כחיל מצב.
משנת 293 ועד 296 הצליח קונסטנטיוס לבסס את שליטת האימפריה הרומית בגאליה ולאורך גבולות הריין, בשנת 293 נרצח קרוסיוס על ידי אחד מקציניו הבכירים. בשנת 296 חזר מקסימיאנוס לגבול נהר הריין. ולגיונות בפיקודו של קונסטנטיוס ובגיבוי צי שנבנה לצורך המערכה פלשו אל האי הבריטי צי אחד בפיקודו של מפקד המשמר הפרטורייני הפליג משפך נהר הסיין נחת בסמוך למיצר סולנט שבמפרץ סאות'המפטון ונכנס לקרב מול הגוף העיקרי של צבאו של אלקטוס, בתום יום הקרב נכנעו המורדים ואלקטוס נהרג. צי שני יצא מבונוניה והצליח לכבוש את לונדיניום. בתום כיבוש בפרובינציה המורדת ערך קונסטנטיוס כלורוס טיהור בקרב הקצינים של הצבא המורד וכן חלוקה מחודשת של הפרובינציה על מנת להבטיח את שליטתו.
מלחמה באפריקה
בשנת 296 הפנו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את תשומת לבם לחופי הפרובינקיות האפריקאיות, שבהם התרופפה השליטה הרומאית באותו זמן, בשל לחץ של שבטים נוודים שתקפו את הערים ומרכזי המסחר הרומאיים. צמד האוגוסטוסים גייסו צבא מלגיונות מצריים ומזרח אירופאיים בלווית חיילות עזר מגאליה ותרקיה. הצבא הרומאי בפיקודו של מקסימיאנוס התקדם דרך ספרד וחצה את מיצרי גיברלטר לאפריקה. השבטים הברברים הנודדים, שלא היו יריב ראוי לצבא הרומאי בשדה הקרב הפתוח, התגלו כיריב מסוכן עקשן וקטלני בתנאים של הרי האטלס. החל מחודש מרץ 297 ניהל מקסימיאנוס מלחמת התשה כנגד השבטים הברברים של צפון אפריקה: תחילה הוא הדף אותם מתוך הפרובינקיות, ולאחר חניית חורף בקרתגו הוא חזר לעימות כשהוא מעביר את עיקר הלחימה אל תוך הרי האטלס. בהרים התנהלה מלחמת התשה, שבמהלכה השמידו הרומאים את התשתית האזרחית תוך לוחמת גרילה בלתי פוסקת מול השבטים המקומיים. במרץ 298 חזר מקסימיאנוס בתהלוכת ניצחון לקרתגו ובתחילת 299 חזר לרומא.
התפרקות הטטררכיה הראשונה והקמת הטטררכיה השנייה
בשנת 303 נפגשו השליטים העליונים של האימפריה - האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס - ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ונראה שבמועד זה שני השליטים דנו בהעברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים שתחתיהם שישודרגו, ובמינוי קיסרים חדשים, בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס פורשים מרצונם; פרישה כזו לא הייתה לרצונו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להכפיף את רצונו לתכתיב של דיוקלטיאנוס. כצפוי היו מקסנטיאנוס - בנו של מקסימיאנוס, וקונסטנטינוס - בנו של קונסטנטיוס כלורוס, אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בגלל מהלכים של גלריוס, כנראה, הוחלט על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה.
ב-1 במאי שנת 305, בטקס שנערך בו זמנית במילאנו (במערב) ובניקומדיה (במזרח) פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס, ואת גלריוס כאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים שתחתיהם תפסו דמויות חדשות: מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים
אלו היו למעשה מנאמניו של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה וסילקו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות כוח. מהלך זה שנעשה בהסכמה כביכול של כל הצדדים, התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, ובכך נזרעו זרעי הפורענות ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה.
האיום המשמעותי ביותר על הסדר הקיים התעורר באיטליה שם מרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי ואת התמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון ואת האיום שהוא מציב כנגד שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. לכן פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה עת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס ששירתו קודם לכן תחת אביו יסרבו להילחם כנגד מפקדם הקודם. מקסימיאנוס קיבל את הצעת בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקיפס, ורק בחודש מאי שנת 307 החל להשתמש בתואר 'אוגוסטוס'.
גלריוס לא יכול היה להשלים עם מהלכי מקסנטיוס והעריך שהאיום העיקרי על מעמדו ועל הטטררכיה טמון במקסימיאנוס ובבנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. ברגע האמת בו ניצבו הלגיונות הרומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף שנת 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא.
משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ונכנס למשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות ולזכות בתמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה, ולקבל הבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס. הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס ויורש של מקסנטיוס. כדי לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס.
בין השנים 303 ל 305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטים של הטטררכיה. על פי ההיסטוריה הרומאית ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס החל לפעול בחצר האוגוסטוס על מנת לקדם את מעמדו ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי בו יקבעו זוג האוגוסטוסים והקיסרים המולכים על האימפריה. על פי ההיסטוריה הנוצרית גלריוס ניצל את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים על מנת לקדם את מעמדו ועמדותיו.
ועידת קרנונטום
ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלאריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה.
התפרקות הטטררכיה השנייה
עם פרישתו המלאה של דיוקלטיאנוס לחיים בארמונו הוא איבד אחיזה במושכות השלטון והשפעה על המהלכים של שאר השליטים באימפריה. בהיעדר יד מכוונת וחשש מדמות סמכותית מוסכמת החבילה הלכה והתפרקה למרות הניסיונות של גלריוס להחזיק את המבנה השלטוני של הטטררכיה. בשיא תהליך ההתפוררות נשלטה רומא על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק אולי היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אולם מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה אשר זכתה לתמיכה ציבורית. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס. לאחר שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מצא מקסימיאנוס מקלט אצל קונסטנטינוס, אולם משחתר תחתיו חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. הקיסרות הייתה בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.
מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס בשנת 311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. בשנת 312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, איבריה ואפריקה. בשנת 313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימינוס דאיה.
קונסטנטינוס וליקיניוס שלטו על האימפריה הרומית משנת 314 עד לשנת 324, קונסטנטינוס כאוגוסטוס של המערב וליקיניוס כאוגוסטוס של המזרח. הם ניהלו סדרת עימותים צבאיים לאורך התקופה במטרה לתפוס את השלטון על כל שטחי האימפריה. הסכסוך בין שני היריבים לא יכול היה להסתיים אלא במצב בו אחד המתמודדים מסיר את כל המתנגדים ושולט ללא מצרים. בשלב ראשון סולק מקסימיאנוס מהזירה על ידי קונסטנטינוס לכאורה לאחר שהלה מעל באמונו וניסה לתפוס את השלטון. על נסיבות מותו של מקסימיאנוס יש גרסאות סותרות על פי גרסה ראשונה, משנפל בידי קונסטנטינוס נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו. קונסטנטינוס הציג בציבור את התאבדותו של מקסימיאנוס כטרגדיה משפחתית מצערת אך החל משנת 311 הסיפור השתנה ולפיו מקסימיאנוס זכה לחנינה על מרידתו אך זמם לרצוח את קונסטנטינוס וביקש את עזרת בתו פאוסטה - אשתו של קונסטנטינוס. התוכנית נכשלה משפאוסטה בחרה לעמוד לצד בעלה והסגירה את המזימה, מקסימיאנוס נתפס והתאבד כמוצא של כבוד. דמותו ושמו של מקסימיאנוס נמחקו בתהליך של הכחדת הזיכרון שנערך ככל הנראה עד לסוף העשור. לסדרת אירועים אלו אירוע זה הייתה השפעה מרחיקת לכת על דיוקלטיאנוס, התפוררות הטטררכיה ומלחמת האזרחים הביאו לכך שהוא היה חסר כוח, חסר תומכים וחסר השפעה באופן מוחלט. סופו הטרגי של מקסימיאנוס ומחיקת זכרו, ככל הנראה גם בארמון הפרטי של דיוקלטיאנוס היה הזרז למותו.
מותו של דיוקלטיאנוס
ערפל אופף את נסיבות מותו של דיוקלטיאנוס, קיימות עדויות סותרות לגבי תאריך המוות וסיבת המוות ומחקרים שונים העלו תאריכים החל משנת 311 עד לשנת 318. ההיסטוריון הרומאי הנוצרי בן-התקופה לקטאנטיוס קושר בספרו "על מות הרודפים" (De Mortibus Persecutorum) את מותו של דיוקלטיאנוס ישירות למותו ומחיקת זכרו של מקסימיאנוס, ונרמז כי הוא החליט הוא נחלש ומת כאשר שמע שפסליו מופלים ביחד עם פסליו של מקסימיאנוס. ספר ההיסטוריה קיצור על הקיסרים (בלטינית: Epitome de Caesaribus) שנכתב בסוף המאה ה-4 או תחילת המאה ה-5 מציין כי דיוקלטיאנוס התאבד זמן קצר לפני חתונת ליקיניוס עם קונסטנטיה בפברואר 313. מקורות היסטוריים מאוחרים יותר, בני המאות החמישית והשישית קובעים כי דיוקלטיאנוס מת ביום 3 בדצמבר 316 ומספר גדול של מחקרים מודרניים תומכים בטענה זו. ההיסטוריון הבריטי בר הסמכא טימותי בארנס קובע בספרו "האימפריה של דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס" (The new empire of Diocletian and Constantine) כי דיוקלטיאנוס מת כבר בדצמבר 311 ככל הנראה התאבד לאחר שהבין שקונסטנטינוס וליקיניוס רואים בו איום וחושדים בו כמי שתומך בצד שכנגד והבין שגורלו נחרץ. לפי גרסה אחת שמצוטטת מפי גלאסיוס מקיסריה פעל מי מהאוגוסטי על מנת שהסנאט יגזור על דיוקלטיאנוס גזר דין מוות. במאמר המתייחס לשאלת מותו של דיוקטליאנוס קובע ההיסטוריון בירון נקמורה כי "ייתכן והמסורות הרבות על נסיבות מותו של דיוקלטיאנוס מצביעות על העובדה שאיש לא יודע מה הן נסיבות מותו, שמועות ובדיות החליפו את העובדות על האירוע".
רפורמות
ב-298 מצא דיוקלטיאנוס את עצמו במצב שאף קיסר לא היה בו זה חצי מאה: הוא ביסס את שלטונו ויכול היה להתפנות כעת לרפורמות מרחיקות הלכת שנדרשו כדי להבטיח את המשך קיומה של הקיסרות. הרפורמות כללו את חלוקת האימפריה לשתיים, שינוי האופן בו עובר השלטון מקיסר לקיסר, מעבר לשיטה אוטוקרטית בלא מראית עין אפילו של רפובליקה ונקיטת אמצעים כלכליים כנגד בעיית ההיפראינפלציה. שלטונו של דיוקלטיאנוס היה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה הרומית, המבנה השלטוני של האימפריה שיסודותיו הונחו על ידי אוגוסטוס קיסר השתנה במהלך 300 השנים עד לשלטונו של דיוקלטיאנוס אך המסגרות והמערכות השלטוניות נותרו על כנן. דיוקלטיאנוס יזם סדרת רפורמות שהקיפה את כל מערכות השלטון ובסיכומה הייתה האימפריה שונה לחלוטין וזכתה לשם דומינט. הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה המערכת השלטונית המשותפת הטטררכיה - חלוקת השלטון לארבעה מנהיגים, שנים מהם בעלי התואר "אוגוסטוס" ושניים נושאי התואר "קיסר". חלוקה זו הביאה לחלוקה מעשית ומנהלתית של האימפריה לשתי יחידות נפרדות: חלק מערבי וחלק מזרחי. רפורמה זו נערכה בשלבים בשנת 285 ולאחר מכן בשנת 293. ההיסטוריון סטפן ווליאמס קובע בספרו "דיוקלטיאנוס והתאוששות רומא" כי למרות המורכבות האדמיניסטרטיבית ושלטונית הטטררכיה לא הייתה מערכת שלטונית וקונסטיטוציונית יציבה אלא "רציונליזציה מוצלחת של יריבויות צבאיות" והצלחתה הזמנית משקפת את יכולותיו הייחודיות של דיוקלטיאנוס. בבסיס הצלחת הטטררכיה עמדה יכולת הניהול של דיוקלטיאנוס שכפה את רצונו מחד והצליח להאציל את סמכויותיו באופן שאיפשר לשאר השליטים לנהל ולשלוט באימפריה על פי חוקים של דיוקלטיאנוס.
אוטוקרטיה
שמאל|ממוזער|250px|דיוקלטיאנוס מקבל את הניצחון מיופיטר
קיסרי רומא היו בפועל רודנים הנשענים על כוח צבאי הרבה לפני זמנו של דיוקלטיאנוס. עם זאת ראו לנכון להסוות את רודנותם על ידי עשיית שימוש בתארים ומוסדות רפובליקניים עתיקים אשר שיוו אופי לגיטימי יותר לשלטון. החל מספטימיוס סוורוס ואילך הרשו הקיסרים לעצמם יותר ויותר להתנער אף ממראית העין של המוסדות החוקתיים הישנים ולהתנהג כרודנים צבאיים לכל דבר ועניין. דיוקלטיאנוס הבין שלאורך זמן חייב הקיסר להתבסס על דבר מה נוסף על כוחו הצבאי, אחרת לעולם לא ייהנה מיציבות והכרה. את הבסיס המבוקש מצא בדת המדינה כשהכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז את עצמו אל.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 800
רפורמות במנהל
דיוקלטיאנוס ערך סדרת רפורמות מקיפות ומרחיקות לכת בחלוקת האימפריה מחדש ובמערכת המנהל של האימפריה. שינויים אלו השפיעו על התפתחות האימפריה הרמאית לעתיד הרחוק והיה בסיס להיווצרות חלק מהמדינות שקמו על חרבות האימפריה הרומית. שטח האימפריה הרומית חולק ל-2, מערבי ומזרחי. קו הגבול עבר בין הפרובינציות רייטיה (בלטינית: Raetia) במרכז אירופה שעל הרי האלפים, נוריקום, דלמטיה ובאפריקה עבר קו הגבול בין הפרובינציות אפריקה וקיליקיה. כל אחד משני החלקים חולק ל-6 יחידות מנהליות שנקראו דיוקסיה (לטינית: dioecesis). כל דיוקסיה חולקה למספר לא קבוע של פרובינקיות: בחלק המערבי היו בסך הכל 47 פרובינקיות ובחלק המזרחי 57 פרובינקיות.
עיקר משקל הרפורמה בא לידי ביטוי בדיוקסיות. בראש כל אחת עמד פריפקטוס פרטוריו - ממלא מקום של מפקד המשמר הפרטוריאני. מושלי הפרובינקיות מונו לתפקידם על ידי האוגוסטי והקיסרים עסקו בתחומי המנהל האזרחי והיו חסרי סמכות צבאית. הרפורמה גרמה לכך שאיטליה איבדה את מעמדה הייחודי והפכה לדיוקסיה כשאר הדיוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורות ממסים.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 801
רפורמות בכלכלה
התוכנית הכלכלית של דיוקלטיאנוס התמקדה במאבק באינפלציה שדהרה באימפריה לכל אורך המאה השלישית. ב-301 פורסם צו בכל רחבי האימפריה של מחירים מקסימליים למוצרים שונים שנקרא "אדיקט המחירים של דיוקלטיאנוס" אשר הקפיא את המשכורות ואת מחיריהם של למעלה מאלף מוצרים. סוחר שגבה מחיר גבוה מהמותר בצו הסתכן בגזר דין מוות.
הצו נכשל כדרכם של ניסיונות של פוליטיקאים להכתיב לכלכלה בכח הזרוע. הוא לא הצליח לעצור את האינפלציה וסופו שהתעלמו ממנו. אך המסמך עצמו תרם רבות להבנתנו את הכלכלה הרומאית.
רפורמות בצבא
דיוקלטיאנוס הגדיל את כוחות הצבא מ-400,000 ל-450,000 לערך. את חייליו חילק לשני חלקים: כשני שלישים מהם היו מוצבים בחזיתות השונות באופן קבוע והיתר היו כוחות השדה הניידים, למעשה כוחות מילואים שעמדו לרשות הקיסרים והאוגוסטוסים בטריטוריות הפנימיות. קרבתם של הכוחות הניידים הפכה אותם לאיום פוליטי ועל כן היה שכרם גבוה יותר. אפליה זו גרמה להתמרמרות ומאוחר יותר לצרות.
את הלגיונות של כוחות השדה הפחית דיוקלטיאנוס ל-1,000 לוחמים, על מנת להשיג גמישות טקטית רבה יותר בלא חלוקת משנה נוספת. אך בחזית נותר גודל הלגיון בין 4,000 ל-6,000 איש.
ברומא ירדה קרנו של תפקיד מפקד המשמר הפרטוראני. כוחו עבר לשני מפקדים תחת כל אוגוסטוס: מגיסטר מיליטום שעל הצבא ומגיסטר אקוויטום שעל הפרשים. החלוקה הדואלית הפחיתה את האיום הפוליטי מצד הצבא על השלטון. מעבר לכך, היא סימלה את חשיבותו העולה של חיל הפרשים בצבא הרומאי.
הרפורמות הצבאיות של דיוקלטיאנוס הושלמו במידה רבה על ידי קונסטנטינוס, אשר פיזר לגמרי את המשמר הפרטוראני ב-314.
רדיפת הנוצרים
שמאל|ממוזער|100px|וינסנט הקדוש מסרגוסה שנרדף על ידי דיוקלטיאנוס והוצא להורג, בקתדרלת סביליה
בשלבים המוקדמים של קיסרותו היה דיוקלטיאנוס עצמו מעורב פחות ברדיפות הנוצרים. גלריוס היה מי שחתר לצעדים מחמירים והולכים כנגד מאמיני הדת הנוצרית. אולם ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות זו כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.
הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.
אחד מהמפורסמים ביותר שהוציא להורג היה גיאורגיוס הקדוש.
בספרות חז"ל
דיוקלטיאנוס מוזכר מספר פעמים בתלמוד הירושלמי ובמדרשי האגדה. מסופר כי דיוקלטיאנוס היה בתחילת דרכו רועה חזירים שתלמידי רבי יהודה נשיאה התנכלו אליו. כאשר עלה לגדולה, הוא חיפש עילות להרוג את מנהיגי היהודים, רבי יהודה נשיאה ורבי שמואל בר נחמן, שהתחמקו מההאשמות עקב נסים שונים שנעשו להם באמצעות השד של בית המרחץ. כאשר הם הגיעו לבניאס ודיוקלטיאנוס לא הצליח להאשימם באי-ציות לדבר המלכות כדי להרגם, הוא תהה על כך שהם סומכים על הנסים שנעשים להם ומבזים את המלכות. הם בתגובה התנצלו והשיבו שהם ביזו את רועה החזירים אך למלך הם משועבדים. דיוקלטיאנוס לימד אותם מוסר השכל, ואמר להם בכל זאת להיזהר לא לבזות רומאי או תלמיד קטן, שיכולים לעלות לגדולה לאחר זמן (לפי הגרסה במדרש רבה הכוונה היא לחייל רומאי ולא לתלמיד חכם).
מסופר כי דיוקלטיאנוס הטיל מיסים כבדים על תושבי העיר פנייס (בניאס), כנראה לצורך הסדרים שהנהיג בקיסרות הרומית, עד כדי כך שתושבי העיר רצו לעזוב אותה.. היועץ שלו טען כי תושבי המקום לא ינטשו, ואם הם ינטשו הם יחזרו. כדי לבדוק את הדבר, דיוקלטיאנוס ערך ניסוי: הוא הביא צבאים, חיפה את קרניהם בכסף ושלחם לאפריקה, והם חזרו לאחר שלוש עשרה שנים.
מובא שדיוקלטיאנוס התיר לכל האומות מלבד היהודים לנסך יין לאלוהיהם, הכותים ניסכו ומאז נאסר יינם כיין נסך.
באופן כללי, יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה יחסית חיובי, בניגוד לנוצרים שאותם רדף. חכמי ישראל העריכו אותו כקיסר מוצלח ורבי חייא בר אבא (שהיה כהן) אף קיצר את דרכו ודרך על קברים בעיר צור כדי להזדרז ולקבל את פניו..
לפי הירושלמי,. דיוקלטיאנוס הוא זה שיצר את ימת חומס באמצעות יצירת הסכר על נהר האורונטס . כך סוברים גם החוקרים.Smith 1971, pp. 39f.; Schnitter 1978, p. 31 פעם נוספת מוזכר דיוקלטיאנוס בהקשר של הזהב השחוט, שהיה לו במשקל דינר של הקיסר גורדיאנוס.
לפי המדרש בבראשית רבה: "יום שמלך לוטיינוס נראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל אמר עוד מלך אחד נתבקש לאדום אלוף עירם א"ר חנינא ציפוראה למה נקרא עירם שהוא עתיד לערום תסווריות למלך המשיח". המדרש מזהה את מלכי רומא עם אלופי אדום המוזכרים בתורה, ולפיו מלך אדום האחרון ששמו עירם עתיד לספק אוצרות למלך המשיח. ייתכן כי לוטיינוס שביום המלכתו נראה מגדיאל לרבי אמי בחלום, אינו אלא דיוקלטיאנוס.כך טוען הרב חנוך אלבק בהשלמת הפירוש מנחת יהודה לרב יהודה תיאודור, ראו: דניאל שפרבר, "אלוף מגדיאל – דיוקלטיינוס", בתוך: יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד (עורכים: אהרן אופנהיימר, ישעיהו גפני, מנחם שטרן), הוצאת יד יצחק בן-צבי (1993), עמ' 243–245.
משפחתו
ממוזער|מטבע עם דמותה של גאלריה ואלריה. בתו של דיוקלטיאנוס
על פי המקורות הרומאיים דיוקלטיאנוס היה נשוי לאשה בשם פריסקה (גרסה לטינית לשם המודרני פרסילה) אין כל מידע על משפחתה ועל חיי הנישואים של הזוג. להם נולדה ילדה אחת גאלריה ואלריה בתאריך לא ידוע והיא נישאה לקיסר גלריוס בשנת 293. נישואים אלו נערכו בסידור מוקדם על מנת לקשור את השליטים הזוטרים בטטררכיה לשליטים הבכירים. לאחר הנישואים קיבלה גאלריה את התארים אוגוסטה ו"אם המחנות" בנובמבר 308. לזוג לא היו ילדים והיא אימצה את קנדידיאנוס בנו של גלריוס.
לאחר שנת 305, עם פרישתו של דיוקלטיאנוס נותרו פריסקה וגאלריה בארמונו של גלריוס בסלוניקי ועם מותו של גלריוס הועברו הנשים להשגחתו של ליקיניוס אך לאור העוינות הברורה שלו ברחו אל ארמונו של מקסימינוס דאיה. בתאריך לא ידוע סירבה גאלריה להצעת נישואים מצד מקסימינוס והוא הגלה אותה למקום לא ידוע בסוריה והחרים את כל רכושה. בתום מאבק ממושך על השלטון חלק המזרחי של האימפריה שהסתיים עם מותו של מקסימינוס בשנת 313 ירדו פריסקה וגאלריה למחתרת מחשש לחייהן על ידי ליקיניוס. בשנת 315 הן נתפסו בסלוניקי הוצאו להורג על ידי המון משולהב וגופותיהן הושלכו לים Eric R. Varner Monumenta Graeca et Romana: Mutilation and transformation : damnatio memoriae and Roman imperial portraiture. BRILL. 2004. pp. 221
מורשתו
ארמון דיוקלטיאנס
ארמון דיוקלטיאנוס הוא קבוצת מבנים בעיר ספליט בקרואטיה, אשר נבנה בידי דיוקלטיאנוס כארמון אליו יפרוש לאחר שיוותר על השלטון. הארמון הוקם על גדתו הדרומית של חצי אי קטן החודר אל הים האדריאטי, כ-6 ק"מ מערבית לסלונה. הארמון ממוקם בליבה של העיר ספליט ונודעת לו חשיבות רבה בשל ממדיו והעובדה שהוא השתמר במצב טוב. בשנת 1979 צורף הארמון, יחד עם המרכז ההיסטורי של העיר ספליט, אל רשימת אתרי המורשת העולמית. אורכו של הארמון 215.5 מטר ורוחבו 175 מטר בדרומו ו-181 מטר בצפונו. הוא בנוי בצורת מלבן עם מגדלים הבולטים מחומותיו מכל צדדיו, למעט מצידו הדרומי בו גבל בים או ניצב בסמוך לו. לאורך חזית זו, שלא הייתה מבוצרת, נמתח בקומתו העליונה של הארמון מעבר עמודים מקורה, וייתכן כי חזית זו נועדה לאפשר לקיסר גישה פרטית דרך הים או כשער כניסה לסחורה. במרכזן של כל אחת משלוש החזיתות האחרות ניצב שער שהוביל אל החצר המרכזית. מחצר זו הייתה גישה למגורי הקיסר מדרום לה, אל קברו ממזרח לה שהוסב לקתדרלה, ואל שלושה מקדשים שניצבו ממערב לה, ואשר רק אחד מהם נותר על תילו ומשמש כבפטיסטריום. הארמון שילב תכונות של בית מגורים יוקרתי עם אלה של מחנה צבאי, והדקומנוס (Decumanus) חילק את שטחו לשני חלקים שנשאו אופי שונה (1). החלק הדרומי, בסמוך לים, כלל את מבני הציבור ואת מגורי הקיסר, ובשל כך שהארמון נבנה על רצועת שטח שהשתפלה מפנים הארץ אל חוף הים, הפרש של 8 מטר, הוגבה חלק זה. החלק הצפוני של הארמון השתמר פחות משכנו שמדרום. הקארדו (Cardo) חילק אותו לשני חלקים נפרדים (2), ונראה כי כל אחד מהם שימש כמכלול מגורים לחיילים ומשרתים, וייתכן שלשימושים נוספים. בשיאו התגוררו בארמון כ-9,000 איש.
מרחצאות דיוקלטיאנוס
מרחצאות דיוקליטיאנוס הם מרחצאות ברומא, הבנייה התחילה בסתיו של 298 בצו ממקסימיאנוס לאחר חזרתו מאפריקה, נחנכו על ידי דיוקלטיאנוס והסתיימה לאחר התפטרותם של דיוקליטיאנוס ומקסימיאנוס. והיו המפוארים והגדולים מבין המרחצאות הקיסריות. בית המרחץ מוקם צפון-מזרח גבעת וימינאליס ושירת את תושבי שלוש משבע גבעות רומא: גבעת אסקווילאי, גבעת הקווירינאליס וגבעת וימינאליס. הקדשה המוצגת היום במוזיאון הלאומי של רומא, מתארת את נסיבות בניית המרחצאות:
אלכסנדרה הקדושה
ממוזער|פסיפס מהמאה ה-19, מעשה ידי האמן הרוסי אלכסנדר פרולוב עם דמותן של מריה מגדלנה ואלכסנדרה מרומא
אלכסנדרה מרומא היא קדושה מעונה של הנצרות אורתודוקסית, זהותה שנויה במחלוקת על ידי ההיסטוריונים והתאולוגים הנוצרים אך הם קושרים אותה לקיסר דיוקלטיאנוס ואת חייה ומותה לרדיפת הנוצרים בתקופת שלטונו. אלכסנדרה, מתוארת בכתבים כאשתו הראשונה והמועדפת של דיוקלטיאנוס שהמירה את דתה לנצרות בחשאי והוצאה להורג על ידי דיוקלטיאנוס בגין אמונתה ותמיכתה בג'ורג הקדוש.Holy Martyr Empress Alexandra of Rome לפי ההיסטוריון הנוצרי פרדריק ג'ורג הולווק הדמות של הקדושה הנוצרית מתבססת על מיתוס ודמותה נשזרה בטעות עם דמותה הטרגית של פריסקה אשתו של דיוקלטיאנוס. פריסקה היתה, ככל הידוע בעל נטייה לנצרות אך מעולם לא פעלה בגלוי כנגד בעלה שהיה עוין את הדת הנוצרית. התאולוג הנוצרי יעקובוס דה ווראגין נוקב בשם "אלכסנדריה" ומתאר אותה כאשתו של פריפקט רומאי שבעת רדיפת ג'ורג' הקדוש הצהירה בגלוי על אמונתה הנוצרית.
לקריאה נוספת
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
Roger Rees, Diocletian and the Tetrarchy, Edinburgh University Press, 2004.
Pat Southern, The Roman Empire from Severus to Constantine, Routledge, 2001.
The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
Stephen Williams. Diocletian and the Roman Recovery. Psychology Press, 1997.
קישורים חיצוניים
דיקלטיאנוס מאת ראלף מתיסן, אוניברסיטת דרום קרוליינה.
Diocletian דיקלטיאנוס באנציקלופדיה הקתולית.
שנים עשר שליטים ביזנטיים הרצאה מוקלטת של לארס בראונוורת'.
ארמון דיוקלטיאנוס בספליט, בתוך: unesco.org.
אגדות דקלייטינוס מלכא, אתר בית הכנסת ע"ש רבי מאיר בעל הנס בתל אביב.
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 244
קטגוריה:נפטרים ב-311 | 2024-09-12T08:59:19 |
מרחצאות קרקלה | מרחצאות קרקלה הם מרחצאות ציבוריים שנבנו על ידי הקיסר הרומי קרקלה ברומא בין השנים 212–216 לספירה. שרידי מרחצאות אלה מהווים כיום אתר תיירות פופולרי.
תיאור המרחצאות
אורך מתחם המרחצאות היה 225 מטרים ורוחבו 185 מטרים. גובהו המשוער של המבנה היה 38.5 מטרים.
המרחצאות כללו פריג'ידריום (חדר קר), טפידאריום (חדר פושר) וקלדריום (חדר חם), וכן שתי פלאסטראות - חדרי כושר וחדרי אגרוף. אמת מים מיוחדת נבנתה על מנת להוביל מים למרחצאות.
המרחצאות היוו למעשה אתר נופש ומרכז תרבותי וכללו גם ספרייה ציבורית הכוללת (כמו כל ספריות התקופה) שני חדרים - האחד לטקסטים יווניים והשני לטקסטים לטיניים.
המבנה חומם באמצעות מערך חימום תת-קרקעי שהופעל על ידי שריפת פחם. מערכת זו הייתה בשימוש עד אמצע המאה ה-19.
בתקופה המודרנית
מבנה המרחצאות שימש כהשראה למספר מבנים מודרניים ובהם תחנת פנסילבניה בעיר ניו יורק וג'אטיו סאנגשאד בהאבאן - בניין האספה הלאומית בדאקה שבבנגלדש.
כיום משמש המבנה כאתר מופעים וקונצרטים. אחד הידועים בקונצרטים היה קונצרט שלושת הטנורים שנערך במקום בשנת 1990.
רעידת האדמה שפגעה באיטליה ב-6 באפריל 2009, ומרכזה היה בל'אקווילה, גרמה נזק למרחצאות.
קישורים חיצוניים
סיור וידאו בערוץ ההיסטוריה המתאר את המרחצאות
מרחצאות קרקלה - תמונות ותצלום פנורמי 360°
הערות שוליים
קרקלה
קטגוריה:סן סבא | 2021-12-01T05:18:21 |
שאול טשרניחובסקי | שאול גוטמנוביץ' טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי (בכתב רוסי: Саул Гутманович Черниховский; י"ט באב תרל"ה, 20 באוגוסט 1875 – ט"ו בתשרי (א' סוכות) תש"ד, 14 באוקטובר 1943) היה רופא, משורר עברי ומתרגם, מגדולי המשוררים העבריים. מזוהה עם שירת הטבע, הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה.
ארכיונו מופקד במכון גנזים ארכיון הסופרות והסופרים העבריים בישראל, שממוקם בבית אריאלה שבתל אביב.
ביוגרפיה
שאול טשרניחובסקי נולד בי"ט באב ה'תרל"ה (20 באוגוסט 1875) בכפר מיכאילובקה שבפלך טאורידה, בדרום-מערב האימפריה הרוסית, ב"תחום המושב" היהודי (אוקראינה של ימינו). אביו, גוטמן, היה בן למשפחה מווהלין, ואמו, בילה, הייתה ילידת העיר חרסון. קדמה לו בת שמתה בילדותה, וגם בת שנולדה אחריו מתה בילדותה, כך שהוא גדל זמן מה כבן יחיד. אחר כך נולדו להוריו עוד שני בנים ושתי בנות. סבו מצד אמו, שאול קארפ, היה משכיל שתרגם שירה רוסית לעברית, וסבתו אלקא הייתה מיילדת שלא על מנת לקבל שכר ואשת-צדקה מפורסמת בכפרה.
את ילדותו תיאר טשרניחובסקי באוטוביוגרפיה קצרה שפרסם בשנת 1918 בכתב העת "השילוח", ובהרחבה בחיבורו "מעין אבטוביוגרפיה" שכתב בשנותיו האחרונות. אחדים מסיפורי ילדותו משתקפים בשיריו. מגיל חמש קרא ספרים ברוסית, שאותה למד מדודתו, ובגיל שבע למד עברית מאביו. תחילה למד בחדר מתוקן, ובגיל עשר עבר לבית ספר רוסי, ולמד בעצמו קריאת כתב רש"י. בשנת 1890 בגיל 15 עבר לאודסה, שם למד עד שנת 1892 בבית ספר יהודי פרטי למסחר ובבית ספר כללי ללימודי שפות זרות. בשלב זה כבר כתב בלדות ופרסם את שיריו הראשונים. השירים הראשונים שפרסם היו "משאת נפשי", בכתב העת "השרון" של גרשום באדר, ו"בחלומי", בכתב העת "הפסגה" של זאב-וולף שור. בשנת 1893 עבר לבית ספר ממשלתי למסחר, שבו למד שלוש שנים וסיים בהצטיינות. בתקופה זו למד גרמנית, אנגלית וצרפתית. לאחר מכן למד גם יוונית ולטינית, כדי שיוכל להתקבל לאוניברסיטה.
200px|ממוזער|שמאל|טשרניחובסקי במדי רופא צבאי רוסי ב-1915.
בשנת 1898 יצא לאור ספר השירים הראשון שלו, "חזיונות ומנגינות". בשנת 1900 יצא החלק השני של הספר. ההקדמה הייתה מאת המבקר ראובן בריינין, שהילל את המחבר.
בשנים 1899–1906 למד רפואה באוניברסיטת היידלברג, וסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ, בנוסף סיים חוג רפואה באוניברסיטה הקיסרית של ולדימיר הקדוש בקייב. בעת לימודיו בהיידלברג נישא למלַניה (מריה) קרלובנה פון גוזיאס-גורבצביץ (1879–1971), בת אצולה נוצרייה רוסייה ממוצא פולני-גרמני, שישבה בבית-הסוהר ברוסיה על רקע פעילות אנרכיסטית והגיעה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה בהיידלברג. לבני הזוג נולדה בשנת 1905 בת יחידה, איזוֹלְדה (איזה). בשנת 1907 נעצר לשישה שבועות על פעילות פוליטית.
מסיום לימודיו ועד סוף ימיו שילב את פעילותו כרופא עם פעילותו כמשורר. לאחר סיום לימודיו חזר לרוסיה, והיה רופא בחארקוב ובקייב. בשנת 1910 עבר לסנקט פטרבורג, ופתח בה מרפאה. במלחמת העולם הראשונה שימש רופא צבאי במינסק ובסנקט פטרבורג. בשנת 1919 עבר לאודסה. היה רופא הזאמסטווה (שלטון אזורי) והצלב האדום.
200px|ממוזער|שמאל|שאול טשרניחובסקי נתן גורן וצמח פלדשטיין בקובנה; כנראה ב-1927
בשנת 1922 הגיע לקושטא, אך בקשתו לקבל משרת רופא בארץ ישראל לא נענתה. ב-1923 עבר לברלין. ב-1925 ביקר לראשונה בארץ ישראל, שאיפתו להסתדר בתור רופא בבית-חולים הדסה בתל אביב לא צלחה, והוא שימש זמן קצר כרופא בגימנסיה הרצליה
ממוזער|240x240 פיקסלים|שאול טשרניחובסקי צילום פוסט-מורטם, תצלומו של אלפרד ברנהיים
בשנים 1925–1932 נמנה עם עורכי העיתון "התקופה", וכן ערך מדור רפואה באנציקלופדיה העברית אשכול. בשנים 1929–1930 שהה בארצות הברית, וב-18 במאי 1931 (ב' בסיוון תרצ"א) עלה לארץ ישראל והשתקע בה לצמיתות. הוא קבע ביתו בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89 בתל אביב, ועבד כרופא של בתי הספר בתל אביב במקביל, היה פעיל בארגוני הסופרים וחבר ב"וועד הלשון העברית". לאחר מותו של ד"ר אהרן מאיר מזי"א, נשיא ועד הלשון, בשנת 1930, נקרא טשרניחובסקי להשלים את עריכת המילון לרפואה ולמדעי הטבע שכתב ד"ר מזי"א. המילון יצא לאור בשנת תרצ"ד, עם הקדמה מאת ביאליק.
טשרניחובסקי קיבל אזרחות כבוד של תל אביב, ונבחר לנשיא כבוד של אגודת הסופרים בארץ.
בשנת 1936 עברו אשתו ובתו להתגורר כדיירות-משנה במעון הפטריארך היווני בפסגת סן סימון בירושלים. לאחר שלקה בלוקמיה, הצטרף אליהן. במיטת חוליו קרא את הספר "תולדות השמיים" מאת חיים זליג סְלוֹנִימְסקי, ששימש רקע לשירו האחרון "כוכבי שמיים רחוקים". השיר ראה אור רק לאחר מותו.
שמאל|ממוזער|160px|קברו של טשרניחובסקי בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב
טשרניחובסקי נפטר בירושלים בט"ו בתשרי ה'תש"ד (14 באוקטובר 1943) ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
אשתו מלניה, שהייתה לפראבוסלאבית אדוקה, עברה לאחר מותו להתגורר בבית בתהּ בחיפה. אף שחייתה בארץ ארבעים שנה, לא ידעה עברית (ולא יכלה לקרוא את יצירתו של בעלה). היא נפטרה בשיבה טובה ב-1971, ונקברה בחלקה היוונית-אורתודוקסית במתחם בתי הקברות בחיפה.
בתו איזולדה, שהייתה בקטריולוגית (בוגרת פריס), נישאה למהנדס אברהם וילנסקי (בוגר הגימנסיה היהודית ביקטרינוסלב (היום: דניפרו), בן כיתתו של אברהם שלונסקי). בני הזוג עברו לחיפה והיו הורים לבן יחיד, אלכסנדר וילנסקי (לימים מהנדס). איזולדה, בתו של טשרניחובסקי, נפטרה ב-1974. לאחר מותה, עברו זכויות היוצרים על יצירתו של טשרניחובסקי לבעלה, אברהם וילנסקי, שההדיר את עזבונו הספרותי ודאג להוצאת כתביו (תחילה בהוצאת דביר ואחר-כך בעם עובד).
יצירתו
שמאל|ממוזער|198px|לוחית זיכרון על ביתו של שאול טשרניחובסקי בתל אביב
ממוזער|לאה דגנית מבצעת את "שיר ערש" שנכתב על ידי שאול טשרניחובסקי והולחן על ידי מרק לברי. בפסנתר, חיה ברנדמן
בשירתו של טשרניחובסקי יש מיזוג של השפעת המורשת היהודית ומורשת תרבות העולם. הוא כתב על נושאים עבריים כמו "בעין דור", שיר על שאול המלך שבא לבעלת האוב מעין דור, המתאר בצורה דרמטית את מצבו של שאול באחרית ימיו. טשרניחובסקי היה מזוהה במיוחד עם דמותו של שאול, אולי בזכות שמו, והוא גם מתאר בשיר את נפילתם הטראגית של שאול ובניו בהר הגלבוע. מצד שני, בשיר "לנוכח פסל אפולו" ניכרת חיבתו של המשורר לתרבות יוון וליופי שהיא מייצגת.
טשרניחובסקי מזוהה יותר מכל משורר עברי אחר עם הסוֹנֶטָה. אחת מן הסוגות בהן כתב היא כליל סונטות - יצירה שבנויה מ-14 סונטות, כמספר השורות בסונטה רגילה, ועוד סונטה שהשורות הראשונות ב-14 הקודמות יוצרות סונטה העומדת בפני עצמה. כלילי הסונטות של טשרניחובסקי הם על נושא מסוים (כמו "על הדם", "לשמש").
עם כל משיכתו לתרבות העולם, הזדהה טשרניחובסקי גם עם גורל עמו. בשנת 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול, כתב את השיר "ראי אדמה", המבכה את קורבנות המרד הרבים במשפט המפורסם "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד!". לאחר שהגיעו הידיעות הראשונות על השואה המתחוללת באירופה, כתב את השירים "הרוגי טירמוניא", ואת "בלדות וורמיזא" שהביאו לידי ביטוי את רחשי לבו על הגורל הטראגי של העם היהודי. בחלק משיריו הביע אהדה לציונות ולתחיית העם היהודי בארצו, כפי שכתב בשיר "אני מאמין" (הידוע כ"שחקי שחקי"): "ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור. ברזל כבליו יוסר מנו. עין בעין יראה אור".
טשרניחובסקי עמד בכתיבתו על מורכבות היחסים שבין היהודים לבין העולם הלא יהודי, הגויי, שבמסגרתו הם חיו בגולה. בבלדות ובאפוסים ההיסטוריים תיאר טשרניחובסקי בחדות אכזרית את האנטישמיות הרצחנית, אך מנגד תיאר, באידיליות, יחסי שכנות וידידות. על כך כתבה גיטה אבינור:
במרכזן של מספר אידיליות שכתב טשרניחובסקי מצויות תמונות מנוף ילדותו, כמו "ברית מילה", "כחום היום" ו"לביבות", והן נחשבות לחלק מפסגת יצירתו השירית. האידיליות שלו משמשות דוגמה ומופת לכל האידיליות שנכתבו בשפה העברית.
רבים משיריו הולחנו על ידי מלחינים עבריים. לדוגמה: "אני מאמין" הולחן על ידי טוביה שלונסקי; אך פרופ' דוד אסף טען שמקור הלחן הוא רוסי, שיר על הנהר דוֹן, "את אינך יודעת" ו"אילאיל" הולחנו על ידי שלמה ארצי; "יום זה יום יולד בו שיר", "בעלייתי שם יפתי", ו"בזכותם קיים" - הולחנו על ידי נעמי שמר; "שושנת פלאים" - צביקה פיק; "העולם בזכותו של מי קיים" - שלמה גרוניך; "אינני אוהב אותה" - ברי סחרוף; "שלוש אתונות" הולחן על ידי ידידיה אדמון.
כמה שירים זכו ליותר מלחן אחד. הבולטים שבהם: "אומרים ישנה ארץ" שהולחן על ידי לייב גלנץ, יואל אנגל, נעמי שמר ושלמה ארצי, ו-"הוי ארצי מולדתי" שהולחן על ידי יואל ולבה, מחט עדרי, דוד זהבי, נעמי שמר ומיקי גבריאלוב. הבלדה בת הרב וְאִמָהּ הולחנו על ידי נחום נרדי ושמוליק קראוס. "מכל פרחי מור" הולחן על ידי גיל אלדמע; לשיר שלושה לחנים ישנים נוספים: לחן עממי שהתפרסם בעיבוד אברהם צבי אידלסון, לחן מאת בוריס גרוסמן שיצא לאור בגרמניה בשנת 1920, ולחן מאת שמואל אלמאן.
טשרניחובסקי נודע גם כמתרגם מעולה. להוקרה מיוחדת זכו תרגומיו ל"איליאדה" ול"אודיסיאה" של הומרוס. כן תרגם לעברית את "קאלוואלה", האפוס הלאומי הפיני ומיתולוגיות קדומות נוספות.
לטשרניחובסקי היו חידושים לשוניים בעברית. הוא עסק במיוחד במינוח רפואי ובשמות צמחים.
הנצחתו
ממוזער|136px|שמאל|תמונת טשרניחובסקי על שטר של 50 ש"ח
בשנת 1943 קבעה עיריית תל אביב פרס על שמו: פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. טשרניחובסקי השתתף בעריכת תקנון הפרס ונכח בחלוקתו הראשונה.
על שמו נקרא בית הסופר בתל אביב, מרכז אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל. כמו כן נקראים על שמו רחובות ביישובים רבים בארץ, ביניהם תל אביב, ירושלים, חיפה, רחובות, כפר סבא, נתניה, עפולה, הרצליה, והוד השרון. גם בתי ספר ביישובים נקראו על שמו. ברמת גן נקרא על שמו גן שאול.
טשרניחובסקי נבחר, ביחד עם לאה גולדברג, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי סדרה ג' של שטרות השקל החדש. השטרות הנושאים את דמותו בערך נקוב של 50 ש"ח נכנסו למחזור בספטמבר 2014.
לרגל יום הולדתו ה-145 של שאול טשרניחובסקי, חנך שגריר ישראל באוקראינה לוח זיכרון בכפר הולדתו, מיכאילובקה, ולכבוד האירוע תורגם לראשונה שירו "אומרים ישנה ארץ" לאוקראינית.
ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עבריים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם טשרניחובסקי, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לו ושמו גם-כן הופיע על הבול עצמו.
ב- 1 באפריל 2018 ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, נפתח בית המלון THE SAUL על שמו של המשורר. בית המלון הוקם בבנין שנבנה ב-1947 ועיצובו כולל אלמנטים תל אביבים רבים. מקצת משיריו של שאול טשרניחובסקי מופיעים ברחבי המלון.
ספריו
כללי
שמאל|ממוזער|150px
מתרגומיו
שירת היאותה, מאת: ה.ו. לונגפילו, הוצאת מוריה, אודסה, תרע"ג, (1912).
שירי אנקריאון, תרגם מיונית ש. טשרניחובסקי, ורשה, תר"ף, (1919). לסריקת הספר באתר הספרייה הלאומית.
אבנג'לינה, תרגם מאנגלית ש. טשרניחובסקי, הוצאת "עת לבנות", ברלין, תרפ"ג, (1922).
קורות וילהלם טל ורעיו, ה.י. מרשל, תרגם מאנגלית ש. טשרניחובסקי, הוצאת "עת לבנות", ברלין, תרפ"ג, (1922).
האדם בציורים מתקפלים-מראה גופנו מבפנים ופעולת אבריו, לבתי- הספר ולעוזרים בבתי-החולים, מאת: ד"ר פ. אבנהך, הוצאת " שול-און-ולט ", ברלין תרפ"ג, (1922).
עלילות גלגמש, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ד, 1924. (לסריקה באתר הספרייה הלאומית)
הלילה השנים עשר, מאת ויליאם שייקספיר, בימוי מיכאיל צ'כוב, הבימה, 1930
בכור השטן, מאת ג'ורג' ברנרד שאו, בימוי צבי פרידלנד, תפאורה מנחם שמי, הוצג בהבימה, בשנת 1931, פורסם לראשונה בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
החולה בעיניו, מאת מולייר, 1932 (תורגם עבור תיאטרון הבימה, אך לא הוצג לבסוף)
אדיפוס המלך, מאת סופוקלס, בימוי טיירון גאטרי, תפאורה שלום סבא, הבימה, 1947
דופ, קטרינה אלישבע / שוכני העצים , מאנגלית, הוצאת "עת לבנות", תל אביב, תרפ"ד.
שירים מן האפוס הסרבי (מסרבית דרך גרמנית), הוצאת שוקן, תש"ו, 1946.
משא מלחמת איגור, הוצאת "ידידי", תל אביב, ארץ ישראל, 1939.
כלבא דשמיא מאת פרנסיס תומפסון, תרגם מאנגלית ש. טשרניחובסקי, הוצאת "ידידי", תל אביב (א"י), (1939).
אפלטון \ המשתה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תש"ז (1946).
הומרוס, האיליאדה, אודיסיאה, תרגם מיוונית ש. טשרניחובסקי, תשי"ד, (1953).
הומרוס, האיליאדה, התרגום המלא המקובל בעברית, שאול טשרניחובסקי (מתרגם), הוצאת עם עובד, תשנ"א, בפרויקט בן-יהודה
הומרוס, אודיסיאה, שאול טשרניחובסקי (מתרגם), ע"פ מהדורת עם עובד, תש"ע 2009, בפרויקט בן-יהודה
יושבי המערות הקדמונים מאת קתרין א. דופּ (פרקים נבחרים מתרגום שנותר בכתב יד), בתוך 'דחק', כרך י"ב, 2020.
עריכה
ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע, רומי-אנגלי-עברי, מאת: ד"ר אהרן מאיר מזי"א - נשיא ועד הלשון העברית, בעריכת ד"ר שאול טשרניחובסקי, ירושלים, תרצ"ד, (1933).
ראו גם
אידיליה
לקריאה נוספת
יוסף קלוזנר, השלח - ירחון לספרות, למדע ולעייני החיים, חוברת - טשרניחובסקי, כרך ל"ה, חוברת ב',אודיסה, המו"ל : חברת "אחיאסף", נדפס בדפוס "כנרת", אלול תרע"ח, 1918.
כל כתבי שאול טשרניחובסקי, הוצאת עם עובד, 1990-2003, 8 כרכים.
חוברת טשרניחובסקי, ד"ר יוסף קלוזנר, השלח - ירחון לספרות, למדע ולענייני-החיים, כרך ל"ה, חוברת ב'(ר"ו), אלול תרע"ח (1918), אודיסה, בדפוס חברת "כנרת", יקאטרנייבסקי 36, המו"ל : חברת " אחיאסף".
(1929) Tchernichovsky and his poetry" (with renderings from the Hebrew), by l.v.snowman "
יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, קרן עברית על-שם סיר מונטגיו ברטון על יחדי החברה להוצאת-ספרים שע"י האוניברסיטה העברית, תש"ז.(1946).
ברוך קורצוויל, על ארבעה שירי טשרניחובסקי, הוצאת המחלקה לעלית ילדים ונוער \ מדור להדרכה, ירושלים תשי"ב (1951).
בן-אור אהרון (אורינובסקי), תולדות הספרות העברית החדשה, כרך שני, פרק שנים עשר, יזרעאל, תש"ך, (1959).
ברוך קורצווייל, ביאליק וטשרניחובסקי - מחקרים בשירתם, מהדורה שלישית, הוצאת שוקן, 1967.
אליעזר שביד, הערגה למלאות ההוויה: פרקי עיון בשירת ח"נ ביאליק וש. טשרניחובסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1968.
(Saul Tschernichwsky -poet of revolt" by eising silberschlag (1968"
ידיעות גנזים, (אגודת הסופרים העברים בישראל),שאול טשרניחובסקי 100 שנים להולדתו, כרך ז', שנה 13, תשרי תשל"ו. (1975).
יוסף האפרתי (עורך), שאול טשרניחובסקי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1976.
יוסף האפרתי, האידיליה של טשרניחובסקי, הוצאת הקיבוץ הארצי, תשל"א.
זיוה גולן, חביבה יונאי, שאול טשרניחובסקי - ביבליוגרפיה (א. רשימת יצירותיו, ב. דברים עליו ועל יצירתו). מכון כץ לחקר הספרות העברית, באוניברסיטת תל אביב, ומרכז ההדרכה לספריות ציבוריות, תשמ"א.
אברהם שאנן, שאול טשרניחובסקי - מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת טשרניחובסקי, הוצאת חצב, תשס"ד.
יאיר מזור, טשרניחובסקי האחר - תבנית נוף סיפורו, לאמנות הסיפור של שאול טשרניחובסקי, הוצאת פפירוס, 1992.
בעז ערפלי, צעיר לעד - עיונים בשירת שאול טשרניחובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
בעז ערפלי (עורך), שאול טשרניחובסקי : מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, 1994.
יום טוב הלמן, פרקים לשירי שאול טשרניחובסקי, הוצאת המכון העברי להשכלה בכתב בישראל, תשי"ז.
צבי לוז, (מבוא ועריכה), מבוא לשמש: מסות על כליל סוניטות לשאול טשרניחובסקי, אוניברסיטת בר-אילן, 1996.
עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער – שאול טשרניחובסקי – חיים, הוצאת כרמל, 2017.
עידו בסוק (עורך), מאזנים צ"ב/5, אוקטובר 2018 - גיליון המוקדש לשאול טשרניחובסקי.
נורית גוברין. "אי אפשר לא לאהוב את תל אביב" - אפשר - שאול טשרניחובסקי ותל אביב, בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט / 2019.
בן-ציון כ"ץ, על חיי שאול טשרניחובסקי (פרויקט בן-יהודה)
גבריאל פרייל, על הנוֹפִיוּת בשירת טשרניחובסקי (הרצאה מעיזבון המשורר), דחק, כרך יז', 2024.
קישורים חיצוניים
שאול טשרניחובסקי, באתר הספרייה הלאומית
איפה אותה ארץ?, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
הארכיון שייך למכון גנזים, וצולם על ידי הספרייה הלאומית
שאול טשרניחובסקי באתר WorldCat Identities
בן-ציון כ"ץ, על חיי שאול טשרניחובסקי, הזמן, ינואר 1944 – יולי 1944, באתר [פרויקט בן-יהודה
גדעון עפרת, טשרניחובסקי: הפסל, באתר "המחסן של גדעון עפרת"
האוניברסיטה העברית, כנס 'תבנית נוף מולדתו' 2014 | מושב פתיחה | מושב ראשון | מושב שני | מושב שלישי | מושב רביעי | מושב נעילה |
שאול טשרניחובסקי ביום הולדתו השישים (1935)
שאול טשרניחובסקי, באתר האקדמיה ללשון העברית
מיצירתו
לשמש, לביבות, עשתרתי לי
מופע מוזיקלי משירי טשרניחובסקי, בערוץ יוטיוב של הספרייה הלאומית
מחברת הסוניטות במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
שירים במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
על יצירתו
,
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:יהודים אוקראינים
קטגוריה:סופרי תקופת התחייה
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מיוונית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:חבורת אודסה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:רופאים ביישוב
קטגוריה:סגל גימנסיה הרצליה
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:נשיאי אגודת הסופרים העברים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לוזאן
קטגוריה:חברי ועד הלשון העברית
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:רופאים צבאיים רוסים
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1875
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1943 | 2024-10-15T19:24:57 |
זכריה לירז | זכריה לירז-פלדמן (26 באפריל 1935 - 25 במרץ 2018) היה יזם אירועי תרבות ברחבי ישראל, זוהה במיוחד עם עיצוב חיי התרבות באזור הנגב בכלל ובבאר שבע בפרט. יזם את חגיגות הזמר העברי בערד וחגיגות הכליזמרים בצפת. בשנת 2000 זכה באות יקיר באר שבע.
ביוגרפיה
זכריה לירז, נולד כזכריה פלדמן בבוקרשט רומניה לאברהם ורבקה פלדמן. בין השנים 1940–1944, עת התרחשה השואה, נשלח על ידי הנאצים עם משפחתו למחנות ריכוז באוקראינה. הוא עלה לישראל בשנת 1948 והגיע לעיר חיפה. הוא שרת כחייל קרבי בחטיבת גבעתי, היה סמל מחלקה, והדריך בקורס מכים. ב-1958 עזב לטובת הדרום. בהשפעת דוד בן-גוריון שקרא לפיתוח הנגב תוך מתן דוגמה אישית בהתיישבותו בשדה בוקר, עבר להתגורר באופקים, שם שימש בתפקיד מנהל מחלקת התרבות. הוא הצליח במשך תקופה קצרה לערוך שינוי במערכת החינוך בעיירה. הוא יזם חינוך משלים, הקים ספרייה ציבורית והפעיל קייטנות בקיץ. לאחר מכן, זכה במכרז לתפקיד מנהל מחלקת התרבות בעיריית באר שבע, ועבר לגור בבירת הנגב ב-1962.
בשנת 1970, הקים לירז בבאר שבע את מועדון גלריה "הצריף", שהיה מקביל לרשת מועדוני "צוותא", אשר במסגרתו קוימו פעולות תרבות רבות, ובעיקר ערבי שירה ותרבות, ותערוכות של אמני ישראל כדוגמת אורי ליפשיץ, ואחרים. שיאו התרבותי של "הצריף" היה בקיום תערוכה של האמנית הבינלאומית, חנה אורלוף אשר נפתחה בחודש אפריל 1976, ואשר במסגרתם הוצגו 37 פסלים ו-16 דפי רישום וגרפיקה, של אורלוף - מגדולות הפסלים בכל הזמנים - שהוערכו בשווי של מספר מיליוני שקלים (רות אנגל, "תערוכת חנה אורלוף", מעריב, 30 באפריל 1976). בהמשך דרכו בעיר יזם לירז פעולות תרבות נוספות, כגון פתיחת גלריה לאמנות בבית ערבי ישן ברחוב סמילנסקי בעיר העתיקה. כמו כן, יזם את הקמתם של אוניברסיטה עממית, סינמטק, ועוד.
לאחר שבע שנים של פעילות, עזב לירז לחיפה, העיר הראשונה בה גר בישראל, בעקבות הצעה שקיבל לניהול מרכז התרבות ע"ש אבא חושי. ב-1972 חזר לירז לבאר שבע לאחר שסגן ראש העירייה בנ"ץ כרמל, הציע לו להקים את תיאטרון באר שבע, שלירז גם מונה להיות מנהלו הראשון.
בשנת 1978 הוענק ללירז פרס "גמל הזהב", לאומנות, תרבות וחינוך, מטעם "פרגוד, ירחון לענייני תרבות באר-שבע", על תרומתו יוצאת הדופן לפעילות התרבותית בבאר שבע. בהקשר זה, ביום 14 ביוני 1978 הונפק על ידי "פרגוד" ירחון מיוחד בקשר עם הענקת הפרס, אשר כלל כתבת עומק מפורטת, במסגרתה תוארה בהרחבה פעילותו ותרומתו של לירז לחיי התרבות בכלל, ובדרום הארץ ובבאר שבע בפרט, שעמדה בבסיס ההחלטה ליתן ללירז את הפרס. באותה כתבת עומק כונה לירז "קיסר התרבות הבלתי מוכתר, אך גם הבלתי מעורער של באר שבע". יצוין כי הפרס הוענק על בסיס "המלצות על מועמדים לזכייה ששוגרו לוועדה ציבורית, אשר עמלה על מיון ההמלצות קביעת הזוכים". הענקת הפרס זכתה לברכתו של ראש עיריית באר שבע דאז, מר אליהו נאוי, שנכללה בגוף הירחון.כתבה בעיתון "פרגוד" בנושא פרס גמל הזהב 14 ביוני 1978
בחג סוכות 1982, יזם הקים וניהל את חגיגות הזמר העברי בערד ביחד עם נחומי הרציון.
בשנת 1988 הגה וייסד את פסטיבל הכליזמרים בעיר צפת, והיה מנהלו של הראשון של הפסטיבל הראשון, ולאחר מכן ניהל מספר פסטיבלים בשנים מאוחרות יותר. מאוחר יותר, זכה לאות הוקרה, על ידי ראש העיר צפת, מר אילן שוחט, "על החזון ליצירת וייסוד פסטיבל חג הכליזמרים הראשון בצפת בשנת 1988".
ב-25 במרץ 2018 נפטר לירז בעיר חיפה בגיל 83.
פרסים והוקרה
בשנת 2000 הוענק ללירז עיטור יקיר באר שבע על תרומתו לתרבות בעיר.
בשנת 2006 זכה להשיא את אחת מ-12 המשואות בטקס המסורתי שנערך בהר הרצל בירושלים לציון יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל.
קישורים חיצוניים
"באר שבע אבלה: "מר תרבות" איננו", באתר שבע, 28 במרץ 2018
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:ילדים בשואה: ברית המועצות
קטגוריה:אמרגנים ישראלים
קטגוריה:יזמים ישראלים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2006
קטגוריה:יקירי באר שבע
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שדה יהושע
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018 | 2024-07-06T20:40:27 |
תוכנית שליפן | שמאל|ממוזער|250px|תוכנית שליפן (אדום - גרמנים, כחול התקפה צרפתית צפויה)
תוכנית שליפן (בגרמנית: Schlieffen-Plan) הייתה התוכנית האסטרטגית של המטה הכללי הגרמני לניצחון מהיר בחזית המערבית נגד צרפת על מנת להימנע ממלחמה בשתי חזיתות נגד צרפת ורוסיה בחזית המזרחית, במלחמה שעשויה הייתה לפרוץ בתחילת המאה ה-20.
התוכנית קרויה על שם הוגה ומתכננה - אלפרד פון שליפן.
רקע
בין השנים 1870-1871 נערכה מלחמת צרפת–פרוסיה שהסתיימה בניצחון פרוסיה. כתוצאה, הושלם למעשה איחוד פרוסיה והנסיכויות ונוצרה האימפריה הגרמנית.
הצרפתים מנגד, הובסו באופן מפתיע, ואיבדו את חבלי הארץ של אלזס ולורן שעברו לידי הגרמנים.
כתוצאה מן התבוסה המרה שחוו הצרפתים, החלו במטכ"ל הצרפתי להגות ולתכנן תוכניות שונות למלחמה נוספת עם גרמניה. עם תוכניות אלו ניתן למנות את תוכניות 14, 15 ו-17 של המטכ"ל הצרפתי.
כל תוכניות המטכ"ל הצרפתי יצאו מנקודת הנחה שפלישה גרמנית, אם תבוא, לא תעבור דרך שטח בלגיה, מחשש לפגיעה בנייטרליות של ארצות השפלה. כתוצאה מהנחת יסוד זו, תכננו הצרפתים לבנות קו מצודות וביצורים חזק לאורך הגבול עם גרמניה. הם הניחו, שהגרמנים יספגו אבדות כבדות אם ינסו לתקוף את קו הביצורים הצרפתי, ובכך יפתחו את הדרך להתקפת נגד צרפתית צפונה לשטח גרמניה.
הגרמנים מן העבר השני, עסקו גם הם בהכנת תוכניות משלהם.
בתחילה, חשבו הגרמנים כי צרפת היא אויבתם הפוטנציאלית היחידה. אולם, בשנת 1888 עבר השלטון הגרמני, מידיו של הקנצלר ביסמרק לידיו של הקייזר החדש וילהלם השני. וילהלם פתח במשא ומתן לכריתת ברית דיפלומטית עם בריטניה. אך למרות מספר רב של ניסיונות חוזרים להשגת הסכמה, נכשל המשא ומתן.
על פי הסכמי לונדון (הראשון והשני), היו מחויבות המעצמות האירופאיות כולן לשמור על ריבונותה ונייטרליותה של בלגיה. דבר זה גרר את הגרמנים להניח כי במקרה של פלישה גרמנית לבלגיה, ייתכן שהבריטים יעמדו במילתם, ואכן יסייעו לבלגיה על ידי כניסה למלחמה. לכן, נכללה בריטניה תמיד ברשימת האויבים הפוטנציאליים בתוכניות המטכ"ל הגרמני.
עם זאת, עם הזמן, ניתק וילהלם גם את קשריו עם רוסיה. עובדה זו גרמה למטכ"ל הגרמני לתכנן תוכנית שתתחשב גם ברוסיה כאויב אפשרי מן המזרח.
בתקופה זו ועד מלחמת העולם הראשונה היה המטכ"ל הגרמני יציב במידה רבה ורק שלושה רמטכ"לים התחלפו בו. אחד מהם היה אלפרד פון שליפן, שכיהן במשך כ-15 שנה כרמטכ"ל הגרמני. במהלך כהונתו הגה ופיתח שליפן תוכנית מלחמה התקפית נגד צרפת. תוכנית זו תוכננה, נהגתה ושונתה על ידי שליפן לאורך כל כהונתו, ולימים נודעה כתוכנית שליפן.
התוכנית
לפי התוכנית נועד הצבא הגרמני להתמקד, בשלב הראשון של המלחמה, בהשגת ניצחון מהיר במערב במערכה נגד הצבא הצרפתי ובהכנעת צרפת, בטרם צבא האימפריה הרוסית יספיק להיערך למלחמה ולתקוף את פרוסיה המזרחית. לאחר כניעת צרפת יוכל הצבא הגרמני להפנות את כוחותיו מזרחה, ולהכניע את רוסיה. בדרך זו תוכל גרמניה להימנע מהסתבכות בלחימה בשתי חזיתות במקביל. התוכנית צפתה שתוך 39 ימים, פריז תיפול לידי הגרמנים. בבסיסה עמדה ההנחה, שגרמניה יכולה לפלוש לצרפת במהירות בטרם יושלם גיוס כוחות המילואים הצרפתים, להכריע את הצבא הצרפתי, ואז להעביר את כוחותיה לחזית המזרחית. התוכנית התבססה על הפערים ביכולת הגיוס וניוד הכוחות של שלוש המעצמות (גרמניה, צרפת ורוסיה) - כאשר רוסיה נחשבה לאיטית מבין השלוש (בשל גודלה הגאוגרפי והפיגור של רשת הרכבות שלה).
שליפן הציע לנצל את יתרונות הצבא הגרמני במהירות גיוס כוחות המילואים ובניודם באמצעות רכבות, כדי להסתער על צפון-מערב צרפת דרך ארצות השפלה, תוך התעלמות מהנייטרליות של לוקסמבורג ובלגיה, לאגף את הכוחות העיקריים של הצבא הצרפתי ולתקוף אותם מעורפם. הכוחות באגף הגרמני השמאלי (המזרחי), שהיו חלשים יחסית, נועדו לסגת במטרה למשוך את הכוח הצרפתי העיקרי להתקדם לתוך אלזס-לורן, בעוד הכוח הגרמני העיקרי, שרוכז באגף הימני (המערבי), נועד לכתר אותו מעורפו, ולכבוש את פריז. שליפן שאף להשיג הכרעה מהירה במערכה נגד צרפת, באמצעות איגוף כפול של הצבא הצרפתי והשמדתו מעורפו. חזרה על קרב קאנאי בקנה מידה ענק. הוא לא ייחס חשיבות לכיבוש שטחים או מרכזי תעשייה, אלא קרא להתמקד בהשגת הכרעה מהירה של הצבא הצרפתי. לאחר כיבוש צרפת, הציע פון שליפן להעביר את המאמצים הגרמנים לחזית המזרחית.
מן ההתחלה, ייחס שליפן חשיבות גדולה לתנועת האיגוף הרחבה מצפון, אשר תוביל לכיתור פריס מן המערב ועם הזמן החל להקצות יותר ויותר חיילים לארמייה הראשונה - זו שאמורה הייתה להיות המערבית ביותר, או הימנית ביותר מנקודת ראות גרמנית. על כך מצוטט שליפן כאומר על ערש דווי - "חזקו את הכנף הימנית" ("Macht mir den rechten Flügel stark!").
שליפן עידכן בקביעות את פרטי תוכניתו, גם לאחר שפרש מהמטה הכללי ב-1905, אך יורשו הלמוט פון מולטקה (הצעיר) פגם בביצוע התוכנית ב-1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כשהוא נמנע מלפלוש להולנד, ועל ידי כך החליש את האגף הימני הגרמני, ושמר על כוחות במזרח פרוסיה המאוימת. התנגדות צרפתית עקשנית תרמה אף היא לכישלון התוכנית ב-1914.
סיבה אחרת מונה ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד. לטענתו, התוכנית נכשלה בגלל טעמים לוגיסטיים: השמדת קווי מסילות הברזל (אמצעי השינוע העיקרי בו השתמשו הגרמנים), כמו גם פקקי התנועה האדירים שנוצרו באזור בלגיה, הביאו לקריסת המבצע.
עם זאת, תוכנית משופרת של רעיונותיו של שליפן הוכיחה עצמה יעילה באותם שטחים, בכיבוש צרפת ב-1940 (מנשטיין סיכלשניט - Manstein's Sichelschnitt)
לקריאה נוספת
יהודה ואלך, "תוכנית-שליפן", זמנים 3, אביב 1980
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה | 2022-12-30T22:25:43 |
Reader response | הפניה ביקורת תגובת הקורא | 2009-10-15T09:23:01 |
ויקטור שקלובסקי | ויקטור בוריסוביץ' שְׁקְלוֹבְסקי (ברוסית: Виктор Борисович Шкловский; 12 בינואר 1893, סנקט פטרבורג – 5 בדצמבר 1984) היה חוקר ספרות וסופר רוסי ממוצא יהודי.
קורות חיים
ויקטור שקלובסקי נולד בסנקט פטרבורג, הצעיר מבין ארבעת ילדיו של בוריס שקלובסקי, יהודי מומר, מרצה למתמטיקה בבית הספר הגבוה לקציני חיל התותחנים, וברברה בונדל (שהייתה ממוצא גרמני). לאחר סיום בית ספר תיכון למד היסטוריה באוניברסיטת סנקט פטרבורג. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לצבא. סיים קורס קצינים מזורז ושירת ביחידת השריוניות. לאחר מכן היה מדריך בבית הספר לקצינים. בשנת 1917 נפצע בחזית. באותה שנה עוטר בצלב גאורגי מדרגה 4 על אומץ ליבו בקרבות.
שקלובסקי לקח חלק פעיל במהפכת פברואר ואף נבחר להיות חבר בסובייט פטרוגרד מטעם המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. כחבר המפלגה הוא התנגד לההפיכה הבולשביקית. בתחילת 1918 לקח חלק פעיל במרד אנטי-קומוניסטי בסנקט פטרבורג. לאחר כישלון המרד נמלט לקייב, שם גויס לצבאו של פבלו סקורופדסקי, שליט אוקראינה. לאחר נפילת משטרו של סוקורופדסקי בנובמבר 1918 חזר שקלובסקי לרוסיה. בעזרתו של מקסים גורקי קיבל חנינה מהשלטון הקומוניסטי בתמורה להימנעות מכל פעילות פוליטית. בשנים 1919–1920 היה מרצה לספרות באחד המוסדות האקדמיים של סנקט פטרבורג. בקיץ 1920 גויס לצבא האדום והשתתף בקרבות נגד הצבא הלבן בדרום אוקראינה. בתום הקרבות חזר לסנקט פטרבורג.
שקלובסקי הקים את ה-OPOJAZ, אחת משתי הקבוצות (השנייה הייתה המעגל הבלשני של מוסקבה) של אסכולת "הפורמליזם הרוסי". שקלובסקי הוא הוגה מושג ההזרה, ובמיוחד ידועים מאמריו על "טריסטרם שאנדי" ועל האמנות כטכניקה.
הגותו הספרותית
שקלובסקי תפס את הספרות כאמנות שנועדה לשנות את תפיסת האדם את העולם סביבו. במקום התפיסה הרגילה של העולם המציאותי, שהיא תפיסה אוטומטית ומהירה, ללא כל רגש אמנותי, צריכה הספרות להביא לתפיסה איטית יותר, מעוכבת, מהורהרת. האמצעי להשיג אפקט זה הוא ההזרה. ההזרה גורמת לנו לראות דברים באופן אחר מזה שהורגלנו בו. יצירת הזרה יכולה להתבצע באמצעים שונים, כמו שינוי נקודת המבט, שימוש במילים מוקשות, או פירוק העולם לרכיבים.
שקלובסקי תפס את הצורה האמנותית כאלמנט העיקרי בספרות, ואת העולם הבדיוני המיוצג כאלמנט משני. האפקטים הספרותיים, לדידו של שקלובסקי, צריכים להיות מודגשים: על התחבולה האמנותית להיות מעורטלת מההסוואות ה"מציאותיות" של העולם הבדיוני.
ראו גם
הזרה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין קונצבסקויה
קטגוריה:אנשי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה
קטגוריה:חוקרי ספרות יהודים רוסים
קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות בין העמים
קטגוריה:מקבלי צלב גיאורגי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:סופרים יהודים סובייטים
קטגוריה:סופרים יהודים רוסים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1893
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1984 | 2024-08-02T15:06:48 |
אריך אוארבך | אריך אַוּאֶרבך (Erich Auerbach; 9 בנובמבר 1892 – 13 באוקטובר 1957) היה פילולוג יהודי-גרמני-אמריקאי, חוקר ספרות השוואתית, היסטוריון ומבקר ספרות. עבודתו הידועה ביותר היא "מימזיס", על היסטוריה של הייצוג מהספרות הקדומה ועד לספרות המודרנית.
קורות חיים
אוארבך נולד בברלין למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני-גבוה. הוא למד באוניברסיטאות של ברלין, פרייבורג ומינכן, ובשנת 1913 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת היידלברג.
במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני, ולאחר מכן אומן במסורת הפילולוגיה הגרמנית (ואף הפך, בסופו של דבר, יחד עם לאו שפיצר, לאחד מהידועים שבחוקריה). הוא קיבל דוקטורט ב-1921. בשנים 1923 עד 1929 היה ספרן בספריית מדינת פרוסיה בברלין, וב-1929 נעשה חבר בפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת מרבורג, ופרסם ספר על דנטה אליגיירי.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה אולץ אוארבך, שהיה יהודי, לפנות את משרתו ב-1935. הוא גלה מגרמניה, והתיישב באיסטנבול, שם לימד באוניברסיטת איסטנבול וכתב את "מימזיס", הספר שנחשב ליצירת המופת שלו (הספר יצא לאור ב-1946; בעברית הוא ראה אור ב-1958).
ב-1947 עבר לארצות הברית, לימד באוניברסיטת פנסילבניה, ועבד במכון למחקר מתקדם בפרינסטון. לבסוף נעשה פרופסור לפילולוגיה של שפות רומאניות באוניברסיטת ייל ב-1950, והחזיק במשרה זו עד מותו ב-1957, בוולינגפורד שבקונטיקט.
מספריו
מימזיס - התגלמות המציאות בספרות המערב (תרגם: ברוך קרוא; הוסיף מבוא: דב סדן), ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח-1958.
ספרות, היסטוריה, היום האחר: אסופת מאמרים מאת אריך אוארבך, תרגמה מגרמנית: רות גינזבורג, ערך והקדים מבוא: גלילי שחר, הוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל אביב, 2019.
Dante: Poet of the Secular World.
לקריאה נוספת
אביהו זכאי, דוד ויינשטיין, גלות ופרשנות: עיצובה של ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית בעידן של נאציזם וברבריזם, הוצאת רסלינג, 2014.
אביהו זכאי, אריך אוארבך ומשבר הפילולוגיה הגרמנית: גלות ומאבק בעידן של עריצות וברבריות נאצית, תרגם יוסי מילוא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
אביהו זכאי, צלקתו של אודיסאוס - פרקים בחייו וביצירתו של אריך אוארבך, הוצאת כרמל, 2018.
קישורים חיצוניים
יואב רינון,
Erich Auerbach from the Johns Hopkins Guide to Literary Theory
Erich Auerbach capsule biography
הערות שוליים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים גרמנים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:חוקרי ספרות יהודים גרמנים
קטגוריה:חוקרי ספרות יהודים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה
קטגוריה:פילולוגים גרמנים
קטגוריה:יהודים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:ספרני ספריית המדינה בברלין
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני-יהודי
קטגוריה:פילולוגים יהודים
קטגוריה:פילולוגים אמריקאים
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מרבורג
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:מהגרים מגרמניה לארצות הברית
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת איסטנבול
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1892
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1957
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1957 | 2024-02-10T16:56:53 |
פרדריק ג'יימסון | פרדריק ג'יימסון (באנגלית: Fredric Jameson; 14 באפריל 1934 – 22 בספטמבר 2024) היה מרקסיסט, מבקר ספרות ותאורטיקן של ספרות. עבודותיו הידועות ביותר של ג'יימסון כוללות את "הלא-מודע הפוליטי", "פוסטמודרניזם: ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" ו"Marxism and Form". הוא פרסם עשרות ספרים על פוליטיקה, תרבות וספרות. הנאו-מרקסיזם של ג'יימסון, עם הדגש שהוא שם על טוטאליות חברתית והיסטורית, מושפע רבות מהפילוסופיה של הגל, דרך עבודתו של ג'רג' לוקאץ' בהגות פוליטית מרקסיסטית וספרותית. היה ידוע גם כתאורטיקן של פוסטמודרניזם, כתיאור של המצב ההיסטורי הנוכחי בסוף המאה העשרים, אם כי ג'יימסון עצמו לא היה "פוסטמודרניסט".
ג'יימסון היה זוכה פרס הולברג לשנת 2008.
ספריו בעברית
הלא-מודע הפוליטי, רסלינג, 2004.
פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, רסלינג, 2008.
המפנה התרבותי, רסלינג, 2009.
קישורים חיצוניים
Johns Hopkins Guide to Literary Theory
שמעון גלבץ, פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (בעברית), האייל הקורא
חלק א'
חלק ב'
קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים
קטגוריה:סוציאליסטים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת דיוק
קטגוריה:בוגרי הוורפורד קולג'
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ייל
קטגוריה:זוכי פרס הולברג
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1934
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2024 | 2024-09-23T03:06:01 |
ברווזן | שמאל|ממוזער|250px|ברווזן שוחה בטסמניה
שמאל|ממוזער|250px|שלד הברווזן
שמאל|ממוזער|250px|ברווזן מציץ מהמים
שמאל|ממוזער|250px|ברווזן שוחה
שמאל|ממוזער|250px|איור של זוג ברווזנים משנת 1863
ברווזן (בַּרְוָזָן) או פלטיפוס (שם מדעי: Ornithorhynchus anatinus) הוא מין יונק ייחודי בעל פה הדומה למקור ומטיל ביצים המשתייך למשפחת הברווזניים. זהו המין היחיד בסוגו והיחיד החי במשפחה, אף שבעבר היה סוג נוסף – האובדורודון (Obdurodon). הברווזן מוגדר מאובן חי, והוא בין היונקים המיוחדים בעולם: הוא שייך לסדרת יונקי הביב שכיום רק הוא והקיפודניים נמנים עימה. בני סדרה זו מטילים ביצים במקום להמליט גורים, וטמפרטורת הגוף שלהם נמוכה בהרבה משאר היונקים. הוא נמנה גם עם הקבוצה הנדירה של יונקים ארסיים. הברווזן חי באוסטרליה וסביבתה בלבד.
טקסונומיה ואטימולוגיה
הברווזן נתגלה לראשונה לאירופאים באוסטרליה בשנת 1798. המושל השני של ניו סאות' ויילס, קפטן ג'ון האנטר, שלח לממלכת בריטניה הגדולה חתיכת עור של ברווזן ורישום בדמותו. בתחילה המדענים הבריטיים היו בטוחים כי מדובר במתיחה. כך למשל, ג'ורג' שאו (1751–1813), בוטניקאי וזואולוג אנגלי, פרסם את התיאור הראשון של בעל החיים הייחודי בכתב העת "Naturalist's Miscellany" בשנת 1799, ובו טען כי קשה שלא להטיל ספק באמינות הגילוי. גם רוברט נוקס האמין כי ייתכן ומדובר בפחלוץ שהוכן בידי מספר אסייאתים. גופו של הברווזן נראה כגופה של חיה דמוית-בונה שנתפר לה מקור של ברווז. שאו אף ניסה לבדוק השערה זו, ובעזרת מספריים ניסה למצוא תפרים בגוף הברווזן.
שמו האנגלי של הברווזן, "Platypus", נגזר מן המילים היווניות "πλατύς" (בתעתיק: "פלאטיס", כלומר רחב ושטוח) ו-"πους" (בתעתיק: "פוס", כלומר כף-רגל), ויחד – "כף רגל שטוחה". שאו בחר ב-"Platypus anatinus" כשמו המדעי החדש של בעל החיים שהתגלה זה עתה, אך במהרה התברר כי שם הסוג כבר תפוס על ידי סוג של דבורי אמברוסיה. ב-1800, הרופא הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך קיבל ברווזן מחוקר הטבע האנגלי ג'וזף באנקס (1743–1820). בלומנבאך העניק לו את השם המדעי "Ornithorhynchus paradoxus". עם זאת, כללי המינוח הזואולוגי מעניקים עדיפות לקדימות כרונולוגית (הפעם – של שאו), ולכן מאוחר יותר נקבע שמו המדעי של המין ל-"Ornithorhynchus anatinus". שם הסוג נגזר מן המילה היוונית "ορνιθόρυνχος" (בתעתיק: "אורניתורינקוס", כלומר "מקור ציפור"), ומשמעות השם הספציפי של המין בלטינית "דמוי-ברווז".
אנטומיה ומראה
גופו של הברווזן, כמו גם זנבו השטוח, מכוסים בפרווה חומה וצפופה שלוכדת בחובה שכבה מבודדת של אוויר המסייעת בשמירה על חום הגוף. הברווזן אוגר בזנבו עתודות שומן, בדומה לשד הטסמני. בין אצבעות רגליו פרושים קרומי שחייה, הבולטים יותר בכפות רגליו הקדמיות. קרומי השחייה מתקפלים כאשר הברווזן צועד על קרקע יבשה. הזכרים והנקבות מתחילים את חייהם עם דורבן בעקב רגליהם האחוריות, אך רק בזכרים מתפתח הדורבן ובלוטות ארס המחוברות אליו. הזכרים משתמשים בארס כחלק מקרבות החיזור ולא כאמצעי הגנה או תפיסת טרף, לכן ארס הברווזן מיועד לגרום כאב ולא מוות. אצל בני האדם הארס גורם לכאב רב שאי אפשר לשככו באמצעות מורפיום. חוטמו גדול וגמיש, ומזכיר במאפייניו את מקורם של הברווזים. עם זאת, החוטם שלו שונה מהותית מן המקור המאפיין את העופות – בעוד שפיהם של העופות מצוי בינות לחלק העליון והחלק התחתון של המקור שנפתחים לחשיפת הפה, חוטמו של הברווזן הוא איבר חישה רגיש מגע ואיבר חישה חשמלי (נדיר ביונקי יבשה) ופיו נמצא מתחתיו. איברי החישה מסודרים בזוגות לאורך המקור, ובעזרתם הוא מסוגל לאתר טרף. ההשערה היא שהפרש הזמנים בין איבר חישה אחד לשני מאפשר חישוב מרחק מהטרף בדומה לחישוב סערת ברקים לפי הפרשי הברק והרעם. מיפוי סומטוטופי של המוח מראה שהמקור הוא האיבר הדומיננטי במוח בדומה ליד אצל בני האדם.
נחיריו ממוקמים על החלק העליון של החוטם. עיניו ואוזניו ממוקמות בשקעים קטנים הנמצאים מאחורי הנחיריים במעלה החוטם. השקעים הללו נאטמים בזמן שחייה.
משקלם של הברווזנים נע בין 0.7 ל-2.4 קילוגרמים, כאשר הזכרים גדולים יותר מן הנקבות: אורכם של הזכרים הוא בממוצע 50 סנטימטרים (כולל הזנב), אורכן של הנקבות מגיע בממוצע ל-43 סנטימטרים בלבד. עם זאת, ניכר כי גודלם של הברווזנים מציג שונות גאוגרפית ברורה – אך לא כזו העונה לכלל אופייני כמו כלל ברגמן, ולכן הסברה היא כי מקור השונות הוא בגורמים סביבתיים כמו טריפה והפרעות מצד האדם.
טמפרטורת גופו הממוצעת של הברווזן היא 32 מעלות צלזיוס, בשונה מהטמפרטורה האופיינית (37 מעלות צלזיוס) של יונקי השליה (Placentalia). המחקר מציע כי שוני זה התפתח בהדרגה אצל יונקי הביב כתגובה לתנאים סביבתיים קשים, ולא תכונה מיוחדת שאפיינה אותם מן ההתחלה.
לברווזנים הצעירים שלוש שיניים טוחנות מחודדות, אותן הם מאבדים בסמוך לעזיבתם את המחילה. לסת הברווזן והשריר האחראי על פתיחתה וסגירתה שונים מהאיברים המקבילים אצל יונקי השליה. הפתח החיצוני של האוזניים נמצא בבסיס הלסת. רגליו משתלחות מחוץ לגוף, ולכן דרך הילוכו מזכירה את זו של רוב הזוחלים (ולא את זו של היונקים המהלכים על ארבע).
תפוצה ושימור
הברווזן נפוץ במזרח אוסטרליה ובטסמניה בכל אזורי האגמים, גם אלו הנמצאים בגובה רב, כ-914 מטרים מעל גובה פני הים. הם מעדיפים מים בטמפרטורה של 25–30 מעלות צלזיוס. יישובי האדם הקרובים לאגמים, מצמצמים את מספר הפרטים באזורים מסוימים.
על אף שהוא מצטיין בשחייה, תנועתו במים אינה מהירה והוא מעדיף זרמים איטיים. הברווזן חופר מחילות על גדות מקווי מים מתוקים, נהרות או אשדות. המחילות מגיעות ל-4.5-9 מטרים באורכן, הן נבנות בצורה אובאלית, מעט מעל קו המים ומכוסות בצמחייה.
המין נחשב, על אף תפוצתו, כמין בסיכון בכל אוסטרליה ובטסמניה, מכיוון שבית הגידול הטבעי שלו נהרס בהדרגה בשל בניית סכרים וזיהום הנהרות. ייחודיות המין גרמה לו להיות פופולרי בגני חיות ברחבי העולם.
התנהגות, אקולוגיה ורבייה
הברווזן חי לבדו ונפגש עם בן המין השני רק לשם ההזדווגות. עם זאת, ניתן למצוא מספר פריטים השותפים לאותה טריטוריה. שעות פעילותו משתנות, אך לרוב הוא יוצא ממאורתו בשעות הבוקר המוקדמות ובערב. הוא תר אחר מזון 12–13 שעות ביממה וצורך כמות מזון במשקל של עד חמישית ממשקל גופו. בשעת ליקוט המזון הוא יכול לצלול 80 פעם במשך שעה אחת, 20-40 שניות לצלילה אחת, בעוד שזמן המנוחה המקסימלי בין צלילה לצלילה הוא 10 שניות.
הברווזן נצפה לעיתים כשהוא מסתתר בגומחות בתוך מקווי המים. בדיקות שנעשו גילו כי הקצב המטבולי בעת המנוחה במים נמוך בהרבה מבמנוחה על הקרקע. ברווזן החושש לחייו יישאר במים עד ל-10 דקות בקירוב.
הברווזן יוצא לקרקע רק במטרה לנקות את פרוותו – זאת הוא עושה על ידי חיכוך בסלעים, כמו כן על הקרקע הוא מוצא תוספות מזון כתולעי קרקע. הליכה מרובה תיעשה רק במטרה לעבור ממקווה מים אחד למשנהו, במקרה והקודם אבד.
הרבייה מתרחשת בעונת האביב, מוקדם יותר בצפון אוסטרליה מאשר בדרומה. ההזדווגות מתרחשת בתוך המים, ולאחריה 1–3 ביצים מתפתחות ברחם הנקבה במשך 28 ימים. במהלך תקופה זו הנקבה בונה קן מוסתר במחילה שאורכה כ-20 מטרים ובקצהו צמחייה מרובה. גודל הביצים הכדוריות הוא כ-11 מ"מ, והנקבה דוגרת עליהן במשך כ-10 ימים. הוולד יונק מבלוטת חלב, שכמו אצל הקיפודן אינן מופיעות כפטמות אלא כחריצים על גבי הבטן, והשיער באזור מסייע באקט היניקה. בגיל שישה שבועות מתכסים הוולדות בשיער, עיניהם נפקחות והם מסוגלים לעזוב את הקן לטיולים קצרים ואף להיכנס למים. בגיל 4–5 חודשים נגמלים הצעירים מהיניקה.
נצפתה עד כה רבייה אחת בלבד בשבי ועל כן מעט ידוע על הרגליי הרבייה. הברווזן מגיע לבגרות מינית רק מעל גיל שנתיים.
תזונה
איסוף המזון בתוך המים נעשה כאשר העיניים, האוזניים והנחיריים סגורים ואטומים לכניסת מים. המקור מתפקד כגשש תחושתי על בסיס זיהוי של מטענים חשמליים, המאפשר לברווזן ללכוד את מזונו, המורכב מתולעים, ראשנים, סרטנים קטנים, ומגוון חרקים ורימות החיות במים.
המזון נאגר בלחיים ונאכל כשהוא על היבשה. הבוגרים חסרי שיניים, והם נעזרים בלוחות קרניים הממוקמים בלסתות ומשמשים ללעיסת המזון. הברווזן נצפה פעמים אחדות כאשר הוא משתמש ברגליו, ידיו ואף מקורו וגחונו כדי להפוך אבנים שתחתיהן מסתתר מזונו.
קישורים חיצוניים
קולו של הברווזן
סרטון על הברווזן מאת BEASTERS
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ורג' שו
קטגוריה:יונקי הביב
קטגוריה:יונקים חצי-מימיים
קטגוריה:מאובנים חיים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מינים יחידים במשפחתם
קטגוריה:טסמניה: יונקים
קטגוריה:יונקים ארסיים
קטגוריה:בעלי חיים אלקטרורצפצים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1799 | 2024-08-05T15:54:08 |
מימזיס (ספר) | מימזיס - התגלמות המציאות בספרות המערב (בגרמנית: Mimesis: Dargestellte Wirklichkeit in der abendländischen Literatur) הוא ספר מאת הפילולוג וחוקר הספרות היהודי-גרמני אריך אוארבך, שהופיע לראשונה ב-1946 בברן שבשווייץ, ונחשב עד היום לאחד מהספרים החשובים ביותר בחקר הספרות.
הספר חוקר את דרך ייצוג המציאות (מימזיס) בספרות המערב. אוארבך בוחן את האודיסיאה של הומרוס, את התנ"ך ואת יצירותיהם של דנטה, סרוואנטס, מולייר, שייקספיר, רבלה, וירג'יניה וולף, מרסל פרוסט ויוצרים מרכזיים אחרים בתרבות המערבית, ומנסה לתאר על פי ייצוג המציאות בספרים אלה כיצד השתנתה תפיסת המציאות בהיסטוריה המערבית.
על פי אוארבך, בספרות המערב יש שני אופני ייצוג עיקריים: האחד, שתחילתו בהומרוס, דוגל בהפרדת סגנונות. סגנון "גבוה" לדמויות הרואיות, וסגנון "נמוך" לדמויות קומיות. הזרם השני, שתחילתו במקרא, מבטל את רמות הסגנון השונות, ומציג גיבורים "גבוהים" ו"נמוכים" באותו הסגנון. אוארבך בוחן קטעים מתוך ספרות המערב, ומעניק להם קריאה צמודה. הוא מנתח את המבנה התחבירי ואת בחירת המילים בטקסטים, ומנסה לקשרם לתפיסת המציאות בתרבות שבה נכתבו טקסטים אלה. עניינו העיקרי הוא הציבור הקורא ותגובתו לטקסט, והוא נע מהקטע הספציפי ביצירה לסגנון הכתיבה הנפוץ בזמן חיבור היצירה.
גישתו של אוארבך היא, כפי שהוא כינה אותה, "פרספקטיבה היסטורית". לטענתו, בכל תקופה קיימים אמצעים וטכניקות ספרותיות משלה, שנותנות ביטוי ייחודי לתפיסת האדם בתקופה זו. להבדיל מחוקרים אחרים, הוא לא משבח את דנטה, למשל, על שהוא "מודרני" יותר מיוצרים אחרים בתקופתו, אלא הוא מנסה להבין כיצד סגנונו של דנטה קשור לתקופתו ולאמצעי הביטוי שלה, וכיצד אלו קשורים לתפיסה חברתית כוללת.
תרגום עברי
אריך אוארבך, מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב, תרגם ברוך קרוא, הוסיף מבוא דב סדן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח (1957). (התרגום זיכה את מחברו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת)
לקריאה נוספת
גלילי שחר, "מונותאיזם וספרות", בספרו: שארית ההתגלות: החוק, הגוף ושאלת הספרות, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 20–43.
קישורים חיצוניים
יואב רינון,
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:חיבורים אסתטיים
קטגוריה:ספרי 1946
קטגוריה:ספרי מוסד ביאליק | 2024-01-11T07:05:06 |
היפוקרטס | ממוזער|200 px|פרוטומה של היפוקרטס מהמאה ה-1 העתק של מקור יווני מהמאה ה-2 לפנה"ס במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי
ממוזער|200 px|הרמה של היפוקרטס מהמאה ה-1 בגלריית אופיצי
היפוקרטס מקוס או היפוקרטס השני מקוס, המוכר בעיקר כהיפוקרטס (ביוונית עתיקה: Ιπποκράτης, סביבות 460 לפנה"ס – סביבות 370 לפנה"ס) היה רופא יווני, יליד האי קוס, "אבי הרפואה המערבית", מייסד ה"אסכולה ההיפוקרטית" הנחשבת לבית ספר לרפואה הראשון בעולם המערבי, מחברם של כמה ספרים חשובים ברפואה וכן של שבועת הרופאים הנושאת שמו.
בעוד רופאי התקופות הקדומות יותר סברו כי מקור המחלות טמון במארות יריבים או גזירות שמים, הרי שהיפוקרטס בחר בדרך ההיגיון והחשיבה הרציונלית, וגרס כי מחלות נגרמות כתוצאת סיבות טבעיות שאין כל קשר ביניהן לבין האמונה. הוא הגה תאוריה הגורסת כי בגוף האדם ארבע ליחות – מרה שחורה, מרה צהובה, ריר ודם, וטען שכאשר, עקב גורמים חיצוניים, נוצר עודף או חוסר באחת הליחות, תתקופנה מחלות את אותו האדם. עוד טען היפוקרטס כי גורם התחלואה ואף ההחלמה בקרב בני-האדם אינו מיני לחשים וקמעות כי אם הטבע בכבודו ובעצמו, ולפיכך תפקידו של הרופא להיות לעזר לטבע במלאכתו באמצעות הקזת ליחות או הוספתן. כיום ידוע לנו בוודאות כי תאוריה זו מופרכת לחלוטין, ברם, במשך קרוב ל-2000 שנה, עד למאה החמש-עשרה לערך, ובאזורים מסוימים עד למאה השמונה-עשרה, הייתה תורה זו למושא דבקותם של רופאי המערב ולמעיין שופע של פרקטיקות רפואיות שפותחו על-פיה.
היפוקרטס אף הניח את יסודותיה של האתיקה הרפואית, בחיבור שבועתו, הקרויה כיום על שמו - "שבועת היפוקרטס" - ומבטיחה נורמות התנהגות בסיסיות, כגון שמירה על פרטיות החולה, הבטחת סודיות המידע הרפואי, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכדומה.
ביוגרפיה
ממוזער|שמאל|350px|אסקלפיון על האי קוס שלחופי אסיה הקטנה
ההיסטוריונים תמימי-דעים כי היפוקרטס אכן היה קיים. הוא נולד בשנת 460 לפנה"ס לערך על חופי האי היווני קוֹס והיה מהנודעים באנשי הרפואה ומוריה. פרטים אחרים על חייו מוטלים בספק (ראו אגדות). סוראנוס איש אפסוס , רופא נשים בן המאה השנייה לספירה, היה לראשון רושמי קורות חיי היפוקרטס ולמקור המידע העיקרי על אודותיו. עובדות אחרות על היפוקרטס ניתן למצוא בכתבי הפילוסוף אריסטו, המתוארכים למאה הרביעית לפנה"ס, באנציקלופדיה הביזנטית סודא בת המאה העשירית לספירה ובחיבוריו של המשורר והמדקדק מקונסטנטינופול יואנס צצס, שמועד כתיבתם הוא כפי הנראה במאה ה-12. סוראנוס חזר וקבע כי אביו של היפוקרטס היה איש רפואה בשם הראקלידס, ואמו הייתה פראקסיטלה בת פנארטיס. להיפוקרטס היו שני בנים, תסאלוס ודראקו. בניו וחתנו, פוליבוס, היו לתלמידיו. אליבא דגלנוס, מחשובי הרופאים בתקופה מאוחרת יותר, פוליבוס הוא שנחשב כממשיך דרכו של היפוקרטס. לכל אחד מבניו של היפוקרטס, תסאלוס ודראקו, היה בן שנקרא אף הוא בשם היפוקרטס.
סוראנוס אף סיפר על היפוקרטס כי למד את תורת הרפואה מאביו וסבו, וחקר תחומים נוספים תחת הנחייתם של דמוקריטוס וגורגיאס. הכשרתו הרפואית של היפוקרטס באה לו קרוב לוודאי באסקלפיון של קוס, שם השתלם אצל הרופא התראקי המלומד, הרודיקוס איש סלימבריה. אזכורו היחידי של היפוקרטס בימי חייו, מופיע בדו-שיח האפלטוני פרוטגורס, שם מתארו אפלטון כ"היפוקרטס איש קוס, ה". היפוקרטס עסק ברפואה ובהוראתה במשך כל חייו, ובמסעותיו הרחיק לכת עד תסליה, תראקיה וים מרמרה. הוא מת בלריסה, כפי הנראה, בהגיעו לגיל המופלג של 83 או אף 90 שנה, וישנם אף מקורות הגורסים כי עבר את שנתו המאה; במקורות מצויים תיאורים שונים של נסיבות מותו.
התאוריה ההיפוקרטית
היפוקרטס דחה את האמונות שרווחו באותה התקופה וייחסו את גרימת המחלות לכוחות על-טבעיים ואף אלוהיים. תלמידיו המסורים של פיתגורס ייחסו להיפוקרטס את יצירת הזיקה בין תחומי הדעת פילוסופיה ורפואה. היפוקרטס ביקש להפריד בין מקצוע הרפואה לבין הדת, וזאת בגין אמונתו וטיעוניו כי מחלה איננה גזירת שמים כי אם תוצר של נסיבות סביבתיות, תזונה ואורחות החיים. לא נמצא ולו אזכור אחד למחלה מיסטית בכתבי היפוקרטס עד האחרון שבהם, עם זאת היפוקרטס האמין באסטרולוגיה כגורם למחלות רבות כך כתב: "איש אינו מסוגל להיות רופא ללא הכרת יסודותיה של האסטרולוגיה" בספריו ניתן למצוא אבחנות רבות המבוססות על הנחות שמקורן באמונה זו.
אסכולות הרפואה ביוון העתיקה נחלקו בין אסכולות קוס וקנידוס בשאלה איך על הרופא להתמודד עם תחלואים על-מנת להביאם לכדי מרפא. אסכולת קנידוס התמקדה באבחון, אך רבות מסברותיה על גוף האדם, שבהן נתלתה, הופרכו כעבור זמן: הרפואה היוונית בימיו של היפוקרטס לא נתוודעה כמעט בכלל לתחומי האנטומיה והפיזיולוגיה, וזאת על שום הטאבו החברתי שהוטל על נתיחת בני אדם. אשר על כן, כשלה אפוא אסכולת קנידוס במציאת דרכי התמודדות יעילות עם מחלות, משום שהאחרונות יצרו סדרות אפשריות שונות של תסמינים. לעומתה, הניבה אסכולת היפוקרטס או קוס אחוזי הצלחה גבוהים הרבה יותר, הכול הודות להיעזרותה באבחנות כלליות ובטיפולים פסיביים. בכך, התמקדה האסכולה ההיפוקרטית בבריאות המתרפא ובתחזית, ולאו דווקא באבחון. בשל כך, זכתה האסכולה להצלחה רבה בטיפולה ביעילות במיני-תחלואה, ואפשרה על כן את המשך התפתחותה הפורה של הרפואה הקלינית.
הרפואה אליבא דהיפוקרטס כמו גם הפילוסופיה העומדת בבסיסה מרוחקות עד מאוד מהרפואה כפי שהיא נתפשת בזמננו. בימינו מתמקד הרופא באבחנה מדויקת ובטיפול מיוחד הנובע ממנה, שני אלה מצאצאי אסכולת קנידוס. התמורות שחלו במחשבה הרפואית למן ימי היפוקרטס הובילו לכך שנמתחה עליו ביקורת רבה במרוצת אלפיים השנים האחרונות, כאשר יסוד ה"שב ואל תעשה" המרכזי כל כך בשיטת הטיפול של היפוקרטס היה למושאם של גינויים חזקים במיוחד; כך למשל, רק כדי לסבר את האוזן, כינה הרופא הצרפתי מ.ס. אודאר את שיטת הטיפול ההיפוקרטית בשם "מדיטציה על ערש דווי".
הומוריזם ומשבר
האסכולה ההיפוקרטית גרסה כי ביסודה של כל מחלה עומד חוסר איזון של ארבע הליחות בגוף האדם, הפרשות שברגיל תמצאנה מאוזנות באופן טבעי באופן פרופורציונלי (פפסיס). כאשר ארבע הליחות - מרה אדומה (דם), מרה שחורה, מרה צהובה והמרה הלבנה (נוזל הלימפה) הפרו את האיזון הראוי (דיסקראסיה, כלומר "עירוב שגוי"), ילקה האדם במחלה וייוותר במצב זה עד אשר יושב האיזון על כנו בדרך כלשהי. או-אז, יחלים ובריאותו תשוב על תיקונה. כך לדוגמה, נחשב השימוש בהדרים למניב תוצאות נאות בתור טיפול בכיח עודף במערכת הגופנית.
ישנו עיקרון חשוב נוסף של הרפואה ההיפוקרטית, הלא הוא ה"משבר", נקודה במהלך המחלה שבה או שהמחלה תחל לגבור על החולה ולהביאו עד לסף מותו, או שיתרחש ההפך הגמור והתהליכים הטבעיים יובילו להחלמתו המלאה של המתרפא. בחלוף המשבר, עשויה המחלה להרים ראשה בשנית, וכעבור זמן יגיע תורו של משבר נוסף. על פי דוקטרינה זאת, ייטו המשברים להתרחש דווקא ב"ימי הכרעה", האמורים להתרחש בתוך פרק זמן נקוב למן מועד נסיגת המחלה. כאשר משבר מתרחש במרחק זמן לא מועט מיום הכרעה, ניתן לצפות כי הלה יביא לשובה של המחלה לסורה. גלנוס סבר כי מקורו של רעיון זה בהיפוקרטס, ברם אפשר אף שמקורו קדום הרבה יותר.
הטיפול ההיפוקרטי
ממוזער|300 px|איור של "המושב ההיפוקרטי" ממהדורה ביזנטית לספרו של גלנוס
הרפואה ההיפוקרטית התאפיינה בצניעות וסבילות לאין ערוך. הגישה הטיפולית התבססה על . על פי דוקטרינה זו, גוף האדם טומן בחובו את הכוח לאזן מחדש את ארבע הליחות ולהביא עצמו לידי החלמה מלאה (פיסיס). הטיפול ההיפוקרטי מתמקד אפוא בהקלה על תהליך טבעי זה. על מנת להגשים מטרה זו, קבע היפוקרטס כי "מנוחה והימנעות מכל תזוזה הן בעלות חשיבות ראשונה במעלה". ככלל, דגלה הרפואה היפוקרטית בנחמדות יתרה אל החולה; הטיפול היה עדין, ודגש רב הושם על הבטחת הניקיון והסטריליות של החולה. כך למשל, לחיטוי פצעים שימשו מים או יין נקיים ותו לא, הגם שמוטב היה לפנות לאופציה התרפויטית ה"יבשה", כך סברו. תכשירים מרגיעים היו אף הם בשימוש מקומי.
גישתו של היפוקרטס לשימוש בתרופות הייתה זהירה למדי (זהירה מדי, יש שיאמרו, במשקפי ההווה). הוא מיעט להיעזר בתרופות ובטיפולים מוקדמים שעשויים היו להיבחר בשוגג; אבחנה כללית תמיד קדמה אצלו לטיפול כללי. ובכל זאת, במקרים קיצוניים, תרופות חזקות לא הוצאו מכלל אפשרות. גישה סבילה זו זכתה להצלחה רבה בכל האמור במציאת מזור למכאובים פשוטים יחסית כגון שברי עצמות, שהצריכו קיבוע של מערכת השריר-שלד וזאת על מנת להפחית את הלחץ על האזור הפגוע. "המושב ההיפוקרטי" ואבזרים רפואיים אחרים עמדו לרשותו למען הגשמת תכלית זו.
אחד מעקרונותיה העיקריים של הרפואה ההיפוקרטית היה שימת הדגש על ה. בימים עברו, כבימי היפוקרטס, סבל הטיפול הרפואי מפגמים האופייניים לרפואה בוסרית למדי, ועל פי רוב המיטב שהיה ביכולתם של הרופאים לעשות למען החולה לא היה אלא הערכת מצב המחלה והעלאת השערות לגבי הפרוגנוזה, זאת על בסיס מידע שנאסף ממקרים רפואיים ישנים יותר במרוצת ההיסטוריה.
מקצוענות
ממוזער|250px|מספר מכשירי ניתוח מיוון העתיקה, בהם אזמלי-מנתחים. הרפואה ההיפוקרטית עשתה בהם שימוש מושכל.
הרפואה ההיפוקרטית בלטה במקצוענותה הנוקשה - המשמעת והפרקטיקה הקפדנית שהנהיגה. החיבור ההיפוקרטי "על הרופא" מורה כי שומה על הרופאים להיות תמיד הגונים, רגועים, מבינים, רציניים ומטופחים כדבעי. הרופא ההיפוקרטי נדרש אפוא להפנות את תשומת לבו לכל נדבכי עיסוקו: הוא עקב בקפידה אחר הוראות מפורטות בנוגע ל"תאורה, סגל, מכשירים, תנוחת המתרפא ושיטות החבישה והקיבוע" בחדר-הניתוחים של העת העתיקה. הוא אפילו נתבע לשמור על ציפורני ידיו באורך מסוים, על מנת למנוע פגיעה בחוליו.
האסכולה ההיפוקרטית ייחסה חשיבות רבה לדוקטרינות הקליניות העוסקות במעקב ובתיעוד. דוקטרינות אלה מכתיבות לרופאים רישום מדויק של ממצאיהם ושיטותיהם הרפואיות באורח ברור ואובייקטיבי ככל האפשר, כך שבעתיד יתאפשר בידיהם של רופאים אחרים למצוא תועלת ברישומים אלה לטובת הבראתם של חוליהם. היפוקרטס הקפיד על רישום קבוע של רבים מתסמיני חוליו, לרבות התכווצויות, דופק, חום, כאבים, תזוזות והפרשות. היו שייחסו לו את מדידת הדופק על מנת לקבוע אם המתרפא משקר לו בעת . היפוקרטס אף הרחיב את המעקב הרפואי לבחינת ההיסטוריה הרפואית של המשפחה ואפילו בחן את סביבת המחיה של חוליו. "הרפואה חבה לו את אומנות המעקב וההתבוננות הקלינית". הודות לסיבה זו, יש המייחסים לו את התואר "אבי הרפואה הקלינית".
תרומות ישירות לרפואה
שמאל|ממוזער|250px|התאלות האצבעות כתוצאה מיתר לחץ דם ריאתי, תוארה לראשונה בידי היפוקרטס
היפוקרטס ותלמידיו היו הראשונים לתאר מחלות ומצבים רפואיים רבים. מיוחסים לו התיאורים הראשונים של התאלות הציפורניים ושל אי-סבילות ללקטוז וסימנים אבחנתיים חשובים למחלת הריאות המוגלתית כרונית, לסרטן הריאות ולמחלת הלב הכחלונית. לאור זאת, מכונות לעיתים אצבעות מעובות בכינוי "אצבעות היפוקרטיות". היפוקרטס אף היה לרופא הראשון שתיאר את המצב הרפואי המכונה "הפרצוף ההיפוקרטי" בשלב הסכות. ויליאם שייקספיר שואב השראה ספרותית נודעת מתיאור זה בתמונה השלישית שבמערכה השנייה של מחזהו "הנרי החמישי".
לזכותו של היפוקרטס נזקף קיטלוגן של מחלות בתור "חריפות, כרוניות, מקומיות ומגפתיות" ועשותו שימוש במונחים כגון "הרגזה, הידרדרות, רזולוציה, משבר, עווית, שיא והחלמה". תרומה עיקרית נוספת של היפוקרטס למדעי-הרפואה אפשר שתמצא בתיאוריו את הסימפטומטולוגיה (תסמינים), הממצאים הגופניים, הטיפול הניתוחי והפרוגנוזה של אמפיאמה בבית החזה, כלומר, הצטברות מוגלה בקרום הפנימי של החזה. כתביו נותרו בעלי משמעות בעבור תלמידי רפואה בני-זמננו הניגשים ללימודי רפואת הריאות ונתיחתן. היפוקרטס אף זכה להיות מנתח החזה המתועד הראשון בהיסטוריה, וממצאיו בשדה זה עודם בתוקף, עד ימינו אנו.
הקורפוס ההיפוקרטי
ממוזער|שמאל|220px|כתב-יד ביזנטי של השבועה, בן המאה השתים-עשרה
הקורפוס ההיפוקרטי (בלטינית: CORPUS HIPPOCRATICUM) הוא אוסף של כשבעים כתבים רפואיים מוקדמים מיוון העתיקה, הכתובים ביוונית איונית. השאלה כלום היפוקרטס עצמו חיבר את הקורפוס אם לאו נותרה סתומה עד כה, הגם שנראה כי הכרכים עצמם יצאו לאור בזכות פועלם הנמרץ של תלמידיו וממשיכי דרכו. מחמת גיוונם הרחב של התחומים הנסקרים בו, סגנונות הכתיבה הנבדלים זה מזה ומועדה המשוער של הוצאתו לאור, אין המלומדים מאמינים כי הקורפוס ההיפוקרטי יכול היה להתחבר על ידי אדם אחד (ארמרינס בדק ומנה תשעה-עשר מחברים שונים). בעת העתיקה, יוחסו תוכני הקורפוס בשלמותם להיפוקרטס והם תאמו על פי רוב לעקרונותיו; אשר על כן, כפי הנראה, זכה הקורפוס להוודע ברבים על שמו של הרופא הדגול. אפשר שהקורפוס אינו אלא משיירי ספרייה על האי קוס, או שמא זו אסופת-כתבים שנתחברה באלכסנדריה שבמצרים, במאה השלישית לפנה"ס.
הקורפוס ההיפוקרטי מכיל ספרי-יעץ, הרצאות, מחקרים, הערות, מסות וכתבים פילוסופיים רבים ומגוונים העוסקים באינספור תחומי רפואה, בלא כל סדר הנראה לעין. חיבורים אלה נכתבו בעבור קהלי-יעד שונים, מלומדים כמו גם עמי-ארצות, ולפרקים אף נכתבו מנקודות מבט הסותרות אחת את רעותה; ניתן אף למצוא סתירות רבות משמעות בינות ליצירות השונות המרכיבות את הקורפוס. עם מסות הקורפוס הראויות במיוחד לציון נוכל למנות את "שבועת היפוקרטס"; "ספר האותות המבשרים"; "על תוכנית הטיפול במחלות חריפות"; "פתגמים"; "על רוחות, מקווי מים ואתרים"; "אמצעי הצמצום"; "על המחלה הקדושה"; ועוד רבים אחרים.
שבועת היפוקרטס
עוד למן העת העתיקה, יוחס להיפוקרטס החיבור שלימים ייקרא בשם השבועה ההיפוקרטית. זהו מסמך בעל תהודה בין-דורית העוסק באתיקה של הפרקטיקה הרפואית. על פי הסברה, השבועה היא ככל הנראה חלקו הנודע ביותר של הקורפוס ההיפוקרטי. בעת האחרונה, מידת האותנטיות של המסמך נשנתה במחלוקת. בעוד השבועה לכשלעצמה לרוב איננה בשימוש עוד ולא בנוסחה המקורי, הרי שהיא משמשת כיום בתור יסודן של שבועות דומות אחרות וחוקים המגדירים מהם טיפול ואתיקה רפואית הראויים לשמם. נגזרות שכאלה מדוקלמות כיום ברגיל על ידי בוגרי לימודי הרפואה, ערב צלילתם אל נבכי הפרקטיקה הרפואית.
מורשתו
שמאל|ממוזער|ציור של היפוקרטס וגלנוס מן המאה השתים-עשרה
רבים, בהווה כמו גם בעבר, החשיבו את היפוקרטס ל"אבי הרפואה". תרומותיו הניעו מהפכה בפרקטיקה הרפואית; אך עם מותו נבלמה ההתקדמות שכה עמל לסלול את הדרכים לה. בעת מותו, הוא היה כה נערץ עד כדי כך שכתביו קודשו כדגולים מכדי שְיקום הצורך לשפרם, ולא נערכו אפוא כל שיפורים בשיטותיו למשך תקופה ארוכה מאוד. המאות שחלפו מקץ פטירתו של היפוקרטס התאפיינו בנסיגה השקולה במידה שווה לצעידתו קדימה של מדע הרפואה. כך למשל, "מקץ התקופה ההיפוקרטית, גווע הנוהג של נטילת היסטוריה קלינית של החולים..", אליבא דפילדינג גאריסון.
שנים רבות חלפו מתום ימי היפוקרטס בטרם קם רופא נודע נוסף - גלנוס, יווני שחי בין השנים 129 ל-200 לספירה. הלה הנציח את הרפואה ההיפוקרטית, ובכך נע קדימה, אם גם אחורנית. בימי הביניים, אימצו הרופאים הערבים את שיטותיו של היפוקרטס. בחלוף ימי הרנסאנס ביבשת אירופה, קמו לתחייה השיטות ההיפוקרטיות ואף הורחבו לא מעט במרוצת המאה התשע-עשרה. ראויים במיוחד לציון בין הרופאים שהטכניקות הקליניות הקפדניות של היפוקרטס היו להם לעזר: תומאס סידנהאם, הברדן, ז'אן-מרטן שארקו ואוסלר. אנרי אושאר, רופא איש צרפת, קבע כי תחייה זו מהווה את "סיפורה של הרפואה הפנימית במלואו".
דימויו
ממוזער|240px|תחריט בן המאה התשע-עשרה על-פי הסגנון הרומאי
על-פי עדותו של אריסטו, נודע היפוקרטס בתור "היפוקרטס הגדול". באשר לדמותו, תואר היפוקרטס תחילה בתור "רופא כפרי נחמד ונכבד", ברם, מאוחר יותר כ"קשוח ומאיים". הוא לבטח נחשב לחכם בתחומי ידע רבים כמו גם בשדה המעש. פראנסיס אדמס מתארו: "בפשטות רופא הנבנה על ניסיונו כמו גם על שכלו הישר".
דימויו בתור הרופא החכם והקשיש הועצם הודות לדיוקנאותיו המפוסלים באבן, המעוטרים זקנים עבותים התולים מפרצוף זרוע-קמטים. אך, ידוע לנו כיום כי רופאים רבים בני התקופה עיצבו את שערם בסגנון יוביס ואסקלפיוס. לכן, נראה כי הפסלים שברשותנו המתארים אותו לכאורה, הם דיוקנאות שעוצבו על פי קווי המתאר של אלים אלה. היפוקרטס והאמונות שסימל נחשבים כיום למעין אידיאלים רפואיים. פילדינג גאריסון, מומחה להיסטוריה של הרפואה, הכריז כי "הוא, מעל לכולם, הוא המופת של אותה הגישה השכלית המתגמשת, הביקורתית והמאוזנת, לעד עומד על המשמר מפני מקורות לשגיאות, וזוהי רבותי תמציתה המזוקקת של הרוח המדעית". "דמותו... נשתמרה לאורך הדורות כזו של רופא אידיאלי", על-פי 'היסטוריה קצרה של הרפואה', "והוא מהווה מקור השראה למקצוע הרפואה למן פטירתו".
אגדות
מבין הסיפורים אודות חייו, רבים הם אלה שאינם משקפים את המציאות כל עיקר, ככל הנראה, בשל חוסר תאימותם לתיעוד ההיסטורי, ובגין דמיונם או זהותם לסיפורים שבמוקדם עמדו דמויות אחרות כגון אבן סינא וסוקרטס. בשל כך, נראה כי מקורם אינו אלא באגדות-עם כלשהן. אפילו במרוצת שנות חייו, שמעו של היפוקרטס יצא למרחקים ושמועות על נסים רפואיים פרחו כפטריות אחרי הגשם. כך למשל, סייע היפוקרטס לכאורה להחלמתם של תושבי אתונה, האתונאים, בעת המגפה שפקדה את העיר, וזאת על ידי הצתת שריפות ענק ששימשו בתור "קוטלות-מזיקים" ושימוש בטיפולים משונים אחרים. לרשותנו עומד סיפור המתאר כיצד ריפא היפוקרטס את פרקידס, מלך מקדוניה, מ"חוליי האהבה". אין בקרב סיפורים אלה ולו אחד שזכה לאימות כלשהו מטעם היסטוריונים ועל כן נראה שאין מנוס מלקבוע כי הם לא התרחשו מעולם. אפילו הדבש מכוורת הדבורים מעל מצבתו תואר כבעל כוחות ריפוי טמירים ומיוחדים.
ממוזער|250px|עצו של היפוקרטס, תחתיו לכאורה עבד
אגדה אחרת מגוללת את סיפור דחייתו של היפוקרטס את בקשתו הרשמית של ארטקסרקס, מלך פרס, לבקרו בחצרו. מהימנותו של סיפור זה התקבלה על ידי כותבי חיבורים עתיקים אך נדחתה על ידי כמה היסטוריונים בני-זמננו, וכיום היא שנויה במחלוקת. מסיפור אחר אנו למדים כי דמוקריטוס נחשב למטורף בשל הרגלו לצחוק לכול, ושלחוהו משום כך אל היפוקרטס על מנת שהלה ירפאו. היפוקרטס, מצדו, איבחן אותו כבעל אישיות עולזת ותו לא, ומאז זכה דמוקריטוס לכינוי "הפילוסוף הגועה בצחוק".
אולם, לא כל הסיפורים על אודותיו האירו את דיוקנו באור חיובי. באחד מסיפורי האגדה, נאלץ היפוקרטס לנוס על נפשו לאחר שהצית באש מקדש-החלמה ביוון. סוראנוס איש אפסוס, מקור סיפור זה, מספר כי היה זה אחד ממקדשי קנידוס. ברם, מאות שנים מאוחר יותר, כתב הבלשן היווני-ביזנטי יואנס צצס, כי היפוקרטס כילה באש את מקדשו שלו, המקדש של קוס, בשערו כי הוא עשה כן כדי לשמור על המונופולין שלו על הידע הרפואי. תיאור זה סותר במידה רבה את ההערכות המסורתיות לאישיותו של היפוקרטס. אגדות אחרות מגוללות את הסיפור על כיצד הצליחו להקים מן המתים את אחיינו של אוגוסטוס; מעשה-גבורה זה בא לידי גמר לכאורה על ידי הצבת פסלו של היפוקרטס ויסוד פרופסורה לזכרו ברומא.
פירושים לכתביו
נכתבו כמה פירושים לכתבי היפוקרטס, המפורסם שביניהם הוא חיבורו של הרמב"ם: פירוש לפרקי אבוקרט (היפוקרטס בפי הרמב"ם). בהקדמתו לפירוש, הרמב"ם נותן את גישתו הכללית לסיבות מוצדקות לכתיבת פירושים לחיבורים שקדמוהו, שם הוא מונה 4 סיבות שונות המצדיקות כתיבת פירוש לספר (חלקם מעידות על מעלת החיבור ומחברו וחלקם על חסרונות החיבור או מחברו) ומסביר איזו מהסיבות הביאה אותו לכתוב פירוש לכתבי היפוקרטס.
הנצחה
תסמינים וסימנים קליניים רבים נקראו על שם היפוקרטס, משום שהוא נחשב לאדם הראשון שהעלה את תיאורם על הכתב. "פרצוף היפוקרטי" הוא השינוי בתווי הפנים לאחר מוות, חולי ממושך, יציאות רבות, רעב ארוך וכדומה. הִתאלות, דפורמציה של האצבעות והציפורניים, נודעת גם בשם "אצבעות היפוקרטיות". "טלטול היפוקרטי" הוא צליל האוושה של . ו"תחבושת ראש היפוקרטית" הם שני מכשירים שנקראו על שמו. "הקורפוס ההיפוקרטי" ו"שבועת היפוקרטס" קרויים על שמו אף הם. "משקה ההיפוקראס" נחשב גם כן לפרי המצאתו של היפוקרטס. "ריסוס סארדוניוס", עווית מושהית של הפנים, מוכרת גם בתור "החיוך ההיפוקרטי".
בעת החדשה נקרא על שמו מכתש על הירח – ה"היפוקרטס". "המוזיאון ההיפוקרטי", מוזיאון השוכן באי קוס, מוקדש לו. "הפרויקט ההיפוקרטי" הוא תוכנת מחשב של המרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק, שתכליתה קידום החינוך באמצעות שימוש בטכנולוגיה. ואילו "פרויקט היפוקרטס" (ראשי-תיבות של "HIgh PerfOrmance Computing for Robot-AssisTEd Surgery") אינו אלא מאמץ של בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי מלון והמרכז הרפואי שיידסייד, "לפתח תכנון מתקדם, סימולציות וטכנולוגיות ישימות בעבור הדור הבא של הרובוטים המנתחים בסיוע-מחשב".
גנאלוגיה
הגנאלוגיה האגדתית של היפוקרטס מעמיקה שורשים עד לאסקפליוס מצד אביו ולהרקולס מצד אמו. על-פי "כיליאדס" של יואנס צצס, דירוג סוסה-סטרדניץ (שיטת מספור גנאלוגית על שם הכימאי הגרמני פרידריך קקולה פון סטרדניץ) שלו הוא כדלהלן:
ממוזער|300px|דיוקנו של היפוקרטס על רצפת האסקלפיון של קוס
1. היפוקרטס II. "אבי הרפואה"
2. הרקלידס
4. היפוקרטס I
8. גנוסידיצוס
16. נברוס
32. סוסטראטוס III
64. תאודורוס II
128. סוסטארוס, II
256. תדורוס
512. קלאומיטאדס
1024. קריסאמיס
2048. דארדאנוס
4096. סוסטאטוס
8192. היפולוכוס
16384. פודאליריוס
32768. אסקלפיוס
מקורות
ממוזער|right
Adams, Francis (1891), The Genuine Works of Hippocrates, New York: William Wood and Company.
Boylan, Michael (2006), Hippocrates, Internet Encyclopedia of Philosophy [link accessed September 28, 2006].
Britannica Concise Encyclopedia (2006), Soranus of Ephesus, Encyclopædia Britannica, Inc. [link accessed December 17, 2006].
Encyclopedia Britannica (1911), HIPPOCRATES, vol. V13, Encyclopedia Britannica, Inc. [link accessed October 14, 2006].
Schwartz, Robert A.; Gregory M. Richards & Supriya Goyal (2006), Clubbing of the Nails, WebMD [link accessed September 28, 2006].
Garrison, Fielding H. (1966), History of Medicine, Philadelphia: W.B. Saunders Company.
Fishchenko, AIa & SD Khimich (1986), "Modification of the Hippocratic cap-shaped bandage", Klin Khir 1(72).
Hanson, Ann Ellis (2006), Hippocrates: The "Greek Miracle" in Medicine, Lee T. Pearcy, The Episcopal Academy, Merion, PA 19066, USA [link accessed December 17, 2006]
Hippocrates (2006), On the Sacred Disease, Internet Classics Archive: The University of Adelaide Library [link accessed December 17, 2006].
Internet Encyclopedia of Philosophy (2006), Democritus, The University of Tennessee at Martin [link accessed December 17, 2006].
Jones, W. H. S. (1868), Hippocrates Collected Works I, Cambridge Harvard University Press [link accessed September 28, 2006].
Leff, Samuel & Vera. Leff (1956), From Witchcraft to World Health, London and Southampton: Camelot Press Ltd..
Major, Ralph H. (1965), Classic Descrptions of Disease, Springfield, Illinois.
Margotta, Roberto (1968), The Story of Medicine, New York: Golden Press.
Martí-Ibáñez, Félix (1961), A Prelude to Medical History, New York: MD Publications, Inc., Library of Congress ID: 61-11617.
National Library of Medicine (2006), Images from the History of Medicine, National Institutes of Health [link accessed December 17, 2006].
National Library of Medicine (2000), Objects of Art: Tree of Hippocrates, National Institutes of Health [link accessed December 17, 2006].
Nuland, Sherwin B. (1988), Doctors, Knopf, .
Pinault, Jody Robin (1992), Hippocratic Lives and Legends, Köln: Brill Academic Publishers, .
Plato (2006), Protagoras, Internet Classics Archive: The University of Adelaide Library [link accessed December 17, 2006].
Project Hippocrates (1995), Project Hippocrates, Center for Medical Robotics and Computer Assisted Surgery, Carnegie Mellon School of Computer Science [link accessed December 30, 2006].
Rutkow, Ira M. (1993), Surgery: An Illustrated History, London and Southampton: Elsevier Science Health Science div, .
Singer, Charles & E. Ashworth Underwood (1962), A Short History of Medicine, New York and Oxford: Oxford University Press, Library of Congress ID: 62-21080.
Smith, William (1870), Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, vol. 2, Boston: Little, Brown, and Company [link accessed December 23, 2006]
לקריאה נוספת
Adams, Francis (translator) [1891] (1994), Works by Hippocrates, The Internet Classics Archive: Daniel C. Stevenson, Web Atomics © 1994–2000.
Jori, Alberto (1996), Medicina e medici nell'antica Grecia. Saggio sul 'Perì téchnes' ippocratico, Bologna (Italy): il Mulino.
Kalopothakes, M. D. (1857), An essay on Hippocrates, Philadelphia: King and Baird Printers.
Lopez, Francesco (2004), Il pensiero olistico di Ippocrate. Percorsi di ragionamento e testimonianze. Vol. I, Cosenza (Italy): Edizioni Pubblisfera.
Pliny the Elder, Natural History: Book XXIX., translated by John Bostock. See original text in Perseus program.
Smith, Wesley D. (1979), Hippocratic Tradition, Cornell Univ Pr,
ויליאם ביינום, היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים, עמ' 49-33
קישורים חיצוניים
היפוקרטס, באתר סנופי
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:רופאים יוונים
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:יוון העתיקה: אישים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-09-14T08:45:52 |
ברית וורשה | REDIRECT ברית_ורשה | 2015-09-26T11:06:44 |
די-די-טי | DDT (או D.D.T, קיצור של: Dichloro-Diphenyl-Trichloro-ethane, בתעתיק לעברית: די-די-טי, או ד.ד.ט, קיצור של: דיכלורו-דיפניל-טריכלורו-אתאן), הוא חומר להדברת מזיקים ממשפחת האורגנוכלורינים (Organochlorine), שהנוסחה הכימית שלו היא (ClC6H4)2CH(CCl3). חומר זה נמכר גם תחת שמות מסחריים רבים אחרים.
פעולה ותכונות
ה-די-די-טי אינו נמצא בטבע בצורה טבעית, הוא חומר אורגני קריסטלי, נטול צבע, בעל מסיסות נמוכה במים ובעל מסיסות רגילה בממיסים ייעודיים. הדי-די-טי רעיל מאוד למגוון רחב של חרקים. עם זאת, ישנם סוגים של חרקים שהוא אינו יעיל נגדם, כמו אחד ממיני היתושים המעבירים את קדחת מערב הנילוס.
הדי-די-טי הוא רעל מתון, עם מינון סמי-לתלי לחולדות של 113 מ"ג לק"ג של משקל גוף.
ראשית השימוש בדי-די-טי
סינתזה ראשונה של החומר נעשתה בשנת 1874 על ידי אוטמר זיידלר (Othmar Zeidler), אך על תכונותיו כמדביר חרקים עמד הכימאי השווייצרי פאול הרמן מילר רק בשנת 1939, על תגליתו נאמר שתציל את העולם מרעב, תמנע מזיקים, תקטול חרקים ותפתור בעיה של מחלות זיהומיות קשות. על תגלית זו קיבל מילר את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1948.
די-די-טי היה בשימוש נרחב של לוחמי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, כאמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה. ערים שלמות באיטליה רוססו בדי-די-טי, כדרך למלחמה במחלת טיפוס שמופצת על ידי כינים. משנת 1945 נעשה שימוש בדי-די-טי בחקלאות. הדי-די-טי נחשב אז לבטוח לגמרי לבני אדם והחסרון העיקרי שלו נחשב היכולת שלו לפגוע בחרקים רצויים לבני האדם כמו דבורים. בשנת 1948 פתח ארגון הבריאות העולמי במתקפה על המלריה ברחבי העולם באמצעות הדי-די-טי. ההוראות היו להתיז די-די-טי על הקירות של הבתים כדי שכל יתוש שיתיישב על הקיר ימות.
עם השנים נעשה שימוש במינון גדל והולך, משום שהחרקים החלו לגלות עמידות לחומר.
שמאל|ממוזער|250px| רישום הדברה ב-DDT על קיר ב-BOSA (סרדיניה)
250px|ממוזער|שמאל|עובדי נמל חיפה מרססים בDDT את חבילותיהם של העולים החדשים, 1948
הפופולריות של החומר, אשר הפכה אותו לכה מבוקש בחקלאות המתועשת, כמו גם במשקי הבית, הייתה שילוב של מספר גורמים. הוא חזק מאוד, זמין, זול, יש לו טווח פעולה רחב וממושך ובעיקר נחשב כבטוח לשימוש. עובדות אלה שנתמכו על ידי היצרנים בגיבוי משרדי בריאות ברחבי העולם, הפכו אותו לחומר ההדברה הנפוץ ביותר.
השגות על בטיחות החומר
עם הזמן החלו מדענים לגלות חששות בקשר לנזקים אפשריים מהחומר הנפוץ כל כך, הביולוגים קלרנס קוטם (Clarence Cottam) ואלמר היגינס (Elmer Higgins) פרסמו בשנת 1946, שנתיים לפני הענקת פרס נובל למילר, מאמרים המדגישים את ההשפעות המסוכנות שיש לו על חייהם ועל בריאותם של יונקים, דגים, בעלי כנף ובני אדם.
תפוצתו הנרחבת של החומר נעצרה בעיקר בעקבות עבודתה של הביולוגית והאקולוגית האמריקאית רייצ'ל קרסון, וספרה "האביב הדומם" שפורסם בשנת 1962. קרסון הצביעה על העובדה שהחומר פוגע בציפורי טרף ובהן הסמל האמריקאי, העיטם לבן-הראש האמריקאי שממדי ההתרבות שלו צנחו באופן מדאיג. הסיבה המרכזית לכך, טענה קרסון, הייתה נעוצה בכך שהדי-די-טי הביא לירידה בעובי קליפת הביצים, שלא יכלו לשאת עוד את משקל ההורים כאשר אלו דגרו עליהן. טיעון זה נדחה על ידי חוקרים.
עם הזמן, הצליחו המדענים המתנגדים לשימוש בחומר להשפיע על ממשלות שונות להוציא את השימוש בו אל מחוץ לחוק. תרמו לכך טענות שהחשיפה לחומר גרמה, אחרי שלושים שנות שימוש בו, לעליה בתחלואה במחלות שונות אצל בני אדם, ובעיקר בסרטן הקיבה. נטען גם כי החומר נכנס לשרשרת המזון וגרם לסכנת הכחדה של בעלי חיים רבים.
בשנת 1972 הוצא החומר אל מחוץ לחוק בארצות הברית, דבר שגרם לסחף בארצות נוספות, עד אשר יצא משימוש בכל ארצות העולם המערבי. בארצות המתפתחות, לעומת זאת, במיוחד באזורים הטרופיים, נשאר החומר בשימוש לשם מניעת מלריה. נכון ל-2004 משתמשים בו בהודו להדברת מזיקים בגידולי קשיו ובוטנים.
בניגוד לאמור לעיל יש טענות, למשל של פרופסור אהרון וילדבסקי שהייתה הפרזה בהגדרת הסכנה מהחומר.
ב-15 בספטמבר 2006 פרסם ארגון הבריאות העולמי הודעה בה הוא חוזר בו מההגבלה על החומר, שיצאה לפני כמעט 30 שנה, וממליץ לעשות שימוש נרחב בדי-די-טי בריסוס בחללים סגורים למניעת מחלת המלריה. הארגון אף טוען שבשימוש נכון, החומר אינו גורם נזק לאנשים ולסביבה.
טיעון על הסכנות שבדי-די-טי
על פי טענות שוללי הדי-די-טי, החומר, כמו גם תוצרי הפירוק שלו, הדי-די-די ודי-די-אי, רעילים מאוד לאדם כמו לכל חי. החומרים האלה מוכרים כיום על ידי מרבית משרדי הבריאות במדינות העולם, כולל משרד הבריאות בישראל, כקרצינוגניים, כלומר גורמים למחלות סרטן. ארגון הבריאות העולמי מסווג את החומר בקטגוריית 2B שפירושה "אפשרות קרצינוגנית לבני אדם", כלומר סכנה לגידולים סרטניים.
מלבד זאת הם גורמים לפגיעה במערכת העצבים, במערכת הרבייה ובמערכות נוספות. נקבע שכמות של יותר מחלק אחד ממיליארד של די-די-טי לליטר מים היא מסוכנת. על שום מסיסות הדי-די-טי ותוצרי הפירוק שלו בשומנים, הם מצטברים בגוף החי ובמיוחד ברקמות השומן, כך שלבעלי חיים העומדים בראש שרשרת המזון וניזונים מבשר בעלי חיים, נגרמת פגיעה הולכת ומצטברת בבריאותם.
הדי-די-טי מצוי עדיין במזוננו, למרות הפסקת השימוש בו, עקב זמן מחצית החיים של הדי-די-טי, הארוך יחסית, וכן עקב ייבוא של מוצרי מזון מארצות מתפתחות שבהן לא הופסק השימוש בו.
די-די-טי בישראל
250px|ממוזער|שמאל|תאי חיטוי ב-DDT לגברים ולנשים, נמל חיפה, 1948
בשנת 1945 הזמינה מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט טון וחצי של די-די-טי לצורך המאבק במלריה ובטיפוס. באמצע שנת 1946, במענה לתלונות על מכירת די-די-טי מזויף ומדולל, מחלקת הבריאות הבטיחה לפקח על איכות החומר הנמכר. בעיתונות דווח על מקרים של אנשים שנפגעו משתיית די-די-טי.
הבריטים נהגו לרסס את המעפילים שהגיעו לחופי הארץ בדי-די-טי, טרם שליחתם למחנות המעפילים בקפריסין או בעת כניסתם למחנה המעפילים בעתלית.
לאחר הקמת המדינה, היה הדי-די-טי בשימוש נרחב בצה"ל. די-די-טי נתקבל במשלוחי חירום רפואיים שנשלחו על ידי יהודי ארצות הברית לישראל. בעת קליטת העלייה ההמונית בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את כל העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים. פעולה זו נתפסה כמשפילה בעיני חלק מהעולים. הדי-די-טי היה גם אמצעי עיקרי לריסוס מקורות מים נגד יתושים.
בשנת 1954 הוחל בייצור די-די-טי בישראל על ידי מכתשים מפעלים כימיים.
עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בבתים רבים בישראל היה מזלף או מרסס די-די-טי, שהיו משתמשים בו כדי לרסס את הבית וקירותיו כנגד יתושים וחרקים אחרים. בשנת 1964 הפסיקה מכתשים לייצר די-די-טי ועברה לייצור תיונקס. בשנות ה-70 נאסר השימוש בדי-די-טי להדברה בצמחי מאכל והותר רק בכותנה.
ראו גם
הדברת מזיקים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:הדברה
קטגוריה:מלריה
קטגוריה:כלור: תרכובות | 2024-05-26T15:13:40 |
פול דה מאן | פול דה מאן (פלמית: Paul de Man; 6 בדצמבר 1919 - 21 בדצמבר 1983), היה פילוסוף וחוקר ספרות דקונסטרוקציוניסט.
חייו
דה מאן נולד בבלגיה, לאנרי דה מאן שהיה יו"ר מפלגת הפועלים הבלגית ופנה לכיוון הנאציונל-סוציאליזם, ולאחר מלחמת העולם השנייה לימד בארצות הברית.
דה מאן ידוע במיוחד בקריאותיו המעודנות בשירה ובפילוסופיה רומנטית, ובשל מאמריו הקצרים על מגוון שאלות פילוסופיות וספרותיות. המאמר, "ההתנגדות לתאוריה" ("The Resistance to Theory"), שחוקר את מטרות והנחות היסוד הפילוסופיות של תורת הספרות, הוזמן כהקדמה לספר על חקר הספרות, ונדחה לאחר מכן על ידי האגודה לשפות מודרניות. המאמר טוען, שההתנגדות הרחבה והפולמוסית לתאוריה היא, למעשה, התנגדות לקריאה עצמה, התנגדות לשימוש בשפה לשם דיבור על שפה. מאמר זה פורסם לאחר מותו, בשנת 1986, בספר בשם זה, שבו נכללים גם עוד כמה מהמאמרים הידועים שפרסם בשנותיו האחרונות.
תורתו של דה מאן חלחלה בעיקר דרך השפעת סטודנטים שלו, אם כי לאחרונה עבודותיו שלו נעשו יותר ויותר נפוצות.
מחלוקת חריפה פרצה בסוף שנות השמונים, כאשר, לאחר מותו של דה מאן, מאמריו לעיתון בלגי, ששיתף פעולה עם הנאצים, התגלו. חלק מהמאמרים מכילים דעות אנטישמיות. הכרך, Responses : on Paul de Man's wartime journalism (נערך על ידי ורנר המאכר, ניל הרץ ותומס קנן. נברסקה, 1989), מכיל אוסף מאמרים שנכתבו על ידי תלמידיו של דה מאן וקולגות שלו, שעוסקים במחלוקת חדשה זו סביב עבודתו של דה מאן. בין השאר, אף ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי צרפתי, וידידו של דה מאן, ניסה להגן על שמו הטוב של חברו, ולהסביר את הביטויים האנטישמיים במאמרים אלו. מיכל בן-נפתלי, תלמידתו של דרידה, ומרצה באוניברסיטה העברית, כתבה מאמר בו היא מנסה להגן על הגנתו של דרידה על פול דה מאן.
הספר "ההתנגדות לתאוריה" תורגם לעברית על ידי שי גינזבורג, ויצא לאור בהוצאת רסלינג ב-2010.
קישורים חיצוניים
Johns Hopkins Guide to Literary Theory
קטגוריה:חוקרי ספרות בלגים
קטגוריה:פוסטמודרניזם
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ג'ונס הופקינס
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל
קטגוריה:מהגרים מבלגיה לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1919
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1983 | 2024-03-07T16:56:26 |
פוסטקולוניאליזם | פוסטקולוניאליזם (באנגלית: Postcolonialism, בעברית: בָּתַר־מוֹשְׁבָנוּת) הוא שם כולל למערכת תאוריות המתמודדות עם המורשת המקומית במהלך ולאחר ההשתחררות מהשלטון הקולוניאלי האירופי מן המאה ה-19, ובמיוחד עם בעיית גיבושה של זהות לאומית עם קיצו. תאוריות אלה עוסקות בדרך בה ידע על עמים ויחידים, שנמצאו או נמצאים תחת שלטון קולוניאלי, שירת את האינטרסים של המדינות הקולוניאליסטיות, והן מעלות שאלות כלליות עוד יותר לגבי האופן שבו ידע על עמים כבושים נוצר, כיצד משתמשים בו וכיצד עמים ויחידים שחיו תחת שלטון זר מכוננים את זהותם מחדש.
מרבית התאוריות הפוסטקולוניאליסטיות מושפעות ממושג ה"כוח" של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. הן בוחנות כיצד מתוארים עמים, הנמצאים תחת שלטון קולוניאליסטי, וכיצד מתגבשת מערכת סמלים ודימויים, שמתוארים כידע אובייקטיבי, על עמים אלה.
האחר – אדוארד סעיד ואוריינטליזם
כבר במחצית המאה ה-20 החלו להופיע עבודות המבקרות את המסורת הקולוניאלית, בסגנון ממנו יצמח לימים הפוסטקולוניאליזם. החשובה בעבודות אלו היא הספר "עור שחור, מסיכות לבנות", של פראנץ פנון, שיצא לאור בשנת 1952. אך עבודות אלו לא התגבשו לכלל גישה מחקרית אחידה עד סוף שנות ה-70.
ניתן לציין את ראשיתו של הזרם הפוסטקולוניאלי בפרסום הספר "אוריינטליזם", של אדוארד סעיד, שיצא לאור בשנת 1978. סעיד תיאר את התפתחות מדע המזרחנות, תוך שהוא מתמקד בהתפתחות מדע זה בצרפת ובבריטניה. סעיד הדגיש את הקשר ההדוק שבין מדע המזרחנות לבין הקולוניאליזם – הכיבוש הפיזי של המזרח אפשר למדענים לחקור את הארצות הכבושות, ובכך סייע ליצירתו של מדע האוריינטליזם. מדע זה יצר, מצידו, את ההצדקה לכיבוש המזרח. בתארו את תרבויות המזרח כתרבויות נחשלות, הצדיק מדע האוריינטליזם את טיעון "משא האדם הלבן" (White Man Burden) – הטיעון ששליטת האדם הלבן בעמי העולם מוצדקת משום שתרבותו עליונה על זו שלהם, ועליו מוטלת המשימה להפוך אותם לבני תרבות.
עיקר עיסוקו של סעיד איננו באוריינט – בהתרחשויות בארצות המזרח ובתרבותן, אלא באוקסידנט – בהתרחשויות בארצות המערב, קרי – אירופה וצפון אמריקה. סעיד חוקר את גוף הידע האוריינטליסטי על מנת להסיק מסקנות על האופן שבו התעצבה התודעה המערבית אל מול האוריינט. לטענתו, לצד הסיבות שפורטו לעיל, שימש מדע האוריינטליזם כדי להציג את אנשי האוריינט כפראים בלתי רציונליים – ובכך להדגיש את הרציונליות של אנשי האוקסידנט.
בעקבות סעיד, התפתח ענף מחקרי נרחב שעסק ב"אחר" הקולוניאלי – באופן שבו המחקר והתרבות של המערב הגדירו תרבויות שאינן מערביות כמושא לבחינה ולמחקר, וככזה הציגו אותו כחשוך, כקנאי וכשבטי. הצגה זו שימשה על מנת להצדיק את העליונות התרבותית והמוסרית של המערב על פני האוריינט, ובכך להצדיק את השליטה המערבית.
מחקרים אלו עסקו בפירוק של טיעונים המצביעים על עליונות של המערב על פני האוריינט, וחשיפת ההנחות הסמויות המצויות בבסיס הטיעונים הללו – הנחות המתבססות על יחסי הכוח הקיימים בין המערב לבין האוריינט. באמצעות פירוק זה מבקשים החוקרים להראות כיצד טיעונים אלו אינם משקפים מציאות אובייקטיבית, אלא משמשים כדי לשקף את יחסי הכוח הללו מחד וכדי לחזק אותם מאידך.
במקביל לעיסוק בתודעתו של הכובש, עסק המחקר הפוסטקולוניאלי באופן נרחב גם בתודעתו של הנכבש. כדי ליצור סיטואציה פוסטקולוניאלית אין די בקיומם של יחסי שליטה – מרכיב הכרחי של סיטואציה כזו הוא הקנאה של הנכבש בכובש ורצונו להידמות אליו. השפעתו ההרסנית של הקולוניאליזם מתבטאת בכך שמושאיו מאבדים את אמונם בתרבותם שלהם, ומנסים להידמות לתרבות השלטת. מאמץ זה נידון לכישלון – בעוד שהתרבות השלטת הצהירה, לרוב, על עקרונות.
היברידיות - הומי באבא
ישראל והפוסטקולוניאליזם
ישנה תאוריה פוסטקולוניאליסטית הגורסת כי מדינת ישראל היא תוצר של קולוניאליזם אירופי. לפי תאוריה זו, הקולוניאליזם בציונות מתבטא בהגירת יהודים אירופים למזרח התיכון והפעלת פרקטיקות אוריינטליסטיות נגד היהודים המזרחים ונגד הערבים.
לפי הוגים המצדדים בתפישה זו כגון סמי שלום שטרית ואלה שוחט, הציונות היא תנועה לאומית אירופית שנוצרה בעקבות מצוקתם ורדיפתם של יהודי אירופה במולדתם. בעוד שיהודי אירופה סבלו מאנטישמיות ורדיפות שהגיעו לשיאן בשואה, נהנו יהודי ארצות ערב מחיים נוחים ומשכנות טובה באופן יחסי עם הערבים. מדינת ישראל היא שלוחה קולוניאליסטית של המערב, שהוקמה תוך נישול האוכלוסייה המקומית, הפלסטינים (בטענה שלפי זכותם ההיסטורית והדתית הטריטוריה הזו שייכת להם), מאדמתה ומזכויותיה. עם הקמת מדינת ישראל חששו היהודים האשכנזים מנחיתות דמוגרפית לעומת הערבים ומקריסה כלכלית, ולכן עקרו מארצותיהן את הקהילות היהודיות שחיו בארצות מוסלמיות והביאו אותן במרמה לישראל. סיבה נוספת להבאת יהודי המזרח היא שישמשו פועלים שחורים ויישבו את אזורי הספר והפריפריה הבלתי מאוכלסים. הזהות הערבית של המזרחים היוותה איום על הממסד האשכנזי השליט בשל חשש לצביונה האירופי של המדינה, מהתחברות של המזרחים אל הערבים ומאובדן ההגמוניה האשכנזית, ולכן נקטה ונוקטת המדינה מדיניות של אפליה שיטתית נגד המזרחים, כמו גם נגד ערבי ישראל, בכל תחומי החיים על מנת לשמר את הפער הכלכלי והמעמדי בין האשכנזים למזרחים. בנוסף לכך פעלו ופועלים האשכנזים באמצעות מערכת החינוך למחיקת זהותם המזרחית של המזרחים ולהביא להשתכנזותם. עוד פועלים האשכנזים להחדרת שנאה בקרב המזרחים כלפי הערבים במטרה לתקוע טריז בין שתי האוכלוסיות, שהתחברותן עלולה לערער על השלטון האשכנזי. כתוצאה מכך האשכנזים המשתייכים ל"מחנה השלום" חשים עליונות מוסרית כלפי המזרחים בשל החזקתם בדעות יוניות וליברליות כביכול. מצדדי הנרטיב הנ"ל טורחים להדגיש כי נישול הפלסטינים, הבאת המזרחים, ניצולם והפלייתם נעשו במתכוון במסגרת תוכנית מאורגנת ושיטתית.
הספר "עיר לבנה עיר שחורה" מאת שרון רוטברד מיישם ניתוח פוסט-קולוניאלי בנוגע להכרזת אונסק"ו על העיר הלבנה של תל אביב ולהתפתחותה, ולניתוח היחסים שבין תל אביב ליפו.
עמדות אלה נחשבות לקיצוניות והן שנויות במחלוקת. המבקרים הרבים של נרטיב זה טוענים שהוא מתבסס, לכל היותר, על פרשנות מגמתית וסלקטיבית של חומרים היסטוריים מעטים. למשל, הוא עושה אידיאליזציה לחיים בין היהודים למוסלמים במדינות ערב. בכך, טוענים המבקרים, הפוסטקולוניאליסטים מאמצים כלפי היהודים שעלו ממדינות ערב את אותה גישה מתנשאת שהם מייחסים לאשכנזים. המצדדים בנרטיב זה נוטים לבטל עדויות סותרות של יהודים יוצאי מדינות ערב, בטענה כי הן תוצאה של שטיפת מוח אשכנזית, אשר יצרה במוחם תודעה כוזבת. עוד טוענים המבקרים כי נראטיב זה מציג תמונה פשטנית ודו-קוטבית של מציאות מורכבת, במקום חלוקה עדינה יותר לקבוצות חברתיות ולבעלי אינטרסים. בנוסף, הם מציינים כי הנרטיב הפוסטקולוניאליסטי עושה דמוניזציה לאשכנזים, משום שתוכנית שיטתית לניצול, שיעבוד והפליה של אוכלוסייה מחייבת תכונות אופי מסוימות: רוע לב, זדון, חשיבה לטווח ארוך, מחושבות ואנוכיות. ייחוס תכונות אלה לאשכנזים באופן גורף הוא למעשה ביטוי של גזענות.
ביקורת
אחת הטענות נגד התאוריה הפוסטקולוניאליסטית היא שהתוצר של סלחנותה כלפי האחר הילידי מוביל לעיתים לסלחנות כלפי גילויים בוטים של רלטיביזם תרבותי וכן לסלחנות כלפי גילויי אלימות כגון מעשי טרור.
עבודות מכוננות בפוסט-קולוניאליזם
פרנץ פנון, "עור שחור, מסיכות לבנות" הוצאת מעריב, 2004 (1952).
אלבר ממי, דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש, הוצאת כרמל 2005. (1957).
פרנץ פנון, "מקוללים עלי אדמות", הוצאת בבל 2006 (1961).
אדוארד סעיד, אוריינטליזם.
הומי באבא, The Location of Culture.
רנג'יט גוהא, Subaltern Studies.
אלאגמיר האשמי, Commonwealth Literature: An Essay Towards the Re-definition of a Popular/Counter Culture.
ראו גם
פוסט-קומוניזם
אימפריאליזם
קולוניאליזם
נאו קולוניאליזם
לימודי מוכפפות
לקריאה נוספת
אלן פינקלקראוט, בשם האחר, הוצאת שלם, 2004. חוברת שמקשרת בין פוסט קולוניאליזם ליחס לישראל וליהודים.
יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, תל–אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004.
רוברט יאנג, פוסט קולוניאליזם: מבוא, תל אביב, הוצאת רסלינג, 2008.
ירון אזרחי, השיח הפוסטקולוניאלי הישראלי, קתרסיס 11, אביב תשס"ט 2009
קישורים חיצוניים
מתן קמינר, הזמן שאחרי ה"פוסט", הזמן הזה, מאי 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:תאוריות סוציולוגיות
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:קולוניאליזם
קטגוריה:לאומיות | 2024-04-13T05:03:25 |
טרי איגלטון | טרנס פרנסיס איגלטון (באנגלית: Terence Francis Eagleton; נולד ב-22 בפברואר 1943 בסלפורד, אנגליה) הוא פילוסוף,חוקר ספרות, מחזאי, ותסריטאי בריטי.
איגלטון קיבל תואר דוקטור בגיל 21 בקיימברידג'. הוא כעת פרופסור ללימודי תרבות באוניברסיטת מנצ'סטר.
הגותו
אידאולוגיה: מבוא
בספר זה איגלטון שואף להציג בצורה את הגישות השונות ואת ההגדרות המרובות והסותרות למושג "אידאולוגיה", החל בעידן הנאורות ועד הפוסטמודרניזם, שכן מושג האידאולוגיה נותר הכרחי לניתוח כל התארגנות חברתית, וכל פרקטיקה יומיומית. איגלטון מציע בין היתר פרשנות למושג האידאולוגיה אצל קרל מרקס (אשר לא הרבה לכתוב על המונח) ואצל ההוגים מרקסיסטים מאוחרים יותר כמו גרמשי, לוקאץ' ואדורנו). איגלטו סוקר את המושג אצל הוגים לא-פוליטיים כמו שופנהאואר, ניטשה, ופרויד, וכן עוסק בהוגים פוסטמודרניים ופוסט-סטרוקטורליסטים כמו אלתוסר, בארת, ובורדייה.
איגלטון מונה לפחות 16 שימושים והגדרות שונות לאידאולוגיה, חלקן סותרות:
ביבליוגרפיה נבחרת
בתרגום לעברית
הפילוסופים הגדולים: מרקס, מאנגלית: עדי מרקוזה-הס; ידיעות אחרונות, 2001.
אידאולוגיה: מבוא, מאנגלית: אורן מוקד; עריכה מדעית: ד"ר דרור ק' לוי, רסלינג, 2006.
משמעות החיים, מאנגלית: אלירן בר-אל, עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג, רסלינג, 2013.
באנגלית
The New Left Church [as Terence Eagleton] (1966)
Shakespeare and Society: Critical Studies in Shakespearean Drama (1967)
Exiles and Émigrés: Studies in Modern Literature (1970)
The Body as Language: Outline of a New Left Theology (1970)
Myths of Power: A Marxist Study of the Brontës (1975)
Criticism & Ideology (1976)
Marxism and Literary Criticism (1976)
Walter Benjamin, or Towards a Revolutionary Criticism (1981)
The Rape of Clarissa: Writing, Sexuality, and Class Struggle in Samuel Richardson (1982)
Literary Theory: An Introduction (1983)
The Function of Criticism (1984)
Saints and Scholars (1987; a novel)
Raymond Williams: Critical Perspectives (1989; editor)
Saint Oscar (1989; מחזה אודות אוסקר וילד)
The Significance of Theory (1989)
The Ideology of the Aesthetic (1990)
Nationalism, Colonialism, and Literature (1990)
Ideology: An Introduction (1991–2007)
Wittgenstein: The Terry Eagleton Script, The Derek Jarman Film (1993)
Literary Theory (1996)
The Illusions of Postmodernism (1996)
Heathcliff and the Great Hunger (1996)
Marx (1997)
Crazy John and the Bishop and Other Essays on Irish Culture (1998)
The Idea of Culture (2000)
The Truth about the Irish (2001)
The Gatekeeper: A Memoir (2002)
Sweet Violence: The Idea of the Tragic (2002)
After Theory (2003)
Figures of Dissent: Reviewing Fish, Spivak, Zizek and Others (2003)
The English Novel: An Introduction (2005)
Holy Terror (2005)
The Meaning of Life (2007)
How to Read a Poem (2007)
Trouble with Strangers: A Study of Ethics (2008)
Literary Theory, Anniversary Edition (2008)
Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate (2009)
The Task of the Critic: Terry Eagleton in Dialogue with Matthew Beaumont (2009)
On Evil (2010)
Why Marx Was Right (2011)
The Event of Literature (2012)
Across the Pond: An Englishman's View of America (2013)
How to Read Literature (2013)
Culture and the Death of God (2014)
Hope without Optimism (2015)
Culture (2016)
Materialism (2017)
Radical Sacrifice (2018)
Humour (2019)
Tragedy (2020)
Critical Revolutionaries: Five Critics Who Changed the Way We Read (2022), Yale UP
קישורים חיצוניים
מאמר ב"גארדיאן" על פרסום זכרונותיו
הערות שוליים
קטגוריה:חוקרי ספרות בריטים
קטגוריה:פילוסופים בריטים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מנצ'סטר
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')
קטגוריה:אנגלים ממוצא אירי
קטגוריה:מבקרי ספרות בריטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1943 | 2024-08-01T02:29:31 |
גרון | 250px|ממוזער|שמאל|איור של גרון, המציג את הלוע, בית הקול, מכסה הגרון, קנה הנשימההגרון הוא הפרוזדור לכניסת חמצן לריאות ומזון למערכת העיכול. הגרון הוא הפתח היחיד בגוף שדרכו מתקבלים חומרים חיוניים. עקב זאת, עשויים לעבור דרכו לתוך הגוף גם מיקרואורגניזמים העלולים לגרום נזק לבריאות. לכן קיימים "שומרים" העומדים על המשמר בפה ובלוע.
בפה נמצא הרוק, המכיל מוצין , שהוא ריר שלוכד מיקרואורגניזמים; ברוק מצויים גם ליזוזומים שמפרקים חיידקים ואימונוגלובולינים, חלבונים שמתפקדים כנוגדנים שמסייעים למערכת החיסון לחסל גורמים מזיקים.
משני צידי הלוע נמצאים שני קשרי לימפה, בלוטות לימפה גדולות המכונות "שקדים", אשר מהוות חלק בלתי נפרד ממערכת הלימפה ומערכת החיסון; תפקידם הוא ללכוד ולחסל חיידקים ונגיפים. בתוך לוע האף (נזופרינקס) מצוי פוליפ הקרוי אדנואיד (Adenoid), שגם הוא קשור למערכת החיסון.
עקב העמידה המתמדת בפני זיהומים, עלולים השומרים עצמם להזדהם, להתלקח ולהתנפח למצב הידוע בשם דלקת גרון או דלקת הלוע (Acute Laryngitis).
סרטן הגרון
סרטן הגרון כולל סוגים שונים של סרטן, כולל סרטן הלוע (pharyngeal cancer) וסרטן הגרון (laryngeal cancer). סרטן זה מתפתח בדרך כלל בתאים המצפים את הגרון והוא יכול להופיע בכל אחד מחלקי הגרון.Laryngeal and Hypopharyngeal Cancer Early Detection, Diagnosis, and Staging, American Cancer Society
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צוואר | 2024-07-13T05:50:57 |
מצה | 250px|ממוזער|צלחת מצות עם נוסח הברכה על אכילת מצה.
שמאל|ממוזער|250px|מצה שמורה שנאפתה בעבודת יד
ממוזער|250px|מצה שמורה לפסח עבודת מכונה
מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה וגם בשל העובדה שהיא ענייה ממרכיבים (קמח ומים). המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.
אחת ממצוות הפסח היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: . על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה גם בהם מאכל עיקרי, כתחליף ללחם. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה יחד עם קורבן פסח ועם המרור בליל הסדר,(או בפסח שני, חודש לאחר מכן, למי שהיה טמא בליל הסדר, או שלא יכול היה להגיע לירושלים).
אל מצוות המצה ומנהג אפיית המצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם המפורסמת לפיה, היהודים כביכול משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.
כיום יש נוהגים לאכול מצה בפסח שני שבא חודש לאחר מכן. מנהג זה הוא מנהג סמלי ולא מצווה.
מקור המילה
המצה מוזכרת כ-54 פעמים במקרא. חוקרים רבים, בלשנים ורבנים, התלבטו באשר למקורה. אבן-שושן ובן-יהודה מזכירים כמקור המילה את השורש מצץ בגלל הדגש החזק בצד"י, שניהם עם הסתייגות. גם רבי משה קורדובירו מזכיר את השורש כמקור המילה, ונותן הסבר רעיוני לכך: לפי היהדות, לפני יציאת מצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, וה' "מצץ" אותנו משם.
אחרים שיערו שמדובר בשורש מצי, שפירושו הוצאת נוזלים מתוך דבר מה.
השערה נוספת היא שמקורה בשורש נצי, לצד נפילת הנו"ן (זכר לכך נותר בדגש חזק באות צדי: מצּה), הקשור בתעופה ובעשיית דבר מה במהירות, כפי שכתוב על המצות: .
כפירוש למילה מצה מזכירים אבן-שושן ובן-יהודה גם את הפירוש "חומר בלתי מעובד", המצוי בצירוף "עור המצה" במסכת כלים: יש הטוענים שמקור המילה ב-μᾶζα היווני שפירושו לחם שעורה, שייתכן שאפשר לקשר למצה, שהיא סוג של לחם, והתגלגל ל-massa בלטינית, אם כי יכולה הייתה להיות השפעה גם בכיוון ההפוך, מעברית ליוונית.
המצות ביציאת מצרים
ימים ספורים טרם צאת בני ישראל ממצרים, מצוּוה משה () לומר לישראל לקחת שה ולהקריבו בין הערביים של י"ד בניסן, ואותו לאכול "על מצות ומרורים". מצווה זו נקבעה לדורות, ובכל שנה שבה ניתן להקריב את קורבן הפסח יש לאוכלו יחד עם מצה ומרור. גם למי שאינו יכול להקריב את קורבן הפסח במועדו ניתנה האפשרות להקריבו בפסח שני, בי"ד באייר, וגם אותו יש לאכול על מצות ומרורים.
ממוזער|250px|מצה בהגדה של פסח. ציור מהגדת נירנברג השנייה, המאה ה-15.
נראה כי אכילת המצות עם הפסח מתקשרת לאלמנט החיפזון הבולט שבו – את הפסח המקורי ("פסח מצרים") היה צריך לאכול "בחיפזון", , ואף בפסחים שלאחר מכן ("פסח דורות") שבהם לא היה צורך בכך, נשמרו מאפייני החיפזון, במצווה לצלות את הפסח באש ולא לבשלו, שלא לשבור בו עצם (כנראה לצורך מציצת לשדן, מה שמביא להשהיית האכילה) ושלא להותיר ממנו עד הבוקר. כל זאת כדי לסמל את מהירות היציאה ממצרים, וחוסר הרצון לשהות שם אפילו רגע יותר מדי.
אפשרות נוספת היא לקשר זאת עם היותו של הפסח קורבן, וזה קרב לעיתים עם מצות. על איסור הקרבת חמץ אנו למדים מאוחר יותר (): . ואם כן, יש לקשור את טעם אכילת המצות בקרבן הפסח עם טעם הקרבת המצות בכלל, ונראה שיש בכך משום ענווה והתבטלות כלפי ה'.
עם זאת, קיימת בעיה בהסבר החיפזון, שכן בתורה מופיע עוד לפני היציאה, הציווי על אכילת מצות שבעת ימים. שתי בעיות בסיסיות (התלויות זו בזו) נשאלות לאור זאת: האחת, כיצד ניתן לומר שבני ישראל אפו את הבצק מצות "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", אם צֻוו בכך מראש? השנייה, כיצד אומרת התורה שהסיבה לאכילת מצות בפסח היא הבריחה בחיפזון, והלוא הציווי קדם למעשה?
פרשנים שונים התייחסו לכך לאורך ההיסטוריה. תשובה אחת שניתנה על השאלה הראשונה הייתה, שבני ישראל נצטוו על שם העתיד; משום שגלוי וידוע לפניו שייצאו במהירות, ציווה אותם מראש על המצות זכר לחיפזון. ועל השאלה השנייה הייתה התשובה, שבני ישראל נצטוו אז על אכילת מצות רק לילה אחד, ואילו הם אכלו כל שבעת הימים משום החיפזון שבו יצאו. אמנם הסבר זה קצת קשה, מכיוון שהאכילה שבעת ימים כבר כתובה לפני כן, ונראה לכן שפרשנים אלו יסבירו זאת על פי הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והציווי נכתב שם על אף שבפועל נאמר מאוחר יותר.
על כן נראה הפירוש, שבני ישראל נצטוו מראש על החיפזון. וכדרך שבקורבן הפסח נצטוו לעשותו בחיפזון, כך גם נצטוו לאכול מצות שהן מזון של חיפזון. וכך שני הדברים מקוימים: הם אכלו מצות על שום החיפזון, אלא שעל חיפזון זה נצטוו מראש.
עוד יש שפירשו שהטעם העיקרי לאכילת מצה היא משום שהיא נחשבת "לחם עוני" והיא המאכל שאכלו ישראל בעבדות מצרים, שכן הוא קל להכנה והוא אף משביע את האוכלו וחוסך בהוצאות המחיה. טעם זה אף נרמז בתחילת ההגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ואלו פירשו את הפסוק "ויאפו בני ישראל את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ" - כי היה אסור עליהם לאכול חמץ (שכן הם נצטוו על זה כבר בראש חודש ניסן, הרבה לפני היציאה ממצרים), וכטעם מדוע אפו זאת רק עכשיו ולא במצרים - עונה הכתוב "כי לא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם".
חג המצות
מצוות אכילת מצה בפסח
לדעת הכול אכילת מצה בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח, היא חובה גמורה, מכוח דרשת חז"ל את הפסוק () ; אמנם הפסוק ממשיך ואומר , אך חז"ל הבינו, ככל הנראה מכוח הפסוקים האחרים, שמדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת.
התורה התייחסה בפסוקים רבים למצווה לאכול מצה בפסח. ברוב המקרים מדובר על אכילת מצה "שבעת ימים", בהנגדה לאיסור אכילת חמץ באותם ימים. רוב הפוסקים והפרשנים הבינו, וכן משמע מפשטות דברי חז"ל, שאין זו מצווה ממש לאכול מצה, אלא פועל יוצא של אי-אכילת החמץ. זאת, בדומה לפסוקים המדברים על שבת, במתכונת , שעבודת ששת הימים היא רשות ואינה מצווה דווקא.
אמנם, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים, אך דעתם נותרה במיעוט ולא נתקבלה.
כמות המצה שיש לאכול בליל הסדר
שמאל|ממוזער|250px|חיילי הצי האמריקני אוכלים מצה ומרור בליל הסדר
כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה קבעו חז"ל כמות מינימלית של כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).
בליל הסדר אוכלים כמה פעמים שיעור כזית מצה: פעם הראשונה בברכת מוציא-מצה אוכלים כזית אחד. ויש נוהגים שאוכלים שני שיעורי כזית – אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא"; כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה. נוסף על כך יש לאכול עוד כזית מצה במצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים), ובפעם האחרונה לליל הסדר אוכלים עוד כזית (ויש המחמירים – שניים) ב"צָפוּן", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח.
הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר – "כדי אכילת פרס" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן התלמוד). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-8 דקות. יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. יש להיזהר שחומרה זו לא תביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה. בנוסף לכך ישנה גם סכנה לילדים וזקנים שמנסים לבלוע את המצה הקשה בלי ללעוס מספיק טוב.
בעקבות חומרה זו ישנם הנוהגים להסתכל על השעון ולמדוד את הזמן, אולם ישנם הטוענים שודאי שאין צורך בכך שהרי ברור שבפרס אחד יש כמה וכמה זיתים כך שכל האוכל ברצף ללא הפסקות גדולות ודאי שאכל בזמן הדרוש.
איסור אכילת מצה לפני פסח
חז"ל אסרו לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כפי שנאמר בירושלמי: (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת). וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב):
בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (סוף שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא). עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח מצה עשירה.
מאחר הצהריים של ערב פסח, (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.
מצות בסיפורי המקרא
בכמה מקומות במקרא מופיעות המצות כמאכל מקובל. כך אופה לוט מצות לאורחיו שהתבררו לאחר מכן כמלאכים (), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה ().
בכל המקרים הללו מוגשות המצות לאורחים, ונראה כי אלמנט החיפזון והמהירות והרצון להגיש את האוכל לאורחים בלי שהיות, גרם לכך. בשניים מהמקרים יש אולי גם רמז לתפקיד הפולחני של המצות (בקורבן המנחה ובקורבן הפסח), כאשר הן מוגשות למלאכים – ואצל גדעון גם עם קורבן של גדי. מוזכרות גם אכילות מצה פולחניות במובהק, כקיום של מצוות הפסח.
הברכה על המצה
בנוגע לברכה קודם אכילת המצה (מצה פריכה): בפסח עצמו, לדעת הכול מברכים על המצה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" (כפי שמברכים על לחם).
בשאר ימות השנה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: יש הסוברים (בעיקר ספרדים) שמכיוון שמצה היא דקה ופריכה, הרי שדינה הוא כדין כעך ושאר מאכלים פריכים, אשר מברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות". הסיבה שמברכים עליהם ברכה זו, היא שהם נקראים (בהגדרתם ההלכתית) פת הבאה בכיסנין, שהוא לחם שלא אוכלים אותו לשביעה, אלא כחטיף או מתאבן.
לפי שיטה זו רק בפסח קובעים על המצה סעודה (דהיינו, אוכלים את המצה לשביעה), ועל כן רק אז מברכים עליה "המוציא".
יש חולקים עליהם (בעיקר אשכנזים) וסוברים שעל מצה בדרך כלל קובעים סעודה וקוראים לזה "לחם עוני" אז לעניים זה לחם, ועל כן דינה כלחם לכל דבר.
שיטת הרב עובדיה יוסף כמובא בילקוט יוסף ח"ג עמ' רכו: "הספרדים ובני עדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח "בורא מיני מזונות" ולאחריה "על המחיה", ויש למנהגם זה על מה לסמוך, וחסידים ואנשי מעשה (בני ספרד) נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור (כך נהג הגר"ע יוסף בעצמו כל השנים) או ש"קובעים סעודה" על המצה, שהוא שיעור וכו' – 230 גרם, ואז מברכים על המצה המוציא וברכת המזון וצריכים ליטול ידיים כדין וכו'. והפוטרים הברכה הראשונה של המצה בטעימה מפת גמור, יברכו ברכה אחרונה "מעין שלש". ומי שאינו רגיל לאכול פת כלל מסיבות בריאותיות, יברך על המצה המוציא וברכת המזון כל ימות השנה.
ממתי משתנה הברכה על המצה לבני ספרד: לדעת הרב עובדיה יוסף – משעה שהביאו הביתה לחם. לדעת הרב בן ציון אבא שאול – למחרת מוצאי יו"ט אחרון (אור לציון ב, צו), לשיטת הרב מרדכי אליהו, יש לברך על מצה שנאפתה עבור חג הפסח ברכת "המוציא" עד פסח שני - י"ד אייר, ומכאן ואילך - מזונותשו"ת הרב הראשי, מהדורת תשע"ט חלק א, פרק טו סימנים ט-י; מאמר מרדכי למועדים ולימים, פרק ג סעיף לח; הרב דביר זעפרני, ברכה על מצה לאחר הפסח, בתוך: קונטרס "בשם מרדכי" עמ' 39-49., ולפוסקים הללו על מצה חמץ - יש לברך ברכת "מזונות" כל השנה.
המצה בהגות היהודית
התורה מנמקת את החיוב לאכול מצה בפסח משום שעם ישראל יצא ממצרים במהירות ובחפזון ובצקם לא הספיק לתפוח, וכפי האמור בהגדה של פסח 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ'.
לפי כמה מהוגי דעות של היהדות, המצה מסמלת מאפייני התנהגות חיוביים. לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות, הואיל והגדרת החירות היא הנאמנות לעצמיותך מבלי להיות מושפע מהלכי הרוח של הזולת וסולם ערכיו, כמו המצה השומרת על צורתה המקורית, ובניגוד ללחם איננה מושפעת מן השמרים. רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה", כאשר האות השונה היא ח' וה'. לפי רעיון זה, האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית, בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני אלוהים.
אפיית המצות
ממוזער|250px|אפיית מצות מכונה, ארץ ישראל 1947
ממוזער|300x300 פיקסלים|בית החרושת למצות חיפה, 1925. אוסף קרוזו מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
אפיית המצות מחייבת זהירות רבה שלא יחמיצו המצות בתהליך הכנתן ואפייתן, ובכפוף להלכות רבות שמקורן בתלמוד ובפוסקי ההלכה. גם לקמח ולמים מהם נעשים המצות יש דינים רבים כיצד לנהוג בהם כדי שלא יחמיצו; הקמח עליו להיות ללא מגע מים החל משלב הקצירה או משלב הטחינה (תלוי בדעות בפוסקים), והמים צריכים לשהות בכלי לילה שלם לפני שמשתמשים בהם.
קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת על ידי מכונה (לרוב מרובעת). בקהילות יהודיות רבות נוהגים לאפות מצות לקראת חג הפסח בשיטה המסורתית וללא שימוש במכונות ייעודיות המקלות במידה ניכרת את העבודה וזאת מטעמים הלכתיים ואידאולוגיים. סביב השאלה של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה התעשייתית, בשנות העשרים של המאה ה-19, את המכונות גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן. בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בעם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו.
בנוסף למצות עבודת היד או מצות המכונה הפריכות, יש קהילות (כדוגמת יהודי תימן) המשמרות את מסורת הכנת המצות הקדומה יותר, שבה המצות דומות יותר למעין פיתות דקות המוכנות על סאג' או במכשיר חשמלי מיוחד האופה אותן משני צידיהן. מצות אלו לרוב נשמרות בהקפאה עד צריכתן .
מצה שרויה
מצה שנרטבה או בושלה במים נקראת מצה שרויה (או בביטוי היידישאי: גֶבְּרוֹקְטְ'ס). חלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהגו שלא לאכול מצה שרויה. הסיבה לכך היא חשש שבצק המצה לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך החשש הוא שהקמח הכלוא בבצק לא נאפה, והוא עשוי להחמיץ. עם זאת, בספר התודעה כתב שרבים חיפשו מקור בהלכה למנהג ולא מצאו, ואף על פי כן אין לבטלו. הראב"ן תלה מנהג זה בחביבות מצווה, שיהיה טעם המצה בפיו ללא תערובת.
מנהג זה אינו מוזכר בתלמוד ואף לא בפוסקים המוקדמים, והחלו להחמיר במנהג זה רק במאות האחרונות. ישנה טענה שבעבר הקפידו על לישת הבצק, ולא על ח"י רגעים (כלומר, שלא יעברו יותר מ-18 דקות מתחילת הלישה ועד סיום אפיית המצה), כיוון שבצק שמתעסקים בו אינו מחמיץ. עם זאת, לאחר שהתחילו להקפיד על ח"י רגעים, החלו לחשוש לעניין זה.
גם בין המחמירים שלא לאכול מצה שרויה, יש הנוהגים להקל בנושאים הבאים:
יש הנוהגים לאכול מצה ששרויה במי־פירות (מיץ תפוזים וכדומה), אף על פי שאשכנזים נהגו שלא לאכול "מצה עשירה" (מצה שעשויה מקמח עם מי־פירות) אך הקלו במצה ששרויה במי־פירות.
בחו"ל, שם נוהגים לחגוג את פסח לאורך 8 ימים, נהגו החסידים להקל באכילת מצה שרויה ביום האחרון. יש המבשלים את הכופתאות בכלי הפסח ויש שנהגו לייחד לכך כלים מיוחדים.
יש שהקלו לאכול מצה שרויה באופן שהמצה נאכלת מיד לאחר הרטבתה, כך שגם לו נשאר קמח בין קפלי המצה הוא לא יספיק להחמיץ בפרק זמן מועט שכזה.
עם זאת, היה מנהג קדום מתקופת המשנה בו החיטים עברו טינון (לחלוח) לפני טחינתן על מנת להפריד את הקליפות מגרעיני החיטה על מנת לקבל קמח לבן שנחשב משובח יותר בעת העתיקה. את הטינון עשו בעזרת הנחתם בין עשבים כאשר הלחות של עשבים הועילה לכך אך עם זאת מנעה חימוץ. מנהג זה שרד אך ורק אצל קהילות תימן ופסק מאז שעלו ארצה.
מאכלי מצה
שמאל|ממוזער|230px|מצה בריי בהכנה
שמאל|ממוזער|250px|קניידלעך במרק
קניידלעך
קניידלעך הוא מאכל אשכנזי מסורתי העשוי כמעין קציצה עגולה, שמתבשל לעיתים בתוך המרק ונאכל עמו. הקניידלעך עשויים מקמח, לרוב מקמח מצה, ולעיתים אף מחתיכות מצה מרוסקות, ולכן הם נחשבים כמאכל מסורתי בעיקר לפסח. אלו המקפידים לא לאכול בפסח מצה שרויה, נמנעים מלאכול קניידלעך בפסח.
אלו הנמנעים מאכילת שרויה בימי הפסח יש מתוכם הנוהגים לאכלם בחו"ל ביו שמיני של פסח.
שאר מרכיביו של הקניידלעך הם ביצים, שמן ומים.
מצה בריי
מצה בריי (ביידיש: מצה מטוגנת), כשמו הוא מאכל של מצות מטוגנות. על פי רוב, שוברים את המצות וטובלים אותן בביצה טרופה ואז מטגנים אותן במחבת.
ערך תזונתי
במצה קיים אחוז מים נמוך יחסית; עובדה זו מובילה לכך שאכילת מצות רבות עלולה לגרום לעצירות. בעקבות זאת היו שהמליצו להרבות בשתיית מים בזמן אכילת מצות, 12 כוסות מים לפחות. כחלק מטרנד הבריאות הבינלאומי קיים בארץ ובעולם ביקוש למגוון מצות "בריאות", כגון מצות מקמח מלא, מצות משיפון ומצות מסובין.
יצוא מצות מישראל
ישראל ייצאה בשנת 2012 מצות בשווי מוערך של כ-19.4 מיליון דולר, מתוכם כ-11.5 מיליון דולר (כ-59%) לארצות הברית ומרבית הייצוא הנוסף, לקנדה (כ-5%), בריטניה (כ-8%) ואיטליה (כ-8%). שאר הייצוא התפרס על פני כ-45 מדינות ברחבי העולם, מאזרבייג'ן ועד ניגריה וקניה. בשנת 2013, במידה רבה עקב ירידת שער הדולר, אך גם בגלל ייצור מתחרה בארצות הברית ירד שווי ייצוא המצות לחו"ל ב-14% ועמד על כ-16.7 מיליון דולר, כ-58% מתוכם לארצות הברית. יצואני מצות עיקריים מישראל הם מצות אביב ומצות יהודה.
ראו גם
אכילת מצה
קמח מצה
מצה בריי
חלה (מתנות כהונה)
לזניית מצה
שאור (מחמצת) - שיטה קדומה להתפחת בצק באמצעות שמרי-בר, בה נעשה שימוש טרם עידן שמרי האפייה המודרניים. טעם בצק השאור חמצמץ ומכאן שמו של החמץ.
עוגת מצות
קישורים חיצוניים
מקורות ופירושים, אתר ספריא
למה אוכלים מצה בליל הסדר, באתר ישיבת הר ברכה
משה גרוס, מצוות אכילת מצה, אתר ישיבת הר עציון
כרוזים אודות אכילת מצה בפסח מתוך תערוכה וירטואלית של כרוזים היסטוריים לפסח מאוספי הספרייה הלאומית
הרב ד"ר אייל אונגר על המצה ומשמעותה, אתר הידברות
הלכות חמץ ומצה, מאת הרב אמנון פרנקל, באתר לרגו (LerGO)
ייצור מצות לפסח, 1962, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מאכלי פסח
קטגוריה:ליל הסדר
קטגוריה:קערת ליל הסדר
קטגוריה:לחם
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:פרשת בא
קטגוריה:מאכלים שברכתם שנויה במחלוקת
קטגוריה:סוגי לחם
קטגוריה:סמלים יהודיים | 2024-10-20T08:00:44 |
בסיס (כימיה) | שמאל|ממוזער|250px|נוסחת סודה לשתייה
בסיסים הם תרכובות שרמת החומציות (pH) שלהן בתמיסה מימית גבוהה מ-7.
הגדרה
לבסיס שלוש הגדרות מקובלות:
הגדרת ברנסטד-לאורי: בסיס הוא חומר אשר קולט פרוטון במהלך תגובה כימית.
הגדרת ארהניוס: בסיס הוא חומר המעלה את ריכוז יוני ההידרוקסיד () בהמסתו במים.
הגדרת לואיס: תרכובות התורמת זוג אלקטרונים ויוצרת קשר קואורדינטיבי.
כאשר בסיס מגיב עם חומצה, נוצרים מלח ומים. למשל, בתגובה בין נתרן הידרוקסידי (NaOH) לבין חומצת מלח (HCl) בכמויות שוות, הבסיס והחומצה סותרים זה את זה לחלוטין ומתקבלת תמיסה נייטרלית של מלח בישול (NaCl) תוך שחרור אנרגיה מרובה לסביבה.
תגובה בין חומצה ובסיס מכונה תגובת סתירה. בכל תגובות הסתירה, המתרחשות בתמיסה מימית, היונים המגיבים הם הידרוניום () והידרוקסיד (). לכן ניסוח הנטו של כל תגובות הסתירה במים הוא זהה:
רוב הבסיסים הם חומרים יוניים המסוגלים להתחבר ליון ההידרוניום, אך קיימים גם כמה בסיסים שהם חומרים מולקולריים. למשל אמוניה () ונגזרותיה (למשל ), שפירוקם במים כזה:
בסיסים נפוצים
אמוניה (NH3)
פירידין (C5H5N)
הידרוקסידים מתכתיים כמו נתרן הידרוקסידי (NaOH) ואשלגן הידרוקסידי (KOH)
קרבונטים כמו אשלגן קרבונט (K2CO3) או נתרן ביקרבונט (NaHCO3).
בסיסים ו-pH
ה-pH של מים (לא מזוקקים) מצביע על רמת החומציות שלהם. במים טהורים, מולקולה אחת מתוך עשרה מיליון עוברת דיסוציאציה, כלומר, מתפרקת ליון מימן () (המתחבר למולקולת מים נוספת באמצעות קשר סמיפולרי, ויוצרת יון הידרוניום, ()) וליון הידרוקסידי OH-. תהליך דו-כיווני זה מתואר בקשר:
ריכוז (במול/ליטר, מולאר) היונים מסומן כך וכך . במים מזוקקים בטמפרטורה של 25 מעלות צלזיוס ריכוז כל אחד מהיונים שווה ל- מולאר ולכן ה-pH של מים שווה ל-7:
ונחשב נייטרלי (מאחר שזהו מצב בו ריכוז יוני ההידרוקסיד שווה פחות או יותר לריכוז יוני ההידרוניום).
נטרול (סתירה) חומצות
כשנתרן הידרוקסידי (NaOH) מומס במים הוא מתפרק ליונים לפי התגובה הבאה:
בדומה לכך, חומצה הידרוכלורית (HCl) מתפרקת כך:
כשמערבבים את שתי התמיסות, מתחברים יון המימן ויון ההידרוקסיד ונוצרת מולקולת מים:
אם כמויות שוות של NaOH ו-HCl (שנמדדות במולים, לא בגרמים) מעורבבות, הבסיס והחומצה מנטרלים זה את זה בתהליך הנקרא סתירה, ונוצרים תמיסת NaCl (מלח שולחן) ומים טהורים (מזוקקים). אם החומצה דו פרוטית או שהבסיס יוצר יותר מיון הידרוקסיד אחד למולקולה (לדוגמה: ), היחסים בין כמויות המולים שלהם צריכים לשקף זאת (דבר הנעשה על ידי שימוש בערך הנקרא "נורמליות" - N).
ראו גם
סודה לשתייה
סודה קאוסטית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כימיה אנליטית
* | 2024-07-17T05:32:17 |
הכעבה | הכַּעְבָּה (בערבית: الكعبة, "אל-כעבה" – מילולית: הקובייה, נקראת גם الكعبة المشرفة "אל-כעבה אלמֻשַׁ֫רַּפַה" – הקובייה המבורכת) היא מבנה קדוש למוסלמים הנמצא במכה שבערב הסעודית. סביב הכעבה עומד אל-מסג'ד אל-חראם, המסגד הקדוש ביותר באסלאם. בתוכה נמצאת האבן השחורה, אבן אשר המוסלמים מייחסים לה חשיבות רבה. הכעבה היא גם הקיבלה בתפילה המוסלמית, כלומר, הכיוון אליו פונים המאמינים בזמן התפילה.
מבנה זה היה קדוש גם לעובדי האלילים בתקופת הג'אהִליה (התקופה הקדם-אסלאמית בחצי האי ערב), והם עבדו בו את אללה בנוסף לאלים אחרים. על פי המסורת האסלאמית, עם התגלותו של מוחמד, הוא התכחש לכעבה עד אשר הוא ואנשיו טיהרו אותה מהאלילים כאשר כבשו את מכה. לאחר כיבוש מכה מוחמד אסר על אלו שאינם מוסלמים גישה לכעבה.
מקור הכעבה
על-פי הקוראן והמסורת המוסלמית, נבנתה הכעבה על ידי אברהם ובנו ישמעאל. לגבי מוצאה של האבן השחורה שבתוכה יש מסורות סותרות. מסורת אחת גורסת כי אברהם וישמעאל מצאו את האבן השחורה כשאספו אבנים לבניית הכעבה. אמונה נוספת היא שהאבן ירדה מהשמים, מגן עדן למכה, אבל השחירה בעקבות החטאים של האנשים בעולם. מסורות מוסלמיות אחדות מספרות כי מוחמד אמר כי הכעבה היא המסגד הראשון שנבנה על פני כדור הארץ.
יש המשערים שמקור האבן השחורה הוא במטאוריט שנפל לכדור הארץ, אך תאוריה זו לא נבחנה בפועל, מחמת הקדושה המיוחסת לאבן בקרב מאמיניה המונעים את תנאי הגישה לבדיקתה. מבקרים שאכן חזו באבן מעריכים שהיא עשויה גרניט שנחצבה במחוז הקרוב. גאולוגים שבחנו אותה שללו את האפשרות שמקורה במטאור ומעריכים כי היא אבן אכטיס, בהתבסס על עדותו של גאולוג ערבי אשר ביצע חאג'.
תולדות הכעבה לפי המסורת המוסלמית
המסורת המוסלמית מבקשת לקבוע את שורשי הכעבה בתקופה קדומה ככל הניתן, כלומר לטעון כי לכעבה יש שורשים קדומים מאוד שמקורם באלוהים. לפי המסורת, הכעבה קודמת לבריאה. במצב התוהו ובוהו שהיה לפני בריאת העולם, הכעבה הייתה כמו קצף על פני המים — 2,000 שנה לפני בריאת העולם, ומלאכים התפללו אליה. גרסאות אחרות למסורת זו טוענות כי כעבה היא מקבילה של כעבה שמימית הממוקמת בגן עדן.
גישות האדם הראשון — דעה אחרת במסורת, היא שהכעבה נוסדה על ידי אדם, האדם הראשון. גישה נוספת לאדם הראשון היא שהכעבה לא נוסדה על ידי האדם הראשון, אלא ירדה כולה מגן עדן עמו. לאחר מכן, יש האומרים כי מיקומה נעלם בעקבות המבול של נוח. בשלב מאוחר יותר, אברהם בנה עם ישמעאל את הכעבה.
ישנן מסורות שמתארות את הכעבה בתקופת אברהם כמבנה ארעי (זמני) כמו סוכה. מדובר בסוכה בהתחלה, ורק כאשר מוחמד הגיע לעיר אל-מדינה הוא רצה לבנות את המסגד שלו בצורה של סוכה גם אז. בני שבט קורייש בנו את הכעבה 15 שנה לפני שהנביא החל להינבא, לפני הולדת הנביא.
חשיבות הכעבה
כפי שהוזכר, בקוראן מסופר כי אברהם וישמעאל היו אלה שבנו את הכעבה. נהוג לייחס לכעבה את מקום משכנו של חסד האלוהים. בנוסף, אנשי דת מוסלמים מודרניים מדגישים את חשיבותה בתור המקום שנבחר על ידי אלוהים כמקום ההתגלות. הכעבה הייתה מקום מקודש לעובדי אלילים רבים, ואף לנוצרים, בתקופה שלפני עליית האסלאם. שבטו של מוחמד, קורייש, היה אמון על שמירתה של הכעבה.
הכעבה היא גם הקיבלה בתפילה המוסלמית, הכיוון אליו פונים המאמינים בזמן התפילה. בנוסף, כפי שהוזכר, על פי המסורת האסלאמית קיימת כעבה שמימית בגן עדן אשר מתפללים בה מלאכים.
המסע הלילי של מוחמד, אשר בסופו עלה לשמיים, התחיל בכעבה.
את המתים המוסלמים מצווה לקבור כאשר הקבר פונה אל הכעבה.
לפי המסורת האסלאמית, כאשר שעתו האחרונה של העולם תבוא במסגרת יום הדין, הכעבה תיהרס על ידי חבשי בעל שתי רגליים קטנות.
מצוות החג'
לפי האמונה המוסלמית, כל אדם מוסלמי חייב להשתתף לפחות פעם אחת בחייו בטקס העלייה לרגל, החג'. במהלך החג', המאמינים נוגעים באבן השחורה, מצמידים את גופם לאבני הכעבה (מתוך האמונה שבזכות זה הם יישמרו מאש הגיהנום) וסובבים את המבנה שבע פעמים נגד כיוון השעון.
הקשר בין מצוות החג' לכעבה
כל טקסי העלייה לרגל נקשרים עם אברהם וישמעאל בנו. מסופר שאחרי שאברהם סיים את בניית הכעבה (הוא נחשב לבונה הכעבה לפי הקוראן) הופיע בפניו המלאך גבריאל, שהיה גם מלאך ההתגלות של הנביא מוחמד. גבריאל הורה לאברהם להקיף את הכעבה עם בנו ישמעאל שבע פעמים, ותוך כדי כך לנשק את ארבע פינות הכעבה בכל הקפה. לאחר מכן התפללו מאחורי האבן שנקראת "מקאם אבראהים", והמשיכו בטקסי החג' בגבעות א-צפא (الصّفا) ואל-מרוה (المروة) במנא (منى) ומזדלפה (مزدلفة). המסורת קובעת שהמצווה שמקיימים המוסלמים, מקורה באברהם. זה אומר שהמוסלמים מחקים את מנהגו של מייסד האסלאם, את המצווה שהוטלה על אברהם.
כשאברהם נכנס למנא, הופיע בפניו השטן איבליס (שמו הפרטי של השטן). לאחר שהופיע בפניו איבליס, גבריאל הורה לאברהם להשליך על השטן שבע אבני חצץ על גל האבנים שנקרא (ג'מרת) אל-כעבה. הרעיון הוא של סקילת השטן באבנים והוא חלק ממצוות החג'. מסופר שהשטן נעלם והופיע שוב, ואברהם זרק עליו שבע אבנים נוספות וחוזר חלילה, כשהשטן הופיע פעם שלישית בגל אבנים יותר נמוך. במנא זורקים אבנים על 3 גלי אבנים עד שהשטן נעלם סופית.
אברהם צווה על ידי גבריאל לשמש כמואזין (הכרוז לתפילה) והוא קרא לאנשים לבוא אל החג' (גם מי שקורא לתפילה מחקה את אברהם). הוא עמד על מקאם אבראהים וקרא לאנשים לבוא לעלות לרגל לכעבה, וטביעות הרגליים שלו נשארו שם עד היום.
יש נטייה במסורת המוסלמית ללכת יותר אחורה ולהרחיב את התפיסה האסלאמית וההיסטוריה האסלאמית, ולכן המסורת לא השלימה את תפקידה. היא קבעה שגם האדם הראשון מילא תפקיד בחג'. לפי המסורת, כבר האדם הראשון נישק את ארבע הפינות של הכעבה, ויש מסורות שיצחק ושרה באו מארץ ישראל ועלו לרגל לכעבה. על אברהם נאמר שבכל שנה עלה לרגל לכעבה, כלומר אם מישהו רוצה לקיים ולהאדיר את המצווה הוא צריך לעלות גם כן בכל שנה.
מבנה הכעבה
ממוזער|תרשים חלקי הכעבה (פירוט החלקים בגוף הערך)
250px|ממוזער|שמאל|מתפללים סביב הכעבה
הכעבה בעלת צורה של קובייה פחות או יותר. אורך הצלעות הוא 10–12 מטר וגובהה הוא 15 מטרים.
מבנה הכעבה מכוסה פרוכת רקומה בחוטי זהב המוחלפת מדי שנה בטקס החג'. בפינה הדרום-מזרחית, בקיר החיצוני של הכעבה משובצת האבן השחורה. ארבע פינות הכעבה מצביעות במידה מסוימת על ארבעת כיווני השמיים.
האבן השחורה – נמצאת בפינה המזרחית של הכעבה.
דלת הכעבה – הכניסה למבנה היא דלת הקבועה בגובה 2.3 מ' מעל הקרקע בדופן הצפון-מזרחי, המהווה את החזית. בשנת 1979 הוחלפו דלתות הכסף בדלתות זהב במשקל 300 ק"ג שהוכנו בידי האומן אחמד בן אבראהים בדר.
מִיזאבּ – מרזב מוזהב. הוסף למבנה בשנת 1627 לאחר שגשמי השנה הקודמת גרמו להתמוטטות שלושה קירות.
שַדַ'רְוַאן – המעטפת התחתונה של המבנה.
חג'ר אל-חטים (אבן ישמעאל) – קיר נמוך (גובהו 90 ס"מ ורוחבו 150 ס"מ) עשוי שיש לבן שצורתו חרמש.
מוּלְתַזַם – החלק שבין דלת הכניסה ובין האבן השחורה, אורכו כשני מטרים. זהו המקום המקובל לתפילות דועא.
מקאם אבראהים – האבן עליה, לפי המסורת המוסלמית, עמד אברהם בזמן בניית הכעבה, ועליה חתימת כף רגלו.
הפינה המזרחית – הפינה הסמוכה לדלת הכעבה, ניצבת בערך מול באר זמזם, ובה קבועה האבן השחורה.
הפינה הדרום-מערבית.
הפינה הצפון-מערבית.
הפינה הצפון-מזרחית.
כִּסְווה – הכיסוי המעוטר של הכעבה עשוי משי שחור ועיטורי זהב (פסוקי קוראן). הכיסוי מוחלף מדי שנה במהלך החג'.
פס שיש המסמן את מיקום תחילתה של כל הקפה וסיומה.
רצפת המסגד, עליה כל המאמינים המוסלמים מקיפים את האבן
במהלך השנה הכעבה מכוסה בכיסוי שחור שזור זהב הנקרא כִּסווה. במהלך חודש החאג' הכיסוי מוחלף בכיסוי לבן, ובסוף החודש מכסים את הכעבה שוב בכיסווה חדשה.
יחס הסופים לכעבה
הסופים, הזרמים המיסטיים באסלאם, לא ראו חשיבות בקיום מצוות העלייה לרגל למכה. עבורם, הכעבה היא אובייקט חומרי, שאין לו חשיבות ביחס לנפש. עבדאללה אל-אנצארי, משורר סופי מהמאה ה-11, הבחין בין "הכעבה החיצונית", שהיא כעבה עשויה חומר, לבין "הכעבה הפנימית", שהיא הנפש שאותה צריך לכבוש. אלגזאלי הכיר בחשיבות הכעבה, אך לא כיעד, אלא כמקום שיש לבקר בו כחלק מתהליך ההתעלות הרוחני הסופי.
ראו גם
חג'ר אל-חטים
תיאור הכעבה בערך מסגד אל-חראם
קישורים חיצוניים
מכה אז ועכשיו, 128 שנות צמיחה - גלריית תמונות היסטוריות של מכה, באתר המגזין The Atlantic
הערות שוליים
*
קטגוריה:קוביות | 2024-08-11T05:28:18 |
כאב גרון | כאב גרון, הוא כאב או גירוי של הגרון. בדרך כלל, הגורמים לכאב גרון כוללים:
זיהום ויראלי
זיהום חיידק הסטרפטוקוקוס
דלקת גרון
דלקת שקדים או התייבשות
רוב כאבי הגרון נגרמות על ידי וירוס, שאנטיביוטיקה לא מועילה לו. מחקרים הוכיחו קשר חזק בין הפרזה בלקיחת אנטיביוטיקה ועמידות לאנטיביוטיקה .
עבור כאב גרון הנגרמת על ידי חיידקים (סטרפטוקוקוס), טיפול באנטיביוטיקה עשוי לעזור לאדם להחלמה מהירה, להפחית את הסיכון שהזיהום החיידקי יתפשט, למנוע מורסות רטרו-לועיות, ולהפחית את הסיכון לסיבוכים אחרים כגון קדחת שגרונית ומחלת לב מסתמית ברוב המדינות המפותחות, סיבוכים מזיהום חיידק הסטרפטוקוקוס הפכו הרבה פחות שכיחות. מסיבה זו, ישנם יוזמות לקידום מזעור השימוש באנטיביוטיקה לזיהומים ויראליים.
כ-35% מכאבי הגרון בילדות ו-5-25% מכאבי הגרון של המבוגרים נגרמות על ידי זיהום חיידקי מקבוצת סטרפטוקוקוס A מניחים שכאבי גרון שנמצאו שליליים לסטרפטוקוקוס מקבוצה A נגרמו מזיהום ויראלי. כאב גרון הוא סיבה נפוצה עבור אנשים לביקור רופא המשפחה והסיבה העיקרית למרשמים לאנטיביוטיקה על ידיהם . בארצות הברית, כ-1% מכלל הביקורים במחלקה לרפואה דחופה ומרפאות, הם עבור כאבי גרון (מעל 7 מיליון ביקורים למבוגרים ו-7 מיליון ביקורים לילדים בשנה).
הגדרה
ממוזער|שמאל|שרשרת של חיידקי Streptococcus pyogenes צמודה לנויטרופיל
כאב גרון הוא כאב המורגש בכל מקום בגרון.
תסמינים של כאב גרון כוללים:
תחושה מגרדת
כאב בזמן בליעה
אי נוחות בזמן דיבור
תחושת בעירה
נפיחות בצוואר
אבחון
הסיבה השכיחה ביותר (80%) היא דלקת לוע ויראלית אקוטית, זיהום ויראלי של הגרון. סיבות אחרות כוללות זיהומים חיידקיים (כגון סטרפטוקוקוס מקבוצה A או דלקת לוע סטרפטוקוקלית ), גידולים . מחלת רפלוקס קיבתי-ושט יכולה לגרום לחומצת הקיבה לחדור לגרון וגם לגרום לכאבים בגרון. בילדים, דלקת הלוע סטרפטוקוקלית היא הגורם ל-35-37% מכאבי הגרון.
הסימפטומים של זיהום ויראלי וזיהום חיידקי עשויים להיות דומים מאוד. הנוהל הרפואי הוא לבדוק את הסיבה לכאב הגרון לפני מתן מרשם לטיפול אנטיביוטי וההמלצה על אנטיביוטיקה היא רק לילדים שנמצאים בסיכון גבוה לסיבוכים שאינם מוגלתיים . ניתן לאבחן זיהום בסטרפטוקוקוס מקבוצה A על ידי תרבית גרון או בדיקה מהירה
תרבית גרון
בתרבית גרון נלקחת דגימה מהגרון כדי לאשר את נוכחות סטרפטוקוקוס מקבוצה A בדיקות אלו יעילות לאנשים שיש להם ספירת חיידקים נמוכה (רגישות גבוהה), עם זאת, בדיקה זאת לוקחת בדרך כלל כ-48 שעות עד קבלת התוצאות,
בדיקות מהירות
בדיקות מהירות לאיתור חיידק הסטרפטוקוקלי נותנות תוצאה חיובית או שלילית המבוססת לרוב על שינוי צבע על גבי רצועת בדיקה המכילה משטח גרון (דגימה). רצועות בדיקה מזהות פחמימה בדופן התא הספציפית באמצעות תגובה חיסונית. ניתן לבצע בדיקה מהירה במרפאה, ובדרך כלל לוקח 5–10 דקות עד שרצועת הבדיקה מעידה על התוצאה. עם זאת דיוק הבדיקה לא מושלמת, הספציפיות (שיעור השליליים האמיתי) הוא כ-95% אך הרגישות (שיעור החיוביים האמיתי) הוא רק כ-85%
רופאים מקבלים לעיתים קרובות גם החלטות טיפוליות על סמך התסמינים של האדם בלבד. בארצות הברית, כשני שלישים מהמבוגרים וחצי מהילדים עם כאב גרון מאובחנים על סמך תסמינים בלבד וללא בדיקות לנוכחות חיידק הסטרפטוקוקלי כדי לאשר זיהום חיידקי.
כמו כן, פותחו מערכות ניקוד קליניות רבות ( כלי החלטה ) כדי להגיע להחלטות בנושא. לעיתים קרובות נעשה שימוש במערכת ניקוד קלינית יחד עם בדיקה מהירה. מערכות הניקוד משתמשות בתסמינים שנצפו על מנת לקבוע את הסבירות לזיהום חיידקי.
דרכי טיפול
ניתן להקל באופן זמני על כאב גרון או גרון על ידי גרגור תמיסה של רבע או חצי כפית מלח (1.3 עד 2.5 מ"ל) מומס בכוס מים (240 מ"ל).
תרופות נגד כאבים כגון נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (NSAIDs) ואקמול (פרצטמול) עוזרות בניהול הכאב . ישנם אינדיקציות מחקריות שהשימוש בקורטיקוסטרואידים מגביר מעט את הסבירות להחלמה ולהפחתת הכאב, אך יש צורך במחקר נוסף כדי לבסס זאת ולהבטיח שהתועלת המינימלית הזו גוברת על הסיכונים. אנטיביוטיקה כנראה מפחיתה כאב, ויכולה למנוע כמה סיבוכים של כאב גרון, אך מכיוון שהשפעות אלו קטנות, יש לקחת בחשבון את הסיכון של פיתוח עמידות לאנטי-מיקרוביאלית ולהפחית ככל האפשר בלקיחתה. לא ידוע אם אנטיביוטיקה יעילה למניעת כאב גרון כרונית .
יש רק עדויות מוגבלות לכך שמשקה חם יכול לעזור להקל על כאב גרון, תסמיני הצטננות ושפעת. אם דלקת הגרון אינה קשורה להצטננות והיא נגרמת על ידי, למשל, דלקת שקדים, משקה קר עשוי להועיל.
ללא טיפול פעיל, הסימפטומים נמשכים בדרך כלל יומיים עד שבעה ימים.
קישורים חיצוניים
כאב גרון באתר כללית
כאב גרון באתר מכבי
כאב גרון באתר מאיו קליניק (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:אף אוזן וגרון
קטגוריה:כאב | 2024-08-01T02:29:51 |
הציונות הרוחנית | REDIRECT ציונות_רוחנית | 2015-09-26T11:06:45 |
חובבי ציון | חובבי ציון או חיבת ציון הוא שם כולל לכמה אגודות ציוניות שנוסדו במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ודגלו בציונות מעשית, למשל: עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל.
התנועה הוקמה ברוסיה וברומניה בסוף המאה ה-19 בתגובה לאנטישמיות ולמכשולים שהושמו בפני האמנציפציה של יהודי אותן ארצות, וכחלק מן ההתעוררות הלאומית באירופה בכלל ואף בקרב היהודים. בתנועה היו חברים יהודים מזרמים שונים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל.
גורמים להתעוררות התנועה
בין הגורמים להקמת האגודות והתחזקות הרעיון של ציונות מעשית אפשר למנות את אי מתן אזרחות ליהודי רומניה – המדינה הרומנית, שהוקמה באיחוד נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה ב-1859 תחת ההבטחה לתת אמנציפציה ליהודים, לא עמדה בהבטחתה. בעקבות לחץ של החוגים האנטישמיים, שכללו חלקים גדולים מהחוגים המשכילים, חזר בו השליט, אלכסנדרו יואן קוזה. הוא אמנם הבטיח השתלבות מדורגת, אולם הדחתו לטובת נסיך זר ממוצא גרמני ביטלה גם הבטחה זו, ורומניה בחוקתה קבעה שרק נוצרים יכולים לקבל אזרחות רומנית.
אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים אחרים, מחוץ למדינה הרומנית. ב-1873, בקומונה (מועצה אזורית) ניקורשט (Nicoreşti) שבמחוז גאלאץ (100 משפחות) ובעיירה טקוץ' (Tecuci), שבאותו מחוז, קמו האגודות הראשונות של חיבת ציון, שמטרתן הייתה התכוננות לעלייה לארץ ישראל. אגודות דומות קמו באיוושט (Iveşti), בגאלאץ, בפיאטרה ניאמץ, בבקאו וביאשי. אגודה דומה, שקמה ב-1874 במוינשט, שלחה ב-1875 את דוד שוב עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל.
בנוסף ב-1881 התרחשו בדרום רוסיה פרעות המכונות "הסופות בנגב", שפגעו ביותר ממאתיים קהילות יהודיות בעידודו של השלטון. הפרעות עוררו את היהודים לחפש פתרונות לבעיותיהם. יש שהיגרו לארצות הברית, ואחרים התארגנו בתנועות של "חובבי-ציון" שהתרכזו במציאת פתרון לבעיה הלאומית. החשש מפני התבוללות היהודים שהיגרו לארצות הברית בתוך החברה המקומית, היה גם בין הגורמים להתעוררות תנועה לאומית, שניסתה להטות את זרם ההגירה לכיוון ארץ ישראל.
כמו כן, במהלך המאה ה-19 עברו עמי מערב אירופה ומרכזהּ גל של מהפכות לאומיות, שזכו לכינוי "אביב העמים". התעוררות זו עוררה גם ביהודים רגשות לאומיים, והם פנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
הוגי הדעות של תנועת "חובבי ציון"
שמואל מוהליבר
הרב שמואל מוהליבר היה מגדולי רבני רוסיה וממייסדי האגודות הראשונות של "חובבי ציון". הרב מוהליבר קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות. פעל להשפיע על המנהיגים החילוניים למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים ומאידך ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את הרבנים והציבור המסורתי.
מרדכי אליאשברג
הרב מרדכי אליאשברג היה מגדולי התורה בדורו, ומראשי ועד חובבי ציון ברוסיה. לדבריו:
בעוד שישראל היו על אדמתם, היו התורה והחכמה מצויות ביחד, אבל מאז גלינו מעל אדמתנו, נפלגו בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד, וכשאנו צריכים לעשות דבר כללי לטובת הלאום, צריכים אנו לחבר שתי החכמות יחד.
חברת חובבי-ציון מורכבת משני מיני חברים, חברים דתיים וחברים לאומיים, שאין בהם אש דת, וכיון שחובת החברה היא להושיב בא”י אנשים מישראל, שיעבדו אותה עבודת שדה וכרם וגדול בהמות וכל השייך לזה – הרי בכל זה משתווים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות.
משה לייב לילינבלום
משה לייב לילינבלום היה מראשי תנועת ההשכלה ברוסיה, שפרעות "הסופות בנגב" שינו את גישתו. הוא חדל להאמין בהתבוללות וראה בזרותם של היהודים במדינות השונות את הבעיה היהודית. הוא האמין שהפתרון לבעיית היהודים הוא ארץ משלהם.
עיקר טענותיו של לילינבלום היו:
האנטישמיות לא תחלוף, שנאת היהודים החריגים תתקיים תמיד.
היהודים נפגעו בגלל עליית מעמד הפועלים, שראה ביהודים מנצלים וגנבים.
הרפורמה בדת, ההתבוללות וההשכלה לא פתרו דבר, משום שהיהודים נרדפו על רקע מוצאם, בין שהיו מסורתיים או ליברלים, אדוקים או לא מאמינים.
ההתבוללות אפשרית כפתרון לבודדים, אך לא לעם כולו. משום כך יש לעלות לארץ ישראל.
יהודה לייב פינסקר
יהודה לייב פינסקר היה משכיל יהודי רוסי, מתבולל מאודסה, ששירת כרופא צבאי מתנדב בצבא הרוסי במלחמת קרים וזכה לאות הצטיינות. פרעות "הסופות בנגב" גרמו לשינוי בדרך מחשבתו, והוא פנה לחפש פתרון לאומי לבעיה היהודית. ב-1882 פרסם פינסקר את אחד החיבורים המכוננים בתולדות הציונות, הספר "אוטואמנציפציה!" במטרה לעורר את יהודי מערב אירופה העשירים לסייע בהקמת תנועה לאומית. הספר עורר בעיקר את יהודי מזרח אירופה הסובלים.
בספרו תיאר פינסקר את השנאה והאנטישמיות כלפי העם היהודי המפוזר באירופה, שנאת הזר. היהודים הם אומה מתה-חיה – "רוח רפאים", משום שאין להם מולדת ועצמאות, ולכן נראים מוזרים וזרים והאירופאים פיתחו כלפיהם "יודופוביה" - מחלת נפש שאינה בת ריפוי. את היודופוביה מבטאים באנטישמיות. מכיוון שהאנטישמיות לא תחלוף אין טעם בניסיונם של היהודים לפתור זרות זו בחסדי השלטון, שיעניק להם שוויון וזכויות (אמנציפציה). פינסקר דגל ברעיון האוטואמנציפציה שפירושו שחרור עצמי, התרחקות מהגויים ומעבר מאנומליות לנורמליות.
על היהודים לשחרר את עצמם בתהליך בן מספר שלבים:
שינוי בהרגשה – מודעות לאומית.
התארגנות בקונגרס.
פנייה להמון היהודים - גיוס כספים, פנייה למעצמות.
הקמת מדינה יהודית שרק בה יוכל כל אדם לקבל את הכבוד האישי המגיע לו.
עם זאת יש לעלות כמה שיותר מהר לארץ ישראל, למרות הקשיים ובעיות ארגון. פינסקר מפריד בין היהדות שאינה קשורה לארץ כלשהי ובין הלאומיות היהודית- שקשורה לארץ, אך מכיוון שעוד לא השיגו אותה לא מתייחסים אל היהודים כאל עם. פינסקר לא שם דגש דווקא על א"י, אך הייתה לה עדיפות בשל הקשר ההיסטורי רוחני לעם הציוני. הוא האמין שגם שטח אחר יוכל לשרת את המטרה הראשונית "ארץ משלנו".
הקמת האגודות
תנועת "חובבי-ציון" החלה את דרכה ללא ארגון, באופן ספונטני ומפוזר. קמו עשרות אגודות של "חובבי-ציון" ברוסיה, במזרח אירופה ובמרכז אירופה, ללא קשר ביניהן, אך עם מטרות משותפות לכולן. חבריהם האמינו בצורך לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולעבוד את אדמתה, ולהקים בה, בסופו של דבר, מדינה יהודית. באגודות אלה היו חברים יהודים בעלי הכרה לאומית מכל הזרמים, החל ממתבוללים ועד לרבנים ידועים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל. שמות האגודות היו: "אחוות ציון", "אוהבי ציון", "בני ציון", "שיבת ציון", "אהבת ציון", "קיבוץ נידחי ישראל", "שארית ישראל", "עזרא" ו"זרובבל".
ממוזער|250px|כתב ההצהרה בדבר הקמת אגודת חובבי ציון ווילנה ופירוט התחייבויותיהם של החברים בה - גיוס כספים, בחירת נציגים מן החברים לתור את הארץ וקניית קרקעות בארץ הקודש מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
מטרות האגודות:
שיבת העם היהודי לארצו.
גאולת אדמות על ידי רכישה ועבודה חקלאית.
הכרה בינלאומית מצד המעצמות.
הפצת הרעיון הציוני ועידוד העלייה.
סיוע כלכלי למושבות שיקומו בארץ ישראל.
פעילות האגודות:
אספו כספים לרכישת הקרקעות בארץ.
ערכו רשימות של מועמדים לעלייה.
שלחו אנשים לבדוק את המצב בארץ ישראל ולרכוש קרקעות.
הפעילות הייתה בעיקרה פילנתרופית וא-פוליטית, אך הייתה בעיית חוסר ארגון ותיאום בין האגודות. רק התארגנות מרכזית של כל האגודות לארגון גג אחד הייתה יכולה לחזק אותן.
קונגרס פוקשאן
עד סוף שנת 1881 נוסדו ברומניה למעלה משלושים אגודות של חובבי ציון, שערכו כנס משותף בעיר פוקשאן, שבחבל מולדובה שברומניה. קונגרס פוקשאן התכנס ביום 11 בינואר 1882, למעשה בזמן הכינוס התאריך היה 30 בדצמבר 1881, לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג אז ברומניה. הקונגרס הורכב מ-51 צירים, שייצגו 32 אגודות. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה ונקבע שמקום מושבו יהיה בעיר גאלאץ, עיר נמל על הדנובה, במזרח רומניה, משם יצאו ההפלגות הראשונות של חובבי ציון בדרכם לארץ ישראל.
ועידת קטוביץ
לאחר פרסום רעיונותיהם של פינסקר וליליינבלום ולאור קשיי האגודות, יזמו השניים בסיוע הרב שמואל מוהליבר והסופר שאול פנחס רבינוביץ את כינוס ועידת קטוביץ כוועידת היסוד של תנועת "חובבי-ציון". הוועידה התכנסה ביום 6 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ. זו הייתה ההתארגנות הלאומית היהודית העולמית הראשונה של היהודים, אליה הגיעו 36 נציגים. התאריך נקבע לפי מועד חגיגת מאה שנה להולדת משה מונטיפיורי (האירוע שימש תירוץ לעריכת הכינוס, למנוע האשמה בהתארגנות לצורך מטרה פוליטית). כנשיא הכבוד של הוועידה נתמנה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר.
מטרות הוועידה:
יש ליצור הנהגה מרכזית לכל אגודות "חובבי-ציון", שתנסה להשיג רישיון חוקי לפעילות האגודות במזרח אירופה, ולרכז את כל המאמצים למען מפעל משותף – יישובה המחודש של ארץ ישראל.
החלטת מעשיות:
הקמת ועד מרכזי בברלין, כדי לנסות ולערב את יהודי מערב אירופה בגורל העם.
הקמת ועד זמני באודסה, להמשך פעילות התנועה.
סיוע כספי למושבות העולים בארץ ישראל, ושיגור משלחת לבדיקת צורכיהם.
השגת רישיונות עלייה לארץ מהשלטונות הטורקיים ואישור להתיישבות בארץ.
השגת אישור ממשלת רוסיה להמשיך בפעילות גלויה של התנועה ברוסיה.
שיקום עם ישראל על ידי יישובו מחדש בארץ ישראל.
"הוועד האודסאי"
250px|ממוזער|אספת חובבי ציון באודסה, 1890
למרות התכנון להקים ועד במערב אירופה, התפתחו הוועדים המרכזיים בורשה ובאודיסה. "הוועד האודסאי" הפך במהרה לוועד ההנהלה הקבוע של התנועה. ב־1890 אישר הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי פעילות גלויה של הארגון, ותקופה קצרה הייתה רוח התעוררות. "הוועד האודסאי" ריכז תרומות, שלח נציג לקניית אדמות, וגל עולים נוסף הגיע לארץ. מחירי הקרקעות הגבוהים והגבלות השלטון הטורקי גרמו לדעיכה בהתלהבות.
קשיים לפעילות
התנועה התמודדה עם כמה קשיים לאורך הדרך. כבר בשלביה הראשונים ברוסיה, הם נאלצו לפעול במחתרת, בעקבות האיסור על התארגנות פוליטית של יהודים. גם בתוך התנועה, היו כמה קשיים. כל עוד התנועה הייתה אידאולוגית בלבד, וללא מעשים, רבים היו שותפים. אולם במעבר ליישום הלכה למעשה, נרתעו רבים מהמעבר לביצוע הרעיונות. מיעוט העולים בטל אף אל מול זרם ההגירה הגדול אל ארצות הברית. גודלה הקטן יחסית הקשה על גיוס התרומות, מעבר לבעיות הארגוניות שהיו בתנועה צעירה זאת.
הגורמים לכישלון
יהודי מערב אירופה לא נרתמו לעזור לאחיהם, ולא נלהבו לעלות לארץ ישראל. התנועה נקלעה לקשיים ארגוניים וכספיים עקב מיעוט התרומות ממערב אירופה.
היישוב בארץ לא גדל לפי הציפיות, וחולשת התנועה הובלטה.
הממשלה הרוסית לא התירה ל"חובבי ציון" לפעול בגלוי, והם נאלצו לפעול במחתרת.
שלטונות טורקיה לא התירו לעולים להיכנס לארץ, ומחירי הקרקעות בארץ האמירו.
פינסקר נפטר ב-1891, ולא נמצא לו מחליף הולם.
התפתח מאבק בין הסניפים של תנועת "חובבי-ציון", בעיקר על חלוקת תרומות לא צודקת.
החל מאבק בין הדתיים לחילוניים, עקב ההתלבטות בין קיום מצוות לבין עבודת אדמה, ומהתפתחות השפה העברית כשפת יומיום לעומת מעמדה כלשון הקודש.
הרצל העביר ביקורת על הציונות המעשית של "חובבי-ציון", וטען שיש לפעול בדרך של ציונות מדינית, ולהשיג הכרה מדינית לפני העלייה ההמונית לארץ.
אחד העם טען שעלייה לארץ ישראל תפתור את בעייתם של מעטים בלבד, ושיש להתמקד בהקמת מרכז רוחני בארץ ישראל.
חשיבות התנועה
תנועת "חובבי-ציון" הייתה הבסיס להקמת התנועה הציונית שנוסדה בקונגרס הציוני הראשון בבזל.
התנועה גרמה לעליית יהודים לארץ ישראל וליישוב הארץ.
ארץ ישראל קיבלה מעמד של יעד בלעדי לתנועה הלאומית היהודית.
התנועה הכשירה מנהיגים וארגונים ציוניים.
"חובבי ציון" הקימו את המושבות הראשונות בארץ כבסיס להתיישבות.
ראו גם
מבשרי הציונות
ועידת דרוסקניק
ציונות ברוסיה
חיבת ארץ ישראל
ועידת קטוביץ
לקריאה נוספת
מ' קליינמן, תקופת חִבַּת ציון, תל אביב: הוצאת אמנות, ת"ש-1940.
יוסי גולדשטיין, אנו היינו הראשונים: תולדות חיבת ציון 1881–1918, מוסד ביאליק, 2016.
עדו ישראלי, 'חובבי ציון בעזה', סגולה 167, מאי 2024, עמ' 44-55
קישורים חיצוניים
מיכאל סטניסלבסקי,
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:תנועות פוליטיות יהודיות
חובבי ציון
קטגוריה:זרמים בראשית הציונות
קטגוריה:לאומיות יהודית
קטגוריה:ציונות ברוסיה
קטגוריה:ציונות ברומניה
קטגוריה:ציונות במולדובה | 2024-08-21T09:12:32 |
הציונות המדינית | REDIRECT ציונות_מדינית | 2015-09-26T11:06:45 |
הציונות המעשית | REDIRECT ציונות_מעשית | 2015-09-26T11:06:46 |
הציונות הסינתטית | REDIRECT ציונות_סינתטית | 2015-09-26T11:06:47 |
הציונות הרויזיוניסטית | REDIRECT ציונות רוויזיוניסטית | 2005-11-27T01:15:59 |
מימזיס | מימזיס (מיוונית: μίμησις) הוא מונח פילוסופי וביקורתי שפירושו "חיקוי" או "ייצוג" של המציאות.
אריסטו היה זה שטבע את המושג. הן אפלטון והן אריסטו ראו במימזיס ייצוג של הטבע. עם זאת, אפלטון חשב שהבריאה כולה היא חיקוי של עולם האידיאות, ולכן החיקוי האומנותי הוא למעשה "חיקוי של חיקוי". אריסטו חשב אף הוא על מימזיס כעל חיקוי של הטבע, אולם, ככל הנראה, במונח "טבע" הוא התכוון לשינוי. העלילה, לכן, היא חיקוי של שינוי, של פעולה.
המושג משמש בעולם האמנות והתיאטרון. באמצעות המימזיס (חיקוי המציאות) הצופה קולט את המסר החינוכי שנלמד מהמחזה. ביוון העתיקה היה תפקיד המחזאי חשוב, שכן הוא מעביר בצורה ישירה לאזרחי הפוליס את הערכים שעליהם להפנים ולחיות על פיהם.
מימזיס בניגוד לדיגסיס
אריסטו ואפלטון הנגידו בין מימזיס לדיגסיס. בדיגסיס אין זו הצורה בה יצירת אמנות מחקה את המציאות, אלא האופן בו המחבר או הדובר מתארים את המאורעות המיוצגים לקהל. בדיגסיס המחבר פונה לנמעניו ישירות, כדי לבטא את החופש שהוא נטל לעצמו בייצוג בדיון. לרוב חושבים על דיגסיס כעל "הגדה" (telling), המחבר מספר על הפעולות באופן בלתי ישיר, ומתאר מה הדמויות חושבות ומרגישות, בזמן שמימזיס נתפס כ"הראיה" (showing) של המתחולל בנפש הדמויות באמצעות פעולתן.
ההבחנה בין "הראיה" ל"הגדה" הייתה מקובלת עד לשנות החמישים, כשספרו של וויין בות', "The Rhetoric of Fiction", התפרסם. בות' טען שהבחנה זו היא מלאכותית, מאחר שכל סיפור דורש מספר, בין אם הוא מדגיש את קיומו בטקסט ובין אם לא. בהתאם לכך, גם ההעדפה המקובלת של "הראיה" על פני "הגדה" אין בה תועלת. על כל סופר לבחור את המספר המתאים לאפקטים האמנותיים אותם הוא מנסה להשיג.
ראו גם
מימזיס - ספרו של אריך אוארבך
לקריאה נוספת
אריך אוארבך, מימזיס - התגלמות המציאות בספרות המערב, מוסד ביאליק, 1958
קישורים חיצוניים
מימזיס באנציקלופדיה של הרעיונות
קטגוריה:מטאפיזיקה
קטגוריה:מונחים ספרותיים
קטגוריה:אסתטיקה | 2023-05-16T16:02:27 |
שעון קיץ | שמאל|ממוזער|300px|
שעון קיץ הוא קביעה של תזמון שעות היממה, הנהוג באופן מקומי למשך תקופה מסוימת בשנה (בדרך כלל, מעונת האביב עד הסתיו), בשונה מן השעון הנהוג באותו מקום בשאר ימות השנה לפי זמן אוניברסלי מתואם, המכונה גם "שעון חורף".
השינוי בקביעת הזמנים מתבטא לרוב בהזזת השעון שעה אחת אחורה. בתחילת תקופת שעון הקיץ מכוונים את השעון שעה אחת קדימה (ולכן משכימים לקום מוקדם יותר בשעה אחת ביחס לשעון גריניץ'), ובסיומה מכוונים בחזרה שעה אחת אחורה (חוזרים לקום מאוחר יותר בשעה אחת). מטרתה העיקרית של הנהגת שעון הקיץ, במקורה, הייתה להביא לחסכון של כ-29 מיליון ק"ג שעוות נרות. ההיגיון מאחורי הזזת השעון היה לצורך התאמת שעות הערנות של האזרחים לשעות זריחת השמש כדי לחסוך את האנרגיה המתבזבזת על תאורה. בישראל שעון קיץ מעביר שעה אחת מתוך היממה מתחילת היום לסוף היום. זאת מתוך ההנחה כי התועלת בהוספת שעת אור בסוף היום גבוהה מזו שבתחילת היום, בסמוך לזריחה. בכך יופחת הצורך בתאורה מלאכותית, הצורכת אנרגיה. עם זאת, כיום קיימים מחקרים ותוצאות סותרות בשאלת החיסכון באנרגיה בעת הנהגת שעון קיץ. במשך השנים, גורמים שונים הביעו התנגדות לרעיון מסיבות כלכליות, חברתיות, דתיות או בריאותיות. ההמלצה המדעית הגורפת בעולם היא לבחור בשעון חורף קבוע.
היסטוריה
התאמת השעון לשעות האור הטבעי רווחה במספר מקומות בעת העתיקה, והדבר נבע, בין היתר, ממעמדה המרכזי של החקלאות בחברה, אשר עבודותיה נערכות בעיקר בשעות האור. ברומא העתיקה, למשל, חולקו שעות האור לשתים-עשרה יחידות שוות, והראשונה החלה בזריחה. דבר זה חייב לשנות את אורך ה"שעות" בהתאם לעונת השנה - בקיץ הן הגיעו למשך מרבי של 75 דקות מודרניות, ובחורף הן הצטמצמו לכדי 44 דקות בלבד (ההפרש גדל עם הקרבה לקטבים). גם בהלכה היהודית מוגדרות שעות זמניות, שאורכן משתנה לפי עונות השנה.
שמאל|ממוזער|190px|גילוי הדעת של בנג'מין פרנקלין
ב-1784, בעת שכיהן כשגריר ארצות הברית בצרפת, הציע בנג'מין פרנקלין לצרפתים, לחסוך בנרות בדרך של קימה מוקדמת עם הזריחה. פרנקלין חישב בחיבורו ומצא כי אם כל 100,000 תושבי פריז ינהגו לפי הצעתו, יחסכו 64,050,000 אונקיות של שעוות נרות, וסכום של 96,075,000 לירות. עם זאת, לא דובר בהצעה לשינוי במובנו המקובל של שעון קיץ כיום.
עד אמצע המאה ה-19, ואף לאחר מכן, קביעת השעה נעשתה בכל עיר בנפרד, והיא הייתה גמישה והסתמכה על מיקום השמש בשמים. בנוסף, עובדים רבים עדיין עבדו סמוך לבתיהם בשעות שקבעו לעצמם. עם הנהגת הזמן התקני (Standard Time) בארצות הברית ובאירופה, והתגברות התיעוש, כך שרוב העובדים עבדו במפעלים ובמשרדים לפי סדר יום אחיד, נוצר פער בין שעת זריחת השמש לשעת תחילת העבודה. פער זה הביא להגברת השימוש בתאורה מלאכותית בשעות הערב ולבזבוז אנרגיה.
המצאת שעון הקיץ המודרני
שמאל|ממוזער|135px|ג'ורג' ורנון הדסון. הוגה שעון הקיץ.
הראשון שהעלה את רעיון הנהגתו של שעון קיץ כפי שהוא מוכר כיום, היה הניו זילנדי ג'ורג' ורנון הדסון (George Vernon Hudson), אשר, ב-16 באוקטובר 1895, הציע להקדים את השעה בשעתיים במשך חודשי הקיץ.
ב-1907 הועלה הרעיון גם בבריטניה על ידי ויליאם וילט, שהשקיע מאמץ רב בקידומו עד מותו ב-1915, אך ללא הצלחה. ב-1909 הוגשה הצעת חוק בנושא לפרלמנט הבריטי אולם היא נדחתה, וכך קרה גם בשנים 1911–1914. גם בארצות הברית נדחתה הצעה דומה בשנת 1909.
רק המחסור בפחם, שהורגש ביתר שאת בימי מלחמת העולם הראשונה, הביא את גרמניה לאמץ בפעם הראשונה את רעיון שעון הקיץ בדומה להצעתו הראשונה של בנג'מין פרנקלין.
רעיון זה הונהג בשטחה של גרמניה ובשטחים שכבשה באירופה ב-30 באפריל 1916.
בריטניה אימצה את הרעיון זמן קצר אחר כך, ב-21 במאי 1916, כדי לחסוך בפחם ובשל שעות ההאפלה הארוכות בעת המלחמה.
רוסיה הצטרפה ב-1 באפריל 1917 ובארצות הברית שותקה ההתנגדות לשעון קיץ לאחר הצטרפותה למלחמה ב-1917, ומחוגי השעון הוזזו בה קדימה לראשונה באביב 1918.
לאחר המלחמה, חדלו מספר מדינות מהנהגת שעון קיץ, וארצות הברית, לדוגמה, לא שבה להנהיגו במישור הלאומי כבר ב-1919, אם כי מספר ערים אמריקאיות הנהיגו שעון קיץ באופן מקומי. לעומת זאת, בבריטניה הונהג שעון קיץ ללא הפסקה מאז 1916.
אימוץ שעון הקיץ במדינות העולם
סוגיית שעון הקיץ עלתה ועולה לדיון שוב ושוב במדינות רבות במהלך המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, וזה הונהג ובוטל חליפות באזורים שונים. כיום, מונהג שעון קיץ כמעט בכל מדינות אירופה, ברוב מדינות אמריקה הצפונית, בכמה מדינות בדרום מזרח אוסטרליה, בניו זילנד, ובמספר מדינות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון.
באירופה ובצפון אמריקה מונהג כיום שעון הקיץ במרבית ימות השנה - כשבעה חודשים, לפחות. במדינות מסוימות, כמו רוסיה ואיסלנד, שונה אזור הזמן לחלוטין, כך, שכביכול, מונהג בהן "שעון קיץ" בכל ימות השנה. בארצות הברית היה נהוג עד שנות ה-80 של המאה ה-20 שעון קיץ מסוף חודש אפריל עד סוף אוקטובר. מאז, הונהג שעון הקיץ מתחילת אפריל, והחל מ-2007 הוא מונהג כבר מאמצע חודש מרץ ועד תחילת נובמבר. במרכז אירופה היה נהוג שעון קיץ מסוף מרץ עד סוף ספטמבר, אך בשנות ה-90 החלו להנהיגו עד סוף אוקטובר.
בשנת 2011 ביטלה רוסיה את שעון החורף לטובת קיץ נצחי (בחרה בשעון קיץ), אך בשנת 2014 החזיר אותו הנשיא פוטין בעקבות חוסר שביעות רצון בציבור.
שמאל|ממוזער|300px|מפת אזורי הזמן
שעון הקיץ התקבל במרבית המדינות המתועשות. עם זאת, הוא פחות מקובל במזרח הרחוק, וביפן הוא אינו נהוג כלל. שעון הקיץ אינו מקובל באזורים חקלאיים, שכן בהם ממילא שעות העבודה אינן קבועות, והעבודה החקלאית מתחילה סמוך ככל האפשר לזריחת השמש, בלא תלות בשעה הרשמית, והיא גם תלויה בעונות השנה. חקלאים מתלוננים ששעון הקיץ מסב להם אי-נוחות רבה, והם אינם מפיקים ממנו כל תועלת. שעון הקיץ אינו מונהג במדינות הקרובות לקו המשווה, משום שבהן אין כמעט הבדל בין אורך היום לבין אורך הלילה במשך כל ימות השנה.
בבריטניה ובאירלנד בוטל שעון החורף בין השנים 1968–1971, אך הנוהג פסק בשל מחאה ציבורית.
ב-2011 בוטל שעון החורף ברוסיה בהוראת צו של הנשיא דמיטרי מדבדב. ב-2014 השעון הועבר כך שהפעם שעון קיץ בוטל לצמיתות.
סין הנהיגה שעון קיץ החל מ-1986, אך נטשה את הרעיון ב-1992, מאחר שלמרות גודלה, נמצאת סין כולה באזור זמן אחד (UTC+8). הלכה למעשה, נהוג ברוב שטחה שעון קיץ קבוע במשך כל ימות השנה, ובמערבה מקדימה השעה את קו האורך הגאוגרפי בעד שלוש שעות.
שעון קיץ נהוג במרכז אמריקה במקסיקו, בקובה ובהאיטי, ובדרום אמריקה בצ'ילה ובפרגוואי, וכן נהג בחלק משטחה של ארגנטינה בשנים 2007–2009. עם זאת, שעון הקיץ בארגנטינה לא התחדש בקיץ 2009-2010. בברזיל, שעון הקיץ לא התחיל באוקטובר 2019, אחרי שבוטל באפריל של אותה שנה על ידי נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו.
שיקולים בעד ונגד
סיבות כלכליות
שמאל|ממוזער|180px|תזכורת לסיום שעון קיץ בארצות הברית בשנת 2001: "לא תוכל לעצור את הזמן... אבל תוכל להחזירו שעה לאחור בשעה 2 ב-28 באוקטובר..."
הסיבות להנהגת שעון קיץ במקורן הן בעיקר כלכליות: חיסכון באנרגיה והגברת פריון העבודה. שעון הקיץ גורם להתאמה קרובה יותר בין שעת ההשכמה לשעת זריחת השמש. לדוגמה, אם אדם נוהג לקום מדי יום בשעה 6:00 בבוקר, בעוד השמש זורחת ב-5:00, מתבזבזת שעת אור-יום בשינה. אם מזיזים את השעון שעה קדימה, שעת הזריחה נקבעת ל-6:00 בבוקר, כך שהאדם מתעורר עם הזריחה. כיוון שהעבודה מסתיימת שעה מוקדם יותר על פי שעון הקיץ, ניתן לנצל את הזמן שנותר עד השקיעה לפעולות באור יום, ואין צורך בחשמל לתאורה. הנהגת שעון קיץ נעשתה נפוצה יותר בשנות ה-60 ובשנות ה-70, ותקופת הנהגתו התארכה בהדרגה באירופה ובארצות הברית. הסיבות לכך מגוונות: השימוש בנפט ובפחם לצורך הפקת חשמל גדל במידה ניכרת ומחירי הנפט עלו במידה רבה, בייחוד במהלך שנות ה-70. שעות העבודה, המסחר והבילוי השתנו בהדרגה החל משנות ה-60, עת החלה הגמשה בשעות העבודה כדי למנוע עומסי תנועה בשעות הבוקר ובשעות הערב המוקדמות. במשך הזמן גילו מקומות עבודה כי שעות עבודה מאוחרות עדיפות להם. כיום הדבר נפוץ בייחוד בחברות היי טק. איחור שעות העבודה מביא להגדלת הפער בין שעת הזריחה לבין שעת תחילת העבודה, ולפיכך לשימוש יתר בתאורה מלאכותית בשעות הערב. שעון הקיץ נעשה, אם כן, יעיל למשך תקופה ממושכת יותר בשנה.
עם זאת, כיום השימוש בתאורה מלאכותית ובמכשירים חשמליים נעשה כה נפוץ, הן ביום והן בלילה, עד שמידת התרומה של שעון הקיץ לחיסכון נתונה בספק: השימוש בתאורה מלאכותית עולה, והעובדה שבמקומות עבודה משתמשים בה גם בשעות היום, מפחיתה את יעילותו של שעון הקיץ. בנוסף, בניגוד למצב בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תאורה מלאכותית אינה האחראית לעיקר צריכת החשמל. כיום ישנם שימושים בחשמל הצורכים אנרגיה גדולים בהרבה, למשל השימוש ההולך וגובר במזגנים, שתופסים נתח גדול בצריכת האנרגיה. השינויים בהרגלי צריכת האנרגיה, כמו גם מחסור במחקרים עדכניים וחד-משמעיים, מקשים על הערכת יעילותו של שעון הקיץ. מחקר שנערך במערב אוסטרליה בעת הנהגת שעון הקיץ בשנים 2006–2007, אף טען לעלייה של 0.6% בצריכת האנרגיה.
ישנן תוצאות סותרות במחקרים שבדקו האם הנהגת שעון קיץ מובילה להגדלת מחזור העסקים של בתי עסק מתוך השערה שאנשים נוטים לערוך קניות רבות יותר בשעות אור מאשר בשעות חושך.
שעון הקיץ יוצר לעיתים קונפליקט בין האינטרס של אנשים פרטיים לבין בעלי העסקים והמערכות הממשלתיות: עקב שעון הקיץ, העבודה והלימודים מתחילים בשעות הקרירות יותר של הבוקר, וכך אפשר לחסוך שעה שלמה בהפעלת המזגנים היקרה במקומות העבודה ובבתי הספר באזורים שבהם המזגן אינו פועל לאורך כל היום. מחיסכון זה נהנים המעסיקים והממשלה. מאידך, שעת כיבוי המזגנים לפנות ערב מתאחרת לשעה שבה רוב האנשים בביתם וכך הם נאלצים לשלם עבור שעה נוספת.
בריאות הציבור ואיכות חיים
גם בשאלת ההשפעה של שעון הקיץ על הבריאות ואיכות החיים ישנן תוצאות סותרות ולא מוחלטות. נטען כי שעון הקיץ משפר את איכות השינה, כיוון שהוא מאפשר שינה ממושכת יותר בשעות החשכה שבהן השינה עמוקה יותר. עובדה זאת משפרת לכאורה את הערנות ואת פריון העבודה. פרופ' דב אשבל טען, לעומת זאת, בטרם כניסת המזגן לשימוש נרחב, ששעון הקיץ אינו מתאים לאקלים בישראל, שבה בגלל החום הכבד אנשים אינם מצליחים להירדם עד שעה מאוחרת, כאשר הבתים מתקררים, ועל כן הקימה המוקדמת יותר פוגעת באיכות השינה.
מידת השפעתו של שעון קיץ על הלוקים בדיכאון עונתי נמצאת עדיין במחלוקת בקרב חוקרים. מאידך גיסא, הזזת השעון עשויה להשפיע על השעון הביולוגי משך מספר שבועות, ומחקרים שונים טענו כי עצם השינוי מעלה את שכיחותם של התקפי לב ושל מקרי התאבדות.
עוד נטען כי בעת הפעלת שעון קיץ יש יותר אור שמש בשעות שבהן הכבישים עמוסים, ועל-כן ההערכה היא שבכוחו של שעון הקיץ לסייע גם במלחמה בתאונות הדרכים, משום שבשעות אור סכנת התאונות פחותה מאשר בזמן חשכה. מאידך גיסא, קיימת סכנה מוגברת לתאונות דרכים בימים הראשונים שלאחר שינוי השעה, כיוון שהנהגים עלולים לסבול מחוסר שינה בטרם התרגלו לשעון החדש.
ממשלת קזחסטן ביטלה את שעון הקיץ לחלוטין ב-2005, כאשר טענה כי הוא מביא לעלייה בתחלואה, בעיקר בקרב זקנים וילדים, ולעלייה בשכיחות תאונות עבודה. טענות נוספות כנגד שעון הקיץ נוגעות לטרחה ולשכחה שבשינוי השעה.
זמני החלפת השעונים
שמאל|ממוזער|250px|השינוי בשעות האור בגריניץ' בשנת 2007
בארצות הברית ובקנדה (למעט אריזונה, הוואי, ססקצ'ואן, ומספר אזורים נוספים) - שעון הקיץ מונהג מאז 2007, מיום ראשון השני של חודש מרץ עד ליום ראשון הראשון של חודש נובמבר. חוק שהתקבל בארצות הברית ב-1966 קבע, כי כל מדינה רשאית להחליט האם להנהיג שעון קיץ, אולם היא חייבת לדבוק במועדים הקבועים, כדי למנוע בלבול בתיאום הזמן בין המדינות השונות. ב-29 ביולי 2005, בשל העלייה התלולה במחירי הנפט, הועבר בארצות הברית חוק שנועד לעודד חיסכון באנרגיה באמצעים שונים. בין היתר, האריך החוק את תקופת שעון הקיץ משנת 2007 ואילך (עד אז חל שעון הקיץ מיום ראשון הראשון של אפריל עד יום ראשון האחרון של אוקטובר). קנדה, שמערכת קביעת הזמן שלה מתואמת עם זו של ארצות הברית, אימצה את השינוי, אולם מקסיקו, שעד אז הייתה מתואמת עם שכנותיה מצפון, עדיין נוהגת לפי הכללים הישנים.
באירופה (למעט איסלנד) שעון הקיץ מונהג החל מיום ראשון האחרון של חודש מרץ ועד יום ראשון האחרון של חודש אוקטובר.
בירדן שעון הקיץ מונהג מיום שישי האחרון במרץ עד יום שישי האחרון באוקטובר. טורקיה, סוריה ולבנון אימצו את מועדי שעון הקיץ של אירופה, אך קיימת בטורקיה יוזמה שמטרתה להנהיג זמן אחיד ייחודי לה במשך כל ימות השנה (UTC+2.5) ולבטל את הנהגתו של שעון הקיץ. בשנים 2006–2007 הוקדמה החזרה לשעון חורף במצרים, בסוריה ובירדן בשל צום הרמדאן שהחל בחודש ספטמבר. במצרים הוקדמה החזרה לשעון חורף מסיבה זו גם בשנת 2008, וחלה בסוף אוגוסט במקום בסוף ספטמבר. בשנת 2011 ביטלה מצרים את שעון הקיץ. עד לשנת 2023 בה הודיעה על החזרתו.
מרוקו ופקיסטן, שתי מדינות שבהן לא מונהג בדרך-כלל שעון קיץ, החליטו ב-2008 להנהיגו בתקופת שיא הקיץ עקב העלייה התלולה במחירי הנפט. ממשלת מרוקו הודיעה כי שעון קיץ יונהג למשך כארבעה חודשים מ-1 ביוני ועד 27 בספטמבר 2008, אולם בסוף אוגוסט הודיעה הממשלה על קיצור התקופה וחזרה לשעון חורף כבר ב-1 בספטמבר. כדי למנוע בעיות בתיאום לוח הטיסות למרוקו וממנה, הוסיפו חברות התעופה של מרוקו לנהוג לפי שעון קיץ עד התאריך המקורי – 27 בספטמבר. ממשלת פקיסטן הנהיגה את שעון הקיץ משך שלושה חודשים, מ-1 ביוני עד 30 באוגוסט 2008.
בחצי הכדור הדרומי מתחיל האביב בחודש ספטמבר, והסתיו – בסוף מרץ. באוסטרליה מונהג שעון הקיץ רק בחלק מהמדינות, מיום ראשון האחד באוקטובר עד יום ראשון הראשון באפריל. בניו זילנד מונהג שעון קיץ מסוף ספטמבר עד תחילת אפריל. בעשר מהמדינות הדרומיות של ברזיל ובבירה ברזיליה, מונהג שעון הקיץ מאמצע אוקטובר ועד אמצע פברואר. בדרום אפריקה לא נהוג שעון קיץ, אך בנמיביה הסמוכה הוא מתחיל ביום ראשון הראשון בחודש ספטמבר ומסתיים ביום ראשון הראשון בחודש אפריל.
הזזת השעון הלכה למעשה
שמאל|ממוזער|200px|הזזת מחוגי השעון קדימה עם הנהגת שעון קיץ באוהיו בפעם הראשונה (1918)
ברוב המדינות המנהיגות שעון קיץ, מקובל שינוי של שעה בודדת, אם כי באי הלורד האו שבאוסטרליה לדוגמה, נהוג שינוי של חצי שעה בלבד.
שעון הקיץ מתחיל ומסתיים בדרך כלל ביום המנוחה לפנות בוקר, וזאת כדי למזער את אי-הנוחות הנובעת משינוי השעה. בעיה מיוחדת קיימת בתיאום לוחות הזמנים של חברות התעופה, וכן קיימת סכנה כי אנשים יסבלו מחוסר שינה בימים הראשונים לאחר השינוי. לפיכך, נעשה השינוי בשעות שבהן מידת הפעילות של התחבורה ומקומות העבודה היא מזערית. היממה בה מתרחש המעבר לשעון קיץ היא יממה קצרה שאורכה 23 שעות, ואילו היממה בה מוחזרים מחוגי השעון לאחור נמשכת 25 שעות. באירופה ובארצות הברית השינוי מתבצע בין שני ימי סוף השבוע, כלומר בין יום השבת ליום ראשון.
בישראל, בה מסיבות דתיות קיימת בעיה לבצע את העברה בין שני ימי סוף השבוע (ליל שבת), היה נהוג בעבר לערוך את השינוי בשעת חצות של מוצאי שבת. מהסיבות שלעיל, ולאור העובדה שבמקומות עבודה רבים הונהג שבוע עבודה מקוצר, הוחלט לקבוע את המעבר לשעון קיץ לשעה 02:00 בלילה שבין יום חמישי ליום שישי. המעבר לשעון חורף מתרחש באותה שעה במוצאי שבת.
שעון הקיץ בישראל
מדינת ישראל ממוקמת בסביבות קו רוחב 32°, מצפון לחוג הסרטן, אך עדיין קרוב יחסית לקו המשווה. מספר שעות האור בישראל הוא כ-10 בשיא החורף, ויותר מ-14 בשיא הקיץ. ישראל שוכנת בחלק המזרחי של אזור הזמן שלה, ולפיכך, שעת זריחת השמש מוקדמת ממילא, אפילו בחורף, ובשיא הקיץ זורחת השמש מעט אחרי השעה 04:30 על פי שעון החורף. הפעלת שעון קיץ לתקופה ממושכת מאזנת את המצב הזה, ומקרבת את שעות הפעילות לשעות האור.
מועד הפעלת שעון הקיץ בישראל השתנה פעמים רבות בשנות קיומה של המדינה. החל משנת 2013 מופעל שעון הקיץ בישראל בין יום שישי שלפני יום ראשון האחרון בחודש מרץ בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון של חודש אוקטובר בשעה 02:00.
ראו גם
זמן אוניברסלי מתואם
אזור זמן
קישורים חיצוניים
למה שעון קיץ בישראל? הסבר חזותי
אם שעון הקיץ כה מוצלח, למה לא להנהיגו כל השנה? מתוך מדור בלדד השוחי באתר כלכליסט.
אתר אמריקני עם הסברים על שעון הקיץ
דורון פישלר, מה השעה?, בפודקאסט "התשובה", 19 באוגוסט 2019
למה שעון חורף? באתר רלוונט, מרץ 2024
הערות שוליים
קטגוריה:זמן
קטגוריה:חיסכון באנרגיה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:קיץ | 2024-10-17T05:59:36 |
הדברת מזיקים | שמאל|ממוזער|220px|ריסוס שדה חקלאי בחומר הדברה
ממוזער|250px|טרקטור מרסס בשדות צופית
הדברה היא הרחקתם, צמצום השפעתם או הריגתם של מזיקים; הללו יכולים להיות יצורים מכל המחלקות הטקסונומיות כמעט: צמחים, חיידקים, פטריות, עופות, דגים, יונקים; אף על פי כן, רוב רובה של ההדברה מיועד למאבק בחרקים.
חומרי ההדברה הם באופן מסורתי כימיקלים רעלים; עובדה בעייתית, שכן הרעלים פוגעים גם ביצורים שאותם אין כוונה להדביר, והאדם בראשם, וגם כיוון שהרעלים מתפרקים באיטיות, אם בכלל, ונשארים על-פני הקרקע למשך שנים ארוכות. כדי להקטין את הסיכונים נקבעו נוהלי בטיחות לשימוש בחומרי הדברה. בעשורים האחרונים התפתחו שיטות הדברה המבוססות על חומרים ידידותיים יותר, בשונה מההדברה הכימית הנפוצה, או על שיטות ביולוגיות מתוחכמות, כגון שחרור בעלי חיים מסוימים בגידולים אשר יאכלו את המזיקים - שיטות אלה מכונות הדברה ביולוגית.
גם הרג חיידקים נחשב באופן תאורטי להדברה, אך לרוב משתמשים במושגים חיטוי ועיקור לציון פעולה זו.
מוקדי הדברה
הדברת חרקים ופטריות
שמאל|ממוזער|250px|מושית השבע, מין במשפחת המושיתיים, היא דוגמה להדברה ביולוגית של חרקים על ידי שימוש באויבים טבעיים: המושיות משוחררות בשדות ואוכלות את הכנימות המזיקות לגידולים החקלאיים.
הדברת חרקים ופטריות הניזונים מגידולים חקלאיים. הדברה זו נעשית לעיתים גם באמצעות ריסוס שדה הגידול על ידי מטוס, אך לרוב באמצעות מרססים הנישאים על גבי טרקטורים או הנישאים על גב האדם המרסס. ניתן גם ליישם את חומרי ההדברה דרך מערכת ההשקיה הניתנת בטפטוף. להדברה זו הסיכוי הרב ביותר לפגוע בבני אדם, אשר ניזונים מהפירות והירקות המרוססים. ההשפעה הבריאותית של הריסוס נידונה ונחקרה באופן אינטנסיבי, והנושא שנוי במחלוקת.
רשתות שיווק גדולות באירופה מחייבות חקלאים המספקים להן תוצרת טרייה לגדלה על-פי תקן המחייב שימוש בנוהגים חקלאיים נאותים בתהליך הגידול, כמו גם שימוש בחומרי הדברה שרמת סיכונם לבריאות הצרכן נמוכה או שאינה קיימת כלל. בכל מקרה, לכל חומר הדברה, נקבע פרק זמן מינימלי החייב לחלוף, מזמן השימוש בחומר ועד המועד בו מותר לחקלאי לקטוף את התוצרת ולשלחה לשיווק. בכל מדינה מתקדמת קיימת באגף הגנת הצומח של משרד החקלאות סמכות רישוי הבודקת ומתירה שימוש בחומרי הדברה בתוך תחומי המדינה. אותו אגף אחראי לדגום ולבדוק פרי לפני הגיעו לצרכן ולוודא שאינו מזוהם בשאריות חומרי הדברה מעל למותר,
חקלאים מסוימים מגדלים את תוצרתם ללא שימוש בהדברה כלשהי. חקלאות ללא שימוש במדבירים נפוצה בתחום המזון האורגני. התפוקה, גודל המוצרים שאינם מודברים ועמידותם מועטות יחסית למוצרים מודברים, ובשל כך הם יקרים יותר. למרות זאת, מעדיפים אנשים רבים לצרוך מזון אורגני, משום שלזה יש מוניטין של מזון נקי מרעלים.
הדברת חרקים ביתיים
שמאל|ממוזער|250px| רישום הדברה ב-DDT על קיר ב-BOSA (סרדיניה)
הדברת חרקים ביתיים המהווים מטרד. כאן מדובר בעיקר על הדברת יתושים, מקקים (תיקנים, ג'וקים) ונמלים. ההדברה נעשית על ידי הרשויות, מחוץ לבתים, במוקדים מועדים לפורענות (למשל: מקווי מים עומדים, בהם גדלים יתושים) או באופן פרטי בתוך הבתים. הריסוס הביתי נעשה באופן עצמאי עם תכשירי הדברה אותם ניתן לרכוש בחנויות, או על ידי חברות הדברה. הריסוס של חברות ההדברה עמיד הרבה יותר, ממשיך להרחיק מזיקים במשך כחצי שנה מזמן הריסוס וחסין במידה מסוימת בפני מים (כך שניתן לשטוף ולנקות את האזור המרוסס; התכשירים הנמכרים בחנויות אינם מגלים עמידות כזו).
הדברת עופות
הדברת ציפורים. כאן מדובר בעיקר ביונים, המהווים לעיתים מפגע ציבורי בערים. היונים מתרבות במהירות, מלכלכות בניינים ואף גורמות להרס הדרגתי שלהם. למרות זאת, רוב הרשויות מעדיפות לנקוט צעדים פחות דרסטיים להרחקת היונים (למשל, הצבת מחטים דקים על מעקות וקירות של בניינים, המאלצים את היונים לנוח במקום אחר), ונמנעות מלהשתמש בהדברה כנגדם. היום יש המציבים על הגגות ממטרות עם חיישנים, וכאשר ציפור מתקרבת הממטרה מופעלת ומבריחה את הציפורים. הדברת ציפורים נוספת נעשית בסביבת שדות תעופה. הציפורים מהוות סכנה חמורה למטוסים, ותאונות התנגשות בין מטוסים וציפורים גורמות לעיתים תוצאות קטלניות.
הדברת יונקים ביתיים
הדברת מכרסמים למיניהם (עכברים וחולדות) הנושאים במקרים רבים מחלות ועלולים להעבירן לבני הבית. הדברה זו נעשית כמעט תמיד באופן מקצועי; חומרי ההדברה בהם משתמשים מסוכנים לרוב לאדם ולחיות המחמד המתגוררות בבית. ישנה גם סבירות גבוהה להרעלה שניונית - לדוגמה, כאשר חתול מחמד משחק עם פגר עכבר או עכבר מורעל לאחר הדברה ביתית וללא ידיעת בעליו, וכתוצאה מכך מוצא את מותו. קיימת אפשרות לבירור מול רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע או המשרד להגנת הסביבה על הסמכת המדביר לבצע הדברה ללא חשש הרעלה שניונית.
קיימים היום בשוק אמצעים אלקטרוניים להדברת מכרסמים המכונים "הדברה אלקטרונית", כגון מכשירים חשמליים זעירים, אשר מפיקים קול צורם בתדר שרק מכרסמים יכולים לשמוע, ומרחיקים את המכרסמים מהבית. כמו כן, קיימת גם אפשרות של הדברה מכנית, המשתמשת במלכודות מכניות, אשר יעילותה פחותה יותר.
למרות העובדה שחתולים וכלבים לא מוגדרים כמזיקים ומשמשים כחיות מחמד ביתיות מזה אלפי שנים, ישנם מדינות בהן מותרת הרדמת חיות משוטטות. בישראל, על פי רוב, אסור הדבר, והוא מהווה עבירה פלילית. בישראל נחקקו חוקים האוסרים אפילו על הרחקת חתול למקום אחר מהטריטוריה המקורית שלו, זאת בשל בלבול באוריינטציה המרחבית שעלולה להגרם לחתול. לשם דילול אוכלוסיית החתולים, האפשרות היחידה המצויה בידי הרשויות היא עיקורם וסירוסם. הדברת כלבים נעשית כאשר יש חשש למגפת כלבת, ואז נעשה ציד כלבים משוטטים שאת מיעוטם הורגים במקום ויתרתם מועברת להריגה במרפאות וטרינריות או באחת אגודות רווחת בעלי חיים.
כלבת
נגיף הכלבת עלול להיות מועבר בעיקר באמצעות תנים, זאבים, כלבים, שועלים, חולדות, דביבונים ועטלפים. כאשר יש חשש למגפת כלבת נוטים להדביר להקות ופרטים העלולים להיות נגועים במחלה. בעבר היו עושים זאת על ידי פיזור פיתיונות מורעלים, אולם הסתבר כי נגרמה הרעלה משנית שהמיתה עופות דורסים וטורפים אחרים ולכן ממליצים היום להשתמש באמצעים שאינם הדברה.
ראו גם
חומרי הדברה
הדברת יתושים
די די טי
הדברה ביולוגית
מטאטא מכשפה (מחלת צמחים)
אביב דומם
קישורים חיצוניים
ניקיל סוואמינטאן, רעל הוא רעל הוא רעל, באתר אלכסון, 22 באוקטובר 2013
יעקב קטן, חומרי הדברה בחקלאות, לבטים ופתרונות, האוניברסיטה העברית דצמבר 2014
מילון למונחי הדברה (תשע"ג), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-06-09T11:05:11 |
דוד לוי | 200px|ממוזער|200px|דוד לוי, נובמבר 2017
שמאל|ממוזער|250px|דוד לוי, דצמבר 1969
דוד לוי (21 בדצמבר 1937 – 2 ביוני 2024) היה פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן כחבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל. חתן פרס ישראל על מפעל חיים לשנת תשע"ח (2018).
ביוגרפיה
דוד לוי נולד, גדל והתחנך בעיר רבאט שבמרוקו, להוריו, משה, יליד קזבלנקה, וסימי (סימה). אביו היה נגר. דוד קרוי על שם אחי סבתו, הרב דוד לוי. בגיל 11 חגג לוי את בר המצווה שלו יחד עם אחיו הגדול, על פי המנהג של יהודי צפון-אפריקה, שבהגיע הבן הבכור לגיל 13, עורכים לו ולאחיו הצעיר חגיגה משותפת. לוי ואחיו למדו בבית הספר "אליאנס". במקביל ללימודיו, החל לוי בגיל 12 לעבוד בנגרייה של אביו. אחרי שעות הלימודים באליאנס, למד גם ב"תלמוד תורה". מאז נעוריו, הפך לוי ללקוי ראייה בעינו הימנית בשל פגם ברשתית. במרוקו היה חבר בתנועות נוער ציוניות. הוא החל ב"בני עקיבא", עבר ל"דרור" וממנה ל"בית"ר".
ב-1956 השתתף בכנס משותף של צעירים יהודים וערבים, שהיה למעשה ויכוח, בו השתתף גם הנסיך חסן השני, מלכה העתידי של מרוקו.
משפחתו של לוי עזבה את ביתה, כשהיה בן 19 וחצי, ועלתה לישראל. בערב פסח 1957, חצו בני המשפחה את הגבול עם מרוקו הספרדית, אל העיר סאוטה, שם נפגשו עם איש קשר של הסוכנות היהודית, ששיכן אותם בבית מלון. למחרת הפליגה המשפחה לגיברלטר, שם נשלחה אל מחנה עולים. במחנה גיברלטר הכיר לוי את רחל אדרי, לימים רעייתו, שהייתה אז בת 16, ממשפחה בת 14 ילדים מקזבלנקה. מגיברלטר עברו שתי המשפחות למחנה מעבר במרסיי, אותו עזבה משפחת לוי ביוני 1957, ועלתה לישראל על האונייה "ארצה". עם הגעתה של משפחת לוי לנמל חיפה, התאחדה עם הבן הבכור, אשר, שעלה לפני כן לבדו, ונשלחה להתגורר בבית שאן. כעבור ארבעה חודשים הגיעה גם משפחתה של רחל לבית שאן וכארבעה חודשים לאחר מכן הם נישאו.
ב-1957 נפסל לוי לשירות בצה"ל על ידי הוועדה הרפואית בלשכת הגיוס, בגלל הפגיעה בעינו.
הכניסה לפוליטיקה
בבית שאן עבד לוי בעבודות זמניות בקיבוצי האזור. הוא עבד בייעור בגלבוע, בחקלאות ובחפירת תעלות עבור חברת מקורות.
עם נישואיהם, וגם לאחר הולדת בתם הבכורה, עבדה רחל במשק בית-הספר של בית שאן, אולם לוי היה מובטל. לאחר תקופת אבטלה ארוכה, התפרץ ללשכת העבודה ועקר בה דלת. הוא נעצר על ידי המשטרה והוחזק במעצר 48 שעות, עד שהובא בפני שופט שגזר עליו 12 ימי מאסר, אותם ריצה בתא המעצר של משטרת בית שאן. לאחר מכן מצא עבודה באחד הקיבוצים, שם יזם שביתה של הפועלים, שהשיגה אספקה של מים קרים ונקיים לעובדים בשדה.
בשנת 1960 השיג עבודה קבועה כפועל בניין ובין השאר עבד בהקמת מלון הילטון תל אביב, מגדל שלום מאיר והקריה למחקר גרעיני – נגב. בהמשך ארגן קבוצת עובדים שהקימה מקלטים באזור בית שאן.
ב-1961 נרשם לוי כחבר בסניף המקומי של תנועת החרות בבית שאן.
בסוף שנת 1963 כבר התמקצע בעבודתו כטפסן. הוריו ואחיו הצעירים (ביניהם מקסים לוי) עברו להתגורר בלוד, שם פסקו שנות האבטלה של אביו, שהחל לעבוד במפעל של התעשייה האווירית לישראל.
בשנת 1964 נבחר לאגודת פועלי הבניין מטעם מפא"י ורשימתו זכתה לרוב גדול, אולם לאחר מכן החל להיות פעיל בתנועת החרות ובסיעת תכלת לבן בהסתדרות. בבחירות למועצת בית שאן ב-1965 הוא נבחר למועצה מטעם רשימת גח"ל, שקיבלה מנדט אחד מתוך 11, ומונה לסגן ראש המועצה המקומית במסגרת קואליציה עם המפד"ל, ללא מפא"י. כשנה לאחר מכן, ב-1966, נבחר למרכז תנועת החרות. מאוחר יותר נבחר להנהלת סיעת תכלת לבן בהסתדרות. במסגרת תפקידו במועצת בית שאן, עמד החל משנת 1968 בראש ועדת הביטחון של המועצה.
בכנסת ובממשלה
שמאל|ממוזער|250px|דוד לוי עם אחיו מקסים לוי בלוד
בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, הוצב לוי במקום ה-24 ברשימת גח"ל (גוש חרות ליברלים). המפלגה זכתה ב-26 מנדטים, ולוי נבחר לראשונה לכנסת ה-7. בינואר 1970 נשא את נאומו הראשון בכנסת, במסגרת הדיון על הודעת ראש הממשלה גולדה מאיר על מצוקתם של היהודים בארצות ערב, בו קרא לפעול לפינוים המוחלט מכל הארצות הללו. ביוני 1971 הכה קצין משטרה את לוי, בשעה שלוי ניסה למנוע פיזור הפגנה בשערי הכנסת.
אחרי המהפך בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 הפקיד בידיו ראש הממשלה מנחם בגין את תיק הקליטה. בבחירות להסתדרות, שהתקיימו ב-21 ביוני 1977, היה לוי מועמד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות מטעם סיעת הליכוד, שקיבלה 28% מן הקולות (לעומת 22% ב-1973).
ב-15 בינואר 1979 הפקיד בידיו ראש הממשלה גם את תיק הבינוי והשיכון, נוסף על תיק הקליטה. כשר השיכון התנגד לשיתוף הסוכנות היהודית בפרויקט שיקום השכונות, ונלחם על הדומיננטיות בפרויקט עם יגאל ידין, השר הממונה על תיאום פעילות משרדי הממשלה בנושא.
באפריל 1981 עמד לוי בראש סיעת הליכוד בבחירות לוועידה ה-14 של ההסתדרות. הסיעה קיבלה מעט פחות מ-27% מכלל הקולות.
אחרי הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981, סירב לוי לקבל שוב את תיק השיכון, מאחר שקיווה לקידום למשרד בכיר יותר, אולם הוא התרצה אחרי שבגין העניק לו את התואר סגן ראש הממשלה.
בישיבת ממשלה מיוחדת שהתכנסה ב-16 בספטמבר 1982 לאחר רצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, בה מסר שר הביטחון אריאל שרון "שיחידת פלנגות גדולה נכנסה למחנה סברה", מחה השר לוי נגד כניסת צה"ל לביירות. הוא טען כי ישיבת הצבא בעיר תביא ללחץ כבד על ישראל והזהיר מפני מה שנודע לאחר מכן כטבח סברה ושתילה: "אנו יכולים להיראות לא אמינים. כאשר אני שומע שהפלנגות כבר נכנסות לשכונה מסוימת, ואני יודע מהי משמעות הנקם אצלם, איזו שחיטה, אז איש לא יאמין שנכנסו לעשות שם סדר והאשמה תהיה בנו. לכן אני חושב שאנו כאן עלולים להיכנס למצב שבו נואשם, והטיעון שלנו לא יעמוד על רגליו". אזהרתו זו נותרה ללא תגובה מצד איש מחברי הממשלה.
לוי היה סמל לבני עדות המזרח החפצים בשותפות מלאה בממסד ומוחים כנגד נורמות של קיפוח שהשתרשו. הוא הצליח ללכד סביבו תמיכה גדולה במרוץ הפוליטי, אך לא די כדי שיתמנה לראש תנועת הליכוד לאחר פרישת מנחם בגין ב-1983. יצחק שמיר ניצח בהתמודדות מולו במרכז הליכוד.
הוא כיהן כסגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון בכל ממשלות ישראל בין השנים 1979–1990. בהצבעה בממשלת האחדות הלאומית ב-1985 על הנסיגה לרצועת הביטחון היה השר היחיד מהליכוד שהצביע בעד הנסיגה, החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה.
לאחר התרגיל המסריח בשנת 1990, מונה דוד לוי לשר החוץ בממשלת שמיר. במהלך כהונתו חודשו הקשרים עם רוב מדינות אפריקה ועם מדינות מזרח אירופה. הסיבה העיקרית לתהליך זה הייתה נפילת מסך הברזל.
על רקע החלטת שמיר לעמוד בראש משלחת ישראל לוועידת מדריד באוקטובר 1991 החליט דוד לוי שלא להשתתף בוועידה. באותן שנים נחשב לנץ פוליטי ונמנה, יחד עם אריאל שרון ויצחק מודעי, על החישוקאים בליכוד, שהתנגדו לוויתורים בשטחים.
בפברואר 1992 כונס מרכז הליכוד כדי לבחור את המועמד מטעמו לראשות הממשלה, לוי התמודד מול שמיר והפסיד. את כעסו הביע לאחר מכן ב"נאום הקופים" המפורסם שלו בו הוא טען, כי הוא מקופח בגלל מוצאו. בין היתר ביטא לוי את הרגשתו במילים: .
אחרי שהליכוד נחל מפלה בבחירות לכנסת השלוש עשרה התמודד לוי בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד שנערכו ב-1993, שלראשונה היו פתוחות לכל חברי הליכוד. בבחירות, שנערכו ב-1993 התמודד מול בנימין נתניהו, בני בגין ומשה קצב. נתניהו ניצח ואחריו לוי, בגין וקצב. במהלך ההתמודדות התפרסם סיפור הקלטת הלוהטת. נתניהו אמר ש"אדם אחד בליכוד, מוקף בחבורה של פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו בה הוא נראה בוגד באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו כאחראים לפרשה יצרה קרע עמוק בין שני האישים.
פעילות במסגרת גשר
דוד לוי פרש מהליכוד ביוני 1995 והקים את תנועת גשר. לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996 שב והתאחד עם הליכוד. בליל הבחירות נראה היה כי בנימין נתניהו נחל מפלה, ברגע קשה זה עלה לוי עם נתניהו לדוכן הנואמים, ואחז בידו במפגן של תמיכה. מאוחר יותר התברר כי נתניהו ניצח ולוי התמנה לשר חוץ בממשלתו. לוי אף פעל למען הכנסת אריאל שרון לממשלת נתניהו על ידי יצירת "תיק תשתיות מורחב". עם הזמן נוצרו בקיעים ביחסים בין לוי לנתניהו, שהסתיימו בקרע מוחלט.
ב-4 בינואר 1998 ערך לוי מסיבת עיתונאים שבה הודיע על התפטרותו בשל מה שהיה בעיניו כישלונה המוחלט של הממשלה לדאוג לשכבות החלשות. "איפה האחריות? איפה הרגישות?", זעק. וסיכם את תחושתו במילים: "נשבר לי. נקודה". הוא פרש מהממשלה ב-6 בינואר 1998, לאחר שטען שתקציב המדינה אינו דואג לשכבות החלשות ושנתניהו לא משלב אותו מספיק במהלכים המדיניים.
לוי חבר למפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999, והאיחוד בין מפלגת מימד, מפלגת העבודה ותנועתו יצר את רשימת ישראל אחת שרצה בראשות אהוד ברק. לאחר ניצחונו של ברק בבחירות קיבל לוי את תפקיד שר החוץ בפעם השלישית בחייו. הוא תמך בנסיגה החד צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון, אך הסתכסך עם ברק בשל הפשרות המדיניות שהציע לפלסטינים. הוא התפטר מהממשלה ב-4 באוגוסט 2000, ולקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001 הביע תמיכה במועמדותו של אריאל שרון. שרון מצידו לא מינה את לוי לשר בממשלה אחרי זכייתו. בהמשך כהונתה של ממשלת שרון, כיהן לוי כשר בלי תיק למשך כארבעה חודשים (8 באפריל
עד 30 ביולי 2002).
החזרה לליכוד ומפלגת גשר
לקראת הבחירות לכנסת ה-16, פרש דוד לוי מראשות המפלגה ועבר לליכוד בצעד שגרם לחילוקי דעות בקרב חברי המפלגה. באספה שהתקיימה על ידי חברי המפלגה שנותרו בה, נבחרה אסתי שירז, שכיהנה אז כראש מטה ההסברה במפלגה, לעמוד בראש גשר במקום דוד לוי, וגשר הגישה רשימה לוועדת הבחירות המרכזית, לצורך התמודדות לכנסת ה-16. דוד לוי הגיב בעתירה לפסול את הרשימה ובקשתו נתקבלה על ידי בית המשפט. לוי נבחר לכהן בכנסת ה-16 ובתום מאבק משפטי שארך מספר שנים, החליט בית המשפט ב-2007 לפרק את גשר והמפלגה חדלה מלהתקיים.
לאחר שהכריז שרון על תוכנית ההתנתקות היה לוי חבר בקבוצת המורדים שניסתה להכשילה, צעד שמתנגדיו טענו שקשור לכעסו על שרון בשל העובדה ששוב מידר אותו מלשמש בתפקיד בכיר מטעם הסיעה. עם זאת ההתנגדות לתוכנית תאמה את העמדות המדיניות בהן נקט משחר פעילותו הפוליטית. פעילותו בכנסת בקדנציה זו התאפיינה בפעילות פרלמנטרית מועטה. לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה כשל בהשגת מקום ריאלי ברשימת הליכוד בכנסת, ובכך בא הקץ על קרוב ל-37 שנים של חברות בכנסת.
עם ההכרזה על הבחירות לכנסת השמונה עשרה בחר לוי לא להתמודד על מקום ברשימת הליכוד, והוא הוצב במקום האחרון הסמלי ברשימתה לכנסת.
לאחר הפרישה מהכנסת
שמאל|ממוזער|250px|דוד לוי עם שגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו, בית שאן 2011 (ברקע בנו ז'קי לוי)
250px|ממוזער|דוד לוי באירוע לזכר מורשת אנואר סאדאת שאורגנה על ידי שגרירות ארצות הברית בישראל, נובמבר 2017
במערכת הבחירות לנשיאות ישראל ב-2014 הוזכר שמו של דוד לוי כמועמד אפשרי מטעם הליכוד לנשיאות, לאור הדיווחים בתקשורת על חוסר תמיכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במועמד ראובן ריבלין ממפלגתו. לוי הודיע כי לא יתמודד לתפקיד.
חיים אישיים
לוי התמיד בקשריו לעיר בה התחיל את הקריירה - בית שאן. גם כשהיה שר עסוק חזר לעיתים קרובות לביתו בעיר.
סגנון דיבורו האיטי והמוטעם, התפטרויותיו והתחושה שרווחה שעל אף שלל תפקידיו, מעולם לא הייתה לו השפעה של ממש - כל אלו הפכו את לוי לדמות כמעט קומית בעיני חלק מהציבור, והוא אף צוין כז'אנר בדיחות שנקראו על שמו - "בדיחות דוד לוי", בדיחות גזעניות על רקע עדתי שהחלו להתפשט בראשית שנות ה-80. כאשר מונה לוי לשר החוץ של מדינת ישראל, התמקדו אותן בדיחות בביקורת שהופנתה כלפיו, בטענה שאינו דובר אנגלית, ולכן יתקשה לתפקד כשר חוץ. לוי דובר צרפתית ברמה גבוהה, בה השתמש בנאומיו בעצרת הכללית של האו"ם. לוי דובר גם ערבית וספרדית.
מנגד, אחרים ראו בו דמות שקולה ומתונה. הוא בלט בין המסתייגים ממלחמת לבנון הראשונה, תמך באהוד ברק אך התנגד לוויתוריו, וקרא להפסקת מדיניות ההבלגה בטרם מבצע חומת מגן. במישור החברתי הבליט עצמו לוי כנושא קולה של "ישראל השנייה", למודת הסבל והמצוקות הכלכליות, אך האשימו אותו שבדרך כלל נמנע מלקיחת תפקיד ביצועי כלכלי.
ב-2002 נפטר בפתאומיות אחיו מקסים לוי, ראש עיריית לוד, מדום לב. סמוך לאירוע זה, נפגעו שלושה מבניו בפיגוע בסניף הליכוד בבית שאן.
לוי המשיך להתגורר בבית שאן ונפטר ב-2 ביוני 2024, בגיל 86.
משפחתו
לוי היה נשוי לרשל (רחל) ולהם 12 ילדים.
ביניהם:
בנו, ז'קי לוי, כיהן כחבר הכנסת וכראש עיריית בית שאן.
בתו, אורלי לוי-אבקסיס, הייתה חברת כנסת והשרה הראשונה במשרד לקידום וחיזוק קהילתי.
אחיינו הוא ראש עיריית מודיעין, חיים ביבס.
הנצחה, פרסים והוקרות
בדצמבר 2016 קיבל את פרס בגין לשנת ה'תשע"ז, כאות הוקרה על מפעל חייו למען חיזוק החברה הישראלית ומדינת ישראל.
ב-2018 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בשנת 2019 נבחר ליקיר המכללה האקדמית כנרת, על תרומתו לחברה, למדינה ולעיר בית שאן.
ב-4 ביולי 2024, חודש לאחר מותו, בטקס במעמד שרת התחבורה מירי רגב ומשפחתו של לוי, שונה שמה של תחנת הרכבת בית שאן ל"תחנת הרכבת בית שאן – דוד לוי".
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב' (7), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 319–343
ירון נעים, דוד לוי: הטפסן בשדה הפוליטיקה והחברה, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים, תשע"ח.
קישורים חיצוניים
פרס ישראל תשע"ח - דוד לוי, ערוץ הכנסת, 19 באפריל 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:בית שאן: חברי הכנסת
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 2018
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גשר
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:חברי מועצה ברשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:פעילי תנועת החרות
קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-21
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של נתיבות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 | 2024-10-09T14:18:52 |
חיבת ציון | הפניהחובבי ציון | 2007-03-09T16:57:37 |
היישוב הישן | ממוזער|320px|פועלים יהודים בכרם אברהם, ירושלים, 1855
ממוזער|250px|מפת ארץ ישראל וסביבתה, מעשה ידי הנרי ליבו, משנת 1729
ממוזער|250px|מפת ארץ ישראל, מעשי ידי י"ב אלן, משנת 1851
המושג היישוב הישן מתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ ישראל, שהתעצמה דמוגרפית ברבע האחרון של המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת תש"ח (1948). הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. כמו כן, הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, לתיאור פלג חרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו, שרובו מאורגן כיום במסגרת העדה החרדית (מכונים גם ירושלמים ובעגה המקומית צ'אלמרס).
בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881), והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד.
רקע
החל משלהי המאה ה-18 ועד שנות השמונים של המאה ה-19 צמחה החברה היהודית, שהידלדלה בפגעי המאורעות והקשיים בארץ ישראל, מכ-6,000 נפש לכ-26,000 נפש. "היישוב הישן", היה רובו של היישוב היהודי עד העלייה השלישית, ואת שרידיו ניתן היה למצוא עד הקמת המדינה.
ב-1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, 60 אלף מתוך 85 אלף, כללה את אנשי היישוב הישן וצאצאיהם. רובם התגוררו בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. לעומתם, 25 אלף אנשי היישוב החדש גרו בעיקר ביפו, בחיפה ובמושבות.
הכינוי "יישוב ישן" ניתן לחברה היישובית הוותיקה מתחילת העלייה הראשונה. ההיסטוריון ישראל ברטל הסביר, כי המושג "ישן" אינו בהכרח מושג כרונולוגי ודמוגרפי, מאחר שחלק מהיישוב האשכנזי בארץ ישראל בתקופה זו היה למעשה "חדש" ביחס לעדה הספרדית הוותיקה שהיוותה בו רוב בראשית המאה ה-18. מכאן, שקריטריון הוותק לחלוקה שבין "יישוב ישן" ל"יישוב חדש" לא התקיים באופן חד והוא אף מטעה. על פי ברטל, פירושו של היישוב הישן כמושג הוא, שזהו "יישוב ישן" ביחס לקבוצות העולים שהגיעו החל מהעלייה הראשונה, והגדילו מספרית את אוכלוסיית היישוב היהודי בארץ ישראל.
ארץ ישראל במאות ה-18 וה-19
האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל במאה ה-19 שנה אומדן 1800 7,000 1840 18,000 1878 25,000 1880 27,000 1890 40,000 1900 56,000 1914 85,000
בשלהי המאה ה-17 החלה להסתמן ירידתה של האימפריה העות'מאנית, לאחר התבוסות שספגה במלחמות עם מעצמות אירופה, התערערות מעמדו של הסולטאן וריבוי המרידות בצבא. "מצב-העניינים הזה נתן את אותותיו בשיווי-משקל הכוחות המדיניים הפועלים בפרובינציות, ובמיוחד באלה המרוחקות מהמרכז. ... בתנאים אלה קרה לא פעם שנציבים או שייח'ים מקומיים בעלי מרץ וכשרון הצליחו לבסס את שלטונם לתקופה ארוכה. ... וקורות ארץ-ישראל במאה הי"ח הם דוגמא מאלפת".
דאהר אל-עומר, בן למשפחה מכובדת בגליל העליון, השיג מהשלטונות העות'מאניים ברוב מחוזות הגליל, באזורי נצרת, טבריה וצפת, ונעשה שליט כמעט יחיד בצפון הארץ בשנים 1740–1775. בתקופתו פותחה הארץ, ערי החוף עכו וחיפה נבנו והתפתחו, הגליל הפך למרכז סחר חשוב בדרך למכה, והערים שפרעם, טבריה ודיר חנא נבנו ובוצרו. השודדים הבדואים, שהיו שליטי הדרכים, סולקו. בשנותיו האחרונות ניהל אל-עומר מלחמות רבות, ולמימונן גבה מיסים כבדים מתושבי הגליל, ואלו דילדלו וצימקו את כלכלת היישוב.
בשנים 1775–1804 הייתה השליטה בארץ ישראל בידי אחמד אל-ג'זאר, פליט בוסני, שעלה לגדולה ומונה על ידי "השער העליון", פקידי הסולטאן ויועציו. עוזרו הקרוב היה חיים פרחי, אף כי הוא סולק ממשרתו לפרק זמן, ופניו הושחתו על ידי מעבידו העריץ. כשהוחזר, הוא לקח חלק בהתארגנות נגד צבא נפוליאון כאשר צר על עכו, והמשיך בתפקידו המרכזי בארץ ישראל עד הירצחו שנת 1819. ג'זאר עודד מעבר תושבים לגליל, בהם סורים, לבנונים, ואף יהודים. אולם מדיניותו, שהתנגדה להתערבות מעצמות זרות בכלכלה המקומית, פגעה ברווחתם של התושבים.
צמיחת אוכלוסיית ירושלים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 (נתונים אומדניים) שנה יהודים מוסלמים נוצרים לא יהודים סך הכול 1800 2,250 4,000 2,750 6,750 9,000 1836 3,250 4,500 3,250 7,750 11,000 1840 5,000 4,650 3,350 8,000 13,000 1850 6,000 5,400 3,600 9,000 15,000 1860 8,000 6,000 4,000 10,000 18,000 1870 11,000 6,500 4,500 11,000 22,000 1880 17,000 8,000 6,000 14,000 31,000 1890 25,000 9,000 8,000 17,000 42,000 1900 35,000 10,000 10,000 20,000 55,000 1910 45,000 12,000 13,000 25,000 70,000
בשנת 1799, כאשר נפוליאון ערך את מסע המלחמה שלו בארץ ישראל, הוא פרסם, בעודו צר על חומות עכו, את מנשר נפוליון אל היהודים, שהופץ ככרוז בערי ארץ ישראל, ואף פורסם בעיתון הצרפתי "מוניטר" ב-20 באפריל 1799. לפרסומו ולתוכנו של המנשר הייתה תהודה ניכרת. נפוליאון קרא ליהודים להצטרף אל שורותיו, והודיע על הכרתו בריבונות היהודית ההיסטורית ובזכותם להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. אך זמן קצר לאחר הפצת המנשר, בשל כישלון המצור על עכו והתנגדות הצבא העות'מאני בסיוע בריטניה, נסוגו הצרפתים מהארץ.
בשנת 1800 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 274,850 נפש בקירוב, מתוכם 6,700 יהודים שהיוו 2.4% מכלל האוכלוסייה.
בשנת 1831 עלה אבראהים פאשא בראש צבא מצרי, וכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים. הכיבוש הביא לשינוי דמוגרפי באוכלוסיית הארץ. אבראהים פאשא הביא עמו עשרות אלפי חיילים ופועלים מצריים, בהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף. אולם מעצמות אירופה התערבו לצד טורקיה, והצבאות המצריים נסוגו.
במהלך מרד הפלאחים ב-1834, שבו מרדו תושבי הארץ הערבים נגד שליט הארץ מוחמד עלי, נערכו פרעות באוכלוסייה היהודית, במיוחד בקהילת חברון ובקהילת צפת. קהילה זו ספגה אבדות קשות גם מספר שנים לאחר מכן, במהלך רעידת האדמה בצפת בשנת 1837. כתוצאה מהחרבת העיר וסביבותיה, שהותירה אלפי הרוגים, ובשל ביזת הדרוזים, היגרו המוני יהודים מצפת לירושלים. במפקד מונטפיורי ב-1839 נמנו בצפת 1,357 יהודים.
עם חזרת השלטון בארץ לידי העות'מאנים, נעשתה ירושלים עיר מחוז. "בירושלים מינו השלטונות מועצה (מג'ליס) מורכבת מ-14 חברים, ביניהם ח'ואג'ה רונה (אהרן), פקיד (וכיל) העדה היהודית". בנוסף הוכרה משרתו של הראשון לציון כחכם באשי, בעל סמכות מוכרת. בפועל הייתה סמכותו פרושה על יהודי ספרד בלבד, אשר היו נתינים עות'מאנים (והיו גם רובו של היישוב הישן) ואילו מרבית האשכנזים היו נתינים זרים, שהיו מסורים לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, וזאת לפי הסכמי הקפיטולאציות שהקנו לקונסולים סמכות שיפוטית על נתיניהן, ובכך הופקעו אלה הלכה למעשה מתחולת החוקים העות'מאנים.
סך כל האוכלוסייה בארץ ישראל, לפי מפקדי אוכלוסין שנערכו בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-19, עמד על כ-224,000 נפש, מתוכם 78.6% מוסלמים, 13.4% נוצרים, וכ-8% יהודים שמנו כ-18,000 נפש.
על פי מפקד האוכלוסין שנערך על ידי השלטון העות'מאני ב-1878, היוו היהודים בארץ ישראל כ-8% מכלל האוכלוסייה, שהם כ-24 אלף איש, כש-10,000 מתוכם היו במעמד של נתינים זרים.
השפעת המודרנה ומעצמות אירופה
ממוזער|180px|פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, 1865
בראשית המאה ה-19 התגברה חשיבותה של ארץ ישראל וסביבתה אצל מנהיגי המעצמות האירופיות. לראשונה מאז תום מסעי הצלב, ולאחר ירידתה למדרגת פרובינציה נידחת וחסרת חשיבות, חזרו האירופאים והתעניינו ביתרונות האסטרטגיים, הכלכליים והמדיניים של ארץ הקודש.
כבר בראשית המאה ה-16, במקביל לתחילת שלטונה בארץ ישראל, חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכמי ה"קפיטולציות" עם המעצמות הנוצריות האירופיות. ההסכמים נועדו להסדיר את היחסים בין טורקיה לבין המעצמות, במיוחד לגבי חופש ההתיישבות של נתינים ותנועה הדדית של סוחרים. אולם במשך הזמן הוטענה המילה במשמעות של זכויות יתר ושל זיכיונות ייחודיים, ששליטי האימפריה העות'מאנית העניקו בשטחי שלטונם לנציגי מדינות אירופה ולנתיניהן הלא-מוסלמים, ובכללם ליהודים. למעשה, מאז חתימתן, העניקו הקפיטולציות חסינות לנתיני המדינות הזרים, והם נשפטו או נתמכו על ידי נציגי מדינותיהם באימפריה, ובכלל זה בארץ ישראל, אצל קונסול של מעצמה אירופית, ולא בבית משפט מקומי. הקפיטולציות שונו, בוטלו וחודשו לפרקים, ובמאה ה-19 הסתמנה התעצמותן כמכשיר להשפעה אירופית ואף אמריקאית, בתוככי האימפריה. המשטר הקפיטולציוני הפריע להתפתחות הארץ, אולם סייע להקמת ההתיישבות היהודית בערים ובאזורים חקלאיים ממחצית המאה ה-19. הממשלה הטורקית מצידה ניסתה כל העת לדרוש את ביטולן, שאירע רק בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1838 נפתחה בירושלים קונסוליה בריטית, הקונסוליה הראשונה בארץ. ב-1840 עזרו המעצמות לטורקיה לגרש את הפולשים המצריים מארץ ישראל.
באזורים שמחוץ לירושלים שימשו גם יהודים בתפקיד סגני-קונסול של מעצמות אירופאיות: חיים אמזלג מונה לסגן הקונסול הבריטי ביפו, יוסף ביי מויאל מונה לסגן הקונסול הספרדי ביפו ולאחר מכן לקונסול פרס, אברהם פינצ'י סגן הקונסול הבריטי בעכו, מרדכי (מרכוס) סגל כיהן כסגן הקונסול הבריטי בצפת ושימש באופן זמני כסוכן קונסולרי אוסטרי עד 1860, וד"ר פסח פרידמן שהיה סוכן קונסולרי מטעם גרמניה. מ-1874 כיהנו בני משפחת עבו בתפקיד סגן קונסול צרפת בגליל. הקונסולים היהודים שמרו על יחסי גומלין הדוקים ביניהם.
בהמשך להתערבות המעצמות האירופיות, באו לארץ תיירים ומהגרים נוצרים, ובהם מיסיונרים, שהתיישבו בה ופיתחו אותה. כך, למשל, נפתח בירושלים בשנת 1844 בית החולים של המיסיון האנגלי. בתחום התחבורה הונהגו שכלולים רבים שהושפעו מהטכנולוגיה שפותחה באירופה. נסללו דרכים חדשות על ידי השלטונות העות'מאנים, והונהגו שירותי הסעה קבועים על ידי יזמים, במיוחד בקו יפו-ירושלים. לאחר שהוקם מגדלור יפו ב-1865 והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שירותי הדואר שכבר פעלו קודם לכן, עברו בנמל יפו אוניות משש חברות ספנות, וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים.
ב-1867 בוטל החוק העות'מאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים.
ממוזער|200px|פמליית וילהלם השני, קיסר גרמניה בירושלים, 1898
בשנת 1869 החלו להשתמש בכרכרות רתומות לסוסים בדרך יפו-ירושלים כתחליף לרכיבה על חמורים וסוסים. בכרכרה הרשמית הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף הראשון, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. במסעו חנך הקיסר את הדרך החדשה לעיר ואת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה עירנית של נוסעים ותיירים במסלול זה. הנעת האוניות הוסבה משימוש בפחם אל קיטור, ובשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ.
ב-1892 החלו להשתמש בארץ ברכבת, ומסילת הברזל הראשונה הייתה אף היא מסילת הרכבת יפו–ירושלים. שינויים אלו תרמו יחדיו להאצת ההגירה אל הארץ ולהתפתחות כלכלתה.
בתקופה שבה הגבירו המעצמות את התערבותן בארץ ישראל, הגיעו אליה מבקרים ממלכתיים רבים:
1855 - מקסימיליאן הראשון לבית הבסבורג האוסטרי חנך פסל בכנסיית הקבר.
1862 - אדוארד השביעי, שהיה אז הנסיך מווילס, ולימים מלך בריטניה.
1869 - פרנץ יוזף הראשון, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, ביקר בארץ לכבוד פתיחת תעלת סואץ בנובמבר 1869 וחנך את האכסניה האוסטרית ברובע המוסלמי בירושלים. היה זה ביקור ראשון של שליט מדינה נוצרית מאז מסעי הצלב.
1872 - ניקולאי, הנסיך הגדול, אחיו של אלכסנדר השני, חנך את כנסיית השילוש הקדוש בירושלים.
1878 - יוליסס ס. גרנט, נשיאה ה-18 של ארצות הברית (לאחר סיום כהונתו).
1881 - רודולף, נסיך הכתר האוסטרי.
1882 - הנסיכים אלברט ויקטור ואחיו ג'ורג' החמישי, יורש העצר הבריטי, ולימים מלך בריטניה.
1884 - הרוזן דה פיילא (Comte Marie Paul Amedee de Piellat) יזם את הקמת המתחם הצרפתי בירושלים.
1887 - הנסיך ויטוריו אמנואלה השלישי, לימים מלך איטליה.
1888 - הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ' לרגל חנוכת כנסיית מריה מגדלנה בהר הזיתים.
1898 - ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, שבמהלכו חנך את כנסיית הגואל בירושלים העתיקה. ביקור גרמני קודם היה של נסיך הכתר פרידריך השלישי (1831-1888), שביקר בירושלים בשנת 1869 לרגל פתיחתה של תעלת סואץ.
התפתחות היישוב וצמיחתו
המאה ה-18
ממוזער|180px|שלושה יהודים בלבוש אופייני; מימין לשמאל: שני אשכנזים בלבוש חסידי ותלמיד חכם ספרדי. ירושלים, 1890.
המאה ה-18 החלה בסימן של ירידה כלכלית, ביטחונית ופוליטית של האימפריה העות'מאנית. תבוסותיו של צבא האימפריה בחזיתות שונות באירופה החלישו את כוחו של השלטון המרכזי, והשליטים המקומיים, שייח'ים ומנהיגי שבטים הגבירו את כוחם באזורים שבשליטתם. כך למשל, פרצן מרידות קשות ברחבי ארץ ישראל נגד שליחי הסולטאן, כאשר באו לגבות מיסים. בירושלים פרצה מרידת מס גדולה בשנים ה'תס"ג-ה'תס"ו (1706-1703), שהוכנעה לבסוף על ידי גייסות עות'מאניים, שהטילו על העיר מצור ופרצו אליה.
מצב היהודים בירושלים באותה עת היה בכי רע. חובותיהם לשלטונות גדלו מאוד, ורבים הסתתרו בבתים ובמערות כאשר קצרה ידם מלשלמם. בצר להם פנו יהודי ירושלים לפרנסי קהילת קושטא, הקרובים לחצר הסולטאן. כך קם ועד קבוע לעזרת ירושלים והיישוב היהודי בשם: "ועד גבירי ופקידי ארץ-ישראל בקושטא", שכלל שבעה חברים, שהיו מפרנסי הקהילה וממנהיגיה. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה סילוק החובות למוסלמים, והסדרת מעמדו של הוועד בצו סולטאני - "פירמן" מיוחד. לאחר מכן, הנהיג הוועד סדר חדש, מיסים והגבלות בירושלים, אשר נוהל באמצעות אדם מטעמם. הארגון החדש תרם להתחדשות זרם עלייה דק, שכלל גם סוחרים. רבים השאירו את מרבית רכושם בגולה ונהנו מפירותיו, שנוהלו על ידי קרוביהם.
היישוב היהודי הקטן התפתח בהדרגה, במידה רבה על ידי זרם העולים, אף שחלקם חזרו לגולה, אשר .
לעומתם האשכנזים, לאחר מותו הבלתי צפוי של רבי יהודה החסיד, נותרו עם חובות גדולים על מיזם ההתיישבות שלהם לבנאים העֲרָבים. בעקבות חובות אלו, נימנע מהיהודים האשכנזים במשך כמאה שנים לגור בירושלים, מאחר שבבואם היו נאסרים על ידי השלטונות בדרישה לתשלום החובות. בעקבות כך נאלצו האשכנזים שהתעקשו לגור בירושלים להתחזות לספרדים, כפי שהעיד ר' משה הירושלמי:
היישוב היה רובו ככולו "ספרדי", ומתי מעט יהודים "איטלקים" ו"אשכנזים", היוו "מיעוט בלתי-ניכר, (ש)הסתגל במידה רבה אל הרוב, דהיינו אל היישוב הספרדי. הן מבחינת לשון הדיבור המתהלכת והן בנוגע ללבושם, מנהגיהם ונימוסיהם; רק על נוסח התפילה ועל ההברה האשכנזית המיוחדת לא ויתרו".
בגליל הסתמנה צמיחה כלכלית בשנת 1740, עם עליית רבי חיים אבולעפיה מאיזמיר בלוויית חבורה שכללה עשרות אנשים. הוא חידש את היישוב בטבריה בברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, ודאג למקורות פרנסה ליושביה. ביוזמתו נבנה בטבריה בית כנסת מפואר, נסללו דרכים, הוקמו חנויות, בית בד לשמן שומשומין ובית מרחץ. כמו כן, נרכשו ביוזמתו קרקעות בכפרים שפרעם, פקיעין וכפר יאסיף. התשתית שבנה הקלה על קליטתם של ראשוני העולים בגל עליית תלמידי הבעל שם טוב. הידיעה על חידוש היישוב היהודי בטבריה הגיעה לגולה, והביאה בתקופתו של אבולעפיה להתגברות העלייה לארץ. הוא סייע בקליטתם של עולים מטורקיה, מצפון אפריקה וממזרח אירופה.
רבי חיים בן עטר עלה עם משפחתו ועשרות תלמידיו ממרוקו בשנת תק"א (1741), ולאחר שנה הוקמה ישיבתם שנקראה: "מדרש כנסת ישראל".
גם רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, עלה עם משפחתו מהולנד יחד עם כמה מתלמידיו בשנת 1743.
עם זאת צרות שונות המשיכו לפקוד את הארץ ולפגוע באוכלוסייתה. ב-30 באוקטובר וב-25 בנובמבר 1759 התרחשו שתי רעידות אדמה גדולות בצפון הארץ. ההערכה היא שרעידת האדמה הראשונה הייתה בעוצמה 6.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט ורעידת האדמה השנייה הייתה בעוצמה 7.4. הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה, והאחרונה הורגשה אף במצרים. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000 - 40,000 איש מכלל האוכלוסייה במרחב העות'מאני בו פגע הרעש, אלפים מהם בארץ. רעידה אחת התרחשה בצפת והשנייה בבקעת הלבנון. היה הרס בצפת, בטבריה, בסאסא, בגוש חלב, בעין זיתים בסג'רה, בעכו ובנצרת. רעידה נוספת התרחשה גם במיצד עתרת, וחציו זז בחצי מטר. בעכו פגעו גלי צונאמי בגובה 2.5 מטר מעל בתי המגורים (עכו מוגבהת וחלקה אף מוגן בחומה).
שלהי המאה ה-18
עליית החסידים בשלהי המאה ה-18, סימנה את ראשית התרחבותו של "היישוב הישן" בעת החדשה. לדעת ההיסטוריון יצחק בן-צבי: .
ראשוניה היו, כנראה, רבי אלעזר רוקח מבראד וחבורתו, שהתיישבו בשנת ת"ק (1740) בצפת, בטבריה, ואחר כך בירושלים.
ב-1747 עלה גיסו של הבעש"ט, רבי אברהם גרשון מקיטוב, והצטרף לישיבת המקובלים בית אל שנקראה אז בשם "מדרש חסידים", ונוסדה עשר שנים קודם לכן על ידי רבי גדליה חיון מטורקיה. רבי נחמן מהורדנקא, תלמידו של הבעש"ט, בא עם חבורת חסידים, יחד עם רבי מנחם מנדל מפרמישלן, באוניה באלול ה'תקכ"ד (1764). באותה שנה בנה הנדבן יעקב בן דוד זונאנה מקושטא אכסניה עבור עולי רגל יהודים ביפו, שבה יכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים.
אולם גל העולים ששינה את פני היישוב הקטן החל עם עלייתה של חבורת תלמידי המגיד ממזריטש בשנת 1777. אחריהם הגיע גל עולים בראשותו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק שמנה כ-300 חסידים. באותה שנה הגיעה גם קבוצה של כ-130 יהודים מצפון אפריקה. רוב החסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת, טבריה ופקיעין, בין השאר, כיוון שהישיבה בירושלים נמנעה אז מאשכנזים בשל חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד מראשית המאה. בנוסף, נתקלו העולים החסידים בדחייתם של מתנגדי החסידות בארץ, שחשדו בהם כמאמינים במשיחיותו של שבתאי צבי (שנפטר בשלהי המאה ה-17). בשנת 1788 הקים רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד, את כולל חב"ד בארץ. רבי נחמן מברסלב הצליח להגיע לארץ בשנת 1798 ולשהות בה זמן קצר.
המאה ה-19
במרוצת המאה ה-19 התחוללו תמורות רבות ביישוב היהודי, חלקן בעקבות התפתחות המדע, התחבורה, התיעוש והפוליטיקה העולמית, וחלקן בשל התגברות עלייתם של יהודים לארץ והתגוונות צורות התעסוקה שלהם. רוב היישוב התגורר ברובע היהודי בירושלים, שרובו היה עדיין חרב בראשית המאה ה-19, ושררו בו עזובה ועוני, אולם התאכלס בהדרגה. חלק ניכר מהיישוב התקיים על כספי החלוקה, שכן אפשרויות הפרנסה היו מצומצמות וכרוכות בקשיים רבים. במהלך המאה גדל בהתמדה מספר היהודים שעסקו במסחר, במלאכה, ובמקצועות חופשיים, כמו רפואה ורוקחות. רוב בעלי האומנויות היו "ספרדים".
שלושת העשורים הראשונים
בראשית המאה ה-19 הייתה מרבית אוכלוסיית ירושלים מבני עדות הספרדים ויוצאי ארצות האסלאם, אך עם גידול העלייה, התרחבה בה גם הקהילה האשכנזית. היהודים האשכנזים התפצלו ל"כוללים", הן על פי ארצות מוצאם והן על פי התפלגותם בגולה. מ-1808 הגיעו עולים רבים מליטא לארץ ישראל. גל עלייה זה, שכלל מאות עולים ובהם משפחות צעירות, כונה "עליית תלמידי הגר"א" בשל היכרותם וקרבתם של העולים לגר"א ולמשנתו. תלמידי הגר"א וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים". תלמידי הגר"א ייסדו לאחר עלייתם את "כולל הפרושים"; הכולל הראשון שהוקם בירושלים וכונה גם "כולל וילנא". לאחר שהסדירו את דרישות הנושים, וכפועל יוצא את מעמד האשכנזים בירושלים אצל השלטונות, הקימו מחדש את בית הכנסת החורבה ברובע היהודי. גם בעדה הספרדית חלו פילוגים ופיצולים עם גבור עליית בני עדות המזרח השונות. ומבין הספרדים, ראשונה התפלגה "העדה המערבית" של יוצאי צפון אפריקה בשנת תרי"ד (1854).
מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי סייעו לצמיחתו של היישוב היהודי, ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב, הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ, הידלדלו שוב קהילות היהודים הגדולות.
עול מיסים כבד רבץ על היהודים. מלבד המיסים שהוטלו על כלל האוכלוסייה, הח'ראג' והג'אפר (מס שמירה שהוטל על העוברים בדרכי הארץ), חויבו יהודי ירושלים בשלושה מיסים נוספים, כמאמיני "דת נסבלת"; ולאחר "מרד הפלאחים" בתקפ"ה (1825), חויבו במיסים נוספים. הנטל הכבד הביא להרעה במעמדם הכלכלי והחברתי הכללי. הכומר האירי ו"ב לואיס, שביקר בשנת תקפ"ד (1824) בארץ, התרשם כי . עוד סיפר: . לואיס סיפר גם על מצב היהודים הנוהגים לעלות לקברי צדיקים: "מתנפלים עליהם בגסות וגונבים כל אשר להם, ואם ינסו היהודים להתנגד, יכּוּם עד מוות. ואין דבר זה נעשה בידי שודדי־דרכים או בדווים, אלא בידי אותם האנשים הרואים אותם ומשוחחים איתם יום־יום".
במקביל המשיכו להגיע חבורות עולים לארץ, ומהם שרכשו קרקעות במקום יישובם. הרב חיים ישועה בג'איו ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, רכש בשנת תקס"ז (1807) קרקעות בעיר, ובהן נכללו תל רומיידה וקבר רות וישי, והעבירן כתרומה לידי הקהילה. בתקע"ז (1817), הגיעו עולים מצפון אפריקה והתיישבו בגליל ובחיפה, בהם משפחת עבו מאלג'יר, שבניה היו רבנים וסוחרים. בשנות העשרים של המאה ה-19, קיבל רבי שמואל עבו ממשפחת ששון מונופול למסחר בצבע הבגדים אינדיגו הגדל בארץ ישראל ובסביבתה. בשנת תק"ף (1820) הקים ישעיהו אג'ימן את בית אג'ימן ביפו כאכסניה ליהודים הבאים לארץ דרך נמל יפו.
משנת 1822 התיישבו חסידי חב"ד בחברון, אחד מהם, ר' ישראל יפה "המדפיס מקפוסט", נטע בה כרם גפנים. ולימים סייע לשקם את בית הדפוס של ר' ישראל ב"ק מהגליל, שהיה בית הדפוס העברי הראשון בהיסטוריה של ירושלים.
ממוזער|220px| איור מעובד של משכנות שאננים, המאה ה-19
תמורה חשובה במצב היישוב התחוללה בעקבות יוזמותיו ומפעליו של משה מונטיפיורי שסללו דרך להתרחבות וליוזמה יהודית ברחבי הארץ, הגם שחלקן לא יצא אל הפועל. ביקורו הראשון של מונטיפיורי היה בשנת תקפ"ז (1827). הוא ירד עם בני לווייתו בנמל יפו, ומשם עלו על גבי גמלים לירושלים ולקבר רחל. בין השנים 1839–1875, ערך מפקדים בקהילות היהודים בארץ על ארגוניהם השונים, ויזם תוכניות סיוע ופיתוח רבות לשינוי מצבו של היישוב היהודי בכללו. מונטיפיורי סייע ל"יישוב הישן" לשנות חלק מאורחות חייו, ולהוציא מן הכוח אל הפועל יוזמות יישוביות קיימות, שנכשלו בהיעדר ידע מקצועי או אשראי. רבות מתוכניותיו, שעליהן שוחח עם שליטים טורקיים מקומיים, קונסולים זרים, ומנהיגי הקהילות, נסובו על הקמת "מושבות חדשות", בעיקר בגליל "בסביבות צפת ... כי יש שם יערי עצי זית כבירים לימים מאד, כרמים, אדמת מרעה, המון מעיינות ומים טובים. גם תאנים, אגוזים, שקדים, תותים וכו' וגם שדי תבואות: חטים, שעורים ועדשים". בין מפעלותיו, הקים בירושלים בתי-ספר למלאכה לנערות, בית חרושת לאריגה, טחנת קמח, ויזם את הקמת השכונה "משכנות שאננים" בירושלים (1860), השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. בשנת 1874, "לציון יום הולדתו ה-90, נוסדה קרן "מזכרת משה" למפעלי פיתוח בארץ-ישראל ובהקשר לכך בא מונטיפיורי בשביעית לארץ בגיל מופלג זה".
שנות השלושים
ממוזער|220px|טבריה והכנרת, בציורו של אדריאן אגרון, בשנת 1837
ישראל ב"ק הקים בשנת תקצ"ד (1834) יישוב וחווה חקלאית על הר מירון, שנקרא אז "ג'רמק", ובו ישבו כחמש עשרה משפחות יהודיות. לאחר שנים ספורות פעל באזור רבי שמואל עבו, בסיוע מונטיפיורי. הוא רכש קרקעות בגליל, ואף את חלקת קבר רבי שמעון בר יוחאי, והקים עליה את מבנה בית הכנסת. עד ראשית שנות השמונים רכשו בני משפחת עבו קרקעות בשטח של אלפי דונם בגליל ובמורדות דרום הגולן, שרובן נמכרו אחר כך ליהודים מאירופה, ועליהן הוקמו בשנת תרמ"ב (1881) היישובים ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן, מחניים ועין זיתים.
אברהם שלמה זלמן צורף השיג בשנת תקצ"ו (1836), בעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא שמאשר לאשכנזים להתיישב בירושלים. והללו הגישו כתב בקשה לקבלת רישיון לקנות נכסים וקרקעות לחקלאות. בקשתם נדחתה בהסתמך על דיני השריעה וכן על החלטה קודמת של מועצת המג'ליס הירושלמית שלא להתיר להם לרכוש אמצעי ייצור חקלאיים, ולאפשר להם רק זכויות של בני חסות, כמו עיסוק בייבוא ובייצוא של סחורות.
מונטיפיורי אף ניסה ליישב מספר משפחות איכרים בגליל. ההיסטוריון יצחק בן-צבי תיאר:
.
מרדכי סלומון חכר בשנת תקצ"ט (1839), יחד עם שותף מהעדה הספרדית, קרקעות בכפר הערבי אל מנסורה (בקרבתו הוקמה בהמשך המושבה עקרון-מזכרת בתיה), והקים בו חווה חקלאית. הוא תכנן תוכנית מפורטת בדבר ייסוד יישוב חקלאי לפרנסת יהודי ירושלים בארץ ישראל, והגיש אותה למשה מונטיפיורי שערך אז מסע בארץ, ובנוסף כתב שורה של תזכירים והצעות דומות.
שנות הארבעים
בעשור זה נוסדו מספר מוסדות ומפעלות נודעים בירושלים, בהם בית הדפוס העברי הראשון בירושלים של ישראל בק, שהוקם בשנת 1841. מלון "קאמיניץ", שראשיתו בשנת 1842, כאשר מנחם מנדל מקאמיניץ ורעייתו ציפה ייסדו את "בית הכנסת אורחים" ליד מגדל דוד, ולאחר מכן, בתוך העיר העתיקה, הקימו אכסניה גדולה ומאפייה ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה חלדיה) ליד ישיבת תורת חיים. ב-1848 הוקמו יקבי משפחת שור.
על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה) ניטע פרדס גדול על ידי רבי יהודה הלוי מרגוזה, רבה של העיר יפו, עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, לאחר שרכשו שטח של 103 דונם. פרדס זה שכן בקרבת המשק והגן החקלאי שהקים גר הצדק פטר דוד בן אברהם קלאסן עוד קודם לכן. מאוחר יותר, בשנת ה'תרט"ו (1855), נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי במטרה להעסיק בו יהודים. ולפיכך כונה על שמו.
שנות החמישים
ממוזער|220px|בתי ניסן ב"ק, שכונה יהודית ליד שער שכם, 1925
שנות החמישים התאפיינו בהמשך רכישת קרקעות ובבנייה. האחים שלמה, רפאל וחיים אמזלג רכשו קרקעות ברחבי הארץ, שנרשמו על שמו של נתין עות'מאני, בשל החקיקה העות'מאנית שמנעה זאת מנתינים זרים. לאחר הרפורמה בחוקי הקרקעות המשיכו ברכישותיהם.
בירושלים נרכשה קרקע מצפון-מערב לעיר העתיקה על ידי ג'יימס פין, הקונסול הבריטי, בשנת תרי"א (1851). הוקמה בה חווה חקלאית וכרם שהועסקו בהם יהודי ירושלים. באתר, שנקרא כרם אברהם, הוקם בית כנסת, וכן גת, מחצבה, וקולומבריום. בנוסף, נרכשו קרקעות בארטאס בקרבת בריכות שלמה ובמקום התקיימה חווה חקלאית בה עבדו יהודים מומרים במשך כ-13 שנה.
בימי מלחמת קרים (1853-1854) ואחריה גבר כוחם של הקונסולים והורחבה משמעות הקפיטולאציות עד כדי כך שיכלו לקבל תחת חסותם לא רק את נתיני ארצותיהם אלא גם קבוצות אנשים אחרות, מצב זה השפיע במידה רבה על ארגונם הפנימי של יהודי היישוב הישן. בעוד היהדות הספרדית שמרה על איחודה, האשכנזים התפצלו למספר רב של כוללים.
ב-1854 ערך אלברט כהן מנהל פעילות הצדקה של הברון ג'יימס מאיר רוטשילד, את מסעו הראשון בארץ ישראל ובארצות האזור לבקשת הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לבחינת מצבם של היהודים בהן. בעקבות מסעותיו אלה ישפיע על בניית תשתיות קהילתיות חשובות כבתי חולים, מוסדות חינוך ומוסדות סיוע.
מפעל אריגה קטן בירושלים ללימוד מלאכה זו לצעירים ולצעירות הוקם בשנת 1854 על ידי מרדכי סלומון, לאחר שלמד באנגליה את מלאכת האריגה בעזרתם של משה מונטיפיורי והברון רוטשילד. באותה שנה, בשל פעילות המיסיון, הקים הברון ג'יימס מאיר רוטשילד בחסות ממשלת אוסטריה בית חולים יהודי בעיר העתיקה בירושלים, שנשא את שמו.
בשנת ה'תרט"ו (1855) רכש משה מונטיפיורי בהיתר מיוחד מהשלטון מגרש גדול מעל בריכת הסולטאן מול הר ציון, ובשנת 1860 נבנתה בו השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. על פיקוח הפרויקט וביצועו הופקד יצחק פיתוחי חותם רוזנטל. סמוך לשכונה נבנתה טחנת הקמח. באותה שנה הוקם בית הספר למל על ידי ד"ר לודוויג אוגוסט פרנקל.
תמורה משמעותית התחוללה כשנחקק חוק עות'מאני ראשון שחייב הסדרת רישום זכויות היחיד במקרקעין בשנת תרי"ח (1858), ומאז החלו השלטונות ברישום מקרקעין בארץ ישראל. מאוחר יותר גם אושר לנתינים זרים יחידים לרכוש מקרקעין על שמם בארץ, אם כי גם אחר כך היו הגבלות שונות בנוגע לזכויות של בעלי קרקע ואופן השימוש בה בהתאם למעמדה המשפטי.
בשנת ה'תרי"ט (1859) החלו בני משפחת סלנט לגדל אתרוגים באופן מסחרי על מנת לשווקם ליהודי התפוצות. מאוחר יותר בשנות ה-70 התקיים פולמוס גדול בין מגדלי האתרוגים הירושלמים בני העדה האשכנזית לבין מגדלי האתרוגים מיפו בני העדה הספרדית.
שנות השישים
בשנת 1860 החל תהליך יציאת היהודים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה ובניית השכונות החדשות שלהם - משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, מאה שערים ואבן ישראל.
ממוזער|220px|שער הגיליון הראשון של חבצלת, עיתונם של ישראל ב"ק וישראל דב פרומקין, 3 ביולי 1863, י"ד באב תרכ"ג.
התרחבות היישוב והתפתחותו התרבותית כללו ייסוד עיתונות ומוסדות חינוך. בשנת תרכ"ג (1863) החלו לצאת לאור העיתונים "הלבנון" ו"חבצלת". שנה לאחר מכן הוקם בירושלים בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד, הראשון ששפת ההוראה בו הייתה השפה העברית.
באותה שנה התקיימה בירושלים אספה רבתי, ביוזמת השד"ר חיים צבי שניאורסון ובהשתתפות הראשון לציון חיים דוד חזן, של נכבדי קהילות העיר. האספה עסקה בשאלות העסקת פועלים חקלאיים מהיישוב היהודי, איתור קרקעות לעיבוד חקלאי, השגת רישיון לכך מהשלטונות העות'מאניים, והאמצעים למימון המיזמים הללו. בעקבות האספה הודיעו כמאה משפחות על רצונם לעבור לעבודת אדמה. אולם המיזם לא יצא לפועל בגלל דעיכתו של הגוף שנועד לממן אותו: ה"חברה ליישוב ארץ ישראל" בפרנקפורט. הנסיגה מהתוכנית באה גם בשל הרעה ביחס השלטונות, בשנת 1864, שכללה גם הוראה לסגור את שני העיתונים העבריים שהיו באותה עת בארץ.
בשנים תרכ"ה-תרכ"ו (1865-1866) סבל היישוב בכל הארץ מבצורת, ממספר התקפות של נחילי ארבה, וממגפת כולרה. מצב זה הביא אף את התומכים והקוראים להתפתחות היישוב להודיע כי לא עת היא לבנות בתים ולקנות שדות, אלא להושיט עזרה דחופה לרעבים ולחולים. באותה שנה הקימו שניארסון ועזריאל זליג הויזדורף את "חברת יהודה וישראל" שפעלה להקמת מחסן לאגירת חיטה ופחמים בירושלים; בקיץ כאשר מחירם היה זול אגרו, כדי למוכרם במחיר נוח לעניים בחורף. האגודה קיבלה תמיכה משמעותית מקונסול פרוסיה, והמחסן, שהתקיים לאורך זמן, הקל על תושבי העיר העניים, יהודים ומוסלמים. עקב המגפה תיקנו רבני ירושלים תקנה שלא לנגן בכלי נגינה בחתונות.
שכונת מחנה ישראל הוקמה ממערב לחומה על ידי אנשי "העדה המערבית" יוצאי צפון אפריקה, ושנתיים אחר כך נוסדה השכונה היהודית נחלת שבעה בדרך אל שער יפו. לאחר שנה החליטו מנהיגי קהילת "הפרושים" להקים בית חולים באמצעות חברת "ביקור חולים". לצורך כך נרכש מגרש ועליו שני בתים ומרתף, ובו שוּכן בית החולים ביקור חולים בחסות הקונסוליה הגרמנית שבעיר.
ממערב לירושלים, על אם הדרך מירושלים ליפו, נרכשו קרקעות בשנת תר"ך (1860), שעליהן הוקמה לאחר שנים המושבה מוצא. יהושע ילין סיפר בזיכרונותיו על הרכישה, שכללה גם מערה, מעיינות, וכרם זיתים בכפר הערבי קאלוניה. הרוכשים, אנשי ירושלים, נעזרו בקונסול הבריטי ג'יימס פין. כאשר התבשרו תושבי המקום על העסקה, הם הציעו למכירה שטחי קרקע נוספים. בשל הבצורת נטשו חלק מתושבי הכפר לעבר הירדן ולחורן שבסוריה, וכך נרכשה הקרקע שכונתה "ארץ' אל-בזוניה". גדר אבנים הוצבה מסביבה, והחזקה עברה לידי הרוכשים היהודים.
בשנת 1871 הקים ילין בשטחו חאן ואת בית הכנסת העתיק במוצא, שהפכו לתחנה חשובה לשיירות שנעו בין יפו לירושלים.
בשנים אלה בקירוב העביר משה בן יונה מחרסון את בית המלאכה שהקים בירושלים לייצור סיד ולבנים אל המשק של גר הצדק פטר דוד בן אברהם קלאסן ביפו.
עם גידולה והתפתחותה של הקהילה היהודית ביפו, יזם הרב יהודה הלוי מרגוזה בשנת 1863 את הקמת "ועד העיר יפו", שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שקם לא על בסיס עדתי-קהילתי, והיו שותפים בו ספרדים ואשכנזים, חסידים ופרושים יחד. אחת מפעולותיו הראשונות הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים" ביפו. בעזרת חברת כי"ח שבפריז הקים הוועד בעיר את בית הספר לבנים בשנת 1868.
בשנת 1866 הקים חיים שמרלינג שהיה ממייסדי הקהילה האשכנזית ביפו, את עמילות המכס שמרלינג, שירות חדש שלא היה קודם לכן בנמל יפו, לצורך טיפול בפריקת סחורות ייבוא מהאניות, שחרורן מהמכס, שילוח למזמינים ברחבי הארץ, וכן הטענת סחורות ייצוא על האוניות בנמל. באותן שנים גם הקים ביפו מפעל לייצור טבק וחברה למסחר בטבק.
שנות השבעים
ממוזער|220px|ליד נמל יפו, 1873
בשנות השבעים התגברה היציאה מן החומות, הוקמו שכונות חדשות בקרקעות במערב ירושלים, והוכנו תוכניות מרחיקות לכת במושגי אותה עת ברחבי הארץ. מקימי השכונות החדשות והמושבות נאלצו להתגבר על התנגדות עזה של חלק מהמנהיגים וקובעי דעת קהל ביישוב. רבים חיפשו דרך לאורח חיים עצמאי ויצרני, פרנסה מחקלאות ומעבודת כפיים.
כך למשל כתב יוסף מיוחס בספר זיכרונותיו:
בשנת תרל"ד (1874), הוקמה שכונת מאה שערים על ידי "חברת מאה שערים" שמנתה אז 177 חברים. שכונה זו הייתה הגדולה והמרוחקת מחומות העיר העתיקה מכל שאר השכונות שהקימו היוצאים מהחומות עד אז.
אנשי "ועד העדה הספרדית בירושלים" ו"כנסת ישראל" רכשו קרקעות בסביבות מערת שמעון הצדיק, ו-15 שנה מאוחר יותר הוקמה באתר שכונה ובה חלקות לגידול זיתים ולעיבודם.
בסמוך ליפו הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי "מקוה ישראל" על ידי קרל נטר, שליחה של חברת "כל ישראל חברים" בארץ. ביפו נוסד באותה שנה בית הכנסת האשכנזי הראשון, וב-1876 הקים חיים שמרלינג את הבתים הראשונים מחוץ לחומות יפו.
בשנת תרל"ח (1878) הקימו אנשי ירושלים, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד גוטמן ויהודה ראב, את המושבה פתח תקווה, על קרקעות שנקנו סמוך לכפר הערבי אומלבס שליד מעיינות הירקון. כמושבה היהודית הראשונה בארץ ישראל, זכתה פתח תקווה לכינוי "אם המושבות". זמן קצר לאחר הקמתה ננטשה פתח תקווה בשל מחלתם של המתיישבים במלריה, משום שנעקצו מיתושים שנפוצו בביצות שנוצרו משיטפונות נחל הירקון סביב המושבה, וכן בעקבות התקפת השכנים הבדואים. המושבה הוקמה מחדש בראשית העלייה הראשונה.
אנשי ירושלים תכננו תוכניות התיישבות גם ממזרח לעיר. יהושע ילין חכר אדמות בשותפות עם בייניש סלאנט ויצחק גולדשמידט, באמצעות קשרים עם בדואים בעבר הירדן המזרחי, כדי לגדל בהם תבואה. אך לאחר כשנתיים, עקב פרישת שותפיו, נאלץ גם הוא לפרוש. שמעון ברמן הקים את "חברת הארץ הקדושה". הצטרפו אליו כ-150 מתושבי טבריה בניסיון שלא צלח להקים התיישבות חקלאית בחלקו התחתון של נחל צלמון.
הוקמה החברה לקניית אדמת יריחו בשנת תרל"ב (1872). בין חברי קבוצת הרכישה היו הרב מאיר אוירבאך, יואל משה סלומון, יהושע ילין והרב בנימין סלנט. כוונת מקימיה הייתה לרכוש קרקעות בכיכר הירדן ליד יריחו מידי השלטונות העות'מאנים ואת קרקעות דוּראֵן, לימים המושבה רחובות. החברה ניסתה לרכוש קרקעות גם בחברון, אך ניסיונותיה הושמו לאל על ידי השלטונות העות'מאניים.
החלה "יציאה מן החומות" גם בעיר חברון, עם עליית קבוצת עולים מטורקיה, בראשות הגביר חיים ישראל רומנו. הם התיישבו מחוץ לתחומי הרובע היהודי (לא הייתה חומה לעיר), ואליהם הצטרפו משפחות סלונים, ריבלין ואחרות. באותה שנה גם הוקמה "החברה לעבודת האדמה וגאולת הארץ".
אליעזר רוקח מצפת רכש עם חבריו בני היישוב הישן מחצית מקרקעות הכפר הערבי ג'אעונה, וב-1878 התיישבה במקום קבוצה של 17 משפחות יהודיות מצפת וקראה ליישוב היהודי החדש גיא אוני. גיא אוני ננטשה אף היא לאחר תקופה קצרה (חוץ ממשפחות קלר, פרידמן, ושוורץ), ושוקמה ב-1882 בשמה החדש, ראש פינה.
אל התנופה הכלכלית היחסית נלוותה גם התפתחות תרבותית, ובשנת תר"ל (1870) החל להופיע שוב עיתון "הלבנון".
בשנים 1876–1879 פרסם איש ירושלים יהושע שטמפפר בעיתון ג'ואיש כרוניקל, שיצא לאור בלונדון, 15 מכתבים וסיכומים בענייני מצבו של "היישוב הישן" וניסיונותיו להתיישבות, זאת לאחר שהיה מעורב בניסיונות לרכוש קרקעות באזור יריחו, רמלה ובשטחים שבין חברון לבית ג'יברין.
שנות השמונים
ממוזער|220px|איגרת תודה של חברי "פתח תקווה" בירושלים אל מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל ונציג חברת "כל ישראל חברים", שמואל הירש, אלול תרמ"ד, ספטמבר 1884
ממוזער|220px|הצבי, אחד מעיתוניו של אליעזר בן יהודה שיצא לאור בירושלים. צילום שער משנת תרמ"ה (1885)
בשנות השמונים של המאה ה-19 היה הרובע היהודי בירושלים מרכז החיים היהודיים בירושלים ובארץ בכלל. אולם הגידול באוכלוסייה היהודית והכללית הביא לצפיפות דיור רבה ולתנאי תברואה גרועים. התושבים היהודים סבלו מנגישׂתם של בעלי הדירות הערבים, ומהאמרה מתמידה במחירי השכירות של הדירות. כל אלה זירזו את תהליך היציאה מהרובע, תחילה לבתים ודירות שנרכשו ברבעים אחרים שבין החומות, במיוחד ברובע המוסלמי.
אט אט התגברה הבנייה היהודית בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות. היוצאים התגברו על התנגדות עקרונית לכך מצד רוב ראשי הכוללים, על הרגלים מימים ימימה, על בעיות ביטחון ללא הגנת החומות, ועל קשיי מימון להקמת השכונות החדשות. הם הצליחו לארגן קבוצות גדולות יחסית להתיישבות החדשה.
על פי האומדנים המקובלים במחקר, התגוררו בשנת תרמ"ט (1889) כ-6,240 יהודים בשכונות ירושלים שמחוץ לחומות.
אנשי ירושלים שלחו ידם גם בהקמת בתי עסק למלאכה ולתעשייה זעירה. כך למשל, בשנת 1880 הקימו יהושע ילין ויחיאל מיכל פינס מפעל לרעפים במוצא.
ממוזער|220px|יהודים ספרדים, שנות התשעים של המאה ה-19
ממוזער|220px|בית הכנסת העתיק מוצא, שנות התשעים של המאה ה-19
ממוזער|220px|שער יפו בחומת העיר העתיקה בירושלים, 1898 בערך
הכלכלה ו"החלוקה"
"החלוקה"
רוב אנשי היישוב הישן נשענו על מגבית מעות א"י, ונדבנות, אשר שלחו להם כתמיכה שנקראה "החלוקה" (משום שחוּלקה, אמנם באופן לא שווה, בין חברי הקהילות). יהודי הארץ ראו עצמם ראויים לכספי "החלוקה", בשל ישיבתם בארץ, עיסוקם הרוחני בלימוד התורה, ובשל תפילותיהם לשלום כל עם ישראל, שבכך, להשקפתם, הם מקרבים את הגאולה.
הסוציולוג מנחם פרידמן תיאר בספרו חברה ודת, האורתודוקסיה הלא ציונית בארץ ישראל את התפיסה הרווחת באשר לכספי החלוקה:
.
מוסד השד"רות, שבאמצעותו תמכו יהודי הגולה ביהודי ארץ ישראל, השתכלל בתקופה העות'מאנית, גם בהתאמה להתרחבותו של היישוב. שד"רים רבים נשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה, אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ, והיו שנשלחו אף לקהילות רחוקות, כגון למרכז אסיה, לארצות הברית, ואפילו לאוסטרליה. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ולגאולת קרקעות. במהלך המאות ה-18 וה-19 התחוללו תמורות משמעותיות במנגנון גיוס הכספים בעקבות הקמת גופים ייעודיים וריכוזיים בקהילות מרכזיות בגולה לשם כך.
בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, שעל פי המסורת ראשיתו בהנהגת הרמב"ן, עמד ראש חכמי ירושלים, שבהמשך כונה בתואר הראשון לציון. נושא משרה זו הוכר, החל משנות הארבעים של המאה ה-19, כחכם באשי, היה לנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאניים, ונחשב כסמכות עליונה בכל ענייני הדת היהודית. סמכות זו העלתה את החכם באשי על פני רבנים אחרים וגם את מעמד העדה הספרדית על פני עדות אחרות.
ועד העדה השתדל לדאוג לקהילות ברחבי הארץ. כך למשל, עקב דלדולה של הקהילה היהודית בשכם, תיקנו רבני ירושלים, בסביבות שנת 1785, שכל עולה רגל המבקר בקבר יוסף ישלם לקהילה ארבעה גרושים, ומבקרים בירושלים שאינם עולים לשכם יתרמו לקהילת שכם גרוש וחצי. בנוסף, בשנת 1726 נוסד באיסטנבול ועד פקידי קושטא - גוף כלכלי שהוקם על מנת לתמוך ביהודי ארץ ישראל בכלל וביהודי ירושלים בפרט.
בין הספרדים לאשכנזים היו קיימים הבדלים באופן חלוקת כספי החלוקה, אשר נבעו מתפיסות עולם שונות. הספרדים מסרו את הכספים למנהיגים ולתלמידי חכמים, ואילו האשכנזים חילקו את הכספים על פי מספר הנפשות ועל פי מפתח שלפיו שליש מהכספים הועברו לנזקקים, שליש לתלמידי חכמים ושליש למוסדות ציבור.
מוסדות החלוקה
"היחסים בין האשכנזים לספרדים בארץ הושפעו מן הריבוי הטבעי העצום של האשכנזים בעולם במאה ה-19, בלי גידול מקביל של היהודים בארצות האסלאם עקב זאת ירד היחס המספרי בין הספרדים והמזרחיים לבין האשכנזים לכדי 90:10. התרוששות קהילות הספרדים והמזרחיים לעומת התעצמות קהילות האשכנזים באירופה, באמריקה ובאוסטרליה, השתקפו במשאבים שעמדו לרשות כל אחת משתי העדות". בשנת 1798 הוקם במזרח אירופה ועד "רוזני וילנה", שבראשו עמדו "נגידים", גבאי קהילות, סוחרים ובנקאים יהודים עתירי ממון, ולצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה, שכולם פעלו בהתנדבות. לרוב הנגידים שעמדו בראש הארגון הייתה זיקה אל הגאון מווילנה. הפעילות העיקרית של הארגון הייתה איסוף כספים על מנת לחלקם ליהודים אשכנזים שעלו לארץ ישראל.
הקבוצה הראשונה שנהנתה מכספי החלוקה של "רוזני וילנה" הייתה קבוצת החסידים בראשותו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שעלתה בשנת 1778 והתיישבה בצפת. הקבוצה החסידית קיבלה תמיכה למרות הקו המתנגדי המובהק של הארגון. בהמשך תמך הארגון באופן פעיל גם בתלמידי הגר"א, שהגל הראשון של עלייתם היה ב-1808, והעניק גיבוי כלכלי לרוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל.
הארגון התקיים במהלך המאה ה-19, פעל בחשאי, והסתיר את רוב פעולותיו מעיני שלטונות הקיסרות הרוסית. השלטונות הרוסיים חשדו שמתקיימת פעילות יהודית בינלאומית בניגוד לחוק שאסר להוציא כספים מרוסיה למדינות אויב, כדוגמת האימפריה העות'מאנית.
עקב התמיכה הכספית והיכולת של הוועד לכפות על היהודים תקנון, הפך הוועד למנהל בפועל של ענייני היהודים בירושלים, והיה בעל השפעה גדולה גם על ועד העדה הספרדית בירושלים. מצד שני, שלוחי הוועד פעלו גם, ללא מעמד רשמי, בחצר הסולטאן העות'מאני על-מנת לייצג את ענייני יהודי ארץ-ישראל. כיוון שהוועד באיסטנבול כלל את העשירים והמכובדים שביהודי העיר, נטו השלטונות להאזין לטענותיהם, ובכך שופר מעמדם של יהודי ירושלים, מיסיהם הוקלו, והוכבדה יד השלטון המרכזי על השליטים המקומיים בארץ ישראל.
בראשית המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם. מטרתו של הארגון הייתה לאסוף כספים עבור אנשי היישוב הישן. הארגון התחיל כמקבילה אשכנזית לארגון שניהל את הקהילה הספרדית, "ועד פקידי קושטא" שפעל באיסטנבול.
את הארגון הוביל הבנקאי ההולנדי צבי הירש להרן, שפעל לייעול שיטות הגבייה. להרן שיפר את מוסד השליחים, בפועלו למיסוד שיטה להעברת כספים ישירה מהקהילות באמסטרדם לתושבי ארץ ישראל בדרכים בנקאיות. הארגון פעל על ידי קבלת התחייבויות מסודרות מהקהילות השונות, בניית תקציב שנתי, ויצירת מפתח לחלוקת הכספים בארץ-ישראל. הוא יצר מנגנון ריכוזי יעיל ולא התיר גיוס כספים על ידי שד"רים עצמאיים, כפי שהיה המצב קודם לכן.
מערכת גיוס הכספים היעילה והריכוזית הביאה לריכוז עוצמה רבה בידיו של להרן, שניצל זאת כדי להשפיע על היישוב בענייני חברה, כלכלה, חינוך, סעד וייעוד הכספים בארץ ישראל. להרן היה שמרן, התנגד בתוקף לתנועת ההשכלה, היה אחד מיריביו החריפים של משה מונטיפיורי במאבק על עיצוב דמותה של ירושלים, והתנגד לקשרי הפרושים עם מונטיפיורי. בין השאר, התנגד בתוקף להקמתו של בית חולים יהודי בירושלים, שכן חשש מהשפעתו של רופא יהודי שהתחנך באוניברסיטה אירופית על הקהילה הירושלמית.
בעקבות הבדלי השקפה ומטרות רבו המחלוקות ביישוב הישן, והתחוללה התפצלות הדרגתית בין העדות השונות לקהלים נפרדים. ומפני שיקולים של אופן חלוקת הכספים והפנייתם למימוש מטרות והשקפות שונות, הוקמו ונבדלו בקהילה הכוללים השונים.
בשנת 1837 הוקם כולל הולנד ודויטשלנד, אגודת יהודים יוצאי הולנד וגרמניה בארץ ישראל. יש הסוברים שאנשיו היו הראשונים שהתקוממו נגד סדרי החלוקה המקובלים. אחת מטענותיהם העיקריות הייתה נגד שמרנותם של אנשי ארגון הפקידים והאמרכלים (הפקוא"ם), שמנעו, לטענתם, מיהודי ירושלים את חידושי המודרנה.
בביקורו ב-1855 מצא מונטיפיורי 19 כוללים, בהם כולל חיבת ירושלים ליוצאי גליציה, כולל רייסין, כולל אונגרין, כולל ווהלין וכולל גורג'יסטן. ב-1860 הקים הרדב"ש את ועד העדה המערבית עבור יוצאי צפון אפריקה.
בין השנים 1858–1863 יצא הרב יעקב ספיר בשליחות קהילת הפרושים בירושלים להודו ולאוסטרליה, שהה בדרכו תקופת מה במחיצת יהודי תימן, ופרסם רבות עליהם.
ההיסטוריון מרדכי אליאב תיאר את התמורות ביישוב היהודי בארץ במאה ה-19: "במקורות-הקיום של היישוב הישן, חלו תמורות מרחיקות-לכת בשנים אלו, קיצבת-החלוקה של הכוללים השונים נצטמצמה ביותר בשל גידולו הניכר של היישוב. על אף גידולן הכללי של נדבות ארץ-ישראל. הקצבה הזעומה הייתה בבחינת לעג לרש לעומת זו של הכוללים המיוחסים, בייחוד של כולל הו"ד וכולל אונגארן. הפער הגדול יצר מתיחות חברתית ותחושת-קיפוח, ורבו ההתקפות הפומביות על הנהנים מן החלוקה, על אף הכנסותיהם ממקורות אחרים".
ביקורת ויזמות ציבורית
ממוזער|150px|מטבע של 500 קורוש ששוויין 5 לירות של האימפריה העות'מאנית, המאה ה-19
במקביל לתמורות המדיניות, הכלכליות והטכנולוגיות של המאה ה-19, התחולל שינוי באופי התרומות שנאספו אצל יהודי אירופה, והחלה להישמע גם ביקורת על אנשי היישוב הישן, שברובם המשיכו להסתמך על תמיכה חיצונית ולא עבדו למחייתם. אצל יהודי מערב אירופה החלה ביקורת נגד החלוקה, ומשלחת שביקרה בארץ ישראל בשנת תרל"ה (1875) פרסמה דין-וחשבון קטלני על "כל צורת קיומו וניהולו של היישוב היהודי בירושלים".
גם בקרב אנשי היישוב הישן היו מי שתבעו להפסיק את מנהג החלוקה, לעבור ליצרנות ("פרודוקטיביזציה"), ולהתחיל להתבסס על עבודת כפיים, מלאכה וחקלאות. בין הבולטים שספגו ביקורת מצד ראשי החלוקה היה רבי עקיבא יוסף שלזינגר.
ברחבי העולם היהודי פעלו ארגונים ואישים יהודיים נוספים למען היישוב הישן, בין השאר כדי להשפיע על תרבותו, כמו הארגון היהודי-הצרפתי כי"ח, הנדבנים לבית רוטשילד, ועד שליחי הקהילות מאנגליה שבראשם עמד משה מונטיפיורי, משפחת ששון מבגדאד וממומבאי, ואחרים.
עם כינונה של התנועה הציונית הממוסדת, נתנו מנהיגיה את דעתם על המצב הכלכלי של יהודי ארץ ישראל, ובכלל זה על "החלוקה" בהיבטיה השונים. כך למשל, העסקן הציוני לאו מוצקין הרצה לפני קהל משתתפי הקונגרס הציוני השני ב-1898:
.
אולם כבר בשנות הארבעים של המאה ה-19, החלו להופיע יוזמות כלכליות ציבוריות, ובהן ייסוד הבנק הראשון, "בנק ולירו", שהוקם על ידי השותפים יעקב ולירו, חיים אמזלג אנשי היישוב הישן, וג'אוקומו פסקל הארמני. סניפו הראשי פעל בעיר העתיקה סמוך לשער יפו, וסניפים נוספים קמו בערים יפו ודמשק. הבנק נסגר בראשית מלחמת העולם הראשונה, עם כלל הבנקים, בפקודת השלטונות העות'מאניים.
היחסים בין "היישוב הישן" לבין "היישוב החדש"
העדות באוכלוסייה היהודית בירושלים, בשנים 1913-1800 1800 1876 1891 1901 1909 1913 ספרדים 2,250 7,200 7,300 7,900 6,000 19,000 אשכנזים בתוך הספרדים 6,600 13,574 15,180 27,170 32,918 מערבים - - 2,280 2,420 1,500 1,987 גורג'ים - - 600 670 1,000 476 בוכרים - - 500 530 500 917 תימנים - - 1,068 1,288 3,000 2,874 פרסים - - - 230 1,200 בתוך הספרדים סך הכל 2,250 13,920 25,302 28,218 40,370 58,390
בין הבאים בגל העלייה שהחל בשנות ה-80 של המאה ה-19, שנקרא לימים "העלייה הראשונה", היו שניהלו עם אנשי היישוב הישן יחסים מורכבים, שקיטוב ומריבות מחד ושיתוף ואף יניקה הדדית מאידך, שימשו בהם בערבוביה.
רוב אנשי העלייה הראשונה שבחרו להתגורר בירושלים מתרמ"ב (1881), ביכרו שלא להתעמת עם אנשי "היישוב הישן". מלבד אליעזר בן-יהודה ואנשי ביל"ו, היו רובם ככולם שומרי מסורת, וההבדלים ביניהם בנושאי דת ומסורת לא היו רבים. אחדים ניסו אמנם לחולל שינויים ומהפכות, אך אלו נתקלו בהתנגדות רבה, וחלקם דעכו.
בשלהי המאה ה-19, בשנת 1897, תיאר החוקר והלשונאי איש העלייה הראשונה יהודה גור-גרזובסקי את התמורה המעטה והחשובה להרגשתו בעיר ירושלים:
רבים מאנשי "היישוב הישן" האשכנזי ומנהיגיהם התנגדו לתנועה הציונית ולהצעותיהם של הוגיה ומנהיגיה. לעומת זאת, בקרב הקהילה הספרדית הוותיקה היו גילויי אהדה לציונות, וכמה מעשיריה (כגון חיים אמזלאג) ועסקניה אף תרמו להתבססותה. בשנת 1883 פרסמו כמה מבני היישוב האשכנזי את קונטרס "קול מהיכל", שנשלח לרבנים באימפריה הרוסית, ובו הביעו התנגדות פומבית ראשונה לתמורות שמחוללים אנשי "היישוב החדש" בערים ובמושבות בארץ. וכך, גם "ב-1885 הובעה מצד חלק מהנהגת ה'יישוב הישן' התנגדות ציבורית למפעלם של חובבי ציון בארץ".
בשנים 1887–1888 פרץ הפולמוס סביב הביל"ויים. חלק מאנשי "היישוב הישן" החרדים האשימו את הביל"ויים בכך שאינם שומרי מצוות במקומות מגוריהם בכלל, ובמושבה החדשה שהקימו גדרה בפרט.
במקביל נוצרו בין אנשי שתי החברות, הישנה-הוותיקה והחדשה, בערים ובמושבות החדשות בארץ, קשרים ויחסי גומלין. רבים עברו מן הראשונה אל השנייה, ואף בלי להעתיק כלל את מקום מגוריהם, והיו שעשו את דרכם היישר אליה. רובד המשכילים יוצאי 'היישוב הישן' פעל ברובו בבתי-הספר החדשים שהוקמו, כגון בית הספר למל, ובית הספר של "כל ישראל חברים", ובעיתונות העברית המקומית, בהם: יוסף בר"נ מיוחס, אברהם מויאל, ישראל דב פרומקין, א"מ לונץ, יואל משה סלומון, אליהו ספיר, י' גולדמן, דוד ילין, א' כהן, חיים הירשנזון, י' מאיר, מ' כהן ואחרים. הם התוודעו ואף החלו לעבוד במשותף עם המשכילים מ"היישוב החדש". אלה היו מרוכזים בבתי הספר במושבות, בוועד הפועל של חובבי ציון ובעיתונות העברית, ביפו ובירושלים, ובהם: אליעזר בן-יהודה, יחיאל מיכל פינס, מ' שטיין, ישראל בלקינד, זאב יעבץ, דוד יודילביץ ואחרים. ההיסטוריון יוסף שלמון מציין כי "שיתוף-הפעולה כלל הוראה בבתי-הספר, הוצאת ספרי לימוד, עיתונים וספרי קריאה, הקמת ספריות ציבוריות וייסוד חברות לתחיית הלשון העברית. הניידות הגבוהה בין שני ה'יישובים' הגבירה עוד יותר את חששות ה'ישן' מה'חדש'. קשה לתאר את 'היישוב החדש' בארץ בשנות ה-80 וה-90, ועוד יותר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, בלי 'היישוב הישן' ויוצאיו, כדוגמת האישים שנזכרו למעלה - וכן ישעיהו פרס, שמעון רוקח, גד פרומקין, בני משפחת ריבלין בירושלים ובחברון, משפחת סלונים בחברון ורבים אחרים".
ב-1904, ראשית ימי העלייה השנייה, כאשר ביקר יצחק בן-צבי לראשונה בירושלים, הוא מצא מעט מעש ויצירה של אנשי "היישוב החדש" בעיר: 6-5 משפחות של מורים עבריים, חבורת צעירים שהייתה נאספת בחשאי, והשבועון של אליעזר בן-יהודה השקפה. אך משנה זו ואילך, התחוללה תמורה רבה בירושלים: החלה התיישבותם של אנשי "העלייה השנייה" בעיר ובארץ כולה. חלקם התייחסו בשלילה רבה אל מגזרים, מוסדות ואישים של "היישוב הישן". אנשי היישוב הישן נקטו מצידם בהתבדלות, בפעילות מנע ובשיטור עצמי, אך גם בהתקרבות ובסקרנות, עד כדי התערות גמורה באורחות החיים החדשים.
ירושלים עברה תמורה כתוצאה מהשפעתם ומעשיהם של אנשי "העלייה השנייה". נפתח סניף בנק אפ"ק של ההסתדרות הציונית שהעניק הלוואות פיתוח ליזמים תושבי העיר, התפתח ענף הדפוס, תחילה היו רוב עובדיו מבני "היישוב הישן", ואחר כך השתלבו בו גם אנשי "היישוב החדש". החלו לצאת לאור עיתונים עבריים חדשים, נפתח בית-העם שהיה מרכז לאספות והרצאות שרבות מהן הוקדשו לענייני האומה והשעה, נוסדה מערכת הוראה בבתי הספר ששפתה עברית לעומת היידיש הנהוגה בציבור האשכנזי הוותיק: גני-ילדים, בתי-ספר והגימנסיה העברית. נפתח בית הספר "בצלאל" ונוצרה סביבו קהילה של אמנים, פועלים, בנאים וסתתים. הוקמו הסתדרויות, ועדים ואגודות, חלקם גלויים וחלקם חשאיים: הסתדרות המורים, אגודת הספורט מכבי ומפלגות הפועלים. אנשי "הפועל הצעיר" החלו להוציא לאור כתב עת בשם זה בירושלים, ונעזרה בחבריה שלמה שילר ויוסף חיים ברנר. אנשי מפלגת "פועלי ציון" הוציאו כתב עת בשם "האחדות", שהודפס בבית דפוס בשם זה בירושלים. בין חברי מערכת "האחדות" היו יצחק בן-צבי, רחל ינאית, ישראל שוחט ודוד בן-גוריון.
בשנת תשי"ג (1953) נשא דוד בן-גוריון דברים במעמד 75 שנה לייסוד פתח תקווה:
.
מגמות בהיסטוריוגרפיה
ההיסטוריוגרפיה הישראלית נחלקה בין כמה דעות. בראשיתה שררה בה הגישה מחברת, אינטגרטיבית, שהדגישה את ערכן של רובדי היישוב היהודי לתקופתיהם; מייצגיה היו ההיסטוריון יצחק בן-צבי ובן-ציון דינור. מאז שנות השישים התפלגו החוקרים, בדבר חשיבותו של "היישוב הישן" כמניח יסודות ותשתית ליישוב היהודי החדש שהחל להיבנות מתחילת העלייה הראשונה.
ההיסטוריוגרפיה הישראלית תיארה את היישוב הישן כחברה שראשיתה, לכל המוקדם בשנת 1700, ועל פי דעה מרכזית, בשנת 1777, עם עליית החסידים; והתפוררותה בשנות מלחמת העולם הראשונה; אף כי רקמות חברה המשיכו עד 1948. משנות ה-60 של המאה ה-20 נשמעו קולות ביקורת על ההיסטוריוגרפיה וגם מתוכה, ובין השאר הושמעה הטענה כי הספרדים ביישוב הישן לא נחקרו ותוארו די וביחס למקומם המרכזי ביישוב, לעומת העיסוק המחקרי באשכנזים, הגם שמבחינת ותק בארץ, העדה הספרדית הייתה ותיקה וגם גדולה יותר מבחינה מספרית בתקופה ההיא ועד לשנות השמונים של המאה ה-19.
בספרות המחקר תוארה תדמיתו הלא מחמיאה של "היישוב הישן" החלה כבר בראשית המאה ה-19, הגם כי ביקורתם של רבים שאבה מעולם הרעיונות והמהפכה המודרניים. ההצעות לתיקונו של "היישוב הישן" שהונחו על סדר יומה של הציבוריות היהודית, הושפעו מרעיונות הלאומיות היהודית החדשה, ציונות, יצרנות (פרודוקטיביות) ועבודה; אלה הונחו כיסודות הרעיוניים של אנשי העלייה הראשונה שביקשה לכונן בית לאומי ויצרני בארץ ישראל.
מאז שנות השבעים של המאה ה-20 טענו החוקרים כי יש להטיל ספק במונוליתיות של דימויים אלו, וכי יש צורך לעמוד על הגיוון, ואף על הדמיון, בין שתי קבוצות אלו. ההיסטוריון יוסף שלמון כותב על כך: "אין קו הגבול בין ה'יישוב הישן' ל'יישוב החדש' חד וברור... מערכת היחסים שבין שני היישובים הייתה בטיבה מערכת מתפתחת. נוכח עמדות עקרוניות ונסיבות הזמן".
המאבק העז בין שתי החברות או ה"יישובים", זו הוותיקה וזו שמקרוב באה עם אנשי העלייה הראשונה, תואר בספרות המחקר, הן כמאבק על אידאולוגיה, והן כמאבק על הגמוניה ביישוב היהודי; המאבק שהזין דימויים אלו, שהשתקפו בין השאר בספרות ובעיתונות מאז, ובהיסטוריוגרפיה שנכתבה אחריה. מאבק זה גרם להתמקדות מחקרית במרכיבים בולטים של קבוצות מרכזיות בשני ה"יישובים" עד כדי נטייה להתעלם ממרכיבים אחרים, חשובים, שיש בהם כדי לשפוך אור על הדימוי המקובל שלהן, כמו הגיוון החברתי והבדלי הדעות בכל אחת מהן.
ראו גם
ממוזער|220px|מראה ירושלים מהר הזיתים, 1900. הצילום נצבע בשיטת פוטוכרום
ממוזער|220px|מתפללים בבית הכנסת הספרדי "רבי יוחנן בן זכאי", בין חומות העיר העתיקה, 1893
ממוזער|220px| "לוח שמירה לבית" מאת האומן משה בן יצחק מזרחי איש ירושלים, בסביבות 1900
ממוזער|220px|כלי אחסון, חלקם בשימוש שניוני, במוזיאון חצר היישוב הישן
שד"ר
עליות קדומות לארץ ישראל
העליות בשנים 1700–1881
עליות מראשית הציונות ועד קום מדינת ישראל
עיתונות יהודית היסטורית
מסעות ארץ ישראל
זכרונות ארץ ישראל
יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
צפת במאה ה-16
עליית תלמידי הגר"א
הראשון לציון
מוזיאון חצר היישוב הישן
בית הכנסת של ראשוני החסידים בטבריה
לבוש מסורתי ביישוב הישן
ירושלים בתקופה העות'מאנית
עריצות שלטונית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
:קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
:קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל
לקריאה נוספת
מקורות
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, א-ב, רמת גן, הוצאת מסדה, 1974.
אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, רמת גן, הוצאת מסדה, 1976.
גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב: הוצאת דביר, תשט"ו-1955.
אליעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, (עורכת: גליה ירדני-אגמון), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט 1969.
משה דוד גאון, , חלק ב.
שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1973.
הדרכה
דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד-1974.
מחקרים
מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1978.
יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו 1955.
ישראל ברטל, גלות בארץ: יישוב ארץ ישראל בטרם ציונות, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית ומוסד ביאליק, תשנ"ד-1994.
ישראל ברטל, חיים גורן (עורכים), ספר ירושלים, בשלהי התקופה העות'מאנית (1917-1800), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע-2010.
משה ליסק, גבריאל כהן (עורכים ראשיים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה: התקופה העות'מאנית, א-ב, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ג-2002.
אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת שלם, 2007.
אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה-1985.
מנחם פרידמן, היישוב הישן האשכנזי בתקופת המנדט הבריטי, עבודת דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973.
מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה: היישוב הישן האשכנזי, 1917-1900, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"א 2001.
יהושע קניאל, המשך ותמורה: היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב-1981.
יהושע קניאל, היחסים בין היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והעלייה השנייה (1914-1882), עבודת דוקטור, רמת גן:אוניברסיטת בר-אילן, של"ח-1978.
רות קרק, יוסף גלס, יזמים ספרדיים בארץ-ישראל: משפחת אמזלאג, 1816-1918, (תרגום מאנגלית: ראובן אשל), ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס, 1993.
יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, הוצאת יד בן צבי, תשס"ח-2007.
נתן שור, מסע אל העבר, מסה על העבר, לתולדות התקופות הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל, ירושלים: הוצאת אריאל, 1998.
מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה ביתן, תשס"ב-2001.
מרגלית שילה, הקול הנשי הירושלמי: כתבי נשים למדניות מן המאה התשע עשרה (קונטרסים, מקורות ומחקרים, 94), מרכז דינור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ד-2004.
ירון בן-נאה ומיכל הלד דילהרוזה (עורכים), היישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשפ"ג.
עוזי אלידע, העולם בצהוב - לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית 1884–1914, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015.
Jeff Halper, Between Redemption and Revival: The Jewish Yishuv of Jerusalem in the Nineteenth Century, Westview Press, Boulder, San Francisco-Oxford 1991, vii-xiii + 290 pp.
Tudor Parfitt, The Jews in Palestine 1800-1882 (Royal Historical Society Studies in History, 52), London, 1987.
Mordecai Kosover, Arabic Elements in Palestinian Yiddish, R. Mass, 1966.
מאמרים
מרגלית שילה, זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה - מבט גברי ומבט נשי, ירושלים וארץ-ישראל, 1, תשס"ד, עמ' 173–196.
מרגלית שילה, הלבוש הנשי הירושלמי של ’היישוב הישן’ כביטוי אישי וביטוי ציבורי, בתוך: חידושים בחקר ירושלים, ה, תש"ס-1999, עמ' 141–150.
קישורים חיצוניים
נתנאל קצבורג, פולמוס החינוך ביישוב הישן, באתר דעת, מתוך: שנה בשנה, תשכ"ו-1966.
(פרק מבוא).
(גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
, , קֹבץ מאמרי גאוני הדור בשבח ישוב ארץ ישראל. גילויי דעת ומכתבים מהמאה ה-19 שעלה לדפוס על ידי הסופר אברהם יעקב סלוצקי, לכבוד הוועד האודיסאי החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל.
מיכה כרמון, צאצאי גבריאל משקלוב והרוקחים בתוכם (ירושלים, המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). http://carmonia.net/files/gav-yro-lev-book.pdf
היישוב הישן: תמונות, סיפורים, מנהיגים ועוד, באתר הספרייה הלאומית
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל
קטגוריה:יהדות האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל | 2024-10-07T11:44:56 |
כלב בן יפונה | שמאל|ממוזער|270px|פסל של כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, נושאים אשכול ענבים מרשים מתבואת הארץ. דיסלדורף, 1958.
שמאל|ממוזער|250px|צלחת ברזל משנת 1738.
כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי הוא דמות מקראית. על פי המקרא היה נשיא שבט יהודה. נשלח על ידי משה עם שנים עשר המרגלים לתור את הארץ. כלב, יחד עם יהושע בן נון, לא הוציא את דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים. הוא הצהיר באומץ "טובה הארץ מאוד מאוד". ולכן ניצלו הוא ויהושע בן נון מהגזירה שחלה על שאר בני דורם: לראות את הארץ מנגד ולא לבוא בשעריה. כלב בן יפונה ירש את חברון, המקום אליו הגיע כשתר את הארץ, כנחלה.
מקור השם
הדעה הרווחת לגבי מקורו של השם כלב היא שהוא מצטרף לשמות פרטיים נוספים הרווחים במקרא ובמזרח הקדום שמקורם באחד מבעלי החיים. לאור התפקיד התרבותי של הכלב כפי שמשתמע מעדויות רבות מהמזרח הקדום, ייתכן שהבחירה בשם כלב מעידה על ייחוס של נאמנות וכפיפות של נושא השם לאדונו או לאלוהיו. רמז לכך ניתן למצוא בביטוי הנזכר במקרא: "עבדי כלב" (במדבר יד, כד).
כלב בן-יפונה במקרא
במקרא מוזכר כלב כאחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען לקראת הכניסה אל הארץ. כלב היה בן ארבעים.
כאשר שבו המרגלים מהארץ, תיארו אותה כארץ אוכלת יושביה וטענו כי לא יוכלו לכבוש את הארץ, לעומתם, כלב היסה את העם וניסה לשכנעם כי ביכולתם לנצח ולרשת את הארץ, לאחר שדבריו נדחו על ידי שאר המרגלים והעם שוכנע כדבריהם, קרעו כלב ויהושע את בגדיהם וניסו להסביר לעם על טוב הארץ, ובכך שאלוהים יעזור להם לכבוש את הארץ. כלב ויהושע היו היחידים שעמדו מול כל השבטים האחרים. כלב היה ראש שבט יהודה ועוצמת מנהיגותו כראש שבט יהודה ניכרת כאן. כלב חותם את דבריו בדברי עידוד: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ." (במדבר, י"ג, ל').
מן המילים הללו של כלב עולה המחויבות שלו למימוש המטרה של יישוב הארץ וכיבושה. הדבר בא לידי ביטוי גם בשכר המובטח לכלב על התנהגותו בפרשת המרגלים (ראה במדבר י"ד, כ"ד; דברים א,ל"ו).
גם בתיאור מסעם של המרגלים בארץ ניתן לזהות את הקשר בין כלב לבין ירושת הארץ: רוב המקורות המתארים את מסעם של המרגלים ממקמים אותו באזורי נחלת יהודה - נחל אשכול (במדבר לב,ט; דברים א, כד), והעיר חברון (במדבר יג: כג, כח) - שבספר יהושע מיוחס כיבושה לכלב בעצמו - מכאן, שמסע המרגלים לארץ ישראל התמקד בעיקר בנחלות אותן עתיד כלב לרשת ולהנחיל לבני שבטו. ההתמקדות של המקרא בתיאור מסע המרגלים בנחלותיו של כלב מדגישות את היותו הדמות המייצגת את הנחלת הארץ לבני ישראל.
בעת חלוקת הארץ על ידי יהושע בן נון, שהפך למנהיג העם, הזכיר לו כלב את ההבטחה שקיבל במדבר לרשת את הארץ וביקש לקבל נחלה בהרי יהודה (). בדבריו ליהושע ציין כלב שהוא בן שמונים וחמש אך עדיין יכול להילחם על הארץ "ככוחי אז כן כוחי עתה", ויוכל להוריש את הענקים אשר התגוררו אז בהרי יהודה. יהושע העניק לכלב את חברון. הכוונה היא לשדה העיר וחצריה, שכן העיר עצמה הייתה עיר מקלט שניתנה לכהנים.
כלב הציע את בתו, עכסה, לאשה לאיש שיצליח לכבוש את קריית ספר (שנקראה גם דביר) מידי הענקים. עתניאל בן קנז, אחיו של כלב נענה לאתגר וכבש את קריית ספר. לאחר שעכסה בקשה סיוע, כלב העניק לעכסה ולעתניאל במתנה גולות מים.
על פי דברי הימים (), בניו של כלב בן יפונה הם עירו, אלה ונעם, ירד, חבר ויקותיאל.
כלב בן יפונה במדרש
על פי המדרש, אפרת, אשתו השנייה של כלב היא מרים הנביאה אחות משה. עוד מוסיף המדרש, שבתיה בת פרעה הייתה גם היא אשת כלב, בעלה נקרא בדברי הימים מרד כיוון שמרד בעצת המרגלים. המדרש גם אומר שירד, חבר ויקותיאל אינם בניו של כלב אלא כינויים למשה רבינו שגודל על ידי בתיה אשתו.
על פי התלמוד, כלב נפרד משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבד לחברון, להשתטח על קברי האבות בחברון, להתפלל ולפרוש משאר המרגלים שרצו להגיד דברים רעים על הארץ כשישובו.
במדרש מובא הסבר לפסוק: ויהס כלב את העם, שהצליח בכך על ידי שהתחיל כביכול בדברי ביקורת על משה באמרו 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?', וכאשר השתתקו העם לשמוע את דברי הביקורת, המשיך בשבחו את משה 'והלא גם הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים', ובכך רצה להוכיח כי יעלה בידם גם לכבוש את הארץ.
לפי המדרש, כלב בן יפונה ופינחס בן אלעזר הכהן הם שני המרגלים אשר שלח יהושע בן נון לתור את יריחו. הם התחבאו אצל רחב הזונה ולבסוף הצילו אותה ואת משפחתה.שמאל|ממוזער|230px|פסל של כלב ויהושע כמלאכים, נושאים את אשכול הענבים.
כלב בן יפונה וכלב בן חצרון
ב, מוזכר כלב בן חצרון, בן לשבט יהודה המקושר גם הוא לחברון ולסביבתה. המדרש מקשר בין כלב בן יפונה לכלב בן חצרון, וטוען כי השם יפונה מלמד על תכונתו של כלב, שפנה מעצת המרגלים. על פי זיהוי זה, כלב נשא לאשה את עזובה ונולדו להם שתי בנות: עזובה-אשה ויריעות, ושלושה בנים: ישר, שובב וארדון. לאחר מות עזובה נישא כלב לאפרת, שהיא על פי המדרש מרים אחות משה. בנם של כלב ואפרת היה חור, ונכדו של חור - בצלאל בן אורי, מבוני המשכן. אם הטענה נכונה, כי אז כלב, שהיה כבן 40 ביציאת מצרים, היה אבי סבו של בצלאל, שהיה כבר אדם בוגר אז. המדרש מחשב שכדי שזה יתאפשר, כלב, חור ואורי היו צריכים להביא את בניהם לעולם בעודם ילדים.
עכסה בתו של כלב בן יפונה הקנזי מוזכרת בספר יהושע פרק טו, ובספר שופטים פרק א'. כלב בן יפנה הקנזי מבני שבט יהודה התקשה לכבוש את העיר קריית ספר, והציע לאיש אשר יצליח לכבוש אותה את עכסה בתו לאישה. מי שזכה בפרס היה אחיו הקטן עתניאל בן קנז. אלא שבספר דברי הימים נזכרת עכסה כבתו של כלב בן חצרון (), ולא בפסוקים על כלב בן יפונה (). אם לא מקבלים את הפירוש לפיו מדובר באותו אדם, חייבים להסביר שלשני ה"כלבים" הייתה בת בשם עכסה. כך האבן עזרא כתב: ש"על דרך הפשט כלב בן יפונה איננו כלב בן חצרון בראיות גמורות." מוצאו של כלב בן יפונה היה מ'קנז', אחד משבטי הקינים שהסתפח אל שבט יהודה והתיישב בחברון וסביבותיה. גם אחיו עתניאל מוזכר בתנ"ך כ'בן קנז'. לעומת זאת, חצרון היה בנו של פרץ בן יהודה ומכאן שהיה צאצא ישיר של אבי השבט. סופר דברי הימים חיבר בין כלב בן יפונה (אבי חברון) לבין חצרון בן פרץ (שדוד היה מצאצאיו) מסיבה לא ברורה. ייתכן שניסה ליצור קשר בין דוד לבין עיר הבירה הראשונה שלו, חברון, אף על פי שמוצא משפחתו של דוד היה מבית לחם יהודה.
על נבל הכרמלי נאמר שהיה 'כליבי' - מקובל להניח שמילה זו מעידה על כך שהיה צאצא של כלב בן יפונהאנציקלופדיה מקראית כרך ה': עמ' 746. זו גם המשמעות הסבירה ביותר של המונח כליבי, וכמו כן מעון, עירו של נבל, מתייחשת על כלב: .
לפי רבי חיים ויטאל כלב הוא גלגול נשמתו של אליעזר עבד אברהם, שהיה בבחינת "ארור כנען", ונכנס לכלל 'ברוך' כשאמר לו לבן הארמי: "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת", ולפיכך כלב נחשב כבנו של לבן, ונקרא "בן יפונה" בעקבות דבריו.
במחקר הביקורתי
מסורות כָּלֵב
גוש המסורות המכונות במחקר "מסורות כָּלֵב" כולל את המסורות על ה"מרגלים" או ה"תרים" הנשלחים לסייר בארץ כנען והר חברון במסורות על כיבוש חברון וסביבתה בידי כלב.
לפי חקר המקרא הביקורתי, מסורות כלב מורכבות מ-3 מקורות מקבילים. מכל נוסחי המסורות עולה סיפור היסטורי בו כלב, או יחידה שבטית הנושאת את שמו, משתלט על הר חברון ומתיישב בו. לאור רשימות היחש ואזכור נוסף של הכלבים באזור זה בפרשת נבל הכרמליאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל... וְהוּא כלבו [כָלִבִּי]. , הסיקו במחקר כי תיאור זה היסטורי בכללותו, אם גם לא בהכרח בכל פרטיו. התיאורים המקבילים של כיבוש הר חברון בידי כלל שבט יהודה, או בידי יהושע וכלל ישראל, מסתמכים על המקור המקומי הכלבי, ועל כן אין לראות בהם מקור עצמאי לעניין זה.
לניתוח המסורות אלו, יש השלכות על המחקר המקראי, ההיסטורי והארכאולוגי של ראשית יהודה וישראל.אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 160–166.
כלב ברשימות היחש שבספר דברי הימים
כָּלֵב נזכר בתור "בֶּן יְפֻנֶּה" בגרסה הדויטרונומיסטית וכן בגרסה המאוחרת שבספר במדבר; כינויו במספר פסוקים כ"קְּנִזִּי" עשוי להיות גְלוֹסָה (תוספת) פרשנית מאוחרת, או ייחוש ממשי הדורש הסברעם הקנזים נמנה עם עממי כנען, וכן במגילות היחש של אדום, ועל כן הופעתם במשפחות יהודה דורשת הסבר. העובדה שכלב נזכר כקנזי אך רק באופן נדיר, מוסברת במחקר או בניסיון לטשטש זהות זו של הכלבים, או כביאור מאוחר לקשריו עם עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ, . .
רשימות היחש בספר דברי הימים הן המקור המפורט ביותר להכרת משפחות ישראל ויהודה. משפחות יהודה זוכות ברשימות לפירוט הרב ביותר (דה"א ב 3 - ד 23), וביניהן דומיננטיות משפחות השוכנות בהר. הטקסט משובש במקומות כה רבים, עד כי קשה תכופות להחליט מה טיב היחסים בין המשפחות, ומה תיארוך הרשימות.
יוליוס ולהאוזן (1870)יוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, J. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: ולהאוזן, י'. 1878. משפחות יהודה שנמנו בספר דבה"י א' ב-ד (עברית: ליזה אולמן. הערות: ג' גליל. תשמ"ה. קונטרסים - מקורות ומחקרים, 63). ירושלים., בעבודת היסוד בנושא, איתר ברשימות מקור קדום הכולל רק את יחשי כלב (בהקשריו הדרומיים) וירחמאל. משפחות ירחמאל עודן נוודיות, כי אינן כוללות יישובים; משפחות כלב ישבו בדרום לפני שהפך לאדומי, וקשריו לאפרת וליישובי הצפון מבטאים את עקירתו צפונה לאחר חורבן בית ראשון. מרטין נות (1932)מרטין נות 1932 = Noth, M. 1932. Eine Siedlungsgeographische Liste in 1.Chr. 2 und 4. Zeitschrift der Deutchen Morgenländischen Gesselschaft (ZDPV) 55: 97-124. משחזר מקור קדום נרחב בהרבה, ומייחסו למאות 9–10 לפס"הנ. תוך תוספות ותיקונים מפליגים לטקסט המקראי, הוא יוצר 4 אילנות יחש עיקריים ביהודה: שלה בשפילה; חור בהר; אשחור באזור תקוע; שאר בני כלב בדרום ההר (עד בית-צור). את שיחזורו קיבלו בין היתר יוחנן אהרונייוחנן אהרוני. תשכ"ג. ארץ ישראל בתקופת המקרא - גאוגרפיה היסטורית. ירושלים. עמ' 213-211., מאיירס (1965)מאיירס 1965 Myers, J.M. 1965. I Chronicles (The Anchor Bible). Doubleday, Garden City NY. והאב רולאן דה-וו (1971)רולאן דה-וו 1971, עמ' 540 והערה 52 שם = de-Vaux, R. 1971. The Early History of Israel (English: D. Smith. 1978). Philadelphia.. גרשון גליל (תשמ"ג). מציג גישה מקסימליסטית (הנשענת על מינימום תיקונים בטקסט) לפיה רוב הנוסח שבידינו משתייך למקור קדום, כפי שעודכן בימי דוד. אהרון דמסקי (1986/7)אהרון דמסקי 87–1986 = Demsky, A. 1986/7. The Clans of Ephrat: Their Territory and History. Tel Aviv 13-14: 46-59. רואה את הרשימות כמשקפות תהליכים שהחלו בהתנחלות ונסתיימו בשיבת ציון, לרבות הגירת הכלבים צפונה בשלהי התקופה.
מכל הניתוחים עולה כי הקבוצות הגדולות של משפחות יהודה מתקבצות תחת שמותיהם של ירחמאל, כלב (שניהם בני חצרון) ואפרת (או חור בכור אפרתה). הבנת ההקשרים הגאוגרפיים והיישוביים של 3 קבוצות גדולות אלה חשובה כדי להבין את ההקשר של אזכורי כלב ברשימות.
ירחמאל הוא הבכור בין האבות האפונימים של הקבוצות הגדולות. מצבו הנוודי והיעדר ערים ברשימת משפחותיו מרמזים למיקומו בנגב או בספר המדבר, כפי שעולה גם ממסורות דוד. כלב קשור ישירות רק ביישובים במרכז ודרום הר חברון. בצירוף מסורות ההתנחלות אודותיו, יש בכך עדות ברורה להתיישבות הכלֵבים באזורים אלה. אפרת וחור קשורים כמעט רק ביישובים צפוניים, ובראשם בית-לחם. לפי חוקרים רבים, כל משפחות הצפון מתיחשות על חור, שהוא בכור אפרתה, כפי שמקובל מאז עבודתו של יוליוס ולהאוזןיוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, J. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: ולהאוזן, י'. 1878. משפחות יהודה שנמנו בספר דבה"י א' ב-ד (עברית: ליזה אולמן. הערות: ג' גליל. תשמ"ה. קונטרסים - מקורות ומחקרים, 63). ירושלים..
הנישואין הגנאלוגיים בין כלב לאפרת בולטים בניגוד בין תחומי התיישבותן של משפחותיהם. פירוש סביר הוא שכך ביטאו, כדרך הגנאלוגיות, את הקשר בין יושבי דרום ההר וצפונו. לפי פירוש חלופי נישואין אלו מבטאים הגירה כלבית צפונה סמוך לחורבן - כפי שהציע יוליוס ולהאוזן וטען שוב אהרון דמסקיאהרון דמסקי 87–1986, עמ' 56–57 = Demsky, A. 1986/7. The Clans of Ephrat: Their Territory and History. Tel Aviv 13-14: 46-59..
ראו גם
מסורות כלב
קבר כלב בן יפונה
לקריאה נוספת
Roland de-Vaux. 1948. Les Patriarches hébreux et les découvertes modernes (suite). RB 55: 321-347
Martin Noth. 1943. The Deuteronomistic History (English: 1981. JSOTSup 15. 2nd rev. ed. 1991). Sheffield.
Martin Noth. 1966. Numbers (Das Alte Testament Deutsch 7/ OTL. English: J.D. Martin, 1968. 2nd print 1980). London.
A.Graeme Auld. 1976. Studies in Joshua : Text and Literary Relations (Ph.D. Thesis - printed by the British Library Document Supply Center). Edinburgh, pp. 210–220.
שולה אברמסקי. 2019. "עתירת כלב אל יהושע", נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים – רטוריקה ומנהיגות במקרא. ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 109–207.
יאירה אמית. תשמ"ד. אמנות הקומפוזיציה בספר שופטים (עבודת דוקטור). אוניברסיטת תל אביב.
נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–347.
אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 155–214.
אליהו מנחם גויטיין, "קוים לדמותו של כלב בן יפונה", שמעתין 50 (תשל"ז), עמ' 81–89.
קישורים חיצוניים
כלב בן יפונה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:חברון: אישים בתקופת המקרא
קטגוריה:אישים בספר יהושע
קטגוריה:נשיאי שבטי ישראל
קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר: אישים
קטגוריה:מרגלים
קטגוריה:אישים בספר במדבר
קטגוריה:פרשת שלח לך
קטגוריה:כלב בן יפונה | 2024-09-27T14:09:59 |
אוריאל שלח | הפניה יונתן רטוש | 2023-12-27T12:51:46 |
ליל הסדר | שמאל|ממוזער|250px|שולחן הסדר
ממוזער|250px|סדר פסח ראשון במחנה העולים - ילדים קוראים בהגדה
ליל הסדר או ליל פסח הוא שמו של הלילה הפותח את חג הפסח החל בליל ט"ו בניסן במסורת היהודית. עיקרו של ליל הסדר בהלכה הוא סיפור מעשה יציאת מצרים הכולל את היציאה לחירות מהשעבוד המר באופן נסי ואת העברת המסורת לדורות הבאים. את ליל הסדר נוהגים לציין בטקס יהודי במהלך סעודת החג. המונח "סדר" השתמר ביהדות אשכנז. אצל יהדות ספרד הסעודה כונתה הגדה.
בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלים את בשר קורבן הפסח בליל פסח כאחת ממצוות הלילה. בעוד שבארץ ישראל חל ליל הסדר בלילה הראשון של חג הפסח. בחוץ לארץ מקיימים סעודה זו אף בלילה השני של פסח.
בליל הסדר מתכנסים, בדרך כלל במסגרת משפחתית, לקריאת הגדה של פסח, לקיום מצוות והלכות ליל הסדר, בהן: סיפור יציאת מצרים, לשתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור, חרוסת, אפיקומן ועוד.
בקהילות ישראל נהגו להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו.
ליל הסדר, שלאחר חורבן בית שני הפך לגולת הכותרת של חג הפסח, תופס מקום חשוב בספרות ההלכה. ולא בלבד מפני ההבדל שבין לילה זה לשאר ימות החג ביחס למצוותו העיקרית בזמננו, מצוות אכילת מצה (חובה בלילה הראשון ורשות בשאר ימות החג), אלא גם מחמת כל אותן ההלכות של תורה ודברי סופרים המיוחדות לו בלבד ואין לשאר הימים כל חלק בהן. במקורות התלמוד רוכזו רוב הדינים בפרק ערבי פסחים ובפוסקים ובתשובות באו בין שאר הלכות פסח.
סימני הסדר
ממוזער|שולחן ליל הסדר עם כיסא המיועד לחטופים לעזה
בשל מבנהו המורכב של ליל הסדר ופרטיו הרבים, חוברו בתקופת הראשונים "סימנים" שונים להגדה של פסח – חרוזים או שירים קצרים שהם כעין ראשי פרקים למהלך סעודת ליל הסדר, שיסייעו לזכור את סדר המעשים הראוי. הסימן השגור ביותר כיום בתפוצות ישראל הוא הסימן המחורז "קדש ורחץ":
קַדֵּשׁ – קידוש לכבוד יום טוב, על כוס היין הראשונה מארבע כוסות
וּרְחַץ – נטילת ידיים ללא ברכה לפני אכילת הכרפס
כַּרְפַּס - אכילת ירק טבול במי מלח או בחומץ לפני הסעודה
יַחַץ – חציית המצה האמצעית משלוש מצות המונחות על השולחן, כסמל ל"לחם עוני", והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
מַגִּיד – החלק העיקרי של ליל הסדר: אמירת ההגדה של פסח, ובה פסוקי התנ"ך, מדרשים ופיוטים על סיפור יציאת מצרים; אמירת חלקו הראשון של ההלל וברכת הגאולה; ובסופו שתיית הכוס השנייה.
רַחְצָה – נטילת ידיים שנייה לפני אכילת המצה
מוֹצִיא מַצָּה – ברכת המוציא וברכת 'על אכילת מצה' ואכילת מצה
מָרוֹר – אכילת מרור שהוא חסה או ירק מר, יחד עם חרוסת
כּוֹרֵךְ – אכילת מצה ומרור כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש השני
שולחן עורך - סעודת החג
צָפוּן – אכילת האפיקומן
בָּרֵךְ – ברכת המזון שאחרי הסעודה ושתיית כוס היין השלישית
הַלֵּל – המשך אמירת של ההלל והלל הגדול ושתיית כוס היין הרביעית והאחרונה של ארבע כוסות ליל הסדר
נִרְצָה – סיום טקס ליל הסדר, שלאחריו נוהגים לשיר פיוטים שונים
יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בקריאה סודות עמוקים, כך למשל כותב בספר יסוד ושורש העבודה:
שולחן ליל הסדר
250px|ממוזער|שולחן הסדר, מתוך הגדת שיק מאת ארתור שיק, 1935
ממוזער|250px|שולחן ליל הסדר
לשולחן ליל הסדר מאפיינים אחדים, שאינם נמצאים על שולחן האוכל בימים רגילים:
קערת ליל הסדר, שעליה מאכלים מיוחדים הבאים לידי ביטוי במהלך קריאת ההגדה: זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס וחזרת.
מתחת לקערת הסדר מונחות שלוש מצות, המכוסות במפית או נרתיק מיוחד. אחת המצות תשמש בחלקה כאפיקומן.
מי-מלח או חומץ, המשמשים לטבילתו של הכרפס.
יין לקיום מצוות ארבע כוסות שיש לשתותן במהלך ליל הסדר.
סדר ליל הסדר
250px|ממוזער|קידוש, מתוך הגדת ריילנדס, אמצע המאה ה-14
קדש (כוס ראשונה)
ההגדה פותחת בקידוש היום לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע הכוסות. כל המשתתפים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס המלאה ביין, ועורך הסדר מברך שלוש ברכות: ברכת בורא פרי הגפן, ברכת קידוש היום וברכת שהחיינו. אם חל ליל הסדר במוצאי שבת, אומרים קידוש בסדר יקנה"ז הכולל גם הבדלה.
בסיום הקידוש מתיישבים המסובים (אם לא ישבו בשעת הקידוש) ושותים בהסבה לצד שמאל.
על פי ההלכה, יש לשתות לפחות רוב כוס שנפחה רביעית הלוג (86 סמ"ק לפי הדעה הנפוצה). נוהגים להעדיף יין אדום, זכר לדם.
ורחץ
שמאל|ממוזער|250px|רחץ, כרפס ויחץ, דף מהגדת קאופמן
לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים, כיוון שהכרפס, הנטבל במי מלח, הוא דבר שטיבולו במשקה. אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה - זו תהיה ב"רחצה". בכמה מקהילות אשכנז נוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו.
המנהג הנפוץ הוא שנוטלים ידיים ולא מברכים ברכת "על נטילת ידיים", אך הנוהגים כשיטת הרמב"ם נוהגים לברך.
נטילת הידיים היא בהתאם להלכה הקובעת כי אכילת מאכל טבול במשקה, שלא בתוך סעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה) דורשת נטילת ידיים. ניתן להתייחס להרטבת המאכל על ידי המשקה כפעולה להעברת טומאה. נטילת הידיים מבטלת את העברת הטומאה למאכל.
כרפס
הכרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר. "כרפס" הוא השם העברי לסלרי. ברם, על פי דין התלמוד ניתן לאכול כל ירק שהוא ויש נוהגים לאכול במקומו תפוח אדמה מבושל, צנון או כל ירק אחר. עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים.
המנהג הנפוץ הוא לטבול את ה"כרפס" בחומץ או במי מלח, ומנהג נפוץ פחות הוא לטובלו בחרוסת. מקור המנהג כנראה במתאבנים שהוגשו לפני הסעודה העיקרית.
לוקחים חתיכה קטנה של ירק, פחות מ"כזית", מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" ואוכלים. בברכה מכוונים גם על אכילת המרור בהמשך.
יחץ
בוצעים את המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית אחת מחביאים לשימוש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה, ואת המחצית השנייה מציגים למשתתפי הסדר בשלב זה. לפי מנהג יהודי תימן בוצעים את המצה רק לאחר מכן לפני סדר מוציא מצה.
לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע את המשתתפים בסעודת החג ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הצעירים ומתן תשובות עליהן.
מגיד
250px|ממוזער|"הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14
המגיד, החלק בליל הסדר בו מספרים (מגידים) את סיפור יציאת מצרים, הוא ליבו של הערב, והטקסטים הנאמרים בו מהווים את יסודותיה של ההגדה.
עיקרו של סדר הפסח הוא סיפורו של סיפור יציאת מצרים כאירוע מכונן של האומה הישראלית - וכן כסמל ליציאתם של היהודים לגולה ולשעבוד עתידי, ואחר כך לחירותה העתידית של האומה ובניין מחודש של בית המקדש.
פרקי הלל
250px|ממוזער|בצאת ישראל, מתוך הגדת מנטובה, 1560
בסיום המגיד אומרים את תחילת ההלל - מזמורים - (בצאת ישראל), ומסיימים בברכת "אשר גאלנו".
יש ראשונים שסוברים שצריכים לברך על הלל, אבל להלכה לא מברכים.
ברכת אשר גאלנו
לאחר אמירת ההלל ובסיום המגיד נאמרת ברכת "אשר גאלנו". לדעת התנא רבי טרפון כוללת הברכה הודאה על נס גאולת מצרים ואילו התנא רבי עקיבא מוסיף עליה גם תפילה לגאולה ולאכילת קרבן הפסח בבית המקדש, וכשיטתו נפסק להלכה.
נוסח הברכה משתנה בין ההגדות השונות ובמהלך הדורות ערכו בו הפוסקים הגהות שונות. אחת מן ההגהות הנפוצות נסובה על המילים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". בעלי התוספות וראשונים נוספים מציינים כי יש לגרוס קודם זבחים ולאחר מכן פסחים, שכן זבח הוא קרבן חגיגה שאף הוא היה נאכל בליל הסדר בזמן בית המקדש, וכיוון שקרבן החגיגה נאכל לפני קרבן הפסח יש להזכירו קודם. ברם בהגדות השונות היו גם שגרסו "מן הפסחים ומן הזבחים" (למשל רס"ג) והיו שנימקו גרסה זו בשל העובדה שכאשר חל פסח במוצאי שבת לא היו מביאים קרבן חגיגה, ולכן כיוון שהפסח נאכל תמיד - יש להקדימו. בשו"ת מהר"י וייל פוסק לפי שיטה זו שרק כאשר פסח חל במוצאי שבת יש להפוך את הסדר ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים" וביתר השנים יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", אך שיטה זו נתקבלה רק בחלק מן ההגדות והיו שהשיגו עליה.
כוס שנייה
לאחר סיום סיפור יציאת מצרים שותים את כוס היין השנייה.
במנהג הספרדים אין מברכים "ברוך... בורא פרי הגפן" על כוס זו (וכן על כוס רביעית להלן), ובמנהג האשכנזים, התימנים והאיטלקים מברכים על כל כוס וכוס "ברוך... בורא פרי הגפן".
לפני הברכה על המצה נוטלים ידיים ומברכים "על נטילת ידיים".
מוציא מצה
מוציאים שלוש מצות: העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית פרוסה, ומברכים עליהם שתי ברכות. ברכה ראשונה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", וברכה שנייה על המצווה של אכילת מצה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה". אוחזים את שתי המצות ובוצעים משתיהן, ואוכלים כמחצית מהמצה האמצעית בהסיבה על צד שמאל.
מרור
250px|ממוזער|אכילת מרור, הגדת ראשי הציפורים
250px|ממוזער|אכילת מרור, הגדת וושינגטון
המרור - ירקות מרים (לרוב חסה) - נאכל לזכר השיעבוד. מטבילים את המרור בחרוסת, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר" ואוכלים ממנו כזית בלא הסבה.
כורך
אוכלים שוב מרור כשהוא כרוך במצה, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קורבן הפסח. כיום, רוב המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.
שולחן עורך
בטרם החורבן, בהיות הבית בנוי, נהגו לאכול את הסעודה אך ורק "בני החבורה" אשר "נמנו" על הקורבן קודם לשחיטתו. ואת הסעודה היו עורכים במקום סגור. כלומר, את העניים היה צריך להזמין שעות רבות קודם סעודת החג וממילא נוסח ההזמנה היה שונה, אישי ולא אחיד. החבורה הייתה מכינה כבש שלם, וצולים אותו על שיפוד. בהגדה מסופר כיצד הלל היה כורך (מכין כריך עם) מצה, מרור, ובשר מקרבן פסח. הכריך היה נאכל כמו שנאמר בתורה: ״על מצות ומרורים יאכלוהו״.
עורכים את השולחן לאכילת ארוחת החג. יש נוהגים לפתוח את הארוחה באכילת ביצה טבולה במי מלח. מנגד, יש שנהגו לא לאכול את הביצה בקערת ליל הסדר, כי היא מסמלת את קרבן חגיגה, ואין אוכלים קרבן חגיגה בזמן הזה.
בעדות השונות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים לליל הסדר. בעדות אשכנז נהוג לאכול מרק עוף עם כופתאות העשויות מקמח מצה או מקמח תפוחי אדמה (קניידלאך) ודג ממולא (געפילטע פיש, העשוי מקמח מצה או תפוחי אדמה).
בעדות המזרח נהגו לאכול אורז (שאשכנזים נמנעים מלאוכלו בשל איסור קטניות) ומאכלים שאמורים לציין את גזירות המן שעל פי המסורת הטיל את הגורל שלו בחג הראשון של פסח.
אצל רבים מבני אשכנז, נהגו לא לאכול צלי (בשר צלוי) בליל הסדר, כדי שלא יבואו לומר שאנו אוכלים קרבן פסח בזמן הזה. במקום זה, נהגו לאכול בשר מבושל (כגון לשון עגל). מנגד, אצל רבים מבני עדות המזרח, נהגו לאכול זרוע ימין של כבש בליל הסדר. עם זאת נהגו לא לשבור בו עצם ככתוב ״ועצם לא תשברו בו״. בכל העדות, נהגו לא לאכול את הזרוע בקערה, המסמלת את קרבן פסח, ואין אוכלים קרבן פסח בזמן הזה.
צפון
בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך גם לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר. המצה הנאכלת היא המחצית השנייה של המצה האמצעית אשר נחצתה ביחץ, ואוכלים בהסבה.
לאחר אכילת האפיקומן מברכים את ברכת המזון.
ברך
בתום הסעודה, מוזגים את כוס היין השלישית ומברכים את ברכת המזון ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, על חג הפסח, ועל ירושלים, ועל הטובות הכלליות אשר גמלנו.
כוס שלישית
שמאל|ממוזער|250px|"שפוך חמתך", מתוך הגדת דרמשטט, גרמניה, המאה ה-14.
בסיום הברכה שותים כוס יין שלישית.
כוס של אליהו
האשכנזים נוהגים למזוג כוס יין מיוחדת ("כוס של אליהו") ופותחים את דלת הבית להראות שמצפים לבואו של אליהו הנביא שיבוא ויבשר על ביאת המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מתהלים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. מקור המנהג בעלילות הדם שהיו נהוגות באירופה בתקופת חג הפסח. במקור ככל הנראה הייתה רק פתיחת דלת כדי לוודא שלא הושלכה שם גופת נוצרי. מאוחר יותר הגיעו המסורות על אליהו הנביא. ההנחה הייתה שאליהו הנביא (הקשור בתנ"ך לנקמה והרג רבים) יגן על יהודי הבית מפני בני המקום האנטישמיים. בנוסף, אליהו הנביא מגיע לעוד אירועים ובראשם בריתות מילה כדי להיווכח שעם ישראל עדיין מקיימים את הברית עם אלוהיו בניגוד למה שהאשים אותם:
הלל וברכת השיר
המסובים ממשיכים מהמקום בו הפסיקו לפני הסעודה. מוזגים את הכוס הרביעית ומסיימים את קריאת מזמורי תהילים.
הלל
ההלל עשוי מזמורי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל.
ברכת השיר
ברכת השיר לאחר שגומרים ההלל נועדה לחתום את המזמורים שנאמרים בתפילה. במשך הדורות נתווספו על ברכת השיר תוספות רבות. בנוסח הרחב שלה הוכנסה ברכת השיר למחזורי קהילות רבות, ובכלל זאת להגדה של פסח.
המשנה במסכת פסחים מציינת כי "כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר".
כיום נהוג בנוסח אשכנז ונוסח איטליה לומר "יהללוך" לאחר "הלל המצרי" בלי חתימת הברכה, "הלל הגדול" ולבסוף "נשמת כל חי" עם חתימה. ביתר הנוסחים נהוג לומר לאחר הלל המצרי את הלל הגדול, לאחריו נשמת כל חי בלי חתימה ולבסוף את ברכת יהללוך עם חתימה. מנהגים אחרים היו נפוצים בעבר אך אינם קיימים כיום.
לאחר ההלל וברכת השיר שותים את הכוס הרביעית. בקצת קהילות אשכנז, נוהגים כמנהג המהר"ם מרוטנברג לשתות את הכוס הרביעית רק אחרי הפיוט "כי לו נאה" שבנרצה.
נרצה
ממוזער|חסל סידור פסח, נוסח אשכנז, שרים בנימין הרטמן ויצחק אונגר, הוקלט בבני ברק בבית משפחת אונגר, ב-25 באפריל 1978
סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים". בקצת קהילות אשכנז המערבי, נוהגים לשיר את הפיוטים שבנרצה גם ביידיש.
מצוות הסבה
חובת הֲסִבָּה היא תקנה מרכזית שתקנו חכמים בהלכות ליל הסדר. ההסבה היא ישיבה בתנוחה של השתרעות על הצד השמאלי בשעת האכילה והשתייה, והיא באה להמחיש את היציאה לחירות משעבוד מצרים. זאת בהתאם לעיקרון ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". דרך זו הייתה דרך הישיבה המקובלת בסעודות חשובות בהן נכללו אנשים מכובדים, ולכן ההסבה מסמלת את היות המסב בן חורין (בניגוד לעבדים, שלא היו נוהגים להסב). כמו כן, מדגישה המשנה במסכת פסחים ש"אפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב" - כדי לבטא את חירותו, אף על פי שבדרך כלל אינו רגיל להסב.
מרכזיותה של ההסיבה בליל הסדר באה לידי ביטוי בכך שהמשתתפים בליל הסדר קרויים לעיתים "מסובים", כפי שנאמר בהגדה עצמה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון - שהיו מסובין בבני ברק". יש להסב בזמן אכילת המצה, ה"כורך" ושתיית ארבע הכוסות, אך לא בשעת אכילת המרור, כיוון שמנהג אכילתו מייצג את השעבוד. הידור מצווה הוא להסב בכל שעת אכילת הסעודה. בשעת אמירת ההגדה - אין להסב, אלא יש לשבת בכובד ראש.
בנוסף, קבעו החכמים כי יש להסב דווקא על צד שמאל, משום שאכילה בהסיבה על צד ימין אינה מאפשרת להשתמש ביד ימין בזמן האכילה, ולפיכך אינה נוחה ומקובלת. לפי מפרשים מסוימים היא עלולה גם לגרום לסכנת חנק, על ידי כניסה בלתי רצונית של אוכל לקנה הנשימה. לדעת ראבי"ה, חובה זו אינה נוהגת היום, שהרי בני חורין אינן מסובים בימינו, ואדרבה - הישיבה על הכיסאות היא דרך חירות.
אדם היושב בנוכחות אדם שמוראו מוטל עליו - אינו מיסב, משום שאין בהסבה זו דרך חירות, ולכן תלמיד היושב בנוכחות רבו - אינו מיסב, אולם בן היושב אצל אביו - צריך להסב. בתלמוד נאמר ש"אשה אינה צריכה הסיבה", אולם "אשה חשובה" - צריכה להסב. בטעם הדבר נאמרו שני טעמים: האחד - האשה כפופה לבעלה, ולכן היא אינה מסבה, בעוד שאשה חשובה שאינה כפופה לבעלה - מסבה; השני - אין דרך נשים להסב, ולכן הסבה שלהן אינה מבטאת חירות. כמה מפוסקי אשכנז בתקופת הראשונים קבעו כי "כל הנשים שלנו מיקרו (=נקראות) חשובות", אולם להלכה נפסק בכל זאת שנשים אינן חייבות להסב, בנימוק שהנשים מסתמכות על הדעה שאין חובה כלל להסב בזמן הזה (ראו לעיל).
מצוות אכילת מצה
250px|ממוזער|חיילים אמריקאים אוכלים מצה ומרור בליל הסדר
הכמות המינימלית של המצה הנדרשת לקיום המצווה היא כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).
בליל הסדר אוכלים כמה פעמים שיעור כזית מצה:
לברכת המוציא.
למצת המצווה (כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא, והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה).
למצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים).
ב"צָפוּן", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח (ויש המחמירים – שני כזיתים).
יש לאכול כזית מצה תוך זמן הנקרא "כדי אכילת פרס" (הזמן הדרוש לאכילת חצי כיכר של תקופת התלמוד). אורך הזמן המשוער נתון במחלוקת בין הפוסקים, והוא נע בין 2 דקות ל-9 דקות.
מצוות סיפור יציאת מצרים
250px|ממוזער|מתוך הגדת ברצלונה, המאה ה-14
מטרתו של ליל הסדר היא "והִגדת לבִנך" - לספר (ובמיוחד לילדים) את אירועי יציאת מצרים (בקטע בסדר הנקרא "מגיד") על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח". המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, ולכן הסדר מכוון בעיקר לילדים. יש משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים כדי לעוררם. גם מנהג "גנבת האפיקומן" הנערך כמעין תחרות ומזכה את המנצח בפרס מיועד להשאיר את הילדים ערניים.
לילה זה מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לה' על כך; יציאת מצרים מהווה את הבסיס לשמירת המצוות, ועל כן מקפידה על כך התורה. בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל ליל הסדר גם היבטים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו בעבר הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את האידיאלים הציוניים והקומוניסטיים.
ממוזער|250px|ילדים בשולחן ליל הסדר
הגדה של פסח
ההגדה מתחילה בקריאת שלבי הסדר:
או לפי מנהג יהודי תימן:
בהגדה של פסח מסופר בקצרה, בסגנון של תשובה לשאלה, סיפור תולדותיו של עם ישראל, וכל סיפורי הנפלאות בצאתם ממצרים, בעיקר על פי פרשנות חז"ל. בנוסף לסיפור יציאת מצרים, עוסקת ההגדה גם בסיפורם של המספרים ביציאת מצרים - סיפורם של התנאים "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
אמירת ההגדה פותחת בשאלות, ולכן מתוארים ארבעה טיפוסים של בנים השואלים שאלות והתשובות אליהם. אמירת ההגדה מבוססת על הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כאשר הפתיחה בגנות היא שבהתחלה "עבדים היינו" (שעבוד לאומי), וגם שאבות אבותינו היו "עובדי עבודה זרה" (שעבוד רוחני), והשבח הוא שקרבנו הקב"ה לעבודתו, והוציאנו מעבדות לחירות. לאמירת ההגדה מצורפים ההודאה וההלל שגם בהם יש מסיפור נפלאות יציאת מצרים ותקוות גאולת העתיד.
משה רבנו, גיבור בולט של סיפור יציאת מצרים בספר שמות, אינו מופיע בהגדה (למעט פעם אחת בעקיפין, לעיתים הוא מופיע באיורים לה). בהגדה הגיבור היחיד הוא אלוהים, שהוציא את עם ישראל ממצרים, "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח".
הפיוטים המוכרים שבסוף ההגדה, "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", נועדו ליצור אווירה של יראת שמים, מכיוון ששירים אלו מזכירים את שלטונו המלא של הקב"ה בעולם שהוא האלוהים היחיד בעולם ("אחד מי יודע"), ואת השמירה על עם ישראל מפני אויביו על ידי הקב"ה ("חד גדיא" - השיר ממשיל את ישראל לגדי ואת אויביו ושונאיו לחתול, כלב, מקל, אש, מים, פר, שוחט, ומלאך המוות).
לילות סדר ציבוריים
ממוזער|250px|סדר פסח בבית ספר "שלום עליכם" בווילנה, תלמידי כיתות א' והוריהם קוראים בהגדה ושומעים הסברים על החג.
מסביב לעולם עורכות תנועות שונות לילות סדר לישראלים השוהים בישראל ומחוצה לה. המרכזית היא תנועת חב"ד, אשר מארגנת לילות סדר במקומות רבים על פני תבל. מספר המשתתפים בסדרים הללו מגיע לאלפים רבים, כאשר ההמוניים ביותר מתקיימים במזרח הרחוק - כגון בקטמנדו שבנפאל, בניהולו של הרב חזקי ליפשיץ, ובבנגקוק שבתאילנד בניהולו של הרב נחמיה וילהלם.
כמו כן, בבתי מלון רבים בישראל ובעולם נערכים סדרי ליל סדר. אחד מסדרים אלו, שנערך במלון פארק בנתניה בשנת 2002 נקטע בפיגוע התאבדות בו נרצחו 30 אורחים. הפיגוע הרצחני, שנודע גם כפיגוע במלון פארק ו"טבח ליל הסדר", הביא לפתיחת מבצע חומת מגן.
ליל סדר קיבוצי
250px|ממוזער|ימין|סדר פסח ל-1,500 איש באולם הספורט המקושט של קיבוץ נען
ליל הסדר הוא אירוע המתקשר בעיקר לחוויה משפחתית, אם מדובר במשפחה הגרעינית או במשפחה המורחבת. חג הפסח, כמו גם חגים אחרים שאנו מציינים במהלך השנה הוא הזדמנות ליצירת אינטימיות, הזדמנות לפגישות משפחתיות שלא נערכו זמן רב ומאפשר לנו בילוי עם המשפחה שכנראה, מסיבות של מרחק ועבודה - לא מתאפשר על בסיס שבועי. עם זאת, ישנם קיבוצים הבוחרים לחגוג את ליל הסדר בצורה קהילתית עם כל חברי הקיבוץ ומשפחותיהם ולוותר על האינטימיות והפן האישי שמשפחות נותנות לערב זה. ליל סדר קיבוצי מתנהל בעיקר בקיבוצים שלא עברו הפרטה ושעדיין מנהלים אורח חיים משותף. אלו יהיו קיבוצים חזקים מבחינה כלכלית וחברתית שיכולים להרשות לעצמם להקים אירוע שכזה מבחינת כמות האורחים וההשקעה בחלק האמנותי.
בדרך כלל, בליל סדר משפחתי מצומצם, אב הבית, או הסבא, אחראים על קריאת ההגדה וסדר הטקס, זאת מתוך מתן כבוד. בליל הסדר שמתקיים בקיבוץ, קבוצת אנשים שהוגדרה מראש אחראית על הטקס וקריאת ההגדה. הם מקריאים ומברכים וכאשר מגיעים לקטע שירה - כל הקהל, האורחים, מצטרפים ושרים ביחד. ברוב המקרים, כל קיבוץ שעורך את ליל הסדר בצורה כלל קהילתית, יוצר לעצמו הגדה ששייכת רק לאותו קיבוץ. אמנם אי אפשר לשנות את הגדת הפסח אבל הסדר משתנה, ולחני השירים מקבלים פן אישי לכל קיבוץ. החלק האמנותי של הערב מונהג על ידי ראש ועדת חגים של הקיבוץ, ומי שאחראי על השירים היא המקהלה הקיבוצית. המקהלה נמצאת על הבמה לאורך כל הערב, מלווה את קריאת הברכות בשירים ונעימות ונותנת את הקצב לאורחים היישובים בכיסאות, כך נוצרת הרמוניה במהלך הסדר, שמשרה אווירה נעימה ומגבשת.
הסדר הקיבוצי נערך בקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ביניהם קיבוץ יגור, נען, אל-רום, גבעת ברנר, משמר העמק, בארי וגן שמואל. אירועים אלה מגיעים לכמות אורחים של כ-1000 איש. ברוב המקרים, נערך ליל הסדר הקיבוצי בחדר האוכל מפני שזה המקום היחידי בקיבוץ שיכול לאכלס כמות כזו גדולה של אורחים.
ראו גם
הלכות ליל הסדר
פסח
הגדה של פסח
סדר ליל ראש השנה
סדר ט"ו בשבט
לקריאה נוספת
יוסף תבורי, פסח דורות - פרקים בתולדות ליל הסדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
דוד הנשקה, מה נשתנה? ליל הפסח בתלמודם של חכמים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ו
חזקי שהם, נעשה לנו חג: חגים ותרבות אזרחית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014, עמ' 27–79.
הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות ליל הסדר.
קישורים חיצוניים
מקורות עם הסברים על ליל הסדר - אתר ספריא
הלכות ליל הסדר מתוך פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד
ליל הסדר על פי קבלה וחסידות מתוך הבלוג של דוד גבירצמן
מבחר מאמרים בנושא חג הפסח
ליל הסדר ומנהגיו , באתר חב"ד
ליל הסדר, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
אתר על הסדר ומנהגיו
אתר של חב"ד לחיפוש סדר בכל מקום בעולם
כל הלכות ומנהגי ליל הסדר מאת הרב אליעזר מלמד
סדר פסח לדוגמה, שעור מפי הרב אורי שרקי, ארכיון מנהגים והלכות סדר פסח מתוך אתר ערוץ מאיר
לקט פיוטים ושירים לליל הסדר באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
מבחר הגדות לפסח והגדות בלתי מסורתיות מאוספי הספרייה הלאומית
הרב חגי לונדין, שיעור הכנה לליל הסדר, אתר "ערוץ מאיר"
מהות ליל הסדר לדורות, אתר הידברות
ערוץ יהדותון
הגדת פסח הכּלֹ בַּסֶדֶר, אוצר פעילויות לליל הסדר, מאת הרב מיץ' חפץ וד"ר מייקל טובין, באתר נאמני תורה ועבודה.
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסח
קטגוריה:לילות מיוחדים | 2024-10-13T09:11:52 |
ווינסטון צ'רצ'יל | REDIRECT וינסטון_צ'רצ'יל | 2015-09-26T11:06:47 |
הכרזת כורש | הכרזת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפנה"ס, המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא.
הכרזת כורש הייתה פריצה חדשנית לאותה תקופה, שליטי העבר של התקופה נהגו להגלות ולהתייחס בחוסר חמלה לעמים שכבשו. כורש הביא לעידן חדש – במיוחד לעם היהודי.
כורש תרם מאוד לעמים שכבש עם הכרזתו וסובלנותו אך עשה טובה מאוד גדולה גם לאימפריה הפרסית עצמה, מטרת ההכרזה הייתה בראש ובראשונה לרכוש את אהדתם של העמים שכבש ובכך לשפר את האימפריה הפרסית מבחינה כלכלית, מדינית ואסטרטגית.
רקע היסטורי להכרזת כורש
בשנת 586 לפנה"ס הוחרב בית המקדש הראשון על ידי מלך בבל נבוכדנצר, ויהודים רבים נשלחו לגלות בארצות שונות. היהודים אומנם השתלבו בארצות השונות, אך רבים מהם הרגישו זיקה חזקה לארץ מולדתם. האימפריה הנאו־בבלית הייתה בשלטון במשך שלושים שנה אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
בבל נכבשה בשנת 539 לפנה"ס על ידי האימפריה הפרסית, אשר התחילה לכבוש שטחים עצומים וביניהם ארץ ישראל, סוריה ועוד. כיבוש זה מציין תחילתה של תקופה חדשה בחיי היהודים – תקופת שיבת ציון. בראש האימפריה הפרסית עמד המלך כורש, שהנהיג מדיניות סובלנית יחסית וכיבד את האמונה של עמים שנכבשו. הוא הרחיב את האימפריה וכבש שטחים נרחבים וגדולים.
ליהודים שהוגלו לבבל בחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס איפשר כורש שיבה ל"יהוד מדינתא", רשות אוטונומית יהודית שהתקיימה בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה־6 לפנה"ס. כורש האמין בתפיסה הפוליתאיסטית, אמונה בכל האלים. אמונתו של כורש הביאה לכך שהתיר לעמים שבשליטתו לקיים את פולחנם כרצונם.
מדיניותו של כורש הייתה שונה משל השליטים הקודמים לו, המלך כורש הרשה ליהודים לחזור לפולחנם ולקיים את מצוותם, כלומר, הוא נתן להם אוטונומיה דתית ועזר להם להשתקם לעומת השליטים בעבר שנהגו להגלות את העמים שכבשו. שלטונה של האימפריה הפרסית נמשך יותר מ־200 שנים עד לכיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון. הצהרת כורש ניתנה ב"בִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס" () כלומר, שנה לאחר שכורש הקים את האימפריה הפרסית, ב־538 לפנה"ס. בהצהרה כורש לא חייב את היהודים לשוב לארץ מולדתם. אך, הוא הוסיף כי מי שבוחר להישאר בבבל מחויב לתרום כסף ומתנות ליהודים שרוצים לחזור לארצם. בנוסף, כורש מחזיר ליהודים את הפריטים מבית המקדש שנגנבו על ידי מלך בבל לשעבר נבוכבדנצר.
הכרזת כורש בספר עזרא
אופן הצגת הכרזת המלך כורש בספר עזרא כייחודית לעם ישראל ותיאור כורש כשליח אלוהי ישראל הפתיע חוקרים רבים, שטענו שאין אפשרות שתעודה זאת היא היסטורית, שכן לא יעלה על הדעת שמלך זר יכתוב תעודה בנוסח כה אוהד לשאיפות היהודים. אולם, מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"), התברר כי כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל ב־539 לפנה"ס כי הוא החזיר עמים רבים לארצם (לאחר שהבבלים הגלו מספר רב של עמים כעונש על מרידות) והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוהיהם. ככל הנראה, הציג כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית (כפי שמצוטט במגילת אסתר על אחשוורוש, "לעשות כרצון כל איש ואיש"), וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בממלכה האחמנית הן בקרב שבי ציון ליהודה, שהייתה חיץ וגשר גאוגרפי בין יבשות אירופה, אפריקה ואסיה, והן בקרב האליטה היהודית שנותרה בפרס – ומשום כך חשיבותה האסטרטגית.
כורש כרת בריתות עם קבוצות של גולים וערך עמם הסכמים, שבתמורה לתמיכה בו ובהגמוניה הפרסית, הוא יחזירם מהגלות לארצם – וזאת בהצהרה כי הוא שליח האל. לאור זאת, מתחזקת טענת החוקרים הרואים בהצהרה תעודה היסטורית, בהנחה שכורש שלח לכל עם נוסח המותאם לאמונתו.
אין בהצהרה משום השבת ריבונותה של יהודה ואין בה משום השבת עטרת בית דוד ליושנה ושושלתו לכסאה. כורש לא חייב את היהודים לעלות לארץ ישראל והותיר בידיהם את הבחירה. עם זאת, אלה שלא ישובו ליהודה חויבו לסייע לעולים בכסף ובזהב.
לפי הכרונולוגיה המסורתית הכרזת כורש הייתה בשנת ג'שצ"א (370 לפנה"ס).
תעודות הרישיון שניתן ליהודים על ידי כורש לבנות את בית המקדש השני והתוכניות לבנייתו נשמרו בבית גנזיא של הממלכה באחמתא.
במקביל לשם המודרני "הכרזת כורש" שהתקבל בקרב חוקרי ההיסטוריה בעקבות הממצא, השם התנכ"י להכרזה זאת הוא: רִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ.
מניעים להכרזה
מניע אסטרטגי: כורש רצה לכבוש את מצרים ולשם כך הוא נזקק ליישוב יהודי שלא ישתף פעולה עם מצרים בארץ ישראל, שגובלת עם מצרים. כורש ראה בהקמת פחוה יהודית בארץ ישראל, על גבול ממלכתו, ערובה להגנה על אותו חלק של הגבול המערבי של ממלכתו.
מניע פוליטי־מדיני: כורש רצה לרכוש את נאמנות העמים ובמיוחד את אהדת שכבת הכהונה כדי למנוע מרד מצדם וליצור שקט בממלכה. לכן, כורש נהג במדיניות של סובלנות, בניגוד למדיניות מלכי אשור ובבל שנהגו להגלות את העמים שכבשו על מנת שלא יוכלו למרוד בשלטון. היו מקרים שבהם הוא השאיר את השלטון בארצות שכבש בידי שליטים מקומיים, אם ישמרו אמונים לשלטון פרס. הוא גם מינה יועצים ופקידים מקרב העמים הכבושים, ולא הכביד עליהם במיסים כדי שיישארו נאמנים אליו.
מניע כלכלי: אפשרות לגביית מיסים – עם שמתייחסים אליו בכבוד ישלם מיסים ברצון.
מניע דתי: כורש מדבר בשם האלוהים משום שאמונתם של מלכי האימפריה הפרסית הייתה פוליתאיסטית, וכורש כיבד בכל מקום אותו כבש את האל המקומי. חוקרים סבורים כי הפוליתאיזם של כורש קשור למדיניותו הסובלנית. הודות לאמונתו, כורש היה יכול להציג את עצמו בפני היהודים כשליח אלוהי ישראל, ובאותו זמן גם להציג את עצמו בפני הבבלים כשליח האלים שלהם. לכן, כמו שהרשה לעמים אחרים להחזיר את פסלי האלים שלהם אשר הוגלו ממקדשיהם על ידי מלכי בבל, כך הוא נתן ליהודים לבנות את בית המקדש ואפילו דרש מפקידיו להשיב את כלי בית המקדש שנלקחו מבית המקדש על ידי נבוכדנאצר.
השלכות ההכרזה
בעקבות הכרזת כורש שבו חלק מיהודים ליהודה עם הנשיא ששבצר, והקימו את בית המקדש השני; המלך כורש החזיר את כלי המקדש שנבוכדנצר מלך בבל לקח משם, כפי שמתואר בספר עזרא:
התייחסות חז"ל להכרזת כורש
לחז”ל היה מגוון דעות על כורש ועל הכרזתו ולא הייתה הסכמה כוללת. היו כאלה שטענו כי כורש הוא רשע והוא אפשר ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש כדי להבטיח את כוחו הפוליטי ואת שליטתו ביהודים, והיו כאלה שהחמירו וטענו כי עשה זאת על מנת שיתפללו לו ולא לה'. לעומתם, היו כאלה כדוגמת רבי יצחק, שהיללו אותו ואף קראו לו צדיק.
מצד אחד כורש החזיר ליהודים את אוצרות בית המקדש ואיפשר ועזר להם להקים אותו מחדש. על פי היהדות, כורש מצא את אוצרותיו של נבוכדנצר מכיוון שהצהיר על החופש של היהודים לעלות לארץ ישראל והצהיר על כוונותיו לשקם את בית המקדש – כמעין תגמול על מעשה טוב ונכון כלפי ה'. ומנגד היהודים שהתנגדו לכורש טענו כי כאשר כורש הורה על בניית בית המקדש, כורש בכוונה הורה שחלק מן המקדש ייבנה מעץ. כורש וידא שיישאר איום על היהודים במקרה שימרדו בו בצורת שריפת המקום הכי הקדוש ליהודים. לאחר שראה את הנזק הכלכלי הנגרם לארצו מכיוון שאפשר את העלייה, ביטל כורש את הזכות לעלות לארץ ישראל. עקב פעולה זאת, יהודים רבים הביעו צער וגינו את כורש.
אמינות המסמך
ממוזער|רפליקה במוזיאון מגדל דוד של גליל כורש, שנמצא בחפירות ארכאולוגיות בבבל. המקור נמצא במוזיאון הבריטי.
יש חוקרים הטוענים כי ההכרזה היא מעשה זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית בית המקדש. לטענתם, לא ייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל ונשמע לו כפי שיכול אולי להשתמע מן ההכרזה המקראית.
לעומתם, יש חוקרים הסבורים כי ההכרזה אמינה כי היא חלק ממדיניות כוללת של כורש: כורש נתן זכויות דומות לעמים נוספים, כמו הבבלים, כמו שמתואר בגליל כורש. על פי ההיסטוריון יוחנן אהרוני: "כורש שאף לקנות את לב התושבים של ממלכתו הגדולה על ידי סובלנות דתית ולאומית והתיר חידושם של פולחנות שבוטלו ודוכאו על ידי הבבלים".
ראו גם
רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית
גליל כורש
קישורים חיצוניים
פרק 64 – דבר היום – וַיַּעֲבֶר־קוֹל בְּכָל־מַלְכוּתוֹ – על הצהרת כורש בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
מה הייתה הצהרת כורש?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:תולדות עם ישראל בעת העתיקה
קטגוריה:סיפורי התנ"ך
קטגוריה:שיבת ציון | 2024-09-18T08:27:25 |
רומן רוסי | "רומן רוסי" הוא רומן הביכורים של מאיר שלו, שיצא בשנת 1988. בתוך שנתיים מיציאתו מכר הספר כמאה אלף עותקים, הפך לאחד מרבי-המכר בשפה העברית, ונבחר לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר של הוצאת עם עובד. הספר תורגם לאנגלית, תחת הכותרת "The Blue Mountain". הספר נסב על ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים.
עלילה
הרומן עוקב אחר משפחת איכרים, מהראשונות להתיישב בעמק יזרעאל, ביישוב ששמו לא מוזכר בספר. הרומן פורש את עלילות המשפחה והיישוב מהעלייה לקרקע בתקופת העלייה השנייה ועד למחצית השנייה של המאה ה-20. התיאורים ברומן פורשים יריעה רחבה של נופי העמק, המיתוסים של ראשית ההתיישבות ועולם החי והצומח.
הרומן מסופר מנקודת מבטו של ברוך שנהר, נכדו של יעקב מירקין, ממקימי היישוב. על אף שלא היה עד לרבים מהאירועים בספר, הוא נחשף אליהם דרך האזנה לסיפורי סבו והאזנה (לעיתים בסתר) לסיפורי אנשים אחרים ביישוב. הרומן אינו מתנהל באופן כרונולוגי, אלא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן.
בלב הרומן מסופר סיפורה של "חבורת העבודה על שם פייגה", קבוצה בה חברים יעקב מירקין, אליעזר ליברסון, צירקין מנדולינה, פייגה לוין ואחיה שלמה. מירקין, ליברסון וצירקין עלו מאוקראינה לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה והתפרנסו כפועלים שכירים. בעת שעבדו בזכרון יעקב, פגשו בפייגה ואחיה שלמה שחברו אליהם. כדי לשמח את פייגה, החליטו שלושת הראשונים להקים באופן היתולי קבוצת עבודה ולקרוא לה על שם פייגה. הקמת הקבוצה לוותה בתקנון ובמצע היתוליים והקבוצה התנהלה באופן דמוקרטי. אופן התנהלות זה הוביל בסופו של דבר לנישואיהם של יעקב ופייגה בעקבות הצבעה של הקבוצה, על אף שליבו של יעקב היה נתון לאהובתו שולמית, שנותרה באודסה.
הקבוצה התיישבה בעמק יזרעאל עם קבוצה נוספת של חלוצים. ליעקב ופייגה נולדו שני בנים ובת – אברהם, אפרים ואסתר. אברהם היה הבן הראשון שנולד ביישוב, וככזה עורר ציפיות בקרב המתיישבים אולם לא עמד בהן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס אפרים לצבא הבריטי, התנדב לקומנדו הבריטי ועבר הכשרה כלוחם בסקוטלנד. בפשיטה על דייפ לחם אפרים בגבורה תחת פיקוד הלורד לובאט, והוענק לו אות השירות המצוין. בהמשך נפצע בתוניסיה וחזר מהמלחמה עם כוויות קשות על פניו, שגרמו לו להתנהל בציבור כשעל פניו מסכה, מה שגרם ליחס מנוכר מצד בני היישוב. יחס זה גרם לכך שבסופו של דבר אפרים עזב את הכפר ומעולם לא נודעו עקבותיו. העזיבה גרמה לכעס עצום של יעקב על חבריו למושב והוא החל לתכנן נקמה ששלבי בנייתה מלווים את הספר לכל אורכו.
אסתר, בתם השלישית של יעקב ופייגה, נישאה לפועל פשוט בשם בנימין, שברוך, מספר הסיפור, הוא פרי אהבתם. זמן קצר לאחר לידתו, ניספו אסתר ובנימין בפיגוע, אך לפני מותו, מספיק בנימין להציל את ברוך התינוק. יעקב, הסב, מגדל את ברוך, אך גם למורה הכפר פינס, חברו הטוב של יעקב, יש השפעה רבה על גידולו וחינוכו של ברוך.
עם התקדמות העלילה מתגלה כי גידולו של ברוך, הוא חלק מתוכנית הנקמה של יעקב ביישוב. יעקב מגדל ומזין את ברוך, כך שהוא הופך לגבר גדול מידות ועצום כוח.
בערוב ימיו, יעקב מתאחד עם שולמית, אהובתו מאודסה, ועובר עמה לבית אבות. לקראת מותו הוא מבקש את ברוך לקבור את גופתו בחלקת אדמתו ולא במסגרת בית הקברות של הכפר. ברוך נעתר לבקשתו, ובכוחו הרב מונע מאנשי היישוב לחלץ את הגופה ולקבור אותה בבית הקברות.
זמן מה לאחר מכן, מתחילות להגיע בקשות של ותיקי העלייה השנייה, בעיקר כאלה שעזבו את ישראל, להיקבר לצד קברו של יעקב. ברוך מקים בית קברות חלופי לזה של היישוב, קורא לו "בית העולם לחלוצים", ומנהל עסק לכל דבר סביב נושא הקבורה. הנקברים העתידיים או ילדיהם משלמים כסף רב תמורת הזכות להיקבר קרוב ככל האפשר לקברו של יעקב.
הספר מסתיים בכך שברוך עוזב את היישוב ומתגורר בגפו. מנהל העסקים שלו, בוסקילה, ממשיך לדאוג לעסקי הקבורה. בכך נשלמת נקמתו של יעקב ביישוב: אותה אדמה שבעבר הניבה גידולים ופרנסה את אנשי היישוב, הפכה לבית קברות שמניב הון ממוות.
דמויות בספר
ברוך שנהר: נכדו של יעקב מירקין ומי שמנקודת מבטו מגולל הסיפור. החל משנות ילדותו ועד בגרותו היה חזק ואדיר ממדים, בהתאם לתוכניתו של סביו לגדלו כך כדי שיוכל לשמור על מקום קבורתו לעתיד. לאורך שנות ילדותו חסה ברוך בצל זקני הכפר, וקשר מיוחד נרקם בינו ובין יעקב פינס. ברוך גדל והתחנך על ברכי סיפוריהם של הזקנים, נופי העמק והטבע וערכי העבודה החקלאית שעברו מדור לדור בכפר.
יעקב מירקין: מראשוני החלוצים בעמק ואחד המייסדים של "חבורת העבודה על שם פייגה". בעלה של פייגה ואביהם של אברהם, אפרים ואסתר. גידל את ברוך לאחר שהוריו נספו בפיגוע ביישוב.
יעקב פינס: מורה ומחנך ותיק בכפר שלימד טבע ותנ"ך ושתחת ידו עברו דורות שלמים של תלמידים. חבר טוב של מירקין ואף לקח חלק מהותי בתהליך גידולו וחינוכו של ברוך.
אורי מירקין: נכדו של יעקב מירקין, בנם של רבקה ואברהם ואחיו של יוסי. עלם נאה ויפה תואר וככזה חשקו בו רבות מנשות הכפר, שעם חלקן קיים יחסי מין על מגדל המים והכריז על כך בקול. חברו הטוב של ברוך ומי שגר עמו בתקופתו האחרונה ביישוב בטרם קנה בית בעיר.
אפרים מירקין: בנם של מירקין ופייגה ואחיהם של אברהם ואסתר. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ועוטר על שירותו. חבלה קשה בפניו שינתה את מראהו ללא-היכר ותגובת אנשי הכפר לכך אילצוהו לעטות מסכה. לימים עזב את הכפר באורח מסתורי תוך שהוא נושא על כתפיו את הפר שקיבל כהוקרה על שירותו, ז'אן ולז'אן.
רילוב: שומר הכפר, בעלה של טוניה, אביו של דני וסבו של עוזי. לאורך השנים צבר ארסנל עצום של כלי נשק בסליק שבנה בתוך רפת. נהרג בפיצוץ הסליק ונקבר ב-"בית-העולם לחלוצים" (שמו הפרטי לא מוזכר).
משולם צירקין: אספן אובססיבי של מזכרות מימיו המוקדמים של היישוב ובנו של צירקין מנדולינה. זקן בטלן שלא ידע אישה ושבערוב ימיו השתגע והחל להרוס ולהשחית פינות שונות בכפר.
אליעזר ליברסון: מראשוני החלוצים בעמק ואחד המייסדים של "חבורת העבודה על שם פייגה". בעלה של פניה (אשר אותה "גנב" מהקיבוץ הסמוך) ואביו של דניאל.
לקריאה נוספת
לאה פוקס, '"עבודת אדמה" – עבר והווה, מציאות ופאנטאזיה', הדאר 67, לד (תשמ"ח), 36–38.
ידידיה יצחקי, 'מיתולוגיזציה של המיתוס', עתון 77 105 (1988), 13. (ביקורת)
יונה בחור, '"על הבשר הנרטב ועל הבשר הנרקב"', מאזנים סג, 3 (1989), 64–65. (ביקורת)
יוסף אורן, '"רומן רוסי": רומאן אנטי ציוני', אפיריון 14 (1989), 8–10. (ביקורת)
הלל ויס, 'רומן שפוי', נקודה 129 (1989), 52–55. (ביקורת)
ריאיון עם מאיר שלו על "רומן רוסי", מראיינות: עדה אהרוני ורחל אשרוב, גלים (כתב עת לספרות, תרבות וחברה) 3 (1989), 14–16.
שרה שוב, 'הארות לעלילת "רומן רוסי"', עלי שיח 26 (תשמ"ט 1989), 55–57.
יצחק ברזילי, 'במזל של חישוף וחיפוש', הדאר 68, ה (תשמ"ט), 17–21.
גן חן, 'השימוש במיתוסים בספרים רומן רוסי ועשו למאיר שלו כאמצעי מעצב וכאמצעי רעיוני', עלון למורה לספרות 15 (תשנ"ד), 138–170.
יערה בן דוד, 'אל האדמה – ומתחתיה: על "רומן רוסי" מאת מאיר שלו, בתוך ספרה: אהבה ממבט שני: עיון בפרקי ספרות ישראלית וכללית, רמת גן: עקד, תשנ"ז, עמ' 100–105.
גלילה מור, 'בין לשונו של דוד פוגל ללשונו של מאיר שלו באשר לתצורה ומשמעות', בתוך: רינה בן-שחר וגדעון טורי (עורכים), העברית שפה חיה קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים-תרבותיים בעקבות כנס אורנים תשס"א, כרך ג, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד; המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר - אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 221–240.
גלילה מור, 'תצורה ומשמעות בלשונו של מאיר שלו על פי "רומן רוסי"', לשוננו סו, ג–ד (2004), 355–379.
עופרה מצוב-כהן, 'בין שיח חברתי לשיח ספרותי: עיצוב השיח הפמיניסטי בקובצי פועלים מול עיצובו ברומן על התקופה החלוצית', מורשת ישראל 4 (2007), 185–208.
עופרה מצוב-כהן, 'הווידוי ככלי שיחני בקובצי פועלים של חברי העלייה השלישית, קהליתנו ומחיינו, מול הווידוי במבדה, רומן רוסי, של מאיר שלו', מורשת ישראל 7 (2010), 135–167.
עופרה מצוב-כהן, 'בין הצעקה לרומנייה – הומור בשירות הסאטירה ב"רומן רוסי" של מאיר שלו', מראה 5 (2010), 101–106.
Jochanan C. Trilse-Finkelstein, “Brieftauben des Holocaust: Zwischen Auflösung und Versöhnung,” Sinn und Form 44,4 (1992), 686-692.
Smadar Shiffman, “On the possibility of impossible worlds: Meir Shalev and the fantastic in Israeli literature,” Prooftexts 13,3 (1993), 253-267.
Smadar Shiffman, “In the beginning there was the garden: Meir Shalev’s ambiguous use of biblical allusions,” Israel Studies Forum 19,2 (2004), 75-87.
Gabrielle Oberhänsli-Widmer, “Meir Shalev: ein russischer Roman (1988),” Kirche und Israel 23,1 (2008), 72-82.
Gabriel Steinberg, “"A Montanha Azul" de Meir Shalev: em novo caminho para o sionismo,” Cadernos de Língua e Literatura Hebraica 7 (2009), 219-234.
קישורים חיצוניים
פרקים ראשונים מתוך הספר "רומן רוסי", באתר עם עובד.
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי מאיר שלו
קטגוריה:ספרי 1988
קטגוריה:רומנים בעברית
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:הקיבוץ בתרבות ובאמנות: ספרים
קטגוריה:כוח המגן העברי בתרבות ובאמנות
קטגוריה:לקות נפשית באמנות
קטגוריה:נקמה באמנות | 2024-06-26T18:29:54 |
DDT | הפניה די-די-טי | 2009-11-26T13:06:23 |
מאיר שלו | מאיר שלו (29 ביולי 1948 – 11 באפריל 2023) היה סופר, עיתונאי, מחזאי ופובליציסט ישראלי, כתב רומנים מהווי ארץ ישראל וספרי ילדים, ובעל טור שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות". ספריו זכו להצלחה גדולה, תורגמו לכעשרים שפות, והוא נחשב לאחד הסופרים הישראלים הנקראים ביותר.
ביוגרפיה
מאיר שלו נולד במושב נהלל למשורר, המורה והסופר הירושלמי יצחק שלו, ולבתיה לבית בן-ברק מנהלל שהייתה מורה.
בגיל צעיר עבר עם משפחתו לארבע שנים לקיבוץ גינוסר וב-1952 השתקעה המשפחה ב"שיכון קריית משה" שבשכונת קריית משה בירושלים, שם גדל, מלבד שנתיים נוספות בנהלל בשנים 1957–1958. למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית.
באוגוסט 1966 התגייס לצה"ל ושירת בסיירת גולני. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב תל פאחר. בנובמבר 1967 נפצע במלחמת ההתשה בבקעת הירדן מארבעה כדורים מאש כוחותינו. דמותו של שלו מופיעה לרגע בספרו "עשו", כחברו של בנימין, בחור צולע עם משקפיים, המתרועע עם רומי. ב-1969 התפרסם שירו האנטי-מלחמתי "על דעת הנערים".
אחרי שירותו בצה"ל סיים לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה בהאוניברסיטה העברית בירושלים.
קריירה
עם סיום לימודיו החל שלו לעבוד בטלוויזיה הישראלית. בשנת 1975 היה עוזר מפיק ועורך משנה. הוא היה שותף בחיבור החידות של תוכנית "מחפשים את המטמון", ובשנת 1977 היה בצוות השעשועון "שלוש יוצא אחד", ועוזר עורך של התוכנית "עלי כותרת", בה גם הופיע בפינה שהביאה אירועים מצחיקים מרחבי העולם, ובהמשך בפינה סאטירית.
בשנת 1978 הצטרף לצוות של השעשועון "תשע בריבוע". שלו גם הגיש פינת ביקורת עיתונות בטלוויזיה, ובשנת 1980 הגיש פינת לשון בשם "חטף פתח". בשנת 1979-1980 הנחה יחד עם זאב ענר שעשועון לנוער בנושא היסטוריה בשם "שאלה של זמן". הנחה את התכנית "ארץ אהבתי" שהפיקה עוגניה שמחוני, והנחה גם את התוכנית "שעה טובה" ששודרה בליל שבת בערוץ הראשון.
ב-1988 יצא רומן הביכורים "רומן רוסי" ואחריו פרסם שלו עוד שמונה רומנים, ספרי עיון שונים וספרי ילדים.
החל משנות השמונים פרסם טור עיתונאי קבוע בימי שישי, שהופיע בתחילה ב"הארץ", ולאחר מספר שנים, החל משנת 1991, ב"המוסף לשבת" ב"ידיעות אחרונות".
עבודתו הספרותית
250px|מאיר שלו ביריד הספרים בלייפציג, 2015|ממוזער|שמאל
הספרים הראשונים שפרסם היו "משכב לצים" ב-1982, אסופה של חרוזים ארוטיים-הומוריסטים, ו"תנ"ך עכשיו" ב-1985, שהיה אסופה של מאמרים פרשניים ברוח אקטואלית והיתולית על סיפורי המקרא.
הרומנים של שלו הם סיפורי אהבה שעוסקים בהוויה הישראלית והמשפחתית, מתמקדים בעיקר בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שואבים רבות מן המקורות ומחוברים לנוף, לטבע ולהיסטוריה של הארץ. ברבים מספריו משתקפים סיפורים מתולדות משפחתו, ושזורים בהם נופי ילדותו בירושלים ובנהלל.
הרומן הראשון "רומן רוסי" יצא לאור בשנת 1988 וזכה להצלחה גדולה. הסיפור מתרחש במקום שהוא מעין גלגול בדיוני של נהלל. המספר הוא נכדו של אחד ממייסדי המקום, והוא מגולל את סיפור ההתיישבות של אנשי העלייה השנייה והשלישית במעין "אוסף של אנקדוטות רבות-דמיון" שיש בהן תמהיל של מציאות ופנטזיה כאחד.
ב"עשו" שיצא בשנת 1991, מספר שלו את קורותיה של משפחת אופים ישראלית במהלך שלושה דורות, שניתן גם ליחס אותה למעין פרודיה של סיפורי האבות והאמהות מספר בראשית. במרכז הספר מתוארת מערכת היחסים המורכבת בין המספר, עשו, לבין אחיו יעקב. על אף הטרגיות של מרכיבי הסיפור (מחלות קשות, שכול, יחסים עכורים בקרב המשפחה, בן שגלה מארצו) מצליח שלו לשעשע את הקוראים בדרך הסיפור, שבה הוא משלב בדיות, ציטטות, הרמזים ספרותיים ושעשועי לשון.
מחוץ לספר "בביתו במדבר" מעוגנים גם שאר הרומנים בסיפורים על הוויות החיים של כפר בעמק יזרעאל, במהלך שישים שנות קיומו, החל מהקמתו בשנות העשרים של המאה העשרים. הספר "הדבר היה ככה" מתבסס על חוויותיו האוטוביוגרפיות של מאיר שלו בשנות ילדותו במושב נהלל, כשהגיבורה הראשית שבו היא סבתו עזת הנפש וחולת הניקיון, בעוד שגיבור המשנה הוא שואב האבק שנשלח אליה מאמריקה, והוא ספון ללא שימוש בחדרה.
הציר העלילתי המשותף לרוב הרומנים הוא סיפור המשפחה לצד הסיפור הציוני. נפרשת פה "כמין סאגה ארץ-ישראלית על פני עשרות שנים, ותולדות 'הארץ' - ובמיוחד פרשת ההתיישבות העובדת בה נשקפות ממנו בראי עקום" בסגנון ריאליזם פנטסטי לצד תיאורים מפורטים ובקיאים מאוד של נוף ישראלי מובהק ודמויות, מגיש שלו סיפור שהוא שילוב של מיתוסים מצד אחד ובקיאות גדולה בפרטי העבודה והמעשה מצד שני. רצף העלילה איננו ליניארי, והוא נע קדימה ואחורה לסירוגין, עד שהוא מתקבל בפני הקורא בשלמותו. התכונה הבולטת מאוד לאורך כל כתביו של שלו הוא ההומור שמתבל את סיפוריו לא רק בחן, אלא באפשרות לעמוד בכל התלאות והאירועים, שלעיתים הם קשים מאוד - המתרחשים ברומנים שלו.
שלו ידוע בתחקיר היסודי שנהג לערוך לקראת כתיבת כל אחד מספריו, במסגרתו בחן היטב את המלאכות שבהן עוסקים גיבוריו, ובמילותיו שלו:
כמה מספרי הילדים שלו עובדו לתיאטרון. אחד מהם: "הגשם של סבא אהרן" המבוסס על סיפור שסיפר לו סבו, עובד ב-2017 להצגת ילדים, במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים. ההצגה זכתה במקום ראשון במסגרת הפסטיבל.
הרומן שלו "יונה ונער" עובד להצגת תיאטרון בתיאטרון גשר, ובוים על ידי יבגני אריה. הרומן "כימים אחדים" הוצג בעיבודים שונים בישראל ברוסיה ובארצות הברית. ההצגה "כימים אחדים", המבוססת על ספרו, הוצגה בתיאטרון הקאמרי.
בספריו העיוניים הוא חשף את מקורות ההשפעה של כתיבתו, החל מהסופרים והספרים שאהב, דרך עולם התנ"ך, אליו הוא קשור לא מעט בעקבות אביו, יצחק שלו, שהיה מורה וסגן לחתן-התנ"ך העולמי למבוגרים וכלה באהבתו הגדולה לעולם הטבע והנוף הארץ-ישראלי, ממנה ניתן להתרשם מכל ספריו, ובעיקר מספרו "גינת בר".
חצי שנה לאחר מותו, יצא לאור ספר הילדים האחרון שלו: "נֶכֶד קָרָטֶה וְסַבָּא סְנוֹקֶרֶת", העוסק בקשר שבין סב ונכדו.
עמדותיו
ממוזער|שמאל|מאיר שלו, 2014
שלו נחשב לאחד הדוברים הבולטים של השמאל הציוני. והיה מבקר קשה של הימין הישראלי והממסד הדתי.
בנאום אשר נשא בטקס שבו האוניברסיטה העברית העניקה לו ד"ר לשם כבוד ביוני 2019 אמר את הדברים הבאים:
במשך שנים רבות היה בעל טור ב"מוסף לשבת" של העיתון ידיעות אחרונות. בטור זה, שהיה כתוב בהומור ובעוקצנות, ביקר שלו את מדיניות הממשלה, בפרט בנושאי חינוך, טבע וסביבה, דת ומדינה.
תשומת לב מיוחדת הקדיש שלו בטורו למצב החינוך והתרבות בישראל. דוגמה לכך היא הקטע הבא, מתוך הטור שפורסם ב-23 בספטמבר 2005:
פרסים והוקרה
פרס ברנשטיין לשנת 1989
שנת 1989, פרס העיר ורונה ומועדון רומיאו ויוליה על "כימים אחדים"
שנת 1989 פרס האגודה האנטומולוגית הישראלית
פרס ראש הממשלה בישראל על רומן רוסי, (1989).
פרס ברנר לשנת 2006
הפרס הלאומי לספרים יהודיים בארצות הברית על הספר יונה ונער, 2007
פרס פראט לשנת 2009 על מפעל חיים
פרס פורטה סיבריה לשנת 2009 על ספר הילדים "מבול, נחש ושתי תיבות"
פרס ניומן לספרות עברית לשנת 2011
דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנת 2012
עיטור אביר מסדר האמנויות והספרות של צרפת, 2013
דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 2019
דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן, 2020
ספריו ויצירותיו
250px|ממוזער|שמאל|מאיר שלו וצוות ההצגה בסיום ההצגה "הגשם של סבא אהרון" שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ב-2017
משחקי מחשב
בסוף שנות ה־90 הפיק יחד עם חברת המשחקים "סידי וורם""
משחקי מחשב לספריו "אבא עושה בושות" ו"הכינה נחמה",
בשני המשחקים האלו מאיר שלו מקריין את הסיפור.https://youtu.be/RX2WAfXImtk
ארכיון אישי
ארכיונו האישי הכולל טיוטות של ספרים, התכתבויות עם מנהיגים, סופרים, ומכתבים מקוראים, הועבר ב-1 באוקטובר 2024 לספרייה הלאומית
הנצחה
לוח זיכרון על "גב זרחן" מקום המוזכר בספרו "בביתו במדבר", שעוצב על ידי האדריכל אסף קשטן, ואשר הוסר ממקומו ביד עלומה עוד בטרם מלאה שנה לפטירתו.
חיים אישיים
שלו היה נשוי לרינה שלו, ואב לבת, זהר ובן, מיכאל. הוא התגורר לסירוגין בשכונת קטמון הישנה בירושלים ובאלוני אבא שם טיפח בחצרו גינת-בר, עליה כתב בספרו "גינת בר" שיצא לאור ב-2017.
היה ידוע בקרב בני משפחתו בכינוי "דסי", על שם נכדתו הדסה (דסי) שהחלימה ממחלת הסרטן.
אחיו, ד"ר צור שלו, הוא היסטוריון של תקופת הרנסאנס, מרצה באוניברסיטת חיפה ולשעבר נווט בחיל האוויר. אחותו, רפאלה שיר, הייתה ציירת. שלו היה אחיינו של מרדכי שלו ובן דודם של הסופרת צרויה שלו, המתמטיקאי והסופר ענר שלו וחבר הכנסת רם בן ברק.
נפטר ב-11 באפריל 2023, בגיל 74, לאחר מאבק של שלושה חודשים במחלת הסרטן. נטמן ב-14 באפריל 2023, בבית העלמין של נהלל.
לקריאה נוספת
סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן - דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007.
גדי בלום וניר חפץ, תרבות ורוח - מאיר שלו,ישראל לאן - 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 2008, עמודים 174 - 199
מאיר שלו, רצח והתאבדות, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 382–386, הוצאת כרמל, 2017.
קישורים חיצוניים
הספרים של מאיר שלו באתר עם עובד
ציטוטים של מאיר שלו, באתר "בין המירכאות"
יניב מגל, "שיחות עם סופרים", פרק ראשון מתוך ספרו של משה גרנות ובו הוא משוחח עם מאיר שלו על יצירתו
הזמנה לזכייה בפרס פורטה סיבריה
גם את ז'בוטינסקי היו דוקרים היום. 29 ביולי 2020
על יצירתו
ראו גם בערכים העוסקים בספריו.
מאיר שלו, מאיר שלו בחזרה לסיירת גולני, במחנה, 1988
משה שפריר, על הפעמים הראשונות בתורה, חדשות מחלקה ראשונה, 15 במאי 2009
שמעון שלוש, "קריאה מעריכה ומנחה", על הספר "בעיקר על אהבה" באתר סימניה, 30 ביולי 2010
.
דולי לוי, אפקטים קומיים כסוגלים (מאפיינים) סגנוניים בכתיבתו העיתונאית של מאיר שלו, הומור מקוון 3, ינואר 2014
רחל אליאור, על מאיר שלו ועל ספרו: גינת בר באתר ד"ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך, 15 ביוני 2023
בעקבות מותו
200px|ממוזער|שמאל|קברו של מאיר שלו מכוסה פרחים מיד לאחר הלווייתו ב-14 באפריל 2023
כנרת רובינשטיין, על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות, באתר "מעלה", יוני 2023
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:עיתונאים ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס ברנשטיין
קטגוריה:זוכי פרס פראט
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות
מאיר
קטגוריה:נהלל: אישים
קטגוריה:קריית משה: אישים
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:לוחמי סיירת גולני
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מבקרי התקשורת בישראל
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בנהלל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023 | 2024-10-11T10:49:41 |
התגנבות יחידים | שמאל|ממוזער|245px|עטיפת הספר במהדורות הראשונות שלו, בשנים 1986–2005
שמאל|ממוזער|245px|אימון קליעה בנשק בבה"ד 4 ב-1955
התגנבות יחידים הוא ספר מאת יהושע קנז שיצא בשנת 1986. הרומן נחשב לרומן מונומנטלי, אחת מפסגות הספרות העברית, הזוכה תדיר להימנות עם טובי הרומנים בעברית. הוא גם הבולט והנחקר ביותר מבין הספרים שפרסם קנז.
הספר מתאר את החוויה הצבאית הישראלית של אמצע שנות החמישים, מנקודת מבטה של מחלקת טירונים בטירונות כלל צה"לית, בבה"ד 4. חייהם של צעירים אלה, בני שכבות ועדות שונות, במסגרת הצבאית, המחמירה והלוחצת, ומחוצה לה, במפגש עם משפחותיהם ועם נשים, מספקים מבט פנורמי על החברה הישראלית דאז. בספר חדירה לעומקים פסיכולוגיים, כמו גם לתובנות סוציולוגית מקיפות.
בעוד שסיפורים על הצבא נכתבו מראשית ימי המדינה, נחשב התגנבות יחידים לבולט בזמנו, בכך שהוא מספר על החוויה הצבאית הישראלית מנקודת מבטם של החיילים מן השורה המתגייסים למגוון תפקידים לא־קרביים בצבא, ולא על חיילים קרביים המשמשים כדוגמה ומעורבים בפעולות הירואיות. הספרות הישראלית של שנות ה-80 מאופיינת בקולות מן השוליים שפרצו וחתרו תחת קולות סופרי הדורות הספרותיים שקדמו להם, והרומן של קנז (שהחל לכתוב כבר בשנות ה-60 ומשתייך לסופרי "הגל החדש" בספרות העברית) הוא אחד המובהקים שבהם. .
תקציר העלילה
עלילת הספר מתרחשת במדינת ישראל הצעירה, בסתיו 1955. הספר מחולק לארבעה חלקים, שניים (א' וג') מתרחשים במלואם בבסיס הטירונים ושניים מתרחשים במעורב; בבתיהם של הגיבורים ובבה"ד 4. מהלך העלילה מתחיל מעט אחרי גיוס הטירונים, ומסתיים לקראת סיום הטירונות, אחרי שיבוצם לתפקידיהם העתידיים בצבא. הרומן עוקב אחר סיפוריהם של הטירונים השונים, שבתחילתו הם יחידים או שייכים לקבוצות מובחנות ובסוף הרומן נקשרים אחד לשני. העלילה מאופיינת בעיקרה במאבקים האישיים של כל אחת מהדמויות, אולם גם במאבקים בין קבוצות הטירונים השונות על רקע עדתי, דתי, מעמדי ואידאולוגי. כמו כן, הרומן שזור באזכורים היסטוריים מהתקופה בה הוא מסופר, דוגמת מציאת הנפט בשדה הנפט חלץ, פיגועי הפדאיון, ופעולות יחידה 101.
דמויות
רוב הדמויות המשמעותיות ברומן הן של טירונים. דמויות המפתח הן אלו אשר קרובות אל המספר, מתוארות על ידו לִפְנַי וְלִפְנִים ומקיימות דיאלוגים בינן ובין עצמן והן:
"מלַבֶּס" (כינוי לפתח תקווה ולאנשיה על פי שמו של כפר ערבי שעל אדמותיו הוקמה העיר). בשניים מחלקי הרומן, מלבס, המגיע מפתח תקווה, הוא המספר.
אבנר גבאי, ירושלמי בן למשפחה ותיקה וענייה מעדות המזרח, אשר נמשך ונדחה חליפות אל קבוצת הירושלמים מרחביה ובית הכרם. בשל מראהו המצודד בנות נמשכות אליו והוא נחשב גם כ"רודף שמלות". חברו הקרוב של מלבס ומשמש כ"ראי" בתכונותיו ופעולותיו מול מלבס.
מיקי ספקטור, כדורגלן מפורסם מהפועל חדרה, שהגיע לטירונות הכף־למדים בשל אוושת לב שהתגלתה אצלו בבדיקה הרפואית השגרתית לפני הגיוס. דעותיו הן ליברליות ודיכוטומיות.
אלון, קיבוצניק מעמק בית שאן אשר מזדהה עם מטרות הציונות הסוציאליסטית ועם מטרות הצבא ושואף להצטיין בטירונות ולהיות מועבר ליחידה קרבית. חברו הקרוב של מיקי.
לידן יש שתי חבורות מאופיינות:
חבורת עדות המזרח המתוארת כמרוקאים ועיראקים:
פרץ "סעיף־עצבים" -מנהיג הקבוצה
סמי - עובר טירונות בפעם השלישית, בעל רקע עשיר בכלא הצבאי ובעל קשרים בבסיס.
רחמים בן־חמו, דמות עגלגלה ובעלת מאפיינים נשיים המושפלת תדיר על ידי חבריו לקבוצה.
זכי - המתאנה והמשפיל הראשי של רחמים. מתואר גם כעליז וצחקן. עומד על זכויות העולים מארצות המזרח להפגין את תרבותם.
חבורת הירושלמים מרחביה ובית הכרם:
קיפוד (נקרא כך בשל שערו הסומר) - יוצא בשאלה, במקור יהודה'לה משכונת גאולה, מנהיג החבורה הנלהב להיכנס לכל ויכוח ומריבה.
יוסי רסלר - נגן הגיטרה, המוזיקאי ואמן בתודעתו.
חנן - ציני ומרבה להגיב לחבריו באנגלית.
מיכה הטיפש - מרבה לדקלם, לחקות ולהגיב על דברי חבריו בלשון נופל על לשון. מתברר כי הוא נחשב לגאון.
אליהם מתווספות דמויות טירונים אשר אינם משויכים למחנה כלשהו:
אפס־אפס (נקרא על שם הספרות האחרונות במספרו האישי) - הנשוי היחידי בחבורה, עולה חדש מרומניה המתגורר במעברה הסמוכה לבסיס. מתלונן על כל דבר.
מילר - עולה מגרמניה, חייל בודד, מבוגר ומתבודד.
נחום - דתי המקפיד בשמירת מצוות.
אלברט הבולגרי - מסתכל על הדברים באופן חיובי ומנסה לפשר במחלוקות.
סגל המחלקה והבסיס כולל את:
מועלם - מ"כ במחלקה, שיחסו אל הטירונים חיובי באופן יחסי.
בני - מ"כ חדש במחלקה, הסבור שתפקידו הוא . מתברר כי למד יחד עם מלבס בבית הספר העממי. דמותו היא המפותחת ביותר מבין דמויות הסגל.
רפי נגר - מפקד המחלקה
הרס"פ הרומני - קטן קומה ואדום פנים, מתעלל באלון.
עפרה המד"סית - אינה קשורה אל המחלקה, אך מתוארת תיאור ארוך ופיוטי על ידי המספר והיא מושא כיסופיו של אבנר.
דמויות נוספות
אביו המזדקן של מיקי
דפנה - חברתו של אלון. מתגוררת בקיבוצו.
זביק וג'ינג'י - צמד חברים ממחלקה ג'. לזביק יצא שם כבעל יכולת תקשור עם המתים.
אריק - חברו של מלבס מתקופת התיכון. נמצא כטירון בבסיס הטירונים בפלוגה אחרת.
עלילה
חלק א: אִוושׁת הלב
פרק ראשון: הספר נפתח בתיאור ההתעוררות של המספר מעילפון שנגרם כתוצאה מתרגול חניקתו באימון הורדת זקיף. זוהי תחילת הטירונות. הקורא מתוודע לחלק גדול מחיילי מחלקת הטירונים בבה"ד 4 שבסרפנד, שבעצמם רק מתחילים להתוודע זה אל זה. מדובר במחזור אוגוסט.
פרק שני: תרגול הורדת וחניקת זקיף נמשך ובינתיים מתחילים הטירונים לדבר ביניהם אודות התקפות הפדאיון האחרונות, הפתרונות להן ועל נחיצות התרגול שהם עוברים למי שעתיד להיות פקיד במשרד. אחר הצהריים הם רואים את עפרה המד"סית מטיילת עם שני כלביה ומתוארת כאלת ציד קדמונית יפהפייה ונשגבת. אך סמי הוותיק בבסיס מזהיר: .
פרק שלישי: המפקד מועלם מכריח את אפס־אפס להיכנס למקלחת. קיפוד ויוסי רסלר עוברים תרגול נוסף של מסדר עם המיטות מחוץ לצריף ואבנר מתנדב לסייע להם. אבנר והמספר שומרים ביחד על אזור צריף המחלקה. אבנר מספר על אהבתו למוזיקה קלאסית ועל תשוקתו לאהובתו הנשואה.
פרק רביעי: בזמן השמירה, אבנר מבקש לישון מעט בישיבה ומבקש ממלבס להעירו ברגע שתגיע ביקורת. מלבס רואה את המפקדים מגיעים לביקורת אך אינו מעיר את אבנר. נשקו של אבנר נלקח ממנו והוא יעמוד למשפט וכנראה ישלח למאסר.
פרק חמישי: על רקע הרצאתו המייגעת של קצין מודיעין בפני החיילים העייפים, מתלהט ויכוח אידאולוגי בין אלון ובין מיקי. אלון סבור שהמפקדים בצבא הם פטריוטים ומוכנים להקריב את חייהם עבור המולדת. מיקי טוען שהם רק דואגים לקריירה שלהם. שמיכתו של זכי נחרכת מגפרור שהשליך ונוצר בה חור. חבורת המזרחים מאשימה את רחמים בכך ומחליפה את שמיכתו בזו של זכי.
פרק שישי: אבנר שב מהמאסר ומתברר שבינתיים התגברו המתחים החברתיים בין חבורת המזרחיים וחבורת הירושלמים, ובמקביל, מתנהלים ויכוחים בלתי פוסקים בין מיקי ואלון על נושאים פוליטיים ואידאולוגיים. לאחר מכן, ההכנות למסדר המפקד הגדול, לפני היציאה המתוכננת הביתה. במסדר מתמוטט מילר, החולה במחלת הנפילה, לעיני כל פלוגות הטירונים. ההתרגשות הגדולה מסתיימת במפח נפש כשמפקד המחלקה, רפי נגר, מודיע על ביטול היציאה בגלל הפגמים והרשלנות שהפגינה המחלקה ובגלל חריכת השמיכה - רכוש צה"ל, על ידי רחמים. המספר הולך לחפש את חברו אריק הנמצא בפלוגה אחרת בבסיס. הוא נתקל בעפרה המד"סית ועומד כמשותק, אך אינו מסיט את מבטו מעיניה. בדיאלוג מול אריק, שבו אריק רומס בשצף קצף את הסדר הצבאי, מגיע מלבס להכרה שאינו רוצה להיות יותר חסיד של דעותיו הלא קונבנציונליות של אריק. לאחר ארוחת ערב שבת הוא חווה חסד של טוהר ורעות בשעה שיוסי רסלר מוביל דואט שלו ושל מלבס בשירת ספיריטואלז בצריף, מוקפים בחלק מחבריהם למחלקה.
פרק שביעי: השירה נפסקת כאשר מהפינה השנייה בצריף עולה שירה מזרחית אשר שיאה הוא בריקודו של רחמים בן חמו המבוצע מתוך זרימה פנימית עזה. הריקוד מופסק על ידי המפקד מועלם אשר נכנס לצריף וגוער בטירונים, בעברית משובשת משהו, על תלונותיהם ועל פינוקם. לוותיקים הוא אומר כי אל להם לשפוט אדם על פי השכלתו הרשמית ולחדשים הוא אומר שהם צריכים לברך על כך שהם בצבא ומקבלים דרכו הזדמנות לשפר את עתידם.
פרק שמיני: שבת בבסיס, הטירונים מתווכחים ביניהם כרגיל, ומילר מגלה שעכבר אכל את כל תכולת הקיטבג שלו, כולל יומנו בו היה כותב בכל שעה פנויה. המפקד מועלם מבטיח שאם יתנהגו בסדר, יקבלו פאס בערב. בין זכי ופרץ ניצתת קטטה ורחמים הוא זה שסופג את המכות. לאבנר נודע כי אהובתו, עליזה, הגיעה לבקרו והמספר מתנדב להחליף אותו כשומר בזמן האפטר, בשעה שהשאר יוצאים לבלות במעברה הסמוכה.
פרק תשיעי: מלבס נשאר בבסיס עם יוסי רסלר ומנהל עמו דיאלוג העוסק בחיים ובאמנות. לטענתו של רסלר על הכיעור שסביבם, עונה מלבס: . מהיכרותו המוקדמת מירושלים, יוסי מזהיר את מלבס מהתרועעותו עם אבנר, כיוון שהוא ברדקיסט ואגואיסט. יוסי מנגן בגיטרה את הלארגו של הנדל ומלבס נפעם מיפי נגינתו. אבנר שב מהאפטר ומביא בכיסו מנת פלאפל למלבס, אשר נגעל ממנה בשל מראהה וריחה, אך אבנר מכריח אותו לאכול ממנה.
פרק עשירי: מלבס ואבנר יוצאים לליל השמירה השני, שבו אבנר נשבר בבכי ושופך את ליבו בפני מלבס על מזלו הרע. הוא מספר על פגישתו הכושלת עם אהובתו באפטר, כשניסו להתייחד בחורבה מטונפת ואבנר נכשל ונותר ללא און, ועל פרידתם במריבה שייתכן ותביא לפרידתם.
פרק אחד עשר: המחלקה נפגשת עם בני - המ"כ החדש המעורר אצלם רגשות שנאה בשל התייחסותו המבזה כלפיהם והערצה בשל כושרו, עברו בצנחנים ויכולתו לרתום אותם לשיפור ביכולותיהם כחיילים, וגורם לפילוג בקרב חיילי המחלקה. הוראת המפקד בני, "פְּעל", מזכירה למספר את היכרותו הראשונית עם בני, בילדותו כשזה הצילו לכאורה וקרא: "מזל, מזל".
פרק שנים עשר: זכי ממשיך להתעלל נפשית בבן חמו שנשפט וקיבל עונש "ביטול חופשה" וכותב עתה מכתב לאחותו. בזמן שאבנר ומלבס שומרים, מגיע המפקד בני לביקורת, שולח את אבנר לפטרול ומנסה לקשור שיחה עם מלבס על היכרותם מבית ספר עממי. מלבס נאלץ לשתף פעולה ולהסכין לעלבונות שמטיח בו בני.
פרק שלושה עשר: מלבס ואפס־אפס מתקשים להירדם בזמן שזוג שומרים מעדות המזרח מתווכחים בלהט ליד דלת הצריף אודות נישואין לבחורה "פתוחה". אלון מתנדב להישאר בבסיס כשומר שני (יחד עם בן חמו) בזמן יציאת המחלקה לחופשה לראש השנה הוא אינו רוצה להופיע בקיבוץ כטירון בבה"ד 4. לאחר קבלת אישור היציאה, ממהרים הטירונים אל שער הבסיס, שם הם נתקלים באמו ובאחותו של רחמים המרותק שהגיעו לבקרו. רחמים מסרב תחילה לראותן ובהמשך בועט בסל המאכלים שהביאה אמו אך נשבר לבסוף ומחבק את אמו. בשעה שכל הטירונים כבר הלכו לכביש, רק אבנר ומלבס נותרו בסמוך. מלבס להוט לצפות ברגע הפרטי שבין רחמים ואמו ואבנר גוער בו: .
חלק ב: ליל סליחוֹת
פרק ראשון: חופשתו של מיקי מתוארת בגוף שלישי אך מזווית עינו והרגשתו של מיקי. מיקי בן יחיד, אביו מזדקן ואולי חולה, מקריא לו קטעים מהספר מסות מאת מונטיין על הידידות האידיאלית ופוסל את הידידות והחברות המוגדרות על ידי רוב האנשים. מיקי מעדיף בדרכו המעשית את הידידות הרגילה והפשוטה. הוריו מספרים לו כי בנם של חבריהם, נפצע קשה מאוד מעליה על מוקש. מיקי, המאוהב באחותו הצעירה של הפצוע, יעל, חושב שאולי בדרך זאת ימצא מסלול אל ליבה. מיקי נזכר באירוע בילדותו כשהיה עד להתעללות תלמידי התיכון באביו המורה, אירוע שמאז נטר טינה לאביו. עכשיו הוא מבין שעם מחלת אביו הוא מגיע לשלב של סליחה כלפיו.
פרק שני: אלון שהתנדב להישאר בבסיס כותב מכתב לחברתו דפנה, על התלבטויותיו בקשר להמשך ניסיונותיו להיאבק במערכת הצבאית שאינה מאפשרת לו לעבור לחיל קרבי, ועל אכזבתו ממנה על כך שאינה תומכת בו במאבקו. במקביל, מספר לו רחמים בן חמו, שרותק לבסיס, על הדיכוי וההשפלה שעבר כילד חוץ בקיבוץ עד שסולק בבושת פנים, לאחר ששבר את הגיטרה של ילדת חוץ אחרת שהלשינה עליו.
פרק שלישי: אבנר פוגש ברחוב בחופשתו בירושלים את יפה, חברתה הטובה של אהובתו הנשואה עליזה, השותפה לסודם. הקורא מתוודע ליחסיו של אבנר עם בני משפחתו: עם אימו הסולחת לו על מעשיו, עם אביו, אותו הוא שונא בגלל תכונותיו הנלוזות שבהן גם אבנר ניחן. ועם אחיו אבישי הנוטה לכיוון הדת ולהליכה בתלם ואינו מסכים לדרכו ההפוכה של אבנר. עליזה מסכימה להיפגש עם אבנר למספר דקות בחנות של גיסו, מפגש שבו הם מקיימים יחסי מין מהירים.
פרק רביעי: לאחר התעלסותם מודיעה לו עליזה כי הוא מתייחס אליה כאל זונה וכי יחסיהם הסתיימו. אבנר מנסה לשכנעה אך בליבו יודע כי הוא משתוקק להבטחה הגלומה בהזמנתו של חנן להשתתף במסיבה של הקבוצה הירושלמית. אחיו אבישי גוער בו על התנהגותו ואחיו הבכור, הסובל מפיגור, בניהו, מנסה לחונקו.
פרק חמישי: אבנר הולך למסיבה של חבורת הירושלמים המתקיימת בביתו של חנן. אבנר מנסה להתחיל רומן עם זיוה היפה, הקרה והמתנשאת. זיוה נמשכת אליו ואל דבריו, אך לאחר שהם מנהלים דו־שיח סמוך לבניין טרה סנטה, היא מוכנה רק להציע שיהיו "ידידים". אבנר המאוכזב מתעלל באישה משוגעת (ואולי זונה) וחוזר לבית הוריו, לאמו המודאגת, בידיעה שמחר הוא חוזר לצבא.
חלק ג: התגנבות יחידים
שמאל|ממוזער|250px|מציאת נפט בחלץ, שההתרגשות הרבה שעוררה בישראל ובטירונים מתוארת בספר.
פרק ראשון: מלבס מתאר בגוף ראשון אותו ואת קיפוד בתורנות מטבח בקילוף תפוחי אדמה. הם עובדים תחת עינו הפקוחה של עוזר הטבח, סמ"ר מנצור. קיפוד שוטח בפני מלבס את דעותיו הפוליטיות שהן אנטי-מפא"י והממסד ההסתדרותי, ודעותיו החברתיות החוששות מהשתלטות תרבות בני העליות הגדולות מהמזרח על מדינת ישראל. הם פוגשים במטבח את זביק (שהתפרסם בפלוגה כ"מתקשר") וג'ינג'י ממחלקה ג', המתארים להם את רופאת הבסיס הקפדנית. מתוארת שיבתם לבסיס בבוקר יום ראשון ושמחת הפגישה, גם בין אנשי המחנות השונים.
פרק שני: בערב יום הכיפורים פושטת הידיעה על מציאת נפט בחלץ. על רקע וויכוח בין אפס־אפס וזכי עולה פרשת תאונת הרימון שבה השליך אפס־אפס את הרימון החי לאחור ורק תושיתו של אלון שזינק והשליך את הרימון לטווח בטוח הצילה את המחלקה. החיילים שאינם צמים נפגשים לארוחה בחדר האוכל ומלבס פוגש שוב את אריק. הם דנים בחבריהם מן העבר והאם יש להם קשר אמיתי איתם. אריק מספר לו על גירושיהם הצפויים של הוריו ועל היות הנישואין סוג של מפעל חיים, שהוא הדבר הרציני והמשמעותי היחיד בחיים. לאחר פרידתם מלבס תועה בבסיס החשוך ומאבד את דרכו. הוא שב למחלקה לאחר שהוא עוקב אחרי עפרה וחברתה המטיילות בבסיס.
פרק שלישי: המשטרה הצבאית מבצעת פשיטת פתע על צריף המחלקה, בחיפושם אחר חבילת סמים שהייתה אצל סמי. בזמן החיפוש המדוקדק אצל כל חיילי המחלקה מתברר כי מלבס ראה את סמי מוסר בבהילות לאבנר חבילה קטנה. החיפוש מסתיים ללא תוצאות וגורם שוב להרגשה מלוכדת של חיילי המחלקה. הרגשה הנפגמת מוויכוח בין קיפוד ובין זכי. הפרק מסתיים עם התעוררותו של מלבס אל קולות היורה המזכירים לו את ביתו.
פרק רביעי: מתואר בגוף שלישי מנקודת ראות מיקי. בזמן ירידת גשם היורה, שומרים מיקי ואלון בנשקיה. אלון מספר על אביו שנפל בילדותו ועל התמכרותו לספרות נופלי תש"ח ועל דבקותו בנושא הלאומי, שהוא מעל לאישי ועל כך שהוא נחשב כיוצא דופן גם בחברה שלו. מיקי מספר לאלון על חוסר הצלחתו עם בנות ועל כך שלא שכב עדיין עם אשה. אלון מספר את סיפור ג'יבלי כדוגמה להקרבה ושר את שירו של ג'יבלי, "שאון התותחים נדם".
פרק חמישי: המספר מתאר את תיסכולו של אבנר מד"ש שקיבל מזיווה דרך מכתבה לחנן לאחר שאבנר שלח לה מכתב ארוך המגלה את נפשו. המחלקה יוצאת לתרגיל לילה המדמה סיור ומארבים כנגד פדאיון בפרדס באזור סרפנד. אלון מוביל חוליה אל תוך הפרדס, ונתקל בכלב נובח. בזמן שכיבתו במארב יחד עם שאר המחלקה, צללי הנוף המטושטשים מזכירים למלבס חלום ישן שנהג לחלום בילדותו, בזמן התקפות הערבים על המושבה בתחילת מלחמת העצמאות, כשאביו ואמו עומדים במשמרות ליד מיטתו. ההרהורים נקטעים לקול ירייה. מתברר כי אלון פלט כדור בזמן הסיור בפרדס. המחלקה שבה לבסיס ואלון מבוזה במסדר על ידי מפקד המחלקה. המספר מתאר את הרהוריו של אלון בשאלות החיים והמוות לאור נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה.
פרק שישי: בעקבות פליטת הכדור, אלון מטורטר ומושפל לאורך כל השבוע על ידי המפקדים. המפקד בני לוקח אותו למקלחות ומסביר לו כידיד, שהוא הולך בדרך מסוכנת, עליו להפעיל את ראשו וכי החזקים ביותר הם אלו שנשברים. מגיע ערב שמחת תורה, מיקי חוזר למחלקה מאימוני קבוצת הכדורגל הצבאית ומנסה להרגיע את אלון, אולם הוא בעצמו עצוב כיוון שנודע לו כי אחיה הפצוע של יעל מת מפצעיו. יוסי רסלר מוצא את הגיטרה היקרה שלו מנותצת בתוך הנרתיק. למיקי נודע מאלון כי רחמים בן חמו התוודה בפניו שעשה מעשה דומה בילדותו בקיבוץ. מיקי מאשים במעשה את רחמים ונותן לו אגרוף. המספר מבין ממבטו של אבנר כי הוא שבר את הגיטרה, אך שומר את הסוד לעצמו. למרות שחלק גדול מחיילי המחלקה טוען לחפות רחמים, בלילה מבצעת בו החבורה הירושלמית "שמיכה" . רק אפס־אפס, יריבו בכל הטירונות, ניגש לבדוק את מצבו של רחמים הנאנק מכאבים ומבכי.
פרק שביעי: נפתח בתיאור כאוטי. מתברר כי המחלקה נמצאת בקרון רכבת משא סגור, בצפיפות גדולה וללא אוויר, כשהחיילים עם חגורם המלא בדרך לסדרת שדה. דלתות הקרון נפתחות והם יורדים ומתחילים במסע קשה בשטח חולי אל המאהל המתוכנן. אלון נושא את רחמים על גבו למרות התנגדותו של זה, שגם נאלץ בעל כורחו להיות בן זוגו של מילר באוהל הסיירים.
פרק שמיני: מתברר כי הם נמצאים מצפון לאשקלון, אלון מתגלה כבעל ידע רחב בתולדות ארץ ישראל ונושא נאום קצר הצופה בצורה ריאלית את המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטירונים נשלחים לניווט בדד אל המאהל והמספר בטוח שיאבד את דרכו. מיד לאחר צאתו לניווט הוא זוכה לרגעי אושר של השלמה עם המציאות, הוא חובר אל אבנר והם מגיעים למאהל אל קומזיץ שבו מתעמת המספר עם המפקד בני הלועג לו על נגינתו בכינור בבית הספר היסודי. בן חמו נאלץ לשיר בפקודה והוא שר את ההמנון הצרפתי. הקומזיץ נפסק על ידי גשם והם הולכים לישון באוהליהם.
פרק תשיעי: הגשם השוטף ממלא את אוהלי הסיירים ומרטיב את כל יושביהם כולל בגדיהם וציודם. החיילים יוצאים החוצה וכשהמפקד מועלם פוקד עליהם לחזור לאוהלים הם לא ממלאים את ההוראה. מועלם לוקח אותם לריצת חגור על הכביש הסמוך והם מתחממים. הם נעצרים לשבת על גבעה ומועלם גוער בהם על פינוקם, בשעה שמשפחתו והוריו המבוגרים יושבים במעברה ללא מחסה מהגשם וגם חלק מהורי החיילים במחלקה נמצאים במצב דומה. זכי מגיב ומעלה את נושא הישראלים מול העולים ונפתחת שיחה פתוחה בנושא זה. כשאור השחר מאיר שם לב מועלם למילר השכוב בקצה המעגל. הוא חש אליו ומתברר כי אין לו דופק. מועלם שולח את אלון ומיקי בריצה אל המאהל להזעיק ג'יפ עם חובש, אך לכולם ברור כי מילר מת. בבוקר מתחיל התרגיל המסיים של הסדרה: התגנבות יחידים אל גבעה עליה יושבים המפקדים. המפקדים יורים כדורים חסרי קליע על הטירונים ומפחידים אותם. בקומזיץ שנערך לסיום הסדרה מקבלים הטירונים את המפקד מועלם בשיר "בן ציון סמוכה - אין כמוך" ומריעים כיפק היי למחלקה. המפקדים פוקדים על רסלר לנגן שירים באקורדיון ובבן חמו שוב נעורה הרוח והוא מרקד סביב למדורה. בלילה באוהל מתברר כי רגליו של אבנר חולות מאוד לאחר שלא הסיר את נעליו עוד מלפני הגשם. מלבס מתוודה בפני אבנר על כך שבכוונה לא העירו בזמן שתפסו אותו שובר שמירה ואבנר אומר לו כי ידע זאת.
חלק ד: שאון התותחים
פרק ראשון: עוקב אחרי חלק מהגיבורים בעת יציאתם לחופשת סוף שבוע. מיקי מגיע להתארח בקיבוצו של אלון. הוא פוגש את חברתו, דפנה והיא מספרת לו שאלון לקח את מדי הסגן בצנחנים של אחיה ונסע לחיפה להסתובב שם בתלבושת זו. היא מבקשת ממנו שלא ינטור לאלון ושיתמוך בו כשאלון יפול. אלון שב ממסע ההתחזות שלו ומסתובב עם מיקי בבית הוריו ובחדרו, שם הוא מראה למיקי ציורים שצייר - ציורי עירום של דפנה. מיקי נפעם הן מיכולת הציור של אלון והן מיוזמתו לחשוף את עירומה של חברתו בפניו. אלון מדגיש כי זהו הפירוש האמנותי שלו לדפנה ואין הדבר דומה לכך שמיקי ראה אותה עירומה. בערב הוא משתתף יחד עם אלון ודפנה בריקודי עם. למרות הסתייגותו הראשונית הוא משתתף בהורה וחווה את הרגשת היחד.
אבנר, הכרוך אחרי זיוה, אורב שני ערבים ליד ביתה בתקווה שתצא והוא יוכל לדבר איתה. כשנואש הוא הולך לביתו של יוסי רסלר. הוא מתוודה בפניו כי שבר את הגיטרה שלו. יוסי אינו מוכן לסלוח לו על המעשה הנפשע ומציין גם כי העוול הגדול הוא לרחמים שהוכה על לא עוול בכפו. הוא אומר לו כי זיוה אינה גרה בכלל במקום שחשב ומוסר לו את כתובתה של מירי חברתה. אבנר פוגש את מירי ולמרות התנגדותה, הוא מפתה אותה ללכת עמו למחבוא האהבים שלו בחנות של גיסו.
רחמים מוכה בחגורה על ידי דודו הזקן בשל מעשיו שנתפשים על ידי הדוד כחטא חמור. רחמים מתכנן שעת כושר שבה אין איש בבית, לוקח בקבוק חומר דליק, שופך סביב הצריף של הדוד הישן במיטתו, מצית את הצריף, אך במקום לנוס ולהיפטר מהבקבוק, הוא נשאר במקום מוקסם וצופה באש.
פרק שני: הטירונים בבסיס נכנסים לקצין מיון מקומי שיקצה אותם לחילות והיחידות השונים. אלון מצליח לקרוא בנייר שהקצין רושם כי שובץ לקורס שוטרים צבאיים. הוא מחליט לנהוג בזלזול בכל הסדרים סביבו ואומר: "זה בכלל לא מעניין אותי" (הסדר הצבאי). כל המחלקה מתגייסת לשכנעו לחזור לתלם לפני שייענש בחומרה. מלבס ויוסי מנקים את השירותים ומתעמתים על רקע שתיקת מלבס בנושא שבירת הגיטרה של יוסי. יוסי שוב שונה את משנתו על האמנות. סמי דורש מאבנר את החבילה שמסר לו כשהמשטרה הצבאית חיפשה בצריף המחלקה. אבנר אומר לו שזרק אותה למחראה וסמי תוקף את אבנר במכות ובסכין. אלון מנטרל את סמי, לוקח את הסכין ומגרש את סמי. עפרה המד"סית מגיבה להטרדה מילולית של מיכה באופן דווקאי מהול ברשע. על רקע התקרית עם סמי, נושא אלון נאום ציוני אשר זוכה לצחוקים מחלק מהטירונים על כך שהוא מדבר כמו זקן מהעלייה השנייה. אלון חולם על קומנדקר הפורץ לבסיס כשהנוסע הקדמי הוא דמות ידועה (כנראה, אריק שרון) ובמושב האחורי יושב מיקי. אלון מתנדב לשמירה הבסיסית. בגזרה לידו שומר אבנר הנזכר במפגש המיני עם מירי ובהתנהגותו המתנכרת אליה לאחריו. בני מגיע לבדוק שמירה ומדבר עם אלון. אומר לו כי שובץ ל, אלון משיב כי זה לא יקרה. בני אומר לאלון שייקח את עצמו בידיים ולא יעשה שטויות ועוזב. לאחר מספר דקות נשמעת ירייה.
פרק שלישי: אבנר מספר בצריף כי אחרי הירייה אלון היה בהכרה ושר את "שאון התותחים", מספר על הפינוי של אלון וכי לא ידוע מה מצבו. מיקי כועס על אלון, גם על הידידות שהופרה בביקורו בקיבוץ וזועם על הפגיעה העצמית בגוף שאולי תגיע למוות. אבנר מספר לקיפוד כי נטש את חלומותיו אודות זיוה והוא מתרכז במירי ורוצה שתהיה אשתו. מיקי מבקש מיוסי וחנן המתכוננים למסיבת סיום, לשיר את "שאון התותחים", אך לא יכול לעמוד בכך ונמלט מהצריף. מיקי חולם שוב את החלום (שחלם לראשונה ביציאתו הביתה בחופשת ראש השנה), על גבר העומד וחצי גופו התחתון במים ונושא עליו תינוק שכל כובד העולם בו. אבנר, זכי ואלברט מנסים לשפר את מצב רוחו של מיקי ולוקחים אותו לזונה במעברה. למרות קשיי תקשורת עם הזונה - הסוף מספק מבחינת מיקי. באותו זמן מגיעים הג'ינג'י וזביק מהמחלקה השנייה ומספרים כי ידוע לזביק שאלון מת מפצעיו. מאוחר יותר מגיע מועלם לצריף ומודיע על מות אלון מפצעיו.
פרק רביעי: מתחיל שוב בחלום של מיקי. הטירונים יוצאים לריצת בוקר ונתקלים במחלקת בנות מונהגת על ידי עפרה, החוזרת לדמותה המצודדת. מיקי מבקש מקיפוד שיקרא לזביק המתקשר כדי שיתקשר עם אלון המת. זביק אומר שצריך לעבור זמן עד שזה אפשרי. מיקי מבטיח שיחזור אליו בעוד חצי שנה, אך זביק אומר לו שהוא לא יגיע כי כולם שוכחים. הם מתערבים על כך. מועלם מגיע ומודיע לאפס־אפס שאשתו ילדה והוא משוחרר עד למחרת לבקרה. אפס־אפס מאושר מכך שנולד לו ילד סבְּרה. הוא רץ בגשם עם מדי הא' שלו כשחבריו עוקבים אחריו כשברקע נשמע אימון המקהלה של מחלקה ג': .
ביקורות
הרומן זכה להתעניינות רבה ולהצלחה בצד המסחרי. הספר נמכר בעשרות אלפי עותקים. גם בצד הביקורת הספרותית הוא עורר דיון ער בצאתו וניתוח והתעמקות ביצירה בשנים שלאחר מכן. המבקרים היו חלוקים בדעותיהם לגבי הספר, אם כי הרוב ראה בו ערך ואיכויות המקנות לו מעמד חשוב בספרות העברית. הספר תורגם לאנגלית (2003), צרפתית (2003) ואיטלקית (2013).
המחלוקת העיקרית בקרב המבקרים נגעה לכך שחלק מהמבקרים הדגישו שהרומן הוא קודם כל רומן חברתי, שנושאיו העיקריים הם פני החברה הישראלית בכל מגוון פניה והתמודדותו עם האתוס הציוני של כור ההיתוך, בעוד שאחרים הדגישו את הממדים הפסיכולוגיים והמטפיזיים. התפלגות זו איננה ייחודית ל"התגנבות יחידים" והיא אופיינית להתייחסות לספרים נוספים של קנז המערבים .
הרומן זכה לתשומת לב ציבורית רבה והצמיח דיון ער בצורת רשימות ביקורת רבות ואף דיונים באמצעי התקשורת דוגמת הרדיו. בדו־שיח רדיופוני במרץ 1987, שעסק בספר, הדגישו מאיר שלו ואלי שאלתיאל את ביקורתם על אכזריות מפקדי הטירונים, את האיוולת שבמוסד הצבא והתפעלו מחשיפת הצד "המוצל" של הצבא והחברה הישראלית. עלי מוהר טען כי מדובר בנטייה האופנתית של הביקורת, להיתפס לנושאים חברתיים, בשעה שמדובר בעיקרו ברומן חניכה על היחיד שמאבד את תום הילדות. נסים קלדרון מצא שנקודת הכובד ברומן היא ניסיונן של הדמויות לשרוד את "סיר הלחץ הישראלי". המתרגמת, נילי מירסקי, טענה כי הביקורת מתמקדת באספקטים החברתיים-ציבוריים שבספר ומחמיצה את התכנים המטפיזיים: .
מאמר הביקורת של חוקר הספרות, דן מירון, שהתפרסם מספר חודשים לאחר צאת הספר לאור, הוא מעורב. מירון מתאר את איכותו הספרותית והמוסרית המיוחדת של קנז ברומנים המוקדמים שלו, כאחת שהתבלטה ב.{{הערה|שם=מירון|דן מירון, "מן השוליים אל המרכז ובחזרה", התפרסם לראשונה: , , . כמו כן, התפרסם בספרו של מירון: הספרייה העורת: פרוזה מעורבת: 2005-1980, משכל, תל אביב 2005, עמ' 436-423.}} מירון קובע כי ברומנים המוקדמים כבר קבע קנז את הגישה שהזיקה התיאורית קודמת למציאות הפסיכולוגית והחברתית המוחשית של הגיבורים. . זוהי גם עמדתו של קנז ו. אולם, כשמנתח מירון את "האשה הגדולה מן החלומות", הוא מגיע למסקנה כי קנז נמצא בשוליים כיוון ש. הוא תוהה, האם פרץ קנז את מגבלתו של יצירתו הקודמת? ומשיב על כך כי בשליש הראשון של הספר התשובה היא חיובית ואף נלהבת. קנז יוצר רומן שהוא שילוב בין רומן מן הז'אנר הצבאי ובין "רומן-האמן", המתאר את התפתחותו של האמן על רגישיותיו הן אל עצמו והן אל הסביבה. כווריאנט לנושא זה הוא עוסק בעמדתו של האמן . מירון טוען כי לו המשיך קנז בפיתוח נושא זה, היה יוצר יצירה שלמה - . הבעיה המרכזית שמוצא מירון היא לכאורה, טכנית באופיה: המעבר מ"מספר עד" ל"מספר יודע כל". אולם לטענתו, הכשל הוא מהותי יותר, שכן . במקום זאת אנו נחשפים לסיפורים אישיים ששניים מהם (של מיקי ושל אבנר) אולי מעניינים כשלעצמם, אך השלישי (אלון) הוא צרור של קלישאות וסטריאוטיפים. החזרה למערכת סיפורים אנלוגיים מבודדים מחזירה לדעת מירון את קנז לסטטיות ולקיבעון של "האשה הגדולה מן החלומות" כשקנז נזקק לטכניקת זרם התודעה ומשבץ מונולוגים משעממים וארכניים. הוא מסכם את ביקורתו במילים: .
המבקר והחוקר, אורציון ברתנא, סבר שקנז נכשל כמעט בכל המשימות שנטל עליו בספר. את מאמר הביקורת שלו, עם צאת הספר לאור, הוא פתח במשפט: . לטענתו, קנז עסוק בריפוי פצעי־אוהב ישנים ובחשבונות עצמיים מעברו וכתב רומן שהוא אנאכרוניסטי ומהווה נסיגה שמרנית לעבר. ברתנא מאמין כי ביצירת המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית באמצעות "המעבדה לבדיקת טיפוסים" שבספר, מנסה קנז בצורה אלגורית לרמוז ליחסי הכוחות הפוליטיים-חברתיים ולהנהגה בישראל הנוכחית (באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20), אולם פרשנות זו היא באנאלית ופשטנית. בעיה נוספת שמוצא ברתנא בספר היא חוסר אחידותו מבחינה קטעי הפרוזה הפיוטיים שבו. הוא מודה כי יש בספר קטעי פרוזה יפהפיים ואף נוגעים ללב, אלא שהעדר הקשר ביניהם הופך אותם לכעין ספר אמרות חכמה. עוד ליקוי הוא מוצא בפיתוח דמויות צדדיות (אביו המזדקן של מיקי ודפנה, חברתו של אלון) שנעלמות והמחבר אינו מוצא להן מקום בהמשך העלילה. ברתנא סבור שקנז נכשל, הן מן הבחינה הסגנונית - אותה הוא מכנה "סגנון נער", הן מבחינת זווית הראיה, כיוון שאין בספר תהליך של התבגרות הכולל שיפוט עצמי והסקת מסקנות מן העבר, והן מבחינת הצורה המבנית - כיוון שהסיפור מתפורר לעלילותיו. את כותרת מאמר הביקורת; "בן מלך נרדם", הוא מסביר בכך שקנז דומה לחמדת, גיבורו של עגנון, בסיפור "גבעת החול", הלכוד בעיסוק מעגלי בפצעיו ואומר: .
החוקרת עדה צמח, מוצאת שהספר עוסק בשלושה יסודות עיקריים: היא מוצאת שכל זמן שהרומן עוסק בכך הוא שלם ונאמן לעצמו. גם בדילוגים של המחבר ממבנה אחד למבנה אחר היא קוראת , והיא רואה בכך אמצעי כשר שהולך במידה רבה אחר מרסל פרוסט. בהבדיל ממבקרים אחרים, מציינת צמח את התהוות הישות החדשה במחלקת הטירונים: . היא מבקרת את קנז על כך שהרומן לוקה בשינוי בעצם טבעו של הסיפור, בזניחת מערכת סיפורית אחת והחלפתה במערכת אחרת, שונה לגמרי ברוחה. כך הסיפורים על משפחותיהם של אבנר ושל מיקי וקיבוצו של אלון. סיפורים אלו . היא מסכמת את ביקורתה במשפט: .
החוקר, גרשון שקד, מתייחס ל"התגנבות יחידים" במאמרו העוסק ברומן העוקב של קנז, "בדרך אל החתולים". שקד מוצא כי . הוא טוען כי . השאלות שמעלה קנז לשיטתו של שקד עוסקות בדרך בה בוחר היחיד כדי לשמור על זהותו במציאות חברתית הדורשת ממנו לוותר על זהותו ו. לדעתו, שם הרומן מציג את השאלה כיצד יתגנבו היחידים וישמרו על הייחוד שלהם בתור החברה המעדיפה אחידות. שקד מוצא שסופו של הרומן הוא אופטימי וכי המחבר מגלה מידת חסד לקבוצת גיבוריו ("סינקדוכה של החברה הישראלית") ומאמין כי היא מסוגלת להתקיים על כל מתחיה ושנאותיה.
מאיר שניצר עמד על הרעיון המופיע בספר של השוואת האתוס של ספרטה לאתוס הישראלי-ציוני וטען כי למוות מקום נכבד בספר וכי אין זה מקרה שהסופר פותח את הספר במוות מדומה ומסיים אותו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל - חזון הנוגע לישראל של שנות ה-80 ולא לזאת של שנות ה-50.
ב-1998 טענה החוקרת חנה הרציג כי התפיסה המשתקפת בספר היא מטונימית, בכך ש. בהמשך היא קובעת כי: .
רעיון השוואת האתוס הספרטני לאתוס הישראלי, נמצא גם אצל עמוס עוז שהשתמש בו לכינוי שדבק במידה רבה בספר: סיפור-חניכה קולקטיבי של בניה הפגומים והדחויים של ספרטה. כמו כן, כתב עוז, כי .
דרור משעני כתב על הרומן .
אריק גלסנר טוען כי עמדתו האתית של מלבס כלפי העולם, היא עמדה של צפייה בשיח ובעולם שמתנהל סביבו אך אי התערבות בו. הוא מוצא כי זוהי גם עמדתו האתית של המחבר כלפי העולם בו אנו חיים. עמדה המאפשרת אי התערבות בשיח הציבורי ותפיסת עמדה של שמאל וימין.
פרשנות
מאמרים רבים נכתבו אודות הספר ופירשו אותו, או חלקים ממנו, בדרכים שונות. קנז סירב להיכנס לדיוני הפרשנות של הספר ובמידה מסוימת אף סתר אותם. הוא צוטט כאומר ש ובנושא האנטי מיליטריזם צוטט כאומר ש.
דימוי ישראל לספרטה
דימוי מדינת ישראל לספרטה, המופיע בתחילת הספר, תפס מיד את עיני המבקרים והתקשורת ולמרות שהעיסוק בדימוי זה תופס חלק צנוע יחסית בספר, הוא הופיע כנושא מרכזי בחלק ממאמרי הביקורת וההתייחסות לספר בתקופה הסמוכה ליציאתו לאור. ההתייחסות הייתה לנושא המיליטריסטיות בישראל הצעירה ואולי אף לישראל של שנות ה-80. הדבר בא לידי ביטוי בכותרת מאמר הביקורת של הדה בושס ב"הארץ", "ילדיה האבודים של ספרטה", בכותרת בשם זהה במאמר הביקורת של יעקב סימן־טוב ב"על המשמר", ובכותרת מאמר הביקורת הקצר של מבקר הסרטים, מאיר שניצר, .
גם בשנים מאוחרות, למרות שמבקרים רבים גילו צדדים נוספים בספר, עדיין נתפס נושא ספרטה כמשמעותי, לדוגמה, רעיון זה נמצא בתיאורו של עמוס עוז את הספר בשנת 2012, כ, עם זאת, רק חלק קטן ממאמרי הביקורת שהתפרסמו בשנים מאוחרות יותר נגעו בנקודה זו. מיכאל גלוזמן טוען כי , אך מצד שני .
בספר, ההשוואה לספרטה נעשית על ידי הכדורגלן שבחבורת הטירונים, מיקי ספקטור, שמיד עם הגיעם לראשונה לצריף המחלקה, מסביר לטירונים החדשים: (עמ' 27–28). המספר, מלבס, מפנים את הרעיון ובליל השמירה הראשון שלו הוא מתאר את צריף הטירונים: (עמ' 47).
בהמשך הספר, בחלק ב', הקורא מתוודע לאביו של מיקי ומתברר לו, כי מיקי ספג את הסיפורים אודות יוון הקלאסית בכלל וספרטה בפרט, כבר מילדותו הצעירה, השימוש בעקרונות הספרטניים אינו בגדר דימוי עבורו, אלא הדרך הרצויה להתמודדות עם נכים ולא כשירים.
המזרחיות מול היישוב הוותיק
דרור משעני רואה בנושא הייצוג המזרחי מול הייצוג של היישוב הוותיק והאשכנזי את אחד מהתמות המרכזיות ברומן. את מאמרו הוא פותח בטענה כי גם הוויכוח בין המבקרים אודות הספר בנושא היותו של הרומן חברתי או מטפיזי הוא ויכוח פוליטי. . לטענתו, גיבורי היישוב הוותיק גם אינם מתוארים גופנית וגם מנסים להכחיש ולהתנער מגופם הפגום וממיניותם ולהתעלות למציאות של רעיונות וחלומות. כדוגמה הוא נותן את אביו החולה של מיקי המאמין בידידות האידיאלית, את אלון החולם על יחידת ה-101 ונמנע ממגע גופני עם חברתו ואת זיוה הנמשכת מינית אל אבנר אך מוכנה להימצא אתו רק ביחסי ידידות. המזרחיים לעומתם, גם ניחנים בגוף המתואר בפרוטרוט כמו גופם של זכי ושל רחמים בן חמו וגם עושים שימוש בגופיהם, כמו בריקודו של רחמים. גם דמויות הביניים: המהגרים הטריים מארצות הבלקן, אלברט הבולגרי ואפס־אפס הרומני, גם הן עוסקות בגופן. אלברט בבחינת גופו העירום ואפס־אפס המרבה לעסוק בדלקות העור שלו. המרחב שיוצר קנז אינו בא לידי ביטוי רק בזהות הגופנית והמינית של הדמויות, אלא גם במרחבים הגאוגרפיים. במרחבים החדשים שהם ה"מציאות" (המעברה, שכונת המצוקה הירושלמית, רמלה) בהם מתקיימים חיים פעילים ואף מיניים. לעומתם, במרחבים הוותיקים של החלום הציוני האשכנזי, אותם מכנה משעני "מרחבים מטאפיזיים", . משעני טוען כי תפיסתו של האחר, המזרחי כגופניות צרופה היא תפיסה אוריינטליסטית ומסכם את מאמרו בטענה שב"כלכלת הייצוגים" של קנז .
אריאל הירשפלד טוען כי קנז מעמיד דרך דמותו של מלבס שאלה גדולה והיא: . לטענת הירשפלד, מלבס אינו באמת צופה פסיבי, או . בכך הוא גורס כי .
האמנות וחניכת האמן
רבים מן החוקרים והמבקרים התייחסו לנושא האמנות וחניכת האמן כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר. קרן דותן טוענת כי הרומן משלב שני דגמים של סוגת רומן החניכה. רומן החניכה הרגיל, בגרמנית: Bildungsroman ואת רומן חניכת האמן, בגרמנית: Künstlerroman (שהוא תת-ז'אנר של רומן החניכה). היא אף אומרת כי יש לשילוב זה הקשר פוליטי
לאחר המהפך הפוליטי־תרבותי של שנות השמונים:.
יוסף אורן משווה בעיקר את האמן המתהווה, המספר, עם האמן השלם והמודע, יוסי רסלר המוזיקאי, המגלם את האמן המסתגר הדבק באמנותו ומסרב להכיר ולהיפתח לתרבויות אחרות: . רסלר סבור כי . את ריקודו של רחמים בן חמו, מציין אורן כדוגמה לבידור כאמנות כוזבת. הוא טוען כי הריקוד הוא חיקוי וכי .
דן מירון מבליט את חניכתו של מלבס עצמו, אשר מגיע לטירונות ובליבו החלטה שהוא יהיה אדם "מת", בלתי קיים בהקשר הצבאי האלים והגס הנכפה עליו, ויתקיים כמיטב יכולתו תוך העלמת עצמו בסביבתו. אולם, הגיבור מגלה כי איננו מצליח לקיים את החלטתו. גם בגלל שנוצרים בינו ובין אחרים (בעיקר אבנר) זיקות אנושיות מורכבות אך גם בגלל ש וזאת כשהוא מתבונן ומשווה עצמו ליוסי רסלר.
ניצה בן־דב רואה בספר סיפור חניכה בממד הלאומי: - הבוחן את תהליך "כור ההיתוך" .
השפעת התרבות האירופית הקלאסית
חוקרי ספרות רבים ראו בספר השפעות תרבותיות של אירופה הקלאסית, הן בתכנים והן במבנה הספר. אריאל הירשפלד, טוען כי בדומה לפנסיון ווקר בספרו של אונורה דה באלזאק, אבא גוריו, אין מדובר באוסף מקרי של טירונים, אלא יש כאן: . הירשפלד גם כותב כי .
המתרגמת, נילי מירסקי, מוצאת שורה שלמה של מופעים ברומן המעידים, לטענתה, על רובד פנימי ומרקם נסתר שתבניתו מעוגנת בסוג של . היא מוצאת בספר . מושג נוצרי נוסף היא מוצאת בדוקטרינת הפרה דסטינציה, שעוסקת בגזרה הקדומה אל מול הרצון החופשי ויכולת הבחירה של האדם. היא מוצאת זאת בשורת משפטים של מלבס, למשל, בהתייחס לרזי הכישרון המוזיקלי מעיד מלבס: (עמ' 136). ובכיוון ההפוך מייחסת מירסקי לפרה דסטינציה את גורלו של אלון - הדמות היותר ראויה וזכאית שגורלו מוכיח שאין החסד פוקד את הראויים לו.
רונית רפ טוענת כי מוטיבים רבים בסיפור מרמזים לאמנות הפלסטית של המאה ה-19 וה-20 באירופה. היא מוצאת בתיאורים המדמים את צריף המחלקה לספינה שנעזבה ואת הטירונים המדומים לניצולים מספינה שנטרפה, אקפראסיס לציורו של תאודור ז'ריקו, "רפסודת המדוזה. תיאור דומה היא מוצאת בתיאור ציור העירום שצייר אלון את חברתו דפנה, לציורו של גויה, "המאחה העירומה". את המפגש של אלון עם הכלב בפטרול בפרדס עם ציור נוסף של גויה, "הכלב" ואת הגיטרות המרוסקות, זו שרחמים שבר וזו שאבנר שבר, לציורו של פיקאסו, "גיטרה". את שירתו של רחמים בן חמו את ההמנון הצרפתי ליד המדורה, היא מדמה לציורו של אז'ן דלקרואה, "החירות מובילה את העם". בנושא האיקונוקלאזם היא טוענת שהמקרה בו אבנר שבר את הגיטרה של יוסי רסלר הוא איקונוקלאזם. "אבנר מואס ברוח הרומנטיקה ומתגלגל הלאה לתפיסות חדשות, ריאליסטיות יותר". היא רואה בכך את התנועה המודרניסטית של הריסת הישן לטובת החדש. לסיכום, היא טוענת: .
על פי עדה צמח, פתיחת הספר ביקיצת המספר מעילפון שנגרם מחניקתו, היא "פרוסטית" ומזכירה את יקיצת מרסל הילד משנתו בקומברה , הוא מרסל פרוסט, ב"בעקבות הזמן האבוד". אמנם יש הבדלים משמעותיים בין שתי היקיצות אך שתיהן מדברות על . היא מציינת עוד מספר תופעות שמושפעות מפרוסט: ציון מהוסס של מילות ברירה כמו: אולי… אולי; או: אם… אם, שלושה אמנים המתפתחים לעיני הקורא: מוזיקאי, צייר וסופר ותיאוריה הניגודיים של עפרה המד"סית בדומה לתיאורו הניגודי של סֶן לוּ. היא מסיימת חלק זה של ביקורתה במילים: .
חנה אוירא מוצאת בנקודות רבות הקבלה בין דמותו של אלון ודמותו של דון קישוט: שניהם נאבקים על מערכת הערכים שלהם ומייצגים נורמות אשר נתפסות על ידי סביבתם הקרובה ככאלו שחלף זמנן. שניהם מקיימים קשר עם הדמות הנשית שמולם (דון קישוט מול דולצינאה הדמיונית ואלון מול דפנה אשר קיימת במציאות) שהוא קשר בעל אופי של ברית, יותר משהוא קשר רומנטי. שניהם קשורים ומופעלים על ידי קריאתם בספרים הישנים ואת שניהם מעמיד הסופר במבחנים שונים. היא מציינת כי מיקי גם מכנה את אלון מספר פעמים בספר כ"דון קישוט". אולם, היא מוצאת גם נקודות שוני מהותיות: . ישנם עוד הבדלים מהותיים רבים, אך היא מסכמת את הדיון: .
כתיבת הספר
על פי מספר ראיונות שנערכו עם יהושע קנז, הספר החל כנובלה החמישית הממשיכה את ארבע הנובלות המצויות בספרו, "מומנט מוסיקלי", שיצא לאור ב-1980 ועסק בסיפורי חניכה שהאחרון בהם עסק בגיל בית הספר התיכון. אלא שקנז הצליח לכתוב רק את הפרולוג לסיפור החמישי - את ההתעלפות בתרגיל החניקה שבטירונות ולא הצליח להשלימו לכדי נובלה (חלק זה נכתב ב-1979 בפריז). זמן מועט לאחר מכן, פורקה יחידת המילואים אליה השתייך והוא שובץ ליחידה חדשה בה היו חיילי מילואים צעירים. השמירות הרבות והעבודה הקשה בשירות של תעסוקה מבצעית, יחד עם המשמעת הנוקשה ביחידה החדשה, העלו אצל קנז את זיכרונותיו המעיקים מהטירונות, ובעצת חבר הוא ניגש לכתוב ספר שיעסוק בטירונות ויפרוק את עיסוקו הנפשי בנושא. בסתיו 1981 הוזמן קנז לאנגליה ושהה במרכז אוקספורד ללימודי עברית ויהדות בכפר יארנטון, הסמוך לאוקספורד (בו שהו וכתבו מספר סופרים ישראלים וגם קנז בתוכם החל מראשית שנות ה-70),. הוא שהה שם במשך שנתיים וחצי והמשיך לכתוב את “התגנבות יחידים”.
במכתב שכתב לרות אלמוג ביולי 1983, תיאר קנז את הקשיים הגדולים איתם התמודד בכתיבת הספר: .
בדיעבד, 20 שנים לאחר יציאת הספר לאור, בראיון שנערך עמו לכבוד הוצאת הספר במהדורה חדשה, אמר קנז: .
מוטו הספר
מוטו הספר הוא משפט באנגלית הלקוח מהפרק הראשון בספרו של ג'וזף קונראד, "לב המאפליה".
עטיפת הספר
עם יציאת הספר ב-1986 הופיע על עטיפת הספר צילום של אבי גנור (עיצוב העטיפה: שמעון זנדהאוז) ובו גזע עץ מסויד על רקע קיר צריף מסויד. ב-2005 הוציאה הוצאת הספרים עם עובד את הספר בהוצאה מחודשת עם פונט גדול יותר. על עטיפת הספר בהוצאה המחודשת מופיע ציור שביל עם ברושים הגדלים ליד המושב חרב לאת, מאת הצייר מיכאל קובנר, בן קיבוץ עין החורש הסמוכה. קנז עצמו ביקש את הציור לעטיפה.
עיבוד קולנועי
דובר קוסאשווילי ביים עיבוד קולנועי לספר, בכיכובם של עוז זהבי, אור בן מלך, שי קדימי, גיא אדלר, מיכאל אלוני ואחרים. הסרט "התגנבות יחידים" יצא לאקרנים בישראל ב-4 בנובמבר 2010. הסרט עוסק בעיקרו במאבקי הכוח בין הטירונים, בעלי כושר לקוי, שהמפקדים שלהם מתעלמים מקשייהם ומנסים לבנות מהם חיילים, בעלי יכולת קרבית, הסבירה לחיילים תומכי לחימה. בתום שבועיים של טירונות בסיסית זו, שניים מהחיילים מתים וחייל שלישי עורק.
הבדלים בין הרומן לסרט
חלקים מן הרומן, שאורכו 597 עמודים, הושמטו בעיבוד הקולנועי או צומצמו. כך לדוגמה, קווי העלילה של מיקי ומלאבס – שמהווים חלק ניכר מהרומן – הושמטו כמעט לחלוטין, וסיפורו של בן־חמו צומצם. כמו כן, בסרט נוספו סצנות שלא התרחשו ברומן, כדוגמת סצנת ריצת הבוקר והנגינה על גג הצריף.
לקריאה נוספת
ניצה בן־דב, ילדיה האבודים של ספרטה: על מקומו של המקום בכתבי יהושע קנז ובהתגנבות יחידים, עלי־שיח 33 (תשנ"ד) 113–119, 1993.
ניצה בן-דב, "בְּזוּת, ידידות ותשוקה בהתגנבות יחידים של יהושע קנז", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית, הוצאת שוקן, 2016, עמ' 141–179. נדפס גם בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / עורכות - חן שטרס וקרן דותן (תל אביב : עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 169–202
חנה הרציג, "הקול האומר אני: מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים (תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשנ״ח 1998), עמ׳ 177–216.
חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2016.
יוסף אורן, מ״ימי צקלג״ ועד ״התגנבות יחידים״. מאזנים, כרך ס״ב, גל׳ 5–6 (תשמ״ט), עמ׳ 117–120 <חזר ונדפס בספרו: ציונות וצבריות ברומאן הישראלי (ראשון לציון : יחד, תש״ן 1990), עמ׳ 95–101
איתמר בן-יאיר, שיגעון ותבונה ב התגנבות יחידים. מאזנים, כרך פ״ז, גל׳ 1 (שבט תשע״ג, פברואר 2013), עמ׳ 16–19.
מיכאל גלוזמן, ״הגוף שלך עוד יהודי, הוא עוד לא יודע שנהיית ישראלי״ : על גבריות כפויה בהתגנבות יחידים ליהושע קנז. בספרו: הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007), עמ׳ 209–235 <חזר ונדפס בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / עורכות - חן שטרס וקרן דותן (תל אביב : עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 481–512
אברהם הגורני-גרין, בה״ד 4 כמומנט מוזיקלי. בצרון (סדרה חדשה), כרך ט׳, גל׳ 35–36 (365–366) (תשרי תשמ״ח, ספטמבר 1987), עמ׳ 55–60 <חזר ונדפס בספרו סיפורת בת-ימינו (תל אביב : אור-עם, תש״ן 1989), עמ׳ 54–59
עדן הכהן, ״אתה לא תחפש אותי, אתה תשכח״. מקור ראשון, סוכות, י״ד בתשרי תשס״ח, 26 בספטמבר 2007, עמ׳ 16–17.
חנה הרציג, ״מעטה של הרמוניות פרטיות״ : על מיבנה התימטיקה ב״התגנבות יחידים״. דבר, משא, י״א בניסן תשמ״ז, 10 באפריל 1987, עמ׳ 21. נוסח מורחב נדפס בספרה: השם הפרטי : מסות על יעקב שבתאי, יהושע קנז, יואל הופמן (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1994), עמ׳ 75–86
חנה הרציג, ״התגנבות יחידים״ מאת יהושע קנז. בספרה: הקול אומר: אני : מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים (תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשנ״ח 1998), עמ׳ 177–216
.
דן לאור, פצצה בלב המיתוס. הארץ, תרבות וספרות, י״ז בכסלו תשמ״ז, 19 בדצמבר 1986, עמ׳ ב 6–7.
נילי מירסקי, ענן של אבק ואגדה : על אספקט אחד בהתגנבות יחידים של יהושע קנז. הארץ, תרבות וספרות, כ״א בשבט תשמ״ז, 20 בפברואר 1987, עמ׳ ב 6–ב 7. גרסה מורחבת ומעודכנת נדפסה בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 276–282
. חזר ונדפס בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 460–480
רונית רפ, למה אבנר שבר את הגיטרה? אקפרָסיס ואיקונוקלַזם בהתגנבות יחידים מאת יהושע קנז. בתוך יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 386–420.
סמדר שיפמן, מהתגנבות יחידים להעולם, קצת אחר כך : כור היתוך או התגנבות רב-תרבותית? הדור: השנתון העברי של אמריקה, תשס״ט 2009, עמ׳ 60–67.
קישורים חיצוניים
התגנבות יחידים - קלאסיקה, באתר המוציא לאור, עם עובד
,
דן מירון, , , .
עדה צמח, "בשלושה ראשים", במבית ומחוץ, מאמרים ורשימות ביקורת''', הוצאת עם עובד, 2001, עמ' 67–102.
חנה אוירא, 'התגנבות יחידים' ליהושע קנז ו'דון קישוט' לסרוונטס, העשרה למורה, משרד החינוך, 2002. במקור, עלון למורה לספרות, 17 (תשנ"ח), עמ' 76–90
יוסף אורן, הראיון של יהושע קנז על החשוב בספריו, פרויקט בן-יהודה, 28 בדצמבר 2005
חן שטרס, על הווידויים בהתגנבות יחידים מאת יהושע קנז, באתר אוניברסיטת בן-גוריון
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:רומנים בעברית
קטגוריה:ספרי 1986
קטגוריה:ספרי יהושע קנז
קטגוריה:צה"ל בתרבות ובאמנות
קטגוריה:צה"ל בקולנוע
קטגוריה:נכות באמנות
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:ספרים עבריים שהוקלטו לספר קולי | 2024-10-19T20:38:25 |
נעמי פרנקל | נעמי פרנקל (20 בנובמבר 1918 - 20 בנובמבר 2009) הייתה סופרת ישראלית.
קורות חיים
פרנקל נולדה וגדלה בברלין, בת למשפחה מתבוללת, לצד שישה אחים ואחיות. אביה לחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ובמהלכה הכיר את אמהּ, בת למשפחה שומרת מצוות מפולין. אמהּ נפטרה כשהייתה בת חמש שנים. לאחר עליית הנאצים לשלטון צורפה בשנת 1934 לקבוצת נערות שעלו לארץ ישראל ונקלטה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן-צבי. משם עברה לחברת הנוער של קיבוץ משמר העמק. היא נישאה למדריכהּ בתנועה, ישעיהו (שייק) בארי, ולזוג נולדו שתי בנות.
במלחמת העצמאות שירתה בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם נישאה לישראל רוזנצוויג, מורה לעברית ולהיסטוריה יהודית, ועורך ספרותי בספרית פועלים. לזוג נולדה בת אחת.
על ראשית דרכה כסופרת סיפרה: "אין לי יצר הפרסום. שנים כתבתי ולא הראיתי דבר לאיש. פעם, אחרי שנים של ניסיון, כאשר נתגבשו אצלי ארבעת הפרקים הראשונים, קראתי אותם לפני בעלי. ישראל הוא בעל טעם ספרותי מעולה, הוא לקח את הפרקים לשלונסקי, שנחן ב'חוש ששי' והוא מבחין בכישרון גם כשהוא באיבו. מיד פרסם את הפרקים ב'אורלוגין'. הופיעו ביקורות טובות, והדבר היה בחינת הפתעה גם לי וגם לקיבוץ. מעולם לא הכרזתי על עצמי כסופרת, וכך התחלתי."
בשנת 1956 פרסמה את הספר הראשון בטרילוגיה "שאול ויוהאנה" - רומן המתאר את יהדות גרמניה ערב עליית הנאציזם. בעקבות זאת קיבלה, בהמלצתו של שר המשפטים, פנחס רוזן, מלגה מאביה של אנה פרנק על מנת לחקור את העם הגרמני, שהתה שנה בגרמניה וחצי שנה באנגליה. במהלך שהותה בגרמניה כתבה את החלק השני של "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא לאור החלק השלישי.
את השלמת פרידתה מהרעיונות המרכסיסטיים של החברה הקיבוצית תיארה: "בתקופה שבה הייתי באנגליה במסגרת המלגה נפגשתי עם אדם ששחרר אותי לגמרי מהמרכסיזם. הוא הראה לי מסמכים של שיתוף פעולה בין הנאצים והרוסים. סטלין והרוסים היו הראשונים שאימנו את הקצינים הגרמנים. ועוד כל מיני דברים כאלה שהיו עבורי שוק מוחלט".
ב-1968 ערכה את ספרו האוטוביוגרפי של מאיר הר-ציון, "פרקי יומן", ובעקבות זאת גויסה על ידי אברהם ארנן, לכתוב עבור חיל הים את ההיסטוריה של יחידה מובחרת שלו, לשימוש פנימי. מהלך זה איפשר לה לעזוב את הקיבוץ, שבו התקשתה להישאר לאחר פטירת בעלה. על גיוסה אמרה: "כן, בהחלט לא הייתי צעירה. וזה באמת היה אטרקציה שהסופרת המפורסמת נעשתה פתאום חיילת". שירתה כאזרחית עובדת צה"ל בחיל הים בשייטת 13, כתחקירנית ומתעדת את פעולות הלוחמים במהלך מלחמת ההתשה, ואחר כך במפקדת החיל, שירות כולל של שבע שנים, שכלל את מלחמת יום הכיפורים. במסגרת עבודתה זו ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור בהוצאת מפקדת חיל הים. בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי" - סיפורה של בת קיבוץ (שעוּבד לסרט טלוויזיה, עבורו נכתב השיר "כמו צמח בר"). במקביל למדה באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה של עם ישראל.
המראות שראתה במלחמת יום הכיפורים הותירו בה רושם עז. בין השאר תיארה: "כשירדתי לסיני, הגעתי לשדה התעופה של אופירה. שדה התעופה, שהיה תמיד שוקק חיים, היה עכשיו שומם. רק שורה ארוכה של ארונות מתים הייתה על הארץ. עד היום אני מתעוררת לפעמים בלילה ורואה לפני את שורות המתים". עוד אמרה: "הייתי עדה לדברים נוראיים שקרו, זה הוריד עבורי מהפרק את כל גיבורי הדור. דיין, פרס, כולם".
נישאה בשלישית לעיתונאי מאיר בן גור.
בשנת 1981 יצא לאור ספרה "צמח בר" (המשך ל'דודי ורעי') על חיילי צה"ל בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע עם משפחתה. לטענתה, כפועל יוצא מן המעבר הפיזי והמהפך האידאולוגי נודו היא ויצירתה מן השיח הספרותי: "ברגע שעברתי לחברון, עברתי דברים קשים מאוד. קודם לכן הייתי מלכת הספרות העברית. ברגע שדרכו רגלי פה, התחילו להחרים אותי. הוציאו את 'שאול ויוהאנה' מתוכנית הלימודים. כתבו נגדי מאמרים. אנשים שהיו חברים שלנו, שאכלו על שולחננו שנים, חדלו לדבר איתי. אני הייתי בוגדת."
בשנת 1999 יצא לאור ספרה "ברקאי", המתאר יהודים בטורקיה לאחר דור האנוסים בספרד. בשנת 2003 יצא לאור ספרה "פרדה", העוסק ביישוב היהודי בחברון עד למאורעות תרפ"ט.
נעמי פרנקל כתבה גם ספרי ילדים ונוער אשר עובדו לשידור ברדיו.
נפטרה ב-20 בנובמבר 2009 במרכז הרפואי שיבא, ביום הולדתה ה-91. לפי צוואתה נקברה בבית אלפא, ליד בעלה השני ישראל רוזנצוויג.
פרסים ספרותיים
פרנקל זכתה במספר פרסים ספרותיים, בהם:
פרס רופין ב-1956
פרס אוסישקין ב-1962
פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ב-1970
פרס העיתונות ב-1971
פרס ניומן ב-2005
מספריה
שאול ויוהאנה, ספרית פועלים, 1957.
רחלי והאישון, לילדים, ציירו אורה ואליהו שוורץ, תל אביב, לוין אפשטיין, 1972.
דודי ורעי, תל אביב, עם עובד, 1973.
צמח בר, עם עובד, 1981.
ברקאי, ירושלים, גפן, 1999.
פרדה, ירושלים, גפן, 2003.
לקריאה נוספת
ציפורה כוכבי-רייני, מלכת הקונכייה: סיפור חייה הסוערים של נעמי פרנקל (שלושה כרכים), גפן בית הוצאה לאור, ירושלים: תשע"ג 2013.
שושנה שרירא, "שאול ויוהנה" "עם וספר" - ביטאון ברית עברית עולמית מדור "במה וספר" בעריכת שושנה שרירא ספטמבר 1956.
קישורים חיצוניים
הרצל חקק, נעמי פרנקל - כמו צמח בר, חדשות מחלקה ראשונה, 01/12/2009
גצל קרסל, , מתוך אנציקלופדיה יודאיקה
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח
קטגוריה:קריית ארבע: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:זוכי פרס רופין
קטגוריה:נשות העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:בית אלפא: אישים
קטגוריה:ישראליות זוכות פרסים
קטגוריה:ישראליות ילידות גרמניה
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:לוחמות הפלמ"ח
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מתנחלות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית אלפא
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2009
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009 | 2024-05-31T00:16:30 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.