Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
עמותה לנפגעי פרופיל 21	REDIRECT פרופיל 21	2005-12-19T22:14:47
פרופיל רפואי	פרופיל רפואי הוא סימול מספרי שניתן על ידי צה"ל לציון מידת התאמתו וכשירותו הרפואית של אדם לשירות ביחידות ובתפקידים שונים בצה"ל. הפרופיל הרפואי הוא גורם אחד מתוך מכלול הנתונים המשפיעים על שיבוץ מיועד לשירות ביטחון בצה"ל. טווח הפרופיל נע בין פרופיל 21, שהוא הנמוך ביותר ופוטר את נושאו מלשרת בצה"ל, לבין פרופיל 97, שמעיד על המצב הבריאותי הגבוה ביותר. פרופיל 64 ומטה פוסל אפשרות לשירות בתפקידי לחימה. הסיבה שאין פרופיל 100 היא אך ורק סיבה טכנית כדי להימנע מעמודה שלישית בבירוקרטית הטפסים. כמו כן, ההחלטה שהפרופיל המקסימלי יהיה 97 היא שרירותית ונקבעה בשנת 1956 עת הפרופיל הפך להיות מספרי, לאחר שהחליף בסופו של דבר את השיטות שהתחלפו: "כן / לא" (שנת 1942), צבעים (שנת 1947), דירוג א-ב-ג-ד (שנת 1948). הליך קביעת הפרופיל הפרופיל נקבע לראשונה על ידי ועדה רפואית בתהליך המיון ("צו ראשון") שעובר מיועד לשירות ביטחון בלשכת הגיוס והוא עשוי להשתנות במהלך השירות הצבאי, בסדיר ובמילואים, בעקבות אירועים שמשנים את מצב בריאותו של החייל. קיימת האפשרות להורדת הפרופיל באופן זמני, עקב הרעה במצב בריאותו של החייל, למשל בעקבות פציעה. פרופיל רפואי הוא המדד הרפואי המרכזי שלפיו נקבע אופי שירותו של חייל בצה"ל, אולם הוא אינו השיקול הרפואי היחיד. לעיתים, במקרה שבעיה רפואית אינה מצדיקה את שינוי הפרופיל הרפואי (ולפעמים גוררת שינוי שיבוצו של חייל), רופא היחידה יכול להעניק לחייל הקלות בשירות על בסיס רפואי (הידועות בכינוי "פְּטוֹרים"). הקלות אלה מיועדות לאפשר לחייל לשרת בצבא במסגרת הגבלות רפואיות (קבועות או זמניות) מבלי שיפגע בעצמו ומבלי שיפגע באופן תפקודו. במידה והגבלות אלה הן קבועות, או למשך זמן ארוך, וגם פוגעות בתפקודו של החייל, נשקלת אפשרות להעבירו לוועדה רפואית לשם הורדת הפרופיל. בעבר, נהגו מעסיקים רבים לברר אצל מועמדים לעבודה את הפרופיל הצבאי שלהם, כאחד הקריטריונים למיון המועמדים. בתחילת שנת 1995 נוסף לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה סעיף 2א, האוסר על מעסיקים לשאול מועמד על הפרופיל הצבאי שלו או לעשות שימוש במידע זה. רשימת הפרופילים לפני הגיוס 97: בריא לחלוטין – כשיר לשירות קרבי ביחידות שדה: יחידות מובחרות בכל החילות כמו כן גם בגדודים הלוחמים. במקרים של בעיות קלות מאוד (כגון, צורך במשקפיים במספר נמוך) מלווה בסעיף שאינו מוריד את הפרופיל, אך פוסל את החייל מהתנדבות לחלק מהיחידות המובחרות. משנת 2005, אפשר להתקבל לקורס טיס עם משקפיים עם דיופטר (מספר) נמוך. 82: בעיה רפואית קלה (עיוורון צבעים, צילינדר ברמה גבוהה). החייל כשיר לשירות ברוב חיילות השדה ואף בחלק מהיחידות ההתנדבותיות (סיירות), בכפוף לסיבת הורדת הפרופיל מ-97. 72: בעיה בינונית (לדוגמה: בעיות ברכיים או גב, אסתמה, אלרגיות או מספר משקפיים גבוה (גבוה מ-6). חייל בעל פרופיל זה אינו כשיר לשירות בחי"ר אך כשיר לשירות קרבי ביחידות כמו חיל השריון, חיל התותחנים, מערך הנ"מ, פיקוד העורף (לוחם חילוץ והצלה), ותפקידים מסוימים בחיל הגנת הגבולות. 64: בעיה קשה (לדוגמה: אסתמה מרמה מסוימת, הפרעת קשב מגבילה, מצב נפשי). חייל בעל פרופיל זה אינו כשיר לשירות קרבי ביחידות שדה (למעט גדוד מעברים), אך כשיר לשרת בתפקידים עורפיים, כמו חיל המודיעין, חיל הטנ"א ומשטרה צבאית. בנוסף, הפרופיל מאפשר לשרת בשירותי הביטחון האחרים, דוגמת שח"מ ושב"ס. 45: כשירות רפואית המגבילה את שיבוץ המועמד לתפקידים שאינם לחימה כגון תפקידים טכניים, תומכי לחימה, קורסים ועוד. 25: פרופיל אותו מקבלים מתנדבים לשירות צבאי במקום 21 או 24. 21: בלתי כשיר לשירות צבאי מסיבות בריאותיות (גופניות או נפשיות). בעל פרופיל זה יוכל להתנדב לשירות צבא ויקבל פרופיל חדש (25). לאחר הגיוס (פרופיל זמני) 65 - פרופיל הניתן עקב בעיה או חבלה הנגרמת בעת השירות הצבאי. 24: בלתי כשיר זמנית לשירות (לדוגמה: ניתוח בזמן השירות, רגישות חמורה לעקיצות דבורים, מחלה כלשהי) - חייל בעל פרופיל זה יקבל פטור זמני ומעקב אחת לכמה חודשים עם אפשרות שחרור קבוע לאחר תקופה מסוימת. במידה ולחייל נשאר פחות מחצי שנה לשירותו, ישתחרר לצמיתות. במערך המילואים, קבלת פרופיל 24 משמעה קבלת פטור ממערך המילואים. חיילים בעלי פרופיל 24 נמצאים ביחידת המחלימים (ר"מ 2) שזוהי יחידה שאפשר להיות בה עד 180 יום פרופילים שבוטלו 77: פרופיל לאנשים הסובלים מנזלת אלרגית ומהזעת יתר. בעלי פרופיל זה יכלו לשרת בתפקידים המצריכים הכשרת "רובאי 04". לדוגמה: תפקידים מסוימים בחיל האיסוף הקרבי (מודיעין שדה), שריון, תותחנים והנדסה. פרופיל זה לא קיים יותר. 35: פרופיל לחולי סוכרת, כבדי שמיעה ולחולי אפילפסיה. חייל בעל פרופיל זה יכל לשרת בתפקידים עורפיים עם הגבלות מסוימות, בהתחשב במצבו הרפואי. פרופיל זה לא קיים יותר. סעיפי ליקוי ו"ספר הפרופילים" הפרופיל נקבע על סמך "סעיפי ליקוי" רפואיים ונפשיים שנמצאו ונקבעו למלש"ב, המרוכזים ב-"ספר הפרופילים" (שמו הרשמי "ספר התקנות לקביעת כושר בריאותי – 1979" ואשר פורסם לראשונה ב-1961). סעיף הליקוי הוא קוד מספרי המכיל חמישה אלמנטים יחד, כאשר: הספרה מצד ימין היא חומרת הליקוי היכולה להגיע עד דרגה 7, הספרה אחריה מצביעה על האבחנה עצמה, הספרה אחריה היא גרסת ספר הפרופילים, והספרות אחר כך הן הפרק של סוג סעיפי הליקוי. מצבים רפואיים שונים זוכים להתייחסות נפרדת ולא מצטברת, לפיכך הפרופיל נקבע בהתאם למדרג החמור ביותר, ולכן, מצד שני, על אף מספר רב של בעיות קלות לא תישלל כשירות מלש"ב כלוחם. "ספר הפרופילים" הוא סודי, אך חייל יכול לבקש לדעת מהם סעיפי הליקוי שלו, ומה משמעותם, לפיכך חלק מהסעיפים הם כבר ידועים וגלויים. ראו גם בריאות הנפש בצה"ל קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:שירות בצה"ל קטגוריה:גיוס לצה"ל קטגוריה:ישראל: רפואה צבאית	2024-10-19T16:27:47
אונייה	שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם של תלת-חתרית רומאית שמאל\|ממוזער\|250px\|שחזור של הקרוולה סנטה מריה, אוניית הדגל של כריסטופר קולומבוס שמאל\|ממוזער\|250px\|אוניית המכולות קריסטוף קולומב, יולי 2010 אונייה (בכתיב חסר: אֳנִיָּה, באנגלית: ship) היא כלי שיט גדול בעל סיפון לשיט בים הפתוח ובאוקיינוסים, אך גם בנהרות ובאגמים. ספינה, במינוח הימי העברי המודרני, הוא כלי שיט בינוני בעל סיפון, קטן מאונייה וגדול מסירה. אוניות מלוות את האנושות מאז שחר התפתחותה, והיו גורם מפתח בהתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האדם: אוניות שימשו לתגליות, מסחר, דיג, לוחמה, הגירה, מסעות, ועוד. אוניות היו גורם מפתח בהתפתחותן של אימפריות, בהתפתחות הניווט ובתגליות מדעיות וטכנולוגיות רבות מספור, והיוו גורם מרכזי בגידולה העצום של האנושות ובהתפתחותה. מגוון עצום של טיפוסי אוניות, בגדלים רבים, התפתח במהלך הדורות; אוניות אלה נבנו ממגוון רב של חומרים, בדרכים שונות, הונעו באמצעי הנעה שונים, ונשאו כמעט כל סחורה ומצרך קיים. קיומם של צי סוחר, צי מלחמה או צי דיג מהווים לעיתים קרובות מרכיב קיומי ביכולתה של אומה או קהילה לשרוד, לפרוח ולהתפתח. גם עם התפתחותם של אמצעי תעבורה שונים במשך השנים, ביבשה ובאוויר, נותרה התעבורה הימית דרך העברת הסחורות העיקרית בעולם גם בתחילת המאה ה-21. תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות אונייה ככלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים ותפוסתו ברוטו עולה על 100 טון. החוק הימי המסחרי מגדיר אונייה ככלי שיט המוביל מטענים או נוסעים בים. אטימולוגיה ומונחים בתנ"ך נקרא כלי שיט "אניה", בהטיות שונות, כולל ההטייה "אֳנִי" המתייחסת גם לאונייה בודדת וגם לצי אוניות. לעומתה, מופיעה המילה "ספינה" רק פעם אחת בתנ"ך (ספר יונה, א' ה'). מילה זו שימשה כמילה נרדפת למילה "אניה", כפי שנראה באותו פסוק. לעומת זאת, בלשון המשנה נקרא כלי שיט "ספינה". שתי המילים הן כאמור נרדפות; בלשון חיה מתרחש תהליך של בידול בין שתי המילים, ולפיכך הפכה המילה ספינה לתיאור לכלי שיט קטן יותר מאונייה, אף על פי שבמקורן אין הבדל בין המילים. על פי ההגדרות הרשמיות של רשות הספנות והנמלים בישראל ספינה היא "כלי שיט אשר תפוסתו ברוטו עד 100 טון ואורכו המרבי 7–24 מ'". אונייה היא כלי שיט שאורכו מעל 24 מטרים, או בעל תפוסה שמעל 100 טון. ככלל, אונייה מוגדרת ככלי שיט גדול יותר, בעל טווח ארוך יותר ויכולת להפליג למשך זמן רב יותר. בתקופת אוניות המפרש הוגדרה אונייה ככלי שיט בעל שלושה תרנים בעלי . כלי שיט קטנים יותר נקראו על שם מערך ה, כמו בריגנית, ועוד. ישנם כלי שיט שמקובל לכנות אותם Boat בשפה האנגלית ובשפות אירופיות אחרות, אף על פי שהן שונות וגדולות בהרבה מסירות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הכינוי לצוללות, הנקראות באנגלית Boat. מקובל לתת לכל אונייה שם משלה, וזאת בניגוד לסירות ולכלי שיט קטנים יותר שנקראים לעיתים תכופות יותר במספר בלבד, אם כי ישנן גם סירות הנקראת בשם. לעיתים תכונה אונייה גם על שם סדרת האוניות שהיא חלק ממנה. ברוב השפות מקובל להתייחס לאונייה כמין דקדוקי נקבי, אף על פי שישנן מקרים נדירים שבהם ההתייחסות היא זכרית או נטולת מגדר (it). מידות ומדידות שמאל\|ממוזער\|350px\|מדידות שונות לאורך אונייה שמאל\|ממוזער\|350px\|ממדים שונים של אונייה:בחתך האורך: p/p - אורך בין ניצבים; w/l - אורך בקו המים; o/a - אורך כולל.בחתך הרוחב: b - רוחב; f - בולט; d - שוקע בעת הגדרת מידותיה של אונייה נעשה שימוש בכמה מדדים. להלן כמה מן העיקריים. אורך - אורך האונייה נמדד בכמה דרכים: האורך הכולל (Length Overall, L.O.A) הוא אורכה של האונייה מן הנקודה הקדמית ביותר באונייה עד הנקודה האחורית ביותר. עד 1940 עשתה חברת לוידס שימוש במונח "אורך רשום" (Registerd Length), שהיה אורכה של האונייה מן הקצה הקדמי של השדרית, ראש הקנה (Stem) עד לציר הגה הכיוון או אמצעו. אורך זה התייחס לשטח הניתן לניצול מסחרי של האונייה. כיום מקובל להשתמש במושג "אורך בין ניצבים" (Length between perpendiculars, L.P.P) המתייחס לאורך בין הניצב, האנך העובר בנקודת החיתוך בין החרטום לסיפון העליון בקדמת האונייה, לבין האנך העובר דרך ציר הגה הכיוון או מרכזו. אורך האונייה נמדד גם בקו המים; אורך זה נקרא "אורך קו המים" (Waterline Length). אורך זה משתנה לפי מידת המעמס של האונייה. רוחב - הנקרא באנגלית "Beam", מילולית - "קורה". מקובל למדוד את רוחבה של האונייה בנקודה הרחבה ביותר. היחס בין רוחבה של האונייה לבין אורכה חשוב מאוד להערכת יציבותה ההידרוסטטית וההידרודינמית, וכן להערכת מהירותה ומדדים נוספים. יחס זה מחושב בנוסחה הבאה: רוחב = אורך כולל⅔+1. שוקע (Draft) - הוא עומק המים שדוחקת ספינה כשהיא צפה. השוקע נמדד כמרחק האנכי מהשדרית עד קו המים. השוקע יכול להשתנות כאשר האונייה ריקה או טעונה, ועל פי תנאי המים ומשקלם הסגולי (המשתנה על פי חומם והרכב המלח בהם). השוקע המותר לאונייה מסומן על דופנה בקו טעינה (קו פלימסול), המציין את השוקע המותר בתנאי מים שונים. המרחק מקו המים ועד לקו הסיפון העליון נקרא בולט (Freeboard). תפוסה (Tonnage) - נפח המטען שאונייה מסוגלת לשאת; התפוסה נמדדת ביחידות טון תפוסה. תפוסה ברוטו מתייסת לנפח כל החללים בתוך האונייה, על הסיפון ובמבנים העיליים שמעליו, המשמשים לאחסון מטען, אספקה ודלק ולמגורי הצוות והנוסעים, לרבות חדר המכונות וגשר הפיקוד, ואילו תפוסה נטו היא הנפח המיועד למטען, לרבות על הסיפון, לאחר ניכוי הנפח שתופסים מגורי הצוות, גשר הפיקוד, חדר המכונות וחדר ההגה. הפער שבין התפוסה נטו לתפוסה ברוטו נקרא תסבולת (Deadweight), או מעמס: משקל זה כולל את המטען, הציוד, הדלק, המים המתוקים, מי הזבורית, הצוות והנוסעים אותן נושאת האונייה. שיטת מדידה זו מתייחסת בעיקר לכלי שיט מסחריים. הדחק (displacement) - המונח "הדחק" מציין את גודלו, למעשה משקלו, של כלי שיט, כלומר משקל נפח המים, בטונות, שדוחק גוף האונייה השקוע במים. הדחק בטעון (loaded displacement) מביא בחשבון את משקל האונייה כולל המטען, האספקה, הדלק, הנוסעים והצוות; הדחק בריק (light displacement) הוא משקל האונייה בלבד, לאחר ניכוי משקל המטען, האספקה וכו'. מידה זו מתייחסת בעיקר לכלי שיט מלחמתיים. היסטוריה פרה-היסטוריה והעת העתיקה: משוטים ומפרשים ראשונים שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם של ספינה מצרית מזמן הממלכה התיכונה כלי שיט ראשונים פותחו על ידי בני אדם לפני כ-45,000 שנים, אך כלי השיט הידועים הראשונים שניתן לראותם כאוניות מתוארכים לתקופת האבן החדשה, באלף החמישי או האלף הרביעי לפני הספירה. האוניות הראשונות התפתחו בתרבויות שצמחו סביב הנהרות הגדולים: מצרים העתיקה שהתפתחה סביב נהר הנילוס, הייתה מחלוצות השימוש באוניות מונעות במפרש ובמשוטים. גם באימפריה המאורית שצמחה סביב נהר האינדוס בהודו נמצאו שרידים להתפתחות כזו. בסביבות 3000 לפני הספירה כבר הכירו המצרים הקדמונים את הטכנולוגיה שאפשרה בנייה של גוף אונייה מלוחות עץ. הם קיבעו את הלוחות למקומם בעזרת רצועות ארוגות, ואטמו את הסדקים בגוף בקנה או בעשב. המצרים הפליגו עם זרם הנהר, וחזרה באמצעות מפרש או משוטים; התלות במשוטים הייתה הכרחית, מכיוון שבנהר הצר יחסית קשה יותר להסתמך על המפרש. סְנֶפֶרוּ, שליט מצרים במאה ה-27 לפנה"ס, מתעד במסמך המתוארך לשנת 2613 לפנה"ס את ספינתו "תהילת שתי הארצות" - עדות ראשונה למתן שם לאונייה. דוגמה יוצאת דופן ליכולתם הטכנולוגית של המצרים בבניית אוניות היא הספינה של ח'ופו, שנמצאה בפירמידה הגדולה של גיזה. אורכה 44 מטרים, והיא נושאת מפרש. רישומים מצריים עתיקים מתעדים ספינות באורך של למעלה מ-100 מטרים, שנועדו להעביר אובליסקים ממצרים העליונה למצרים התחתונה. רק בעת המודרנית החלו להיבנות ספינות ארוכות יותר. עדות אחרת ליכולתם הימית הגבוהה של המצרים היא עדותו של הרודוטוס על צי מצרי שנבנה על ידי נכו השני, שהפליג סביב יבשת אפריקה, מסע שנמשך שלוש שנים; על אף שהרודוטוס עצמו פקפק באמיתות הסיפור, ישנם היסטוריונים מודרניים הסבורים כי מסע כזה אכן אירע. יש עדויות רבות לכך שנוביה (צפון סודאן בימנו) וממלכת אקסום ניהלו מסחר עם הודו ומדינות האזור, בעזרת ספינות ששטו הלוך וחזור להעברת סחורות. ממלכת אקסום הייתה מוכרת ליוונים כבעלת נמלים רבים. במואנג'ודארו, אחת מערי תרבות עמק האינדוס (כיום בפקיסטן), נמצאו ציורים של אוניות מונעות במפרש, המעידים על קיומה של תעשיית בניית אוניות וסחר ימי גם בתת-היבשת ההודית. טקסטים הודיים עתיקים מכילים תיאורים טכניים מפורטים על דרכי בנייתן של אוניות, החומרים שמהן הן בנויות, סוגי אוניות וממדיהן. שמאל\|ממוזער\|200px\|מפרש מרובע, לרוחבו של כלי שיט בעת העתיקה הונעו אוניות במפרשים, במשוטים או בשילוב של השניים. מפרשי העת העתיקה היו מפרשים רבועים, שהיו תלויים על לרוחב האונייה. בדרך כלל הונעו האוניות בעזרת מפרש מרובע יחיד, שהוא יעיל מאוד כאשר רוח נושבת מכיוון ירכתי האונייה, אך יעילותו יורדת מאוד כאשר הרוח נושבת מזווית אחרת. ניתן להסיט את הסקריה במידה מסוימת לפי כיוון הרוח, אך מידת ההסטה מוגבלת. מנגד, הנעה באמצעות משוטים אינה תלויה במשטר הרוחות, ויכולה להגיע למהירות גבוהה יחסית למשך פרקי זמן קצרים. חסרונה הוא בכך, שה נמוך יחסית, בשל הצורך לקרב את החותרים אל המים; ככל שהחותר רחוק מן המים, על המשוט שלו להיות ארוך יותר, ולפיכך דורש כוח רב יותר ופחות יעיל. בשל הבולט הנמוך יקשה על אוניית משוטים להפליג בים סוער. בנוסף, החותרים תופסים מקום בבטן האונייה, על חשבון המטען. הבדלים אלה היו משמעותיים בהיווצרות ההבדלים בין אוניות מסחר לאוניות למטרות מלחמתיות, שהחלו כבר בעת העתיקה. לאוניית מלחמה דרושה מהירות גבוהה ויכולת תמרון רבה, וכן צוות גדול. אונייה כזו אינה צריכה לשאת מטען רב, ולפיכך השימוש במשוטים היה יעיל יותר למטרה זו. לעומתה, אוניית סוחר נועדה לשאת מטען רב ככל האפשר וצוות קטן. בשל כך, הנעתן של אוניות סוחר נעשתה בעיקר על ידי מפרשים. בנוסף להבדלים אלה, היו הבדלים גם בשיטות הבנייה בין אזורים שונים ותרבויות שונות. כלי שיט שנבנו בים התיכון נבנו בדרך כלל במבנה מחובר (Carvel), כאשר כל לוח בגוף האונייה מחובר בצורה חלקה ללוח הבא, ללא חפיפה. לעומת זאת, אוניות בים הצפוני נבנו בליווח מרועף (Clinker), כאשר כל לוח מונח בקצהו על הלוח הבא, כמו רעפים. הפלגה באמצעות מפרש בים הצפוני הייתה יעילה יותר: הרוחות בים זה חזקות בהרבה מאלה שבים התיכון, וכיוונן משתנה לעיתים קרובות. בשל כך, גם אם לא ניתן להטות את המפרש הרבוע לכיוון הרוח, ניתן לסמוך על כך שכיוונה ישתנה במהירות וניתן יהיה להמשיך בהפלגה. לעומת זאת, בים התיכון שבו משטר הרוחות קבוע וחלש יותר, היה קשה יותר להסתמך על המפרש, והעדיפות ניתנה למשוטים; כניסתו לשימוש של המפרש הלטיני החלה לתת מענה לקושי זה (ראו להלן). שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם של תלת חתרית יוונית עם ההתלבטויות הטכנולוגיות השונות, השכילו ימאי העת העתיקה לעשות שימוש נרחב בתווך הימי. הים התיכון היה זירה עיקרית לבניית אוניות ולהתפתחות התעבורה הימית. בנוסף למצרים הקדמונים, הייתה התרבות המינואית בכרתים מעצמה ימית כבר בשנת 2000 לפנה"ס ששלטה למעשה במזרח הים התיכון. הפיניקים והיוונים פיתחו אוניות שיוכלו להפליג בהן לטווחים ארוכים יותר, ששיאן הייתה התלת חתרית (טרירמה). הם פיתחו שיטות ניווט מתקדמות יותר, שאיפשרו לשני העמים לפתוח במירוץ של הקמת מושבות לחופי הים התיכון. כמה מן המלחמות הקדומות בזירה זו היו מבוססות על לוחמה ימית נרחבת ועל מסעות בים, כמו מלחמת פרס–יוון, המלחמה הפלופונסית, מלחמות הליגה האכאית, והמלחמות הפוניות. רומא הצליחה להשיג שליטה מלאה בכל רחבי הים התיכון במהלך המאה ה-2 לפנה"ס; קרתגו והממלכות ההלניסטיות במזרח הים התיכון הוכנעו ונהרסו, והרומאים החלו לקרוא לים התיכון "הים שלנו", Mare Nostrum. בתנ"ך ישנן עדויות קדומות על בניית אוניות והפלגה בהן: כך למשל, שבט זבולון מוזכר כשבט יורד ים: . גם לגבי המלך שלמה מוזכר סחר ימי עם חירם הראשון מצור. כאמור, אונייה על פי הגדרתה היא כלי שיט המיועד להפליג למרחקים ארוכים יחסית. משום כך, על הספנים לדעת לנווט את כלי השיט שלהם - ניווט מורכב בהרבה מניווט יבשתי, בשל היעדרה של טופוגרפיה המסייעת לניווט ביבשה. בשל כך ליוותה התפתחות הניווט את התפתחותן של האוניות. ספנים קדומים הפליגו לאורך קו החוף וכך ידעו את מיקומם. הבנת משטר הרוחות ומשטר זרמי הים סייעו לנווטים בתקופות העתיקות לתכנן את מסעם. בנוסף, כבר בתקופות קדומות הכירו יורדי הים את מפת גרמי השמיים וידעו כיצד לנווט על פיהם. ואולם, עזרי ניווט אלה עדיין לא איפשרו הפלגות למרחקים גדולים בים הפתוח ובאוקיינוסים. ימי הביניים: מפרשים שמאל\|ממוזער\|200px\|מפרש לטיני, לאורכו של כלי שיט בתחילת ימי הביניים עדיין נעשה שימוש נרחב במשוטים, אך בוני אוניות החלו לגלות שיטות חדשות להפקת עוצמה רבה יותר מן המפרשים. כדי לעשות זאת, יש צורך בהגדלת שטח המפרשים; לצורך כך יש להוסיף תרנים נוספים. בים התיכון ובים הצפוני החלו להופיע אוניות בעלות שני תרנים בסוף המאה ה-13. בנוסף להגדלת שטח המפרשים, אמצעי נוסף להגדלת יעילותם היא האפשרות להטות את המפרש על פי כיוון הרוח. כאמור, המפרש המרובע שהיה בשימוש בעת העתיקה היה מוגבל, ולא ניתן היה לכוונו יותר מבכמה מעלות. פתרון אפשרי אחד היה המפרש הלטיני: השימוש במפרש זה רווח כבר בעת העתיקה, בים התיכון, בים האדום וסביב חופי הודו. המפרש הלטיני משולש בצורתו, ותלוי על סקריה לאורך האונייה. בשל כך הוא מוגדר . יתרונו של המפרש הלטיני הוא בכך שניתן בקלות רבה בהרבה להתאים אותו לכיוון הרוח. בשל כך מתאים מפרש זה למשטר הרוחות בים התיכון. כבר בימי הרומאים שילבו אוניות (בעיקר אוניות סוחר) מפרש רוחבי רבוע, ומפרש חלוץ משולש. שמאל\|ממוזער\|250px\|ג'ונקה בהונג קונג, 2006. ניתן לראות את חלוקת המפרש הראשי באמצעות פסיסים, ואת המיתרים הרבים המאפשרים את התאמתו לרוח. יישום של עקרונות אלה התבצע בסין הרבה לפני יישומם במערב. הג'ונקה, ספינת מפרש שפותחה בסין בתקופת שושלת האן (206 – 220 לפנה"ס), כללה כמה תרנים, ומפרשים רבועים מתוחכמים שניתן היה לשלוט על נטייתם מול הרוח באמצעות מיתרים רבים שחוברו לפסיסי עץ, שחילקו את המפרש לכמה חלקים. בדרך זו ניתן היה להתאים את גודלו ומבנהו של המפרש לכיוון הרוח ולעוצמתה. נדרשו לבוני האוניות המערביים עוד מאות שנים עד שיגיעו לרמה כזו של מערך תרונה. הסינים שילבו עקרונות בנייה נוספים, שגם בהם הקדימו במאות שנים את האוניות המערביות: בג'ונקה היה מותקן הגה כיוון בירכתי האונייה, להבדיל ממשוט ההגה שהיה מקובל עוד מאות שנים באירופה, והן נבנו במבנה של תאים, המאפשרים את מזעור הנזק כאשר חלק מדופן האונייה נפרץ ומים חודרים לגופה. בין 1405 ל-1433 הפליגו ציים סיניים גדולים, בפיקוד ג'נג חה אל דרום-מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי ועד מזרח אפריקה. ציים אלה כללו מאות ג'ונקות גדולות, ועליהן עשרות אלפי מלחים וחיילים. בים התיכון ולאורך חופי אירופה רווחו עד המאה ה-14 ספינות שהונעו במשוטים, ונקראו גליאות. ואולם, במהלך ימי הביניים החלו בוני אוניות באירופה לבנות אוניות רחבות יותר, בעלות חרטום וירכתיים מעוגלים יותר, שהונעו בעיקר במפרשים. במאה העשירית הופיע סוג של אונייה שנקרא קוג. אונייה זו הונעה במפרש, ושימשה למסחר ימי באזור הים הבלטי ובין ערי בית הנזה. במאה ה-14 החלו להופיע אוניות גדולות יותר, בעלות יכולת גדולה יותר להפליג באוקיינוס. אלה נקראו קאראק. לקראת תום המאה ה-14 החלו להופיע במערב אירופה קאראק וקוג שנבנו עם מעין מבצרים מוגבהים בחרטום ובירכתיים. מבצרים אלה היו יעילים מאוד ללוחמה, אך פגעו ביציבותה של האונייה. הקוג והקאראק הונעו במפרשים מרובעים. הקרוולה, שפותחה בפורטוגל מספינות מפרש ערביות (כמו הדאו), הונעה בעיקר בעזרת מפרשים לטיניים. הקרוולה הייתה יכולה להפליג בזווית קרובה יותר לכיוון הרוח, והשימוש בה הלך והתפשט. במקביל, הפכו המבצרים הגדולים שעל הקוג והקאראק ל ו; כך נוצר לאונייה בולט, שאיפשר הצבת תותחים מאחוריו. גם יכולות הניווט של הימאים הלכו והשתפרו. גרסאות מוקדמות של המצפן היו ידועות בסין במאה ה-11, ובאירופה נעשה שימוש נרחב במצפן עוד לפני שנת 1300. האצטרולב, כלי ניווט חשוב גם הוא, מוזכר בכתבים כבר במאה ה-2 לפנה"ס. בין התרבויות שהיו למעצמות בימי הביניים יש למנות את הרפובליקות של ג'נובה וונציה, את ברית ערי הנזה ואת האימפריה הביזנטית. בצפון אירופה החלו בני העמים הנורדים בפשיטות מתרחבות והולכות, ובעקבותיהן בהתיישבות. הוויקינגים סחרו ברחבי הים הבלטי ופשטו בסירות הארוכות שלהם (Longboat) לאורך כל חופי מערב אירופה והים התיכון. עידן התגליות וההתפשטות האירופית הקאראק ומסעות הגילוי האירופיים שמאל\|ממוזער\|250px\|גליאון ונציאני מן המאה ה-16 כניסתן של אוניות מטיפוס קאראק וקרוולה לשירות בציים האירופיים הייתה הבסיס לפתיחתו של עידן התגליות האירופי, במהלך המאה ה-15. הרצון האירופי לפתוח נתיבי מסחר ימיים למזרח הרחוק הביאו להתפתחות מהירה במבנה האוניות. אוניות משוטים לא היו יכולות לענות על אתגר זה: מגבלותיהן, הנובעות ממספר החותרים הנדרש ומן המקום שהם תופסים באונייה גרמו לכך. אוניות המונעות במפרשים, בעלות מערך תרונה וחִבֵּל החלו לתפוס את הבכורה, וגם הן החלו לגדול במהירות. בתחילת המאה ה-15 הייתה התפוסה הממוצעת של אונייה כ-300 טון; כ-30 שנה לאחר מכן כבר עמדה התפוסה הממוצעת על כ-750 טון. ההתקדמות בתחום ההנעה באמצעות המפרשים פתחה בפני הימאים אופקים חדשים. בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 החלו ספנים אירופיים לחצות את האוקיינוס האטלנטי במסעות גילויים, שהלכו והתרחבו במאות השנים הבאות. אוניות המשוטים נדחקו במהירות, ואת מקומן תפסו אוניות מפרש. שינוי זה השפיע גם על אופיין של אוניות: בעת העתיקה הועדפו ספינות המונעות במשוטים למטרות מלחמתיות, מכיוון שלא היו תלויות במשטר הרוחות, ואילו אוניות מפרש הועדפו למטרות מסחריות, בשל הנפח הגדול יותר שלהן. ואולם, עם שכלולם של המפרשים ניתן היה להשתמש באוניות מפרשים גם למטרות מלחמתיות. ההבדל בין אוניות סוחר לאוניות מלחמה היטשטשט; כל אוניית סוחר נשאה בדרך כלל כמה תותחים להגנה עצמית, ובעת מלחמה ניתן היה להוסיף עוד תותחים ולהפוך אותה אונייה לאוניית מלחמה. מסעות הגילויים של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית לאורך חופי אפריקה ואל אמריקה המרכזית, אמריקה הדרומית והמזרח הרחוק הביאו לפריחה כלכלית עצומה. האימפריות האיבריות נהנו מן המשאבים העצומים שגילו במושבותיהן החדשות, שהובלו אליהן באמצעות ציים של אוניות. אנגליה, הולנד וצרפת סירבו לקבל את חוזה טורדסיאס, שחילק את העולם החדש בין ספרד ופורטוגל, והחלו גם הן במסעות גילוי אל חלקי העולם הללו, תוך התנגשות עם המעצמות הוותיקות יותר. הגליאון במאה ה-16 החל להיווצר סוג חדש של אונייה, שהייתה למעשה שכלול של הקאראק. הייתה זו הגליאון, שהפכה לאב הטיפוס של כל האוניות האירופיות שהתפתחו אחריה במאתים וחמישים השנים הבאות. הגליאון הייתה בעלת גוף ארוך יותר מן הקאראק ו נמוך יותר. האורך הרב יותר איפשר יציבות רבה יותר בעת השיט יחד עם יכולת תמרון גבוהה יותר, והחתך הצר צמצם את התנגדות הרוח והגדיל את מהירות האונייה. ירכתי הגליאון היו רבועים, לעומת הירכתים המעוגלות יותר של הקאראק; כמו הקאראק, הונעה הגליאון באמצעות הרוח בלבד, באמצעות מפרשים שנישאו על שלושה או ארבעה תרנים. התורן האחורי נשא בדרך כלל מפרש . בגליאון נעשה שימוש מלחמתי ומסחרי; הגליאונים הגדולים ביותר הובילו זהב ואוצרות ממרכז אמריקה ומהפיליפינים לספרד. הגליאונים היו כלי מרכזי במסעות הגילויים של המעצמות האירופיות בשל יכולתן לשאת מספר רב של חיילים וכמות גדולה של אספקה אל הארצות החדשות שמעבר לאוקיינוס, וסחורות רבות בדרך חזרה. כל מעצמה ימית לחופי האוקיינוס האטלנטי בנתה גליאונים, תוך התאמה לצרכיה הייחודיים. אוניות המלחמה העיקריות שלחמו עם הארמדה הספרדית ונגדה ב-1588 היו גליאונים: הגליאונים של הצי הספרדי הוכיחו את עמידותן ושרידותן, ואילו הגליאונים של הצי הבריטי נבנו במיוחד כדי שתהיינה מהירות וזריזות. המסעות להודו שמאל\|ממוזער\|250px\|אוניות חברת הודו המזרחית, המאה ה-17 ההפלגות הארוכות, בעיקר להודו, הציבו דרישות גבוהות בפני האוניות הקיימות. המסע היה ארוך, עלותו הייתה גבוהה מאוד, והסכנות שארבו לאוניות משודדי ים ומאוניות אויב במהלכו היו רבות. כדי להתמודד עם קשיים אלה הוקמו חברות מניות, שבעליהן היו שותפים במימון המסע ובאחריות לסיכונים, כמו גם ברווחים. חברות אלה נקראו "חברות הודו המזרחית" (East India Company). הידועה שבהן הייתה חברת הודו המזרחית הבריטית, ובנוסף גם פעלו חברות כאלה גם בהולנד, דנמרק, צרפת, שוודיה ופורטוגל. אלו היו למעשה חברות המניות הראשונות בהיסטוריה. הן זכו לגיבוי ממשלתי, קיבלו מונופול על הסחר ליעדיהן, וחשיבותן הייתה רבה. הולנד, דנמרק, פורטוגל וצרפת הקימו גם חברות לסחר עם הודו המערבית, כלומר עם איי הים הקריבי. חברות אלה פיתחו את אוניית הסוחר שנקראה אוניית הודו המזרחית (East Indiaman). לכתחילה נקראה כל אונייה שנועדה להפלגה מסחרית ליעדים אלה בשם זה, אך עם השנים הלכה והתפתחה אונייה ייחודית. הייתה זו אונייה גדולה, שנועדה לשאת נוסעים ומסחר, מצוידת היטב למסע ארוך וחמושה בתותחים; הן פעלו בין המאה ה-17 למאה ה-19, והגדולות שבהן היו בעלות תפוסה של 1,400 טון. אוניות הודו המזרחית הראשונות היו גליאונים, אך עם השנים הלכו האוניות וגדלו, והמבנה שלהן השתנה. בשל הצורך לשאת תותחים, עוצב המבנה מחדש: האונייה הייתה רחבה בחלקו התחתון של הגוף, והלכה והוצרה כלפי מעלה. בדרך זו היו התותחים שבסיפון העליון קרובים יותר למרכז האונייה, כדי לשמור על יציבותה. הן היו איטיות יחסית, וכאשר תם הצורך בחימוש בכבד נמצאו אוניות אלה בחיסרון מול אוניות סוחר אחרות. אוניית הקו כאמור, הגליאונים שימשו למטרות מסחריות וגם למטרות לחימה. מבניהן של אוניות המלחמה החל גם הוא להשתנות, בשל השינויים בטקטיקה הימית. עד המאה ה-17 היו קרבות ימיים מתנהלים במעין אנדרלמוסיה: כל אונייה הייתה מחפשת יריב, ומנהלת מולו את הקרב. במחצית הראשונה של המאה ה-17 החלה להתגבש טקטיקה חדשה בקרב ציי אירופה, בעיקר בצי הבריטי ובצי ההולנדי: אוניות המלחמה היו מסתדרות בשדרה, בטור ארוך בזו אחר זו. הטור היה מתמקם מול הטור המקביל של אוניות האויב, ושני הציים היו יורים זה בזה. לשיטה זו היו מספר יתרונות: ראשית, הצי היה יכול לרכז את כל האש שלו, מחד, ולחפות על ספינות פגועות, מאידך; שנית, האויב היה נחשף רק לצדדים המוגנים והחמושים של הספינות, ואילו הצדדים הפגיעים - החרטום, ובמיוחד הירכתיים, היו מוגנים. טור זה נקרא שדרת הקרב (line of battle). רק אוניות שהיו בעלות כוח האש המתאים והשרידות הדרושה היו יכולות להשתלב בשדרה זו, ולכן החלה להתפתח אוניית המלחמה החדשה - אוניית קו (Ship of the Line). שמאל\|ממוזער\|250px\|אוניית הקליפר "סוויפסטייקס" (Sweepstakes), 1853 בתחילת המאה ה-18 השיקה צרפת את הדגם המוצלח ביותר של אוניית הקו, אונייה בעלת 74 תותחים. היה זה הדגם היעיל ביותר, ועד מהרה אימץ אותו גם הצי המלכותי הבריטי. היו אוניות קו גדולות יותר, בעלות 80, 90 ואף למעלה מ-100 תותחים, אך זה היה הדגם הנפוץ ביותר. אוניות הקו היו בנויות כמו אוניות הודו המזרחית: בדרך כלל בעלות גוף שהיה רחב יותר בבסיסו שהלך והוצר כלפי מעלה. היו להן כמה סיפונים, שעליהן הוצבו התותחים: כל תותחי האונייה הוצבו בשני דפנות האונייה (ולכן נקרא מטח שלהם מטח דופן Broadside), ורק לעיתים הוצבו בה כמה תותחים בודדים שהונפו אל חרטום האונייה. הקרבות הימיים התנהלו בטווח קצר של כמה מאות מטרים, לכל היותר; זאת, עקב הטווח הקצר של התותחים וחוסר הדיוק שלהם. הקרבות הימיים הגדולים של המלחמות הנפוליאוניות התנהלו בין ציים של אוניות קו. בנוסף לטקטיקות לוחמה חדשות, חודשו במלחמות אלה גם ההפלגות בשיירות, קיבוץ אוניות הסוחר לשיירה שהייתה מוגנת בידי אוניות מלחמה (פריגטות ולעיתים אוניות קו) נועד להגן עליהן מפני התקפות אוניות אויב. שיטה זו הייתה בשימוש עוד בימי הרומאים, וייעשה בה שימוש נרחב גם במלחמות במאות הבאות. פיתוחן של אוניית הודו המזרחית ואוניית הקו סימל את השיא של עידן המפרש. אוניות אלה היו בדרך כלל בעלות שלושה או ארבעה תרנים, שעליהם מעטה רוחבי, וכמה מפרשים משולשים. הן היו בעלות חיבל מורכב ומתוחכם, והיו יכולות להפליג ברוח מכל כיוון, למעט הפלגה ישירות מול הרוח. יחד עם האוניות הגדולות הגיעו לשיאן גם אוניות המפרשים הקטנות יותר, ובהן הפריגטה והקורבטה שנועדו למטרות לוחמה, ועימן הבריג (Brig), הבריגנית (brigantine), הסקונר (Schooner), ועוד. הקליפר הטיפוס האחרון של אוניית המפרש, הנחשב לשיא התפתחותם של כלי שיט המונעים במפרש, היה הקליפר (Clipper). הייתה זו אונייה מהירה במיוחד, ובה שלושה תרנים ומעלה, בעלי מעטה רוחבי. הן היו אוניות ארוכות וצרות יחסית, שנשאו מטען מצומצם יחסית; יתרונן הגדול היה במהירותן הרבה, שהושגה עקב המבנה הייחודי שלהן ושטח המפרשים הגדול. הן נועדו להפלגות מהירות בין אירופה (ובעיקר בריטניה) למזרח הרחוק ולאמריקה; בעידן שלפני פתיחת תעלת סואץ ותעלת פנמה, כאשר היה צורך להפליג סביב כף התקווה הטובה וכף הורן בהתאם, הייתה המהירות יתרון גדול. באמצע המאה ה-19 היו הקליפרים בשיאם: דרישה רבה לתה מסין והבהלה לזהב בקליפורניה יצרו ביקוש רב להפלגות מהירות. פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869 סימנה את סופן של הקליפרים. עידן המכונות שמאל\|ממוזער\|250px\|האונייה סאוואנה, 1818 כבר בתחילת המאה ה-17 נעשו ניסיונות ראשונים בבניית מנועי קיטור ימיים, ואחד התחומים הראשונים שבהם נעשה שימוש במנועים אלה היה התחום הימי. ניסיונות להניע כלי שיט באמצעות מנועי קיטור נעשו במקביל בצרפת, בבריטניה ובארצות הברית; בשנת 1774 בנה המרקיז קלוד דה ז'ופרואה (Claude de Jouffroy), עם עמיתים נוספים, ספינת קיטור באורך 13 מטרים, שהונעה באמצעות גלגל משוטה. הספינה הפליגה לראשונה בנהר הדוב (Doubs) במזרח צרפת ביולי 1776, ונראה שהייתה זו ההפלגה הראשונה בהיסטוריה של כלי שיט מונע במנוע קיטור. ב-1783 בנה דה ז'ופרואה ספינה חדשה, שהצליחה להפליג במשך כ-15 דקות. בשנים שלאחר מכן החלו להופיע אוניות המונעות במנועי קיטור גם בנהרות במזרח ארצות הברית, ומאוחר יותר גם במדינות אחרות; ב-1807 השיט רוברט פולטון ספינת קיטור מסחרית בין ניו יורק לאלבני; פולטון יישם את חידושיו של ג'יימס ואט, שהפכן את מנוע הקיטור ליעיל יותר ואיפשרו יעילות כלכלית. ב-1818 חצתה אונייה מונעת בקיטור בפעם הראשונה את האוקיינוס האטלנטי. האונייה הייתה סאוואנה, והיא הייתה מצוידת במפרשים ומנוע קיטור כמנוע עזר, שסובב גלגלי משוטות. ההפלגה לא הייתה מוצלחת כלכלית, וזמן קצר לאחריה הוסר מן האונייה מנוע הקיטור. האונייה הראשונה שחצתה את האוקיינוס בעזרת מנוע קיטור כמקור הנעה עיקרי הייתה האונייה הקנדית "רויאל ויליאם" ב-1831. אונייה זו עדיין לא הייתה יעילה כלכלית, שכן עיקר מטענה היה פחם להפעלת מנוע הקיטור. קו הפלגה סדיר ראשון בין בריטניה לארצות הברית נחנך ב-1838, על ידי האונייה גרייט וסטרן (Great Westren); אונייה זו הונעה בגלגלי משוטות והייתה עשויה מעץ. ב-1840 הועברה האחריות על העברת הדואר של בריטניה בנתיב הטרנסאטלנטי מאוניות מפרשים לאוניות קיטור, שהופעלו על ידי חברת "קונארד" (Cunard). כאמור, אוניות אלה הונעו באמצעות גלגלי משוטות. ואולם, במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-19 הצליחו ממציאים שונים לשכלל יותר ויותר את המדחף, ובאמצע המאה הוכח שהמדחף יעיל בהרבה מגלגלי המשוטות, ואלה החלו להיות מוחלפים במדחפים. שינוי חשוב נוסף שהתחולל בעשורים אלה היה בניית אוניות ממתכת ולא מעץ; גופי האוניות העשויים מעץ לא עמדו בעומסים שיצרו מנועי הקיטור ההולכים ומשתכללים, והמעבר למתכת נתן פתרון לבעיה, וגם איפשר בניית כלי שיט בממדים גדלים והולכים. הזינוק בממדיהן של האוניות היה מהיר: אורכה של "גרייט וסטרן", שהושקה ב-1837, היה 71.6 מטרים, ובעלת הדחק של 1340 טון. "גרייט בריטיין", שהושקה ב-1843, הייתה באורך 98 מטרים, ובעלת הדחק של 3675 טון, ואילו גרייט איסטרן (Great Eastren), שהושקה 21 שנים לאחר "גרייט וסטרן" (ב-1858), הייתה באורך 211 מטרים, והדחק של 32,000 טון, אם כי גודל זה היה חריג ולא יעיל מסחרית. לקראת סוף המאה ה-19 הגיעו המתכננים לניצול המקסימלי של מנועי הקיטור. ב-1894 המציא סר צ'ארלס פרסונס את טורבינת הקיטור, שהייתה יעילה בהרבה ממנועי הקיטור; פרסונס הדגים את יעילותן של המנוע החדש על ידי בניית ספינת הניסוי "טורביניה" שהושקה באותה שנה והונעה בטורבינת קיטור. ספינה זו הצליחה להגיע למהירות של יותר מ-30 קשר (כ-55 קמ"ש), לעומת 10 עד 13 קשר, מהירותן של רוב האוניות באותה תקופה. שמאל\|ממוזער\|250px\|ליתוגרפיה של הקרב הראשון בין שתי אוניות מחופות שריון, מוניטור ומרימק, במלחמת האזרחים האמריקנית, 8 - 9 במרץ 1862 גם בתחום אוניות המלחמה חלו שינויים רבים. שיאן של אוניות הקו היה בעת המלחמות הנפוליאוניות, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. ואולם, ברבע השני של המאה החלו ספינות מלחמה להצטייד במנועי קיטור, תחילה כאמצעי עזר להנעה ולאחר מכן באמצעי העיקרי והיחיד. במלחמת קרים, באמצע המאה, נעשה שימוש ראשון בפגזים, כלומר קליעים נפיצים. עד אז ירו האוניות קליעים מוצקים, שנועדו לגרום נזק על ידי מהירותם הרבה ומשקלם. פגז מכיל מטען מתפוצץ, הגורם נזק רב הרבה יותר. כאמצעי נגד לפגזים אלה הוחל בהוספת שריון לאוניות, והחלו להופיע אוניות מחופות שריון (Ironclad). הופעתן של אלו הפכה את אוניות הקו העשויות מעץ למיושנות. בתחילה נבנו אוניות מחופות שריון מעץ שצופה בברזל, אך תוך זמן קצר נבנו אוניות המלחמה מברזל בלבד, ולאחר מכן מפלדה; תהליכי ייצור הפלדה במחצית המאה ה-19 הפכו מתכת זו לזמינה וזולה. במחצית השנייה של המאה ה-19 נוצר סוג חדש של ספינת מלחמה, שנקרא אוניית מערכה. אוניות אלו החליפו את אוניות הקו. בנוסף, הוחלפו הפריגטות הבנויות מעץ בסיירות משוריינות. גם החימוש התחלף: התותחים הותקנו בצריחים מסתובבים, שאיפשרו לתותחים זוויות הגבהה שונות ואפשרות לירות בקשת רחבה, זאת לעומת שורות התותחים שהיו מסודרים בצידי אוניית הקו, שהיו מוגבלים מאוד בזווית ובקשת הירי. הצריחים והפגזים איפשרו להסתפק במספר קטן בהרבה של תותחים. הופיעו סוגים חדשים של אוניות מלחמה: ספינות טורפדו, שהיו יכולות לשגר טילי טורפדו ולפגוע באוניות מלחמה גדולת מהן בהרבה, ו"משחתות ספינות טורפדו" שנועדו להגן על האוניות הגדולות מפניהן, ושמאוחר יותר נקראו בפשטות משחתות. שמאל\|ממוזער\|250px\|אה"מ דרדנוט, אוניית המערכה הראשונה בעלת חימוש המורכב כולו מתותחים גדולי קוטר, 1906 כמה שנים לאחר הכנסתן לשירות של טורבינות הגז, הופיע סוג חדש של מנוע - מנוע דיזל. מנוע זה יעיל יותר ממנועי הקיטור ופשוט יותר לתחזוקה ולהפעלה. את הפטנט על מנוע הדיזל רשם רודולף דיזל ב-1892, ואונייה ראשונה מונעת במנוע דיזל - מכלית נהרות ושמה ואנדאל (Vandal) - הושקה ב-1903. ואולם, רק באמצע המאה ה-20 חל המעבר הנרחב למנועי דיזל; מנועים אלה היו יעילים יותר ממנועי הקיטור, אך היחס בין הכוח שיצרו לגודל המנועים היה נחות מזה של מנועי הקיטור. רק עם הטמעת השימוש במגדשי טורבו הגיעו מנועי הדיזל ליעילות כלכלית, וכיום הם נפוצים מאוד לאור יעילותם ופשטותם. המחצית השנייה של המאה ה-19 והמאה ה-20 הביאו לשינויים רבים באוניות, בתחום המלחמתי ובתחום המסחרי. בתחילת המאה הופיעו אוניות מערכה מטיפוס דרדנוט, שהיו בעלות תותחים כבדים ושריון כבד, ונחשבו לעמוד השדרה של ציי המלחמה במלחמת העולם הראשונה. ואולם, כבר במלחמה זו וביתר שאת במלחמת העולם השנייה השתנתה הלוחמה הימית לגמרי, עם כניסתם של ממדים חדשים לזירה הימית: המימד התת-ימי, על ידי צוללות, והמימד האווירי, בדמותן של נושאות מטוסים. לאחר המלחמה השתלבו בזירה הימית טילים, ששינו עוד יותר את תמונת המלחמה הימית. בסוף המאה ה-19 החלו להופיע אוניות צובר, להובלת מטענים יבשים בתפזורת, ומכליות, להובלת מטען נוזלים בתפזורת. אוניות אלה מובילות מטענים בדרך יעילה בהרבה מאוניות מטען כללי. התייעלות נוספת בתעבורה ימית הייתה בשנות ה-50 של המאה ה-20, עם כניסתן לשירות של אוניות מכולות. על פי נתוני ועידת האו"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD) בדו"ח משנת 2011, קיימות כיום בעולם 103,392 אוניות המיועדות להפלגה באוקיינוסים, שתפוסתן הכוללת היא 1,396 מיליארד טון. התפוסה הכוללת נחלקת בין סוגי אוניות הסוחר על פי הטבלה הבאה: סוג תפוסה כוללת אחוז מסךאוניות הסוחר שינוי לעומת 2010 מכליות 475 מיליון טון 36.5% 5.5% אוניות צובר 532 מיליון טון 41% 16.5% אוניות מכולה 184 מיליון טון 14% 14.15% אוניות מטען כללי 109 מיליון טון 8.4% ללא שינוי סוגי אוניות אוניות משא למרות ההתפתחות הרבה בתעבורה האווירית, הרוב המוחלט של תנועת המטענים בעולם נעשה בדרך הים. אוניות מטען נושאות מטענים מוצקים ונוזלים, בתפזורת או ארוזים בחבילות, ובמגוון עצום של גדלים וסוגים של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. המגמה כיום היא לבנות אוניות המתמחות בסוג מסוים של מטען, והן בנויות ומצוידות באמצעים שונים המתאימים למשימתם, כמו מכלי קירור, המותאמות למטען ספציפי, מנופים, ועוד. סוגי אוניות משא150pxאוניות מטען כללי (באנגלית: General Cargo Ship) הן אוניות נושאות מטען ארוז בחבילות ובתיבות, או על גבי משטחים שונים. בדרך כלל לא ניתן להטעין מטען זה במכולות. בעבר התבצעה כל התעבורה הימית המסחרית בדרך זו: התפוסה באוניות מחושבת עד היום ביחידות נפח של טון, מילה הנגזרת מן המילה האנגלית העתיקה Tun, שמשמעה "חבית יין". פריקה וטעינה של אונייה כזו נמשכת זמן רב, והיא מורכבת ומסובכת מאוד יחסית לפריקת אוניות נושאות מטען אחרות. בדרך כלל מצוידות אוניות אלו בעגורנים גדולים, שנועדו לסייע בפריקה ובטעינה.150pxאוניות צובר או אוניית תפזורת (באנגלית: Bulk Carrier, Bulk Freighter, או Bunker) היא אוניית משא המובילה מטענים יבשים בתפזורת, כלומר מטענים שאינם ארוזים, כמו דגנים, סוכר, פחם ועפרות מתכת. אוניות צובר מהוות כיום כ-40% מכלל אוניות הסוחר בעולם, וגודלן נע מאוניות קטנות, שלהן סַפְנָה אחת ועד לאוניות צובר ענקיות המובילות מטען במשקל שמעל 360,000 טונות. אוניות צובר נחלקות לכמה סוגים בהתאם לשיטת פריקתן: חלקן יכולות לפרוק את מטענן בעצמן, אחרות תלויות במתקני הפריקה שבנמל, וקיימות גם אוניות המסוגלות לארוז את המטען תוך כדי העמסתו או פריקתו.150pxמכלית (באנגלית: Tanker) היא אונייה הנושאת מטען נוזלים בתפזורת, כלומר כאשר הנוזל אינו ארוז במכלים, חביות או כלי קיבול אחרים אלא במכלים גדולים של הספינה. מכליות נושאות מוצרים פחמימנים, כמו נפט, גז פחמימני מעובה או גז טבעי מעובה; חומרים כימיים, כמו אמוניה וכלור; מים; יין; דבשה; ועוד. מכליות הן סוג חדש יחסית של אוניות, שנכנס לשירות רק במהלך המאה ה-19, גם לאור הצורך המתגבר וגם כאשר ניתן היה למצוא פתרון לבעיות טכנולוגיות שונות. גם מכליות נבנות בגדלים משתנים, והגדולות שבהן הן אוניות ענק הנושאות מאות אלפי טונות של נוזלים. רוב המכליות תלויות במתקני נמל כדי להעמיס ולפרוק את מטענן.150pxאוניית מכולות היא אונייה הנושאת את המטען ארוז במכוּלוֹת בגודל אחיד. העמסת מטען במכולות החלה בשנות ה-50 של המאה ה-20, וכיום זו אחת השיטות העיקריות להובלת משאות. היצרן אורז את מטענו במכולה, וזו מועברת כפי שהיא אל האונייה, וממנה אל היעד, ללא צורך באריזה מחודשת בעת ההעמסה אל האונייה. טעינת ופריקת מכולות נעשית במהירות וביעילות רבה יחסית, וחוסכת זמן רב ולפיכך גם עלותה נמוכה. כמעט כל המטען שאינו בתפזורת מובל כיום בדרך זו. חסרונן של אוניות מכולה הוא בצורך להקים תשתית נרחבת להעמסת המכולות, לפריקתן ולשינוען אל ומן הנמל.150pxאוניית גלנוע (אנגלית: Roll on / Roll off ship, מכונה לרוב RORO) מציעה דרך שונה לנשיאת משאות: האונייה בנויה כך שהמטענים מועלים על האונייה על גבי משאיות ונגררים (טריילרים). המטען למעשה מועמס "בכוחות עצמו", ללא צורך במתקנים יקרים ומורכבים להעמסתו, כמו באוניות משא אחרות. אוניית גל-נוע יכולה לשאת גם מכוניות או קרונות רכבת הנוסעים לתוכה. באוניות גל-נוע קיים כבש המאפשר למטען "להתגלגל" לתוכה ביעילות ובמהירות, כאשר היא עוגנת בסמוך לרציף. בחלק מאוניות הגל-נוע, קיים כבש הטענה וכבש פריקה, בחרטום ובירכתיים, דבר המקצר עוד יותר את זמני הטעינה והפריקה. חסרונה של שיטה זו הוא בכך ששטח נרחב יחסית באונייה אינו מנוצל, מכיוון ששטח זה נתפס על ידי חלקי הרכב השונים שאינם מהווים מטען (קבינה, מרכב, וכו').150pxאוניית מטען כבד (אנגלית: Heavy lift ship) נועדה לשנע מטענים גדולים מאוד אשר לא ניתן לשנעם באוניות משא רגילות. קיימים שני סוגים של אוניות מטען כבד: אוניות המסוגלות לשקוע במים, להרים מתוכם אוניות ומטענים ימיים גדולים אחרים, ולהעבירם ליעדם; ואוניות המצוידות במנופים כבדים המסוגלות להעביר מטענים גדולים בין נמלים חסרי ציוד פריקה מתאים. אוניות נוסעים אוניות הנוסעים בשיאן הפליגו בקווים קבועים בכל העולם, ונשאו מאות ואלפי נוסעים בכל הפלגה. ואולם, עם התמסדות התעבורה האווירית במהלך המאה ה-20 הלכה ודעכה אונייה זו, עד שנעלמה כמעט כליל. אוניות הנוסעים כיום נחלקות לשני סוגים עיקריים: סוגי אוניות נוסעים150pxאוניית תענוגות (באנגלית: Cruise Ship) היא אונייה שהיא למעשה מלון צף. נוסעי האונייה נהנים מהטיול ומשלל הנאות הנמצאות באונייה. עצם ההפלגה באונייה היא חלק בלתי נפרד ממטרת השהייה בה. אוניות תענוגות הפכו לחלק משמעותי בתעשיית התיירות באזורים רבים בעולם ובכל שנה מפליגים בהן מיליוני נוסעים. אוניות אלה מפליגות בדרך כלל בנתיבים מעגליים המחזירים את הנוסעים לנמל היציאה. אוניות התענוגות יכולות לשאת מאות ואף אלפי נוסעים בכל הפלגה.150pxמעבורת (באנגלית: Ferry) היא אונייה שמטרתה להעביר נוסעים, לעיתים גם כלי רכב ורכבות מנקודה יבשתית אחת לשנייה בנתיב ימי קצר יחסית. מעבורות מפליגות בדרך כלל בנתיבים קבועים ועל פי לוח זמנים ידוע; הפלגתן יכולה להימשך פחות משעה, אך גם יום או יומיים, ואז יש בהן סידורי לינה והזנה לנוסעים בהתאם. אוניות מעבורת רבות מותאמות להטענת ופריקת כלי רכב בדומה לאוניות גלנוע, עם כבש עלייה בירכתיים או בחרטום, או בשניהם. אוניות דיג אוניות דיג אוניות לדיג קטנות בדרך כלל מאוניות נוסעים ואוניות משא. הן נחלקות לקטגוריות רבות: על פי המבנה שלהן, סוג הדגה שנועדו ללכוד, שיטת הדיג, מקורן הגאוגרפי, ועוד. נכון ל-2004 כלל צי כלי השיט לדיג בעולם כ-4.1 מיליון כלי שיט, מהן 1.3 מיליון היו כלי שיט בעלי סיפון ומבנים עיליים סגורים. לרוב האוניות בעלות הסיפון מנועים מסוג כלשהו, לעומת כשני שלישים מכלי השיט האחרים המונעים במפרשים או משוטים.אורכן של אוניות לדיג בדרך כלל אינו עולה על 30 מטרים, אך ישנן גם ספינות דיג באורך 100 מטרים שנודעו לדיג טונה או לציד לווייתנים. ישנן ספינות דיג שעליהן מפעל לעיבוד הדגה שנלכדה, וכך ניתן להביא אל השוק ישירות מן האונייה מוצרים מוגמרים או בשלבי גימור שונים. בהתאם לשיטת הדיג, כל אונייה כזו נושאת עליה ציוד שונה המותאם ליעודה.150px 150px 150px 150px מכמורתן ספינת דיג ברשת הקפה מכמורתן בית חרושת לויתן מועלה לאונית בית חרושת לעיבוד לווייתנים אוניות מלחמה אוניות מלחמה אוניית מלחמה היא אונייה שמטרתה העיקרית היא לוחמה ימית. אוניית מלחמה נושאת צוות, חימוש, תחמושת ואספקה עבור הצוות והמערכות השונות, אך בניגוד לאוניות אזרחיות, ספינת מלחמה אינה נושאת מטען או נוסעים מעבר לצוותה. ספינות מלחמה נבנות בדרך כלל בדרך שונה מאוניית סוחר: הן נושאות חימוש, ובדרך כלל הן מוגנות ויכולות לספוג נזק משמעותי ללא פגיעה ביכולת השיט והלחימה. אוניות אלה נושאות כיום גם אמצעים אלקטרוניים מתוחכמים ומורכבים. הן בדרך כלל מהירות יותר ובעלת כושר תמרון רב יותר מספינות סוחר, ומשתייכות בדרך כלל לחיל ים או צי מלחמה, אך היו מקרים בהיסטוריה בהם הופעלו ספינות מלחמה על ידי יחידים או חברות מסחריות. ציי מלחמה מודרניים כוללים כלי שיט משלושה סוגים: אוניות שטח, צוללות, וספינות עזר. ספינות השטח נחלקות, באופן כללי, לכמה קטגוריות: נושאות מטוסים, סיירות, משחתות, פריגטות, קורבטות, ספינות טילים וספינות משמר, ונחתות וספינות ללוחמה אמפיבית. האבחנה בין סיירת, משחתת, פריגטה וקורבטה אינה אחידה, וציים שונים עשויים להגדיר אותה אונייה בדרכים שונות. צוללות נחלקות בעיקר לצוללות נושאות טילים בליסטיים וטילי שיוט, המהוות נשק אסטרטגי, וצוללות תקיפה, המיועדות לפגוע באוניות שטח ובצוללות של האויב. לצוללות ערך רב בתחום המודיעיני. לרוב הציים גם אוניות ייעודיות, שלהן תפקיד ייחודי. כאלה הן שולות מוקשים ויוקשות (Minelayer), אוניות בית חולים, ועוד. ציי מלחמה מפעילים גם אוניות עזר רבות הנושאות עבור אוניות המלחמה דלק ותחמושת ומתחזקות אותן. אוניות הקרויות "אוניית אם" יכולות להוות בסיס ימי לצוללות או ליחידות מיוחדות.150px 150px 150px 150px קורבטה שולת מוקשים צוללת אוניית בית חולים אוניות אגמים ונהרות אוניות אגמים ונהרות אוניות רבות תוכננו לפעילות באגמים, נהרות ותעלות. אוניות אלה נושאות מטען ונוסעים, ובנויות במיוחד כדי להתמודד עם האתגרים הייחודיים שמציבים נתיבי מים אלה. זרם המים בנהרות משתנה, ולכן על כלי השיט לעמוד במהירות משתנה כמו גם מול עומק מים העלול להשתנות בטווח קצר. סחף עלול לשנות את גובה המים וליצור שרטון או מכשול אחר. גזעי עצים וענפים צפים במים עלולים גם הם להוות מכשול. כלי שיט המיועדים לשיט נהרות בנויים עם שוקע נמוך. הן רחבות יחסית, ובעלות בולט נמוך. 150px 150px 150px 150px אוניית נוסעים לשיט בנהרות אוניית משא לשיט נהרות מכלית על נהר המיין דוברה להובלת משאות בנהר אוניות ייעודיות ישנו מגוון רחב מאוד של אוניות שאינן משתייכות לאחת הקטגוריות הקודמות. אלו אוניות שברובן נבנו למטרה ייעודית, שלעיתים קרובות משלימה ומסייעת לאוניות בקטגוריות אחרות. אוניות ייעודיות150pxגוררת (Tugboat) היא ספינה שמטרתה לגרור או לדחוף אוניות וספינות. ישנן גוררות הפועלות בנמלים, ותפקידן לסייע לאוניות גדולות בכניסתן לנמל, בקשירתן לרציף, וביציאתן. גוררות אחרות פועלות בים הפתוח: הן משמשות לגרירת אסדות קידוח ומקומן, וכן גם להצלת אוניות. סוג שלישי של גוררות נועד לגרירת ארבות, בעיקר בנהרות. הגוררות חזקות מאוד לגודלן, ובעלות יכולת תמרון רבה.150pxשוברת קרח (Icebreaker) היא אונייה שמטרתה לפלס נתיב במים המכוסים קרח. שוברת קרח היא אונייה בעלת גוף מחוזק, מבנה המסייע לדחוף את הקרח שנשבר סביב האונייה ואל אחוריה (כדי שהקרח המרוסק לא יבלום את התקדמות האונייה), ומנועים חזקים המאפשרים לאונייה להתקדם. שוברת הקרח בנויה כך שחרטומה יעלה מעל הקרח. בדרך זו נשבר הקרח תחת משקלה הכבד של האונייה. מבנה האונייה גורם לקרח המרוסק דוחף את הקרח סביב או מתחת לאונייה. תשומת לב רבה ניתנת להתקנה נכונה של מערכות ההנעה וההיגוי, כך שלא ייפגעו מן הקרח המרוסק.150pxספינת מחקר (Research Vessel) היא כלי שיט שנועד לביצוע מחקרים שונים. ספינות כאלה מבצעות מחקרים הידרוגרפיים ואוקיינוגרפיים העוסקים במים ובקרקעית הים; מחקרים כאלה עשויים לחשוף אוצרות טבע כמו נפט או גז טבעי, ומביאים מידע רב על תנועת גלי הים, על הרכב המים, על תופעות אקולוגיות ואקלימיות, על הדגה בים, ועוד תחומים רבים. תחום זה כולל גם אוניות שנועדו לבחון טכנולוגיה חדשה, כמו אמצעי הנעה חדשים, תצורות הידרודינמיות חדשות, ועוד.150pxאוניות ייעודיות נוספות כוללות אוניות קירור, שנועדו להובלת מטען מתכלה הדרוש קירור (בדרך כלל מוצרי מזון שונים) בספנות מקוררות ומבודדות. השימוש בסוג זה של אוניות הולך ומצטמצם, בשל הפעלת מכולות שניתן לשמור בהן על תנאי טמפרטורה מתאימים ולהובילן ככל מכולה אחרת באוניית מכולות; אוניית כבל (Cable Layer או Cable Ship), שנועדה להניח ולתחזק כבלים תת-ימיים; אוניית מגדלור (Lightvessel או Lightship), שהיא אונייה המשמשת כמגדלור צף, בדרך כלל במקומות בהם המים עמוקים מדי לבניית מגדלור רגיל; אוניית מחפר (Dredger), אונייה המצוידת במחפר ומשמשת להעמקת נתיבי שיט בנמלים, בשפכי נהרות ובתעלות, על ידי חפירה וסילוק חלק מהקרקעית באמצעים מכניים; אוניית אספקה לאסדות (Platform supply vessel) המשמשת לשינוע ציוד וצוות בין אסדת קידוח לחוף, וסוגים רבים ונוספים. מבנה עקרונות בנייה תכנון ובניית אוניות הן ענף הנקרא "הנדסה ימית" (Naval Architecture). ההנדסה הימית נשענת על ענפי הפיזיקה, וחוקרת את מכניקת הזורמים: הידרוסטטיקה (הידרו - מים, נוזל; סטטי - מצב מנוחה), הענף בפיזיקה החוקר את התופעות המתרחשות בזורמים (נוזלים וגזים) הנמצאים במצב מנוחה; והידרודינמיקה, התחום העוסק בחקר זרימת הנוזלים. הידרוסטטיקה התכונה הבסיסית הנדרשת מגוף האונייה היא לצוף על פני המים. חוק ארכימדס קובע כי גוף הטובל במים דוחה כמות מים הזהה לנפחו; הגוף הטבול במים גם מאבד ממשקלו, משקל השווה למשקל המים הנדחקים על ידי הגוף. אם המשקל הסגולי הממוצע של הגוף הוא פחוּת ממשקלם הסגולי של המים, הגוף יגיע לשיווי משקל כאשר חלקו שקוע בנוזל וחלקו צף מעליו. גוף האונייה צריך להיות בנוי מחומר שהוא קל מהמים במשקלו הסגולי, כמו עץ או שעם; אך גם כאשר האונייה בנויה מחומר שמשקלו הסגולי גדול בהרבה, כמו מתכת, אם סך כל משקלה הסגולי של האונייה פחות ממשקלם של המים - דבר שיקרה מכיוון שרוב נפחה של האונייה חלול - היא תצוף. שמאל\|ממוזער\|250px\|יציבות אוניות: B=מרכז הציפה; G=מרכז הכובד; M=המטא-סנטר. בציור מימין האונייה נוטה ימינה; מרכז הציפה נע גם הוא ימינה, עם הנטייה. האנך המועלה ממנו מצטלב עם האנך שהועלה ממרכז הציפה במצב נייח, ומסמן את המטא-סנטר משקלה של האונייה יוצר כוח - כוח כבידה - הפועל כלפי מטה, ואילו דחיקת המים מפני משקל האונייה יוצר כוח הפוך, כוח עילוי, הפועל כלפי מעלה. השוויון בין שני הכוחות הוא היוצר את הציפה. מרכזו הגאומטרי של גוף האונייה השקוע במים מוגדר מרכז הציפה, או מרכז העילוי של האונייה; לצורך חישוב כוחות העילוי של האונייה ניתן להניח שזוהי הנקודה שבה פועל כוח העילוי. מרכז זה ינוע מעלה ומטה לפי המידה שבה האונייה שקועה במים, וינוע ימינה ושמאלה על פי נטייתה של האונייה (בעקבות העמסה לא מאוזנת של האונייה, בגלל גלים, ומסיבות אחרות). כוח הכובד פועל במרכז הכובד של האונייה - מרכז המסה של האונייה. מיקום מרכז הכובד משתנה בעקבות שינויים בחלוקת המעמס על האונייה. שתי הנקודות האמורות ממוקמות על הציר האנכי המרכזי של האונייה. המרחק ביניהן חשוב מאוד ליציבות האונייה. אם מרכז הכובד נמוך דיו, תוכל האונייה להתייצב במקרה של נטייה לאחד הצדדים: מרכז הציפה ומרכז הכובד ייצרו יחד מומנט שישאף לאזן את האונייה. ואולם, אם מרכז הכובד גבוה מדי, המומנט יהיה הפוך ויגביר את הנטייה של האונייה, עד כדי סכנה ליציבותה. מידת יציבותה של אונייה נקבעת על ידי נקודה הנקראת מטא-סנטר (metacentre). לצורך חישוב המטא-סנטר מניחים שעבור זווית נטייה קטנה שגדלה בהדרגה, מרכז הציפה B נע בקירוב על פני קשת של מעגל. מרכז המעגל הוא המטא-סנטר. הוא מחושב תאורטית בעת תכנון האונייה, ולפעמים גם בניסוי בפועל על האונייה. המרחק בין מרכז הכובד של האונייה למטא-סנטר הוא הגובה המטא-סנטרי. כאשר גובה זה קצר, או אף שלילי (כלומר, המטא-סנטר נמצא מתחת למרכז הכובד) האונייה עלולה להתהפך בקלות. מאידך, אם המטא-סנטר גבוה מעל מרכז הכובד, האונייה תהיה יציבה מדי, כלומר ההתיישרות מנטייה תהיה מהירה וקצרה מאוד, ותגרום אי-נוחות רבה לצוות ולנוסעים. אוניות בעלות גובה מטא-סנטי נכון יהיו בעלות זווית גלגול נוחה יותר, שיאפשרו התיישרות איטית יחסית: אוניית נוסעים תתיישר מגלגול בתוך 8 עד 12 שניות, לעומת אוניות משא שיתיישרו תוך 6 - 8 שניות. אוניות אינן מאבדות את יציבותן בדרך כלל, אלא אם כן חדרו אליהן מים כתוצאה מנזק שנגרם לגוף האונייה, או כתוצאה משינוי מרכז הכובד של האונייה, למשל כאשר אונייה מובילה נוזלים ונוצר אפקט המכל המלא חלקית. עם זאת, יכולים להתרחש אירועים דינמיים של אובדן יציבות, כמו בעת תנאי רוח עזה או גלים גבוהים. יכולתה של האונייה לשוב ליציבותה תלויה באנרגיה הדרושה לה לשוב לנקודת היציבות; זו נמדדת על פי השטח הכלול בעקומת היציבות הסטטית שלה, המשורטטת על פי תנועת המטא-סנטר שלה. כדי לשמור על בטיחותה של אונייה, גופי הרישוי של אוניות מציבים כללי בטיחות שונים, התלויים במבנה האונייה. הרגולציה של כללים אלה נעשית על ידי ארגון הימאות הבינלאומי (IMO), המסונף לאומות המאוחדות. לא ניתן לבנות אונייה שתהיה חסינה מטביעה. ואולם, תכנון נכון של האונייה יכול להביא לכך שהאונייה תוכל לשרוד נזק עד רמה מסוימת, ותטבע באיטיות במקרה של נזק כבד; זאת, כדי לאפשר את היחלצות הצוות והנוסעים. כדי למנוע את טביעת האונייה כתוצאה מנזק לגוף האונייה מחולק החלל הפנימי על ידי מחיצות אטימות למים, היוצרות תאים. התקינה הנקבעת על ידי ארגון הימאות הבין-לאומי קובעת את רמת החלוקה הנדרשת באוניות: אוניות נוסעים, שבהן נדרשת רמה גבוהה של שרידות, חייבת לעמוד בתקן של תא אחד, כלומר: על האונייה להמשיך ולצוף גם אם תא שלם הוצף במים. אוניות נוסעים גדולות יותר נדרשות לעמוד בתקן של שני תאים, כלומר עליהן להיות מסוגלות להמשיך ולצוף גם כאשר שני תאים הוצפו. במקרה של נזק כבד יסייעו התאים להאטת קצב הטביעה, ולמניעת התהפכות, כדי להשיג זמן רב ככל האפשר להצלת הצוות והנוסעים. מאידך, יש גבול לחלוקה הפנימית של האונייה ולמספר התאים שניתן ליצור בה, שכן הדבר לא יאפשר ניצול יעיל של החלל הפנימי של האונייה. תנאי נוסף לחלוקת התאים הוא שאלה יהיו לרוחב האונייה; אם תא אחד יוצף בצד אחד בלבד של האונייה, עלולים המים להטות את האונייה עד להתהפכותה. בשל כך, תכנון האונייה מאפשר את הצפת התא לרוחב האונייה, כדי לחלק באופן שווה את משקל המים. הידרודינמיקה התקדמותה של אונייה נתקלת בהתנגדות המים. ישנן כמה מרכיבים בהתנגדות זו, העיקרי שבהם הוא החיכוך של המים בגוף האונייה. מרכיבים נוספים הם האנרגיה המתבזבזת ביצירת הגלים בעת מעבר האונייה; האנרגיה המתבזבזת עם היווצרותן של מערבולות הנגרמות על ידי גוף האונייה, הגה הכיוון, וחלקים נוספים הבולטים ממנה; והתנגדות האוויר למעבר חלקי האונייה שמעל המים. מרכיב החיכוך בהתנגדות הוא יחסי לצפיפות המים, שטח המגע בין גוף האונייה למים, חזקה של מהירות המים יחסית לאונייה, ומקדם חיכוך ידוע, שהוא פונקציה של מספר ריינולדס (גודל חסר ממד הנקבע על ידי הכפלת צפיפות המים במהירות האונייה, כפול אורכה, חלקי צמיגות המים). בתכנון האונייה קשה מאוד לשלוט על מקדם זה, מכיוון שצפיפות המים וצמיגותם אינם ניתנים לשליטה ואורך האונייה ומהירותה מוכתבים בדרך כלל על ידי דרישות שונות. כדי להגדיל את מהירות האונייה ואת יעילותה יש צורך בהקטנת התנגדות זו. ניתן לעשות זאת על ידי צמצום שטח הגוף הפוגש במים, ותכנון טוב יותר של צורת הגוף השקועה במים, כך שתיצור גלים במשרעת קטנה יותר. אוניות שנועדו להפליג במהירות גבוהה הן בדרך כלל צרות יותר, וגופן חלק וללא תוספות כלשהן. בניית חרטום בולבוסי (פקעתי) מסייעת להתגברות על היווצרותו של גל החרטום, כפי שיפורט להלן. דרך פשוטה להבנת התנגדות המים היוצרת גלים, היא בחינת הגוף ביחס לשובל שמותירה אחריה האונייה בעת ההפלגה. כאשר כלי השיט מפליג במהירות נמוכה, חרטום האונייה יוצר בעת מעברו במים גל, המתפשט במהירות רבה יותר מזו של האונייה, ומתפוגג כמעט בלי להשאיר שובל. כשגוף האונייה מתקרב למהירות התפשטות הגלים, מתחיל להיבנות גל חרטום שאינו מתפזר, והמשרעת שלו גדלה. במילים פשוטות, "המים אינם מצליחים לחמוק מגוף האונייה בזמן", ולפיכך על הגוף למעשה "לטפס" על הגל המתהווה, או לפלס את דרכו בתוך הגל. בשל כך, התנגדות המים מתחילה לעלות בקצב מעריכי עם עליית מהירות האונייה. כאשר היחס בין המהירות לאורך הגוף (שהוא מהירות האונייה במיילים לשעה, חלקי השורש הריבועי של אורך האונייה ברגליים) עולה על 0.94, עולה מהירות האונייה על מהירותו של גל החרטום; וכאשר היחס בין מהירות האונייה לאורכה עולה על 1.34 אורך הגל של גל החרטום ארוך יותר מאורכה של האונייה (ראו גם מהירות קער): הירכתיים אינן נתמכות יותר בשובל של גל החרטום והן מתחילות לשקוע, והחרטום מתחיל לטפס על גל החרטום. ביחס כזה ההתנגדות גבוהה מאד; ניתן אמנם להניע אונייה במהירות שתביא אותה ליחס גבוה יותר, אך השקעת האנרגיה הדרושה לכך גבוהה מאוד ולגמרי לא כלכלית. רוב כלי השיט הגדולים פועלים ביחס מהירות/אורך נמוך בהרבה, פחות מ-1.0. שמאל\|ממוזער\|250px\|תנועת האונייה בצירים השונים, אורך (X), גובה (Z), ורוחב (Y). לפירוט:1 - הרמה (Heave);2 - טלטול (Sway);3 - התנחשלות (Surge)4 - סבסוב (Yaw)5 - נדנוד (Pitch);6 - גלגול (Roll) התופעות ההידרודינמיות של אונייה ניתנות לבחינה מוקדמת באמצעות ניסוי בדגמים בבריכות מים המדמות מצבי ים שונים, או באמצעות דגמים ממוחשבים. ניסויים אלה ממחישים את ההתנגדות שתיצור תנועת האונייה במים, ועל פי הנתונים הללו ניתן להעריך את אופי ועוצמת מערכת ההנעה הנדרשת לכלי השיט. בעת הפלגה מושפעות אוניות מגלי ים, נחשולים, וכן מרוחות ומזג אוויר סוער. תנועות חדות של האונייה עלולות לגרום לפגיעות בנוסעים ובציוד, ולפיכך יש לנסות לייצב את האונייה מולן. תנועת הגלגול ניתנת לשליטה עד גבול מסוים על ידי שימוש ב או בסנפירי ייצוב. טלטול בציר האורך של האונייה מסוכן בהרבה וניתן הרבה פחות לשליטה; במצב זה החרטום עלול לשקוע במים, ולעיתים אין מנוס משינוי בנתיב האונייה או במהירותה כדי להימנע מטלטולים וגלגולים עזים. אפיון נוסף של היציבות ההידרודינמית של אונייה היא היציבות הכיוונית. אונייה שסוטה ממסלולה רק על ידי הפעלת כוח חיצוני היא אונייה בעלת יציבות כיוונית; אונייה שסוטה ממסלולה גם ללא הפעלת כוח כזה היא חסרת יציבות כיוונית. אונייה חסרת יציבות כיוונית נוחה לתמרון, מאחר שקל לשנות את נתיבה. לעומתה, אונייה בעלת יציבות כיוונית שומרת טוב יותר על נתיב ההפלגה שלה, ויש צורך בפחות אנרגיה כדי לשמור על כיוונה. בשל שיקולים אלה מנסים מתכנני אוניות למצוא את השילוב הנכון בין שני הקצוות, וליצור אונייה שתהיה נוחה לתמרון אך שתדרוש אנרגיה מועטה יחסית כדי לשמור על נתיבה. עיקר המאמץ במציאת הפשרה הנכונה מושקע בתכנון גוף האונייה, בפרט בחלק השקוע במים. חלקי האונייה ממוזער\|250px\|חלקי אונייה ששקעו בים בכל כלי שיט, יהיו גודלו ומטרתו אשר יהיו, קיימים כמה מרכיבים משותפים: לכל כלי שיט יש גוף, מסוג כלשהו (ממגוון רחב של חומרים, בתצורות רבות ומגוונות); לכל כלי שיט ישנו אמצעי הנעה (החל במוט וכלה בכור גרעיני); לרוב כלי השיט ישנה מערכת היגוי מסוג כלשהו. ישנם מאפיינים המשותפים לרוב כלי השיט, אם כי לא לכולם, ובהם מדורים, סַפְנוֹת, מבנה עילי, וכן מערכות שונות כמו עוגנים, מנופים, כננות, ועוד. צד ימין של הספינה מכונה starboard וצד שמאל מכונה port side. בימין ושמאל הכוונה היא יחסית לחרטום, משל הספינה הייתה אדם והחרטום היה פני האדם - ימין ושמאל בכלי שיט. גוף שמאל\|ממוזער\|250px\|חלקי האונייה:1 - ארובה2 - ירכתיים3 - מדחף4 - גוף האונייה, בצידו השמאלי (Port Side)5 - עוגן6 - חרטום בולבוסי (פקעתי)7 - חרטום8 - סיפון9 - מבנה עילי במאות קודמות נבנו אוניות מעץ, וכיום נבנות רוב האוניות מפלדה. השימוש באלומיניום בכלי שיט מהירים נפוץ, וכן הולך ומתפשט השימוש בחומרים מרוכבים לספינות מפרש וליאכטות. ישנם סוגים רבים של גופי אוניות, החל מכמה גזעי עץ שנקשרו ליצירת רפסודה, וכלה בגופיהן של יאכטות מרוץ המתחרות בגביע אמריקה. לרוב כלי השיט גוף אחד, אך ישנם כלי שיט בעלי שני גופים, הנקראים קטמרן, ואף ישנם כלי שיט בעלי שלושה גופים ויותר. כאשר ישנו יותר מגוף אחד, הגופים מחוברים ביניהם באמצעות זרועות נוקשות ומקבילים זה לזה. קצהו הקדמי של גוף הספינה נקרא חרטום. לאוניות רבות ישנו חרטום הבנוי כפקעת, והמאפשר תנועה חלקה וטובה יותר של האונייה דרכם; חרטום כזה קרוי חרטום בולבוסי, או "חרטום פקעתי" (Bulbous Bow). בתחתית הגוף נמצאת השדרית, המתמשכת לכל אורך האונייה. הקצה האחורי של גוף האונייה נקרא ירכתיים. הירכתיים הן לעיתים מעוגלות, ולעיתים ישרות; ירכתיים ישרות נקראות "עָצֶה" (Transom). בחלקו האחורי של הגוף נמצאים המדחפים והגה הכיוון. לגוף עצמו מחוברים לעיתים סנפירים, המייצבים את תנועת הגוף; באוניות שונות מחוברת לגוף גם כיפה המכילה סונאר. גוף האונייה נתון לאילוצים הידרוסטטיים והידרודינמיים. האילוץ ההידרוסטטי העיקרי הוא העומס המוטל על הגוף: גוף האונייה נושא במשקל כלי השיט כולו, ועליו לשמור על יציבות גם כאשר המשקל אינו מאוזן. האילוצים ההידרוסטטיים כוללים את עמידותו של גוף האונייה מול גלים גבוהים ותנאי ים קשים. מערכות הנעה ניתן לחלק את מערכות ההנעה הימיות לשלושה סוגים עיקריים: שימוש בכוח שרירי האדם, מפרשים, והנעה מכנית. הנעת אוניות באמצעות שרירי האדם נעשית בעיקר באמצעות משוטים. אוניות הונעו בדרך זו כבר לפני אלפי שנים, ומושטים הניעו גם גליאסות גדולות עד אמצע ימי הביניים. שימוש במפרש כולל, באופן סכמטי, הנפת מפרש על תורן, ותמיכה בו בעזרת , וכלונסאות, ומוכוון בעזרת חבלים. מערכות הנעה מכנית כוללות בדרך כלל מנוע. מערכות ההנעה הראשונות הניעו גלגל משוטות, אך כבר באמצע המאה ה-18 מניעים מנועי האוניות מדחפים. המנועים הראשונים שבהם נעשה שימוש היו מנועי קיטור, שהדלק שלהם היה עצים, פחם ומאוחר יותר נפט. כיום מונעות רוב האוניות במנועי דיזל בעלי שתים או ארבע פעימות. מנועים אלה נוחים יותר לאחזקה, אמינים ויעילים יותר. באוניות מלחמה מותקנות מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 טורבינות גז, המאפשרות מהירות גבוהה. לעיתים קרובות מותקנים באוניות אלה גם מנועי דיזל, בשילובים שונים (הפעלה משולבת, הפעלה חלופית, ועוד). שיטת הנעה חדשה שהוכנסה לשירות בשנות ה-50 של המאה ה-20 היא באמצעות כורים גרעיניים. גם אלה מניעים בעיקר אוניות מלחמה: צוללות, נושאות מטוסים ואוניות שטח גדולות (בעיקר סיירות. השימוש בכוח גרעיני כמעט ואינו קיים באוניות אזרחיות, למעט שוברות קרח וכמה אוניות משא נסיוניות. המדחפים הראשונים היו בעלי פסיעה קבועה. מדחפים מודרניים הם בעלי פסיעה משתנה, וישנם גם סוגי מדחפים שונים, ובהם מדחפים הסובבים בכיוונים מנוגדים. לרוב כלי השיט מדחף אחד, אך באוניות גדולות ייתכנו עד ארבעה מדחפים. בחלק מכלי שיט מותקן גם מדחף תמרון. המדחפים מחוברים למנוע באמצעות גל מניע, העובר דרך תיבת הילוכים. בכמה כלי שיט מודרניים מונע המדחף באמצעות מנוע חשמלי, המקבל את כוחו ממנוע דיזל. מערכות היגוי שמאל\|ממוזער\|250px\|מדחף והגה כיוון של אונייה. באוניות גדולות קוטר המדחף הוא כ-9 מטר באוניות מפרש ישנם מפרשים המשמשים גם להנעה וגם להיגוי, כמו מפרש חלוץ ומפרש אחורי. כלי שיט המונעים על ידי מערכות הנעה נפרדות לכל צד, כמו משוטים או גלגלי משוטה ניתנים להיגוי בעזרת מערכות ההנעה בלבד. לעומת זאת, ברוב כלי השיט (בכל רמה של יציבות כיוונית, כמוסבר לעיל) נדרשת מערכת היגוי. השיטה המקובלת ביותר היא הגה, או הגה כיוון. הגה הכיוון מחובר לירכתי האונייה, ומופעל באמצעות מערכת חשמלית-הידראולית, הממוקמת בגוף האונייה מעל הגה הכיוון. חתך הרוחב של ההגה הוא הידרודינמי, ודומה לחתך של כנף (תעופה) מטוס. שינוי זווית ההגה יחסית לכיוון תנועת המים יוצר הפרשי לחץ, בדומה לכוח העילוי הפועל בכנפי מטוסים. הפרשים אלה יוצרים מומנט סיבוב הפועל בערך באמצע הגוף, ומביא לשינוי כיוון תנועת האונייה. יעילותו של הגה הכיוון תלויה במהירות זרימת המים, ועל כן ממקמים אותו סמוך ככל האפשר למדחף האונייה, שם זרימת המים היא במהירותה הגבוהה ביותר. באוניות שבהן ישנם כמה מדחפים, מותקנים לעיתים כמה הגאי כיוון, אחד מאחורי כל מדחף. לעיתים נוספים הגאי כיוון נוספים המיועדים לסייע בתמרון האונייה בעת הפלגה לאחור. הגאים אלה ממוקמים לפני המדחפים (לכיוון החרטום), ליד ציר המדחף. כאמור, יעילות הגה הכיוון תלויה במהירות המים, ולפיכך תמרון במהירות איטית עלול להיות בעייתי. ניתן לפתור בעיה זו על ידי הפעלה קצרה של המדחף במהירות גבוהה; הפעלה כזו יוצרת תנועה של הירכתיים לצדדים, והיא מופסקת לפני שהאונייה מתחילה לנוע קדימה. הזזת ירכתי האונייה מביאה לשינוי כיוון הפלגתה. אפשרות נוספת היא מדחפי חרטום, מדחפים המותקנים בחרטום האונייה ופונים הצידה. בדרך זו ניתן להניע את החרטום לצדדים גם במהירות נמוכה, וכך לשנות את כיוון תנועתה. ניתן להתקין מדחפים דומים גם בירכתיים. סַפְנוֹת, מדורים ומבנה עילי לכלי שיט גדולים ולאוניות יש בדרך כלל כמה סיפונים ומדורים. המדורים כוללים אזורים לצוות, לשינה ולצרכים אישיים, ומדורי עבודה שונים על פי מטרת האונייה. אוניות דיג ואוניות משא מחולקות בדרך כלל לכמה סֶפְנוֹת, שבהן מאוחסן המשא המסחרי של כלי השיט. לאוניות גדולות יותר יש חדר מנועים, מטבח, ומדורים שונים. באוניות ישנם מכלי דלק, שמן וכן מכלים למים מתוקים; בנוסף, קיימים מכלי זבורית, שנועדו לאיזון האונייה. המבנה העילי הוא כל המבנים שמעל הסיפון הראשי של האונייה. בספינות מפרש יש מבנים נמוכים בדרך כלל, ואילו באוניות משא הם גבוהים יותר וממוקמים בדרך כלל בחלקה האחורי של האונייה. באוניות נוסעים ואוניות מלחמה גדולים המבנים העיליים בהרבה, ומתמשכים לאורכה של האונייה. המבנה העילי יכלול לעיתים קרובות את הגשר, שממנו נשלטת האונייה. ציוד הציוד אותו נושאות אוניות משתנה מאוד על פי ייעודה של האונייה. עם זאת, ישנם כמה מרכיבים בציוד האונייה המשותפים לכלי שיט רבים: תרנים נמצאים על רוב כלי השיט. באוניות מפרש הם משמשים לפרישת המפרש; באוניות אחרות הם מהווים בסיס להתקנת אנטנות, אורות ניווט, אנטנות מכ"ם, ואמצעי קשר נוספים. ציוד קשירה כולל כננות, ובפרט את כננת העוגן (Windlass), וכן את העוגנים עצמם. מנופים מסוגים שונים מותקנים על אוניות, בהתאם למטרתן ולמטענים השונים שעליהן; בכל אונייה נמצא ציוד בטיחות, כמו סירות הצלה מסוגים שונים, גלגלי הצלה וחגורות הצלה, לשימוש בעת חירום. הפעלה הפעלת אוניות סוחר הפעלת אוניות סוחר נעשית באחת משלוש דרכים עיקריות: קווי מסחר קבועים (Liners), סחר נודד (Tramp Ship), ואוניות השייכות לחברות עסקיות שעסקן העיקרי אינו תעבורה ימית. לאוניות המפליגות בקווי מסחר קבועים יש לוח זמנים ולוח תעריפים קבוע מראש. בניגוד להם, אוניית מסחר נודדת מפליגה ליעדים משתנים ונושאת מטען משתנה במחיר הנקבע על פי היצע וביקוש. כל אלה מוסדרים בחוזה שנערך בין בעלי האונייה לבין בעלי המטען. ישנם שלושה סוגי חוזים עיקריים המקובלים באוניות נודדות: החוזה המקובל ביותר הוא חוזה מסע (Voyage Charter); בעלי האונייה מתחייבים לספק כלי שיט תקין, על צוותו, ובעלי המטען מתחייבים לספק את המטען בזמן ולוודא שייפרק בנקודת היעד. הוצאות הטעינה, ההעמסה על גבי האונייה והפריקה יכולות לחול על בעל האונייה או על בעל המטען, והדבר משתנה מחוזה לחוזה. סוג אחר של חוזה יכול להיות החכרה של האונייה לפרק זמן קבוע. על פי חוזה כזה בעל האונייה מעמיד לרשות החוכר אונייה תקינה עם צוות, אך החל מתחילת החכירה, ועד לסיום החוזה, האחריות המלאה על כלי השיט היא של החוכר, והצוות נשמע לו. בעל האונייה אחראי על הביטוח, על תחזוקת האונייה, ועל האספקה לצוות, והחוכר אחראי על כל השאר. הסוג השלישי של החוזה הוא חוזה חכירה מלא, ובו מתחייב בעל האונייה לספק כלי שיט בלבד, וכל השאר מוטל על החוכר, כולל שכירת הצוות, רב החובל, תחזוקת האונייה, ועוד. מחירי הסחר של החוזים השונים נקבעים ברובם בבורסה הבלטית (The Baltic Exchange). זהו שמה של חברה בריטית המפעילה את הבורסה הגדולה בעולם למסחר בין סוחרי אוניות, בעלי אוניות וחוכרי אוניות. בבורסה אותה מנהלת החברה מתקיים מסחר יומי בשוק ההובלה הימית ונקבעים בה מחירי ההובלה וכן נסחרים בה חוזים עתידיים בשוק ההובלה הימית, המכונים "חוזי הובלה עתידיים" (Forward Freight Agreements). בנוסף לאוניות המופעלות בקווי מסחר קבועים ולאוניות נודדות, ישנן אוניות השייכות לחברות ענק, בעיקר חברות נפט ודומותיהן. חברות אלה שולטות על תעשייה שלמה: הפקת נפט, העברתו לזיקוק, והעברת המוצרים למרכזי הפצה. חברות אלה מפעילות אוניות משלהן, הפועלות אך ורק בנתיבי הפעילות של החברה. חקיקה ורגולציה הפלגתן של אוניות הייתה מאז ומעולם נושא לדיונים משפטיים, המקיפים את מגוון התחומים הקשורים לספנות: מסחר, זכויות של בעלי אוניות, צוות, המדינות המפעילות ציים ונמלי ים, ועוד. כיום קיימים שני גופי חקיקה עיקריים המסדירים את ההיבטים הרבים הללו. האחד הוא המשפט ימי (Admiralty Law או Maritime Law), המגדיר את מערכת הנורמות בתחום הימאות; זהו חלק מן המשפט הבינלאומי הפרטי והוא חל על היחסים שבין גופים פרטיים המפעילים כלי שיט בים לבין גופים אחרים. גוף החקיקה השני הוא חוק הים, שהוא חלק מן המשפט הבינלאומי הפומבי. גוף חקיקה זה דן בזכות המעבר בים, בזכויות כריה בים, בתחום המים הטריטוריאליים ובחוק הבינלאומי החל על יחסים בין מדינות. המשפט הימי נשען על אמנות שהושגו במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20. אמנות אלה תוקנו על ידי ארגון CMI (Comite Maritime International), ארגון פרטי של עורכי דין העוסקים בדין הימי, שנוסד ב-1897. ה-CMI היה אחראי לניסוח אמנות רבות כולל כללי האג (האמנה הבינלאומית על שטרי מטען) וכן "תיקוני ויסבי" (המתקנים את כללי האג), אמנת ההצלה ואמנות רבות נוספות. ב-1958 ייסד ארגון האומות המאוחדות את ארגון הימאות הבינלאומי (International Maritime Organization - IMO), וה-CMI המשיך לפעול כגוף מייעץ. השפעתו של ארגון הימאות הבינלאומי החלה לבוא לידי ביטוי רק בשנת 1974. הסניף הישראלי של ה-CMI נקרא "האגודה הישראלית למשפט ימי". ארגון הימאות הבינלאומי הכין אמנות בינלאומיות רבות הנוגעות לבטיחות בים ולהיבטים אחרים של פעילות כלי שיט בים. אמנת האומות המאוחדות על חוק הים יוצרת ברית להגנת הסביבה הימית וגבולות ימיים שונים. מעת שמדינה מאמצת אמנה ימית בינלאומית, הרי שהיא אחראית לאכיפתה בתחומי מימיה, בין באמצעות משמר החופים שלה ובין באמצעות מערכת המשפט במדינה. בין השאר, כוללות האמנות המשפטיות את חובתו של בעל האונייה כלפי אנשי הצוות שלו, ואחריותו לטפל בהם במקרי פציעה ומחלה. לבעל האונייה אחריות גם כלפי נוסעיו. אמנות שונות מגדירות את זכותו של מי שהציל רכוש שאבד בים, לדרוש שכר הצלה, וקובעות את גובה השכר על פי כללים שונים. שכר זה מתייחס לרכוש בלבד, שכן לגבי הצלת חיים מקובל שעל כל ימאי חלה החובה להציל חיים בסכנה ללא ציפייה לקבלת תמורה. חוקי המשפט הימי מסדירים גם את הדרכים לגבות חובות בתחומי המסחר הימי. אחת הזכויות המרכזיות היא "זכות העיכבון", המאפשרת את מעצר או החרמת האונייה לטובת החזר החוב. האמנות הבינלאומיות מאפשרות לעצור את האונייה בכל נמל של מדינה שחתמה על אמנות אלה, לאחר שבית משפט לימאות של אותה מדינה קיבל את התביעה ואישר אותה. חוק הים הוא תחום במשפט בינלאומי פומבי ושמן של מספר אמנות בינלאומית המסדירות את שליטתה של מדינה בים הסמוך אליה וקובעות כללים למניעת סכסוכים בין מדינות על רקע זה. אמנות אלו תרמו לפתרון הסכסוכים בדבר הגבול הימי בין מדינות שונות, בעיקר עקב נושאים של דייג ומחצבים (לרוב דלק מאובנים) בטווחים הרחוקים יחסית מחופן של המדינות. ב-1983 התקבלה אמנה בינלאומית הקרויה "אמנת האומות המאוחדות לחוק הים" (United Nations Convention on the Law of the Sea). האמנה קובעת כי לכל מדינה יוגדר אזור כלכלי בלעדי של 200 מייל ימי (כ-370.4 ק"מ) מחופה של מדינה, שבו יש בלעדיות לאותה המדינה בניצול אוצרות הים. אמנה זו הרחיבה מאוד את ההגדרה הקודמת שבה אזור זה היה זהה עם אזור המים הטריטוריאליים (12 מייל ימי, כ-22 ק"מ) של המדינה. דגל נוחות אוניות מניפות לעיתים דגל לאומי שאינו זהה לדגל הלאומי של בעליה. דגל זה נקרא "דגל נוחות" ("Flag of convenience"). בעלי האונייה רושמים את האונייה במדינה אחרת מזו שלהם, ומדינת הרישום היא הקובעת את המסגרת החוקית לתפעול כלי השיט והיא הרלוונטית באותם מקרים שבהם האונייה מובאת לדין. בתחילת המאה ה-21 למעלה ממחצית אוניות ציי הסוחר בעולם רשומות בדגלי נוחות. שלוש המדינות שבהן המספר הגדול ביותר של אוניות ברישום זר הן: פנמה, ליבריה ואיי בהאמה. הסיבות המסורתיות לבחירת דגל נוחות כוללות מציאת מקלט מס לאונייה, דרגות שכר זולות יותר לבעל האונייה, ותקנות פחות תובעניות באשר לתפעול האונייה. עליית הגלובליזציה הביאה להיעלמותן של חברות הספנות המסורתיות, אשר היו לעיתים קרובות בבעלות משפחתית, ואת מקומן תפסו תאגידי ספנות רב-לאומיים, אשר אף צוותיהן רב-לאומיים. במציאות זו דגל הנוחות אינו מסיר לעיתים את זהותה הלאומית "המקורית" של האונייה, כיוון שזו לא הייתה קיימת מלכתחילה. מתנגדי תופעת דגלי הנוחות טוענים כי דגלי נוחות מאפשרים לבעלי אוניות להפעיל אוניות ממדינות רישום שאינן אוכפות בהקפדה תקנות בטיחות, תנאים סוציאליים מינימליים לאנשי צוות, או מתירות למלחים להתאגד. צוות על האונייה מפקד רב חובל (אנגלית: Captain או Master). רב החובל הוא הסמכות העליונה והבלעדית בנוגע להפעלת כלי השיט. רב החובל אחראי על הפעלתו התקינה והבטוחה של כלי השיט, כולל העמסת ופריקת המטען, ניווט, פיקוד על הצוות, ועמידה בכל החוקים המקומיים והבינלאומיים הקשורים בהפלגת כלי השיט, ובכלל זה על עמידה בתקנות ההגירה והמכס במדינות השונות אליהן מגיעה האונייה. כל הנוכחים על האונייה, כולל הקצינים, הצוות, הנוסעים וגם אורחים כמו נתבים נמצאים תחת אחריותו המלאה של הקברניט וסרים למרותו. רב החובל אחראי גם על תקציב האונייה, על התשלומים ועל מצאי הציוד שבה. רב החובל אחראי לכל הנעשה באונייתו, גם כאשר אינו ער. רב החובל הוא המחליט על נתיב השיט של האונייה, על המצרכים שירכשו בנמל לכלכלת הצוות, על העסקה ופיטורים של אנשי צוות ואפילו על תפריט הארוחות לכל הצוות. לרב החובל אף אחריות מוסרית לבריאות, לבטיחות ולרווחת אנשי צוותו. בתחילת המאה ה-21 נותרו מקצועות מעטים בלבד שבעליהם אוחזים בידיהם סמכויות ואחריות כה רבה. רבי חובלים מקצועיים הם מי שמחזיקים ברישיון "ימאי מקצועי" (Master Mariner), שהוא רישיון המקנה לבעליו את הזכות לפקד על כלי שיט ללא הגבלה על גודלו, כוח מנועו, או מיקומו הגאוגרפי. לצורך קבלת רישיון זה נדרשת רמת ההכשרה והמיומנות הגבוהים ביותר בין ימאים. רישיון זה ניתן בדרך כלל על ידי רשות ממשלתית מתאימה. ישנם אישורים מוגבלים יותר לפיקוד על כלי שיט, המגבילים את סמכותו של רב החובל לפיקוד בתנאים מתאימים (כמו פיקוד על אונייה עד גודל מסוים, רק באגמים או נהרות, ועוד). מחלקות שמאל\|ממוזער\|250px\|רב החובל וההגאי של האונייה קריסטינה רג'ינה, יחד עם נתב, על גשר האונייה בזמנים עתיקים ועד לפני כמאה שנים הייתה רוב העבודה על סיפון אוניות מבוססת על כוח שריריהם של המלחים. בשל כך, היו צוותי האוניות גדולים מאוד. עם התקדמות מיכון האוניות ירד מאוד מספר אנשי הצוות הנדרשים. באוניית סוחר כיום ישנם צוותים של כ-20 עד 30 איש, ולעיתים פחות מכך. צוותי אוניות סוחר נחלקים בדרך כלל לשלוש מחלקות עיקריות: מחלקת סיפון, שהיא בדרך כלל בפיקודו של הקצין הראשון, ומשתייכים אליה גם הקצין השני, הקצין השלישי ורב המלחים. הקצין הראשון אחראי ליישום הוראותיו של רב החובל וכן לתאם עם רב החובל נושאים הנוגעים לניהול האונייה. הקצין הראשון הוא מפקד מחלקת הסיפון, והוא אחראי למשמעת באונייה, ובראש קציני ומלחי המחלקה הוא אחראי למטען האונייה, יציבותה ותחזוקתה. הקצין השני הוא האחראי על ניווט האונייה: תכנון הפלגתה בתיאום עם הקברניט וניווטה במהלך ההפלגה. הקצין השלישי של האונייה אחראי על בטיחות האונייה והצוות. מחלקת הסיפון אחראית גם לציוד ההצלה וכיבוי האש של האונייה, ולהפעלתם בעת הצורך. רב המלחים כפוף ישירות לקצין הראשון ומנהל את עבודת המלחים. בין המלחים השייכים למחלקה זו בולט ההגאי, העומד בגשר ואחראי על היגוי האונייה בעזרת הגה האונייה, על פי הנחייתו של קצין המשמרת. בכל רגע נתון ישנו קצין האחראי על האונייה, הנקרא קצין משמרת. קצינים אלה הם קציני מחלקת הסיפון. כיום, גם רב החובל יכול להגיע רק מתוך קציני הסיפון. מחלקת מכונה - קציני ומלחי מחלקה זו אחראים על הפעלת ותחזוקת מנועי האונייה. בראש המחלקה עומד קצין המכונה הראשי, המכונה גם "צ'יף". הוא כפוף ישירות לרב החובל, ואחראי על כל היבטי הפעלת מכונות האונייה ותחזוקתם. לקצין זה כפופים קצין המכונה השני והשלישי; קצין המכונה השני אחראי לתפעול היומיומי של מונעי האונייה, בעוד קצין המכונה השלישי אחראי על הדוודים, הדלק, מנועי עזר, ומערכות ההזנה. קצינים אלה אחראים גם על תדלוק האונייה. קצין מכונה רביעי אחראי על מערכות חשמל באונייה, שמני המנוע והמערכות השונות, וכן על תפעול מערכות השפכים של האונייה ומי השיפוליים (Bilge). גם לקציני המכונה יש משמרות, בהשגחה על מנועי האונייה. מחלקת כלכלה - באוניות סוחר תכלול מחלקה זו טבח ומלצר אחד או שניים. לעומת זאת, באוניית תענוגות יכול היקפה של מחלקה זו להגיע לכמה מאות עובדים, האחראים על כל ההיבטים השונים של הטיפול בנוסעי האונייה. באוניות מלחמה נחלק הצוות למחלקות בדרך שונה. קיימת מחלקת מכונה, המקבילה בתפקידיה למחלקת המכונה של אוניות הסוחר. כמו כן קיימות המחלקות הבאות: מחלקת גילוי, ניווט וקשר (גנ"ק), שתפקידיה דומים לאלה של מחלקת סיפון, אך הם אחראים גם על חלק מהמערכות הייחודיות של אוניית המלחמה; מחלקת נשק, האחראית על תפעול כלי הנשק של האונייה; מחלקת אלקטרוניקה, האחראית על תחזוקת והפעלת האמצעים האלקטרוניים הרבים של אוניית מלחמה. זהו המבנה המקובל בחיל הים הישראלי, והוא משותף לאוניות מלחמה קטנות יחסית בציים אחרים. ככל שהאונייה גדלה תהיינה יותר מחלקות; על משחתות התפצלה מחלקת נשק למחלקת תותחנות ומחלקת טנ"ץ (טורפדו ונגד צוללות). המבנה של נושאת מטוסים עשוי לכלול מחלקות רבות אחרות מבנייה לפירוק: מחזור החיים של אונייה שמאל\|ממוזער\|250px\|אוניית המשא יסמין בעת בנייתה, 2006 אונייה עוברת כמה שלבים במהלך קיומה. תחילתה בחוזה ראשוני לבנייתה; החוזה יהיה תלוי במערכת היחסים בין בעלי הספינה, מפעיליה, המתכננים והמספנה. שלב התכנון נעשה בידי מהנדסים ימיים, ולאחר מכן נבנית האונייה במספנה. לאחר השקתה מושלמת בניית האונייה והיא נכנסת לשירות. במהלך תקופת פעילותה של אונייה ייתכן וייעשו בה שינויים שונים, לעיתים מצומצמים ולעיתים הסבות נרחבות. סיום חייהן של אוניות יכול להתרחש בשל מגוון סיבות: הוצאה משירות עקב התיישנות, הוצאה משירות עקב חוסר כדאיות כלכלית, טביעה או נזק חמור אחר, ועוד. אוניות שיצאו משירות יעברו גריטה, יוטבעו בים כאתר צלילה, ישומרו כמוזיאון, ועוד. תכנון תכנון כלי שיט מתחיל ממפרט, שבעזרתו יוצר המהנדס הימי את המסגרת הכלית של האונייה. המהנדס מעריך את מידותיה, בונה תכנון ראשוני של החלוקה הפנימית והתפוסה. מתכנון ראשוני זה נוצרת הצורה הבסיסית של גוף האונייה, מבני העל ומערכת ההנעה. ככל שמתקדם התכנון, הופכת התוכנית למפורטת יותר ויותר, והתכנון מלוטש יותר ויותר. המתכנן יגיש בסופו של דבר תוכנית כללית ושרטוטים לשימוש בבנייה עצמה. השרטוטים יכללו פרטים כמו תוכנית המפרשים, מערכות החשמל, אוורור, ועוד. תכנון האונייה יכלול התייחסות גם לדרך שבה ניתן יהיה להוציאה משירות בעוד כמה עשורים, כך שלא תיצור נזק סביבתי. בנייה בניית אוניות נעשית במספנה. מספנות נבנות בסמוך לחופי ים או נהרות, כדי לאפשר את השקת כלי השיט. הן מצוידות בעגורנים גדולים, מבדוקים יבשים, מדרונות בניה (Slipway), בתי מלאכה גדולים להרכבת חלקי האונייה, ועוד. משך בנייתה של אונייה יכול להשתנות מאד: אונייה הנבנית בייצור המוני ניתנת לבנייה בתוך מספר חודשים (במהלך מלחמת העולם השנייה נבנו ספינות ליברטי בתוך 42 יום בממוצע), ואילו בניית נושאת מטוסים גדולה יכולה להימשך כמה שנים. החומרים מהם נבנית האונייה וגודלה משפיעים מאוד על משך הבנייה ואופייה. גופן של יאכטות העשויות מסיבי זכוכית (פיברגלס) נבנה בתבנית מוכנה, ואילו גוף הפלדה של אוניית משא נבנה מחלקים מוכנים המרותכים זה לזה. ככלל, בניית האונייה מתחילה במבדוק יבש, בבניית הגוף; בבניית כלי שיט שאורכם מעל 30 מטרים מתחילה הבנייה בהנחת השדרית. לאחר שהגוף מושלם ונצבע, מושקת האונייה. השקת האונייה היא בדרך כלל טקס בעל משמעות, ובמהלכו ניתן לאונייה שמה. לאחר ההשקה מועברת לאחד מרציפי המספנה. בשלב זה מותקנת בה מערכת ההנעה, מבני העל, וכל הציוד הנדרש. עם השלמתה, מועברת האונייה לידי הלקוח. עלותה של אונייה יכולה לנוע בין כמה מיליוני דולרים לספינת דיג, דרך עשרות מיליוני דולרים לאוניות משא, ועד לעלות של כמה מיליארדי דולרים לנושאות מטוסים מתקדמות. אחזקה והסבה אוניות דורשות תחזוקה במהלך כל פעילותן. במהלך כל הפלגה נעשות באונייה עבודות אחזקה פשוטות, ובמהלך עגינה בנמלים נעשים תהליכים מורכבים יותר. בזמנים קבועים יש להכניס את האונייה למבדוק יבש; במבדוק מנקים היטב את תחתית האונייה מגידולים שונים הנצמדים אליה, שכבת הצבע מחודשת, וכן נעשה שיפוץ למערכות ההנעה, ההיגוי, והמערכות האלקטרוניות. אוניות עשויות גם לעבור הסבה במהלך פעילותן: החלפת מערכות ההנעה, שדרוג או החלפת מערכות אלקטרוניות, הוספת מערכות חדשות, ועוד. תהליך כזה של שדרוג יכול להאריך את חיי האונייה, אך דורש עבודות מקיפות במספנה. גם במקרה של נזק חמור עשויה האונייה להזדקק לשירותי מספנה ומבדוק, לעיתים קרובות במספנות שלהן ציוד מיוחד למטרה זו. סיום פעילותה של אונייה לרוב אוניות המשא אורך חיים של 20 עד 30 שנים. ככל שהשנים עוברות, נחלש גוף האונייה בשל תהליכי שיתוך (קורוזיה), אוסמוזה וריקבון (תלוי בסוג החומר ממנו עשויה האונייה). בשלב מסוים הופכת ההפלגה בכלי השיט למסוכנת מדי. במצב כזה מועברת האונייה לפירוק וגריטה (לדוגמה, באלאנג שבהודו), או שהיא מוטבעת בים. ניתן להטביע את האונייה כדי שתהפוך לשונית אלמוגים מלאכותית, או לחלק משובר גלים, אוניות שמצבן טוב יותר מוסבות למוזיאון צף. אוניות רבות אינן מגיעות לשלב זה, וטובעות או נהרסות בשריפות, התנגשויות, סערות, וכדומה. על פי הערכת האו"ם, בקרקעית הימים ברחבי העולם ישנן יותר מ-3 מיליון אוניות טרופות. לקריאה נוספת Chatterton, Edward Keble. Sailing Ships and Their Story: The Story of Their Development from the Earliest Times to the Present Day. Philadelphia: J.B. Lippincott Company. Cotterill, Charles Clement; Little, Edward Delanoy (1868). Ships and sailors, ancient and modern. London: Seeley, Jackson and Halliday.. Lavery, Brian (2004). Ship: The Epic Story of Maritime Adventure (Smithsonian). New York: DK Publishing Inc. Kemp, Peter. The history of ships. Orbis Publishing, 1978 קישורים חיצוניים הערות שוליים *	2024-10-14T13:12:23
סערה טרופית	redirect סופה טרופית	2007-08-04T21:06:32
אידיאליזם	אידיאליזם הוא שם כולל לזרמים בפילוסופיה הסבורים כי מציאות היא בראש ובראשונה אידאה, כלומר משהו מופשט ולא פיזי, ורק בעקבות האידאה (אם בכלל) אפשר לדבר גם על עצמים פיזיים כדברים הקיימים במציאות. האידיאליזם מנוגד לתפיסה המניחה כי העצמים הפיזיים הם המציאות, ואילו המחשבה המופשטת איננה אלא צעד חיצוני, מאוחר למצוי הפיזי, המתבונן עליו מבחוץ, באופן רפלקטיבי ומנותק ממנו עצמו. בניגוד לכך, על פי התפיסה האידיאליסטית, למחשבה, או ליתר דיוק לתבונה, תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות עצמה – המחשבה והיקום מקיימים או יוצרים זה את זה. גישה זו מנוגדת למטריאליזם ושונה מהדואליזם. לדוגמה, עמנואל קאנט טען כי התבונה היא שמאלצת אותנו לקלוט את המציאות כבעלת תכונות של זמן ומקום וקשרים של סיבתיות, ואילו הגל טען כי להיסטוריה האנושית יש כיוון רציונלי כלשהו, בדיוק כמו למחקרים מדעיים. חשובה ההבחנה בין אידיאליזם סובייקטיבי, המייחס את המציאות לסובייקט אנושי, מישהו החושב מחשבה וזו יוצרת אצלו מציאות, לבין אידיאליזם אובייקטיבי, כמו זה של הגל למשל, המנתק את האידאה מסובייקט אנושי ספציפי כלשהו החושב את המחשבה, ומאמין בקיומה העצמאי, האובייקטיבי, של המחשבה כשלעצמה. חשיבה אידיאליסטית יכולה לכלול גם אמונה שדברים מופשטים או חומריים כוללים גם תכונות שאינן תלויות במציאות החומרית. חלק מהפילוסופים ייחסו למספרים תכונה כזאת; אפלטון גרס כי לכל החפצים יש תכונות כאלה וכינה "אידאות". שיטה זו נקראת גם אידיאליזם אפלטוני. את הזרם הזה אפשר לחלק לשתי תקופות: האידיאליזם הטרום קאנטיאני שמייצגו העיקרי הוא ג'ורג' ברקלי והאידיאליזם הגרמני המאוחר יותר, שמייצגיו הבולטים הם הגל, פיכטה ושלינג. ראו גם קווליה ודאנטה מטריאליזם קישורים חיצוניים קטגוריה:זרמים בפילוסופיה	2024-07-30T14:38:34
אוסמיום ארבע-חמצני	אוסמיום ארבע-חמצני (נקרא גם: אוסמיום טטרוקסיד; באנגלית: Osmium tetroxide או osmium(VIII) oxide) היא תחמוצת של היסוד אוסמיום שנוסחתה: OsO4. משמשת לפיקסציה ול"צביעה" בצילומים במיקרוסקופ אלקטרונים. אוסמיום טטרוקסיד נוזלי בטמפרטורת החדר, והוא נוצר כאשר אוסמיום חשוף לאוויר. האוסמיום טטרוקסיד יכול לגרום לבצקת ריאות קטלנית או לעיוורון אם לא מקפידים על כללי זהירות. לאור רעילותו הגבוהה הופסק השימוש באוסמיום טטרוקסיד לבדיקת טביעות אצבעות. קישורים חיצוניים קטגוריה:תחמוצות	2022-07-20T20:00:28
אורנה פורת	250px\|ממוזער\|250px\|שמאל\|אורנה פורת, 1957 שמאל\|ממוזער\|250px\|אורנה פורת (משמאל) עם חנה מרון על במת הקאמרי, 1949 250px\|ממוזער\|שמאל\| עם נתן כוגן ב"הו אבא אבאל'ה עלוב, אמא תלתה אותך בארון ואני כל כך עצוב", הקאמרי, 1966 אורנה פורת (6 ביוני 1924 – 6 באוגוסט 2015) הייתה שחקנית תיאטרון ובמאית ישראלית. כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. בין השאר, הקימה את התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה בתל אביב. ביוגרפיה תחילת דרכה בגרמניה פורת נולדה בשם אירֶנֶה קליין בעיר קלן שבגרמניה ב-1924 למשפחה גרמנית נוצרית. אביה היה בן למשפחה קתולית, בעוד אמה נולדה במשפחה פרוטסטנטית-לותרנית, אך בחרה להיות אתאיסטית והתעניינה ברעיונות סוציאליסטיים. בגיל עשר עברה עם משפחתה לעיר פורץ (Porz; בימינו חלק מהעיר קלן), שם התקבלה לאגודת הנערות הגרמניות (ארגון לנערות המקביל ל"נוער ההיטלראי"), למרות הסתייגות מפורשת של הוריה. בתום לימודי התיכון, בשנים 1940–1942 למדה משחק בבית ספר לתיאטרון בקלן. ב-1942 התקבלה לתיאטרון מקצועי בשלזוויג, ושם, עוד בזמן השלטון הנאצי, התוודעה לדבריה לראשונה לגורל היהודים בשואה: דעותיה הושפעו באותה תקופה גם קריאה בספרים "אסורים" מאת תומאס מאן, פרנץ ורפל ויאקוב וסרמן. לאחר סגירת התיאטרון נשלחה לעבוד בתעשייה הצבאית הנאצית, והפעילה זרקורים על מנת לגלות מטוסי אויב. בהשפעת פועלי הכפייה הרוסים והפולנים שפגשה שם, ביקשה לאחר המלחמה להגר לרוסיה. עקב כך נחקרה במודיעין הצבאי הבריטי, אצל קצין דובר גרמנית בשם יוזף (יוסף) פרוטר, חייל הבריגדה היהודית שמוצאו היה מהעיר קלן. הם התאהבו, והיא החליטה לעשות צעד חד ולעלות עמו לארץ ישראל. כשחקנית תיאטרון בישראל בשנת 1947 עלתה פורת ארצה יחד עם יוסף, וקשרה את גורלה עם ישראל. צעדה זה זכה לתהודה חיובית ביישוב, שקלט אותה בזרועות פתוחות. השניים השתקעו תחילה בקיבוץ חצור. אורנה ויוסף לא הצליחו להביא צאצאים לעולם, וביקשו לפתוח בתהליכי אימוץ. היה חשש שלא יאשרו לאם שאינה יהודייה לאמץ ילדים יהודים, ולכן החליטה פורת לעבור תהליך גיור. בתום תהליך זה הם אימצו שני ילדים. ב-1948, זמן קצר לאחר עלותה ארצה, הצטרפה פורת לתיאטרון הקאמרי. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "כזאת הייתה אמא", ביצעה תפקידים גם במסגרת תיאטרון הבימה, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון באר שבע, תיאטרון יידישפיל ותיאטראות מחוץ לישראל. ב-1951 השתתפה לראשונה בסרט "עיר האוהלים" של אריה להולה. ב-1954 שיחקה בסרט נוסף של להולה "אבן על כל מיל". בין התפקידים הרבים שביצעה: "אהבתה של יובל אור" (יובל אור), "ז'אן ד'ארק" (תפקיד ראשי), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (שן-טה/שוי-טה), "מרי סטיוארט" (מרי סטיוארט ואליזבת), "הלילה השנים-עשר" (ויולה), "אלקטרה" (אלקטרה), "חתונת הדמים" (האם), "המלט" (גרטרוד), "היער" (ראיסה פבלובנה גורמיז'סקאיה), "ביקור הגברת הזקנה" (קלייר זאכנסיאן), "קוריולנוס" (וולומניה), "נשות טרויה" (הקובה), "בית ברנרדה אלבה" (ברנרדה), "הנהג של מיס דייזי" (מיס דייזי), "מירל'ה אפרת" (מירל'ה), "שיינדלה" (הרעבעצן), "אכזר מכל המלך" (צרועה), "אחרון ימיה" (תפקיד ראשי), "הנשים הפיניקיות" (יוקסטה), "הדיבוק" (הצדיק). שימשה גם כבמאית, בין היתר בהצגות "אנה פרנק" ו"ז'אן ד'ארק". מלבד היותה שחקנית מוכרת, פורת הקימה וניהלה את התיאטרון לילדים שליד "הקאמרי" שפעל בשנים 1965–1970, ולאחר סגירתו הקימה ב-1970 תיאטרון לילדים ולנוער הנושא את שמה ופועל עד היום, וכיהנה עד למותה כנשיאת התיאטרון. הייתה ממייסדי ארגון אסיטז' העולמי (המרכז לתיאטרון ילדים ונוער) והקימה את הסניף הישראלי של הארגון. פורת היא כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשל"ט (1979), וכמו כן זכתה בשלושה פרסי כינור דוד (1970, 1974. ו-1980), בפרס ברנר, פרס רמח"ל לאמנות הבמה (1956), פרס "ורד הכסף" מטעם "מעריב" 1979, פרס מאיר מרגלית (1983), פרס א.מ.ת (2005), פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים ובפרס הוקרה מיוחד בשנת 2007/8 במסגרת פרס הבמה לילדים ונוער. כמו כן, זכתה בתוארי דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב ועוד שורה של פרסים ועיטורים שהוענקו לה על ידי מוסדות בישראל ובמדינות נוספות. בשנת 1979 הופק על ידי הטלוויזיה הישראלית הסרט "אורנה" - סרט תעודה בן 50 דקות על חייה של פורת בת ה-55, שהפיק איציק קול וביים יגאל שילון. בסרט השתתפו גם שמעון פינקל, חנה מרון, מרים ברנשטיין-כהן ועוד. הסרט שודר בינואר 1980 במסגרת תוכניות התעודה של הטלוויזיה הישראלית. בשנת 1984 שיחקה בסרטו של איתן גרין "עד סוף הלילה", לצידם של יוסף מילוא ואסי דיין. ב-1997 שיחקה בסרט "אהבה אסורה". בשנת 1999 שיחקה בסרט "שקרים לבנים" לצד שרון אלכסנדר וסמדר קילצ'ינסקי. בשנת 2010 שיחקה בסרט "התפרצות X" בבימויו של איתן צור. אורנה פורת נפטרה בביתה ב-6 באוגוסט 2015, בגיל 91, והובאה למנוחות לצד בעלה במושב חדיד. פורת השאירה אחריה בת ובן. לקריאה נוספת עירית עמית, שלוש חתונות: מפגשים עם אורנה פורת, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000 קישורים חיצוניים לאה גילולה, פרטים על אורנה פורת ב דן לחמן, ריאיון עם אורנה פורת, e-mago, 12 בינואר 2006 חוגגים 90 לאורנה פורת - תיאטרון הקאמרי, באתר יוטיוב בעקבות מותה: הערות שוליים קטגוריה:שחקני התיאטרון הקאמרי קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים קטגוריה:זוכות פרס ישראל לתיאטרון קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתיאטרון קטגוריה:זוכות פרס התיאטרון הישראלי: מפעל חיים קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי: מפעל חיים קטגוריה:זוכות פרס א.מ.ת. קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת. קטגוריה:זוכות פרס ברנר קטגוריה:זוכי פרס ברנר קטגוריה:גרות ישראליות קטגוריה:זוכי פרס מרגלית קטגוריה:ישראליות המתמודדות עם מגבלה נפשית קטגוריה:זוכי פרס משה הלוי קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד קטגוריה:זוכות פרס כינור דוד קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה קטגוריה:יקירות רמת גן קטגוריה:ישראליות ילידות גרמניה קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:עולים לא-יהודים קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1924 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924 קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2015 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015	2024-10-04T07:59:19
דוד כהן (הנזיר)	הרב דוד כהן (אלול ה'תרמ"ז – כ"ח באב ה'תשל"ב; ספטמבר 1887 בערך – 8 באוגוסט 1972) היה נזיר ירושלמי מוכר, מקובל, הוגה דעות יהודי וחוקר תלמוד, קבלה והפילוסופיה היהודית. ר"מ בישיבת מרכז הרב, מתלמידיו הבולטים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ומהחשובים שבעורכי כתביו. כונה "הרב הנזיר" בשל מנהגי נזירות שקיבל על עצמו. תולדות חייו ואישיותו שנים ראשונות נולד בעיירה מיישָגולה (מיישעגאָלע) שליד וילנה, לרב יוסף יוזפא כגן, שהיה רב העיירה, בנו של הרב זכריה מנדל הכהן כ"ץ, רבה של העיירה ראדין, ולרבנית אסנת. שמו המלא היה "דוד יהודה אריה ליב"האיגרות המוקדמות שלו בספר "דודי לצבי" (בהוצאת נזר דוד) נחתמות בשם "דוד יהודה אריה ליב". בהערת שוליים שם (איגרת ב, עמוד ג, הערה 10) מסופר בשם בנו הרב שאר ישוב כהן שבשלב מאוחר יותר ביקש להשמיט את שמותיו הנוספים, מבלי שנימק זאת.. בגיל שבע למד גמרא בחדר אצל בן דודה של אמו, הרב שלמה מקלר. העיד על עצמו שבגיל זה הצליח לענות על שאלות שתלמידים מבוגרים לא הצליחו להשיב עליהן. כבן תשע הובא לראדין לבית סבו, שם למד בשקידה בכל יום עד תשע בערב, בכיתה של תלמידים גדולים ממנו. רבו היה הדרשן הרב משה בנימין שניידר. בהיותו כבן עשר נפטר סבו והאירוע השפיע עליו מאוד. בישיבות ליטא בגיל עשר נסע לבית אביו, שהיה כעת בעיר קונוטופ באוקראינה, ללמוד בישיבה שפתח בן-דודו של אביו מליטא. הישיבה הייתה בחדרי בית הכנסת, שנקרא "החומה", שם התפללו גם הליטאים, אם כי הנוסח היה חב"די לפי השתייכות רוב המתפללים שם. בגיל שתים עשרה למד אצל דודו הרב ישעיה כ"ץ, שהיה רב בעיירה בקשט והמושבה היהודית הסמוכה בוריסובקה, על יד וולוז'ין. שם גם נערכה חגיגת בר המצווה שלו. שנה לאחר מכן הובא ללמוד בישיבת וולוז'ין. לצד לימוד התורה נחשף בה לכתבים של סופרי תנועת ההשכלה היהודית. לאחר תקופה קצרה עבר עם דודו לעיר ריוול (כיום טאלין) שם נתקבל דודו לרב, ולמד שם כשנה. בשנת ה'תרס"ג (1903), כשהיה בן שש עשרה, שב לראדין ולמד מהחפץ חיים. בתקופה זו היה חברו לחדר של הרב יוסף כהנמן. בשלב זה החל לנהוג ברוח תנועת המוסר כאשר ערך רשימות אישיות של מעשיו בכל יום לפי טיבם. אז גם החל כותב רשימות תורניות שסגנונן הושפע מסגנון תנועת ההשכלה, מהן ידועים כיום רק מאמריו בענייני התפתחות מעמד האישה, חיי הנישואין וקדושת הבית היהודי. בגיל שמונה עשרה החל ללמוד בישיבה בסלובודקה. בקיץ של אותה שנה, ה'תרס"ה 1905 עבר אל בית דודו הרב אברהם ויסבורד שהיה הרב של העיר טולה. לימודי אקדמיה בשנת התרס"ז נסע לקובנה על מנת להתכונן לבחינות בגרות אקסטרניות של הממשל הרוסי, וסבל מעוני. בתרס"ח חזר לבית הוריו בקונוטופ, מבלי שהשלים את הבחינות, והתקבל למורה בבית ספר מתוקן. בתרס"ט נסע ללמד בתלמוד תורה בעיר שאוול. בסתיו תר"ע (1909) החל ללמוד באקדמיה למדעי היהדות של הברון גינצבורג בסנט פטרבורג. על תקופה זו הוא כותב: "הנני שב לבית המדרש, בדרך חדשה". לאחר כשלוש שנים שם עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש מגרמניה והמשיך בלימודים אקדמיים באוניברסיטת בזל בשווייץ. בבגרותו נהג לגזור על עצמו תעניות דיבור לדבריו בשביל לכפר על דברים שאמר בצעירותו בעת שלמד פילוסופיה. הקשר עם הראי"ה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה דוקטורנט לפילוסופיה בשווייץ, פגש שם את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומפגש זה שינה את מסלול חייו. את הפגישה תיאר בהקדמה לספר "אורות הקודש" (שיצא בעריכתו): אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה ארצה והחל ללמוד בישיבת מרכז הרב בירושלים, תוך שהוא מתמסר לעריכת כתביו של הרב קוק באופן שיבהיר ויסדר את שיטתו ההגותית של רבו. במשך תקופה למד קבלה בחברותא עם רבי ישראל אלתר, ה"בית ישראל" מגורהאיש על העדה, עמוד 202 והערה 210. חיים אישיים נשא את בת דודתו שרה, בת הרב חנוך אטקין. נפטר ביום כ"ח באב תשל"ב ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. בתו, צפייה גורן, נישאה לרב שלמה גורן, לימים הרב הראשי לישראל. בנו, הרב שאר ישוב כהן, היה רבה הראשי של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית. תפיסת עולמו תפיסת עולמו הושפעה רבות מעולם הסוד והנסתר. נהג מנהגי נזירות כאי שתיית יין וגידול שיער, וכן מנהגי פרישות נוספים כמו צמחונות ושתיקה מרובה שגזר על עצמו בעיקר בשבתות ובארבעים הימים שבין תחילת חודש אלול ליום כיפור. לצד זאת היה חוקר ובקיא בכמה שפות, ובהן יוונית, לטינית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. הוא אף שכר לבנו מורים פרטיים שילמדוהו לימודי חול ועודד את בנו, הרב שאר ישוב הכהן, ואת בתו צפיה לנגן בכינור. לימים הצטרף בנו, בברכתו, לברית החשמונאים, ההגנה וצה"ל. לפי תיאורו של הרב משה צבי נריה, התפלל בימים נוראים בסידור הרמ"ק - תפילה למשה. על שולחנו התארחו מדי שבת עניים וגלמודים. בתקופת המנדט שימש ביתו מקלט ללוחמי המחתרות ומקום מפגש לחברי ברית החשמונאיםאיש כי יפליא, עמ' 250. האמין שהנבואה צריכה לחזור לעם ישראל בעת החדשה. בספרו "קול הנבואה" עסק רבות בעניין זה, והדגיש את היתרון שיש לשמיעה על הראייה כיסוד מרכזי בתפיסת היהדות לאורך הדורות. במסגרת חיפוש הנבואה נהג לשוטט במדבר יהודה כדי למצוא מקורות השראה. לאחר פטירת רבו הרב קוק הטיל תכלת (שנעשתה מדיונון לפי שיטת האדמו"ר מראדזין) בציציותיו כחלק מתפיסת עולמו של חידוש מצוות שעד כה לא הצליחו לקיים אותם כחלק מקירוב הגאולה. נהג ללמוד עם תפילין. תוכנית הלימודים של ישיבת מרכז הרב לבקשת הרב קוק כתב הרב כהן תוכנית לימודים לקראת יסוד ישיבת מרכז הרב. לפי עדותו, הרב קוק עיין בתוכנית עיון מתון וממושך ולבסוף אמר שאילו היה כותב בעצמו היה כותב תוכנית דומה, אולם הסתייג מהכנסת "הפילוסופיה האשכנזית" של משה מנדלסון ובייחוד זו של נחמן קרוכמל. בפועל לא יושמה התוכנית בישיבה. התוכנית רחבת היקף, בולטת בה חשיבות ההקדמות והרקע לכל אחד מתחומי התורה. היא כוללת עשרה ראשי פרקים: תנ"ך, מדרש התורה, מבוא המשנה והתלמוד, סדר הדורות ותולדותיהם, מבוא המדרשים האגדיים, תלמוד, ש"ס, פוסקים, שימוש מדעי הטבע לתלמוד, חכמת האלהות, החכמה הפנימית העברית. לדברי הנזיר, כתביו ופרסומם הרב כהן הרבה לכתוב, אך ספריו כמעט לא ראו אור במהלך חייו. מאז שנת תרפ"ב (1922) התמסר לעריכת ספרי "אורות הקודש", ועריכתם דחתה את עריכת כתביו שלו. הוא הכין את כתביו לדפוס והשאיר לתלמידיו הנחיות מפורטות כיצד להוציאם לאור. ההנחיות נדפסו בספר נזיר אחיו. חלק ניכר מכתביו עדיין לא פורסם. ספרי היסוד של האמונה הרב כהן לימד במשך עשרות שנים בישיבת מרכז הרב (ובכך החל עוד בחיי הרב קוק) את חמשת ספרי מחשבת ישראל שאותם הגדיר הרב קוק כספרים שכל תלמיד חכם חייב להיות בקיא בהם: חובות הלבבות, אמונות ודעות, ספר הכוזרי, מורה הנבוכים וספר העיקרים. הוא גם כתב מבואות שיטתיים ופירושים לספרים אלו, מלבד מורה הנבוכים. כתבים שפורסמו בחייו חזון הצמחונות והשלום - ליקוט של כתבי הרב קוק בנושאי הצמחונות וסידורם למשנה שיטתית. אורות הקודש א-ג - בחייו של הנזיר פורסמו שלושה כרכים: - כרכים א' וב' בתרצ"ח (1938), וכרך ג' בתשכ"ג (1963), שמכסים כמחצית מן התוכנית המקורית, כלומר חלק וחצי משלושת החלקים שהחיבור מורכב מהם קול הנבואה, חלק ראשון, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט (1969), ובמספר מהדורות נוספות בהוצאת נזר דוד. ספר זה הוא עבודת חייו של הנזיר, שאותו ערך עשרות שנים, והוא מעיד על עיסוק בו עשרות שנים לפני פרסומו. בשנת תשפ"ג יצאה מהדורה חדשה ומהודרת של הספר, הכוללת חלקים שטרם פורסמו, ובפרט - פרקים שלמים על החסידות. כמו כן, גוף הטקסט נוקד. התנוצצות אורו של משיח - חוברת שנערכה בשנת תשכ"ח (1968) בעקבות שיחה שמסר הרב כהן בפני חיילים שהשתתפו בשחרור ירושלים. בחוברת מצויה התייחסותו אל הגאולה. מבואות לאורות הקודש - מבואות שיטתיים לספרי אורות הקודש. פורסמו תחילה בחוברות חוג הראי"ה, ולאחר מכן בקובץ התורני סיני. המבואות צורפו לתחילת הכרך הראשון של אורות הקודש, והמבואות למוסר הקודש הובאו בסוף הכרך הרביעי. כתבים שפורסמו לאחר מותו העבודה על עריכת כתביו החלה מיד עם מותו, ובמשך כמה שנים לאחר מכן ראו אור רבים מן הכתבים. לאחר מכן חלה האטה בקצב ההוצאה, שהתחדשה בקצב משמעותי רק בעשור האחרון. רשימה חלקית של הכתבים שפורסמו במהלך העשור הראשון לאחר מותו: הכרך הרביעי של אורות הקודש נערך ברובו המוחלט על ידי הנזיר עצמו, ולאחר מכן בידי תלמידיו, ובעיקר על ידי הרב יוחנן פריד. התלמידים הסתפקו בעריכה מינימלית ולכן הכרך הרביעי מחולק למאמרים, אבל כמעט ולא לסדרים. מגילת מלחמה ושלום - חוברת המכילה את הפסק של הנזיר מימי מלחמת העצמאות הקובע כי תלמידי חכמים צריכים להתגייס למלחמה. עוד יש בה מספר פרקים על מהות המלחמה ובירורים הלכתיים. בסוף החוברת מופיע פירושו לפרקי המלחמה בספר תהלים. אור הנצח - רשימות בנוגע לחנוכה ולפורים. קול ואור - על הימים הנוראים, ובפרט כוונות התקיעות. חוג הראי"ה - שיעורים על אורות הקודש מתוך כתב ידו (רשימות לקראת שיעורים שהעביר לבני ישיבת מרכז הרב). יצאו עד היום שלושה כרכים. נזיר אחיו בשלושה כרכים, הכוללים מידע עליו וחלקים מכתביו. בין היתר כוללים הכרכים פירושים למדרשים, חלקים ממגילת סתרים - יומנו האישי, חלקים מן החלק השלישי של קול הנבואה, "גיליון הש"ס" שלו ובו הערות שכתב על כרכי התלמוד הבבלי שלו, וכן אגרות שכתב לרב צבי יהודה הכהן קוק, לרב חרל"פ ולרב קוק. הכוזרי המבואר (שלושה כרכים) ובו פירושו לספר הכוזרי המבוסס על סיכומי שיעוריו שערך בעצמו, בעריכת פרופ' דב שוורץ. דרך אמונה - ביאורים לאמונות ודעות לרס"ג (ארבעה כרכים), בעריכת הרב הראל כהן. קול צופיך - אסופת אגרות בין הנזיר לראי"ה קוק. דודי לצבי - אסופת אגרות בין הנזיר לרב צבי יהודה הכהן קוק, בעריכת הרב הראל כהן. פתחי הפרדס - ביאור לקל"ח פתחי חכמה לרמח"ל, בעריכת אלחנן שילה. עוד יצאו ספרי ליקוטים של כתביו שלא על פי תוכנית האב לפרסום הכתבים, ובהם: יסודות אמונת ישראל על פי ספר הכוזרי הקדמות לספר הכוזרי שעל פיהן העביר שיעורי פתיחה לתלמידים, וביאור למאמר הראשון בספר. משנת הנזיר - ליקוט מתוך "מגילת סתרים", ובו מובאות פסקאות אישיות והגותיות. כולל מבואות ארוכים של בנו הרב שאר ישוב כהן על תולדות אביו ואימו. בספר בולטות בהיעדרן פסקאות מן התקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. שכינה ביניהם - ליקוטים הנוגעים לזוגיות, קדושה, מעמד האישה ועוד, לרבות קטעי יומן אישיים. אור הרזים - מתוך פירושי מרן הרב הנזיר לספר עץ חיים וליסודות חכמת האר"י הקדוש. כתבים מרכזיים שטרם פורסמו ביאורים לכתבי האר"י ביאורים והקדמות לחובות הלבבות ביאורים לאורות הקודש שני חלקים נוספים לקול הנבואה מתלמידיו הרב איתן איזמן - לשעבר ראש מוסדות נעם-צביה הרב ישראל אריאל - ראש מכון המקדש הרב יעקב אריאל - רבה של רמת גן הרב יוסף ברמסון, ממייסדי ישיבת ירושלים לצעירים, רשת נועם - צביה ותנועת הנוער אריאל. הרב חיים דרוקמן - ראש מרכז ישיבות בני עקיבא, ראש ישיבת אור עציון הרב צפניה דרורי - ראש ישיבת קריית שמונה ורב העיר קריית שמונה הרב ישעיהו הדרי - ראש ישיבת הכותל הרב ירחמיאל וייס - ראש ישיבת ירושלים לצעירים הרב אליעזר ולדמן - ראש ישיבת ניר קריית ארבע הרב צבי טאו - נשיא ישיבת הר המור הרב יוסף טולדאנו - רבה של גבעת זאב הרב יהושע רוזן - ר"מ בישיבת מרכז הרב הרב בנימין אביעד - שימש כרב המועצה האזורית שפיר וכחבר מועצת הרבנות הראשית הרב זלמן מלמד - ראש ישיבת בית אל ורב היישוב בית אל הרב ישעיהו משורר - אב"ד הרבני בפתח תקווה וחבר בית הדין הגדול בירושלים הרב אהרן מונדשיין - פרופ' לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן הרב חנן פורת - חבר הכנסת וממחדשי ההתיישבות בגוש עציון הרב יעקב פילבר - ראש ישיבת ירושלים לצעירים וממייסדיה הרב יוחנן פריד - רב המושב בית מאיר וראש האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך הרב איסר קלונסקי – רב שכונת גבעת מרדכי בירושלים הרב פרופ' נחום רקובר - חתן פרס ישראל, משנה ליועץ המשפטי לממשלה הרב אביהוא שוורץ - ר"מ בישיבת מרכז הרב הרב חיים שטיינר - ר"מ בישיבת מרכז הרב הרב אריה שטרן – הרב הראשי לירושלים. הרב יצחק שילת - ראש ישיבה בישיבת ההסדר ברכת משה, מעלה אדומים הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא - ראש ישיבת מרכז הרב הרב יהושע מגנס - ר"מ בישיבת מרכז הרב הרב זאב סולטנוביץ' - ר"מ בישיבת הר ברכה הרב דוד שפירא - רב שכונת בית הכרם בירושלים משפחתו חתנו, הרב שלמה גורן - רבצ"ר והרב הראשי לישראל בנו, הרב שאר ישוב כהן - שהיה רבה של חיפה הנצחתו מכון "נזר דוד" בבית אריאל בירושלים, המנוהל על ידי הראל כהן, הוקם לשם הוצאת כתביו ולהנצחתו. בית הספר הממלכתי דתי "פסגת דוד" בפסגת זאב, קרוי על שמו. (בעבר פעל בשכונת הגבעה הצרפתית בעיר בית ספר ממ"ד נוסף על שמו, "נזר דוד". כיום בית הספר לא קיים). רחוב "נזר דוד" בדרום בית וגן, כמו כן קרויים על שמו רחובות בשכונת משכנות זבולון בנתניה וביישוב בית אל. לקריאה נוספת נזיר אחיו - שלשה כרכים על חייו ומשנתו של הרב הנזיר, הוצאת מכון נזר דוד, תשל"ח. דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות, ספריית אופקים, עם עובד, תל אביב, תשנ"ט. החלק השני בספר מוקדש להגותו של הנזיר. יהודה ביטי, הפילוסוף המקובל: עיונים בספר "קול הנבואה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017. הילה וולברשטיין, איש כי יפליא, הוצאת ספריית בית אל ומכון נזר דוד, 2017. קישורים חיצוניים אתר יוטיוב של מכון נזר דוד: הקלטות של הרב הנזיר ושיעורים במשנתו. אתר על הרב הנזיר ומשנתו יהודה ביטי, בין פילוסופיה לנבואה בהגותו של הרב דוד כהן: עיון בספר קול הנבואה, דוקטורט באוניברסיטת בן-גוריון צמח הלפרין, הרב הנזיר כממשיכו של הרמן כהן, דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן אליצור סגל, על הנזיר, באתר ארץ הצבי געגועי הנבואה של הרב הנזיר, מצוטט באתר כתבים המוזיקה במשנתו של הרב הנזיר, מתוך אתר מכון המוזיקה ביהדות אהוד פירר, הרב, הנזיר והפילוסוף, nrg מעריב, 4 בינואר 2007 הרב אליעזר מלמד, הרב דוד כהן 'הנזיר', באתר "ישיבה" הרב הנזיר דוד כהן זצ"ל, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו), גיליון 8, אב תש"ס, עמ' 4 הדף על הרב הנזיר באתר מוסדות אריאל הכוללים את "נזר דוד" להוצאת כתבי הרב. שי"ן, והכן לבבם אליך, הצופה, 1 בספטמבר 1967, עמ' 3 אלחנן ניר, נשימתי נעצרה ברגע שראיתי אותו, ריאיון עם הרב ירחמיאל ויס על דמותו של הרב הנזיר הרב יעקב אריאל, כינורו של דוד, מוסף שבת של העיתון מקור ראשון, ז' בכסלו התשע"ט כרטיס הקבר של הרב דוד כהן, אתר הר הזיתים כל הכתבות על הרב הנזיר, באתר ערוץ 7 הערות שוליים קטגוריה:רבנים אורתודוקסים קטגוריה:נזירים (יהדות) קטגוריה:צמחונים ישראלים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הנביאים קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל קטגוריה:רבני ישיבת מרכז הרב קטגוריה:בוגרי ישיבת וולוז'ין קטגוריה:מקובלים ליטאים קטגוריה:בוגרי ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה) קטגוריה:משפחת כ"ץ-כהן קטגוריה:תלמידי הראי"ה קוק קטגוריה:פילוסופים של היהדות קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בזל קטגוריה:זוכי פרס הרב מימון קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1887 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1972 קטגוריה:צמחונים יהודים	2024-09-17T14:04:03
הגוש המזרחי	שמאל\|ממוזער\|300px\|מדינות הגוש המזרחי צבועות באדום בזמן המלחמה הקרה המונח – הגוש המזרחי (או הגוש הסובייטי) תיאר את ברית המועצות ואת בעלות בריתה במרכז אירופה (גרמניה המזרחית, פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה) ובמזרח אירופה (בולגריה, רומניה ועד שנות השישים של המאה ה-20 גם אלבניה). מדינות הגוש היו גם חברות בארגון הכלכלי קומקון. הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לא הייתה חלק מהגוש המזרחי או מברית ורשה, אף על פי שהיא מדינה קומוניסטית, מנהיגה, יוסיפ ברוז טיטו, עלה לשלטון בזכות פועלו כפרטיזן במהלך מלחמת העולם השנייה. בניגוד לשאר המדינות הקומוניסטיות, טיטו, לא מונה על ידי ברית המועצות ולא הביע כל נאמנות אליה. יוגוסלביה הצטרפה מאוחר יותר לברית המדינות הבלתי-מזדהות. בדומה ליוגוסלביה, הממשלה הסטליניסטית באלבניה גם עלתה לשלטון בעצמה ולא כמינוי של הצבא האדום. אלבניה התרחקה מברית המועצות לאחר הפיצול הסיני-סובייטי, והביעה תמיכה בסין ולא בברית המועצות. המדינות בגוש המזרחי נהגו להענות לתכתיבי ברית המועצות (עקב עוצמתה הצבאית) שהשתלטה עליהן לאורך מספר שנים, פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית, במה שכונה לימים שיטת הסלאמי. בשנת 1953 פרצה במזרח גרמניה התקוממות של עובדים שדרשו רפורמות כלכליות. ההתקוממות דוכאה על ידי משטרת מזרח גרמניה והצבא האדום ובעקבותיה הצטרפה מזרח גרמניה ב-1954 לברית ורשה. בשנת 1956 פלש הצבא האדום להונגריה לאחר שהממשלה הפרו סובייטית הוחלפה בממשלה דמוקרטית יותר. כשמנהיגיה הקומוניסטים של פולין ניסו לבחור מנהיג חדש למפלגתם, הם קיבלו אולטימטום מהצבא האדום, שדרש לבטל את הבחירה. גם צ'כוסלובקיה זכתה לראות את הטנקים הסובייטים נכנסים לבירתה בשנת 1968 לאחר שהחלו תהליכי דמוקרטיזציה במדינה. בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הביעו מדינות הגוש המזרחי תמיכה מלאה בעמדות הפלסטינים במאבקם נגד ישראל. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נודעה המערכת העולמית כמערכת דו גושית. בסוף שנות ה-80, אחרי נפילת חומת ברלין, בנובמבר 1989 והתפוררות ברית המועצות, הגוש המזרחי קרס וזה גרם לסיומה של המלחמה הקרה. ראו גם הגוש המערבי לקריאה נוספת אן אפלבאום, מסך הברזל – ריסוק מזרח אירופה, הוצאת עם עובד, 2014. הערות שוליים * קטגוריה:אירופה: פוליטיקה קטגוריה:מושגים ומונחים במלחמה הקרה	2024-04-19T22:42:12
C-4	ממוזער\|השמדת תחמושת באמצעות לבנות חבלה המכילות C-4 C-4 הוא חומר נפץ תקני חזק, המשמש בעיקר ליישומים צבאיים ובהנדסה אזרחית להריסת מבנים. למעשה, C-4 הוא תערובת של חומר נפץ – RDX עם מאגדים פלסטיים עמידים במיוחד. C-4 הוא חומר נפץ פלסטי, והרכבו הכימי המלא נקרא ציקלוטרימיטלין-טרינוטרימין. כיוון ש-C-4 הוא חומר פלסטי, הוא חסין ולא מגיב למים. C-4 אינו מגיב לחבלות או לרעידות, בניגוד לניטרוגליצרין, ולכן אינו דורש טיפול זהיר כמו חומרי נפץ אחרים. ראו גם דינמיט קישורים חיצוניים קטגוריה:חומרי נפץ	2024-04-24T17:55:27
מסב כדורי	שמאל\|ממוזער\|250px\|חתך של מסב כדורי 250px\|ממוזער\|שמאל\|1. טבעת חיצונית; 2. כדור; 3. כלוב; 4. מסילה; 5. טבעת פנימית שמאל\|ממוזער\|250px\|פעולת מסב כדורי מֵסַב כדורי (מכונה גם "קוּגֶלָגֶר") הוא מסב הגלגול הנפוץ ביותר, הנושא את העומס על גבי כדוריות פלדה קשה. תפקידו להקטין את החיכוך והשחיקה בין ציר מסתובב לבין חלק המכונה הנושא את הציר. מסב כדורי מתאים למגוון רחב של שימושים וקל לייצרו בדיוק רב. המסב בנוי משתי טבעות פלדה קשה בעלות מסילה פנימית חצי עגולה. בין שתי הטבעות מפרידים כדורי פלדה מוקשית, הנעים בתוך המסילות. כלוב (cage) העשוי משני חלקים שומר על הכדורים במרחקים שווים זה מזה בתוך המסילות. על פי רוב הטבעת הפנימית מושחלת בכוח או בחום על הציר ונעה יחד איתו, בעוד הטבעת החיצונית מוכנסת בכוח לתוך בית המסב ואינה מסתובבת כלל, אך קיים גם מצב הפוך. יכולת העמיסה של מְסַבִּים כדוריים קטנה משל מסבים גליליים, משום שהמגע שלהם נקודתי, אך לעומת זאת הם מסוגלים לפעול במהירויות גבוהות יותר, מאחר שהחיכוך בהם קטן יותר. מסבים כדוריים יכולים גם לשאת עומס צירי בנוסף לעומס האנכי. מסבים כדוריים נמצאים במכונות ובמנועים מכל הסוגים, בגלגלים של גלגשת ושל מכוניות, בדלתות הזזה כבדות, בגלגלי אופניים, בצעצוע הספינר ועוד. כדי להשתמש במסבים למהירויות גבוהות מאוד (24,000 סל"ד ויותר) משתמשים בכלוב (cage) שעשוי מחומר ספוגי שבו מוספג השמן שמשמש לשימון המסב ומשתחרר בקצב איטי עקב חימום השמן בזמן הסיבוב, מכיוון ששמן במצב חופשי על הכדוריות ייזרק בגלל הכוח הצנטריפוגלי שמתפתח בזמן סיבוב במהירויות גבוהות. שמו של ממציא המסב הכדורי (ball bearing) הוא פיליפ ווהן (Vaughan). הוא פיתח את המסב עבור צירי כרכרות, ורשם את הפטנט הראשון על מסבים כדוריים בשנת 1794. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:הנדסת מכונות	2024-07-08T02:07:08
הגוש המערבי	שמאל\|ממוזער\| המצב הפוליטי באירופה בזמן המלחמה הקרה הגוש המערבי, המכונה גם הגוש הקפיטליסטי, היה קואליציה של מדינות שהיו בעלות ברית עם ארצות הברית והזדהו עם האידאולוגיה שלה, רוב החברות בגוש היו חברות בנאט"ו או התנגדו לברית המועצות, נגד הגוש המערבי הוקמה ברית ורשה. הממשלות והעיתונות של הגוש המערבי נטו לכנות את עצמן כ"עולם החופשי" או "העולם המערבי", ואילו הגוש המזרחי נקרא לעיתים קרובות "העולם הקומוניסטי" או העולם השני". חברי הגוש המערבי נאט"ו בלגיה קנדה דנמרק צרפת גרמניה (חברה בנאט"ו החל מ-1990) גרמניה המערבית (חברה בנאט"ו בין השנים 1955–1990) יוון (חברה בנאט"ו החל מ-1952) איסלנד איטליה לוקסמבורג הולנד נורווגיה פורטוגל ספרד (חברה בנאט"ו החל מ-1982) טורקיה (חברה בנאט"ו החל מ-1952) הממלכה המאוחדת ארצות הברית מדינות שהפכו לחברות בנאט"ו לאחר תום המלחמה הקרה צ'כיה (חברה בנאט"ו החל מ-1999) הונגריה (חברה בנאט"ו החל מ-1999) פולין (חברה בנאט"ו החל מ-1999) בולגריה (חברה בנאט"ו החל מ-2004) אסטוניה (חברה בנאט"ו החל מ-2004) לטביה (חברה בנאט"ו החל מ-2004) ליטא (חברה בנאט"ו החל מ-2004) רומניה (חברה בנאט"ו החל מ-2004) סלובקיה (חברה בנאט"ו החל מ-2004) סלובניה (חברה בנאט"ו החל מ-2004) אלבניה (חברה בנאט"ו החל מ-2009) קרואטיה (חברה בנאט"ו החל מ-2009) מונטנגרו (חברה בנאט"ו החל מ-2017) מקדוניה הצפונית (חברה בנאט"ו החל מ-2020) פינלנד (חברה בנאט"ו ב-2023) מדינות ושותפים אחרים הקשורים לנאט"ו אפגניסטן (בעבר) אוסטריה קפריסין גאורגיה אירלנד ישראל קוסובו מלטה מולדובה שוודיה אוקראינה ANZUS אוסטרליה ניו זילנד ארצות הברית הסכם ההתאגדות החופשית איי מרשל מיקרונזיה פלאו ברית בגדאד איראן עיראק פקיסטן טורקיה הממלכה המאוחדת אמנת ריו ארגנטינה איי בהאמה (חברה באמנה החל מ-1982) בוליביה (חברה באמנה עד 2012) ברזיל צ'ילה קולומביה קוסטה ריקה קובה הרפובליקה הדומיניקנית אקוודור (חברה באמנה עד 2012) אל סלוודור גואטמלה האיטי הונדורס מקסיקו (חברה באמנה עד 2004) ניקרגואה (חברה באמנה עד 1979) פנמה פרגוואי פרו טרינידד וטובגו (חברה באמנה החל מ-1967) ארצות הברית אורוגוואי ונצואלה SEATO ממוזער\|350x350 פיקסלים\| מפה של חברי SEATO בשנת 1959, מוצגת בכחול אוסטרליה צרפת (חברה בSEATO עד 1965) ממלכת לאוס (חברה בSEATO עד 1975) ניו זילנד פקיסטן (חברה בSEATO עד 1972) הפיליפינים דרום וייטנאם (חברה בSEATO עד 1975) תאילנד הממלכה המאוחדת ארצות הברית דרום מערב אסיה/אזור צפון אפריקה בחריין מצרים איראן עיראק ישראל ירדן כווית לבנון לוב מרוקו עומאן קטאר ערב הסעודית סומליה סודאן תוניסיה טורקיה איחוד האמירויות הערביות תימן צפון תימן מדינות מזרח אסיה טאיוואן הונג קונג הבריטית מקאו הפורטוגזית יפן קוריאה הדרומית ראו גם בני ברית כוחות הציר הגוש המזרחי עולם ראשון העולם השני עולם השלישי מבצע קונדור העולם המערבי קטגוריה:מושגים ומונחים במלחמה הקרה קטגוריה:אירופה: פוליטיקה	2024-07-04T07:04:53
אלפבית צלילי	ממוזער\|250px\|מיצג מהתערוכה באתר ההנצחה לחללי חיל הקשר והתקשוב המפרט את האלפבית הצלילי בעברית 250px\|ממוזער\|שמאל\|שמות הרציפים במרינה הרצליה נרשמים באלפבית צלילי אָלֶפְבֵּית צְלִילִי, הנקרא גם "איות פונטי", הוא שיטה בה משתמשים במילה כדי לציין אות או ספרה. השימוש באלפבית צלילי נדרש בעיקר לעזר כאשר יוצרים קשר שיחה בין שני אנשים ורוצים לוודא כי הצד המקבל שומע (או מקבל) בדיוק את האות שאנו מבקשים להעביר. במקרה זה משתמשים במילים מוסכמות מראש לציון אותיות או מספרים, כאשר במקום אות מציינים מילה. בחירת המילים המייצגות אינה מקרית או שרירותית. היא מבוססת על ייחודיות פונטית, כלומר, נבחרות מילים שחתימתן הצלילית מובהקת דייה כדי לעמוד בתנאי תקשורת גרועים ועדיין לשמור על מובנות. אלפבית צלילי משמש בפרט לאיות מילים בקשר רדיו שבו הפרעות אטמוספיריות ורעשים שונים עלולים לגרום להבנה שגויה של המסר אם הוא יועבר בשמות האותיות. לעיתים גם בקשר טלפוני נדרש איות עקב הדמיון בהגייתן של אותיות מסוימות, וכאשר אי אפשר להבין בוודאות את המילה על-פי הקשרהּ. הן באנגלית והן בעברית וככל הנראה במרבית השפות, המילה הנבחרת לתיאור האות היא לעולם מילה המתחילה באות המתוארת עצמה. האות בי"ת, לדוגמה, מיוצגת על ידי המילה "בועז", המתחילה באות בי"ת. לדוגמה, רצף התווים "גדפ27מר" יתורגם ל"גימל, דוד, פסל, שבע, שתיים, משה, רות". הצירוף המקובל לדיבור בקשר "רות, עבור" מבוסס על האיות הפונטי של האות "ר", המקביל ל"רוג'ר", שמחליף באנגלית את המילה recieved, כלומר "קיבלתי". נהלי הדיבור בקשר בישראל, הכוללים גם את האלפבית הצלילי בעברית, פותחו על ידי בוגרי הצבא הבריטי שהחלו לפעול במחתרות ישראל, ובהמשך בצה"ל. האלפבית הצלילי שנוצר בעברית בנוי על עקרונות האלפבית הצלילי האנגלי – מילה קצרה וקלת היגוי לכל אות ואות. תוך הימנעות מקביעת מילים בעלות צליל פונטי דומה, ואי שימוש במילים הנמצאו בשימוש צבאי שוטף. אלפבית צלילי בעברית אות אלפבית צלילי א אָלֶף ב בֹּעַז ג גִּימֶל ד דָּוִד ה הָגָר ו וָו ז זְאֵב ח חַוָּה ט טִיחַ י יוֹנָה כ כַּרְמֶל ל לֵאָה מ מֹשֶׁה נ נֶשֶׁר ס סָמֶךְ ע עַיִן פ פֶּסֶל צ צִפּוֹר ק קוֹרַח ר רוּת ש שָׁמִיר ת תֶּלֶםאלפבית צלילי באנגלית אות אלפבית צלילי (מבוסס על תקן נאט"ו) A Alfa B Bravo C Charlie D Delta E Echo F Foxtrot G Golf H Hotel I India J Juliet K Kilo L Lima M Mike N November O Oscar P Papa Q Quebec R Romeo S Sierra T Tango U Uniform V Victor W Whiskey X X-Ray Y Yankee Z Zulu 0 Zero 1 One 2 Two 3 Three 4 Fower 5 Fife 6 Six 7 Seven 8 Eight 9 Niner קישורים חיצוניים איות צלילי הערות שוליים קטגוריה:שיטות תקשורת	2024-09-03T20:22:37
משינה	משינה (בכתיב מיושן גם: מאשינה; מרוסית: Машина, מכונה) היא להקת פופ רוק ישראלית, הנחשבת לאחת הבולטות בישראל. את הלהקה הקימו ב-1983 הסולן יובל בנאי והגיטריסט שלומי ברכה. בסוף 1985 יצא אלבומה הראשון של הלהקה, הנושא את שמה, שבו השתתפו לצד בנאי וברכה הבסיסט מייקל בנסון והמתופף איגי דיין. לאחר שיצא האלבום הצטרף ללהקה הקלידן אבנר חודורוב, ומאז לא השתנה הרכבהּ. הלהקה זכתה להצלחה גדולה ולפופולריות רבה, אך ב-1995 התפרקה, ובהופעת הפרידה שלה ב-18 ביולי אותה שנה אירע אסון פסטיבל ערד, שבו נמחצו למוות שלושה בני נוער שהמתינו להופעה בשל הדוחק הרב בכניסה. עד לפירוקה ב-1995 הוציאה הלהקה שבעה אלבומי אולפן ואלבום אוסף אחד. בשנת 2003 שבה הלהקה לפעילות, ומאז הוציאה שני אלבומי הופעה ושלושה אלבומי אולפן נוספים. היסטוריה הקמת הלהקה יובל בנאי ושלומי ברכה נפגשו לראשונה בנעוריהם ומאוחר יותר שירתו יחד חמישה חודשים בבסיס טירונים של חיל התותחנים בשבי שומרון. בחופשותיהם מהצבא נהגו השניים לבלות במועדון "הפינגווין", ובהשפעת הלהקות שניגנו שם החליטו להקים להקה. בנאי הסתייג תחילה מהרעיון להקים להקה, בטענה שלא ידע לשיר, אך לבסוף הסכים לכך, בהשפעת הלהקות "מינימל קומפקט" ו"ז'אן קונפליקט" של רמי פורטיס, ומאחר שלטענתו של ברכה גם פורטיס לא ידע לשיר. לימים סיפר בנאי: הגעתי לשם די מרוט, לבסיס הזה, ושמו אותי בחדר ואמרו לי, זה השותף שלך, אדון שלומי ברכה. ושמה, בשומרון, מפה לשם, נולדה להקת משינה. חמישה חודשים הייתי שם עם שלומי, שהיה סמל מבצעים בתותחנים. אני היה לי טייפ ומוזיקה, והוא הייתה לו גיטרה, אני אהבתי לשמוע מוזיקה והוא אהב לנגן בחדר. אז פעם הוא אמר לי, שמע, אני מנגן, לך יש אחלה קול, אולי תשיר פה ושם. והתחלנו לכתוב שירים, שירי ייאוש כאלה: מתי נשתחרר, מתי המלחמה תיגמר... בבסיס הצבאי כתבו בנאי וברכה את הבסיס לשירי אלבומה הראשון של הלהקה, ובהם "רכבת לילה", "כרים עבדול זמר", "עתיד מתוק" ו"אופטיקאי מדופלם". באותו בסיס נערכה הופעתה הראשונה של הלהקה, שבה בנאי שר וברכה ניגן בגיטרה. והם לוו במתופף ובגיטריסט נוסף. שם הלהקה, "משינה", נבחר עוד בטרם ההופעה – כאשר שאלו בנאי וברכה את חברם לחדר בבסיס, עולה חדש מברית המועצות, כיצד אומרים ברוסית "טבלת ייאוש", הוא השיב "משינה ורֶמֶנִי" (Машина Времени – "מכונת זמן"); "משינה ורמני" הוא גם שמה של להקת רוק רוסית פופולרית. לאחר שחרורם של בנאי וברכה מהצבא, בשנת 1983, החל להיווצר הבסיס ללהקה. דרך חברים הכיר בנאי את הגיטריסט אורן אליעזרי ואת הבסיסט מייקל בנסון. בנסון הסתייג מסגנונה של הלהקה שהיה בהתחלה יותר אלטרנטיבי, אך הציע לה את ניבי ליפשיץ כמתופפת. הלהקה החלה בחזרות בהרכב שכלל את בנאי, ברכה, אליעזרי, ליפשיץ והקלידן רמי חיימוב. בהמשך עזבה ליפשיץ, ובמקומה הצטרף דודי לוין. בהרכב זה הופיעה הלהקה מספר פעמים במועדון "הפינגווין", והופעותיה זכו להצלחה. בהופעות שרה הלהקה שירים שיצרו בנאי וברכה בשירותם הצבאי, מרבית השירים באנגלית. ההופעות התאפיינו בסגנונות פאנק וסקא, הושפעו מפריחת להקות הגל החדש התל אביביות ושילבו מוטיבים מערביים של סגנון הגל החדש עם מוטיבים מזרחיים ואוריינטליים. הקלידן רמי חיימוב המשיך לנגן בלהקה עוד זמן קצר, ולאחר מכן עזב כדי ללמוד בבית הספר ג'וליארד שבניו יורק. באחת מהופעותיה של "משינה" ב"פינגווין" צפה מייקל בנסון, ואחריה ביקש להצטרף ללהקה. לבקשתו צורף גם המתופף איגי דיין, במקומו של דודי לוין. האווירה בחזרות הלהקה באותה תקופה הייתה מתוחה למדי, ונתגלעו מחלוקות רבות בין בנאי לבין ברכה. המריבות החריפו כאשר בנאי לוהק לתפקיד הראשי בסרט הקולנוע "מכת שמש", ובעקבות זאת נעדר למספר חודשים מהחזרות. במרץ 1984 נערכה בקולנוע "דן" הופעתה האחרונה של "משינה" בהרכבה המקורי, ובסופה הודיעו חברי הלהקה על פירוקה. הפירוק היווה חלק מגל פירוקי להקות רוק שניגנו במועדוני תל אביב באותה תקופה וחלק מדעיכת הסצנה. לאחר הפירוק התפצלו דרכיהם של חברי הלהקה. בנאי, אליעזרי ודיין הקימו את להקת "שלום הציבור", שניגנה במועדונים שונים בתל אביב. הופעותיהם לא זכו להצלחה רבה, אך בהן ביטא בנאי את יצירתו. הלהקה הוציאה שני תקליטי שדרים לתחנות הרדיו, שאת שניהם כתב בנאי והלחין אליעזרי: "נובמבר אחד" ו"ינשוף על ענף גבוה". במקביל הקימו ברכה ובנסון את להקת "החזית העממית". במסגרת הלהקה יצר ברכה שני שירים שמאוחר יותר נכללו באלבום הבכורה של "משינה", "אבל אין" ו"בלדה לסוכן כפול", שנכתב במקור באנגלית. באותה תקופה השתתפו דיין ובנסון במספר הקלטות נוספות, כאלבומו של דני בסן. ב-1985 נפגשו בנאי, ברכה ובנסון במקרה, החליטו על חידוש פעילות הלהקה, וקבעו הופעה בפורים של אותה שנה במועדון "הפינגווין". אליעזרי הגיע להופעה זו בלבד, ואחריה עזב את הלהקה. כך התהווה ההרכב של אלבום הבכורה של "משינה", שכלל את בנאי, ברכה, בנסון ודיין. הצלחה ראשונית שני השירים הראשונים שהקליטה הלהקה היו סקיצות לשירים "אופטיקאי מדופלם" ו"רכבת לילה", שיצר ברכה בעת שירותו הצבאי. השיר "אופטיקאי מדופלם" נקרא במקור "קשיים בחקלאות", ואת השיר "רכבת לילה" שרה הלהקה במקור בהופעותיה ב"פינגווין" בטקסט שונה, שמתוכו נותרו בגרסה המוכרת של השיר רק שתי השורות הראשונות. ברכה לא היה שלם עם הטקסט, ולכן העביר בנאי את השיר לבן דודו, אהוד בנאי, שכתב את מילותיו. בחיפושיה אחר חברת תקליטים שתפיק את אלבומם נתקלו חברי הלהקה בסירוב. רוני בראון מחברת "הליקון" הביע עניין, אך החברה הייתה אז בתחילת דרכה, וללא מספיק כסף להחתמת הלהקה. בעקבות זאת הקליטו חברי הלהקה את השיר "אופטיקאי מדופלם" בצורה מקצועית, באולפני DB. מנגינתו באלבומיהם של דני בסן, רמי קלינשטיין וריטה הכיר מייקל בנסון את הטכנאי ראובן שפירא, ששימש בהקלטות כטכנאי וכשותף בהפקה. באותה עת הקליטה הלהקה שלושה שירים נוספים: "רכבת לילה", "כי לא בא לה" ו"בלדה לסוכן כפול". ביוני 1985 יצא לתחנות הרדיו תקליט השדרים הראשון של הלהקה, "אופטיקאי מדופלם". השיר זכה להצלחה, שבעקבותיה השתכנע אודי הניס מחברת NMC להחתים את הלהקה. בסוף יולי 1985 יצא תקליט השדרים השני של הלהקה, "כי לא בא לה". לאחר מכן הקליטו חברי הלהקה את יתר השירים באלבום, שיצא בנובמבר של אותה שנה ונקרא "משינה". בסמוך לצאת האלבום יצא כסינגל השיר "רכבת לילה", שזכה להצלחה גדולה ונחשב לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר של הלהקה. את רוב שירי האלבום כתב והלחין ברכה, שמהם התפרסמו גם "עתיד מתוק" ו"בלדה לסוכן כפול". שיר נוסף מהאלבום שזכה להצלחה היה "אנה", שכתבה אורלי זילברשץ, לימים אשתו של בנאי, והלחינו בנאי ודיין. את העיבודים המוזיקליים ביצעו כל חברי הלהקה יחד עם ראובן שפירא, מלבד בשיר "התותח מצלצל פעמיים", שאותו עיבדו יחד עם ירון בכר. העבודה המשותפת של חברי הלהקה בעיבוד השירים המשיכה גם בכל שאר אלבומיה. אלבום הבכורה של הלהקה זכה להצלחה גדולה, והגיע תוך כחצי שנה, ב-28 באוגוסט 1986, למעמד אלבום פלטינה, על מכירת 50,000 עותקים. בהמשך הגיעו מכירותיו לכ-65,000 עותקים. בעקבות האלבום זכתה משינה בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"ו. בהכנות לסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הראשון חיפשו חברי הלהקה קלידן, ובנסון המליץ על אבנר חודורוב, שאותו הכיר משירותו הצבאי. חודורוב שהה באותה עת בארצות הברית, וכשחזר נפגש עם בנסון וברכה לחזרות, והתקבל ללהקה כנגן שכיר בהופעות. צירופו של חודורוב ללהקה אפשר את שילובו של כלי נגינה נוסף בהופעותיה, סקסופון, שבו ניגן בנוסף לקלידים. שירה הראשון של הלהקה שבו השתתף חודורוב היה "היא התווכחה איתו שעות", שכתב ברכה בעת העבודה על האלבום הראשון. השיר, שלא נכלל באלבום, הוקלט בינואר ויצא כסינגל באפריל 1986. גם שיר זה זכה להצלחה. ב-28 בפברואר 1986 פתחה הלהקה בסיבוב הופעות, בקולנוע "ספיר" בקריית ביאליק. הופעות אלו זכו להצלחה גדולה, וכל כרטיסיהן נמכרו מראש. בעקבות הצלחתן עברה הלהקה להופיע גם באולמות גדולים יותר, כהיכל התרבות בתל אביב, שבו הופיעה הלהקה לראשונה ב-21 באפריל. סיבוב ההופעות הסתיים יום לפני סיום החופש הגדול, ב-31 באוגוסט 1986, בפארק הירקון, לעיני כ-50,000 צופים או בין 200,000 ל-400,000 צופים לפי הערכות אחרות. את ההופעה פתח דני בסן, יוצא תיסלם. כישלון האלבום השני והשלישי בעקבות שילובו של חודורוב בלהקה בסיבוב ההופעות, הוא הפך בעת העבודה על אלבומה השני לחבר מן המניין בלהקה. ללהקה לא היו שירים מוכנים, ועל כן החליטו חבריה ליצור שירים ביחד. בהתאם, קרדיט ההלחנה בכל שירי אלבומה השני של "משינה" ניתן לכל חברי הלהקה, אף על פי שחלק מהשירים הולחנו על ידי חבר להקה אחד בלבד, כ"אנחנו שניים" שהלחין בנאי או "שלח לי מלאך" שהלחין ברכה. עקב הרגשה של יצירה שלמה שלא ניתן לפרק, החליטו חברי הלהקה להפיץ את האלבום ללא סינגלים מקדימים לתחנות הרדיו. האלבום השני של "משינה", "משינה 2", יצא ביוני 1987. האלבום זכה להצלחה פחותה בהרבה מקודמו, ובחודשים הראשונים לאחר הפצתו נמכר בכ-5,000 עותקים בלבד. בהיעדר סינגלים, לא הושמעו שירי האלבום בתחנות הרדיו, ורק לאחר שהתברר הכישלון החליטו חברי הלהקה להוציא שירים כסינגלים. מאלו הצליחו השירים "שלח לי מלאך" ו"אנחנו שניים" שכתב בנאי ו"הכל עוד אפשרי" שכתבו בנאי ובנסון ושר בנסון. באלבום השתתפו מספר נגנים אורחים, כיובל מסנר שניגן בצ'לו בשני שירים ודוד חודורוב, אביו של אבנר, שניגן בכינור בשיר "הכל עוד אפשרי". בשיר זה משתתפת גם מקהלת ילדות, בחודש דצמבר באותה שנה השתתפה הלהקה בפסטיבל שירי הילדים מספר 17 עם השיר "זירו נפל מעץ גבוה" שזכה במקום השלישי. בשנת תשמ"ז זכתה "משינה" בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' בפעם השנייה ברציפות, אך למצעד זה הגיע שיר אחד בלבד מהאלבום השני, "שלח לי מלאך". גם ההופעות שליוו את האלבום לא זכו להצלחה, ולהופעות הראשונות של הלהקה ב"צוותא" הגיעו רק כמה עשרות אנשים. ביתר ההופעות הופיעה "משינה" רק במקומות קטנים, כבתי ספר ופארקי שעשועים. על אף הכישלון בתקופה שלאחר צאתו, המשיך האלבום להימכר בשנים שלאחר מכן, וב-1995 נאמדו מכירותיו בכ-18,000 עותקים. בעקבות כישלון אלבומה השני של "משינה", החליטה חברת NMC שלא להשקיע בה, ומנהל הלהקה בועז בן-ציון נאלץ לממן את הפקת אלבומה השלישי מכספו הפרטי. בניסיון לחזור לשיטת העבודה של אלבומה הראשון, פנו חברי הלהקה לראובן שפירא, שהסכים להקליט את האלבום השלישי בתנאי שיהיה גם מפיקו. האלבום השלישי, "משינה 3", יצא ביולי 1988, בהוצאת הד ארצי ובהפקתו של שפירא, שגם עיבד את השירים יחד עם חברי הלהקה. שפירא גם הלחין שניים מהם עם חברי הלהקה, "אהובתי" שכתבו בנאי ואורלי זילברשץ ו"ברחובות שלנו" שכתב בנאי, שהיו משיריו המצליחים ביותר של האלבום. שיר נוסף מהאלבום שזכה להצלחה היה "שלג צח", שכתב והלחין ברכה. בשנת תשמ"ח זכתה "משינה" בפעם השלישית ברציפות בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג', אך גם אלבום זה כמו קודמו לא זכה להצלחה מסחרית. אף על פי כן, עד 1995 נמכרו כ-19,000 עותקים של האלבום. לדבריו של שלומי ברכה, דווקא כישלון שני האלבומים האלו תרם לגיבושה של הלהקה, וכן הביא להשתפרות חבריה בנגינה. הצלחה מחודשת ב-1988 החליטו חברי הלהקה להיעזר באדם חיצוני שישתף עמם פעולה בעבודה על מופע חדש, ופנו לפזמונאי והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד. כשעלה הרעיון להקליט לפני המופע שיר חדש, השמיעו חברי הלהקה לגלעד חמישה שירים, ובהם "בדרך אל הים", "רני בפריז" ו"ריקוד המכונה" האינסטרומנטלי. את שלושתם כתב ברכה. המטרה הייתה הקלטת שיר אחד בלבד, והשיר שנבחר היה "בדרך אל הים". השיר נכתב במקור לסיבוב ההופעות של האלבום הראשון של "משינה", ובסיועו של גלעד שיכתב אותו ברכה לגרסתו המוכרת. מכיוון שנותר ללהקה זמן הקלטות באולפן, הוחלט להקליט באותה עת גם את השירים "רני בפריז" ו"ריקוד המכונה". בנובמבר 1988 יצא השיר "בדרך אל הים" כסינגל לתחנות הרדיו. השיר זכה להצלחה, והגיע לראש מצעדי הפזמונים. בעקבות הצלחת השיר ערך גלעד אלבום אוסף של הלהקה בשם "גבירותי ורבותי: משינה", שבו נכללו שירים משלושת אלבומיה הראשונים, לצד שלושת השירים החדשים. כמו כן צורפו לאלבום השיר "היא התווכחה איתו שעות", שהוקלט ב-1986 והיה זה האלבום הראשון שבו הוא נכלל, וגרסה לשיר הילדים "למה לובשת הזברה פיג'מה" של ע. הלל ודובי זלצר, שהקליטה הלהקה במסגרת פסטיבל שירי משוררים לילדים. מאוחר יותר יצאו כסינגלים גם השירים "ריקוד המכונה" ו"רני בפריז", שהגיעו גם הם לראש מצעד הפזמונים. האלבום "גבירותי ורבותי", שיצא באפריל 1989, הביא להצלחה מחודשת של "משינה". הוא הגיע למעמד אלבום זהב בתוך שלושה חודשים, הביא ללהקה בפעם הרביעית ברציפות את תואר "להקת השנה" במצעד השנתי של רשת ג', וכן את תואר "שיר השנה", שבו זכה השיר "ריקוד המכונה". זהו השיר האינסטרומנטלי היחיד אי פעם שזכה בתואר זה. עד 1990 הגיעו מכירות האלבום לכ-60,000 עותקים, וב-1995 נאמדו מכירותיו בכ-78,000 עותקים. גם סיבוב ההופעות שליווה את האלבום זכה להצלחה. לאחר יציאת "גבירותי ורבותי" החלו חברי "משינה" בעבודה על אלבומם הבא, "העמותה לחקר התמותה". האלבום נוצר ברובו על ידי ברכה, שכתב את שיריו תוך כשלושה חודשים. בנאי שמע את סקיצות השירים והציע מספר תיקונים, מה שהתבטא בקרדיט כתיבה משותף לברכה ולבנאי בחלק משירי האלבום. האלבום יצא באוגוסט 1990, והמשיך את הצלחת "גבירותי ורבותי". נכללו בו להיטים רבים, כ"אז למה לי פוליטיקה עכשיו", "הכוכבים דולקים על אש קטנה", "העמותה לחקר התמותה", "אחכה לך בשדות" ו"מכונית". בסך הכול מכר האלבום כ-54,000 עותקים. "מפלצות התהילה" לאחר יציאת "העמותה לחקר התמותה" ובאמצע סיבוב ההופעות שליווה את האלבום חשו חברי "משינה" עייפות, והחליטו על הפסקת פעילות זמנית. בתקופה זו עסקו חברי הלהקה בפרויקטים מוזיקליים אישיים, דבר שנמנע מהם עד אז על פי חוזה. בחלק מהפרויקטים האישיים השתתפו מספר חברי להקה אחרים. כך למשל יובל בנאי הפיק את אלבומה של אורלי זילברשץ "הקברט של מירנדה" והלחין את רוב שיריו, וחודורוב, דיין ובנסון ניגנו באלבום. בנאי גם הלחין את השיר "איפה אני ואיפה הם" לאביו יוסי בנאי, שגם בו השתתפו חברי הלהקה בנגינה. דיין הוציא אלבום סולו בשם "משהו ממך", שבו התארח חודורוב בנגינה בשני שירים. ברכה הפיק את אלבומה של להקת "נושאי המגבעת" "מי רצח את אגנתה פאלסקוג". העבודה עם להקת "נושאי המגבעת" חשפה את ברכה לסגנון מוזיקה חדש, שהשפיע על אלבומה הבא של "משינה", "מפלצות התהילה". האלבום היה שונה למדי מאלבומיה הקודמים של הלהקה, והתאפיין ברובו בסגנונות רוק אלטרנטיבי, מטאל ורוק כבד, בהשפעת להקות כ"פיקסיז", "סוניק יות'" ו-"". לראשונה באלבום זה כתב בנאי את רוב השירים, וגם הלחין חלק מהם. האלבום "מפלצות התהילה" יצא באפריל 1992 בלייבל שהקימו חברי הלהקה, "זברה תקליטים", שנקרא כך על שם השיר "מדוע לובשת הזברה פיג'מה". השירים "את באה לבקר", "איזה איש", "בנות הים", "הכל התחיל בנאצר" ו"אין מקום אחר" יצאו כסינגלים, אך לא זכו להצלחה בתחנות הרדיו. אף על פי כן נמכר האלבום בחודשים הראשונים לאחר צאתו בכ-15,000 עותקים, ולאחר כעשר שנים הגיע למעמד אלבום זהב. סיבוב ההופעות שליווה את "מפלצות התהילה" התחיל ביוני 1992, בשתי הופעות בשפיים שלא זכו להצלחה. בעקבות כישלונן עברה הלהקה להופיע באולמות קטנים יותר, אך גם הופעות אלו לא האריכו ימים. באותה תקופה, בעקבות כישלון הסינגלים מהאלבום בתחנות הרדיו, הוציאה הלהקה סינגל חדש, "אוהב אותך מישל", שהוצג כשיר מסרט פיקטיבי בשם "תן לי את הלבן בגב". גם שיר זה לא זכה להצלחה. "שיא הרגש" הפרויקט הבא של "משינה" היה האלבום "שיא הרגש". לאחר שיצרו בנאי וברכה מספר שירים עבור האלבום, עלה בהם הרעיון ליצור אופרת רוק עם סיפור עלילתי. כך, דרך הסיפור, יכלו חברי הלהקה להצדיק את חזרתם לסגנונות של רוק אנד רול ורית'ם אנד בלוז. בנאי וברכה יצרו סיפור על כוכב הנשלט על ידי רודן בשם "לוי מטאל", ששלט באמצעות מערכת הגברה שייצרה סם בשם "הרעש המטאלי". ב"לוי מטאל" נלחם בחור בשם "פחי שואו", שניגן שירי בלוז ובכך היה מבטל את "הרעש המטאלי". כך נוצרו עבור האלבום שירים רועשים, שאפיינו את "לוי מטאל", לצד שירים שקטים יותר, שאפיינו את "פחי שואו". בסופו של דבר נגנז רעיון אופרת הרוק, והאלבום מכיל ברובו שירים שקטים. אנשי חברת NMC הסתייגו מהסקיצות שהקליטה הלהקה לאופרת הרוק, ולכן יצא האלבום בהוצאת הד ארצי. באפריל 1993 יצא סינגל ראשון לקראת האלבום, "נגעה בשמיים" שכתב והלחין בנאי, שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר של האלבום. ביולי 1993 יצא האלבום המלא. את רוב שיריו כתב והלחין ברכה, כשיוצאי דופן היו שני שירים שכתב והלחין בנאי, "נגעה בשמיים" ו"גברת שרה השכנה", שזכה גם הוא להצלחה. מבין השירים שכתב ברכה הצליחו "דני" ו"פחי שואו". האלבום הגיע למעמד אלבום זהב תוך כשבועיים, ובהמשך הגיע למעמד אלבום פלטינה. "להתראות נעורים שלום אהבה" ופירוק הלהקה בינואר 1994 התחילו חברי "משינה" בעבודה על אלבומם הבא. את אלבום זה הפיקו חברי הלהקה לבדם, כשבנסון שימש כמפיק האלבום וחודורוב כטכנאי ההקלטה. ללהקה היה די חומר לשני אלבומים שלמים, אחד שנכתב כולו על ידי בנאי ואחד שנכתב כולו על ידי ברכה, והייתה התלבטות אילו מהשירים להקליט. כאשר ברכה ודיין נעדרו מחזרות הלהקה למשך כשבועיים עקב מחלה, החלו בנאי, בנסון וחודורוב לעבוד על השירים שכתב בנאי. כך נוצר הבסיס לאלבומה האחרון של הלהקה לפני פירוקה, "להתראות נעורים שלום אהבה", שאת כל שיריו כתב והלחין בנאי. האלבום יצא בינואר 1995, והכיל מספר להיטים, כ"להתראות נעורים שלום אהבה", "תחזור תחזור", "את לא כמו כולם", "רכבות", "מילים ועוד מילים" ו"בן המלך". האלבום זכה להצלחה, ותוך מספר חודשים הגיע למעמד אלבום זהב. באלבום התארחו מספר מוזיקאים, כיוסי בנאי, אביו של יובל, בשיר "תחזור תחזור" ובנות להקת "ללדין" בשיר "להתראות נעורים שלום אהבה". במהלך העבודה על האלבום, ועוד בטרם היה מוכן, העלו חברי הלהקה מופע בשם "רוק קדחת הקיץ". בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות, שנערכה בקיבוץ מצפה שלם ב-26 בספטמבר 1994, החליטו חברי הלהקה על פירוקה. במאי 1995 הודיעו חברי הלהקה על הפסקת פעילותה ועל ארבע הופעות פרידה בהיכל התרבות בתל אביב, בתיאטרון קיסריה, בחוף צמח ובפסטיבל ערד, שבו נועדה להתרחש הופעתה האחרונה של הלהקה. בהמתנה להופעה בפסטיבל ערד נוצר דוחק רב בכניסה, ושלושה מהצופים נמחצו למוות. אירוע זה נודע כאסון פסטיבל ערד. בעוד שבתחילה התכוונו חברי הלהקה להפסיק את פעילותה רק באופן זמני, ביטל האסון את רצונם להמשיך ולהופיע. הופעתה המתוכננת של "משינה" בפסטיבל ערד בוטלה, ולאחר מפגש של חברי הלהקה עם משפחות ההרוגים, הוחלט על קיום הופעה נוספת ואחרונה של הלהקה, בפארק הירקון, ב-12 באוקטובר 1995. בספטמבר 1995 יצא אלבום אוסף שני של הלהקה בשם "האוסף השני". באוקטובר של אותה שנה יצא אלבום הופעה כפול של "משינה" בשם "מכונת הזמן - משינה בהופעה 1995", שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה ב-1995. האלבום הוקדש לזכר הרוגי אסון פסטיבל ערד. לאחר הפירוק בשנים שבהן לא פעלה הלהקה המשיכו חבריה בקריירה מוזיקלית, ובמספר פרויקטים אישיים שיתפו חברי להקה נוספים. יובל בנאי הוציא שלושה אלבומי סולו, שלא זכו להצלחה רבה. שלומי ברכה הוציא ב-1998 אלבום משותף עם רמי פורטיס בשם "רץ על הקצה", שבו השתתף מייקל בנסון בנגינה, ומאוחר יותר גם בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום. מאוחר יותר הוציא ברכה גם אלבום סולו, וכן הפיק מוזיקלית מספר אלבומים, כ"רוץ ילד" של "כנסיית השכל" ו"תכלית בתחתית" של ערן צור. בנסון ואבנר חודורוב הצטרפו לצוות הנגנים שליווה את יהודה פוליקר בהופעותיו. חודורוב גם היה חבר בלהקת הנגנים של תוכנית הטלוויזיה "יצפאן", וכן הפיק מספר אלבומים, לזמרים כבן ארצי, לאה שבת ונורית גלרון. בנסון ניגן במספר תוכניות אירוח בטלוויזיה, וכן היה חבר בהרכב המוזיקה האלקטרונית "אטמוספייר", שהוציא אלבום בשנת 2001. איגי דיין ניגן באלבומו של דני סנדרסון "הלא נודע" וכן באלבומו השלישי של יובל בנאי. כמו כן השתתף דיין בהפקה המחודשת של אופרת הרוק "מאמי" והחל לעבוד על אלבום סולו שני, שלא יצא מעולם. פירוק הלהקה והעבודה על פרויקטים אישיים אפשרה לחברי "משינה" ליצור מוזיקה שלא הייתה בסגנון המקובל של הלהקה, כמו אלבום בסגנון דאב שהוציא בנאי או הרכב המוזיקה האלקטרונית שבו היה חבר בנסון. חזרה לפעילות גם בשנים שבהן לא פעלה הלהקה שמרו חבריה על קשר ביניהם, והמשיכו להיפגש. פגישה של בנאי וברכה הולידה שיר חדש, "משהו קטן וטוב", שכתבו והלחינו שניהם במשותף. יצירתו של השיר הביאה להחלטת חברי הלהקה לחדש את פעילותה. ב-30 באפריל 2003 כינסו חברי "משינה" מסיבת עיתונאים על גג מלון "דן" בתל אביב, שבה הודיעו על חזרת הלהקה לפעילות. במסיבת עיתונאים זו שרו חברי הלהקה מספר שירים, ובהם "משהו קטן וטוב", שהוצג לראשונה. במאי 2003 יצא השיר "משהו קטן וטוב" כסינגל לתחנות הרדיו. השיר זכה להצלחה גדולה, והושמע רבות בתחנות הרדיו. ב-24 ביולי התחילה הלהקה בסיבוב הופעות בתיאטרון קיסריה, שזכה להצלחה. כרטיסי ההופעות נמכרו מראש, ולסיבוב המתוכנן נוספו הופעות נוספות. עם העברת ההופעות להיכל התרבות בתל אביב בנובמבר, יצא סינגל חדש של הלהקה שכתבו והלחינו בנאי וברכה במשותף, בשם "ואולי עכשיו". גם שיר זה זכה להצלחה. הופעתה של הלהקה בספטמבר 2003 בקיסריה הוקלטה ותועדה על גבי אלבום ההופעה "משינה live 2003", שיצא בפברואר 2004. באלבום נכללו שני השירים החדשים של הלהקה, "משהו קטן וטוב" ו"ואולי עכשיו", לצד שירים מאלבומיה. ההופעה הופצה גם על גבי DVD. תוך מספר חודשים הגיע האלבום למעמד אלבום זהב. גרסת ההופעה לשיר "אין מקום אחר" שנכללה באלבום יצאה כסינגל לתחנות הרדיו, וזכתה להצלחה. סיבוב ההופעות של "משינה" שהתחיל ב-2003 נמשך לבסוף כשנתיים, וכלל הופעות גם בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו שבארצות הברית. האלבום "רומנטיקה עתידנית" ואחריו שמאל\|ממוזער\|250px\|משינה במופע חימום לרוג'ר ווטרס. מימין לשמאל: שלומי ברכה, איגי דיין, יובל בנאי, אבנר חודורוב, מייקל בנסון במאי 2005 יצא אלבום האולפן הראשון של "משינה" מזה עשר שנים, "רומנטיקה עתידנית". כמעט כל שירי האלבום נכתבו במשותף על ידי בנאי וברכה. בשיר אחד, "ילדתי", השתתף אהוד בנאי בכתיבה, ושיר נוסף, "הייתי אתמול", כתב והלחין דיין. האלבום זכה בעיקר לביקורות פושרות. הפקת האלבום מומנה על ידי חברת "סלקום", וניתנה ללקוחותיה אפשרות להוריד את האלבום ושירים מתוכו למכשירים הסלולריים שלהם. בשל כך, הופנתה ביקורת כלפי חברי הלהקה על התמסחרות, אם כי לצד זאת, היו שסברו שמדובר במגמה חיובית שתאפשר רווחים לחברות התקליטים מתכנים דיגיטליים ותעזור להחליש את תחום ההורדות הפיראטיות. שני הסינגלים הראשונים מהאלבום, "התשובה" ו"רומנטיקה עתידנית", זכו להצלחה יחסית במצעדי הפזמונים, אך שני הסינגלים שיצאו אחריהם, "אני עף" ו"בלש דטקטיב", כמעט ולא הושמעו בתחנות הרדיו. חוסר ההצלחה של האלבום והביקורות הפושרות שקיבל ערערו את ביטחונם של חברי הלהקה להמשיך ליצור שירים, וזאת על אף שהופעותיהם המשיכו להצליח. בפברואר 2006 קיימה הלהקה מופע אקוסטי במועדון "האנגר 11" במסגרת פסטיבל "אנפלגד" בתל אביב. את הלהקה ליווה בהופעה זו הגיטריסט נאור דיין, אחיו של איגי. בעקבות הצלחת המופע המשיכה הלהקה בהופעות בסגנון זה בשלוש השנים הבאות, במועדון "זאפה תל אביב". בהופעות אלו שולבו שירים שלא נכללו בהופעות הלהקה במקומות גדולים יותר, כ"פולארויד", "ג'וני האדום" ו"אבל אין". הופעות אלו תועדו על גבי DVD. בחודש יוני 2006 עלתה הלהקה כמופע חימום לקראת הופעתו של רוג'ר ווטרס בנווה שלום, וביצעה את שירה "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" וכן את השיר "אני ואתה" של אריק איינשטיין. בסוף 2006 זכתה משינה בתואר "להקת כל הזמנים" בסקר שערכו ערוץ 24 ועיתון "זמן תל אביב". בנובמבר של אותה שנה הוציאה הלהקה סינגל בשם "אני צוחק איתך" שכתב והלחין שלומי ברכה, שזכה להצלחה במצעדי הפזמונים, אך לא נכלל באחד מאלבומיה. בהפקת השיר השתתף אייל אבן צור. בשנת 2007, במקביל להופעות האקוסטיות, העלו חברי הלהקה מופע משותף עם אהוד בנאי בשם "נפגשים בסיבוב". במקור תוכנן המופע לעלות פעמיים בלבד, אך הביקוש הרב לשתי הופעות אלו הביא להעלאת הופעות נוספות, ולבסוף רץ המופע במשך כשנה. באותן שנים פעלו מספר חברי "משינה" גם מחוץ למסגרת הלהקה. יובל בנאי הוציא בשנת 2008 אלבום סולו רביעי, ובנסון הקים הרכב מוזיקה אלקטרונית בשם "לימוזינה", שאליו הצטרף גם חודורוב. ההרכב הוציא אלבום בשנת 2009, ובו ביצועים לשניים משיריה של "משינה", "הכל עוד אפשרי" ו"ריקוד המכונה". שנת ה-25 ללהקה ואחריה בשנים שלאחר יציאת האלבום "רומנטיקה עתידנית" הצטברו אצל חברי הלהקה סקיצות שונות של הקלטות, שלהרגשתם לא היו בשלות לכדי לעבודה על אלבום חדש. לבסוף נגנזו כל אותן סקיצות, ובנאי וברכה החלו בכתיבת שירים חדשים לקראת אלבומה הבא של הלהקה. את כל השירים באלבום כתב בנאי והלחין ברכה. בעת המופע המשותף עם אהוד בנאי "נפגשים בסיבוב", שבו ניגן גם גיל סמטנה, הציעו לו חברי הלהקה להפיק את אלבומם הבא. סמטנה סירב מפאת חוסר זמן, אך האזין לסקיצות השירים החדשים שכתבו בנאי וברכה, והצביע על השירים שלדעתו יכלו להתגבש לאלבום שלם. כך נוצר הבסיס לעשרת השירים שבאלבום. בהקלטות האלבום הצטרף ללהקה הגיטריסט נאור דיין, שכבר השתתף קודם לכן בהופעות האקוסטיות שערכה. דיין ניגן באלבום בגיטרה והשתתף עם חברי הלהקה בעיבודים. ב-27 בינואר 2010 כינסו חברי הלהקה מסיבת עיתונאים במועדון הבארבי בתל אביב, שבה הודיעו על תכנוניהם לקראת שנת ה-25 לפעילותם המשותפת, שכללו אלבום אולפן חדש, אלבום אוסף, סרט תיעודי וספר אודות הלהקה. באותו יום יצא הסינגל הראשון לקראת אלבום האולפן המתוכנן, "בין הצללים". באפריל 2010 יצא האלבום, שנקרא "יהלומים בשמיים". יום לפני צאתו הועלה האלבום להורדה חופשית ברשת האינטרנט. אחרי צאת האלבום יצאו גם הסינגלים "יהלומים בשמיים" ו"האושר הסמוי". בנובמבר 2010 יצא אלבום אוסף מקיף ללהקה בשם "עסקי הרוקנ'רול", לציון 25 שנות פעילותה. באוסף נכללו שני שירים שלא נכללו קודם לכן באלבומי אולפן של הלהקה, "אוהב אותך מישל" ו"משהו קטן וטוב", וכן שיר אחד חדש שכתב והלחין שלומי ברכה במיוחד עבור האוסף, "הנה אנחנו", שזכה להצלחה במצעדי הפזמונים. אלבום האוסף "עסקי הרוקנ'רול", שזכה לביקורות אוהדות, יצא בשתי מהדורות: מהדורת מארז מהודר שכללה שני תקליטורים עם 40 שירים, DVD המכיל קטעי הופעות נדירים וכן ספר בן 142 עמודים על היסטוריית הלהקה, שנערך על ידי דרור נחום ושהורכב מראיונות שערך נחום עם חברי הלהקה ומנהליה, וגרסת אלבום אוסף כפול בלבד. במרץ 2011 הוקרן הסרט התיעודי "המכונה" של הבמאית אלה בלוך, שמגולל את סיפורה של הלהקה. בינואר 2012 יצא אלבום הופעה נוסף של הלהקה, "Unplugged", שהוקלט בשנת 2008. האלבום שווק במארז אחד עם DVD שתיעד את המופע. באלבום זה ביצועים של הלהקה לשני שירי סולו של יובל בנאי: "לא יכול לעצור את זה" ו"מעבר להרים". ביוני 2013 ביטלה הלהקה את הופעותיה באותו חודש, לאחר שסולן הלהקה יובל בנאי לקה בלבו ועבר צנתור. בשנת 2015 ציינה הלהקה 30 שנות פעילות. בחודש יוני באותה שנה שודר הספיישל "משינה: 30 השנים הראשונות" ברדיו תל אביב, בהגשת טל פרידמן, בו נחשף מצעד 25 השירים האהובים ביותר של הלהקה על פי דירוג גולשי האתר ynet ובשיתוף עם רדיו תל אביב. למקום הראשון נבחר השיר "אהובתי". מתים שרים הולכים 250px\|ממוזער\|שמאל\|חברי הלקה לאחר הופעה, 2021 ב־9 בנובמבר 2017 הוציאה הלהקה את השיר "החומר החדש", סינגל ראשון לקראת אלבום אולפן עשירי והראשון מזה 8 שנים. ב־2 בינואר 2018 הוציאה הלהקה את הסינגל השני, "בלוז טאקו בר". ב־13 בפברואר 2018 יצא הסינגל השלישי והאחרון, "השמיעו קול". האלבום המלא, "מתים שרים הולכים", יצא ב־13 במרץ 2018. את כל השירים בו כתבו והלחינו בנאי וברכה במשותף, ובעיבודי השירים השתתף טל רום. ביקורת רבים בציבור המאזינים מתחו ביקורת ברבות השנים אודות מידת המקוריות של לחני הלהקה. הדברים לא הגיעו מעולם לבדיקה או לתביעות משפטיות כלשהן, אולם הדמיון הרב לא הותיר בידי רבים ספק על ההשפעה הבולטת ששאבה הלהקה משירים מוכרים מסוימים. עם הדוגמאות שהזכירו מבקרים אלו נמנו השירים "רכבת לילה לקהיר" מאלבומה הראשון של הלהקה, הדומה בשמו ובלחנו ל-"Night Boat to Cairo" של להקת מאדנס, בתי השיר "הכוכבים דולקים על אש קטנה" הדומים בלחנם לאלו של מאדנס ב-"Our House". השיר "One Step Beyond", לחנו זהה כמעט לניגון ב"ריקוד המכונה" מהאלבום "גבירותי ורבותי: משינה", לרבות הצעקה שפותחת את השיר. ההשוואות למאדנס החלו כבר בראשית דרכה, למשל בכתבה של יוסי חרסונסקי ב-1986, שהשווה את קצב שיריה לזה של מאדנס. השיר "גברת שרה השכנה" מושר בלחן השיר הידוע "Hurricane" של בוב דילן. שירו של דילן נכתב כמחאה על מאסר השווא של המתאגרף האמריקני רובין קרטר, שהואשם ברצח שלא ביצע, בעוד שירה של משינה נכתב על אישה המאשימה חפים מפשע ברצח שהיא עצמה ביצעה. לדבריו של יובל בנאי, כותב השיר, אימוץ הלחן נעשה במודע ובמכוון, ובסוף השיר אף נשמעים רעשי סופת הוריקן על מנת להדגיש זאת. השיר "את באה לבקר" מהאלבום "מפלצות התהילה" מאמץ את הצליל הייחודי של להקת נירוונה (לפי דברי חברי הלהקה, הדבר נובע מההשראה שהיוותה להקת הפיקסיז לשתי הלהקות, נירוונה ומשינה). "השיר "נגעה בשמיים" דומה בלחנו לשיר "Sunday Bloody Sunday" של להקת U2. השיר "אכזבה" מתוך "העמותה לחקר התמותה" מזכיר בלחנו ובביצועו את "Boys Don't Cry" של הקיור. השיר "בדרך אל הים" מזכיר בלחנו את השיר "(I've Seen That Face Before (Libertango" של גרייס ג'ונס. חברי ההרכב יובל בנאי (שירה, גיטרה אקוסטית) שלומי ברכה (גיטרה חשמלית, קולות) אבנר חודורוב (קלידים, סינתיסייזר, סקסופון, אקורדיון, קולות) מייקל בנסון (גיטרה בס, קולות) איגי דיין (תופים, גיטרה אקוסטית, קולות) דיסקוגרפיה אלבומים משינה (1985) משינה 2 (1987) משינה 3 (1988) העמותה לחקר התמותה (1990) מפלצות התהילה (1992) שיא הרגש (1993) להתראות נעורים שלום אהבה (1995) רומנטיקה עתידנית (2005) יהלומים בשמיים (2010) מתים שרים הולכים (2018) הופעות מכונת הזמן - משינה בהופעה 1995 (1995) משינה live 2003 (2004) משינה Unplugged (2012) מארזי DVD Live (2003) אוספים גבירותי ורבותי: משינה (1989) האוסף השני (1995) גבירותי ורבותי: האוסף השלם (1996) - אלבום כפול המכיל את 2 האוספים הקודמים. עסקי הרוקנ'רול (2010) מהדורות ויניל משינה (כתקליט אריך-נגן) משינה 2 (כתקליט אריך-נגן) משינה 3 (כתקליט אריך-נגן) גבירותי ורבותי: משינה (כתקליט אריך-נגן) העמותה לחקר התמותה (כתקליט אריך-נגן) מפלצות התהילה (2023) להתראות נעורים שלום אהבה (2021) קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:להקות רוק ישראליות קטגוריה:להקות רוק אלטרנטיבי ישראליות קטגוריה:להקות פופ ישראליות קטגוריה:להקות גל חדש ישראליות קטגוריה:להקות פופ רוק קטגוריה:להקות הארד רוק קטגוריה:להקות סקא קטגוריה:להקות השנה קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים	2024-08-24T14:13:34
פריקינג	פְריקינג (אנגלית: Phreaking) הוא ביטוי סלנג שמתאר פריצה למערכות טלפוניה ושימוש לא חוקי בהן. מומחי הפריקינג משתמשים בצלילים בתדירויות מסוימות שמשמשים לאיתות (Signaling) פנימי במערכות טלפוניה אנלוגיות. מומחי הפריקינג מכונים פְריקֶרים. מאז שהפכו מרכזיות הטלפון לדיגיטליות נמנע הפריקינג החובבני. פריקינג מודרני מאופיין בעיקר על ידי גנבת סיסמאות לגישה מרחוק למרכזיות, ועל ידי ניתוח תעבורת טלפוניה. הפריקרים הראשונים בארצות הברית הפריצות החלו בארצות הברית בתחילת שנות ה-70, כאשר אחד הפורצים הראשונים היה ג'ו ה"שורק". ג'ו, עיוור מלידה, היה מסוגל לשרוק בטון מושלם בתדירות 2600 הרץ. טון זה אפשר למי שהיה שורק אותו לבצע שיחות חינם בטלפון, כלומר לא חוקיות. פריקרים אחרים בנו קופסאות שזכו לכינוי "קופסאות כחולות" שהיו יכולות ליצור באופן מלאכותי טון של 2600 הרץ. לפי שמועות היו פריקרים מרחבי אמריקה מתקשרים לג'ו ה"שורק", כדי שיכוון את הקופסאות הכחולות שלהם. בין בוני הקופסאות הללו היה סטיב ווזניאק, אחד המייסדים של חברת אפל. פריקר מפורסם אחר היה סטיוארט נלסון, סטודנט ב-MIT. נלסון למד לתכנת את מחשבי MIT כך שיתנו לו גישה לרשת הטלפון. לטענתו, נבע העניין שלו בפריקינג מכך שהיה מעוניין לגלות כיצד המערכת פועלת, ולא מתוך רצון לפגוע בה ולהרוס אותה. אחד הפריקרים המפורסמים ביותר הוא ג'ון דראפר, המכונה "קפטן קראנץ'", על שם צעצוע מצפצף (משרוקית), שהיה מצורף לקופסאות דגני בוקר בשם זה. כשחסמו את החור השלישי במשרוקית, היא הייתה משמיעה טון בתדירות 2600 הרץ. גם קפטן קראנץ' היה אחד הראשונים שבנו קופסאות כחולות. בנוסף, בנה גם קופסאות שיכלו ליצור טונים שונים, כדי לקבל גישה למערכות טלפוניה שונות. פריקר ידוע נוסף הוא קווין מיטניק שהשתמש ביכולתיו לעקוב אחרי סוכני ה-FBI שעקבו אחריו. פריקרים כיכבו במספר סרטים הוליוודיים, ביניהם "שודדי עמק הסיליקון", "האקרז 1", "האקרז 2", ו"סניקרס". פריקינג בישראל המקרה המפורסם ביותר של פריקינג בישראל קרה במרכזיות דיגיטליות בשנות ה-90. הפריקינג בוצע על ידי שלושה אחים עוורים ממשפחת בדיר מכפר קאסם. הם פיתחו יכולת לזהות את צלילי החיוג הדיגיטליים (DTMF), וכך למצוא ססמאות שעזרו להם לפרוץ למרכזיות שונות ולמערכות של תא קולי. בין המרכזיות שנפרצו היו המרכזיות של חברות "דיגיטל", "פלאפון", "קומברס", גלי-צה"ל ועוד. בשנת 2014, התוכנית סיפור ישראלי של גלי צה"ל, הקדישו שעה שלמה לאחים בדיר בתוכנית מיוחדת על חייהם. האחים ניצלו חדירות אלו לביצוע שיחות טלפון בינלאומיות בחינם ומכרו שיחות חינם לאחרים. יש הטוענים שהרוויחו מכך קרוב ל-20 מיליון ש"ח. האח הבכור, מונדיר בדיר, קיבל עונש של חמש שנות מאסר על מעשיו. ראו גם האקינג האקר קישורים חיצוניים הכרעת הדין במשפטם של האחים בדיר - כולל פירוט של דרכי פעולתם. , כתבה על האחים בדיר ועל פריקרים הערות שוליים קטגוריה:פשעים קטגוריה:טלפוניה	2024-09-20T09:06:40
Point-to-Point Tunneling Protocol	Point-to-Point Tunneling Protocol (בראשי תיבות: PPTP) הוא פרוטוקול תקשורת המאפשר ליישם רשת פרטית וירטואלית (VPN) בין המשתמש הפרטי לספק שירותי האינטרנט באופן מאובטח מעל גבי TCP/IP. פרוטוקול PPTP פותח על ידי PPTP Forum אשר היה מורכב מאיחוד של ארגונים הבאים: Ascend Communications מיקרוסופט 3Com ECI Telematics U.S. Robotics פרוטוקול PPTP מאפשר חיבור מאובטח לרשת ארגונית דרך האינטרנט ובכך מאפשר להפחית הוצאות כלכליות שקשורות לנושא. פרוטוקול זה שימושי בעיקר לבעלי תפקידים המאפשרים עבודה מהבית או סוכנים ניידים שחייבים להיעזר ברשת ארגונית כדי לבצע פעילויות שונות קשורות לתפקידם. PPTP מתפקד בצורה יעילה ביותר אצל משתמשים בחיבור לאינטרנט בפס רחב. חברת מיקרוסופט השתתפה ב-PPTP Forum כדי להיות מעורבת בפיתוח תקן אשר יאפשר להרחיב את אפשרויות גישה מרחוק לרשתות ארגוניות מבוססת על מערכות הפעלה שלה. לפני PPTP התחברות לשרתי גישה מרחוק (RAS) של חברת מיקרוסופט, הייתה מתבצעת בעזרת שיטות חיבור כמו קווי טלפון, ISDN ו-.X.25. מיזוג של אפשרויות שרת RAS עם PPTP, תקני הצפנה ואימות, הרחיב את אפשרויות חיבור לרשתות ארגוניות בנוסף להפחתת הוצאות לרכישת ציוד ותחזוקתו והקל על תפעול שוטף של תשתיות גישה מרחוק בארגונים. תמיכה ב-PPTP קימת בכל מערכות ההפעלה העדכניות של מיקרוסופט אך יצרנים רבים אחרים מיישמים שימוש בפרוטוקול זה. רשימת חלקית יצרנים שמיישמים שימוש ב-PPTP: סיסקו צ'קפוינט KCORP Lifestyle Limited D-Link 3Com Global Technology Associates למרות פופולריות של PPTP יש לציין שתקן זה לא אושר על ידי IETF וקיימים פרוטוקולים שמאפשרים חיבור מאובטח יותר מזה שמציע PPTP. מרכיבי פרוטוקול PPTP PPTP הוא למעשה שילוב של מספר טכנולוגיות - PPP (Point to Point Protocol) - כפי שהוא, משמש ליצירת חיבור בין המשתמש לספק שירותי האינטרנט בתוך רשת התקשורת המחברת ביניהם (רשת טלפונים, רשת הכבלים וכו'...). GRE (Generic Encapsulation Protocol) משמש על מנת לעטוף (encapsulate) חבילות של פרוטוקול PPP בתוך חבילות IP (שניהם פרוטוקולים משכבת הרשת של מודל ה-OSI). למעשה לא מיושם GRE טהור, אלא פרוטוקול שונה במעט שנוצר על ידי מיקרוסופט - אבל נושא את אותו השם. CHAP (Challenge-Handshake Authentication Protocol) משמש לאימות ולאבטחת התקשורת בפרוטוקול ה-PPP. גם כאן לא מדובר בפרוטוקול ה-CHAP התקני, אלא בגרסה מתוצרת מיקרוסופט הנקראת MSCHAP-v2. MPPE (Microsoft Point to Point Encryption) משמש להצפנת המידע המועבר בין המשתמש לספק שירותי האינטרנט. יצירת תקשורת באמצעות PPTP תקשורת ראשונית נוצרת על ידי PPP. זיהוי המשתמש על ידי השרת מתבצע באמצעות CHAP. המשתמש והשרת מסכימים ביניהם על אופן ההצפנה באמצעות MPEE. התקשורת מתבצעת באופן שקוף למשתמש כאשר MPPE משמש להצפנת הנתונים ו-CHAP משמש לווידוא זהות המשתמש מפעם לפעם. (התקשורת כולה מתנהלת מעל גבי TCP במפתח (port - פורט) 1723 ברמת שכבת התעבורה של מודל ה-OSI, ו-IP ברמת שכבת הרשת של מודל ה-OSI. כל היישום של PPP באמצעות IP מנוהל באמצעות GRE). ראו גם רשת מחשבים - מונחים קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים	2023-07-25T10:45:29
חומצה גופרתית	חומצה גופרתית היא חומצה שמנונית חסרת צבע וריח, נוזלית בטמפרטורת החדר. נוסחתה: H2SO4. החומצה הגופרתית היא מחמצן חזק מאוד ולכן היא אחד החומרים הנפוצים ובעלי השימושים הרבים ביותר בתעשייה הכימית. המבנה המרחבי של החומצה הוא ארבעוני. קשרי מימן בין-מולקולריים מקנים לה טמפרטורת רתיחה גבוהה (ומכאן שניתן לעבוד איתה בטמפרטורות גבוהות) וכן מסיסות טובה במים. מאפיינים כימיים החומצה הגופרתית היא מחמצן פעיל מאוד, במיוחד בטמפרטורה גבוהה. כיוון שהיא מהווה חומצה חזקה, היא מסוגלת לגרום פרוטונציה למלחים של חומצות חלשות יותר: בתגובה עם בסיסים ומתכות הנמצאות שמאלה מהמימן בשורת המתחים, החומצה הגופרתית יוצרת את הסולפט (או ההידרוסולפט) המתאים: , . תגובות אלו מתרחשות בתמיסה מרוכזת וחמה. כל הבסיסים במים הם גם בסיסים בחומצה גופרתית. קיימות חומצות אחרות שתתנהגנה כבסיס בהוספתן לחומצה גופרתית. דוגמה לכך הן החומצה האצטית (CH3COOH) והחומצה החנקתית (HNO3). כך למשל תגיב חומצה חנקתית כבסיס . אמידים ומים למשל יתנהגו כבסיס בעת הוספתם לחומצה זו. אולם ה-super acid (סופר חומצה) fluorosulfuric acid) FSO3H) תגרום לכך שחומצה גופרתית תתנהג כבסיס ותקבל פרוטון (+H). בסביבה מימית, התפרקות החומצה תהיה מלווה בפליטת חום לסביבה (תגובה אקסותרמית). החומצה הגופרתית היא חומצה דו-פרוטית חזקה, כלומר בתגובה עם בסיס היא עוברת פירוק מלא, שמתרחש בשני שלבים. בשלב הראשון תתרחש סתירה חלקית (פרוטון ראשון, H+) יון ההידרוקסיד המקבל מהבסיס נקשר עם הפרוטון הנמסר מהחומצה ליצירת מולקולת מים ראשונה, נקודה B, עם המשך התגובה מתקבלת סתירה מלאה, יון הידרוקסיד נוסף נקשר לפרוטון השני של החומצה ליצירת מולקולת מים שנייה. החומצה הגופרתית מגיבה עם מים בתגובה אקסותרמית אלימה מאוד, שבה מופק חום רב. מסיבה זו לעולם אין לשפוך מים לתוך חומצה גופרתית, אלא רק חומצה גופרתית למים. מסיבה זו גם חומצה גופרתית משמשת לעיתים בתהליכי ייבוש, כגון בתהליכי הכנת פירות יבשים. ביטוי אחר לזיקה (affinity) של החומצה הגופרתית לאטומי מימן וחמצן, שאותם היא "קורעת" מתוך מולקולות, היא תגובתה עם עמילן, שבמהלכה הוא מתפרק כליל לפחמן ולמים. מכיוון שהמקדם הדיאלקטרי היחסי (ε=110) של החומצה הוא גבוה משל מים, היא מהווה ממס טוב לחומרים יוניים. החומצה הגופרתית עוברת יינון עצמי חזק: ייצור חומצה גופרתית מייצרים מגופרית, מחמצן וממים, בתהליך של חיבור בשלבים הנקרא contact process. התהליך פותח בשנת 1831 על ידי יצרן חומץ בריטי בשם Peregrine Phillips או בתהליך דסולפוריזציה (הסרת גופרית) הנקרא Wet sulfuric acid process. חיבור בשלבים שלב 1: קבלת גז SO2 ראשיתו של תהליך זה בשריפת הגופרית וקבלת גופרית דו-חמצנית SO2 בתגובה , את גז הגופרית הדו-חמצנית יש לנקות מאדי מים, אבק ותחמוצת ארסן כדי למנוע תגובות לא רצויות עם הזרז (תחמוצת ונדיום) בשלב הבא. כדי להיפטר מאבק מזרימים את הגז החם במגדל עם קיטור (dusting tower). השלב הבא בניקוי הוא העברת הגז לאחר קירור ב"מגדל שטיפה" שם מרססים אותו בטיפות מים כדי להרחיק חומרים מסיסים. ייבוש הגז מבוצע במגדל בו מרססים את הגז שהתקרר בחומצה גופרתית הסופחת את אדי המים. לבסוף מורחקת תחמוצת הארסן על ידי ספיחה לברזל הידרוקסיד Fe(OH)3. שלב 2: חמצון SO2 ל SO3 את הגופרית הדו-חמצנית מחמצנים לגופרית תלת-חמצנית SO3 בנוכחות הזרז דו-ונדיום חמש-חמצני V2O5. הוונדיום בדרגת חמצון 5+ מחמצן את הגופרית בתגובה חמצן אטמוספירי מחמצן את הוונדיום חזרה לדרגת חמצון 5+; כך שהתגובה הכוללת בשלב זה: . זוהי תגובה אקסותרמית בשיווי משקל כך שהתגובה נוטה לכיוון המגיבים ככל שעולה הטמפרטורה בהתאם לעקרון לה שטלייה. עם זאת כדי שיתרחש הזירוז באמצעות תחמוצת הוונדיום על הטמפרטורה להיות לפחות 400°C. התהליך מבוצע במגדל בו עובר הגז דרך כמה שכבות זרז. כדי להשיג יעילות גבוהה (מעל לריכוז התוצר בשיווי משקל) מזרימים את הגז היוצא מהמגדל שהוא תערובת של התוצר SO3 עם SO2 דרך מגדל נוסף בו מטפטפים חומצה גופרתית המגיבה עם SO3 כך שהגז היוצא מהמגדל הוא בעיקר SO2 המוזרם שוב למגדל התגובה. בשיטה זו מושגת יעילות של עד 99.8% בהפיכת SO2 ל SO3. שלב 3: תגובה עם מים לקבלת חומצה גופרתית בעיקרון את הגופרית התלת-חמצנית SO3 ניתן להמס במים, וכך לקבל את החומצה בתגובה אבל המסה ישירה זו של SO3 במים אינה מעשית בשל האקסותרמיות הגבוהה של התגובה, שגורמת להיווצרות אדי חומצה במקום נוזל. במקום המסה ישירה, סופחים SO3 על H2SO4 על ידי העברת גז חם דרך החומצה ומתקבל H2S2O7 (חומר הנקרא oleum) , שאותו מגיבים עם מים לקבלת התוצר הסופי . הסרת גופרית שלב 1: קבלת גז SO2 ראשיתו של תהליך זה בשריפת הגופרית וקבלת גופרית דו-חמצנית SO2 בתגובה (297- קילוג'ול למול) או, לחלופין, שריפת מימן גופרי וקבלת גופרית דו-חמצנית בתגובה (1036- קילוג'ול למול) שלב 2: חמצון SO2 ל SO3 את הגופרית הדו-חמצנית מחמצנים לגופרית תלת-חמצנית SO3 בנוכחות הזרז דו-ונדיום חמש-חמצני V2O5. הוונדיום בדרגת חמצון 5+ מחמצן את הגופרית בתגובה (198- קילוג'ול למול) ומוסיפים מים לקבלת חומצה גופרתית בתגובה (101- קילוג'ול למול) שלב 2: זיקוק H2SO4 לנוזל בריכוז 97-98% (69- קילוג'ול למול) שיטות נוספות שיטה פחות ידועה היא שיטת הדיסולפט ובה דיסולפט מונח בתחתית הכוס ומתווספת חומצה הידרוכלורית, הגז שנוצר מועבר דרך חומצה חנקתית שתשחרר אדי חנקן דו-חמצני בתגובה שריפת גופרית עם אשלגן חנקתי בנוכחות אדי מים הייתה בשימוש לאורך ההיסטוריה, האשלגן החנקתי מחמצן את הגופרית לגופרית תלת-חמצנית שמגיבה עם המים ליצירת חומצה גופרתית. ניתן להמס גופרית דו-חמצנית בתמיסה מימית של מלח מתכת מחמצן כמו נחושת דו-כלורית או ברזל תלת כלורי בתגובות ניתן גם להפיק את החומצה בדרכים פחות מוכרות באמצעות אלקטרוליזה של תמיסה מימית של נחושת גופרתית, או באמצעות מימן ברומי (בתהליך מסוכן ויקר מאוד). שימושים עקב היותה חומר פעיל מאוד, לחומצה הגופרתית שימושים רבים. להלן העיקריים שבהם: החומצה משמשת לעיתים כזרז, כגון בתהליכי ניטרציה וייצור ניילון. כמו כן חומצה גופרתית עם סיליקה משמשת כזרז בהמרה אורגנית. החומצה היא האלקטרוליט בסוללת עופרת-חומצה, המשמשת כמצבר במכוניות מודרניות. מחומצה גופרתית ומחנקות (בעיקר אשלגן חנקתי) מפיקים חומצה חנקתית על פי התגובה הבאה: ; כמו כן, מחומצה גופרתית וממלח בישול מפיקים חומצת מלח: בנוסף, בחומצה גופרתית משתמשים בייצור דשנים מסוימים, כגון דשני זרחן ודשני אמוניה; בתהליכי זיקוק נפט ועיבוד עורות; בייצור סיבים כימיים, צבעים וחומרי נפץ. בטיחות בשל היותה מחמצן חזק, החומצה הגופרתית היא חומצה מסוכנת, משום שהיא מפרקת את כל התרכובות האורגניות. למשל, ערבוב חומצה גופרתית מרוכזת עם החד-סוכר גלוקוז, יגרום לכך שהגלוקוז יתפרק למים ולפחמן. במגע עם גוף חי החומצה הורסת את רקמותיו. במגע עם העור גורמת החומצה לכוויות חמורות יותר משאר החומצות החזקות (כגון החומצה החנקתית וחומצת המלח), בשל הנזק השניוני שנגרם מהחום שנוצר כשהחומצה מגיבה עם המים שברקמה. מסיבה זו יש לסלק את החומצה מהעור קודם לשטיפת המקום הפגוע במים במשך כ-10 עד 15 דקות. אדי החומצה מזיקים גם הם, והם פוגעים בעיניים, בדרכי הנשימה וברקמות הריריות של הגוף. חשיפה חוזרת ונשנית לאדים של חומצה גופרתית עלולה לגרום לשחיקת השיניים. ראו גם סולפט – הבסיס המצומד, או המלח, של חומצה גופרתית קישורים חיצוניים גיליון בטיחות חומרים של חומצה גופרתית הערות שוליים גופרתית גופרתית קטגוריה:גופרית: תרכובות קטגוריה:כימיה של שיווי משקל	2024-07-17T07:31:14
אזור זמן	שמאל\|ממוזער\|450px\|מפת אזורי הזמן (נכון ל-27 בדצמבר 2020) אזור זמן (באנגלית: Time zone) הוא אזור על פני כדור הארץ שבין גבולותיו השעה הרשמית והתאריך הרשמי זהים בכל מקום ובכל עונות השנה. אם מתעלמים מהקריטריון האחרון, כלומר מהנהגת שעון קיץ, יש כיום 38 אזורי זמן ברחבי העולם. אם מתחשבים גם במועדים השונים של הנהגת שעון קיץ, מספר אזורי הזמן גדל במידה ניכרת. כיום יש נטייה לתאם את מועדי הנהגת שעון הקיץ במדינות רבות, כדי לצמצם את מספר אזורי הזמן ולשפר את התיאום בין המדינות. מאפיינים החלוקה לאזורי זמן החלה בשלהי המאה ה-19, לאחר שחברות הרכבת דרשו הצגת זמן עקבית לאורך מסלולה הארוך של הרכבת. עד למועד זה היה בכל יישוב זמן מקומי, שהקשה מאוד על הצגת לוח זמנים לרכבת. ב-18 בנובמבר 1883 החלו חברות הרכבת של אמריקה הצפונית להשתמש בשעון שהתבסס על חלוקתה של אמריקה הצפונית לארבעה אזורי זמן. בשנה שלאחר מכן אומץ רעיון זה ברחבי תבל. הבדלי השעות בין המדינות נקבעים לפי מיקומן הגאוגרפי - כאשר השעון של הזמן האוניברסלי המתואם, UTC מציין את השעה במרידיאן אפס שעובר בגריניץ' שליד לונדון - מערבה ממנו השעות פוחתות ומזרחה ממנו השעות מתווספות. כך למשל, אזור הזמן UTC+2 הוא האזור שבו השעה היא 14:00 אם בגריניץ' השעה היא 12:00, ואזור הזמן UTC-5 הוא האזור שבו השעה היא 17:00 אם בגריניץ' השעה היא 12:00. בעבר היו נמדדים אזורי הזמן ביחס לשעון גריניץ' הבריטי (GMT - Greenwich Mean Time), ששונה במעט מה-UTC. כבסיס לקביעת אזורי זמן נקבעו 24 קוי אורך שמשמשים כנקודות ייחוס. המרחק בין שני קווי אורך כאלה הוא 15 מעלות, שהיא תוצאת החילוק של 360 מעלות ב-24 שעות היממה. לכאורה, כל אזור זמן היה צריך להשתרע על פני 15 מעלות בדיוק, אבל בפועל גבולות אזורי הזמן גמישים במטרה לשמור כל מדינה או מחוז של מדינה בתחומי אזור זמן אחד, או כדי לאפשר שעה אחידה בכמה מדינות שכנות. יש כמה מדינות גדולות במיוחד המשתרעות על-פני אזורי זמן אחדים. המדינה שכוללת את המספר הגדול ביותר של אזורי זמן היא רוסיה. כמו כן, יש מדינות שבהן נקבע אזור-ביניים כפתרון פשרה כדי למנוע את חלוקת המדינה לאזורי זמן אחדים. כך למשל קבעה הודו לעצמה אזור זמן מיוחד שמקדים בחמש שעות וחצי את השעון העולמי (UTC+5:30) כדי למנוע את חלוקת המדינה בין אזורי הזמן UTC+5 ו-UTC+6. ברפובליקה העממית של סין, שרוחבה עולה על 5,000 ק"מ ולכן מצדיק חלוקתה לחמישה אזורי זמן, יש אזור זמן יחיד - UTC+8. האחידות גורמת לכך שבמערב סין השמש זורחת ב–10 בבוקר. אזורי זמן מיוחדים נקבעים לפעמים גם מסיבות פוליטיות, כדי לבטא עצמאות מדינית. מנגד, מקובל לאחד אזורי זמן של מדינות החברות בגוף בינלאומי משותף. בחישוב השעה במדינה מסוימת יש להביא בחשבון אם באותה מדינה חל שעון קיץ. במקרה זה יש להוסיף שעה לאזור הזמן של מדינה זו. בגריניץ' עצמה, למעשה, השעון המקומי הוא UTC+1 בתקופת שעון הקיץ בבריטניה. אזור הזמן של ישראל שמאל\|ממוזער\|450px\| מפה עולמית עם אזור זמן מודגש UTC+2: (כשעון־קיץ) (כשעון החורף -הרגיל) בראשית ימי המנדט הבריטי נקבע אזור הזמן של שטח המנדט כאזור הזמן של קהיר ואתונה כלומר, מקדים בשעתיים את שעון גריניץ'. "פקודת קביעת הזמן" המנדטורית משנת 1940 קבעה את אזור הזמן הנהוג כאשר שעון הקיץ בתוקף, אך אזור הזמן הרשמי לא הוגדר בה. הפקודה המנדטורית לעניין קביעת הזמן הייתה בתוקף עד 1992, כשמועדי שעון הקיץ נקבעים בידי שר הפנים. ב-1992 נחקק "חוק קביעת הזמן" שבו נקבע: "הזמן בישראל יקדים את הזמן האוניברסלי המתואם בשעתיים." ("זמן אוניברסלי מתואם" הוא UTC שנקבע במקום שעון גריניץ'). ב-2005 נקבעו בחוק מועדים קבועים למעבר בין שעון קיץ לשעון חורף, כדלהלן: "בכל שנה, בין יום שישי האחרון שלפני ה-2 באפריל בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון שלפני י' בתשרי, בשעה 02:00, יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן אוניברסלי מתואם בשלוש שעות". לפיכך, אזור הזמן של ישראל מוגדר כ-UTC+2 (או IST: Israel Standard Time), ובתקופת שעון הקיץ - UTC+3 (או IDT: Israel Daylight Time). מועדי שעון הקיץ של ישראל לא תאמו את המועדים של אף מדינה אחרת, ולכן ישראל נחשבה כבעלת אזור זמן משל עצמה. אך כשתוקן החוק ב-2013, שקבע כי זמן החזרה לשעון חורף יהיה ביום ראשון האחרון של חודש אוקטובר, ישראל יישרה בכך קו עם מדינות מזרח אירופה. כך או כך, ברוב ימות השנה השעה בישראל זהה לשעה ביוון, סוריה, ירדן ומדינות נוספות באפריקה, בבלקן ובצפון מזרח אירופה. ראו גם שעון גריניץ' קו התאריך הבינלאומי שעון הקיץ בישראל קישורים חיצוניים זמנים ואזורי זמן באתר שער לים שעון עולמי השעות לפי אזורי זמן ומקומות בעולם (ישראלי) מפה של אזורי זמן דיאגרמה חיה של אזורי הזמן הערות שוליים קטגוריה:קרטוגרפיה קטגוריה:זמן	2024-04-30T08:48:50
חומצה חנקתית	חומצה חנקתית (HNO3) היא חומצה מינרלית חזקה. משמשת בתגובות כימיות רבות בין המפורסמות שבהן היא תגובת הניטרציה. ייצור חומצה חנקתית מופקת בתגובה בין מים לחנקן דו־חמצני: 3NO2+H2O -> 2HNO3 + NO לרוב מחמצנים את החנקן החמצני המתקבל לחנקן דו־חמצני המוחזר לתהליך. בתהליך אוסטוולד – הקרוי על שם מפתחו, וילהלם אוסטוולד – מחמצנים אמוניה עם חמצן בקטליזה של סגסוגת פלטינה המכילה 10% רודיום בתגובה האקסותרמית: 4NH3(g) +5O2(g) -> 4NO(g) + 6H2O(g) התגובה מתבצעת ביעילות גבוהה בטמפרטורה של 800-900°C ובלחץ של 4–10 אטמוספירות. בשלבים הבאים החנקן החמצני מגיב עם חמצן לקבלת חנקן דו-חמצני: 2NO(g) +O2(g) -> 2NO2(g) והחנקן הדו־חמצני מגיב עם מים לתת חומצה חנקתית. בהיקף מעבדתי חומצה חנקתית מופקת בעזרת אשלגן חנקתי (KNO3) או נתרן חנקתי (NaNO3) וחומצה גופרתית (H2SO4) בתגובה: NaNO3 + H2SO4 -> NaHSO4 +HNO3. תכונות כאשר חומצה חנקתית חשופה לאור או לחום היא משחררת חנקן דו-חמצני בתגובת הפירוק 4HNO3 -> 4NO2 + 2H2O + O2, החנקן הדו־חמצני המומס מקנה צבע צהבהב לנוזל. חומצה חנקתית מהולה מגיבה עם רוב המתכות בתגובות הדומות לאלו של חומצות מינרליות אחרות כלומר תוך יצירת גז מימן. החומצה החנקתית יכולה לחמצן מתכות כנחושת או כסף תוך יצירת חנקן דו־חמצני: Cu(S) +4HNO3(aq) -> CU^{2+}(aq) + 2NO2(g) +2H2O(l) +2NO3^{-}(aq) תגובה עם רוב היסודות האל מתכתיים מביאה אותם למצב החמצון הגבוה ביותר. כך למשל התגובה עם פחמן: C + 4HNO3 -> CO2 + 4NO2 +2H2O החומצה החנקתית מסוכנת מאוד למגע. בחומצה החנקתית משתמשים בין היתר לייצר דשנים, חומרי נפץ ובטון. חומצה חנקתית היא מחמצן חזק. בתחום האמנות משמשת החומצה החנקתית לצריבה עמוקה של כסף ושל מתכות צבעוניות - נחושת (הנמסה בחומצה בתהליך אקסותרמי), פליז ואלפקה. שמאל\|ממוזער\|250px\|מולקולת חומצה חנקתית קישורים חיצוניים חנקתית, חומצה קטגוריה:חנקן: תרכובות קטגוריה:חמצן: תרכובות קטגוריה:מימן: תרכובות	2024-07-16T06:17:10
מבצע חומת מגן	מִבְצָע חוֹמַת מָגֵן (29 במרץ 2002 – 10 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף של צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, שהתרחש בעקבות רצף פיגועים קטלניים כמעט מדי יום, ששיאם הפיגוע במלון פארק בנתניה, בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים בעת ליל הסדר. מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. בפועל, הצליח צה"ל להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו מיגר את הטרור באופן משמעותי, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית וארגון החמאס ביו"ש. המבצע היה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור, כמו גם מספר האבדות בישראל. מבצע זה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמסגרתו הופעלו 5 אוגדות במקביל, וגויסו 20,000 חיילי מילואים. במהלך המבצע השתלט צה"ל על כל העיירות והערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (למעט אזור חברון), אך פעילות מקבילה לא הופעלה ברצועת עזה. השם "חומת מגן" נבחר על ידי אלוף-משנה גל הירש, על פי מילות פזמון השיר "בין גבולות", של המשורר חיים חפר. הרקע למבצע בחודש מרץ 2002 ספגה ישראל את מספר האבדות הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפאדה השנייה: ביהודה, שומרון וחבל עזה נרצחו למעלה מ־30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק נערכו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים (לשם השוואה, בכל שלוש שנותיה של האינתיפאדה הראשונה נהרגו 90 ישראלים). כמעט לא חלף יום בחודש זה ללא פיגוע קטלני, ובסך הכל נרצחו 105 אזרחים ו-26 חיילים ישראלים בחודש זה. שיאם של הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק – פיגוע התאבדות שנערך במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר (ב־27 במרץ 2002), ובו נרצחו 30 חוגגים. יש המכנים את חודש מרץ 2002 בכינוי "מרץ השחור". במהלך החודש פתחה ישראל במתקפה חסרת תקדים על ארגוני הטרור הפלסטיניים וב־10 במרץ הודיע הרמטכ"ל שאול מופז כי כ־200 פלסטינים נהרגו על ידי ישראל. ניסיון של אריאל שרון למנוע את התדרדרות המצב על ידי ויתור על הדרישה ל"שבעת ימי השקט" ב־8 במרץ לא הצליח למנוע את ההסלמה המהירה, וכן לא מנעה זאת גם הגעתו של אנתוני זיני, השליח האמריקאי לאזור, ב־14 במרץ. הפיגועים בפברואר ומרץ 2002 התרחשו כשנה לאחר כניסתו של אריאל שרון לתפקיד ראש ממשלת ישראל, בתום מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון". שנה זו התאפיינה בהסלמה הדרגתית, שבצד הישראלי הובילו ראש הממשלה שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז, כשמהצד הפלסטיני הובילו אותה יאסר ערפאת, מרואן ברגותי ומחמוד טואלבה. התדרדרות המצב הביטחוני הובילה את ממשלתו של אריאל שרון לצאת למבצע צבאי נגד הטרור הפלסטיני. מעט קודם לאירועי חודש זה הכין גל הירש, שהיה אז קצין אג"ם של פיקוד המרכז, תוכנית להשתלטות נרחבת על שטחי יהודה ושומרון בכח של 5 אוגדות, במקביל לתוכניות מטכ"ליות שונות שהיו מצומצמות בהרבה. הפיגוע הקשה במלון פארק בליל הסדר הוביל להסכמה רחבה בממשלת ישראל בדבר הצורך להשתלטות רחבה על שטחי הרשות הפלסטינית, לאחר שלגיטימציה אמריקאית לפעולות רחבות הושגה עוד קודם, לאחר תפיסה אוניית הנשק קארין איי, שהייתה יוזמה פלסטינית רשמית לרכישת אמצעי לחימה מאיראן לצורך פעולות טרור. ההחלטה לצאת למבצע חומת מגן בישיבה שנערכה במוצאי החג (28–29 במרץ) החליטה הממשלה על יציאה למבצע שכונה "מבצע חומת מגן". כל שרי הממשלה תמכו ביציאה למבצע למעט שניים שנמנעו: שמעון פרס ומתן וילנאי. הצעת ראש הממשלה שרון לגירוש ערפאת לא נתמכה והוסרה לבסוף מההחלטה. החלטת הממשלה זכתה לתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור היהודי בישראל. ההסכמה הרחבה השתקפה בהיענות גבוהה לכעשרים אלף צווי המילואים ששלח צה"ל ובמוטיבציה הגבוהה ששררה בקרב המגויסים. מטרותיו של המבצע הוצגו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, בהודעה מדינית שמסר לכנסת ב־8 באפריל 2002: מוקדי המבצע ממוזער\|272x272 פיקסלים\|טנקים ונגמ"ש אכזרית ליד המוקטעה ברמאללה בזמן המבצע רמאללה ממוזער\|275x275 פיקסלים\|לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית במוקטעה ברמאללה ממוזער\|274x274 פיקסלים\|חיילי צה"ל בפעילות מבצעית ברמאללה ממוזער\|276x276 פיקסלים\|חיילי צה"ל בפעילות מבצעית בג'נין ממוזער\|279x279 פיקסלים\|פעילות מבצעית של חיילי צה"ל בג'נין. ממוזער\|275x275px\|דחפור D9N משוריין הורס מבנה ששימש לטרור במהלך הקרב בג'נין 2002, מבצע חומת מגן. הדחפורים המשוריינים הכריעו את הקרב בג'נין לטובת צה"ל. המבצע התחיל בבוקרו של ה־29 במרץ בסיכול טרור משטחה של העיר רמאללה - הבירה השלטונית והמרכז הכלכלי של הרשות הפלסטינית, בה ישב יאסר ערפאת, יו"ר הרשות. כוחות רגליים ומשוריינים של צה"ל, בפיקוד מפקד אוגדת איו"ש יצחק גרשון, מפקד חטיבת בנימין אילן פז (פיצי) ומח"ט גולני משה תמיר, כבשו מתחמים מרכזיים בעיר, תוך כדי לחימה בכוחות האבטחה של ערפאת. תא"ל פז פיקד על כוחות מיחידת דוכיפת, יחידת דובדבן, יחידת אגוז וסיירת גולני, שנכנסו לעיר והטילו מצור על ה"מוקטעה", בנייני השלטון ומקום מושבו של ערפאת. בנייני המוקטעה שבהם לא ישב ערפאת נהרסו על ידי חיל ההנדסה הקרבית על מנת לצמצם את אזור הלחימה לתא שטח קטן ככל האפשר, וערפאת הסתגר בלשכתו עם אחדים מעוזריו, שהוגדרו כמבוקשים על ידי ישראל, בשל השתתפותם בפעולות טרור. לאחר מצור ממושך התערבו האמריקאים ויצרו הסדר בו יוסר הכתר והלחץ על ערפאת תוך שהוא מצידו יסגיר את המבוקשים ברצח רחבעם זאבי שתפסו מחסה אצלו והם יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח בריטי. ערפאת, אשר חיפש דרך לצאת מהמצב אליו נקלע הסכים. פרט לאירוע זה, ברמאללה נתפסו מבוקשים רבים ואמצעי לחימה רבים אשר שימשו ללחימה, וכך למעשה נפל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה; לכן הגדיר צה"ל משימה זאת כמוצלחת מאד. לקראת סיום הלחימה ברמאללה נתפס מפקד התנזים מרואן ברגותי, הובא למשפט בישראל ונשפט לחמישה מאסרי עולם בעוון מעשי רצח וטרור. נושא רמאללה עלה לדיון במועצת הביטחון של האו"ם והתקבלה החלטה מס' 1435. בעיירה ביתוניא הסמוכה הוטל מצור על מפקדתו המשוכללת של ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה, שחלש על כוח שמנה 4,000 חמושים, שלא השתתף בפיגועים. המצור הוטל בשל מידע (שהתברר כמוטעה) כי ברגותי נמצא במקום ובשל נוכחותם של מבוקשים אחרים. במהלך היומיים שארך המצור נוהל משא ומתן עם רג'וב, שלא היה במפקדה, ולבסוף נאלצו החמושים הפלסטינים במקום להיכנע והמפקדה נהרסה על ידי כוחות צה"ל. במסמכים שנתפסו במקום נמצא חומר מפליל רב, ובו בין היתר ניסיון של רג'וב לגייס חיילות ישראליות לשירותי המודיעין שלו. משיקולים טקטיים, נדחתה ההתקפה המתוכננת על שכם בכמה ימים במקביל להתקפה על רמאללה, כדי שמחבלים ינסו להימלט מרמאללה לשכם (אותה יראו בטעות כעיר שצה"ל נמנע מלפעול בה), וילכדו במארבים שהוצבו סביב העיר. שכם שכם נחשבה לאחד ממעוזי הטרור הפלסטיני (בעיר היו יותר מ־8,000 חמושים מלבד כוחות הביטחון הפלסטינים) והקסבה של שכם נחשבה לעוינת במיוחד לישראלים. במהלך הקרב, שהחל ב־5 באפריל ונמשך 3 ימים, נמלטו מרבית המחבלים משטחי העיר השונים אל הקסבה. המעבר של חיילי צה"ל בין בתים במהלך הלחימה בקסבה נעשה דרך הקירות, על ידי פריצה קרה או חמה (כלומר - בעזרת פטישים או חומר נפץ, בהתאמה) ופתיחת תעלות מאובטחות לאורכה של הקסבה. לוחמי גולני יחד עם כוחות הצנחנים שפעלו בעיר הצליחו לכבוש את העיר במספר מועט יחסית של נפגעים. קצין צנחנים (רס"ן ) נהרג מאש כוחות צה"ל בשכם, לאחר שזוהה בטעות על ידי קלע סער כחמוש פלסטיני. יותר מ־70 חמושים פלסטינים נהרגו באותה פעולה בשכם. בנוסף לחיסול המחבלים, עצרו כוחות הצנחנים עשרות מבוקשים בכירים. כלי נשק רבים ואמצעי לחימה נתפסו והוחרמו על ידי הכוחות. בנוסף לכלי הנשק נתפס בכלא גניד ציוד מגוון, כדוגמת ספרי דת יהודיים ומדי צה"ל. בכיבוש שכם השתתפו שלוש חטיבות: חטיבת הצנחנים שבאה ממערב, חטיבת גולני שבאה מדרום למרכז העיר וחטיבת יפתח שכבשה את החלק המזרחי של העיר ובכלל זה את מחנות הפליטים העוינים - בלאטה, עסכר (חדש וישן) ומסכאן א-שעבייה. חטיבת יפתח גם כבשה את קבר יוסף ואת השכונה שסביבה. חטיבה זו, עליה פיקד אל"ם אורן בן ג'ויה, הייתה חטיבת המילואים היחידה של חיל השריון שנלחמה במשימה חטיבתית במבצע חומת מגן. במהלך קרב ההשתלטות על החלק המזרחי של העיר נתקלה החטיבה בעשרות מטענים שהונחו על הצירים, בתוך משאיות תופת ובמעבירי מים שעל הכביש. את המטענים נטרלו כוחות של חיל ההנדסה הקרבית. עשרות חמושים ירו על הכוחות הפורצים, אולם לא הצליחו לעצור את התקדמות הכוחות וגם לא הצליחו לגרום לנפגעים בקרב הכוחות. חמושים רבים נהרגו ונפצעו ותוך מספר שעות הצליחה החטיבה לכבוש את מזרח העיר שכם. לאחר מכן לכדה החטיבה מבוקשים ואמצעי לחימה והשמידה מעבדות נפץ וטרור. בהשתלטות וכיבוש העיר השתתפו חטיבות החי"ר גולני, צנחנים ויפתח ולצידם כוחות שריון וכוחות הנדסה קרבית בסיוע הלחימה בשטח הבנוי שבעיר. לאחר ההשתלטות המהירה על העיר, הוחל בסריקה שיטתית של הקסבה לאיתור מחבלים, מעבדות נפץ ואמצעי לחימה. ג'נין הקרב בג'נין הקרב הקשה ביותר במבצע ניטש במחנה הפליטים ג'נין. ארגוני הטרור, בראשות מחמוד טואלבה, מלכדו את המחנה במטעני חבלה רבים והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב־2 באפריל ולחמו מבית לבית, תוך סיוע לא סדיר של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי D9 משוריינים שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. ההתקדמות הייתה איטית ולוותה במספר אבדות לא מבוטל. בעקבות הקושי הראשוני שהתגלה בכיבוש העיר הועבר גדוד 51 של חטיבת גולני משכם לג'נין. ביום השביעי של הפעולה, ב־9 באפריל, נתקלה קבוצת לוחמי מילואים מגדוד נחשון של צה"ל במארב, שבו נהרגו 13 מאנשיה. המאמץ לחלץ לוחמים אלה ולאחר מכן להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל. חלקם קיבלו צל"שים על גבורתם. אחרי המארב הקטלני הוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים באמצעות דחפורי D9 משוריינים, שהיו ממוגנים היטב מפני ירי ומטעני חבלה. נוהל הריסת הבית, שפותח על ידי סא"ל אופק בוכריס, כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם כף ה"סכין" שלו. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל. במהלך הפעולה נהרג בכיר הג'יהאד האיסלאמי ומפקד המחבלים במחנה מחמוד טואלבה, אחרי שדחפור D9 משוריין מוטט עליו את אחד מקירות המבנה שבו הטמין מארב לכוחות צה"ל. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ונפגעה קשות על ידי הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו המחבלים. הקרב בג'נין הסתיים אחרי שמרבית המחבלים נכנעו בעקבות חוסר יכולתם לפגוע בדחפורי ה־D9 המשוריינים של צה"ל ולעוצרם. בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו־75 פצועים). הטענות על טבח בג'נין סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות שקריות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. הפלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל־900 פלסטינים שרצחה בג'נין. בהתחלה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטינים, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ישראל טענה שלא היה טבח והאשימה את הפלסטינים ב"עלילת דם" שנועדה להסית כנגד ישראל. כתבת תחקיר שפרסם השבועון "טיים" הפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח. ועדת חקירה של האו"ם שהגיעה במיוחד קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים עומד על 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו־Human Rights Watch קבעו אף הן שלא היה כל טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן 5 היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. על אף שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על שימוש מופרז ולא מידתי בכוח, בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי הופרו זכויות אדם באורח יסודי, נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב. בצה"ל השיבו שהם עשו מעל ומעבר כדי לא לפגוע באזרחים, כולל הימנעות מהפצצה אווירית, ושההרס הרב שגרמו הדחפורים היה הכרחי. כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו המחבלים הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים". למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד. אף שצה"ל ידע על המלכוד ועל כך שיש חמושים בבתים בעלי יכולת ירי מעמדות עדיפות על החיילים, כוחות נכנסו רגלית במטרה שלא לפגוע באזרחים. רק לאחר הקרב הקשה ב־9 באפריל ומותם של שלושה עשר לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ומעבר לשימוש בדחפורים. ממוזער\|251x251 פיקסלים\|פעילות לוחמים של צה"ל ברחובות בית לחם בית לחם ממוזער\|253x253 פיקסלים\|חייל צה"ל בפעילות מבצעית בג'נין העיר בית לחם נכבשה על ידי חטיבה 310, חטיבת חי"ר מילואים בפיקוד אל"ם רמי חכם, בסיוע גדוד שריון במילואים 445 בפיקודו של חיים בר סלע מחטיבת יפתח, שהתפרס בחלק הצפוני והמערבי של העיר וגדוד 195 של חטיבה 500 נכנס מדרום. העיר טוהרה על ידי חטיבה 310 וגדוד 21 של חטיבת עציון. במקביל נכבשה העיירה הסמוכה אל-עובידייה על ידי חטיבת הנגב של פיקוד הדרום. לאחר כניסת צה"ל לעיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב־2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה בכנסיית המולד. הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד, ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם, לקחה כבני ערובה את 46 הנזירים ששהו בכנסייה ובנוסף כמאתיים אזרחים בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם, ואף גינויים לישראל. הוותיקן הזהיר את ישראל שלא לפגוע בכנסייה בה על פי אמונת הנוצרים נולד ישו. ב־2 במאי התפרצו למתחם כעשרה פעילי שמאל רדיקלי שאינם תושבי ישראל שהביאו לנצורים אוכל ותמיכה מורלית. לאחר שבועות ארוכים ומורטי עצבים, שבהם ניסה צה"ל להתיש את המתבצרים באמצעים שונים כמו הרעבה ויצירת רעשים, ולאחר שנכשל ניסיון חילוץ של הימ"מ, הושג ב־9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה. פרשת ההתבצרות הסתיימה ב־23 במאי 2002, לאחר שישראל הסכימה להגליית 13 המבוקשים הבכירים לחו"ל, לאחר שנוצרה נכונות בינלאומית לקלוט אותם בשש מדינות האיחוד האירופי הקתוליות ברובן: איטליה, יוון, אירלנד, בלגיה, פורטוגל וספרד. בשל הרגישות הבינלאומית הגבוהה, כוחות צה"ל נכנסו למקום כדי לפרוק את מטעני החבלה שמלכדו את המקום רק לאחר שהקליטו את ראשי הכנסייה מבקשים מהם לעשות כן. במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות. ממוזער\|254x254 פיקסלים\|חיילי צה"ל וכלביהם בפעילות מבצעית בג'נין מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח על זרועותיו וכינוייו השונים ("תנזים-פת"ח", "גדודי חללי אל אקצה"). חברון צה"ל פסח במבצע חומת מגן על העיר חברון וסביבתה, פעילי החמאס (בראשות עבדאללה קוואסמה) והגא"פ (בראשות מוחמד סידר) המשיכו לפעול בה ולשלח ממנה מתאבדים. במאי 2003 פתחו צה"ל והשב"כ במבצע נגד פעילי הטרור בעיר, מה שהביא לפגיעה קשה בתשתיות הטרור בחברון וסביבתה. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2003 התגברו המאמצים עקב קריסת הפסקת האש, ופעילות צה"ל, הימ"מ והשב"כ באזור הוביל לחיסול הנהגת החמאס בעיר ולמעצר מחבלים רבים, ביניהם פעילי טרור בכירים. טול כרם כוח מחטיבת צנחנים במילואים 55 בסיוע כוח שריון כבש את העיר בהתקפה מהירה, כוחות המחבלים שהתבצרו בעיר הוכו בהלם ומרביתם נטמעו באוכלוסייה המקומית תוך הפקרת נשקם. בניין המשטרה הבריטי ששימש כמרכז לכוחות המחבלים נהרס עד היסוד בהתקפת מטוסי חיל האוויר הישראלי, ולמעשה ההגנה על העיר התמוטטה עם תחילת הפעולה. בקרב נהרגו 9 מחבלים. בהמשך כבשו הכוחות גם את הכפרים הסמוכים וטיהרו את מחנות הפליטים תוך מעצר מאות מבוקשים. לאחר המבצע נעצרה בכפר הסמוך לטול כרם המחבלת המתאבדת הראשונה שאפה שנלכדה בבית הוריה בערב טרם יציאה לפיגוע. כוח מהחטיבה המשיך וכבש בקלות רבה את קבטיה, שנחשבה טרם המבצע למעוז בלתי חדיר. לכוחות צה"ל לא היו אבדות בנפש בכל מהלך המבצע בקרבות אלו. על החטיבה פיקד אל"ם יוסי בכר. קלקיליה עיר נוספת שבה פעלו כוחות צה"ל הייתה העיר קלקיליה, בה פעלו כוחות חי"ר, שריון והנדסה בליווי כוחות נוספים. כניסת הכוחות בוצעה בלילה שבין ה־31 במרץ ל־1 באפריל. הכוחות שהו בעיר עד ה־9 באפריל. רוב המבוקשים שהתגוררו בקלקיליה עזבו את העיר טרם כניסת הכוחות, ובעיר התנהלה לחימה מועטת. במהלך המבצע ביצעו הכוחות סריקות מבית לבית ועצרו מספר מבוקשים. חטיבת ביסלמח כבשה את קלקיליה יריחו גדודי חטיבת הבקעה במילואים נערכו לכיבוש יריחו, אולם מאמצי תיווך של אנשי עסקים פלסטינים הוביל לכניעת העיר ללא קרב. במהלך המבצע לוחמי המילואים של החטיבה סייעו בכתרים על שכם וג׳נין. לחצים מדיניים העובדה כי המבצע הגיע לאחר "מרץ השחור" שבו נהרגו ישראלים רבים ובמיוחד לאחר הטבח בליל הסדר הקלה על ישראל את העברת המבצע בדעת הקהל העולמית. עם זאת, ישראל הותקפה בצורה חמורה על ידי הערבים לגבי כניסתה לתחומי שטחי A ועל ידי האירופאים והאו"ם בקשר ל"טבח" בג'נין. גם ארצות הברית, על אף שגילתה הבנה למרבית פעולות ישראל, פעלה נגד המבצע, כך הכריז הנשיא בוש ב־5 באפריל כי "מספיק זה מספיק" ולאחר שבוע הגיע קולין פאוול לאזור במטרה להרגיע את השטח. באופן מעשי לא היו ללחצים אלו השפעה ממשית על המבצע וישראל, שהכריזה כי היא צריכה חודש על מנת להשלים אותו, זכתה לחודש זה. אבדות במהלך המבצע נהרגו 30 חיילים ישראלים ו-127 נפצעו. על פי הנתונים שפרסם האו"ם, נהרגו 497 פלסטינים בין 1 במרץ ל-7 במאי, אך היות שמבצע "חומת מגן" החל רק ב-29 במרץ ונמשך עד 10 במאי, נתונים אלו אינם מספקים. על פי נתוני ארגון "בצלם" נהרגו 244 פלסטינים בתקופת המבצע. פרסומי האו"ם ו"בצלם" לא מציינים כמה מההרוגים הפלסטינים היו לוחמים וכמה אזרחים (ארגון "בצלם" מציין, לפחות ביחס לחלק מהפלסטינים, אם ההרוגים היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה כאשר נהרגו). על פי נתוני שירותי הבריאות הפלסטיניים והצלב האדום הפלסטיני כ-1,447 פלסטינים נפצעו, מתוכם 538 פלסטינים נפצעו בתחמושת חיה. תוצאות המבצע ממוזער\|261x261 פיקסלים\|נגמ"ש M-113 של צה"ל בפעילות מבצעית ברחובות טולכרם מבצע חומת מגן היה הצלחה צבאית ברורה. ישראל הצליחה תוך זמן קצר, במחיר דמים לא גדול יחסית לנפגעים בפיגועי ההתאבדות, לבלום את גל הטרור, להפסיק את אווירת הטרור ששלטה ברחובות ישראל, ולמוטט עד היסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור ברחבי יהודה ושומרון, אגב פגיעה קשה בכוחה הצבאי של הרשות הפלסטינית. במבצע נכבשו חמש מתוך שש הערים הפלסטיניות הגדולות ביהודה ושומרון, ועוד מספר רב של כפרים, ונשבר המחסום הפסיכולוגי שעצר את צה"ל מלהיכנס לשטחי הרשות. בתקופת המבצע ישראל עצרה כשבעת אלפים חשודים בטרור, מתוכם כאלף חמש מאות שנאסרו לתקופות ארוכות. בנוסף, ישראל הרגה או עצרה בכירים רבים בארגוני הטרור: ב־5 באפריל נהרג קייס עדואן, מחבל בכיר בחמאס ומתכנן הפיגוע במלון פארק ("טבח ליל הסדר"), אחרי מצור על ביתו שבכפר טובאס, יחד איתו נהרגו עוד 5 מחבלים מירי צלפי הימ"מ ולוחמי צה"ל ועל ידי דחפור ה־D9 המשוריין שהרס את הבית; ב־15 באפריל לכד כוח של לוחמי יחידת דובדבן וסיירת שריון 500 את מרואן ברגותי, ראש התנזים ואחד מבין המבוקשים הפלסטינים הבכירים ביותר; בג'נין הרג דחפור D9 משוריין את מחמוד טואלבה, מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים הפלסטינים במחנה; במהלך הקרב בג'נין נעצרו סגניו של טואלבה, תאבת מרדאווי והשייח' עלי ספורי. את התפישה המקובלת בציבור בהקשר לסיבה לירידת מספר פיגועי ההתאבדות בשטחי ישראל בעשרות אחוזים בשנת 2003 לעומת 2002 ייצגו אנשים כמו האלוף (מיל') יעקב עמידרור, האלוף (מיל') אורן שחור, והפרשן הצבאי רון בן ישי שזקפו עובדה זו לכניסה הקרקעית: למיטוט תשתיות החמאס ביו"ש, שהיו אחראיים למרבית פיגועי ההתאבדות הקשים, לתפיסת מבוקשים, לפרישת מחסומים, כתרים וסגרים שהקשו על ניוד מחבלים וחומרי חבלה, וגרמו לתפיסתם, ואכן, במחסום חווארה נתפסו במהלך השנים מספר רב של מחבלים (בהם קטינים) וחומרי נפץ שתכננו להגיע לערים ישראליות בתחומי הקו הירוק. הפרשן עפר שלח כתב ב־2008: הישגים מבצעיים-צבאיים במבצע עצמו הרשות הפלסטינית עצמה פורקה מנשקה, סמלי שלטונה כולל ה"מוקטעה" נהרסו, ערפאת הושם במצור ובבידוד, תשתיות החמאס נהרסו, נתפס מספר רב של מבוקשים ואנשי טרור, נתפסו כמויות גדולות של חומרי נפץ וכלי נשק, והופסק ירי הצלפים על שכונת גילה בדרום ירושלים ועל היישוב פסגות שמצפון לעיר. כמו כן, תוצאה עיקרית של המבצע, הייתה הגברת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון. אם בתקופה שקדמה למבצע כל כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית הייתה כרוכה באישור ממשלה, הרי שלאחריו כל מג"ד יכול להחליט לפי שיקול דעתו המבצעי על כניסה לשטחי הרשות. בנוסף, בעקבות המבצע התשתית המרכזית של הטרור נפגעה קשות ואיומי המטענים, טילי הנ"ט ורקטות ה־RPG-7 צומצמו באופן משמעותי. חודש אחרי "חומת מגן" פתח צה"ל במבצע "דרך נחושה" - סדרת פעולות אינטנסיבית שנועדה להמשיך את הישגי מבצע חומת מגן ולפגוע בתשתית הטרור המוכה והחבולה. עד לשנת 2021, צה"ל נכנס לשטחי A באופן כמעט חופשי מדי לילה כדי לעצור מבוקשים; לערים כמו שכם, בית לחם וג'נין - שפעם אפשר היה להיכנס אליהן רק בליווי טנקים וכלים כבדים - נכנסו מדי לילה כוחות חי"ר בג'יפים ממוגנים או ברגל. נכון לנובמבר 2023 כניסת צה"ל לעיר שכם, ועוד יותר מכך לעיר ג'נין כרוכה במבצע קצת יותר מורכב, לאור התבססות מחדש של הטרור שם, אך הכניסה לערים ושטחי A נותרה עניין יומיומי. בעקבות המבצע, שכלל צה"ל את טקטיקות הלש"ב (לוחמה בשטח בנוי) והלוחמה בטרור שלו והפיק לקחים מבצעיים רבים. חלק מהלקחים יושמו על ידי צבא ארצות הברית במלחמת עיראק, בשנת 2003. מפקד חטיבת גולני במבצע "חומת מגן", תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, כתב בספרו מלחמה ללא אות, כי החברה בישראל הפגינה חוזקה נוכח אירועי הטרור באינתיפאדה השנייה ותמכה בפעולות צה"ל, דבר שאפשר ליחידות השדה שלו לבצע פעולות התקפיות רבות כנגד תשתיות הטרור באיו"ש, פעולות שהיו לשיטתו של תמיר מורכבות ונועזות ומעידות על יכולתן הגבוהה של יחידות השדה של צה"ל בשדה הקרב. תא"ל תמיר, יחד עם קבוצת מפקדים נוספים מיחידות השדה, ובהם מח"ט הנח"ל יאיר גולן ומח"ט הצנחנים אביב כוכבי וכן מפקדי החטיבות המרחביות באיו"ש גל הירש ונעם תיבון, היה מהדוחפים לפעול כנגד מקורות הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, בקסבות ובמחנות הפליטים, למרות היותם מרחבים עירוניים צפופים ומסובכים ללחימה, וזאת למרות היסוסי הפיקוד הבכיר של צה"ל. השגים מדיניים במהלך המבצע נתפסו מסמכים רבים מהם עלה כי ערפאת קשור לטרור ומממן אותו, וכי ערב הסעודית מממנת פעילות טרור פלסטינית ותומכת במשפחות המחבלים המתאבדים. בעקבות התוצאות ההרסניות של מבצע זה כלפי הטרור הפלסטיני, היו גורמים פלסטינים שביקרו את דרכי התנהלותו השלטונית של ערפאת וקראו לעשות חשבון נפש. ברם, ערפאת המשיך בעידוד הטרור כאשר הוא נצור במוקטעה. בעקבות החומר המודיעיני שנתפס בחומת מגן, שלל הנשק הבלתי חוקי שנמצא במוקטעה, מעורבות ערפאת בפרשת אוניית הנשק קארין איי ומסמכים של הרשות הפלסטינית שיירט המודיעין הישראלי הקושרים אותו לפעילויות טרור, ובהם הוראות של ערפאת לתשלום 20,000 דולר לגדודי חללי אל-אקצא (ארגון טרור המסונף לפת"ח), השתכנע נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש שערפאת אינו פרטנר והחליט להחרימו. הבידוד המדיני של ערפאת (שאילץ אותו למנות שני ראשי ממשלה, מחמוד עבאס ואחמד קריע, שאת כהונתם הוא ניסה לטרפד) נמשך עד למותו ב־11 בנובמבר 2004.ממוזער\|393x393 פיקסלים\|חייל צה"ל עם נשקו מתבונן מפתח חלון, בבית לחם צל"שים לאחר המבצע קיבלו מספר לוחמים ויחידות של צה"ל צל"שים על לחימתם. חלק מהצל"שים הוענקו ללוחמים שהותקלו במארב הקטלני במחנה הפליטים ג'נין וחילצו תחת אש את חבריהם. אופק בוכריס, שפיקד על גדוד 51 של חטיבת גולני בקרבות בג'נין ובשכם זכה לצל"ש הרמטכ"ל. בין היחידות שקיבלו צל"ש רמטכ"ל נמנים גדוד הנדסה קרבית 605 (גדוד המח"ץ), יהל"ם וגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. יחידות נוספות קיבלו צל"ש אלוף, בהן יחידת הצמ"ה של אוגדה 340, שהפעילה את דחפורי ה-D9 בג'נין, והפלוגה המסייעת של גדוד נחשון, שנלחמה אף היא בג'נין. לקריאה נוספת עופר סגל-עז-כאריאל, "חומת מגן" שלי, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006. משה יעלון, "דרך ארוכה קצרה", ידיעות ספרים, 2008, פרק י'. עמוס הראל ואבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. רביב דרוקר, עפר שלח, "בומרנג: כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה", ירושלים: כתר, 2005. חגי סגל, מבצע שפוך חמתך, בתוך: שטחים תמורת חלום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2013. דור דני, מאחורי חומת מגן, הוצאת בבל (עוסק בסיקור התקשורתי של המבצע). שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 287–305 אהד לסלוי, מהכלה להכרעה: מבצע חומת מגן, המחלקה להיסטוריה - צה"ל, 2022. הקרב על מחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן" - אהד לסלוי \ אתר מחלקת היסטוריה ההסלמה בגבול לבנון במהלך מבצע "חומת מגן" - תהליך קבלת ההחלטות בצה"ל - חוה מודריק עברוני \ אתר מחלקת היסטוריה חומת מגן - הסקירה המלאה - אתר מחלקת היסטוריה הקרב במחנה ג'נין: מהפסד למיתוס; לידתו מחדש של מחנה ג'נין - אורי זינגר \ אתר מחלקת היסטוריה קישורים חיצוניים מבצע חומת מגן - הסקירה המלאה, אתר המחלקה להיסטוריה ההסלמה בגבול לבנון במהלך מבצע "חומת מגן" - תהליך קבלת ההחלטות בצה"ל, אתר המחלקה להיסטוריה מבצע חומת מגן באתר צה"ל מבצע חומת מגן בבית לחם בסרט הדוקומנטריים "שלום פלוגה א" מבצע חומת מגן, באתר פז"ם מבית mako - לקט ידיעות מיום הלחימה החמישי צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, עד עפר, ידיעות אחרונות, 10 במאי 2002 - ריאיון עם מפקדי ומפעילי ה-D9 בקרב בג'נין (לקריאה). נאום של הרמטכ"ל משה יעלון המנתח את הישגי מבצע חומת מגן, בכנס הרצליה החמישי, 2004 . ישראל היום - עשור למבצע חומת מגן, יוטיוב 20 שנה למבצע חומת מגן, באתר N12, אפריל 2022 \| מצגת \| ניר דבורי, המבצע שהרס את קלפי המיקוח של הפלסטינים \| אוהד חמו, הפלסטינים הלכו בעיניים פקוחות למלחמה - והיום הם מתחרטים \| אביב כוכבי: הקרבות הקשים האלה אפשריים גם היום \| הערות שוליים * חומת מגן קטגוריה:2002 בישראל חומת מגן קטגוריה:ישראל: היסטוריה קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית קטגוריה:ג'נין קטגוריה:רמאללה	2024-09-10T19:48:11
העבודה	הפניה מפלגת העבודה הישראלית	2019-12-07T21:13:13
ישראל אחת	ישראל אחת היא רשימה שהוקמה על ידי מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה. הרשימה המאוחדת כללה את מפלגת העבודה, את מימד, ואת מפלגת "גשר" של פורשי הליכוד בראשות דוד לוי. מטרת הקמת הרשימה הייתה למצב את העבודה כמפלגת מרכז הזוכה לתמיכה מרבדים שונים בציבור. בבחירות ב-1999 זכתה ישראל אחת זכתה ב-26 מנדטים: היא הייתה למפלגה הגדולה ביותר בכנסת אך כמות המנדטים הייתה נמוכה מ-33 המנדטים שצפו לה הסקרים ומהדרוש להרכיב קואליציה יציבה. אהוד ברק, ראש "ישראל אחת", שנבחר לראשות הממשלה בבחירות הישירות, בנה ממשלה וקואליציה שהתבססה על "ישראל אחת" בצירוף ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה, מפלגת המרכז וישראל בעליה. קואליציה זו החלה להתפורר כבר בחודשים הראשונים מאז הקמתה וקרסה לגמרי בעקבות נסיעתו של ברק למשא ומתן עם יאסר ערפאת בקמפ דייוויד בקיץ 2000. בעקבות התנגדות "גשר" לתוצאות הוועידה התפרקה הרשימה וגשר אף תמכה במועמדתו של אריאל שרון בבחירות 2001. מאז הפירוק ועד הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) רצה הרשימה תחת השם עבודה-מימד. לאחר קריסת המפלגה נחקר ברק ומספר ממקורביו ב"פרשת עמותות ברק" בחשד כי ביצעו עבירות על חוק מימון מפלגות במהלך קמפיין הבחירות של ישראל אחת. נציגי הרשימה בכנסת כנסת חברי כנסת הערות הכנסת ה-15 (1999) 26 מנדטים: העבודה: אהוד ברק, שמעון פרס, שלמה בן עמי, , , אברהם בורג, רענן כהן, , דליה איציק, בנימין בן אליעזר, חיים רמון, , אברהם בייגה שוחט, יעל דיין, אופיר פינס, אפרים סנה, נואף מסאלחה, אברהם יחזקאל, סופה לנדבר, סאלח טריף, שלום שמחון, יוסי כץ, ויצמן שירי, קולט אביטל, אלי בן-מנחם, אפי אושעיה, איתן כבל, דליה רבין גשר: דוד לוי, מקסים לוי, מרדכי משעני מימד: מיכאל מלכיאור רשימת מועמדים מלאה ראו כאן. ב-17 בנובמבר 1999 פרש מתן וילנאי מהכנסת עם מינויו לשר המדע התרבות והספורט. החליפה אותו קולט אביטל. ב-17 בנובמבר 1999 פרש יוסי ביילין מהכנסת עם מינויו לשר המשפטים. החליף אותו אלי בן-מנחם. ב-15 בפברואר 2001 פרש עוזי ברעם מהכנסת. החליף אותו אפי אושעיה. ב-15 בפברואר 2001 פרש אלי גולדשמידט מהכנסת. החליף אותו מרדכי משעני. ב-7 במרץ 2001 פרשו חברי גשר מישראל אחת. בעקבות כך שונה שמה ב-15 במאי 2001 לעבודה-מימד. ב-9 במרץ 2001 פרש אהוד ברק מהכנסת בעקבות הפסדו בבחירות האישיות לראשות הממשלה. החליף אותו איתן כבל. ב-7 במאי 2001 הצטרפה דליה רבין, חברת סיעת הדרך החדשה שפרשה ממפלגת המרכז, לישראל אחת. ראו גם המערך (השני) קישורים חיצוניים קטגוריה:מפלגת העבודה קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל קטגוריה:ישראל: מפלגות סוציאל-דמוקרטיות קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-28 קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1999	2023-12-27T15:58:57
קרב אי האלמוגים	REDIRECT קרב_ים_האלמוגים	2015-09-26T11:06:53
איזור זמן	REDIRECT אזור_זמן	2015-09-26T11:06:54
גאות ושפל	שמאל\|ממוזער\|160px\|מפרץ פאנדי בעת גאותשמאל\|ממוזער\|160px\|מפרץ פאנדי בעת שפל שמאל\|ממוזער\|350px\|כוח הגאות בארבע נקודות שונות בכדור הארץ (באדום) כהפרש בין כוח המשיכה של הירח (בכחול) לבין הכוח הצנטריפוגלי בנקודות אלו (לא בתמונה). כדור הארץ בצהוב, האוקיינוסים בכחול והירח באפור (L=Luna). שמאל\|ממוזער\|250px\|כוחות הגאות בנקודות שונות על היקף כדור הארץ ממוזער\|שמאל\|גאות בדייפ, איור מאת ג'יימס מקדונלד בארנסלי 250px\|ממוזער\|מפרץ גורי בג'רזי בשעת שפל. ממוזער\|אנימציה שבה ניתן לראות את השפעותיהם המשולבות של השמש והירח על הגאות והשפל, תוך כדי הסיבוב היומי של כדור הארץ. כאשר הירח מלא או חסר הגאות של השמש והירח מחזקות זו את זו (באנימציה מאוזן), וכאשר הירח חצי מלא, השפעת השמש והירח מבטלות זו את זו, וההפרשים הם הקטנים ביותר (באנימציה מאונך). מחזור גאות ושפל (כְּרִית) הוא תופעה שבה גובה פני הים "עולה" או "יורד" במחזוריות קבועה. לפי הידוע לנו מן הכתובים, הראשון שהצליח לקשור בין תופעת הגאות והשפל ובין הירח היה מגלה הארצות היווני פיתאס. הכוחות הגורמים לתופעה זו קרויים כוחות גאות ושפל ולאזור החופי שמושפע מכך אזור הכרית. התופעה באה לידי ביטוי באופן חזק בחופים אשר נושקים לאוקיינוסים (מדובר בהפרשים של 6–8 מטרים). לעומת זאת בים התיכון שהוא ים הכלוא בין יבשות אפריקה ואירופה, תופעה זו חלשה יחסית (חצי מטר בערך בחופי ישראל). מחזור הגאות והשפל מתרחש פעמיים ביום. הזמן בין גאות אחת לשנייה הוא כ-12 שעות ו-24 דקות, כתוצאה משילוב סיבוב כדור הארץ סביב עצמו עם מסלולו של הירח סביב כדור הארץ. מקום בו מגיעה תופעה זו לשיא מבחינת ההבדל בין גובה המים בגאות ובשפל הוא מפרץ פאנדי בקנדה וארצות הברית. הסבר פיזיקלי לתופעה כדור הארץ והירח סובבים סביב נקודת מרכז המסה שלהם. סיבוב זה גורם לכוח צנטריפוגלי שכיוונו מנקודת מרכז המסה החוצה, הפועל על חלקיקי המים הן בנקודה A והן בנקודה B המתוארות באיור. הכוח הצנטריפוגלי הוא בעצם כוח מדומה הנוצר כתוצאה מההתמדה של טיפות המים בסיבוב כדור הארץ. לפי חוק הכבידה העולמי של ניוטון, כוח המשיכה קטן ככל שהמרחק גדל, ולכן בנקודה B הוא חלש יותר מאשר במרכז כדור הארץ, ובמרכז כדור הארץ הוא חלש יותר מאשר בנקודה A. כוח הגאות הוא למעשה ההפרש הווקטורי בין הכוח הצנטריפוגלי (הקבוע בכל הנקודות) וכוח המשיכה של הירח (המשתנה עם המרחק). כוח המשיכה של כדור הארץ חזק עשרות מונים מזה של הירח ומן הכוח הצנטריפוגלי, ולכן בנקודות A ו-B אין די בהשפעת הכוחות כדי "למשוך" את טיפות המים. אלא שבנקודות C ו-D תורגש השפעת הכוחות, מפני שבנקודות אלה יש לכוח השקול רכיב מקביל לפני כדור הארץ שאינו פועל בניגוד לכוח המשיכה של כדור הארץ. רכיב זה של הכוח גורם לטיפת המים "לגלוש" לכיוון הירח או בכיוון ההפוך. רכיב זה משתנה בגודלו, וקטן ככל שמתקרבים לנקודות A ו-B. בנקודות A ו-B אין לכוח רכיב המקביל לפני כדור הארץ ולכן המים "מצטברים" באזורים A ו-B. כיוון וכדור הארץ מסתובב, נקודה מסוימת על פניו לעיתים משנה את מיקומה במהלך הסיבוב מ-A, ל-C, ל-B ול-D - כך שלעיתים היא באזור בו יש "הרבה" מים (למשל, A ו-B; נקודות שהן על הציר "ארץ- ירח"), ולעיתים היא באזור בו יש "מעט" מים (למשל, C ו-D; נקודות שהן לא ממש על הציר "ארץ-ירח"). השינוי בכמות המים, מתבטא בגובה פני הים בחופים (ולעיתים גם באגמים) ונראה כגאות ושפל. כוחות הגאות מותחים את כדור הארץ לצורת ספרואיד מוארך, שצירו הארוך נמצא על הקו המחבר את מרכז כדור הארץ ומרכז הירח. משום שכוח המשיכה של כדור הארץ הרבה יותר גדול מכוח הגאות שמפעיל הירח, עיוות זה הוא קטן ביותר, ומסתכם במטרים ספורים יחסית לרדיוס של אלפי קילומטרים. גודלם של כוחות הגאות פרופורציוני למסת הגוף שמפעיל אותם, ויורד לפי המרחק בשלישית - בניגוד לכוח המשיכה עצמו, שיורד לפי המרחק בריבוע (מפני שכוחות הגאות הם שקלול עם כוחות נוספים). לכן כוחות הגאות של הירח (שמסתו קטנה מזו של השמש פי 107 × 2.7 אך גם מרחקו הממוצע מכדור הארץ קטן פי 390 ממרחקה של השמש) גדולים פי 2.2 מאלה של השמש. זאת אף על פי שכוח המשיכה של השמש על כדור הארץ עצמו גדול פי 180 מזה של הירח. השילוב של השפעות השמש והירח גורם למחזור גאות ושפל שמוכתב על ידי הירח, ואילו השמש רק משפיעה על ההפרש בין הגאות לשפל: עם מולד הירח ובזמן ירח מלא השמש הירח וכדור הארץ נמצאים בקירוב על אותו קו, הגאות של השמש והירח מחזקות זו את זו, וההפרשים בין גאות לשפל הם הגדולים ביותר. אולם כשהירח חצי מלא, השפעת השמש והירח מבטלות זו את זו, וההפרשים הם הקטנים ביותר (כמו שניתן לראות באנימציה משמאל). בנקודה אמפידרומית מחזור הגאות והשפל הוא אפסי וככל שמתרחקים ממנה, הפרשי הגאות והשפל גדלים. לרוב הנקודות ממוקמות בתוך ים, אך ישנן נקודות שמיקומן חושב בתחומם של איים, כמו ניו זילנד ומדגסקר. הפקת אנרגיה ניתן להפעיל תחנת כוח על ידי ניצול הגאות והשפל אולם מספר קשיים מהותיים מקשים על ניצול האנרגיה: יש צורך להקים סכר שהטורבינות המייצרות חשמל יהיו משולבות בו, כלומר יש צורך בגוף מים סגור כמעט לחלוטין. ניצול הגאות והשפל כלכלי רק כאשר ההפרש הוא משמעותי, בגופי מים כמו הים התיכון בהם ההפרש קטן יחסית אין הצדקה כלכלית להקמת תחנת כוח. האופי המחזורי של התהליך גורם לכך שהטורבינות מסובבות בכיוון ההפוך בשפל יחסית לגאות, דבר שמסבך את הבניה. הכמות המופקת של החשמל לא ניתנת להגדלה לפי הצורך אלא תלויה בתהליכים טבעיים שאין לאדם שליטה עליהם ובפרט אין אפשרות לתאם בין הכמות המופקת לשעות הביקוש. למרות קשיים אלו יש בעולם מספר תחנות כוח המפיקות חשמל על ידי כוח הגאות והשפל שהראשונה שבהן, תחנת הכוח לה ראנס, הוקמה בנהר ראנס בצרפת בשנות ה-60 של המאה ה-20. היסטוריה של התאוריה של גאות ושפל מאז ימי קדם, התצפיות והדיונים בתופעת הגאות הלכו ונעשו מתוחכמים יותר, כשהקדמונים הדגישו תחילה את המחזוריות היומית של התופעה, ולאחר מכן קשרו בין הגאות למופעי הירח והשמש. מגלה הארצות היווני פיתיאס הפליג לאיים הבריטיים בערך בשנת 325 לפנה"ס, ונראה כי הוא הראשון שקישר בין הגאות האביבית למופע הירח. בחיבורו ספירת הזמן משנת 725 לספירה בדה ונרביליס קישר בין תופעת המחזוריות החצי יומית של הגאות והבדלי הגבהים של הגאות לבין הירח ומופעיו. בדה מתחיל ומציין שבכל יום הגאות מציפה את החוף ונסוגה ממנו כ-4/5 השעה (48 דקות) מאוחר יותר בהשוואה ליום שלפניו, בדיוק כשם שהירח נוסק ושוקע במרווחי זמן של כ-4/5 השעה בין יום ליום. הוא ממשיך ומדגיש שבשני חודשים ירחיים (59 יום) הירח מקיף את כדור הארץ 57 פעמים ומתחוללים במהלכם בדיוק 114 מופעי גאות. בדה מציין לאחר מכן שגובה הגאות משתנה במהלך החודש; את מופעי הגאות החזקים יותר הוא מכנה malinae ואת החלשים יותר ledones, ומציין שאלו מחלקים לסירוגין את החודש לארבעה חלקים שווים שמשך כל אחד בין 7 ל-8 ימים. באותה הפיסקה בדה מבחין גם בהשפעת הרוחות על הגאות וביכולתם לדחות את הופעתה לכדי עיתוי מעט מאוחר יותר. בדה מתעד גם שזמני הופעת הגאות משתנים ממקום למקום. צפונה ממקום מגוריו, הגאות מופיעה מוקדם יותר, ודרומה ביחס אליו מאוחר יותר. הוא מסביר שהגאות "מייבשת חופים מסוימים כדי להיות מסוגלת להציף חופים אחרים כשהיא מגיעה אליהם" תוך שהוא שם לב ש-"הירח שמאותת לבוא הגאות באזורים מסוימים, מאותת גם לנסיגתה באזורים המרוחקים מהרבעון השמיימי בו הוא מצוי". הבנה ימי-ביניימית של הגאות מבוססת בראש ובראשונה על עבודותיהם של אסטרונומים מוסלמים, שהפכו נגישות דרך תרגומן ללטינית החל מן המאה ה-12. אבו מאשאר בחיבורו "מבוא לאסטרונומיה" משנת 886 סבר שהשיטפון והשפל המקושרים לגאות נגרמים עקב הירח. אבו מאשאר דן בהשפעות הרוח ומופעי הירח ביחס לשמש על הגאות. במאה ה-12, אל-ביטרוג'י (בשנת 1204) תרם את האבחנה ה"אוניברסלית" יותר שהגאות נגרמת על הסירקולציה הכללית של המרחב השמיימי. סימון סטבין בחיבורו מ-1608, התאוריה של השיטפון והשפל, פסל מספר קונספציות שגויות שעדיין היו נפוצות על הגאות והשפל. סטבין צידד ברעיון שמשיכת הירח אחראית לגאות והתבטא במילים ברורות יותר על גאות, שפל, גאות אביב וגאות לילה, תוך שהוא חווה דעתו שמחקרים נוספים על תופעות אלו צריכים להיעשות. יוהאנס קפלר שיער נכונה שכבידת הירח היא הגורם לגאות, השערה שהוא ביסס על תצפיות והתאמות עתיקות. גלילאו גליליי בחיבורו מ-1632 "דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות" דחה את הסברו של קפלר וסיפק הסבר אירוני ושגוי משלו לגאות: לפי הסברו, הגאות נגרמת על ידי ההשפעה המשולבת של תנועתו המסלולית של כדור הארץ סביב השמש ותנועת הסיבוב סביב צירו על מימי כדור הארץ. אייזק ניוטון היה המדען הראשון שסיפק הסבר איכותי וכמותי נכון של הגאות כתוצאה של המשיכה הכבידתית של גופים אסטרונומיים. בספרו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע" (1687) הוא ניסח לראשונה את חוק הכבידה העולמי והסביר שמקור הגאות הוא במשיכות הכבידתיות של הירח והשמש. ההמשגה של ניוטון לכוחות הגאות הייתה חדשנית ומקורית ביותר, משום שהראתה שלא המשיכה הכבידתית הישירה בין הירח (או השמש) למימי הארץ היא הגורם לגאות, אלא ההבדלים בעוצמה וכיוון הכבידה הירחית בין נקודות שונות על כדור הארץ (על גוף הנופל בשדה כבידה אחיד לא ייווצרו כוחות גאות); בעשותו זאת מצא ביטוי מתמטי מפורש לכוח הגאות. ניוטון הסביר גם מדוע מופעי הגאות מתחוללים פעמיים ביממה ולא רק פעם ביממה: ההסבר לכן נעוץ בכוחות הצנטריפוגליים המקושרים לסיבוב מערכת הארץ-ירח סביב מרכז הכובד המשותף שלהם, כך שעל המים בחלקו האחורי של כדור הארץ (המרוחק יותר ממרכז הסיבוב) פועלים כוחות צנטריפוגליים חזקים יותר ואלו אחראים להופעת הגאות גם שם. ניוטון ייחס את ההבדלים בעוצמת הגאות בתלות במופעי הירח לכוחות הגאות המתחרים של הירח והשמש; בירח חסר או מלא הם מחזקים זה את זה, ובירח חצי מלא הם מחלישים זה את זה. אף על פי שהתאוריה של ניוטון הצליחה לנבא את גבהי הגאות באזורים מסוימים, היא לא הצליחה להסביר את ההבדלים הקיצוניים בין גאות ושפל המתחוללים באזורים אחרים על כדור הארץ. ניוטון עצמו היה מודע לכישלון זה, ועדות לכך שהיה מודע חלקית למורכבויות של תורת הגאות בפועל באה לידי ביטוי בהסבר מפורסם ונכון שסיפק למאפיין מיוחד מסוים של הגאות במפרץ טונקין שבים סין הדרומי: לטענתו, הדבר קורה אודות למופעי הגאות הסדירים המגיעים לשם דרך שני נתיבים שונים, מהאוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, המגיעים בהפרשי זמן של 6 שעות ולפיכך במופעים הפוכים, כך שאלו מבטלים זה את זה. זהו תיאור נכון של משטר הגאות המקומי, וגם הדוגמה המצוטטת הראשונה של התאבכות בין שתי רכבות של גלי גאות. ב-1740, האקדמיה הצרפתית למדעים בפריז הציעה פרס על החיבור התאורטי הטוב ביותר על גאות. דניאל ברנולי, לאונרד אוילר וקולין מקלורן חלקו את הפרס. מקלורן השתמש בתורת הכבידה של ניוטון כדי להראות שכדור חלק המכוסה על ידי שכבה עמוקה מספיק של אוקיינוס הנתון לכוח הגאות של גוף אחר הוא ספרואיד מוארך עם ציר ראשי הפונה אל הגוף המחולל את הגאות. מקלורן היה גם הראשון שכתב על השפעות סיבוב כדור הארץ על תנועות עליו. אוילר זיהה שזהו דווקא הרכיב האופקי של כוחות הגאות (יותר מאשר האנכי) שמניע את הגאות. ב-1776, פייר סימון לפלס ניסח מערכת של משוואות דיפרנציאליות חלקיות המקבלות את כוח הגאות הניוטוני בתור פונקציית הכוח המאלץ, וקושרות בין מהירות הזרימה האופקית של האוקיינוס לגובה פני השטח שלו בכל נקודה, במה שאפשר לראשונה להעריך את התגובה הדינמית האמיתית של מימי כדור הארץ לכוחות הגאות המופעלים עליהם. התיאור המקורי של ניוטון היה סטטי בעיקרו; הוא הניח כדור ארץ לא מסתובב עם אוקיינוס המכסה אותו באופן אחיד (בעל עומק קבוע). במציאות גורמים שונים מונעים מהבליטות באוקיינוס הארצי לעקוב אחר מיקום הירח באופן מדויק, כך שהמים לא יכולים לקבל צורה של משטח שווה פוטנציאל בכל רגע נתון; עקב כך נוצרים גלי מים ארוכים באוקיינוסים הנובעים מכוחות הגאות (ולא מן הרוח), כשהאינטראקציה הכוללת בין כל הגלים הללו מכתיבה את משטר הגאות בכל מקום. התאוריה של לפלס לקחה בחשבון גם גורמים נוספים אלו כמו השפעת סיבוב כדור הארץ (אפקט קוריוליס) או אפקטים של בתימטריה הבאים לידי ביטוי בתופעות כמו תהודת גאות; משום כך היא יכלה לנבא גם מאפיינים נוספים של הגאות הארצית, כמו קיומן של נקודות אמפידרומיות, או להסביר את ההבדלים הקיצוניים בין גאות ושפל בגופי מים בעלי מאפיינים רזוננטיים. משוואות הגאות של לפלס עדיין משמשות כיום. מאוחר יותר, הלורד קלווין ואנרי פואנקרה קידמו הלאה את התאוריה הדינמית של לפלס. קלווין כתב מחדש את המשוואות של לפלס במונחים של ערבוליות, מה שאיפשר לתאר גלי גאות המתקדמים לאורך שפתם של חופים, גלים הנקראים כעת גלי קלווין. בהתבסס על הפיתוחים הללו ועל התאוריה הירחית המדויקת של האסטרונום הבריטי ארנסט ויליאם בראון, האוקיינוגרף ארתור תומאס דודסון פרסם ב-1921 את הפיתוח המודרני הראשון של פוטנציאל הגאות בצורה הרמונית: דודסון זיהה 388 תדירויות גאות. חלק מהשיטות שלו עדיין בשימוש כיום. אנליזה וחיזוי של גאות ושפל; רכיבי הגאות התקדמויותיו התאורטיות של לפלס בהסברת מאפייני הגאות והשפל היו אדירות, אך הן עדיין הותירו את יכולת החיזוי של מנעד הגאות בכל מקום במצב בוסרי למדי. בשלהי המאה ה-19, מדענים כלורד קלווין וג'ורג' דרווין פיתחו את "השיטה ההרמונית" לניתוח הגאות והשפל, שיטה המבוססת על פירוק כוחות הגאות של הירח והשמש לרכיבים סינוסואידיים בתדירויות שונות ומשרעות שונות, כאשר המשרעת של כל רכיב תדירות במיקום ארצי נתון היא פונקציה מורכבת של קו הרוחב של המיקום וזוויות כמו זווית נטיית ציר כדור הארץ ביחס למישור המילקה או הנטייה המסלולית של הירח. בהינתן טור טריגונומטרי כזה, התגובה של מימי הארץ במיקום אליו מתייחס הטור נגזרת ממידת הקיום של מאפיינים רזוננטיים של אותו אזור. אם למערכת המים באותו מיקום יש תדירות תנודה טבעית הקרובה לאחת מהתדירויות של הרכיבים בטור, אז המערכת תימצא בתהודה חזקה עם אותו רכיב, בעוד שאם אין לה תדירות עצמית כזאת, אז התגובה שלה לכוחות הגאות תהיה רגילה למדי. אף על פי שברובו המוחלט של שטחו הימי של כדור הארץ הגאות היא ממוצעת למדי (1 - 0.5 מטרים), אותם אזורים רזוננטיים אחראים לנתחים גדולים של אנרגיית הגאות שנשחקת בכדור הארץ עקב חיכוך עם הקרקעית, וזאת בדיוק בגלל אפקט התהודה, אשר מוביל למעין שאיבת אנרגיה אל אותם אזורים רזוננטיים. כתוצאה, בערך 30-40% מסך שחיקת האנרגיה של הגאות מרוכז בימים שוליים. להלן מובאים כמה מרכיבי הגאות החזקים והמשמעותיים ביותר. ממוזער\|300px\|חיזוי כוחות גאות על בסיס סכימה של רכיבי גאות סינוסואידיים.\|alt=Graph showing one line each for M 2, S 2, N 2, K 1, O 1, P 1, and one for their summation, with the X axis spanning slightly more than a single day הגאות הירחית החצי-יומית הראשית (M2) במרבית המקומות, רכיב הגאות החזק הוא הגאות הירחית החצי-יומית הראשית, שידוע גם בשם רכיב הגאות M2, כאשר האות M היא קיצור של Moon והספרה 2 מתייחסת לתדירות הרכיב, שהיא פעמיים ביממה ירחית. זמן המחזור של רכיב זה הוא 12 שעות ו-25.2 דקות, בדיוק מחצית מיממה ירחית אחת, שהיא פרק הזמן במהלכו הירח חוזר לאותו מיקום על כיפת השמיים מנקודת המבט של צופה ארצי. היממה הירחית היא ארוכה יותר מהיממה הארצית משום שהירח מקיף את כדור הארץ באותה מגמה שכדור הארץ סובב סביב צירו; התדירות הזוויתית שמתאימה ליממה ירחית היא ההפרש בין המהירות הזוויתית של סיבוב כדור הארץ סביב צירו (המתאימה בקירוב ליממה ארצית אחת) למהירות הזוויתית הממוצעת של סיבוב הירח סביב כדור הארץ (המתאימה לחודש סינודי אחד). המשרעת של הגאות M2 במיקום ארצי נתון היא פונקציה של קו הרוחב שלו והנטייה הירחית, בהתאם לתאוריית שיווי המשקל של הגאות. אף על פי שתאוריית שיווי המשקל חוזה התרוממות מרבית של פני הים ("בליטות בפני הים") בסביבת הנקודה התת-ירחית (sublunar point) והנקודה האנטיפודית לה, לצרכים מעשיים עושים שימוש ברכיב האופקי של כוח הגאות הנגזר מתאוריית שיווי המשקל, ולא בצורת המשטח שווה הפוטנציאל המתאים, היות שתאוריית שיווי המשקל הייתה רלוונטית רק אילו כדור הארץ היה מכוסה כולו אוקיינוס בעומק אחיד והירח היה לווין גאוסטציונרי. הרכיב האופקי של כוח הגאות, שהוא הגודל הרלוונטי בשיטה ההרמונית והמשמש כמשרעת של רכיב הגאות M2, הוא המנוע האמיתי של הגאות באוקיינוסים, וזאת מאחר שבשונה מהרכיב האנכי של הגאות, אין לו "התנגדות" מצד הכבידה הארצית החזקה ממנו ב-7 סדרי גודל, וכמו כן הוא יכול לפעול למרחקים גדולים הרבה יותר (מרחקים מסדר גודל של היקף כדור הארץ, לעומת מרחקים אנכיים מסדר גודל של עומק האוקיינוסים הממוצע). הרכיב האופקי של הגאות מרבי במיקומים המצויים בזווית של 45 מעלות ביחס למיקום הירח (כלומר כאשר הירח מצוי בזווית של 45 מעלות מעל האופק). הגאות השמשית החצי-יומית הראשית (S2) בדומה לגאות הירחית, הגאות השמשית החצי-יומית הראשית S2 מתרחשת פעמיים ביממה, כאשר האות S היא קיצור של Sun והספרה 2 מתייחסת לתדירות הרכיב, שהיא פעמיים ביממה שמשית. העקרונות התאורטיים והמשוואות הבסיסיות המתארות את הגאות השמשית זהים עקרונית לזו של הגאות הירחית, אולם הקבועים המספריים המאפיינים אותה שונים: ראשית, הנטייה המסלולית של השמש ביחס למישור המילקה היא 0 בדיוק (על פי הגדרת מישור המילקה), שנית, זמן המחזור של הגאות השמשית הוא 12 שעות בדיוק, ולבסוף, כוחות הגאות המקושרים אל השמש הם בחוזק של בערך 46% מהגאות הירחית. גאות גבוהה וגאות נמוכה ממוזער\|240px\|סוגי הגאות. מנעד הגאות (ההבדל בין גאות ושפל) משתנה במהלך החודש באופן מחזורי, עם זמן מחזור של בערך שבועיים. פעמיים בחודש, בסמיכות למולד הירח ולירח מלא, כאשר מרכזי השמש, הירח וכדור הארץ מונחים על קו ישר אחד (בתצורה שנקראת סיזיגיות), כוח הגאות של השמש מחזק את זה של הירח. בנקודות זמן אלו מנעד הגאות הוא במקסימום, ואז היא מכונה "גאות גבוהה", ובאנגלית Spring tide. השם האנגלי לא מתייחס לעונת האביב, אלא נגזר, בדומה למילה זו, מהמשמעות "לקפוץ, להתפרץ קדימה, לנסוק", כמו במעיין טבעי. כאשר הירח הוא ברבעון הראשון או השלישי, השמש והירח מופרדים בזווית של 90° כאשר הם נצפים מכדור הארץ, וכוח הגאות השמשי מבטל חלק מכוח הגאות הירחי. בנקודות זמן אלו במחזור הירחי, מנעד הגאות הוא במינימום; מצב זה מכונה "גאות נמוכה" או באנגלית Neap tide. מנקודת המבט של השיטה ההרמונית, ניתן להסביר את שינוי מנעד הגאות במהלך החודש כתוצאה של סופרפוזיציה (סכימה) של רכיבי הגאות M2 ו-S2: לשני רכיבים אלו תדירות קרובה מאוד, כך שהתוצאה של הסכימה היא פעימה גלית, מצב בו אות סינוסואידי בעל תדירות קבועה משנה את המשרעת שלו באופן מחזורי בזמן, כך שמעטפת האות היא בעצמה גל סינוס. במקרה זה, לרכיב M2 יש תדירות (כאשר d הוא יממה שמשית), לרכיב S2 יש תדירות , ולפיכך הערך המוחלט של הסכום שלהם מאופנן בתדירות , אשר ההופכי שלה, , הוא זמן מחזור הפעימה. הגאות הראשית הנגזרת מהמרחק הירחי המשתנה (N2) מסלול הירח אינו מעגלי אלא אליפטי עם אקסצנטריות 0.05, כך שאילו מרחקו הממוצע של הירח מכדור הארץ הוא 384,430 ק"מ, אז בפריגיאה מרחקו הוא כ-363,000 ק"מ ואילו באפוגיאה מרחקו הוא 405,000 ק"מ. כוחות הגאות יחסים הפוך למרחק בשלישית, כך שהתוצאה היא יחס של בערך 1.4 בין כוח הגאות הירחית בפריגיאה לבין זה שבאפוגיאה. זמן המחזור של השינויים בגודל כוח הגאות הירחי הוא חודש אנומליסטי, או כ-27.554 יום (אודות לפרצסיית קו האפסידים של מסלול הירח, פרק הזמן שחולף בין פריגיאה לפריגיאה ארוך יותר מהחודש הסידרלי). לפיכך נכון יותר למדל את הגאות הירחית הראשית כאות מחזורי מהצורה: , כאשר a הוא הערך הממוצע של כוח הגאות הירחי, b מייצגת את משרעת השינוי בכוח הגאות הירחי, ואילו הן המהירויות הזוויתית המתאימות לחודש אנומליסטי ויממה ירחית, בהתאמה. על פי הזהות: , זהות המתמצתת במידת מה את מהות תופעת הפעימות, את כוח הגאות הירחית ניתן לרשום גם כ-: הרכיב , לו זמן מחזור של בערך 12.66 שעות, מכונה רכיב הגאות N2. מלבד האותיות M ו-S עבור הגאות הירחית והשמשית הראשית בהתאמה, הסיבה לבחירת האות N עבור רכיב גאות זה, כמו גם הסיבה לבחירת אותיות נוספות עבור רכיבי גאות אחרים, אינה ברורה. אי-השוויון היומי כפי שהוזכר מקודם, מסלול הירח, ולפיכך גם הבליטות בפני הים שמנבאת תאוריית שיווי המשקל, מוטות ביחס לקו המשווה של כדור הארץ, מה שמוביל לכך ששני מופעי הגאות היומיים אינם שווים בעוצמתם. אפקט זה ידוע בשם אי-השוויון היומי (Diurnal inequality) במופעי הגאות, והוא בא לידי ביטוי ברכיבי גאות נוספים, כמו K1 ו-O1, הנגזרים מכוחות הגאות של הירח והשמש ולהם זמן מחזור של בערך יממה. סימון דודסון האוקיינוגרף הבריטי ארתור תומאס דודסון פיתח דרך סכמטית אלגנטית להצגת כל התדירויות של רכיבי הגאות השונים. דודסון זיהה שש תדירויות אסטרונומיות בסיסיות, אשר התדירויות של כל רכיבי הגאות השונים הן צירופים ליניאריים שלהן. התדירויות הבסיסיות נגזרות מהמחזורים האסטרונומיים הבאים: היממה הירחית, 24.84 שעות שמשיות ממוצעות. החודש הסידרלי, 27.32 יממות שמשיות ממוצעות. השנה הטרופית, 365.24 יממות שמשיות ממוצעות. מחזור הפריגיאה הירחי, 8.85 שנים. מחזור הקשר הירחי, 18.61 שנים. מחזור הפריהליון השמשי, 20,940 שנים. התדירות של רכיב גאות היא סכום של כפולות שלמות קטנות של התדירויות המתאימות למחזורים לעיל. כך למשל, הסימון של רכיב הגאות M2 לפי דודסון הוא (2,0,0,0,0,0), כלומר לרכיב זה תדירות של פעמיים ביממה ירחית. מחברים שונים משתמשים במוסכמות שונות לציון המחזורים האסטרונומיים השונים. למשל, אם המחזור האסטרונומי הבסיסי הראשון היה יממה שמשית ולא ירחית, בעוד ששאר המחזורים האסטרונומיים היו נותרים בעינם, אז הסימון של רכיב הגאות M2 היה , ופירושו היה שתדירות הרכיב היא פעמיים ביממה שמשית פחות פעמיים בחודש סידרלי ועוד פעמיים בשנה טרופית. אורך היממה הירחית הוא פונקציה של אורך היממה השמשית ואורך החודש הסינודי, כשהאחרון הוא פונקציה של אורך החודש הסידרלי ואורך השנה הטרופית, מה שמסביר מדוע שני הסימונים מייצגים את אותה תדירות. לפי המוסכמה הראשונה לשיטת דודסון, למשל, הסימון של רכיב הגאות N2 הוא , ופירושו היא שתדירות הרכיב היא פעמיים ביממה ירחית פחות פעם בחודש סידרלי ועוד פעם במחזור פריגיאה ירחי. קישורים חיצוניים גאות ושפל הסבר מהאתר "שער לים" גאות ושפל - הפיתוח המולטיפולי (מתוך הבלוג רשימות בפיזיקה עיונית). קטגוריה:אסטרופיזיקה קטגוריה:כבידה קטגוריה:הירח קטגוריה:אוקיינוגרפיה	2024-08-25T09:44:30
עוגן	עוגן הוא אביזר עשוי ברזל או חומר כבד אחר, שנועד לרתק כלי שיט או חפצים שונים למקום מסוים בים, מבלי שייסחפו על ידי הרוח, הגלים, זרמי הים או כל גורם אחר. שמאל\|ממוזער\|200px\|איור של עוגן שמאל\|ממוזער\|200px\|עוגן בנמל יפו שמאל\|ממוזער\|200px\|עוגן ליד המוזיאון הימי בליסבון ישנם שלושה סוגי עוגן עיקריים - זמני, צף וקבוע. העוגן הקבוע נקרא גם מעגן והוא מוזז לעיתים נדירות. לא ניתן להעלותו אל סיפון האונייה, אך ניתן לשחררה ממנו. עוגן זמני נישא לרוב בידי כלי השיט ומורם על סיפונו כאשר הכלי בדרכו. העוגן פועל על ידי התנגדות לתנועה של כלי השיט אליו הוא מחובר. ישנן שתי דרכים עיקריות לעשות זאת - באמצעות משקל רב או היאחזות בקרקעית הים. מקובל להניח שרוחות וזרמי ים הם הכוחות החזקים ביותר עמם אמור העוגן להתמודד, אך למעשה תנועת הגלים היא המפעילה את העומס הגדול ביותר על הספינה, ועוגנים מודרניים מתוכננים להשתמש בשילוב של טכניקות וצורות כדי להתנגד לכוחות אלו. תיאור העוגן המוכר יותר הוא הזמני, שניתן לשאתו על גבי כלי השיט. עוגן זמני מודרני מכיל בדרך כלל מוט מרכזי הנקרא שוק וחלק שטוח ומחודד בקצהו (ציפורני העוגן) שנאחז בקרקעית. בין השוק לציפורני העוגן מחברת לעיתים זרוע, והמקום שבו היא מתחברת לשוק נקרא כתר. השוק מצויד לרוב בטבעת או בשרשרת כדי לחבר ביניהם. ישנם הרבה שינויים והוספות לצורה בסיסית זו. עוגן אדמירל לדוגמה, כולל גם חלק עליון (סטוק) הנשען על הקרקעית. עוגן קבוע, לעומת זאת, מגיע בטווח רחב של סוגים ואיננו בעל צורה בסיסית. אבן גדולה בעלת חלק מברזל אליו מחוברים הכבל או השרשרת מהספינה מספיקים להחזקתה. מעגן מודרני עשוי להיות בצורת בורג ענקי המוברג אל הקרקעית, קורת מתכת גדולה ומחודדת שנעוצה בה או כל צורה אחרת של אחיזה בקרקע. אפשרות נוספת היא לחבר מספר עוגנים זמניים במעגל, כך שבכל מקרה תהיה התנגדות של עוגן אחד לפחות לתנועת כלי השיט, ללא קשר לכיוונו. עוגן צף לעומת זאת תפקידו אינו לעצור את הסירה, אלא להאט אותה. עוגן כזה צף על המים, בדרך כלל יהיה בצורת חרוט כך שכמות המים היוצאת מהחרוט איטית יותר וכך גם כלי השייט. מתפקידיו העיקריים האטת כלי השיט אך השימוש בו ייתכן גם לצרכים אחרים ואף מערכת היגוי חלופית במקרה הצורך. התפתחות 200px\|ממוזער\|שמאל\|עוגן עתיק עשוי בזלת שנמצא בים כנרת שמאל\|ממוזער\|200px\|עוגן עתיק מעץ שמאל\|ממוזער\|200px\|עוגן בעל זרוע אחת מהספינה העתיקה ממעגן מיכאל מתוארך לסוף המאה החמישית לפני הספירה העוגנים הקדומים ביותר היו קרוב לוודאי סלעים. נמצאו עוגנים מסוג זה שהיו שייכים לתקופת הברונזה. גם כיום מסתמכים מעגנים רבים על סלעים גדולים כאמצעי לריתוק כלי השיט. צורה זאת, המסתמכת על משקל רב בלבד, פועלת רק בעוגן קבוע. העברת עוגן שכזה למקום אחר היא כמעט בלתי אפשרית. עוגן פשוט הנעזר בשתי קורות עץ נעוצות בקרקע שעליהן אבן, הוא צורה קדומה של מעגן שנעשה בה שימוש גם כיום. עוגן זה היה הניסיון המוצלח הראשון להשתמש בכוחה של הקרקע כדי למנוע מכלי השיט לזוז. כיום נעזרים כמעט כל העוגנים בשני יסודות אלו - חדירה לקרקע ומשקל סביר. בעולם המערבי, במרבית העוגנים נעשה שימוש בציפורני עוגן חודרות - שני קצוות מחודדים שמתוכננים בצורה שאחד מהם יינעץ בקרקע. נוסף גם סטוק - מוט הניצב לזרוע וממוקם בחלקו הנגדי של השוק. תפקידו הוא לגרום לאחד מקצוות העוגן להינעץ בקרקע על ידי סיבובו במידה ונפל כשחודיו אינם מופנים כלפיה. עוגן זה הפך תוך זמן קצר יחסית לצורה הבסיסית של עוגן זמני. במזרח נעשה שימוש בעוגן דומה שגם בו היה סטוק, אך הוא היה ממוקם בצידו השני של העוגן, בצמוד לכתר. בעוגן זה משתמשים כיום בצורה זהה לזאת שבעבר. סוגי עוגנים זמניים מגוון הצורות והדגמים רחב, אך יש נטייה לעוגנים מודרניים שניתן לסווגם לשלוש קבוצות: לכידה, מחרשה וקרס, בהתאם לשיטת אחיזתם בקרקע. בצורת הלכידה נעשה שימוש בציפורן עוגן קטנה יחסית המחוברת לזרוע כבדה וצרה, על מנת לחדור לקרקע בעייתית - קרקע קשה, סלעית, מכוסה באצות או באלמוגים, וכדומה. שתי גרסאות נפוצות מקבוצה זו הן עוגן האדמירל ועוגן החתול (grapnel). צורת המחרשה נקראת כך בשל הדמיון למחרשה עתיקה. היא מתוכננת להתחפר ברוב סוגי הקרקע - מבוץ רך ועד סלעים. למעשה, היא מתפקדת כמחרשה, אך מטרתה היא להתחפר בקרקעית הים ולא ביבשה. בצורת הקרס (שנקראת גם דנפורט) משתמשים בציפורן עוגן גדולה כדי ליצור התנגדות גדולה ככל האפשר לכוחות הפועלים על כלי השיט. למרות כושר החדירה הנמוך של עוגנים מסוג זה, נעשה בהם שימוש נרחב בשל משקלם הקל. עוגן אדמירלי ימין\|ממוזער\|130px\|עוגן אדמירלי עוגן אדמירלי מוכר גם לאלה שלא השתמשו בעוגן מעולם. בשעת העגינה, רק ציפורן אחת של העוגן מחופרת בקרקע, וחלקו האחר ניצב על הקרקעית. עוגן זה פועל היטב גם במזג אוויר סוער, זאת בנוסף לכושר החדירה הגבוה שלו. כאשר עוגן האדמירל איננו בעל סטוק, ניתן לאחסן אותו בקלות. גם כאשר החלק העליון קיים, ניתן בדרך כלל לקפל את הסטוק בצורה קלה לאחסון. חולשתו העיקרית של עוגן זה, היא בזמנים של גאות ושפל. בזמן השפל, קיים סיכוי גבוה יחסית שהעוגן יתנתק מהקרקע. במבחנים השוואתיים, נתגלה כי עמידות עוגן האדמירל בפני השפל קטנה יותר מזו של עוגנים אחרים במשקל זהה. חסרון נוסף הוא העלאתו לסיפון, שעלולה להזיק לירכתי הספינה. עוגן דנפורט שמאל\|ממוזער\|180px\|עוגן דנפורט עוגן דנפורט שייך לקבוצת הקרס, ובשמו משתמשים לעיתים לתיאור הקבוצה כולה. בעוגן זה נמצא הסטוק בצמוד לכתר, ואליו מחוברים שני משטחים גדולים. בשל שטחם הרב, העוגן מסוגל לפתח כושר עמידות רב ביחס למשקלו. צורתו השטוחה ומשקלו הקל של העוגן מקלים על החזרתו ואחסונו. לעוגן זה ישנן גרסאות משופרות כמו עוגן מבצר שמשקלו נמוך יותר ביחס לנפחו ואחיזתו טובה יותר. לעוגן דנפורט ישנו קושי לחדור קרקעית קשה, סלעית, עשויה חימר או מכוסה אצות או עשב. במצב כזה, העוגן עלול להחליק על הקרקע ולא לחדור אליה. חיסרון נוסף - העוגן נוטה להתנתק מקרקעית הים כאשר כיוון הכוח הפועל עליו משתנה בפתאומיות. תרחיש כזה עשוי להיווצר בזמנים של גאות שפל. עוגן חתול עוגן החתול, המכונה גם עוגן נעיצה, קל לתכנון ובניה. יתרונו הוא שבכל כיוון בו יגיע לקרקע, חוד אחד לפחות יהיה מופנה כלפיה. העוגן אינו ננעץ כולו בקרקע, וחלקו הנותר ניצב על הקרקעית. הוא מסוגל לחדור לקרקע מכוסה אלמוגים, אך קשה להוציאו ממנה. משקלו נמוך למדי, ולכן קל להעלותו לסיפון. לעוגן זה מחברים לעיתים מצוף במטרה להקל על החזרתו במידה שנתקל במכשול. בעוגן החתול נעשה שימוש בעיקר בקרקע סלעית, ולעיתים נדירות הוא מסוגל לספק אחיזה נאותה בחול, בוץ או חימר. העוגן עלול להתנתק מקרקע כזו כאשר מופעל עליו עומס, או לא להינעץ בה כלל. הוא קשה לאחסון, אך בעיה זו עשויה להיפתר באמצעות שינויים קלים. עוגן ברוס עוגן ברוס מיועד לסירות קטנות, אף על פי שתפקידו המקורי היה החזקת עגורני נפט צפים בים הצפוני. הוא שייך לקבוצת המחרשה ונודע במהירות הרבה בה הוא מתחפר בקרקע. העוגן נחשב כיציב ועמיד בפני גאות ושפל ושינוי כיוון הרוח. במקום להשתחרר מהקרקע, מסתובב העוגן באיטיות בצורה נגדית לזאת בה הכוח פועל. העוגן קל להחזרה לאחר הוצאתו מקרקעית הים והוא אינו מזיק לחרטום הסירה. לעוגן ברוס ישנו קושי לחדור לקרקעית סלעית, עשויה חימר או מכוסה בעשב. העוגן גם עלול להיות קשה לניתוק. למרות קלות ההחזרה של העוגן, קשה לאחסנו ולעיתים הוא תופס מקום מוגזם על סיפון כלי השיט. עוגן מחרשה עוגן המחרשה חודר לכל סוגי הקרקע, אך לא מצטיין בסוג מסוים. צורת ה-"CQR" היא בעלת שוק המחוברת לציפורן העוגן באופן המאפשר לעוגן להסתובב כאשר כיוון הכוח משתנה, ולא להתנתק מהקרקע. בנוסף, לפי צורה זו, חוד העוגן יהיה מופנה כלפי הקרקעית, גם כאשר העוגן ינחת על צידו. בגרסה נוספת של עוגן המחרשה בשם "דלתה", החיבור בין השוק לציפורן העוגן הוא קשיח. כדי להשיג תוצאות זהות לגרסת ה-"CQR", נעזרים בזווית מדויקת ביניהם. עוגן המחרשה כבד בהשוואה לכוח שהוא מפעיל, ועובר זמן ארוך יחסית עד שהוא מתחפר בקרקע בשלמותו. ממוזער\|עוגן פטריה של Lightvessel Kemi 01 עוגן פטריה עוגן הפטריה מתאים במקום שבו קרקעית הים מורכבת מסחף או חול דק. הוא הומצא על ידי המהנדס הסקוטי רוברט סטיבנסון. אוניית המגדלור הראשונה שהשתמשה בעוגן מן הסוג החדש במשקל 1.5 טונות הייתה "פארוס" (Pharos, על שם המגדלור באלכסנדריה), אוניית דיג לשעבר בעלת תפוסה של 82 טונות, שהחלה את שירותה כאוניית מגדלור ב-15 בספטמבר 1807 ליד בל רוק בסקוטלנד. הוא מעוצב כמו פטרייה הפוכה, כשהראש נקבר בסחף והרגל מחוברת לשרשרת. לעיתים קרובות מסופק משקל נגד בקצה השני שלו כדי להניח אותו על הקרקעית לפני שהוא נקבר. מאז ראשית המאה ה-19 מצוידות אוניות המגדלור בעוגני פטריה (mushroom anchors), שמשקלם הממוצע 3-4 טונות. יעילות עוגנים אלה השתפרה מאוד בשנות העשרים של המאה ה-19, אז החלו משתמשים בשרשרות מיצקת ברזל (כלל האצבע היה 6 רגל של שרשרת לכל 1 רגל עומק של מים). רוב ספינות המגדלור משתמשות בסוג זה של עוגן בגלל שהעוגנים הרגילים באותה התקופה לא היו יעילים ביותר, כי נטו להיגרר במזג אוויר סוער. הדבר היה לחיסרון, שכן אוניית מגדלור חייבת להישאר על עומדה גם בסערות עזות ביותר, אשר כלי שיט אחרים יכולים להימנע מהן. ולכן רוב אוניות המגדלור עברו לעוגני פטריה, שיכלו לעגן את הספינה למקום טוב יותר. עוגנים חדשים עוגנים שתוכננו כך שיתחפרו בקרקע במהירות וייאחזו בה בחוזקה. לעוגן הגרמני - בוגל (Bügel) - ישנו קצה מחודד על מנת לחדור לקרקע מכוסה דשא, ומוט עגול המשמש להכוונת החוד אל קרקעית הים. בולוואגה (Bulwagga) הוא העוגן היחיד בעל שלוש ציפורני עוגן במקום שתיים. הוא מתפקד היטב על פי בדיקות שנעשו בידי גופים בלתי תלויים. עוגן ספייד (Spade) הצרפתי אהוד במיוחד בקרב הימאים, למרות מחירו היקר. הוא מאופיין בשוק ניתן לפירוק ואפשרות של בנייה מאלומיניום, דבר ההופך את אותו לקל יותר ונוח לאחסון. בניו זילנד הומצא עוגן רוקנה (Rocna) שגם לו קצה מחודד על מנת לחדור לקרקע מכוסה דשא. חודו של העוגן גדול יחסית, ולו מוט עגול שתפקידו לכוון את החוד כלפי קרקעית הים. עגינה שמאל\|ממוזער\|200px\|אנדרטה מקושטת בעוגן פטנטי, אוסטרליה הטלת העוגן אל מעבר לסיפון אינה מספיקה. ישנם מספר גורמים אותם יש להביא בחשבון ושיטות שתפקידן להבטיח את יציבות העוגן על הקרקעית. תכנון העגינה בעת תכנון העגינה ישנם מספר גורמים בהם יש להתחשב. הם כוללים את העוגן, הכבל, החיבור ביניהם, חיבור הכבל אל כלי השיט, סוג הקרקע, מזג האוויר ועומק המים. תרשימים חיוניים לעגינה מוצלחת. ידיעת מיקומם של סיכונים אפשריים והערכת ההשפעה של מזג האוויר ומצבי הגאות והשפל נחוצים לאיתור מקום עגינה מתאים. ניתן אומנם לעגון ללא עזרת תרשימים, אך הם כלי חשוב למציאת מקום עגינה ראוי וימאי מיומן לא יבחר לעגון בלעדיהם. לעומק המים השפעה רחבת היקף. על פיה נקבע אורך הכבל שמחושב ממקומו על כלי השיט ועד קרקעית הים. לדוגמה, אם עומק המים הוא שמונה מטרים, וגובה הכבל על הספינה הוא מטר אחד מעל המים, יש לחשב את אורך הכבל על פי מרחק של תשעה מטרים מהקרקעית. אורך הכבל בדרך כלל גדול פי ארבעה ממרחקו מקרקעית הים. שיטות עגינה ממוזער\|שמאל\|ספינה עוגנת, איור מאת ג'ורג' אייקמן הצורה הפשוטה ביותר של עגינה היא איתור המקום הרצוי, הטלת העוגן כאשר כלי השיט בתנועה, התחפרות העוגן בקרקע ועצירת כלי השיט. לאחר שנמצא המקום המתאים לעגינה יש לבחון את המצב בשלמותו: עלולים להיות באזור כלי שיט נוספים, ייתכן שמזג האוויר שונה מהצפוי או שישנם סיכונים שאינם מצוינים בתרשימים ובשל כך הופך המקום לבלתי ראוי לעגינה. בעת הטלת העוגן על כלי השיט להתייצב כנגד הרוח או הזרם ולהיסחף או לנוע אחורה. העוגן מורד במהירות עד נעיצתו בקרקע ועצירת כלי השיט. לאחר שהעוגן קבוע במקומו יש לברר מספר דברים: האם המקום בטוח מתנאי מזג האוויר בהתאם לתחזית? האם האחיזה בקרקע מספיק חזקה? האם העוגן מתאים לסוג הקרקע? האם המים יהיו עמוקים דיים גם בשעת השפל? האם יש מרווח בטוח בו כלי השיט יכול להטלטל, או שהוא עלול להתנגש בכלי שיט אחר כאשר כיוון הרוח ישתנה? פותחו מספר שיטות שתפקידן להפחית את טלטולי כלי השיט או להתמודד עם מזג האוויר. עגינה מפוצלת שימוש בשני עוגנים המשתלשלים מחרטום כלי השיט כשביניהם זווית של 45–90 מעלות, מייצר התנגדות רבה לרוחות עזות. על מנת להניח את העוגנים בצורה זו, בתחילה מטילים את העוגן הראשון באופן הרגיל. לאחר מכן כלי השיט מתקדם כלפי המקום הרצוי והעוגן השני מורד. כלי השיט ניצב נגד כיוון הרוח בין העוגנים והעומס מתחלק ביניהם במידה שווה. צורה זו של עגינה מגבילה גם את טלטולי הספינה. קישורים חיצוניים קטגוריה:חלקי כלי שיט קטגוריה:אביזרי חיבור	2024-08-01T02:32:01
MG34	שמאל\|ממוזער\|250px\|חיילי חטיבה 8 עם ה-MG34 במלחמת העצמאות שמאל\|ממוזער\|250px\|סוללת MG34 כפול משמש כנ"מ שמאל\|ממוזער\|250px\|שני מקלעי MG-34 המותקנים על גבי ג'יפ. רכב זה היה בשימוש של יחידת שועלי שמשון של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. הרכב מוצג במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל בתל אביב MG34 (קיצור מגרמנית של Maschinengewehr 34, נהגה אֶם גֶה) הוא מקלע מתוצרת גרמניה הנאצית שהיה בשימוש נרחב במלחמת העולם השנייה. פיתוח המקלע MG-34 פותח על ידי חברת ריינמטאל (Rheinmetall-Borsig) לפי הזמנת הצבא הגרמני. המטה הכללי של צבא גרמניה דרש לקבל מקלע רב שימושי – מקלע שיכול לשמש גם כנשק כיתתי (מקלע קל) וגם כנשק פלוגתי (מקלע בינוני). המקלע MG-34 שפותח לפי הזמנה הוא מקלע אחיד הראשון בעולם. המקלע נכנס לשימוש בצבא הגרמני בשנת 1934, מכאן שמו MG-34 (שתי האותיות הראשונות בשם הן קיצור של המילה "מקלע" בגרמנית – Maschinengewehr). משתמשים המקלע שימש את יחידות חיל רגלים של הוורמאכט בשנים 1934–1942, אז הוחלף במקלע חדיש יותר, ה-MG42 בעקבות מחירו הגבוה. המקלע הורכב גם על טנקים, שריוניות ונגמ"שים. כן הייתה למקלע גרסת נ"מ (נגד מטוסים). בנוסף לצבא הגרמני, סופק המקלע לבעלות הברית של גרמניה הנאצית (רומניה והונגריה). מקלעי MG-34 נקנו על ידי שליחים של ההגנה בצ'כוסלובקיה לפני קום המדינה. מקלע זה נכנס לשימוש סדיר בצה"ל תחת השם מגל"ד – מקור השם הוא בצירוף האותיות מ.ג. (כמו בשם הגרמני – MG) עם ראשי התיבות ל"ד המציינים בגימטריה את המספר 34. המקלע היה בשימוש סדיר ביחידות חיל רגלים בצה"ל עד לסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, אז הוחלף במקלע מאג. מקלעי מגל"ד הועברו ליחידות הגנה מרחבית. ראו גם MG42 בראונינג 0.3 קישורים חיצוניים MG34 באתר כלי נשק רוסי (באנגלית) מכיל תמונות רבות של כלי הנשק והסבר מפורט קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מקלעים קטגוריה:נשק קל גרמני במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת העצמאות	2024-08-25T18:39:27
העלייה הראשונה	העלייה הראשונה היא גל עלייה המוני של יהודים לארץ ישראל העות'מאנית משנת תרמ"ב עד שנת תרס"ד (1882–1903). גל העלייה הגיע בעיקר ממזרח אירופה, עיראק ותימן, וההערכה היא ש־25,000–35,000 יהודים עלו לארץ ישראל העות'מאנית במהלך העלייה הראשונה. במסגרת עלייה זו הוקמו הישוביים החקלאיים הראשונים בעידן המודרני. יישובים אלו נקראו מושבות. אנשי עלייה אלו עסקו במקצועות חופשיים, מסחר וחקלאות. בראשית התקופה, ביישוב הישן, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש. תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל. לאחר הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו פובליציסטים בארץ ישראל לכנות את העלייה הגדולה שצפו שעומדת להגיע בשם העלייה השלישית. בכך הם כיוונו לעליית ששבצר ו-או זרובבל בתור העלייה הראשונה הגדולה, ועליית עזרא כמה עשרות שנים אחר כך בתור העלייה השנייה. לימים, משלא הגיעה העלייה הגדולה המתוכננת, נשתרש השם העלייה השלישית עבור העלייה שאחר המלחמה ואילו לשני הגלים הגדולים שקדמו לה ניתן השם עלייה ראשונה ושנייה. מכיוון שהייתה עלייה לארץ ישראל גם בשנים קודמות, המונח "עלייה ראשונה" זוכה לביקורת רבה מצד כמה חוקרים. ממוזער\|שמאל\|250px\|ארץ ישראל במפה שצייר אלכסנדר ג'והנסטון ב-1861. ממוזער\|שמאל\|250px\|נמל יפו, שנות התשעים של המאה ה-19 ממוזער\|שמאל\|250px\|בית השלטון הטורקי, "בית הסראייה", בצפת ממוזער\|שמאל\|250px\|חותמת "ועד חלוצי יסוד המעלה", 1882 ממוזער\|שמאל\|250px\|מייסדי המושבה רחובות עם מפת המושבה, 1890 ממוזער\|שמאל\|250px\|בנימין זאב הרצל ומלוויו על סיפון אוניה בדרך לנמל יפו, 1898 ממוזער\|שמאל\|250px\|בתי רחוב יפו משער יפו בצמוד לחומת העיר העתיקה בירושלים, 1898 ממוזער\|שמאל\|250px\|בית גולדה מילוסלסקי, מראשוני בתי האבן, במושבה נס ציונה, 1898 שמאל\|ממוזער\|250px\|המושבה באר טוביה, 1898 ממוזער\|250px\|רחוב הרצל במושבה חדרה, שנות התשעים של המאה ה-19 ממוזער\|שמאל\|250px\|המושבה גדרה, שנות התשעים של המאה ה-19 ממוזער\|שמאל\|250px\|תושבים ליד תעלת ניקוז במושבה חדרה, 1900 ממוזער\|שמאל\|250px\|יהודי מתימן בכפר התימנים בשילוח, ראשית המאה העשרים ממוזער\|שמאל\|250px\|כיכר המייסדים ובמרכזה בית הכנסת במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20 ממוזער\|250px\|שמאל\|אפיטף על מצבת קברו מ-1938 של דוד שוב ממנהיגי העלייה הראשונה וממייסדי המושבה ראש פינה: . רקע העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נערכה בתקופת ההגירה הגדולה מאירופה לארצות המערב והעולם החדש. מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם השנייה נדדו כ-65 מיליון נפש, מתוכם כ-4.5 מיליון יהודים אל ארצות מרכז ומערב אירופה ואל ארצות העולם החדש ביבשות אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב היהודים היגרו מארצות מזרח אירופה אל ארצות הברית. ארצות יעד נוספות היו מדינות צפון ודרום אמריקה האחרות, מדינות מערב אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מיעוט קטן מתנועת המהגרים היהודים הגיעו לארץ ישראל בשנות העלייה הראשונה, וחלק קטן מהם אף השתקעו בה. בין סיבות ההגירה ההמונית מערבה, היו הגידול הדמוגרפי המהיר באוכלוסיית אירופה והמצוקה הכלכלית שבעקבותיו; בעיקר סבלה מכך החברה היהודית בתחום המושב באימפריה הרוסית, בגליציה וברומניה. אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה (שפנו ברובם הגדול לאמריקה) כללה ברובה משפחות שקיוו להימלט מן הרדיפות בארצות מוצאם במזרח אירופה ולשפר את ביטחונן האישי והכלכלי. רדיפת המיעוטים, האנטישמיות, המאבק על כינון מדינות הלאום במרכז ומערב אירופה, הגזרות והרדיפות הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה (בעיקר באימפריה הרוסית), הגבירו את הגירת היהודים. אירועים בולטים בהקשר זה היו: "הסופות בנגב" מ-1881, "חוקי מאי" ב-1882, וגירוש יהודי מוסקבה ב-1890. מניעים וסיבות העלייה לוותה מתחילתה והושפעה מפעילות ציונית ענפה במזרח אירופה. העולים באו לארץ ישראל שהייתה תחת השלטון העות'מאני בשל מורשת הזיקה העמוקה של עם ישראל לארצו הקדומה – קשר היסטורי ודתי כאחד – אף על פי שהמצב המדיני והכלכלי בארץ היה קשה, בהשוואה ליעדי הגירה אחרים. לאחר פוגרומים רחבים באימפריה הרוסית, שכונו "הסופות בנגב" (1881) התפרסם המנשר "אוטואמנציפציה!" של פינסקר והוקם ארגון "חובבי ציון", אשר חבריו פתחו סניפים בערים ובעיירות רבות. זה הביא להתעוררות לאומית ולהתארגנות בקרב חלק מיהודי תחום המושב, ואף מעבר לגבולות אימפריה הרוסית. ברומניה בכ' בטבת תרמ"ב 11 בינואר 1882, נערך קונגרס פוקשאן, שהיה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון", "אספת הנבחרים צירי החבורות ליישוב א"י אל עבודת האדמה"; ושם הוקם הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הארגון הראשון שעסק בעלייה קבוצתית מאורגנת לארץ ישראל. הוועד ארגן הפלגות מנמל גאלאץ שעל הדנובה, לארץ ישראל, של עולים מקהילות יהדות רומניה. על ידי פעילות הוועד עלו כ-600 נפש, מתוך כ-1000 המתיישבים הראשונים בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות יישוב, הראשונות בהן ראש פינה וזכרון יעקב. באותה שנה גם פרסם הרב שמואל מוהליבר, ממייסדי תנועת חובבי ציון, יחד עם הרבנים יוסף בער סולובייצ'יק ואליהו חיים מייזל "קול קורא" לרבנים, לדרוש מהיהודים בקהילותיהם לעלות לא"י לעבוד את אדמתה ולהתפרנס מיגיע כפיים, ולא להגר לאמריקה. ב-1884 נערכה ועידת קטוביץ; הקונגרס הציוני העולמי שבו הוקמה ההסתדרות הציונית, נערך ב-1897. בראשית המאה ה-20, במקביל לוויכוח הנוקב בעולם הציוני בעניין תוכנית אוגנדה כ"מקלט זמני" ליהודים, נשמעו גם ביישוב הקטן קולות תומכים ושוללים. שלבי העלייה רוב העולים היו בני משפחות דתיות-מסורתיות, ובדרך כלל ראש המשפחה היה בגיל העמידה. מיעוט מהעולים כלל צעירים וצעירות, מהם חמישה עשר אנשי ביל"ו. גלי העלייה העיקריים היו בשנים: 1882-1881 ו-1891-1890. חלק מן העולים עזבו את הארץ, בעיקר בשל סיבות כלכליות. הגל הראשון, היה ב-1881 מקרב יהודי תימן- עליית אעלה בתמר, ובהמשך עד מחצית שנת 1882, היה גל עלייה ספונטני של משפחות ובודדים שלא היו מאוגדים מראש באגודה ציונית, כך למשל היו 17 משפחות המייסדים של ראשון לציון. החל במחצית 1882 הגיעו עולים שהיו מאורגנים באגודות הקשורות ל"חובבי ציון", הקבוצה הידועה בהם היא 'ביל"ו' . וכן גם עולים ראשונים מבוכרה אשר הקימו את שכונת הבוכרים ונחלת שבעה בירושלים. השלטונות העות'מאניים זיהו כבר בנובמבר 1882 את גל העלייה היהודית לארץ ישראל. הם הבינו מראשית שנות השמונים, את היותו חלק מתוכנית לאומית יהודית מקיפה. ועל כן, פעלו לצמצם את אפשרויות הכניסה לארץ ליהודים. ההגבלות הוטלו, למרות היתר של הסולטאן להתיישבות יהודים שניתן בפגישתו עם שני נציגים מיהדות רומניה במאי 1882, ושתדלנים נוספים. היקף העלייה הצטמצם עקב ההגבלות והקשיים שבהם נתקלו העולים. עיתון המגיד פרסם בתמוז תרמ"ב (1882) ידיעה בה נכתב: ב-28 באפריל 1882 הוצמד לדלת הקונסוליה הטורקית באודיסה, שער היציאה הראשי מרוסיה לארץ ישראל, דף נייר ועליו השורות הבאות: ההודעה הבהילה יהודים רבים שהתעתדו לעלות ומספר אגודות שעמדו לפני סיכום רכישת קרקעות להקמת מושבות נסוגו מהחלטה. העלייה התחדשה ב-1890. בין הסיבות להתגברות המחודשת: אימפריה הרוסית העניקה אישור רשמי לפעילות של תנועת "חובבי ציון" ב-1890. החל משנה זו החל לפעול בארץ "הוועד האודסאי", במטרה לקלוט עולים שהגיעו לארץ בזכות הפעילות החוקית של חיבת ציון באימפריה הרוסית. היהודים הגיעו לארץ כנתינים רוסים. מצבם של יהודי אימפריה הרוסית הלך והחמיר: השלטונות המשיכו לדחוק את יהודי אימפריה הרוסית מענפי המסחר והתעשייה, וב-1891 גורשו יהודי מוסקבה. מצב קשה זה הגביר את העלייה מאימפריה הרוסית. מצבן הכלכלי של מושבות העלייה הראשונה מתקופת גל העלייה הראשון השתפר בזכות עזרתו של הברון רוטשילד (על ידי נטיעת מטעים, הקמת יקבים וכדומה); תופעה זו משכה לארץ-ישראל את גל העלייה השני של העלייה הראשונה. ממוזער\|אנשי היישוב רחובות 1893 בשנות התקופה הוקמו בקרב היישוב מספר מוסדות שלטון פנימי; כמו ועדי מושבות, שעד לימי האפוטרופסות עסקו בחינוך, שמירה, עזרה סוציאלית, דת, משפט, יחסים עם השלטון ורישום קרקעות. כמו כן, נוסדו מספר ארגוני פועלים ובעלי מלאכה, למשל בענף היין: "כרמל מזרחי", "אגודת הכורמים" ו"אגודת החרש והמסגר" בירושלים על ידי שמונה מחברי ביל"ו. בשלהי התקופה הוקמו מוסדות ציוניים פיננסיים, כמו בנק אפ"ק וקק"ל ב-1901. בשנת 1903 נערכה "הכנסייה" בזכרון יעקב, ביוזמת "הוועד האודסאי" בראשות מנחם אוסישקין, והיישוב בראשות הרופא ד"ר הלל יפה, שבה ניתן ייצוג לארגונים שהוקמו על ידי אנשי העלייה הראשונה. העלייה מתימן גל העלייה מתימן נקרא בפי העולים: עליית אעלה בתמר, משויך לשנות העלייה הראשונה, וכלל כ-5,000 נפש. יהודי תימן היו בעלי אמונה דתית עמוקה, וחשו ערגה רבה לארץ ישראל ולירושלים. לגורם מרכזי זה הצטרפו גורמים נוספים שהשפיעו על עיתוי עלייתם. בין השאר שמועות שהגיעו לתימן אודות רכישת אדמות עבור יהודים בארץ ישראל, בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט שקיבל זיכיון להתיישבות יהודית בגלעד. ראשוני עולי תימן הגיעו לארץ ישראל בערב ראש השנה תרמ"ב. הם יצאו בקיץ תרמ"א 1881 מתימן במסעם והגיעו עד לבומביי שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו. המפגש בין עולי תימן בראשית התקופה לבין היישוב הישן התאפיין בתחושות קשות. חלק מאנשי היישוב הישן גילו כלפיהם ניכור חשדנות, ולעיתים אף עוינות. על פי ההיסטוריון יוסף טובי, הממסד הדתי של הקהילות הספרדיות והאשכנזיות התייחס בביטול ובשלילה מוחלטת למנהגיהם ולמסורותיהם ויש אף שהטילו ספק ביהדותם. ככלל הייתה שאלה לאיזה קהילה לשייכם, ולבסוף "סופחו" לעדה הספרדית, אך היוו למעשה עדה נפרדת. בשנת 1908 כבר היוו קהילה עצמאית בראשות הרבנים הרב שלום עראקי הכהן, הרב שלום אלשיך הלוי והרב אברהם אלנדאף. לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים: דיור ופרנסה. חלק מעולי תימן הגיעו לירושלים; אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש, מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים שם). הם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר התימנים בשילוח. איש היישוב הישן החסידי, ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון 'חבצלת' ארגן קרן 'להצלת נדחי ישראל' על מנת לסייע להם להקים משכני קבע. הקשיים הרבים גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד. דבר זה בא לידי ביטוי בשכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן, יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד כגון כפר מרמורק, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד. ביישוב היהודי בארץ ישראל היה דימויים של יהודים מתימן כ"פועלים טבעיים" הרגילים לעבודה פיזית ויודעים את עבודת האדמה; אך למעשה בחייהם בתימן לא עסקו בעבודה חקלאית. כשהגיעו לארץ, הועסקו בשכר נמוך, והחליפו את הפועלים הערבים. חלק מיהודי תימן השתקע בעיר יפו; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעיתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד. התיישבות מספר ארגונים ניהלו יוזמות ומפעלי התיישבות בארץ ישראל בשנות התקופה, בהם: "הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה", יק"א ובשליחות הברון רוטשילד משנת 1900, ארגון כל ישראל חברים (כי"ח), אגודת הסתרים "בני משה" וארגון מנוחה ונחלה, שהקים בשנת 1890 את המושבה רחובות, וכן אורגנה התיישבות חקלאית על ידי משפחות בעלות הון: משפחת לרר שהתיישבה בוואדי חנין, לימים נס ציונה, ומשפחת פלמן שהתיישבה בכפר סומייל מצפון לעיר יפו. רוב העולים התיישבו בערים. חלקם התפרנסו ממסחר ומלאכה. בירושלים היה היישוב היהודי הגדול ומוסדות חינוך ותרבות שתרמו לחיזוק השכלה ותודעה לאומית. תושבי ירושלים קנו את קרקעות מלבס והקימו בהן את המושבה פתח תקווה בתרל"ח 1878. ההתיישבות התפוררה עקב קשיים וחודשה בראשית שנות השמונים כחלק מהתיישבות העלייה הראשונה. בשנות התקופה הוקמו שכונות מחוץ לחומה של אנשי היישוב הישן. ההתיישבות במושבות הייתה שנויה במחלוקת, כפי שהתברר בפגישת אליהו שייד עם רבה האשכנזי הראשי של ירושלים הרב שמואל סלנט. העיר יפו התפתחה מבחינה דמוגרפית וכעיר נמל. קהילת יהודי יפו גדלה ושגשגה בשנות התקופה, והפכה לראשונה למתחרתה של הקהילה היהודית בירושלים, בכלכלה ומסחר ואף בתרבות וחינוך. מצפון ליפו הוקמו השכונות נווה צדק ונווה שלום בשנות התקופה. בכפר הערבי סומייל מצפון ליפו התיישבה משפחת פלמן, שרכשה קרקעות רבות בסמוך לכפר עד נווה צדק ונטעה פרדסים. העולים ייסדו יישובים חקלאיים חדשים - המושבות. התיישבות זאת הייתה בסיס כלכלי וחוקי להתיישבות הציונית שהתפתחה לאחר מכן, בתקופות העלייה השנייה, השלישית ולאחריהן. היא הניחה מבחינות רבות את היסוד להתחדשות הלאומית היהודית בארץ ישראל. ההיסטוריון שמואל אביצור קבע: . במקביל להקמת המושבות, נעשה ניסיון של צעירי יפו בתמיכת אגודת חובבי ציון, להקים גרעיני התיישבות בערים ערביות כמו: שכם, רמלה ועזה, כדי לקלוט עולים חדשים המעוניינים באורח חיים עירוני ולא חקלאי. בסופו של דבר ההיענות מצד העולים החדשים הייתה נמוכה ביותר, ועד מלחמת העולם הראשונה דעכו גרעיני ההתיישבות בערים הערביות. המושבות החדשות אנשי העלייה הראשונה הקימו 32 מושבות וחוות חקלאיות, (28 קיימות בשטח מדינת ישראל עד היום, 4 נוספות הוקמו על אדמה שנרכשה באזור חורן, המושבות ננטשו ונבזזו ב-1898 והאדמות הופקעו על ידי סוריה בין 1944 ל-1948 בטענה שמדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה), שבהן התפרנסו מעמל כפיהם ובעזרת תמיכת הברון רוטשילד כ-5,000 נפש. המושבות שרטטו את הפריסה הגאוגרפית ואת התשתית הכלכלית והתרבותית שהעלייה בנתה עבור מדינת ישראל. פתח תקווה הקרויה "אם המושבות" הוקמה בקיץ תרל"ח (1878) על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים ועולים מהונגריה; אך בשל קשיים רבים היא נעזבה. בשנת 1883 היא הוקמה מחדש על ידי אנשי העלייה הראשונה. המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה היא ראשון לציון, בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), ביוזמתו של "ועד חלוצי יסוד המעלה". זכרון יעקב הוקמה ביום 6 בדצמבר 1882, נר ראשון חנוכה תרמ"ג, על ידי מתיישבים בשליחות וועד המרכזי. חבורת המתיישבים באה מרומניה (יחד עם המתיישבים של ראש פינה), ביניהם משפחות מגאלאץ. ראש פינה, נוסדה ב-12 בדצמבר 1882 (ב' בטבת תרמ"ג), על ידי מתיישבי חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה ממוינשט שברומניה. באותה שנה הוקמו גם נס ציונה, יסוד המעלה ועקרון (היא מזכרת-בתיה); האחרונה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של הברון רוטשילד. אחרונה למושבות הגל הראשון, הייתה גדרה שהוקמה בנר ראשון של חנוכה ב-1884 על ידי הביל"ויים. לאחר מכן הוקמו המושבות רחובות, חדרה, בת שלמה, מאיר שפיה, באר טוביה, הר-טוב, מטולה. באמצעות יק"א (שגם אותה הנהיג ומימן למעשה הברון רוטשילד) הוקמו המושבות: סג'רה, כפר תבור, יבנאל, מנחמיה, גבעת עדה, עתלית ומשמר הירדן. הסיוע של הברון רוטשילד אומדני האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה שנה אומדן 1870 18,000 1880 27,000 1890 40,000 1900 56,000 1914 85,000 מושבות העלייה הראשונה כמו זכרון יעקב, ראשון לציון, יסוד המעלה ועוד, עמדו בפני קריסה כלכלית, כל זאת מפני שלמתיישבים לא היה ידע מספק בענף החקלאות והם התקשו להסתגל לעבודה פיזית בתנאי האקלים החדשים. בשנת 1882 פנו מנהל בית הספר מקוה ישראל קרל נטר, הרב שמואל מוהליבר ויוסף פיינברג אל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (המכונה גם "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב") בבקשה להעניק סיוע כלכלי למושבות החדשות. בהמלצת אברהם מויאל, נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל, שהמליץ לברון ולחברת אליאנס לבוא לעזרתם, הברון נעתר, אף שהציב מספר תנאים: העברת הרכוש לאפוטרופסותו: ציות לכל הוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. לשם מילוי התנאים הקים מנהלת פקידים אשר ניהלו המושבות. תחילה סייע הברון רוטשילד לראשון לציון, ואחר-כך גם לראש-פינה ולזכרון-יעקב. המושבה היחידה שנוהלה על ידי הוועד הנבחר הייתה ראש פינה, עד אשר פרצו בה מחלוקות, כשנה מאוחר יותר פנתה להצבת פקיד לניהול המושבה. ובדומה אירע במושבות אחרות. תרומתו של הברון רוטשילד הייתה עצומה; וכללה בין השאר, הקמת יקבים ומפעלים שונים ותרומה ישירה של 40 מיליון פרנק צרפתי. אך רבים טענו כי ההקצבה החודשית לאיכרים ושיטת האפוטרופסות שהנהיג, איפשרה לפקידים להטיל את מרותם על המתיישבים והובילה ליחסים עכורים ביניהם. אבל שיטת התמיכה יצרה מספר בעיות: השכר היה לנפש ולא לתפוקה, והאיכר היה למעשה שכיר ולא הייתה לכאורה תמורה ליעילותו הכלכלית. בחלק מהמושבות נשארו האיכרים עצמאיים (למשל, ברחובות, שם התנגדו צעירי המושבה בהנהגתו של משה סמילנסקי לפעילות פקידיו של הברון) אך אנשי מושבות הנדיב הידוע נזקקו לחסות הנדונה; השמירה והעבודה עברו לידיים ערביות; רוב הפקידים נהגו בסובלנות, הם חיו כפי שנהגו בארצות-המוצא. אך מבחינת האיכרים הייתה זו ראוותנות והתנשאות ולעיתים גם יחס מזלזל. בנוסף, התרבות הצרפתית שפשתה במושבות, פגעה בהתפתחות התרבות העברית. הפקידים הביאו לארץ שיטות מתקדמות של ארגון וכלכלה אך למרות מומחיותם המושבות נשארו קטנות ולא רווחיות; התלות בתרומות הברון גרמה לכך שהשלטון בפועל במושבות עבר לידי הברון; רוטשילד עצמו אחראי לשיטת האפוטרופסות הבעייתית, אך הוא פעל ממניעים ציונים ותפיסותיו היו שונות משל האיכרים. למרות הבעיות פעילותו של הברון הצילה למעשה את המושבות מקריסה, ותרמה לפיתוח ההתיישבות בארץ מבחינות רבות: הוא רכש קרקעות ליד המושבות והעניק אותן למתיישבים, הוא רכש את התוצרת של המתיישבים. רוטשילד גם מימן במסגרת פעילותו את ייבוש הביצות בחדרה. כמו כן, יזם רוטשילד הקמת מושבות חדשות, כמו עקרון, בת שלמה, ומאיר שפיה. הקמת יקבי יין ומפעלים, כמו המזגגה בטנטורה. ניסיונות להקמת תעשיית בשמים ומשי. הקמת מוסדות ציבור במושבות: בתי כנסת, בתי ספר, מרפאות ובתי חולים, מערכות דרכים ואספקת מים. הקמת משקי מטעים, וחווה חקלאית בחורן. המושבות זכו להגנה משפטית באמצעות פקידות הברון. ניקוז ביצות ונחלים. רווחה כלכלית - הסיוע הכלכלי של רוטשילד למושבות הציל אותן מהתמוטטות כלכלית. שינוי דפוסי החיים והעבודה - הפקידים של רוטשילד שיפרו את שיטת העבודה בחקלאות, הכניסו דרכי ניהול מודרני ויצרו מערכת שירותים קהילתית מפותחת בתחומים כמו בריאות וחינוך. ריכוך נציגי השלטון הטורקי על ידי שוחד ובאמצעות משא ומתן בקושטא. הן האיכרים והן הברון רוטשילד הגיעו למסקנה, שעזרתו הרבה גרמה, בין השאר לכך, שהאיכרים במושבות הפכו לתלותיים בפקידות ובהחלטותיה. אבד הקשר שבין עבודה לבין תגמולים כי היו איכרים (ופועלים) שלא עבדו וזכו לתמיכה. וכן, נטען כי נוצרה שכבה של מיוחסים ובעלי זכויות שהעסיקו פועלים על חשבון הברון. ב-1899, בשל מצב בריאתו ומסקנות אודות כישלון שיטת ניהול המושבות, הודיע הברון רוטשילד על העברת ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א, שבה תמך. זאת בססה את השיטה הכלכלית שעל האיכר להיות רווחי או לעזוב המקום. אך עוד קודם לכך, נראו ניצנים של התפתחות משק יהודי בתעשייה (היקבים, מפעלים על ידי הברון), ובחקלאות. ב-1 בינואר 1900 העביר הברון רוטשילד רשמית את ניהול ההתיישבות בארץ ישראל ליק"א, שהקימה אגף מיוחד לפעולה בארץ-ישראל - אגף אשר הברון ניהל ומימן. במסגרת חדשה-ישנה זאת צומצמה הפקידות ומענקים הוחלפו בהלוואות במושבות הוותיקות. במקביל, הוקמו יישובים חדשים ברחבי הארץ ובמיוחד בצפון מישור החוף: עתלית, גבעת עדה ובנימינה, ובגליל התחתון המזרחי: כפר תבור, יבנאל, מנחמיה ואילניה. חינוך ותרבות ממוזער\|שמאל\|250px\|ילדי גן ילדים במחלצות פורים והגננת אסתר שפירא, במושבה ראשון לציון 1898 ממוזער\|שמאל\|250px\|תלמידי בית הספר העברי בראשון לציון, תרס"ה 1905 שמאל\|ממוזער\|250px\|תזמורת המושבה ראשון לציון, ראשית המאה ה-20 בתקופת העלייה הראשונה הונחה "התשתית של מערכת-החינוך הלאומית העברית בתוכן ובצורה". בתי הספר החדשים שקמו בשנות התקופה ביישוב היהודי החדש היו מפעל חדשני, ש"אינו המשך למוסדות-החינוך המסורתיים של היישוב הישן ושל עם ישראל בתפוצותיו". היישוב העירוני גדל בשנות התקופה, גם מחוץ לארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, צפת וטבריה. כמה ראשי משפחות והורים פעלו לפתוח בתי ספר קטנים שנכללו בתוכניתם לימודי חול והנחלת "רוח התחייה הלאומית העברית"; וכל כך בשונה מתלמודי התורה וה"חדרים", ומבתי הספר של כי"ח ביפו ובחיפה. בראש פינה הוקם "חדר" עם הקמתה ב-1882; ב-1886 החל בו לימוד עברית בעברית, והוא הפך לבית הספר המוביל בהתיישבות החדשה בשיטות ההוראה החדשנית שפותחו בשנות ה-90 של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 על ידי מוריו ומנהליו, ד"ר יצחק אפשטיין, שחינך קודם לכן בצפת ובסלוניקי, ושמחה וילקומיץ, שחינך לפני כן ברחובות ובמטולה. בית ספר עברי נוסף, שנקרא לימים: בית הספר חביב, הוקם בראשון לציון ב-1886, ובוגרת בית הספר, אסתר שפירא גינצבורג, ניהלה את גן הילדים העברי הראשון בשנת 1898. בשנת 1892 חברו המורים העבריים במסגרת "אספת המורים", במטרה לפעול במשותף להפיכת העברית לשפת הלימוד השלטת בבתי הספר ולפיתוח תוכנית הלימודים. בשנת 1903 הוקמה בזכרון יעקב הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי הוותיק ביותר בישראל. ניצני תחיית הלשון העברית נראו בשנות התקופה. בין השאר תרם לכך השבועון העברי המגיד שראה אור בראשית שנות השישים, ומאוחר יותר המליץ, שהופצו במזרח אירופה והחבצלת בארץ ישראל. בין השירים הראשונים שנכתבו על ידי אנשי המושבות היה אליך אבינו. בשנות התקופה נכתב בארץ ישראל שירו של נפתלי הרץ אימבר "תקוותנו" או "התקווה", אשר התקבל כהמנון הלאומי של היישוב, ולאחר מכן של מדינת ישראל. בולט באנשי החינוך ומחקר הלשון העברית מאנשי העלייה היה אליעזר בן-יהודה שפעל בירושלים באמצעות עיתוניו הצבי, האור, ההשקפה, ומילון עברי. בן-יהודה הקים את "המשפחה העברית" הראשונה, עסק בפניות לנוער בגולה, עודד את החברות לדיבור עברי "תחיית ישראל", "שפה ברורה", ועד הלשון, איתו שיתפו פעולה להוראה בעברית: יחיאל מיכל פינס ונסים בכר, שהקים כיתות לימוד בעברית, ותרם לניסיון לשכנע מורים ללמד בעברית. המתנגדים, בעיקר רבני ירושלים החרימו את בן-יהודה, כי ראו בשימוש החולין היומיומי בעברית, שהיא שפת הקודש - "חילול קודש". הורים שמרנים רצו לחנך ביידיש במסורת החדר. גם פקידי הברון רוטשילד צידדו בשפה ותרבות צרפתיים. המסייעים לבן-יהודה היו כמה ממשכילי היישוב בירושלים, וכן הורים ומורים מהעולים החדשים, שהפצת השפה התאימה להשקפת עולמם הלאומית. יחסים עם השלטון העות'מאני רוב אנשי היישוב היהודי לפני ובשנות העלייה הראשונה היו נתינים זרים; הם נעזרו למעשה בשיטת הקפיטולציות (שלטון הקונסולים הזרים על אזרחי המדינות שלהם). איסורים רבים הטיל הממשל של האימפריה העות'מאנית על עליית יהודים, שנאלצו להצטייד ב"הפתקה האדומה" עם כניסתם בשערי הארץ. איסורים הוטלו על קניית קרקעות לזרים ובימי טיומקין (1861–1927) גם ליהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, על בנייה מחוץ לעיר (שם הקרקעות שייכות למדינה). הוא חייב רישום קרקעות ע"ש אזרחים עות'מאניים. מעבר לאיסורים היו חובות כלפי השלטון כגון "גזרת הבתים", מיסים, מעשר ועוד. שררה, תלות בפקידים וחוסר סדר בגלל השחיתות (שיטת הבקשיש) הכללית של השלטון העות'מאני. התנהל מצוד אחר עולים והריסת בתים לא-חוקיים. התנאים האחרים במדינה היו ירודים - חוסר שירותים ותשתית מודרניים. היחסים עם המוסלמים מערכת יחסיהם של בני העלייה הראשונה עם תושבי הארץ הערבים הייתה מורכבת. רבים מהם למדו את השפה הערבית ורכשו מכרים וידידים ערבים, ולעיתים גרו בשכנות קרובה לערבים, אך לא פעם התגלעו מחלוקות על רקע לאומי: נערכו פשיטות מזדמנות של רועים בדווים על שדות המושבות והיהודים הופקרו בגלל תפיסתם כזרים על ידי השלטון וכ"בני מוות" בעיני חלק מהערבים. בנוסף, פרצו סכסוכים בגלל אי-הבנה וקשיי תקשורת, בגלל "גאולת דם" וכן לגבי קרקעות. בתקופה הראשונה הוקמה שמירה יהודית עצמאית. בלטו בשמירה יחידים (יהודה ראב, יהושע חנקין, אברהם שפירא, "לוליק", יוסף פיקוביץ), שנעזרו בבני המושבה. נתקיימה עזרה הדדית בין המושבות. עם התבססות האפוטרופסות, לקחה פקידות הברון על עצמה את ההגנה על המושבות. רוב השומרים שנשכרו על ידי הפקידות היו ערבים חוץ מאברהם שפירא- השומר של פתח תקווה. בתקופת יק"א מ-1900 עברה למעשה השמירה לידי הערבים והגנת המושבות הייתה תלויה בהם. לאחר מכן חלה התדרדרות במצב הביטחוני והוקם ארגון שמירה - "ארגון העשרות" ברחובות. אישים בעלייה הראשונה אליעזר בן-יהודה, משה סמילנסקי, ראובן לרר, מיכאל הלפרן, דוד יודילוביץ, דוד שוב, זאב טיומקין, זאב יעבץ, זלמן דוד ליבונטין, חיים מרגליות קלווריסקי, יהושע אייזנשטאדט, יהושע חנקין, ישראל בלקינד (מראשי ביל"ו), משפחת אהרנסון, ד"ר חיים חיסין, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, ד"ר הלל יפה "העלייה הראשונה" ועליות קודמות לאורך הדורות התקיימה עלייה של קבוצות ויחידים לארץ ישראל. במהלך המאה ה-19 הגיעו לארץ ישראל עולים רבים שהרחיבו את היישוב היהודי בארץ והחלו לבסס את מוסדותיו. בין אנשי העלייה הראשונה, ולאחר מכן, חוקרים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, ראו את עלייתם משנת תרמ"ב 1881, כעלייה שפתחה תקופה חדשה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בעניינים רבים דמו אנשי העלייה הראשונה, לאנשי העליות שקדמו להם. השוני בין העליות נבע, הן מתמורות התקופה בהיבטי החיים השונים, והן מהתפתחות רעיון הלאומיות היהודית ברבים, לכלל שאיפה להקמת ריבונות עברית בארץ ישראל, ובהיותה עלייה יצרנית השואפת להתקיים בכוחות עצמה. החשבתו של גל עלייה זה כראשון בשרשרת עליות מכוננות במפעל הציוני בארץ ישראל, והשימוש בתואר "העלייה הראשונה", החלו כבר בשלהי שנות התשעים של המאה ה-19. ההיסטוריון בן-ציון דינור כתב על משמעותה הייחודית של העלייה הראשונה והסביר: בקרב החוקרים קיימות גישות שונות לגבי מידת זיקתן של העליות הקדומות לעליות הציוניות והגדרתן כרצף היסטורי אחד. קיימת גם טענה כי התואר "עלייה ראשונה" יכול לגרום להשכחת העליות שקדמו לה ולגרוע מחשיבותן. הד לטענה זו ניתן לשמוע בנאום שנשא דוד בן-גוריון, איש העלייה השנייה, בשנת 1929 בפתח תקווה: ראו גם שמאל\|ממוזער\|250px\|בית הפקידות של הנדיב הידוע במושבה זכרון יעקב, כיום מוזיאון העלייה הראשונה עליות מראשית הציונות ועד קום מדינת ישראל היישוב הישן ועד חלוצי יסוד המעלה השומרים הראשונים של פתח תקווה אנשי העלייה הראשונה בוויקיפדיה. המוזיאון לעלייה הראשונה העלייה השנייה עליית אבא מהרי לקריאה נוספת מקורות משה סמילנסקי, משפחת האדמה, הוצאת עם עובד, תש"ג, 1943 גליה ירדני (עורכת), סל הענבים: ספורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה, ירושלים : מוסד ביאליק, תשכ"ז 1967 יפה ברלוביץ (עורכת), אעברה נא בארץ : מסעות בארץ ישראל של אנשי העלייה הראשונה, (ההדיר: רחבעם זאבי), תל אביב : הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ב 1992 ספרות הדרכה זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1996 שאול דגן, בדרך הראשונה לציון: מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, חיפה: הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, תשנ"ט, 1998 רן אהרנסון, לכו ונלכה: סיורים במושבות העלייה הראשונה, (בעזרת אסף זלצר), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ד, 2004 יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי. מהתם להכא, סיפור חיים של עובד אחד. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2013. ספרות מחקר יהושע קניאל, המשך ותמורה: היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א-ג, הוצאת מערכות, 1955–1972 זאב ולק, החינוך הלאומי במושבות העלייה הראשונה, עבודת דוקטור, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תש"מ 1980 מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי 1981 נורית גוברין, שרשים וצמרות: רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית, תל אביב: הוצאת פפירוס, תשמ"א, 1981 יוסי בן-ארצי, המושבה העברית בנוף הארץ, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1988 רן אהרנסון, הבארון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בראשתייה 1882-1890, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1990 יפה ברלוביץ, להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשנ"ו, 292 עמ' חגית דמרי, הרובה, המחרשה והחורבן : ספרות ה"עלייה הראשונה" כמשקפת את עולמו הסימבולי ואת זהותו של ה"יהודי החדש", עבודת דוקטור, באר שבע: אוניברסיטת בו-גוריון בנגב, תשס"ד 2004 משה ליסק, גבריאל כהן (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים : האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן 1989-תשס"ט 2009 עטר פלג, עצלים לא באו, סיפורם של נפתלי וחנה ווייץ : רופאים וחלוצים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע-2010 יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 עוזי אלידע, העולם בצהוב- לידת עיתונות ההמון הארץ -ישראלית 1884-1914, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015. מאמרים רועי מרום, העלייה הראשונה? הגירות טרנס-לאומיות לצפון השרון בשלהי התקופה העות'מאנית, מי היה כאן קודם: עולים ומתיישבים בזכרון יעקב וסביבתה. כנס לציון 20 שנה למוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון, 2019 קישורים חיצוניים אתר מוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון אנשי העלייה הראשונה במושבות החקלאיות 1904-1882, אתר אינטרנט חדש 2023 המיוחד לסיפורן של המשפחות בעלייה הראשונה ראש פנה - אתר שחזור מושבת הראשונים סיור וירטואלי, באתר מוזיאון ראשון-לציון פעמון סדוק - איתי בחור מאה ועשרים שנה לעלייה הראשונה, נושאים על סדר היום הציבורי, באתר הכנסת אוסף שאול דגן במוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון בזכרון יעקב באתר יד בן צבי המושבות הראשונות: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד, באתר הספרייה הלאומית מושבות הברון 1913, חדרה וזכרון יעקב, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הערות שוליים * קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל העלייה ה-1	2024-09-04T18:32:32
ברן (מקלע)	שמאל\|ממוזער\|250px\|חייל בריטי עם ברן במלחמת העולם השנייה ברן (באנגלית: Bren) הוא מקלע קל מתוצרת בריטניה שנכנס לשימוש הצבא הבריטי בשנות השלושים והמשיך לשמש בגרסאות שונות עד שנת 1991. בין היתר שימש את הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת פוקלנד ובמלחמת המפרץ. בצה"ל ברן שימש כמקלע העיקרי בזמן מלחמת העצמאות, והוצא משימוש במהלך שנות החמישים. קודם לכן הוא גם שימש את ארגוני ההגנה ואצ"ל. שמו של המקלע נגזר משם העיר בה נמצא המפעל שבו תוכנן ויוצר לראשונה: העיר ברנו בצ'כיה שם עוצב, ורובע אנפילד בלונדון שם יוצר. המקלע מבוסס על מקלע קל מדגם ZB vz.26 מתוצרת צ'כוסלובקיה. לברן מחסנית מעוקלת, סתרשף בצורת חרוט וקנה הניתן להחלפה מהירה. בשנות החמישים שונו מידות הקנה של הברן והוא הותאם לתחמושת התקנית של כוחות נאט"ו, בגודל 7.62X51 מ"מ. לברן יש דורגל וניתן להתקינו גם על חצובה קרקעית או על רכב. נכון לשנת 2007 מקלע הברן עדיין נמצא בייצור בהודו. מלחמת העולם השנייה במלחמת העולם השנייה הברן היווה את הנשק התקני הכיתתי והמחלקתי בצבא הבריטי. לכל כיתת רובאים היה ברן אחד ובכל מחלקת רובאים היו שלוש כיתות עם שלושה ברנים. צוות הברן כלל בדרך כלל שני אנשים: מספר אחד שנשא את הברן עצמו עם כמה מחסניות ומספר שתים שנשא כמות מחסניות נוספות. זו הייתה מכונת הירייה הקלה הנפוצה ביותר בצבאות בנות הברית. מלחמת העצמאות הפעלת הברן על ידי כוחות ארגון ההגנה בארץ ישראל הייתה דומה לזו של הבריטים. בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות ב- 1947, נעשה ניסיון להבריח לארץ מקנדה מכונות ומבלטים כדי להקים מפעל לייצור ברנים. אולם עקב סיבוכים שנבעו מהצורך להערים על רשויות החוק שאסרו הוצאת ציוד מלחמתי לישראל, הגיעו לבסוף המכונות והמבלטים באיחור. קישורים חיצוניים על ה"ברן" הערות שוליים קטגוריה:מקלעים בריטיים קטגוריה:נשק קל בריטי במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת העצמאות	2023-12-11T16:41:36
כרונומטר	כְּרוֹנוֹמֶטֶר הוא שעון בעל רמת דיוק גבוהה, כזו שאפשר להסתמך עליה גם בספינה שיצאה למסע ארוך בים. אומנם זהו מכשיר מדידה המודד את הזמן, אך חשיבותו הגדולה והמניע להמצאתו קשורים דווקא לניווט ימי. הכרונומטר כמכשיר לניווט ימי שמאל\|ממוזער\|250px\| כדי לקבוע את מיקומו של כלי שיט בים הפתוח, יש לדעת את קו הרוחב ואת קו האורך שבו הוא נמצא. בעוד שאת קווי הרוחב קל לחשב על פי מיקומם של גרמי שמיים, מציאת קו האורך מצריכה שעון מדויק, מכשיר שלא היה קיים במשך שנים רבות. ימאים היו מוכרחים להשתמש בשיטת ניווט עיוור (dead reckoning) הבלתי מדויקת, שכללה מדידת מהירות הספינה באמצעות מד דרך ימי וחישוב מקורב של הדרך שהיא עברה. רק במאה ה-18 הצליח בונה השעונים האנגלי ג'ון הריסון לבנות כרונומטר בעל רמת דיוק מספקת כפי שדרשה ועדת קו האורך, שאיפשר לחשב במדויק את מיקום האנייה בים. בשל חשיבותו, נהגו לשמור את הכרונומטר במקום שמור ומוגן בכלי השיט, והשתמשו במנגנון קרדני הנמצא בקופסת עץ בעלת מכסה זכוכית. עד להמצאת השעונים הדיגיטליים השתמשו בכרונומטר הנמתח ידנית בעזרת מפתח מיוחד. בכל יום, בשעה קבועה, בדרך כלל בשעה שמונה בבוקר, היה זה מתפקידו של החובל השלישי, שהיה מתחיל בשעה זו את משמרתו בגשר, למתוח את הכרונומטר. מתיחת השעון בוצעה על ידי סיבוב המפתח שבעה סיבובים וחצי. בעבר היה נהוג לעשות שימוש בכדור זמן לטובת כיול הכרונומטר. הכדור, שהיה מוצב על מבנה ביבשה, היה יורד לאורך עמוד במועד קבוע מראש. לימים, משהחל השימוש בתקשורת אלחוטית בכלי שיט, הייתה שגיאת הכרונומטר נבדקת מדי יום על פי "אות זמן" המשודר באלחוט מתחנת חוף ונרשמת ביומן הכרונומטר. מחלוצי השימוש במכשיר היה ג'יימס קוק. הכרונומטר כיום מעל מיליון שעונים בשנה עוברים ביקורת בארגון בדיקת הכרונומטר הרשמי של שווייץ (COSC), ורק מנגנון שעבר בחינה מקיפה רשאי לשאת שם זה. במשך מספר ימים רצופים, כל מנגנון נבדק ונמדד בנפרד בחמישה מצבים שונים ובשלוש טמפרטורות שונות. ניווט הכרונומטר משמש בכלי שיט כיותר מאשר שעון, באמצעותו ניתן לדעת מהי השעה המדויקת לפי שעון גריניץ', כך שניתן להשתמש בו לצורך ניווט אסטרונומי. בידי קציני האונייה מצוי אלמנך אשר מראה נתונים שונים לגורמים שמימיים נבחרים. השעות של אותם נתונים מתייחסים לקו גריניץ' כנקודת הזמן, זמן מדויק נדרש לצורך מציאת מיקום מדויק של האוניה, דיוק המיקום מושפע משני חלקים, דיוק בזמן, האם הכרונומטר נבדק ואופס כראוי, ודיוק המדידה, האם התכווין שנלקח בסקסטנט היה מדויק. ראו גם שעון לקריאה נוספת דווה סובל, קו האורך – סיפורו האמיתי של הגאון הבודד שפתר את הבעיה המדעית הגדולה ביותר של זמנו, 1998, כתר הוצאה לאור. קישורים חיצוניים המירוץ אחר קו האורך אמיר גור, מתוך מגזין חיל הים, מדור "כוכב הצפון" ג'ון הריסון ובעיית קו האורך: על ניווט ימי ומפות חובקות עולם רן לוי, עושים היסטוריה קטגוריה:ניווט קטגוריה:מכשירי מדידה קטגוריה:זמן	2024-03-02T17:55:21
נמל	שמאל\|ממוזער\|250px\|טעינת מטען חקלאי בנמל אשדוד שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט אל העגורנים בנמל חיפה, בצד ימין ניתן להבחין בקצה שובר הגלים של נמל הקישון שמאל\|ממוזער\|250px\|נמל דיג באיי פארו נָמֵל הוא מעגן מעשה ידי אדם המשמש לטעינה ולפריקה של מטענים המובלים בכלי שיט, לרבות העלאה והורדה של נוסעים. השם "נמל" בעברית הוא תולדה של המילה היוונית "לימנוס" (λιμένας), שקוצרה ל"לימן". לנמל השפעה ניכרת על אופייה של העיר שבה הוא נמצא, ולכן עיר כזו קרויה עיר נמל. מאפיינים תפקידי הנמל: הגנה מפני זרמים, גלים, רוחות וסערות (באמצעות שובר גלים). מתן אפשרות הצטיידות, טעינה ופריקה כולל גישה לדרכי תחבורה יבשתיות, שמאפשרות הובלת מטענים אל הנמל וממנו. מתן אפשרות לתיקונים קלים למיקום הנמלים אפשרויות אחדות, המשפיעות על תפקודם: נמל השוכן לחוף ים, ומשמש לתובלה בין-לאומית. זהו הסוג הנפוץ ביותר של נמלים. נמל השוכן על גדת נהר, ומשמש לתובלה פנים-ארצית לאורך הנהר, וכן לתובלה בין-לאומית דרך מוצא הנהר אל הים. נמל השוכן לחוף אגם, ולכן התובלה בו מוגבלת לתחומי האגם. דוגמה לנמל כזה הוא נמל פורט בל לחוף אגם ויקטוריה שבמרכז אפריקה. נמל על אי מלאכותי סוגי נמלים: נמל מעבר, נותן לספינות שבדרך שירותים כמחסה בסערה (ובעת העתיקה גם בלילה), מים, מזון, דלק. זהו גם מקום אליו מגיעות ספינות ונאספות לשיירות. נמל שטעון, מקום בו ספינות טוענות ופורקות סחורות ונוסעים. נמל צבאי, בסיס לספינת מלחמה נמל עמוק-מים הוא נמל המאפשר גישה במים עמוקים (13 מטר לפחות). ציוד שניתן למצוא בנמלים: רציפי טעינה ופריקה, תדלוק ותיקונים (Pier) מזחים (mole, dock)- מבנים הבאים במגע עם הים לידם עוגנות האוניות ובהן מתבצעת פעילות פריקה וטעינה שטחי אחסנה פתוחים ומקורים כלי רכב להעברת מטענים מהאוניות ואליהן עגורנים מחסני קירור רציפים לסירות ולספינות דיג מכולות סטנדרטיות הן בגודל 20 רגל ולכן מכונות Twenty-foot Equivalent Units) TEU) אולם ישנן גם מכולות בגודל 40 רגל ו־45 רגל. גובהן 8.5 רגל או 9.5 רגל ומשקלן מגיע ל־22.68 טון. אחת הבעיות שנמל צריך להתמודד מולה היא הרבדת חול שעלולה לגרום לסתימת הנמל. נמלים עיקריים שמאל\|ממוזער\|250px\|נמל אוסלו, נורווגיה דירוג נמלי העולם בשנת 2022 לפי היקף הסחורות: # שם הנמל ארץ מיליוני TEUs 1 נמל שאנגחאי 47,303 2 נמל סינגפור 37,289 3 נמל נינגבו-ג'ושאן 33,351 4 נמל שנג'ן 30,036 5 נמל צ'ינגדאו 25,670 6 נמל גואנגג'ואו 24,857 7 נמל פוסאן 22,078 8 נמל טיינג'ין 21,021 9 נמל לונג ביץ' 19,044 10 נמל הונג-קונג 16,685 11 נמל רוטרדם 14,455 12 נמל דובאי 13,970 13 נמל אנטוורפן 13,500 14 נמל קלאנג 13,220 15 נמל שיאמן 12,434 16 נמל טנג'ונג פלפס 10,512 17 נמל ניו יורק וניו ג'רזי 9,493 18 נמל קאושיונג 9,491 19 נמל ליים צ'בנג 8,741 20 נמל המבורג 8,261 סיכון בטיחותי ובריאותי לאוכלוסייה האזרחית בהתייחס לפיצוץ בנמל ביירות וללקח שעל מדינת ישראל ללמוד ממנו כתב פרופסור שאול חורב כי נמל ימי וקרפיפיו מהווים מטבעם סיכון בטיחותי ובריאותי לאוכלוסייה האזרחית השוכנת בקרבתם: בהתחשב ביכולת ההרס ובהינתן מעורר התחלי, חומרים מסוכנים, הנפרקים, נטענים ומאוחסנים בו לתקופות שונות בשילוב תעשייה פטרוכימית שהתפתחה בסביבתו ברבות השנים ושבקרבתה נוספו מתחמי מגורים, גדל הסיכון לאפר"ן. גם הימצאות בסיסים צבאיים של חיל ים בנמל בהם עוגנים כלי שיט מצוידים בנשק, תחמושת ופירוטכניקה, תורמים להיותו גורם סיכון לסובב אותו. ראו גם נמל בית נמל דיג נמל מים חמים נמל יבשתי רשימה של ערי נמל קישורים חיצוניים איך בונים נמל? ריאיון עם נועה אורן, ראש מנהלת פיתוח נמל המפרץ ונמל הדרום בחברת נמלי ישראל, באתר עושים היסטוריה מעגנים רשימת הנמלים והמעגנים בישראל חברת נמלי ישראל מפות נמלי ארץ ישראל, 1918, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית הערות שוליים * * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תשתיות תחבורה קטגוריה:מונחים ימיים	2024-10-17T09:58:47
שעון גריניץ'	שמאל\|ממוזער\|180px\|השעון המציג את שעון גריניץ' במצפה הכוכבים המלכותי שמאל\|ממוזער\|300px\|במפה זו, הקו האדום האנכי מציין את קו האורך (מרידיאן) אפס, קו גריניץ' שעון גריניץ' (באנגלית: GMT - Greenwich Mean Time) הוא הזמן בקו האורך 0, הנקרא גם קו גריניץ'. קו זה עובר דרך מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ', שברובע גריניץ' בעיר לונדון בירת הממלכה המאוחדת. שעון גריניץ' שימש בעבר כשעון הבינלאומי. כיום נעשה שימוש ב-UTC (זמן אוניברסלי מתואם - Coordinated Universal Time). שעון גריניץ' הוא שעה קבועה לכל מקום על פני כדור הארץ ללא התחשבות באזורי זמן שנקבעים לפי קו האורך בו נמצאים. לאדם הנמצא בלונדון ולאדם הנמצא באוסטרליה, השעה בשעון גריניץ' זהה. מכיוון שכיום משתמשים בתקן UTC המשתנה לפי שעון קיץ, ושעון גריניץ' לא משתנה לפי שעון קיץ, שבעה חודשים בשנה השעה ברובע גריניץ' לא תואמת את שעון גריניץ'. GMT נמדד על ידי מציאת השעה ביום בה השמש נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר במסלולה (מרידיאןאנלמה) כפי שזו נראית ממצפה הכוכבים. זוהי השעה 12:00 בצהרים לפי שעון גריניץ'. עקב צורת מסלול כדור הארץ והאטת סיבובו, יש הפרש בין זמן זה לשעה האמיתית. שעון מקומי למעשה, שעון גריניץ' אינו נמצא בשימוש האזרחי. בשימוש האזרחי משתמשים בשעון מקומי. בבריטניה ופורטוגל השעון המקומי זהה ל-GMT. קווי אורך שונים מיוחסים ל-GMT, למשל בכל אירופה המרכזית, מספרד ועד פולין נהוג זמן CUT שהוא GMTּ+1, בישראל השעון הוא GMT+2 (מה שאומר: שעתיים מאוחר יותר משעון גריניץ'. בשעון קיץ זה שלוש שעות). ראו גם מרידיאן זמן אוניברסלי מתואם קישורים חיצוניים זמן שעון גריניץ' זמנים - אזורי זמן, זמן אזורי, זמן מקומי ועוד אתר המוזיאונים של גריניץ' קטגוריה:שעונים קטגוריה:קרטוגרפיה קטגוריה:זמן	2024-05-04T18:25:53
נשיא	נָשִׂיא הוא תוארו של ראש מדינה, במדינה מסוג רפובליקה, וכן זהו לעיתים תוארם של נשיאי ארגונים ומוסדות שונים, לדוגמה: "נשיא בית המשפט העליון". סמכויותיו של הנשיא במדינה מסוימת נקבעות בהתאם לצורת המשטר הנהוגה בה. אטימולוגיה praesidentum בלטינית פירושו "יושב מלפנים", ובמקורב – "יושב ראש". עד סוף המאה ה-18 השימוש במונח ובנגזריו בשפות האירופאיות השונות היה במשמעויות של מנהיג של אזור, מנהל אוניברסיטה וכו'. עם יסודה של ארצות הברית בשנת 1776 ופרסום החוקה – השם יוחד לראשונה לראש מדינה (ג'ורג' וושינגטון), ובהמשך גם בארגנטינה (1826 – ברנרדינו ריוודוויה) ובצרפת (1848 – נפוליאון השלישי). במקרא המילה נשיא בדרך כלל מתייחסת למנהיג פוליטי, בהוראתה השכיחה היא מופיע כלפי נשיאי העדה, מנהיגי השבטים, אך גם כלפי אברהם המכונה "נשיא אלהים" (בראשית כג ו), כלפי חמור החיווי המכונה "נשיא הארץ" (בראשית לד ב), כלפי המנהיגים בישמעאל (בראשית יז כ), וגם כלפי המשיח "ועבדי דוד נשיא בתוכם" (יחזקאל לד כד). במשנה הביטוי נשיא מתייחס גם לראש הסנהדרין, ובעברית מודרנית למנהיג של רפובליקה או ליו"ר של ארגון ציבורי. כפי הנראה מקור המילה נשיא הוא בענן שנישא גבוה בשמים. "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" (משלי כה יד). "לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ, בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו" (ירמיהו י יג). המנהיג מדומה לענן שנישא מעל שאר העם. בר כוכבא חתם על איגרותיו . הנשיא ברפובליקה נשיאותית ברפובליקה נשיאותית, הנשיא נבחר על ידי הציבור (יוצאת דופן היא ארצות הברית, שבה הנשיא נבחר בבחירות עקיפות), והוא בו-בזמן ראש המדינה וראש הממשלה. מתוקף כך יש לו סמכויות רחבות: הוא מבצע את החוקים הקיימים, יכול להטיל וטו על חוקים חדשים, למנות פקידים ושופטים, וכן הוא משמש כמפקדו העליון של הצבא. דוגמה טיפוסית לשיטה זו: ארצות הברית, אינדונזיה הנשיא ברפובליקה פרלמנטרית בדמוקרטיה פרלמנטרית, הנשיא עומד בראש המדינה מבחינה חוקית אבל תפקידו בפועל ייצוגי בעיקרו, והמדינה מנוהלת למעשה בידי ראש ממשלה, שנבחר על ידי הפרלמנט. עם זאת, גם לנשיא בדמוקרטיה פרלמנטרית ישנן כמה סמכויות השמורות רק לו, ובראשן הסמכות להעניק חנינה. כמו כן, לנשיא, מתוקף מעמדו הרם, יכולה להיות השפעה עקיפה על הממשלה. דוגמה לכך היא ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה בישראל ב-1984, אחרי הבחירות לכנסת האחת עשרה, בעקבות לחץ רב שהפעיל הנשיא דאז, חיים הרצוג, על ראשי המחנות היריבים. דוגמאות טיפוסיות לשיטה זו: גרמניה, ישראל הנשיא ברפובליקה מעורבת ברפובליקה מעורבת, שבה יש גם נשיא וגם ראש ממשלה, לנשיא יש אמנם סמכויות לא מבוטלות גם כן, בעיקר בתחומי מדיניות חוץ, אך מטבע הדברים הן נופלות מאלה של הנשיא האמריקאי, משום שחלק נכבד מהסמכויות הביצועיות נמצאות אצל ראש הממשלה. דוגמאות טיפוסיות לשיטה זו: צרפת, רוסיה הנשיא בדיקטטורה המינוי לנשיא בדיקטטורה הוא מינוי עצמי של הנשיא, לראשות המדינה. המינוי העצמי הוא לכל ימי חייו של הנשיא או עד שהנשיא ממנה יורש. הנשיא הוא בעל סמכויות בלתי מוגבלות. ברוב המקרים, בדיקטטורה הנשיאותית מתקיימות בחירות, בדומה לרפובליקה הנשיאותית, אך לציבור לא ניתנת אפשרות אמיתית לבחירה – ואף לא ניתנת אפשרות בחירה כלל, כי ייתכן ומערכת הבחירות היא ללא הצבעה בקלפי (כפי שהיה בקניה תחת שלטונם של ג'ומו קניאטה ודניאל אראפ מוי) או שהנשיא נבחר על ידי גוף-בובה, כגון חבר אלקטורים (כפי שהיה בדיקטטורה הצבאית בברזיל) או בית המחוקקים (כפי שהיה ברפובליקה הסוציאליסטית רומניה תחת שלטון צ'אושסקו). ראו גם נשיא מדינת ישראל נשיא ארצות הברית נשיא (ארגון) קישורים חיצוניים הערות שוליים * * קטגוריה:משרות פוליטיות	2024-05-30T12:14:04
משפט אוילר	משפט אוילר הוא הכללה של המשפט הקטן של פרמה ממספרים ראשוניים למספרים טבעיים כלשהם. המשפט קרוי על שמו של לאונרד אוילר. משפט אוילר פורסם לראשונה במאמרו של אוילר "Methodus Inveniendi Lineas Curvas Maximi Minive Proprietate Gaudentes", שפורסם בשנת 1744. במאמר זה הציג אוילר את המושג פונקציונלי, שהוא פונקציה שלוקחת פונקציות אחרות כקלט, והוא השתמש במושג זה כדי לגזור את משוואת אוילר-לגראנג'. המשפט היווה תרומה משמעותית לפיתוח החשבון והייתה לו השפעה מתמשכת על תחום המתמטיקה. למשפט אוילר היו גם יישומים רבים בתחומים שונים, כולל פיזיקה, הנדסה וכלכלה, והוא ממשיך להיות בשימוש נרחב עד היום. אחד היישומים הנודעים של המשפט הוא בשיטת ההצפנה הנפוצה הקרויה RSA. המשפט משפט אוילר קובע שאם מספר טבעי, אז לכל זר ל- מתקיים , כלומר, n מחלק את ההפרש . לדוגמה עבור a=4 ו-n=15, מכיוון ש- , המשפט מנבא ש-15 מחלק את . בנוסחה זו, (קרי: "פִי של n") היא פונקציית אוילר של , השווה למספרם של המספרים הזרים ל- וקטנים ממנו. משפט אוילר אינו נותן את התוצאה הטובה ביותר האפשרית. לדוגמה, כל מספר זר ל-240 מקיים , בעוד ש-. את החזקה הקטנה ביותר שתבטיח התנהגות כזו מסמנים ב-, והיא שווה לאקספוננט של חבורת אוילר ה--ית. בעוד שפונקציית אוילר של מתקבלת מהכפלת כל המספרים , הפונקציה שווה לכפולה המשותפת המינימלית של כל המספרים האלה (לאחר שהגורם מוחלף ב-, אם ). הוכחת המשפט המשפט נובע מיד מן העובדה שקבוצת המספרים הזרים ל- מהווה חבורה (חבורת אוילר של ) ביחס לכפל ולקיחת השארית בחלוקה ל-. הגודל של חבורה זו הוא , ולכן כל איבר בחבורה מקיים (משפט לגראנז'). להלן הוכחה ישירה. על-פי הגדרת הפונקציה, הוא מספר השאריות הזרות ל- היכולות להתקבל מחילוק ב-. נסמן קבוצה זו כך: כעת נכפיל את כל איברי הקבוצה ב-. נקבל את הקבוצה . על פי החשבון המודולרי, בבסיס , קיבלנו אותה קבוצה. נראה זאת: כל איבר בקבוצה החדשה הוא שארית בחילוק ל-, מאחר שהוא תוצאה של חישוב מודולרי בבסיס . כל איבר בקבוצה החדשה זר ל-, מאחר שהוא מכפלת שני מספרים זרים ל-. אין בקבוצה החדשה שני איברים שווים. הוכחה: נניח בשלילה . מאחר ש- זר ל-, ניתן לחלק את שני צידי המשוואה ב-. כלומר: - מה שמוביל אותנו לסתירה. ומאחר ששתי הקבוצות זהות - גם מכפלת איבריהם צריכה להיות שווה: , ומאחר שהמספר הוא מכפלת מספרים זרים ל-, וגם הוא זר ל-, ניתן לחלק בו את שני צידי המשוואה. כלומר: ו-, על פי הגדרתו, הוא מספר השאריות הזרות ל- בחילוק ל- . כלומר - הוא שווה ל-. הרחבה משפט אוילר הוא מקרה פרטי של המשפט הבא (ג'יימס אלונסו): יהיו מספרים טבעיים. , כאשר מספרים ראשוניים שונים ו- עבור . נסמן , כאשר הוא המחלק המשותף המקסימלי של ושל , ו-. אזי מספר הפתרונות של המשוואה מחושב באופן הבא: אם ה- כולם אי-זוגיים, אזי למשוואה יש בדיוק פתרונות שונים (מודולו ). אם אחד ה- זוגי, נניח , ו-, החזקה שלו בפירוק של , שווה 1 או 2, מספר הפתרונות גם כן . אם אחד ה- זוגי, נניח , ו-, החזקה שלו בפירוק של , היא לפחות 3, מספר הפתרונות של המשוואה (מודולו ) מחושב באופן הבא: אם (כלומר אי זוגי) או ש-, מספר הפתרונות הוא . אם , מספר הפתרונות הוא . קישורים חיצוניים James Alonso, Number of Solutions of the Congruence xm = r (mod n), Mathematics Magazine, Vol. 46, No. 4 (Sep 1973), pp. 215-217 (pages 215 and 217 are freely available) אוילר קטגוריה:הוכחות קטגוריה:לאונרד אוילר קטגוריה:חשבון מודולרי	2024-06-01T08:14:15
מסרון	שמאל\|ממוזער\|200px\|המקשים בטלפון סלולרי וסידור האותיות (האנגליות) להקלדת מסרון (SMS). מִסְרוֹן, הודעת טקסט או אס־אם־אס (באנגלית: SMS, ראשי תיבות של Short Message Service) הוא שירות המאפשר להעביר הודעות כתובות קצרות באמצעות טלפון. השירות הומצא על ידי מאטי מקונן. תחילתו של שירות זה בטלפון הסלולרי בלבד, ולאחר מכן הוא הותאם גם לטלפון הקווי, אך שימוש זה אינו נפוץ. עם עלייתם של שירותי תקשורת נתונים ומכשירים חכמים, החלו להופיע אפליקציות כגון BBM, טלגרם, סנאפצ'ט ו-Whatsapp, שאיפשרו שליחת הודעות כתובות והתכתבות באמצעות טלפונים ניידים ללא עלות מצד חברות הסלולר ובממשק יעיל ונוח משמעותית. השימוש במסרונים התמעט, וכיום הוא משמש בעיקר למטרות שיווקיות ולמטרות טכניות כגון שליחת הגדרות לטלפון, קבלת קוד אבטחה, הצבעה בתוכניות טלוויזיה וכדומה. יתרונו של שירות זה על פני שירותי ההודעות החדשים והיעילים יותר הוא בכך שרמת הוודאות לזהותו של מקבל ההודעה גבוהה יותר, וכן משום שניתן להפיץ מסרונים לאלפי משתמשים בו-זמנית. בישראל החוק קובע איסור על שליחת מסרון המוגדר כ'דבר פרסומת' (הצעה לרכישת מוצר או תרומה) לנמען שלא אישר קבלת הודעה זו. החוק האוסר זאת מכונה "חוק הספאם". היסטוריה השירות הוצג בשנת 1992 ובשנים שלאחר מכן הוא הפך לנפוץ ביותר בכל רחבי העולם. ב-3 בדצמבר 1992, נשלחה ההודעה הראשונה על ידי ניל פפוורת' מ-Vodafone לחברו לעבודה ריצ'רד ג'רביס: "חג מולד שמח", "בטלפון אורביטל", הייתה תחילת השירות. לימים, שילבה חברת נוקיה את הטכנולוגיה של הטלפון הזה בטלפונים שלה. בפיליפינים, לדוגמה, מועברים יותר מסרונים מאשר שיחות קוליות. בשנת 2010 הועברו בעולם 6,100,000,000,000 הודעות קצרות. זהו שירות הערך המוסף (Value Added Service) העיקרי שהצליח ברשתות של טלפונים סלולריים, מלבד התא הקולי. בעקבות הצלחתו הגדולה בשנים הראשונות להצגתו שודרג השירות ביכולת העברת מסרי מולטימדיה, בהם תמונות וקול. השירות המשוכלל יותר קרוי MMS (Multimedia Messaging Service). בדצמבר 2021, נמכר העתק של ההודעה הראשונה בפורמט NFT לקונה אלמוני, וההכנסות מיועדות לסוכנות הפליטים של האו"ם. אופן השימוש ממוזער\|250px\|אדם עוסק בכתיבת מסרון בטלפון סלולרי. המסרון קיים במספר אופני שימוש: אדם לאדם: משלוח הודעה בין שני מכשירים. מכונה לאדם: משלוח הודעות תוכן, כגון שירותי חדשות, תזכורות, שירותי בידור (כגון "בדיחה יומית") ושירותי הודעות מוכנות. אדם למכונה: משלוח הודעות לשרת מרכזי. משמש למגוון שימושים, כגון הצבעות, בוטים, תרומות ושיחות (Chat) בתוכניות טלוויזיה. ערוצי טלוויזיה לנוער מקדישים אף שעה קבועה לשיחות מסרונים, כשהצופים שולחים הודעות שמוצגות על המסך וברקע מתנגנים שירים. בתוכניות המציאות הפך השימוש בהצבעות על ידי מסרונים פופולרי במיוחד כאשר הצופים קובעים את התוצאה בזמן אמת. ההכנסות ממשלוחי המסרונים הפכו למשמעותיות לחברות שמפיקות תוכניות אלו. המסרון הביא לפריחה של מספר תחומים שנשכחו עם התקדמות התקשורת הממוחשבת. שניים מתחומים אלה הם קיצורים ופרצופים הבנויים מאותיות ניקוד שהיו נפוצים בתחילת השימוש בחדרי שיחה ("צ'טים") באינטרנט, וציורי ASCII - ציורים הבנויים מתווי מחשב, שהיו נפוצים בראשית ימי האינטרנט, וברשת ה-BBS. מדענים איריים מצאו ב-2007 כי קיימת השפעה שלילית לשימוש בשפת קיצורים על עושר שפתם של בני נוער. חברות הסלולר השיקו בנוסף למסרונים שירותי העברת הודעות מתקדמים יותר בטכנולוגיית MMS. שירותים אלה מאפשרים להעביר הודעות טקסט ארוכות יותר, תמונות ואפילו וידאו. בעת קבלת מסרון, מתריע מכשיר הטלפון הסלולרי למשתמש על קבלת ההודעה באמצעות רינגטון או התרעה קולית אחרת, ואפשר להגדירו גם באמצעות רטט. אחת ההתרעות הקוליות הנפוצות עבור מסרון היא סדרה של 8 צפצופים, בתבנית של שלושה צפצופים קצרים, שני צפצופים ארוכים ושוב שלושה צפצופים קצרים. התרעה קולית זו מתבססת על שפת המורס, ומשמעותה בשפה זו היא "S.M.S". מגבלת הגודל של המסרון נבעה מכך שהוא עושה שימוש בערוץ הבקרה של הטלפון הסלולרי ולא בערוץ המידע. שימוש זה נעשה משום שבתקופה שנוצר השירות ערוץ הבקרה היה היחיד שיכל להעביר מידע לא קולי. הסיבה לכך שההודעות קצרות כפולה: גם רוחב הפס המועט של הרשת הסלולרית, וגם הקושי שבהקלדת הטקסט לתוך הטלפון. שרות המסרון בישראל בישראל הושק השירות בשנת 1998, אולם הוא הפך פופולרי רק לאחר שמפעילי הרשתות הסלולריות אפשרו לשלוח הודעות ביניהם. בשנת 2003 נשלחו בישראל קרוב למיליארד וחצי הודעות קצרות. בשנת 2004 נעשה שימוש במסרונים כדי לבחור את אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות ואת השיר שייצג את ישראל באירוויזיון. המימוש הטכני של המסרון בטלפון סלולרי מספר ערוצי שידור שמתקשרים עם תחנת הבסיס כדי להעביר מספר סוגי מידע: קול (Audio): השיחה עצמה. מידע דיגיטלי (Data): כגון גלישה באינטרנט. בקרה (Control): ניהול הרשת. לדוגמה: יידוע הטלפון על שיחה חדשה, הקצאת ערוצי קול ומידע, העברה בין תחנות בסיס שונות וכו'. ערוצי המידע הדיגיטלי הם המקום הטבעי להעביר הודעות טקסט. למרות זאת, בעת יצירת השירות לא היו קיימות עדיין טכנולוגיות טובות למימוש ערוצי מידע (כדוגמת GPRS). מסיבה זו הודעות SMS עוברות בתוך ערוץ הבקרה. מכיוון שערוץ הבקרה הוא חיוני ומרכזי בהפעלת הרשת הסלולרית, השילוב של שירות המסרון בו יצר בעיות עומס. מסיבה זו המסרון מוגבל כל כך בגודלו: אילו הוא היה גדול יותר, הוא היה מפריע להודעות הבקרה. מסרונים ברשתות GSM מוגבלים ל־160 תווים באנגלית ול-70 תווים בעברית. עובדה זו נובעת מאופן קידוד תוכן אלפאנומרי של מסרונים. עברית, אשר דורשת קידוד של 16 סיביות, מגבילה את אורכו של תוכן אלפאנומרי ל-70 תווים, לעומת אנגלית, אשר מצריכה קידוד של 7 סיביות בלבד. מסרון דואר זבל ממוזער\|מאגר מודמי GSM, ששימש להפצת מסרוני ספאם ברחבי העולם קיימת תופעה רחבה של שימוש במסרונים על מנת להפיץ הודעות דואר זבל, שליחת מסרון המוגדר בחוק כ'דבר פרסומת' נאסרה בחוק הספאם, ואף נקבע פיצוי של 1000 ש"ח ללא הוכחת נזק על כל הודעה שנשלחה לנמען בלא שהסכים לכך. החוק מגדיר דבר פרסומת כעידוד לרכישת מוצר או שירות, הגדרה שלא כוללת מסרים פוליטיים ודתיים. היקף התופעה בישראל ובעולם רחב מאוד, על פי דו"ח של חברת TrueCaller בשנת 2019 נשלח בממוצע לכל משתמש ישראלי 18 הודעות ספאם בכל חודש (מקום 19 בעולם). תופעת מסרון ספאם הנשלח על ידי גורמים פוליטיים שכיחה בישראל משום שהם אינם נכללים בחוק הספאם. ראו גם וואטסאפ שידור תאי דואר זבל אלקטרוני חוק הספאם קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:תקשורת סלולרית קטגוריה:מסרים מיידיים קטגוריה:פינלנד: המצאות	2024-07-06T16:32:12
חנקת אשלגן	REDIRECT אשלגן חנקתי	2005-08-12T06:52:34
מלח בישול	נתרן כלורי (גם: מלח שולחן או מלח בישול או מלח דק/גס) הוא תרכובת יונית (נתרן כלורי, NaCl), מינרל נפוץ מאוד בכדור הארץ בעל חשיבות ביולוגית לבעלי חיים. משמש גם לתיבול ולהכנת מזון. החומר שמאל\|ממוזער\|150px\|מבנה גביש מלח בישול: כדורים כתומים – אניוני כלור; כדורים ירוקים – קטיוני נתרן מלח הבישול הוא מוצק גבישי המורכב מאניונים של כלור וקטיונים של נתרן המסודרים בסריג יוני: אריזה קובית צפופה (cubic close packed, ccp): כל יון מוקף בשישה יונים במטען מנוגד (קואורדינציה אוקטאדרית). היסטוריה לאורך ההיסטוריה האנושית המלח היה תמיד גורם ליצירת קהילות סביבו או במקומות בהם התאפשר מסחר בו. אחד מגורמי המפתח ליציבותה של האימפריה המצרית היה עמק הנטרון, שסיפק לה סוג מסוים של מלח וקיבל את השם נטרון (natron). בקברים מצריים נמצא מלח ששימש כמנחה בהלוויות החל מהאלף השלישי לפנה"ס. מכ-2800 לפנה"ס המצרים התחילו לייצא מלח ודגים מומלחים אל הפיניקים בתמורה לארזי לבנון, זכוכית ואריגים סגולים. הפיניקים, בתורם, המשיכו את הסחר במלח ומוצריו דרך דרכי המסחר שלאורך הים התיכון. עוד לפני זה, העיר שנחשבת לעתיקה שבאירופה, סולניצאטה שבבולגריה, הייתה למעשה עיר הצמודה למכרה מלח שסיפק מלח לכל אזור הבלקן לשנים שיבואו. השם, באופן מילולי, אומר "salt works". גם בארץ ישראל ערך המלח היה גבוה. כוחו המשמר של המלח מתבטא במקרא במונח "ברית מלח", המציין ברית עומדת לעולם, במונח זה מתוארת נצחיות הכהונה של בית אהרון ("כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לה'--נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" ) ונצחיות המלוכה של בית דוד ("ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח" ). רש"י מפרש את ברית המלח בהבטחת הכהונה והמלוכה "כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם". בברית החדשה מסופר כי במהלך הדרשה על ההר, השווה ישו את תלמידיו ל"מלח הארץ", באומרו "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת"(). בדימוי זה השווה ישו את האנשים הטובים ביותר למלח. ביטוי המציין גם היום, באופן כללי, אנשים איכותיים מעילית החברה. זלצבורג, האלשטאט והאליין נמצאות שלושתן בקרבה אחת לשנייה ולנהר הזלצך באזור עשיר במכרות מלח. זלצך, באופן מילולי, אומר "נהר המלח" (Salz) וזלצבורג "טירת המלח" ("salt castle"). המלח היה גם גורם של מספר מלחמות. ונציה נלחמה וניצחה מלחמה נגד ז'נבה בשבילו, והוא שיחק תפקיד משמעותי במהלך המהפכה האמריקאית. כמו כן, הוא היה אחד מהגורמים לפרוץ המהפכה הצרפתית, מאחר שהוטל עליו מס כבד. אם כי אותו מס חזר לאחר המהפכה על ידי נפוליאון, כשהפך לשליט ורצה לממן את המלחמות שלו. פרקטיקה המוזכרת באופן נפוץ לאורך ההיסטוריה היא שהיה נהוג לעיתים לפזר מלח על ערים שנחרבו בידי הצבא הכובש בשביל למנוע כל צמיחה אפשרית בעתיד על האדמה הזו (למשל, כשאפריקנוס סיים להחריב את קרתגו, נאמר שזרע מלח על הריסות העיר). אולם הדבר נתון בספק, מכיוון שמעבר לכך שלא נמצאו לכך שום עדויות, ערכו של המלח היה גבוה, לפיכך אין זה סביר שהיה מבוזבז בצורה כזו. שימושים ממוזער\|שמאל\|180px\|מלחייה לשימוש ביתי המלח משמש הן לתיבול המזון והן בתהליכי ההכנה והשימור שלו. הוא משמש לשימור בשר לאורך זמן, לכבישת ירקות ופירות, לחביצת גבינות ולהוצאת הדם מהבשר (גם מטעמי כשרות). משתמשים במלח גם להמסת שלגים בכבישים. מייחסים למלח תכונות חיטוי, למשל כטיפול בדלקת גרון. או להלבנת שיניים. הבדואים משתמשים במלח סדום לריפוי צאן ובקר. השימוש העיקרי במלח פרט לשימושו במזון הוא למניעת קפיאת מים על כבישים משום שטמפרטורת הקפיאה של מים יורדת כשמומס בהם המלח. המלח בהלכה המלח הוא מרכיב בהקרבת כל הקורבנות, לפי הכתוב . לזכר הקורבנות, יש נוהגים להניח מלח על השולחן בעת הסעודה.הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה ברכות, פרק ג': ברכת המוציא, הלכה ה - אם צריך לטבול את הפת במלח. מלח שימש בעבר - בהיעדר אמצעים טכנולוגיים מודרניים כמו מקרר או פריזר - לשימור בשר. וכך גם בהלכה הוא משמש גם בהכשרת בשר. מליחת הבשר היא אחת הדרכים המרכזיות להוצאת הדם מתוכו, כדי להימנע מאיסור אכילת דם: "אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה... במתניתא תנא: מדיח ומולח ומדיח." בגוף האדם יון הנתרן (+Na) נחוץ לתפקוד הגוף מכיוון שהוא מאזן את היחס בין חומצה לבסיס, מווסת את נפח הנוזלים בגוף (לחץ דם) ומשמש להעברת האותות העצביים. איבוד מלח מהגוף עקב הזעה, הקאה או הטלה מרובה של שתן עלול לגרום למצב של מחסור במלח, שתסמיניו הם חולשה ועוויתות. במקרים קיצוניים עלול מצב זה לגרום אף למוות. יון הכלור (-Cl) משמש ליצירת חומצת מימן כלורי בקיבה. אמונות ומיתוסים בעבר התייחסו אל המלח כאל מחצב יקר וכמתנת הטבע ובשל חשיבותו הרבה הוא קיבל תפקיד פולחני בתרבויות שונות ויוחסו לו תכונות ומיתוסים שונים. בלאוס ובסיאם העתיקות האמינו שמלח מסיר כישופים ומגרש אותם. גם במרוקו האמינו שמלח הוא בעל תכונות לגירוש עין הרע, ונהגו גם להזות מעט מים ומלח על הרחיים לפני הטחינה כסגולה והגנה מפני הרוע. בחלק מקהילות עדות המזרח נהגו גם להזות מים ומלח נגד עין הרע, או אפילו רק לומר "מלח מים" לגירוש עין רעה. בגרמניה נהגו לפזר מלח סביב מיטות של תינוקות וילדים נגד רוחות ומזיקים, מנהג שעדין קיים במקומות מסוימים. אבלים בהודו נמנעים ממלח. כוהנים ורופאים במצרים העתיקה היו מתנזרים ממלח. בני השבט האינדיאני יוצ'י לא אוכלים מלח במשך חגיגות הקציר שלהם. הומרוס באיליאדה, מכנה את המלח כ"מלח הקודש". הפקה שמאל\|ממוזער\|250px\|חלקו הצפוני של הר סדום, מדרום לים המלח ממוזער\|250px\|מצבור של מלחים מפעלי ים המלח שמאל\|ממוזער\|250px\|איסוף מלח בשדות מלח בתאילנד ממוזער\|גביש מלח (15 ס"מ) שנקצר במפעל מלח הארץ בעתלית מלח טבעי: מלח בצורתו הגבישית הוא המינרל הליט. הליט מתגבש בשכבות נרחבות של מינרלים אוואפוריטיים (שנוצרו מהתאיידות) כתוצאה מהתייבשות של אגמים או ימות סגורים. שכבות המלח עשויות להיות בעובי של עד 350 מטר ולהמצא מתחת לשטחים נרחבים. בארצות הברית וקנדה משתרעות שכבות מלח נרחבות תת-קרקעיות החל באגן הרי האפלצ'ים של מערב מדינת ניו יורק, דרך חלקים מאונטריו ותחת רוב אגן מישיגן. הערים קליבלנד ודטרויט בנויות מעל שכבת מלח עבה אותה כורים לשימוש בהפשרת קרח מכבישים. מרבצים נוספים מצויים באוהיו, קנזס, ניו מקסיקו, נובה סקוטיה וססקצ'ואן. בהרי הימלאיה מופק מלח קדום תת-קרקעי. "קרחוני" מלח קיימים באיראן הצחיחה, שבה מלח שפרץ מעל לפני השטח בגובה רב "זורם" במורד. במקרים הללו מתגלה בהליט תכונת פלסטיות, המתגברת ככל שהלחץ המופעל עליו גדול יותר. פקקי מלח הם דיאפירים אנכיים או גושים דמויי צינורות של מלח שנוצרו כאשר לחצים ליתוסטאטיים (לחץ הנובע ממשקל הסלע) וטקטוניים גרמו למלח "לזרום" כלפי מעלה ממרבצי המלח שמתחת לסלעים. עליית פקקי המלח גורמת להתקמרות השכבות שמעליהן ולהתבקעותן. פקק המלח מכיל אנהידריט, גבס וגופרית טבעית, בנוסף להליט וסילביט. פקקי המלח נפוצים לאורך חופי מפרץ מקסיקו במדינות טקסס ולואיזיאנה. פקק מלח יוצר לעיתים מלכודת מבנה שבו ניתן למצוא נפט. מקומות נוספים בהם ניתן למצוא פקקי מלח הם גרמניה, ספרד, הולנד, רומניה, פולין, הודו, פקיסטן ואיראן. גם הר סדום שבדרום ים המלח הוא פקק מלח. הר סדום הוא מאגר המלח הגדול ביותר בעולם. גובהו 230 מטר מעל ים המלח, אורכו 11 קילומטר, ורוחבו בבסיסו 2.2 קילומטר. הוא עשוי מ-98% נתרן כלורי. כבר מימי קדם כרו ממנו מלח. המלח הופק בתהליכים של חציבה וכריה. על פי ההלכה, חייבים היו להשתמש במלח מהר סדום לטיפול בקורבנות המקדש (מסכת מנחות, תוספות). כריית המלח התבצעה על ידי שבירת גושים ואחר כך פירורם במחבטי עץ מיוחדים ובפטישים. בסופו של דבר היו גורסים את המלח לגרגירים באמצעות רחיים. הפקת מלח ממלחות: צורה נוספת שבה נקטו בימי קדם, ועד לפני מספר עשרות שנים גם ערבים משני צידי הירדן, הייתה שימוש במים שעברו דרך מלח באופן טבעי והפנייתם לבורות ניקוז ואידוי. בתחתית הבור היו מצטברים גושי מלח שאותם היו גורסים ברחיים. שבט שייך זואייד בצפון סיני התפרנס מאידוי מי גשמים שצברו מליחות כשחלחלו דרך גושי מלח גולמיים. את המים אגרו בבורות סיד מלבניים מיוחדים, אידו אותם, טחנו את המלח ומכרו אותו. לכל משפחה בשבט היו הבורות שלה. אידוי מי ים: דרך נוספת להפקת מלח הייתה שאיבת מים שנקוו בגבי סלע לחוף הים בעת הגאות. לטענת העוסקים בכך, לחופי הים התיכון, הייתה תפוקת המלח בתהליך זה רוטל אחד של מלח על כל חבית של 150 ליטר. יבול מלח כזה, כ-1.8%, סביר בהתחשב בכך שריכוז נתרן כלורי במי הים הוא כ-3.5%. בעבר סוחרים שהיו מובילים סחורות לנמלי יפו ועכו היו חוזרים עם מטען של מי ים לאידוי ולהפצה. ענף כלכלי דומה לא התפתח סביב ים המלח כיוון שמימיו אמנם מכילים 38% מלח, אך מכילים גם מנגן כלורי ומגנזיום, ועל כן הם מרים ושמנוניים למגע, והמלח אינו טעים. בישראל פועלת חברת "מלח הארץ" בשני אתרים, בעתלית ובאילת. ההפקה מתבססת על אידוי מי ים באנרגיית השמש. מי הים מועברים לבריכה רדודה ולאחר זמן, והתאדות של חלק מהמים, מועברים המים עם הריכוז הגבוה של המלחים, לבריכת אידוי נוספת. בסוף התהליך אוספים את גבישי המלח הגולמי בתהליך שנקרא "קצירת המלח". אחר כך הוא מועבר לטחינה ונארז. בישראל עוסקת בהפקת מלח חברת "תעשיות מלח לישראל". ביהדות ביהדות המלח נחשב לחומר חובה בהקרבת הקורבנות בבית המקדש. שנאמר "על כל קורבנך תשים מלח" ועוד. בבית המקדש הייתה לשכה של מלח. לפני ברכת המזון עד ימינו אלה שוטפים את קצות האצבעות במים על מנת להוריד את המלח סדומית שמסמה את העיניים. וזה נקרא "מים אחרונים" חובה. המילה מלח גימטריה עולה שלוש פעמים שם הויה. על פי הקבלה, לכן טובלים את הפת אחרי ברכת המוציא שלוש פעמים במלח. במקרא נזכר המלח לראשונה בשם ים המלח ולאחר מכן בסיפור אשת לוט, שהפכה ל"נציב מלח" כאשר הביטה לאחוריה בניגוד להוראת המלאכים לאחר מהפכת סדום. המלח הוא אחד הדברים שהמטיר האלוהים על סדום, כמו שמובא בספר דברים כוחו המשמר של המלח מתבטא במקרא במונח "ברית מלח", המציין ברית עומדת לעולם, במונח זה מתוארת נצחיות הכהונה של בית אהרון ("כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לה'--נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" ) ונצחיות המלוכה של בית דוד ("ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח" ). רש"י מפרש את ברית המלח בהבטחת הכהונה והמלוכה "כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם". לכל הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש היה צריך להוסיף מלח: "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח" (). וחז"ל קבעו שיש להשתמש במלח סדומית, מהר סדום, הנחשב למלח טהור ואיכותי. לצורך כך הייתה קיימת לשכה מיוחדת - לשכת המלח. אחד העונשים על הפרת הברית בידי ישראל הוא זריעה במלח של האדמה כדי שלא תתן יבול (). פעולה זו של זריעת האדמה במלח נחשבה בימי קדם לפעולת עונשין חריפה בידי הכובשים. בספר מלכים מסופר כי אלישע הנביא שופך מלח למוצא של מים אשר גרמו למוות ומצליח לטהר את המים (). מלח סדומית, שנחשב למלח חריף במיוחד, שימש להכנת הקטורת בבית המקדש. מלח זה מוזכר גם על ידי חז"ל כמסוכן לעיניים, ולכן תוקן מנהג מים אחרונים (נטילת הידיים בסוף סעודה). מדברי הנביא יחזקאל עולה כי בימי קדם זריית מלח (או מי מלח) על התינוק לאחר הלידה נחשבה לפעולה חיונית בדומה לחיתוך חבל הטבור או רחצה והחתלה "בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ" (). רש"י מפרש כי הפעולה נועדה לחזק את גוף הרך הנולד "מכאן שמולחין את הולד - כדי שיתקשה בשרו". בהלכות כשרות יש למלח תפקיד מפתח בהכשרת הבשר לאכילה בהיותו סופח נוזלים: זורים מלח בישול גס על הבשר ומשהים שעה לספיגת הדם מתוכו, כדי שלא לעבור על איסור אכילת דם. בשבת אסור למלוח עור שזו מלאכת מעבד. וכן אסור למלוח אוכל לזמן רב שנראה כעיבוד או בישול. וכמו כן אסורה הכנת מי מלח בריכוז גבוה שהביצה צפה בהם. באיסור הטמנה נחשב המלח כמוסיף הבל. בהלכות ברכות המלח כמו המים הוחרגו מכל המאכלים ואינם נחשבים 'מזון'. (נוגע גם לעניין נדרים. ולעניין עירוב ועוד) במובן חיובי המשילו חז"ל את הייסורים למלח. מה מלח ממתק את הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו. אבל הזהירו שלשה מיעוטן יפה ורובן קשה שאור ומלח וסרבנות. ראו גם מכרות המלח בווייליצ'קה ומכרות המלח בבוכניה מלח פלור דה סל אשלגן כלורי לקריאה נוספת אדמיאל קוסמן, לטעמי צירופו של המלח לעבודת המקדש: פרקטיקה, סימבוליקה, מיתוס, מאגיה ואנתרופולוגיה, דרך אגדה יב (תשע"ג), עמ' 47–94 Mark Kurlinski, Salt: A World History, Penguin, 2003, p. 498 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:כלורידים קטגוריה:תבלינים קטגוריה:נתרן: תרכובות	2024-10-19T12:05:25
המראה (פיזיקה)	ממוזער\|200px\|דיאגרמת פאזות T(טמפרטורה)-(לחץ)P המראה או סובלימציה (באנגלית: Sublimation) היא תהליך של מעבר פאזה שבו מוצק הופך ישירות לגז ומדלג על המצב הנוזלי. תהליך זה יתרחש כאשר הטמפרטורה תהיה נמוכה מהטמפרטורה של הנקודה המשולשת, וכאשר לחץ האדים של הגז יהיה נמוך דיו. התהליך ההפוך להמראה נקרא ריבוץ. דוגמאות להמראה כל חומר במצב מוצק יעבור המראה בתנאים מתאימים. כך למשל, קרח בטמפרטורה של C° 0 עובר המראה והופך לגז בתנאי שלחץ אדי המים נמוך מ־6.1 מיליבר. זאת גם הסיבה לכך שכביסה יכולה להתייבש גם אם הטמפרטורה נמוכה מ־C° 0, בתנאי שהאוויר יבש. בתנאים סטנדרטים (SATP) פחמן דו-חמצני עובר המראה, ממצבו המוצק, הקרוי קרח יבש, למצב גזי. נפטלין הוא דוגמה לחומר שממריא בטמפרטורת החדר. מקרר "אל-כפור" (או No Frost) אדי מים שנמצאים במקפיא נוטים לעבור ריבוץ ולהפוך לקרח. במקרר "אל-כפור" האוויר, שמקורו בתא ההקפאה, עובר סירקולציה ומיובש. כתוצאה מהלחץ הנמוך של אדי המים בתא ההקפאה, לא מתרחש שם תהליך ריבוץ, אלא תהליך המראה. זאת גם הסיבה לכך שקוביות קרח שהונחו במקרר כזה נוטות לעבור המראה לאחר זמן מה. מדפסת המראת צבע המראה של צבע משמשת להדפסת תצלומים באיכות זהה לזו של תצלומים שצולמו בסרט צילום. במדפסת המראת צבע הצבע המוצק מחומם והופך לגז בתהליך המראה. הגז חודר לנייר, עובר שם ריבוץ וכך הופך למוצק. המראת צבע מאפשרת הדפסת טון רציף, כלומר בעת הגדלת התמונה, לא ייראו נקודות צבע כמו בתמונה שהודפסה במדפסת הזרקת דיו. החיסרון הוא שנדרש נייר עם ציפוי מיוחד שמסוגל לקלוט את אדי הצבע במדפסת המראת צבע בעוד מדפסת הזרקת דיו יכולה להדפיס גם על נייר רגיל. קיימת שיטה נוספת של הדפסה בהמראת צבע על חומרים שאינם נייר: בשלב הראשון התמונה מודפסת כתמונת ראי במדפסת הזרקת דיו בפורמט רחב עם דיו מיוחד, "דיו המראת צבע", על גבי נייר העברה מיוחד, שמסוגל ללכוד כמות גדולה יחסית של צבע. בשלב הבא התדפיס מועבר מהדף לחומר שעליו רוצים להטביע את התמונה. פעולה זו מתבצעת על ידי חימום הדף ל־C° 200 ולחיצתו אל החומר, מעין פעולת גיהוץ בזמן המשתנה בהתאם לחומר שעליו מתבצעת ההדפסה - החל מ־10 שניות עבור חומרים עדינים ורכים דוגמת בד ועד 6 דקות עבור חומרים קשים כגון קרמיקה. בזמן הגיהוץ, הצבע ממריא מנייר ההעברה למצע ההדפסה ועובר ריבוץ, בניגוד לגיהוץ רגיל על חולצות שבו הצבע ניתך, מועבר פיזית ללא המראה אל הבד מנייר ההעברה ומתמצק. לפני הדפסה על חומרים קשים, יש לצפות אותם בפולימר שמסוגל לקלוט את אדי הצבע מהדף ולמצק אותם על החומר. המראה בתעשיית המזון במזון יבש יש תנאים פחות טובים להתפתחות מיקרואורגניזמים מזיקים, והמזון יכול להישמר לפרקי זמן ארוכים. ייבוש בהקפאה היא שיטה לשימור מזון, שבה לאחר הקפאת המוצר, מאפשרים למים הקפואים לעבור המראה בתנאי ריק. שיטה זו משמרת יותר טוב מרכיבים חשובים במזון יחסית לשיטות ייבוש אחרות, שנעשות בטמפרטורות גבוהות יותר. ייבוש בהקפאה היא אחת השיטות לשמר קפה נמס. ראו גם מצב צבירה קישורים חיצוניים קטגוריה:מעבר פאזה קטגוריה:תרמודינמיקה	2024-09-05T11:31:09
שמורת טבע	250px\|שמאל\|ממוזער\|נוף של הגרנד קניון בארצות הברית 250px\|ממוזער\|שמורת נמרים בהודו ממוזער\|250px\|שמורת נחל שניר בישראל שְׁמוּרַת טֶבַע היא חבל ארץ שהוכרז כמקום מוגן מפני תהליכים אשר עלולים לשנות את אופי החי, הצומח והדומם בו. שמורת טבע מיועדת בעיקר לשמר מצב קיים, של צמחים, בעלי חיים ותצורות נוף, המותאמים לסביבה של השמורה המסוימת. שמורת הטבע שומרת על המאזן האקולוגי ומגנה על אוכלוסיית החי והצומח המקומי מפני פגיעה – לרוב של בני האדם – כגון: ציד, קטיפת פרחי בר, עיבוד חקלאי, בנייה, תעשייה מזהמת ועוד. לשמורות טבע יעוד נוסף: הן מהוות "ריאות ירוקות" למדינה, וככל שמחריף הזיהום הסביבתי, חשיבותן עולה וגוברת. בנוסף, לשמורות הטבע גם תכלית תיירותית וחינוכית ובשל כך מצויים בהן מסלולי טיול מסומנים ושילוט הדרכה. חוקים מיוחדים אוסרים על פגיעה בכל המצוי בשמורת טבע: ערכי טבע מוגנים וחיות בר. היסטוריה בתקופות מוקדמות היו אחוזות ציד גדולות שהחזיקו מלכים ואצילים שלאיש לא הייתה רשות להיכנס אליהן – מלבד בעליהן ואורחים שהוזמנו על ידם. שטחי טבע אחרים היו פתוחים בפני כול. ההבנה כי יש צורך בשימור הטבע התעוררה רק בעת החדשה, משהחלו להתייחס לטבע כאל ערך בפני עצמו ששימורו מועיל לרווחת האדם. שמורת הטבע הראשונה בעולם הייתה, ככל הנראה, קטע מיער פונטנבלו (Fontainebleau) שליד פריז, שקבוצת ציירים הצליחה (ב-1858) להגן עליו באמצעות צו. ב-1864, בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית – חתם לינקולן על חוק, שהעניק לעמק יוסמיטי במערב רכס הרי סיירה נבדה בצפון מדינת קליפורניה מעמד של שמורת טבע. גם במקרה זה, כמו בזה של יער פונטנבלו, הסתפקו היוזמים במניעת הריסת האתר, בלי להבטיח אמצעים לשמירה ושימוש בו. ב-1870 לאחר שנערך סקר בשטח המוכר כיום כפארק לאומי ילוסטון בהרי הרוקי, נהגה הרעיון של פארק לאומי כפי שאנו מכירים אותו כיום. עורכי הסקר החליטו לפעול לשימור המקום לטובת כלל הציבור, וב-1872 החליט הקונגרס האמריקני להעניק למקום מעמד של פארק לאומי. בארצות שונות, קיימים כיום סוגים שונים של שטחים מוגנים. הסיווג בישראל: שמורת טבע, גן לאומי, שמורה ביוספרית המכונה גם "מרחב ביוספרי", שמורת נוף, יער קק"ל ואתר לאומי. שמורות טבע בישראל ממוזער\|250px\|פריחת הכלניות בשמורת פורה בישראל ממוזער\|250px\|שמורת עין אפק שלטונות המנדט הבריטי חוקקו את פקודת הציד שנועדה להגן על חיות הבר ולהסדיר את נושא הציד. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, עם הכוונה לייבש את אגם החולה, החלו חובבי הטבע במאבק אשר נועד לשמר את מערכת הטבע הייחודית של החולה. תוצאת המאבק הייתה הקמתה של שמורת הטבע הראשונה בישראל, שמורת החולה, וכן הקמתה של החברה להגנת הטבע. בעשר השנים הראשונות לקיומה עסקה החברה להגנת הטבע בפיקוח בשטח, בהקמת בתי ספר שדה ובהסברה. בשנת 1963 חוקקה הכנסת את חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע לפיו קמה רשות שמורות הטבע ב-1 בינואר 1964. תפקידה העקרי של הרשות הוא להקים ולנהל את שמורות הטבע בישראל ולאכוף את חוק להגנת חיית הבר. ב-1998 אוחדה הרשות עם רשות הגנים הלאומיים לגוף אחד – רשות הטבע והגנים. בישראל יש 375 שמורות טבע המשתרעות על-פני שטח של כ-5,317 קמ"ר. כל שמורה מאפיינת בתי גידול, נופים וחבלי ארץ ייחודיים, או מכילה מינים נדירים של חי, צומח ותופעות גאולוגיות. מספרן המדויק של שמורות הטבע בארץ משתנה כתוצאה מתהליכים להכרזת שמורות טבע חדשות לאורך השנים. ראו גם שמורה ביוספרית רשות הטבע והגנים פארק לאומי הקרן העולמית לשימור חיות הבר לקריאה נוספת עמנואל הראובני, קום התהלך בארץ – מדריך שמורות טבע בישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985 האנציקלופדיה העברית כרך ו1 עמוד 642, הוצאת מסדה. קישורים חיצוניים אתר רשות הטבע והגנים. טבע ונופים בישראל – מאגר מידע מקיף על שמורות טבע וגנים לאומיים בישראל. איל מטרני, ההיסטוריה של השטחים המוגנים בעולם ובישראל, רט"ג. שמורות טבע ושמירת טבע בניו זילנד, כתבתו של פרץ גלעדי, פקח רשות שמורות הטבע, באתר GOTRAVEL * קטגוריה:שמירת טבע קטגוריה:תשתיות חינוך קטגוריה:תשתיות תיירותיות	2024-09-01T04:11:00
תוסף מזון	תוסף מזון הוגדר על ידי ועדה משותפת של ארגון הבריאות העולמי וארגון המזון והחקלאות בשנים 1955–1956 כ"כל חומר שמוסף למזון בכמויות קטנות במטרה לשפר את המראה, הטעם, הטקסטורה או תכונות השימור שלו". מאז חלה הרחבה בהגדרה והיא מאפשרת לתעשיית המזון מגוון שימושים בחומרים רבים (כ-3,000) ובלבד שיהיו בכמויות קטנות ושיוכח שאינם פוגעים בבריאות הציבור. מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA), מאפשר לחומרים אלה להשתלב במזון, רק תוך מגבלות רישוי כמותיות. מקצתם היו בשימוש מזה מאות שנים כמשמרי מזון ואיכותם לאורך זמן הוכחה מעל לכל ספק, לדוגמה: חומץ - בשימור ירקות, מלח - בשימור בשר, סוכר - בשימור וטעם של מרקחת פירות, ואפילו סולפטים כחומר המשמר יין. מנהל המזון והתרופות האמריקאי מאפשר להשתמש באלה האחרונים כמעט ללא הגבלה וללא צורך ברישוי. עם ההתקדמות הטכנולוגית מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 הוכנסו תוספי מזון רבים, ממקור טבעי או סינתטי. תוספי המזון כוללים גם חומרים שהוכנסו למזון באופן עקיף במהלך תהליך עיבודם, אריזתם או הובלתם. זיהוי ומיספור כדי לארגן ולהסדיר את תוספי המזון, תוך יידוע הצרכן המצוי, כל תוסף מזון מקבל מספר ייחודי הנקרא באירופה – E number ובכך ניתן לו האישור הרשמי לשימוש בו במדינות אירופה. שיטה זו התקבלה על ידי הוועדה הבינלאומית של ארגון הבריאות העולמי וארגון המזון והחקלאות הנקראת "קודקס אלימנטריוס" - ,Codex Alimentarius המטפלת, בין השאר, בנושאי פיקוח וסימון תוספי מזון, ללא קשר האם המוצר מאושר או לא. בעוד שבאירופה מקדימה האות E את המספר, רוב המדינות האחרות שקיבלו את השיטה מציינות רק את המספר. כך למשל, חומצה אצטית, הנותנת את הטעם לחומץ, המאושרת בכל המדינות, מסומנת במוצרי המזון באירופה כ-E260 בעוד שברוב המדינות מחוץ לאירופה הסימון הוא רק 260. לעומת זאת תוסף צבע אדום למזון, אלקנין (Alkannin), המסומן רק כ-103, אינו מאושר לשימוש באירופה אלא רק באוסטרליה וניו זילנד ולכן אינו מסומן ב-E. קטגוריות בין סוגי תוספי המזון בהם משתמשים ניתן למנות: צבעי מאכל, שנועדו לחזק את הצבע המקורי או להוסיף צבע מושך חומרים המונעים איבוד צבע הקיים במוצר באופן טבעי חומרי טעם וריח המופקים ממקורות טבעיים או סינתטיים חומרים משמרים שייעודם התפתחות מיקרוביאלית במטרה להאריך את חיי המדף של המזון מחזקי טעם - חומרים המבליטים טעמים קיימים, כמו תרכובת מונוסודיום גלוטמט, השימושית מאוד במאכלים אסיאתיים, אך עלולה לגרום לתגובה אלרגית חומרים מייצבים, חומרים מתחלבים, מונעי קצף או חומרים מקציפים, מגבשים ממתיקים כמו סוכר- לטעם או שימור, או תחליפי סוכר - לטעם בלבד אנטיאוקסידנטים - נוגדי חימצון, כגון חומצה אסקורבית (ויטמין C ), המונעים תהליכי חימצון במזון המעובד ובכך מגינים על טעמו, ריחו, צבעו, טריותו או ערכו התזונתי חומרים העלולים להיות מסוכנים, החודרים למזון באופן עקיף, בעיקר במגע המזון הארוז עם הכימיקלים שמרכיבים את חומרי האריזה. או שאריות חומרי הדברה שנותרו על המזון הגולמי גם לאחר עיבודו ואריזתו לעיתים מיוחס המונח "תוספי מזון" גם לוויטמינים ומינרלים, אף על פי שנהוג לראות בהם תוספי תזונה, בקפסולות או אבקה. עם זאת, יש הרבה מקרים שבהם נהרסים ויטמינים טבעיים שבמזון בתהליך עיבודו (ויטמינים A ו D בפיסטור או עיקור חלב, למשל) ואז קיימות המלצות המחייבות את היצרן להחזיר ואף להוסיפם מעבר לכמות שהייתה. במקרה אחר, נהרסות בתהליך עיבוד המזון חומצות שומן חיוניות ממשפחת "האומגה-3 ", בעיקר אלה בעלות קשרים כפולים הרחוקים האחד מהשני, הרגישות לתהליכי חימצון, תוך פגיעה בערכן התזונתי הייחודי. במקרה זה מותר לייצרן להוסיף אותן, ואף להגן עליהן על ידי תוספת אנטיאוקסידנטים. בעקבות הסערה בעולם הרפואה שחשפה את ההשפעה המזיקה של שומן רווי וטרנס (מרגרינות, שמן דקל) על הסתיידות העורקים החלה תופעת תוספת חומצות השומן הבלתי רוויות בעלות קשר כפול ממשפחת האומגה-3 למוצרי מזון, הן כתוספת והן כהשלמה לאלה שנהרסו בעיבוד המזון. משרדי הבריאות במדינות שונות בעולם מגבילים את תכולת החומרים המוספים לכמויות של מיקרוגרמים (מיליוניות גרם) או מיליגרמים (אלפיות גרם). לעיתים מופיעה על אריזת מזון אזהרה המגבילה את צריכת מזון זה לאנשים המגלים רגישות לתוסף מזון מסוים הנכלל באריזה זו. המונח - Generally Recognized As Safe שבו משתמשים רשויות הבריאות בעולם, שפירושו "לרוב מוכר כבטוח", מהווה כרטיס כניסה לשימושם של מרבית תוספי המזון. במקרים רבים מצוין ערך "הכמות היומית הסבירה" המגבילה, כמותית, את התוסף. סוגיות בריאות, פיקוח והגבלות במהלך המאה ה-21 נוספו חומרים רבים לרשימת תוספי המזון. תהליך הגלובליזציה ועמו מעבר הסחורות החופשי בין מדינות הפך את הפיקוח על המזון מורכב יותר. אירופה, ארצות הברית והמוסדות הבינלאומיים העוסקים בפיקוח השימוש בחומרים אלה החלו לחוקק חוקים, תקנות וצווים, במטרה להגן על הצרכן. ההנחה הבסיסית היא שיצרן המזון המכיל את תוספי המזון הוא האחראי לבטיחות הצרכן הן בנקיטת דרכי יצור נאותים, GMP ,והן בהרכב תוספי המזון, כמותית ואיכותית. חשיפת גורמי מחלות סרטן, סוכרת סוג 2 ועוד חשפו תוספי מזון בעלי השפעה קרצינוגנית הביאו לאיסור השימוש או הגבלה כמותית קיצונית בחומרים שהיו עד אז מותרים לשימוש כגון סכארין, כתחליף לסוכר וניטריטים וניטרטים שהיו מקובלים כמחזקי צבע וחומר משמר אנטיבקטריאלי במוצרי בשר. בהקשר לשימוש בניטרטים - למרות ההוכחות להיותם קרצינוגנים, המשך השימוש בהם מאושר, בהגבלות כמותיות, מאחר שהם מסוגלים לעכב התפתחות של חיידקי בוטוליזם שהרעלנים שלהם גורמים למוות. רשות המזון והבריאות האמריקאית דאגה לחוקק תקנות ליצרני המזון המנחה אותם, שלב אחר שלב, כיצד להבטיח שהמזון המיוצר במפעלם יהיה בטוח לצריכה. הפיקוח הציבורי של נציבות השוק המשותף נעשה באמצעות חוק המתאר את ההיבטים הטכנולוגים של כל תוסף ושמות התוספים שנבדקו ואושרו כמותרים. הפיקוח בארצות הברית מבוסס על "Federal Food, Drug, and Cosmetic Act of 1938" ועל כל התוספות והתיקונים שלו מאז ועד ימינו. בישראל נתון הפיקוח על בטיחות תוספי המזון בעיקר על אגף שרות המזון הארצי שבמשרד הבריאות. ראו גם תוסף תזונה רפש ורוד קישורים חיצוניים שי חן, מערכת סיווג מזון - חוברת עזר לתקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי מזון), באתר משרד הבריאות 2001 חוברת הסבר בנושא תוספי מזון, באתר משרד הבריאות, פברואר 2015 רשימת תפקידים טכנולוגיים של תוספי מזון לפי מספרי E, באתר משרד הבריאות, יולי 2020 הערות שוליים * קטגוריה:כימיה של מזון: חומרים	2023-11-12T11:29:02
מנגנון פראקריני	REDIRECT מנגנון_פאראקריני	2015-09-26T11:06:54
גבריאל גארסיה מארקס	שמאל\|ממוזער\|200px\|גארסיה מארקס, 2009 שמאל\|ממוזער\|300px\|גבריאל גארסיה מארקס חותם על ספרו גבּריאל חוסה דה לה קונקורדיה גָארסיה מארקֶס (; 6 במרץ 1927 – 17 באפריל 2014) היה סופר, עיתונאי ותסריטאי קולומביאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1982. ביוגרפיה גארסיה מארקֶס נולד בעיירה אראקאטאקה שבקולומביה. הוא החל לעבוד כעיתונאי ביומון הקולומביאני "אל אספקטדור" (El Espectador), ובהמשך עבד ככתב חוץ של העיתון ברומא, פריז, ברצלונה, קראקס וניו יורק. בגיל 55 בלבד הוענק לו פרס נובל לספרות לשנת 1982. במהלך חייו נדד בין ארצות שונות כגון: מקסיקו, שבה חי שש שנים, ספרד, שבה חי שלוש שנים ועוד מדינות שונות, עד שבשנת 1971 שב למולדתו. גרסיה מארקס נחשב לאבי סוגת הריאליזם הקסום. בין 1947 ל-1955 כתב ופרסם סיפורים קצרים (שקובצו מאוחר יותר בקובץ עיניים של כלב כחול, תרגום: יוסף שריג, הוצאת כתר). ספרו הראשון סופת שלכת (La hojarasca) יצא לאור בשנת 1955 (תורגם לעברית בידי ישעיהו אוסטרידן ויצא בהוצאת זמורה ביתן). ספרו השני אין לקולונל מי שיכתוב אליו יצא ב-1961 (תרגם: יוסף דיין, הוצאת ספרית פועלים) וספרו השלישי ימי רעה (תרגום: ישעיהו אוסטרידן, הוצאת זמורה ביתן) יצא ב-1962. ספרו הרביעי, וכפי הנראה המפורסם ביותר, Cien años de soledad מאה שנים של בדידות יצא ב-1967 (תרגום: ישעיהו אוסטרידן, הוצאת עם עובד) וסיכם את קורות מקונדו, עיירת ילדותו. "מקונדו" מגיעה לשיא עיצובה בספר, שנחשב לאחת מיצירות המופת של הפרוזה של אמריקה הלטינית. "מאה שנים של בדידות" היה לרב-מכר בינלאומי וזיכה את מארקס בפרסום בינלאומי. מארקס ניצל את פרסומו לשמש כמתווך במהלך מלחמת האזרחים בקולומביה בין ממשלת קולומביה ותנועת 19 באפריל ואחר כך גם עם תנועת FARC. באותן שנים פיתח מארקס ידידות אישית עם מנהיג קובה פידל קסטרו והיו משוחחים שיחות ארוכות על ספרות ותרבות. ייתכן שזו הייתה הסיבה לסכסוך שפרץ בינו לבין הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, שהיה בעבר חברו ושותפו לדירה, כאשר ורגס יוסה החל לתמוך ברעיונות הקפיטליזם והשוק החופשי. השניים נתקלו זה בזה ב-1976 במקסיקו סיטי, בהצגת בכורה של סרט, וורגס יוסה קרא לגרסיה מרקס והנחית מהלומת אגרוף בפרצופו. הסכסוך הסתיים ב-2007. במהדורה מיוחדת של "מאה שנים של בדידות" (במלאת 40 שנה לספר) נכללה הקדמה מאת ורגס יוסה. ההקדמה היא קטע מספרו של ורגס יוסה על גרסיה מארקס, שראה אור ב-1971, כשהשניים עוד היו ידידים, בשם "History of a Deicide" (תולדותיו של רצח אל). בשנות ה-70 הוציא שני ספרים. ב-1972 את קובץ הסיפורים הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית (תרגום: יואב הלוי, הוצאת שוקן) וב-1975 את סתיו של פטריארך (El otoño del patriarca) שהיה הספר הנמכר ביותר בספרד באותה שנה (תורגם לעברית בידי ריטה מלצר ואמציה פורת, הוצאת עם עובד). באותה שנה יצא גם קובץ הסיפורים עיניים של כלב כחול. בשנות ה-80 הוציא שלושה ספרים נוספים: כרוניקה של מוות ידוע מראש (1981, תרגום: טל ניצן), אהבה בימי כולרה (1985, תרגום: ריטה מלצר ואמציה פורת) וגנרל במבוך (1989, תרגום: אמציה פורת וריטה מלצר). שלושתם ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד. למעלה מ-30 שנה נמנעה כניסתו לארצות הברית בגלל הביקורת שהשמיע על מדיניותה וחברותו הקרובה עם פידל קסטרו. רק בשנת 1995 הוסר החרם, בזכות הנשיא ביל קלינטון. בשנת 1999, לאחר שנודע לו כי לקה בסרטן, החל מארקס לכתוב את ספרו האוטוביוגרפי לחיות כדי לספר, שבו הוא מספר על תחילת חייו. הספר יצא לאור בספרדית בשנת 2002 ותורגם למספר שפות. כרך זה הוא הראשון מבין שלושת ספרי האוטוביוגרפיה אותם תכנן מארקס להוציא לפני שנפטר, אך נשאר היחידי. הספר מתאר את ילדותו, יחסיו עם הוריו ובחירתו בדרכו כסופר. בדומה לשאר ספריו, גם בספר זה משתמש מארקס פעמים רבות בלשון תיאורית שמפיחה חיים בדמויות. בשנת 2004, יצא לאור ספרו האחרון "זיכרונות מהזונות העצובות שלי". הספר מספר על עיתונאי ישיש, שמעניק לעצמו מתנה ליום הולדתו ה-90 ומבלה לילה אחד בבית זונות עם עלמה צעירה. ואולם הלילה הזה משנה את חייו ומחדיר בו אמונה ותקווה לגבי חייו. הספר דן בזקנה ובחוויה המחודשת של אהבה ואירוטיקה. בשנת 2006 החליטו אנשי העיירה אראקאטאקה לערוך הצבעה כדי להחליט האם לשנות את שמה, ולקרוא לה על שם יוצא העיירה המפורסם. מעל הכביש הראשי בעיירה מוכת העוני כבר מתנוסס השם החדש: "ברוכים הבאים לעולם הקסום של מקונדו", אך ביוני 2006 נערכה ההצבעה ותושבי העיירה דחו את ההצעה. "מקונדו" תישאר עיירה בדיונית בלבד. בשנת 2008 פורסם כי מארקס שוקד על כתיבת רומן חדש. אך ב-2009 אמרה הסוכנת שלו כרמן באלסלס, בריאיון לעיתון צ'יליאני, כי הוא לא יכתוב עוד ספרים. וכך גם ג'רלד מרטין, הביוגרף שלו, שאמר שהוא מאמין כי הוא לא יכתוב עוד ספרים אבל "אין להצטער על כך כי הייתה לו קריירה ספרותית ארוכת שנים". ביולי 2012 סיפר חיימה גארסיה מארקס, אחיו של הסופר, כי גבריאל גארסיה מארקס סובל מדמנציה. גבריאל גארסיה מארקס נפטר בגיל 87 ב-17 באפריל 2014 מסיבוכים של דלקת ריאות. גופתו נשרפה לפי בקשתו במשרפה במקסיקו סיטי. בדצמבר 2014, לפי הסכם משפחתי אפרו הוחזר לקרטחנה דה אינדיאס, קולומביה, והונח בפטיו של מנזר מרסד של אוניברסיטת קרטחנה. בשנת 2014 רכשה אוניברסיטת טקסס את הארכיון של גרסייה. בשנת 2017 העלתה האוניברסיטה לרשת כמחצית מהארכיון והוא יהיה פתוח לגולשים. החומר כולל טיוטות של ספריו, תמונות שלא פורסמו, מחברות, תסריטים ופריטים נוספים. בנו הוא במאי הקולנוע רודריגו גרסיה. ב-6 במרץ 2018, לכבוד "יום הולדתו" ה-91, הוא זכה לדודל לכבודו. יצירות שכתב נתראה באוגוסט (En agosto nos vemos), תרגם מספרדית: משה רון, הוצאת עם עובד, 2024. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים "גאבו", האתר המקיף ביותר על מארקס הפרק הראשון מתוך הספר "זיכרונות מהזונות העצובות שלי" באתר עם עובד רות נצר, "מאה שנים של בדידות" - המטריארכט וסמלי האלכימיה. השלם ושברו. כרמל. 2009. עמ' 53–60. עם מותו הערות שוליים קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות קטגוריה:סופרי פנטזיה קולומביאנים קטגוריה:סופרים קולומביאנים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:זוכי פרס נובל קולומביאנים קטגוריה:אישים שגווייתם נשרפה קטגוריה:קולומביאנים שנולדו ב-1927 קטגוריה:נפטרים ב-2014	2024-09-24T07:52:37
יובל נאמן	יובל נאמן (14 במאי 1925 – 26 באפריל 2006) היה מדען ופוליטיקאי ישראלי, מגדולי הפיזיקאים בישראל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שימש ממלא מקום ראש אמ"ן בצה"ל לזמן קצר; ממייסדי החוג לפיזיקה והפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב, פרופסור מן המניין ונשיא האוניברסיטה. חתן פרס רוטשילד, פרס ישראל ופרס א.מ.ת.; ממייסדי מפלגת התחיה וראשיה, חבר הכנסת מטעמה ושר המדע, האנרגיה והתשתיות. ביוגרפיה תקופת נעוריו יובל נאמן נולד בשנת 1925 בתל אביב כבנם הבכור של צפורה בת אברהם בן-יעקב וגדליה נאמן (נֶיימן). סבו, אבא נאמן (במקור נֶיְמָן, יליד ליטא), היה ממייסדי תל אביב. עד גיל תשע התגורר עם הוריו בפורט סעיד במצרים. לאחר שובו למד בגימנסיה הרצליה, ובגיל 15 סיים בהצטיינות חסרת תקדים את התיכון. בגיל 16 החל בלימודי הנדסת מכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, וסיים אותם בהצטיינות יתרה. שירותו הצבאי כבר בגיל 15 התגייס נאמן לשורות ארגון "ההגנה". הוא הכשיר לוחמות בבית אורן, בהן גם את חנה סנש. לאחר תום לימודיו בטכניון נתבקש לעבוד כמהנדס בתע"ש אך העדיף להיות לוחם ויצא לקורס קצינים של ההגנה. תחילה שימש כמפקד מחלקה ולאחר מכן מפקד פלוגה בחי"ש של תל אביב. במלחמת העצמאות שירת כסגן מפקד גדוד 51 בחטיבת גבעתי וכקצין המבצעים של החטיבה לקראת מבצע יואב. אחר כך, מונה לסגן מפקד החטיבה, ובשנת 1950 הועבר למטכ"ל להיות ראש ענף מבצעים תחת פיקודו של יצחק רבין, שהיה ראש מחלקת המבצעים וידידו הטוב. נאמן זוהה כאיש מפ"ם, ואף על פי כן, קודם לתפקיד ראש מחלקת התכנון במטכ"ל בדרגת אלוף-משנה, אחרי שרכש השכלה צבאית בבית הספר הגבוה למלחמה בפריז בשנת 1951. בסוף 1954, לאחר הדחת ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, בעקבות העסק הביש, שימש נאמן כממלא מקום לזמן קצר, ולאחר מינויו של יהושפט הרכבי לתפקיד זה, המשיך כסגנו ובמקביל מונה למפקד חטיבת כרמלי. בין השאר עסק בקידום טכנולוגיות הצפנה ופענוח צפנים. במהלך מבצע קדש, ריכז את התיאום הצבאי עם בריטניה ועם צרפת. לאחר מכן היה אחראי על הקשר עם הכורדים בעיראק ועם קהילות יהודיות בארצות האסלאם. בסוף 1957 מונה לנספח צה"ל בלונדון, והתמסר ללימודי תואר שלישי בפיזיקה, אותם סיים ביוני 1961. בשנת 1961 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה ומונה למנהל מדעי של הוועדה לאנרגיה אטומית כממלא מקום של פרופ' ישראל דוסטרובסקי. ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים, הופקד על טיפול בעניינים מדיניים. במלחמת יום הכיפורים שימש כעוזר שר הביטחון, והופקד על הקשר החשאי עם האמריקנים. בנוסף, עסק בבדיקת מחדלי המודיעין במלחמה. בשנות השבעים שימש כיועץ לשמעון פרס במשרד הביטחון ושאיפותיו, בהן שיגור לוויין ישראלי, הכעיסו את יצחק רבין ויצרו קרע ביניהם. פעילותו המדעית במהלך שנות החמישים המאוחרות, התפנה נאמן למחקר מדעי, והשלים את עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת לונדון תוך שנה, בהנחיית עבדוס סלאם, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1979. הישגו המדעי הגדול של נאמן הוא בזיהוי עקרונות סימטריה בסיסיים העומדים ביסוד עולם החלקיקים האלמנטריים. הוא הראה שניתן להסביר את קיומם ותכונותיהם של החלקיקים התת-אטומיים בעזרת מודל המבוסס על חבורת הסימטריה . בפרט, הוא הראה איך הפרוטון והנייטרון הם חלק משמינייה של באריונים שמהווה הצגה של חבורה זו. נאמן הגיע לגילויים אלה במקביל למארי גל-מאן, אשר כינה את החלקיקים העומדים בבסיס המודל בשם קווארקים. גילוי חלקיק (אומגה מינוס) במעבדה הלאומית ברוקהייבן ב-1964, שקיומו ותכונותיו נחזו על ידי המודל של גל-מאן ושל נאמן אישש את המודל ופרסם את מציעיו. גל-מאן ונאמן פרסמו את הספר "The Eightfold Way", שכלל את מאמריהם בתחום זה. מספר שנים אחר כך הוענק לגל-מאן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1969, ללא יובל נאמן וג'ורג' צוויג שתרם אף הוא לתורה המתגבשת. נאמן ראה בעובדה שלא זכה בפרס על אף שעבודתם נעשתה במקביל ובאופן בלתי תלוי החמצה, והדבר הסב לו תסכול שליווה אותו עוד שנים רבות לאחר מכן. הוא אמר על כך: לקראת סוף 1962, עם הקמת המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב הועמד נאמן בראשה. בשנת 1963 מונה לפרופסור חבר ביוני 1964 נבחר לסגן רקטור האוניברסיטה. בשנת 1965 מונה גם לסגן נשיא האוניברסיטה, ולאחר חצי שנה העביר את תפקיד סגן הרקטור לפרופ' יהושע יורטנר. בעקבות סכסוך בין נשיא האוניברסיטה לרקטור, התפטר נאמן מתפקידו כסגן נשיא בתחילת 1966, בנימוק שהוא מעדיף להשקיע את זמנו בעבודה מדעית ולא בעבודה ארגונית חסרת תכלית. בשנים 1971–1975 כיהן כנשיא האוניברסיטה. הוא היה בין יוזמי פתיחת הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב (1971) ונחשב למתווה דרכה בראשית קיומה. בשנת 1969 קיבל נאמן את פרס ישראל למדעים מדויקים (לימים החזיר אותו במחאה על הענקת הפרס לאמיל חביבי), ב-1972 נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית ובשנת 2003 קיבל את פרס א.מ.ת. למדעים מדויקים. בראשית שנות ה-70 נחלץ למאבק למען המדענים היהודים בברית המועצות. כפיזיקאי בעל שם בינלאומי וכנשיא אוניברסיטת תל אביב הצעירה, הצליח לגייס למטרה זו רבים מעמיתיו המדענים בעולם. ב-1971 הוקם, בראשותו, ועד המדענים שליד המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות. עמדתם הנחרצת של חשובי המדענים בארצות הברית, פרי מאמציהם של נאמן ועמיתיו, היוותה גורם לחץ חשוב על השלטונות הסובייטיים, ובנוסף לרגשות הציבור היהודי באמריקה - הייתה לה תרומה משמעותית להעלאת הנושא היהודי בשיחות הדו-צדדיות עם הסובייטים שבעקבותיהן התאפשרה העלייה מברית המועצות בשנות ה-70. נאמן היה מעורב אישית בקליטה של כל אחד מהמדענים הבולטים שהצליחו לצאת מברית המועצות לאחר שנות סירוב רבות. גם הקמת המרכז לקליטה במדע, הגוף הממשלתי לקליטת המדענים העולים שהוקם ב-1973, היה פרי יוזמתם של נאמן ועמיתיו. גם כשנכנס לחיים הפוליטיים המשיך נאמן לפעול לקליטת המדענים העולים וכשר המדע קידם בממשלה את התוכניות לקליטתם. הוא הקדיש מזמנו גם לפופולריזציה של המדע, במתן הרצאות לנוער, בכתיבת ספרי מדע פופולרי, ובהרצאות בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של "גלי צה"ל". בשנת 1977 שימש כיושב ראש ועדת ההיגוי שהמליצה על פרויקט תעלת הימים, לייצור תעלה שתחבר בין הים התיכון לים המלח בעלות של כ-1.5 מיליארד דולר. בשנת 1984 הופסק הפרויקט משיקולים כלכליים, וחוסר היתכנות הנדסית. הוא תלה את חוסר היכולת המדינית להוציא לפועל את הפרויקט, בכך שהפוליטיקאים נעדרי חזון, ושהם עושים פרויקטים קצרי טווח, שבהם יוכלו במהרה לקצור פירות. נאמן והגרעין הישראלי כבר ב-1952 היה נאמן חבר בוועדה לאנרגיה אטומית. ב-1961, אחרי השלמת הדוקטורט, נעשה נאמן מנהל מדעי בכור בנחל שורק. באותה תקופה עמד שמעון פרס בראש הצוות שהוביל את הקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה ונאמן, שעבד תחתיו, לא היה ביחסים טובים עמו ופרש לבסוף. היה לו תפקיד בהסוואת הפעילות הגרעינית של ישראל מפני ארצות הברית. פרס טען שהמדענים היו ספקנים ממנו, אולם נראה שנאמן היה בין אלו שתמכו מלכתחילה בהקמת הכור. לאחר מכן שימש נאמן כיושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. ב-1981 דחף לצאת למבצע נגד הכור הגרעיני בעיראק. דמותו עוררה סקרנות ותשומת לב, והכינוי שהדביק לו אורי אבנרי, דוקטור סטריינג'לב, פגע בו מאוד. בניגוד לאחרים, שונים ממנו בהשקפותיהם, שלל נאמן מכל וכל את האפשרות כי נשק גרעיני יכול לשמש בסיס לתפישת ביטחון הגנתית. את האפשרות להשתמש בהרתעה גרעינית גלויה שלל בטענה של "חוסר אחריות מוחלט". פעילותו הפוליטית 250px\|ממוזער\|שמאל\|יובל נאמן (ראשון משמאל) ב-1972 בדיון בעת הרצאה בבית הספר לפיזיקה בצרפת. שלישי משמאל הוא הפיזיקאי האמריקני קיפ ת'ורן מיד לאחר מלחמת ששת הימים פרסם נאמן מאמר שבו קרא לשמירה על השטחים שנכבשו במלחמה והחלפתו של שר החוץ אבא אבן והצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ב-1979 הקים עם גאולה כהן את תנועת "התחיה" ונבחר לעמוד בראשה. בדעותיו תמך במה שכינה "אקטיביזם ציוני" ודגל בחזון של ארץ ישראל השלמה. נאמן התנגד בנחרצות להסכמי קמפ דייוויד ולפינוי ימית. פעילותו בתנועת התחיה עוררה הרמת גבה מצד אלו שהיו מודעים להשקפותיו האתאיסטיות שעמדו בסתירה חדה לעמדות הימין הדתי מסוגו של גוש אמונים שעימו שיתף פעולה. על כך סיפר: דעותיו נגד החזרת סיני לא השתנו לאורך כל ימי חייו ובריאיון לידיעות אחרונות ב-2005, כשנה לפני מותו, הסביר. בבחירות לכנסת העשירית (1981) נבחר לכנסת מטעם "התחייה", ובין השנים 1982–1984 היה שר המדע, במקביל המשיך בפעילותו האקדמית בקתדרה ע"ש וולפסון לפיזיקה עיונית ובמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב. בין השנים 1983–1988 שימש יושב ראש ועדת השרים להתיישבות. במאי 1984 עורר סערה לאחר שהביע תמיכה בפיגוע ההתנקשות בראשי הערים הפלסטינים שביצעה המחתרת היהודית. ב-30 בינואר 1990 התפטר מהכנסת, ועם הקמת ממשלת שמיר בחודש יוני אותה שנה, שב למשרד המדע והטכנולוגיה, וקיבל גם את תיק האנרגיה והתשתית. נאמן התנגד להשתתפותה של המשלחת הישראלית בוועידת מדריד וניסה לסכל מהלך זה על ידי יצירת ברית בין מפלגות הימין שכללה את סיעות "מולדת", "התחיה" ו"צומת". נאמן פרש מן הממשלה ב-21 בינואר 1992, באותה שנה לא עברה רשימת "התחייה" את אחוז החסימה והוא פרש סופית מהפוליטיקה. את קשייה של התחייה תלה נאמן, בין השאר, בשילוב בין גאולה כהן לבין אליקים העצני, שביניהם התנהל, לדבריו, "מרוץ לקיצוניות". בין פעולותיו כשר המדע הייתה יוזמתו להקמת סוכנות החלל הישראלית. הוא כיהן כיושב ראש הסוכנות שנים רבות אחר כך. בריאיון עיתונאי על הרגשתו לעזוב את הפוליטיקה, למרות יתרונותיה, השיב יובל נאמן ברוח קוסמוסופית: . בין השנים 1998–2002 כיהן כנשיא לשכת המהנדסים בישראל. במאי 2005 קיימה ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ישיבה מיוחדת לציון יום הולדתו ה-80 של פרופ' נאמן. מותו והנצחתו 225x225px\|ממוזער\|קבר יובל נאמן בבית הקברות טרומפלדור נאמן לקה ב-23 באפריל 2006 בשבץ מוחי. הוא נפטר ב-26 באפריל, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. הוא הותיר רעיה (דבורה לבית רובינשטיין), בן, בת, אחות (רות בן-ישראל, כלת פרס ישראל למשפט) וארבע נכדות. בעלה של דודתו מצד אביו, דינה, היה יזהר הררי, שאף הוא כיהן כחבר הכנסת (בכנסות ה-1 עד ה-7, תחילה מטעם המפלגה הפרוגרסיבית) ובן דודו, בנו של יזהר, הוא חיים הררי, פיזיקאי בעל שם בעצמו, ונשיא מכון ויצמן למדע לשעבר. על שמו של נאמן קרויים רחובות בתל אביב, ירושלים, רחובות וקריית ארבע, וסדנת תל אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב. מספריו עם יורם קירש, ציידי החלקיקים, הוצאת יחד, 1983 הפיזיקה של המאה העשרים, (עורך: יהודה עופר, התקין וההדיר: יואב בן דב), תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ד 1984 מדיניות הראייה המפוכחת, (עורך: אדר קיסרי), רמת-גן: רביבים, 1984 היקום האינפלציוני הנצחי, (עורך: חיים שמואלי), רחובות: מכון ויצמן למדע, היחידה לפעולת נוער, תשנ"ה 1995 סדר מן האקראי: המדע וחברת האדם בתורת התפתחות מוכללת, (עורכת ומפיקה: שרה סורני), ירושלים: מכון ון ליר, תשנ"ט 1999 יהודים, ישראל והסוגיה הגרעינית: אסופת מאמרים פרי עטו של פרופ’ יובל נאמן, (עורך: שמואל צבאג), אריאל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, תשס"ז 2007 לקריאה נוספת דן מרגלית, ראיתי אותם, זמורה ביתן, תשנ"ז קישורים חיצוניים , "בשבילו זה גרעינים" - ריאיון עם יובל נאמן, רונן ברגמן, מתוך פורום צבא וביטחון באתר פרש (הופיע ב-18 במרץ 2005 במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות). , חיים שמואלי, עופר מגד, מוזרות מינוס שלוש, דברים לזכרו של יובל נאמן הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אלופי-משנה בצה"ל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התחיה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:פיזיקאים ישראלים קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעים מדויקים קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:נשיאי אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת. קטגוריה:זוכי פרס ויצמן קטגוריה:אנשי תוכנית החלל הישראלית קטגוריה:אנשי תוכנית הגרעין הישראלית קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור קטגוריה:אתאיסטים ישראלים קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה קטגוריה:משפחת נאמן קטגוריה:משפחת מושלי קטגוריה:חיילי אגף המודיעין קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:נספחים צבאיים ישראלים בממלכה המאוחדת קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה קטגוריה:חיילי חטיבת גבעתי (תש"ח) קטגוריה:מפקדי חטיבת כרמלי קטגוריה:חברי הוועדה לאנרגיה אטומית קטגוריה:עובדי המרכז למחקר גרעיני - שורק קטגוריה:שרי ממשלת ישראל התשע עשרה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וארבע קטגוריה:שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה קטגוריה:בוגרי הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: פיזיקה ואסטרונומיה קטגוריה:מדענים חברי הכנסת קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל קטגוריה:נפטרים מאירוע מוחי קטגוריה:קציני צה"ל בוגרי בית הספר הגבוה למלחמה בפריז קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2006 קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא קטגוריה:תל אביב-יפו: חברי הכנסת	2024-10-18T19:56:12
צבע מאכל	שמאל\|ממוזער\|250px\|עוגת ראווה הצבועה בצבעי מאכל. שמאל\|ממוזער\|250px\|סוכריות הצבועות בצבעי מאכל שונים. שמאל\|ממוזער\|250px\|גרף המשווה בין מחקרי סמיות כפולה שונים שבחנו השפעת כמויות שונות של צבע מאכל על ילדים צבע מאכל הוא צבע המוסף למזון או למשקה על מנת לשנות את מראהו. הצבעים נועדו לשוות מראה ססגוני ויפה יותר למיני מזונות שצבעם הטבעי אינו מושך דיו, או כדי לשמר את צבעו הטבעי של מוצר שתנאי האחסון עלולים להקהותו. בין המאכלים בהם נעשה שימוש בצבעי מאכל נמנים: גלידות, שלגונים, ממתקים למיניהם (חמצוצים, אבקה, סוכריות גומי, טופי ועוד), וכן המרציפן ובצק הסוכר. הצבע כשלעצמו איננו מזון. השפעת צבעי מאכל על הבריאות בשנים האחרונות התעוררה מודעות של הצרכנים לנזק אפשרי הטמון בצבעי מאכל, ולכן פועלים יצרני מזון לייצר מזון נטול צבעי מאכל, תוך שהם מדגישים זאת באופן בולט על גבי אריזת המזון. בין צבעי המאכל יש כאלה העשויים מנפט. אלו הן תרכובות ארומטיות המכונות "צבעי זפת הפחם" (Coal tar Dyes), אלו הם הצבעים הצהובים, הכתומים והאדומים המייפים את המזון או המשקה, שחור, סגול, כחול וכדומה. משרד הבריאות מגביל את מינון הצבעים הללו במזון משווק. במוצרי מזון רבים כדוגמת המשקאות הקלים והמוגזים וכן חטיפים למיניהם, חל איסור שימוש בצבעי מאכל אלו. כמו כן מחייב משרד הבריאות את יצרני המזון לציין במפורש על התווית שעל גבי האריזה את הימצאות הצבעים. ישנו אף צבע מאכל אדום המופק מחרק בשם כנימת קוצ'יניל. פתרון אחר לבעיה זו הוא שימוש בצבעי מאכל טבעיים שאינם מזיקים, כלומר צבעי מאכל המופקים ממזון או אצות. קרמל הוא צבע מאכל המופק מסוכר, וניתן למצוא אותו במשקאות קולה. אנאטו הוא צבע מאכל כתום המופק מרכיב בשם ביקסין שבשיח הטרופי Bixa orellana. צבעים אחרים עשויים ויטמינים כמו ויטמין B2 שנותן צבע צהוב בוהק וקרוטינים שמספקים צבעים כתומים. גם תבלינים כגון פפריקה, אבקת סלק או כורכום משמשים כצבעי מאכל טבעיים שאינם מזיקים. עם זאת, הכנסת צבעי מאכל, מכל סוג למזונות מסוימים (כגון תבלינים), אסורה במדינות מסוימות. חרף האפשרות לשלב במוצרי המזון צבעי מאכל טבעיים, ממשיכה תעשיית המזון לעשות שימוש רב בצבעים הסינתטיים למרות הנזק האפשרי שבצריכתם וזאת בשל מחירם הנמוך יחסית. כשרות רוב צבעי המאכל מיוצרים מצמחים, ולכן אין בהם בעיות כשרות, מלבד E163 שמיוצר לפעמים משיירי ענבים שנסחטו ליין, במקרים כאלה אם צבע המאכל יוצר על ידי גויים, חל עליו איסור 'סתם יינם'. ישנם צבעי מאכל שמופקים מבעלי חיים, מאחר שבפועל הם מיוצרים מבעלי חיים שאינם כשרים, ולכן גם הם אסורים במאכל לשומרי כשרות. ביניהם: E120 המופק מכנימות ו-E161g שלעיתים מופק משרימפס. סימון צבעי מאכל בישראל נהוגה השיטה האירופאית של סימון תוספי מזון, ובכללם צבעי מאכל, על ידי קוד מספרי E המתחילים באות E. כל המספרים בטווח שבין E100 ל-E199 שמורים עבור צבעי מאכל. להלן פירוט הקודים המצויים בשימוש: מספר EשםשימושהערותE100כורכומין, כורכוםצבע מאכל (צהוב - כתום) טבעיבטוח לשימושE101ריבופלאבין (ויטמין B2), בעבר כונה ויטמין Gצבע מאכל צהוב- כתום טבעיE101a ריבופלאבין-5-פוספט צבע מאכל צהוב- כתוםE102טרטרזין (FD&C צהוב 5)צבע מאכל צהובצבע מאכל צהוב כתום מלאכותי, שייך לקבוצת AZO המופקים מפחם. הטרטרזין הוא חומר המעורר תגובות אלרגיות אצל הרבה אנשים ונאסר לשימוש בנורווגיה ואוסטריה. בארצות הברית נקרא צהוב מס' 5.E103קריזולין רסוריצנול (Chrysoine resorcinol) צבע מאכל זהוב צבע מאכל צהוב מלאכותי. נאסר לשימוש בארצות הברית.E104קווינולין צהובצבע מאכל צהוב-ירוק המבוסס על "זפת פחם".בבריטניה הומלץ שלא להשתמש בו, נאסר לשימוש בארצות הברית, אוסטרליה, נורווגיה ויפן. עלול לעורר תגובה אלרגית.E105צהוב מהיר AB (Fast Yellow AB) צבע מאכל צהוב אסור בשימוש בארצות הברית ובאירופה.E106ריבופלאבין-5-פוספט (Riboflavin-5-Sodium Phosphate) צבע מאכל צהוב מבוסס על עיבוד של ויטמין B2. נמצא בשימוש במזון תינוקות, ריבות ומוצרי חלב.E107צהוב 2G צבע מאכל צהוב צבע מאכל צהוב המבוסס על "זפת פחם". נאסר לשימוש במספר רב של מדינות, וקיימת הצעה לאסור אותו לחלוטין בכל אירופה.E110צהוב סנסט FCF (צהוב כתום S, FD&C צהוב 6) צבע מאכל צהוב-כתום צבע מאכל נפוץ במיוחד במספר רב של מאכלים ומסוכן לבריאות, המבוסס על "זפת פחם".E111כתום GGNצבע מאכל כתוםאסור לשימוש בארצות הברית ובאירופה.E120 חומצה כרמינית (אדום טבעי 4), כרמין צבע מאכל אדום צבע מאכל המופק ממין של כנימות מגן - כנימת קוצ'יניל.E121 אדום תפוז 2 צבע מאכל אדום כהה אסור בשימושE122 אזורובין (קרמואיזין) צבע מאכל אדום - חום נאסר לשימוש בקנדה, יפן, שוודיה וארצות הברית.E123אמרנת (FD&C אדום 2) צבע מאכל אדום - כהה נאסר לשימוש בארצות הברית ונורווגיה.E124Ponceau 4R (קוצ'יניל אדום A, שני בוהק 4R) צבע מאכל אדום נאסר לשימוש בארצות הברית ונורווגיה.E125Ponceau SX, סגול GN צבע מאכל אדוםנאסר לשימוש בארצות הברית ואירופהE126Ponceau 6Rצבע מאכל אדוםבטוח לשימושE127אריתרוזין (FD&C אדום 3)צבע מאכל אדום צבע מאכל אדום-ורוד המבוסס על "זפת פחם". נאסר לשימוש בנורווגיה וארצות הברית. חשוד כמשפיע על בלוטת התריס.E128אדום 2Gצבע מאכל אדום נאסר לשימוש במספר רב של מדינות ובהן ישראל. יש חשד שמפריע ליצירת ההמוגלובין בדם.E129אדום אלורה AC (FD&C אדום 40)צבע מאכל אדוםE130אינדנתרין כחול RSצבע מאכל כחולE131פטנט כחול Vצבע מאכל כחול כההאסור בשימוש. מבוסס על "זפת פחם".E132אינדיגו כרמין, FD&C כחול 2צבע מאכל אינדיגו על בסיס "זפת פחם". נאסר לשימוש בנורווגיה.E133כחול בוהק FCF (FD&C כחול 1)צבע מאכל כחול-אדוםצבע בו משתמשים לעיתים קרובות בשילוב עם טרטרזין כדי לקבל צבע ירוק. נאסר לשימוש בארגנטינה, בולגריה, צ'כיה, צרפת, איטליה, טורקיה ומספר מדינות נוספות.E140כלורופילים וכלורפילינים: (i) כלורפילים (ii) כלורפיליניםצבע מאכל ירוקמתפרק מהר ולכן לרוב לא נמצא בשימוש.E141תרכובות נחושת של כלורופילים וכלורפילינים (i) תרכובות נחושת של כלורפילים (ii) תרכובות נחושת של כלורפיליניםצבע מאכל ירוקנוצר על ידי החלפת המגנזיום בכלורופיל בנחושת. על ידי כך מתקבל צבע יציב יותר מהכלורופיל. נחשב לצבע מאכל טבעי.E142ירוק Sצבע מאכל ירוקנאסר לשימוש בקנדה, פינלנד, יפן, נורווגיה, שוודיה וארצות הברית.E143ירוק מהיר FCF (FD&C ירוק 3)צבע מאכל ירוק-כחולE150aקרמלצבע מאכלאחד מצבעי המאכל הנפוצים ביותר בשימוש.E150bקרמל סולפיטצבע מאכל חום כהה או שחור נוצר כתוצאה מחימום סוכר בנוכחות סולפיטיםE150cקרמל אמוניהצבע מאכלE150dקרמל סולפיט אמוניהצבע מאכלE151שחור PN, שחור בוהק BNצבע מאכלצבע מאכל סינתטי שחור-ארגמן על בסיס "זפת פחם". נאסר לשימוש בקנדה, פינלנד, יפן, נורווגיה וארצות הברית.E152שחור 7984צבע מאכלE153פחמן שחורצבע מאכל שחורנאסר לשימוש בארצות הברית. חשוד כמסרטן.E154חום FK (חום קיפר)צבע מאכל חוםנאסר לשימוש בהרבה מאוד מדינות כולל כמעט כל מדינות אירופה, קנדה וארצות הברית. אסור לשימוש בישראל.E155חום HT (חום שוקולד HT)צבע מאכל חוםעל בסיס "זפת פחם". נאסר לשימוש במדינות רבות.E160aאלפא-קרוטן, בטא-קרוטן, גמא-קרוטןצבע מאכלצבע מאכל טבעי המופק מגזר, אם כי ניתן ליצור אותו גם באופן סינתטי.E160bאנאטו, ביקסין, נורביקסיןצבע מאכל צבע מאכל טבעי בגוונים הנעים בין צהוב לאדום. מופק מפרי שיח הBixa orellana.E160cתמצית פפריקה, קפסנתין, קפסורוביןצבע מאכלצבע מאכל טבעי בגוון אדום המופק מפפריקה.E160dליקופןצבע מאכלצבע מאכל טבעי בגוון אדום המופק מעגבניות.E160eאפוקארטנאל (חומצה בטה-אפו-8-קרונטנית Beta-apo-8'-carotenal) (C 30)צבע מאכל מופק מתרד ומפירות הדר.E160fאתיל אסטרי של חומצה בטה-אפו-8-קרונטנית (Ethyl ester of beta-apo-8'-carotenic acid) (C 30)צבע מאכלצבע מאכל מלאכותי בגוון כתום-אדום המופק מצבע מאכל E160e.E161aפלבוקסנתיןצבע מאכל צהוב זהובE161bלוטאיןצבע מאכלצבע מאכל טבעי בגוון צהוב-כתום. נוגד חמצון ממשפחת הקרוטנואידים. מופק מירקות ירוקים, כתומים וצהובים.E161cקריפטוקסנתיןצבע מאכלE161dרוביקסנתיןצבע מאכלE161eויולקסנתיןצבע מאכלE161fרודוקסנתיןצבע מאכלE161gקנתקסנתיןצבע מאכלE161hזיאקסנתיןצבע מאכלE161iסיטרנקסנתיןצבע מאכלE161jאסטרקסנתיןצבע מאכלE162אדום סלק, בטניןצבע מאכלצבע אדום טבעי המופק מסלק.E163אנתוציאניניםצבע מאכלצבע מאכל טבעי המופק מכרוב סגול, ענבים או גזר שחור. צבעו משתנה ותלוי ברמת החומציות בסביבתו, בין אדום בסביבה חומצית לכחול בסביבה בסיסית.E170סידן פחמתי, גירצבע מאכלמשמש להענקת צבע לבן למאכלים ומשקאות.E171דו־תחמוצת הטיטניום (טיטניום דו תחמוצתי)צבע מאכל לבן נאסר לשימוש בגרמניה.E172תחמוצות ברזל והידרוקסידיםצבע מאכל צבע מאכל שצבעו נע בין צהוב לכתום, אדום ואף שחור. נאסר לשימוש בגרמניה.E173אלומיניוםצבע מאכלאסור בשימושE174כסףצבע מאכלE175זהבצבע מאכלE180פיגמנט רובין, ליתול רובין BKצבע מאכלאסור בשימושE181טאניןצבע מאכלE182אורצאין, Orchilצבע מאכל ראו גם טבלת מספרי E קישורים חיצוניים היחידה לתוספי מזון באתר משרד הבריאות הישראלי, המפקחת על תוספי מזון, בהם צבעי מאכל, המותרים לשימוש בישראל. הערות שוליים * קטגוריה:תוספי מזון קטגוריה:מאכלים קטגוריה:מגדנאות	2024-04-05T14:05:45
תוספי מזון	REDIRECT תוסף_מזון	2015-09-26T11:06:55
צבעי מאכל	REDIRECT צבע_מאכל	2015-09-26T11:06:55
מונוסודיום גלוטמט	שמאל\|ממוזער\|250px\|נוסחת המבנה של MSG מונוסודיום גלוטמט (Monosodium glutamate, בקיצור: MSG) הוא מלח נתרן של חומצה גלוטמית. נוכחותו במזון מגבירה את תחושת הטעם, והוא משמש כתוסף מזון נפוץ. לעיתים מסומן כ-MSG או כ-E 621 ברשימת רכיבים. קיימת אמונה פופולרית כי מונוסודיום גלוטמט כתוסף מזון גורם למגוון של תופעות שליליות קצרות וארוכות טווח, כגון כאבי ראש ותחושת אי-נוחות המוכרת כ"סינדרום המסעדה הסינית", אולם מחקרים מדעיים מחמירים לא הראו תוצאות כאלה בשימוש בכמויות סבירות. מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) מגדיר מונוסודיום גלוטומט כ"מוכר כללית כבטוח" כתוסף מזון. בנוסף הארגון מציין שמחקרים שנעשו על אנשים שדיווחו על תופעות לוואי שליליות בעקבות צריכת החומר לא הצליחו להראות קשר בין התסמינים המדווחים לצריכת מונוסודיום גלוטומט. בשנת 2017, הרשות האירופית לבטיחות המזון (EFSA) המליצה לבחון מחדש את כמות החומר המותרת במזון, מחשש לתופעות לוואי שליליות בקרב קבוצות אוכלוסיה שונות. תכונות בצורתה הטהורה המולקולה היא מוצק גבישי לבן; כאשר הוא מומס במים הוא מתפרק במהירות לקטיון נתרן ואניון גלוטמט. בתנאים רגילים החומר יציב, מגיב עם מחמצנים חזקים ובשרפה משתחררים פחמן חד-חמצני, פחמן דו-חמצני ותחמוצות חנקן. מונוסודיום גלוטמט היא מולקולה כיראלית, רק האננטיומר הטבעי L-glutamate משמש כתוסף מזון וגורם לתחושת הטעם האופייני. מונוסודיום גלוטמט טהור מכיל כ-99.6% של האננטיומר L הפעיל. ברטבים דוגמת רוטב סויה הגלוטמט מכיל כ-5% אננטיומר D. נוסחה מולקולרית: C5H8NNaO4 שם סיסטמטי: Sodium 2-Aminopentanedioate מסה מולרית: 169.111 גרם למול נקודת התכה: 225°C מסיסות במים: 74 גרם ל-100 מ"ל, מסיסות נמוכה באתנול רעילות: LD50=15,800 מ"ג לק"ג (בחולדות) 142-47-2 :CAS אומאמי אומאמי (Umami) הוא אחד מחמשת הטעמים היסודיים, מזוהה כטעם "בשרי". מונוסודיום גלוטמט מתפרק, כאמור, ברוק, והגלוטמט מפעיל קולטנים ספציפיים בפקעיות הטעם: קולטנים לחומצות אמינו T1R1/T1R3 וקולטנים ספציפיים לגלוטמט mGluR4 ו-mGluR1. היסטוריה החומצה הגלוטמית התגלתה בסוף המאה ה-19 בגרמניה, אך תרומתה לחוש הטעם התגלתה רק בתחילת המאה ה-20 על ידי הכימאי היפני קיקונאי איקדה, שחקר את מרכיבי הטעם של קומבו - אצת ים הנפוצה ביפן כמרכיב מזון, בעיקר במרקים וכתבלין. איקדה גילה כי הטעם הנוצר מהוספת קומבו למאכלים אינו נובע מארבעת קולטני הטעם הבסיסיים שהיו מוכרים (מתוק, מלוח, חמוץ, מר; הטעם "חריף" נובע מגירוי מכני של העור ואינו טעם נפרד). הוא תיאר טעם זה כאופייני למאכלי בשר ודגים וכינה אותו אומאמי (בתרגום מקורב מיפנית - טעם נעים). כיום ידוע כי קיימים קולטני טעם ייחודיים הרגישים לגלוטמט (מלח של חומצה גלוטמית) וכי גם מזונות אחרים (כגון גבינות קשות, שלא היו נפוצות ביפן) מעוררים קולטנים אלה. איקדה מצא כי מכל הגלוטמטים, מלח הנתרן (סודיום גלוטמט) יצר את הטעם הנקי ביותר, התמוסס במים בקלות והיה הקל ביותר לייצור; תהליך הייצור היה מורכב יחסית ומבוסס על פירוק גלוטן על ידי חומצה מלחית ולאחריו שלבים נוספים לזיקוק החומר. בשנת 1909 נוסדה חברת אג'ינומוטו (היראגאנה: 味の素, רומאג'י: Aji-no-moto) שהתחילה ייצור מסחרי של החומר כתוסף מזון. שיווק מונוסודיום גלוטמט בארצות הברית החל ב-1947. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פותחה ביפן שיטה לסינתזה כימית ישירה של חומצה גלוטמית. שיטה זו הייתה בשימוש ייצור תעשייתי של מונוסודיום גלוטמט החל בשנת 1961 ועד שנת 1973. התפוקה החודשית ביפן הגיעה בשיאה ל-1200 טון. כיום מתבסס הייצור התעשייתי על התססה ביולוגית של פחמימות (ראו להלן) אשר מפיקה חומצה גלוטמית ביעילות וברמת ניקיון גבוהה. תפוקת מונוסודיום גלוטמט בשנת 2014 הייתה מעל 3 מיליון טון, והיא צפויה לעבור 4 מיליון טון לשנה עד 2023. תסמונת המסעדה הסינית בשנת 1968 התפרסם מכתב למערכת כתב העת New England Journal of Medicine מרופא בשם ד"ר הו מאן קוואק, בו תיאר תופעות כגון הזעה, כאב ראש, בחילה ואדמומיות עור, אותן חווה לאחר אכילה במסעדה סינית בארצות הברית. במכתב זה טבע את המונח "תסמונת המסעדה הסינית" (Chinese Restaurant Syndrome - CRS). לטענתו, ניתח את הגורמים האפשריים לתסמונת והגיע למסקנה שמונוסודיום גלוטמט הוא הגורם החשוד. השערה זו דווחה בכלי התקשורת וגרמה לחשש המוני מפני החומר ולדרישות לאסור על השימוש בו במוצרי מזון. איסור כזה לא נקבע מעולם בארצות הברית ובאף מקום אחר בעולם, למעט מחוז פנג'אב שבפקיסטן. נכון ל-2020 החומר נחשב לבטוח בשימוש (ראו להלן). במדינות רבות יש דרישה לסימון מפורש של מונוסודיום גלוטמט ברשימת המרכיבים של מזונות בהם הוא משמש כתוסף. אין מחקרים כמותיים שהראו שיש קשר בין צריכת מונוסודיום גלוטומט לבין סימפטומים "תסמונת המסעדה הסינית", ורוב הלוקים בתסמונת אינם מדווחים על תסמינים דומים בזמן צריכת מוצרים עשירים בגלוטומטים שאינם מוגשים במסעדות סיניות, למשל גבינת פרמזן או אפונה. ראיות אלו הובילו למסקנה שהתיאוריה לא מבוססת. לפי מספר חוקרים ומחקרים, רעיון "תסמונת המסעדה הסינית", כלומר יחוס של תופעות לואי שליליות בלתי-מוכחות לאכילה של מונוסודיום גלוטומט והצמדת תוסף זה למסעדות סיניות, נובע מדיווחים עיתונאים מוטים גזעית נגד מהגרים סינים וסנטימנט ציבורי גזעני הרואה באוכל הסיני מזון מסוכן ומלוכך כחלק מחשד כללי וארוך שנים כלפי מהגרים מסין ותרבותם בקרב לבנים בארצות הברית. העובדה שמסעדות פופולריות בארצות הברית שאינן סיניות (לדוגמה רשת KFC) ויצרני חטיפים יצרו מזון עתיר מונוסודיום גלוטומט לפחות משנות הארבעים אך תלונות על תופעות הלואי של צריכתו לא הופיעו עד סוף שנות השישים ורק בהקשר של אכילה במסעדות סיניות, מובאת לרוב כראיה לטענה זו. מקורות גלוטמט מקורות טבעיים חומצה גלוטמית היא חומצה אמינית נפוצה ומצויה באופן טבעי בגוף. במזון היא קשורה בדרך כלל בחלבונים. רק חלק קטן מהגלוטמט במזון נמצא כחומצה אמינית חופשית ורק גלוטמט חופשי משפיע על הטעם. חלק מהטעם הטבעי של מזונות כעגבנייה, מוצרי סויה וגבינות מסוימות נובע מהמצאות גלוטמט חופשי. מזון גלוטמט חופשי (מ"ג ל-100 גרם) גלוטמט קשור (מ"ג ל-100 גרם) גבינת פרמזן 1,200 9,847 רוטב סויה סיני1,090 - אפונה 200 5,583 עגבניות 140 238 תירס 130 1,765 בשר עוף 44 3,309 בשר בקר 332,846 ביצים 23 1,583חלב אם 22 229 דג סלמון 20 2,216 חלב פרה 2 819 הפקה ביולוגית תהליך הייצור התעשייתי המודרני משתמש בזנים נבחרים של חיידקים (Corynebacterium glutamicum ואחרים) כממצים גלוטמט ממצע מזון נוזלי על ידי תסיסה. החומצה הגלוטמית מופרדת ממצע המזון, ועוברת תהליכי טיהור וגיבוש כמלח הנתרן מונוסודיום גלוטמט. שיטה זו יוצרת חומר ברמת ניקיון גבוהה. פירוק חלבונים מקור אחר לחומר הוא חלבונים שעברו הידרוליזה חומצית או הידרוליזה אנזימטית לקבלת חומצות אמינו חופשיות דוגמת גלוטמט. הידרוליזטים של חלבון (בלי הפרדה של גלוטמט משאר חומצות האמינו) משמשים לאותה מטרה כמונוסודיום גלוטמט במזונות דוגמת אבקות מרק, שימורי ירקות ובשר מעובד. השפעות בריאותיות משוערות השפעתו הבריאותית של מונוסודיום גלוטמט זכתה למחקר מקיף בעשורים האחרונים, בעקבות הדיווח של ד"ר קוואק ב-New England Journal of Medicine על תופעות אובדן תחושה בגב, בצוואר ובזרועות וחולשה לאחר אכילה במסעדה סינית, שדווח בתקשורת כ"סינדרום המסעדה הסינית". בעקבות הבהלה הציבורית החל לחץ על רשויות המזון האמריקאיות לאסור על השימוש בחומר, וחברות החלו להוסיף כתוביות "אינו מכיל מונוסודיום גלוטמט" על אריזות מזון, אך במחקרים לא נמצא קשר בין התסמינים הללו למונוסודיום גלוטמט, ו"סינדרום המסעדה הסינית" אינו מוכר ברפואה. כבר בשנת 1959 הגדיר מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) את החומר כ"מוכר כללית כבטוח", הגדרה המשותפת למרכיבי מזון בסיסיים כגון מלח, סוכר, חומץ ושמן. מאז 1970 מימן ה-FDA מחקרים מקיפים לבטיחות השימוש במונוסודיום גלוטמט, מלחי גלוטמט אחרים והידרוליזטים של חלבון. סקר כזה, על ידי ועדה מטעם הפדרציה האמריקנית לחברות לביולוגיה ניסויית (FASEB) קבע ב-1980 כי מונוסודיום גלוטמט בטוח לשימוש ברמות מקובלות (כ-0.5 גרם לארוחה) אך המליץ על המשך מחקר על בטיחותו בצריכה גבוהה יותר. הוועדה המייעצת ל-FDA על רגישות למזון קבעה ב-1986 כי מונוסודיום גלוטמט אינו מהווה סכנה בריאותית לציבור הרחב אך תגובה קצרת טווח אפשרית אצל רגישים. ועדת מומחים לתוספי מזון של ארגון הבריאות העולמי וארגון החקלאות והמזון של האו"ם מיקמה ב-1987 את החומר בקטגוריה הבטוחה ביותר של תוספי מזון. ב-1991 קבעה ועדה מדעית למזון של האיחוד האירופי את "הצריכה היומית המקובלת" של מונוסודיום גלוטמט כ"לא מוגדרת" - הסיווג הבטוח ביותר של מרכיב מזון (מותר ללא הגבלה). הוועדה קבעה כי תינוקות ואפילו פגים מעכלים גלוטמט כמבוגרים ואין להם רגישות מוגברת לחומר. למסקנה דומה הגיע גם ועדה של ההסתדרות הרפואית האמריקנית ב-1992. דו"ח של הפדרציה האמריקנית לחברות לביולוגיה ניסויית שבוצע ב-1995 עבור הFDA קבע כי מונוסודיום גלוטמט בטוח כאשר "נצרך בכמויות מקובלות". הדו"ח קבע באופן חד משמעי שאין קשר בין צריכה ממושכת של מונוסודיום גלוטאמאט לבין מחלות כרוניות (אלצהיימר, פרקינסון או סרטן), פגיעה מוחית או פגיעה בתאי עצב. עם זאת, בדו"ח מועלית השערה שקיימת קבוצה של אנשים בריאים בדרך כלל אשר רגישים ל-MSG, שעשויים לפתח מספר תופעות שליליות קצרות טווח (MSG Symptom Complex) לאחר צריכה של לפחות 3 גרם של מונוסודיום גלוטמט ללא מזון נוסף. למרות שאין תימוכין מחקרי לתיאוריה שמונוסודיום גלוטומט גורם לנזק ארוך טווח או לתחושת חוסר נוחות זמנית אצל לא רגישים, יש עדיין גורמים המחזיקים בתפיסה לפיה יש להגביל את צריכתו. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:חומצות אמינו קטגוריה:מלחים קטגוריה:נתרן: תרכובות קטגוריה:תוספי מזון	2024-10-14T13:08:50
בנזן	בנזן (Benzene) הוא תרכובת אורגנית דליקה, חסרת צבע ורעילה, שנוסחתה הכימית היא C6H6. בנזן הוא החומר הארומטי הפשוט והחשוב ביותר, ולמאות נגזרות שלו חשיבות רבה בביולוגיה ובכימיה. מבנה כימי הבנזן בנוי מטבעת פחמנית בת שישה אטומים, אשר לכל אחד קשור אטום אחד של מימן. מגלה המבנה הכימי של הבנזן היה פרידריך אוגוסט קקולה. מולקולה אורגנית זו היא הדוגמה הבסיסית לתרכובות הנקראות תרכובות ארומטיות, אשר מתאפיינות בטבעם הייחודי של הקשרים הקוולנטיים בין האטומים. בתרכובות ארומטיות, ובכללן בנזן, קיימים קשרים אשר מהווים מעין 'מצב ביניים' בין קשר בודד לקשר כפול. דבר זה נובע מהתארגנות מיוחדת של אורביטלי האלקטרונים במולקולה. בקשרים ארומטיים, האלקטרונים הקושרים אינם מרחפים סביב קשר קוולנטי ספציפי בין שני אטומים, אלא יוצרים ענן אלקטרונים שמשותף למספר קשרים. במולקולת הבנזן, ששת אטומי הפחמן נמצאים במישור אחד, כאשר אורביטלי ה-p שלהם מאונכים למישור. החפיפה בין ששת אורביטלי ה-p יוצרת מעין מעגל, מעל ומתחת למישור המולקולה. 250px\|Benzene orbital delocalization בשל אופיים של הקשרים הארומטיים, לעיתים מתייחסים למולקולת הבנזן כבעלת שלושה קשרים כפולים ושלושה קשרים בודדים. במקרה כזה, מציירים עבורה שתי צורות רזונטיביות, כאשר מיקומם של הקשרים מתחלף ביניהן: קובץ:Benz3.svg דרך נוספת לצייר אותה היא באמצעות מעגל פנימי, המסמן את ענן האלקטרונים המשותף לששת הקשרים: קובץ:Benzene circle.png תגובות ונגזרות של בנזן תרכובות אורגניות רבות הן נגזרות של בנזן, שבהן אחד או יותר מאטומי המימן בטבעת מוחלף בקבוצה פונקציונלית אחרת. דוגמאות לנגזרות כאלו הן טולואן, אנילין, בנזאלדהיד ופנול. נגזרות שונות של בנזן נוצרות בתגובות מסוג התמרה אלקטרופילית, כגון הלוגנציה, ניטרציה ואלקילציית פרידל-קרפטס. מקורות הבנזן המקור העיקרי של בנזן לפטרוכימיה הוא זיקוק נפט. התעשייה הפטרוכימית משתמשת בבנזן כחומר גלם מרכזי למוצרים רבים ושונים, הנוצרים על ידי החלפת אטום מימן אחד או יותר באטום של יסוד כימי אחר. מקורות פליטה מזהמים מקורות טבעיים: צמחים, שרפות יער ופליטות ממאגרי דלק טבעיים. מקורות מעשה ידי אדם: מילוי מכלי דלק ללא אמצעי מיישוב אדים, עשן סיגריות, התעשייה הכימית, כבשנים לפחמי אבן, בתי זיקוק לנפט וחימום ביתי תלוי דלקים. מחקר שנערך בשנת 2014 צופה שייצור הבנזן יגדל בשנים הקרובות במדינות המזרח התיכון ואפריקה, ויעמוד במקומו במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה. גילוי הבנזן נתגלה לראשונה בשנת 1825 על ידי מייקל פאראדיי שבודד אותו ממשקע של גז ששימש לתאורה. יישומים בנזן משמש בעיקר כחומר ביניים לייצור כימיקלים אחרים כאתיל-בנזן ממנו מפיקים סטירן שהוא מונומר חשוב בתעשיית הפלסטיק, ציקלוהקסאן ופנול. כמויות קטנות של בנזן משמשות לתעשיית הגומי, חומרי הניקוי, התרופות, הצבעים, חומרי נפץ וקוטלי חרקים. הפעילויות דרכן ניתן להיחשף לבנזן עישון - על פי דיווחים מסוימים , עשן הנשאף ישירות מסיגריה אחת מכיל 6 עד 100 מיקרוגרם למטר מעוקב. מעשנים נחשפים לרמות בנזן גבוהות פי 10 מהרמות אליהן נחשפים לא מעשנים. עישון פסיבי - מחקרים מראים על עליה של 50% בריכוזי הבנזן בבתים שבהם יש מעשן אחד או יותר בהשוואה לבתים שבהם אין מעשנים. פעילויות הקשורות ברכב - חשיפות לבנזן נפוצות בהקשר של גזי פליטה מרכב, פליטות אדים ממערכת הדלק ותדלוק מכוניות המונעות בבנזין. מידת החשיפה לריכוזי בנזן במקרה של נהגים תלויה בכמות הזמן אותה מבלה הנהג בתוך האוטו או בעת תדלוק, ובתנאי עומס התנועה. אנשים המתגוררים או הולכים בסמוך לצירי תחבורה ראשיים ועמוסים נחשפים לרמות גבוהות יותר של בנזן מאנשים החיים באזורים החשופים פחות. חשיפה בבית - מקורות ביתיים כגון תנורי חימום ביתיים וציפויי משטחים בחומרים המכילים בנזן יכולים לגרום לעלייה משמעותית ברמות הבנזן בתחומי הבית. אוכל - מאכלים רבים מכילים בנזן: פירות, דגים, אגוזים, מוצרי חלב, משקאות קלים, עוף מבושל ועוד. מחקרים אחרים טוענים שהאוכל אינו מקור משמעותי לקליטה של בנזן וכי מקור זה הוא זניח ביחס למקורות אחרים אליהם נחשף האדם בחיי היומיום. פעילויות תעשייתיות - קיימים דיווחים על ריכוזי בנזן גבוהים יחסית בקרבת אזורי תעשייה, בעיקר כבשנים לפחמי אבן ובתי זיקוק לנפט. למרות זאת טוענים החוקרים כי גם מקור זה אינו משמעותי וממלא תפקיד משני בחשיפת כלל האוכלוסייה לבנזן. השפעות בריאותיות השפעות משמעותיות של בנזן על בריאות האדם מתעוררות לאחר חשיפה לריכוזים גבוהים מאוד של בנזן (כ־160,000 מיקרוגרם בנזן למטר מעוקב אוויר). השפעות ארוכות טווח כוללות שינוי בכרומוזומים והפחתה בייצור תאי דם העלולה לגרום ללוקמיה. הסכנות הכרוכות בחשיפה לריכוזים נמוכים של בנזן עדיין אינן ברורות לחלוטין. חשיפה לריכוזים גבוהים של בנזן בנסיבות תעסוקתיות הוכחה כקשורה באופן ברור ללוקמיה, לכן הוכר הבנזן כחומר מסרטן והתעוררה מודעות לעובדה שגם רמות נמוכות של בנזן באוויר הפתוח עלולות להיות קשורות למקרים של סרטן הדם בקרב כלל האוכלוסייה. המוסד לבטיחות ולגיהות הישראלי קובע את הערכים המרביים לחשיפה: חשיפה משוקללת מרבית מותרת: 0.5 PPM (חלקים למיליון, חל"מ) חשיפה מרבית מותרת לזמן קצר: 2.5 PPM (2,500 PPB) חשיפה לזמן הפעולה: 0.25 PPM המוסד המקביל בארצות הברית קובע תקן פחות מחמיר: חשיפה משוקללת מרבית מותרת (ליום עבודה של 8 שעות): 1 PPM חשיפה מרבית מותרת לזמן קצר (פרק זמן של 15 דקות): 5 PPM קישורים חיצוניים סכנות הבנזן , אתר "אינפומד" הערות שוליים קטגוריה:תרכובות אורגניות קטגוריה:תרכובות ארומטיות קטגוריה:גורמים מסרטנים קטגוריה:זיהום אוויר קטגוריה:טבעות ארומטיות פשוטות קטגוריה:ממסים אפרוטיים קטגוריה:משושים	2023-02-07T14:17:11
קבר רבי מאיר בעל הנס	250px\|ממוזער\|שמאל\|תמונת הקבר בשנת 1894 ממוזער\|250px מקום קברו של התנא רבי מאיר, מצוי לפי ספרות חז"ל באסייא. לפי התלמוד בסוף ימיו נאלץ לגלות לבבל ונקבר באסייא, אך ביקש להניח את ארונו על חוף הים, כדי שילחכו גלי ימה של ארץ ישראל את ארונו. הנוסע בנימין מטודלה בן המאה ה-12, תיאר את קברו של רבי מאיר בבבל. אמנם, באותה תקופה החלו כבר לציין את מקום קבורתו גם בתחומי ארץ ישראל. רבי שמואל ב"ר שמשון, בין עולי הרגל הראשונים לתעד את קברו בטבריה, מציין את קברו גם בנבוריה. החל מהמאה ה-18 הקבר נקרא על שם "רבי מאיר בעל הנס". כיום, הקבר בטבריה נחשב לאחד מקברי הצדיקים המפורסמים בארץ ישראל ובעולם. במתחם הקבר מצוי בית כנסת גדול וכולל. מסורת הקבר בשנת 1170 לערך, ביקר בבבל הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה והוא מציין את קברו של רבי מאיר בעיר "חילה" (ייתכן שמדובר באל-חלה). בשנת 1180 לערך, ביקר בבבל נוסע יהודי מפורסם נוסף בשם רבי פתחיה מרגנסבורג. גם הוא ציין את קברו של רבי מאיר בחילה, אך הוסיף שהערבים מכנים את הקבר בשם קבר "מאיר אל חנק" והיהודים קבר "רבי מאיר חנקי". פתחיה מסביר שם זה באגדה מקומית, לפיה הקבר של רבי מאיר היה מקודש בעיני היהודים וגם המוסלמים בבבל. הם הקימו מבנה מפואר סביבו, מקושט בדברי פאר, ביניהם אבנים יקרות. יום אחד ביקר הסולטן בקבר, חשק באחת האבנים וגנב אותה. בלילה, הופיע רבי מאיר בחלומו ותפס בגרונו עד שלא יכל היה לנשום. רבי מאיר הסכים לשחררו רק אם למחרת, קבל עם ועדה, יחזיר את האבן למקומה. אכן הסולטן החזיר את האבן ומאז, רבי מאיר כונה "החונק". בהמשך מסעו, פתחיה ביקר גם בעיר טבריה, שם הראו לו "לצד דרום, דרך חמי טבריה", קבר המיוחס לרבי מאיר. רבי פתחיה מעיר: "זה אינו נכון" היות שרבי מאיר נקבר, לפי בקשתו, על שפת נהר הפרת בבבל. רבי שמואל ב"ר שמשון (1210 לערך), בחיבור "מסע דפליסטינא", תיאר את קבר רבי מאיר בטבריה. אלא שרבי שמואל ב"ר שמשון תיאר את קבר רבי מאיר גם בנבוריה. עדות נוספת למסורת קברו בטבריה באותה תקופה (1215 לערך), מצויה בכתבי מנחם החברוני. רבי מאיר אחר בעוד רוב עולי הרגל מזהים את קבר רבי מאיר עם התנא רבי מאיר, רבי משה באסולה (בן המאה ה-16), סבור כי אין מדובר בתנא רבי מאיר: "יש ציון של אבנים זקוף במישור, ושם מתקבצים להתפלל ערב ובוקר, אומרים כי שם נקבר אחד ששמו ר' מאיר שנשבע שלא ישב עד כי יבוא שילה ונקבר מעומד, ואיננו סתם ר' מאיר דמתניתין". יעקב השליח (המאה ה-13, כתב כי בטבריה קבור ר' מאיר קצין. חוקרים רבים (כגון, פרופ' מאיר איש-שלום) סבורים שמדובר ברב צרפתי מהעיר קצין, מבעלי התוספות, ולא ר' מאיר התנא. השם "רבי מאיר בעל הנס" מופיע לראשונה בשני ספרים שיצאו לאור במאה ה-16 - "יחוס אבות" (1537) ו-"יחוס הצדיקים" (1561), אלא שבהם גם רשום שהוא קבור בגוש חלב "ולא בטבריא". בספרו של רבי יחיאל היילפרין "סדר הדורות" שיצא לאור ב-1769 (23 שנים לאחר פטירת מחברו), כתב היילפרין כי בטבריה קבור ר' מאיר תלמיד אלישע ובגוש חלב קבור ר' מאיר בעל הנס, והוסיף "ולא ידעתי אילו מהשניים מי הם". הרב מרדכי שרעבי (המאה ה-20), הכחיש בתוקף שר' מאיר קבור בטבריה וסבור כי הקבר המיוחס לתנא רבי מאיר הוא קברו של רבי מאיר ש"ץ בעל האקדמות לחג השבועות, שחי בזמנו של רש"י. האתר החל מהמאה ה-18 התפרסם הקבר בעולם היהודי בזכות קופות הצדקה למען עניי ארץ ישראל, שהופצו תחת השם "קופות רבי מאיר בעל הנס" או "קופות רמבעה"ן". קופת צדקה זו נוסדה בשנת 1744 על ידי הרב חיים אבולעפיה, מחדש היישוב היהודי בטבריה באותה עת. הרב אבולעפיה הבין שכדי לעלות את קרנה של טבריה בעולם היהודי ולמשוך אליה מתיישבים, עולי רגל ותרומות, קברו של ר' מאיר התנא אינו מספיק. יש לקשור סביבו הילה אגדתית וניסית שתמשוך קהל רב להשתטח על הקבר ולבקש בקשות שונות באופן פיזי וממשי או מרחוק, בעזרת תרומות. הרב אבולעפיה גם פרסם את מילות הקריאה המיוחדת בעזרתה יש לפנות לר' מאיר בעל הנס - "אלהי מאיר, ענני!". מילים אלו מופיעות על כל קופסאות הצדקה של רבי מאיר בעל הנס ונאמרים על ידי כל המבקר את קברו. בשנת 1790 נעשתה קופת רמבעה"ן לקופה משותפת לספרדים ואשכנזים. למרות כספי הצדקה והתרומות שזרמו מכל העולם היהודי, הקבר עצמו נשאר ללא שינוי - תלולית אדמה ועליו גל אבני בזלת שחורות. במשך הזמן, אבנים אלו הוסרו ובמקומן הונחה אבן גדולה ועגולה, קרוב לוודאי אבן ריחיים עתיקה. בתחילת המאה ה-19 נבנה מבנה סביב הקבר אך הוא חרב ברעידת אדמה ב-1837. כ-25 שנה לאחר מכן, הונחה אבן ריחיים גדולה נוספת על הקבר. בשנת 1866, הקהילה הספרדית של טבריה גדלה מאוד לאחר גל עליה ממרוקו. ועד הקהילה הספרדית קנה, ב-1866 את חלק האדמה עליו נמצא הקבר מידי השלטון העות'מאני. בשנת 1867 נבנה במתחם הקבר בית כנסת שנקרא בשם "כתנות אור" ונוסדה ישיבה ספרדית בשם "מאיר בת עין". לפי הרשום בעיתון "המגיד" מתאריך 20 ביוני 1867, בעת הבניה אירע נס במקום. הפועלים נאלצו להזיז את אבני הריחיים מעל הקבר והתחייבו להחזירם למקום באותו ערב. למרות מאמצים רבים הם לא הצליחו להזיז את האבנים חזרה. אך לפני שאבדו את תקוותם להצליח, אירע הנס, האבנים נעמדו וחזרו בעצמן למקומן, כאילו לא הוזזו כלל. תיאור הנס בעיתון גרם לגל של תרומות שזרם מקהילות רבות מבירות ועד סינגפור. בשנת 1900 נוסדה במקום ישיבת אור תורה.. בהמשך, נבנו בית כנסת וחדרי מלון לעולי רגל. עד מלחמת השחרור, התפללו שם גם דייגים מוסלמים למטרת הצלחה בדייג והנצלות מסערות בים. אתר הקבר מחולק לשני מתחמים, המתחם הספרדי (התחתון) והמתחם האשכנזי (העליון), המתחם הספרדי מתוחזק ומופעל על ידי משפחת ועקנין במסורת ירושה של דורות רבים, את המתחם האשכנזי מתחזקת ומפעילה ישיבת אור תורה. במרתף, מתחת לאתר, נמצאו שני קברים נוספים המיוחסים לתלמידיו של רבי מאיר - רבי סומכוס ורבי שמעון בן אלעזר. בליל פסח שני (י"ד באייר) נערכת במקום הילולה, שבה פוקדים את הציון אלפי מתפללים. קישורים חיצוניים קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה האתר הרשמי אתר מוסדות "אור תורה" המחזיקים בקבר (במתחם האשכנזי) קבר רבי מאיר בעל הנס באתר "נלך". הערות שוליים מאיר בעל-הנס קטגוריה:טבריה: קברים ובתי קברות קטגוריה:ארץ ישראל: מאוזוליאומים	2024-09-07T16:46:22
מרדכי זעירא	שמאל\|ממוזער\|250px\|מרדכי זעירא ב-1953 250px\|ממוזער\|שמאל\|בני הזוג זעירא 250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון על ביתו של מרדכי זעירא ברח' הירדן 15 בתל אביב מרדכי זעירא (גְרֶבֶּן) (6 ביולי 1905 – 1 באוגוסט 1968) היה מחשובי המלחינים והפזמונאים הישראליים. כתב מנגינות לטובי המשוררים והפזמונאים, בהם יעקב אורלנד, נתן אלתרמן, אהרן אשמן ואלכסנדר פן. יצירותיו מושמעות גם כיום, חלקן בלבוש מודרני על ידי אמנים צעירים. בזמנו כונה "הטרובדור של הזמר העברי". תולדות חייו מרדכי זעירא נולד כדמיטרי מארק (מיטְיָה) גְרֶבֶּן בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה). למד במגמת מכונאות בפוליטכניקום של קייב, אך עקב קשיי הפרנסה הפסיק לימודיו לאחר שני סמסטרים ועבר לעסוק בתפירת נעליים. בשנת 1924 נעצר עקב השתייכותו לתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", אך קיבל היתר לעזוב את ברית המועצות ועלה לארץ ישראל בגיל 19. בארץ הצטרף לקיבוץ אפיקים (שאז נקרא "קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר."), ששכן אז ליד יבנאל. חברי הקיבוץ העלו הצגת אופרה עברית בשם "כרמלה". על התזמורת, שכללה קונצרטינה ונגני מסרק, ניצח זעירא, שהיה מוכשר בנגינה על מסרקים. בפי חבריו נקרא אז בשם "מסרקי". לאחר חודשים אחדים עברה הקבוצה לעפולה והעלתה הצגה חדשה, "חולצה כחולה", ובה שירו הראשון של זעירא (מילים ולחן) הקרוי אף הוא "חולצה כחולה", שזכה לפופולריות רבה בקרב תנועות הנוער הסוציאליסטיות בארץ ישראל. משה הלוי, מייסד "האהל", שכנע את זעירא לעבור לתל אביב וללמוד משחק. בשנת 1927 החליט זעירא להפסיק את לימודי המשחק וללמוד הלחנה, בעיקר עם המוסיקולוגים שלמה רוזובסקי ודוד שור. החלטתו לעבור מלימודי משחק ללימודי מוסיקה נעשתה בעקבות מפגשו עם המלחין יואל אנגל בתיאטרון ה'אהל'. לאחר פטירתו של אנגל ב-1927 המשיך זעירא את קשריו עם המלחין שלמה רוזובסקי, שכתב גם הוא מוסיקה עבור אותו תיאטרון (ל'יעקב ורחל'). זעירא עבד אז במפעלי ים המלח ובמשך כשנה עלה בסופי שבוע לירושלים אל ביתו של רוזובסקי, כדי ללמוד אצלו. בתמורה העתיק עבורו זעירא תווים, לצורך מחקר אודות טעמי המקרא שכתב אז המלחין. בעידודו של רוזובסקי התוודע זעירא למוסיקה של מגוון העדות היהודיות בירושלים, כדי להכיר את "מקורות" המוסיקה היהודית מהם ישאב בעתיד. כמו כן, הוא למד גם אצל הפרופ' דוד שור - בהרצאות פומביות ובשיעורים פרטיים, שהפרופסור, שהבחין בכשרונותיו, והיה ער למצבו הכלכלי, לימד אותו בחינם, בביתו. ב-1927 הכיר את שרה גוטמן, תלמידת סמינר לוינסקי לגננות, כששרו שניהם במקהלת "בית הלויים" של מנשה רבינא בתל אביב. השניים היו לבני-זוג, כעבור כמה שנים, בינואר 1933, נישאו בכפר ויתקין, וב-1935 נולד בנם היחיד, יובל. בשנת 1928 פרסם עם יצחק שנהר אוסף שירי עלייה לירושלים, שבו כתב שנהר את המילים וזעירא את הלחנים. זעירא ראה בכך את ראשית יצירתו כמלחין. בשנה זו שינה את שם משפחתו ל"זעירא", בשל קומתו הנמוכה, בעצתו של הסופר אהרן אשמן. מסוף שנת 1933 התפרנס למחייתו מעבודה בחברת החשמל, בתחילה כקורא מונים ואחר כך, בעקבות התקף לב, עבר לעסוק בהנהלת חשבונות. בהקשר זה כתב והלחין את השיר "שיר הרשת" ("הזקן מנהריים") על אודות פנחס רוטנברג. בשנת 1966 פרש לגמלאות. במלחמת העולם השנייה התגייס זעירא לצבא הבריטי, נמנה עם מקימי להקת "מעין זה" של הבריגדה היהודית והלחין חלק משיריה, בהם "שלכת" ("עמוק העצב בעיניים"). כמו כן כתב אז בדרכו ברכבת למצרים את המילים של "שיר ההודיה" ולאחר מכן גם את הלחן. רכישת פסנתר זמן קצר אחר סיום מלחמת העצמאות בא אל ביתם של מרדכי ושרה זעירא בתל אביב חיים הלפרין, פרופסור לחקלאות שכתב גם שירים וביקש מזעירא להלחינם. הלפרין גילה שבדירתו של זעירא אין פסנתר.לשאלתו כיצד הוא מלחין ענה זעירא שלפעמים הוא שורק, ולפעמים דופק על השולחן, וכשאין ברירה והוא חייב להיעזר בפסנתר הוא הולך בלילות לגן הילדים של שרה אשתו ועובד על הפסנתר שנמצא שם. זעירא קנה פסנתר בתשלומים, אבל לא הצליח לעמוד בהם והפסנתר נלקח ממנו. פרופ' הלפרין פנה לרשויות ודרש שיימצא הסדר שיאפשר לזעירא לקבל פסנתר, וכך היה. הפעם זעירא לא נדרש לשלם במזומן, אלא החזיר את הכסף בנגינה. הוא היה נוסע בסופי שבוע לקיבוצים ומושבים ועורך בהם ערבי שירה בציבור. שירים שנכתבו כתגובה למאורעות בארץ זעירא היה קשוב למתרחש בארץ, וכמה משיריו הם תגובות בזמן אמת למאורעות שאירעו. כך לדוגמה, שירו "חמישה יצאו מולדת לבנות" הוא תגובה על רצח חמשת היהודים על ידי פורעים ערבים שעל שמם קרוי קיבוץ מעלה החמישה. שירו הנודע "לילה לילה" הולחן באחד מימי העוצר של השלטון הבריטי זעירא הלחין שניים משיריו של אלכסנדר פן לזכרו של אלכסנדר זייד. ביום השנה הראשון הלחין את השיר "שיר של זייד" ("פעם ועוד") (זייד נרצח שנה קודם), ושנתיים אחר כך הלחין את "אדמה אדמתי" (בטעות סוברים כי שיר זה הולחן ליום השנה הראשון.) שיר מפורסם נוסף שנכתב על ידו וע"י חברו אורלנד היה "שיר שמח" שנכתב לאחר רצח נוסעי אוטובוס במעלה העקרבים בשנת 1954 על ידי מסתננים מירדן. השניים נפגשו במועדון בתל אביב עם ראש הממשלה משה שרת, שהפציר בהם לכתוב שיר שיפיג את אווירת הנכאים ששררה בארץ בעקבות הרצח. השיר נכתב מיד והפך ללהיט גדול באותן שנים. מאפיני יצירתו בשיריו של זעירא קיים מיזוג של מזרח ומערב, אך בולטת בשיריו נימת הזמר החסידי שקלט עוד כילד מהבית וכן השפעת הלחן הרוסי. הצלחת שיריו מוסברת בהיותם קליטים אך בו בזמן יש בהם התפתחות פיוטית מעניינת ובעלת חן מלודי. יצירתו זכתה להערכה רבה והקנתה לו את התואר "הטרובדור של הזמר העברי". כשנשאל לימים כיצד הוא מחבר את שיריו, השיב: "אני אוהב שירה וקורא הרבה שירים וחוזר וקורא. והנה יש אשר עם קריאה בשיר מסוים נרטט משהו בקרבי לפתע. אז כאילו נזרע הניגון ומתחילה 'נביטתו', אשר יש ותארך שעות, ימים, חודשים ואפילו שנים – עד שהלחן מופיע ויוצא לאור העולם". מותו זעירא נפטר מהתקף לב ב-1968 ונטמן בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותיר אחריו את רעייתו, שרה ובנם היחיד, יובל. שרה עסקה בהפצת שיריו לאחר פטירתו. היא יזמה את הוצאתם לאור של שני ספרים של שיריו - "עוד שיר אחד" ו"לילה לילה". כמו כן, הופק גם אלבום השירים "לילה לילה" שכולל 43 שירים ב-2 תקליטורים. ארכיונו מופקד במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית בירושלים. מיצירתו לחן: "למולדתי" (למילותיו של הלל ברגמן-אביחנן) (במקור "בשערי המולדת", וידוע גם כ"פקד ה'") "הודיה" (למילותיו שלו - "לוית אותי ארצי בלובן שקדייה...") "היו לילות" (למילותיו של יעקב אורלנד) "הנה תמו יום קרב וערבו" (למילותיו של נתן אלתרמן) "לילה לילה" (למילותיו של נתן אלתרמן) "כנרת" (למילותיו של אלכסנדר פן) "על גבעות שייך-אבריק" (למילותיו של אלכסנדר פן) "שמאל הירדן" (למילותיו של זאב ז'בוטינסקי) "שיר שמח" (למילותיו של יעקב אורלנד) "שירת הנודד" (למילותיו של אהרן אשמן, עיבוד גיל אלדמע, - "היי ציוניוני הדרך...") "שועלי שמשון" (למילותיו של אורי אבנרי) "ליל גליל" (למילותיו של נתן אלתרמן) "אנו נושאים לפידים" (למילותיו של אהרן זאב) "רק את לי נותרת" (למילותיו של עודד אבישר) "יודקה" (למילותיו של עודד אבישר) "שני שושנים" (למילותיו של יעקב אורלנד) "מה אומרות עינייך" (למילותיו של יצחק שנהר) "ניגון עתיק" (למילותיו של נתן אלתרמן) "שיר אלייך" (למילותיו של יעקב אורלנד) "שקט שקט, החנוכייה דולקת" (למילותיו של עמנואל הרוסי) "שיר הכד" (למילותיו של אברהם חלפי) מרדכי זעירא באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן "איה" (למילותיו של נתן אלתרמן) מילים ולחן: "שיר הרשת" (מוכר בשם "הזקן מנהריים") "חולצה כחולה" (שירו הראשון) "פיל פילון" שיר ההודיה ("ליווית אותי ארצי") ספרי שיריו לילה לילה: משירי המלחין מרדכי זעירא; עורך גיל אלדמע, מבוא ופרטי מידע: אליהו הכהן, תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך (הספרייה למוסיקה ע"ש נסימוב), 1998. אלבומים שכולם מלחניו יפה ירקוני עם תזמורת הד ארצי ומקהלת ציון, 1957 יהורם גאון, קסם מולדת, 1976 מרדכי זעירא: לילה לילה, 1998 גיתית שובל, לילה לילה, 1998 קרן הדר, מוזיקת לילה זעירא, 2006 פרסים ומחוות כבוד 1952 – פרס אלקוני (במסגרת פרס אנגל) למוזיקה עממית הנצחה רחובות נקראו על שמו בתל אביב וברעננה. אקו"ם חילק פרס על שמו למלחינים, פזמונאים, מחברים ומעבדים של שירים. חנן שלזינגר הלחין את ה"סוויטה הפסטוראלית" הכוללת 4 פרקים ומושתת על לחנים מאת זעירא ושרה לוי-תנאי לקריאה נוספת אליהו הכהן, "עוד שיר אחד רצה הוא לזמר", עת־מול, כג (1998), עמ' 14–16. "היו לילות בין דגניה לכנרת: מרדכי זעירא (1905–1968)", בתוך: זאב ענר (עורך), המאה ועשרים במאה העשרים: מאה ועשרים אישים יהודים שהטביעו את חותמם בארץ ישראל במאה העשרים, אור יהודה: הד ארצי, תש"ס 1999. שני שושנים: קונצרט משירי מרדכי זעירא (תכניה הכוללת צילומי מסמכים מקוריים מארכיון מרדכי זעירא המופקד בספרייה הלאומית), ירושלים 2015 קישורים חיצוניים שני שושנים: קונצרט משירי מרדכי זעירא שהתקיים בספרייה הלאומית בשנת 2015 (הקלטת וידאו; בליווי דברי הסבר על השירים מאת פרופ' מיכאל וולפה, האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים) ביוגרפיה של זעירא באתר "הוי ארצי מולדתי" ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי יוסף ספיבק בפרק "תנופת הזמר הישראלי" הערות שוליים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר קטגוריה:מוזיקאים ביישוב קטגוריה:זוכי פרס אנגל קטגוריה:אקו"ם קטגוריה:עובדי חברת החשמל קטגוריה:הצ'יזבטרון:יוצרים קטגוריה:אפיקים (קיבוץ): אישים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1905 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1968 קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים	2024-10-04T09:20:33
אלכסנדר דיומא האב	אלכסנדר דיומא (בצרפתית: Alexandre Dumas; 24 ביולי 1802 – 5 בדצמבר 1870) היה סופר, מחזאי ובמאי תיאטרון, מתרגם, מבקר תיאטרון ומשורר צרפתי. ספרי דיומא זכו לפופולריות רבה והוא נמצא במקום ה-13 בין הסופרים המתורגמים ביותר בעולם. בין יצירותיו המפורסמות ביותר ניתן למצוא את "שלושת המוסקטרים" ואת "הרוזן ממונטה כריסטו", ספרים שזכו לעיבודים קולנועים רבים. דיומא היה בנו של הגנרל המולאטי הצרפתי תומא-אלכסנדר דיומא ואביהם של כמה ילדים, שניים מהם סופרים, אלכסנדר דיומא הבן ואנרי באואר (בן לאם יהודיה). דיומא הקים את התיאטרון ההיסטורי בפריז, נסע לארצות שונות וכתב ספרי מסע על מסעותיו וגם על מסעי אחרים. הוא הרוויח הרבה כסף ובזבז יותר. חייו אלכסנדר דיומא נולד בצרפת ב-24 ביולי 1802 בשם דיומא דַוִי דה לה פַּלֶטֶרי. אביו, תומא-אלכסנדר דיומא, היה גנרל בצבא נפולאון ובנו של המרקיז אנטואן אלכסנדר דַוִי דה לה פּלֶטֶרי ושל מארי סזט דיומא (Marie Cessette Dumas), שפחה אפריקאית שהמרקיז החזיק בבעלותו. תומא-אלכסנדר נולד כעבד במושבה הצרפתית סן-דוֹמֶנְג (כיום האיטי), אך הובא על ידי אביו לצרפת בעודו ילד ושם קיבל מעמד של אדם חופשי. תומא-אלכסנדר נשא לאישה את מארי-לואיז אליזבת לבורט, בת לבעלי אכסניה, ויחדיו הביאו לעולם שלושה צאצאים, מארי-אלקסנדרין (1794), לואיז-אלכסנדרין (1796) ואלכסנדר. תומא-אלכסנדר, שכונה "השד השחור" הצטיין כאיש צבא והגיע לדרגת גנרל בגיל 31. אלכסנדר התגאה במוצאו האפריקאי ואף כתב על כך במכתביו. לאחר מות האב מסרטן ב-1806, כשבנו היה בן ארבע, המצב הכלכלי של המשפחה היה לא טוב, לכן דיומא נדרש לצאת לעבודה בגיל צעיר. דיומא היה בליין ידוע בסלונים של פריז, ובביוגרפיה שנכתבה עליו הוכתר בכינוי מלך פריז. הכינוי "מלך פריז" שימש כשמו של ספר על חיי דיומא, שכתב הסופר גיי אנדור ותורגם לעברית על ידי א. זיו. הוא היה חבר במועדון החשישאים לצד סופרים רומנטיים נוספים. דיומא חי עם נשים רבות, לדברי חוקר תולדות דיומא היו לו ארבעים פילגשים ונולדו לו שני בנים, שהיו בעצמם לסופרים, אלכסנדר דיומא הבן ואנרי באואר ובת, בהם הכיר כילדיו. באחרית ימיו הוא התרושש בשל נטייתו לפזרנות, ונמלט מצרפת. בשנת 1860 הוא הצטרף אל גריבלדי באיטליה ומונה לאחראי על המוזיאונים והעתיקות. בשנת 1864 חזר דיומא לצרפת והמשיך לכתוב. אלכסנדר דיומא מת ב-5 בדצמבר 1870 ונקבר במקום הולדתו, אך בשנת 2002 הוצא מקברו והועבר לפנתאון של פריז. התיאטרון ההיסטורי שמאל\|ממוזער\|360px\|התיאטרון ההיסטורי במופע הפתיחה לאחר הצלחתם של שלושת המוסקטרים ושל הרוזן ממונטה כריסטו גדלו מאוד הכנסותיו של דיומא והוא החליט ב-1846 לבנות, בעזרתו של אנטואן, דוכס מונפנסייה, תיאטרון בו יציג דרמות היסטוריות, לכן קרא לו התיאטרון ההיסטורי. התיאטרון נחנך בפברואר 1847 בשדרות ההיכל בפריז והוצגו בו מחזות של גדולי המחזאים האירופאים, שקספיר, גתה, שילר ועוד, אך קודם כל התיאטרון נתן במה למחזותיו של דיומא והוא הכין מחזות על פי כל אחד מהרומנים המצליחים שלו. בתיאטרון הזה דיומא היה גם במאי. מרבית מחזותיו של דיומא, אך לא כולן, נכתבו יחד עם אוגוסט מקה. דיומא נתן במה גם למחזאים צרפתים, דוגמת הונורה דה בלזק, אלפרד דה מיסה. טירת מונטה כריסטו המכירות המצלחות של יצירות דיומא הכניסו לו לא מעט כסף והוא, כדרכו, מיהר להוציאו. הוא קנה חלקת אדמת כרמים על צלע גבעה, פנה לאדריכל והזמין בנייה של טירה לפי טעמו, טירה שהנציחה את יצירותיו וגם סיפקה לו מקום מתאים לכתיבה ולמנוחה. דיומא היוצר בגיל שמונה עשרה עבד אלכסנדר דיומא לפרנסתו כנער שליח במשרד עורכי דין וכפקיד במשרדו של הדוכס מאורליאן. בשעות הפנאי עסק בכתיבה ספרותית. הוא כתב סיפורים, שירים ומחזות, ואחרי הצלחת המחזה "המלכה קריסטינה" בשנת 1830 יכול היה להתמסר כולו לכתיבה ולחיי הרפתקאות. יצירתו הראשונה הייתה אלגיה למותו של גנרל פוי (Foy) ובשנייה, וודוויל במערכה אחת בשם La chasse et l'amour (הציד והאהבה), שנכתב בשיתוף פעולה עם שני חברים, פייר-ז'וזף רוסו ואדולף דה לוון, יש ראשית דרך השיתוף ברבות מיצירות דיומא. מ-1836 עד 1838 הופקד דיומא על טור ביקורת התיאטרון של L'Impartial ולאחר מכן של La Presse. הוא כתב על אירועים דרמטיים אקטואליים והעמיד את תפיסת הביקורת שלו למבחן תוך שהוא פורס את השקפותיו על המחזות שהועלו, אך גם על מדיניות התרבות של הממשלה או על התפתחות הז'נרים הדרמטיים לאורך ההיסטוריה. דיומא התיתם מאביב בטרם מלאו לו ארבע שנים, אך אימו ויתר בני המשפחה סיפרו לו רבות על עלילות הגבורה של אביו וכך התפתח טעמו לספרי עלילות גבורה. בשנות הארבעים של חייו החל דיומא לכתוב רומאנים. המניע לעיסוק בסוג ספרותי זה היה כלכלי - כותב מוכשר כמוהו יכול היה לכתוב בעיתונים רומאנים בהמשכים ולהרוויח משכורת יפה. הצלחתו של דיומא הגיעה בעיקר עם כתיבת שלושת המוסקטרים ב-1844, המלכה מרגו באותה שנה והרוזן ממונטה כריסטו שנה לאחר מכן. דיומא פרסם מספר רומאנים במקביל, וכך היה לאחד הסופרים המפורסמים בזמנו ונמנה עם האנשים העשירים ביותר בצרפת. אלכסנדר דיומא ערך מסעות באירופה ובאפריקה, הצטרף לגריבלדי במלחמתו לשחרור איטליה (1860) ותיעד את רשמיו במחזות, סיפורים ושירים. נוסף לספרים על מסעותיו, פרסם דיומא גם שני ספרי מסע על מסעותיהם של אחרים, אחרים שלא מזוהים בספרים, Un Gil Blas en Californie (אחד גיל בלאס בקליפורניה) ו-Taïti – Marquises - Journal de Madame Giovanni (טהיטי - איי מרקיז - היומן של מאדאם ג'ובני). הוא היה מהיר כתיבה ובעל תפוקה מרשימה. הוא כתב למעלה ממאתיים מחזות, רומנים וספרי-מסע, בהם תיאר את ההיסטוריה של אירופה דרך סיפורים שחלקם מבוססים על עובדות. הוא ניסה לתאר בספריו את ההיסטוריה הצרפתית כפי שנראתה דרך עיניו. בשנת 2005 פורסם דבר הימצאו של רומן אבוד מאת דיומא, ושמו "האביר מסנט ארמין". הרומן עב הכרס התפרסם ב-1869 כסדרה בעיתון היומי "לה מוניטר אוניברסל". ביוני 2005 הודפס הספר בצרפתית. שיתופי פעולה ביצירה ב-1819 פגש דיומא את אדולף דה לוון, שוודי ממוצא אצילי, שעתיד להיות חברו ושותף יצירה במחזות. בנובמבר 1838 נתן אוגוסט מקה לדיומא מחזה שלו, Un Soir de Carnaval, שלא הצליח למצוא לו במה ודיומא שכתב אותו ומצא לו במה. בדצמבר נתן מקה לדיומא סיפור שלא הצליח למכור בשם Bonhomme Buvat ou la Conspiration de Cellamare. דיומא שכתב את הסיפור תחת השם Le Chevalier d'Harmental, שפורסם ב-1841 והצליח מאוד. שיתוף הפעולה בין שני הסופרים התפתח מאוד. ב-1844 הביא מקה לדיומא את "זיכרונותיו של ד'ארטאניאן", שפורסם בהמשכים תחת השם שלושת המוסקטרים. בספרו המפורסם הרוזן ממונטה כריסטו (Le Comte De Monte Cristo) מתאר דיומא את סיפורו של אדם שנכלא על לא עוול בכפו, בורח, מוצא מטמון ומעניש את האנשים שהובילו אותו לגורלו. הסיפור מבוסס על מסמך שמצא דיומא בארכיון המשטרתי: בשנת 1807 הורשע אדם בריגול, עקב האשמת-שווא של ידידיו, שקינאו במזלו ובארוסתו שעמדה להינשא לו. הוא היה כלוא במשך 7 שנים, ופגש בכלא כומר איטלקי עשיר שהוריש לו את הונו הרב. הוא חזר לפריז ונעזר בכספו כדי להכין תוכנית נקמה מורכבת בידידיו. דיומא הוסיף לסיפור המקורי פרטים ודמויות. הסיפור, שפורסם בהמשכים, היה מיד לרב-מכר. ספר זה נכתב בשיתוף פעולה עם מקה, איתו שיתף פעולה בכתיבת ספרים נוספים. ז'ול ורן התיידד עם דיומא ושניהם כתבו יחד מחזה במערכה אחת בשם Les Pailles rompues, שהוצג בתיאטרון של דיומא. ורן הקדיש לדיומא את ספרו Mathias Sandorf, ספר, שעלילתו דומה מאוד לעלילת הרוזן ממונטה כריסטו, אבל מתרחשת על רקע שונה. מיצירותיו מספרי המסע שלו 1834 Impressions de voyage: En Suisse (רשמי מסע בשווייץ) 1841 Une Année à Florence (שנה בפירנצה) טרילוגיית רשמי מסע בממלכת נאפולי הכוללת את: 1842 Le Speronare (Sicily – 1835) 1842 Le Capitaine Arena (Italy – Aeolian Islands and Calabria – 1835) 1843 Le Corricolo (Rome – Naples – 1833) 1847 De Paris à Cadix (מפריז לקדיס) 1850 Montevideo, ou une nouvelle Troie (מונטווידאו, טרויה חדשה) 1856 Le Journal de Madame Giovanni (היומן של גברת ג'ובאני) טרילוגיית רשמי מסע באימפריה הרוסית הכוללת את: 1858–1859 Voyage to the Caucasus (Le Caucase: Impressions de voyage; suite de En Russie (מסע לקווקז) 1859 Le Caucase Original edition (הקווקז מהדורה מקורית) 1858–1859 Voyage to the Caucasus (מסע לקווקז) 1862 The Bourbons of Naples (הבורבונים של נאפולי) מספריו בשיתוף עם אוגוסט מקה טרילוגיית ד'ארטניאן שכוללת את: 1844 Les Trois Mousquetaires (שלושת המוסקטרים), תורגם על ידי אריה ענבי והופיע בהוצאת הספרייה הקטנה. מהדורה נוספת של אותו ספר הופיעה בהוצאת רמדור. המלחין האיטלקי ג'וזפה סיניקו כתב בשנת 1859 אופרה בשם "המוסקטרים" על פי הספר. 1845 Vingt ans après (אחרי עשרים שנה) (המשך של שלושת המוסקטרים) הופיע בישראל תחת השם ארבעת המוסקטרים בתרגומו של אריה ענבי בהוצאת הספרייה הקטנה. הופיע גם תחת השם מקץ עשרים שנה בהוצאת ניומן (1953), ותחת השם הרפתקאות המוסקטרים אחרי עשרים שנה בתרגומו של מיכה פרנקל בהוצאת זמורה ביתן, (2001). 1848 עד 1850 Le Vicomte de Bragelonne (הוויקונט דה בראז'לון), (המשך של ארבעת המוסקטרים) הכולל בחלק הרביעי גם את האיש במסכת הברזל, תורגם על ידי רפאל אלגד והופיע בשנת 1968 בהוצאת יהושע צ'צ'יק. טרילוגיית בית ולואה שכוללת את: 1845 La Reine Margot (המלכה מרגו), רומן היסטורי העוסק בטבח ליל ברתולומאוס הקדוש ובתולדותיו ומלחמותיו של אנרי הרביעי, מלך צרפת. 1845 La dame de Monsoreau (גבירת מונסורו), רומן היסטורי רחב יריעה על תקופת מלחמות הדת בצרפת. 1847 Les Quarante-Cinq (הארבעים וחמישה), רומן היסטורי העוסק בסכסוכים שבין הליגה הקתולית ובין אנרי השלישי, מלך צרפת. 1844 Le Comte de Monte-Cristo (הרוזן ממונטה קריסטו), תורגם על ידי יוסף כרוסט והופיע בשנת 1959 בהוצאת מ. מזרחי. מהדורה נוספת של אותו ספר הופיעה בהוצאת כתר. 1844 La Fille du régent ׁ(בת העוצר) 1845 La Guerre des femmes (מלחמת הנשים) 1845 Le Chevalier de Maison-Rouge (האביר מהבית האדום) 1847 Le Bâtard de Mauléon 1848 Les Mémoires d'un Médecin:Joseph Balsamo (זכרונותיו של רופא:יוסף בלסמו) 1850 Le Collier de la reine (ענק המלכה) 1850 La Tulipe noire (החבצלת השחורה), תורגם על ידי י. שנהר והופיע בשנת 1961 בהוצאת י' שרברק. מהדורה של אותו ספר בשם הצבעוני השחור הופיעה בהוצאת כתר. 1852 Olympe de Clèves (אולימפ דה קלבס) 1853 Ange Pitou (אנג'ה פיטו) 1853 Ingénue ממחזותיו שנכתבו יחד עם אוגוסט מקה 1845 Les Trois Mousquetaires (שלושת המוסקטרים), מחזה ב-5 מערכות. 1847 La Reine Margot (המלכה מרגו), מחזה ב-5 מערכות ו-16 סצנות 1847 Le Chevalier de Maison-Rouge (האביר מהבית האדום), מחזה ב-5 מערכות ו-12 סצנות 1848 Le Comte de Monte-Cristo (הרוזן ממונטה קריסטו), מחזה ב-5 מערכות 1848 Catilina (קאטילינה), מחזה ב-5 מערכות ו-7 סצנות. 1849 La Jeunesse des Mousquetaires (נעורי המוסקטרים), מחזה ב-5 מערכות ו-12 סצנות 1849 Le Chevalier d'Harmental (האביר ד'ארמנטל), מחזה ב-5 מערכות ו-10 סצנות 1849 La Guerre des femmes (מלחמת הנשים), מחזה ב-5 מערכות ו-10 סצנות 1850 Urbain Grandier (אורבן גרנדייה), מחזה ב-5 מערכות 1851 Le Comte de Morcef (הרוזן דה מורסף), דרמה ב-5 מערכות ו-10 סצנות 1851 Villefort (וילפורט), מחזה ב-5 מערכות ו-6 סצנות 1851 Le Vampire (הוומפיר) 1860 La Dame de Monsoreau (הגבירה ממונסורו), מחזה ב-5 מערכות תרגומים לעברית 1949, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של אריה ענבי, הופיע בהוצאת הספרייה הקטנה. 1950, שלושת המוסקטרים, בתרגומם של יצחק לבנון וחנה בן דוב, הופיע בהוצאת מ. ניומן. 1953, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של אריה ענבי, הופיע בהוצאת ישראל. 1970, שלושת המוסקטרים, מתרגם לא ידוע, בהוצאת רמדור. 1971, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של יצחק לבנון, הופיע בהוצאת מסדה. 1980, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של אליעזר כרמי, הופיע בהוצאת רביבים. 1980, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של שרגא גפני, הופיע בהוצאת שלגי. 1988, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של אביטל ענבר, הופיע בהוצאת זמורה ביתן. 2002, שלושת המוסקטרים, בתרגומו של עמיחי הדרי, הופיע בהוצאת קוראים. 1953, מקץ עשרים שנה בהוצאת מ. ניומן. 2001, הרפתקאות המוסקטרים אחרי עשרים שנה, בתרגום מיכה פרנקל, הוצאת זמורה ביתן. 1968, הרוזן ברזאלון, בתרגומו של רפאל אלגד, הוצאת יהושע צציק. 1935, מונטה קריסטו, הוצאת מצפה. 1953, הרוזן ממונטה קריסטו, תרגם אברהם רגלסון, הוצאת מ. ניומן. 1998, הרוזן ממונטה כריסטו, תרגמה עדה צרפתי, עיבוד לילדים. 2001, הרוזן ממונטה כריסטו, תרגם יוסף כרוסט, הוצאת מ. מזרחי. 2012, הרוזן ממונטה קריסטו, הוצאת כתר 2012, הצבעוני השחור, הוצאת כתר מחזות Kean - Désordre et génie קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:משוררים צרפתים קטגוריה:סופרי ילדים ונוער צרפתים קטגוריה:סופרים צרפתים קטגוריה:מחזאים צרפתים קטגוריה:מבקרי תיאטרון קטגוריה:במאי תיאטרון צרפתים קטגוריה:מתרגמים צרפתים קטגוריה:סופרי מסע צרפתים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בצרפת קטגוריה:מהפכנים *	2024-08-01T02:32:41
סיומת אינטרנט	לפי שיטת הקצאת כתובות האתרים באינטרנט, הכתובות מחולקות למתחמים (domain) המופרדים ביניהם על ידי נקודות. המתחם העיקרי, המופיע בצד ימין, מכונה סיומת אינטרנט או באנגלית Top-level Domain. סיומות אלו מוקצות על ידי ארגון ה-ICANN. ישנם שני סוגים של סיומות אינטרנט: סיומות כלליות (gTLD) וסיומות מדינה (ccTLD). סיומות מדינה הן בעלות שתי אותיות, וסיומות כלליות הן בעלות שלוש אותיות או יותר. מבין הסיומות הכלליות ישנן כאלה שבשימוש בין-לאומי ומנוהלות באופן חופשי ואחרות שנמצאות בשליטת הממשל של ארצות הברית. סיומות גנריות הסיומות הללו המכונות (gTLD's (Generic top-level domains נועדו לשימוש כללי, חופשי ובין-לאומי, וכיום כל אדם יכול לרשום על שמו כל כתובת פנויה בעלת אחת מסיומות אלה במחיר השווה לכל נפש. כאשר הן הוקצו לראשונה בשנת 1985 הן כללו את הסיומות שבשימוש הממשל האמריקאי (ראו להלן) ואת: com. – מוסדות מסחריים בין-לאומיים. net. – רשתות תקשורת. org. – מוסדות ללא מטרות רווח (ללא מס). בשנת 1988, לאחר בקשה מארגון נאט"ו, נוספה גם הסיומת int. לציון ארגונים בין-לאומיים, והארגון הפסיק בהדרגה להשתמש בסיומת .nato. לאחר הגאות בשימוש באינטרנט בשנות ה-90 נוצר מחסור בכתובות לאתרים בסיומות הכלליות. כמו כן נוצר צורך לבדל סוגי אתרים שלא התאימו לשלוש הקטגוריות של com, org ו-net. לדוגמה: אתרים אישיים של אנשים פרטיים. כתוצאה מכך הוקצו בשנת 2000 שבע סיומות חדשות: .aero – לאתרים של תעשיית התעופה biz. – לעסקים coop. – אתרים של קואופרטיבים info. – שימוש כללי .site museum. – אתרים של מוזיאונים name. – אתרים אישיים של אנשים פרטיים pro. – לאתרים של אנשי מקצוע (professionals) .example – אתרים לביצוע בדיקות שונות סיומות נוספות שנפתחו במשך השנים: ac/.edu. – סיומת המציינת שיוכה של הכתובת למוסד אקדמי. .xxx – סיומות לאתרי פורנוגרפיה. mobi. – סיומות לאתרים המותאמים לטלפונים סלולרים. gdn. – סיומת כללית שכולם יכולים להשתמש בה. .OOO – סיומת כללית שכולם יכולים להשתמש בה. art. – סיומת כללית לשימוש בתחום היצירה. .google – סיומת לאתרי אינטרנט שנמצאים בשימוש על ידי גוגל וחברת האם שלה, אלפאבית. desi. – סיומות לאתרים בתחום התרבות של תת-היבשת ההודית. site. – סיומות לאתרים בתחום מסחר אלקטרוני. one. – סיומת שפעילה משנת 2015 לאתרים במגוון רב של נושאים. ovh. – סיומת לקהילת לקוחות של חברת תקשורת צרפתית OVH. moe. – סיומת מסחרית כללית שמנוהלת על יד מספר רב של חברות במשותף. .xyz – סיומת שנוצרה בשנת 2014 וצברה פופולריות מאז. .bond – סיומת לאתרים בתחום הפיננסי. .earth – סיומת לשימוש חופשי תהליך פתיחת הסיומות החדשות התהליך של הוספת סיומות אינטרנט כלליות חדשות המשיך לעורר דיונים וסערות רבות בארגון האינטרנט הבין-לאומי (ICANN), ובמשך מספר שנים החל תהליך של הוספת סיומות נוספות למרחב האינטרנט. בשנת 2005 הושקה הסיומות הראשונה שסימלה תחום של אזור (לא מדינה ולא סיומת גנרית) – לאיחוד האירופי eu. וב-2007 נוספה הסיומת התואמת לאסיה: asia. כחלק מתהליך פתיחת סיומות חדשות ב-2012 החל תהליך דמוי מכרז, של הגשת בקשות לקבלת זכות לפתיחת סיומות גנריות חדשות. עלות הגשת הבקשה בלבד עמדה על 185,000 דולר ארצות הברית, וכן נדרשה השקעה של מאות אלפי דולרים נוספים, בהכנת תוכניות עסקיות ומשפטיות לכל מי שביקש לרשום סיומת. העלות המוערכת להתמודדות על סיומת עמדה על כחצי מיליון דולר, כאשר לא היו הגשות כפולות של גורמים שונים לאותה סיומת (אז, עלו המבקשים החופפים למכרז של כל המרבה במחיר). תהליך פתיחת הסיומות החדשות כלל כמה סוגי בקשות: סיומות גנריות (כלליות), סיומות למותגים (brand.), סיומות גאוגרפיות (ערים, אזורים וכדומה), סיומות בשפות שונות מאנגלית (IDN's) – שכלל מספר עשרות של בקשות ב-10 שפות שונות – סינית, ערבית, רוסית, הינדי, גרמנית, קוריאנית, יפנית, בולגרית, תאי ועברית. בסך הכל הוגשו מעל ל-2,000 בקשות, ומתוכן ייפתחו כ-1,400 סיומות חדשות בכל הקטגוריות הנ"ל. תהליך פתיחת הסיומות החל בפועל בנובמבר 2013 ויימשך כשנתיים. סיומות גנריות בשימוש הממשל של ארצות הברית האינטרנט החל כיוזמה של הממשל האמריקאי. מסיבה זו מנגנון הכתובות נוצר במקור רק לשימוש אתרים בארצות הברית. לכן, הממשל האמריקאי עושה שימוש בסיומות אינטרנט גנריות לצרכיו. לארצות הברית יש סיומת משלה (us.) אבל נעשה בה שימוש מועט יחסית. הסיומות הללו הן: gov. – מוסדות ממשלתיים. mil. – מוסדות צבאיים. edu. – מוסדות אקדמיה וחינוך בארצות הברית. סיומות מדינה שמאל\|ממוזער\|250px\|סיומת הונגריה hu. על גבי פסל פיל, שדרת אנדראשי, בודפשט לכל מדינה מוקצית סיומת משלה לפי הסימול הסטנדרטי של שתי אותיות לטיניות של אותה מדינה (תקן בין-לאומי ISO 3166-1). אתרים בארצות הברית, מייסדת האינטרנט, פטורים מסיומת זו (אף על פי שהסיומת "us." שמורה למדינה זאת). יש 244 סיומות אינטרנט כאלו (הרשימה המלאה, למטה) חלקן בשימוש מאוד נרחב ואילו חלקן מוקצה למדינות ושטחים אוטונומיים חסרי תושבים (לדוגמה: io. שמוקצה לטריטוריות הבריטיות באוקיינוס ההודי, קבוצת איים שמאוכלסים רק על ידי בסיס אמריקאי יחיד). כל הכתובות מתחת לסיומת המדינה מנוהלות על ידי הממשלה או איגוד האינטרנט המקומי באותה המדינה. בכל מדינה יש מדיניות שונה של הקצאה כתובות ואילו אתרים יכולים להרשם מתחת. בקנדה, בבולגריה, בצרפת, בנורווגיה ובפורטוגל למשל, רק אזרחי המדינה יכולים לרשום אתרים בסיומת שלה (ca. בקנדה, bg. בבולגריה, fr. בצרפת, no. בנורווגיה ו-pt. בפורטוגל). רק אזרחי איטליה ומדינות האיחוד האירופי רשאים לקנות מתחמים עם הסיומת it. איטליה. מדינות אחרות לעומת זאת מרשות לכל אדם לרשום כתובת וכך נוצר מצב שבמדינות שלהן סיומות פשוטות או בעלות משמעות מיוחדת (לדוגמה: טונגה – to., טובאלו – tv. או איי קוקוס – cc.) נרשמים אתרים שאין להם קשר למדינה (לדוגמה go.to) והקצאת הסיומות הופכת להיות מקור הכנסה כספי למדינה. חלק מהמדינות מפעילות שמות מתחם משניים (second level domain) כגון co.il. או gov.il. בישראל. במדינות אחרות נרשמים האתרים השונים ישירות מתחת לסיומת המדינה (לדוגמה yahoo.fr בצרפת). יש מספר יוצאי דופן למדינות בעלות סיומת ששונה מהתקן הבין-לאומי. ביניהם הסיומת su. שהייתה שייכת לברית המועצות, שהתפרקה, ומדינות שאימצו שמות לא תקניים כגון בריטניה, המשתמשת ב-uk במקום ב-gb. טבלת סיומות המדינות סיומת מדינה / ארץ / אזור פרטים נוספים אסנשן משמש גם כקיצור ל-"advertisement" (פרסום) באנגלית הושקה בשנת 1992. הסיומות מנוהלות על ידי aeDA – חלק מרשות התקשורת הממשלתית. בשנת 2008, aeDA. הודיעה שרשומים בסיומת זו מעל ל-90,000 שמות מתחם הושקה בשנת 1997. הסיומות מנוהלות על ידי AFGNIC, ארגון של האומות המאוחדות ורפובליקת אפגניסטן הושקה בשנת 1991 במקביל קיימת סיומת .հայ סיומת זו מבוקשת על ידי דוברי אנגלית כי צירוף מילים המכיל את המילה at מקבל משמעות עצמאית. למשל arrive.at ואחריו מילה. כולל איי אשמור וקרטייה וטריטוריית איי ים האלמוגים ארובה במקביל מופעלת .bangla רשאים לעשות שימוש בסיומת זו אזרחי בולגריה וחברות מסחריות בולגריות או כאלו שיש להן סניף בבולגריה. עקב עלות גבוהה יחסית של רישום שמות מתחם בבולגריה והביורוקרטיה הכרוכה ברישום זה, נעשה בבולגריה שימוש רב בשמות מתחם אחרים (למשל .com). בובה (אי) לא בשימוש הפך לסיומת של נורווגיה (.no) איי קוקוס שלטונות האי, כמקור למטבע זר, מסרו את ניהול רישום שמות המתחם לחברת VeriSign, אשר במסע שיווק מוצלח הצליחה למכור שמות מתחם רבים, הן בשל הקרבה הלשונית בין cc לבין com, והן לגופים ששמם מורכב מראשי תיבות האותיות CC. סין העממית פרט ל: הונג קונג, מקאו וטאיוואן (הרפובליקה הסינית), יש תתי סיומת של מחוזות. לא בשימוש לאנשים פרטים בלבד במקביל מופעלת Masr משמשת לאתרי רדיו ומוזיקה סיומת זו משמשת את צרפת ביחד עם .re (המשמשת את ראוניון) ו-.tf (המשמשת את הארצות הדרומיות והאנטארקטיות של צרפת), הסיומת מנוהלת על ידי AFNIC. מלבד סיומות אלו, AFNIC מחזיקה בזכות ליצור סיומות מדרגה שנייה בשביל ענפים בתעשייה. רק אזרחי צרפת יכולים לקנות את שם התחום (דומיין) הזה. גיאנה הצרפתית בנוסף ל-.cn של כל סין העממית האי הרד ואיי מקדונלד בנוסף קיימת סיומת פרטית .irish. תתי הסיומות: gov.in, mil.in, ac.in, edu.in, res.in. רישום הדומיינים מתבצע על ידי חברת INRegistry בשם איגוד האינטרנט ההודי National Internet Exchange of India. מדיניות הרישום היא ליברלית מאוד וניתן לרשום סיומות כלליות רבות. חלקם רק לארגונים הודיים וחלקם פתוחים לרישום לציבור הרחב. רק אזרחי האיחוד האירופי יכולים לקנות מתחמים עם סיומת זו. יש ביקוש לשמות מתחם עם הסיומת it מצד דוברי שפות אחרות ובראשן אנגלית בה יש למילה IT משמעות משל עצמה. משמש בעיקר לאתרים ממשלתיים. הסיומת md קרצה לקהיליה הרפואית כי זהו הכינוי לרופא. לכן אתרים רבים הקשורים לרפואה רכשו דומיין עם סיומת זו. חברת MaxMD קיבלה את הזיכיון למכור שמות דומיין מתאימים. בנוסף מופעלת סיומת קירילית .мкд בנוסף מופעלת סיומת .мон בנוסף ל-.cn של כל סין העממית קלדוניה החדשה חייבים אזרחות נורווגית כדי לרכוש מתחם עם סיומת זו מתחם חינמי (תמורת פרסומת) קיצור של "now" (עכשיו) עם איי סיפלרטון הגדה המערבית וחבל עזה. סיומת זו נהנית מביקוש למטרות Domain hack היות שיש מילים רבות באנגלית המסתיימות באותיות ps. ניהול שמות המתחם מתנהל בהשגחת שר התקשורת הפלסטיני. חייבים אזרחות פורטוגלית כדי לרכוש מתחם עם סיומת זו מהווה המשך לסיומת .su שהייתה נהוגה בברית המועצות מאז 1990. ו דרום סודאן צפויה לעבור לסיומת .ss סבאלברד דרום סודאן צפויה לעבור לסיומת זו במקום .sd בעקבות קבלת עצמאותה היה בשימוש בברית המועצות לשעבר והחל להיות בשימוש בברית הרפובליקות העממיות (הפרו רוסים במזרח אוקראינה) מתחם חינמי סיומת ישנה שנמצאת עדיין בשימוש. הסיומת החדשה היא .tp הסיומת הפכה למקור למטבע חוץ עבור המדינה וזאת מאחר שצמד האותיות TM מסמלות סמל מסחרי. חברות שונות רכשו שמות מתחם עם סיומת זו. לדוגמה, חברת אינטל רכשה את שמות המתחם www.intel.tm, www.pentium.tm ועוד. הסיומת החדשה של מזרח טימור מחליפה בהדרגה את .tl הישנה. משמשת גם לתוכניות טלוויזיה טאיוואן משמשת ברפובליקה הסינית ובעוד אזורים האיים של ארצות הברית הרחוקים משמש בעיקר לתתי הסיומות של מדינות ארצות הברית, זמני ולא רשמי, עד שתוקצה סיומת קבועה ורשמית עבור המדינה. מיוט משמש גם לסרביה ומונטנגרו שמור/טרם הוקצה:: , , הוקצו אבל אינן בשימוש:: , , , , בשלבי ביטול:: , , בוטלו:: , , , , ראו גם Domain Name System שם תחום קישורים חיצוניים אתר ארגון ICANN – הארגון שאחראי על הקצאת סיומות אינטרנט. איגוד האינטרנט הישראלי – אחראי על הקצאת כתובות מתחת לסיומת האינטרנט של ישראל (il). קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:כתובות רשת * *	2024-08-14T17:46:28
מחולל יישומים	שמאל\|ממוזער\|290px\|תמונת מסך של מחולל היישומים Base מחבילת היישומים המשרדיים ליברה אופיס מחולל יישומים המכונה גם שפת תכנות הדור הרביעי (בראשי תיבות מאנגלית: 4GL) הוא כלי לפיתוח יישומי מחשב, שמספק יכולת הפשטה גבוהה יותר של חומרת המחשב מאשר שפות מהדור השלישי, מה שהופך את השפה לידידותית, עוצמתית ורב תכליתית. אחד האפיונים של שפה זו הוא עיסוק עם אוספים גדולים של מידע ולא עם בתים וסיביות. שפות אלו בדרך כלל כוללות תמיכה במסדי נתונים, ממשקי משתמש, אופטימיזציה מתמטית, מולטימדיה ופיתוח אתרי אינטרנט. חלק משפות הדור השלישי המתקדמות כמו פייתון, רובי ופרל כוללות כמה תכונות של שפות 4GL. כמו כן, ספריות עם תכונות הדומות לשפות דור רביעי פותחו כתוספות לשפות דור שלישי, דברים אשר טשטשו את האבחנה בין שפות 4GL ו-3GL. בשנת 1980 ו-1990, נעשו מאמצים לפתח שפות תכנות מהדור החמישי (5GL). דורות של שפות תכנות מחולל יישומים קרוי לעיתים "שפת דור רביעי", משום שהתפתחותו באה לאחר שפות דור שלישי – שפות עיליות כגון קובול, פורטרן, פסקל, C, שהן אוסף של הוראות למחשב בפסדו אנגלית שעל פי רוב אינן תלויות בחומרה עליה תתבצע התוכנית. שפות הדור הרביעי הן השלב הבא בהתפתחות. יצירת כלי לפיתוח תוכנה שבו הגדרתם של יישומים נעשית בכלים מתקדמים במידה רבה מאלה של שפות הדור השלישי, כך שנחסך חלק ניכר מהתכנות הנדרש. מהות מחולל היישומים 250px\|ממוזער\|שמאל\|ויזואל Xbase++ עם הדגמה מחולל היישומים מהווה רמת הפשטה גבוהה יותר של מלאכת פיתוח התוכנה מאשר שפות הדור השלישי. נפתח פער גדול יותר בין חומרת המחשב ומערכת ההפעלה לבין השפה, והמפתח איננו נדרש להבנה מעמיקה ברזי החומרה ומערכת ההפעלה כדי ליצור יישום מתפקד. באמצעות מחוללי היישומים ניתן ליצור תוכנות ללא שימוש בתכנות, או עם שימוש מצומצם בקוד פשוט יחסית בשפת תסריט בנקודות מסוימות. מדובר בתוכנה שיש לה יכולות שמוקנות לה מראש בתחום מסוים, וניתן לגזור ממנה את יכולותיה ליישומים שונים ולתת להם את הייחוד, הצורה והפונקציונליות הנדרשת, מתוך מרחב גדול של יכולות שקיימות במחולל. ניתן לדמות את ההבדל בין שפות תכנות עיליות למחולל יישומים, כהבדל שיש בין בנייה סטנדרטית בלבנים ומלט, לבין בניה מתועשת שבה יוצקים מודולים מבניים ומרכיבים אותם ביחד. מחולל יישומים מאפשר למשתמש בו להתרכז ב"מה" ולא ב"איך", וכך, למשל, מאפשר להתייחס לטבלה במסד נתונים או ליצירת טופס להצגת נתונים מבלי להתייחס לאופן מימושם. כתוצאה מכך הפיתוח במחוללי יישומים קל, נוח ומהיר יותר, ודורש יכולת תכנות נמוכה. יש מחוללים שמתפארים בכך שאין בהן קידוד בכלל, ובשל כך אף זכו לביקורת מצד מתכנתים שהרגישו חסומים ביכולות שלהם, אך ברובם יש שילוב של תכנות חזותי ביחד עם אפשרות לקידוד בשפת תכנות כלשהי, שמגדילה את הגמישות התכנותית. שילוב זה יוצר שתי רמות של משתמשים במחולל היישומים: משתמש שאינו מתכנת, כגון מנתח מערכות ומשתמש מתוחכם המתמקד ביישומים שאינם מצריכים תכנות. מתכנת, המשתמש במחולל היישומים לפיתוח יישומים מורכבים, שבהם נדרשת יכולת תכנותית, ונעזר בכלי המחולל ליצירה מהירה של תשתית התוכנה. ברוב המחוללים מוטמעים מראש אלגוריתמים שונים לביצוע מטלות תכנותיות שונות. במחוללים שמיועדים לעבודה עם נתונים יהיו יכולות כמו חיפוש, מיון, יצירת אינדקסים, הצגת נתונים, יצירת שאילתות ודו"חות, יבוא ויצוא נתונים בפורמטים שונים, יכולת תקשורת עם מסדים בתקשורת נתונים ודרך האינטרנט, אבטחת נתונים, יכולת הצפנה, מנגנון הרשאה, מנגנון שכפול מידע ועוד, ואילו במחוללים שמיועדים למולטימדיה יהיו יכולות של הצגת תמונות, ניגון קובצי וידאו, אודיו ואנימציה, תצוגת שקופיות וכדומה. יכולות אלו מייתרות את כתיבת אותו קוד שוב ושוב. זאת ועוד, כתיבת אלגוריתמים מוכנים בידי צוות מקצועי, שמכסה טווח רחב של אפשרויות, כמו למשל שימוש באלגוריתם שונים של מיון וחיפוש לפי המצבים השונים, בדרך כלל מאפשר כיסוי אופטימלי של הנושא, באופן שמתכנת מן השורה שצריך לממש יישום מסד נתונים לא היה מסוגל לו, או מתמודד איתו בקושי רב. הטמעת אלגוריתמים שעברו בחינה מדוקדקת במחוללי היישומים, מאפשרת לפנות את מרצו וזמנו של המפתח, להגדרת ופיתוח האפליקציה המסוימת ותכניה, והממשקים השונים שלה, במקום להתמודד עם בעיות טכניות כמו התעסקות בדליפת זיכרון או בקובץ שננעל. סוגי מחוללים לרוב מחוללי היישומים אין יכולת הידור, ליצירת תוכנה עצמאית שרצה עצמאית, כפי שיש לשפות תכנות מהדור השלישי. האפליקציות שנוצרות באמצעותם, שנשמרות בקובץ או מספר קובצי נתונים, יכולות לרוץ במסגרת מחולל היישומים או באמצעות גרסת הרצה שלו (גרסת Run Time) שהיא גרסה מנוונת של המחולל, שאפשר להריץ באמצעותה את היישום, אבל לא לפתח אותו. אבחנה נוספת בין מחוללי יישומים היא בין מחוללים מקצועיים שמיועדים למפתחים כדוגמת פאואר בילדר, קליפר ופוקס פרו, שלשימוש בהם נדרש ידע מוקדם ואף יכולת תכנותית, ומחוללים שמיועדים למשתמשי קצה כדוגמת דיבייס, אקסס ומיכה 8, שבהם ניתן ליצור יישום בלי ידע רב ובקלות יחסית ועיקר השימוש בו הוא כמחסן לצורך אגירת ואחזור נתונים. אבחנה אחרת שעשויה להיות קשורה במידה מסוימת לאבחנה הקודמת, היא מחוללי יישומים חסרי שפה תכנותית שמוגבלים ביכולות שלהם כמו מג'יק, לבין מחוללי יישומים שמשולבת בהם שפה תכנותית, שמרחיבה במידה כזו או אחרת את הפונקציונליות שלהם ומיועדת לקהל מגוון יותר של מפתחים. אבחנה נוספת היא בשיטה של הטיפול בנתונים, בין מחוללי יישומים מבוססי SQL, לבין מחוללי יישומים שיש להם שפה פנימית אחרת לטיפול בנתונים כדוגמת דיבייס וממשיכיו. מחולל היישומים וויזדום (Wizdom) שפותח על ידי חברת מ.ל.ל הישראלית היה מחולל היישומים הראשון שהיה בגישה של תכנות מונחה-עצמים, שבו היה ניתן לרשת טופס ולשנות את תכונותיו. יתרונות וחסרונות יתרונות קלות פיתוח: פשטות ונוחות בפיתוח לעומת סביבת פיתוח רגילה. ניתן ליישם פעולות רבות ואף מורכבות בכמה הקלקות וגרירות עכבר, ובכמה בחירות מתוך תיבות רשימה. הצורך להתעסק ב"קרביים התכנותים" פוחת מאוד, במיוחד לדברים מייגעים שבשגרה. הדבר מאפשר ליצור יישומים מורכבים ואפקטיביים מאוד. מהירות פיתוח: מחזור פיתוח קצר, שמאפשר ליצור יישום חדש בזמן קצר משמעותית מזה הנדרש בסביבת פיתוח רגילה. הדבר גם מאפשר לקצץ בעלויות הפיתוח ולהיות תחרותי ורווחי. תחזוקה: יכולת תחזוקה קלה, שכן ניתן לנווט בקלות ברכיבים שמכיל היישום כמו טופס או דוח ולתקן את הבעיות. יתר על כן, כיוון שהפיתוח מהיר וקל, במידה שיש חלק בעייתי שלא מתפקד כראוי, ניתן בקלות למחוק אותו ליצור מחדש במהירות. ניפוי: מיעוט באגים בשל מיעוט הקוד שקיים במחולל, ובשל העובדה שחלק מהקוד מחולל באופן אוטומטי או מהווה שכבה עוטפת, ומכיוון שמודולים שקיימים בו דובגו בשיטות מקצועיות, ובידי מפתחים מקצועיים מהרמה הראשונה. נגישות: פשטות הפיתוח מנגישה פיתוח יישומים וביצוע פרויקטים גם לאנשים שאינם מתכנתים מקצועיים, או כאלו שהם ברמה מקצועית נמוכה יחסית, דבר המאפשר גם לקצץ בעלות הפיתוח של פרויקט וגם לאפשר ליצור יישומים גם לאנשים מקצועיים שאינם אנשי תוכנה. שימוש ברכיבים מקצועיים: חלקים רבים ושונים במחולל נכתבו במטרה לעשות את המטלות באופן המוצלח ביותר, תוך שילוב באלגוריתמים שונים ובדיקת איכות שלהם, דבר שמתכנת בשפה עילית היה מתקשה להגיע אליה. למשל הצפנת הנתונים באופן יעיל, או פיתוח מקבילי שולחני ואינטרנטי ביחד. יציבות ועקביות: בניגוד לכתיבה בשפה עילית שבה יש דינמיות, ועשוי להיות שימוש בקטעי קוד שונים במקומות דומים וחסרה עקביות ויציבות, במחולל יישומים קיימת יציבות והרכיבים יפעלו באופן דומה ובאופן צפוי. חסרונות חוסר גמישות: מבנה קשיח וחוסר גמישות לעומת הגמישות והחופשיות שמאפשר תכנות רגיל. ברוב המחוללים בדרך כלל צריך להיצמד לקונבנציות שמכתיב מחולל היישומים, ואף אם יש יכולות הרחבה, עדיין תהיה חסרה גמישות במקרים רבים. כבילות ותלות במפתחי המחולל: כיוון שהמחולל מגיע עם תכונות מובנות, קשה בדרך כלל להרחיב את התכונות שלו, להסיר מגבלות, ולשפר היבטים רבים בתוכו, ועל כן קיימת תלות של המשתמשים במפתח המחולל, שבדרך כלל יש לו סדר יום משלו ותפיסות שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם של המשתמשים במחולל. סרבול: אף במקרה שרוצים ליצור אפליקציה קטנה המכילה טבלה וטופס בודד, יהיה צריך לגרור ברוב מחוללי היישומים את כל קובץ ההרצה של המחולל, מכיוון שרוב המחוללים אינם יוצרים קובץ בינארי עצמאי שמוכן להרצה, אלא קובץ נתונים ומשתמשים ביכולות שלהם, או בגרסת זמן ריצה כדי לפעול. מורכבות: מחוללי היישומים הם בדרך כלל כלים מורכבים שמכילים הרבה חלקים והרבה פרטים, שנדרשת השקעה וזמן רב כדי ללמוד אותם לפרטיהם. בניגוד לשפת תכנות כללית שלאחר שנלמדת פעם אחת, ניתן לעשות בה שימוש בכל תחום, המימוש של מחוללי יישומים הוא בדרך כלל בתחום ההתמחות הצר שלהן. פעילות לא צפויה: כיוון שהקוד הפנימי לא גלוי, ודרכי הפעולה של המחולל סמויים מהעין, לעיתים קשה לדעת כיצד המערכת תפעל במערכות שונות שמוגדרות אחרת, ואף קשה לשנות אופן פעילות בעייתי. עלות: בחלק מהמחוללים כמו למשל המג'יק בעבר והפאואר בילדר כיום העלות הכספית גבוהה, והם מתומחרים במחיר גבוה ממחירי סביבות פיתוח רגילות. ובחלקם יש לשלם תמלוגים על כל גרסת הרצה שמופצת, דבר שמגדיל את העלות ומוריד את הריווחיות. עלות זו מתקזזת מול החיסכון בעלות הפיתוח. תחומים לפיתוח עם מחולל מחוללי יישומים ברובם הגדול מיועדים לתחום של מסדי נתונים ומניפולציות על מידע, אך עם זאת ניתן למצוא אותם בתחומים נוספים, כמו מחולל היישומים Toolbook שיועד במקור ליצירת מערכי למידה העוסקות במולטימדיה, או כמו MATLAB בתחום המתמטי והאלגוריתמי המאפשר טיפול קל ונוח במטריצות, שימוש בפונקציות ובנתונים, ומימוש אלגוריתמים על נתונים בתחומים רבים. רוב רובם של מחוללי היישומים הקיימים כיום, לא מתאימים לפיתוח תוכנות תשתית (מערכות הפעלה, תוכנות תקשורת וכו') וגם לא ליישומים ייעודיים בעלי אלגוריתמיקה ייחודית, במיוחד אלו שדורשים משאבי עיבוד כמו תוכנות גרפיקה, עיבוד תמונה, עיבוד קול ועיבוד וידאו, שכדי לעבוד ביעילות, הן צריכות להיכתב בקוד של שפה עילית שקרובה לחומרה כמו C++. ראו גם מיקרוסופט אקסס פאואר בילדר מג'יק מיכה פלטפורמת פיתוח Low code קישורים חיצוניים קטגוריה:מאגרי מידע * קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-04-24T09:07:25
הרייך השלישי	הפניה גרמניה הנאצית	2024-04-26T12:58:10
יהודי גרמניה הנאצית	יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית. עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה הנאצית רוב היהודים שגרו בה, ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט. בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ-400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה לאחר האנשלוס). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה. הבידוד החברתי 1933–1934 250px\|ממוזער\|שמאל\|ילדי בית הילדים אהבה בברלין מתחפשים לכבוד פורים 1933 בשנות ה-20 של המאה ה-20 חיו כ–500,000 יהודים בגרמניה. הם נהנו משוויון חוקי וחברתי, ובדרך כלל נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה, ואף מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר. היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" ו"אגודת ישראל". עם זאת, היו להם בעיות אחדות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד. הטענה הגרמנית לפיה היהודים שולטים בעולם סייעה לגרמניה לפעול כנגד היהודים מבלי לקבל על כך גינוי תקיף ונחרץ ממדינות העולם. יהודים בארצות הברית ובברית המועצות, בנסותם להשפיע על שלטונות מדינתם לסייע ליהודי גרמניה, איששו לכאורה בכך טענה זו. בשנים 1933–1934 טרם חשף היטלר את כוונותיו האמיתיות, משום שחשש מדעת-קהל שלילית כלפי שלטונו מצד מדינות אירופה. הסוואת מטרותיו מהעולם ומהעם הגרמני ברובו אפשרה את הגשמתן באין מפריע. יום החרם (1933) 250px\|ממוזער\|שמאל\|1 באפריל 1933, חיילי אס אה ניצבים לפני חנות הכלבו N. Israel ובידיהם שלטים: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!" ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "החולצות החומות"), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית. לחרם היו מטרות אחדות מבחינת מדיניות הפנים של גרמניה. אחת מן המטרות הייתה הטבעת החותם הנאצי בקרב כל האוכלוסייה הגרמנית, כך שהאידאולוגיה תגיע לכל שכבות הציבור ותיראה כ"יצירת סדר חדש". זאת עשו בעזרת מכנה משותף – שנאת היהודים. יום החרם שימש גם כאמצעי לקרב לאידאולוגיה הנאצית את בני המעמד הבורגני, וזאת בדרך של פגיעה באותו מגזר אצל היהודים. יהודים רבים בגרמניה התפרנסו ממסחר, והחרם הכלכלי היה אמור למוטט את הקהילה היהודית כולה. מטרת הנאצים בשלב זה היה לגרום לבידול חברתי של היהודים ולאלצם להגר מגרמניה, וכך לאפשר לבורגנים הגרמנים הלא-יהודים להתפתח כלכלית במקום היהודים. יעדים נוספים של החרם היה האחדה ("גלייכשלטונג") של העיתונות הגרמנית והפיכתה לאנטישמית, וכן האחדת המפלגה הנאצית ובדיקת יכולת הארגון והפעולה של המפלגה. היו בה קיצונים אשר קראו לפעולה מיידית, והיטלר חשש מאנרכיה שתפשה במפלגה ולכן מצא לנכון לתעל את הכעס כלפי היהודים. בחרם ניתן למצוא מאפיינים ברורים של האידאולוגיה הנאצית: החרם מבוצע בידי האומה הגרמנית כולה, הנמצאת במאבק מתמיד מול העם היהודי. בהנחיות יום החרם נכתב לפגוע "במקומות הרגישים", על-פי האמונה שהיות שהיהודים הם נצלנים יש לפגוע קשות בכלכלתם. תגובת העולם החופשי הייתה מיידית. מדינות רבות ובהן הולנד, צרפת, בלגיה, בריטניה וארצות הברית, הודיעו על הטלת חרם כלכלי על גרמניה. הנאצים המבוהלים הפסיקו את החרם הכלכלי באותו יום. פיטורי יהודים ושריפת ספרים מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים. ב-10 במאי 1933 נערכה שריפת ספרים פומבית בכיכר בבל בברלין, שבה הועלו באש כתבים של סופרים יהודים וכתבים שגינו את המשטר הנאצי. כמו כן נאסר על שימוש בפרי התרבות היהודית כגון המוזיקה (פליקס מנדלסון), המחזות, הפיזיקה (אלברט איינשטיין), הפסיכולוגיה (זיגמונד פרויד). בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו לשורותיה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. היהודים הוגבלו בעיסוק במקצועות חופשיים, ומספרם במוסדות להשכלה גבוהה הוגבל לאחוז אחד. הבידוד החוקי 1935–1939 חוקי נירנברג (1935) חוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי. הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "חוקי" לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי. בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). נוסף על כך, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים שעברו על חוק זה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים. אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין למוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וממקומות עבודה נוספים. האריזציה לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רישיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות. ערך מורחב בנושא זה: מס על רכוש יהודי (גרמניה 1938). בתגובה לרדיפות היהודים, פעלו ארגונים יהודים ודמויות פוליטיות באירופה ובארצות הברית להחרים תוצרת גרמנית. בשנת 1938 חלה החרפה ביחסם של הנאצים ליהודים, לאחר שגרמניה חידשה את מדיניות החוץ התוקפנית כלפי המדינות סביבה. אם לפני-כן היהודים לא היו רצויים, אך הותר להם להמשיך בחייהם הפנימיים בקהילה, הרי שמ–1938 הוחל בנישולם הכלכלי, עידוד הגירה וגירושם מגרמניה. נאסר על יהודים לגדל כלבים ולהיכנס לגנים ציבוריים, למופעי בידור, לחנויות או לבתי-מלון שנועדו לגרמנים בלבד; הנסיעה ברכבת הותרה ליהודים בקרונות מסומנים בלבד. היו גם בודדים שנכלאו במחנות ריכוז וכאלה שסבלו מביטויי אלימות נגדם. בראשית 1938 היה על כל יהודי גרמניה למסור את דרכוניהם, כאשר דרכונים חדשים הוצאו רק ליהודים שעמדו להגר; בחודש יולי הוציא משרד הפנים צו שעל כל היהודים לפנות עד סוף השנה למשטרה כדי לקבל כרטיס זיהוי, שאותו יישאו באופן קבוע; ב-17 באוגוסט יצא צו שהחל מ-1 בינואר 1939 על היהודים שאינם בעלי השמות הפרטיים המצוינים ברשימה המצורפת (שכללה שמות תנ"כיים ודמיוניים) להוסיף לפני שמם את השמות הפרטיים "שרה" או "ישראל". במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"אנשלוס"). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני. לאחר האנשלוס, החליטה המועצה הפדרלית השווייצית (הרשות המבצעת של שווייץ) ב-28 במרץ 1938 לחייב את כל בעלי הדרכונים האוסטרים להצטייד באשרת כניסה, כאמצעי "הגנה" נגד זרם הפליטים היהודים מאוסטריה. משהוחלפו כל הדרכונים האוסטרים בדרכונים גרמנים, חלה דרישת האשרה על כל הנוסעים מגרמניה. לאחר משא ומתן, הסכימו הגרמנים להחתים את דרכוני היהודים באות "J" (האות הראשונה במילה Jude, יהודי בגרמנית), וב-4 באוקטובר אישרה ממשלת שווייץ את הצעדים עליהם הוחלט. גבלס, הגאולייטר של ברלין, הפעיל את ארגוני המפלגה לצורך ביצוע "הפעולה היהודית" (Judenaktion) שהחלה ב-10 ביוני 1938: הטרדת יהודי העיר כדי לגרום ליציאתם ממנה. ב-22 ביוני תיאר זאת שגריר ארצות הברית בגרמניה וילסון במברק למזכיר המדינה הל: "קבוצות אזרחיות, בדרך־כלל של שניים שלושה אנשים, נראו צובעות את חלונות הראווה של חנויות היהודים במילה JUDE באותיות אדומות גדולות, וכן במגן דוד ובקריקטורות של יהודים... כל קבוצת צובעים הייתה מלווה בקבוצות גדולות של אזרחים שצפו בנעשה ונהנו כמדומה הנאה מרובה". בלה פרום כתבה ביומנה: "כשעמדנו להיכנס לחנות תכשיטים קטנטנה, ניפצו עשרות צעירים במדי 'היטלר יוגנד' את חלון הראווה של החנות ופרצו לתוכה, מנופפים בסכיני קצבים וצורחים, "לעזאזל האספסוף היהודי!"... הנער הקטן ביותר בחבורה טיפס ונכנס לחלון... הוא השליך לרחוב מכל הבא ליד. בתוך החנות שברו הנערים האחרים מדפי זכוכית ודלפקים, וזרקו... כל מיני זוטות אל חבריהם שעמדו בחוץ. פרחח קטן ישב בפינת החלון וענד עשרות טבעות על אצבעותיו ומילא את כיסיו בשעוני יד וצמידים. מדיו היו נפוחים משלל, והוא פנה לאחור, ירק הישר בפניו של בעל החנות וברח". הפעולה הופסקה לבסוף רק בהוראת היטלר. ב-25 ביולי 1938 יצאה התקנה הרביעית לחוק האזרחות, ששמה קץ לעיסוק של יהודים ברפואה בגרמניה. רישיונות הרופאים היהודים בוטלו החל מ-30 בספטמבר. הצו, שנחתם ופורסם בביירוית בזמן שהיטלר היה שם לרגל הפסטיבל, קבע שהיהודים שקיבלו אישור להגיש סעד רפואי לחולים יהודים "אינם רשאים להשתמש בתואר 'רופא', אלא רק בתואר 'סועדי חולים'". ב-27 בספטמבר אושרה התקנה החמישית, שאסרה על היהודים לעסוק במשפטים. התקנה פורסמה רק ב-14 באוקטובר ונכנסה לתוקף בתחומי גרמניה "הישנה" ("אלטרייך") ב-30 בנובמבר ובאוסטריה לשעבר ב-31 בדצמבר. ליל הבדולח (1938) על פי מפקד שנערך בגרמניה ביוני 1933, חיו בה 56,480 יהודים זרים, אזרחי פולין, שמעל 40% מתוכם נולדו בגרמניה. בשנים 1933–1938 נקטה פולין בכל מיני צעדים מנהליים למניעת שובם של אזרחים אלה מגרמניה ובאוקטובר 1938 פרסמה צו על ביטול דרכוניהם של כל האזרחים הפולנים שחיים מחוץ לה ושלא קיבלו היתר מיוחד להיכנס אליה עד סוף החודש. בתגובה לצו הפולני, ב-27 וב-28 באוקטובר גירשה גרמניה בכפייה כ-16,000 יהודים פולנים אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים. בין היהודים שהובלו אל הגבול היו גם בני משפחתו של סטודנט יהודי בן 17 בשם הרשל גרינשפן, שהתגורר בסתר בפריז. ב-7 בנובמבר, כמחאה על גירוש אלפי היהודים, התנקש גרינשפן בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט. ראט מת מפצעיו כעבור יומיים. בתגובה להתנקשות, נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 91 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח" על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים. בשנת 1938 נחקק חוק שאיפשר החרמת נשק מיהודי גרמניה. במכתב סודי מ-19 בנובמבר לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "רק אם נעשו מסיבות אנוכיות". מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם. בישיבה שהתקיימה במטה שלו ב-12 בנובמבר, הוציא גרינג כמה פקודות: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק. גרינג הורה על הפסקת כל הפעילות העסקית היהודית ב-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם. גרינג העיר בישיבה: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה". לאחר מכן הוסיף: "אם יגיע הרייך הגרמני... להתנגשות בינלאומית, הרי זה מובן מאליו שנחשוב בראש ובראשונה על עשיית חשבון יסודי עם היהודים בתוך גרמניה". באותה ישיבה הועלו הצעות נוספות שהפכו בימים הבאים לאיסורים ממשיים: גבלס אסר על היהודים את הכניסה למוסדות תרבות וגם אסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. במקום העיתון היהודי "יודישה רונדשאו" שנסגר, יצר גבלס את "יודישס נכריכטנבלט", שנועד להודיע ליהודים על כל הצעדים הרשמיים שננקטו כדי לחרוץ את גורלם. ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-28 בנובמבר הודיע שר הפנים לכל נשיאי המדינות הפדרליות של גרמניה שאפשר לאסור על היהודים את הכניסה לאזורים מסוימים ולהגביל את זכות הכניסה שלהם למקומות ציבוריים לשעות אחדות ביום. על פי הודעה זו, נאסרה ב-6 בדצמבר על יהודי ברלין הכניסה לכל התיאטרונים, בתי הקולנוע, הקברטים, אולמי הקונצרטים והאספות, המוזאונים, הירידים, התערוכות ומתקני הספורט והרחצה. ב-3 בדצמבר, על פי פקודת הימלר, נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם. ב-20 בדצמבר לא הורשו עוד היהודים לעבור הכשרה כרוקחים. ב-21 בדצמבר נאסר עליהם לעסוק במיילדות. על פי הוראה של היידריך מ-9 בנובמבר, החלה הגסטפו להחרים את כל ארכיוני הקהילות היהודיות, גם בעיירות הקטנות. החומר שנאסף נועד להתוסף לאוסף של מוסד המחקר החדש - המכון לחקר השאלה היהודית. היהודים שלא הצליחו לברוח מגרמניה היו תלויים יותר ויותר בסעד ציבורי. רשויות הסעד הגרמניות העבירו את המעמסה לשירותי הסעד היהודיים, שכרעו תחת נטל הצרכים הגדלים. ב-20 בדצמבר 1938 הוציאה "לשכת העבודה וביטוח האבטלה של הרייך" צו המורה לכל המובטלים היהודים הכשירים לעבודה להירשם לעבודת כפייה. ליהודים ניתנה רק עבודה קשה שנבחרה בקפידה: אתרי בנייה, סלילת כבישים, סילוק אשפה, בתי־שימוש ציבוריים ומתקני ביוב, מחצבות, סחיבת פחם וגרוטאות. ב-30 בינואר 1939 נאם היטלר בישיבה חגיגית של הרייכסטאג לציון יום השנה לעלייתו לשלטון. הוא תיאר בסרקזם את הרחמים שמביעות המדינות הדמוקרטיות ליהודים, בזמן שהן מסרבות להושיט עזרה ואינן רוצות לקבל את היהודים עליהם הן מרחמות ואז עבר לאיום חסר תקדים: בפברואר 1939 תיאר גאורג לנדאואר, מנהל "המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל", את חיי היומיום של היהודים בתזכיר ששלח לארתור רופין: "מאחר שחוזי השכירות של היהודים בבניינים המאוכלסים ב'אוכלוסייה מעורבת' מתבטלים כל הזמן, הם עוברים יותר ויותר לגור זה בביתו של זה, ומהרהרים במר גורלם. רבים מהם עדיין לא התאוששו מ-10 בנובמבר ובורחים ממקום למקום בגרמניה או מתחבאים בדירותיהם. ... השכם בבוקר באים יהודים לסוכנויות הנסיעות וממתינים בתורים ארוכים לשאול אילו אשרות אפשר להשיג היום". בדוח של הס"ד כעבור חודשיים נכתב: "צעדי ההגנה של המדינה והמפלגה, שננקטים בזה אחר זה בלי הפוגה, אינם מניחים ליהודים שהות לנשימה; היסטריה של ממש השתררה בין הנשים והגברים היהודים. חוסר הישע שלהם מצא את ביטויו הנאמן ביותר במילותיה של יהודייה אחת מלודוויגסבורג, שהכריזה שאילו לא היו לה ילדים הייתה מתאבדת מזמן". ב-4 ביולי 1939 קמה "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung) במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. תפקידה העיקרי הוגדר בסעיף 2: "מטרת ההתאחדות הארצית לקדם את הגירת היהודים". למעשה הייתה זו ראשונת היודנראטים. ההגירה מגרמניה 250px\|ממוזער\|שמאל\|ינואר 1939, המוני יהודים צובאים על משרדי חברת הנסיעות Palestine & Orient Lloyd ברובע שרלוטנבורג, ברלין שמאל\|ממוזער\|240px\|ילדים יהודים מגרמניה מגיעים באניה ללונדון בבריטניה במסגרת הקינדרטרנספורט רקע יהודי גרמניה הגיבו למדיניות הנאצית בכמה דרכים. הרוב החליטו לנוכח הנסיבות הקשות להגר מהמדינה, אך היו שהאמינו כי הסערה תחלוף, כפי שהיה בעבר בעת גילויי אנטישמיות, משום שהתקשו להאמין שבארץ תרבותית כמו גרמניה הזוועה תימשך לאורך זמן. היות שהמדיניות הנאצית כלפי היהודים הייתה לא-עקבית ומדורגת, התקשו חלק מהיהודים להבין את הצפוי להם בהמשך. היו שהתארגנו לקדם את הבאות, והקימו ב-1933 את "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה". רוב היהודים שהיגרו מגרמניה נקלטו בארצות הברית, דרום-אמריקה, בריטניה, אוסטרליה ומערב אירופה, והיו שעלו לארץ-ישראל כחלק מהעלייה החמישית. ההגירה נערכה בשלושה שלבים: בשלב הראשון, בראשית שנות השלושים ועד 1935, יכלו יהודי גרמניה להגר ממנה עם כל רכושם, ו-57 אלף יהודים עזבו. רבים מהם קיוו לשיפור המצב, ואף היו מעטים שחזרו לגרמניה ב-1934, לאחר גל הנאציזם הראשון. בשלב השני, 1935-1938, לאחר חוקי נירנברג, היגרו מגרמניה 75 אלף יהודים בשלב השלישי, מ-1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ-150 אלף יהודים. אוסטריה הצטרפה ליוצרי בעיית הפליטים במרץ 1938, כאשר סופחה לרייך השלישי. לאחר הצטרפותה של אוסטריה לרייך הוטלו גזרות אנטישמיות רבות וכבדות על יהודי אוסטריה: יהודים גורשו לגבול הפולני, מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ורבים הושפלו בעבודות בזויות. בחודש הראשון של שלטון הרייך על אוסטריה התאבדו כ-500 יהודים. נקודת המפנה שהחלה את ההגירה מאוסטריה הייתה פוגרום "ליל הבדולח" שאחריו החלה הגירה המונית (כ-66%) של יהודים מאוסטריה. בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הנאצים שעודדה את היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "לנקות" את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה. בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה ואליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה. אלה היו ארצות היעד העיקריות שקיבלו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית: ארצות הברית - 95,000 דרום אמריקה - 75,000 ארץ ישראל - 60,000 בריטניה - 40,000 קשיי ההגירה היהודים שהיגרו מגרמניה היו צריכים להתגבר על שורה ארוכה של קשיים, מפנים ומחוץ: ההתנגדות היהודית להגירה: "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" המליצה ליהודים בתחילת שנות השלושים להישאר בגרמניה, בתקווה כי גל האנטישמיות יחלוף, ומתוך נאמנות מוחלטת למולדת הגרמנית. הוויכוחים סביב נושא ההגירה היהודית עיכבו את יציאתם של היהודים מגרמניה. לאחר פרסום חוקי נירנברג עודדה ההנהגה היהודית הגירה מגרמניה, ואכן רבים עזבו אותה. המנהיגים היהודים הקפידו להישאר בגרמניה מתוך תחושת מחויבות לקהילתם, ואחרים חשו כי משהוסדר חוקית מעמד היהודים (אף אם לרעה) לא יוחמר עוד היחס ליהודים.יהודים מבוגרים רבים, שסירבו להגר מגרמניה, רצו לחלץ את ילדיהם ממנה. לשם כך הקימה רחה פראייר את ארגון עליית הנוער, שהעביר לארץ ישראל את קבוצת הנוער הראשונה ב–1934. במסגרת הארגון עלו כ–5,000 בני נוער לארץ עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ממשלת בריטניה יזמה גם את קינדרטרנספורט במסגרתו הועברו 10,000 ילדים יהודים מגרמניה לבריטניה. ההגבלות הגרמניות על לקיחת רכוש: המדיניות הנאצית עודדה הגירת יהודים מגרמניה, אך מנעה מהיהודים לעזוב עם רכושם. היהודים, שחששו כי רכושם יוחרם, עיכבו את יציאתם מגרמניה. הפתרון לבעיות הרכוש בתחילת שנות השלושים נמצא בהסכם ה"העברה" שנחתם בין ההסתדרות הציונית לבין הממשלה הנאצית באוגוסט 1933, שקבע כי היהודים יפקידו את כספם בקרן גרמנית, ותמורתו תישלח לארץ כסחורות גרמניות. ההגבלות הבריטיות על ממדי הכניסה לארץ ישראל: הבריטים, ששלטו בארץ, לא אפשרו כניסה חופשית לא"י ליהודי אירופה, אלא על פי מכסות העלייה. עשרות אלפי יהודים מגרמניה עלו לארץ במסגרת העלייה החמישית. יהודים נוספים שביקשו להגיע לארץ ישראל נאלצו להיכנס לארץ בדרכים לא-חוקיות. המעפילים נכנסו לארץ באשרות תייר, בתעודות סטודנט, באמצעות נישואים פיקטיביים או כספורטאים במכבייה החמישית שנערכה ב–1932. באותה תקופה החלה ההעפלה דרך הים, ובשנת 1934 הגיעו לארץ האוניות "כוכב", "ולוס" ו"אוניון". עד 1939 העפילו לארץ דרך הים כ–20 אלף עולים. הגבלה על מספרי המהגרים: מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה ואחרות קלטו עשרות אלפי יהודים מגרמניה לשטחיהן, אך הביקוש עלה על ההיצע. היו מהגרים יהודים שניסו להגר למדינות אחרות ומצאו את השערים חסומים בפניהם. בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הגסטאפו, שלחצה על היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "לנקות" את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה. פליטים מעטים בלבד הצליחו להגיע בדרך לא-חוקית לארץ ישראל. בעיית הפליטים שמאל\|ממוזער\|210px\|מהגרים יהודים עולים על סיפון האונייה סנט לואיס בנמל המבורג שמאל\|ממוזער\|150px\|פליטים יהודים מן הספינה "סנט לואיס" בצרפת כשבעיית הפליטים היהודים החריפה, ניסה חבר הלאומים למצוא לה פתרון. הוא מינה נציב מטעמו לענייני פליטים, אך הצעותיו לפתרון נדחו על ידי מדינות אירופה. יהודי מערב אירופה הציעו להציל את הילדים היהודים מגרמניה, ולאחר מאמצים קשים הועברו 11 אלף בני נוער לאנגליה, לארצות הברית, לארץ-ישראל (עליית הנוער) ולכמה מדינות נוספות. גישתן של המדינות לבעיית הפליטים נבעה לא מעט מהעובדה שלא תמיד גילו גמישות רבה ביחס לחוקי ההגירה הכללים שהיו נהוגים במדינותיהם. הם הסכימו לקבל יהודים להגירה על פי הקריטריונים הקיימים, ורק לעיתים רחוקות הסכימו לסטות מכללים אלה. המדינות המערביות הדמוקרטיות אמנם הסכימו לקלוט רבבות יהודים פליטים והביעו הומניות וסימפתיה, אך לא הסכימו להגירה חופשית, ובפועל הגבילו את הגירת היהודים לתוכן רק לבעלי אשרות עבודה או אשרות כניסה. בעיקר תרם לכך המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929, ותוצאותיו עדיין הורגשו בעולם המערבי. גם ארצות הברית, שאף ניסתה ליזום צעדים לפתרון הבעיה, לא הייתה מוכנה לקליטת כמות גדולה יותר של מהגרים יהודים מעבר ל-95 אלף היהודים שהיגרו אליה. בריטניה פתחה בשנות ה-30 את שעריה בפני פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה, איפשרו הבריטים הגירה של מאות פליטים יהודים לבריטניה עצמה אך אסרו על הגדלת מכסות ההגירה של יהודים לארץ-ישראל. הבריטים נהגו בגמישות כלפי בעיית הפליטים היהודיים וקלטו אותם אל המדינה, חרף חוקי ההגירה שנשארו בתוקף ומנעו מפליטים הגירה חופשית אל המדינה. הפיליפינים בהנהגתו של הנשיא מנואל קזון אפשרו לכ-1,000 פליטים להגיע ולהתגורר בפיליפינים. רובם שרדו את המלחמה כולל הכיבוש היפני. ארצות הברית נקטה במדינות שונה מזו של בריטניה כלפי הפליטים. הקונסוליה של ארצות הברית בגרמניה העניקה אשרות כניסה למדינה רק בהתאם לחוקי ההגירה הקיימים, ולא הסכימה להתגמש בנושא. גם לאחר שארצות הברית קלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, היה עדיין הביקוש להגירה גדול מהכמות שהסכימה לקלוט. בארצות הברית נשמעו דעות שטענו כי הפליטים היהודים יהוו נטל כלכלי על ארצות הברית, הנמצאת בתהליך שיקום כלכלי ומתמודדת עם השפעות המשבר הכלכלי הקשה. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא פעל רבות לגבי הבעיות בגרמניה ובאירופה, ורק לאחר סיפוח אוסטריה גילה יוזמה מעטה שלא נתנה תוצאות ממשיות, ויזם את ועידת אוויאן. הוועידה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים לא יהודים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית. מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה סירבו לאפשר כניסת פליטים נוספים לשטחן מעבר לכמות הפליטים שהסכימו לקבל במסגרת מכסות ההגירה הקיימות. ועידת אוויאן לא השיגה כמעט דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים. אף שקלטו רבבות של פליטים הראו המדינות הדמוקרטיות כי נכונותם להציע פתרון כולל לבעייתם של כל הפליטים היהודים והפליטים בכלל היא מוגבלת. לאחר ליל הבדולח ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנור רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים. באמצע 1939, בעקבות "ליל הבדולח", הפליגו 900 יהודים באונייה "סנט לואיס" מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים, והאונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את הפליטים. אחרי מסע של כחודש בים הודיעו הולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. חיי היהודים שנקלטו בבריטניה ניצלו, אך לרוע מזלם של היהודים שנקלטו בהולנד, בלגיה וצרפת, מדינות אלו נכבשו מאוחר יותר על ידי הנאצים, ומרביתם נספו בשואה. שנות המלחמה 1939–1945 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק קטן מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית. היו יהודים שהעדיפו התאבדות על פני גירוש. כ-10,000 יהודים גרמנים התאבדו בשנות הרייך השלישי – כ-2% מיהודי גרמניה. בשנות הגירושים מברלין, 1943-1941, התאבד אחד מכל 25 יהודים וכן אחד מכל עשרה שקיבלו הודעה על גירושם הקרוב. רובם של יהודים אלה החשיבו עצמם גרמנים נאמנים. רבים מהם סברו שהעובדה האקראית שנולדו להורה יהודי אינה הופכת אותם – גרמנים בעיני עצמם – ליהודים. הם התאבדו בעודם מצטטים את גתה ושילר, מקשיבים לבאך ובטהובן ועונדים את המדליות שקיבלו על שירותם בצבא הגרמני. אחד המתאבדים כתב: "הייתי מעדיף להקריב את חיי למען המולדת". הוא התכוון לגרמניה. השיקולים שהופעלו בשאלת גירושם ורציחתם של יהודי גרמניה היו שונים מאלו שהתקיימו בנוגע ליתר יהודי אירופה. חלק מיהודי גרמניה היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה. חלקם – כ-1,500 יהודים בברלין בלבד – היו עובדי "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland). חלקם היו בעלי קשרים ומוניטין חברתיים. היו אף יהודים שעבדו כסוהרים וכמלשינים עבור הגסטפו, אם כי חלקם ניצלו את תפקידם כדי לנסות להציל יהודים, או לפחות לעכב את הסגרתם. תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. בתחילת 1942 החל ריכוז יהודי גרמניה בבתי יהודים אך השלטון הנאצי נמנע מליצור גטאות בגרמניה. גירושם של חלק מהיהודים התעכב עקב מכשולים בירוקרטיים. אלפי יהודים גרמנים קיבלו רנטות (פנסיה וקצבאות אחרות) מהמדינה, כגון נכי מלחמת העולם הראשונה, אלמנות ופקידי ממשלה לשעבר. באוגוסט 1942 ביקש ראש עיריית בון לברר האם יש להמשיך לשלם פנסיות ליהודים הזכאים לכך. עיריית ברלין הודיעה שהיא הפסיקה לשלם, אך משפטניה של עיריית בון השיבו שדבר זה אינו יכול לשמש תקדים בכל הנוגע לבון ושיש לנהוג לפי הכללים המקומיים. לעיתים שולמה פנסיה ליהודים עד סוף שלטונו של הרייך השלישי ואפילו הועברה ליהודים גרמנים שגורשו לגטו לודז'. בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "הישנה" כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה. ב-26 במרס וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "ועידת ואנזה", בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"מעורב" (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "בני התערובת". ואכן, כמעט כל היהודים שנותרו בגרמניה באופן חוקי לאחר 1942 היו נשואים ללא יהודים. בהופשטטן, למשל, נמנעו הנאצים מגירושה לטרזין של יהודיה "מיוחסת", כי היא הביאה אישור רפואי לפיו לא תעמוד בטרנספורט. אפילו יהודים שרק בעברם היו נשואים ל"ארים" וכעת דבר לא הבדילם לכאורה מיהודים אחרים, לא תמיד היו יעד מיידי לגירוש: ב-31 בדצמבר 1942 עדיין נותרו בהמבורג 121 יהודים, אף על פי שכבר היו גרושים מבני זוגם ה"אריים". ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). יוצאי דופן מעטים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים, בני תערובת (מי שכונו Jüdischer Mischling), חולים ורופאים מבית החולים היהודי בברלין וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם. "אחרי קיץ 1943 נותרו בגרמניה רק כמה אלפי יהודים שירדו למחתרת או הסתתרו, וכן בני-תערובת ושאר 'מיוחסים' מפוחדים ומבוהלים, שנשארו בחיים בחסדי הגסטאפו עד סוף המלחמה". קשישים התקשו לעזוב את גרמניה בראשית תקופת השלטון הנאצי וחלקם היחסי בין יהודי גרמניה עלה. היו יהודים שנפטרו במסתור. סיפרה מסתירת יהודים בברלין: רודי באל שיחק בשורות נבחרת גרמניה באולימפיאדת ברלין 1936 והמשיך לשחק הוקי קרח מקצועני בגרמניה במשך כל שנות המלחמה וההשמדה, עד 1944. גם לאחר מכן נשאר בגרמניה כשיהדותו ידועה ורק אחרי המלחמה היגר לדרום אפריקה, שם הצטרף לאחיו היינץ באל שהיגר עוד ב-1936. ארהרד מילך, סגנו של גרינג בחיל האוויר, היה יהודי למחצה; עשרות אלפי יהודים למחצה ולרביע שירתו בוורמכט במלחמת העולם השנייה, אם כי המספרים המדויקים שנויים במחלוקת. כשיהודיה הייתה נשואה ל"ארי" או כשהילדים של בני הזוג המעורב גדלו כנוצרים, בדרך כלל היה הצד היהודי מוגן מגירוש לפני סוף 1944. הועלו הצעות לעקר יהודים שהיו בני זוגם של נוצרים וכך להימנע מגירושם אך הצעות אלה לא יושמו בגרמניה. גינתר, הוברטוס וקרל-היינץ שפלר, שירתו בצבא הגרמני כדי להגן על אמם היהודיה, הלנה לבית וייס. גינתר שרת עד סוף המלחמה בתקווה שכל עוד הוא משרת בצבא, הגסטפו יניח לאמו. קלאוס זבילסקי והוריו שרדו בברלין עד סוף המלחמה מכיוון שהאב היה הרוקח היחיד בבית החולים היהודי שהמשיך לפעול תחת פיקוח נאצי עד סוף המלחמה לשם טיפול ב"מישלינגה" (יהודים למחצה ולרביע). "בסופו של דבר ניצלו רוב בני התערובת מהשילוחים", כותב פרידלנדר. מאות יהודים ניצלו בגרמניה בזכות 476 חסידי אומות העולם. רבים נוספים הצילו יהודים ושמותיהם אינם ידועים. היו יהודים שניצלו בזהות בדויה בזכות רשתות מחתרת אנטי נאציות – לפחות לתקופת-מה. כתבה רות אנדריאס-פרידריך, פעילה אנטי-נאצית ולימים חסידת אומות העולם: "אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים." ביולי 1944 סיפר יהודי שחי בזהות בדויה בברלין, כנגן בתזמורת: בהנובר, העיר השנייה בגודלה בצפון מערב גרמניה, נותרו 189 יהודים בינואר 1944 ועוד שישה יהודים שנולדו לנישואי תערובת אך הוגדרו "יהודים על פי התוקף" (Geltungsjuden) כי חונכו על פי הדת היהודית. בפברואר 1945 גורשו לטרזין היהודים מקרב הזוגות המעורבים וכן חלק מהיהודים למחצה בשטוטגרט, בהמבורג, בהנובר ובערים גרמניות רבות אחרות. כמעט כולם שרדו. בתום המלחמה נותרו מ-4,800 יהודי הנובר פחות מ-100 יהודים, שרובם ניצלו בזכות נישואין ללא יהודים. אחרי שחרור ברלין עלו מהמחתרת כ-1,400 יהודים. בשום עיר אחרת לא עלה מספר היהודים השורדים על 50. אלפי יהודים נותרו בגרמניה, חלקם בגלוי, במשך כל שנות הרייך השלישי. הדבר התאפשר מכיוון שמול כוונות ההשמדה של המשטר הטוטליטרי צצו אינטרסים מקומיים ואישיים, אינטרסים כלכליים וחברתיים, וכן אי בהירות של החוק. כך נותר ליהודים, ובעיקר ליהודים למחצה, סיכוי לשרוד. יש בכך עדות לאופן שבו היו מסוגלים חלק מהיהודים לסבור, גם בעיצומם של השילוחים למזרח, כי יש להם סיכוי לשרוד בגרמניה - ויש בכך עדות לאהבתם לגרמניה, אותה החשיבו רובם למולדתם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה. ראו גם רכבת החופש של לייקה אלפרד קליי הבלתי נראים צבי אבירם לקריאה נוספת שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997. אברהם ברקאי, תקווה וכיליון: עיונים בתולדות יהודי גרמניה במאות ה-19 וה-20, ירושלים: הוצאת מכון ליאו בק, תשס"ט 2009. רבקה אלקין, הלמות הלב: המשכיות ותמורה בפעולות הסעד והרווחה של יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי 1933-1945, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2004. חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה, קובץ, ירושלים: מכון ליאו בק, 2010. דניאל פרנקל, המדיניות הציונית ושאלת יהודי גרמניה, 1933-1938, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ט 1989. ליטל בר, חבילות של חסד, משלוחים מיהודים בדנמרק לאחיהם בגרמניה בזמן השואה, יד ושם ירושלים, 65, אביב תשע"ב, 2012, עמ' 15. משה צימרמן, גרמנים נגד גרמנים: גורלם של היהודים 1938-1945, תל אביב: עם עובד, 2013. לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982. חלק ב': השואה, בין חירות לגיטו: היהודים בגרמניה 1933–1938, עמ' 183–212. גיא מירון, להיות יהודי בגרמניה הנאצית: מרחב וזמן, הוצאת מאגנס, 2022 מאיר סיידלר, קִצה של יהדות גרמניה בפתח: הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד 1942-1883, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2023 קישורים חיצוניים רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, באתר יד ושם וולף גרונר, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית בשנים 1939-1945, אתר יד ושם "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה", מתוך הפודקאסט של יד ושם עם משה צימרמן (עם תמלול) "בתי יהודים" בגרמניה - על פי מאמריהם של מַרליס בוכהולץ (Marlis Buchholz) וקונרד קוִויֵיט (Konrad Kwiet) באתר יד ושם הערות שוליים קטגוריה:שואת יהודי גרמניה קטגוריה:גרמניה הנאצית	2024-09-02T11:01:25
שואת יהודי פולין	שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת שואת יהודי פולין שואת יהודי פולין הוא רצח עם בו טבחו השלטון הנאצי בסיוע משתפי פעולה ובעלי בריתם ממדינות הציר במיליוני יהודים פולנים כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה. מתוך 3,300,000 יהודים שחיו בפולין לפני המלחמה, רק 380,000 שרדו, כ-11.5% בלבד. כ-88.5% מיהודי פולין נרצחו בשואה וכמחצית מהנרצחים בשואה היו יהודי פולין. פולין במלחמת העולם השנייה הייתה מוקד של תעשיית ההשמדה של הנאצים: כל ששת מחנות ההשמדה הגדולים שהוקמו על ידי הנאצים הוקמו על אדמתה- חלמנו, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו ומיידנק, ויהודים מכל רחבי אירופה הוסעו להשמדה במחנות אלה. רקע 250px\|ממוזער\|'חשמלית ליהודים בלבד'. מודעה גלויה על זגוגית חשמלית בורשה, 1942, וראו גם "רק לגרמנים". יהדות פולין ואנטישמיות בפולין יהדות פולין הייתה, הגדולה בקהילות ישראל בעולם. היהודים חיו בפולין למעלה מאלף שנים, שבהם היו תקופות שונות - תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית ותקופות של אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים. במפקד של 1931 נספרו בפולין 3.1 מיליון יהודים, והם היוו 9.8% מן האוכלוסייה הכללית. באוכלוסייה העירונית היה שיעורם כ-30%. בשנות ה-1920 מרבית יהודי פולין עסקו במסחר, רוכלות ותעשייה זעירה בבתי מלאכה קטנים. בשנות השלושים חל תהליך של מעבר היהודים למקצועות חופשיים והם הפכו לכוח גדול ומשמעותי במקצועות הרפואה, המשפטים והעיתונות. מצבם של היהודים בפולין בעשורים לפני המלחמה היה גרוע למדי עקב אנטישמיות מצד השלטונות והאוכלוסייה ועקב השפל הגדול. אנטישמיות בפולין הייתה קיימת במשך מאות שנים על רקע דתי ועל רקע כלכלי - והאשמות מול יהודים שהם "בלתי יצרניים" מפני שלא עבדו בחקלאות, ובגלל הלוואות בריבית. על רקעה מלחמת העצמאות הפולנית ב-1918 בוצעו פוגרומים שונים בהם השתתפו גם שוטרים וחיילים, נהרגו מעל 200 יהודים, דבר שהוביל לדו"ח מורגנטאו. חוזה ורסאי, וחוקת פולין החדשה הבטיחו שניהם שוויון זכויות ליהודים. כתוצאה מכך היגרו לפולין מאות אלפי יהודים נוספים מהשטח הסובייטי. התעוררות האנטישמיות ברפובליקה השנייה התרחשה בעקבות עליית הלאומיות הפולנית שנתמכה על ידי ממשלת "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (אנדקים), וכן עקב אי זיהויים של היהודים כחלק מהעם הפולני ובידולם מהאוכלוסייה הפולנית. בנוסף, היו שהאמינו שיש ליהודים מזימה להשתלט על פולין ולהקים בה מדינה יהודית. ממשלות פולין החלו לרדוף את היהודים. ולדיסלב גרבסקי, הטיל את "גזירות גרבסקי" שכללו מיסים ו"נומרוס קלאוזוס" בלתי רשמי שהגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות ל-10%. דברים אלה הובילו לעזיבה של יהודים אמידים רבים את פולין. חלקם של יהודים אלו (כשלושים אלף) עלה לארץ ישראל. מצב היהודים השתפר מעט עם עלייתו לשלטון של המנהיג השמרן יוזף פילסודסקי בשנים 1926–1935, שהחליש מאוד את הפרלמנט. לאחר מותו שוב הורע מצב היהודים. מספרם של הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות הופחת בכוונה תחילה, והם הופרדו לספסלים נפרדים. משרות ממשלתיות היו חסומות בפני יהודים, ובשנת 1937 הגבילו האיגודים המקצועיים של הרופאים ועורכי הדין את חבריהם החדשים לפולנים נוצרים בלבד ושירות המדינה כבר חדל לחלוטין להעסיק יהודים. בשנת 1937 החלו פולין וצרפת לשאת ולתת על דרכים ואמצעים מעשיים לביצוע תוכנית מדגסקר שעיקרה טרנספר של אוכלוסייה יהודית לאי. בין 1935 ל-1937 נערכו 500 תקריות אנטישמיות בהן נרצחו 79 יהודים. לכך נתלוו בעיות כלכליות עקב חרם כלכלי מתמיד (בתמיכת הממשלה) על עסקי היהודים, פגיעה בחנויות יהודים יחד השפעות השפל הכלכלי הגדול על פולין. כל אלה צמצמו מאוד את רמת החיים של יהודי פולין שהגיעה לרמה הנמוכה ביותר בעולם היהודי. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בפולין גדולה ופעלתנית ביותר בענייניה הפנימיים אך ענייה מאוד וממודרת מהחברה הסובבת. לאנטישמיות בפולין היה בהמשך תפקיד מסייע לשואה. למרות מקרים מסוימים של סיוע מצד פולנים, חלק גדול מהאוכלוסייה היה עוין ליהודים, ולא היססו להסגיר אותם לשלטונות, לסייע ב"ציד" של יהודים, להשתלט על רכושם, ואף במקרים מסוימים לרצוח אותם. למשטרה הפולנית היה תפקיד חשוב בנושא זה. האנטישמיות הפולנית והגזרות גרמו לחלק מהיהודים להימלט, עוד לפני פלישת גרמניה הנאצית. רבים מהיהודים שנמלטו מפולין הצילו בכך את חייהם. חלקם היגרו למדינות אירופה, אחרים נדדו לאמריקה, וחלקם ברחו מזרחה תוך כדי המלחמה לכיוון ברית המועצות. כמעט כל היהודים שניצלו ברחו מהמרחב הפולני-גרמני, ורק מעטי מעט ניצלו עקב הסתתרות בפולין גופא, או במסגרת עבודות כפייה אצל הגרמנים. ביישובים רבים בפולין נרצחו כל היהודים שלא ברחו. הבורחים היו בעיקר צעירים. משפחות רבות נמנעו מלברוח עקב הצורך לטפל בילדים או הורים מבוגרים. פלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול תרצ"ט), כוחות גרמניה הנאצית פלשו לפולין, ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, אם כי תוכנית הפתרון הסופי לא התגבשה אלא במהלך 1941 (תש"א), במועד שעליו חלוקים ההיסטוריונים. כיבוש פולין היה חלק מהאידאולוגיה של "מרחב מחיה" בה דגלו הנאצים. פולין חולקה לשלושה אזורים על-פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ובכל אזור היה גורל היהודים שונה: אזור כיבוש גרמני במערב פולין. אזור כיבוש גרמני במרכז פולין באזור ה"גנרלגוברנמן". זהו המקום בו יוקמו מרבית מחנות ההשמדה, ואשר בו התגוררו מרבית יהודי פולין, כשני מיליון איש. אזור כיבוש סובייטי במזרח פולין. התחלת בידוד היהודים איגרת הבזק של היידריך איגרת הבזק של היידריך היא איגרת הוראות שהוציא ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, לקציני הכוחות שלו. היא פורסמה ב-21 בספטמבר 1939, עם כיבוש פולין בידי גרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. האיגרת מפרטת כיצד להתייחס ולטפל ביהודי פולין. ריכוז יהודי פולין בגטאות ובמחנות ריכוז, שיוקמו בערים הגדולות (כמו לודז' וורשה) שסמוכות למסילות-ברזל. ביטול ההתיישבויות היהודיות הקטנות שמנו פחות מ־500 נפש. בכל קהילה תוקם מועצת-זקנים יהודית (יודנראט), שתורכב מאישים סמכותיים ומרבנים. היא תמנה עד 24 גברים (לפי גודל הקהילה). היא תהיה אחראית לביצוע מדויק ומתוזמן של כל הוראות הנאצים. אם לא יבוצעו ההוראות ינקטו אמצעים חריפים. על היודנראטים לערוך מפקד ומיון של האוכלוסייה היהודית, לפי גיל ולפי מקצוע עיקרי. היהודים יפונו מהעיירות ומהכפרים. יוגבלו האזורים והזמנים שבהם יורשו היהודים להסתובב בערים. יינתן ליהודים לקחת את רכושם הנייד אם הדבר אפשרי טכנית. ליהודים שלא ממלאים את פקודת הפינוי תינתן הארכה קצרה. עונש חמור יוטל אם לא תמולא הפקודה גם לאחר ההארכה. יש לנקוט בכל האמצעים תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא עם המנהל האזרחי ושלטונות הצבא. יש לדאוג שהשטחים הכבושים לא ייפגעו כלכלית. ישנם מפעלים וסוחרים החשובים לקיום, למלחמה ולתוכנית ארבע השנים, לכן יש להשאירם זמנית אך לחתור בהקדם להשלמת ההגירה היהודית. שטחים חקלאיים של יהודים יועברו לידי איכרים פולנים וגרמנים שימשיכו את עיבודן. בבעיות מיוחדות יכריע היידריך עצמו. גזירות ראשונות בחודשים שלאחר "איגרת הבזק" הוטלו על יהודי פולין גזירות רבות: יהודים בגילאי 14–65 נשלחו לעבודות כפייה בתנאים קשים. הפיקדונות היהודיים רוכזו בבנק והוקפאו, וחל איסור להחזיק מזומנים מעל 2,000 זלוטי. באוקטובר 1939 חויב כל יהודי לענוד טלאי צהוב שבמרכזו מגן-דוד במקום בולט. יהודים נדרשו לסמן את חנויותיהם ולרשום את רכושם. הקהילות היהודיות חויבו בתשלומי מס כבדים, ולהבטחת פירעונם נלקחו בני-ערובה. נאסר על יהודים להחזיק במקלטי רדיו, והוטל עליהם עוצר משעות הערב עד עלות השחר. כל זכויותיהם הסוציאליות בוטלו, ועסקיהם הוחרמו. חוקי נירנברג חלו גם עליהם. הקמת הגטאות שמאל\|ממוזער\|250px\|הודעת השלטונות הנאצים על עונש מוות לכל פולני שיעזור ליהודי, ורשה 1942 שמאל\|ממוזער\|250px\|שער הכניסה לגטו קרקוב. בדצמבר 1939 נשלחה הודעה רשמית של היינריך הימלר, ראש האס אס, לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס. אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה סילוק היהודים. הגטו הראשון הוקם בעיר פיוטרקוב טריבונלסקי, ואחריו הוקם גטו ורשה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. חלק מהגטאות הוקפו חומה גבוהה ואטומה, וחלק רק גדרות. הגטו היה מעין מדינה קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו מהחברה הסובבת כאשר רמת ההפרדה משתנה בין גטו לגטו. בגטו לודז' למשל ההפרדה הייתה מוחלטת. לעיתים הונהג בו מטבע מיוחד. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטאפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. לקראת 1941 נותק הגטו לחלוטין, ועל כל יושביו נאסר לצאת. הגטו שימש את הגרמנים לכמה מטרות: בידוד היהודים מהחברה הלא-יהודית. מקום ריכוז נוח, שממנו אפשר להוציא את היהודים במרוכז לעבודות הכפייה, שעבורן לא קיבלו מעולם שכר. מאוחר יותר שימש הגטו כמקום ריכוז נוח לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה. מגמת הנאצים הייתה לשבור את רוחם של היהודים. מטרות אלה בוצעו בכמה דרכים: השפלה בלתי פוסקת: הנאצים טענו שהיהודים הם גזע נחות עם תכונות שליליות, המהווה מפגע חברתי לאנושות. משום כך השפילו הנאצים את כבוד היהודים, וניסו להסיר מהם צלם אנוש. הרעבה: הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, אך במהרה הם פסקו. היהודים החלו למות בהמוניהם מרעב, ממחלות ומגפות. עבודות הכפייה מחוץ לגטו הפכו למושא כיסופים, משום שהעובדים קיבלו בסוף היום צלחת מרק. תוכניות מיוחדות "תוכנית לובלין" בחורף 1939–1940 הכינו הגרמנים את "תוכנית לובלין", תוכנית שמטרתה הייתה ליצור אזור מגורים יהודי במזרח פולין באזור העיר לובלין, אותו ראו הגרמנים כ"מרכז הרוע היהודי". באוקטובר 1939 הובלו 95 אלף יהודים ברכבות סגורות משטחים במערב פולין שסופחו לגרמניה, מווינה, מגרמניה ומצ'כיה לאזורים שוממים ליד לובלין. תנאי המעבר היו קשים וכ-25 אלף יהודים נספו בדרך. בניסקו, עיירה ליד לובלין, הם נצטוו להקים מחנה אך רק חלקם נשארו בו. חלק נמלטו לרוסיה וחלק אף חזרו לגרמניה. מטרת התוכנית הייתה לטהר את אירופה מיהודים ולרכז אותם במקום אחד כדי שיהיה ניתן לפקח עליהם ולנצל את כוח עבודתם עד אשר ימותו מרעב ובמחלות. בשלב זה עדיין לא התגבש רעיון ההשמדה הכוללת, אך בתוכנית זו, כמו גם בתוכנית מדגסקר (ראו להלן) היו אלמנטים השמדתיים. הסברה הייתה שאופיו הביצתי של האזור יחולל מחלות ויביא למוות המוני. התוכנית הופסקה עקב חיכוכים על סמכויות בשלטון הנאצי וחוסר אמצעים לביצועה. "תוכנית מדגסקר" גרמניה סברה כי היא עומדת לנצח במלחמה ותכננה לפתור במהלכה את הבעיה היהודית באירופה. ביולי 1940, החזיק הצבא הגרמני במערב צרפת. האי מדגסקר אמור היה להימסר ליהודים על ידי ממשלת וישי, ממשלה שקמה בדרום צרפת ושיתפה פעולה עם הנאצים. התוכנית, שיוזמה הוא אדולף אייכמן, דרשה שלום כדי שתתבצע, שכן בריטניה שלטה בים התיכון ויכולה הייתה לסכל אותה על נקלה. מכיוון שכך היא הפכה ללא מעשית. יש הסוברים כי התוכנית הייתה בעצם שם לפתרון הסופי לבעיית היהודים. טענה זו מתבססת על כך שהתוכנית לא הייתה ריאלית מבחינה מעשית. היטלר התנגד לריכוז גדול של יהודים במקום אחד בשל החשש ממרד אזרחי. בנוסף, על האי לא ניתן היה להחזיק כמות כה גדולה של אנשים והאקלים בו קשה. התחלת השמדת יהודי פולין עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, במבצע ברברוסה ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים שנכבשו, ולהרוג יהודים, לרוב בירי ליד בורות ירי. במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז, תחילה במשאיות גז, החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה, והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי הממשל הכללי. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של מעל שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו מברית המועצות, נמצאו במחנות בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה. מבצע ריינהרד ו"האקציה הגדולה" ביולי 1942 פתחו הנאצים במבצע ריינהרד, שבו עברו לביצוע רצח המוני בצורה שיטתית יותר. "האקציה הגדולה" היה מבצע חשאי של הנאצים בו הם פינו את היהודים שכלאו בגטו ורשה, אוכלוסייה של כ-400,000 נפשות, לעבר מחנה ההשמדה טרבלינקה ממזרח לגטו ולמחנות השמדה נוספים. קהילות יהודיות בפולין שנחרבו בשואה יהודי ורשה ממוזער\|גופות של ילדים בגטו ורשה בדרכם לקבורה. בגטו ורשה, מתו כ־85,000 יהודים (כ־20% מאוכלוסיית הגטו) בעקבות התנאים המחפירים עוד קודם שהחלו הנאצים לשלוח את תושבי הגטו אל מחנות המוות. שיעורי תמותה דומים היו גם בגטאות אחרים ורשה, עיר הבירה של פולין, נכבשה על ידי הצבא הנאצי ב-28 בספטמבר 1939, אחרי קרוב לחודש של לחימה ושל מצור שאזרחים רבים נהרגו בהם. באותה עת נותרו בעיר כ-360,000 יהודים. מרבית מנהיגי הקהילה היהודית נמלטו מן העיר בתחילת ספטמבר 1939 ובהם גם ראש הקהילה מאוריצי מייזל. החיילים והשוטרים הנאצים החלו מיד לפגוע ביהודים ולהתעלל בהם, בייחוד ביהודים בעלי חזות דתית מובהקת או מי שלבושם העיד על מעמד חברתי גבוה. חנויות, בתי עסק ואוספי אמנות נשדדו. בתי מגורים של היהודים הוחרמו. ב-4 באוקטובר 1939, כחלק מהתארגנות הממשל האזרחי בעיר, הורו הנאצים לאדם צ'רניאקוב להקים יודנרט של 24 חברים ומינו אותו לעמוד בראשו. בנובמבר 1939 החלו הנאצים לפרסם צווים נגד היהודים, כולל חובת ענידת סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, הקפאת חשבונות בנקים, פיטורין ללא פיצויים ועוד. בתוך זמן קצר הידרדרו 95,000 מתוך 175,000 המפרנסים היהודים בוורשה לעוני ונאלצו למכור את רכושם כדי להתקיים. בינואר 1940 פרסמו הנאצים שהמזון יחולק בהקצבה על סמך כרטיסי מזון שיונפקו לכלל האוכלוסייה, כמות המזון שהוקצבה ליהודים, שהייתה קטנה מלכתחילה, הורדה עוד ועוד בהדרגה. צווים נוספים הגבילו את התנועה וההתכנסות של יהודים. ביוזמת הנאצים, כנופיות פושעים פולנים תקפו בתקופה זו יהודים. שום מוסד פולני מאורגן לא הביע התנגדות לתקיפות אלה. גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. במרץ 1940 הוחל בהקמת חומות לאורך גבולות "אזור מוגבל הנגוע במחלות מידבקות". מימון הבנייה הוטל על היודנרט. בקיץ 1940 הוקדמה שעות העוצר ליהודים שגרו מחוץ לאזור זה לשעה שבע בערב. ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי ורשה אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. הנאצים הקציבו ליהודים פחות משלושה שבועות כדי לעבור אליו. היהודים נאלצו לנטוש מאחור רכוש רב. הגטו נחתם ב-15 בנובמבר 1940 ואז גילו תושביו כי על רובם נאסר לצאת מתחומו, והם נותקו מכל פרנסה או קשר אישי עם העולם החיצוני. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 30% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה בשטח של פחות מ-3.5 קילומטרים רבועים- שהיווה 2% בלבד משטחהּ. בשיאו מנה הגטו כ-450,000 נפש. בגטו היו פחות מ-1,700 בניינים, רק 1,380 מהם היו בנייני מגורים, והיו בהם פחות מ-14,000 דירות בסך הכל. על-פי נתוני הנאצים הצטופפו בכל חדר בגטו ורשה בין שש לשבע נפשות בממוצע. הרעב, הקור ותנאי התברואה הקשים, גרמו להתפרצות של מגפות ואת מותם של רבים. בנובמבר 1940, החודש שבו נסגר הגטו, מתו בו קרוב ל-500 בני אדם; בינואר 1941 – קרוב ל-900; באפריל 1941 יותר מ-2,000; ביוני 1941 קרוב ל-4,300; ובאוגוסט 1941, שבו הגיע מספר המתים בגטו לשיא, נפטרו יותר מ-5,500 בני אדם. מסוף קיץ 1941 ועד אפריל 1942 מתו בגטו בכל חודש בין 4,000 ל-5,000 בני אדם, אך ממאי 1942 ירד שיעור התמותה החודשי ירידה ניכרת. בסך הכל גרמו תנאי החיים האיומים בגטו את מותם של כ-80,000 בני אדם. ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב החלה האקציה הגדולה בגטו ורשה. כוחות צבא רבים הקיפו את הגטו. הנאצים הודיעו ליודנראט על פינוי הגטו למזרח. המבצע נמשך עד ליום כיפור, 21 בספטמבר 1942. במועדים אלו, כמות המשלוחים שיצאה מהגטו הייתה גדולה באופן ניכר לעומת ימים רגילים. אסירי גטו ורשה נלקחו לאומשלגפלאץ ("מגרש המשלוחים") שבגטו ומשם הועלו בכוח על גבי רכבות מסע לבהמות. הנאצים שיקרו לקורבנותיהם וסיפרו להם שהם נלקחים מזרחה כדי "ליישב מחדש" שטחים באזורה המזרחי של פולין. הנאצים הורו שכל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים. ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מיועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו. עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם. במסגרת האקציה הגדולה, במשך חודשיים בקיץ של שנת 1942, נשלחו בין 254,000 ל-265,000 אסירי הגטו, גברים נשים וטף, למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו בו. בשלבים המאוחרים של האקציה הגדולה הבינו היהודים שבגטו לאן נוסעות הרכבות ומה עלה בגורלם של המגורשים לפניהם. אנשי הגטו התלכדו והחלו לעסוק בפעילות מחתרתית תוך כדי שהם מקבלים סיוע מהמחתרת הפולנית. אל תוך הגטו הוברחו מצרכים, נשק ותחמושת לשימוש המחתרת בגטו. ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף בגטו ורשה אליו התנגדו היהודים. החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, ובתאריך זה החל מרד גטו ורשה בראשו עמד מרדכי אנילביץ'. מרד גטו ורשה היה המרי העירוני הראשון באירופה הכבושה ומעשה ההתנגדות הגדול ביותר של היהודים בימי השואה. הידיעות על המרד נפוצו בכל רחבי פולין הכבושה ובעולם כולו עוד בימי המלחמה, ועד עצם היום הזה הוא מהווה, ליהודים וללא-יהודים כאחד, סמל של גבורה נואשת. גטו ורשה נחרב סופית במאי 1943. כמה מאות יהודים חיו בין חורבות הגטו אבל רק מעטים מהם הצליחו לשרוד. רבבות יהודים גורשו מוורשה למחנות בלובלין שם עבדו בתנאים קשים ורובם נרצחו בנובמבר 1943, ב"מבצע ארנטפסט" (Erntefest; "חג הקציר"). כמה אלפים מהמגורשים ששולחו לאושוויץ או למחנות עבודה במערב פולין לפני "מבצע ארנטפסט" נותרו בחיים לזמן מה. רובם נספו לקראת סוף המלחמה, בעבודת פרך, בסלקציות ובצעדות המוות. כ-20,000 יהודים, שרבים מהם התגוררו קודם לכן בגטו, נותרו אחרי חיסולו בצד הארי של ורשה, חלקם הסתתרו וחלקם התערבו באוכלוסייה הפולנית בזהות בדויה. יהודים אלו קיבלו סיוע מארגון מחתרת פולני בשם ז'גוטה. בתחילת 1944 הובאו לוורשה אסירים יהודים מיוון, מהונגריה ומאיטליה כדי להרוס את שרידי החורבות שנותרו בגטו. בקיץ 1944 החל בוורשה המרד הפולני, ובו נהרגו יותר מ-23,000 לוחמים ויותר מ-150,000 אזרחים. עם ההרוגים נמנו יהודים רבים, ובהם לוחמים שהשתתפו בקרבות. חיילי הצבא האדום עמדו מנגד. על-פי פקודה ישירה של היטלר הוחרבה ורשה עד היסוד. ב-17 בינואר 1945 שוחררה ורשה. יותר מ-80 אחוזים מבתיה נהרסו, ותושביה גורשו ממנה. כ-685,000 מתושבי ורשה נספו במשך המלחמה, ובהם 370,000 יהודים. רק כמה מאות מיהודי ורשה שרדו את המרד הפולני, ופחות מ-2,000 חזרו מן המחנות. יהודי לודז' ערב מלחמת העולם השנייה הגיעה הקהילה היהודית בלודז' לכ-225,000–233,000 נפשות, והייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה. היהודים היוו כשליש מאוכלוסיית העיר. ב-8 בפברואר 1940 הגרמנים הגבילו את מגורי היהודים לרחובות מסוימים בעיר העתיקה של לודז' והרובע הסמוך (גיטו פתוח), האזורים שהפכו מאוחר יותר לגטו. יהודים הוחתמו באופן רשמי גטו לודז' ב-1 במאי 1940. עד לזמן זה ברחו מהעיר כ-25% מהיהודים. גטו לודז' הכיל 165,000 אלף יהודים מהעיר לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים וכן כ-7,000 צוענים. בסך הכל עברו בגטו כ-205,000 איש. שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי, ראש היודנרט בגטו, כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. ועדת פינוי הוקמה כדי לסייע בבחירת הקבוצה הראשונה של המגורשים. המגורשים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו. ב-15 במאי 1942 גורשו מלודז' עוד כ-55,000 אנשים אל מותם. עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש, דבר שעורר מהומה. רומקובסקי היה משוכנע כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בפניה נרגשת למסור את הילדים וכך נעשה. חלק מהמשפחות בחרו בהתאבדות. בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם. בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. קצב החיסול הואט בשל פרוק מחנה חלמנו עקב התקרבות הצבא האדום. עד ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו. כמה מאות אנשים נותרו בגטו לנקות ולאסוף את הציוד הנותר. עם התקרבות נסיגת הגרמנים מהמקום נחפרו עבור קומץ יהודים אלו שמונה בורות של קברי-אחים לעתיד בקצה בית הקברות היהודי, אך הסתתרותם הצילה אותם מגורלם הצפוי להם מידי הגרמנים. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-19 בינואר 1945, כולל 12 ילדים. בסך הכל, רק כ-10,000 מתוך כ-204,000 היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה. יהודי לבוב ערב מלחמת העולם השנייה הייתה קהילת לבוב השלישית בגודלה מבין קהילות יהדות פולין. כ-110,000 יהודי לבוב היוו כשליש מאוכלוסיית העיר. ב-1939 נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, והעיר עברה לריבונות סובייטית. ביוני 1941 נכבשה לבוב על ידי הנאצים במסגרת פלישתם לברית המועצות (מבצע ברברוסה). עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים. גטו לבוב הוקם בנובמבר 1941 ונכלאו בו כ-120,000 יהודים. האוכלוסייה היהודית בגטו התחלפה, תוך כדי שמספר האוכלוסין הלך וירד במהירות, בשל השילוחים למחנה ההשמדה בלז'ץ ולמחנה הריכוז ינובסקה. הכלואים בגטו סבלו רעב ורציחות ספורדיות. גטו לבוב וגטו לובלין היו הראשונים מהם אורגנו משלוחים למחנות ההשמדה במסגרת "מבצע ריינהרד". בין 16 במרץ ל-1 באפריל 1942 שולחו כ-15,000 מתושבי גטו לבוב להשמדה בבלז'ץ. במהלך חודש אוגוסט 1942 נערכה "האקציה הגדולה" בגטו. כ-1,600 יהודים נבררו לעבודה במחנה ינובסקה, כ-1,000 נורו עוד בתחומי הגטו (ביניהם ילדי בית היתומים והחולים מבתי החולים), והיתר – כ-50,000 בני אדם – נשלחו להשמדה בעשרה משלוחים לבלז'ץ. עם סיום "האקציה הגדולה", ב-1 בספטמבר 1942, הוצא להורג בתלייה ראש היודנראט הנריק לנדסברג, יחד עם אנשי המשטרה היהודית. לאחר האקציה בגטו נותרו בו כ-35,000 איש, מהם כ-15,000 "שוהים בלתי חוקיים". ב-18 בנובמבר 1942 נערכה סלקציה נוספת, במהלכה נבררו כ-5,000 יהודים "בלתי פרודוקטיביים" ונשלחו לבלז'ץ. בית החולים היהודי חוסל ומנהלו, ד"ר קורצרוק, הועבר למחנה ינובסקה. באקציה נוספת שנערכה בין ה-5 ל-7 בינואר הוצאו להורג בין כ-15,000 לכ-20,000 איש בחולות שליד ינובסקה, בכללם שארית חברי היודנרט שפורק. בתים בגטו הועלו באש על ידי הנאצים במטרה להוציא מסתתרים ממחבואיהם. החיסול הסופי של גטו לבוב התרחש בחודש יוני 1943. בין היהודים התארגנה התנגדות חמושה, שהצליחה להסב מספר אבדות בקרב כוחות אלה. כוחות האס אס והמשטרה פוצצו בניינים ובונקרים תת-קרקעיים ששימשו מסתור ליהודים, חיסלו כ-3,000 יהודים בתחומי הגטו, ושילחו כ-7,000 אחרים למחנה ינובסקה שם עברו סלקציה. מרביתם נורו במקום, וככל הנראה היו גם שנשלחו למחנה ההשמדה סוביבור. אחרוני יהודי לבוב רוכזו בינובסקה והוצאו להורג ב-18 בנובמבר 1943. כאשר נכנס הצבא האדום לעיר לבוב ב-26 ביולי 1944, נמצאו בלבוב וסביבותיה בין כ-200 לכ-300 יהודים ששרדו במסתור. יהודי קרקוב לפני המלחמה חיו בקרקוב 60 עד 80 אלף יהודים, שחיו בעיר מהמאה ה-13. בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ־40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ־21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ־6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). גטו קרקוב הוקם רשמית ב־20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze). המושל הנאצי אוטו וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים עד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ. יהודי ביאליסטוק לפני מלחמת העולם חיו בביאליסטוק כמעט 60,000 יהודים. באוגוסט 1941, הורו הנאצים על הקמת גטו ביאליסטוק. כ-50,000 יהודים תושבי העיר והאזור הסמוך לה, שוכנו באזור קטן של העיר. מרבית האסירים הועבדו בעבודות כפייה, לרוב במפעלי הטקסטיל והחימוש ששכנו בתוך גבולות הגטו ולעיתים גם בעבודות כפייה מחוץ לגטו. היודנראט הקים בגטו בית תמחוי, מרפאה ושירותים אחרים. בפברואר 1943, קבוצה ראשונה של כ-10,000 יהודי ביאליסטוק גורשו אל מותם בקרונות בקר לטרבלינקה. ב-16 באוגוסט 1943, החל חיסולו הסופי של הגטו. כ-300 עד 500 אסירים בראשם עמדו מרדכי טננבוים ממייסדי אי"ל ועמיתו דניאל מושקוביץ ארגנו את מרד גטו ביאליסטוק אך זה נכשל כמעט לגמרי. כ-150 לוחמים הצליחו לברוח ליערות המקיפים את ביאליסטוק, והם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים של הארמייה קריובה וארגונים אחרים ושרדו את המלחמה. רק כמה מאות יהודים מביאליסטוק שרדו את השואה. יהודי לובלין בזמן הכיבוש הגרמני בשנת 1939, חיו בלובלין כ-42 אלף יהודים, שיהוו כשליש מכלל אוכלוסיית העיר. ב-25 באוקטובר נערך מפקד לאוכלוסייה היהודית, ונמנו בו 37,054 יהודים. צעירים רבים כבר עזבו את העיר כשניסו להימלט דרך קו התיחום בחלק הכיבוש הסובייטי של פולין. הנהגת האס אס החליט להקים בסביבת הכפר ניסקו במחוז לובלין "שמורה יהודית" עבור יהודי הרייך. מדצמבר 1939 ועד פברואר 1940 גורשו כ-20,000 יהודים מן הרייך ומהשטחים המערביים של פולין לאזור לובלין, כחלק מתוכנית גדולה יותר שהופסקה באפריל 1940. לאחר הפסקת הגירושים הועברו המגורשים ללובלין, ואחרים לגטאות הקטנים בעיירות גלוסק, פיאסקי ובלז'ץ. במהלך 1940 התקיימו בלובלין והסביבה פשיטות רבות של יחידות האס אס והמשטרה, שלקחו יהודים לעבודות כפייה במחנות עבודה באזור בלז'ץ, לצורכי בניית גבולות מבוצרים. רבים מהם מתו בשל התנאים ששררו שם. עוד לפני היווצרות הגטו, כ-10,000 יהודים גורשו מלובלין בתחילת מרץ לסביבה הכפרית של העיר. ב-24 במרץ 1941, הוקם גטו לובלין. הגטו הכיל כ-34,000 איש מיהודי העיר שנותרו בה, וכן עקורים ממקומות שונים בפולין. הבעיה הקשה ביותר הייתה תנאי החיים הלא היגייניים. בקיץ 1941 פרצה בו מגפת טיפוס שאף על פי שצומצמה על ידי צוותי רפואה, קשה היה להשתלט עליה עקב הצפיפות, הרעב והמחסור בציוד רפואי. עד למרץ 1942 לא היה בגטו סגר קפדני. אנשי מקצוע יהודיים רבים ובני משפחותיהם המשיכו להתגורר מחוץ לגטו ועבדו עבור הכוחות הכובשים. לאחר מכן נאסרה היציאה ממנו, מלבד קבוצות העבודה שעבדו מחוצה לו. יהודים רבים מגטו ורשה ברחו ללובלין, בתקווה לתנאי חיים טובים יותר. גטו לובלין היה אחד הגטאות הראשונים שהנאצים הועידו לחיסול. ב-16 במרץ 1942 הודיע מפקד האס אס במקום, גלובוצניק, על חיסולו המתוכנן של הגטו וגירוש היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ, דבר שהחל את מבצע ריינהרד. הגירושים לבלז'ץ החלו בשעות הבוקר המוקדמות של 17 במרץ 1942. השומרים הגרמנים והאוקראינים סגרו את הגטו וערכו חיפושים בבתים. הם תפסו את מרבית המסתתרים שנרצחו במקום. בתוך פחות מחודש, עד 14 באפריל גורשו כ-30,000 מתושבי הגטו בקרונות בקר, ברכבת המזרחית אל מחנה ההשמדה בלז'ץ, שם הומתו לאחר הגעתם בתאי הגזים. כ-4000 היהודים שנותרו מגטו לובלין, נלקחו לגטו קטן יותר בשם מידן טטרסקי בפרברי העיר, אשר גודר בתיל דוקרני. התנאים בו היו קשים ורבים היו זרוקים ברחובות. בחודשים ספטמבר עד אוקטובר 1942, מרבית יושביו נשלחו אל מחנה מיידנק, ונרצחו שם במהלך מבצע חג הקציר באוקטובר 1943. כמה אנשים שהצליחו להימלט בעת חיסול גטו לובלין עשו את דרכם אל גטו ורשה, על מנת להזהיר את מנהיגיו שהנאצים נחושים בדעתם להשמיד את כל האוכלוסייה היהודית בפולין. אף על פי שהצליחו לשכנע אחדים, אחרים, כולל ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, דחו את הדו"חות שדיברו על רציחות המוניות כבתור הגזמות. מתוך האכולוסיה שחיה בעיר בתחילת המלחמה, רק על 200–300 יהודים מלובלין שרדו את השואה. יהודי ראדום לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר ראדום כ-30,000 יהודים, שהיוו אז כשליש מהתושבים, בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. עם רבני העיר במשך השנים נמנו גם הרב שמואל מוהליבר והרב אברהם צבי פרלמוטר. העיר נכבשה בידי הנאצים בספטמבר 1939, והיגרו אליה פליטים יהודים מיישובי הסביבה מחוזות פוזנן ולודז'. בתקופת ראש השנה ויום הכיפורים חולל בית הכנסת בידי הנאצים. בסוף אוקטובר החלו הנאצים בהחרמת מפעלים וחברות בבעלות יהודית. בדצמבר 1939, בעקבות דרישת הנאצים, הוקם יודנראט בראשות יוסף דיאמנט, אשר שימש את כל מחוז ראדום. תפקיד היודנראט היה, בין השאר, לספק עובדי כפייה למפעלים בעיר, בעיקר לשיקום מפעל הנשק והתחמושת לוצניק (Łucznik). לפי מפקד אוכלוסין מתחילת 1940 התגוררו במחוז ראדום כ-280,000 יהודים. במהלך חודש מרץ 1941 הוקמו בעיר שני גטאות – גדול בן 25 אלף תושבים, וקטן בן 8000 תושבים. הגטאות נסגרו ב-7 באפריל. גבולות הגטו סומנו בשלטים במקום בגדר. תושבי שני הגטאות סבלו מרעב ומחלות וכמה אלפים מתושביהם נספו עד תחילת הגירושים. ביחס לגטאות אחרים בפולין היה המצב הכללי בגטו ראדום טוב באופן יחסי. ב-6 באוגוסט 1942 החלה אקציה בה גורשו 8000 יהודים (ברובם מהגטו הקטן), ברכבת בקר בת 60 קרונות למחנה ההשמדה בטרבלינקה. חיסול הגטו הגדול החל 11 ימים לאחר מכן באותה מתכונת. יחידת חיסול נאצית, מלווה בכוחות עזר אוקראינים נכנסה לגטו הגדול והחלה לרוקן אותו מתושביו. הפעולה ארכה מספר ימים ו-17,000 תושבי הגטו שולחו בשלושה משלוחים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. כ-4,000 יהודים שרדו את הגירושים. הם הועסקו בעבודות כפייה שונות ורוכזו בשני רחובות. אחרוני היהודים נשלחו ב-26 ביולי 1944 ממחנה שקולנה בצעדת מוות בת יומיים לעיירה טומאשוב, שם המתינו שבוע לרכבת שלקחה אותם לאושוויץ. קהילות נוספות מעל 200 קהילות יהודיות שחיו בפולין במשך מאות שנים סבלו מגורל דומה של גרוש, התעללות ורצח. להלן סיפורן של חלק מהקהילות. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בסוסנוביץ כ-30,000 יהודים, שהיוו כ-20% מאוכלוסיית העיר. לאחר הכיבוש הגרמני גרשו הנאצים לסוסנוביץ את היהודים מהקהילות הקטנות שבסביבתה, בשיאו היו בגטו כ-45,000 איש. מאז הוקם הגטו, החלו יהודים להישלח למחנות עבודה והשמדה במעין 'טפטוף' קבוע. אלפי יהודים גורשו מהגטו לאושוויץ ביוני 1943. הגטו חוסל חודשיים לאחר מכן, בחודש אוגוסט, וכמעט כל היהודים שנותרו בו גורשו גם כן לאושוויץ. כמה מאות יהודים נותרו בגטו שרודאלה, שחוסל בינואר 1944. במהלך הגירוש הסופי באוגוסט 1943, הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בבנדין וסוסנוביץ קיים מרד נגד הגרמנים, כאקט אחרון של התרסה, אך הוא לא צלח, ומרבית הלוחמים היהודים נהרגו מול הכוחות הגרמניים העדיפים. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקיילצה כ-24,000 יהודים, ומיד לאחר הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 החלו פעולות כנגד היהודים בה – החרמת רכוש, הטלת קנסות, חטיפה לעבודות כפייה וכדומה. באפריל 1941 הוקם גטו קיילצה, שהכיל בשיאו כ-27,000 יהודים, לאחר שגם יהודים מהסביבה ואפילו מווינה הועברו אליו. מרבית היהודים בגטו הועסקו בעבודות כפייה. באוגוסט 1942 החל חיסולו של הגטו, שנמשך 5 ימים: למעט כ-2,000 יהודים, שהועברו למחנות עבודה, נשלחו מרבית היהודים לטרבלינקה בשלושה משלוחים, ונרצחו שם, וקרוב ל-2,000 יהודים, בעיקר ילדים, קשישים ונשים הרות, נרצחו עוד בשטח הגטו. ההתיישבות היהודית בקרשוביץ החלה בתקופת דוכסות קרקוב הגדולה בין השנים 1818-1846 ונמנו בה כ-20 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקרשוביץ כ-481 יהודים. על פי רישומים שנעשו עם סיום המלחמה, כמעט כולם נרצחו. התיישבות היהודים בעיר זֶ'שוּב (בפי היהודים: ריישא), החלה במאה ה-15. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה היה מספרם היהודים בעיר -14,000, והם היו כשליש מכלל אוכלוסיית העיר. אל העיר גורשו יהודים מכפרי הסביבה ומערים במערב פולין. ב-17 בדצמבר 1941 הוקם גטו ז'שוב, שאליו נשלחו יהודים מהערים והכפרים הסובבים את ז'שוב. ב-7 ביולי 1942 נערכה סלקציה בגטו ז'שוב: מתוך 23,000 היהודים שהיו כלואים בגטו, נשלחו 2,000 אל בורות הירי של יער רודנה, שם חוסלו ביריות אל תוך הבורות שהוכנו מראש; כ-14,000 נוספים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב-8 באוגוסט נעשה משלוח שני לבלזץ, בעיקר של נשים וילדים, ובנובמבר משלוח שלישי. טרם המלחמה, חיו במיינדזיז'ץ פודלסקי כ־12 אלף יהודים, שהיוו כשלושה רבעים מתושבי העיר. באוקטובר 1939 מסרה ברית המועצות את העיר לגרמניה כחלק מן הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בעקבות הסגרתה של העיר לגרמנים, עזבו את העיר כ-2,000 מיהודיה, ועברו לתחום הכיבוש הסובייטי. בסוף אוגוסט 1942 רצחו שוטרים גרמנים, פולנים ומתנדבי טרווניקי אוקראינים כ-3,000 מיהודי העיר, ובהם קשישים ותינוקות, ושילחו כ-11,000 מיהודי העיר הנותרים למחנה ההשמדה טרבלינקה בקרונות משא, שבהם מתו רוב היהודים עוד טרם הגעתם למחנה. לאחר האקציה, ריכזו הגרמנים את יהודי העיר הנותרים בגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי, בו הוחזקו למעלה מ-17,000 יהודים, רובם מיישובי הסביבה, וחלקם מסלובקיה. עד 17 ביולי 1943 חוסל גטו זה במספר אקציות. כ-160–200 יושביו האחרונים נורו, והעיר הוכרזה רשמית כנקייה מיהודים. פחות מאחוז אחד מן האוכלוסייה היהודית בעיר שרדו את הכיבוש הנאצי. יהודים התיישבו בפוזנן במאה ה-13. בעקבות העברת המרחב לשליטת פולין ב-1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה, עזבו רוב יהודי העיר, בעלי התרבות הגרמנית, את האזור, והיגרו לליבה של גרמניה כולל לברלין הבירה. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר כ-2,000 יהודים. רובם הושמדו בשואה. טרם מלחמת העולם השנייה חיו בעיר בידגושץ' כ-3,000 יהודים. בתחילת ספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים, ובתגובה על פגיעת פולנים מהעיר בחלק מתושביה הגרמנים, רצחו חיילי הוורמאכט כ-3,000 מתושבי העיר, פולנים ויהודים. זמן קצר לאחר מכן גורשו יהודי העיר הנותרים לגנרל גוברנמן, ורכושם הוחרם. גירוש היהודים מהעיר לווה במעשי התעללות והשפלה, ולאחר השלמתו, הוכרזה העיר באופן רשמי כ"נקייה מיהודים". בעיר ידוובנה במזרח פולין חיו לפני המלחמה כ-1000 יהודים. ב-10 ביולי 1941 נטבחו יהודי העיירה על ידי שכניהם הפולנים בטבח בידוובנה על ידי ירי בגברים ושריפת האחרים בתוך אסם. במשך שנים יוחס המעשה לגרמנים, אך בשנת 2001 חשף ההיסטוריון יאן טומאש גרוס כי הפולנים הם שביצעו את הטבח. העיתונאי חיים הכט יצר את הסרט "שני אסמים" (ישראל, 2014) על הטבח בידוובנה, ומעשי טבח רבים הדומים לו שהתרחשו ברחבי פולין ביוזמה של פולנים באותה התקופה, ולעומתו מעשה באסם אחר בעיר בוריסלב בו ניצלו חיי שבח וייס ומשפחתו בזכות משפחה פולנית. יחס הפולנים לרדיפה ולהשמדה של יהודים לפני המלחמה היווה המיעוט היהודי, בן שלושת מיליוני האנשים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. פולין הייתה ארץ קתולית אדוקה, וקיומו של מיעוט לא נוצרי כה גדול היה תמיד מקור למתח, ולעיתים לאלימות. האנטישמיות בפולין לבשה לעיתים אופי ממלכתי (כבזמנו של ראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי) ולעיתים קיבלה עידוד מאת הכנסייה ומאת מפלגות פוליטיות. בשלהי שנות השלושים צברה האנטישמיות הפולנית תנופה, אך היא מעולם לא לבשה פנים קיצוניות כמו אלה של עמיתתה הגרמנית. במהלך הכיבוש הגרמני חלק משמעותי מהפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. הנאצים רדפו את הפולנים וראו בהם חלק מ"הגזע הנחות הסלאבי". הם רצחו רבים מהם. הנאצים ראו בפולין חלק ממרחב המחיה לו זקוק הרייך הנאצי. במצב זה יכולתם של הפולנים להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים הייתה מוגבלת. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בניסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (פעולה שגררה בעקבותיה עונש מוות לאדם שביצע אותה ולכל משפחתו, ולעיתים אף לשכניו). בשנת 1942 נוסד בפולין ארגון חשאי בשם "זגוטה" (ראשי תיבות בפולנית של "הוועד לסיוע ליהודים") בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הוועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב-1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בוורשה לבדה. קיימת מחלוקת האם הפולנים מיצו אף חלק קטן מיכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדה. בפולין לא הייתה ממשלה מקומית של משתפי פעולה, כשם שהוקמה במקומות אחרים. מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית, פחות בהרבה מזה שניתן, לדוגמה בצרפת. הייתה זו תוצאה של היחס השלילי שנתנו הנאצים לאוכלוסייה, וכוונתם לרוקן את פולין מתושביה וליישבה בגרמנים. משום כך לא חפצו הנאצים בגיוס האוכלוסייה המקומית לעזרתם כמשתפי פעולה. כך, עובדי הכפייה הלא יהודים במחנות הריכוז היו לרוב פולנים. תנועות המחתרת – "ארמייה קריובה" הלאומית, ו"ארמייה לודובה" הקומוניסטית, אסרו על השתתפות בהשמדת היהודים, והענישו את המשתתפים בעונש מוות. בשנת 1943 נשלח נציג ה"ארמייה קריובה", יאן קרסקי לדווח לבעלות הברית על השמדת היהודים בפולין. עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעיתים אדיש, ולעיתים אף משתף פעולה, אף כי היו גם כאלה שסיכנו את חייהם וסייעו ליהודים. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של חלק מהאוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחיה כ"ציידי היהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939–1941, האשמה שהיה לה על מה להתבסס לגבי חלק מהיהודים. האנטישמיות הייתה חזקה במזרח פולין ובכללה בפולין גם לפני הסיוע למשטר הקומינסטי של חלק מהיהודים. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמוך לאחר כיבושה מן הגרמנים, ביולי 1941. יש הסכמה נרחבת כי לפחות עשרות אלפי יהודים הוסגרו לנאצים או נרצחו בידי פולנים. להערכת ההיסטוריון הפולני פרופ' יאן גרבובסקי, משנת 2017, יותר מ-200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים. הערכה מחודשת משנת 2020 בידי גרבובסקי שהתייחסה גם למעורבת המשטרה הפולנית ברצח היא שמדובר במספר גבוה בהרבה. קיימת מחלקות בשאלה עד כמה הממסד הפולני השתתף ברצח יהודים, בין היתר על רקע המחלוקת הפוליטית הקיימת בפולין המודרנית. פרופסור דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית וההיסטוריון הראשי של המוזיאון לתולדות יהודי פולין טען בשנת 2019 כי אף שהרבה פולנים הסגירו יהודים בתקופת השואה, הרי הפולנים כאומה (ולא כבודדים), ובניגוד לממשלת וישי, לא שיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת השואה לעומתו, העיתונאי יואב קרני כתב כי "לגופו של עניין, האנטישמיות בפולין לפני 80 שנה אינה השערה, או הגזמה. היא עמדה בסימן התפשטות ממאירה עוד לפני פלישת היטלר. היא אכלה כל חלקה טובה, והייתה נחלת המדינה והממשלה והמפלגות הפוליטיות והכנסייה הקתולית רבת העוצמה. יהודים הוחרמו ונודו. חרם כלכלי מסיבי על סוחרים יהודיים הביא מאות אלפים עד סף העוני. פוגרומים קטנים התחוללו. סטודנטים יהודיים עמדו על סף גירוש מן האוניברסיטאות." ספר של גרבובסקי שהתפרסם בשנת 2020 מתאר את חלקם של שוטרים פולנים בשואה בפולין. לטענת גרבובסקי השוטרים הפולנים היו גורם חשוב במדיניות ההשמדה הגרמנית. השוטרים שמרו על גטאות, מנעו הברחות מזון, ונטלו חלק בחיסול הגטאות. מלבד מתי מעט כמעט כל השוטרים הפולנים סייעו לנאצים למצוא ולרצוח יהודים. הגרמנים הסתייעו בפולנים בציד יהודים מסתתרים בעיקר מפני שללא טלאי צהוב הם התקשו להבחין בין פולנים יהודים לבין פולנים נוצרים. גרבובסקי מביא גם דוגמאות רבות לשוטרים פולנים שרצחו יהודים בצורה עצמאית ללא מעורבות הגרמנים. לדוגמה יהודי בשם אלכנדר קמפף תיאר בעדות לאחר המלחמה כיצד 3 שוטרים פולנים, פרצו לאסם שבו הסתתרו ילדיו ואשתו בשנת 1943. אחד מהם, פיוטר בינצ'יצקי ירה באשתו על המקום, לקח את הילדים לתחנת המשטרה, שם עינה אותם כל היום וכל הלילה ולמחרת הרג אותם. לאחר שחרור פולין בסוף מלחמת העולם השנייה פולין הייתה תחת שליטה סובייטית. על פי הערכות שונות, בין 40,000 ל-100,000 יהודים שרדו את השואה על אדמת פולין. כ-150,000 פליטים יהודיים שבו אליה משטחי ברית המועצות, וכן ניצולים מגרמניה וארצות אחרות. בסך הכל, נמצאו בפולין לאחר המלחמה כ-240,000 יהודים. לפולין הושבה עצמאותה, אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות פליטים. רובם ביקשו לעזוב את פולין. בפולין החלה תנועת הבריחה שנוסדה על ידי אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים וגדלה לאחר מכן למדינות נוספות. הניצנים הראשונים להתארגנות יהודית קהילתית החלו להופיע בלובלין בסוף שנת 1944, מיד לאחר שחרורה של פולין מידי גרמניה הנאצית. בין המייסדים הבולטים היו יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד המרד בגטו ורשה, וכן אבא קובנר, מנהיג קבוצת פרטיזנים. אותן קבוצות יהודים החלו בפעילות עזרה וסעד, והיוו גרעין לתנועת "האיחוד" שהתפשטה בכל ריכוזי יהדות פולין. בעזרתן הוקם "הוועד היהודי המרכזי" ולאחר שחרורה של ורשה הוקמו גם "הוועדה ההיסטורית המרכזית" ו"ארגון הסופרים, העיתונאים והאמנים היהודים". מעגל האנשים האלה, שנפשם הייתה קשורה מימים ימימה במפעל החלוצי הארץ-ישראלי, התרחב עם התקדמותו של הצבא האדום מערבה. נוספה עליו הקבוצה החשובה של לוחמי גטו ורשה, ובהם יצחק (אנטק) צוקרמן, ועד מהרה הצטרפו לגרעין זה גם פליטים "אסיאתים". פליטים אלו היו ראשוני הרפטריאנטים ששבו מברית-המועצות ותרמו רבות להפעלתן של התחנות בדרך "הבריחה" ולשיקום גרעינים מאורגנים של תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין, וכן להשבתם של ילדים שהוסתרו בקרב לא-יהודים לקרוביהם או למסגרת יהודית מאורגנת. בפולין שרר באותה תקופה אי-שקט פוליטי והיהודים בה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. עד סוף שנת 1945 נרצחו ברחבי המדינה 350 יהודים. אלפי יהודים הצטרפו לארגונים הציוניים שנציגיהם היוו את "ועד הבריחה" כדי לצאת מן המדינה. בתחילת שנת 1945 נפתח נתיב בריחה ליהודים מפולין לרומניה, ומספר הפליטים בה הלך וגדל. מרומניה המשיך המסלול לגרמניה, לאוסטריה (לעיתים דרך הונגריה) ולאיטליה, אל מחנות העקורים. באוגוסט 1945 הגיע לפולין שליחו הראשון של היישוב, איסר בן צבי, והמוסד לעלייה ב' החליט לסייע למפעל זה. בשנת 1946 אירע פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים ששהו בעיר, לאחר שבעיר נפוצה עלילת דם על היהודים. פוגרום זה היה אחד הגורמים החשובים להתפכחות ניצולי השואה, שקיוו להשתלב בחזרה בפולין, והמונים מהם הצטרפו להגירה מהמדינה. רבים מהפולנים היהודים עלו לארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה, לארצות הברית, ולמדינות נוספות. זיכרון השואה בפולין ומחלוקת פוליטית שמאל\|ממוזער\|250px\|בני נוער מישראל מניפים את דגל ישראל ליד אנדרטת האבן הגדולה בטרבלינקה. לפניה על אבן חקוק בשבע שפות - "לא עוד!" (צולם ב-2006) בפולין יש הנצחה לשואה בדמותן של אנדרטאות ומוזיאונים. בשטח מחנה טרבלינקה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין. על 17,000 אבנים חרוטים שמות הקהילות שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה. מחנה אושוויץ הפך למוזיאון. מספר בלוקים הוקדשו לעמים שונים (כמו הבלוק היהודי), בלוק 11 משמש כמוזיאון לתאי ההתעללות בבני האדם. בבלוקים 4 ו-5 ניתן לראות שאריות מהרכוש שנגזל מהאסירים במחנות אושוויץ בירקנאו, בהם: שיער הנגזז, מזוודות, נעליים, משקפיים, פרוטזות וכו'. מחנה בירקנאו נשאר עומד על תילו, מלבד המשרפות שפוצצו על ידי אנשי הזונדרקומנדו (הריסות המבנים עומדות כפי שהיו ביום ההפצצה). בנוסף למוזיאון ניצבות ברחבי המחנה אנדרטאות רבות שהוצבו לזכר הנרצחים במחנה. ב-1947 החליטה ממשלת פולין על שיחזור מחנה אושוויץ I, כמוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; אושוויץ II, שבו היו המבנים עשויים מעץ, חומר לא עמיד, שומר אך לא שוחזר. בעקבות יוזמה של השר הפולני ולדיסלב ברטושבסקי, הוקמה בשנת 2009 קרן אושוויץ-בירקנאו, שמרווחי הריבית שלה ימומנו עבודות שימור ארוכות טווח של המוצגים והמבנים באושוויץ. בעיר ורשה ובמתחם גטו ורשה לשעבר נמצאים כיום אתרי זיכרון ואנדרטות אחדים המספרים על אנשי הגטו ומרידתם כולל אתר הנצחה באומשלגפלץ . ב-2017 הכריז שר התרבות הפולני פיוטר גלינסקי שיוקם מוזיאון גטו ורשה , בשיתוף עם המכון ההיסטורי היהודי, במבנה בו שכן בגטו בית החולים לילדים ברסון ובאומן . באתר תחנת הרכבת ראדוגושץ' בלודז' קיימת אנדרטה לשואה שהוקמה בשנת 2004. עם זאת בערים ועיירות רבות שגרו בהם יהודים בעבר אין אתרי הנצחה. כך לדוגמה בלבוב (כיום בשטח אוקראינה) שבה חיו יהודים מזה כ-800 שנים ושהגטו בה הכיל 120 אלף יהודים, אין אתר הנצחה. בפולין שלאחר המלחמה החלה מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה, בו השתתפו מפלגות פוליטיות פולניות, הכנסייה הקתולית, וארגונים יהודים בפולין ומחוצה לה. כחלק ממגמה זו התפרסם ספרו של הסוציולוג יאן טומאש גרוס שכנים, שעורר מחלוקת וכך גם הסרט אחרי הקציר המבוסס עליו. ביולי 2001 התנצל נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי על הטבח בידוובנה. בשנים האחרונות התגלו עוד עדויות על חלקם של פולנים בסיוע לנאצים בשואה. במקביל החלה ממשלת פולין לטעון כי פולנים לא השתתפו באופן ממוסד ברצח יהודים, אלא עשו זאת כיחידים, מעין "עשבים שוטים" שהיו מחוץ לחברה הפולנית. הפולנים מדגישים את העבודה כי הגרמנים לא היססו לרצוח פולנים, וכי פולין הייתה תחת משטר כיבוש אכזרי שבו הגרמנים קבעו את התנאים וביצעו את הרדיפה והרצח. ראיה זו מצניעה צדדים אחרים של החברה בפולין של שיתוף פעולה עם הנאצים ברדיפת יהודים, של רציחות עצמאיות של יהודים, וכן הסיוע הנרחב שסיפקה המשטרה הפולנית לרדיפה ולרצח. חוקרים פולנים שמתארים את חלקם של פולנים בשואה נתונים לביקורת ולמתקפות מצד גורמים בימין הפולני. כך לדוגמה העיתון Do Rzeczy מאשים את ההיסטוריון יאן גרבובסקי שהוא משקר, והוא מקבל שיחות ומכתבי נאצה רבים. ההיסטוריון יאן טומאש גרוס מותקף גם הוא על ידי גורמים בפולין. בניגוד למגמה שלא לעסוק בפצעי העבר, עוררו הפולנים את המחלוקת על הביטוי "מחנה מוות פולני", מפני שלטענת הפולנים מציגים את חלקה של ארצם בהשמדת יהודים בצורה שגויה. בתחילת 2018 אישר הפרלמנט הפולני הצעת חוק שתאסור לייחס "לעם הפולני או לממשלת פולין" אחריות לרצח העם היהודי, וכן תאסור על שימוש בביטוי "מחנה השמדה פולני". עבירה על החוק הייתה צפויה לעונש של עד שלוש שנות מאסר הצעת החוק עוררה סערה וזעם בישראל, מכיוון שהיא פורשה ככזאת האוסרת להזכיר את חלקם של הפולנים ברצח היהודים בשואה. ארצות הברית ביקשה מפולין לשקול מחדש את קיום החוק, תוך שהיא מציינת כי תהיינה לחוק השלכות ביחסים שבין המדינות. דוברת משרד החוץ האמריקאי הת'ר נאוארט ציינה כי החקיקה עשויה "לחתור תחת חופש הביטוי והשיח האקדמי". בעקבות הביקורת על החוק הוסרה ממנו ביוני 2018 הענישה הפלילית על הפרתו. לאחר פרסום החוק החל הארגון J-nerations בקמפיין איסוף ופרסום עדויות של ניצולי שואה, בהן הם משתפים בזכרונותיהם על חלקו של העם הפולני בהשמדת יהודי אירופה. הסיפורים כוללים מקרים רבים של הסתה, הסגרה, ביזה ורדיפה, הן בשנות השואה והן לאחריה. ביולי 2018 חתמו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי על הצהרה משותפת בעניין חלקם של הפולנים בשואה. סעיף אחד בהודעה טען כי הסבל של העם היהודי מקביל לסבלו של העם הפולני. סעיף אחר הסיר את אחריותם הפולנים למעשי משתפי הפעולה עם הנאצים. על הצהרה זו נמתחה ביקורת חריפה, בין השאר על ידי ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר, "יד ושם", הודעת יד ושם טענה כי אף שהחוק רוכך, מהותו נותרה על כנה, וכי יש בו אפשרות לפגיעה ממשית בחוקרים, במחקר החופשי ובזיכרון ההיסטורי של השואה. כמו כן נטען כי ההודעה מחזקת נרטיב שקרי לפיו ממשלת פולין בגולה וזרועותיה המחתרתיות פעלו באופן מתמיד למנוע את השואה. ביקורת נשמעה גם מטעם שר החינוך נפתלי בנט, שרת המשפטים איילת שקד, יו"ר "יש עתיד" ח"כ יאיר לפיד ויו"ר מרצ ח"כ תמר זנדברג, בנימוק שההצהרה מעוותת את ההיסטוריה ופוגעת בזיכרון השואה. בפברואר 2019 חל משבר דיפלומטי עם פולין לאחר שהשר ישראל כ"ץ, כמ"מ שר החוץ, ציטט את יצחק שמיר על כך ש"הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אמם". בעקבות כך עלה לדיון חלקם של הפולנים בשואה. ראו גם יהדות פולין שואת יהודי ליטא שואת יהודי איטליה מחנה השמדה לקריאה נוספת חוי דרייפוס (בן-ששון), "אנו יהודי פולין"? – היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי, יד ושם, 2009. ישראל גוטמן, יהודי ורשה, 1939–1943, גטו, מחתרת, מרד, ירושלים: הוצאת יד ושם, הוצאה מחודשת ומורחבת 2011. יואל נץ, האביב יגיע בעל כורחו, נדודיה של משפחה יהודית מוורשה ברחבי ברית-המועצות, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011. דוד זילברקלנג, שמועות או עובדות? על שיתוף המידע בקרב יהודי פולין על גורלם, יד ושם ירושלים, 65, תשע"ב 2012, עמ' 12–13. קישורים חיצוניים דניאל בלטמן, חשבון הנפש הפולני והמבט היהודי, בשביל הזיכרון, 43, 2001, עמ' 12–16, באתר יד ושם דניאל בלטמן, הם היו פולנים רגילים?, בתוך: דוד זילברקלנג (עורך), יד ושם – קובץ מחקרים, ל', ירושלים, תשס"ב, עמ' 41–54, באתר יד ושם נטליה אלקסיון, ההיסטוריה הפולנית ושואת היהודים, בתוך: בשביל הזיכרון, 34, 1999, עמ' 34–42, באתר יד ושם ברברה אנגלקינג-בוני, הבדלים פסיכולוגיים בין פולנים ליהודים בתקופת המלחמה: מבט מוורשה הכבושה, בתוך: בשביל הזיכרון, 39, 2000, עמ' 4–9, באתר יד ושם שמואל קרקובסקי, ניסיונות ופעולות הצלה בפולין הכבושה, בתוך: שמואל אלמוג, דניאל בלטמן, דוד בנקיר, דליה עופר (עורכים), השואה: היסטוריה וזיכרון: ספר יובל לישראל גוטמן, ירושלים: יד ושם, 2002, 152–161, באתר יד ושם נחום בוגנר, קשיי הצלה בפולין וגורמיהם, בתוך ספרו: בחסדי זרים, ירושלים: יד ושם, 2000, עמ' 17–38, באתר יד ושם דָריוּש ליבּיוֹנקה, הכנסייה הקתולית בפולין נוכח היהודים והשואה בשנים 1939–1945, בתוך: בשביל הזיכרון, 35, 2000, עמ' 27–37, באתר יד ושם נחום בוגנר, ילדי המנזרים: הצלת ילדים יהודים במנזרים בפולין בתקופת השואה, יד ושם – קובץ מחקרים, כ"ז, 1999, עמ' 189–225, באתר יד ושם אריה קיזל, מאמר ביקורת על הספר "אנו יהודי פולין? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי" מאת ד"ר חוי דרייפוס (בן-ששון), באתר e-mago הערות שוליים * קטגוריה:יהדות פולין קטגוריה:פולין: אנטישמיות פולין	2024-10-10T16:26:46
יודנראט	ממוזער\|אנשי היודנראט של שידלובייץ ממוזער\|כרזה שהפיץ היודנראט בגטו לודז' הכרזה קוראת לאזרחים לשמור על היגיינה: "ילד נקי הוא בריא. מלוכלך - חולה." ממוזער\|מטה היודנראט בוורשה לאחר שהופצץ בזמן מרד גטו ורשה היודנראט (בגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte; "מועצת היהודים"), או האֶלְטֶסטֶנרָאט (בגרמנית: Ältestenrat; ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היה זה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה לפתרון הסופי של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי בתקופת השואה. תהליך הקמת היודנראטים על פי התפיסה הגרמנית ההנחיה להקמת היודנראטים ניתנה ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ב-21 בספטמבר 1939. האיגרת קבעה שהשלב הראשון בטיפול בבעיית היהודים יהיה ריכוז הקהילות במקומות בהם יש צומתי רכבות, תוך העברת הקהילות הקטנות לנקודות הריכוז. על פי האיגרת, יש להקים מועצות זקנים יהודיות, "יודנראט", ביישובים שבהם יש אוכלוסייה יהודית. מספר חברי היודנראטים היה עד 24 גברים יהודיים, על פי גודל האוכלוסייה, עם עדיפות לאישים בני סמכא ולרבנים. היודנראטים הונחו לערוך מפקד אוכלוסין הכולל מיון היהודים לפי מין, גיל ומקצוע. היודנראטים יהיו אחראים להעברת האוכלוסייה, וכן לאספקת מגורים וכלכלה ליהודים במקומם החדש. הודגש באיגרת כי היודנראטים יהיו אחראיים ליישום ההוראות שיינתנו על ידי השלטונות וידאגו ליישמן בקרב הקהילה היהודית. אי יישום ההוראות על פי לוח הזמנים המוגדר יגרור עונשים חריפים. ב-28 בנובמבר 1939 הוציא ד"ר הנס פרנק, מושל אזור הממשל הכללי בפולין, הגנרלגוברנמן, פקודה מפורטת להקמת היודנראטים. הפקודה קבעה שמספר החברים יהיה 12 לאוכלוסייה קטנה מ-10,000 יהודים, ו-24 לאוכלוסייה גדולה יותר. הרכב המועצה חייב להיות מאושר על ידי מנהל המחוז או ראש העיר. תהליך ההקמה צריך להסתיים לא יאוחר מ-31 בדצמבר 1939. הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת, שתישא באחריות ישירה למילוי הוראותיהם. תהליך הקמת היודנראטים בפועל לרוב הוקם היודנראט לפני הקמת הגטו, וחברי היודנראט סייעו בהעברת היהודים אל הגטו. אף על פי שעצם הקמת היודנראטים הייתה בכפייה, בחירת הרכבם הייתה שונה ממקום למקום. לעיתים כפו השלטונות הגרמניים על אדם אחד - יושב ראש היודנראט - את האחריות להקמת היודנראט. היו"ר היה מבקש ממנהיגי ציבור להצטרף אליו. במקומות שונים היו מנהיגי ציבור שסירבו להצטרף ליודנראט, והיו כאלו שצורפו ואחרי שהבינו את המצופה מהם פרשו. לכן היה לעיתים קושי להרכיב את המועצה. לעיתים נכפה גם ההרכב על ידי הגרמנים. במקומות בהם היה קיים ועד קהילה יהודי לפני הכיבוש הנאצי, היו חבריו פעמים רבות הבסיס למועצות היודנראט. במקומות מסוימים, הרכב המועצות נקבע בהתאם להרכב הפוליטי של הנהלות הקהילות לפני המלחמה, וייצג עמדות דתיות וחילוניות על פי הרכב האוכלוסייה. ההוראות לדרכי קביעת היודנראטים לא בהכרח התקיימו בפועל. בחירת היו"ר בדרך כלל נכפתה וכמעט לא התקיימו בחירות לתפקיד. בניגוד להנחיות, בארצות הבלטיות, אוקראינה, ורוסיה הלבנה, שותפו השלטונות המקומיים של האוכלוסייה הכבושה בקביעת חברי היודנראטים. גם הוראה של פרנק, שחברי היודנראטים צריכים להשתייך לקהילה המקומית, לא תמיד נשמרה. מספר חברי היודנראטים נע לרוב בין 8–24, לא בהכרח על פי גודל הקהילה כפי שנדרש. בחירת עסקני ציבור ותיקים וידועים ליודנראטים, מעידה שלפחות בהתחלה ראה הציבור במוסד זה הכרח, לצורך טיפול בצרכי הקהילה וניהול הקשר עם הגרמנים. פעמים רבות, עצם ידיעת השפה הגרמנית הייתה מרכיב בבחירת היו"ר. צורת בחירת הרכב היודנראטים הייתה מרכיב חשוב במידת האמון שהיה לקהילה ביודנראטים, ובמידת שיתוף הפעולה עימהם. רבים מיו"רי וחברי היודנראטים התחלפו בתקופת הכיבוש. השלטונות הגרמניים אסרו ורצחו יו"רים שגילו עצמאות או התנגדות לדרישותיהם. חלקם התאבדו. היו"רים שמונו תחתיהם נאלצו לפעול תחת "המורשת" שהשאירו קודמיהם. ברוב המקומות, הוקמו היודנראטים לפני הקמת הגטאות וכינוס היהודים לתוכם. תפקידי היודנראטים בין השאר, היודנראטים טיפלו בשירותים הציבוריים הבאים: עבודה, דיור, מזון, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה, דואר ותחבורה ציבורית. חברי היודנראטים שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. הם נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראטים. בסופו של דבר, פעמים רבות, שימשו היודנראטים מקור לכעסה ולמרירותה של הקהילה היהודית, שראתה ביודנראט המקומי את מקור צרותיה. דוגמה אופיינית הייתה הדרישה לאספקת עובדי כפייה, אחת הדרישות הראשונות, שהחלה כבר בתחילת הכיבוש. סרוב לדרישה גרם למאסרם ולרציחתם של יושבי הראש. היו ניסיונות (שלעיתים הצליחו) לשחד את הגרמנים ובכך לצמצם כמות הפועלים הנדרשת או לדחות את שליחת העובדים. משפחות בעלות יכולת כספית שילמו כסף בתמורה לשחרורם מהעבודה. היודנראטים קיבלו כספים אלו כי היו זקוקים למימון פעולותיהם. התוצאה הייתה שלעבודות הכפייה נשלחו יהודים חסרי יכולת כלכלית. משפחות עובדי הכפייה איבדו את יכולת הפרנסה שלהם מפני שהגרמנים לא שילמו שכר לעובדים אלו. נטל הפרנסה של עובדי הכפייה ומשפחותיהם הוטל על היודנראטים. הם שילמו "דמי כיס" לעובדים, ואף פתחו מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות חינם לעובדים ובני משפחותיהם. התוצאה הייתה כעס גדול על אנשי היודנראטים. בנוסף, היו יודנראטים שנכנסו למצוקה כלכלית והתקשו לספק את צורכי הקהילה. מצב נוסף איתו התמודדו היודנראטים היה דרישת הגרמנים לתשלומי כופר. כבר מתחילת הכיבוש, הגרמנים נהגו לאסור מספר יהודים מאמידי הקהילה ונכבדיה. הם הוכו ועונו בכלא. הגרמנים דרשו תשלומים גבוהים בתמורה לשחרורם, אחרת יוצאו להורג תוך מספר ימים. היודנראטים נאלצו לגבות כספים מהקהילה על מנת לשחרר את האסירים, זאת כאשר האוכלוסייה עצמה איבדה את יכולת הפרנסה שלה וחיה על חסכונותיה. היודנראטים גם אולצו לאסוף דברי ערך שונים (כגון פרוות) על פי דרישת הגרמנים. היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים שאיפשרו ליהודים להתפרנס לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם מלפני הכיבוש. הקמת המפעלים נעשתה גם על מנת להראות לגרמנים שהיהודים הם כח יצרני ומועיל. לאורך תקופת הכיבוש נהגו הגרמנים להעביר אוכלוסיות יהודים מגטו לגטו. יהודים אלו הגיעו לגטו ללא פתרון מגורים ופרנסה, זאת כאשר האוכלוסייה המקומית עצמה חיה בצפיפות ובקשיי פרנסה. היודנראטים נדרשו לספק פתרונות מגורים ומזון למהגרים אלו. עם גידול בכמות הנפטרים, היה צורך לטפל ביתומים שנותרו ללא משפחה תומכת. הוקמו בתי יתומים תוך דאגה למזון, ביגוד וחינוך ליתומים. החורפים הקשים הצריכו אספקה קבועה של חומרי בערה לחימום וכן בגדים חמים לאוכלוסייה. בעיה קשה נוספת איתה נאלצו היודנראטים להתמודד היא בעיית התברואה והבריאות. היה קיים מחסור בצוות רפואי מיומן, בתרופות וציוד רפואי אחר. תנאי הצפיפות וחוסר ההגיינה בגטאות גרמו למגפות טיפוס שכיחות. היה צורך בהקמת בתי חולים, וכן בביצוע פעולות ניקוי וטיהור במקומות המגורים ובמקומות הציבוריים. היודנראטים נשאו באחריות ובמימון פעולות אלו. לצורך פעולות אלו, היודנראטים בפולין נתמכו על ידי ארגון הבריאות טא"ז. מימון פעולותיהם של היודנראטים היווה בעיה בפני עצמה. המימון היה הן על ידי מקורות פנימיים והן על ידי מקורות חיצוניים. המקורות הפנימיים כללו דרישה ל"תרומות" מצד היהודים האמידים בקהילה וכן תשלום על שירותי היודנראט. התוצאה הייתה שיהודים אמידים קיבלו פריבילגיות, כגון מגורים משופרים, בעוד משפחות אחרות גרות בצפיפות קשה. המימון החיצוני נעשה דרך ארגוני העזרה הג'וינט והיס"ס, שהיה תחת ניהולו של מיכאל וייכרט. כספי היודנראטים שימשו גם לתשלומי שוחד לגרמנים. תשלומים אלו מנעו או צמצמו עונשים (הן אישיים והן קולקטיביים) וגזירות. הם איפשרו מתן הקלות לקהילה. ידועים מקרים בהם שוחד דחה או ביטל ביצוע אקציות. הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), לביצוע בפועל ההוראות הנדרשות. אף על פי שפורמלית המשטרות היהודיות היו כפופות ליודנראטים, בפועל הן קיבלו גם הוראות ישירות מהפיקוד הגרמני במקום. עם תחילת תהליך ההשמדה של היהודים, נעשו דרישות הנאצים קשות יותר לביצוע, והיודנראטים נדרשו לבצע פעולות הקשורות למדיניות הדיכוי הנאצית, כמו הכנת רשימת הנשלחים להשמדה, ומיון האנשים במחנות ההשמדה לעבודה או לתאי גזים. דרכי ההתמודדות של היודנראטים עם קשיי התפקיד השתנו לא רק מגטו לגטו, אלא גם בחילופי תפקיד היושב ראש. ברוב הגטאות הוחלפו יושבי הראש והשתנה הרכב היודנראט מספר פעמים. לכן לא ניתן בדרך כלל לדבר על מדיניות התמודדות ברמת המקום אלא בהתאם לזהות היושב ראש בזמן נתון כל שהוא. תפקידים שהנאצים אילצו את היודנראט לבצע גיוס יהודים לעבודות כפייה לטובת מכונת המלחמה הגרמנית. עריכת מפקדים של האוכלוסייה היהודית, לצורך הערכה של דרכי פעולה אפשריות. פינוי דירות של יהודים ומסירתן לגרמנים תשלום קנסות כופר נפש שהוטלו על הגטו למימון הפעילות הגרמנית. החרמת חפצי ערך מיהודים להעשרת קופת הרייך. בחירת ראש היודנראט מתוך הקבוצה שנבחרה. אחריות להעברת היהודים ממגוריהם הקודמים למקום חדש בגטו הסגור. מציאת מגורים לכל המועברים בתוך תחומי הגטו. שמירה על הסדר הציבורי בגטו. מניעת הברחות של מזון ומוצרים אל הגטו. חלוקת המזון שסיפקו הגרמנים לגטו לפי זכאות שנקבעה מראש. האחריות למניעת התפשטות המחלות המדבקות מעבר לגבולות הגטו בחירת עובדי כפייה למחנות העבודה - כרוך בשליחה של האנשים הנבחרים הרחק ממשפחתם. עריכת רישום של היהודים שיישלחו להשמדה (על מעשה זה הייתה ביקורת רבה מצד היהודים על היודנראט) יצירת בתי כלא יהודיים לאכלוס עבריינים שפעלו בגטו. הקמת משטרה יהודית שתפקידה היה לטפל בבעיות סדר, פשע ומשמעת פנימיים. חלוקת אות הקלון ליהודי הגטו (כמו הטלאי הצהוב) תפקידים שלקחו היודנראטים על עצמם ניסיון להשתמש בתככי הפוליטיקה בגרמניה כדי להפנות תשומת לב לבעיית היהודים הקמת מפעלים בהם הועסקו יהודים הן לטובת הגרמנים והן לטובת הקהילה היהודית פיתוח יוזמות להשגת מזון נוסף על ידי השגת מצרכים בשוק השחור בצד הארי או קבלת מזון תמורת מוצרים מהמפעלים בתחומי הגטו יצירת מסגרות לעזרה הדדית למען הקלת המצוקה הקמת בתי חולים ומרפאות וכן ביצוע פעולות סניטציה ברחבי הגטו בניסיון לצמצם את ממדי המחלות והמגפות. גיוס כספים הנדרשים לפעילות היודנראטים, הן מתוך הקהילה היהודית והן על ידי ארגוני העזרה - הג'וינט והיס"ס. הקמת מטבחים קהילתיים וחלוקת מזון לעובדי הכפייה ומשפחותיהם וכן למהגרים היהודים שהועברו מיישובים אחרים. תשלום "דמי כיס" לעובדי הכפייה. אחריות למגורים למהגרים יהודיים הקמת בתי יתומים ותפעול שלהם תשלומי שוחד לגרמנים על מנת למנוע עונשים (הן קולקטיביים והן אישיים), לצמצם גזירות ולקבל הקלות לקהילה היהודית. היו מקרים בהם תשלומי שוחד ביטלו או דחו ביצוע אקציות. שיתופי פעולה עם המחתרת בגטו במימון רכישת נשק ובהשתתפות במרד עצמו. דוגמאות אופייניות היו בגטאות: ז'טל, טוצ'ין, לחווא, מינסק ואחרים. היודנראטים בגטאות ובקהילות שמות המדינות מצוינים על פי גבולות אירופה ב-1939 שם הגטו או הקהילה תאריך מנוי היודנראט הראשון ראשי היודנראט הערות גטו אונגוור, הונגריה אפריל, 1944 ד"ר יוליוס לסלו, מנהיג הקהילה היהודית בעיר גטו בוברויסק, בלארוס יולי, 1941 הרב א. רוזנברג גטו בודפשט, הונגריה מרץ, 1944 שאמו שטרן עד אוקטובר 1944, אז ירד למחתרת ומונה ליוש שטוקלר גטו בוחניה, פולין סוף 1939 שמחה וייס חברי היודנראט נשלחו לבלז'ץ באקציה האחרונה גטו בולחוב, פולין אוגוסט, 1941 ד"ר א. רייפאייזן, התאבד בסוף 1941. מחליפו, ד"ר שינדלר, התאבד במרץ 1943. גטו בוצ'אץ', פולין יולי, 1941 מנדל רייך, ציוני, איש מזרחי, יו"ר הקהילה לשעבר, התפטר מתפקידו ובמקומו התמנה סגנו ברוך קרמר. חבר היודנראט ד"ר הכט ואשתו התאבדו. גטו ביאלה פודלסקה, פולין נובמבר, 1941 יצחק פישזיץ רוב חברי היודנראט נשלחו למיידנק באוגוסט 1942, לאחר שהתלוננו על חטיפת יהודים גטו ביאליסטוק, פולין יוני, 1941 ד"ר גדליהו רוזנמן, הרב הראשי, מונה בתחילה לראש היודנראט, אך לאחר כחודש הוחלף על ידי סגנו, אפרים ברש. ברש דגל בשיתוף פעולה ובגישה שהשמדה תהיה בכל מקרה ולכן יש להציל מעטים גם תוך הקרבת אחרים. הוא אפילו מנע מרד בגטו לפני משלוח. גטו בנדין, פולין ספטמבר, 1939 בתחילה מונו בזה אחר זה, אליעזר רובנליכט, סגן ראש העיר לשעבר, שמואל וייצ'הר, חבר מועצת העיר, ויעקב ארליך. במהלך 1940, מונה בנימין גראוברד ואחריו חיים מרין, אחיו של משה מרין. בראשית 1942 מונה חיים מולצדסקי. הגטו היה חלק מהצנטרלה, בראשות משה מרין גטו ברודי, פולין יולי, 1941 עו"ד אברהם גלזברג, ראש ועד הקהילה נספה באקציה בנובמבר 1942. אחריו מונו רוזנפלד, ואחריו יצחק כץ, לשעבר מפקד המשטרה היהודית. אנשי היודנראט האחרון נספו במאי 1943, עם חיסולו של הגטו. גטו בריסק דליטא, פולין אוגוסט, 1941 צבי הירש רוזנברג, חבר מועצת העיר וראש ועד הסוחרים. סגנו היה דר' נחמן לנדאו. אנשי היודנראט נרצחו בינואר 1943. גטו ברנוביצ'ה, פולין יוני, 1941 עו"ד יהושוע (אובסיי) אייזיקסון, נורה למוות במרץ 1942, עקב אי שיתוף פעולה באקציה. החליף אותו שמואל ינקלביץ, סגן היו"ר שנמלט במהלך האקציה השנייה בספטמבר 1942. היו"ר השלישי היה מנדל גולדברג, מסגר במקצועו. ז'ניה מן, מזכירת היודנראט, כונתה "אם הגטו", נרצחה יחד עם אייזיקסון. גטו גלמבויה, פולין יולי, 1941 גרשון לדרמן, סוחר, נרצח בפברואר 1943, וסגנו זלמן רובשקין מונה במקומו בקיץ 1944. רובשקין נרצח באקציה בסתיו 1944. לדרמן נרצח לאחר ששני בניו ניסו להימלט מהגטו תוך כדי חילופי יריות עם הגרמנים. אחד הבנים נהרג והשני נמלט. הולנד (יודסה ראד) פברואר, 1941 אברהם אשר ודוד כהן גטו גרודנו, פולין יוני, 1941 ד"ר דוד ברוור, לשעבר מנהל מוסדות "תרבות" גטו דאוגבפילס, לטביה יולי, 1941 מישה מוסינזון במאי 1942 נרצחו חברי היודנראט עם חיסול הגטו. גטו דברצן, הונגריה מרץ, 1944 הרב ד"ר פאל (מאיר) וייס, רבה של קהילת הסטטוס קוו גטו ולודימייז' וולינסקי, פולין יולי, 1941 הרב מורגנשטיין, עסקן ציבורי, נפטר אחרי חודשיים ובמקומו מונה עו"ד ויילר, שהתאבד עם משפחתו בספטמבר 1942, לאחר שסירב לשתף פעולה. במקומו מונה ד"ר בארדאק, רופא שיניים. היו"ר האחרון היה לייב קודיש, ראש הסדר היהודי בעבר, שנרצח בדצמבר 1943. גטו וילנה, פולין יולי, 1941 שאול טרוצקי, ראש היודנראט שנבחר על ידי היהודים הוצא להורג בספטמבר 1941. במקומו מונו אנטול פריד ויצחק לייבוביץ. ביולי 1942 מונה יעקב גנס, (שהיה קודם לכן ראש שירות הסדר היהודי) לראש היודנראט. גנס הוצא להורג בספטמבר 1943. גנס מילא את ההוראה משום שידע שסירובו יביא להשמדת הגטו כולו, הוא בחר את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. פעל להצלת יהודים אך שיתף פעולה עם הגסטאפו והפעיל את המשטרה היהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק גטו ורשה, פולין אוקטובר, 1939 אדם צ'רניאקוב קיים קשרים עם גרמנים שהביאו לתמורה מסוימת. ב-20 ביולי 1942 שאל בגסטאפו אם יהיה גירוש. הם משקרים או מתחמקים. אחר-כך קיבל הודעה למסור 6,000 איש או שאשתו תירצח. הוא התאבד. גטו זדונסקה וולה, פולין ספטמבר, 1939 תחילה מונה יעקובסון, שברח. בסוף 1939, מונה ד"ר יעקב למברג. בעת חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הורד מרכבת השילוחים והוצא להורג בבית הקברות. גטו ז'טל, פולין פברואר, 1942 תחילה מונה שמואל קוסטין ואחריו אלתר דבורצקי, עורך דין ופעיל ציוני. לאחר בריחתו, מונה אליהו נובולנסקי. אלתר דבורצקי מילא תפקיד כפול של יו"ר היודנראט ומנהיג המחתרת. נמלט מהגטו ונרצח על ידי פרטיזנים. גטו זמושץ', פולין דצמבר, 1939 בן ציון לובלינר הוחלף לאחר מספר שבועות על ידי עו"ד מייצ'סלאב גורפינקל. גורפינקל הצליח להימלט מהגטו ולהגיע ללונדון. בנובמבר 1942, במהלך האקציה, נורה סגן היו"ר, עזריאל שפס, זאת לאחר שעבר התעללות קשה במשך מספר שעות. גטו זשוב, פולין אוקטובר, 1939 עו"ד קליימן הוצא להורג בינואר 1940 לאחר שלא סיפק מספיק עובדי כפייה על פי דרישת הגרמנים. במקומו מונה סגנו, ד"ר ברנארד (בנו) כהנא. באוגוסט 1943 נשלחו חברי היודנראט לאושוויץ. גטו חלם, פולין דצמבר, 1939 י. פרנקל גטו חרקוב, אוקראינה נובמבר, 1941גורביץ, פרופ. לרפואה גטו טוצ'ין, פולין יולי, 1941 גצל שוורצמן וסגנו מאיר הימפלרב ראשי היודנראט השתתפו בשרפת הגטו ובירי. הסגירו עצמם לגרמנים והוצאו להורג גטו טרזיינשטט, צכיה דצמבר, 1941 יעקב אדלשטיין, יליד גליציה, ציוני וסוציאליסט, נורה למוות באושוויץ בנובמבר 1943, אחריו מונה פאול אפשטיין, סוציולוג וחבר בהתאחדות קהילת ברלין. הוא הוצא להורג בספטמבר 1944 בכלא הגטו. לבסוף מונו בנימין מורמלשטיין, יליד וינה, רב וחוקר יהדות וכן הרב ליאו בק. גטו טרנוב, פולין נובמבר, 1939 עו"ד ד"ר יוסף אופנר, פרש. דוד לנקוביץ, ברח. הרופאים, ד"ר וולף שנקל וד"ר שלמה גולדברג, פעילים ציוניים, נרצחו באושוויץ. היו"ר האחרון היה ארתור פולקמן. גטו לבוב, פולין אוגוסט, 1941 יוסף פרנס, עו"ד וקצין לשעבר בצבא אוסטריה הוצא להורג לאחר שסירב לשתף פעולה. אברהם רוטפלד שמונה לאחריו נפטר לאחר תקופה קצרה. היו"ר האחרון, הנריך לנדסברג ניתלה יחד עם שאר חברי היודנראט בעקבות חיסול הגטו גטו לובלין, פולין ינואר, 1940 הנריק בקר, אדריכל-מהנדס, ראש מפלגת העם בלובלין, סגן ראש העיר ויו"ר מועצת הקהילה היהודית. לבקר היו שני סגנים: ד"ר מרק אלטן, עורך-דין, קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר, אחד ממנהיגי התנועה הציונית שבעיר ושלמה קסטנברג, סוחר נייר מפורסם, סגן יו"ר בהנהלה של הקהילה היהודית. במרץ 1942 נשלחו בקר וחברי היודנראט לבלז'ץ. בקר עלה לרכבת עטוף בטלית ללא מטען. אלטן מונה ליו"ר היודנראט בגטו מיידן טטרסקי, פרבר של לובלין. בנובמבר 1942 נרצחו אלטן וחברי היודנראט האחרים על ידי מפקדי הגטו. גטו לודז' (+גטאות קטנים בורטגאו), פולין אוקטובר, 1939 חיים מרדכי רומקובסקי מדיניות של גטו פרודוקטיבי במטרה להינצל על ידי עבודה. שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, גם בנושא השילוחים להשמדה. "לחתוך את היד כדי להציל את כל הגוף." גטו לוצק, פולין יולי, 1941 ד"ר קורצ'מני, רופא שיניים ואחריו עו"ד הניג. גטו לחווא, פולין יולי, 1941 דב-ברל לופטין, ראש ההסתדרות הציונית לשעבר היודנראט השתתף בשרפת הגטו ובריחה ממנו. לופטין נהרג בקרב בעלותו על מוקש ב-1944. גטו לידא, פולין יוני, 1941 קלמן ליכטמן, מורה, במרץ 1942 נרצח יחד עם 6 מחברי היודנראט, וד"ר צ'רני, רופא, מונה במקומו גטו מוגילב פודולסקי, אוקראינה נובמבר, 1941 זיגפריד יגנדורף, מהנדס במקצועו גטו מיינדזיז'ץ פודלסקי, פולין דצמבר, 1939 שמעון קלרברג, רוקח במקצועו גטו מינסק, בלארוס יולי, 1941 איליה מושקין, לשעבר מנהל משרד ממשלתי. לאחר רציחתו, מונה סגנו משה יפה. יפה נרצח גם הוא בסמוך לאקציה. היודנראט תמך בהקמת מחתרת ובבריחה מהגטו. גטו מלאווה, פולין נובמבר, 1939 אליעזר פרלמוטר, נרצח בכלא הגטו בינואר 1942. במקומו מונה פלטיאל צלגו שהודח ונאסר בקיץ 1942. היו"ר השלישי היה מנדל צ'רקו. גטו מרמרושסיגט, הונגריה אפריל, 1944 לייפוט יוסוביץ, נשיא הקהילה היהודית בעיר גטו נובוגרודק, פולין ספטמבר, 1941 זלדוביץ היה בתפקיד מספר שבועות ואחריו מונה עו"ד צ'חנובסקי, שופט. חברי היודנראט נרצחו בקיץ 1942, וחיים אוסקוביץ מונה ליו"ר. גטו נובי סונץ', פולין ספטמבר, 1939 משה רונדלר, הוחלף על ידי סגנו, יעקב מארין באביב 1940. מארין התפטר ביולי 1940 ונשלח לאושוויץ. יואכים בקרמן, שהחליף אותו, נפטר מהתקף לב, וסגנו מנדל אייזן החליף אותו.גטו סאטו מארה, הונגריהזולטן שוורץ גטו סמולנסק, הפדרציה הרוסית יולי, 1941 ד"ר פיינסון, רופא שיניים במקצועו גטו סוסנוביץ (+צנטרלה - אוסף הקהילות היהודיות במחוז שלזיה עילית), פולין ספטמבר, 1939 משה (מוניק) מרין נבחר על ידי הגרמנים לראש היודנראט לאחר שראש הקהילה לא הזדהה סלובקיה 1940 היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו אוסקר טימן. מילאו את הוראות המחלקה ה-14 (המחלקה לענייני יהודים) במשרד הפנים הסלובקי גטו סטניסלבוב, פולין יולי, 1941 משה ישראל זייבלד, חבר הנהלת הקהילה הוחלף באוקטובר 1941 על ידי סגנו, עו"ד מיכאל לם. לם נרצח עם עוד 4 חברי היודנראט ביולי 1942 וסגנו מרדכי (מרקוס) גולדשטיין אולץ לקבל את התפקיד. לאחר מספר שבועות הוצא היודנראט השלישי להורג ושיינפלד, מפקד המשטרה היהודית מונה ליו"ר רביעי. בינואר 1943 חוסל היודנראט יחד עם שארית אנשי הגטו. גטו סלונים, פולין יולי, 1941 וולף ברגמן. אחרי שנרצח, הוחלף על ידי גרשון קווינט. קווינט הוחלף על ידי ילישביץ, אך נשאר ביודנראט. קווינט נורה בתחילת האקציה ביוני 1942. היודנראט סייע כספית למחתרת ואף שילם שוחד על מנת לשחרר את חבריה. גטו סלוניקי, יון אפריל, 1941 שבתאי (סבי) שאלתיאל הודח בדצמבר 1942 ובמקומו מונה צבי קורץ, רב יליד גליציה, תושב העיר מ-1933. קורץ גורש לברגן בלזן באוגוסט 1943 גטו פביאניצה, פולין ספטמבר, 1939 בתחילה מונו 3 מנהלים: יהושע אלטר, וולף ילינוביץ' ויעקב לוברנייצקי. בנובמבר 1939 השלשה נשלחו למחנה ריכוז. עו"ד שפירא מונה במקומם שהוחלף על ידי יחיאל רובינשטיין. בקיץ 1942 הוצאו חברי היודנראט להורג. גטו פיוטרקוב טריבונלסקי, פולין ספטמבר, 1939משה חיים לאו, רב העיר. לאחר חודש הוחלף בזלמן טננברג (או טננבאום), ראש הקהילה לשעבר, שהוחלף על ידי סגנו שמעון ורשווסקי ב-1941 טננברג ועוד ארבעה חברי מועצה נעצרו לאחר מאסר שליחת מחתרת פולנית איתה היו בקשר. הם נישלחו לאושוויץ. גטו פינסק, בלארוס יולי, 1941 תחילה מונה דוד אלפר, מנהל גימנסיה "תרבות". הוא התפטר אחריי יומיים והוצא להורג עם חלק מאנשי היודנרט. במקומו מונה בנימין בוקשטנסקי. סגנו היה מוטל מינסקי, שכדובר גרמנית מילא בפועל את התפקיד. גטו פלונסק, פולין יולי, 1940 אברהם יעקב רמק, נשלח עם משפחתו לאושוויץ בדצמבר 1942 גטו פרוז'ני, פולין יולי, 1941 יצחק ינוביץ, נרצח עם משפחתו בינואר 1943. סגנו היה עו"ד זאב שריידמן. היודנראט תמך בפרטיזנים בכסף ובגדים וסירב להסגיר אותם. הזהיר מפני חיסול הגטו וקרא לתושבים להסתתר או לברוח. גטו פשמישל, פולין יולי, 1941 ד"ר איגנץ דולדיג וסגנו רכטר נרצחו ביולי 1942 בנסותם למנוע גרוש יהודים. אחריהם מונה יעקב רבהן, לשעבר יו"ר ועד הקהילה. גטו צ'נסטוחובה, פולין ספטמבר, 1939 לאון (לייב) יהודה קופינסקי, נרצח במרץ 1943 גטו צ'רנוביץ, רומניה אוגוסט, 1941 ד"ר זיגמונד נויברגר צרפת (אוז'י"ף) נובמבר, 1941 רמון ראול למבר גטו קובנה, ליטא אוגוסט, 1941 ד"ר אלחנן אלקס, רופא וציוני יחד עם סגנו עו"ד לייב גרפונקל שיתוף פעולה מוגבל, התנגדות לחלק ממעשי הנאצים. גטו קולוז'וואר, הונגריה אפריל, 1944 ד"ר יוז'ף פישר, נשיא הקהילה הרפורמית גטו קולומיאה, פולין אוגוסט, 1941 מרדכי הורוביץ, תעשיין, התאבד באוקטובר 1942 גטו קוריץ, פולין ספטמבר, 1941 משה קרסנוסטבסקי, התאבד בהצתת ביתו בספטמבר 1942. גם חבר היודנראט, יואל מארקוש התאבד. שרפת ביתו של קרסנוסטבסקי הייתה סימן להתחלת מרד בו הוצת כל הגטו. גטו קיילצה, פולין נובמבר, 1939 משה פלץ, רופא, חבר מועצת העיר התפטר בטענה לבריאות לקויה. סגנו, הרמן לוי, תעשיין, כלכלן, חבר מועצת העיר החליף אותו. משה פלץ נספה באושוויץ ביוני 1941. הרמן לוי נרצח עם משפחתו במרץ 1943. גטו קושינאו, רומניה אוגוסט, 1941 עו"ד שפירו וד"ר גוטמן לנדאו שפירו ברח לבוקרשט במדי קצין רומני ודיווח למנהיגי הקהילה היהודית על הגרושים. חזר לגטו ונורה למוות באחד המשלוחים. גטו קלושין, פולין דצמבר, 1939 אברהם גמזו, רופא שיניים ופעיל ציוני, נרצח כשסרב לספק רשימות יהודים לגרוש. בספטמבר 1942 נורה חבר היודנראט משה קישלניצקי על ידי מפקד הגטו לאחר שלא סיפק מספיק יהודים לגרוש. גטו קרמניץ, פולין ספטמבר, 1941 בן ציון כץ נרצח כשסרב להכין רשימת יהודים למשלוח. מחליפו יוניה גרינברג, איש הבונד, סבל מהתמוטטות עצבים. מחליפיו, עו"ד בנימין לנדברג, התאבד, ד"ר ברינפלד ויצחק דיאמנט. היו"ר האחרון היה ד"ר מנדל, לשעבר ראש השירות היהודי. גטו קרקוב, פולין דצמבר, 1939 בתחילה מונו מרק ביברשטיין, מורה ואיש ציבור, וסגנו וילהאם גולדבלט. במאי 1940, בעקבות ניסיון שוחד שכשל, נעצרו השניים וד"ר ארתור רוזנצוויג מונה במקומם. הוא נעצר לאחר שסירב לשתף פעולה ביוני 1942 ודוד גוטר מונה במקומו.ביברשטיין רימה את הנאצים בכמות האנשים ששלח למחנות. נכלא על ידי הנאצים ולבסוף נרצח בעצמו במחנה פלאשוב. גטו ראדום, פולין דצמבר, 1939 יוסף דיאמנט היה בתפקיד עד אפריל 1942. לאחר שנשלח לאושוויץ, מונה לודוויג פסמן. בינואר 1943 נשלח פסמן לאושוויץ ונחום שנדרוביץ החליפו. במאי 1943 נשלח שנדרוביץ לאושוויץ. גטו ראדומסקו, פולין דצמבר, 1939 משה ברגר שהיה ראש הקהילה. במאי 1941 החליף אותו ויקטור גוטשטט שהיה בתפקיד עד ינואר 1943. סגן היו"ר היה יוסף פנסקי. ברגר נרצח ביולי 1943 בצ'נסטוחובה בהיותו מנקה רחובות. גוטשטט ברח בינואר 1943, ערב האקציה השנייה ונרצח. לפני בריחתו הזהיר גוטשטט את חברי השומר הצעיר מפני האקציה הקרבה והם נמלטו מהגטו. גטו רובנה, פולין ספטמבר, 1941 ד"ר משה ברגמן וסגנו עו"ד לאון סוחרציק התאבדו. במקומם מונה חיים רסנר. גטו רוהאטין, פולין אוגוסט, 1941 שלמה אמראנט שהיה חבר בוועד הקהילה היהודית בעיר לפני הכיבוש הנאצי. אמראנט נרצח בעת חיסול הגטו ביוני 1943. כנראה כלל חברי היודנראט נרצחו. גטו רווה רוסקה, פולין יוני, 1941 שוויצר הגורם הדומיננטי ביודנראט היה עו"ד ד"ר יוסף מנדל. מנדל נכלא בכלא הגטו ונפטר ממחלת הטיפוס בדצמבר 1941. גטו ריגה, לטביה אוגוסט, 1941 עו"ד מיכאל אלישיב שעמד בעבר בראש ארגון היהודים הלוחמים לעצמאות לטביה גטו שאוולי, ליטא ספטמבר, 1941 מנדל לייבוביץ, עמד בראש לוחמי החזית היהודיים בצבא הליטאי, נהרג בהפצצה סובייטית על העיר. בקיץ 1942 הצטרפו 2 חברי היודנראט, אהרון כץ וברל קרטון למשלוח אקציית הילדים ונספו יחד איתם. גטו שדליץ, פולין אוגוסט, 1941 ד"ר הנריך לבל, רופא ומנהל בית החולים בגטו גורלם של אנשי היודנראטים בסקר שבוצע על ידי ישעיה טרונק, לגבי גורלם של חברי היודנראטים במזרח אירופה, עולה כי קרוב ל-80% מחברי הידנראטים נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים להשמדה. להלן החלוקה כפי שעולה ממחקרו: גורלם של אנשי היודנראט מספרם המוחלט אחוזיםויתרו על תפקידם212.9הוצאו או נאסרו131.8נרצחו לפני הגירושים להשמדה18225.3מצאו את מותם בזמן הגירוש להשמדה (נרצחו במקום או גורשו ונספו)38353.2התאבדו91.2מתו מוות טבעי263.6נשארו בחיים8612.0סך הכל720100 קיימות עדויות שונות שרצח אנשי היודנראטים נעשתה על פי הנחיות מפורשות. כך לדוגמה על פי תעוד של רוברט קובאלק, בגטו לובלין: על פי מגוון רחב של מקורות, עשרות מיושבי הראש וחברי יודנראטים בחרו להתאבד, לעיתים יחד עם נשותיהם ומשפחתם. בגטו ורשה, התאבד ביולי 1942, ראש היודנראט אדם צ'ארינקוב בבליעת כמוסת רעל, כשנדרש למסור ליד הגרמנים את ילדי גטו ורשה. לאחר מותו נלקחו ילדי הגטו, ובין היתר ילדי בית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק אשר החליט ללכת גם הוא עם הילדים לטרבלינקה ולמות עימם למרות שהגרמנים נתנו לו אפשרות לעזוב. בגטו ברזה קרטוסקה, באוקטובר 1942, התאבדו יעקב שלוסברגר יחד עם רוב (לפי מקורות שונים - כל) חברי היודנראט במהלך פגישתם האחרונה, לפני האקציה. עדויות נוספות על גבורתם של ראשי יודנראטים שבחרו שלא לפעול לפי הוראת הגרמנים ושילמו על כך בחייהם ובחיי משפחתם: ד"ר ברגמן, ראש יודנראט רובנה, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; קרסנוסטבסקי, ראש יודנראט קוריץ, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; עורך דין ויילר, ראש יודנראט ולודימייז, התאבד אחרי שסירב למסור ילדים; יהושע אייזקיסון, ראש יודנראט ברונביצ'ה, נרצח כי סירב למסור ילדים לידי הנאצים; שאול טרוצקי, יודנראט וילנה, נורה כי סירב לשתף פעולה ולמסור יהודים; זליקוביץ פרנס, יונדראט לבוב, נורה כי סירב לשתף פעולה ולהכין רשימות; גצל שוורצמן, ראש יודנראט טוצ'ין, הוביל את הגטו למרד, ונרצח בעינויים; פרמלומטר אליעזר, ראש יודנראט מלאווה, נורה כי סירב למסור יהודים; עורך דין לם מיכאל, ראש יודנראט סטניסלבוב, נרצח כי סירב למסור יהודים; מחליפו מרקוס גולדשטיין, נורה גם הוא כי סירב למסור יהודים; בן ציון כץ, ראש יודנראט קרמניץ, נרצח כשסירב לשתף פעולה; אהרון כץ וברל קרטן,יודנראט שאוולי, הצטרפו לאקציית הילדים ונשלחו איתם. תהליכים בתדמית היודנראטים בתודעה הישראלית החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב-1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ-30–40 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט משה לנדוי בעניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב-1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש". משפט ישראל קסטנר (שלא היה בעצמו איש יודנראט) ב-1954, הלהיט את הוויכוח הציבורי בנושא אחריות היודנראטים. כבר בשנת 1947 הזמין נתן אלתרמן את אבא קובנר אליו, ושאל אותו על תולדות גטו וילנה ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט". ב-1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור הטור השביעי בעיתון דבר ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין רבים כמו דוד כנעני וכן מנהיגי היישוב, כגון משה כרמל וישראל גלילי, וממנהיגי המרידות בנאצים (יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ואחרים) מאידך. אלתרמן בטור השביעי ("שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון") ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון למרחב, בוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון על המשמר וכנעני במאמר "כאור יהל" ב'על המשמר'. אורי צבי גרינברג היה מהתומכים בדעותיו של אלתרמן, וקרא להימנע מלבקר את אנשי היודנראטים והמשטרה היהודית. משפט אייכמן ב-1961 המשיך את הוויכוח לגבי אחריותם של חברי היודנראטים. כך למשל, בנימין מורמלשטיין לא הוזמן להעיד במשפט, חרף היכרותו האישית עם אייכמן. עדים במשפט רצו לספר גם על תפקידיהם של ראשי היודנראטים, אולם התובע, גדעון האוזנר, החליט שלא להעלות את תפקודם במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו". לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית. היא טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה. היא עצמה ודעותיה הותקפו באופן אישי. ארנדט ביססה את דעותיה על מחקריו של ראול הילברג, חוקר שואה מהמשפיעים ביותר, ועם זאת שנוי במחלוקת, שמחקריו התבססו בעיקר על מסמכים גרמניים. מחקרים מאוחרים, התומכים בדעותיה של ארנדט, מותקפים בטענה, שהם מתעלמים ממחקרים היסטוריים עדכניים, מחקרים המציגים את התמונה המורכבת של דרך היודנראטים. תשובות מפורטות לטענותיה של ארנדט ניתנו על ידי המשפטן הבינלאומי, יעקב רבינסון, בספרו "העקוב למישור". בשנת 1977 הוקדש הכינוס הבינלאומי השלישי של יד ושם לדמות ההנהגה היהודית בשואה. קדם לכינוס פרסום מחקרו פורץ הדרך של ישעיהו טרונק אודות היודנראטים במזרח אירופה. בכנס הוצגו מחקרים עדכניים של טרונק, וויס, לוין, ארד, יוסף מכמן ואחרים. ההרצאות בכנס הדגישו את הרבגוניות של תגובות היודנראטים למהלכי הגרמנים, ואת הצורך בהימנעות ממבט הומוגני, אחיד על היודנראטים כמכלול אחד. תפיסה חדשה זו הובלטה בשאלתו של גידעון האוזנר להילברג (שהשתתף בכנס): "מדוע הרשעת... בצורה אכזרית וחריפה כל כך, בלא ללמד זכות גם את אותם שהשתדלו לפעול כמיטב יכולתם למען הכלל, מדוע השיפוט המכליל והמרשיע הזה?". למרות המחקר ההיסטורי העדכני בו מוצגת תופעת היודנראטים על כל מורכבותה, כולל צדדיה ההירואיים והטרגיים, עדיין בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי פוליטית. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בשנת 2008, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט": "השוואת מעשיו ודעותיו, לאלה של אנשי היודנראט, שפעלו באופן מודע ורציני לסייע בידי הנאצים, לא נועדה לטעמי לקדם כל תכלית פולמוסית אמיתית ... כאן יש לזכור כי בתודעה הלאומית שלנו נחרת שמם של אנשי היודנראט לדראון עולם והם מהווים דוגמה צורבת לבוגדנות לאומית שפלה מדעת שאין לה אח ורע. על חברי היודנראט ודומיהם נהוג לומר כי מכרו נפשם לשטן." פסק דין זה ספג ביקורת על כך שהיודנראטים הפכו לכלי משחק בשדה הפוליטי העכשווי, ללא יכולת מענה: "במסגרת רשימה זו, נרצה להתמקד ב"שחקן" נוסף, שחקן "פאסיבי" ששולב במסגרת ההליך המשפטי דנן – היודנראט. שחקן רביעי זה, נרצה להראות, הושתק. קולו של שחקן זה לא נשמע, לא על ידי מי מהצדדים לדיון, לא על ידי עדים – שלא העידו בעניינו - לא על ידי בית המשפט. "שחקן" נוסף זה שולב כחלק מטיעון רטורי שנועד לבסס "קונטקסט היסטורי" לביקורתו הפוליטית של סטיבן פלאוט על עמדותיו ומעשיו של ניב גורדון ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני...פסיקתו של בית המשפט ביחס להשוואה זו, הניבה... הכרעה משפטית הכוללת בחובה קביעות היסטוריות חד - משמעיות ביחס לחברי מועצות היהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים, ביחס לאופי ולמהות מעשיהם, ביחס לדרך בה נזכרים הם במסגרת הציבוריות הישראלית. קביעות היסטוריות-פוליטיות נחרצות אלה היו תוצר מהלכיהם וקולם של שלושת ה"שחקנים" במשפט; קביעות אלה השתיקו את קולו של היודנראט והפכו את זכרונו ואת לקחו לחד-ממדי... השתקה זו ראויה לעיון ולדיון הן בשל משמעותה המשפטית והן בשל משמעותה לזכרונה הקולקטיבי של השואה בישראל." כבר ב-1964, בית המשפט העליון, בהרכב יצחק אולשן, נשיא ביהמ"ש העליון, לנדוי וכהן בסרבם לשפוט, בפלילים ובאופן מוסרי, את פעילות "משתפי הפעולה", כתבו: "תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו - מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, לעשות אמת זו עילה למתיחת ביקורת על אותם 'אנשים קטנים', שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נרדפים עד צוואר על ידי שלטון, שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם ... אין ליחס למחוקק כוונה לדרוש רמת התנהגות, שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומה גם שאנו עוסקים בהלכות שנקבעו על ידיו בדיעבד. ובל נשלה את עצמנו שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות מידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו ... אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות". תעוד פעולותיהם של היודנראטים בפולין בארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה [ZIH] שמורים שני אוספים של תכתובת ראשי היודנראטים עם ארגוני הג'וינט והיס"ס. האוספים מונים אלפי מסמכים בהם מכתבים, דוחות תקציב ודוחות סוציאליים המעידים על תפקוד היודנראטים במאות גטאות ברחבי פולין בשנים 1940–1942. המכתבים כתובים בשפות הפולנית והאידית, חלקם מודפסים וחלקם כתובים בכתב יד. מכתבים אלו טרם תורגמו לעברית או לשפה אחרת כל שהיא. במרץ 2016, בעקבות שיתוף פעולה בין ארכיון הג'וינט והארכיון היהודי בוורשה פורסם אוסף המכתבים עם הג'וינט באתר הארכיון של הג'וינט והוא נגיש לציבור. האוסף מונה אלפי מכתבים. אוסף המכתבים עם ארגון היס"ס טרם פורסם לציבור. לקריאה נוספת ישעיה טרונק, יודנראט - המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכבוש הנאצי, הוצאת יד ושם, 1972 אהרון וייס, בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה, יד ושם-קובץ מחקרים י"ב, עמודים 243–266, 1978 רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן, הוצאת זמורה ביתן, 1981 לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959 אליעזר ירושלמי, פנקס שאבלי - יומן מגיטו ליטאי (1941–1944), הוצאת מוסד ביאליק, 1958 תום שגב, המיליון השביעי - הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991 נתן אלתרמן, על שתי דרכים - דפים מן הפנקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989 יעקוב רביסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, הוצאת מוסד ביאליק, 1965 נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט - תעודות מגטו ביאליסטוק, הוצאת יד ושם, 1962 נחמן בלומנטל, תעודות מגטו לובלין - יודנראט ללא דרך, הוצאת יד ושם, 1967 דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1933 1945, עורך: ישראל גוטמן, הוצאת יד ושם, אפריל 1977 נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5–11. קישורים חיצוניים הספר (באנגלית) Judenrat: The Jewish Councils in Eastern Europe Under Nazi Occupation מאת Isaiah Trunk, ספרי גוגל ישעיה טרונק, טיפולוגיה של היודנראטים במזרח אירופה, אתר יד ושם אורי הייטנר, בין שתי דרכים - אלתרמן במחלוקת ההיסטורית על תפקיד היודנראט, אתר נתן אלתרמן אבנר הולצמן, נתן אלתרמן ופולמוס 'שתי הדרכים', אתר נתן אלתרמן פרופ. דן לאור, הרצאה מוקלטת (כ 80 דקות) על אלתרמן ושתי דרכים, אתר נתן אלתרמן טוביה בוז'יקובסקי, בין השיר והפרוזה מנהיגות יהודית בשואה - מאמרים מאת יהודה טובין, ש. שטרן ואהרון וייס אתר מורשת יהודה באואר, תגובותיה של המנהיגות היהודית למדיניות הנאצים, 1975, אתר מורשת, דוד אנגל, לבירור המושג "שיתוף פעולה" בתקופת השואה באספקלריה של משפטי מיכאל וייכרט, יד ושם טוביה פרילינג, בזכות המבוכה: היודנראטים - האם היו בוגדים? כוונים: כתב עת ליהדות וציונות 23 (1984) עמ' 105–118 ענת ליבנה, עיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ, היודנראט והקאפו, עמודים 145–151, 166-168, אונ' תל אביב יוסף מיכמן, מיכאל בירנבאום, מאמרים על היודנראט (באנגלית), Jewish Virtual Library מאמרים מאת חנה יבלונקה, יחיאל ויץ, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, דיון, קתדרה 82, 1996, יד בן צבי מנהיג יהודי בצרפת של וישי, 1940-1943 : יומנו של רמון-ראול למבר - מאמר מאת ירחמיאל כהן ביקורת סרט: שווה לפספס יום עבודה כדי לצפות ב״אחרון הלא צדיקים״, אנשי הספר אמיר השכל, היודנראט בלובלין על פי הפרוטוקולים - הערכה מחדש אלון גוברין, דמותה של ההנהגה היהודית בגטו וילנה בראי יומני התקופה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008 הפרטיזנים של בלארוס: פרקים 6 ו-7 אודות גטו ז'טל יהודי פינסק לאור תיעוד ארכיוני מהשנים 1939 - 1943 מאת תקוה פתל-כנעני, ספרית מטח חיים מן האפר, אברהם הרשלום (ניצול גטו פרוז'אני), 1994 - עמודים 37–42: יודנראט בפרוז'אני מיכאיל טיאגלי, היודנראטים בחצי האי קרים בתקופת הכיבוש הגרמני, 2009 היודנראט בסטניסלבוב, אתר יד ושם אפרים ברש (באנגלית) באתר פרויקט מחקרי השואה דב לופטין - יו"ר היודנראט בגטו לחווא באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה משה קרסנוסטבסקי - יו"ר היודנראט בגטו קורץ באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ד"ר יעקב למברג – מנהיג בשעת מבחן באתר ההתנגדות היהודית בשואה התקוממות גטו טוצ'ין: המרד הראשון בגרמנים, אלכס דורון גלריית תמונות של היודנרטים (באנגלית) באתר פרויקט מחקרי השואה אוסף התכתובת של ראשי היודנארטים עם ארגון הג'וינט פסק דין 77/64 - הירש ברנבלט נגד היועץ המשפטי לממשלה בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים, לפני הנשיא (אולשן), והשופטים לנדוי, כהן היודנראט, באתר הבית של גיל חסקין הערות שוליים * העם היהודי בשואה קטגוריה:גטאות בשואה קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה קטגוריה:שיתוף פעולה יהודי עם הנאצים	2024-09-25T21:57:11
איינזצגרופן	האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (מגרמנית: Einsatzgruppen – "קבוצות משימה"), או עוצבות המבצע, הוא השם הכולל ל"עוצבות המבצע של האס דה והסיפּ"וֹ (משטרה)", אשר שימשו גורם מרכזי בהשמדת יהודי אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הן הורכבו ממספר רב של יחידות חיסול ממונעות שהתקדמו אחרי הצבא הפולש (ולעיתים השתתפו בלחימה) בחזית המזרחית, וביצעו מעשי רצח של יהודים, פולנים, וקומוניסטים רוסים. רקע האיינזצגרופן הוקמו בפקודתו של ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ריינהרד היידריך, סמוך לתחילת המלחמה. הן פעלו במסגרת האס אס שפעל בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים במזרח אירופה והיו מורכבות ממתנדבים נאצים נאמני המשטר. בראשן הועמדו מפקדים בעלי השכלה – שלושה מבין מפקדי ארבע היחידות המרכזיות של האיינזצגרופן היו בעלי תואר דוקטור. לאנשים שגויסו ליחידות אלו הייתה מוטיבציה אידאולוגית וקנאות פנאטית לרייך השלישי. בתחילה היה תפקידו העיקרי של הכוח לפעול נגד מי שהוגדר כאויבי המשטר הנאצי, כמו יהודים פוליטיים, אנשי אינטליגנציה פולנים, חברי המפלגה הקומוניסטית ומתנגדי משטר נוספים; אך בהמשך, ובמיוחד מאוגוסט 1941, הורחבו תפקידיו והוא עבר מרצח ממוקד לרצח המוני של נשים וילדים. בשלב זה מטרתו העיקרית, כפי שהעיד איש האס אס הגנרל אריך פון דם באך-צלבסקי במשפטי נירנברג, הייתה: "השמדה של יהודים, צוענים וקומיסרים סובייטים". לאיינזצגרופן היה תפקיד מוביל ביישומו של הפתרון הסופי של "שאלת היהודים" בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה. על פי רשימותיו האישיות של ריינהרד היידריך, האיינזצגרופן רצחו יותר ממיליון אזרחים. ההשמדה החלה ברציחתם של אינטלקטואלים פולנים ב-1939, ועברה לרציחתם המאסיבית של יהודים וצוענים ברחבי מזרח אירופה. על פי הערכתו של ההיסטוריון ראול הילברג, בשנים 1941 ל-1945 רצחו אנשי האיינזצגרופן יותר מ-1.3 מיליון אנשים בירי. על-אף שהאיינזצגרופן נשלטו על ידי האס אס, כוחותיהם הורכבו מאנשי משטרת הסדר הגרמנית (Ordnungspolizei), מאנשי האס אס החמוש (וָאפֶן אס אס) וממתנדבים מקומיים. האיינזצגרופן בתחילת המלחמה האיינזצגרופן הוקמו ב–1938 על ידי ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון בגרמניה הנאצית, ושימשו כיחידות למשימות מיוחדות. מטרתן, בראשית פעילותן, הייתה לטפל בגורמים עוינים למשטר הנאצי, לאתר מתנגדים פוליטיים ולעוצרם, להחרים נשק, ולאחר סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה – לבצע פעולות טרור נגד מתנגדי המשטר. ערב הפלישה לפולין הוקמו שש קבוצות מבצע. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפו האיינזצגרופן לצבא שפלש לפולין: קבוצות 1–5 סופחו כל אחת לארמייה, וה-6 פעלה עצמאית. האיינזצגרופן חולקו ל-15 איינזצקומנדו (אחד לכל קורפוס במסגרת הארמייה). אנשי היחידות גויסו מקרב המשרד הראשי לביטחון הרייך, שהיה הגוף שתחתיו פעלו היחידות ובראשו עמד היידריך. שמאל\|ממוזער\|הוצאה להורג של פולנים על ידי האיינזצגרופן בלשנו, אוקטובר 1939 האיינזצגרופן הסתייעו בצבא רק בעניינים לוגיסטיים (מזון, אספקה וכדומה) ולא בעניינים מבצעיים, מה ששחרר את הצבא מביצוע רציחות ו"ניקה" את מצפונו. בהתאם להוראות ב"איגרת הבזק" של היידריך, תפקידם היה ריגול נגדי וטיפול ב"אויבי העם הגרמני". משימתם העיקרית הייתה לרכז את יהודי פולין המערבית לתוך גטאות בערים. עם זאת, הם נדרשו להשיג רשימות של אנשי ההנהגה הפולנית ולהוציאם להורג. מעשיהם לווּ באכזריות, בהשפלה ובהתעללות. הם ביצעו רציחות של יחידים ומעשי טבח של קהילות שלמות. הנס פרנק, האחראי על אזור הגנרלגוברנמן, טען שהגרמנים לא יכולים להקריב דמם כדי להציל את אירופה מהיהודים, ושהגזע היהודי ימשיך להתקיים. הוא דרש את השמדת היהודים. האיינזצגרופן בפיקודו של אודו פון ווירש פעלו באכזריות יוצאת דופן, ואף קציני ורמכט הסתייגו מפעילותם. כאשר הכינה גרמניה את מבצע ארי הים (הפלישה לבריטניה), הוכנו על ידי היידריך שישה איינזצקומנדו שהיו אמורות להיות תחת פיקודו של פרופ' פראנץ זיקס ואמורות היו לפעול ממשרדיהן בלונדון, בריסטול, ברמינגהאם, ליברפול, מנצ'סטר ואדינבורו. הם הוקמו למטרת לכידת אויבי המשטר, ולשם כך הוכנו שתי רשימות על ידי ולטר שלנברג (מהאס-דה). הכנתם הייתה חפוזה מכיוון ששלנברג היה עסוק בתכנון חטיפתו (שלא בוצעה) של הדוכס מווינדזור בליסבון. רשימה אחת כללה שמות אנשים: צ'רצ'יל ושאר חברי הקבינט, סופרים רבים (ה' ג' וולס, וירג'יניה וולף ועוד), מלומדים, מהגרים זרים וגרמנים (בהם חיים ויצמן וזיגמונד פרויד) ושרי הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה (הנשיא בנש ושר החוץ יאן מסריק). הרשימה השנייה כללה מוסדות כגון ה"פאבליק סקול", תנועת הצופים והכנסייה האנגליקנית. הפלישה לא יצאה לפועל. האיינזצגרופן בפלישה לברית המועצות שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלום המתאר רצח יהודים באיוואנגורוד, אוקראינה ב-1942. יהודיה מנסה לגונן על ילדה באמצעות גופה, רגע לפני שהם נורים ברובים מטווח קרוב. החייל היורה דאג שיצלמו אותו, ושלח את התמונה לאשתו עם הכיתוב: "ממלא את חובתי בשירות האומה בגאווה!" ב–1941, עם הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה), אורגנו האיינזצגרופן מחדש לארבע קבוצות – אחת לכל קבוצת ארמיות פולשת – וכל קבוצה כללה כמה מאות חיילים. היחידות חולקו לאיינזצקומנדו (EK), שייעודם פעולה מאחורי החזית, וזונדרקומנדו (SK; אין מדובר באסירים הפועלים של מחנות ההשמדה), שייעודם פעולה בחזית עצמה. בפועל, כל יחידה כזו קיבלה גזרה גאוגרפית משלה, כך שלמעשה לא היה הבדל ביניהן. בנוסף פעלו גם יחידות מבצע זמניות – טַיְילְקומנדו (חלקי קומנדו) או פוֹרְקומנדו (קומנדו קדמי), כפי שנקראו לפני פלישתם לעיר. מאחר שהאיינזצגרופן עצמן לא כללו מספר רב של אנשים, הן נעזרו ביחידות משטרה מקומיות (הידועה ביותר לשמצה הייתה זו של אוקראינה) ולעיתים רחוקות ביחידות צבא עורפיות. האיינזצגרופן ריכזו גורמים לא-רצויים לנאצים בגטאות והרגו אותם. הם עברו ביישובים שנכבשו מידי הרוסים, והשמידו – טבחו על ידי ירי או גז – קרוב למיליון איש, רובם יהודים והשאר צוענים וקומוניסטים, שנחשבו לגורמים המסוכנים ביותר בעיני הנאצים. טוענים כי אופי פעילותם העיד, כבר בשלב זה, על כוונת הנאצים לפעולה מקיפה להשמדת היהודים (התחלת "הפתרון הסופי"). מבנה האיינזצגרופן ערב הפלישה לברית המועצות איינזצגרופה א' – SK 1a+b, EK 2+3, שכללה 1,000 איש בפיקוד בריגדפיהרר ד"ר פרנץ שטלקר ופעלה בארצות הבלטיות. איינזצגרופה ב' – SK 7a+b, EK 8+9 ו־c (שיוחדה למוסקבה), שכללה 665 איש בפיקוד בריגדפיהרר ארתור נבה ופעלה בבלארוס. איינזצגרופה ג' – SK 4a+b, EK 5+6, שכללה 800 איש בפיקוד גרופנפיהרר ד"ר אוטו רש ופעלה במרכז ומערב אוקראינה. איינזצגרופה ד' – SK 10a+b, EK 11a+b,12 שכללו 600 איש בפיקוד גרופנפיהרר פרופ' אוטו אולנדורף ופעלה בדרום אוקראינה. דרכי ביצוע ההשמדה שמאל\|ממוזער\|250px\|משאית כדוגמת משאיות הגז ששימשו במחנה ההשמדה חלמנו (נמצאה בקולו, ב-1945) הרג בבור ירי – רובם של ההרוגים נורו על ידי חוליות ירי. המוני היהודים רוכזו במרכז היישוב, בתואנה כי הם מועברים ליישוב אחר או נלקחים לעבודות כפייה. משם הובלו ברגל לאזור מרוחק מהיישוב, והומתו בירי אל בורות ואל מחפורות שהוכנו מראש. לעיתים אולצו היהודים לחפור בעצמם את הבורות לפני הירי, או לכסותם בעפר על-מנת להסתיר את המתים. לעיתים התבקשו הקורבנות לשכב על גבי שורה קודמת של גופות ונורו, שכבה על גבי שכבה. לאחר הירי קצינים היו עוברים ומוודאים הריגה באנשים שרק נפצעו. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להינצל מן הירי, בזחילה מן הבורות אל היערות הסמוכים. בפונאר שבליטא נערך טבח של 60,000 יהודים, והטבח שנערך בבאבי יאר ליד קייב, בירת אוקראינה, היה לסמל זוועת ההרג בירי: בחודש ספטמבר 1941 נרצחו בדרך זו 33,771 יהודים תוך יומיים בלבד; בשנה שלאחר מכן נהרגו במקום כ-15,000 יהודים נוספים, ועוד מספר לא ידוע של צוענים ושבויים סובייטים. המתה במשאיות גז – האיינזצגרופן נהגו לדחוס מספר רב של אנשים לתא הנוסעים של המשאית, לנעול אותו, לחבר אליו את צינור המפלט של המנוע ולחנוק את הקורבנות בגז פחמן חד-חמצני. לרשות האיינזצגרופן הועמדו 20 משאיות. שיטת רצח זו לא הייתה אהובה במיוחד על האיינזצגרופן, כיוון שגרמה להם לטרחה רבה וקושי פסיכולוגי רב בטיפול בגוויות המתים. הטבח הגדול של היהודים החל בברית המועצות והמשיך לפולין. הוא נעשה במסווה ובהיחבא, ללא עדים, והיהודים שהומתו נקברו מייד לאחר הרצח. על-פי דוחות שנתגלו ניתן להעריך את מספר הנרצחים בדרך זו בכמיליון וחצי יהודים, כבר בשלב זה של המלחמה. קשיים בביצוע ההשמדה כלכלה – הירי אל הבורות גזל תחמושת רבה מן הצבא, ועלויות ההרג היו גבוהות. גם כמות האלכוהול הרבה שנצרכה במהלך הפעולות הטרידה את הגרמנים. יעילות – כמות הבורות שנחפרו להסתרת הגופות הייתה מוגבלת וגזלה זמן רב. קצב ההריגה בירי איטי מדי ואילו מספר היהודים הגדול חִייב יתר מהירות. מספר היהודים הנכנסים למשאית היה מוגבל, והפחית את יעילות ההשמדה. מחיר פסיכולוגי – ההשמדה במשאיות יצרה התנגדות של מבצעיה, משום שהייתה כרוכה באי-נעימות עקב ההמתה האיטית וקולות הסבל של הגוססים. הירי הישיר באנשים גרם לנזק פסיכולוגי ליורים (בעיות כמו סדיזם, מחלות נפש ודיכאונות החלו להיות נפוצות אצל החיילים), למרות ריכוך הבעיה על ידי יצירת דה-הומניזציה של הנטבחים, ושיכוך ההשפעה על היורים בכך שהומלץ להם להשתכר לפני הירי. סודיות – קבוצות הביצוע התקשו לשמור על סודיות המבצע, משום שתושבי הסביבה הלא-יהודים הבחינו לרוב במתרחש, והיו עלולים לחשוף עדויות על הרצח ההמוני. פעולות האיינזצגרופן כחלק מהפתרון הסופי הטענה כי השמדת היהודים השיטתית החלה עם הפלישה לברית המועצות נתמכת בכמה נימוקים: מספר היהודים – עם הפלישה לברית המועצות נוספו לשטח השליטה הגרמני 2.5 מיליון יהודים. יחד עם היהודים שחיו בברית המועצות הגיעה האוכלוסייה היהודית לחמישה מיליון נפש. הכפלת מספר היהודים תחת השליטה הגרמנית "חייבה" את השמדתם. מספר היהודים שהושמדו בידי האיינזצגרופן (מיליון וחצי) ושיטות ההשמדה העידו על כוונת הנאצים לפעול להשמדה שיטתית של העם היהודי. ההישגים הצבאיים של הגרמנים – הפלישה לברית המועצות נערכה לאחר שנתיים של ניצחונות, שבמהלכן נכבשו מזרח אירופה ומערבה. הישגים אלה תרמו לתחושת הביטחון של הגרמנים, שהתבטאה בשאיפתם להשמדת העם היהודי. המאבק בקומוניזם – הנאצים ראו בקומוניסטים בברית המועצות אויב מר והוציאו הוראה בפקודת הקומיסרים לרצוח את כל הפעילים הקומוניסטים. הם גם רצחו קרוב ל-3 מיליון שבויי מלחמה רוסים. ההנהגה הנאצית זיהתה בין הקומוניסטים והיהודים וראתה במאבק זה מאבק משותף. האידאולוגיה הנאצית על "מרחב מחיה" במזרח – האידאולוגיה הנאצית הושתתה על התיישבות גרמנית רחבת היקף במזרח אירופה. הפלישה לברית המועצות נועדה להרחיב את תחום המחייה הגרמני, ולשם כך נדרשו הגרמנים "לטהר" את השטח. זונדרקומנדו 1005 בעקבות חשיפת הגרמנים את טבח הפולנים ביער קאטין בידי הסובייטים באפריל 1943 נותקו היחסים הדיפלומטיים בין הממשלה הפולנית הגולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי שישבה בלונדון לבין ממשלת ברית המועצות. אירוע זה הדגים לגרמנים את ההשלכות של גילוי של רציחות המוניות, וביולי 1943 הוקמה יחידה בשם זונדרקומנדו 1005 בראשות פאול בלובל, שמשימתה הייתה לטשטש את עקבות הרציחות ההמוניות ולהעלימן. במבצע רחב היקף ותוך שימוש בעובדי כפייה יהודים, עברה היחידה באתרי הרצח, הוציאה את גופות הנרצחים מהקברים ההמוניים, ושרפה אותם בעזרת עצים וחומרי דלק. בבלארוס השתמשה היחידה בשבויי מלחמה סובייטים. עובדי הכפייה הללו נרצחו והוחלפו באחרים כדי לטשטש את המעשים. עם זאת, היו מקרים של בריחות של עובדי כפייה אשר ידעו כי גורלם נחרץ ולא נותר להם להפסיד דבר. משפט האיינזצגרופן שמאל\|ממוזער\|250px\|אוטו אולנדורף והיינץ יוסט במשפטי נירנברג התשיעיים, 1948 כבר ב-1943 ניהלה ברית המועצות משפטים בשטחים שכבשה כנגד אנשי האיינזצגרופן שהצליחה ללכוד. ב-1946 נשפט בריגה פרידריך יקלן, שהיה אחראי על מספר רציחות המוניות גדולות, והיה בעל כושר המצאה ביצירת שיטות להרג המוני, והוצא להורג בתלייה. אחרי המלחמה נידונו אנשי האיינזצגרופן במשפט התשיעי של בית-הדין הצבאי האמריקני בנירנברג. שמו הרשמי של המשפט היה "ארצות-הברית של אמריקה נגד אוטו אולנדורף ואחרים". אב בית-הדין היה השופט מיכאל א. מוסמאנו. המשפט התנהל מ-3 ביולי 1947 עד 10 באפריל 1948, והיו בו 24 נאשמים בלבד (בשל מחסור במושבים בבית המשפט). 14 מתוכם נדונו למוות, אולם גזר הדין בוצע רק בארבעה מקרים: אוטו אולנדורף שהודה באחריות לרצח 90,000 בני אדם, פאול בלובל, אריך נאומן וורנר בראון הוצאו להורג בתלייה; כל הנאשמים האחרים נדונו לתקופות מאסר שונות. כולם שוחררו מהכלא ב-1958 כולל ארנסט ביברשטיין שתחילה נדון לעונש מוות. בחקירתו של אוטו אולנדורף הוא הסביר את הרציונל והמניעים למעשי האיינזצגרופן: "פעלנו מתוך הגנה עצמית. ברית המועצות התכוננה לתקוף אותנו ולכן הקדמנו לתקוף אותה". לשאלתו של התובע למה הם רצחו יהודים, השיב אולנדורף: "ליהודים הייתה סימפתיה לבולשביקים". ולשאלת התובע מדוע הם רצחו את הילדים, השיב: "לא רצינו שהילדים יגדלו ויהיו אויבי הרייך". לטענתו של התובע במשפט, בנג'מין פרנץ, היחס הסלחני של ארצות הברית כלפי הנאשמים נבע מכך שארצות הברית הייתה זקוקה לגרמניה במלחמה הקרה כנגד ברית המועצות ולכן היא לא רצתה להכעיס את דעת הקהל הגרמנית. מאז הקמתה של "הלשכה המרכזית של המנהל המשפטי" בלודוויגסבורג שבמערב גרמניה לתביעות נגד פושעי מלחמה, נפתחו תיקים והובאו למשפט יותר מ-100 איש, ביניהם מפקדי איינזצקומנדו, קצינים, מש"קים וטוראים. במשפטים הללו לא נגזרו עונשי מיתה, שכן עונש המיתה בוטל ברפובליקה הפדרלית הגרמנית. למעשה מתוך 3,000 איש שהשתתפו בחוליות המוות, רק כ-200 הועמדו לדין. כל היתר חזרו בתום המלחמה למשרותיהם הרגילות, ורבים בהם שימשו בתפקידים של אכיפת החוק בגרמניה שלאחר המלחמה. גילוי מאוחר: תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל בחודש מרץ 2006 פורסם הספר "Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine" מאת שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס-מיכאל מאלמן , מנהל המרכז לחקר הנאצים בגרמניה, ומרטין קיפרס , שלפיו בקיץ 1942, עם התקדמות קורפוס אפריקה לכיוון מצרים וארץ ישראל, השלימו הנאצים הכנות לביצוע תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל. לדברי החוקרים, העובדה כי התוכנית התגלתה 64 שנים לאחר שנרקמה, נובעת מכך שהם איתרו מסמכים שחוקרים אחרים פסחו עליהם. על פי המחקר, הוקמה עוצבת מבצע מיוחדת לצורך כך במסגרת האס אס בשם "איינזצגרופה מצרים", שכללה 24 חיילי אס אס בפיקודו של ולטר ראוף, קצין האס אס שהיה אחראי בסוף 1941 ובראשית 1942 על ייצורן של משאיות להמתה באמצעות גז הפליטה שלהן, שהוזרם לתא מטען אטום ובו הקורבנות. השמדת חמש מאות אלף היהודים בארץ ישראל אמורה הייתה להתבצע באותם האמצעים והשיטות שבהם בוצע רצח יהודי אירופה, דהיינו הפעלת האוכלוסייה המקומית, הלא-יהודית, כמבצעי הרצח השיטתי, בהדרכתו ובפיקודו של צוות גרמני מצומצם. תוכנית זאת תואמת את ההבטחה שהגרמנים נתנו למנהיג ערביי ארץ ישראל חאג' אמין אל-חוסייני, ששהה בגלות בברלין, בדבר מחויבתם להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל. אנשי עוצבת המבצע הוצבו באתונה והמתינו לפקודה לנוע לארץ ישראל. עם הניצחון הבריטי בקרב אל-עלמיין השני בסוף שנת 1942 בא הקץ לתוכנית זאת, והצוות של "איינזצגרופה מצרים" נאלץ להישאר ביוון. למרות שאנשי היישוב לא היו מודעים לתוכנית הזו, עברו עליהם מאתיים ימי חרדה מפני פלישה גרמנית אפשרית. לקריאה נוספת מיכאל פראזן, איינזצגרופן - פלוגות המוות, צמד סרטים תיעודיים קישורים חיצוניים הפלישה לברית המועצות ותחילת הרצח ההמוני, בתוך התערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם כיצד הפכו בני אדם לרוצחי המונים? על פעילות האיינזצגרופן – מתוך הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול) הוראות של היידריך למפקדי האיינזצגרופן הערך איינזצגרופן, בספרייה הווירטואלית של מט"ח Special Motivation - The Motivation and Actions of the Einsatzgruppen מתוך היסטוריה צבאית אונליין מפת מעשי הטבח של האיינזצגרופן פרוטוקול החקירה של אוטו אולנדורף בפני בית הדין הבינלאומי An Introduction to the Einsatzgruppen פסקי הדין במשפטי האיינזצגרופן על "איינזצגרופה מצרים" שנועד לחסל את היישוב היהודי בא"י תמונות של מעשי טבח שבוצעו על ידי האיינזצגרופן דו"חות פעולה של יחידות האיינזצגרופן השונות מתורגמים לאנגלית סרט וידאו על מעשי הטבח של האיינזצגרופן חלק 1 סרט וידאו על מעשי הטבח של האיינזצגרופן חלק 2 הערות שוליים * * קטגוריה:המשרד הראשי לביטחון הרייך קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה קטגוריה:שואת יהודי ברית המועצות	2024-08-16T08:20:04
יהדות אפריקה ואסיה במלחמת העולם השנייה	הפניה יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש מדינות הציר	2024-06-06T00:10:41
התנגדות יהודית בשואה	ממוזער\|שמאל\|350px\|אנשי המחתרת של גטו וילנה עם שחרור העיר: אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר-קובנר עומדת ראשונה מימין, רוז'קה קורצ'אק עומדת שלישית מימין, יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע ההתנגדות היהודית בשואה היא מכלול הפעולות שביצעו יהודים במהלך השואה נגד הנאצים, משתפי הפעולה עימם ועושי דברם, במטרה לעכב או למנוע את השמדתם או במטרה לשמור על צלם אנוש בגטאות, במחנות הריכוז והעבודה, ובמחנות ההשמדה. התנגדות זו לבשה צורות שונות ומגוונות, החל מהתנגדות אישית ועד להתנגדות קבוצתית. ההתנגדות הייתה לעיתים הגנתית ולעיתים התקפית, ששיאה היה ביציאת לוחמי הגטאות בכוח הנשק במרידות בגטאות נגד הנאצים ועוזריהם. סוגי ההתנגדות במקרים שבהם התרחשה התנגדות אקטיבית, הייתה הבחנה - במטושטש - בין התנגדות שמטרתה להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש, לבין התנגדות התקפית שבאה להסב נזקים לנאצים ולעוזריהם, ולמנגנון ההשמדה כולו. התנגדות הגנתית בגטאות ובמחנות הייתה התנגדות בלתי אלימה, אך יעילה ומשמעותית, בדרכים שונות: ניסיונות להברחת אנשים אל מחוץ לגטו, הברחת מזון לתוך הגטו, ארגון הסתתרות בבונקרים ובמקומות מסתור אחרים, זיוף תעודות, אי-מילוי פקודות וצווים של הנאצים, ואף הערמה עליהם במטרה לנסות ולשרוד או למות בכבוד (כמו הקריאה לאסירים לא להתפשט לפני מקלחות הגזים בטרבלינקה, מה שהוביל להכאתם למוות או חיסולם בירי על ידי השומרים הגרמנים והאוקראינים). היו גם ניסיונות הברחה של אסירי הגטאות למדינות נייטרליות, כדוגמת פעילות הנפקת הדרכונים המזויפים של חיים ישראל אייז בשווייץ. התנגדות הגנתית נוספת הייתה פניה לעזרה למדינות העולם, מאמצים דיפלומטיים בקרב השלטונות המקומיים, או בקרב דיפלומטים זרים, ומתן שוחד לחיילים או פקידים. יהודים הסתכנו גם כדי להביא ידיעות על רדיפת יהודים ועל השמדתם לקהילות יהודיות אחרות וכן למדינות העולם במאמץ לגרום להן להתערב. התנגדות התקפית התנגדות זו כוללת חבלה בפעולות ההשמדה ופגיעה באמצעים לביצועה, לחימה בגטאות ובמחנות, ולחימה במסגרות של הפרטיזנים ואנשי המחתרות נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה. העברת ידיעות על השואה יהודים ואנשי מחתרת סיכנו את חייהם כדי לאסוף מידע על השואה ולהעביר אותו לקהילות יהודיות אחרות ולמדינות העולם. חלק מהידיעות סייעו ליהודים להבין את חומרת המצב ולהתחיל בהכנות לברוח או להסתתר. בתחילה התקשו מדינאים במערב להשתכנע בחומרת המצב, אולם חלק מן הידיעות סייע, אם כי בצורה חלקית מאד למנוע או לעקב רצח של יהודים בשלבים האחרונים של המלחמה. העברת ידיעות על חיסול גטו לובלין ב-24 במרץ 1941 הוקם גטו לובלין שהכיל עשרות אלפי יהודים. ב-16 במרץ 1942 הודיע מפקד האס אס במקום, גלובוצניק, על חיסולו המתוכנן של הגטו וגירוש היהודים, דבר שהחל את מבצע ריינהרד. עד 14 באפריל גורשו כ-30,000 מתושבי הגטו בקרונות בקר אל למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם הומתו לאחר הגעתם בתאי הגזים. כמה יהודים שהצליחו להימלט בעת חיסול גטו לובלין עשו את דרכם אל גטו ורשה, על מנת להזהיר את מנהיגיו שהנאצים נחושים בדעתם להשמיד את כל האוכלוסייה היהודית בפולין. אף על פי שהצליחו לשכנע אחדים, אחרים, כולל ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, דחו את הדו"חות שדיברו על רציחות המוניות כבתור הגזמות. יאן קרסקי ומזכר רצ'ינסקי ביולי 1942 החלו הגרמנים בפינוי יהודי גטו ורשה למחנות השמדה. באפריל 1943 רצו הגרמנים לחסל לגמרי את הגיטו. בסוף שנת 1942 התגנב לוחם מחתרת פולני יאן קרסקי פעמיים לתוך גטו ורשה, לשם הוברח על ידי אנשי מחתרת אצ"י. קרסקי נפגש עם שניים מהמנהיגים היהודים – מנחם קירשנבוים וליאון פיינר. מטרתו הייתה לחוות מכלי ראשון את האירועים שהתרחשו אז בגטאות, ולחשוף לעולם את האירועים האיומים. היהודים ביקשו ממנו שיספר לאומות העולם על גורלם. בנובמבר 1942 נמלט קרסקי למערב והחל בפעולה לחשוף לעולם את השמדת היהודים. הוא היה מצויד במיקרופילם שהכילו חומרים שהוכנו על ידי המחלקה לענייני יהודים במטה הארמייה קריובה, ובדוחות שהכין בשנים 1940–1942. הדיפלומט הפולני אדוארד רצ'ינסקי ששימש כשר החוץ של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, השתמש בחומרים אלה כדי לכתוב את מזכר רצ'ינסקי. המזכר (שלעיתים קרובות מיוחס בטעות לקארסקי) נשלח ביום 10 בדצמבר 1942 לממשלות כל המדינות החתומות על הצהרת האו"ם ולשרי חוץ של מדינות אחרות. רצ'ינסקי הודיע מטעם ממשלת פולין לכל ממשלות בעלות הברית על מצבם הנורא של היהודים בפולין הכבושה ועל רצח העם שמבצעים הגרמנים, וקרא לעזרתן. קרסקי שהה בבריטניה שם נפגש עם שר החוץ אנתוני אידן, שדחה עם זאת את בקשתו להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל. לאחר מכן עבר לארצות הברית וביולי 1943 נפגש אישית עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. כן נפגש עם מנהיגים רבים אחרים בארצות הברית אך לא השיג דבר בפגישות אלו. רבים מאלו ששוחח עמם לא האמינו לו, או סברו כי עדותו מוגזמת, וכי המדובר בתועמלן מטעם המחתרת הפולנית. דו"ח ורבה-וצלר 350px\|ממוזער\|טקסט=File:Vrba-Wetzler report sketch (crematoria).jpg\|שרטוט של תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו, חלק מדו"ח בדו"ח ורבה-וצלר באפריל 1944 הצליחו רודולף ורבה ואלפרד וצלר להימלט ממחנה הריכוז אושוויץ. אף על פי שהיו ניסיונות בריחה קודמים, רובם ככולם נכשלו בשל השמירה ההדוקה ובידוד המחנה. השניים שיתפו פעולה עם מחתרת שפעלה באושוויץ, וריכזו מידע רב מתוך תצפיות והאזנה לדברי השומרים הנאצים. לאחר שבועיים של נדודים, הם הגיעו לעיירה הסלובקית ז'ילינה, ונפגשו עם ראש מרכז היהודים מברטיסלאבה, אוסקר קרננסקי, שכתב דו"ח בן כ-30 עמודים, הוא דו"ח ורבה-וצלר. הדו"ח הופץ בעולם המערבי החל מאמצע מאי 1944, וגרם בפעם הראשונה להבנה לגבי מהות והיקף ההשמדה של היהודים בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית ולעצירה חלקית של השמדת יהודי הונגריה. נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח מכתב מאיים (על ידי שר החוץ קורדל הול) ב-26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי. מספר ימים אחר כך, ב-2 ביולי 1944, הוכתה בודפשט קשות בהתקפת 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שוודיה, האפיפיור ועוד) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ. ואכן הורטי עצר את המשלוחים ב-9 ביולי, למעט יוצאים מהכלל. תעודים נוספים באוגוסט 1944 צילם אסיר במחנה אושוויץ בירקנאו את תמונות הזונדרקומנדו. האסיר שהיה חלק מאסירי הזונדרקומנדו, המכונה אלכס, מזוהה לרוב כאלברטו ישראל אררה. הוא צילם 4 תמונות בחשאי, שהן התיעוד המצולם היחידי בסביבת תאי הגזים, המתעדות את סוף תהליך ההשמדה במחנה. סרט הצילום של התמונות הוברח על ידי המחתרת הפולנית בתוך משחת שיניים. התנאים שהקשו על ארגון התקוממות רבתי בנסיבות בהן היו שרויים היהודים - התנאים להתקוממות בכוח הנשק ובריחה המונית היו קלושים, עד בלתי אפשריים. מרד נראה בעיני אסירי המחנות כמוצא אחרון שנותר לפני המוות, ללא כל סיכויי הישרדות, כשלעומתו - לא חדלה התקווה לשרוד, למרות התנאים הקיימים. כל עוד קיוו היהודים שיצליחו לחיות ולחזות בקץ המלחמה, הם נקטו בהתנהלות שתאפשר לקהילותיהם לשרוד. הם היססו ליזום התקוממות כל עוד היה שביב של תקווה להצלה. כיוון שהיה ברור כי מרידות יסתיימו בחיסול כל התושבים היהודים שנותרו - ולא בהצלתם, הן פרצו, אם בכלל - רק בשלב מאוחר יחסית, אחרי שהסתבר כי אין להם כל סיכוי ממשי להינצל, ואחרי השמדת חלק ניכר מהעם היהודי. ההיסטוריון ישראל גוטמן סבר כי לחימה שאיננה פתח למוצא ואין בה תקווה להצלה - מהווה רק סמל וקריאת-תגר אנושית ולאומית העשויה להלהיב רק מעטים. ואכן, מרבית המתמרדים היו צעירים בוגרי תנועות הנוער. יתר על כן, לא נזדמנו ליהודים בדרך כלל תנאים פיזיים בסיסיים ללחימה, כמו האפשרות להשיג כמות נשק מספיקה, או להסתייע בתמיכת האוכלוסייה האזרחית הלא יהודית - שחלקה הייתה עוינת להם ואנטישמית. מולם ניצבו הכוחות הגרמניים, חמושים ומצוידים היטב, וערוכים במלוא עוצמתם. בעיה נוספת בארגון פעולות התקוממות ובריחה, הייתה האחריות הקולקטיבית שחשו היהודים כלפי קרובי משפחותיהם: הנאצים נהגו לנקום ברצח רבים, כתגמול על מעשה התקוממות או ניסיון בריחה של מעטים, וקודם כל הריגת קרוביהם של אותם 'מפירי סדר'. היהודים נדרשו לשקול זאת בכל ניסיון מרד או בריחה. על כל פגיעה ברשויות, תפסו הנאצים יהודים ועינו אותם עד מוות. היסטוריון השואה האמריקאי ראול הילברג טען, כי לא התקווה להינצל עמדה בבסיס החלטת היהודים להימנע מהתנגדות לנאצים, אלא חוסר מיומנותם בלחימה, ומנטליות הציות שהשתרשה אצלם לאורך היסטוריית הגלות. לטענתו, במשך דורות רבים יהודי הגולה למדו שכדי לשרוד צריך להימנע מהתנגדות. בהיותם מיעוט הנתון תמיד בסכנה, הם למדו שאפשר למנוע סכנה ולשרוד לאורך זמן - על ידי פיוס וריצוי אויביהם. לכן, בניסיון למנוע "התגרות" מיותרת, נענו היהודים תמיד לכל צו והוראה של הגרמנים, בקוותם שעם הזמן הכיבוש הנאצי יגיע לקיצו. לעומתו, חוקר השואה ישעיהו טרונק מדגיש היבטים אחרים של ההתנגדות הפיזית לגרמנים, ביניהם: היעדר האפשרות לתנועה אל ומן הגטאות. חוסר מוכנות וכושר ירוד של האסירים בגטאות: חולשה גופנית ונפשית עקב מחלות ורעב. חוסר יכולת לרכוש נשק מהעולם החיצוני. עוינות וחוסר יכולת שיתוף פעולה עם האוכלוסייה מסביב, ובכללן רוב רובן של תנועות הפרטיזנים והמחתרות המקומיות. חוסר היכולת לקבל סיוע כלשהו ממוסדות וארגונים בחוץ לארץ, יהודיים ואחרים. חוסר יכולת להשיג אימון והדרכה צבאיים. תחושת האחריות הקולקטיבית, על רקע נוהג הענישה הקולקטיבית בה נקטו הגרמנים, במקרי בריחה מהגטו והפרות סדר. מעל לכל מדגיש טרונק במיוחד את ההיבט האחרון – האחריות הקולקטיבית. כל פעולת מרידה או הימלטות מהגטו, בין של יחידים או של קבוצות, לוותה מיידית בענישה קולקטיבית שגרמה לרציחת יהודים המונית, והרעת התנאים בכל הגטאות. אפשרות בריחה כזו הייתה רק לצעירים חסרי משפחה. מבוגרים ובעלי משפחות נמנעו מבריחה מהגטו, ובוודאי התקשו לשרוד את התנאים הקשים ביערות - לשם התנקזו רוב הבריחות. טרונק מביא כמה דוגמאות לסיטואציות כאלה, ולדעתו זו הסיבה העיקרית לקונפליקטים שהתגלעו בין ההנהגות היהודיות לבין גורמי מחתרת יהודיים. מערכת היחסים בין המחתרות ליודנראט ואסירי המחנות עמדת המחתרות הלוחמות בדבר הצורך להתקומם כנגד הנאצים נגדה פעמים רבות את עמדת יושבי המחנות והנהגתם היהודית - היודנראטים. שלב ראשון: מחלוקת על מטרת ההשמדה המחלוקת העקרונית הראשונה בין תנועות הנוער והמחתרות לבין האוכלוסייה והנהגות היהודים התמקדה בשאלה, האם יש לראות בהרג שהתבצע תופעה זמנית ומוגבלת, או שמדובר בהשמדה עקבית ושיטתית הנובעת מתפיסה אידאולוגית שמגמתה חיסול כל יהדות אירופה. כל עוד לא הייתה ודאות ליהודי הגטאות כי פני הגרמנים להשמדה פיזית מוחלטת של יהדות אירופה, וכל עוד הייתה להם תקווה כי קיים סיכוי כלשהו שחלק מהיהודים יצליחו לעבור את המלחמה בשלום ולשרוד - הם סברו כי אסור למרוד, זאת מכיוון שמרידה היא פעולה הרפתקנית וחסרת אחריות. היודנראטים סיגלו להם תפיסה האומרת, כי הפיכת יהודים לאלמנט יצרני התורם למאמץ המלחמתי הגרמני תשכנע את הנאצים לספק ליהודים תנאי מחיה מינימליים. בתחילת תהליך ההשמדה לא שיערו יושבי הגטו את הגורל הצפוי להם. גם כשנפוצו שמועות מחרידות, היהודים לא האמינו שאכן יכולה להתרחש השמדת עם. משהתחוורה האמת כבר נכחדו מרבית הקהילות. פעילי תנועות הנוער שאלו עצמם, לאור מה שראו במחנות, ולאור הידיעות שהסתננו על השמדת יהודים במקומות שונים - האם רציחות אלו הן תופעות מקומיות או ראשיתו של מבצע השמדה כולל; הם הגיעו למסקנה שאין לסמוך על הגרמנים וכי מדובר באידאולוגיה כוללת להשמדת העם היהודי. התנועות הפיצו מנשרים רבים במחנות השונים והחלו להתארגן כדי להקים ארגוני לחימה. למרות המחלוקת, בשלב זה נמנע קונפליקט גדול בין תנועות הנוער והמחתרות לבין יושבי המחנות והיודנראט, מכיוון שעד תחילת ההשמדה ההמונית בשנת 1942 לא היוותה הלחימה אלטרנטיבה למצוקת היהודים ולרצון להצלת החיים. שלב שני: מחלוקת על הצלה חלקית או מרד המחלוקת השנייה בין המחתרות לבין יהודי המחנות והיודנראטים הייתה בשאלה אם להעדיף הצלה חלקית של יהודים, גם במחיר שליחת יהודים אחרים למוות - כפי שהוכרחו היודנראטים לנהוג - או שמא עדיפה אופציית הלחימה, בה דגלו המחתרות. היודנראטים נדחקו בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים להשמדה, ובמקרים רבים גם לסיוע פעיל לנאצים במהלך גירושים אלה, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. התגברות תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני תנועות הנוער וארגוני הלחימה, שראו באנשי היודנראט בוגדים. תנועות הנוער וארגוני הלחימה קראו לאסירי המחנות לא להישמע להוראות היודנראט, ולהתארגן לפעולה לקראת התקוממות. גם בלב תושבי המחנות עצמם התעורר ספק לגבי אפשרות ההצלה החלקית, ורובם פסחו על שתי הסעיפים ולא הצטרפו לתנועות ההתנגדות. לעיתים אף גילו יחס עוין למורדים, בעיקר אחרי פעולות עונשין קשות של הנאצים אחרי כל אירוע של התנגדות ומרי. גם תחושות החרדה שחשו היהודים לקרוביהם ולמשפחתם תרמו להתנגדות לניסיונות מרי. כך למשל, הייתה הסתערות-זעם של המון יהודי על אנשי הארגון הלוחם בגטו וילנה בגלל החשש לחיסול הגטו אם המחתרת לא תסגיר לנאצים את מפקדם, יצחק ויטנברג. מול עמדתם של אנשי המחתרות, הייתה עמדות היודנראטים וחלק ניכר מאסירי הגטאות - שבלי מרד אפשר יהיה להציל מספר רב יותר של יהודים. ארגוני הלחימה הפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך פעולה בה יש לנקוט, ולהדריך לקראתה את הציבור. רק בתום האקציות הגדולות בגטאות השונים היה ברור כבר למעט היהודים שנשארו הגורל הצפוי להם, ואז הם השתכנעו שעדיפה התנגדות, גם במחיר מוות תוך כדי לחימה, על פני שילוח פסיבי למחנות ההשמדה. יחס היודנראט בגטאות השונים בחלק מהגטאות כאמור, אנשי היודנראט התנגדו להתקוממות ואף פעלו להכשילה. בגטו וילנה הייתה התנגשות אלימה בין המשטרה היהודית (הכפופה ליודנראט) בפיקודו של יעקב גנס, לבין המחתרת היהודית; בגטו לודז' ראש היודנראט, חיים מרדכי רומקובסקי, התנגד בכל מאודו למרידות ופעל נגד לוחמי המחתרת. עם זאת, קיים תיעוד על יודנראטים שתמכו באנשי המחתרות, ואף היו ביניהם כאלה שהצטרפו למרידות נגד הנאצים: בגטו מינסק ראש היודנראט אליהו מושקין שיתף פעולה עם המחתרת, עד שנתלה על ידי הנאצים בפברואר 1942. גם יורשו משה יפה המשיך את שיתוף הפעולה, עד לאקציה הגדולה בסוף יולי 1942 בה נרצח; אז הוא הודיע ליהודים שהמשאיות מובילות להשמדה - ושיברחו, וזאת בניגוד לפקודת הגרמנים שדרשו ממנו להרגיע את היהודים. בגטו לחווא יושב ראש היודנראט, דב-ברל לופטין, עודד את הבריחה על ידי שריפת בניין היודנראט; 600 איש מתוך 2,000 יושבי הגטו פרצו מהגטו, מהם 120 הגיעו ליער אך רק מעטים שרדו. כל יושבי הגטו שלא ברחו נרצחו. היודנראט של גטו קובנה שיתף פעולה באופן קבוע עם המחתרת. בגטו ביאליסטוק, למנהיג המחתרת, מרדכי טננבוים-טמרוף, היה קשר אישי עם ראש הגטו - ברש, שהודיע לו על גירוש מתקרב וביקש ממנו לא למרוד. טמרוף היתנה זאת בגירוש מספר היהודים שנקבע מראש. על אף שגורשו יותר, לא פרץ מרד ובכך קיבל טמרוף את גישת היודנראט שם. בבוצ'אץ' היודנראט שלל פעולת התנגדות גלויה כל עוד התקיימו שם חיים יהודיים, ובוצ'אץ' לא הוכרזה כ"יודנריין" ("שטח נקי מיהודים", שאסור ליהודים להימצא בו); על אף זאת מימן היודנראט רכישת נשק ל"תנועת המרי" (בית"ר והציונים הכלליים). בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי סייעו אחדים מחברי היודנראט לפעולות תנועת ההתנגדות היהודית בגטו. 11 מחברי היודנראט, בראשותו של זלמן טננבאום, נעצרו באמצע שנת 1941, עונו ונשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ. בגטו טוצ'ין, ראשי היודנראט גצל שוורצמן ומאיר הימפלרב השתתפו בשריפת הגטו ובבריחה ממנו. בגטו ז'טל, אלתר דבורצקי מילא תפקיד כפול כיו"ר היודנראט וכמנהיג המחתרת. בגטו סלונים היודנראט סייע כספית למחתרת, ואף שילם שוחד על מנת לשחרר את חבריה ממאסר. בגטו פרוז'ני היודנראט תמך בפרטיזנים בכסף ובבגדים וסירב להסגיר אותם. ראשיו הזהירו מפני חיסול הגטו וקראו לתושבים להסתתר או לברוח. בגטו קוריץ יושב ראש היודנראט, משה קרסנוסטבסקי, שרף את ביתו כשהוא בתוכו ובכך סימן את תחילת ההתנגדות בה הוצת הגטו כולו. בגטו שרקובשצ'יזנה יושב ראש היודנראט, הירש ברקאן, התריע מפני ההתנפלות על הגטו. העיירה הועלתה באש ומאות יהודים ברחו מהגטו. בגטו מרצ'ינקנץ יושב ראש היודנרט, אהרון קוברובסקי, תמך בקבוצת צעירים שהתכוונה להצטרף לפרטיזנים ואף תיקצב רכישה של 12 רובים. הוא קרא ליהודים להימלט מהגטו. מספר אנשים ביחד עם קוברובסקי התחבאו בבונקר וניהלו קרב יריות מול הגרמנים. בגטו הורודוק יושב ראש היודנרט, אפרים רצקין וסגנו שמריהו צוקרמן, עודדו צעירים ליצור קשר עם הפרטיזנים ואף שיחדו את הזקיפים הגרמניים ששמרו על הגטו ואיפשרו להם להימלט. המרידות מרידות בגטאות שמאל\|ממוזער\|250px\|האנדרטה בורשה לזכר מורדי הגטו, מעשה ידי נתן רפופורט כשנודע ליהודים בגטאות על פעולות האיינזצגרופן מ-1941, ועל מה שקורה במחנות ההשמדה, הם הבינו כי נגזר גורלם למוות. ב-31 בדצמבר 1941 פרסם אבא קובנר כרוז מגטו וילנה, בו תיאר את השמדת העם היהודי, ועורר את תושבי הגטאות למרד במילים: "אל נלך כצאן לטבח!". חברי תנועות הנוער הציוניות התארגנו במחתרות והמשיכו בפעילותם האידאולוגית. הם הגישו עזרה, יצרו קשר בין הגטאות השונים תוך סיכון חייהם, הבריחו צעירים רבים למקום בטוח והעבירו אותם לארצות נייטרליות, הפיצו עיתונים מחתרתיים בהם ידיעות על המצב, וקריאה ליהודים להצטרף למרד, ומעל לכל הם ארגנו תנועת התנגדות מזוינת נגד הנאצים. בסופו של דבר, ברוב הגטאות נערכו ניסיונות מרד, חרף הקשיים הנוראים. המרידות פרצו בעת כניסתם של הגרמנים לגטו לביצוע "אקציה". המרידות המזוינות הראשונות בגטאות התרחשו בניאסוויז', בגטו קלצק הסמוך וכן בלחווא. ככלל, העדויות מעלות כי תגובת היהודים במחוז נובוגרודק שבמזרח פולין התאפיינה בהתנגדות לכובש הגרמני ובלחימה נגדו. כאשר נכנסו הגרמנים לגטו לחווא, הבעירו הלוחמים מבנים באש וחברי המחתרת תקפו את הגרמנים שנכנסו לגטו. גדר הגטו נפרצה, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח בחסות המחתרת. מרד גטו ורשה היה המרד הגדול מכולם, שנערך בגטו הגדול ביותר, הוא גטו ורשה. ייחודו של מרד גטו ורשה הוא בכך שכל יושביו של הגטו נטלו חלק במעשה המרד. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. באפריל אותה שנה, בערב פסח, פרץ המרד, ובו השתתפו שני ארגוני ההתנגדות שפעלו בגטו במקביל, הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי. חברי המחתרת היהודית ארבו לגרמנים, ולאחר כניסתם לתוך הגטו פתחו עליהם באש. הגרמנים נאלצו לסגת, להתארגן, ולשוב אל הגטו בכוחות מחודשים. הלחימה במורדים היהודים התנהלה מבית לבית, בתוך חדרי המסתור ובמרתפים. הלחימה ארכה זמן רב, וגבתה קורבנות מן הגרמנים. מעטים בלבד מן הלוחמים היהודים הצליחו לברוח מן הגטו לאחר הקרב, דרך תעלות ביוב. ב-8 במאי 1943 נפל הבונקר הראשי של לוחמי הארגון היהודי הלוחם, ועימו נפל מרדכי אנילביץ', מנהיג הארגון. הגטו הוקף בכוחות צבא גדולים וב-16 במאי הועלה סופית באש. מורדי גטו וילנה, ובראשם אבא קובנר, נתקלו בהתנגדות מצד יהודים רבים בגטו, שהעדיפו להאמין כי השמועות על ההשמדה אינן נכונות, וגם אם הן נכונות, רובם העדיפו לנסות הצלה חלקית על פני מרד שסיכוייהם להינצל בו קטן יותר. הנאצים פתחו בהשמדת הגטו, שבוצעה ביער פונאר הסמוך לעיר, על ידי ירי ביהודים לתוך בורות פתוחים. בגטו ביאליסטוק המורדים רצו לפרוץ את הגטו בעת חיסולו, אך הגרמנים הצליחו לנתק את המוני האסירים מן הלוחמים, לחסום את דרך הנסיגה ולירות אש מקלעים מרוכזת על הלוחמים. ההגנה נשברה והמרד נכשל למעשה. מרידות במחנות ההשמדה גם במחנות ההשמדה והעבודה פרצו מרידות, כמו בגטאות, בשלבים האחרונים של המלחמה, כאשר הגרמנים החלו בחיסול כל יושבי המחנה. מטרת המרידות הייתה לנסות להימלט מן המחנה אל היערות הסמוכים לו. רוב המרידות החלו בשעת המיפקד, כאשר רוכזו כל האסירים ברחבה המרכזית של המחנה. הם היו מסתערים על השומרים ועל הגדרות על-פי תכנון מוקדם ובורחים מן המחנה. הצלחתן של המרידות הייתה מועטה, ורוב הבורחים נורו למוות בעת מנוסתם. מי שהצליח לברוח התקשה לשרוד ביערות, ורבים מצאו בהם את מותם. המרד במחנה ההשמדה סוביבור נערך בסוף 1943, לאחר שהגיעו שמועות למחנה על מעשי הנאצים ועל תוכניתם להשמדה כוללת של היהודים במחנה. בשלב הראשון של המרד האסירים הרגו כמה סוהרים מאנשי האס אס, ריכזו ציוד ונשק שגנבו מהגרמנים, ניתקו את קווי הטלפון ואת החשמל מן הגדר החשמלית, וחיבלו בכלי הרכב הגרמניים במטרה להוציאם מכלל שימוש. בשלב השני תוכנן לפרוץ למחסן הנשק, אך חייל נאצי שהבחין בחברו ההרוג פתח באש, והיהודים החלו לרוץ בהמוניהם לעבר הגדרות ואל היער הסמוך. רבים מן הבורחים נתפסו והוצאו להורג. אחרים נהרגו בעת מנוסתם ממוקשים שפוזרו בשטח. 200 מתוך 600 האסירים הגיעו ליער. הנאצים שלחו באותו ערב כוחות שהרגו כ-100 מתוך הנמלטים. בעקבות הבריחה חוסלו כל האסירים שנותרו במחנה. הישג נוסף במרד במחנה סוביבור, מלבד הבריחה ההמונית, היה בסגירת המחנה לאחר המרד, עקב חשש של הנאצים שהיהודים יפרסמו את מעשיהם בעולם. מרידות נוספות במחנות השמדה היו בטרבלינקה, בה ברחו מאות אסירים, אך רק כ-70 מתוכם הצליחו לשרוד. באושוויץ פוצצה משרפה על ידי אסירי הזונדרקומנדו, מאות נמלטו אך לא היה להם סיכוי להתרחק מהמחנה, ואיש מהמורדים לא נותר בחיים. סיכום והשלכות מרבית אסירי הגטאות והמחנות העדיפו לנסות ולשמור על קיום החיים האישיים שלהם ושל משפחותיהם על אף התנאים הקשים. גם כשנודע להם על ההשמדה, העדיפו רובם לדבוק בעמדה שיש לנסות להציל כמה שיותר אנשים וכי דרך ההתקוממות היא יעילה פחות להצלת חיים. גם התנאים הטכניים והעונש הקולקטיבי שהנהיגו הנאצים פעלו כנגד מרידות מזוינות. רק כשכלו כל הקצין וההשמדה הייתה כבר דבר כמעט מוגמר, הייתה תמיכה במאבק מזוין. המחתרות, שהורכבו בעיקר מתנועות הנוער, דגלו בעמדה, שכשלא מתאפשרת הצלת חיים, כפי שקרה עם החלת ההשמדה, שהבחינו שהיא טוטאלית, עדיף היה בעיניהם מוות בהתנגדות אלימה למען הצלת הכבוד הלאומי והאנושי. המרידות פרצו לקראת סיום האקציות או בסמוך לחיסול הגטאות, והן היו קטנות יחסית בהיקפן ללא תוצאות של פגיעה גדולה בגרמנים או בעיכוב משמעותי בחיסול הגטו (להוציא אולי את מרד גטו ורשה שהיה גדול יותר בהיקפו). גם הבריחות מהמחנות הצליחו להציל מעטים יחסית, אך ערכן הסמלי של התנגדויות אלו היה רב ביותר ועד היום הן משמשות כסמל לגבורה בשואה. גבורה אחרת, לא חמושה, התרחשה באופן יומיומי כמעט, בהברחות מזון, מסתור ואי-מילוי פקודות וציוויי הנאצים במחנות ומחוץ להן. היישוב היהודי ומדינת ישראל הצעירה, שטיפחו לעצמם חזות של גבורה ושל עמידה איתנה כנגד הערבים ושאר גורמים עוינים, התקשו לקבל את ניצולי השואה ואת העובדה כי המרידות וההתנגדות היו בעלות היקף קטן. לא פעם נדרשו הניצולים להשיב מדוע לא מרדו בנאצים, מדוע הלכו כצאן לטבח. עם הזמן השתנתה תפיסת הגבורה שדרשו הישראלים מקורבנות השואה. ככל שחלפו השנים ועם השתנות תודעת השואה, למדו להעריך, לצד מורדי הגטאות והלוחמים ביערות, גם את גיבורי ההתנגדות הפסיבית: אם המנסה להשיג לחם לילדיה, להקת תיאטרון המנסה להמשיך בהצגותיה (בגטו וילנה), ולמעשה כל פעולה שמטרתה לשמור על צלם האדם. ראשי הלוחמים והמחתרות היהודיות להלן האישים שעמדו בראש המחתרות ופעולות ההתנגדות היהודית בשואה: מרדכי אנילביץ' - איש השומר הצעיר, מפקד אי"ל, וממפקדי מרד גטו ורשה. רחל לאה שרנקה, עוררה את מרד גטו ורשה מארק אדלמן- יליד ורשה, מבכירי הבונד וממפקדי מרד גטו ורשה. יצחק צוקרמן וצביה לובטקין - מראשי המרד בגטו ורשה (אי"ל). פאוול פרנקל, דוד ודובינסקי ומרדכי אפלבוים - מפקדי אצ"י וממפקדי מרד גטו ורשה. יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן, ראשי המחתרת והמרד בגטו וילנה. מרדכי טננבוים - ראש המרד בגטו ביאליסטוק. חייקה גרוסמן - מראשי המרד בגטו ביאליסטוק, פרטיזנית ואשת קשר לגטאות נוספים. אלכסנדר פצ'רסקי וליאון פלדהנדלר - מנהיגי המרד והבריחה ממחנה ההשמדה סוביבור. זלמן גרדובסקי ורוז'ה רובוטה - ממובילי מרד הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ. אהרון ליבסקינד, אברהם לייבוביץ, צבי באומינגר, שמשון דרנגר וגולה מירה - מראשי מרד המחתרות היהודיות בקרקוב. אריאדנה סקריאבינה, דוד קנוט, אברהם פולונסקי, אז'ני פולונסקי ולוסיין לובלין - ראשי המחתרת היהודית בצרפת — הצבא היהודי ראו גם פרטיזנים יהודים לקריאה נוספת יצחק צוקרמן ומשה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות במחנות ביערות, תל אביב ולוחמי הגטאות: הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1954. אבא קובנר ואחרים (עורכים), ספר הפרטיזנים היהודים (2 כרכים), מרחביה: ספרית פועלים, 1958. יצחק ארד, הלחימה היהודית בימי הכיבוש הנאצי, בתוך: ישראל גוטמן, ליוויה רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה: רקע – קורות – משמעות, הוצאת יד ושם, 1973 יהודה באואר, השואה – היבטים היסטוריים, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית פועלים, 1982 נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ח, 325 עמ' ישראל גוטמן, בעלטה ובמאבק – פרקי-עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית, 1985 ישראל גוטמן, ההתנגדות היהודית – שאלות והערכות, בתוך: הנ"ל, גדעון גרייף (עורכים), השואה בהיסטוריוגראפיה. הוצאת יד ושם, 1987 תום שגב, הציונים החדשים, כתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 79–85 שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, תל אביב תשל"ז .Hilberg, R. ,The Destruction of the European Jews, 1961 צבא ההגנה לישראל – אמ"ץ- תוה"ד המחלקה להיסטוריה בצה"ל ומרכז דדו, לוחמה יהודית במלחמת העולם השנייה, מרכז דדו, מרץ 2021 קישורים חיצוניים גיליון כתב העת של יד ושם בשביל הזיכרון, המוקדש לנושא ההתנגדות היהודית בשואה (גיליון 10, דצמבר 2011) ההתנגדות היהודית בשואה, אתר שהוקם על ידי רשת אורט ישראל בשיתוף עם ארגון הפרטיזנים מרד הגיטאות, באתר "עמלנט" ההתקוממות במחנות ההשמדה, באתר "עמלנט" פעולות הצלה על ידי יהודים למען יהודים, באתרה של שושנה גולדפינגר על חיים ישראל אייז. סולידריות יהודית בשואה, גיליון נושא (גיליון אביב תשע"ב - 2012) של כתב העת המקוון זיקה, בהוצאת בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם התנגדות יהודית בשואה, באתר יד ושם המחתרת היהודית בקרקוב, באתר יד ושם הצלת יהודים בידי יהודים, באתר יד ושם בית לוחמי הגטאות- מוזאון השואה הראשון בעולם תערוכת עמידה יהודית בשואה- בית לוחמי הגטאות פלייליסט על הצלת יהודים בידי יהודים בערוץ היוטיוב של יד ושם גטו ורשה בתמונות, עורך: יוסף שביט, הוצאת בית לוחמי הגטאות. הערות שוליים * קטגוריה:לוחמי מחתרת יהודים בשואה	2024-10-09T22:49:48
פרטיזן	פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, במשמעות "תומך מיליטנטי". מאפיינים ארגוניים וההיסטוריה של המונח באופן כללי, קיימים מספר מאפיינים המבדילים פרטיזנים - כוחות אזרחיים חמושים הפועלים באלימות - וצבא סדיר של אותה מדינה, שייתכן ופועל גם הוא להדיפת האויב. פרטיזנים חמושים בדרך כלל בנשק קל בלבד. פעילותם כוללת סבוטז' (חבלה), ריגול, התקפות נגד יחידות קטנות של האויב ודיכוי שיתוף פעולה עם האויב בקרב האוכלוסייה המקומית. הפרטיזנים פועלים בדרך כלל מתוך האוכלוסייה האזרחית וחלק מיתרונם מתבטא בהיכרותם את האזור ויכולתם לפעול בתמיכת האוכלוסייה המקומית. עם זאת, האבחנה בין פרטיזנים לכוחות סדירים היא חדשה יחסית. עדויות לקיומה של אסטרטגיית לוחמה נגד כוחות כיבוש מעידות על כך שהיו כוחות דמויי פרטיזנים כבר בימי הביניים, ונטען כי גם חיבורו של יוהאן פון אוולד, "Abhandlung über den kleinen Krieg " מ-1789 מתאר לוחמת פרטיזנים. מאוחר יותר, גם ז'ומיני וקלאוזביץ תיארו סוג לוחמה דומה. במקור, לוחמת פרטיזנים הייתה לוחמה של כוחות שגויסו מקרב האוכלוסייה המקומית באזור שבו יש מלחמה, ושיוכלו לפעול מאחורי קווי האויב לפגוע בתקשורת, או להשתמש בכפרים כמוצבים לתקיפת שיירות, ולאיסוף משאבים למאבק. כאלה למשל היו כוחות שפעלו במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית. מפקדים כמו ג'ון ס. מוסבי מהקונפדרציה פעלו במלחמת האזרחים באופן דומה לתיאוריהם של פון אוולד, קלאוזביץ וז'ומיני. הפרטיזנים הללו, עם זאת, היו דומים יותר לכוחות קומנדו או לריינג'רס, יחידת כוחות מיוחדים בצבא האמריקאי; לוחמים כאלה נחשבו לחלק מהצבא הסדיר של מדינותיהם, שלא כמו הלוחמים בכוחות גרמניה הנאצית באירופה הכבושה. גם מבחינה חוקית, הם היו חלק מן הכוחות המזוינים של ארצם. כיום, המונח פרטיזן מקושר בראש ובראשונה ללוחמים הלא-סדירים נגד כוחות מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה, ולא ללוחמים בארגונים לא-סדירים נגד כוחות כיבוש קולוניאלים או במקרים אחרים. עם זאת, גם לפני מלחמת העולם השנייה היו יחידות שפעלו באופן דומה לפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, למשל הקאמאבור (לוחמים ביחידות ארמניות לא סדירות נגד כוחות האימפריה העות'מאנית ולמען עצמאות ארמניה). מעמד חוקי אין התייחסות מיוחדת לפרטיזנים במשפט העמים. היחס לפרטיזנים אמור להיקבע על פי ההתנהגות המקובלת בחוקי המלחמה. ארבעת הקריטריונים העיקריים לקביעת מעמדו של אדם הנלכד על ידי האויב, אם הוא נחשב שבוי או לא, הם: האם יש לכוח שאליו הוא משתייך היררכיה צבאית (או כמו-צבאית) האם האדם נושא סימנים וסמלים מוכרים לכוח שאליו הוא משתייך (מדים) האם האדם נושא את נשקו באופן גלוי האם הכוח פועל על פי חוקי המלחמה ב-1977 נקבע כי נשיאת נשק באופן גלוי מספיקה לבדה לקביעה כי המתקיף נחשב ללוחם חוקי. גם לפרטיזנים שאינם נחשבים ל"לוחמים" על פי הקריטריונים שנקבעו באמנת ז'נבה יש זכויות, כמו הזכות להגנה מפני עינויים או הוצאה להורג. פרטיזנים במלחמת העולם השנייה שמאל\|ממוזער\|250px\|חקירת פרטיזנים סובייטים, 1943 שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטה לפרטיזן וללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, יצירתו של האמן והפרטיזן אלכסנדר בוגן ביד לשריון בלטרון שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטה לפרטיזן וללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, יצירתו של האמן והפרטיזן אלכסנדר בוגן ביד לשריון בלטרון במהלך מלחמת העולם השנייה התקבע המינוח הנוכחי של פרטיזנים. כוחות פרטיזנים פעלו ברחבי אירופה, והיו ביניהם קבוצות של יהודים ושל לא-יהודים. דוגמה בולטת ליעילות הפרטיזנים בפעילות נגד כוחות גרמניה הנאצית הייתה בחזית אירופה המזרחית. פרטיזנים סובייטים, בעיקר בבלארוס הצליחו לפגוע בפעילות הגרמנית באזור. ב-3 ביולי 1941 קרא סטלין ללוחמי הצבא האדום שנותרו מאחורי הקווים, כמו גם לאזרחים באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים, לבצע פעולות כפרטיזנים. ברית המועצות השתמשה בכוחות הפרטיזנים על מנת לבסס מחדש את סמכותה באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים ולאחר שנהדפו הכוחות הגרמנים, שולבו לעיתים קרובות הפרטיזנים הנאמנים למוסקבה בצבא האדום. היו קולחוזים שסיפקו מצרכים לפרטיזנים. בין מפקדי הפרטיזנים הבולטים היה סידור קובפק. בשיא פעילותו, מספר הלוחמים ביחידתו הגיע ל-2000 לוחמים. היא פעלה באוקראינה המזרחית, אך לפי פקודת מפקדי הצבא האדום ביצעה פשיטה למערב אוקראינה שמרוחקת אלפי קילומטרים מאזור הקמת היחידה. דוגמה בולטת אחרת היא הפרטיזנים ביוגוסלביה, שהיו הכוח המוביל בשחרור ארצם במסגרת המלחמה בחזית היוגוסלבית במלחמת העולם השנייה. בעת מלחמת העולם ה-2 חיסל יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג הפרטיזנים ביוגוסלביה, את כוחו הצבאי של מוסוליני בבלקן עד להגעת כוחות הברית, שחרר את יהודי יוגוסלביה שהיו כלואים בגטאות איטלקיים והשמיד כ־10 דיוויזיות וורמאכט סדירות, נתון יוצא דופן בכל קנה מידה בכל רחבי הרייך השלישי לצבא גרילה כלשהו. בשיאו מנה צבא טיטו כ-600–700 אלף לוחמים מאורגנים. לאחר המלחמה הפך טיטו למנהיג יוגוסלביה המשוחררת. לא כל הפרטיזנים תמכו בברית המועצות או בקומוניזם או פעלו לפי הנחיות ממוסקבה. מחתרת הארמייה קריובה, שהיא אולי קבוצת הפרטיזנים החשובה בפולין, תמכה בממשלה הפולנית הגולה שמקום מושבה היה בלונדון וראשי המחתרת נרדפו לאחר סיום המלחמה על ידי הסובייטים (לעומתם פעלה הארמייה לודובה בתיאום עם הקומוניסטים). גם במחתרת היוונית היו כוחות תומכי ומתנגדי מוסקבה, שהמשותף להם היה ההתנגדות לכיבוש של מדינות הציר. הפרטיזנים פעלו כיחידות קטנות שהסתתרו ביערות ובהרים אשר נכבשו על ידי הגרמנים, ויצאו לפגוע בנקודות תורפה של הגרמנים באזורים הכפריים. דרכי פעולתם של הפרטיזנים כללו פגיעה באמצעי התקשורת של הגרמנים (עמודי טלגרף וחוטי טלגרף), חבלה באספקת המים והחשמל, פיצוץ גשרים, כבישים ומסילות ברזל, פגיעה ברכבות שהובילו חיילים גרמנים במטרה לשבש את תנועתם והתנפלות על הגרמנים על ידי מארב. התגובה הגרמנית פעילות הפרטיזנים הצליחה לשבש ולהטריד את הגרמנים. ב-14 במאי 1941 פרסם וילהלם קייטל את "צו השיפוט הצבאי", אשר נתן גושפנקא לפשעי המלחמה של הוורמאכט נגד האוכלוסייה האזרחית בארצות הכיבוש, באצטלה של לוחמה בפרטיזנים. במסגרת זו, ביצעו הן כוחות ורמאכט והן כוחות SS מעשי טבח באוכלוסייה האזרחית. על פי הוראותיו של קייטל, יש "לחסל ללא רחמים" את ההתנגדות האזרחית ולהשתמש ב"אמצעים קיצוניים עד השמדתם". הצו היה מנוגד לחוקי המלחמה ואיפשר לגרמנים לנהל "קרב השמדה" תחת כסות של לוחמה בפרטיזנים. חיילים גרמנים שוחררו מאחריות אישית לפשעים שביצעו. משמעות הפקודה "לעקור מן השורש" את העומד נגד הוורמאכט כללה גם רצח יהודים. ב-8 ביולי 1941 אמר היינריך הימלר (בשיחה עם אנשי SS בביאליסטוק), כי "כל יהודי נחשב לפרטיזן באופן עקרוני". בשנת 1942 הוסלמה רמת האלימות בין הפרטיזנים לוורמאכט, והוורמאכט החל לרצוח גם את הנחשבים "מסייעים לפרטיזנים" או חשודים ככאלה. יתרה על כן, מכיוון שעברה כמעט שנה בין התקופה שבה קרא סטלין לפעולות פרטיזנים נגד הגרמנים (ביולי 1941) לתקופה שבה התארגנו יחידות פרטיזנים אפקטיביות, ברבים מן המקרים ניתן לומר שהייתה "לוחמה נגד פרטיזנים ללא פרטיזנים". הפרטיזנים היהודים חוקר השואה יהודה באואר מציין כי אחוז היהודים בקרב הפרטיזנים היה גבוה מאחוזם באוכלוסייה הכללית. זאת, למרות שבמקומות רבים ליהודים לא הייתה מסורת או הכשרה צבאית כלשהי. חלק מן הפרטיזנים היהודים השתלבו ביחידות כלליות של פרטיזנים (למשל באיטליה), בעוד שבמקרים אחרים היו יחידות של יהודים בלבד. בנוסף לפעולות הצבאיות נגד הגרמנים עסקו יחידות פרטיזנים יהודים גם בפעולות הצלה ולעיתים הוקמו "מחנות משפחה" ביערות, בהם הסתתרו, לצד הלוחמים, גם משפחות שלמות. מספר הפרטיזנים היהודים בשטחי מזרח אירופה נאמד בכ-20–30 אלף איש. בין העיקריים שבהם: היחידה היהודית על שם ז'וקוב שמנו כ-270 איש. מחנה המשפחות של ארבעת האחים לבית ביילסקי שמנו כ-1,200 איש, מחנה המשפחות בפיקוד זורין שמנו כ-800 איש, ותנועת הפרטיזנים שיצאה מגטו מינסק. בגטו וילנהפעל "ארגון הפרטיזנים המאוחד" והארגון היהודי הלוחם מילא תפקיד חשוב ביותר במרד גטו ורשה. אחד ממפקדי הפרטיזנים היהודים המפורסמים והנועזים היה טוביה ביילסקי, שהנהיג בהצלחה מרובה ביחד עם שלושת אֶחָיו, קבוצת פרטיזנים יהודיים ביערות בלארוס שנקראה פרטיזני ביילסקי. הקבוצה פעלה כנגד הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. הקבוצה מנתה בשיא פעילותה (בקיץ 1943) כ־1,200 איש, מהם כ-150 לוחמים פעילים. אחת מהמטרות העיקריות שלהם הייתה הצלת יהודים. בקיץ 1943 הצבא הגרמני פתח במבצע רחב היקף שמנה כ-60 אלף חיילים, כדי למגר את גדוד הפרטיזנים שלו, אך הגרמנים לא נחלו כנגדו הצלחה משמעותית, מכיוון שהוא העמיק לחדור לעומק היערות. בסך הכל בכל שנות המלחמה הקבוצה של ביילסקי איבדה כ-50 לוחמים, מספר שהיה נמוך משמעותית מאחוזי הנפגעים של הפרטיזנים האחרים. ביוגוסלביה, אחוז הפרטיזנים בקרב היהודים ביחס למספרם היה למעלה מ-12%, הגבוה ביותר בכל ארצות אירופה הכבושה. על פי אומדנים שעולים ממחקרים עדכניים, בין 5000 ל-6000 יהודים מיהודי יוגוסלביה (כ-80 אלף איש לפני מלחמת העולם ה-2) שהצטרפו לצבא השחרור הלאומי של יוסף טיטו, לחמו או סייעו בקרבות מול הגרמנים, כשהם מסתתרים ביערות יוגוסלביה. חלקם מונו על ידי טיטו עצמו למפקדים בכירים והצליחו בפעולות נועזות לשחרר את הבלקן מכוחותיו של מוסוליני. יתרה מכך, כוחותיו של טיטו עמדו פעם אחר פעם מול יחידות העילית של הוורמאכט (הצבא הגרמני) והוואפן אס.אס - הכוחות המיוחדים של צבא הכיבוש הנאצי. חלקן של הפרטיזניות היהודיות בכוחות הלוחמים לא היה מבוטל. חלקן כגון מאשה ברוסקינה לא זכו להנצחה בארצות מוצאן, אלא רק בישראל וחלקן כגון אסתר עובדיה הונצחו כגיבורות לאומיות. קשיים בפעילות הפרטיזנים היהודים מספר בעיות עמדו בפני יהודים אשר היו מעוניינים להתנגד בכוח לנאצים. ראשית, מרבית היהודים היו עירוניים. החיים בחיק הטבע היו להם זרים וקשים ולא היו להם הכלים להתמודדות עם המציאות הקשה שציפתה להם ביער. שנית, פרטיזנים יהודיים התקשו לעיתים למצוא משאבים בדמות אוכלוסייה אזרחית אשר תספק להם מזון, ידע ולעיתים גם מחסה. לעיתים, האוכלוסייה המקומית הייתה אנטישמית ופעלה נגד יהודים. בנוסף, מבחינה אישית, הפרטיזנים היו צריכים להיות צעירים ובריאים, וכפועל יוצא, במרבית המקרים הפרטיזן הותיר מאחוריו משפחה. בריחה של צעירים ליערות לוותה לעיתים קרובות בהרגשה מעיקה, שהם נוטשים את קרוביהם לגורל אכזר. בעוד שבמערב אירופה הצטרפו היהודים לקבוצות פרטיזנים קיימות (לא-יהודיות), במזרח אירופה היו חלק מן הקבוצות הפרטיזניות הלא-יהודיות לאומניות קיצוניות ונגועות באנטישמיות. כך למשל, המחתרת הפולנית הימנית "ארמייה קריובה" סירבה ככלל לספק נשק ליהודים (והיו אף מקרים בודדים בהם יהודים נטבחו על ידי חברי המחתרת). מתחרתה העיקרית, המחתרת הסוציאליסטית ארמייה לודובה קיבלה יהודים לשורותיה. קבוצות פרטיזניות נגד ברית המועצות אחרי כיבוש מזרח אירופה על ידי ברית המועצות, קמו בקרב האוכלוסיות האזרחיות במדינות אלו קבוצות התנגדות, חלקן קבוצות חמושות לא-סדירות שניתן לסווגן כקבוצות פרטיזנים. בלטביה, ליטא ואסטוניה, פעלו קבוצות שנקראו "אחי היער" (מכיוון שהם נלחמו מן היערות). קבוצות אחרות במזרח אירופה פעלו הן נגד הנאצים והן נגד הסובייטים, כמו צבא המרד האוקראיני, שלקראת סוף המלחמה שיתף פעולה עם הנאצים. הנאצים עצמם התכוונו לארגן קבוצות פרטיזניות למקרה של פלישה סובייטית גם בגרמניה. קבוצות אלו, הנקראות וורוולף (המונח הגרמני לאדם זאב), קמו אך לא היו אפקטיביות מעבר לרמת התעמולה. ראו גם שיר הפרטיזנים שירי פרטיזנים במלחמת העולם השנייה הירש גליק ו"המנון הפרטיזנים היהודים" צבא המולדת (ארמייה קריובה, AK) יער נאליבוקי לקריאה נוספת אבא קובנר ואחרים (עורכים), ספר הפרטיזנים היהודים (2 כרכים), מרחביה: ספרית פועלים, 1958. שניאור זלמן ברגר, הפרטיזן. הרולד ורנר, להשיב מלחמה שערה, זיכרונות של פרטיזן יהודי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2005. יעקב פלקוב, "יהודים בתנועה הפרטיזנית הסובייטית", מבט מל"מ, גיליון 42, אלול תשס"ה, ספטמבר 2005, עמ' 32. יעקב פלקוב, "'כמו בכל מקום, היהודים מושמדים כעם' - רצח יהודי ברית המועצות בדיווחי הפרטיזנים הסובייטים", דפים לחקר השואה, גיליון 22, 2008, עמ' 239–264. יעקב פלקוב, "להבעיר את עורף האויב הפשיסטי: תרומתה של לוחמת הגרילה למאמץ המלחמתי הסובייטי בשנים 1945-1941", מערכות, גיליון 446, דצמבר 2012, עמ' 56–63. יעקב פלקוב, מרגלי היערות, פעילותם המודיעינית של הפרטיזנים הסובייטים 1945-1941, הוצאת מאגנס בשיתוף יד ושם, 2017 קישורים חיצוניים ההתנגדות היהודית בשואה, אתר שהוקם על ידי רשת אורט ישראל בשיתוף עם ארגון הפרטיזנים ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות בישראל אתר הפרטיזנים: מידע אודות פרטיזנים, לוחמי גטאות וחברי מחתרות יהודיים בתקופת מלחמת העולם השנייה פרטיזנים יהודים באתר הספרייה הווירטואלית של מטח: ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או): ארגון מחתרת יהודי אנטי-גרמני בגטו וילנה ביילסקי, טוביה (1906-1987) שרה נשמית, מאבקו של הגטו: המרד בגטאות: ארגונים פרטיזאניים בווילנה, בקובנה ובמינסק המרד בגטאות: שלושת אפיקי הלחימה של יהודי הגטאות המחתרת, הפרטיזנים וההתנגדות היהודית בווילנה ובסביבותיה מיומנו של טוביה ביילסקי, שהיה מפקד של מחנה משפחות ביערות נליבוקי יצחק אדיז’ס, מזיכרונותיו על פרטיזנים יהודיים מנחם מאיר ופרדריק ריימס, מזיכרונותיו של פרדריק ריימס על החיים בין פרטיזנים: קורותיו של ילד שנלקח ליחידת פרטיזנים של המחתרת היהודית והסתתר איתם בגבעות עד לשחרור תמונותיהם של פרטיזנים יהודים צבא ההצלה של האחים ביילסקי, אתר אנכי על הפרטיזנים של וילנה בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם על סרן פאני סולומיאן, פרטיזנית ורופאה ראשית של בריגדת־פרטיזנים במלחמת העולם השנייה, בתוך התערוכה "כתמים של אור: להיות אישה בשואה, באתר יד ושם פלייליסט בנושא "נשים בשואה: לוחמות ומצילות", בערוץ היוטיוב של יד ושם הערות שוליים * קטגוריה:מחתרות במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית	2024-09-03T12:35:47
תגובת העולם לשואה	ממוזער\|350 פיקסלים\|מודעה שפורסמה לאחר פרסום ממדי הרצח הנאצי על ידי סטיבן שמואל וייז, וכותרתה "פעולה – לא רחמים". הניו יורק טיימס, 8 בפברואר 1943, מאוירת על ידי ארתור שיק. תגובת העולם לשואה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאירועים שקדמו לה, מהווה חלק מסיפורה ההיסטורי של השואה. במהלך המלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, איש לא האמין להן בהתחלה. גם יהודים רבים, בתוך אירופה ומחוצה לה, סירבו להאמין לעדויות הנוראות. בדצמבר 1942 כאשר נודע לעולם על תוכנית ההשמדה הנאצית גינו אותה בעלות הברית בלשון חריפה, והודיעו כי יעמידו את האחראים הנאצים לדין. ההסבר שניתן בדיעבד ליחסן הסביל של המדינות לשואה הייתה עמדתן כי ניצחון מהיר במלחמה יביא גם לשחרור היהודים. לאחר תום המלחמה, ניתן סיוע לניצולים, אך הדיונים על פתרון בעיית הפליטים היהודים באירופה נמשכו זמן רב. טרם פרוץ מלחמת העולם רדיפת היהודים תחת השלטון הנאצי קליטת פליטים יהודים מגרמניה בוועידת אוויאן שהתכנסה ביוני 1938 לדון בבעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית לא הסכימו רוב המדינות השונות להרחיב את מספר הפליטים הנקלטים בהן מעבר למכסות ההגירה אותם קבעו. בעקבות הזעזוע שעורר ליל הבדולח בנובמבר 1938 בדעת הקהל העולמית הסכימה בריטניה לקלוט ילדים יהודים עד גיל 17 מגרמניה הנאצית בשטחה במבצע שכונה קינדר-טרנספורט. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקלוט פליטים ילדים יהודים. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו במדינות שונות בעולם, בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. תגובת המערב במהלך המלחמה ארצות הברית ובריטניה ב-17 בדצמבר 1942 עם היודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים פרסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה לפיה מדינות אלה "מגנות בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית זו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא ימלטו מעונש". בזמן מלחמת העולם השנייה הוקדשו רוב הדיווחים בעיתונות לקרבות בחזיתות השונות. היקף רציחות היהודים התברר רק בהדרגה. אמצעי תקשורת שונים בישראל ושאר העולם סיפרו על דיווחים שונים על מעשי טבח ביהודים, אך רק בשלב מאוחר יותר התבררה התמונה השלמה. בריטניה קלטה בתחומה פליטים יהודים רבים אך לא רצתה לעודד קליטת פליטים בא"י ועשתה מאמצים לחבל בפעולות ההעפלה. ב-1942 סירבו הבריטים לאשר לאונייה "סטרומה", שיצאה מרומניה ועליה 769 נוסעים, לעגון בחופי הארץ, בטענה כי הנוסעים הם נתיני מדינת אויב. במהלך משא-ומתן הסכימו הבריטים לאפשר לילדים באנייה להגיע לארץ, אך היוזמה לא מומשה בזמן, מכיוון שהאונייה טובעה על נוסעיה בידי צוללת סובייטית במימי הים השחור. לקראת סוף המלחמה ניאותו הבריטים להפעיל יחידות בריגדה יהודיות, אך הן הוגדרו כחלק מצבא בעלות-הברית ולא כקבוצות שמטרתן להציל פליטים יהודים. אלפי יהודים בני היישוב התגייסו לבריגדה ונלחמו באירופה תחת פיקוד בריטי. באפריל 1943 כונסה ועידת ברמודה הבריטית-אמריקנית, על-מנת לחפש פתרונות לבעיית יהודי אירופה המושמדים בשואה. בוועידת ברמודה הוחלט שיש לקיים ועידה בינלאומית (בדומה לוועידת אוויאן מ-1938) לדון בענייני הפליטים ולהקים בצפון אפריקה מחנה לפליטים שברחו מאירופה. מצד שני, נקבע כי אין באפשרותן של מעצמות המערב לעזור ליהודים, משום שהעזרה צריכה להינתן לכל הפליטים ולא רק ליהודים, ומעצמות המערב חסרות אמצעים להגשת עזרה בהיקף כזה. נטען כי מתן עזרה, כמו משלוח ספינות להוצאת הפליטים מאירופה, עלול לפגוע במאמץ המלחמתי ולהאריך את המלחמה. הצעתו של אחד מצירי הפרלמנט הבריטי, להבטיח מקלט לפליטים היהודים שנמצאו בסכנה, נדחתה על ידי שר החוץ הבריטי, בטענה כי יש לדון ראשית בסדרי הביטחון וכי הענקת המקלט כרוכה בקשיים גאוגרפיים וכלכליים. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט הקים ב-1944 את "הוועד לפליטי המלחמה", שהעביר סכומי כסף גדולים לפליטים היהודים, וקיבל את הסכמת שליט רומניה להפסיק את גירוש היהודים מארצו. לקראת סוף המלחמה התכנסו בעלות-הברית להחליט על דרכי תגובה נגד הנאצים והועלתה הצעה להפציץ את מחנה ההשמדה באושוויץ. ההצעה נדחתה בטענות שונות: הפעולה הייתה עלולה לפגוע במאמץ המלחמתי, משום שאשווייץ לא היה מטרה צבאית, והפסקת הטבח תושג רק בניצחון מלא על גרמניה; היה חשש לפגיעה ביהודי המחנות (המתנגדים להפצצה התעלמו מהעובדה שהיהודים ממילא נועדו להשמדה); היה חשש לפעול על סמך שמועות בלבד, שייתכן שהיו שגויות. אחרי המלחמה התרכזו עשרות אלפי יהודים במחנות העקורים ודרשו להגיע לארץ ישראל. כשבריטניה סירבה לפתוח את שערי הארץ ליהודים, ארגן טרומן, הנשיא החדש של ארצות הברית, ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. הזעזוע ממסקנות הוועדה גרם לאמריקאים ללחוץ על בריטניה לקבל 100 אלף עקורים לארץ, אך הבריטים סירבו לדרישה. ההעפלה לארץ עוררה הדים חיוביים בעולם, אך בריטניה לא התפשרה ושלחה את הספינות שנתפסו בידיה למחנות בקפריסין. ב-1945 הוקמה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לדון בבעיית הפליטים. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייה של 100,000 יהודים לארץ ישראל. כדי למצוא מוצא מן הסבך, הוקמה ועדה מעורבת שנייה. הצעתה, שנתפרסמה בשם תוכנית מוריסון, דיברה בין היתר על הגירת 100,000 נפש רק לאזור יהודי זעיר בארץ-ישראל, לאחר חלוקתה. הן המנהיגות הערבית והן ההסתדרות הציונית דחו את ההצעה. לאחר שלא נמצא פתרון הולם ליהודים הופנתה הבעיה לאו"ם, שהחליט בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה. ארגון "הצלב האדום" אנשי "הצלב האדום" טענו כי אינם יכולים לעזור ליהודים משום שהם לא מוגדרים כאזרחים או כשבויי מלחמה. יתרה מזאת, "הצלב האדום" היה מנוע מלפעול כרצונו בארצות הכיבוש ופעולתו הותנתה בעמדתם של הגרמנים ושל הממשלות שתמכו בהם. אף על פי כן, אנשי "הצלב האדום" העבירו משלוחי מזון, תרופות וכסף, כסיוע לאזרחים שהיו קורבנות המלחמה (כספי התרומות הגיעו ל"צלב האדום" מה"ג'וינט"). מדינות אירופה תחת הכיבוש נאצי דנמרק דנמרק סירבה באופן תדיר להגירה יהודית אליה במהלך שנות ה-40. עם זאת כאשר עמדו הדנים על הסכנה ליהודי דנמרק נחלצו להצלתם. תגובת דנמרק לשואה נחלקת לשני מישורים: המישור הפורמלי והמישור המעשי. כאשר היטלר ציווה על יהודי דנמרק לענוד טלאי צהוב, הגיב מלכהּ של דנמרק בחריפות, וישנם אף הטוענים כי הוא ענד את אותו הטלאי במחאה עד אשר בוטלה הגזרה. במישור המעשי, העם הדני ובראשו המחתרת הדנית הצילו את יהודי מדינתם בכך שעזרו להם לברוח לשוודיה הנייטרלית. הולנד הולנד לא סופחה במלואה לשטח הכיבוש הנאצי והגרמנים אפשרו לשלטון המקומי להמשיך בתפקידו. השלטון ניסה להציל יהודים ובאמסטרדם פרצה שביתה כללית של הפועלים, במחאה על פרסום הודעת גירוש יהודים. הגרמנים לא היססו לדכא את ההפגנה בנשק. צרפת בצרפת המחתרת הייתה בעיקר זאת שעזרה ליהודים. הממשל נכנע לגרמנים והפך ל"שלטון בובה", בשתפו עמם פעולה בכל הנוגע ליהודים. המשטרה ופשיסטים צרפתים סייעו לגרמנים לארגן את היהודים בצרפת למשלוחי המוות. בדרום צרפת, שהייתה בשליטת אנשי וישי, קיבלו גרמנים סיוע מלא מהמשטרה, שרצתה לשמור על עצמאות צרפת. פולין ממוזער\|המסמך "ההשמדה ההמונית של יהודים בכיבוש הגרמני", שחובר על ידי ממשלת פולין הגולה בשנת 1942 ויועד לבנות הברית חלק מהפולנים סייע להשמדה ורדיפת היהודים ומיעוטם התנגדו לה, אם כחלק מהתנגדות ושנאה לגרמנים ואם ממניעים הומנטריים. הפולנים במלחמת העולם השנייה היו שרויים בעצמם תחת כיבוש גרמני קשה ואכזרי, שראה בהם "גזע נחות". היו תוכניות נאציות להשמדת חלק ניכר מהעם הפולני. לפחות 2 מיליון פולנים לא-יהודים נרצחו במהלך המלחמה. האליטות הפולניות, ובהם פוליטיקאים, אומנים, אנשי רוח, פרופסורים מהאוניברסיטאות ואחרים הושמדו על ידי הנאצים. הגרמנים הטילו אווירה של טרור בפולין. לכן, רוב הפולנים עסקו בעיקר בלשרוד. בפולין, בניגוד למדינות רבות אחרות, היה קיים עונש מוות על ידי הגרמנים לכל פולני שעזר ליהודים בכל צורה שהיא. הגרמנים לא הסתפקו בזאת ואף הרחיבו את היקף הענישה למשפחת העוזר ואף לרצח מאסיבי אזור מגוריו. העונשים הקשים הללו והמצב הקשה, ביחד עם תחושות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב האוכלוסייה הפולנית כלפי היהודים, הרתיעו את רוב הפולנים מלעזור ליהודים. עם זאת, בפולין יש את מספרם הרב ביותר של חסידי אומות העולם - 6600 שמוכרים על ידי יד ושם. ההערכות הריאליות לגבי כמות העוזרים ליהודים שלא לצורך סחיטתם נעות בין 20 אלף למיליון. היו יחידים שעזרו ליהודים לבד מבלי שהיו חלק מארגון כלשהו. יאן תומאש גרוס, היסטוריון וסוצילוג אמריקאי פולני, גורס כי רק בורשה עצמה היה רובע שלם, ז'ליבוש, שעזר ליהודים לשרוד. מקרב הפולנים אף יצאה אישה שהצילה יותר יהודים מחסיד אומות העולם, אוסקר שינדלר, ושמה היה אירנה סנדלר. סנדלר ניצלה את הכשרתה הרפואית כדי להסתנן לגטו ורשה והבריחו ממנו לפחות 2500 ילדים יהודים. לצד העוזרים, היה מעמד של פושעים פולנים - שמאלצניקים, שסחטו יהודים לשם הפקת רווח אישי, וכן היו משתפי פעולה פולנים שהלשינו על יהודים ועל פולנים אחרים. היו גם מקרים של רצח יהודים בידי כפריים פולנים, כמו בדוגמה המפורסמת של הטבח בכפר ידוובנה ופוגרום רדזילוב שבכל אחד מהם נטבחו מאות יהודים בידי השכנים הפולנים שלהם, בעת הכיבוש הגרמני ב-1941. בפולין הייתה פעילה גם המשטרה הכחולה, שאף על פי שלא שירתה במחנות הריכוז, עזרה לגרמנים לאתר יהודים ופעילי מחתרת. הממשלה הפולנית הגולה בלונדון הייתה היחידה שפרסמה בריש גלי את דבר ההשמדה ואף שלחה דיפלומט פולני בכיר, יאן קרסקי, אל ממשלות ארצות הברית ובריטניה בקריאה לעצור את השואה. בשנת 1942 הוקם ארגון חשאי בשם ז'גוטה, (ראשי תיבות בפולנית של "הוועד לסיוע ליהודים") בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הוועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב-1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בוורשה לבדה. דוגמה מעניינת נוספת היא של סופיה קושק, שעמדה בראש מחתרת לאומנית, והוציאה עלון מחתרת בו טענה כי אף על פי שהיהודים הם אויבי פולין, אסור לשתוק על השמדתם ויש להתנגד לה בקול ברור. קושק אף הצילה בעצמה ילדים יהודים רבים. המחתרת הפולנית גינתה כל עזרה לגרמנים ואף הוציאה להורג סחטנים ומסגירי יהודים. הארמייה קריובה, "צבא הבית", אמנם חשש להעביר נשק רב לגטו ורשה, אף על פי שכן העביר נשק דרך הארגון הציוני הרוויזיוניסטי, אצ"י, מאחר שידעו שאיננו קשור לברית המועצות, שנתפסה גם היא כאויבת של פולין. בנשק נעשה שימוש בעת המרד. המחתרת אף ניסתה לפרוץ לגטו מספר פעמים בעת תחילת המרד, אך ללא הצלחה. בעת מרד ורשה באוגוסט 1944 שחררה המחתרת 348 יהודים שנותרו במחנה ריכוז שנבנה על ידי הנאצים לאחר השמדת הגטו באפריל 1943. עם זאת, גם במחתרת היו תופעות של רדיפות יהודים. בעת מרד ורשה ב-1944 נרצחו עשרות יהודים על ידי קציני צבא ארמייה קריובה, ויהודים רבים אחרים נאלצו לעבור לצבא של ארמייה לודובה, "צבא העם" הקומוניסטי. לפולנים הייתה את אחת מהמחתרות האנטי נאציות הגדולות בעולם, עם מעל ל-200 אלף חברים. העם הפולני בכללותו שנא את הגרמנים, אויב בן מאות שנים, וסלד מהכיבוש, ולכן לא שיתף פעולה בדרגים גבוהים עם נאצים. לא היו שומרים פולנים במחנות הריכוז וההשמדה. כתוצאה ממעשי ההצלה הפולנים ניצלו כ-50 אלף יהודים בפולין. עם זאת האנטישמיות הפולנית לא הסתיימה גם לאחר השואה. עד סוף שנת 1945 נרצחו ברחבי המדינה 350 יהודים. בשנת 1946 אירע פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים ששהו בעיר, לאחר שבעיר נפוצה עלילת דם על היהודים. יוון שואת יהודי יוון התרחשה בכמה שלבים. תחת הכיבוש הגרמני נשלחה כמעט כל יהדות סלוניקי לאושוויץ בין מרץ ל-אוגוסט 1943. כ-50,000 מהם נרצחו, ו-1,500 יהודים בלבד נותרו בחיים. הדבר הסתייע בזכות סיפור כיסוי של הגרמנים, לפיה היהודים עתידים להתיישב ליד קרקוב. שלטון הבולגרי ביוון, ששיתף פעולה עם הנאצים, שלח אלפי יהודים מאזור תראקיה אל מותם. לעומת זאת בערים שהיו תחת שלטונה של איטליה הפשיסטית, לרבות אתונה, יואנינה, וערים נוספות, סירבו האיטלקים לאפשר פגיעה ביהודים. כמה אלפי יהודים מסלוניקי ומקומות נוספים נמלטו את שטח הכיבוש האיטלקי כדי למצוא מקלט. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה בפני בעלות הברית והכוחות הגרמנים השתלטו על שטחים שהיו עד אז בשליטת האיטלקים. במרץ 1944 החלו הגרמנים במבצע גרוש של שאר היהודים מיוון להשמדה. חלק מהנהגת היוונים, בעיקר הכנסייה האורתודוקסית והמחתרות היווניות, אך גם יוונים פשוטים רבים, התנגדו בצורה תקיפה ואמיצה לגרוש, והצילו אלפי יהודים. בשנת 1943 הארכיבישוף דמסקינוס שהיה הבישוף הראשי של אתונה, פרסם מכתב פומבי בגנות הנאצים ומדיניותם נגד היהודים, וקרא לאזרחי יוון ולאנשי הכנסייה להציל את שאר יהודי יוון. בעקבות השמדת הקהילה היהודית בסלוניקי קרא הארכיבישוף לאזרחי יוון ולאנשי הכנסייה לפעול להצלת יהודי יוון הנותרים. הוא עשה זאת חרף איום בעונש מוות על המעשה מצד יירגן שטרופ הדבר עודד אנשים רבים לסייע ליהודים. דוגמה לכך אנגלוס אוורט מפקד משטרת אתונה, הורה על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר תחת שמות נוצריים בהן צוין סעיף הדת של מחזיק התעודה כנוצרי. בכך תרם להצלת יהודים רבים מקהילת העיר. 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר. אחרים קיבלו סיוע מצד המחתרות והמקומיים. אף על פי שהגרמנים רצחו מעל אלף מיהודי אתונה, אתונה הייתה אחד המקומות הבודדים שבסוף המלחמה כמות היהודים בה הייתה גדולה מאשר בתחילתה. באופן דומה ניצלו מאות מיהודי העיר לאריסה. רוב יהודי וולוס נמלטו לכפרי הסביבה ההרריים והוסתרו בידי המקומיים. ראש עיריית האי זקינטוס, ג'ורג'יו קרר והארכיבשוף כריסוסטומוס דמטריו שהצטוו לרשום את שמות היהודים באי מסרו למפקד הגרמני דף ריק למעט שני שמות: הראשון היה שמו של הארכיבישוף והשני שמו של ראש העיר. בנוסף, הקונסול הטורקי ברודוס סלאחטין אולקומן הציל עשרות יהודים באי, אולוקומן ושילם על כך מחיר אישי יקר - אשתו נהרגה והוא נכלא עד תום המלחמה) והדיפלומט ספרדי סבסטיאן רומרו רדיגאלס הציל כ-500 יהודים יוונים בעלי אזרחות ספרדית. אלבניה אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בחבל הבלקן, והיא מדינה אירופית בעלת רוב מוסלמי. השואה באלבניה הייתה נגד יהודים באלבניה ובשטחים שסופחו אליה (מרבית קוסובו, מערב מקדוניה וחלקים קטנים ממונטנגרו וסרביה). בו בזמן נרצחו וגורשו גם סרבים, נגדם בוצע טיהור אתני מקיף, ובני רומה. הרצח בוצע בשיתוף פעולה של כוחות גרמנים, איטלקים ואלבנים, בתקופה בה אלבניה הייתה תחת שליטת איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית. אף כי אין נתונים סופיים על מספר הנספים, מעל ל-200 יהודים שנמצאו בשטחי אלבניה רבתי נרצחו בשואה. במהלך המלחמה, כמעט 2,000 יהודים מהמדינות השכנות, בעיקר מיוגוסלביה ומיוון, מצאו מקלט באלבניה עצמה, זאת בנוסף לקהילת יהדות אלבניה שמנתה 150 נפש. היהודים שחיו באלבניה גופא, כמו גם הפליטים היהודים ששהו בה, זכו ליחס טוב מצד האוכלוסייה המקומית ועברו את המלחמה כמעט ללא פגע. האלבנים הצילו את היהודים על ידי הסתרתם בכפרים ההרריים והעברתם לנמלי הים האדריאטיים, שמהם ברחו לאיטליה. יהודים אחרים הצטרפו לתנועות התנגדות ברחבי אלבניה. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה אלבניה אחת המדינות הבודדות באירופה שבהן חל גידול באוכלוסייה היהודית. בסוף המלחמה שהו במדינה יותר מ-1,800 יהודים, יותר מפי שבעה ביחס למספרם ב-1939. רבים מתושבי אלבניה התגייסו להצלת היהודים. ה"בסה", קוד הכבוד המסורתי, הניע רבים לראות את מחויבותם לשלום שכניהם כנדר שלא ניתן להפר. "בֶסה", שפירושו "לקיים הבטחה", נחשב לקוד אתי כמעט מקודש, ויש בו מרכיב מרכזי של הכנסת אורחים ללא תנאי: "ביתו של האלבני שייך לאורח ולאלוהים". המשפחות האלבניות שהסתירו יהודים, תוך סיכון ניכר, פעלו בין היתר מתוך מחויבות לקוד וראיית ההצלה כפעולה הנדרשת מכבודם. לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם, להעניק להם בגדים אלבנים מסורתיים, ועוד. לעיתים גם הונפקו תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. אלבניה הייתה המדינה היחידה שנמצאה תחת שלטון גרמני בתקופת המלחמה אך מספר היהודים בה גדל. בנות ברית של גרמניה איטליה באיטליה המגמה הייתה מעורבת. מוסוליני, חרף היותו בעל ברית של גרמניה סירב להסגיר יהודים להשמדה לא רק מאיטליה עצמה אלא אף מאזורי הכיבוש בצרפת וביוון. רק לאחר הכיבוש הגרמני הישיר של איטליה החלה השמדת היהודים. יפן בשנת 1936 חתמו יפן וגרמניה על הסכם שיתוף פעולה - הסכם אנטי-קומינטרן. עם זאת ב-6 בדצמבר 1938, החליטה ממשלת יפן לאסור על גרוש יהודים מיפן, ומהשטחים בשליטתה. ב-31 בדצמבר אותה שנה, אמר שר החוץ יוסוקה מצואוקה לצבא ולצי היפני לקלוט פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. בשיחה עם קבוצת אנשי עסקים יהודים, אמר מצואוקה שהוא "האדם האחראי לברית עם היטלר, אך מעולם לא הבטחתי ליישם את המדיניות האנטישמית ביפן. זו לא דעתי האישית בלבד, זוהי דעתה של יפן, ואין לי נקיפות מצפון להכריז על כך לעולם." הדיפלומט צ'יאונה סוגיהארה כיהן כקונסול יפן בקובנה, ליטא, הציל בזמן השואה חייהם של אלפי יהודים מפולין ומליטא. על מעשה זה הוענק לו התואר חסיד אומות העולם. עם זאת השלטון הקולוניאלי היפני היה אכזרי, ולרוב לווה בדיכוי האוכלוסייה המקומית ובהתאכזרות של החיילים היפנים כלפי שבויי מלחמה: מיליוני סינים נרצחו, עונו ונאנסו, וערים שלמות הוחרבו, כולל טבח ננקינג. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק דן בפשעים נגד האנושות שביצעו היפנים. רומניה השלטון הפשיסטי ברומניה שיתף פעולה עם הנאצים, והשלטונות אף דאגו לרכז חלק היהודים באזור אחד כדי להקל את גירושם במרוכז, אולם עקב לחצים של אם המלך הרומני וחוגים נוספים ברומניה נמנעה שליחתם של רוב יהודי רומניה למחנות ההשמדה. חלק ניכר מיהודי רומניה גורשו לאזור שנקרא "טרנסניסטריה" שכלל שטחים שסופחו לרומניה לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בולגריה והונגריה על אף שהיו בעלות־בריתה של גרמניה, המדינות סירבו להסגיר את היהודים לידי הנאצים ובכך הצילו אותם מהשמדה. עם זאת, בולגריה לא התנגדה להשמדתם של יהודי אזורי הכיבוש הבולגרי במקדוניה. האדמירל מיקלוש הורטי, עוצר הונגריה, סירב לשתף פעולה בהשמדת יהודי הונגריה ויהודים הונגרים אף נפלו בשבי הרוסי בסטלינגרד כחיילי יחידות עונשין בצבא ההונגרי. לעומת זאת, פליטים יהודים גורשו ללא פשרות. רק ב-1944, עם הכיבוש הגרמני הישיר, יכול היה אדולף אייכמן, בסיוע עשרה מעוזריו להתחיל בגירוש 400 אלף יהודים מהונגריה, שמהם הושמדו 300 אלף תוך 46 ימים. יחס הכנסייה להשמדת היהודים הכנסייה הקתולית הכנסייה לא הגיבה רשמית והאפיפיור באותה התקופה, פיוס השנים עשר, לא גינה מעולם את ההשמדה של היהודים בפומבי, אלא רק את "זוועת המלחמה", אף על פי שהיה מהראשונים שידעו על פעולות הנאצים להשמדת יהודי אירופה. מדיניות זו בולטת לאור זה שהכנסייה לא נרתעה להוקיע חוקים בלתי אנושים של הנאצים כ"חוק העיקור" וחוק המתות החסד" - מחאה שהביאה להפסקתו. ב-1943 נעצרו ברומא עצמה יותר מ-1000 יהודים לקראת גירושם לאושוויץ, אך גם אז נמנע האפיפיור מגינוי כל שהוא, אף על פי שגינוי מפי האפיפיור היה גורם למעשי הצלה רבים. לשתיקת האפיפיור הועלו מספר הסברים אפשריים. יש היסטוריונים המסבירים שלפיוס ה-12 ששירת שנים רבות כנציג הוותיקן בגרמניה התפתחה חיבה וזיקה עמוקה לגרמניה ולעמה. ככלל, מסבירים ההיסטוריונים את אדישות הכנסייה במקרים רבים להשמדת היהודים בידי הנאצים, כמושפעת מאנטישמיות רבת שנים שהייתה מושרשת בה. אוהדי האפיפיור טוענים שחשש מתגובת הנאצים וכי הכנסייה הקתולית נרדפה במקומות שונים על ידי השלטון הנאצי. למרות זאת 4700 מיהודי רומא הסתתרו בכנסיות שונות בעיר, והאפיפיור פנה במברק אישי לשליט הונגריה מיקלוש הורטי ביוני 1944 בדרישה להפסיק את הרדיפה הגזענית בארצו, אך גם במכתב הזה לא הזכיר בפירוש את היהודים. ברחבי אירופה הנטייה של הכנסייה הייתה לדאוג למומרים ולילדים מנישואי תערובת, שגם הם נרדפו בידי הנאצים כיהודים. מקרי הצלה של יהודים נעשו כפעולות מקומיות של בישופים ואנשי כנסייה שפעלו באופן אישי כבודדים, בדרך כלל באמצעות מתן מסתור לפליטים יהודים מנזרים קתוליים. אחד המניעים של אנשי הכנסייה שהצילו יהודים היה הרצון להעביר יהודים ובמיוחד ילדים לנצרות, ואכן ילדים רבים הוטבלו לנצרות במנזרים. על רקע זה יוצא בולט מאוד הבישוף של טולוז שפרסם איגרת נגד רדיפת היהודים. האיגרת הביאה למעשי הצלה רבים בכל אזור טולוז. בשנת 2020 פרסמה הכנסייה הקתולית בגרמניה דו"ח בנושא, שמסקנתו הייתה "היינו שותפים לפשעי הנאצים בכך שלא התנגדנו בבירור לפעילותם". הכנסייה האורתודוקסית היוונית הארכיבישוף דמסקינוס, שהיה הבישוף הראשי מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית באתונה, פרסם מכתב פומבי וקרא להצלת יהודים, גם לאחר שאיימו עליו בעונש מוות. הוא קרא ולאנשי הכנסייה להציל את שאר יהודי יוון. קריאתו נענתה על ידי אזרחים פשוטים רבים וכן על ידי אנשי כנסייה ואנשי ממשל. אנגלוס אוורט מפקד המשטרה שהציל יהודים רבים באתונה טען שעשה זאת בגלל קריאתו של דמסקינוס. הארכיבישוף כריסוסטומוס דמטריו הציל מאות יהודים בזקינתוס, במעשה מרי פומבי. ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס סייע ליהודים. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. אנשי כנסייה סייעו להצלת יהודים גם בלאריסה וטריקלה. חסידי אומות העולם התואר "חסידי אומות העולם" ניתן לאותם מעטים שפעלו למען הצלת היהודים באירופה. הם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה וסיכנו את חייהם למען היהודים מכמה סיבות: יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה; מחאה נגד הנאציזם; מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה; שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות. כמה מהם נתפסו והוצאו להורג. אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. מעשי ההצלה נחלקים לכמה קבוצות: גויים שהסתירו משפחות יהודיות בביתם (כגון אנה פרנק, שמשפחתה הסתתרה בעליית הגג בבית של נוצרים ונחשפה לאחר שהשכנים הסגירו אותה לנאצים). אזרחים שעזרו להבריח יהודים בתוך ערמות חציר או בחביות שמן בעגלותיהם אל מעבר לגבול. נשים נוצריות שלקחו את ילדי היהודים לאימוץ. לעיתים אמהות יהודיות השליכו את תינוקותיהן מקרון הרכבת, בדרך להשמדה, אל זרועותיהן של נשים נוצריות שהמתינו לאורך המסילה. כנסיות ומנזרים שהסתירו משפחות יהודיות במרתפיהן. ממשלת דנמרק שסייעה ליהודים. ראו גם: :קטגוריה:חסידי אומות העולם. תגובת יהודי העולם תגובת יהודי ארצות-הברית ארגון הג'וינט היהודי, שפעל למען יהודי התפוצות, סייע רבות ליהודים בתקופת השואה: בשנות ה-30 תמך הארגון במאות אלפי יהודים בגרמניה שנושלו מפרנסתם על ידי הנאצים. בשנות המלחמה נשלחו עשרות מיליוני דולרים לצורכי סעד, כמו בתי-תמחוי, בתי חולים, בתי-מחסה לילדים ובתי-ספר. חבילות מזון ובגדים נשלחו לגטאות (בעיקר לגטו ורשה) ולמחנות הריכוז. יתרה מזאת, ה"ג'וינט" סייע ל-80 אלף יהודים באירופה הכבושה להגר ליבשות אחרות. ב-1942, בהשפעת הלחץ הפוליטי מצד יהודי ארצות הברית, התפרסמה ההצהרה הראשונה של חבר הלאומים לגינוי ההשמדה. חבר הלאומים הזהיר את גרמניה ודרש את הפסקת הרצח ההמוני. במרץ 1943, ביוזמת יהודי ארצות הברית, בדקו השלטונות האמריקאיים את האפשרות להציל 70 אלף יהודים מבולגריה תמורת הלוואה כספית לממשלת בולגריה. התוכנית נגנזה מחמת חוסר טיפול מתאים. המחנך היהודי חיים אהרן קפלן מתח ביומן גטו ורשה ביקורת נוקבת על הסלקטיביות בה נהגו עסקני הג'וינט בהעברת הסיוע לגטו. פעולות ההצלה של יהודי שווייץ חיים ישראל אייז, רחה שטרנבוך, אלפרד שוורצבאום ועוד יהודים תושבי שווייץ נצלו את מיקומם במרכז בשטיחים הכבושים לשם שליחת מוצרי מזון ליהודים בשטחי כיבוש הרייך השלישי וכך אפשרו לרבים מהם לשרוד וכן עסקו בהברחתם לתוך גבולות שווייץ בצורות ליגאליות ושאינן ליגאליות. חיים ישראל אייז, סוחר חרדי מציריך, אף פיתח מתחת לאפה של המשטרה שיטה למשלוח דרכונים ותעודות אזרחות של מדינות דרום אמריקה ליהודים בגטאות על מנת לשפר את יחס הנאציים אליהם ואומנם בשלב ראשון נשלחו מחזיקי הדרכונים למחנה ויטל וחלקם אף הצליח לשרוד את המלחמה. לאחר סיום המלחמה הליכים משפטיים נגד הנאצים ראשי המשטר הנאצי מועמדים לדין במשפטי נירנברג\|250 פיקסלים\|שמאל\|ממוזער כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמותם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג שבהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים-עשר מהם הוצאו להורג. בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945–1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאו ובמשפטי מיידנק. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. רבים הוצאו להורג, ורבים אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. מנגד, חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן. למשפטים הייתה השפעה רבה על רבה על התפתחותו של המשפט הפלילי הבינלאומי ועל אמנות בינלאומיות לזכויות אדם. ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שמאל\|ממוזער\|250px\|אלינור רוזוולט מחזיקה בידה את הנוסח הספרדי של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם. זו ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם, ומאז מצוין 10 בדצמבר כיום זכויות האדם ברחבי העולם. עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבינלאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות. סעיפי ההכרזה אומצו על ידי ארגונים רבים לזכויות האדם ברחבי העולם, כבסיס לפעילותם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל. שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים ממלחמת העולם השנייה והשואה. ההפרות הקיצוניות של זכויות האדם הבסיסיות בתקופה זו הכשירו את דעת הקהל בעולם לרעיון, כי שיתוף פעולה בינלאומי להגנת זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות הוא צורך חיוני לבניית חברה בינלאומית חדשה ובריאה. הצהרת הלסינקי לאתיקה רפואית משפט הרופאים בגרמניה שהתקיים במסגרת משפטי נירנברג, ובו הועמדו לדין רופאים נאצים על ביצוע ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה, הסב את תשומת לבה של הקהילה הרפואית והמשפטית בעולם להיעדרם של תקינה, הנחיה וקוד אתי מוגדר בנושא. בתחילה נוסח קוד נירנברג כקוד האתיקה הרפואי. לדוגמה הקוד קבע כי נדרשת הסכמה רצונית של המשתתף במחקר, המתקבלת מתוך הבנה של הניסוי או כי על הניסוי להיות מתוכנן בצורה שתמנע סבל (פיזי ונפשי) ופגיעות מיותרים. בהמשך ועל סמך קוד נירנברג גובשה הצהרת הלסינקי - זהו מסמך הכולל מערכת של עקרונות אתיים, שמטרתם להנחות ביצוע מחקרים רפואיים הכוללים ניסוי קליני בבני אדם כך שיעמדו בסטנדרטים של אתיקה רפואית. היא נחשבת עד היום אחד ממסמכי היסוד באתיקה הרפואית. עקרונות ההצהרה הותוו בעצרת ההסתדרות הרפואית העולמית (WHO) ה-18 שהתכנסה בהלסינקי בירת פינלנד ב-1964. הקמת מחנות פליטים וקליטת פליטים יהודים 250px\|ממוזער\|450 ילדים ניצלי שואה מפראג מגיעים לניימכן לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצורכיהם. תנועת הבריחה שהחלה כיוזמה של יהודים פולנים ציונים, הובילה לגל של פליטים יהודים שיצאו מפולין ומזרח אירופה לכיוון מערב אירופה ולארץ ישראל. בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים התיישבו בקנדה ובמדינות במרכז ובמערב אירופה, כמו גם בדרום אפריקה ובמדינות אחרות בעולם. תמיכה בהקמת מדינת ישראל מראות מחנות הריכוז וההשמדה, ומשפטי נירנברג, ובעיה של מאות אלפי פליטים יהודים באירופה עוררה צעקה ציבורית נרחבת במדינות מערביות. בארצות הברית דעת הקהל תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באוגוסט 1945 ביקש הנשיא טרומן מהבריטים שמאה אלף ניצולים יהודים יכנסו לישראל. למרות זאת, הממשלה הבריטית התמידה בסירובה להתיר לניצולים ולעקורים לעלות לארץ ישראל מחשש לאינטרסים שלה במזרח התיכון. הדבר הוביל לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ב-1946. הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצותיה. הנהגת היישוב הציוני בישראל החליטה להעלות את הפליטים היהודים בכל מחיר - גם בדרכים לא חוקיות והחלה בארגון מבצע העפלה נרחב, בראשות המוסד לעלייה ב'. במסגרת המבצע, העפילו יהודי אירופה לארץ ישראל דרך הים, בהתגנבות בלתי לגאלית באמצעות ספינות. מספר רב של ספינות נתפס ונוסעיהן היהודים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. ב-18 ביולי 1947, תפסו הבריטים את אוניית המעפילים אקסודוס והחליטו להחזיר את נוסעי האונייה לצרפת. הסיפור עורר מהומה תקשורתית ותגובות מזועזעות ברחבי העולם ובבריטניה. גורמים אלה הביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. באביב 1947, מינתה עצרת האו"ם ועדת חקירה בינלאומית, ועדת אונסקופ, שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפתרון. הוועדה סיירה בארץ במטרה לבדוק את שאלת ארץ ישראל, היהודים קיבלו את הוועדה בשמחה, בעוד שהערבים החרימו אותה לחלוטין. חלק מחברי הוועדה הושפעו גם ממראות אקסודוס. באוגוסט 1947 המליצה הוועדה לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ב-29 בנובמבר 1947 - כ"ט בנובמבר (אור לי"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו, 10 נמנעו ואחת נעדרה. רוב היישוב העברי חגג את ההחלטה, בעוד שהערבים ראו בהחלטה אסון והחליטו לסכל אותה בכוח. לקשר המסובך שבין השואה והקמתה של מדינת ישראל ניטש ויכוח אקדמאי ער, ישנן טענות שהקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל הוא הפוך: השואה כמעט חיסלה את מאגר היהודים שבפוטנציה יכלה הייתה להתיישב בארץ ולהקים ארץ חזקה. הסכם השילומים של ממשלת גרמניה במרץ 1951, דרשה ממשלת ישראל מממשלת גרמניה המערבית 1.5 מיליארד דולר לצורך שיקום של חצי מיליון יהודים ששרדו את השואה, בטענה שגרמניה גזלה 6 מיליארד דולר (במונחים של אותה תקופה) מיהודים באירופה. הדבר נבע בין היתר ממצוקה כלכלית קשה שבה הייתה נתונה מדינת ישראל בתקופה זו. הידיעות על קיום משא ומתן ישיר עם גרמניה על פיצויים הובילו לוויכוח סוער מאוד בישראל. ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות (תשלום חודשי) לניצולי השואה, למימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים. הנצחת השואה בעולם במשך שנים נמנעו מדינות רבות לעסוק בזכר השואה. עם השנים יש עלייה בהנצחת השואה, בעיקר במדינות מערביות כולל ארצות הברית, גרמניה, הולנד ועוד. בחלק מהאתרים באירופה יש אנדרטאות לזכר השואה. בשנת 2006 הכריז האו"ם על יום הזיכרון הבינלאומי לשואה המצוין ב-27 בינואר. תאריך זה נבחר משום שהוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, ושימש מדינות אחדות, ובהן גרמניה ובריטניה, כיום הזיכרון לשואה עוד קודם להחלטת האו"ם. ההחלטה מציינת את רצח היהודים ומיעוטים נוספים בידי הנאצים. גרמניה לאחר המלחמה ראו גם סוגיית הפצצת אושוויץ מברק ריגנר תגובת היישוב היהודי בארץ-ישראל לשואה יחס הכנסייה לשואה השפעות השואה הנצחת זכר השואה לקריאה נוספת יוסף גורני, קריאה באין אונים: העיתונות היהודית בארץ ישראל, בבריטניה, בארצות הברית ובברית המועצות לנוכח השואה, בשנים 1945-1939, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, הוצאת עם עובד, 2000. קישורים חיצוניים תגובת העולם לידיעות על השואה, בתערוכה פרקים בתולדות השואה באתר יד ושם שושנה גולדפינגר, החרדים ופעולות ההצלה בשואה הרב אליעזר מלמד, מאמר ביקורת על אדישותן של ארצות הברית ובריטניה בנודע להצלת היהודים בשואה והטעמים לכך, פורסם במדור 'רביבים', בעיתון בשבע, גיליון 550, כ"ו בתמוז ה'תשע"ג. אושוויץ הופצץ אך שואת יהודי אירופה לא נעצרה, מתוך 8 במאי יוסף גורני, בין לידיצה למיידנק הערות שוליים קטגוריה:השואה קטגוריה:הצלה בשואה	2024-07-18T11:00:32
צפיפות החומר	ממוזער\|150px\|מְשׂוּרָה המכילה מספר נוזלים שונים בצפיפויות שונות. הצפוף ביותר למטה, והכי פחות צפוף למעלה טקסט=סימולציה של צפיפות.\|ממוזער\|סימולציה של צפיפות. בתמונה אובייקט צף בנוזל. צפיפות החומר (לעיתים נקרא גם צפיפות המסה) של גוף היא המסה שלו ליחידת נפח. הצפיפות נמדדת ביחידות של מסה לנפח, למשל בגרם לסמ"ק (g/cm³) או בק"ג למטר מעוקב (kg/m³). את הצפיפות נהוג לסמל באמצעות האות היוונית רוֹ (ρ). חומר שצפיפותו קטנה יותר, צף על גבי נוזל שצפיפותו גדולה יותר. לכן עץ צף על פני המים, וברזל שוקע במים. כאשר מחממים חומר, נפחו גדל בלי שמסתו משתנה, ועל כן צפיפותו קטנה. יוצא דופן מבחינה זו הם מים בטמפרטורות שבין 0–4 מעלות צלזיוס. בתחום זה, צפיפות המים קטנה עם הקירור במקום לגדול, תופעה הקרויה "האנומליה של המים". תופעה זו מתקיימת גם בקרח, שצפיפותו קטנה משל המים, ולכן קרחונים צפים על פני המים ומאפשרים לדגים לחיות במים בטמפרטורה של 4 מעלות גם כאשר הטמפרטורה באוויר נמוכה בהרבה מאפס מעלות. מסה סגולית מוגדרת 1 (g/cm³) עבור צפיפות מים מתוקים. ביטוי מתמטי – צפיפות – מסת החומר – נפח היסטוריה באנקדוטה מפורסמת שסופרה על ידי ויטרוביוס בכרך התשיעי של הספר "על אודות האדריכלות", התבקש ארכימדס לקבוע האם הכתר של המלך היירון השני עשוי מזהב טהור. כדי למצוא את הרכב הכתר היה צריך להשוות את משקלו למשקל של כתר זהב באותו נפח, אולם אז לא ידעו איך למדוד את נפח הכתר שהצורה שלו מורכבת ולא צורה גאומטרית פשוטה. בעת שארכימדס רחץ באמבט ציבורי הוא הבין שגופו השקוע באמבט דוחה כמות מים, כשהבין מה קרה רץ ברחוב וצעק "אאוריקה!" (מצאתי). הסיפור ככל הנראה לא מדויק משום שהבדלי המשקל בין כתר זהב לכתר מזויף באותו הנפח, יגרמו לעליית פני המים בהפרש קטן מדי מכדי שיבחינו בו במכשירי המדידה של אותם ימים. יחידות מידה מערכת היחידות הבינלאומית SI: קילוגרם למטר מעוקב (kg/m3) גרם לסנטימטר מעוקב (gr/cm3, כאשר 1 גרם לסמ"ק שווה ל-1,000 ק"ג למטר מעוקב) מערכת היחידות הבריטית או של ארצות הברית: אונקיות לאינץ' מעוקב (oz/in3) ליברה לאינץ' מעוקב (lb/in3) ליברה לפיט מעוקב (lb/ft3) ליברה ליארד מעוקב (lb/yd3) ליברה לגלון (lb/gal) צפיפות המים כתלות בטמפרטורה טמפרטורה צפיפות בלחץ 1 אטמוספירה מעלות צלזיוס C° מעלות פרנהייט F° ק"ג למטר מעוקב30−22−983.85420−4−993.54710−14998.117 0 32.0 999.8395 4.0 39.2 999.9720 15.0 59.0 999.1026 20.0 68.0 998.2071 25.0 77.0 997.0479 37.0 98.6 993.3316 50.0 122.0 988.04 100.0 212.0 958.3665 צפיפות האוויר כתלות בטמפרטורה טמפרטורה במעלות צלזיוס C° צפיפות בק"ג למטר מעוקב (בלחץ 1 אטמוספירה) 10- 1.342 5- 1.316 0 1.293 5 1.269 10 1.247 15 1.225 20 1.204 25 1.184 30 1.164 צפיפות של חומרים שונים חומר/עצם שמיימי צפיפות בק"ג למ"ק הערות תווך בין-כוכבי 10−25 − 10−15 הערכה של 90% מימן, 10% הליום וטמפרטורה משתנה אטמוספירת כדור הארץ 1.2 בגובה פני הים אירוג'ל 2-1 החומר בעל צפיפות החומר המרחבית הנמוכה ביותר הידועה שמן 940-920 פוליסטירן 1,040-960 שעם 260-220 מים מתוקים 1,000 מי ים 1,030 מי ים המלח1240מאפשרים ציפה על פני המים פלסטיק 1,400-850 פוליפרופילן ו-פי־וי־סיהליום0.00018 גליצרול 1,261 כדור הארץ 5,515.3 צפיפות ממוצעת ברזל 7,874 בטמפרטורת החדר נחושת 8,920...8,960 בטמפרטורת החדר עופרת 11,340 בטמפרטורת החדר גלעין כדור הארץ 13,000~ אורניום 19,100 בטמפרטורת החדר טונגסטן 19,250 בטמפרטורת החדר כספית 13,600 כסף 10,460 בטמפרטורת החדרזהב 19,300 בטמפרטורת החדר פלטינה 21,450 בטמפרטורת החדר אירידיום 22,560 בטמפרטורת החדר אוסמיום 22,590 בטמפרטורת החדר ליבת השמש 150,000~ ננס לבן גרעין האטום בלתי תלוי בגודל הגרעין כוכב נייטרונים - חור שחור צפיפות תאורטית ממוצעת בתוך רדיוס שוורצשילד של חור שחור בעל מסה של כדור הארץ. חור שחור ~ במרכז החור השחור, מה שמכונה נקודת הסינגולריות הסינגולריות בעת המפץ הגדול ~ היוותה את כל החומר והאנרגיה ביקום. יש תאוריה שאומרת שהייתה למעשה חור לבן הצפיפות הממוצעת של כוכב הלכת שבתאי היא 0.687 גרם/סמ"ק, לפיכך אם היה קיים מקווה מים מספיק גדול, שבתאי היה צף על פניו. בחיי היומיום כאשר עושים הדגמה של שמן שצף על פני המים, יש להבחין בכך שאין השמן יותר קל מן המים אלא פחות צפוף ממנו. יש שאלה ששואלים ילדים – מה יותר כבד: ק"ג ברזל, או ק"ג נוצות? כמובן שמשקלם זהה, אבל הרעיון נובע שאינטיאוטיבית הם מדמיינים את הנוצות יותר קלות (ולמעשה פחות צפופות). אם הייתה נשאלת השאלה, משקלו של מה רב, של ליטר נוצות או ליטר ברזל, אזי התשובה יותר (ולמעשה גם השאלה) ברורה, שכן, כיוון שהמשקל הסגולי של הברזל הוא גבוה בהרבה משל הנוצות, אז (במכפלה עם הנפח) משקל ליטר הברזל רב יותר. ציפה של כלי שיט מתבססת על העובדה שחומר שצפיפותו נמוכה יותר מהמים, יצוף על פניהם. אם מחשבים את צפיפות כלי השייט לכל הנפח, מגלים שהוא פחות צפוף ממים, כיוון שבשיקול נכלל גם הנפח של האוויר המצוי בגוף האונייה. ישנם קוקטיילים שנהוג למזוג לפי צפיפות סגולית שונה, כאשר כל נוזל הוא בצבע ובטעם שונה. ראו גם הטרמוסקופ של גלילאו חוק ארכימדס קישורים חיצוניים - אירוג'ל, החומר הפחות צפוף בעולם קטגוריה:תכונות כימיות קטגוריה:גדלים פיזיקליים הערות שוליים	2024-04-29T04:48:07
ברוטליזם	ממוזער\|250px\|התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון 250px\|ממוזער\|מגדל בלפרון בלונדון בתכנון ארנו גולדפינגר ברוטליזם הוא זרם באדריכלות שהתפתח מתוך האדריכלות המודרנית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, והיה נפוץ בעיקר בין שנות החמישים לשנות השבעים. הברוטליזם מאופיין בבנייה בבטון חשוף ובשימוש בצורות בסיסיות ומגוונות. שמו לקוח מהביטוי הצרפתי שנקט לה קורבוזיה - béton brut - בטון גולמי. הזרם הברוטליסטי מסמן את סוף הדומיננטיות של האדריכלות המודרנית, ולאחריו התפתחה האדריכלות הפוסט-מודרנית. נהוג להתייחס אל הברוטליזם כאל אתיקה אדריכלית, שמטרתה הצגה והדגשה של ה"אמת" של המבנה - אמת חומרית, צורנית ופונקציונלית. חיפוש זה אחר אמת המבנה מביא להשארת חומר הבנייה חשוף ולעושר צורני, לעיתים תוך שימוש באור טבעי ובחומרים פשוטים וזולים. בצורה זו הופכת האתיקה לאסתטיקה. חידוש נוסף של הברוטליזם הוא ההתייחסות למקום ולייחודיות שלו, לא בניסיון להשתלב בו אלא תוך ביסוס יחסי גומלין בינו לבין הבניין. זאת בניגוד למודרניזם המוקדם ולאדריכלות הלבנה שניסתה ליצור מבנים "נקיים" ושימושיים, לרוב בלי התייחסות או ייחודיות מקומית. מאפייני הסגנון הובילו לראיית המבנים הברוטליסטים, שנבנו בבטון חשוף ובצורות יוצאות דופן, כמכוערים, אטומים וכוחניים. ה"אמת" התכנונית הובילה גם לחוסר גמישות באפשרויות השימוש במבנה ובהרחבתו, שבדיעבד הובילה להזנחה ולנטישה של מבנים ברוטליסטיים רבים במהלך השנים. תאוריה והתפתחות אחדים מהגורמים החשובים שפיתחו וקידמו את הברוטליזם היו קבוצת האדריכלים team 10 בהובלת האדריכלים אליסון ופיטר סמיתסון והקבוצה העצמאית, שביקרו את הפשטנות של הסגנון הבינלאומי ואת קבוצת CIAM שהובילה עד אז את השיח האדריכלי. קבוצות אלו פעלו בתחילת שנות החמישים, וקמו בד בבד עם התפתחות הפופ ארט. בין השאר ביקרו את הפער בין רעיונותיו של לה קורבוזיה, בעיקר אלו שעסקו ב"מכונת המגורים" ובקשר ההדוק בין האדריכלות לטכנולוגיה המתפתחת, לבין מימושם בפועל. טענתם הייתה שהצורות שאפיינו את הסגנון הבינלאומי נותרו כבולות לאסתטיקה של האדריכלים ולא לסטרוקטורה ההנדסית ולטכנולוגיות החדשות, על פיהם התיימרו האדריכלים המודרניסטים לפעול ולעצב. שינוי נוסף שקידמו האדריכלים הברוטליסטים הוא העיסוק בקשר שבין המרחב לקהילה ובין הבניין למקום ולסביבתו. לעומת האדריכלות שבין המלחמות, שיצרה אבטיפוס ניתן לשכפול של בניינים פשוטים, ניסו האדריכלים שלאחר המלחמה להתרחק מהדגם היחיד, המתאים לכאורה לכל מקום, וליצור בניינים תוך התייחסות לסביבה הטבעית והבנויה, למשתמשים ולצרכים הספציפיים הנדרשים מכל בניין. תכנון עירוני ומרחבי ביקורת על הברוטליזם הביקורת המרכזית על הברוטליזם היא שהיא מבטאת 'אסתטיקה של דיכאון' ושהיא יוצרת תחושות של מצב רוח ירוד אצל אנשים הנחשפים לסגנון בנייה זה. ביקורת על הברוטליזם נשמעה גם מתוך האסכולה עצמה. לטענת מבקרים אלו, הברוטליזם שימש לבנייה מאסיבית וברמה נמוכה של שיכונים במזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר סבלו מחוסר תחזוקה ומסגנון עיצובי ירוד במיוחד. רמתם הנמוכה של מבנים אלו, גרמו לטענת המבקרים, ליחס שלילי כלפי הברוטליזם שנתפס כתורם לכיעור אורבני וגם להתנהגות אנטי חברתית. בקרב מבקרי הברוטליזם נשמעת גם הטענה התכופה, שהברוטליזם הוא סגנון אומנותי שחביב על שכבה חברתית מצומצמת של אדריכלים, מבקרי אומנות וקבלנים, אך לא על מרבית שכבות האוכלוסייה, וביניהם השכבות החלשות יותר, הסובלות מסגנון זה. אחת הדוגמאות של מבקרי הסגנון בישראל הוא העיצוב של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אשר מדגים את האופן שבו סגנון בנייה ברוטליסטי יוצר מבנה שאין בו עניין מבחינה מסחרית, ושמושך אוכלוסייה חסרת בית וכן משמש כמוקד למקרי אלימות. הברוטליזם בישראל תואר על ידי אסתר זנדברג כסגנון כוחני ו'שרירני' שאפיין את המנטליות הצברית בשנות החמישים, ושביקש למחוק במידה רבה הן את המורשת הארכיטקטונית האירופאית שלפני מלחמת העולם השנייה וכן את סגנון הבנייה המקומי של התושבים הערבים. הברוטליזם בישראל ריכוזים של רקמות עירוניות ומבנים ברוטליסטיים בישראל באר-שבע, שהוגדרה כ"בירת הנגב" על ידי ממשלת ישראל עם קום המדינה, זכתה לבנייה ממשלתית רחבת היקף של מגורים ושל מבני ציבור. מבני ציבור רבים בעיר נבנו על ידי המדינה בשנות החמישים-שישים-שבעים. משלהי שנות החמישים, תוכננו מבנים רבים בבאר שבע לאור האתיקה הברוטליסטית. השילוב בין האתיקה הברוטליסטית לבין הארכיטקטורה של העיר החדשה באר שבע – אינו מקרי. המדינה הייתה הגורם היחיד שהיה יכול לקדם את האדריכלות הברוטליסטית כיוון שקבלנים פרטיים, המוכרים את תפוקתם לשוק הפרטי – היו נמנעים ממנה מלכתחילה. מבנים חשופים אלו – בין אם בחומרי הגמר שלהם ובין אם בחשיפת התוכן המבני שלהם או התייחסותם הספציפית למקום – היו לצנינים לטעם הבורגני המחפש אחר המוכר והידוע. דווקא המדינה אפשרה לאדריכלים, ללא כוונה תחילה, להביע את עצמם ביצירת אדריכליות ייחודיות, ללא תלות בטעם הקהל. הברוטליזם הבאר שבעי מתייחד בניסיון לשלב בין אתיקה בינלאומית לבין התייחסות ייחודית למדבר. "מרכז הנגב", בית העירייה, בית יד לבנים, מגדל המגרות, מבני הקמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ושכונה ה' לדוגמה – על המבנים המקיפים אותה ועל רקמת השטיח שבמרכזה – הם חלק מהאוצר האדריכלי העירוני. בספטמבר 2012 הציגו אדר' ד"ר הדס שדר ואדר' עמרי עוז אמר לראש העיר רוביק דנילוביץ את הצעתם לקדם את התחדשות מרכז העיר באר שבע דרך זיהוייה כ"בירת הברוטליזם הישראלי" במטרה לעודד בעיר תהליכים של שימור, התחדשות עירונית ועידוד התיירות סביב אוצרות האדריכלות הקיימים בה. מבנים נבחרים בית הספר "ליאו בק" בחיפה (שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון) מלון הילטון תל אביב (יעקב רכטר) בית הבראה ע"ש שפרינצק בנצרת (זאב רכטר, משה זרחי, יעקב רכטר) בית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב (יעקב רכטר) בניין עיריית תל אביב (מנחם כהן) בה"ד 1 בנייני עיריות עכו וחולון (רוברט בנט) בית הספר ליידי דייוויס בתל אביב (רם כרמי) בית אל על (דב כרמי, צבי מלצר ורם כרמי) תיאטרון ירושלים (נדלר, נדלר, ביקסון, גיל). מבני אוניברסיטת בן-גוריון בית הקיבוץ המאוחד (חנן הברון וזיוה ארמוני) מצודת זאב (בית ז'בוטינסקי) תל אביב (משה ומרדכי בן-חורין) מסוף האוטובוסים בת גלים בחיפה. אצטדיון בלומפילד בתל אביב בית הדר דפנה (דב כרמי ורם כרמי) בניין עיריית באר שבע (שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון) בית ינק (באר שבע) אוהל קדושים בבני ברק מפעל ארגמן ביבנה (רם כרמי) התחנה המרכזית החדשה של תל אביב (רם כרמי, צבי קומט ויעל רוטשילד) גלריית תמונות לקריאה נוספת אפרת צבי, הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות, 1948-1973, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004. רם כרמי, אדריכלות לירית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2001 מיכאל יעקובסון וערן תמיר: עבודת צוות - העבודות של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל עם אלקון, 2010-1946, גלריית בית האדריכל, עמותת האדריכלים, קטלוג תערוכה, 2013. עמיר, טולה, נחום זולוטוב: אדריכל ומתכנן ערים, תל אביב: אמה, 2011 שרון רוטברד, אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית, תל אביב: הוצאת בבל ארכיטקטורות, 2007 קישורים חיצוניים אתר המוקדש לברוטליזם ישראלי ברוטליזם בארצות הברית מאמר על ברטליזם מאת טולה עמיר במגזין אתרים שרון רוטברד, בטון מסוייד בעמל, מאמר באתר מכונת קריאה גדעון עפרת, בטון, "המחסן של גדעון עפרת", 16 בינואר 2011 מגזין מבנים גיליון 311: "בין ברוטליזם לבטון רך" מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על בניין עיריית באר שבע, באתר 'חלון אחורי', 6 ביולי 2015 מיכאל יעקובסון: סקירה על בלוק ה-T ברמת הדר בחיפה, באתר 'חלון אחורי', 20 באוקטובר 2015 מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית מצולמת של בניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה, באתר 'חלון אחורי', 1 בדצמבר 2015 מיכאל יעקובסון: סיבוב במגדל בלפרון בלונדון בתכנון ארנו גולדפינגר, באתר "חלון אחורי", 9 באפריל 2016 מיכאל יעקובסון: סיבוב במרכז הספורט ובאמפיתיאטרון האוניברסיטאי בגבעת רם, באתר 'חלון אחורי', 8 באוקטובר 2016 מיכאל יעקובסון: סיבוב ביד קנדי, באתר 'חלון אחורי', 10.1.2017 הערות שוליים * ברוטליזם קטגוריה:אדריכלות מודרנית קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית	2024-09-19T07:30:32
צפיפות		2019-02-27T13:14:09
סלפטר	REDIRECTאשלגן חנקתי	2005-08-15T07:18:36
פרויקט הלביא	פרויקט הלביא היה מיזם ישראלי לייצור מטוס קרב חד־מנועי, רב משימתי, מודרני וזול. המיזם התבצע בתעשייה האווירית לישראל, עבר את כל שלבי התכנון והגיע לשלושה אבות טיפוס, מהם שניים שטסו בשמי הארץ. בשלב זה החליטה ממשלת ישראל על הפסקת המיזם. בספטמבר 1989, כשנתיים לאחר ביטול המיזם, השלימה התעשייה האווירית את בנייתו של אב הטיפוס השלישי שהוטס במשך מספר שנים כמדגים טכנולוגיות (לביא TD) ונועד לבחון מערכות שנועדו במקור למטוסי הלביא, ולהציגן בטיסה בפני לקוחות פוטנציאליים. מטוס זה קורקע סופית במהלך שנות ה־90 של המאה ה־20. ההחלטה על תחילת הפרויקט קדמה לפרויקט הלביא הצעתה של התעשייה האווירית שצברה ניסיון וכוח אדם מיומן בפרויקטים קודמים (ה"נשר" וה"כפיר"), לפתח מטוס קרב מתקדם בשם "אריה". ה"אריה" היה אמור להיות מטוס קרב דו־מנועי מהקו הראשון על בסיס צורתו האווירודינמית של הכפיר. בתחילת 1978 המליצה ועדת המשנה לרכש ביטחוני של ועדת החוץ והביטחון בראשותו של פרופ' משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, על פיתוח האריה, אך הממשלה דחתה את הרעיון. ב־8 בפברואר 1980 הודיע שר הביטחון עזר ויצמן, שהיה בעבר מפקד חיל האוויר, על ההחלטה לפתח ולייצר בישראל מטוס קרב, את הלביא. ב־20 בפברואר 1980, אושרה הצעה זו בקבינט המדיני־ביטחוני. המטוס אופיין כ"מטוס תקיפה קטן בעלות נמוכה, מותאם לצרכים", ההחלטה חסרה התייחסות לנקודות שונות הקשורות למחירו ולגודלו של המטוס, כמו גם למשימותיו. הוחלט שעניינים אלו יתואמו בהמשך. ההחלטה שהתקבלה בניגוד לדעתו של חיל האוויר, נשענה על יוקרתו וסמכותו של ויצמן שפעל גם ממניעים פוליטיים. ויצמן, על סף בחירות 1981, הבין את התועלת שתצמח למפלגתו מהחלטה כזו. ייתכן שמניעים נוספים לקבלת ההחלטה קשורים למצב אליו נקלעו מנהיגי מפלגת הליכוד שמנחם בגין עמד בראשה. במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, העביר שלטון הליכוד שטחים למצרים ופינה יישובים יהודיים. הפעולות הללו, המנוגדות למצע ולאידאולוגיה של הליכוד, כנראה דחפו את מנהיגיו לקבל החלטות שיפצו עליהן. מאפייני המטוס על־פי יצרן המטוס היה ייחודו של הלביא בשילוב המיוחד של מטוס בעל גודל פיזי קטן, המכיל מערכות מתוחכמות ועתירות תוכנה; המטוס נשלט על ידי מערכת טוס על חוט משוכללת ומתקדמת. תצורה אווירודינמית חדישה הקנתה למטוס כושר תמרון מעולה, ומערכות אוויוניקה פורצות דרך שילבו ציוד בדיקה אוטומטי להקלת תחזוקת המטוס. מנוע הלביא אמור היה להיות מנוע חדיש שטרם נוסה מתוצרת פראט אנד ויטני (PW1120) ונועד לאפשר למטוס יחס דחף־משקל אידיאלי. המטוס תוכנן בעזרת טייסי קרב של חיל האוויר, וניתנה תשומת לב רבה להנדסת האנוש שבו; מרכיב חשוב בתא הטייס הייתה תצוגה עילית גדולה במיוחד. הלביא נועד להחליף את מטוס הסקייהוק שהתיישן, את מטוס הכפיר ואת חלק ממטוסי הפנטום; הלביא אמור היה להיות מטוס קרב רב־משימתי, כדוגמת מטוס ה־F-16 פייטינג פלקון, ואף להיות טוב ממנו. שיקולי תכנון וקבלת החלטות פרויקט הלביא הושפע במהלכו מהחלטותיהם של חמישה שרי ביטחון ומכוחות כלכליים ופוליטיים ישראלים ואמריקאים. התפיסה הראשונית שאופיינה על ידי שר הביטחון עזר ויצמן ואושרה על ידי ועדת השרים לענייני ביטחון בפברואר 1980, הגדירה מטוסים חד־מנועים זולים שיהיו זמינים בסוף שנות ה־80. ההערכות הכלכליות התייחסו למטוס שמשקלו יהיה כ־66% ממשקל מטוס F-16A. למטוס מעין זה שיכול היה להתאים למרבית דרישות הביצועים של חיל האוויר יכול היה להתאים מנוע של חברת ג'נרל אלקטריק (General Electric) מדגם F-404TB. על־פי הערכות כלכליות שבוצעו בתעשייה האווירית והוגשו למשרד הביטחון במרס 1980, מטוס הלביא הכולל את המנוע הנ"ל, אמור היה להיות זול עד כדי 70% ממטוס F-16 של חברת ג'נרל דיינמיקס. תפישתם של חלק מחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תמכה בהצגת אתגר טכנולוגי לתעשייה הישראלית, פיתוח מטוס גדול ויקר יותר, בעל אוויוניקה מתקדמת, העשוי להתמודד עם מיטב האיומים בשדה הקרב ולהתחרות בביצועיו עם מטוסים מערביים כגון F-16 ו־F/A-18 הורנט, גם אם תהא עלותו גבוהה מעלות רכש. על־פי בדיקות חיל האוויר, המנוע הנ"ל לא עמד בכל דרישות הביצועים. מנוע PW1120 של חברת פראט אנד ויטני שעדיין היה בשלבי פיתוח, ענה לדרישות. התעשייה האווירית תמכה עד סוף 1980 בבחירת מנוע משופר מדגם F-404TB של חברת ג'נרל אלקטריק, ולא במנוע PW1120. התמיכה התבססה על שיקולים שונים, ובעיקר על השיקול כי עלות מחזור החיים של מטוס בעל מנוע F-404 תהיה נמוכה יותר. שיקול זה שפירושו מטוס זול יחסית, תאם טוב יותר את תפישתו של עזר ויצמן מההיבטים של סך כל עלות התפעול של חיל האוויר ושל לוח זמנים להצטיידות. לקראת הדיון הסופי בשאלת המנוע השתנתה הגישה, בעיקר לנוכח העדפות חיל האוויר והחשש מפני דחיית הפרויקט. בעת הדיון הסופי שערך ראש הממשלה מנחם בגין (שהחזיק באותה עת גם בתיק הביטחון) בסוגיית המנוע, תמכה התע"א במנוע PW1120 שעליו המליץ חיל האוויר. אנשי משרד האוצר שמשרד הביטחון נמנע מלשתף עימם פעולה לאורך כל הפרויקט, טענו שאין ביכולתם לבקר את החישובים שהציג משרד הביטחון, מכיוון שהנתונים אינם בידיהם. מזכיר המדינה האמריקאי, אלכסנדר הייג, נחשב לאחד ממזכירי המדינה הנוחים והאוהדים ביותר לישראל. בתפקיד שקדם להיותו מזכיר המדינה, היה הייג יו"ר מועצת המנהלים של חברת UTC, בעלת השליטה בחברת פרט אנד ויטני. הייג עדיין עמד בראשה של חברת UTC כאשר זו החליטה להתחרות על מנוע הלביא. בדיון שנערך ביולי 1981, דחה שר הביטחון בקשות של האוצר לבדיקת המשמעויות הכלכליות של הבחירה שהוגדרו כמשמעויות שהן מעבר לבחירה בין מנועים, אלא בחירה בין מכלול החלופות, לרבות רכש או ייצור מטוס F-16 בישראל במקום הלביא. ייצור הלביא אושר על־פי הגישה ה"מרחיבה" ולרבות הבחירה במנוע PW1120. בגין ציטט בהחלטתו את האלוף דוד עברי, מפקד חיל האוויר שטען כי איש אינו יודע טוב יותר מחיל האוויר מה הם צרכיו. בפברואר 1982 קבע היועץ הכלכלי של משרד הביטחון כי אין הבדל משמעותי בין עלותו של הלביא לבין מחירו הנמוך יותר של מטוס מתוצרת זרה. עוד קבע היועץ שעלות למחזור חיים של לביא נמוכה יותר מייצור מטוס בשיתוף פעולה ישראלי־אמריקאי וזאת בעת שעדיין לא הוגשה ההצעה לייצור משותף. בינואר 1985 קבע היועץ הכלכלי שמחירו של הלביא גבוה ב־33 אחוזים ממחירו של F-16C ללא התייחסות להוצאות הפיתוח והמחקר שקדמו לקביעתו שכן הוצאות הפיתוח שנעשה לא ניתן להחזירן. צוות מומחים אמריקאי שנשלח להעריך את מחירו של הלביא, הגיש את דו"חו בפברואר 1986. בדו"ח נטען כי ההערכה הישראלית נמוכה ב־40 אחוזים ממחירו של הפרויקט, מחירו של מטוס בשער המפעל הוערך ב־22.1 מיליון דולרים. פקידי הממשל הישראלי דחו את תוצאות הדו"ח האמריקאי וחודשים ספורים לאחר מכן, העריך מִנְהָל פרויקט הלביא (מת"ל - מנהלת תוכנית לביא) של משרד הביטחון שמחירו של מטוס הוא 15.2 מיליון דולרים. בפברואר 1987 פורסם דו"ח אמריקאי נוסף שהעריך את עלותו של כל מטוס בשער המפעל ב־17.3 מיליון דולרים והטיל ספק ביכולת מדינת ישראל לעמוד בהוצאה בלי לפגוע בביטחון השוטף. פיתוח ממוזער\|מטוס הלביא בטיסה ממוזער\|280x280px\|עמוס לפידות מציג לראש הממשלה שמעון פרס את מטוס הלביא בביקורו במטה התעשייה האווירית בלוד, 1985 אב הטיפוס של הלביא טס לראשונה ב־31 בדצמבר 1986. את המטוס הטיס טייס הניסוי מנחם שמול. אב הטיפוס השני היה משופר מהדגם מהראשון, והותקנו בו בידון גחון, צינור מיוחד לתדלוק אווירי ומספר מערכות אוויוניקה שלא הופעלו בדגם הראשון. טיסת המבחן הראשונה שלו בוצעה ב־8 בינואר 1987. הפסקת הפרויקט בשנתיים האחרונות למהלך הפרויקט, מספר כוחות עיקריים פעלו בעניינו: היועץ הכלכלי למערכת הביטחון שבפברואר 1987, קבע יחד עם כלכלני המשרד כי הדגם המשופר של ה-F-16 שהוצע לישראל זול יותר ב-40% מהלביא, ושהפער במחיר יצטמצם רק אם יוחלט לייצר 300 מטוסים או יותר. אלופי המטה הכללי העריכו שעלויות ייצור הלביא יפגעו בתוכניות ההצטיידות של זרועות הצבא. הממשל האמריקאי מימן את המחקר והפיתוח אף שלא היה בכוונתו לממן את ייצור המטוס. פוליטיקאים, בעיקר מהליכוד, ביקשו להמשיך בפרויקט מתוך נאמנות לעקרונותיהם, ופוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות הכירו בהשפעות האפשריות של ביטול הפרויקט על בחירות 1988 העומדות בפתח. לאחר כשבע שנים וחצי של פיתוח מואץ בהשתתפות אלפי מהנדסים וטכנאים, החליטה הממשלה בראשות יצחק שמיר (ברוב של 12 נגד 11), ב־30 באוגוסט 1987, בעצתם של שר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, לעצור את הפרויקט. ההחלטה התקבלה לאחר שהתברר שישראל לא תוכל לממן את יצורו לבדה, ושהפרויקט מעלה אותה למסלול התנגשות עם האמריקאים אשר סירבו בתוקף להסב אליו את כספי הסיוע האמריקאי, במיוחד לאור העובדה שהוא מתחרה ביצרני המטוסים שלהם. אחת מהתוצאות לעצירת הפרויקט הייתה תחילת הליך פיטורים של כ־6,000 עובדי תעשיות ביטחוניות בישראל. אחד הטיעונים החזקים ביותר בעד הפסקת הפרויקט היה כי חיל האוויר הישראלי, הלקוח היחיד של הפרויקט, הודיע כי יזמין מהתעשייה האווירית 75 מטוסים ולא 150 כפי שהוערך מלכתחילה. עובדה זו העלתה משמעותית את עלותו של כל מטוס והפכה את המשך הייצור לפחות כלכלי. לדברי משה ארנס שתיאר את הלביא כ"מטוס הקרב הטוב ביותר בעולם באותה תקופה והיהלום שבכתר ההישגים הטכנולוגיים של ישראל", הודיע חיל האוויר שיזמין 80 מטוסי "לביא" במקום 120 שתוכננו (צעד שמייקר אף הוא את עלותו של כל מטוס, אך במידה פחותה). הפולמוס לישראלים רבים, שהפרויקט היה להם מקור לגאווה לאומית, הפסקתו גררה אכזבה. אף על פי שהפירות לא נקטפו בצורה של פס ייצור למטוס, מאמץ טכנולוגי מאסיבי זה קידם את התעשייה האווירית ותעשיות טכנולוגיות רבות בישראל. יש הטוענים כי ביטול הפרויקט היה בין הגורמים שעודדו את צמיחת מגזר ההיי־טק הישראלי בשנות ה־90 ועל הצלחתו של פרויקט החץ, הדומה מאוד באופיו לפרויקט הלביא. לפי טענה זו המהנדסים שנפלטו מהפרויקט חיפשו אתגרים חדשים ויזמו חברות שהבשילו עם הגאות בתחום ההיי־טק בסוף שנות ה־90. ביטול הפרויקט סימן את תחילת מעבר הדגש בתעשייה המקומית מטכנולוגיות צבאיות לאזרחיות. לאחר הפסקת הפרויקט קורקעו שני אבות־הטיפוס ואחד מהם (לביא B-02) הועבר לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. האב־טיפוס השלישי הוסב ל"מדגים טכנולוגיות" (לביא TD) ושימש להדגמת יכולת טיסה ומערכות שונות. מטוס זה קורקע סופית במהלך שנות ה־90. בשנת 1996 נגרטו אבות־הטיפוס הראשון, הרביעי והחמישי (שלא הושלמו מעולם) למטילי אלומיניום. מומחים אחדים, כגון מומחי "ג'יינס דיפנס ויקלי", טוענים כי מטוס הקרב הסיני צ'נגדו J-10 מבוסס על תכנון הלביא, ופותח בסיוע ישראלי לאחר ביטול הפרויקט. מבחינה חיצונית המטוסים דומים ביותר, ובמהלך שנות ה־90 פרץ משבר ביחסי ישראל־ארצות הברית עקב חשדות שמערכות אוויוניות אמריקאיות שפותחו כחלק מפרויקט הלביא הועברו לסין. על הפסקת פרויקט הלביא כתב מאיר גולדברג את השיר "התעשייה האבירית", אותו הלחינה וביצעה קורין אלאל. עלילת השיר לא מתייחסת במפורש למטוס אלא לספינת אבירים (ומכאן שמו של השיר - "התעשייה האבירית"). לקריאה נוספת ניסן א., הלביא: נכס או נטל?, ניהול, יוני 1987. דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, כנרת, בית הוצאה לאור, 1998. קישורים חיצוניים מפרט הלביא, באתר חיל האוויר גלריית תמונות, באתר חיל האוויר דוח שנתי 37 לשנת 1986 ולחשבונות שנת הכספים 1985 - פרויקט הלביא - תהליך קבלת ההחלטות - דו"ח שנתי של מבקר המדינה, 6 בנובמבר 1987 יוסי ביילין, פרויקט הלביא: החיה שהפכה למפלצת?, באתר ישראל היום, 24 באוגוסט 2017 9 ביוני 2020 , כתבה הבוחנת את פרויקט הלביא, בעיקר מבחינות של קבלת החלטות וניתוח כלכלי הערות שוליים קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית קטגוריה:מטוסי קרב מתוצרת ישראל קטגוריה:התעשייה האווירית לישראל: מטוסים קטגוריה:מטוסי קרב סילוניים קטגוריה:כלי טיס בעלי כנף דלתא קטגוריה:שנות ה-1980 בישראל קטגוריה:פרויקטים צבאיים שבוטלו	2024-06-30T05:37:08
בולמיה	הפניה בולימיה נרבוזה	2012-03-01T16:15:12
העליה החמישית	REDIRECT העלייה החמישית	2005-01-08T14:45:55
גדוד לביא	REDIRECT חטיבת כפיר#לביא (96)	2007-04-28T17:55:25
FIM-92 סטינגר	שמאל\|ממוזער\|250px\|האמר ברקן FIM-92 סטינגר (Stinger; מאנגלית: עוקץ) הוא טיל כתף קצר טווח נגד מטוסים, מתוצרת חברת ריית'יאון האמריקנית. הטיל מונחה בשילוב של אינפרה אדום (חום) ואולטרה סגול ופועל בשיטת העסקה רב גזרתית (יכולת לפעול כנגד מטרה מתרחקת, מתקרבת או חוצה). פותחה גם גרסה אווירית של הטיל המכונה AIM-92 סטינגר, לשיגור ממסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים. מחירו משתנה בהתאם לחוזי הקניה, המחיר המרבי עמד בשנת 2002 על כ-165 אלף דולר. אף על פי שחייל בודד יכול לשגר את הטיל, על פי רוב משוגר הטיל בצוות של שניים, כאשר נושא הטיל נעזר בחייל שלצידו לאיתור המטוס בכוונת, ובשעת הירי חובק אותו החייל על מנת לייצב אותו. הטיל נמכר לצבאות רבים בכל העולם, לרבות ארצות הברית, בריטניה וישראל שאליה הגיע בשנת 1990 ושולב בתוך המערך הטקטי של הנ"מ. פיתוח תחילת פיתוחו של הטיל בחברת ג'נרל דיינמיקס בשנת 1967. ניסויים בצבא האמריקני החלו בשנת 1971, והשיגור הראשון נערך בשנת 1975. יצור דגם A החל בשנת 1978, וייצור דגם B (עם מערכת הנחיה חדשה) החל בשנת 1983. עד הפסקת הייצור בשנת 1987, יוצרו כ-16 אלף טילים משני הדגמים הראשונים. דגם C פותח משנת 1984, ייצורו החל בשנת 1987 והוא נכנס לשירות בשנת 1989. דגמי D ו-G הם דגמי C שצוידו במערכת לעקיפת אמצעי הטעיה. דגם E (עם מערכת הנחיה חדשה) פותח משנת 1992 ונכנס לשירות בשנת 1995. דגמי F הם דגמי E שעברו שדרוג תוכנה, משנת 2001. דגם בלוק 2 (עם מערכת הנחיה חדשה ותקרת גובה של 7,500 מטר) פותח משנת 1996, וייצורו החל בשנת 2004. נכון לשנת 2007 פיתוח דגם הבלוק 2 נמצא בהשהיה בשל שיקולים תקציביים בצבא ארצות הברית. משנת 1984, ספינות חיל הים האמריקני באזור המזרח התיכון מצוידות בטילי סטינגר, להגנה נקודתית נגד מטוסים. המאפיין הבולט של הסטינגר הוא שיטת הביות שלו: ראש הביות שלו מורכב מחיישן המחפש חום תת-אדום הנפלט ממנועי המטוס, ביחד עם חיישן נפרד שמחפש הפרשים בקרינה האולטרה סגולה, שמשמעה גוף (מטוס) שמסתיר את מקור הקרינה האולטרה סגולה (השמש). למעשה, חיישן אחד "רואה" כתם בהיר ביחס לרקע, והשני "רואה" כתם כהה יחסית לרקע. הדבר מאפשר להעסיק ולרכוש מטרות מכל כיוון תעופה של כלי הטיס ביחס למשגר הטיל (מטרה חוצה, מתרחקת, מתקרבת) וזאת בניגוד לטילי כתף מדור קודם (רד-איי) שפעלו באמצעות חיישני אינפרא אדום בלבד ויכלו להתביית רק על מטרות מתרחקות. בנוסף ליצרן המקורי, סטינגר מיוצר על ידי רוקסטן בטורקיה ואירבוס בגרמניה. טבילות אש טבילת האש הראשונה של הטיל נערכה במלחמת פוקלנד בשנת 1982, כאשר חיילים בריטיים הפילו מטוס ארגנטינאי. ארצות הברית סיפקה מאות טילי סטינגר למורדים באפגניסטן, שלחמו בכיבוש הרוסי. המורדים הצליחו להפיל כשלוש מאות כלי טיס רוסיים (בעיקר מסוקים), והאיצו את נסיגת ברית המועצות בשנת 1989. בסוף שנות השמונים, ארצות הברית סיפקה טילי סטינגר למחתרת האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה באנגולה, בניסיון להפיל את הממשלה בהפיכה צבאית. מספר טילים אבדו, והגיעו לאיראן. בפלישה הרוסית לאוקראינה, מדינות מערביות כגון ארצות הברית, גרמניה, בריטניה, ליטא, הולנד ולטביה העבירו כמה אלפי טילי סטינגר לצבא אוקראינה, כחלק מהאספקה הצבאית שמדינות המערב העבירו לאוקראינה כנגד הצבא הרוסי. שירות בחיל האוויר הישראלי הטיל נכנס לשירות במערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי (שמו שונה למערך ההגנה האווירית) בשנת 1990 כטיל כתף נגד מטוסים וקיבל את הכינוי "ברקן". ב-8 באוגוסט 2012 נסגר מערך ה"ברקן" בצה"ל. יחידת ברקן (סטינגר) יחידת ברקן הייתה חלק טקטי מרכזי במערך ההגנה האווירית (בראשי תיבות: הגנ"א) ונקראת סוללה (בדומה ליחידות חיל התותחנים). הסוללות השתייכו לגדודים 66 ו-947 חובט ומחבט (וולקן) ולגדוד-946 דרקון (צ'אפרל) במערך המתנייע (סוללות שאינן נייחות). סוללות הברקן כללו כחמישה צוותים המונים כשישה לוחמים, מפקד צוות (קצין בדרגת סג"ם), טילן אחד (לוחם בדרגת סמל) המשנה למפקד הצוות ובעל הסמכות לשגר את טיל הברקן, טילן שניים (לוחם ותיק), מאגיסט (לוחם הנושא מקלע מאג) ושני לוחמים נוספים שתפקדו כנהג, קשר או מאג שתיים (לוחם הנושא ארגזי תחמושת וקנה של מקלע מאג). לוחמי ברקן עוברים הכשרת הגנ"א בשילוב הכשרת חי"ר, מה שמאפשר להם לבצע פעילות בט"ש קרקעית בדומה ליחידות חי"ר סדירות, בנוסף לביצוע משימות הגנה אווירית. הלוחמים נושאים על גופם משא כבד הכולל מנשא טילי ברקן (טיל ברקן, משגר וסוללות חשמל), מקלע מאג, תחמושת ומזון שנועדו לאפשר עצמאות ויכולת שהייה למשך פרקי זמן ארוכים בתנאי שטח ללא אפשרות לחדש אספקה. משקל הציוד אותו נשא לוחם הברקן מגיע עד כדי חמישים ק"ג, ונישא למרחקים גדולים (עשרים עד ארבעים ק"מ הליכה). הלוחמים רוכשים יכולת הסוואה גבוהה ובעלי יכולת הישרדות גבוהה מאוד בתאי שטח "מלוכלכים", כלומר שיש בהם כוחות אויב. הצוותים התניידו באמצעות נגמ"שי M-113 ייעודיים ("נגמשי ברקן"), רכבי האמר (ג'יפ "האמר ברקן") ובאמצעות פעילות מוסקת על ידי מסוקי חיל האויר. שגרת פעילותן של סוללות הברקן לאורך השנה כללו שלוש פעילויות מרכזיות, פעילות בט"ש איו"ש ועזה, פעילות בט"ש (הגנה אווירית) במוצבי גבול הצפון, אימון גדוד ואימונים עם כוחות קרקע ויחידות חיל האוויר. באוגוסט 2012 כלל כוחות הסטינגר במערך ההגנה האווירית הוסבו לפיקוד העורף ולאחר הסבה זו לא התקיימו יחידות סטינגר בצה"ל. מערכות נוספות התעשייה האווירית הישראלית פיתחה מערכת נ"מ ניידת, בשם מחבט. המערכת כוללת נגמ"ש M163 עם תותח M61 וולקן (תותח נ"מ מונחה בקוטר 20 מ"מ) ומשגר לארבעה טילי סטינגר. המחבט נכנס לשירות מערך הנ"מ בשנת 1998. המערכות היו שייכות גם הן למערך הטקטי אך הן הוצאו משימוש בשנת 2005. ראו גם FIM-43 רד-איי קישורים חיצוניים כיצד טיל סטינגר עובד, מאתר HowStuffWorks קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טילי קרקע-אוויר אמריקאיים קטגוריה:טילי אוויר-אוויר אמריקאיים קטגוריה:מערך ההגנה האווירית: אמצעי לחימה קטגוריה:טילי קרקע-אוויר	2024-10-19T10:29:20
נויטרופיל	שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק של נויטרופיל (בצהוב) בולע חיידקי אנתרקס. ממוזער\|נוטרופילים צבועים בצביעת גימזה. נויטרופילים (Neutrophils) הם תאים השייכים למערכת החיסון. תפקידם העיקרי בליעה וחיסול חיידקים או פטריות ומניעת הזיהום שנגרם מהם. הנויטרופילים מהווים אחד משלושת סוגי הפגוציטים במערכת החיסון, וכן אחד משלושת סוגי הגרנולוציטים. הנויטרופילים גדולים פי שניים לערך מתאי דם אדומים וקוטרם נע בין 9 ו-15 מיקרון. גרעין התא של הנויטרופילים מורכב מכמה אונות בגדלים שונים; מסיבה זו מכונים הם לעיתים תאים פולימורפונוקלאריים (Polymorphonuclear cells, ובקיצור: PMNs, או Polys בעגה המקצועית; לעיתים מכונים כך כל הגרנולוציטים). אורך חייהם קצר יחסית - שעות או ימים ספורים. הנויטרופילים הם קבוצת התאים הגדולה ביותר מבין תאי הדם הלבנים, והם מהווים בין 40% ל-70% מסך כל תאי הדם הלבנים. המונח "ספירת נויטרופילים אבסולוטית" מתייחס למדידת הכמות של כל הנויטרופילים הנוכחים בדם. ירידה במספרם אל מתחת ל-1,000 מעלה את הסיכון לדלקות. ריכוזם הנורמלי בדם נע בין 3,000 ו-7,000 תאים למיקרוליטר (מילימטר מעוקב) דם. ספירת הנויטרופילים נעשית כחלק מביצוע ספירת דם מלאה. כמות נמוכה מדי של נויטרופילים בדם נקראת נויטרופניה. הנויטרופילים הם גרנולוציטים. הציטופלזמה שלהם מכילה שלפוחיות הפרשה ("גרנולות") המכילות מתווכים ואנזימים המשתתפים בהרג הפתוגנים, כגון ליזוזים ולקטופרין. שלפוחיות ההפרשה מכילות אנזימים המפרקים חיידקים וחלק ממרכיבי התווך הבין תאי, וכן חלבונים דמויי-אנטיביוטיקה הנקראים דפנסינים (Defensins). הנויטרופילים נמשכים באופן כימי אל אתר הזיהום במנגנון הנקרא כימוטקסיס. במנגנון זה מופרשים ציטוקינים הנקראים כימוקינים על ידי המקרופאגים אשר באו במגע ראשוני עם גורם הזיהום, נוצר מפל ריכוזים אשר "מכוון" את הניטורופילים אל מקור הזיהום. בנוסף תאים אלו בולעים (מבצעים פגוציטוזה) את החיידקים או הפטריות וממיסים אותם בעזרת החומרים שהוזכרו לעיל. בנוסף, משתמשים הנויטרופילים ברדיקלים מחמצנים, כגון מימן על-חמצני ויון סופראוקסיד, להרג החיידקים (לפרטים ראו: אנארובי). שלפוחיות ההפרשה של הנויטרופילים נצבעות בחלקן אדום, באמצעות חומרי צביעה חומציים, ובחלקם כחול, באמצעות חומרי צביעה בסיסיים. שילוב הצבעים גורם לציטופלזמת הנויטרופילים להיראות סגולה. תכונות הצביעה של שלפוחיות ההפרשה של הנויטרופילים הקנו לתאים אלו את שמם (נייטרליים, נצבעים בחומצה ובבסיס כאחד). מרכז\|ממוזער\|500px\|תאי מערכת החיסון. התאים הכחולים מהווים את מערכת החיסון המולדת, והאדומים - את מערכת החיסון הלומדת. התאים המוקפים במסגרת צהובה הם פגוציטים. חץ סגול מציין שתא המוצא הופך, או מתמיין, לתא היעד קישורים חיצוניים קטגוריה:מערכת הדם קטגוריה:מערכת החיסון קטגוריה:תא	2021-11-26T00:59:42
סרוטונין	סרוטונין (Serotonin או 5-HT) הוא מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) מקבוצת המונואמיניים, שאליה משתייכים גם דופמין ונוראפינפרין. כל תאי העצב שמייצרים סרוטונין נמצאים בגזע המוח, המעורב בעוררות ותהליכים אוטומטיים רבים. ביוכימיה שמו הכימי של סרוטונין הוא 5-הידרוקסיטריפטאמין (Hydroxytryptamine). סרוטונין מופק מחומצת האמינו הארומטית טריפטופן. שני אנזימים מובילים לייצורו, בתחילה האנזים טריפטופן הידרוקסילאז ואחריו אנזים המכונה AAAD (ראשי תיבות של Aromatic amino acid decarboxylase, "דקרבוקסילאז של חומצות אמינו ארומטיות"; דקרבוקסילאז הוא אנזים הנוטל קבוצת קרבוקסיל מתרכובת כלשהי). טריפטופן מצליח לעבור את מחסום הדם-מוח באמצעות נשא ביולוגי ייחודי. הימצאות אינסולין בדם תורמת לקליטת הסרוטונין, שכן האינסולין גורם לספיגה מוגברת של חומצות ארומטיות בגוף ולפיכך מקטין את התחרות על ההסתייעות ב"נשא" זה, ושיעור הסרוטונין במוח גדל. שמאל\|ממוזער\|250px\|ביוסינתזה של סרוטונין. באיור ניתן לראות את תהליך הסינתזה של סרוטונין מחומצת האמינו טריפטופן בעזרת שני האנזימים סרוטונין משתנה על ידי פעילות של האנזים מונואמין אוקסידאז והופך לחומצה 5-הידרוקסיאינדולאצטית (Hydroxyindoleacetic acid). מרבית הסרוטונין משתחרר למרווחים שבין תאי העצב במוח – הסינפסות – ומסולק על ידי תאי העצב במנגנון של ספיגה חוזרת. השפעה פסיכולוגית ופיזיולוגית הסרוטונין מעורב בתהליכי ויסות ושליטה של עיבוד מידע מלמעלה-למטה, המאפשרים מתן עדיפות למידע רלוונטי על פני מידע לא רלוונטי. לסרוטונין יש גם תפקיד ראשי בתחושות וברגשות הקשורים ל"מצב רוח", כגון התרוממות רוח, דיכאון, תוקפנות, התנהגות אימפולסיבית וכדומה. לסרוטונין יש תפקיד גם בוויסות טמפרטורת הגוף. סמי הזיות כמו LSD ואקסטזי, כמו גם תרופות נוגדות דיכאון, בנוסף לאלכוהול, פועלים על הקולטנים לסרוטונין. סרוטונין, יחד עם דופמין ונוראדרנלין, משפיע ככל הנראה על תחושת התיאבון, שיכוך כאבים והנאה בכלל. שני המוליכים מביאים למניעת כאבי ראש, מיגרנה, חרדות והפרעות אכילה. כמו מוליכים עצביים אחרים, בעיקר נוראדרנלין, גם לסרוטונין קיימת השפעה רבה על מצבי דיכאון קליני; כיום מרבית התרופות הפסיכיאטריות הניתנות לטיפול בדיכאון פועלות כמעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין. רוב האזורים הסרוטוניניים הם מחוץ למערכת העצבים המרכזית, אך בגרעין "רפה" (Raphe) שבמוח יש מרכז סרוטוניני חשוב, הקשור גם לשינה ולשובע. מזונות המכילים אנזימים, חומצות אמינו ורכיבים אחרים שמסייעים לגוף לייצר סרוטונין הם מרכיב חשוב בדיאטות. הסרוטונין מצוי גם בדפנות המעיים, במערכת העצבים ההיקפית, במערכת העצבים המרכזית (CNS) ובדם. בעת דימום הוא גורם לנימי דם להתכווץ, מה שמאפשר יחד עם טסיות דם וגורמי קרישה נוספים את עצירת הדימום. בה בעת משדר הסרוטונין לגוף דרך מערכת העצבים תחושת כאב. בין היתר עשוי הסרוטונין אשר מופרש ממערכת העצבים המרכזית לגרום להרפיית השרירים שהתכווצו בהשראת אצטילכולין. כמו כן משמש הסרוטונין כחומר מקדים בייצור ההורמון מלטונין בבלוטת האצטרובל. מרכז\|ממוזער\|250px\|אנימציה תלת־ממדית של סרוטונין ראו גם דיכאון MAOI SSRI SNRI תסמונת סרוטונין קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מוליכים עצביים קטגוריה:מונואמינים קטגוריה:טריפטמינים	2023-12-28T16:44:32
אפיפיור	האַפּיפְיוֹר הוא מנהיגה של הכנסייה הרומית-קתולית וראש מדינת קריית הוותיקן שברומא. נוצרים קתולים רואים בו את ממשיך דרכו של פטרוס, בכיר השליחים. מוסד האפיפיורות קיים מעל ל-1,900 שנים והאפיפיור הוא אחת מהדמויות המשפיעות בעולם. הוא סוחף אחריו למעלה ממיליארד מאמינים קתולים, שולט על הוותיקן, מדינה עשירה חומרית ותרבותית. אחד מתאריו של האפיפיור הוא הבישוף של רומא.בפועל ממלא את התפקיד אחד מעוזריו ככזה, הוא מכונה גם פונטיפקס עליון, המבוסס על פונטיפקס מקסימוס, הכהן העליון של הדת הרומית. בקרב הקתולים נחשב האפיפיור לממלא מקומו של ישו המשיח , יורשו של ראשון השליחיםSuccessor Principis Apostolorum ומשרתם של משרתי האלוהים . החל משנת 450 ועד שנת 2006 נשא לפרקים גם בתואר הפטריארך של המערב . האפיפיור הנוכחי הוא פרנציסקוס, ה-266 במספר, שנבחר לכהונתו ב-13 במרץ 2013. פרנציסקוס הוא האפיפיור הישועי הראשון, הראשון מיבשת אמריקה ומחצי הכדור הדרומי, והאפיפיור הלא-אירופי הראשון זה 1,282 שנה, מאז גרגוריוס השלישי. אטימולוגיה תוארו של האפיפיור ברוב השפות נגזר מהמילה Πάπας (פפס) ביוונית, או papa בלטינית שפירושה "אבא". באנגלית: Pope, בגרמנית: Papst, בצרפתית: Pape, בספרדית ובאיטלקית: Papa, בערבית: البابا. התואר "אפיפיור" בעברית – מקורו בספרות העברית של ימי הביניים. המונח שאול מן המשנה והתלמוד, בהן מופיעות תצורות הלשון: "אַפִּיפְיָרוֹת", שפירושה: קליעת נצרים מעצים או קנים הארוגים בשתי וערב, שבהקשר לאפיפיור משמשת ככל הנראה כמטפורה לצלב, המכונה בלשון נקיה: "שתי וערב". "אֲפִיפוֹרִין", שפירושה: כיסא, העשויה לשמש כמטפורה לכינוי האפיפיורי "הכס הקדוש". "פִּיפְיוּרָא", ובלשונו של רש"י שם "אַפִּיפְיוּרָא", המשמשת כתואר שררה, היא התצורה הקרובה מכולן לתפקיד האפיפיור. מילה זו המופיעה במקור בארמית, הושאלה ככל הנראה מיוונית או לטינית.המונח אפיפיורא מתייחס בתלמוד לפקיד רומי בכיר. לפי מילון אבן-שושן, השימוש העברי בימי הביניים בתואר אפיפיור לראש הכנסייה הקתולית, נבע מהדמיון בצליל ובמשמעות בין המילה התלמודית לבין אחד מתאריו ביוונית: papas ieros ("האב הקדוש"). התואר papa נמצא בשימוש גם מחוץ לכנסייה הקתולית. שני הפטריארכים של אלכסנדריה, הפטריארך היווני-אורתודוקסי (שיושב בפועל ביוון) והפטריארך הקופטי, מכונים papa בקהילותיהם. בערבית מקובל לומר "אפיפיור הוותיקן" (بابا الفاتيكان) במקום שיש אפשרות לבלבול בינו לבין המנהיגים הנוצריים הנושאים בתואר דומה בעדות הנוצריות האחרות. היסטוריה על פי האמונה הנוצרית, ישו מינה את פטרוס הקדוש, אחד השליחים, לעמוד בראש הכנסייה הנוצרית ולנהל אותה. כלומר, להיות האפיפיור הראשון. באחד ממסעותיו המיסיונריים הגיע פטרוס לרומא שם נצלב, ולפי האמונה גם נקבר. יורשיו נחשבים לאפיפיורים הראשונים. רובם פעלו ברומא ורובם זכו לגורל דומה כמו פטרוס. באותה תקופה, בה לא היה מנהיג יחיד לנצרות, היו מספר אנשים שנשאו במקביל בתואר האפיפיור. לפיכך, עליונותו של בישוף רומא על בישופים או אנשי דת אחרים במאות הראשונות שנויה במחלוקת בין היסטוריונים של הכנסייה. קיימות מספר עדויות לכך שבישוף רומא קיבל עליונות על פני בישופים אחרים: האפיפיור ויקטור הראשון (שכיהן בסוף המאה ה-2, בין 189 ו-199) הצליח לכפות דעתו על העולם הנוצרי כשהכריז על דחיית ה"קוארטודצימניזם", או המנהג לחגוג את חג הפסחא בערב פסח ובכך דחה את דעתו של יוחנן כותב הבשורה. במהלך השנים התפשטה הנצרות וקנתה לעצמה אחיזה במדינות נוספות. אולם רומא, שהייתה בירת האימפריה הרומית, נשארה העיר החשובה לנצרות ומנהיגי הנצרות (האפיפיורים) ברומא נחשבו כמנהיגי הנצרות כולה. כבר במאה הרביעית הקים הקיסר קונסטנטינוס (הקיסר הראשון שקיבל עליו את הנצרות) כנסייה במקום בו האמינו שקבור פטרוס הקדוש. מאז, ראשי הכנסייה ברומא נחשבו לראשי הכנסייה הקתולית, ורוב כנסיות העולם ראו בבישופים (שנקראו אפיפיורים) של רומא את מנהיגיהם. אולם המאבק על ההגמוניה נמשך, חלק מהמאבק של הזרם האריאני כנגד השילוש הקדוש היה שלילה מוחלטת של מוסד האפיפיורות. באותה תקופה כפרו גם הבישופויות של ארץ ישראל (בהנהגת בישופות ירושלים) והסביבה (אלכסנדריה וכל הערים בסוריה וטורקיה) וכן בישופויות שהיו קשורות תרבותית לאזור (בישפות קרתגו) בכך שלרומא יש חשיבות גבוהה מאשר לערש הנצרות בירושלים, נצרת ובית לחם. לכן לא קיבלו עליהן את מרות רומא מבחינה דתית. מאז הועתקה בירת האימפריה הרומית לקונסטנטינופול, הייתה נתונה רומא לחסדיהם של שבטים ברברים. האפיפיורים לא הצליחו למנוע את כניסתם, אך רבים מהם המירו את דת השבטים לנצרות. הבולט מכולם היה האפיפיור ליאו הגדול (כיהן בין 461–440). ליאו הראשון נחשב גם כאפיפיור שמיסד את האפיפיורות וקבע את עליונותה של רומא. הוא עשה זאת בכך שקבע את הקשר שבין ישו לפטרוס ובין פטרוס למנהיגי הכנסייה ברומא ובכך מתח קו ישר בין ישו לבין האפיפיור המכהן והאציל את גדולתו של ישו על האפיפיור. רק אחרי פילוג מזרח-מערב בכנסייה, גרגוריוס השביעי הכריז רשמית כי התואר "אפיפיור" יהיה שמור בלעדית עבור הבישוף של רומא. מעמדם של האפיפיורים נחלש עקב התרחקות ביזנטיון מהנצרות הרומית המערבית, אך עם כיבוש מרבית אירופה בידי הפרנקים במאה השמינית וקבלת הנצרות על ידיהם, עלה מעמד האפיפיורות והשפעתה. הפרנקים ראו באפיפיור את מנהיגם הרוחני ואף העניקו לאפיפיורים קרקעות בשליטה ישירה. הדבר סיבך את האפיפיורים בתחרויות פוליטיות ואף הרס פעם אחת את מדינת האפיפיור בעקבות מאבק מזוין. עם זאת, השליטה על אדמות אלו חיזקה את הצד החילוני של האפיפיורות, והביאה למוסדות שלטון הן באחוזות והן במדינת האפיפיור גופא. במאה ה-11 התנתקו הנוצרים המזרחיים מהכנסייה הקתולית והקימו להם כנסייה נפרדת. מאז החל שוב להתחזק מעמד האפיפיורים. הם נקראו לפשר בין מדינות ובסכסוכים בינלאומיים ונחשבו לסמכות עליונה, הם נקראו לפתוח אוניברסיטאות ומוסדות מדינה ולברך ערים וקהילות. במאות ה-11 וה-12 עודדו האפיפיורים את היציאה למסעות הצלב כדי להציל את כנסיית הקבר הקדוש והמקומות הקדושים מהמוסלמים. ב-1309 העתיק האפיפיור קלמנס החמישי את מושבו לעיר אביניון שבפרובאנס ורק בשנת 1378 חזרו האפיפיורים לרומא, תקופה זו של נדידת כס האפיפיורות מאיטליה לצרפת מכונה בספרי ההיסטוריה של הנצרות בשם גלות בבל של האפיפיורים.{{הערה\|גלות בבל של האפיפיורים']}} פיצול חמור במוסד האפיפיורות התרחש כאשר למשרה נבחר אורבנוס השישי בשנת 1378. התנהגותו האלימה גרמה למספר מדינות קתוליות להציב כמתחרה ("אנטי-אפיפיור") את קלמנס השביעי. מאז ועד 1417 הוצגו טוענים נוספים לכתר עד שלבסוף הוחלט על מרטינוס החמישי. הקרע היה פוליטי ולא רוחני ולכן מעמד הכנסייה הקתולית נפגע עקב כך. במאה ה-16, שורה של מנהיגים חזקים הגבירו את כוחה של הכנסייה והאפיפיורות, אך משבר נוסף לא אחר לבוא: בעוד מדינות אירופה נקרעות במלחמות, ניצב מול האפיפיור פאולוס השלישי מרד גרמני בראשות הרפורמטור מרטין לותר. הדבר החל את תנועת הרפורמציה שמנהיגיה דרשו שינויים בכנסייה הקתולית והקימו להם כנסיות משלהם, כגון הכנסייה הלותרנית והכנסייה הקלוויניסטית. אך האפיפיור פאולוס השלישי יצא מחוזק מהמשבר, ובוועידת טרנטו ערך מספר רפורמות, אך גינה את הכופרים והחלטות הוועידה הביאו לפרץ אמונה מחודש. פאולוס גם הקים את מסדר הישועים שחניכיו הפכו למיסיונרים והביאו את הבשורה לאסיה, אפריקה ואמריקה. אף שכוחה הרוחני של האפיפיורות גבר, הלך כוחה המדיני וקטן, ולאחר שנפוליאון כבש את איטליה הושמו פיוס השישי והשביעי במאסר בצרפת. עם עלותו של האפיפיור פיוס התשיעי ניעורו תקוות לליברליזציה בכנסייה. ואולם, פיוס, שאכן החל את דרכו כאפיפיור ליברלי, התאכזב מדרך זו ונעשה למוביל הקו השמרני. קו זה בא לידי ביטוי בשנת 1864 באנציקליקה המכונה "קוואנטה קורה" הקובעת פסלותן של אידאולוגיות מודרניות וקורא למאמיני הכנסייה להתגונן מפניהן. ידוע במיוחד "סילבוס הטעויות", שהופיע כנספח לקוואנטה קורה, ובו מנויות הדוקטרינות הפסולות מבחינת הכנסייה. ביטוי נוסף לקו השמרני והתקיף של פיוס בא לידי ביטוי בוועידת הוותיקן הראשונה, שזומנה ב-1869, כונסה ב-1870 וארכה כמה שנים. בוועידה זו אימצה הכנסייה את הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה. מאבקם המדיני של האפיפיורים הסתיים ב-1929, לאחר שפיוס האחד עשר חתם על הסכם עם ממשלת איטליה בראשותו של בניטו מוסוליני שהכירה בוותיקן כמדינה ובראשה האפיפיור. ההתנהלות של האפיפיור פיוס השנים עשר, האפיפיור בעת השואה, שנויה במחלוקת, בשל טענות ששתק למול זוועת המלחמה בגלל חששו מתגובת גרמניה הנאצית כלפי הכנסייה. האפיפיור יוחנן פאולוס השני, היה האפיפיור הראשון מאז המאה ה-16 שאינו איטלקי: מוצאו מפולין ושמו עד למינויו לאפיפיור היה קרול וויטילה. הוא היה שמרני מאוד בנוגע לאמונה (למשל בהתנגדות נחרצת להפלות ולתכנון המשפחה), אך עשה מספר צעדים היסטוריים. הראשון בהם הוא חיזוק ההכרה בכך שהיהודים לא אשמים במותו של ישו, תהליך שאותו התחיל יוחנן העשרים ושלושה שהיה פרו־יהודי. השני הוא המספר הגבוה להדהים של קדושים שהוכרזו בתקופתו, צעד שמטרתו לחזק את האמונה ברחבי העולם. מחליפו, בנדיקטוס השישה עשר, שגם הוא לא היה איטלקי אלא גרמני, היה לאפיפיור הראשון מאז המאה ה-15 שהתפטר מתפקידו. לאחר התפטרותו, ב-13 במרץ 2013, נבחר האפיפיור פרנציסקוס, שמכהן כאפיפיור ה-266. ראו גם הכס הקדוש Jus exclusivae רשימת האפיפיורים פופמוביל קונקלווה האפיפיור היהודי לקריאה נוספת McCabe, Joseph (1939). [https://archive.org/details/historyofthepope014405mbp A History of the Popes''. London. Watts & Co. קישורים חיצוניים מקור המילה "אפיפיור" אתר הוותיקן רשימת אפיפיורים באנציקלופדיה הקתולית הערות שוליים * קטגוריה:נצרות קתולית קטגוריה:הכס הקדוש	2024-10-11T17:31:50
פרשת קו 300	פרשת קו 300 או פרשת השב"כ היא פרשה שאירעה ב-1984 ונמשכה כשנתיים וחצי, שתחילתה בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים פלסטינים כבני ערובה לצורכי מיקוח ושחרורם בפעולה צבאית בה נהרגה אחת מנוסעות האוטובוס, והמשכה בחקירה ממושכת של אנשי השב"כ שהרגו שני מחבלים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ וביחסיו עם גורמים ממשלתיים אחרים, ולפרישת ראש השב"כ ובכירים נוספים. בעלי התפקידים בעת החטיפה היו: ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל משה לוי, קצין חי"ר וצנחנים ראשי יצחק מרדכי, מפקד סיירת מטכ"ל שי אביטל, ראש השב"כ אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ אהוד יתום. פרטי האירוע חטיפת בני הערובה בקו 300 של אגד ביום חמישי, 12 באפריל 1984, הגיעו ארבעה מחבלים פלסטינים בני 18 חמושים בסכינים מרצועת עזה לאשדוד. המחבלים עלו בתחילה כנוסעים על אוטובוס בינעירוני בקו 300 של "אגד" אשר היה בדרכו מתל אביב לאשקלון ובו 41 נוסעים. המחבלים השתלטו על האוטובוס זמן קצר לאחר שהאוטובוס עזב את התחנה בשעה 7:30. במהלך ההשתלטות נפצע קשה אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ אותה הם איימו לפוצץ. החוטפים אילצו את האוטובוס לשנות את כיוונו ולנסוע לעבר הגבול המצרי. זמן קצר לאחר החטיפה, שחררו החוטפים את אסתר (אתי) בן חור, אחת הנוסעות, שהייתה בהיריון. אסתר ירדה מהאוטובוס דרומית לאשדוד. אסתר תפסה משם טרמפ לתחנת דלק ומשם דיווחה לרשויות על החטיפה. כתוצאה מכך יצאו כוחות צה"ל ומשטרת ישראל למרדף אחר האוטובוס. האוטובוס, אשר נע במהירות של 120 קמ"ש, פרץ דרך שני מחסומים פשוטים, עד שכוחות צה"ל ירו לעבר צמיגיו והצליחו לעצור אותו סמוך למחנה דיר אל בלח שברצועת עזה, רק 10 קילומטרים צפונית לגבול עם מצרים. כאשר האוטובוס עצר הצליחו חלק מהנוסעים לברוח ממנו דרך דלת פתוחה. בעיצומה של ההתקהלות החלו אנשי תקשורת ישראלים להתאסף במקום. כמו כן נכחו במקום הרמטכ"ל משה לוי, שר הביטחון משה ארנס וראש השב"כ הישראלי אברהם שלום. החוטפים, שהחזיקו את נוסעי האוטובוס כבני ערובה, דרשו לשחרר 500 מחבלים אנשי פת"ח הכלואים בישראל, ושישראל תאפשר להם לעבור למצרים. החוטפים טענו שלא יהססו לפוצץ את מזוודת הנפץ שברשותם ולהרוג באופן זה את הנוסעים. עם התקדמות המשא ומתן, הגיעו אנשי השב"כ בזירה למסקנה שהחוטפים מתנהגים כחובבנים, ואחד מהם אף ציין ש"זה קצת מגוחך לקרוא לזה פיגוע חטיפת בני ערובה", וכי הארבעה לא מהווים סיכון ממשי. פעולת ההשתלטות הרמטכ"ל, משה לוי, הנחה את הקחצ"ר יצחק מרדכי, לתכנן פעולת השתלטות על האוטובוס. מרדכי בחר להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל אותה הובילו מפקדה, שי אביטל, ומחליפו המיועד עמר בר-לב, ולא על הימ"מ. לאחר משא-ומתן ממושך בסביבות השעה 7:00 בבוקר ב-13 באפריל, פרץ כוח מיוחד של סיירת מטכ"ל בפיקודו של תת-אלוף יצחק מרדכי אל האוטובוס תוך כדי ירי לעבר החוטפים מבעד לחלונות האוטובוס. במהלך מבצע ההשתלטות הצליחו החיילים להרוג שניים מהחוטפים (מחמוד קבלאן ומחמוד ברכה), ללכוד את שני החוטפים הנוספים (מג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע), ולשחרר את כל בני הערובה, למעט נוסעת אחת, , חיילת שנהרגה מאש צה"ל במהלך פעולת ההשתלטות. במהלך המבצע נפצעו שבעה נוסעים. ההוצאה להורג של שני החוטפים שנתפסו שני המחבלים שנלכדו בחיים, נכבלו והובלו לשדה סמוך. ראש השב"כ, אברהם שלום, הורה לראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, להרוג את שני החוטפים, כדי שמפיגוע מיקוח לא יצאו מחבלים בחיים. יתום ואנשיו נטלו את החוטפים איתם במכונית, ובמקום מבודד הכו אותם בראשם באבנים ובמוט ברזל, עד מותם. גופות החוטפים הובאו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם. פרסום גורל המחבלים לציבור נמסרו דיווחים סותרים על גורלם של החוטפים. בהודעת צה"ל מיד לאחר האירוע נאמר ששני חוטפים נהרגו ושניים נתפסו בחיים, בעוד בהודעות שניתנו מאוחר יותר נאמר שכל החוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות. כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מ"הניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהחוטפים נלכדו חיים. עם הקמת ועדת זורע, פורסם בעיתון "חדשות" דבר הקמת הוועדה. בתגובה לפרסום הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה. כשבועיים לאחר התקרית, ב-25 באפריל 1984, פורסם בשערו הקדמי של השבועון "העולם הזה" תצלומה של ענת סרגוסטי המציג את אחד החוטפים כשהוא מוכה בידי איציק מרדכי. הייתה זו למעשה ההוכחה הראשונה שפורסמה לכך שהמחבל היה בחיים לאחר שנתפס. חודש וארבעה ימים לאחר מכן, ב-29 מאי 1984, פורסם בשערו הקדמי של העיתון "חדשות" תצלומו של אלכס ליבק אשר גם בו נראה המחבל חי לאחר ההשתלטות עליו. חקירת נסיבות מותם של החוטפים בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, את ועדת זורע, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, כוועדת בירור פנימית, לבדיקת נסיבות מותם של המחבלים. בלחץ השב"כ נוסף לוועדת זורע חבר שני שהיה נציג השב"כ, יוסי גנוסר. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עיקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור האירוע והורה להרוג את החוטפים. שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, על פי זמיר, מינה את הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם בעיתון "חדשות" ב-27 באפריל 1984. על פרסום זה נענש "חדשות" בסגירה לימים אחדים. עם הקמת ועדת החקירה הורה ראש השב"כ אברהם שלום ליוסי גנוסר למנוע את חשיפת מעורבות השב"כ בהרג החוטפים. גנוסר טען ששלום אמר לו שהדבר נעשה על פי הוראה של ראש הממשלה. יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של החוטפים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי החוטפים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את החוטפים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גנוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה. בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה ב-20 במאי 1984, נקבע כי שני החוטפים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך לא הוטלה על איש האחריות למותם. ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של החוטפים, שובש אף הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו. במהלך החקירה קבעו מספר רופאים על סמך בדיקת הגופות, שבהחלט ייתכן שהמחבלים מתו מהמכות שקיבלו בתוך האוטובוס, עוד לפני שהגיעו לידיו של מרדכי. דרור חוטר ישי, שסייע בהגנה המשפטית על יצחק מרדכי, סיפר שד"ר בצלאל בלוך, שהיה אז ראש המרכז הלאומי לרפואה משפטית, אמר לו שראשי המחבלים היו מנופצים ומרוצצים ממכות רבות, ושהדו"חות הרפואיים של המכון זוייפו בהוראת השב"כ כדי להציג מצג שווא על פיו המחבלים הוכו במכה אחת בגודל האקדח של יצחק מרדכי. היועץ המשפטי לממשלה קיבל את המלצות הוועדה של בלטמן. הוא העביר לפרקליט הצבאי הראשי את ההחלטה בעניינו של יצחק מרדכי והורה על העמדה לדין משמעתי של חמישה אנשי שב"כ ושלושה שוטרים על שימוש מוגזם בכוח. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהחוטפים. ההליך המשמעתי נגד יתום הסתיים בזיכויו. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי בעבירות של אלימות ולא חבלה חמורה שמחייבת העמדה בפני בית דין צבאי. קצין השיפוט הבכיר, אלוף במילואים חיים נדל, זיכה באוגוסט 1985 את מרדכי מכל אשמה, קבע כי הפגיעה של מרדכי בחוטפים במהלך הדקות הראשונות של החקירה נועדה לקבל מידע חיוני בזמן אמת ולא הייתה בלתי סבירה. כמו כן קבע שהחוטפים הועברו חיים לידי אנשים אחרים. אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה טענו שהריגת החוטפים ועדויות השקר בפני ועדת זורע היו בהתאם לנורמות שנהגו מאז שנת 1971 בשב"כ, על פיהם נהגו בשב"כ לענות עצורים בעת חקירות, ולשקר לגבי פעילויות אלו בפני בתי המשפט במשפטי זוטא. לעומת זאת, ועדת לנדוי קבעה שפרשת "קו 300" הייתה חמורה יותר מהנורמה של עדויות שקר בפני בית המשפט, מכיוון שאנשי השב"כ פעלו ביודעין ובמתוכנן במטרה לשבש את חקירתה של פרשת "קו 300" על ידי ועדת זורע, שמונתה לצורך ניהול החקירה, ועשו כן בשיתופו ובאמצעותו של גנוסר, איש השב"כ שמונה כחבר באותה ועדה. לאחר שהיועץ המשפטי פתח בחקירה, הכינו אנשי השב"כ מסמך, שנקרא מסמך הגולגולות, שבו מנו אירועים פליליים קודמים שעשו בשב"כ בידיעת הדרג המדיני, תוך רמיזה לדרג המדיני שאם לא ימנעו את החקירה תפתח תיבת פנדורה של מעשים פליליים רבים שתגיע גם אל הדרג המדיני. חשיפת פרטי הפרשה בנובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה הורחקו מהשירות. אחד מהשלושה פנה אל ראש הממשלה, אך זה דחה את העניין כתלונה של פורש שב"כ ממורמר. לאחר מכן, בפברואר 1986, פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה. זמיר נפגש עם שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין, העלה בפניהם את החשדות בדבר עבירות פליליות שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש לטפל בעניין. זמיר הציע, בין השאר, לסגור את הפרשה בכך שראש השב"כ יתפטר. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". יצחק שמיר ויצחק רבין צידדו בעמדתו של פרס. לאחר שכל הצעותיו לפתרון נדחו, הורה זמיר באופן חד צדדי למשטרה לפתוח בחקירה פלילית של הפרשה. זמיר הסביר את החלטתו: "התלונה במשטרה הוגשה לאחר שכלו כל הקיצים וכל הצעותיי לפתרון נדחו. אלמלא כן כל הפרשה הייתה יכולה להיגמר אחרת." במוצאי שבת 24 במאי 1986 פורסם דבר החקירה במהדורת "מבט", כשהפרסום מציין חשדות נגד "פקיד בכיר", תוך קישור מרומז לכך שמדובר בעבירות שנעשו במסווה של ביטחון המדינה. בעקבות פתיחת החקירה דנו הקבינט והממשלה בעניין, ובמשך מספר ימים פעלו ראש הממשלה פרס וממלא מקומו שמיר למצוא פתרון כדי למנוע חקירה פלילית. הועלו מספר הצעות לוועדות בדיקה, וכן הוצע להאיץ את מינויו של מחליפו של זמיר שכבר מספר חודשים קודם לכן הודיע שיפרוש ברגע שיימצא לו מחליף. בשב"כ קיוו שהיועץ המחליף יבטל את ההחלטה לפתוח בחקירה. ב-1 ביוני 1986 מונה יוסף חריש ליועץ משפטי, ובתקשורת טענו שהמינוי נועד לקבור את החקירה בפרשת קו 300. בדצמבר 1986, חשפה העיתונאית מיכל מירון-שקד, בכתבה במגזין "פנטהאוז" שהתפרסם בניו יורק, את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשה, שעד אז נודע רק כ-ג'. החנינה והחקירה בסוף יוני 1986 הושג הסדר עם היועץ המשפטי לממשלה, על פיו אברהם שלום יתפטר מתפקידו כראש השב"כ, והוא ואנשי השב"כ האחרים יקבלו חנינה מראש ולא יועמדו לדין. בשלב ראשון ניתנה חנינה בידי נשיא המדינה, חיים הרצוג, לאנשי השב"כ שארגנו את עדויות השקר, ראש השב"כ אברהם שלום, חבר ועדת זורע, יוסי גנוסר, ושני היועצים המשפטיים של השב"כ. אנשי השב"כ שוכנעו לבקש חנינה אף על פי שטענו שאינם פושעים ואינם זקוקים לחנינה. מנגד, חריש הבהיר שבקשת החנינה היא הודאה באשמה. עתירה לבג"ץ נגד חנינה לפני משפט נדחתה על ידי השופטים מאיר שמגר ומרים בן-פורת כנגד דעתו החולקת של אהרן ברק שגרס שלא ניתן להעניק חנינה לפני הרשעה. ב-7 באוגוסט 1986, ביום שבו פורסמה החלטת בג"ץ, ונקבע שיש לחנינות תוקף, החלה המשטרה בחקירתה. בעקבות פתיחת החקירה המשטרתית פנו אהוד יתום ושישה אנשי שב"כ נוספים בבקשות לקבל חנינה. בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני החוטפים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את החוטפים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל. שבעת אנשי השב"כ קיבלו חנינה לאחר כשבועיים ובעקבות זאת עלתה דרישה להפסיק את החקירה, לאור החנינות שנתנו למעורבים העיקריים בפרשה. למרות זאת, החקירה נמשכה, בין השאר כדי לבדוק את טענות ראש השב"כ ששמיר אישר לו להרוג את המחבלים וידע על החיפוי בפני ועדת זורע. שלום טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות", משום שראש הממשלה, יצחק שמיר, אישר לו לעשותם. ראש הממשלה בעת ההריגה, יצחק שמיר, הכחיש זאת מכל וכל אך עיתונאים, בהם אמנון אברמוביץ', ופוליטיקאים, בהם יוסי שריד, דרשו לחקור את חלקו של שמיר. למרות מתן החנינה, רבים מאנשי השב"כ המשיכו להימנע משיתוף פעולה עם החקירה ולא הוברר מי הרג בפועל את המחבלים. במהלך החקירה תושאלו יצחק שמיר, שמעון פרס, משה ארנס ושני פוליטיקאים נוספים. ראובן חזק, שחשף את הפרשה, הודה בחקירה בחלקו בהסתרת הריגת המחבלים. כך נהגו מספר אנשי שב"כ נוספים, שסירבו לבקש חנינה וטענו שפעלו בתום לב ולא עברו כל עבירה. בתום החקירה, באמצע ספטמבר 1986, נמנו תשעה אנשי שב"כ, שלא נחונו, שנמצאו נגדם חשדות לגבי מעורבותם בפרשה. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לנקוט נגדם הליכים פליליים לאור חלקם המשני והעובדה שהאחראים הראשיים קיבלו חנינה. צוות של משרד המשפטים בחן את הממצאים של חקירת המשטרה והוציא דו"ח על הפרשה בסוף דצמבר 1986. לגבי יצחק שמיר נקבע ש: . לאחר מעשה ראש השב"כ, אברהם שלום, המשיך לכהן בתפקיד עד אמצע ספטמבר 1986, במקביל לחפיפה עם מחליפו יוסף הרמלין. ארבעת מקבלי החנינה הבכירים האחרים, ציפו להמשיך לכהן בתפקידים בכירים בשב"כ. יוסי גנוסר מונה לתפקיד חדש והדבר פורסם בתקשורת כקבלת קידום וגרר ביקורת ציבורית. לאחר זמן לא רב הוא פרש מהשב"כ. הוא התמנה לראש מכון הייצוא. שנים לאחר מכן, ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נחסם על ידי בג"ץ. שני היועצים המשפטיים של השב"כ שקיבלו חנינה המשיכו בתפקידם בשב"כ. הפרקליטות סירבה לקבל מצב זה וסירבה לשתף פעולה עם היועצים המשפטיים של השב"כ והתעוררה גם דרישה ציבורית להעבירם מתפקידם. בעקבות זאת אכן עזבו היועצים המשפטיים את תפקידם. אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות. לאחר שפרש לחיים האזרחיים, ניסיונו להתמנות לראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה. השלכות הפרשה לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות. בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהתבררה בפרשת עיזאת נאפסו, שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות. תרבות פופולרית בעקבות הפרשה הופקה סדרת הדרמה "קו 300", סדרה בחמישה פרקים שהופקה בשנת 1997 על ידי ערוץ 1, בבימוי אורי ברבש, תסריט מוטי לרנר. הסרט שומרי הסף, אשר יצא לאקרנים בשנת 2012, מציג ראיונות עם ראשי השב"כ לשעבר המדברים בין השאר על הפרשה. בסדרה שנות השמונים בעונה 1 פרק 3 צוין המקרה הנ"ל. הסרט "חטיפה - קו 300" בהפקת "שידורי קשת" ושודר בערוץ 12 במאי 2018. את החיילת אירית פורטוגז, שנהרגה מאש צה"ל, גילמה השחקנית דניאל גל. בסדרה היהודים באים הוצג הדיון לכאורה בין ראש השב״כ דאז לבין יצחק שמיר ושמעון פרס בנוגע להעלאת השב״כ למשפט על הפרשה. המונח קו 300 המונח "קו 300" משמש בתרבות הישראלית לשם גנאי לבעיות בשב"כ ולעיתים במוסדות ממשלתיים בכלל. למשל, בשנת 2018, תוכנית "עובדה" על פרשיית הדלפות העוסקת בראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, נקראה "פרשת 300 הקווים". אחרים השתמשו בביטויים כמו "'פרשת קו 300' של הרכש הביטחוני" ו"זוהי פרשת קו 300 של מערכת בית המשפט בישראל". מספרו של הקו הפועל בין תל אביב לאשקלון ובדרך חזור נשאר 300 עד היום. לקריאה נוספת יחיאל גוטמן, טלטלה בשב"כ: היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995. רון מיברג, צד גימ"ל: חייו ומלחמתו של יוסי גנוסר, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014 קישורים חיצוניים משה הלוי, פרשת אוטובוס קו 300, השב"כ, הצנזורה ועיתון חדשות, באתר חדר מידע, 16 באוקטובר 2003 משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 37–88 גידי וייץ ונדב עשאהל, הערות שוליים קטגוריה:חנינה בישראל קטגוריה:מעשי פשע בישראל קטגוריה:פיגועי מיקוח נגד ישראלים 300 קטגוריה:הוצאות להורג בארץ ישראל קטגוריה:פרשיות ביטחוניות בישראל קטגוריה:שירות הביטחון הכללי קטגוריה:אשקלון: היסטוריה קטגוריה:אשדוד: פיגועים קטגוריה:פיגועי טרור בישראל ב-1984 קטגוריה:כביש 4	2024-10-01T22:04:22
גטו ורשה	גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 ובשיאו מנה כ-450,000 נפש. הגטו נחרב במאי 1943 בתום מרד גטו ורשה, שהיה הגדול מבין מרידות היהודים בתקופת השואה. היסטוריה ב-1 בספטמבר 1939 הסתערו גייסותיה של גרמניה הנאצית על גבולה המערבי של פולין. כוחות ארטילריה ואוויר מוטטו את קווי ההגנה הפולנים, אשר היו בעלי ציוד מיושן. חיל הפרשים הפולני לא היווה מכשול משמעותי עבורם. תוך מספר ימים התפרסו הכוחות הגרמניים ממערב לנהר בוג, והחלו להפציץ מן האוויר את ורשה, בירת פולין. ב-7 בספטמבר הגיעו יחידות רגליות גרמניות למבואותיה של העיר. עוד לפני שכותרה סופית, נמלטה ממשלת פולין לרומניה. ורשה התקשתה לעמוד מול המצור שהושם עליה; לא היה בה מלאי מזון, ציוד ותרופות, וגם לא מקלטים לכל תושביה. למרות זאת הצליחה העיר להחזיק מעמד - כאשר כ-300,000 היהודים שבה פועלים גם כן להגנתה - במשך שלושה שבועות (זמן רב יותר מכל ערי הבירה האחרות שכבשו הנאצים במלחמת העולם השנייה), עד אשר נפלה. ב-27 בספטמבר החליט ראש העיר סטאז'ינסקי על כניעת העיר. ב-2 באוקטובר הצעיד הצבא הגרמני מצעד ניצחון ברחובות העיר. לאחר כיבוש פולין חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי נקטו הנאצים בצעדים מיידיים ל"גרמניזציה" של הטריטוריה החדשה. מיד לאחר הכיבוש הם רצחו כ-15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו, והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה למחוק כל זכר לתרבות הפולנית באותם אזורים, וליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים. גם באזור מרכז פולין נקטו הנאצים במדיניות שיטתית של גירוש ורצח. חמור מכל היה יחסם כלפי היהודים בפולין. הקמת הגטו שמאל\|ממוזער\|250px\|בית הכנסת "נוז'יק", המבנה היחיד שלא נהרס בגטו ורשה (צולם ב-1999) יומיים לאחר שנכבשה העיר ורשה פקדו שלטונות הכיבוש על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש היודנראט, אשר כללה עוד 24 חברי מועצה ו-24 סגנים. ליודנראט נמסר כי תפקידה הוא להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר. ב-4 בנובמבר העבירה המחלקה לעניינים יהודיים בגסטאפו הוראה לכינוס היודנראט כי יש להקים "אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס". האזור היהודי, להלן הגטו, הקיף את הרחובות: ז'לזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטרסקה, כיכר קראסינסקי, זמנהוף, ז'לזנה-בראמה, ויילקה וזלוטה. הוטל על ראשי היודנראט להעביר בתוך שלושה ימים את היהודים לאותו אזור, ולא - יוצאו 24 סגניהם להורג. משלחת של נציגי היודנראט בה היו חברים בין השאר אדם צ'רניאקוב וד"ר אברהם ווייס (שהיה הדובר בשל שליטתו בגרמנית), נשלחה למושל הצבאי של ורשה, גנרל פון נוימן-נוירודה כדי להתלונן על הפקודה של הגסטפו. המושל הצבאי, שלא עודכן מראש על הפקודה של הגסטפו, הורה על הקפאת הפקודה, והקמת הגטו נדחתה בחודשים רבים. ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ועשרות אלפי בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית. הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים. הגטו חולק לשני חלקים: הגטו הקטן, בו בדרך כלל התגוררו היהודים העשירים, והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה, שהיה בחלק "הארי". בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים באופן קבוע. החיים בגטו שמאל\|ממוזער\|250px\| כנסיית כל הקדושים שפעלה בגטו ממוזער\|280x280 פיקסלים\|חצר פנימית של מתחם דירות ששרד את ההפצצות והיה ממוקם בגטו ורשה. מבנים מהסוג הזה היו נפוצים בגטו. למבנה הייתה חצר עם כניסה אחת בלבד מרחוב, וניתן להגיע לדירות בבניין מהחצר הזו. המבנה המתואר, של חצר פנימית עם כניסה אחת, היה נוח בעבור הנאצים, שכן כאשר רצו לפנות את הדירות, הם יכלו לחסום את הכניסה לחצר ולקרוא לכולם לצאת מהדירות בצורה יעילה מבלי לאפשר לדיירים להסתתר או לברוח. בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה, הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט), שכונה גם "המשטרה היהודית", שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק בחסות היודנראט; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות. בגטו פעלו גם מפעלי תעשייה צבאית לצורכי הצבא הגרמני, בהם בית החרושת שולץ וטובנס, שבשנת 1942 העסיקו יחד כ-18,000 יהודים. החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7–13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר היהודי, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה הזו לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו. הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 184 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים ונוצרים ממוצא יהודי, שחוקי הגזע חלו לגביהם: בגטו פעלו תחילה שלוש ואחר כך שתי כנסיות קתוליות, עבור יותר מ-5,000 בני דתן שנאסרו בתוכו. היו בגטו גם יהודים שגורשו מגרמניה. עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ובמסעדות. על אף שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה. בגטו, הוקמה מחלקת בריאות, שהפעילה מוסדות שירות רפואי לצורכי אשפוז, מרפאות אמבולטוריות, וטיפול נרחב למניעה. במסגרת זו הוקמו שישה מרכזי בריאות לשירות של כחצי מיליון יהודי הגטו. מאמצים רבים הוקדשו לתפעול שני בתי חולים, למבוגרים ולילדים, במבנים שונים שאותרו והותאמו לצורך כך. כמו כן הופעלו מרפאות מקצועיות בכל שטחי הרפואה, ועדות תברואה, קבוצות חיטוי, בתי מרחץ, בתי בידוד לנגועים במחלות מידבקות, ארגון ללוחמה בשחפת, מחלקה למאבק במגפות, תחנת עזרה ראשונה, בתי מרקחת, מעבדה כימית, מעבדה בקטריולוגית ועוד. בגטו אף פעל בית ספר מחתרתי לרפואה. המטבחים הציבוריים בגטו ורשה בגטו שרר רעב כבד. כדי להילחם בו, היודנראט דאג לפתיחת מטבחים ציבוריים, שסיפקו אוכל לאנשים שלא יכלו להשיג בעצמם כמו ילדים יתומים וקשישים. הרעב של הילדים התבטא בירידה במשקל ובפיגור בגדילה, בנוסף לכך היו להם בצקות, ירידה ברגישות העור, אנמיה ופיגור בהתבגרות המינית בגיל ההתבגרות. אזי העריכו שמספר השפעות ארוכות טווח ישפיעו על היהודים אחרי המלחמה וקבעו שחייבים להילחם בהשפעות הללו למען העתיד, על ידי האכלת אלו שחווים בעיות כתוצאה מהרעב. ב-1939 פולין הותקפה על ידי הגרמנים וורשה הופצצה ונותרה כהריסות, רחל אוירבך התבקשה על ידי עמנואל רוזנבלום להקים מטבח בלשנו 40 – בית שנותר שלם, רחל וחברותיה פתחו בחיפוש ברחבי ההריסות של הבניינים אחר כלי בישול, צלחות, סכו"ם ומזון. מהיום השני של הקמת המטבח הם כבר הכינו כ-1000 מנות מזון ביום וככול שהזמן עבר, יותר אנשים היו צריכים עזרה כך שהמספר של הבקשות הגיע לכ-40,000 בחודש. היה ברור כי המטבחים הציבוריים לא יצליחו להאכיל את כל תושבי הגטו וכי המוות מרעב הוא רק עניין של זמן, רחל אוירבך ציינה כי "התוצאה היחידה של עבודתו היא אולי רק זאת, שכל הגטו לא ימות בבת אחת, שהמוות יהיה מסודר", כלומר לדעתה המטבחים הציבוריים לא מנעו את המוות מרעב אלא רק דחו אותו למספר אנשים ובכך גרמו למוות הדרגתי מן הרעב. האוכל שהושג לא היה מספיק, "רבע כיכר לחם לא תגרש את הרעב", גם האנשים שהגיעו אל המטבחים הציבוריים לא יצאו משם מסופקים דבר שמצביע על אחת הבעיות המרכזיות - אי יעילות של האוכל המחולק כלומר כי גם אם תקבל אוכל הוא לא יפתור כלום ותישאר רעב - דברים אילו מראים כי המטבחים הציבורים לא היו יעילים לעצירת הרעב אלא רק להאטו ואמנם ייתכן שהאנשים שנשארו בגטו בסוף ניצלו בעזרת תרומת המטבחיים לעיכוב הרעב המטבחים הציבוריים ועונג השבת בשנת 1941 מזכיר שותף של עונג השבת פנה אל רחל אוירבך וביקש ממנה לכתוב עבור הארכיון. בנוסף לכך היא התבקשה לספק אוכל לאנשים זרים שכתבו את הארכיון או שנשלחו על ידי ראש ארגון עונג שבת רינגלבלום. אוירבך סיפרה על המאבק של הגטו ברעב ותיעדה את הקולות של הקורבנות כיחידים וכקהילה, היא תיעדה פגישות בין ראשי המטבחים ודיונים על הדרכים שבהן ניתן להקטין את הרעב, על השפעת הרעב. האקציה הגדולה שמאל\|ממוזער\|250px\|משאית ברחוב גז'יבובסקה בגטו, מאי 1941 שמאל\|ממוזער\|250px\|רחוב קרמליצקה בגטו, מאי 1941 שמאל\|ממוזער\|250px\|גטו ורשה, יוני 1942 שמאל\|ממוזער\|250px\|סרט סימון של שירות הסדר היהודי בגטו ורשה ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב 1942, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים, הועלו על כלי רכב והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי הגטו. למחרת, ביום תשעה באב, הקיפו כוחות צבא רבים את הגטו. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים, נכנס אל משרד יושב ראש היודנראט והורה לכנס את 13 חברי היודנראט שנותרו. הוא הודיע להם כי שלטונות הצבא עומדים לפנות את הגטו אל המזרח. מפינוי זה יהיו פטורים עובדי ה"שופים", המפעלים הגרמניים שבשטח הגטו וקרבתו, וכן פקידים ועובדי היודנראט, אנשי שירות הסדר היהודי, עובדי סעד, חולים במצב קשה ובני משפחה מדרגה ראשונה. המכסה שעל היודנראט לספק עמדה על 6,000 איש ליום, אשר יפונו אל ה"אומשלגפלץ" (גרמנית: כיכר השילוח) - רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי (Stawki). כל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים. ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מיועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו. עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם. לאחר התאבדותו החליטו הנאצים לתת "תמריץ" לאנשי שירות הסדר היהודי, והעניקו להם תעודות שחרור מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה שנייה; ואכן, אנשי שירות הסדר היהודי פעלו בשיטתיות ולהיטות למשימה. ב-19 באוגוסט חלה הקפאה בגירושים, אשר התחדשו לאחר מכן ב-3 בספטמבר. הנאצים הטילו סגר על שטחי המפעלים, ה"שופים", ודרשו לספק את מכסת היהודים בלי קשר למידת חיוניותו של העובד למפעל; היה זה מהלך בלתי צפוי לחלוטין - עד לאותו יום נחשבה תעודת העובד כמסמך של "ביטוח חיים" בשל החיוניות לכאורה של העובד לאינטרס הנאצי. למחרת, במוצאי שבת, פקדו הנאצים על שירות הסדר היהודי לגדר מתחם של רחובות בגטו ולהכניס לתוכו את כל יושבי הגטו, כשעימם מזון ליומיים. הפקודה בוצעה ביום המחרת והמוני היהודים הוזרמו למקום שזכה לכינוי "קוטיול" (הדוּד). במשך שבוע הוחזקו האנשים ב"דוד" הצפוף ועברו רישום מדוקדק על ידי אנשי אס אס. בכל יום פונו ממנו אנשים אל ה"אומשלגפלץ". בסך הכל פונו ממנו 50,000 בני אדם; 2,648 נורו בשל "הפרת הסדר" ו-60 התאבדו. ב-21 בספטמבר, (יום כיפור), הקיפה פלוגת אס אס את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקה וולינסקה - אזור מגוריהם של אנשי שירות הסדר היהודי ומשפחותיהם - הוציאו מהם 200 בני אדם וצרפו אותם אל הרכבת האחרונה של המפונים. לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים, נשים וילדים; כולם נשלחו להשמדה במחנה טרבלינקה. בגטו נותרו לאחר מכן כ-50 עד 60 אלף יהודים בלבד. צביה לובטקין סיפרה על שחשו: "כשהתאספנו בגמר האקציה, ומאלפי חברינו נשארו מאות, התביישנו להביט איש בפני רעהו... התביישנו בכך שאנו חיים". האקציה השנייה וההתנגדות הראשונה הגירוש הגדול שעבר הגטו הביא את היהודים למסקנה כי הגירוש הבא יבשר את סופו של הגטו. הגישה האקטיביסטית התחזקה משמעותית, וארגוני המחתרת גדלו. הארגון המחתרתי שהוקם זה מכבר, אי"ל, התרחב: אל בני הנוער נוספו פעילי מפלגות פוליטיות - הבונד, פועלי ציון שמאל והיהודים הקומוניסטים. ארגון המחתרת המקביל, אצ"י, המשיך בתהליך אגירת החימוש והציוד. ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף בגטו. אקציה זו החלה בעקבות ביקור של היינריך הימלר בגטו 9 ימים קודם לכן, אשר בו הביע תרעומת על כך שתוכניות הפינוי אינן מתבצעות. הגרמנים פרסמו הוראה אשר לפיה על היהודים להתייצב מחוץ לבתיהם ולהציג את תעודותיהם; הוראה זו לא בוצעה על ידי יהודי הגטו. כיום ידוע כי כוונת הגרמנים לא הייתה לחסל את הגטו כליל, אולם ארגוני המחתרת ראו בכך סימן ופתחו בפעולות קרב. אל קבוצה בת כ-1,000 איש שאספו הגרמנים במטרה להעבירם אל עבר רחבת השילוחים הסתננו כ-30 לוחמי ארגון אי"ל. לאחר סימן מוסכם שלפו הלוחמים את כלי נשקם ופתחו בקרבות ירי פנים אל פנים כנגד השוטרים הגרמנים. מרדכי אנילביץ, אשר לחם עימם, היה הניצול היחיד מביניהם. במקום אחר בגטו התפתח קרב של קבוצה מבוצרת בפיקודו של יצחק צוקרמן, שבו נסוגו הגרמנים. אנשי הארגון אצ"י נלחמו בחוליות קטנות חמושות בנשק קל במספר קרבות רחוב, שחלקם הוכתרו כהצלחה. בסך הכל נפלו שישה מחברי הארגון. בידי הגרמנים עלה לגרש בין 5,000 ל-6,000 יהודים באקציה זו, אשר נמשכה עד ה-22 בינואר. במהלכה סירבו היהודים להתייצב, חרף פקודת הגרמנים. בין היהודים שגורשו היו חברי יודנראט רבים, אשר התייצבו להוראת הגרמנים בסוברם כי תפקידם יקנה להם הגנה מפני הגירוש. היו גם יהודים לא מעטים אשר סירבו להיכנס אל קרונות הרכבות, או ברחו מהם. תוצאותיו של הגירוש נתפסו ככישלון גרמני וכהצלחת כוחות ההתנגדות, תפיסה אשר דחפה את ארגוני המחתרת להעלות תוכנית אסטרטגית לקראת הקרבות העתידיים בגטו במקרה של גירוש סופי, וכן קירב את המחתרת הפולנית לסייע ליהודים בחימוש וכלי נשק. לאחר מאורעות ינואר איבדו היודנראט ושירות הסדר היהודי את האחיזה בגטו, וזו עברה לידי ארגוני המחתרת אשר אף החלו להתנקש במשתפי פעולה עם הנאצים. בזמן שלאחר מכן היו תושבי הגטו עסוקים בבניית בונקרים תת-קרקעיים ומקומות מסתור שבהם אוחסנו שתייה ומזון לתקופה ממושכת, לצד דרגשים, תרופות, פתחי אוורור וקווי חשמל מאולתרים. היו גם שניסו להימלט אל ורשה ה"ארית", אולם הגרמנים הפעילו מאמצים רבים ללוכדם. הכנות אלו של תושבי הגטו עלו בקנה אחד עם התארגנותם של אנשי המחתרות לקראת הקרבות האחרונים. מרד גטו ורשה וחורבן הגטו שמאל\|ממוזער\|250px\|מבנה בגטו ורשה, סמוך לשריד מחומת הגטו (צולם ב-2009) החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגטו כבר עמד בכוננות מסוימת, והרחובות היו ריקים מאנשים. כאשר נכנס אל הגטו כוח גרמני חמוש הוא הותקף על ידי לוחמי המחתרות היהודיות, אי"ל ואצ"י. טנק אשר הוכנס לגטו הוצת על ידי פצצות וחסם כוחות נוספים. בקֶרֶב הגרמנים נרשמו אבדות ומפקד כוח האס אס הסיג את כוחותיו לאחור. בשלושת הימים הראשונים של המרד התקיימו קרבות רחוב. ב-22 באפריל שינו הגרמנים את פעולתם והחלו להבעיר באופן שיטתי את בתי הגטו. בימים הבאים אחזו את הגטו להבות ענק, והשהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית. עם זאת, המשיכה להתנהל לחימה עיקשת של חוליות המחתרות בגטו. יהודים בגטו נאלצו לנטוש את בתיהם הבוערים וליפול לידי הגרמנים, אשר הובילו אותם אל רחבת השילוחים. לצד זאת היו רבים שהצליחו להמשיך ולהתחבא, מה שאילץ את הגרמנים לפוצץ ולשרוף את הגטו כולו. כ-6,000 יהודים נשרפו במחבואם או נחנקו בעשן. ב-8 במאי נפל הבונקר של מפקדת אי"ל, ובו מרדכי אנילביץ. בימי תחילת מאי כבר נפלו חלל גם רוב לוחמי האצ"י. ב-16 במאי הכריז הגנרל יירגן שטרופ, אשר הובא אל ורשה לצורך חיסולו של הגטו, כי הסתיימה האקציה. הוא דיווח כי "אין עוד רובע יהודי בורשה", ופקד לפוצץ את בית הכנסת הגדול של ורשה. עם זאת, שורדים בודדים ניהלו עוד מספר קרבות ירי עד יוני מתוך החורבות. לפי רישומי שטרופ נתפסו 65,065 יהודים, שמתוכם נרצחו 13,292. 631 בונקרים ומקומות מחבוא נהרסו. הנותרים בחיים הועברו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. לאחר חורבן הגטו באוגוסט ובאוקטובר 1943 הובאו לשטח הגטו שתי קבוצת יהודים יווניים מאושוויץ-בירקנאו לצורך פירוק לבנים מהמבנים בגטו. לבנים אלו הוצאו מהגטו על ידי עגלונים פולנים שסיפרו על רעב כבד אצל פועלי הכפייה. לאחר מכן הגיעו פועלי כפייה יהודים נוספים, הונגרים ואחרים, כדי להחליף את העובדים שמתו. במהלך פינוי הלבנים נמצאו בונקרים ומקומות מחבוא בהם הסתתרו עדיין יהודים. רובם נרצחו במקום ומקצתם נשלחו להשמדה באתרים אחרים. בינואר 1944 פרצה מגפת טיפוס אצל עובדי הכפייה שעסקו בפינוי אבני הגטו, ועם התקרבות החזית ונסיגת הגרמנים הוצעדו הנשארים למחנה הריכוז דכאו. ומשם נשלחו למחנות עבודה אחרים. חלק מהלוחמים היהודים ששרדו מהמרד בגטו ומצאו מסתור בעיר ובסביבותיה, השתתפו גם במרד ורשה באוגוסט 1944 בו המחתרת הפולנית נאבקה בכובש הנאצי. המרד דוכא, כ-200 אלף פולנים נהרגו, ורוב בתיה של העיר ורשה נהרסו. מחנה הריכוז ורשה בשנות התשעים של המאה העשרים החלו לעלות טענות שגויות כאילו לאחר חורבן גטו ורשה הפעילו הנאצים במקום מחנה ריכוז שבו נרצחו מאות אלפי פולנים. במקום פעל אמנם מחנה ריכוז קטן יחסית, אולם הוא היה מיועד לעבודות כפייה מקומיות - כמו פירוק מבני הגטו, כאמור לעיל - ולא להשמדה. אמנם בדיכוי מרד ורשה בשנת 1944 נהרגו מאות אלפי פולנים, ואלפים ואולי אף רבבות, נרצחו במחנות ריכוז מאלתרים בעיר. אך רצח זה לא היה בעל אופי מאורגן, והוא לא התקיים ברובו במחנה העבודה שהיה באתר הגטו. אישים בולטים בגטו אישים בולטים נספים נספו בתחומי הגיטו או במחנות ההשמדה; הרב מנחם זמבה - רב וראש ישיבה הרב דוד בורנשטיין - אדמו"ר מסוכטשוב הרב מנחם מנדל אלתר האדמו"ר מפאביאניץ - אחיו של האדמו"ר מגור הרב קלונימוס קלמיש שפירא - אדמו"ר מפיאסצנא ומחנך מרדכי אנילביץ' - איש תנועת השומר הצעיר, ממנהיגי המרד בגטו ורשה פאוול פרנקל - איש בית"ר מנהיג מחתרת אצ"י ארגון צבאי יהודי יאנוש קורצ'ק - סופר ילדים ומחנך עמנואל רינגלבלום - היסטוריון הגטו, ממקימי ארכיון 'עונג שבת' אדם צ'רניאקוב - ראש היודנרט יצחק קצנלסון - משורר ומחנך. כונה "מקונן השואה" הרב אלכסנדר זושא פרידמן - רב, מנהיג ומחנך, מזכיר אגודת ישראל בפולין הרב יהודה לייב אורליאן - רב ומחנך, מנהל סמינר "בית יעקב" בקרקוב ולדיסלב שלנגל - משורר יהודי גרשון סירוטה - חזן מפורסם הלל צייטלין - סופר והוגה דעות אישים בולטים ניצולים יצחק צוקרמן - מכונה "אנטק", ממייסדי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל); צביה לובטקין - מראשי המחתרת היהודית בפולין וממקימי ה'הארגון היהודי הלוחם'; מארק אדלמן - ממנהיגי מרד גטו ורשה, איש תנועת הבונד ולימים חבר הסיים הפולני; שמחה רותם - אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת אי"ל ששימש כקשר הראשי. היה ידוע בכינויו קאז'יק; אורי אורלב - סופר ילדים ומתרגם; ולדיסלב שפילמן - פסנתרן, מלחין וכותב זיכרונות יהודי-פולני. הוא התפרסם כגיבור הסרט "הפסנתרן"; ישראל גוטמן - היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעיל בהנצחתה. לחם ונפצע במרד גטו ורשה, ניצול מיידנק ואושוויץ; עדה פגיס - סופרת ומתרגמת ישראלית, היסטוריונית וחוקרת השואה. ג'ק אייזנר - אחד מהלוחמים הצעירים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת אצ"י. הנער שהניף את הדגל היהודי מעל חומות הגטו במהלך המרד. ניצול מיידנק; דוד פלונסקי - השתתף באופן פעיל במרד גטו ורשה ושרד כשהסתתר בתעלות הביוב, סיפורו תועד בספר מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים . הרב אברהם ווייס - דובר היודנראט של הגטו, סגן נשיא תנועת המזרחי בפולין וממייסדי המחקר המדעי של התלמוד. הלל זיידמן - מראשי הקהילה היהודית בוורשה ומנהל ארכיון הקהילה. לאחר המלחמה חיבר את הספר "יומן גטו ורשה" המתאר את קורות הגטו מיומו הראשון עד האחרון. לאחר מלחמת העולם השנייה: הנצחה שמאל\|ממוזער\|250px\|מצבה מציינת את אתר הבור הגדול בבית הקברות היהודי בוורשה, אליו הוטלו גופות המתים בגטו מרד גטו ורשה תואר במאמרים ובספרי זיכרון רבים, וזכה למחקר היסטורי. בעיר ורשה ובמתחם הגטו לשעבר נמצאים כיום אתרי זיכרון ואנדרטות אחדים המספרים על אנשי הגטו ומרידתם. ב-2017 הכריז שר התרבות הפולני פיוטר גלינסקי שיוקם מוזיאון גטו ורשה, בשיתוף עם המכון ההיסטורי היהודי, במבנה בו שכן בגטו בית החולים לילדים ברסון ובאומן . למנהלו מונה ההיסטוריון אלברט סטנקובסקי. ראו גם התנגדות יהודית בשואה מחקר הרעב בגטו ורשה לקריאה נוספת ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011 מרים עופר, חלוק לבן בגטו, מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה, הוצאת יד ושם, 2015 הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, תל אביב תש"ו-1946 אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו ורשה, 6.9.1939 - 23.7.1942, הוצאת יד ושם, 1970 חוי דרייפוס, גטו ורשה - הסוף, אפריל 1942 - יוני 1943, הוצאת יד ושם, 2018 בני מר, סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, הוצאת מאגנס, 2018 Gunnar S. Paulsson (2002), Secret City: The Hidden Jews of Warsaw, 1940-1945. New Haven: Yale University, קישורים חיצוניים "קולות מהתופת": תערוכת אינטרנט על החודשים האחרונים בגטו ורשה, באתר יד ושם אתר גטו ורשה, באתר "דעת" קטעים מדו"ח שטרופ על השמדת הגטו, באתר דעת דו"ח שטרופ המלא , מתורגם לאנגלית אומשלגפלץ, באתר מטח על ארכיון עונג שבת שהנציח את גטו ורשה, באתר יד ושם שירים שנכתבו בגטו ורשה מתוך לקט שירים מהגטאות והמחנות באתר הספרייה הלאומית צילום בגטו ורשה - אלבומי תמונות המתעדים את גטו ורשה, באתר יד ושם תצלומיו של החייל הגרמני היינץ יוסט (לא איש האס אס בשם זה) בגטו ורשה, באתר יד ושם 'אל מלא רחמים' על חורבות גטו ורשה. סרטם של שאול גאסקינד ונתן גרוס, 1947 ארכיון רינגנבלום התגלה בחורבות גטו ורשה, 1947 מיכאל יעקובסון: סיבוב במוזיאון לתולדות יהודי פולין בורשה, באתר 'חלון אחורי', 1 במרץ 2017 מפת גיטו וארשא. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית. הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה ורשה קטגוריה:יהדות ורשה קטגוריה:ורשה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אתרי מרידות יהודים בשואה	2024-09-02T12:11:36
19 באוגוסט	19 באוגוסט הוא היום ה-231 בשנה בלוח הגרגוריאני (232 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 134 ימים. אירועים היסטוריים ביום זה 1458 – פיוס השני מתמנה לאפיפיור ה-210 לאחר מות קליקסטוס השלישי 1685 – שארל החמישי, דוכס לורן כובש את נובה זמקי 1692 – בסיילם מוצאים להורג כומר וחמש נשים, לאחר שהורשעו בעיסוק בכישוף וזאת במסגרת ציד המכשפות בסיילם 1814 – בריטניה כובשת ושורפת את וושינגטון בירת ארה״ב כולל הבית הלבן והקפיטול במהלך מלחמת 1812 1839 – האקדמיה הצרפתית למדעים מכריזה רשמית על המצאת הדאגרוטיפ, טכניקת הצילום המסחרי הראשונה 1919 – אפגניסטן זוכה בעצמאות מבריטניה 1939 – חתימת חלק א' בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב 1945 – הווייט מין בהנהגת הו צ'י מין תופסים את השלטון בהאנוי 1948 – נחנכת האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה 1953 – המלחמה הקרה: ה-CIA מסייע להפלת ממשלתו של מוחמד מוסאדק באיראן, ולחזרתו לשלטון של השאח מוחמד רזה שאה פהלווי 1958 – חידון התנ"ך הבינלאומי הראשון נערך בירושלים. הזוכה הוא עמוס חכם 1960 – המלחמה הקרה: טייס ה-U-2 המופל פרנסיס גרי פאוורס נדון לעשר שנות מאסר במוסקבה באשמת ריגול למען ארצות הברית 1960 – תוכנית ספוטניק: ברית המועצות משגרת את הלוויין ספוטניק 5 ובתוכו הכלבים בלקה וסטרלקה, 40 עכברים, שני עכברושים ומגוון צמחים. למחרת חזר הלוויין לכדור הארץ וכל בעלי-החיים הוצאו מתוכו שלמים ובריאים 1980 – מטוס לוקהיד L-1011 טריסטאר של חברת סעודי ערביין איירליינס נשרף לאחר שביצע נחיתת חרום בריאד בערב הסעודית. 301 איש נספים 1981 – מנהיג לוב מועמר קדאפי שולח שני מטוסי סוחוי Su-22 נגד שני מטוסי קרב אמריקאים במפרץ סידרה. המטוסים האמריקאים מפילים את המטוסים הלובים 1989 – נשיא פולין, וויצ'ך ירוזלסקי, ממנה את פעיל "סולידריות", תדיאוש מזובייצקי, לראש-ממשלה. מזובייצקי היה לראש-הממשלה הלא-קומוניסטי הראשון בפולין מזה 42 שנה 1991 – קריסת ברית המועצות: נשיא ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, מושם במעצר בית בעת חופשה בקרים. ההפיכה אורגנה בידי שמונה בכירים במפלגה הקומוניסטית, אך החזיקה מעמד פחות מ-72 שעות 1999 – בבלגרד נאספים עשרות אלפי מפגינים סרבים בתביעה שנשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, סלובודן מילושוביץ', יתפטר 2002 – הפלת המסוק הרוסי בחנקאלה: מסוק מיל Mi-26 של חיל האוויר הרוסי נפגע מטיל קרקע-אוויר צ'צ'ני ליד גרוזני, 127 חיילים נהרגו 2003 – הפיגוע בקו 2 בירושלים: 23 הרוגים, רבים מהם ילדים 2003 – אל קאעידה מפוצץ משאית תופת בבניין מטה האו"ם בעיראק שנהרס עד יסודו, בפיגוע נהרגו 24 אנשים וכ-100 בני אדם נפצעו 2005 – אל קאעידה מבצע התקפת קטיושות משולבת על עקבה ואילת. בפיגוע בעקבה נהרג שוטר ירדני, ואילו באילת הקטיושה נחתה סמוך לנמל התעופה 2008 – אל קאעידה מפוצץ מכונית תופת ליד אקדמיה לשוטרים באלג'יריה. בפיגוע נהרגו 43 בני אדם ונפצעו כ-38 אנשים 2010 – חיילי ארצות הברית משלימים את הנסיגה הסופית מעיראק לאחר 7 שנים 2013 – 25 שוטרי משמר הגבול המצרי נרצחו בסיני, סמוך לרפיח 2020 – נשיא מאלי, איברהים בובאכר קיטה התפטר בעקבות הפיכה צבאית במדינה נולדו ממוזער\|272x272 פיקסלים\|פרובוס ממוזער\|199x199 פיקסלים\|הברון רוטשילד ממוזער\|232x232 פיקסלים\|ביל קלינטון 232 – פרובוס, קיסר רומא (נרצח ב-282) 1570 – סלומונה רוסי, כנר ומלחין יהודי (נפטר ב-1630) 1596 – אליזבת סטיוארט, נסיכת אנגליה וסקוטלנד (נפטרה ב-1662) 1759 – ז'אן-בטיסט אניבאל אובר דה בייה, גנרל ופוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1797) 1845 – הברון רוטשילד, ידוע בכינוי "הנדיב הידוע", תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה (נפטר ב-1934) 1871 – אורוויל רייט, חלוץ תעופה (נפטר ב-1948) 1881 – ג'ורג'ה אנסקו, מלחין, כנר ומנצח רומני (נפטר ב-1955) 1882 – ג'ורג' בלווז, צייר אמריקאי (נפטר ב-1925) 1883 – קוקו שאנל, מעצבת אופנה צרפתייה (נפטרה ב-1971) 1900 – אולגה בקלנובה, שחקנית רוסייה מתקופת הסרט האילם (נפטרה ב-1974) 1901 – יוחנן בדר, חבר הכנסת מטעם תנועת החרות והליכוד (נפטר ב-1994) 1902 – אוגדן נאש, משורר אמריקאי (נפטר ב-1971) 1920 – ג'ו ורשבה, עיתונאי אמריקאי זוכה פרס האמי (נפטר ב-2011) 1921 – ג'ין רודנברי, סופר ומפיק מדע בדיוני ("מסע בין כוכבים") (נפטר ב-1991) 1923 – נתן שור, היסטוריון ישראלי (נפטר ב-2012) 1925 – עמנואל זמיר, מלחין (נפטר ב-1962) 1930 – פרנק מק'קורט, סופר (נפטר ב-2009) 1934 – מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, כיהן כמפקד גלי צה"ל 1934 – רנה ריצ'רדס, אופתלמולוגית אמריקאית, סופרת, ושחקנית טניס מקצוענית 1937 – ריצ'רד מולר נילסן, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל בין השנים 2000–2002 (נפטר ב-2014) 1939 – ג'ינג'ר בייקר, מתופף רוק וג'אז ונגן כלי הקשה בריטי (נפטר ב-2019) 1941 – יונתן בן-נחום, סופר ישראלי (נפטר ב-2019) 1941 – גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם 1942 – ז'אן-פול פיטוסי, כלכלן צרפתי-יהודי ממוצא תוניסאי (נפטר ב-2022) 1944 – איתן אורן, איש טלוויזיה ישראלי, כתב, עורך ובמאי (נפטר ב-2019) 1944 – הוגו גאטי, כדורגלן ארגנטינאי ששיחק בעמדת השוער 1944 – מרדכי שפיגלר, כדורגלן עבר ומגדולי שחקני נבחרת ישראל בכל הזמנים 1945 – פיני עדן, מוזיקאי, תסריטאי ובמאי ומפיק קולנוע 1946 – ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית 1947 – ג'רארד שוורץ, מנצח אמריקאי 1948 – אביהו מדינה, זמר ישראלי ים תיכוני 1950 – מרי דוריה ראסל, סופרת אמריקאית 1951 – ג'ון דיקון, באסיסט להקת קווין הבריטית 1953 – יוסף אבו ורדה, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ערבי-ישראלי-נוצרי 1954 – יוחנן ברויאר, בלשן ישראלי, פרופסור בחוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים 1955 – רוני תורן, מעצב תפאורה ותלבושות לאופרה ותיאטרון, מורה ומרצה לעיצוב במה, עורך ומגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה ישראלי 1956 – אדם ארקין, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי 1960 – אילה חכים, מנהלת חטיבת הטכנולוגיה של בנק מזרחי טפחות, תת-אלוף בצה"ל, מפקדת יחידת לוטם 1961 – ג'ונתן קו, סופר וסאטיריקן בריטי 1963 – יהודית קציר, סופרת ישראלית 1963 – ג'ון סטיימוס, שחקן אמריקאי 1964 – עמרי שרון, פוליטיקאי ישראלי 1965 – קירה סדג'וויק, שחקנית קולנוע אמריקאית 1966 – סאלח אל-עארורי, בכיר בארגון הטרור חמאס (נהרג ב-2024) 1966 – אבנר ברנהיימר, תסריטאי, סופר ועיתונאי ישראלי 1966 – זוהר גלילי, שחיין ישראלי 1967 – יורם רבין, עורך-דין ופרופסור למשפטים 1969 – נייט דוג, ראפר אמריקני (נפטר ב-2011) 1969 – מת'יו פרי, שחקן וקומיקאי קנדי-אמריקאי (נפטר ב-2023) 1969 – שגית אמת, סופרת, מחזאית ושחקנית ישראלית 1970 – גארי יורופסקי, פעיל למען זכויות בעלי חיים 1970 – פאט ג'ו, אמן ראפ והיפ הופ אמריקאי 1971 – עדי וולפסון, משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל 1971 – קובי שטמברג, שחקן ישראלי 1973 – מרקו מטראצי, כדורגלן אינטר מילאנו ונבחרת איטליה 1973 – הילה סורג'ון פישר, שחקנית ישראלית 1978 – שלום מיכאלשווילי, קומיקאי, מנחה טלוויזיה ושחקן ישראלי 1983 – יניב מורוזובסקי, קריין ושדרן רדיו ישראלי 1983 – ג'קי אזולאי, שפית וכוכבת ריאליטי ישראלית 1986 – כריסטינה פרי, זמרת-יוצרת ומוזיקאית אמריקאית 1994 – פרננדו גאבייריה, רוכב אופני כביש ואופני מסלול קולומביאני 1996 – ויטלי סקקון, מהנדס קרבי ימי אוקראיני (נפטר ב-2022) 1997 – שיר הדס מאיר, שדרנית רדיו, קריינית פרסומות ועיתונאית ישראלית נפטרו ממוזער\|300x300 פיקסלים\|אוגוסטוס ממוזער\|209x209 פיקסלים\|בלז פסקל 14 – אוגוסטוס, מקיסרי רומי (נולד ב-63 לפנה"ס) 1186 – ג'פרי השני, דוכס בריטני (נולד ב-1158) 1457 – אנדראה דל קסטאנו, צייר איטלקי (נולד ב-1420) 1493 – פרדריק השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1415) 1506 – אלכסנדר יגיילו, מלך פולין, דוכס ליטא (נולד ב-1461) 1580 – אנדראה פלדיו, אדריכל איטלקי (נולד ב-1508) 1662 – בלז פסקל, מתמטיקאי ופילוסוף צרפתי (נולד ב-1623) 1819 – ג'יימס ואט, מהנדס (נולד ב-1736) 1883 – ג'רמיה בלאק, שר המשפטים ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נולד ב-1810) 1905 – ויליאם אדולף בוגרו, צייר צרפתי (נולד ב-1825) 1924 – פרדינאן שבאל, דוור צרפתי שהעביר שלושים ושלוש שנה בבניית "הארמון האידיאלי", דוגמה מובהקת וייחודית לאדריכלות נאיבית (נולד ב-1836) 1936 – פדריקו גרסיה לורקה, מחזאי ומשורר, הוצא להורג (נולד ב-1898) 1967 – הוגו גרנסבק, סופר ומוציא לאור בתחום מדע הבדיוני (נולד ב-1884) 1969 – לודוויג מיס ון דר רוהה, אדריכל, מאבות הסגנון המודרניסטי באדריכלות (נולד ב-1886) 1970 – שלמה זלמן אריאל, מחנך וסופר ישראלי (נולד ב-1895) 1977 – גראוצ'ו מרקס, קומיקאי ושחקן קולנוע יהודי אמריקאי (נולד ב-1890) 1980 – אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק (נולד ב-1889) 1994 – לינוס פאולינג, כימאי ופעיל שלום אמריקאי (נולד ב-1901) 2008 – בנימין גיבלי, ראש אמ"ן, מאנשי העסק הביש (נולד ב-1919) 2013 – רות תקוע, יו"ר ויצו בישראל (נולדה ב-1923) 2014 – עודד ראור, מפקד סיירת מטכ"ל וחטיבה 5 (נולד ב-1968) 2014 – סמיח אל קאסם, משורר דרוזי (נולד ב-1939) 2020 – עזרא מורד, איש חינוך, סופר, משורר, מתרגם מערבית לעברית, עורך ופובליציסט ישראלי (נולד ב-1933) 2022 – צבי גוב-ארי, ראש עיריית יבנה (נולד ב-1939) 2024 – מריה ברניאס מוררה, אישה ספרדייה, והאדם המבוגר בעולם מ-2023 ועד מותה (נולדה ב-1907) חגים ואירועים החלים ביום זה היום ההומניטרי העולמי יום העצמאות (אפגניסטן) תחילת שבוע ניקיון כדור הארץ הבינלאומי מסתיים מטר דלתא אקוורידים דרומיים 18 באוגוסט – 20 באוגוסט אוגוסט לוח אירועים שנתי קישורים חיצוניים ח יט קטגוריה:אוגוסט	2024-08-20T12:50:37
קונסטנטיוס כלורוס	280px\|שמאל\|ממוזער\|מטבע כסף שמקורו באנטיוכיה ועליו דמותו של קונסטנטיוס כלורוס מצד אחד ותיאור של טקס דתי המבוצע על ידי ארבעת שליטי הטטררכיה בצד השני ממוזער\|250 פיקסלים\|מפה המתארת את חלוקת השטחים בטטררכיה הראשונה. קוֹנְסְטַנְטִיוּס כְלוֹרוּס, (קונסטנטיוס "החיוור" Kōnstantios Khlōrós) או קונסטנטיוס הראשון, בשמו המלא פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס קוֹנְסְטַנְטִיוּס הרקליוס אוגוסטוס, (Marcus Flavius Valerius Constantius Herculius Augustus) היה קיסר רומי בטטררכיה הראשונה ולאחר מכן גם אוגוסטוס. נולד בדרדניה ב-31 במרץ 250 ומת ב-25 ביולי 306. קונסטנטיוס שלט כקיסר עם מקסימיאנוס בין השנים 293 ל-305 וכאוגוסטוס במערב עם גלריוס מ-305 עד למותו. היה אביו של אחד מגדולי הקיסרים של האימפריה הרומית, קונסטנטינוס הגדול. רקע במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה. גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס. קורות חיו טרם עלייתו לשלטון קונסטנטינוס נולד בפרובינציה דַּרְדָּנִיה, אביו יוטרופיוס היה ככל הנראה אציל מקומי ואמו קלאודיה הייתה ככל הנראה אחיינית של הקיסרים קלאודיוס השני גותיקוס וקווינטילוס. מחקר מאוחר מטיל ספק בשושלת יוחסין זו, יש השערה כי קישור זה נועד לשפר ולפאר את מוצאו של קונסטנטינוס הגדול והומצא ונכתב בתקופה מאוחרת יותר, על פי תאוריה זו מוצאו של קונסטנטיוס כלורוס היה צנוע ולא ראוי למי ששאף והנהיג את האימפריה. הוא הצטרף לצבא האימפריה ובזכות כישוריו טיפס בסולם הדרגות וזכה להיות חלק מיחידת שומרי הראש של הקיסר אורליאנוס שהייתה קרויה פרוטקטורה אגוסטי נוסטרי (לטינית: Protectores Augusti Nostri) על פי הכתבים ההיסטוריים בני התקופה הוא נלחם במערכות הצבאיות כנגד האימפריה התדמורית שנערכו בשנות השבעים של המאה השלישית. בעת תקופת שלטונו הקצרה של הקיסר קארוס הוא התמנה למושל הפרובינציה דלמטיה. עם פרוץ המאבק על השלטון בין קארינוס לדיוקלטיאנוס הוא הימר על ותמך בדיוקלטיאנוס עובדה שאיפשרה לו להתבסס כדמות מפתח בממשל החדש. כינון הטטררכיה בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו. בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שאחזו בתואר האוגוסטוס ושני שליטים משניים האוחזים בתואר קיסר. על פי תאוריה אחרת בשנת 288 התמנה קונסטנטיוס כמפקד המשמר הפרטוריאני תחת פיקודו של הקיסר של האימפריה המערבית מקסימיאנוס ובתפקידו סייע והשתתף במערכות של צבא האימפריה כנגד השבטים הגרמאניים שכללו מסעות מלחמה מעבר לנהרות הדנובה והריין. מינוי כקיסר בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים. על פי ציווי השליטים הבכירים גירש קונסטנטיוס את אשתו הראשונה פלוויה יוליה הלנה (אימו של קונסטנטינוס הגדול) ונשא לאישה את פלאביה מקסימיאנה תיאודורה (Flavia Maximiana Theodora) בתו של מקסימיאנוס. מינויו של קונסטנטיוס כלורוס לתפקיד קיסר תחת מקסימיאנוס כאוגוסטוס הוא מינוי תקדימי בהיסטוריה של האימפריה הרומית: אין מקרה קודם מתועד שבו בן מאומץ של שליט זוכה לקדימות בשלטון על פני בן ביולוגי. ביום ה-1 במרץ 293 קיבל קונסטנטיוס את המינוי לקיסר והוסיף לשמו את השמות פלאביוס, קיבל לשליטתו את הפרובינציות גאליה בריטניה והיספניה וקבע את מושב שלטונו בעיר אוגוסטה טרוורורום (טריר) בעמק נהר המוזל. קונסטנטיוס קיבל לידיו נתח בעייתי מאוד של האימפריה מולו עמדו גנרלים רומאיים ששלטו ללא תמיכת הסנאט וכקיסרים מורדים בחלקים מהפרובינציות ובעיקר בריטניה שנקרעה הלכה למעשה מגוף האימפריה הרומית ותפקדה כיישות מדינית עצמאית, גנרלים אלו הסתמכו על תמיכת הלגיונות שהיו תחת פיקודם ועל מערכת בריתות מורכבת עם השבטים המקומיים. ראשי שבטים אלו שהיו בעלי שאיפות משלהם וראשי שבטים ששלטו באזורי הספר של הפרובינציות השתמשו בשעות כושר על מנת לנסות ולמרוד בשלטון של האימפריה או לעסוק בפשיטות שוד וביזה על מרכזי שלטון ומסחר. תקופת שלטונו כקיסר כיבוש הפרובינציה בריטניה עם תפיסת השלטון פנה קונסטנטיוס כלורוס לדכא את מרידתו של הגנרל קרוסיוס ( Carausius) שהכריז על עצמו שליט בבריטניה וצפון גאליה החל משנת 268. בסוף שנת 293 הצליח קונסטנטיוס כלורוס לתפוס בחזרה את שטחי גאליה הצפונית וכבש את עיר הנמל החשובה בונוניה (בולון-סור-מר). אירוע זה הביא למרידה בצבאות המורדים ולרציחתו של קרוסיוס על ידי אחד מקציניו אלקטוס (Allectus) שהמשיך לשלוט בבריטניה עד מותו בשנת 296. קונסטנטיוס כלורוס לא הצליח לנצל את המהפך לטובתו ונאלץ להאבק בשבטים גרמאנים מקומיים ובראשם הפרנקים שהיו קשורים בברית עם אלקטוס ועוינים לשלטון המרכזי של האימפריה מאבקים ועימותים דומים נערכו מול שבטי האלמאנים ולמרות ניצחונות לא הצליח קונסטנטיוס כלורוס להשליט את מרותו על הפרובינציה. המהפך הגיע עם תוספת כוחות ששלח האוגטסטוס מקסימיאן לתגבור ותפיסת אזורי הספר לאורך נהר הריין, קונסטנטיוס כלורוס הצליח לאסוף ולבנות ספינות מהן הורכבו 2 ציים שנשלחו לבריטניה על מנת להגיע להכרעה מול יריביו העיקריים. צי אחד בפיקודו של מפקד המשמר הפרטורייני הפליג משפך נהר הסיין נחת בסמוך למיצר סולנט שבמפרץ סאות'המפטון ונכנס לקרב מול הגוף העיקרי של צבאו של אלקטוס, בתום יום הקרב נכנעו המורדים ואלקטוס נהרג. צי שני יצא מבונוניה והצליח לכבוש את לונדיניום. בתום כיבוש בפרובינציה המורדת ערך קונסטנטיוס כלורוס טיהור בקרב הקצינים של הצבא המורד וכן חלוקה מחודשת של הפרובינציה על מנת להבטיח את שליטתו. מלחמה באזור הריין עם הכנעת הפרובינציה המורדת של בריטניה פנה קונסטנטיוס כלורוס להבטיח את גבול האימפריה לאורך נהר הריין, גבול זה סבל מפשיטות חוזרות ונשנות של שבטים גרמאניים שניצלו את התרופפות השלטון הרומאי המרכזי במהלך המאה השלישית על מנת לתקוף מרכזי שלטון ונתיבי סחר בעומק הפרובינציות הגאליות או באזורי הספר. החל משנת 298 ניהל קונסטנטיוס סדרת מסעות מלחמה בכוחות גדולים תחילה כנגד האלמאניים בקרב שנערך בסמוך לעיר לאנגר (Langres), בו התקשו הרומאים לחלץ ניצחון ולא הצליחו להגיע להכרעה קרב נוסף כנגד האלמאניים באזור ארגאו הסתיים בניצחון רומאי וסדרת קרבות נוספים מול השבטים הפרנקיים הסתיימו בניצחון צבאי והסכם עם הפרנקים לפיו הם יקבלו מעמד של פודראטים ויישבו כנתינים רומאיים את אזורי הספר שנחרבו בעשרות שנות מלחמה בלתי פוסקת וביצור העמדות הצבאיות הרומאיות לאורך גבול נהר הריין. מינוי לאוגוסטוס בין השנים 303 ל 305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטים של הטטררכיה. על פי ההיסטוריה הרומאית ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס החל לפעול בחצר האוגוסטוס על מנת לקדם את מעמדו ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי בו יקבעו זוג האוגוסטוסים והקיסרים המולכים על האימפריה. על פי ההיסטוריה הנוצרית גלריוס ניצל את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים על מנת לקדם את מעמדו ועמדותיו. בשנת 304 נפגשו מקסימיאנוס וגלריוס ובהיעדרו של קונסטנטיוס קבעו כי תפקיד הקיסרים העתידיים יעבור למועמדים מוסכמים ולא בשושלת המשפחתית לפיה קונסטנטינוס בנו של קונסטנטיוס אמור היה לרשת את מקומו. כך נבחר מועמדו של גלריוס פלביוס ולריוס סוורוס לתפוס את מקום הקיסר המערבי ומקסימינוס דאיה לקיסר המזרחי של האימפריה, מהלך זה שחתר תחת רצונם ותוכניותיהם של קונסטנטיוס ומקסימיאנוס הוביל בסיכומו של תהליך לפירוק הטטררכיה השנייה. ביום ה 1 במאי 305 ויתרו האוגוסטוסים על הכיסא והעבירו את שרביט השלטון לקיסרים, בטקס שנערך במילאנו מול לגיונות הצבא מינה מקסימיאנוס את סוורוס לקיסר והכריז על קונסטנטיוס לאוגוסטוס. טקס מקביל נערך בניקומדיה שם העביר דיוקלטיאנוס את שרביט השלטון בתואר אוגוסטוס לגלרינוס ומינה את מקסימינוס דאיה לקיסר. מותו של קונסטנטיוס כלורוס בשנת 305 יצא קונסטנטיוס כלורוס למערכה נוספת בבריטניה כשהוא מלווה בבנו קונסטנטינוס. הוא הרחיב את השלטון הרומאי באי לאחר שהצליח להביס את שבטי הפיקטים ששכנו מעבר לחומת אדריאנוס במזרח וצפון סקוטלנד והכריז על עצמו כ "בריטניקוס מקסימוס" (Britannicus Maximus) בינואר 306. הוא נפטר ממחלה זמן קצר לאחר מכן, ביום 25 ביוני 306, בעת שהצבא הרומאי חנה בעיר אבורקום (יורק). הצבא שהיה תחת פיקודו הכריז על בנו קונסטנטינוס כאוגוסטוס ובכך נטרפו קלפי הפוליטיקה הרומאית, והחלו סדרת מאבקי כוח בין נושאי תוארי הקיסר ואוגוסטוס, שבסופם יצא קונסטנטינוס כשליט יחיד. בסיס דיוקלטיאנוס בסיס דיוקלטיאנוס הוא שמו של בסיס הנמצא בפורום הרומאי שברומא, עליו עמד עמוד מפואר שמאז נעלם. הבסיס הוקם בשנת 303 בתקופת הטטררכיה ועליו דמויות מכונפות של אלת הניצחון ומוקדש לאוגוסטוס מקסימיאנוס ולקונסטנטיוס כלורוס. על הבסיס כתוב "עשר שנים מוצלחות". קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:קיסרי רומא קטגוריה:שושלת קונסטנטינוס קטגוריה:ילידי 250 קטגוריה:נפטרים ב-306	2024-06-04T06:37:58
הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי	הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי (באנגלית: British Indian Ocean Territory) מכילה 2,300 איים שמשתייכים לארכיפלג צ'גוס. הם ממוקמים במרכז האוקיינוס ההודי, בערך במחצית הדרך בין אפריקה לאינדונזיה, 6 מעלות דרומית לקו המשווה, כ-1,770 ק"מ מסיישל, 2,000 ק"מ ממאוריציוס וכ-2,500 ק"מ דרומית להודו. הטריטוריה שייכת לממלכה המאוחדת (בריטניה), אם כי יש לה מעמד עצמאי. האי הגדול ביותר והיחיד שמיושב הוא דייגו גרסיה, והוא הדרומי ביותר. היישוב היחיד על האי הוא בסיס צבאי אמריקאי-בריטי. הארכיפלג משתרע על שטח של 54,400 קמ"ר, שממנו כלל השטח היבשתי של האיים הוא רק 60 קמ"ר, רובו (44 קמ"ר) בדייגו גרסיה. אוכלוסיית הטריטוריה הוערכה ב-2018 ב-3,000 נפשות, כולם אנשי צבא ועובדים בבסיסים ובני משפחותיהם. היסטוריה האיים התגלו בשנים הראשונות של המאה ה-16, על ידי שייטים פורטוגזים שנתנו לאי דייגו גרסיה את שמו. במשך שלוש מאות שנה נשכחו האיים עד אשר בסוף המאה ה-18 (1763 ואילך) הגיעו מספר משלחות בריטיות וצרפתיות לאיים, וסקרו ומיפו אותם. בעקבות המשלחות הללו ניסו הצרפתים והבריטים לישב את האיים, אך ללא הצלחה. שני הצדדים ניסו להקים במקום נמל שישמש כנקודת עצירה בשיט באוקיינוס ההודי. במהלך התקופה שהו באי מספר חיילים שננטשו או ששרדו מאוניות שטבעו. הם חיו ברעב ובחולי. לבסוף ב-1793 הצליחו הצרפתים ששלטו במאוריציוס ליישב את האי, והקימו בו מפעל לעיבוד תוצרי הקוקוס. הם הביאו עימם לאיים עבדים שחורים מאפריקה. לאחר נפילת נפוליאון, בשנת 1814, השתלטו הבריטים על כל הטריטוריות הצרפתיות באוקיינוס ההודי ובכללן ארכיפלג צ'גוס, סיישל ומאוריציוס. תחת השלטון הבריטי התבססו המטעים בדייגו גרסיה והוקמה שם אף מושבת מצורעים. המקום שימש גם כתחנת הצטיידות בפחם לאוניות בדרכן לאוסטרליה. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1859 נספרו שם 267 גברים, 45 נשים ו-46 ילדים. מתוך האוכלוסייה רק 20 היו ממוצא אירופי. הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי (BIOT) נוסדה ב-8 בנובמבר 1965 ואיגדה בתוכה את הארכיפלגים צ'גוס, אטול אלדברה, פרקוור ואיי דה-רוש. הם הופרדו מהקולוניה הבריטית במאוריציוס, כדי למנוע את איבוד השליטה הבריטית בהם עם יציאתה של מאוריציוס לעצמאות. לטענת הבריטים הם שילמו מענק של 3 מיליון לירות שטרלינג כפיצוי למאוריציוס על ההפרדה. כאשר הוקמה סיישל, ב-1976, הועברו לשליטתה הארכיפלגים אלדברה, פרקוור ואיי דה-רוש. כתוצאה מכך נשארה הטריטוריה עם ארכיפלג בודד. בשנת 1966, בשיאה של המלחמה הקרה, החלה ארצות הברית בשיתוף בריטניה לבנות בסיס אווירי בדייגו גרסיה. לצורך בניית הבסיס הוגלו כ-2,000 תושבי האי למאוריציוס ולסיישל. בשנת 2000 הכיר בית משפט בריטי בזכויות של התושבים הללו, העניק להם אזרחות בריטית והורה למצוא פתרון לבעיה. עד היום לא נמצא פתרון כזה. תביעה להשבת האיים בשנות ה-80 העלתה מאוריציוס תביעה להחזיר לשליטתה את איי צ'גוס. ב-2017 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות החלטה המסמיכה את בית הדין הבינלאומי לצדק לדון בתביעתה של מאוריציוס, וב-2019 פסק בית הדין כי על בריטניה להשיב את האיים, כיוון שניתוק הטריטוריה מהמושבה מאוריציוס בוצע בניגוד לדין הבינלאומי ולהחלטה 1514 של האומות המאוחדות מ-1960, העוסקת בדה-קולוניזציה. הפסיקה אינה מחייבת את בריטניה. ב-3 באוקטובר 2024, הסכימה בריטניה למסור את הריבונות בארכיפלג צ'גוס למאוריציוס, למעט הבסיס הצבאי המשותף של ארצות הברית ובריטניה בדייגו גרסיה. שלטון הטריטוריה שייכת לכתר הבריטי ולכן הריבון שלה הוא המלך צ'ארלס השלישי. הוא אחראי למנות את הנציב ששולט באיים ואת עוזרו המנהלי. שניהם יושבים דרך קבע במשרד החוץ והמושבות הבריטי בלונדון. קישורים חיצוניים היסטוריה מפורטת (מאוד) של האיים (באנגלית) הרשמי של הטריטוריות בממשל הבריטי כתבה של ה-BBC על תושבי הטריטוריות שהוגלו כתבה של הלוס אנג'לס טיימס על פסיקת בית הדין הבריטי בנוגע לתושבים הערות שוליים * קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי קטגוריה:הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת לשעבר קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1965	2024-10-04T04:23:10
האומות המאוחדות	האומות המאוחדות (באנגלית: United Nations; או בראשי תיבות, האוּ"ם) הוא ארגון בין-לאומי שמטרותיו המוצהרות הן להקל על שיתוף הפעולה בענייני החוק הבין-לאומי, הביטחון הבין-לאומי, לקדם התפתחות כלכלית וחברתית, ולפעול למען זכויות אדם בעולם ולהשגת שלום עולמי. הארגון נוסד בשנת 1945 לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להחליף את חבר הלאומים, להפסיק מלחמות בין מדינות ולספק בסיס לדיאלוג בין-מדינתי. האו"ם כולל מספר גופים המסונפים אליו, שהוקמו לצורך השגת ויישום מטרותיו. נכון לשנת 2023 ישנן 193 מדינות חברות בארגון וכן שתי חברות משקיפות – כמעט כל מדינה ריבונית בעולם. האו"ם והארגונים במסגרתו מקבלים החלטות בנושאים מהותיים וניהוליים. לארגון שש זרועות עיקריות: העצרת הכללית (המקום העיקרי שבו מתאספות כל המדינות החברות), מועצת הביטחון (שבה מתקבלות החלטות בנוגע לענייני שלום וביטחון), המועצה הכלכלית-חברתית (שמסייעת לקידום שיתוף פעולה ופיתוח בין-לאומי בנושאי כלכלה וחברה), המזכירות (שמספקת מחקרים, מידע ועניינים טכניים אחרים שהאו"ם נזקק לו בפעילותו השוטפת, ובמידה מסוימת מוציאה לפועל או מאפשרת את הוצאתן לפועל של ההחלטות הביצועיות של העצרת הכללית, מועצת הביטחון, והמועצה הכלכלית-חברתית), בית הדין הבין-לאומי לצדק (הרשות השופטת העיקרית), ומועצת הנאמנות (שבעבר הייתה ממונה על המנדטים שהוענקו מטעם חבר הלאומים. מאחר שכל המנדטים שהוענקו על ידי חבר הלאומים הגיעו לפרקם ומנדטים חדשים אינם מוענקים, אין מועצה זו פעילה). לצד הזרועות המרכזיות האלה, פועלות תוכניות וקרנות של האו"ם וכן סוכנויות מיוחדות. הבולטים שבהם ארגון הבריאות העולמי, תוכנית המזון העולמית, ויוניצ"ף, קרן האו"ם לילדים. ראש מערכת האו"ם, העומד בראשות ועדת ראשי הארגונים CEB, הוא המזכיר הכללי. מאז 2017, מכהן בתפקיד זה אנטוניו גוטרש מפורטוגל. בדרך כלל המזכ"ל מכהן שתי קדנציות של חמש שנים כל אחת, והוא נבחר על ידי העצרת הכללית של האו"ם. ארגון האומות המאוחדות ממומן על ידי דמי חבר מהמדינות החברות בו, בעיקר ארצות הברית, גרמניה, ויפן, ונקבעו בו שש שפות רשמיות: ערבית, סינית, אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית. היסטוריה במקביל לפירוקו של חבר הלאומים (שפעל בין השנים 1920–1946), הוקם האו"ם בשנת 1945 במטרה לשמור על השלום העולמי ולקדם שיתוף פעולה בפתרון בעיות בין-לאומיות בנושאי כלכלה, חברה וזכויות האדם. התוכנית הראשונה להקמת ארגון בין-לאומי חדש נרקמה במשרד החוץ האמריקאי ב-1939. פרנקלין רוזוולט טבע לראשונה את המונח "אומות מאוחדות" ככינוי לבעלות הברית. השימוש הרשמי הראשון במונח זה היה ב-1 בינואר 1942, כש-26 ממשלות חתמו על האמנה האטלנטית, בה התחייבו להמשך המאמץ המלחמתי. ב-1943 קיבל בית הנבחרים האמריקני נוסח החלטה שבה התחייב, כי ארצות הברית תיכנס לארגון בין-לאומי למניעת מלחמה. זמן קצר לאחר מכן קיבל הסנאט של ארצות הברית החלטה דומה. ב-1944 ערכו נציגי ארצות הברית, בריטניה, ברית-המועצות וסין את הצעות "דאמברטון אוכס". באפריל של שנת 1945, השתתפו 50 ממשלות ומספר ארגונים בלתי-ממשלתיים ב"וועדת האומות המאוחדת בנושא מוסד בין-לאומי" בסן פרנסיסקו. בוועידה זו נכתבה ונוסחה מגילת האומות המאוחדות. ב-24 באוקטובר 1945 אושרה המגילה על ידי המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון שעתידה לקום – צרפת, סין, ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית – יחד עם 46 מדינות נוספות, ובכך הוקם ארגון האו"ם. יום זה מצוין כיום האומות המאוחדות. פגישותיה הראשונות של העצרת הכללית, שבה היו נציגים מ-51 לאומים, ושל מועצת הביטחון, התקיימו כבר בינואר 1946 בלונדון. 350px\|מרכז\|ממוזער\|הקמת ארגון האומות המאוחדות מקור השם את המונח האומות המאוחדות טבע לראשונה פרנקלין רוזוולט ככינוי לבעלות הברית. השימוש הרשמי הראשון במונח זה היה ב-1 בינואר 1942, כש-26 ממשלות חתמו על האמנה האטלנטית, בה התחייבו להמשך המאמץ המלחמתי. 'סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות', (United Nations Relief and Rehabilitation Administration), הידועה בשם אונרר"א (UNRRA), מוסד לסיוע לפליטים ואזרחים של בעלות-הברית במדינות המשוחררות של אירופה והמזרח הרחוק נוסדה רשמית ב-9 בנובמבר 1943 בבית הלבן בוושינגטון, בהשתתפות 44 נציגים של האומות המאוחדות. בשנת 1946, ניתן השם לארגון האו"ם שנכנס לנעליו של חבר הלאומים. מבנה האו"ם מרכז\|ממוזער\|500x500 פיקסלים\| מטה האומות המאוחדות מגילת האומות המאוחדות מייסדת שישה גופים עיקריים, האחראיים על תחומים עיקריים ורחבים, כל גוף חולש על מרחב אחר. העצרת הכללית: המוסד המרכזי של האו"ם, בו דנות כל המדינות יחדיו ובו מתקיימים דיונים בהשתתפות מנהיגי כל העולם. מזכירות האו"ם: הגוף המנהל את האו"ם מבחינה אדמיניסטרטיבית. בית הדין הבין-לאומי לצדק: המוסד השיפוטי העליון של האו"ם, בו מתקיימים דיונים על סכסוכים בין מדינות. מועצת הביטחון: הגוף הביצועי של האו"ם, אחראית על שמירת השלום בעולם, מפעילה כוחות צבאיים של האו"ם, מטילה עיצומים ודנה בקבלת מדינות לארגון. המועצה הכלכלית-חברתית: דנה בנושאי כלכלה וחברה בעולם. מועצת הנאמנות: הייתה יורשת משטר המנדטים של חבר הלאומים והשעתה פעולתה עם קבלת עצמאותה של פלאו, המדינה האחרונה שהייתה בחזקתה. בנוסף, בשנת 2006 נוספה מועצת זכויות האדם: הדנה בענייני זכויות האדם בעולם, אך היא איננה שוות מעמד למועצות האחרות, אלא כפופה לעצרת הכללית; היא החליפה ועדת משנה של המועצה הכלכלית-חברתית. ארבעה המוסדות המרכזיים פועלים במטה האומות המאוחדות בניו-יורק הבנוי על שטח בין-לאומי בעיר ניו יורק. בית הדין הבין-לאומי לצדק נמצא בהאג, הולנד. סוכנויות מיוחדות אחרות פועלות במשרדי האו"ם השונים בז'נבה (בארמון האומות), וינה, וניירובי. ישנם עוד מוסדות או"ם ברחבי העולם. שש השפות הרשמיות של האו"ם, שבהן משתמשים בפגישות בין-ממשלתיות ובמסמכים רשמיים, הן ערבית, סינית, אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית, אך במזכירות האו"ם נעשה שימוש בשתי שפות בלבד, אנגלית וצרפתית. ארבע מתוך שש השפות הרשמיות הן השפות הלאומיות של החברות הקבועות במועצת הביטחון (אנגלית היא השפה הרשמית בבריטניה ובארצות הברית דה פקטו). ספרדית וערבית הן השפות הרשמיות הנפוצות ביותר באו"ם: ספרדית היא השפה הרשמית ב-20 מדינות, וערבית ב-26. חמש מתוך שש השפות הרשמיות נבחרו בעת הקמת האו"ם, ואילו הערבית נוספה בשנת 1973. העצרת הכללית העצרת הכללית היא מוסד ההתאספות המרכזי של האומות המאוחדות. היא מורכבת מכל המדינות החברות באו"ם, והן נפגשות על בסיס "מושבים" שנתיים. נשיא העצרת נבחר מתוך המדינות החברות. בשבועיים הראשונים של כל מושב שנתי, ניתנת לכל המדינות החברות הזכות לנאום במליאה. באופן מסורתי, המזכ"ל נואם בתחילת כל מושב שנתי, ולאחריו נשיא העצרת. המושב הראשון התכנס בינואר 1946 בלונדון, וכלל נציגים מ-51 מדינות. בעת הצבעות בעצרת הכללית על שאלות חשובות, יש צורך ברוב של שני שלישים מתוך הנציגים הנמצאים והמצביעים כדי להכריע בשאלה. דוגמאות לשאלות חשובות הן: המלצות בנוגע לשלום וביטחון, צירוף מדינות חברות לוועדות ולזרועות מסוימות של האו"ם, קבלה, השעיה או סילוק של מדינות מהארגון ועניינים תקציביים. כל ההחלטות האחרות מתקבלות על בסיס רוב רגיל. לכל מדינה חברה יש קול אחד. חוץ מענייני קבלה וסילוק מהארגון ועניינים תקציביים, החלטות העצרת אינן מחייבות את המדינות החברות. העצרת יכולה לקבל החלטות שתכליתן לתת המלצות בנוגע לכל נושא תחת טווח השפעתו של האו"ם, מלבד נושאי שלום וביטחון, הנמצאים תחת שיקולה של מועצת הביטחון, ולא העצרת הכללית. באופן תאורטי, שיטת הבחירות הנהוגה כעת באו"ם, בה ניתן קול אחד לכל מדינה, יכולה לגרום למצב בו נציגים של 8% מאוכלוסיית העולם יעבירו החלטות ברוב הדרוש, של שני שלישים בעצרת הכללית (ראה רשימת מדינות לפי אוכלוסייה). כמו כן, היחס בין תרומתה הכלכלי של חברה בעצרת לבין כוחה בקבלת ההחלטות הכלליות אינו פרופורציונלי. כך לדוגמה, מעמד קולה של ארצות הברית בעצרת שווה למעמד קולם של האיים המלדיביים. באופן כללי, כשליש מהחברות בעצרת הכללית מספקות פחות מאלפית מתקציב האו"ם, כאשר שש מדינות בלבד מספקות כ-85% ממנו. המזכירות בראש מזכירות האומות המאוחדות עומד המזכיר הכללי (המזכ"ל), הנעזר בצוות עובדים של אזרחים ממדינות שונות מרחבי העולם. המזכירות מספקת מחקרים, מידע ושירותים שלהם זקוקים הגופים השונים של האו"ם במהלך עבודתם השוטפת. כמו כן המזכירות מבצעת משימות ופעילויות כפי שהורו לה גופים שונים: העצרת הכללית, מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית-חברתית, וסוכנויות או"ם אחרות. מגילת האו"ם קובעת שעל העובדים המועסקים במזכירות "לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של יעילות, כשירות והגינות". כמו כן מדגישה המגילה את החשיבות שבהעסקת עובדים מכל אזורי העולם. כמו כן, המגילה קובעת שעל עובדי המזכירות אסור לקבל הוראות משום רשות שאיננה האו"ם. כל המדינות החברות באו"ם מחויבות לכבד את האופי הבין-לאומי של המזכירות ולא לנסות להשפיע על עובדיה. האחריות על בחירת צוות העובדים של המזכירות מוטלת באופן בלעדי על המזכ"ל. המזכיר הכללי המזכ"ל עומד בראש המזכירות, וכמו כן בפועל הוא משמש גם כדובר האו"ם וכמנהיגו. המזכ"ל הנוכחי הוא אנטוניו גוטרש שהחליף את באן קי-מון בשנת 2017. בין תפקידיו של המזכיר הכללי של הארגון: סיוע בפתירת מחלוקות בין-לאומיות, ניהול מבצעים בעלי אופי של "שמירת שלום", ארגון ועידות בין-לאומיות, איסוף מידע בנוגע ליישומן של החלטות מועצת הביטחון, והתייעצות עם הממשלות החברות בנוגע ליוזמות שונות. המזכ"ל מפעיל מספר תתי-משרדים, העוסקים בנושאים ספציפיים כמו המשרד לתיאום פעולות הומניטריות והמשרד למבצעי שמירת-שלום. בחזונו ראה רוזוולט את תפקיד המזכ"ל כ"מתווך עולמי". במגילת האו"ם המזכ"ל מתואר כ"מנהל אדמיניסטרטיבי הבכיר", אך עם זאת המגילה מדגישה שהמזכ"ל יכול להביא לפני מועצת הביטחון "כל נושא שלדעתו יכול לסכן את שימור השלום והביטחון הבין-לאומיים", ובכך נותנת המגילה לתפקיד המזכ"ל טווח עשייה רחב יותר על הבמה הבין-לאומית. תפקיד המזכ"ל התפתח במהלך השנים לדו-תפקידי: מנהל ארגון האו"ם מחד, ודיפלומט ומתווך, המטפל במחלוקות בין מדינות ומוצא הסכמה רחבה בבעיות גלובליות מאידך. המזכ"ל ממונה על ידי העצרת הכללית, לאחר המלצה של מועצת הביטחון (שבה, כזכור, כל חברה קבועה יכולה להטיל וטו על ההחלטה). העצרת הכללית יכולה תאורטית שלא לבחור באדם שהומלץ על ידי מועצת הביטחון (אם לא יהיה רוב בהצבעה), אך דבר זה מעולם לא קרה. אין קריטריונים ברורים למשרה, אך במהלך השנים התפתחה הנורמה לפיה כל מזכ"ל יחזיק בתפקיד במשך כהונה אחת או שתיים (כהונה אחת היא בת חמש שנים), שיתקיים סבב גאוגרפי בנוגע למקום מוצאו של המזכ"ל ושלעולם לא יהיה מאחת המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון. +המזכירים הכלליים של האומות המאוחדותמס'שםתמונהמדינת מוצאת' התחלת כהונהת' סיום כהונההערות -גלאדווין ג'בלא ממוסגר\|112x112 פיקסלים24 באוקטובר 19451 בפברואר 1946כיהן כמזכ"ל זמני עד לבחירתו של טריגווה לי1טריגווה לילא ממוסגר\|104x104 פיקסלים2 בפברואר 194610 בנובמבר 1952התפטר2דאג המרשלדלא ממוסגר\|106x106 פיקסלים10 באפריל 195318 בספטמבר 1961נהרג בהתרסקות מטוס בעודו מזכ"ל3או תאנטלא ממוסגר\|98x98 פיקסלים (מאז 1989, "מיאנמר")10 בנובמבר 19611 בינואר 1972המזכ"ל הראשון מאסיה4קורט ולדהייםלא ממוסגר\|96x96 פיקסלים1 בינואר 19721 בינואר 1982במלחמת העולם השנייה שירת כקצין ביחידות ורמאכט שביצעו פשעי מלחמה.5חוויאר פרז דה קוויארלא ממוסגר\|99x99 פיקסלים1 בינואר 19821 בינואר 1992המזכ"ל הראשון מדרום אמריקה6בוטרוס בוטרוס ראלילא ממוסגר\|99x99 פיקסלים1 בינואר 19921 בינואר 1997המזכ"ל הראשון מאפריקה7קופי אנאןלא ממוסגר\|94x94 פיקסלים1 בינואר 19971 בינואר 20078באן קי-מוןלא ממוסגר\|103x103 פיקסלים1 בינואר 20071 בינואר 20179אנטוניו גוטרשלא ממוסגר\|103x103 פיקסלים1 בינואר 2017מכהן בית הדין הבין-לאומי לצדק בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) נמצא בעיר האג שבהולנד, והוא הזרוע השופטת העיקרית של האומות המאוחדות. הוא הוקם בשנת 1945, והחליף את "בית הדין הקבוע לצדק בין-לאומי", שהיה הזרוע השופטת של חבר הלאומים. לבית הדין יש חוקה, והיא מקור כוחו החוקי. החוקה היא חלק בלתי נפרד ממגילת האו"ם. בית הדין שוכן ב"ארמון השלום", בו גם נמצאת "אקדמיית האג לחוק בין-לאומי", מרכז פרטי ללימודי החוק הבין-לאומי, ואף מספר מבין השופטים הנוכחיים בבית הדין הם בוגרי האקדמיה או מרצים לשעבר. לבית הדין שני תפקידים: לדון במחלוקות שבין מדינות, שכוללות לעיתים מקרים של פשעי מלחמה, פלישות מדיניות בלתי-חוקיות, טיהור אתני, ועוד, ומתן חוות דעת בסוגיות משפטיות שמופנות אליו על ידי העצרת הכללית או על ידי מועצת הביטחון. בית הדין מורכב מ-15 שופטים שנבחרים במשותף על ידי העצרת הכללית ומועצת הביטחון לכהונה בת תשע שנים, שבסיומה ניתן לבחור בהם מחדש. מדי שלוש שנים נערכות בחירות לחמישה שופטים. ההחלטות מתקבלות ברוב קולות של השופטים היושבים בדין, ואם הדעות נחלקות שווה בשווה, לנשיא קול מכריע. כאשר מדינה אינה מצייתת לפסק דין של בית הדין, רשאית מועצת הביטחון לנקוט צעדים כנגד מדינה זו. לחוות דעת אין אופי מחייב. בית דין המקורב אל ה-ICJ הוא בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC), שהחל לפעול בשנת 2002 בעקבות דיונים בין-לאומיים שיזמה העצרת הכללית. ה-ICC הוא בית הדין הבין-לאומי הקבוע הראשון שמטרתו היא לשפוט את אלו המבצעים את החמורים בפשעים תחת החוק הבין-לאומי, כמו פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, ורצח עם. ה-ICC הוא עצמאי מהאו"ם מבחינה ניהולית, כלומר יש לו צוות עובדים ותקציב עצמאי ומנותק מהאו"ם. אך עדיין קיים קשר בין הגופים, מתוקף תפקידם, וישנו "הסכם יחסים" בין ה-ICC והאו"ם, שקובע כיצד מתקשרים שני הגופים זה עם זה מבחינה חוקית. מועצת הביטחון תפקיד מועצת הביטחון הוא לשמור על השלום והביטחון בין מדינות. בעוד שזרועות אחרות של האו"ם יכולות רק לקבוע המלצות לממשלות החברות בארגון, למועצת הביטחון יש את הכוח לקבל החלטות מחייבות שהממשלות החברות באו"ם צריכות לבצע. מקרה ידוע של ניצול כוחה של מועצת הביטחון הוא בעניין דרום אפריקה, שעליה הטילה המועצה סנקציות רבות שהחלישו אותה וסייעו בהפלת משטר האפרטהייד בה. במועצה יכולות להיות חברות עד 15 מדינות, שמתוכן 5 הן חברות קבועות – סין, צרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית, והעשר האחרות אינן קבועות. נכון לשנת 2019, המדינות הלא-קבועות במועצת הביטחון הן רפובליקת חוף השנהב, רפובליקת גינאה המשוונית, רפובליקת דרום אפריקה, מדינת כווית, רפובליקת אינדונזיה, הרפובליקה של פרו, הרפובליקה הדומיניקנית, ממלכת בלגיה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ורפובליקת פולין. כל אחת מכהנת כשנתיים, ולאחר שנתיים של כהונה היא עוזבת. העזיבה מתבצעת כך שלא כל 10 המדינות עוזבות יחד, אלא כל 5 מדינות עוזבות באותה הפעם, בזמן ש-5 האחרות נותרות. לחמש החברות הקבועות יש את היכולת להטיל וטו על החלטות מהותיות (לא פרוצדורליות) שהמועצה מקבלת, ובכך למנוע את הוצאתה לפועל. חברה קבועה אינה יכולה להטיל וטו על עצם הדיון בנושא מסוים שאינה מסכימה לו. עשרת המקומות שאינם קבועים במועצת הביטחון נתפסים לתקופה בת שנתיים, על ידי מדינות שנבחרו לכך בעצרת הכללית. הבחירה מתבצעת על בסיס אזורי (מכל אזור בעולם נבחרת מדינה). נשיאות מועצת הביטחון עוברת בין המדינות החברות במועצה מדי חודש, והסבב מתבצע על פי סדר אלפביתי. המועצה הכלכלית-חברתית המועצה הכלכלית-חברתית (ECOSOC) מסייעת לעצרת הכללית בקידום שיתוף פעולה ופיתוח בין-לאומי בנושאי כלכלה וחברה. במועצה חברות 45 מדינות, הנבחרות על ידי העצרת הכללית לכהונה בת שלוש שנים. נשיא המועצה נבחר לכהונה בת שנה אחת, ומדינת המוצא שלו תמיד נמנית בין הכוחות הכלכליים הקטנים או הבינוניים מבין אלו של המדינות במועצה. המועצה נפגשת אחת לשנה בחודש יולי, ל"מושב" בן ארבעה שבועות. תפקידיה של המועצה הם בין היתר איסוף מידע, ייעוץ למדינות חברות, ונתינת המלצות. עם זאת, תפקידה העיקרי והחשוב ביותר של המועצה הוא לתאם בין הפעילויות החופפות הנעשות בגופים שונים באו"ם. כמו כן, כוחה של המועצה הוא בהקמת מוסדות וגופים שונים בתחומי הכלכלה, החברה, זכויות האדם, הבריאות וכו'. הקמת גופים אלו מקדמת את הטיפול בבעיות בתחומים הללו ומאפשרת את פתרונן או הקלתן באופן ממוקד ונמרץ יותר בטרם הוקם הגוף. לפיכך, למועצה יש מספר גופי משנה, ביניהם הוועדה למעמד האישה, הוועדה לענייני סחר בין-לאומי, הוועדה לאנרגיה מתחדשת וכן נציב האו"ם לענייני פליטים. ארגונים מתמחים ישנם סוכנויות ומשרדי או"ם רבים שמטרתם לפעול בנושאים מסוימים. כמה מהארגונים המוכרים לציבור הם הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, ארגון המזון והחקלאות, אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם), הבנק העולמי וארגון הבריאות העולמי. דרך ארגונים אלו מבצע האו"ם את מרבית עבודתו ההומניטרית, כמו תוכניות חיסון המוניות (דרך ארגון הבריאות), מיגור הרעב (דרך תוכנית המזון העולמית), והגנה על אוכלוסייה פגיעה וחסרת בית (דרך נציבות האו"ם לפליטים). מגילת האומות המאוחדות קובעת שכל אחת מהזרועות המרכזיות באו"ם יכולה להקים "סוכנויות מתמחות" (specialized agencies) שונות, במטרה לבצע דרכה את מטרתה המקורית של אותה זרוע מרכזית. ארגונים מתמחים של האומות המאוחדות מס' ראשי תיבות דגל שם הסוכנות משרדים ראש הסוכנות שנת הקמה 1 FAO מרכז\|20px\|Food and Agriculture Organization ארגון המזון והחקלאות רומא, איטליה ז'ק דיוף 1945 2 IAEA סבא"א מרכז\|20px\|International Atomic Energy Agency הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית וינה, אוסטריה יוקיה אמאנו 1957 3 ICAO מרכז\|20px\|International Civil Aviation Organization הארגון הבין-לאומי לתעופה אזרחית מונטריאול, קנדה ריימונד בנג'מין 1947 4 IFAD מרכז\|20px\|International Fund for Agricultural Development הקרן הבין-לאומית לפיתוח חקלאי רומא, איטליה קאניו נוואזה 1977 5 ILO ארגון העבודה הבין-לאומי ז'נבה, שווייץ ז'ואן סומאביה 1946 (1919) 6 IMO מרכז\|20px\| International Maritime Organization ארגון הימאות הבין-לאומי לונדון, הממלכה המאוחדת את'ימיוס מיטרופולוס 1948 7 IMF קרן המטבע הבין-לאומית וושינגטון די. סי, ארצות הברית כריסטין לגארד 1945 (1944) 8 ITU איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי ז'נבה, שווייץ האמדון תור 1947 (1865) 9 UNESCO מרכז\|20px\|United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization אונסק"ו, ארגון החינוך המדע והתרבות פריז, צרפת אודרה אזולאי 1946 10 UNIDO ארגון האו"ם לפיתוח תעשייתיוינה, אוסטריה לי יונג 1966 11 UPU מרכז\|20px\|Universal Postal Union איגוד הדואר העולמי ברן, שווייץ אדוארד דאיין 1947 (1874) 12 WB הבנק העולמי וושינגטון די. סי, ארצות הברית רוברט זוליק 1945 (1944) 13 WFP תוכנית המזון העולמית רומא, איטליה ארת'רין קוזן 1963 14 WHO מרכז\|20px\|World Health Organization ארגון הבריאות העולמי ז'נבה, שווייץ מרגרט צ'אן 1948 15 WIPO מרכז\|20px\|World Intellectual Property Organization הארגון העולמי לקניין רוחני ז'נבה, שווייץ פרנסיס גורי 1974 16 WMO מרכז\|20px\|World Meteorological Organization הארגון המטאורולוגי העולמי ז'נבה, שווייץ אלכסנדר בדריסקי 1950 (1873) 17 UNWTO מרכז\|20px\|World Tourism Organization ארגון התיירות העולמי מדריד, ספרד טאלב ריפאי 197418 UNOPS המשרד לסיוע פרויקטאלי קופנהגן, דנמרק גרטה פארמו197319UNRWA-אונר"אמרכז\|לא ממוסגר\|45x45 פיקסליםאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב רבת עמון, ירדן פיליפ לזריני194920UN Womenארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים ניו יורק, ארצות הברית פומזייל מלאמבו-נקוקה2011 חברות עם הצטרפותה של דרום סודאן ביולי 2011, ישנן כעת 193 מדינות חברות באומות המאוחדות. כל המדינות הן מדינות מוכרות וריבוניות. מגילת האומות המאוחדות מתארת את חוקי הקבלה לארגון: ממוזער\|400x400px\|מצגת המתארת את הצטרפות מדינות העולם לאו"ם, ע"פ סדר כרונולוגי מהקמת האו"ם ועד לשנת 2008 (דרום סודאן הצטרפה ב-2011)\|מרכז מדינות משקיפות בנוסף ל-193 המדינות החברות, ישנן שתי מדינות משקיפות, המכונות באו"ם הכס הקדוש ומדינת פלסטין. נציגיהן רשאים לנאום, אך אין להן יכולת להצביע באף מוסד של האו"ם. G77 ה-G77 (Group of 77) היא קואליציה רופפת של מדינות מתפתחות, שייעודה הוא קידום האינטרסים הכלכליים המשותפים לחבריה ויצירת מעמד משותף משופר בניהול משא ומתן באו"ם, מתוקף האינטרסים הקיומיים המשותפים של המדינות הללו. 77 מדינות ייסדו את הארגון, אך הוא הורחב מאז ומונה, נכון ל-2014, 136 מדינות חברות. הארגון נוסד על-פי המודל של ה-G7, שהורחב ל-8 חברות ומכונה G8. פעילויות שמירה על השלום והביטחון שמאל\|ממוזער\|250px\|משימות שמירת השלום של האו"ם. כחול כהה – משימות נוכחיות, כחול בהיר – משימות בעבר לאחר אישורה של מועצת הביטחון, שולח האו"ם כוחות "שמירת שלום" לאזורים בהם קונפליקטים צבאיים בין חמושים נגמרו או הושהו. זאת, כדי לאכוף את תנאי הסכמי הפסקת-האש שהתקבלו, וכדי לשדל את הצדדים הלוחמים להימנע מחידוש העוינות והלחימה. מאחר שלאו"ם אין צבא משלו, המדינות החברות באו"ם תורמות כוחות צבאיים למשימות שמירת השלום. חיילי כוחות אלו, הנקראים גם "הקסדות הכחולות", מקבלים מדליה בשם "מדליית האומות המאוחדות" (שהיא איננה מדליה צבאית, מכיוון שהאו"ם איננו מדינה ריבונית עם צבא, אלא זו מדליה בין-לאומית). "כוחות שמירת השלום", כשלם וכאבסטרקט, קיבלו פרס נובל לשלום בשנת 1988. מייסדי האו"ם ראו בחזונם את הארגון כפועל למנוע עימותים בין-לאומיים, ולהפיכת המלחמות העתידיות לבלתי-אפשריות, אך פרוץ המלחמה הקרה הפכה את הסכמי שמירת-השלום קשים ליישום עד בלתי-אפשריים, מכיוון שהעולם התחלק לשני מחנות עוינים. בעקבות סיומה של המלחמה הקרה, נשמעו קריאות בקהילייה הבין-לאומית לאו"ם להפוך לסוכנות שמטרתה השגת שלום עולמי – שכן ישנם עשרות עימותים צבאיים בעולם. ואכן, אופיו של האו"ם כ"שומר שלום", שעומעם בעת המלחמה הקרה, חזר והתייצב ככזה לאחריה. מחקר של תאגיד ראנד משנת 2005 מצא כי בממוצע הצליח האו"ם בכשני שלישים ממאמצי שמירת-השלום שלו. המחקר השווה את מאמצי האו"ם לבניית מדינות (צעדים שונים שמטרתם הפלת הרודנות והדיקטטורה, השגת דמוקרטיה וכו') לאלו של ארצות הברית, ומצא ששבעה מתוך שמונת המקרים שבהם התערב האו"ם נמצאים כעת במצב של שלום, לעומת ארבעה מתוך שמונה של ארצות הברית. "הדו"ח לביטחון האדם" שיצא גם הוא בשנת 2005 דיווח על ירידה במספר המלחמות, רציחות-עם ופגיעה בזכויות האדם מאז סוף המלחמה הקרה. הדו"ח הציג הוכחה (אמנם נסיבתית), שאקטיביזם בין-לאומי – סוג הפעילות של האו"ם – הוא הסיבה העיקרית לירידה במספר העימותים המזוינים מאז סוף המלחמה הקרה. בהיסטוריה של האו"ם ניתן למצוא גם מצבים בהם הארגון לא רק פעל לשמירת השלום אלא השתתף בעימות עצמו, לדוגמה במלחמת קוריאה (בה כוחות או"ם לקחו חלק משמעותי בלחימה עצמה), ובמלחמת המפרץ הראשונה. שמאל\|ממוזער\|250px\|רכב משוריין למשימת שמירת שלום של האו"ם האו"ם גם נתפס כאחראי לכמה כישלונות בתחום. במקרים רבים המדינות החברות במועצת הביטחון כשלו בהשגת החלטה במועצה, או שכשלו באכיפתה, בעיה הנובעת מאופיו בין-לאומי של הארגון. וויכוחים ואי-הסכמות בדיוני מועצת הביטחון בנוגע לפעולות והתערבויות צבאיות נתפסו בעולם ככשלונות ישירים של המאמץ להשגת השלום, כגון אי-מניעת רצח העם ברואנדה, אי-שליחת סיוע הומניטרי וההתערבות בכללה במלחמת קונגו השנייה, אי-ההתערבות בטבח סרברניצה, אף על פי שבמקום היו חיילי או"ם עם הסמכות להשתמש בכוח, הכישלון בשליחת מזון לאנשים המתים מרעב בסומליה, הכישלון ביישום החלטות מועצת הביטחון הקשורות לסכסוך ישראלי-פלסטיני, והכישלון המתמשך במניעת רצח העם, ואף שליחת סיוע, בדארפור. חיילים מכוחות שמירת השלום של האו"ם אף הואשמו באונס ילדים, התעללות מינית ושידול לזנות במהלך מבצעי "שמירת שלום" שונים, החל משנת 2003: בקונגו, האיטי, ליבריה, סודאן, בורונדי וחוף השנהב. דורי גולד, שגריר ישראל לאו"ם בעבר, ביקר בשנת 2004 את מדיניות ה"רלטיביזם המוסרי" של האו"ם, לדבריו. כמו כן, הגדיר דורי את הזמנת יאסר ערפאת לנאום בפני העצרת הכללית בשנת 1998 כ"נקודת השפל בהיסטוריית האומות המאוחדות". בנוסף לשמירה על השלום, האו"ם פעיל ומעודד התפרקות מנשק. במקור, מגילת האו"ם בשנת 1945 כללה פיקוח (רגולציה) על כלי נשק, וכללה דרכים להגבלת המשאבים הכלכליים והאנושיים היוצרים כלי נשק. אך למרות זאת, הנשק הגרעיני הופיע בעולם שבועות בודדים לאחר החתימה על המגילה, וכתוצאה מכך נעצרו באופן מוחלט כל הניסיונות להגבלת הנשק, והרעיונות על פירוק העולם מנשק נגוזו. לעומת זאת תשומת הלב עברה לנשק הגרעיני, והחלטה הראשונה של המושב הראשון של העצרת הכללית ביקשה הצעות ספציפיות ל"סילוק כלי הנשק האטומיים מצבאות מדינתיים, וכל נשק אחר המסוגל להשמדה המונית". עוד דוגמאות לפעילות האו"ם בנושא ההתפרקות בנשק הן האמנה למניעת ניסויים גרעיניים, אמנת החלל החיצון, והאיסור על השימוש בנשק כימי ובמוקשים. זכויות האדם וסיוע הומניטרי שמאל\|ממוזער\|250px\|אלינור רוזוולט עם ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, 1949 המאבק למען זכויות האדם היה אחת הסיבות המרכזיות להקמת האו"ם. זוועות מלחמת העולם השנייה ורצח העם שחווה העולם במאה העשרים הובילו להסכמה רחבה ובין-לאומית, קונצנזוס, שהארגון החדש חייב לפעול למניעת טרגדיות דומות בעתיד. אחת מהמטרות הראשוניות הייתה ליצור מסגרת חוקית שבה יישמעו וידונו תלונות בנושאי זכויות אדם, ואף לפעול בנושא. מגילת האו"ם מחייבת את כל המדינות החברות לקדם "כבוד אוניברסלי לזכויות האדם ושמירה עליהן" ובנוסף קובעת המגילה שעל כל המדינות "לפעול ביחד ולחוד" על מנת לקיים את הנאמר לעיל. ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אומצה על ידי העצרת הכללית בשנת 1948 כסטנדרט שעל כל המדינות מוטלת החובה להשיג, אך אין להכרזה אופי חוקי מחייב. העצרת הכללית דנה באופן קבוע בנושאים הקשורים לזכויות האדם. האו"ם ומוסדותיו הם הגורם המרכזי המקיים ומיישם את העקרונות הכתובים ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". לדוגמה, האו"ם תומך ומסייע למדינות בתהליך המעבר למשטר דמוקרטי, על ידי סיוע טכני בביצוע בחירות חופשיות והגונות, שיפור הרשות השופטת, ניסוח חוקת המדינה, הדרכת פקידי ממשל בנושאי זכויות אדם, והפיכת תנועות צבאיות למפלגות פוליטיות. פעולות אלו תרמו באופן משמעותי להפצת הדמוקרטיה ברחבי העולם. האו"ם עזר לערוך בחירות במדינות ללא עבר דמוקרטי בכלל, או עבר מועט, כגון אפגניסטן ומזרח טימור. האו"ם גם מקדם את זכות האישה להשתתף באופן מלא בחיים הפוליטיים, הכלכליים, והחברתיים של מדינתה. האו"ם מקדם את זכויות האדם דרך בריתות וחוזים שהוא עורך, ומתייחס לתלונות ספציפיות בנושאים אלו בעצרת הכללית, מועצת הביטחון, ובית הדין הבין-לאומי לצדק. מטרת מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם, שהוקמה בשנת 2006, היא להתייחס ולטפל במקרים של הפרת זכויות אדם. המועצה היא ממשיכה של קודמתה בתפקיד, "וועדת האו"ם לזכויות אדם" (שהפסיקה לפעול בעקבות ביקורת נגדה על כך שחברי הוועדה עצמם באים ממדינות שאינן מבטיחות זכויות אדם). במועצה יש 47 חברים, המחולקים לפי אזורים גאוגרפיים, המכהנים בתפקיד לתקופה של שלוש שנים. מועמד למועצה חייב לקבל את הסכמת רוב העצרת הכללית. גם מועצת זכויות האדם של האו"ם לקתה בחוליים של קודמה והואשמה פעמים רבות בהטייה אנטי-ישראלית, צביעות והעלמת עין מהפרת זכויות אדם חמורות של מדינות לא-מערביות. בשיתוף פעולה עם ארגונים אחרים, כדוגמת הצלב האדום, מספק האו"ם מזון, מים לשתייה, מקלט ושירותים הומניטריים אחרים לאוכלוסיות הסובלות מרעב, שנעקרו מבתיהם בעקבות מלחמה, או שנפגעו בעקבות אסון. הזרועות ההומניטריות המרכזיות באו"ם הן "תוכנית המזון העולמית" (שעוזרת להאכיל יותר ממאה מיליון אנשים בשנה, ב-80 ארצות), ונציבות האו"ם לפליטים, המפעילה פרויקטים ביותר ב-116 מדינות. פיתוח חברתי וכלכלי האו"ם מעורב ותומך בפיתוח העולם בערוצי הכלכלה והחברה, למשל על ידי ניסוח "יעדי הפיתוח של המילניום". ארגונים כמו ארגון הבריאות העולמי, "תוכנית האו"ם לאיידס", "הקרן הגלובלית למלחמה באיידס, שחפת ומלריה" הם בין המוסדות המובילים בקרב נגד המחלות ברחבי העולם, ובמיוחד במדינות עניות. האו"ם מקדם התפתחות עולמית גם דרך ארגונים וסוכניות המקורבים אליו. לדוגמה, הבנק העולמי וקרן המטבע הבין-לאומית הם מוסדות עצמאיים מתמחים, המתפקדים רק כ"משקיפים" במסגרת האו"ם. (בתחילה היו מנותקים מהאו"ם, לפי הסכם ברטון-וודס). מדי שנה מפרסם האו"ם את מדד הפיתוח האנושי, המדרג את מדינות העולם לפי מדדים של עוני, אוריינות, חינוך, תוחלת חיים ומדדים נוספים. יעדי הפיתוח של המילניום: למגר את הרעב והעוני הקיצוניים להשיג חינוך יסודי אוניברסלי לקדם שווין בין המינים ולהעצים נשים להפחית תמותת ילדים לשפר את בריאות האמהות להילחם באיידס, במלריה ובמחלות אחרות להבטיח קיימות סביבתית לפתח שותפות גלובלית לפיתוח בין-לאומי "יעדי המילניום לפיתוח" הם שמונה יעדים שכל 192 מדינות האו"ם הסכימו לנסות להשיג עד שנת 2015. יעדים אלו הוכרזו בפסגת המילניום בספטמבר 2000. פעילויות אחרות במהלך שנות פעילותו של האו"ם, מעל 80 קולוניות השיגו עצמאות מדינית. העצרת הכללית אימצה את ה"הכרזה על הענקת עצמאות למדינות ועמים שנשלטו על ידי מעצמות" בשנת 1960 ללא קולות שהצביעו נגד, אך כל המדינות שהיו אימפריות קולוניאליות נמנעו. דרך הקמת "ועדת האו"ם לדה-קולוניזציה" שהוקמה בשנת 1962 הקדיש האו"ם תשומת לב רבה לדה-קולוניזציה, וכן תמך במדינות חדשות שקמו כתוצאה מתנועות ויוזמות תוך-מדינתיות להגדרה עצמית. התהליך התרחש במדינות אירופה, באסיה, ובאפריקה, כמו גם באזורים אחרים בעולם, למשל הים הקריבי ואיים באוקיינוס השקט. האו"ם נוהג להכריז על מועדים בין-לאומיים, שהם תקופות זמן המוקדשות להתעמקות בנושא מסוים חשוב בעל השלכה ועניין בין-לאומיים. מועדים אלו הפכו, בעזרת האו"ם, לכוחות חזקים הדוחפים ומעלים למודעות בעיות ונושאים מסוימים לרמת תודעה בין-לאומית, כגון יום האיידס העולמי, יום כדור הארץ, יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים, ויום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. מימון +10 התורמות הגדולות ביותר לתקציב האו"ם, 2009 מדינה תרומה(באחוזים, מתוך התקציב) 22.00% 16.624% 8.577% 6.642% 6.301% 5.079% 2.977% 2.968% 2.667% 2.257% שאר המדינות 23.908% האו"ם ממומן על ידי תרומות מדודות והתנדבותיות הניתנות לארגון על ידי המדינות החברות בו. העצרת הכללית מאשרת את התקציב הדו-שנתי הרגיל וקובעת הערכות תרומה לכל מדינה חברה. ההערכות מבוססות בהרחבה על היכולת היחסית של כל מדינה לתרום לארגון, ההכנסה הלאומית הגולמית, ומותאמות ומשתנות לפי החובות שיש למדינה, או הכנסה לנפש נמוכה. העצרת משתמשת גם במדד הפיתוח האנושי כדי לקבוע את ההערכות. העצרת קבעה עיקרון לפיו האו"ם לא יהיה תלוי באופן גורף במדינה חברה אחת כדי לממן את פעילותו. לכן ישנה "תקרת" תרומה, שקובעת את הסכום המקסימלי, באחוזים מתוך כלל התקציב, שכל מדינה חברה יכולה לתרום לתקציב. בשנת 2000, העצרת שינתה את התקרה בעקבות שינויים כלכליים גלובליים, והתקרה ירדה מ-25% ל-22%. ארצות הברית היא היחידה שמגיעה בתרומתה לתקרה זו. בנוסף לסכום מקסימום, העצרת קבעה גם סכום מינימום, "רצפת תרומה" לכל מדינה. כל מדינה חברה חייבת לתרום לפחות 0.001% מהתקציב הדו-שנתי. התקציב השנתי לשנים 09–2008 מוערך בכ-4.19 מיליארד דולר, כלומר קצת יותר מ-2 מיליארד דולר לשנה (ראה טבלה המפרטת את התורמים המרכזיים). ישנן תוכניות מיוחדות של האו"ם שאינן נכללות בתקציב הרגיל (כמו יוניצ"ף ותוכנית המזון העולמית), והן ממומנות על ידי תרומות התנדבותיות מממשלות החברות באו"ם. רוב התרומות הן בכסף, אך לפעמים נתרמות לארגונים סחורות חקלאיות ומוצרים שונים. משום שארגונים אלו מבוססים על תרומות, ואינן מקבלים תקציב מהאו"ם, רוב הארגונים הללו סובלים ממחסור כבד בעת מיתונים כלכליים. ביולי 2009, תוכנית המזון העולמית דיווחה שהיא נאלצה להפסיק מספר משירותיה מפני שהתקציב היה קטן מדי. בשנת 2010, קיבלה תוכנית המזון פחות מרבע מהתקציב הדרוש לפעילותה. האו"ם וישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל ישראל אשר הונף באו"ם ב-1949, עם הצטרפות ישראל לארגון ארגון האומות המאוחדות גילה נכונות להקמת מדינת ישראל על-פי תוכנית החלוקה, בהחלטה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, ומהווה מאז יום היסטורי לציונות ולישראל. ההכרה בישראל כחברה מן המניין לא הייתה מהיום הראשון להקמתה. טרם קבלתה כחברה רשמית הופעלו שלל לחצים מצד המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, כאשר כל אחת מהן ניסתה לנכס לעצמה את הכנסתה של ישראל לארגון. דבר שכזה, לסברתן, יכול היה לעזור בקירובה של ישראל לאחת מהן, דבר שהיה לו פוטנציאל להשפעה אסטרטגית עצומה ולקידום מדיניותן במזרח התיכון. ב-11 במאי 1949, הפכה מדינת ישראל לחברה ה-59 במספר של האו"ם, כאשר 37 מדינות הצביעו בעד צירופה, 13 התנגדו ו-9 נמנעו. המובילה העיקרית לקבלתה של ישראל כחברה הייתה ברית המועצות. ברבות השנים התקבלו במסגרת האספה הכללית של האו"ם מספר החלטות שפגעו בתדמיתה של ישראל ובהצדקת פעולותיה בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה ובשטחי אויב בעתות מלחמה וצרכים מבצעיים, לבנון וסוריה. כך, לדוגמה, ב-17 באוקטובר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה להשוואת תפיסת "הציונות" לתפיסה גזענית (החלטה 3379). רק בדצמבר 1991 ביטלה העצרת את אותה החלטה שנויה במחלוקת (החלטה 4686). כמו כן, קיבלה עצרת האו"ם החלטה לשלוח את סוגיית בניית גדר ההפרדה לידי בית הדין הבין-לאומי בהאג כאשר ב-9 ביולי 2004 התפרסמה החלטתם של 14 משופטיו, במסגרתה הואשמה ישראל בהפרת החוק הבין-לאומי וביצירת תנאים למשבר הומניטרי. פעילות האו"ם, בעיקר בנושא זכויות אדם, מייחדת לרעה את ישראל. לדוגמה, סעיף 7 של אג׳נדת מועצת זכויות האדם מוקדש לישראל, בעוד שסעיף 4 מאפשר לדון בהפרות זכויות אדם בכל מדינה אחרת בעולם. כמו כן, מספר לא פרופורציונלי של הצעות החלטה של המועצה בדבר גינוי הפרת זכויות אדם במדינות עוסק בישראל. לדוגמה בין השנים 2006–2016 התקבלו 67 החלטות על גינוי ישראל ו-61 החלטות דומות על שאר כל העולם יחדיו. כל אחת מ-16 החלטותיה של מועצת זכויות האדם של האו"ם התקבלה כנגד מדיניות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. כמו כן, נכון לדצמבר 2023, ישראל ספגה לא פחות מ-141 גינויים מאז 2015, יותר מכל שאר מדינות העולם גם יחד. בתקופת מלחמת חרבות ברזל אימצה האספה הכללית של האו"ם שמונה החלטות נוספות המתמקדות ומגנות את ישראל. הלל נוייר, מנכ"ל ארגון UN WATCH שמנטר את פעילות האו"ם, וכן ד"ר ירון סלמן, טוענים שיש כמה סיבות ליחס המפלה לו זוכה ישראל. נוייר מסביר: "גורם אחד להטיה נגד ישראל הוא האנטישמיות החדשה - ישראל היא ה'יהודי' בין המדינות, ובימינו זו הדרך שבה האנטישמיות באה לידי ביטוי". לצד זאת, לטענתם יש סיבה נוספת הקשורה למבנה של האו"ם: "יותר מ-100 מהמדינות שחברות באו"ם הן מוסלמיות או דיקטטוריות, וזה אומר רוב אוטומטי נגד ישראל". מה שמונע פעמים רבות ממועצת הביטחון של האו"ם לקבל החלטות גינוי ונקיטת צעדים אופרטיביים נגד מדיניותה של ישראל היא זכות הווטו האמריקאית, המעניקה לישראל מעטפת הגנה פעם אחר פעם. רבות מהצעות הגינוי נגד ישראל הן פרי יוזמתה של קבוצת המדינות המוסלמיות באו"ם. ביוני 2021 נבחרה ישראל בפעם הראשונה, בתמיכת 153 מדינות, לכהן במועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם. ראו גם יוניפי"ל – כוח האו"ם הזמני בלבנון אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים ממשלה עולמית מודל האו"ם או"ם שמום צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם פסגת המילניום סין באומות המאוחדות ברית המועצות באומות המאוחדות יחסי האומות המאוחדות - ישראל קישורים חיצוניים מתנדבי האומות המאוחדות עין על האו"ם - אתר ביקורת תיעוד ישיבות - העצרת הכללית, מועצת הביטחון ועוד אבא אבן בדיוני עצרת האו"ם, יומני כרמל נובמבר 1949 (התחלה 1:20) משה שרת בדיוני עצרת האו"ם על ירושלים, יומני כרמל ינואר 1950 תערוכת האומות המאוחדות ברחובות, יומני כרמל יולי 1951 (התחלה 1:17) העצרת הכללית הראשונה מתכנסת בלונדון, 10 בינואר 1946, ארכיון הסרטונים של AP הערות שוליים * קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום קטגוריה:גלובליזציה	2024-10-19T16:05:25
קואליציה	קוֹאָלִיצְיָה (בעברית: יַחְדָּה) היא מעין ברית בין ישויות שונות, המשתפות פעולה לקידום עניין משותף. קואליציה, על פי רוב, מוקמת אד הוק ליצירת חזית בנושא ספציפי וממוקד, ובכך היא נבדלת מ"ברית" במובנה המלא או "איחוד", מונחים המבטאים קשר יציב וקבוע יותר. קואליציה עשויה להתקיים בין מדינות, למשל למלחמה באויב משותף, כגון הקואליציה שהקימה ארצות הברית עם מדינות נוספות למלחמה נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה והשנייה. קואליציה בדמוקרטיות פרלמנטריות בדמוקרטיות פרלמנטריות, נזקקת הממשלה (הרשות המבצעת) לתמיכת הפרלמנט (הרשות המחוקקת) כדי לפעול (זה מקור המושג "דמוקרטיה פרלמנטרית"). אם אחת מסיעות הפרלמנט מהווה רוב, די בתמיכתה כדי להקים ממשלה ולאפשר את פעולתה (הממשלה עצמה מורכבת, רובה ככולה, מחברי אותה סיעת רוב). מצב זה נפוץ בדמוקרטיה פרלמנטרית בעלת מערכת דו מפלגתית. אולם, בדמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, ייתכן מצב שבו אין סיעה המהווה רוב בפרלמנט. כדי להשיג רוב כזה, נדרשת אחת הסיעות (בדרך כלל הסיעה הגדולה ביותר) לצרף אליה סיעות נוספות, ולכרות איתן ברית פוליטית. הגוף הפרלמנטרי הנוצר מצירוף זה של סיעות מכונה "קואליציה". כדי להקים קואליציה, על הסיעות לחתום על הסכם קואליציוני, המגדיר את מדיניות הממשלה ותומכיה בפרלמנט באמצעות "קוי יסוד", ואת בעלי התפקידים השונים שימונו מתוך הסיעות (שרים וסגני שרים בממשלה, יושבי ראש של ועדות בפרלמנט, וכדומה). הסיעות מתחייבות לתמוך בממשלה בהצעות אי אמון, לרוב כנגד התחייבות מפלגת השלטון לתמוך במרכיבים מהאידאולוגיה שלהן. את מפלגות הפרלמנט שאינן חברות הקואליציה, מקובל לכנות "אופוזיציה" (או נגדה). בין המפלגות החברות בקואליציה למפלגת השלטון, נחתמים הסכמים קואליציוניים שמפרטים את התחייבות המפלגה וההתחייבויות כלפיה. להסכמים הקואליציוניים יש תוקף משפטי ומפלגה שלדעתה הופרו ההתחייבויות שניתנו לה בו, יכולה לפנות לבית משפט. עם זאת, היות שזה לא הסכם משפטי רגיל, בית המשפט יכול רק לקבוע שהייתה הפרה של ההסכם אבל אינו יכול להכריח את אחד הצדדים לקימו. במקרה של הפרת הסכם כלפי אחת המפלגות, מותר לה לא לכבד סעיפים אחרים בהסכם ואף לפרוש מהקואליציה. החוק מחייב את המפלגות לפרסם את ההסכמים הקואליציוניים שלהם גם בשביל האזרחים וגם בשביל חברי המפלגות. יתרונות וחסרונות לסיעה המרכזית: יתרונות: ראש הסיעה הוא שישמש כראש הממשלה והסיעה היא שתוביל את הממשלה והפרלמנט, וזאת על אף שלא זכתה ברוב בפרלמנט. חסרונות: הסיעה נתונה לסחטנות פוליטית מצד הסיעות האחרות, ועלולה לסטות באופן משמעותי מהמצע עליו נבחרה לשם שמירה על שלמות הקואליציה. לסיעות החברות: יתרונות: השתתפות בממשלה ובפרלמנט בתפקידים משפיעים, ומניעת פעולות ממשלתיות מסוימות המנוגדות למצען. השפעתה של סיעה על התנהלות הממשלה והקואליציה עשויה להיות גדולה יותר מגודלה היחסי בפרלמנט. חסרונות: על הסיעה להתפשר על חלק מהמצע עליו נבחרה, ואף לקחת חלק בפעולות שמנוגדות לו. באופן כללי: יתרונות: מאזנת היטב בין הצרכים השונים של כל סיעה. חסרונות: פוגעת בעקרון הייצוגיות השווה, אותו נועדה שיטת הבחירה היחסית להגשים, שכן קולם של מצביעי סיעות הקואליציה מתורגם לכוח פוליטי רב משל מצביעי הסיעות שבאופוזיציה. ככל שקואליציה מורכבת ממספר גדול יותר של סיעות, היא משפרת את יציבותה הפרלמנטרית, אך מקטינה את חופש הפעולה שלה ושל הממשלה, מכיוון שהיא נדרשת לאזן בין מגוון גדול של אינטרסים מפלגתיים. אפיונים של קואליציות קואליציה רחבה - קואליציה שחבריה מהווים רוב גדול בפרלמנט. ראשי ממשלה מעוניינים בדרך כלל להקים קואליציה כזו מפני שכך מפלגה או צירים בודדים אינם יכולים לאיים על שלמות הקואליציה כי יש רוב בלעדיהם ויש פחות כח לאופוזיציה שנאבקת מול ראש הממשלה, בנוסף לממשלה כזאת יש יותר לגיטימיות ציבורית ציבור גדול יותר מרגיש מיוצג על ידי הממשלה ובמיוחד כשהממשלה מורכבת ממפלגות יריבות (למשל: ממשלה שהשתתפו בה המפד"ל ומרצ). עם זאת, חופש הפעולה של הממשלה קטן אם היא מבוססת על סיעות רבות בעלות מצע שונה. קואליציה של ממשלת אחדות לאומית - נוצרת כאשר שתי הסיעות הגדולות ביותר בפרלמנט נמצאות יחד בקואליציה. קואליציה כזו מקובלת במצבי חירום (בדרך כלל מלחמה), וכן כאשר גודלן של שתי הסיעות הגדולות שווה (פחות או יותר), אך אף אחת מהן אינה יכולה להקים קואליציה ללא השנייה. דוגמה לקואליציה כזו הייתה בתקופת "ממשלת הרוטציה" בין יצחק שמיר (הליכוד) לשמעון פרס (העבודה). קואליציה צרה - קואליציה שחבריה מהווים רוב קטן בבית הנבחרים. קואליציה כזאת מתאפיינת בחופש ביצוע רב יותר עקב מיעוט דעות מנוגדות, אך גם בסחטנות פוליטית של סיעות קטנות ואף של חברי פרלמנט יחידים. קואליציית מיעוט - כאשר מספר החברים בקואליציה קטן ממספר החברים באופוזיציה. מצב זה נוצר בדרך כלל לאחר פרישת סיעות מן הקואליציה או לאחר בחירות בהן יש סיעה שאינה מעוניינת בהצטרפות לקואליציה (תמיכה מבחוץ). קואליציית מיעוט יכולה להתקיים באחד משני מצבים: לאחר הצבעת אי אמון, כאשר הממשלה היא ממשלת מעבר. דוגמה לקואליציית מיעוט היא הקואליציה של רה"מ לשעבר אהוד ברק בסוף כהונתו. כאשר חלק מסיעות האופוזיציה מספקות לממשלה "רשת ביטחון" בכך שהן מונעות את הפלתה בהצבעת אי אמון או אישור תקציב. הממשלה מוגדרת במקרה כזה כממשלת מיעוט. דוגמאות למצב כזה: ממשלת רבין, לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה ולפני אישור הסכם אוסלו ב', שנתמכה על ידי הסיעות הערביות מן האופוזיציה. ממשלת שרון בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות, שנתמכה על ידי סיעת שינוי מהאופוזיציה רק לצורך השלמת נסיגת ישראל מרצועת עזה, שלאחריה תוכננו להתקיים בחירות. שיטות להימנעות מהצורך בקואליציה קואליציה בדמוקרטיה פרלמנטרית רב מפלגתית מהווה אילוץ, אשר עלול לגרום לתוצאות שליליות כמו שחיתות, סחטנות פוליטית, איוש הממשלה באנשים לא מתאימים וכו', ומטבע הדברים עולה השאלה כיצד ניתן לעקוף אילוץ זה (באופן דמוקרטי). התשובה היא כי ישנן שתי שיטות עיקריות בדמוקרטיות יצוגיות, המונעות את הצורך בקואליציה, והן: יצירת מערכת דו מפלגתית, כפי שהוזכר לעיל. חסרונה הבולט של שיטה זו הוא פגיעה ביחסיות ההצבעה (המפלגות הגדולות "גוזלות" חלק ניכר מקולותיהן של המפלגות הקטנות) ובאפשרויות יצוג מגוונות יותר של הציבור (ערך דמוקרטי בפני עצמו). הפרדת רשויות רבה יותר בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, כפי שמתקבל משימוש בשיטות שונות של דמוקרטיה נשיאותית, כמו בארצות הברית או בצרפת. בשיטה זו הרשות המבצעת אינה זקוקה לאמון הרשות המחוקקת כדי לכהן: הנשיא נבחר ישירות על ידי העם לתקופה קצובה, וממנה את חברי ממשלתו כרצונו (באישור הרשות המחוקקת). חברי הרשות המחוקקת מבקרים את פעולת הרשות המבצעת ועשויים לאלץ אותה לשנות את מדיניותה ופעילותה (בעיקר באמצעות חקיקה ושליטה בתקציב), אך אינם יכולים להפילה בהצעת אי אמון. שינוי מנגנון ההצבעה בפרלמנט מהצבעה בכן ולא, תמיכה או התנגדות, להצבעה באמצעות נקודות, הנותנות ביטוי גם לעוצמת התמיכה או ההתנגדות. בשיטה זו כל ח"כ מופקד על מכסה כוללת של "נקודות הצבעה" עבור כל ספר החוקים והצעות החוק יחד, ובוחר כמה מהן להקדיש עבור כל חוק או התנגדות לחוק, כך שמספר הנקודות שמוקדשות להצבעה מלמד על מידת חשיבותה עבור המצביע. הצעה שמקבלת יותר נקודות "בעד" מנקודות "נגד" עוברת. התיקון הבסיסי הזה מייתר את העניין בהתקשרות הקואליציונית, שכן במקום להקדיש סך מסוים של נקודות הצבעה לתמיכה בחוק שחשוב למישהו אחר, כדי שבתמורה הוא יקדיש סך כזה של נקודות לתמיכה בחוק שחשוב לך, אתה יכול להוסיף את הנקודות הללו ישירות לחוק 'שלך'. הקואליציות בישראל לפי ממשלות ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית והממשלה (הרשות המבצעת) נזקקת לתמיכת הכנסת (הרשות המחוקקת) כדי לבצע פעולות שונות. כל ממשלה בישראל התבססה על קואליציה (יחדה) הכוללת מספר סיעות. כל סיעה מורכבת מכמה חברי כנסת. הסיעות שאינן חברות הקואליציה נקראות אופוזיציה (נֶגְדָּה). ראו גם הנהלת הקואליציה ברית פוליטית קישורים חיצוניים דוד לב, הצבעה בנקודות זכות; מודל לדמוקרטיה מדויקת המשמר החברתי, שינוי שיטת הממשל - רעיון בכיוון שונה מרכז המחקר והמידע - תולדות השיוך הקואליציוני של ראשי הוועדות, המשרוקית של גלובס, באתר טוויטר, 11 במאי 2020 הערות שוליים קטגוריה:מדע המדינה	2023-05-14T15:30:17
דן אלמגור	שמאל\|ממוזער\|250px\|מימין לשמאל: דני קרוון, אליהו הכהן ודן אלמגור, 2011 דן אלמגור (נולד ב-13 ביולי 1935) הוא מחזאי, פזמונאי, פובליציסט, עיתונאי, סופר, מתרגם, חוקר ספרות, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה ישראלי. הוא מהיוצרים הבולטים בתחום הזמר העברי והמחזאות הישראלית, ומוכר כמי שחוקר מזה שנים רבות את תולדות הזמר העברי ויוצריו, את הספרות העברית לדורותיה (עם התמחות בספרות ימי הביניים והרנסאנס) וכן את הלשון העברית. ראשית חייו אלמגור נולד ברמת גן ב-1935 בשם דן אֶלְבְּלינגר. אביו, זאב אלבלינגר, יליד ורשה, היה חבר קבוצת אריאל של השומר הצעיר, אגרונום, בוגר המכון לחקלאות באלג'יר ומחלוצי עלייה השלישית, ואימו זהבה קצנלנבוגן הייתה ילידת לובלין. ב-1940 נולדה אחותו ברכה. גדל ברחובות. בילדותו ובנעוריו כתב במספר עיתוני ילדים ונוער כמו "דבר לילדים", "הבוקר לילדים" ו"משמר לילדים", היה נציג המאזינים הצעירים בקול ירושלים, שימש ככתב פינת הנוער בקול ישראל וכן ככתב ספורט ברחובות עבור קול ישראל ועיתוני התקופה כמו "העולם הזה". בשנת 1951, בהיותו בכיתה י', ייסד יחד עם חברו שבתאי זיו את "המועצה הארצית של תלמידי בתי הספר התיכוניים", שהפכה למועצת התלמידים הארצית. בשירותו הצבאי בצה"ל (1953–1955) היה כתב צבאי ומעורכי העיתון "במחנה גדנ"ע". לימודים אקדמיים וחקר הספרות והשירה שמאל\|ממוזער\|250px\|דן אלמגור, 2004 (צילם צבי טיבריו קלר) בזמן שירותו סיים שלוש שנות לימודי ערב במדעי המדינה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב. בשנת 1956 למד במחזור הראשון של אוניברסיטת תל אביב והשלים שתי שנות לימוד בספרות ומקרא. בין 1957 ל-1960 סיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים בספרות עברית ואנגלית. בין 1960 ל-1963 השלים את לימודיו בחוג לספרות עברית (בהצטיינות יתרה). בין מוריו היו פרופ' שמעון הלקין, המשוררת לאה גולדברג, פרופ' דב נוי ופרופ' חיים שירמן, שגם הנחה את אלמגור בכתיבת עבודת התואר השני. את תואר המוסמך קיבל ב-1963 על עבודה בנושא שירת תור הזהב בספרד והשירה העברית באיטליה בתקופת הרנסאנס, אשר התמקדה בשירתו של יוסף צרפתי. בשנים 1963–1968 למד באוניברסיטת UCLA לדוקטורט במסגרת מלגת פולברייט. עבודת הדוקטור נכתבה בהנחייתו של פרופ' אברהם בנד ועסקה באמנות הסיפור של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. אלמגור כתב עשרות מאמרים אקדמיים על תולדות הספרות העברית בימי הביניים, הרנסאנס והעת החדשה, לרבות על ביאליק, עגנון, וברדיצ'בסקי, בהקשרו גם ערך יחד עם שמואל פישמן את הביבליוגרפיה נחלת מי"ב, אשר פורסמו בין היתר בכתבי העת "במה", "מאזניים", "עיתון 77", "עלי שיח", "לשוננו לעם", "מעגלי קריאה" ו"קשר". בנוסף כתב מאמרים על תולדות הדרמה העברית, בין היתר על המחזאי העברי הראשון יהודה סומו, וכן על השירים הסאטיריים של אלתרמן ואחרים בעיתונות העברית. כתב מספר ערכים לאנציקלופדיה העברית בנושאי תיאטרון וספרות, ביניהם על עמנואל הרומי ויוסף צרפתי. בין 1964 ועד 1974 פרסם במוספי הספרות של עיתוני סוף השבוע מעריב וידיעות אחרונות מאות מאמרים ומסות על נושאי ספרות ואמנות, הלשון העברית והסלנג, פזמונים עבריים וענייני דיומא בארצות הברית ואנגליה. בין 1964 ועד 2010 שימש ככתב הישראלי של "הרבעון השייקספירי" ואוצר את האוסף "שקספיר - מימין לשמאל", המכיל ביבליוגרפיה מקיפה של כתבי שייקספיר בעברית. בין היתר כתב את המאמר הביבליוגרפי "שיקספיר בספרות העברית בתקופת ההשכלה ובתקופת התחייה". תרגום, עיבוד וכתיבה מקורית לתיאטרון אלמגור עיבד ותרגם כמאה מחזות לעברית, ביניהם מחזות קלאסיים כ"הנשים הפיניקיות" לאוריפידס, מחזות מאת ויליאם שייקספיר כגון "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניכם", "המלט" ו"חלום ליל קיץ", מחזות אליזבטניים (בני תקופתו של שייקספיר) כמו "האלכימאי" לבן ג'ונסון ו"חג הסנדלרים" לתומאס דקר, "הכד השבור" מאת היינריך פון קלייסט בן המאה ה-18, ומחזות רבים מהמאה ה-20, כגון "מראה מעל הגשר" ו"מותו של סוכן" של ארתור מילר, "קן הקוקייה" מאת דייל ווסרמן ומחזות מאת ברטולט ברכט ("ברכט על ברכט" בעריכת ג'ורג' טבורי, "ההנאות הקטנות של החיים" - מבחר משירי ברכט, ושירים למחזה "שוויק במלחמת העולם השנייה", שהוצג בתיאטרון האהל). אלמגור תרגם מספר רב של מחזות זמר, בהם: "גבירתי הנאווה", "כנר על הגג", "המלך ואני", "ברנשים וחתיכות" על פי סיפורי דיימון ראניון, "דבר מצחיק קרה" מאת סטיבן זונדהיים, "ינטל" על פי סרטה של ברברה סטרייסנד, "המפיקים", "עצור את העולם. אני רוצה לרדת" מאת לסלי בריקוס ואנטוני ניולי (1969, תיאטרון גיל). כמו כן, תרגם ועיבד מספר אופרטות: ב-1972 תרגם את האופרטות "אבו חסאן" מאת ובר ו"הקאדי המרומה" מאת גלוק, אשר הוזמנו על ידי גארי ברתיני עבור האנסמבל הקאמרי. ב-1986 תרגם את הדיאלוגים של האופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס, אשר הוצגה בסינפוניטה הישראלית באר שבע, וב־1987 את האופרטה "סילוה - נסיכת הצ'רדש", מאת ליאו שטיין ובלה ינבאך, בתרגום אברהם שלונסקי, למוזיקה של אמריך קלמן. אלמגור כתב גם מחזות מקוריים רבים. ב-1968 כתב ועיבד את המחזמר "איש חסיד היה" שהיה מורכב משירים, נגינות וסיפורים חסידיים. ב-1969 כתב את המחזמר "ירושלים שלי", שהייתה ההצגה הראשונה שנכתבה על ירושלים ואנשיה לאחר סיפוח מזרח העיר בעקבות מלחמת ששת הימים. ב-1967 כתב מחזמר, על רקע תנ"כי, שהועלה בברודוויי, בכיכובו של דיק שון, אך ההצגה כשלה והורדה במהרה מהבמה. בתחילת שנות ה-70 חיבר אלמגור שני מחזות זמר גדולים. ב-1971 חיבר את "עיר הגברים" שהושפע מסיפוריו של דיימון רניון. ב-1972 חיבר את "אל תקרא לי שחור", כאשר את כל השירים הלחין בני נגרי. המופע, שכלל אנסמבל של שבעה שחקנים וזמרים בבימויו של דני ליטאי, הושפע מעליית התנועה האמריקאית לזכויות האזרח ונסוב סביב אפליית השחורים בארצות הברית וסיפורי התנ"ך. כל השירים היו בסגנון מוזיקת נשמה, סגנון שלא היה מוכר אז בישראל. המחזמר זכה להצלחה מסחרית ולהערכת המבקרים וזכה בפרס כינור דוד. ב-1982 עלתה ההצגה "ילדי הכרך" פרי עטו, העוסקת בחיי העדה התימנית בישראל. ההצגה בכיכובו של נסים גרמה, ובימויו של צדי צרפתי, הוצגה ברחבי הארץ 250 פעמים. כמו כן, כתב שתי אופרות: ב-1958 את האופרה "מחבוא הרוח" בהלחנת פרנק פלג לקול ישראל, והאופרה לילדים "מקס ומוריץ" בהלחנת גיל שוחט שהוצגה באופרה הישראלית בהפקת המדיטק חולון. בנוסף, כתב אלמגור את הפזמונים למחזה "שערורייה בגמנסיה" (בשמו הנוסף "התלמידה הנשואה"), מאת בקפי וסטלה, בתרגום ד"ר אמיל פוירשטיין, אשר הולחנו על ידי מרק לברי (תיאטרון דו רה מי, 1958). פזמונאות אלמגור החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, ואת פזמונו הראשון כתב בגיל 15, ומאז כתב מאות פזמונים ללהקות צבאיות, לזמרים, למחזות זמר, הצגות תיאטרון ועוד. רבים מפזמוניו מוכרים ביותר. פזמוניו מצטיינים בשנינות והומור וכן חריזה מעולה. בתוכן הפזמונים בא לידי ביטוי גם עולמו האינטלקטואלי הרחב של אלמגור ופזמוניו עוסקים בכל תחום החל מאפיזודות היתוליות וכלה באירועים בעלי רקע היסטורי. גדולי המלחינים בזמר העברי הלחינו מנגינות למילותיו ובהם משה וילנסקי, אלכסנדר ארגוב, דובי זלצר, יאיר רוזנבלום, מאיר נוי ומתי כספי. אלמגור כתב פזמונים ללהקת "בצל ירוק" כשאחד מלהיטיה הגדולים היה "ונצואלה" ללחן של וילנסקי. בגרסתו המקורית של השיר הייתה שגיאה גאוגרפית ("נשוט על פני האורינוקו המשתפך לאמזונס") שאותה תיקן אלמגור לאחר ששמע על טעותו. באותה תקופה גם כתב ל"להקת איילון" את השירים "רומיה ויואל" ו"שיר הפלאפל" שהולחנו בסגנון מזרחי. כתב פזמונים גם לתוכניות הראשונות של "רביעיית מועדון התיאטרון" ובהם "ברית צרפת-ישראל", "גוי של שבת", "למה שוברט לא גמר את הסימפוניה" ועוד. עבור הזמר והמלחין שמעון ישראלי כתב את "האורקסטרה של ראשון" ואת "תורת היחסים", ולבני ברמן כתב את הפזמון השנון "חיי אדם", בעקבות האגדה של האחים גרים. הפזמון מתאר כיצד תרם כל בעל חיים משנות חייו לאדם, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהגותו של האחרון ("אוכל כמו חזיר ומזיע כמו סוס..."). בשנת 1966 הגיע אלמגור לישראל, מלימודי הדוקטורט בקליפורניה, כדי לכתוב פזמונים עבור המחזמר קזבלן. אולם מפיק המחזמר, גיורא גודיק, לא היה מרוצה, וביקש מעמוס אטינגר וחיים חפר לכתוב את הפזמונים במקום אלמגור. לאחר שקזבלן עלה לבמה, תבע אלמגור את גודיק, והשופט יוסף מיכאל לם קבע ששני הפזמונים, "כל הכבוד" ו"תרד ממני קזבלן" הם פרי עמלו של אלמגור. בעקבות זאת צורף שמו של אלמגור כאחד מכותבי הפזמון קזבלן. יהורם גאון ביצע במחזמר "קזבלן" את השיר "כל הכבוד" שהפך ללהיט גדול ובפסטיבל הזמר והפזמון 1969, ביצע את שירו של אלמגור "בלדה לחובש", ללחן של אפי נצר ולעיבוד של שמעון כהן, שביטא את רוח הגבורה של חיילי צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, ושזכה במקום הראשון בתחרות. מבין הלהיטים שכתב ללהקות הצבאיות ניתן למצוא את "בוא אלינו לים", "שיהיה הים שקט" ו"שומר החומות". לצד שירים אלה, כתב אלמגור גם את השיר הקומי "חיימקה שלי" (אותו ביצעה רחל אטאס), בו מתוארת אמא גאה לחייל שלומיאל שאינו מסתגל לפקודות הצבא. ב-1977 כתב את המילים לשירי הסרט המוזיקלי "הרשלה" בבימויו של יואל זילברג. אלמגור תרגם גם מספר שאנסונים צרפתיים, בהם: "מי אוהב מילים גסות" של ז'ורז' ברסנס, אותו ביצע יוסי בנאי, ו"הבורגנים" של ז'אק ברל, בביצוע צמד הדודאים. בנוסף, כתב מילים עבריות (שאינן קשורות למקור) לשיר של ברסנס לו קרא "ויויו גם", אותו ביצעה להקת הנח"ל ומאוחר יותר גם חוה אלברשטיין. מתוך מחזות הזמר שאלמגור כתב ועיבד בלטו השירים "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן" (מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור"); "פנקס הקטן", שהלחין מתי כספי ושר ששי קשת בהשתתפותה של אבירמה גולן (מתוך המחזמר "עיר הגברים"); "אברהמלה מלמד", שבין היתר שרף את ביתו בל"ג בעומר ושכח שהביטוח נגמר בפורים (מתוך המחזה "איש חסיד היה") והשיר "ירושלים שלי" המתאר אופנים שונים של ירושלים מפי מספר דמויות מהעיר כמו רוכל, סנדלר וחייל (מהמחזמר "ירושלים שלי"). מבין השירים שאלמגור תרגם ממחזות הזמר הלועזיים ניתן למנות את "לו הייתי רוטשילד" (מ"כנר על הגג"), "ברד ירד בדרום ספרד" ו"אל הגרדום אצעד הבוקר" (מ"גבירתי הנאוה"). ב-2006 יצא אוסף כפול משיריו של אלמגור בשם "חוץ מזה הכול בסדר", הכולל 43 מפזמוניו המולחנים. שם האוסף בא משיר שאת מילותיו כתב על פי לחן של פול מזרקי משנות ה-30. אחד מפזמוניו של אלמגור, "כשאת אומרת לא", שנכתב ב-1962 ללהקת התרנגולים וזכה לפופולריות רבה, נדון בפסק דינו של השופט מישאל חשין שעסק בפרשת האונס בשמרת. לדברי אלמגור, השיר נכתב במקור כשיר המדבר על תקופת הילדות, המתאר חיזור תמים של נער אחר נערה. בפסק דינו, שעסק בפרשת אונס, שלל חשין מכל וכל את המסר שבפזמון "כי את אומרת 'לא' כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'". כהתייחסות לדבריו של השופט חשין שינה אלמגור את הבית השלישי של השיר, במטרה להתאימו לפסיקת השופט ולרוח התקופה, וכתב: "כשהיא אומרת 'לא!' - לזה היא מתכוונת!". ספר פזמונים בשנת 2012 יצא לאור הספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום", ובו 300 מפזמוניו של אלמגור. הגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה ב־1956 כתב מדי שבוע את הפזמון האקטואלי ששודר בתוכנית "תיבת נח" בקול ישראל ללחן של מאיר נוי. ב-1957 כתב עם משה וילנסקי את המנון גלי צה"ל ("ערב טוב לכולכם, חיילים"), אשר שודר בכל ערב בפתיחת תוכניות התחנה. בין 1957 ל-1959 השתתף כפזמונאי בתוכנית הרדיו של קול ישראל "שלושה בסירה אחת", וכן בתוכניות "על קצה המזלג", "ינשופים וחיוכים" ו"בכל המסיבות". בתחילת שנות ה-70 ערך והנחה בגלי צה"ל את הסדרה החודשית "פזמונאי האתמול", שעסקה בין היתר בשירי נתן אלתרמן, מרדכי זעירא, עמנואל הרוסי ויעקב אורלנד. ב-1972 כתב לגלי צה"ל את מחזה הרדיו הראשון שנכתב במיוחד לתחנה, "כה אמר עמנואל", על פי "מחברות עמנואל" של עמנואל הרומי, בהשתתפות יהורם גאון וזאב רווח. אלמגור ניחן גם בכישרון הגשה ייחודי והיה מגיש בטלוויזיה הישראלית כבר בראשית ימיה. בתחילת שנות ה-70 ערך והגיש עשר תוכניות בידור מוזיקליות בסדרה "הצועני השורק" בבימויו של ישראל גוריון, אשר כללו בעיקר תרגומים משירי עם שונים בביצוע טובי הזמר הישראלי של התקופה, כמו הדודאים, שלמה ארצי, שמוליק קראוס, ניצה שאול וציפי שביט. כל תוכנית עסקה בשירים על נושא אחר, כמו: טוב לחיות, טוב לאהוב, טוב לשתות, טוב לשוט, טוב לשמור על קשר והיום יום האם. ב-1974, לאחר מלחמת יום כיפור, הגיש כעשרים תוכניות בנות שעה בסדרה "שרתי לך ארצי", אשר עסקה במאה שנות זמר עברי. חמש התוכניות הראשונות נערכו והוגשו בשיתוף עם אליהו הכהן והשאר נערכו והוגשו על יד אלמגור. התוכנית אירחה אמנים מבצעים כמו שושנה דמארי, שמעון ישראלי, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, ורבים נוספים. כמו כן, התראיינו בכל פרק אישים ששיקפו את התקופה, לרבות גולדה מאיר, רחל ינאית בן-צבי, ברוך אגדתי, דניאל סמבורסקי ועמנואל הרוסי. סאטירה ומעורבות פוליטית במשך שנים רבות נחשב אלמגור ל"איש של קונצנזוס", אשר חיבר פזמונים רבים ללהקות צבאיות, ערך והגיש סדרות טלוויזיה וכן מופעים רשמיים של מוסדות כמו צה"ל, קרן היסוד, ומופעי יובל של המדינה, יישובים ותנועות ציוניות. עם זאת, מאז תחילת כתיבתו כנער, כתב במקביל גם שירים סטיריים, שירים פוליטיים ושירי מחאה, בעיקר בהשפעת הטור השביעי של אלתרמן, אשר היה נערץ עליו מנעוריו. הפזמון הראשון בתולדות המדינה, אשר נפסל על ידי הצנזורה למחזות לביצוע בתיאטרון, היה השיר "הכומתה" (1958), בו מחה אלמגור על הטבח כפר קאסם, אשר נכתב לתיאטרון סמבטיון והולחן בידי יוחנן זראי. בשנות ה-50, בעודו סטודנט, השתתף באופן קבוע בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" כפזמונאי התוכנית, במסגרתה שלושה מהשירים שכתב לתוכנית נפסלו לשידור בגלל אופיים הפוליטי. כמו כן, פרסם טורים פוליטיים בעיתונים "העולם הזה", "אתגר" ו"פי האתון". שירים פוליטיים וסאטיריים רבים נכללו בתוכניות שכתב למועדון התיאטרון, ביניהם "מעיל ומעילה" (1960) ו"טעות קטנה אחת" (1961). בנוסף, כתב שירי ביקורת לשלישיית יוסי-חיזקי-יונה, ביניהם "האזרח הקטן" (1961), ומאוחר יותר לזמר שמעון ישראלי, ביניהם "סע וטייל ברחבי ישראל" ו"איך להדק את החגורה" שנכתבו ב-1989. בשירו "ירושלים שלי" (1969) הקפיד להציג - בין נקודות הראות השונות של ירושלים - גם את זווית הראייה הפלסטינית: ב־26 במרץ 1976, במלאת שש שנים למותו של אלתרמן, פרסם אלמגור בעיתון הארץ, שיר בשם "מגש הכסף, 1976", בשיר מוחה אלמגור על הענקת אות מלחמת יום הכיפורים למשה דיין על ידי שר הביטחון, שמעון פרס. השיר פורסם שוב כמודעה בתשלום גם בעיתונים ידיעות אחרונות ומעריב על ידי איגוד ההורים השכולים בבית הלוחם בת"א. בשנות האינתיפאדה הראשונה, פרסם עשרות טורים סאטיריים בעיתונים "דבר" ו"חותם" (על המשמר). ב-10 בדצמבר 1988, בתום שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, הדהים אלמגור את המשתתפים בהפגנת יש גבול בכיכר מלכי ישראל בת"א (כיכר רבין כיום) בקריאת שיר מחאה ארוך בשם "אנחנו יורים גם בילדים", בו האשים בפשעי מלחמה קצינים שהיו אחראים לטענתו להרג ילדים במהלך דיכוי ההפגנות הפלסטיניות. ברומזו לתא הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן במשפטו בישראל, אמר אלמגור: "כדאי שנתחיל להכין לעצמנו את הכלובים השקופים שבהם נשב כאשר ישפטו אותנו על מה שעשינו לעם הפלשתינאי". השיר נדפס במלואו באותו השבוע ב"העולם הזה". בעקבות קריאת השיר בעצרת המחאה ופרסומו בעיתון, הודיע בכנסת שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כי איש המילואים בן ה-54, דן אלמגור, מושעה מחיל החינוך ומצה"ל, וראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הכריז עליו במכתב רשמי כאחד מבוגדי ישראל. אלמגור סיפר על אותה תקופה: ב-9 במרץ 1989, הוצתה מכוניתו של אלמגור. ארגון הימין הרדיקלי "הסיקריקים" לקח אחריות על המעשה. באותה תקופה כתב את שירו "צלם אדם" (1989). השיר הולחן על ידי רפי קדישזון, ובוצע בשידור חי בתוכנית "גלגל המזלות", בערב ראש השנה בערוץ הראשון, על ידי שמעון ישראלי, דני ליטני, נירה רבינוביץ, אלי גורנשטיין, גיל אלון ונוספים, וקורא להתנהגות הומנית ושמירת צלם אנוש גם בעיתות מלחמה: השיר שודר פעם יחידה באותו הערב, אך אומץ על ידי אלוף פיקוד המרכז דאז, עמרם מצנע, ונמסר לביצוע והקלטה ללהקת פיקוד מרכז, אשר שרה אותו מספר פעמים והקליטה אותו בטלוויזיה הלימודית. מבחר משיריו הסאטיריים המאוחרים של אלמגור, כונסו בפרק הסיום של הספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום", אשר נקרא "זה החלום?". משפחתו דן אלמגור היה נשוי לד"ר אלה אלמגור (לבית אַפְּלרוֹט), חוקרת ספרות ערבית ומתרגמת ספרים ומחזות, מ-1960 ועד פטירתה בינואר 2022. לזוג שתי בנות, אורנה (נולדה ב-1961) ואלינוער (נולדה ב-1964), וארבעה נכדים. את להיטו "ונצואלה" כתב לכבודה של אלה (בביצוע הפזמון הסיומת "אלה" מודגשת). מתגורר בתל אביב. כתביו ספרים איש חסיד היה, שירים וסיפורים חסידיים, עריכה ועבוד דן אלמגור, ציורים ורישומים דני קרוון, ירושלים תשל"ב 1972 היום "יום האם", לילדים, כתב דן אלמגור, צייר גיורא כרמי, כתר ירושלים 1981 נחלת מי"ב, מפתח ביבליוגרפי ליצירות מיכה יוסף ברדיצ’בסקי-בן-גוריון ולחיבורים על אודותיו, דן אלמגור, שמואל פישמן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ב, 1982 שושנת תימן: בני-תימן בזמר העברי, ליקט, סיפר וערך: דן אלמגור, עמותת "אעלה בתמר", 2008 מחזות מקוריים אלף לילה ולילה, מחזה מוזיקלי על פי סיפורי אלף לילה ולילה, מאת דן אלמגור ומייקל אלפרדס, תל אביב היסטוריה בגרוש , מחזה קברטי, מאת דן אלמגור, בבימוי חיים טופול, מועדון התיאטרון חיפה, 1963 מחברות החשק, על פי עמנואל הרומי, עיבוד דן אלמגור, ירושלים תשל"ב 1972 מצא אשה - מצא טוב?, תוכנית שנייה בסדרה, ליקט וערך דן אלמגור, 1975, תל אביב מאמר דמותו של דוד בפזמון ובבימה הקלה שונות אספקטים בסיפורת של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, עבודת הדוקטורט, אוניברסיטת UCLA, לוס אנג'לס, 1968 פרסים על שירים והצגות 1969 - פרס ראשון ב"פסטיבל הזמר", עבור השיר "בלדה לחובש" (לחן: אפי נצר; שר: יהורם גאון) 1969 - פרס משרד החינוך למחזה הטוב של השנה, עבור "איש חסיד היה". 1986 - פרס ראשון בפסטיבל שירי הילדים, עבור השיר "החבר הכי טוב שלי" (לחן: רוני וייס; שרה: שרי צוריאל) 1968 - 1976 - 11 פרסי כינור דוד, בין היתר עבור "להקת פיקוד דיזנגוף", "איש חסיד היה", "אל תקרא לי שחור", "עיר הגברים", "שרתי לך, ארצי", "ירושלים שלי". פרסים על תרגומים 1991 - הפרס הראשון ע"ש עדה בן-נחום ל"תרגום המצטיין לבמה" עבור "קומדיה של טעויות" בתיאטרון באר שבע 2000 - פרס "התרגום הטוב ביותר" מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון, עבור "קומדיה של טעויות" בתיאטרון הקאמרי 2004 - פרס "התרגום הטוב ביותר" מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון, עבור "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי 2008 - פרס "התרגום הטוב ביותר" מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון, עבור "המלט" בתיאטרון הקאמרי (עם ט' כרמי) פרסים על מפעל חיים ותוארי כבוד 1986 - פרס היובל של אקו"ם על מפעל חיים בתיאטרון ובתרבות בישראל 1987 - פרס על "מפעל חיים בזמר העברי" במסגרת פסטיבל "ימי זמר" בחולון 2009 - "תואר כבוד" מטעם אוניברסיטת בר-אילן על תרומה לזמר העברי 2010 - תואר "דוקטור לשם כבוד", מכללת נתניה 2011 - תואר "דוקטור לשם כבוד", האוניברסיטה העברית בירושלים הוקרה נערכו לכבודו ערבי הוקרה בעיריות שונות וערבי זמר רבים, מתוכם: ינואר 2008 - שלושה ערבי מחווה בקאמרי פברואר 2012 - מחווה בקאמרי מרץ 2019 - ערב מחווה בפסטיבל אומנים עולים ואמנים ותיקים באהבה לישראל דצמבר 2021 - ערב מחווה בפסטיבל עין גב 27 במרץ 2019 - ערב מחווה לרגל העברת ארכיונו לספרייה הלאומית 9 ביולי 2021 - מופע הצדעה לכבוד יום הולדתו ה-86, שנערך בהבימה בנוכחות מיטב אומני ישראל מרץ 2022 - מופע הצדעה מתוך מופע חדש של המחזה "איש חסיד היה" בוועידת "האנשים של המדינה" ראו גם יצירות דן אלמגור לקריאה נוספת חיפוש הזהות היהודית בתיאטרון הישראלי, על "איש חסיד היה", 1968, מאת דן אוריין, נדפס בבמה, 140, 1996. בחזרה אל המקורות, על תרגומו של דן אלמגור למחזה "כטוב בעיניכם", מאת מלכה מוצ'ניק, נדפס בלשוננו, ס'ז, תשס'ז 1997. קישורים חיצוניים יום הולדתו ה-80 של דן אלמגור באתר הספרייה הלאומית יעקב אגמון, שאלות אישיות עם דן אלמגור, 1973, סרטון באתר יוטיוב, 51 דק' "שקספיר - מימין לשמאל" - אוסף הביבליוגרפיה של כתבי שייקספיר בעברית, אותו אוצר דן אלמגור דן אלמגור, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016 מכּתביו: מילוניאדה: למילים המסתיימות ב־יאדה, 1898–1994, לשוננו לעם, כרך מו חוברת ב (תשנ"ה), עמ' 47–58, באתר האקדמיה ללשון העברית מסע העדלידע, לשוננו לעם, כרך מד חוברת ב (תשנ"ג), עמ' 51, באתר האקדמיה ללשון העברית הערות שוליים * קטגוריה:מתרגמים ישראלים קטגוריה:מתרגמים לעברית קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:מחזאים ישראלים קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:חוקרי הזמר העברי קטגוריה:הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים קטגוריה:סגל במחנה נח"ל קטגוריה:בוגרי בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:רחובות: אישים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935	2024-10-12T19:51:15
מקסימינוס דאיה	שמאל\|ממוזער\|250px\|מקסימינוס דאיה על גבי מטבע גַּאיוּס וַלֶרְיוּס גַּלֶרְיוּס מַקְסִימִינוּס, הידוע כמַקְסִימִינוּס דַּאיָה או מַקְסִימִינוּס השני (20 בנובמבר 270? - 313) היה קיסר רומא מ-305 ועד שנת 313. רקע במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה. גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס. בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. קורות חייו דאיה נולד בדקיה. בעת שירותו בצבא הרומי הוא התבלט בזכות כישרונותיו ובזכות קשריו המשפחתיים עם גלריוס, דודו. מינוי לקיסר ביום ה-1 במאי 305 בטקס שנערך בו זמנית במילאנו וניקומדיה פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס ואת גלריוס לאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים תפסו דמויות חדשות מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים אלו היו למעשה נאמנים של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה והסירו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות הכוח. מהלך זה שלכאורה נעשה בהסכמה של כל הצדדים התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, זרעי הפורענות נזרעו ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה. ועידת קרנונטום ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום (כיום: פטרונל-קרנונטום, אוסטריה) שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר. מקסימינוס דאיה מונה לקיסר במזרח ולִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלאריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. מאבק על השלטון בשנת 308 הוכתר דאיה באופן סמלי על ידי גלריוס כ"אוגוסטוס המזרח". מותו של גלריוס בשנת 311 הפך את מקסימינוס לשליט העליון של חלקה המזרחי של האימפריה. בשנת 313 החליט מקסימינוס דאיה לסלק את ליקיניוס מדרכו מאחר שראה בו סיכון עיקרי למעמדו הוא יצא לכוון הבלקן עם צבא של כ 70000 חיילים, באפריל הוא חצה את הבוספורוס עם צבא שהוחלש על ידי תנאי מזג אוויר קשים. העיר ביזנטיום נפלה לידיו לאחר מצור של 11 ימים משם המשיך מקסימינוס דאיה אל העיר הרקלאה סינטיקה (Heraclea Sintica) שבבולגריה, העיר נפלה לידיו לאחר מצור קצר אך בשלב זה הגיע צבאו של ליקיניוס עם כ 30000 חיילים וחנה באדריאנופול. הצבאות נפגשו לקרב המכריע ביום 30 באפריל 313. על פי ההיסטוריונים הרומאיים בערב הקרב הופיע מלאך בחלומו של ליקיניוס ולימד אותו תפילה שכל המאמינים בכל הדתות יכולים לשאת ללא סייג וליקיאנוס לימד והתפלל תפילה זו עם חייליו לפני הקרב. בקרב צירלום (Tzirallum) הביסו הלגיונות של ליקיניוס את הצבא העדיף מספרית של מקסימינוס דאיה, הסיבות לכך היו המשמעת העדיפה והיתרון בהכרת השטח של הלגיונות המערביים. מקסימינוס דאיה הצליח להימלט משדה הקרב בעור שיניו, מלווה ביחידות צבא שנותרו נאמנות ולאחר שפשט את גלימת הארגמן של האוגוסטוס ובמקומה לבש מדים של חייל פשוט. בלווית שרידי צבאו הוא נסוג לעיר ניקומדיה, שם ניסה לארגן מחדש את הלגיונות הנאמנים לו. מוות הצבאות נפגשו פעם נוספת בשערי קיליקיה בקרב בו ניסו לגיונותיו של דאיה לעצור את צבאו של ליקיניוס שפרצו את קווי ההגנה של דאיה והמשיכו בקרב תנועה איטי במהלכו נדחפו הלגיונות המזרחיים לאחור אך מבלי להתפורר ומבלי להיכנע, המערכה הסתיימה עם מותו של דאיה ככל הנראה ממחלה באוגוסט 313. לקריאה נוספת היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים, מקסימינוס הצעיר, עמ' 90–96. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:קיסרי רומא קטגוריה:שושלת קונסטנטינוס קטגוריה:נפטרים ב-313	2023-07-06T11:10:38
טטררכיה	ממוזער\|250 פיקסלים\|מפה המתארת את חלוקת השטחים בטטררכיה הראשונה שמאל\|ממוזער\|הקיסר דיוקלטיאנוס, מכונן הטטררכיה הראשונה ממוזער\|פֶּסֶל ארבעת הטטררכים בפינת החזית של בזיליקת סן מרקו בוונציה; עשוי מאבן פורפיר, מתוארך לסביבות שנת 300 ומקורו באוצרות קונסטנטינופול שנבזזו במסע הצלב הרביעי (1204); מחוות החיבוק נועדה לסמֵל את היחסים ההרמוניים בין השליטים טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה". הסדר שלטוני שהונהג באימפריה הרומית בסוף המאה השלישית לספירה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס. על פי הסדר הזה מנוהלת האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומאטי ולמנות לעצמו סגן קיסר. השיטה הונהגה ב-293 על ידי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס (284–305), בניסיונו לפתור את בעיית המאבקים המתמידים וההרסניים סביב חילופי הקיסרים במהלך המאה השלישית. הוא חילק את האימפריה הרומית לשני חלקים - מזרחי ומערבי, ובעוד הוא שולט על הצד המזרחי העשיר כשליט בכיר, מינה את חברו מקסימיאנוס הרקוליוס לשלוט על המערב החקלאי. שיתוף בפועל כבר ממילא היה בין השניים בזכות האמון ששרר ביניהם. לכל אחד מהשליטים ניתן התואר "אוגוסטוס", ולכל אחד מהם מונה סגן שקיבל את התואר "קיסר" (CAESAR). הקיסר שהיה כפוף לדיוקלטיאנוס היה גלריוס, והקיסר שמתחת למקסימיאנוס היה גיוס קונסטנטיוס כלורוס. על פי כוונתו של דיוקלטיאנוס, אמור היה כל אחד מה"אוגוסטי" לפרוש כעבור עשרים שנה ולפנות את כיסאו לסגנו הקיסר שיהפוך לאוגוסטוס. דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס עשו כן ופרשו שניהם ב-1 במאי בשנת 305, ויורשיהם תפסו את מקומותיהם. גלריוס נעשה אוגוסטוס במזרח ומינה כסגנו את מכסימינוס דאיה, וקונסטנטיוס כלורוס נעשה אוגוסטוס במערב וסגנו פלביוס וולריוס סוורוס. אלא שאז הטטררכיה החלה לאבד את יציבותה. בשנת 306 מת קונסטנטיוס כלורוס במפתיע בעת שהותו בעיר יורק (Eboracum) בבריטניה, וחייליו הכריזו על בנו קונסטנטינוס כעל אוגוסטוס המערב, בניגוד להסדר הטטררכיה שהועיד את התפקיד לסוורוס הקיסר. עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק אולי היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אולם מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה אשר זכתה לתמיכה ציבורית. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס. לאחר שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מצא מקסימיאנוס מקלט אצל קונסטנטינוס, אולם משחתר תחתיו חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. הקיסרות הייתה בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים. מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס בשנת 311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. בשנת 312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, היספניה ואפריקה. בשנת 313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימינוס דאיה. דיוקלטיאנוס התאבד לאחר שהואשם בסיוע למקסנטיוס. קונסטנטינוס במערב וליקיניוס במזרח שלטו באימפריה זה לצד זה משך כעשר שנים, אך סכסוך ביניהם היה צפוי. בשנת 314 קונסטנטינוס תקף את ליקיניוס בשל סכסוך על השליטה בבלקנים, אשר עברו אליו בהסכם שלום שנחתם בשנת 316. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 323, כשהגותים נכנסו לתחומי החלק המזרחי של הקיסרות, קונסטנטינוס הכניס לשם את צבאותיו במסווה של עזרה לליקיניוס. הוא הביס הן את הגותים והן את ליקיניוס, וב-324 היה לשליט היחיד של כל הקיסרות הרומית. הטטררכיה הגיעה לקצה. ריכוז שמות השליטים 285-293 אוגוסטוס דיוקלטיאנוס במזרח מקסימיאנוס במערב 293-305 אוגוסטוס דיוקלטיאנוס במזרח מקסימיאנוס במערב קיסר גלריוס במזרח קונסטנטיוס כלורוס במערב 305-306 אוגוסטוס גלריוס במזרח קונסטנטיוס כלורוס במערב קיסר פלביוס ולריוס סוורוס במערב מקסימינוס דאיה במזרח 306-307 אוגוסטוס גלריוס במזרח פלביוס ולריוס סוורוס במערב קיסר מקסימינוס דאיה במזרח קונסטנטינוס בחלק מהמערב, מרכז הכוח שלו היה בבריטניה ובגאליה מקסנטיוס בחלק מהמערב, מרכז הכוח שלו היה ברומא 307-313 אוגוסטוס גלריוס במזרח מקסימינוס דאיה מ-308 מינוי סמלי כאוגוסטוס המזרח קונסטנטינוס בחלק מהמערב, מרכז הכוח שלו היה בבריטניה ובגאליה מקסנטיוס בחלקים מאיטליה ליקיניוס שלט בפאנוניה תראקיה ואילריקום במזרח האימפריה מקסימיאנוס בחלקים מאיטליה קיסר מקסימינוס דאיה במזרח 313-324 אוגוסטוס ליקיניוס במזרח סקסטוס מרטיניאנוס ביולי - ספטמבר 324 במזרח קונסטנטינוס במערב קיסר בסיאנוס באיטליה ולריוס במזרח, הוחלף על ידי ליקיניוס הצעיר כריספוס במערב קישורים חיצוניים קטגוריה:שיטות ממשל קטגוריה:רומא העתיקה: חוק ומשפט קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה	2022-12-15T06:05:55
מדינות הציר	350px\|ממוזער\| שמאל\|ממוזער\|250px\|דגלי הרייך השלישי, האימפריה היפנית וממלכת איטליה בברלין (1940) מדינות הציר (באנגלית: Axis powers) היו המדינות שלחמו נגד בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, ובמרכזן גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. רקע שלוש המדינות העיקריות שלחמו במסגרת ברית מדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. ניצני הברית באו לידי ביטוי בחתימת הסכם אנטי-קומינטרן ב-1936. לאחר מכן, נרקמה הברית הצבאית בין הצדדים באמצעות הסכם לשיתוף פעולה צבאי המכונה ההסכם התלת-צדדי, שנחתם ב-27 בספטמבר 1940, וביסס באופן רשמי את ה"ציר" בין רומא, ברלין וטוקיו, שהחזיקו במשותף אינטרסים אימפריאליסטיים עצמאיים. בשיא כוחה של הברית שלטו כוחותיה בשטחים עצומים, שכללו חלקים ניכרים מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומהאוקיינוס השקט. שלוש המדינות הקשורות בהסכם תלת צדדי זה היו הצד התוקפני במלחמת העולם השנייה: גרמניה הנאצית פתחה במלחמה בפלישה לפולין לאחר שביימה כחלק ממבצע דגל כוזב, את תקרית גלייביץ ובהמשך פתחה במלחמה נגד מדינות רבות, לעיתים במפתיע, כשהמניע למלחמה היה תאוריה אימפריאליסטית וגזענית הגורסת שעל גרמניה להשיג מרחב מחיה, המשתרע על פני כל אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון והחלק האירופי של ברית המועצות עד להרי אורל וזאת תוך כדי שיעבוד את תושביו, ולהשמיד את אלו מהם השייכים לגזעים "נחותים" ובמיוחד את היהודים באמצעות תוכנית הפתרון הסופי. איטליה הפשיסטית לחמה כנגד אתיופיה, כבשה את אלבניה ופתחה במלחמת איטליה–יוון. למלחמה באירופה הצטרפה במתקפה על צרפת לאחר שזו הוכרעה כבר על ידי גרמניה, ולא היוותה לה כל סיכון. איטליה תכננה לכבוש חלקים נוספים מהמזרח התיכון ומזרח אפריקה אך נכשלה. האימפריה היפנית אף היא הייתה שקועה במשך שנים לפני חתימת ההסכם במלחמת בסין ובדרום-מזרח אסיה, ובמהלך המלחמה, לאחר מתיחות עם ארצות הברית בשל חשש האמריקאים משאיפותיה האימפריליסטיות הגוברות באוקיינוס השקט, פתחה בהתקפה נגד ארצות הברית כשביצעה את המתקפה על פרל הארבור. היפנים כבשו במהלך המלחמה את מנצ'וריה, הודו-סין, אינדונזיה והפיליפינים. היפנים תכננו לכבוש חלקים את כל סין, הראג' הבריטי וחלקים נרחבים בסיביר. מדינות אלו גררו אחריהן שורה של מדינות. חלקן היו קשורות עמן בברית, והיו מדינות עצמאיות לכל דבר שלחמו לצד מדינות הציר, מתוך אינטרסים אזוריים או פוליטיים, כגון הונגריה, רומניה ובולגריה; חלקן מדינות בובה שנוצרו על ידי מדינות הציר, וחלקן מדינות נייטרליות בעלות אידאולוגיה קרובה לזו של מדינות הציר, שסייעו במידה זו או אחרת למאמץ המלחמתי של הציר. השייכות ל"מדינות הציר" לא הייתה עניין של קבע. ישנן מדינות שבמהלך הלחימה החליפו צד, נכנסו לבריתות עם מדינות הציר או פרשו מהן. איטליה הפשיסטית החלה את המלחמה כבעלת ברית שוות זכויות, אחת משלוש המדינות שהרכיבו את הציר, וסיימה את המלחמה כמדינה כבושה ובה תנועה פרטיזנית הנלחמת כנגד הכיבוש הגרמני. מדינות הציר, בהנהגת גרמניה הנאצית, היו האחראיות לייזומה ולביצועה של השואה. השואה התבצעה בשטחי מדינות הציר, או בשטחים שהיו נתונים לשליטתן, באירופה ובמידת מה בצפון אפריקה. גרמניה הובילה את הצעדים כנגד היהודים, מחקיקה אנטישמית ועד להשמדה, ולחצה על המדינות הקשורות עמה בברית לנקוט בצעדים דומים, ולהסגיר לידיה את אזרחיהן היהודיים לשם השמדתם. היחס לדרישות הגרמניות נע בין הסכמה ושיתוף פעולה מלא, כדוגמת רומניה או סלובקיה, לבין ניסיונות להגן על היהודים ולמנוע גירושם, על אף קבלת חקיקה אנטישמית, כשם שהיה באיטליה. לעיתים, רק כאשר נכנס הצבא הגרמני למדינה גרורה, בוצעה השמדת היהודים, כשם שהיה בהונגריה. לעיתים הגנו המדינות על אזרחיהן היהודים וניסו למנוע השמדתם או לעכבה בתירוצים שונים, כפי שהיה בבולגריה. הקשורות בהסכם המשולש במזרח הרחוק, יפן ומדינות "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי" כפי שקראה התעמולה היפנית לשטחי הכיבוש, לא נקטו בצעדים ממשיים כנגד האזרחים היהודיים. פליטים שהגיעו לאזורים אלו נתקלו בהגבלות ובמחסור, כגון הפליטים שהגיעו לגטו שאנגחאי, אך על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית והשפעתה, לא היו יהודי המזרח הרחוק בסכנת השמדה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתן המוחלטת של מדינות הציר, בכיבושן על ידי בעלות הברית, בפירוק האימפריות שנוצרו במהלך קיומה של הברית, ובהחלפת הממשלות בעלות האידאולוגיה הנאצית, הפשיסטית או האימפריאליסטית שהנהיגו אותן. אדולף היטלר ובניטו מוסוליני מצאו את מותם בסוף המלחמה, כמו גם רבים ממנהיגי המשטרים שהובילו, אם בהתאבדות או בהוצאה להורג. כזה היה גם גורלם של רבים ממנהיגי יפן, כגון ראש הממשלה הידקי טוג'ו. יוצא דופן היה גורלו של הירוהיטו קיסר יפן, שנותר לעמוד בראש המדינה גם לאחר המלחמה. ההסכם התלת-צדדי ממוזער\|מדינות הציר (בשחור), בעלות בריתן ושטחים שכבשו באוקטובר 1942, בשיא שטחן של מדינות הציר המונח "ציר" לתיאור הברית שבין גרמניה ואיטליה הוכנס לשימוש על ידי בניטו מוסוליני בשנת 1936 כאשר דיבר על ציר רומא-ברלין לאחר חתימת הסכם הידידות בין איטליה וגרמניה ב-25 באוקטובר 1936. מוסוליני הצהיר כי שתי המדינות תהיינה לציר סביבו יסובו שאר מדינות אירופה. ההסכם עוצב כאשר איטליה הפשיסטית, שבעבר לא הביעה אהדה לשאיפות גרמניה, עמדה מול התנגדות של מדינות המערב ויתר החברות בחבר הלאומים, בעקבות המלחמה התוקפנית בה פתחה, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. ב-1936 חתמה גרמניה עם יפן על הסכם ידידות דומה, וכן על הסכם אנטי-קומינטרן אליו הצטרפה איטליה במאי 1937. במאי 1939 הפך הסכם ציר רומא-ברלין לברית צבאית לכל דבר שכונתה ברית הפלדה. האימפריה היפנית הייתה בעלת ברית טבעית כמעט לגרמניה הנאצית. שתי המדינות דגלו בהתפשטות טריטוריאלית על חשבון שכנותיהן. על מנת להגשים שאיפות אלו היה על שתי המדינות להתגבר באופן כלשהו על התנגדותן של ברית המועצות ושל ארצות הברית, ואויביה של גרמניה ביבשת, המדינות הקולוניאליסטיות צרפת, בריטניה ואף הולנד, החזיקו בשטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה, שאליהם נשאו היפנים את עיניהם. ברית המועצות חתמה באוגוסט 1939 על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב עם גרמניה הנאצית, והתנגשות צבאית במזרח הרחוק, בשנת 1939 באזור חלקין גול הביאה ליצירת סטטוס קוו עם יפן, אותו לא העז אף צד להפר. ארצות הברית הייתה נייטרלית לכאורה, אך אהדתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבעלות הברית, הביאה לרצון לסייע לבריטניה ולספק לה את צורכי המלחמה הדרושים לה. ממרץ 1941 ועד כניסתה למלחמה בפועל בסוף אותה שנה, אכן סיפקה ארצות הברית ציוד רב לבריטניה ולבעלות בריתה במסגרת מדיניות "החכר והשאל". גם בעת חתימת ההסכם המשולש, היה ברור כי דרכה של ארצות הברית לסיוע פעיל לבעלות הברית סלולה. ניתן היה להסיק כי כל מדינה בעלת שאיפות התפשטות תאלץ למצוא דרך, צבאית או מדינית, להכריע את ברית המועצות או את ארצות הברית, או לנטרלן מבחינה פוליטית. כאשר נפתחה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, היו היפנים שקועים מזה כעשור במלחמות התפשטות באסיה, בסין ובדרום-מזרח אסיה. איטליה הצטרפה ללחימה רק ביוני 1940 כשתקפה את צרפת בעקבות התקיפה הגרמנית. ב-27 בספטמבר 1940 נחתם ההסכם התלת-צדדי בברלין על ידי נציגי גרמניה, איטליה ויפן, והצהיר על המדיניות שהייתה קיימת בפועל. אל ההסכם הצטרפו במהלך הזמן הונגריה, רומניה, סלובקיה ובולגריה. יוגוסלביה הצטרפה אל ההסכם, אך הפיכה צבאית גרמה לפרישתה ממנו לאחר יומיים, ולכיבושה על ידי גרמניה לאחר זמן קצר.שמאל\|ממוזער\|250px\|הדגלים הצבאיים של הרייך השלישי ושל ממלכת איטליהההסכם נתן ממד גלובלי למלחמה, שעד אז התרכזה באירופה ובאזור הים התיכון. הצדדים הראשיים להסכם שלוש החותמות על ההסכם התלת-צדדי נחשבות למעצמות העיקריות המהוות את הציר. האידאולוגיה התוקפנית שאימצו לעצמן, מדיניותן, והנכונות להשתמש בכוח כדי להגשימה, כמו גם האישיות של העומדים בראשן, נתנו לברית זו את אופייה המיוחד. גרמניה הנאצית שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל צלב הקרס, דגלה של גרמניה הנאצית גרמניה הייתה היוזמת והמבצעת הראשית של השואה, בה הושמדו שישה מיליון יהודים. התאוריות הגזעניות והאנטישמיות שהגה היטלר, ואשר שימשו ככוח המניע למדיניות ההתפשטות שעמדה בבסיס יצירת הציר, הן שהובילו אותה לרכז את היהודים בגטאות בכל שטחי הכיבוש, ולשלחם להשמדה. יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה שסבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית. בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. רבים מהם היגרו למדינות שכנות או מעבר לים. בסוף שנות ה-30 השתנה המצב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית הפכה לחמורה ביותר. מדינות העולם השונות סגרו את שעריהן בפני זרם הפליטים היהודים, והגבילו את ההגירה אליהן. חבר הלאומים נשאר אדיש לבעיית הפליטים, וכמוהו שאר מדינות העולם. לאחר שנותרו בגרמניה פחות ממחצית מיהודיה בעקבות זרם ההגירה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הושמדו מרביתם במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה. ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – נקייה מיהודים). האימפריה היפנית שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל האימפריה היפנית יפן הייתה הכוח העיקרי מבין מדינות הציר באסיה ובמרחב האוקיינוס השקט. שמה הרשמי - "דאי ניפון טיקוקו" פירושו "האימפריה של יפן רבתי". כיום מתייחסים למדינה זו בכינוי "האימפריה היפנית" בשל שאיפותיה האימפריליסטיות כלפי שכנותיה. ראש המדינה היפני בתקופת קיום ההסכם התלת-צדדי היה הקיסר הירוהיטו. החוקה היפנית קבעה כי: "הקיסר הוא ראש האימפריה, משלב באישיותו את זכויותיה הריבוניות, ומוציא אותן לפועל על פי החוקה" (סעיף 4). סעיף 11 קבע כי "לקיסר הפיקוד העליון על הצבא ועל הצי". לקיסר הייתה כפופה ממשלה ומטה כללי ולו שני ראשים. מיום חתימת ההסכם התלת-צדדי ועד כניעתה של יפן היו ראשי הממשלה היפנים פומימרו קונואה, הידקי טוג'ו, קוניאקי קויסו, קנטרו סוזוקי ונרוהיקו היגשיקוני. יפן הפנתה את רוב כוחותיה למלחמה ביבשת אסיה, בשטחה של סין, בו פתחה במתקפה ב-7 ביולי 1937 כנגד כוחותיו של צ'יאנג קאי שק ובהמשך, לאחר המתקפה על פרל הארבור, נלחמה כנגד ארצות הברית, כנגד הבריטים בבורמה, מלזיה, סינגפור והונג קונג. האוסטרלים, הקנדים וההודים שסייעו לבריטניה כחלק מן הדומיניונים, כנגד הולנד במושבותיה באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום חלק מאינדונזיה), כנגד הפיליפינים ולבסוף כנגד ברית המועצות אשר לאחר הניצחון באירופה הכריזה מלחמה על יפן ומיגרה את כוחותיה במנצ'וקוו, במבצע סערת אוגוסט. השטחים שנכבשו על ידי יפן במלחמה כונו על ידי יפן בכינוי "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי", שכלל בשיאו את מנצ'וריה, מונגוליה הפנימית, חלקים מסין, מלזיה, הודו סין (שצירופה לשטח הכיבוש היפני התאפשר תוך שיתוף פעולה עם צרפת של וישי), איי הודו המזרחיים ההולנדיים, הפיליפינים, בורמה, חלק מהודו ואיים רבים באוקיינוס השקט. היהודים ביפן במלחמת העולם השנייה לא מסרה יפן את יהודי יפן ומנצ'וריה לידי גרמניה, על אף ששיתפה איתה פעולה. בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן, דרך סיביר, יהודים רבים מאירופה. עם חסידי אומות העולם נמנה סגן הקונסול היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה, שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הליטאים והגרמנים. איטליה הפשיסטית 180px\|ממוזער\|שמאל\|דגלה של ממלכת איטליה איטליה הפשיסטית הייתה החברה השלישית בציר, והשתייכה למדינות הציר בשני גלגולים חוקתיים, שניהם תחת הנהגתו של בניטו מוסוליני. האחד כ"ממלכת איטליה" מיום חתימת ההסכם התלת-צדדי ועד כניעתה של איטליה לבעלות הברית וחתימת הסכם שביתת הנשק עם איטליה ספטמבר 1943, והשנייה כמדינת בובות איטלקית בשליטה גרמנית בצפון המדינה, שכונתה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית", וידועה אף כ"הרפובליקה של סאלו". ראש המדינה הרשמי בממלכת איטליה היה המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, אך השליט בפועל היה ראש הממשלה, מוסוליני, ולתקופה קצרה בין 25 ביולי 1943 עד לכניעת איטליה ולפרישתה מן הציר בספטמבר 1943, שימש בתפקיד זה המרשל פייטרו באדוליו. ויטוריו אמנואלה אף הוכרז כמלך אלבניה וקיסר אתיופיה. אתיופיה נכבשה על ידי האיטלקים ב-1936 וסופחה למושבה האיטלקית "מזרח אפריקה האיטלקית". אלבניה נכבשה ב-1939, והצטרפה ל"אוניה פרסונלית" עם איטליה כשקיבלה את ויטוריו אמנואלה השלישי כמלכה. כן החזיקה איטליה מתקופות קודמות במושבות בלוב ובאיי הדודקאנס. כן כבשה איטליה חלק מהרי האלפים שהיה טריטוריה צרפתית לאחר שתקפה את צרפת, מספר שבועות לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה. לאחר חתימת ההסכם התלת-צדדי תקפה איטליה את יוון. מלחמת איטליה–יוון הייתה כישלון צבאי, ואיטליה ביקשה את סיועה של גרמניה ובולגריה על מנת לנצח את היוונים. לאחר המלחמה, בין 1941 לספטמבר 1944 שלטה איטליה בחלקים נרחבים מיוון, שחולקה בין גרמניה, בולגריה ואיטליה. הרפובליקה של סאלו הוקמה בשטחי הכיבוש הגרמני בצפון איטליה, לאחר שהמלך וראש ממשלתו באדוליו פעלו לחתימה על הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית. המדינה, שהייתה למעשה ממשלת בובות בחסות גרמנית, בה היה מוסוליני ראש המדינה להלכה, אך השליטה בפועל הייתה בידי הגרמנים, התקיימה בין 25 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945. היהודים באיטליה הפשיזם האיטלקי לא היה בראשיתו מלווה באנטישמיות, אך ככל שהתקרבה איטליה לגרמניה הנאצית, כך השפיעה מדיניותו הרצחנית של היטלר על המדיניות האיטלקית. בתחילה, חקקה איטליה ב-1938 חוקי גזע שהגבילו את היהודים. כל עוד שמרה איטליה על עצמאותה, לא נמסרו יהודיה לידי הנאצים להשמדה, כשם שנמסרו יהודים במדינות אחרות. כאשר נכבשה צפון איטליה בשנת 1943, והוקמה הרפובליקה של סאלו, הפקירה רפובליקה זו את אזרחיה היהודים לרדיפות אנטישמיות, לריכוזם ומשלוחם לאושוויץ. 7,900 מיהודי איטליה נרצחו בדרך הזו. המצב בקולוניה של לוב היה יותר קשה, ולאורך כל המלחמה סבלו היהודים ודבר שהחמיר ככל שנמשכה המלחמה. הדבר כלל בין היתר יחס מפלה ריכוז יהודים ניצולם בעבודות כפייה ורציחתם. (ראו שואת יהודי לוב) מדינות נוספות שהצטרפו להסכם התלת צדדי בחודשים שלאחר חתימת ההסכם התלת-צדדי, הצטרפו אליו מדינות נוספות, אם מרצונן, וכהמשך ישיר למדיניות בשנים שלפני גיבוש ההסכם, ואם ברמה זו או אחרת של אילוץ. בעת חתימת ההסכם, בספטמבר 1940, הייתה גרמניה הנאצית בשיא כוחה, לאחר שזה עתה הביסה את צרפת במערכה שנמשכה שישה שבועות. בריטניה הספונה באיה המבודד הייתה האתגר היחיד כנגד שלטון מדינות הציר באירופה, והדעה הרווחת הייתה כי אף היא תיכנע בסופו של דבר. ברית המועצות הייתה קשורה עם גרמניה בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ואילו ארצות הברית הייתה שבויה בכוחם של אילוצי פוליטיקה פנימית שהותירו אותה מחוץ למלחמה על אף רצונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. בסוף שנת 1940 ובתחילת שנת 1941 נראתה ההצטרפות אל מדינות הציר כצעד נבון וכמעשה בעתו. ממלכת הונגריה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגלה של ממלכת הונגריה בשנת 1940. ממלכת הונגריה נשלטה על ידי האדמירל מיקלוש הורטי ששימש כעוצר. זה שנים ניהלה הונגריה מדיניות פרו גרמנית, שנראתה להורטי כדרך הטובה ביותר להשיב להונגריה את השטחים שאיבדה בהסכם טריאנון לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשם שהיה זה הכוח המניע את המדיניות הגרמנית בתחילת התקופה הנאצית, להחזיר לגרמניה את שאיבדה בהסכם ורסאי. אך טבעי כי הונגריה הייתה למדינה הראשונה שהצטרפה להסכם התלת צדדי לאחר חתימת שלושת הצדדים העיקריים. ב-20 בנובמבר 1940 חתמו נציגי הונגריה על ההסכם התלת-צדדי. בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם נהנתה הונגריה מפירות המדיניות התוקפנית של גרמניה ואיטליה. בסדרה של בוררויות שנקראו "בוררות וינה הראשונה" ו"בוררות וינה השנייה" או "תכתיב וינה", שנערכו בנובמבר 1938 וביוני 1940 קבעו שרי החוץ של גרמניה ואיטליה, יואכים פון ריבנטרופ וגליאצו צ'אנו, כי הונגריה תקבל נתחים נרחבים מצ'כוסלובקיה ומרומניה. במרץ 1941 הביאו שינויים פוליטיים ביוגוסלביה, כמו גם מעורבותה הכושלת של איטליה במלחמת איטליה–יוון לצורך בפלישה גרמנית נרחבת אל הבלקנים. הונגריה התירה מעבר כוחות גרמנים בשטחה בדרכם אל יוגוסלביה. ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, וחמישה ימים לאחר מכן, ב-11 באפריל, פלשו ההונגרים ליוגוסלביה, שצבאה כבר הוכה על ידי הגרמנים, וכבשו חלק משטחה, שהיה שייך להונגריה בעבר - מחוז וויבודינה, וכן חלקים מקרואטיה וסלובניה. צעד זה הביא לניתוק מיידי של היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה. הונגריה לא התבקשה להשתתף במבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, אך חמישה ימים לאחר תחילת המבצע, ב-27 ביוני 1941 הכריזה הונגריה מלחמה על ברית המועצות. במהלך המלחמה שלחה הונגריה 200,000 חיילים שיילחמו לצד הגרמנים. חיילים אלו השתתפו במערכות הקשות ומרובות האבדות של הוורמאכט במזרח, ורבים מהם נהרגו. ב-26 בנובמבר 1941 הייתה הונגריה אחת מ-13 המדינות שחתמו על הסכם אנטי-קומינטרן המחודש. ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה על הונגריה, ואילו הונגריה הכריזה מלחמה, מספר ימים לאחר מכן, על בריטניה ועל ארצות הברית. ב-1942 הכריזה ארצות הברית מלחמה על הונגריה. ממוזער\|250px\| ב-1944 התקרב הצבא האדום אל שטחה של הונגריה. במרץ 1944 הסתבר כי הורטי מחפש את הדרך אל מחוץ לברית. ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, והציבו בראש הממשלה את דמה סטויאי, שגרירה לשעבר של הונגריה בברלין שהיה ידוע כפרו נאצי. ב-16 באוקטובר 1944 פנה הורטי אל ברית המועצות בהצעה לשלום נפרד. הגרמנים הביאו להדחתו, והשליטו ממשלת בובות פרו - נאצית בראשותצ מנהיג מפלגת צלב החץ, פרנץ סאלאשי. ב-4 בינואר 1945 נכבשה בודפשט בידי הצבא האדום, אך יחידות הונגריות שלחמו לצד הנאצים המשיכו להילחם, במקומות בהם היו מוצבות, גם לאחר ששטחה של הונגריה כולה נכבש על ידי הרוסים, עד לכניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. הונגריה הייתה הצד האחרון להסכם התלת צדדי, פרט לגרמניה ויפן, שהמשיך להילחם. יהדות הונגריה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורע מצבם של היהודים בהונגריה. אמנם לא היו בסכנת השמדה מיידית, אך היו נתונים לרדיפות אנטישמיות, הוגבלו בחוקים מיוחדים (שממשלתו של הורטי החלה לחוקק עוד בשנת 1938) ונשלחו למחנות עבודת כפייה. עם זאת, כממשלות אחרות, נמנעה ממשלת הונגריה מלשלוח את אזרחיה להשמדה במזרח, כל עוד יכלה לעמוד בפני הלחץ הנאצי לעשות כן. לאחר כיבושה של הונגריה בידי הגרמנים, במרץ 1944, הגיע לבודפשט אדולף אייכמן, והצליח לשלוח יותר מחצי מיליון מיהודי הונגריה להשמדה. ביולי 1944 הפסיק הורטי את המשלוחים להשמדה, וזאת כאשר שארית הפליטה של יהודי הונגריה, כמאה וחמישים אלף נפש, מרוכזים בבודפשט. עם עלייתה של ממשלת צלב החץ בראשות פרנץ סלשי באוקטובר 1944, רצחו ההונגרים עשרות אלפי יהודים נוספים. אירועי השואה הביאו לרציחתם של 564,500 איש מיהודי הונגריה במחנות ההשמדה. ממלכת רומניה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגלה של ממלכת רומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה ממלכת רומניה, שלחמה לצד מדינות ההסכמה לרווחים טריטוריאליים משמעותיים על חשבון שכנותיה, ובמיוחד אוסטרו-הונגריה והאימפריה הרוסית לשעבר. לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ועל פי מה שהוסכם בו, תבעה ברית המועצות מרומניה את בסרביה ואת צפון בוקובינה, כולל חבל הרצה. רומניה, חסרת בני ברית, נאלצה להיכנע לאולטימטום הסובייטי ונסוגה מחבלים אלה שנכבשו מיד על ידי הצבא האדום. במסגרת תכתיב וינה ב-30 באוגוסט 1940 הכריחו גרמניה הנאצית ואיטליה את רומניה לוותר על צפון טרנסילבניה לטובת הונגריה, וכן ללהחזיר לבולגריה את חבל הקדרילטר (דרום דוברוג'ה), ב-5 בספטמבר 1940. במאמץ להתגבר על המשבר הפוליטי שנוצר עם אובדן בסרביה, צפון בוקובינה וצפון טרניסילבניה, מינה קרול השני, מלך רומניה את הגנרל יון אנטונסקו לראש ממשלה, ב-6 בספטמבר 1940. אנטונסקו הכריח את המלך להתפטר, ושם על כיסאו את בנו מיכאי הראשון בן ה-19. אנטונסקו כרת ברית עם תנועת הלגיונרים והכריז על רומניה כמדינה "לאומית-לגיונרית", כשתוארו "Conducător" - מנהיג. רומניה כרתה ברית עם גרמניה מתוך תקווה להשיב לעצמה, בעזרת גרמניה, את החבלים שעברו לברית המועצות ולכן חתמה על ההסכם התלת-צדדי ב-23 בנובמבר 1940. ב-1941 נכנסו למדינה חיילים גרמנים והשתמשו בשטחה לפלישה ליוגוסלביה ולאחר מכן, יחד עם הצבא הרומני הגדול, לברית המועצות. כמו כן נהנו הגרמנים משימוש חופשי באוצרות הטבע של רומניה, במיוחד חיטה ונפט. ממוזער\|250 פיקסלים ב-22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה למבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. לא רק זאת שאפשרה מעבר חיילים גרמנים בשטחה, אלא גם גייסה 300,000 מחייליה ללחימה לצד הגרמנים בחזית, יותר מכל בעלת ברית משנית אחרת. רומניה סיפחה לשטחה שטחים גדולים. היא השיבה לעצמה את בסרביה וסיפחה שטחים ניכרים ממזרח לנהר הדניסטר, כולל העיר אודסה. משהתהפך גלגל המלחמה, התבוסה הגרמנית לצבא האדום נראתה בלתי נמנעת והצבא האדום התקרב לנהר פרוט, הודח אנטונסקו, וב-23 באוגוסט 1944 הכריזה רומניה על תמיכתה בבעלות הברית. אחרי הכרזה זו הצבא הסובייטי כבוש את בוקרשט ב-31 באוגוסט 1944 ויחד עם הצבא הרומני נלחם לגרש את הצבא הגרמני משטחי רומניה, בהתחשב בעובדה שהנאצים תקפו את רומניה, וסירבו לסגת משטחה ללא קרב. יהדות רומניה משטרו של אנטונסקו היה בין הגרועים שבמשטרים האנטישמים שקמו באירופה. אנשי המשטר שיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים ורציחתם, ואף יזמו בעצמם את רציחת היהודים. היהודים שחיו קרוב לגבולות המזרחיים של רומניה שלפני 1941 נשלחו אל שטחי הכיבוש החדשים במזרח, שם סבלו מעינויים, רעב, עבודות כפייה, ובסופו של דבר רצח. בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "רומניה הגדולה" שכללה את בוקובינה, בסרביה כל טרנסילבניה והקדרילטר) 756,930 יהודים. 45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה. נרצחו על ידי השלטונות הרומנים גם 115,000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, במיוחד באזור אודסה. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, הטבח בגאלצי, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים, אך במספרים קטנים מאלפים. ועדת ההיסטוריונים שהוקמה על ידי ממשלת רומניה החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים שנרצחו בשואה, תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000 (כולל יהודים אוקראינים). הרפובליקה הסלובקית הראשונה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל הרפובליקה הסלובקית הראשונה, בין 1939 ל-1945 הרפובליקה הסלובקית הראשונה, בהנהגת יוזף טיסו הצטרפה אל ההסכם התלת-צדדי ב-24 בנובמבר 1940. סלובקיה הייתה למעשה מדינה גרורה של גרמניה, כאשר עצם היווצרותה הייתה תוצאה של פירוק צ'כוסלובקיה לאחר מסירת חבל הסודטים בהסכם מינכן ולאחריו פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, והקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה בחלק משטחי צ'כיה. סלובקיה הכריזה על עצמאותה ב-14 במרץ 1939, וכבר ב-23 במרץ חתמה על ברית הגנה עם גרמניה. חיילים סלובקים הצטרפו לגרמנים בפלישה לפולין, בניסיון לקבל בחזרה שטח שאבד לסלובקיה ב-1918. ממוזער\|250px\|סלובקיה 1941 סלובקיה הכריזה מלחמה על ברית המועצות ב-1941 ונמנתה עם החותמות על הנוסח המחודש של הסכם אנטי-קומינטרן באותה שנה. חיילים סלובקים לחמו לצד הגרמנים בחזית המזרחית, בסדר גודל של שתי דיוויזיות, כ-20,000 חיילים. ב-1942 הכריזה סלובקיה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית. ב-29 באוגוסט 1944 החלה התקוממות עממית כנגד משטרו הדיקטטורי של טיסו. המרידה דוכאה על ידי הואפן אס אס, וסלובקים מנאמני טיסו. עד ההתקוממות לא הייתה סלובקיה תחת כיבוש גרמני ישיר, אך לאחריה איבדה את מעט העצמאות שעוד נותרה לה. לאחר המלחמה הוצא טיסו להורג, וסלובקיה שבה והתאחדה עם צ'כיה עד לשנת 1993. יהודי סלובקיה משטרו של טיסו היה משטר אנטישמי, וסייע לנאצים באופן פעיל בהשמדת יהדות סלובקיה. בתחילה גורש חלק ניכר מהיהודים לשטחי סלובקיה שהועברו להונגריה, במסגרת "בוררות וינה" בשנת 1938, הנותרים נרדפו, רוכזו בגטאות, והושמדו באושוויץ ובמיידנק. מספר היהודים שנרצחו בשואה בשטחי סלובקיה, ובשטחים הסלובקים שהועברו להונגריה מוערך במאה אלף. ממלכת בולגריה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל ממלכת בולגריה ממלכת בולגריה, בהנהגת המלך בוריס השלישי הצטרפה אל החוזה התלת צדדי ב-1 במרץ 1941. בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכגרמניה והונגריה רצתה להשיב לעצמה שטחים שאבדו במלחמה, ולשנות את תנאי ההסכמים הבינלאומיים שלאחריה, ובמיוחד את חוזה ניי מ-27 בנובמבר 1919, שהעביר ליוון את צפון תראקיה, קבע תשלום פיצויי מלחמה גבוהים, וצמצם את צבא בולגריה ל-20,000 חיילים. כמדינות אחרות באזור הבלקן, למעט יוון, התקרבה בולגריה אל גרמניה הנאצית במהלך שנות ה-30. בשנת 1940, על פי תנאי הסכם קראיובה, הכריחה גרמניה את רומניה לוותר על חבל דרום דוברוג'ה ולהעבירו לבולגריה. לאחר כישלון איטליה במלחמת איטליה–יוון, שדרש התערבות גרמנית, סייעה בולגריה לגרמנים באפריל 1941 בפלישתם ליוון וליוגוסלביה, וסיפחה את חבל וורדר בנובינה, המהווה כיום את הרפובליקה של מקדוניה, ואת מערב תראקיה. אך, כמדינות אחרות, לא הצטרפה בולגריה אל מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ואף לא הכריזה עליה מלחמה. על אף היעדר הכרזת מלחמה משני הצדדים, היה הצי הבולגרי מעורב במספר תקריות עם הצי של ברית המועצות. כן סייעו כוחות בולגריים לכוחות הגרמנים במלחמה בתנועות פרטיזנים בבלקן. עם התקדמות המלחמה, הכריזה בולגריה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה. הכרזה "סמלית" זו הפכה למציאות מרה מצד בולגריה, ואפשרה הפצצת ערים בולגריות בידי בעלות הברית. כשהתקדם הצבא האדום אל גבול בולגריה, הוקמה בה ממשלה חדשה בראשות מפלגת "חזית העם" שחיפשה דרך לצאת מההסכם התלת-צדדי. באוגוסט 1944 הכריזה הממשלה על פרישתה מההסכם, והסיגה את כוחותיה מיוון ומיוגוסלביה תוך עימותים עם הנאצים. ברית המועצות הכריזה מלחמה על בולגריה ב-9 בספטמבר 1944, ובולגריה מצאה עצמה לוחמת נגד הנאצים ונגד הסובייטים בו-זמנית. הסובייטים נכנסו לסופיה ב-16 בספטמבר 1944. לאחר המלחמה התירה ברית המועצות לבולגריה לשמור בידה את חבל דוברוג'ה הדרומי. יהדות בולגריה התקרבותה של בולגריה אל גרמניה הנאצית הביאה ליחס נוקשה כלפי היהודים. בשנים שלפני המלחמה גורשו יהודים בעלי נתינות זרה, ופרעות אנטישמיות נותרו ללא תגובה של ממש מצד השלטון. ב-23 בינואר 1941 קיבלה בולגריה חקיקה אנטישמית שהגבילה את זכויות היהודים. ראש הממשלה אלכסנדר בלב עמד בקשר עם הנאצים, והסכים לגירוש יהודי בולגריה למזרח. בשנת 1943 גורשו אחד עשר אלף יהודי תראקיה ומקדוניה להשמדה בטרבלינקה. תראקיה ומקדוניה היו שטחים שנכבשו על ידי הבולגרים ביוון וביוגוסלביה. עם זאת, גירוש יהודי בולגריה עצמה נמנע עקב מעורבות פוליטיקאים שחרדו לגורלם. גורמים פוליטיים ודתיים סייעו ליהודי בולגריה, המלך בוריס השלישי עמד בפני לחץ גרמני לגרש את היהודים להשמדה במזרח. באפריל 1943 נפגש המלך עם יואכים פון ריבנטרופ והסכים לרכז את היהודים בכפרים במזרח כצעד ראשון לקראת גירושם. על אף שצעד זה בוצע, ועשרים אלף יהודי סופיה גורשו למזרח בולגריה, נמנעו הבולגרים מביצוע צעדים נוספים. בדצמבר 1943 שבו היהודים לבתיהם, ובאוגוסט 1944 בוטלה החקיקה נגד היהודים. חמישים אלף יהודי בולגריה שרדו את השואה, הודות לעמידתו זו של העם הבולגרי לצדם. ממלכת יוגוסלביה שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל ממלכת יוגוסלביה ממלכת יוגוסלביה, בשלטונו של העוצר פאבלה, הייתה חברה בברית המשולשת למשך כיומיים במרץ 1941. עם תחילת מלחמת העולם השנייה נראתה יוגוסלביה מוקפת מכל עבריה במדינות פרו-נאציות. איטליה הפשיסטית הייתה בעלת אינטרסים ביוגוסלביה עוד מזמן משבר פיומה בו כבש גבריאלה ד'אנונציו את העיר פיומה בקרואטיה והכריז כי המדובר ברפובליקה איטלקית, בשנת 1919. בעיית המיעוטים ביוגוסלביה הביאה לחילוקי דעות בין הקרואטים והסלובנים, המחזיקים בדת הקתולית ובין הסרבים והבוסנים, שהחזיקו בדת הפרבוסלבית. הגרמנים ידעו היטב לנצל מתחים אלו. שכנותיה של יוגוסלביה - הונגריה, בולגריה ורומניה - נטו לצד הגרמני, בעוד שיוון הקטנה הותקפה על ידי האיטלקים. לאחר הכישלון האיטלקי במלחמת איטליה–יוון היה ברור כי ההתערבות הגרמנית היא אך עניין של זמן, וכי על מנת שהתערבות זו תצלח, יהיה צורך במעבר של חיילים גרמנים דרך שטח יוגוסלביה. לאור הלחץ הכבד בו חש, חתם הנסיך פאוול על ההסכם התלת-צדדי ב-25 במרץ 1941. החתימה הביאה את כת הקצינים הפרו-בריטית, שהיוו את הפיקוד הגבוה של צבא יוגוסלביה, ליזום הפיכה צבאית, בתוך יומיים מחתימת ההסכם, שטביעות אצבעותיה של בריטניה ניכרו בה היטב. הממשלה היוגוסלבית החדשה, בראשות הגנרל סימוביץ', העלתה על כס המלוכה את המלך פטר השני, בן ה-10, והכריזה על פרישתה מן הברית המשולשת. היטלר רתח מזעם כששמע על ההפיכה בבלגרד, וב-6 באפריל 1941 הורה על הפלישה ליוגוסלביה. בתוך שבועיים שלט הוורמאכט במדינה. המדינה העצמאית של קרואטיה הוקמה ב-10 באפריל 1941, והמדינה החדשה הצטרפה לכוחות הציר בהתלהבות. סלובניה סופחה לשטחה של גרמניה, ודלמטיה סופחה לאיטליה. מונטנגרו סופחה לאלבניה שהייתה תחת "אוניה פרסונלית" עם איטליה, ולמעשה בשליטתה המוחלטת. מספר אזורי גבול סופחו להונגריה, ומקדוניה הועברה לבולגריה. ממשלת הבובות בראשות מילאן נדיץ', שהוקמה ב-29 באוגוסט 1941, טענה כי היא יורשתה החוקית של ממלכת יוגוסלביה. בשנת 1944, כאשר נסוגה בולגריה מההסכם התלת-צדדי, הציעו הגרמנים לאיבאן מיכאילוב להקים מדינה מקדונית עצמאית, אך הוא סירב. בשטחי יוגוסלביה לשעבר התחוללה מלחמת פרטיזנים עממית כנגד הגרמנים. גורלם של יהודי יוגוסלביה היה מר, ורובם הושמדו על ידי הגרמנים. ב-23 באוקטובר 1944 שוחררה יוגוסלביה על ידי התנועה הפרטיזנית בראשות יוסיף ברוז טיטו ועל ידי הצבא האדום. ב-29 בנובמבר 1945 אוחדה יוגוסלביה שוב כ"רפובליקה פדרלית עממית". מדינות שלחמו לצד מדינות הציר קרואטיה, תאילנד, פינלנד ועיראק לא היו מעולם חלק רשמי מהברית המשולשת, אך הן לחמו לצד מדינות הציר. המניעים לכך שונים, ורמת המעורבות שונה. אנשי האוסטאשה הקרואטים לחמו לצד מדינות הציר מתוך אידאולוגיה וקבלה מוחלטת של התאוריות האנטישמיות הנאציות, תוך השמדת היהודים בשטח קרואטיה. פינלנד, לעומת זאת, ראתה בלחימה לצד גרמניה כנגד ברית המועצות, הזדמנות לקבל את השטחים שאיבדה במלחמת החורף, והייתה למעשה המדינה היחידה מבין מדינות הציר והלוחמות לצידן שמשטרה היה סוציאל-דמוקרטי להלכה (אם כי לא למעשה), ומבין מדינות אירופה שלחמו לצד כוחות הציר נבדלה בכך שמנעה את הפגיעה ביהודיה ולא קיבלה חקיקה אנטישמית. המדינה העצמאית של קרואטיה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל קרואטיה האוסטאשית, 1941 - 1945 ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית לשטח ממלכת יוגוסלביה. ב-10 באפריל 1941 הכריזה קרואטיה על עצמאותה. חיילים קרואטים נלחמו מאותו היום ואילך לצד כוחות הציר, אפילו לאחר ששטח קרואטיה עצמה נכבש על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים. הלאומן הקרואטי הפשיסט והאנטישמי, אנטה פאבליץ', הנהיג את תנועת האוסטאשה, ששלטה בקרואטיה בין 1941 ל-1945. אחד מצעדיו הראשונים של פאבליץ' היה ביקור ברומא, שם הציע את כתר קרואטיה לאציל מבית סאבויה שהוכתר בשם טומיסלב השני, מלך קרואטיה. למחרת נפגש עם מוסוליני וחתם על הסכם לפיו מסר לאיטליה את חבל דלמטיה והסדיר עמה את שאלת הגבולות בין שתי המדינות. ממוזער\|250px פאבליץ' הקים את "משמר המולדת הקרואטי" כוח צבא שמנה בשיאו 130,000 איש. פרט לכך לחמו גם אנשי האוסטאשה ומתנדבים קרואטים רבים הגיעו לשורות הואפן אס אס. ממשלתו של פאבליץ' הכריזה מלחמה על ברית המועצות, חתמה על הסכם אנטי-קומינטרן המחודש ב-1941 ושלחה חיילים להילחם בחזית המזרחית לצד הגרמנים. אנשי האוסטאשה נלחמו לצד הגרמנים כנגד התנועה הפרטיזנית במקומות רבים בבלקן. עם סיום המלחמה, במאי 1945 חדלה המדינה הקרואטית העצמאית מלהתקיים, ואוחדה בחזרה לתוך יוגוסלביה. יהדות קרואטיה משטרו הגזעני של פאבליץ' פתח במסע שמד כנגד הסרבים, הצוענים והיהודים. מחנה הריכוז ביאסנובאץ נודע לשמצה, ובו הושמדו מאות אלפי בני אדם. מספר הקורבנות הכולל קשה מאוד להערכה. על פי מוזיאון השואה האמריקאי נרצחו על ידי האוסטאשה בין 330,000 ל-390,000 סרבים, למעלה מ-32,000 יהודים (ומספר נוסף בלתי ידוע שגורש לאושוויץ), וכ-26,000 צוענים. כן נרצחו עשרות אלפי קרואטים ממתנגדי המשטר. תאילנד שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל ממלכת תאילנד תאילנד לחמה לצד יפן והייתה בעלת בריתה. בשנת 1935 עלה על כס המלוכה בתאילנד הילד בן ה-10 אננדה מהידול. משנת 1938 שלט במדינה המרשל פיבול סונגרם, ששימש כראש הממשלה, והיה למעשה דיקטטור צבאי. ב-28 בנובמבר 1940 ניצלה תאילנד את חולשתה של צרפת עקב הפלישה הגרמנית כחצי שנה לפני כן, והכריזה מלחמה על צרפת של וישי בניסיון לקבל שטחים בהודו סין. לאחר מספר חודשים הסתיימה הלחימה בלחץ של יפן. משטר וישי העביר לתאילנד שטחים בלאוס ובקמבודיה. מיד לאחר המתקפה על פרל הארבור, ב-8 בדצמבר 1941 פלשו היפנים לתאילנד. עם היוודע דבר המתקפה הורה המרשל פיבול סונגרם לכוחותיו שלא להתנגד לפולשים. ב-21 בדצמבר 1941 נכרתה ברית צבאית עם יפן, וב-25 בינואר 1942 הכריזה תאילנד מלחמה על בריטניה וארצות הברית. בריטניה וארצות הברית תמכו בפרטיזנים שלחמו על אדמת תאילנד כנגד היפנים, ו"ממשלה תאית חופשית" הוקמה בוושינגטון. חיילים תאים לחמו לצד היפנים בבורמה ובמלאיה, ותאילנד שימשה בסיס לחיילי יפן בדרכם לחזיתות בדרום-מזרח אסיה. ביוני 1944 הודח המרשל פיבול סונגרם מהשלטון, ואת מקומו תפסה ממשלה מתונה ואזרחית בראשות קואנג אפלוונג. הממשלה ניסתה לסייע לכוחות הפרטיזנים, ובה בעת לשמור על יחסים טובים עם היפנים. תנועת "תאילנד החופשית" (סרי תאי) התבססה בלונדון ובוושינגטון ו-90,000 לוחמיה שלטו בחלקים נרחבים של תאילנד עצמה, בראשות המדינאי פרידי פנומיונג. לאחר המלחמה, מנעה התערבות ארצות הברית את היחס לתאילנד כמדינת ציר, אך בריטניה דרשה פיצויי מלחמה שיינתנו ב-3 מיליוני טונות של אורז, והחזרת שטחים שנכבשו מהמושבה הבריטית במלאיה, ומבורמה והודו סין. פיבון ומספר מאנשי משטרו הועמדו לדין באשמת פשעי מלחמה, אך לחץ פוליטי הביא לשחרורם. פינלנד ממוזער\|שמאל\|180px\|דגל הרפובליקה של פינלנד פינלנד לא הייתה חלק מההסכם התלת-צדדי, אך נלחמה כנגד ברית המועצות לצדה של גרמניה. בין נובמבר 1939 למרץ 1940 לחמה פינלנד כנגד ברית המועצות במלחמת החורף בה הותקפה על ידי ברית המועצות (שמתוקף הסכם ריבנטרופ–מולוטוב "ניתנה" לברית המועצות על ידי היטלר בדומה לפולין), אך העמידה הגנה ראויה, ועל אף שאיבדה שטחים, לא איבדה את עצמאותה. על אף שהדבר לא היה מחויב מבחינה אידאולוגית, מצאה עצמה פינלנד נסחפת לכיוונה של גרמניה, בתחילה על מנת לאזן את האיום מצד ברית המועצות, ולאחר מכן, משניתנה לכך ההזדמנות, על מנת לקבל את השטחים שאיבדה במלחמת החורף. היטלר ייעד לצבא הפיני תפקיד במבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. הפינים אמורים היו להתקיף במערבו או משני צדיה של ימת לדוגה, וכן לנסות ולכבוש בחזרה את האנקו. במאי 1941 התירה גרמניה למתנדבים פינים להצטרף אל ה-SS. גדוד בן 1,200 איש גויס וצורף לדיוויזיית "ויקינג" הרב-לאומית של הואפן אס אס. במהלך המלחמה הצטרפו לכוח זה 200 פינים נוספים. ככל שהתקרב זמנו של מבצע ברברוסה, התהדק שיתוף הפעולה בין פינלנד וגרמניה, ב-7 ביוני הכניסה גרמניה שתי דיוויזיות ללפלנד הפינית, ולאחר מכן קיבל הצבא הפיני פקודת כוננות בגבול, ואזרחים פונו מאזורי הגבול. כשנפתחה המלחמה התירה פינלנד לגרמניה לתדלק את מטוסיה בשדות התעופה הפינים, ולהשתמש במתקני הצי שלה. בהכרזת המלחמה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הכריז היטלר כי לצדו עומדות פינלנד ורומניה. פינלנד הכריזה מלחמה ב-25 ביוני, לאחר שרוסיה הפציצה את שדות התעופה שלה ועיירות בתחומה, בטענה ששיתוף הפעולה של פינלנד עם גרמניה הוא פרובוקציה המאפשרת לברית המועצות לנקוט כנגדה בצעדים. פינלנד ניתקה את היחסים עם בריטניה באוגוסט 1941 לאחר שזו הפציצה כוחות גרמנים שהיו מוצבים בפינלנד. בריטניה קראה שוב ושוב לפינלנד לחדול מן הלחימה, ולבסוף הכריזה עליה מלחמה ב-6 בדצמבר 1941. ארצות הברית מעולם לא הכריזה מלחמה על פינלנד. פינלנד חתמה על הסכם אנטי-קומינטרן המחודש ב-1941. הפינים טוענים כי מטרתם הייתה לקבל את השטחים שאיבדו במהלך מלחמת החורף, אך ב-10 ביולי 1941 ציווה הפלדמרשל מנרהיים כי מטרת המלחמה היא לסלק את הבולשביקים מקרליה, לשחרר את עמי קרליה, ולהבטיח לפינלנד עתיד מזהיר. בסך הכול השתתפו 475,000 חיילים פינים במלחמה כנגד ברית המועצות. שלא כמדינות גרורות אחרות שמרה פינלנד על פיקוד עצמאי לצבאה במהלך המלחמה, ושמרה על מטרות המלחמה שלה באופן עצמאי מאלו של גרמניה. במהלך המצור על לנינגרד, שבו מתו מרעב כ-750,000 רוסים, החזיקה פינלנד בשטח חצי האי הקרלי, מצפון ללנינגרד, אך סירבה לדרישות להפעיל לחץ לכיוון דרום. נשיא פינלנד ריסטו רייטי חתם על הסכם עם יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי, לפיו תימנע פינלנד מחתימת הסכם שלום נפרד, אך יורשו של ריטי בתפקיד, הפילדמרשל מנרהיים, התעלם מההסכם ופתח במשא ומתן חשאי עם הסובייטים. ב-19 בספטמבר 1944 חתם מנרהיים על שביתת נשק, ובה התחייב לגרש את הכוחות הגרמנים מפינלנד, דבר שהביא לקרבות המכונים "מלחמת לפלנד". השטח שאבד ב-1940 והוחזר ב-1941 עבר שוב לשליטת הרוסים. ב-10 בפברואר 1947 חתמו הפינים על הסכם שלום עם בעלות הברית בפריז, בו אושרו תנאי שביתת הנשק, ופינלנד הודתה ב"בריתה עם גרמניה ההיטלריסטית". פינלנד הייתה היחידה בין מדינות הציר ותומכותיהן ששמרה במשך המלחמה על משטר דמוקרטי. ב-1945 הייתה פינלנד המדינה האירופית היחידה הגובלת עם ברית המועצות שלא נכבשה על ידה. היהודים בפינלנד היהודים בפינלנד לא נרדפו ולא הושמדו. הם זכו לשוויון זכויות אזרחי מלא, ואף לחמו בצבא הפיני לצד הצבא הגרמני (ראו גם דינה פוליאקוף-שטילר, ליאו סקורניק וסלומון קלאס) ו-23 מהם נהרגו. כחמש מאות פליטים יהודים הגיעו לפינלנד במהלך המלחמה. כארבעים מהם נותרו בשטחה ונשלחו למחנה עבודה בלפלנד. לבסוף הוסגרו שמונה מהם לגרמנים, והושמדו. על שמם הקימו מתנדבים פינים את מושב יד השמונה בישראל. במהלך המלחמה החליפה פינלנד שבויי מלחמה רוסים שהוחזקו בידה באזרחים פינים שנכלאו בגרמניה. בין שבויי המלחמה שנמסרו לידי גרמניה היו גם יהודים, שיש להניח כי לא שרדו, אך אלו לא נמסרו על בסיס אתני. יהודים אלו היו קורבנות השואה היחידים שניתן לייחס לעם הפיני במעשה או במחדל. ב-6 בנובמבר 2000 התנצל ראש הממשלה הפיני פאבו ליפונן על הסגרת שמונת הפליטים. בנובמבר 2003 מינתה ממשלת פינלנד ועדה לחקר הסגרת שבויי המלחמה, לבקשת מרכז שמעון ויזנטל. עיראק ממוזער\|שמאל\|180px\|דגל ממלכת עיראק עיראק נלחמה לצד מדינות הציר, בעת שהתחוללה המלחמה האנגלו-עיראקית בשנת 1941. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה עיראק תחת שלטון מנדט בריטי. במהלך שנות ה-30 זכתה עיראק לעצמאות, אך הבריטים שמרו על בסיסיהם בעיראק. על אף לחץ בריטי סירב ראש ממשלת עיראק, נורי א-סעיד, ששלט בשם המלך פייסל השני להכריז מלחמה על גרמניה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-3 באפריל 1941 התחוללה הפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון את רשיד עאלי אל-כילאני. ממשלתו של אל-כילאני הודיעה על בטלות ההסכם האנגלו-עיראקי מ-1930 ודרשה כי בריטניה תסיג את כל צבאה מעיראק. אל-כילאני סבר כי יקבל סיוע מגרמניה, איטליה וצרפת של וישי בניסיונו לסלק את הבריטים מארצו. ב-18 באפריל 1941 פתחו הבריטים במעשי האיבה. הם תגברו את כוחותיהם בבצרה, ומסביב לשדה התעופה בחבניה השתוללו קרבות כבדים, בהם השתתפו אף טייסת של הלופטוואפה וטייסת של הרג'ה ארונאוטיקה, חיל האוויר האיטלקי המלכותי, שהשתמשו בשדות תעופה בסוריה שהוחזקו על ידי צרפת של וישי. בנוסף לכך הוצבו מטוסי מדינות הציר שנצבעו בצבעי חיל האוויר העיראקי בבסיסים במוסול ומשם יצאו להתקיף את הבריטים. בתחילת מאי 1941 הגיע לעיראק חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, והכריז על מלחמת קודש כנגד בריטניה, כשהוא קורא לערבים בכל המזרח התיכון להתמרד כנגד הבריטים. ב-25 במאי 1941 הורה היטלר לסייע לכוחותיו של אל-כילאני, כשפקד כי "תנועת החירות הערבית במזרח התיכון היא בעלת בריתנו הטבעית כנגד אנגליה. בהקשר זה יש חשיבות מיוחדת לשחרורה של עיראק...". המופתי פעל רבות להשמדת יהודי ארץ ישראל, תוך שיתוף פעולה של מוסלמים מהאזור. הוא נפגש עם היטלר כדי לדון בהשמדת היהודים, ואף שקל להרעיל את מקורות המים. באמצעות כוחות היבשה שבבסיס ובעזרת גייסות עיראקים (חיילים עיראקים שירתו גם בצבא הבריטי), הסיגו הבריטים את הכוח העיראקי אל העיר פלוג'ה. הקרבות האוויריים התנהלו בעיקר בבסיסים האוויריים העיראקים. המצור על חבניה הוסר, ותגבורת בריטית בשני טורים (של הצבא הבריטי והלגיון הערבי) הגיעה מארץ ישראל ועבר הירדן. בעקבות הגעת התגבורת, הצבא העיראקי נסוג גם מפלוג'ה והתנהל מרדף אחריו עד לבגדאד. לאחר מכן הוחלפה הממשלה העיראקית בממשלה פרו-בריטית והוכרזה שביתת נשק ב־1 ביוני. רשיד עאלי אל-כילאני וחברי ממשלתו נמלטו לאיראן ולאחר מכן לגרמניה, שם הקים אל-כילאני "ממשלה עיראקית גולה". בשידורי תעמולה מברלין המשיך המופתי לקרוא לערבים להתקומם כנגד בריטניה ולסייע לגרמנים ולאיטלקים. כן עסק בגיוס מתנדבים מוסלמים מהבלקן אל הואפן אס אס. לאחר המלחמה הייתה עיראק תחת שלטון צבאי בריטי במשך כשש שנים, ובשנת 1947 החזירו הבריטים לעיראק את עצמאותה, והשיבו את המונרכיה ההאשמית כמקודם. היהודים בעיראק ממשלתו של רשיד עאלי אל כילאני ומעורבותו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני לא בישרו טובות ליהודים. בערב חג השבועות שנת 1941, לאחר שכילאני נמלט מבגדאד וטרם כניסת הבריטים, ביצעו חיילים עיראקים טבח ביהודי העיר, המכונה "פרהוד" (פוגרום בערבית). כמאתיים יהודים נרצחו בפרעות אלו וכ-5,000 חנויות נבזזו. מדינות בובה יפניות האימפריה היפנית יצרה מספר מדינות בובה באזורים אותם כבש צבאה, החל מיצירת מנצ'וקוו ב־1932. מדינות בובה אלו זכו למידה משתנה של הכרה בינלאומית. מנצ'וקוו שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל מנצ'וקוו. מנצ'וקוו הייתה מדינת הבובות היפנית במנצ'וריה, המחוז הצפון מזרחי של סין. שליטה הרשמי היה פויי, הקיסר האחרון משושלת צ'ינג, אך בפועל שלט בה צבא יפן, ובמיוחד צבא קוונטונג. בעוד שמילולית פירוש "מנצ'וקוו" הוא המדינה לבני המאנצ'ו, היה באזור רוב של בני האן. בעקבות הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931 הוכרזה עצמאות מנצ'וקוו ב-18 בפברואר 1932, כאשר פו-יי שימש כ"ראש המדינה". הוא הוכרז ל"קיסר מנצ'וקוו" שנה לאחר מכן. 23 מתוך 80 מדינות חבר הלאומים הכירו במדינה החדשה, אך חבר העמים עצמו הכריז ב-1934 כי מנצ'וריה נותרה חלק מסין, הכרזה שהביאה לפרישת יפן מחבר הלאומים. גרמניה, איטליה וברית המועצות היו בין המכירות במדינה החדשה. מנצ'וקוו זכתה גם להכרה של מדינות בובה אחרות, וגרורות של יפן. צבאה של מנצ'וקוו מנה בין 200 ל-220 אלף חייל, לפי הערכות מודיעין סובייטיות. חילות אלו הוצבו במנצ'וקוו תחת פיקוד הצבא היפני, והצי של מנצ'וקוו הוצב תחת הצי השלישי היפני. ממוזער\|250px ב-8 באוגוסט 1945, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, כפי התחייבותה בועידת יאלטה. הצבא האדום פלש למנצ'וקוו במבצע סערת אוגוסט. צבא מנצ'וקוו קרס בתוך מספר ימים. פו-יי נתפס בידי הסובייטים, והמדינה חדלה מלהתקיים. בתחילה שימשה בסיס לקומוניסטים הסינים, בהתקפותיהם על צבא הקוומינטנג, ולאחר מלחמת האזרחים בסין אוחד המחוז עם סין. היהודים במנצ'וקוו במנצ'וריה הייתה קהילה יהודית משגשגת, אליה הגיעו פליטים מהפרעות ביהודי רוסיה, בתקופה בה היה האזור בשליטה רוסית. בין המשפחות שהתיישבו בחרבין הייתה משפחתו של הפוליטיקאי הישראלי, מרדכי אולמרט, אביו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד אולמרט. בימי שלטון מנצ'וקוו הופלו היהודים לרעה, וכנגד הקהילה הופנו איומים וטרור. מלחמת העולם השנייה אך החמירה את המצב, אך המצב לא הגיע מעולם לכדי פעולות מהסוג שננקטו באירופה, וחייהם של יהודי מנצ'וריה היו בטוחים. היפנים ראו כיצד הקימו הסובייטים את המחוז היהודי האוטונומי בבירוביג'ן על גבול מנצ'וקוו, והגו תוכנית בשם "תוכנית דג הפוגו" לפיה תגרש גרמניה את יהודי אירופה אל מנצ'וקוו, ואלו יביאו לשגשוגה הכלכלי של המדינה. פוגו הוא סוג של דג, שבשרו טעים, אך הוא יכול להיות רעיל. כך תפסו היפנים באופן נאיבי את התעמולה האנטישמית הגרמנית. התוכנית נדונה, אך לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות הפכה לבלתי ישימה מכמה סיבות: ראשית, הפלישה הביאה לחסימת הנתיב היבשתי דרך ברית המועצות ולגרמניה לא היה את הכוח הימי לבצעה דרך הים. שנית, בשלב זה אימצו הגרמנים את הפתרון הסופי שכלל את השמדת היהודים, וזנחו תוכניות כתוכנית זו או תוכנית מדגסקר הדומה לה. מנגג'יאנג שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל מנגג'יאנג מנגג'יאנג (מכונה לעיתים מנגוקואו על משקל מנצ'וקוו) הייתה מדינת בובות יפנית שהוקמה במונגוליה הפנימית. באנשי מונגוליה הפנימית הייתה קיימת מרירות כלפי השלטון המרכזי בננקינג, בירת סין. חילוקי הדעות העיקריים נסבו סביב הגירתם של בני האן רבים אל אזור הערבות השוממות של מונגוליה הפנימית. מספר בני אצולה מונגולים החלו להגות בדרישת יתר חרות מהשלטון המרכזי, והיפנים ידעו לנצל לטובתם לאומנות פאן מונגולית זו. יפן יצרה את מנגג'יאנג על מנת לנצל את המתחים בין המונגולים האתניים והממשלה המרכזית בסין, כשלב ראשון לקראת כיבוש מונגוליה החיצונית משליטת ברית המועצות. ב-18 בפברואר 1936, לאחר הכיבוש היפני של האזור, הכריז הנסיך המונגולי דמצ'יגדונרוב המיוחס לג'ינג'יס חאן על עצמאותה של מונגוליה הפנימית. במרץ 1940 אוחדו ממשלות בובות שונות שהקימה יפן בשטחה של סין לכלל ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, אך מנגג'יאנג שמרה על זהותה הנפרדת. בפועל הייתה המדינה בשליטת הצבא היפני, אך לשליט המדינה היה מעין צבא עצמאי משלו. ב-1945 בעקבות תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, ופלישת הסובייטים וצבאות מונגוליה החיצונית הקומוניסטים, חדלה המדינה מלהתקיים. הצבאות הפולשים נתקלו בהתנגדות מועטה. ממשלת ואנג ג'ינג-ויי שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, במשולש צהוב בחלקו העליון של הדגל נכתב "אנטי-קומוניזם, שלום, בניית האומה" ממשלת וונג ג'ינגוויי נוסדה ב-29 במרץ 1940 על ידי ואנג ג'ינג-ויי, שעמד בראשה של ממשלת בובות יפנית זו שמקום מושבה היה בננקינג. במהלך מלחמת סין–יפן השנייה התקדמה יפן מבסיסיה במנצ'וריה וכבשה את רוב מזרח סין ומרכזה. מספר מדינות בובות הוקמו באזורים שנשלטו על ידי הצבא היפני, בפקינג ובננקינג. ממשלות אלו אוחדו ב-1940 לממשלה מרכזית אחת שמרכזה בננקינג. הממשלה, המכונה ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, אימצה את סמלי הממשלה הלאומנית שקדמה לכיבוש היפני. לממשלת ננקינג לא היה כל כוח אמיתי, והיא שימשה ככלי תעמולה ליפנים. היא חתמה על הסכמים עם יפן ומנצ'וקוו, ש"אישרו" את הכיבוש היפני של סין והכירו בעצמאות מנצ'וקוו. הממשלה הייתה אחד הצדדים להסכם אנטי-קומינטרן המחודש ב-1941. ב-9 בינואר 1943 הכריזה הממשלה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית. יחסיה של הממשלה עם היפנים היו בעייתיים מלכתחילה. התעקשותו של וונג לשמור על הסמלים המסורתיים של ממשלת סין, ואימוץ כל סמלי הקוומינטנג, לרבות השימוש בדגל זהה, הובילה לעימותים בלי פוסקים עם היפנים. הידרדרות מצבה הצבאי של יפן החל משנת 1943 הוביל למתן תפקיד חשוב יותר לצבא ננקינג בהגנת אזורי הכיבוש היפני, מאשר היפנים תכננו מלכתחילה. הצבא של ממשלת וונג ג'ינגוויי לחם ללא הרף בצבאות הקומוניסטים, שמרכזם בפרובינציות הצפוניות של סין. ב-10 בנובמבר 1944 מת וונג ג'ינגוויי במרפאה בטוקיו, והוחלף בידי צ'ן גונגבו. צ'ן היה בעל השפעה אפסית, וללא כל כוח של ממש. ראש עיריית שאנגחאי, תו פוהאי היה בעל הכוח האמיתי במדינה. מותו של וונג הביא לירידה במעט הלגיטימיות שהייתה למשטר, אך המשטר המשיך לשמור על מראית עין של מדינה במשך כשנה נוספת. ב-9 בספטמבר 1945 בעקבות תבוסת יפן, נכנעו האזורים שבשליטת מדינת ננקינג לגנרל הא ינגצ'ין, לאומן הכפוף לצ'יאנג קאי שק. מפקדי צבא ננקינג הכריזו על נאמנותם לגנרליסימו והמשיכו במלחמתם בקומוניסטים בצפון. בשנת 1946 נשפט צ'ן גונגבו על חלקו בפעולת המשטר משתף הפעולה, והוצא להורג. מדינת בורמה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגלה של מדינת בורמה עם כיבוש בורמה על ידי היפנים, ב-1942, ראו בורמזים רבים בפולשים משום משחררים מן השלטון הבריטי. גרעין בשם "שלושים החברים" אומן על ידי היפנים, והפך ל"צבא העצמאות של בורמה" בהנהגת הגנרל בעל הנטיות השמאליות אונג סן. היפנים שחררו מהכלא את המנהיג הלאומי, עורך הדין בא מאו, והעמידו אותו בראש ממשלה ברנגון ב-1 באוגוסט 1942. ב-1 באוגוסט 1943 הצהירו היפנים על עצמאותה המלאה של מדינת בורמה, שמיד הכריזה מלחמה על בריטניה וארצות הברית, וחתמה ברית צבאית עם יפן. היו אלו מילים ריקות. השליט האמיתי בבורמה היה הצבא היפני, וממשלתו של בה מאו הייתה נטולת סמכויות, ושימשה רק כדי לגייס בורמזים לעבודות כפייה לטובת הצבא היפני, ביחידות שכונו "צבא הזיעה". במהלך 1944 החלו אונג סן ואנשיו במגעים עם הקומוניסטים הבורמזים, וכן עם בעלות הברית, בניסיון לשחרר את מולדתם מהיפנים. ב-27 במרץ 1945 חוללו אונג סן ואנשיו מרידה כלל בורמזית כנגד הכובש, וב-3 במאי 1945 נכנס הצבא הבריטי לרנגון. בה מאו נמלט ליפן שם נתפס על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה ונכלא. ב-1946 הורשה לשוב לבורמה, ואף נותר פעיל בזירה הפוליטית בבורמה העצמאית שלאחר 1947, אם כי במידה מוגבלת. הרפובליקה הפיליפינית השנייה שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל הרפובליקה הפיליפינית השנייה הפיליפינים קיבלו את עצמאותם החלקית מארצות הברית בשנת 1935. לאחר משאל עם הוחלט כי תינתן עצמאות לתקופת ניסיון של 10 שנים, במהלכה תישמר התלות בארצות הברית בנושאי חוץ וביטחון. האמריקני, דאגלס מקארתור הועמד בראש הצבא הפיליפיני. הפיליפינים נכבשו על ידי היפנים בשנת 1942. הנשיא מנואל קסון נמלט עם הכוחות האמריקנים שהתבצרו באי קורג'ידור, והורה לחוזה לורל, שופט בית המשפט העליון בפיליפינים, להישאר במנילה. קשריו הטובים של לורל עם היפנים, עוד מלפני המלחמה, והיותו ידוע כמבקר של התלות הפיליפינית בארצות הברית, הביאו למחשבה כי הוא יוכל להיות לעזר בשעת הכיבוש. היפנים הורו ללורל ולבעלי תפקידים אחרים במדינה להקים ממשלה זמנית. בין 1942 ל-1943 פעלה הממשלה הפיליפינית תחת הכיבוש היפני. ב-14 באוקטובר 1943 הכריזה "אספת העם", הנתונה להשפעה יפנית, על עצמאותם המלאה של הפיליפינים, על כינון "הרפובליקה הפיליפינית השנייה", ובחרה את לורל כנשיא. ב-20 באוקטובר 1944 נחתו האמריקנים באי לייטה והחלו את שחרורם של הפיליפינים. ב-27 בפברואר 1945 נכבשה מנילה והממשלה הקודמת הוחזרה לשלטון. ב-4 ביולי 1945 הושלם שחרור האי. מקארתור הורה על מאסרו של לורל, אך ב-1946 הכריז הנשיא מנואל רוחאס על חנינה כללית, ולורל שוחרר ממעצרו. לאחר מכן שב והשתלב בפוליטיקה הפיליפינית, נבחר לסנאט, ואף היה מועמד בבחירות לנשיאות בשנת 1949. הודו שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל הודו החופשית הודו החופשית הייתה ממשלת בובות שפעלה בחסות יפנית בראשות הלאומן ההודי סובהאס צ'נדרה בוסה, שדחה את קריאותיו של מהאטמה גנדי להתנגדות בלתי אלימה ורצה לשתף פעולה עם היפנים לשחרור ארצו מהבריטים. הממשלה הייתה חסרת סמכויות כלשהן, על אף שהייתה אמורה לפעול באותם חלקים של הודו שנכבשו על ידי היפנים, בחבל אסאם בצפון מזרח הודו. עם תחילת מלחמת העולם השנייה נעצר בוסה, שהיה בעבר נשיא הקונגרס הלאומי ההודי על ידי השלטונות ההודים. בינואר 1941 נמלט ממעצרו ולבסוף הגיע לגרמניה ולאחר מכן ליפן שם הקים את "הצבא ההודי הלאומי", שפעל לסייע ליפנים במלחמתם, ושהורכב ברובו משבויי מלחמה. אל מול מאות אלפי ההודים שלחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה, גויסו ל"צבא הלאומי" בשיאו כ-40,000 איש. הצבא לחם לצד היפנים במערכות שונות במזרח. בוסה הכריז על עצמאותה של הודו בראשותו ב-21 באוקטובר 1943, וממשלתו קבעה את מושבה בפורט בלייר שבאיי אנדמן וניקובר שנכבשו על ידי היפנים. ה"ממשלה" פעלה במשך שנתיים עד 18 באוגוסט 1945 כאשר התפרקה באופן רשמי. במהלך פעולתה קיבלה הכרה מתשע ממשלות נוספות - גרמניה הנאצית, האימפריה היפנית, איטליה הפשיסטית, קרואטיה, מנצ'וקוו, ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, תאילנד, מדינת בורמה תחת משטרו משתף הפעולה של בא מאו והפיליפינים תחת משטרו משתף הפעולה של חוזה לורל. הקיסרות הווייטנאמית שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל הקיסרות הווייטנאמית ב-1940 נכנעה צרפת לגרמניה. הדבר הביא להחלשה של המשטר בהודו סין. לאחר שעצרו ניסיון של תאילנד להרוויח מהמצב החדש, ועצרו פלישה תאית להודו סין, החלו היפנים להקים בה בסיסים, ולאחר מכן, ב-1941 השתלטו על הארץ כולה. המינהל נותר בידי הצרפתים, אך השלטון המעשי היה בידי היפנים. ב-9 במרץ 1945 השתלטו היפנים על ממשלת הודו סין, וב-11 במרץ הכריז הקיסר הווייטנאמי האחרון, באו דאי, על הקמת "הקיסרות הווייטנאמית", ביטל את החוזה עם צרפת משנת 1884 שהיווה בסיס לנוכחות הצרפתית בווייטנאם, ומינה היסטוריון בשם טראן טרונג קים כראש ממשלתו. ממשלה זו החזיקה מעמד עד 23 באוגוסט 1945. נחיתת הכוחות הבריטיים בסייגון, פלישת צבא צ'יאנג קאי שק מהצפון, ומלחמת הגרילה של לוחמי הוייט מין של הו צ'י מין, שהכריז ב-22 באוגוסט 1945 על הקמת רפובליקה דמוקרטית עצמאית, הביאו את המדינה קצרת הימים אל סופה. ממלכת קמפוצ'ה שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל קמבודיה תחת השלטון היפני באמצע 1941 נכנסו היפנים לקמבודיה, אך התירו לפקידי צרפת של וישי להמשיך בניהול המדינה. הקריאה היפנית לאנשי מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי - "אסיה לאסיאתים", נגעה ללבם של לאומנים קמבודים רבים, על אף נטיית אסיה להשאיר בעינם את הפקידים הצרפתים שמצאה בטריטוריות של הודו סין אליהן נכנסה. בחודשים האחרונים של המלחמה השתנתה מדיניות זו. היפנים רצו לקבל תמיכה מקומית, ולכן פירקו את המשטר הצרפתי ולחצו על קמבודיה להכריז על עצמאותה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-9 במרץ 1945 המלך נורודום סיהאנוק הכריז על קמפוצ'יאה העצמאית. באוגוסט, עם כניעתם של היפנים, הוקמה ממשלה חדשה, ובראשה הועמד סון נגוק תאן, לאומן קמבודי ועורך העיתון הראשון בשפה הקמבודית. באוקטובר נכנסו כוחות בעלות הברית לפנום פן, תאן נאסר באשמת שיתוף פעולה עם היפנים, והוגלה לצרפת. סיהאנוק נותר שליטה הרשמי של המדינה, וקיים מגעים עם כוחות צרפת החופשית שרצו להחזיר את קמבודיה לשליטתם במסגרת הודו סין. נוצר מצב כאוטי בו התחרו על השלטון אנשי סיהאנוק, הלאומנים הרפובליקנים תומכי תאן, אנשי "חמר החופשית" ששאבו את השראתם מהוייט מין, והצרפתים. מצב נזיל זה נמשך עד לסיום המלחמה בהודו סין ב-1954. ממלכת לואנג פרבאנג שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל ממלכת לואנג פרבנג לאוס הפכה למושבה צרפתית בשנת 1893, והייתה חלק מהודו סין. ב-1941 כבשו היפנים את לאוס. מלך לואנג פרבנג, אחת משלוש הממלכות ההיסטוריות מהן הורכבה לאוס, היה למלך לאוס כולה. המלך, סיסאבאנג וונג היה פרנקופיל, והאמין בצורך בחסות צרפתית למדינה החלשה. כהרגלם בכל הודו סין, הותירו היפנים את הממשל הצרפתי על כנו. ב-9 במרץ 1945 סילקו היפנים את הפקידים הצרפתים, והכריחו את סיסבאנג וונג להכריז על עצמאות לאוס והקמת ממלכת לואנג פרבנג. עם הכניעה היפנית, ב-30 באוגוסט 1945 הודיע המלך על כי הוא חוזר בו, וכי הוא נאמן לצרפת. מדינות בובה איטלקיות אלבניה ממוזער\|180px\|דגל ממלכת אלבניה מתקופת האיחוד עם איטליה אלבניה הייתה מעין גרורה איטלקית מאז מלחמת העולם הראשונה עת כבשה אותה איטליה והפכה אותה ל"פרוטקטורט", על פי הסכמה חשאית אליה הגיעה עם מדינות ההסכמה. חלקים אחרים במדינה נכבשו על ידי יוון, סרביה והאימפריה האוסטרו הונגרית לאחר המלחמה נסוגו הצבאות הזרים, וב-1920 שבה אלבניה וקיבלה את עצמאותה. במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30, אלבניה, שהפכה לממלכה בה מלך אהמט זוגו שכינה עצמו "המלך זוג", הפכה לתלויה יותר ויותר באיטליה מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. הלוואות איטלקיות הניעו את כלכלת אלבניה, צבאה של אלבניה אומן על ידי מדריכים איטלקיים, והגירה איטלקית לאלבניה קיבלה עידוד ממשלות שתי המדינות. בשנת 1939 ניצל מוסוליני את העובדה שתשומת לב המעצמות הוסחה על ידי כיבושו של היטלר את צ'כוסלובקיה וב-25 במרץ 1939 שלח אולטימטום למלך זוג ודרש כי אלבניה תשוב להיות פרוטקטורט איטלקי. ב-7 באפריל 1939 כבשו האיטלקים את אלבניה. זוג ומשפחתו נמלטו, ולאחר הצבעה בפרלמנט האלבני, הוחלט כי המדינה תאוחד באוניה פרסונלית עם איטליה, וכי ויטוריו אמנואלה השלישי ימלוך בשתי המדינות. ויטוריו אמנואלה, שכינה עצמו אף "קיסר אתיופיה", היה גם למלך אלבניה. אוניה פרסונלית זו הייתה אך מסווה לסיפוח אלבניה לאיטליה לכל דבר ועניין. ב-15 באפריל 1939 פרשה אלבניה מחבר הלאומים ממנו פרשה איטליה עוד בשנת 1937. ב-3 ביוני 1939 מוזג משרד החוץ האלבני עם משרד החוץ האיטלקי. הצבא האלבני הוצב תחת פיקוד איטלקי, ומוזג באופן רשמי עם צבא איטליה ב-1940. כן גויסו אלבנים ליצירת גדודים אלבנים של החולצות השחורות, מתנדבים אלבנים גויסו לאס אס לדיוויזיה שכונתה דיוויזיית אס אס הררית ה-21. במקביל, תנועה פרטיזנית עממית בראשות אנוור הודג'ה נלחמה כנגד הכובשים. אלבניה הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, ביום בו עשתה זאת איטליה, 10 ביוני 1940, ושימשה בסיס למתקפה על יוון במלחמת איטליה–יוון ב-1940. היוונים הדפו את המתקפה והחזיקו בחלקה הדרומי של אלבניה עד אפריל 1941 כאשר התערבות גרמנית הכריעה את הכף, והביאה לכניעת יוון. לאחר כיבושה ופירוקה של יוגוסלביה סופחה מונטנגרו לשטח אלבניה. ויטוריו אמנואלה הכריז מלחמה בשם אלבניה על ברית המועצות בשנת 1941 ועל ארצות הברית בשנת 1942. ב-10 בספטמבר 1943 בעקבות הדחתו של מוסוליני וכריתת הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית הודיע ויטוריו אמנואלה כי הוא מוותר על כתר אלבניה. לאחר מכן פלשו הגרמנים לאלבניה, והחזיקו אותה כמדינה כבושה והקימו בשנית את "הממלכה האלבנית" שהייתה בפועל מדינה גרורה של הנאצים, אל מול התנגדות עממית עזה, עד לשחרורה על ידי הבריטים ב-29 בספטמבר 1944. היהודים באלבניה באלבניה הייתה קהילה זעירה ובה מספר מאות יהודים. בפרוטוקול של ועידת ואנזה סומנו 200 יהודי אלבניה להשמדה. עד שנת 1943 חלו על היהודים באיטליה הפשיסטית חוקי גזע אך המדיניות הייתה שלא להשמידם. עם התמוטטות המדינה הפשיסטית, והכיבוש הנאצי באלבניה, דרשו הנאצים מהאלבנים כי יסגירו את יהודיהם, אך העם האלבני והמחתרת האלבנית פעלה להצלת היהודים ולהסתרתם, ואיש מיהודי אלבניה לא נספה בשואה. 63 אלבנים זכו לתואר חסיד אומות העולם על פעילותם להצלת יהודי אלבניה.ממוזער\|שמאל\|180px\|דגל מונטנגרו כיום. הדגל של מדינת הבובות שהוקמה על ידי איטליה היה זהה כמעט, אך צבע הנשר היה בו לבן ולא זהוב. מונטנגרו ממוזער לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי מדינות הציר, באפריל 1941, נמסרה מונטנגרו ביחד עם אזור החוף האדריאטי לידי איטליה הפשיסטית. בשלב מסוים פעל במקום מנהיג הספרטיסטים המונטנגרים, סקולה דרלייביץ'. הוא הקים את "המועצה הזמנית האדמיניסטרטיבית של מונטנגרו" ביולי 1941. הייתה זו ממשלת שיתוף פעולה עם האיטלקים. במעמד פומבי ב-12 ביולי 1941 הכריז דרלייביץ' בצ'סטינייה על הקמת המדינה העצמאית של מונטנגרו. זו לא זכתה לתמיכה עממית ורוב האוכלוסייה תמכה בפרטיזנים שהתנגדו לכיבוש האיטלקי. אנשי דרלייביץ' היו מעורבים במלחמת האזרחים שהשתוללה באזור אל מול הפרטיזנים היוגוסלבים והצ'טניקים. עד להגלייתו של דרלייביץ' באוקטובר 1941, לאחר שהאיטלקים הבינו כי אין לו כל תמיכה באוכלוסייה וכי אינו מביא להם תועלת. האיטלקים רצו לכלוא אותו באיטליה, אך דרלייביץ' הגיע לקרואטיה, ושם, בשנת 1944, לאחר נפילת איטליה הפאשיסטית, שב דרלייביץ' והכריז על הקמת מדינה עצמאית מונטנגרית, ועל הקמת ממשלה מונטנגרית גולה. פיקודיו של דרלייביץ' באו ברובם מקרב צ'טניקים שחברו לאנטה פאבליץ' במהלך הלחימה בבלקן. הוא נסוג עם כוחותיו לצד כוחות האוסטאשה בכאוס הכללי שהתחולל בבלקנים לקראת סוף המלחמה, והוכרז על ידי אנשיו של טיטו כפושע מלחמה. בסוף 1945 נמצא עם אשתו באוסטריה כשגרונו חתוך. מדינות בובה גרמניות שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל צרפת של וישי צרפת של וישי תחת משטר וישי, צרפת ומושבותיה, בהנהגת המרשל אנרי פיליפ פטן, שיתפו פעולה עם מדינות הציר משנת 1941 ועד שנת 1944 כאשר משטר וישי חדל מלהתקיים. פטן הפך לראש הממשלה האחרון של הרפובליקה הצרפתית השלישית ב-16 ביוני 1940, עת ממדי התבוסה שנחל הצבא הצרפתי לפולש הגרמני היו כבר עובדה מוגמרת. פטן הגיע באופן מיידי להסכם הכניעה עם הגרמנים, לפיו חל שלטון כיבוש צבאי גרמני על שני שלישים משטחה של צרפת, לרבות פריז, ואילו השליש הנותר, נשלט על ידי ממשלה בראשה עמד פטן, שמרכזה בעיר וישי. מכאן הכינוי "משטר וישי". על פי תנאי ההסכם הורשה לפטן להחזיק צבא בן 100,000 חיילים באזור שבשליטתו. מספר זה לא כלל את החיילים הנשמעים למרות פטן במושבות צרפת, ולא את הצי הצרפתי. הצבא הצרפתי כלל מאות אלפי חיילים נוספים באפריקה, במזרח התיכון, ובדרום-מזרח אסיה. בספטמבר 1940 אפשר משטר וישי ליפן להשתלט על שטחי הודו סין שבשליטתו. המינהל בשטחים אלו נותר מינהל צרפתי, אך הוא היה כפוף לשלטון צבאי יפני. שטחים אלו שימשו כבסיס לפלישה יפנית לתאילנד, מלאיה ובורנאו. ב-1945 הכריזו היפנים על סיום המינהל הצרפתי, ועל הקמת מדינות בובה בשטחי קמבודיה, לאוס ווייטנאם. בריטניה תמכה באנשיו של הגנרל שארל דה גול במאמציהם להקים את "צרפת החופשית" ולנסות להשתלט על מושבות צרפת באפריקה. ב-26 בספטמבר 1940 דה גול תקף את דקר, שהייתה אז חלק מהמושבה "מערב אפריקה הצרפתית". בין אנשי וישי ובין אנשי דה גול נוהלה לחימה. דעת הקהל בצרפת ראתה בכך מעשה בגידה ופרובוקציה בריטית, וקירבה את משטר וישי לגרמנים. אנשי וישי סייעו לעיראק במהלך מרד ראשיד עלי אל כילאני, ואפשרו למטוסים גרמנים ואיטלקים שימוש בשדות התעופה בסוריה כנגד הבריטים ותומכיהם. בתגובה כבשו כוחות בריטים וכוחות צרפת החופשית את מעוזי וישי בסוריה ובלבנון בשנת 1941. לאחר המתקפה הנאצית על ברית המועצות, תמכה צרפת של וישי בהתלהבות בנאצים במלחמתם בסובייטים. ב-1941 חתמה צרפת של וישי על הסכם אנטי-קומינטרן המחודש, וכחמישה עשר אלף מתנדבים צרפתים הצטרפו ל"לגיון המתנדבים הצרפתים" האנטי קומוניסטי ולדיוויזיית שרלמאן של ה-SS שנלחמו בחזית המזרחית. באמצע שנת 1943 הגיעו אנשי וישי ואנשי צרפת החופשית בצפון אפריקה להבנה שאפשרה הקמת ממשלה צרפתית זמנית באלג'יריה שכינויה "הועדה הצרפתית לשחרור לאומי" (Comité Français de Libération Nationale) שלבסוף היה דה גול למנהיגה. ממשלת וישי המשיכה לפעול על אדמת צרפת עד שנת 1944 ללא ריבונות טריטוריאלית או כוח צבא אפקטיבי (פרט לשליטה מסוימת בכוחות צרפת בהודו סין). היהודים בשלטון ווישי ממשלת וישי הייתה אנטישמית במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה. הממשלה קיבלה חקיקה אנטי יהודית, והפעילה מחנה בדראנסי בו ריכזה את יהודי צרפת בטרם שולחו להשמדה במזרח. ממשלת וישי פעלה לרישום היהודים, איתורם והסגרתם להשמדה. בשנת 1942, עת היה מחנה דראנסי בשליטה צרפתית מוחלטת, נשלחו 42,000 יהודים ממנו להשמדה במזרח. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מיהדות צרפת, לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי. חלק מהעם הצרפתי הסגיר יהודים לנאצים יותר מהסטנדרטים של הנאצים עצמם. הרפובליקה של סאלו ממוזער\|צ שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ב-25 ביוני 1943 החליטה המועצה הפשיסטית העליונה על הדחתו של הרודן וראש ממשלת איטליה, בניטו מוסוליני. למחרת הודיע מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי כי מוסוליני מודח ומוחלף בפייטרו באדוליו. מוסוליני נכלא, וממשלתו של באדוליו חתמה בספטמבר 1943 על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, שהוציא את איטליה באופן רשמי מהמלחמה ומברית מדינות הציר. מוסוליני שוחרר מכלאו על ידי קבוצת קומנדו גרמנית בהנהגת אוטו סקורצני. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, שהביאה בעקבותיה את פלישת בעלות הברית לאיטליה נוצר מצב בו מחזיקות בעלות הברית בחלקה הדרומי של איטליה, בעוד שהנאצים כבשו את צפונה. מספטמבר 1943 ועד אפריל 1945 עמד מוסוליני בראשה של מדינת בובות בצפון איטליה, שמרכזה בעיירה סאלו של שפת אגם גארדה. רפובליקה זו כונתה בידי אנשיה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" ובפי כל "הרפובליקה של סאלו". מדינה זו נשלטה בפועל על ידי הגרמנים, ומוסוליני לא היה בעל סמכויות של ממש. בשטחי המדינה התחוללה מלחמת אזרחים כאשר פרטיזנים איטלקים לחמו בכובשים הגרמנים ובמשתפי הפעולה הפשיסטים. ב-23 באפריל 1945 הביאה התקוממות זו, וכן לחץ צבאי של כוחות בעלות הברית להתמוטטות החזית הגרמנית, והרפובליקה של סאלו חדלה מלהתקיים. מוסוליני עצמו ועמו פילגשו ובכירי משטרו, נתפסו בידי הפרטיזנים והוצאו להורג. היהודים ברפובליקה של סאלו באיטליה הפשיסטית חלו על היהודים חוקי גזע משנת 1938, אך כל עוד היה ביד מוסוליני כוח של ממש, הוא נמנע מלהסגירם לידי הנאצים להשמדה. כאשר איבד מוסוליני את כוחו, והמדינה שהוקמה ובראשה עמד נוהלה בפועל בידי הגרמנים, הסכים לנקיטת צעדי רדיפה והשמדה כנגד יהודי הרפובליקה. אלו נרדפו, נצודו, והוסגרו לידי הגרמנים. למעלה מ-7,000 יהודים מתוך 50,000 יהודי איטליה נרצחו, רובם באושוויץ. נורווגיה שמאל\|ממוזער\|180px\|סמלו האישי של ה"מיניסטרפרזידנט" וידקון קוויזלינג גרמניה הנאצית פלשה לנורווגיה ב-9 באפריל 1940. בתחילה נתקלו הגרמנים בהתנגדות נורווגית עזה. על אף שהנאצים כבשו את דרום המדינה, החזיקו הנורווגים מעמד כנגד הפלישה בצפון. המלך האקון השביעי וממשלת נורווגיה נמלטו מאוסלו צפונה, על מנת להמשיך במאבק בשטח קל יותר להגנה, אליו הגיעה גם תגבורת בריטית. בו ביום, בשידור רדיו חי, הכריז מנהיג מפלגת "נאציונל סמלינג", המפלגה הנאצית הנורווגית, וידקון קוויזלינג, על הקמת ממשלה חדשה, שתשתף פעולה עם הנאצים. הממשלה החזיקה מעמד חמישה ימים. היטלר החליט כי שטחה של נורווגיה יהיה נתון לממשל אזרחי גרמני, והעמיד בראש המדינה "רייכסקומיסריאט" ובראשו העמיד את המושל הגרמני יוזף טרבובן. טרבובן ניסה להגיע להסכמה עם אנשי הפרלמנט הנורווגי לשעבר שנותרו בשטחי הכיבוש, על מנת לקבל מראית עין של לגיטימציה לממשל הנאצי בנורווגיה. משכשלו מגעים אלו, העמיד את קויזלינג בראש ממשלת בובות של אנשי הנסיונל סמלינג שלימים תקרא "משטר קוויזלינג". ב-1 בפברואר 1942, הוכרז כי קויזלינג הוא "שר-נשיא" - משרה שלא הייתה קיימת קודם לכן. למשרה זו לא היו סמכויות של ממש, והיה מדובר בממשלת בובות שנועדה לתת לגיטימציה לכיבוש הגרמני בנורווגיה, שלחם אז כנגד תנועת התנגדות נורווגית חזקה ומפותחת. לאחר המלחמה, ב-9 במאי 1945 נתפס קוויזלינג, נשפט על ידי בני עמו, נדון למוות, והוצא להורג. ממשלתו של קוויזלינג הייתה רחוקה מלייצג את העם הנורווגי. העם הנורווגי ברובו נותר נאמן לממשלה הגולה בלונדון, ופעיל בשורות המחתרת. מעטים ביותר, מבין הקיצונים שבאנשי הנסיונל סמלינג, שיתפו פעולה עם הכובש. כ-5,000 נורווגים הצטרפו אל הוורמאכט, ונשלחו לשדות הקרב בחזית המזרח. כמה שוטרים נורווגים השתתפו בלכידת היהודים לשם השמדתם בנובמבר 1942. היהודים בנורווגיה ביום תחילת הפלישה הגרמנית היו בנורווגיה 1,800 יהודים. רבים מהם נמלטו לשוודיה הנייטרלית, וזאת בסיוע חסידי אומות עולם נורווגים. המשטרה האזרחית הנורווגית (politiet) סייעה במקרים רבים לנאצים בתפיסת היהודים, ומשלוחם למחנות ריכוז. 758 מיהודי נורווגיה נרצחו בשואה. המדינה ההלנית שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל ממלכת יוון לאחר כיבושה בידי מדינות הציר, באפריל 1941, חולקה יוון בין גרמניה, איטליה ובולגריה. הגנרל גאורגיוס צולקוגלו, שחתם על הסכם שביתת הנשק עם הוורמאכט, מונה על ידי שלטונות הכיבוש כמנהיג ממשלת הבובות הנאצית החדשה שהוקמה באתונה וקיבלה את השם "המדינה ההלנית". הממשלה פעלה בחסות כוחות הכיבוש, כאשר במקביל פעלה ממשלה גולה בקהיר בראשות אמנואיל צודרוס. צולקוגלו נשאר בתפקידו במשך כשנה וחצי, ובדצמבר 1942 הוחלף על ידי קונסטנטינוס לוגותטופולוס. באפריל 1943 הוחלף לוגותטופולוס בידי יואניס ראליס. ממשלת הבובות היוונית נאלצה להסכים ל"קנסות" כבדים שהוטלו על יוון בצורת החרמת מצרכי מזון ודגנים לטובת המדינות הכובשות, מעשה שהחריף רעב המוני שנוצר בשטחי הכיבוש שנוהלו בצורה כושלת, והביא למותם של מאות אלפים. כן נאלצה הממשלה להסכים לסיפוחם של תראקיה ומזרח מקדוניה לבולגריה. הממשלה מצאה עצמה במציאות בה נלחם רוב העם היווני באופן אקטיבי נגד הכיבוש באמצעות ארגוני מחתרת. הכיבוש הנאצי עודד יצירתם של ארגונים פרו-נאצים כגון המפלגה הנציונל-סוציאליסטית היוונית, שהוקמה בשנות השלושים, ומפלגות וארגונים נוספים. קיצוניים מקרב אנשים אלו הצטרפו אל "פלוגות הביטחון" (שהקים ראליס, בשנת 1943 על מנת ללחום במחתרת הקומוניסטית. בשיאם מנו גדודים אלו כ-22,000 איש. בראשם הועמד גנרל מה-SS בשם ולטר סימנה. אנשי הפלוגות ביצעו מעשי זוועה אופייניים ל-SS. יהדות יוון יהדות יוון סבלה סבל רב בשואה. בתחילה הושמדו היהודים בשטחים שהועברו לבולגריה. לאחריהם נרצחו כחמישים אלף מיהודי סלוניקי שגורשו במרץ - אפריל 1943 לאושוויץ. וב-1944 נרדפו ונרצחו היהודים שבשאר שטחי יוון. מנהיגים יווניים יצאו במחאות כנגד השמדת היהודים, כנגד ממשלתם חדלת האונים. הלחץ הביא לכך שב-23 במרץ 1943 כתב ראש הממשלה לוגותטופולוס מכתב למיופה הכוח הגרמני גינתר אלטנברג, כי יחדל מן הגירושים של יהודי יוון למזרח. המכתב היה חסר כל השפעה. ממשלתו של ראליס אף היא מחתה בפני הגסטאפו על הגירושים, ושר התקשורת בממשלה ניקולאוס לובריס אף התאמץ לסייע ליהודים ולהצילם. סרביה ממוזער\|250px שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל ממלכת סרביה לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי הגרמנים, ופירוקה, החליט הגנרל הגרמני היינריך דנקלמן שעמד בראש שלטונות הכיבוש ביוגוסלביה, להקים ממשלת בובות סרבית, בראשות הגנרל מילאן נדיץ'. ב-1 בספטמבר 1941 דיבר נדיץ' ברדיו בלגרד, ומסר כי הקים "ממשלת הצלה לאומית" שתפקידה "להציל את ליבת העם הסרבי". הוא קרא לשיתוף פעולה עם הגרמנים, וכנגד ההתנגדות לכיבוש הנאצי. הנסיך פאוול, שהיה עוצר בממלכת יוגוסלביה לפני ההפיכה הצבאית הפרו בריטית, ואף חתם על ההסכם התלת-צדדי בשם יוגוסלביה לפני הפלישה הגרמנית, הכיר בממשלת נאדיץ', ובכך נתן כביכול לגיטימציה לממשלה בשם בית המלוכה היוגוסלבי. כוחותיו של נאדיץ' שכונו "משמר המדינה הסרבי" ו"חיל המתנדבים הסרבי", לבשו את מדי הצבא היוגוסלבי המלכותי לשעבר. הם נלחמו כנגד הפרטיזנים באזורי הכיבוש, לצד הגרמנים. ממשלת נדיץ' התפרקה ב-4 באוקטובר 1944, והוא עצמו נמלט לאוסטריה. לאחר המלחמה נתפס על ידי הבריטים והוסגר לידי היוגוסלבים. ב-5 בפברואר 1946 נמסר כי התאבד בכלאו בקפיצה מחלון ברגע של חוסר ערנות מצד שומריו. היהודים בסרביה השמדת היהודים בסרביה הייתה מהירה ואכזרית. החל מתחילת הכיבוש הגרמני, רוכזו הגברים במחנות ריכוז, ועד לחודש נובמבר 1941, נרצחו שם רובם. בדצמבר 1941 נכלאו הנשים והילדים במחנה הריכוז סימשטה ליד בלגרד, ובמרץ 1942 נרצחו שם באמצעות משאית גז. תוניסיה הגרמנית שמאל\|ממוזער\|180px\|דגל תוניסיה תוניסיה הייתה פרוטקטורט צרפתי, משנת 1881, כאשר במדינה שולטת שושלת של נושאי התואר "ביי", שהחלה בשנת 1705. לאחר 1940 הפך הפרוטקטורט הצרפתי לשלטון של צרפת של וישי. עם פתיחת מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, בנובמבר 1942 כאשר היה ברור לגרמנים כי התנגדותם של הצרפתים תהיה סמלית, השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אך הותירו את הביי מוחמד אל מונסף, שעלה לשלטון מספר חודשים קודם לכן, ב-19 ביוני 1942 על כיסאו, כשליט בובה של המשטר הנאצי. אל מונסף החזיק בתפקידו, כאשר ארצו הפכה לשדה קרב בין בעלות הברית ובין כוחות הציר, עד להתמוטטות החזית הגרמנית בתוניסיה וכניעת הגרמנים ב-13 במאי 1943. ב-14 במאי 1943 הודח אל מונסף, והוצא לגלות. אנשי צרפת החופשית ששלטו בתוניסיה, העלו על כס הביי את בן דודו מוחמד אל אמין. איטליה אף היא הביעה עניין בנעשה בתוניסיה, וטיפחה את אנשי מפלגת "ניאו דוסתור", שנכלאו על ידי הגרמנים בעת שלטון וישי בתוניסיה, ולאחר מכן הוסגרו לידיה. מנהיג ה"ניאו דוסתור" חביב בורגיבה סירב לשתף פעולה, על אף היחס המועדף שניתן לו ברומא. לבסוף אולץ לשאת נאום שניתן היה לפרשו בדוחק כפרו איטלקי מ"רדיו בארי", ובתמורה הורשה לו ולאנשיו לשוב לתוניסיה, בשנת 1943, שם חידשו את פעולתם למען עצמאותה. היהודים בתוניסיה שלטון וישי בתוניסיה החיל על יהודי תוניסיה את חוקי הגזע של וישי, שהביאו לאפליה ולרדיפות. הכיבוש הנאצי החמיר את מצבם, ויהודי תוניסיה נשלחו למחנות עבודה, ולעבודות כפייה. יש הטוענים, והדבר נתון לוויכוח, כי הגרמנים החלו בבניית תאי גזים על אדמת תוניסיה, וכי היה בכוונתם להתחיל בהשמדת יהודי תוניסיה. מקרים מיוחדים או שנויים במחלוקת המדינות הבאות אינן ראויות להיקרא "מדינת ציר" כשלעצמן. עם זאת, לכל אחת מהן יחסים מיוחדים עם מדינות הציר, שבזמנים מסוימים הביאו אותן לכלל קידום האינטרסים של הציר, משלוח לוחמים לחזיתות בהן לחם הציר, או סיוע כלכלי ואחר לציר. כך איראן שידידותה המופגנת עם הנאצים חייבה מבצע בריטי סובייטי משותף לשם כיבושה. מקרה שונה הוא ספרד ופורטוגל שעל אף קרבתן האידאולוגית לציר לא הצטרפו לכוחות הלוחמים, ולעיתים אף שימשו מקלט לפליטים שנמלטו מהרדיפות במדינות הציר. מקרה מיוחד הוא דנמרק שהייתה לכאורה תחת כיבוש גרמני, אך נשלטה על ידי ממשלתה העצמאית, פרלמנט נבחר ומלך. לא יהיה זה נכון לקרוא לאף אחת ממדינות אלו "מדינת ציר", עם זאת, עמדתן המיוחדת מחייבת דיון נפרד. המדינה הספרדית ופורטוגל ממוזער\|180px\|שמאל\|דגל המדינה הספרדית ממוזער\|180px\|שמאל\|דגל פורטוגל מדינות חצי האי האיברי, ספרד שתחת שלטון פרנקו ופורטוגל שתחת שלטון אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, היו מדינות בעלות אוריינטציה פשיסטית שהעניקו לכוחות הציר סיוע מורלי, כלכלי וצבאי, בעודן טוענות לנייטרליות. פרנקו תיאר את ספרד כ"חברה בלתי לוחמת" בכוחות הציר, והיה בין חותמי הסכם אנטי-קומינטרן המחודש ב-1941. העמדה הפורטוגזית הייתה פחות נחרצת. על אף הסימפתיה האישית שרחש הרודן סלזר לכוחות הציר, היו פורטוגל ובריטניה קשורות בברית הגנה הדדית "ברית וינדזור" משנת 1386. בריטניה עמדה על קיום זכויותיה על פי הברית, וסלזר אף התיר לה בניית בסיס חשוב באיים האזוריים. הייתה זו עזרתם של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית שהכריעה את הכף לטובת פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, והותירה אף חוב כספי עצום לגרמניה, בנוסף לחוב המוסרי אותו חב פרנקו למי שעמד לצידו בעת המבחן. ב-23 באוקטובר 1940 נפגש היטלר עם פרנקו במנדיי שבצרפת הכבושה בועידת אנדאי, על מנת לנסות ולשכנעו להצטרף למלחמה באופן אקטיבי. דרישותיו של פרנקו במזון, סיוע צבאי, ובתביעות לשטחים בגיברלטר, וצפון אפריקה, היו מעבר ליכולת הקיבול של היטלר, והצדדים לא הגיעו להסכם. היטלר אף התבטא כי בעתיד יעדיף שיעקרו לו שן מפיו מאשר להיפגש שוב עם פרנקו. יש הסבורים כי הדרישות הועלו על ידי פרנקו במכוון כדי להימנע מכניסה למלחמה. אחרים טוענים כי לפרנקו, מנהיג של ארץ שנהרסה במלחמת האזרחים, לא היה מה להציע להיטלר, בשלב בו נראה הוורמאכט בשיא הגאות, לאחר נפילת צרפת. כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות בשנת 1941, הקים פרנקו יחידת מתנדבים בשם הדיוויזיה הכחולה אותה שלח לחזית המזרח להילחם לצד הגרמנים. כ-100,000 אזרחים ספרדים נשלחו ככוח עבודה לגרמניה על מנת לסייע בייצור התעשייתי ולשחרר פועלים גרמנים למלחמה. פורטוגל אף היא שלחה עובדים בקנה מידה קטן יותר. ספרד ופורטוגל היוו בסיסים חשובים עבור האבווהר, שירות הביון הצבאי הגרמני. סוכנים גרמנים פעלו בחופשיות בארצות אלו, ובמושבותיהן בצפון אפריקה. היחסים בין פורטוגל ומדינות הציר הדרדרו לאחר פלישת יפן למושבות פורטוגזיות באסיה, כיבוש מקאו בשנת 1941 ורצח 40,000 אזרחים בטימור בתגובה להתקוממות עממית בין 1942 ל-1943, הביאו לטינה ולעימות בין שתי הארצות. בתחילת 1944 כאשר היה ברור כי ידן של בעלות הברית על העליונה, הכריזה ספרד על "נייטרליות חמורה", ומנעה את פעילות האבווהר בתחומה. פורטוגל נקטה בצעדים דומים אף קודם לכן. במהלך המלחמה הייתה ספרד של פרנקו נתיב בריחה ליהודים רבים שנמלטו מצרפת הכבושה. כמו כן הייתה לאחר המלחמה נתיב המלטות לנאצים בכירי דרג. המדינה האימפריאלית של איראן בתחילת מלחמת העולם השנייה הכריז מנהיג איראן, רזא שאה על איראן בתור מדינה נייטרלית אך חשיבותה הכלכלית של איראן עקב מצבורי הנפט הרבים שלה לא אפשרו לה להישאר נייטרלית בדומה לממלכת רומניה באותה התקופה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה החל שיתוף פעולה בריטי-סובייטי ושתי המדינות חששו מאיחוד כוחות בין איראן למדינות הציר. המצב היה בלתי-אפשרי בשביל איראן לבחור בין מדינות הציר לבעלות הברית; גרמניה סיפקה את רבע מכלל המסחר של איראן והכרזת מלחמה עליה יביא ברגע לקריסת הכלכלה האיראנית בעוד שיתוף פעולה עמה יביא למלחמה נגד הבריטים והסובייטים כאחד כמו גם עיצומים על סחר הנפט, מה שיהיה מלחמה בלתי אפשרית בשביל האיראנים. שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל המדינה האימפריאלית של איראן למרות עמדותיהם של הגרמנים הנאצים על נחיתותם הגזעית של לא גרמנים, השאה נטה באהדה כלפי גרמניה, שכן בניגוד לאימפריה הבריטית או לברית המועצות, לגרמניה לא היה עבר היסטורי של כיבוש שטחים איראנים. הוא ראה בסחר עם גרמניה אלטרנטיבה לברית המועצות. עד 1940–1941 כמעט רבע מכל היבוא האיראני הגיע מגרמניה ואחוז גבוה מאוד מכלל היצוא האיראני הועבר לגרמניה. המצב הפוליטי באיראן הוביל את רזא שאה לחזק את קשריו עם גרמניה הנאצית. חלק מהאינטלקטואלים האיראנים פעלו לשחזור זהות איראנית לאומית המבוססת על ההיסטוריה האיראנית, שקשורה להיסטוריה של העם הארי, לפי תורת הגזע. מסיבה זו, הם הכפישו את הגזע השמי ותקפו ערבים ויהודים. היחסים של האיראנים עם הנאצים, שהיו חזקים מאוד בתקופת גרמניה הנאצית, סייעו בטיפוח גישה חדשה כלפי יהודים, המבוססת על תפיסות גזעיות בפועל מאז אמצע יוני 1941 היו תוכניות גרמניות שנועדו לפלישה אל תוך הראג' הבריטי בתת-היבשת ההודית שעברו דרך איראן ותוכננו להתבצע לאחר סיום מוצלח שלהם יחלו הגרמנים בסוף מבצע ברברוסה. משימות סיור של יועצים צבאיים גרמנים ברחבי איראן כדי להתכונן למימוש תוכניות אלה נקבעו לא לפני סוף אוגוסט 1941. השאה סירב לבקשה בריטית-סובייטית משותפת דרשה מהממשלה האיראנית לגרש את תושבי גרמניה שנכחו באיראן בגלל חשש לפגיעה ביחסים עם הנאצים. כמו כן, הוא גם סירב להעביר את מסילת הברזל הטרנס-איראנית לבעלות הברית עקב הנייטרליות שהכריזה איראן. הבריטים במיוחד חששו מהתערבות גרמנית באיראן לאחר שכזאת בעיראק הביאה להצטרפות עיראק למדינות הציר. ב-25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטים וסובייטים לאיראן. השאה חויב לוותר על כיסאו ויצא לגלות ובמקומו עלה לשלטון בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי. דנמרק שמאל\|180px\|ממוזער\|דגל ממלכת דנמרק ב-1 במאי 1939 חתמו גרמניה הנאצית ודנמרק על הסכם אי תוקפנות הדדי והקמת ה, שעם זאת לא הטיל כל מגבלות צבאיות על מי מהצדדים. הדבר לא מנע מגרמניה לתקוף את דנמרק במקביל לתקיפת נורווגיה, ב-9 באפריל 1940, תוך היתלות בטענה כי הבריטים ממקשים את מימי שתי המדינות. המלך כריסטיאן העשירי והממשלה הדנית, שחששו מחורבן ארצם אם יתנגדו לצבא הפולש, קיבלו את "הגנת הרייך", ובתמורה שמרו על עצמאות מסוימת תחת שלטון צבאי גרמני. שלושה ראשי ממשלה דנים כיהנו בתקופת השלטון הנאצי - תורוולד סטאונינג, וילהלם בוהל ואריק סקווניוס, ושלושתם שמרו על מדיניות של שיתוף פעולה כמעט מלא עם גרמניה. דנמרק תיאמה את מדיניות החוץ שלה עם גרמניה, הכירה במדינות הבובה שהקימה גרמניה, וניתקה את קשריה עם "ממשלות בגלות" של המדינות שכבשה גרמניה, ועם המדינות עמן נמצאה גרמניה במלחמה. היא חתמה על הסכם אנטי-קומינטרן המחודש בשנת 1941. ב-1941 הוקם חיל דני בשם "פרייקורפס דנמרק" על מנת להילחם לצד הוורמאכט בחזית המזרח. הקמת החיל הייתה יוזמה של אנשי ה-SS ואנשי המפלגה הנאצית הדנית. הודעה שפרסמה הממשלה הדנית פורשה כתמיכה בהקמת החיל. בין 4,000 ל-10,000 דנים השתתפו בחיל, לרבות 77 קציני צבא דנמרק בשירות פעיל. מעריכים כי 3,000 מהם נהרגו בחזית המזרח. דנמרק העבירה 6 סירות טורפדו לגרמניה ב-1941, על אף שהצי הדני פעל באופן עצמאי עד הכרזת המשטר הצבאי ב-1943. דנמרק סיפקה מוצרים חקלאיים ותעשייתיים לגרמניה כמו גם הלוואות שנועדו לממן רכישת נשק וביצורים. הנוכחות הגרמנית בדנמרק, לרבות בניית החלק הדני בחומה האטלנטית, מומנה מחשבון שהוחזק בבנק דני. לממשלה הדנית הובטח כי כספים אלו יושבו לאחר המלחמה. בפועל מימנה הממשלה הדנית את בניית החומה האטלנטית ביוטלנד בסכום של 5 מיליארדי קרונות. הפרוטקטורט הגרמני בדנמרק נמשך עד 29 באוגוסט 1943, כאשר הקבינט התפטר בעקבות הכרזת משטר צבאי על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים. הצי הדני הטביע 32 מספינותיו על מנת שלא תיפולנה לידי גרמניה. חלק מכלי השיט נמלטו למדינות נייטרליות. מהכרזת המשטר הצבאי ואילך החלה ההתנגדות הפעילה לשלטון הגרמני, וקיבלה אחיזה באוכלוסייה, שהייתה קודם לכן פאסיבית לחלוטין. מצב הכיבוש הגרמני נמשך עד לשחרורה של דנמרק בידי כוחותיו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי במאי 1945. יהודי דנמרק גם לאחר הכיבוש הנאצי בשנת 1940 נותרו היהודים בדנמרק אזרחים שווי זכויות, ועל אף לחץ גרמני, סירב העם הדני לאפשר פגיעה ביהודים. עם הכרזת המשטר הצבאי בשנת 1943 השתנו התנאים, והגרמנים החליטו להשמיד את יהודי דנמרק, כשם שהשמידו את יהודי יתר הארצות הכבושות, מבלי לשאול לדעתם של הדנים בנושא זה. ב-28 בספטמבר הדליף דיפלומט גרמני, גאורג פרדיננד דוקוויץ, את התוכנית לגירוש יהודי דנמרק להנס הדטופט, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, וזה העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית. היהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים. תחת ארגונה של המחתרת הדנית הוסעו היהודים, מתחת לאפם של הגרמנים, אל החוף המזרחי של המדינה ובתוך מספר ימים הוברחו אלפי היהודים בסירות דיג אל שוודיה הנייטרלית. כ-7,200 מיהודי דנמרק (שהם 90% מיהודי דנמרק) הוברחו לשוודיה. כ-492 יהודים נתפסו על ידי הגרמנים ונשלחו למחנה טרזיינשטט שבצ'כוסלובקיה וגם לאחר מעצרם המשיכה ממשלת דנמרק לעקוב אחר מצבם ושלחה להם חבילות תרופות ומזון. ובסופו של דבר, כ-150 איש מיהודי דנמרק שנתפסו נרצחו בשואה. העם הדני הזדהה עם יהודיו, דאג להם והציל את רובם. יחס זה של העם הדני ליהודי מדינתו נחשב לחריג, ומועלה על נס על ידי העם היהודי ומדינת ישראל. ראו גם ציר הרשע קישורים חיצוניים הערות שוליים * ** קטגוריה:גרמניה הנאצית: יחסי חוץ	2024-08-30T23:29:17
מדיניות הפיוס כלפי גרמניה	redirect בין שתי מלחמות העולם#מדיניות הפיוס של המערב כלפי גרמניה	2009-03-09T03:11:53
סיכול ממוקד	ממוזער\|250px\|סיכול ממוקד באמצעות מסוק קרב מדגם AH-64 אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי המשגר טיל הלפייר לעבר חוליית משגרי רקטות ברצועת עזה במהלך ההסלמה בדרום (נובמבר 2018). שיגור זה הרג מחבל בארגון גדודי נאסר סלאח א-דין, הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממיות. סיכול ממוקד הוא אסטרטגיה וטקטיקה ללוחמה בטרור שפיתחה ישראל ובה כוחות הביטחון פוגעים והורגים באופן ממוקד פעילי טרור במטרה לסכל פיגועים ולפגוע בארגוני הטרור. ישראל רואה בפעילות הסיכול הממוקד, המופנית נגד פעילי טרור, תוך השתדלות שלא לפגוע באזרחים שאינם עוסקים בטרור, בגדר הגנה עצמית המותרת על פי כללי החוק והמוסר. שם ואטימולוגיה השם "סיכול ממוקד" הוא תחדיש שטבעו ממשלת ישראל וצה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה לתיאור פעולה צבאית של צה"ל המכוונת להתנקשות בפעילי טרור פלסטינים. עם תחילת השימוש במונח נטען על ידי ישראל כי בכל המקרים מדובר בפעולה נגד "פצצה מתקתקת", המסכלת באופן ברור ומיידי פעולות טרור ספציפיות. בהמשך הורחב השימוש במושג, והוא מתאר כל התנקשות בפעיל המעורב בטרור, בין אם הוא פעיל טרור בעצמו, או מנהיג בארגון שעוסק בטרור. מושג ספציפי זה בא כתחליף למושג הכללי יותר "חיסול", ששימש קודם לכן גם לתיאור פעילות מסוג זה שנעשתה קודם לכן, כדוגמת ההתנקשות ביחיא עיאש או באבו ג'יהאד. בעיתונות האמריקנית מכונה פעולה כזו targeted killing ("הריגה מוכוונת"). בעיתונות הערבית מכונה פעולה כזו "התנקשות" (اغتيال, אע'תיאל). מטרות הסיכול הממוקד ממוזער\|200px\|סיכול ממוקד במחבלים בעזה, כפי שצולם על ידי מזל"ט של צה"ל לסיכול הממוקד יש מספר מטרות: מניעה – במקרה של "פצצה מתקתקת", הריגת מחבל העומד לבצע פיגוע היא דרך למניעת פיגוע זה. בנוסף, המאמץ המתמיד הנדרש לשמירה על החיים, מגביל את יכולת הפעולה של המחבלים. הסיכול מופעל לא רק נגד מחבלים מתאבדים אלא גם נגד מהנדסי חבלה ונפץ, מניחי מטענים וחוליות המשגרות רקטות קסאם, גראד ופצמ"רים. הרתעה – לגרום ליורשים אפשריים ולתושבים לפחד לבצע פיגועי טרור. פגיעה – הסיכול הממוקד אמור לפגוע בתשתיות הטרור ולעכב את התפתחותן. בנוסף, הוא מסלק ניסיון מבצעי רב שנצבר על ידי המחבל שנהרג (דבר שנכון במיוחד כאשר המחבל שנהרג הוא מנהיג בכיר, מפקד שטח או מהנדס המייצר מטעני חבלה, חגורות נפץ ורקטות ארטילריות). ישראל רואה בסיכול הממוקד גישה שיש בה שמירה על טוהר הנשק, משום שלטענתה, בסכסוך המתמשך בין שני העמים החיים בין הירדן לים, נוקטים הפלסטינים באופן שיטתי בטרור חסר הבחנה, המכוון כלפי תושבי ישראל באשר הם. ישראל טוענת כי אינה מגיבה בפעולות תגמול ברוטליות של עין תחת עין, אף שפעולות מסוג זה היו מקובלות בעשור הראשון לקיום המדינה, אלא מנסה להתמקד רק במי שנלחם נגדה, באמצעות הסיכול הממוקד. בג"ץ, בפסק דין בדבר חוקיות הסיכולים הממוקדים, ב-14 בדצמבר 2006, פסק כי על הסיכול הממוקד לשמש למטרות מניעה בלבד ולא למטרת נקם, ענישה או הרתעה. ביצוע הסיכול הממוקד ממוזער\|250px\|מסוק קרב AH-64 אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי – רבים מהסיכולים הממוקדים בוצעו באמצעות מסוקים אלה. ממוזער\|250px\|כלי טיס בלתי מאויש מדגם הרמס 450 "זיק". כטב"מים אלה היו מעורבים בסיכולים ממוקדים רבים, בעיקר באספקת מודיעין אך גם בביצוע התקיפה עצמה. האמצעי המקובל ביותר לביצוע סיכול ממוקד הוא כלי טיס, היורים טילים אל מטרתם. המודיעין מאתר את המטרה וכשניתן "אור ירוק" (אישור לפעולה) מוזנקים כלי טיס לאוויר ופוגעים במיועד להריגה. אמצעים נוספים הם, בין השאר, הטמנת מטען נפץ והפעלתו ברגע הנכון, הטלת פצצה (כמעט תמיד פצצה מונחית) ממטוס קרב, ירי מטווח קרוב על ידי כוח צבאי כגון המסתערבים, וירי צלפים. עם זאת, בכל אחד משלבי הסיכול, קרי: איתור המטרה, מעקב, וידוא, הזנקת כוח וירי, ישנה אפשרות לבטל מיידית את הפעולה אם קיים חשש סביר לפגיעה בלתי-מידתית בבלתי מעורבים. בסופו של דבר, גם כאשר הטייס באוויר וישנו אישור של מפקד המטה ואישור של אמ"ן או השב"כ שמדובר במטרה, השאלה האם ללחוץ על ההדק מונחת לפתחו של הטייס והוא יכול להחליט לבטל את התקיפה גם ברגע האחרון. חרף השם "סיכול ממוקד", לא תמיד הסיכול הוא אכן ממוקד. המחבלים הפלסטינים חיים בקרב האוכלוסייה האזרחית, ופגיעה מדויקת, שבה ייפגעו אך ורק מחבלים, קשה מאוד לביצוע. לעיתים המחבלים מקיפים את עצמם באזרחים באופן מכוון על מנת שאלה ישמשו כמגן אנושי. כתוצאה מכך פעמים רבות בפעולות הסיכול הממוקד נפגעים גם אנשים שלא היו יעד של הסיכול הממוקד. לשיא הגיעו הדברים בהריגתו של בכיר גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס, סלאח שחאדה, ביולי 2002, כששתי פצצות במשקל של חצי טונה כל אחת הוטלו על ביתו בלב שכונה צפופה בעזה, וכתוצאה מהפעולה נהרגו לא רק שחאדה ועוזרו, אלא גם אשתו וילדיו, וכן דיירי בתים אחרים בסביבה. בסך הכול נהרגו 15 פלסטינים, בהם שמונה ילדים. מצד שני, הניסיון לצמצם פגיעה בעוברי אורח הביא לכישלונן, המלא או החלקי, של פעולות אחדות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון להרוג את צמרת החמאס במבצע קטיף כלניות, שנכשל. עם זאת, החל מ-2005 כמות האזרחים שנהרגו בסיכולים הממוקדים ירדה באופן דרסטי. מאז 2003 שיכלל צה"ל את טכניקות הסיכול הממוקד שלו. הטכניקות שוכללו במספר מישורים: קשר עם השב"כ – הוקם מערך תיאום המאפשר לבצע סיכול ממוקד תוך דקות מקבלת המידע המודיעיני על ידי השב"כ וקשר בזמן אמת מתנהל בין הטייס לחפ"ק ולשב"כ. מערך זה אורגן בידי יובל דיסקין, סגנו של אבי דיכטר. חימוש מונחה מדויק – בהתחלה בוצעו הסיכולים באמצעות טיל הלפייר סטנדרטי, המיועד במקור נגד טנקים. אי-ההתאמה של החימוש למטרה גרמה לכשלונן של מספר פעולות. בעקבות מספר סיכולים ממוקדים במחנה הפליטים נוסייראת, נחשף שבידי צה"ל יש טיל חדש המותאם במיוחד להריגת מחבלים בתוך מכוניות, הן מבחינת הנחיה והן מבחינת ראש הקרב, אך סוג החימוש המדויק לא הותר לפרסום. ב-2014 הותר לפרסום שחלק מהסיכולים הממוקדים נעשו באמצעות טיל ה"תמוז" שהותאם לשיגור ממסוקי ה"צפע" (AH-1 קוברה) של חיל האוויר הישראלי. עבור מטרה סטטית נעשה שימוש גם בפצצות מונחות כגון ברד-חד (פצצת SDB) – פצצה במשקל 125 ק"ג עם חומר נפץ במשקל 16 ק"ג, הניתנת לשיגור ממרחק של כ-100 ק"מ, על ידי מטוסי הקרב F-15, F-16 ו-F-35I אדיר. פלטפורמות תקיפה – את רוב התקיפות באינתיפאדה השנייה ביצע צה"ל באמצעות מסוקי קרב, בעיקר באמצעות מסוקי AH-64 אפאצ'י (שנהפך לאחד הסמלים העיקריים למדיניות זו בעיני הפלסטינים) אך פעמים רבות גם על ידי מסוקי AH-1 קוברה. צה"ל ביצע מספר תקיפות אוויריות גם בידי מטוסי קרב (בעיקר F-16), בייחוד כאשר נדרשו פצצות כבדות (כמו בהריגת בכירי הטרור של החמאס: סלאח שחאדה וניזאר ריאן). לקראת סוף 2004 החלו להישמע טענות מפי הפלסטינים שחלק מתקיפות הטילים של חיל האוויר בוצעו בידי כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים), טענות אלו זכו לחיזוק גם בהדלפה של ויקיליקס. רק ביולי 2022 התירה הצנזורה הצבאית לפרסום שצה"ל ביצע סיכולים ממוקדים גם באמצעות כטב"מים, בהם ה"זיק" וה"איתן". כיום מבצע חיל האוויר הישראלי סיכולים ממוקדים באמצעות מגוון כלי טיס, כולל מטוסי קרב ומסוקי קרב. פעילי הטרור הבכירים ביותר שנהרגו בסיכול ממוקד הם אחמד יאסין, שהיה מנהיג ומייסד תנועת חמאס, סאלח אל-עארורי ששימש כממונה על פעילות הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון וסגן ראש הלשכה המדינית של הארגון ואחמד ג'עברי שהיה מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם. הוויכוח סביב השימוש בסיכול ממוקד הסיכול הממוקד נתון לביקורת בקהילה הישראלית והבין-לאומית, בעיקר בקרב ארגוני זכויות האדם הרואים בסיכול ממוקד הוצאה להורג ללא משפט. כמו כן מושמעת ביקורת במדינות אירופה ומדינות ערב. ארצות הברית ברוב המקרים, במיוחד אחרי פיגועי 11 בספטמבר, מסכימה שזכותה של ישראל להשתמש בסיכולים ממוקדים ואף נקטה בטקטיקה דומה בעצמה כנגד אל-קאעידה. בעיתונות האמריקנית מקובל לתרגם את הביטוי "סיכול ממוקד" ל-targeted killing ("הריגה ממוקדת"). דוגמאות לפעולות צבאיות שביצעה ארצות הברית, בעלות מאפיינים מסוימים הדומים לאלו של הסיכול הממוקד, ניתן לראות במבצעי נקם במלחמת העולם השנייה וחנית נפטון בו התנקשו באוסאמה בן לאדן, כמו גם ההתנקשות באבו בכר אל-בגדאדי (מנהיג המדינה האסלאמית וארגון הטרור דאעש). הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון אמר בנוגע לסיכולים הממוקדים: הדיון סביב הסיכול הממוקד נסוב סביב מספר נקודות: סיכול ממוקד אל מול העמדה לדין – תומכי הסיכול הממוקד סוברים שטרוריסט הפועל בשטח עוין ואינו נגיש למעצר רגיל, מהווה מטרה צבאית שאינה מוגנת על ידי אמנת ז'נבה וזכויות אדם אחרות, כמו לוחם בצבא אויב במהלך מלחמה. בהתאם לכך, נטען שלאחר מבצע חומת מגן פחת מאוד הצורך בסיכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, משום שניתן היה לעצור את ראשי הטרור שם, לעומת רצועת עזה בה פעולות מעצר הן כמעט בלתי אפשריות. לעומתם, מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שיש להעמיד את המחבלים לדין, ולתת לבתי המשפט לקבוע את עונשם, שכן הוצאה להורג ללא משפט היא רצח, גם אם קורבנה הוא רוצח בעצמו. כמו-כן, יש הטוענים כי הזמינות של אמצעי הסיכול הממוקד והמחיר הנמוך יחסית בהפעלתו (בהיותו אש מנגד), הביאה לכך שהצבא תומרץ להחיל את ההגדרה של טרוריסט או לוחם על קטגוריה רחבה של אנשים – לא רק מי שנושא נשק, אלא גם מי שמתכנן את הפעולות או מורה עליהן, כפי שעלה מעמדת המדינה בבג"ץ.בג"ץ 769/02 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 7-10 היו שטענו כי גישה זו אפשרה לצבא להתנקש בחייהם של מנהיגים פוליטיים, כאשר די היה בחברות בארגון צבאי או טרוריסטית, כסוג של סיוע לפעולה עוינת, כדי להצדיק התנקשות, כשמידת המעורבות הישירה של ההורג בטרור אינה תמיד מובהקת. שימוש בסיכול ממוקד כענישה – בעוד ממשלת ישראל טוענת שהסיכול הממוקד משמש רק כלחימה כנגד טרוריסטים פעילים, מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שחלק מהסיכולים נעשים מתוך מטרת ענישה. לטענתם, חלק מההרוגים בסיכולים הממוקדים הם פעילים פוליטיים שאינם עוסקים ישירות בטרור. חלק מתומכי הסיכולים הממוקדים טוענים שטרוריסט שלוקח חלק במאבק כנגד ישראל הוא מטרה לגיטימית גם אם אין מידע קונקרטי על מעורבות עכשווית שלו בטרור. אחרים מגבילים את ההצדקה לשימוש בסיכול ממוקד למי שיש עליו מידע שהוא עוסק באופן עכשוויי בטרור, ומהווה מה שמכונה "פצצה מתקתקת". בהקשר זה הועלו טענות לגבי סיכולים ממוקדים ספציפיים שהם נעשו ללא צורך, משיקולים פוליטיים: דוגמה לכך היא הריגתו של מוחמד שייח' חליל, אחד מראשי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שעליו דווח בעת כינוס של מרכז הליכוד. יש, בימין ובשמאל, שקישרו בין הפעולה לבין השאיפה לקדם את סיכוייו של אריאל שרון אצל חברי המרכז. נפגעים חפים מפשע – נטען שברבים מהסיכולים הממוקדים נהרגים עוברי אורח, שאינם שותפים לפעילות טרור. בהקשר לאפשרות הפגיעה באזרחים במהלך סיכול ממוקד, נטען שאין אפשרות להימנע מכך מכיוון שאחרת טרוריסטים יתחבאו תמיד מאחורי אזרחים ויזכו לחסינות מפגיעה. כן נטען שישנה אחריות מסוימת על האזרחים שאינם מתרחקים מהטרוריסטים הללו ואינם מקיאים אותם מקירבם אלא הופכים אותם לגיבורי תרבות. בסיכול הממוקד נהרגים לעיתים אזרחים, אך ההרג (הנלווה והלא מכוון) הוא מידתי ביחס לתועלת הצבאית של הפעולה: הרג המחבל וסיכול פיגועים. בפעולות מלחמתיות ברחבי העולם, לא אחת נפגעו אזרחים במהלך הלחימה, וכך היה למשל בהפצצות של ארצות הברית ובריטניה כלפי גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. "לעומת זאת ישראל אינה מפציצה ערים שלמות אלא פועלת נגד המחבלים ושולחיהם באופן כירורגי. גם אם נפגעים אזרחים חפים מפשע בסביבה הרי שלשון המאזניים אומרת כי אם עומדת ההגנה על חייהם של אזרחים ישראליים מול הגנה על פלסטינים, חיי הישראליים עדיפים." לעומת זאת, מתנגדי הסיכול הממוקד שואלים האם יש הבדל בין דמם של הנהרגים לדם הישראלים הנרצחים. הטענה התעוררה במיוחד לאחר הפצצת הבית בו שכן סלאח שחאדה, בו נהרגו עוד 13 אזרחים, בהם ילדים וטף, ונפצעו כ-150. במקרים רבים נפצעים ונהרגים מספר רב של אזרחים שאינם קשורים לטרוריסטים, ולכן השימוש במושג "סיכול ממוקד" מטעה ולטענת המתנגדים לכך אינו מוסרי. לפי ארגון בצלם, בסיכולים נהרגו 337 פלסטינים בעוד שרק 208 פלסטינים היוו מטרות לסיכול ממוקד. כדאיות ויעילות – כנגד השימוש בסיכולים ממוקדים נטען שמותם של טרוריסטים וחפים מפשע בסיכולים מביא למעגל דמים ועדיף להימנע מסיכול ממוקד ולהתמקד בפעילות הגנתית. לטענת המתנגדים, לכל מנהיג טרור שנהרג נמצא מחליף. כדוגמה הם מביאים את הסיכול הממוקד של עבאס מוסאווי כמנהיג החזבאללה, שהביא להחלפתו על ידי חסן נסראללה (ולפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, אליבא דחזבאללה). דוגמה נוספת שמובאת היא סיכולו הממוקד של ראאד כרמי, שגרר הקצנה משמעותית בעמדות הפת"ח לגבי פיגועים בתוך ישראל. יש המייחסים לסיכולו של כרמי גם את מרץ השחור, כחודש וחצי לאחר הסיכול, חודש בו נהרגו קרוב ל-130 ישראלים. דוגמה נוספת שמובאת היא סיכולו הממוקד של אבו עלי מוסטפא, שגרר את ההתנקשות ברחבעם זאבי על ידי מחבלי החזית העממית. סוג אחר של טיעוני כדאיות עניינו היעדר חשיבה מדינית. על-פי קו טיעון זה, יש המבקרים את השימוש בטכניקת הסיכולים הממוקדים ככזו שהתנתקה מן ההיגיון המדיני שאמור להנחות אותה, וככזו נבחרת אך משום שהאמצעי זמין. זהו מקרה של "רציונליות אינסטרומנטלית", במסגרתו האמצעים והזמינות שלהם היא שמכתיבה את ההיגיון הצבאי. בתוך כך, נטען כי נתונים כמותיים מלמדים כי הסיכולים הממוקדים מסייעים לכל היותר בטווח המידי, וברמת מדיניות לטווח הבינוני-ארוך לא ניתן להצביע על תרומה שלהם בהפחתת פעולות טרור, אלא להפך. עוד נטען כי השיח הציבורי אינו עוסק די הצורך בהיגיון המדיני מאחורי פעולת הסיכול. על-פי גישת ביקורת זו, גם המבקרים את השימוש באמצעי הסיכולים הממוקדים המתמקדים בהיבטי זכויות אדם ודין, לוקים בכשל בבסיס השיח, העוסק בשאלות אופרטיביות כדוגמת היחס בין בלתי מעורבים לפעילים, או מידת הבכירות של המחבל או בהיבטים המשפטיים של המדיניות. תומכי הסיכולים הממוקדים מביאים דוגמאות נגדיות המראות על ירידה בכושר ארגוני טרור לפעול במשך זמן רב בעקבות סיכול ממוקד של בכירים בארגון. לטענתם, השימוש הנרחב בסיכולים פגע באיכות ההנהגה של ארגוני הטרור, וגרם לאובדן ניסיון וידע רב שהצטבר בידי בכירי המחבלים ומהנדסי הטרור. כתוצאה מכך "איכות" הפיגועים ירדה באופן ניכר, דבר שגרם להרבה יותר "תאונות עבודה" והקל על מערכת הביטחון לסכל פיגועים ולחשוף התארגנויות טרור. בנוסף, הפעולות כנגד מנהיגי הטרור גורמות להם להתעסק בהישרדות עצמית, דבר שמפחית את היכולת המבצעית שלהם להוציא פיגועים לפועל. כנגד הטענה על מעגל דמים, הם מביאים כדוגמה את השקט היחסי ששרר אחרי סיכול ממוקד של בכיר הטרוריסטים הפלסטיניים ומייסד החמאס, ה"שייח" אחמד יאסין, כיוון שהמוטיבציה לנקמה הייתה צריכה להיות ברמה חסרת תקדים. עוד טענה שמביאים תומכי הסיכולים ליעילותם הן הפסקות האש (ה"הודנה" וה"תהדייה") שחמאס נאלץ לסכם עם ישראל עקב פגיעה קשה בפעיליו ובהנהגתו בסיכולים ממוקדים ופעולות עומק צבאיות. לטענת אחרים, הסיכול הממוקד היא טקטיקה הכרחית לצמצום הטרור אך איננה מספיקה. לדידם, טקטיקה זו – על כל יתרונותיה – אינה מהווה תחליף למבצע קרקעי רחב-היקף לטיהור תשתיות הטרור ופגיעה כמותית נרחבת במחבלים (דוגמת מבצע חומת מגן). פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכול הממוקד ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד ייבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבין-לאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". בג"ץ קבע שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבין-לאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תיבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים, ושסיכולו הממוקד של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. מאז הפסיקה לא דיווחה ישראל על ביצוע סיכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, בניגוד לרצועת עזה שם קשה ומסוכן לבצע מעצרים. לטענת "הארץ", במבצע שני מגדלים, שבו נהרגו ביוני 2007 שני פעילי הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני מצפון לג'נין, ניתנו הנחיות מראש שאישרו להרוג אותם אם הם מזוהים. יחס מחבלים-אזרחים שנהרגו בסיכול ממוקד העיתונאי והכתב הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, סקר את יחס ההרוגים האזרחיים לעומת הרוגים בקרב פעילי הטרור, בפעולות הסיכול הממוקד במהלך השנים. ב-2002 ו-2003, היחס היה 1:1, כלומר על כל מחבל שנהרג, נהרג גם אזרח. הראל קרא לתקופה זו "הימים השחורים" בגלל יחס האבדות האזרחיות הגבוה בהשוואה לתקופות יותר מאוחרות. הוא ייחס זאת לגישת חיל האוויר הישראלי בתקופה זו לתקוף מחבלים גם כאשר הם נמצאים במקום מאוכלס בצפיפות. הראל מסכים שהיו חוקי ביטחון כדי למנוע הרג רב של אזרחים, אך טען שאלה "כופפו" או "עוקמו" כאשר היה צורך לפגוע במטרה חשובה. עד סוף 2005 יחס ההרוגים האזרחיים ירד באופן חד ל-1:28, כלומר: אזרח אחד נהרג על כל 28 מחבלים שנהרגו. הראל נותן קרדיט לירידה זו למפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי. היחס עלה ל-1:10 ב-2006, עקב "מספר תקלות של חיל האוויר". ברם, ב-2007 ו-2008 היחס ירד שוב ליחס חסר תקדים של 1:30, כלומר: על כל אזרח שנהרג, לפחות 30 מחבלים נהרגו. יחס זה אומר שמתוך סך ההרוגים בסיכולים ממוקדים בתקופה זו, רק 2%–3% היו אזרחים. גרפים המראים שיפור ביחס מ-2002 עד ל-1:30 ב-2008 צוטטו על ידי יעקב כץ בג'רוזלם פוסט. לפי שקדי עצמו, עם סיום תפקידו (ב-2008) היה היחס 1:24. הפרופסור ועורך הדין אלן דרשוביץ מאוניברסיטת הרווארד ציין שהנתון של 1:30 מ-2008 מייצג את יחס האבדות אזרחים-חמושים הנמוך ביותר בהיסטוריה של הלוחמה בטרור. דרשוביץ מבקר את התקשורת העולמית וארגוני זכויות אדם על כך שלא התייחסו לכך באופן מספק ונמנעו לדווח על כך בהרחבה. הוא טען שגם שנתון זה יכול להיות מטעה (והתכוון לכך שהיחס האמיתי נמוך עוד יותר) מאחר שלא כל האזרחים הם עוברי אורח תמימים. באוקטובר 2009 ציין דרשוביץ שהיחס במערכת הסיכולים הממוקדים של ישראל עמד על יחס של אזרח 1 הרוג על כל 28 מחבלים. הוא טען ש"זה היחס הטוב ביותר של כל מדינה שהיא בעולם שנלחמת מלחמה אסימטרית כנגד טרוריסטים שמתחבאים מאחורי אזרחים. יחס זה טוב בהרבה מזה שהושג על ידי הממלכה המאוחדת וארצות הברית בעיראק או באפגניסטן, שם שתי האומות הפעילו סיכולים ממוקדים של מנהיגי הטרוריסטים." ביחס לנהלים ושיטות העבודה של צה"ל שהובילו ליחס שיא זה, והסיבות שבכל זאת עדיין נהרגים מדי פעם אזרחים, ציטט דרשוביץ את עדותו של קולונל ריצ'רד קאמפ על מבצע עופרת יצוקה: ברם, ביולי 2011 במאמר שפורסם ב-Michigan War Studies Review תחת השם "Targeted Killings: A Modern Strategy of the State" על ידי A.E. Stahl ו-William F. Owen נכתב שאל יחסי אבדות ומניין מתים צריך להתייחס בהתחלה בספקנות. הם כתבו ש"אזהרה: אל מנייני מתים מדווחים ויחסי אבדות צריך לגשת עם ספקנות. יותר מדי קל לעשות מניפולציות על סטטיסטיקות למטרות פוליטיות, ובכך לדרבן טיעונים המבוססים עליהן." ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" עורך מחקרים וסטטיסטיקות משלו על אבדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא מסתמך על הנתונים הרשמיים של צה"ל. לפי הסטטיסטיקות של "בצלם" בסיכולים הממוקדים נהרגו 384 פלסטינים בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2008. מתוכם, 232 בני אדם (60.4%) היו המטרות (כלומר: החמושים שאותם התכוונו להרוג) ו-152 (39.6%) היו עוברי אורח. זה מצביע על יחס של 1:1.52 במשך כל התקופה. מנגד, חוקרים כמו יהונתן דחוח-הלוי הטילו ספק במהימנות של נתוני "בצלם" וטענו שהארגון מסווג במקרים רבים פעילים חמושים ופעילי טרור כאזרחים שלא נטלו חלק בלחימה. פעילי טרור פלסטיני שנהרגו בסיכול ממוקד הערה: תיאור התפקידים הוא על פי דובר צה"ל. 2000–2005 (האינתיפאדה השנייה) שם תפקיד תאריך הערות חוסין עביאת פעיל התנזים בבית לחם 9 בנובמבר 2000 הסיכול הממוקד הראשון באינתיפאדה השנייה. נהרג ברכבו מירי טילים ממסוקי אפאצ'י. באירוע נהרגו שתי עוברות אורח ושלושה אחרים נפצעו. ת'אבת ת'אבת ראש הפת"ח בטולכרם 31 בדצמבר 2000 נהרג בידי צלף. סיכול ממוקד ראשון של איש זרוע פוליטית. לטענת צה"ל, ת'אבת אישית נתן הוראות מבצעיות לביצוע פיגועים. הסיכול הממוקד עורר זעם בקרב פעילי שמאל רדיקלי שהכירו את ת'אבת אישית והשתתפו איתו בפעילויות שלום. כעבור חודש רצח אחיינו של ת'אבת, ראאד אל-כרמי, שני ישראלים בטול כרם, כנקמה. מסעוד איאד קצין בכוח 17 של הפת"ח 13 בפברואר 2001 נורה ממסוק בעת שנסע בתוך מחנה הפליטים ג'באליה. על פי צה"ל היה חשוד בהנחת מטענים וירי פצמ"רים. למחרת כנקמה בוצע פיגוע הדריסה באזור. ג'מאל מנסור ראש הזרוע המדינית של החמאס בשכם 31 ביולי 2001 נהרג בירי טילים ממסוק קרב. שישה עוברי אורח נהרגו, ביניהם שני ילדים. אבו עלי מוסטפא מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין 27 באוגוסט 2001 ההתנקשות בשר התיירות רחבעם זאבי באה כנקמה על סיכול ממוקד זה. מחמוד אבו הנוד מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בגדה 23 בנובמבר 2001 נהרג בירי טילים ממסוק קרב. ראאד אל-כרמי בכיר בתנזים מטולכרם 14 בינואר 2002 סיכול ממוקד שבא אחרי תקופת רגיעה יחסית. יש התולים בסיכול ממוקד זה את ההתדרדרות שהביאה ל"מרץ השחור" ומבצע חומת מגן. סלאח שחאדה ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה 22 ביולי 2002 נהרג בהפצצת ביתו שבלב מחנה פליטים מפצצה במשקל טון ממטוס. בעקבות כשל מודיעיני והערכות שגויות, בפעולה נהרגו עוד 15 אנשים, ביניהם נשים וילדים בהם שכניו של שחאדה. איבראהים מקאדמה מייסד וראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה 8 במרץ 2003 מקאדמה היה ממייסדי הזרוע הצבאית של החמאס והוגדר על ידי מערכת הביטחון כ"מספר 2" ברצועה. יאסר טאהא סגנו של מוחמד דף בגדודי עז א-דין אל-קסאם. אחיו של איימן טאהא, ובנו של השיח' מוחמד טאהא 17 במרץ 2003 בסיכול ממוקד זה נהרגו גם אשתו ושני ילדיו הקטנים של יאסר, אשר נסעו עמו ברכב שהופצץ. איאד ביק פעיל באל-קאעידה ובחמאס, סגנו של שחאדה 9 במאי 2003 איאד ביק התאמן עם אל-קאעידה ונשלח מטעמם לסייע לחמאס. תכנן פיגועים ב-1999 ו-2000 שסוכלו בידי ישראל. בפיגועיו באינתיפאדה נרצחו 19 ישראלים. נהרג מפגיעת טיל ברכבו. אסמאעיל אבו שנב מראשי החמאס ברצועת עזה 21 באוגוסט 2003 נהרג יומיים לאחר הפיגוע בקו 2 בו נרצחו 23 ישראלים, אירוע שסיים את ההודנה שהוכרזה ביולי 2003. בתקיפה, שהתבצעה באמצעות 5 טילי נ"ט ששוגרו ממסוק קרב, נהרגו גם שניים משומרי ראשו. מקלד חמיד מראשי הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה 25 בדצמבר 2003 אחראי לפיגועי מטענים וירי רקטות. בפיגועיו נרצחו 6 ישראלים. אחמד יאסין המייסד ו"המנהיג הרוחני" של החמאס, ראש הנהגת הפנים של החמאס 22 במרץ 2004 הריגת אחמד יאסין נחשבת לעליית מדרגה בפעולות הסיכול הממוקד של ישראל כנגד בכירי ארגוני הטרור. עבד אל-עזיז א-רנתיסי מנהיג "מפקדת הפנים" של החמאס לאחר סיכולו הממוקד של אחמד יאסין 17 באפריל 2004 לשעבר דובר החמאס, נחשב לקיצוני במיוחד, בעל דעות אנטישמיות ומכחיש שואה. נאדר אבו ליל ועוד 3 מחבלים בפת"ח בכיר בגדודי חללי אל-אקצא בשכם 2 במאי 2004 - ואאל נסאר ממנהיגי גדודי עז א-דין אל קסאם ברצועת עזה 30 במאי 2004 נהרג בירי טילים לעבר האופנוע עליו נסע. חליל מרשוד ראש גדודי חללי אל-אקצא במחנה הפליטים בלאטה 14 ביוני 2004 נהרג במונית בה נסע במחנה הפליטים בלאטה שבשכם, עמו נהרג גם נהג המונית עווד אבו זייד. פעיל נוסף, מוחמד עאסי, נפצע אנושות. מחמוד אבו ח'ליפה סגנו של זכריה זביידי, גדודי אל-אקצא בג'נין 14 בספטמבר 2004 - ח'אלד אבו סלמייה פעיל חמאס בעזה 19 בספטמבר 2004 נהרג על ידי צה"ל כשנסע ברכבו בשכונת שג'אעייה שבעזה. באשיר דבש ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה 6 באוקטובר 2004 נהרג במהלך מבצע ימי תשובה יחד עם עוזרו אחמד אל ערעיר. עדנאן אל-ע'ול "מהנדס" בכיר בחמאס, עזה 21 באוקטובר 2004 "אבי הקסאם", נהרג מירי טילים על מכוניתו. בנוסף נהרג איתו עמאד עבאס ששימש כסגנו. סעיד עיסא ג'בר ציאם "מהנדס" בכיר בחמאס, ח'אן יוניס 17 ביולי 2005 נהרג בידי צלף של הימ"מ. 2005–2010 שם תפקיד תאריך הערות מוחמד שייח' ח'ליל בכיר הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה 25 בספטמבר 2005 מתכנן רצח טלי חתואל וארבע בנותיה, נהרג במהלך מבצע גשם ראשון. חסן מדהון בכיר בגדודי חללי אל-אקצא 1 בנובמבר 2005 השניים נהרגו על ידי טיל שנורה מהאוויר בעת שנסעו במכונית של הרשות הפלסטינית. פאזי אבו קריע מפקד החמאס בג'באליה עדנאן בוסתאן יו"ר הוועדה הטכנית של הג'יהאד האיסלאמי, מראשי מערך הקסאם 5 בפברואר 2006 בסה"כ ביצע חיל האוויר 4 תקיפות בהן נהרגו 9 מחבלים מהג'יהאד האיסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא. ג'מאל אבו סמהדאנה ראש ועדות ההתנגדות העממית 9 ביוני 2006 בתקיפה נהרגו עוד 3 מחבלי ועדות ההתנגדות. לואי אל-בורנו בכיר במערך הרקטות של חמאס 4 בנובמבר 2006 נהרג בסיכול ממוקד במבצע ענני סתיו. אחמד עווד ראש מערך ייצור הקסאם של החמאס 8 בנובמבר 2006 השניים נהרגו על ידי טיל שנורה מהאוויר בעת שנסעו במכונית. רמזי שחייבר בכיר בחמאס פאייק אבו אל-קומסאן ראש מערך שיגור הרקטות של ועדות ההתנגדות העממית 23 בנובמבר 2006 בתקיפה נהרגו עוד 2 מחבלים. מוחמד אבו נעמה עזיז חילו מאג'ד בטש ומחמוד עווד בכירי מערך הרקטות של הג'יהאד האיסלאמי 21 במאי 2007 נהרגו מטיל שירה מסוק קרב על מכוניתם במחנה הפליטים ג'באליה. מועתז דורמוש מראשי צבא האסלאם ברצועת עזה 17 ביוני 2008 בתקיפה נהרגו עוד ארבעה מחבלים מצבא האסלאם. ניזאר ריאן מראשי החמאס 1 בינואר 2009 נהרג במבצע עופרת יצוקה, בתקיפה נהרגו עוד כ-18 איש, רובם בני משפחתו. ממדוח אבו זכריא ג'מאל מפקד מערך הרקטות של החמאס בעזה 3 בינואר 2009 נהרג במבצע עופרת יצוקה. חוסאם חמדאן מוחמד חילו בכירים במערך רקטות הגראד של חמאס 4 בינואר 2009 נהרגו במבצע עופרת יצוקה. סעיד סיאם שר הפנים בממשלת חמאס 15 בינואר 2009 נהרג במבצע עופרת יצוקה בתקיפת מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי. איאד סיאם בכיר בחמאס, אחיו של סעיד סיאם. 2010–2020 שם תפקיד תאריך הערות מוחמד ג'מאל א-נמנם בכיר צבא האסלאם 3 בנובמבר 2010 אסלאם יאסין בכיר בצבא האסלאם, סגנו של א-נמנם 17 בנובמבר 2010 תכנן פיגוע נגד ישראלים בסיני. מחמוד אל-מבחוחבכיר בחמאס ומראשוני הפעילים בזרוע הצבאית של חמאס. היה מעורב בהעברת אמצעי לחימה מאיראן לרצועת עזה, ובחטיפתם ורציחתם של חיילי צה"ל אבי סספורטס ואילן סעדון.19 בינואר 2010נהרג בדובאי שבאיחוד האמירויות. הסיכול מיוחס לישראל. אסמאעיל לבאד (אבו ג'עפר), אחיו עבדאללה לבאד ומוחמד א-דאיה אסמאעיל לבאד הוא בכיר בחמאס, אחד משומרי ראשו של עבד אל-עזיז א-רנתיסי באינתיפאדה השנייה 2 באפריל 2011 לפי צה"ל, אסמאעיל לבאד תכנן חטיפה לקראת חג הפסח. כמאל א-נירב, ח'אלד שעת' ועוד ארבעה מחבלים הנהגת ועדות ההתנגדות העממית 18 באוגוסט 2011 בתקיפת חיל האוויר הישראלי ברפיח נהרגו שישה מחבלים, בהם בכירים בוועדות ההתנגדות העממית. סאמד עבד אל-מועטי בכיר בוועדות ההתנגדות העממית 19 באוגוסט 2011 נהרג מטיל של כלי טיס ישראלי בעת שרכב על אופנוע. הסיכול הממוקד בוצע יום לאחר מתקפת הטרור בדרום ישראל. זוהיר אל-קייסי מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית 9 במרץ 2012 נהרג באמצעות כלי טיס של צה"ל, בעת שנסע במכוניתו בשכונת תל אל-הווא שבמערב עזה אחמד ג'עברי ראש הזרוע הצבאית של חמאס 14 בנובמבר 2012 סיכולו הממוקד הווה את פתיחת מבצע עמוד ענן. ח'אלד שאער אחמד אבו ג'לאל פעיל בכיר במערך הנ"ט של חמאס מפקד בכיר בזרוע הצבאית של חמאס 16 בנובמבר 2012 נהרגו במבצע עמוד ענן. היית'ם זיאד אבראהים מסחאל פעיל בג'יהאד העולמי, מומחה לאמצעי לחימה 30 באפריל 2013 סיכול ממוקד ראשון מאז מבצע עמוד ענן. מסחאל היה מעורב בירי הגראד לאילת. אחמד זעאנין פעיל בחזית העממית שהיה מעורב בירי הרקטות על הלווית שרון 22 בינואר 2014 נהרג עם מחבל נוסף בירי טיל שנורה אל עבר כלי הרכב בו נסעו. מוחמד שעבאן מאמן ומפקד חוליה בקומנדו הימי של החמאס. היה בן 24 בעת סיכולו הממוקד 8 ביולי 2014 נהרג עם שלושה מחבלים נוספים בירי טיל שנורה אל עבר כלי הרכב בו נסעו. מוחמד אבו שמאלה, ראאד אל-עטאר ומוחמד ברהום מפקדי חמאס בכירים בדרום רצועת עזה 21 באוגוסט 2014 נהרגו במהלך מבצע צוק איתן. מוחמד אל-רול (אל-ע'ול) האחראי על העברות הכספים בארגון החמאס 24 באוגוסט 2014 נהרג בירי טיל שנורה אל עבר כלי הרכב בו נסע. חאמד אחמד אל-ח'ודַרי מפקד שטח בזרוע הצבאית של חמאס ואחראי על העברת כסף מאיראן לעזה 5 במאי 2019 נהרג במהלך סבב ההסלמה בדרום. בהאא אבו אל-עטא מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה 12 בנובמבר 2019 איתו נהרגה גם אשתו. 2020–2023 שם תפקיד תאריך הערות סמאח עבד אל-ממלוכ ראש המערך הרקטי של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה. 11 במאי 2021 נהרג עם שני מחבלים נוספים בתקיפה אווירית של צה"ל בדירת מסתור בה הסתתר בשכונת א-רימאל בעיר עזה, לאחר פתיחת מבצע שומר החומות. איאד שריר מפקד מערך הנ"ט של חמאס ברצועת עזה. 12 במאי 2021 נהרג בתקיפה אווירית של צה"ל בשכונת שיח' רדואן בעיר עזה, במהלך מבצע שומר החומות. באסם עיסא מפקד חטיבת העיר עזה בארגון חמאס מאז 2017. פעיל חמאס צבאי בכיר. היה מעורב לאורך השנים בפיגועים רבים וכן שימש כפעיל בכיר במערך הייצור של הארגון. 12 במאי 2021 ג'ומעה טחלה ראש מערך הסייבר ומוביל פרויקט שיפור הטילים של חמאס. מחזיק תיק מחקר ופיתוח בחמאס. ח'אזם חטיב ראש מחלקת המהנדסים במערך היצור של חמאס. משמש סגן ראש מערך היצור. חוסאם אבו הרביד מפקד חטיבת צפון רצועת עזה של הג'יהאד האיסלאמי. מחליפו של בהאא אבו אל-עטא. 17 במאי 2021 נהרג בתקיפה של צה"ל בג'באליה שבצפון רצועת עזה, במהלך מבצע שומר החומות. תייסיר אל-ג'עברי מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה 5 באוגוסט 2022 מחליפו של חסאם אבו הרביד, שנהרג בידי צה"ל כשנה קודם לכן. הריגתו של אל-ג'עברי פתחה את מבצע עלות השחר. ח'אלד מנסור מפקד החטיבה הדרומית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה 6 באוגוסט 2022 נהרגו בתקיפה אווירית של צה"ל ברפיח במהלך מבצע עלות השחר. זיאד אל-מדלל סגנו של ח'אלד מנסור, חבר הנהגת הג'יהאד האסלאמי ובנו של בכיר הנהגת הארגון אחמד אל-מדלל. חטאב עמאצי מפקד חטיבת רפיח בארגון הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. אבו האדי – ח'ליל אל-בהתיני מפקד המרחב הצפוני של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אחראי על ירי הרקטות לעוטף עזה בשבוע שקדם למבצע 9 במאי 2023 נהרג במבצע מגן וחץ. ג'יהאד ע'אנם מזכיר המועצה הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, תכנן בין היתר את הפיגוע בו נרצחו טלי חטואל וארבע בנותיה בשנת 2004. 9 במאי 2023 נהרג במבצע מגן וחץ. טארק עז א-דין בכיר בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שאחראי על הכוונת פיגועי טרור פלסטיני ביהודה ושומרון ומשוחרר עסקת שליט. 9 במאי 2023 נהרג במבצע מגן וחץ. עלי חסן ע'אלי מפקד הכוח הרקטי של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני 11 במאי 2023 נהרג במבצע מגן וחץ. אחמד אבו דקה סגן מפקד הכוח הרקטי של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני 11 במאי 2023 נהרג במבצע מגן וחץ. איאד אל-חסני ראש חטיבת המבצעים של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה ומחליפו של חליל בהיתיני כמפקד המרחב הצפוני של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, היה מבוקש במשך 26 שנה. 12 במאי 2023 נהרג במבצע מגן וחץ. מוחמד עוויס סוהייב אל-ע'ול אשרף א-סעדי 3 מחבלים שביצעו פיגוע ירי לעבר מעבר ג'למה ליד ג'נין 21 ביוני 2023 הסיכול הממוקד הראשון ביהודה ושומרון מאז האינתיפאדה השנייה, בוצע באמצעות זיק על ידי יחידה 5252. מלחמת חרבות ברזל (2023–2024) זוהי רשימה חלקית של מחבלים פלסטינים שנהרגו בסיכולים ממוקדים במלחמת חרבות ברזל. הרוגים מארגון הטרור חזבאללה בזמן החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל, ניתן לראות ב#מלחמת חרבות ברזל (2024). שם תפקיד תאריך הערות זכריא אבו מועַמַּר בכיר בלשכה המדינית של חמאס ואחראי קשרי חוץ 10 באוקטובר 2023 ג'וואד אבו שמאלה שר הכלכלה של חמאס מימן טרור 10 באוקטובר 2023 מוראד אבו מוראדמפקד המערך האווירי של ארגון הטרור חמאס בעיר עזה. היה ממתכנני מתקפת הפתע על ישראל.13 באוקטובר 2023 אוסאמה אל-מזיני ראש מועצת השורא של חמאס ברצועה. 16 באוקטובר 2023 איימן נופל מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם במרכז הרצועה, ראש המודיעין הצבאי של חמאס לשעבר. בעברו, עסק בייצור ופיתוח אמצעי לחימה, קידם והיה שותף לפיגועים רבים, ואף היה שותף בתכנון חטיפתו של גלעד שליט. נופל היה מהבכירים הדומיננטיים ביותר בארגון, והיה מקורב למוחמד דף. 17 באוקטובר 2023 מוחמד אל-ואדיה ראש מערך הנ"ט בעיר עזה של ארגון הטרור חמאס 17 באוקטובר 2023 ראפת חרב חוסיין אבו הלאל ראש הזרוע הצבאית של ארגון הטרור "ועדות ההתנגדות העממית" ברפיח. 18 באוקטובר 2023 ג'יהאד מוחייסן מפקד כוחות הביטחון הלאומי של ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה. 19 באוקטובר 2023 מוחמד קטאמש סגן מפקד המערך הרקטי של ארגון הטרור חמאס. 22 באוקטובר 2023 אבראהים א-סחאר ראש מערך הנ"ט בצפון הרצועה של ארגון הטרור חמאס 23 באוקטובר 2023 תיסיר מבאשר מפקד גדוד גזרת צפון ח'אן יונס של ארגון הטרור חמאס. היה מעורב בפיגועים רבים, כולל הפיגוע במכינה בעצמונה. מקורב למוחמד דף. 25 באוקטובר 2023 שאדי בארוד סגן ראש מחלקת המודיעין של ארגון הטרור חמאס. תכנן יחד עם יחיא סנוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה את מתקפת הפתע על ישראל והיה שותף לעוד תכנון פיגועים רבים כלפי אזרחי ישראל, ושימש מפקד גדוד בגזרת ח'אן יונס. 26 באוקטובר 2023 ראפת עבאס אבראהים ג'דבהמפקד גדוד דרג' תפאח בחטיבת עזה של חמאס וסגנו.26 באוקטובר 2023נהרגו על צמרת גדוד דרג' תפאח, גדוד בחטיבת העיר עזה שנחשבת לחטיבה המשמעותית ביותר של ארגון הטרור חמאס. ביחד איתם נהרג מחבל נוסף. מדחת מבאשרמפקד גדוד מערב ח'אן יונס, לקח חלק בפיגועי צליפה ומטענים גדולים לעבר כוחות צה"ל ולעבר יישובי ישראל.27 באוקטובר 2023 עיסאם אבו רכבה ראש המערך האווירי של ארגון הטרור חמאס – אבו רכבה היה אחראי על ניהול מערכי הכטב"מים, הרחפנים, הגילוי האווירי, מצנחי הרחיפה, וההגנה האווירית של חמאס, ובנוסף הוא לקח חלק בתכנון מעשי הטבח הרצחניים בישוביי עוטף עזה ובהוצאתם לפועל ב-7 באוקטובר. 28 באוקטובר 2023 ראתב אבו סוהייבאן (צהיבאן) מפקד הכוח הימי של חטיבת העיר עזה בארגון הטרור חמאס – תכנן ופיקד על ניסיון החדירה הימי שאירע ב-24 באוקטובר בחוף זיקים. 28 באוקטובר 2023 נסים אבו ע'גינה מפקד גדוד בית לאהיא בארגון הטרור חמאס – שילח את ההתקפות הרצחניות לכיוון ארז ונתיב העשרה שביצע הארגון ב-7 באוקטובר. בעבר הוא פיקד על המערך האווירי של הארגון ולקח חלק בפיתוח יכולות הכטב"מים ומצחני הרחיפה של המערך. 31 באוקטובר 2023 אבראהים ביארי מפקד גדוד מרכז ג'בליה של החמאס, אחראי על שילוח מחבלי נוח'בה לישראל במתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, היה מעורב בפיגוע בנמל אשדוד בשנת 2004, בו נרצחו 13 ישראלים, בהכוונת ירי רקטי לעבר ישראל במשך שני עשורים, וקידום פיגועים רבים.31 באוקטובר 2023 מוחמד עצאר ראש מערך הנ"ט של ארגון הטרור חמאס – אחראי על כלל מערכי הנ"ט בחטיבות השונות ברצועת עזה, הוא ניהל את כוח זה בשגרה וסייע בהפעלתו בעת חירום. במהלך פיקודו יצאו לפועל מספר פיגועי נ"ט נגד אזרחי ישראל וכוחות צה"ל. 1 בנובמבר 2023 מוסטפא דלול מפקד גדוד צברא תל אל-הווא (שכונה בעזה) בארגון הטרור חמאס – לקח חלק מרכזי בניהול הלחימה נגד כוחות צה"ל ברצועת עזה, ובנוסף הוא ביצע מספר תפקידים בגדוד ובחטיבת העיר עזה. 3 בנובמבר 2023 ג'מאל מוסאאחראי על הביטחון המיוחד בארגון הטרור חמאס. בנוסף ביצע פיגוע ירי בשנת 1993 לעבר כוח שפעל ברצועת עזה.6 בנובמבר 2023 ואיל אבו עספה מפקד גדוד דיר אל-בלח של חמאס, היה מעורב בשילוח הנוח'בה למתקפת הטרור 6 בנובמבר 2023 היה כלוא בין השנים 1992–1998 על רקע מעורבותו בפיגועים לעבר יישובים ישראליים, והיה מעורב לאורך השנים בקידום פיגועים רבים לעבר אזרחים ישראלים וכוחות צה״ל. מוחסן אבו זינה ראש מחלקת תעשיות ואמל"ח בארגון הטרור חמאס – אחד ממובילי ייצור האמל"ח בארגון טרור זה. מתמחה בייצור אמל"ח אסטרגי ורקטי עבור מחבלי החמאס, ובנוסף מחלקתו אפשרה את ההתחמשות של חמאס בלחימה הנוכחית.8 בנובמבר 2023 אבראהים אבו מע'סיב (מע'ציב) ראש מערך הנ"ט בחטיבת מחנות המרכז בארגון הטרור חמאס. במסגרת תפקידו הכווין והוציא לפועל פיגועי נ"ט רבים לעבר אזרחי ישראל וכוחות צה"ל. 9 בנובמבר 2023 יעקוב עאשורמפקד גדוד לשעבר, אחראי מערך הנ"ט בחטיבת ח'אן יונס. במסגרת תפקידו לקח חלק בהובלת והכוונת מתווים התקפיים נגד כוחות צה״ל.13 בנובמבר 2023 אחמד ע'נדורמפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס) בצפון רצועת עזה – היה אחראי על פיגועים רבים שכוונו נגד ישראלים, ואף לחדירות לתוך שטח ישראל. היה אחראי בין השאר על חטיפתו של גלעד שליט.14 בנובמבר 2023נהרגו בתקיפה של צה"ל במתווה תת-קרקעי בצפון רצועת עזה. ואא'ל רג'בסגנו של ע'נדור המשמש גם כקצין מבצעים חטיבתי. שימש בעברו כמפקד משטרת חמאס בצפון הרצועה ולאחר מכן כמפקד גדוד בית לאהיא. איימן סיאם (ציאם)ראש המערך הרקטי של ארגון הטרור חמאס, ניצל מכמה ניסיונות התנקשות, הן ב-2009 (במהלך מבצע עופרת יצוקה) והן ב-2014 (במהלך מבצע צוק איתן). בתפקידו הקודם שימש כמפקד יחידת הארטילריה של הארגון. פורסאן ח'ליפה בכיר במטה הגדה של החמאס, ראש ועדת טול כרם, שימש כסייען ומקורב לבכירי חמאס. סייע קידם והכווין פיגועים נגד אזרחים ישראלים וכוחות הביטחון. לאחרונה הוא עסק בפיתוח חוליות טרור במחנה הפליטים נור א-שמס. ראפת סלמאןראש מערך הסיוע הקרבי בצפון הרצועה, דמות בכירה בצמרת חטיבת העיר עזה. שימש בעבר כסגן מפקד החטיבה. היה שותף לתכנון הפשיטה באמצעות מנצחי רחיפה אותה ביצעה חטיבתו בטבח שאירע ב-מתקפת הפתע על ישראל. אחמד בחריו"ר המועצה המחוקקת של חמאס ברצועת עזה וחבר הלשכה המדינית של חמאס.17 בנובמבר 2023 ח'ליל ח'ראז סגן ראש הזרוע הצבאית של חמאס בלבנון. נעצר ב-2014 על ידי צבא לבנון במהלך מבצע צוק איתן ביחד עם אחיו בחשד למעורבות בשיגור של רקטות לעבר שטח ישראל.21 בנובמבר 2023 נהרג בתקיפה דרומית לעיר צור. עומר אבו ג'לאלהמפקד הכוח הימי של חמאס בחאן יונס. היה מעורב בשילוח מספר פיגועים ימיים שסוכלו על ידי כוחות צה"ל. בנוסף נהרג מחבל שהיה יחד איתו.23 בנובמבר 2023נהרג כמספר שעות לפני הפסקת אש. ויסאם פרחאת מפקד גדוד שג'אעייה בארגון הטרור חמאס. היה מעורב במתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר, באסון הנגמ"ש בו נהרגו 7 חיילי צה"ל, ובפיגועי טרור נוספים. 2 בדצמבר 2023 היית'ם חוואג'רי מפקד גדוד שאטי של ארגון הטרור חמאס. תחת פיקודו יצאו מהמחנה מתווי פשיטה לשטחי ישראל ב-מתקפת הפתע על ישראל, ובנוסף לכך כחלק מתפקידו כמפקד גדוד הוא היה אחראי על מתווי טרור רבים כנגד מדינת ישראל. 3 בדצמבר 2023 עמאד קריקעמפקד גדוד שג'אעייה החדש בארגון הטרור חמאס, אחראי הכשרות הנ"ט בעיר עזה בנוסף לקח חלק בקידום מתווי נ"ט ופשיטות לשטח הארץ.10 בדצמבר 2023 סאלח אל-עארורי ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס) ביהודה ושומרון וסגן ראש הלשכה המדינית של חמאס. 2 בינואר 2024 נהרג בתקיפה אווירית בלבנון, ב-11 במרץ בנימין נתניהו לקח אחריות ישראלית על החיסול. ממדוח לולו ראש המטה המבצעי של מרחב צפון רצועת עזה, בארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – קידם במשך שנים ובמהלך הלחימה, תכנון ופיתוח התקפות של הארגון לעבר שטח ישראל והעורף הישראלי. 4 בינואר 2023 אסמאעיל סראג' אחמד והבה מפקד גדוד נוציראת וסגנו, פיקדו על הטבח בבארי. 6 בינואר 2024 חסן עכאשה אחראי שיגור הרקטות של חמאס בסוריה. 8 בינואר 2024 נהרג בסוריה. ואא'ל אבו פנונה סגן ראש מערך ההסברה של ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – שימש בעברו כסייען של ח'ליל בהתיני, מפקד מרחב צפון רצועת עזה בארגון טרור זה. 18 בינואר 2024 מרואן עיסאסגן ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס) מוחמד דף, מאדריכלי הטבח ה-7 באוקטובר ומתכנני חטיפת גלעד שליט.11 במרץ 2024 נהרגו יחדיו במתחם תת-קרקעי בו הם שהו במחנה הפליטים נוסיראת. ע'אזי אבו טמאעהראש מטה הסיוע הקרבי והמנהלתי של חמאס, בין מקבלי ההחלטות ברובד הצבאי ומתכנני הטבח ה-7 באוקטובר. יאסין רביעראש מטה הגדה ומשוחרר עסקת שליט. ניהל את כלל המערכים הצבאיים של מטה הגדה של ארגון הטרור חמאס, עסק בהעברת כספים למטרות טרור והכווין פיגועים של פעילי חמאס ביהודה ושומרון. יאסין ביצע בעברו מספר פיגועים רצחניים, בהם פיגועים בשנים 2001 ו־2002 בהם נהרגו חיילי צה"ל.26 במאי 2024נהרגו יחדיו בתקיפה במרחב תל אלסלטאן שבצפון-מערב רפיח. ח'אלד נג'ארמגורש עסקת שליט לרצועת עזה ובכיר במטה הגדה של ארגון חמאס. בעברו, ביצע המחבל חאלד מספר פיגועים רצחניים ובהם פיגועים בשנים 2001–2003 בהם נרצחו אזרחים ישראליים, נהרגו ונפצעו חיילים נוספים ביניהם רצח שלום הר מלך. ראאד סעדמפקד אגף המבצעים של ארגון חמאס.22 ביוני 2024הותקף בתקיפה אווירית ממוקדת במחנה הפליטים שאטי, צפון רצועת עזה. טרם ידוע אם החיסול צלח. מוחמד דףמפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם וראש הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. שרד 7 ניסיונות חיסול.13 ביולי 2024נהרגו במקום מסתורם בח'אן יונס באמצעות באמצעות 5 פצצות במשקל טונה כל אחת. ראפע סלאמהמפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם בח'אן יונס (מח"ט ח'אן יונס) ובכיר בחמאס. עז א-דין עכילה מפקד חטיבת עזה של ארגון גדודי חללי אל-אקצא. 14 ביולי 2024 נהרג בתקיפה במחנה הפליטים שאטי, צפון רצועת עזה. אשרף נאפע, המכונה "אזכּיהם"ראש הזרוע הצבאית של חמאס בטולכרם 23 ביולי 2024 נהרגו בסיכול ממוקד ותקיפה אווירית בעיר טולכרם יחד עם מחבל נוסף. מעריכים שנהרגו בתקיפה 3–6 מחבלים בסך הכול. מוחמד אבו עבדוראש הזרוע הצבאית של גדודי חללי אל-אקצא בטולכרם רוחי מושתהאראש השלטון האזרחי של חמאס ברצועת עזה ומחזיק תיק האסירים בארגון. 23 ביולי 2024 נהרגו בסיכול ממוקד במתחם תת-קרקעי בדרום-מערב העיר עזה. סאמח א-סראג'האחראי לביטחון הפנים ברצועת עזה, חבר הלשכה המדינית של חמאס וחבר ממשלת חמאס. אסמאעיל הנייהראש הלשכה המדינית של חמאס31 ביולי 2024נהרג בתקיפה בטהראן שבאיראן. הסיכול מיוחס לישראל. ג'בר עזיזמפקד גדוד אל-פורקאן בארגון חמאס4 באוגוסט 2024נהרג בתקיפת מתחם פיקוד ושליטה של חמאס שהוסווה בתוך בית ספר בעיר עזה. מוחמד ג'אבר (מכונה: גם "אבו שוג'אע")מפקד גדוד טול כרם, אחראי לפיגוע בקלקליה בו נרצח אמנון מוכתר. שרד 5 ניסיונות חיסול.29 באוגוסט 2024נהרג בתקיפה אווירית של צה"ל סמוך למסגד במחנה נור שמס. יחד איתו נהרגו שלושה מחבלים נוספים. מוחמד קטראוימפקד חטיבת מחנות המרכז של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה. עסק בקידום, תכנון ופיתוח התקפות הארגון לעבר שטח ישראל והעורף הישראלי. שימש במספר תפקידים בארגון בהם סגן מפקד חטיבה וקצין מודיעין.31 באוגוסט 2024נהרג בתקיפה אווירית של חיל האוויר הישראלי בהכוונה מודיעינית של צה"ל ושב"כ במרכז רצועת עזה. מחמוד חמדאןמפקד גדוד מערב רפיח בארגון חמאס10 בספטמבר 2024נהרג בתקיפת כלי טיס בעיר רפיח. בתקיפה נהרגו גם שלושה מפקדי פלוגות נוספים מהגדוד. אחמד מוחמד פהדראש הזרוע הצבאית של חמאס בדרום סוריה. היה אחראי על הוצאת פעולות טרור נגד כוחות צה"ל ומדינת ישראל ממרחב דרום סוריה, לרבות ירי תלול-מסלול למרחב רמת הגולן. 28 בספטמבר 2024 נהרג בתקיפה ממוקדת בדרום סוריה בהכוונה מודיענית של אגף המודיעין ופיקוד הצפון. פתח שריף אבו אל-אמין מנהיג חמאס בלבנון 30 בספטמבר 2024 נהרג בסיכול ממוקד במחנה הפליטים אל-בס באזור צור שבדרום לבנון. נידאל עבד אל-עאל מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין בלבנון30 בספטמבר 2024נהרג בתקיפה של חיל האוויר בבניין מגורים בדרום-מערב ביירות ביחד עם שני מחבלים נוספים מהארגון. זאהי עופי ראש תשתית הטרור של ארגון חמאס בטולכרם, מחליפו של אשרף נאפע שחוסל ביולי 2024. 3 באוקטובר 2024 נהרג בתקיפה אווירית ממוקדת של מטוס קרב של חיל האוויר בטולכרם יחד עם עשרות מחבלים נוספים. מוחמד עבדאללהמפקד גדוד טול כרם, מחליפו של מוחמד ג'אבר (אבו שוג'אע).10 באוקטובר 2024נהרג בתקיפה אווירית של צה"ל במחנה נור א-שמס שבטולכרם. פעילי חזבאללה שנהרגו בסיכול ממוקד הערה: חלק מן הסיכולים הממוקדים הללו לא אושרו באופן רשמי על ידי ישראל, והם יוחסו לה על ידי מקורות זרים. שם תפקיד תאריך הערות עבאס מוסאווי מנהיג חזבאללה 16 בפברואר 1992 נהרג באופן ממוקד בירי טילים על ידי מסוק קרב AH-64 אפאצ'י. עימאד מורנייה טרוריסט בין-לאומי ומפקד הזרוע הצבאית של חזבאללה 12 בפברואר 2008 נהרג באופן ממוקד בפיצוץ במכוניתו בלב דמשק, במבצע המיוחס לשיתוף פעולה בין המוסד וה-CIA. ג'יהאד מורנייה, מוחמד עיסא, אבו עלי טבטבאי מפקד גזרת הגולן בחזבאללה ובנו של עימאד מורנייה,מחזיק תיק סוריה ועיראק בחזבאללה,קצין איראני ומפקד "כוחות ההתערבות" מטעם חזבאללה 18 בינואר 2015 נהרגו באופן ממוקד בירי טילים אל שיירת כלי הרכב שבה נסעו סמוך לעיירה מזרעת אל-אמל שבאזור קוניטרה שבסוריה. בתקיפה נהרגו עוד ארבעה פעילי חזבאללה ושישה אנשי משמרות המהפכה איראנים, בהם הגנרל עלי אללה-דדי, ששימש כיועץ לצבא הסורי מטעם משמרות המהפכה ואבו עלי טבטבאי, קולונל איראני, שהיה אחראי לבניית הכוח שיפשוט על הגליל. ראו ערך מורחב: התקיפה האווירית בגבול ישראל-סוריה (ינואר 2015). סמיר קונטאר, פרחאן א-שעלאן, תייסיר א-נעסו מפקד חזבאללה בגזרת רמת הגולן ורוצח משפחת הרן בפיגוע בנהריה ב-1979, סגנו של קונטאר והמפקד בשטח של תא הטרור בגולן, בכיר נוסף בחזבאללה 19 בדצמבר 2015 לפי מקורות זרים וטענות חזבאללה, קונטאר נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בדמשק ביחד עם עוד 7 פעילי חזבאללה ותומכי משטר אסד. משהור זידאן מפקד חזבאללה בגזרת רמת הגולן ומגייס פעילים בסוריה 21 ביולי 2019 לפי דיווחים סורים וטענות חזבאללה כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר הישראלי חיסל אותו בירי טיל על מכוניתו בקוניטרה. מלחמת חרבות ברזל (2024) שם תפקיד תאריך הערות ויסאם א-טוויל מפקד בכיר בכוח רדואן של חזבאללה. 8 בינואר 2024 נהרג בתקיפה אווירית במלחמת חרבות ברזל. עלי חוסיין ברג'י מפקד היחידה האווירית בדרום לבנון של חזבאללה 9 בינואר 2024 נהרג בתקיפה אווירית במלחמת חרבות ברזל. עלי עבד אל-חסן נעים סגן מפקד יחידת הטילים והרקטות בחזבאללה 29 במרץ 2024 נהרג בתקיפה אווירית במלחמת חרבות ברזל. טאלב סאמי עבדאללה, מוחמד סברה מפקד יחידת "נאסר" בחזבאללה, סגן מפקד יחידת "נאסר" בחזבאללה 11 ביוני 2024 נהרגו בתקיפה אווירית במלחמת חרבות ברזל ביחד עם 2 מחבלים נוספים. מוחמד אבו נעמה נאסר מפקד יחידת "עזיז" בחזבאללה 3 ביולי 2024 נהרג בתקיפה אווירית במלחמת חרבות ברזל. יאסר קרנבש בעברו שומר ראשו של חסן נסראללה ועד לחיסולו אחראי על הברחות האמל"ח מסוריה ללבנון. 9 ביולי 2024 נהרג בסיכול ממוקד על אדמת סוריה בכביש דמשק-ביירות ואיתו נהרג מחבל נוסף. פואד שוכר מפקד הזרוע הצבאית (הרמטכ"ל) של חזבאללה, יועצו הצבאי ויד ימינו של חסן נסראללה. 30 ביולי 2024 נהרג בתקיפה בביירות, לבנון בתגובה לפגיעת הרקטה במג'דל שמס ב־27 ביולי 2024, אשר רצחה 12 ילדים. אבראהים עקיל אחמד והבימפקד הזרוע הצבאית (הרמטכ"ל בפועל) של חזבאללה וראש אגף המבצעים, בנוסף מפקד כוח רדואן בפועל. ראש יחידת ההדרכה (יחידה 800) של חזבאללה, בעבר מפקד כוח רדואן20 בספטמבר 2024נהרגו בתקיפה בביירות, בעת שהה במרתף יחד עם שרשרת הפיקוד של כוח רדואן ואגף המבצעים של חזבאללה. יחד איתם נהרגו מפקדים נוספים בכוח רדואן. אבראהים קובייסי, עבאס אבראהים שרף א-דיןראש מערך הטילים של חזבאללה וסגנו.24 בספטמבר 2024נהרגו בתקיפה במסגרת מבצע חיצי הצפון ברובע הדאחייה שבביירות. יחד איתם נהרגו אנשי המטה של קובייסי. מוחמד חוסיין סרורמפקד היחידה האווירית ומערך כלי הטיס הבלתי מאוישים של חזבאללה ושליח הארגון לייעוץ בנושא המערך האווירי של החות'ים.26 בספטמבר 2024נהרג בתקיפה ממוקדת ברובע הדאחייה שבביירות במבצע חיצי הצפון. חסן נסראללה עלי כרכי מנהיג חזבאללה ומזכ"ל הארגון מפקד חזית הדרום של חזבאללה 27 בספטמבר 2024 נהרגו במבצע סדר חדש – תקיפת המפקדה המרכזית של חזבאללה בביירות. נביל קאווקמפקד יחידת הביטחון המונע של חזבאללה וחבר המועצה המרכזית של הארגון. בעבר סגן ראש המועצה המבצעת של חזבאללה.28 בספטמבר 2024נהרג בתקיפה ממוקדת ברובע הדאחייה שבביירות במבצע חיצי הצפון. מוחמד ג'עפר קסיר (קציר)מפקד היחידה להעברת אמצעי לחימה מאיראן ושלוחותיה לחזבאללה בלבנון (יחידה 4400)1 באוקטובר 2024נהרג בתקיפה ממוקדת בביירות במבצע חיצי הצפון. האשם ספי א-דיןמזכ"ל ומנהיג חזבאללה לאחר חיסול חסן נסראללה. ראש המועצה המבצעת של הארגון.3 באוקטובר 2024נהרג בתקיפה אווירית של חיל האוויר ברובע הדאחייה בביירות על מפקדת מטה המודיעין של חזבאללה, במפקדה שהו בכירים נוספים בארגון. ב-8 באוקטובר ראש הממשלה בנימין נתניהו לקח אחריות באופן רשמי על החיסול. סוהייל חוסיין חוסייניראש מערך המטה של חזבאללה (יחידת הלוגיסטיקה שמכילה בתוכה גם את היחידה הפיננסית ויחידת המחקר והפיתוח של הארגון). חבר במועצת הג'יהאד.7 באוקטובר 2024נהרג בתקיפה אווירית ממוקדת בביירות במבצע חיצי הצפון. ראו גם הוצאה להורג ללא משפט טרור פלסטיני לוחמה בשטח בנוי חיל האוויר הישראלי מבצע זעם האל – סיכולם הממוקד של מחבלי ספטמבר השחור בשנים 1972–1979 מבצע שני מגדלים קישורים חיצוניים , פסק הדין המלא ליאור טבנסקי, "המאבק בטרור בעידן המידע", בית הספר לממשל ולמדיניות ע"ש הרולד הרטוג, אוניברסיטת תל אביב, 2006 כתבה על הסיכולים הממוקדים נגד הנהגת חמאס ברצועת עזה, ערוץ היוטיוב של חרדים10, 29 במרץ 2014 אסף זוסמן, נעם זוסמן, סיכולים ממוקדים - הערכת יעילותם למלחמה בטרור באמצעות נתוני שוק ההון, באתר בנק ישראל, נובמבר 2005 הערות שוליים קטגוריה:טקטיקה ודרכי פעולה באינתיפאדה השנייה קטגוריה:ישראל: צבא וביטחון קטגוריה:מבצעי צה"ל ללחימה בטרור קטגוריה:הוצאה להורג קטגוריה:מונחים בסכסוך הישראלי-פלסטיני	2024-10-18T22:17:59
מרקסיזם: מפאודליזם לקפיטליזם	הפניה מרקסיזם#מפאודליזם לקפיטליזם	2007-01-01T05:52:40
קונסטנטינוס	ממוזער\|מדליון של קונסטנטינוס הגדול משנת 313 על מצד אחד מוטבע קונסטנטינוס כפרש בשריון מלא ולצידו סמל הצלב שמאל\|ממוזער\|250px\|מטבע של קונסטנטינוס המציין את ייסוד העיר קונסטנטינופוליס. ממוזער\|מטבע של האוגוסטוסית פאוסטה, אשתו השנייה של קונסטנטינוס. מצד אחד דמות ראשה של פאוסטה מצד שני דמותה עומדת ובזרועותיה שני בניה קונסטנטינוס השני וקונסטנטיוס השני גַּאיוּס פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹנְסְטַנְטִינוּס (בלטינית: Gaius Flavius Valerius Aurelius Constantinus) המוכר גם כקוֹנְסְטַנְטִינוּס הראשון או כקונסטנטינוס הגדול (27 בפברואר 272 – 22 במאי 337) היה קיסר הקיסרות הרומית המערבית משנת 312 עד 324, וקיסר האימפריה הרומית כולה משנת 324 עד מותו בשנת 337. קשה להפריז בחשיבותו ההיסטורית, בהשפעה של מפעליו, ובחשיבות המורשת שהותיר אחריו. ב-31 שנות שלטונו שינה קונסטנטינוס את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית בסדרה של רפורמות מרחיקות לכת, שהעיקרית שבהן הייתה אימוץ של הנצרות לדת המדינה של האימפריה הרומית. בתהליך מדורג אך מהיר התנתקו קונסטנטינוס והאימפריה שבשליטתו מהעולם הדתי-פגני שהיו חלק בלתי נפרד מהמהות של התרבות הרומאית, ואימץ את הדוגמה הנוצרית מתוך הכרה שהוא נושא בשליחות להציל את האימפריה על ידי הכנסתה אל תחת כנפי הנצרות. סדרת רפורמות דתיות אלו נעשו בהדרגה וללא צעדי כפייה אגרסיביים, ובעטיין הפכה האימפריה הרומית לאימפריה נוצרית. מהלך זה השפיע באופן עמוק על ההיסטוריה של אירופה ועל ההיסטוריה העולמית. לצד הרפורמה הדתית יזם קונסטנטינוס מספר רפורמות מהותיות, שנועדו להבטיח את קיומה ושגשוגה של האימפריה הרומית. הרפורמות כללו שבירת מסורות רומאיות והתנתקות מהעקרונות שהנחו את שליטי האימפריה הקודמים. בכך נפתח עידן חדש בתולדות העמים והפרובינציות שלחופי הים התיכון. קונסטנטינוס יזם רפורמות ששינו את המרקם החברתי של האימפריה הרומית וקבעו מבנה חברתי על בסיס קבוצות של בעלי תפקידים מוגדרים וקבועים שעברו בירושה מאב לבן. הרפורמות הצבאיות שינו את הרכב הצבא הרומי וביססו אותו על יחידות-עילית שהורכבו משכירי חרב, רובם פרשים שגויסו מקרב שבטים ברברים שמקורם מחוץ לגבולות האימפריה במקום לגיונות חיל הרגלים שחייליהם היו אזרחי רומא. קונסטנטינוס בנה עיר בירה חדשה, קונסטנטינופוליס, שבניגוד לערי בירה אחרות שנבנו לצידה של רומא, תוכננה כבירתה החדשה של האימפריה הרומית, וכונתה "רומא החדשה". קונסטנטינוס העביר לקונסטנטינופוליס את מרכז השלטון של האימפריה והדיח את רומא ממעמדה ההיסטורי. עמדת המחקר ההיסטורי המודרני היא שתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול מסמנת קו פרשת מים היסטורי ברור ודרמטי - העולם הרומי שלפני קונסטנטינוס והעולם שאחרי מותו שונים באופן כה מהותי זה מזה, עד שמדובר בשני עולמות שונים בתכלית. מורשתו מכתיבה את מהלך ההיסטוריה האנושית, ומקרינה על האנושות עד ימינו. קורות חייו ממוזער\|קונסטנטינוס ואימו פלביה הלנה על גבי איקונה מבולגריה רקע במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה. גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים הובילו למשבר מתמשך באימפריה הרומית, שנמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שניסה לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, המרכזית בהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס. קונסטנטיוס כלורוס קונסטנטיוס כלורוס, אביו של קונסטנטינוס נולד בפרובינציה דַּרְדָּנִיה, אביו יוטרופיוס היה ככל הנראה אציל מקומי ואמו קלאודיה הייתה ככל הנראה אחיינית של הקיסרים קלאודיוס השני גותיקוס וקווינטילוס. מחקר מאוחר מטיל ספק בשושלת יוחסין זו, וישנה השערה כי קישור זה הומצא ונכתב בתקופה מאוחרת יותר, ונועד לשפר ולפאר את מוצאו של קונסטנטינוס הגדול. לפי השערה זו, מוצאו של קונסטנטיוס כלורוס היה פשוט וצנוע, ולא ראוי למי ששאף להנהיג את האימפריה. הוא הצטרף לצבא הרומאי ובזכות כישוריו טיפס בסולם הדרגות וזכה להיות חלק מיחידת שומרי הראש של הקיסר אורליאנוס שהייתה קרויה פרוטקטורה אגוסטי נוסטרי (לטינית: Protectores Augusti Nostri). על פי הכתבים ההיסטוריים בני התקופה הוא נלחם במערכות הצבאיות כנגד האימפריה התדמורית שנערכו בשנות השבעים של המאה השלישית. בעת תקופת שלטונו הקצרה של הקיסר קארוס הוא התמנה למושל הפרובינציה דלמטיה. עם פרוץ המאבק על השלטון בין קארינוס לדיוקלטיאנוס הוא הימר תמך בדיוקלטיאנוס, עובדה שאיפשרה לו להתבסס כדמות מפתח בממשל החדש. בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו. בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שאחזו בתואר האוגוסטוס ושני שליטים משניים האוחזים בתואר קיסר. על פי תאוריה אחרת בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים. על פי ציווי השליטים הבכירים גירש קונסטנטיוס את אשתו הראשונה פלוויה יוליה הלנה ונשא לאישה את פלאביה מקסימיאנה תיאודורה (Flavia Maximiana Theodora) בתו של מקסימיאנוס. מינויו של קונסטנטיוס כלורוס לתפקיד קיסר תחת מקסימיאנוס כאוגוסטוס הוא מינוי תקדימי בהיסטוריה של האימפריה הרומית: אין מקרה קודם מתועד שבו בן מאומץ של שליט זוכה לקדימות בשלטון על פני בן ביולוגי. במקביל, נעלמה פלביה הלנה מדפי ההיסטוריה והופיעה שוב אחרי 30 שנה כיועצת ומלווה רוחנית-דתית נוצרית לקונסטנטינוס עם מינויו לאוגוסטוס. קורות חייו עד למינויו לקיסר ממוזער\|"החזיונות של קונסטנטינוס הגדול" איקונה מהמאה ה-17 קונסטנטינוס נולד בנאיסוס ביום 27 בפברואר 272, לאביו קונסטנטיוס כלורוס, אז עדיין קצין צבא ולאימו פלוויה יוליה הלנה, שנתנו לו את השם פלביוס ולריוס קונסטנטינוס. ביום 1 במרץ 293 קיבל קונסטנטיוס כלורוס את המינוי לקיסר והוסיף לשמו את השם פלאביוס. הוא קיבל לשליטתו את הפרובינציות גאליה בריטניה והיספניה וקבע את מושב שלטונו בעיר אוגוסטה טרוורורום (טריר) בעמק נהר המוזל. קונסטנטיוס קיבל לידיו נתח בעייתי מאוד של האימפריה. מולו עמדו גנרלים רומאיים ששלטו ללא תמיכת הסנאט ושימשו קיסרים מורדים בחלקים מהפרובינציות, בעיקר בבריטניה, שנקרעה הלכה למעשה מגוף האימפריה הרומית ותפקדה כיישות מדינית עצמאית. גנרלים אלו הסתמכו על תמיכת הלגיונות שהיו תחת פיקודם ועל מערכת בריתות מורכבת עם השבטים המקומיים. ראשי שבטים אלו, שהיו בעלי שאיפות משלהם וראשי שבטים ששלטו באזורי הספר של הפרובינציות, השתמשו בשעות כושר על מנת לנסות ולמרוד בשלטון של האימפריה או לעסוק בפשיטות שוד וביזה על מרכזי שלטון ומסחר. בין השנים 303 ל-305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטים של הטטררכיה. על פי ההיסטוריה הרומאית ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס, שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס, החל לפעול בחצר האוגוסטוס על מנת לקדם את מעמדו ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי, שבו ייקבע זוג האוגוסטוסים והקיסרים המולכים על האימפריה. על פי ההיסטוריה הנוצרית, ניצל גלריוס את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד גיסא, ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים, על מנת לקדם את מעמדו ועמדותיו. בשנת 304 נפגשו מקסימיאנוס וגלריוס ובהיעדרו של קונסטנטיוס קבעו כי תפקיד הקיסרים העתידיים יעבור למועמדים מוסכמים ולא בשושלת המשפחתית, לפיה קונסטנטינוס בנו של קונסטנטיוס אמור היה לרשת את מקומו. כך נבחר מועמדו של גלריוס, פלביוס ולריוס סוורוס, לתפוס את מקום הקיסר המערבי ומקסימינוס דאיה נבחר לקיסר המזרחי של האימפריה. מהלך זה, שחתר תחת רצונם ותוכניותיהם של קונסטנטיוס ומקסימיאנוס, הוביל בסיכומו של דבר לפירוק הטטררכיה השנייה. ב-1 במאי 305 ויתרו האוגוסטוסים על הכיסא והעבירו את שרביט השלטון לקיסרים. בטקס שנערך במילאנו, מול לגיונות הצבא, מינה מקסימיאנוס את סוורוס לקיסר והכריז על קונסטנטיוס כלורוס לאוגוסטוס. טקס מקביל נערך בניקומדיה שם העביר דיוקלטיאנוס את שרביט השלטון בתואר אוגוסטוס לגלרינוס ומינה את מקסימינוס דאיה לקיסר. במהלך תקופה זו שהה קונסטנטינוס בניקומדיה, מרכז השלטון של הטטררכיה, על מנת להתחנך באמנות השלטון והמלחמה וגם על מנת לשמש כבן ערובה לנאמנות של כלורוס, תחילה כלפי דיוקליאנוס ולאחר מכן כלפי גלריוס. בשנת 306 פנה כלורוס לגלריוס וביקש שקונסטנטינוס יישלח אליו לגאליה על מנת לעזור בפיקוד על מסע מלחמה כנגד פלישות של שבטים ברברים בצפון בריטניה. גלריוס לא יכול היה לסרב וקונסטנטינוס הצטרף לאביו למערכה שהסתיימה בניצחון מזהיר. עלייתו לשלטון כאוגוסטוס ממוזער\|מטבע של קונסטנטינוס משנת 307. מצד אחד ראשו של קונסטנטינוס עטור בזר עלי דפנה, מהצד השני אל המלחמה מארס קונסטנטיוס כלורוס לא הספיק לנוח על זרי הדפנה ונפטר ממחלה ביום 25 ביוני 306, בעת שהצבא הרומאי חנה בעיר אבורקום (יורק). הצבא שהיה תחת פיקודו הכריז על בנו קונסטנטינוס כאוגוסטוס ובכך נטרפו קלפי הפוליטיקה הרומאית, והחלה סדרת מאבקי כוח בין נושאי התארים "קיסר" ו"אוגוסטוס", שבסופם נותר קונסטנטינוס שליט יחיד. הכתרתו של קונסטנטינוס לתפקיד אוגוסטוס הייתה מנוגדת לסדר העברת מושכות השלטון והתארים המלכותיים שקבע דיוקטליאנוס, והזכירה את תקופת האנרכיה, כאשר לגיונות מינו על דעת עצמם את המתמודדים על השלטון. מהלך מסוג זה היה מלווה בדרך כלל במסע מלחמה כנגד השלטון המרכזי, אבל קונסטנטינוס נקט בצעד שונה ופנה לגלריוס שיאשר את מעמדו כאוגוסטוס, ובאותה נשימה החל לפעול כשליט של גאליה והפרובינציות המערביות, תוך שהוא יוצא למלחמה מול השבטים הפרנקיים. גלריוס הבין שעימות גלוי מול קונסטנטינוס המבוסס בעמדתו עלול לפגוע בשיווי משקל העדין בטטררכיה, והסכים למנות אותו לקיסר תחת סוורוס. קונסטנטינוס נאלץ מצדו להסכים למתווה, אך למעשה שלט בגאליה, ספרד ובריטניה. שלטונו נשען על לגיונות נאמנים והוא התנהג כשליט עצמאי לכל דבר. הטטרכיה התפוררה ויצרה מלחמת כל בכל: גלריוס, מקסימינוס דאיה ופלביוס ולריוס סוורוס מצד אחד ומקסימיאנוס ובנו מקסנטיוס מצד שני. מהלכיו הצבאיים של גלריוס כנגד מקסנטיוס נחלו סדרת כישלונות, שבעקבותיהם יצא מקסימיאנוס לגאליה, למשא ומתן עם קונסטנטינוס. מטרתו הייתה לאחד כוחות. תמורת תמיכתו בתביעות מקסנטיוס והבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס, הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס כיורשו של מקסנטיוס. על מנת לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה, בתו הצעירה של מקסימיאנוס. מקסימיאנוס חזר לרומא בחורף של 307–308 וזמן קצר לאחר מכן ניסה להדיח את בנו מהשלטון, מול אספה של חיילי הלגיונות שבעבר היו נאמנים לו. החיילים לא התרשמו מדבריו באספה והעבירו את תמיכתם למקסנטיוס, מקסימיאנוס נאלץ לעזוב את איטליה בבושת פנים. ועידת קרנונטום ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום, שם כפו המשתתפים על מקסימינוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס. קונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius). נאמנו של גלריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. החבילה הלכה והתפרקה. בשיא המשבר נשלטה האימפריה הרומית על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. בשנת 313, עם סילוקו של מקסימינוס דאיה ומותו של גלריוס הפך ליקיניוס לשליט יחיד בחלק המזרחי של האימפריה, הוא פעל במהירות בנחישות וללא רחמים להסיר כל התנגדות אפשרית לשלטונו. הוא הוציא להורג את פלביוס סווריאנוס בנו של הקיסר המת פלביוס ולריוס סוורוס ולאחר מכן הוציא להורג את קנדידיאנוס בנו של האוגוסטוס המת גלריוס ואת אשתו ובתו של האוגוסטוס המת דיוקלטיאנוס ששהו בחצרו תחת הגנתו. צו מילאנו ממוזער\|מטבע זהב נדיר שהוצא לאחר החתימה על צו מילאנו. קונסטנטינוס בשריון רוכב על סוס, לפניו אלת הניצחון ומאחריו חייל אוחז בנס מלכותי על מנת ליצב ולחזק את מעמדו באימפריה המחולקת התחתן ליקיניוס במרץ 313 עם פלאביה יוליה קונסטנטיה , אחותו למחצה של קונסטנטינוס. נישואים אלו הובילו לשיתוף פעולה בין שני השליטים שהוביל לפרסום צו מילאנו (בלטינית: Edictum Mediolanensium), המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס", כתב הכרזת סובלנות דתית שפורסם באימפריה הרומית בשנת 313. הצו קובע כי הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת. מלחמה עם מקסנטיוס ממוזער\|חלום קונסטנטינוס לפני קרב מיליביוס. כתב יד מהמאה התשיעית 200px\|ממוזער\|250px\|שמאל\|חזיון הצלב של קונסטנטינוס, חלק מפרסקו של רפאל בוותיקן במהלך שנת 308 הצליח מקסנטיוס לשכנע את הלגיונות של ספרד להעביר את נאמנותם ואת השליטה על הפרובינציה מקונסטנטינוס אליו בכך באה הברית בין שני האוגוסטוסים לסופה, באותו זמן הסתכסכו מקסימיאנוס ומקסנטיוס ששלטו ביחד ברומא ומקסימיאנוס נמלט מאימת בנו לחצר של חתנו קונסטנטינוס בגאליה. בשנת 310 חזר התוהו למערכת השלטונית הרומאית ומאבקי הכוח בין השליטים השונים התחדשו ביתר שאת. מקסימיאנוס ניצל את העדרו של קונסטנטינוס והחליט לתפוס את מקומו תוך שילוב של מרמה וכוח הוא פנה ללגיונות שהושמו תחת פיקודו בעיר ארל במטרה להגן על דרום גאליה כנגד תקיפה אפשרית והודיע כי קונסטנטינוס מת ונטל את תואר האוגוסטוס. למרות כל מאמציו שגובו בהבטחות לתשלום לכוחות הנאמנים לו, הוא לא הצליח לזכות בתמיכת הצבא וגורש מהעיר. קונסטנטינוס ששמע על ניסיון ההפיכה פנה מידית לעצור את מקסימיאנוס והדביק אותו בעיר מרסיי, שם הסגירו אותו תושבי העיר לידי קונסטנטינוס, הוא נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו. המסע לרומא והתנצרותו של קונסטנטינוס מקסנטיוס הכריז על מארס כעל בן לווייתו, ואף התפלל לרוחה של האלה רומא, פטרונית העיר, שתגן על עירו. קונסטנטינוס אף הוא נעזר באל מארס. הוא ראה בו את פטרונו האלוהי, אך כבן לווייה בחר באל השמש. יחס המקורות לשני אישים אלו שונה בתכלית: מקסנטיוס הואשם על ידי דובר פגאני בן זמנו באמונה טפלה מרושעת (Superstitiosa maleficia) ומקורות פגאניים ונוצריים בני זמנו תיארו אותו כמחפש כל דרך-טקס, כישוף, פנייה לנבואה של האורקל (Sibylline) ועוד-כדי להטיל קללה על מסעו של קונסטנטינוס לרומא. אותו דובר עצמו, שתיארו באורח שלילי את נוהגיו של מקסנטיוס, תיאר את קונסטנטינוס כהולך אחר "האמת האלוהית" (Divina Praecepta). הן מקורות פאגניים והן מקורות נוצריים בני הזמן תיארו אותו כמחפש הדרכה מהאל העליון, או מ"ההכרה האלוהית" (Devine Mind) עבור המערכה על רומא. אף על פי ששם מבטחו באל השמש, לא היה קונסטנטינוס יכול לשכוח את גורלו של גלריוס, שאף הוא שם מבטחו באל זה. ייתכן כי עובדה זו, יחד עם נחיתותו הצבאית אל מול כוחותיו של מקסנטיוס, והמתח הנפשי בו היה נתון, גרמו לו להפתח לסוג אחר של אלוהות. קונסטנטינוס החל את מסעו בטרייר, גרמניה של ימינו, אל רומא. בדרכו חצה את האלפים תוך כיבוש כמה ערים בשליטתו של מקסנטיוס, והמשיך דרומה עד לאלפים האפנינים בחצי האי האיטלקי עצמו. מקסנטיוס נשאר בתוך חומותיה המאסיביות של העיר רומא והשאיר כחצי מכוחותיו בלאציו ושמם מבטחו ביחס הכוחות שהיה כ-1:2 לטובת מקסנטיוס. מקסנטיוס בחר לפגוש את צבאו של קונסטנטינוס מחוץ לגבולות העיר רומא ולהימנע מהאפשרות של מצור על העיר, ועל כן יצא עם כוח צבאי לקראת קונסטנטינוס באזור "הסלעים האדומים" (Saxa Rubera), ליד אבן המיל התשיעית מהעיר רומא, בקרבת גשר מילביוס (Pons Mulvius) שעל נהר הטיבר. ההיסטוריוגרפיה הנוצרית של התקופה טוותה מיתוסים סביב הקרב שמצויר כניצחון הנצרות על עבודת האלילים. על פי הסיפורים של אבות הכנסייה, ערב הקרב שזכה לשם קרב גשר מילביוס זכה קונסטנטינוס לחזיונות, חלומות והתגלויות שניבאו על ניצחונו, מעטים מול רבים בתנאי שייקח על עצמו להילחם כשליט נוצרי, תחת סמל הצלב. אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה, שכתב את הביוגרפיה "חיי קונסטנטינוס" , מספר שהקיסר נתן לו לראות את הצלב וכך הוא מתארו: "הקיסר ראה לנכון להראות לי [את הצלב]. זה היה בנוי כך: מוט גבוה מצופה זהב, עם מוט שחוצה אותו ויוצר צורת צלב. בקצהו העליון מוצמד זר קלוע עשוי אבנים טובות וזהב. עליו שתי אותיות המכריזות על שם המשיח בעזרת שתי האותיות היווניות כי [X, מקביל ל-CH באנגלית] ורו [P, מקביל באנגלית ל-R] המשתלבות האחת בשנייה. את אותיות אלו נהג הקיסר לשים על קסדתו מאוחר יותר [...] הסימן המושיע היה תמיד בשימוש הקיסר להגנה מפני כל התנגדות ומפני כל כוח עוין והוא ציווה שהעתקים ממנו יהיו בראש כל כוחותיו." על פי לקטאנטיוס , סופר רומי שהיה יועצו של הקיסר קונסטנטינוס, נמסר לקונסטנטינוס בחלום, לילה לפני המלחמה, שיסמן את מגני חייליו בצלב הכי רו. אוסביוס מתאר גרסה אחרת, לפיה קונסטנטינוס ראה סימן בשמים בצורת צלב הנובע מאור השמש נושאת את ההודעה "בסימן זה תנצח". הצבאות התנגשו ב-28 באוקטובר 312 לספירה בקרב גשר מילביוס. קונסטנטינוס ביצע תמרון צבאי ושלח חלקים מכוחותיו לתקוף את צבא מקסנטיוס מהצד, מהלך שצלח. כוחותיו של מקסנטיוס שהחלו לסגת, ניסו לחצות את נהר הטיבר באמצעות שני גשרים: גשר מולוויוס וגשר נוסף עשוי רפסודות שנבנה מבעוד מועד על מנת להקל את תנועת החיילים של מקסנטיוס צפונה אל הקרב. במהלך חצייתם את הגשרים, גשר הרפסודות התמוטט ורבים מחייליו של מקסנטיוס, ומקסנטיוס עצמו - טבעו בנהר. הניצחון של קונסטנטינוס היה מוחלט, והוא עלה עם צבאו לרומא בתהלוכת ניצחון כאשר ראשו של מקסנטיוס נישא על חנית של אחד מחייליו. ניצחונו של קונסטנטינוס, שנחשב לאחד מן המאורעות ההיסטוריים החשובים בהיסטוריה הנוצרית, מוצג בלוח המוצב בחלקה הדרומי של קשת קונסטנטינוס ב'ויה סקרה' ברומא, ושימש כהשראה לציור הקיר מראשית המאה ה-16 בוותיקן, שתוכנן בידי רפאל והוצא לפועל בידי הצייר ג'וליו רומנו. 250px\|ממוזער\|הקרב האחרון של המשמר הפרטוריאני. חיילי המשמר טובעים בנהר בשיא קרב גשר מילביוס, פרט מתבליט קשת קונסטנטינוס אוגוסטוס של האימפריה המערבית ממוזער\|מטבע משנת 320 שעל צידו האחד מוטבע ראשו של קונסטנטינוס כאוגוסטוס ומצד שני ראש של קריספוס וקונסטנטינוס השני כקיסרים קונסטנטינוס וליקיניוס שלטו על האימפריה הרומית משנת 314 עד לשנת 324, קונסטנטינוס כאוגוסטוס של המערב וליקיניוס כאוגוסטוס של המזרח. הם נשאו את התואר אוגוסטוס, פרסמו חוקים ותקנות שנחתמו על ידי שניהם והנפיקו מטבעות שהיו מקובלים בכל רחבי האימפריה, מזרח ומערב והיו קשורים בקשרי משפחה מאחר שליקינוס היה נשוי לקונסטנטיה, אחותו למחצה של קונסטנטיוס אך למעשה האימפריה נוהלה כשני חצאים נפרדים ועצמאיים ובמשך תקופה זו התגוששו האוגוסטוסים אחד עם השני בניסיון למצוא שעת כושר שתאפשר לאחד מהם להפיל את השני ולשלוט ללא מצרים. מלחמה עם ליקיניוס ממוזער\|מטבע של קונסטנטינוס, מצד אחד דיוקן האוגוסטוס מהצד השני הנס הצבאי לאבארום עליו הכריסטוגרם כי-רו ו-3 "מגליונים" שעליהם היו דיקנאות האוגסטוס ובניו. בתחתית הלבארום נחש המסמל את תבוסתו של ליקיניוס וניצחון קונסטנטינוס והנצרות. ממוזער\|מטבע של קונסטנטינוס לציון הניצחון על השבטים הגרמאנים הפולשים בשנת 322, מצד אחד ראש האוגוסטוס עם זר דפנה ומהצד השני אלת הניצחון אוחזר בזר ורומסת שבוי ברברי בשנת 314 פרץ עימות גלוי בין שני השליטים של האימפריה, קונסטנטינוס האשים את גיסו בסיאנוס, אותו מינה קודם לכן לקיסר בחתירה תחת שלטונו והאשים גם אציל המקורב לליקיניוס בתמיכה ועידוד המרד ומשסירב ליקיניוס להסגיר את הקושר לכאורה האשים קונסטנטינוס את ליקיניוס בתמיכה בקושרים בשלטונו, העימות הידרדר לכדי קרב הידוע כקרב סיבלאה שנערך ביום 8 באוקטובר 314 ובו הייתה ידו של צבא קונסטנטינוס על העליונה. המחקר המודרני מנסה לפזר את ערפל המידע מכתבי ההיסטוריונים הרומאיים-נוצרים שמצדדים בכל מעשי קונסטנטינוס וקובעים כי המלחמות מול מתחריו נערכו ביוזמת קונסטנטינוס בעת שלפי חישוביו הקרים יכול היה להפיק את המירב מעימות.The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 93 ליקיניוס נסוג לאדריאנופול ושם חבר לגנרל רב השפעה במזרח ולריוס ולאנס ובעזרתו גייס צבא חדש וככל הנראה בתמורה ומתוך תקווה לגייס את נאמנותו העלה את ואלאנס לדרגת קיסר בדצמבר 316. בסוף שנת 316 נפגשו ליקיניוס וקונסטנטינוס שוב בעימות צבאי הידוע בשם קרב מרדיאה שהתחולל ליד חארמאנלי בבולגריה. הקרב היה עקוב מדם ואף על פי שהלגיונות של קונסטנטינוס דחקו את הלגיונות של ליקיניוס לכלל נסיגה, הקרב הסתיים ללא הכרעה. ושני האוגוסטוסים חתמו על הסכם שלום בסרדיקה במרץ 317. לאחר חתימת ההסכם הוציא ליקיניוס את ואלאנס להורג ונסוג מרוב חלקי אירופה מלבד תרקיה. במהלך הפסקת מעשי האיבה בין שני האוגוסטי מינה קונסטנטינוס את בנו הבכור מנישואיו לאשתו הראשונה מינרווינה קריספוס ואת בנו הבכור מנישואיו לפאוסטה קונסטנטינוס השני לקיסרים. במקביל מינה ליקיניוס את בנו לקיסר במפגן של שיתוף פעולה והבטחה להעברה מסודרת של השלטון בעתיד. קונסטנטינוס המשיך לקדם ולבסס את בניו ומינה אותם לקונסולים מבלי לקבל, כמסוכם, את הסכמת ליקיניוס והמינויים לא הוכרו במזרח - עדות לקרע בין השליטים שהולך ומתרחב. על רקע אירועים אלו ומשמעותם החל ליקיניוס לשנות את יחסו לנצרות ולמערכת הנוצרית הוא אסר על מפגשים של אנשי דת הטיל איסור על פולחן בכנסיות והגביל אותו אל מחוץ לשערי העיר ואסר על תפילות משותפות של נשים וגברים ובהמשך גירש את היועצים והפקידים הנוצרים מחצר המלוכה ודרש ממי שנכנס לשירות הציבורי להקריב קרבן לאלי רומא. כל זאת נעשה בטענה שנוצרים חשודים בחוסר נאמנות לקיסרות ולליקיניוס. הפגיעה בנצרות ודיכוי הפולחן הנוצרי איפשרו לקונסטנטינוס להפוך את העימות בינו לבין ליקיניוס למלחמת קודש של הנצרות כנגד עובדי האלילים, הוא קרא לבישופים להתכנס לעזרתו והקים במחנה הצבא אוהל ששימש ככנסייה ניידת והקפיד להתפלל בה לפני כל מהלך. הוא הנהיג ביחידותיו לאבארום - ניסים ועליהם צלבים מוזהבים מקושטים באבנים יקרות ומעוטרים באותיות כי רו, מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית. ובנוסף נתלו על הנס תמונות רקומות של קונסטנטינוס ובניו, הנס נשמר על ידי יחידה מיוחדת של 50 חיילים שנשאה את הנס בשדה הקרב על פי המומנטום של הלחימה. חילוקי הדעות בין האוגוסטוסים שעיקרם מאבק על עמדת ההשפעה העליונה באימפריה חזרו והתפרצו בשנת 321 כאשר כוחות צבא מהלגיונות של קונסטנטינוס חדרו מספר פעמים לשטחים שתחת שלטון ליקיניוס במהלך קרבות עם שבטים גרמאניים. חדירות אלו נתפסו על ידי ליקיניוס כערעור תחת מעמדו הנחות מלכתחילה, הוא העלה טענות כי אירועים אלו מהווים הפרה של ההסכם משנת 317. קונסטנטינוס פעל בנחישות על מנת למצות את ההזדמנות להסיר את המתחרה היחיד על השלטון באימפריה. באביב של שנת 324 ריכזו הצדדים את הכוחות העומדים לרשותם: קונסטנטינוס גייס כ-120,000 חיילים כולם עם ניסיון קרבי עשיר במלחמות בלתי פוסקות על גבולות האימפריה שהיו תחת פיקודו של קונסטנטינוס וצי של כ-200 אוניות מלחמה ו-2000 אוניות סוחר לצורך אספקה והנחתת גייסות על חופי האויב שהיו תחת פיקודו של קריספוס. הצבאות היריבים נפגשו ליד אדריאנופול שבתראקיה ( אדירנה שבטורקיה) ב-3 ביולי 324, וקונסטנטינוס הביס את ליקיניוס אשר נמלט והסתגר בביזנטיון הסמוכה. במהלך הקרב נפצע קונסטנטינוס בירך. לדברי אוסביוס, הלאבּארוּם שליווה את הצבא הנוצרי חולל ניסים בשדה הקרב ושינה את מאזן הכוחות לטובת קונסטנטינוס. לאחר הקרב החליט ליקיניוס להדיח את קונסטנטינוס באופן סמלי מתפקידו כאוגוסטוס המערב ומינה לתפקיד זה את סקסטוס מרסיוס מרטיניאנוס (Sextus Marcius Martinianus) והטיל עליו את הפיקוד של חלק מהצבא. בינתיים הצי בפיקודו של קריספוס חדר לתוך ההלספונטוס והנחיל תבוסה לצי של ליקניוס. הקרב השלישי והמכריע בין הטוענים לשלטון באימפריה קרב כירוספוליס, התחולל ב-18 בספטמבר 324, הפעם בצידו האסייתי של הבוספורוס, סמוך לאיסקידר של ימינו, ובקרב זה ביסס קונסטנטינוס את ניצחונו. בתום יום הקרב הצליח ליקיניוס לברוח עם 30,000 מחייליו ולמצוא מחסה בין חומות העיר ניקומדיה, עם זאת משהוברר כי אבדה כל תקווה להתמודד מול הצבא המנצח של קונסטנטינוס החליט ליקיניוס להיכנע ולבקש רחמים, בקשתו קיבלה משנה תוקף על ידי אשתו - אחותו של קונסטנטינוס אשר פנתה לאוגוסטוס המנצח בבקשה לחוס על חייו והוא הושם במעצר בסלוניקי. מרטיניאנוס הוצא להורג בשנת 325 בקפדוקיה וליקיניוס הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן תחת האשמה שפעל לקשור כנגד שלטונו של קונסטנטינוס. בתום הקרבות הפך קונסטנטינוס לשליט היחיד של האימפריה הרומית, חודשיים לאחר הקרב מינה קונסטנטינוס את בנו השלישי קונסטנטיוס השני - ילד בן 7 לקיסר ומחק לחלוטין את עקרונות הטטררכיה של מינוי שליטים וקבע אוגוסטוס אחד מושל על כל האימפריה ולצידו 3 בניו שנועדו מילדות להיות היורשים לשלטון. שנות שלטונו האחרונות בשנת 326 יצא קונסטנטינוס לרומא על מנת לערוך בעיר הבירה של האימפריה הישנה חגיגות לציון 20 שנה לשלטונו. בדרך הוא עצר בעיר פולה, שם ערך משפט בזק לבנו בכורו הקיסר קריספוס, חרץ את דינו למוות ופקד להוציאו להורג ללא דיחוי. בעת הגיע הפמליה לרומא נרצחה האוגוסטה פאוסטה, על ידי הטבעתה באמבט מים רותחים. הלכה למעשה אין מידע העשוי לשפוך אור על נסיבות של אירועים דרמטיים אלו ואין מידע של ממש העשוי לקשור בין האירועים. משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמד 862 היסטוריונים מאוחרים "מחברים את הנקודות" בין רציחת פאוסטה והוצאתו להורג של קריספוס. לפיי גרסה אחת פאוסטה חיזרה אחרי קריספוס ומשהלה דחה את חיזוריה היא האשימה אותו בפגיעה בכבודה. הוא נשפט והוצא להורג אך ברומא דרשה פלביה הלנה לערוך חקירה שהעלתה את שקרי פאוסטה והיא נענשה. לפי גרסה אחרת פאוסטה האשימה את קריספוס בפגיעה בכבודה מאחר שרצתה להבטיח את עתידתם של ילדיה ולסלק את קריספוס מהתחרות על השלטון, ברומא נחשפה מזימתה והיא הומתה. הביקור ברומא, הטקסים והחגיגות לא התפתחו טוב יותר עבור קונסטנטינוס הוא נכנס לעימות עם הסנאט ואזרחי העיר מאחר שסירב לעלות לגבעת הקפיטול, בסיכומו של דבר עזב קונסטנטינוס את רומא ולא חזר אליה יותר. את השנים הבאות העביר קונסטנטינוס בלחימה בלתי פוסקת עם שבטים ברבריים לאורך הגבולות הצפוניים של האימפריה, המלחמה נוהלה באופן רשמי על ידי הקיסר קונסטנטינוס השני, ילד בן 12 שלאחר המערכה שנסתיימה בניצחון מכריע קיבל את התואר "אלמניקוס". בשנת 332 ניהל קונסטנטיוס השני, אף הוא עול-ימים, מערכה מוצלחת מול השבטים הגותיים תוך שיתוף פעולה עם שבטים סרמטים, ושנתיים מאוחר יותר ביקשו חלק משבטים אלו את חסות האימפריה וקונסטנטינוס הושיב אותם בתרקיה ובמקדוניה, איטליה וגאליה, מהלך שבסופו האיץ תהליכים של השתלבות שבטים "ברבריים" בתוך פרובינציות רומאיות והשפעה הולכת וגוברת של בני שבטים אלו באימפריה וצבאה. בשנת 333 עברה תשומת הלב של האימפריה הרומית ושל קונטנטינוס לגבול המזרחי של האימפריה, לאחר 36 שנים של שקט לאורך הגבול עם האימפריה הסאסאנית החליט שאפור השני שהגיע הזמן הנכון לעימות מול הרומאים. על מנת לייצג את בית המלוכה והשלטון הקיסרי של קונסטנטינוס את בנו הקיסר קונסטנטיוס לאנטיוכיה לעמוד בראש הלגיונות במזרח ובנו הצעיר ביותר קונסטנס ילד כבן 13 הוכתר כקיסר ונשלח למשול בגליה. בשנת 334 נפל טירן מלך ארמניה בידי הסאסאנים ושאפור השני כבש את ארמניה. קונסטנטינוס מינה את אחיינו וחתנו חניבעליאנוס כמלך על ארמניה, בשנת 336 הצליח חניבעליאנוס לנצח את הסאסאנים אך המערכה לא נסתיימה ושני הצדדים התכוננו לעימות מכריע. מותו של קונסטנטינוס הגדול ממוזער\|הטבלתו של קונסטנטינוס הגדול, ציור רנסאנס של כריסטופרו רונקאלי. המאה ה-16 ממוזער\|הטבלתו של קונסטנטינוס, פרסקו של האסכולה של רפאל מהמאה ה-16 באפריל 337 חגג קונסטנטינוס את חג הפסחא בקונסטנטינופול ומיד לאחר מכן נפל למשכב, הוא יצא למעיינות מרפא ומשאלו לא הצליחו לשפר את מצבו הוא התכונן למסע עלייה לרגל לנהר הירדן לטבול בו בעקבות ישו. מצב בריאותו החמיר והידרדר והוא ביקש מבישוף של ניקומדיה להטביל אותו לנצרות וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר בפנטקוסט, 22 במאי 337. הלוויה הייתה אירוע גדול שנערך ברוב עם ובלווי גייסות צבא. קונסטנטינוס היה האוגוסטוס הרומאי הראשון שנקבר בטקס נוצרי, הוא נקבר במאוזוליאום שנבנה מראש בצמוד לכנסיית השליחים הקדושים בקונסטנטינופול. הטבלתו של קונסטנטינוס לפני מותו עוררה תמיהה בקרב חוקרים שחלקם קובעים כי הוא התנצר רשמית וסופית רק לפני מותו עם זאת קובע פרופסור משה עמית כי עד לסוף המאה הרביעית טקס הכניסה לכנפי האמונה הנוצרית כלל הצהרה על האמונה באלוהים וישוע, וקבלת עול הדת הנוצרית. טקס הטבילה נועד לטהר אדם שקיבל עליו את הדת הנוצרית מכל חטאיו, לכן דחו נוצרים רבים את הטבילה לשעות האחרונות של חייהם על מנת לכפר על עוונותיהם ולהופיע טהורים בפני הבורא. קונסטנטינוס והנצרות רקע ממוזער\|מטבע זהב של קונסטנטינוס, על המטבע דמותו של קונסטנטינוס אוחזת במגן ולצידו סול אינוויקטוס. על המגן תבליט של כרכרה המובילה את השמש על פי ההיסטוריוגרפיה הנוצרית התייחסו קונסטנטינוס ואביו בסובלנות לנוצרים ולא ביצעו את גזירות דיוקטליאנוס כנגד הדת הנוצרית והכנסייה, מובן שעדויות אלו נכתבו על ידי היסטוריונים שרצו להציג את קונסטנטינוס באור החיובי ביותר. המחקר ההיסטורי והארכאולוגי מצביעים כי עד למסע לאיטליה אין כל עדות לקרבה בין קונסטנטינוס לנצרות נהפוך הוא בכתובות רשמיות ובעיקר במטבעות הוא מופיע כתומך ומאמין באלי רומא עם הדגשה מיוחדת לקרבתו לסול אינוויקטוס אל השמש שהיה נערץ על ידי הקיסר אורליאנוס הוא הציג את עצמו כשולט בחסותו של סול אינוויקטוס, ועיטר את קשת קונסטנטינוס בשלוש דמויות נושאות נס עם דמות האל. גם במהלך שלטונו הוא המשיך לשאת בתואר הכוהן הגדול (pontifex maximus) שהעניקה לו שליטה על הדת והפולחן הרומאי ברחב האימפריה הוא המשיך לממן בתחזוקת המקדשים מקופת הקיסר, למעשה רק בתום תקופת שלטונו הוטלו הגבלות על טקסים פגאניים. קונסטנטינוס קיבל עליו את ההכרה בדת הנוצרית במהלך ומיד אחרי ניצחונו על מקסנטיוס וכניסתו לרומא בשנת 312. אוסביוס מתאר בספרו את קונסטנטינוס כצדיק נוצרי שקיבל עליו מצווה משמיים. מלומדים אחרים כמו אדוארד גיבון רואים בו מדינאי קר רוח חסר אמונה דתית של ממש שראה באימוץ הנצרות כדרך ליצור שינוי כולל באימפריה, שינוי שנשען על ארגון קיים ומנגנון יעיל Averil Cameron, Stuart George Hall Life of Constantine Clarendon Press, 1999 pp 4-6 חוקרים אחרים מציירים תמונה שונה לחלוטין, את קונסטנטינוס כאדם מלא אמונה אך חסר תחכום מקיאווליסטי, Timothy David Barnes Constantine and Eusebius Harvard University Press, 1981 pp 272-275 מחקרים נוספים מעלים שאלות נוספות לגבי המהלך של אימוץ הנצרות כצעד אופורטוניסטי, לפי מחקרים אלו מוקדי הכוח באימפריה של דיוקטליאנוס ויורשיו היו קשורים לפולחן הפאגאני, הצבא ככלל, הקצונה והפקידות הבכירה והאצולה של רומא היו נאמנים לפולחנים המסורתיים. A. H. M. Jones Constantine and the Conversion of Europe Read Books Ltd, 2011 pp 85-90 החוקר הישראלי פרופסור משה עמית קובע בספרו המקיף על תולדות האימפריה הרומית כי אימוץ הנצרות על ידי קונסטנטינוס לא היה תוצאה של חישוב קר רוח אלא מהלך שנבע מתוך דחף פנימי אותו הוא מיחס לחרדה מפני העתיד העת מבחן גדול כמו גם לחיפוש דרך. פרופסור עמית קובע כי גורמים סביבתיים ונסיבתיים הביאו את קונסטנטינוס אל תחת הנצרות - קרבתם של אנשי דת נוצרים לחצר המלוכה כמו הוסיוס מקורדובה מחד ואירועים כגון מותו בייסורים של גליאנוס שרדף עד חורמה נוצרים אך לכאורה בעת מותו פנה אל הנצרות בבקשת עזרה ומחילה. פרופסור עמית קובע כי קונסטנטינוס העמיד את עצמו ואת צבאו תחת כנפי הנצרות ולאחר הניצחון על מקסנטיוס הוא פעל מתוך מודעות מלאה לגבי השלכות הצעד אך לא ברור אם יכול היה לחזות את ההשלכות של המעשה על הדת הרומאית. החוקרת אנה וילסון (Anna Wilson) טוענת שחיבורו של אאוזביוס "חיי קונסטנטינוס" הוא אמנם ביוגרפי, אך משלב מוטיבים דתיים. סוגה (ז'אנר) זו מכונה "הגיוביוגרפיה", "ביוגרפיה קדושה". היא כותבת כי אאוזביוס משווה את סיפורו של קונסטנטינוס לזה של משה. לפי זה, החיזיון שחווה קונסטנטינוס מושווה לסיפור הסנה הבוער (שמות, ג'). אלוהים התגלה לשניהם: למשה דרך הסנה הבוער ולקוסטנטינוס דרך החיזיון השמיימי. "בסימן זה תנצח" מקביל ל"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים (שמות, ג', י'). מקסנטיוס מושווה על ידי אאוזביוס לפרעה ותפקידו של קונסטנטינוס, כמו זה של משה, הוא לשחרר את העם משלטון העריצות. המטה אשר ניתן בידי משה על ידי האלוהים הוא הצלב שבעזרתו מנצח קונסטנטינוס את אויבו. הצלב יהיה גם מקביל בהמשך הדרך לעמוד האש ולעמוד הענן שהגנו על בני ישראל בצאתם ממצרים. לאחר שקונסטנטינוס מתעורר מחלומו הוא מזמן אליו בעלי מלאכה מומחים ונותן להם הוראות כיצד לבנות את הצלב. זה מזכיר את פרשת "תרומה" (שמות כה ואילך), בה משה ממנה את בצלאל ואליהב לבנות את המשכן, חושן המשפט, אך מעל לכל את ארון הקודש, שבו מצוי החוק האלוהי. הפילוג הדונטיסטי פרופסור משה עמית מציין במידה של אירוניה כי קונסטנטינוס לא הספיק להנות מן הברכות להן ציפה מהדת החדשה שאימץ הוא נאלץ להתמודד על מחלוקת קשה בין סיעות נוצריות באפריקה, ויש מקום להרחיב ולציין כי לאורך תקופת שלטונו כאוגוסטוס נוצרי הוא נאלץ להיכנס אל הזירה ולהתערב במחלוקות וסכסוכים בין פלגים נוצריים שונים. תחילת הסכסוך בשנת 303 בעת שהבישופים של קרתגו שיתפו פעולה לכאורה עם השלטונות הרומאיים ומסרו לידיהם ספרי קודש במסדרת הגזירות. הוויכוח בין הבישופים על מידת הדבקות בדת של מי שכונו "המוסרים" התלהט עד שהפלגים בחרו שני בישופים נפרדים והקימו 2 כנסיות נפרדות, המחלוקת הידרדרה למעשי אלימות קשים. על פי בקשת מושל הפרובינציה פסק קונסטנטינוס לטובת "המוסרים" שבראשם עמד הבישוף קייקיליאנוס כנגד המתנגדים שבראשם עמד הבישוף דונאטוס ודרש מהמושל לנשל את מתנגדיהם מנכסיהם ומעמדם ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים להשיב את הסדר על כנו. למרות הוראות מפורשות אלו נדרש קונסטנטינוס ל-2 מועצות של בישופים שקבעו כנגד הדונטיסטים אך גם במצב זה הסכסוך רק החמיר. קונסטנטינוס קרא לראשי הפלגים להופיע לפניו ופסק שוב לטובת קייקיליאנוס והטיל צעדי עונשין על הדונטיסטים בתגובה החמירו המהומות באפריקה וקונסטנטינוס ציווה על המושל לנקוט יד קשה כנגד הממרים את הצו, מנהיגי הדונטיסטים נאסרו והוגלו והכנסיות הוחרמו. הדונטיסטים לא השלימו עם רוע הגזירה והעונשים הוחמרו עד כדי כך שבפברואר 321 החלו הוצאות להורג כך התנהלה רדיפת הנוצרים בידי השלטון הנוצרי הראשון. כעבור 3 חודשים של יד קשה נשבר קונסטנטינוס וציווה להפסיק את הרדיפה הוא ביטל את הגזירות והכריז שהוא מטיל את השיפוט והעונש בידי האלוהים. הפילוג באפריקה נמשך עד לכיבוש המוסלמי במאה ה-7. למרות הכישלון לאחות את הקרע ולכפות את הצו המלכותי קבע קונסטנטינוס מספר תקדימים חשובים: הוא קיבל את הסמכות מידי מוסדות הכנסייה לפסוק בסכסוכים בין מאמינים נוצרים ישירות או באמצעות שליחים ממונים הוא קיבל את הסמכות להעניש אנשי דת נוצריים ולאסור או להתיר פולחן בכך הפך השליט של האימפריה הרומית לאדון של הכנסייה הנוצרית. המינות האריאנית וועידת ניקאה הפולמוס האריאני החל כאשר אריוס, החל להפיץ את תורתו ברבים, לפיה ישו בן האלוהים אינו נצחי אלא נברא על ידי האל האב, ולכן אינו בעל טבע אלוהי זהה לאל האב, אלא פחות ממנו. בשנת 320, ועידת אלכסנדריה, בראשות אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, הכריזה על האמונה שלו כמנוגדת לטוהר האמונה, אך הוא סירב לחזור בו, ועל כן נודה. המחלוקת בין המחנות הניצים הפכה לאלימה, ואף יצאה מגבולות מצרים כשבישופים נוספים הפכו למעורבים בה, ביניהם אוסביוס מקיסריה. קונסטנטינוס חשש לאחדות האימפריה, ושלח את הוסיוס בישוף קורדובה, כדי שילמד את המצב ויברור בין המחנות. כדי ליצור האחדה בקרב הנהגת הכנסייה והמאמינים, כינס הקיסר את ועידת ניקיאה, הוועידה האקומנית הראשונה. הוועידה התכנסה בשנת 325 לספירה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה (בימינו העיר איזניק בטורקיה) כ-1,800 בישופים מכל רחבי האימפריה הרומית - 1000 מהמזרח ו-800 מהמערב; ברם, לוועידה עצמה הגיעו רק כ-300 איש (אוזביוס מקיסריה גורס 250, אוסטתיוס גורס 270, ואתנסיוס, הירונימוס ואחרים גורסים 318). היה זה הכינוס הכללי הראשון של הכנסייה מאז כנס השליחים. הוועידה נפתחה ב-20 במאי בדיונים על גישתו של אריוס, שהייתה הנושא המרכזי שלה. במקביל ובצמוד לכך, התנהלו הדיונים על הצהרת האמונה הנוצרית, שלניסוחה היו הצעות רבות. בתום הדיונים, ב-19 ביוני, התקבלה דעת מתנגדיו של אריוס ברוב קולות מוחץ. לאחר יישוב סוגיה זו, הוועידה דנה בתאריך חג הפסחא. כן נקבע כי הארגון הטריטוריאלי של הכנסייה יהיה חופף לארגון המנהלי של האימפריה. רומא הפכה למחוז הכנסייתי החשוב ביותר, ואחריה אלכסנדריה ואנטיוכיה. לבישוף ירושלים הוענק מעמד מיוחד מכוח המסורת: התקנה השביעית קובעת כי לבישוף של ירושלים "זכויות הולמות את מעלת כבודו, וזאת אגב שמירת מעמדו של המיטרופוליטן". הוועידה ננעלה ב-25 ביולי, שהיה גם יום השנה לתחילת מלכות קונסטנטינוס, אשר אישר את החלטות הוועידה והביע את רצונו לראות את הכנסייה אחת ומאוחדת. השפעותיה ארוכות-הטווח של הוועידה היו חשובות ביותר, שכן היא קבעה את התקדים של קבלת החלטות מקיפות ומחייבות את כלל הכנסייה בוועידות אקומניות. כמו כן נקבע בוועידה זו התקדים של התערבות קיסרית במהלך הוועידה ואכיפת החלטותיה על ידי הסמכויות החילוניות. The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 98 מתן הטבות לכנסיות וקביעת יום מנוחה בתקופה שעד לניצחון על ליקיניוס ביסס קונסטנטינוס את המעמד המועדף של אנשי הדת ושל מוסדות הדת הנוצריים הוא פטר אותם מתשלום מיסים והעביר לידי הכנסייה סמכויות משפטיות בדיני ירושה, בניית כנסיות ומוסדות דת בכל האימפריה קיבלה תנופה של ממש וקרקעות הועברו לידי הכנסייה לצורך ייצור הכנסות לכיסוי הוצאות הכנסייה והכמרים. בשנת 321 קבע קונסטנטינוס את יום ראשון כיום המנוחה הכללי באימפריה, על פי הצו ביום זה לא פעלו בתי המשפט. צעד זה היווה חידוש שמבוסס על המנהג היהודי של השבת, עד למועד הצו לא היה יום מנוחה בלוח השנה הרומאי, עד למועד הצו השנה הרומאית הייתה מחולקת לחודשים ושנים בלבד ועם הצו נוסף השבוע כיחידת זמן רשמית. קונסטנטינוס נתן את השם "יום השמש" ליום ראשון ( Dies Solis) ולא יום האדון על פי המסורת הנוצרית (Dies Domini). ייסוד קונסטנטינופוליס ממוזער\|קונסטנטינוס מחזיק בידיו את קונסטנטינופול, פסיפס מתוך ההגיה סופיה ממוזער\|ההיפודרום ומונומנטים מרכזיים בקונסטנטינופוליס. מיניאטורה עות'מאנית מהמאה ה-16 אחד מהמפעלים הגדולים של קונסטנטינוס היה ייסוד העיר קונסטנטינופוליס על האתר בו עמדה העיר היוונית ביזנטיון. יש מחקר ענף העוסק בעיר ומחקרים רבים הדנים בשאלה של ייסוד העיר, מניעיו של קונסטנטינוס וההשלכות של המפעל. סיכום התשובות מעלה תמונה מורכבת ומשכנעת: משקל הכלכלי של האימפריה נטה לכוון הפרובינציות המזרחיות העשירות יותר, סיבות אחרות שמתמקדות בקונסטנטינוס מצביעות שמאז ומתמיד הוא הרגיש לא נוח ברומא, כיליד הפרובינציות שגדל מרוחק מהאצולה הרומאית היה קונסטנטינוס זר לרומא ואדם זר למוקדי הכוח בעיר שהיו מטבעם עוינים למי שלא היה רומאי - הסנאט שראה עצמו מתאים וראוי להיות בעל דריסת רגל בשלטון ובמנעמיו ושכבות האצולה שהיו מוכנות לתת יד לכל מורד במלכות. סיבה אפשרית נוספת הייתה הרצון להתחיל את התקופה הנוצרית של האימפריה הרומית במרחק מרומא שהייתה מרכז פולחן וסמל של עבודת אלילים. המקורות הרומאיים בני התקופה לא מפרטים את הסיבות והנסיבות לבניית קונסטנטינופוליס אך מדגישים כי ההחלטה הייתה של קונסטנטינוס, ההחלטה הייתה פתאומית והתקבלה לאחר הניצחון על ליקיניוס ולפי דברי ההיסטוריונים הרומאיים נעשתה בעקבות פקודה אלוהית. בנובמבר 324 נערכו בביזנטיון טקסים להקדשת האתר והעבודה החלה בקדחתנות תוך שוד רחב היקף של מקדשים ומבנים מכל רחבי האימפריה. שליחיו של קונסטנטינוס שדדו שערים, קישוטים ועיטורים, פסלים וחפצי אומנות ואלו שולבו במבני הציבור הרבים בעיר החדשה שכללו מספר בזיליקות מפוארות וגדולות ממדים שהמפורסמת שבהן הגיה סופיה, שבנייתה הושלמה רק על ידי בנו קונסטנטיוס, בזיליקת השלום הקדוש ובזיליקת השליחים הקדושים. העיר תוכננה להיקרות רומא החדשה אך בשנת 326 היא קיבלה את השם קונסטנטינופוליס על מנת לשרת את הצד המנהלתי נבנה בעיר פורום שצורתו אובלית ובו הוצב פסל של קונסטנטינוס על עמוד אבן פורפיר ששדרה רחבה הובילה ממנו אל כיכר מרכזית ובסמוך אליה הארמון. בסמוך נבנה היפודרום קונסטנטינופול. קונסטנטינוס גם בנה לעצמו מאוזוליאום שבו לצד הסרקופג שיועד עבורו הוצבו במעגל 12 סרקופגים עבור השליחים. העיר נחנכה ב-11 במאי 330 וקונסטנטינוס התיישב בעיר עם פמלייתו מאז הוא שלט באימפריה מהעיר שנקראה על שמו ביולי 330 הוא חקק את החוק הראשון שנוסח ונחתם בקונסטנטינופול ומאז הפכה עיר למרכז החקיקה של האימפריה. תושבי קונסטנטינופול קיבלו את כל הפריוולגיות שמהם נהנו אזרחי רומא בעבר - קונסטנטינוס העניק לתושבים פטור ממיסי קרקע הידוע כזכויות האיטלקיות (Ius Italicum) קונסטנטינוס הנהיג חלוקת חיטה חינם לאזרחי קונסטנטינופוליס, זכות שהייתה שמורה לאזרחי רומא, מעתה ואילך הגיעו משלוחי החיטה ממצרים לקונסטנטינופוליס וחדלו מלהגיע לרומא. קונסטנטינוס הקים בעיר סנאט ומינה סנאטורים מפקידים רמי מעלה מערים שונות באימפריה ואצילים מרומא שהוזמנו במיוחד לעבור ולהתיישב בעיר הבירה החדשה, שנוהלה לפי חוקים רומאיים ושפת הממשל בה הייתה לטינית. רפורמות מתחילת שלטונו של קונסטנטינוס כבר הייתה האימפריה בעיצומו של תהליך רפורמה עמוק שהתחיל דיוקלטיאנוס והקיף את כל תחומי הממשל החל מאופי המשטר שסיים את תקופת הפרינקיפט והחל תקופה שזכת לשם דומינט (Dominate) - שלטון אבסולוטי חסר מצרים שדומה לשלטון שהיה נהוג בממלכות הלניסטיות שקדמו לקיסרות הרומית והיו בזויות בעיני בני הרפובליקה הרומית. הרפורמות של קונסטנטינוס היו עמוקות ורחבות והתניעו תהליך ששינה את הכלכלה, המנהל הצבא ונגע בכל תחומי החיים. קונסטנטינוס ירש וכבש אימפריה שהייתה כבר בתוך בתהליכי שינוי מהותיים והוסיף במו ידיו תיקונים ושינויים. המחקר המודרני קובע שבעת מותו של קונסטנטינוס, לאחר 31 שנות שלטון הייתה האימפריה הרומית מעבר לפסגה של תהליך רפורמות שמיוחסות בנשימה אחת לשני האוגוסטוסים. רפורמה במעמד השליט קונסטנטינוס הלך בעקבות דיוקטליאנוס והרחיק את השליט הקיסר והאוגוסטוס מנתיניו והפך אותו למורם מעם והכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז את עצמו אל.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 800 קונסטנטינוס לא הכריז על עצמו כאל אבל הכריז על עצמו כקדוש בחסד האל, כל מה שידו נגעה בו היה קדוש. הסנאט הרומאי איבד את כל סמכויותיו ההיסטוריות והפך למועצת העיר של רומא, התהליך הושלם עם הקמת קונסטנטינופוליס והקמת הסנאט החדש. אחד מהחידושים שקבע קונסטנטינוס היה תואר ה "ידידים" (comes) שתחילה היו אכן מקורבים לכס המלוכה, אצילים שלא נשאו בתפקיד מסוים ומביניהם בחר קונסטנטינוס שליחים לביצוע משימות בפרובינציות או שליחים לצווים שהופצו באימפריה, ידידם אחרים ישבו במועצה הקדושה ( missi domestici) כיועצים. קונסטנטינוס העניק את התואר "פטריקוס" (Patricus) למספר מקורבים במיוחד, שהיו כביכול בני משפחתו או אביו של השליט הם לבשו בגדי שרד מיוחדים והופיעו בטקסים רשמיים. רפורמה במנהל הפרובינקיות דיוקטליאנוס החל בתהליך מורכב שחילק מחדש את האימפריה ליחידות מנהלתיות קטנות ביחס לפרובינקיות הקודמות, המסגרת הייתה חלוקת האימפריה ל-4 יחידות-על שתיים במזרח ושתיים במערב. בראש כל יחידת ממשל אזרחי עמד פקיד שנשא את התואר פרפקט פרטוריאני אף על פי שהמשמר הפרטוריאני עצמו פוזר על ידי קונסטנטינוס לאחר כיבוש רומא. 12 דיוקסיות הרכיבו את כל אחד מ-4 חלקי האימפריה, ונוהלו על ידי פקידים שנשאו את התואר ויקריים "ממלאי מקום" של הפרפקט הפרטוריאני. כל דיוקסיה חולקה למספר פרובינציות קטנות ביחס לפרובינציות של תקופת הפרינקיפט וכל פרובינציה נוהלה על ידי פקיד בתואר "פרייסס (praeses) חלוקה זו התקבעה לדורות וקבעה את גבולות אירופה גם בתקופת ימי הביניים ובמידה רבה גם את פני אירופה המודרנית. חלוקת ניהול האימפריה בין מנהל אזרחי למפקד צבאי שהחלה בתקופת דיוקטליאנוס התגבשה בתקופת קונסטנטינוס תוך שילוב על הרפורמות בצבא. רפורמות בצבא קונסטנטינוס גדל והתחנך בתוך הצבא של האימפריה של המאה השלישית שעוצב על ידי דיוקטליאנוס וכבנו של איש צבא מובהק ולאחר מותו הותיר צבא ששונה מהותית מצבא האימפריה של המאה השלישית לפני שלטון הטטררכיה. מדובר בסדרת רפורמות מעמיקות שהביאו לשינויים משמעותיים באופיו של הצבא הרומאי. מספר החיילים שהיו מוצבים לאורך הגבולות פחת באופן משמעותי והלגיונות הפכו לחיל מצב מקומי. יחידות העילית שהיו מבוססות על חיל רגלים במשך מאות שנים הפכו ליחידות חיל פרשים. הרכב החיילים ביחידות הצבא השתנה אף הוא: החיילים שהיו אזרחי רומא - עמוד השדרה של הלגיונות המסורתיים איבדו את מקומם וחשיבותם ואת מקומם תפסו חיילי יחידות שבעבר הוגדרו כיחידות עזר או יחידות משלימות ( auxillia) שהורכבו מחיילים ממוצא גרמאני רובם גותים או סרמטים. רפורמה זו הייתה מחויבת המציאות לאור הדלדלות האוכלוסין בגין מחלות ומגפות שהיו סימן היכר של המאה השלישית ובגין מלחמות אזרחים בלתי פוסקות, החלטתו של קונסטנטינוס לשנות את הרכב כוח האדם נסמכת על דרך שהתווה מרקוס אורליוס. משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 869–870 אחת מהתוצאות של הרפורמות הייתה הגדלת מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי, ההערכה במחקר המודרני היא צבא הפרינקיפט מנה כ-250,000 חיילים הצבא תחת פיקוד דיוקלטיאנוס מנה כ-400,000 חיילים וצבאו של קונסטנטינוס מנה כ-500,000. על מנת למלא את שורות הגדלות של הצבא הונהגו מספר ערוצים של גיוס טירונים, ערוץ אחד היה גיוס בכפייה של עובדי חווה ואריסים, שכירי חרב בעיקר גרמאניים שמילאו את שורות יחידות העילית אך היו ללא זיקה לתרבות או המסורת של האימפריה הרומית ומקור שלישי היה גיוס בנים של חיילים ותיקים, מנהג שהיה קיים בצבא הרומאי מזה דורות אך התקנות של קונסטנטינוס שכפו מערכת של מעמדות כפתה על בנים להמשיך במקצוע של אביהם הנציחו תהליך זה. עם זאת הרפורמות של קונסטנטינוס סטו במידה רבה מהמתווה של השליטים הקודמים, על תפיסתו לגבי הצעדים הנחוצים להגנה על האימפריה. הוא ביסס את צבאו על יחידת שדה גדולה, (בניגוד ליחידת חיל מצב או יחידות מקומיות) ששמה היה קומינטאטנסס (comitatenses) מאחר שהיו חלק מהחצר הנודדת של הקיסר (comitatus) ושם אותה תחת פיקוד של 2 קצינים ראש חיל הרגלים (Magister peditum) ומפקד חיל הפרשים (Magister equitum),יחידות המשנה של קומינטאטנסס נקראו בשמות המסורתיים: לגיונות, חיילות עזר אבל היו למעשה יחידות ומנות לחלוטין באופיין: הלגיון היה יחידה צבאית בת 1000 חיילים ובראשו עמד טריבון צבאי החיילים ללגיון גויסו בעיקר מיחידות חיל מצב שהוסטו מהגנת הגבולות וחלקם מקוהורטות של חיילות עזר שקיבלו מעמד של לגיון. יחידות העזר היו יחידות העילית שגויסו משבטים גרמאניים או גאלים, כל יחידה מנתה 500 פרשים. חיל המצב הלימיטאני (limitanei) שהיווה כוח שהיה מסופח לפרובינקיה ספציפית ובדרך כלל היה מוצב בגבולה ותפקידו על לשמור עליה מפלישה, כוח זה היה תחת פיקודו של המפקד האזורי (dux) ולעיתים חלשו על פרובינקיה אחת ולפעמים על מספר פרובינקיות. הסדר זה השלים את התהליך של ניתוק המנהל האזרחי של הדיאוקסיות והפרובינקיות מהפיקוד הצבאי. משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 870. רפורמות כלכליות ממוזער\|סולידוס זהב של קונסטנטינוס ממטבעת סלוניקי ממוזער\|מטמון של מטבעות פולס שנמצא ביער בצרפת ממוזער\|מטבע פולס של קונסטנטינוס ממוזער\|נומוס של קונסטנטינוס בתקופת קונסטנטינוס נוהלו כספי האימפריה על פי מתווים מרפורמות דיוקטליאנוס עם שינויים שנבעו מהעדפות של קונסטנטינוס הקשורים בעיקר לבניית מנגנון חצר המלוכה והכרח שנבע מתהליכים שהזמן גרמם. מחצר המלוכה נוהלו כספי האימפריה על ידי 2 משרדים. המשרד הראשון comitiva sacrarum largitonum "המשרד למתן בחסד" פיקח על המטבעות על מכרות המתכות היקרות ועל המיסים ששולמו בכסף בניגוד למיסים ששולמו בסחורות. ההכנסות ממיסים אלו שימשו את קונסטנטינוס ל"מתנות בחסד" שהיו למעשה תשלום משכורות לחיילים ולפקידים של השלטון וכן למענקים שקונסטנטינוס העניק בהזדמנויות חגיגיות. עיקר התקציב של האימפריה מימן את צורכי הצבא על ידי תשלום המיסים בסחורות ושווה ערך לכסף תהליך איסוף המיסים החלפת הסחורות ולעיתים מכירתם נעשו על ידי הפרפקטים הפרטוריאניים בכל פרובינציה שניהלו גם את צד ההוצאות של תקציב הצבא. גם בתחום הטבעת הכסף הלך קונסטנטינוס בעקבות דיוקטליאנוס. הוא הנפיק מטבעות זהב וכסף ממתכות טהורות שהיו בעלי ערך על פי משקל המתכת היקרה וכן הוטבעו מטבעות נחושת עם כמות קטנה של כסף שערכן נקבע על ידי השלטון המרכזי. קונסטנטינוס ערך בהדרגה שינויים שמשקל ושם המטבעות החידוש העיקרי היה הנפקת מטבע זהב במשקל של 4.5 גרם שנקרא סולידוס, מאפייני מטבע זה, טוהר המתכת ומשקלה נשמרו למשך 1000 השנים שלאחר שלטון קונסטנטינוס והיה מטבע עובר לסוחר באימפריה הביזנטית ואף מחוץ לה. קונסטנטינוס הטביע מטבע מכסף טהור שנקרא סיליקווה (Siliqua) במשקל 2.7 גרם וערכו נקבע על 1/24 של מטבע הסולידוס, מטבע כסף נוסף היה המיליארנסה שמשקלו היה 5.5 גרם וערכו היה 1/14 מערכו של הסולידוס ושימש בעיקר על מנת לתת מענקים לחיילים ופקידי החצר. בקביל המשיכו להנפיק מטבעות מסוג פולס שנוצק מארד שערכו היה כאלפית הסולידוס, כן הונפק מטבע נחושת במשקל 3.4 גרם שנקרא נומוס או דנריוס שערכו היה מחצית הפולס. המשרד השני פעל בניהולו comes rerum privatarum והיה אחראי לנהל את אדמות ונכסי הנדל"ן של המדינה ושל השליט כולל גביית דמי חכירה תפיסת רכוש חדש על ידי החרמה, מתנות, ירושות, ורכוש של נידונים למוות ולעיתים מכירה של נכסים. ההכנסות נקראו res privatae דהיינו רכוש הכתר וקונסטנטינוס יכול היה לעשות בו ככל שראה לנכון והם שימשו לכיסוי הוצאות כגון מפעלי בניה מתנות ומענקים למי שהשליט חפץ ביקרו ולעיתים הועברו סכומים לקופת ה-largitonum מפעלות קונסטנטינוס בארץ ישראל וירושלים במסגרת ועידת ניקיאה התקבע מקום חשוב לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, כמקום התרחשותם של אירועי ספרי הקודש ושל ישו ושנים-עשר השליחים. עולת הרגל הראשונה לעיר הייתה הלנה הקדושה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326 בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מקאריוס בוועידה, לחשוף את קבר ישו. הלנה זיהתה את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריה (בהר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם. היא החלה למעשה להפוך את ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. רבים מתושבי האימפריה היו כבר נוצרים באותה עת, ובמהלך מאה השנים הבאות התנצרו רבים נוספים, ובכללם רבים מתושבי ארץ ישראל וירושלים, שקודם לכן היו עובדי אלילים. שמה של העיר שונה מהשם האלילי "איליה קפיטולינה" לשם הנוצרי "אגיה ירוסלימה" (יוונית: Αγία Ιερουσαλήμ, ירושלים הקדושה). The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 99 אחד המאפיינים המרכזיים בתפיסה הביזנטית בנוגע לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, הוא אימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש, ולהקים בהם כנסיות. מאמץ זה הוביל לחקירות ברחבי הארץ ולתיאור שלה מנקודת מבט נוצרית-דתית. חלק מהמחקרים הניבו ככל הנראה זיהויים תקפים (כגון זיהוי מקום צליבתו וקבורתו של ישו, או מקום לידתו בבית לחם), וחלקם הרחיקו לכת (כגון זיהוי מאר אליאס שבדרך חברון בדרום ירושלים עם מערת אליהו שבהר הכרמל). כתוצאה ממעמדה הדתי של ירושלים הוקמו בה מבני דת רבים, בראשם כנסיית הקבר בירושלים שעל מקום הקבר המשוער נבנתה בזיליקה עגולה מכוסה כיפה ובזיליקה נוספת עם שדירת עמודים מפוארת, כנסיית המולד שהוקמה במקור בעקבות ועידת ניקיאה, על ידי בישוף העיר ירושלים מקאריוס (Makarios of Jerusalem), בשנת 325, ובהנחיית פלוויה הלנה, וכן כנסיית האלאונה המשמרת את זיכרון אירוע העלייה לשמיים של ישו. זמן מה לאחר ביקורה של פלוויה הלנה עלתה לרגל לארץ הקודה אוטרופיה אמה של האוגוסטה פאוסטה היא גילתה שבחברון במקום שמזוהה על אלוני ממרא פועל מקדש פגאני. משהגיע הדבר לאוזני קונסטנטינוס הוא שלח איגרת לבישופים של ירושלים ודרש מהויקריוס של הדיאוקסיה לטהר את המקדש מן המזבחות ופסלי האלילים ולבנות עליו בזיליקה. בעקבות התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת המדינה הפכה ארץ ישראל מפרובינקיה זעירה שגם לאחר מאתיים שנה ממרד בר כוכבא סבלה מהרס האדיר שנגרם בעת דיכוי, עם אוכלוסייה דלילה מאחר שרבבות, אם לא מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודיים נהרגו במהלך דיכוי המרד ומאות מקומות יישוב נחרבו, לארץ קודש בה הופיע ישו המשיח והיא מרכז העולם עבור כל הנוצרים ובמהלך שנות דור הפכה ארץ ישראל למטרה לעולי רגל נוצריים מכל המעמדות חלקם אימצו אורח חיים של נזירות וכנסיות ומנזרים נבנו בכל חלקי ארץ הקודש. התהליך סחף גם קהילות של עובדי אלילים שהתנצרו ברובם. עם מותו של קונסטנטינוס היהודים שעד אז היו רוב בארץ ישראל היו מיעוט נרדף בתוך פרובינציה נוצרית. בשנת 1998 גילה הארכאולוג יוסף סטפנסקי מרשות העתיקות בחצר בית במע'אר בגליל שני חלקי אבן משקוף מבניין מונומנטלי, ועליה שמותיהם של הקיסר קונסטנטינוס ובניו. כתובת זו היא היחידה המזכירה קיסר זה בארץ ישראל. תרגומה מיוונית: "למען הישועה והניצחון והחיים הנצחיים של אדוני העולם קונסטנטינוס אוגוסטוס ושל הקיסרים הגיבורים". קונסטנטינוס והיהדות התנצרותו של קונסטנטינוס החלה תהליך שחז"ל מגדירים כמעבר מ"מלכות למינות" שמהותו מפנה בין היחסים בין שלטונות האימפריה הרומית ליהודים בתפוצות ובארץ ישראל, מדובר בשינוי שהחל עם קונסנטינוס והמשיך עם יורשיו הם הכתיבו בהשראת אבות הכנסייה פגיעה ביהודים בכל התחומים. קונסטנטינוס עצמו נקט עמדה בלתי מתפשרת וברורה ביחס ליהודים והפולחן היהודי במכתב הדן בחג הפסחא ששלח, לאחר ועידת ניקאה, לכל ראשי הכנסיות הוא כתב כי מטרתו היא לנתק מגע בין היהודים לנצרות: "אין זה רצוי לקבוע את החג הקדוש ביותר על פי מנהגי היהודים שטימאו את ידיהם בפשע הנורא ביותר. הם שרויים בטמטום ועיוורים בנפשם". משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 856 למרות דעותיו הנחרצות לא פעל קונסטנטינוס לערער את הסטטוס קוו ותקדימים שנקבעו על ידי קיסרים קודמים שאיפשרו ליהודים פולחן חופשי אך במקביל נשמרה גם התקנה על גיור עבדים והתקנה שאסרה על כניסת יהודים לירושלים או מגורי יהודים בירושלים שמקורה מימי אדריאנוס נאכפה בקפדנות. בניגוד לניסיון לקרב עובדי אלילים לנצרות על ידי תמריצים ופיתויים שונים קונסטנטינוס לא ניסה לקרב יהודים לנצרות אך פעל להגן על מומרים ובשנת 328 פרסם תקנה להגנה אל אלו שהמירו את דתם מיהדות לנצרות בה נאמר "אם מישהו יעז לתקוף... את מי שיברח הן הכת הפראית ויכבד את עבוד האל יינתן מיד באש ויישרף", ואיסור על גיור: "ואם מישהו יתחבר אל הכת המקוללת שלהם יישא עימם את העונשים הראויים". קונסטנטינוס ועבודת אלילים במעשיו ודבריו קונסטנטינוס הראה אמונה בעיקרי הדת הנוצרית ובמקביל פסל מכל וכל את הפולחן של עובדי האלילים. עם זאת הוא לא ניהל מדיניות של כפית הנצרות ונקט בצעד סלחני ואפילו סובלני כלפי אמונות פאגאניות שהיו נפוצות בפרובינציות של האימפריה, זה היה צעד מתבקש לאור העובדה כי הרוב המכריע של החיילים בצבא האימפריה רוב פקידי הממשל שניהלו את האימפריה היו עובדי אלילים והיה זה בניגוד לאינטרס של קונסטנטינוס לפעול כנגדם או כנגד אמונתם הוא בחר במדיניות של קידום מדוד של הנצרות בעיקר על ידי אפליה מתקנת ומתן פריבילגיות לנוצרים ולמוסדות הכנסייה מחד וביטויים מוגבלים של פגיעה בפולחן הפאגאני הוא סגר מספר מקדשים בהם לפי טענתו נעשו מעשי כישוף וזנות מקודשת, הוא ציווה על החרמה של אוצרות ואדמות של מקדשים פאגניים לטובת אוצר המלכות אך לא אסר את הפולחן אלא ציווה על הגבלות שונות כגון הקרבת קורבנות באופן פרטי ואת פעילות האורקל, חיזוי העתיד על ידי כוהנים או כוהנות במקומות מקודשים לאלילים כן צומצמו הפולחנות והקורבנות הציבוריים. קונסטנטינוס הקדוש ממוזער\|פסל מהמאה ה-19 על כניסה קתדרלת ישו המושיע האורתודוקסית במוסקבה המתאר את קונסטנטינוס כקדוש נוצרי הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית קבע את קונסטנטינוס כקדוש בדרגה של שווה ערך לשליחים ולעיתים הכתובים מתייחסים אליו כאל "השליח ה-13". ההתייחסות בתואר זה משווה את קונסטנטינוס בחשיבותו לנצרות ולהפצתה כשווה לשנים-עשר השליחים. הנצרות קתולית מזרחית מכירה בו כקדוש בשם "קונסטנטינוס הגדול" יום החג של קונסטנטינוס הקדוש הוא 21 במאי. קשת קונסטנטינוס ממוזער\|שמאל\|250px\|קשת קונסטנטינוס קשת קונסטנטינוס (לטינית: Arcus Constantini) היא שער ניצחון הממוקם בעיר רומא בין הקולוסיאום לבין גבעת הפאלאטיום. הקשת, אשר נחנכה בשנת 315 לספירה, הוקמה כדי לציין את הניצחון של קונסטנטינוס על מקסנטיוס בקרב גשר מילביוס ב-28 באוקטובר, שנת 312 לספירה. בעקבות ניצחון זה, הושלמה השתלטותו של קונסטנטינוס על הקיסרות הרומית, שלטון אשר החליף את שלטון הטטררכים. הקשת, אשר גובהה הוא 21 מטרים, רוחבה 25.7 מטרים, ועומקה 7.4 מטרים, עוצבה במתכונת של שלוש קשתות פנימיות, מהן הקשת מרכזית גדולה יותר (בגובה של 11.5 מטרים ובאורך של 6.5 מטרים). בחזית השער, הנמצא באורכו של המבנה, מוצבים ארבעה עמודים מדומים הנשענים על גבי מבנה הקשת. מבנה זה דומה למבנה של "שער ספטימיוס סוורוס", הממוקם בקצה הצפון מזרחי של פורום רומאנום ברומא. סברה אשר העלו חוקרים טוענת כי חלקה התחתון של הקשת עושה שימוש במונומנט ישן יותר, כנראה מתקופתו של הקיסר אדריאנוס במרכז החזית של הקשת, מעל הקשת המרכזית, נקבעה כתובת בשפה הלטינית, העשויה אותיות ברונזה. אף על פי שאותיות אלו לא שרדו ניתן לקרוא את הכתובת בעזרת סימני החיבור של האותיות לקשת. ראו גם מתת קונסטנטינוס האימפריה הביזנטית קיסרי האימפריה הביזנטית לקריאה נוספת אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955. אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ה 1995. יניר שוחט, משמעות הקרב בין קונסטנטינוס וליקיניוס ותהליך התנצרותו של קונסטנטינוס, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 28–35 The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 קישורים חיצוניים ליאן עידן סגאה. קונסטנטינופול - הגדרת פריסה אורבנית חדשה - בין פגאניות לנצרות בתוך "בצלאל" כתב עת לאמנות חזותית וחומרית יולי 2008 נוסח האדיקט של מילנו באנגלית נוסח האני מאמין שחובר בוועידת ניקיאה באנגלית הערות שוליים קטגוריה:סורים קטגוריה:קיסרי רומא קטגוריה:שושלת קונסטנטינוס קטגוריה:פגנים שהתנצרו קטגוריה:ילידי 274 קטגוריה:נפטרים ב-337	2024-10-03T16:03:59
מרקסיזם: תיאור החברה	הפניה מרקסיזם#תיאור החברה	2007-01-01T05:53:04
מרקסיזם: תיאור הקפיטליזם	הפניה מרקסיזם#תיאור הקפיטליזם	2007-01-01T05:52:01
גלריוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|גלריוס על מטבע עתיק גַּאיוּס גַּלֶרְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסִימִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (לטינית: Gaius Galerius Valerius Maximianus Augustus; 260 לערך –311) היה קיסר רומי, שהשתתף בטטררכיה הראשונה והשנייה. חייו רקע במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה. גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לשם כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס לשלטונו את איש הצבא מקסימיאנוס, אותו אימץ כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס - מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס. בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. עלייתו לשלטון גלריוס נולד בסרדיקה, אך מחקר חדש מעלה השערה כי האתר המלכותי בגמיזגראד, המכונה גם פליקס רומוליאנה (Felix Romuliana) במזרח סרביה הוא מקום לידתו וקבורתו. אביו היה רועה צאן ממוצא תרקי ואמו ככל הנראה פליטה ממוצא דאקי שנמלטה מארץ מולדתה; נודע כי בילדותו הוא עזר לאביו בעבודתו. בשלב לא ידוע, ככל הנראה בגיל צעיר, הצטרף לצבא הרומי והודות לכישוריו שרת כקצין בצבאות הקיסרים אורליאנוס ופרובוס. בשנת 293 הוא התמנה לתפקיד קיסר בטטררכיה הראשונה כשליט הכפוף לאוגוסטוס דיוקלטיאנוס. הוא התחתן עם גלריה ולריה (Galeria Valeria), בתו של דיוקלטיאנוס, וקיבל אחריות על הפרובינציות לאורך החלק המזרחי של הדנובה ולאחר סדרת תבוסות שהסב לשבטים גותיים וסרמטים, הוא קיבל פיקוד על הלגיונות לאורך הגבול המזרחי (limes) של האימפריה ויצא לדכא מרידות במצרים. מלחמה מול האימפריה הסאסאנית לאורך ההיסטוריה הייתה האימפריה הרומית מעורבת בבלימת ניסיונות התפשטות מזרחה של האימפריות הפרסיות; משבר המאה השלישית הביא עימותים אלו לשיא: שלמות הפרובינציות המזרח תיכוניות ועצם השלטון הרומאי בהן היו בסימן שאלה. במהלך תקופה זו הצליחו הסאסאנים בראשות השאה שאפור הראשון לשבות את הקיסר ולריאנוס, להדוף את הצבא הרומי תחת פיקודם של קיסרים אחרים ולזרוע הרס וחורבן במזרח הרומי ובפרובינציות הרומאיות. ב-294 בתום סדרת מאבקי כוח על השלטון באימפריה הסאסאנית, תפס השאה נארסה את כס השלטון, ומשהתבסס יצא לסדרת התקפות מחודשת כנגד הפרובינציות הרומיות. ההיסטוריה של תקופה זו מעורפלת ונראה שהתקפות ראשונות נכשלו ונהדפו. בהמשך תקפו הסאסאנים את ארמניה, ייתכן בסיוע שבטים סוריים נודדים, ותוך ניצול הצלחתם הראשונית המשיכו הסאסאנים למסופוטמיה שם הביסו את הלגיונות הרומיים בפיקודו של גלריוס, ולגיונות נוספים בפיקודו של דיוקלטיאנוס נשלחו לבלימת הסחף. בעימות בין גלריוס ודיוקלטיאנוס נאלץ גלריוס להודות לשאת באשמה - וכעונש על כישלונו, הוא צעד רגלית (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסר, לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס; המסר היה שהכישלון והתבוסה רובצים על כתפי גלריוס בלבד ואינם אשמת החיילים שלחמו תחת פיקודו. עד לאביב שנת 298 תוגבר הצבא הרומי במזרח בלגיונות מפרובינציות שלאורך גבול הדנובה. הסאסאנים לא פעלו לנצל את הצלחת ההתקפה על ארמניה והותירו את היוזמה בידי הרומאים, גלריוס פעל במהירות והצעיד את הלגיונות מארמניה לצפון מסופוטמיה. בקרבות שנערכו בארמניה נתקלו הפרשים הסאסאנים בקשיים בגלל הטופוגרפיה ההררית שהעניקה יתרון טקטי ללגיונות חיל הרגלים הרומאי, וכן בגלל תמיכת האוכלוסייה הארמנית המקומית שעזרה להטות את הכף לטובת הרומאים. בקרב המכריע - קרב סטלה, שהתחולל באזור ארזורום במחוז מזרח אנטוליה שבמזרח אסיה הקטנה בטורקיה, הכו הרומאים את הצבא הסאסאני שוק על ירך, המחנה הסאסאני נכבש והרומאים לקחו שלל את אוצר השאה, את ההרמון ואת אשתו, שהועברה לאנטיוכיה והוחזקה כבת ערובה ותזכורת לסאסאנים שלא יתפתו לתקוף שוב את הפרובינציות הרומיות. גלריוס המשיך וכבש את נציבין מדי, וחדייב במהלך אוקטובר שנת 298. הלגיונות הרומיים המשיכו ככל הנראה לאורך הפרת עד הגיעם לבירה הסאסאנית קטסיפון, וייתכן שהעיר נכבשה ונבזזה. שיחות על הסכם שלום ותנאים להפסקת הלחימה החלו בשלבים מוקדמים של הפלישה הרומית משנתברר לסאסאנים גודל המפולת. תחילה דחו הרומאים, בראשות גלריוס, את הבקשה למשא ומתן בתואנה כי הסאסאנים בפיקוד השאה שאפור הראשון השפילו את ולריאנוס, שנפל בשבי לידיהם. באביב של 299, כשל כוחם של הסאסאנים ועמדת המיקוח של הרומאים איפשרה להם להיכנס למשא ומתן מעמדת כוח; אז נפתח משא ומתן בו הכתיבו הרומאים את התנאים: נסיגה סאסאנית אל מעבר לנהר החידקל, הכרה בריבונות רומית בשטחים ממערב לנהר ומתן זכויות סחר בלעדיות לרומאים. מינוי לאוגוסטוס ושלטון הטטררכיה השנייה בשנת 303 נפגשו השליטים העליונים של האימפריה - האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס - ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ונראה שבמועד זה שני השליטים דנו בהעברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים שתחתיהם שישודרגו, ובמינוי קיסרים חדשים, בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס פורשים מרצונם; פרישה כזו לא הייתה לרצונו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להכפיף את רצונו לתכתיב של דיוקלטיאנוס. כצפוי היו מקסנטיאנוס - בנו של מקסימיאנוס, וקונסטנטינוס - בנו של קונסטנטיוס כלורוס, אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בגלל מהלכים של גלריוס, כנראה, הוחלט על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה. ב-1 במאי שנת 305, בטקס שנערך בו זמנית במילאנו (במערב) ובניקומדיה (במזרח) פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס, ואת גלריוס כאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים שתחתיהם תפסו דמויות חדשות: מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים אלו היו למעשה מנאמניו של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה וסילקו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות כוח. מהלך זה שנעשה בהסכמה כביכול של כל הצדדים, התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, ובכך נזרעו זרעי הפורענות ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה. האיום המשמעותי ביותר על הסדר הקיים התעורר באיטליה שם מרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי ואת התמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון ואת האיום שהוא מציב כנגד שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. לכן פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה עת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס ששירתו קודם לכן תחת אביו יסרבו להילחם כנגד מפקדם הקודם. מקסימיאנוס קיבל את הצעת בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקיפס, ורק בחודש מאי שנת 307 החל להשתמש בתואר 'אוגוסטוס'. גלריוס לא יכול היה להשלים עם מהלכי מקסנטיוס והעריך שהאיום העיקרי על מעמדו ועל הטטררכיה טמון במקסימיאנוס ובבנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. ברגע האמת בו ניצבו הלגיונות הר ומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף שנת 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא. משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ונכנס למשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות ולזכות בתמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה, ולקבל הבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס. הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס ויורש של מקסנטיוס. כדי לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס. ועידת קרנונטום ממוזער\|פסל של גלריוס מ-310 ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה. החבילה הלכה והתפרקה למרות הניסיונות של גלריוס להחזיק את המבנה השלטוני של הטטררכיה: בשיא נשלטה רומא על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. בשלהי שלטונו זנח גלריוס את השאיפה להיות השליט העליון של האימפריה והקדיש את זמנו להקמת מונומנטים ומפעלים הנדסיים לרווחת הציבור. מוות גלריוס מת ממחלה קשה (סרטן או מחלה זיהומית כלשהי) במהלך מאי 311. הוא נקבר באחוזת הקבר שבנה לעצמו בארמון המפואר בארמון גלריוס בגמיזגראד (רומוליאנה). ארמון גלריוס גלריוס בנה לעצמו ארמון מפואר כדוגמת ארמון דיוקלטיאנוס; את הבניה החל בתאריך הסמוך לניצחונו על המלך הסאסאני נרסה ב-297. לבניית ארמונו הוא בחר באתר שקרוב למקום הולדתו בדאקיה. הוא כינה את האתר על שם אימו רומולה, ובמקום נמצאה כתובת אבן הנושאת את השם "פליקס רומולה". את עבודות הבנייה ביצעו אנשי הלגיון החמישי אותו הנהיג גלריוס במלחמתו נגד הפרסים. עם מותו של קונסטנטיוס כלורוס בשנת 306 היה גלריוס לאיש החזק באימפריה הרומית, ותוכניות האתר שונו כך שיהלמו את מעמדו הרם. בין היתר הוקם בדרום המתחם מקדש גדול ליופיטר ועבודה רבה הושקעה בעיטורים מפוארים של המבנה. כן בנה גלריוס מאוזוליאום בצורת תל לעצמו ולאימו על גבעה ממזרח לאתר. לאחר מות גלריוס בשנת 311 המשיך הארמון להתקיים, אך הוא איבד את אופיו המלכותי, וחלק מאגפיו הותאמו לשימושים חדשים: אולם הכס הוסב לבזיליקה נוצרית באמצע המאה ה-5, וחלק ממגדלי השמירה הפכו לבתי מלאכה. האתר היה לחלק מהכפר; במחצית המאה ה-5 נגרם למקום נזק והוא נשרף, ככל הנראה בידי ההונים. מדיניות כלפי הנצרות בימי שלטון הטטררכיה הראשונה ועד לשנת 303 גילתה האימפריה יחס סובלני יחסית כלפי הנצרות: ב-24 בפברואר 303 יצא צו החתום על ידי דיוקלטיאנוס (המיוחס על ידי אנשי הכנסייה לגלריוס) ובו הנחיה לרדוף את הנוצרים ולהרוס כנסיותיהם. לפי המסורת הנוצרית גלריוס האמין באדיקות בדת הפגאנית של האימפריה הרומית וראה בפולחן חלק מהמורשת הרומית; סטיה ממורשת זאת הייתה בעיניו מעשה חתרנות שיש לדכא. על פי היסטוריוגרפיה זו גלריוס השפיע על דיוקלטיאנוס לנקוט בצעדים נחרצים, על ידי הצתת הארמון הקיסרי וניצול שריפת הארמון להפללת הנוצרים והאשמתם במעשי חתרנות. בתגובה יצא הצו הקיסרי של דיוקלטיאנוס, מהחמורים שנגזרו כנגד הנצרות. צו הסובלנות של גלריוס מדיניות רדיפת הנוצרים השתנתה לחלוטין כשפורסם צו הסובלנות של גלריוס באפריל 311. על פי ההיסטוריונים הנוצריים גלריוס הודה לכאורה בימיו האחרונים כי רדיפת הנוצרים הייתה טעות. צו הסובלנות סיים את תקופת רדיפת הנצרות ונתן לדת זו מעמד חוקי, שקיבל משנה תוקף בשנת 313 בצו מילאנו, או האדיקט של מילאנו, המכונה "צו הסובלנות של ליקיניוס וקונסטנטינוס". הצו קובע כי הדת הנוצרית הופכת מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) ברחבי האימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים כמו לבני דתות אחרות חופש לקיים את פולחן דתם בגלוי, בלי כל התנכלות מצד מוסדות האימפריה הרשמיים, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת. "בין הדאגות החשובות, שהעסיקו את רוחנו לתועלת הרפובליקה ולשמירתה, הייתה גם המחשבה לתקן ולחדש את הכול בלי יוצא מהכלל על פי החוקים הישנים והסדר הציבורי של הרומאים. בייחוד הייתה שאיפתנו להחזיר אל דרך התבונה והטבע את הנוצרים הנפתים שוויתרו על הדת והפולחן של אבותיהם ובזו בחוצפה רבה למנהגי הקדמונים. בדו להם על פי רוח דמיונם חוקות ודעות פורעי מוסר, ויצרו חברה גדולה בנפות השונות של קהילתנו." "מכיוון שהפקודות שפרסמנו, כדי להביא בהכרח לידי הערצת האלים, העמידו נוצרים רבים בסכנה ובמצוקה, ורבים מהם הומתו, ורבים עוד יותר, המוסיפים לעמוד באיוולתם המופקרת, משוללים כל אפשרות של שמירת הדת בגלוי, נוטים אנו להרחיב את פעולת מידת הרחמים, השגורה אצלנו, גם על אנשים אומללים אלה. לפיכך מרשים אנו להם להודות גלוי בדעותיהם הפרטית ולהתאסף בלי פחד ובלי קושי במקומות-המועד שלהם, רק בתנאי שישמרו על יראת-הכבוד הראויה כלפי החוקים הקיימים וכלפי הממשלה. על ידי פקודה אחרת נפרסם את כוונתנו לשופטים ולשלטונות, ומקווים אנו כי נדיבותנו תעורר את הנוצרים לשאת את תפילותיהם אל האלוהות אשר יעריצו, לבקש על שלומנו וישענו, כמו על שלומם ושלום הרפובליקה." לקריאה נוספת אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955. The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 קישורים חיצוניים צו הסובלנות באנגלית הערות שוליים קטגוריה:קיסרי רומא קטגוריה:שושלת קונסטנטינוס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 קטגוריה:נפטרים ב-311	2023-02-05T15:08:08
מס	מַס הוא תשלום הנגבה על פי חוק מתושבים ומאזרחים, למימון פעולות שונות של גופי ציבור. במובן הרחב המס במדינה הוא סך המשאבים שאותם נוטלת הממשלה מהציבור. במדינת חוק הטלת מס נעשית באמצעות חוק וגבייתו נעשית באמצעות רשות ממשלתית (או עירונית) שהוסמכה לכך. קיימים סוגים שונים של מיסים ובאפשרות המחוקק לקבוע על מי להטיל מס ובאיזה שיעור כדי להגשים את מטרותיו. יחידים ותאגידים רשאים לנקוט צעדים להקטנת נטל המס, באמצעות תכנון מס. השתמטות ממס (כלומר הקטנת נטל המס בדרכים לא חוקיות) גוררת הליכים אזרחיים ופליליים גם יחד. מקור המיסוי כאשר האדם עבר לחיות בקהילות וכפרים, הוקמו גופי שלטון מסודרים שתפקידם כלל, בין השאר, הגנה על הגבולות ושמירה על הרווחה והאינטרסים של תושביו. הקמת גוף שלטוני מרכזי דרשה מימון וכל תושב הקצה סכום כסף מדי תקופה לאוצר משותף כדי ליהנות מהשירותים שהשלטון מעניק. עם זאת, במקרים רבים הוטלו מיסים גם על עמים כבושים שלא נהנו משירותים, פרקטיקה שדומה יותר לביזה או גביית דמי חסות מאשר לתשלום על שירותים. עם הזמן התפתח המנגנון העתיק לכדי מערכת משוכללת שכללה חוקים ברורים שקבעו מי משלם מיסים, מתי משלמים אותם ועל מה הם משולמים. הדבר אומנם נעשה על פני אלפי שנים אך העיקרון היה זהה בכל כפר, בכל ממלכה ובכל אימפריה בהיסטוריה האנושית. התושבים שילמו מס מסוים כדי לקבל ביטחון וליהנות מזכויות ושירותים שהוענקו להם מהגוף השלטוני אליו הם היו כפופים. שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור מצרי עתיק המראה גביית מיסים, ועצירת איכרים מצריים בשל אי תשלום מס. מערכת המיסוי הראשונה שידועה לנו היא מערכת המיסוי במצרים העתיקה סביב 3000–2800 לפנה"ס בשושלת הראשונה של הממלכה הישנה. רשומות מהתקופה מעידות כי פרעה ערך מסעות דו-שנתיים בממלכה וגבה מס מהעם. גם בתנ"ך מוזכרים מיסים. חמישית (20%) מהיבול הוא מס ששימש את פרעה לקיום וממלכה, בהמשך הדריך יוסף את פרעה לאגור חלק מהיבול שנאסף בתקופת שבע שנות השובע כך שהמס ששולם על ידי העם שימש את העם בתקופת שבע שנות הרעב. באימפריה הרומית היה נהוג מס קרקע (jugim) שהוטל על ההכנסה האפשרית מהקרקע, כלומר המס על שטח מטעים או כרם היה גבוה מהמס על שטח זהה שנזרע בחיטה. קיימות רשימות היסטוריות בנושא המיסוי ביבשת אירופה מהמאה ה-17, אך לא ניתן להסיק מה היו שיעורי המס באותן התקופות מאחר שאין לנו נתונים אודות התוצר המקומי. הערכות מדברות על מיסוי בשיעור של 15%–20% במהלך המאה ה-17 במקומות כמו צרפת, הולנד וסקנדינביה. בתקופות מלחמה במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 שיעורי המס עלו בצורה משמעותית ככל שהמלחמות הפכו ליקרות יותר והממשלות הפכו לריכוזיות יותר. מספר מחקרים מראים כי בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית, נטל המס באנגליה עלה ב-85%. שיעור המס הממוצע בבריטניה היה גבוה מבצרפת בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית אך מרבית הנטל נפל על המסחר הבינלאומי, בצרפת שיעור המס היה נמוך יותר אך נטל המס העיקרי נפל על בעלי הקרקעות, יחידים ועל המסחר הבינלאומי. מטרות המס למיסוי מטרה אחת ויחידה: לממן את הגוף השלטוני. ידועה מימרתו של השופט הולמס כי המיסים הם מחירה של הציוויליזציה. הסקטור הציבורי ממומן באמצעות המס, והמסים מהווים מרכיב עיקרי בהכנסות המדינה, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים אחרים. עם זאת, כפי שיוסבר להלן, רבים תולים במערכת המס מטרות נוספות, הגם שישנו ויכוח ציבורי האם מטרות אלה צריכות להיות מיושמות דווקא באמצעות מערכת המס. מקובל לייחס למערכת המס את היכולת להביא לידי: יצירת שוויון חברתי על ידי חלוקת הכסף מחדש – ויסות חלוקת ההון באמצעות הטלת מס נמוך יותר על עניים ומס גבוה יותר על עשירים (מס פרוגרסיבי). הכוונת התנהגות – הכוונת התנהגות התושבים באמצעות תמריצי מס. דוגמאות: פטור ממס למשקיעים באזורי פיתוח מעודד חברות מקומיות להקים מפעלים באזורים כאלה. פטור כזה יוצר תחרות מס בשוק המקומי. למשיכת משקיעים זרים נדרשת תחרות מס גלובלית. הטלת מכס על מוצרים מיובאים מעודדת רכישת תוצרת מקומית. מנגד, ביטול מכס קיים על עזרי בטיחות לרכב, למשל, מגביר בטיחות בכבישים מאחר שהדבר מעודד רכישת כלי רכב בטוחים (בעלי מכס נמוך) על פני כלי רכב לא בטוחים (בעלי מכס גבוה). הגדלת שיעור המס על סיגריות ומשקאות חריפים תעודד הימנעות מצריכתם. משפחות מיסים מס ישירמס עקיףמס ישיר מתאפיין בכך שמוטל על מבצע הפעולה. המס שהאדם משלם באופן ישיר על הכנסתו וחברה משלמת על רווחיה. דוגמאות למיסים ישירים – מס הכנסה, מס שבח מקרקעיןמס עקיף מתאפיין בכך שמוטל על המוצר עצמו. זהו מס המתלווה למוצר או שירות מסוים. דוגמאות למיסים עקיפים – מס ערך מוסף, מס קניה, מכס למרות החלוקה המסורתית בין מיסים עקיפים וישירים קיימת אי בהירות באשר למשמעותם. זיהוי מס ישיר עם מיסים על הכנסה, ומס עקיף עם מיסים על הוצאה, טשטש את מהותה של האבחנה. מיסוי יחשב לישיר כאשר משלם המס הוא הנישום (מי שהוא מושא השומה שקבעו רשויות המס). מיסוי יהיה לעקיף כאשר אין הכרח שתהא זהות בין המשלם לנישום, כלומר הנישום יכול "לגלגל" את המס על גורם אחר. ברכישת מוצר משלם כל צרכן ישראלי מע"מ, אך חבות המע"מ מוטלת דווקא על המשווק, המגלגל את המס לפתחו של הצרכן. מכאן שבדרך כלל, מס ישיר מוטל על אדם על פי הכנסתו ולוקח בחשבון מאפיינים אישיים כמו גיל, מצב משפחתי, מצב בריאותי וכדומה. מס עקיף, לעומתו, יוטל בדרך כלל על מוצר על פי מחירו של המוצר ולכן קשה להטיל מס שונה על פי סוגי האנשים שקונים אותם. כאן נוצר מצב בו מיליונר ועני משלמים מס באותו שיעור על המוצר מאחר שאין התחשבות במצב האישי. מכאן שבדרך כלל, מדינת רווחה תעדיף מיסוי ישיר פרוגרסיבי, שבו שיעור המס גדל עם הגידול בהכנסה, בעוד שמדינה הדוגלת בקפיטליזם תעדיף להטיל מיסים עקיפים כדי שכולם ישלמו אותו שיעור מס (חלוקה זאת אינה מדויקת תמיד: בדנמרק, שהיא מדינת רווחה רחבה, קיים מע"מ בגובה של 25%, ואילו בשווייץ, שהיא מדינה קפיטליסטית עם מדיניות רווחה מצומצמת לא קיימים כלל מיסים עקיפים), ומשום שמס עקיף נחשב לאפקטיבי מאוד וזול לגביה, מאחר שהנישום (הפורמלי) הופך לגובה המס עבור רשויות המס. יתרון נוסף למס עקיף הוא היכולת להתמודד עם העלמות מס ("כסף שחור") הנגרמות מדיווח מעוות, לעיתים, על הכנסה ועל המיסים הישירים הנובעים ממנה. בסיס המס בסיס מס הוא עצם שעליו מוטל המס. כשמעצבים מערכת מס, בסיס המס הוא הדבר הראשון עליו צריך להחליט. כשמדברים על בסיס מס נהוג לדבר על הרחבה או צמצום. כלומר, בסיס המס הוא הדבר שעל פיו אנחנו גובים מיסים, ככל שבסיס המס צר יותר – אנחנו גובים מפחות דברים. למשל, מס הכנסה רק מעבודה ייחשב לבסיס מס הכנסה צר. לעומת זאת, הרחבה של בסיס מס היא לגבות מיותר דברים. לדוגמה, בסיס מס צריכה רחב שמוגדר על כל סוגי הצריכה האפשריים. יש יחס ברור בין רוחב בסיס המס לשיעורי המס, ככל שהבסיס צר יותר אז שיעורי המס יהיו גבוהים יותר, ולהפך. זאת מאחר שרוצים לגבות סכום מסוים לתקציב המדינה, ולכן ככל שגובים על פחות דברים (בסיס מס הכנסה צר) כך צריך לגבות סכומים יותר גבוהים. עם השנים בסיסי המס הפכו יותר מתוחכמים וכלליים. בתחילה המס הוטל בעיקר על קרקע חקלאית, מאחר שהיא היוותה את המקור העיקרי להפקת הכנסה ועושר, אך עם השנים החלו להפיק הכנסה ממקורות אחרים וכך התפתח מס הכנסה המוכר לנו היום. מס הכנסה הוא יחסית מודרני והוא מופיע בעיקר ברבע הראשון של המאה ה-20. המנחה את התפתחות המיסים הוא בעיקר היכולת של המדינה לאכוף את המס. ככל שהמס יותר מתוחכם כך יותר קשה לאכוף אותו. מדידת הכנסה, למשל, היא דבר שיחסית מסובך לאכוף. נדרשת מדידה של כל אדם במדינה, ולא תמיד פשוט לגלות את מקורות ההכנסה. לעומת זאת, ארנונה מוטלת על נדל"ן, שקשה להסתירו, ולכן קל לחשב את המס עליו. בסיסי מס בעבר בעבר, בסיסי המס היו יותר פשוטים והתבססו על דברים במציאות שלא הייתה בעיה לזהותם. דוגמאות: מס גולגולת – מס שהוטל בתנ"ך ובימי הביניים, המוטל באופן אחיד על אדם. מס עבדים – מס שהוטל בארצות הברית. בעלי עבדים היו צריכים לשלם מס לפי מספר העבדים שברשותם. מאחר שבאותה תקופה העבדים נחשבו לרכוש, זהו למעשה מעיין מס רכוש. מס זקנים – מס שהוטל במאה ה-16 באנגליה, ומטרתו הייתה רגולטורית – לעודד גילוח זקנים. מס חלונות – מס על בתים היה משולם לפי מספר החלונות שהיו לבית, כתוצאה מכך בעלי בתים חסמו את חלונות ביתם על מנת להפחית את סכום המס. שכלול של מס זה כיום הוא מס הארנונה. בסיסי מס כיום מס על הכנסה – ההכנסה היא הבסיס למס המרכזי והחשוב ביותר מבחינת חלקו מסך הגבייה של המדינה ממסים. בישראל שיעורו עומד באזור ה־55% מסך הכנסות המיסים של המדינה. מיסים אלה כוללים מס הכנסה – מוטל על ההכנסה. בנוסף למיסוי הכנסה של יחידים (כשכירים או כעצמאים) הוא כולל גם: מס חברות – מס על הכנסותיה של חברה. מס רווחי הון – מס המוטל על הרווח ממכירת נכסים. דוגמה למס זה הוא מס שבח המוטל על רווחי הון ממקרקעין. מס מעסיקים – התקיים בישראל בעבר, והוטל על המעסיק לפי גובה השכר ששילם. דמי ביטוח לאומי – מחושבים לפי הכנסתו של היחיד. דמי ביטוח לאומי אינם מס טהור, משום שחלק מהם מזכה את המבוטח בגמלאות (דמי לידה, תגמולי מילואים ועוד) בהתאם לגובה הכנסתו. עם זאת, לבעלי הכנסות גבוהות יש מרכיב של מס בדמי הביטוח הלאומי שהם משלמים. דמי ביטוח בריאות – מחושבים לפי הכנסתו של היחיד. זהו מס ייעודי – הכנסות המדינה ממנו משמשות למימון (חלקי) של מערכת הבריאות. מס על צריכה – מע"מ – מס ערך מוסף. זהו מס המוטל על בסיס צריכה. כלומר, נטל המס הולך ועולה ככל שאנחנו צורכים יותר. מס מכירה – סוג של מס צריכה המוטל על מי שמוכר מוצרי צריכה. בישראל היה מס מכירה במסגרת מיסוי מקרקעין. מס קנייה – בעבר היו מסי קנייה רבים, הם אומנם צומצמו אך עדיין ניתן למצוא דוגמאות רבות, כגון מס על דלק, מס על אלכוהול ועוד. במוצרים אלה משלם הקונה מע"מ ומס קנייה. מכס – מס על צריכה שמקורה בחו"ל. מס רכוש – היום הוא פחות נפוץ מבעבר ומוטל בעיקר ברמה המקומית. מס רכוש מוטל על שווי רכוש או לפי מדד מסוים של שווי רכוש, מאחר שקשה לאמוד שווי מדויק. בישראל הוא מוטל בעיקר בצורת ארנונה, המחושבת לפי גודל הבית ומיקומו. בתים בעלי שווי יותר גבוה חייבים בשיעור ארנונה יותר גבוה. אומנם הארנונה אינה מייצגת מדד מדויק אך היא מספיק מדויקת לצורך גבייה קלה. המס מוטל בעיקר על רכוש שקל לגבות ממנו (אף על פי שלכאורה ניתן לגבות אותו מכל רכוש): בתים, כלי שיט, כלי טיס ועוד. מס ירושה/מס עיזבון – לא קיים בישראל כיום, אך היה קיים עד שנת 1981. שני סוגי מס מאוד דומים המוטלים על העברות בין דוריות ונגבים עם מות המוריש. מס יחסית מקובל במדינות מפותחות. זהו מס שמוטל על כל הנכסים שהמוריש צבר. הטענה בעד מס זה היא שהוא מאוד יעיל למטרת חלוקת העושר בין הדורות. המס בדרך כלל מכוון לעשירון העליון והוא מוטל רק מרמה מסוימת. מס עסקאות – כמעט ולא קיים היום. מס על עצם עשיית העסקה. בעבר היו מטילים את המס דרך בולים שהיו מחויבים לצורך תיקוף חוזה. השריד המשמעותי האחרון מסוג מס זה הוא מס רכישה שמוטל על מי שרוכש נדל"ן, מס על עצם עשיית העסקה והעברת הבעלות במקרקעין. מס פיגוביאני – מס על החצנה (מס זיהום). ארנונה – מס מוניציפלי על מגורים שנועד לממן את הוצאות הרשות המקומית. בישראל המס נמדד לפי גודל, אזור ויעוד המגורים. שיעור המס הפעילות הכלכלית שעליה מוטל המס היא בסיס המס. במס הכנסה בסיס המס הוא הכנסה החייבת במס, ובמס ערך מוסף בסיס המס הוא מחירו של המוצר הנרכש. המס מחושב בשיעור מסוים מבסיס המס, ומבחינה זו מבחינים בשלושה סוגים של מס: מס פרוגרסיבימס נייטרלימס רגרסיבי במיסוי פרוגרסיבי שיעור המס גדל עם הגידול בבסיס המס, משמע העשירים משלמים כמס חלק גדול יותר מהכנסתם מאשר העניים. מס הכנסה בישראל הוא מס פרוגרסיבי. במיסוי נייטרלי שיעור המס אינו תלוי בגובהו של בסיס המס, משמע גם העניים וגם העשירים משלמים אותו שיעור מס. מס ערך מוסף הוא מס נייטרלי מאחר שכולם משלמים אותו שיעור מס. חלק מהכלכלנים מסווגים מיסים לפי הכנסת הנישום במקום לפי בסיס המס הרלוונטי, ולפיכך מסווגים את מס ערך מוסף כמס רגרסיבי, כי ההוצאות שאדם מוציא ועליהן הוא נדרש להוסיף מס ערך מוסף, אינן גדלות באופן פרופורציונלי יחד עם הכנסותיו. במיסוי רגרסיבי שיעור המס קטן עם הגידול בבסיס המס. מס כזה נחשב כבלתי צודק, עקב פגיעתו במיעוטי היכולת, ולכן אינו נפוץ. בנוסף לשיטות אלה, ניתן להטיל גם מס גולגולת, בסכום קבוע, ללא תלות בגובהו של בסיס המס. בדומה למס רגרסיבי, גם מס זה מטיל עול גבוה על מעוטי היכולת, ביחס לעול המוטל על שכבות אחרות במס זה, ולכן יש המחשיבים אותו כבלתי צודק. במדינות רבות קובעי המדיניות נאלצים לקבוע מערכות מיסוי מורכבות, בהשפעת לחצים שונים הפועלים במערכת הפוליטית, המדיניות הכלכלית, וכחלק ממטרות השלטון. לדוגמה, כדי לנתב את הפגיעה בהכנסות של שכבות חלשות, נהוגים מיסים פרוגרסיביים שאינם קבועים אלא פועלים לפי מדרגות מס, כלומר ככל שההכנסה גבוהה יותר המס גבוה יותר. הבהרות נוספות מן הבחינה המהותית מס ערך מוסף מתנהג כמס רגרסיבי, שכן הוא מס המוטל על הצריכה וככלל אחוז הצריכה מסך ההכנסה עולה ככל שההכנסה נמוכה יותר. כמו כן, מס בריאות ודמי ביטוח לאומי מהווים מס רגרסיבי (על אף פרוגרסיביות מסוימת בשיעוריהם) שכן הם מוטלים (בעיקר) על הכנסת עבודה ולא על הכנסות הוניות או פיננסיות המאפיינות בעלי הכנסה גבוהה. יש הטוענים שמס רכישה אף הוא מס רגרסיבי שכן הוא אינו מתחשב ביכולת לשלם, עם זאת מס הרכישה מתחשב בשווי המקרקעין ולכן ניתן לטעון שמדובר במס פרוגרסיבי כי ככל שהדירה הנרכשת יקרה יותר, כך גם מיסוי הרוכש גבוה יותר. מגמות אחרות במחקרי מס בוחנות את הנייטרליות של המס כאחוז המס המשולם מתוך ההכנסה ולא כשיעור מס קבוע. כך למשל, מס רווחי הון (ומס שבח מקרקעין) הוא מס נייטרלי במובן זה ששיעור המס בגינו הוא 20% או 25% (כתלות בנסיבות, לא בגובה ההכנסה). שיטות מיסוי מס טריטוריאלימס פרסונלימס טריטוריאלי מטיל מס על בסיס מקום הפקת ההכנסה ללא קשר לתושבות. המס מוטל על כל הכנסה שהופקה בתחומי המדינה, בין אם הופקה על ידי תושב המדינה ובין אם הופקה על ידי תושב חוץ. מדינה שעיקר תוצרתה מקומית, תעדיף מיסוי טריטוריאלי.מס פרסונלי מטיל מס על בסיס מבחן התושבות ללא קשר למקום הפקת ההכנסה. המס מוטל על כל מי שהוא תושב המדינה, בין אם ההכנסה הופקה בתחומי המדינה ובין היא הופקה מחוץ לתחומי המדינה. מדינה שעיקר תוצרתה משווקת בחו"ל, תעדיף מיסוי פרסונלי. עיקרון בסיסי במיסוי הוא שכל מדינה רשאית להטיל מס על הכנסה שמופקת בתחומה או על הכנסה שמופקת על ידי תושביה. וכך ישראל לא יכולה להטיל מס על תושב סינגפור, או על הכנסה שהופקה באוסטרליה. כדי לעקוף עיקרון זה, ניתן לקבוע בחוקי המס שיטת מיסוי כך שגם אם מי שאינו תושב המדינה ישלם בה מס אם שהפיק את הכנסה בשטחה, או לחליפין לגבות מס על הכנסה שהופקה בארץ זרה אם המפיק הוא תושב המדינה. מדינה בעלת שטחים גדולים כמו האימפריה הבריטית העדיפו לאמץ שיטת מיסוי טריטוריאלית כדי שכל מי שמפיק הכנסה בשטח האימפריה, בין אם הוא תושב האימפריה ובין אם לא, ישלם מס. מנגד, באיים ומדינות קטנות, ניתן להעביר את פס הייצור לחו"ל ולהימנע מתשלום מס מאחר שההכנסה אינה מופק בטריטוריה של המדינה. במקרים כאלה, מדינה תעדיף למסות על בסיס פרסונלי, דהיינו לא משנה היכן הפקת את ההכנסה, מאחר שאתה תושב של המדינה אתה תשלם פה מס. אם האימפריה הבריטית הייתה מיישמת מודל מיסוי פרסונלי, התושבים היו ממשיכים לייצר בשטח האימפריה אבל כדי לחמוק מתשלום מס היו מבטלים את התושבות – והיות שהם אינם תושבי המדינה אין הם חייבים במס. ולכן מדינה שעיקר תוצרתה מקומית תעדיף מיסוי טריטוריאלי, ומדינה שעיקר תוצרתה בחו"ל תעדיף מיסוי פרסונלי. נוצרת בעיה כאשר שתי השיטות מתנגשות ביניהן, תושב מדינה בה המיסוי פרסונלי מבצע עסקה במדינה אחרת בה המיסוי טריטוריאלי, ומחויב במס גם במדינה שלו על הכנסתו ללא קשר למקום הפקתה וגם במדינה בה הופקה ההכנסה משום ששם המס הוא מס על בסיס מקום הפקתה. שתי מדינות שגובות מס על אותה הכנסה ויוצרות כפל מס, דבר המקטין מלכתחילה את הכדאיות הכלכלית בעסקה. לבעיה פתרון בשתי דרכים מרכזיות: פתרון בינלאומי – הסכמים בין מדינות המכונים אמנות למניעת כפל מס המסדירות את זכויות המיסוי של כל מדינה ומדינה. כאשר הנוהל המקובל הוא כי המיסוי יהיה על בסיס טריטוריאלי מלבד מתן שירותים אשר ימוסו על בסיס פרסונלי. פתרון לאומי – דין פנימי של המדינה בחוקי המס שלה בה נקבעים כללים למניעת כפל מס במקרה למדינה אין אמנה למניעת כפל מס עם מדינה מסוימת. בדין הישראלי, לדוגמה, נאמר שאם שולם מס בחו"ל אזי בישראל תשלום המס יבוצע בקיזוז המס שכבר שולם בחו"ל. בישראל הטלת המס וגבייתו בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה נקבע: "מיסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו". בישראל מוטל מגוון רחב של מיסים, על פי חוקים מתאימים, כגון: מס הכנסה על פי פקודת מס הכנסה, מס ערך מוסף על פי חוק מס ערך מוסף, מס שכר ומס שכר ורווח על פי חוק מס ערך מוסף. מרבית גביית המיסים בישראל מוטלת על משרד האוצר, והוא מבצע זאת באמצעות רשות המסים בישראל, שהוקמה בשנת 2004 על מנת לאחד את כל גופי גביית המיסים הממשלתיים בישראל תחת קורת גג אחת. יוצא דופן בעניין זה מס הארנונה, הנגבה על ידי הרשויות המקומיות. שיטת המס סמוך להכרזת המדינה נחקקה פקודת סדרי השלטון והמשפט, שקבעה כי במדינת ישראל ימשיך להתקיים עיקר גופם של החוקים והתקנות הבריטיים שנחקקו בשנות המנדט הבריטי, ובכללם חוקי המיסים, כגון פקודת מס הכנסה. במהלך השנים בוצעו תיקונים רבים בחוקי המיסים, אך שיטת המיסוי נותרה במהותה השיטה הטריטוריאלית. תהליך הגלובליזציה ותכנוני מס אגרסיביים בשנות ה-90 (מהמפורסמים שבהם היה מכירת כרומטיס תמורת 5 מיליארד דולר בשנת 2000, אשר לא מוסו כלל כיוון שההתאגדות והרישום נעשו בדלאוור ארצות הברית) אילצו את מקבלי ההחלטות לבצע מהפך בתפיסת מס ההכנסה בישראל. מאחר שגם לשיטה הטריטוריאלית וגם לשיטה הפרסונלית יש חסרונות רבים, הוחלט לאמץ שיטה משולבת, המקטינה את היכולת להימנע מתשלום מס. משנת 2003 נהוגה בישראל "השיטה המשולבת": כל הכנסה שהופקה או נצמחה בישראל חייבת במס הכנסה בישראל, וכל הכנסה שהופקה על ידי תושב ישראל, גם אם הופקה בחו"ל, חייבת במס בישראל. השיטה המשולבת מאפשר למדינה למסות כל מי שהפיק את הכנסה בישראל, גם אם מדובר בתושב חו"ל, ובמקביל למסות תושבי ישראל שהפיקו את הכנסתם מחוץ לישראל. מקלט מס מקלט מס הוא מדינה או אזור בעל אוטונומיה כלכלית שרמת המיסים בו נמוכה בהשוואה בינלאומית, כך שרישום ההכנסה במדינה (או אזור) זו במקום במדינה בה באמת הופקה ההכנסה, מאפשרת להימנע מתשלומי מס במידה ניכרת. זהו תכנון מס חוקי, אם כי מחוקק המיסים ורשויות המיסים מנסים לצמצם את השימוש בו. מדינות המשמשות כמקלטי מס הן בדרך כלל מדינות קטנות יחסית, וחסרות תשתית כלכלית איתנה. מטרתן של מדינות אלו בגביית מס נמוך היא למשוך הון זר כדי ליצור פעילות בנקאית ענפה, וגם לספק תעסוקה לשירותים שונים להם נזקק איש העסקים החוסה במקלט המס. ראו גם מיסוי בישראל דינא דמלכותא דינא נטל המס בהלכה לקריאה נוספת א. ויתקון וי. נאמן, דיני מיסים, הוצאת שוקן, מהדורה רביעית, 1969 יוסף גרוס, דיני מיסים - פרקי הוראה, בעריכת אהוד פורת ודורון שוופי, הוצאת דיונון, מהדורה רביעית, תש"ן מנחם כהן, דיני מיסים, הוצאת המכון למיסים ולייעוץ כלכלי רם יולוס, אילי פיטרמן, נסים כהן, מיסים א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. אילי פיטרמן, נסים כהן, מיסים ב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. קישורים חיצוניים מאגר מונחיםרשות המיסים נופר סיני, ברוך שפטרנו ממס, באתר וואלה, 17 במרץ 2006 "הודעה עירונית מס' 55 - מיסים, אוסף עירית תל אביב, 1948", משאב הוראה מאתר חינוך של הספרייה הלאומית אסף לחובסקי, אימון באזרחות: יצירת הציות לחוקי המס בישראל של שנות החמישים, זמנים 98, 2007 הערות שוליים * קטגוריה:דיני מיסים קטגוריה:מימון ציבורי	2024-09-08T22:17:13
מכסיקו	REDIRECT מקסיקו	2004-04-09T15:36:04
אורי הרפז	אורי הרפז (נולד ב-15 ביוני 1952) הוא גיטריסט, זמר, מלחין ומעבד מוזיקלי ישראלי. היה חבר בצמד "הפרברים" יחד עם יוסי חורי, משנת 1977 ועד לפרישתו מהצמד בחודש ספטמבר 2015. ביוגרפיה הרפז נולד בקיבוץ מרחביה. לאורי אח תאום זהה ששמו זוהר הרפז. אחיהם הוא המוזיקאי תמיר הרפז. בצעירותו התגורר הרפז בברזיל מספר שנים עקב שליחות של אביו, שם רכש את השפה ונחשף למוזיקה הברזילאית, שהשפעתה ניכרת לכל אורך הקריירה שלו. את שירותו הצבאי עשה בצוות הווי פיקוד המרכז ובצוות הווי חטיבת הצנחנים. לאחר שחרורו מצה"ל שימש כמלווה של נגן הקלרינט, גיורא פיידמן. הרפז התחיל את דרכו בצמד "הפרברים" בשנת 1977, כאשר החליף את חבר הצמד ניסים מנחם שחזר בתשובה. במשך שנות פעילות "הפרברים", יצרו חברי הצמד קשר מוזיקלי עם חוה אלברשטיין (בשיר "אני אשתגע"), עם הדודאים (הדודאים והפרברים) ועם מתי כספי. זמן קצר אחרי מותו של בני אמדורסקי, חברו אל ישראל גוריון וחנן יובל להרכב "החברים של בני". בשנת 1993 הלחין הרפז לזמרת דורית ראובני את השיר "בית בקצה הקשת", אותו ביצעה בתחרות קדם האירוויזיון. השיר גם היווה שיר הנושא באלבומה שיצא באותה שנה. בשנת 1995 השתתף הרפז, בתור נגן וזמר ליווי, באלבום הברזילאי של הזמרת אילנית, שהתבסס על שירים ברזילאיים שתורגמו לעברית על ידי אהוד מנור. בשנת 1998, במקביל להופעותיו ב"פרברים", חבר הרפז אל דני רובס, דני ליטני ויואל לרנר להרכב שנשא את השם "4X4". ההרכב הופיע מעט והקליט אלבום אחד, לו הלחין הרפז את השיר "הציפור כבר לא מזמרת" למילותיו של נתן זך. בשנת 2000 הוציא את האלבום "חסיד הגיטרה", בו ביצע נעימות חסידיות בגיטרה קלאסית. בשנת 2007, לרגל הוצאת אוסף "המיטב" משיריהם, הקליטו "הפרברים" את השיר "ונאהב לתמיד" ללחן של הרפז. בשנת 2008 יצא הרפז יחד עם יוריק בן דוד (איתו השתתף במופע "ארץ טרופית יפה" בשנת 1979) במופע "ברזיל שלנו". במופע ביצעו שירים מ"ארץ טרופית יפה" ושירים נוספים שהולחנו בהשפעת הגל הברזילאי. בשנת 2010 חברו הרפז ובתו שני אל חנן יובל ובתו שירה למופע "דורות". הרפז התפרסם בנגינה על הגיטרה הקטנה REQUINTO בעלת הצלילים הגבוהים, עליה הוא מנגן בצמד "הפרברים". בנוסף, הוא אחד היחידים בישראל אשר מנגן בקווקיניו. ב-20 בספטמבר 2015 הודיע על פרישתו מצמד הפרברים. בראשית 2016 הוציא אלבום סולו המתבסס על מנגינות מאת נחום היימן. במקביל החל להופיע עם ההרכב שלושתנו, בחברת דורית ראובני וחנן יובל, ברפרטואר הכולל משירי ארץ-ישראל. בשנת 2017 הקים אורי הרפז הרכב חדש יחד עם חבריו הוותיקים, חנן יובל ודורית ראובני, ההרכב "שלושתנו". השלושה מבצעים שירים מוכרים המזוהים עם הקריירות של שלושתם במשך השנים. ההרכב "שלושתנו" ביצע יותר מ-200 הופעות בשלוש שנים מרגע הקמתו וממשיך להופיע עד היום. ההרכב הוציא אלבום הופעה חיה שהוקלט ב"זאפה" חיפה, והקליט גם שיר מקורי בשם "חייך אל החיים" למילותיו יוסי גיספן ולחן של חבר ההרכב חנן יובל. בשנת 2018 הוציא עם חני ליבנה את האלבום "שיר למענכם" – 17 משיריו של המלחין נחום היימן, המבוסס על מופע מוזיקלי איתו הופיעו השניים באותה תקופה ברחבי הארץ. אחרי שנים ארוכות של הופעות והקלטות בהרכבים שונים, בשנת 2020 יצא לאור לראשונה אלבום שירה סולו של אורי הרפז. האלבום "אהבה של אתמול ומחר", כולל 16 שירים ועוד קטע אינסטרומנטלי אחד בשם "צרור חיים", קטע לגיטרה אותו כתב ועיבד הרפז לבקשתה של האמנית-הפסלת הישראלית המצליחה אורנה בן עמי, כליווי לסרטון וידאו שעסק באחת מהתערוכות שלה. באלבום החדש ביצע הרפז שירים ישנים לצד חדשים, וביניהם השיר "ארבע עונות ושיר" למילותיה של עידית חכמוביץ', ושיר בשם "אהבה של אתמול ומחר" (שעל שמו נקרא האלבום כולו), שיר שכתבו שני חברים צעירים, מעריצי "צמד הפרברים" בשנות העשרים שלהם. את מילות השיר כתב אחאי קורן ואת הלחן ירדן סלובס. בשנת 2022, אחרי ששותפו של אורי הרפז לצמד המקורי, יוסי חורי, הפסיק להופיע, החליט הרפז לקחת שותף חדש וצעיר בשם אלעד שטמר, מרקיד ריקודי עם, גיטריסט וזמר, ולצאת במופע בשם "שרים הפרברים", בו הם מבצעים את הקלאסיקות של "צמד הפרברים". הם הופיעו עד סוף 2023 אז נסע שטמר עם משפחתו לטורונטו, קנדה. מספר חודשים לאחר מכן צירף אליו הרפז את קובי פז במקומו של שטמר כדי להמשיך להופיע במסגרת המופע "שרים הפרברים". הרפז נשוי לאלופת ישראל בטניס בעבר והטניסאית האולימפית, אילנה ברגר. קישורים חיצוניים קטגוריה:מוזיקאים ישראלים קטגוריה:גיטריסטים ישראלים קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר קטגוריה:מרחביה: אישים קטגוריה:חברי צוות הווי פיקוד המרכז קטגוריה:חברי צוות הווי חטיבת הצנחנים קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר המזרחי קטגוריה:תאומים ישראלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952 קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים	2024-09-22T16:34:13
דייגו גרסיה	דייגו גרסיה (באנגלית: Diego Garcia) הוא שמו של האי המרכזי בארכיפלג צ'גוס שמשתייך לטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי. האי הוא אטול בצורת טבעת בעלת היקף של 65 ק"מ שפתוחה בצידה הצפוני. שטחו של האי הוא כ-30 קמ"ר והנקודה הגבוהה ביותר בו היא בגובה של שבעה מטרים מעל פני הים. במקורו האי היה הר געש. כיום החופים מכוסים אלמוגים ועל האי צומחים עצי קוקוס רבים. היסטוריה האי נקרא על שם הימאי הספרדי דייגו גרסיה דה מוגר (יליד העיירה מוגר שבאנדלוסיה), שגילה את הארכיפלג במסעו בשנת 1554. האי לא היה מיושב עד סוף המאה השמונה עשרה, עת הקימו בו הצרפתים מפעלים לעיבוד קוקוס והביאו עימם עבדים מאפריקה לשם כך. לאחר מלחמות נפוליון עבר האי, יחד עם מאוריציוס, לידי הבריטים. ב-1965, לקראת מתן עצמאות למאוריציוס הפרידו הבריטים את השלטון באי מזה של מאוריציוס. (לפרטים נוספים על ההיסטוריה והמתיישבים המקוריים ראו הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי). הבסיס הצבאי בשנת 1966 הגיעו ארצות הברית ובריטניה להסכם על הקמת בסיס צבאי משותף באי. לשם כך העבירה בריטניה את כל 2,000 תושבי האי למאוריציוס ולסיישל. בשנת 2000 הכיר בית משפט בריטי בזכויות של התושבים הללו, העניק להם אזרחות בריטית והורה למצוא פתרון לבעיה. עד היום לא נמצא פתרון כזה. הבסיס הצבאי באי נועד לשמש כעמדה קדמית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית באוקיינוס ההודי. לאחר נפילת משטרו הפרו-מערבי של השאה באיראן, עלתה חשיבותו של הבסיס מכיוון שהוא היחיד שמאפשר פעולה קבועה באזור זה. במהלך שתי המלחמות של ארצות הברית בעיראק (מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק) ובמהלך המלחמה באפגניסטן, פעלו מהמקום מפציצי B-52 שיצאו לגיחות הפצצה ארוכות טווח. גלריה קישורים חיצוניים האתר הרשמי של הבסיס הצבאי חברת הטלפוניה של דייגו גרסיה אתר של חייל ששירת בבסיס קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי קטגוריה:אטולים באוקיינוס ההודי קטגוריה:הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי: איים קטגוריה:בסיסי צי ארצות הברית קטגוריה:ארצות הברית: בסיסים ומתקנים צבאיים קטגוריה:בסיסי חיל האוויר של ארצות הברית קטגוריה:הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים: אתרי רמסר קטגוריה:הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים: ערי בירה	2024-10-03T21:15:57
השואה – מונחים	שמאל\|ממוזער\|250px\|חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט דף זה מכיל הגדרות קצרות למונחים הקשורים לשואה שואה: כינוי שניתן בשפה העברית לאסון גדול רב-ממדים. השואה הייתה ניסיון לטיהור אתני של האנושות מבני הגזע היהודי באמצעות רצח עם ורדיפות אתניות, פרי אידאולוגיה ותכנון נאצי, שבוצעו החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933, ובמהלך מלחמת העולם השנייה עד כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. גרמניה הנאצית המפלגה הנאצית: בגרמנית NSDAP - Nationalsozialistische Arbeitspartei Deutschland ("מפלגת הפועלים הלאומית-חברתית של גרמניה") מפלגה לאומנית ששלטה בגרמניה בשנים 1933–1945, תחת הנהגתו של אדולף היטלר. הייתה בעלת משנה סדורה, שעיקריה לאומנות פאן-גרמנית, גזענות ובמיוחד אנטישמיות, טוטליטריזם מוחלט, אנטי-ליברליזם, אנטי-דמוקרטיה ואנטי-קומוניזם. הביאה לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי אירופה. גרמניה הנאצית: כינוי לגרמניה בתקופת השלטון הנאצי (בשנים 1933–1945). נאציזם: (קיצור של נאציונל-סוציאליזם, בגרמנית: Nationalsozialismus או בקיצור Nazismus) הוא כינוי לאידאולוגיה שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי ואף השמדה של "גזעים נחותים", לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". מוסדות וגופים פיהרר: בגרמנית Führer "מנהיג". זהו התואר שבו כינה עצמו אדולף היטלר, מנהיגה של גרמניה הנאצית. אס אה: בגרמנית SA, קיצור של Sturmabteilung "פלוגות הסער", כונו גם "החולצות החומות" בשל צבע המדים שלהם. ארגון מיליציה של המפלגה הנאצית. אוסף בריונים פאשיסטים שעזרו למפלגה הנאצית לעלות לשלטון על ידי אלימות. אחרי שעלה לשלטון, חיסל היטלר את ראשי ה-SA בליל הסכינים הארוכות. גסטפו: בגרמנית Gestapo, קיצור של geheime Staatspolizei "משטרת המדינה החשאית". המשטרה החשאית של האס אס, הייתה אחראית על השמדת היהודים ועל השמירה במחנות ההשמדה. אס אס: בגרמנית SS, קיצור של Schutzstaffel "יחידת הגנה", ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית, היה אחראי על כל מחנות הריכוז בשטחי הכיבוש הנאצי. מפקדי ושומרי מחנות הריכוז וההשמדה היו חיילי אס אס. ואפן אס אס: בגרמנית: Waffen-SS "האס-אס המזוין" - הזרוע הצבאית של האס אס. אס דה: בגרמנית SD, קיצור של Sicherheitsdienst "שירות הביטחון", סוכנות המודיעין של המפלגה תפקידו העיקרי היה איסוף מודיעין ופיקוח על כל גורם שעלול לסכן את המפלגה. המשרד הראשי לביטחון הרייך: בגרמנית Reichssicherheitshauptamt או RSHA, ארגון שהוקם על ידי היינריך הימלר, באמצעות מיזוג של ה-SD (שירות הביטחון) ומשטרת הביטחון שכללה את הגסטפו (המשטרה החשאית) והקריפו (משטרת הפלילים, Kriminalpolizei). איינזצגרופן בגרמנית Einsatzgruppen "עוצבות מבצע" או "קבוצות ביצוע", יחידות השמדה של האס אס, שנלוו לוורמאכט בכיבושיו ועסקו בהשמדת אוכלוסייה שהייתה לא רצויה לנאצים. ורמאכט: בגרמנית Wehrmacht "כוח ההגנה", הצבא הגרמני (לא כולל הוואפן אס אס). שנאת היהודים התעמולה הנאצית: התעמולה שבה השתמשו הנאצים להנחיל את האידאולוגיה הנאצית ושנאת היהודים שכללה סרטים, קריקטורות, ספרים ועיתונים. יוזף גבלס: שר התעמולה הנאצי. משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם: מנגנון התעמולה הנאצי המרכזי. דר שטירמר: עיתון אנטישמי יומי בעריכת יוליוס שטרייכר. היהודי זיס והיהודי הנצחי: סרטי תעמולה נאציים ידועים. היהודי הנצחי: תערוכה אנטישמית נאצית. אנטישמיות: האנטישמיות היא תופעה של שנאה כלפי העם היהודי ועמים שמים נוספים, שהייתה נפוצה בעמי אירופה במשך מאות שנים. את האנטישמיות בגרמניה ליבו הנאצים עם עלייתם לשלטון, דבר שהיווה תמריץ להשמדת היהודים בשואה. אנטישמיות מודרנית אנטישמיות בגרמניה אירועים שקדמו להשמדה עליית הנאצים לשלטון: שהגיעה לשיאה ב-30 בינואר 1933, עם מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ולאחר מכן הפכה גרמניה הנאצית לדיקטטורה חוקי נירנברג: חוקים בגרמניה הנאצית, שמטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מהיהודים ומכל מי שאינו עונה להגדרה של גרמני "טהור". ליל הבדולח: הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי גרמניה פוגרום ביהודים. כונה כך בשל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה, בבתי היהודים ובעסקיהם. ועידת ואנזה: ועידה בה החליטו ראשי המשטר הנאצי על תיאום הפעולות לביצוע "הפתרון הסופי בנוגע לשאלה היהודית", קרי - השמדת יהודי אירופה. הפתרון הסופי: תוכנית כללית שמטרתה הייתה להשמיד כליל את כל יהודי אירופה בדרך המהירה ביותר. מהלך השואה מקומות איסוף גטו: שם לרובע מוקף חומה שבו חויבו לגור יהודי העיר. מחנה ריכוז: מתקן כליאה רחב ידיים שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, שנכלאו ללא כל הליך משפטי. מחנה הריכוז שימש לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים קיצוניים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). מחנה עבודה: שם כולל למחנות שהקימו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי של אדולף אייכמן. במחנות נכלאו יהודים, צוענים, מתנגדי המשטר, הומוסקסואלים ושבויי מלחמה. מבין כל אלה סבלו היהודים מהיחס הנוקשה ביותר. מחנה השמדה: מחנה שבו רצחו הנאצים יהודים ובני עמים אחרים באופן שיטתי. ההשמדה במחנות התבצעה בעיקר באמצעות תאי גזים, והגופות נשרפו בקרמטוריום משרפות או גרילרים. אמצעים ופעולות השמדה אקציה (בגרמנית: "פעולה"): פעולה של הגסטפו וכוחות ביטחון אחרים בגטו, על מנת לאתר, לעצור ולרכז יהודים לקראת שילוח למחנות ריכוז, מחנות השמדה, או מחנות לעבודה כפייה. המתנגדים למעצר בדרך כלל נורו במקום. סלקציה (בגרמנית: "מיון"): פעולה במחנות הריכוז ומחנות עבודה, וגם בגטאות בזמן אקציה לקראת שילוח למחנות. בוצע מיון בעיקר לפי גיל וכושר עבודה, וכל השאר (חולים, ילדים, זקנים ונשים) נשלחו להשמדה. הסלקציה נעשתה בדרך כלל מיד עם הגעת טרנספורט של יהודים למחנה, והשורדים אותה נאלצו לעבור סלקציה חוזרת מדי פעם. טרנספורט: שילוחים מאורגנים ממחנות הריכוז למחנות ההשמדה, לרוב על פי רשימה שנקבעה מראש. ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה: ניסויים רפואיים שנערכו באסירי מחנות הריכוז ברחבי אירופה, איתם היה מזוהה במיוחד יוזף מנגלה, שגרמו למוות רב תוך כדי עינויים קשים למספר גדול של בני-אדם. מפורסמים במיוחד ניסויי מנגלה בתאומים. תא גזים: במחנות ההשמדה הומתו היהודים באמצעות תאי גזים. ציקלון בה: הגז ששימש בתאי הגזים. הגיע במכלי מתכת בהם נשמר כגרגירי מוצק. הגז היה גז חנק שחדר לגוף. לעיתים נקרא בשגגה "ציקלון בי". איינזצגרופן: יחידות חיסול ממונעות שפעלו אחרי הצבא הפולש בחזית המזרחית. שימשו גורם מרכזי בהשמדת יהודי אירופה בתקופת השואה. מעריכים כי יחידות אלה רצחו כמיליון וחצי יהודים ומעל לשלושה מיליון שבויי מלחמה. בור ירי: שיטת ההשמדה הראשונית, בעיקר בשטחי רוסיה הכבושים. תושבי עיירה מסוימת היו נלקחים מחוץ לעיירה ונורים אל תוך בור כך שהבור שימש להם קבר אחים. צעדות המוות: הכינוי לתהליך הצעדתם של אסירים יהודים ממחנות ההשמדה הגרמניים במזרח אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה לאורך קילומטרים רבים בתוואי נסיגת הצבא הנאצי, בקור עז ותוך כדי טבח מתמיד. מבצע ריינהרד (Aktion Reinhard): מבצע השמדתם של יהודי הגנרלגוברנמן (החלק המרכזי של פולין). במסגרת המבצע נרצחו 1,700,000 בני אדם, רובם המוחלט יהודים. תוכנית 1005: תוכנית שנהגתה בגרמניה לקראת סיום המלחמה ומטרתה הייתה להסוות את השמדת היהודים. הגרמנים פוצצו מחנות, פתחו בורות ירי ושרפו גופות. כן הושמדו מסמכים רבים כדי לטשטש את הכמות. כך, לדוגמה, לא נותר זכר למחנה ההשמדה טרבלינקה ולמחנה העבודה פלאשוב. חיי היהודים בשואה ארגונים ומושגים כלליים הטלאי הצהוב: סימן היכר אותו היו חייבים היהודים לענוד. בדרך כלל מגן דוד צהוב עם האות J עליו. יודנראט: מועצות יהודיות לניהול חיי הפנים בגטאות, תחת פיקוחו של הגסטפו. פעמים רבות נדרשו לספק לנאצים רשימות של המיועדים להישלח להשמדה. מוזלמן: (ביידיש: מוסלמי) הוא כינוי לאדם שאיבד כל עניין בחיים והוא מעין מת מהלך. כינוי זה שימש, במחנות הריכוז באירופה הכבושה בידי הנאצים, לתיאור אסיר מורעב עד מוות, שאינו מסוגל לעבוד יותר. קאפו: כינויו של אסיר שהיה ממונה מטעם הנאצים על אסירים אחרים במחנות הריכוז. חלק מהקאפואים עזרו לשוכני המחנות, אחרים היו אדישים למצוקתם והיו כאלה שנודעו באכזריותם כלפיהם. עונג שבת: ארכיון שנאסף בגטו ורשה על ידי עמנואל רינגלבלום ואסירים נוספים, המהווה עדות חשובה על חיי הגטו. דמויות מפתח יאנוש קורצ'אק - מחנך, סופר ומנהל בית יתומים לנוער יהודי בפולין, שהלך יחד עם חניכיו לדרכם האחרונה יעקב גנס - מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה ישראל קסטנר - חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט שנכנס למשא-ומתן עם הנאצים על הצלת יהודי גרמניה, הצליח להוציא רכבת מלאה ביהודים מהונגריה ובכך הציל את חייהם. הופנו כלפיו טענות שהוא "מכר את נפשו לשטן" ושיתף פעולה עם הנאצים. פרשת משפט הדיבה שבו תבע את משמיציו ורציחתו בשנות ה-50 הסעירה את ישראל מרדכי חיים רומקובסקי - ראש היודנראט בגטו לודז'. שלטון היחיד הקשוח שלו הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת בזיכרון השואה סופרי ומשוררי השואה אלי ויזל: סופר ניצול שואה הפועל רבות להנצחתה, חתן פרס נובל לשלום ק. צטניק: כינויו של סופר השואה הישראלי יחיאל דינור פרימו לוי: סופר שואה יהודי-איטלקי יצחק קצנלסון: משורר בולט שכתב גם על חיי הגטו. נספה באושוויץ מורדי הגטאות מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה פאוול פרנקל, ממפקדי הארגון הצבאי היהודי במרד גטו ורשה יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי המרד בגטו ורשה אבא קובנר, ממנהיגי המרד בגטו וילנה מרדכי טננבוים, ממנהיגי המרד בגטו ביאליסטוק מארק אדלמן, ממנהיגי המרד בגטו ורשה חייקה גרוסמן, ממנהיגי המרד בגטו ביאליסטוק ילדים בשואה אנה פרנק: נערה יהודייה ממוצא גרמני שנרצחה בשואה. היומן שכתבה, בו תיעדה את התקופה בה הסתתרה עם משפחתה מאימת הנאצים במחבוא בבית דירות באמסטרדם, היה לאחד התיעודים המפורסמים בעולם של חיי היהודים בתקופת השואה מרי ברג: נערה שכתבה יומן בגטו ורשה, אשר ביטא את התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות נאצים בכירים האחראים לשואה אדולף היטלר: הפיהרר של גרמניה הנאצית, הגה את תוכנית "הפתרון הסופי", היה האחראי הראשי לרדיפות היהודים ולרציחתם בשואה מרטין בורמן : סגנו של היטלר, אחראי לארגון "הפתרון הסופי". יוזף גבלס: שר התעמולה הנאצי. אחראי על התעמולה האנטישמית ברייך שהסיתה נגד היהודים. יזם בין היתר את שריפת הספרים בליל הבדולח הרמן גרינג: מושל פרוסיה, שר התעופה ומקים הגסטפו. היה בעל תפקיד מכריע ברדיפות היהודים שקדמו להשמדתם בשואה, להחרמת רכושם ולפרעות ליל הבדולח. היה גם בין האחראים להשמדת היהודים בשואה היינריך הימלר: ראש האס אס והגסטפו, האחראי הראשי לביצוע בפועל של השמדת היהודים בשואה ריינהרד היידריך: ראש הגסטפו ולאחר מכן ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך. המתכנן הראשי של "הפתרון הסופי" בוועידת ואנזה, ואחראי על ביצוע בפועל של השמדת היהודים היינריך מילר: מפקד הגסטפו אחרי היידריך, אחראי על השמדת היהודים במחנות הריכוז ארנסט קלטנברונר: מפקד המשרד לביטחון הרייך אחרי היידריך. אחראי על השמדת יהודים הנס פרנק: מושל שטחי הכיבוש הנאצי בפולין, פיקח על העברת היהודים לגטאות ולמחנות ההשמדה אדולף אייכמן: ראש המחלקה היהודית במשרד לביטחון הרייך. אחראי לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה רודולף הס: היה בתחילה מזכירו האישי של אדולף היטלר ולאחר מכן סגנו. נחשב לאחד הבכירים בהיררכיה של המפלגה הנאצית רודולף פרנץ הס: מפקד אושוויץ, אחראי להמתת מיליוני אנשים במחנה יירגן שטרופ: גנרל, מפקד האס אס והמשטרה במחוז ורשה. מחריבו של גטו ורשה ומדכא מרד גטו ורשה יוזף מנגלה: רופא נאצי שערך ניסויים סדיסטיים באסירי אושוויץ והיה ממונה גם על סלקציות במחנה פאול בלובל - ממפקדי האיינזצגרופן, מהאחראים לטבח באבי יאר. מפקד מבצע 1005 גטאות ואתרי השמדה גטאות גטו ורשה: הגדול שבגטאות פולין שמנה בשיאו קרוב לחצי מיליון יהודים. הוקם בעיר הבירה ורשה. אומשלגפלץ: כיכר המשלוחים של הגטו, ממנה נשלחו מעל 300,000 יהודים אל מותם. גטו טרזיינשטט: ה"מודל" לגטאות הנאצים שהוקם בצ'כוסלובקיה (כיום צ'כיה) וריכז יהודים ממרכז אירופה. גטו לודז': הגטו הראשון שהוקם על אדמת פולין, בשטח שסופח לגרמניה בעיר לודז'. גטו קרקוב: גטו גדול שהוקם בקרבת העיר קרקוב, פולין. גטו וילנה: הגטו הגדול ביותר בליטא. גטו לבוב: מהגדולים שבגטאות שהוקם בעיר לבוב שבגליציה (כיום אוקראינה). גטו פיוטרקוב טריבונלסקי: הגטו הראשון בפולין. גטו ביאליסטוק: הגטו בעיר הפולנית ביאליסטוק. גטו בלוניה: גטו בעיירה בלוניה בפולין, קרוב לגטו ורשה. מחנות אושוויץ: שם כולל למערכת של מחנות ריכוז, עבודה והשמדה- מחנה ההשמדה בירקנאו (אושוויץ 2): מחנה שעיקר פעילותו הייתה השמדה (בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם, מהם 430 אלף יהודי הונגריה) ובחלקו היה מחנה עבודה בעיקר לנשים. מחנה ענישה אושוויץ (אושוויץ 1): מחנה קטן שבו הועבדו ונענשו אסירים רבים מהם יהודים. לא התרחשה בו השמדה מסודרת אלא רק ניסיונית. אושוויץ מונוביץ: (מוכר גם בשם בונה מונוביץ) מחנה עבודה לאסירים רבים, בהם יהודים. בלז'ץ: הראשון מבין מחנות ההשמדה הנאציים שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד". ברגן-בלזן: מחנה ריכוז הנמצא בסכסוניה התחתית, גרמניה. בוכנוואלד: מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה, ששכן צפונית לוויימאר, הכולל כ־130 מחנות משנה ויחידות חוץ. גירס: מחנה מעצר בצרפת שנפתח על ידי ממשלת הרפובליקה הצרפתית השלישית ב-1939; עם הקמת משטר צרפת של וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים הפך המחנה למחנה כליאה ליהודים שלא היו אזרחי צרפת, וגם לאחרים שנחשבו למסוכנים למשטר. דראנסי מחנה ריכוז מרכזי בצרפת שהוקם בעיר דראנסי שמצפון לפריז כדי לשמש תחנת מעבר בגירושם והשמדתם של יהודי העיר. זקסנהאוזן: מחנה הריכוז הראשי לאזור ברלין. חלמנו: מחנה השמדה הממוקם כ-70 ק"מ מלודז'. טרבלינקה: מחנה השמדה גדול ומרכזי בין ורשה לביאליסטוק. ינובסקה: מחנה עבודה שהוקם בפאתי העיר לבוב. מאוטהאוזן: מחנה ריכוז מרכזי באוסטריה. מאלי טרוסטינץ: מחנה עבודה והשמדה בפאתי העיר מינסק. מיידנק: מחנה השמדה בסמוך ללובלין. סוביבור: מחנה השמדה מרכזי בגליל לובלין. מחנות משנה בתקופת השואה אתרי השמדה פונאר: בור ירי גדול בסמוך לעיר וילנה (ליטא) בו נרצחו בין שבעים למאה אלף נפש, רובם יהודים. באבי יאר: גיא הסמוך לקייב אוקראינה בו נרצחו כמאה אלף נפש, מרביתם יהודים. טבח יער רומבולה: יער אורנים הסמוך לריגה (לטביה) בו נרצחו כעשרים וחמישה אלף יהודים, כ-90% מיהודי ריגה. יער לופוחובה - שבו הושמדו כל יהודי העיר טיקטין; ב-3 ימים נרצחו קרוב ל-2,500 יהודים בבורות מוות. גנרלגוברנמן: אזור הממשל הכללי בפולין, שכלל את אזורי פולין שלא סופחו לגרמניה, והיה אחד מהאזורים הראשיים בהם בוצעה השמדת היהודים. התנגדות וההצלה התנגדות התנגדות יהודית בשואה מרד גטו ורשה: בשנת 1943, לאחר שרוב הגטו חוסל, פתח הארגון היהודי הלוחם במרד שבראשו עמד מרדכי אנילביץ'. במקביל לו פעל ארגון אצ"י. הלוחמים היהודים גרמו נזק לכוחות הגרמניים ופעמיים הסיגו אותם מהגטו. בעקבות המרד החלו הגרמנים לשרוף את הגטו. המרד היה צעד חשוב בהתנגדות היהודית והיווה תמריץ למרידות נוספות. מרידות בגטאות: מרידות התרחשו בעשרות גטאות שהוקמו במהלך השואה על ידי הנאצים ועוזריהם. אי"ל (הארגון היהודי הלוחם) ואצ"י (ארגון צבאי יהודי) - שני ארגוני מחתרת שהורכבו מתנועות נוער שונות, אשר פעלו במקביל במרד גטו ורשה, אך ללא שיתוף פעולה ביניהם. צנחני היישוב: כינויה של קבוצה של 37 צנחנים שהתארגנה ביישוב העברי בארץ ישראל, והוצנחה על ידי הבריטים באירופה הכבושה על מנת לסייע במאמץ המלחמתי הבריטי. התנגדות לנאצים של לא יהודים התנגדות גרמנית לנאציזם: כללה ניסיונות התנקשות בהיטלר. פרטיזנים: לוחמים אנטי-נאצים, בהם גם יהודים, שהסתתרו בעיקר ביערות ויצאו לפגוע בנקודות תורפה של הגרמנים באזורים הכפריים. בין הפרטיזנים המפורסמים: טיטו, אוג'ניו קאלו. ארמייה קריובה ("צבא המולדת", ה-AK): תנועת המחתרת המרכזית בפולין, שנאבקה נגד הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. מרד ורשה: מאבק חמוש שבמהלכו ניסה "צבא המולדת" הפולני לשחרר את ורשה מהכיבוש הנאצי. הצלה חסידי אומות העולם: כינוי לאישים שהצילו יהודים בזמן השואה, לעיתים קרובות תוך סיכון חייהם, עקב האיסור המפורש של הנאצים על הסתרת יהודים. אישים אלה מוכרים רשמית כחסידי אומות עולם על ידי מוסד יד ושם. מחסידי אומות העולם ראול ולנברג – דיפלומט שוודי, שהציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים בהונגריה ועקבותיו נעלמו עם סיום המלחמה. אוסקר שינדלר – תעשיין גרמני שהקים מפעלים לייצור נשק במלחמה והציל ממוות את עובדיו היהודיים. צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה – קונסול יפני בליטא, שהציל בזמן השואה את חייהם של אלפי יהודים באמצעות הנפקת ויזות מזויפות. הצלת יהודי דנמרק – מבצע הברחתם של אלפי יהודי דנמרק בסירות דיג אל שוודיה הנייטרלית בשנת 1943. לה שמבון-סור-ליניון – עיירה בדרום צרפת שתושביה סייעו ליהודים בדרכים שונות להימלט מפני הנאצים. קינדר-טרנספורט (בגרמנית: Kindertransport, "משלוח ילדים") – כינוי למשלוחי הצלה של עשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה (בעיקר מהמבורג), אוסטריה, צ'כיה ופולין בספינות לבריטניה בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939. ארגונים יהודיים תנועות נוער יהודיות בשואה: במהלך השואה המשיכו בפעילותן תנועות הנוער היהודיות שהוקמו עד קודם השואה, היוו מסגרת תרבותית, דאגו למלא מחסורים שונים והצילו יהודים רבים בדרכים שונות. ועדת העזרה וההצלה בבודפשט: ועד של תנועת העבודה הציונית שהייתה קשורה גם לסוכנות היהודית, שפעל בהונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה, הבריח יהודים מפולין להונגריה בטרם כיבושה ופתח במשא ומתן עם הנאצים במטרה להציל את יהדות הונגריה. בראשו עמדו אוטו קומוי, יואל ברנד, ישראל קסטנר ושמואל שפרינגמן. קבוצת העבודה: קבוצה מחתרתית מקרב יהודי סלובקיה ששמה לה למטרה להציל יהודים ולהפיץ מידע על גורלם של היהודים ששולחו לפולין. היא עודדה בריחת יהודים והקמת מחנה עבודה למטרת הצלה, קיימה משא ומתן להצלת יהודים תמורת שוחד ויזמה את תוכנית אירופה להצלת שרידי יהדות אירופה. הוועד היהודי האנטי פשיסטי: ארגון יהודי סובייטי שהוקם על מנת לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הקונגרס היהודי האמריקני: גוף של יהודי ארצות הברית שהוקם לפני השואה וסייע בדרכים שונות ליהודי אירופה במהלך השואה. ג'וינט: ארגון צדקה יהודי שסייע ליהודי אירופה במהלך ולאחר השואה. היה אחראי בין השאר לניהול מחנות העקורים לאחר המלחמה. ועד ההצלה של הסוכנות היהודית: ארגון שהוקם בארץ ישראל על ידי הסוכנות היהודית במטרה להציל את היהודים תחת הכיבוש הנאצי. השואה לפי ארצות ברית המועצות השואה באוקראינה השואה בלטביה השואה באסטוניה השואה בבלארוס פולין שואת יהודי פולין: מיד לאחר הפלישה הגרמנית לפולין ב-1939, החלה רדיפת היהודים שם, שכלל גזל רכוש, כליאת היהודים בגטאות ומשלוחם לעבודות כפייה יחס הפולנים לשואה: במהלך הכיבוש הגרמני, לא היה ביכולתם של הפולנים להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים. על אף העובדה שהיו מקרים של הצלת יהודים בידי פולנים, היחס הפולני לשואת היהודים היה לרוב אדיש, ולעיתים אף משתף פעולה גרמניה היהודים בגרמניה הנאצית: בשנים 1933–1939 סבלו יהודי גרמניה מרדיפה ואפליה עקב עליית המפלגה הנאצית לשלטון. מימוש פן האנטישמיות בנאציזם נעשה במספר שלבים: תחילה, בידוד חברתי שכלל חרמות ופיטורים ולאחר מכן בידוד חוקי ופוגרומים בחסות הממשל ולבסוף - השמדה הונגריה שואת יהודי הונגריה: גרמניה כבשה את הונגריה רק ב-1944 ותוך שבועות ספורים רוכזו, גורשו ונרצחו כחצי מיליון מיהודיה. על גרוש היהודים להשמדה ניצח אדולף אייכמן ועדת העזרה וההצלה בבודפשט: ועד יהודי שפתח במשא ומתן עם הנאצים במטרה להציל את יהדות הונגריה רומניה שואת יהודי רומניה פרעות דורוחוי: פוגרום שנערך בעיר הרומנית דורוחוי על ידי הצבא הרומני, לפני כניסת רומניה למלחמת העולם השנייה, מעין ניסוי כלים של השלטון האנטישמי תקנון היהודים ברומניה: חקיקה מפלה על רקע גזעי ודתי נגד יהודי רומניה, ברוח חוקי נירנברג, חקיקה שנעשתה לפני עלייתם לשלטון של יון אנטונסקו ושל הלגיונרים שבוע ההתלהבות הרומנטית: הכינוי שניתן ברומניה לבזיזת והכאת היהודים, חילול בתי הכנסת וראשית החרם הכלכלי נגדם בימים הראשונים לאחר כינון השלטון הלגיונרי ברומניה סילוק החיילים היהודים מצבא רומניה: הרחקת החיילים היהודים מהצבא הרומני, על פי תקנון היהודים שהוזכר לעיל. התהליך לווה בהשפלות, הכאות ואף רציחות של חיילים יהודים. רומניזציה: תהליך של שוד הרכוש היהודי, הפרטי והקהילתי והרחקתם מהחיים הכלכליים ברומניה. התהליך בוצע על בסיס חוקי תקנון היהודים שהוזכר לעיל ולווה במעשי אלימות קשים ביותר. מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט: פרעות קשות במיוחד שנעשו ביהודי בוקרשט על ידי חברי התנועה הלגיונרית ברומניה. פרעות יאשי ורכבות המוות: פרעות קשות שבוצעו ביהודי יאשי במהלכן נרצחו מעל 15,000 יהודים ביאשי עצמה וברכבות הסגורות בהן נדחסו היהודים. ארצות צפון-אפריקה יהודי צפון אפריקה בשואה: תוכנית "הפתרון הסופי" שאפה לחסל גם את יהודי צפון אפריקה. לאחר תבוסת צרפת ב-1940 וביסוס משטר וישי במדינות החסות שלה באפריקה, החמיר מצב היהודים עד לכיבושן על ידי צבא בעלות הברית. התוכנית להשמדת יהדות אתיופיה: תוכנית איטלקית להשמדת יהדות אתיופיה במשך הכיבוש האיטלקי באתיופיה (1936–1941) בהשפעת גרמניה הנאצית, התוכנית לא ייצאה לפעול אך מספר יהודים נהרגו על ידי האיטלקים עד לתחילת המערכה האתיופית של מלחמת העולם השנייה. השמדת לא יהודים השמדת לא יהודים במלחמת העולם השנייה שואת הצוענים: רדיפות הצוענים במלחמת העולם השנייה היו חלק בלתי נפרד ממדיניות הגזע הנאצית, והתחוללו במקביל להשמדת היהודים. הנאצים שאפו לחסל את אוכלוסיית הצוענים באירופה, ובמהלך המלחמה חיסלו מאות אלפים מביניהם. סעיף 175: הסעיף בחוק העונשין הגרמני האוסר על יחסים הומוסקסואליים. המשטר הנאצי עשה בו שימוש לכליאת הומוסקסואלים במחנות ריכוז, סירוסם והמתתם. תוכנית T4 - אותנסיה: מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה שנועד לחיסול כל ה"לא כשירים" - כל מי שסבל מפגמים פיזיים קשים או ממחלות נפשיות קשות. התגובה לשואה תגובות בעולם תגובת העולם לשואה: תגובות הממשלות, הציבור והתקשורת במדינות העולם לידיעות על החקיקה, הגירושים ורצח המונים מאורגן של היהודים בשטחים שתחת ריבונותה או השפעתה של גרמניה הנאצית, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ולאחריה. מחנות העקורים: מחנות באירופה ששוכנו בהם פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. משפטי נירנברג: סדרה של משפטים לאחר מלחמת העולם השנייה, בהם הועמדו ראשי הפושעים הנאצים לדין על ידי בעלות הברית (ארצות הברית, בריטניה ורוסיה). יום הזיכרון הבינלאומי לשואה: יום זיכרון לשואה אותו קבע האו"ם בשנת 2005, ליום בו שוחרר מחנה אושוויץ. יום זה משמש מדינות אחדות, בהן גרמניה. הכחשת השואה: הטענה כי השואה לא ארעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים. תגובות בישראל ובקרב יהודים תגובת היישוב היהודי: עם הסתננות הידיעות על המתרחש בקרב יהודי אירופה, ניסה היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל לנקוט במספר אמצעים כדי לעזור לאחיהם, כולל התנדבות לצבא הבריטי, שליחת צנחנים לאירופה (ביניהם חנה סנש וחביבה רייק), הקמת ועד ההצלה של הסוכנות היהודית ועוד אמצעים, שלא היה בהם די לשנות את האירועים. זיכרון השואה תגובת החברה הישראלית: מקומה של השואה באתוס הישראלי ודרכי הנצחתה של השואה השתנו במהלך השנים, מהתייחסות קולקטיבית של "שישה מיליון" להתייחסות פרטנית-אישית של פנים ושמות. גם היחס לניצולים ולנרצחים השתנה, מביקורת על "הליכה כצאן לטבח" להעלתם על נס בשלושים השנים האחרונות משפט גרינוולד: משפט שדן בפעילותו של ישראל קסטנר, מראשי ועד ההצלה בהונגריה בזמן השואה. עיקר הדיון לגביו נסוב סביב השאלה, האם הוא ניסה להציל יהודים רבים ככל הניתן, או שמא הסתיר מיהודי הונגריה את הגורל הצפוי להם לטובת הצלת קומץ מיוחסים משפט אייכמן: משפט שבו הועמד לדין בירושלים ב-1961 הפושע הנאצי אדולף אייכמן שמעון ויזנטל: ניצול שואה שהקים לאחריה מכון מחקר קטן והביא למשפט פושעים נאצים רבים עמותת עמך: עמותה ישראלית המסייעת נפשית לניצולי שואה יד ושם: המוסד הממלכתי של מדינת ישראל להנצחה ולחקר השואה יום הזיכרון לשואה ולגבורה: יום זיכרון שקבעה מדינת ישראל להנחלת זיכרון השואה ולהנצחת קורבנותיה מסע בני נוער לפולין: מסעות לגטאות ומחנות ההשמדה שנערכים לאורך כל השנה על ידי בני נוער מישראל ומהתפוצות כאקט חינוכי-לימודי להנצחת השואה וקורבנותיה וחיזוק השורשים היהודיים. בשבוע שבו חל יום השואה והגבורה, נערך מצעד החיים, ששיאו בטקס במחנה ההשמדה אושוויץ ארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים: ארכיון ומרכז מידע ותיעוד בגרמניה, אודות פשעי המשטר הנאצי וגורל הניצולים לאחר המלחמה לימודי השואה *2 קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה קטגוריה:מונחונים	2024-08-31T14:04:53
שואת יהודי אירופה - מונחים	הפניה השואה – מונחים	2019-05-02T08:25:03
מעצמות הציר	REDIRECT מדינות_הציר	2015-09-26T11:06:57
הציר	redirect מדינות הציר	2004-04-09T21:12:57

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.