title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
קלינגונית | שמאל|ממוזער|250px|האלפבית הקלינגוני, הנקרא "פיקאד" (pIqaD)
שמאל|ממוזער|250px|המילה "'Qapla", שמשמעותה היא הצלחה.
קלינגונית (tlhIngan Hol ט'להינגן חול IPA: ) היא שפה מתוכננת המדוברת בפי המין הקלינגוני בסדרות הטלוויזיה "מסע בין כוכבים". הצליל האופייני של הקלינגונית הומצא לפני השפה עצמה ונוצר על ידי ג'יימס דוהאן, המגלם את דמותו של סקוטי בסדרה, עבור הסרט הראשון בסדרת סרטי "מסע בין כוכבים", בו נשמעה השפה לראשונה על המסך (1979). השפה עצמה פותחה ב-1984 על ידי מארק אוקרנד, בלשן מומחה אשר נשכר במיוחד לשם כך על ידי אולפני פרמאונט. הקלינגונית תוכננה בכוונה תחילה להיות בעלת צליל חייזרי. היא מכילה חריגות רבות מהדקדוק המקובל בשפות אנושיות, כגון משפטים בעלי מבנה של מושא-פועל-נושא, צלילים גרוניים רבים שאינם נוחים להגייה ועוד.
לשפה הקלינגונית ציבור חובבים רחב, ומספר מצומצם של מעריצי הסדרה אף הגיעו לרמה המאפשרת שיג ושיח בסיסי בקלינגונית, חברת גוגל השיקה דף בית בקלינגונית. בנוסף לכך, תורגמו כמה ספרים לשפה, כגון "המלט" (הידוע כ"המלט הקלינגוני"), "עלילות גילגמש", "רומיאו ויוליה" וכדומה. בעבר אף הייתה קיימת ויקיפדיה בשפה זו.
דקדוק
קלינגונית היא לשון מדבק, בעלת יחסות רבות, וסידור ייחודי של חלקי הדיבר שהוא מושא-נושא-נשוא (OVS). הדקדוק הקלינגוני הוא בעל מאפיינים דקדוקיים שאינם רגילים בשפות אנושיות רבות, במטרה ליצור את ההרגשה של שפה שאינה אנושית.
פונטיקה
הפונטיקה הקלינגונית פותחה כך שהצלילים יהיו לא קשים מדי להגייה אך השפה לא תשמע אנושית מדי לאוזן האנושית. בעקבות כך, בקלינגונית ישנם הרבה עיצורים גרוניים, דבר הגורם לכך שהקלינגונית נשמעת שפה קשה וגרונית, וגם צירופי הצלילים והמבנה הפונטי של השפה הוא מאוד ייחודי, בכך שנבחרה קבוצה של צלילים אשר אינה קיימת במלואה באף שפה אנושית. לדוגמה, בקלינגונית אין בכלל עיצורים שורקים ויש רק עיצור וילוניי אחד (ng).
העיצורים
האותיותIPAהסברbכמו ב דגושה chכמו צ' בצ'יפסDכמו ד בשפות הודיות, עם הלשון מוצמדת לגג הפהghכמו ג בהגייה ספרדית (כמו האות הערבית غ)Hכמו ח jכמו ג' בג'וקlכמו לmכמו מnכמו נngכמו ng במילה ringpכמו פ דגושה רק עם יותר אווירqכמו ק בהגייה ספרדיתQכמו קח, כאשר האות ק היא כמו בהגייה ספרדיתrכמו ר מתגלגלתSכמו ש רק עם הלשון מוצמדת לגג הפהtכמו ת רק עם יותר אוויר מן הפהtlhכמו טל vכמו ו או ב לא דגושהwכמו w במילה windyכמו י' כמו א
התנועות
האותיותIPAהסברaכמו פתחeכמו צירהIכמו חיריקoכמו חולםuכמו שורוק
קישורים חיצוניים
המכון לשפה הקלינגונית
"ויקיפדיה" בקלינגונית (הועברה לאתר ויקי פרטי, לאחר שהוחלט על סגירתה בוויקיפדיה)
גוגל בקלינגונית
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות שתוכננו לצרכים ספרותיים או קולנועיים | 2023-01-18T23:52:21 |
רופא שיניים | רופא שיניים הוא אדם העוסק ברפואת שיניים.
שמאל|ממוזער|250px|רופא שיניים וסייעת בעת טיפול
רפואת שיניים התפתחה כהתמחות נפרדת ברפואה רק החל מתחילת המאה ה-20 (קודם לכן, רופאים כלליים שימשו בעת הצורך גם כרופאי שיניים). לעומת רבים מתוכם, ישנם כאלה העוסקים במקצוע זה בלי השלמת תואר דוקטור ואף ללא תואר שני, כשלרשותם הסמכה מקצועית ממוקדת בלבד.
היסטוריה
בעבר, נדרשו כל העוסקים ברפואת שיניים, לעבור התמחות לכך לאחר שסיימו לימודי רפואה כדי לקבל את תואר "רופא שיניים" (Stomatologist). במדינות מסוימות, בעיקר במזרח אירופה, היה ניתן גם לעבור מסלול מזורז, טכני, וללא צורך בלימודי רפואה מקיפים, כשכל אחד מבוגריו נקרא "מרפא שיניים" או "Dentist" שהיה מסמיך לבצע טיפולי שיניים פשוטים יחסית, ובלבד תחת פיקוח של רופא רגיל.
כיום
כיום, קיימים גם ברחבי העולם רופאי שיניים שלהם תואר ראשון בלבד כגון B.D.S (Bachelor of Dental Surgery).
קיימים גם רופאי שיניים בעולם בעלי תואר שני בלבד M.Dent כגון (Master of Dentistry). באוניברסיטאות מסוימות, בפרט בארצות הברית, חלק מהתוכניות לתארים מתקדמים מעניקות תעודות גמר לימודים בלבד כגון S.M.F (Diploma in Dentistry).
בישראל, כל העוסקים ברפואת שיניים חייבים להיות בעלי תואר כגון D.M.D (דוקטור לרופא שיניים), או לחלופין, D.D.S (דוקטור לכירורגיה דנטלית). מסלול ההכשרה לרפואת שיניים הוא נפרד כיום מההכשרה לרפואה כללית, אך מספר מצומצם של רופאי שיניים הם גם רופאים כלליים בנוסף להתמחותם. בנוסף, מומחים רבים לכירורגיית פה ולסת (oral and maxillofacial surgery), שהיא התמחות של רפואת שיניים, הם גם בעלי תואר אקדמי של "דוקטור לרפואה" (M.D) בנוסף לתואר אקדמי ברפואת שיניים (D.M.D/D.D.S). תחום משיק לרפואת שיניים הוא תחום האורתודונטיה אשר עוסקת בנראות האסתטית של השיניים, הלסת וכן הלאה. רפואת השיניים כיום התפתחה לתחום רפואי-כירורגי נרחב, עם התמחויות רבות, העוסק לא רק בשיניים ובלסתות אלא בפנים, בחלל הפה ובבסיס הגולגולת. לפיכך, הכשרה רפואית היא תנאי לעיסוק ברפואת שיניים.
רופאי שיניים בישראל
רופאי השיניים בישראל נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:
רופאי שיניים כלליים - רופאים אשר סיימו את לימודי רפואת השיניים בהצלחה, עברו בחינת רישוי ממשלתית, וכן קיבלו רישיון לעיסוק ברפואת שיניים. רישיון זה מתיר להם לערוך את כל פעולות רפואת השיניים השגרתיות, ללא צורך בהכשרה רשמית נוספת. כך, לדוגמה, רשאי רופא שיניים כללי לעסוק בניתוחי חניכיים, השתלות או טיפולים בלייזר לאחר השתלמות קצרה בלבד, ומבלי שיזדקק לרישוי רשמי. זאת, בניגוד למדינות אחרות בעולם, בהן על רופא השיניים לקבל הסמכה רשמית על מנת שיוכל לערוך פעולות טיפוליות שונות.
רופאי שיניים מומחים - רופאים אשר בנוסף ללימודי רפואת השיניים עברו גם מסלול התמחות, במשך ארבע עד חמש שנים, במהלכו התמקצעו בתחום מסוים ברפואת שיניים. ההתמחויות מסמיכות את רופאי השיניים המומחים לבצע טיפולים מסובכים ומיוחדים, ועל רופאי השיניים הכלליים להפנות את מטופליהם אל המומחים כשהם נתקלים בטיפול מורכב. אין זה מונע מבחינה חוקית מרופא השיניים הכללי לבצע את הטיפול בעצמו, אולם במקרה של סיבוך יידרש רופא השיניים להסביר מדוע לא הפנה למומחה.
בישראל נלמדת רפואת השיניים ב ובאוניברסיטת תל אביב.
רופאי השיניים בישראל פועלים במסגרת קופות החולים השונות ובמרפאות פרטיות.
קישורים חיצוניים
ההסתדרות לרפואת שיניים - אתר האינטרנט של הארגון
רשימת הרופאים המורשים, באתר משרד הבריאות
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מקצוע הרפואה
קטגוריה:רפואת שיניים | 2024-10-11T10:31:14 |
SS | הפניה אס אס | 2024-09-11T12:29:23 |
קונסטנטינופול | ממוזער|350px|שמאל|מפת קונסטנטינופול
ממוזער|350px|שמאל|איור של קונסטנטינופול
קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל (ביוונית: Κωνσταντινούπολις, בלטינית: Constantinopolis) היא עיר עתיקה, שהתקיימה במקום שבו נמצאת איסטנבול. עם התפרקות האימפריה הרומית, הייתה קונסטנטינופול לבירת האימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית) משנת 395 עד שנת 1453 (להוציא השנים 1204–1261) והייתה ידועה בעושרה הרב ויופיה.
שם העיר
משמעותו של השם קונסטנטינופוליס (ובקיצור קונסטנטינופול) הוא "עירו של קונסטנטינוס", קיסר האימפריה הרומית שייסד את העיר כבירתה. במקורות ובדפוסים העבריים נקראה בווריאנט קושטנדינא (נכתב גם: קושטאנדינא, קושטנטינא, קושטאנטינא, קושטנדינה, קושטנטינה, קושטאנטינה, קוסטנטינה), ובקיצור קושטא או קוסטא. שמה נותר קונסטנטינופול עד 1453 עם כיבוש העיר על ידי הכוחות העות'מאנים שהסבו את שמה ל"איסטנבול". קונסטנטינופול נשאר הכינוי הנפוץ בשפה המדוברת, עד 1923 עם כינון הרפובליקה הטורקית.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|350px|מטבע של קונסטנטינוס המציין את ייסוד העיר
לפני קונסטנטינוס
ראשיתה של העיר הייתה בתור התיישבות שנוסדה על ידי מתיישבים יוונים מן העיר מגארה סביב 657 לפנה"ס. לפי מסורת עתיקה היא נקראה ביזנטיון על שם מנהיגם של המתיישבים, ביזאס. בשנים 512–478 לפנה"ס נשלטה ביזנטיון בידי ממלכת פרס, ומאוחר יותר הצטרפה לליגה האטית-דלית כבת חסותה של אתונה. פעמיים מרדה בה, בשנת 440 ובשנים 411–408 לפנה"ס, אך שתי המרידות דוכאו. ב-405 לפנה"ס נכבשה על ידי ספרטה, אך חזרה לידי אתונה בשנת 390 לפנה"ס. היא הצליחה לעמוד במצור שהטיל עליה פיליפוס מלך מוקדון בשנים 340–339 לפנה"ס, אך שנים מספר לאחר מכן הכירה בשלטון בנו, אלכסנדר הגדול, עליה.
בזמן מלחמות הדיאדוכים שבה וקיבלה את עצמאותה. בשנת 279 לפנה"ס תקפו את ביזנטיון שבטי הסקיתים והטילו עליה מס כבד, שכדי לממנו גבתה דמי מעבר מכל ספינה השטה במצר הבוספורוס. דמי מעבר אלו עוררו מלחמה בין ביזנטיון לרודוס וביתיניה, שתקפוה על מנת להכריחה להפסיק את גביית המיסים מאוניותיהן וגם הצליחו בכך.
במאה ה-2 לפנה"ס הייתה ביזנטיון בת בריתה של רומא, ומאוחר יותר שילמה לה מיסים. הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס צר על העיר בשנים 193–196 לספירה והרס אותה, כנקמה על שתמכה ביריבו פסקניוס ניגר.
תקופת קונסטנטינוס
ב-324 העביר הקיסר הרומי קונסטנטינוס הגדול את בירת האימפריה הרומית מרומא לביזנטיון, הרחיבה ופיארה וחנך אותה מחדש בשנת 330 לספירה, כבירתה החדשה של האימפריה הרומית, או כ"רומא החדשה", (Nova Roma), כפי שביקש לכנותה. העיר קמה על העיר היוונית ביזנטיון והוקדשה ב-11 במאי 330. יצירת הבירה הייתה חלק ממעבר למערך השלטון של הטטררכיה הרומית. מאז חנוכתה המחודשת נודעה בשם קונסטנטינופוליס.
על מנת להשוות את מעמדה של קונסטנטינופוליס לזה של רומא נקט קונסטנטין בצעדים הבאים:
טביעת מטבע זהב (נוֹמיסמָה) הדומה למטבעות הרומאיים. מהמאה ה-6 נוספו על מטבעות אלו סמלים נוצרים כמו צלב ודיוקן של ישו.
הענקת אדמות ופריבילגיות למשפחות סנטוריות
הבאת אומנים, ארכיטקטים וסוחרים מרומא
מתן לחם לבנאים, על פי מורשת רומית
בניית היפודרום קונסטנטינופול (קירקוס) שבו התבצעה חלוקת לחם יומית (במאה ה-6 הוחלף הלחם במרק)
בניית העיר על שבע גבעות בדומה לשבע הגבעות של רומא
הקפת העיר בחומה (שהורחבה בימי תאודוסיוס)
מינוי פרפקט (נציב, פרומגיסטראט) כאחראי על העיר
בניית האגוסטיאום (Augusteum) שנחרב במרידת ניקה. בקצה האגוסטיאום בנה קונסטנטינוס כנסייה שנחרבה ברעידת אדמה. קונסטנטינוס השני בנה באותו מקום ב-360 כנסייה שעל חורבותיה נבנתה האיה סופיה.
הקיסר קבע את 11 במאי כיום חגיגת ייסוד העיר.
בקונסטנטינופול, בשונה מרומא, הייתה ניעות (מוביליות) חברתית. כתוצאה ממיעוט הרומאים מהמעמד הגבוה שהיגרו לעיר, נוצרה הזדמנות למוביליות למי שהתעשר או הצטיין בצבא או במלאכה. אנשים אלו יכלו להגיע למעמד סנטור. כך גם החלוקה בהיפודרום הייתה לשני צבעים בלבד (כחול לאצולה וירוק לעם) להבדיל מארבעה צבעים שהיו ברומא (התבטלו האדום והלבן).
בגדי הקיסר כללו גם זהב בנוסף על המשי האדום, הצבוע בצבע ארגמן המופק מארגמון חד קוצים, סמלם של שליטי רומא. שפת השלטון הפכה ליוונית. הקיסר אימץ מאלכסנדריה את המצאתו של הירו לשימוש בכוח המים למזרקות שהוצבו בגנים ובמרחצאות בקונסטנטינופול.
ב-337 נפטר קונסטנטינוס בקונסטנטינופול עירו. הוא נקבר בכנסיית השליחים הקדושים שבנייתה הושלמה לאחר מותו.
אחרי קונסטנטינוס
בין אמצע המאה ה-5 והמאה ה-13, קונסטנטינופול הייתה העיר הגדולה והעשירה ביותר באירופה. מיקומה האסטרטגי - בין יבשות אירופה ואסיה, היותה בקצה דרך המשי המוליכה דרך אסיה עד לסין, וכן שליטתה על נתיבי המסחר ימיים המוליכים מן הים השחור לים התיכון הפכו את העיר למרכז עולמי של תרבות ומסחר.
המאות ה-4–5
ממוזער|250x250 פיקסלים|קטע משוחזר של חומות תאודוסיוס
במאות ה-4–5 אוכלוסיית העיר גדלה מאוד דבר שהשתקף בהרחבת התפוקה מהנמל ובמערכות המים שגדלה. תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, יסד את אוניברסיטת קונסטנטינופול.
ב-378 פלשו הגותים לשטחי האימפריה והביסו את צבא הקיסר ואלנס. לאחר כישלונם במצור על אדריאנפול הם פנו לעבר קונסטנטינופול אך נהדפו למול חומות העיר. למרות זו, הפלישה שיקפה את הפגיעות של העיר והובילה להבנה שיש ליצור מערכת הגנה חדשה שתגן על העיר ובמיוחד על מערכת המים. בשנת 413, בימי הקיסר תיאודוסיוס השני, חומות העיר הורחבו וחגורת ההגנה של העיר גדלה קילומטר וחצי מערבה.
באזור המורחב היו שלושה בורות מים פתוחים עם קיבולת של כמיליון קוב. כחלק מחיזוק מערך ההגנה של העיר נבנה קו הגנה קדמי מסלימבריה לים השחור, מרחק של 65 ק"מ מהעיר. קו הגנה זה נקרא "החומה הארוכה" (long wall) או אנאסטאסיאן (anastasian), ואורכו היה 45 ק"מ. קו הגנה זה היה שימושי ויעיל מאוד ושימש עד המאה השביעית, אז ננטש בגלל חוסר יכולת לשמר ולאייש אותו.
במהלך המאה ה-5 סבלה העיר מרעידות אדמה, שריפות ואסונות רבים ששינו את פניה. עד אותם ימים העיר הכילה אוסף של יצירות קבועות עתיקות שקישטו אותה אך בעקבות אותם אסונות המצב משתנה. בשנת 404 נשרף סנאט אוגוסטיון על פסלי המוזות שבתוכו וב-476 שרפה אחרת הובילה לכיליון של אוסף לאוסוס (Lausos collection) ושל מקדשים רבים. אסונות אלה ואובדן היצירות ההיסטוריות שינו את אופייה של העיר.
קונסטנטינופול בימי יוסטיניאנוס
ממוזער|200x200 פיקסלים|האיה סופיה, שנבנתה על ידי יוסטיניאנוס בין השנים 532–537, נחשבת ליצירת המופת של האדריכלות הביזנטית. זו הייתה הקתדרלה הגדולה ביותר שנבנתה בעולם במשך יותר מאלף שנים, עד להשלמתה של קתדרלת סביליה בשנת 1575, בתקופת הרנסאנס.
בימי יוסטיניאנוס היו לעיר שלושה שערים ממערב (מדרום לצפון): שער הזהב (Golden Gate), שער הרישון (Rhesion Gate) ושער קריסוס (Gate of Charisius). השער המרכזי במזרח, לבאים מהים, היה שער הצ'לקה (Chlkce Gate). המבנה המרכזי בעיר היה ההיפודרום שהיא מחובר במעבר מיוחד לארמון הקיסר יוסטיניאנוס.
הרחוב המרכזי של העיר נקרא הרחוב התיכון (mese), הוא חצה את העיר ממערב למזרח והגיע מהחומות המערביות עד הים דרך הפורומים וההיפודרום. הרחוב נבנה ברוחב של שתי מרכבות על מנת לאפשר תנועה מקבילה לשני הכיוונים.
מהדרך התיכונה היו יציאות לשני הפורומים מרכזיים:
פורום תיאודוסיוס- נבנה כדי להנציח את הניצחון של תיאודוסיוס על הגותים ב-380. בכניסה לפורום הוצב שער ניצחון. קשת השער תמכה בפסליהם של הונוריוס וארקדיוס הפונים למזרח ולמערב. בפורום זה התרחשו כינוסים של שגרירים זרים ודרכו עברו צעדות ניצחון (טריומפים).
פורום קונסטנטיניוס- בימי יוסטיניאנוס פורום זה נקרא פשוט "הפורום", הוא היה הפורום המרכזי בו עברו התהלוכות הקיסריות. בפורום ישב בית הסנאט ושם נערכה ביקורת כוחות לצבא. הוצבו בו פסלים רבים המרכזי ביניהם הוא האנדרטה לאפולו מטרויה. בפורום הוצב גם פסל קונסטנטין שמאוחר יותר הוחלף בצלב.
המבנה המרכזי ביותר בעיר היה ההיפודרום. המשחקים שהתרחשו בו משכו את צעירי העיר והיו מוקד פוליטי וחברתי הנתון לחסות הקיסר. בהיפודרום היה מושב מיוחד לקיסר ששופץ בימי יוסטיניאנוס, כדי להרחיב את תצפית הקיסר על המשחקים.
ממוזער|עמוד יוסטיניאנוס, הוצב ברחבת האוגוסטיון בשנת 543, מציין את גדולתו וניצחונותיו של יוסטיניאנוס. הפסל והעמוד נהרסו רק במאה ה־15 עם הכיבוש העות'מאני.
ארמון יוטיניאנוס התפתח במהלך השנים והיה אוסף של מבנים וגנים מפוארים. בארמון התגוררו בנוסף ליוסטיניאנוס ומשפחתו גם קציניו הבכירים עם משפחותיהם.
האוגוסטיון – רחבת הכניסה לארמון המלך – נבנה בימי קונסטנטיניוס בתור מרחב טקסי אך השתנה עם השנים. ב-532, במהלך מרידת ניקה, נהרסה הרחבה לגמרי היא נבנתה מחדש על ידי יוסטיניאנוס שהפך את הרחבה לקטנה הרבה יותר והחל מימיו שימשה בעיקר ככניסה לכנסיית איה סופיה. המוטיב המרכזי ברחבה היה פסל של יוסטיניאנוס רוכב על סוס שהוצב על גבי עמוד גבוה שנבנה בשנת 543.
בתקופות יוסטיניאנוס ספגה קונסטנטינופול אסונות רבים שהובילו לחורבן של מבנים רבים. אך אסונות אלה גם הובילו את יוסטיניאנוס לפעילות מסיבית של בנייה, פעילות שבטווח הארוך פיתחה מאוד את העיר. הפריחה של העיר באותם ימים הייתה גם בהתחדשות פנים עירונית וגם בהרחבת העיר לאזורי הפרברים, הקרובים יותר לחומות. מפעלי הבנייה המרכזיים של יוסטיניאנוס: שחזור כנסיית איה סופיה, הקמה של כנסיות ומקדשים רבים ברחבי העיר. שחזור האוגוסטיון והסנאט, בניית מרחצאות, בור מים עצום והקמת הוסטלים וארמונות גם בפרברים, בנוסף לאלה שנבנו באזורים מרכזיים של העיר.
ב-532 התחוללה בעיר מרידת ניקה כמחאה על המיסוי הכבד.
לאחר ימי יוסטיניאנוס
האימפריה הסאסאנית הגיעה לפאתי הבירה וכבשה את חלקה המזרחי של האימפריה. מצד המערבי פלשו אווארים (עם קדום) ועמים אחרים. הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מיגר סופית את הכובשים הפרסים עד לגבולות ארצם. שאר הפולשים נסוגו. החליט גם לקבוע את היוונית כשפה הרשמית של האימפריה במקום הלטינית. האימפריה המוסלמית השתלטה על אותם שטחים במזרח האימפריה במאה ה-7 ואף צרה על קונסטנטינופול. בעקבות כישלון המצור הערבי השני על קונסטנטינופול, הח'ליפות נטשה את רעיון כיבושה של העיר. איום נוסף היה של הבולגרים ממערב. במאות ה-9 וה-10 כשלו שלוש נסיוניות של הבולגרים לכיבוש העיר. ניסיונות המצור של רוס של קייב כשלו אך נבזז ההינטרלאנד של העיר.
שמאל|ממוזער|האיה אירנה, שנבנתה על ידי קונסטנטינוס, היא הכנסייה הביזנטית העתיקה ביותר בעיר
באותן מאות החל מאבק האיקונוקלאזם באימפריה. בעקבות המאבק, לא שרדו בעיר איקוניות מהתקופה שקדמה למאבק אם הן סתרו את אמונת תומכי האיקונוקלאזם. המאבק נגמר בניצחון תומכי האיקונין. בעקבות ההחלטה של תאודורה, העוצרת של הקיסר מיכאל השלישי, לשחזר את האיקונות בשנת 843, כנסיות רבות ומבנים ביזנטיים בולטים אחרים בעיר קושטו באיקונות חדשות, אך חלקן, כמו האיה אירנה , נושאים את סימני התקופה האיקונוקלסטית גם בימינו.
תהליך פילוג הכנסייה הנוצרית הוביל לכך שהנוצרים היוונים הביזנטים לא קיבלו את סמכות האפיפיור. פטריארך קונסטנטינופול הוכר כראשון בין ראשי כנסיות המזרח.
ב-12 באפריל 1204 כבשו הצלבנים את קונסטנטינופול, והעיר שימשה בירה לאימפריה הלטינית (1204–1261). הצלבנים בזזו את העיר מרובת הארמונות והכנסיות. לאחר שהקיסרות הביזנטית הוקמה מחדש, העיר שבה להיות בירתה. היא סבלה עדיין מההרס שהוסב לה במסע הצלב הרביעי. אירועים כמו רעידת אדמה בגליפולי והמוות השחור הזיקו לעיר ולקיסרות.
ב-29 במאי 1453 כבשו את קונסטנטינופול כוחות עות'מאניים בראשות הסולטאן מהמט השני והביאו לקיצה של האימפריה הביזנטית.
בין השנים 1453–1922 שימשה העיר כבירת האימפריה העות'מאנית.
גאוגרפיה
העיר ממוקמת בנקודה אסטרטגית, שלוחת יבשה בפתח מיצר הבוספורוס. היא חולשת לפיכך על נתיב מים חשוב המוליך מן הים התיכון אל הים השחור, וגם על דרך בין-יבשתית גדולה, זו המוליכה מאירופה לאסיה (ויה איגנטיה כפי שנקראה בעת העתיקה).לנתיב מים זה משמעות רבה מבחינת מסחר עולמי.
בצידה הצפוני עובר מפרץ צר המכונה קרן הזהב והוא מהווה נמל טבעי מושלם. היות העיר מוקפת בים היא חרב פפיות, המספקת לעיר הגנה מחד, אך חושפת אותה לסכנות רבות מהים, מאידך. כתוצאה מכך ובמאה החמישית נבנית חומה גם בצד המזרחי של העיר, החשוף לים.
ממוזער|ציור של המבנה הגאוגרפי של קונסטנטינופול
מעבר לקרן הזהב, ברבעים המכונים פרה וגלאטה, היו בימי הביניים רבעי הזרים (סוחרים ונצינים, פיזאנים ואחרים). העיר המודרנית התפתחה לכיוון זה, וכיכר טקסים, הכיכר הראשית של איסטנבול המודרנית, נמצאת מצד זה של קרן הזהב. מן העיר אפשר לצפות אל יבשת אסיה המתחילה מן העבר השני של הבוספורוס.
ראו גם
יהדות איסטנבול
איסטנבול
הארמון הגדול של קונסטנטינופול
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:ערים קדושות
קטגוריה:האימפריה הביזנטית: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-1 לפנה"ס | 2024-07-18T00:54:26 |
אנורקסיה נרבוזה | אנורקסיה נרבוזה (באנגלית: Anorexia nervosa; ולפי האקדמיה ללשון העברית - צַיְמָנוּת) היא הפרעת אכילה חמורה ומסכנת חיים הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות.
המונח "אנורקסיה" מקורו ביוונית ומשמעותו "חוסר תיאבון", אך הוא מטעה, מכיוון שהאדם הלוקה בהפרעה לרוב אינו מאבד את תיאבונו אלא מדכא אותו באופן רצוני. דימוי הגוף אצל חלק מן האנורקסים מעוות ביותר - הם חווים עצמם שמנים גם כאשר הם סובלים מרזון קיצוני. הם חוששים מהאוכל ומתקשים להכיל הרגשה של שובע. הצמצום באכילה גורם לירידה ניכרת במשקל ומשום כך חלק מהחולים הופכים לרזים בצורה קיצונית.
ההפרעה מובילה לקישור הערך העצמי עם המשקל ובשל כך לצמצום באכילה. עיסוק קיצוני באוכל כמנגנון הגנה כנגד כאב נפשי קיים גם בבולימיה.
אובדן המשקל ותת התזונה עלולים להוביל לסיבוכים רפואיים קשים - רזון קיצוני, הפסקת הווסת אצל נשים, היחלשות המערכת החיסונית וכתוצאה מכך רגישות גבוהה לזיהומים, הפרעות בקצב הלב ודלדול עצם (אוסטיאופורוזיס).
קריטריונים לאבחון
קיימים שלושה קריטריונים בסיסיים לאבחון המחלה על פי ה-DSM-5:
הגבלת כמות המזון הנצרך באופן קיצוני ביחס לדרישות הגוף, מה שמוביל למשקל נמוך באופן משמעותי. הדרישות הגופניות משתנות ביחס לגיל, המין, המסלול ההתפתחותי והבריאות גופנית. משקל גוף נמוך באופן משמעותי מוגדר כמשקל שהוא פחות מהמינימום התקין אצל מבוגרים, או אצל ילדים ומתבגרים, פחות מהצפי המינימלי כדי לאפשר גדילה ובריאות תקינה.
פחד אינטנסיבי מעלייה במשקל או מהשמנה, או התנהגות מתמשכת של דחייה וחרדה מעלייה במשקל, אפילו כשהמשקל נמוך באופן קיצוני.
הפרעה בדימוי העצמי הקשורה למשקל או לצורת הגוף הנוכחיים, השפעה מופרזת שלהם על ההערכה עצמית או חוסר הכרה מתמשך בחומרתו של משקל הגוף הנמוך הנוכחי.
בעבר אחד מהקריטריונים היה הפסקת הווסת אצל נשים. עם זאת, מאחר שההפרעה נצפית אצל יותר ויותר נערות לפני גיל הווסת ואצל גברים, הוחלט להוריד קריטריון זה מהמהדורה האחרונה של ה-DSM.
תתי-הסוגים של אנורקסיה
אנורקסיה מסוג מגביל (Restricting type): תת-סוג זה מתאר מצבים שבהם הירידה במשקל מתרחשת בעיקר באמצעות דיאטות קיצוניות, צומות או פעילות גופנית מוגזמת. לאנשים הסובלים מסוג זה של אנורקסיה אין אפיזודות של אכילה כפייתית והם לא מבצעים התנהגויות מפצות לאחר האכילה (כמו הקאות יזומות או שימוש לרעה בחומרים משלשלים).
אנורקסיה עם התנהגות מפצה/אכילה כפייתית (Binge-eating/purging type): תת-סוג זה מתאר מצבים שבהם הירידה במשקל כוללת התנהגויות מפצות לאחר אכילה (כמו הקאות יזומות או שימוש לרעה בחומרים משלשלים או חוקנים) או אפיזודות של אכילה כפייתית. ההתנהגות המפצה יכולה להתרחש לאחר בולמוסי אכילה, אך במקרים אחרים היא תתקיים גם לאחר צריכת מזון סטנדרטית או מועטה.
אנורקסיה נרבוזה לא טיפוסית (Atypical anorexia nervosa): תחת האבחנה הפרעת אכילה שאינה ספציפית (Other Specified Feeding or Eating Disorder), ניתנת כאשר ישנה עמידה בכל הקריטריונים האבחוניים של אנורקסיה נרבוזה, אך למרות אובדן משקל משמעותי, המשקל עדיין נמצא בטווח התקין של המשקל או מעליו.
מעבר בין תתי-הסוגים ובין אנורקסיה לבולימיה נרבוזה הוא שכיח.
דרגות חומרה
במבוגרים, דרגות החומרה מבוססות על מדד מסת הגוף הנוכחי (BMI). בילדים ובני נוער דרגות החומרה מבוססות על אחוזי BMI.
הטווחים עליהם מבוססות דרגות החומרה מתבססות על הקטגוריות שקבע ארגון הבריאות העולמי לרזון:
אנורקסיה קלה - BMI גדול או שווה ל-17
אנורקסיה מתונה - BMI בטווח 16-16.99
אנורקסיה חמורה - BMI בטווח 15-15.99
אנורקסיה קיצונית - BMI נמוך מ-15
דרגת החומרה עשויה להשתנות בלי קשר ל-BMI על מנת לשקף את חומרתם של סימפטומים קליניים, את מידת המוגבלות ואת הצורך בהשגחה על החולה.
גורמים
תחילתה של הפרעה זו קשורה לעיתים קרובות עם אירוע מלחיץ. לפעמים המחלה מתפרצת ללא כל סיבה נראית לעין. אנשים צעירים עשויים להפגין תכונות לא טיפוסיות כגון הכחשת "פחד מהשמנה". לצעירים ישנם סיכויים גבוהים יותר לחלות מחלה ארוכה. לאנשים רבים יש תקופה של שינוי התנהגות אכילה לפני הקריטריונים המלאים עבור ההפרעה.
אנשים אשר מפתחים מהילדות הפרעות חרדה או מציגים אובססיביות ופרפקציוניזם, יהיו בסיכון מוגבר לפתח אנורקסיה.
לאנורקסיה אין גורם אחד והיא נגרמת כתוצאה משילובים של גורמי סיכון שונים.
אחת ההשערות שהוצעו בשנים האחרונות היא שהפרעות אכילה הן סימפטום הישרדותי של פוסט-טראומה מורכבת המצריכה טיפול במקור הטראומה ולא בסימפטום של הפרעת האכילה.
ניתן לחלק את הגורמים המוכרים להתפרצות המחלה לשלוש קבוצות עיקריות:
גורמים סביבתיים:
אירועים טראומטיים.
התעללות מינית.
התעללות רגשית.
התעסקות יתר סביבתית באוכל, בדימוי הגוף ובמשקלו.
יחס סביבתי שלילי על אנשים בעלי עודף משקל ורתיעה מעליה במשקל.
יחס סביבתי חיובי על אנשים בעלי גזרה דקה ושאיפה לרזון.
מודלי היופי המציגים רזון קיצוני.
גורמים גנטיים:
קרבה גנטית לחולים בהפרעות אכילה או בהפרעות נפשיות אחרות.
גנים מסוימים המשפיעים על ויסות הרגשות, משקל הגוף והרעב.
גורמים פסיכולוגיים:
דימוי עצמי ודימוי גוף נמוך.
תחושה של אובדן שליטה.
פרפקציוניזם או חשיבה מקובעת.
תחושות אשמה ובושה.
דיכאון וחרדה.
הפרעות נפשיות נוספות כגון הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, הפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט-טראומתית.
השפעת הערכים החברתיים - תרבותיים, בעידן של היום יש משמעות רבה לתחרותיות, הישגיות ומצוינות. ישנה הצורך בשליטה ושאיפה למראה צעיר יותר, כל אלה מעצימים את הרזון ונותנים חשיבות משמעותית למשקל ולהופעה חיצונית כמדד להצלחה. ישנם פערים אשר מעמידים את המתבגרים במצב של תסכול תמידי ותחושת כישלון ובגלל זה הם מובלים לירידה בערך העצמי ופגיעה בדימוי הגוף שלהם. נמצא שהפרעות אכילה בקרב נשים ונערות צעירות נגרם בעיקר מנורמות חברתיות הקשורות להופעה חיצונית ולמשקל.
השפעה של המדיה החברתית, אשר מעבירה מידע המשפיע בקרב בני נוער וילדים. ברשתות החברתיות ניתנת חשיבות רבה להופעה חיצונית, שגם אם היא לא מציאותית היא יוצרת תחרות סמויה בין בני הנוער ולרוב לא אפשרית להשגה. התקשורת משפיעה גם באמצעות יצירת חיזוקים חיוביים להתנהגויות לא חיוביות, כמו הדגשה חוזרת על חשיבות הדיאטה וכיצד זה עוזר לבריאות, היא מביאה לדוגמה, מזונות דיאטטיים בפרסומות שונים ומבליטה את משקלן של נשים והבלטה של דמויות אידיאליות רזות.
הגורמים הפסיכולוגיים פעמים רבות הן תוצאה של פגיעה מינית או התעללות והן חלק מהסימפטומים של פוסט-טראומה ופוסט-טראומה מורכבת.
פעמים רבות המקור לטראומה מודחק ולכן לא יודעים שזו הסיבה להפרעה. זו אחת הסיבות שבגללן קשה להחלים מאנורקסיה - כיוון שקשה מאוד לטפל במקור שהביא להתפרצותה.
גורם נוסף לאנורקסיה הוא חוסר שלמות של אנשים עם גופם. התהליך מתרחש בהדרגה כאשר בשלב הראשון אדם הופך לא מרוצה מההופעה שלו ומהתחושה הנלוות של נחיתות. אדם נמצא מדוכא ברוב זמנו ומסתכל על עצמו שעות רבות במראה ומגלה לדעתו ליקויים רבים שצריך לתקן בגופו לדוגמה, לחיים עגולות, רגליים מלאות וכדומה. בשלב השני לאחר שהוא הבין את הצורך בתיקון הליקויים הוא מתחיל להגביל את עצמו באכילת מזון ומחפש דיאטות שונות. בשלב השלישי האדם מתחיל להיות רעב ללא הרף, מסרב לאכול וכל הזמן מנסה להפוך את התזונה היומיומית לתזונה מינימלית מאוד. כתוצאה מכך יש ירידה דרסטית במשקל.
שכיחות
מחלת האנורקסיה מופיעה לרוב אצל נשים צעירות ובמדינות מפותחות. עם זאת, היא קיימת גם אצל גברים, ובפרט אצל צעירים בגיל העשרה. המחלה מתפרצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות או בגיל הנעורים והשכיחות שלה יורדת לאחר תקופת ההתבגרות.
המחלה מתחילה רק לעיתים רחוקות לפני גיל ההתבגרות או לאחר גיל 40 - אך תוארו מקרים של התחלה מוקדמת ומאוחרת.
ככל הנראה שכיחה יותר האנורקסיה נרבוזה במדינות מפותחות בעלות הכנסה גבוהה, כגון בארצות הברית, מדינות אירופאיות רבות, אוסטרליה, ניו זילנד ויפן, אך שכיחותה ברוב המדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית אינה ודאית דיה.
אנורקסיה שכיחה יותר בנשים מאשר בגברים - בדרך כלל בשכיחות של 1:10. בשנים האחרונות נרשמה עלייה בשיעור הגברים שלוקים בהפרעה.
במחקרים שנעשו בישראל בקרב מתגייסות - נמצא שחמש מכל 100 מתגייסות לקו בהפרעת אכילה כלשהי. מספר הלוקים באנורקסיה הכפיל את עצמו מאז שנות ה־60 של המאה ה־20 ונמצא במגמת עלייה.
בין הפרשנים המאוחרים יש הסבורים כי הפרשיה הראשונה של פרשת מטות העוסקת ב״נדרי עינוי נפש״ (כגון שלא לאכול דבר מסוים) מתייחסת לתופעה של נדרים הבאים בעקבות אנרוקסיה בדגש על נערות צעירות לפני ומיד לאחר החתונה, וכמו שכתוב שם (ספר במדבר פרק ל, פסוקים: ב-יז): וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהֹוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ...כָּל-נֵ֛דֶר וְכָל-שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ״. וברמב״ן שם: ״לענת נפש - והם כגון 'פירות העולם עלי'״, כלומר שאוסרת על עצמה לטעום מפירות העולם, וכך מבואר בארוכה במסכת נדרים מן התלמוד.
אנורקסיה בקרב גברים
הפרעות אכילה בדרך כלל נפוצות יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. מבחינה מחקרית זהו נתון מוכר, המתבסס על ההנחה שלגברים יש דימוי גוף חיובי לעומת נשים והעיסוקים בדיאטה הוא שולי. אך בעשור האחרון קיימת עלייה גבוהה בשיעור הפרעות האכילה בקרב גברים. הסיבה לכך היא, בין היתר, החשיפה המוגברת לאמצעי התקשורת בשנים האחרונות. ישנן פרסומות המציגות גוף גברי, חטוב ושרירי ושמות דגש על גוף גברי השואף לשלמות. כיום, גברים רבים מקפידים על לבוש אופנתי, מטפחים את גופם ומנסים לייצר גוף "ייצוגי" ככל האפשר. ככל שגדל המרדף אחר מראה חיצוני גברי מושלם, כך ניכרת עלייה בשיעור הפרעות האכילה בקרב גברים.
אנורקסיה של הספורטאים
מלבד נערים ונערות, קיימת קבוצה נוספת בסיכון לפתח את ההפרעה והיא ספורטאים. זוהי תופעה חדשה יחסית ואין עליה ספרות מחקרית רבה. במקומות מסוימים יש המכנים זאת Anorexia Athletics אף על פי שספורטאים עלולים לפתח גם הפרעות אכילה אחרות שאינן אנורקסיה, לפעמים ברמה תת-קלינית.
דרכי טיפול
הטיפול הפסיכיאטרי
הטיפול הפסיכיאטרי מהווה חלק חשוב מאוד בתהליך ההחלמה מהאנורקסיה.
הפסיכיאטר הוא מְרַכֵּז הטיפול של החולה המפנה אותו לקבלת טיפול נפשי ותזונתי, משקלל את חומרת מצב המחלה ואת הצורך להשגחה ולפי קריטריונים אלו מחליט על המסגרת המתאימה ביותר לחולה - אשפוזית או קהילתית.
הפסיכיאטר עוקב אחרי מצב החולה לאורך כל תקופת הטיפול.
במהלך הפגישות הראשונות עם החולה הפסיכיאטר בוחן את הסטטוס הפסיכיאטרי שלו ומסקר את מצבו הנפשי הכוללני של המטופל לאחר אבחנת המחלה.
בדרך כלל החולה מובא לתשומת לב מקצועית על ידי בני משפחה לאחר איבוד משקל כבד. אם החולים הגיעו למצב של בקשת עזרה זה בדרך כלל קשור להרעבה העצמית שלהם וגם כתוצאה מהקשיים הנפשיים.
אנשים עם אנורקסיה לרוב אינם מבינים באמת את הנזק העצום שהם גורמים לעצמם, לכן לפעמים חשוב לקבל מידע מבני המשפחה או ממקורות אחרים כדי להעריך את ההיסטוריה של הירידה במשקל וגם כדי לדעת עוד על התכונות הספציפיות האחרות של המחלה בין חולה לחולה.
התסמינים לאבחון האנורקסיה אמנם אחידים בין החולים אבל לא כל חולה מפגין את אותן ההתנהגויות המאפיינות את המחלה בצורה מדויקת.
הטיפול בבתי חולים כלליים או במחלקות בריאות הנפש
מאחר שאנורקסיה נרבוזה היא הפרעה שמעמידה את המטופל בסכנת חיים, הטיפול המיידי בו נועד לשמירה עליו מפני הידרדרות פיזית שתוביל למוות.
פעמים רבות כאשר מטופל מופנה לטיפול בבית חולים, האשפוז יהיה או במחלקה פסיכיאטרית או במחלקה ייעודית להפרעות אכילה. תפקידן של המחלקות הוא לטפל בשני המישורים, הפיזי והנפשי כאחד, אך בשל מצוקת המקום במחלקות האשפוז הייעודיות, נוטים להעדיף תהליכים קצרי מועד בהם מתמקדים בעיקר בבעיה הפיזית שהיא העלאת משקל הגוף שמעמיד את החולה בסיכון מידי, ואילו הטיפול הנפשי נמצא לפיכך שני בסדר העדיפויות.
הטיפול המיועד להעלאת המשקל מתבצע על ידי התאמת תפריט אישי לחולה, אך אם הוא מסרב לאכול, נכפה המזון על החולה באמצעות זונדה.
לרוב נעשה שימוש בשיטות של עיצוב התנהגות שמטרתן לחזק התנהגויות חיוביות שמעודדות עלייה במשקל על ידי מתן הטבות כגון אפשרות ליציאה מהמחלקה והפחתת מידת ההשגחה במקלחות או אחרי הארוחה והכחדת התנהגויות שליליות שמביאות לירידה במשקל על ידי מניעת הטבות כגון מניעת חופשה בבית או קבלת אורחים.
הטיפול התרופתי
כמו כן, בנוסף לטיפולים הנפשיים והתזונתיים, הרופא יכול להמליץ על טיפול בתרופות פסיכיאטריות מסוימות שהוכחו כיעילות בשיפור תסמיני המחלה במספר מחקרים שנערכו בישראל ומחוצה לה.
טיפול באנורקסיה באמצעות טיפול תרופתי בלבד אינו יעיל דיו במרבית המקרים, מאחר שהתרופות אינן משפיעות על דימוי הגוף, הפרפקציוניזם והעיסוק האובססיבי במשקל.
נמצא שתרופות נוגדות-דיכאון מסוג SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) משפרות עמדות והתנהגויות הקשורות לאכילה, כולל הנטייה לצמצום, המשאלה לרזון, והכפייתיות הקשורה לאכילה - אך לא מרפאות את המחלה באופן ספונטני אלא רק מקלות על התסמינים שלה.
תרופות נוגדות דיכאון נפוצות בטיפול בהפרעות אכילה ואנורקסיה הן פלואוקסטין (פריזמה/פרוזק), אסציטלופרם (ציפרלקס/אסטו) וסרטרלין (לוסטרל/סרנדה).
לא קיימת עדיין תרופה בעלת יכולת מבוססת לשפר את העלייה במשקל בחולות אנורקסיה נרבוזה. יתרה מכך, SSRI אינם יעילים בחולות אנורקסיה בתת-משקל, מאחר שספיגת הטריפטופן, חומר המוצא של הסרוטונין, מופחתת בתנאים אלה יחסית לחומצות אמינו חיוניות אחרות. רוב המחקרים מצביעים על יעילות טיפולית רק לאחר עלייה מסוימת במשקל.
לעיתים יינתן טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות, הנותנות מענה טיפולי לשיפור כושר שיפוט המציאות והתפיסה הגופנית. למינונים נמוכים של תרופות אנטי-פסיכוטיות א-טיפיות יש אפקט מרגיע היכול לעזור במיתון העצבים שמאפיין לא מעט חולים אנורקטיים. תרופה אנטי-פסיכוטית נפוצה בטיפול באנורקסיה היא אולנזאפין (זיפרקסה/זאפה).
טיפול נפשי
בטיפול פסיכותרפויטי צוות מומחים מטפל גם במשקל ובדפוס האכילה וגם בבעיות הפסיכולוגיות שהובילו לאנורקסיה. המשימה הראשונה של הטיפול היא לאפשר למטופל לחלוק את עולמו הפנימי, יחסו לאוכל ואת ייסוריו. השלב הראשון של הטיפול נועד ליצור תהליך של בניית אמון בין המטופל למטפל, ניתנת לגיטימציה להתנהגויות כגון דיבור בלתי פוסק על מזון, ללא שיפוטיות או גינוי מצד המטפל. בהמשך המטפל חולק את הידע המקצועי שלו לגבי אנורקסיה ומכוון את המטופל להבנה על מחלתו, השלמה עם המצב והצעת דרכי טיפול. אחת ממטרות הטיפול היא לגרום לאדם החולה באנורקסיה לתרגם את האובססיה שלו - לסיבות שבגללן התפרצה המחלה. המטפל מכוון באופן יזום שיחה על הנושא שמטרתה לשקף למטפל מהן הסיבות הנפשיות שגרמו למחלה או במילים אחרות להבין מה מציק למטופל. סיום הטיפול נעשה בהדרגה, לאחר ייצוב תחושת הביטחון של המטופל, אך ללא יצירת תלות במטפל.
לעיתים הטיפול הוא קבוצתי, תוך שימוש בתהליכי דינמיקה קבוצתית, והוא עשוי לכלול טיפול באמנויות כגון אמנות פלסטית, מוזיקה או תנועה. הטיפול הקבוצתי נחשב ליעיל יחסית והוא משולב גם במחלקות הפסיכיאטריות בבתי חולים מתקדמים.
הטיפול הנפשי האישי או הקבוצתי עשוי להתקיים במקביל לאשפוז בבית חולים. חסרונו היא בכך שהוא אורך תקופת זמן ארוכה ובדרך כלל קופת החולים אינה מאפשרת אשפוז ממושך.
טיפול בקהילה וטיפולים אמבולטוריים
שיטת הטיפול האפשרית בקהילה נקראת "אשפוז יום", ובה החולה מתפקד במעין תנאי אשפוז בתוך הקהילה. לדוגמה - הקהילה יכולה למנות אדם בעל ניסיון והבנה מסוימים בתחום, והוא צמוד אל החולה, נמצא שם בארוחותיו, לאחר ארוחותיו ובעת נטילת התרופות, במטרה להשגיח עליו ולהקפיד שהכל ילך כשורה. בנוסף, הקהילה דואגת לכך שהחולה יהיה מלווה בכל בעלי המקצוע הרלוונטיים במהלך הטיפול - פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי ודיאטנית קלינית.
כן חשוב כי הקהילה תדאג לכך שהחולה יוכל לבצע את תפקודו היומיומי, במסגרת המגבלות הקיימות, למשל לדאוג לו לעיסוק, עבודה או לימודים, אותם יוכל למלא על אף מגבלותיו הגופניות, ומנגד כדי שימלא את כל דרישות הטיפול.
עדכון האבחנה ברשומה הרפואית
ישנם חולים שנמצאים בהפוגה חלקית מקריטריוני המחלה לאחר שאובחנו כחולים אנורקטיים לפי כל הפרמטרים של המחלה בעבר. חולים אלו כבר לא עונים על כל התסמינים, לדוגמה - קרִיטֶרִיוֹן א' (משקל גוף נמוך) לא התקיים במשך תקופה ממושכת, אך קריטריון ב' (פחד עז מעלייה במשקל או התנהגות מסוימת שמפריעה לשמירה על משקל) וגם קריטריון ג' (הפרעות בתפיסה העצמית של משקל הגוף וצורתו) עדיין מתקיימים.
במילים אחרות - גם כאשר משקל הגוף תקין (למשל לאחר אשפוז או טיפול), עדיין חלק מהסימפטומים של ההפרעה יכולים להיות פעילים ולכן יש צורך בהמשך טיפול, אחרת הסכנה להגיע לתת משקל חזרה היא גבוהה. כדי להחלים צריך לטפל בשלושתם הסימפטומים, אשר כולם קשורים להקלה הנפשית שהאנורקסיה מספקת אם המקור להפרעה אינו מטופל.
חולים שסבלו מכל תסמיני האנורקסיה לאורך זמן וכעת ישנה הפוגה בכל התסמינים של המחלה - נחשבים חולים ״בהפוגה מלאה״. מצב הנקרא ״הפוגה מלאה״ או ״רמיסיה״ הוא מצב ביניים לפני השמטת הדיאגנוזה מהחולה.
בדומה לאבחנת המחלה - הנעשית על ידי פסיכיאטר - רק הוא רשאי לקבוע את מחיקת האבחנה ולעדכן את הרשומה הרפואית.
סיבוכים של אנורקסיה
אנורקסיה משפיעה על חיי אדם באופנים שונים, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. זה יכול להתבטא בשינויים חדים במצבי הרוח עד כדי דיכאון קליני, הפרעות שינה, התנהגות אובססיבית ונוקשה. בתחום הפיזי אנורקסיה מתבטאת בהפסקת המחזור אצל נשים, בעיות במערכת העיכול והרבייה וגורמת לבעיות התפתחות קשות בגיל ההתבגרות. במקרים קשים וקיצוניים תופעות אלו עלולות להסתיים במוות.
ללא טיפול מתאים עלול המצב להתדרדר ולגרום לבעיות בריאותיות חמורות. אם הטיפול אינו משיג שיפור בסימפטומים או שחלה החמרה יש לשקול החלפה של הטיפול. בהתאם לחומרת המצב ניתן לשקול טיפול במסגרת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי או במחלקה ייעודית לטיפול בהפרעות אכילה. מצבי חולי חוזרים או הישנות של המחלה שכיחים גם אחרי טיפול.
ההרעבה העצמית שמאפיינת אנורקסיה נרבוזה, והתנהגויות הטיהור הקשורות לפעמים יחדיו, עלולים לגרום לתופעות רפואיות משמעותיות ועשויות להיות מסכנות חיים.
בעוד רוב ההפרעות הפיזיולוגיות הקשורות לתת תזונה הם הפיכים עם שיקום תזונתי, חלקם, כולל אובדן של צפיפות מינרלים בעצם, הם לעיתים קרובות לא הפיכות לחלוטין. התנהגויות כאלה - כמו הקאה והתנהגויות טיהור אחרות - עלולות לדוגמה - לגרום לממצאי מעבדה חריגים.
אנורקטיים עלולים לפתח את הסיבוכים הרפואיים הבאים:
פגיעה בזרימת הדם ואספקת דם ירודה לרקמות הגוף.
מחלת לב וכלי דם כמו מחלת לב כלילית והפרעות בקצב הלב.
אנורקסיה עלולה לפגוע במאזן המלחים והמינרלים בגוף, ובפרט בסידן, אשלגן והנתרן. מינרלים אלו חיוניים לתפקודו התקין של הגוף. רמות נמוכות של אשלגן עלולות לגרום לתופעות כגון עייפות, חולשה ויובש ואף לסיבוכים לדוגמה פגיעה בתפקוד הכליות ולהפרעות בקצב הלב. רמות נמוכות של אשלגן נפוצות בעיקר אצל הסוג המקיא, כיוון שהקאות חוזרות ונשנות עלולות לגרום לאי-איזון האשלגן בדם.
רמות נמוכות של סידן עלולות לגרום להתכווצויות שרירים. חוסר סידן בשילוב עם חוסר בוויטמין D עלול לגרום לפגיעה בעצמות. רמות נמוכות של נתרן עלולות לגרום לבלבול ואף לפרכוס.
סיבוכים נוספים של אנורקסיה כוללים:
לחץ דם נמוך
ברדיקרדיה
אנמיה
בעיות בחלל הפה ובשיניים שעלולות להיגרם בעקבות התוכן החומצי של הקיא
רמות נמוכות של סוכר בדם
נזק לכבד
פגיעה בגדילה אצל מתבגרים הלוקים במחלה
אי ספיקת כליות חריפה
אוסטאופורוזיס
אובדן רקמת שריר (בעיקר אצל נערות ונשים)
ירידה בחשק המיני ואין אונות (אימפוטנציה)
נזק בלתי הפיך למערכת העיכול בעקבות שימוש ממושך בחומרים משלשלים
עצירות
אנורקטיים יכולים להשתמש לרעה באצבעותיהם לצורך גרימת רפלקס הקאה. חתכים ויבלות על גב כף היד יכולים להגרם כתוצאה מכך. הופעת מצב זה עלול להוות סימן לקיומה של אנורקסיה פעילה.
אנורקסיה ומחלות גופניות נוספות
אנשים שלוקים באנורקסיה ובמחלות נוספות זקוקים למעקב צמוד אחר מצבם הרפואי.
אנשים הלוקים בסוכרת צריכים להקפיד על בדיקות תקופתיות על מנת למנוע התפתחות של בעיות עיניים וסיבוכים חמורים נוספים. הדבר נכון במיוחד עבור חולים בסוכרת מסוג 1.
כמחצית מחולי האנורקסיה סובלים מירידה משמעותית בצפיפות ובחוזק העצם. לפיכך, אנשים הלוקים במחלות שקשורות לעצמות כמו אוסטיאופורוזיס או קיפוזיס צריכים להקפיד על טיפול מניעתי מתאים ולהימנע מפעילות גופנית שעלולה לגרום לנפילות.
מחקרים שעקבו אחרי חולות אנורקסיה לשעבר הראו שעל אף שחל שיפור בצפיפות העצם אצלן, היא עדיין הייתה נמוכה משמעותית בהשוואה לבנות גילן שלא לקו במחלה, ולכן גם עליהן להיות במעקב קפדני.
אנורקסיה והפרעות נפשיות נוספות
לאנשים רבים החולים באנורקסיה יש תחלואה נלווית נוספת, כמו הפרעה דו־קוטבית, דיכאון והפרעות חרדה. תחלואה נלווית היא מצב אפשרי אצל החולים באנורקסיה נרבוזה.
אנשים רבים עם אנורקסיה נרבוזה מדווחים על נוכחות של הפרעת חרדה או סימפטומים דומים לפני הופעת הפרעת האכילה שלהם.
טורדנות כפייתית מתוארת אצל אנשים עם אנורקסיה נרבוזה, במיוחד עם אלו החולים באנורקסיה רסטריקטיבית.
אנשים הצורכים חומרים ממכרים עשויים להיות במשקל נמוך עקב צריכת מזון ירודה, אבל בדרך כלל לא מפחדים לעלות במשקל ואין להם הפרעה בדימוי גוף.
אנשים עם סכיזופרניה עשויים להפגין התנהגות אכילה מוזרה ומדי פעם לחוות הרזיה משמעותית, אבל לעיתים נדירות הם מראים את התמונה הכוללת לאבחון אנורקסיה.
חלק מהתכונות של אנורקסיה נרבוזה חופפות עם הקריטריונים של חרדה חברתית, OCD והפרעה דיסמורפית בגוף. באופן ספציפי, אנשים עשויים להרגיש מושפלים או נבוכים בפומבי, כמו בפוביה חברתית, עשויים להפגין אובססיות וכפייתיות הקשורות למזון כמו ב- OCD או אולי עסוקים בדמיון פגמים במראה הגוף כמו בהפרעה דיסמורפית בגוף.
אם האדם עם אנורקסיה סובל מחרדה חברתית המוגבלת להתנהגות אכילה בלבד, אבחנה של פוביה חברתית לא צריך להיעשות, אבל חששות חברתיים שאינם קשורים להתנהגות אכילה (למשל, פחד מוגזם מלדבר בציבור) עשוי להצדיק אבחנה נוספת של פוביה חברתית.
באופן דומה, בנוסף לאנורקסיה, ניתן לאבחן גם OCD רק אם האדם מציג אובססיות וכפייתיות שאינה קשורה רק למזון (למשל פחד מופרז מלכלוך) ועוד.
תמותה
אנורקסיה נרבוזה עלולה להיות מחלה קטלנית.
להפרעת אכילה זו מיוחס אחוז התמותה הגבוה ביותר מכל מחלות הנפש. מאז 1976 מוכרת האנורקסיה כאחת מההפרעות הנפשיות המסוכנות ביותר.
אנורקסיה עלולה להיות קטלנית ב-5 עד 15 אחוזים מהמקרים.
המוות עלול להיות פתאומי ואינו קשור בהכרח בתת-משקל. לרוב נגרמת התמותה מזיהומים, מאי-סדירות בקצב הלב או מחוסר איזון של המלחים והמינרלים בגוף.
הסיכון להתאבדות הוא לא מבוטל באנורקסיה נרבוזה, עם שיעורי דיווח של 12 איש לכל 100,000 חולים בשנה.
הערכה מקיפה של אנשים עם אנורקסיה נרבוזה צריכה לכלול הערכה של רעיונות הקשורים להתאבדות וכן גורמי סיכון אחרים להתאבדות, כולל היסטוריה של ניסיונות התאבדות קודמות.
אנורקסיה והיריון
נשים שבמהלך ההריון פיתחו אנורקסיה (או אם במהלך המחלה נכנסו להריון) זקוקות למעקב תזונתי קפדני, וזאת כדי לוודא האם תזונתן מספקת כדי שהעובר יתפתח באופן תקין, וגם באופן דומה לנשים הרות שהחלימו מאנורקסיה.
אנורקסיה במהלך ההיריון עלולה להגביר את הסיכון לסיבוכי היריון לרבות הפלה, לידה מוקדמת, לידת תינוק במשקל לידה נמוך ולידה בניתוח קיסרי.
אנורקסיה במהלך ההריון יכולה להגדיל את הסיכון להתאבדות החולה.
מניעה
אין דרך מובטחת למנוע אנורקסיה או הפרעות אכילה אחרות. המחלה מתפרצת בדרך כלל באופן פתאומי - כך שאי אפשר לדעת מראש אם אדם כלשהו יחלה במחלה ולכן קשה בדרך כלל למנוע את התפרצותה.
גם אם התגלו אצל בן אדם גורמי סיכון אפשריים להתפתחות אנורקסיה - אין זה אומר בהכרח שיחלה בה ולעומת זאת המחלה יכולה להופיע אצל אדם שלא התגלו אצלו גורמי סיכון.
רופאי ילדים נמצאים בעמדה טובה לזיהוי הסימנים המוקדמים של הפרעות אכילה ולכן עשויים לסייע במניעת אנורקסיה. במהלך ביקור שגרתי אצל רופא הילדים הוא עשוי לשאול לגבי הרגלי האכילה של הילדים וכן לגבי מידת שביעות רצונם ממראה גופם.
אם מבחינים בקרוב משפחה או בחבר הסובל מדימוי עצמי נמוך שעוסק בדיאטות קיצוניות ושאינו מרוצה מהופעתו החיצונית - כדאי לשקול לדבר איתו על הנושאים האלו.
בשנת 2012 נחקק חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות - חוק הקובע מהו המשקל המינימלי הנדרש לעיסוק בדוגמנות, זאת כדי למנוע את השימוש בדוגמנים ודוגמניות רזים יתר על המידה המהווים מודל לחיקוי המעודד הפרעות משקל ואף הפרעות אכילה בקרב האוכלוסייה.
יש תוכניות רבות למניעה של מחלת האנורקסיה המתקיימות בדרך כלל עבור ילדים ובני נוער, תוכניות אלו יערכו בבתי הספר או בקבוצות של בני נוער. ההתערבויות היעילות ביותר מתמקדות בשיפור הערכה עצמית וקריאה ביקורתית של אמצעי התקשורת. נמצא כי קידום בריאותי שמוצג בצורה מחושבת, תוך התייחסות לתזונה בריאה ולכושר גופני בניגוד להתקדמות בירידה במשקל, עשוי להגן גם מפני השמנת יתר וגם מפני הפרעות אכילה הקשורות לדימוי הגוף.
מקרים ידועים
שמאל|ממוזער|200px|איזבל קארו
אחת מקורבנות המחלה הידועות ביותר הייתה קארן קרפנטר - סולנית "הקרפנטרס" שמתה ב-4 בפברואר 1983 ואיזבל קארו - דוגמנית ושחקנית מצרפת.
ב-23 במאי 2023 נפטרה דוגמנית העבר קארין באומן מאנורקסיה, בגיל 35.
ראו גם
בולימיה
EDNOS
פרו-אנה
קישורים חיצוניים
אוכלות את עצמן, ריאיון עם שתי חולות שנרפאו, עלון "עולם קטן"
אנורקסיה נרבוזה באתר כמוני
בטיפולנט - ערך אנורקסיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:תסמונות התנהגותיות הקשורות להפרעות פיזיולוגיות ולגורמים גופניים
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות
קטגוריה:הפרעת אכילה | 2024-10-02T04:54:17 |
בולימיה נרבוזה | שמאל|ממוזער|200px|כרזות של אגודה למאבק בבולימיה ובאנורקסיה
בּוּלִימְיָה נֶרְבוֹזָה (מלטינית: Bulimia nervosa, בעברית זַלֶּלֶת) או בּוּלִימְיָה היא הפרעת אכילה, המאופיינת בהתקפי זלילה (בולמוסים) שאחריהם נעשים מאמצי התרוקנות, לרוב באמצעות הקאות מכוונות, ולעיתים באמצעות שימוש בחומרים משלשלים וחוקנים.
בולימיה היא הפרעה נפשית המסווגת תחת קטגוריית הפרעות האכילה, כמו אנורקסיה נרבוזה, אך שכיחה ממנה. חולי הבולימיה חווים סבל נפשי רב והם בדרך כלל סובלים מהערכה עצמית ירודה ביותר. הסכנה הפיזית שמציבה הבולימיה פחותה מזו של האנורקסיה, משום שמשקל הגוף אינו יורד מאוד בתקופה קצרה. עם זאת, למחלה השלכות בריאותיות נרחבות, ביניהן התערערות איזון האשלגן בגוף, השיניים ניזוקות מהמגע התכוף עם חומצות הקיבה, סכנה לקרעים בוושט ועוד.
בולימיה נפוצה יותר מאנורקסיה, וצורות קלות שלה מופיעה אצל קרוב לחמישית מהצעירות. הסיבות לצורות הקלות שלה קשורות לרוב למודל היופי ולחץ חברתי להיראות על פי המודל . צורות קשות שלה, מתפתחות כאשר יש "פצע נפשי" שהבולימיה עוזרת להקל על הכאב שלו (באופן מודע או באופן לא מודע), והבולימיה הופכת להיות מנגנון התמודדות שקשה לוותר עליו.
הסיבות הבריאותיות לבולימיה עדיין נחקרות ומעריכים שהסיבות יותר נפשיות מאשר פיזיולוגיות. מעריכים שהסיבות הפיזיולוגיות לבולימיה הן תפקוד לקוי של המוליך העצבי סרוטונין.
טיפול תרופתי להפרעה זו הן תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI, אשר גורמות לעלייה ברמת הסרוטונין במוח. הסיבות הנפשיות לבולימיה אינן מסתכמות ברצון לרדת במשקל אלא נובעות לרוב מטראומה נפשית כמו פגיעה מינית או התעללות.
באופן כללי התסמינים של הפרעת קשב מקושרים להפרעות אכילה, אך האימפולסיביות האופיינית לאנשים עם הפרעת קשב מקושרת במיוחד להתנהגויות בולימיות.
עם זאת, לא נמצא קשר סיבתי בין הפרעת קשב להפרעות אכילה.
רקע
הבולימיה היא מחלה נפשית שמתבטאת באוכל – החולה צורך כמויות מזון גדולות בזמן קצר, ולאחר מכן מבצע פעולות "היטהרות": הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה. כחלק מהמחלה, החולה משקיע זמן ומחשבות אובססיביות במראהו החיצוני ומשווה עצמו לאחרים באופן תדיר. כמו כן הערכתו העצמית ירודה.
צריכת כמויות המזון הגדולות בזמן קצר נקראת בולמוס אכילה, התקף זה הוא בלתי נשלט ומגיע לקיצו רק כשהחולה מרגיש בכאבים עזים ובנפיחות קשה באזור הבטן. בולמוסי האכילה מעוותים את תחושות הרעב והשובע ואינם קשורים לצורך פיזיולוגי במזון אלא לדחף גדול לא להרגיש רגשות. לאחר ההתקף הבולמוסי החולה מרגיש תחושות אשמה וחרטה בלתי נסבלות, בנוסף לכאבים פיזיים הקשורים לאכילה המופרזת. ההתקף הוא המניע לפעולות ההיטהרות. ההיטהרות מספקת גם קתרזיס מדומה (מכאבים נפשיים ומלחץ עמוק פנימי) באמצעות הפער בין תחושת המלאות (עד פיצוץ) לאחר הבולמוס לתחושת הריקנות לאחר ההקאה.
הפרעת האכילה מדווחת בספרות הרפואית החל משנת 1944. היא מאופיינת בהתקפי אכילה בלתי נשלטים של כמויות מזון גדולות בפרק זמן קצר. התקפים אלו מתרחשים בסתר וביחידות כאשר בסופם מתרחשת התנהגות מפצה, שעל פני השטח מטרתה היא מניעת עלייה במשקל אך מבחינה נפשית המטרה היא בריחה מרגשות וחוויה מדומה של שליטה על הגוף. קיימים שני סוגי בולימיה הנבדלים בקיום או באי־קיום של הטהרות הגוף, כאשר סוג אחד הוא ללא הטהרות, המתאפיין בביצוע צום או בקיום פעילות גופנית עצימה יתר על המידה בסופם של התקפי האכילה. הסוג השני הוא בעל היטהרות המתבטאת בשימוש במשלשלים ובהקאות יזומות של החולה בסיום התקפי האכילה. ההפרעה שכיחה בקרב נערות ונשים כאשר היא מופיעה לרוב בגיל הבגרות, על פי מחקרים עדכניים נערים וגברים החלו ללקות בהפרעה באחוזים עולים. אוכלוסיות בסיכון גבוה לחלות במחלת הבולימיה הן: אנשים עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית, ספורטאים/יות, רקדנים/יות, דוגמנים/יות, ופגועי/ות נפש. מדובר בהפרעה אשר משפיעה בכמה אופנים על הלוקה בה: גופני, בינאישי, משפחתי וחברתי. הדבר מתבטא במעורבות בפעילויות הרסניות כמו: שימוש בסמים ואלכוהול, גנבה מחנויות, יחסי מין הרסניים, דיכאון וחרדה.
לאחר היטהרות שכזו מרגיש החולה תחושת רגיעה פיזית ונפשית. תחושה זו היא זמנית ובמהרה מתעוררת ריקנות נפשית המוליכה את החולה לחזור להתעסקות האובססיבית בדימוי הגוף, לאכילה בולמוסית, היטהרות וחוזר חלילה.
הקאות יזומות: על מנת לגרות את רפלקס ההקאה משתמש החולה באמצעים שונים, ייתכן שלאחר תקופה ממושכת של הקאות יילמד הרפלקס ותתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה ללא צורך באביזרי עזר. כאשר הגוף מתרגל להקאות ייתכנו מקרים בהם האוכל עולה "בעצמו" מן הקיבה והחולה יתקשה להשאירו בפנים גם אם יחפוץ בכך.
שימוש במשלשלים/חוקנים: נטילת כמויות גדולות של משלשלים באופן קבוע לאחר ארוחות או בולמוסים. בדרך כלל נוצרת תלות בחומרים משלשלים הגורמת לעצירות קשה ולבעיות מעיים עד כי לעיתים לא מתאפשרות יציאות בלעדיהם כלל.
דיאטות חריפות וצומות: לאחר בולמוס אכילה ייתכן שהחולה יפתח בצום או בדיאטה קיצונית.
פעילות גופנית: פעילות גופנית יכולה לשמש עוד אמצעי היטהרות, לעיתים החולה מתיש את עצמו בפעילות גופנית עד אפיסת כוחות ובמקרים קיצוניים עילפון.
בחלק מהמקרים מתקיימים בו זמנית מספר אמצעי היטהרות, שמספקים רגיעה זמנית ומזויפת בלבד.
האמונה הרווחת היא שחרדה מעלייה במשקל היא המניעה את החולה בבולימיה להשחית את גופו ולגרום לעצמו במקרים הקיצוניים נזק בלתי הפיך אך בפועל בולימיה קיצונית מתפתחת לרוב כאשר יש כאב נפשי שהבולימיה מספקת ממנו הקלה. ישנו דחף עצום לשליטה המתעורר ברוב החולים, העומד בניגוד לפעולות הבלתי נשלטות. דחף זה מגיע גם ממקורות חיצוניים וסביבתיים ובעיקר ממקורות פנימיים ורגשיים. הפער הגדול שבין פעולות החולה לבין שאיפתו לשליטה וחוזק, מעמיקה את תחושת הדיכאון, העייפות והריקנות של החולה. ההתעסקות באוכל ובמשקל עומדת בבחינת מקבילה לציפיות של החולה מעצמו או של הסביבה ממנו, ולכן ניסיון החולה "למלא" את עצמו במזון לעיתים מקביל לניסיון להיות מלא ושלם עם עצמו מבחינות אחרות שאינן קשורות דווקא לאכילה. בנוסף, אכילה מספקת בריחה מתחושות ורגשות ועוזרת בהדחקה וההתרוקנות מסמלת את השליטה של הבולימי/ת במה שנכנס לגופו ומקבילה לרצון שלו להרגיש שוב בשליטה על חייו מכיוון שפעמים רבות המניע להפרעה הוא תחושת חוסר שליטה על החיים וחוויית חילול פנימי.
קבלת אבחון בולימיה נרבוזה לעומת אנורקסיה נרבוזה תלויה במשקל ולא בסימפטומים. ברגע שהמטופל/ת יורד/ת מתחת למשקל מסוים (כ־85% ממשקל הגוף התקין המינימלי) האבחנה המתקבלת היא אנורקסיה ללא קשר לסימפטומים, אך אנורקסיה מתחלקת לשני סוגים: הסוג המגביל (restricting type) והסוג השני הוא אכילה/התרוקנות (binge eating/purging type) ובולימיות שיורדות מתחת למשקל התקין נחשבות אנורקסיות מהסוג המתרוקן. ישנם מעברים בין ההפרעות אך ישנו מעבר גדול יותר מאנורקסיה לבולימיה מאשר מבולימיה לאנורקסיה. לעיתים קרובות ניתן למצוא בעברו של החולה הבולימי סימנים המעידים על בעיות שונות בהתייחסות לאוכל, בסגנון ובהרגלי האכילה שלו שהיו קיימות לפני התחלת בולמוסי האכילה. מרבית החולים בבולימיה אינם פונים לטיפול על אף הצורך שלהן בתמיכה ולרוב הם מסתירים ומכחישים זאת לאורך זמן (לצר, גילת וגולן, 2003).
שכיחות
בולימיה פוגעת גם בגברים וגם בנשים, אך נשים נמצאות בסיכון גבוה פי 10 ללקות במחלה בהשוואה לגברים. בשנים האחרונות עולה מספר הגברים והנערים המפתחים גם הם את המחלה.
מחקרים עדכניים מעלים כי כ־8% מכלל הנשים תחלינה בבולימיה בשלב כלשהו בחייהן. המחלה עלולה להופיע בכל גיל אך מתפתחת לרוב בגילים 16 עד 40 (בממוצע מתחילה המחלה בגילים 18–19) כאשר שיאה נע סביב גיל 18. אומנם גם ילדים עלולים לפתח את המחלה אך אלו מקרים נדירים יחסית, אף על פי שישנה ירידה בגילי התחלת ההפרעה.
50% מהאנשים הלוקים בבולימיה הם אנורקטיים 'לשעבר'.
בולימיה היא הפרעת אכילה הגורמת ללוקה בה להתעסק במשקל גופו ובצורתו. הבולימים נוטים לשפוט את עצמם בחומרה על כל פגם שימצאו בעצמם, בגופם ובהתנהגותם.
זוהי מחלה חמורה שעלולה לסכן את חיי הלוקה בה. לעיתים קשה להתגבר על המחלה מאחר שמעורב בה לא רק נושא התזונה אלא גם עניין הדימוי העצמי. טיפול יעיל בבולימיה עשוי לסייע לאדם להרגיש טוב יותר ביחס לעצמו, לאמץ דפוסי אכילה בריאים יותר ולהתאושש מסיבוכי המחלה.
קריטריונים אבחנתיים על פי ה־DSM-IV
קיימים חמישה קריטריונים בסיסיים לאבחון המחלה על פי ה־DSM-IV:
אפיזודות חוזרות של התקפי אכילה המאופיינים ב:
אכילה בפרק זמן קצר, של כמויות מזון גדולות מכפי שיאכל האדם הממוצע בזמן או בנסיבות דומים, בזמן קצר של לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים (סרוסי, ארז, בינשטוק ואוריאלי, 2000).
תחושת חוסר שליטה על האכילה ופחד שלא יוכלו להפסיק את התקף האכילה (סרוסי, ארז, בינשטוק ואוריאלי, 2000).
התנהגויות מפצות – "היטהרות": לצורך וויסות המשקל. כגון: הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה.
התקפי האכילה וההיטהרות מתרחשים לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים ברציפות.
הערכה העצמית תלויה באופן מוגזם במשקל הגוף ובצורתו.
סימפטומים אלה אינם חלק מאפיזודה אנורקטית.
קיים דמיון בין אנורקסיה (הסבר בהמשך) לבין בולימיה, אולם ההבדל ביניהן הוא בכך שבבולימיה אין הימנעות מאכילה. על פי המדריך DSM (הסבר בהמשך) ניתן לאבחן בולימיה באמצעות הקריטריונים האלה:
מתבצעים התקפי אכילה חוזרים של כמויות מזון גדולות, ללא שליטה עצמית על הפסקתם או הרכבם.
קיימת פעולת ניקיון הגוף בסיום התקפי האכילה, אשר מתבטאת בפעילות יזומה של החולה בשימוש במשלשלים, ביצוע צום, פעילות ספורט עצימה והקאות.
תדירות ההתנהלות המעגלית, של התקפי אכילה וניקיון הגוף מתקיימת כפעמיים בשבוע לכל הפחות, במשך כשלושה חודשים.
החולה קובע את הדימוי העצמי שלו, על פי מראה גופו ומשקלו.
סוגי בולימיה נרבוזה
קיימות שתי צורות של ההפרעה, הנבדלות בסוג ההתנהגויות המפצות המאפיינות אותן:
בולימיה נרבוזה עם התנהגויות היטהרותיות (purging type). אכילה התקפית המלווה בהקאות יזומות, שימוש במשלשלים, משתנים, חוקנים ואמצעים רפואיים אחרים.
בולימיה נרבוזה ללא התנהגויות היטהרותיות (non-purging type). אכילה התקפית המלווה בצומות או בפעילות גופנית מופרזת, שבדרך כלל אינה מלווה בהתנהגויות מפצות כהקאה ושימוש באמצעים רפואיים. האבחנה של בולימיה נרבוזה לא טיפוסית ניתנת ב־DSM וב־ICD למי שמציגות תמונה של בולימיה נרבוזה אך חסרות את אחד הקריטריונים הקליניים לקבלת אבחנה מלאה של ההפרעה הרגילה.
סימנים ותסמינים
התסמינים של מחלת הבולימיה הם הם הנזקים ממנה.
החולים בבולימיה יודעים להסוות את מחלתם, וחלקם אף מסוגלים להעביר שנים ללא ידיעת קרוביהם על המחלה. עם זאת, אופני התנהגות אחדים וסימנים ברורים לעין עשויים להעיד על הימצאות הבולימיה.
הרגלי אכילה: אכילה מאופיינת בזלילות או אכילת מזון רב בזמן קצר, אכילה בסתר, הרגשת חוסר נוחות באכילה מול אנשים ואף הימנעות מכך, שתייה מרובה מאוד תוך כדי אכילה, ביקורים סדירים בשירותים לאחר ארוחות או עד שעה אחריהן.
תסמינים נפשיים: שינויים תכופים במצב הרוח, דיכאון, תחושת עייפות מתמדת, ביקורת עצמית נוקשה וחסרת פרופורציה, הערכה עצמית ירודה וכמעט תמיד תלויית משקל.
תסמינים גופניים: אי־יציבות במשקל, שיניים צהובות ורקובות, נפיחות וכלי דם מפוצצים בפנים, ציפורניים שבירות ועור לא בריא (בשל המחסור בוויטמינים), חולשה כללית, אדמומיות וכאבים בגרון, פעימות לב בלתי סדירות והקאת דם .
לחולים בבולימיה הובחנה רמה נמוכה של כוליציסטוקינין.
נזקי המחלה
נזקי המחלה האפשריים הם: עייפות וחוסר אנרגיה, דיכאון, סחרחורת וכאבי ראש, קשיי ריכוז, חרדה, עצבנות, נטיות אבדניות (וייסבאלי, 2010), הפסקה או אי־סדירות של מחזור או הווסת, עצירות והתייבשות, קוצר נשימה, קצב לב בלתי סדיר, לחץ דם נמוך, קרעים בוושט הקאת דם ונשירת שיער. כמו כן, כאבי בטן והתנפחויות, בעיות של נפיחות בידיים, ברגליים ובלחיים, שחיקת השיניים, בעיות בחניכיים ובגרון (בעקבות ההקאות), קריעת דופן הקיבה בשל המזון הרב הנכנס אליה, אובדן שליטה וויסות רגשי הקשורה לשינויים במלחים ובסוכר בגוף (וייסבאלי, 2010). נזקים נוספים הם נזקים לכבד ולכליות, כאבים בחזה, כיב פפטי, אנמיה, דום לב ומוות. חלק מהסיבוכים הרפואיים נגרמים בעקבות שימוש מוטעה או מופרז באופנים והתכשירים, אשר גורמים להתרוקנות מערכת העיכול (האתר לבריאות הנפש, אין תאריך). הנזק העיקרי הוא בתפקוד ובאיכות החיים של הסובלות מהפרעה זו, בגלל הדאגה למשקל והנטייה של החולה להחמיר עם עצמה. החולים בדרך כלל מרגישים בושה, תסכול והשפלה לנוכח המשפחה, החברים והמטפלים (לצר, גילת וגולן 2003).
גורמים
לא ידוע על גורם אחד ודאי להתפתחות בולימיה. נראה שהפרעות אכילה הן תוצאה של שילוב בין גורמים שונים – גנטיים, ביולוגיים, משפחתיים, פסיכולוגיים וחברתיים־תרבותיים (שדה־שרביט, אין תאריך).
ישנם מספר גורמים המביאים להיווצרות ההפרעה ולהחמרתה כמו:
תחושה ירודה של הערכה עצמית – הירידה במשקל מסייעת לאנשים אלו לשפר זאת.
גורם ביולוגי – ישנם מחקרים הקושרים את כמות הסרוטונין הנמצא במוח, אשר תפקידו הוא קיום פעילות במערכת האחראית על התיאבון, כגורם לבולימיה. על פי מחקרים אלו פעולות האכילה והריקון מביאות לכך שהן מוסיפות על הפחתת ייצורו.
לחץ נפשי – אנשים שחוו ילדות קשה, הזנחה בילדות, עברו התעללות מינית לאורך תקופה ממושכת, חוו תוקפנות במשפחות ממעמד סוציו אקונומי נמוך, על רקע עימותים במשפחה והתמודדו עם מצבים מלחיצים בחייהם, יכולים ללקות בבולימיה (האתר לבריאות הנפש, אין תאריך).
תורשה – ישנם מחקרים המעידים כי הסבירות שאדם יהיה לוקה בבולימיה קיימת במשפחות בהן יש היסטוריה של המחלה (לצר, 1999).
דיאטה – דיאטה קיצונית, אשר מטרתה היא ירידה במשקל עלולה להתפתח לבולימיה, עקב הרצון לאכול וההקאה המגיעה לאחר מכן.
גורמים תרבותיים – הלחץ התרבותי המעודד רזון מוביל לקשיים אישיותיים ופסיכוסוציאליים, דברים היכולים להשפיע על התפתחות הבולימיה בקרב הנשים.
דרכי טיפול
למחלת הבולימיה אין טיפול תרופתי ישיר. דרכי הטיפול במחלת הבולימיה, כוללות כמה טכניקות ומיומנות טיפוליות ובניהם: החצנת המחלה, זריעת תקווה אצל החולה, אמפתיה, פיתוח מודעות רגשית, זרימה עם התנגדויות החולה, התמודדות עם המצוקה והתמודדות עם הישנות ההתנהגות.
ככל שהפרעות האכילה מאובחנות ומטופלות מוקדם יותר כך גדל הסיכוי להחלמה מהירה ותמידית.
הטיפול הבסיסי כולל טיפול רפואי (הבודק את המצב הרפואי הכללי וחומרת נזקי המחלה הקיימים, ובוחן האם יש לאשפז החולה במצב הנתון), טיפול תזונתי וטיפול פסיכולוגי אישי (לעיתים גם משפחתי).
במקרים מסוימים מומלץ טיפול נוירופסיכולוגי, ששם דגש על הרכיב הביולוגי של התסמינים הפסיכולוגים המתלווים למחלה כמו עיוותי התפיסה, הכפייתיות בחשיבה ועוד, שבדרך כלל אינם מטופלים וכך לעיתים חוזרות הפרעות האכילה.
במקרים אחרים ניתן טיפול תרופתי, בדרך כלל בנוגדי דיכאון ממשפחת SSRI, הנפוץ והמוכר מביניהם הוא פרוזק. החומר הפעיל בתרופה גורם לעיכוב תהליך הניצול מחדש של המוליך העצבי סרוטונין ובכך רמתו במוח עולה. לסרוטונין תפקיד ראשי בתחושות וברגשות הקשורים למצב הרוח, כגון דיכאון, התנהגות אימפולסיבית וכדומה, ונמצא יעיל בטיפול בדיכאון, חרדה חברתית, הפרעת דחק פוסט־טראומתית (PTSD), טורדנות כפייתית (OCD – Obsessive Compulsive Disorder), וכמו כן בבולימיה נרבוזה.
ישנם כמה דרכי טיפול להפרעת האכילה בולימיה, טיפול התנהגותי־קוגניטיבי וטיפול באמצעות תרופות. על פי מחקרים היעיל שבהם הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי אשר דוגל בסיוע למטופל – בשינוי תפיסתו בדימוי גופו השלילי ודיכוי הרצון בשימוש משלשלים ובביצוע הקאות יזומות כדרך התמודדות. על מנת שטיפול זה יצליח יש להיעזר בגורמים נוספים כמו: דמות שהמטופל מעריך, שתוכל להשפיע עליו בהבנה ללא שיפוטיות, ולקיחת חלק של בני משפחתו בטיפול, הבא לידי ביטוי בסיוע מבחינה רגשית ואחראיות על דפוסי האכילה בבית. טיפול זה משלב בתוכו טיפול פסיכיאטרי, אשר מטפל בבעיות הנלוות למחלה, כמו דיכאון וחרדה.
טיפול נוסף הוא טיפול פיזי, המסדיר את פעילות מרכז ההקאה במוח, במטרה לצמצם את תכיפות ההקאות. לצד זה, התאמה תזונתית עשירה בסיבים, שתייה מרובה והפחתת פעילות הגופנית המוגזמת המסייעים לגמילה מחומרים משלשלים. יש להתאים לכל חולה תפריט מאוזן ולדאוג למניעת הקאות. מטרת המעקב התזונתי היא להוביל את החולים לשמירה על משקל תקין.
הטיפול בבולימיה נעשה בדרך כלל במסגרת הקהילה, אך לעיתים המצב הגופני של חלק החולים מידרדר עד כדי כך שהם נזקקים לאשפוזים חוזרים. בטיפול בבולימיה יש לשקול אשפוז כאפשרות אחרונה. בטיפול בהפרעה זו יש חשיבות לשילוב בין הטיפול הנפשי של החולה הכולל ייעוץ ותמיכה, לטיפול הגופני של החולה ושיקום מצבו הבריאותי.
בולימיה נרבוזה והיריון
נשים עם בולימיה נרבוזה עשויות להיכנס להיריון תוך כדי עיסוק פעיל בהפרעת האכילה או בשלבי ההתאוששות ממנה. סוגיות כגון קונפליקט ביחס לשינויים גופניים, חששות לגבי אימהות ופרידה מבן זוג, הן בעלות חשיבות רבה בפסיכולוגיה של בולימיה נרבוזה, ולכן סביר להניח שלנשים בולימיות יהיו בעיות ייחודיות בהריונן. הפרקטיקה הרפואית מדגישה את הצורך להעריך את ההשלכות הרפואיות, התזונתיות והפסיכולוגיות בשעה שאישה עם הפרעת אכילה נכנסת להיריון.
רוב נשים הסובלות מבולימיה נרבוזה בזמן ההיריון, מתאפיינות בסימפטומים פעילים של ההפרעה עוד מלפני ההיריון. השינויים בהורמוני הגוף, התסמינים והחששות הקשורים להיריון עלולים להחמיר את ההתנהגות הבולימית, עד למצב של סכנה ממשית לבריאות האם והתינוק. עם זאת, עבור חלק מהנשים הסובלות מבולימיה הכניסה להיריון עשויה להוביל לשיפור חיובי, בשעה שהאם מבקשת לשפר את בריאותה ואת בריאותו של העובר. נשים רבות מדווחות על ירידה בזללנות (אכילה בולמוסית) עם התקדמות ההיריון ושיפור בסימפטומים בולימיים. מצד שני, נשים חוות לעיתים קרובות התעוררות מחודשת של הסימפטומים לאחר הלידה, מה שעלול לגרום לנזק בתפרים של האפיזיוטומיה (חיתוך החיץ בלידה), ויש שמדווחות שהן מוטרדות יותר לאחר הלידה, ביחס ללפני הכניסה להיריון.
תסמינים במהלך ההיריון
עקב הבושה, הסודיות וההכחשה המהווים חלק מהבולימיה נרבוזה, לעיתים קרובות הסובלות מבולימיה לא רוצות לחשוף את ההתנהגות שלהם בפני אנשי מקצוע בתחום הבריאות. כתוצאה מכך, קשה לאתר נשים אלו ולקיים הערכה מדויקת בדבר התדירות של ההתנהגות הבולימית אצל נשים בהיריון. זו אחת המגבלות של רוב המחקרים בנושא.
תסמינים נפוצים
נשים בולימיות סובלות מיותר בחילות והקאות במהלך ההיריון ביחס לנשים ללא הפרעות אכילה.
עליה מועטה במשקל שמלווה עם תחושת פחד מעודף משקל.
עייפות, סחרחורות, כאבי ראש ועילפון.
דפוסי אכילה שונים בהשוואה לנשים ללא הפרעות אכילה.
הצריכה התזונתית של נשים בולימיות במהלך ההיריון
הצריכה אנרגטית המומלצת כדי לענות על דרישת הגוף בתקופת ההיריון היא להוסיף 340 קק"ל ליום במהלך הטרימסטר השני ו־452 קק"ל ליום במהלך הטרימסטר השלישי. גם הדרישה למיקרו־נוטריינטים עולה, כגון ברזל, חומצה פולית וויטמין C. בהשוואה להמלצה, הצריכה האנרגטית של נשים עם בולימיה נרבוזה פעילה בהריון גבוהה יותר וצריכת המיקרו־נוטריינטים נמוכה יותר.
בהשוואה לנשים ללא הפרעת אכילה, נשים עם בולימיה נרבוזה צורכות:
יותר קלוריות, שומן רווי ובלתי רווי, אשלגן, זרחן ופחות ברזל וחומצה פולית.
פחות משקאות ממותקים.
יותר משקאות ממותקים באופן מלאכותי.
פחות בשר שמן.
יותר יוגורט וגבינות.
סיבוכים של בולימיה נרבוזה במהלך ההיריון
השלכות רפואיות
אצל נשים בולימיות שנכנסות להיריון וממשיכות בסימפטומים ובהתנהגויות הקשורים להפרעה נמצא סיכון יתר להפלות, היפראמזיס (הקאות יתר בהיריון) וניתוח קיסרי. נוסף על כך, נשים בולימיות בתקופת ההיריון עלולות לסבול מחוסר איזון כימי, התייבשות ואי־סדירות בקצב הלב.
בולימיה פעילה בהיריון יכולה גם ליצור הפרעות אצל העובר:
קטן לגיל ההיריון.
לידת תינוק פג.
ציון נמוך במבחן אפגר, במיוחד בבדיקה השנייה (חמש דקות).
מצג עכוז.
חך שסוע.
קשיי אכילה מוקדמים.
לידה מוקדמת שמסתיימת לפעמים במוות של התינוק.
בעיות האכלה והנקה עם התינוק נמצאו יותר שכיחות אצל אמהות בולימיות מאשר אמהות ללא הפרעות אכילה.
ככל שיש יותר סימפטומים בולימיים של "היטהרות" (הקאות ומשלשלים) היה סיכון יותר גבוה ללידת תינוק עם מום.
ראו גם
אנורקסיה
הפרעת אכילה
EDNOS
לקריאה נוספת
לצר, י', פרץ, י', קרויצר, ת' (2005). טיפול התנהגותי־קוגניטיבי ממוקד בקונפליקט בחולות בולימיה נרבוזה . שיחות: כתב־עת ישראלי לפסיכותרפיה, 19 (2), 143–151
לצר, י', צישינסקי, א', (2003). הפרעת אכילה בולמוסית (BED) – תת־קבוצה של השמנת־יתר או של בולימיה נרבוזה? הרפואה, 142(7), 544–549.
רחמים, ל', אפטר, א', (2009). לא תרופתי. מדיקל, 23, 75–77.
אייבורס, א' ונסביט, ס' (2008). רעבים להבנה. קריית ביאליק: אח.
דנה, מ' ולורנס, מ' (1999). נשים אוכלות את עצמן. תל אביב: מודן.
לצר, י' (1999). הפרעות אכילה. ירושלים: המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות.
קיירוז, ק' (2003). טיפול שיטתי בבולימיה נרבוזה. קריית ביאליק: אח.
שחר, מ' (2002). להיות מושלמת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
קישורים חיצוניים
בולימיה בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
בולימיה נרבוזה , באתר אינפומד
בולימיה נרבוזה באתר המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי
בולימיה נרבוזה טיפוסית ו בולימיה נרבוזה לא טיפוסית, באתר המרכז לבריאות הנפש גהה
בולימיה – מידע רפואי. מכבי שירותי בריאות, 2011
עיני, ע' (2007). פעילות גופנית ובולימיה נרבוזה.
שדה־שרביט, ש'. מדוע נוצרות הפרעות אכילה?
שטיינר,א', בירן, ל', צוברי, ע' וקמחי, ק' (2010). בולמיה: המדריך המלא וכל מה שרצית לדעת.
Mehler, P. S. (n.d.). Bulimia Nervosa. N Eng J Med ,349, 875-88
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעת אכילה | 2024-06-07T15:18:10 |
יהדות ארצות הברית | 260px|ממוזער|מפת ארצות הברית מחולקת לפי כמות היהודים בכל אזור
יהדות ארצות הברית היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות המונה בין 6 מיליון יהודים ל-8 מיליון יהודים. הקהילה היהודית בארצות הברית מגוונת ומחולקת בין זרמי היהדות השונים. מרבית יהודי ארצות הברית הם צאצאי מהגרים אשכנזים מאירופה שהגיעו אל "העולם החדש" בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה, כבר בסוף המאה ה-18, שוויון זכויות מלא ליהודים.
ראשיתה של הקהילה היהודית באמריקה הצפונית מתחילה ב-1654 עת התיישבה קהילה יהודית ממוסדת ראשונה של 23 מצאצאי מגורשי ספרד שהקימו את קהילת שארית ישראל בניו אמסטרדם. עד המחצית השנייה של המאה ה-19 הקהילה היהודית בארצות הברית הייתה קטנה יחסית ומנתה אלפים בודדים של יהודים. המצב השתנה עם הגירת מאות אלפי יהודים מגרמניה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, אך השינוי המשמעותי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עת היגרו לארצות הברית כ-2.5 מיליון יהודים ממזרח אירופה שהפכו את הקהילה היהודית האמריקאית לגדולה בעולם החל משנות העשרים של המאה ה-20. לאור שיעורי התבוללות גבוהים מספר היהודים נשאר יציב משנות השישים של המאה ה-20 ועומד על בין 5.5 ל-6 מיליון יהודים.שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|אחוז האוכלוסייה היהודית בארצות הברית ובקנדה בשנת 2016
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|אחוז האוכלוסייה היהודית בארצות הברית בשנת 2000
שמאל|ממוזער|392x392 פיקסלים|גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (עיט דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) ומתחתיו קרוביהם האמריקאים – תחילת המאה ה-20
היהודים השתלבו היטב בחברה האמריקנית מכמה סיבות:
הפרדה בין דת ומדינה – בארצות-הברית נהוגה הפרדה חוקית בין דת ומדינה וקיימת סובלנות בסיסית כלפי בני דתות שונות. מאותה סיבה רבים מהיהודים התבוללו.
לאומיות אזרחית – הלאומיות האמריקנית מבוססת על שותפות אזרחית וקבלת החוקה ולא על מוצא אתני משותף. כל אדם מכל קבוצה אתנית או דת כלשהי יכול להיהפך לאמריקני בזהותו.
מדינת הגירה – ארצות הברית היא מדינת מהגרים המורכבת מקבוצות אתניות שונות. היהודים אינם נתפסים כחריגים אלא מהווים קבוצה אחת מני רבות.
תרומה חברתית – התרומה של יהודים רבים לחיי הכלכלה, המדע והתרבות באמריקה זכתה להערכה רבה.
היסטוריה מוקדמת
התקופה הקולוניאלית וראשית ארצות הברית
יהודים החלו להגר למושבות הקולוניאליות באמריקה כבר במאה ה-16 עם התחלת ההתיישבות "הלבנה" ביבשת החדשה. מדובר בעיקר באנוסים מספרד, שהיתרונות הכלכליים בעולם החדש קרצו להם למרות אימת האינקוויזיציה הקתולית. ואכן, הם נרדפו קשות במקסיקו ובפרו הספרדיות. בברזיל הפורטוגזית האינקוויזיציה הייתה פחות אכזרית וגם שם קמה קהילת אנוסים, שמצבם שפר כאשר ההולנדים כבשו את מחוז פרנמבוקו והעיר רסיפה. ההולנדים היו היחידים, בתקופה זו, שאפשרו לאנוסים להופיע כיהודים באורח גלוי והאנוסים נהרו לאזורים שהיו בשליטתם. ברסיפה אף הוקמה קהילה בשם "צור ישראל". אך, ב-1654 הסתיימה התיישבות מוצלחת זו עם כיבוש העיר מחדש על ידי הפורטוגזים ואנשי הקהילה נמלטו והתפזרו לכל עבר.
ב-22 באוגוסט 1654, יהודי בשם יעקב ברסימסון הגיע מהולנד עם קבוצת מהגרים שנשלחה על ידי חברת הודו המערבית ההולנדית לנמל הולנדי בשם ניו אמסטרדם, לחופה המזרחי של צפון יבשת אמריקה. בסמוך לכך בתחילת חודש ספטמבר 1654, 23 יהודים ובהם 13 ילדים שנמלטו מרסיפה הגיעו באונייה לחופי ניו אמסטרדם. גם אשר ליוויי הגיע באותה עת, וייתכן שהיה חלק מאותה קבוצה בת 23 נפש. למרות קשיי הקליטה, מאחר שהיו חסרי כל, והתנגדות המושל ההולנדי פיטר סטויווסנט להקמת יישוב קבע עבורם, הם התיישבו במקום, בעיקר הודות להתערבותם של יהודים הולנדים אמידים בחברת הודו המערבית ההולנדית, שהייתה הבעלים החוקיים של המושבה. היהודים קיבלו על עצמם לדאוג לנצרכים שבהם, קיימו בצנעה את אורח החיים היהודי וזכויותיהם הכלכליות היו מוגבלות. זו הייתה ראשית ההתיישבות היהודית באמריקה הצפונית. ב-1664 נכבשה ניו אמסטרדם על ידי הבריטים ושמה שונה לניו יורק. עד סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל (גם הם נחשבים למיעוט בתוך החברה היהודית שהיגרה לארצות הברית באותן שנים), הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז (גרמניה בעיקר) שבאו ישירות מארצם או דרך אנגליה ואף היו נחשבים ל"רוב". ההערכה היא כי בשנת 1700, לערך, היו בסך הכל כמאה יהודים מתוך כמאה אלף תושבים, שאכלסו את המושבות הבריטיות העתידות להקים את ארצות הברית.
ב-1740 הוציא הפרלמנט הבריטי את חוק ההתאזרחות (Naturalization Act) שאיפשר לכל היהודים היושבים במושבות בריטניה ביבשת אמריקה להפוך לאזרחים. החוק לא נועד רק ליהודים ואיפשר גם להוגנוטים להתאזרח. על מנת לקבל אזרחות היה על המועמד להוכיח ישיבה של שבע שנים ברציפות במושבה. החוק קבע כי יהודים לא חייבים להשתמש בנוסח השבועה הכולל את המשפט "לפי אמונתי האמיתית כנוצרי", ובכך איפשר ליהודים לשאת שבועה שלא נגדה את אמונתם. חוק זה הקדים את אפשרויות ההתאזרחות של יהודים באנגליה עצמה. בין 1740 למלחמת העצמאות האמריקאית התאזרחו על סמך חוק זה כ-200 יהודים, רובם בג'מייקה שהייתה מושבה מאז 1670.
היישוב היהודי מנה בערך 2000 איש בסוף המאה ה-18, כשהוקמה ארצות הברית, מתוך אוכלוסייה כללית של כשני מיליון. הם היו מרוכזים בעיקר בניופורט, ניו יורק, פילדלפיה וצ'ארלסטון. ב-1733 הוקצתה ספינה נפרדת ליהודים עניים מלונדון, במסגרת משלחת מאורגנת מטעם נדבנים בריטים, שהתיישבה בג'ורג'יה. כך, עם סיום התקופה הקולוניאלית ולפני הכרזת העצמאות של ארצות הברית, קמה קהילה יהודית נוספת גם בסאוואנה. ככלל, מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם אף מצוין. הם עסקו במגוון תחומים – מסחר טבק ועד גידול קני סוכר.
מבחינה חוקית וחברתית לא התעוררו כמעט בעיות. בעקבות the British Naturalization Act of 1740 יהודים שהתגוררו לפחות 7 שנים במושבה יכלו לקבל אזרחות וקיבלו זכויות מלאות וקיימו קשרים חברתיים עם שכניהם. היהודים התערו בחיים הכלכליים והמדיניים ואיישו משרות אזרחיות וצבאיות (עוד במלחמת העצמאות חלקם השתתפו כקצינים וחיילים). ההשתלבות הביאה לנישואי תערובת רבים כך שילדי המהגרים חונכו ליהדות באופן מצומצם ביותר (רק בבית הכנסת ולא במוסדות חינוך). בנוסף לכך דלילות אוכלוסיית היישוב – הפיזור בשטח ומספר היהודים המועט – הביאו להיטמעות רבים מהיהודים.
העיר צ'ארלסטון מקרוליינה הדרומית ראויה להתייחסות מיוחדת. מסתבר כי בשנת 1800 נמצאה בה הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה החדשה. מתוך 2500 יהודים בכל רחבי המדינות המייסדות של ארצות הברית (שלוש עשרה המושבות) הקהילה בצ'ארלסטון מנתה כ-500 יהודים, בעוד שבכל קרוליינה הדרומית התגוררו כאלף יהודים. זאת, לעומת קהילות ניו יורק ופילדלפיה, שמנו יחדיו פחות מאלף יהודים. הדבר נבע מסובלנותן היחסית של קרוליינה הדרומית וצ'ארלסטון כלפיהם. הם הורשו לקיים את פולחנם הדתי בחופש מוחלט, לסחור, לרכוש אדמה, להוריש אדמה, להופיע כעדים בערכאות ולהצביע. מצ'ארלסטון יצאו ג'ודה בנג'מין, שר בשורות הקונפדרציה, בזמן מלחמת האזרחים; סוחר העבדים אברהם סייקסס; יוסף טוביאס, הסוחר ובעל האניות וג'ייקוב נ' קרדוזו, העיתונאי והתאורטיקן הכלכלי המפורסם. בצ'ארלסטון נולדה התנועה הרפורמית, שמקיפה כיום חלק נכבד מכל יהדות ארצות הברית.
הגירת יהודי גרמניה
באמצע המאה ה-19 הגיע לארצות הברית גל הגירה חדש מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה, בדומיננטיות של יהודי גרמניה. הגל נמשך עד 1880 בקירוב.
ב-1840 היו בארצות הברית כ-15,000 יהודים מגרמניה, ב-1859 כ-50,000 וב-1869 כ-150,000. עד 1877 עלה מספר היהודים ל-229,087.
ב-1881 חיו כבר 300,000 יהודים בארצות הברית. בין השנים 1830–1889, 200,000 יהודים היגרו מגרמניה לארצות הברית.
כבר באמצע המאה הפכו המהגרים הללו לרוב על פני היהודים הוותיקים, יוצאי ספרד. המהגרים הגיעו מכיוון שהתייאשו מ"אביב העמים" שלא הצליח (מבחינת היהודים לפחות) ומהמגבלות החדשות בארצות מוצאם. מהגרים אלו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה. חלקם נדדו מערבה לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו - הוקמו קהילות בערים הגדולות שבארצות הברית, ובעיירות רבות התיישבה משפחה יהודית. עד מהרה הצטרפו למשפחה משפחות נוספות ונוצרו קהילות בכל רחבי ארצות הברית.
המהגרים החדשים השתלבו היטב הן בכלכלה – רבים היו סוחרים גדולים, בנקאים ותעשיינים – והן במדינה – במלחמת האזרחים, למשל, לחמו אלפי יהודים, רובם לצד הצפון. מבחינה דתית-פנימית המהגרים החדשים היו פחות אדוקים בדתם מהוותיקים וזאת בנוסף לפער החברתי-כלכלי ביניהם שהביא לקרע עמוק בין יהודי ארצות הברית. המהגרים החדשים הנהיגו רפורמות בדת, חלקן כאלה שהונהגו בארץ מוצאם עוד טרם צאתם, הקימו מוסדות שונים – בתי חולים, מוסדות צדקה, "היכלות" לתפילה (כתחליף דמוי-נוצרי לבתי כנסת) ודאגו לחינוך יהודי ולשימור התרבות. הוקמו תנועות, ארגונים וכתבי-עת שמטרותיהם לאחד את היישוב ולקרבו לתרבות האמריקאית תוך שמירה על המסורת, או להדגיש את המוסר וההומניזם שביהדות.
בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר 1840, התחילה הקהילה היהודית בארצות הברית להגיב באופן פומבי לעלילת דמשק, עם כינוס פגישת מחאה בשש ערים באמריקה. הייתה זו ההשתתפות הראשונה של יהודי אמריקה במאבק יהודי בינלאומי למען יהודים בחוץ לארץ.
ההגירה ההמונית ממזרח אירופה
250px|ממוזער|שמאל|תערוכת חקלאים יהודים בארצות הברית, שנת 1909 לערך
בסוף המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודים ממזרח אירופה לאמריקה שנמשכה גם בראשיתה של המאה ה-20. היהודים ביקשו אחר חירות ושוויון זכויות שאותם לא קיבלו במקומות מושבותיהם הקודמים. ברוסיה הצארית, ממנה הגיעו רוב המהגרים, סבלו היהודים מאפליה ורדיפות, ובפרט מפוגרומים. בארצות-הברית יכלו להתקבל לחברה כשווים.
גל ההגירה השלישי היה רחב ההיקף ביותר מבין שלושת גלי ההגירה. בין השנים 1881 ל-1914, בעקבות חוקי מאי, היגרו לארצות הברית כ-2 מיליון יהודים (עשירית מכלל המהגרים לארצות הברית, שני שלישים מהמהגרים היהודים בעולם). המרכיב הדומיננטי ביניהם היו יהודים מרוסיה (שכללה חלק ניכר מפולין), אך רבים מוצאם היה גם מרומניה וממזרח אוסטריה-הונגריה (גליציה).
בין השנים 1903–1908 הגיעו לארצות הברית קרוב לחצי מיליון יהודים מרוסיה. ב-1908 שיעור המהגרים בקרב האוכלוסייה היהודית הגיע לשלושה רבעים והמשיך לעלות. מספר היהודים הגיע ל-3,388,951 ב-1917. בין השנים 1900–1920, הגרו לארצות הברית יותר ממיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה. גל זה המשיך, לאחר הפסקה בתקופת המלחמה, עד אמצע שנות העשרים, אז נחקקו חוקים המצמצמים מאוד את ההגירה. בסך הכל עד שהחלו ההגבלות על הגירה לארצות הברית בשנת 1924, היגרו לארצות הברית ממזרח אירופה למעלה מ-2.5 מיליון יהודים. בשנים שלאחר מכן נרשמו כ-73,000 מהגרים יהודים ב-1924–1931 לעומת כ-656,000 בין 1907 ל-1914. מספר היהודים החל להתייצב, כאשר 4,228,029 יהודים חיו בארצות הברית ב-1927 וב-1937 – 4,770,647. לאחר מכן הגיעו גלי הגירה קטנים יותר, למשל, פליטי הנאצים, בעיקר מאירופה המרכזית והמזרחית, לפני מלחמת העולם (כ-110,000 ב-1933–1941), וניצולי השואה לאחריה. המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל"מקצועות החופשיים" משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, דוגמת חברי תנועת עם עולם, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.
מהגרים אלה הקימו ארגונים רבים: בתחום הסוציאלי הוקמו איגודים מקצועיים ותנועות פועלים ובתחום הכלכלי והתרבותי הוקמו איגודי מהגרים לפי מקום המוצא – הלנדסמנשאפטים – שתמכו במהגרים כלכלית וחברתית (על ידי טיפוח הרגשת כלל–ישראל, מיזוג יהדות ואמריקניות, צדקה וכו') ובהם נשמרו מנהגים והליכות מארצות המוצא.
קשיים
הקושי העיקרי אצל המהגרים החדשים היה כלכלי. מכיוון שרוב המהגרים היו במקור זעיר-בורגנים ואילו המשק בארצות הברית היה זקוק, כאמור, לפועלים ובעלי-מלאכה, המהגרים היו צריכים להסתגל לעבודה פיזית קשה (אם צלחו את הקושי במציאת עבודה). שיטת העבודה המקובלת בתעשייה האמריקאית אז (ה-sweating system, הידועה לשמצה) הייתה כרוכה בעמל רב, בתנאים גרועים ותמורת שכר נמוך (כתוצאה מריבוי המהגרים שגרם לירידת ערך העבודה). נוסף על כך מהגרים רבים בגל זה התרכזו בניו יורק, בעיקר בלואר איסט סייד מרובת האוכלוסין והצפופה ובהארלם, ובעקבות זאת נוצר שם לחץ כלכלי גדול, אליו התווספה בעיית הצפיפות ותנאי המחיה הנמוכים ברבעים בהם התרכזו היהודים.
מבחינה חברתית היהודים נקלטו בצורה די טובה, ולמרות זאת התרחשו מספר גילויי אנטישמיות כגון איסור על כניסת יהודים למועדונים ובתי מלון מסוימים, פעילות "ארגון העבודה האמריקאי" שפחד מ"השתלטות" היהודים חסרי הניסיון והארגון על מקורות הפרנסה ומהורדת השכר, וגורמים מצד "ותיקי" ארצות הברית שלא שמחו על "קיבוץ הגלויות" בארצות הברית.
תהליך האמריקניזציה וההשתלבות
ה"אמריקניזציה" התבטאה בעיקר בהתחזקות זרם התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית) ביהדות, שהחל עוד בגרמניה, ובהתרחקות מהדגם האורתודוקסי של היהדות. לאמריקניזציה היה גם ביטוי פוליטי – היהודים נעשו יותר ויותר מעורבים בקלחת הפוליטית והמדינית בארצות הברית בין אם מדובר בהרצאות שנשאו פוליטיקאים במסדרים היהודיים (="לוג'ות"), בין אם מדובר בהתערבות ארגונים יהודיים ("הוועד היהודי האמריקאי" במיוחד) במדיניות ארצות הברית הנוגעת ליהודים – לדוגמה איסור כניסת יהודים (גם אזרחי ארצות הברית) לרוסיה.
בקרב צאצאי המהגרים, האמריקניזציה הייתה חזקה במיוחד מכיוון שגדלו באמריקה וחונכו בבית ספר כללי בדרך כלל, לצד לא יהודים והושפעו מהם. כשהתבגרו פנו לעיתים למקצועות שונים מהוריהם, כמו מקצועות חופשיים.
למרות תהליך האמריקניזציה, נשמר יחוד חברתי ותרבותי אצל המהגרים ובניהם. הגורמים לכך הם ההתרכזות הגאוגרפית של היהודים. ארגונים שונים – הלוג'ות הם הבולטים ביותר – קיימו פעילות חינוך וחברה, ערכו מפגשים ודיונים במטרה לתת למהגרים יהודים חיי חברה ייחודיים. זאת בנוסף לרגש הלאומי של היהודים הספיקו כדי לשמור על אחדותם, למרות השפעות האיגודים המקצועיים בהם חברו.
אצל הדור השני, הפעילות החינוכית יהודית (לימוד בחדר, sunday schools) – שהייתה ברמה נמוכה – לא עמדה בפני השפעת החינוך הכללי והסביבה בה עבדו וחיו. ההשפעה בלטה אצל בעלי המקצועות החופשיים, אך הופיעה אפילו אצל העובדים בארגונים יהודיים (אלה היו נתונים גם להשפעת האמריקניזציה של היהודים הוותיקים, יוצאי מרכז אירופה או ספרדים).
ממוזער|כתובה מארצות הברית
ממוזער|כתובה מארצות הברית
כמו כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, עברה גם יהדות ארצות הברית תהליך "אמריקניזציה". כלומר, החיים בארצות הברית הבדילו אותה באופן ניכר מיהודים אחרים, בכלל, ומקהילות המוצא, בפרט. אחד מסממני האמריקניזציה הוא הוולונטריזם שבהשתייכות לקהילה דתית. זה מצידו מנע תופעות כמו הפיצול בין חילונים לדתיים, הקיים למשל בישראל.
הזרם הקונסרבטיבי – צבר תנופה בראשית המאה ה-20 והתחזק על ידי ההגירה ממזרח אירופה אשר הביאה לאמריקה יהודים אשר לא כולם היו אדוקים בדתם, אך הייתה להם זיקה חיובית למסורת היהודית ולסמלים היהודיים, כולל ציונות. הקונסרבטיבים דומים בהשקפתם הדתית לזרם האורתודוקסי, אך הבדל מרכזי ביניהם הוא היעדר הפרדה בין נשים לגברים ומתן זכויות רב יותר לנשים בעולם הרבני. נראה שהקונסרבטיבים היוו כ-40% מן היהודים.
היהדות הרפורמית הובאה לארצות הברית על ידי יהודים יוצאי גרמניה במאה ה-19. תנועה זו גרסה כי יש לערוך תיקונים נרחבים בדת היהודית כדי להתאים אותה לתקופתם, תוך הסתכלות דתית שונה על התורה ועל התורה שבעל פה. כך צומצמו המצוות המעשיות בענייני כשרות, שבת, ושאר נוהגים דתיים, בבית הכנסת ("היכל") הוסרו המחיצות בין גברים ונשים, הוכנסו אורגן ומקהלה, ובוטלה חובת כיסוי הראש. בתחילה נטה חלק מרכזי בזרם לכיוון אנטי-לאומי ומכאן, אנטי-ציוני. לדוגמה, לאחר הצהרת בלפור, עת "סכנת הציונות" נתפסה כממשית יותר, עמדה "הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים" (הרפורמים) (CCAR - Central Conference of American Rabbis) בראש המתנגדים לציונות. נראה שהרפורמים היוו כ-30% מן היהודים.
הזרם האורתודוקסי – התחזק עם בוא המהגרים ממזרח אירופה. אלה ייסדו מאות בתי כנסת, "חדרים", "חצרות" חסידים וישיבות שמטרתם הייתה לשמור על העולם היהודי הישן. כתנועה מאורגנת הייתה היהדות האורתודוקסית חלשה מהזרמים האחרים, עקב עזיבה מזורזת של הדת בקרב מהגרים, שרבים מהם היו מלכתחילה סוציאליסטים או בונדיסטים. לזרם נוספו ניצולי השואה מהמגזר החרדי, שהגדילו את נפח הפלג הליטאי והפלג החסידי, המתרבים בשיעור גבוה מאשר הקבוצות האחרות. נראה שהאורתודוקסים היוו כ-15% מן היהודים.
בין מלחמות העולם
בתחום הכלכלי והחברתי
גלי ההגירה הראשונים דבקו בפרנסות יהודיות מסורתיות, למרות החופש התעסוקתי ששרר בארצות הברית. חלק ניכר מהמהגרים היהודים הצטרפו לסדנאות היזע, בעיקר בתחום החייטות או בתעשיות העזר.
אחרי מלחמת העולם הראשונה התמורה בתחום זה הייתה גדולה ביותר ביחס לעבר. על הקהילה היהודית עבר תהליך "דיפרוליטאריזציה" – מעבר לעבודות פחות פיזיות (תהליך הפוך לזה שעבר על המהגרים בגל השלישי). בניהם של פועלים ובעלי מלאכה, חנוונים וסוחרים פנו לעבוד בבתי מסחר גדולים, במקצועות החופשיים ובמשרדים פרטיים וממשלתיים. גם חלק מההורים פנו לעבר עיסוקים אלו, אף על פי שנאבקו במשך דור על זכויות כלכליות וסוציאליות בעבודתם.
תהליך זה הביא לכך שבתקופת מלחמת העולם השנייה מחצית מהיהודים עסקו במסחר, רק 25% במלאכה ותעשייה (קלה), 12% במקצועות חופשיים (רפואה, חינוך, פקידות ועוד) והשאר בשירותים, חקלאות ותחבורה. השינוי בלט במיוחד בערי השדה ובעיירות (במקצועות החופשיים, למשל, חלקם של היהודים הגיע לפי 4 מאחוזם המספרי באוכלוסייה המקומית).
יהודים החלו לעזוב את שכונות המגורים הצפופות, כמו הלואר איסט סייד (Lower East Side). למעשה, עד אותה העת, עשו היהודים בארצות הברית חיל יותר מקהילות מהגרים אחרות שהגיעו לארצות הברית בערך באותו זמן, ואף שישבו בה דורות. בין הסיבות לכך היו שלמרות עוניים, בתקופה שלאחר הגירתם, הייתה ליהודי מזרח-אירופה השקפת חיים של המעמד הבינוני. הם החשיבו ביותר חינוך והשכלה ובאשר להשקעה באלה, הייתה להם גישה ארוכת טווח באשר לעתידם ולעתיד בניהם. כן קיים היה אצלם, יותר מן המקובל אצל קבוצות מהגרים אחרות, מערך סיוע הדדי. בכל זאת, תהליך זה היה הדרגתי ועוד ב-1952 כשליש מיהודי ניו יורק היו עובדי כפיים. יחד עם השינוי המעמדי פחת חלקם של היהודים המשתייכים לתנועות שמאל רדיקליות. יהודים בני הדרום והמערב, שחלקם של בני מעמד הפועלים בקרבם היה עוד קודם קטן יותר מאשר בצפון ובמזרח, נטו עוד מקודם פחות לדעות אלה. בכלל, עם הזמן, וההשתלבות בחברה, פחת משהו מן הלהט השאפתני, הן אישית הן חברתית.
אחד מאמצעי ההשתלבות החשובים היה מוסדות ההשכלה. היהודים, יותר מהקתולים למשל, נטו לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים, כאשר חינוך יהודי, אם ניתן, ניתן לרוב בימי שבת וראשון. בשלב הראשון יהודים מעטים בשל אפליה הלכו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות, אך יהודים גדשו באלפיהם את האוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה שבהם הרגישו נוח יותר כמו הסיטי קולג' של ניו יורק (CCNY) והנורמל קולג' (לימים מכללת האנטר) – לנשים. יתרה מזאת, צעירים יהודים המשיכו ללמוד באוניברסיטאות ובקולג'ים גם בעת המשבר, למרות הסיכוי הקלוש למצוא עבודה. עם הזמן הלך ועלה גם מספרם של היהודים באוניברסיטאות היוקרתיות במדינה.
סופרים ויוצרים יהודיים השתלבו בספרות האמריקנית ובעולם הבידור, הקולנוע והמוזיקה. לקראת סוף התקופה יהודים השתלבו היטב בפוליטיקה ובתפקידי ציבור: בין שתי מלחמות העולם כיהנו בבית המשפט העליון שלושה יהודים, ארבעה מושלי מדינות היו יהודים ושורה ארוכה של פעילים מפלגתיים. כ-15% מן המינויים הבכירים של פרנקלין רוזוולט היו יהודים, עת היוו כ-3% מן האוכלוסייה, וכאשר היהודים תמכו בהמוניהם (82% בבחירות 1932) במדיניות הרווחה שהנהיג. רוב היהודים החזיקו בעמדות פרוגרסיביות מבחינה פוליטית, ותמכו בנשיא רוזוולט בזמן כהונתו, בשל ניסיונו לחזק את מעורבות המדינה בתחום החברתי בימי המשבר הכלכלי של שנות ה-30.
בין מלחמות העולם החלו מנהיגי היהודים להתלבט בשאלת השתלבותם בחברה ובתרבות האמריקנית. עד אז שלטה גישת "כור ההיתוך" לפיה תהליך האמריקניזציה מחייב את המהגרים להיטמע בתרבות האנגלו-סקסית ולוותר על מאפייני תרבותם המקורית. בשנים אלו החלה להתפתח "הגישה הפלורליסטית" אשר נתנה מקום לטיפוח הייחוד. יהודי ארצות הברית נטשו את ההתבדלות מרצון והחלו להשתלב בתרבות האמריקנית ולהרגיש אמריקנים. אך להשתלבות היה אופי מיוחד: הם אמצו את דפוסי התרבות האנגלו-אמריקנית, אך שמרו על ייחודם התרבותי והלאומי. בכך השתלבה נטייה של יוצאי מזרח אירופה למידת-מה של התבדלות, שמירה על הזהות הייחודית, על סביבה יהודית ועל מוסדות יהודיים, תוך השתלבות בחברה האמריקנית. כך נוצר דפוס חיים יהודי מיוחד אשר בא לידי ביטוי בהקמת מסגרות ארגוניות קהילתיות מקומיות באופן וולונטרי, המאפשרות פעילות יהודית דתית, תרבותית, חינוכית ולאומית. בנוסף, חלק מהיהודים הושפעו מביטויי הבדלנות האמריקנית, בעיקר בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30. כן נרתעו מלהזדהות בגלוי עם יהודי מזרח-אירופה, וזאת גם אחת הסיבות להחלשות הציונות באמריקה באותן שנים.
ארגונים בתחום החברתי
המבנה הקהילתי שהקימו היהודים היה משוכלל יותר מאשר אצל כל קהילה אתנית אחרת. פרט לבתי כנסת קיימו הקהילות מוסדות חינוך, בריאות, שירותים סוציאליים, מרכזים קהילתיים, בתי קברות, הוציאו כתבי-עת וכיוצא בזה. בכל הקהילות החשובות הוקמו פדרציות יהודיות. יהודי ארצות הברית הקימו מספר רב של מוסדות וארגונים שהקיפו ב-1945 97% מיהודי ארצות הברית.
עוד ב-1859 נעשה ניסיון להקמת ארגון המייצג את יהודי ארצות הברית: "ועד הנציגים של יהודים אמריקנים" (The Board of Delegates of American Israelites), בעקבות פרשת מורטארה (הפקעת ילד יהודי, שהוטבל לנצרות בחשאי באיטליה, ממשפחתו). אלא שהניסיון נכשל כשהתברר שאין הארגון יכול להתיימר לייצג את כלל יהודי ארצות הברית. כללית, עמדה למכשול בדרך להקמת ארגון מייצג כזה, נטייתם של רוב יהודי ארצות הברית שלא להראות כמתבדלים, או ככאלה שאינם שמים מבטחם ב"שיטה האמריקנית" שאחד מעיקריה הוא שהדת היא עניינו של הפרט. כך, בתקופה האמורה נעדר, פרט ליוצאים מן הכלל: הקונגרס היהודי האמריקני בוועידת השלום בפריס, וועידת יהודי ארצות הברית ב-1943, גוף המייצג את יהדות ארצות הברית כולה. כתוצאה, עיקר כוחה הארגוני של יהדות ארצות הברית התמקד בקהילות המקומיות, ובעיקר, סביב המגביות שארגנו, הן לצורך מוסדות מקומיים, כגון בתי-חולים, עזרה לנצרכים וכיוצא בזה, הן לצורך ארגונים כלל-ארציים, הן לצורך מטרות שמעבר לים, כמו עזרה ליישוב. הבולטים בארגונים היהודיים להם הייתה פריסה ארצית היו:
בני ברית – נוסד ב-1843 על ידי יהודים יוצאי גרמניה כמסדר אחווה. חוקתו עסקה בקידום ופיתוח תכונותיהם הרוחניות והמוסריות של היהודים מצד אחד, ובהקלת מצוקת עניים, חולים, נפגעי רדיפות ושאר זקוקים לסיוע מצד שני. לארגון הייתה חשיבות רבה לקליטת המוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה.
הוועד היהודי-אמריקני היה ארגון של האליטות בקרב יהדות ארצות הברית, ששימש כשדולה, בעיקר לצורך הגנה על היהודים בארצות חוץ.
הקונגרס היהודי האמריקאי – מגעים להקמתו החלו ב-1915–1916 בשל הרצון, בעיקר של יוצאי מזרח-אירופה, לייצוג דמוקרטי יותר מאשר "הוועד" ה"אריסטוקראטי". לאחר מלחמת העולם נוסף גם צורך קונקרטי לייצוג היהודים בוועידת השלום בפריס. ב-1918 נערכו בחירות כל-ארציות בהשתתפות כ-335,000 מצביעים. תחילה סוכם כי הארגון יתפזר לאחר סיום ועידת השלום. כאשר הגיע מועד הפיזור ב-1920 החליטו חלק מן הארגונים היהודיים, בעיקר ארגוני המהגרים ממזרח אירופה וארגונים ציוניים, להקים קונגרס קבוע. הקונגרס, אשר חדל להיות אחרי ועידת השלום גוף המייצג את מרבית יהדות ארצות הברית, שם לו למטרה לפעול הן בענייני יהודי ארצות הברית, הן בענייני בניין הבית הלאומי וענייני יהדות העולם.
American Jewish Joint Distribution Committee ("הג'וינט") – קם ב–1914. בשנות ה-20 פעל לסיוע ושיקום יהודי מזרח-אירופה (להוציא ברית המועצות). הקים רשת שרותי סעד רחבה אשר עסקה גם בחינוך טכנולוגי, ותמך בתוכניות להתיישבות על הקרקע של יהודים בברית המועצות (קרים ובירוביג'אן). אחר כך, בשנות ה-30, עסק הג'וינט בעזרה ליהודי גרמניה ולפליטים ממנה. הארגון הקים מערכת לגיוס כספים אשר פעלה בכל חלקי האוכלוסייה היהודית בארצות הברית והיוותה דוגמה לכוחה. במלחמת העולם השנייה ואחריה היה ה"ג'וינט" ארגון הסיוע החשוב ביותר עבור ניצולי השואה.
ל"לנדסמנשאפטים" (ארגונים של יוצאי ערים) הייתה חשיבות רבה בקליטה כלכלית וחברתית של בני עירם. בהמשך הם סייעו גם לבני העיר שנשארו באירופה והיוו מקור סיוע רב במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, עת מנו כרבע מיליון איש. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו והלכו אותם ארגונים, עם עליית משקלם הדמוגרפי של ילידי ארצות הברית, שכן קשה היה יותר ויותר לאותם ארגונים, בדרך הטבע, כאשר מוקד פעילותם הוא "עולם האתמול", למשוך את צאצאי המהגרים. לאחר השואה הצטמצמה פעילותם עוד מאחר שלא נותרו יהודים בערי המוצא.
הארגון הבולט ביותר בתקופה זו היה "הג'וינט" שעסק בסעד ופילנתרופיה בעיקר באירופה. הוא הוקם במטרה לעזור ליהודים נפגעי מלחמת העולם הראשונה, אך המשיך לבצע פעילותו גם במלה"ע השנייה. פעילות הצדקה של יהודי ארצות הברית הייתה מרובה גם ברמה המקומית. רבים מהיהודים עסקו בצדקה, וארגונים ומוסדות צדקה הוקמו ברבות מהקהילות. כדי למנוע כפל פעולות ובזבוז כספים הוקמו גופים מרכזיים בכל קהילה שעסקו בנוסף לסעד גם בדת וחינוך. הלאנדסמאנשפטים והלוג'ות – מועדוני המהגרים ומסדרי האחים – המשיכו לפעול, הבולט מביניהם היה "בני-ברית". הגופים אוחדו ב-1932 ל"מועצת הפדרציות וקרנות הסעד" שהפכה בהדרגה לגוף הראשי לניהול העניינים הפנימיים של יהדות אמריקה.
בשנות ה-30 פעלו שלושה ארגונים פילנתרופיים עיקריים ביהדות אמריקה: מועצת הפדרציות והג'וינט שהוזכרו, ומגבית א"י המאוחדת (איחוד קק"ל וקרן-היסוד). ב-1939 שלושת הארגונים התאחדו ל"מגבית היהודית המאוחדת".
הזרמים הדתיים
בשלושת הזרמים חלו שינויים רבים. הפילוג לזרמים גרם להחלשת כוחה של הדת בחיי יהודי ארצות הברית ולכן ייסדו 3 הזרמים את "מועצת בתי הכנסת של אמריקה" לשם קידום היהדות וחיזוק השפעת בית הכנסת. ארגון זה משמש לעיתים כדובר יהדות ארצות הברית.
קונסרבטיבים
אצל הקונסרבטיבים עצמם לא חל כמעט שינוי, אלא שהוקם תת-זרם חדש, הרקונסטרוקציה, על ידי הרב פרופ' מרדכי קפלן. הזרם תמך בציונות (כמעין המשך לציונות רוחנית של אחד העם), מתוך הרעיון שתכליתו של אדם להגיע לישועה, להיות "אנושי בתכלית" וזאת על ידי השתייכות למסגרת לאומית. הפרופ' ניסה להשתית את הדת לא על סמכות מוסדית והלכות אלא על שאיפת האדם לישועה. על אדם להשתייך למסגרת חברתית (לדוגמה, תנועה לאומית), ולהעשיר את חייו הרוחניים ולהשכיל על ידי קבלת ערכים ויסודות מן היהדות המסורתית בהתאם לרוח התקופה הנוכחית.
אורתודוקסים
בזרם זה נערכו בעיקר שיפורים בארגון – הוקמו (בדומה לרפורמים ולקונסרבטיבים) מספר ארגונים ארציים של בתי כנסת ובתי מדרש לחינוך רבנים. גלי ההגירה הנמשכים, הן בראשית המאה והן לאחר השואה, הביאו לגיוון אדיר בתוך מחנה זה, שהוא הקטן אך התוסס ביותר ביהדות ארצות הברית. עד לשנות ה-50 הייתה האורתודוקסיה בנסיגה מתמדת, ורבנים הסכימו לפשרות כמו ישיבה מעורבת, בעוד הקהל ברובו חילל שבת בפרהסיה ולרוב לא שמר מצוות כלל. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע גל מהגרים מחמירים יותר מאירופה, שייצבו את הזרם ואפשרו בין היתר פילוג מעשי ברמת הקהילה, ולא רק העיקרון, מהקונסרבטיבים. כיום קיימים במחנה האורתודוקסי פילוגים והבדלים לרוב, על מגוון אדיר המשתרע מחסידות סאטמר הקנאית, דרך חסידויות מתונות יותר והעולם החרדי ליטאי המרוכז סביב ישיבת לייקווד וספיחיה, כמו כן ישנה האורתודוקסיה המודרנית ואגפיה השונים, מהימין המתקרב לחרדים (המהווים 6% בין כ-10% האורתודוקסים) ועד ל"אורתודוקסיה הפתוחה" מבית מדרשו של הרב אבי וייס ואחרים. המרכז של המודרניים עודו מתבסס על ישיבת רבינו יצחק אלחנן, על אף שבמעמדה חל פיחות זוחל.
רפורמים
הזרם הרפורמי עבר שינוי אידאולוגי גדול. מהתנגדות גורפת ללאומיות וציונות, ואמונה ביהדות הנבואית לתמיכה פעילה בציונות ובניין ארץ ישראל כמקלט לנרדפים ומרכז רוחני, וחזרה אל ערכי המסורת, שמירת החגים וקיום המצוות (אף על פי כן מספר קיצוניים המשיכו בשמירה על הרפורמה המסורתית).
אנטישמיות וביטויים של דעות קדומות
אנטישמיות לא הייתה תופעה חדשה בארצות הברית. אלא שעבור היהודים, שעבורם נקודת המוצא הייתה האנטישמיות האירופית, היחס לאנטישמיות בארצות הברית היה בדרך כלל כאל מטרד. האנטישמיות הייתה מוגבלת תמיד ליחידים ולקבוצות קטנות בחברה האמריקנית, בעוד מרבית בני החברה קיבלו את היהודים בזרועות פתוחות בתוך חברה שקידשה את ערכי השוויון וההפרדה בין דת ומדינה.
בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלו להופיע דעות קדומות נגד יהודים. המילה "יהודי" הפכה לפועל פופולרי (to jew), שמשמעותו לעשות עסקה ערמומית, תוך שימוש באתיקה "לא כשרה".
בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, ממיסיסיפי ומקנטקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על "הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי" בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. בסופו של דבר, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש-מהר את הפקודה האנטישמית.
בזמן כהונתו כנשיא של גרנט (שירת כנשיא שתי כהונות, 1869–1877), הוא היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצידו של האפיפיור האנטישמי.
אפליה נגד היהודים בארצות הברית הייתה במרחב החברתי, מחוץ לסמכות השיפוטית הפדרלית: במלונות, מתחמי נופש, בתי דירות, מועדונים חברתיים ומוסדות חינוך פרטיים. בשנת 1877 אירעה תקרית מפורסמת, בה ג'וזף זליגמן, בנקאי מכובד וידידם של הנשיאים לינקולן וגרנט, נתקל בסירוב להלינו במלון סרטוגה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נשטפה ארצות הברית בגל לאומנות, בדלנות, שנאת מיעוטים, ראקציה נגד המתירנות וחרדה מהסכנה האדומה, שהיו שזיהו אותה עם יהודים. קבוצות כמו קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan) פרחו. בהרווארד למשל, הנהיגו באופן בלתי רשמי מכסה המגבילה את מספר הסטודנטים היהודים במוסד. ב-26 במאי 1924, לאחר שב-1921 הוטלו הגבלות על ההגירה הנכנסת (The Burton Bill), נתקבל בארצות הברית The Johnson-Lodge Bill, אשר צמצם ביותר את ההגירה מרוב מדינות העולם. חוקי ההגירה של 1924 מנעו הגירה מסיבית ממזרח אירופה ומרבית מדינות העולם. האמריקנים סגרו את שעריהם להגירה חופשית של מהגרים כפי שהיה מקובל עד אז ונקטו במדיניות של הגירה סלקטיבית.
אלמנטים מספר בניסוח החוק נראו כנובעים מרצון לשנות את דפוסי ההגירה הקיימים (המכסה להגירה מכל ארץ הייתה 2% מילידיה במפקד 1890, עת רוב המהגרים ממזרח אירופה ודרום אירופה טרם הגיעו), אף שהחוק נגע לכל המהגרים ללא הבדלי דת, בעיני יהודים רבים נתפס החוק כאי-רצון לקבל יהודים נוספים ממזרח אירופה במספרים גדולים למדינה. בשולי החברה היו גם תופעות של הסתה גלויה. כתוצאה, הן מן האפליה, הן מן ההסתה, הגיעה האנטישמיות לרמה בה חשו אותה היהודים בחיי היום-יום. לקראת סוף שנות ה-20 דעך הגל.
רוב התופעות לא היו אנטישמיות-במוצהר, מה גם שהיו מתונות בהשוואה למזרח-אירופה. כמו כן סבלו קבוצות מיעוטים נוספות. ונראה שרוב המהגרים בחרו להתעלם. אלה הציקו יותר לבני הדור שנולד באמריקה. תגובתם הפוליטית של היהודים, אם הייתה, לא התבטאה כלפי חוץ. לדוגמה: קלווין קולידג', הנשיא שבתקופתו הועברו חוקי ההגירה, זכה ברוב באזורים היהודיים.
גל נוסף פרץ בשנות ה-30 – התנגדות לניו דיל, שכונתה "Jew Deal". בעוד שעד 1933 לא היו קיימים בארצות הברית ארגונים אנטישמיים מוצהרים, הרי בחודשים שלאחר מכן קמו כמה כאלה, ביניהם German-American Bund, Silver Shirts ו-White Shirts. מספר חבריהם הגיע לשיאו בקיץ 1934. בשנים שאחר כך בלט בהסתה האנטישמית הכומר הקתולי צ'ארלס קוגלין (Charles Coughlin), שהתנגד בחריפות לרוזוולט. קוגלין הפיץ את דעותיו באמצעות תחנת רדיו ולה כ-62,000,000 מאזינים, רבים מהם לא-קתולים, ובאמצעות ביטאונו "צדק חברתי" (Social Justice). הוא הושתק כשהצטרפה ארצות הברית למלחמה העולם השנייה, והגל שכך סמוך לסיומה.
רוב החברה האמריקאית הלא יהודית קיבלה את היהודים ברמה כלשהי. מבחינה כלכלית ופוליטית היהודים השתלבו היטב. גורמים לאנטישמיות בארצות הברית היו מגוונים. מלבד ההצלחה היחסית של היהודים (כביכול על חשבון אחרים) הגזענות הכללית הייתה רווחת בדרום ארצות הברית בעיקר – על אף תבוסתה במלחמת האזרחים – ארגונים דוגמת הקו קלוקס קלאן שיצגו את השמרנות הנוצרית הקיצונית. אחד האנטישמים הידועים ביותר היה הנרי פורד כאשר הוא אימץ את עלילות הדם של הספר הפרוטוקולים של זקני ציון. כמו כן נאומי הרדיו של האב קופלין בשנות ה-30 המאוחרות הצביעו על כוחה של ההתקפות על הקהילה היהודית. לעומת זאת, אלימות פיזית נגד יהודים הייתה רק לעיתים נדירות. כך קרה כשתקפו יהודים במסע הלווייתו של הרב יעקב יוסף בניו יורק בשנת 1902 והלינץ' של ליאו פרנק בשנת 1915.
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה בה נטלה ארצות הברית חלק מרכזי בניצחון על גרמניה הנאצית שככו כמעט לחלוטין ביטויים של אנטישמיות בזירה הציבורית האמריקנית. זיכרון השואה הפך לחלק מהזהות האמריקנית במאבק נגד ביטויים של גזענות ואי סובלנות.
מלחמת העולם השנייה ואחריה
פליטים מגרמניה הנאצית
בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה, הקונגרס, ממשל רוזוולט, ודעת הקהל הביעו דאגה לגורלם של יהודים באירופה, אך סירבו בעקביות לאפשר הגירה בקנה מידה גדול של פליטים יהודים.
בדו"ח שפרסמה מחלקת המדינה, המזכיר סטיוארט אייזנשטאט ציין כי ארצות הברית קיבלה רק 21,000 פליטים מאירופה, ולא ניתן להעלות את המספר עקב המכסות המגבילות של המדינה, המקבלת הרבה פחות יהודים לנפש מאשר רבות ממדינות אירופה הנייטרליות, פחות במונחים יחסיים אפילו משווייץ.
ההתנגדות האמריקנית להגירה בסוף שנות ה-30 הייתה מונעת מלחצים כלכליים כבדים, שיעור אבטלה גבוה, תסכול והתפכחות חברתית. הסירוב האמריקאי לתמיכה בהגירה יהודית באופן ספציפי, לעומת זאת, נבעה גם מאנטישמיות, שגדלה בסוף שנות ה-30, והמשיכה לעלות בשנות ה-40. זה היה מרכיב חשוב בתגובה השלילית של אמריקה לפליטים יהודים.
דוגמה למדיניות ההגירה הייתה הספינה סנט לואיס שהפליגה מגרמניה במאי 1939 כשהיא נושאת עליה 936 פליטים יהודים מגרמניה. ב-4 ביוני 1939, כשהמתינה בים הקריבי בין פלורידה וקובה, הנשיא רוזוולט סירב להכניסה עקב חוק ההגירה של 1924, והחזיר את האונייה חזרה לאירופה. רק 365 מנוסעיה שרדו את השואה.
מלחמת העולם השנייה והשואה
הצלת אוכלוסיית יהדות אירופה לא הייתה בראש סדר העדיפויות של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, מדיניות ההגירה הנוקשה שלה לא הוסרה בתקופת השואה והוקצבו מכסות מהגרים יהודים מצומצמות ממערב אירופה דרך העפלה, לעיתים דרך שהות ביניים באמריקה הלטינית. כשהקהילה היהודית בארצות הברית לא הבינה את חומרתה של השואה עד שלב מאוחר.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית האמריקנית הייתה מרירה ומפולגת ולא הייתה מסוגלת לגבש חזית משותפת. רוב יהודי מזרח אירופה העדיפו את הציונות, שראתה שיבה למולדת ההיסטורית כפתרון היחיד לבעייתם, והוסטה תשומת הלב מהזוועות בגרמניה הנאצית. יהודים גרמנים נבהלו מהנאצים אך זלזלו בציונות. חסידי הציונות בארצות הברית נסערו, אך מנהיגים רבים חששו כל כך מתגובה אנטישמית בתוך ארצות הברית, עד שדרשו מכל יהודי המדינה לשמור על פרופיל ציבורי נמוך. התפתחות חשובה אחת הייתה ההזדהות הפתאומית של רוב (אך לא כל) המנהיגים היהודים עם הציונות בשלהי המלחמה.
התקשורת האמריקאית התעלמה במידה רבה מהשואה. כך למשל ארתור זלצברג היהודי, מו"ל "הניו יורק טיימס", המוציא לאור של העיתון המשפיע ביותר של האומה, התיר רק לקומץ מאמרי מערכת להיכתב על השמדת היהודים. גם לאחר שנודע כי הנאצים בחרו להוציא יהודים להשמדה, זלצברגר קבע כי כל הפליטים סבלו, הוא לא הכיר ביהודים כעם וקבר את הסיפורים על הזוועות נגד היהודים בפרטים קצרים עמוק בתוך העיתון. ליהודים הייתה נוכחות גדולה בהוליווד ובתחנות הרדיו. חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן, הוליווד והרדיו נמנעו מחקירת רדיפת היהודים באירופה לפני פרל הארבור. מנהלי אולפנים יהודים לא רצה שיאשימו אותם בתעמולה יהודית וכמו כן היו תחת לחצם של הליגה נגד השמצה ומנהיגים יהודים לאומיים, שרצו למנוע מלעסוק מנושאים אלה, שמא יהודי אמריקה יסבלו מהגברת האנטישמיות.
למרות כל זאת, היו מי שניסו להמריץ את הממשל האמריקאי לסייע לקורבנות רצח העם הנאצי. בשנת 1943, ממש לפני יום כיפור, 400 רבנים צעדו בוושינגטון כדי למשוך תשומת לב למצוקתם של קורבנות השואה ("היום הרבנים יצעדו"), בין היתר ביוזמתו של הלל קוק. שבוע לאחר מכן, הסנטור וורן ברבור ויליאם, שהיה מקומץ הפוליטיקאים שנפגשו עם הרבנים על מדרגות הקפיטול בארצות הברית, הגיש הצעת חוק שהייתה מאפשרת לכ-100,000 קורבנות השואה להגר באופן זמני לארצות הברית. ברבור מת שישה שבועות לאחר העלאת הצעת החוק, והוא לא עבר. הצעת חוק מקבילה הוצגה בבית הנבחרים על ידי חבר קונגרס אחר, שגם לא הצליחה לעבור.
בתקופת השואה, פחות מ-30,000 יהודים הגיעו לארצות הברית, חלקם פנו עקב מדיניות ההגירה. ארצות הברית לא שינתה את מדיניות ההגירה שלה עד שנת 1948. לשואה הייתה השפעה עמוקה על הקהילה בארצות הברית, במיוחד לאחר 1960, כשהיהודים ניסו להבין מה קרה, ובמיוחד כדי להנציח ולהתמודד איתה במבט אל העתיד.
לאחר המלחמה
500,000 יהודים אמריקאים (מחצית מהגברים הזכאים) לחמו במלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה משפחות צעירות הצטרפו למגמה החדשה של "פרבור" (הגירה לפרברי הערים). שם, היהודים החלו להתבולל יותר ויותר ושיעור נישואי התערובת עלה. הפרברים אפשרו את היווצרותם של מרכזים חדשים, כמו בתי הספר היהודיים שההרשמה אליהם יותר מהוכפלה בין תום מלחמת העולם השנייה לאמצע שנות ה-50, והשתייכות לבית הכנסת קפצה מ-20% בשנת 1930 ל-60% בשנת 1960. הצמיחה המהירה ביותר הגיעה מהרפורמה, ובעיקר מהקהילות הקונסרבטיביות.
כיוון שמעולם לא נחשפה לשואה, ארצות הברית עמדה לאחר מלחמת העולם השנייה כמרכז הגדול ביותר, העשיר ביותר והבריא ביותר של יהדות העולם. קהילות יהודיות קטנות הפכו לחלק מקהילת יהדות ארצות הברית הגדולה וזכו להדרכה ולתמיכה. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה חלק מהפליטים היהודים יושבו מחדש בארצות הברית, וגל נוסף של פליטים יהודים ממדינות ערב התיישב בארצות הברית לאחר גירוש מארצות מוצאם.
מדינת ישראל עם הקמתה בשנת 1948, הפכה לנקודת המוקד של יהודים באמריקה, בעיקר בפילנתרופיה, והיוותה את הסמל שסביבו יהודי אמריקה התאחדו. עם זאת, יהודי ארצות הברית העדיפו להגשים את הציונות שלהם באמצעות תרומה כספית ותמיכה כלכלית במדינה הצעירה ולא באמצעות עלייה בפועל. עמדה זו זכתה לגינוי חריף מפיו של דוד בן-גוריון ולהצגתה של גלות ארצות הברית כסוג של גלות בבל מודרנית, כלומר מצב גלות-של-קבע התומך במדינת ישראל "מבחוץ" מבלי להגשים. לגישה זו ניתן ביטוי פובליציסטי-אמנותי על ידי המשורר נתן אלתרמן בשירי הטור השביעי, ובפרט בשיר "ניו פומבדיתא".
שנות ה-60 עד שנות ה-90
מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים ביוני 1967 היוותה נקודה מפנה בחייהם של יהודים רבים. הפחד מפני "שואה שנייה" והניצחון הגדול של ישראל על הצבאות המשולבים של מדינות ערב, פרט על נימים רגשיים עמוקים בקרב יהודים אמריקאים. התמיכה הכספית שלהם לישראל עלתה בצורה חדה בעקבות המלחמה ויותר מאי פעם גדל חלקם של אלה שהפכו את ישראל לביתם הקבוע.
במקביל, החל ויכוח פנימי תוסס בעקבות מלחמת ששת הימים. הקהילה היהודית בארצות הברית נחלקה בשאלה האם הם מסכימים עם התגובה הישראלית; הרוב הגדול קיבל את המלחמה כהכרחית. נוצר מתח במיוחד בקרב חלק מהיהודים השמאלנים, בין האידאולוגיה הליברלית שלהם לבין הגיבוי הציוני לסכסוך. הוויכוח על תוצאות מלחמת ששת הימים הראה את העומק והמורכבות של תגובות היהודים לאירועים המגוונים שהתרחשו בשנות ה-60.
זכויות האזרח
היהודים בלטו מאוד כמנהיגי התנועות לזכויות האזרח לכלל האמריקנים, כולל הם עצמם וכן למען אפרו-אמריקאים. המאבק ההיסטורי נגד דעות קדומות שעמד בפני העם היהודי הביא לאהדה טבעית לכל אנשים הניצבים בפני אפליה. זה הביא לדיון את מערכת היחסים שהיו להם עם אמריקאים-אפריקאים. מנהיגים יהודים נאמו בשתי צעדות היסטוריות של התקופה. יואכים פרינץ, נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי, הופיע במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות באוגוסט 1963, וציין כי "כיהודים אנו מביאים להפגנה הגדולה הזו, חוויה כפולה - אחד של הרוח ואחד מההיסטוריה שלנו". שנתיים לאחר מכן, אנשי הסמינר התאולוגי היהודי צעדו בשורה הראשונה של המצעד למונטגומרי.
המעורבות הגוברת של יהודים בתנועה לזכויות האזרח האמריקאית גרמה גם לקצת מתח. הרב ברנרד ווינברגר הדגים נקודת מבט זו, והזהיר כי יהודים ליברליים צפויים לסכן יהודים דרומיים, שיעמדו בפני עוינות מהדרומיים הלבנים בגלל עמיתיהם מהצפון. עם זאת, התגובות היהודיות נטו לקבל בחיוב את התנועה לזכויות האזרח ואת היחסים עם האפרו-אמריקאים כנגד דעות קדומות, והמעורבות של יהודים בתנועה הייתה חסרת פרופורציות. למרות היסטוריה זו של שותפות, מערכת היחסים בין אפריקאים-אמריקאים ויהודים ידעו מתחים של קרבה והבדלי מעמדות, בעיקר בניו יורק ובאזורים עירוניים אחרים.
פמיניזם יהודי
בצורתה המודרנית, את הולדת התנועה הפמיניסטית היהודית ניתן לייחס לשנות ה-70 המוקדמות בארצות הברית. הפמיניזם מיקד ביהדות הרפורמית, את הסוגיות העיקריות שהעיקו על נשים יהודיות כמו הרחקה מקבוצת התפילה של הזכרים ומהמניין, פטור ממצוות שזמן גרמן, וחוסר יכולתן של נשים לשמש כעדים וליזום גירושין.
הגירה מברית המועצות
לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ולאור גאות הליברליזציה במזרח אירופה בשנת 1968, המדיניות הסובייטית הפכה מגבילה יותר. יהודי ברית המועצות נדחקו מהזדמנויות מקצועיות וחינוכיות. הגבלים אלה הובילו להופעתה של קבוצה פוליטית חדשה – "הסרבנים", שמטרתם העיקרית הייתה להגר. הסרבנים (יהודים שסורבו לאשרות יציאה) משכו את תשומת לבו של המערב, במיוחד ארצות הברית, והפכו לגורם חשוב המשפיע על היחסים הכלכליים והסחר בין ארצות הברית וברית המועצות. החל משנת 1967, ברית המועצות אפשרה לחלק מאזרחיה היהודים לצאת לאיחוד משפחות בישראל. רוב המהגרים נסעו לווינה או לבודפשט ומשם הם הוטסו לאחר מכן לישראל. לאחר 1976, רוב המהגרים שעזבו בוויזות לישראל "נשרו" בווינה ובחר להתיישב במערב. מספר ארגונים יהודים אמריקאים סייעו להם להשיג אשרות וסייעו ליישובם מחדש בארצות הברית ובמדינות אחרות. עם זאת, ישראל רצתה אותם וניסתה למנוע מהם להתיישב בארצות הברית, לאחר שהתחייבו לעלייתם לישראל. גורמים ישראליים רשמיים לחצו על ארגונים יהודים אמריקאים לחדול מסיוע ליהודים הרוסים שרצו להגר לארצות הברית. בתחילה, היהודים האמריקאים התנגדו למאמצי ישראל. בעקבות החלטתו של מיכאיל גורבצ'וב בסוף שנות ה-80 לאפשר הגירה החופשית ליהודים בברית המועצות, הקהילה היהודית בארצות הברית הסכימה על מכסת פליטים סובייטיים יהודים בארצות הברית, אשר הביאו מהגרים יהודים רבים להתיישב בישראל.
האוכלוסייה היהודית-רוסית בארצות הברית היא שנייה רק לאוכלוסיית היהודים-רוסים בישראל. אוכלוסיית הליבה היהודית-רוסית מונה 350,000 איש בארצות הברית, כשבמעגל רחב יותר היא מוערכת בכ-700,000 איש. קהילות יהודיות-רוסיות גדולות ישנן בברוקלין, ניו יורק, במיוחד ברייטון ביץ' ושיפסהד ביי , ובשכונות חוף שטופות השמש של דרום פלורידה. עוד כיס גדול של מגורי יהודים-רוסים הוא בצפון מזרח פילדלפיה ומחוזות מונטגומרי, כמו גם בצפון ניו ג'רזי.
הקהילה היהודית-רוסית בארצות הברית נטמעה בקהילה היהודית האמריקאית עם השנים, אך שומרת על ייחוד תרבותי ולשוני. קיימים מספר עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה ברחבי ארצות הברית המזוהים עם קהילה זו. בדרך כלל הקהילה הרוסית-יהודית מזדהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית בעוד שיהודים אמריקאים חילונים ותיקים נוטים להצביע למפלגה הדמוקרטית. למרות היטעמותה בקהילת יהדות ארצות הברית, קיים ריחוק תרבותי וחברתי בינם לבין הקהילה היהודית הוותיקה. מהגרים אלה הצליחו להשתלב בחיי הכלכלה האמריקאים לרוב, אך בהשוואה ליהודים הנולדו בארצות הברית מצבם הכלכלי פחות טוב.
מצב היהודים במאה ה-21
כלכלה והשכלה
שמאל|ממוזער|230px|אחד ממבני ישיבה יוניברסיטי
היהודים האמריקאים המשיכו לשגשג במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. היהודים בארצות הברית מהווים חלק גדול מאוד בפוליטיקה בכלכלה ובאקדמיה יחסית לגודלם באוכלוסייה הכללית. ארבעים אחוזים מהשותפים במשרדי עורכי הדין המובילים בניו יורק ובוושינגטון הם יהודים. שלושים אחוזים מהזוכים האמריקאים בפרס נובל במדעים ו-37 אחוזים מכלל זוכי הנובל האמריקאים הם יהודים. בסביבות שלושים אחוזים מתלמידי ליגת הקיסוס הם יהודים. הקונגרס ובית הנבחרים האמריקאי מונה כ-10% יהודים על אף שרק כ־2% מאוכלוסיית ארצות הברית הם יהודים. נתון זה עשוי להשפיע במידה ניכרת על קבלת החלטות בבית הלבן, לדוגמה. יהודים בכל רחבי ארצות הברית נמצאים בעמדות מפתח בבורסה המשפיעה בעולם, וול סטריט, ובנוסף לכך בבורסת היהלומים, הייצוא והייבוא, משרדי ממשלה וחברות גדולות.
כקבוצה, יהודים אמריקאים נוטים להיות משכילים יותר ולהרוויח יותר מאשר אמריקאים בכללותם. סקר רחב יריעה על מצב הדתות בארצות הברית שערך ארגון "פיו" מצא, כי 46% מהיהודים תושבי ארצות הברית הם בעלי הכנסה שנתית של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה, מה שהופך את היהודים לבעלי ההכנסה הגבוהה ביותר בארצות הברית לפי דת. לשם השוואה, מתוך כלל האוכלוסייה בארצות הברית רק כ-18% הם בעלי הכנסה של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה. הסקר מצא כי רק 14% מהיהודים בארצות הברית משתכרים פחות מ-30 אלף דולר לשנה – בארצות הברית כולה שיעור זה עומד על 31%.
בעוד 27% מהאמריקנים הם בוגרי מכללות או תואר שני, באוכלוסייה היהודית הם מונים 59% (66% מהיהודים הרפורמים). בעוד 46% מהאמריקנים עובדים בעבודות מקצועיות וניהוליות, 61% מהיהודים האמריקאים עובדים כאנשי מקצוע, רובם במקצועות הדורשות השכלה גבוהה כגון הנדסה, מדע, רפואה, בנקאות, פיננסים, משפטים ואקדמיה.
עם המעבר ההולך וגדל של האוכלוסייה היהודית לפרוורים, ארגונים יהודים חדשים הוקמו כדי להכיל מגוון הולך וגדל של פעילויות דת וקהילה יהודיות.
רוב התלמידים היהודים לומדים בבתי ספר ציבוריים גדולים, אם כי בתי ספר יהודיים וישיבות נמצאים בכל רחבי המדינה. לימודי תרבות יהודית ולימוד עברית מוצעים בדרך כלל בבתי הכנסת בצורה של השלמה לבתי הספר הציבוריים או "בתי ספר של יום ראשון".
מבחינה פוליטית, האוכלוסייה היהודית נשארה מאוד ליברלית. התמיכה הגדולה שלהם במפלגה הדמוקרטית המשיכה גם במאה ה-21, כמו גם תמיכתם בתנועות לזכויות האזרח האמריקנית (ראו להלן, בפרק היהודים והפוליטיקה האמריקאית).
דת
"סקר האריס" משנת 2003 מצא, כי מעל ל-80% מהיהודים האמריקאים (המגדירים עצמם ככאלה) דיווחו על איזושהי מעורבות פעילה ביהדות, החל מהשתתפות בתפילות יומיות ועד קיום סדר פסח או הדלקת נרות חנוכה. כ-3.4 מיליון יהודים אמריקאים קוראים לעצמם דתיים – מתוך אוכלוסייה של כ-5.4 מיליון. 16% מהיהודים האמריקאים נוהגים ללכת לבית הכנסת לפחות פעם בחודש ו-42% בתדירות נמוכה יותר, אבל לפחות פעם בשנה. בקרב משקי הבית המשתייכים לבית הכנסת (46% מהקהילה), 38% מהם משתייכים לבתי הכנסת של היהדות הרפורמית, 22%–33% מהם לקונסרבטיבים, בארצות הברית מכונים החרדים לרוב "Ultra Orthodox", וזהו הריכוז השני בגודלו שלהם בעולם. לפי מחקר שנערך ב-2006, אוכלוסייה זו הוערכה ב-468,000 איש, כ-9.4%, 2% לחרדים מודרניים ו-5% לסוגים אחרים. היהודים בצפון מזרח והמערב התיכון הם בדרך כלל יותר שומרי מצוות מאשר יהודים בדרום או במרכז.
היהודים האמריקאים פחות מאמינים משאר האוכלוסייה. סקר מצא, שבעוד 79% מהאמריקנים מאמינים באלוהים, מאמינים בו רק 48% מהיהודים האמריקאים.
על פי סקר שערך מרכז המחקר פיו ב-2013 רוב בקרב יהודי ארצות הברית (62%) תופשים את הזהות היהודית בראש ובראשונה כתרבותית-אתנית, ולא כדתית. כרבע מגדירים את הזהות היהודית כשילוב בין תרבות, מוצא ודת, וכ-15% מגדירים אותה בעיקר כדת. באשר לחלוקה בין זרמים; מתוך כלל היהודים האמריקאים כ-35% מגדירים עצמם כרפורמים, 18% מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, 10% מגדירים עצמם כאורתודוקסים, 6% מגדירים עצמם כנמנים עם זרם אחר, ו-30% לא נמנים עם שום זרם. כשליש מיהודי ארצות הברית דיווחו שהם חברים בבית כנסת. כ-22% הגדירו את זהותם כיהודית אך ללא שהם מאמינים בדת כל שהיא. לפי הסקרים האחרונים של מכון המחקר פיו המרכזים הרפורמיים והקונסרבטיביים נמצאים במגמת ירידה ונסגרים, לעומת המרכזים האורתודוקסיים הנמצאים במגמת עליה מתמדת.
שיעור היהודים שנישאו לבני זוג לא יהודים מאז שנות ה-70 עומד על 44 אחוז, ובשנות האלפיים שיעורם עלה ל-58 אחוז. אולם 63 אחוז מקרב הזוגות המעורבים דיווחו שהם מגדלים את ילדיהם כיהודים.
אנטישמיות
לאחר מלחמת העולם השנייה והתנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60, רגשות אנטי יהודיים דעכו. חלק מחברי אומת האסלאם טענו כי יהודים היו אחראים לניצול של עבודה שחורה, מביאים אלכוהול וסמים לקהילות שלהם ושולטים באופן בלתי הוגנת במשק. יתר על כן, סקרים שהחלו להתפרסם מאז שנת 1964 ואילך על ידי הליגה נגד השמצה מצאו, כי אפרו-אמריקאים מחזיקים באמונות אנטישמיות באופן משמעותי יותר מאשר לבנים אמריקאים, אף על פי שיש מתאם חזק בין רמת השכלה והדחייה של סטריאוטיפים אנטישמים. עם זאת, אמריקאים שחורים בכל רמות החינוך נוטים לאנטישמיות באופן משמעותי יותר מאשר לבנים באותה רמת חינוך. סקר הליגה נגד השמצה משנת 2005 כולל נתונים גם על עמדותיהם של ההיספנים, כש-29% מהם אנטישמים ביותר (לעומת 9% לבנים ו-36% שחורים).
המתחים הדתיים ממשיכים להתקיים בארצות הברית, אבל סקרים רבים הצביעו על כך שהיהודים כבר לא במוקד של עוינות, והאנטישמיות בשנים האחרונות בנקודת שפל בארצות הברית. דוגמה למתח דתי התרחש במהומות קראון הייטס בשנת 1991 וכן ב-2010, כשוויכוח פרץ על רקע בניית מרכז תרבות איסלאמי ומסגד בעיר ניו יורק בסמוך לאתר מרכז הסחר העולמי. סקר שנערך באותה עת הראה, כי 13% מחזיקים בעמדה שלילית על יהודים, לעומת 43% שהחזיקו בדעות שליליות על מוסלמים, 17% נגד קתולים ו-29 אחוזים נגד המורמונים.
מלחמת חרבות ברזל הרעה את היחס ליהודים בארצות הברית. פרנקלין פויר (אנ') עיתונאי יהודי הכותב באטלנטיק טען ש"תור הזהב של יהודי אמריקה נגמר". הוא הביא עדויות הקיימים במקומות רבים שילדים יהודים סובלים מביריונות, לא רק מצד התלמידים אלא אפילו מצד המורים. כאשר בבתי ספר בערים ליברליות, מועברים מצד המורים מסרים אנטי-ציוניים. לצד אנטישמיות מהימין הקיצוני, שהרימה ראש בתקופת דונלד טראמפ ששיאה באה לידי ביטוי בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, החלה להתפתח גם אנטישמיות משמאל, זה החל מהאשמות שיהודים בממשל האמריקאי פועלים כנגד האינטרסים של ארצות הברית, ארגונים פרוגרסיביים החלו להשמיט אנטשימיות כסוג של גזענות שיש להיאבק בה. במקביל בעשור השני של המאה ה-21, החלו כבר אז ארגוני סטודנטים להביע עמדות אנטי-ציוניות, תוך איומים על יהודים בקמפוסים. שיאם של אירועי האנטישמיות מצד השמאל הרדיקלי היו לאחר טבח ה-7 באוקטובר, הכוללים לצד תמיכה בטרור. גם קריאות שהובילו בין היתר למעשים לפגיעה ביהודים. אפילו אם אין להם שום קשר לישראל. (להרחבה: אנטישמיות באוניברסיטאות בארצות הברית).
דמוגרפיה
מספר היהודים בארצות הברית אינו ידוע והפערים בין ההערכות השונות, גדולים למדי. פערים אלו נובעים מפערים בהגדרת 'מיהו יהודי' – הגדרה שנעשית נזילה יותר ויותר. עם זאת, ידוע כי מספר היהודים בארצות הברית פוחת עם השנים, ושיעורם ירד, לפי חלק מההערכות, מכ-5.5 מיליון בשנת 1990 לכ-5.2 בשנת 2002, ירידה של 5.45% בעשור. באותה תקופה, אחוז ההיספנים והאסייתים גדל מאוד באוכלוסייה האמריקאית, וניכרת בתקשורת האמריקאית השפעה גדולה של סופרים מקהילות אלה לצד ירידת השפעתם של סופרים יהודים.
ההתבוללות היא הסיבה העיקרית לכך ששיעור היהודים נמצא ביציבות מאז שנות השישים של המאה ה-20.
האוכלוסייה היהודית בארצות הברית מתרכזת בעיקר בערים הגדולות. לעובדה זאת חשיבות הן באשר לנגישות לרכישת השכלה והן משום שהדבר הקל על התארגנותם. ריכוזם הגביר גם את משקלם הפוליטי בעיקר במדינות מפתח חשובות כמו ניו יורק, פלורידה וקליפורניה. היישוב היהודי הגדול ביותר בארצות הברית נמצא בניו יורק ובפרווריה. ניו יורק היא העיר עם מספר היהודים הגדול ביותר בעולם עם 1.6 מיליון יהודים כ-20% מאוכלוסיית העיר. בקליפורניה מתגוררים כ-1.2 מיליון יהודים ובפלורידה כ-640 אלף. בעשורים האחרונים יהודים החלו לעבור מצפון מזרח ארצות הברית והמערב התיכון בעיקר לפלורידה וקליפורניה.
על פי הערכות שונות, מצויים בארצות-הברית כחצי מיליון ישראלים. הישראלים מתגוררים בעיקר בריכוזים היהודיים האמריקאים. הקהילה הישראלית הקימה עיתונים קהילתיים בשפה העברית, אירועי תרבות, בידור ואמנות ואף ערוץ טלוויזיה ייעודי.
על פי מחקרים, ב-2013 מנתה קהילת יהודי ארצות הברית כ-6.7 מיליון יהודים וב-2021 עלתה ל-7.5 מיליון, מתוכם 4.2 מיליון מזדהים כ"יהודים חסרי דת". כ-66% מהיהודים מגדירים עצמם כאשכנזים, כ-5% כספרדים, 6% הם שילובים כלשהם והשאר אינם מגדירים עצמם. כ-61% מהיהודים שנישאו בין השנים 2000–2020 נשואים לבן זוג לא יהודי. מבין המזדהים כשייכים לדת היהודית, 37% מזדהים כרפורמים, 17% מזדהים כקונסרבטיבים ו־9% כאורתודוקסים. כ־32% מהיהודים לא מזדהים עם אף אחד מהם.
+האזורים המטרופוליניים עם הכי הרבה יהודים (2019)אזור מטרופולינימספר יהודים לפי ההגדרה הצרהסך התושבים הכוללאחוזים היהודים מכלל המטרופולין1ניו יורק2,107,80020,140,47010.4%2לוס אנג'לס617,50013,200,9984.6%3מיאמי535,5006,138,3338.7%4וושינגטון די.סי297,3006,385,1624.6%5שיקגו294,3009,618,5023.0%6פילדלפיה283,5006,245,0514.5%7בוסטון257,5004,961,6325.1%8סן פרנסיסקו244,0004,749,0085.1%9אטלנטה119,8006,089,8151.9%10בולטימור115,8002,844,5104.0%
ארגונים לחיזוק הזהות היהודית
קיימים ארגונים רבים שמטרתם לחזק את הזהות היהודית בקרב יהדות ארצות הברית. ארגון Hillel מפעיל עשרות מרכזים ברחבי המדינה הפועלים באוניברסיטאות המרכזיות. לצדו פועלים כמה ארגונים חדשים יותר הפונים לצעירים יהודים, בהם – מוישה האוס, One Table ועוד. ארגונים אלו ממומנים בעיקר בידי פילנתרופים יהודים-אמריקאים ונמצאים מגמת התרחבות.
בנוסף תנועת חב"ד פועלת משנות החמישים בהפעלת 1596 בתי חב"ד ו-1983 שלוחים (נכון לשנת תשפ"ד לפי הלשכה לסטטיסטקה במרכז חב"ד העולמי) ברחבי ארצות הברית, סמוך לאוניברסיטאות ובקהילות שונות. ארגון אורתודוקסי מרכזי נוסף הוא אש התורה הנמצא אף הוא במגמת התרחבות.
היהודים והפוליטיקה האמריקאית
בעוד יהודים שהיגרו במאה ה-19 מגרמניה היו בעלי אוריינטציה עסקית והצביעו כרפובליקאים שמרנים, גל של יהודי מזרח אירופה החל משנת 1880, היה יותר ליברלי או שמאלני והפך את הרוב הפוליטי. רבים הגיעו לאמריקה עם ניסיון בתנועות סוציאליסטיות ותנועות כמו הבונד, שבסיסה במזרח אירופה. יהודים רבים עלו לעמדות בכירות בתנועת העבודה האמריקנית בתחילת המאה ה-20, ועזרו לאיגודים של תעשיית הבגדים, ששחקו תפקיד מרכזי במערכות המפלגה הדמוקרטית.
בשנות השלושים היהודים היו גורם פוליטי מרכזי בעיר ניו יורק, עם תמיכה חזקה בתוכניות הליברליות ביותר של הניו דיל. מאחר שרוב היהודים ממזרח אירופה לא נכללו במפלגה הדמוקרטית, בניו יורק הם פעלו דרך צד שלישי, מפלגת העבודה האמריקנית והמפלגה הליברלית של ניו יורק. בשנות הארבעים הם כבר היו בתוך המפלגה הדמוקרטית. הם המשיכו כמרכיב מרכזי בקואליציה הניו דיל, ונתנו תמיכה מיוחדת לתנועה לזכויות האזרח. באמצע שנות ה-60 לעומת זאת, תנועת הכוח השחור גרמה להפרדה גוברת בין שחורים ויהודים, אף על פי ששתי הקבוצות נותרו איתן במחנה הדמוקרטי.
90% מיהודי ארצות הברית תמכו בדמוקרטים פרנקלין רוזוולט והארי טרומן בבחירות של 1940, 1944 ו-1948, במהלך הבחירות של 1952 ו-1956, 60% ויותר הצביע לדמוקרט עדלי סטיבנסון ואילו גנרל אייזנהאואר צבר 40% מקולות היהודים לבחירתו מחדש; בשנת 1960, 83% מהיהודים הצביעו בעד הדמוקרט ג'ון קנדי כנגד ריצ'רד ניקסון, ובשנת 1964, 90% מיהודים הצביעו ללינדון ג'ונסון לעומת יריבו הרפובליקני השמרן בארי גולדווטר, אף על פי שסבו היה יהודי. יוברט האמפרי זכה ל-81% מקולות היהודים בבחירות 1968, אך איבד את הנשיאות לריצ'רד ניקסון, רמה גבוהה כזו של תמיכה יהודית לא נראתה מאז.
במהלך קמפיין בחירתו מחדש של ניקסון 1972, חלק מהבוחרים היהודים חשש מג'ורג' מקגוורן, שזכה רק ל-65% תמיכה מהם, ואילו ניקסון יותר מהכפיל את התמיכה היהודית ברפובליקנים ל-35%. בבחירות של 1976, מצביעים יהודים תמכו בדמוקרט ג'ימי קרטר ב-71% על פני הנשיא המכהן ג'רלד פורד, אך בשנת 1980 הם נטשו את קרטר והשאירו אותו עם רק 45% תומכים, ואילו המנצח הרפובליקני, רונלד רייגן, צבר 39% תמיכה. במהלך קמפיין בחירתו מחדש של רייגן בשנת 1984, היהודים חזרו הביתה למפלגה הדמוקרטית, ונתנו לרייגן רק 31% לעומת 67% לדמוקרט וולטר מונדייל. אותו הדפוס והופיע בשנת 1988 כשהדמוקרט מייקל דוקאקיס קיבל מהם 64% תמיכה לעומת ג'ורג' בוש עם 35%. התמיכה היהודית בבוש התמוטטה במהלך בחירתו מחדש בשנת 1992, רק 11%, ועם 80% הצבעה עבור ביל קלינטון. קמפיין בחירתו מחדש של קלינטון בשנת 1996 שמר על תמיכה יהודית גבוהה 78%, כש-16% בלבד תמכו בבוב דול. בשנת 2004 74% מהיהודים הצביעו בעד הדמוקרט ג'ון קרי ובשנת 2009 רובם הצביע לדמוקרט ברק אובמה.
במרץ 1977 מינה הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר לראשונה את מרק סיגל לתפקיד איש הקשר היהודי בבית הלבן, שתפקידו הוא לשמור על קשר עם הקהילות היהודיות בארצות הברית. מאז השתמר תפקיד זה.
הציונות בארצות הברית
השנים הראשונות
גורמים משפיעים
הגורמים שמשכו את היהודים להגר לארצות הברית: שוויון, שלא על חשבון זהותם היהודית, ושפע האפשרויות הכלכליות, פסלו מראש בעיני כמעט כל היהודים אפשרות כלשהי של עזיבת ארצות הברית. להפך, השוויון והאפשרויות הכלכליות הביאו לאמונה עזה של היהודים בעתיד טוב יותר עבורם בארצות הברית. וכך, אלמנט שלילת הגלות, אבן יסוד בתורה הציונית, היה לא רלוונטי. למעשה, הציונות הייתה דחף שנבע ממצבם של יהודי אירופה למן סוף המאה ה-19 ולא רגש אמריקני אותנטי. בנוסף, המהגרים, בשנותיהם הראשונות להגירה, היו נתונים ראשם ורובם במלחמת קיום קשה שלא הותירה הרבה לכל מה שאינו קשור אליה. הוותיקים יותר, שמראש לא אהדו את הרעיונות שהביאו עמם רבים מן המהגרים, ושעמדו בראש הממסד היהודי מבחינה פוליטית, כספית ורוחנית, היו אנטי-ציונים, בין היתר כיוון שחששו שזאת תפגע בהתערותם השלמה של היהודים בארצות הברית. בהיות הוותיקים יותר מבוססים יותר, נשלל מן הציונות במשך זמן רב מקור כוח פוליטי, רוחני וכספי דומיננטי. גם המצב בארץ ישראל (א"י) הביא לחוסר אטרקטיביות שלה, בוודאי בהשוואה לאמריקה.
בכל זאת עמדו מספר גורמים לזכות הציונות. אחד מהם היה היעדר סימפתיה לארץ המוצא, שבדרך כלל עזבו אותה אותם יהודים בגלל רדיפות, מצוקה ואפליה. את הגאווה הלאומית, שבקרב קבוצות אתניות אחרות הופנתה כלפי ארץ המוצא, תפסה אהדה טבעית ליישוב - לצד רגשות חמים כלפי כל היהודים באשר הם, שהוזנו על ידי מסורת של עזרה הדדית ששררה באופן מסורתי בקרב היהודים. כך, תמיכה בסיסית ביהודי א"י הקיפה את כל יהודי ארצות הברית, ציונים ולא-ציונים כאחד.
בהמשך, הציונות השרתה, על ידי הישגיה, ובאמצעות הרוח החדשה, "זקיפות הקומה", גאווה בקרב יהודי ארצות הברית. הצורך בגאווה גבר עת חשו יהודים בארצות הברית בתופעות כמו אפליה ואנטישמיות. א"י, בייחודה ובאתגר הרעיוני שהעמידה, תפסה מקום בלבם של היהודים בארצות הברית, ואף בלב הלא ציונים. עוד עמד לזכות הציונות דמיון-מה בינה לבין המיתוס האמריקני, הכולל התיישבות, חלוציות והעזה אל מול הבלתי נודע.
סוף המאה ה-19 עד סוף מלחמת העולם הראשונה
תחילת הציונות בארצות הברית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר תאי חובבי-ציון הוקמו בקהילות הגדולות, והופיעו עיתונים ביידיש ובעברית. אלה נתקלו באדישות ובעוינות. לקראת הקונגרס הציוני הראשון נוסדו מספר ארגונים ציוניים. ב–1898 הוקמה Federation of American Zionists – FAZ, שהוציאה כתב-עת בשם Maccabaean. שמו הוחלף אחר כך ל-New Palestine. בתחילה הייתה FAZ גוף חלש, עם מספר חברים מועט ושסבל מקשיים כספיים. גורם נוסף שהחלישו היה פיצולו, בדרך כלל לפי קבוצות מוצא, אך גם, ובייחוד בין הוותיקים בארצות הברית, שבלטו בהנהגה, למהגרים, שבלטו בקרב אנשי השורה, וגם משום שלא כל הארגונים הציוניים הכירו במרותו. FAZ עסק בעיקר באיסוף תרומות והשפעתו הייתה שולית. עד 1914 הגיע מספר החברים לכ-12,000 מתוך כ-3,000,000 יהודים. אלה היו בעיקר מהגרים ממזרח-אירופה. בשנים 1906–1914 ביקר פעמים רבות בארצות הברית שמריהו לוין, מהבולטים בפעילים הציוניים, וביקוריו תרמו רבות להפצת הרעיונות הציוניים. מלכתחילה בלט בקרב ציונות ארצות הברית הצד הכספי יותר מן הצד המגשים. למשל, בין 1906 ל-1917 קמו בארצות הברית 14 חברות שהשתתפו במפעל האחוזות - קניית אדמות שיוכשרו עבור בעליהן על ידי פועלים יהודים בארץ ישראל, עד להתנחלות הבעלים. בסופו של דבר יושבו רק שתי אחוזות, פוריה ושרונה שבגליל התחתון, וגם הן ננטשו במהרה. עם זאת הייתה ל"אחוזות" חשיבות בעצם קניית הקרקעות, תעסוקת והכשרת פועלים ולהשקעות הכספים.
ב-1905 ייסד אליעזר ליפא יפה את הסתדרות "החלוץ" שראתה עצמה כאוואנגרד של המחנה הציוני. כאשר פעילותה המעשית של "החלוץ" התדלדלה, ייסדו ב-1908 יפה, עם עוד כמה צעירים ילידי מזרח-אירופה, את "האיכר הצעיר". ארבעה מן הקבוצה עלו לא"י לאחר שהקבוצה הכשירה עצמה בלימודי חקלאות וצברה כסף. ב-1912 הם התיישבו בכנרת ועזבו אותה לאחר זמן קצר. רעיונותיהם התגלגלו בצורת מושב העובדים.
ב-1905 הצטרף הרב סולומון שכטר, מנהיג התנועה הקונסרבטיבית, לתנועה הציונית. הצטרפותו גררה אחריה פולמוס ציבורי שנודע כפולמוס הנאמנות הכפולה, בו נמתחה ביקורת פנים-יהודית על נאמנותם הכפולה, שהייתה למעשה האשמתם בחוסר נאמנות. הפולמוס התפוגג כעבור כמה שנים, אך הדיו נותרו ברקע חייה הציבוריים של יהדות ארצות הברית עד היום.
במלחמת העולם הראשונה נשאר שמריהו לוין בארצות הברית, אליה הגיעו גם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, כיוון שדרכו חזרה לאירופה נחסמה, וכן שהה בה נחמן סירקין, אבי הסינתזה ציונות - סוציאליזם, ואלה פעלו לחיזוק הציונות בארצות הברית. פעילות זאת הוכתרה בהצלחה על ידי הצטרפות של צעירים בני הקהילה הוותיקה ובראשם ברנדייס, עו"ד שהיה ב-1916, שופט בביהמ"ש העליון, ושהפך למנהיג התנועה בפועל, ושל פליקס פרנקפורטר. כן הצטרפו סטיבן שמואל וייז והשופט ג'וליאן מאק (Mack). עצם הצטרפותם לתנועה ב-1913–1914, העלתה את יוקרתה בקרב החוגים המבוססים.
בזמן המלחמה גדל מספר החברים, וגברה השפעתה בקהילה ומחוצה לה, כולל נגישות לממשל וילסון. תחת ברנדייס הוקם ועד חרום שגייס כספים לשיקום א"י, ופעל בדרכים מדיניות למען היישוב. כך השיג מחאה אמריקנית על גירוש היהודים בעלי הנתינות הזרה מא"י, והצליח לשלוח מזון ותרופות ליישוב על אף תנאי המלחמה. מאורעות חיצוניים פעלו לחיזוק הציונות בארצות הברית, כמו מצוקת יהודי א"י, שעוררה את רגש הסולידריות בקרב היהודים באמריקה, כניסת ארצות הברית למלחמה והצהרת בלפור.
התחזקות זו התבטאה בפעילויות חשובות – ומוצלחות – למען היישוב: אלפים התנדבו לשורות הגדודים העבריים בעקבות פעולתם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי וחלק קטן מהם גם נותרו בא"י; "הדסה" היה הארגון הבולט בארץ ישראל בתחומי הבריאות והרווחה; ליהודי ארצות הברית הייתה נוכחות בולטת בהקמת והפעלת ועד הצירים. משלחת של יהודי ארצות הברית בראשות מאק השתתפה בוועידת השלום בוורסאי ודאגה, בין היתר, לאינטרסים של יהודי ארץ ישראל ולמימוש הצהרת בלפור. הצלחה בולטת של התנועה הציונית, ושל מאמצי וייז וברנדייס, הייתה תמיכת ארצות הברית בהצהרת בלפור, אם כי בעקיפין.
פעילויות והצלחות אלה, מצידן, סחפו ועודדו מספר גדול של תומכים. כך, הפך ארגון ציוני אמריקה (Zionist Organization of America – ZOA), מחליפו מ-1918 של FAZ, לארגון המוני, עת השתייכו אליו ב-1918 כ-200,000 חברים לעומת כ-22,000 ב-1916.
ארגונים ציוניים ותנועות נוער
בין הארגונים הציוניים הכלליים ניתן למנות את הדסה, ארגון נשים ציוניות שנוסד ב-1912 על ידי הנרייטה סאלד ופעל בא"י, בעיקר בתחומי בריאות ורווחה. הארגון שיקף עמדות פוליטיות מתונות, אם בכלל.
תחת חסות ZOA ומ-1936 גם תחת חסותה של הדסה פעלה Young Judaea, שנוסדה עוד ב-1909 על ידי FAZ. פעילותה של זו הייתה מכוונת יותר לפעילות בקהילה ובעם ופחות להתיישבות. עד 1919 הגיע מספר חבריה ל-14,500 ב-715 מועדונים, ושנות ה-40 עלה מספרם לכ-45,000.
עם הזמן, ועם הגיעם של מהגרים ממזרח-אירופה, התפתחה הפוליטיזציה ושיקפה את הפיצול האידאולוגי של התנועה הציונית בעולם. בשולי ZOA הוקם ב-1911 הסניף האמריקני של המזרחי. לסניף זה מיסוד סניף זה גם ארגון נשות המזרחי באמריקה בהנהגת בתיה גוטספלד (Gotsfeld), לימים רשת אמי"ת.
גם לציונות הסוציאליסטית היו סניפים בארצות הברית ובראשם פועלי ציון, שהוקם ב-1903. לפועלי ציון השתייכה תנועת הנוער Young Poalei Zion Alliance - YPZA, מורכבת בעיקר מדוברי יידיש, ובשיאה ב-1917–1918, מנתה כ-700 חברים ב-25 מועדונים. YPZA הקימה ב-1935 תנועת-בת, הבונים (שהוקמה עוד קודם בבריטניה ובדרום-אפריקה), שאופייה הותאם לנוער האמריקני, וזאת החליפה עד 1940 את YPZA. מיסוד פועלי ציון קם ב-1926 ארגון הנשים הציוניות Pioneer Women (כיום נעמת), ובשנות השלושים מנה כמה אלפי חברות בכמה עשרות מועדונים. הרוויזיוניסטים, שפרשו ב-1931 מהארגון הציוני העולמי (WZO – World Zionist Organization), הקימו את The Zionist Revisionist Organization of America.
בשנות ה-30 קמו, כתוצאה של שיתוף פעולה בין שליחים מא"י לבין מהגרים מאירופה, סניפי תנועות חלוציות: השומר הצעיר, גורדוניה, השומר הדתי בארצות הברית והחלוץ. אלא שחברי תנועות אלה היו מיעוט זעיר בקרב היהדות, ואפילו הציונות, בארצות הברית. התנועה הציונית וויתרה בפועל על הדרישה, אפילו מחברי תנועות הנוער החלוציות, להציב כמטרתם הסופית עלייה, והסתפקה בכך שבוגריה יעמדו לרשות התנועה לצורך מילוי תפקידים שונים, לרוב תפקידים בקהילה. כך חברי תנועות נוער חלוציות עסקו באיסוף כספים, הפצת ספרות ישראלית ופחות בהכנה לעלייה בפועל. ואכן, בוגרי תנועות הנוער החלוציות שהתערו בקהילותיהם, גייסו לציונות תמיכה מחוגים רחבים בקהילות, למשל מאות רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. נראה שזאת אחד הסיבות שהציונות הצליחה יותר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-40.
כיום מרבית הנערים היהודים-אמריקאים שהולכים לתנועות נוער, הולכים או לתנועות נוער אמריקאיות רגילות (כגון הצופים) או לתנועת הנוער בני עקיבא.
יתרה מזו, אצל רבים מן הציונים-המגשימים שעלו לא"י, שמשה ארצות הברית כתחרות חזקה מתמדת, כאשר קיימת תמיד האופציה לחזור, וכאשר מורגלים העולים יותר למנטאליות הרווחת בארצות הברית. ואכן, רבים מהם חזרו. למשל, מבין כ-200 חברים בתנועות נוער חלוציות שעלו לא"י, כמעט מחציתם לא הסתגלו ושבו לארץ מוצאם.
כללית, לא נטו ציוני אמריקה לפוליטיזציה ולפלפולים אידאולוגיים, שבהם "הצטיינה" ציונות אירופה וא"י. היעדר הפוליטיזציה התבטא בהיעדר להט, ולחלופין, היה תוצאה של היעדר להט שכזה. ביטוי מעשי של הפער הפוליטי בין ציוני ארצות הברית לאלה של א"י ומזרח-אירופה היה שולייתה היחסית של ציונות ארצות הברית, עד כדי תחושה של כמעט ניתוק, הן בשנות ה-20, הן כאשר תנועת העבודה הפכה לדומיננטית בתנועה הציונית מ-1933 ועד מלחמת העולם השנייה.
הציונות בין מלחמות העולם
בשנות ה-20: עימות ברנדייס–ויצמן ותוצאותיו
ב-1919 פרץ עימות בין ויצמן לבין ברנדייס, נשיא ההסתדרות הציונית. יסודו בכך שברנדייס, ראה את עיקר הפעילות הציונית בעידוד צמיחתה הכלכלית של א"י, כך שיהיה ביכולתה לקלוט מספר רב של עולים עתידיים. כאשר לנגד עיניו עמד מודל יישובה של ארצות הברית, סבר ברנדייס כי שירותים ציבוריים הכרחיים רק בתחומים כמו רפואה, ביטחון וחינוך, כשהיישוב צריך לעמוד כלכלית על רגליו-שלו, והפעילות הכלכלית צריכה בעיקרה לנבוע מיוזמה פרטית. אין לתמוך ביוזמות כלכליות מפסידות כמו מפעלי הסתדרות העובדים והקיבוצים. כן סבר ברנדייס, שהציונות שלו הייתה מעשית בעיקרה, שיותר מדי משאבים מושקעים בפעילות לא-יצרנית, כמו חינוך ותעמולה. ויצמן גרס כי בנין הבית הלאומי היהודי צריך להתבצע על ידי הון ציבורי שייאסף על ידי קרנות לאומיות (הקרן הקיימת וקרן היסוד). טיעוניו של ברנדייס נעזרו במנוף שיצרה העובדה שבימי פעילותו הציונית של ברנדייס גייסו יהודי ארצות הברית, ציונים ולא-ציונים כאחד, יותר מ-70% מכספי התנועה הציונית בעולם.
העימות בין השניים בכינוס ה-ZOA בקליבלנד, ביוני 1921, הסתיים בניצחון ויצמן שנהנה מאהדה רבה בין יהודי ארצות הברית. ברנדייס פרש, יחד עם קבוצת ציונים, ביניהם פרנקפורטר ומאק, מהסתדרות ציוני אמריקה, והקים את The Palestine Development Council, שגייסה כספים לפיתוח א"י, ואת Palestine Endowment Fund, שסייעו להתיישבות הפרטית בא"י על בסיס כלכלי. החליפו לואי ליפסקי (Lipsky). ניצחון תומכי ויצמן סימן את השתלטותם מחדש על התנועה של יהודים יוצאי מזרח-אירופה. עם זאת, העקרונות שגיבש ברנדייס לפעילות הציונית בארצות הברית הביאו לכך שחוגים יהודים לא-ציונים היו מוכנים לתמוך בהתיישבות היהודית בא"י. במידה רבה אפיינה גישתו של ברנדייס, המעשיות, הדגש על כלכלה נושאת-עצמה והאדישות לאידאולוגיה, זרם חשוב בציונות האמריקנית, שהיעדרו פגע בתנועה הציונית האמריקנית במשך כל התקופה שבין מלחמות העולם, והתנועה הציונית אכן נסתה לאחות את הקרע. בספטמבר 1925 נחתם The Pact of Amity ולפיו יהודי ארצות הברית רואים כחובתם תמיכה ביד רחבה ביהודי א"י. ההסכם אושר בקונגרס הציוני של 1927, בספטמבר 1929 הושגה פשרה בין הזרם הציוני בראשות ויצמן לבין הזרם הלא-ציוני בהנהגת לואי מרשל, בעקבות הפשרה והסכם ויצמן-מרשל הוקמה הסוכנות היהודית המורחבת. הקמתה הביאה לכך שיהודים מכל הזרמים, כולל כאלה אשר לא הגדירו עצמם כציונים, השתתפו בסיוע לבית הלאומי. בעקיפין, הייתה בפתרון פשרה זה הכרה מצד הציונות "המגשימה" שייצג ויצמן, בכך שללא ההון של יהודי ארצות הברית לא יצליח "היישוב" לכונן בית לאומי, והכרה מצד הלא-ציונים שא"י מהווה פתרון למצוקתם של יהודים, בתקופה בה אפשרויות ההגירה מוגבלות. כך הצטרפו לא-ציונים למאבק בספר הלבן של פאספילד לאחר מאורעות 1929.
בשנות ה-20 ירדה הפעילות הציונית המאורגנת, עד כדי 13,000 חברים ב-ZOA. גרמו לכך מה שנראה כשיפור במצב היהודים באירופה, ההסתפקות בהצלחה המדינית של הצהרת בלפור ואישורה על ידי חבר הלאומים, יחד עם דבקות בבדלנות שרווחה אז והלכי רוח פנים-אמריקנים נוספים. גם העימות ויצמן–ברנדייס הוריד את יוקרת התנועה. מכל בחינה, פרט לכספית, הפכה ציונות ארצות הברית לשולית בזירה הציונית עד למלחמת העולם השנייה. הפעילות הציונית יוחדה בעיקרה לאיסוף כספים, ואלמנטים אחרים כמו גיוס חברים, חינוך, הסברה וכיוצא בזה – הוזנחו. בכל זאת רשמה ב-30 ביוני 1922 הציונות האמריקנית הישג חשוב כאשר הקונגרס קיבל החלטה המאשרת את רעיון הבית הלאומי היהודי בא"י (החלטת Lodge - Fish).
כן נרשמה התרחבות-מה בתנועות הנוער הציוניות. אם כי רוב חבריהן היו ילידי אירופה, משכו התנועות לשורותיהן גם ילידי ארצות הברית.
בשנות ה-30 ועד מלחמת העולם השנייה
שנות השלושים הראשונות סימנו נסיגה בתנועה הציונית באמריקה. עם פטירת מרשל והסתלקות וויצמן מן ההנהגה, נסוג שיתוף הפעולה, שהסתמן בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת. בזמן המשבר הכלכלי נמנו 8,000 חברים בלבד ב-ZOA, שניתן לייחסה להצטמצמות במספר משלמי דמי החברות, בגיוס הכספים, ולנטייה להתרכז בבעיות מבית. באופן דומה, המשבר הכלכלי הפריע לגיוס משאבים לפיתוח א"י. בנוסף, האנטישמיות הגוברת, שפגעה בביטחונם העצמי של הרבדים העליונים של יהדות ארצות הברית, הביאה בתגובה למדיניות של אי-התבלטות מצידם. ע"פ מדיניות זאת כדאי, למשל, לא להדגיש אלמנטים לאומיים יהודיים, כולל ציונות.
התמיכה בציונות חזרה והתגברה בהדרגה עם עליית הנאצים בגרמניה, הידיעות אודות מצוקת היהודים באירופה, הביאה להכרה, שזכתה גם לתמיכת יהודים שאינם ציונים, כי א"י היא המענה המעשי ביותר לאותה מצוקה. בנוסף, התחלפות הדורות הביאה להגברת ההשפעה של יהודים ממזרח-אירופה בקהילות היהודים. גם ההתאוששות הכלכלית האיטית סייעה, וייתכן שגם התדלדלות זרם המהגרים שהטיפול בהם עמד עד אז במרכז חיי הציבור היהודיים. גל האנטישמיות, שפרחה בשנות השלושים, אף הוא גרם לחלקים בציבור היהודי לתמוך בציונות, הן כיוון שהחלו לשקול את מידת היעילות של התערותם בחברה לנוכח תופעות הסתה ואפליה, והן כיוון שתפסו את הציונות כסוג של גאווה לאומית כמשקל-נגד.
את נקודת המפנה ניתן לסמל ב-National Conferece for Palestine שנערכה בוושינגטון בינואר 1935. נכחו בה ציונים ולא ציונים, שייצגו יחדיו כ-1.3 מיליון מיהודי ארצות הברית. החלטות הוועידה התאפיינו בנימה מעשית, תוך עקיפת נקודות מחלוקת רעיוניות. כך למשל, הוחלט על רכישת קרקעות, פיתוח והתיישבות בא"י. מגמה זאת נמשכה עת הסירה היהדות הרפורמית בוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים (Central Conference of American Rabbis), גוף הכולל את הרבנים הרפורמים, ב-1935 את התנגדותה לציונות כביטוי לזהות יהודית-לאומית, ואיפשרה לרבנים להחליט כיחידים על עמדתם בנושא. ב-1937 החליטה ועידה דומה על שיתוף פעולה בפיתוח א"י כמולדת היהודים. מנהיגי ארגון הקהילות הרפורמיות קיבלו החלטה דומה. בנוסף, ב-1938 התקבל אגוד הרבנים הקונסרביטיביים, "ועידת הרבנים" (Rabbinical Assembly), כארגון נספח ל-ZOA. כן הצטרפו יהודים אורתודוקסים, הן ל-ZOA, הן להמזרחי. הציונות, בעיקר תנועת העבודה, חדרה גם אל האיגודים המקצועיים היהודים, בין היתר, ככל הנראה, בשל החלשות האטרקטיביות של השמאל הרדיקלי יותר בימי סטלין.
עד 1939 חזר ועלה מספר החברים ב-ZOA ל-52,000 והחברות בהדסה מ-27,144 ב-1925 לכ-73,000 ב-1940. הדסה בראשות הנרייטה סאלד הרחיבה פעילותה באמצעות מתן חסותה למפעל עליית הנוער שהעלה יותר מ-50,000 בני נוער יהודים לא"י, בשנים 1934–1948, ודאג לחינוכם בה. מספר שוקלי השקל, האקט הסמלי של חברות בתנועה הציונית, היה 345,928 ב-1938, מה שהפך את התנועה הציונית בארצות הברית לגדולה בעולם. בנוסף העמיקה הפעילות הציונית בתחומים כמו חינוך והעמקת הזהות היהודית. לעומת זאת, הפעילות הציונית המגשימה לא חדרה עמוק אל ריכוזי היהודים ואל בני הנוער ומספר כל חברי התנועות מסוג זה: השומר הצעיר, הבונים וכו', לא עלה על כמה מאות בשנות ה-30 המוקדמות ועל 3,000 בסופן ובתחילת שנות ה-40.
בשלב זה לא יצרה הציונות האמריקנית כוח פוליטי משמעותי מחוץ לתחומי הקהילה. היא נעדרה, למשל, השפעה משמעותית בסוף שנות השלושים על המדיניות הבריטית בא"י, בעת מצוקה ליהודי אירופה, בזמנים קשים ליישוב וכשנראה היה שבריטניה נוטה כנגד רוח הצהרת בלפור. כן הדגישו ציוני ארצות הברית את נאמנותם קודם כל וראשית לכל לארץ מגוריהם, ונמנעו בשיטתיות מכל דבר העלול להתפרש אחרת.
ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת העצמאות של ישראל
250px|ממוזער|שמאל|משפחה יהודית בעלת סוכנות רכב שברולט מן העיר אוסטין במינסוטה תורמת משאית לישראל בשנת 1949
בפרוץ המלחמה התאגדו ה-ZOA ועוד ארגונים ציוניים לארגון רופף בשםZionist Emergency Council. ב-1943 שינתה שמה ל-AZEC - American Zionist Emergency Council. ארצות הברית הפכה למוקד הפעילות המדינית הציונית עם עליית עוצמתה והגברת מעורבותה בענייני העולם. זאת כאשר העמדה הבריטית הפכה יותר ויותר אנטי-ציונית, כפי שהתבטאה בספר הלבן ב-1939 ואכיפתו כל שנות מלחמת העולם, ועם היחלשותה היחסית של בריטניה, כפי שברור היה לאחריה. בתקופה זאת לגודלה, לעוצמתה ולביטחונה העצמי הגובר של יהדות ארצות הברית, נוסף המומנט של ישיבה קרוב למוקד ההחלטות של המעצמה החזקה והמשפיעה בעולם. גם המנהיגות של יהדות ארצות הברית הפכה באותן שנים לציונית-רדיקאלית. עם זאת סבלה התנועה הציונית גם מפיצולים, שהבולט בהם היה זה שבין הרוויזיוניסטים לזרם הציוני המרכזי.
פעילות הרוויזיוניסטים גברה לקראת מלחמת העולם ובמהלכה. במרץ 1940 הגיע ז'בוטינסקי לארצות הברית והדגיש את הצורך בצבא יהודי שיילחם לצד בעלות-הברית. פעילותו נמשכה עד מותו באוגוסט. רבים מן הפעילים המדיניים של אצ"ל התרכזו גם הם באותה תקופה בארצות הברית ובראשם עמד הלל קוק שהיה מפקד האצ"ל בגולה. עם מות ז'בוטינסקי הפכו אלה לעצמאים, למעשה. הם פתחו במסע תעמולתי גלוי ונמרץ למען צבא יהודי ופעולה זאת שמשה כנראה תמריץ לציונים מהזרם המרכזי להגברת פעילותם באותו כיוון. כן הקימו חוגי הרוויזיוניסטים את הוועד לשחרור האומה במאי 1944 שפעל להצלת יהודים באירופה, להקמת צבא עברי לצד בעלות-הברית, לתמיכה במרד שהכריז אצ"ל בינואר 1944 כנגד הבריטים ולהקמת מדינה עברית בא"י.
ציון דרך בולט בדרכה של התנועה הציונית, בארצות הברית ובכלל, סימנה ועידת בילטמור (Biltmore, מלון בניו יורק בשם זה) במאי 1942. שם הוחלט לראשונה שמדינה יהודית (commonwealth) היא יעדה של התנועה הציונית. למן אותה ועידה תפס אבא הלל סילבר מקום בראש יהדות ארצות הברית. בייחוד כאשר בוועידת הארגונים המייצגים את יהדות ארצות הברית (American Jewish Conference. למעשה רובה של יהדות ארצות הברית, כיוון שנעדרו הרוויזיוניסטים, אגודת ישראל ו-American Council for Judaism האנטי-ציונית), בסוף אוגוסט עד תחילת ספטמבר 1943, הוחלט לאמץ ברוב 502 לעומת 4 את מצע בילטמור. סילבר נטש את דרכי הפעולה הישנות של שתדלנות ודיפלומטיה אישית, לטובת מדיניות כוחנית יותר של הפעלת לחצים, כשמאחוריו יהדות ארצות הברית מלוכדת ברובה ומחויבת לתמיכה בציונות, יחד עם תמיכה בדעת הקהל הכללית. תמיכה זאת, מצידה, השפיעה גם השפעת-גומלין בתוככי הקהילה לכיוון פופולריות גוברת של העניין הציוני והעמקת המעורבות של אלה שנטו אליו. הנטייה שלא להתבלט כיהודים נזנחה, ובשעת הצורך לא נמנע סילבר לתקוף את הממשל והנשיא. בוועידה ניבחר סילבר כשותפו של סטיבן שמואל וייז בראשות AZEC, המנהיג עד אז. בראשותו הגבירה AZEC את פעילותה והרחיבה אותה גם כלובי פוליטי כלפי הציבור והממשל. בדצמבר 1946, לאחר הקונגרס הציוני בבזל, התפטר וייז וסילבר, שהיה בשנים 1945–1947 גם נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, החליפו. הקו המיליטנטי התבטא גם בבחירת מחליפו של סילבר כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה, עמנואל ניומן, שכיהן בשנים 1947–1949, שהיה אוהד התנועה הרוויזיוניסטית. במקביל עלה מספר החברים ב-ZOA ל-225,000 ב-1948 וב"הדסה" הגיע לרבע מיליון. היקף התרומות עלה יותר מפי 10 לעומת 1940, ל-150 מיליון דולר ב-1948, ומאלה, שיעור התרומות המיועד לא"י עלה. בפועל שמשה יהדות התפוצות, ובעיקר ארצות הברית, כמאגר כמעט-יחיד של כסף זר ליישוב, וממנה אותו בסדר גודל של כ-30% מן התוצר ב-1948.
עם סיום מלחמת העולם והיחשפות מוראות השואה, החלה יהדות ארצות הברית לראשונה בהיקף רציני להפעיל לחץ על הממשל למען הקמת מדינה יהודית. כך, למשל, הכניסו שתי המפלגות סעיף פרו-ציוני למצען בבחירות 1944. ואכן, ארצות הברית הציגה עמדה אוהדת לציונות, הן באשר למתן היתר לפליטים יהודים להיכנס לא"י, הן באשר להקמת בית לאומי. ארצות הברית הצביעה בעד תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והכירה בישראל מיד לאחר הכרזתה. חלק מן הגורמים לעמדות אלה של ארצות הברית, ואולי מדינות נוספות שהושפעו ממנה, ניתן אולי לייחס למאמץ הדיפלומטי של יהדות ארצות הברית. כן הפעילה יהדות ארצות הברית לחץ פוליטי רב על הממשל בארצות הברית במקומות בהם ניתן היה לסייע ליישוב. הן לגיוס מדינות בעד החלטת החלוקה – שהצליח, הן להסרת האמברגו שהטילה ארצות הברית על נשק למזרח התיכון החל מ-5 בדצמבר 1948 – שנכשל.
היחסים בין יהדות ארצות הברית למדינת ישראל
פרויקטים שונים
למדינת ישראל פרויקטים רבים אשר מעודדים ומחזקים את הקשר בין יהודי ארצות הברית לבין היהודים אזרחי ישראל, דוגמה לכמה מן הפרויקטים הללו:
תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, תוכנית זו היא תוכנית לתואר שני בחוג לתולדות ישראל. התוכנית עוסקת במגוון נושאים הקשורים ליהדות ארצות הברית, לחברה האמריקנית ולקשר החשוב וארוך השנים עם מדינת ישראל והחברה הישראלית בעבר ובהווה. התוכנית כוללת סיור לימודי בן עשרה ימים בארצות הברית ומפגש בלתי אמצעי עם יהדות אמריקה, היכרות עם סטודנטים יהודים אמריקנים, אישי ציבור ואקדמיה, ביקור במוזיאונים והרצאות אורח.
תוכנית נוספת אשר מקדמת את הנושא הנ"ל: שירות לאומי בתפוצות, שירות לאומי בתפוצות הוא פרויקט ייחודי של 'בת עמי' בשיתוף תנועת 'בני עקיבא העולמית'. התוכנית מיועדת לבנות אשר סיימו שנה אחת של שירות לאומי בישראל, במהלכה התנדבו בבתי ספר, תנועות נוער, מדרשות ליהדות ועוד. הבנות נשלחות בצוותים של שתיים, לפחות, לבתי ספר ולקהילות במטרה לחזק בהם את הזהות היהודית, הזהות הציונית והזיקה לישראל.
פרויקט נוסף, הוא פרויקט "תגלית" רבים מיהודי ארצות הברית (מגילאי 18–26) משתתפים בפרויקט "תגלית", פרויקט תגלית שהחל בשנת 2000 הוא הפרויקט החינוכי המצליח ביותר בעולם היהודי כיום ומהווה גשר לישראל עבור מאות אלפי סטודנטים יהודים מרחבי העולם. מטרת הפרויקט היא לחזק את הזהות היהודית של צעירי התפוצות וליצור זיקה משמעותית וארוכת טווח בינם לבין מדינת ישראל. הצעירים יוצאים לסיור חינוכי בן 10 ימים ברחבי הארץ, אליו מתלווים חיילים וסטודנטים ישראלים, וביחד הם לומדים להכיר את ישראל הצעירה והתוססת.
היהודים הליברליים וישראל
במאה ה-21 החל היחס לישראל להשתנות בקרב יהודים ליברליים לישראל, יהודים לא אורתודוקסים שרובם משתייכים לשמאל הפוליטי, החלו להרגיש חוסר השתייכות עם ישראל שאחוזים ניכרים מאוכלוסייתה שייכים ליהדות האורתודוקסית ובעלי השקפה יותר שמרנית מהיהודים האמריקאים. עיקר הטענות העולות בעיתונות הן על היחס לו זוכים הזרמים הלא אורתודוקסיים, ועל הקיפאון המדיני בין הישראלים לפלסטינים. שאלו הביאו להקמת ג'יי סטריט אצל יהודים אמריקאים ליברליים, שהרגישו לא מחוברים למסרים הפרו-ישראלים של השדולות היהודיות הגדולות כמו איפא"ק. הניכור בין היהודים הליברליים לישראל בא לידי ביטוי בכך שבשנת 2018 מבין היהודים שביקרו בישראל 38% הם אורתודוקסים (10% מיהודי ארצות הברית) 43% קונסרבטיביים (18% מיהודי ארצות הברית) ורק 11% רפורמים (33% מיהדות ארצות הברית).
את טענות אלו הסביר החוקר היהודי אמריקאי דוב ווקסמן (אנ') חוקר של ישראל ב-UCLA:
לפי וקסמן, ליהודים אמריקאים צעירים, שנולדו עשרות שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, אין זיכרון נוסטלגי משנותיה הראשונות של ישראל והם לא חוו את הרגשות האמונציונאליים שהביאה איתה מלחמת ששת הימים. הם אפילו לא זוכרים את התקוות שליוו איתם הסכמי אוסלו. במקום זאת, הם גדלו במהלך האינתיפאדה השנייה והעימותים של ישראל נגד חמאס ברצועת עזה, מלחמות שגרמו אבדות כבדות לפלסטינים ויצרו ביקורת חריפה על ישראל ברחבי העולם. כתוצאה מכך צעירים יהודים אמריקאים מסתכלים על ישראל דרך עדשה שונה מזו של הדורות הקודמים. רבים נוטים לראות את המדינה רק דרך עדשת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההתבגרות של ישראל כמעצמה צבאית, וכמוקד של מחלוקת אינסופית העניקה להם תדמית שונה מאוד של המדינה ואנשיה. בעוד שיהודים אמריקאים מדור הבייבי-בום אולי זוכרים בחיבה את ישראל דרך תמונות של קיבוצניקים מחויכים ושזופים רוקדים הורה, לבני דור המילניום רבים יש תמונות בראשם של ישראל של חיילים חמורי סבר המאיישים מחסומים צבאיים בגדה המערבית.
וקסמן ממשיך וטוען שהדורות שגדלו בתקופת השואה והקמת מדינת ישראל, יחד עם אלו שחוויתם היו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, חולקים תמונה של ישראל כמדינה שואפת שלום ששרויה במאבק למען מדינה דמוקרטית ומתקדמת, שמוקפת ומאוימת אנושות על ידי גוליית מרושע וקנאי - הערבים. לעומת זאת עבור יהודים אמריקאים צעירים, ישראל נראית כמדינה חזקה מבחינה צבאית, ומכאן שפחות זקוקה לתמיכתם המוחלטת. יהודים אמריקאים צעירים אינם עושים אידיאליזציה של ישראל כפי שהוריהם או סביהם עשו. עבורם, ישראל היא לא הארץ המיתולוגית שיהודי אמריקה פינטזו עליה פעם. זאת לא ישראל המתוארת ברומן של ליאון יוריס "אקסודוס". במקום זאת, עבור צעירים יהודים אמריקאים, ישראל היא מקום שרבים מהם היו בו. לא סמל שהם סוגדים לו.
מנגד מועלות טענות שהדבר בא בעקבות תמורות שחלות בקהילה היהודית האמריקאית בעיקר עקב נישואי תערובת אשר מכסים כ-60% מהיהודים האמריקאים ושהניכור לישראל בא בעיקר מאנשים שרק אחד מהוריהם יהודי.
ציוני דרך
הראשון ממוצא יהודי מוכר שהגיע לאמריקה הצפונית - לואיס קרווחל (מקסיקו – 1567, טקסס – בערך 1570)
היהודי הראשון מגיע לאמריקה הצפונית (קרוליינה הצפונית) – יואכים גנז (1584)
יהודי ראשון מגיע לבוסטון ומגורש מיד – סולומון פרנקו (1649)
קהילה יהודית ממוסדת ראשונה – 23 מצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל מקימים את קהילת שארית ישראל בניו אמסטרדם (1654)
חבר ראשון בבית מחוקקים מדינתי (של המושבה הבריטית קרוליינה הדרומית) – פרנסיס סלוודור (1774)
הרוג יהודי ראשון במלחמת העצמאות של ארצות הברית – פרנסיס סלוודור (1776)
מושל מדינה (ממונה) ראשון – דייוויד עמנואל (1801)
חבר הקונגרס ובית הנבחרים הראשון – דייוויד לוי יולי (1841)
חבר הקונגרס ובית הנבחרים הראשון מטעם מדינה (להבדיל מטריטוריה) – לואיס צ'ארלס לוין (1845)
חבר הסנאט הראשון – דייוויד לוי יולי (1845)
קומודור (אדמירל כוכב אחד) ראשון – אוריה לוי (1860)
חבר הקבינט (התובע הכללי ולאחר מכן גם שר המלחמה) של קונפדרציית המדינות של אמריקה (מדינות הדרום שפרשו מהצפון בעת מלחמת האזרחים) – יהודה פיליפ בנימין (1861)
סגן מושל מדינה נבחר ראשון ומושל (ממונה) שני – אדוארד סלומון (1862)
מזכיר המדינה של קונפדרציית המדינות של אמריקה – יהודה פיליפ בנימין (1862)
בריגדיר גנרל (גנרל כוכב אחד) ראשון – פרדריק סלומון (1862)
היהודי הראשון שזכה במדליית הכבוד (ארצות הברית) – בנימין לוי (1862)
מושל מדינה הנבחר הראשון ממוצא יהודי – וושינגטון ברטלט (1887)
התובע הכללי של מדינת ניו יורק הראשון ממוצא יהודי – שמעון רוזנדייל (1892)
חבר הקבינט הראשון (ושר המסחר והעבודה הראשון) בארצות הברית כולה (להבדיל מהקונפדרציה) – אוסקר שטראוס (1906)
מושל מדינה הנבחר הראשון – מוזס אלכסנדר (1915)
שופט ראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית – לואי ברנדייס (1916)
חברת הקונגרס ובית הנבחרים הראשונה – פלורנס קאהן (1925)
המועמד לנשיאות הראשון מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות ממוצא יהודי – בארי גולדווטר (1964), (ג'ון קרי היה השני ב-2004)
מזכיר המדינה הראשון בארצות הברית כולה (להבדיל מהקונפדרציה) – הנרי קיסינג'ר (1973)
מושלת מדינה ראשונה – מדלן קונין (1985)
חבר הקונגרס ובית הנבחרים העצמאי הראשון – ברני סנדרס (1991)
חברות הסנאט הראשונות – ברברה בוקסר ודיאן פיינסטיין (1993)
שופטת ראשונה בבית המשפט העליון של ארצות הברית – רות ביידר גינסבורג (1993)
המועמד הראשון לסגן נשיא והראשון על "הטיקט" של אחת המפלגות הגדולות – ג'ו ליברמן (2000)
מספר היהודים שכיהנו במושב הקונגרס ה-110 (ינואר 2007 – ינואר 2009), הגיע לשיא של 43 יהודים בשני בתי הקונגרס (מתוך 535, 8%); 13 בסנאט (מתוך 100, 13%) ו־30 בבית הנבחרים (מתוך 435, כ-7%). מספרם הכולל של היהודים באוכלוסייה עומד על כ-2%.
במושב הקונגרס ה-111 (ינואר 2009 – ינואר 2011), שמרו היהודים על כוחם ואף גדלו באחד, ל-44 חברי קונגרס; 13 חברי הסנאט נשארו, ומספר חברי בית הנבחרים גדל באחד ל-31 (טום לנטוס נפטר ורם עמנואל נבחר מחדש ועזב לתפקיד ראש סגל הבית הלבן, אך שלושה יהודים חדשים נבחרו, ג'ון אדלר, ג'ארד פוליס ואלן גרייסון).
ראו גם
ארגון ציוני אמריקה
ההסתדרות הציונית הדסה
קרן וקסנר
תוכנית גלווסטון
לקריאה נוספת
מרשל סקלר, יהודי ארצות-הברית, תרגם יוסף עוזיאל, עם עובד, 1972
רוברט רוקאווי, מהגרים, פועלים וגנגסטרים: פרקים בתולדות היהודים בארצות הברית, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ן 1990
אריה גרטנר ויונתן ד' סרנה (עורכים), יהודי ארצות-הברית: קובץ מאמרים, ירושלים: מוסד זלמן שזר והיברו יוניון קולג', 1992
אלון גל (עורך), ישראל הנכספת. האידיאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה, שדה בוקר וירושלים: המרכז למורשת בן-גוריון והספרייה הציונית, 1999.
אריה גרטנר, היישוב היהודי בארצות הברית מראשיתו עד ימינו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
יונתן ד. סרנה, היהדות באמריקה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005.
גולי נאמן ארד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם: תגובתם של קרובים-רחוקים, תל אביב: עם עובד, 2006.
מירה קצבורג-יונגמן, החוויה היהודית האמריקנית: תולדות, מבואות, מקורות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
עדי שרצר ועופר שיף (עורכים), יהדות אמריקה בישראל: אתגר, דימוי והשפעה, עיונים, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.
ארנולד מ' אייזן, העם הנבחר באמריקה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2010.
שמואל רוזנר, שטעטל, בייגל, בייסבול: על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 2011. (סקירה על הספר, בבלוג "ספר, חברה, תרבות")
חסיה ר' דיינר, יהודי ארצות הברית 1654–2000, תרגום מאנגלית: יוסי מילוא, שדה בוקר וחיפה: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת חיפה, 2015.
אסף אוריון ושחר עילם, יהודי ארצות הברית והביטחון הלאומי של ישראל, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2018.
גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, שדה בוקר וחיפה: אוניברסיטת חיפה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018.
אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019, הפרק "יהדות צפון אמריקה", עמ' 151–176.
Feingold, Henry L. A Time for Searching: Entering the Mainstream, 1920-1945. The Johns Hopkins University Press. Baltimore. 1992
Sachar. Howard Morely. A History of the Jews in America. A. A. Knopf. NY. 1992
Raider, Mark A. The Emergence of American Zionism. New York and London 1998
Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013
Marc Lee Raphael, The Columbia History of Jews and Judaism in America, Columbia University Press, 2013
Deborah Dash Moore, American Jewish Identity Politics, University of Michigan Press, 2009
קישורים חיצוניים
אפרים שמואלי, יהדות ארצות הברית, באתר דעת, מתוך: מחניים ס"ו, תשכ"ב
אברהם שמואל שטיין, מעמדה ותרומתה של יהדות ארצות הברית, בפרויקט בן-יהודה
Jews in the Civil War, באתר Jewish-American History Foundation (חיילים יהודים בעת מלחמת האזרחים בארצות הברית)
בלהה שילה, מרב ז'נו, ריאיון עם פרופ' אלי לדרהנדלר על יהדות ארצות הברית, באתר יד ושם
נתונים דמוגרפיים על יהדות ארצות הברית
נתן אפרתי, אידאולוגיה ומציאות: יהודי ארצות הברית והיישוב בשלהי התקופה העותמאנית, האוניברסיטה הפתוחה, 2020
דוד אלינסון, American Jewish Denominationalism: Yesterday, Today, and Tomorrow
יהדות ארצות הברית - פרויקט מיוחד, בתוך: מקור ראשון, מוסף "שבת", גיליון 860
נטעאל בנדל, היהודים האבודים של ניו יורק, כיפה, 24 בינואר 2014
יהודה אוזלבו, יהדות ארצות הברית ומאבקה בחרם נגד ישראל, באתר קרן משפחת רודרמן, דצמבר 2018
אלון פנקס, ישראל - מפלגת או מאחדת את ארצות הברית?, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית
פמלה ס' נאדל, פמיניזם נוסח אמריקה: הנשים היהודיות וראשיתה של המהפכה, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, 2017
אביעד סנדרס, יהדות ארצות הברית - בין יהודה לישראל, כתב העת "דעות", גיליון 62, באתר נאמני תורה ועבודה
אושי דרמן, המכה ה-11: גזרת חנוכה של יהודי פדוקה, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, דצמבר 2017
יהודי ארצות הברית וישראל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
תפיסות פוליטיות בקרב יהודי ארצות הברית:
גיל טרוי, הקול היהודי: כוח פוליטי וזהות בבחירות לנשיאות ארצות הברית, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, ספטמבר 2016
תתגשמנה כל התקוות, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
ארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: דמוגרפיה | 2024-10-14T21:01:57 |
עין גדי | 2023-11-16T08:48:47 | |
היסטוריה של היהודים | redirect היסטוריה של עם ישראל | 2004-03-28T10:06:52 |
מרקוס אורליוס |
מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אנטונינוס אוגוסטוס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus; 26 באפריל 121 – 17 במרץ 180) היה קיסר רומא משנת 161 עד ליום מותו בשנת 180 ופילוסוף ומהוגי הדעות הבולטים בתקופה המאוחרת של האסכולה הסטואית.
פרופסור משה עמית כתב בספרו על האימפריה רומית כי "תשע עשרה שנות שלטונו של מרקוס אורליוס היו תקופה מיוחדת בתולדות הקיסרות הרומית: בראש האימפריה הרומית ומפקד צבאותיה עמד אדם שהיה מחסידיה של הפילוסופיה הסטואית. עיקר עניינו היה הגות והתעמקות בבעיות הנפש, הטוב והרע, סדרי העולם והטבע... עבור מרקוס אורליוס היה פירוש הדבר התמסרות מוחלטת לתפקיד שנפל בחלקו תוך שמירה קפדנית על פינה בחייו הפרטיים, שבה, בבדידות, הוא המשיך בהגות."משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 511 ההיסטוריון הצרפתי של ראשית הנצרות ארנסט רנן קרא לכרך השביעי של עבודתו "מרקוס אורליוס וסוף העולם העתיק"Ernest Renan Marc-Aurèle et la fin du monde antique Livre 7 de Histoire des origines du christianisme Calmann Lévy, 1882 והיסטוריונים של העת המודרנית שכתבו על האימפריה הרומית הושפעו מעמדה זו אם כי המחקר המודרני מציב את סוף העת העתיקה במועד מאוחר יותר. מקובל לומר ששלטונו של מרקוס אורליוס היה תקופת המעבר בין תקופת השלום הרומאי לתקופת משבר המאה ה-3 שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.
בספרו הקלאסי "דיונים על ליוויוס" כתב ניקולו מקיאוולי על מרקוס אורליוס כאחרון חמשת הקיסרים הטובים אך פרופסור משה עמית קובע כי למעשה קשה מאוד להיסטוריון מודרני להעריך את האדם ופועלו מאחר שמדובר בתופעה מיוחדת במינה. ייחודו נובע ממספר סתירות מובנות בשלטונו: מצד אחד היה מרקוס אורליוס פילוסוף שנועד לחיי הגות ולימוד שהיה חף משאיפה לשלטון ולכיבודיו ומהצד השני מדינאי ומפקד צבא. אדם שראה את השלום כערך עליון אך ניהל מלחמות בלתי פוסקות, אדם שהתרחק מאכזריות וכתב כנגד שפיכות דמים אך פיקד על צבאות ונתן את חסותו להופעות של גלדיאטורים והורה להוציא להורג נוצרים על ידי השלכתם לחיות טרף. ההסבר המקובל לסתירות אלו הוא שמרקוס אורליוס מצא את האימפריה מנוהלת על ידי מערכות יעילות ונמנע מרפורמות מרחיקות לכת אלא הסתפק בתיקונים קלים. הוגי דעות וחוקרים של תולדות האימפריה רואים את כישלונו הגדול ביותר בכך שהוא העלה לשלטון את בנו קומודוס שהתנהלותו העריצה וחסרת הרסן ערערה את יסודות המשטר והביאה את האימפריה אל פתחו של משבר.
קורות חייו
ילדותו ועלייתו לשלטון
ממוזער|פסל של מרקוס אורליוס הנער מהשנים 138–144 המתאר אותו כיורש העצר. מוצג במוזיאון אטלס בברלין
ממוזער|מטבע דנאריוס של אנטונינוס פיוס מצד אחד דמותו של הקיסר ומהצד השני דמותו של מרקוס אורליוס יורש העצר
ממוזער|מטבע ססטרטיוס המתאר את חתונת מרקוס אורליוס עם פאוסטינה הצעירה. פיוס מתואר אוחז בידו פסל של קונקורדיה אלת ההרמוניה וביד השנייה אוחז בידה של אשתו ששמה גם פאוסטינה.
מרקוס אורליוס נולד ברומא ביום 26 באפריל 121 לאניוס ורוס (Annius Verus) פראיטור רומאי מכובד וודומיטיה קלוילה (Domitia Calvilla) בת משפחת אצילים אמידה ומבוססת. בלידתו ניתן לו השם מרקוס אניוס ורוס. הוא התייתם מאב בגיל צעיר, ככל הנראה בגיל 10 ועבר לטיפולו של סבו שישמש בתפקיד קונסול במשך 3 כהונות והקדיש את זמנו לחינוך של נכדו. משפחתו הייתה מאצולת רומא שמוצאה מספרד והייתה קשורה בקשרי נישואין עם משפחתו של הקיסר אדריאנוס שהכיר את מרקוס אניוס ורוס, התרשם מיכולותיו וקירב אותו.
בשנת 138 כשנפטר לוקיוס קאיונוס היורש המיועד של הדריאנוס, החליט הקיסר לפעול להסדיר את העברת השלטון לשני הדורות הבאים - הוא הכריז על אנטונינוס פיוס ליורש ודרש ממנו לאמץ את מרקוס אניוס ורוס, אז גבר צעיר בן 17 ואת לוקיוס קאיונוס - ילד בן 7, על מנת שיהיו יורשים עתידיים לפיוס. שמם של שני המאומצים שונה ומרקוס אניוס ורוס קיבל את השם מרקוס אייליוס אורליוס ורוס קיסר ולוקיוס קאיונוס קיבל את השם לוקיוס ורוס. בשנת 139 מינה פיוס את מרקוס אורליוס לתפקיד קוואיסטור ונכנס בברית האירוסין לפאוסטינה, בתו של פיוס. שנה לאחר מכן הוא מונה לקונסול ולכהונה נוספת בשנת 145 ובאותה שנה נשא לאישה את פאוסטינה. בשנת 146 הוענקו לו סמכויות של טריבון ואימפריום פרוקונסול. כך הפך מרקוס אורליוס לשליט-שותף של האימפריה הרומית ביחד עם פיוס כאשר הם עובדים ביחד בשיתוף מלא כאשר כל אחד יודע את מקומו ומעמדו - מצד אחד הקיסר הזקן ומהצד השני יורשו המיועד.
שלטון משותף עם לוקיוס ורוס
ממוזער|מרקוס אורליוס מחלק לחם לעניים. ציור רומנטי מהמאה ה-18
ביום 7 במרץ 161 מת אנטונינוס פיוס. הוא הספיק להעביר באופן טקסי את האימפריה לידי מרקוס אורליוס ברגעיו האחרונים. פעולתו הראשונה היה השלמת ביצועה של צוואת אנטונינוס פיוס הוא תפס את מושכות השלטון וקיבל את שמו כשליט האימפריה מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אנטונינוס אוגוסטוס השם אנטונינוס שהיה שמו של אביו המאמץ והוסף כאות להמשכיות השלטון ובו בזמן הוא העניק את השמות (והתארים הרשמיים) אימפרטור, קיסר, אוגוסטוס ואתם את תפקיד הטריבון ופרוקונסול ללוקיוס קאיונוס ששמו שונה ללוקיוס וארוס דהיינו נוסף שמו האמצעי של מרקוס אורליוס. היה בצעד זה חידוש של ממש והייתה זו הפעם הראשונה שבראש האימפריה עמדו 2 שליטים שנשאו את התואר של השליט העליון של האימפריה - אוגוסטוס ולכל דבר ועניין היה מעמדם שווה - הם הופיעו ביחד על מטבעות וחתמו ביחד על החלטות הסנאט. התואר של הכוהן העליון פונטיפקס מקסימוס היה בידי מרקוס אורליוס בלבד.
אף על פי שבעבר הרחוק של רומא חלקו קונסולים ובעלי תפקידים אחרים את השלטון אך הקיסרות הרומאית בתקופת שלטונו של הפרינקיפט היה עצם מהותו שלטון של דיקטטור יחיד שבידיו היו כל סמכויות השלטון. כך שלטונם המשותף של שני שליטים נושאי תואר אוגוסטוס היה בגדר מהפכה שנבעה מרצונו של מרקוס אורליוס למלא בדקדקנות את צוואתם של אנטונינוס פיוס ואדריאנוס. סידור זה הפך לנוהג מעתה ואילך, נוהג שחוזק על ידי מרקוס אורליוס בעצמו משמינה בשנת 177 את בנו קומודוס לאוגוסטוס לצידו, השליטים שבאו אחריו מינו אף הם בדרך כלל את אוגוסטוס לצדם ושיטת הפרינקיפט הכפול הפכה לדרך השלטון המקובלת.
צמד השליטים לא הספיק לנוח על זרי הדפנה וכבר עמדו בפני המבחן הראשון הצפה קשה של נהר הטיבר הביאה להרס של בניינים רבים בעיר בהם מחסני מזון, להצפות שהביאו לאבדן מספר רב של בעלי חיים כל אלו הביאו למחסור במזון ולחשש מהתפשטות רעב. כל העניינים האלה מרקוס אורליוס ולוקיוס וורוס התמודדו תוך שימוש באמצעים שעמדו לרשותם באופן אישי. קהילות איטלקיות שנפגעו ממחסור חמור קיבלו סיוע שמקורו בכספי האנונה שעמדו לרשות הארמון.
מלחמה מול האימפריה הפרתית
ממוזער|מטבע לציון הניצחון בארמניה. ראשו של לוקיוס ורוס בצד אחד, בצד השני לוקיוס ורוס יושב על במה עם 2 עוזרים המלך של ארמניה עומד מצד שמאל מרים יד לראשו
ממוזער|מטבע של מרקוס אורליוס מתוארך לשנת 164. מצד אחד ראשו של מרקוס אורליוס מעוטר בזר ניצחון. מהצד השני אלת הניצחון ויקטוריה אוחזת נס ניצחון ולרגליה ארמניה. כיתוב "Victoria Armeniaca"
חילופי השלטון באימפריה עוררו מחדש את אויבי האימפריה. מלך האימפריה הפרתית וולוגסס השלישי ניצל את ההזדמנות שמרקוס אורליוס טרם התמודד עם פלישה ושלח צבא לארמניה, הדיח את המלך שהיה בן ברית של הרומאים והעלה על הכיסא המלכות נסיך ממשפחתו. מושל פרובינקיית קפדוקיה יצא לקראת הפולשים בראש אחד מהלגיונות שעמדו תחת פיקודו, אך נלכד במצב של נחיתות טופוגרפית וככל הנראה מספרית, ניסיון לפרוץ את הכיתור נכשל והמפקד הרומאי בחר להתאבד, שאר הלגיון הושמד לחלוטין. הפרתים פעלו במהירות לבסס את הצלחתם, ופלשו לסוריה. המושל הרומאי של הפרובינקיה אטידיוס קורנליאנוס, יצא לקראת הפולשים אך הוכה ונסוג במהירות כשהוא משאיר לפרתים את האפשרות להתקדם ולהתבסס. בינתיים הגיעו ידיעות על איומים על גבולות האימפריה מכוונים אחרים. בפרובינקיה בריטניה נעשה ניסיון, מצד שבטים ברבריים לתקוף ולחצות את חומת אדריאנוס אל תוך שטח הפרובינציה, תוך ניסיון לנצל את ההזדמנות שמושל בריטניה מונה למושל קפדוקיה. בפרובינציה של גרמניה העליונה ניסו פושטים משבטי הצ'אטי לחצות את הגבול אל תוך הפרובינציה. The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 159
אירועים אלו חשפו את חולשת השליטים החדשים ובראש את העובדה שמרקוס אורליוס היה חסר כל הכשרה צבאית ולא הוכשר להתמודד עם עימותים צבאיים ולהוביל צבאות בשדה הקרב - כישורים שבאופן מסורתי היו נדרשים משליט האימפריה. אנטונינוס פיוס נמנע בעצמו מפיקוד על צבאות האימפריה ומנע מיורש העצר שלו מלהצטרף ללגיונות או אפילו מלבקר בפרובינציות הגבול וללמוד על האתגרים מול אויבי רומא. חוקרי אוניברסיטת קיימברידג' מציינים כי מרקוס אורליוס היה מודע ללאקונה זאת ומינה כאפיסטוליס (מזכיר) את וריוס קלמנס שהיה בעל רקע אחר לגמרי מכל בעל תפקיד קודם במשרה. קלמנס היה במקור מפרובינקית נוריקום והתבלט בקריירה צבאית ארוכה, כולל שירות פעיל במלחמת מאוריטניה. המסקנה של החוקרים היא שמרקוס חש צורך גדול יותר להסתמך על עצתו של האפיסטוליס שלו בנושאים הקשורים למינויים צבאיים מתאימים.The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 158
משהתברר כי מערך ההגנה של הגבולות המזרחיים עומד בסכנה ממשית פעל מרקוס אורליוס, באישור הסנאט, להזרים תגבורות של לגיונות מפרובינקיות הריין והדנובה, מצריים ואפריקה אל סוריה. במקביל נשלח לוקיוס וארוס למזרח לעמוד בראש הצבא. ספר ההיסטוריה אוגוסטה מציין כי לשילוחו של ורוס למזרח היו מספר סיבות נסתרות: "על מנת שהתנהגותו שלוחת הרסן לא תעשה לעיני כל תושבי רומא, או שהוא ילמד הלכות חסכנות על ידי טיול מחוץ לגבולות איטליה או בתקווה שיחזור כאדם טוב יותר שחושל על ידי התמודדות עם פחד בשדה הקרב או יצליח להפנים את העובדה שהוא אימפרטור - שליט האימפריה"The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 160
על מנת לסייע לקיסר חסר הניסיון התלוו אליו קצינים בכירים ומנוסים, אחד משני מפקדי המשמר הפרטוריאני ביחד עם יחידות מהמשמר, והגנרל אווידיוס קסיוס. לוקיוס ורוס יצא מרומא באביב או תחילת הקיץ של 162 אך לא מיהר להגיע אל אזור הקרבות, בדרכו הוא עצר לערוך משתאות ומסיבות לאורך מסלולו אל ברונדיסיום (Brundisium) והתעכב בגין מחלה בקאנוסיום. המסע מזרחה היה דרך קורינטוס ואתונה, כשהוא מלווה במוזיקאים וזמרים. לאחר זמן מה הוא יצא לכוון סוריה וככל הנראה הגיע לאנטיוכיה בסוף שנת 162The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 161 או אביב 163 למזלם של הרומאים הפרתים נרתעו מבניית הכוח הרומאי וכדרכם בעימותים קודמים נמנעו ממלחמה בכוחות רומאיים עדיפים בעת שהייה מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית.
בקיץ 163 יצא המפקד הרומאי סטטיוס פריסקוס בראש צבא רומאי גדול שכלל לגיונות וחילות עזר מקפדוקיה ונכנס אל ארמניה בסדרת מהלכים מהירים ומבלי שנתקל בהתנגדות של ממש הוא הצליח לכבוש את ארטקסה - בירתה של הפרובינקיה, הדיח את השליט-בובה הפרתי, הרס את העיר והקים עיר בירה חדשה והציב בה חיל מצב רומאי בתום המערכה העלו הרומאים על כס המלוכה של ארמניה נסיך מקומי שנאמנותו לרומא הכשירה אותו לתפקיד. על ניצחון זה העניק הסנאט את התואר "ארמניקוס" לשני הקיסרים אך מרקוס אורליוס דחה את קבלת התואר בשנה על מנת שלא לגזול מתהילתו של לוקיוס וארוס.
בתחילת 165 יצא הצבא הרומאי בפיקודו של קסיוס למערכה שכוונה ישירות כנגד הפרתים, הרומאים הצליחו לחזור ולכבוש את צפון מסופוטמיה ולהחזיר שליטתם את נציבין ולכבוש את אדסה בירת נסיכות אוסרוהנה שם הושם על כס המלכות שליט ידידותי לרומא. הצבאות נפגשו בקרב קשה בדורה אירופוס שבסופו הובסו הפרתים והצבא הרומאי הצליח לעבור את נהר פרת ולאחר קרבות קשים הצליחו הרומאים לכבוש את ניקופוריון והקרבות הופסקו עם חורף. באביב 166 התחדשה הלחימה עם חידוש היוזמה הרומאית וכיבוש סלאוקיה על החידקל ואחריה נכבשה קטסיפון עיר הבירה של האימפריה הפרתית הרומאים הרסו את שתי הערים ששימשו כמרכזים של הפרתים מתוך תקווה לצנן את הרצון הפרתי למסעות מלחמה כנגד הרומאים. הריסת הערים המרכזיות גם סימן את העובדה שהרומאים לא התכוונו להישאר ככוח כובש או לספח שטחים של האימפריה הפרתית. הניצחון איפשר להכתיר את מרקוס אורליוס לוקיוס ורוס בתואר "פרתיקוס מקסימוס" (Parthicus Maximus) וקסיוס יצא לכוון מזרח לעבר מדי ובהגיעו לאזור הכריז על ניצחון נוסף שאיפשר להעניק לשני הקיסרים את התואר "מדיקוס" (Medicus).
לאחר הישגים אלו הצבא הרומאי החל בנסיגה מסודרת ממסופוטמיה חזרה אל שטחי האימפריה הרומית. ההיסטוריה אוגוסטה, המקור העיקרי על אירועי המערכה מול הפרתים לא מזכיר את הסיבה לנסיגה המהירה אשר ככל הנראה לא לוותה בהסדר עם הפרתים. הסיבה להתקפלות הרומאית קשורה ככל הנראה במגפה שפשתה בשורות הצבא והחלה להפיל חללים רבים. מדובר ככל הנראה במחלת הדבר, התפרצות מחלה זו מוזכרת בהיסטוריה אוגוסטה רק לאחר הגעת ורוס לרומא ומציין שהמגפה החלה בבבל ושחיילי הצבא הרומאי, שליוו את ורוס לרומא הפיצו את המחלה בכל הפרובינציות שעברו בהם בדרכם.
בשנת 163, במהלך הקרבות שלח מרקוס אורליוס את בתו אניה לוסילה - עלמה בת 13 אל ורוס מלווה באמה פאוסטיה במצווה עליהם להנשא, הזוג הקיסרי התחתן באפסוס לוסילה קיבלה את התואר "אוגוסטה" עוד בעת השהות באנטיוכיה בשנת 165 ילדה לוסילה בת ובמהלך השנים הבאות ילדה 2 ילדים נוספים מתוכם 2 מתו בילדות.
בסתיו של שנת 166 ערכו שני הקיסרים תהלוכת ניצחון ברומא, בתהלוכה השתתפו גם בניו של מרקוס אורליוס והבכור - קומודוס שהיה בן 5 ואחיו בן ה 3 אניוס ורוס קיבלו את התואר "קיסר" ובכך סומנו כמי שמיועדים להיות יורשים לשלטון. החוקר משה עמית מציין כי למעשה מצעד הניצחון נערך על מנת להסיט את תשומת הלב מהקשיים העצומים שעמדו מול שליטי האימפריה ואזרחיה: משבר באספקת המזון שנגרם מפגעי מזג אוויר, ערעור הביטחון לאורך גבולות הדנובה והפרובינציות המערביות והתמותה הגבוה כתוצאה מהמגפה.
המלחמה המרקומנית ומותו של לוקיוס ורוס
ממוזער|מרקוס אורליוס בתהלוכה צבאית. רישום דיו מהמאה ה-17 על בסיס תבליט עתיק
בסוף שנת 165 או בתחילת 166 ניצלו שבטים "ברבריים" - ברית של שבטים גרמאנים ובהם השבטים המרקומנים (Marcomanni) ניצלו את המשבר בצבא הרומי והעדר כוחות צבאיים רומאיים לאורך הדנובה ובהתקפה שככל הנראה תואמה ותוכננה מראש ערכו סדרת התקפות מהירות ויעילות לכל אורך הגבול. כוח גדול במיוחד חצה את הדנובה והמשיך אל תוך איטליה דרך הרי האלפים אל תוך צפון איטליה, לאחר מסע של הרס ושוד הם הטילו מצור על אקוויליה שהייתה אחת הערים הגדולות באיטליה ומרכז מסחרי צבאי ותעשייתי חשוב. קבוצות של פושטים נוספים ערכו התקפות בו-זמנית בדקיה, מואסיה, ותרקיה, בשלבים הראשונים של המתקפות הצליחו הלגיונות המקומיים לעמוד בלחץ. אך הצבא הרומאי הראשון שנשלח לצפון איטליה בפיקודו של מפקד המשמר הפרטוריאני לא הצליח במשימתו, בעימות הצבאי הובס על ידי הפולשים ומפקד הרומאי נהרג בקרב.
לאור חומרת המצב נקט מרקוס אורליוס בסדרת פעולות מהירות על מנת לאפשר מתקפת נגד יעילה. הוא חייב ערים להעמיד כספים נזילים שניתנו כהלוואה לאוצר האימפריה, במכירה פומבית נמכרו חפצי נוי וחלק מרהיטי הארמון, כל זאת על מנת לממן גיוס נרחב של אזרחים ללגיונות באיטליה - צעד שלא ננקט זמן רב. יחידות עזר הוקמו על ידי גיוס עבדים שהתנדבו לצבא ובתמורה זכו בחופש מעבדות וגיוס של גלדיאטורים שהתקבצו ליחידות מיוחדות. בצעד מפתיע נוסף החליט מרקוס אורליוס לצאת עם לוקיוס ורוס בראש הצבאות, הייתה זו הלכה למעשה היציאה הראשונה של שני הקיסרים אל מחוץ לגבולות איטליה. ההתחלה הייתה מבטיחה וכאשר הגיע הצבא הרומאי לאקוויליה הסיר הצבא של הפושטים מהשבטים הקוואדים (quadi) את המצור מעל העיר ומנהיגיהם נכנסו למשא ומתן על שביתת נשק וכריתת חוזה לפיו הם חוזרים ומקבלים את מרות רומא. לוקיוס ורוס נטה להסכים, להפסיק את המלחמה ולחזור לרומא אבל מרקוס אורליוס דרש להמשיך במתקפת הנגד והוביל את הצבא הרומי אל מעבר להרי האלפים במרדף אחרי הברברים הנסוגים, ועם רדת החורף חזרו לאקוויליה. בתחילת 169 אירעה התפרצות מחודשת של המגפה ושני הקיסרים פנו, בעצת רופאו האישי של מרקוס אורליוס קלאודיוס גלנוס עם עיקר הצבא חזרה לרומא.
בדרך מת לוקיוס ורוס, ככל הנראה משבץ. גופתו הובאה לרומא שם נערכה לו הלוויה מפוארת ואפרו נקבר במאוזולאום של הדריאנוס.
ההיסטוריונים הרומאיים ורוב ההיסטוריונים והחוקרים של האימפריה הרומית נוטים לתאר את לוקיוס ורוס באופן לא מחמיא. ההיסטוריה זוכרת אותו כשליט חסר כישרון שפעל לסיפוק מאווי ליבו ולא לרווחת העם והאימפריה. הוא לא יזם כל פעולה או חקיקה והיה סרח עודף למרקוס אורליוס ומותו היה למעשה ברכה לאימפריה והקלה על מרקוס אורליוס. מצד שני מרקוס אורליוס עצמו, בספרו "רעיונות" כותב ללא ביקורת על לוקיוס ורוס ולמעשה מרעיף עליו מחמאות. בתום תקופת האבל על לוקיוס ורוס מצא מרקוס אורליוס חתן חדש לביתו האלמנה לוסילה, החתן היה פומפיאנוס, מושל פאנוניה מי שעתיד להיות היועץ הצבאי הבכיר של מרקוס אורליוס ומבוגר בהרבה מלוסילה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אניוס ורוס קיסר מסיבוך שלאחר ניתוח להסרת גידול וקומודוס נותר כצאצא היחיד שיכול להיות יורש העצר מאחר שלוקיוס ורוס הותיר אחריו בת בלבד.
שליט יחיד של האימפריה
במשך 11 שנים שלט מרקוס אורליוס לבדו על האימפריה הרומית. תקופה זו מתאפיינת בלחימה בלתי פוסקת ומתחלקת סכימתית ל 3 תקופות עיקריות:
משנת 169 עד לשנת 175 בהם נערכו 2 מסעות מלחמה משמעותיים כנגד המרקומנים והסמרטים ובמהלכן שהה מרקוס אורליוס מחוץ לרומא.
משנת 175 ועד לשנת 177 בהם נערך מסע למזרח ותקופה של שהייה ברומא.
משנת 177 ועד לשנת 180 בהם נערכו מסעות מלחמה נגד הקוואדים והסרמטים בפרובינציות הצפון.
המלחמה בצפון איטליה
ממוזער|מטבע של מרקוס אורליוס הוטבע בין השנים 160–180 לציון הניצחונות על השבטים הגרמאניים. מצד אחד ראשו של הקיסר עטור בעלי דפנה סמל לניצחון ומהצד השני תצוגה של שלל מלחמה
ממוזער|מטבע של מרקוס אורליוס מתוארך לשנים 160–180. מצד אחד הקיסר מעוטר בזר ניצחון מהצד השני הקיסר רוכב על סוס חמוש בכידון מלווה בחיילים רגליים
ממוזער|נס הגשם הפלאי מתואר בצורה גרפית על עמוד מרקוס אורליוס ברומא. הגשם מתואר כאדם עם זקן גדול מעל ראשי החיילים וגופות האויבים
במשך 6 שנים רצופות השתוללה מלחמה לאורך הגבול הצפוני של האימפריה הרומית, שבטים גרמאניים שונים חדרו אל תוך השטחים של האימפריה והתנגשו עם לגיונות חיל המצב וגרמו לאבידות כבדות בנפש ולנזקים קשים לרכוש בכל מקרה, המקורות המתארים אירועים אלו מועטים ומעורפלים וכוללים מאורעות בודדים ומעשים מיוחדים של מרקוס אורליוס וספר ההיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג' מוסיף הערת אזהרה: כל תיאור כולל של האירועים צריך להיחשב כהשערה בלבד.
בשנת 169 נהרג מפקד המשמר הפרטוריאני בעת הגנה על מעברי האלפים ורק שנה לאחר מכן הצליחו לגיונות רומאיים לנצח את הפולשים ולהדוף אותם. בשנת 171 פלשו השבטים החאוקים (Chauci) לגרמניה עילית ולגליה ונהדפו במאמץ גדול על ידי דידיוס יוליאנוס שעתיד היה להיות קיסר. באותה שנה פלשו גדודים של שבט הסרמטים אל דקיה הכו את חיל המצב והרגו את מושל הפרובינציה, הפולשים נהדפו לאחר קרבות מרים מול תגבורת שנשלחה מפרובינקית מואסיה. צבא של שבטי הקוסטובודים עבר את הדנובה אל תוך תרקיה ומקדוניה והגיעו עד לאתונה.
מרקוס אורליוס יצא בראש צבא גדול מלווה באחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני, מטה של מפקדים בכירים שניהלו את הקרבות מול הפולשים וגם אשתו וככל הנראה את אחת מבנותיו. על מנת לייצב את החזית, הוא קבע את מטהו בקרנונטום שבפרובינציית פנוניה משם יצאו הפקודות והמינויים של הגנרלים שפיקדו על הלגיונות. כוח אחד לעימות עם צבא השבטים המרקומנים והדף אותם אל מעבר לדנובה, עם התייצבות החזית לטובת הרומאים נסוגו הקוסטובודים גם הם אל מעבר לנהר. משם נע מרקוס אורליוס אל סירמיום שבאיליריה וניהל משם את תנועת הלגיונות במלחמת חורמה כנגדת הסרמטים שנסתיימה בניצחון מוחץ בשנת 175 ובעקבות זאת נוסף לשמו של מרקוס אורליוס התואר "סרמטיקוס" (Sarmaticus)
הרטוריקן לוקיאנוס מסאמוסאטה שהיה אחד מאנשי מטהו של מרקוס אורליוס במצרים וכתב על אירועי התקופה מספר על ניסיון של מרקוס אורליוס לפקד על מהלך התקפי במרדף אחרי כוח של הברברים שחצה את הדנובה לפי דברי לוקיאנוס הושפע מרקוס אורליוס מנביא שקר בשם אלכסנדר ששכנע אותו כי יזכה לחסד אלוהי בעבור יוזמתו. תחילה הושלכו לנהר 2 אריות שהצליחו במאמץ להגיע לגדה השנייה שם הם נהרגו על ידי הלוחמים הברברים, הלגיונות שחצו את הנהר לאחר מכן נתקלו בהתנגדות נמרצת, הוכו שוק על ירך ומספר רב של רומאים נהרגו. מטבעות רומאיים שנטבעו במהלך המערכה נושאים בעיקר פניה לצבאות וקוראים לאחדות ונאמנות, עדות לרוח הגייסות וללחץ הרב על הלגיונות ועל מרקוס אורליוס מצד שני מספרים המקורות הכתובים על כוחות על-אנושיים שיוחסו למרקוס אורליוס: מקרה אחד מסופר שהוא השליך ברק אל עבר האויב והכריע בכך קרב כדוגמת האל יופיטר לציון אירוע יוצא דופן זה נטבע מטבע בשנת 172 ועליו מרקוס אורליוס מוכתר על ידי ויקטוריה, אלת הניצחון ומחזיק בידיו את הברק של יופיטר, הסצנה גם הונצחה בעמוד הניצחון ברומא. סיפור פנטסטי נוסף שמופיע במקורת ועל עמוד הניצחון מתאר איך מרקוס אורליוס הוריד בעזרת תפילה לאלים "גשם פלאי" שהחיה את הלגיונות והטביע את האויבים
למרות ההישגים שעלו במאמץ של ממש ואבידות כבדות המלחמה הייתה רחוקה מסיום ורחוק יותר היה מימוש חזונו של מרקוס אורליוס להקים 2 פרובינציות חדשות מעבר לדנובה במטרה לחזק את אזורי הגבול ולהדוף את האיום הברברי מהגבול הקיים. עם זאת, באפריל 175 נודע למרקוס אורליוס שאחד הקצינים הנאמנים ביותר אווידיוס קסיוס הכריז על עצמו כאוגוסטוס - שליט האימפריה ובכך כפה על מרקוס אורליוס לסיים את הלחימה בצפון ולנייד את עיקר צבאו לכוון מזרח על מנת לדכא את המרידה. לצורך זה הוא הגיע להסכם עם השבטים הברבריים על שחרור השבויים הרומאיים שכללו חיילים, אזרחים ותושבי הפרובינקיות המרקומנים והיזיגדים התחייבו להתרחק מן הגדה הצפונית של הדנובה ושבטים גרמאניים אחרים הוכנסו אל תוך שטחי האימפריה ויישבו בפרובינקיות שאוכלוסייתן הצטמצמה בשנות הלחימה, אלו גם התחייבו לתת מספר קבוע של מגויסים ליחידות חיל המצב על גבולות הדנובה. פרופסור משה עמית מציין כי הסכם השלום החזיק לא יותר משנתיים אך נזקיו הקרינו לשנים לבוא: הכנסת הגרמאניים אל תוך הפרובינקיות שינתה את הרכב האוכלוסין ואופי הפרובינקיות והביאה ל"ברבריזציה" של אזורי הכפר ושל הצבא הרומי תהליך זה שאומץ ביתר שאת על ידי קיסרים רומאיים לעתיד האיץ תהליכים של שינוי מהותי ששיאם בשנות משבר המאה ה-3.
מרד קסיוס
תקופת המלחמה בצפון איטליה הייתה מאופיינת גם בחוסר שקט בתוך הפרובינציות הרומאיות. בשנת 172 פרץ במצרים מרד הרועים שבמהלכו עלו המורדים על אלכסנדריה המרד דוכא על ידי המצביא והמושל במזרח האימפריה מטעם מרקוס אורליוס - אווידיוס קסיוס.
באפריל 175 הכריז קסיוס על עצמו כקיסר. המקורות הרומאיים הכתובים ממעטים במתן פרטים על המרד שהתפרץ כאשר שמועה על מותו של מרקוס אורליוס התפשטה בכל האימפריה. על פי כתבי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה היוזמה למרידה הייתה של פאוסטינה, אשתו של מרקוס אורליוס שחשה כי בריאותו הרופפת של מרקוס אורליוס משמעותה שמותו קרב ורצתה להבטיח את עתידו של בנה-קומודוס. על פי המקורות הרומאיים היא הבטיחה לקסיוס את תמיכתה ואף ניאותה להינשא לו דבר שהיה מבטיח לו לגיטימציה לעלייתו לשלטון. השמועה על מותו של אורליוס התבררה כשקר אבל בשלב זה לא הייתה דרך חזרה עבור קסיוס והוא מינה לעצמו משמר פרטוריאני והבטיח תמיכת הלגיונות במצרים וייתכן שגם בפרובינקיית יהודה. וייתכן שבפרובנקיות אחרות במזרח. פרופסור משה עמית קובע כי המרד היה מאורגן היטב, הוא מעלה השערה כי השמועה על מותו של מרקוס אורליוס לא הייתה אירוע מקרי שהצית את המרד אלא חלק מתכנון מדוקדק על ידי קסיוס מתוך כוונה להקל על תפיסת השלטון, לפי השערה זו קסיוס קיווה כי הבלבול יאפשר לו לתפוס עמדות כוח ולרכוש תומכים אך השמועה הופרכה מהר מהמקווה טרפה את הקלפים.
על פי המחקר של אוניברסיטת קיימברידג' למרידה של קסיוס היו שורשים באופוזיציה רחבה יחסית למלחמה הארוכה על גבול הצפון שגבתה מחיר גבוה בחיי אדם, כילתה משאבים ולא נראה שהמאמץ מביא לתוצאות. האופוזיציה חצתה שורות, ההיסטוריה אוגוסטה מציינת כי גם בקרב יועציו הקרובים של מרקוס אורליוס הייתה "מפלגת שלום עכשיו" שהתנגדה להמשך הלחימה ובעיקר להגדלת שטחי האימפריה על ידי יצירת פרובינקיות חדשות. המחקר מציין כי יש להניח שההתנגדות למדיניות הכוללת של מרקוס אורליוס הייתה עזה יותר בפרובינציות המזרחיות.
הידיעות על המרד הגיעו למרקוס אורליוס ולסנאט ברומא על ידי מושל קפדוקיה מרטיוס ורוס. על פי בקשתו נפתח דיון בסנאט. על פי כתבי קסיוס דיו מרקוס אורליוס הצהיר במכתב לסנאט כי הוא היה מוכן, אילו היה מדובר במחלוקת בינו לבין קסיוס בלבד הוא היה בוחר להביא את הנושא להכרעה לפני הצבא או הסנאט, והיה מוותר על השלטון על האימפריה, "אם זה היה נראה לטובת הכלל. כי זה לטובת הכלל שאני ממשיך לעבוד תחת סכנה, שוהה כל כך הרבה זמן מחוץ לאיטליה, אף על פי שאני כבר זקן וחלש, ולא מסוגל לקחת אוכל בלי כאבים או לישון ללא הפרעה."
הסנאט הכריז על קסיוס כאויב המדינה (Hostis) קביעה שמשמעותה גזר דין מוות והיתר לכל אדם לבצע את גזר הדין כמו כן הצו מאפשר החרמת רכושו של הנידון ושלילת מעמדו החוקי.
מרקוס אורליוס לא פסח על שני הסעיפים ונקט מספר פעולות על מנת לקדם את פני הרעה. הוא קרא להביא את בנו קומודוס מרומא ועם הגעתו ביולי 175 הוא הולבש בגלימה של בוגרים (Toga virilis) ומונה לפקד על אחד הצבאות - מהלך שנועד להצהיר קבל עם ועדה כי קומודוס הוא היורש היחיד וניסיון להבטיח את מעבר השלטון לידיו בעת שיקבע. בסוף יולי הגיע הידיעה כי קסיוס נרצח על ידי אחד מקציניו וכי רוב המורדים חזרו בהם והביעו תמיכה ללא סייג במרקוס אורליוס. ראשו של קסיוס נכרת והובא לפני מרקוס אורליוס שסירב לקבלו וציווה על קבורתו, הוא הפגין סלחנות כלפי משפחתו של קסיוס החזיר להם חלק מרכושם ושלח אותם לגלות. הוא גם חסך את שבטו ושמר על ידיו נקיות מדם התומכים בקסיוס חלקם קיבלו עונשים קלים יחסית ואחרים נענשו על ידי עושי דברו של מרקוס אורליוס ובראשם מטיוס ורוס שכבש את שני הערים המרכזיות של המורדים ובראשן אנטיוכיה שם קבע קסיוס את מושבו והעתיר עליה מכל טוב.
אף על פי שהידיעות על התפוררות המרד הגיעו למרקוס אורליוס טרם היציאה המתוכננת למזרח הוא המשיך על פי תוכניתו המקורית - ככל הנראה כדי להבטיח את ייצוב ושימור התמיכה בו ובבנו. הפמליה המלכותית בליווי כוח צבאי ניכר יצאה למזרח באוגוסט 175 במסע מפרך דרך תרקיה, ביזנטיון טרטוס אל תוך סוריה, מרקוס אורליוס נמנע מלחנות באנטיוכיה שעדיין הייתה נמצאת בעיצומן של פעולות לדיכוי המרד אלא המשיך בדרכו כשהוא עובר בפרובינקיה סוריה פלשתינה בדרכו אל כוון מצרים שם ביקר באלכסנדריה "כאזרח ופילוסוף" כפי שמצוין בהיסטוריה אוגוסטה.
בדרך חזרה, (או על פי המחקר של אוניברסיטת קימברידג, בדרך אל סוריה) בעת שהפמליה הייתה במחנה בקפדוקיה במרחק של כ 20 קמ מהעיר טיאנה בקפדוקיה מתה הקיסרית פאוסטיה, ככל הנראה ממחלה, במקום מותה נוסדה עיר על שמה פאוסטינופוליס על פי בקשתו של מרקוס אורליוס הכריז הסנאט עליה כאלה. קסיוס דיו כותב על סיבת מוות אחרת, לדבריו האוגוסטה פאוסטינה התאבדה על מנת שלא לעמוד מול התוצאות של חשיפת חלקה בעידוד המרד של קסיוס. המחקר של אוניברסיטת קיימברידג' מציין סיבה אחרת למותה של האוגוסטה, ששופכת אור קודר על אורחות החיים ותוחלת החיים של נשים בתקופה הנדונה: פאוסטינה הייתה אישה בת 45 שעברה 14 לידות לכל הפחות וייתכן והייתה בשלבים מוקדמים של הריון נוסף, בנוסף לכך ייתכן והיא סבלה ממחלות רקע - שיגדון מוזכרת בכתבי קסיוס דיו.
בדרך חזרה עבר הקיסר באנטיוכיה ומשם המשיך לסמירנה ולאתונה שם שהה זמן מה בחברתו של הרודס אטיקוס שהיה רטוריקן ופילוסוף יווני בן האסכולה הסטואית. בשנת 140 הביאו הקיסר אנטונינוס פיוס לרומא כדי שיחנך את בניו המאומצים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, וכמחווה של כבוד ותודה מינה אותו ב-143 לקונסול. הוא אירח את הקיסר ויורש העצר והכניס אותם לטקסי פולחן המיסטריות של אלאוסיס.
בסתיו של שנת 176 חזר מרקוס אורליוס לרומא אזרחי העיר קיבלו אותו בשמחה אבל גם בתלונה על היעדרותו ארוכת השנים מעיר הבירה. ביום 27 בנובמבר הוכרז קומודוס כאימפרטור והשתתף בתהלוכת הניצחון ברומא בסוף דצמבר 176 בינואר 177, בגיל 16 קיבל קומודוס את התואר קונסול ובקיץ הוא קיבל את התואר אוגוסטוס שהוצמד לשמו בכך השלים מרקוס אורליוס את התהליך שבסיומו עמדו שוב 2 שליטים בראש האימפריה והבטיח את שלטונו העתידי של בנו.
ממוזער|מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס. ציור של אז'ן דלקרואה
מערכה שנייה בצפון ומותו של מרקוס אורליוס
בשנת 177 חזרו השבטים הגרמאניים ללחוץ על גבולות האימפריה, ההסכמים של שנת 175 הופרו על ידי גדודי פושטים חצו את הדנובה והטילו חתם על הפרובינציות של הגבול. מרקוס אורליוס החליט לערוך מסע מלחמה משמעותי, מאמץ גדול במטרה להשליט חוק וסדר על גבול הדנובה. קסיוס דיו מתאר את ההכנות למערכה ומתאר כיצד פנה מרקוס אורליוס לסנאט בבקשה לאישור התקציב לצבאות: "ובאשר אלינו, לנו אין כל רכוש וגם הבית בו אנחנו מתגוררים שייך לכם" עם קבלת האישור מאת הסנאט הוא השליך כידון ממקדשה של אלת המלחמה בלונה אל קרקע שסימלה את שטח האויב ויצא לדרכו.
מרקוס אורליוס וקומודוס יצאו בראש הכוחות וקבעו את מפקדתם בווינדובונה שבפנוניה, במשך שנתיים רצופות ניהל מרקוס אורליוס סדרת קרבות מול השבטים הגרמאניים בו זמנית בחזית מערבית מול המרקומנים והקוואדים ונגד היזיגים בחזית ממזרח עם התקדמות הלחימה. מוקדם יותר הוחזר קומודוס לרומא והותיר את אביו לנהל לבדו את המלחמה. ומשנטו מהמאזניים לטובת הרומאים שקל מרקוס אורליוס לחזור לתוכניתו שנהגתה במהלך סבב הקרבות הקודם וליצור 2 פרובינציות חדשות - מרקומניה מצפון ל נוריקום וסרמטיה בין פנוניה לדקיה. במהלך החורף של 179, בעת הפסקה בקרבות קרא מרקוס אורליוס לקומודוס, הודיע לו כי הוא על ערש דווי וציווה עליו להמשיך בלחימה עד להשגת ניצחון מלא וללא פשרות. במרץ 180 מת מרקוס אורליוס במחנה בווינדובונה, יועציו הקרובים מילאו את צוואתו והציגו את קומודוס כאוגוסטוס והשליט של האימפריה הרומית. על פי המחקר של אוניברסיטת קימברידג מקום מותו של מרקוס אורליוס היה סִירְמִיוּם או הנמל הסמוך בונוניה (Bononia). קסיוס דיו, שחי בתקופתו של מרקוס אורליוס ויורשיו היה בטוח שמותו של מרקוס אורליוס מסמן את המעבר מעידן הזהב לעידן הברזל והחלודה.
משפחתו
מרקוס אורליוס היה נשוי לבת-דודתו פאוסטינה ולבני הזוג נולדו 13 ילדים, לכל הפחות, במהלך 30 שנות נישואיהם. מתוכם שרדו להגיע לבגרות ארבע בנות ובן אחד.
פאוסטינה אוגוסטה
ממוזער|תגליף המתאר את מרקוס אורליוס כיופיטר ואת פאוסטינה כאלה יונו. תכשיט משנות 175–180
ממוזער|פסל של הקיסרית הרומית פאוסטינה הצעירה, 161-170 לספירה. תיאור אימהי זה עם תסרוקת מפוארת נעשתה בשנת 161 לספירה לרגל הולדת הבנים התאומים
אניה גלריה פאוסטינה ("הצעירה") נולדה, ככל הנראה בשנת 130 בתו הצעירה של אנטוניוס פיוס ואשתו פאוסטינה ("הבכירה" ). היא אורסה לבנו המאומץ של פיוס- מרקוס אורליוס שהיה בן- דודה מצד האב בשנת 138. ובשנת 145 בני הזוג התחתנו. עם זאת מאחר שאורליוס היה בנו מהאומץ של פיוס נוצרה בעיה משפטית של נישואי אח ואחות האסורים על פי החוק הרומאי. פיוס בטקס שפרטיו לא נשמרו שחרר את פאוסטינה מאחריותו כהורה ואפשר את הנישואים. מרקוס אורליוס מתייחס בכתביו לאשתו אך לא מזכיר כלל את נישואיהם. ב-1 בדצמבר 147, לאחר לידת ביתה הבכורה דומיטיה פאוסטינה קיבלה פאוסטינה את התואר "אוגוסטה". עם עלייתו של מרקוס אורליוס לשלטון בשנת 161 הפכה פאוסטינה לקיסרית.
מעט מאוד נכתב במקורות הרומאיים על חייה של פאוסטינה ומעט זה כתוב באופן המתאר אותה בצבעים שליליים. ההיסטוריון קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה מאשימים אותה בהתנהגות לא מוסרית ושלוחת רסן. חלק מההאשמות הן על חיסול מתנגדים בהרעלה או על ידי שליחתם לגרדום, האוגוסטה מאשים אותה בחוסר נאמנות כלפי בעלה, כאשר על פי מקור זה היא קיימה יחסי מין עם מלחים, גלדיאטורים וגם עם מאהבים מבין אנשי החצר ופקידים רמי מעלה. האשמה נוספת היא שפאוסטינה דחפה את אבידיוס קסיוס למרוד במרקוס אורליוס, לכאורה מתוך הבנה כי בריאותו של מרקוס אורליוס רופפת וכי יש חשש ממשי לחייו. היא ניסתה לכאורה לבצע מהלך מקדים על מנת להבטיח את עלייתו של קומודוס בנה לכס המלכות וראתה בקסיוס את הכלי לצורך זה. לצורך זה היא הבטיחה לו את תמיכתה במרד ואת ידה בנישואים לאחר מכן.
לכל טענות אלו אין זכר בספרו של מרקוס אורליוס שכתב על אשתו בחיבה רבה והביעה כלפיה חיבה עמוקה גם בפומבי. אחרי מותה הוא כתב בספרו "רעיונות" בשבחה והכרת תודה על מסירותה וטוב ליבה. על פי המקורות ההיסטוריים ליוותה פאוסטינה את בעלה במסעות המלחמה השונים, כשהיא מביאה איתה את ילדיהם ותומכת בקיסר ומעודדת את החיילים. על כך היא זכתה להערצת הלגיונות וקיבלה את התואר "אם המחנות" (Mater Castrorum).
היא מתה במהלך המסע המשותף שלה ושל בעלה לפרובינציות המזרחיות לאחר המרד של קסיוס, ככל הנראה בחורף של שנת 175. היא נקברה ברומא ופסל שלה הוצב במקדש האלה ונוס.
צאצאים
דומיטיה פאוסטינה (147–151) (Domitia Faustina)
טיטוס אנטונינוס Titus Aelius Antoninus) (149))
טיטוס אורליוס Titus Aelius Aurelius) (149))
אניה אורליה גלריה לוסילה (150–182) (Annia Aurelia Galeria Lucilla) נישאה לקיסר לוקיוס ורוס ועם מותו נישאה לטיבריוס פומפיאנוס.
אניה גלריה אורליה פאוסטינה (נולדה 151) (Annia Galeria Aurelia Faustina) נישאה לקלאודיוס סוורוס
טיבריוס אליוס אנטונינוס (152 - 156) (Tiberius Aelius Antoninus)
ילד ששמו לא ידוע (נולד ומת לפני 158)
אניה אורליה פדילה (נולדה 159) (Annia Aurelia Fadilla) נישאה למרקוס קווינטילוס.
אניה קורניפיקיה פאוסטינה (נולדה 160) (Annia Cornificia Faustina) נישאה למרקוס פטרוניוס ממרטינוס
טיטוס אורליוס פלביוס אנטונינוס Titus Aurelius Fulvus Antoninus) (161–165)) אחיו התאום של קומודוס. מת בילדות.
לוקיוס אורליוס קומודוס אנטונינוס (161–192) (Lucius Aurelius Commodus Antoninus) הקיסר קומודוס.
מרקוס אניוס ורוס קיסר 162–169 (Marcus Annius Verus Caesar)
הדריאנוס (Hadrianus)
ויביה אורליה סבינה (170–217) נישאה ללוקיוס בורוס
שלטונו של מרקוס אורליוס
מדיניות פנים וחקיקה
ממוזער|פסל של מרקוס אורליוס
מרקוס אורליוס דבק בדרכי השלטון, השמרניות כשלעצמן של אנטונינוס פיוס. הוא לא ראה עצמו כמתקן וכתב בספרו "רעיונות":
מרקוס אורליוס שמר קפדנות על כבוד הסנאט על פי המסורת והשאיר בידי המוסד הוותיק סמכויות שעיקרן היו טקסיות אך משמעותיות כך נמסר לידי הסנאט הסמכות לשפוט את אירועי מרד קסיוס ונותרה בידיו הסמכות להכריז על ההליכים כנגד המורד ונותרה בידיו הסמכות להכריז ולמעשה לתת תוקף להחלטתו של מרקוס אורליוס לצאת למלחמה או לאשר את התקציב למלחמה והחוזים שנחתמו בסוף הקרבות הובאו לאישורו. אך ברור היה שהסנאט איננו עצמאי וכי תפקידו לבצע או לתת חותמת כשרות למדיניות הקיסר.
כל הקיסרים נקטו במדיניות שמטרתה הגדרת וגידור פעילות הסנאט וחבריו, חלוקת הסמכויות הושפעה לא רק ממדיניות זו אלא גם שכוח ושליטה כבר הופקדו בידי אנשים שלא היו חלק מהסנאט אלא מינויים שונים, ממשרות אמון ויועצים ומינויים מקצועיים, ואנשים אלו אחראים היו בדיווח רק לקיסר. כתוצאה, מכך הם עצמם והעניינים עליהם הם הופקדו הוסרו מתחום ההשפעה של הסנאט. יתר על כן, סנטורים רבים היו מחויבים כלפי הקיסר הנוכחי למינויים רשמיים, לעשות אחרת מאשר לסמוך את ידיהם על החלטות הקיסר, ולהסכים כמעט באופן אוטומטי להצעות כשהן הגיעו לפני הסנאט. בתקופתו של מרקוס אורליוס הואצו תהליכים אלו, עיקר השינוי בנוגע לסנאט היה הכנסתם של סנטורים מפרובינציות שונות, כך נמצאו סנטורים ממוצא סורי או אפריקאי בנוסף ליוצאי ספרד והפרובינציות המזרחיות, יתר על כן, בנים של עבדים משוחרים שהצטיינו בשירות הקיסר זכו לתפקיד של סנאטורים.
העדרו של מרקוס אורליוס לתקופות ארוכות מרומא, תהליך שאף הוא חל קודם לכן אך תפס תאוצה עם כניסתו של מרקוס אורליוס לתפקיד, ובהמשך עתיד להיות מצב של קבע, הוציא את הטעם המעשי מכוחן של דיוני הסנאט מאחר שההחלטות המעשיות התקבלו מחוץ לרומא ובפורום מצומצם של הקיסר ויועציו.
מרקוס אורליוס קבע מספר תיקונים בתחום החקיקה, ואף ישב בעצמו כשופט בימים בהם שהה ברומא וגם בפרובינציות. הוא יזם חוקים לשפר את מעמדם של עבדים משוחררים ונזקקים אחרים כגון יתומים. ומכוון אחר קבע שאנשים ממעמד הפרשים לא ישבו בדיון כאשר נידון ענינם של סנטורים. תיקונים נוספים כללו חידוש מנהג של אדריאנוס שקבע מינוי של 4 שופטים ב 4 האזורים של איטליה, מינויים אלו בוטלו על ידי אנטונינוס פיוס וחודשו על ידי מרקוס אורליוס ובמקביל הוא צמצם את חובת הסנאטורים מלהשקיע מרכושם באיטליה משליש לרבע.
רדיפת הנוצרים
בתקופתו של מרקוס אורליוס הונהגה רדיפה שיטתית ואף אכזרית של הנוצרים. זאת בניגוד בולט לגישתו הסבלנית של אנטונינוס פיוס אבל גם בניגוד לגישתו הפילוסופית שלכאורה מכילה ומקבלת של מרקוס אורליוס. הברוטאליות של הענישה של הנוצרים לא עולה בקנה אחד עם סלידתו ממעשי אכזריות ושפיכות דמים כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "רעיונות".
ההיסטוריון המודרני של הכנסייה הנוצרית ויליאם יו פרנד מציין בספרו מספר סיבות להקצנה של הרומאים כנגד הנוצרים: במהלך המאה השנייה לספירה חל השינוי במעמד הקיסר, שינוי שעיקרו איחוד של הקיסר עם כל האלמנטים המרכיבים את האימפריה הרומית בכלל וראייתו כעומד בראש הדת הרומית המסורתית בפרט התנגש עם נטיתם של הנוצרים להתבדל מהקיסרות והאימפריה ואימוץ האתוס של ההקרבה והגאולה באמצעות מות קדושים. התנגשות אידאולוגית זו הביאה את הרומאים לראות בנוצרים ככוח שפועל מתוך האימפריה על מנת לחתור תחת האחדות והערכים המסורתיים. תפיסת העולם האתיאיסטית הבדלנית הביאה את דעת הקהל הרומאית לראות בנצרות כגורם שהמיט על ראש האימפריה אסונות שונים ומשונים - המגפה, הרעב ואסונות הטבע. הנצרות הוצגה ונתפסה שככת העוסקת בפולחן זוועתי שכלל מאגיה שחורה וקניבליזם
אבות הכנסייה המתארים בכתביהם את רדיפת הנוצרים, משלבים בהם נימה אנטישמית מובהקת ומתארים את הפרעות בנוצרים כשיתוף פעולה בין הרומאים והיהודים, היהודים מתוארים כמי שמשתתפים בפגיעה בנוצרים ורכושם והם למעשה הם הכוח המוביל באירועים. פרופסור משה עמית קובע כי תיאור זה התולה אכזריות יהודית כנגד קדוש נוצרי נבנה על פי קווי הנרטיב המתאר את סבלו ומותו של ישו במגמה דומה המטילה את עיקר האחריות על היהודים ולהקטין את חלקם של השלטונות הרומאיים.
מרקוס אורליוס עצמו מיעט להתייחס לנצרות בספרו "רעיונות", הוא מתייחס לנכונותם של הנוצרים למות על קידוש אמונתם בזלזול לפי השקפתו הם מונעים מעקשנות ורצון להפיץ את אמונתם.
יחסו של מרקוס אורליוס ליהודים
אין מידע רב על חיי היהודים תחת שלטונו של מרקוס אורליוס ואין מידע רב על גישתו או השקפת עולמו בנוגע ליהדות וליהודים.
במהלך מסעו של מרקוס אורליוס למצרים הוא עבר פעמיים דרך ארץ ישראל ויש להניח כי בא במגע במידה לא ידועה עם תושבי הפרובינציה ומנהיגיה.
בספרות התלמודית יש מידע רב על מפגשיו של רבי יהודה הנשיא (הידוע גם כ"רבי") עם "הקיסר אנטונינוס". על פי התלמוד אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש, התלמוד מספר על אירוח של רבי יהודה את אנטונינוס בביתו לסעודת שבת, בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה, בכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי. בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רבי חנינא בר חמא. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם:
החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה. אחרים גורסים, מתוך מגמה שהוגדרה על ידי החוקרים כ"אפולוגטית", כי מדובר במרקוס אורליוס הקיסר, אשר ביקר באזור פעמיים, ואולי אף נפגש עם ההנהגה היהודית. מרקוס אורליוס נודע באופיו הפילוסופי, הסובלני, ההגותי, מה שמתאים לזיקה לאנטונינוס התלמודי אולם גם יש ידיעות על הבעת דעות שליליות ביותר מצידו כלפי היהודים. חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים. קשה לפסוק בין ההנחות והזיהויים, שייתכן ואולי אין הכוונה לקיסר רומי, אלא לפקיד רומי גבוה, נציב, או גורם בכיר אחר.
בכתביו של אמיאנוס מרקלינוס, היסטוריון מהמאה הרביעית מופיע התייחסות, לכאורה, של מרקוס אורליוס ליהודים. ההתייחסות באה כציטוט מדברי הקיסר יוליאנוס הכופר, שהיה ידוע כאויב מר נפש לנצרות ואמר כי מרקוס אורליוס "כאשר עבר דרך פלשתינה בדרכו למצרים, לעיתים קרובות היה נגעל מהיהודים המצחינים והמרדניים, נאמר עליו שזעק בצער: הוי מרקומנים, הוי קוואדים, הוי סרמטים, סוף סוף מצאתי אנשים אחרים סוף סוף מצאתי עם בלתי ניתן לשליטה יותר מכם" פרופסור משה עמית כותב כי היחס כלפי היהודים המשתקף ממשפט זה לא תואם - ממבט ראשון את דמותו של מרקוס אורליוס כאדם ושליט נאור אך משקף נאמנה את העובדה "שהטובים שבין בעלי השררה כמו החכמים שבין בעלי התרבות לא השקיעו מאמץ כלשהו כדי להבין את היהודים, דתם, תרבותם ומנהגיהם וקיבלו בלי כל הרהור את הדעות הקדומות שהיו רווחות עליהם".
מורשתו
ספרו "רעיונות"
הספר רעיונות הוא חיבור פילוסופי שנכתב על ידי מרקוס אורליוס בעשור האחרון לחייו בין השנים 170–180. מרביתן של שנים אלו עברו על אורליוס בניהול מלחמות כנגד שבטים גרמאניים שפלשו לגבולה הצפוני של האימפריה הרומית אך החיבור כמעט ואיננו מכיל מידע על אודות המאורעות שהתרחשו במועד כתיבתו. למעשה הספר לא נכתב כיצירה פילוסופית שיטתית, וקרוב לוודאי שלא יועד בשום שלב לפרסום. המדובר בקובץ אקלקטי של זיכרונות וקטעי יומן בעלי אופי אוטוביוגרפי, מימרות (אפוריזמים) בנושאים שונים, תרגילי מחשבה ברוח הפילוסופיה הסטואית, וחומרים נוספים בזכות "רעיונות", אשר משוקעים בו רבים מעיקרי הפילוסופיה הסטואית, נחשב מרקוס אורליוס, המכונה "הקיסר-הפילוסוף", לפילוסוף הסטואי הגדול האחרון.
האסכולה הסטואית, גורסת כי האירועים בעולם כולם מונחים ומנוהלים על ידי "השכל האלוהי", שהוא ה"יסוד המושל" בטבע. מכאן נגזר אורח החיים האתי הראוי על פי הסטואה – "חיים לפי הטבע", קרי: קבלה שלווה של הקורות בטבע, אשר מכוון בידי השגחה עליונה. האידיאל הסטואי מכוון את האדם להתייחס בביטול אל רגשותיו, ולחיות על פי השכל, אשר מוביל להשלמה עם הטבע.
התוכן וצורת הארגון של "רעיונות" משקפים היטב את נסיבות חיבורו: הספר בנוי מקטעים קצרים המופיעים בסדר שרירותי, ללא עריכה או ניסיון לארגון שיטתי. הפרק הראשון חריג ביחס לשאר חלקי היצירה ונושא אופי אוטוביוגרפי, ובו אורליוס מזכיר דמויות שונות מחייו, אשר להן הוא מכיר תודה. אורליוס מונה את תכונותיהם החיוביות של דמויות חשובות בחייו, ומציין מה למד הוא מהם. בין היתר נזכרים בספר אביו, אמו והקיסר אנטונינוס פיוס, שהיה אביו המאמץ להערכותיו של אורליוס את האישים הסובבים אותו יש חשיבות למחקר ההיסטורי: הערותיו מסייעות, בשרטוט דיוקנו של הקיסר אנטונינוס פיוס, אחיו המאומץ ושותפו לשלטון לוקיוס ורוס, שמקורות היסטוריים אחרים חרצו משפט שלילי על אודותיו, אשתו של אורליוס, פאוסטינה, אשר מקורות היסטוריים אחרים ייחסו לה חלק במרידה כנגד אורליוס.
פרקים 2–12 של החיבור מכילים קטעים קצרים בנושאים מגוונים. קטעים אלו מכילים ברובם ניסוחים שונים של תמות קבועות המיוסדות על ההשקפה הסטואית, החוזרות ונשנות לאורך החיבור. בצד הערך הפילוסופי שיש ל"רעיונות", טמונה בו גם איכות ספרותית: החיבור, שנכתב כיומן אישי, מאפשר הצצה בעולמו הפנימי של אורליוס, שהיה סוער: מהחיבור עולה כי מרקוס לא היה שרוי תדיר בשלווה סטואית, אלא התחבט בין עקרונות הסטואה לתורתו של דמוקריטוס. בין אמונה לספקנות וחווה מפעם לפעם פרצי רוגז וייאוש. החיבור נחתם במילים
תרבות
דמותו של מרקוס אורליוס מופיעה בסרט גלדיאטור, שם הוא מתואר כמי שרצה למנות את הגנרל מקסימוס מרידיוס לקיסר לאחר מותו. מקסימוס סרב, אך הקיסר אמר לו לחשוב על כך שוב ולהודיע לו בערב על החלטתו. בינתיים קרא הקיסר לבנו קומודוס והודיע לו שהחליט למנות את מקסימוס לקיסר. קומודוס בתגובה חנק אותו והתמנה לקיסר. תיאור זה אינו היסטורי, שכן מרקוס אורליוס לא נרצח בידי קומודוס, אלא נפטר כתוצאה מהמגפה האנטונינית.
תרגומי כתביו לעברית
רעיונות מרקוס אברליוס אנטונינוס (תרגם מיוונית: א' קמינקא), ורשה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תרפ"ג.
הרהורים של מרקוס אורליוס (תרגם מיוונית והקדים מבוא: א' ויסמן) ירושלים, י' מרכוס ושות', תשמ"א-1981.
מרקוס אורליוס: מחשבות לעצמי תרגם מיוונית, כתב מבוא והוסיף הערות: אברהם ארואטי, בנימינה: נהר ספרים, 2012.
ראו גם
מרקוס אורליוס (פסל)
עמוד מרקוס אורליוס
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים, מרקוס אורליוס, עמ' 103–147. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007.
זאב רובין, פרק בחינוכו של קיסר רומי, זמנים, 2, חורף 1980, עמ' 30–37
נתן שפיגל, מרקוס אורליוס - קיסר ופילוסוף. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1980.
קישורים חיצוניים
מרקוס אורליוס - קיסר ופילוסוף מאמר באתר אקרופוליס החדשה
אלי אשד - ראשית נפילתה של האימפריה הרומית - הקיסרים מרקוס אורליוס וקומודוס בסרט ההוליוודי", באתר בלוג המולטי יקום של אלי אשד, יוני 2021
הערות שוליים
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:פילוסופים רומאים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 121
קטגוריה:נפטרים ב-180
קטגוריה:סטואיזם | 2024-10-17T20:47:22 |
סלסה (ריקוד) | ממוזער|סטודנטים מתאמנים בריקוד סלסה בבית ספר לסלסה במקסיקו
ממוזער|זוג רוקד סלסה
סלסה היא סגנון ריקוד אפרו לטיני שהתפתח בקובה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.
למרות היות הסלסה סגנון ריקוד קובני, בתחילת דרכה הושפעה הסלסה מיוצרים פורטוריקנים וקולומביאנים והיא הופצה לכל העולם המערבי בעיקר מניו יורק.
הפופולריות מחוץ לקהילות לטיניות גברה בשנות ה-90 המוקדמות.
הסלסה התפתחה במקור מצעדי הבסיס של ריקוד הסון הקובני והוואוואנקו האפרו-קובני בשילוב אלמנטים מריקוד הממבו, הצ'ה צ'ה צ'ה, ומגוון ריקודים אפרו-קובניים אחרים.
הריקוד נרקד על מוזיקה לטינית במקצב שמונה שמיניות, המבוססת על סון, רומבה או ממבו. (להרחבה - ראו סלסה (מוזיקה)).
סגנונות סלסה
קיימים מספר סגנונות עיקריים, שהתפתחו במקומות שונים.
קסינו - סלסה קובנית זוגית
סלסה בסגנון "קסינו" (מוכרת בישראל בשם 'סלסה קובנית') מאופיינת בצעדים בתנועה מעגלית בשילוב תנועות אגן זורמות של שני בני הזוג, הידועות בשם "דספלוטה". הרקדנים נוטים להתרכז בתנועת גוף זורמת, ולא במימוש וריאציות מסובכות. קיים דגש חזק על תנועת טורסו, כתפיים ואגן, ולריקוד פן מיני במובהק. מקורותיו של הסגנון הגיעו מהריקודים החברתיים של קובה בשנות ה-50 וה-60, שהם הסון, הצ'ה צ'ה צ'ה, הממבו והוואראצ'ה. שמו של הריקוד, קסינו, מגיע מכך שהמועדונים בהם התפתח הריקוד היו בשכונה בהוואנה בשם Casino Deportivo . במשך השנים, כאשר לאחר המהפכה הוחזרה למיינסטרים בקובה התרבות האפרו-קובנית הענפה, שולבו בריקוד הקסינו תנועות ואלמנטים מהרומבה לסוגיה (יאמבו, וואוואנקו וקולומביה) וכן מריקודים אפרו קובנים נוספים כגון ריקודי היורובה, ריקוד הפאלו, היוקה והמקוטה, וכן ריקוד הקונגה מסנטיאגו דה קובה. בשנות ה-70 עבר הריקוד התפתחות טכנית רבה שהולידה אלמנטים ווריאציות המוכרים מאוד כיום בקרב הקסינרוס (רקדנים אשר רוקדים קסינו) למשל "סטנטה" (70), ווריאציה שקיבלה את שמה (לפי אחת הגרסאות) מהעשור הפורה בהתפתחות הריקוד.
רואדה דה קסינו (מעגל)
הרואדה (או רואדה דה קסינו) הוא צורת ריקוד של קסינו שמתבצעת במעגל של זוגות. כל הזוגות מבצעים את אותן ווריאציות המסומנות באמצעות איתותי ידיים וצעקות של אחד המשתתפים, המשמש כקאנטנטה (בתרגום: זמר) - ומוביל את הרואדה. משמעות המושג "רואדה דה קסינו" היא "גלגל הקסינו" הגלגל שמוכר בשם "רולטה". הריקוד דורש מהמשתתפים ידע של הסימנים המוסכמים ושל שמות התרגילים, ובמהלכו בני הזוג מתחלפים אחד עם השני.
סלסה קולומביאנית
בסגנון ריקוד זה ישנו דגש על ביצוע פוטוורק (רצפי צעדים) של שני בני הזוג, ואופייני לבצע צעד רקיעה ("טאפ") בספירות ה-3 וה-7 בכל שמינייה של צעדים. הריקוד לא מכיל הרבה וריאציות מסובכות, ובני הזוג רוקדים זה מול זה בתנועה של משיכה ודחיפה, לעיתים כאשר כפות הידיים מונחות אנכית זו על זו.
סלסה בסגנון מיאמי
במיאמי פיתחו המהגרים הקובנים סגנון ריקוד שהוא וריאציה של הקסינו, בו יש דגש חזק על וריאציות ארוכות ומסובכות, פחות תנועה מעגלית ופחות תנועת גוף. וריאציות אלו מבוצעות כאשר ידי המובלת והמוביל אחוזות, ולכן הן מכונות לעיתים "קשירות", לאור האסוציאציות שהן מעלות. בנוסף, בשל רצון לפנות לקהל הרוקדים המקומי בארצות הברית והן עקב רצון להשתלב בקהילת הרוקדים המקומית, הוכנסו לסגנון זה אלמנטים שונים של ריקודי הזוגות הצפון אמריקאים, דוגמת הסווינג וההאסל, וכן נוסף לריקוד פן תיאטרלי של ריקודי במות והופעות.
סגנון L.A.
מקורותיה של צורת ריקוד זו הם מועדוני הריקודים בלוס אנג'לס של תחילת / אמצע שנות ה-90. בתקופה זו רקדני במה בעיר נהגו להתחרות ביניהם בכך שניסו לרקוד בצורה שתיצור סביבם מעגל צופים כמה שיותר גדול, ולכן צורת הריקוד שלהם אופיינה בתיאטרליות רבה, תנועות חדות, מהירות ומוקצנות, והבעות פנים דרמטיות. האלמנטים המרכיבים את הריקוד מגיעים בחלקם הגדול מעולם אומנויות הבמה והריקודים הסלונים, למשל הפלות, הנפות וסוגים נוספים של אקרובטיקה ריקודית. בשל היות ריקוד זה ריקוד הופעות, וכן בשל היות מקורותיו בריקודי זוגות צפון אמריקאיים (למשל סווינג והאסל), בצורת ריקוד זו דגש רב ניתן לריקוד על קו הנשמר בקפידה, ובכך מאפשר לרוקדים להיות בכל זמן נתון עם פניהם לקהל הצופים. בריקוד זה נפוץ ביצוע רוטינות מורכבות של עבודת רגליים הקרויות "שיינס", שבמהלכם בני הזוג אינם שומרים על קשר עין אלא מסתכלים לכיוון הקהל הצופה בהם.
סלסה בסגנון ניו-יורק
זהו סגנון המאופיין בדגש על ספירת ה-2 במקום ה-1, בחלק מהסגנונות האחרים. התנועה מעגלית, רכה וזורמת, תוך כדי תנועה חופשית במרחב, אך עם הקפדה על הישארות בני הזוג זה מול זה, ותנועה במעין צורה של אליפסה המונחת על הרצפה. התנועה נראית יותר רגועה ונמתחת על פני זמן רב יותר מאשר בסגנונות אחרים. לרוב, סגנון זה נרקד על מוזיקת ממבו או סלסה ניו-יורקית.
מקצב
מכיוון שהסלסה נבנתה מתהליכים היסטוריים וחברתיים רבים, קשה לקבוע מה מייחד אותה מסגנונות מוזיקה שונים הדומים לה. המשותף בין שירי הסלסה הם שלוש תבניות מוזיקליות: טומבאו, הקלאווה, והמונטונו. מקצב הקלאווה מנוגן על ידי זוג מקלות עץ המשמיעים בדרך כלל מקצב ספציפי איתו אפשר בקלות למצוא את קצב הסלסה. נקישות העץ נשמעות על ה-2,3,5,6.5,8 מקצב זה מכונה קלווה סון בניגוד לקלווה רומבה (מתוך 8 שמיניות).
מקצב ה-Tumbao, הטומבאו, מנוגן בדרך כלל על ידי תופי הקונגס והבס המדגישים בעיקר את הפעמות 4 ו-8 (מתוך שמונה פעימות).
מקצב ה-Montuno, המונטונו, מנוגן לרוב על ידי קלידים או גיטרה בעלת שלושה זוגות מיתרים מצומדים הנקראת טרס (Tres). מקצב המונטונו מבוסס על חזרתיות של אקורדים בשמיניית הסלסה כאשר, כאשר הדגש יכול ליפול על כל פעמה שיבחר הנגן. המקצב מהווה חזרה על תבנית מסוימת שאותה יכול הנגן לשנות ולנגן בווריאציות מסוימות לאורכו של שיר סלסה.
כאשר שלוש התבניות המוזיקליות מתקיימות בו זמנית בשיר, נשייך אותו לסגנון הסלסה, והניואנסים השונים בתוך התבניות המוזיקליות והדגשים המוזיקליים יקבעו את סגנון הריקוד.
קישורים חיצוניים
ארגון הסלסה הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מחול
קטגוריה:מוזיקה לטינו-אמריקאית
קטגוריה:ריקודים סלוניים | 2024-03-21T12:02:29 |
שבעת פלאי עולם | REDIRECT שבעת פלאי תבל של העולם העתיק | 2011-08-23T19:26:19 |
בארתולומיאו דיאש | בארתולומיאו דיאש (פורטוגזית: Bartolomeu Dias; 1451 – 29 במאי 1500) היה מגלה ארצות פורטוגלי.
חייו
הנסיך ז'ואאו (João), בנו של המלך אפונסו החמישי, מונה על ידי המלך בשנות ה-70 של המאה ה-15 לאחראי על גילוי ארצות בשם פורטוגל, להאדרת הכתר הפורטוגלי והצי שלו. באותה תקופה נחסמו דרכי המסחר היבשתיות להודו כמעט לחלוטין בפני בני אירופה, ולכן הייתה קדימות לגילוי דרכים חלופיות – ימיות – לארץ זו.
הנסיך ז'ואאו שלח משלחות שונות לגילוי הקצה הדרומי של אפריקה, נקודה שהייתה בלתי ידועה ובגדר תעלומה לבני אותה תקופה. הספנים היוצאים למסעות צוידו בפדרוייס, עמודי אבן ובראשם הצלב המלכותי הפורטוגלי, אותם היה עליהם להציב בכל חוף אליו יגיעו, כציון לכיבושו על ידי הצי הפורטוגלי. משלחת בפיקודו של מגלה הארצות דיוגו קאו יצאה ושטה לאורך החוף המערבי של אפריקה, והציבה את עמוד האבן שלה בחוף אנגולה של ימינו, שם סברה שנמצאת נקודת קצה אפריקה. דיוגו קאו חזר כגיבור וזכה באותות ובכבוד רב. בסיורו הבא הוא גילה נקודה דרומית עוד יותר לחופי נמיביה, אך הפעם נקודת הקצה החדשה התקבלה בפקפוק מה.
ב-10 באוקטובר 1486 שלח ז'ואאו, שהפך בינתיים למלך, את ברתולומיאו דיאש בראש שלוש ספינות, עם טובי הספנים של הצי – פרו דה אלנקוור, וזואו דה סנטיאגו – לגלות את נקודת הקצה הנכונה ובכך להתוות את הדרך החדשה להודו.
ממוזער|250x250 פיקסלים|העתק של הסירה שאיתה שט דיאש בשנת 1488. ההעתק מוצב במוזיאון ברתולומיאו דיאש ב-Mossel Bay, דרום אפריקה.
ב-1487 יצא דיאש בראש משלחתו אל דרומה של אפריקה. עקב הסערה המתקרבת השאיר בארתולומיאו את ספינת האספקה ליד חופי נמיביה, באחד מעיקולי החוף פקדה סערה את המשלחת והיא נאלצה להעמיק אל תוך הים, אך כשניסה לחזור לחוף גילה שהוא נעלם. הוא הבין שחצה את הקצה הדרומי והוא עתה בצדה המזרחי של אפריקה. הדבר היה בתאריך ה-6 בינואר 1488.
עתה נותר רק להגיע להודו ולזכות בתהילה רבה, אך דווקא אז התמרד הצוות ודרש לחזור הביתה. המשלחת חזרה, כשהפעם ראתה את דרום אפריקה וכינתה את נקודת הקצה בשם "כף הסערות". בהמשך שונה השם ל"כף התקווה הטובה".
דיאש רצה לארגן משלחת חדשה ולצאת מיד אל עבר הודו, אך אז להיטותו של המלך פחתה, ומסעות הגילוי הפורטוגליים נעצרו ל-9 שנים. בינתיים גילה קולומבוס את אמריקה, אותה חשב להודו, ונראה היה שלא נחוץ לגלות את הודו שוב בנתיב של דיאש.
לבסוף זכה ואסקו דה גאמה להשלים את המשימה, לאחר שהמלך החדש מנואל הראשון, העדיף את שירותיו על פני אלו של דיאש. דיאש הצטרף אל וואסקו דה גאמה, עזר לו בניווט, והובילו עד חופי אפריקה, אל עיר הנמל אלמינה.
דיאש טבע עם ספינתו, שנטרפה בקרבת כף התקווה הטובה, כאשר שימש כקברניט משנה לצד מגלה הארצות פדרו קברל, מגלה ברזיל.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מגלי ארצות פורטוגזים
קטגוריה:אפריקה: חוקרים ומגלים
קטגוריה:ילידי 1450
קטגוריה:נפטרים ב-1500 | 2024-06-19T18:20:49 |
דלוור | REDIRECT דלאוור | 2015-09-26T11:06:34 |
ח'אלד משעל | ח'אלד עבד א-רחים אסמאעיל עבד אל-קאדר משעל (בערבית: خالد مشعل; מכונה "אבו אל-וליד"; נולד ב-28 במאי 1956) הוא אחד מבכירי מנהיגי ארגון הטרור חמאס מאז חיסולו של אחמד יאסין ב-2004 והוותיק ביותר בהנהגת התנועה מאז חיסולו של איסמעיל הנייה. בשנים 1996–2017 שימש כיושב-ראש הלשכה המדינית של הארגון.
ביוגרפיה
ח'אלד משעל נולד בכפר סילוואד הסמוך לרמאללה, בזמן שהגדה המערבית הייתה תחת שלטון ירדן. בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים היגרה משפחתו לכווית, שם התגורר עד שנת 1990. הוא הצטרף לאחים המוסלמים בשנת 1971. ב-1978 סיים תואר ראשון בפיזיקה ובמחשבים באוניברסיטת כווית. הוא היה מורה לפיזיקה ולמחשבים באוניברסיטה, ובמקביל ללימודיו הקים כמה התארגנויות של סטודנטים פלסטינים תומכי האחים המוסלמים, ובראשם "תא הצדק האסלאמי", שניצח את רשימת הפת"ח בבחירות לראשות האיחוד הכללי של הסטודנטים הפלסטינים בכווית.
ב-1990 גורש מכווית ועבר לירדן, בה פעל בשנים 1994–1999. ב-1996, לאחר מעצרו של מוסא אבו מרזוק בארצות הברית, מונה לראש הזרוע המדינית של ארגון הטרור חמאס. עד אז היה סגנו של אבו מרזוק.
על פי הערכות, הונו של משעל מגיע ל-2–5 מיליארדי דולרים. במאמר אחר נאמד עושרו ב-2.6 מיליארדי דולרים, כשחלק מהנכסים רשומים על שם אשתו ובתו. משעל מתגורר בדוחה.
ניסיון ההתנקשות בחייו
ב-30 ביולי 1997 התפוצצו שני מחבלים מתאבדים באזור שוק מחנה יהודה בירושלים. כתוצאה מהפיגוע נהרגו 16 איש ו-169 נפצעו. חקירת השב"כ קבעה שמדובר באנשי חמאס. בתום הדיונים הורה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לראש המוסד, דני יתום, להכין מבצע התנקשות בראש הזרוע המדינית של החמאס, ח'אלד משעל. מכיוון שמשעל ישב בעמאן, בירת ירדן, שחתמה על הסכם שלום עם ישראל רק שלוש שנים קודם לכן, הורה נתניהו על "מבצע שקט", שיהיה ניתן להכחשה.
ב-25 בספטמבר 1997, ניסה "המוסד" לחסל את משעל באמצעות רעל שהותז לעברו ברחוב בעמאן, בירת ירדן. סוכני המוסד שנשלחו להתנקש בחייו נתפסו על ידי המשטרה לאחר התזת החומר. בעקבות התקרית הדיפלומטית שנוצרה במהלכה חוסיין מלך ירדן איים כי אם משעל ימות הוא יורה על הוצאתם להורג של סוכני המוסד שנעצרו – העבירה ישראל לירדנים חומר נוגד לרעל וחייו של משעל ניצלו. כמו כן, שחררה ישראל את שייח' אחמד יאסין מבית הסוהר, בתמורה לשחרור סוכני המוסד.
המשך חייו
בנובמבר 1999 גורש מירדן, ובמשך זמן רב התגורר בדמשק, בירת סוריה. מאז התנקשות ישראל באחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי (במרץ ובאפריל 2004), נחשב משעל לאיש הבכיר ביותר בחמאס.
בהודעה הראשונה לתקשורת כראש הארגון הודיע משעל, שארגונו יתנקש בחייהם של בכירים ישראלים, ועם זאת סייג את פעולות הארגון לשטחי ארץ ישראל ולאי פגיעה באזרחי ארצות הברית.
בריאיון בתחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה ביוני 2002, הציע משעל להכין ולאמן ילדים לפעולות התאבדות.
משעל נמנה עם מובילי המהלך שהביא לשחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, במסגרת עסקת שליט, בתמורה לשחרורו של גלעד שליט. בהודעתו על ההסכם התגאה משעל בהישג של שחרור 1,027 אסירים, בני כל הפלגים הפלסטיניים, והבטיח להמשיך במאמצים לשחרור האסירים הפלסטינים שנותרו בכלא. בקבלת הפנים שערך בקהיר לאסירים המגורשים לחו"ל, הבטיח להם משעל שעוד ישובו לפלסטין, והוסיף: "משא ומתן על בסיס כוח הוא הסיבה שאילצה את ישראל לשלם את המחיר".
ב-2012 הועברה הזרוע המדינית של חמאס לקטר.
ב-7 בדצמבר 2012 הגיע משעל, לראשונה בחייו, לביקור ברצועת עזה. בנאום שנשא בעצרת המונים בעזה, לציון 25 שנים לייסוד חמאס, אמר: "פלסטין היא שלנו, מהים ועד הנהר, ומהצפון ועד הדרום. פלסטין היא ערבית ואסלאמית. לא נכיר בכיבוש הציוני ואין לגיטימציה לישראל ולכיבוש."
בראיון שנתן לרשת אל-ג'זירה על אמנת חמאס החדשה ב-2017, אמר משעל כי המאבק של חמאס הוא נגד הכיבוש ונגד ישראל, ולא נגד היהודים משום שהם יהודים.
בראיון בינואר 2024 חזר משעל על התנגדות ארגון החמאס לפתרון שתי המדינות.
משעל הוא אחד משישה בכירים בחמאס שארצות הברית הגישה נגדם כתבי אישום בשל מעורבותם בתכנון, תמיכה וביצוע מתקפת הפתע על ישראל, שבה נרצחו ונחטפו גם אזרחים אמריקאים.
קישורים חיצוניים
.
ראיון מצולם עם ח'אלד משעל על רקע מבצע עמוד ענן. כריסטיאן אמנפור, CNN, 22/11/2012
ראיון מצולם עם ח'אלד משעל על השינוי באמנת חמאס ב-2017, אל-ג'זירה
ראיון עם ח'אלד משעל על חייו, באתר Journal of Palestine Studies
ניתוח ראיון מ-2010 של ח'אלד משעל לעיתון האחים המוסלמים בירדן מאתר מולד המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הלשכה המדינית של חמאס
קטגוריה:נפגעי התנקשויות
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
קטגוריה:מיליארדרים מוסלמים
קטגוריה:נפגעי הרעלה
קטגוריה:גולים פלסטינים בכווית
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1956 | 2024-10-18T12:47:36 |
טאג' מהאל | הטאג' מהאל (בהינדית: ताज महल באורדו ובפרסית: تاج محل) הוא מבנה מונומנטלי בעיר אגרה, אוטר פרדש, הודו. המבנה משלב מוטיבים של אדריכלות מוסלמית בעיקר בסגנון האדריכלות הפרסית עם השפעות הינדיות. זהו מאוזוליאום שבנה קיסר האימפריה המוגולית שאה ג'האן כדי להנציח את אשתו השלישית והאהובה, ארג'ומנד באנו בגום, שנקראה מומתאז מהאל.
בשנת 1983 הכריז אונסק"ו על הטאג' מהאל כאתר מורשת עולמית. בשנת 2007 נבחר הטאג' מהאל במבחן הפופולריות העממי להיות אחד משבעת פלאי תבל החדשים. בשנת 2007 בקרו באתר 3.2 מיליון מבקרים מתוכם שבע מאות אלף תיירים זרים.
משמעות השם
שמאל|ממוזער|271 פיקסלים| ציור של הקיסר המוגולי שאה ג'האן ואשתו מומטאז לזכרה הקים את טאג' מהאל
משמעות שם המבנה בהינדית ובאורדו היא: "כתר הארמון" (בהינדית ובאורדו פירוש המילה "מהאל" הוא "ארמון"). מקור השם בפרסית, והוא נגזר משתי מילים פרסיות: تاج (תאג') – כתר, ו-محلّ ("מחל", ההגייה בפרסית ובאורדו: "מהאל") – מקום. (משמעות המילה محل באורדו ובהינדית השתנתה במשך הזמן).
את המבנה הקים הקיסר המוגולי לזכר אשתו שכונתה מומתאז מהאל שפירושו "גבירת הארמון".
בניית הארמון
שמאל|271px|ממוזער|ציור של מומתאז מהאל, גבירת הארמון
אשתו של הקיסר מתה בגיל 38, לאחר לידת בתם, אך על פי האגדה הספיקה לפני מותה לבקש מבעלה שינציח לאחר מותה את אהבתם הגדולה שתיחרט לדורות. הבעל השליט התאבל מרה על אשתו ועם קומו מאבלו ניגש לכבד את צוואת אשתו.
שאה ג'האן החל במלאכת בניית הארמון בשנת 1631, והעסיק לשם כך 20,000 עובדים במשך 22 שנה. את אבן החול האדומה לבניית הארמון הביאו בעזרת פילים מהסביבה הקרובה. השיש הלבן הובא ממאקרנה שבראג'סטאן, הג'אספר (שיש שחור) מפנג'אב ואת אבני הבהט הביאו מארצות רחוקות כגון סין, אפגניסטן, טיבט ואפילו מתימן.
הקיסר שכר את שירותיו של אדריכל נודע מפרס, וכן הביא לוטש אבן מיומן מוונציה הרחוקה. האומן היחיד שחתימתו מתנוססת על קירות הטאג' הוא אמנט חאן שירזי, אדריכל וקליגרף פרסי.
עם הזמן נוצרה אגדה לפיה לאחר שסיים האדריכל לבנות את הטאג' מהאל, כרת הקיסר את ידי האדריכל כדי שלא יוכל עוד לבנות מבנה מרהיב כזה, אך למעשה, הארכיטקט אוסטד אחמד לאהורי נפטר ב-1649, שנים לפני סיום הבנייה.
כחמש שנים אחרי השלמת הבנייה, ב-1658, תפס את השלטון אורנגזב, בנם של שאה ג'האן ומומטאז מהאל, וכלא את אביו במבצר אגרה, בארמונו ממנו ניתן לראות את הטאג' מאהל. לאחר מותו נקבר שאה ג'האן בטאג' מהאל לצד אשתו האהובה.
המשורר ההודי הגדול רבינדרנאת טאגור היטיב לבטא את משמעות המבנה ואת הרקע הסיפורי שעליו הוא נבנה, במילים: "אגל דמעה על לחי הזמן" או ב"מתת אוהב" על-פי תרגומה של פועה שלו-תרן: "לנצור לעד רסיס דמעה של אהבה".
תיאור המתחם
הטאג' מהאל, ששטחו כ-700 דונם, הוא מתחם שנבנה לפי כללי הסימטריה: אזור שער מפואר, גן המחולק לארבעה רבעים (צ'אר-באג) על ידי תעלות מים, אזור מרפסת מרוצפת שבצידה המערבי מסגד פתוח הפונה למכה, בצידה המזרחי ג'וואב (מבנה דומה למסגד כתמונת ראי) ובמרכזה מבנה המאוזוליאום עצמו.
גן אור הירח נמצא מעברו הצפוני של נהר היאמונה, ורחבת הבזאר לפני שער הכניסה. המבנים עשויים מאבן חול אדומה מלבד המאוזולאום שמצופה בשיש אלבסטר.
בתרבות
עמרי גליקמן, מיכאל סוויסה ועומרי 69 סגל הוציאו שיר בשם "איצ'יקידנה" ובו הטאג' מהאל מוזכר באופנים שונים.
למשורר עמנואל יצחק לוי שיר על הטאג' מהאל בספרו "השמש שרה למלכיור".
בסדרה נמלטים בונה הגיבור מייקל סקופילד דגם של הטאג' מאהל עבור מנהל הכלא כדי ליצור עמו קשר ולהשיג ממנו טובות הנאה והטבות.
מרכז|ממוזער|600px|מפת מתחם הטאג' מאהל
1. גן אור הירח מצפון לנהר היאמונה
2. משטח המרפסת: המסגד (בצד המערבי), הג'וואב (תמונת ראי של המסגד, בצד המזרחי), במרכז - מבנה הקבר (המאוזוליאום)
3. הגן המרכזי
4. שער הכניסה, מבני שירות וקברים נוספים
5. בזאר
גלריה
קישורים חיצוניים
סרט של ה-National Geographic על הטאג' מהאל
מצגת פנורמית של הקבר
הטאג' מהאל באתר של גילי חסקין
מהו המבנה היפה בעולם?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:שבעת פלאי תבל החדשים
קטגוריה:הודו: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:אוטר פרדש
קטגוריה:הודו: מבנים
קטגוריה:מאוזוליאומים
קטגוריה:אגרה
קטגוריה:אדריכלות אסלאמית
קטגוריה:הודו: תיירות
קטגוריה:האימפריה המוגולית | 2024-09-18T12:42:39 |
נחשון בן עמינדב | 250px|ממוזער|שמאל|לונטה המתארת את נחשון בן עמינדב. הקפלה הסיסטינית
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב היה נשיא שבט יהודה על פי ספר במדבר. בנו של עמינדב. הוא אביו של שלמון, אחיה של אלישבע (שהייתה נשואה לאהרן הכהן) וסבו של בעז בעלה של רות המואביה, הנין של נכדו היה דוד המלך.
על פי מסורת חז"ל, ביציאת מצרים, היה נחשון בן עמינדב הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים, ובכך הוכיח את אמונתו באלוהים והפך לסמל לראשוניות ולחלוציות בהיסטוריה היהודית.
במקרא
בתקופת המדבר, שימש נחשון כנשיא שבט יהודה, והקריב ראשון מבין הנשיאים את קורבנות הנשיאים, ביום חנוכת המשכן, א' בניסן בשנה השנייה ליציאת מצרים. (ב'תמ"ט).
על פי המסופר בסוף מגילת רות, מצאצאיו של נחשון, היו דוד המלך ואחריו כל שושלת המלוכה:
במדרש
מעשהו של נחשון בקריעת ים סוף מובא בגמרא במסכת סוטה:
במעשה ניסים על הגדה של פסח נכתב שנחשון בן עמינדב זכה לקפוץ למים תחילה ושהים יבקע, בזכות גבורת הנפש של סבתו, תמר.
דמותו
במהלך הדורות הפך נחשון לסמל המייצג ראשוניות והעזה.
על-שם נחשון נטבע המושג "קפיצה נחשונית", כתיאור לקפיצה נועזת, "מבצע נחשון" (המבצע לפריצת הדרך לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות), קיבוץ נחשון, שמות של יחידות צבאיות בצה"ל ובשב"ס, שמה של המכינה הקדם-צבאית המעורבת הראשונה "נחשון", צוות נחשון - צוות העשייה בתנועת בני עקיבא ועוד.
במסורת המחשבה היהודית-דתית, נחשון מסמל גם את ההשתדלות הטבעית שעל האדם לעשות, כדרך לקבל סיוע מהקב"ה, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולצפות לנס, שכן לפי המדרש, קפץ נחשון בן עמינדב לים סוף עוד לפני שנבקע, ורק לאחר שהגיע לעומק בו הגיעו המים לצווארו, נבקע הים ובני ישראל עברו בו.
כיום, שכבת י' בתנועת הנוער העובד והלומד במעגל המחדשים וכיתות ה' בתנועת הצופים העבריים מקבלים את התואר 'הנחשונים' על שם נחשון בן עמינדב. בנוסף, קיים ארגון נוער הנקרא "בתי הנוער נחשונים" הקרוי על שמו, ששם במרכזו הכשרת בני נוער להיות המובילים והחלוצים במקום מגוריהם. פורום הצופים היהודים הבינלאומי הקים את "אחוות נחשון" אשר מכירה באינדיבידואלים ברחבי העולם אשר תרמו תרומה משמעותית לפעילות בינלאומית של תנועת הצופים היהודים. במשך השנים, רק 11 בוגרי תנועת הצופים (ורק אחד מישראל) זכו לקבל את אות אחוות נחשון. על שמו גם נקראת לשכת בונים חופשיים ב.
קישורים חיצוניים
נחשון בן עמינדב, באנציקלופדיה יהודית "דעת"
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי שבטי ישראל
קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר: אישים
קטגוריה:אישים בספר במדבר
קטגוריה:קריעת ים סוף | 2024-07-23T06:46:25 |
סלסה | 2017-08-02T18:01:45 | |
Command & Conquer | Command & Conquer (בקיצור CnC או C&C; בתרגום מאנגלית: "פקד וכבוש") היא סדרת משחקי אסטרטגיה בזמן אמת אשר פותחה במקור על ידי חברת Westwood Studios, ונקנתה על ידי Electronic Arts ב-1999. בשנת 2003 חברת Westwood Studios נסגרה סופית והסתפחה ל-EA Los Angeles, שהפכה למרכז הפיתוח המרכזי של סדרת Command & Conquer.
הכותר הראשון בסדרה הופץ ב-31 באוגוסט 1995 ונקרא Command & Conquer. משחק זה, ששמו הפך לשם הסדרה כולה, היה אחד המשחקים הראשונים בז'אנר משחקי האסטרטגיה בזמן אמת והוא התבסס במידה רבה על Dune 2, משחק האסטרטגיה הקודם של החברה. כיום כוללת הסדרה 12 כותרים ו-8 חבילות הרחבה, עם מכירות של יותר מ-30 מיליון יחידות ברחבי העולם. המשחק האחרון בסדרה, נכון להיום, הוא Command & Conquer: Tiberium Alliances אשר ראה אור ב-24 במאי 2012.
דמותו של קיין מסדרת המשחקים ממוקמת במקום ה-66 ברשימת הנבלים הגדולים ביותר במשחקי וידאו, לפי IGN.
משחקיות
משחקי Command & Conquer שייכים לז'אנר האסטרטגיה בזמן אמת, עם משחק אחד מסוג ירי בגוף ראשון, Command & Conquer: Renegade. מרכיב עיקרי בסדרה הוא הקמפיינים המקבילים של פלגים וצבאות שונים לעלילה מרכזית אחד. משחקי Command & Conquer בדרך כלל דורשים מהשחקן להשיג משאבים על מנת לבנות בסיס וליצור סוגים שונים של כוחות במטרה לכבוש את הבסיס של היריב. לרוב מתאפשר גם משחק מרובה משתתפים, ברשת ביתית או באינטרנט.
לכל משחקי האסטרטגיה של Command & Conquer (מלבד Command & Conquer: Generals) יש סרגל צד לניווט ושליטה, בניגוד למשחקים רבים דומים אחרים שבהם סרגל הבקרה ממוקם בחלקו התחתון של המסך. המשאבים נאספים על ידי יחידות מיוחדות המיועדת לכך (מקצרות), המביאות את המטען שלהם (Tiberium בסדרת Tiberian, או עפרות ואבני חן ב-Red Alert) למבנה "בית זיקוק". זה בתורו ממיר את חומר הגלם למשאבים שמישים. חומרי הגלם עצמם, במשחקים שפורסמו לפני Red Alert 2, דורשים שטח אחסון בצורה של בתי זיקוק, ובמקרה של עודף, מבנים לאחסון.
לכל הצבאות מבנים ויחידות עם פונקציות דומות העומדים לרשותם. עם זאת, הן מותאמות לכל צבא באופן ייחודי ולצבאות מסוימים יחידות הכופות על השחקן אסטרטגיה שונה. יחידות ניתן לסווג לחי"ר, כלי רכב וכלי טיס, ובסדרת Red Alert גם כלי שיט. יעילות סוגי היחידות כנגד יריבים עובדת בשיטת אבן נייר ומספריים (intransitivity), עיקרון אשר נמצא ברוב משחקי האסטרטגיה בזמן אמת.
בניית המבנים ואימון היחידות מתבצעות בדרך כלל על פי "עץ טכנולוגיות", כאשר מבנים מסוימים מאפשרים בניית מבנים חדשים יותר ויחידות משופרות. גישה ליחידות ויכולות מתקדמות עשויה להיות חסומה באופן זמני, אם המבנים הדרושים נהרסו או אם הם לא נתמכים על ידי מספיק מבני תחנות כוח.
משחקים
שמאל|ממוזער|200px|הלוגו של סדרת C&C לאורך השנים
סדרת טיבריאן - Tiberian Series
שמאל|ממוזער|250px|Command and Conquer
מקור הזיכיון של Command & Conquer בסדרת הטיבריאן (Tiberian), ומשחק ה-Command & Conquer הראשון (נקרא גם Tiberian Dawn) שייך לסדרה זו. הוא פותח על ידי Westwood בשנת 1995 והופץ על ידי Virgin Games. המשחק היה אחד מהמשחקים הראשונים שהשתמש במשחקיות מבוססת זמן-אמת וקטעי מעבר מצולמים.
במרכזה של הסדרה עומדת מלחמתן של שתי סיעות: "יוזמת ההגנה הבינלאומית של האו"ם" (Global Defense Initiative, או בקיצור: GDI) ו"האחווה של נוד" (Brotherhood of Nod), שבראשה עומד קיין. הקונפליקט מתרכז בשליטה על משאב חדש שנקרא טיבריום, חומר דמוי קריסטלים, אותם ניתן מאוחר יותר לעבד בקלות לחומרים שימושיים. הסברה הרווחת היא שמקורו של הטיבריום הוא מהחלל החיצון, וכנראה נישא על ידי מטאור שפגע בכדור-הארץ. הטיבריום הוא גם חומר רעיל מאוד אשר גורם למוטציות.
כדי לממן את המערכה, על השחקן לאסוף את הטיבריום אשר גדל מהאדמה כחומר דמוי גביש בצבע ירוק (או הגרסה הנדירה ויקרה יותר, בצבע כחול). בגלל הרעילות הגבוהה שלו, אסור לחיילים רגליים לעבור דרך שדות הטיבריום, שכן בכך הם מסתכנים בהרעלת קרינה שגורמת לחולי ולבסוף למוות.
סדרת טיבריאן משתמשת במסרים תנ"כיים. קיין, העומד בראש אחוות נוד, הוא בבירור וריאציה של קין, הרוצח הראשון. קין (בסיפור התנכ"י) סולק לארץ נוד. קיין רוצח את שׁת, הקצין שמדריך את השחקן בתחילת הסדרה ו"יד ימינו" של קיין. זהו עוד אזכור לסיפור התנ"כי, אף על פי שבתנ"ך קין רוצח את הבל, ושׁת נולד לאדם וחוה במקום הבן שנרצח.
ב-31 באוגוסט 2007, מלאו 12 שנים למשחק המקורי. לכבוד המאורע Electronic Arts הפיצו את הגרסה הראשונה של המשחק להורדה בצורה חופשית בצירוף הוראות שיאפשרו להפעיל את המשחק גם תחת Windows XP.
סדרת רד אלרט - Red Alert series
המשחק הראשון בסדרת רד-אלרט (Red Alert, "אזעקה אדומה") ראה אור ב-31 באוקטובר 1996. הסדרה מתרחשת בציר זמן שונה משלנו, שנוצר כאשר אלברט איינשטיין חוזר אחורה בזמן לרגע בו אדולף היטלר זה עתה השתחרר מהכלא, והורג אותו בניסיון למנוע את מלחמת העולם השנייה.
הדבר גורם לתוצאה לא רצויה שבה ברית המועצות פולשת לאירופה. אין מי שיבלום את התפשטותה והתחזקותה של ברית המועצות, כיוון שמלחמת העולם השנייה מעולם לא התרחשה. הפלישה הזאת, שהובלה על ידי יוסיף סטלין, משמשת כמשענת לעלילת Red Alert הראשון.
שתי חבילות הרחבה שוחררו ל-Red Alert המקורי - Counterstrike ו-The Aftermath - שכללו יחידות, משימות, מפות למשחק מרובה-משתתפים ומוזיקה חדשה.
המשחק הבא בסדרה, Red Alert 2 יצא ב-23 באוקטובר 2000. בשנת 2001 יצאה חבילת הרחבה למשחק, תחת השם Yuri's Revenge - "נקמתו של יורי".
במהלך עלילת המשחק Red Alert 2, ברית המועצות פולשת לארצות הברית, ומשתמשת בטכנולוגיה של שליטה מוחית כדי להשתלט על כוחות של ארצות הברית ולנטרל את מערכת הטילים הגרעיניים של ארצות הברית. בחבילת ההרחבה Yuri's Revenge, יורי, עוזרו של אלכסנדר רומנוב (ראש ממשלת ברית המועצות בעולם המשחק) מנסה להשתלט על העולם בעזרת טכנולוגיית השליטה המוחית. ניסיון של הרגע האחרון לסכל את תוכניותיו של יורי לוקח את השחקן אחורה בזמן, לתקופת הקונפליקט ב-Red Alert 2, אבל במקום להילחם בבעלות הברית/ברית המועצות נלחם השחקן נגד צבאו של יורי, אשר משתמש כולו בטכנולוגיות ביזאריות כגון שליטה מוחית, צלחות מעופפות, ענקים מהונדסים גנטית ואלקטרומגנט רב-עוצמה המורכב על טנק.
המשחק השלישי בסדרת Red Alert יצא ב-28 באוקטובר 2008.
סדרת Red Alert הייתה אמורה לשמש במקור כמסע בעבר האלטרנטיבי שהוביל לסדרת טיבריאן, ואף הופיע בה קיין מספר פעמים. עם שחרור משחק ההמשך לרד אלרט הראשון, Red Alert 2, הקשר בין שני היקומים נהיה לא ברור ומעריצים של הסדרה התלבטו האם המסעות בזמן של הסדרה גרמו ליצירת המשכיות שונה או שזהו צד נוסף לסדרת טיבריאן. חלק טוענים שציר הזמן תלוי באופן בו מסתיים רד אלרט 1 - אם הסובייטים מצליחים לכבוש את אירופה, הדבר גורם להתחלת האירועים ב-Command & Conquer, ואילו בעלות הברית מביסות את הסובייטים, ציר הזמן של Red Alert 2 נמשך. רבים שוללים טענה זו, מפני שחומרים שקשורים ל-Command & Conquer קיימים במערכה של בעלות הברית, וניצחון של הסובייטים במשחק מונע את ציר הזמן של Command & Conquer. מבזק חדשות המופיע בהתחלת המשחק, במערכה של בעלות הברית, מכיל רמיזה על הקמת יוזמת ההגנה הבינלאומית ומקשר בין Red Alert ל-Tiberian Dawn עלילתית. עם זאת, רמיזה זו איננה ממומשת ב-Red Alert או בחבילות ההרחבה שלו.
שלא כמו Red Alert, המשחק Red Alert 2 וחבילת ההרחבה שלו לא רומזים בשום דרך על יקום ה-Tiberian, דבר שגורם לרבים לחשוב שסדרת Red Alert לא קשורה לסדרת הטיבריאן.
סדרת הגנרלים - Generals series
שמאל|ממוזער|250px|Command & Conquer: Generals
בסדרת הגנרלים משחק אחד, Command & Conquer: Generals והוא אינו קשור לעלילת הסדרות האחרות.
המשחק משתמש במנוע הגרפי "SAGE", והיה המשחק ה-C&C הראשון שהשתמש בגרפיקת תלת-ממד. זהו משחק ה-C&C הראשון שלא השתמש בקטעי מעבר מצולמים עם שחקנים, אלא במנוע של המשחק עצמו. כמו כן, שונתה צורת השליטה של המשחק והמשחקיות עצמה, שאפיינו את משחקי C&C הקודמים.
בסדרת הגנרלים שלושה צבאות המתאפיינים בתכונות שונות, השומרים על איזון כוחות: ארצות הברית משתמשת בטכנולוגיה מתקדמת, חיל-אוויר חזק ומגוון וטנקים מתקדמים וכן בתותח חלקיקים; סין מסתמכת על מספרים עצומים של חיילים וטנקים, טילים גרעיניים וכוח ברוטאלי; וצבא השחרור העולמי (Global Liberation Army, ובקיצור GLA), ארגון-טרור המשתמש בנשק נחות טכנולוגית כדי לנהל מלחמת-גרילה, וכן טילי סקאד. לפי עלילת המשחק, ארצות הברית וסין נלחמות יחדיו נגד ה-GLA, ששם לו, בין מטרותיו, את שתי המעצמות כמטרה ראשית. עם זאת, במשחק הרשת ובמצב ה-Skirmish ("תגרה"), ניתן לשחק בכל שילוב, כולל סין נגד ארצות הברית.
חבילת ההרחבה, Generals: Zero Hour, מביאה תוספות רבות למשחק המקורי. לדוגמה, לכל צבא התווספו שלושה גנרלים, בנוסף לצבא ה"רגיל", מתוכם הוא יכול לבחור. לכל אחד מהגנרלים הללו יש "התמחות" שונה, מה שאומר שהם מתרכזים באספקט מסוים של הלוחמה, והיחידות שלהם מותאמות כדי לשקף זאת. לדוגמה, אחד מהגנרלים של ארצות הברית, גנרל טאונס, מעדיף כלי נשק מבוססי לייזר, ולכן יכול להשתמש רק בטנקים עם לייזר, שמחליפים כמה מהטנקים הרגילים של ארצות הברית, או בהגנות מבוססות לייזר במקום מערכת הפטריוט הסטנדרטית. בנוסף, מספר יחידות וטכנולוגיות הקשורות ללייזר זולות יותר לגנרל זה (כמו ה-Avenger, "הנוקם", רכב בעל מערכת לייזר מתקדמת ביותר, שמיירט מטוסים, מסוקים וטילים, ומסוגל לסמן בעזרת לייזר מטרות, כך שיחידות אחרות יפגעו בהן ביתר קלות).
בנוסף לקמפיין נוסף ומגוון רחב יותר של יחידות, החבילה מכילה בתוכה סרטוני מעבר מצולמים, המועברים כקטעי חדשות בין משימה למשימה.
כרונולוגיית משחקים
1995 – Command & Conquer
1996 – Command & Conquer – The Covert Operations
1996 – Command & Conquer: Red Alert
1997 – Command & Conquer: Red Alert – Counterstrike
1997 – Command & Conquer: Red Alert – The Aftermath
1998 – Command & Conquer: Red Alert – Retaliation
1997 – Command & Conquer: Sole Survivor
1999 – Command & Conquer: Tiberian Sun
2000 – Command & Conquer: Tiberian Sun – Firestorm
2002 – Command & Conquer: Renegade
2000 – Command & Conquer: Red Alert 2
2001 – Command & Conquer: Yuri's Revenge
2003 – Command & Conquer: Generals
2003 – Command & Conquer: Generals – Zero Hour
2007 – Command & Conquer 3: Tiberium Wars
2008 – Command & Conquer 3: Kane's Wrath
2008 – Command & Conquer: Red Alert 3
2008 – Tiberium - בוטל
2009 – Command & Conquer: Red Alert 3 – Uprising
2010 – Command & Conquer 4: Tiberian Twilight
2012 – Command & Conquer: Tiberium Alliances
2013 – Command & Conquer - בוטל
2018 – Command & Conquer: Rivals
2020 – Command & Conquer Remastered Collection
קישורים חיצוניים
סיקור מקיף על העלילה של C&C מתוך Planet C&C
האתר של פרנק קלפקי שבו ניתן להאזין לכל יצירותיו
הערות שוליים
*
קטגוריה:סדרות משחקי וידאו
קטגוריה:משחקי וידאו שפותחו בארצות הברית | 2024-07-06T13:01:57 |
ל"ג בעומר | ממוזער|250px|איסוף קרשים לל"ג בעומר
ל"ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה (ל"ג) לספירת העומר, בתאריך י"ח באייר, הנחשב החל מהמאה ה-12 ליום שמחה מסורתי ונקודת ציון לסיום מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר. ליום זה מקורות רבים מסוגים שונים. בין היתר יש המזהים אותו עם פרוס העצרת המוזכר במשנה. החל מהמאה ה-16 נקשר ל"ג בעומר לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי וחוכמת הקבלה. יש סברה של"ג בעומר הוא תאריך פטירתו של רשב"י, אירוע שקרה כ-1000 שנים לפני שהחלו לחוג את היום הזה.
בין המנהגים המרכזיים בל"ג בעומר: הדלקת מדורות (בעיקר מאז קום מדינת ישראל), עלייה למירון להילולת בר יוחאי ועריכת טקס החלאקה לבנים, לימוד ספר הזוהר המזוהה עם רבי שמעון ומשחקי חץ וקשת. בתפילות היום לא אומרים תחנון.
במדינת ישראל ל"ג בעומר היה יום חופשה ויום שבתון בכל מערכת החינוך עד לשנת הלימודים תשפ"ג, כשמרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם. לאור זאת, כחלק מן ההסכמות בין משרד החינוך לבין הסתדרות המורים החל משנת הלימודים תשפ"ד בוטל השבתון ביום זה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים.
מקורות היסטוריים
בספרות הרבנית
ל"ג בעומר אינו מוזכר במשנה ובגמרא, אולם המנהג הקדום בצרפת ופרובאנס היה לסיים את מנהגי האבלות של ספירת העומר ביום ל"ג בעומר ולעשותו יום שמחה. האזכור הראשון של ל"ג בעומר כיום שמחה נמצא בגניזת קהיר ומופיע בשם רבי יוסף בן יוסף ארבוני, בחיבור של משה בן אברהם עסרי ממהדיה, שנכתב בסביבות שנת 1150.
מנהג הפסקת האבלות מוזכר לראשונה בספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי, שנכתב בתחילת המאה ה-13. אשר כותב בשם ר' זרחיה הלוי:
חישוב זה לוקה בחסר לכאורה, שכן מחצית החודש קודם לחג השבועות הוא כ' באייר. ר' יהושע אבן שועיב (תחילת המאה ה-14) מתייחס לכך בדרשותיו וסובר כי יש להפחית חמישה עשר יום מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר ולא מחג השבועות, כך שמנהגי האבלות צריכים להסתיים ביום י"ט באייר. לפי סברה זאת, ל"ג בעומר (י"ח באייר) מסמן למעשה את יום האבלות האחרון.
בספר אורחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל (תחילת המאה ה-14), מוזכר ונדחה מנהג ל"ג בעומר. בן זמנו, רבי מנחם המאירי, תולה לעומתו מסורת זו כבר בגאונים. האזכור האשכנזי הראשון לל"ג בעומר מופיע בספר אבי העזרי של רבי אליעזר בן יואל.
מאוחר יותר הציע המהרי"ל נימוק למנהג השמחה ביום ל"ג מתוך ניסיון ליישב את המנהג עם גרסת התלמוד לפיה תלמידי רבי עקיבא מתו בכל התקופה מפסח עד עצרת. לדבריו לא נהרגו מהמגפה בשבתות, חגים וראשי חודשים, כך שימי המגפה מנו בסך הכל ל"ב ימים. לפיכך, לדעתו, סופרים ל"ב ימים ואז "עושים למחרתם שמחה לזכר". עם זאת, גם חישוב זה מתבסס לכאורה על מנייה שגויה של ימים אלו.
לפיכך, מקור הפסקת מנהגי האבלות בל"ג בעומר לוט בערפל. בתקופה שבה נקבעה ההפסקה, המאה ה-12 או המאה ה-11, הייתה יכולת לבצע זאת בעקבות האחידות של ספירת העומר והיכולת לקשור את התאריך י"ח באייר עם ל"ג בעומר.
בעת האחרונה, כתב החת"ם סופר על פי המדרש כי המן התחיל לרדת ביום זה. קביעה זו, העומדת בסתירה למסורות אחרות בנוגע למועד ירידת המן, נבעה כנראה על רקע התנגדותו להילולות הרשב"י.
בספרות המחקר
התאריך י"ח באייר, שבו חל ל"ג בעומר, היה יום בעל משמעות ליהדות הגליל מכמה סיבות:
צום יהושע: באלף הראשון לספירת הנוצרים, היה נהוג לצום לזכר יהושע בן נון בתאריך י"ח באייר.
רעידת אדמה: תאריך זה מוזכר במקורות שונים בהקשר של רעידת אדמה, בעבר או בעתיד. מקורו של קשר זה ברעידת אדמה שהתרחשה בי"ח באייר בשנת 363, וייתכן כי החריבה את ניסיון הקמת בית המקדש של יוליאנוס.
בניית בתי המקדש: ייתכן כי בניית בית המקדש של יוליאנוס החלה בי"ח באייר. מכאן הועלתה ההשערה כי בתי המקדש הראשונים, שנבנו בחודש אייר, נבנו גם הם בתאריך זה.
אלחנן ריינר שיער שמקור התאריך ל"ג בעומר במסורת הארץ-ישראלית של תענית על פטירת יהושע בן נון בי"ח באייר, שהתגלגלה לאירופה באמצעות עולי רגל בני אותה תקופה, עד שהתאריך נקשר בטעות להפסקת מותם של תלמידי רבי עקיבא ולהפסקת האבלות. שמחה עמנואל דחה אפשרות זו, מכמה סיבות. האחת, צום יהושע הוא אחד מרשימת צומות קדומה שהייתה מוכרת באירופה. אין סיבה שדווקא יום זה יתקבע. השנייה, י"ח באייר היה בארץ ישראל יום אבל, ולא יום שמחה, ולא סביר שעולי הרגלים טעו כל כך בהעברת המידע. השלישית, בספרות של עולי רגלים בני התקופה אין כל עדות לציון מיוחד של י"ח באייר שנהג בארץ ישראל. לכן, טוען עמנואל, נראה שהופעתו של ל"ג בעומר בכתב במאה ה-13 מבוססת על מסורת קדומה יותר שנשמרה עד אז בעל פה.
רבי שמעון בר יוחאי
290px|ממוזער|עלייה לרגל לקבר הרשב"י, 1920
ממוזער|250px|טקסט=ריקוד מעלים בכניסה לקבר הרשב"י, 1953. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|ריקוד מעגלים בכניסה לקבר הרשב"י, 1953. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
המקור הראשון לעלייה לקבר הרשב"י כיעד עיקרי ביום ל"ג בעומר, הוא מהמאה ה-16. בספרו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, הוא כותב שזהו היום בו הוסמך רשב"י, ולפי אחת הגרסאות של דבריו, הרי זה גם היום שבו הוא נפטר.
לפי האידרא זוטא שבספר הזוהר, רבי שמעון גילה לתלמידיו על ערש דווי חלק מסודות הקבלה, אולם לא מצוין שם שהדבר נעשה בל"ג בעומר. רבנים וחוקרים, החל מהחיד"א, טוענים כי מקור הקביעה כי הרשב"י נפטר בל"ג בעומר הוא בטעות העתקה, בה המילה "שמחת" (וקיצורה "שמ'") פוענחה כמילה "שמת", ובאמת זהו יום "שמחתו" של רשב"י, כלומר היום שבו סמכו רבי עקיבא להוראה, בתוך חמשת "רבותינו שבדרום" (מסכת יבמות סב ע"ב).
הרעיונות שעומדים בבסיס הילולת רשב"י התפשטו בישראל ובגולה, והעניקו משמעות ליום זה. דמותו של הרשב"י בל"ג בעומר משלבת חכמה קבלית לצד צדיק שמגן, מרפא ומברך. דמותו כצדיק שפורס חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה.
התנגדות
רבים מחכמי ישראל התנגדו לקביעת ל"ג בעומר כיום שמחה. המפורסם שבהם הוא החת"ם סופר, שכתב: לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור "בל תשחית".
למרות האמור, כיום נחגג ל"ג בעומר בקרב העדות השונות בהקשר של הרשב"י, ללא הסתייגויות הלכתיות משמעותיות.
השערת מקורות מתוך מוטיבים בולטים
מים ופרוס העצרת
על פי התלמוד, בימי בית שני וייתכן שמתקופה קדומה יותר, פרוס העצרת היה הזמן שעד אליו יש להתריע על מחסור במי שתייה בבורות המים. לאחר פרוס העצרת, נקבע שאין לקוות יותר למי גשמים שימלאו את הבורות, ומים היורדים לאחר ציון זמן זה היו מיוחסים לנס כמו כן, על פי המשנה פרוס העצרת היה אחד משלושה זמנים שבהם תרמו את הלשכה והעלו מעשר בהמה לקראת שלוש הרגלים.
ב פירשו את המונח "פרוס העצרת" כ-15 יום, ובמאה ה-12 השוו אותו עם ל"ג בעומר. קשר זה זוכה לחיזוק בדעתו של רבי יהושע כי י"ז באייר היה היום שבו "נפתחו ארובות השמיים" בימי נח, כך שהיום הראשון למבול היה י"ח באייר:
250px|ממוזער|ל"ג בעומר. מושאיל מושאילוב, 1999
במאה ה-12 התקיימו עליות לקברי הלל ושמאי בפסח שני, שבהן התרחשו על פי חלק גדול מהתיאורים נסים של נביעת מעיין:
השערות מחקריות
יש מן החוקרים הסבורים שהמשמעות הראשונית של המנהגים בספירת העומר קשורה בחרדה של עובד האדמה להצלחת הקציר, שכן ספירת העומר היא תקופת הקציר. בין היתר, קשור גם ל"ג בעומר בחרדה זו. החוקר זכריה גורן העלה השערה כי המספר ל"ג בספירת העומר היה משמעותי עקב קדושתו של המספר 33. ראייה לכך יש בספר ויקרא, שם נאמר כי מי שיולדת בן זכר תהיה טהורה מדמי הנידה לאחר 33 ימים:
אש והילולות צדיקים
250px|ממוזער|מדורת ל"ג בעומר בבתי ראנד בירושלים
שתי דמויות מרכזיות מופיעות באגדות הקושרות את מנהגי האש לל"ג בעומר:
רבי שמעון בר יוחאי: שני סיפורים בולטים על חייו של רבי שמעון בר יוחאי כוללים שימוש על טבעי באש. בסיפור אחד יצא להסתכל באנשים אחרי שנים רבות שהסתתר במערה, אך כשראה את מעשיהם התרגז ושרף במבטו כל מקום שבו נתן את עיניו. על פי סיפור מותו המופיע בזוהר, ישב רבי שמעון ללמוד עם תלמידיו בעוד ביתו עלה באש. במהלך הלימוד נפטר והעלה אש גדולה כל כך עד שתלמידיו לא יכלו להסתכל או להבין מה קרה. בספרות הזוהר, מכונה רשב"י בכינוי "בוצינא קדישא" (הנר הקדוש). יש הטוענים כי ביום פטירתו גילה רשב"י לתלמידיו את סודות ספר הזוהר וכך הביא אור גדול לעולם, והמדורות הן זכר לאותו אור גדול.
בר כוכבא: אב הכנסייה הירונימוס הקדוש תיאר את בר כוכבא כפולט אש מפיו. כמו כן, יש הטוענים כי המדורות הן זכר למדורות שהודיעו על ניצחונות על הרומאים בימי המרד.
העדות הראשונה לשימוש באש בל"ג בעומר היא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, ייתכן כי המנהג הושאל מהילולת שמואל הנביא בחודש אייר בירושלים. מנהג הדלקת האש התפשט בישראל ובגולה וכלל הדלקת נרות ומשואות בבית כנסת ובבתים. המדורות עצמן נפוצו בעיקר בישראל בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם פעילותה החינוכית של הציונות להטמעת משמעותו הציונית של החג.
דמיון לחגי אש אחרים
היו שהזכירו דמיון בין ל"ג בעומר למנהגים של חגי אש רבים בעולם, כמו ליל ולפורגה שחל באותה עונה של השנה ושמנהגיו כוללים הדלקת מדורות ושריפת דחלילים או חגיגות ה-1 במאי, המאיאלס. ישנם קווי דמיון רבים בין ל"ג בעומר לאותם חגים, אך אין עדות לאימוץ ישיר של מנהגי הבערת המדורות על ידי היהדות. עם זאת, ייתכן כי הצלבנים הביאו עמם את מנהגי האש באביב, אותם אימצו המוסלמים שלאחר מכן חיקו היהודים בעלייה לקבר שמואל הנביא. מנהגי העלייה לקבר שמואל הנביא הועברו כנראה להילולת הרשב"י במאה ה-16, ולאחר מכן התגלגלו במדורות ל"ג בעומר המוכרות.
חגי האש ברחבי העולם נערכו בדרך כלל בסמיכות ליום הקצר או ליום הארוך בשנה, לרוב בראש גבעה, בשעות הערב. מראה האש וכיוון העשן קושרו להצלחת היבול, בדומה למקורו החקלאי של ל"ג בעומר כחלק מספירת העומר, ולוו לפעמים בגלגלי קש בוערים המסמלים את השמש. נהגו לחגוג בריקוד, שירה, סיפור ואכילה ושתייה סביב המדורה במשך הלילה. כמו כן, נפוצו מנהגי מנחות. נקודת דמיון נוספת היא הקישור של חגי אש לכלולות, בדומה להיתר הנישואין בל"ג בעומר. בחלק ניכר מחגי המדורות הללו נהגו להבעיר דחלילים. חוקרים משערים כי מקור הבערת הדחלילים הוא בפולחנים עתיקים בהם הוקרבו בני אדם, תוך עידון הדרגתי של המנהג. הדבר דומה למנהג הלא רשמי של הבערת דחלילים המסמלים אויבים שונים בישראל.
מנהגי ל"ג בעומר
ל"ג בעומר מכיל מספר מרכיבים, שמקורותיהם מרובים. המרכיבים, ומשקליהם משתנים מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה:
250px|ממוזער|ילדים חוגגים את ל"ג בעומר בישראל, שנות ה-40
הילולת בר יוחאי, שנהוגה מהמאה ה-16.
הדלקת מדורות, בעיקר בארץ ישראל.
הדלקת נרות ומשואות, וקריאה בספר הזוהר.
מחנאות ומשחקי חץ וקשת.
הילולות מרכזיות נוספות בישראל, שנגזרו מהילולת בר יוחאי:
הילולת רבי מאיר בעל הנס בטבריה בפסח שני
הילולת שמעון הצדיק בירושלים
הילולת רבי עמרם בן דיוואן במרוקו
הילולה במערת אליהו הנביא, שהתקיימה במאה ה-19 והייתה דומה להילולת בר יוחאי. בהילולה זו הגיעו הספרדים, עם מיעוט אשכנזי, ממרחק על מנת לשהות ולרקוד יומיים או שלושה.
עליות נוספות לקברי חכמים וצדיקים, בישראל ובגולה. עליות לקבר היו נפוצות בעבר בעיקר במגרב.
הרבי מליובאויטש הנהיג כי ביום ל"ג בעומר יקיימו צעדה מיוחדת "יחד כל ילדי ישראל", שתסמל את אחדות העם היהודי, כנגד הפילוג שהתקיים בין תלמידי רבי עקיבא, בגינו מתו בספירת העומר. מנהג זה החל עוד שנים קודם לכן, בימי הבעל שם טוב, אך לא היה נפוץ כל כך.
סיום האבלות
רבים מהנוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר מפסיקים את אבלותם בל"ג בעומר או מיד עם צאתו, בהתאם למסורת לפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה. גם בקרב אלה שממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד חג השבועות, יש שמתירים את מנהגי אבלות בל"ג בעומר כדין יו"ט.
הילולת רבי שמעון בר יוחאי
ממוזער|250px|טקסט=מתפללים מדליקים נרות בעת הילולת הרשב"י, 1953|מתפללים מדליקים נרות בעת הילולת הרשב"י, 1953
בל"ג בעומר נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג. בכל שנה בשנה בערב ל"ג בעומר ולאורך החג עצמו משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום להילולה. הילולה זו נקראת בארמית: "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי", ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש ואישה. בערב של יומה האחרון של ההילולה מתחילים האירועים המסורתיים של החג ל"ג בעומר. ההדלקה המרכזית במדינת ישראל הפותחת את אירועי הילולתו של הרבי שמעון בר יוחאי היא הדלקת "מדורת האש הנצחית" כחלק מהאירועים, מתקיים טקס ה"חלאקה", בו נגזזים שערות ראשיהם של ילדים אשר הגיעו לגיל 3.
המנהג של עלייה לקבר הרשב"י התפתח בהדרגה מתוך מנהגי עלייה לקברים אחרים, בעיקר קברי הלל ושמאי. גם המועד, ל"ג בעומר, הפך בהדרגה להיות מרכז הפולחן. להילולת רבי שמעון בר יוחאי קיימים מספר מקורות אפשריים:
העלייה לרגל התפתחה מתוך מנהג קודם לעלות לקברי צדיקים בהר מירון. קדמה לה העלייה לרגל לקברי הלל ושמאי.
עולי ספרד, שהביאו עמם לצפת מסורות קבליות ובהן גם חשיבותו של דמות הרשב"י, אימצו את המנהגים המקומיים הקשורים במירון, שינו את אופיים והעצימו את חשיבותם.
ייתכן שההילולה קלטה מנהגים כגון הדלקת אש ותספורת ילדים מהילולה אחרת, העלייה לקבר שמואל בירושלים, שהופסקה באותה התקופה.
ייתכן כי תאריך ההילולה ומיקומה הם יסודות שלקוחים ממיתוס קודם הקשור ביהושע בן נון.
שמאל|ממוזער|260px|חגיגות ל"ג בעומר בחצר המערה במירון בשנות ה-20 של המאה ה-20, בהשתתפות ערבים ודרוזים
עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה-11. החל מהמאות ה-12 וה-13 הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן על נס של הופעת מים מתוך סלע. החל מהמאה ה-13 נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים בעונת האביב, בעיקר בפסח שני, הסמוך לל"ג בעומר של ימינו. עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר יש רק מהמאה ה-15:
במאה זו יש תיעוד של יחוס ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י, וכן של פטירתו. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לישראל בתקופה זו. המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים. אולם, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשראת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.
מנהגי ההילולה הידועים היום התפתחו במאה ה-16. ייתכן כי מנהגים אלו הובאו מירושלים, שם הייתה נהוגה הילולת שמואל הנביא שבקבר שמואל הנביא. דפוס זה התפתח בימי הביניים באתרים שונים, על ידי הנוצרים. השתטחות על קברי צדיקים הייתה מנהג נוצרי, שסיפח את חגיגות מאי והפך להילולות של מזון ושתייה. המוסלמים העתיקו מנהגים אלו, ויצרו את הזיארות, התהלוכות החגיגיות. לאחר מכן, הגיע תורם של היהודים להעתיק את מנהגי ההשתטחות באביב מהמוסלמים. במאה ה-16 נאסר על היהודים לקיים את פולחן שמואל הנביא, שמנהגיו קשורים באש, בשמן, בתספורת ילדים ובמועד פטירת הצדיק. ככל הנראה, הועבר הפולחן למירון בי"ח באייר, שהיה יום בעל משמעות קיימת.
260px|ממוזער|הילולה בחצר קבר הרשב"י במירון, 2016
במאה ה-16 דווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, כהמשך של מסורת קיימת. עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת הרשב"י:
המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכרה לראשונה במאה ה-17, אז גם תועדה הזיארא ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא וסיומם בל"ג בעומר לבין הרשב"י.
קריאה בספר הזוהר
מאז המאה ה-16, הייתה הילולת בר יוחאי מועד קבלי באופיו, שניתן לו על ידי יהודי ספרד שגרו בצפת. המאפיין הקבלי המיידי והבולט של ל"ג בעומר הוא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שלפי המסורת הוא מחברו של ספר הזהר. פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמועדה יוחד לל"ג בעומר, מתואר באידרא זוטא. עם התפשטות מנהגי ל"ג בעומר בגולה, בעקבות עליית חשיבותה של הילולת בר יוחאי, נוצרה גם מסורת של קריאה בקטעים מסוימים בספר, ובפרט באידרא זוטא.
במאה ה-17 היה תיעוד של הילולות ל"ג בעומר לכבוד הרשב"י בגלויות והמנהג התפשט בקרב החסידות ובקרב יהדות המזרח במאה ה-18. את מקום העלייה לקבר תפסה בחלק מן המקומות הקריאה הטקסית בספר הזהר, בזכות תפוצת העיון בו באותה התקופה וכן האמונה כי קריאה בו משמעותית גם בלא הבנת הכתוב.
טקס הקריאה כולל את הפיוט "בר יוחאי" של ר' שמעון לביא, שהוא בעל משמעויות קבליות, את המאמר "פתח אליהו" מתיקוני הזהר, ומאמרים מספר הזהר העוסקים ברשב"י. מסורת אחרת היא סיום מחזור הקריאה השנתי בספר הזהר. במאה ה-18 יצא לאור ספר ליקוטי מאמרי הזהר שיש ללמוד בל"ג בעומר, המכונה "תיקון לליל ל"ג בעומר", סדר ל"ג בעומר", "סדר לימוד ל"ג בעומר" או "הילולא רבא". במאה ה-19 כבר נחשב המנהג, לשמוח בל"ג בעומר, לקדום.
בפרס, בה ספר הזהר היה מקובל ביותר, היו עורכים סעודת חג גדולה, שרים, קוראים בזהר ושרים את תרגומו הפרסי של "בר יוחאי" (הגרסה העברית המקורית מושרת בכל שבת). מארח הסעודה היה אדם שנדר לרשב"י לארח אותה בעבור ריפוי חולים. עקב ריבוי בעלי הנדרים, עורכים את הסעודות מספר ימים לפני ואחרי ל"ג בעומר.
על פי שיטת הספירות שבאמצעותה מפרשים את ספירת העומר בקבלה, לכל יום בספירה יש כינוי ייחודי, ול"ג בעומר מכונה "הוד שבהוד". על פי מספר התייחסויות, יש לל"ג בעומר משמעות ייחודית בספירת העומר, הקשורה לתיקון ולהתעלות. לדוגמה, בספר הקבלי בני יששכר:
הדלקת אש
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת במירון ומקום הדלקת המדורה של חסידי בויאן. 1920
ממוזער|250px|טקסט=מדורת ל"ג בעומר, 1972|מדורת ל"ג בעומר, 1972
מקורה של הדלקת האש בל"ג בעומר הוא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. בגולה התפתח מנהג, בעקבות הילולת הרשב"י, של הדלקת משואות או נרות על גגות בתי הכנסת ולעיתים גם בבתים או על גגותיהם, לזכר הרשב"י ולזכר צדיקים אחרים. מנהג זה הופץ גם לחגיגות ל"ג בעומר בירושלים ובחברון. אימוץ החג על ידי הציונות, והתכנים של מרד, גבורה ויציאה לטבע, הביאו למנהג בו יוצאים ילדים ונוער להדליק מדורות ולחגוג בל"ג בעומר. בשנות ה-20 התרבו מאוד המדורות ברחבי הארץ, בעקבות פעילות חינוכית אינטנסיבית.
הדלקה בל"ג בעומר במירון מוכרת מהמאה ה-19 לכל המאוחר. רבי ישראל פרידמן מרוז'ין קנה מאנשי צפת את זכות ההדלקה ונהג לשלוח מטפחת משי מדי שנה עבור ההדלקה. בהמשך עברה הזכות לצאצאיו, אדמו"רי חסידות בויאן.
בקרב ילדים, נוער ואף מבוגרים, נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין בצל ותפוחי אדמה אפויים (על ידי הטמנתם בגחלים של המדורה, לעיתים לאחר עטיפתם בנייר אלומיניום), המכונים "קרטושקעס" או "קרטופלך" (תפוחי אדמה ביידיש), וכן לערוך פיקניקים או "על האש". סביב חלק מהמדורות נערכות גם פעילויות חברתיות כגון משחקי חברה, שירה בציבור, סיפורי צ'יזבטים ושיחות חברים. לעיתים נמשכות המדורות עד שעות הבוקר המוקדמות (בעיקר אצל בני נוער וצעירים).
כאמור, נהגו בישראל להוסיף למדורה דחליל, בדמות צורר אנטישמי כמו אדולף היטלר, חאפז אל-אסד או גמאל עבד אל נאצר אך בעשורים האחרונים, קיום מנהג זה פחת ונעלם כמעט לחלוטין.
בעקבות תופעת שינוי אקלים ומאז תחילת המאה ה-21 הולכים ומצטמצמים אירועי הדלקת המדורות.
תופעות לוואי
היקף המדורות הגדול בל"ג בעומר מביא עמו מספר תופעות לוואי:
זיהום אוויר - המדורות גורמות לעלייה ניכרת בריכוזי החלקיקים הנשימים באוויר ובעקבות זאת, לעליה בשכיחות הפנייה לחדרי מיון עקב בעיות בדרכי הנשימה. נוסף על כך נוצרת גם פגיעה בסביבה כתוצאה מהכמויות הגדולות של הפחמן הדו-חמצני.
נרשמים מקרים רבים של כוויות כתוצאה מהפעילות עם האש.
תופעות של גניבת קרשים מאתרי בנייה, המהווים חומרי גלם למדורות, וכן של עגלות ממרכולים, להובלתם.
מראשית שנת 2000 דווח על מקרים של השלכת כלבים וחתולים חיים לתוך האש. אזרחים התארגנו לסייר בין המדורות בניסיון למנוע תופעה זו.
בהתאם לכך נעשות פעילויות הסברתיות שונות למזעור הסכנות והנזקים.
חץ וקשת ומחנאות
שמאל|ממוזער|220px|בניית חץ וקשת בטבע
בל"ג בעומר נוהגים לירות בחץ וקשת ולערוך תחרויות ספורט.
ל"ג בעומר קלט מנהגים כמו יציאה לטבע וחץ וקשת מחגיגות ה-1 במאי (המאיאלס) או מליל ולפורגה, מנהגים כפריים אירופאיים בימי הביניים שהיו קשורים במלחמה במזיקים בעונת הקציר. מנהגים אלו בחודש מאי כללו אירועי ספורט וקליעה בקשת.
בסוף המאה ה-14 המנהג לצאת לטבע ולערוך משחקי ספורט כבר היה קיים ומסורתי. המהרי"ל קבע כי זהו יום שמחה, ומסיבת סיום מסכת לימודים, ותלמידי החדר ומלמדיו היו יוצאים בצוותא לטבע. מנהג מרכזי היה אימוני חץ וקשת. מנהג זה הוסבר בציטוט מקינת דוד "ללמד בני יהודה קשת", שפורש בהקשר של מלחמות בר כוכבא או בהקשר של מלחמות ביצר הרע. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה, וצדיקותו הבטיחה בעצמה את שלום העולם. מיתוס בר כוכבא כמנהיג ולוחם יהודי, שהצדיק את המנהגים הכמו-צבאיים, החל להתפתח מעט לפני גירוש ספרד, כמענה לטענות הנוצרים על חולשת העם היהודי.
מנהג זה אומץ על ידי הציונות, בזכות התכנים של גבורה, מרד וחיבור לטבע. בשנת 1893 נוסד הארגון אהבת ציון במסגרת טיול ל"ג בעומר. הארגון שינה את שמו ל"בר כוכבא" בהמשך, וחובבי ציון היו עורכים טיולים וחגיגות בטבע. לאחר הקמת צה"ל צוין ל"ג בעומר בתחרויות קליעה ומטווחים טקסיים בהשתתפות חיילים ונוער.
מנהגים נוספים הם עריכת משתה, שעשועים, ומשלוחי מנות לבני שישים באותה השנה, אכילת ביצים צבועות (בנימוק שביצה היא סימן לאבלות, וביצה צבועה היא סמל להפסקתה), ומנהג לפיו המלמד היה נותן לתלמידים ממתקים ושתייה על חשבונו.
עצרות וטקסים
כנגזרת מהיציאה לטבע בל"ג בעומר בגולה, התפתחו גם תהלוכות בסגנון צבאי. במסגרת התהלוכות, היה מתמנה מפקד חד יומי, שתפקידו לארגן את התהלוכה הגאה. מנהגים אלו ידועים עוד מהמאה ה-17. גם מנהג זה היה מבין המנהגים שאומצו על ידי הציונות, בזכות התאמתו לצורכי התנועות.
עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה היו עורכים בתנועת מכבי תהלוכות ל"ג בעומר. בשנת 1916 ההסתדרות הציונית בוורשה ערכה את הטיול המסורתי כתהלוכה המונית במדי תנועות הנוער, ובכך פתחו במסורת "יום תנועות הנוער הציוניות". את המפגן יזמו השומר הצעיר, אליהם הצטרפו מכבי, תלמידי בתי הספר ונציגי הארגונים הציוניים. כך נכתב בעיתון הצפירה:
ממוזער|250px|הרבי מליובאוויטש משתתף בצעדת ל"ג בעומר בחזית מרכז חב"ד העולמי – 770 בל"ג בעומר תשמ"ז, 1987
תנועות הנוער הציוניות, לפני הקמת המדינה ואחריה, נהגו לערוך עצרות ומחנות וקיבלו מצטרפים חדשים בחג זה. ל"ג בעומר הוכרז כיום תנועת השומר הצעיר, והכיל מפקדים וטקסי הענקת סמלי התנועה. גם תנועת בני עקיבא קבעו את היום כיום טקסי לקבלת מצטרפים חדשים לתנועה. כמו כן, נערכו תהלוכות צבאיות במירון בל"ג בעומר בשנים הראשונות למדינה.
תהלוכות חב"ד לילדים
250px|ממוזער|שמאל|תהלוכת ל"ג בעומר של צעירי חב"ד, בלוד, סוף שנות השמונים
מאז ה'תש"ג (1943), בשנים שבהן ל"ג בעומר יוצא ביום ראשון בשבוע (היום החופשי בארצות הברית), מתקיימת תהלוכה גדולה של ילדים במטרה לחזק את האמונה בקב"ה ואת האחדות של ילדי ישראל. התהלוכה מתקיימת בחזית מרכז חב"ד העולמי – 770 שבברוקלין, בה השתתף גם רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ'.
מאז שנת תש"ם (1980) קרא הרבי מלובביץ' לקיים תהלוכות בכל מקום בעולם. בעקבות כך מארגנים שלוחי חב"ד תהלוכות דומות במקומות רבים בישראל ובעולם. התהלוכות בישראל צועדות תחת הסיסמה "יחד כל ילדי ישראל". בתהלוכות בישראל משתתפים, לפי הערכת המארגנים, כ-250,000 ילדים ומתקיימות בהן חלאקות, הגרלות ומופעי בידור. הילדים חוזרים על פסוקים ושומעים דרשות בנושאים אקטואליים.
מנהג זה החל עוד שנים קודם לכן, בימי הבעל שם טוב, אך לא היה נפוץ כל כך.
מאכלים
בל"ג בעומר נפוץ המנהג לאכול מאכלים הניתנים להכנה על מדורה החג כגון תפוחי אדמה, מרשמלו, פיתות ועוד, וזאת לצד רבים המדליקים מנגלים ברחבי הארץ, כמו גם מאכלים מסורתיים אחרים בקרב העדות השונות. כמו כן נהוגה מדי שנה גם פתיחת דוכני אוכל מהיר להכנה, במתחמי ההילולה כשחלק הוא מתרומות עבור העולים לרגל אל קברי הצדיקים.
לימוד, תפילה ושירה
260px|ממוזער|בר יוחאי נמשחת אשריך, נוסח יוון, שר מנשה כהן, 1970
260px|ממוזער|ניגון נוסח ויז'ניץ לל"ג בעומר, הוקלט במירון, 1968
260px|ממוזער|אפתח פי ברינה, נוסח ג'רבה, 1968
ּאין אומרים תחנון בל"ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. רבים נוהגים לומר את "תיקון ל"ג בעומר", כגון זה המובא בספר הלולא רבא, והחבי"ף כתב שעל תלמידי חכמים ללמוד ספרי בל"ג בעומר, שכן רשב"י הוא מחברהּמועד לכל חי, סימן ז' אות ח'. ישנם שלומדים בל"ג בעומר בספר הזוהר, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי.
בבתי כנסת רבים נוהגים לשיר בל"ג בעומר פיוטים, בחלקם שרים פיוטים אלו גם בשבת שלפני ל"ג בעומר. דוגמאות לפיוטי ל"ג בעומר:
בר יוחאי נמשחת אשריך
ואמרתם כה לחי
אמר רבי עקיבא
אשרינו
אפתח פי ברינה
שבחו אמונה שירו נבונה
שירו לאל בשירה
ל"ג בעומר הוא יום חופשה בבתי הספר בישראל. בתקופה בה הוא נחוג, נהוג ללמוד אודות מרד בר כוכבא, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. כמו כן, נהוג לשיר שירי ילדים ייחודיים לל"ג בעומר, לדוגמה:
בר כוכבא
קשתנו על שכמנו
ל"ג בעומר
הילולות ועלייה לקברי צדיקים ברחבי העולם
בישראל
רבי מאיר בעל הנס
בסוף המאה ה-19 נוספה הילולה בטבריה לזכר רבי מאיר בעל הנס בפסח שני, כחיקוי של הילולת הרשב"י במירון בל"ג בעומר. ההילולה כללה זיארא (תהלוכה), הדלקת נרות, שירה, הדלקה מרכזית, שריפת חפצים, הבאת ספר תורה מהעיר לקבר וקניית זכות ההדלקה. יהודי ספרד היו המשתתפים העיקריים בהילולה ובמקביל אליה התקיימה הדלקה לאשכנזים. קדמה להילולה זו הילולה בל"ג בעומר בקבר רבי עקיבא. המסורת של רבי מאיר בעל הנס בטבריה היא מהמאה ה-13, וזהותו אינה ידועה בבירור.
שמעון הצדיק
290px|ממוזער|ל"ג בעומר בקבר שמעון הצדיק בירושלים, 1927
ישנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים ולחגוג שם באופן דומה לחגיגות שבמירון. בעלייה לקבר נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה. הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18.
בית כנסת אלגריבה
מסורת ההילולה והתהלוכה המתקיימת בבית הכנסת אלגריבה שבטוניס הועתקה בשלמותה לישראל והיא נהוגה בבית כנסת "אלגריבה" באופקים, שנבנה במתכונת בית הכנסת המקורי.
הילולת יוצאי לוב
בל"ג בעומר מתקיימת הילולה דתית של יוצאי לוב בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן. בבית הכנסת בושאייף יש במה עם תזמורת נגני העדה הלובית אליה מגיעים ח"כים, שרים, רבנים ואישי ציבור, דוכני מזון של העדה הלובית, חדר הדלקת נרות ושמן. מנהג ההילולה התחיל כבר בבית הכנסת בושאייף בזליתן שבלוב ומתקיימות עד היום בבניין שהוקם בישראל עם קום המדינה.
הבאבא סאלי
בימינו נהוגה גם הילולה בקבר הבאבא סאלי בנתיבות.
בגולה
מנהגי הדלקת נרות, לזכר הרשב"י וצדיקים אחרים, ומאוחר יותר אף הרצל, ניתן היה למצוא בקהילות ספרדיות בארגנטינה, בברזיל, בפרס, בערב, בהודו ובישראל. יהודי המגרב, ובעיקר במרוקו, הם שאימצו יותר מכל את ההילולות בל"ג בעומר, כחלק מפולחן הקדושים שהיה שם בהשפעה מוסלמית. לעומתם, יהודי אשכנז כמעט ולא קיבלו את התופעה, כדוגמת הדחייה של החת"ם סופר את רעיון השמחה ביום מותו של אדם.
בכל רחבי המגרב היו הילולות בקברי רבנים גדולים או שד"רים בל"ג בעומר, מלבד ההשתטחות בהם בכל מהלך השנה. לעיתים יש הייתה מחלוקת בין היהודים לבני דת אחרת, למי שייכים הקברים. ההילולות היו, בחלקן הגדול, מסעות משפחתיים גדולים.
בחלק מן המקרים מדובר במערות ששם הצדיק בהן אינו ידוע, כמו "בעל אזרו", "בעל ההר" ו"שבעת בני זמירו", קברים של שבעה צדיקים אלמוניים המשותפים ליהודים ולמוסלמים בקדושתם.
בדורות האחרונים, ההדלקה במרוקו הייתה מופעלת על ידי ארגונים דתיים, כמו "קדישא" ו"חברת רבי שמעון בר יוחאי". היא הייתה נערכת בחדר ייעודי, ונערכה מכירה פומבית של נרות וכוסות שמן, ומצוות הדלקה. כמו כן, קיימות עדויות על קפיצה למדורות, ריקוד באש והנפת ילדים מעל לאש.
ההילולה בג'רבה
הילולה לכבודו של רשב"י נערכת בימים ל"ג ול"ד בעומר בבית הכנסת אלגריבה בג'רבה שבתוניסיה, ומעמדה בולט במיוחד. בימים אלה נאספים אל בית הכנסת יהודים מכל רחבי תוניסיה ואף מלוב השכנה וממקומות נוספים בצפון אפריקה. גם כיום, לאחר שרוב היהודים עזבו את האי, מגיעים אליו מבקרים רבים, בעיקר מישראל ומצרפת, שאליהן הגרו מרבית יהודי תוניסיה. כל מי שנדר לשמם במשך השנה, מקיים את נדרו ומגיע להילולה. לא רק יהודים מגיעים באופן מסורתי לאירוע זה אלא גם בני עמים אחרים, כולל ערבים תוניסאים, מלטזים ואחרים.
במרכז ההילולה עומדת מנורת רשב"י, שעוצבה כמנורת שבעה קנים גדולה ומרשימה, עשויה כסף וזהב. בערב ההילולה מועמדת המנורה על גבי עגלת נשיאה מיוחדת, מקושטת בפרחים, במטפחות צבעוניות ובתאורה סביבתית המשרה אווירה חגיגית. המנורה מובלת מבית הכנסת אל הרובע היהודי, "חארה צגירה", ובחזרה לבית הכנסת, בתהלוכה המלווה בנגינת תזמורות ובשירת פיוטים.
מוקדי עליות לקברי צדיקים
250px|ממוזער|יהודי תלמסאן על קבר רבי אפרים אנקווה
בעל המגדל, יצחק ישראל הלוי, רב מארץ ישראל שבא לגייר במרוקו. קבר זה עבר משליטה מוסלמית לשליטה יהודית, בדרך ניסית, ומהווה מוקד פולחני לשתי הדתות.
ר' אפרים אנקווה בתלמסאן שבין מרוקו לבין אלג'יריה, מגולי ספרד הראשונים, שמיוחסים לו ניסים שערך בחייו.
רבי עמרם בן דיוואן, בווזאן שבמרוקו, שהתרחשו ניסי רפואה ופריון על קברו. הוא הגיע מחברון בשליחות במאה ה-18 ונחשב לדמות כמו מלאכית במרוקו. כשבנו חלה הציע את נפשו במקום נפש בנו, ובקשתו התקבלה והמחלה עברה אליו והרגה אותו. מסופר שבהילולה זו מדליקים מדורה השורפת את ענפי הזית שליד קברו, המתחדש מעשה פלא עד השנה הבאה. כמו כן, מסופר על הנפת ילדים מעל למדורה לצורך ריפויים.
ר' חיים, בנו של רבי עמרם בן דיוואן שניצל מהמחלה. בהילולתו יש שירים, פיוטים, שחיטת צאן ובקר ואכילתם, שתיית יין, מכירה פומבית של כוסות יין לברכה של הרשב"י ושל צדיקים נוספים שקרובים שם, מכירת זכות פתיחת שער הבניין והדלקת הנר הראשון ליד הקבר, וסעודה ארוכה.
ר' אברהם בן יוהאן, שעל פי המסופר בקברו היה עץ שלא נשרף, וממנו יוצאו מים.
ר' יהודה זבאלי, עליו מסופר כי דמותו הופיעה באש ליד קברו.
קבר סידי מול אלברז, שבו כמסופר פרצו מים ממקום הנחת הנרות בכל פעם שצעקו פסקה בתפילה.
קבר שבזי/שרעבי בתימן
קבר של רבי משה איסרליש (הרמ"א, פוסק מפורסם בן המאה ה-16) בקרקוב, [שנפטר באותו יום] שאותה ערכו יהודי פולין, שונה מההילולה במירון. נהוג היה לדרוש בשבחו בבית הכנסת הרמ"א שליד בית העלמין, להדליק נרות, להתפלל וללמוד להזכרת נשמתו, ולבקר קברים אחרים במקום של אנשי תורה וצדיקים מפורסמים.
בשנות ה-80 דווח על הילולה חדשה בוורמס שבגרמניה, בקברו של רבי מאיר מרוטנבורג, בן המאה ה-13. הלה נאסר על ידי הקיסר, ונפטר לאחר שבע שנים בכלא. גופתו נפדתה לאחר 14 שנים נוספות על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן מפפד"מ, שביקש להיקבר לצידו. בל"ג בעומר הייתה מתאספת, על פי הדיווח, קבוצת חיילים צרפתיים יהודיים (כי וורמס הייתה באזור השליטה של הצבא הצרפתי לאחר מלחמת העולם השנייה), מדליקה נרות, ועורכת משתה ושירה.
מנהגי קהילות בגולה
מספר קהילות אימצו מנהגים מקומיים לל"ג בעומר:
ברודוס היה מנהג של קבורת "גניזה": ספרי דת וחול, דינים וחשבונות ופנקסים שנקברו תוך שירי תוגה, מזמורי תהילים ותפילות אשכבה.
קהילה יהודית בתימן ראתה את ל"ג בעומר כנגזרת של פסח שני, ובאחת העדות יש מנהג לערוך תספורות, שסימלו קציר שערות, בהקבלה לקציר השעורה.
בתטואן במרוקו ערכו תפילת אשכבה או הזכרת נשמות לבני העדה שנפטרו באותה השנה.
ל"ג בעומר בציונות
250px|ממוזער|ימין|250px|בר כוכבא על גבי מנורת הכנסת
בתחילת המאה ה-20 פיתחה התנועה הציונית את מיתוס ל"ג בעומר, וחיבורו יחד עם מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. מספר חוקרים ורבנים סברו של"ג בעומר הוא לזכר ניצחון במרד בר כוכבא, וכי הפסקת המגפה וקביעת התאריך לפי ספירת העומר נועדו להסוות יום זה. על פי תאוריה זו, תלמידי עקיבא שמתו במגפה היו למעשה לוחמיו של בר כוכבא. הציון העקיף של הלוחמים, וכן ציון החג (כל"ג בעומר במקום י"ח באייר) נועד להסוות את המועד מפני הרומאים, שאסרו על כך.
לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון. לפי השערת יום-טוב לוינסקי, ייתכן שחגיגות ל"ג בעומר בערב י"ח אייר מסמלות את הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. אישוש לכך ניתן למצוא בכך שבי"ז באייר התרחשה, על פי מלחמות היהודים, הפעולה האלימה הראשונה במסגרת המרד, ובערב אותו יום היו עשויים להודיע על המרד באמצעות מדורות, בדומה להודעה על ראש החודש.
בעקבות כך אימצו הציונות ומדינת ישראל את המועד כיום המציין את הגבורה היהודית. האימון בנשק, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע והדלקת האש התאימה לערכים בהם דגלה התנועה הציונית, ומנהגי החג המתאימים אומצו. בשנת 1916 נערכה תהלוכה מקיפה של הארגונים הציוניים בוורשה. תהלוכה זו הותירה רושם רב על אוהדי הציונות, ופתחה במסורת של ציון "יום תנועות הנוער הציוניות" בל"ג בעומר. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הושקעו מאמצים חינוכיים רבים להטמעת סיפור בר כוכבא, בהקשר של ל"ג בעומר, כסמל לגבורה לאומית. תנועות הנוער הציוניות, עוד מלפני הקמת המדינה, קבעו את ל"ג בעומר כחג מרכזי. הן ערכו עצרות ומחנות וקיבלו מצטרפים חדשים בחג זה
מספר ארגונים ציוניים וטרום-ציוניים קבעו את מועד הקמתם או את חגם כל"ג בעומר. ב-1893 נוסד הארגון אהבת ציון במסגרת טיול ל"ג בעומר. הארגון שינה את שמו ל"בר כוכבא" בהמשך. חובבי ציון היו עורכים טיולים וחגיגות בטבע, הביל"ויים היו מדליקים משואות ותנועת מכבי הייתה עורכת תהלוכות. היום נבחר כיום השומר הצעיר, כיום הקמת בני עקיבא (בעקבות הכפלת מספר חבריה), כיום ההחלטה על הקמת הפלמ"ח בשנת 1941 וכן יום ההחלטה על הקמת הגדנ"ע, וכיום פרסום הפקודה לייסוד צה"ל.
סמלי החג היו גם הם למקור לתנועות. התנועה "בר כוכבא" (אהבת ציון) גזרה את שמה מגיבור החג. "בני עקיבא" גזרו את שמם מתלמידי עקיבא, שהיו לפי הקביעה החדשה לוחמי בר כוכבא. תנועת בית"ר גזרה את שמה ממעוזו האחרון של בר כוכבא, ביתר. הגדנ"ע הרכיב את סמלו מחץ ומקשת, מסמלי החג.
בשנות ה-70 התעצם הדיון סביב משמעותו של מרד בר כוכבא, והושמעה ביקורת על כך שהמרד הביא, למעשה, לחורבן. בעיקר היו מפורסמים בהקשר זה מאמריו של יהושפט הרכבי בתחילת שנות ה-80.
התאחדות הסטודנטים בחרה לחגוג את יום הסטודנט בל"ג בעומר. המנהג, ברוב המוקדים, כבר לא קיים. כמו כן, מ-2004 ל"ג בעומר הוא יום הוקרה לחיילי המילואים. במסגרת זאת מתקיים בסמוך לל"ג בעומר טקס מצטיינים ממערך המילואים במעמד הרמטכ"ל ופורום המטה הכללי, ערב הוקרה למפקדים במערך המילואים, חלוקת "מגן המילואים" במעמד שר הביטחון והרמטכ"ל למעסיקים המצטיינים ביחסם לחיילי מילואים וטקס יחידות מצטיינות במילואים, במעמד נשיא המדינה.
למרות הפעילות הענפה שהתרחשה ומתרחשת בל"ג בעומר, נותרו מנהגי החג עניין לילדים ולנוער ברוב המקרים, בכל הנוגע להקשרים הציוניים של החג.
דחיית אירועי ל"ג בעומר כשחל במוצאי שבת
בשנת ה'תשע"א (2011), שבה חל ל"ג בעומר במוצאי שבת, עלתה קריאה ברבנות הראשית לישראל, לדחות את אירועי ל"ג בעומר בשנה זו ביום - ממוצאי שבת ליום ראשון בערב, על מנת למנוע חילול שבת בהדלקת מדורות ובהיערכות של משטרת ישראל באזור מירון עוד בתוך השבת. גם הרב עובדיה יוסף יצא בקריאה דומה. הרבנות הראשית לישראל פנתה למשרד החינוך על-מנת לקבוע יום חופשה ביום שני, י"ט באייר, ל"ד בעומר, אך זה טען כי הזמן שנותר להתארגנות בעניין מועט מדי, ולכן באותה השנה לא צלחה קריאת הרבנות הראשית לקיים את אירועי הדלקת המדורות ביום ראשון בערב.
בשנת ה'תשע"ב (2012), לקראת יום ירושלים שחל באותה השנה במוצאי שבת, קבעה הרבנות הראשית לישראל שבשנים שבהן יום ירושלים יחול במוצאי שבת יידחו אירועיו (חוץ מתפילת ההודיה) ליום ראשון בערב, על-מנת למנוע חילול שבת. באותה החלטה קבעה הרבנות הראשית שבשנים שבהן ל"ג בעומר יחול במוצאי שבת, יידחו אירועי הדלקות המדורות וההילולה שבמירון ליום ראשון בערב, י"ט באייר, ל"ד בעומר - מאותה הסיבה. ההחלטה מכובדת במירון ובאזורים עם רוב יהודי חילוני ומסורתי. באזורים עם רוב דתי וחרדי מדליקים מדורות ללא דחייה.
לקראת ל"ג בעומר ה'תשע"ג (2013) שחל במוצאי שבת, פנתה הרבנות הראשית לישראל למשרד החינוך לאפשר יום חופשה ביום שני, י"ט באייר, וזה נאות לבקשה. משרד החינוך קבע כי בשנים כגון זו, לא יתקיימו לימודים בבתי הספר הן ביום ראשון, ל"ג בעומר, והן ביום שני, ל"ד בעומר.
בשנת ה'תשע"ז (2017), שגם בה חל ל"ג בעומר במוצאי שבת, הוחלט לדחות את החופשה מיום ראשון ליום שני.
מאז שנת ה'תשע"א, נדחות ההדלקות במירון לשעה מאוחרת במוצאי שבת, על מנת למנוע חילולי שבת.
קישורים חיצוניים
הלכות ל"ג בעומר, על רשב"י, מדורות ו'חלקה', הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
מקורות בנושא ל״ג בעומר, באתר ספריא
ל"ג בעומר, באתר בית חב"ד
שירים ופיוטים לל"ג בעומר - כולל מילים, באורים, מאמרים מלווים, לחנים וביצועים מגוונים באתר הזמנה לפיוט
אריאל אפרים אהרונוב, "ל"ג בעומר במירון: סקירה היסטורית", בני ברק, תשפ"ד (להורדה)
לירון מרוז, האם רשב"י היה רוצה שנדליק רבבות מדורות? באתר זווית: סוכנות ידיעות למדע ולסביבה, 7 במאי 2023
זיוה שמיר, בכל צבעי הקשת: חג ל"ג בעומר אצל עגנון – בחיים וביצירה, באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית), מאי 2023
מהספרייה הלאומית
מידע ופרטים על ל"ג בעומר, באתר הספרייה הלאומית
מקורות היסטוריים
יום הסטודנט והתהלוכה בירושלים, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 7:00)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מירון
קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי
קטגוריה:אירועים בחודש אייר | 2024-09-11T05:12:27 |
לג בעומר | REDIRECT ל"ג בעומר | 2005-03-08T22:01:05 |
קומודוס | ממוזער|פרוטומה של הקיסר קומודוס בצעירותו, מוצג, נכון ל-2013, במוזיאון הרומי-גרמאני, קלן, גרמניה
מַרְקוּס קוֹמוֹדוּס אַנְטוֹנִינוּס, הידוע גם כלוּקְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹמוֹדוּס, ובשמו הקיסרי המלא, אִימְפֶּרָטוֹר קֵיסָר מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹמוֹדוּס אַנְטוֹנִינוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Imperator Caesar Marcus Aurelius Commodus Antoninus Augustus; 31 באוגוסט 161 - 31 בדצמבר 192) היה קיסר רומא משנת 177 לספירה ועד שנת 192.
קומודוס יועד מגיל צעיר על ידי אביו הקיסר מרקוס אורליוס להיות השליט של האימפריה הרומית והוא הוכשר לתפקיד במהלך שלטונו של אביו. הוא זכה להתמנות בגיל צעיר במיוחד לתפקידים רמי מעלה והחל משנת 177 ועד לשנת 180 שלט באימפריה ביחד עם אביו.
שלטונו של קומודוס היה שלטון של עריצות. הוא נטל לעצמו מעמד של אל והרשה לעצמו להתנהל ללא ריסון ובפראות חסרת תקדים גם מול דוגמאות העבר של נירון קיסר וקליגולה. משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 629 הוא נקט בצעדי דיכוי אכזריים כלפי אויבים אמיתיים ובעיקר מדומים, והכוח הבלתי מוגבל שניתן בידיו עם התפקיד הביא אותו לכדי טירוף. מעשיו הקיצוניים ערערו את יסודות המשטר וסיכנו את יציבותה של האימפריה. ההיסטוריונים הרומאיים מנסים להסביר בנימוקים שונים את דמותו של קומודוס. ההיסטוריה אוגוסטה המאוחר טוען שקומודוס היה אדם עצלן ואכזרי, וקסיוס דיו והרודיאנוס טוענים שקומודוס היה אדם חלש אופי ומושחת שהושפע מאנשים חסרי מצפון שהקיפו אותו ועודדו את הדחפים האפלים שלו.
במהלך שלטונו נרקמו מספר מזימות להדחתו אך הוא הצליח להיאחז בכסאו בזכות הנאמנות של המשמר הפרטוריאני. מפקדי יחידה מיוחדת זו ניצלו את הכאוס שיצר קומודוס על מנת לצבור כוח פוליטי רב ולא בחלו בשימוש בכוחם ובהשפעתם לצבור רכוש ונכסים ומעמד מיוחד בכל זרועות השלטון של האימפריה. קומודוס מצידו הרעיף עליהם מתנות ושכר גבוה על מנת לקנות את נאמנותם ולהבטיח את שלומו ושלטונו. בתקופת שלטונו של קומודוס נטו כפות המאזניים של ההיסטוריה כנגד האימפריה הרומית ועם מותו נפלה האימפריה לתקופת משבר המאה ה-3 שבמהלכה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.
פרופסור משה עמית כותב בספרו על תולדות הקיסרות הרומית: "קשה להעלות על הדעת שוני גדול מזה שבין אישיותו ודרכי שלטונו של מרקוס אורליוס ובין אישיותו ושלטונו של בנו קומודוס. שלוש עשרה השנים של שלטון קומודוס... כאילו שייכות להיסטוריה של מדינה אחרת מזו של מרקוס אורליוס". ומוסיף: "קשה למצוא צד זכות כלשהו אצל קומודוס. גם לא קל להסביר כיצד הצליח לשמור על שלטונו כמעט 13 שנה".
קורות חייו
ילדותו
קומודוס נולד ביום 31 באוגוסט 161 לקיסר מרקוס אורליוס ולקיסרית פאוסטינה. אחיו התאום של קומודוס טיטוס אורליוס פלביוס אנטונינוס מת בילדותו בשנת 165.
חילופי השלטון באימפריה עוררו מחדש את אויבי האימפריה. מלך האימפריה הפרתית וולוגסס השלישי ניצל את ההזדמנות שמרקוס אורליוס טרם התמודד עם פלישה ושלח צבא לארמניה. כשהתברר כי מערך ההגנה של הגבולות המזרחיים עומד בסכנה ממשית פעל מרקוס אורליוס, באישור הסנאט, להזרים תגבורות של לגיונות מפרובינקיות הריין והדנובה, מצרים ואפריקה אל סוריה. במקביל נשלח לוקיוס וארוס למזרח לעמוד בראש הצבא. לאחר הישגים משמעותיים במלחמה, והדיפת הפולשים הפרתים, החל הצבא הרומאי בנסיגה מסודרת ממסופוטמיה חזרה אל שטחי האימפריה הרומית. הסיבה להתקפלות הרומאית קשורה ככל הנראה במגפה שפשתה בשורות הצבא והחלה להפיל חללים רבים. מדובר ככל הנראה במחלת הדבר. התפרצות מחלה זו מוזכרת בהיסטוריה אוגוסטה רק לאחר הגעת ורוס לרומא ומציין שהמגפה החלה בבבל ושחיילי הצבא הרומאי, שליוו את ורוס לרומא הפיצו את המחלה בכל הפרובינציות שעברו בהם בדרכם. בסתיו של שנת 166 ערכו שני הקיסרים תהלוכת ניצחון ברומא, ובה השתתפו גם בניו של מרקוס אורליוס, והבכור - קומודוס שהיה בן 5 ואחיו בן ה-3 אניוס ורוס קיבלו את התואר "קיסר" ובכך סומנו כמי שמיועדים להיות יורשים לשלטון.
בסוף שנת 165 או בתחילת 166, שבטים "ברבריים" - ברית של שבטים גרמאנים ובהם השבטים המרקומנים (Marcomanni) ניצלו את המשבר בצבא הרומי והעדר כוחות צבאיים רומאיים לאורך הדנובה, ובהתקפה שככל הנראה תואמה ותוכננה מראש ערכו סדרת התקפות מהירות ויעילות לכל אורך הגבול. בשנת 169 חזרו מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס לרומא ממלחמתם על גבול הדנובה. בדרך מת לוקיוס ורוס, ככל הנראה משבץ. גופתו הובאה לרומא שם נערכה לו הלוויה מפוארת ואפרו נקבר במאוזולאום של הדריאנוס. בתום תקופת האבל על לוקיוס ורוס מצא מרקוס אורליוס חתן חדש לבתו האלמנה לוסילה, החתן היה פומפיאנוס, מושל פאנוניה, מי שעתיד להיות היועץ הצבאי הבכיר של מרקוס אורליוס ומבוגר בהרבה מלוסילה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אניוס ורוס קיסר מסיבוך שלאחר ניתוח להסרת גידול וקומודוס נותר כצאצא היחיד שיכול להיות יורש העצר מאחר שלוקיוס ורוס הותיר אחריו בת בלבד.
באפריל 175 הכריז אווידיוס קסיוס, אחד מהמושלים על הפרובינציות המזרחיות ומפקד בכיר בצבא האימפריה על עצמו כקיסר. המקורות הרומאיים הכתובים ממעטים במתן פרטים על המרד שפרץ כאשר שמועה על מותו של מרקוס אורליוס התפשטה בכל האימפריה. על פי כתבי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה היוזמה למרידה הייתה של פאוסטינה, אשתו של מרקוס אורליוס שחשה כי בריאותו הרופפת של מרקוס אורליוס משמעותה שמותו קרב ורצתה להבטיח את עתידו של בנה-קומודוס. על פי המקורות הרומאיים היא הבטיחה לקסיוס את תמיכתה ואף ניאותה להינשא לו דבר שהיה מבטיח לו לגיטימציה לעלייתו לשלטון. השמועה על מותו של אורליוס התבררה כשקר אבל בשלב זה לא הייתה דרך חזרה עבור קסיוס והוא מינה לעצמו משמר פרטוריאני והבטיח את תמיכת הלגיונות במצרים וייתכן שגם בפרובינקיית יהודה, ובפרובנקיות אחרות במזרח. פרופסור משה עמית קובע כי המרד היה מאורגן היטב. הוא מעלה השערה כי השמועה על מותו של מרקוס אורליוס לא הייתה אירוע מקרי שהצית את המרד אלא חלק מתכנון מדוקדק על ידי קסיוס מתוך כוונה להקל על תפיסת השלטון. לפי השערה זו קסיוס קיווה כי הבלבול יאפשר לו לתפוס עמדות כוח ולרכוש תומכים אך העובדה שהשמועה הופרכה מהר מהמקווה, טרפה את הקלפים.
מרקוס אורליוס לא פסח על שני הסעיפים ונקט מספר פעולות על מנת לקדם את פני הרעה. הוא קרא להביא את בנו קומודוס מרומא ועם הגעתו ביולי 175 הוא הולבש בגלימה של בוגרים (Toga virilis) ומונה לפקד על אחד הצבאות - מהלך שנועד להצהיר קבל עם ועדה כי קומודוס הוא היורש היחיד וניסיון להבטיח את מעבר השלטון לידיו בעת שיקבע. בסוף יולי הגיע הידיעה כי קסיוס נרצח על ידי אחד מקציניו וכי רוב המורדים חזרו בהם והביעו תמיכה ללא סייג במרקוס אורליוס. אף על פי שהידיעות על התפוררות המרד הגיעו למרקוס אורליוס טרם היציאה המתוכננת למזרח הוא המשיך על פי תוכניתו המקורית - ככל הנראה כדי להבטיח את ייצוב ושימור התמיכה בו ובקומודוס. בדרך חזרה, (או על פי המחקר של אוניברסיטת קימברידג, בדרך אל סוריה) בעת שהפמליה הייתה במחנה בקפדוקיה במרחק של כ-20 ק"מ מהעיר טיאנה בקפדוקיה, מתה הקיסרית פאוסטיה, ככל הנראה ממחלה. על פי בקשתו של מרקוס אורליוס הכריז הסנאט עליה כאלה. קסיוס דיו כותב על סיבת מוות אחרת. לדבריו האוגוסטה פאוסטינה התאבדה על מנת שלא לעמוד מול התוצאות של חשיפת חלקה בעידוד המרד של קסיוס. המחקר של אוניברסיטת קיימברידג' מציין סיבה אחרת למותה של האוגוסטה, פאוסטינה הייתה אישה בת 45 שעברה 14 לידות לכל הפחות וייתכן והייתה בשלבים מוקדמים של הריון נוסף. בנוסף לכך ייתכן והיא סבלה ממחלות רקע - שיגדון, כמוזכר בכתבי קסיוס דיו.
שליט שותף עם מרקוס אורליוס
לאחר חזרתם של מרקוס אורליוס וקומודוס לרומא הם השתתפו במצעד ניצחון. בדצמבר 176 מונה קומודוס לטריבון. בינואר 177, בגיל 15 הוא התמנה לתפקיד קונסול והפך לקונסול הצעיר ביותר בתולדות רומא. הוא קיבל את התואר אוגוסטוס ולכל דבר ועניין הוא היה שליט של האימפריה ביחד עם אביו.
בשנת 177 חזרו השבטים הגרמאניים ללחוץ על גבולות האימפריה. ההסכמים של שנת 175 הופרו וגדודי פושטים חצו את הדנובה והטילו חיתתם על הפרובינציות של הגבול. מרקוס אורליוס החליט לערוך מסע מלחמה משמעותי, מאמץ גדול להשליט חוק וסדר על גבול הדנובה. מרקוס אורליוס וקומודוס יצאו בראש הכוחות וקבעו את מפקדתם בווינדובונה (היא וינה). במשך שנתיים רצופות ניהל מרקוס אורליוס סדרת קרבות מול השבטים הגרמאניים בו זמנית בחזית מערבית מול המרקומנים והקוואדים ונגד היזיגים בחזית ממזרח עם התקדמות הלחימה. מוקדם יותר הוחזר קומודוס לרומא והותיר את אביו לנהל לבדו את המלחמה.
בקיץ של 178 נישא קומודוס לבורטיה קריספינה , בת למשפחת אצולה רומאית מבוססת ועשירה. לאחר הנישואים היא קיבלה את התואר "אוגוסטה".
במהלך החורף של 179, בעת הפסקה בקרבות קרא מרקוס אורליוס לקומודוס וציווה עליו להמשיך בלחימה עד להשגת ניצחון מלא וללא פשרות. במרץ 180 מת מרקוס אורליוס במחנה בווינדובונה. יועציו הקרובים מילאו את צוואתו והציגו את קומודוס כאוגוסטוס והשליט של האימפריה הרומית. קסיוס דיו, שחי בתקופתו של מרקוס אורליוס ויורשיו היה בטוח שמותו של מרקוס אורליוס מסמן את המעבר מעידן הזהב לעידן הברזל והחלודה.
שליט יחיד של האימפריה הרומית
עם עלייתו לשלטון היה קומודוס הקיסר הראשון שנולד כיורש עצר, נצר לשושלת של קיסרים. ייחוס זה איפשר לו להתפאר כי הוא צאצא של הקיסר האלוהי נרווה. על סמך זאת הוא זכה לתואר "האציל ביותר מכל הקיסרים" וההיסטוריון הרודיאנוס שם בפיו נאום הכתרה אותו נשא לכאורה בפני חיילי הלגיונות:
כך עמד בראש המערכת האזרחית והצבאית של האימפריה הרומית אדם שהאמין שהאלים הציבו אותו בעמדת השלטון והיה בטוח כי כל רצונותיו הם ביטוי לרצון האלים. הנעשה בפרובינציות וחלקי האימפריה המרוחקים מרומא לא עניין אותו כלל והוא השאיר את הניהול של האימפריה על כל צדדיו לבעלי התפקידים שרובם מונו על ידי אביו. הוא הקיף את עצמו בחבורה של אנשי חצר שאיפשרה לו לנהל את אורח החיים שלוח הרסן וחסר הדאגות והוא יכול היה להתמסר לסיפוק תאוותיו.
מצד שני הגבולות היו שקטים יחסית, ייתכן ופעילותו הנמרצת של מרקוס אורליוס כנגד השבטים הגרמאניים שללה מהם את הרצון או היכולת לסכן את גבולות האימפריה, וחיל המצב ומושלי הפרובינציות הצליחו לשמור על הביטחון ללא עזרה מהשלטון המרכזי ברוב המקרים. פרופסור עמית כותב: "לכאורה הייתה הפרדה בין המאורעות שהתרחשו ברומא העיר ששם הנהיג הקיסר משטר שהיו בו סממנים של קרקס ובין העולם הרומי הרחב שהמשיך להתנהל כמו בשנים הקודמות"
חוזה שלום עם השבטים הגרמאניים
בטרם מותו הצליח הקיסר מרקוס אורליוס להביס את אויבי האימפריה הרומית. משנת 177 הוא ערך סדרה של מסעות מלחמה נגד השבטים שאיימו על גבול הדנובה, הוא התכוון לסיים את הלחימה בהקמת שתי פרובינקיות חדשות "מרקומניה" ו"סרמטיה" במטרה להרחיק את הגבול מהדנובה צפונה ולסגור את הבליטה בין פנוניה לדקיה (היא רומניה). אך השינוי לא יצא לפועל מאחר שקומודוס, בניגוד למצוות אביו ובניגוד לעצת יועצו וגיסו קלאודיוס פומפיאנוס החליט להפסיק את הלחימה על הגבול ולהציע לברברים חוזה שלום. הצדדים הגיעו להסכם עם השבטים הגרמאניים והסרמטים בתנאים שדומים להסכם של שנת 175 וכלל החזרת שבויים, הסגרת עריקים, פירוז של אזור הגבול, גיוס של צעירים לצבא הרומאי ותשלום של מס שנתי, חלקו בתוצרת חקלאית. בתמורה נסוגו הרומאים מהגדה הצפונית של נהר הדנובה.
המשא ומתן ויישומו ארכו כחצי שנה ועם סיומו הכריז הסנאט על קומודוס כקיסר בפעם הרביעית ועם הגיעו לרומא הוא ערך תהלוכת ניצחון מפוארת ביותר בה השתתף גם משרתו האישי סאוטרוס איתו הוא התנשק לעיני כל.
עם קבלת שרביט השלטון היחיד של האימפריה נטל קומודוס את התואר פונטיפקס מקסימוס - הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה. הפונטיפקס מקסימוס עמד בראש קולגיום הפונטיפקס (בלטינית: Pontifex או Pontifices), שהיה אחד מארבעת הקוֹלֵּגיא (collegia) הגדולים של הכהונה ברומא, והופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה שהיה בידי אביו עד למותו. הוא הוסיף לשמו את שמותיו העיקריים של אביו והוסיף לעצמו את התואר "בנו של האל מרקוס".
הקשר של שנת 182
עם חזרתו של קומודוס לרומא התברר כי סאוטרוס שנשא רשמית בתואר חדרן (לטינית: Cubicularius) היה למעשה היועץ הראשי של קומודוס ולקח חלק פעיל בניהול האימפריה, בכך היה סאוטרוס הראשון בסדרה של עבדים משוחררים שהועלו לדרגות בכירות ומונו לתפקידים בכירים. קומודוס מינה את טיגדוס פרניס למפקד המשמר הפרטוריאני לצידו של טרוטניוס פטרונוס - מפקד המשמר של מרקוס אורליוס ולמשך תקופה קצרה ניהלו מפקדי המשמר וסאוטרוס את האימפריה.
בתהליך איטי וללא דרמות קומודוס דחף מחוץ לעמדות השפעה את בעלי התפקידים שמונו על ידי מרקוס אורליוס. חלק מבעלי התפקידים גילו כי הסמכויות ניטלו מהם וחלקם גילו שהתפקיד נמסר לאדם אחר. הסנאט נדחק לעמדה חסרת השפעה ומקורבי מרקוס אורליוס פרשו ויצאו מחוץ לרומא.
כשנתיים לאחר חזרתו לרומא, בסוף שנת 182 נעשה ניסיון ראשון להרוג את קומודוס. הרקע להתנקשות הייתה ככל הנראה חוסר שביעות הרצון מצד הסנטורים הבכירים, בני משפחתו של קומודוס ומקורבים לשעבר למרקוס אורליוס ממעמדו של סאוטרוס ומדחיקתם מעמדות כוח. היוזמה באה, ככל הנראה מצד לוסילה, אחותו הבוגרת, אלמנתו של הקיסר לוקיוס ורוס ואשתו של פומפיאנוס מי שהיה יד ימינו של מרקוס אורליוס, ללוסילה היה ככל הנראה מניע אישי - אובדן המעמד של האוגוסטה וכל הפריבילגיות הקשורות לכך לטובת קריספינה, אשתו הצעירה של קומודוס. הניסיון עצמו דמה - ככל הנראה בכוונה, להתנקשות בקיסר קליגולה. בנה החורג של לוסילה קלאודיוס פומפיאנוס ארב לקומודוס במעבר צר בכניסה לתיאטרון וצעק "הסנאט שלח לך את הפגיון הזה" לפני שניסה לדקור את קומודוס. ההשתהות התיאטרלית נתנה הזדמנות לשומרי הראש להגיב והמתנקש נתפס מבלי שהצליח לפגוע בקומודוס.
קומודוס פעל במהירות לנקום במורדים, האצבע המאשימה והחרב המתהפכת הופנו כלפי הקושרים וכלפי הסנאט. בני המשפחה הקיסרית שהשתתפו בקשר, ובני משפחתם הוצאו להורג וכן סנטורים המקורבים אליהם. לוסילה הוגלתה לאי קאפרי ושם הוצאה להורג. באופן תמוה, בעלה שהיה אביו של המתנקש לא נענש, פרופסור משה עמית מעלה את ההשערה שהקבוצה של רמי המעלה, המקורבים למרקוס אורליוס היו עדיין בעלי כוח והשפעה; כך שקומודוס או מי מיועציו העדיף שלא לפנות כנגדו. לפי חלק מהמקורות גם אחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני - פטרונוס היה חלק מהקשר אך הוא הצליח להתחמק מעונש מיידי.
עלייתו ונפילתו של פרניס
ההתנקשות הציתה גל של רציחות חלקם מידם של בעלי עניין שונים שניצלו את התוהו. המשמר הפרטוריאני, ככל הנראה ביוזמת שני מפקדיו פתח בגל טיהורים מקיף שכלל גם את סאוטרוס, שהפרטוריאנים האשימו בירידת קרנו של קומודוס בקרב הרומאים - הם פיתו אותו לצאת מהארמון וחיילי המשמר רצחו אותו. זמן מה לאחר מכן פרניס שכנע את קומודוס לסלק את שותפו לפיקוד פטרונוס מתפקידו, זמן קצר לאחר מכן הופצו שמועות מכוונות שפטרונוס היה שותף לקשר לוסילה. פרניס המשיך ויצא בהאשמות של בגידה כנגד פטרונוס וכתוצאה מכך הורה קומודוס על גל טיהורים חדש שכלל את פטרונוס, בני משפחתו וסנטורים רבים והשלטון על האימפריה עבר לשלוש השנים הבאות לידי פרניס. קומודוס שסבל מפראנויה מקושרים ומתנקשים הותיר את מושכות השלטון בידי מפקד המשמר בעוד הוא מתמסר לתענוגות, חגיגות ומסיבות חשק שאורגנו כטקסים דתיים. על פי ההיסטוריונים הרומאיים הוא הסתגר בארמונו ברומא בחברת 300 פילגשים ו-300 נערים יפי תואר וערך מסיבות פרועות בווילה מחוץ לעיר שם ערך משחקי תפקידים בהם הופיע כגלדיאטור הנלחם נגד משרתים.
קסיוס דיו מגלה בכתביו יחס חיובי יותר כלפי פרניס וטוען שהוא ניסה ככל יכולתו לשמור על הסדר והחוק באימפריה. הרודיאנוס וההיסטוריה אוגוסטה מתארים אותו כאדם אכזר שהרג באויביו האישיים וגזל את רכושם, קידם את בנו ששירת כמפקד בצבא הרומאי באזור הדנובה מתוך כוונה להעלות אותו לשלטון בשעת הכושר. ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה חלוקים בדעותיהם לגבי פרניס ומעשיו, קסיוס דיו מתאר אותו כאדם מסור שניסה לנהל כיאות ולהבטיח את הסדר באימפריה לעומת זאת הרודיאנוס מתאר את פרניס באופן השלילי ביותר, אדם תאב בצע וחסר מעצורים שהשתמש בכוחו לחסל יריבים ולצבור רכוש רב על ידי גזל וגניבה. לדברי הרודיאנוס פרניס תכנן לתפוס את כיסא הקיסר וקידם לצורך זה את בניו לתפקידי פיקוד על לגיונות באזור הדנובה. פרניס לא שרד זמן רב, הטעות הראשונה שעשה הייתה למנות קצינים מבין מעמד הפרשים למפקדי לגיונות - תפקיד שהיה שמור לבני משפחות הסנטורים. שלושה חברו כנגד פרניס - קלנדרוס משרתו האישי החדש של קומודוס שקרבתו לקיסר הגבירה את תאבונו לכוח. כ-1,500 חיילים וקצינים מבריטניה שהגיעו לרומא ודרשו את הדחתו של פרניס ומספר קצינים באיליריה ששלחו שליחים לרומא עם פרטים על תוכניתו של פרניס לתפוס את השלטון. קלנדרוס שיכנע את קומודוס שפרניס קשר כנגדו והסנאט שמח לשפוט אותו למוות.
אירועים אלו קשורים בדרך זו או אחרת לשני אירועים בפרובינציות שהכריחו את התערבות השלטון המרכזי. אירוע ראשון היה פלישה של שבטים ברבריים מעבר לחומת אדריאנוס או חומת אנטונינוס, קסיוס דיו טוען שהיה האירוע החמור ביותר בתקופת שלטונו של קומודוס. הגנרל הרומאי אולפינוס מרצלוס מונה לטפל במשבר והצליח בזמן קצר להדוף את הפולשים להחזיר את השקט על כנו ולהעניק לקומודוס את ההזדמנות להצמיד לשמו את התואר "בריטניקוס" בשנת 184. מצד שני נראה ששיטות הפיקוד הקשות ויוצאות הדופן של מרצלוס המרידו את הלגיונות הבריטים ודיו מציין כי אף על פי שקומודוס הכתיר עצמו כבריטניקוס הבריטונים בחרו להעניק את גלימת השלטון לאדם אחר, ייתכן שעל רקע זה שפרניס החליט להחליף מפקדים ממוצא סנטורי במפקדים ממעמד הפרשים ללגיונות.
במקביל ערכו שבטים גרמאניים פשיטות מעבר לדנובה. על מנת להתמודד עם הסכנה נשלחו לחזיתות קלודיוס אלבינוס, ופסקניוס ניגר שהצלחתם בקרבות הפכה אותם לאהודים בצבא ולמתמודדים על כתר הקיסרות עם מותו של קומודוס. הניצחונות על הדנובה ובבריטניה איפשרו לקומודוס לקבל את התואר "אימפרטור" בפעם החמישית והשישית.
על פי ההיסטוריה אוגוסטה, פרניס ניצל את הניצחונות על הדנובה על מנת לקדם את בנו שהיה קצין בלגיונות אבל קיבל את העיטורים על ניצחונות של קצינים אחרים. המקורות הרומאיים מוסרים תיאורים שונים של ההתרחשויות הקשורות לנפילתו של פרניס, יש סימני שאלה לגבי ההופעה של כח גדול של חיילים מבריטניה הופיעו ברומא והמחקר של אוניברסיטת קיימברידג' מעלה השערה כי כוחות אלו היו לגיונות שהופקדו על לחימה בכנופיות של שודדים - עריקים של הלגיונות הגרמניה שהטילו את חיתתם על הפרובינקיות הצפוניות וכנגדם ניהלו מושלי הפרובינקיות מלחמה ארוכה בשנת 186. המחקר מעלה השערה כי במהלך מלחמה זו הוקם השלב העיקרי בשרשרת ביצורים של הדריאנוס בחלק העליון של הלימס הדנובה.
עלייתו ונפילתו של קלנדרוס
למרות הבדלי הגרסאות בין המקורות הרומאיים ברור כי המשרת האישי של קומודוס, קלנדרוס שהיה עבד משוחרר שהגיע לרומא מהפרובינציות המזרחיות היה הכוח המניע מאחרי נפילתו של פרניס והוא החליף את מקומו כשליט בפועל של האימפריה הרומית ועשה זאת במשך 4 שנים מ-185 ל-189. בשנה הראשונה הוא הסתתר מאחרי הקלעים בעוד הוא ממנה ומפטר מפקדים למשמר הפרטוריאני בתדירות גבוהה ובשנת 186 הוא הרשה לעצמו לתפוס את משרות הכוח ומינה את עצמו למפקד המשמר הפרטוריאני. קומודוס נמנע לחלוטין מכל פעילות של ניהול האימפריה והקדיש את כל זמנו למלחמות עם גלדיאטורים בזירה.
לקלנדרוס הוצמד השם "על הפגיון" (לטינית: pugione) על ידי אויביו, רוצה לומר "רב טבחים" ולפי חוקרים אחרים מדובר בשם הרשמי של תפקידו, וההשערה היא שתחתיו שירתו שני מפקדים זוטרים וה"דרגה החדשה" הצביעה על היותו מפקד-על של המשמר הפרטוריאני. קלנדרוס, שיכור מכוח פרק כל עול ועסק במכירה סיטונית של משרות ציבוריות לכל המרבה במחיר, חלק מהכספים הלכו למימון ההוצאות על גחמות הקיסר שלא ידע שובע. בנוסף לכך נאספו כספים מהאצולה על ידי רציחתם של סנטורים עשירים והחרמת כספם. באביב 190 סבלה רומא ממחסור במזון, מושל העיר - יריבו של קלנדרוס הצליח להסיט את האשמה ממנו ולהצביע על קלנדרוס כמי שאחראי למצוקה. באפריל 190, במהלך אירוע ציבורי החל ההמון לקרוא בגנות קלנדרוס שפקד על חיילי המשמר הפרטוריאני לדכא את המחאות. תחילה נהדפו האזרחים אל תוך העיר אך שם התארגנה התנגדות שהצליחה לפגוע בפרשים בירי קלעים מהחלונות והגגות. החיילים הרגלים של המשמר שהיו עוינים ליחידת הפרשים על רקע מתיחות בתוך שורות המשמר החליטו שלא לפעול כנגד האזרחים. המהומות התפשטו בעיר והפכו לקרבות פנים אל פנים בין האזרחים לחיילי המשמר שסבלו מנחיתות מספרית ונאלצו לסגת תחת הלחץ. המוני האזרחים החלו לצבוא על דלתות הארמון. קומודוס החליט להציל את עורו ומסר את קלנדרוס לידי ההמון שעשה בו שפטים.
שנות שלטון אחרונות
ממוזער|ציור מתחילת המאה העשרים: קומודוס עוזב את הזירה מלווה בגלדיאטורים.
שנות שלטונו האחרונות של קומודוס סימנו את הצלילה של הקיסר לתהומות הטירוף ושיאי האכזריות. אחיזתו במציאות התרופפה והוא אימץ לעצמו 12 שמות חדשים ושמות אלו הפכו לשמות חודשי השנה. על מנת לציין את העידן החדש בהיסטוריה של רומא הוא הכריז על "ייסודה מחדש" של העיר תחת השם "הקולוניה של קומודוס" (Colonia Commodiana). העם הרומי הפך להיות "העם של קומודוס" (Commodianus populus) והסנאט הציע כי בעקבות השינויים המבורכים ישונה שמו ל"הסנאט של קומודוס". הוא אימץ לעצמו פרסונה חדשה: גיבור, גואל המין האנושי ובטירופו ראה עצמו כהתגלמותו עלי אדמות של הרקולס. כדוגמת הגיבור האגדתי הוא ניהל קרבות מול חיות טרף ומפלצות, בתיאטרון מיוחד שנבנה לצורך אירועים אלו, נערכו מסעות צייד מבוימים וקומודוס הופיע בהם מחופש להרקולס, עטוף בפרוות אריה ואוחז באלה והרג בפני ההמון מאות בעלי חיים שהובאו למטרה זו מרחבי האימפריה. אבל יותר מכל אהב קומודוס את הקרבות בזירת הגלדיאטורים, על פי תפיסתו היה הגלדיאטור המנצח התגלמות האלוהים עלי אדמות והוא נהג להיכנס לזירה ולערוך קרבות מול אויבים שההתמודדות נכפתה עליהם, בתנאים שהבטיחו את ניצחונו של קומודוס. הקרבות נערכו תחילה מול קהל מקורבים ולאחר מכן לקהל רחב, לעיתים הקרבות היו עד למות יריבי הקיסר. בשנותיו האחרונות קומודוס התלבש כגלדיאטור גם מחוץ לזירה ולן לעיתים קרובות במגורי הגלדיאטורים.
מותו של קלאנדרוס טרף את קלפי ההנהגה של רומא. את מקומו תפסו מרקיה – פילגשו של קומודוס, אקלקטוס (Eclectus) מחליפו של קלנדרוס ומשרתו האישי של קומודוס. הם שיתפו פעולה בינם לבין עצמם הן בשלטון והן בסיפוק צרכיו של קומודוס. ממפקדי המשמר הפרטוריאני ששירתו תחת קלנדרוס נותר איליוס אילאנוס (Iulius Iulianus) שהיה אדם עם עבר מפואר כפקיד בכיר ומפקד צבאי תחת שלטונו של מרקוס אורליוס. בפומבי קומודוס נהג לחבק אותו ולקרוא לו "אבא" אבל בד' אמות הוא נאלץ לעבור השפלות מידי קומודוס, הוא נדחף לבריכה בנוכחות פקודיו ונאלץ לרקוד עירום בנוכחות פילגשיו של קומודוס שמשאיבד בו עניין הוציא אותו להורג. כך הוצאו להורג בני משפחה קרובים ורחוקים, פקידים רמי מעלה, מפקדי צבא ואזרחים ואיתם בני משפחתם. ברקע אירועים אלו של רצח ללא הבחנה, חזרה המגפה להשתולל ברומא ולפי קסיוס דיו אלפים מתו ברחובות רומא כל יום.
בשנת 191 התמנה איימיליוס לייטוס למפקד המשמר הפרטוריאני ואיחד כוחות עם מרקיה ואלקטוס בניהול האימפריה. הם נסמכו ונתמכו על ידי הפראיפקטוס של העיר רומא פרטינקס. המקורות הרומאיים חלוקים בשאלה לגבי חלקו של פרטינקס באירועים שהביאו לרציחתו של קומודוס. קסיוס דיו טוען כי הוא לא ידע כלל על המזימה אלא לאחר מעשה הרצח. ידוע שהקושרים חששו שבמוקדם או במאוחר קומודוס יפנה את חמת טירופו כלפיהם ויוציא אותם להורג והחליטו להכות קודם. המחקר של אוניברסיטת קיימברידג' טוען כי מרקיה ולייטוס פנו לפרטינקס בהצעה להדיח את קומודוס וכי לייטוס ופרטינקס תכננו את מהלכיהם בדקדוק ולאורך פרק זמן ממושך. כך מונו מפקדים שהיו בקשרי ידידות ועם מינויים בקשרי חובה לתפקידים של מושלים ומפקדי לגיונות בפרובינציות על מנת להבטיח תמיכה רחבת בסיס למורדים בעת שהם יכו בקומודוס ויחזיקו במושכות השלטון ברומא.
מותו של קומודוס
לפי קסיוס דיו הקשר לרצוח את קומודוס "הבשיל במהירות" לאחר ששלושת הקושרים פנו אליו בניסיון לרסן את התנהגותו המטורפת - קומודוס ככל הנראה תכנן לרצוח את 2 הקונסולים שעתידים היו להתמנות ביחד איתו לתפקיד ותכנן לבצע את הרצח כגלדיאטור. כשהתברר לקומודוס כי לייטוס ואלקטוס מתנגדים לתוכנית הוא איים על חייהם, איום שמשמעותו הייתה אחת - יום מותם קרוב. על פי קסיוס דיו, לייטוס ואלקטוס שכנעו את מרקיה להשתתף ברצח ולהרעיל את ארוחתו של קומודוס. הרודיאנוס מספר שבעת שנת צהריים אחד מהנערים בארמון מצא מסמך בכתב ידו של קומודוס ועליו שמות של מי שבדעתו להוציא להורג. שמותיהם של מרקיה, לייטוס ואלקטוס היו בראש הרשימה ואחריהם שמות רבים של סנטורים. מרקיה הרעילה את כוס היין של קומודוס, הוא נרדם והתעורר כשהוא מקיא, הקושרים קראו למתאבק בשם נרקיסוס שאיתו נהג הקיסר להתאמן והוא חנק את קומודוס, בתוך האמבטיה שלו על פי דיו קסיוס, עד שנפח את נשמתו. על פי דיו והרודיאנוס לפרטינקס לא היה כל זיקה למעשה הרצח.
דמותו בתרבות
ממוזער|מותו של קומודוס. ציור רומנטי משנת 1879 של הצייר פרנץ פלץ. קומודוס מת על הרצפה ועליו גוחן המתנקש נרקוסוס, מאחור עומדת פילגשו מרקיה שיזמה את הרצח.
קולנוע וטלוויזיה
שלטונו של קומודוס תואר מראשיתו בסרט "נפילת האימפריה הרומית" (The Fall of the Roman Empire") משנת 1964, אותו גילם השחקן כריסטופר פלאמר.
תקופת שלטונו של קומודוס הייתה גם ההשראה לסרטו של רידלי סקוט "גלדיאטור", אף על פי שסרט זה אינו מתאר נאמנה את האירועים ההיסטוריים.
דמותו עובדה לסדרת טלוויזיה מבית נטפליקס: "האימפריה הרומית: שלטון הדמים", בקיריונו של שון בין ובכיכובם של ארון ג'קובנקו, אדווין רייט, מייק אדוורד, ג'ארד טרנר וליסה צ'אפל.
ספרות
ספר העושה שימוש בדמותו של קומודוס הוא "הנבואה האפלה" מסדרת "גורלו של אפולו" מאת ריק ריירדן.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים, קומודוס אנטונינוס, עמ' 184–213. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 161
קטגוריה:נפטרים ב-192 | 2024-09-19T07:48:07 |
שייע גלזר | 300px|ממוזער|שמאל|שייע גלזר מבקיע שער מול השוער היוגוסלבי וידניץ' של קבוצת ראדניצקי
שמאל|ממוזער|300px|גלזר (משמאל) מקבל מדליית ספורטאי מצטיין לשנת 1950 משר החינוך זבולון המר, 1978
יהושע (שייע) גלזר (29 בדצמבר 1927 – 29 בדצמבר 2018) היה כדורגלן ישראלי, שנחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים בישראל בכל הזמנים, ונמנה עם מבקיעי השערים המצטיינים גם בנבחרת ישראל. שיחק בעיקר בקבוצת מכבי תל אביב, ונחשב לאחד מסמליה ומגדולי שחקניה.
ביוגרפיה
גלזר נולד לזהבה (לבית קופמן) ולאריה, אח לברוך, חיים, דוד (בבה), ומשה (פשיל). הוא גדל בצפון תל אביב, בשכונת אוסישקין ברח' אוסישקין סמוך לאצטדיון המכביה.
בנעוריו הצטרף לארגון "ההגנה". ב-1946, במהלך השבת השחורה, נעצר על ידי שלטונות המנדט הבריטי ושהה במשך כשלושה חודשים במחנה המעצר ברפיח. במסגרת 'ההגנה' השתתף במלחמת העצמאות.
גלזר החל לשחק בקבוצת הילדים "מכבי מיכאל תל אביב", וממנה הוקפץ בהדרגה בשנת 1945 לקבוצת הבוגרים. זכה עם קבוצתו באליפות הליגה בעונת 1946/1947 ובגביע הארץ ישראלי לשנים 1946 ו-1947.
ב-1948, בשלהי מלחמת העצמאות, השתתף במשלחת של נבחרת ישראל בכדורגל, שיצאה לראשונה למסע משחקים בארצות הברית.
שייע זכה עם מכבי תל אביב באליפות הראשונה לאחר קום המדינה (בעונת 1949/1950), ובהמשך זכה עם הקבוצה בשלל תארים אישיים וקבוצתיים, הרבה בזכות כושר ההבקעה שלו.
את ראשית דרכו עשה כמגן, אך עד מהרה התקדם לעמדת החלוץ המרכזי וזכה באורח קבע בחולצה מספר 9. שייע ניחן בחוש הומור מפותח שבא לידי ביטוי על המגרש ומחוצה לו. בין היתר, כאשר פנרבחצ'ה הטורקית הציעה לו דירה כדי שיחתום בשורותיה, סירב באומרו כי "זו דירה מימי הטורקים...".
גלזר, שצורף לנבחרת ישראל ארבע שנים לאחר צירופו לקבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב, הבקיע 18 שערים ב-35 משחקים בינלאומיים בהם שיחק. בעונת 1951/1952 הבקיע 27 שערי ליגה - המאזן הגבוה ביותר של שחקן ישראלי בעונה אחת עד אז, ושיא הכיבושים של שחקן מכבי תל אביב בעונה אחת, עד שערן זהבי שבר שיא זה. שמו פרץ לתודעת כל אוהדי הספורט בישראל במשחק הגומלין נגד נבחרת יוגוסלביה בתל אביב, במוקדמות גביע העולם. לאחר הפסד 0–6 במשחק הראשון בבלגרד, הורכב גלזר ברגע האחרון במקום אחיו חיים, שחקן הפועל תל אביב ששמו הופיע בתוכנייה כחלוץ מרכזי, למשחק הגומלין באצטדיון המכביה בתל אביב. בפיגור 0–3 מול יוגוסלביה הבקיע שני שערים שהדהימו את הקהל אשר חיכה לתבוסה נוספת. משחק זה הסתיים בהפסד 2–5, אך הקנה לו שם בספורט הישראלי. לאחר מכן זכורים משחקיו מול נבחרת טורקיה בשנת 1950 שבו הבקיע שלושער לזכות ישראל בניצחונה בתוצאה 5–1. במשחק בין תל אביב לבין אתונה, שהיה למעשה משחק בין נבחרות ישראל ונבחרת יוון, והסתיים בניצחון ישראלי 5–0, הבקיע שוב שלושה שערים. שמו הפך סמל לחלוץ מבקיע שערים.
אחד המשחקים הבלתי נשכחים שלו היה נגד נבחרת ברית המועצות ב-1956 באצטדיון רמת גן, שהסתיים בהפסד 1–2 (המשחק הראשון במוסקבה הסתיים בתבוסה 0–5). לפני המשחק הורה דוד בן-גוריון לשחקני הנבחרת לשנות את שם משפחתם לעברית. גלזר שינה את שמו זמנית לגל-זה. אף על פי שישראל הפסידה באותו משחק נחשבה התוצאה להישג של הנבחרת, מאחר שהמשחק היה מעין דו-קרב בין דוד וגוליית. נבחרת ישראל הייתה קרובה ליצור סנסציה על ידי השוואת התוצאה לקראת סיום המשחק. כשתי דקות לקראת הסיום פרץ גלזר לכיוון שערו של לב יאשין. גלזר, מרוב התרגשות, בעט בעוצמה ישר לידיו של יאשין במקום לכוון לצידי השער. בתגובה להחמצה אמר מרכיב הנבחרת: "טוב שגלזר החמיץ את השער, אחרת היינו צריכים לראות אותו בנבחרת עוד דור לפחות!". באחד ממשחקיו האחרונים בנבחרת, שהסתיים בניצחון נבחרת ישראל 4–0 על נבחרת אנגליה הצעירה, לא הגיב גלזר לניסיון של המאמן גיולה מאנדי להחליפו לקראת ההפסקה (באותו משחק החלפות הותרו רק עד המחצית), ובמחצית השנייה כבש את השער השלישי מארבעת השערים של הנבחרת.
גלזר עבר בגיל 34 להפועל כפר סבא ולעונה נוספת בבית"ר נתניה, שתיהן בליגה השנייה. לאחר שתי עונות אלו הוסיף לשחק זמן מה בסקציה נס ציונה, ושיחק גם בבית"ר ירושלים. שייע פרש מהמשחק בגיל 36 והמשיך לעבוד ב"אגד", שם הייתה לו מניה שקיבל כדי שלא יעזוב לקבוצה טורקית שחפצה בו (ר' למעלה). עד שנות השבעים המשיך לשחק להנאתו בליגות נמוכות יותר. לזכות שייע ממוצע השערים הגבוה ביותר בליגה הראשונה. שייע קיבל את התואר "חלוץ היובל" במלאת 50 למדינה, יחד עם חברו לנבחרת החלוץ נחום סטלמך.
בשנת 2007 קיבל את אות יקיר העיר תל אביב-יפו.
ביום הולדתו ה-90 של גלזר ערכה ההתאחדות לכדורגל חגיגת יום הולדת ביציע הכבוד באצטדיון רמת גן. באירוע השתתפו שחקני עבר שהגיעו לברך את גלזר.
ב-29 בדצמבר 2018, ביום הולדתו ה-91, הלך לעולמו.
תארים
עם מכבי תל אביב
אליפויות (6): 1946/1947, 1949/1950, 1951/1952, 1953/1954, 1955/1956, 1957/1958
גביעי מדינה (6): 1945/1946, 1946/1947, 1953/1954, 1954/1955, 1957/1958, 1958/1959
תארים אישיים
מלך השערים של הליגה הבכירה (1): 1951/1952 (27 שערים)
לקריאה נוספת
שייע גלזר, יזהר ברנר, חולצה מספר 9, שנות ה-50
שייע גלזר (אתר נוסטלגיה)
קישורים חיצוניים
עמוד השחקן של יהושע גלזר באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:חלוצי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני מכבי תל אביב
קטגוריה:כדורגלני הפועל כפר סבא
קטגוריה:כדורגלני בית"ר נתניה
קטגוריה:כדורגלני בית"ר ירושלים
קטגוריה:כדורגלני סקציה נס ציונה
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1956
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1960
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (תל אביב)
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:תל אביב-יפו: כדורגלנים
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2007
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018 | 2023-12-25T15:46:12 |
יום האדמה | ממוזער|טקסט=מפגינים ביום האדמה בשנת 1979. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|מפגינים ביום האדמה בשנת 1979. "אוסף דן הדני", הספרייה הלאומית
ממוזער|טקסט=מפגינים ביום האדמה בשנת 1979. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|מפגינים ביום האדמה בשנת 1979. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
ממוזער|טקסט=מפגינים בסח'נין ביום האדמה בשנת 1988. אפי שריר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|מפגינים בסח'נין ביום האדמה בשנת 1988. אפי שריר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה להרוגי "יום האדמה" בשנת 1976 בבית הקברות בסח'נין
ממוזער|הנהגת הציבור הערבי בישראל מציינת את יום האדמה ה-40
יום האדמה (בערבית: يوم الأرض - יום אלארץ'/אל-ארד), שחל ב-30 במרץ, הוא אירוע המוגדר כ"יום לציון המאבק במדיניות הנישול והאפליה". יום האדמה נתפס כסמל במגזר הערבי למאבק כנגד מדיניות הממשלה הישראלית בנושא הקרקעות. בתאריך זה בשנת 1976 הכריזו ערביי ישראל על שביתה כללית בתגובה להחלטת הממשלה (ממשלת רבין הראשונה) על הפקעת קרקעות מהכפר סח'נין לטובת העיר כרמיאל.
ב-30 במרץ 1976 הכריז "הוועד הערבי להגנת הקרקעות" על שביתה כללית של ערביי ישראל בתגובה לתוכנית. הקריאה זכתה להיענות רחבה, רוב ערביי ישראל השתתפו בשביתה ובישובים רבים פרצו הפגנות סוערות. מוקד ההפגנות המרכזי היה בגליל, בעיר סח'נין ובישובים סמוכים עראבה ודיר-חנא, אולם הפגנות סמוכים התקיימו גם באזורים אחרים, בואדי עארה ובמשולש.
בהחלטה של ראשי מפלגת העבודה, ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס ושר המשטרה שלמה הלל, הוכנסו כוחות צבא ומשטרה כדי לדכא את ההפגנות, שהיו לא אלימות בתחילה ולאחר מכן הפכו אלימות. שישה מפגינים נורו למוות: ארבעה על ידי כוחות צה"ל ושניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. מאז מצוין היום בקרב חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כסמל למאבק במה שחלקם תופסים כמדיניות מפלה של ממשלות ישראל.
הפעולות לדיכוי ההפגנות כללו החלטה על הטלת עוצר ביישובים הערבים. החלטה זאת נחשבת כצעד שהביא להסלמה בעימותים, מפני שערבים רבים לא נענו לה, מה שחייב את כוחות המשטרה והצבא להפעיל כנגדם כוח, לרבות ירי חי שגרם למותם של שישה מפגינים.
הכרזת השביתה הכללית הייתה אירוע מכונן בתולדות האוכלוסייה הערבית בישראל, שעד אותה עת חסרה הנהגה שנאבקה למען הצרכים של האזרחים הערבים. אחד המנהיגים הבולטים ביותר של המאבק היה תאופיק זיאד, משורר וראש עיריית נצרת שנבחר מטעם רק"ח (המפלגה המייסדת של חד"ש).
רקע
הפקעת קרקעות בבעלות האוכלוסייה הערבית הייתה נושא רגיש ביחסים בין המיעוט הערבי והשלטונות במדינת ישראל מאז 1948. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה אישרה הממשלה חוקים ותקנות שעל פיהם הופקעו שטחי קרקע נרחבים מהאוכלוסייה הערבית, בעיקר בגליל ובמשולש. בין חוקים אלו נמנים חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 הפקיעה המדינה כ-75,000 דונם בבעלות ערבית. חוקים ופעולות שונות של ממשלת ישראל שנעשו, לטענת רשויות המדינה, במסגרת חוקים שוויוניים לצורכי הציבור, התפרשו על ידי אישים מהציבור הערבי כתחבולות להפקיע קרקעות של ערבים.
יום האדמה הראשון
בשנת 1976 פרסם מינהל מקרקעי ישראל הודעה בדבר הפקעת מקרקעין באזור כרמיאל לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות המנדטורית משנת 1943 (רכישה לצורכי ציבור). הפקעת הקרקעות נעשתה לצורך הרחבת העיר כרמיאל, ע"פ תוכנית שתוכננה באותה עת על ידי משרד השיכון לפיתוח עירוני מואץ בגליל (תוכנית פ.ע.מ).
ההפקעה כללה כ-20,000 דונם שמתוכם כשליש, באזור דיר חנא, עראבה וסח'נין, היו בבעלות פרטית ערבית.
הפקעות אלו היו המשך להפקעות קודמות, עליהן החל הציבור הערבי להתקומם בסוף שנת 1975, שמטרתן הייתה "יהוד הגליל". אישים במגזר הערבי הביעו זעם על הכוונה "לייהד את הגליל" והביעו חשש מהפקעת אדמות השייכות לערבים. נציגים של הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שהוקם ב-1974, נפגשו עם פקידים בכירים וניסו להניא את השלטונות מלבצע את התוכנית ולהגיע לפשרה.
במקביל הובילה תנועת רק"ח להקמת "הועד הלאומי להגנה על האדמות", שנטל על עצמו להיאבק נגד הפקעת הקרקעות אשר בראשו עמד הכומר שחאדה שחאדה. במהלך ההכנות הושגה הסכמה לשיתוף פעולה בין הקיצוניים למתונים יותר. מנהיגים מהציבור הערבי הכריזו על שביתה כללית במגזר הערבי ב-30 במרץ 1976, באופן ספציפי נגד הפקעת אדמות ובאופן יותר כולל נגד מה שכונה "אפליית הערבים במדינת ישראל".
בהודעה לעיתונות שפרסמה ההנהגה הערבית מספר ימים לפני השביתה הכללית נאמר -
ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר חנא. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות נהרגו שישה מפגינים; ארבעה על ידי צה"ל ועוד שניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. שמות ההרוגים ביום האדמה: ח’יר יאסין (עראבה), ח’דיגה שואהנה (סח’נין), רג’א אבו ריא (סח’נין), ח’דר ח’לאילה (סח’נין), מוחסן טאהא (כפר כנא), ראפת זוהירי (מחנה הפליטים נור א-שמס).
ההפגנות התפשטו לכל הארץ ואף ליהודה, שומרון ועזה אולם דעכו במהרה.
תוצאות האירוע ודיון ציבורי
לאחר "יום האדמה" הוכנסו שינויים מבניים, שמטרתם המוצהרת הייתה לצמצם את הפערים במעמדם של האזרחים הערבים ולשלבם בתוך מוסדות ההסתדרות- שם קמה המחלקה הערבית שפעלה כמעין מועצת פועלים ערבית ארצית.
"יום האדמה" נתפס כציון דרך בעליית התודעה הלאומית של ערביי ישראל. האירוע גרם להרגשת זיקה בין הערבים בישראל לבין הערבים בשטחים. נוצרו מגעי אליטות בין עיתונאים, אנשי ציבור, משכילים ומנהיגים דתיים. ערביי ישראל שהתקשו למצוא תעסוקה הולמת בישראל עד לפני "יום האדמה", הפכו לאחר "יום האדמה" למרצים באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בשטחים. נוצרו גם קשרים בתחום הפוליטיקה והפרסום העיתונאי בין תושבי השטחים לבין המפלגות רק"ח, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום.
יום 30 במרץ, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערביי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה, ולאירוע היסטורי בעל חשיבות רבה. לפני כן, המחאה הערבית נגד השלטון הייתה שקטה ובעיקר נקודתית ולא יצרה תהודה עמוקה בחברה הישראלית. לאחר מכן, הפכה המחאה הערבית לבולטת ואקטיבית יותר, ומדי 30 במרץ היא באה לידי ביטוי ברור. המחאה הערבית מנסה מעל לכל להתנגד לייהוד המעמיק של שטחי המדינה ולהילחם בקיפוח הכלכלי והתרבותי המתמשך של האוכלוסייה הערבית מצד השלטון היהודי. עקב הרגשת התסכול שחשו ערביי ישראל ממצבם הכלכלי והחברתי, גברה בהדרגה המחאה הערבית עד סוף שנות השמונים.
לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20 חלה התמתנות במחאה הערבית והתפתחו יחסים של משא-ומתן בין הציבור הערבי לבין השלטונות, ובשנים אלו לוו אירועי יום האדמה בפחות אלימות.
בשנת 2002, התקיימו אירועי יום האדמה במהלך מבצע חומת מגן, וההפגנות כללו ביטויי תמיכה ביאסר ערפאת ובחזבאללה.
מסורת ציון יום האדמה נמשכה גם בשנים שלאחר מכן. היום מצוין בתהלוכות בערים הערביות בישראל וב. העצרת המרכזית נערכת בעיר סח'נין ומשתתפים בה עשרות אלפי בני אדם. ההפגנות מאופיינות בהנפת דגלי פלסטין, ובקריאות בגנות הפקעת אדמות מערבים, ייהוד הגליל, מתווה פראוור והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 נערכו לראשונה עצרות יום האדמה ביפו ובלוד. ב-2010 נערכה עצרת מרכזית בכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב שבנגב. עם השנים הצטרפו ליום זה גם פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה ועצרות מקבילות נערכו גם באזורים אלו כנגד מדינת ישראל.
בשנת 2018 החלה ביום האדמה צעדת השיבה הגדולה ברצועת עזה.
הערכה
"יום האדמה" שיקף מחאה כוללת נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי במישור האזרחי והלאומי.
שני תהליכי התפתחות מקבילים גרמו להתעוררות מצד הערבים בישראל: תהליך חברתי כלכלי, ובמקביל תהליך של התחזקות התודעה הלאומית, שחלה מאז מלחמת ששת הימים. מבחינה חברתית חל גידול דמוגרפי בהיקף האוכלוסייה הערבית. קמה קבוצת משכילים, שחונכו גם על תרבות המערב ואימצו השקפת עולם מורכבת מזו של הדור הישן. מבחינה כלכלית חל שינוי במבנה הכלכלה המסורתית בחברה הערבית. אחוז המתפרנסים מחקלאות ירד ומרבית המועסקים הפכו לשכירים ולעובדי חוץ בענפי התעשייה והשירותים בערים יהודיות. רמת החיים עלתה משמעותית, כפועל יוצא מעליית ההכנסה. העלייה המהירה ברמת ההשכלה וברמת החיים הובילה לעלייה גם ברמת הציפיות של האוכלוסייה הערבית מהממשלה. החלה להתעורר מודעות לקיפוח זכויות אזרחיות. במקביל, התמורות הפוליטיות שהתחוללו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים שימשו אף הם כזרז בתהליך ההתעוררות. הפלסטינים בישראל ובשטחים החלו בתהליך קירוב. אש"ף התבסס בזירה הערבית הבינלאומית כארגון פוליטי מגובש המייצג את העם הפלסטיני, מה שטבע חותם עמוק בקרב ערביי ישראל ויצר הזדהות מצידם.
עצם יציאתה של האוכלוסייה הערבית למאבק מדגישה את המעבר מגישה פאסיבית הנוטה להשלים עם המצב תוך כדי קיום מחאה שקטה בלבד, לגישה של אקטיביזם פוליטי, שקמה באמצע שנות ה-70 וחתרה לעימות עם השלטון בעניינים הנוגעים לזכויות האזרחיות של ערבי ישראל. תנועה זו, שהולידה את אירועי "יום האדמה", נוצרה כתוצאה מתחושה של כוח וביטחון עצמי, מלחצים פנימיים והתפתחויות חיצוניות, ומאמונה כי נוצרו תנאים שמאפשרים להתמודד עם השלטונות.
השתלשלות העניינים והחרפתם מדגימה את עומק הפער שנוצר במשך שנים בין המיעוט הערבי בישראל לבין ממשלת ישראל. הצטברה עוינות ומרירות רבה כתוצאה מרגשות אפליה והיעדר תחושת שותפות במדינה. עוינות זו היא למעשה הסיבה העיקרית לאירועי "יום האדמה".
סיקור יום האדמה בתקשורת הישראלית
מחקר של קורן משנת 1994 מצא שהעיתונות הישראלית סקרה באופן נרחב את ההכנות לקראת יום האדמה בשנת 1976, כמו גם את תוצאות האירועים. עיקר הסיקור הסתמך על מקורות ממשלתיים ומומחים לענייני ערבים, וקולם של מארגני ההפגנות כמעט ולא נשמע. מארגני ההפגנות תוארו כקבוצה שולית של אנשים קיצוניים, קומוניסטים ולעיתים אלימים, וכסכנה למדינה.
מחקר של וולפספלד, אברהם ואבורעיה משנת 2000 בחן את הסיקור העיתונאי של הפגנות יום האדמה בשנים 1977–1997. במחקר זה נטען שהסיקור לפני יום האדמה עסק בעיקר בהכנות כוחות הביטחון ובטענות על הסתה מצד מנהיגים ערביים, אף על פי שברוב הגדול של השנים אירועי יום האדמה הסתיימו ללא אלימות. רק 7% מהדיווחים לפני ההפגנות, ו-6% אחרי סיפרו מדוע הערבים מפגינים.
לקריאה נוספת
אורן יפתחאל, "יום האדמה", בתוך א. עדי (עורך), חמישים לארבעים ושמונה (עמ': 290-279), תל אביב וירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993.
יעקב לנדאו, המיעוט הערבי בישראל 1967–1991 : היבטים פוליטיים . הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג (1993)
אלי רכס ושמעון שמיר, ערבי ישראל לאחר 1976. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1976.
אלי רכס, ערבי ישראל והפקעת הקרקעות בגליל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1977.
קישורים חיצוניים
20 שנה ליום האדמה מאמר מאת מאיר וילנר
הערות שוליים
אדמה
קטגוריה:ערביי ישראל
קטגוריה:אירועים בחודש מרץ
קטגוריה:מחאה בישראל
קטגוריה:1976 בישראל
קטגוריה:שביתות פוליטיות | 2024-10-01T14:12:39 |
יובלים | יוּבַלִּים הוא יישוב קהילתי הנמצא בגליל התחתון, בתחום השיפוט של המועצה האזורית משגב. הוא ממוקם דרומית לעיר כרמיאל וליישוב שורשים, מערבית לעיר סח'נין וצפונית לפארק תעשיות משגב (תרדיון).
בכניסה ליישוב נמצאים פסלים של דליה מאירי, תושבת המקום.
בקצה היישוב נמצאת "גבעת ארבל" על שם ארבל רייך, יליד יובלים שנפל בקרב ברצועת עזה בשנת 2007. מהגבעה - תצפית נוף על האזור ועל יובלים.
ביישוב קיימת תנועת נוער, תנועת הנוער העובד והלומד.
היסטוריה
כשגרעין גילון של עובדי רפא"ל הגיע לגודל של כ-350 משפחות, הוא סגר את ההרשמה ונפתחה הרשמה לגרעין גילון ב' שהקים את יובלים. טקס העלייה על הקרקע התקיים באוקטובר 1982. באותו חודש נסלל כביש הגישה ליישוב. נכון למרץ 2021 מתגוררות בו 340 משפחות. מספר המשפחות המתוכנן הסופי הוא 500.
שמאל|ממוזער|250px|גבעת ארבל ביובלים
קישורים חיצוניים
אתר הבית של יובלים
יובלים באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:תוכנית המצפים | 2023-10-27T07:35:56 |
מניה | מניה היא נייר ערך המקנה חלק בבעלות בחברה ומאגד זכויות וחובות כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים. חלוקת המניות בין בעלי המניות מייצגת את שיעור הבעלות של כל אחד מהם בחברה. מניות מקנות בדרך כלל זכות הצבעה, זכות להשתתף בחלוקת רווחים, וזכויות בעת פירוק החברה. המניה היא נכס בעל ערך כספי.
המניה הראשונה בעולם הייתה של חברת הודו המזרחית ההולנדית ונסחרה בבורסת אמסטרדם.
מניות ובעלות בחברות
שמאל|ממוזער|200px|תעודת בעלות משנת 1922 על מניות בחברת BMW
חברה היא ישות משפטית הפועלת בעיקר להשגת רווח לבעלי המניות, אך יש גם סוגי חברות נוספים. קיימים מנגנונים שונים להפרדה בין בעלי המניות לחברה, והמנגנון המקובל הוא ערבות מוגבלת (ערבון מוגבל). לחברה יש לרוב יותר מבעל קניין אחד, ומספר הבעלים עשוי להגיע עד מיליונים רבים. כמו בעלות בנכס מוחשי, גם הבעלות בחברה מבטאת את האפשרות לשלוט בפעילות החברה, וליהנות מרווחי אותה פעילות. כך למשל, עשויים בעלי החברה לקבוע שהחברה תעסוק במסחר בתחום מסוים, ולהתחלק ביניהם ברווחים שיצמחו מאותו מסחר.
הבעלות מתבטאת בהחזקה במניות. לכל מניה צמודות זכויות וחובות, ובדרך כלל אלה הן הזכויות הבסיסיות הנובעות מהבעלות, ונוגעות לשליטה בחברה ולהנאה מרווחיה. בקשר לשליטה בחברה, מקובל שמניה מעניקה לבעליה כוח הצבעה באספה הכללית של בעלי המניות של החברה. האספה הכללית קובעת את תקנון החברה וממנה את דירקטוריון החברה ובעלי-תפקידים נוספים, וכך מתווה את כיוון ההתנהלות הכללי של החברה, בשיטה המכונה ממשל תאגידי. גורם המחזיק מניות חברה באופן שיש לו האפשרות לכוון את פעילותה מכונה "בעל שליטה".
הזכויות המקובלות ביחס לרווחי החברה נוגעות לאפשרות שהחברה תבחר לחלק את הרווחים שצברה לבעלי המניות (בתור דיבידנד). במצב כזה, מניה מקנה זכות לקבל חלק מהרווחים המחולקים. זכות נוספת היא לקבל חלק מנכסי החברה כאשר החברה מתפרקת ומגיעה לסוף קיומה. במצב זה נכסי החברה משמשים לכיסוי חובותיה והיתרה מחולקת לבעלי המניות.
למניה צמודות גם חובות. לפי החוק, על כל בעל מניות להשתמש בזכויותיו בתום לב, ולא לנצל לרעה את כוחו כדי לקפח בעלי מניות אחרים.
החובות והזכויות הכלולות במניה נקבעות בחוקים שונים (בראשם חוק החברות, התשנ"ט - 1999 וחוק ניירות ערך התשכ"ח-1968) וכן בתקנונה של כל חברה, הנקבע על ידי האספה הכללית שלה.
קיימים סוגים שונים של מניות מיוחדות, לדוגמה: מניות בכורה, מניות הנהלה, מניות יסוד ועוד - המקנות לבעליהן ו/או למשקיעים זכויות יתר ספציפיות לעומת המניות הרגילות.
מניות והשקעה בחברה
כאמור, מניות מייצגות את חלקם של הבעלים בחברה. חלק זה נקבע לרוב לפי השקעתם בחברה. כך למשל, אם מוקמת חברה ולה שני מייסדים, כאשר אחד מהם השקיע בה סכום של 10,000 ש"ח והשני סכום של 20,000 ש"ח, אזי לרוב הם יבחרו לחלק ביניהם את המניות לפי יחס ההשקעה, כלומר הראשון עשוי לקבל 10 מניות והשני 20. בדרך כלל יהיו לבעל המניות הראשון עשרה קולות באספה הכללית, ואילו לשני יהיו 20 קולות באספה. גם בעת חלוקת דיבידנד יקבלו השניים את הסכום המחולק ביחס זה.
דוגמה נוספת: כאשר חברה מעוניינת לגייס סכום כסף ממשקיע חדש, מחשבים את מספר המניות שיש להקצות לאותו משקיע כדי לתת לו שיעור הולם מהבעלות בחברה. למשל, אם חברה מעוניינת לגייס סכום כסף של 50,000 ש"ח, על מנהלי החברה להעריך את שווי החברה לאחר ההשקעה (למשל – 100,000 ש"ח), ואז להציע למשקיע החדש מניות כך שלאחר ההשקעה יהיו לו חצי מתוך מניות החברה (מניות שייצגו 50,000 ש"ח של השקעה מתוך 100,000 סך כל ערך החברה). מבחינה טכנית, אם לבעלי המניות יש למשל כרגע 5,000 מניות, אזי כדי שהמשקיע יחזיק במחצית המניות תצטרך החברה להנפיק (לתת) גם לו 5,000 מניות בתמורה להשקעתו.
תהליך זה של הערכת שווי החברה, לפני או אחרי פעולה כלשהי הוא הבסיס לסחר על ערכים משתנים בבורסה לניירות ערך.
עסקת חילופי מניות
עסקת חילופי מניות היא עסקה למכירת מניותיה של חברה (כולן או חלקן), כשהתמורה אינה מתקבלת במזומן, אלא במניות של החברה הרוכשת, בהתאם למחיר השוק שלהן. ראו תשלום מבוסס מניות.
דילול
כאשר חברה מנפיקה מניות נוספות, לשם גיוס הון נוסף לחברה, מביא צעד זה להקטנת חלקם של בעלי המניות הקיימים בבעלות על החברה, תוצאה הקרויה דילול. דוגמה: לחברה 100 מניות, המוחזקות שווה בשווה בידי שני בעלים, כלומר לכל אחד מהם 50% מהבעלות. כאשר החברה מנפיקה עוד מאה מניות שנמכרות לאדם שלישי, קטן חלקו של כל אחד משני הבעלים הראשונים ל-25%. בנוסף לדילול הנובע מהצעה ישירה של מניות נוספות, מתרחש דילול גם כתוצאה ממימוש אופציות ומהמרה של אג"ח להמרה. לדילול ישנה השפעה מהותית בדרך כלל בחברות בראשית פעילותן שכן הבעלים הקיימים נאלצים לא אחת לוותר על שליטתם בחברה בתמורה לכספים ממשקיעים חיצוניים.
ראו גם
מניית שליטה (יסוד)
מניית בכורה
מניית הטבה
מניות בהלכה
מניות חטא
קישורים חיצוניים
מניות - משקיעים ומדדים, אתר הבורסה לניירות ערך בתל אביב
*
קטגוריה:ניירות ערך
קטגוריה:חברות | 2024-09-24T04:49:31 |
אגרת חוב | REDIRECTאיגרת חוב | 2005-05-21T18:01:10 |
רואדה | רואדה, או בשמו המלא רואדה דה קזינו (בספרדית: Rueda de Casino), הוא ריקוד פופולרי שהתפתח בקובה בשנות החמישים המאוחרות, והוא וריאציה של הסלסה בזוגות. הריקוד מבוצע ברחובות, במועדונים ובבתים. פירוש המילה "רואדה" הוא גלגל.
לעומת הסלסה בזוגות, ברואדה רוקדים מספר זוגות בו זמנית המרכיבים מעגל ועושים את אותן תנועות סימולטנית. תוך כדי הריקוד מתבצעת החלפת זוגות בין הרוקדים במעגל. לעיתים רוקדים כמה מעגלים אחד בתוך השני. ייתכן שהחלפת הזוגות בריקוד מושפעת מסגנון הריקוד הצרפתי (אשר הגיע לקובה עם בני האיטי). הריקוד החל להתפשט ולפרוח גם בארצות הברית בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים בעקבות ההגירה הקובנית ופריחת התרבות הלטינית באזור.
את הרואדה ניתן לרקוד החל משני זוגות ומעלה. לכל וריאציה יש שם ולרוב גם סימן ידיים מוסכם כדי שניתן יהיה לסמן במקום לצעוק כאשר רוקדים הרבה זוגות. בכל מעגל רואדה ישנו מוביל אחד הנקרא "הזמר" והוא אומר או מסמן לכל הזוגות את הווריאציה הבאה. הרואדה מאופיינת בווריאציות מסובכות וחילופים מהירים של בני הזוג ורוקדים אותה לצלילי סלסה קצבית ומהירה.
כאשר רוקדים רואדה מתפתחת דינמיקה קבוצתית אשר לא קיימת בריקוד בזוגות. כדי שהריקוד יזרום חלק ותהיה אחידות בין כל הזוגות צריכה להיות רמה גבוהה יותר של מודעות וקשב לסובב ולמוביל. רצוי גם לוותר על הסגנון האישי והאלתור לטובת הסגנון הקבוצתי, האחידות והיופי שברואדה.
שיא גינס לרואדה הגדולה ביותר הושג ביוני 2014 בסלוניקי יוון, עם רואדה בגודל של 1,102 רוקדים.
בישראל ניתן ללמוד ולרקוד רואדה מאז שנת 2000 במועדונים, במסיבות ובפסטיבלים בהם מנגנים ורוקדים סלסה קובנית.
קישורים חיצוניים
מאגר בינלאומי לווריאציות רואדה כולל סרטונים והסברים - למעלה מ-200 תרגילים
מאגר הווריאציות של מדיה נוצ'ה - מאגר סרטוני וריאציות סלסה קובנית ורואדה - כ-300 תרגילים
Rueda Calls & Descriptions (English, Russian)
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מחול
קטגוריה:קובה: תרבות
קטגוריה:מוזיקה לטינו-אמריקאית | 2023-09-14T14:05:25 |
אוגרית | ממוזער|200x200 פיקסלים|סוריה באלף השני לפנה"ס
אוּגָרִית (באוגריתית: 𐎜𐎂𐎗𐎚, אֻגרת, בכתב יתדות הברתי: u-ga-ri-it) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים מצפון לעיר לטקיה, בסוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה נשכח, והיא התגלתה מחדש כאשר חקלאי שחרש שדה בשנת 1928 חשף במקרה קבר עתיק, שלימים התגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך. כתבי אוגרית, ובעיקר השירה האוגריתית, הם מממצאי העיר הבולטים והייחודיים ביותר, בעלי תרומה רבה לחקר הכנענים ותרבותם, לשונם, דתם, ואף הקשרים בין ספרותם לספרות המקראית.
היסטוריה
אף על פי שהאתר היה מיושב עוד קודם לכן, אוגרית של תקופת האבן החדשה כבר הייתה חשובה דיה עד שבוצרה בחומה כ-8,000 שנה לפני זמננו. העדות הכתובה הראשונה לשמה של העיר מגיעה מהעיר הסמוכה, אבלה, מהמאה ה-18 לפנה"ס. אוגרית הייתה בתחום השפעתה של ממלכת ימחד כאחת מהמדינות הלקוחות שלה שבחרו להנות מהגנתה, וניהלו את התקשורת הדיפלומטית שלהם דרכה. דוגמה לכך אפשר לראות במכתב ששלח חמורבי הראשון מלך ימחד, לזמרי-לים מלך מארי, בו הוא כותב .
בשנת 1800 לפנה"ס לערך עברה אוגרית לתחום השפעתה של מצרים, שהשפיעה רבות על האמנות שלה. המגע הראשון של תרבות אוגריתית עם מצרים (וגם התארוך המדויק הראשון של התרבות האוגריתית) מגיע מחרוז נחושת שזוהה עם תקופת פרעה סנוסרת הראשון, 1971–1926 לפנה"ס. כן נמצאו במקום אבן ופסלון מתקופת הפרעונים סנוסרת השני ואמנמחת השלישי.
תחומי ממלכת אוגרית, כששים ק"מ רבוע, השתרעו עד לאזור הר צפון בצפון, לעמק נהר הארנת במזרח, וכללו מדרום את תחומי הממלכות הקטנות אֻשְׁנַתֻ וסִיַנֻּ .
אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.
בשיא פריחת תרבותה, מהמאה ה-16 ועד מאה ה-13 לפנה"ס, נותרה אוגרית בקשר מתמיד עם מצרים ועם קפריסין, אף שהושפעה גם מהאימפריה החתית יריבת מצרים.
בערך ב-1200 לפנה"ס, חרבה אוגרית במשבר תקופת הברונזה המאוחרת, ולא נבנתה מחדש. תרבויות ים-תיכוניות רבות אחרות סבלו מירידה בכוחן באותה תקופה ממש, ככל הנראה בשל פלישת גויי הים.
החפירות באתר
לאחר מציאת האתר, שלחה רשות העתיקות הצרפתית בביירות את תוכנית הקבר וממצאים למוזיאון הלובר בפריז, החרסים זוהו כחרסים מיקניים והוחלט לערוך חפירות באתר. האתר נחשב בתחילתו כמושבה איגיאית.
נערכו במקום חפירות נרחבות מדי שנה בין השנים 1929–1966 למעט הפסקה בין השנים 1939–1948 בגלל מלחמת העולם השנייה.
לאחר חפירת הקבר באזור הנמל החלו בחיפוש אחר מקומה של העיר. הנחת העבודה של החופרים הייתה שמדובר בעיר אוגרית אשר הוזכרה במכתבי אל עמארנה. העיר נמצאה על תל ראס שמרה (מערבית "ראש (לשון יבשה) השומר") שבקרבת לטקיה, השוכן במרחק של כקילומטר מהנמל. שטח התל הוא כ-220 דונם. זיהוי האתר סופית כעיר אוגרית נעשה בעקבות מציאת לוחות במקום אשר הזכירו במפורש את שם העיר אוגרית. חפירות נערכו גם בראס אבן־האני , כחמישה קילומטרים מדרום לראש שמרה, וגם בו התגלו לוחות חרס כתובים.
החפירות התמקדו בעיקר בשכבות של העיר אשר התקיימה במחצית האלף השני לפני הספירה תקופת הברונזה המאוחרת. כתוצאה מכך ניתן לקבל תמונה מדויקת למדי על תולדות העיר תרבותה והשפות אשר שימשו בה. לעומת זאת נעשו חפירות בדיקה סטרטיגרפיות מעטות בשכבות התחתונות וכתוצאה מכך הידע לגבי התקופות הנאוליתית הקדם קרמית עד הברונזה התיכונה הוא מועט ביותר.ממוזער|240x240px|הארמון המלכותי באוגרית|ימיןבמהלך החפירות נחשפו הנמל של אוגרית, נחפרו רובעי המגורים של העיר התחתית לרגלי הנמל. בפינה הצפונית מערבית של התל נחשפו האורוות המלכותיות, מקדשים, בית המפקד הצבאי, מבצר, ארמונות מלכותיים, רובעי מגורים של אמידים וגולת הכותרת הארכיונים. נמצאו שלושה מכלולי ארכיונים. הארכיון המלכותי, ארכיונים דתיים ומיתולוגיים של ספריות המקדשים, ארכיוני ספריות פרטיות בבתי האמידים. בחלקו הדרומי של התל נחשפו רובעי בעלי מלאכה אשר היו מאוגדים בגילדות.
ממוזער|240x240 פיקסלים|הריסות מקדש האל דגן באוגרית
אתר אוגרית בתל ראס שמרה כולל ארמון מלכותי בן 90 חדרים המסודרים סביב שמונה חצרות סגורות, ומבני מגורים פרטיים מפוארים רבים, ובהם גם שתי ספריות פרטיות (אחת מהן בבעלות דיפלומט בשם רפאנֻ) שהכילו כתבים דיפלומטיים, משפטיים, כלכליים, ניהוליים, לימודיים, ספרותיים ודתיים. בראש הגבעה עליה הייתה בנויה העיר עמדו שני מקדשים: האחד לבעל והאחר לדגן, אל הפוריות והחיטה שוכן האדמה.
בחפירות באתר התגלו כמה ערימות של טבלאות חרס ועליהן כתב יתדות, בספרית הארמון, ספריית אחד המקדשים, ושתי הספריות הפרטיות האמורות לעיל, תופעה ייחודית במינה בעולם באותה תקופה. כל הספריות מתוארכות מימיה האחרונים של אוגרית, בערך ב-1200 לפנה"ס. הטבלאות שנמצאו במקום כתובות בארבע השפות של מרכז קוסמופוליטי זה: שומרית, אכדית (שהייתה שפת הדיפלומטיה במזרח הקרוב הקדום), חתית ואוגריתית, שלא הייתה מוכרת בעת גילוי הטבלאות. בטבלאות נעשה שימוש בלא פחות משבעה סוגי כתב שונים, ובהם כתב חרטומים מצרי וחיתי.
בחפירות בשנת 1958 נתגלתה ספרייה נוספת, אולם הממצאים נמכרו בשוק השחור ולא נאספו מחדש מיד. "טבלאות קלמונט ראס שמרה" שמורות כעת בבית-הספר לדתות בקלרמונט שבקליפורניה. הם נערכו בידי לורן ר. פישר ב-1971.
מרבית החפירות באתר נערכו בתנאים פוליטיים קשים בידי קלוד שאפר מהמוזאון הפרהיסטורי והגאלו-רומי שבשטראסבורג.ממוזער|240x240px|פתח חירום בארמון אוגרית
הכתב והארכיונים
ממוזער|250px|כתובת באוגריתית שנמצאה באוגרית: "טב[ח גד] בחלב" אזכור למנהג כנעני קדום של בישול גדי בחלב. מקורו של איסור בשר בחלב על פי חוקרי ההקשר המקראי לתרבויות המזרח הקרוב העתיק
ממוזער|250x250 פיקסלים|רשימת בעלי מקצועות באוגריתית, מכתבי אוגרית
כבר בעונת החפירות הראשונה התגלו לוחות ועליהם סימני יתדות בכתב בלתי ידוע. הכתב הכיל 30 סימנים בלבד, אי לכך היה ברור כבר מלכתחילה שמדובר בכתב אלפביתי. הלוחות פוענחו מהר למדי. התברר שהם כתובים בשפה כנענית הקרובה מאוד לעברית והיא נקראת כיום אוגריתית. בנוסף נמצאו בתל לוחות הכתובים בכתבי יתדות אחרים מוכרים וכוללים תעודות ומסמכים בלשון האכדית, קטעי מילונים שומריים-אכדיים ושומריים-חוריים. שיטות כתב אחרות שנמצאו כוללות את הכתב הקיפרו-מינואי, הכתב ההירוגליפי המצרי והכתב ההירוגליפי החתי. בסה"כ נמצאו חמישה סוגי כתב אשר נכתבו בשפות: אוגריתית, שומרית, בבלית, חורית, חתית וקיפרו-מינואית. התעודות מכילות טקסטים בנושאי שירת עלילה, שירה מיתולוגית, טקסטים רפואיים ומאגיים, טקסטים ספרותיים כגון עלילות גילגמש, משלים ודברי חכמה, תפילות ומנחות לאלים, ספרי דקדוק ומילונים רב-לשוניים, תעודות ומכתבים דיפלומטיים, ארגון הצבא והממלכה, רשימות ערים וכפרים וכן טקסטים העוסקים בחוזים, מיסים, ענייני מסחר לרבות סחר ימי ורשימות שונות של סחורות. טקסטים אלה מהווים מקור ידע להבנת המסחר ויחסי המסחר של אוגרית עם הממלכות והערים האחרות במרחב.
לוחות השירה הם המשמעותיים ביותר שנמצאו באוגרית, ובין היצירות המרכזיות בהן ניתן למנות את "אגדת כרת", "עלילות בעל וענת", "אגדת אקהת" (שנקראה גם עלילת דנאל ואקהת), "הולדת שחר ושלם", "חתונת ירח ונכל", "לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש" וקטעים קצרים נוספים. בשירה האוגריתית אלמנטים רבים שהופיעו לאחר-מכן בשירה עברית: תקבולות, מקצבים, זוגות מילים חוזרות, צורות מליצה ייחודיות ועוד. התגליות באוגרית הובילו להערכה מחודשת של התנ"ך כיצירה ספרותית. כמה התייחסויות למאורעות היסטוריים ואף לרעיונות מיתולוגיים המופיעים בתנ"ך מופיעים גם בטבלאות החרס מאוגרית.
כתבי אוגרית סיפקו חומר עשיר לחוקרי הדתות הקדומות, במיוחד בנוגע לדת הכנענית ולקשרים בינה לבין הדת היהודית. כתבי אוגרית מהווים צוהר נדיר לאמונה הדתית של הכנענים, ממנה התפתחה הדת הישראלית הקדומה.
כתב היתדות הייחודי לאוגרית מבוסס על האלפבית הפיניקי, והוא כנראה פרי מחשבתו של יחיד. על 22 האותיות של האלפבית הפיניקי נוספו 8 אותיות, כך שהכתב האוגריתי הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.
מחוץ לאוגרית
כמה ממצאים כתובים באוגריתית נמצאו מחוץ לאוגרית: ב, קדש, כמד, צרפת (בפיניקיה), נחל תבור, תענך, בית שמש ובקרבת לרנקה.
המכתב מאוגרית בתל אפק
בתל אפק (אנטיפטריס) נמצא מכתב מאוגרית בארמון המושל שבתל. המכתב שופך אור על המציאות הכלכלית והמדינית בכנען בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס. יחסי מסחר וקשרים מדיניים נרקמו אז בין האימפריה החתית והממלכה החדשה של מצרים ששלטה אז בארץ כנען. המכתב עוסק במשלוחי חיטה מדרום כנען לאוגרית, ויש להבינו על רקע "הרעב הגדול" בימי פרעה מרנפתח שתחילתו עוד בשלהי מלכות פרעה רעמסס השני. במשך עשרות שנים משוועת האימפריה החתית למשלוחי חיטה ממצרים, ורק בעזרתם היא מצליחה לקיים את אוכלוסייתה הרעבה. אוגרית משמשת כמתווכת בסחר זה. חיטה מיבולי כנען נשלחת אליה, באמצעות נציב מצרים בכנען, משתי ערי הנמל העיקריות שלו, יפו ועכו, הנזכרות במכתב. קרבתה של תל אפק ליפו, מיקומה על אם הדרך הראשית וקיומו של בית מושל מצרי בה, מסבירים הימצאות מכתב כזה דווקא בה. ייתכן שהמכתב הובא לאפק על ידי הנציב המצרי עצמו, או שנושאי המכתב מצאוהו שם בעת שנסע לאורך "דרך הים" והנציב השאיר אותו באפק, לשם ביצוע הפעולות הנדרשות מתוכנו.המכתב באתר רשות העתיקות
פרסומים
המפרסם הראשון של כתבי אוגרית היה פרופסור שארל וירולו, שאף סימן כל לוח במספר סידורי לטיני ובצירוף אותיות אנגליות ממין העלילה (עלילות בעל - AB - ראשי תיבות של אלאין בעל, אגדת אקהת - D - על שם דנאל, ואגדת כרת - K). מאז נעשו מספר ניסיונות נוספים לקטלוג ופענוח הלוחות: CTA בידי א. הרדנר ב-1963 שקוטלג בצורה של מספור רציף ("קורפוס הטבלאות"), UT בשנת 1967 בידי גורדון שהלך בחלקו בדרכו של וירולו בצורת הסימון (אגדת כרת מתחילה בסימון Krt ואגדת אקהת Aqht), והפרסום המקיף ביותר, המהווה סטנרדט ציטוט כיום, הוא Keilalphabetische Texte aus Ugarit, או בקיצור KTU של מ. דיטריך ועמיתיו, שפורסם בשלוש מהדורות, והתבסס חלקית בקטלוגו על CTA.
חלק משירת אוגרית פורסם לעברית לראשונה בידי חיים אריה גינזברג ובהמשך על־ידי פרשן המקרא משה דוד קאסוטו ("האלה ענת", תשי"א, 1951) שהסתמך על פרסומי וירולו. בשנת 1968, ובמהדורה שנייה בשנת 1996, פרסמו החוקרים צבי רין ושפרה רין, את כל שירת אוגרית המוכרת עד אותה עת, בליווי פרשנותה, ומקבילותיה אל התנ"ך בספרם "עלילות האלים: כל שירות אוגרית". בספר זה, הם קראו לעיבוד העברי המודרני של הטקסט "פרשגן" (ולא תרגום) כיוון שלדבריהם אין מתרגמים ניב אחד למשנהו (העברית והאוגריתית שתיהן ניבי השפה הכנענית).
הדת האוגריתית
שמאל|ממוזער|340x340px|צלמית הבעל מברונזה שנמצאה באוגרית, מוצגת במוזיאון הלובר
הדת האוגריתית התמקדה באל המרכזי, שנקרא אֵל, "אבי האנושות" (אַב אַדמ), "בורא הברואים" (בני בנות, כלומר "בונה הבנויים"), המלך אבי השנים (מלכ אַב שנמ), תארים שיש להם מקבילים בתוארי אלוהי המקרא. בספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוקים י"ט-כ"ב, ישנו תיאור של ה' נפגש במועצה שמיימית, תיאור דומה לזה נמצא גם בכתבים האוגריתיים. אל זה מתואר כזקן בעל זקן, וכחכם, לטפן ובעל לב, שהכל נזקקים לרשותו, בכל מיני עניינים, והוא יושב במקום נסתר, "בנבכי נהריים, בקרב אפיקי תהומות" (מבכ נהרמ קרב אַפק תהמתמ).
אלים חשובים נוספים היו בנו של אל, בעל האדיר, אל הגשם והסערה, מלך הארץ, שכס מלכותו בפסגת הר צפון, אשרה אלת האדמה - אשתו של אל ואם האלים, הבתולה ענת היפה, אלת המלחמה והפטרונית של בני האדם, עשתרת אלת הציד והפריון. והאלים הרעים: ים אל הים והנהרות שמנסה לשלוט על הארץ ונופל לפני בעל, ומוֹת אל המוות והשאול שבידו נשמות כל בני האדם ולעיתים גם אלים כמו שמש ובעל נבלעים בגרונו, וכך יש הסבר רעיוני ללילה ולעונת הקיץ, שבהם שוכנים בהתאמה שמש ובעל בתחתית האדמה בממלכתו של מות.
אלים נוספים שנעבדו באוגרית היו אלת השמש - שפש מאור האלים, ירח אל הלבנה ובת זוגו נכל ואב, דגן - אל התבואה. חורון, רשף, אל האומנות כושר וחסיס הבונה בתים ויוצר כלי מלחמה משוכללים, שחר - אל הזריחה ושלם - אל השקיעה, הכושרות אלות הפריון, ובנותיו-נשותיו של בעל: פדרי אלת הערפל, טלי אלת הטל וארצי אלת העפר.
שמות רבים משמות האלים כמו "אל", "בעל", "אדון", "ים", "מות", "שחר", "שלם", "רשף", "כושר", "טלי" ו"ארצי" קשורים, ללא ספק, למילים העבריות המקבילות להם.
לאלים יש גם עוזרים ושליחים שעוזרים להם בפעילות שלהם. לחלק מהעוזרים יש שמות כפולים. העוזרים הידועים ביותר הם עוזרו של בעל גפן ואוגר, עוזרה של אשרה קדש ואמרר ועוזריו של ים, מפלצות המים האדירות: התנין, לותן פתן בריח, ולותן פתן עקלתון בעל שבעת הראשים (המופיעים גם בתנ"ךישעיהו כ"ז א'; תהלים ע"ד י"ג, י"ד; איוב כ"ו י"ג; איוב מ'.).
האלים מתוארים בהרבה היבטים כבני אדם. גם פיזיולוגית ובמיוחד פסיכולוגית. יש להם צרכים גופניים ורגשות כבני אדם. הם רק חזקים יותר, מהירים יותר, ובעלי יכולות על טבעיות שונות. ולכן יש להיכנע להם, להיעזר ביכולותיהם, ולעבוד אותם בפולחנים שונים, לרוב זביחה של בשר בקר וצאן, וניסוך יין, כדי שירעיפו מרוב טובם על בני האדם.
הכלכלה
שמאל|ממוזער|248x248px|כלי ריטון מייבוא מיקני שנמצא באוגרית
הכלכלה הייתה מבוססת על שלושה עמודי תווך:
הכלכלה המלכותית.
מענקי הקרקע אשר ניתנו לפקידים המלכותיים אשר היו מקושרים לחקלאים ולבעלי מקצועות אחרים.
הקהילה הכפרית.
הסקטור החקלאי סיפק את כל הצרכים הבסיסיים של התושבים. כושר הייצור היה מעבר לצורכי התושבים המקומיים, כתוצאה מכך נוצר עודף. העודף בכושר הייצור הביא להתמחויות שונות וליצירת תעשייה מקומית. באוגרית ייצרו חפצי אומנות, כלים, מכשירים, נשק ומוצרי טקסטיל.
העודף בכושר הייצור הביא למיזמי מסחר שונים. העיר ייצאה תוצרת חקלאית ומוצרים אשר יוצרו בעיר.
במקביל ייבאה העיר מוצרי מותרות. העיר הפכה לגורם מתווך במסחר בין הערים והממלכות השונות במרחב.
המסחר באוגרית היה מאורגן ומסודר על ידי השלטון המלכותי. הסוחרים היו מאורגנים בגילדה והיו מחולקים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה הייתה כפופה ישירות למלך, הקבוצה השנייה הייתה חצי עצמאית אבל גם היא שרתה את המלך.
מלכי אוגרית
על-פי הטבלאות, מלכי אוגרית היו:
נקמד (נִקְמַדּוּ) הראשון
יקרמ (יַקַרוּם) הראשון
אִבר (אִיבִּירַה) הראשון
עמתֿתמר (עַמִּישְׁתַמְרוּ) הראשון
נקמד (נִקְמַדּוּ) השני
אַרחֿלב (אַרִחַלְבּוּ) בן נקמד השני
נקמפע (נִקְמֵפַּע) בן נקמד השני
עמתֿתמר (עַמִּישְׁתַמְרוּ) השני, בן נקמפע
אִבר (אִיבִּירַה) השני, בן עמתֿתמר השני
נקמד (נִקְמַדּוּ) השלישי
עמרפאִ (עַמִּוּרַפִּיא) בן נקמד השלישי
ראו גם
ערכים בנושא אוגרית:
כתבי אוגרית
שירה אוגריתית
אוגריתית
אלפבית אוגריתי
המזמורים החוריים מאוגרית
עוד:
אבלה
מרי
אמר
לקריאה נוספת
מומלץ לעיין גם בחומר המופיע בערכים בנושא אוגרית בראו גם. ספרות נרחבת על כתבי אוגרית ניתן למצוא בכתבי אוגרית#לקריאה נוספת ובשירה אוגריתית#לקריאה נוספת.
קישורים חיצוניים
פרויקט אוגרית - מידע על ממצאי החפירות הארכאולוגיות בראס שמרה, אוניברסיטת אדינבורו (E)
הערות שוליים
*
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:המזרח הקרוב הקדום
קטגוריה:סוריה: אתרים ארכאולוגיים | 2024-09-16T06:34:36 |
קלינגון | הפניה קלינגונים | 2009-03-29T11:00:49 |
אגרות חוב | REDIRECT איגרת חוב | 2005-06-09T15:05:28 |
נפש החיים | נפש החיים הוא ספר קבלי למחצה שנכתב בידי הרב חיים מוולוז'ין, גדול תלמידיו של הגאון מווילנא, אב בית דין העיר וולוז'ין ומייסד ישיבת וולוז'ין. תוכן הספר נסוב על גדלות האל ויחסו לעולם, גדלות האדם, טיבה של הנשמה, מעלת התפילה וחשיבות לימוד התורה, עד כדי הצבתה כערך עליון.
הספר הוא ביטוי חשוב של התפישה הליטאית-מתנגדית והרב מבריסק כינהו "שולחן ערוך בהשקפה". הוא כולל לא מעט ויכוחים גלויים וסמויים עם החסידות. יש הטוענים כי בעיקר הוא מתפלמס עם ספר התניא של ר' שניאור זלמן מלאדי ויש טוענים כי נראה כי חיציו מכוונים בעיקר דווקא אל דרכם של הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש.
הספר ראה אור לראשונה בווילנה בשנת תקפ"ד, ובשנית בווילנה בשנת תקצ"ז. במהדורה זו נוספו לספר 'פרקי הביניים' (המכונים לעיתים 'שמונה פרקים', בעקבות חיבורו של הרמב"ם בשם זה), שנדפסו בין השער השלישי לשער הרביעי, ובהם עיקר ביקורתו החזיתית של ר' חיים נגד החסידות.
הספר נדפס במהדורות רבות. בשנת תשמ"ט נדפס הספר מחדש, תוך תרגום מאמרי הזוהר ועוד תוספות חשובות על ידי הרב יששכר דוב רובין.
מטרת הספר
מטרת הספר להסביר את הסוגיות החשובות ביהדות ועבודת השם, והוא נכתב גם כביקורת ואלטרנטיבה לרעיונותיה המחודשים של תנועת החסידות מיסודו של רבי ישראל בעל שם טוב. רבי חיים מוולוז'ין מבקר בחריפות את הרעיונות החסידיים, כמו האדרת הצדיק, עליונות הדבקות הרגשית ויראת השמים על-פני לימוד התורה, הזלזול במי שלומד תורה שלא במעלה העליונה של לשמה, והעדפת כוונת הלב על פני ההקפדה על קיום פרטי המצוות. הספר מתבסס על ספר הזוהר, עץ חיים, וספרי קבלה נוספים, ובפרט על תורת רבו הגדול הגאון מווילנא.
thumb|נפש החיים, תקפ"ד, 1824, מהדורה ראשונה, באדיבות בית מכירות ווינרס
תוכן הספר
הספר מתחלק לארבעה שערים:
שער א' - מהות האדם (22 פרקים)
הרעיון המרכזי של שער זה, מפרש על פי הקבלה את קביעת התנ"ך שהאדם נברא בצלם אלוהים, במובן זה, שכפי ששם אלוהים מבטא שליטה ואדנות של האלוהות על כל היקום (בעל הכוחות כולם), כך האדם כולל בתבניתו את כל הכוחות והעולמות כולם, והוא בנוי בתבנית של בית המקדש, ולכן יש בידיו כוחות של היקום להשפיע על כולו לטובה או לרעה, מרום מעלתו הנסתרת ועד לתחתיתו הגלויה, עם כל העולמות הנגלים והנסתרים שבו; ואפילו, להוסיף כוח בפמליה של מעלה, (שם פרק ט), ולתגבר את הגילוי האלוהי בעולם על פי הנאמר "תנו עוז לאלוהים" (תהלים סח לה) ו"רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כה). בדבר זה האדם עליון על המלאכים. ואין צורך לאדם במתווכים בינו לבין האלוהות. כמו כן, מכיוון שבכל מעשה ומעשה האדם יכול להשפיע מבחינה מטפיזית על כל היקומים, יש להזהר ולדקדק במעשים כפי שהתורה שהיא נשמת העולם מדריכה עליהם. אמנם האבות שהייתה להם רוח הקודש, ידעו בגלל השגתם הגבוהה לקיים את התורה עוד לפני שניתנה, ולפעמים ראו שצריך לשנות מעשים מסוימים מכיוון, שבהשגתם הגבוהה ראו שיצא ממעשיהם תיקון גדול בעולמות, אבל מאז שמשה גדול הנביאים הוריד את התורה, לא בשמים היא, ואין אדם שיכול לקבוע שהפרה של מצווה מסוימת תגרום לתיקון, אלא אם כן הוא נביא, ואז הוא יכול לבטל מצווה בתנאים מסוימים לפרק זמן מוגדר ("הוראת שעה").
שער ב' - מהות התפילה (18 פרקים)
אף שיש פער לא נתפס בין עצמות הבורא האינסופית לבין האדם, וזוהי לכאורה מחשבת עזות לפנות אליו, במצוות התפילה הוא גילה שזהו רצונו.
עבודת האל שבלב זו תפילה והיא המזון הרוחני לעולמות ולאדם עצמו, ולכן היא עומדת ברומו של עולם. הברכה שאנו מברכים את האלוהים, אין בה כוונה לעצמותו האינסופית כשלעצמה, שהיא סתומה מכל ואין לנו שום תפיסה בה; אלא לעצמות אינסוף מצד כוחותיו האלוהיים המתחברים אל העולם מצד הכרותינו והשגותינו, שבזה תפילת האדם מעוררת את השפע האלוהי לרדת ולהחיות הכול, שזה עניין הברכה, השפע וריבוי החיוניות האלוהית בעולם.
כאשר האדם מתפלל, אסור לו להתפלל אל ההתגלויות של האלוהות בעולם הזה, אלא אל יחידו של עולם, אל העצמות האלוהית בלבד. ב"קוראינו אליו" (שם פרק ד) - אליו ולא אל מידותיו. כוונת התפילה צריכה להיות להוסיף כוח בעולמות העליוניים, כשם שחייל משליך נפשו על כבוד מלכו.
שער ג' - על האלוהות (14 פרקים)
האלוהים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו ולכן הוא נקרא "המקום", ולכן בכל רגע כל העולמות מתהווים וקיימים מרצונו, ולכן הוא נקרא בשם הויה, שהוא מתחבר ברצונו לעולמות להוום ולקיימם בכל רגע.
יחס האלוהות לעולם הוא יחס הנשמה לגוף ולא עוד אלא שבאמת "לית אתר פנוי מינה (=אין מקום פנוי ממנו)" (שם פרקים ג', ו', י"ד); "ואין עוד מלבדו יתברך ממש שום דבר כלל בכל העולמות" (שם פ"ב). האלוהות ממלאת את הכול, "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיה כ"ג), ועצמותו נמצאת בכל בצורה שווה. אמנם מבחינתנו אין אנו במדרגה של תפיסת האלוהות כשלעצמה, אלא בתפיסה של השתלשלות העולמות ומדרגתם, ומהצד הזה אנחנו מקיימים את המצוות, ומבדילים בין טוב לרע.
פרקים (8 פרקים)
חלק זה כולל את עיקר ביקורתו החזיתית כלפי החסידים. ר' חיים מתאר את דרכיהם הפסולות בעיניו על סמך מה שראה בעיניו ושמע. את החסידים הוא מתאר כיהודים "אשר קרבת אלקים יחפצון", ביטוי סובלני יחסית, ורואה את דרכיהם כשגגה. יש בפרקים אלה אזהרה להישמר מיהירות בעבודת האל, וכן אזהרה מפני העדפת יתר של הכוונה והדביקות על פני דקדוק פרטי הלכה.
שער ד' - על חשיבות לימוד התורה (34 פרקים)
ישנה חשיבות עצומה ללמוד את החוק העברי בתלמוד ומפרשיו ולא רק ללמוד ספרי מוסר ויראה. יש חשיבות להבין את הדברים, ואין צורך ללמוד אותם בהתפעלות ודבקות רגשית.
התורה היא הדיבור האלוהי, ואור כל העולמים וחיות וקיום ושורש של הכול, והעולם נברא בשביל התורה שהייתה התוכנית האדריכלית שלו. ולכן כל לימוד תורה כשלעצמו, גם בלא כוונות ודבקות רגשית, דבוק בדיבור האלוהי שברא את כל העולמות וייסד ארץ והוא נעשה שותף במעשה בראשית (שם פרק י"א).
שורש התורה הוא בעליון שבעולמות המטפיזיים, והיא הראשית שהיא למעלה אפילו מעולם האצילות, "ישראל שעלו במחשבה תחילה" (בראשית רבה א ד, ושם פרק י"א). ולכן כל הלומד תורה מוסיף חיוניות אלוהית, אור ושפע אצילי בכל העולמות כולם, שמאירים ושמחים בהתגלות הזו, עד שאותה חיות אצילית מגיעה אליו לטהרו, לקדשו ולהשלימו ולהעבירו מהנהגה טבעית להנהגה ניסית.
השפעתו בעולם הפילוסופיה
פילוסופים שונים הושפעו מספריו של רבי חיים מוולוז'ין. ביניהם - עמנואל לוינס בספרו חירות קשה, וכן ישעיהו ליבוביץ שאף מסר שיעורים בספרו המקביל של רבי חיים מוולוז'ין על פרקי אבות רוח חיים. אם כי השקפותיהם היו רחוקות מהשקפות המחבר.
לקריאה נוספת
רבי גדליהו אהרן קניג, חיי נפש, ירושלים תשכ"ח. (האם יש סתירה בין דברי "נפש החיים" בעניין התפילה, לבין אחד מיסודות החסידות להתקשר לצדיקים בזמן התפילה).
הרב שלמה אבינר, פירוש על הספר, הוצאת ספריית חווה.
הרב דוד ג'יאמי, נפש החיים עם ביאורים והרחבות, מתוך עיון והשוואה לכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק - שער א
קישורים חיצוניים
ספר נפש החיים, אתר דעת
ספר נפש החיים כקובץ טקסט להורדה
סדרת הרצאות מתוך הספר 'נפש החיים' - הרב זמיר כהן, באתר הידברות
אליעזר באומגרטן, הערות על מבנהו של הספר נפש החיים, מורשת ישראל 9 (תשעב) 64-81
סדרת שיעורים בספר 'נפש החיים' - הרב בועז שלום, באתר טעמו וראו
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי קבלה
קטגוריה:ספרי מוסר
קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל | 2024-07-23T07:23:22 |
ספומאטו | שמאל|ממוזער|300px| תקריב הפנים של המונה ליזה, מדגים את השימוש בטכניקת הספומאטו (במיוחד בהצללה סביב העיניים),צבע שמן על עץ מאת לאונרדו דה וינצ'י
ספומאטו (מאיטלקית: Sfumato, "מעושן"; טכניקה מעורפלת) הוא מונח שטבע לאונרדו דה וינצ'י לטכניקת ציור בה יש מעבר מדורג וזהיר מאוד מגוון לגוון או מצבע לצבע, עד שקשה להבחין בשלבים. טכניקה כזו יושמה בעיקר בציורי נוף. דוגמה לספומאטו ניתן למצוא בציורו של לאונרדו מונה ליזה שבו הנוף שמאחורי הדמות 'נסוג' אל הרקע ומתערפל. הטכניקה הייתה בשימוש נרחב בשל יכולתה לתת תחושת עומק לציור, שכן במציאות העצמים הרחוקים ביותר בנוף נראים דהויים בצבעם בהשוואה לעצמים קרובים יותר לצייר. היות שהאמינו כי הסיבה לכך היא המדורות הרבות שהיו מדליקים בזמנו על הגבעות, ייחסו את התופעה האופטית הזאת לעשן, מכאן שמה של הטכניקה.
הגלגול המודרני לספומאטו הוא ה-Gradient, או ההדרגתיות, חילוף בין כמה צבעים שנעשה באופן מושלם על ידי המחשב. ההדרגתיות משמשת לאותן מטרות של הענקת עומק וניתן למצוא אותה בעבודות עיצוב רבות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ציור
קטגוריה:טכניקות ציור
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית | 2022-09-28T03:26:45 |
ספר הביטויים המקיף | ספר הביטויים המקיף הוא תזאורוס עברי-אנגלי-עברי של כעשרת אלפים ביטויים בשפה העברית ומקביליהם בשפה האנגלית. נכתב על ידי המתרגמת נרי סבניה-גבריאל, שהיא גם מרצה לתרגום באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת בית ברל, ויצא בהוצאת יבנה בשנת 2004.
המילונים המקובלים מתמקדים בתרגום של מילים פרטניות משפה לשפה, וביטויים מופיעים בהם בהיקף מצומצם. חידושו העיקרי של הספר הוא בעבודה מקיפה של הקבלה ותרגום של ביטויים בשפות שונות. עבודה זו מצריכה, נוסף על הידע המילולי של השפות, רקע תובנתי של השפה ועושר ביטוייה, כמו גם תבונה ועבודה שכלית אינטואיטיבית, כדי למצוא את המקבילות הדומות ביותר. נוסף על כך הוא מרכז אוסף של ביטויים דומים תחת קורת גג של נושאים, כך שאפשר למצוא ביטוי מדויק לפי נושא.
הספר הוא דו-לשוני. מצד ימין שלו אינדקס של ביטויים בעברית, לפי סדר האלפבית העברי, מצד שמאל שלו אינדקס של ביטויים באנגלית לפי האלפבית האנגלי, ובתווך הביטויים מסודרים לפי מדורים נושאיים.
הספר זכה לביקורות חיוביות.
דוגמאות
בעברית באנגלית ביטוי משמעות ומקור ביטוי משמעות ומקורנביא חורבן/זעם אדם שרואה שחורות ומהלך אימים a Jeremiah "ירמיהו" על שם נביא החורבן.עכברי דשכיב אדינרי "עכבר ששוכב על דינרי כסף". קמצן שאין תועלת בכספו Dog in the manger כלב השוכב באסם ולא מאפשר לסוסים להגיע אל התבןלרדת מהעץלסגת מיומרה גדולהget off your high horseמילולית: "רדו מהסוס הגבוה"נהג שודיםאדם שנוהג בפראותa Jehu"יהוא", על שם יהוא מלך ישראל שנהג את מרכבתו בשיגעון.על חשבון הברון לחיות מכספי מימון.
המקור: התיישבויות העלייה הראשונה והשנייה של הציונות בסיוע נדיב מהברון רוטשילדAt her Majesty's expense "לחיות על חשבון הוד מלכותה".
המקור: ימי האימפריה הבריטית
קישורים חיצוניים
אתר תמיכה ותיקונים לספר הביטויים המקיף
*
קטגוריה:מילונים
קטגוריה:ספרי 2004
קטגוריה:ספרי הוצאת יבנה | 2024-09-15T12:29:59 |
גליאנוס | ממוזער|דיוקן של גליאנוס על חותם עופרת
330px|ממוזער|מפת הפלישות של השבטים הגותיים והעימותים העיקריים עם צבא האימפריה הרומית בתום תקופת שלטונו של גליאנוס
330px|ממוזער|מפה של האימפריה הרומית בתחילת העשור השמיני של המאה השלישית, עם תום שלטונו של גליאנוס. בצהוב ממלכת תדמור, בירוק האימפריה הגאלית, באדום האימפריה הרומית
פּוּבְּלִיוּס לִיסִינְיוּס אֶגְנַטִיוּס גַלִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Publius Licinius Egnatius Gallienus Augustus; חי בשנים 218–268) היה קיסר האימפריה הרומית משנת 253 עד לשנת 260 ביחד עם אביו הקיסר ולריאנוס, ושלט לבדו באימפריה משנת 260 עד לשנת 268. בניו סלונינוס וולריאנוס השני, שקיבלו תפקידי מפתח בהיררכיה הרומית ומונו לתפקידי שלטון רם מעלה, שילמו בחייהם במאבקים מול מתנגדים מבית. תקופת שלטונו הייתה חלק מתקופה הידועה כמשבר המאה השלישית, שבו תהליכים של התפוררות כאוס ולחצים מבחוץ הביאו את האימפריה הרומית אל סף החידלון. גליאנוס הצליח במאמצים להשיג מספר ניצחונות צבאיים וניסה להתניע תהליכי רפורמה על מנת לפתור חלק מגורמי המשבר אך הוא לא יכול היה לעמוד בפרץ ונאלץ להיות עד לאבדן של פרובינציות חשובות והידרדרות נוספת במצבה של האימפריה.
קורות חייו
גליאנוס נולד ופעל בתקופה הידוע בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, במהלכו התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, חלק מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.
עד לעלייתו לשלטון
מעט מאוד ידוע על ילדותו של גליאנוס וקורות חייו עד לעלייתו לכס הקיסרות. על פי ההיסטוריון היווני-רומי יואנס מלאלס הוא מת בגיל 50 שנה, אי לכך, על פי חישוב גס הוא נולד בשנת 218 או בסמוך לכך, אביו היה מי שעתיד להיות הקיסר ולריאנוס ואמו אגנטה מריניאנה, בת למשפחת אצילים וסנטורים רומאיים. ממחקר נוּמִיסְמָטִי עולה כי מטבעות שהוטבעו בתקופת שלטונו קושרים אותו עם העיר פאלארי (לטינית: Falerii) הידועה בשם המודרני סיביטה קסטלנה שבאיטליה, וייתכן שעיר זו היא מקום הולדתו, חיזוק נוסף להשערה זו הן כתובות שנמצאו בעיר ומתייחסות למשפחת אימו של גליאנוס.
כעשור לפני עלייתו לשלטון נשא גליאנוס לאישה את קורנליה סלוניניה ונולדו להם 3 בנים ולריאנוס השני שמת, ככל הנראה נרצח בשנת 258, סלונינוס שמונה לקיסר אך נרצח זמן קצר לאחר מכן בשנת 260 על ידי חיילים מצבאו של המורד פוסטומוס ומריניאנוס שנרצח במהלך שנת 268 עם נפילת השושלת ומות אביו.
עם מינויו של ולריאנוס כקיסר-אוגוסטוס ביום 22 באוקטובר 253 הוא ביקש מהסנאט למנות גם את בנו גליאנוס לאותו תפקיד והא והבן חילקו את השליטה באימפריה - ולריאנוס קיבל את החלק המזרחי ואת ההתמודדות עם האיום של האימפריה הסאסאנית וגליאנוס נשאר באיטליה על מנת להתמודד עם האיום מצד שבטים גרמאניים על גבולות הריין והדנובה, בניו של גליאנוס זכו להתמנות לתפקיד "קיסר" שמשמעותו מעמד של יורש עצר. מהלך זה נועד ככל הנראה לבנות יש מאין ולהבטיח המשכיות של שושלת מלוכה בעידן של אי יציבות פוליטית שאפיין את האימפריה הרומית במאה השלישית לספירה. מהלך מסוג זה הושלם בהצלחה שלושים שנה מאוחר יותר על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס שהצליח לייצב את הקיסרות וזכה לשם טטררכיה, על פי הסדר הזה נוהלה האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומטי ולמנות לעצמו סגן קיסר.
שלטון עם הקיסר ולריאנוס
מאבקים על השלטון
בין השנים 253 לשנת 260 פעל גליאנוס בראשות הלגיונות שתחת פיקודו באזור הריין ובעיקר בפרובינציות גרמניה עילית, גרמניה תחתית ונוריקום כשהו מנהל מערכות כנגד שבטים פולשים ופועל לנגנת גאליה והפרובינציות הגרמניות אבל נאלץ גם לנהל קרבות קשים מול מצביאים רומאיים שניצלו את הלחץ על האימפריה וקשיי השלטון המרכזי לנסות ולקרוע לעצמם נחלות או אפילו לקרוא תגר על הקיסרים המשותפים, לחצים פנימיים אלו התגברו לאחר שהקיסר הבכיר - ולריאנוס נכשל במערכתו מול הססאסנים ובקרב אדסה שהתרחש בשנת 260, נשבה על ידי המלך הסאסאני שאפור הראשון, והוצא להורג בשבי.
המכשול והיריב העיקרי בו מולו התמודדו גליאנוס ואביו היה מרקוס איימליוס איימליאנוס Marcus Aemilius Aemilianus שהוכרז על ידי לגיונות הריין לקיסר של רומא לתקופה של שלושה חודשים לערך בשנת 253, בכאוס שאפיין את שנת 253 תפס איימליאנוס את השלטון מהקיסר הקודם גאלוס שנרצח על ידי צבאו ונכשל בהגנה על כסאו כאשר בספטמבר של שנת 253, נרצח איימליאנוס על ידי חייליו שלו שמיהרו להכריז על ולרניוס (וגליאנוס) כקיסרם החדש.
מות ולריאנוס השני
בין השנים 258 ל 260 בעוד גליאנוס מנסה לייצב את גבולה הצפוני של האימפריה וולריאנוס נאבק עם הססאנים התגברו הלחצים מתוך הצבא הרומאי, מינויים של בניו של גליאנוס למייצגי השלטון - סלונינוס בגאליה וולריאנוס השני בפאנוניה לא הצליח להכניס את המפקדים הצבאים של פרובינציות אלו אל מעגל הנאמנות לקיסרות. איגננוס המושל של פרובינציות פאנוניה ומי שמונה לעמוד לצד ולריאנוס השני החליט לנצל את התוהו השלטוני ולהכריז על עצמו לקיסר. גליאנוס פעל במהירות, חצה את הבלקן עם יחידות פרשים מהירות והביס את איגנסוס בקרב מכריע ליד העיר מורסה (אוסייק שבקואטיה), הקצין המורד התאבד או הוצא להורג על ידי חייליו. בן חסותו של איגננוס הקיסר ולריאנוס השני מת במהלך המערכה ככל הנראה נרצח בשלב כלשהו על ידי המורדים.
מלחמה עם האלמאנים
הזעזועים הפנימיים, תהליך ההתפוררות המתמשך של הסמכות השלטונית ותנועת הכוחות הרומאיים מחזית לחזית הביאה לגל התקפות של שבטים ברבריים על פרובינציות הגבול. בין השנים 258 ל 260 חצו שבטים אלמאנים את גבולות הדנובה שנשארו ללא הגנה ובעקבותיהם השבט הגרמאני היותונגי (לטינית: Iuthungi). הם השתוללו ובזזו את הפרובינציה גרמאניה עילית וחדרו עד לשטחים בתוך גבולות שווייץ המודרנית וחדרו לתוך שטח איטליה. מול חומות העיר רומא נהדפו הפולשים על ידי צבא שנאסף במהירות מיחידות צבאיות זמינות ומיליציות אזרחיות, האלמאנים נסוגו בחזרה אל כוון צפון איטליה ופגשו את הצבא הרומאי תחת פיקוד גליאנוס בסמוך לעיר מילאנו בקרב חד-צדדי הידוע כקרב מדיולאנום (בלטינית: Mediolanum), האלמאנים הופתעו ככל הנראה תוך תנועה כשהם עמוסים בשלל ביזה ושבויים הפרשים והקרב הסתיים בתבוסתם המוחלטת, גליאנוס זכה להוסיף לשמו את התואר גרמניקוס מקסימוס והאלמאנים נמענו מפלישה לשטחי האימפריה הרומית למשך עשור. היותונגי הצליחו לעבור את האלפים עם שללם שכלל שבויים וביזה.
במקביל לאירועים אלו, בעקבות התרופפות הסמכות השלטונית בבלקנים ופשיטות של שבטים סרמטים הכריז רגליאנוס, מפקד הלגיונות הרומאיים בפאנוניה, על עצמו כקיסר האימפריה הרומית. במשך חצי שנה הוא החזיק במושכות השלטון בפרובינציה תוך לחימה והצלחות טקטיות כנגד הפולשים עד שנהרג בקרב מול צבא של שבט ה רוקסולני, אחד מהשבטים שהרכיבו את פדרציית שבטי הסמרטים, הם שברו את קווי ההגנה הרומאיים וכבשו את הערים המרכזיות בפרובינציה. מקורות רומאיים טוענים כי התקדמות הרוקסולני נבלמה על ידי צבאות רומאיים שנשלחו לקדם את פני הפולשים אולי אפילו בפיקודו הישיר של הקיסר גליאנוס, העימות המכריע נערך בסמוך ל ורונה ולאחר קרבות הוחזרה הפרובינציה לשלטון רומאי.
מותו של הקיסר ולריאנוס
הקיסר האב -ולריאנוס שהיה השליט באזור המזרחי של האימפריה נאלץ במקביל להילחם מול אויבים אגרסיביים במיוחד ואיומים מתוך האימפריה. פשיטות של שבטים ברבריים שנקראו באופן קולקטיבי סקיתים פרצו את גבולות האימפריה בחלקים הצפוניים של טורקיה וחדרו עד לקפדוקיה, צבא רומי שיצא מאנטיוכיה תחת פיקודו של ולריאנוס על מנת להדוף את הפושטים סבל ככל הנראה ממחלות שהחלישו את החיילים והפחיתו את היעילות המבצעית של הלגיונות וכתוצאה מכך נכשל בהדיפת הפולשים. במצבו המוחלש נאלץ הצבא הרומאי להתמודד מול פלישה בקנה מידה מלא של צבא האימפריה הסאסאנית תחת פיקודו של המלך שאפור הראשון שבמהלך האביב של 260 נכנס אל תוך מסופוטמיה. הצבאות נפגשו בקרב אדסה ובתום הקרב הובס הצבא הרומאי והקיסר נפל בשבי. הסאססאנים מיהרו לנצל את הצלחתם וחדרו אל תוך אנטליה וקפדוקיה כשהם מותירים אחריהם נתיב של הרס.
את הוואקום האימפריאלי השלטוני במזרח תפס הפקיד הרומאי ששימש כשר האוצר של ולריאנוס פלאביוס מקריאנוס (Fulvius Macrianus), הוא גייס את הלגיונות הזמינים של הצבא הרומי במזרח תוך שהוא ממנה את שני בניו קווינטוס ומקריאנוס לקיסרים. את עיקר העומס של העימות עם הסאססאנים נשא הצבא העצמאי-למחצה של הפרובינציה והעיר
תדמור, תחת פיקודו של ספטימיוס אודינטוס, מי שהיה נציב עליון לפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה. הוא ניצל את הכאוס על מנת לבסס את מעמדו כשליט עצמאי תחת חסות הקיסר. פרשיו הצליחו להנחיל לצבא הסאססאני מפלות שהביאו לנסיגתו מהשטחים שנכבשו כתוצאה מכך זכה הלה לתואר "מגן כל המזרח", שנשמר לקיסרים עד אז.
שלטון יחיד
מרד מקריאנוס
משהוברר כי האיום הפרסי מתפוגג הסיטו המורדים הרומאיים את תשומת לבם ומאמציהם אל מרכז השלטון ברומא, מקריאנוס האב ומקריאנוס הבן אספו את כל החיילים תחת פיקודם כ 30000 חיילים בסך הכל וצעדו לכוון החלק המערבי של האימפריה בעוד קציניהם קווינטוס ובאליסטה נותרו מאחור לשמור על האינטרסים ובסיס הכוח במזרח.
במסעם אספו המורדים כוחות נוספים, הלגיונות המוצבים בפאנוניה, שננטשה למעשה על ידי הקיסר גליאנוס ניצלו את ההזדמנות וערקו לשורות המורדים. הקרב המכריע התחולל בקיץ של שנת 261 ככל הנראה על אדמת פאנוניה או איליריקום הלגיונות המזרחיים נכנעו או נמנעו מלחימה אפקטיבית משהוברר להם כי הם מכותרים, הלגיונות הפאנוניים נלחמו עד ששני מנהיגי המרד הבינו כי הקרב הוכרע לטובת צבא הקיסר והתאבדו.
במזרח ניצל ספטימיוס אודינטוס את העלמות יריביו הפרסים מהזירה ופנה לנקות את מוקד ההתנגדות מצד הרומאים, הוא פעל לכאורה תחת הסכמת הקיסר והדף את הכוחות המורדים במזרח אל בין חומות העיר אמסה, במהלך המצור הרגו תושבי העיר את קוינטוס ומסרו את בליסטה לידי אודינטוס שהוציא את השבוי להורג.
מרד פוסטמוס
מותו של ולריאנוס והתפוררות השלטון במזרח שלח גלי הלם ברחבי האימפריה הרומית ומעבר לגבולות. גליאנוס איבד הלכה למעשה את השליטה על בריטניה, ספרד חלקים גדולים מגרמניה. גאליה שהייתה אחד ממוקדי הכוח של הקיסר הוחזקה על ידי בנו סלונינוס וקצין צבא בשם סילבנוס ממקום מושבם בקלן. אחד ממפקדי הלגיונות על גבול הריין פוסטומוס ניצל את הכאוס באימפריה ופרק את עול השלטון המרכזי תוך שהוא מכריז על עצמו כקיסר בעימות בינו לבין סלונינוס נדחק הקיסר הצעיר אל העיר קלן ומצא את מותו במהלך המצור, ככל הנראה נמסר על ידי תושבי העיר לידי הלגיונות שרצחו אותו.
תיארוך מדויק של אירועים אלו איננו אפשרי, כתובת שנתגלתה בשנת 1992 בעיר הגרמנית אאוגסבורג מראה שפוסטומוס הוכרז כקיסר בספטמבר 260. בניגוד לשאר המורדים נראה שפוסטומוס הסתפק בהכרזה על האימפריה הגאלית כשטח תחת שליטתו ולא ניסה לעלות על רומא או להדיח את גליאנוס.
גליאנוס שנלחם במקביל במספר חזיתות נאלץ להתמודד עם האיום המיידי על שלטונו מצד מקריאנוס והמורדים ממזרח, לא יכול היה לבוא לעזרת בנו סלונינוס והכוחות הנאמנים לו בקלן. עם הניצחון על המורדים במזרח הפנה גליאנוס את תשומת לבו לפוסטומוס ובשנת 265 נשלחו לגיונות ויחידות פרשים בפיקודו של אאורלוס (לטינית: Aureolus), בסדרת עימותים הצליח פוסטמוס למרות מעמדו הצבאי הנחות לשמור על מעמדו ועמדותיו. מקורות רומאיים מאוחרים מצביעים על אירועים אלו כנקודת התחלה בתהליך שבסופו נדחק אאורלוס ממעמדו והפך למורד בקיסרות בשלב מאוחר יותר. מאמץ שני של גליאנוס כנגד הישות הגאלית העצמאית ופוסטמוס הסיימה אף היא ללא תוצאות, לגיונות הקיסר הצליחו ללכוד את פוסטמוס במצור על אחת מהערים הבצורות בגאליה אך במהלך המצור נפצע גליאנוס ונאלץ לסגת. פוסטמוס נותר לטפח את ממלכתו ונותר שליט ללא עוררין בגאליה עד למותו בשנת 268, האימפריה הגאלית נותרה כיישות עצמאית עד לשנת 274.
מרד אאורלוס ומותו של גליאנוס
חלקים גדולים ממהיסטוריה של האימפריה הרומית בתקופת משבר המאה השלישית נותרו לוטים בערפל. מקורות מאוחרים וכיסוי חלקי מונעים אפשרות של תיעוד היסטורי רציף ומוסכם. תקופת שלטונו של גליאנוס לא יוצאת דופן מבחינה זו, אך השלב האחרון לשלטונו לוטה בערפל כבד. אי הוודאות גדולה במיוחד לגבי הלחימה מול השבטים הגותיים ולגבי קרב נאיסוס (Naissus) שאירע בסמוך למותו של גליאנוס, והניצחון בו מיוחס במקורות היסטוריים אחדים גם לו, אך במקורות היסטוריים אחרים גם ליורשו קלאודיוס השני.
ידוע כי שבטים גותיים ערכו סדרת פשיטות שתיארוכן לא ידוע במדויק, ככל הנראה בין 267 עד 269. המקורות הרומאיים מוסרים מידע סותר על היקף הפלישות, האזורים שנפגעו והשבטים הפולשים, וייתכן ומדובר בפלישה אחת של מספר גדול של ברברים ששטפו את האימפריה, או שתי פלישות בתאריכים נפרדים. הפעימה הראשונה של הפלישה הגותית החלה בשנת 267. לוחמים משבט ההרולי (לטינית: Heruli) יצאו מנמלים בצפון הים השחור על סיפון של צי גדול יחסית - המקורות הרומאיים נוקבים במספר של 500 ספינות, הם פשטו על החופים הדרומיים של הים השחור ומשם ביצעו פשיטות כושלות על העיר ביזנטיון. הפושטים המשיכו אל הים האגאי ופשטו על איים וערים לאורך החוף, בהם אתונה וספרטה. הפושטים הגותים נמנעו מלהיכנס לעימותים עם חילות המצב והמילציות המקומיות ומשנתקלו בהתנגדות פנו צפונה. צבא רומאי, ככל הנראה בהנהגת גליאנוס, הצליח להגיע למגע עם הפושטים. ייתכן והקרב אירע על גדות נהר נסטוס על גבול מקדוניה ותרקיה. בקרבות נהרגו אלפים מספר מקרב הברברים, מנהיג הפושטים משבט ההרולי הגיע להסכם עם הרומאים והפשיטה נעצרה. המחקר ההיסטורי עדיין חלוק בנוגע לשאלה האם הקרב בנסטוס וקרב נאיסוס הם שני קרבות נפרדים או שני שמות לקרב אחד. המחלוקת ממשכה גם לגבי המשקל ההיסטורי של קרבות אלו, שבסופם הוכרעו הגותים ופרובינציות הבלקן זכו בשקט לדורות.
משהוכרע הקרב יצא גליאנוס אל צפון איטליה, שם הכריז הקצין הנאמן לשעבר אאורלוס על מרד כנגד הקיסר, תוך שהוא מביע את תמיכתו בפוסטמוס. הכוחות נפגשו בקרב בסמוך למילאנו ואאורלוס נדחק אל בין חומות העיר. משהוברר לו כי מצבו נואש וכי פוסטמוס לא יבוא לעזרתו, הוא הכריז על עצמו כקיסר.
בשלב זה החליטו הקצינים הבכירים בצבאו של גליאנוס למרוד כנגדו. המקורות ההיסטוריים אינם מסבירים את הסיבה, אך ככל הנראה מדובר במאבקי כוח על כס השלטון שגליאנוס לא הצליח, למרות מאמציו, להבטיח. הם הצליחו בתואנת שווא לפגוש בו ללא ההגנה של שומרי ראשו ורצחו אותו. המקורות חלוקים על זהות הרוצחים ועל חלקו של הקיסר החדש קלאודיוס השני גותיקוס ברצח עצמו, ונראה שהמקורות מנסים להרחיק אותו מההפיכה והרצח. סיבה אפשרית לכך היא העובדה שהקיסר הרומאי קונסטנטינוס, בחר בקלאודיוס השני כדמות האב הקדמון של משפחתו. קלאודיוס היה קצין בכיר בצבאו של גליאנוס, איש אמונו ויד ימינו, אך בבוא הרגע ניצל קלאודיוס את ההזדמנות לסלק את גליאנוס, בין אם במו ידיו או על ידי שליחים, ועם מותו של גליאנוס הוא נבחר על ידי חיילי הלגיונות להיות הקיסר של האימפריה הרומית. על פי ההיסטוריונים הרומאיים, על פי מצוות הסנאט הרומי, הוצאו בני משפחתו של גליאנוס להורג, למרות בקשתו לכאורה של קלאודיוס השני.
מורשתו
גליאנוס מוצג בספרי ההיסטוריה הרומאית באור לא מחמיא ובביקורתיות רבה הסיבה העיקרית לכך היא ככל הנראה בגלל אובדן הפרובינציות במזרח לאימפריה של תדמור ובמערב לאימפריה הגאלית. עם זאת עומדות לזכותו רפורמות חשובות שהשפעתן על המשטר והצבא הרומאי היו מרחיקות לכת.
גליאנוס ערך רפורמות מרחיקות לכת בצבא הרומאי. עיקרו של השינוי נגע לשימוש הטקטי בפרשים. הצבא עצמו חולק לשני חלקים, לגיונות, בעיקר חיילים רגלים, שהוצבו בפרובינציות ובדרך כלל היה מוצב באזורי הספר כמגן כנגד פלישה וכנגד התקוממות של האוכלוסייה המקומית, כוח זה היה תחת פיקודו של הנציב המקומי. החידוש של גליאנוס היה הקמת יחידות צבא השדה הקומיטאטנסס (לטינית:comitatenses) שעיקרן יחידות פרשי עילית ניידים שלא היו מרותקים לפרובינקיה מסוימת אלא היווה כוח צבאי תחת פיקודו של האוגוסטוס או הקיסר יחידות אלו נועדו לשמש כדי להגיב במהירות למקרי חירום ביטחוניים שהתעוררו ברחבי האימפריה.
רפורמה מהותית ומרחיקת לכת נוסף היה העברת שדרת הפיקוד על הלגיונות, שבעבר היה נתון בידי בנים למשפחות סנאטוריות שראו בו חלק מן הקריירה הפוליטית שלהם במסלול המשרות, לידיהם של פרשים שתפקדו כמפקדים מקצועיים במשרה מלאה. שינוי זה חתר וערער תחת בסיס הכוח העיקרי של משפחות האצולה הסנטוריות, עובדה שתרמה לעוינות כלפי גליאנוס בעמדות הכוח המסורתיות ברומא, מהלך שעם הבשלתו סייע לקיסר אאורליאנוס להציל את האימפריה מהמשבר בו הייתה.
רפורמות אלו, ביחד עם הרפורמה השלטונית שגליאנוס היה שותף לה עם אביו ולריאנוס ולפיה האימפריה נשלטת על ידי שני קיסרים במזרח ובמערב שאפיינה את תקופת הדומינט שוכללה על יד קונסטנטינוס ועיצבה את עתיד מערכת השלטון הרומאי.
גליאנוס והדת הנוצרית
גליאנוס היה הקיסר הראשון שגילה סובלנות כלפי הדת הנוצרית והוציא צו קיסרי לפיו הנוצרים יכולים לקיים טקסים דתיים בגלוי, הצו הבטיח לא רק חופש דתי אלא אף הבטיח את זכותם של הנוצרים להקים בתי תפילה ובתי קברות.
מהלך זה החל תקופה הידועה בשם "החופש הקטן של הכנסייה" נחשב בדברי ימי הכנסייה הנוצרית כהקדמה לתקופת קבלת הנצרות כדת מדינה על ידי קונסטנטינוס שזכתה לשם "שלום הכנסייה" וסימנה את הכרזת הנצרות כדת המדינה. תקופת החופש הקטן נמשכה 40 שנה בערך, עם הכרזת גליאנוס ובמהלכה פרחה הנצרות ללא דיכוי ותוך שיתוף עם מוסדות האימפריה הרומית.
קשת גליאנוס
ממוזער|קשת גליאנוס ברומא
קשת גליאנוס הוא שם שניתן לפורטה אסקווילינה (Porta Esquilina) – שער בחומת סרוויוס על גבעת אסקווילינו שנותר עד ימינו. בתקופה מאוחרת יותר ככל הנראה ימי אוגוסטוס קיסר נבנה השער מחדש בסגנון מונומנטלי ובשנת 262 שולב השער בקשת שעליו נקבעה כתובת הקדשה לגליאנוס ולאשתו. שער זה הוביל לויה לביקנה ולויה פראנסטינה.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: משוא פנים שלילי לגליאנוס, עמ' 7–13, גליאנוס, עמ' 35–43; גליאנוס האב, עמ' 170–196.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
Lukas de Blois. The policy of the emperor Gallienus, Brill, Leiden, 1976,
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 218
קטגוריה:נפטרים ב-268 | 2024-06-08T08:45:42 |
שערות שולמית מצויות | שַׂעֲרוֹת שׁוּלַמִית מְצוּיוֹת (שם מדעי: Adiantum capillus-veneris) הוא שרך רב-שנתי ממשפחת האברתיים.
השרך נפוץ בישראל במקומות לחים ומוצלים, במעיינות ניקבה, במצוקים, במערות ובסדקי סלעים. לצמח קנה-שורש זוחל, מכוסה קשקשים, וממנו יוצאים עלים מנוצים ומחולקים שלוש פעמים. ציר העלה חום-שחור, ועליו יושבים עלעלים דמויי מניפה. המנבגים יושבים בצברים בצד התחתון, קרוב לקצות העלעלים.
בישראל מכנים אותו שערות שולמית על שמה של הדמות הראשית במגילת שיר השירים, השולמית.
ראו גם
צמחים מוגנים בישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:שרכיים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:פרחים בלתי בולטים בארץ ישראל
az:Adiant
nl:Venushaar | 2022-07-09T15:07:18 |
שפות הינדו-אירופיות | REDIRECTשפות הודו-אירופיות | 2005-08-15T07:42:31 |
תורה נביאים כתובים | REDIRECTתנ"ך | 2004-06-26T07:25:07 |
בנג'מין פרנקלין | בנג'מין פרנקלין (באנגלית: Benjamin Franklin; 17 בינואר 1706 – 17 באפריל 1790) היה מדינאי, מדען, סופר, ממציא, פובליציסט ומו"ל בעל השפעה גדולה ביותר על הפוליטיקה וההיסטוריה של ארצות הברית, ועל המדע של המאה ה-18, מן החותמים על הכרזת העצמאות. חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
ביוגרפיה
פרנקלין נולד בבוסטון שבפרובינציה של מפרץ מסצ'וסטס (במדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית של ימינו), שהייתה אז חלק מהאימפריה הקולוניאלית האנגלית, כילד העשירי למשפחה בת 17 ילדים. אביו היגר מאנגליה. עונייה של משפחתו הרחבה מנע את האפשרות לקבלת חינוך מסודר, ובגיל 10 פרש פרנקלין מלימודים מסודרים בבית ספר, והחל לעבוד בבית המלאכה של אביו בייצור נרות וסבון. לאחר שנתיים מאס הילד בנג'מין בבית המלאכה ועבר לעבוד בבית הדפוס של אחיו, ג'יימס. השהות בבית הדפוס שהיה חנות למכירת ספרים הרחיבה מאוד את השכלת הנער הצעיר שקרא כאחוז בולמוס.
שמאל|ממוזער|250px|דמותו של פרנקלין על שטר 100$
ממוזער|250px|איור משנת 1881 של בית הולדתו של פרנקלין, רח' מילק, בוסטון
בגיל 16 החל פרנקלין הצעיר לפרסם טור קבוע של מכתבים בשם בדוי בעיתון שהוציא אחיו, ובו התחזה לאלמנה מבוגרת ואדוקה בשם Silence Dogood המתגוררת בבוסטון.
בגיל 17 (1723) בעקבות סכסוך עם אחיו, ברח פרנקלין לפילדלפיה, שהייתה עיר מרכזית באמריקה של אז. את הגעתו הוא תיאר כך: "הייתי בבגדי עבודה מלוכלכים, והכיסים מלאים בחולצות ובגרביים. לא הכרתי איש, ולא ידעתי היכן לחפש אכסניה. הייתי עייף מההליכה, מהחתירה, ומחוסר השינה. הייתי רעב מאוד, וכל רכושי היה דולר הולנדי אחד ושילינג מנחושת ותו לא".
בפילדלפיה מצא פרנקלין עבודה בבית דפוס, וכפי שיקרה פעמים רבות בהמשך חייו, באמצעות קסמו האישי השופע ואישיותו הכובשת, הצליח להתחבר עד מהרה עם האליטה האינטלקטואלית והפוליטית בעיר תוך שהוא מפרסם מאמרים שונים בעיתונים. אף עם מושל העיר התיידד. מושל זה עודד אותו להשתלם במקצוע הדפוס בלונדון תוך שהוא מבטיח לעזור בכסף ובמכתבי המלצה, הבטחה שהתבררה לפרנקלין הצעיר כהלצה או כתרמית רק ביום הנסיעה, אך הוא השלים את נסיעתו והגיע ללונדון בשנת 1724, שוב בחוסר כול.
בשנים 1724–1726 שהה בלונדון. הוא עבד בשני בתי דפוס, רכש ידע מקצועי רב בהדפסה ושוב קנה לו חברים רבים בחוגים אינטלקטואליים. פרנקלין היה בתקופה זו של חייו פטריוט אנגלי, והאמין בחשיבות הקשר של המושבות האמריקאיות עם הכתר האנגלי. הוא היה גם אדם דתי אך לא חשש לכתוב כי אינו מאמין במיוחד בכוחה של התפילה.
ב-1726 חזר לפילדלפיה ופתח בית דפוס עצמאי וחנות ספרים הסמוכה לבית הדפוס שבה פרסם בין השאר קובצי שירה שלו (עוד בנערותו החל לכתוב שירים). הוא הדפיס עיתון יומי, "פנסילבניה גאזט", שאותו קנה ובו פרסם הגיגים, אמרות כנף וקטעי סאטירה. כמו כן, הוא זכה במכרז ממשלתי כמדפיס רשמי של שטרות כסף, מכרז שהכניס לו כסף רב. פרנקלין התגלה כיזם מצליח. הוא אסף וקנה סמרטוטים ושאריות נייר מבתי דפוס ומכר אותם למיחזור. הוא רכש בית עסק לפחם, ובו בין השאר ייצר דיו לבית הדפוס שלו, ושל אחרים.
בשנת 1727 ייסד בן פרנקלין הצעיר (רק בן 21) בפילדלפיה את ה"ג'ונטו" או, בשמו האחר, "מועדון סינרי העור" – אגודת דיונים של אומנים וסוחרים שהוקדשה להפצת ההשכלה והנאורות, שבתורה הצמיחה מתוכה מועדונים-בנים רבים, ובכללם את "החברה הפילוסופית האמריקאית" (1743). אמנם פרנקלין היה הצעיר שבחבורה, הוא הצליח למשוך למועדון לא מעט אנשים מצליחים ונבונים, שנהנו משיחה מלומדת באווירה בלתי-פורמלית.
שמאל|ממוזער|300px|ציור של צ'ארלס מיל מ-1914 המתאר את פרנקלין עובד בבית הדפוס
אך עיקר פרסומו בא מסדרת אלמנכים שפרסם בשנים 1732–1757 בשם "Poor Richard's Almanack". האלמנך הפך במהרה לרב-המכר השני (אחרי התנ"ך) במושבות אמריקה. היה זה למעשה לוח שנה מורחב, הכולל את מופעי הירח, תנועות כוכבי הלכת, מועדי זריחת השמש והירח ושקיעתם, הגאות והשפל, וכן דברי מוסר, עצות, חרוזים, בדיחות ופתגמים ששתל בכל מקום אפשרי. בשנת 1758 אסף לקט מובחר ופרסמו כספר בשם "הדרך אל העושר" (The Way to Wealth) – שהפך ללהיט לא רק באמריקה אלא גם באירופה ותורגם לשפות רבות. יש הטוענים כי תפיסת העולם והמוסר האמריקאי עוצבו על פי רב-מכר זה.
ב-1736 מונה פרנקלין למזכיר האספה הכללית של פנסילבניה. הוא ייסד אגודת מתנדבים של מכבי אש והמשיך להמציא המצאות מועילות שונות. הוא יזם שיפורים בריצוף והארת רחובות, הוא שיפר את תכנונן של הארובות, והמציא קמין משופר ("אח פרנקלין"), שהביא לחיסכון בעצים להסקה.
ב-1743 ייסד פרנקלין את "החברה הפילוסופית האמריקאית" שישבה בפילדלפיה וקיימת גם בימינו. המונח "פילוסופיה" כלל אז בעיקר את מדעי הטבע.
בתחום המדע
שמאל|ממוזער|250px|פסל הנמצא במוסד פרנקלין, פילדלפיה
ב-1748 פרש פרנקלין מניהול ישיר של עסקיו, מכר את בית הדפוס, והתמסר לפעילות מדעית וציבורית. הוא הזמין ציוד מתקדם מאנגליה והחל לעסוק ברצינות בחקר החשמל. את מחקריו פרסם בספר בשם "ניסויים ותצפיות בחשמל" (Experiments and Observation on Electricity). הספר יצא לאור בלונדון ב-1751, תורגם לשפות רבות וזכה לשבחים רבים. פרנקלין זכה לתואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד, לתוארי כבוד מאוניברסיטאות נחשבות אחרות, וחברות בחברה המלכותית האנגלית ובאקדמיה הצרפתית למדעים.
פרנקלין תרם רבות להבנת תחום החשמל, והמציא את המונחים "חיובי", "שלילי" ו"סוללה". הוא הצליח להסביר בצורה פשוטה את תופעת החשמל, שהיה עד אז תופעה עלומה גם בין אנשי מדע. המצאתו החשובה והשימושית, כליא הברק, מה שמוכר כמכשיר הארקה, הצילה נפשות רבות מהתחשמלות.
תרומתו העיקרית למדע (בנוסף להמצאות שימושיות בחיי יום-יום, כגון מתקן חימום שמוכר כתנור חשמלי) הייתה בתחום החשמל, והוא התפרסם בעיקר בניסוי שבו הוכיח כי הברק הוא התפרקות חשמלית. הוא עשה זאת באמצעות עפיפון שהפריח בעת סערת ברקים. לחוט העפיפון קשר מפתח וכאשר נגע בו בעיצומה של הסערה ספג מכת חשמל שכמעט הרגה אותו, אבל איששה את ההיפותזה לגבי חשמליות הברק. כממציא המציא שורה של המצאות ביניהן המשקפיים הדו-מוקדיים. בנוסף, חקר בצורה יסודית את תרבותם של האינדיאנים והושפע ממנה עמוקות.
שמאל|ממוזער|250px|הרמוניקת זכוכית מודרנית המבוססת על המצאת פרנקלין
פרנקלין המציא גם כלי נגינה שלו קרא "ארמוניקה" (armonica). מקור המילה הוא "הרמוניה", ואין לו קשר למפוחית (harmonica). הכלי שייך למשפחת כלי הנגינה האידיופוניים, והוא מבוסס על הרעיון של הצליל הנוצר מהעברת אצבע על שפת גביעים מזכוכית בגדלים שונים. באמצעות ההמצאה של פרנקלין, ניתן להפיק עד עשרה צלילים שונים בבת אחת.
כאיש ציבור
ממוזער|250px|שמאל|הקריקטורה הראשונה של בנג'מין פרנקלין: "הצטרף או מות"
ממוזער|250px|שמאל|פרוטומה מעשה ידי הפסל הצרפתי ז'אן אנטואן אודון
כבר ב-1727 הקים פרנקלין מועדון לאנשים מבוססים שעסקו בדיונים בנושאי ציבור וחברה. מועדון זה נחשב לאבי מועדוני הרוטרי. הוא יזם הקמת מוסדות ציבוריים שהיוו בסיס למה שהוכר אחר כך כספרייה הציבורית, המשטרה ומכבי האש. ב-1743 ייסד פרנקלין את החברה הפילוסופית האמריקאית. הקים את האקדמיה של פילדלפיה, שממנה התפתחה אוניברסיטת פנסילבניה. בשנים 1737–1753 כיהן כמנהל הדואר בפנסילבניה, ובפרישתו מהתפקיד מונה למנהל שירותי הדואר לכל המושבות האנגליות בצפון מזרח ארצות הברית.
פעילותו הפוליטית של פרנקלין החלה ב-1736, כאשר מונה לפקיד אספת הנבחרים של פנסילבניה. ב-1751 הוא נבחר לאספה כנציג. פרנקלין החל לצבור השפעה בקרב המושבות האנגליות כאשר פעל לאחד אותן על בסיס פדרלי (תוכנית שהתקבלה על ידי קונגרס שהתכנס באולבני ב-1754, אך נדחתה על ידי המושבות עצמן), דבר שהיה מסוכן, משום שאנגליה ראתה זאת כשלב בדרך להתנתקות ממנה ולהשגת עצמאות מדינית, והייתה עלולה להגביל בתגובה את האוטונומיה של המושבות.
בשנות החמישים והשישים של המאה ה-18, ניסה פרנקלין למנוע את הקרע בין המושבות לבין אנגליה, אך בסופו של דבר הכיר בכך שהקרע הוא בלתי נמנע. הוא שב לפילדלפיה ב-1775, ונתמנה כציר לקונגרס הקונטיננטלי השני, שבו נבחר לכהן כיו"ר הוועדה להשגת תמיכת חוץ למאבק האמריקני. הוא תרם רבות לניסוח הצהרת העצמאות, ואף היה בין החותמים עליה. בספטמבר 1776, עם ההכרזה על העצמאות, נשלח כשגריר ארצות הברית לצרפת, על מנת להשיג חוזה לשיתוף פעולה בתחומים השונים. פעילותו בצרפת הועילה רבות לארצות הברית בתחילת דרכה. לאחר תשע שנים סיים את תפקידו, ובגיל 79 סייע בניסוח החוקה האמריקנית. פרנקלין אף השתתף בצוות שניהל שיחות להשגת הסכם השלום עם אנגליה, לאחר הניצחון של ארצות הברית במלחמת העצמאות.
בשנים 1785–1788 הוא כיהן כמושל פנסילבניה.
בתחילת חייו היו לפרנקלין מספר עבדים שחורים והוא תמך בעבדות, אך בהמשך עמדתו השתנתה והוא היה אחד החלוצים בתנועה לביטול לעבדות, במיוחד מבין הפוליטיקאים הבכירים בארצות הברית. בשנת 1758 הוא החל להתנגד בצורה מתונה לעבדות בארצות הברית וקרא לתת השכלה לשחורים. כאשר חזר מאנגליה לארצות הברית ב-1762 הוא החל להתנגד לעבדות בצורה חריפה יותר. ב-1770 הוא שחרר את כל העבדים שלו ותקף את השימוש בעבדים ואת הסחר הבינלאומי בעבדים. עם זאת הוא סירב לדון בפומבי בנושא העבדות בועידת החוקה של ארצות הברית שהתכנסה ב-1787. בשלב כלשהו לאחר שנת 1785 פרנקלין התמנה לנשיא של "האגודה של פנסילבניה לביטול העבדות" שהייתה האגודה הראשונה שפעלה לביטול העבדות בארצות הברית וקמה כעשור קודם לכן. לאחר מכן כאשר הקונגרס נאלץ לעסוק בסוגיות של עבדות, בשנים 1789–1790 הוא כתב מספר מאמרים שתמכו בביטול העבדות ובשילוב השחורים בחברה בארצות הברית. בשנת 1790 קווייקרים מניו יורק ופנסילבניה הגישו עצומה לקונגרס שקראה לביטול העבדות, בתמיכת האגודה לביטול העבדות של פנסילבניה ופרנקלין.
אמונה דתית
פרנקלין הגדיר עצמו משחר ימיו כדאיסט המאמין באל בורא שאינו מתערב בעולם, ומניח לברואיו לגלות את האמת דרך מחקר מדעי ושכלתני. פרנקלין האמין בקיומה של נשמה, ואף אמר שאינו שולל את תחיית המתים או גלגול נשמות. במכתב שכתב כחודש לפני מותו הוא נזהר מלחוות דעה על אלוהותו של ישו, והזכיר שבקרוב הוא יוכל לבדוק עמו נקודה זו באופן בלתי אמצעי.
השפעתו
250px|ממוזער|דיוקנו של פרנקלין, מעשה ידי צייר הדיוקנאות דייוויד מרטין. הדיוקן צויר בשנת 1767 ומוצג בימינו בבית הלבן
פרנקלין היה במותו האמריקני הידוע השני בעולם, אחרי ג'ורג' וושינגטון. למרות היותו פוריטני, הוא פיתח רעיונות מהפכניים ואף נלחם למענם. מורשתו הכתובה היא עצומה, ומספר המסות שהותיר אחריו, בנושאים אקטואליים ופילוסופיים כאחד, היה רב מאוד: כתביו יצאו לאור ב-40 כרכים.
דיוקנו של פרנקלין מופיע על שטרות של 100 דולר.
בשנת תר"ה (1845 בקירוב) הדפיס רבי ישראל מסלנט ספר לתיקון המדות שחובר על ידי מנדל לפין [מסָטָנוב] ונקרא בשם "חשבון הנפש", שהסתמך על המתודה המוסרית של בנג'מין פרנקלין, כמו שלש-עשרה המידות שבנפש ועוד. ספר זה שימש גם כספר לימוד והדרכה בישיבות המוסריות בליטא, ונדפס שם בפעם האחרונה על ידי הסתדרות תלמידי סלבודקה בשנת תרצ"ז.
ראו גם
הפליצו בגאווה
לקריאה נוספת
אוטוביוגרפיה: בנימין פרנקלין, הוצאת שוקן, 1954
בנג'מין פרנקלין: האוטוביוגרפיה, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: רעיה ג'קסון, הקדמה: ערן שלו, הוצאת נהר ספרים, 2012
Ronald Clark, Benjamin Franklin: a Biography, Weidenfeld and Nicolson, 1983
Paul M. Zall, Franklin on Franklin, University Press of Kentucky, 2000
Alan Craig Houston, Benjamin Franklin and the Politics of Improvement, Yale University Press, 2008
Jonathan R. Dull, Benjamin Franklin and the American Revolution, University of Nebraska Press, 2010
George Goodwin, Benjamin Franklin in London: the British Life of America's Founding Father, Yale University Press, 2016
Thomas S. Kidd, Benjamin Franklin: the Religious Life of a Founding Father, Yale University Press, 2017
מבוך העצמות, ספר הרפתקאות של ריק ריירדן לבני נוער, עוקב אחרי חייו של בנג'מין פרנקלין.
קישורים חיצוניים
פליקס דותן, פרנקלין - האיש שאילף את הברק, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות שוליים
*
קטגוריה:המנהלים הכלליים של דואר ארצות הברית
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:אוטודידקטים אמריקאים
קטגוריה:האבות המייסדים של ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:מדענים אמריקאים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:דאיסטים
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בצרפת
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בשוודיה
קטגוריה:אוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:מושלי פנסילבניה
קטגוריה:פעילים בתנועה לביטול העבדות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו במאה ה-18
קטגוריה:ילידי 1706
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1790 | 2024-08-08T15:38:56 |
אליפות ישראל בכדורגל | REDIRECT ליגת העל בכדורגל | 2006-03-18T11:11:32 |
מחזיקות גביע המדינה בכדורגל (גברים) | REDIRECT גביע המדינה בכדורגל | 2006-01-06T17:50:32 |
משל יותם | שמאל|ממוזער|275px|"משל יותם" בגן רינה סמילנסקי, רחובות
מְשַׁל יוֹתָם (נקרא גם משל האטד) הוא משל שנשא יותם בן גדעון על דרך מינויו של שופט חדש לאחר מות אביו, השופט גדעון. המשל מופיע ב.
תוכן המשל
במשל מספר יותם על העצים המבקשים להם מלך ופונים אל עצי פרי שונים המסרבים לבקשתם.
העצים פונים אל הזית, אל התאנה ואל הגפן, שלושה עצים משבעת המינים, בבקשה שימלכו עליהם. הם מסרבים בנימוקים דומים, ובהכללה: כולם כבר פועלים ומביאים תועלת לזולת, ואין הם יכולים להפסיק את פעולתם ולהתחיל "לנוע על העצים", כלומר להיות משרתי ציבור הנעים בין שאר העצים ואינם מביאים תועלת אחרת לזולת. לבסוף פונים העצים אל האטד המסכים למלוך עליהם, אך דורש מהם לחסות בצילו (הנמוך) ולא, הוא ישרוף את ארזי הלבנון.
זיהוי האטד ומשמעות המשל
יותם ממשיל את אחיו אבימלך לאטד. רוב המפרשים מזהים את האטד כשיח קוצני עקר וחסר תועלת.אונקלוס, רש"י, מצודת ציון, אברבנל, רלב"ג שד"ל ועוד. פרופ' יהודה אליצור מציין שהביטוי "לנוע על העצים" מסמל את התנועה של עצי הסרק ברוח שעושה רעש, אך מאחוריה עצים חסרי תועלת. ר' אשתורי הפרחי ואחרים זיהו את האטד עם השיזף המצוי. זיהוי זה נזנח על ידי חלק מהחוקרים, לטובת שיח אחר. הצמח המכונה כיום אטד הוא שיח עם פירות. במרבית המינים שלו הפרי ראוי למאכל, אך שיח זה לא נראה מתאים לשמש כעץ האטד במשל יותם. נגה הראובני, חוקר צמחי ארץ ישראל בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, מקבל את דעתו של אשתורי הפרחי, ומזהה את האטד המקראי עם השיזף המצוי.
לזיהוי זה טעמים רבים: קודם כל מדובר בעץ, כמו שנאמר: "הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ". הראובנים (נגה והוריו) מזכירים גם עץ אטד גדול, תחתיו נערכה 'הַשִּבְעָה' הראשונה הנזכרת במקרא, עם העלאת עצמות יעקב ממצרים: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד... וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ', י') – זה מתאים לדבריו של האטד במשל "בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי". יתר על כן, בחלקיה המזרחיים של ארץ ישראל, ובעיקר בגליל התחתון המזרחי, שם שכנה העיר המקראית עָפְרָה של גדעון, עץ השיזף הוא לכאורה מלך העצים – הוא נפוץ יותר מכל עץ אחר, ובצילו הסתופפו בשעות החמה הרועים ועדריהם. אך קוציו המכאיבים, והעובדה שערכו הכלכלי היה פחות מאוד לעומת הזית, התאנה והגפן, עשו אותו מועמד אידיאלי למי שאינו ראוי למלוך על העצים. גם דברי האטד "תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" מתיישבים עם זיהוי העץ כשיזף המצוי. אחרי שרפות קוצים, האופייניות מאוד באזורי מחייתו של השיזף בקיץ, השיזף עצמו לא מת, אלא מלבלב מחדש עם גשמי העונה הבאה, להבדיל מארזי הלבנון, שכאשר הם נשרפים – אין להם יותר תקומה.
חוקרים שונים דנו בשאלת זיהויו של האטד, אולם רק בודדים התייחסו להיגיון או להיררכיה בסדר פנייתם של העצים. לסדר זה הועלו מספר הסברים: לדעת ארנולד ארליך סדר העצים נעשה על פי חשיבות פירותיהם. מאיר איש-שלום מציע כי סדר העצים נקבע על פי מידת הצל וההגנה שהם מספקים. שמואל כהן טוען כי זהו הסבר חלקי המבהיר רק את מתן הקדימות של התאנה לגפן. לדעתו, סדר העצים קשור בעיקר לעֵצה, לגזע של העץ, בהסבר כי: .
הסבר זה מתקשר למשמעות האוניברסלית של המשל לגבי השלטון האנושי, מעבר להקשר המיידי של המשל בתקופה בה נכתב, כאשר פעמים רבות עולים לשלטון אנשים שאינם ראויים. במשטר דמוקרטי, המשל מקבל תוקף רב גם מהזווית ההפוכה: המשל מותח ביקורת על אנשים ראויים, שבוחלים בעשייה הפוליטית, ובפועל משאירים את ההנהגה לאנשים שאינם ראויים. על פי פירוש אחד, כשהאטד מתמנה למלך, הוא פונה ישירות אל ארזי הלבנון – המועמדים הטבעיים למלוכה על העצים, ושורף אותם. הנמשל הוא שכשממנים מלך, הוא פונה אל מתנגדיו הטבעיים ומיד פוגע בהם. יש המציינים, שזהו מחירה של הענוותנות היתרה של ארזי הלבנון אשר מצטרפים אל יתר העצים בתורם אחר מלכים פוטנציאלים אחרים (ולא ראויים), במקום להציע את עצמם כמלכיה הטבעיים של ממלכת העצים. יש המבקרים את עצי הפרי שלא הסכימו ללכלך את ידיהם בפוליטיקה והשאירו את הזירה לאטד.
סמליות עצי הפרי
על פי חז"ל ורש"י, עץ הזית מסמל את השופט עתניאל בן קנז, התאנה מסמלת את דבורה הנביאה והגפן מסמלת את אביו של יותם, גדעון.
על פי המלבי"ם עצי הפרי הם בניו האחרים של גדעון, שנרצחו בידי אבימלך, שבהם היו
המחשה
בגן רינה סמילנסקי לצמחי התנ"ך והמושבה רחובות יש פינה המציינת את משל יותם. בבוסתן מוזיאון ארץ ישראל הוקמה "גינת משל יותם" על מנת לתרום להוראת התנ"ך כספר חי, על פי רוחו של המחנך ברוך בן-יהודה.
בתרבות ימינו
בסדרה "היהודים באים" הופיע משל יותם בפרק 13, עונה 5.
קישורים חיצוניים
ד"ר משה רענן, זיהוי האטד (אשחר ארצישראלי), באתר פורטל הדף היומי
יוסף צמודי, המבנה והרטוריקה של משל יותם, באתר דעת
פרופ' יהודה אליצור, הלוך הלכו העצים..., באתר דעת
ד"ר ישראל רוזנסון, אבימלך: משל יותם, באתר הספרייה הווירטואלית מטח
שופטים פרק ט' – ביאורים ופרשנים, באתר תמר אלטמן
שופטים פרק ט', באתר מיזם התנ"ך, באתר מכון שלום הרטמן
יעקב קופל, שופטים פרק ט': אבימלך ומשל יותם, באתר יעקב קופל – מאמרים
שמואל כהן, סדר העצים במשל יותם, באתר מכללת הרצוג
מאיר איש-שלום, מאיר עין אל ספר שופטים (ספר דיגיטלי), באתר היברובוקס
ד"ר רוני מגידוב, מה לט"ו בשבט ולבחירות?, באתר nrg מעריב, 28 בינואר 2015
גרשון הכהן, משל יותם – לקח במנהיגות, באתר ייצור ידע, 23 באוקטובר 2015
ציפי לבני, הזיתים שממליכים אטדים, באתר 929 – תנ"ך ביחד, 23 באוקטובר 2015
גינת משל יותם בבוסתן מוז"א, באתר Project TLV
הערות שוליים
יותם
קטגוריה:סיפורי ספר שופטים
קטגוריה:עצים בתנ"ך
קטגוריה:צמחים בתרבות | 2024-10-18T08:30:34 |
אהרון ברק | redirect אהרן ברק | 2015-09-26T11:06:34 |
רונלד רייגן | ממוזער|דיוקנו הנשיאותי הרשמי השני של רייגן מ-1985, לאחר בחירתו לקדנציה שנייה.
רוֹנַלְד וִילְסוֹן רֵייגֶן (באנגלית: Ronald Wilson Reagan; 6 בפברואר 1911 – 5 ביוני 2004) היה הנשיא ה-40 של ארצות הברית בשנים 1981–1989 ולפני כן מושל קליפורניה במשך שמונה שנים (1975–1967).
בשלהי נשיאותו הסתיימה המלחמה הקרה ורבים מייחסים זאת למדיניותו הניצית כלפי ברית המועצות. מדיניותו הכלכלית הייתה חדשנית – הוא דגל בשוק חופשי וכלכלת צד-היצע, קיצוץ במסים והקטנת הממשלה, ביטול מכסות ייבוא וצמצום הוצאות המדינה על שרותי רווחה. לצד כל זאת הוא גם העלה את ההוצאות על פיתוח התעשייה הצבאית. מדיניותו הכלכלית זכתה לכינוי "רייגנומיקס" (Reagonomics, הלחם של רייגן וכלכלה) וגם רייגניזם (בדומה לתאצ'ריזם). לפני כניסתו לפוליטיקה היה רייגן שחקן קולנוע.
69 ימים לאחר השבעתו לנשיאות נורה רייגן, אך התאושש במהירות וחזר לתפקד. החן והשנינות שלו שפרסומם גבר בעקבות ניסיון ההתנקשות גרמו לפופולריות שלו לנסוק. בהתמודדות מיומנת עם הקונגרס, רייגן הצליח לקדם חקיקה כדי לעורר צמיחה כלכלית, לבלום את האינפלציה, להגדיל את התעסוקה ולחזק את הכוחות המזוינים. במקביל הוא פתח במהלך של קיצוץ מיסים והוצאות הממשלה, וסירב לסטות ממדיניותו גם כאשר ההוצאות הביטחוניות הובילו לגירעון. ב-1984 נבחר בשנית בניצחון מוחץ. בשנת 1986 רייגן הביא לרפורמה בקוד מס ההכנסה. מדיניות האי-התערבות שלו בנפילת הבורסה ב-1987 תרמה לסיום המהיר של המשבר. בתום כהונתו, ארצות הברית נהנתה מהתקופה הארוכה ביותר שתועדה של שגשוג בזמן שלום ללא מיתון או שפל.
במדיניות החוץ, רייגן ביקש להשיג "שלום באמצעות כוח". במהלך שתי הקדנציות שלו הוא הגדיל את הוצאות הביטחון ב-35%, אך במקביל לאיומיו גם פעל לשפר את היחסים עם ברית המועצות. בפגישות עם נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, ניהל משא ומתן על אמנה לפירוק טילים גרעיניים לטווח בינוני. רייגן הכריז מלחמה נגד הטרור הבין-לאומי, ושלח מפציצים אמריקאים לפגוע במטרות בלוב לאחר שהוכח כי מימנה פעולות טרור נגד אמריקאים. דרך משמר צבאי של הצי האמריקאי במפרץ הפרסי, נשמר מעבר הנפט והמסחר בו ללא הפרעה מצד מלחמת איראן–עיראק. בהתאם לדוקטרינת רייגן, הוא העניק תמיכה למרידות אנטי-קומוניסטיות במרכז אמריקה, אסיה ואפריקה. במקרה אחד, שערוריית איראן–קונטראס, הועברה תמיכה בצורה בלתי חוקית בידי הממשל.
בסך הכול כהונתו של רייגן נחשבת לתקופת שגשוג לאחר שנים של אי יציבות כלכלית וחברתית מאז סוף שנות השישים. רייגן הפך לדמות מפתח בתוך עצם ההתנהלות של המפלגה הרפובליקנית ומושא להערצה ולחיקוי בקרב אישים מטעמה. "מהפכת רייגן" – כפי שלעיתים נקראת תקופת נשיאותו, הייתה בעלת השפעות כלכליות וחברתיות רחבות היקף שהותירו חותם גם לאחר שסיים את תפקידו.
מוצאו ומשפחתו
רייגן נולד בעיירה הכפרית טמפיקו, שבצפון-מערב אילינוי, ארצות הברית, כבנם השני של ג'ק ונלי (וילסון) רייגן. הבן הבכור היה ניל רייגן (1908–1996). שני ההורים היו צאצאים של מהגרים, מצד האם מהגרים פרוטסטנטים מבריטניה הגדולה ואילו מצד האב מהגרים קתולים מאירלנד. ההורים נישאו בחתונה קתולית ב-1904.
ג'ק רייגן, אביו (1883–1941), היה סוכן מכירות של נעליים, אשר סבל מאלכוהוליזם. האב נהג לשמור על פכחון חודשים ארוכים, אך דווקא משהתבסס במקום עבודה מסוים, היה נכנס להילולת שיכרות בת ימים ארוכים ומאבד את מקום עבודתו. כתוצאה מכך, נאלצה המשפחה לנדוד ולעבור מעיירה לעיירה. רק כשהיה בן 9 השתקעה המשפחה סוף כל סוף בעיירה דיקסון, אילינוי, שם קנו את ביתם בו גדל רייגן.
ג'ק ונלי היו שניהם תומכי המפלגה הדמוקרטית. לאחר שנבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיא בשנת 1932, מונה ג'ק רייגן למנהל המקומי של מנהל התקדמות העבודות, סוכנות פדרלית שהקים רוזוולט במטרה לספק עבודה לאמריקאים שנפלו לאבטלה עקב השפל הגדול. רונלד רייגן זכר את אביו כמי שהתנגד בחריפות לחוסר סובלנות גזעית ודתית. הוא סירב לאפשר לילדיו לראות את הסרט "הולדתה של אומה", משום שהוא מהלל את ה"קו קלוקס קלאן". ג'ק רייגן נפטר בשנת 1941.
אמו של רונלד, נלי וילסון רייגן, טיפחה ועודדה את בניה. היא לימדה אותם שאלכוהוליזם היא מחלה וקראה להם לא להאשים את אביהם על שנכנע לה. נלי רייגן חזרה לנצרות פרוטסטנטית, לזרם הקרוי "חסידי ישו", אשר אחד מעיקריו החשובים היה המלחמה באלכוהוליזם. רייגן הצעיר נכנס לזרם זה בעקבותיה, ובגיל 15 היה מורה בשיעורי דת ומי שנשא את "דרשת הפסחא", רוכש אגב כך גם כישורי נאום. לאחר התבגרותו עבר רייגן לזרם אחר בנצרות הפרוטסטנטית – פרסביטריאניזם. נלי גידלה את רונלד בחסות הזרם. היא נהגה לבקר אסירים, בתי עניים ובתי חולים. עבור פרנסת המשפחה נלי עבדה כפקידת מכירות ותופרת בשנות השלושים. כמבוגר, רונלד נזכר לעיתים קרובות בחמלה ובנדיבות של אמו.
שנותיו הראשונות וחינוכו
ממוזער|200px|משפחת רייגן בשנת 1916–1917: מימין לשמאל, האם נלי, הבן הצעיר רונלד, האח הבכור ניל והאב ג'ק
רייגן כונה בצעירותו "דאץ' (הולנדי)".
כילד, חייו של רייגן היו מלאים בשריטות והרפתקאות. פעם הוא נמלט ממוות בזמן ששיחק מתחת לרכבת שהתחילה לנוע לפתע. רייגן סיים את לימודיו בבית הספר התיכון דיקסון בשנת 1928, שם שיחק בקבוצות הכדורגל והכדורסל, היה נשיא גוף הסטודנטים, שיחק בהצגות בית הספר וכתב לטקסים שנתיים. רייגן, שחיין מוכשר מאז ילדותו המוקדמת, עבד במהלך הקיץ כמציל בפארק לואל בדיקסון על נהר הרוק הבוגדני. רייגן הצטיין בבית הספר התיכון, בשחייה, ובמהלך חמש שנות עבודתו כמציל הוא הציל למעלה מ-70 איש מטביעה. הוא נחשב לאחד התלמידים הפופולריים ביותר בבית ספרו.
לאחר סיום בית הספר התיכון למד רייגן לתואר ראשון במכללת אאוריקה (Eureka College) באילינוי, וב-1932 קיבל BA בכלכלה וסוציולוגיה. בשל פופולריותו הרבה, גם בקולג' נבחר במהלך לימודיו ליו"ר אגודת הסטודנטים. בנוסף, הוא גם היה קפטן נבחרת הקולג' בשחייה וחבר בנבחרת הפוטבול. באאוריקה שיחק כדורגל והיה חבר בקבוצת השחייה של המכללה, הופיע עם מועדון הדרמה, הצטרף למועדון הדיונים, עבד ככתב בעיתון בית הספר וערך את שנתון המכללה. רייגן התקבל למכללה במלגה חלקית לכדורגל, והמשיך לעבוד כמציל ומאמן שחייה כדי לשלם את עלויות המכללה שלו ושלח כסף הביתה אל משפחתו הפגועה כלכלית דרך עבודות זמניות ומשניות נוספות. הייתה לו בנוסף על כך גם טעימה מוקדמת מפוליטיקה: עוד כשהיה סטודנט אקדמי בשנתו הראשונה, ערך נאום דרמטי מטעם תלמידי אאוריקה שהשתדלו להחזיר את השיעורים שהנהלת בית הספר ביטלה בגלל הקושי הכספי שנגרם על ידי השפל הגדול. לאחר השביתה של הסטודנטים התפטר נשיא המכללה מתפקידו.
קריירה מוקדמת
לאחר סיום לימודיו ב-1932, התקבל רייגן כשדרן ספורט ב-WHO , תחנת רדיו באיווה, שם ליווה את קבוצת הבייסבול שיקגו קאבס. דמיונו התוסס והקול הרדיופוני המהדהד שלו פיצו על חוסר הניסיון שלו בשדרנות קודם לכן. הוא גילה שאם ישנן בעל פה את השורה הראשונה בפרסומת, כל מה שקרא היה נשמע "טבעי", טכניקה בה השתמש בשידורי רדיו בהמשך. עם שליטתו החדשה בקריינות הפרסומות, רייגן הפך לקריין מטה תוך שנתיים. הקריירה המקצועית של רייגן החלה כשדר ספורט בתחנות רדיו שונות, תחילה באוניברסיטת איווה ואחר כך בדבנפורט ובדה מוין איווה. הוא עסק בזה במשך כחמש שנים עד 1937. בביוגרפיה שלו הוא תיאר כיצד באחת הפעמים התנתק קו הטלפון שבו קיבל את המידע על משחק מסוים והוא בדה תיאור של המשך המשחק. ב-1936 הוא הרוויח משכורת משמעותית בזכות הקריינות שלו במשחקי בייסבול בשיקגו.ימין|ממוזער|200px|רונלד רייגן המציל – דיקסון, אילינוי, 1927
קולו ומראהו החיצוני הנאה אפשרו לרייגן לפתח קריירה הוליוודית כשחקן קולנוע. בראשית 1937, כשהוא בן 26, התגלה על ידי צייד כישרונות, ובמאי 1937 חתם על חוזה ראשון כשחקן קולנוע עם האחים וורנר. הוא קיבל תפקידים מרכזיים ביותר בכמה הפקות, גילם בין השאר את דמותו של סופרמן ובשלב מסוים בקריירה שלו היה שני רק לארול פלין איתו הופיע בסרט "שביל סנטה פה" (1940). סך הכול הופיע בכ-70 סרטים שונים, מ-1937 עד 1964.
בעוד כוכבו הקולנועי דורך גילתה אותו גם הכוכבנית של אותה תקופה ג'יין ויימן (1917–2007), שהייתה כבר גרושה פעמיים באותה עת ושיחקה לצידו ב-1938, בסרט Brother Rat, כמו גם בסרט ההמשך. ב-26 בינואר 1940 השניים נישאו.
בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור בסוף שנת 1941 שהוביל לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, רייגן, שהיה חבר בחיל המילואים של הפרשים של צבא ארצות הברית מאז שנות השלושים, נקרא לתפקיד פעיל בדרגת לוטננט שני. קוצר-הראייה שלו הרחיק אותו מהשירות הסדיר, והוא בילה את רוב שלוש השנים הבאות ביחידת צילום הסרטים הראשונה של חיל האוויר האמריקאי. רייגן היה מעורב בעריכת סרטי אימונים למתגייסים חדשים והופיע בכמה סרטים פטריוטיים שנועדו לסייע למאמץ המלחמתי. לרוב החשוב שבהם נחשב להיות הסרט "התותחן האחורי" (1943) שנעשה לבקשת חיל האוויר. הסרט "זהו הצבא" (1943), גייס מיליונים עבור ארגוני צדקה בזמן המלחמה. רייגן הצעיר היה חבר המפלגה הדמוקרטית. הוא תמך במדיניות הניו דיל של פרנקלין רוזוולט (אביו קיבל כאמור את עבודתו הודות לניו דילסדרת התעודה ״הרייגנים״, פרק 1, 2020.). משהשתחרר בסיום המלחמה הוא החל בפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הדמוקרטית ואף הגיע לדרגת נשיא האיגוד המקצועי של שחקני הקולנוע. מאבקו במסגרת האיגוד המקצועי כנגד קבוצת אופוזיציה, שנחשדה כבעלת נטיות קומוניסטיות, תרמה לפנייתו הפוליטית הרחק מהדמוקרטים. במסגרת תפקידו, היה מיודד עם ג'ון אדגר הובר, ואף שימש כמודיע עבור ארגון ה-FBI. באוקטובר 1947 הוא אף העיד בתוקף תפקידו כנשיא האיגוד המקצועי, ושיתף פעולה עם ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית.
שמאל|ממוזער|200x200 פיקסלים|רונלד רייגן בסרט ההוליוודי משנת 1938 "Cowboy from Brooklyn".
ב-28 ביוני 1948 התגרשה ממנו אשתו הראשונה ג'יין ויימן, בדיוק באותה שנה בה זכתה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר. לזוג הייתה אז בת אחת, מורין (1941–2001) ובן מאומץ, מייקל (נולד ב-1945 ואומץ סמוך ללידתו). בת נוספת שנולדה להם ב-1947 נפטרה מיד לאחר הלידה. ויימן טענה מאוחר יותר שעיסוקו של רייגן בפוליטיקה הוביל לריחוק ביניהם. ב-4 במרץ 1952 נישא רייגן בשנית, לשחקנית ננסי דייוויס (1921–2016), אשר אימצה את שני ילדיו. רייגן הכיר אותה לראשונה בנובמבר 1949, כשהיא פנתה אליו בתוקף תפקידו כנשיא האיגוד המקצועי כדי שיסייע לה להילחם בטענות שהופצו כנגדה אותה עת בעיתונות כאילו היא פעילה קומוניסטית. לרייגן ואשתו השנייה ננסי נולדו שני ילדים: פטי דייוויס (1952) ורונלד פרסקוט "רון" רייגן (1958). באותה שנה הופיע בסרט "הלב הנמהר" לצדם של ריצ'רד טוד ופטרישיה ניל.
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|רונלד וננסי רייגן – קליפורניה, 1964
הפעילות הפוליטית האחרונה של רייגן במסגרת המפלגה הדמוקרטית הייתה כשנטל חלק במסע הבחירות של הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן ושל ראש עיריית מיניאפוליס שרץ לסנאט, יוברט המפרי (לימים סגן נשיא ארצות הברית) ב-1948. בשנות החמישים הוא הופיע בעיקר בטלוויזיה, בנאומים פוליטיים שהיו חלק ממסע פרסומת של ג'נרל אלקטריק. רייגן היה הפרזנטור של החברה, שאף הקימה עבורו ״בית ג'נרל אלקטריק״, שהיה בית מפואר ומאובזר במכשירי חשמל מתוצרת החברה. באותה תקופה הוא כבר הרבה להשתמש בהופעותיו הטלוויזיוניות כדי לגנות את הקומוניזם והחל לנטות לכיוון המצע השמרני של המפלגה הרפובליקנית. בחלק מההופעות הללו השתתפה גם ננסי אשתו ובהמשך גם הבת הבכורה המשותפת פטי.
ב-1962, עוד לפני שפרש מן המשחק הוא הצטרף רשמית למפלגה הרפובליקנית והתרכז מאז יותר ויותר בקידום הקריירה הפוליטית שלו. ב-1964 שיחק רייגן בסרטו האחרון. היה זה הסרט "הרוצחים", בבימויו של דון סיגל, שבו שיחק בפעם היחידה בקריירה שלו את תפקיד "האיש הרע".
קריירה פוליטית מוקדמת 1964–1980
תחילת פעילותו הפוליטית
במהלך חייו גילה רונלד רייגן עניין רב בפוליטיקה. השקפתו הפוליטית הלאומית של רייגן עוצבה על ידי הוריו, שניהם כאמור דמוקרטים, ובמיוחד הוביל השפל הגדול להשפעה אידאולוגית על רייגן. כל משפחת רייגן תמכה בפרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות לנשיאות בשנת 1932 וגיבתה את הניו דיל אשר קידם. האופטימיות המהדהדת של רוזוולט סנוורה את רייגן הצעיר, שחיקה את נאום ההשבעה של הנשיא בשנת 1932 על מיקרופון לחברים בקולג'. רייגן הביע תמיכה ברוזוולט בכל אחת מארבע מערכות הבחירות בהן ניצח, וגם לאחר שנטה אל השמרנות הרפובליקנית המשיך להביע אהדה והערצה אליו. נשיא אמריקאי נוסף שבו התבונן רייגן בהערצה היה קלווין קולידג' הרפובליקני, שהשיג השפעה משמעותית על התודעה הפוליטית של רייגן כאשר זה החל לנטות אל המפלגה הרפובליקנית.
בהוליווד, בסוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים, רייגן הזדהה גם עם המדיניות החיצונית של רוזוולט, במיוחד התנגדותו לתוקפנות גרמניה הנאצית והקיסרות היפנית. לאחר מלחמת העולם השנייה, רייגן התייצב עם הפלג הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית: ליברלים אנטי-קומוניסטים, אשר בין שורותיהם היו הנשיא הארי טרומן, הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט, הסנאטור יוברט האמפרי ומנהיג העובדים וולטר רויטר. רייגן הצטרף לגילדת שחקני המסך (SAG) בשנת 1937, הפך לחבר בוועד האיגוד בשנת 1941, היה לנשיאו בשנת 1947 והמשיך לכהן בדירקטוריון של הוועד לאחר שפרש מתפקיד הנשיאות ב-1954. רייגן בתקופת מעורבותו בוועד פעל כדי לטהר אותו מפני פעילות קומוניסטית. רייגן התנגד לקומוניסטים ובעלי בריתם; בשנת 1953 הוא הפך למעביר מודיעין סודי של לשכת החקירות הפדרלית (FBI), ודיווח על הפעילות הקומוניסטית בהוליווד.
רייגן, לעומת זאת, נזהר מהאנטי-קומוניזם חסר ההבחנה ששטף את המדינה בימים הראשונים של המלחמה הקרה במסגרת הבהלה האדומה. הוא דאג שתוכניות גילדת שחקני המסך שנועדו לרדוף אחר פעילים קומוניסטים עלולים לפגוע בשחקנים חפים מפשע. הוא היה קול ספקן בוועדת הנבחרים של הגילדה למעקב אחר פעילות לא אמריקאית, שבסוף שנות הארבעים חקרה הסתננות קומוניסטית להוליווד. אך כנשיא הגילדה, רייגן עזר ליישם את הרשימה השחורה של החשודים במעורבות קומוניסטית דרך מפיקי הקולנוע מפוחדים מחקירות הקונגרס. רייגן פעל עם זאת לנקות את שמות השחקנים שלדעתם הואשמו שלא כדין או רק התעסקו עם קבוצות שמאל מתונות, כפי שעשה בשנות הארבעים. הוא המשיך בשנות החמישים במערכה למען המועמדים הדמוקרטיים, כולל הלין גהאגן דאגלס הליברלית, שהפסידה בשנת 1950 במירוץ לסנאט האמריקני בקליפורניה למועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון.
המעבר למפלגה הרפובליקנית
האידיאלים הפוליטיים של רייגן השתנו במהלך שנות החמישים. בעודו עדיין חבר משפיע בגילדה – שכן מונה מחדש לנשיא הארגון בשנת 1959 – רייגן והנהגת הגילדה המשיכו לפעול עבור שכר והטבות טובות יותר עבור השחקנים. אולם בפוליטיקה המפלגתית רייגן הזדהה בתדירות גבוהה יותר עם הרפובליקנים. הוא השתתף בקמפיינים של גורמים דמוקרטים במקור למען דווייט אייזנהאואר ב-1952 וב-1956, שמשכו אליהם דמוקרטים רבים אחרים ששינו את עמדתם הפוליטית. אך בשנת 1960, כאשר רבים מה"דמוקרטים של אייזנהאואר" הללו חזרו למפלגה הדמוקרטית ותמכו בג'ון פיצג'רלד קנדי, רייגן דגל במועמדותו של המועמד הרפובליקני לנשיאות ריצ'רד ניקסון. רייגן לא אהב במיוחד את ניקסון; תמיכתו הפוליטית בו הונעה בעיקר מחוסר אמון בקנדי ובמפלגה הדמוקרטית לפי התפתחותה. רייגן, רשמית עדיין דמוקרט, נשא יותר מ-200 נאומים עבור ניקסון, אותו קנדי הביס בהפרש זעום. כאשר ניקסון התמודד על משרת מושל קליפורניה בשנת 1962 נגד הדמוקרט פט בראון, רייגן שוב תמך בו והפעם שינה את רישומו הפוליטי לרפובליקני.
המרתו הפוליטית של רייגן שיקפה בחלקה את השינוי במצבו הכלכלי. בשנת 1945 סוכנו הבטיח לו חוזה רב-שנתי של מיליון דולר, (שווה ערך ליותר מ-11 מיליון דולר נכון ל-2021), ורייגן היה בעל רווחה כלכלית בפעם הראשונה בחייו. רייגן התרעם על תשלום מיסים גבוהים – והיה במרחק של צעד קצר מיציאה בהאשמות שהממשלה הפדרלית מפרה את חירותו. יחסו הביקורתי של רייגן כלפי הממשלה הועצם על ידי מסעות שלו במפעלים של ג'נרל אלקטריק, שחשפו אותו למנהלים משניים של החברה שהיו שותפים לדאגותיו. דעות אנטי-ממשלתיות אלה התגנבו לנאומיו של רייגן שנגעו להעצמת תדמית התאגיד, שבתחילת הדרך נטו להיות ארוכים, תוך שילוב נושאים פטריוטיים עם סיפורי הוליווד. עם הזמן נאומו התפתח למסר כללי של חופש. רייגן תקף את "הממשלה הגדולה" והרעיף תמיכה מעל העסקים הגדולים. במהלך שמונה שנות החוזה שלו עם ג'נרל אלקטריק – אשר כללו נאומים להעצמת התאגיד, דיבר רייגן בכל אחד מ-135 המפעלים של התאגיד ולרבים מ-250,000 עובדיו בסיורים ששימשו חניכה פוליטית רבת ערך בהמשך חייו.
מכיוון שרייגן פחד לטוס, נקבע בחוזה שלו שהוא ייסע ברכבת. הוא ניצל היטב את הנסיעות הארוכות כדי לכתוב את נאומיו ביד ארוכה על בסיס קביעות משפטיות, ותמלל אותם לקראת הנאום. בנאומים אלה עיבד רייגן בקפידה את נושאי חופש הפרט והאנטי-קומוניזם, והקיף את המסר שלו בסיפורים ביתיים שנלקחו מעיתונים מקומיים. התוצאה הייתה כתובת בסיסית – המכונה "הנאום" – שביטאה את אמונותיו המרכזיות של רייגן וכללה אנקדוטות אקטואליות. דרכו החביבה של רייגן והאופטימיות החברית הקלו על החומרה שבאזהרתו כי האמריקנים בסכנה לאבד את חירויותיהם האישיות. שנותיו של רייגן בשירות ג'נרל אלקטריק חפפו עם ירידת הקואליציה הדמוקרטית שנרקמה על ידי רוזוולט והמשיכה על ידי הנשיא טרומן. זו הייתה קואליציה שחיברה בין גורמים נפרדים בנושאים כלכליים; בשנות החמישים רייגן היה נוכח לנושאים התרבותיים, הגזעיים והאזוריים שבהמשך קרעו את המפלגה בשנות השישים. רייגן עבר תהליך מהפך פוליטי אישי בדומה לרבים אחרים, שהובילו להשבת הרפובליקנים לשלטון בשנות החמישים. אף על פי שהדמוקרטים בהנהגת קנדי ניצחו במירוץ לבית הלבן בשנת 1960 והרחיבו את התמיכה העממית בהם תחת לינדון ג'ונסון, מיליוני אמריקנים נהפכו בהדרגה לקשובים יותר כלפי מסר שמרני.
מנהיג השמרנים הרפובליקנים העולים היה בארי גולדווטר, הסנאטור האמריקני מאריזונה, שספרו "מצפונו של שמרן" משנת 1960, שנכתב ברובו על ידי העיתונאי ברנט בוזל מ"הסקירה הלאומית" (National Review), גיבש את המסר של התנועה הפוליטית העולה. הרבה לפני שרייגן המיר את צבעו הפוליטי באופן רשמי, גולדווטר הטיף שהממשלה הפדרלית פולשנית מדי מבחינה נושאי ביתו הפרטיים של האזרח וכי היא ומפרגנת יתר על המידה לסובייטים. גולדווטר הפסיד בבחירות לנשיאות ב-1964 אך ייצב את הרפובליקנים כמפלגה שמרנית. בנאומו שנשא בטלוויזיה הלאומית עבור גולדווטר, קרא רייגן להנהגה שתצמצם את טווח ההגעה של הממשלה הפדרלית לחיי הפרט ובו זמנית תגביר את עיצומה הצבאי ותתנגד להתפשטות הקומוניזם העולמית. בהשאלה של ביטויים ששימשו את פרנקלין רוזוולט ואברהם לינקולן במשברים לאומיים, הכריז רייגן: באופן ספציפי, רייגן קרא לקיים מדיניות חוץ שהתנגדה נמרצות להתפשטות הסובייטית. בסיום ההפסד הרפובליקני המר בבחירות לנשיאות ב-1964, יצא רייגן בתור אחד מהקולות השמרנים המשפיעים של המפלגה הרפובליקנית.
מושל קליפורניה (1967–1975)
הבחירות למושלות 1966
רייגן היה בו זמנית שאפתני וזהיר לגבי עתידו הפוליטי. התעניינותו הייתה בפוליטיקה לאומית אך ללא מעבר לפעולה במשרד הפדרלי (לכל הפחות נכון לאותה העת), רייגן ואשתו ננסי בחנו אפשרויות מעורבויות פוליטיות אחרות עם קבוצה קטנה של חברים ויזמים. סוחר הרכב בלוס אנג'לס, הולמס טאטל, מנהיג הקבוצה הזו, התעקש שהדרך לוושינגטון עוברת דרך הקפיטול המדיני בסקרמנטו של קליפורניה. לאחר היסוסים, הסכים רייגן להצעה והחל לפעול להגיע למשרד מושל קליפורניה. משפחת רייגן גייסה את חברת הייעוץ הפוליטי המובילה במדינה, ספנסר-רוברטס, כדי לייעץ להם בניסיון הנדרש לזכות בבחירות למושל קליפורניה בשנת 1966. סטיוארט ק. ספנסר וביל רוברטס, היועצים, תמכו במועמדות הרפובליקנית של נלסון רוקפלר נגד גולדווטר בפריימריז של שנת 1964; הם היו פרגמטים רפובליקנים ללא אידאולוגיה שהגדירו לגמרי. העסקתם של ספנסר-רוברטס העבירה הודעה למתונים הרפובליקנים כי רייגן היה פרגמטי דומה; פעולה זאת גם שללה מיריביו של רייגן את שירותיהם של ספנסר-רוברטס.
רייגן פרץ לתודעה הפוליטית הארצית כאשר נשא את נאומו המפורסם "זמן לבחור" שהתייחד בכך שהוצגה בו תפיסה של מדיניות לאומית שמרנית "עמוקה, בהירה, ומנוגדת לחלוטין לרוח התקופה", ובו קרא לתמוך במועמד הרפובליקני בארי גולדווטר, ימים ספורים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964. בעקבות הנאום החלו רבים לתמוך בו שירוץ לראשונה למשרה ציבורית ואכן יתמודד על תפקיד המושל ה-33 של קליפורניה.
כאשר התמודד להיות מושל התמודד רייגן תחילה עם המכשול של הבחירות המקדימות הרפובליקניות ואחר כך את מה שנראה כמשימה האדירה להביס את המושל הדמוקרטי המכהן מזה שתי הקדנציות, פט בראון מסן פרנסיסקו. בראון נתפס כמנצחו של קונצרן פוליטי רחב לאחר שהביס את מועמדים רפובליקנים הידועים בבחינה לאומית ב-1958 וב-1962, אך תדמיתו הפוליטית סבלה ממצב המפלגה הדמוקרטית שהתפלגה עמוקות בנושאי זכויות אזרח ומלחמת וייטנאם. רבים מהמצביעים סברו כי ממשל בראון הגיב בצורה לא יעילה לפרעות ווטס בשנת 1965 ולהפגנות רדיקליות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בנוסף, בראון איזן את תקציב המדינה דרך תחבולה שנועדה להביא למניעה מפני מיסים חדשים. בראון והיועצים הפוליטיים שלו ביטלו את רייגן כיריב רציני – דעה שהתבססה כמעט רק על העובדה שהוא היה שחקן – ואיש ימין. מאז שתייגו של גולדווטר כ"קיצוני" הפכה לטקטיקה מוצלחת עבור לינדון ג'ונסון, בראון האמין כי קו ההתקפה הזה יפעל נגד רייגן. על כן, בראון ותומכיו בארגון הפוליטי ניסו לעזור לרייגן לזכות במועמדות למפלגה הרפובליקנית על ידי הדלפת מידע מזיק על יריבו הרפובליקני ג'ורג' כריסטופר לבעל הטור העיתונאי דרו פירסון.
+בחירות למושל קליפורניהשנת הבחירות,
אחוז הצבעה לרייגןמפת
הבחירות1966, 57.5%לא ממוסגר|71x71 פיקסלים1970, 52.8%לא ממוסגר|71x71 פיקסלים
רייגן ניצח את כריסטופר, שכעס כל כך על בראון בגלל מהלכו שלטענתו היווה כתם פוליטי שייצג את תמיכתו של בראון ברייגן ובסופו של דבר הוביל לאיחוד הרפובליקנים תחתיו. הניסיון להצמיד את התווית "הקיצונית" על רייגן נכשל; רייגן אמר שאם חברי אגודת ג'ון בירץ' הקיצונית תומכים בו, הם קונים את הפילוסופיה שלו ולא להפך. לבראון היה טיעון תקיף יותר לפיו רייגן חסר ניסיון ממשלתי, אך רייגן ביטל זאת באומרו כי יהיה טוב להתבונן פעם בכמה זמן בתקציב המדינה ב"עיניים רעננות". רייגן נעזר, כמו שעשה במערכות בחירות אחרות, בחוש ההומור השנון שלו. לשאלה איזה סוג של מושל הוא יהיה, השיב רייגן: "אני לא יודע, מעולם לא שיחקתי מושל." בבחירות בנובמבר התגלגל רייגן לניצחון מוחץ, וזכה במעל שלושה מיליון קולות ונשא 56 מתוך 58 מחוזות המדינה. ארבע שנים לאחר מכן, רייגן זכה בקדנציה שנייה.
כהונתו
לאחר מעידות מוקדמות, רייגן הפך למושל מצליח במידה רבה. הוא הפתיע את הדמוקרטים הליברלים כאשר הרחיק את הימין הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית בכך שהוא גילה נטייה לפשרות. הוא העדיף ניצחונות חלקיים על פני, כלשונו, "לצאת מהמצוק כשכל הדגלים מתנופפים." הרטוריקה שלו נותרה שמרנית, והוא השתמש במפגינים סטודנטים ובאחרים שהתנגדו למדיניותו כדוגמה לקיצוניות פוליטית. כשדיבר על מפגינים סטודנטים שנתקל בהם בקמפוסים במכללות, רייגן נרתע, "השלטים שלהם אמרו: 'תעשה אהבה, לא מלחמה', אבל זה לא נראה שהם יכולים לעשות זאת גם כן." שוב ושוב, הוא חזר על נושא הקמפיין: על מפגני הקמפוס "לציית לכללים או לצאת." רייגן הבטיח בקמפיין שלו כי הוא "יסחט, יקצץ ויקצר" את צמיחת הסמכות הממשלתית בשלל נושאי המדינה. הייתה זאת משימה מרכזית בתפקידו, ורייגן ירש את מה שהיה בזמנו הגירעון התקציבי הגדול ביותר בתולדות קליפורניה. בתחילה הוא ניסה לצמצם את ההוצאות בכל מחלקה וסוכנות של המדינה בשיעור של 10%. רייגן היה צריך למשוך את התקציב הקיים ולהגיש תקציב חדש. כדי לאזן את התקציב המדיני, כנדרש בחוקת המדינה, רייגן הציע העלאות מסיביות במס ההכנסה של הפרט ושל תאגידים וכן מיסים רבים אחרים. תג המחיר של העלאות המס הללו, שעבר בתמיכה נרחבת של שתי המפלגות, הגיע לכדי מיליארד דולר.
מעבר למדיניות הפיסקלית, מרבית ההישגים של רייגן כמושל הגיעו בקדנציה השנייה שלו. בשנת 1971 עבד עם יושב ראש האספה הדמוקרטית, בוב מורטי, כדי לזכות בתמיכת המפלגה הדמוקרטית בחקיקה לרפורמת הרווחה, שהקשיח את דרישות הזכאות והגדיל את ההטבות. סך ההוצאות על הרווחה ירדו דרך החקיקה; מאוחר יותר טען המכון העירוני הליברלי שזו הייתה אחת התוכניות המצליחות ביותר של מושלות רייגן. רייגן עבד גם עם הדמוקרטים בבית המחוקקים בשנים 1971 ו-1972 להשגת הקלה בארנונה, שגם הרפובליקנים וגם הדמוקרטים הבטיחו למצביעים שלהם. כמה שמרנים רטנו, אך רוב הרפובליקנים תמכו במושל העממי שלהם. על ידי משא ומתן והתפשרות עם מתנגדיו, רייגן השיג לעיתים קרובות חלק נרחב מיעדי המדיניות שלו. מכיוון שכמושל הוא שיבח את תשומת הלב מהתקשורת במידה שהמחוקקים הדמוקרטים לא עשו, בדרך כלל קיבל רייגן את מרבית האהדה העממית על הצלחת מנהלו.
ימין|ממוזער|254x254 פיקסלים|רונלד רייגן בהיותו מושל קליפורניה.
רייגן גם הציג שילוב מנצח של אירוח ועקשנות בהתמודדות עם הבעיות הרבות העומדות בפני האוניברסיטאות והמכללות הנתמכות על ידי ממשלת קליפורניה. בשנת 1967 הוא דחק בדירקטוריון של אוניברסיטת קליפורניה להקים שכר לימוד סדיר לסטודנטים במדינה. באופן מסורתי, האוניברסיטה הציעה לימודים בחינם לשורה העליונה של סטודנטים במדינה בעלי הכשרה אקדמית; למעשה, כפי שציינו רייגן ובני בריתו, המדיניות נשמרה רק על ידי העלאות אדירות בשכר הסטודנטים. אך ביורוקרטים ומנהלים שונים נמנעו מהשלכת המסורת; לאחר משא ומתן רב הם הטילו בסופו של דבר שכר לימוד קטן. רייגן נקט קו קשה בהתמודדות עם תסיסת הסטודנטים היוצאים במחאות שפקדה את הקמפוסים ברחבי המדינה. הוא אמנם הכיר בזכותם של סטודנטים להפגין בשלום, אך יצא נגד אלימות הסטודנטים באוניברסיטת קליפורניה ובמכללת סן פרנסיסקו בטענה שהמפגינים המיליטנטיים מונעים מרוב הסטודנטים להשתתף בשיעורים. לבקשת המנהלים, רייגן שלח את המשמר הלאומי כדי להפסיק את האלימות ולשמור על הפעילות התקינה של קמפוס אוניברסיטת קליפורניה בברקלי בשנת 1969 ואת הקמפוס של סנטה ברברה בשנת 1970. דעת הקהל תמכה ברייגן, אך אפילו חלק מתומכיו של המושל האמינו כי הרטוריקה שלו בנושא זה הייתה לפרובוקציה שלא לצורך וכי ניתן היה להימנע ממנה.
ההישגים הבלתי צפויים ביותר של רייגן כמושל היו בזירה הסביבתית. גורמים רבים הפועלים שנושאי איכות הסביבה לא העניקו לו את אמונם עקב עמדותיו הפרו-עסקיות ומכיוון שהוא לגלג על חשיבותם של עצי הסקוויה במהלך הקמפיין שלו, אך רייגן מינה לתפקיד מנהל המשאבים המתקדמים את נורמן (אייק) ליברמור, סביבתן אשר שכנע אותו להסכים ולתמוך בהקמת הפארק הלאומי רדווד בצפון קליפורניה. בעידודו של ליברמור, רייגן חסם תשתית בנייה של סכר גבוה שהוצע על ידי חיל המהנדסים של הצבא שאם היה נבנה היה מוביל להרס של אחד העמקים המרהיבים ביותר בקליפורניה. בעקבות זאת רייגן תמך וחתם על הצעת חוק המגנה על נהרות בר בחוף הצפוני של המדינה. הוא גם פרץ נגד ממשלו הפדרלי של הנשיא ריצ'רד ניקסון כאשר חסם את בניית הכביש המהיר חוצה מערב ארצות הברית שהיה חוצה את שביל ג'ון מויר בקליפורניה (בתוך סיירה נבדה) אשר היווה שמורת טבע.
הבחירות לנשיאות 1980
מועמדות המפלגה הרפובליקנית
רייגן התמודד לראשונה על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-1968, והגיע רק למקום השלישי בפריימריז, אחרי ריצ'רד ניקסון ונלסון רוקפלר. ב-1976, בהתמודדותו השנייה על המשרה, ניהל קרב צמוד כנגד הנשיא המכהן ג'רלד פורד; הוא זכה ב-24 מדינות וב-45.9% מקולות המצביעים, אך לבסוף בוועדה הרפובליקנית בקנזס סיטי באוגוסט 1976, אליו הגיע רייגן עם עשרות צירים פחות מהנשיא פורד, וללא הצלחה ניסה להשפיע על צירים לחבור אליו באמצעות בחירת מועמד לסגן נשיא טרם ההצבעה – הסנאטור מפנסילבניה ריצ'רד שווייקר – הפסיד רייגן לפורד, שהשיג רוב של הצירים. פורד הפסיד בהמשך בבחירות הכלליות לנשיאות לג'ימי קרטר, והפריימריז המתוחים בינו לבין רייגן נתפסו כאחת הסיבות לכך. ב-1980 רץ רייגן שוב לנשיאות, והפעם נבחר למועמד מפלגתו. בסוף 1979 רשימת המועמדים לפריימריז מטעם המפלגה הרפובליקנית כללה – בנוסף לרייגן – את הסנאטורים הווארד בייקר (טנסי), בוב דול (קנזס) ולואל וויקר (קונטיקט); חברי בית הנבחרים ג'ון אנדרסון ופיליפ קריין (שניהם מאילינוי); מזכיר האוצר לשעבר ומושל טקסס, ג'ון קונלי; וחבר בית הנבחרים לשעבר ומנהל ה-CIA ג'ורג' הרברט ווקר בוש.
במהלך הקמפיין היה המועמד שאיים על רייגן מצידו ג'ורג' הרברט ווקר בוש, שזכה לתמיכה מצד הרפובליקנים המתונים שחששו כי השמרנות של רייגן עשויה להרחיק את ציבור הבוחרים הרחב יותר מהמפלגה. בוש זכה בניצחונות באיווה ובפריימריז במסצ'וסטס, פנסילבניה ומישיגן, אך בהמשך סבב הבחירות התבררה התמיכה העממית הרבה ברייגן. התחרות בין רייגן לבוש הייתה לפעמים מתוחה, כאשר בוש הכריז כי יריבו יצטרך לעסוק ב"כלכלת וודו" כדי להגדיל את ההכנסות הפדרליות על ידי הורדת מיסים. בדיבייט פוליטי בניו המפשייר, פרצה בפומבי איבה אישית בין בוש לרייגן. רק שלושה כיסאות הוצבו על הבמה – עבור בוש, רייגן והמנחה של הדיבייט. רייגן הציע לשלם עבור המועמדים האחרים כדי להשתתף, והוא הביא לבמה את אנדרסון, בייקר, קריין ודול. המנחה, ג'ון ברין, הניח את הכללים הבסיסיים לדיון ואמר כי ארבעת המועמדים האחרים לא יורשו לדבר עד לאחר הדיון הרשמי בין בוש לרייגן, שהיו המתחרים הצמודים. כאשר רייגן ניסה למחות, ברין קרא לנתק את המיקרופון שלו, עליו הגיב רייגן, "אני משלם עבור המיקרופון הזה, מר גרין [הכינוי גרין, שמשמעותו ירוק, נועד להקניט את המנחה ברין]." לאחר מכן הוא עזב את הבמה עם המועמדים האחרים, לכאורה במחאה נגד בוש. בסופו של דבר בוש זנח את הקמפיין שלו למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות במאי 1980 והודיע על תמיכתו ברייגן.
עד שהחל כינוס המינוי למועמד הרפובליקני בדטרויט, השאלה הפתוחה היחידה שנותרה הייתה זהות סגן הנשיא המיועד לצד רייגן. תחילה העלה רייגן את האפשרות למנות למועמד לסגן הנשיא את הנשיא לשעבר ג'רלד פורד, שכן העריך כי קולו ודמותו המתונה יתרמו לקולות עבור המפלגה הרפובליקנית. אולם ככל שהתבררו מורכבויות מינויו של נשיא לשעבר עבור משרת סגן הנשיא, רייגן פנה לבוש. רייגן בחר בבוש לבסוף כסגנו, חרף הפריימריז המתוחים.
מערכת הבחירות
+הבחירות לנשיאות ארצות הברית 4 בנובמבר 1980מועמדאלקטורים48949קולות43,903,23035,480,115לא ממוסגר
ממוזער|רייגן ואשתו ננסי מנהלים מסע בחירות עם סטרום ת'ורמונד בקרוליינה הדרומית ב-10 באוקטובר 1980.
מערכת הבחירות הכללית בין קרטר לרייגן נסובה בעיקר סביב האשמות של שני הצדדים זה על זה על אף העובדה שהקהל הרחב התרכז יותר בנושאים המדיניים: אינפלציה שנתית דו-ספרתית, עליית אבטלה, משבר בני הערובה באיראן, המלחמה הקרה וההפיכה הסנדיניסטית בניקרגואה עמדותיו הלא פופולריות של קרטר על הצורך בשימור אנרגיה, וספקות לגבי יכולתו לפעול ויכולתם של האנשים סביבו לנוכח כל אותם משברים. רייגן הדגיש את האיום הקומוניסטי ברחבי העולם ואת ההשפעות הקשות שיש ל"ממשלה הגדולה" של קרטר על כלכלת המדינה, אך לא פירט בבירור את תוכניותיו מעבר לקריאה להפחתה מסיבית במס הכנסה. בינתיים בילה קרטר את מרבית הקמפיין בניסיון לצייר את יריבו כקיצוני שיחלק את האומה ואשר נטה "לירות מהירך" בכל הנוגע ליחסי החוץ של ארצות הברית. בנוסף לקרטר ורייגן, התמודד לנשיאות ג'ון אנדרסון, שהכריז על עצמו כמועמד עצמאי למשרת הנשיאות לאחר שהובס בבחירות להשגת המועמדות הרפובליקנית.
במחנות רייגן וקרטר ניהלו משא ומתן נרחב לגבי ניהול דיבייט, אך עד שלב די מאוחר במערכת הבחירות לא נערך דבר. המועמדים נפגשו לבסוף בעימות בטלוויזיה הארצית שבוע לפני תאריך הבחירות. כשסיימו, נראה למתבוננים רבים כי קרטר זכה בצליחת ההעברה של עיקרי דבריו ואילו רייגן, עם הפרש הקלילות והנימה המתונה שלו, העלים את החששות שהוא הקנאי "המסוכן" לפי המוניטין שקרטר ניסה לייצר סביבו.
בסופו של דבר, הבחירות נקבעו בעיקר בצל המצב הכלכלי הרעוע שכלל סטגפלציה מתמשכת – האינפלציה שעלתה כמעט פי שלושה (מ-4.8% ל-12.7% לשנה) והאבטלה שגדלה משמעותית; ועל רקע משבר בני הערובה באיראן – 52 בני הערובה האמריקאים שהוחזקו על ידי השלטון האסלאמי-תאוקרטי באיראן. אירועים אלו העיבו על הנשיא המכהן ג'ימי קרטר, שהיה נתון גם לתחרות מתוחה וארוכה בפריימריז הדמוקרטיים מול הסנאטור טד קנדי. בסופו של יום הביס רייגן את קרטר בבחירות הכלליות בנובמבר 1980 בניצחון אלקטורלי מוחץ, כאשר זכה ב-44 מתוך 50 מדינות ארצות הברית וב-50.7% מסך קולות המצביעים; בעוד הרפובליקני המתון ג'ון אנדרסון, שרץ כעצמאי כמחאה על מועמדותו של רייגן, זכה ב-6.6% מהקולות.
עד בחירתו בשנת 2016 של דונלד טראמפ לנשיא, היה רייגן הנשיא הנבחר המבוגר ביותר בתולדות ארצות הברית, וגם הנשיא הראשון שהתגרש, אם כי נישואיו השניים נמשכו שנים רבות. (לאחר 36 שנים, בשנת 2016, דונלד טראמפ שנבחר לנשיא, שבר את שני השיאים הללו, בהיותו מבוגר ממנו, ובכך שהתגרש פעמיים). משפחתו של רייגן משכה תשומת לב, ובמיוחד נחשפה לתקשורת בתו פטי, שנחשבה לכבשה השחורה של המשפחה ואשר הצטלמה למגזין עירום ותיארה יחסים משפחתיים מעורערים לכאורה.
קדנציה ראשונה כנשיא
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא רייגן ואשתו ננסי במצעד יום השבעתו – ינואר 1981רייגן הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1981, כשהוא בן 69, הנשיא הנכנס המבוגר ביותר בתולדות ארצות הברית (עד אז). 52 בני הערובה האמריקאים שהוחזקו באיראן שוחררו לבסוף אחרי 444 ימי שבי, 20 דקות בדיוק לאחר כניסתו של רייגן לתפקידו, עם מאמציו של הנשיא היוצא קרטר לשחררם בימים האחרונים של נשיאותו. רייגן הושבע בידי נשיא בית המשפט העליון, וורן ברגר. לאחר סיום ההשבעה ישב רייגן לאכול עם חברי הקולגה שלו, ואז נודע לו שהמטוס עם השבויים האמריקאים עזב את שמי איראן. רייגן יצא בהצהרה:
מנהל
ממוזער|הקבינט של ממשל רייגן ב-1984.
הרכב הקבינט בממשל רייגן
+קבינטמשרדמאיישמזכיר המדינהאלכסנדר הייג (1981–1982), ג'ורג' שולץ (1982–1989)מזכיר האוצרדונלד ריגן (1981–1985), ג'יימס בייקר (1985–1988), ניקולס בריידי (1988–1989)מזכיר ההגנהקספר ויינברגר (1981–1987), פרנק קרלוצ'י (1987–1989)התובע הכלליויליאם פרנץ' סמית' (1981–1985), אדווין מיס (1985–1988), דיק ת'ורנברג (1988–1989)מזכיר הפניםג'יימס ואט (1981–1983), ויליאם פ. קלארק (1983–1985), דונלד הודל (1985–1989)מזכיר החקלאותג'ון בלוק (1981–1986), ריצ'רד לינג (1986–1989)מזכיר המסחרהווארד בולדרייג' (1981–1987), ויליאם וריטי (1987–1989)מזכיר העבודהריימונד דונובן (1981–1985), ביל ברוק (1985–1987), אן מקלפלין קורולוגוס (1987–1989)מזכיר הבריאות ושירותי האנושריצ'רד שוויקר (1981–1983), מרגרט הקלר (1983–1985), אוטיס בוון (1985–1989)מזכיר השיכון והפיתוח העירוניסמואל פירס (1981–1989)מזכיר התחבורהדרו לואיס (1981–1983), אליזבת דול (1983–1987), ג'יימס ברנלי (1987–1989)מזכיר האנרגיהג'יימס אדוארדס (1981–1983), דונלד הודל (1983–1985), ג'ון ס. הרינגטון (1985–1989)מזכיר החינוךטרל בל (1981–1985), ויליאם בנט (1985–1988), לאורו קוואזוס (1988–1989)
מינויי שופטים לבית המשפט העליון
הייתה לו תרומה עקיפה, אם כי חשובה ביותר, לדיוקנה החברתי של ארצות הברית, על ידי מינויים של ארבעה שופטים שמרנים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שהשליטו בו קו השונה לחלוטין מהליברליזם האקטיביסטי שאפיין אותו בעבר. אחת ממינויי רייגן, השופטת סנדרה דיי או'קונור הייתה האישה הראשונה שישבה במוסד שיפוטי רם זה. השופטים האחרים שמינה היו אנטונין סקאליה, אנתוני קנדי וויליאם רנקוויסט שמונה לנשיא בית המשפט העליון.
ניסיון ההתנקשות בחייו
ממוזער|230px|רייגן בנאום מיוחד לשני בתי הקונגרס על חזונו להתאוששות כלכלית, מספר שבועות לאחר ששרד את ניסיון ההתנקשות, 28 באפריל 1981
ב-30 במרץ 1981, כחודשיים בלבד לאחר תחילת נשיאותו, נעשה ניסיון להתנקש ברייגן. המתנקש ג'ון הינקלי, מעורער בנפשו, ביקש להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר שבה היה מאוהב אהבה חד-צדדית. הוא ירה ברייגן ביציאה ממלון הילטון בוושינגטון. רייגן נפצע קשה מכדור בחזה, סמוך מאוד לאבי העורקים, במרחק של פחות מאינץ' אחד מלבו, דובר הבית הלבן ג'יימס בריידי נפצע קשה בראשו, וכמו כן נפצעו מאבטח ושוטר. רייגן הובהל לבית החולים לניתוח, אך למרות מצבו התעקש להיכנס בהליכה לבית החולים, בלא להיתמך באיש ממלוויו. הוא התעלף רק כשהיה כשישה מטרים בתוך בית החולים. לפני הניתוח שצריך היה לעבור, הוא התלוצץ עם סובביו, ולרופא שעמד לנתח אותו הוא אמר: "אני מקווה שאתה רפובליקני" (תשובת הרופא: "היום כולנו רפובליקנים, אדוני הנשיא"). לאשתו ננסי אמר "יקירתי, שכחתי להתכופף" – ציטוט של דברי המתאגרף ג'ק דמפסי לאשתו, אחרי שהפסיד את תוארו ב-1926. ניסיון ההתנקשות העלה את רמת הפופולריות של רייגן באותה עת.
רייגן נותח והתאושש מניסיון ההתנקשות. הוא יצא מבית החולים 12 יום לאחר שנכנס אליו, כאשר גם ביציאתו הוא מתעקש ללכת במקום להיות מובל על ידי אחרים, או יושב על כיסא גלגלים. רייגן חלה גם במחלת סרטן העור וטופל, בין היתר, בידי פרופ' שלווה מרדי מרדכיאשווילי. רייגן לא ערך פגישת קבינט עד שעברו 26 ימים ממועד האירוע ולא ערך מסיבת עיתונאים עד 79 ימים מאז. רופאו האישי סבר כי התאוששותו הפיזית לא הושלמה עד אוקטובר 1981.
מדיניות פנים
רייגנומיקס (Reganomics)
הקו הכלכלי שהנהיג רייגן, שכונה באנגלית "רייגנומיקס" (Reganomics, הלחם של רייגן ו-economics, כלכלה) היה שמרני והוא דגל בכלכלת צד-היצע, הדוחפת להפחתות מיסים, הקטנת תקציבי הממשלה והפחתת הרגולציה במשק כדי להצמיח את הכלכלה. כדי להילחם בסטגפלציה קידם בשנים 1981–1982 במדיניות הפיסקלית המצמצמת של נגיד הבנק הפדרלי, פול וולקר. מדיניות זו הצליחה לרסן את האינפלציה, אך במחיר של מיתון, שהמשק האמריקאי אמנם יצא ממנו בהמשך ועלה על פסי צמיחה. הוא נקט עמדה נוקשה בסכסוכי עבודה. כאשר שבתו פקחי הטיסה, החליפם בפקחים צעירים ובכך נטל סיכון גדול, שכן חוסר ניסיונם של אלו עלול היה להוליד אסון, אולם בסופו של דבר גם המהלך הזה הצליח.
מדיניותו הכלכלית של רייגן נועדה להביא להאצת הפיתוח הכלכלי במקביל להורדת המעורבות של הממשל הפדרלי בהליכים הכלכליים במדינה, השפעה פדרלית שהייתה קיימת עוד מאז הניו דיל של הנשיאים הרברט הובר ופרנקלין דלאנו רוזוולט. התוכנית הכלכלית של ה"רייגנומיקס" עמדה על בסיס שלושה עקרונות: קיצוצי מס, קיצוצי התקציב הפדרלי והעלאת התקציב והפיתוח של התעשייה הצבאית. רייגן ערך פשרות דו-מפלגתיות עם יושב ראש בית הנבחרים הדמוקרטי שכיהן ב-6 שנים הראשונות של ממשלו, טיפ אוניל, וחתם על שני חוקים ב-1981 ו-1986 המכונים "קיצוצי המס של רייגן" (Reagan tax cuts), שהפחיתו בעיקר את מס ההכנסה האישי והעסקי בממוצע של 25 אחוזים. כלכלנים שייעצו לנשיא טענו כי הורדת המס תוביל לעלייה בחסכונות הכספיים של האזרחים בבנקים, אשר בתורם יעבירו כסף זה לחברות ועסקים שונים אשר בעזרתו יגדילו ויעשירו את היקף הייצור, יובילו להקמתן של עבודות חדשות ויהפכו מוצרים מתעשיות שונות להיות ניתנות להשגה באופן קל יותר עבור האזרח הממוצע.
המתנגדים למדיניותו של הנשיא, טענו כי הורדת המיסים באופן כה דרסטי יוביל את האוצר הלאומי לגרעון ותוביל את הממשלה הפדרלית להלוואות כספים. נוסף על כך, מתנגדיו של רייגן טענו כי קיצוצי המיסים השפיעו בפועל רק על המעמד הכלכלי העליון בחברה ולא תרמו לבני מעמדות הביניים ומעמדות הביניים הנמוכים. ממשל רייגן הצדיק את פעילותו הכלכלית דרך תאוריית כלכלת חלחול, לפיה, הורדת המיסים על המעמד הגבוה והעסקים המבוססים והגדולים יוביל לעלייה בהשקעות הכלכליות אשר יגרמו לצמיחה כלכלית שבתורה תוביל להקמתן של משרות עבודה חדשות שיפעלו לטובת בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים. בפשטות, לפי התאוריה הורדת המיסים על בני המעמדות הגבוהים תוביל לצמיחה כלכלית שתחלחל אל המעמדות הנמוכים.
דה-רגולציה וטיפוח התעשייה הצבאית
רייגן העריך כי התערבותו הממושכת של הממשל הפדרלי ברבדים כלכליים וחברתיים רבים בחברה האמריקאית עוד משנות הארבעים הפך אותו לגדול מדי, מגושם וחסר יכולת להשתמש בכספים הרבים שהועברו עבורו דרך האוצר הלאומי. הרגולציה הנרחבת של הממשל הקשתה על פיתוח של השקעות פרטיות. רייגן התחיל תושייה כלכלית זאת בסדרת קיצוצי תקציבים עבור תוכניות פיתוח חברתי מטעם הממשל. בהיפוך כמעט מוחלט של מדיניותו הכלכלית של לינדון ג'ונסון, רייגן קיצץ בתוכניות שהעניקו תמיכה והקלו בבחינה כלכלית על המעמדות החלשים בנושאים שכללו רווחה, בריאות, הסעות המונים ציבוריות, פיתוח מיומנויות מקצועיות, והסדר ארוחות צהריים בבתי ספר. מבין מבקריו של רייגן היו שטענו כי מדיניות הקיצוץ פגעה בעיקר בבני המעמדות החלשים ולא נגעה לתוכניות חברתיות שהטיבו עם המעמדות הגבוהים. תוכניות שכללו קידום מדינת רווחה וביטחון חברתי שיחדיו הרכיבו לערך מחצית מכלל הוצאות התקציב הפדרלי.
רייגן קידם דה-רגולציה עבור הקלה על פיתוח השקעות פרטיות. מערכת כלכלית זאת הורידה את הרגולציה על מכירי דלקים (בכך אפשרה לחברות שונות להגדיל את הרווחים שלהן), הורידה את הרגולציה על תעשיית התעופה האזרחית ובכך אפשרה פתיחה של נתיבי תעופה חדשים עם קשיי בירוקרטיה מופחתים, הורידה את הרגולציה על בתי אבות והורידה את הרגולציה על תעשיית החסכונות וההלוואות ובכך אפשר רייגן לבנקים לאחוז בסמכות עצמאית מרובה על דרכי ההשקעות שלהם. רייגן הוריד גם מהרגולציה הממשלתית שהתקיימה במסגרת תוכניות שימור טבע שונות אשר לטענתו הפחיתו בקצב ההתפתחות הכלכלית, בעיקר של תעשיות אנרגטיות. על כן, רייגן מינה אישים פוליטיים מבין מתנגדי הרגולציה למשרות מפתח כך שמשרדים ולשכות בממשל יוודאו שתוכניות פדרליות שנועדו לשימור סביבות טבעיות לא יפגעו בהשקעות פרטיות לפי חוק רגולציה חדש שהוריד מכלל המעורבות הפדרלית.
מזכיר הפנים של ממשל רייגן, ג'יימס ואט, השתמש בקרקעות פדרליות שהיו שמורות לפי חוקי הרגולציה הקודמים ומכר אותם למשקיעים פרטיים. ממשל רייגן הוריד מהרגולציות שהוטלו על סדרי ביטחון ושימור בתעשיית הפחם ועודד שימוש בעצי בנייה. קמפיין הדה-רגולציה כלל אף פתיחה של אזורים מלאי מחצבי גזים טבעיים באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט עבור משקיעים פרטיים. סביבתנים רבים היו ביקורתיים כלפי הנשיא על אי ההתחשבות שלו בנושאי שימור המשאבים הלאומיים של המדינה בשונה מקודמיו. על אף הפגיעה במערכות אקולוגיות, מדיניות הדה-רגולציה של רייגן הובילו לעלייה בתחרות השיווקית, פתיחת מקומות עבודה חדשים והורדת המחירים בתעשיות ייצור אנרגיה רבות חשיבות.
בעוד ממשל רייגן קיצץ מתקציב תוכניות הפיתוח החברתיות של הממשל הפדרלי ב-10 אחוזים, ההפך המוחלט של המצב היה קיים בהוצאות צבאיות. בשנת 1981 התקציב הצבאי של ארצות הברית מנה 162 מיליארד דולר בעוד ב-1984 הוא מנה כבר 343 מיליארד דולר. בנקודת רתיחה של המלחמה הקרה מול הגוש המזרחי, רייגן פעל לקדם את התעשייה הצבאית הלאומית עבור הרתעה והכנה עבור מאבק מזוין אפשרי. מדיניות קידום צבאי זאת כללה בין היתר מימון מחודש של תוכניות הפיתוח עבור מפציץ B-1 לנסר ורקטות מסוג שומר שלום LGM-118. יועציו של הנשיא ראו את העלאת ההוצאות הצבאיות כגורם גם כן עבור צמיחה כלכלית שכן הביאו לפתיחתן של משרות עבודה חדשות. בהתאם לדעותיו נגד ברית המועצות, הוא השקיע הון עתק ב"יוזמת ההגנה האסטרטגית" שאמורה הייתה לשבור את מאזן האימה בין ארצות הברית לברית המועצות, ולאפשר לאמריקנים להתגונן מפני טילים גרעיניים סובייטיים. תוכנית זו, שכונתה "מלחמת הכוכבים", הייתה לפחות לדעת חלק מסוים מהציבור, בלתי מציאותית ולא מומשה, אך נטען כי ההוצאות הצבאיות שברית המועצות נגררה להן בעקבותיה תרמו להתמוטטותה.
יחסים עם הממלכה המאוחדת
במסגרת מלחמת פוקלנד בין הממלכה המאוחדת לארגנטינה, ממשל רייגן ניסה תחילה לתווך בין הצדדים ולמנוע מאבק. רייגן יצר קשר עם ראשת ממשלת הממלכה המאוחדת, מרגרט תאצ'ר, וניסה לשכנע אותה למנוע הסלמה דרך שגריר ארצות הברית בלונדון. לאחר שניסיון זה להביא להסדר כשל, החל ממשל רייגן להעביר בחשאי תמיכה צבאית שנגעה לאספקה אל הממלכה המאוחדת. בשנת 1983, לאחר שממשל פרו-קובני הסדיר עמדתו בגרנדה מזה מספר שנים, ארצות הברית ביצעה התערבות צבאית במדינת האי במסגרת "מבצע זעם דחוף" זמן קצר לאחר שהפיכה צבאית אירעה. ההנהגה האמריקאית פעלה כדי לייצב ממשל פרו-אמריקאי באי. עם זאת, המבצע גרר אחריו משבר דיפלומטי, שכן גרנדה מדינה חברה בחבר העמים הבריטי וקשורה כלכלית ומדינית בצורה ישירה לבריטניה (ראש המדינה הרשמי של גרנדה היא מלכת בריטניה). רייגן התקשר בקו טלפון סודי לראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר, במטרה ליידע אותה על שאירע ישירות. במסגרת השיחה התנצל רייגן בפני תאצ'ר על כך שהפלישה נעשתה ללא ידיעת הממשלה הבריטית והצדיק זאת עקב הצורך של הממשל האמריקאי לפעול מהר לנוכח ההפיכה הצבאית שהתרחשה במדינה. כיבוש גרנדה היה לניצחונה הראשון של ארצות הברית בפעולה צבאית, מאז התבוסה במלחמת וייטנאם, באמצע שנות השבעים. במהלך רוב תקופות הכהונה שלהם, היו רייגן ותאצ'ר מתואמים, בעיקר בענייני כלכלה ומדיניות חוץ, שכללו את המאבק בקומוניזם.
מאבקים במזרח התיכון ובאפגניסטן
מבצע קניון אל דוראדו בלוב
זמן קצר בלבד לאחר תחילת כהונתו התעמת רייגן לראשונה עם שליט לוב, מועמר קדאפי. מטוסים אמריקאים הפילו באוגוסט 1981 שני מטוסי סוחוי לוביים במימי מפרץ סידרה שליד לוב, בעקבות נסיונותיו של קדאפי לספח את המפרץ ולהפוך אותו לחלק מהמים הטריטוריאליים של לוב. בתקופת כהונתו השנייה של רייגן, באפריל 1986, הניחו טרוריסטים פצצה בדיסקוטק בברלין והרגו שלושה אנשים ובהם חייל אמריקאי אחד ופצעו רבים. עשרה ימים אחר כך הגיב רייגן בהפצצת ארמונו של קדאפי בלוב, בטענה שעקבות הטרוריסטים הובילו לקדאפי. המבצע להפצצת ארמונו של קדאפי נודע בשם הקוד "קניון אל דוראדו". קדאפי הצליח להימלט מארמונו ברגע האחרון ללא פגע, אך כששים לובים אחרים נהרגו ובהם מי שנטען כי היא בתו המאומצת של קדאפי.
מלחמת האזרחים הלבנונית
בקיץ 1982 החל ממשל רייגן במעורבות צבאית בלבנון, אשר הייתה במלחמת אזרחים ממושכת בין פלגים דתיים ואתניים שונים. כמו כן, הייתה גם התערבות חיצונית במלחמה, מצידן של סוריה, אש"ף וישראל (מבצע שלום הגליל). רייגן וקובעי המדיניות שלו, כולל שני מזכירי המדינה שלו, האמינו כי לארצות הברית יש אינטרסים ביטחוניים לאומיים באזור כדי להיאבק בהשפעה הסובייטית. לארצות הברית הייתה גם הברית עם ישראל, אשר קודמה לאורך ממשל רייגן כמו ממשלי קודמיו. רייגן עצמו היה מחויב לישראל מראשיתה, דבר שלא הוביל לחיבתו בעיני מדינות ערב. מטרתה העיקרית של ישראל בהתערבות במאבק הייתה למנוע התבססות של ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) בדרום לבנון. עם זאת, יחסיו של רייגן עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין היו קרירים והסלימו במידה ניכרת בתקופת כהונתו הראשונה של רייגן כאשר זעם על ההפצצות הישראליות שפגעו באזרחים לבנונים עד אשר התקשר לבגין ב-12 באוגוסט 1982 וטען שההפצצות הרחיקו לכת. "אתה חייב להפסיק את זה", אמר רייגן לבגין בשיחה. ישראל נענתה לדרישה האמריקאית, וארצות הברית התקרבה צעד נוסף למעורבות בלבנון.
מזכיר המדינה הייג ומזכיר המדינה שולץ שירש אותו בתפקיד האמינו שעל ארצות הברית להיות מעורבת בפיתוח תהליך שלום בלבנון. מזכיר ההגנה קספר ויינברגר וראשי החילות, שהושפעו ממורשת מלחמת וייטנאם, נרתעו מלהכביד על כוחות ארצות הברית. רייגן הלך במהלך אמצעי ובאוגוסט 1982 שלח 800 נחתים אמריקניים ללבנון כחלק מכוח שמירת שלום רב לאומי שכלל גם כוחות צרפתים ואיטלקים. משימתם הייתה לשמור על הפסקת אש שבמהלכה יורשו לוחמי אש"ף בלבנון לעבור לסוריה השכנה. לאחר עזיבתם של כוחות אש"ף, תוכנן כי ישראל תיסוג מלבנון. לאחר שעזבו לוחמי אש"ף את ביירות, הוציא ויינברגר את כוחות ארצות הברית. אך עם כניסתו של הכוח הבין-לאומי, שוב פרצה אלימות. מיליציה לבנונית הקשורה לישראל הובילה לטבח סברה ושתילה בפליטים פלסטינים באמצע ספטמבר 1982. הנשיא רייגן, נחרד מהטבח, הורה לכוחות האמריקאים לשוב. האמריקנים מצאו את עצמם בעיצומה של מלחמת אזרחים מן המניין, כזו בה הם הפכו ללא כוונה למטרות כאשר נסוגו כוחות צה"ל מביירות. באפריל 1983 מחבלים לבנוניים מטעם חזבאללה, שפעלו בחסות איראן ובתמיכת סוריה – פוצצו משאית מול שגרירות ארצות הברית בביירות; 17 אמריקאים מתו, כולל שמונה עובדי ה-CIA. כוחות אמריקאים המשיכו לפעול בניסיון להסדיר הפסקת אש לאורך כל קיץ 1983. בתגובה למותם של שישה חיילים הורה רייגן לספינות מלחמה אמריקאיות להפגיז את מחנות המיליציות האנטי-אמריקאיות.
המתקפה הקטלנית ביותר נגד ארצות הברית התרחשה ב-23 באוקטובר 1983, כאשר מחבלים פוצצו את צריף הנחתים בשדה התעופה בביירות והרגו 241 חיילים אמריקאים, רובם נחתים. יותר מ-100 אחרים נפצעו בפיגוע, שרבים מהם נפצעו באופן בלתי הפיך. רייגן כינה זאת לאחר מכן, "היום העצוב ביותר של נשיאותי... היום העצוב בחיי." בחשד כי חזבאללה אחראים להתקפה, הורה רייגן לתקיפות אוויריות נגד הנהגת חזבאללה. השמדת צריף הנחתים אילצה את רייגן להעריך מחדש את מדיניותו בלבנון. לכוח האמריקני הקטן הנותר לא הייתה שום תקווה להשפיע על האירועים בלבנון אלא אם כן הוא תוגבר משמעותית. לעומת התנגדותם של הדיפלומטים מחד דחף המזכיר ויינברגר לנסיגת כל הכוחות מנגד. בפברואר 1984 הועברו הנחתים ששרדו לספינות הצי האמריקאי שהמתינו לחופי ביירות. רייגן תיאר את הנסיגה כזמנית, אך הוא לא שלח שוב כוחות קרקעיים ללבנון או לכל מקום אחר במזרח התיכון בהמשך כהונתו.
קו תקיף נגד הגוש המזרחי
רייגן הביא לשינוי מרכזי במדיניות החוץ של ארצות הברית ובכך שינה כנראה את פני המלחמה הקרה והעולם כולו. מדיניות הדטאנט, שהחלה על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון ויועצו הנרי קיסינג'ר, והמשיכו אותה הנשיאים פורד וקרטר; דוגלת באיזון הכוח הגרעיני בין המעצמות ו-Mutual Assured Destruction) MAD – השמדה הדדית מובטחת – במלחמה גרעינית שנינו יכולים להרוס את העולם ושנינו נושמד, ולכן אף אחד מאיתנו לא יפתח במלחמה גרעינית). רייגן, לעומת זאת, ראה בברית המועצות "אימפריית רשע", אותה יש לנצח ולא להכיל. הוא סבר שיש בעולם רק מעצמה לגיטימית אחת – ארצות הברית, משום שרק מנהיגיה נבחרים על ידי עמה, בעוד מנהיגי ברית המועצות מדכאים את עמם. ממשל רייגן עם זאת, תמך לא פעם במשטרים דיקטטוריים במטרה למנוע את ההתפשטות של הקומוניזם, זאת בדומה לממשלים אמריקאים רבים שקדמו לו.
בתת-היבשת ההודית היו יחסי ארצות הברית–הודו מרים עקב הממשל הפרו-סובייטי בניו דלהי. ארצות הברית המשיכה לתמוך במשטרו הדיקטטורי של מוחמד זיא אל-חאק בפקיסטן. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן עוררה חשש גם בוושינגטון וגם באסלאמאבאד. ממשל רייגן הימר על חימוש כוחות מוג'אהדין דרך פקיסטן במטרה שאלו ילחמו נגד הסובייטים באדמת אפגניסטן. מתחת לשולחן פקיסטן השתמשה בכספים ובנשק שניתן לה מארצות הברית במטרה לפתח נשק גרעיני בתמיכת הרפובליקה העממית של סין ואף חימשה ארגונים טרוריסטים שתקפו אזרחים בהודו. בין הארגונים שתקפו בהודו היו אסלאמיסטים אך לא בלבד, ופקיסטן העבירה תמיכה גם אל הנקסליטים הקומוניסטים בהודו, המהווים את ארגון הטרור הגדול בעולם. ברפובליקה העממית הפולנית, ממשל רייגן תמך בתנועת הסולידריות בהנהגת לך ולנסה שקרא לסיום הדיקטטורה הקומוניסטית והחסות השלטונית של ברית המועצות.
בסוף שנות השבעים של המאה העשרים ערק למערב יון מיכאי פצ'פה, מראשי הביון הרומני. פצ'פה כתב ספר בשם "אופקים אדומים" ובו חשף את מדיניותו של ניקולאה צ'אושסקו, שנהנה מיחס מועדף במערב. חבר קונגרס אמריקאי, פרנק וולף, נתן לנשיא רונלד רייגן עותק מהספר והנשיא קרא את הספר ולמחרת קריאתו ביטל את המעמד של רומניה כחברת סחר מועדפת של ארצות הברית. מאוחר יותר אמר רייגן שהספר הזה הפך עבורו לתנ"ך שלו לדרך בה יש לטפל בדיקטטורים.
הבחירות לנשיאות 1984
+הבחירות לנשיאות ארצות הברית
6 בנובמבר 1984מועמדאלקטורים52513קולות54,455,47237,577,352לא ממוסגר
במהלך הפריימריז, רייגן לא עמד בפני שום התנגדות והוא עבר בקלות בכנס המועמדות בתור המועמד של המפלגה הרפובליקנית לקדנציה שנייה. אולם בצד הדמוקרטי הייתה מערכת בחירות הפריימריז של 1984 ראויה לציון. ג'סי ג'קסון, מטיף אפרו-אמריקני רהוט שהיה פעיל צעיר בתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, הודיע על מועמדותו למועמדות הדמוקרטית לנשיאות בשנת 1983. באותה תקופה איש לא האמין שהוא יזכה במועמדות או בבחירות, אך קומתו הציבורית הבטיחה לו הזדמנות שווה להתמודד ברצינות על המועמדות. בסופו של דבר נבחר כמועמד הדמוקרטי לנשיאות וולטר מונדייל, סנאטור מטעם מדינת מינסוטה שכיהן בתפקיד סגן הנשיא במהלך כהונתו של קרטר. מלבד הדיבייטים שהתקיימו, הנשיא רייגן הופיע רק במסגרות מבוקרות ואופוריות, מבודדות מהעיתונות. הקמפיין שלו ניצל את האווירה החדשה של גאווה לאומית וברכה עצמית שהגיעה לשיאה במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס. ההתאוששות הכלכלית תרמה למערכת הבחירות שלו, אך מראיינים ובוחני יציאה מצאו העדפה לרייגן גם בקרב מצביעים שלא הסכימו עם מדיניות הממשל, כי מבחינתם הוא ייצג מנהיגות, פטריוטיות ואופטימיות. באוקטובר קיימו המועמדים עימות ששודר באופן טלוויזיוני.
רייגן זכה למעשה באחוז תמיכה גבוה מצד כל קבוצה דמוגרפית למעט אפרו-אמריקאים. מרווח הניצחון שלו על מונדייל היה כמעט 17 מיליון קולות, ההפרש השני בגודלו בהיסטוריה, אשר היה משני אך ורק להפרש בין ניקסון וג'ורג' מקגוורן במהלך הבחירות לנשיאות ב-1972. ההתאוששות הכלכלית המהירה בשנתיים האחרונות של כהונתו הראשונה, לאחר מיתון שהיה בשנתיים הראשונות לנשיאותו שהמשיך את הסטגפלציה שפרצה בשנות השבעים, תרמו לרייגן לנצח בבחירות את מונדייל, כשזכה ב-49 מתוך 50 מדינות עם 58.8% מקולות המצביעים. בפברואר שלאחר הבחירות, כאשר נשאל רייגן מה היה רוצה ליום הולדתו, התבדח בתשובתו ש"מינסוטה יכולה להיות נחמד", בכוונתו לעובדה שמינסוטה הייתה המדינה היחידה שבה ניצחו הדמוקרטים בבחירותבמחוז קולומביה גם כן הייתה ההצבעה בעד המועמד הדמוקרטי. אף על פי שמחוז קולומביה אינו מדינה בארצות הברית של לתושביו זכות הצבעה אלקטורית בת שלושה אלקטורים..
עם בחירתו לנשיא לקדנציה שנייה בגיל 74, רייגן המשיך לכהן עד גיל 78, ובכך היה הנשיא האמריקאי המבוגר ביותר עד אז (ג'ו ביידן שבר את השיא ב-2020 כאשר נבחר בגיל 78).
קדנציה שנייה כנשיא
נפילת הבורסה וההתאוששות
מגוון התשתיות הכלכליות שקידם ממשל רייגן הובילו לסיום המיתון הממושך שירש הממשל מקודמו והוביל להאצה בפיתוח הכלכלי כפי שלא נראה עד לאותה העת. כתוצאה מהורדות המיסים במקביל להעלאת התקציב הפדרלי רייגן נאלץ להעלות את תקרת החוב הלאומי 18 פעמים, ובמהלך כהונתו הגרעון והחוב הלאומי צמחו משמעותית. בין 1981 ל-1982 המדיניות גרמה למיתון זמני מהקשים ביותר שאירעו במדינה מאז השפל הכלכלי הגדול אך מ-1983 והלאה החלה המדיניות הכלכלית של רייגן להשיג תאוצה. נכון ל-1984 התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) הלאומי עלה ב-7 אחוזים ונפתחו עבודות חדשות רבות בעוד שער הריבית והאינפלציה היו בירידה. בסוף כהונתו הראשונה של רייגן, חוסר היציבות הכלכלית שנוצרה מהרפורמות שהנהיג הובילה להכפלת החוב הלאומי. כדי לבלום את התהליך ירד רייגן באופן חלקי מהשאפתנות הכלכלית שלו בכך שהטיל מס חדש אשר היה מינורי ביחס לזה שבוטל בתחילת נשיאותו ולא הספיק לייצוב התקציב הפדרלי.
רייגן הטיל את האשמה לקריסה במדדי שוק ההון על הגידול בגרעון. בתחום הפנים הכריז על מלחמת חורמה בסמים ועל הטלת עונשי מאסר כבדים על הקשורים בסחר בהם. רייגן, דרך מינוייו המשפטיים, השיב לראשונה מזה עשורים רוב שופטי עליון שמרנים, אשר החלו לבטל את חלק מהקביעות הליברליות שהתקיימו בתקופת נשיא העליון ארל וורן. בין מינוייו סנדרה דיי או'קונור, שהייתה האישה הראשונה שישבה בבית המשפט העליון האמריקאי. דוגמה למדיניות ליברלית שהתהפכה בידי המצב המשפטי הפרו-שמרני שנוצר בתקופת רייגן היא הורדת הסמכות הפדרלית לאכוף חקיקות עבור שוויון גזעי במדינות. היפוך הקביעה לא נבע מהתנגדות לשוויון גזעי אלא ממדיניות של שימור הסמכות העצמאית של ממשלות המדינות בנושאי הפנים שלהן ובלימת ההתערבות של הממשל הפדרלי. עד לסוף נשיאותו של רייגן, הכלכלה האמריקאית גדלה ב-30 אחוזים.
קידום סיומה של המלחמה הקרה
רייגן האמין כי יש צורך שארצות הברית תלחם בהתפשטות המשטרים המרקסיסטיים הרדיקליים הנתמכים בידי הסובייטים ברחבי העולם. מרכז דאגתו בעניין ההתפשטות הקומוניסטית נגעה למלחמה הממושכת באפגניסטן. רייגן המשיך את אשר החל ממשל קרטר במאמציו לחסל מורדים מרקסיסטים במלחמת אזרחים אכזרית באל סלוודור, והוא כאמור ראה בממשלה המרקסיסטית של ניקרגואה איום ליציבות של יבשות אמריקה. רייגן האשים את רוב הצרות בקובה, שתמכה הן בממשלת ניקרגואה והן במורדים הסלבדוריים. בעיני רייגן, החיילים והמורדים הנאבקים נגד הקומוניזם בשדות הקרב ברחבי העולם היו "לוחמי חופש", תיאור שהחיל במיוחד על הקונטרות המתנגדות לממשלת סנדיניסטה בניקרגואה. בהודעתו בנאום מצב האומה ב-6 בפברואר 1985, רייגן קרא לתמיכה בכוחות אנטי-קומוניסטים "מאפגניסטן לניקרגואה" והכריז כי "תמיכה בלוחמי חופש היא הגנה עצמית [על ארצות הברית]." בהסתמך על קטע זה, הכריז בעל הטור השמרני צ'ארלס קראוטהמר על מה שכונה "דוקטרינת רייגן". כלשונו של קראוטהמר הייתה זו מדיניות של "תמיכת מיליציות דמוקרטית" ש"מכריזה על תמיכה גלויה ונטולת בושה במהפכה אנטי-קומוניסטית". אך רייגן רדף אחר דוקטרינה זו באופן סלקטיבי. מלבד אפגניסטן, שהייתה פרשה דו-מפלגתית, רייגן ניסה להפיל את הקומוניזם בניקרגואה, ובמידה מוגבלת גם באנגולה. מלבד דוגמאות אלה, רייגן עקב בדרך כלל אחר הנחיות המשרד לענייני החוץ בהתמודדות עם מרבית המחלוקות שהתקיימו בקנה מידה גלובלי והמשך המדיניות שכבר הייתה קיימת בממשלים קודמים.
הרפורמות של גורבצ'וב ותחילת המגעים
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|8 בדצמבר 1987, נשיא ארצות הברית רונלד רייגן והמזכיר הכללי מיכאיל גורבצ'וב חותמים על הסכם INF בחדר המזרחי בבית הלבן
המגזין "טיים" העלה את רייגן ואת מנהיג ברית המועצות יורי אנדרופוב על שער סוף השנה בשנת 1983, והגדיר את שניהם כ"אנשי השנה". שני המנהיגים הוצגו בחזות-פנים ובגב אל-גב; הכתבה הנלוות העלתה את האפשרות של מלחמה גרעינית. בנקודת שפל זו של היחסים בין המעצמות הגרעיניות, דיפלומטים משני הצדדים נטעו זרעים של מערכת יחסים חדשה שתשתרש בקרקע שנויה במחלוקת של פסגת ז'נבה ב-1985. דיווחים רבים על תפנית זו ביחסי ארצות הברית וברית המועצות הובילו לטענה כי רייגן שינה את גישתו לברית המועצות במהלך כהונתו השנייה בנשיאות. רייגן לא ראה זאת כך. הוא האמין שמדיניותו הייתה לאורך כל שנותיו בנשיאותית חד-משמעית והיה משוכנע שההתחזקות הצבאית של ארצות הברית תוביל בהכרח למשא ומתן עם הסובייטים, אשר יראו כי הפחתת הנשק הגרעיני תוביל לתועלת הדדית עבור שני הצדדים. רייגן הודה ביומנו שלא כולם בממשל שלו שותפים לאופטימיות שלו. "חלק מצוות ה-NSC נוקט בקו קשה ולא חושב שיש לנקוט בשום דרך של משא ומתן עם הסובייטים", כתב רייגן ביומנו ב-6 באפריל 1983. הוא סיכם זאת באומרו שהוא רוצה להראות לסובייטים "שישנה אפשרות עבור עולם טוב יותר אם הם יראו במעשיהם כי ברצונם להגיע להסדר עם העולם החופשי." בינואר 1984, כאשר יחסי ארצות הברית וברית המועצות היו בנקודת רתיחה לנוכח הבאת רקטות פרשינג 2 למערב אירופה (לטיל היה טווח ירי רחב יותר מכל קודמיו ויכול היה להגיע ממערב אירופה ועד למוסקבה), נפגש מזכיר המדינה של רייגן, שולץ, עם שגריר ברית המועצות אנטולי דוברינין כדי לבדוק אם ניתן למצוא דרך למה שכינה שולץ "התקשרות ריאלית" בין מוסקבה לוושינגטון.
המניעה העיקרית לאותה התקשרות מחודשת הייתה חוסר היציבות בהנהגה הסובייטית. יורי אנדרופוב, לשעבר ראש הק.ג.ב, הפך למנהיג הסובייטי לאחר מותו של ליאוניד ברז'נייב בשנת 1982. שלטונו הקצר ראה נקודת שיא במתיחות עם ארצות הברית אך סבל מאי ספיקת כליות במהלך רובה. אנדרופוב נפטר ב-9 בפברואר 1984, ובעקבותיו קיבל קונסטנטין צ'רניינקו, שסבל מאמפיזמה ריאית ומחלות אחרות, את מושכות ההנהגה. לעיתים רחוקות הוא הופיע בפומבי או, כפי שציין רייגן, אמר דברים ללא תסריט, אך זנח את הגישה העימותית של קודמיו כלפי ארצות הברית. צ'רניינקו נפטר ב-10 במרץ 1985, והוא הוחלף על ידי מיכאיל גורבצ'וב, בן חסות נמרץ של אנדרופוב בן 54 עם מוח חדשני שהכיר כי הכלכלה הסובייטית לא יכולה לשרוד ללא רפורמות רציניות. הוא קיווה גם לשיפור היחסים בין מעצמות העל. ב-1986 וב-1987 גורבצ'וב קבע כי יש צורך בגישה רדיקלית יותר בענייני פנים וחוץ. הוא האמין כי ארגון מחדש של הכלכלה הסובייטית ("פרסטרויקה") יכול להתרחש רק אם הוא מלווה בליברליזציה פוליטית ("גלאסנוסט"). רפורמות פוליטיות וכלכליות, בתורן, התאפשרו רק עם יחסים משופרים בין המעצמות. גורבצ'וב האמין שמערכת יחסים פחות אנטגוניסטית עם ארצות הברית תאפשר העברת כספים ומשאבים מהצבא הסובייטי לעבר הכלכלה הסובלת.שמאל|ממוזער|230px|פסגה אחרונה עם מיכאיל גורבצ'וב, גברנרז איילנד, ניו יורק, דצמבר 1988
ימין|ממוזער|רייגן וגורבצ'וב בז'נבה.
רייגן חש שגורבצ'וב הוא סוג אחר של מנהיג סובייטי ועודד אותו לכיוון הרפורמות לפי עצתה של מרגרט תאצ'ר, שנפגשה עם גורבצ'וב לפני עלייתו לשלטון. ב-22 בדצמבר 1984, בפגישה בקמפ דייוויד, אמרה תאצ'ר לרייגן כי גורבצ'וב הוא "רוסי יוצא דופן" שפתוח לדיון. רייגן העביר מכתב לגורבצ'וב כאשר קיבל האחרון את מושכות השלטון וביקש פגישה. בנובמבר 1985 נפגשו רייגן וגורבצ'וב לראשונה בז'נבה; הם קיימו פסגות נוספות בכל אחת מהשנים הבאות של נשיאות רייגן. פסגת ז'נבה, אמנם קצרה מהסכמים ספציפיים, הניחה את היסוד לשלוש הפסגות האחרות בין המנהיגים. רייגן וגורבצ'וב התווכחו בחופשיות אך פיתחו גם את מערכת היחסים הסימביוטית ששימשה אותם במצב טוב. יוזמת ההגנה האסטרטגית (SDI) הופיעה בפסגת ז'נבה כגורם מרכזי לאנטגוניזם במערכת היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות, אך גם כמנוף עבור ממשל רייגן להסכם נשק פוטנציאלי.
ממוזער|מיכאיל גורבצ'וב, מסייר בדצמבר 1988 על גברנרז איילנד (אי המושלים) בניו יורק, בלוויית נשיא ארצות הברית רונלד רייגן וסגן נשיא ארצות הברית, ג'ורג' הרברט ווקר בוש. ברקע נראה פסל החירות.|ימין
פרשת דרכים נוספת ביחסי המדינות הייתה הכיבוש הסובייטי באפגניסטן; גורבצ'וב נתן אותות חזקים בפגישה זו כי הוא רוצה להוציא את חייליו מהמלחמה הממושכת. הפסגה הבאה בין רייגן לגורבצ'וב התרחשה ברייקיאוויק, איסלנד, באוקטובר 1986. בשנה הקודמת האיץ גורבצ'וב את הרפורמות הפוליטיות והכלכליות מבית, אך משא ומתן אודות הסכמי הגבלת נשק בין המדינות נותר תקוע. יומיים של שיחות ממושכות, אשר לעיתים נותרו ללא פרוטוקול, ייצרו הזדמנות יוצאת דופן כאשר רייגן וגורבצ'וב דהרו לקראת נקודות הדיון שסיפקו יועציהם והחלו דנים בחיסול כל הנשק הגרעיני בטווח מאיים אחד על השני. אף על פי כן, פסגת רייקיאוויק קרסה כאשר גורבצ'וב התעקש שכל פעילות אמריקאית בנושא "יוזמת ההגנה האסטרטגית" תוגבל לניסויי מעבדה. רייגן סירב ואמר לגורבצ'וב שהוא "הבטיח לעם האמריקני" שהוא לא יוותר על היוזמה. כשגורבצ'וב התמיד בעמדתו וסירב לחזור מן הדרישה, רייגן סיים את הפגישה בפתאומיות.
ההגעה להסדר וסבסוד יחסים
מכיוון שהמנהיגים לא הגיעו להסכמה, רייקיאוויק נתפסה בסיומה ככישלון דיפלומטי הן בארצות הברית והן בברית המועצות. במקום זאת הפגישה הוכיחה את עצמה מאוחר יותר כפריצת דרך. עמדתו של רייגן הבהירה לגורבצ'וב שהנשיא לעולם לא יכנע לדרישות שלו שנגעו ליוזמת ההגנה האסטרטגית, ולגורבצ'וב היו בעיות דחופות אחרות מבית. המלחמה הלא פופולרית באפגניסטן הייתה פצע מדמם, והסובייטים אמרו באופן פרטי לארצות הברית כי בכוונתם להוציא את כוחותיהם מאפגניסטן לפני תום כהונתו של רייגן. גורבצ'וב הכריז כי "הדוקטרינה הצבאית של ברית ורשה... כפופה למשימה של מניעת מלחמה, גרעינית וקונבנציונלית." בינתיים, בעידוד הדיונים ברייקיאוויק, ערכו משא ומתן אמריקני וסובייטי אמנה שהסירה ראשי נפץ גרעיניים בעלי טווח בינוני מתחום הפגיעה האפשרי באירופה (הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני). הייתה זאת האמנה הראשונה של המלחמה הקרה שהפחיתה למעשה את מספר ראשי הנפץ הגרעיניים במקום לייצב אותם רק ברמה גבוהה יותר, ובכך הובילה לעצירת מרוץ החימוש הגרעיני.
כדי לראות את מחויבותו של גורבצ'וב עבור הפלת הגוש המזרחי והבאת המלחמה הקרה לסופה, יצא רייגן בעת ביקורו בברלין המערבית בנאום "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!", בכוונו לחומת ברלין. רייגן הגיע לביקור בגרמניה המערבית ונאם ב-12 ביוני 1987 אל מול לשער ברנדנבורג בעיר. את האמרה הסופית של הנאום "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!", התעקש רייגן לשמור למרות טענותיהם של רבים מיועציו כי הדבר עלול לפגוע ביחסים שרק החלו להתבסס עם ברית המועצות.
גורבצ'וב ורייגן חתמו על הסכם פירוק הנשק (INF) בדצמבר 1987, בעוד שהמנהיג הסובייטי ערך ביקור חגיגי בוושינגטון הבירה, רייגן קידם הפחתה של הסיכויים למלחמה גרעינית ולשינויים המהפכניים במדיניות הסובייטית בבית ומחוצה לה – שעד שנת 1987 החלו להסתחרר מחוץ לשליטתו של גורבצ'וב. הקשיים מבית בברית המועצות אפשרו לרייגן ללחוץ על גורבצ'וב ובסופו של דבר לנטרול של יותר מ-2,600 ראשי נפץ גרעיניים, אמריקאים וסובייטים. יחסי המעצמות המשיכו להשתפר במהלך השנה האחרונה של רייגן בתפקיד. בעוד שההתקדמות לעבר אמנת נשק גרעינית הייתה איטית מכדי להניב פירות מידיים, היה ברור בסוף נשיאות רייגן כי אמנה כזו נמצאת בפתח. (הנשיא ג'ורג' ווקר בוש וגורבצ'וב חתמו על האמנה להפחתת נשק אסטרטגי בשנת 1991) בדצמבר 1988, ממש בסוף נשיאותו של רייגן, הודיע גורבצ'וב בנאום בפני האומות המאוחדות בוושינגטון כי יפחית באופן חד צדדי את כוחות הצבא הסובייטי במזרח אירופה על ידי הורדת 500,000 חיילים ו-10,000 טנקים בשנתיים הקרובות. גורבצ'וב טען כי על ממשלתו לאפשר לארצות הגוש המזרחי לקבוע את גורלם באופן עצמאי.
פרשת איראן-קונטראס
עוד בתחילת נשיאותו המשיך רייגן במדיניות אמברגו הנשק של ארצות הברית על איראן בהנהגת משטר האייתוללות אשר היה קיים עוד מנשיאותו של קרטר. כאשר פרצה מלחמת איראן-עיראק ממשל רייגן העביר תמיכה צבאית וכלכלית לעיראק בהנהגת הרודן סדאם חוסיין במטרה להחליש את איראן ואת השפעתה של המהפכה האסלאמית. בתחילת 1982, במסגרת מלחמת האזרחים בלבנון, נתפסו 104 אזרחים חיצוניים, רובם אמריקאים, בידי מיליציית הטרור השיעית חזבאללה, אשר הייתה כאמור נתונה בחסותה של איראן. במקביל לכך, ממשל רייגן תמך בארגוני הקונטראס בניקרגואה, שפעלו נגד הרודנות של משטר החזית הסנדיניסטית הסוציאליסטית במדינה. עקב קשריהם של ארגוני הקונטראס עם המסחר בקוקאין באמריקה הלטינית, הקונגרס האמריקאי העביר החלטה שאין ברשות הממשל לתמוך בארגונים ואין ברשות הממשל לפעול כדי להפיל מהשלטון את הסנדיניסטים. ממשל רייגן חיפש במקביל לאירועים הללו דרך לפעול מסביב לחקיקה בקונגרס עבור הפלת משטר הסנדיניסטים בניקרגואה.
על כן העביר ממשל רייגן נשק לאיראן דרך מדינת ישראל, וזאת על אף המאבק בין ארצות הברית וישראל לבין איראן. הכספים שהועברו מאיראן לארצות הברית דרך מכירת הנשק שומשו עבור מימון הקונטראס בניקרגואה. דרך ה-CIA (סוכנות הביון המרכזית), העברת הכספים התקיימה בחשאי. ממשל רייגן טען מאוחר יותר כי מכירת הנשק לאיראן נעשה בעבור השבת השבויים האמריקאים בלבנון אך בפועל מכירת הנשק החלה עוד לפני פרוץ משבר בני הערובה בלבנון. בנובמבר 1986 העיתון הלבנוני "א-שראע" פרסם ידיעה על הסכם סחר הנשק. בהמשך צצו דיווחים על גילויים נוספים בעניין הפרשה ברחבי התקשורת האמריקאית והתובע הכללי אדווין מיס הורה על פתיחת ועדת חקירה של האחראים בפרשה אשר במהלכה הממשל האמריקאי פעל נגד החלטת הקונגרס. ועדת החקירה העלתה את שמו של לוטננט קולונל אוליבר נורת' מחיל הנחתים שהוצב במועצה לביטחון לאומי. נורת' הודה על מעורבותו בהעברת כספים בצורה בלתי-חוקית מאיראן אל הקונטראס וטען כי רייגן היה מודע לכל הפרשייה לאורכה. רייגן מצידו טען כי לא היה מעורב בעניין כלל וכלל.
השערורייה התגלתה רק 15 שנים לאחר פרשת ווטרגייט ועל כן אזרחים רבים לא סמכו על דבריו של רייגן באומרו כי לא היה מעורב בפרשה. במרץ 1987 יצא רייגן בהצהרה ששודרה בטלוויזיה וטען כי הוא לוקח אחריות על מהלך האירועים. מאוחר יותר, חקירת עומק שנקראה בידי הקונגרס הגיעה למסקנה שרייגן אכן לא היה מודע לחלק נרחב מהפעילות של הכפופים לו במסגרת הפרשייה. בסיומה של החקירה מצא הקונגרס 11 מקורבי ממשל אשמים, בהם היה מזכיר ההגנה לשעבר, קספר ויינברגר; אוליבר נורת'; היועצים לביטחון לאומי רוברט מקפרלן וג'ון פוינדקסטר ואחרים. פרשת איראן-קונטראס נחשבת להיות השערורייה הפוליטית הגדולה ביותר בתקופת נשיאותו של רייגן ופגעה במורשתו המדינית בכל הנוגע למדיניות חוץ.
יחסי חוץ בנוגע למדינות נוספות
בדרום אמריקה, החליש רייגן באופן ניכר את התמיכה במשטרים הצבאיים ששלטו במדינות אמריקה הלטינית שהוקמו ונתמכו על ידי ניקסון, והטיל עליהם לחץ למסור את השלטון לידיים אזרחיות. ובכך עודד את ניסיונות הדמוקרטיזציה בארצות כמו ברזיל, אוורוגאי וארגנטינה. בשנת 1983, לאחר ההפסד במלחמת פוקלנד ועקב משבר כלכלי ממושך, נפל המשטר הצבאי בארגנטינה ונבחר מועמד אזרחי, ראול אלפונסין, לתפקיד נשיא ארגנטינה. בשנת 1985 הביא נשיא ברזיל הצבאי, ז'ואאו פיגיירדו, סוף לדיקטטורה הצבאית בברזיל כאשר התיר בחירות דמוקרטיות ובסופן ירד מתפקידו. בצ'ילה לעומת זאת, נותרו מושכות השלטון בידי הדיקטטור הצבאי אוגוסטו פינושה, אך זה החל במהלכים פוליטיים לקראת סיום שלטונו והעברת הממשל לגורמים אזרחיים בלי לפגוע בסדר השלטוני. רייגן הבין נכון את רחשי הציבור לפחות ברוב המדינות ביבשת ברצונם לעבור למשטר דמוקרטי עם ימין ושמאל פוליטיים ולא לדיקטטורה קומוניסטית ובכך אפשר חופש למדינות השונות ממשטרי בובות אמריקאים. צעד זה תרם לשיפור ושיקום היחסים הקשים בין צפון אמריקה לאמריקה הלטינית.
לאחר השגתה של אנגולה עצמאות מידי האימפריה הפורטוגזית, נכנסה המדינה הצעירה למלחמת אזרחים בין האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה (UNITA) שנתמך בידי רפובליקת דרום אפריקה, לבין התנועה העממית לשחרור אנגולה (MPLA) שנתמכה בידי קובה. ההתנגדות הבין-לאומית כלפי משטר האפרטהייד שהונהג בידי המיעוט הלבן השלט בדרום אפריקה הקשה על ארצות הברית להתערב במאבק לצידה של האחרונה נגד קובה הקומוניסטית. אף על פי כן, ממשל רייגן תמך ב-UNITA בהנהגתו של ז'ונאס סאווימבי והאשים את ה-MPLA בביצוע פשעים נגד האנושות. ממשל רייגן התנגד מבחינה רשמית לאפרטהייד אך לא לחץ על דרום אפריקה להביא לסיומו מחשש שלחץ אמריקאי יתרום לאי-יציבות שלטונית שעלול לערער את היסודות האנטי-קומוניסטים בממשל הדרום אפריקאי. כאשר הכומר דזמונד טוטו זכה בפרס נובל לשלום על מאבקו למען זכויות שחורים בדרום אפריקה, רייגן בירך אותו. בשנת 1984 חידש רייגן את יחסי ארצות הברית–הוותיקן, לארצות הברית לא היו יחסים דיפלומטיים עם הוותיקן מאז 1867.
רייגן וישראל
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|רייגן נפרד ביומו האחרון כנשיא – 20 בינואר 1989
ממוזער|הנשיא רייגן וראש ממשלת ישראל מנחם בגין, 9 בספטמבר 1981.
שמאל|ממוזער|313x313 פיקסלים|פסל הברונזה של רונלד רייגן, שהוצב ב-2009 ברוטונדה המרכזית בוושינגטון, מתחת לכיפת הקפיטול ומייצג את מדינת קליפורניה.
ממוזער|הנשיא רייגן עם נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג, 10 בנובמבר 1987.
באופן כללי נחשב רייגן לאחד מאוהדי ישראל הגדולים שישבו בבית הלבן ובתקופת שלטונו התרחב משמעותית הסיוע הצבאי והכלכלי של ארצות הברית לישראל. הנשיא רייגן תמך בגלוי במאבקם של אסירי ציון והתנה בפני גורבצ'וב את שיפור היחסים בין המדינות וחתימה על הסכמים כלכליים בשיפור יחסה של ברית המועצות ליהודיה, ובפרט הצליח להביא לשחרורו של אנטולי (נתן) שרנסקי, שהיה אחד מסמלי המאבק. בשל דימויו החיובי הזה, זכה רייגן לתמיכה רבה בקרב יהודי ארצות הברית, דבר יוצא דופן עבור נשיא מהמפלגה הרפובליקנית. למרות זאת, ביקורת הוטחה בו ב-1985, כאשר התעקש להניח זר בבית קברות גרמני שבו נקברו גם אנשי אס אס.
רייגן אירח את מדינת ישראל לשתי ארוחות ערב ממלכתיות: באפריל 1980, במהלך תקופת כהונתו הראשונה, אירח את ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. לאחר שנבחר לכהונה נוספת, אירח את נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג לארוחת ערב ממלכתית שנערכה בנובמבר 1987.
עם זאת, רייגן ביקר את ישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי ואחרי טבח סברה ושתילה. בתקופתו הכירה ארצות הברית באש"ף כנציג העם הפלסטיני. מזכיר המדינה בממשלו, ג'ורג' שולץ, עמל על תוכניות שיאפשרו לפלסטינים בשטחים אוטונומיה, למורת רוחה של ממשלת ישראל, אך סופן שלא יצא מהן דבר. ב-31 ביולי 1983 הכריז רייגן כי . יום לאחר ההכרזה הזו קמה היאחזות נח"ל חדשה בשומרון, ליד הר גריזים. כתגובה על הכרזת רייגן, קראו לה מייסדיה "רוגן". ההיאחזות התאזרחה כעבור כשנה והיא היישוב יצהר.
"תוכנית רייגן"
בתחילת כהונתו של רייגן כנשיא נקט בעמדה ניצית כלפי הגוש המזרחי וראה את ישראל כשותפה האסטרטגית המרכזית של אמריקה במזרח התיכון במסגרת המלחמה הקרה השנייה, במיוחד לאחר המהפכה האסלאמית האיראנית שהתרחשה בתקופת קודמו, קרטר, וגנזה מאמריקה שותפה אסטרטגית אזורית גדולה. לכן, רייגן איחד בבחינת מדיניות החוץ שלו בין האינטרס האסטרטגי הלאומי לבין תבנית "היחסים המיוחדים" בין ארצות הברית לישראל. עיקר עניינו של הממשל במזרח התיכון נגע למפרץ הפרסי ולא לסכסוך הישראלי-ערבי. לצד עליית הערכת חשיבותה האסטרטגית של ישראל, הממשל גם פעל להכפיף אותה לדרישותיו דרך הטלת מעין "עונשים" בדמות עיצומים והגבלות על פעולות הנוגדות את עמדותיה של ארצות הברית במישור הבין-מדיני או הבין-לאומי הרחב. דוגמה לכך היא השעיית משלוח של ארבעה מטוסי ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון לישראל בעקבות "מבצע אופרה" – תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. בנובמבר 1981 פורסם מזכר הבנות שביסס מבצעית את משמעות ההעמקה האסטרטגית בין הממשל האמריקאי וישראל בהנהגת מנחם בגין.
בספטמבר 1982, במהלכו של מבצע שלום הגליל הישראלי בלבנון, פרסם הממשל האמריקאי את "תוכנית רייגן", שהייתה מתווה לפתרון סכסוכים וקשיים במזרח התיכון. התוכנית התבססה על ההערכה שישראל תסדיר, כמטרתה, ממשל לבנוני חדש ויציב ותיסוג באופן הדרגתי חזרה אל גבול ישראל–לבנון. בהתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, התוכנית נשענה על האופציה הירדנית שירדן תיקח חלק בהסדר רשויות שלטון סדירות ביהודה ושומרון וחבל עזה מהם ישראל אמורה כביכול לסגת בדרך להקמת ממשל פלסטיני עצמאי. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שהתנגד באותה עת לנסיגה מיידית מלבנון, הכריז כי הוא דוחה את התוכנית על הסף, ואף אישר הקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון (בתגובה להצהרותיו של בגין החליט רייגן לעצור את אספקת המטוסים לישראל לתקופה של כ-3 חודשים). אם לא די בכך, מתנחלים התראיינו לתקשורת הישראלית ודרשו חרף הצעתו של רייגן שממשלת ישראל תחיל את הריבונות בשטחים. על אף התנגדותה הנחרצת של ממשלת ישראל לתוכנית, נוצר תקדים שאנשי ציבור יהודים-אמריקאים כגון תומאס דיין, מראשי איפא"ק, תמכו נחרצות בתוכנית.
מלחמת לבנון הראשונה
טרם תחילת מבצע שלום הגליל ביוני 1982, מלחמת האזרחים בלבנון זלגה לשטחי ישראל דרך הפצצת מטרות אזרחיות בגליל בידי מאחזי אש"ף אשר בדרום לבנון (חבל פתחלנד). בחודשים שקדמו לפתיחת המבצע ותחילת מלחמת לבנון הראשונה, התקיים דיאלוג פנימי בתוך הממשל לגבי העמדה שיש לנקוט ביחס לפעולה ישראלית נרחבת נגד אש"ף בלבנון. הממשל שלח את פיליפ חביב כשליח מיוחד למזרח התיכון למניעת הסלמה בין ישראל לסוריה ולאש"ף בזירת המאבק בלבנון. אמריקה וישראל ראו עין בעין חשיבות אסטרטגית להחלשת אש"ף וניטרול ההשפעה הסורית על לבנון, אך בעוד מזכיר המדינה אלכסנדר הייג הביע עמדה של חפיפת מטרות, מזכיר ההגנה קספר ויינברגר טען שהמהלך יפגע במכלול האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון, בפרט יחסיה עם מדינות המפרץ הפרסי הערביות, בעלות בריתה ומייבאות הנפט העיקריות שלה. למעשה, הממשל לא העניק אור ירוק לפתיחה הישראלית במבצע שלום הגליל, אלא נקט במדיניות של עמימות ביחס לעמדתו הרשמית, עמימות שחלק ממקבלי ההחלטות בישראל, כגון שר הביטחון אריאל שרון, ביטאו כתמיכה בישראל בעת פתיחת מבצע.
בתחילת המבצע תמך הממשל בישראל, אך מרגע שהובהר כי אין שלום הגליל מבצע מוגבל אלא מאבק חזיתי בין ישראל לאש"ף וסוריה העלול להגיע עד לביירות ולהצית חזית לוחמה נוספת ברמת הגולן, נמוגה התמיכה. ביום הרביעי למלחמה, שבמהלכו חיל האוויר הישראלי השמיד 19 סוללות טילים סוריות שהוצבו בלבנון, יצא הנשיא בדרישה להפסקת אש. למחרת הודיעה ממשלת ישראל כי תבצע במיידי הפסקת אש חד-צדדית. ביום שלמחרת נכנסה הפסקת האש לתוקף, אך היא הופרה במיידית. הפגיעה הישראלית בתשתיות אזרחיות לבנוניות, שנגרמה בין לבין עקב לקיחת המסתור של מחבלים מטעם אש"ף באזורים עירוניים, הובילה לעליית ההתנגדות של ממשל רייגן לפעולה הישראלית כמו גם שינוי בדעת הקהל האמריקאית נגד ישראל. באוגוסט, במהלך המצור על ביירות, נערכה בוושינגטון פגישה מתוחה בין רייגן ושר החוץ הישראלי יצחק שמיר במהלכה דיבר רייגן על כך שהוא רואה רייגן זעם על הפרות של הפסקת האש מטעם ישראל וטען כי עם הזמן נהיה קשה יותר ויותר עבורו ועבור ארצות הברית להצדיק את הטענה כי השימוש בנשק אמריקאי בידי ישראל נעשה בעבור מטרות הגנה.
בספטמבר הגיעה ההוקעה של ישראל בידי הקהילה הבין-לאומית לשיאה בעקבות טבח סברה ושתילה, שבוצע נגד תושבים פלסטינים בביירות בידי אנשי הפלנגות הנוצריות שישראל מימנה. ההגבלות שהטילה ארצות הברית על ישראל בתחום הסחר במודיעין וטכנולוגיה לא פגעו בליבת היחסים ולא הספיקו לפגוע במערך הביטחון הישראלי, כך שבנוסף גם זכו לאהדת רוב בציבור האמריקאי. לאחר רצח נשיא לבנון הנבחר בשיר ג'ומאייל והטבח בסברה ושתילה בספטמבר 1982 יזם רייגן את הקמתו של כוח רב לאומי חדש. הכוח הגיע לביירות בשלהי ספטמבר במשימת שמירת שלום – לסייע לממשלה ולצבא הלבנונים לייצב את המדינה. באוקטובר 1983, ארגון הטרור חזבאללה, הפועל בחסות משמרות המהפכה האסלאמית באיראן, ביצע את הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות. בעקבות הפיגועים, המאבקים בין מזכיר המדינה שולץ למזכיר ההגנה ויינברגר בקבינט והידלדלות התמיכה בקונגרס במעורבות האמריקאית בלבנון, בפברואר הורה רייגן על נסיגת עיקר הכוחות האמריקאים מן הבוץ הלבנוני. עם תחילת הנסיגה הישראלית והסדר רצועת הביטחון ב-1985, שבה תמיכת רוב נרחב בציבור האמריקאי בישראל.
פרויקט הלביא ופרשת פולארד
בעקבות הפגיעה הישראלית במטרות אזרחיות בלבנון, בספטמבר 1982 הטיל רייגן וטו על העברת מידע מודיעיני וטכנולוגי לישראל שהיה קריטי עבור פיתוח פרויקט הלביא. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז מלחמת סיני שארצות הברית ביצעה חפיפה מלאה בין הקשר הביטחוני עם ישראל לבין מדיניותה במזרח התיכון. בעקבות המאבק בלבנון, היציאה האמריקאית מהמדינה והנסיגה הישראלית לרצועת הביטחון, ולנוכח התמשכות מלחמת איראן–עיראק, החליט הממשל לבצע הערכה מחדש של ההתנהלות האסטרטגית עם ישראל, כאשר חשיבותה כבעלת ברית אזורית עלתה והוחלט להחשיב משברים שונים שעלולים לפרוץ כמינוריים ביחס לצורך בשימור השותפות האסטרטגית והיחסים המיוחדים. בשנים הבאות לכהונת רייגן ידעו היחסים סדרת קשיים, בהם הוויכוח סביב פיתוח מטוס הלביא ושערוריית פרשת פולארד. במהלך אותם משברים באה לידי ביטוי ההערכה מחדש שבוצעה בעקבות המאבק בלבנון, הממשל האמריקאי גם נמנע מלהכפיף את עמדתו על ישראל בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
במהלך פרסום פרשת איראן–קונטראס התברר עומק השותפות האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית, וממשל רייגן נמנע מלבקר את ממשלת ישראל (באותה העת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר ושמעון פרס), על אף הביקורת מבין ומחוץ שהופנתה כלפי רייגן וצמרת הממשל. במהלך פרשת פולארד התברר כי ישראל העסיקה מרגל מטעמה בשירות מודיעין הצי האמריקאי, מהלך שהוביל להתרעמות תקשורתית וציבורית נרחבת נגד ישראל בארצות הברית. לצד זאת, רייגן וממשלו לא יצאו בפומבי נגד ממשלת פרס ולא הוציאו לפועל הענשות נגד ישראל. הפרשה כן הובילה לסלידה מישראל בקרב הציבור האמריקאי ולטווח הארוך הובילה להתפתחותה של טינה ארוכת שנים לישראל בשדרת המודיעין האמריקאי, בעיקר בקרב סוכנויות כגון ה-CIA וה-FBI. ב-1987 נידון פולארד למאסר עולם.
כאשר התברר לממשל האמריקאי כי הפיתוח הישראלי של הלביא עלול לאיים על מעמדו של ה-F16, איים הממשל במניעת העברת תקציבים המיועדים לישראל. לבסוף, מחירו הגבוה של פרויקט הלביא הוא שהוביל לעצירת פיתוחו עוד ב-1983, ולגניזתו ב-1987 בהצבעה צמודה של שרי ממשלת האחדות בראשות שמיר. צוות מומחים אמריקאי שנשלח להעריך את מחירו של הלביא, הגיש את דו"חו בפברואר 1986. בדו"ח נטען כי ההערכה הישראלית נמוכה ב־40 אחוזים ממחירו של הפרויקט, מחירו של מטוס בשער המפעל הוערך ב־22.1 מיליון דולרים. בפברואר 1987 פורסם דו"ח אמריקאי נוסף שהעריך את עלותו של כל מטוס בשער המפעל ב־17.3 מיליון דולרים והטיל ספק ביכולת מדינת ישראל לעמוד בהוצאה בלי לפגוע בביטחון השוטף.
כך קרה שבאוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקאי, כאשר ממשל רייגן, לפי הערכת התעשייה הצבאית האמריקאית, חשש כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד.
"יוזמת שולץ"
במהלך 1987 התקיימו מגעים בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס וחוסיין, מלך ירדן שהבשילו בדמות הסכם לונדון באפריל. התוכנית בין לבין נועדה להפוך את ירדן חזרה לנציגה הלגיטימית (בעיני הקהילה הבין-לאומית) של הפלסטינים במקום אש"ף שגורש לתוניסיה. ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבין-לאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה עם חוסיין, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש מן האפשרות שבמתווה של ועידה בין-לאומית האחרונה תכפה על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם, ולכן העדיף משא ומתן ישיר.
עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לממשל רייגן על מנת שיציג אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך – בעיקר לנוכח הניסיון של פרס לקדם את ההסכם במתווה הוועידה הבין-לאומית על אף התנגדותו שלו. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף ממשל רייגן שלא לקדם את היוזמה ונמנע מללחוץ על ישראל. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.
בדומה למלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה הובילה עם הזמן לשחיקת התמיכה הציבורית האמריקאית בישראל, כאשר גם בכירים יהודים אמריקאים נקטו עמדה נגד המדיניות הישראלית, וביניהם מזכ"ל הקונגרס היהודי האמריקאי הנרי זיגמן. לנוכח ההתקוממות בשטחים, מזכיר המדינה שולץ הציע באפריל 1988 הקמה של ועידה בין-לאומית שמטרתה להשגיח על הסדר אוטונומיה ביהודה ושומרון וחבל עזה בטווח של שלוש שנים. פעם נוספת עמדה הוועידה הבין-לאומית בלב המניעים להתנגדותו של ראש הממשלה שמיר, ולנוכח ההערכה האסטרטגית של ישראל, ממשל רייגן פעם נוספת נמנע מללחוץ על ישראל להשתתף ביוזמה. חמישה חודשים לאחר פרסום יוזמת שולץ הכריז המלך חוסיין על ניתוק הזיקה הירדנית מהגדה המערבית, מהלך שמוסס את "האופציה הירדנית".
לאחר נשיאותו
מחלתו, מותו והלווייתו
רונלד רייגן פרש מהבית הלבן לביתו הפרטי בשכונת בל אייר בלוס אנג'לס. במשך שש השנים הבאות, הוא בילה את זמנו בארגון זיכרונותיו ופיקוח על יצירת הספרייה הנשיאותית של רונלד רייגן בסימי ואלי, קליפורניה. הוא עלה לכותרות על קבלת תשלום של 2 מיליון דולר בעבור נאום ביפן, אך הגיב לביקורת על כך בכך שסירב לתזמן נאומים זרים אחרים. עד שחלה במחלת אלצהיימר, הוא נהנה מהפנסיה שלו, נסע פעם או פעמיים בשבוע לבניין המשרדים שלו במתחם מגדל סנצ'ורי סיטי הסמוך ורכב בחווה שלו צפונית-מערבית לסנטה ברברה בכל הזדמנות אפשרית.ממוזער|סגן הנשיא של רייגן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש (מימין) עם רייגן, 1981
ב-1992 אובחן רייגן כלוקה במחלת אלצהיימר. בנובמבר 1994 הוא פרסם לציבור הודעה, בכתב ידו, על מחלתו: "אני הולך אל שקיעת חיי", אמר במכתב, "אך יודע אני שלאמריקה צפוי תמיד שחר זוהר". בשנים שלאחר הכרזתו, רייגן נעלם במידה רבה מעיני הציבור כאשר מחלת אלצהיימר גבתה ממנו את מחירה הכבד. עם זאת, הפרסום של התמודדותו והתמודדותה של משפחתו עם המחלה תרם במידה להעלאת המודעות הציבורית והוביל להגברת התרומות לארגונים ולמוסדות הפועלים לפיתוח של תרופה למחלה. ב-1998, קרן אמריקה הצעירה רכשה את החווה המשפחתית.ימין|250px|ממוזער|ארונו של רייגן בהלווייתו
ב-5 ביוני 2004 נפטר רייגן. ב-11 ביוני נערכה לו הלוויה ממלכתית, בה נכחו הנשיא המכהן ג'ורג' ווקר בוש, נשיא ארצות הברית לשעבר וסגנו של רייגן במהלך כהונתו ג'ורג' הרברט ווקר בוש. גם שאר הנשיאים לשעבר שחיו באותה תקופה, ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר וביל קלינטון הגיעו להלוויה. בין המנהיגים הבולטים שנכחו בהלוויה היו ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, ומנהיגה האחרון של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. את ישראל ייצגו בהלוויה שר הפנים לשעבר נתן שרנסקי ושגריר ישראל בארצות הברית דני אילון. הוא נקבר באתר הספרייה הנשיאותית שהוקמה על שמו, בסימי ואלי, קליפורניה.
מורשתו
ב-1999 מצא סקר של גאלופ כי רונלד רייגן נחשב בציבור האמריקאי לאחד מ-18 האישים הפופולריים ביותר במאה העשרים. ב-2005 קבעו רשת הטלוויזיה CNN ועורכי הטיים מגזין, ביחד, כי רונלד רייגן היה האדם המרתק ביותר בעולם ב-25 השנים האחרונות ואילו טיים עצמו מצא כי הוא היה בין 100 המשפיעים ביותר בעולם במאה העשרים. ביוני 2005, במשאל שנערך בקרב צופי ערוץ דיסקברי הטלוויזיוני, נבחר רונלד רייגן לאמריקאי החשוב ביותר בהיסטוריה (לפני אברהם לינקולן, מרטין לותר קינג, ג'ורג' וושינגטון בנג'מין פרנקלין ואחרים).
ממוזער|שלט הרחוב על שמו של רונלד רייגן בעיר נתניה
בכל מהלך כהונתו ניהל הנשיא רייגן יומן מפורט. ב-2007 פורסם יומן זה, כספר – "יומני רייגן", בהוצאת הרפר קולינס ובעריכת דאגלס ברינקלי. הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
רחוב על שמו של רייגן קרוי בעיר נתניה.
גלריה
פרסים והוקרה
שמאל|ממוזער|220px|מדליית הזהב של הקונגרס שהוענקה בשנת 2002 לרונלד רייגן ולגברת הראשונה ננסי רייגן
רייגן קיבל בחייו מספר רב של פרסים ואותות כבוד. בין השאר הוא קיבל ב-1985 תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה ממכון ויצמן למדע. ב-1989 הוא קיבל את פרס סילבנוס ת'אייר של האקדמיה הצבאית האמריקאית בווסט פוינט, תואר אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט הבריטי (GCB) ו"סרט גדול" של מסדר החרצית היפני. ב-1993 העניק לו סגנו לשעבר, הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש, את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. ב-2002 קיבלה רעייתו ננסי בשמו וגם עבורה את מדליית הזהב של הקונגרס.
ב-2007, כשלוש שנים לאחר מותו קיבלה ננסי רייגן עבור בעלה את פרס "מסדר הנשר הלבן", שהוא אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניקה פולין. נשיא פולין העניק לרייגן את הפרס בגין תמיכתו הבלתי נלאית בכל מהלך נשיאותו, בסולידריות ובתנועה האנטי קומוניסטית הפולנית. לדברי לך קצינסקי, בלי נחישותו של רייגן ועזרתו לא ניתן היה להשיג את שחרורה של פולין מהקומוניזם.
ב-1998 נחקק חוק מיוחד של הקונגרס ששינה את שם נמל התעופה המשמש את וושינגטון די. סי. (הנמצא בסמוך לה, על גדת נהר הפוטומק בווירג'יניה, להבדיל מנמל התעופה הבין-לאומי וושינגטון דאלס, שממערב לה ומנמל התעופה בולטימור וושינגטון) לנמל התעופה רונלד רייגן וושינגטון נשיונל. באותה שנה נחנך גם בניין רונלד רייגן ומרכז הסחר הבין-לאומי בשדרות פנסילבניה 1300 בוושינגטון. ב-2001 קרא הצי האמריקאי את אחת מנושאות המטוסים הגרעיניות שלו, מסדרת נימיץ, על שם רונלד רייגן. ב-2005 הנפיקה רשות הדואר האמריקאית בול לזכרו וב-2011 הונפק בול שני, לציון 100 שנה להולדתו.
ב-2008 הקימה העיר קובינגטון שבמדינת לואיזיאנה פסל ענק של רייגן, בגובה 3 מטר בערך, לזכרו. הפסל הזה נחשב לפסלו הגדול ביותר של רייגן עד היום. ב-2009 הוצב פסל ברונזה של רייגן ברוטונדה המרכזית בוושינגטון, מתחת לכיפת הקפיטול, שם הוא מייצג את מדינת קליפורניה. שנתיים אחר כך, כחלק מחגיגות 100 שנה להולדתו, הוצב פסל נוסף שלו בכיכר גרוונר, בלונדון, ליד השגרירות האמריקאית שם, לצידם של פסלי פרנקלין דלאנו רוזוולט ודווייט אייזנהאואר, כהכרה בפועלו של רייגן לסיום המלחמה הקרה. לצידו של הפסל הוצבה פיסה מחומת ברלין המנותצת. גם בוורשה בירת פולין הוקם ב-2011, ממול לשגרירות ארצות הברית, פסל של רייגן ובטביליסי, גאורגיה, ב-2011 הוצב פסלו ב"כיכר החירות בבודפשט", הונגריה, בנוסף, בבודפשט הוקדש לו גם רחוב. ב-2012 הוצב פסל של רייגן בבון בגרמניה, בכיכר הנקראת על-שמו. בגדנסק שבפולין, הוצב פסלו בפארק גדנסק, ב-2012.
בנוסף, מדינות וערים רבות בארצות הברית ומחוצה לה קראו על שמו בניינים שונים, בתי חולים, בתי ספר ופארקים. כיכרות על שם רונלד רייגן נקראו בקרקוב – פולין, טביליסי – גיאורגיה, ובקייב – אוקריאנה. רחובות רונלד רייגן נקראו בפראג, צ'כיה, דאר א-סלאם בטנזניה, טירנה באלבניה, סופיה בבולגריה, ניו דלהי בהודו, ירושלים בישראל, פנמה סיטי בפנמה, מנילה בפיליפינים, ולטה במלטה, ירוואן בארמניה, ובמקומות נוספים בעולם. דרכים בינעירוניות נקראות על-שמו במדינות אחדות.
קפטן נבחרת פורטוגל בכדורגל ושחקן מנצ'סטר יונייטד, כריסטיאנו רונאלדו יליד 1985, קרוי על שם רונלד רייגן.
רשימת פרסים
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל רונלד רייגן
יום רונלד רייגן
הדמוקרטים של רייגן
לקריאה נוספת
רונלד רייגן, חיים אמריקניים, אוטוביוגרפיה, בתרגום עמוס כרמל, הוצאת עידנים, 1991.
אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011
פגי נונאן, האיש שהפיל את מסך הברזל, תרגם מאנגלית אילן חזות, הוצאת סלע מאיר, 2021
יגאל קיפניס, 1982: לבנון, הדרך למלחמה, דביר (הוצאת ספרים), 2022
Stephen Vaughn, Ronald Reagan in Hollywood: Movies and Politics, Cambridge University Press, 1994
Thomas W. Evans, The Education of Ronald Reagan: the General Electric Years and the Untold Story of his Conversion to Conservatism, Columbia University Press, 2006
Karl Gerard Brandt, Ronald Reagan and the House Democrats: Gridlock, Partisanship, and the Fiscal Crisis, University of Missouri Press, 2009
Craig Shirley, Rendezvous with Destiny: Ronald Reagan and the Campaign that Changed America, ISI Books, 2009
Bernard von Bothmer, Framing the Sixties: the Use and Abuse of a Decade from Ronald Reagan to George W. Bush, University of Massachusetts Press, 2010
Michael Schaller, Ronald Reagan, Oxford University Press, 2011
Eric Robert Crouse, The Cross and Reaganomics: Conservative Christians Defending Ronald Reagan, Lexington Books, 2013
Gil Troy, Morning in America: How Ronald Reagan Invented the 1980's, Princeton University Press, 2013
John F. Freie, The Making of the Postmodern Presidency: from Ronald Reagan to Barack Obama, Routledge, 2016
David T. Byrne, Ronald Reagan: An Intellectual Biography, Potomac Books, 2018
Ralph Dietl, The Strategic Defense Initiative: Ronald Reagan, NATO Europe, and the Nuclear and Space Talks, 1981-1988, Lexingon Books, 2018
Robert Mann, Becoming Ronald Reagan: the Rise of a Conservative Icon, Potomac Books, 2019
John M. Logsdon, Ronald Reagan and the Space Frontier, Palgrave Macmillan, 2019
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה רשמית, באתר הבית הלבן
ספריית רונלד רייגן
עמודי השער של עיתונות העולם מדווחים על מותו של , באתר ניוזיאום
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:מושלי קליפורניה
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:נאו-קונסרבטיבים
קטגוריה:נפגעי התנקשויות בארצות הברית
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: טלוויזיה
קטגוריה:קצינים וחוגרים בחילות האוויר של צבא ארצות הברית
קטגוריה:פעילים בארגוני עובדים בארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1984
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1980
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא סקוטי
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004 | 2024-09-05T20:27:59 |
חקלאות אורגנית | ממוזער|שמאל|250px|לימונים שגודלו בחקלאות אורגנית
שמאל|ממוזער|250px|שדה ירקות אורגניים בקליפורניה
חקלאות אורגנית היא צורת חקלאות אשר נסמכת על ניהול של מערכת סביבתית ומנסה להקטין או למנוע את השימוש בתשומות חקלאיות חיצוניות, בעיקר כימיקלים סינתטיים ואורגניזמים מהונדסים גנטית.
החקלאות האורגנית מוכרת בחוק, ומווסתת על ידי הממשל (בישראל משמש לכך "חוק להסדרת תוצרת אורגנית, התשס"ה-2005").
הגדרה
בחוק להסדרת תוצרת אורגנית התשס"ה – 2005, מוגדרת תוצרת אורגנית: "תוצרת חקלאית שיוצרה וטופלה לפי הוראות חוק זה". החוק מטיל הגבלות על החומרים המותרים לשימוש כחומרי הדברה ודישון, אם כי הוא אינו אוסר על השימוש בחומרי הדברה ודישון כליל. כמו כן, החוק אינו אוסר על שימוש באנטיביוטיקה בבעלי-חיים, או על אחזקתם במבנים סגורים ללא יציאה למרעה. אין איסור על מונוקולטורה (גידול זן אחד של צמח על שטח נרחב).
חקלאות אורגנית בישראל
ממוזער|פילוח החקלאות האורגנית בישראל (2021)
נכון ל-2021 החקלאות האורגנית בישראל מהווה כ-1.5% מכלל התוצרת החקלאית המיוצרת בישראל וכ- 13% מכלל הייצוא החקלאי. בענף יש כ-720 עוסקים ביניהם מגדלים, יבואנים, משווקים ועוד. כ-66,400 דונם מגודלים כאורגני לפי הפילוח: גידולי שדה – 44%, ירקות – 9%, פירות – 28%, תבלינים – 2%, שונות – 17% (צמחי מרפא, פרחים וכו'). ככלל, הפירות והירקות האורגנים יכולים להיות מטופלים אך ורק בחומרים המורשים לשימוש בחקלאות אורגנית.
מניעת נגעי צמחים והטיפול בהם
בתודעת הציבור נהוג לחשוב שבצמחים אורגנים מטפלים ללא ריסוסים. ב"תקנות להסדרת תוצרת אורגנית (תוצרת אורגנית מן הצומח-ייצורה ומכירתה),התשס"ח" מצוין בסעיף 26 שטיפול בנגעי צמחים ייעשה רק באמצעים "טבעיים" (מצוינים 12 אפשרויות), אך בסעיף 27 כתוב: "על אף האמור בתקנה 26, אם קיימת סכנה מיידית ומוחשית לתוצרת אורגנית מן הצומח ניתן להשתמש גם בתכשירים שרשם המנהל לפי תקנות התכשירים האורגניים". תקנה זו מאפשרת לחקלאים לרסס בקנה מידה גדול בתכשירים מאושרים, ואף להשתמש במטוס ריסוס.
לדברי ד"ר יזהר טוגנדהפט מהארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל: "צריך להבהיר: חקלאות אורגנית זה לא בלי ריסוסים. בסופו של דבר המטרה שלנו זה ליצר מזון. והרבה פעמים הגידול נתקף... יש חומרים שמותר להשתמש בהם. מעט חומרים. וזה לא כל דבר שמישהו שמתחשק לו משתמש. זה צריך לעבור רישוי של וועדה מסודרת של משרד החקלאות. ובסופו של דבר החקלאי צריך להפעיל שיקול דעת מתי ואיך לרסס..."
גידול בעלי חיים
גידול בהמות ועופות לאספקת בשר, מוצרי חלב וביצים, הוא גידול מסורתי–אורגני נוסף, המהווה השלמה לגידולי שדה.
התפיסה של גידולים מעורבים לעומת גידולים בלעדיים-אחידים נשארת בעינה גם בתחום זה. משקים אורגנים מנסים ככל הניתן לאפשר לבעלי החיים לגדול ולאכול ב"תנאים טבעיים". שטחים נרחבים ומרעה חופשי בשטחי טבע מאפשרים לבעלי החיים תנועתיות חופשית תוך כדי מרעה ותוך הימנעות מכינוס צפוף של בעה"ח.
כמו כן, יש שימוש רב בסוסים ובהמות לעבודה, דבר המאפשר גם שימוש במיחזור ובזבל אורגני וכמקור אנרגיה לתזונת עובדי המשק.
גם חקלאים המתמחים בגידולי שדה, מגדלים במשק בעלי חיים שיאפשרו להם להיות משק עצמאי המספק את כל צרכיו.
מערכות חקלאות אורגנית
קיימות מספר מערכות חקלאיות לגידול אורגני:
הגישה הביודינמית הנמצאת בפיקוח רשות עצמאית בינלאומית.
שיטת פוקואוקה (FUKUOKA), שיטה שפותחה על ידי מדען לחקלאות יפני, המתמקדת בהתערבות מינימלית בעיבוד גידולי דגנים.
שיטת העיבוד האינטנסיבית הצרפתית, שיטה המשלבת עיבוד ביודינאמי עם גישות אורגניות נוקשות בחלקן, אך לפי התאמת החקלאי לתנאי המשק שלו.
שיטת הגידול הביו-אינטנסיבי המתאימה בעיקר לגידולים אורגניים מניבים בשטחי גידול קטנים.
כל בעל משק חקלאי יכול לבחור בשיטה מסוימת או בשילוב מספר שיטות לפי הצורך.
למרות ההבדלה הקיימת בין השיטות החקלאיות האורגנית והקונבנציונלית, ייתכנו מצבים בהם ישתמשו כמוצא אחרון, בשעת הצורך, במשק האורגני באמצעים משולבים, הן בחומרי הדברה אורגניים והן בחומרי הדברה סינתטיים.
הרווחיות של החקלאות האורגנית לעומת החקלאות הרגילה
קיימת דעה שהחקלאות הרגילה נחוצה על מנת לעמוד בביקוש למזון חקלאי. למעלה מ-50 שנה מאפשרים עסקי החקלאות מבחר גדול של מוצרים בעלות נמוכה לצרכן, תוך ייפוי נתוני היעילות.
חסידי השיטה האורגנית טוענים שעלויות נזקי החקלאות הרגילה צצים ועולים על פני השטח הן מבחינת איכות הסביבה והן מבחינת השפעות שליליות על הבריאות של הצרכנים. הטיעון העיקרי כנגד החקלאות האורגנית הוא כי משקיה פחות רווחיים מהמשקים הקונבנציונלים.
במחקר ידוע שנערך משך 21 שנים בשווייץ, נמצא שתנובת היבולים בגידולים אורגניים קטנה בכ-20% מהשיטות הקונבנציונליות. עם זאת, הן צרכו עד 50% פחות בהוצאות דישון והוצאות אנרגיה, ועד 97% פחות בהדברת מזיקים.
בסקר נרחב שפורסם בשנת 2001, נותחו הנתונים מ-154 "עונות גידול". הנתונים הראו שתנובת היבולים הייתה ברמה של 95-100% מרמת היבולים הקונבנציונלים.
מחקרים השוואתיים בין גידולים אורגניים לקונבנציונלים הם נדירים ביותר, ולכן אין הוכחות חותכות לכאן או לכאן.
נושא מדידת היעילות הוא מסובך יותר מאשר מדידת כמות היבול המתקבלת בלבד, בעיקר משום שיעילות גידול מחושבת על ידי זמן עבודה ולא לפי תנובה משטח גידול. אך גם בגלל שמרבית גידולי הדגנים השונים מהווים תזונה עיקרית של בעלי החיים, ולאו דווקא כמקור מזון לבני האדם, ומכאן שחישוב יעילות הגידולים להזנת בני אדם צריכה לקחת בחשבון את עלות האכלת החיות.
בחישוב ברמה הכלכלית, העלויות החבויות בתופעות לוואי כמו טיפול באיכות הסביבה הנפגעת, אינן נלקחות בחשבון כחלק מעלויות הגידול של החקלאי, אלא משולמות על ידי הציבור הרחב בדרכים אחרות כגון מיסוי למימון איזון גידול האוכלוסייה ומימון הוצאות הולכות וגדלות של הוצאות על בריאות.
עלות חבויה נוספת שאינה נלקחת בחשבון היא ניצול בלתי חוזר של מקורות האנרגיה, שאינם ניתנים למיחזור ואף מגבירים את הזיהום הסביבתי.
ייצור חומרי דשן וחומרי הדברה כימיים מסתמכים על מקורות אנרגיה המבוססים על מוצרי הנפט הגולמי. מערכת ההפצה של המוצרים הדורשות שינוע למרחקים ארוכים וגורמים אף הם לעלייה בצריכת אנרגיית הנפט, ואילו העיבוד האורגני מפחית את הצורך בתלות במקורות אנרגיה אלו.
זווית ראייה נוספת היא הרווח הכלכלי לחקלאי. כיום, הרווח הנפוץ לחקלאי הוא כ–20% ממחיר המוצר הקמעוני של התוצרת החקלאית הנמכרת ברשתות השיווק, בעוד, 80% הנוספים ממנים את מערכת ההפצה, עיבוד התוצרת, השינוע, האריזה והוצאות השיווק.
המגדלים האורגניים טוענים שיש להם מערכות הפצה יעילות יותר המתבססות על שיווק מקומי, ובכך הם מגדילים את הרווח הישיר לחקלאי, שיאפשר לו להשביח את מוצריו.
היסטוריה
באופן כללי ניתן לומר שההיסטוריה של החקלאות האורגנית היא גם חלק מהיסטוריה של התנועה האורגנית, שהחלה את דרכה כקבוצות חקלאים ומדענים עד להפיכתם לגופים חברתיים–צרכניים. תנועה זאת מתנגדת לתיעוש החקלאות מבחינה חברתית ומבחינה מסחרית, ומצדדות בטובת הצרכנים. רק כאשר ניתן היה להבדיל באופן משמעותי בין שיטות העיבוד, קיבלה תנועה זאת משמעות מיוחדת בעיני הציבור הרחב.
ב-40 השנים הראשונות של המאה ה-20 התחוללו התפתחויות משמעותיות בכל הקשור במחקר הביוכימי ובהנדסה הכימית אשר גרמו לשינויים משמעותיים בחקלאות. עם הגברת השימוש בחומרי דלק טבעי, התחיל עידן חדש של תנופת התפתחות של כלים חקלאיים כגון קומביינים, טרקטורים שונים, וכלי עזר רבים.
מחקרים רבים עסקו בהשבחת מינים והביאו ליצירת זנים חדשים של זרעים. תהליכי ייצור חדשים של תרכובות חנקן שהיו ידועות עוד מאמצע המאה ה-19, הוזילו באופן משמעותי את השימוש בתרכובות אלו לדישון.
כל העובדות המוזכרות לעיל שינו באופן מהותי את שוק העבודה החקלאי: בארצות הברית בשנת 1901 היו כ-600 טרקטורים, ובשנת 1950 היו כבר כ-3,000,000. אם כיום היחס בין כל עובד חקלאות לכמות המזון לאדם היא 1 עובד ל-100 בני אדם, בשנת 1900 היחס בין כל עובד חקלאות לכמות המזון לאדם הייתה 1 עובד ל-2.5 בני אדם. שטחי העיבוד גדלו תוך התמקצעות בתחומים ספציפיים לכל משק לשימוש יעיל בכלים החקלאיים שלו.
בראשית המאה ה-20 היה בוטנאי בארצות הברית בשם פ.ה. קינג, אשר נסע לסין, קוריאה ויפן כדי ללמוד שיטות עיבוד ודישון מסורתיות וגם שיטות גידול כלליות הנהוגות במדינות אלו. הוא פרסם בשנת 1911 את ממצאיו בספר הנקרא Farmers of Forty Centuries. קינג לא החשיב עצמו כחלק מהתנועה שדגלה בחקלאות אורגנית, אך היווה ללא ספק השראה לרבים מהתנועה בארצות הברית במשך שנים רבות לאחר מכן.
בבריטניה החלו להתנגד מספר אנשים לשיטות עיבוד אלו עוד בשנות ה-20. אבי החקלאות האורגנית המודרנית, סר אלברט הווארד (בריטי), תיעד שיטות עיבוד מסורתיות והגיע למסקנה ששיטות אלו היו טובות מאלו המודרניות. הוא תיעד שיטות אלו בספר שהתפרסם בשנת 1940 הנקרא:
An Agricultural Testament, שהשפיע רבות על חקלאים ומדענים בתקופה זו.
בשנת 1939, בהשפעת סר הווארד, ערכה ליידי איב בלפור ניסוי באנגליה, שהיה הניסוי ההשוואתי הראשון, שהשווה בין חקלאות קונבנציונלית לבין חקלאות אורגנית. ממצאי הניסוי פורסמו בספר
The Living Soil. ספר זה היווה בסיס לארגונים רבים שתמכו בשיטות הגידול האורגניות. האדם שהטביע את המושג "חקלאות אורגנית" הוא לורד נורת'בורן בספרו Look To The Land, שפורסם בשנת 1940, בו הוא תיאר גישה חקלאית הוליסטית כוללנית מאוזנת.
ביפן, המיקרוביולוג מאסנובו פוקואוקה שחקר את הקשר בין הקרקע ופתולוגיה של צמחים, החל להטיל ספק בגישת החקלאות המודרנית. הוא עזב את משרתו כחוקר בתחילת שנות ה-40 וחזר לחוות משפחתו, שם הקדיש כ-30 שנים לפיתוח שיטת גידול לדגנים. שיטה זו דוגלת במינימום התערבות של החקלאי בתהליך הגדילה של הצמח, שיטה זו מוכרת כיום, כשיטת פוקואוקה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
התקדמות הטכנולוגיות במשך המלחמה זירזה המצאות חדשות בתחום החקלאות, בעיקר בכל הקשור במכניקה, כולל מערכות השקיה, דישון וקטילת מזיקים.
מוצרים כימיקליים אשר הופקו והיו בשימוש רב במהלך המלחמה היוו בסיס לשימושים חקלאיים. לדוגמה, אמוניום ניטראט, שהיה מרכיב בייצור תחמושת בעת המלחמה, כעת היה מקור לחנקן. בתקופה זו התחיל ייצור קוטל המזיקים הידוע די די טי (DDT), שהשימוש בו נעשה כנגד חרקים נשאי מחלות, על ידי ריסוס אזורים נרחבים מאוד.
במקביל, פיתוחים מכניים של כלי העבודה אפשרו לחקלאי היחיד לעבד חלקות אדמה גדולות יותר. שטחי העיבוד גדלו והחווה קיבלה את הצורה שאנו מכירים כיום. כספים רבים הושקעו על ידי יזמים פרטיים אמריקאיים למימון מחקרים שתרמו לפיתוח זנים חדשים לגידול, לפיתוח חומרים כימיים להגברת שליטת החקלאי על הגידולים ולפיתוח מערכות השקיה ענקיות ובניית כלי עבודה חקלאיים משוכללים בכל רחבי העולם.
במשך שנות ה-50 היו מדענים שהתעניינו בחקלאות בת קיימא, אך המגמות העיקריות הוא בפיתוחים הטכנולוגיים ובפיתוחים הביוכימיים. בארצות הברית ג'.י. רודייל הפיץ את מושגי החקלאות האורגנית ושיטות העיבוד, בייחוד בתחום הגינון הביתי.
בשנת 1962, הוציאה רחל קרסון (מדענית חשובה שהייתה ידועה באהדתה לנושאי שימור הטבע) לאור את ספרה האביב הדומם ובו תיעדה את ההשפעות השליליות של ה-DDT על קוטלי מזיקים טבעיים, ועל איכות הסביבה. הספר שהפך לרב מכר, היווה גורם משפיע ביותר להפסקת השימוש על ידי השלטונות האמריקאיים ב-DDT בשנת 1972. עד היום, היא נחשבת בין החלוצות החשובות של תנועות לאיכות ושימור הסביבה בכל העולם.
בשנות ה-70, תנועות כלל-עולמיות למען הסביבה הביאו את החקלאות האורגנית למוקד התעניינות הציבור. כך גדלה ההבחנה בין גידולים קונבנציונליים וגידולים אורגניים, תוך מיצוב החוות האורגניות בפרסומות כגון "Know Your Farmer, Know Your Food". בשנת 1975 פרסם פוקוקאה את ספרו One Straw Revolution שהיה רב השפעה בחקלאות בכל רחבי העולם. גישתו לגידולי דגנים בחלקות קטנות תוך שמירה קפדנית על המערכת האקולוגית של החווה עם התערבות מינימלית של החקלאי עצמו.
בשנות ה-80, ארגוני צרכנות בכל העולם החלו ללחוץ על גופי ממשל להשתתת נהלים ותקנים למוצרים אורגניים. תקנים אלו הלכו והתפתחו במשך שנות ה-90, בו הלכו וגדלו החוות החקלאיות העוסקות בגידולים אורגניים תוך גידול של 20% בכל שנה, בהתאם לגידול בדרישת הלקוחות. ציבור לקוחות אלו מזוהה עם שמירה על איכות ובטיחות המוצרים, תוך הסתייגות מנזקי החקלאות הקונבנציונלית על הסביבה. מגמת הגידול בשוק האורגני נמשכת עד היום.
המאה ה-21
אם במאה ה-20 הושם הדגש בתחום חקר החקלאות הכימית ולאו דווקא על התחום האורגני, מוסת דגש זה כעת לחקר בתחום הביוטכנולוגיה כגון הנדסה גנטית. הגופים הממלכתיים הממנים מחקרים עדיין מעדיפים את המחקרים בתחום החקלאות הקונבנציונלית. לדוגמה, בבריטניה מתוך 27 מחקרים, 26 היו על גידולים קונבנציונליים לעומת מחקר אחד על חקלאות אורגנית.
תאגידי המגדלים משפיעים אף על שוק המוצרים האורגניים. אם בתחילתה חקלאות זו התבססה על חוות גידול קטנות ועצמאיות ששיווקו ישירות ללקוחותיהן באמצעות ירקניות קטנות או בתי טבע, הרי שכעת, כאשר הגידול העצום בביקוש למוצרים טבעיים, מעודדים תאגידי חקלאות להשתתף בגידול ושיווק מוצרים אלו. עם העלייה בנפח ובמגוון של המוצרים האורגניים, יכולת הקיום של החוות הקטנות עלולה להתערער, ומשמעות הייחוד של שיטות העיבוד החקלאות האורגנית הופך למטושטש עם מוצרים אורגניים ואישורי תקנים אורגניים.
ביקורת על חקלאות אורגנית
אידאולוגית
מבקרי החקלאות האורגנית טוענים שהיא אינה מספקת את הבטחותיה. הדימוי של "חקלאות של פעם" (פשטות, ללא מיכון, גידול בקנה מידה קטן בעיקר לקהילה המקומית, בלי ריסוסים ודשנים) - רחוק מהמציאות.
השינוי ברווחת בעלי החיים המגודלים בשיטה זו, בהרבה מקרים מזערי.
חוקרים טוענים כי אין היא אקולוגית יותר, כשדוגמה בולטת היא, שבדרך זו מגדלים פחות יבול ליחידת שטח, לפיכך בשביל אותה כמות מזון שמגודלת בחקלאות רגילה – בחקלאות האורגנית פוגעים ביותר מערכות אקולוגיות כדי להפוך אותן לשטחי חקלאות, וצריך יותר מים, שעות מיכון, "ריסוסים ודשנים אורגנים" וכו' כדי ליצור אותה כמות יבול.
פרקטית
היכולת של החקלאות האורגנית להתמודד עם פגעי טבע כמו ארבה ומחלות צמחים נמוכה יותר עד כדי השמדה מוחלטת של היבול. בפועל נדמה שאין ממצאים מדעיים לביסוס הטענה שחקלאות אורגנית בריאה יותר, על אף הרושם שמנחילים לה.
באוקטובר 2019 התפרסם מאמר של הפרופסור והמדען לורנס סמית, אשר העלה כי אם בריטניה (לדוגמה) תעבור לחקלאות אורגנית ייווצר חסר בגידול המקומי וכדי לפצות עליו יאלצו להגדיל את הייבוא החקלאי מחו"ל והדבר יוביל לפליטת יותר גזי חממה לעומת המצב הקודם.
המזון האורגני אינו בריא יותר מאוכל מקביל מחקלאות רגילה (הרחבה על כך בערך "מזון אורגני").
ראו גם
מזון אורגני
WWOOF
הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל
לקריאה נוספת
רפי גרוסגליק, אוכל אורגני בישראל:התנגדות, היטמעות ותרבות גלובלית, תל אביב: רסלינג, 2017
קישורים חיצוניים
מאמר ביקורת על חקלאות אורגנית
חוק להסדרת תוצרת אורגנית, התשס"ה-2005, באתר המשרד להגנת הסביבה
חוות אורגניות באתר חוות ישראל
אתר הארגון לחקלאות אורגנית בישראל
"המזון האורגני - האומנם עדיף על המזון השגרתי?", פרופ' ישראל ניר, אתר מט"ח
חיים אורגניים - הפורטל האורגני הישראלי
"חקלאות אורגנית יתרונות לבריאות לסביבה ולעתיד", באתר Kaine
האם חקלאות אורגנית באמת טובה יותר לבריאות ולסביבה מאשר חקלאות קונבנציונלית?, באתר הידען, ינואר 2020
הערות שוליים
אורגנית
קטגוריה:טכנולוגיה סביבתית
* | 2024-08-17T08:55:24 |
בניין אמפייר סטייט | בניין האמפייר סטייט (באנגלית: Empire State Building, מילולית "בניין מדינת האימפריה") הוא גורד שחקים השוכן בצומת השדרה החמישית ורחוב 34, במידטאון מנהטן שבעיר ניו יורק, ושמו נגזר מכינויה של מדינת ניו יורק, "מדינת האימפריה". גובהו 381 מטרים (443.2 מטרים עם התורן בראשו), והוא בעל 103 קומות. הוא החזיק בתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם" במשך 39 שנים, מהיום שנחנך באופן רשמי ב־1 במאי 1931, תוך נטילת התואר מבניין קרייזלר, ועד הנחת הקורה האחרונה (Topping Out) במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי, ב-1970. לאחר קריסתם של מגדלי התאומים בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, שב להיות הבניין הגבוה ביותר בניו יורק (אך לא בארצות הברית) עד השלמת בניית השלד של מגדל החירות ב-30 באפריל 2012.
נכון לשנת 2022, בניין אמפייר סטייט הוא השביעי בגובהו בניו יורק, התשיעי בגובהו בארצות הברית וה-54 בגובהו בעולם.
הבניין נחשב לסמל תרבות אמריקאי, והוא דוגמה לסגנון האדריכלי אר דקו ואף נחשב על ידי האגודה האמריקאית להנדסה אזרחית כאחד משבעת פלאי העולם המודרני.
הבניין נמצא בבעלות Empire State Realty Trust, ובשנת 2010 עבר שיפוץ מקיף בעלות כוללת של 550 מיליון דולר אמריקאי, כאשר 120 מיליון דולר אמריקאי מתוכם הושקעו למטרת התייעלות אנרגטית. עקב כך זכה בספטמבר 2011 בדירוג הזהב של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה LEED.
היסטוריה
המגרש עליו עומד בניין האמפייר סטייט פותח לראשונה כחוותו של ג'ון תומפסון בסוף המאה ה-18. בסוף המאה ה-19, נבנה על השטח מלון וולדורף-אסטוריה, שאורחיו נמנו עם "הארבע מאות", אנשי האליטה של ניו יורק.
אבן הבניין להקמת המבנה יובאה מה-Empire Mill שבסנדרס, אינדיאנה.
תכנון, עיצוב ובנייה
ממוזער|שמאל|250px|פועל מחזק בורג באחת מקורות המבנה במהלך עבודות ההקמה. ניתן לראות ברקע את בניין קרייזלר.
הבניין תוכנן על ידי ויליאם פ. לם ממשרד האדריכלים הניו יורקי, "שריב, לם והרמון" שבתוך שבועיים יצר סקיצות של המבנה, שהתבססו על תכנונים מוקדמים שלו כדוגמת בניין ריינולדס בווינסטון-סלם, שבצפון קרוליינה, ו-Carew Tower בסינסינטי שבאוהיו (שעוצב בבסיסו על ידי האדריכל Walter W. Ahlschlager). הבניין תוכנן מקומותיו הגבוהות כלפי מטה.
הקבלן הראשי של הבניין היה Starrett Brothers and Eken, והוא הוקם במימון ג'ון רסקוב ופייר דו פונט. יושב ראש חברת הבנייה היה אל סמית' ועל אספקת החומרים לבנייה הייתה אחראית חברת General Builders Supply של ג'יימס פארלי. ג'ון באווזר מונה למפקח הראשי.
החפירות להקמת הבניין החלו ב-22 בינואר 1930 ועבודות השלד החלו ב-17 במרץ באותה שנה. בפרויקט עבדו כ-4,300 פועלים, רובם מהגרים מאירופה, ולפי ספירה רשמית נהרגו חמישה פועלים במהלך הקמתו. ב-31 במאי 1931 נחנך המבנה.
חנוכת המבנה
ממוזער|שמאל|250px|נוף לילי מקומת התצפית לכיוון דרום
המבנה הושלם ונחנך בתקופת השפל הגדול בשנות השלושים של המאה העשרים בארצות הברית, ועקב כך משרדים רבים לא הושכרו בו עם פתיחתו. המרחק מתחבורה ציבורית, כמו תחנת גרנד סנטרל ותחנת פנסילבניה המרוחקות מהבניין, תרם למצב זה עד שנות ה־40. באותה תקופה, בניין קרייזלר לא סבל ממחסור בשוכרי משרדים. עקב אכלוסו הדליל המתמשך של האמפייר סטייט דבק בו, מפי תושבי ניו יורק, הכינוי "בניין המדינה הריק" (Empty State Building). רק בשנת 1950 הפך הבניין לרווחי עבור בעליו, ובשנת 1951 נמכר בעסקה מתוקשרת לרוג'ר סטיבנס בסכום שהיה הגבוה ביותר באותה תקופה עבור בניין יחיד, 51 מיליון דולר.
תאונות
תאונת המטוס של 1945
בשעה 9:40 בבוקר 28 ביולי 1945, התנגש מפציץ B-25 מיטשל שהוטס בתנאי ערפל כבד בידי סגן-אלוף ויליאם פרנקלין סמית' ג'וניור, בצדו הצפוני של הבניין בין קומות 79 ו-80, במקום בו היו משרדי המועצה הלאומית הקתולית לסעד. האש שפרצה כובתה לאחר 40 דקות ו-14 איש נספו באירוע. מפעילת המעלית, בטי ליו אוליבר, שרדה צניחת מעלית בגובה 75 קומות עקב התאונה, והיא מחזיקת שיא גינס מאז. למרות הנזק ואובדן בחיי אדם, המשיכה הפעילות העסקית במבנה כהרגלה ברוב קומותיו כבר ביום שני, 30 ביולי 1945. בנוסף, התאונה היוותה זרז להעברת החוק הפדרלי לתביעת נזיקין של 1946 וכמו כן, הכנסת סעיף לזכאות של תוספת רטרואקטיבית המאפשרת לאזרחים לתבוע את הממשלה בגין התאונה.
כשנה לאחר מכן, נמנעה ברגע האחרון, התנגשות מטוס נוספת בבניין.
ניסיונות התאבדות
במהלך שנות קיומו של המבנה, תועדו מעל 30 ניסיונות התאבדות, כשרובן בקפיצה מקומותיו הגבוהות של הבניין. ההתאבדות הראשונה התרחשה עוד בטרם הושלמה בנייתו של הבניין, על ידי עובד שפוטר מעבודתו. בשנת 1947 הותקנה רשת ברזל סביב קומת התצפית, לאחר חמישה ניסיונות התאבדות בפרק זמן של שלושה שבועות.
ב-1 במאי 1947, אוולין מקהייל, צעירה בת 23, קפצה אל מותה מהקומה ה-86 ונחתה על גג לימוזינה שחנתה בסמוך לבניין. רוברט ווילס, סטודנט לצילום שהיה במקום, צילם את המאורע מספר דקות לאחר מכן. התמונה, שקיבלה את השם "ההתאבדות היפה ביותר", פורסמה במהדורת מגזין לייף של 12 במאי 1947.
תקריות ירי
שתי תקריות ירי מרכזיות התרחשו בתוך ובחזית הבניין במהלך שנות קיומו.
ב-24 בפברואר 1997, חמוש ירה בשבעה בני אדם בקומת התצפית של הבניין. כתוצאה מכך, אדם אחד נהרג ושישה אחרים הוגדרו פצועים בדרגות שונות. האירוע הסתיים כאשר היורה התאבד בירייה מאקדחו.
ב-24 באוגוסט 2012 בשעה 9:00 בבוקר, לפי שעון החוף המזרחי, ירה ג'פרי ג'ונסון בשותפו לעבודה לאחר שפיטר אותו במהלך שנת 2011. בתחילת העימות עם שני השוטרים שהיו במקום כיוון ג'פרי את אקדחו לעברם. כתוצאה מכך, ירו השוטרים בג'פרי 16 פעמים למוות אך גם פגעו בתשעה עוברי אורח, שישה נפגעו מרסיסים ועוד 3 מכדורי אקדח.
אדריכלות
ממוזער|שמאל|250px|בניין האמפייר סטייט במבט מברוקלין ואיסט ריבר
ממוזער|שמאל|250px|במבט כלפי מעלה ניתן לראות את ה"נסיגות" ככל שעולים לגובה
בניין האמפייר סטייט מתנשא לגובה של עד תקרת הקומה ה-102 ולגובה של מטרים עד קצה התורן בגגו. בבניין 85 קומות למסחר ומשרדים בשטח כולל של 200,500 מ"ר, בקומה ה-86 קיימים אזורי תצפית פנימיים וחיצוניים, 16 הקומות העליונות מעוצבות חיצונית בסגנון האר דקו והקומה ה-102 היא קומת תצפית גם כן. על גג המבנה עומד תורן, שגובהו 62 מטרים, והוא מכוסה ברובו באנטנות שידור.
בניין האמפייר סטייט הוא המבנה הראשון בעולם שכלל יותר מ-100 קומות. קיימים בו 6,500 חלונות, 73 מעליות ו-1,860 מדרגות המפרידות בין מפלס הרחוב לקומה 102 בראשו. שטח כל קומות המבנה מסתכם ב-257,211 מ"ר, כאשר קומת הבסיס בשטח 8,094 מ"ר. המבנה הוא ביתן של כ-1,000 חברות עסקיות ומספר המיקוד שלו 10118. בשנת 2007, עבדו בבניין בכל יום כ-21,000 עובדים ונתון זה הציב אותו כמתחם המשרדים השני בגודלו בארצות הברית, אחרי הפנטגון. בנייתו נמשכה שנה אחת ו-45 יום ובמקור היו בו רק 64 מעליות שתוכננו בגרעין המבנה. נכון ל-2014, קיימות בו 73 מעליות, כולל מעליות שירות, ולוקח פחות מדקה לעלות בהן מהקומה הראשונה לקומה ה-80, המכילה חנות מזכרות ומתנות ותערוכה מפורטת על בניית הבניין. מהקומה ה-80 ניתן לקחת מעלית נוספת או לעלות במדרגות לקומה ה-86, בה עמדת תצפית חיצונית. בבניין 113 קילומטרים של צנרות מכל הסוגים, 760,000 מטרים של חוטי חשמל וכ-9,000 ברזים. משקל הבניין מוערך בכ-340,000 טונות והוא מחופה בחזיתותיו באריחי אינדיאנה.
עלות הבנייה הכוללת הייתה $40,948,900 (שווה ערך ל-$635,000,000 במונחים כלכליים של שנת 2014).
בניין אמפייר סטייט הוא דוגמה לאדריכלות האר דקו שהייתה פופולרית מאוד בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20. סגנון האר דקו הדגיש קווים אנכיים תוך משחקי מסות בצורת המבנה על מנת ליצור סוג של קישוטיות. סגנון זה התיישב היטב עם חוקי העזר בניו יורק שלפיהם גם נבנה האמפייר סטייט. כדי למנוע מצב שגורדי שחקים כגון זה יחסמו את אור השמש ברחוב, חויבו הבניינים להיבנות באופן מדורג עד לגובה מסוים ורק ממנו ניתן היה להמשיך את הבניין לגובה. בשל כך, כשליש מקומותיו התחתונות של הבניין הן רחבות ותופסות את מלוא שטח המגרש ובחלקו האמצעי והעליון, הופך המגדל למבנה דק יותר המִיתמר עד לכותרתו הססגונית.
תאורה
מערכת התאורה הראשונה נוספה לראש הבניין בשנת 1964. הצבעים שנבחרו תאמו את צבעי החגים והמועדים האמריקאים, כמו: יום פטריק הקדוש, חג המולד, יום העצמאות האמריקאי ויום הבסטיליה. לדוגמה, לאחר יום הולדתו השמונים ופטירתו של הזמר פרנק סינטרה, הואר הבניין בצבע הכחול המייצג את כינויו של סינטרה, "Ol' Blue Eyes". לאחר מותה של השחקנית פיי ריי (קינג קונג) בשנת 2004, הוחשך המבנה למשך 15 דקות.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, הואר הבניין למשך כמה חודשים בצבעי כחול, לבן ואדום (כצבעי דגל ארצות הברית) ולאחר מכן חזר להאיר לפי לוח הזמנים הסטנדרטי. ב-4 ביוני 2002, הואר הבניין בצבעי סגול וזהב (צבעי המלכה אליזבת השנייה), כאות תודה למפגן התמיכה, בדמות ניגון ההמנון האמריקאי בעת חילופי משמרות בארמון בקינגהאם, לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בנוסף ללוח הזמנים הסטנדרטי, מואר הבניין בצבעי הקבוצות הספורט של העיר ניו יורק בימים בהם מתקיימים משחקי בית (כתום, כחול ולבן של הניו יורק ניקס, אדום לבן וכחול לניו יורק ריינג'רס ועוד). ביוני 2015 הואר הבניין בצבעי דגל הגאווה, לציון האישור ההיסטורי שנתן בית המשפט העליון של ארצות הברית לנישואים חד-מיניים. בסוף השבוע הראשון של חודש יוני מואר הבניין בירוק לציון תחרות מרוץ הסוסים של בלמונט. בעת קיום אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס מואר הבניין בצורת כדור טניס צהוב. בין 1 ל-3 ביוני 2012, הואר הבניין בצבעי כחול ולבן לציון המצעד השנתי ה-49 של "יום למען ישראל".
הקומה ה-103
בקומה ה-102, ישנה דלת לפיר מדרגות המוביל לקומה ה-103. קומה זו תוכננה במקור כמקום עגינה לספינות אוויר. ספינות האוויר היו אמורות להיקשר בחבל אל תורן הבניין ולכן תוכננה מחוץ לקומה מרפסת בצורה מעגלית. הקומה משמשת בעיקר כגישה נוחה לתחזוקת האנטנה.
התייעלות אנרגטית
בשנת 2010 עבר הבניין שיפוץ מקיף בעלות כוללת של 550 מיליון דולר אמריקאי, כאשר 120 מיליון דולר אמריקאי מתוכם הושקעו למטרת התייעלות אנרגטית, בניסיון להפוך את הבניין לידידותי יותר לסביבה. דוגמה לכך היא החלפת 6,500 חלונות בחלונות המעבירים אור וחוסמים את קרינת השמש. בנוסף, צריכת החשמל של מערכת מיזוג האוויר ירדה ב-17 מיליון דולר אמריקאי בשנה.
בשל כך, החל מספטמבר 2011 הוא הבניין הגבוה בארצות הברית שזכה בדירוג הזהב של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה LEED.
מרוץ מדרגות
מרוץ המדרגות השנתי בבניין מתקיים מאז שנת 1978. במסגרתו עולים ברגל מקומת הכניסה עד הקומה ה-86. משתתפיו מכונים לעיתים רצים ולעיתים מטפסים. אורכו האנכי של המרוץ הוא 320 מטרים והשיא בו עומד על 9 דקות ו-33 שניות, שהושג בשנת 2003 על ידי רוכב האופניים האוסטרי, פול קרייק.
בתרבות
ממוזער|110px|שמאל|כרזת הסרט "קינג קונג" משנת 1933
בקולנוע
ייתכן כי הייצוג התרבותי הידוע ביותר של הבניין היה ב־1933 בסרט "קינג קונג", בו קונג מטפס לראש המגדל כדי לחמוק משוביו ובסופו של דבר מת כתוצאה מנפילה. ב-1983, 50 שנה לאחר הקרנת הסרט המקורי, הוצבה דמותו של קונג, בובה מתנפחת בגובה 27 מטרים, מעל הקומה האחרונה בבניין. ב-2005, יצא לאקרנים סרט מחודש.
בטלוויזיה
בפרק השני בסדרת המדע הבדיוני האמריקאית, "פרינג'", מוצגת קומת התצפית בבניין כתחנת עגינה לצפלינים ביקום המקביל.
בספרות
בניין האמפייר סטייט תואר באופן בולט בספרו של מייקל שייבון, זוכה פרס פוליצר, The Amazing Adventures of Kavalier & Clay.
בספרו של ריק ריירדן "פרסי ג'קסון והאולימפיים" האולימפוס (ביתם של האלים היווניים) שוכן בקומה ה-600 של בניין האמפייר סטייט.
אחר
דגם בגובה 2.3 מטרים, שנבנה במשך 250 שעות מ-12,000 קוביות לגו, והוצג לצד מבנים נוספים בתערוכת "LEGO Architecture: Towering Ambition", שהתקיימה במוזיאון הבנייה הלאומי בוושינגטון די. סי.
מטפס עירוני צרפתי, אלן "ספיידרמן" רוברט, אשר השתמש רק בידיו וברגליו וללא אמצעי בטיחות מסוג כלשהו, הצליח לטפס על הבניין כל הדרך למעלה בשנת 1994, מבלי שנתן כל התרעה מוקדמת על כוונתו.
גלריה
360° - מראה פנורמי של מנהטן מבניין אמפייר סטייט
ביבליוגרפיה
Aaseng, Nathan (1998). Construction: Building the Impossible. Minneapolis, MN: The Oliver Press, Inc. .
Bascomb, Neal (2003). Higher: A Historic Race to the Sky and the Making of a City. New York: Doubleday. .
Goldman, Jonathan (1980). The Empire State Building Book. New York: St. Martin's Press. .
James, Theodore, Jr. (1975). The Empire State Building. New York: Harper & Row. .
Kingwell, Mark (2006). Nearest Thing to Heaven: The Empire State Building and American Dreams. New Haven, CT: Yale University Press. .
Pacelle, Mitchell (2001). Empire: A Tale of Obsession, Betrayal, and the Battle for an American Icon. New York: Wiley. .
Tauranac, John (1995). The Empire State Building: The Making of a Landmark. New York: Scribner. .
Wagner, Geraldine B. (2003). Thirteen Months to Go: The Creation of the Empire State Building. San Diego, CA: Thunder Bay Press. .
Willis, Carol; Friedman, Donald (1998). Building the Empire State. New York: W.W. Norton. .
ראו גם
גורד שחקים
גורדי שחקים בניו יורק
גורדי שחקים מוקדמים
הפלא השמיני של העולם
קישורים חיצוניים
מידע ותמונות של הבניין
Empire State Building on CTBUH Skyscraper Center
Empire State Building (1930) – film footage of the building's construction at British Pathé News
Empire State Building green retrofit archive at the Internet Archive
Empire State Building trivia at About.com
Empire State Building under construction (1930–1931) at the New York Public Library
Empire State Building at Viva 2 – archive of over 500 construction photographs at The Skyscraper Museum
Streetscapes: The Empire State Building slideshow at הניו יורק טיימס
ניקוי חלונות הבניין, 1931, ארכיון הסרטונים של AP
מטוס מתנגש בבניין אמפייר סטייט, 1945, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
אמפייר סטייט
קטגוריה:הבניין הגבוה בעולם
קטגוריה:השדרה החמישית
קטגוריה:ניו יורק: מבנים בסגנון האר דקו | 2024-09-30T21:20:34 |
Empire State Building | redirectבניין אמפייר סטייט | 2005-11-04T14:20:51 |
טרול | שמאל|ממוזער|250px|משפחת טרולים ופיה מאת ג'ון באואר, 1915
טְרוֹל (Troll) הוא מפלצת מיתולוגית דמוית אדם שמקורה באגדות עם נורדיות וסקנדינביות. לרוב מתוארים הטרולים כיצורים גדולים, טיפשים ומכוערים, בעלי אוזניים גדולות ואף ארוך, הנושאים אלות ורוצחים ללא מחשבה. הם מתרחקים מהשמש, שכן חשיפה לאורה הופכת את הטרול לסלע.
השימוש של ג'ון רונלד רעואל טולקין בטרולים בספריו ההוביט ושר הטבעות הפך אותם לנפוצים בספרות הפנטזיה. הם מופיעים, בין השאר, בסדרת עולם הדיסק של טרי פראצ'ט, בספרי הארי פוטר, בספרי ארטמיס פאול ובספרי פנטזיה מבוססי מבוכים ודרקונים.
טרולים בפולקלור הסקנדינבי
טרולים הם יצורים מהמיתולוגיה הנורדית, החיים בגבעות ותלים. הם מוצגים כגוצים בעלי צורה מעוותת ומגובננים ובעלי נטייה לגנוב. הם נקראים "אנשי הגבעות", וסולדים מרעש כזכר לתקופה בה ת'ור נהג להשליך עליהם את מקבתו. משך חייהם הוא בין 1,000 ל-2,000 שנים.
בשוודיה ישנם מקומות רבים שנקראו על שם הטרולים, כגון העיר טרולהטן (Trollhättan, "ברדס הטרול" בשוודית) וההרים האגדיים Trollkyrka ("כנסיית הטרול"). כך הדבר גם בשכנתה של שוודיה בחצי האי הסקנדינבי - נורווגיה - שבה כביש הנמצא בנפת ראומה (Rauma) נקרא "טרולסטיגן" (נורווגית Trollstigvegen - "סולם הטרול").
טרולים הם היצורים השכיחים ביותר באגדות סקנדינביות, והם מחולקים לשני מינים מרכזיים: "טרול ההרים" ו"טרול היערות". בשני מינים אלו ישנם תת-מינים רבים, כגון: רגלפטן, טוסלד, רימטוס, דוברגובן, הרדינג ועוד. הטרולים החיים בים עשויים להביא מזל טוב או רע לדייגים, תלוי עד כמה הם מרצים אותם; טרולי ההרים הם החשאיים וטרולי היער הם הנפוצים ביותר.
גודלם עשוי להשתנות בין אגדה אחת לשנייה, והם עשויים להיות גדולים כענקים או קטנים כגמדים. הטרולים הם יונקים, ומתאפיינים כבעלי אינטלקט דל (בעיקר הזכרים, בעוד שהנקבות פיקחיות יותר). הטרולים בעלי כח אדיר, אפים גדולים, זרועות ארוכות, שעירים ומכוערים. לחלק ממיני הטרולים צומחים שני ראשים נוספים על המקורי במשך חייהם, אך גם לאלו יש עיניים רק בראש המקורי, משום שבראשים הנוספים אין מח, והם גידולים בלבד, כדי להפחיד טרולים אחרים ובשביל להרשים נקבות. משך תקופת ההיריון של נקבת הטרול הוא בין 10 ל-15 שנים, ובדרך כלל יש להם רק וולד אחד.
באגדות סקנדינביות, טרולים הזקנים מתאבנים כאשר הם נחשפים לאור שמש או לאור אולטרה-סגול חזק (חולשה זו משותפת גם ל"אלפים השחורים" הנורווגים ולגמדים באגדות הסקנדינביות). לעומתם, הטרולים הצעירים עלולים להתפוצץ. הסיבה לכך היא שאור השמש מנפח את מיעיהם של הטרולים, הגזים עולים כלפי מעלה וגורמים לפיצוץ. אצל הזקנים, ההסתיידות גורמת לקפיאת הוורידים, ולכן הם מתאבנים.
כמו זנים רבים אחרים בפולקלור הסקנדינבי, הטרולים גרים במערה מתחת לאדמה, שכניסתה מוסווית בסלעים ענקיים הניצבים על עמודי זהב, ביערות ובהרים. הטרולים אף אוגרים זהב ואוצרות, במסתורים שונים הפזורים באזורי המחיה שלהם.
לעיתים הטרולים חוטפים בני אדם לצורך הפיכתם לעבדים או סתם אוסרים אותם; במיוחד הם אוהבים לשדוד נסיכות. במסורת הסקנדינבית, נקראים האנשים שנחטפו על ידי הטרולים "bergtagna" ("אלו שנלקחו להרים"). כאשר האנשים האלו בורחים משבי הטרולים, הם לא זוכרים דבר מתקופתם בשבי מתחת לאדמה.
לאחר שהגיעה הנצרות אל ארצות סקנדינביה, החלה להופיע בסיפורים דמות של טרול שלעיתים משליך סלעים גדולים על כנסייה. הטרולים תוארו בדרך כלל כאויבי הכנסייה ולעיתים אפילו בעלי ברית עם השטן. הם תוארו כפוחדים מצלבים, תפילות ומצלילי פעמוני הכנסייה, ככל הנראה כניסיון של אנשי הדת הנוצרים להטמיע באוכלוסייה המקומית את רעיון הכנסייה כ"מגנה ושומרת", תוך שימוש בפולקלור המקומי. לפי אותן אגדות, הטרולים מריחים מרחוק אנשים המאמינים באלוהים או בישו ורודפים אחריהם.
בסקנדינביה מקובל ללמד ילדים לצחצח שיניים בטענה שעליהם להיפטר מ"טרולי השיניים" הקטנים שגורמים לחורים בשיניים. הסופר תורביורן אנגר השתמש ברעיון זה בספרו קריוס ובקטוס.
טרולים באמנות הנורדית
שמאל|ממוזער|250px|טרול יערות, תאודור קיטלסן, 1906
אדוורד גריג, המלחין הנורווגי החשוב ביותר של סוף המאה ה-19, כתב מספר יצירות על טרולים. הפרק "בהיכל מלך ההר" (In the Hall of the Mountain King) מתוך פר גינט, ו"מארש הטרולים" (March of the Trolls) הן שתי דוגמאות לכך.
כמו גריג, יוהאן הלוורסן (Johan Halvorsen) כתב מספר יצירות על טרולים כגון "הנסיכה והטרול הענק", "הטרולים נכנסים להר הכחול" ו"ריקוד הטרולים הקטנים".
גייר טבייט (Geirr Tveitt) הושפע מאוד מהרומנטיקה של גריג, מחקירת הפולקלור הסקנדינבי ומהמלחינים העממיים הנורווגיים. באופן טראגי מרבית יצירותיו נשרפו.
בספרות ילדים שוודית, טרולים הם לא רעים מטבעם, אבל פרימיטיביים ולא מובנים. הפשעים שלהם נגרמו עקב שילוב של תכונות בסיסיות ונפוצות של בני האדם, כגון קנאה, גאווה, חמדנות, תמימות, בורות וטיפשות. בכמה אגדות של תחילת המאה ה-20 שנכתבו על ידי אלזה בסקו (Elsa Beskow), טרולים מתוארים גם כגזע קדמון של ציידים ומלקטים שנמלטים מפלישת התרבות האנושית.
בובות טרול
בשנת 1959 מגלף עצים דני בשם תומאס דאם (Thomas Dam) יצר בובת טרול, ויצירה זו הפכה לאופנה, אשר התחדשה בתחילת שנות ה-70. בובות הטרול מגיעות במגוון צבעים, סגנונות וגדלים עם שיער ססגוני וצבעוני שמזדקר מעל ראשם. כמה מהבובות המאוחרות יותר היו בעלות תכשיטים נעוצים בבטנן. בובות אלו ומוצרים נוספים, כמו חולצות, מכנסיים ומטריות עם ציורי טרולים, התחבבו מאוד על ילדים ובני נוער, ומהווים מושא אספנות עד היום.
בהשראת הבובות הופקו סרטים, סדרות ומשחקי וידאו, ביניהם "טרוליות", "טרולים", "טרולים: ממשיכים לרקוד!", "טרולים מסביב לעולם" ו"טרולים: טרולסטופיה".
טרולים אמריקאים
שמאל|ממוזער|250px|טרול. איור משנת 1912 מעשה ידי ג'ון באוור.
מעשיות עממיות סקנדינביות משלבות טרולים עם תרבויות אירופאיות אחרות. בארצות הברית ובקנדה, האמונה הישנה בטרולים מקבילה לאמונה המודרנית בביג פוט. כמו כן ישנה שכונה בצד הצפון-מזרחי של פארגו, דקוטה הצפונית שנקראת טרולווד (Trollwood).
בסדרה המצוירת "טוב טוב הגמד" (David el Gnomo), טרולים מציקים לגמדים. במיני-סדרת הטלוויזיה "הממלכה העשירית" (The 10th Kingdom), טרולים הם הגזע השולט בממלכה השלישית, ובעלי אוזניים ואפים מחודדים, שיער פרוע, אינטליגנציה נמוכה ואהבה לנעליים ועור.
טרולים מודרניים
בספרות
בארץ התיכונה של ג'. ר. ר. טולקין, טרולים הם יצורים גדולים מאוד (גובהם הוא כמעט 3 מטר), דמויי אדם, חזקים ובעלי אינטלקט דל. הם מחולקים למספר זנים: טרולי גבעות, טרולי הרים, טרולי שלג, טרולי מערות וטרולי אבן, ובנוסף לכך גם זן טרולים בשם "אולוג-היי" שהוא זן חזק במיוחד של טרולים מרושעים אותו פיתח שר האופל סאורון. כל אחד מהטרולים המוזכרים מתאבן כאשר הוא נחשף לאור.
בעולמו של הארי פוטר, טרולים הם מפלצות ענק ההורגים כל יצור חי העומד בדרכם, וניתן לזהותם באמצעות הריח האיום והנורא הנודף מהם. עם זאת, הטרולים ניתנים לאילוף, ויש קוסמים שמתמחים באילוף טרולים ומשתמשים בהם, לרוב למטרות שמירה או תקיפה. בסדרת הארי פוטר קוויריניוס קווירל הוא מאלף טרולים ואף מחדיר אחד להוגוורטס, והארי פוטר ורון ויזלי מצילים את הרמיוני גריינג'ר ממנו.
בעולם הדיסק של טרי פראצ'ט טרולים אינם מתאבנים לאור היום, אבל החום הופך אותם לרפי מחשבה, בעוד שהקור הופך את מוחם מבוסס הצורן ליעיל במיוחד, אף מעבר לבן אנוש. גם כאן הטרול הוא ענק וחזק במיוחד (אם כי עדיין פחות מהגולם) והוא יצור שמעדיף בדרך כלל להתרחק מבני אדם, מאחר שללכת עליהם או לאכול אותם התגלה כמעשה לא חכם. יחד עם זאת טרולים לא מעטים גרים באנק-מורפורק וחלקם אפילו משרתים במשטרה. גוף הטרול ומזונו מבוססים על סלעים ומשקעים שונים. לטרול, בדומה לקוף, ידיים ארוכות והוא מתקדם באמצעות רגליו ופרקי אצבעותיו יחד.
בספרי ארטמיס פאול, טרולים הם אלימים, חייתיים וטיפשים במיוחד.
במשחקים
שמאל|ממוזער|250px|שלט אזהרה מפני טרולים חוצים, בטרולסטיגן
במבוכים ודרקונים, טרולים הם מפלצות גבוהות ורזות עם אוזניים גדולות ומחודדות ועור ירוק. במשחק הם נרפאים במהירות מכל פציעה חוץ מאלו הנגרמות מחומצה או מאש.
במשחק התפקידים Earthdawn, הטרולים גבוהים, שריריים ומהווים גזע מכובד. יש להם קרניים מפותלות כמו של עזים והרבה שיער גוף.
במשחקי מחשב העוסקים בפנטזיה, טרולים מופיעים בכל מיני צורות ואופנים. במשחק The Elder Scrolls V: Skyrim, מוצגים הטרולים כחיות גדולות מעט מאדם ומגושמות, המשתמשות בידיהן כדי לתקוף, אך עם זאת בעלות עוצמה וקשות להריגה. במשחק בשם EverQuest, "טרול" היא אחת מאפשרויות הבחירה של השחקנים לאופי הדמות. ב-Dark Age of Camelot, השחקן יכול לשחק כפרט מגזע הטרולים, אך במשחק הטרולים מופיעים ומתנהגים כמו "גולם סלע". רוב משחקי המחשב אימצו את דמות הטרול ממבוכים ודרקונים עם שינויים מסוימים.
טרולי Warhammer דומים לטרולים במבוכים ודרקונים. בנוסף יש להם חומצת קיבה שיכולה להמיס כל חומר, החל מבשר ועצמות ועד לסלעים ומתכות. ישנן מספר צורות שונות של טרולים, כגון טרולי נהר וטרולי סלע חסיני כשפים. במשחקי מחשב, טרולים הם לרוב טיפשים למדי ומקושרים עם האורקים.
בסדרת משחקי המחשב Warcraft, טרולים הם גזע מהיר בעל כושר חישה. הם פראיים, משתמשים בגרזנים וחניתות ונוהגים לפי תורת הוודו. ישנם חמישה סוגי טרולים בוורקראפט: טרולי היער הירוקים של Aman’Zul, טרולי הקרח של Northrend ו-Khaz Modan, טרולי האופל הגדולים של Ashenvale, טרולי המדבר המסתוריים של Tanaris וטרולי הג'ונגל. במשחק World of Warcraft הטרולים שניתן לשחק הם טרולי שבט Darkspear - טרולי ג'ונגל כחולים השייכים לצד ה-Horde.
משחקים כגון Simon the Sorcerer ו- King's Quest מתארים את הטרולים כשומרי גשרים. במשחק אי הקופים, הדמות הראשית נתקלת בטרול שלא מרשה לה לחצות את הגשר אם לא תספק לו מזון. לאחר שהואכל, מתברר שמדובר באדם בתחפושת בלבד.
במשחק social empires הטרולים הם אויביהם הטבעיים של בני האדם.
בני האדם והטרולים הם אחד מכ-10 עמים הקיימים במשחק.
במשחק זה, הטרולים מחומשים היטב, ולעיתים משמידים אימפריות של בני אדם.
במשחק GOD OF WAR אשר הושק ל־PlayStation 4 בשנת 2018, ישנם עשרה סוגי טרולים הנמצאים במידגרד (MIDGARD), ובהלהיים (HELHEIM) לפי המיתולוגיה הנורדית. האויב הראשון אשר נלחמים נגדו במשחק הוא טרול, ובמהלך העלילה השחקן ידרש להילחם בעוד סוגים. במשחק זה הטרולים גדולים, איטיים אך חזקים לא פחות. כל הטרולים מצוידים באבן גדולה אשר משמשת כנשקם, וכאשר יינתן לדמות הראשית Kratos להרוג את הטרול בזמן שהוא בהלם, הוא ישתמש באבן של הטרול כדי להרוג אותו.
במוזיקת המטאל
טרולים הם המוטיב המרכזי בשיריהן של להקות המטאל פינטרול הפינית (פירוש שם הלהקה הוא "טרול פיני") וטרולפסט ("פסטיבל טרולים"). פינטרול היא להקת פולק מטאל, המשלבת ביצירותיה מוזיקת פולקה פינית עממית הנקראת הומפה עם יסודות של בלאק מטאל. הדוברים בשיריה של פינטרול הם הטרולים עצמם, השונאים בני אדם ובמיוחד נוצרים, המכונים "מגפה".
ראו גם
מומינטרול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים דמויי אדם
קטגוריה:מיתולוגיה נורדית
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים | 2024-10-03T13:41:32 |
מיסיסיפי (נהר) | שמאל|ממוזער|310px|הגשר "Chain of Rocks" על המיסיסיפי מצפון לסנט לואיס שבמיזורי
שמאל|ממוזער|310px|סכר ותא שיט מספר 5 ברוק איילנד באילינוי
נהר מיסיסיפי (באנגלית: Mississippi River) הוא הנהר השני באורכו ביבשת אמריקה הצפונית לאחר הנהר מיזורי, והנהר הראשי של אגן הניקוז השני בגודלו ביבשת זו, לאחר אגן הניקוז של מפרץ הדסון. ממקורו ב בצפון מינסוטה, הוא זורם בדרך כלל דרומה לאורך 3,782 קילומטרים עד לדלתה של נהר המיסיסיפי במפרץ מקסיקו. אורכם המשותף של המיסיסיפי והיובל העיקרי שלו, מיזורי, הוא 5,970 ק"מ, ויחד הם מהווים את הנהר הרביעי באורכו בעולם, לאחר הנילוס, האמזונאס והיאנגצה.
למיסיסיפי יש יובלים רבים, ואגן הניקוז שלו משתרע ב-32 ממדינות ארצות הברית ושתי פרובינציות קנדיות בין הרי הרוקי והרי האפלצ'ים. האפיק העיקרי של הנהר הוא כולו בתוך ארצות הברית. שטח אגן הניקוז הכולל הוא 3.2 מיליון קילומטרים רבועים, מתוכם רק כאחוז אחד בקנדה. הנהר מנקז כ-37% משטח ארצות הברית הרציפה. המיסיסיפי מדורג כנהר החמישה-עשר בעולם לפי ספיקה ממוצעת בשפך (16,792 מטרים מעוקבים לשנייה). הנהר גובל או עובר דרך המדינות: מינסוטה, ויסקונסין, איווה, אילינוי, מיזורי, קנטקי, טנסי, ארקנסו, מיסיסיפי ולואיזיאנה.
ילידים אמריקאים חיו לאורך נהר המיסיסיפי ויובליו במשך אלפי שנים. רובם היו ציידים-לקטים, אבל חלקם, כמו , יצרו תרבויות חקלאיות ועירוניות משגשגות. הגעתם של האירופים במאה ה-16 שינתה את אורח החיים הילידי, כאשר מגלי ארצות, ואחר כך מתיישבים, הגיעו לאגן הניקוז במספרים הולכים וגדלים. הנהר שימש תחילה כמחסום, ויצר גבולות למלכות המשנה של ספרד החדשה, צרפת החדשה וארצות הברית המוקדמת, ולאחר מכן כעורק תחבורה ותקשורת חיוני. במאה ה-19, בתקופת שיא האידאולוגיה של הייעוד הגלוי, שימשו המיסיסיפי וכמה יובלים מערביים, בעיקר המיזורי, נתיבים להתפשטות של ארצות הברית מערבה.
השטח המישורי סביב הנהר, משפך הנהר אוהיו למיסיסיפי ועד למפרץ מקסיקו, הקרוי באנגלית Mississippi embayment, שנוצר משכבות עבות של מרבצי הסחף של הנהר, הוא אחד האזורים הפוריים ביותר של ארצות הברית; ספינות קיטור היו בשימוש נרחב במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 למשלוח סחורות חקלאיות ותעשייתיות. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ההשתלטות של כוחות האיחוד על המיסיסיפי הייתה נקודת מפנה לקראת ניצחון, בשל חשיבותו האסטרטגית של הנהר למאמץ המלחמתי של הקונפדרציה. בשל הגידול המשמעותי של ערים והספינות והארבות הגדולות יותר שהחליפו את ספינות הקיטור, בוצעו בעשורים הראשונים של המאה ה-20 עבודות הנדסיות מסיביות כמו סוללות, תאי שיט וסכרים, שנבנו בדרך כלל תוך שילוב ביניהם. המוקד העיקרי של עבודה זו היה למנוע מהמיסיסיפי התחתון לעבור לערוץ של הנהר ולעקוף את ניו אורלינס.
מאז המאה ה-20, נהר המיסיסיפי חווה גם זיהום ובעיות סביבתיות גדולות - בעיקר רמות גבוהות של נוטריאנטים וכימיקלים ממי נגר חקלאי, התורם העיקרי לאזור המוות של מפרץ מקסיקו.
שם ומשמעות
המילה מיסיסיפי עצמה מגיעה מ-Misi zipi, העיוות הצרפתי של השם בשפת שבטי ה ( או ) של הנהר, Misi-ziibi ("הנהר הגדול").
במאה ה-18 היה הנהר הגבול המערבי העיקרי של ארצות הברית הצעירה, ומאז התפשטותה של המדינה מערבה, נהר המיסיסיפי נחשב באופן נרחב לקו הפרדה נוח, אם כי משוער, בין מזרח ארצות הברית, דרום ארצות הברית והמערב התיכון. עובדה זו מודגמת על ידי קשת השער בסנט לואיס, והביטוי "טרנס-מיסיסיפי" כפי ששימש בשם התערוכה העולמית "התערוכה הטרנס-מיסיסיפית" (Trans-Mississippi Exposition) שנערכה בנברסקה ב-1898.
מקובל לסווג ציון דרך סופרלטיבי אזורי ביחס אליו, כגון "הפסגה הגבוהה ביותר ממזרח למיסיסיפי" או "העיר העתיקה ביותר ממערב למיסיסיפי". רשות התקשורת הפדרלית (FCC) משתמשת בו גם כקו המפריד עבור אותות קריאה לשידור, שמתחילים ב-W במזרח וב-K במערב.
גאוגרפיה
מסלול
ניתן לחלק את נהר המיסיסיפי לשלושה חלקים: המיסיסיפי העליון, הנהר ממקורותיו ועד למפגש עם הנהר מיזורי; המיסיסיפי התיכון, מורד הנהר מהמיזורי ועד לנהר אוהיו; והמיסיסיפי התחתון, מהאוהיו למפרץ מקסיקו.
המיסיסיפי העליון
שמאל|ממוזער|250px|מוצא נהר המיסיסיפי באגם איטאסקה (2004)
שמאל|ממוזער|250px|אזור תחילת השיט לשעבר בנהר, מפלי סנט אנתוני במיניאפוליס במינסוטה
שמאל|ממוזער|250px|מפגש הנהרות ומיסיסיפי, במבט מהפארק המדינתי ויאלוזינג בוויסקונסין
שמאל|ממוזער|250px|מפגש הנהרות מיזורי ומיסיסיפי, צפונית לסנט לואיס
המיסיסיפי העליון זורם ממקורו אל מפגשו עם הנהר מיזורי בסנט לואיס, במדינת מיזורי. הוא מחולק לשני קטעים:
מקורות המים, 793 קילומטרים מהמקור ל במיניאפוליס במינסוטה.
ערוץ שאפשר לשוט בו, שנוצר על ידי סדרה של אגמים מעשה ידי אדם בין מיניאפוליס לסנט לואיס במיזורי, כ-1,069 קילומטרים.
המוצא של קטע מיסיסיפי העליון מקובל באופן מסורתי כ, 450 מטרים מעל גובה פני הים ב במחוז . השם איטאסקה (Itasca) נבחר כדי לציין את "הראש האמיתי" של נהר המיסיסיפי כשילוב של ארבע האותיות האחרונות של המילה הלטינית לאמת (veritas) ושתי האותיות הראשונות של המילה הלטינית לראש (caput). עם זאת, האגם ניזון בתורו ממספר נחלים קטנים יותר.
ממוצאו באגם איטאסקה ועד לעיר סנט לואיס במיזורי, זרימת נתיב המים מתמתנת באמצעות 43 סכרים. ארבעה עשר מהסכרים הללו ממוקמים מעל מיניאפוליס באזור המוצא ומשרתים מטרות מרובות, כולל ייצור חשמל ונופש. 29 הסכרים הנותרים, שמתחילים במרכז העיר מיניאפוליס, כולם מכילים תאי שיט ונבנו כדי לשפר את השיט המסחרי בנהר העליון. בסך הכל מעצבים 43 הסכרים הללו באופן משמעותי את הגאוגרפיה ומשפיעים על האקולוגיה של הנהר העליון. החל ממש מתחת לסיינט פול במינסוטה, ובהמשך לאורך הנהר העליון והתחתון, המיסיסיפי נשלט עוד יותר על ידי אלפי "סכרי כנף" הממתנים את זרימת הנהר על מנת לשמור על ערוץ שיט פתוח ולמנוע מהנהר לסחוף את גדותיו.
תחילת האזור שממנו אפשר לשוט בספינות במיסיסיפי הוא סכר קון ראפידס (Coon Rapids Dam) ב, הפרוור הצפוני של מיניאפוליס במינסוטה. לפני שנבנה בשנת 1913, היו ספינות קיטור יכולות מדי פעם לעלות במעלה הזרם עד לסנט קלאוד במינסוטה, בהתאם לתנאי הנהר.
תא השיט העליון ביותר והסכר על נהר המיסיסיפי העליון הוא הסכר העליון של מפלי סנט אנתוני במיניאפוליס. מעל הסכר גובה פני המים בנהר הוא 244 מטרים מעל פני הים. מתחת לסכר גובה הנהר הוא 230 מטרים. ירידה זו של קרוב ל-15 מטרים היא הגדולה ביותר מכל תאי השיט והסכרים של נהר המיסיסיפי. מקור הירידה הדרמטית הוא מפל מים שהשתמר בצמוד לתא השיט מאחורי חומת בטון. מפלי סנט אנתוני הם המפל האמיתי היחיד בכל נהר המיסיסיפי. גובה המים ממשיך לרדת בתלילות כשהוא עובר דרך הערוץ שנחצב על ידי המפל.
לאחר השלמת תא השיט והסכר של מפלי סנט אנתוני ב-1963, עברה תחילת האזור שממנו אפשר לשוט בספינות של הנהר במעלה הזרם, אל סכר קון ראפידס. עם זאת, תאי השיט נסגרו ב-2015 כדי לשלוט בהתפשטות הקרפיונים האסיאתיים הפולשים (מהמינים כסיף שפל-עין וקרפיון גדול-ראש), מה שהפך את מיניאפוליס שוב לאתר של תחילת האזור שממנו אפשר לשוט.
במיסיסיפי העליון יש כמה אגמים טבעיים ומלאכותיים, כאשר הנקודה הרחבה ביותר שלו היא , ליד במינסוטה, שרוחבו מעל 18 קילומטרים. אגם אונלסקה (Lake Onalaska), שנוצר על ידי תא שיט וסכר מס' 7, ליד לה קרוס בוויסקונסין, רוחב יותר מ-6.4 קילומטרים. , אגם טבעי שנוצר מאחורי הדלתה של הנהר של ויסקונסין כשהוא נשפך למיסיסיפי העליון, ברוחב של יותר מ-3.2 קילומטרים.
כשהמיסיסיפי העליון מגיע לסיינט פול במינסוטה, מתחת לתא השיט ולסכר מס' 1, הוא ירד יותר ממחצית גובהו המקורי והוא נמצא בגובה 209 מטרים מעל פני הים. מסיינט פול לסנט לואיס במיזורי, גובה הנהר יורד הרבה יותר לאט והוא נשלט ומנוהל כסדרה של אגמים שנוצרו על ידי 26 תאי שיט וסכרים.
אל נהר המיסיסיפי העליון מצטרף הנהר ב במטרופולין מיניאפוליס–סנט פול; הנהר ליד בוויסקונסין; הנהר ליד במינסוטה; הנהר בו במינסוטה; הנהרות , ו בלה קרוס בוויסקונסין; הנהר ב בוויסקונסין; הנהר ב; הנהר ליד באיווה; הנהר מדרום ל באיווה; והנהר ב באיווה. יובלים עיקריים אחרים של המיסיסיפי העליון כוללים את נהר ה במינסוטה, הנהר בוויסקונסין, הנהר והנהר באיווה, והנהר אילינוי באילינוי.
המיסיסיפי העליון הוא ברובו זרם פזרות עם הרבה שרטונים ואיים. ממפגשו עם נהר סנט קרואה במורד הזרם ועד ל באיווה, הנהר זורם באפיק בודד, כשמשני צדדיו משתרעים צוקי סלע גבוהים. גובהם של הצוקים הללו יורד מדרום לדובוק, אם כי הם עדיין משמעותיים דרך באילינוי. טופוגרפיה זו היא בניגוד ברור למיסיסיפי התחתון, שהוא נהר המתפתל באזור רחב ושטוח, הזורם רק לעיתים רחוקות לצד צוק (כמו ב במיסיסיפי).
המיסיסיפי התיכון
נהר המיסיסיפי ידוע בתור המיסיסיפי התיכון מהמפגש של נהר המיסיסיפי העליון עם נהר המיזורי בסנט לואיס במיזורי, לאורך 310 קילומטרים עד למפגשו עם נהר אוהיו בקהיר באילינוי.
המיסיסיפי התיכון זורם חופשי יחסית. מסנט לואיס ועד למפגש עם הנהר אוהיו, יורד המיסיסיפי התיכון 67 מטרים לאורך 290 קילומטרים, קצב ממוצע של 23 סנטימטרים לכל קילומטר. במפגש עם הנהר אוהיו, המיסיסיפי התיכון נמצא בגובה 96 מטרים מעל פני הים. מלבד הנהרות מיזורי ו במיזורי והנהר באילינוי, לא נשפכים יובלים מרכזיים לנהר המיסיסיפי התיכון.
המיסיסיפי התחתון
ימין|ממוזער|250px|מפגש הנהרות המיסיסיפי (משמאל) ואוהיו (מימין) בקהיר באילינוי, קו הגבול בין נהר המיסיסיפי התיכון והתחתון
שמאל|ממוזער|250px|Lower Mississippi|נהר המיסיסיפי התחתון בניו אורלינס
נהר המיסיסיפי נקרא נהר המיסיסיפי התחתון ממפגשו עם הנהר אוהיו ועד לשפך במפרץ מקסיקו, מרחק של כ-1,600 קילומטרים. במפגש של אוהיו והמיסיסיפי התיכון, הספיקה הממוצעת במדידה ממושכת של הנהר אוהיו בקהיר באילינוי היא 7,970 מטר מעוקב לשנייה, בעוד שהספיקה הממוצעת במדידה ממושכת של המיסיסיפי בתבס (Thebes) באילינוי (ממש במעלה הנהר מקהיר) היא 5,900 מטר מעוקב לשנייה. לפיכך, לפי נפח, הענף העיקרי של מערכת נהר המיסיסיפי בקהיר יכול להיחשב כנהר האוהיו (ונהר אלגיני במעלה הזרם), ולא המיסיסיפי התיכון.
בנוסף לנהר אוהיו, היובלים העיקריים של נהר המיסיסיפי התחתון הם הנהר , הזורם ב במזרח-מרכז ארקנסו; הנהר ארקנסו, הנשפך למיסיסיפי ב; הנהר במיסיסיפי; והנהר , הפוגש את המיסיסיפי ב במיסיסיפי.
הטיית מים מכוונת ב בלואיזיאנה מאפשרת לנהר בלואיזיאנה להוות הסתעפות מרכזית של הנהר המיסיסיפי, כאשר 30% מהזרם המשולב של הנהרות המיסיסיפי והנהר האדום זורמים למפרץ מקסיקו בנתיב זה, במקום להמשיך במורד הערוץ הנוכחי של המיסיסיפי על פני באטון רוז' וניו אורלינס במסלול ארוך יותר למפרץ. למרות שהנהר האדום נחשב בטעות כיובל נוסף של המיסיסיפי, מימיו זורמים בנפרד אל מפרץ מקסיקו דרך הנהר אטצ'אפלאיה.
שינויים במסלול
שמאל|ממוזער|300px|היווצרות דלתת המיסיסיפי באונות לאורך השנים
לפני 4600 שנים
לפני 4600-3500 שנים
לפני 3500-2800 שנים
לפני 2800-1000 שנים
לפני 1000-300 שנים
לפני 750-500 שנים
מלפני 550 שנים ועד ההווה
לאורך זמן גאולוגי, חווה נהר המיסיסיפי שינויים גדולים וקטנים רבים במסלולו העיקרי, כמו גם תוספות, ביטולים ושינויים אחרים בין יובליו הרבים, ונהר המיסיסיפי התחתון השתמש בנתיבים שונים כערוץ הראשי שלו למפרץ מקסיקו לאורך אזור הדלתה.
באמצעות תהליך טבעי המכונה נתק או החלפת דלתה, העביר נהר המיסיסיפי התחתון את מסלולו הסופי אל פתחו של מפרץ מקסיקו כל אלף שנים בערך. זה קורה מכיוון שמרבצי הסחף והמשקעים מתחילים לסתום את הערוץ, מעלים את מפלס הנהר וגורמים לו למצוא בסופו של דבר מסלול תלול וישיר יותר למפרץ מקסיקו. הערוצים הנטושים מצטמצמים בנפחם ויוצרים מה שמכונה . תהליך זה גרם, במהלך 5,000 השנים האחרונות, לקו החוף של דרום לואיזיאנה להתקדם לכיוון המפרץ מ-24 עד 80 קילומטרים. הדלתה הפעילה כיום נקראת דלתת רגלי הציפורים, על שם צורתה, או דלתת הבאליז, על שם בלואיזיאנה, היישוב הצרפתי הראשון בשפך המיסיסיפי.
מסלולים פרהיסטוריים
הצורה הנוכחית של אגן נהר המיסיסיפי עוצבה ברובה על ידי של עידן הקרח האחרון. ההיקף הדרומי ביותר של הקרחון העצום הזה השתרע גם לתוך ארצות הברית ואגן המיסיסיפי של ימינו. כאשר יריעת הקרח החלה לסגת, הושקעו מאות מטרים של משקעים עשירים, שיצרו את הנוף השטוח והפורה של עמק המיסיסיפי. במהלך ההפשרה, מצאו נהרות קרחונים ענקיים נתיבי ניקוז לתוך פרשת המים של מיסיסיפי, ויצרו מאפיינים כמו עמקי הנהרות , ו. כאשר מעטה הקרח נסוג לחלוטין, רבים מהנהרות ה"זמניים" הללו מצאו נתיבים למפרץ הדסון או לאוקיינוס הארקטי, והותירו את אגן המיסיסיפי עם מאפיינים רבים "גדולים מדי" עבור הנהרות הקיימים שנחצבו באותה תקופה.
במהלך , כ-300,000 עד 132,000 שנים לפני זמננו, חסמו יריעות קרח את המיסיסיפי ליד רוק איילנד (Rock Island) באילינוי, והפנו אותו לערוץ הנוכחי שלו רחוק יותר מערבה לגבול המערבי הנוכחי של אילינוי. תעלת הנפין (Hennepin Canal) עוקבת בערך אחר הערוץ העתיק של המיסיסיפי במורד הזרם מרוק איילנד עד באילינוי. מדרומית להנפין ועד ל באילינוי, חופף נהר אילינוי הנוכחי לערוץ העתיק בו השתמש נהר המיסיסיפי לפני שלב האילינוי.
שמאל|ממוזער|280px|מבט לאורך אפיק הנהר לשעבר בקו המדינה טנסי/ארקנסו ליד בטנסי (2007)
לוח זמנים של שינויי המסלולים:
סביב 5000 לפני הספירה: הסתיים עידן הקרח האחרון; פני הים בעולם הפכו למה שהם עכשיו.
סביב 2500 לפני הספירה: הפך למסלול העיקרי של המיסיסיפי.
סביב 800 לפני הספירה: המיסיסיפי הוסט מזרחה יותר.
סביב 200 לספירה: הפך למסלול העיקרי של המיסיסיפי.
סביב שנת 1000 לספירה: המיסיסיפי עבר למסלולו בימינו.
לפני שנת 1400 לספירה: הנהר האדום (דרום ארצות הברית) זרם במקביל למיסיסיפי התחתון אל הים
המאה ה-15: עיקול טרנבול (Turnbull's Bend) במיסיסיפי התחתון השתרע כל כך מערבה עד שכבש את הנהר האדום של דרום ארצות הברית. הנהר האדום מתחת לקטע שנכבש הפך לנהר .
1831: קפטן חפר מסלול קצר חדש למיסיסיפי דרך צוואר עיקול טרנבול.
1833 עד נובמבר 1873: פונתה "" (פקק ענק של בולי עץ בנהר אטצ'אפלאיה). הנהר אצ'אפלאיה החל לכבוש את המיסיסיפי ולהפוך למסלול התחתון הראשי החדש שלו.
1963: הושלמה המערכת הקרויה (Old River, כלומר "הנהר העתיק" הוא כינוי למיסיסיפי) השולטת בכמות המים של המיסיסיפי שנכנסים לאטצ'אפלאיה.
שינויי מסלול היסטוריים
במרץ 1876, המיסיסיפי שינה לפתע את מסלולו ליד היישוב בטנסי, והותיר חלק קטן ממחוז טיפטון של טנסי, מחובר לארקנסו ומופרד משאר טנסי על ידי ערוץ הנהר החדש. מכיוון שאירוע זה היה נתק, ולא השפעת סחיפה והשקעה מצטברים, קו המדינה עדיין עוקב אחר הערוץ הישן.
העיירה באילינוי ניצבה פעם על חצי אי במפגש הנהרות מיסיסיפי ו. היא נוסדה כקהילה קולוניאלית צרפתית, והפכה מאוחר יותר לבירת הטריטוריה של אילינוי והייתה בירת המדינה הראשונה של אילינוי עד 1819. החל מ-1844, הצפות עוקבות גרמו לנהר המיסיסיפי לחדור לאט מזרחה. שיטפון גדול בשנת 1881 גרם לו להשתלט על 16 הקילומטרים התחתונים של נהר קסקסקיה, תוך יצירת ערוץ מיסיסיפי חדש וניתוק העיר משאר המדינה. שיטפונות מאוחרים יותר הרסו את רוב העיר שנותרה, כולל בית המושל המקורי. כיום, האי הנותר בשטח של 9,300 דונם וקהילה של 14 תושבים הם מובלעת של אילינוי ונגישים רק מהצד של מיזורי.
אגן הניקוז
שמאל|ממוזער|300px|אנימציה של הנחלים והנהרות הזורמים באגן המיסיסיפי
אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי הוא הרביעי בגודלו בעולם. האגן משתרע על יותר מ-3,220,000 קילומטרים רבועים, כולל כל או חלקים של 32 מדינות בארצות הברית ושתי פרובינציות קנדיות. כ-72 מיליון תושבים (רבע מאוכלוסיית ארצות הברית) חיים באגן המיסיסיפי. המים מאגן הניקוז נשפכים למפרץ מקסיקו, חלק מהאוקיינוס האטלנטי. אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי מכסה כמעט 40% משטחן של 48 המדינות הרציפות של ארצות הברית. הנקודה הגבוהה ביותר בתוך קו פרשת המים היא גם הנקודה הגבוהה ביותר של הרי הרוקי, הר אלברט בגובה 4,400 מטרים מעל גובה פני הים.
בארצות הברית, נהר המיסיסיפי מנקז את רוב השטח שבין קו הפסגות של הרי הרוקי לקו הפסגות של הרי האפלצ'ים, למעט אזורים שונים המתנקזים למפרץ הדסון באמצעות ; לאוקיינוס האטלנטי דרך הימות הגדולות והנהר סנט לורנס; ולמפרץ מקסיקו באמצעות הנהר ריו גראנדה, והנהרות , ו, ונחלים קטנים יותר לאורך המפרץ.
נהר המיסיסיפי נשפך לתוך מפרץ מקסיקו כ-160 קילומטרים במורד הזרם מניו אורלינס. מדידות אורכו של המיסיסיפי מאגם איטאסקה ועד למפרץ מקסיקו משתנות במקצת, אך הנתון של הסקר הגאולוגי של ארצות הברית הוא 2,340 מיילים (3,770 ק"מ). הזמן שלוקח למים לזרום מאגם איטאסקה למפרץ הוא כשלושה חודשים.
השיפוע הממוצע של כל הנהר הוא 0.012%, ירידה של 450 מטרים על פני 3,766 קילומטרים.
האזור הסייסמי של ניו מדריד
, לאורך נהר המיסיסיפי ליד במיזורי, בין ממפיס לסנט לואיס, קשור לבקע כושל שנוצר במקביל למפרץ מקסיקו. אזור זה עדיין פעיל למדי מבחינה סייסמית. לארבע רעידות אדמה גדולות ב-1811 וב-1812, המוערכות בכ-8 בסולם ריכטר, היו השפעות מקומיות אדירות באזור שהיה מיושב בדלילות אז, והורגשו במקומות רבים אחרים במערב התיכון ובמזרח ארצות הברית. רעידות אדמה אלו יצרו את בטנסי מהנוף שהשתנה ליד הנהר.
גבולות המדינות
נהר המיסיסיפי עובר דרך 10 ממדינות ארצות הברית או לאורכן, ממינסוטה ועד לואיזיאנה, ומשמש להגדרת חלקים מגבולות המדינות הללו, עם ויסקונסין, אילינוי, קנטקי, טנסי ומיסיסיפי לאורך הגדה המזרחית של הנהר, ואיווה, מיזורי, וארקנסו לאורך הגדה המערבית שלו. חלקים מהותיים של מינסוטה וגם של לואיזיאנה נמצאים משני צדי הנהר, אם כי המיסיסיפי מגדיר חלק מהגבול של כל אחת ממדינות אלו.
בכל המקרים הללו, שימש אמצע אפיק הנחל בזמן קביעת הגבולות כקו להגדרת הגבולות בין מדינות סמוכות. באזורים שונים הנהר זז מאז, אך גבולות המדינה לא השתנו, עדיין על פי הערוץ הקודם של נהר המיסיסיפי עם קביעתם, מה שמותיר כמה אזורים מבודדים קטנים של מדינה אחת מעבר לערוץ הנהר החדש וצמודים למדינה השכנה. כמו כן, עקב נפתולים בנהר, חלק קטן ממערב קנטקי צמוד לטנסי, אך מבודד משאר המדינה.
יישובים מרכזיים לאורך הנהר
שמאל|ממוזער|300px|במינסוטה, נהר המיסיסיפי זורם דרך מטרופולין מיניאפוליס–סנט פול (2007)
היישוב אוכלוסייה מטרופולין מיניאפוליס–סנט פול 3,946,533 סנט לואיס 2,916,447 ממפיס 1,316,100 ניו אורלינס1,214,932 באטון רוז' 802,484 387,630 סנט קלאוד 189,148 לה קרוס 133,365 – 96,275 93,653
גשרים מעל הנהר
שמאל|ממוזער|300px|גשר קשת האבן, גשר השדרה השלישית וגשר שדרת הנפין במיניאפוליס (2004)
הכביש הראשון החוצה את המיסיסיפי העליון עובר על גשר פלדה פשוט, שדרכו זורם הנהר (ששמו המקומי "ניקולט קריק" (Nicolet Creek)) צפונה מאגם ניקולט מתחת ל"דרך האזור הבראשיתי" (Wilderness Road) אל הזרוע המערבית של אגם איטאסקה, בתוך .
הגשר הקדום ביותר על פני נהר המיסיסיפי נבנה בשנת 1855. הוא השתרע על פני הנהר במיניאפוליס, שם נמצא גשר שדרת הנפין הנוכחי.
גשר הרכבת הראשון על פני המיסיסיפי נבנה בשנת 1856. הוא השתרע על הנהר בין באילינוי לדיבנפורט (Davenport) באיווה. קברניטי ספינות הקיטור של אז, שחששו מתחרות ממסילות הברזל, ראו בגשר החדש סכנה לשיט. שבועיים לאחר פתיחת הגשר התנגשה ספינת הקיטור אפי אפטון (Effie Afton) בחלק מהגשר, עלתה באש וטבעה, כשהלהבות אפפו גם את הגשר (שתוקן במהירות). הבעלים של הספינה תבע את חברת הרכבת בטענה שהגשר מסוכן ויש לפרקו. התנהלו הליכים משפטיים, כאשר אברהם לינקולן ייצג את חברת הרכבת. התביעה הגיעה לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שפסק לטובת חברת הרכבת.
כיום יש מעל ל-130 גשרים החוצים את המיסיסיפי, כשאין מנהרות של כביש מהיר או מסילת ברזל החוצות מתחת לנהר המיסיסיפי. הגשר הארוך ביותר הוא () בין רפיוג' (Refuge) במיסיסיפי לשיבאס (Shives) בארקנסו שאורכו 4,133 מטרים. הגשר הגבוה ביותר מעל הנהר הוא () המחבר בין שני חלקים של באטון רוז' בלואיזיאנה בגובה 53 מטרים מעל פני הנהר.
מידות
אורך
כאשר נמדד ממקורו המסורתי ב, אורך המיסיסיפי הוא 3,782 קילומטרים. כאשר נמדד ממקור הנחל הארוך ביותר שלו (המקור הרחוק ביותר מהים), מעיין ברואר (Brower's Spring) במונטנה, מקור הנהר מיזורי, אורכו 5,970 קילומטרים, מה שהופך אותו לנהר הרביעי באורכו בעולם לאחר הנילוס, האמזונאס והיאנגצה. כאשר נמדד לפי מקור הנחל הגדול ביותר (לפי נפח מים), יהיה המקור הנהר אוהיו, ובהרחבה הנהר אלגיני, והמיסיסיפי יתחיל בפנסילבניה.
רוחב
באגם איטסקה, רוחב הנהר בין 6 ל-9 מטרים, הקטע הצר ביותר לכל אורכו. החלק הרחב ביותר של המיסיסיפי הוא בליד בנה במינסוטה, שם הוא רחב יותר מ-18 קילומטרים. הקטע הרחב ביותר בערוץ שבו אפשר להשיט ספינות במיסיסיפי הוא , שבו רוחב הערוץ יותר מ-3 קילומטרים.
עומק
במקורו באגם איטאסקה, עומק נהר המיסיסיפי הוא כמטר. העומק הממוצע של נהר המיסיסיפי בין סנט פול לסנט לואיס הוא 2.7–3.7 מטרים, החלק העמוק ביותר הוא אגם פפין, שעומקו בממוצע 6–10 מטרים ובעל עומק מרבי של 18 מטרים. בין המקום שבו נהר מיזורי מצטרף למיסיסיפי בסנט לואיס, מיזורי וקהיר באילינוי, העומק הממוצע הוא 9 מטרים. ממורד הנהר מקהיר, היכן שמצטרף נהר אוהיו, העומק בממוצע הוא 15–30 מטרים. החלק העמוק ביותר של הנהר נמצא בניו אורלינס, שם הוא מגיע לעומק של 61 מטרים.
ספיקה
שמאל|ממוזער|250px|רצף תמונות של לוויין MODIS של נאס"א המציג את זרימת המים המתוקים מהמיסיסיפי (חצים) אל מפרץ מקסיקו (2004)
הספיקה השנתית הממוצעת היא בין 6,000 ו-20,000 מטרים מעוקבים בשנייה. אף על פי שזהו הנהר החמישה עשר בגודלו בעולם בנפח המים הזורמים בו, זרימה זו היא חלק קטן מהתפוקה של נהר האמזונאס, כ-209,000 מטרים מעוקבים בשנייה בעונה הגשומה. בממוצע זורמים במיסיסיפי רק 8% מכמות המים הזורמים בנהר האמזונאס, המנקז יערות גשם בעוד שחלק גדול מאגן הניקוז של המסיסיפי צחיח למדי.
מי נהר מתוקים הזורמים מהמיסיסיפי למפרץ מקסיקו אינם מתערבבים במים המלוחים מיד. התמונות מפרויקט הלוויינים MODIS (ראשי תיבות של Moderate Resolution Imaging Spectroradiometer) של נאס"א מציגות תימרה גדולה של מים מתוקים, המופיעה כסרט כהה על רקע המים הסובבים בצבע כחול-בהיר יותר. תמונות אלו מדגימות שהתימרה לא התערבבה עם מי הים שמסביב מיד. במקום זאת, היא נשארה שלמה בזמן שהיא זרמה דרך מפרץ מקסיקו, לתוך מצר פלורידה, ונכנסה לזרם הגולף. מי נהר המיסיסיפי הקיפו את הקצה של פלורידה וזרמו במעלה החוף הדרום-מזרחי עד לקו הרוחב של ג'ורג'יה לפני שלבסוף התערבבו בצורה כל כך יסודית עם האוקיינוס עד שלא ניתן היה לזהות אותם עוד על ידי MODIS.
לפני שנת 1900 שינע נהר המיסיסיפי כ-400 מיליון טון של משקעים בשנה מפנים ארצות הברית לחוף לואיזיאנה ולמפרץ מקסיקו. במהלך שני העשורים האחרונים, מספר זה היה רק 145 מיליון טון בשנה. ההפחתה במשקעים המוסעים במורד נהר המיסיסיפי היא תוצאה של שינוי הנדסי של הנהרות מיסיסיפי, מיזורי ואוהיו ויובליהם על ידי סכרים, חיתוך נפתולים, מבנים שנועדו לשפר את אופי הנהר, סוללות בגדות ותוכניות בקרת סחיפת קרקע באזורים המנקזים על ידם.
לנהר שתי עונות שיא:
הראשונה, בין דצמבר לינואר (בחורף) - גשמים היורדים בהרי הרוקי והאפלצ'ים, שיא קטן.
השנייה, מאפריל עד מאי (באביב) - הפשרת שלגים, לאורך הנהר הוקמו סוללות עפר מחוזקות בטבעות בטון גבוהות כדי למנוע הצפות ופגיעות בנהר.
דלתת המיסיסיפי, מהדלתות הגדולות בעולם, נוצרה כתוצאה משקיעת סחף במשך אלפי שנים.
האוכלוסייה היושבת בדלתה נמצאת על סוללות מלאכותיות הבנויות עפר ובטון, והעיר ניו אורלינס בנויה על סוללה טבעית.
מרבית הדלתה אינה מיושבת בגלל ביצות, והמאבק בטבע הוא על ידי בניית תעלות לניקוז, על מנת שאפשר יהיה להביא סירות ולעבד את האדמה.
שיט ובקרת שיטפונות
שמאל|ממוזער|250px|ספינת גרר וארבות בממפיס, בטנסי
שמאל|ממוזער|250px|ספינות בחלק התחתון של המיסיסיפי
שמאל|ממוזער|250px|ארבה בחלק התחתון של המיסיסיפי
שמאל|ממוזער|250px|תא שיט וסכר מספר 11, צפונית לדובוק באיווה (2007)
שמאל|ממוזער|250px|היווצרות של הנהר אטצ'אפלאיה ובניית מבנה הבקרה של הנהר הישן.
שמאל|ממוזער|250px|חיילי המשמר הלאומי של מיזורי עורמים שקי חול בגדות הנהר בקלארקסוויל, יוני 2008, בעקבות שיטפון.
עבור הארבות וכלי השיט האחרים שהופכים את האפיק הראשי של המיסיסיפי לאחד מנתיבי המים המסחריים הגדולים בעולם נדרש ערוץ נהר פנוי ממכשולים. המשימה של תחזוקת ערוץ השיט היא באחריות חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית, שהוקם ב-1802. פרויקטים מוקדמים יותר החלו כבר בשנת 1829 להסרת מפגעים, סגירת ערוצי משנה וחפירת סלעים ושרטונות.
ספינות קיטור בבעלות סוחרים החלו לפעול בשנות ה-20 של המאה ה-19, כשהתקופה 1830–1850 הפכה לתור הזהב של ספינות הקיטור. מכיוון שהיו מעט כבישים או מסילות ברזל באדמות שנקנו ברכישת לואיזיאנה, התעבורה בנהרות הייתה פתרון אידיאלי. כותנה, עץ ומזון הושטו במורד הנהר, וכך גם פחם מהרי האפלצ'ים. הנמל של ניו אורלינס פרח מכיוון שהיה נקודת ההעברה לאוניות של הים הפתוח. כתוצאה מכך, דמותה של ספינת הקיטור של המיסיסיפי בדמות עוגת החתונה, נכנסה למיתולוגיה האמריקאית. ספינות קיטור עברו את כל המסלול מהזרזיף של מונטנה ועד לנהר אוהיו; במורד המיזורי והטנסי, לאפיק הראשי של המיסיסיפי. רק עם הגעת מסילות הברזל בשנות השמונים של המאה ה-19 פחתה תנועת ספינות הקיטור. ספינות הקיטור המשיכו לפעול עד שנות ה-20 של המאה ה-20. רובן הוחלפו על ידי ספינות גרר שגוררות ארבות. כמה ספינות שרדו כסמלים – למשל, "" ו"".
סדרה של 29 תאי שיט וסכרים במיסיסיפי העליון, שרובם נבנו בשנות ה-30 של המאה ה-20, נועדה בעיקר לשמור על ערוץ בעומק של 2.7 מטרים לתנועת דוברות מסחריות. האגמים שנוצרו משמשים גם לשיט פנאי ולדיג. הסכרים הופכים את הנהר לעמוק ורחב יותר אך אינם עוצרים אותו. הם אינם מיועדים לבקרת שיטפונות. בתקופות של ספיקה גבוהה, השערים, שחלקם תת-מימיים, נפתחים לחלוטין והסכרים פשוט מפסיקים לתפקד. מדרום לסנט לואיס, המיסיסיפי זורם באופן חופשי יחסית, אם כי הוא מוגבל בין סוללות רבות ונשלט על ידי סכרי כנף רבים.
במיסיסיפי התחתון, מבאטון רוז' ועד לשפך המיסיסיפי, עומק השיט הוא 14 מטרים, מה שמאפשר לאוניות מכולות וספינות תענוגות לעגון בנמל ניו אורלינס ולספינות מטען בתפזורת שרוחבן פחות מ-46 מטרים שמאפשר מעבר מתחת ל כדי לעבור את המיסיסיפי אל באטון רוז'. קיימת בדיקת היתכנות לחפור את החלק הזה של הנהר לעומק של 15 מטרים כדי לאפשר מעבר של ספינת במידות של פנמקס חדש.
המאה ה-19
בשנת 1829 נערכו סקרים של שני המכשולים העיקריים במיסיסיפי העליון, אשדות דה מוין (Des Moines Rapids) ואשדות רוק איילנד (Rock Island Rapids), שם הנהר היה רדוד ואפיק הנהר היה סלעי. אורכם של אשדות דה מוין היה כ-18 קילומטרים וממש מעל לשפך הנהר למיסיסיפי ב באיווה. אשדות רוק איילנד היו בין רוק איילנד למולין. שני האשדות נחשבו כמעט בלתי עבירים.
בשנת 1848 נחפרה תעלת אילינוי ומישיגן כדי לחבר את נהר המיסיסיפי לימת מישיגן דרך הנהר אילינוי ליד באילינוי. התעלה אפשרה שיט ספינות בין דרכי המים החשובים הללו. בשנת 1900 הוחלפה התעלה ב. התעלה השנייה, בנוסף לשיט ספינות, אפשרה לשיקגו גם לטפל בבעיות בריאותיות ספציפיות (טיפוס הבטן, כולרה ומחלות אחרות הנישאות במים) על ידי שליחת הביוב שלה במורד מערכות הנהרות של אילינוי ומיסיסיפי במקום שיזהם את מקור המים שלה באגם מישיגן.
חיל ההנדסה המליץ על חפירת ערוץ בעומק של 1.5 מטרים באשדות דה מוין, אך העבודה החלה רק לאחר שסגן רוברט אדוארד לי אישר את הפרויקט ב-1837. מאוחר יותר החל החיל גם לחפור את אשדות רוק איילנד. עד 1866, התברר שהחפירה אינה מעשית, והוחלט לבנות תעלה סביב אשדות דה מוין. התעלה נפתחה ב-1877, אך אשדות רוק איילנד נותרו מכשול. בשנת 1878 אישר הקונגרס לחיל לחפור תעלה בעומק 1.4 מטרים שתושג על ידי בניית סכרי כנף המכוונים את הנהר לערוץ צר הגורם לו לחתור ערוץ עמוק יותר, על ידי סגירת ערוצים משניים ועל ידי דלייה. פרויקט הערוץ הושלם כאשר תא שיט מולין, שעקף את אשדות רוק איילנד, נפתח בשנת 1907.
כדי לשפר את השיט בין סנט פול, מינסוטה, ופרירי דו שיין בוויסקונסין, הקים החיל מספר סכרים על אגמים באזור מקורות הנהר, כולל אגם ויניביגושיש ואגם פוקגמה (Lake Pokegama). הסכרים, שנבנו החל משנות ה-80 של המאה ה-19, אצרו נגר שנוצר באביב אשר שוחרר בזמן שפל של המים כדי לסייע בשמירה על עומק הערוץ.
המאה ה-20
בשנת 1907 אישר הקונגרס פרויקט ערוץ בעומק 1.8 מטרים בנהר המיסיסיפי, שלא הושלם כאשר הוא ננטש בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 לטובת פרויקט הערוץ בעומק 2.7 מטרים.
בשנת 1913 הושלמה בנייתו של "תא השיט והסכר מספר 19" בקאוקוק, איווה, הסכר הראשון מדרום למפלי סנט אנתוני. הוא נבנה על ידי חברת חשמל פרטית (Union Electric Company of St. Louis) להפקת חשמל (במקור עבור חשמליות בסנט לואיס), סכר קאוקוק היה אחד המפעלים ההידרו-אלקטריים הגדולים בעולם באותה תקופה. הסכר גם ביטל את אשדות דה מוין. "תא שיט וסכר מספר 1" הושלם במיניאפוליס, מינסוטה בשנת 1917. "תא שיט וסכר מספר 2", ליד הייסטינגס במינסוטה, הושלם ב-1930.
לפני הייתה האסטרטגיה העיקרית של החיל לסגור כמה שיותר ערוצים צדדיים כדי להגביר את הזרימה בנהר הראשי. חשבו שמהירות הנהר תגרום לסחיפה של משקעים מתחתית הערוץ, תעמיק את הנהר ותקטין את האפשרות להצפות. השיטפון של 1927 הוכיח שזה כל כך שגוי עד שהקהילות המאוימות על ידי השיטפון החלו ליצור פרצות בסוללה משלהן כדי לצמצם את עוצמת הנהר הגואה.
חוק הנהרות והנמלים משנת 1930 אישר את פרויקט ערוץ 9 רגל, אשר דרש ערוץ שיט בעומק 9 רגל 2.7 מטרים ורוחב 120 מטרים על מנת להכיל כמה ארבות נגררות במקביל. מטרה זו הושגה על ידי סדרה של תאי שיט וסכרים, ועל ידי חפירה. עשרים ושלושה תאי שיט וסכרים חדשים נבנו במיסיסיפי העליון בשנות ה-30 של המאה ה-20 בנוסף לשלושה שכבר היו קיימים.
עד שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה סכר מדרום ל"תא שיט וסכר מספר 26" באלטון באילינוי. תא שיט "צ'יין אוף רוקס" (Chain of Rocks Lock, "תא שיט וסכר מספר 27"), המורכב מסכר נמוך ותעלה באורך 13.5 קילומטרים, נוסף ב-1953, ממש מתחת למפגש עם הנהר מיזורי, בעיקר כדי לעקוף סדרה של מדפי סלע בסנט לואיס. סכר זה גם משמש להגנה על צריכת המים של העיר סנט לואיס בתקופות של ספיקה נמוכה.
מדענים של ממשלת ארצות הברית קבעו בשנות ה-50 של המאה ה-20 כי נהר המיסיסיפי החל לעבור לערוץ נהר אטצ'אפלאיה בגלל שיפועו התלול הרבה יותר לעבר מפרץ מקסיקו. בסופו של דבר, נהר אטצ'אפלאיה יכבוש את נהר המיסיסיפי ויהפוך לערוץ הראשי שלו למפרץ מקסיקו, וישאיר את ניו אורלינס בערוץ צדדי. כתוצאה מכך אישר הקונגרס האמריקני פרויקט בשם "מבנה הבקרה של הנהר הישן" (Old River Control Structure), אשר מנע מנהר המיסיסיפי לנטוש את הערוץ הנוכחי שלו המתנקז למפרץ דרך ניו אורלינס.
מכיוון שההיקף הגדול של זרימת מים בעלי אנרגיה גבוהה איים לפגוע במבנה, נבנתה תחנת עזר לבקרת הזרימה בצמוד לתחנת הבקרה הקיימת. פרויקט זה בסך 300 מיליון דולר הושלם בשנת 1986 על ידי חיל ההנדסה. החל משנות ה-70, החיל יישם כדי לנתח את הזרם בשיטפון ואת איכות המים של המיסיסיפי. סכר מספר 26 באלטון, אילינוי, שהתגלו בו בעיות מבניות, הוחלף ב"תא שיט וסכר מל פרייס" (Mel Price Lock and Dam) בשנת 1990. "תא השיט והסכר מספר 26" המקורי נהרס.
המאה ה-21
החיל יוצר ומתחזק באופן פעיל מברצים ודרכי הגאות כדי להסיט את נחשולי המים התקופתיים אל תעלות צדדיות ואגמים, כמו גם מנתב חלק מהזרימה של המיסיסיפי לאגן אטצ'אפלאיה ומשם למפרץ מקסיקו, תוך עקיפה של באטון רוז' וניו אורלינס. המבנים העיקריים הם "דרך הגאות בירדז פוינט-ניו מדריד" (Birds Point-New Madrid Floodway) במיזורי; מבנה בקרת הנהר הישן ו"מברץ מורגנזה" (Morganza Spillway) בלואיזיאנה, המפנים את עודפי המים בצד המערבי והמזרחי (בהתאמה) של נהר אטצ'אפלאיה; ו"מברץ בונה קארה" (Bonnet Carré Spillway", גם הוא בלואיזיאנה, המפנה את מי השיטפונות לאגם פונטצ'רטריין. כמה מומחים מאשימים את ההתפשטות העירונית בעלייה של הסיכון והתדירות של ההצפות בנהר המיסיסיפי.
חלק מהאסטרטגיה שלפני 1927 עדיין בשימוש כיום, כאשר החיל חותך באופן פעיל את הצוואר של עיקולי הפרסה, מאפשר למים לנוע מהר יותר ומפחית בכך את גובה השיטפון.
היסטוריה
לפני כ-50,000 שנה היה מרכז ארצות הברית מכוסה בים פנימי, אשר נוקז על ידי המיסיסיפי ויובליו אל מפרץ מקסיקו - תוך יצירת מישורי הצפה גדולים והרחבת השטח היבשת דרומה בתהליך. האדמה באזורים כמו לואיזיאנה הפכה לאחר מכן פורייה מאוד.
ילידים
אזור אגן נהר המיסיסיפי יושב לראשונה על ידי עמים ילידים שהיו ציידים-לקטים ונחשב לאחד מהמרכזים העצמאיים הבודדים של ביות צמחים בהיסטוריה האנושית. עדויות לגידול מוקדם של חמנייה, , ודלעת מקומית מתוארכות להאלף ה-4 לפנה"ס. אורח החיים הפך בהדרגה ליותר להתיישבות קבע לאחר 1000 לפני הספירה במהלך התקופה המכונה , עם עדויות הולכות וגדלות לבניית מחסות, קדרות, אריגה ומנהגים אחרים.
250px|ממוזער|שמאל|תל הנזיר בקהוקיה היישוב הבולט בתרבות המיסיסיפי
רשת של נתיבי מסחר המכונה תחום יחסי הגומלין של הופוול הייתה פעילה לאורך נתיבי המים בין השנים 200 ל-500 לספירה בערך, תוך הפצת מנהגים תרבותיים נפוצים על פני כל האזור שבין מפרץ מקסיקו לימות הגדולות. לאחר מכן הגיעה תקופה של קהילות מבודדות יותר, וחקלאות שיובאה ממסו-אמריקה, המבוססת על "שלוש האחיות" (תירס, שעועית ודלעת), החלה להיות דומיננטית בהדרגה. בסביבות שנת 800 לספירה קמה חברה חקלאית מתקדמת המכונה תרבות המיסיסיפי, עם עדויות למשטרי צ'יף מורכבים ומרובדים ומרכזי אוכלוסייה גדולים.
הבולט שבהם, המכונה כיום קהוקיה, יושב בין השנים 600 ל-1400 לספירה לערך, שבשיאו מנה בין 8,000 ל-40,000 תושבים, גדול יותר מלונדון, אנגליה של אותה תקופה. בזמן המגע הראשון עם האירופים, נטשו תושבי קהוקיה וערים רבות אחרות של תרבות מיסיסיפי את ישובם ועברו להתיישב במקומות אחרים, וממצאים ארכאולוגיים מעידים על מתח חברתי מוגבר.
שבטים אינדיאניים מודרניים המאכלסים את אגן המיסיסיפי כוללים את: שאיין, סו, , , , , , , , ו.
המילה מיסיסיפי עצמה מגיעה ממסיפי (Messipi), העיוות הצרפתי של השם בשפת שבטי ה ( או ) לנהר, "מיסי-זייבי" (Misi-ziibi, "הנהר הגדול"). לאחר המשלחות של והנרי סקולקראפט, נקרא הנהר הארוך ביותר מעל המפגש של בין הנהרות כנף העורב (Crow Wing) וג'יצ'י-זיבי (Gichi-ziibi) בשם "הנהר מיסיסיפי". בני , שישבו באזור מקורות המיסיסיפי, מכונים בשפתם ג'יצ'י-זיביוויניניווג (Gichi-ziibiwininiwag) על שם קטע נהר המיסיסיפי הידוע בשם ג'יצ'י-זיבי. השאיין, אחד השבטים המוקדמים ביותר של נהר המיסיסיפי העליון, כינה אותו בשפת שאיין בשם "Máʼxe-éʼometaaʼe" (נהר שמנוני גדול). השם באראפהו לנהר הוא Beesniicíe. השם בשפת הוא Kickaátit.
בתקופה שהצרפתים שלטו בלואיזיאנה נכתב שם הנהר כ-Mississipi או Missisipi, כמו גם ריווייר סן-לואי (Rivière Saint-Louis).
חוקרי ארצות אירופאים
שמאל|ממוזער|250px|"גילוי המיסיסיפי על ידי דה סוטו 1541" מאת מתאר את ארננדו דה סוטו והקונקיסטאדורים הספרדים רואים את נהר המיסיסיפי בפעם הראשונה.
בשנת 1519 הפך חוקר הארצות הספרדי אלונסו אלוורס דה פינדה לאירופאי המתועד הראשון שהגיע לנהר המיסיסיפי, ואחריו גילה את הנהר הקונקיסטאדור ארננדו דה סוטו שהגיע לנהר ב-8 במאי 1541, וקרא לו "ריו דל אספיריטו סנטו" (Río del Espíritu Santo, "נהר רוח הקודש"), באזור מה שהוא כיום מדינת מיסיסיפי.
ימין|ממוזער|250px|מסלול משלחת מארקט-ז'ולייה של 1673
חוקרי הארצות הצרפתים לואי ז'ולייה וז'אק מארקט החלו לחקור את המיסיסיפי במאה ה-17. מארקט סייר בחברת אינדיאני משבט סו שקרא לנהר נה טונגו (Ne Tongo, "נהר גדול" בשפת הסו) בשנת 1673. מארקט הציע לקרוא לו "נהר העיבור ללא חטא".
כאשר לואי ז'ולייה חקר את עמק המיסיסיפי במאה ה-17, הילידים הדריכו אותו לדרך מהירה יותר לחזור לקנדה הצרפתית דרך הנהר אילינוי. כאשר מצא את , הוא ציין שתעלה של "רק חצי ליגה" (כ-3 קילומטרים) יכולה לחבר בין המיסיסיפי והימות הגדולות. בשנת 1848, נפרץ קו פרשת המים היבשתי המפריד בין מימי הימות הגדולות ועמק המיסיסיפי על ידי תעלת אילינוי ומישיגן דרך הנהר שיקגו. תעלה זו גם האיצה את הפיתוח, וגם שינתה לעד את האקולוגיה של עמק המיסיסיפי והימות הגדולות.
בשנת 1682 הגיע רנה-רובר קוואלייה, אדון לה-סאל דרך נהר אילינוי עד מפגשו עם המיסיסיפי ומשם הפליג עם משלחתו במורד המיסיסיפי בסירות קאנו עד השפך במפרץ מקסיקו. לה-סאל ו תבעו באותה שנה את כל עמק נהר המיסיסיפי עבור צרפת, וקראו לנהר "נהר קולבר" על שם ז'אן בטיסט קולבר ולאזור לה לואיזיאן, על שם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. לה-סאל בנה מבצר קטן בשם "מבצר פרודום", שהפך מאוחר יותר לעיר ממפיס. ב-2 במרץ 1699 גילה פייר לה מואן ד'איברוויל מחדש את שפך המיסיסיפי, לאחר מותו של לה סאל. הצרפתים בנו שם את המבצר הקטן של כדי לשלוט במעבר.
בשנת 1718 הוקמה ניו אורלינס, כ-160 קילומטרים במעלה הנהר לאורך עיקול הנהר, על ידי ז'אן-בטיסט לה מואן דה ביינוויל, עם תוכנית בנייה על פי היישוב מחדש בשנת 1711 במפרץ מובייל של מוביל, בירת לואיזיאנה הצרפתית ב-1718 באותה תקופה.
בשנת 1727, החל מושל לואיזיאנה הצרפתית לעבוד, באמצעות פועלים אפריקאים משועבדים, על הסוללות הראשונות על נהר המיסיסיפי.
התיישבות
בעקבות ניצחונה של בריטניה במלחמת שבע השנים הפך המיסיסיפי לגבול בין האימפריה הבריטית לאימפריה הספרדית. חוזה פריז (1763) העניק לממלכת בריטניה הגדולה זכויות על כל הקרקעות ממזרח למיסיסיפי ולספרד זכויות על קרקע ממערב למיסיסיפי. ספרד גם ויתרה על פלורידה לבריטניה כדי להחזיר לשלטונה את קובה, אותה כבשו הבריטים במהלך המלחמה. לאחר מכן חילקה בריטניה את השטח למזרח ומערב פלורידה.
שמאל|ממוזער|250px|"בית על המיסיסיפי", קורייר ואייבס (1871)
סעיף 8 בחוזה פריז (1783) קובע: "השיט בנהר המיסיסיפי, ממקורו אל האוקיינוס, יישאר לעד חופשי ופתוח לנתיני בריטניה הגדולה ולאזרחי ארצות הברית". עם הסכם זה, שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית, ויתרה בריטניה גם על מערב פלורידה והחזירה אותה לספרד כדי להחזיר לעצמה את איי בהאמה, שספרד כבשה במהלך המלחמה. המחלוקות הראשוניות סביב התביעות של ארצות הברית וספרד נפתרו כאשר הופעל לחץ על ספרד לחתום על בשנת 1795. אולם בשנת 1800 כפה נפוליאון בונפרטה על ספרד ויתור על חלק לא מוגדר של מערב פלורידה לטובת צרפת ב. ארצות הברית הבטיחה אז שליטה אפקטיבית בנהר כאשר קנתה את טריטוריית לואיזיאנה מצרפת ברכישת לואיזיאנה של 1803. רכישה זו עוררה מחלוקת בין ספרד לארצות הברית בשאלה אילו חלקים ממערב פלורידה מסרה ספרד מלכתחילה לצרפת, מה שקבע אילו חלקים ממערב פלורידה קנתה ארצות הברית מצרפת ברכישת לואיזיאנה. בעקבות קולוניזציה מתמשכת של ארצות הברית שיצרה עובדות בשטח, ופעולות צבאיות של ארצות הברית, ויתרה ספרד הן על מערב פלורידה והן על מזרח פלורידה בשלמותן לארצות הברית בהסכם אדמס-אוניס משנת 1819.
האתגר האירופי הרציני האחרון לשליטה של ארצות הברית בנהר הגיע בסיומה של מלחמת 1812 כאשר הכוחות הבריטיים תקפו את ניו אורלינס - המתקפה על ידי צבא אמריקאי בפיקודו של הגנרל אנדרו ג'קסון.
בהסכם 1818, הסכימו ארצות הברית ובריטניה לתקן את הגבול העובר מאגם היערות להרי הרוקי לאורך קו הרוחב 49 צפון. למעשה, ארצות הברית ויתרה לבריטים על הקצה הצפון-מערבי של אגן המיסיסיפי בתמורה לחלק הדרומי של אגן .
כל כך הרבה מתנחלים נדדו מערבה דרך אגן הנהר של מיסיסיפי, כמו גם התיישבו בו, עד שצדוק קריימר (Zadok Cramer) כתב מדריך בשם "הנווט" (The Navigator), המפרט את המאפיינים והסכנות ואת נתיבי המים הניתנים לשיט של האזור. הספר היה כל כך פופולרי שהוא עדכן והרחיב אותו ל-12 מהדורות על פני תקופה של 25 שנים.
הקולוניזציה של האזור כמעט שלא הואטה על ידי שלוש רעידות האדמה ב-1811 וב-1812, המוערכות בדרגה 8 בסולם ריכטר, שמרכזן היה ליד במיזורי.
עידן ספינות הקיטור
שמאל|ממוזער|250px|שרטונות חול שנדדו כל הזמן היקשו על השיט המוקדם.
הסופר מארק טוויין, שהתגורר ליד הנהר במאה ה-19 ועבד על ספינות קיטור ששטו עליו, תיאר את הווי החיים סביב הנהר ברבים מספריו ובמיוחד ב"הרפתקאותיו של תום סויר" וב"הרפתקאותיו של האקלברי פין". ספרו "החיים על המיסיסיפי", תיאר את הסחר באמצעות ספינות הקיטור שהתרחש מ-1830 עד 1870 על הנהר לפני שספינות מודרניות יותר החליפו את ספינת הקיטור. הספר פורסם לראשונה בשנת 1875 כסדרה בת שבעה חלקים ב. הגרסה המלאה, כולל קטע מהספר הבלתי גמור "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ויצירות של מחברים אחרים, פורסמה על ידי חברת James R. Osgood & Company ב-1885.
ספינת הקיטור הראשונה ששטה לכל אורכו של המיסיסיפי התחתון מנהר אוהיו לניו אורלינס הייתה "ניו אורלינס" (New Orleans) בדצמבר 1811. הפלגת הבכורה שלה התרחשה במהלך סדרת רעידות האדמה בניו מדריד (1811–1812). המיסיסיפי העליון היה בוגדני, בלתי צפוי, ויתר על כך, האזור לא מופה או נסקר כראוי. עד שנות ה-40 של המאה ה-19, התבצעו רק שני שיוטים בשנה אל מיניאפוליס על ידי ספינות קיטור, מה שמרמז שהם לא היה רווחיים במיוחד.
תחבורה בספינות קיטור הייתה פעילה, הן מבחינת נוסעים והן מבחינת משאות עד סוף העשור הראשון של המאה ה-20. בין כמה מחברות ספינות הקיטור של מערכת נהר המיסיסיפי בלטה חברת "אנקור ליין" (Anchor Line), שהפעילה, בין השנים 1859 עד 1898, צי של ספינות קיטור יוקרתיות בין סנט לואיס לניו אורלינס.
החוקר האיטלקי ג'אקומו בלטראמי, כתב על מסעו ב"ווירג'יניה" (Virginia), שהייתה ספינת הקיטור הראשונה שהגיעה לפורט סנט אנתוני (Fort St. Anthony) במינסוטה. הוא התייחס למסע שלו כטיול על המיסיסיפי. עידן ספינות הקיטור שינה את הכלכלה והחיים הפוליטיים של המיסיסיפי, כמו גם את אופי המסע עצמו. המיסיסיפי השתנה לחלוטין בעידן ספינות הקיטור כשהוא הפך למקור לתיירות משגשגת.
מלחמת האזרחים
שמאל|ממוזער|250px|קרב ויקסבורג, צויר סביב 1888
שמאל|ממוזער|250px|נהר המיסיסיפי מיוניס, ארקנסו, יישוב שנהרס על ידי ספינות תותחים במהלך מלחמת האזרחים.
השליטה בנהר הייתה יעד אסטרטגי של שני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקנית, והייתה חלק מתוכנית אנקונדה של צבא האיחוד. בשנת 1862 כוחות האיחוד שנעו במורד הנהר טיהרו בהצלחה את המתחמים של צבא הקונפדרציה ב ובממפיס בטנסי, בעוד שכוחות הצי שהגיעו במעלה הנהר ממפרץ מקסיקו כבשו את ניו אורלינס בלואיזיאנה. מעוז הקונפדרציה המרכזי שנותר היה על הרמות המשקיפות על הנהר ב במיסיסיפי, ומערכת ויקסבורג של האיחוד (דצמבר 1862 עד יולי 1863), וכניעתו של , השלימו את השליטה בנהר המיסיסיפי התחתון. ניצחון האיחוד שסיים את המצור על ויקסבורג ב-4 ביולי 1863, היה מכריע לניצחון הסופי של האיחוד במלחמת האזרחים.
המאות ה-20 וה-21
"הקיפאון הגדול" של 1918–1919 חסם את תנועת הנהרות מצפון לממפיס בטנסי, ומנע את הובלת הפחם מדרום אילינוי. הוא גרם למחסור נרחב, מחירים גבוהים וקיצוב פחם בינואר ופברואר.
באביב 1927 הנהר פרץ את גדותיו ב-145 מקומות, במהלך והציף 70,000 קילומטרים רבועים לעומק של עד 30 רגל (9.1 מטרים).
בשנת 1930 היה פרד ניוטון (Fred Newton) לאדם הראשון ששחה לאורכו של הנהר, ממיניאפוליס לניו אורלינס. המסע ארך 176 ימים לאורך 2,954 קילומטרים.
בשנת 1962 נשפכו עקב תאונה תעשייתית 3,700 מטרים מעוקבים של נפט לנהר המינסוטה (יובל של המיסיסיפי), שנה אחר כך ב-1963 נשפכו כתוצאה מתאונות נוספת 13,000 מטרים מעוקבים של שמן סויה לנהר מיסיסיפי. השמן כיסה את נהר המיסיסיפי מסנט פול ועד אגם פפין, ויצר אסון אקולוגי ודרישה לשלוט בזיהום המים.
ב-20 באוקטובר 1976 נפגעה מעבורת המכוניות MV George Prince מספינה ששטה במעלה הזרם בזמן שהמעבורת ניסתה לחצות מדסטרהאן, לואיזיאנה, ללולינג, לואיזיאנה. שבעים ושמונה נוסעים ואנשי צוות מתו; רק שמונה עשר שרדו את התאונה.
בשנת 1988 ירד מפלס המים של המיסיסיפי ל-3 מטרים מתחת לאפס במד ממפיס. שרידי ספינות בעלות גוף עץ נחשפו בשטח של 18 דונם בקרקעית נהר המיסיסיפי במערב ממפיס בארקנסו. הם מתוארכים לסוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. מדינת ארקנסו, הסקר הארכאולוגי של ארקנסו והאגודה הארכאולוגית של ארקנסו הגיבו במאמץ של חודשיים לשחזור נתונים. עבודת השטח זכתה לתשומת לב תקשורתית ארצית כחדשות טובות בעיצומה של בצורת.
בשנת 1993 התרחש השיטפון הגדול של 1993, שיטפון שאירע לאורך הנהרות מיסיסיפי ומיזורי והיובלים שלהם, מאפריל עד אוקטובר של אותה השנה. ב-1 באוגוסט 1993 נרשמה על נהר המיסיסיפי ליד סנט לואיס רמת ההצפה הגבוהה ביותר. הנהר גאה בגובה של 15.1 מטר, כ-6 מטר מעל מפלס ההצפה. בעת זו נרשמה בנהר ספיקה של 30,600 מ"ק/שנייה. השיטפון גרם לנזקים עצומים ברכוש, המוערכים ב-15 מיליארד דולר, ונחשב לאחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. בשיטפון נספו 50 בני אדם.
שני חלקים של המיסיסיפי הוגדרו כנהרות מורשת אמריקאית בשנת 1997: החלק התחתון סביב לואיזיאנה וטנסי, והחלק העליון סביב איווה, אילינוי, מינסוטה, מיזורי וויסקונסין. הפרויקט של חברת שמירת הטבע בשם "יוזמת קו פרשת המים של הנהרות של אמריקה" (America's Rivershed Initiative) הכריז על הערכת גיליון ציונים של כל האגן באוקטובר 2015 והעניק את הציון D+ (סביב 68). ההערכה ציינה את התשתית המזדקנת של השיט ובקרת שיטפונות יחד עם בעיות סביבתיות מרובות.
שמאל|ממוזער|250px|אתר קמפינג בנהר בארקנסו
בשנת 2002 שחה השחיין הסלובני למרחקים ארוכים לכל אורכו של הנהר, ממינסוטה ועד לואיזיאנה, במהלך 68 ימים. בשנת 2005, "משלחת מהמקור לים" (Source to Sea Expedition) חתרה על נהרות מיסיסיפי ואצ'אפלאיה לטובת מסע התעמולה "קמפיין נהר המיסיסיפי העליון" (Audubon Society's Upper Mississippi) של אגודת אודובון.
עתיד
גאולוגים משערים שהמיסיסיפי התחתון יכולה לסטות למסלול חדש למפרץ. כל אחד משני המסלולים החדשים - דרך אגן אטצ'אפלאיה או דרך אגם פונטצ'רטריין - עשוי להפוך לערוץ הראשי של המיסיסיפי אם המים יעברו מעל למבני בקרת שיטפונות, או שהמבנים ייפגעו קשות במהלך שיטפון חמור.
שמאל|ממוזער|250px|מתחם מבנה בקרת הנהר הישן. הנוף הוא למזרח-דרום-מזרח, מבט במורד הנהר של המיסיסיפי, עם שלושת הסכרים על פני ערוצי הנהר אטצ'אפלאיה מימין למיסיסיפי. קונקורדיה פאריש, לואיזיאנה נמצאת בחזית, מימין, ומחוז ווילקינסון, מיסיסיפי, נמצא ברקע, מעבר למיסיסיפי משמאל.
סביר להניח שכשל של מבנה הבקרה של הנהר הישן, מברץ מורגנזה או סוללות סמוכות, ינתבו מחדש את הערוץ הראשי של המיסיסיפי דרך אגן אטצ'אפלאיה של לואיזיאנה ובמורד נהר אטצ'פלאיה כדי להגיע למפרץ מקסיקו מדרום ל בדרום לואיזיאנה. מסלול זה הוא נתיב ישיר יותר למפרץ מקסיקו מאשר ערוץ נהר המיסיסיפי הנוכחי דרך באטון רוז' וניו אורלינס. בעוד שהסיכון להסטה כזו קיים במהלך כל אירוע שיטפון גדול, שינוי כזה נמנע עד כה על ידי התערבות אנושית אקטיבית הכרוכה בבנייה, תחזוקה ותפעול של סוללות שונות, מברצים ומבני בקרה אחרים על ידי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית.
מבנה בקרת הנהר הישן, בין ערוץ נהר המיסיסיפי הנוכחי לאגן אטצ'אפלאיה, ממוקם בגובה המים הרגיל ומשמש בדרך כלל להסטת 30% מהזרימה של המיסיסיפי לנהר אטצ'אפלאיה. יש כאן ירידה תלולה הרחק מהערוץ הראשי של המיסיסיפי לתוך אגן אטצ'אפלאיה. אם המתקן הזה ייכשל במהלך שיטפון גדול, קיים חשש כבד שהמים ישחקו ויסחפו את קרקעית הנהר מספיק כדי לכבוש את הערוץ הראשי של המיסיסיפי. המבנה כמעט אבד במהלך השיטפון של 1973, אך תיקונים ושיפורים בוצעו לאחר שהמהנדסים חקרו את הכוחות הפועלים. חיל ההנדסה במיוחד ביצע שיפורים רבים ובנה מתקנים נוספים לניתוב מים בסביבה. מתקנים נוספים אלו מעניקים לחיל הרבה יותר גמישות ויכולת זרימה פוטנציאלית מאשר ב-1973, מה שמפחית עוד יותר את הסיכון לכשל קטסטרופלי באזור זה במהלך שיטפונות גדולים אחרים, כמו זה של 2011.
מכיוון שמברץ מורגנזה מעט גבוה יותר ומרוחק מהנהר, הוא בדרך כלל יבש משני הצדדים. גם אם מבנה זה ייכשל במהלך שיטפון חמור, מי השיטפון יצטרכו לשחוק לרמת מפלסי מים נורמליים לפני שהמיסיסיפי יוכל לדלג לצמיתות לערוץ אחר במיקום זה. במהלך השיטפון של 2011 פתחו המהנדסים של חיל ההנדסה עד 1/4 מהיכולת שלו לאפשר ל-4,200 מטרים מעוקבים בשנייה של מים להציף את נתיבי הגאות של מורגנזה ואטצ'אפלאיה ולהמשיך ישירות למפרץ מקסיקו, תוך עקיפת באטון רוז' וניו אורלינס. בנוסף להפחתת גובה המים בנהר המיסיסיפי במורד הזרם, הטיה זו הפחיתה את הסיכויים לשינוי ערוץ על ידי הפחתת הלחץ על שאר המרכיבים של מערכת הבקרה.
כמה גאולוגים ציינו שהאפשרות לשינוי מסלול לאטצ'אפלאיה קיימת גם באזור שמצפון למבנה הבקרה של הנהר הישן. הגאולוג של חיל ההנדסה של הצבא פרד סמית' אמר פעם: "המיסיסיפי רוצה ללכת מערבה. 1973 הייתה שיטפון של ארבעים שנה. השיטפון הגדול קיים שם בחוץ איפשהו - כשהמבנים לא יכולים לשחרר את כל מי השיטפונות והסוללה לא עומדת בלחץ. זה הזמן שבו הנהר יקפוץ מעל גדותיו וינסה לפרוץ".
שינוי מסלול אפשרי נוסף עבור נהר המיסיסיפי הוא סטייה לאגם פונטצ'רטריין ליד ניו אורלינס. נתיב זה נשלט על ידי "מברץ בונה קארה", שנבנה כדי להפחית את ההצפה בניו אורלינס. מברץ זה וסוללה טבעית בלתי מושלמת בגובה של כ-4-6 מטרים הם כל מה שמונע מהמיסיסיפי לסטות למסלול חדש וקצר יותר דרך אגם פונטצ'רטריין למפרץ מקסיקו. לסטייה של הערוץ הראשי של המיסיסיפי דרך אגם פונטצ'רטריין יהיו השלכות דומות להסטה לאטצ'אפלאיה, אך במידה פחותה, מאחר שערוץ הנהר הנוכחי יישאר בשימוש מעבר לבאטון רוז' ואל אזור ניו אורלינס.
נופש
שמאל|ממוזער|250px| בוויסקונסין סמוך לאגם פפין (2005)
ספורט סקי המים הומצא על הנהר באזור רחב בין מינסוטה לוויסקונסין המכונה . מ במינסוטה, יצר ושכלל את טכניקת הסקי שלו בסוף יוני ובתחילת יולי 1922. מאוחר יותר הוא ביצע את קפיצת סקי המים הראשונה ב-1925, ונמשך במהירות של 130 קילומטרים לשעה על ידי סירה מעופפת של קרטיס מאוחר יותר באותה שנה.
ישנם שבעה אתרים של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית לאורך נהר המיסיסיפי. הוא אתר של שירות הפארקים הלאומיים המוקדש להגנה ולהבנת נהר המיסיסיפי עצמו. ששת האתרים האחרים של שירות הפארקים הלאומיים לאורך הנהר הם (מצפון לדרום):
הפארק הלאומי קשת השער (כולל קשת השער)
אקולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|חדקן שיניים אמריקאי הוא משאר בנהר המיסיסיפי
אגן המיסיסיפי הוא משכן למגוון גדול של בעלי חיים מימיים והוא מכונה "פאונת האם" (mother fauna) של המים המתוקים באמריקה הצפונית.
דגים
זוהו כ-375 מיני דגים באגן המיסיסיפי, מספר העולה בהרבה על אגני נהרות אחרים של חצי הכדור הצפוני, באזורים ממוזגים/סובטרופיים, מלבד היאנגצה. בנהר המיסיסיפי עצמו זוהו לפחות 260 מיני דגים, המהווים כ-25% מכמות מיני הדגים באמריקה הצפונית. בתוך אגן המיסיסיפי, נחלים שמקורם ברמות של הרי האפלצ'ים והרי אוזארק מכילים מינים רבים במיוחד. בין מיני הדגים באגן יש מספר רב של מינים אנדמים, כמו גם משארים כמו חדקן שיניים אמריקאי, חדקן, דגי תנין וקשות-סנפיר.
בגלל גודלו ומגוון המינים הגבוה, אגן המיסיסיפי מחולק לרוב לתת-אזורים. נהר המיסיסיפי העליון לבדו הוא משכן של כ-120 מיני דגים, לרבות , , בס גדול-לוע, בס קטן-לוע, , זאב נהרות צפוני, כחול-זים, , , שפמנון שטוח-ראש, , וסקפירינכוס פלטורינכוס.
בעלי חיים אחרים
בנוסף לדגים, מספר מינים זוחלים, בהם צבים (כגון צב נשכן מצוי, צב מצחין, , , , צבגון מצויר וצב רך אמריקני), אליגטור אמריקני, ודו-חיים מימיים (כגון סלמנדרת ענק אמריקנית, , ו, וסרטנים מהמשפחה (כגון ) הם מינים מקוריים של אגן המיסיסיפי. בסך הכל יש מעל ל-50 מיני יונקים ו-145 מיני דו-חיים וזוחלים במיסיסיפי העליון. 60% מכל מיני העופות של אמריקה הצפונית (326 מינים) משתמשים באגן הנהר מיסיסיפי כנתיב הנדידה שלהם.
מינים זרים
מינים מיובאים רבים נמצאים במיסיסיפי וחלקם מינים פולשים. בהם ניתן למצוא דגים כמו כסיף שפל-עין וקרפיון גדול-ראש שידועים לשמצה בזכות יכולת התחרות עם דגים מקומיים והנוהג שלהם לקפוץ מהמים בשל בהלה וההתנגשות בינם לבין שייטים עלולה להיות מסוכנת. הם התפשטו לאורך רוב האגן, אפילו התקרבו (אך עדיין לא פלשו) לימות הגדולות. מחלקת המשאבים הטבעיים של מינסוטה (Minnesota Department of Natural Resources) הגדירה חלק גדול מנהר המיסיסיפי במדינה כמים שבהם שורצים המינים האקזוטיים של וצמח המים .
ראו גם
השיטפון הגדול של 1993
טביעתה של האונייה סולטנה
לקריאה נוספת
ברוס ברקוט, מבצע הצלה בדלתת הנהר, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 149, אוקטובר 2010
Ambrose, Stephen. The Mississippi and the Making of a Nation: From the Louisiana Purchase to Today (National Geographical Society, 2002) heavily illustrated
Anfinson, John Ogden. Commerce and conservation on the Upper Mississippi River (US Army Corps of Engineers, St. Paul District, 1994)
Botkin, Benjamin Albert. A Treasury of Mississippi River folklore: stories, ballads & traditions of the mid-American river country (1984).
Carlander, Harriet Bell. A history of fish and fishing in the upper Mississippi River (PhD Diss. Iowa State College, 1954) online (PDF)
Daniel, Pete. Deep'n as it come: The 1927 Mississippi River flood (University of Arkansas Press, 1977)
Fremling, Calvin R. Immortal river: the Upper Mississippi in ancient and modern times (U. of Wisconsin Press, 2005), popular history
Milner, George R. "The late prehistoric Cahokia cultural system of the Mississippi River valley: Foundations, florescence, and fragmentation." Journal of World Prehistory (1990) 4#1 pp: 1–43.
Morris, Christopher. The Big Muddy: An Environmental History of the Mississippi and Its Peoples From Hernando de Soto to Hurricane Katrina (Oxford University Press; 2012) 300 pages; links drought, disease, and flooding to the impact of centuries of increasingly intense human manipulation of the river.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:מינסוטה: גאוגרפיה
קטגוריה:ויסקונסין: גאוגרפיה
קטגוריה:איווה: גאוגרפיה
קטגוריה:אילינוי: נהרות
קטגוריה:מיזורי: גאוגרפיה
קטגוריה:קנטקי: גאוגרפיה
קטגוריה:טנסי: גאוגרפיה
קטגוריה:ארקנסו: גאוגרפיה
קטגוריה:מיסיסיפי: גאוגרפיה
קטגוריה:לואיזיאנה: גאוגרפיה
קטגוריה:נהרות גבול בין-מדינתיים בארצות הברית
קטגוריה:נהרות אמריקה הצפונית הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי
*
* | 2024-03-05T23:44:52 |
אנדי וורהול | אנדי וורהול (באנגלית: Andy Warhol; 6 באוגוסט 1928 – 22 בפברואר 1987) היה אמן פופ ארט אמריקאי משפיע.
ביוגרפיה
וורהול נולד בעיר פיטסבורג שבפנסילבניה, ילדם הרביעי של אונדריי (אנדרו) וורהולה (Ondrej Andrew Warhola) וג'וליה (לבית זאווקה). הוריו היגרו לארצות הברית ממיקובה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצפון-מזרח סלובקיה). וורהול היה הומוסקסואל גלוי. ידוע באורח חייו הבורגני-בוהמייני ובחיבתו למסיבות ובילויים.
וורהול הוא מחלוצי תנועת הפופ ארט האמריקאית, שמקור שמה במילה Popular – פופולרי. תנועה אמנותית זו עוסקת בקשר בין האמנות לתרבות הפופולרית. וורהול חי בארצות הברית המתועשת של המאה ה-20, ארץ שפיתחה בהדרגה אהבה אובססיבית למותגים ולכוכבים. אמנותו טישטשה את הגבולות המוכרים בין מוצרים תעשייתיים לאמנות. הוא צייר, תוך שימוש בצבעים תעשייתיים, את כוכבי הרגע ומוצרי צריכה ידועים כבקבוקי קוקה-קולה ומרק בפחיות, יצירות שהציגו כאמנות. וורהול אף שכפל את עבודותיו פעמים רבות, בדומה לייצור תעשייתי.
בתחילת דרכו השתמש בצבעי שמן ובמכחול לציור פרסומות, אך משראה כי איננו מתפרנס מעבודותיו, פנה לשיטת הדפס משי.
בית החרושת
ממוזער|שמאל|250px|פחיות המרק של קמפבל, 1962
ממוזער|שמאל|250px|דיפטיכון מרילין, 1962
ממוזער|שמאל|250px|שמונה אלביסים, 1963
את רוב עבודותיו יצר וורהול בסדנה בניו יורק שכונתה "The Factory" ("בית החרושת" או "המפעל"), ובה התאספו סביבו אמנים שונים, זמרים, דוגמנים ושאר דמויות אקסצנטריות וידועות מהתקופה. נוסף על יצירותיו של וורהול, הולידה הסדנה סרטי אמנות רבים.
בין באי הסדנה של וורהול היו גם הזמר לו ריד ולהקתו Velvet Underground. וורהול צירף ללהקה את הזמרת-דוגמנית ממוצא גרמני ניקו, והפך את הלהקה המתחילה ללהקת הבית שלו. יחד הם ערכו הופעות צבעוניות תחת השם "The Exploding Plastic inevitable", בהן הקרין את סרטיו על גבי חברי הלהקה שעה שאלתרו על הבמה במשך שעות. וורהול הפיק את אלבומה הראשון והחשוב של הלהקה, ואף עיצב עטיפתו, עליה התנוססה בננה (כסמל פאלי מובהק). עטיפה זו הפכה לסמל ולאחת מהדוגמאות הראשונות לעיצוב איכותי של עטיפות אלבומים. וורהול עיצב יותר מ-50 עטיפות אלבומים.
אידי סדג'וויק
אחת המוזות הגדולות של וורהול בשנות ה-60 הייתה יורשת הנפט אידי סדג'וויק, בת לאחת המשפחות החשובות והעשירות בארצות הברית. וורהול קינא באידי על תשומת הלב התקשורתית הרבה לה זכתה לאחר שהתקשורת התאהבה בחיי הבוהמה היוקרתיים שלה. הם החלו במסע של בילויים יוקרתיים וצילומי סרטים היא בזבזה מיליונים מקרן הנאמנות שלה, למורת רוחו של אביה. היא נפרדה ממנו ובהמשך לקתה בדיכאון. היא נפטרה מנטילת מנת יתר של גלולות שינה, בהן השתמשה לאחר גמילתה מסמים.
וורהול שרד התנקשות, כאשר נורה, בשעה שעבד בסדנתו, על ידי הפמיניסטית ואלרי סולאנס ב-3 ביוני 1968. הוא נפצע קשה ומצבו הרפואי הוגדר כמוות קליני, רופאיו עיסו את ליבו והוא החלים וחזר לעבוד, אך נאלץ למשך שארית חייו ללבוש סוג של מחוך רפואי.
וורהול נפטר בניו יורק אחרי סיבוך של ניתוח שגרתי בכיס המרה, ונקבר בעיר הולדתו פיטסבורג.
יצירותיו
וורהול היה לאמן הפופ המפורסם והמוכר ביותר, המגיב לסביבתו האורבנית ולתהליכים הנרקמים בה. כרזות הפרסומת ברחוב, בעיתונות ובטלוויזיה בוטאו באורח מתוחכם ביצירתו. וורהול העצים את נוכחות דימוייו ביצירתו באמצעות הכפלות ושכפולים.
אחת מיצירותיו הנודעות היא "בקבוקי קוקה-קולה" מ-1962. הבקבוקים מצוירים בדייקנות ודורשים מהצופה להתמקד בכל בקבוק – הם אינם אחידים מבחינת תכולתם. הדייקנות, העיצוב הנקי והקר, אפיינו יצירות אלו. בקבוקי הקולה ריקים בחלקם, והמיכון המשוכלל מועמד פה באירוניה, כי בפס הייצור יש כנראה גם טעויות של מכונה ולא רק של אדם. העמדת אובייקט מסחרי בנאלי כיצירת אמנות והכפלתו הוא צמצום הפער בין המציאות לבין האמנות עד שכבר כלל אינו קיים.
מרילין מונרו, 1962 מושא חלומותיו של כל בורגני, שכפול פניה וההגזמה בטיפול הצבעוני של דמותה הופכים אותה מכוכבת קולנוע בלתי מושגת לפשוטה וקרובה יותר לכל אחד (ראו דיפטיכון מרילין).
"אסון כתום", "התרסקות מטוס" ו"מהומה גזעית באדום" ב-1963, ו"כיסא חשמלי" ב-1967 - הן יצירות המבטאות את הפן השלילי של החיים המודרניים. לגביו, הצופה הממוצע מתייחס לזוועות החיים המודרניים כאילו הביט בסרט טלוויזיה, ללא מעורבות אישית. יצירות אלו הופכות להיות אחת ההצהרות הבודדות באמנות הפופ על החיים האמריקניים כפי שהם באמת. הן דורשות מהצופה שלא לעבור לסדר היום, אלא להתבונן בהן שוב ושוב. בכך הוא מותח ביקורת על העיתונות – העיתון מנטרל את העימות הישיר עם האסון המצולם. באמצעות השכפול הוא מראה לצופה את הזוועה פעמים רבות ואז אולי יהיה שינוי במציאות – שכוללת תאונות דרכים ומהומות גזעיות.
בשנת 1980 יצר את הסדרה: "10 פורטרטים של יהודים במאה ה-20״ (Ten Portraits of Jews of the 20th Century), הדפס על משי, שהופיע במוזיאון היהודי של ניו יורק. היצירה כוללת את הפורטרטים של זיגמונד פרויד, ג'ורג' גרשווין וגולדה מאיר. המבקרים קטלו את היצירה.
מחיר יצירותיו של וורהול עלה במידה ניכרת במהלך השנים. דוגמה קיצונית לכך היא דיוקן של מרילין מונרו, שמחירו שעת שנוצר היה 1,800 דולר, ונרכש בשנת 1998 תמורת 17.3 מיליון דולר. במאי 2022 נמכר דיוקן של מרילין מונרו שצייר וורהול תמורת 195 מיליון דולר.
מיצירותיו הידועות
"פחיות המרק של קמפבל" - ציור אקריליק של 32 קופסאות שימורים של מרק של
"קתדרלה" - ציור בצבעים תעשייתיים של קתדרלה בעירו
"שמונה אלביסים" - דיוקן של אלביס פרסלי
"דיוקן עצמי בצבעי הסוואה"
השחקנית מרילין מונרו היוותה עבור וורהול השראה ומספר יצירות עוסקות בה ובהן "מרילין היירויה" ו"דיפטיכון מרילין"
התייחסות קולנועית
בסרט "הדלתות" של הבמאי אוליבר סטון, על להקת "הדלתות", ישנה סצנה שבה נפגש וורהול עם סולן הלהקה ג'ים מוריסון. בסרט "גברים בשחור 3", הופיעה דמותו של וורהול כסוכן סמוי של ארגון "גברים בשחור", שתפקידו לשמור על הקשר עם גזעי חייזרים שמהווים בסרט את כלל אוכלוסיית הדוגמניות בכדור הארץ. דמותו הופיעה בפרק של העונה השביעית של "אימה אמריקאית" והוא גולם על ידי אוון פיטרס, ובסרט "מועדון המיליארדרים" (Billionaire Boys Club).הדמות מופיעה גם בסדרה של מרטין סקורסזה ״ויניל״ עונה ראשונה ויחידה. בסרט בסקיאט מגולם וורהול על ידי דייוויד בואי.
סיפורה של אידי סדג'וויק מסופר בסרט משנת 2006 "Factory Girl" המשרטט את מערכת היחסים שלה עם וורהול והתקופה שיצרה ובילתה בפקטורי, ואת דמותו של וורהול מגלם גאי פירס.
בשנת 2022 שודרה ברשת BBC 2 סידרת טלוויזיה תיעודית בת שלושה פרקים בשם "Andy Warhol's America", שבחנה את התרבות האמריקאית במאה ה-20 דרך עבודותיו של וורהול.
לקריאה נוספת
מא´ ל-ב´ ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול, הוצאת בבל, 2005.
"הנערה של וורהול", ספר על אודות הפקטורי של אנדי וורהול, 2018.
קישורים חיצוניים
אילנה גרף, אנדי וורהול - Popstars, באתר טקסטורה
אריק גלסנר, על הספר "הפילוסופיה של אנדי וורהול", 3 ביוני 2008
גיבורי תרבות יהודים-אנדי וורהול ואמנים ישראלים, תערוכה בבית התפוצות
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ציירים אמריקאים
קטגוריה:אמני הדפס אמריקאים
קטגוריה:אמנים להט"בים
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:אמני פופ ארט
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:נפגעי התנקשויות בארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קרנגי מלון
קטגוריה:נוצרים יוונים-קתולים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא סלובקי
קטגוריה:פיטסבורג: אישים
קטגוריה:צלמי דיוקן
קטגוריה:צנזורה באמנויות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1928
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1987 | 2024-06-30T05:26:05 |
אינתיפדת אל-אקצה | הפניה האינתיפאדה השנייה | 2011-07-25T14:13:11 |
שערות-שולמית מצויות | REDIRECT שערות_שולמית_מצויות | 2015-09-26T11:06:38 |
1996 בספורט | אולימפיאדה
אולימפיאדת אטלנטה
ארצות הברית המארחת ניצחה באולימפיאדה לאחר שזכתה במרב מדליות הזהב (44), במרב מדליות הכסף (32) ובמרב המדליות בסך הכל (101).
הגולש הישראלי גל פרידמן זכה במדליית ארד.
אופניים
בג'ירו ד'איטליה ניצח פבל טונקוב ()
בטור דה פראנס ניצח ביירן ריס ()
בוואלטה אספניה ניצח אלכס צילה ()
באליפות העולם באופני כביש ניצח יוהאן מוזיאו ()
אתלטיקה
26 ביולי - 3 באוגוסט - נערכו תחרויות האתלטיקה באולימפיאדת אטלנטה.
החלקה על הקרח
אליפות העולם בהחלקה על הקרח
שנערכה באדמונטון, שבקנדה
יחידות - מישל קוואן ()
יחידים - טוד אלדרידג' ()
זוגות - מרינה אלצובה וסרגיי בושקוב ()
ריקוד זוגות - אוקסנה גרישוק ויבגני פלטוב ()
טניס
המנצחות בתחרויות הגראנד סלאם
אליפות אוסטרליה הפתוחה - מוניקה סלש ()
אליפות צרפת הפתוחה - שטפי גראף ()
אליפות וימבלדון - שטפי גראף ()
אליפות ארצות הברית הפתוחה - שטפי גראף ()
המנצחים בתחרויות הגראנד סלאם
אליפות אוסטרליה הפתוחה - בוריס בקר ()
אליפות צרפת הפתוחה - יבגני קפלניקוב ()
אליפות וימבלדון - רישרד קרייצ'ק ()
אליפות ארצות הברית הפתוחה - פיט סמפרס ()
טניס באולימפיאדה
לינדזי דבנפורט () זכתה בטורניר היחידות
ג'יג'י פרנאנדס ומרי ג'ו פרנאנדס () זכו בטורניר הזוגות פעם שנייה ברציפות
אנדרה אגאסי () זכה בטורניר היחידים
טוד וודברידג' ומארק וודפורד () זכו בטורניר הזוגות
גביע דייוויס
נבחרת צרפת () זכתה בגביע לאחר ניצחון 2-3 על נבחרת שוודיה ().
פד קאפ
נבחרת ארצות הברית () זכתה בגביע לאחר ניצחון של 2-3 על נבחרת ספרד ().
כדורגל
אולימפיאדה
נבחרת ניגריה () זוכה במדליית הזהב בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית הטורניר, לאחר ניצחון על נבחרת ארגנטינה בתוצאה 3-2.
יורו 1996
נבחרת גרמניה () זוכה בתואר בפעם השלישית והאחרונה בהיסטוריית הטורניר, לאחר ניצחון על נבחרת צ'כיה בתוצאה 1-2 לאחר הארכת שער הזהב.
גביע הזהב של CONCACAF
נבחרת מקסיקו () זוכה בתואר בפעם השנייה ברציפות ובסך הכל, לאחר ניצחון על נבחרת ברזיל בתוצאה 2-0.
הגביע הבין-יבשתי
יובנטוס () זוכה בתואר בפעם השנייה והאחרונה, לאחר ניצחון על ריבר פלייט בתוצאה 0-1.
ליגת האלופות
יובנטוס () זוכה בתואר בפעם השנייה והאחרונה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על אייאקס אמסטרדם 4-2 בפנדלים (1-1 לאחר הארכה).
גביע אופ"א
באיירן מינכן () זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על בורדו 1-5 במפגש הכפול.
גביע אירופה למחזיקות גביע
פריז סן-ז'רמן () זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על ראפיד וינה בתוצאה 0-1.
הסופר קאפ האירופי
יובנטוס () זוכה בתואר בפעם השנייה והאחרונה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על פריז סן-ז'רמן 9-2 במפגש הכפול.
גביע ליברטדורס
ריבר פלייט () זוכה בתואר בפעם השנייה והאחרונה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על אמריקה קאלי 2-1 במפגש הכפול.
גביע רקופה סודאמריקנה
גרמיו () זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על אינדפנדיינטה בתוצאה 1-4.
סופרקופה סודאמריקנה
ולס סארספילד () זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על קרוזיירו 3-0 במפגש הכפול.
גביע CONCACAF לאלופות
קרוס אסול () זוכה בתואר בפעם הרביעית.
פרסים אישיים
כדור הזהב
מתיאס זאמר () זכה בתואר.
כדורגלן השנה
רונאלדו () זכה בתואר
כדורגל לפי מדינות
איטליה
מילאן זוכה באליפות בפעם החמש עשרה.
פיורנטינה זוכה בגביע בפעם החמישית, לאחר ניצחון על אטלנטה 0-3 במפגש הכפול.
פיורנטינה זוכה בסופר קאפ האיטלקי בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על מילאן בתוצאה 2-1.
אנגליה
מנצ'סטר יונייטד זוכה באליפות בפעם העשירית, ובגביע בפעם התשיעית, לאחר ניצחון על ליברפול בתוצאה 0-1, ובכך משלימה זכייה שנייה בדאבל.
אסטון וילה זוכה בגביע הפוטבול ליג בפעם החמישית והאחרונה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על לידס יונייטד בתוצאה 0-3.
מנצ'סטר יונייטד זוכה במגן הקהילה בפעם השלוש עשרה, לאחר ניצחון על ניוקאסל יונייטד בתוצאה 0-4.
ארגנטינה
ולס סארספילד זוכה באליפות (קלאוסורה) בפעם השנייה ברציפות והרביעית בסך הכל.
ריבר פלייט זוכה באליפות (אפרטורה) בפעם העשרים ושש.
ברזיל
גרמיו זוכה באליפות בפעם השנייה והאחרונה בהיסטוריית המועדון.
קרוזיירו זוכה בגביע בפעם השנייה, לאחר ניצחון על פלמיירס 2-3 במפגש הכפול.
גרמניה
בורוסיה דורטמונד זוכה באליפות בפעם השנייה ברציפות והחמישית בסך הכל.
קייזרסלאוטרן זוכה בגביע בפעם השנייה והאחרונה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על קרלסרוהה בתוצאה 0-1.
בורוסיה דורטמונד זוכה בסופר קאפ הגרמני בפעם השנייה ברציפות והשלישית בסך הכל, לאחר ניצחון על קייזרסלאוטרן 3-4 בפנדלים (1-1 לאחר הארכה).
ישראל
מכבי תל אביב זוכה באליפות בפעם השנייה ברציפות והתשע עשרה בסך הכל, ובגביע בפעם התשע עשרה, לאחר ניצחון על הפועל ראשון לציון בתוצאה 1-4, ובכך משלימה זכייה בדאבל בפעם השביעית בהיסטוריית המועדון.
הפועל באר שבע זוכה בגביע הטוטו (לאומית) בפעם השנייה בהיסטוריית המועדון.
ספרד
אתלטיקו מדריד זוכה באליפות בפעם התשיעית והאחרונה בהיסטוריית המועדון, ובגביע בפעם התשיעית, לאחר ניצחון על ברצלונה בתוצאה 0-1 לאחר הארכה, ובכך משלימה זכייה בדאבל בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון.
ברצלונה זוכה בסופר קאפ הספרדי בפעם התשיעית, לאחר ניצחון על אתלטיקו מדריד 6-5 במפגש הכפול.
כדוריד
כדוריד באולימפיאדה
נבחרת דנמרק בכדוריד לנשים () זכתה במדליית זהב באולימפיאדה
נבחרת קרואטיה בכדוריד לגברים () זכתה במדליית זהב באולימפיאדה
אליפות אירופה בכדוריד
נבחרת דנמרק בכדוריד לנשים () זכתה במדליית זהב באליפות אירופה
נבחרת רוסיה בכדוריד לגברים () זכתה במדליית זהב באליפות אירופה
כדורמים
כדורמים באולימפיאדה
נבחרת הולנד בכדורמים לנשים () זכתה במדליית זהב באולימפיאדה
נבחרת ספרד בכדורמים לגברים () זכתה במדליית זהב באולימפיאדה
כדורסל
תחרויות בין-לאומיות
אולימפיאדה
בטורניר הכדורסל שנערך במשחקים האולימפיים זכתה נבחרת ארצות הברית במדליית זהב לאחר ניצחון על נבחרת סרביה ומונטנגרו 95-69.
הגביע הבין-יבשתי
פנאתינייקוס () זכתה בגביע לאחר ניצחון על אולימפיה (ונדו טוארטו)() בסיכום של שלושל משחקים.
גביע אירופה לאלופות
פנאתינייקוס () זכתה באליפות הליגה האירופית לאחר שניצחה בגמר את ברצלונה.
הגביע האירופי
טאו ויטוריה () זוכה בגביע, לאחר ניצחון על פאוק סלוניקי () 81:88.
גביע קוראץ'
אפס פילזן () זוכה בגביע קוראץ', לאחר ניצחון על אולימפיה מילאנו () במשחק כפול 70-77 ו-76-68.
כדורסל לפי מדינות
איטליה
סטפאנל מילאנו זוכה באליפות.
ארצות הברית
שיקגו בולס זכתה באליפות ה-NBA לאחר שניצחה בסדרת הגמר את סיאטל סופרסוניקס (ראה עונת 1995/1996 ב-NBA).
ישראל
מכבי תל אביב זכתה באליפות.
הפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה לאחר שגברה בגמר על מכבי תל אביב.
ספרד
ברצלונה זוכה באליפות.
באסקט מנרסה זוכה בגביע לאחר ניצחון על ברצלונה בתוצאה 92-94.
מרוצי מכוניות
באליפות הפורמולה 1 שכללה 16 מרוצים מנצח דיימון היל במכונית מתוצרת ויליאמס-רנו.
טומי מקינן הפיני זוכה לראשונה באליפות העולם בראלי (WRC)
פוטבול
בסופרבול ה-30 זכתה דאלאס קאובויס בניצחון 17-27 על פיטסבורג סטילרס.
כדורעף
בפרס הגדול העולמי לנשים, זכתה נבחרת ברזיל ().
בליגה העולמית לגברים, זכתה נבחרת הולנד ().
כדורעף באולימפיאדה
נבחרת קובה בכדורעף לנשים () זכתה במדליית זהב
נבחרת הולנד בכדורעף לגברים () זכתה במדליית זהב
שחייה
20 ביולי - 26 ביולי - נערכו תחרויות השחייה באולימפיאדת אטלנטה.
שיאי עולם
שחייניות
תאריך משחה שם השחיינית מדינה מקום תחרות שיא 4 במרץ 100 מטר חזה פני היינס דרבן, דרום אפריקה 1:07.46 דקות 21 ביולי 100 מטר חזה פני היינס אולימפיאדת אטלנטה, ארצות הברית 1:07.02 דקות
שחיינים
תאריך משחה שם השחיין מדינה מקום תחרות שיא 20 ביולי 100 מטר חזה פרד דבורגרייב אולימפיאדת אטלנטה, ארצות הברית 1:00.60 דקות 24 ביולי 100 מטר פרפר דניס פנקרטוב אולימפיאדת אטלנטה, ארצות הברית 52.27 שניות 26 ביולי 4x100 מטר מעורב שליחים נבחרת אולימפיאדת אטלנטה, ארצות הברית 3:34.84 דקות
שיאי עולם בבריכת 25 מטר
שחייניות
תאריך משחה שם השחיינית מדינה מקום תחרות שיא 7 בינואר 50 מטר חזה קסו חאן הונג קונג 31.11 שניות 11 בינואר 50 מטר חזה קסו חאן בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין 30.98 שניות 1 בדצמבר 100 מטר פרפר מיסטי היימן סן פו קנדה 58.29 שניות
שחיינים
תאריך משחה שם השחיין מדינה מקום תחרות שיא 20 בינואר 400 מטר מעורב אישי יאני סייבינן לפרנרנטה, פינלנד 4:06.03 דקות 24 בינואר 100 מטר מעורב אישי יאני סייבינן שפילד, בריטניה 53.78 שניות 30 בינואר 100 מטר מעורב אישי יאני סייבינן מלמו, שוודיה 53.10 שניות 17 בפברואר 100 מטר חזה פרד דבורגרייב בסטון, בלגיה 59.02 שניות 27 באפריל 50 מטר חופשי אלכסנדר דז'בוריה חרקיב, אוקראינה 27.61 שניות 10 באוגוסט 50 מטר פרפר דניס פנקרטוב מולהאוז, צרפת 23.68 שניות 23 בדצמבר 4x100 מטר מעורב שליחים נבחרת מלבורן, אוסטרליה 3:30.91 דקות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:47:36 |
מנועים חשמליים | הפניה מנוע חשמלי | 2023-12-27T12:51:32 |
אורניום | אוּרַנְיוּם (Uranium) הוא יסוד כימי רדיואקטיבי מסדרת האקטינידים, שסמלו הכימי U ומספרו האטומי 92.
בסלעים בקרום כדור הארץ אורניום נמצא בריכוז של בין 4 ל-16 חלקים למיליון, ריכוז דומה לזה של בדיל או טונגסטן. כ-99.57% מהאורניום הטבעי הוא אורניום-238, וכ-0.42% הוא אורניום-235. אורניום נמצא גם במי האוקיינוסים.
איזוטופ אורניום-235 הוא חומר בקיע, שבריכוז רב דיו יכול לקיים תגובת שרשרת גרעינית. משום כך, ברוב הכורים הגרעיניים וכן בנשק גרעיני משתמשים באורניום מועשר, כלומר אורניום שריכוז האורניום-235 שבו הוגדל בדרכים מלאכותיות (למשל בעזרת צנטריפוגה). שאריות העשרת האורניום שנותרו לאחר תהליך ההעשרה, ולעיתים חלק מן הפסולת הנוצרת בכורים גרעיניים, נקראים "אורניום מדולדל". האיזוטופ המלאכותי אורניום-233, המתקבל מתוריום, הוא חומר בקיע, ומשמש לעיתים בנשק גרעיני. גם אורניום-238 משמש כדלק לכורים גרעיניים, בתהליך שבו הוא הופך לאיזוטופ הבקיע של פלוטוניום – פלוטוניום-239.
האורניום נוצר ככל הנראה מהתפוצצות קילונובה לפני 6.56 מיליארד שנים. אף שאיננו יסוד שכיח במערכת השמש, הדעיכה הרדיואקטיבית האיטית שלו היא המקור העיקרי לחום במעמקי כדור הארץ, וגורמת להולכת חום ותזוזת יבשות.
מידע כללי
אורניום טהור הוא מתכת רדיואקטיבית בצבע לבן-כסוף ורקיעה. האורניום נחשב ליסוד הכבד ביותר המצוי באופן טבעי בכדור הארץ, אך למעשה כמויות מזעריות של נפטוניום ופלוטוניום נמצאות בטבע בעפרות אורניום. צפיפותו גדולה ב-65% מצפיפות העופרת.
למתכת האורניום שלוש צורות אלוטרופיות:
אלפא - יציב עד 647.2°C
בטא - יציב מ-667.7°C עד ל-774.8°C
גמא - מ-774.8°C
דלתא - מ-°C124
גילוי האורניום
האורניום זוהה בשנת 1789 על ידי הכימאי הגרמני מרטין היינריך קלפרוט (Martin Heinrich Klaproth), שכינה אותו על שם כוכב הלכת אורנוס. היסוד בודד לראשונה רק ב-1841. תכונותיו הרדיואקטיביות הודגמו לראשונה על ידי אנטואן אנרי בקרל ב-1896. האורניום נדיר בקרום כדור הארץ, ולא נמצא כחומר טהור אלא כתרכובת בעפרות כגון אורניט וקרנוטיט. מקורותיו פזורים בכל העולם: ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ודרום-אפריקה.
זמן רב בטרם זוהה, השתמשו עושי הזכוכית באירופה בתרכובותיו בצביעת כלי הזכוכית והחרס שלהם. שבטים אינדיאניים עשו מאבן חול צהובה בהירה צבע בו משחו את פניהם בצאתם למלחמה; הצבע הבהיר הופק מתרכובת האורניום שבתוך אבן החול. כאשר היסוד זוהה, הוא עורר עניין מדעי. כעבור 160 שנה נתגלה כי ניתן לבקע אטומי אורניום כדי להפיק אנרגיה.
מבנה אטומי
לפני שזוהה האורניום, סברו מדענים כי לא ניתן להתמיר יסוד מסוים ליסוד אחר. מאז, התברר כי אטומים רבים דועכים ליסודות אחרים או לאיזוטופים אחרים, בשל חוסר יציבות אנרגטית של גרעינם. אחד מהם הוא אורניום, הדועך, בהדרגה, לעופרת (ראה סדרה רדיואקטיבית). בתהליך ההתפרקות נפלטים מגרעין האטום חלקיקים (אלפא או בטא) וקרינה (גמא), והם הופכים יציבים יותר. חומרים הפעילים רדיואקטיבית, ופולטים חלקיקים וקרינה, קרויים חומרים רדיואקטיביים.
איזוטופים
ידועים כ-70 איזוטופים שונים ליסוד. עם זאת, רובם המוחלט סינתטיים, כלומר, אינם מופיעים בטבע. לחלק גדול מהם זמן מחצית חיים קצר ביותר (קטן מכמה אלפיות השנייה ולעיתים רק כמה מיליארדיות השנייה).
איזוטופים שונים של אותו יסוד נבדלים זה מזה במספר הנייטרונים שבגרעיניהם, ולכן תכונותיהם הכימיות (כגון: צבע, ברק, מוליכות חשמלית) זהות כמעט לחלוטין. עם זאת, האיזוטופים נבדלים זה מזה בתכונותיהם הגרעיניות. כשמדובר באיזוטופי אורניום, ההבדל העיקרי בין האיזוטופים הוא ביכולתם להתבקע: רק שניים מהם, האיזוטופים 235 ו-233, הם חומרים בקיעים היכולים לחולל תגובת שרשרת גרעינית. הבדל פיזיקלי נוסף ביניהם הוא זמן מחצית חייהם.
אורניום-238 סייע למדענים להעריך ולחשב את גיל כדור הארץ. היות שזמן מחצית החיים שלו גדול דיו, הרי שנמצאים עדיין ריכוזים גבוהים דיים כדי לשמש לתיארוך אירועים גאולוגיים קדומים מאוד.
לאורניום שישה איזוטופים עיקריים:
איזוטופ הערות זמן מחצית חיים 232U סינתטי (אינו קיים בטבע). תוצר לוואי של ייצור ה-233U. 233U סינתטי. תוצר דעיכה של 232Th (לאחר הפגזה בנייטרונים). יכול לשמש כדלק ונשק גרעיניים. 234U נמצא בטבע בשכיחות של כ-0.0054%. 235U נמצא בטבע בשכיחות של כ-0.72%. משמש בייצור אורניום מועשר לנשק ולכורים גרעיניים. 236U תוצר לוואי של אורניום ששימש כדלק לכור גרעיני. 238U נמצא בטבע בשכיחות של כ-99.28%. האיזוטופ השכיח ביותר.
ראו גם
אורניום מועשר
אורניום מדולדל
כור גרעיני טבעי
עוגה צהובה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:אקטינידים
קטגוריה:טכנולוגיה גרעינית
קטגוריה:יסודות רדיואקטיביים | 2024-10-09T14:01:13 |
אליעזר בן-יהודה | אליעזר בן־יהודה (כ"א בטבת ה'תרי"ח, 7 בינואר 1858 – כ"ו בכסלו ה'תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922) היה מחוללה המרכזי של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל החל מסוף המאה ה־19 ועד תחילת המאה ה־20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה. הוא מייסד ועד הלשון העברית (כיום האקדמיה ללשון העברית), מייסדם ועורכם של העיתון "הצבי" ושל כתב העת "השקפה", ומחבר המילון העברי הראשון.
חייו בגולה
ממוזער|ציפורה פרלמן, אמו של בן־יהודה, לפני 1926 (התאריך המדויק אינו ידוע)|ימין|287x287 פיקסלים
בן־יהודה נולד בשם אליעזר יצחק פֶּרלמן (בכתיב יידיש: פערלמאַן) ב־7 בינואר 1858 (תרי"ח) בעיירה לוז'קי שבפלך וילנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), ליהודה־לייב פרלמן ולציפורה (פייגה וולפסון). אמו נולדה במיטאו (או בגולדינגן הסמוכה) שבקורלנד (כיום בלטביה), ולא ידעה קרוא וכתוב.
הוריו קיימו אורח חיים חרדי־חסידי. ב־1863, בגיל חמש, התייתם אליעזר מאביו, ונשלח על ידי אמו ללמוד בחדר. בשנת 1871, בהגיעו למצוות, נשלח לבית דודו שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, ר' יוסי בלויקר, תמך בסתר בתנועת ההשכלה, ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אליעזר נחשף גם לספרות הכללית, ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים, והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה.
לאחר זמן קצר בישיבה עבר לעיירה גלובוק והתגורר בבית דודו, אליעזר וולפסון, האדוק שהתנגד להשכלה. וולפסון ניסה לעצור את משיכתו של הנער להשכלה וללימוד הדקדוק העברי, שהיה מזוהה עם ההשכלה, אך בן יהודה הצעיר כבר נשבה בקסמי ההשכלה והעברית, ואף הפגין זאת בכך שהתפלל בקול רם לא בהברה אשכנזית, כמקובל בסביבתו בזמנו, אלא בהטעמות הדקדוקיות המתוקנות.
באותה תקופה הכיר אליעזר הצעיר את שלמה-נפתלי יונאס, יהודי אמיד, שהיה שומר מצוות אך גם היה מעורה בתרבות הכללית ובהשכלה. אליעזר התחבב על יונאס ושהה לעיתים קרובות בביתו. שם הכיר ספרות כללית ולמד רוסית בעזרת בתו של יונאס, דבורה. בתקופה זו החליט סופית לעזוב את בית המדרש ולחבור להשכלה ולחילוניות.
בשנת 1873 חזר לבית אמו, ובאותה שנה נסע ללמוד בגימנסיה בדינבורג. במשך שנה אחת למד בעצמו, ובסיוע של אחד מתלמידי הגימנסיה, את חומר הלימודים של שלוש הכיתות הראשונות של בית הספר הריאלי, וב־1874 החל ללמוד בכיתה הרביעית שלו. הוא למד בו במשך שלוש שנים, וב־1877 סיים את בית הספר עם תעודת בגרות. אולם תעודה זו לא העניקה אז ברוסיה את הרשות ללמוד באוניברסיטה, ובשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז. לצורך הנסיעה הוציא דרכון, ובו נרשם בשם "אליאנוב", במקום "פרלמן". לדברי חמדה בן־יהודה, רשמה אותו אמו על שם משפחה חשוכת-בנים עוד בילדותו, כדי למנוע את גיוסו לצבא, מפני שהחוק פטר בנים יחידים מגיוס. במשך שנה אחת למד את השפה הצרפתית וב־1879 התקבל כסטודנט לרפואה.
באפריל 1879 פרסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה", בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן־יהודה".
בפריז התפרנס בדוחק בתרגומים מצרפתית לרוסית. במהלך שהייתו שם חלה בשחפת. עקב המחלה, החליט להפסיק את לימודיו לטובת עבודה בארץ ישראל החמה, ופנה לקרל נטר, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בבקשה שייתן לו עבודה בבית הספר. נטר הציע לו ללמוד ב"בית המדרש המזרחי" למורים של כל ישראל חברים בפריז וכשיסיים את לימודיו יתמנה למורה ב"מקוה ישראל". בפברואר 1880 החל ללמוד בבית המדרש צרפתית וידיעת הארץ, אולם מחלתו החמירה והוא אושפז בבית החולים "רוטשילד" בפריז בין 19 בפברואר עד 18 במרץ 1880. מאוחר יותר בשנה זו נשלח במצוות הרופאים לאלג'יר החמה, שנודעה בבתי ההחלמה שלה לחולי שחפת, ובה בילה את חורף 1880–1881. בין מרץ למאי 1881, שב לפריז. במרסיי כתב לשלמה יונאס ולבתו דבורה, והודיע להם על רצונו להתיישב בארץ ישראל, והציע לדבורה להינשא לו. בקיץ 1881 הגיע לווינה, שם נפגש עם דבורה ונסע איתה דרך רומניה וקושטא לקהיר, שם התחתנו. באוקטובר 1881 ירדו בחוף יפו.
חייו בארץ ישראל
ממוזער|306x306px|משמאל לימין: זאב דוּבְּנוֹב, אליעזר בן־יהודה ויעקב שרתוק, 1901
עם עלייתו ארצה, התיישב בן־יהודה בירושלים, ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת", וגם שם חתם בכינוי "בן-יהודה". הוא ניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור, לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה בעיקר לתפילה וללימוד תורה (אם כי חלק גדול מהספרות התורנית נכתבה דווקא בעברית), אך לא בשפת היום יום.
בן-יהודה פעל להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן-אב"י) נולד בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), וכונה "הילד העברי הראשון" – משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהייתה לו לשפת אם. בנוסף, כתב ספרי לימוד בעברית והוביל את תוכנית "עברית בעברית", לצידו של דוד יודילוביץ' ומורים אחרים, בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון שבו כל המקצועות נלמדו בעברית).
בתשרי תרמ"ד 1883 נערך בעיר העתיקה בירושלים מפקד אוכלוסין, בו נרשם בן-יהודה בשמו זה כנתין עות'מאני וכתושב ירושלים. את נתינותו הרוסית המיר ככל הנראה סמוך למועד זה. בזיכרונותיו כתב: "ברגע ההוא חשתי בזה מאורע גדול בחיי. הרגש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. ניתק כליל החיבור ביני ובין הגלות. אני עתה על פי דין המלכות אזרח ארץ אבותי".
250px|ממוזער|שמאל|בית אליעזר בן יהודה בירושלים
בשנת 1884 ייסד בן־יהודה את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם גם ערך.
בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב האשכנזי הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים מכספי החלוקה כשחיתות. עם זאת, בן-יהודה לא ראה את היישוב הישן כמקשה אחת. במסה קצרה שכתב העלה הגיגים בדבר ההבדלים בין אנשי הגליל לבין אנשי יהודה לאורך ההיסטוריה היהודית. לסיום, עמד על ההבדלים גם בימיו: "אם נדמה את בני צפת לבני ירושלים, נמצא כמדומה איזה רמז על ההבדל [...] כמה בדוים גמורים תמצא בבני צפת, ובבני ירושלים – אין אף אחד! בני צפת הרבה יצר, כמדומה, קרובים להטבע מבני ירושלים"אליעזר בן יהודה, 'יהודה וגליל', אתתל"ג (1903), מתוך אתר פרויקט בן יהודה. בן־יהודה היה מודע להתערות במרחב, שאפיינה את אנשי הגליל באופן מיוחד, שבאה לידי ביטוי גם בשפה. אנשי הגליל, כולל האשכנזים, סיגלו לעצמם זה מכבר שפת דיבור שמתחברת למסורת המקומיות; מסורת הגייה של עברית, מה שנודע לימים כ'ניב הגלילי', שהושפעה מן הערבית, שפה שרבים מן האשכנזים בצפת שלטו בה.אהרן בר-אדון, 'הניב הגלילי' ומיבטאו - פרק בתולדות תחיית העברית בארץ-ישראל', קתדרה 24 (תשמ"ב), עמ' 115–138. כמו במקרים אחרים של השימוש ביידיש - שפה שהושפעה מהתרבות בה חיו היהודים שעשו בה שימוש - גם היידיש של יהודי הגליל שילבה גם מילים בערבית, ובמחקר היא מוכרת בכינוי 'יידיש ארצישראלית'.Mordecai Kosover, Arabic Elements in Palestaine Yiddish, Jerusalem 1966. בהשוואה לירושלים, הייתה הערבית שגורה הרבה יותר בקרב יהודי צפת, גם בקרב האשכנזים וגם בקרב הספרדים. מה גם שאת הקהילה האשכנזית בצפת הנהיג הרב שמואל הלר, בעל ההשקפה האולטרה-אורתודוקסית ארץ-ישראלית, ברוח רעיונותיו של הרב עקיבה יוסף שלזינגר. זרם זה חתר להפיכת העברית לשפה השלטת, ולא רק כשפת הכתיבה, כך שכל מערכות החיים יתנהלו באמצעותה, במסגרת של"ם – שם, לשון, מלבוש.סילבר, שלמון, ברטל, 'דיון: עקיבא יוסף שלזינגר – הציוני הראשון?', קתדרה 73 (1994), עמ' 97–99. עוד על מקומה של העברית בצפת ראו: רבקה אמבון, הרב שמואל הלר (1884-1803) ומקומו בקהילה האשכנזית בצפת, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2016, פרק 14 – ד: מקומה של העברית.
ממוזער|278x278px|אליעזר בן־יהודה עם אשתו השנייה חמדה, 1912
עיקר מאבקיו של בן־יהודה היו לפיכך בירושלים. בי"ד בחשון תרמ"ט הצהיר בן־יהודה במאמר בשם "תשובה קצרה" בעיתון "הצבי" על כוונתו "להרוס [...] את חיי החלוקה הנתעבה, את החיים על נדבות את הצרעת המנוולת את קהל ישראל". אנשי היישוב האשכנזי הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה, והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. לעומת זאת, ניהל יחסים טובים עם רבים מבני הדור הצעיר של היישוב הספרדי הוותיק, ואלה שיתפו איתו פעולה ברבים ממיזמיו. בהם היה מזכירו ועוזרו משה בר-נסים. ב-1886 הטילו רבני ירושלים חרם על בן־יהודה, עקב יציאתו נגד העדה הספרדית, על שהשתמשה בשירותי הרפואה של המיסיון, ואף העסיקה יהודי מומר כמזכיר העדה. חרם נוסף מקורו היה בפולמוס סביב שנת השמיטה, שבן-יהודה תמך בביטולה במושבות.
בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין, ובן-יהודה עמד בראשו.
בתחילת 1891 הגיעה לארץ ישראל ציפורה, אמו של בן-יהודה. באותם ימים חל איסור על כניסת יהודים לארץ ישראל, ובן־יהודה פנה ישירות אל הפחה של ירושלים, אבראהים פאשא, כדי שיתיר את ירידתה אל החוף בנמל יפו, אך הפחה סירב. בעקבות זאת נאלץ בן־יהודה לשלם שוחד לפקידי הנמל, ולאחר כ־16 שנות פרידה נפגש שוב עם אימו, והביאה להתגורר עם משפחתו בביתו בירושלים.
ממוזער|תמונה משלהי חייו, מתוך ספרו של מרדכי בן הלל הכהן "תולדות אליעזר בן־יהודה"|298x298 פיקסלים
בספטמבר 1891 נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת, והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים: שני בנים – בן ציון (איתמר בן־אב"י) ואביחיל, ושלוש בנות – ימימה, עטרה ושלומית. אביחיל, עטרה ושלומית נפטרו בילדותם. במהלך תקופה קצרה של מספר חודשים הם מתו בזה אחר זה ממחלת דיפתריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה (ביילה בל פאולה לשעבר), שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן־יהודה, והוא זכה ממנה לסיוע גדול בפועלו. מתוך מכתבי האהבה שכתב לה מתברר כי בן־יהודה תכנן את נישואיו לחמדה עוד כשהייתה נערה בת 12, לאחר שאשתו נפלה למשכב.
מאסרו
בי"ג באלול תרנ"ג, במאמר המערכת של "הצבי", פרסם בן־יהודה שמועה על כך ש"נכבדים מבין החסידים" שולחים את בניהם ללמוד אנגלית בבית ספר ערב של המיסיון, ואף איים כי אם לא יחדלו מכך, יפרסם את שמותיהם. לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד, פרסם חותנו של בן-יהודה, שלמה-נפתלי יונאס, מאמר ב"הצבי" בשם "מִצְוֹת צריכות כונה", שבו קרא ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שהוביל את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים, ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו "יהודה המכבי" משלו. המאמר לא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו, ומאמרים בסגנון לאומי כזה התפרסמו בעיתוניו גם לפני כן.
בעקבות המאמר נלקח בן-יהודה ב־28 בנובמבר 1893 לחקירה שארכה כשש שעות, שבסופה הוחלט להעמידו לדין על הסתה למרד, ועד משפטו נשלח למעצר בכלא "חבס אל־דם". ביום החמישי למעצרו הוא הובא לחקירה בבית המשפט, ולאחר מכן הועבר לחדר גדול בבית הסראייה. כעבור מספר ימים הועבר לחדר מיוחד שחוטא עבורו, ממנו ניהל את המאבק לשחרורו בעזרת אשתו וידידיו.
ישנו ויכוח על סיבת המאסר. היו שטענו שכמה מאנשי היישוב הישן, שאותם בן־יהודה הרבה לתקוף בעיתוניו, השתמשו במאמר נגדו, ולאחר הסכמת כמה מרבני ירושלים ניסחו מכתב לשלטון העות'מאני שבו טענו שהמאמר הוא קריאה למרד, ואף הפיצו שמועה על המרד הקרב בקרב ערביי ירושלים. מנגד, רבים מאנשי היישוב הישן בירושלים טענו שמדובר בעלילת שקר, והצנזורה העות'מאנית, אשר פעלה באופן מסיבי אז בירושלים, שמה לב בעצמה למאמר, ואילו הרבנים והממונים רק פעלו להסרת הסכנה מעל היישוב ולהצלת בן־יהודה עצמו, שבזכות שתדלנותם ניצל "מעונש חמור". גם הראי"ה קוק העיד שלאחר חקירה ובדיקה עמוקה שניהל העלה שכך היה, ומחה על ההאשמה שרבני ירושלים "מסרו" את בן יהודה
ב־5 בדצמבר 1893 עמד בן־יהודה למשפט, שבו הכחיש את ההאשמה נגדו והצהיר על נאמנותו לסולטאן ולאימפריה העותמאנית. הוא טען כי מדובר בעלילה שהעלילו עליו מתנגדיו בשל הביקורת בעיתונו על אורח חייהם וחששם מפגיעה בכספי החלוקה. נשיא בית המשפט הרשיע את בן־יהודה ואת יונאס בקשירת קשר, ולו משום שהמאמר עורר סערת רוחות, והטיל עליהם את העונש המינימלי על פי החוק, שנת מאסר אחת. בנוסף לכך הורה על סגירת העיתון.
בן־יהודה שוחרר בערבות עד ערעורו. בעקבות הרשעתו ביקשו עסקני העדה החרדית את הסכמת החכם באשי באיסטנבול, הרב משה הלוי, להחרמת בן־יהודה ויונאס. הלוי שלח את הסכמתו, וב־12 בדצמבר 1893 הכריזו עליהם בתי הדין של האשכנזים והספרדים חרם בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. כעבור מספר ימים הוסר החרם, בעקבות פגישה בין בן־יהודה לרב הראשון לציון יעקב שאול אלישר. בציבור הלאומי, לעומת זאת, התקבלה הרשעתו של בן־יהודה בזעם, בארץ ישראל וגם מחוץ לה. הוא נחשב ל"אסיר מדיני", וככזה זכה גם לתמיכה מצד יריביו ולתמיכה כספית מצד ארגונים יהודיים בעולם. ב־2 במרץ 1894 נידון הערעור של בן־יהודה בביירות, וב־7 במרץ הוא ויונאס זוכו מכל אשמה, עונשיהם בוטלו, ובוטלה גם סגירת העיתון. אולם מושל ירושלים לא התיר את חידוש הופעתו של "הצבי", אלא רק כעבור 14 חודשים. עקב האיסור על הוצאת העיתון, נפלה משפחת בן־יהודה למשבר כלכלי וזכתה בשל כך לסיוע כספי מגופים שונים. לאחר שהמושל נענה לשתדלנויות הרבות, חידש "הצבי" את הופעתו ב־11 בינואר 1895.
המאה ה־20
250px|ממוזער|שמאל|אליעזר וחמדה בן-יהודה בביקור ברוטרדם אצל יצרן המרגרינה סמואל ואן דר ברג, 1921
עוינות לא מעטה כלפי בן־יהודה וחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה" בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים", וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור".
אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש' בן־ציון, ברנר ועגנון, התנגשו איתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם, ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל והצהוב של עיתוניו לדעתם.
ב־9 בספטמבר 1905 (ט' באלול תרס"ו) נפטרה אמו של בן-יהודה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. עד סוף ימיה דיברה יידיש.
בשנת 1913 היה בן־יהודה שותף ל"מלחמת השפות" – הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה", שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכות החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע בן-יהודה את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
תחומי פעילותו
ממוזער|300x300px|בן־יהודה ישוב לשולחן עבודתו, תצלום מאת שלמה נרינסקי
ממוזער|300x300 פיקסלים|בן-יהודה במשרד ביתו בשכונת תלפיות בירושלים
בן־יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל ומחוצה לה:
דיבור עברי בתוך המשפחה: בן־יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לפי עדות בני המשפחה, בנו בן-ציון לא דיבר כלל עד גיל שלוש. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן־יהודה ליצור מילים חדשות כגון "בובה", "גלידה", "אופניים" ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי – האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים.
מאוחר יותר כתב בן־יהודה בזיכרונותיו, כי "הניסיון הוכיח אחר כך" שחששותיו לגבי שמיעת בנו שפות אחרות, היו מוגזמים, משום שראה מאז הרבה ילדים "שגדלו באוויר לא כל־כך עברי טהור... ובכל זאת, אם הלשון העיקרית בבית הייתה עברית והאב והאם דברו עברית, גם הילדים דברו עברית".
עברית בעברית: בן־יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.
אגודות לדיבור עברי: בן־יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב־1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב־1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העותמאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי־ממסדי של בן־יהודה עצמו.
עיתונות: בן־יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.
עיתון לילדים – "עולם קטן" – עיתון הילדים הראשון שיצא בירושלים בתרנ"ג, 1892, בעריכת: אליעזר בן־יהודה, יהודה גור (גרזובסקי) ודוד יודילביץ.
המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו, החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן־יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן־יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור–סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.
ממוזער|300x300px|עיתון "הצבי" בעריכת בן־יהודה
החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן־יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה זאת בבחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, והייתה ספרות תורנית נרחבת שנוצרה במשך הדורות, ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו השתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעיתים לקח מילים שהייתה להן בתקופת התנ"ך משמעות מסוימת, והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: "אקדח", "תשבץ" ו"מלט", שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שחידש בן-יהודה אינו עולה על 300, ובהן נכללות: "מדרכה", "מברשת", "גלידה" ו"רכבת". בין המילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: "בדורה" – עגבנייה; "מקולית" – פטיפון; "עמונות" – דמוקרטיה; "פרקה" – אוגדה (דיוויזיה); "אבחמץ" – חמצן; "אבחנק" – חנקן; "אבמים" – מימן; "מדלק" – גפרור; "מכושית"- פסנתר.
ב-1913 פרסם בן-יהודה ספר לימוד היסטוריה של עם ישראל בעברית מנוקדת. הספר כיסה את תקופת הגלות על פי ארצות, ובסופו של כל פרק צורפה רשימת שאלות לתרגול.אליעזר בן יהודה, דברי הימים לבני ישראל, ורשה תרע"ג (1913)
כמו כן נהג בן־יהודה להשתמש במילים מהשפה הערבית (כמו בובה, על-פי המילה הערבית בובו), בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית; הוא אף הסתמך על תמיכתו של המשורר יהודה לייב גורדון בעניין הזה, אף שהלה הכחיש שתמך בהוספת מילים ערביות לעברית.
מותו ומורשתו
אליעזר בן־יהודה נפטר בירושלים בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922) ממחלת השחפת, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ההיסטוריון אורי קציר מספר כי חברה קדישא סירבה לקבור את בן יהודה משום שנחשב בעיני ראשיה ובעיני רבים מחבריה ככופר. דבר הסירוב פשט מפה לאוזן, והגיע לאוזניו של צעיר דתי בשם מרדכי דוד אפרים מנשה סגל, שהיה תומך נלהב של בן־יהודה ומפעלו, והוא התנדב לטהר את גופת הלשונאי המפורסם, לעוטפה בתכריכים ולהביאה לקבורה.
קברו נמצא בחלקה מגודרת בחלקת הקדושים כשלצידו קבר בנו איתמר וקברה של חמדה, אשתו השנייה.
ארכיונו האישי של אליעזר בן-יהודה, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות, שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.
שמאל|ממוזער|150px|מצבת ש"ץ
עם מותו של בן־יהודה הוזמן ידידו הוותיק ושכנו, הפסל בוריס שץ, מייסד בצלאל, בשביל ליצור מסכת מוות. את מסכת המוות שילב שץ במצבה שעיצב ושהייתה אמורה להיות מוצבת על קברו. אך כיוון שהצגת מסכת מוות אינה מקובלת ביהדות, לא הוצבה המצבה בסופו של דבר על הקבר.
המצבה, שנמצאת בימינו בבית ש"ץ בירושלים, בנויה בתבנית של מלבן ועליו מורכב חצי־עיגול. בשולי מחצית העיגול מוצגים תאריכי הלידה והמוות של בן־יהודה, תאריך הלידה לפי מניין לחורבן הבית ותאריך הפטירה לפני מנייה מהצהרת בלפור. בתוך מחצית העיגול מפוסלת מסכת המוות של בן־יהודה.
בגוף המצבה חרוט טקסט פרי עטו של ש"ץ:
הנצחתו
150px|ממוזער|ימין|בול להנצחת בן־יהודה שהונפק ב-25 בנובמבר 1957 בעיצובו של צבי נרקיס
שמאל|ממוזער|250px|לוח הקדשה בפתח בית בן־יהודה ברחוב אתיופיה בירושלים
שמו של אליעזר בן־יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית, כאשר עיקר תרומתו היה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא זה שהעלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, ופעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אולם פעילותו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן־יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והשנייה ברחבי הארץ: שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.
דמותו של בן־יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו, והעלו כלפיו תלונות שהביאו למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. את חברת "שפה ברורה" שהקים כינו לגנאי "שפה ארורה". אחת הטענות נגדו הייתה שהוא יצר מילים שיש בהן זלזול בעניינים המקודשים ליהדות הדתית.
מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים, והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.
טקסט=שלט רחוב בן יהודה בכפר סבא|ממוזער|שלט רחוב בן יהודה בכפר סבא
על שמו של אליעזר בן-יהודה הוקמו בתי ספר בירושלים, בתל אביב ובנס ציונה. רחובות בכל ערי הארץ נקראים על שמו, בהם רחוב בן-יהודה בירושלים, שסלילתו במסגרת תוכנית המע"ר החדשה הסתיימה עם פטירתו, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן־יהודה) בשרון. על שמו נקרא גם "פרויקט בן־יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלסיות של הספרות העברית לכלל הציבור על ידי העלאתן למרשתת.
להנצחת דמותו של אליעזר בן-יהודה, חיבר ירון לונדון את השיר "אליעזר בן־יהודה". את השיר הלחין מתי כספי וביצעה חוה אלברשטיין. השיר זכה גם לגרסאות כיסוי רבות.
בשנת 2008 פרסם ד"ר יוסף לנג את הביוגרפיה המקיפה שכתב על אליעזר בן־יהודה: "דבר עברית!".
בשנת 2007, לקראת מלאות 150 שנה להולדתו של אליעזר בן־יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך ליקיר אונסק"ו. ב־2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית.
בשנת 2013, במלאת 155 שנה להולדתו, ציינה גוגל את המאורע עם דודל ייעודי.
בשנת 2024 עלתה לאוויר 'הצבי', סדרת הטלוויזיה של כאן11, בה דמותו של בן-יהודה תופסת מקום מרכזי.
משפחתו
בנו של בן־יהודה מדבורה, איתמר בן־אב"י, נישא ללאה אבושדיד, בת למשפחה עשירה ומיוחסת שמקורה ממרוקו, שהייתה חלק מהיישוב הישן הספרדי.
בתם, דרורה בן אב"י, הייתה עובדת בכירה בתחנת הרדיו "קול ישראל"; היא נישאה לאיש הרדיו משה חובב, מבכירי קרייני החדשות בארץ, ובנם הוא העיתונאי ואיש הטלוויזיה גיל חובב. בתם הצעירה של איתמר ושל לאה, רינה, נישאה לרוקח הירושלמי אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא". לימים היה יו"ר הסתדרות הרוקחים.
בתם של אליעזר ושל דבורה, ימימה, נישאה ליהודה ברק (לודוויג פרנקל), נוצרי גרמני, ולהם נולדה רות (לימים סטאנר). לאחר גירושיה מברק (ופטירת אביה), נישאה ימימה לפיליפ גאי, סקוטי.
מאשתו השנייה, חמדה, נולדו לבן יהודה שישה ילדים: אהוד ודבורה (שנפטרו בגיל צעיר), עדה, אהוד–שלמה, דולה וזלפה. דולה נישאה ב-1936 למקס ויטמן, גרמני נוצרי. היא נמנתה עם מדליקי המשואות בטקס הדלקת המשואות בשנת תש"ן (1990), שציינה את שנת הלשון העברית.
משפחתו של אליעזר בן-יהודה
ראו גם
ברוך בן יצחק מיטרני
יוסף הלוי
נסים בכר
לקריאה נוספת
שמאל|ממוזער|100px|ביוגרפיה של אליעזר בן-יהודה מאת רוברט סנט ג'ון
אליעזר בן־יהודה, "תחית הדיבור העברי", בתוך אליעזר יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך א' פרק ל"ו
אליעזר בן־יהודה, החלום ושברו - מבחר כתבים בענייני לשון, ההדיר ראובן סיוון, מוסד ביאליק, 1978.
נתן אפרתי, "אליעזר בן־יהודה - פנים לא מוכרות בעשור האחרון לחייו", העברית נט/א-ב, תשע"א
זאב ענר, "סיפורי משפחות", הוצאת משרד הביטחון, 1990
דבורה עומר, "הבכור לבית אב"י" (1967).
דבורה עומר, "אהבת איתמר" (2001)
רוברט סנט ג'ון, אהבה כפולה, עלילות חייו של אליעזר בן-יהודה, 1990
רוברט סנט ג'ון, שפת הנביאים: ספור־חייו של אליעזר בן־יהודה (עברית: אפרים קרליץ, הוצאת רשפים, 1962)
עוזי אלידע, העולם בצהוב - לידת עיתונות ההמון הארץ־ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1884-1914), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015.
אליעזר בן-יהודה (הנכד), כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה, ידיעות ספרים, 2018
חיים באר, בלש על הכוונת: אליעזר בן־יהודה וקנאי ירושלים, מתוך הספר קשר לאחד, מסעות בתים ואנשים בירושלים, הוצאת ספרים עם עובד, 2017, עמודים 222–235
Tongue of the Prophets (Doubleday &. Company, 1952) Robert St. John
קישורים חיצוניים
מגוון פריטים על אליעזר בן יהודה ופרסומים שלו באתר הספרייה הלאומית
כתביו
החלום ושברו באתר הספרייה הלאומית
גיל חובב, הקלטה של "החלום ושברו", באתר הארכיון
ספר ארץ ישראל, תרמ"ג, באתר הספרייה הלאומית
סביב הארץ בשמונים יום / ז'ול ורן בתרגום אליעזר בן יהודה, באתר הספרייה הלאומית
גיליונות של העיתונים "האור" ו"הצבי" באתר עיתונות יהודית היסטורית
גיליונות של העיתון "השקפה" באתר עיתונות יהודית היסטורית
עד אימתי דברו עברית?, ניו יורק תרע"ט.
אודותיו
'בן־יהודה, אליעזר', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 122–123 (, תמונה 1320–1321).
חדר בן-יהודה באתר האקדמיה ללשון העברית
אליעזר בן-יהודה ומשפחתו, חוברת של מרכז ההסברה באתר האקדמיה ללשון העברית (קובץ גדול - 70MB)
אליעזר בן־יהודה, באתר האקדמיה ללשון העברית
רוביק רוזנטל, גדול הכופרים או יהודי מבדח?, באתר בית אבי חי, דצמבר 2015.
יואב קרני, נכבדה, נכבדה מאוד מתוך: גלובס, 23-22 באפריל 2004
תמיר קרקסון, יחסם של בן-יהודה ועיתוניו לספרדים, 1908-1879, עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 2013.
(גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
(גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
, 7 בינואר 2013
סרט: ריאיון עם דולה בן יהודה, בתו של אליעזר בן-יהודה.
סרט: אליעזר בן-יהודה, הנכד, על קבר סבו בהר הזיתים.
סרט: כתבה אודות גיל חובב, נינו של אליעזר בן-יהודה.
טקס אזכרה לאליעזר בן יהודה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
אילן אלדר, אליעזר בן יהודה כמתכנן לשון, מחקרים בלשון יג, תשע"א
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: יחידת עוקץ והכלב העברי הראשון, גלי צה"ל, 16.7.2024
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:חברי הכנסייה הארצישראלית
קטגוריה:הרובע המוסלמי: אישים
קטגוריה:חוקרי השפה העברית
קטגוריה:מילונאים ביישוב
קטגוריה:מילונאים כותבי עברית
קטגוריה:בלשנים ולשונאים ביישוב
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:עברית
קטגוריה:עורכי עיתונים בשפה העברית
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:סגל חבצלת
קטגוריה:סגל הצבי
קטגוריה:אנשי העלייה הראשונה
קטגוריה:מחיי הלשון העברית
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:יהודים רוסים
קטגוריה:נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הקדושים
קטגוריה:חברי בני ברית ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:נפטרים משחפת
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1858
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1922
קטגוריה:עיתונאים יהודים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים | 2024-10-15T13:48:44 |
איזבל | ממוזער|איזבל. איור משנת 1553אִיזֶבֶל בת אתבעל מלך צידונים, הייתה גבירה, אשתו של המלך אחאב, כחלק מברית הידידות שנכרתה בין מלכות צור וישראל, כפי שמסופר ב. איזבל נחשבת במחקר למלכה עוצמתית, בין היתר נוכח מנעד התפקידים בהם נשאה: כהנת לבעל ופטרונית נביאיו, בעלת השליטה במקדש הבעל הראשי בשומרון ושל מקדשים באתרים אחרים, מלכה בחיי בעלה, ולבסוף, עוצרת לאחר מות בעלה ובניה.עתליה ברנר "איזבל" שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך ה/ו תשמ"א-תשמ"ב, עמודים 27-39 המחקר מסביר כי מגמת ספר מלכים לנסות להקטין ממעמדה, אך הוא בכל זאת מזכיר אותו כאשר הדבר מאפשר לו להציגה לגנאי.
אטימולוגיה
יש ששיערו שניקוד שמה אִיזֶבֶל הוא עיוות מכוון שמטרתו ליצור קישור בין הדמות ובין זֶבֶל דהיינו לכלוך וטינופת, בעוד שבמקור, המילה זבל נהגתה זְבֻל, מילה שמשמעה "רם", "נישא", מקדש או דבר מה רם, נישא ומלכותי. עדויות מקראיות רבות ניתן למצוא למילה זו, ביניהם שמם של זבולון וזְבֻל ותוארו של המקדש בפי שלמה המלך כ"בֵּית זְבֻל" וכן האל בעל זבול. עדויות חוץ מקראיות קיימות אף הן, בעיקר בלוחות אוגריתיים (ראו, KTU 1.2).
אחרים קושרים את שמה כהלחם המורכב מן הפועל ביוונית עתיקה 'אֵיסַטוֹ' εἴσατο המהווה גוף שלישי, יחיד של הפועל 'אֶידוֹמַאי' -εἴδομαι בהוראת 'להיראות כמו', 'להופיע'. + תיבת בעל המופיעה גם בעברית, לפיכך איזבל בהוראת זו שנראית או שהופעתה מקבילה להופעת בעל.
במוזיאון ישראל נמצא חותם שכתוב עליו 'יזבל', עם מקור אפשרי ל־א' שנמחקה.
דמותה
לפי הפשט
איזבל שימרה את פולחן הבעל בישראל. היא נחשבה גבירה דומיננטית שהאפילה על בעלה אחאב שהושפע ממנה (לפי המדרש, עוד ביום הראשון שבאה לאחאב, הסיתה אותו איזבל לעבודה זרה), למרות שנטה לחוקים והמנהגים שהיו מקובלים בישראל, והמקרא תולה בה את חטאיו:
לאיזבל קם מתנגד תקיף בדמות אליהו הנביא והיא רדפה אותו עד חורמה, דבר שאילץ אותו להימלט לארצות סמוכות. איזבל רדפה את נביאי ה' והרגה אותם, ופעולה זאת הותירה את אליהו נביא יחיד. עובדיהו 'אשר על הבית', הצליח להחביא מאה מנביאי ה' בשתי מערות והאכיל אותם בלחם ומים.
בפרט רצתה איזבל להיפרע מאליהו לאחר שבתמיכת אחאב שחט את נביאי הבעל שתחת חסותה, במהלך מעמד הר הכרמל. וכך מספר הכתוב:
לטענת המלבי"ם, איזבל חששה מעימות עם בעלה אחאב, שצידד באליהו הנביא אחרי האירוע על הר הכרמל, ולכן לא הרגה את אליהו מיד אלא תכננה להסית את בעלה נגד אליהו כדי שתוכל לחסלו. ראיות מהכתוב לצידודו של אחאב באליהו עולות מכך ששמע להוראות אליהו וקיבץ את כל ישראל להר הכרמל, למרות האיבה הכבדה ביניהם. גם במהלך המעמד עצמו אחאב לא מנע מאליהו להשפיל את נביאי הבעל, ואף לא התערב כשאליהו הרג אותם.
מקרה אחר שגרם לעימות נוסף בין אליהו לאיזבל היה כרם נבות היזרעאלי. אחאב חמד את כרם נבות שהיה סמוך לארמונו, ופנה אליו בהצעה בנוסח הבא: "תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך - אתנה לך כסף מחיר זה". נבות סירב להצעה והשיב לאחאב בנוסח הבא: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך".
איזבל לא הבינה מדוע אחאב מתעצב כל כך וצריך להשפיל את עצמו בפני נתין מעמו בעוד הוא המלך, ופעלה מיד על מנת לפתור את העניין בדרכה שלה. איזבל שלחה מכתב לראשי העיר שבה התגורר נבות היזרעאלי, שבו היא מבקשת שישכרו שני עדי שקר, כדי שיעידו כי "ברך (=קילל) נבות אלהים ומלך", כי היה מקובל בישראל שאדם המוצא להורג באשמת מרידה במלך, המלך יורש את רכושו. נבות הוצא להורג בסקילה ואחאב ירש את כרמו.
אליהו נשלח על ידי ה' אל אחאב כדי למסור לו את דבר הנבואה המפורסם: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!". בנבואתו בישר אליהו על מותו הצפוי בעקבות הרצח: . גם לאיזבל ניבא אליהו סוף דומה: . נוסף למותם של השניים, חזה אליהו את השמדתו המוחלטת של בית המלוכה של אחאב כעונש על חטאי העבודה הזרה.
למשמע נבואת אליהו על חורבן ביתו נכנע אחאב והביע חרטה, ובעקבות זאת אמר ה' לאליהו כי השמדת ביתו תדחה לימי בנו:
עם זאת, עונשו הפרטי של אחאב על רצח נבות נותר בעינו, וסופו שנהרג במלחמה על רמות גלעד נגד בן הדד השני, וכשנשטפה מרכבתו לקקו הכלבים מדמו ונבואתו של אליהו התגשמה.
שמאל|ממוזער|250px|הריגת איזבל על פי הצייר גוסטב דורהעונשה של איזבל בוצע על ידי המלך יהוא. יהוא היה מצביא ישראלי, ואלישע הנביא, תלמידו של אליהו, משח אותו למלך לפי מצוות האל. במהלך מרידתו הרג יהוא את יורם בן אחאב מלך ישראל ואת אחזיה מלך יהודה, והשמיד את בית אחאב בהשראת נבואת אליהו. קודם שהבין יורם שמדובר במרד פנה ליהוא בשאלה "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?" והלה השיב באמירה בוטה המבטאת איבה עמוקה כלפי איזבל אימו: .מלכים ב ט 22 כשהגיע לעיר הבירה שומרון הרג יהוא את איזבל על ידי שהורה למשרתיה להשליכה מחלון ארמונה, והכלבים עטו על בשרה כפי שניבא אליהו לאחאב. איזבל שהמתינה ליהוא ישבה בחלון לאחר ששמה בפוך עיניה והתקשטה, כמנהג כוהנות עשתרת שהיו מתקשטות ויושבות בחלון (כחלק מפולחן הפריון) בעת שראתה את יהוא אמרה לו "השלום זמרי הורג אדוניו" ובכך השוותה אותו לבוגד, עקב הבגידה שלו בבנה ובמשפחתם. אפשר לאמר כי יש כאן סגירת חשבון מול בניה של איזבל על חטאיה שלה.
למרות כל המתואר עד כה, יש גם נקודת אור חיובית אצל איזבל ולכן כמחווה אחרונה ציווה יהוא לקבור אותה בשל מוצאה המלכותי. כאשר באו לקברה מצאו רק את גולגולתה, את כפות ידיה וכפות רגליה, ויהוא ראה בכך את התגשמותה של נבואת אליהו: .
המדרש מספר שאיבריה אלה נותרו משום שעל אף כל מעשיה הרעים היא נהגה לקיים את המצווה לשמח חתן וכלה - בעת שראתה חתן וכלה עוברים בשוק "הייתה יוצאת מביתה ומצלצלת בכפייה ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות כמו כן, קיימה מצוות לוויית המת: "כל מת שהיה עובר בשוק הייתה יוצאת מביתה וממחה בכפייה ומקוננת בפיה ומהלכת אחריו". ובשל כך הכלבים לא אכלו את ראשה, ידיה ורגליה.
בעת העתיקה ובדתות אחרות
דמותה של איזבל דומה לדמותן של נשים בעת העתיקה שנחשבו לנשות חייל. לדוגמה, ניתן למצוא את דמותה של המלכה האם נקיה, אשת סנחריב ואם אסרחדון שגם היא הייתה בעלת עצמה ואישיות ייחודית. את סיפורה ניתן למצוא מתעודות בנות זמנה ובהן ניתן לראות כי גם כאן מדובר באישה חזקה עם השפעה רבה על בעלה עד כדי קביעתה מי יהיה יורש העצר (היא בחרה בבנה הצעיר ביותר שאף היה חולה להיות יורשו של בעלה ואף דרשה את התחייבותם של נאמני בעלה סנחריב להתחייב בנאמנות לאסרחדון. מחד הביא הדבר לרציחתו של סנחריב על ידי בניו ומאידך, חיזק את מעמדה של נקיה והפיכתה ל"גבירה"- התואר הגבוה ביותר לאישה במזרח הקדום) וכן בקבלה ישירה של מכתבים מפקידי הממלכה ולא באמצעות המלך, כמקובל.
מחוץ למקרא דמותה נזכרת גם בברית החדשה. באזכור אשר מופיע בחזון יוחנן מתאר יוחנן את ישו מדבר אליו. תיאור זה שונה מהתאור במקרא ומציג את איזבל כ"נביאת שקר" וכאישה פתיינית. תכונות אלה, גם אם נרמזות במידת מה, אינן מופיעות באופן ישיר בספר מלכים ובכך מוסיפה הנצרות אור נוסף על הדמות כשם שהיא מופיעה במסורת היהודית הקלאסית.
דמותה בתרבות
המחזאי מתתיהו שוהם כתב פרשנות לסיפור איזבל ואליהו הנביא, שהם גיבוריו במחזהו "צור וירושלים". הם מייצגים במחזה שני אנטיפודים בצורת הגשמיות המלווה מצד איזבל, כנגד הרוחניות והמוסריות שמייצג אליהו הנביא. איזבל מלכה יפה, שחושניות וסדיזם חברו בה, ורוצה לנקום באליהו משום שפגע בגאוותה ולא נאות להיכבש בקסמה הנשי. כתחליף מנסה איזבל ללכוד ברשתה את תלמידיו הנביאים של אליהו. שוהם מפליג מעבר לכתוב במקורות, בהשראת דמותה הססגונית של איזבל.
דמות איזבל השפיעה על הפזמונאי וחבר הכנסת עקיבא נוף, והוא תיאר בפזמון שכתב והלחין את רגעיה האחרונים, כשהיא מתיפייפת, ממתינה בחלון ארמונה למורדים הבאים להורגה. השיר, בביצועו של נוף עצמו, הגיע לראש מצעד הפזמונים, ובעקבות כך צולם כקליפ לטלוויזיה הישראלית, כשבדמות איזבל מופיעה פנינה רוזנבלום, הצועדת ברחובות העיר העתיקה של ירושלים.
כמוהו פזמונאים וכותבים רבים התייחסו לדמותה או לשמה של איזבל ככותרת לשיריהם, ביניהם רביד פלוטניק ו- iron & wine.
תקופת שלטונה של איזבל ודמותה נתנו השראה גם לספרה של רבקה חגג, "המלכה משומרון" (2016) ולטלנובלה הברזילאית איזבל (2024).
בספרו של אייזק אסימוב "מערות הפלדה" קרויה אשתו של הפרוטגוניסט אליה ביילי על שם איזבל ("ג'סי", קיצור של "ג'יזבל"), והדבר מנחם אותה על היותה אשה אפרורית וקונפורמיסטית. כשביילי מתעמת איתה וטוען ש"איזבל הייתה אישה טובה שנהגה כמקובל בזמנה" הוא מכעיס אותה מאוד והיא יוצאת בזעם ומכלה את זכויות הצפייה שלה ושל ביילי בצפייה בסרטים רבים. בהמשך אומר ביילי שככל הנראה מריבה זו הובילה למעורבותה במחתרת השמרנית.
לקריאה נוספת
, עמ' 72–78.
רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים - הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 145–156.
אהובה אשמן, תולדות חוה - בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל אביב: ידיעות ספרים 2008, פרק שישי, עמ' 134–166.
לורית רמון, בעד החלון נשקפה: השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית, תל אביב: הילל בן חיים - הקיבוץ המאוחד, 2012. פרק שני, סעיף ד', "ואיזבל שמעה...ותיטב את ראשה ותשקף בעד החלון", מל"ב ט' 30–37. עמ' 113–128.
רבקה חגג, המלכה משומרון, הוצאת שוקן, 2015 - רומן היסטורי.
עתליה ברנר, "איזבל", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך ה/ו תשמ"א-תשמ"ב, עמודים 27–39.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, הגבירה איזבל
מלכים א, י"ט .Alhatorah.org
הערות שוליים
קטגוריה:פיניקים
קטגוריה:נשים בספרי נביאים
קטגוריה:מלכים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בספר מלכים
קטגוריה:אליהו הנביא
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:מלכות בעת העתיקה
קטגוריה:נשים במאה ה-9 לפנה"ס
קטגוריה:בית עמרי
קטגוריה:אישי תנ"ך שממצאים ארכאולוגיים פורשו כשייכים להם | 2024-08-16T19:03:45 |
חוות החיות | חוות החיות (באנגלית: Animal Farm) הוא ספר שנכתב על ידי ג'ורג' אורוול בין השנים 1943–1944 ופורסם ב-17 באוגוסט 1945.
הספר הוא אלגוריה וסאטירה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוך המשטר.
הספר מספר על קבוצת חיות בחווה באנגליה שיש לה חזון – להפוך מ"עם משועבד" ל"עם חופשי" – ומוציאה אותו לפועל. בדרכן של החיות עומדים מכשולים וקשיים רבים, אך לבסוף הן מתגברות על קשייהן. הבעיה היחידה היא שמנהיגי המרד מנצלים את חוסר הביטחון של החיות לטובתם, ובהדרגה הופכים את עצמם לעריצי השלטון החדש, בלי שהחיות תתנגדנה לכך (בדומה לקומוניזם בברית המועצות לאחר מלחמת העולם הראשונה).
בגב הספר תיאר אורוול את ספרו בציטוט זה: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית".
אורוול נתקל בקשיים מרובים כשניסה לפרסם את הספר בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה, בזמן שבריטניה וברית המועצות היו בעלות ברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית. מיניסטריון האינפורמציה הבריטי הזהיר את אחד מהמו"לים ששקל להוציא את הספר, ש"הבחירה בחזירים ככת השלטת תפגע ללא ספק בהרבה אנשים, ובמיוחד בכל מי שהוא מעט רגיש, כפי שהרוסים הם ללא ספק". אורוול שקל להוציא את הספר בהוצאה עצמית עם הקדמה המתארת את מה שכינה "צנזורה וולונטרית" מטעם העיתונים והוצאות הספרים. הוא כתב: "אם מו"לים ועורכים מתאמצים כדי למנוע נושאים מסוימים מלהגיע לדפוס, זה לא מכיוון שהם מפחדים מהעמדה לדין, אלא מכיוון שהם מפחדים מדעת הקהל."
עלילת הסיפור
הדמויות
בתחילת הספר מוצגות הדמויות העיקריות בסיפור:
מר ג'ונס – בעל החווה. מבוסס על הצאר, ניקולאי השני, סמל לקפיטליזם הישן.
המיור (מייג'ור) הזקן – החזיר שמציג את רעיון המרד בבעל החווה ושלטון עצמי (הגדרה עצמית) של החיות על גורלן. המיור הזקן הוא משל לפילוסוף קרל מרקס ובמידת מה לשליט ברית המועצות, ולדימיר איליץ' לנין
נפוליאון החזיר – בעל תכונות של מנהיג. בזמן המרד מצא נפוליאון כמה גורי כלבים שישמשו אותו בעתיד לתפיסת השלטון. נפוליאון אינו יודע לנאום ולכן מינה את צווחן (סקווילר) שיעשה זאת וימשוך את כולם לעזרתו. אחד משני מנהיגי המרד במר ג'ונס בחווה שבעתיד יהפוך לעריץ של החווה. מסמל את שליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, אשר משתמש בכוח הזרוע (כלבי התקיפה בספר) כדי לשלוט.
צווחן (סקווילר) החזיר – עוזרו הנאמן של נפוליאון. משמש כדובר של נפוליאון והנהגת החווה. בספר הוא משל לדמותו של שר החוץ של ברית המועצות, ויאצ'סלב מולוטוב.
שלגון (סנובול) החזיר – היה חכם בהשוואה לנפוליאון וידע לנאום. שלגון היה יריבו של נפוליאון ורצה לשלוט בחווה לאחר המרד. מסמל את מייסד הצבא האדום, לאון טרוצקי, ומאופיין כאינטלגנטי יותר מיריבו נפוליאון, ומניעיו טהורים וכנים יותר.
גברתן (בוקסר) הסוס – העובד במלוא המרץ על פי דרישות שלטונו של נפוליאון ומתוך אמונה מלאה שזהו הדבר הנכון לעשותו. גברתן הוא משל לדמויות כמו הכורה סובייטי, אלכסיי סטחאנוב
תשעת כלביו הנאמנים של נפוליאון שהוא עצמו גידל - משולים למשטרה החשאית של סטלין.
בנימין (בנג'מין) – חמור שמתייחס בציניות לכל המרד בחווה. מסמל את האנשים הסקפטיים לגבי המהפכה, אלו שלא חשבו שהמהפכה הקומוניסטית תסייע לתושבי רוסיה.
תילתנית (קלוור) הסוסה הזקנה.
מולי הסוסה – אוהבת לענוד סרטים צבעוניים (מותרות) ולתת לבני האדם לפנק אותה. הדמות שלה היא משל למעמד העליון והבורגנות בברית המועצות שנמלטו אחרי המהפכה הבולשביקית.
משה (מוזס) העורב – אינו עובד ומדבר על "הר הממתקים" (המקביל לגן העדן) שיהיה מנת חלקם של בעלי החיים בעולם הבא. מסמל את הממסד הדתי.
הכבשים – מסמלות את העם הפשוט ש"הלך אחרי העדר" והמשיך ללכת אחרי סטלין ולא נתן לדעות אחרות לדבר (כאשר שלגון מנסה לנאום הכבשים מפריעות לו והוא לא מצליח לנאום).
העכברושים – מסמלים את העמים שנרדפו בזמן שלטונו של הצאר (ככל הנראה משולים ליהודים ולצוענים, שהושוו לעכברושים על ידי האנטישמים). בזמן נאומו של המיור, החיות עורכות הצבעה על גורלם, ומגיעות למסקנה שהם אינם מזיקים וגם להם יש מקום בחברתן.
המהפכה
עוד לפני תחילת המרד, מספר המיור הזקן לחיות על כל הדברים הטובים שיקרו להם אם המרד אכן יתממש, והוא גורם לכל החיות להסכים. המיור מרגש אותן כשהוא שר את מה שיהפוך בעתיד להמנון החיות, "חיות אנגליה", שיש הרואים בו משל להמנון הפועלים האינטרנציונל.
לאחר המרד שמתממש בהצלחה רבה, שלגון, נפוליאון ושאר החזירים לוקחים על עצמם את "עול השלטון" על שאר בעלי החיים, כי הם החיות המשכילות ביותר, ומציגים עבודה זו כעבודה מפרכת ולא מומלצת. החיות מסכימות. בשלב זה שורר מצב אוטופי – החיות, שעולו של מר ג'ונס ירד מעליהן, אינן סובלות עוד מהעבודה אלא עובדות במשנה מרץ ואף מפיקות הנאה מעבודתן. האוכל נמצא בשפע, והעתיד נראה ורוד.
השלטון החדש המכונה Animalism, "חייתיות" או "בהמיזם", מנסח שבע "דיברות" עיקריות, שכל החיות חייבות לנהוג על פיהן.
אלו הם שבע הדיברות שהחיות שמות לעצמן:
כל הולך על שתיים – צר ואויב.
כל הולך על ארבע או בעל כנף – חבר ורע.
לא ילבש בעל-חיים בגד.
לא יישן בעל-חיים במיטה.
לא ישתה בעל-חיים משקאות חריפים.
לא יקום בעל-חיים על רעהו להורגו.
כל בעלי החיים שווים.
על מנת להקל על החיות שמתקשות בקריאת הדיברות שכתובות באסם, ובזכירתן, מנסח שלגון את הדיבר הכולל "ארבע רגליים – טוב, שתי רגליים – רע". הסיסמה נאמרת על ידי החיות הפשוטות יותר, ובמיוחד חביבה על הכבשים, ששרות אותה וחוזרות עליה בכל הזדמנות (ומפריעות בכך לדיונים להימשך).
לאחר מכן מתקיפים ג'ונס ואנשיו את החיות בקרב, הנקרא הקרב על הרפת. החיות מנצחות, כבשה אחת נהרגת.
תחילת שלטון העריצות
החיות מחליטות לנסות וללמוד קרוא וכתוב. הלימוד קשה מאוד, ורוב החיות לא מצליחות ללמוד מעבר לאות א'. החזירים לעומת זאת, שידועים בבקיאותם ובחכמתם, ובנימין החמור, לומדים קרוא וכתוב די מהר, ודבר זה עוזר להם לסחור בהמשך עם בני-אדם.
אט אט, גורפת לעצמה שכבת החזירים השלטת זכויות יתר מבלי ששאר החיות שמות לב לכך. החזירים מציגים עצמם כחיות שאינן טועות, תמיד צודקות, ומה שהן עושות הוא הדבר הנכון עליו חייבים להסכים כל שאר בעלי-החיים. הם יוזמים בחווה חוקים שונים לטובתם, כדוגמת שעת השכמה מאוחרת מהחיות העובדות, לקיחת האוכל המשובח (תפוחים וחלב פרות) לעצמם. המנהיג עצמו, נפוליאון, מייחס לעצמו את האחוזה, מציין בחג את יום הולדתו וקורא לטחנת הרוח (שאין לו חלק בתכנונה ובבנייתה) על שמו. שאר החיות לא מתנגדות מפני שצווחן, חזיר שנחשב ל"מזכיר" של השלטון, מודיע בנאומים משכנעים ביותר שמה שהשלטון עושה הוא עבודה קשה למען האוכלוסייה, וחייבים לנהוג על פי מה שהוא מצווה, משום שהכול נעשה לטובת כלל החיות. החיות מתקשות לזכור אם התנאים שהן מקבלות, טובים יותר מהתנאים בימי שלטונו של ג'ונס החוואי, אך הן מאמינות לחזירים שאכן זה כך.
המהפך בשלטון ותחילת הקשרים עם בני האדם
לאחר מספר חודשים, מודיע שלגון על תחילת תכנון בניית טחנת רוח על בסיס ספרים שמצא בביתו של מר ג'ונס במטרה שהפעלת הטחנה יוריד מעומס העבודה של החיות. נפוליאון מתנגד וטוען שבמקום להשקיע בבניית טחנת רוח עדיף פשוט להגדיל את מנות המזון. הוא רואה ששלגון זוכה לתמיכה של רוב חיות החווה, ומחליט לגרשו בעזרתם של תשעת כלביו הנאמנים. הוא מבריח את שלגון מהחווה, ומצווה על כלביו, שאימץ עוד בצעירותם והפך אותם לצייתנים ותוקפניים, לרצוח כל בוגד שינסה להתנגד לשלטון. לאחר גירושו של שלגון, עורך נפוליאון מסע טיהורים במהלכו הוא מכריח מספר חיות להתוודות על "פשעיהן" בפומבי ואז מוציאן להורג.
לאחר הסבר של נפוליאון, טחנת הרוח נבנית בכל זאת, ובמהלך בנייתה המפרכת נפוליאון משתמש במתווך שיעזור לו ביחסיו עם בעלי האחוזות השכנות. הטחנה נהרסת פעמיים – פעם מסערה שנפוליאון מאשים בה את שלגון, ופעם שנייה על ידי חוואי שכן שמנסה לתקוף, נהדף ובכל זאת מצליח להרוס את הטחנה. צווחן נואם נאומים מרשימים בהם הוא מציע בנייה מחדש של הטחנה, והחיות מסכימות מפני שאינן מצליחות לגבש דעות משלהן.
חוות האחוזה (או "חוות החיות" כפי שנקראה לאחר המרד) מתחילה לסחור עם בני-אדם, שכניהם מהאחוזות שליד אחוזת בעלי-חיים, ומוכרת ביצים ועצים לשכניהם תמורת מזון אחר בעזרתו של מר ווימפר המתווך. בעלי-החיים בחווה שמחים לראות שיש שכר לעמלם, אף על פי שמנות המזון קוצצו במחטף, ואף על פי שסחר עם בני-אדם וקשרים אתם נחשבו לדבר אסור. הם מתגברים על בעיית המזון בכך שהם חושבים על כך שגם אם מצבם קשה, לפחות הם שולטים על עצמם ולא בני האדם, שנחשבו לאויב המסוכן ביותר לבעלי-החיים.
התגברות שלטון העריצות
בשלב זה נפוליאון מתחיל לקחת לעצמו זכויות יתר שאין לבעלי-החיים האחרים, ומשנה את "שבע הדיברות" כרצונו למה שיתאים לו (לדוגמה הדיבר "בעל-חיים לא יישן במיטה" שונה ל"בעל-חיים לא יישן במיטה עם סדינים", כדי שנפוליאון יוכל לישון במיטתו של מר ג'ונס).
יחסי נפוליאון עם בעלי האחוזות השכנות עולים בתוהו, ולילה אחד בעלי אחוזה שכנה הורסים את טחנת הרוח שנבנתה בעמל רב. נפוליאון מנחם את בעלי-החיים ואומר שאף על פי שהיא נהרסה, הם יבנו חדשה, חזקה יותר ויציבה יותר, כך שיידרש חומר נפץ רב עוצמה כדי להפילה.
בעלי-החיים מסכימים ועובדים קשה מאוד. לילה אחד, בעת שכולם ישנו, גברתן כהרגלו יצא לעבוד שעות נוספות בחווה, סחב ערמת אבנים גדולה מדי, נפל, ונשלח כביכול לבית-החולים הקרוב, בו הוא נפטר. בפועל, מוכר אותו נפוליאון לשחיטה לאחר שהוא חושד בגברתן כמרגל של שלגון. בשלב זה, בנימין החמור, שמבין מה קורה למעשה, יוצא מגדרו בפעם הראשונה והאחרונה, אך לא מצליח לחלץ את גברתן וממשיך להסתגר בשתיקתו.
שווים, ושווים יותר
שמאל|ממוזער|260px|ציור קיר של חוות החיות
לאחר מספר שנים נוספות, החזירים מאמצים לעצמם הרבה ממנהגי האדם, ובכלל זה הליכה על שתי רגליים ולבישת בגדים, מעשה שנחשב לפני המרד כדבר שלא ייעשה. כמו כן, כל שבע הדיברות נמחקו מלבד "כל בעלי-החיים שווים", שהפך ל"כל בעלי החיים שווים אך ישנם כאלו ששווים יותר". בסרט המצויר הושאר גם הדיבר "לא יקום בעל-חיים על רעהו להורגו"- אבל הוסף "ללא סיבה".
החזירים הופכים עצמם לאדונים, ומזמינים אליהם את בעלי האחוזות השכנות לארוחת ערב. בשלב זה, תלתנית, הסוסה שהייתה בחווה עוד לפני המרד, וכבר זקנה מאוד, שומעת את הרעשים הבוקעים מבית מר ג'ונס (שנפטר במהלך השנים) וקוראת לכולם לבוא ולראות את הנעשה. בעלי-החיים צופים מהחלון, ורואים את אדוניהם החזירים, הלבושים בחליפות, יושבים בצוותא עם בני האדם, וכבר אין להבדיל בין פני החזירים לפני בני האדם.
עיבודים קולנועיים
על פי הספר נעשה בשנת 1954 סרט ההנפשה הארוך הראשון שהוכן באנגליה. הוא נקרא כשם הספר – "חוות החיות". בשנת 1999 הוכן סרט נוסף על פי הספר, הפעם בגרסה מצולמת בדיבובם של קלסי גראמר כשלגון ופטריק סטיוארט בתור נפוליאון.
בספטמבר 2021, אנדי סירקיס הביע את רצונו לביים עיבוד מחודש לספר, עם מאט ריבס כמפיק ונטפליקס כחברה מפיקה.
תרגום עברי
בישראל יצאו שני תרגומים לספר. התרגום הראשון, מאת לאה זגגי, פורסם בשנת 1952 בהוצאת עם עובד תחת הכותרת "אחוזה של בעלי חיים". היה זה ספרון דק בכריכה צהובה ונמכר ב-950 פרוטות. במודעה שפרסמה ההוצאה בעיתון "על המשמר" נאמר: "נשמת האדם בסד המשטר הטוטליטרי – זה הוא נושא סיפור אליגורי זה. מעטו של הסופר האנגלי הסוציאליסטי, חריף הראייה והביטוי, מחברו של הרומן המפורסם 1984". הספר לא עורר עניין רב בארץ, ועותקים רבים מן המהדורה הראשונה עדיין לא נמכרו בחלוף חמש שנים מהוצאתו. גם סרט ההנפשה המבוסס על הספר, Animal Farm, שהוקרן בארץ ב-1957, ירד מהר מן המסכים, לא הובע בו עניין והוא לא הטביע חותם באותה העת.
בעקבות התגברות המודעות לכתיבתו של אורוול יצאה בתחילת 1969 המהדורה השנייה של התרגום תחת השם "חוות החיות". הפעם הספר הצליח יותר והיו לו עוד שתי הדפסות עד 1971. לתרגומה של זגגי היו בסך הכל יותר מעשרים הדפסות עד שלהי המאה ה-20. על גב הכריכה של האחרונות שבהן נכתב: "אליגוריה מבריקה וסאטירה נוקבת על המשטרים הטוטליטריים ועל מעמדו של היחיד וזכויותיו ויחסיו החברתיים בתוכם". בשנת 2001 יצא בהוצאת עם עובד תרגום נוסף מאת אברהם יבין, עם איורים מאת ראלף סטידמן ואחרית דבר מאת אלי שאלתיאל.
אחוזה של בעלי-חיים: סיפור-אגדה; עברית: לאה זגגי, תל אביב: עם עובד, תשי"ב.
חוות החיות: אגדה; הציורים: ראלף סטידמן; תרגם: אברהם יבין; אחרית דבר מאת אלי שאלתיאל, תל אביב: עם עובד, תשס"א 2001.
מהדורה חדשה יצאה ב-2019 בתרגומו של אברהם יבין: "גם כמעט 75 שנה אחרי פרסומה המקורי של "חוות החיות", קל לתרגם את דברי אורוול למציאות הישראלית, והרווח ודאי"
ב-2022 יצאה לאור בעברית גרסה מאויירת של הספר. איורים: כריס מולד, תרגמה מאנגלית: שרה קרן, הוצאת כנפיים.
בתרבות פופולרית
ביולי 2018 פרסם ג'רוזלם ריפורט קריקטורה של הקריקטוריסט אבי כ"ץ המציגה את חברי הקואליציה (בנימין נתניהו, דודי אמסלם, אורן חזן ואחרים) מיד לאחר העברת חוק הלאום כחזירים מושחתים, תוך ציטוט מתוך "חוות החיות": "כל בעלי החיים שווים אך ישנם כאלו ששווים יותר".
בשנת 1977 יצא האלבום Animals של להקת הרוק פינק פלויד, האלבום הוא אלבום קונספט המושפע ומבוסס בחלקו מהספר.
1982 - The Animals Film (פס-קול) : מוזיקה מאת רוברט וויאט
אופרה
בינואר 2008 בוצעה האופרה שכתב המלחין הישראלי מתן פורת, על פי "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, באקדמיה למוזיקה בתל אביב.
קישורים חיצוניים
חוות החיות, הטקסט המלא
פרקים ראשונים מתוך הספר (עם עובד 2001, תרגום: אברהם יבין)
חוות החיות, ב"מדריך הרפתקה לספרי נוער"
ביקורות בעיתונות הישראלית עם הופעת התרגומים העבריים:
עיבודים קולנועיים:
הערות שוליים
קטגוריה:כתבי ג'ורג' אורוול
קטגוריה:ספרי סאטירה
קטגוריה:דיסטופיות
קטגוריה:ספרי 1945
קטגוריה:ספרים על בעלי חיים
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת עם עובד
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים | 2024-10-06T16:43:44 |
שנאת ישראל | REDIRECT אנטישמיות | 2015-09-26T11:06:39 |
אמהרית | אמהרית (አማርኛ – אַמַרִנְיַה) היא שפה ממשפחת השפות השמיות, שהתפתחה בקרן אפריקה במהלך המאה ה־10. אמהרית היא השפה הרשמית באתיופיה במדינות אמהרה, מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום, בנישנגול-גומאז וגמבלה ובערים אדיס אבבה ודירה דאווה. ריכוזים של דוברי אמהרית נמצאים גם במדינות שהיגרו אליהם, הגדולים בהם ישראל וארצות הברית.
התפתחות השפה
ליונל בנדר, בעקבות חוקרים קודמים, הפנה את תשומת הלב לשילוב הייחודי באמהרית של אוצר מילים שמי, ולצידו תחביר מאוד לא-שמי. על פי התאוריה שלו, במשך מאות רבות של שנים שלטה האימפריה האתיופית על מספר רב של עמים ושבטים. בהיותה הישות הכובשת, היה על העמים הנכבשים ללמוד לתקשר עם הכובש, מה שייצר מספר רב של שפות פידג'ין, אשר מתפתחות לפעמים בין שתי קבוצות חברתיות שאחת מהן כפופה היררכית לשנייה. שפות אלו היו בעלות תחביר קרוב יותר לשפות של העמים הנקלטים ללא הרף על ידי החבשים, שכן אוצר מילים ניתן ללמוד בקלות יחסית, אולם תחביר ודקדוק הם קשים יותר ללימוד והפנמה. כפי שבנדר מדגיש, התיאוריה הזו על מקור האמהרית עדיין ספקולטיבי.
כתב
השפה נכתבת באמצעות הכתב ההברתי געז עם כמה התאמות לשפה המודרנית. כתב זה התפתח מהכתב הדרום־ערבי העתיק ואותיותיו דומות מאוד לכתב הפיניקי (והעברי) הקדום. בכתב זה יש סימן יסוד לכל עיצור וניקוד מוּבְנה לסימון התנועה, כך שכל סימן גרפי מייצג הברה של עיצור–תנועה.
+טבלת האותיות (fidäl) ä אֱ[ə] u אֻ i אִ a אַ e אֶ ə אְ[ɨ] o אֹ ה h ሀ* ሁ ሂ ሃ ሄ ህ ሆ ל l ለ ሉ ሊ ላ ሌ ል ሎ ח ḥ ሐ ሑ ሒ ሓ ሔ ሕ ሖ מ m መ ሙ ሚ ማ ሜ ም ሞ שׂ ś ሠ ሡ ሢ ሣ ሤ ሥ ሦ ר r ረ ሩ ሪ ራ ሬ ር ሮ ס s ሰ ሱ ሲ ሳ ሴ ስ ሶ שׁ š ሸ ሹ ሺ ሻ ሼ ሽ ሾ ק ḳ ቀ ቁ ቂ ቃ ቄ ቅ ቆ בּ b በ ቡ ቢ ባ ቤ ብ ቦ בֿ v ቨ ቩ ቪ ቫ ቬ ቭ ቮ תּ t ተ ቱ ቲ ታ ቴ ት ቶ צ' č ቸ ቹ ቺ ቻ ቼ ች ቾ חֿ ḫ ኀ ኁ ኂ ኃ ኄ ኅ ኆ נ n ነ ኑ ኒ ና ኔ ን ኖ נְי ñ ኘ ኙ ኚ ኛ ኜ ኝ ኞ א ʾ አ ኡ ኢ ኣ ኤ እ ኦ כּ k ከ ኩ ኪ ካ ኬ ክ ኮ כֿ x ኸ ኹ ኺ ኻ ኼ ኽ ኾ וּ w ወ ዉ ዊ ዋ ዌ ው ዎ ע ʿ ዐ ዑ ዒ ዓ ዔ ዕ ዖ ז z ዘ ዙ ዚ ዛ ዜ ዝ ዞ ז׳ ž ዠ ዡ ዢ ዣ ዤ ዥ ዦ י y የ ዩ ዪ ያ ዬ ይ ዮ ד d ደ ዱ ዲ ዳ ዴ ድ ዶ ג׳ ǧ ጀ ጁ ጂ ጃ ጄ ጅ ጆ גֿ g ገ ጉ ጊ ጋ ጌ ግ ጎ ט ṭ ጠ ጡ ጢ ጣ ጤ ጥ ጦ צ׳ הדופה č̣ ጨ ጩ ጪ ጫ ጬ ጭ ጮ פּ' הדופה p̣ ጰ ጱ ጲ ጳ ጴ ጵ ጶ ס/צ הדופה ṣ ጸ ጹ ጺ ጻ ጼ ጽ ጾ צ הדופה ṣ́ ፀ ፁ ፂ ፃ ፄ ፅ ፆ פֿ f ፈ ፉ ፊ ፋ ፌ ፍ ፎ פּ p ፐ ፑ ፒ ፓ ፔ ፕ ፖ
פונולוגיה
מבחינת הדקדוק ואוצר המילים, הושפעה האמהרית מהלשונות האפריקאיות והשמיות העתיקות, במעתקי הגאים טיפוסיים כמו צ׳ד"י במקום כ"ף בעברית, וגימ"ל במקום זי"ן, או דל"ת במקום תי"ו. כך לדוגמה באמהרית גְֿרוֹעַ היא רגל (מקבילה ל"זרוע" בעברית), ותְּדַהַלֵץ׳ פירושה בעברית "תתהלך".
עיצורים
+העיצורים באמהרית סדקי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי שפתי משופתת רגיל אפי ɲ n m סותם אטום ʔ kʷ k t p קולי gʷ g d b מסודק kʷʼ kʼ tʼ pʼ מחוכך אטום t͡ʃ קולי d͡ʒ מסודק t͡ʃʼ t͡sʼ חוכך אטום h ʃ s f קולי ʒ z מקורב w j l רוטט r
הקשיבו לכתב האמהרי המוקרא ביוטיוב
אמהרית לא מאפשרת את הגיית העיצורים ʔ ו־h לפני התנועה ä, ועל כן האותיות שאמורות לסמל את ההברות ʔä/hä נהגות במקום זאת ʔa/ha, בהתאמה. למקרים החריגים שכן נדרשת הגיית ההברה ʔä, הומצאה האות החדשה ኧ.
תנועות
שמאל|250px|ממוזער
באמהרית שבע תנועות: סגורה קדמית, סגורה מרכזית וסגורה אחורית מעוגלת; אמצעית קדמית, אמצעית מרכזית (שווא) ואמצעית אחורית מעוגלת; ותנועה פתוחה מרכזית. כפי שניתן לראות בטרפז התנועות משמאל, הגייתן של ארבע התנועות הקדמיות והאחוריות משתנה בין הניבים השונים של אמהרית, ולעיתים בעלות גוון מרכזי יותר.
הפועל
צורת הפועל באמהרית היא שמית מובהקת, ומאוד דומה לצורת הפועל העברי. הדמיון הצורני הוא בכך שכל פועל אמהרי מורכב משלוש מורפמות: השורש העיצורי משובץ בסירוג בתבנית-תנועות (לפי הבניין) ליצירת הבסיס, ואל הבסיס מתחברת מוספית (תחילית, סופית או מוספית-מסגרת) המציינת גוף, מין ומספר. לדוגמה, הפועל ሰበረ סֶבֶּרֶה ("הוא שָׁבַר") מורכב משלוש מורפמות: השורש סב"ר – ስብረ sbr (מקביל לעברית שב"ר) משתבץ בתבנית-התנועות של זמן עבר פֵּעל (ä-ä), ליצירת הבסיס סֵבּר – ሰበር- säbr, ולבסיס זה מצטרפת הסופית המציינת גוף-שלישי-זכר-יחיד (-ֵה) -ä ומתקבל (בדומה לתוספת חולם: פָּעְלוֹ) סֵבְּרֵה.
+ דוגמות לנטיית הפועל האמהרי בבניינים שונים – שורש תלת-עיצורי (ፈለገ פל"ג=רצה) זמן-אספקט: פָּעָל – בנין קל עבר יפעל – בניין קל עתיד(משמש להווה: פועל) פָּעוּל (פעולת) נפעל – בנין נפעל עבר פְּעָל (ציווי) לפעול (שם הפועל) גוף, מין ומספר אני ፈለግኩ እፈልጋለሁ ፈልጌ ፈልጌያለሁ – ልፈልግ פֶלֶגִיכּוּ (רציתי) אִפֶלִגַלֵהוּ (אֶרְצֶה) פֶלִיגְּה (רָצוֹן) פֶלִיגְּיֶלֶהוּ (נרציתי, נבחרתי) – לִפֶלִיגִי (לרצות) אתה ፈለግክ ትፈልጋለህ ፈልገህ ፈልገሃል ፈልግ – פֶלֶגִיכִּי (רָצִיתָּ, רצוי) תּפֶלִגַלֵהִי (תרצה) פֶלִיגְּהִי (רצונךָ) פֶלִיגֶהֶלִי (נרצית, נבחרת) פֶלִיגִי (רְצֵה) – את ፈለግሽ ትፈልጊያለሽ ፈልገሽ ፈልገሻል ፈልጊ – פֶלֶגִישִי (רצית, רצונך) תּפֶלִִגַיַלֵשִי (תרצי) פֶלִיגֶשִי (רצונֵך) פֶלִיגֶשִי (נִרצֵיתְּ, התלווית) פֶלִיגִי (רְצִי, חַפְּשִׂי) – הוא ፈለገ ይፈልጋል ፈልጎ ፈልጓል – ይፈልግ פֶלֶג (רָצָה) יִפֶלִגַלִי (ירצה, כלומר: רוצה) פֶלִיגוֹ (רצונו) פֶלִיגוֲּלִי(נרצה, חיפשו אותו) – יִפֶלִיגִי (רצונו) היא ፈለገች ትፈልጋለች ፈልጋ ፈልጋለች – ትፈልግ פֶלֶגֶצִ׳י (רָצְתָה) תִּפֶלִגַלֶצִי (תרצה, כלומר: רוצה) פֶלִיגָה (רצונה) פֶלִיגַלֶֶצּ׳י(נרצתה, חיפשו אותה) – תִּפֶלִיגִי (רצונה) אנחנו ፈለግን እንፈልጋለን ፈልገን ፈልገናል – እንፈልግ פֶלֶגיני (רָצינו) איניפליגלני (נרצה, כלומר: רוצים) פֶלִיגני (רצוננו) פֶלִיגֶנַלִי(נרצינו, חפצנו) – אִינִיִפֶלִיגִי (רצוננו, הצורך שלנו) אתם/ן ፈለጋችሁ ትፈልጋላችሁ ፈልጋችሁ ፈልጋችኋል ፈልጉ – פֶלֶגַצִ׳יהוּ (רָציתם/ן) תיפליגלצִ׳יהוּ (תרצו, כלומר: רוצים) פֶלִיגצִ׳יהוּ (רצונכם) פֶלִיגֶצִ׳יהוַּלִי(נרציתם, חיפשתם) פֶלִיגוּ (רְצוּ, חיפוש) – הם/ן (או צורת נימוס) ፈለጉ ይፈልጋሉ ፈልገው ፈልገዋል – ይፈልጉ פֶלֶגוּ (רָצוּ, מחפש) יפליגלוּ (יְרוּצוּ, כלומר: רוצים) פֶלִיגֶוִּי (רצונם/כם) פֶלִיגֶוַּלִִי(נרצו, חיפש) – יִפֶלִיגוּ(רצונם, הצורך שלהם/כם)
באמהרית יש כ־14 בניינים. יש מהבניינים המעניקים לפועל משמעות של גרימה (בדומה לבניין הפעיל), של העצמת הפעולה או מוּדעוּת אליה (כמו בניין פיעל, בעברית), פעולה עצמית, הדדית או מתמשכת (בדומה לבניין התפעל), פעולה סבילה (כמו בניין נפעל) ומשמעויות נוספות.
ספרות ישראלית
בשנת 2018 החל פרויקט תרגום ספר ההלכה "ילקוט יוסף" לאמהרית, בעידודו של הראש"ל יצחק יוסף. זהו ספר ההלכה הראשון וספר היהדות השני שתורגם בישראל לאמהרית. ספר היהדות הראשון שתורגם הוא: "סידור קורן".
ראו גם
תיגרינית
קישורים חיצוניים
דף על אמהרית מתוך אתר אתנולוג
מילון מקוון אנגלי–אמהרי ואמהרי–אנגלי
רן הכהן: אמהרית, אחות שמית חורגת
תוכנית הלימוד לשפה אמהרית בחטיבת ביניים ועליונה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות אתיו-שמיות
קטגוריה:ביתא ישראל: שפות
קטגוריה:שפות | 2024-10-01T01:18:48 |
פסטיבל אייקון | ממוזער|220px|קרב בזירת הקרבות "הקוליסאום", 2005
פסטיבל אייקון (ICon; במקור נקרא "כנס אייקון", ולעיתים עדיין נקרא כך) הוא פסטיבל חובבים שנתי למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים הנערך בתל אביב-יפו מאז שנת 1998. הפסטיבל נערך בחול המועד סוכות במתחם סינמטק תל אביב, תיכון א' ואשכול הפיס שבתיכון.
הפסטיבל מאורגן על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל. בעבר, היה הפסטיבל מנוהל גם על ידי מועדון חובבי מסע בין כוכבים "סטארבייס 972". גופי חובבים אחרים בישראל, בהם שגרירות סאנידייל בישראל, עמותת טולקין הישראלית, מועדון אוק"י, מועדון טרנסילבניה ועוד, השתתפו בארגון הפסטיבל בעבר.
אטימולוגיה
בתחילת דרכו נקרא הפסטיבל "כנס אייקון", עד שבשנת 2001 שונה השם הרשמי ל"פסטיבל אייקון", במטרה לפנות קהל רחב יותר. מקור שמו של הפסטיבל הוא באנגלית: ICon - Israeli Convention. המילה "Convention" היא המילה בה נהוג לכנות כנסי חובבים, והיא לרוב מקוצרת ל-"Con". בעברית, השם "אייקון" הוא קיצור ל"ארץ ישראל Con".
לוגו הפסטיבל עושה שימוש עיצובי בדמיון שבין צירוף האותיות IC לאות א' בכתב יד.
היסטוריה
בסוכות 1997 קיימה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה בסינמטק תל אביב כנס דו-יומי שכונה "סקטור 972", ונושאיו היו מסע בין כוכבים, בבילון 5 וקומיקס. מנחה הכנס היה רובי דואניאס.
בעקבות הצלחת הכנס, הוקמה עמותת "מסע בין כוכבים" ישראל כגוף נפרד מהאגודה. חברי העמותה יזמו יחד עם האגודה את כנס אייקון הראשון, שהתקיים בסוכות 1998 וארך שלושה ימים. הכנס, שכלל הרצאות, פאנלים ואף הקרנת בכורה של שני סרטים, הוגדר כהצלחה, ובעקבותיו הוחלט להפכו לכנס שנתי קבוע.
בסוכות 1999 התקיים כנס אייקון השני, ובו הוכללו לראשונה משחקי התפקידים כאחד מנושאי הכנס, ובנוסף הוענק, לראשונה, פרס גפן.
ב-2000 נעשה ניסיון להגדיל את הכנס, והוא ארך ארבעה ימים וחצי. ההשתתפות בכנס הייתה מתחת לצפוי בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה.
לקראת הכנס בשנת 2001 הוחלט להופכו לכנס מדע בדיוני ופנטסיה על מנת לפנות לכל קהל האגודה. בנוסף, הוחלט לשנות את שמו ל"פסטיבל אייקון". את אירוע הפתיחה הנחה גידי גוב.
ב-2002 צורף לפסטיבל מתחם אשכול פיס שבתיכון א', ולהנהלת הפסטיבל הצטרפה העמותה למשחקי תפקידים בישראל. ב-2003 צורף לפסטיבל מתחם תיכון א' לאמנויות תל אביב.
ב-2005 הושק, במקביל לפסטיבל, פסטיבל סרטים בינלאומי.
ב-2008 נוסדה תחרות הסיפורים הקצרים של הפסטיבל, שקרויה פרס עינת. בנוסף, באותה שנה חדלה עמותת "מסע בין כוכבים" ישראל מלקחת חלק רשמי בהנהלת הפסטיבל.
פיצול הפסטיבל
אייקון 2009 היה נקודת שיא של אי הסכמה בין הנהלת הפסטיבל לבין העמותות המארגנות, ובתחילת 2010 התגלעה מחלוקת בין מנהל הפסטיבל, אורי אביב, לבין העמותות המארגנות. המחלוקת נסבה בעיקר סביב אופי הפסטיבל ומטרותיו. האידאולוגיה של אביב קראה להתמסחרות הפסטיבל, בעוד העמותות התנגדו לכך. תוך כדי ניסיון המשא ומתן, ייסד אביב עמותה חדשה לצורך הקמת פסטיבל מתחרה. עקב המחלוקת בסוכות 2010 התפצל פסטיבל אייקון לשני פסטיבלים ואירוע משחקי תפקידים אשר התקיימו במקביל:
פסטיבל אייקון התקיים באשכול פיס ובתיכון א', בארגון האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
אייקון TLV התקיים בסינמטק תל אביב ואורגן על ידי העמותה ליצירה פנטסטית וספקולטיבית בישראל. חלקים מהפסטיבל התקיימו גם בחולון, הרצליה ושדרות.
העמותה למשחקי תפקידים בישראל קיימה מספר אירועי משחקי תפקידים תחת הכותרת NoCon.
ב-2011 התקיימו שני הפסטיבלים, אייקון ואייקון TLV, במקביל.
בעקבות המקרה התנהל סכסוך משפטי בין אביב לבין העמותות המארגנות סביב השימוש במותג "אייקון", וב-2012 הסתיים תהליך רישום סימן מסחר "אייקון" בבעלות האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל, וכנס אייקון TLV הפך לפסטיבל "אוטופיה".
בעקבות הפיצול, החליטו העמותות המנהלות את הפסטיבל כי אף גורם המעורב בניהול ובהפעלת הפסטיבל לא יהיה עובד בשכר, למעט שכירים של חברות חיצוניות.
לאחר הפיצול
ב-2011 חזרה העמותה למשחקי תפקידים בישראל להשתתף בהנהלת פסטיבל אייקון. ב-2014 חזר הפסטיבל לעשות שימוש במבנה סינמטק תל אביב.
אייקון 2020 התקיים באופן מקוון בשל התפרצות נגיף הקורונה בישראל.
רשימת הפסטיבלים
+ שנה נושא אורחי הכבוד 1998 הדרך הלאה איאן ווטסון וברייאן סטייבלפורד 1999 קונפליקטגיל הראבן, נאורה שם-שאול ודב פוקס 2000 מפגש אהרון שיר ויצחק מאיו 2001 אלוהות חמוטל שבתאי, יבשם עזגד ואלכס אפשטיין 2002 מסעות 2003 מנהיגותאורסון סקוט קארד 2004 חיים ומוותגאי גבריאל קיי 2005 אשליותטים פאוורס, רוג'ר נייג'ארד ורוברט ברנט 2006 חלומותניל גיימן 2007 אגדותקרול ברג, גוראן דוקיץ' ומיקל לזרב. 2008 מהפיכותסטיבן בראסט ומארק קארו 2009 עיר העתיד כריסטיאן לורנץ שוירר, ביל ווילינגהם ופטריק גיגר 2010 מבעד למראה 2011 התחדשות 2012 תגליות 2013 זהויותדריל גרגורי וצ'ייס מסטרסון 2014 סודות וולטר ג'ון ויליאמס וקלי ארמסטרונג 2015 הרפתקאותטד צ'יאנג 2016 משחקיםצ'ארלס סטרוס 2017 תרבויות 2018 אהבותאן לקי, אלן קושנר ודיליה שרמן 2019 זכרונותברנדון סנדרסון2020בחירותקלי לינק, דריל גרגורי וסטפני ברג'יס2021התפתחותלויס מקמסטר בוז'ולד2022התעוררות2023עתיקות2024נבואות
תוכן הפסטיבל
הפסטיבל אורך 3 ימים, וכולל מספר רב של פעילויות, בהן הרצאות, פאנלים, חידונים, סדנאות, הקרנות סרטים, הרקדות, שירה בציבור, קרבות ראווה, אירועי שטיח אדום, תחרות תחפושות קוספליי ואף חדר בריחה. רבות מהפעילויות עוסקות בנושא הפסטיבל. נוסף לנושא הפסטיבל, הפעילויות עוסקות בנושאים רבים בהם אנימציה, גיימינג, דת ומיתולוגיה, חברה וסוציולוגיה, יצירה וכתיבה, מדע פופולרי, פוליטיקה, פילוסופיה ועוד. בנוסף, פעילויות רבות עוסקות בפאנדומים ספציפיים, כגון הארי פוטר, הלגנדריום של טולקין, דוקטור הו, מלחמת הכוכבים, מסע בין כוכבים, משחקי הכס ועוד. הכניסה למרבית האירועים בפסטיבל כרוכה בתשלום, אך ישנם אירועים חינמיים, והנחות שונות לחברי הארגונים המארגנים וגופים נוספים.
בנוסף לפעילויות המסודרות, במתחם הפסטיבל יריד דוכנים נרחב, אוהל משחקי קופסה מקורה וזירת קרבות. עד שנת 2022 פעלו בכנס דוכן משקאות ומזון המכונה "הפונדק" ובסמוך אליו פינות ישיבה ומתחם יד שנייה. בנוסף, מעמידה הנהלת הפסטיבל לרשות באי הפסטיבל סוכה, שירות שמירת חפצים, חדרי החלפה, חדר ייעודי לתינוקות ולפעוטות וחדרי לינה בלילות שבין ימי הפסטיבל.
מרבית האירועים בפסטיבל הם חד-פעמיים, אך ישנם אירועים קבועים (כמו אירוע הסיום והענקת פרסי גפן ועינת) ואירועים שנשנים כגון מופעים קבועים, פאנלים קבועים וכדומה. בנוסף, עולות בפסטיבל הפקות מקור, לרוב הצגה או מחזמר. כמו כן, מושקים בפסטיבל מוצרים בהם משחקי קופסה וספרים, וכן האסופה השנתית של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, היה יהיה.
הפרסים המחולקים בפסטיבל
במסגרת פסטיבל אייקון מוענקים שני פרסים שנתיים:
פרס גפן – הפרס הישראלי ליצירות המקוריות והמתורגמות הטובות ביותר בתחומי המדע הבדיוני והפנטזיה.
פרס עינת – פרס הניתן לסיפורים מקוריים בתחומי המדע הבדיוני, הפנטזיה והספרות הספקולטיבית העוסקים בנושא השנתי של כל פסטיבל אייקון החל משנת 2007.
פרס נוסף, שנקרא "פרס אייקון לסרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שהוצג בכנס", הוענק החל מ-2005, אך הענקתו עברה לפסטיבל אוטופיה לאחר הפיצול.
ראו גם
עולמות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אייקון
אייקון
קטגוריה:תל אביב-יפו: פסטיבלים | 2024-07-26T12:57:42 |
מרדכי גור | מרדכי "מוֹטה" גוּר (גורבן) (6 במאי 1930 – 16 ביולי 1995) היה איש צבא, פוליטיקאי וסופר ישראלי. כיהן כרמטכ"ל העשירי (1974–1978), חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה.
קורות חיים
גור נולד בירושלים למשה ולטובה גורבן. התחנך בתיכון ברחובות. בגיל 13 הצטרף לשורות ההגנה בה מילא תפקידים שונים ובהם מפקד גדנ"ע.
קריירה צבאית
גור התנדב לפלמ"ח, עבר הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה. הוא לחם במלחמת העצמאות, תחילה כמפקד יחידת ג'יפים בגדוד הפשיטה התשיעי, ובמהלכה מונה למפקד מחלקה בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב. בשנתיים שלאחר תום המלחמה שירת בנח"ל. למד מדעי הרוח והמזרח באוניברסיטה העברית בירושלים במקביל להמשך שירותו. התנדב לצנחנים ושירת כמפקד פלוגה (מ"פ) תחת פיקודו של אריאל שרון, ופיקד עליה בין היתר במבצע חץ שחור ובפעולת התגמול בחאן יונס (1955), בה נפצע וזכה לציון לשבח מטעם הרמטכ"ל משה דיין, שהומר אחר כך לעיטור העוז. לאחר מכן מונה למפקד גדוד הנח"ל המוצנח, ובתפקיד זה השתתף במבצע שומרון ולאחר מכן במבצע קדש, שבו לחם בקרב המיתלה, וב-2 בנובמבר צנח בראש גדודו בא-טור. ב-1957 התמנה לסגן מפקד יחידות הצנחנים. לאחר כשנה יצא ללימודים באקול מיליטר, בית-הספר הגבוה למלחמה בפריז. בשובו לישראל, לאחר מספר חודשים בתפקיד הדרכה במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה קיבל בדצמבר 1960 את הפיקוד על חטיבת גולני (1960–1963). במסגרת תפקידו זה פיקד על פעולת התגמול בנוקייב.
ימין|ממוזער|250px|מוטה גור (במרכז בראש גלוי) עם חבורת הפיקוד ברחבת מלון אינטרקונטיננטל לפני הפריצה לירושלים העתיקה ב.
לאחר ששימש כראש מחלקת מבצעים באגף המטה ומונה במקביל לתפקידו כמפקד המכללה לפיקוד ולמטה (החל מ-1965), מונה למפקד חטיבה 55, חטיבת מילואים של הצנחנים (1966), בראשה יצא למלחמת ששת הימים. החטיבה, שהייתה אמורה להשתתף בקרבות בחצי האי סיני, הוסטה לירושלים ולאחר שרשרת של קרבות קשים, ביניהם אלה שבבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת, כבשה את ירושלים המזרחית ובכללה את הכותל המערבי והר הבית. כשש שנים לפני הפריצה לעיר העתיקה 'ניבא' מוטה גור בנוכחות הרב גורן כי הוא יהיה הראשון לפרוץ אל העיר והרב גורן עמו. הוראתו של גור בכניסה לחומות העיר העתיקה, דרך שער האריות, "סע בן צור, סע!" כמו גם הכרזתו הנרגשת בסוף הקרב כי "הר הבית בידינו" נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי של מלחמת ששת הימים.
לאחר המלחמה נסע למשכן האומות המאוחדות והשתתף במאמץ ההסברתי של ישראל בארגון. כאשר שב לישראל, קיבל דרגת תת-אלוף ואת הפיקוד על כוחות צה"ל ברצועת עזה ובצפון סיני. גור היה מפקד אוגדה (עוצבת עמוד האש) בעת שמונה לאלוף פיקוד הצפון ב-23 בדצמבר 1969. תקופת כהונתו (הראשונה) בפיקוד הצפון התאפיינה בחדירות מחבלים מגבולות לבנון וסוריה ואף בפעילות של צבא סוריה הסדיר. צה"ל הגיב על כך בפריצה לסוריה ולפתחלנד ובהיאחזות בהר דב. בין המבצעים עליהם פיקד היו מבצע קלחת 2 ומבצע ארגז,
בתפקידו הבא היה נספח צה"ל בשגרירות ישראל בוושינגטון (אוגוסט 1972–דצמבר 1973). שם היה שותף לדיונים הדיפלומטיים הקדחתניים מול הממשל האמריקני בזמן מלחמת יום הכיפורים, במהלך הדיונים נגרמה תקרית דיפלומטית בינו לבין מחלקת ההגנה ואת המשך הדיונים ניהל במקומו ישעיהו ברקת, הנספח האווירי. בינואר 1974 מונה לקדנציה נוספת כאלוף פיקוד הצפון, בין היתר בעת הפיגוע בקריית שמונה. בתפקידו זה פיקד גור על כיבוש פסגת שיא החרמון.
כהונתו כרמטכ"ל
ממוזער|180px|מרדכי גור מעניק את עיטור המופת לסרן צביקה שחק, 1975
ממוזער|סיור של הרמטכ"ל וחבורת מפקדים בדרום לבנון במבצע ליטני מרץ 1978.
באפריל, בעקבות פרישתו של רב-אלוף דוד אלעזר לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, מונה מוטה גור במקומו לרמטכ"ל (אפריל 1974 – אפריל 1978). זאת הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שראש הממשלה לא ענד לרמטכ"ל החדש את הדרגות אלא דדו הגיע לביתו וענד לו את הדרגות. בתקופת כהונתו נדרש צה"ל להתמודד עם מספר פיגועי מיקוח ובהם הפיגוע במלון סבוי, הפיגוע במעלות, מבצע יונתן בו שוחררו מאנטבה חטופי טיסת אייר פראנס. בעקבות פיגוע כביש החוף יצא צה"ל בפיקוד גור למבצע ליטני.
יומיים לפני ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל הזהיר גור את ראש הממשלה מנחם בגין מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן.
שנים לאחר מותו, נשמעה ביקורת על תפקודו במלחמת ששת הימים ולאחריה, הן מפי חייליו והן מפי חיילי חטיבות אחרות שלחמו בסביבות ירושלים. בפרט נאמר כי התעקשותו על כיבוש העיר העתיקה דווקא על ידי חטיבת הצנחנים שתחת פיקודו נבעה משיקולי יוקרה ולא משיקולים צבאיים, וכי לאחר המלחמה דאג להאדיר את חלקו בכיבוש העיר על חשבון אחרים.
קריירה פוליטית
לאחר שהשתחרר מצה"ל בתום כהונה בת ארבע שנים כרמטכ"ל, פנה גור לחיים האזרחיים. ב-1979 למד במכללה למנהל עסקים בהרווארד, ולאחר שובו לישראל שימש כמנכ"ל כור מכניקה עד 1984.
התבטאות מפורסמת שלו, אירעה בזמן שנאם במערכת הבחירות לכנסת העשירית, בהטיחו בקבוצה של תומכי "הליכוד" שהפריעו לו לנאום: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות - ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות - ונדפוק אתכם".
בשנת 1981 נבחר גור לכנסת העשירית מטעם המערך וכיהן עד למותו ב-1995. במקביל החזיק בכפל תפקידים (שהיה מותר אז לפי חוק) כששימש כיו"ר מועצת המנהלים של כור מכניקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון הזהיר בפברואר 1982, בעת ההכנות למבצע "שלום הגליל", ממהלך שיוביל למלחמה מיותרת.
לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה מונה לשר הבריאות בממשלה שקמה. ב-1986, לאחר הרוטציה בממשלה, החליט שלא להצטרף לממשלה בראשות יצחק שמיר, שבו הטיח ביקורת קשה על פרשת קו 300. כן ביקר את המדיניות הכלכלית של משה נסים וטען שיש בה ניסיון לליברליזציה מעבר למה שהמשק מסוגל. עם זאת, המשיך לכהן כחבר הכנסת, בוועדת החוץ והביטחון ובמקביל התמנה ליושב ראש מועצת המנהלים של סולל בונה. באפריל 1988 הצטרף כשר בלי תיק לממשלת האחדות הלאומית, עד 1990.
בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה ב-1992, נמנע מהתמודדות מאחר שאובחן כבר כחולה בסרטן, ותמך ברבין. הוא הוצב במקום ה-34 ברשימת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-13. בממשלת רבין השנייה שימש כסגן שר הביטחון (1992–1995). שר הביטחון וראש הממשלה רבין הותיר בידו את האחריות על המשק לשעת חירום, על הקשר עם המתנחלים ועל ייצוג מערכת הביטחון בכנסת. על תפקידו זה שיבח אותו רבין, לאחר מותו: .
משפחתו
ממוזער|ריטה גור וארבעת ילדיהם של בני הזוג בתמונה מ-1974.
גור נישא לריטה מזור, בתו של ד"ר יהושע מזור. לזוג נולדו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים.
התאבדותו
באמצע שנות ה-90 אובחן כחולה בסרטן סופני, ובעקבות זאת התאבד ביריית אקדח ב-16 ביולי 1995 בחצר ביתו שבשכונת אפקה, בגיל 65. גור הובא למנוחות בלוויה צבאית בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב.
הנצחה
שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|שלט רחוב על שמו בשכונת אפקה, תל אביב
מחנה 'בית ליד' של המשטרה הצבאית (לשעבר מחנה 21), נקרא על שמו.
בית הספר התיכוני "עירוני ג'", וגם רחוב בעיר מודיעין-מכבים-רעות, נקרא על שמו.
רחוב "משמרת" בו התגורר בשכונת אפקה שבתל אביב, נקרא על שמו.
רחובות ומוסדות ציבור ביישובים שונים בארץ נקראו על שמו.
כפר הנופש לחיילים של האגודה למען החייל באשקלון נקרא על שמו.
גשרים ליד כרמיאל וליד קריית אתא נקראים על שמו.
רחוב בעיר נתניה נקרא על שמו.
מספריו
250px|ממוזער|לוח אבן לזכרו של מוטה גור המציין כי הרחוב היוצא משער האריות קרוי על שמו
גור שלח ידו בכתיבה, בעיקר כתב ותיאר את אשר עבר עליו ביחידות הצבא החל מפלוגת הצנחנים וכלה בשירותו כרמטכ"ל. הוא אף כתב סדרה של ספרי ילדים כדי להנחיל להם את המורשת הביטחונית בה האמין.
"פלוגה ד", הוצאת משרד הביטחון, 1977.
"הר הבית בידינו" - על לחימת חטיבת הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, הוצאת משרד הביטחון, 1973.
"מצפון ומים" - מתאר את שירותו כאלוף פיקוד הצפון, הוצאת משרד הביטחון, 1998.
"ראש המטה הכללי" - מתאר את תקופת כהונתו כרמטכ"ל, הוצאת משרד הביטחון, 1998.
סדרת ספרי "עזית הכלבה הצנחנית" - ספרי ילדים המתארים את עלילותיה של כלבה עזת נפש בפעולות שונות מקהיר ועד אנטבה. ספר זה עובד לסרט הרפתקאות באותו שם עזית הכלבה הצנחנית (סרט), בתסריט משותף של מוטה גור יחד עם במאי הסרט בועז דוידזון.
לקריאה נוספת
אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, ירושלים: ראובן מס, 1973. 353-343.
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, הוצאת משרד הביטחון ומערכות, תשנ"ד-1994.
משה גבעתי הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, הוצאת רעות, תשע"ג-2013.
אביגדור שחן, מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה, הוצאת "מסדה", 1993.
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', טרק ב' (2), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 333 - 342
קישורים חיצוניים
על מוטה גור מפקד גדוד הנח"ל המוצנח 88, באתר הצנחנים
מוטה גור מורשת קרב
מוטה גור מתארח בשבט בדואי, גנזך המדינה
נחום ברנע, הבצענים על-פי מוטה גור, כותרת ראשית, 29 באוקטובר 1986.
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:משפחת מזור
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז בפעולות התגמול
קטגוריה:מפקדי המכללה לפיקוד ולמטה
קטגוריה:מפקדי חטיבת גולני
קטגוריה:מפקדי חטיבה 55
קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:מפקדי עוצבת עמוד האש
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים
קטגוריה:ראשי מחלקת המבצעים
קטגוריה:נספחים צבאיים ישראלים בארצות הברית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:מנכ"לי כור תעשיות ובנותיה
קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא ישראלים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: חולים סופניים
קטגוריה:מתאבדים: פוליטיקאים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:אישים שעל שמם גשרים בישראל
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-21
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:ישראלים שהתאבדו ביריית אקדח
קטגוריה:קציני צה"ל בוגרי בית הספר הגבוה למלחמה בפריז
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מפקדי מחלקות במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי חטיבת הנגב במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995 | 2024-08-25T20:28:46 |
אהוד בן גרא | אֵהוּד בֶּן גֵּרָא לפי המקרא, היה השופט השני ששפט את ישראל בתקופת השופטים
אהוד היה שמאלי, שנאמר: "איש איטר יד ימינו".
רקע
לפי המסופר ב בספר שופטים בני ישראל עשו הרע בעיני אלוהים, ובשל כך סייע ה' לעגלון מלך מואב, להשתלט על שטחים בהם ישבו אחדים משבטי ישראל ולשעבד את יושביהם על מנת שיחזרו בתשובה ויעבדו את אלוהים.
במקרא עצמו מוזכרת "עיר התמרים", היא יריחו, כעיר שנכבשה על ידי המואבים, וכנראה השתלטו הם גם על שטחים קטנים מאוד בירדן, ועל אזור ההר בעבר הירדן המערבי. עגלון נעזר בעמלקים ובעמונים לשם כיבוש ישראל.
על פי המסופר, היו בני ישראל תחת שלטונו שמונה עשרה שנה. בני ישראל זעקו לה' בבקשת עזרה, "וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת-אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי" (), להצילם מיד המואבים.
התנקשות בעגלון מלך מואב
360px|ממוזער|איור מאת פורד מדוקס בראון של אהוד מתנקש בעגלון
על פי המסופר בספר שופטים, אהוד נקט בפעולה נועזת כדי להציל את ישראל. הוא החליט להתנקש במלך מואב בארמונו, ולפתוח במלחמה מיד לאחר מכן.
הוא הכין חרב פיפיות (חרב שלהבה חד משני צידיו), שהייתה קצרה מאוד, כדי שיוכל להחביא אותה מתחת לבגדיו. בגלל שאהוד היה איטר יד ימינו (שמאלי), הוא נשא את החרב בצד ימין וכך השומרים, שהיו בודקים אם יש חרב בצד שמאל, לא מצאו את חרבו. כתוצאה מכך היה יכול לגשת למלך חמוש מבלי שיעצרו בעדו.
אהוד נשלח בראש משלחת של בני ישראל להביא מנחה לעגלון. לאחר הגשת המנחה, אמר לו שיש לו אליו דבר סתר כדי שעגלון ירחיק מעליו את השומרים. לאחר מכן הוא אומר לו שיש לו דבר אלוהים, והמלך קם מתוך כבוד לדבר ה' (מקימה זו זכה עגלון ורות צאצאיתו הייתה אם למלכות). אהוד התקרב אל המלך, שהיה שמן מאוד, ודקר אותו בביטנו באמצעות החרב, על שני להביה, והותירה בתוך בטנו. כדי שהמלך לא יזעיק עזרה, דחף אהוד את החרב עמוק עד הוצאת הפַּרְשְׁדונָה (חלק מהמפרשים טוענים שהכוונה היא לצואתו של המלך, בעוד שאחרים מפרשים שפירוש המילה הוא 'קצה המעי הגס') אשר הדיפה ריח עז של צואה. אהוד יצא אל המסדרון, נעל את הדלת ונמלט אל 'הַשְּׂעִירָתָה' (בהר אפרים) אחרי שעבר את הגלגל. עבדי המלך ראו את אהוד נועל את הדלת, הריחו את ריח הצואה, והסיקו כי נעל אותה כיוון שהמלך עושה את צרכיו. משראו כי חלף זמן רב והמלך אינו פותח את הדלת, הם פתחו אותה וראו שהמלך מת.
המלחמה במואב
בינתיים הגיע אהוד אל הר אפרים, שם תקע בשופרו ופלש לשטח מואב יחד עם צבא גדול. אהוד בן-גרא וצבאו נלחמו במואבים, והכו בהם כעשרת אלפים איש. בעקבות הניצחון והמורא הגדול שהטיל אהוד על המואבים, שרר שלום באזור זה שמונים שנה.
לקריאה נוספת
יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה . ירושלים: מוסד ביאליק, 1999. עמ' 159–183.
קישורים חיצוניים
פרשנויות שונות על סיפור אהוד בן גרא - באתר 929 - תנ"ך ביחד
אהוד בן גרא- המושיע בפודקאסט עושים תנך עם ד"ר שחר ענבר
"דבר אלוהים לי אליך" - לפשר פרשת אהוד - אבינועם ביר, מעליות כו (תשס"ו), עמ' 95.
פשוטו כמשמעו של הסיפור על אהוד בן גרא - תגובתו של חיים ראם למאמרו של משה גרסיאל
סיפורו של אהוד בפרק ג' בספר שופטים
פרופ' יאירה אמית, אהוד בן גרא (שופטים ג, יב-ל), הספרייה הווירטואלית של מטח
אהוד בן גרא - באתר המאמרים של יעקב קופל
אלי אשד "המתנקש הבודד" :אהוד בן גרא בספרות באמנות בקומיקס ובטלוזיה, בלוג המולטי יקום של אלי אשד
הערות שוליים
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים יהודים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים בתנ"ך
קטגוריה:אישים משבט בנימין | 2024-07-03T16:35:10 |
שמגר בן ענת | שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת לפי המקרא, היה השופט השלישי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.
ספר שופטים אינו מרחיב רבות על קורותיו, ומסתפק בשני פסוקים בלבד:
מי היה שמגר בן-ענת?
שמו של שמגר בן ענת נזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כמי ש"שפט שנה אחת עד שמת".
שבטו של שמגר אינו מצוין במפורש במקרא, אך האברבנאל סבור כי התיאור בן ענת מראה על מוצאו מהעיר ענתות, אשר הייתה עיר של כהנים מבני איתמר הכהן. בעקבותיו הלכו ספרי הכרונולגיות צמח דוד וסדר הדורות, וכתבו כי שמגר היה כהן.
על פי מדרש שוחר טוב שמגר בן ענת היה משבט שמעון
ייחודו של הסיפור
בסיפורו של שמגר בן-ענת, בניגוד לשאר השופטים, ממעט הכתוב במסירת פרטים אישיים אודות שבטו, משפחתו, ייחוסו, מקום מושבו או מצבו הכלכלי. אין בסיפורו גם את המוטו המעגלי המאפיין את ספר שופטים (חטא ← עונש ← זעקה לה' ← ישועה וחוזר חלילה). הסופר המקראי מסתפק בתיאור קצר וענייני של האירועים.
כמו כן קיים בסיפורו אלמנט רב של הקצנה. על פי המסופר נלחם שמגר בן־ענת במלמד בקר, כלי נשק בלתי שגרתי בלבד, והרג באמצעותו 600 פלשתים.
השימוש במלמד־בקר תואם, עם זאת, את המונופול שהיה לפלשתים על חרושת־ברזל ואת העובדה שהצליחו לכפות על בני־ישראל איסור ייצור כלֵי־נשק רגילים.
מקור שמו
שמו של שמגר בן-ענת אינו נשמע כשם עברי. הסיבה לכך היא אזכור האלילה הכנענית הלוחמת ענת כחלק משמו. זאת ועוד, השם "שמגר" הוא שם יחידאי במקרא. יתר על-כן, יש המוצאים תימוכין לכך ששמגר בן-ענת לא היה מבני ישראל, בכך ששמו מוזכר לצדה של יעל אשת הקיני, אשר גם היא לא הייתה מבני ישראל.
ההסברים למקור שמו של שמגר בן-ענת הם רבים, ובהם ניתן למצוא את ההסברים להלן:
יש המנסים לזהות את שמגר בן-ענת עם סרן סורי בשם "בן-ענת", אשר רעמסס השני גמל לו על שירותו המסור בכך שהשיא את בתו לאחד מבניו. עם זאת, טענה זו איננה מחזיקה אל מול התיארוך המקובל של התחלת האיום הפלישתי על ארץ כנען וסביבותיה.
יש חוקרים הרואים בשם משפחתו של שמגר נגזרת של שם עירו: (בית) ענת, אשר משערים כי התקיימה בזמן תקופת השופטים בגליל.
תאוריות אחרות גורסות כי מקור השם "שמגר" איננו שמי כלל.
על פי אטימולוגיה של השפה המצרית יש הקובעים כי "שמגר" הוא למעשה הרכב של התעתיק העברי של המונח המצרי המקביל ל"נווד", "זר" או "קבצן" (s’m3). התעתיק למילה העברית הוא "גר".
תאוריה נוספת היא כי שמו של שמגר בן-ענת הוא למעשה תעתיק של השם החורי Simgiari, הידוע מתעודות נוזי. שם זה מורכב משם האלוהות Simiegi הידוע מתעודות שמצאו בחתושש, בירת ממלכת החתים, ומהיסוד ari השכיח בשמות החוריים. אמנם בטקסטים מנוזי ומאוגרית מתועד סדר הפוך של היסודות, אשר פירושו הוא (האל) שמג נתן – אך ייתכן שיש כאן מקרה של הפיכת יסודות חוריים בפי דוברי שמית.
מקור נוסף משנה במקצת תאוריה זאת – אך עדיין נשאר בתחום החיתים – וגורס כי היו שביקשו לראות בשם "שמגר" גרסה פונטית של השם Sangara - שמו של אחד ממלכי כרכמיש במאה השמינית לפני הספירה; הואיל וכרכמיש נשלטה אז בידי שושלת נאו-חתית, אפשר כי השם שמגר/סנגרה הוא שם חתי שאול.
יש המתייחסים לשם שמגר כאל שם מצרי מבני שבט Hanean שנזכרו בכתבי העיר מארי אך טענה זאת אינה ודאית ביותר ואינה רווחת בקרב החוקרים, בעיקר בגלל הזמן שבין מארי לבין חדירתם של גויי הים.
אפשרות נוספת, ואחרונה, היא שההשפעה החזקה של החורים והחיתים, באותה תקופה, על ארץ כנען גרמה לתופעת אימוץ של שמות זרים.
הצירוף "בן-ענת" נמצא חרות אף על ראשי חצים שנתגלו בבקעת הלבנון ובאל-ח'דר שליד בית לחם (מהמאות ה-11 וה-12 לפני הספירה). ניתן איפוא לשער כי השם "בן-ענת" הוא כינוי שנשאו לוחמים מקצועיים בכנען.
אותיות ומילות השם שמ-גר הם אותיות השם גר-שם, שם המוזכר אצל בני לוי, כגון בנו של משה.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, בימי שמגר בן ענת בימי יעל : השופט שמגר בן ענת בספרות ובאמנות
הערות שוליים
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך
קטגוריה:כהנים בתנ"ך | 2024-08-14T11:25:06 |
יפתח הגלעדי | יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ, שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.
יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתתיהו כי יפתח נקבר בעיר מצפה (אם כי בספר שופטים לא נזכר מקום קבורתו המדויק).
חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.
הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.
פעילותו
קבלת התפקיד ומלחמה בבני עמון
יפתח מוזכר במקרא כבנם של גלעד ואישה זונה ולכן גירשו אחיו אותו מנחלת אביו. ככל הנראה היה בן שבט מנשה. יש פרשנים המסבירים כי הביטוי זנות בהקשר לאימו הוא בשל היותה פילגשו, מאחר שלפילגש אין כתובה ולכן קשרי נישואים אלה מכונים במקרא כך. פירוש אחר הוא שהאם הייתה משבט אחר כאשר בזמנם נמנעו מלהתחתן בין השבטים השונים בשל סיבות שונות. כפי שאמרו לו אחיו כמתואר במקרא: "לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה".
יפתח אסף סביבו , בצפון עבר הירדן המזרחי. כאשר נלחמו עמון בישראל, ראו זקני ישראל שאין מנוס מלהזעיק לעזרה את יפתח, וקראו לו שיובילם במלחמה. בתחילה נטר להם טינה, אך לבסוף הסכים, בתנאי שיהיה להם לראש מדיני ולא רק צבאי.
יפתח שולח לבני עמון שליחים לברר את סיבת המלחמה. בני עמון טוענים בתשובתם, כי עם ישראל בהעלותו ממצרים גזל את ארצם. בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון ומואב סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל ולכן העם נאלץ לעקוף אותן. לאחר שפנו בני ישראל לסיחון מלך האמורי בבקשה דומה, סיחון תקף אותם והובס, וכך ירשו בני ישראל את חבלי הארץ אותם כבש סיחון קודם מבני עמון.
יפתח יצא למלחמה והביס את בני עמון תבוסה מוחצת, כמאמר הכתוב, .
הנדר והקרבת הבת
שמאל|ממוזער|240px|בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה, 1865. "ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות" ()
250px|ממוזער|שמאל|יפתח ובתו, ציור מאת ג'ון אוורט מיליי, 1867
לפני ניצחונו על העמונים נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה כקורבן לה' את הראשון שייצא לקראתו מביתו.
כאשר חזר עטור ניצחון מהמלחמה, יצאה בתו היחידה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, כאות שמחה על ניצחונו של אביה. יפתח, שהבין את גודל אסונו, קרע את בגדיו לאות אבל והודיע לבתו כי לא יוכל לחזור בו מנדרו. לאחר שנתן לה חודשיים לבכות על בתוליה כבקשתה, העלה אותה לעולה כקורבן אדם.
אף שלפי פשוטו של מקרא, וכך גם לפי המשתמע ממדרשי חז"ל, אכן הוקרבה בת יפתח כקורבן, חלק מהפרשנים לא קיבלו את העניין שהוקרבה, ולכן סברו שהיא לא הוקרבה פיזית, אלא הלכה לחיות כל חייה בנזירות בהרים או בגלות.
סיפור זה מראה כי באותה תקופה הנדר לאל היה חזק מקדושת החיים, אצל חלק מהמון העם.
המלחמה בבני אפרים
לאחר המלחמה יוצאים בני אפרים אל הגלעד מנחלתם שממערב לירדן, וזועמים על יפתח שלא שיתף אותם במלחמה. הם אף מאיימים לשרוף את ביתו כנקמה.
יפתח הוכיח אותם קשות על כך שלא די שלא הגישו לו עזרה כאשר היה זקוק לה, אלא שעתה הם מתלוננים ואף מאיימים להורגו. הוא אוסף את אנשיו ונלחם בבני אפרים בהצלחה, והם נסים אל עבר הירדן המערבי ומנסים להיטמע בקרב שאר השבטים שחוצים את נהר הירדן לתומם.
כדי לזהות את בני אפרים השתמשו אנשי גלעד, בני שבט מנשה, בתחבולה פשוטה: עקב אופן היגוי שונה או שינויים דיאלקטיים בין השבטים, בני אפרים לא ביטאו כראוי את האות שי"ן, וביטאו אותה כסמ"ך. אנשי יפתח תפסו את מעברות הירדן, והורו לכל העוברים שם לומר את המילה שיבולת. בני אפרים, שלא היו מסוגלים לבטא את המילה כהלכה וביטאו אותה כ"סיבולת", זוהו והומתו, ארבעים ושניים אלף איש ביום אחד.
המאבק בין שבט אפרים למנשה לא התחיל בתקופת יפתח וכבר בימי גדעון בן יואש אנו מוצאים סיפור דומה, כאשר בני אפרים באים בתלונות נגדו על שלא שיתפם במלחמה, אלא ששם, גדעון פעל על מנת לפייסם. לזכותו של יפתח יצוין שאז היה המקרה שונה: גדעון היה משבט מנשה שממערב לירדן, ואילו מלחמת יפתח פרצה מאיבה היסטורית בין השבטים מצדי הירדן. נכון יותר להשוות למלחמת יפתח את יחסו של גדעון לאנשי סוכות ופנואל שבעבר הירדן, ושם הדמיון רב. כמו כן, בימי גדעון השתתפו בני אפרים במלחמה, ואילו בימי יפתח הופיעו רק לאחר שהסתיימה. בנוסף, יפתח רואה עצמו כמשיב מלחמה, לאחר שבני אפרים עולים להילחם בו, כדבריו אליהם .
המאבק בין שבט אפרים למנשה לא מסתיים פה. כמה מאות שנים אחר כך, ישמיד יהוא בן נמשי מרמות גלעד את בית אחאב האפרתי, ומאז עברה ממלכת ישראל בין הסיעות במספר הפיכות שלטוניות.
ביקורת חז"ל על יפתח
חז"ל מותחים ביקורת על יפתח, הן על סיפור הקרבת בתו, והן על הטבח בבני אפרים. הם מציינים את העובדה כי נקבר בערי גלעד, ומסבירים שאבריו היו נושרים ממנו בחייו ונקברים במקום נפילתם, כעונש על כך שהקריב את בתו ולא התיר את נדרו. לפי חז"ל, היה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת, ולקיצוניות שאינה מותאמת למציאות.
גם בנוגע לפינחס בן אלעזר הכהן, שהיה הסמכות הרוחנית באותה תקופה, קיימת ביקורת מצד חז"ל, והם מציינים כי היה עליו לבוא מיוזמתו אל יפתח ולהתיר את נדרו. כעונש על כך, ניטלה מפינחס רוח הקודש והכהונה הגדולה ונמסרה לשושלת איתמר בן אהרן, עד מרד אבשלום בו הוחזרה הכהונה הגדולה לשושלת אלעזר בן אהרן, אבי פנחס.
גם בנוגע למלחמה עם בני אפרים מציינים חז"ל כי היה ניתן לנהוג אחרת, ומביאים לדוגמה מקרה דומה שאירע לגדעון בן יואש, בו התלוננו בני אפרים על החלטתו לא לשתפם במלחמה, אך הוא פתר את העניין בדרכי נועם.
הביטוי מבטא אצל חז"ל את העובדה שכל מנהיג מקבל את אותן סמכויות, משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן ועד יפתח, שנחשב אדם ברמה נמוכה ומונה למנהיג רק בגלל הלחץ של בני עמון. מוסיפה הברייתא שם: .
לקריאה נוספת
שופטים פרקים יא-יב
אליהו עסיס, למען עמו ולמען עצמו - סיפורם של שלושה מנהיגים בספר שופטים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
עמוס עוז, "על האדמה הרעה הזאת" – מתוך קובץ הסיפורים "ארצות התן"
ליון פויכטוונגר, "יפתח הגלעדי ובתו"
הרב אלחנן בן נון, "הררי עז" - שיעורים בספר שופטים
פנינה גלפז-פלר, ויולד –יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי . ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 238–244.
עליזה שנער, אהובות ושנואות נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, חיפה: פרדס, 2011, עמ' 179–212.
אברהם נחום, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"א, עמ' 26–29.
.
קישורים חיצוניים
רותי ויעקב מדן, יפתח בדורו, מגדים ו'.
יהודה אייזנברג, "יפתח" - אתר דעת
שלומי אביעד זידר, שתי בנותיו של יפתח - אתר ישיבת הר עציון אלון שבות.
יפתח הגלעדי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יהודה אליצור, מאמר על יפתח הגלעדי כמרכיב חשוב במסר העולה מספר שופטים, באתר דעת
שיעורים על דמותו של יפתח - רבנים שונים, בערוץ מאיר
הערות שוליים
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:פרשת חקת
קטגוריה:אישים משבט מנשה | 2024-06-06T10:40:21 |
שמשון | שִׁמְשׁוֹן היה, לפי המקרא, השופט השנים עשר והאחרון המוזכר בספר שופטים.
שמשון גדל כנזיר אלוהים, וכל זמן שנזירותו נשמרה, חנן אותו האלוהים בכוח על-טבעי, שבו השתמש כדי להכות בפלשתים, ששלטו בדרום ארץ ישראל בכל תקופת מנהיגותו.
שמשון מהווה מופת של גבורה וכוח. ביהדות הוא נודע בכינויו העממי "שמשון הגיבור". באמנות ובספרות התאולוגית הנוצרית מסמל שמשון את מעלת הגבורה, אחת משבע המידות הטובות בתאולוגיה הנוצרית, המבוטאת לעיתים באמצעות אלמנטים הלקוחים מקורותיו של שמשון.
הסיפור המקראי
שמאל|ממוזער|350px|שמשון ודלילה, ציור של ואן דייק מהמאה ה-17
שמאל|ממוזער|210px|שמשון משסע את האריה, גוסטב דורה
שמאל|ממוזער|210px|"שמשון מכה בפלשתים בלחי חמור", גוסטב דורה
שמאל|ממוזער|210px|שמשון ושער עיר עזה, גוסטב דורה
שמאל|ממוזער|210px|שמשון ודלילה, ציור משנת 1887
שמאל|ממוזער|210px|שמשון כטוחן בבית האסורים לאחר שנלכד, ציור של קרל בלוך מהמאה ה-19
שמאל|ממוזער|210px|שמשון ממוטט את מקדש דגון על כל החוגגים וקורא "תמות נפשי עם פלשתים", גוסטב דורה
שמאל|ממוזער|210px|שמשון ודלילה, פסל משנת 1640 של ארטוס קלינוס האב
סיפורו של שמשון מתואר בפרקים – בספר שופטים, ומחולק לשלושה חלקים:
טרום לידתו עד הגיעו לפרקו
עלילותיו כשופט
סיפור מותו וקבורתו
טרום לידתו
אביו של שמשון, מנוח, היה מהעיר צרעה שבנחלת שבט דן (ליד תל בית שמש). שמה של אמו אינו מוזכר ובתנ"ך היא מכונה אשת מנוח, אולם לפי התלמוד הבבלי היה שמה "הַצְלֶלְפּוֹנִי" ומוצאה היה משבט יהודה:
.
על שמה נקרא המושב צלפון שליד בית שמש.
מלאך אלוהים התגלה לאביו ולאמו העקרה של שמשון, ובישר להם שעומד להיוולד להם בן, שיגדל כנזיר אלוהים ואסור בגילוח שיערו. המלאך ציווה על הוריו לנהוג מנהג נזירות עוד טרם לידתו – . שמשון נולד וגדל, ומשהגיע לפירקו .
עלילותיו כשופט
סיפור עלילותיו של שמשון שזור בשלוש אהבות שהיו לו עם נשים, דלילה ועוד שתי נשים פלשתיות, למורת רוחם של הוריו. על אף יחסם למעשיו, מציין המקרא כי . מכך משתמע שיחסיו של שמשון עם הפלשתים כוונו במודע כדי להכות בהם בתואנות אישיות שונות. מניע כזה תואם מאוד את עלילותיו סביב האישה הראשונה.
האישה הראשונה
האישה הראשונה הייתה אישה פלשתית מהעיר תמנתה (תמנה). בדרכו אליה פגש שמשון בכפיר אריות, . בהמשך, התנחלה כוורת דבורים בגוויית האריה, ושמשון רדה ממנה את הדבש. סיפור זה היווה נושא לחידה שחד שמשון לשלושים בחורים במשתה חתונתו: . הפלשתים, שלא הצליחו לפתור את החידה, איימו על אשת שמשון שישרפו את בית הוריה אם לא תגלה להם את פתרון החידה. האישה הציקה לשמשון עד שזה נענה לה, והאישה גילתה את פתרון החידה לבני עמה. כדי לשלם את חובו, שלושים חליפות בגדים, ירד שמשון לעיר אשקלון, הכה שלושים פלשתים, לקח את חליפותיהם ומסר אותן לפותרי החידה. אחרי מעשה זה, נטש שמשון את אשתו וחזר לבית אביו.
לאחר זמן רצה שמשון לחזור לאשתו, אך גילה כי אביה נתנה לאחר. כדי לנקום, לכד שמשון 300 שועלים, קשר לפידים לזנבותיהם, שילחם בשדות פלשתים והבעיר את כל יבולם. הפלשתים נקמו על ידי שריפת האישה ואביה, וכתגובה הכה אותם שמשון . הפלשתים ביקשו לנקום ויצאו בכוח גדול כדי לתפוס את שמשון. כדי להימנע ממלחמה, הלכו שלושת אלפים מאנשי שבט יהודה להסגיר את שמשון אל הפלשתים. לאחר שהבטיחו לו שלא יפגעו בו אלא רק יעבירוהו לפלשתים, הניח להם שמשון לכבול אותו. לאחר שנמסר לידי הפלשתים, נמסו הכבלים מעל ידיו, והוא מצא לחי חמור והכה באמצעותה אלף פלשתים.
בעקבות הצלחתו הכבירה פצח שמשון במעין שיר: . אולם לפתע הוא נצמא מאוד, והתפלל לאלוהים שיעזור לו. אלוהים נענה ובקע עבורו מעין.
החלפת שיני לסת של חמור, מה שמכונה "לחי של חמור", באבני צור שימש כמגל וככלי נשק. אחת ההשערות הן ששמשון גבר על 1,000 הפלשתים בעזרת לחי חמור כזו.
האישה השנייה
האישה השנייה הייתה אישה זונה פלשתית מעזה. כשנודע לפלשתים כי שמשון נמצא עימה בביתה, באו ללוכדו, אלא ששמשון חמק מביתה באמצע הלילה, ופרץ מהעיר המסוגרת תוך שהוא מנתק את שערי העיר עזה ממקומם, ונושא אותם עד ראש ההר בפאתי חברון.
האישה השלישית – דלילה
האישה השלישית הייתה אישה מנחל שורק ששמה דלילה. הפלשתים, שפחדו מכוחו הרב של שמשון ומפעולותיו נגדם, הפצירו בדלילה לפתות את שמשון כדי שיגלה מהו סוד כוחו, ותמורת מידע זה הציעו לה אלף ומאה כסף. שמשון התל בה מספר פעמים עד שלבסוף, משגברו הצקותיה, גילה לה שכוחו טמון בשיער ראשו שלא גולח מעולם, וכך נלכד. דלילה גזזה את מחלפות ראשו, והפלשתים ניקרו את שתי עיניו ושמוהו כטוחן בבית האסורים.
סיפור מותו וקבורתו
לכידתו של שמשון נחגגה על ידי הפלשתים ברוב עם, בזבח גדול שערכו במקדש דגון אלוהיהם, שאליו הביאו את שמשון מנוקר העיניים והמושפל. שמשון ביקש מהנער שהוליך אותו להציבו בין עמודי התווך של המבנה, נשא תפילה לאלוהים שיחזקהו, , לפת את העמודים וקרא: , והמבנה קרס על כל החוגגים. . כל בית אביו ירד לאסוף את גופו, וקברוהו בקבר מנוח אביו אשר בין צרעה לאשתאול (ראו להלן).
דמותו
במקרא
שלא כמו שופטים אחרים המתוארים בספר שופטים, המספר המקראי מקדיש לשמשון ארבעה פרקים שלמים, יותר מלכל שופט אחר, וחייו מתוארים בפירוט רב – החל מתיאור הוריו וטרום לידתו, וכלה בתיאור מפורט של מותו ומקום קבורתו – סיפור חיים שלם.
שמשון היה שופט חריג בהשוואה לשופטים אחרים. הוא פעל לבדו כ"" נגד הפלשתים בפעולות נקם אישיות, הקשורות בדרך כלל בנשותיו. אין בתיאור חייו של שמשון אלמנטים של הנהגת העם. הוא לא ארגן צבא, לא מתואר איך הנהיג את העם, אין בסיפור חייו אלמנטים המתבקשים משופט-מנהיג, ובפעם היחידה בה מוזכרים בסיפורו אנשים מישראל, הם מוחים על מעשיו ומסגירים אותו לפלשתים. למרות זאת נאמר עליו פעמיים כי , מה שמעיד על החשיבות שהמקרא מייחס לו כשופט ולתקופת שלטונו הארוכה.
חרף המסרים השליליים החבויים בסיפורו, אין בו גינוי של מעשיו, למעט תמיהתם של הוריו על בקשתו לשאת פלשתית לאישה, וגם אז מצדיק המקרא את מעשיו ומציין כי . פרשת חייו היוותה, לפיכך, אתגר למפרשים - גם אלה הנוקטים גישה אמונית.
במדרשי חז"ל
חז"ל משבחים ומבקרים את שמשון חליפות. מחד, הם מבקרים את שמשון על רדיפת הנשים: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו" (). מאידך, מציינים (בתלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק י') כי שמו הוא על שם האלוהים על פי הפסוק: , וכי היה שופט צדק הדן את ישראל כאביהם שבשמים, וכמוהו, מעולם לא ביקש עזרה כלשהי או טובות הנאה לעצמו. על פי : "בית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל" גם יחד.
חז"ל גם מפליגים בכוחו ובמידות גופו. בתיאורים אגדתיים מעריכים כי רוחב כתפיו היה 60 אמה (כ-30 מ'), שהרי רק כך יכול היה לשאת את שערי עזה העצומים: "אמר רבי שמעון חסיד בין כתפיו של שמשון שישים אמה היה, שנאמר 'וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקום בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו' וגמירי דאין [ולמדנו שאין] דלתות עזה פחותות משישים אמה". על הפסוק "ויגדל הנער ויברכהו ה'" דרש רב שה' ברך את שמשון בפין גדול כשל אדם בוגר ובנוזל זרע "כנחל שוטף"., ראו בתלמוד שטיינזלץ: ביאור שטיינזלץ לעמוד באתר ספריא במדרש נוסף: "אמר רבי אסי: צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה" ().
מודל הנזירות של שמשון הוא נושא לדיון הלכתי, ובעקבותיו מוכרת בהלכה "נזירות שמשון" שדיניה שונים מדיני הנזירות ההלכתית הרגילה.
יש מחז"ל שהבחינו בין שני חלקים בחיי שמשון, הראשון חיובי והשני שלילי: "תניא רבי אומר תחילת קלקולו בעזה שנאמר 'וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו'". הרד"ק עיגן פירוש זה בכך שפרק ט"ו, סוף החלק הראשון בחייו לדעת חז"ל, נחתם במילים: .
עוד המדרשים מוסיפים, שהוא לא היה 'טוחן' בבית האסורים בעזה במשמעות של טוחן חיטים. הכוונה הייתה שבאותה תקופה, לפלשתים היה נוהג כשהיו תופסים אדם בעל חוזק יוצא מגדר הרגיל מהאויב - היו מביאים אליו את כל הנשים כדי שיוליד להם אדם חזק כמוהו (דוגמה מהתנ"ך ל-'טוחן' במשמעות הזו: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי; וְעָלֶיהָ, יִכְרְעוּן אֲחֵרִין". ).
נושאים בפרשנות
שמשון כגיבור מיתולוגי
שמשון הוא הגיבור האולטימטיבי במיתולוגיה היהודית, בדומה לגיבורים במיתולוגיות אחרות, שהבולט ביניהם הוא הרקולס במיתולוגיה היוונית והרומית. קיימים קווי דמיון רבים בין סיפור שמשון לסיפורו של הרקולס. לדוגמה, לשניהם כוח פיזי על־טבעי, שניהם נלחמו באריה וניצחו אותו בידיים חשופות וללא כלי נשק, שניהם נשאו על כתפיהם סמלים של כוח - שמשון, את שערי עזה, והרקולס את האריה שאותו ניצח. שניהם נפלו עקב פגיעה שנגרמה להם כתוצאה מנשותיהם, ושניהם נוקמים בעת מותם. בדומה לעמודים שמוטט שמשון במותו, הרקולס מקים שני עמודים במעבר בין אירופה לאפריקה, עמודי גיברלטר וסאוטה. בנוסף, קיים דמיון במוצאם - הרקולס משבט הדנאים, ואילו שמשון משבט דן.
דווקא על רקע הדמיון הרב, מבטא השוני ביניהם את השקפת מחברי המקרא לעומת השקפת מחברי המיתולוגיות היוונית והרומית: שמשון הוא בן אנוש ששאב את כוחו מהאלוהים ותלוי בו באופן מוחלט בכל מעשי גבורותיו, ואילו הרקולס היה בנו של זאוס, ושאב את כוחו מהיותו חצי אל. כששמשון חושב שבכוחו שלו הכה בפלשתים, ומתפאר בשיר על מעלליו, הוא מוכה לפתע בצמא קשה, ונאלץ להתפלל לאלוהים שיושיעו.
כמו כן, שמשון הוא נזיר מלידה, ויש שפירשו שנזירותו נועדה כאיזון רוחני לגבורתו הפיזית. שערו נראה לכאורה כמקור מאגי לכוחו, שהרי כוחו אובד לאחר שנגזז, אולם דווקא שם מודגש שאינו אלא אות לסיוע אלוהי, וכוחו אבד "כִּי ה' סָר מֵעָלָיו". גם מעשה גבורתו האחרון, והגדול מכולם, נובע מתפילת שמשון לאלוהים, ומדגיש שוב את תלותו בו.
יאיר זקוביץ סבור שהסיפור המקראי מבקש להתעמת עם מסורת מיתית הרואה בשמשון ענק רב-כוח שמוצאו מזיווג של אישה עם ישות אלוהית, בדומה לסיפור בבראשית על חטא בני האלהים. גם שמו של שמשון רומז אולי למוצאו מאלוהות השמש. יש שפירשו שהסיפור מרמז למוטיב המיתי של הזיווג בין האלים לאדם, דווקא כדי לדחותו. למשל, המלאך 'בא אל האישה' כשהיא לבדה בשדה, מקום מועד לדברים לא טהורים, וכן בדבריה הדו-משמעיים למנוח בעלה "איש האלהים בא אלי". לכך מתווספים חשדנותו של בעלה והיותה עקרה. דווקא על רקע רמיזות אלו, המקרא שולל השקפה זו, ומדגיש כי שמשון איננו אלא אדם שנולד לזוג אנושי.
לציון קריאת השם "שמשון" לא מתלווה מדרש שם, תופעה נדירה במקרא. לדעת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, הסופר המקראי נמנע ממדרש השם כדי למנוע את הקישור בעל המשמעות האלילית בין השם "שמשון" לשמש. יוסף בן מתתיהו הציע ששמשון פירושו 'גברתן'. פירושו זה מבוסס ככל הנראה על שירת דבורה: "כצאת השמש בגבורתו". לפי מדרש השם בתלמוד, שמשון נקרא על שם אלוהי ישראל.
למוטיב הכוח הטמון בשיער, ולאיבוד הכוח משנגזז השיער תוך מעשה בגידה של דמות קרובה ואהובה, קיימת מקבילה בסיפור מהמיתולוגיה היוונית-רומית: כוחו של ניסוס, מלך מגארה, נבע מתלתל ארגמן שבשערו הלבן; בתו, סקילה, גזרה את התלתל כדי להביא לניצחונו של אויבו, מינוס, מלך כרתים, שבו התאהבה.
המתח שמבטאת דמותו בין המקרא למיתולוגיה היוונית אינו מקרי: אויביו של שמשון הם הפלשתים, שמוצאם באיי יוון, ובימי שמשון עלו כאויביהם המרכזיים של ישראל. היו שהבינו מכך ששמשון נועד כמושיע המביס את הפלשתים במודל הגיבור המיתולוגי אותו הכירו והעריצו.
בהיסטוריה אוגוסטה (סוף המאה ה-4 לספירה), קובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא, נכתב על השואף לשלטון פרוקולוס , כי "אשתו הייתה גברתנית" ונקראה בבגרותה "סַמסוֹ". בהנחה שכינוי זה מרמז על שמשון המקראי, נראה שברבע האחרון של המאה ה-3 לספירה כבר הכירו את סיפורו בחבלים שונים של האימפריה הרומית, דרך תרגומים או סיפורים שבעל פה.
חידת שמשון
שמאל|ממוזער|270px|"חתונת שמשון", רמברנדט, 1638. שמשון, בעל השיער הארוך (בימין התמונה), חד את חידתו במשתה החתונה.
הפרשנים המודרניים עסקו רבות בחידה שחד שמשון לשלושים מרעיו הפלשתים במשתה חתונתו: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק". חלק מהפירושים לחידה מושפעים מחקר הסוגים. חוקרים מאסכולה זו דנים בנפרד בכל אחד מרכיבי סיפור החתונה הקשורים לחידה, והם: שיסוע האריה; מציאת הדבש בנבלת האריה; החידה; תשובת הפלשתים; ותגובת שמשון ("לולא חרשתם בעגלתי..."). הם נוטים להניח, שאף על פי שרכיבי הסיפור משולבים זה בזה בגיבושם הספרותי, כל אחד מהם התקיים קודם לכן קיום עצמאי במסורת שבעל פה. כך, למשל, בעקבות הרמן גונקל, סבורים רבים שתשובת הפלשתים: "מה מתוק מדבש ומה עז מארי?" היא עצמה מעיקרה חידה, שתשובתה: "אהבה". גם לחידתו של שמשון עצמה הוצעו פירושים שונים, מתוך הנחה שפתרונה איננו בהכרח הפתרון המוצג בסיפור.
אחד מהפירושים הבולטים שהוצעו לחידה הוא פירושו של הפילולוג הנס באואר. באואר שיער שבעברית הקדומה התקיימה המילה "אֲרִי" במשמעות "דבש", לצד המשמעות ההומונימית הרגילה של "אריה"; המילה המשוערת נגזרה מהשורש אר"ה, המתייחס ללקיטה ואיסוף של פירות, מיצי פירות ועוד, כמו ב: . יש שמצאו למילה "ארי" במשמעות "דבש" מקבילות בערבית ובאוגריתית. לפי השערה זו, חידת שמשון הייתה במקורה חידת כפל לשון: הפותר נדרש למצוא מילה דו-משמעית שמובנה האחד הוא אוֹכֵל (טורף) עז ומובנה האחר הוא מאכל מתוק. הפתרון הוא המילה "ארי", במשמעות "אריה" ו"דבש" בהתאמה.
שמשון ושמואל
קיימים קווי דמיון מובהקים בין שמשון לשופט שחי מעט אחריו, שמואל, אך גם קווי שוני מהותיים.
שניהם מוקדשים מבטן אמם לחיי נזירות (ומאריכים את שערות ראשם), דבר המייחד את שניהם בלבד בתנ"ך כולו. שניהם נולדים לאם עקרה שנפקדה בנס, ואצל שניהם אמותיהם דומיננטיות יותר מאביהם. בדומה להורי שמשון, גם שמואל זוכה להתגלות אלוהית ולא מבין זאת בתחילה. בנוסף, הפלשתים הם האויב המשותף לשניהם.
אולם לצד הדמיון, קיים גם ניגוד בולט ומהותי: בעוד שמשון פועל לבדו ואינו משמש כמנהיג דתי כלל, שמואל אוסף את העם כולו למעמד תשובה לאומי, דבר חריג מאוד בימי השופטים שמעיד על סיומה ועל כינון המלכות בישראל. בניגוד לשמשון שנלחם לבדו ומכה באויביו בעצמו, שמואל מתפלל ומקריב קורבנות בזמן שהעם לוחם בפלשתים, דבר המייחד אותו מיתר השופטים שהובילו את העם במלחמה (פרט לדבורה שהייתה אישה, ועלי שהיה זקן מאוד ועיוורשמואל א, ב, כב; ג, ב.).
ככלל, שמשון מזוהה עם גבורה פיזית יוצאת דופן, ואילו שמואל עם גדולה רוחנית, ונחשב בין הנביאים הבולטים בתנ"ך.
שמשון בתרבות ובאמנות
140px|ממוזער|שמאל|100px|שמשון על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"ב", 1961. עיצוב: אשר קלדרון
שמשון כסמל לגבורה
שמאל|ממוזער|210px|שמשון והאריה, כותרת עמוד רומנסקית מהמאה ה-13
שמאל|ממוזער|210px|שמשון מנתק את שערי עזה (שמאל) ונושאם עד להר חברון (ימין), ויטראז' מהמאה ה-12, המוזיאון הלאומי של וירטמברג, שטוטגרט
ממוזער|210px|שמשון ממוטט את עמודי המקדש הפלשתי. פסל המוצב בכביש החוף באשדוד לזכר גיבורי השואה ומלחמות ישראל
שמשון מסמל מיתוס של גבורה וכוח, הן ביהדות, שבה כינויו העממי הוא "שמשון הגיבור", והן בנצרות.
בשל היותו של שמשון סמל לכוח, בחר בו אבא קובנר, ששירת כקצין חינוך בחטיבת גבעתי בתש"ח, והעניק את שמו ליחידת שועלי שמשון. נקמת שמשון בפלשתים באמצעות 300 שועלים, העניקה לחטיבת גבעתי ולפיקוד הדרום את סמלם - השועל.
שמשון בנצרות
שמאל|ממוזער|210px|שמשון ולחי החמור, פסל של ג'אמבולוניה מהמאה ה-16
בנצרות של ימי הביניים נחשבה גבורה כאחת משבע המעלות הטובות (יחד עם תבונה, צדק, צניעות, אמונה, תקווה וחסד). הגבורה מיוצגת באמנות הדתית של אותה תקופה באמצעות סמלים הלקוחים מסיפורי שמשון: לחי חמור, אדם הנושא עמוד (עמודי מקדש דגון), אריה, וכדומה.
הנצרות, המחפשת במקרא סימוכין להופעת ישו, משתמשת בסיפורו של שמשון כרמז מבשר. הבשורה על הולדתו מרמזת על הבשורה למרים; נשיאת שערי עזה משמשת כרמז לנשיאת הצלב על ידי ישו; וניצחונו של שמשון על האריה מרמז על ניצחונו של ישו על השטן. הנצרות גם רואה הקבלה בין הריונה של אם שמשון העקרה להריונה של אלישבע, אמו של יוחנן המטביל, שהייתה גם היא באה בימים ועקרה, והרתה לאחר שמלאך אלוהים בישר לזכריה, אביו של יוחנן המטביל, כי כך יקרה.
בנצרות הפרוטסטנטית מתואר שמשון כלוחם הרואי בעריצות, כשההשוואה היא בין מאבקו בפלשתים, ששלטו בימיו באזור דרום ארץ ישראל, לבין מאבק היהודים בשלטון הרומי בארץ ישראל במאה הראשונה ובמאה השנייה לספירה.
שמשון בספרות ובאמנות
סיפור עלילותיו של שמשון שבה את דמיונם של אמנים מכל התקופות, ורבות היצירות בתחומי הספרות, השירה, המוזיקה, הציור והפיסול העוסקות בדמותו. כמה מהן מפורטים להלן:
אלברכט דירר יצר את הדפס העץ המונומנטלי שלו "שמשון משסע את האריה" (1498).
רמברנדט הקדיש שישה מציוריו לעלילותיו של שמשון.
ג'ון מילטון, המשורר האנגלי, כתב את הפואמה "שמשון הגיבור" (1671).
רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) כתב את המחזה "מעשה שמשון", שצורף למהדורות הראשונות של ספרו "לשון לימודים" (1724).
גאורג פרידריך הנדל כתב את האורטוריה "שמשון" (1743).
מיכה יוסף הכהן לבנזון (מיכ"ל) (1828–1852), משורר תנועת ההשכלה שמת בדמי ימיו ממחלת השחפת, כתב את "נקמת שמשון", כחלק מסדרת ששת שיריו "שירי בת-ציון".
קאמי סן סאנס כתב את האופרה "שמשון ודלילה" (1877).
זאב ז'בוטינסקי כתב ב-1926 את הרומן "שמשון". הספר נכתב במקור ברוסית, תורגם בהמשך לעברית ולשפות נוספות, ועל בסיסו נוצרו ב-1949 הסרט ההוליוודי "שמשון ודלילה" בבימויו של ססיל ב. דה-מיל וההצגה שמשון שהעלה תיאטרון מיקרו הירושלמי בשנת 2017. ברומן מביא ז'בוטינסקי ניתוח בלתי אורתודוקסי של דמותו של שמשון, ומתאר אותו כגיבור המעורב באויביו הפלשתים, לומד את אורחותיהם ומנהגיהם, ומשתמש בעורמה בידע זה על-מנת להכות בהם ללא הפסק.
לאה גולדברג כתבה את מחזור השירים "אהבת שמשון", שמתוכו הולחן ובוצע השיר "דלילה" על ידי דני ליטני.
בבית העם שבאשקלון יצר האמן שלום סבא (1955) קיר אמנות מלבנים המתאר את שמשון בעת שהחריב את מקדש דגון על יושביו.
דויד גרוסמן כתב את המסה "דבש אריות".
להקת הפיקסיז כתבה וביצעה באלבומה Doolittle את השיר "Gouge Away", שמתאר את סיפורם של שמשון ודלילה, כולל מותו של שמשון.
הזמרת רג'ינה ספקטור, יהודייה שנולדה ברוסיה והיגרה בילדותה לארצות הברית, כתבה, הלחינה ומבצעת את השיר "שמשון", "Samson", שיר אהבה וחרטה על מעשיה ששרה דלילה לאהובה שמשון.
הזמרת פלורנס אנד דה משין כתבה וביצעה באלבומה How Big, How Blue, How Beautiful, את השיר Delilah, שמזכיר את סיפורם של שמשון ודלילה.
המשורר אהרן אשמן כתב ב-1975 את השיר "דלילה", בו ניסה להסביר את מערכת יחסיהם של שמשון ודלילה מנקודת מבטה של דלילה, ותלה את הסיבה להתנהגותה בקנאת אהבתה לו.
המשוררת מירית שם אור כתבה שיר בשם "שמשון" שהלחין וביצע צביקה פיק במסגרת תחרות ה"שירוויזיון" הראשונה .
הפזמונאי יורם טהרלב כתב שיר בשם " פלשתים עליך שמשון" שהלחין יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי להקת פיקוד מרכז .
הזמר והשחקן אבי דור כתב שיר בשם "שמשון ודלילה", המספר על מעשה שמשון ודלילה, שהולחן על ידי יורם צדוק ובוצע על ידי הופה היי (שדור היה חלק מהרכבה באותה עת).
המשורר והמתרגם אורי סלע כתב שיר בשם "שמשון", שהולחן על ידי דוד קריבושי ובוצע על ידי אריק לביא.
הסופר דן בורנשטיין כתב את הרומן הסאטירי "שמשון 2.0", המתאר מציאות עתידית שבה ישראל מקימה לתחייה את הפלשתים, הפעם כרובוטים רצחניים, ומפעילה אותם נגד עצמה – והיחיד שיכול להילחם בהם הוא גיבור מסתורי ששמו שמשון 2.0.
טקסט=פסל שמשון הגיבור בפארק כפר סבא|ממוזער|פסל שמשון הגיבור בפארק כפר סבא
ב-2009 הנפיק בנק ישראל, באישור ממשלת ישראל, מטבעות זיכרון מכסף וזהב בערכים שונים, תחת הכותרת "שמשון והאריה". המטבע, ה-14 במספר בסדרת "תמונות מן התנ"ך", עוצב בידי אילן הגרי ומציג את ההתמודדות בין שמשון לאריה בהשראת אמנות התקופה. המטבעות משווקים באמצעות החברה הישראלית למדליות ומטבעות.
בנובמבר 2010 הנפיק השירות הבולאי בול עם איור של שמשון המכריע את האריה, במסגרת סדרת בולים על סיפורי התנ"ך. את הבול אייר אריה גיבור, ועיצבוהו דיאנה שמעון ומאיר אשל.
אתרים מסיפורי שמשון במפת ישראל
דמותו של שמשון הייתה דומיננטית ביותר בתחום פעילותו שבאזור בית שמש, בין צרעה לאשתאול, ובאזור מספר אתרים שנקראו על שם שמשון, בני משפחתו ואירועים מחייו. "צומת שמשון" הקרוי על שמו, שוכן מצפון לבית שמש, מושב צלפון, הקרוי על שם אמו שנקראה הצללפוני, ונחל מנוח הסמוך לבית שמש, נקרא על שם אביו. מעיין פֵלְאִי, אף הוא באזור, נקרא על שם המלאך שהתגלה למנוח (שופטים, י"ג יח), ו"חוות שמשון ודלילה" היא חוות רכיבה מקומית. אתרים נוספים הם מערת שמשון ומצוקי שמשון בשמורת נחל שורק שבהרי ירושלים ליד בית שמש, כפר אוריה המשמר את שם הכפר הערבי "כפרוריה" שמקורו ב"כפיר" ו"חִ'רבֵּת אל אָסַד" ("חורבת האריה"), שנקראו כך על שם האריה שהכריע שמשון. נוסף לכך, נקרא בשנת 1957 בעיר בית שמש רחוב בשם "רמת לחי", על שם לחי החמור ששימשה את שמשון כדי להכות, לפי המסופר, אלף פלשתים. לימים שונה שמו של הרחוב ל"השבעה", אך תושבי המקום ממשיכים להכיר את המקום בשמו המקורי.
סלע עיטם מקום מחבואו של שמשון מפלשתים לא זוהה, אך לדעת יאירה אמית, יש קשר בין סלע עיטם לשם עיטם המופיע ברשימת היחס של יהודה המתייחסת לאזור צרעה. לשיטתה זיהוי האתר עם עיטם מדרום לבית לחם המופיעה ב ועיטם אשר בנחלת שמעון ב אינו נכון. אחרים דווקא מזהים את סלע עיטם עם תל עיטון מצפון לבית מירסים.
ישנן מספר ערים בישראל שבהן רחובות המנציחים את שמשון, כמו תל אביב-יפו, חיפה, הרצליה, רמלה, וערים נוספות.
השמות הכוללים "שמש", כמו "בית שמש", "גבעת שמש" ואחרים, המופיעים במפה המקומית, אינם קשורים לשמשון, אלא לפולחן אלת השמש הכנענית שהיה נהוג באזור (כפי שיריחו ובית ירח משמרים את פולחן אל הירח שהיה נפוץ לאורך בקעת הירדן).
קבר שמשון
ממוזער|272x272 פיקסלים|הקבר שמיוחס לשמשון ולאביו מנוח ביער צרעה
מקומות רבים במרחב בית שמש, וגם מחוץ לה, זוהו כ"קבר שמשון". אלו כוללים:
קבר שייח' עריב מסומן במפות כקבר דן בן יעקב. המקום צוין על ידי הערבים כקברו של שמשון ומסורת זאת אומצה בידי היהודים. במאה ה-19 הועלתה סברה לגבי האתר בשיח' ע'ריב בידי הנוסע הצרפתי ויקטור גרן, כי הוא קבר דן בנו של יעקב. כחלק ממאמצי הרב שמואל זנוויל כהנא, מנכ"ל משרד הדתות בשנות החמישים, לקדש אתרים בישראל ולקשרם לאירועים תנ"כיים, יוחס הקבר לשמשון.
קבר אבו מיזאר (בעברית: בעל האדרת) בתל בית שמש
אתר קובור אל יהודי - שנהרס בעת הקמת אזור התעשייה הר-טוב
מקאם נבי עריב בשהיה בכפר עסלין
בדרום תל צרעה - קבר שייח' סמט. אף על פי שזיהוי זה הוא המופיע במפות ובשלטים, מדובר בזיהוי מופרך, לאור העובדה שהוא נבנה בראש תל צרעה, כך שהוא לא היה יכול להיות קיים בימי שמשון, בתוך העיר, דבר הנוגד את הנוהג היהודי לקבור אנשים רק מחוץ לעיר, ובניגוד לפסוק התנ"כי הקובע ששמשון נקבר "בין צרעה ובין אשתאול". הזיהוי הזה החל להופיע רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. במקום בית בד ושרידי מבנים חקלאיים. מבנה מלבנים גסות ומלט, שקירותיו מחופים באבן, והנושא מעין שתי כיפות, מסמן את מקום הקבר.
ממצאים ארכאולוגיים
ביולי 2012 גילו חוקרי אוניברסיטת תל אביב פרופסור שלמה בונימוביץ וד"ר צבי לדרמן במהלך חפירות שערכו בתל בית שמש בשכבה המתוארכת למאה ה-11 לפנה"ס, חותם, הנושא דמות אדם המושיט ידו אל "חיה גדולה עם ראש גדול וזנב מתעקל, מאוד חתולי". הסמיכות הגאוגרפית והכרונולוגית למקום ולזמן בו לפי המקרא, שיסע שמשון "כפיר אריות" בידיו החשופות, בשילוב העובדה שלא מוכר חותם דומה ממקום אחר, הביאו את בונימוביץ ולדרמן למסקנה שייתכן כי המיתוס, המתואר בחותם ובמקרא, היה ידוע באזור בית שמש, שהיא גבול יישוב הפלשתים, כבר בתקופה קדומה.
ממצא ארכאולוגי אחר התגלה בתל צפית (גת הפלשתית הקדומה) על ידי חוקרי אוניברסיטת בר-אילן, לגבי המבנה ההנדסי של שרידי העמודים המרכזיים במקדשים פלשתיים, אשר המרחק ביניהם, לפי פרופסור אהרון מאיר, מאפשר לאדם גבה קומה לעמוד ביניהם ולדחוף אותם לצדדיו, כך שהתיאור התנ"כי של הפלת המקדש הפלשתי בידיו החשופות של שמשון, מבוסס על מציאות הנדסית שהייתה קיימת.
ממוזער|שלט רחוב על שם שמשון בירושלים
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים: מאגנס, 1982.
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 173–179.
דוד פישלוב, מחלפות שמשון - גלגולי דמותו של שמשון המקראי, הוצאת ספרים של אוניברסיטת חיפה, 2000.
עירית אמינוף, שמשון הלך אחר עיניו – שמשון בראי התלמוד והמדרש, הוצאת ראבן מס, ירושלים 2010.
.
זאב ז'בוטינסקי, שמשון, כתר הוצאה לאור בשיתוף מכון ז'בוטינסקי, תרגום מרוסית בידי פטר קריקסונוב, 2007; תרגומים קודמים: הוצאת שטיבל תר"ץ 1930, ברוך קרופניק תשי"ט 1959, יצחק אורן תשל"ו 1976.
לקריאה ברשת: שמשון, זאב ז'בוטינסקי, בתרגומו של ברוך קרופניק, באתר פרויקט בן־יהודה.
פנינה גלפז-פלר, נשים עליך שמשון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
דויד גרוסמן, דבש אריות, הוצאת ידיעות ספרים, 2005.
גליה דורון, לטייל עם התנ"ך, מסלולי טיולים בעקבות סיפורי התנ"ך, הוצאת כנרת, 2001, עמ' 122.
.
Oren roman, "A Man Fighting a Lion: A Christian 'Theme' in Yiddish Epics", Interfaces: A Journal of Medieval European Literatures, 2018, pp. 90-110
דן בורנשטיין, שמשון 2.0, באתר עברית, 2022. לקריאה ברשת: פרק 1, פרק 3.
קישורים חיצוניים
שמשון הגיבור - פרשנות והגות של כותבים שונים על באתר מיזם 929
"שמשון - פירוש שמו", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
דוד פישלוב, "פניו הרבות של שמשון", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
שמשון באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
העיוור שראה את הנולד, ניתוח ספרותי-תנ"כי-היסטורי של מוטיב הראייה והעיוורון בסיפורי שמשון, פנינה גלפז-פלר, מקראנט
רמח"ל, מַעֲשֵׂה שִׁמְשׁוֹן, בפרויקט בן-יהודה
נתן זך, את שערו של שמשון - שיר
איילת סיידלר,
ליאורה רביד, על שמשון, "הפודקאסט של התנ"ך"
נתנאל אלינסון, להרוג אלף פלשתים עם לחי של חמור, כאן 11, 23 באוגוסט 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:נזירים (יהדות)
קטגוריה:שבט דן
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:פרשת נשא
קטגוריה:מתאבדים במקרא | 2024-10-19T16:30:43 |
פרנץ יוסף היידן | REDIRECT יוזף_היידן | 2015-09-26T11:06:39 |
מוטה גור | REDIRECT מרדכי_גור | 2015-09-26T11:06:40 |
אורגן | ראו גם
אורגון
ארגון (פירושונים)
ms:Organ | 2024-05-13T06:17:19 |
מועצה אזורית אשכול | שמאל|ממוזער|265px|אולם המופעים על שם שמואל שילה במתחם המועצה האזורית אשכול (אדריכל: חנן הברון)
מועצה אזורית אשכול היא מועצה אזורית בישראל. מועצה אזורית אשכול משתרעת מקיבוץ בארי בצפון ועד חולות עגור בדרום, מנחל הבשור במזרח ועד רצועת עזה והגבול הבינלאומי עם מצרים במערב.
שטח המועצה הוא כ־1,000 קמ"ר, מתוכו 284 קמ"ר קרקע חקלאית מעובדת. זו המועצה המערבית בישראל.
היסטוריה
המועצה הוקמה בשנת 1951 בשם "חבל מעון", על-שם היישוב העתיק מעון שהיה קיים בתחומה. ב-19 באוגוסט 1969 הוחלף שמה ל"מועצה אזורית אשכול" לזכר לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, שנפטר זמן מה קודם לכן. כיום היא בין המועצות האזוריות היחידות בארץ הקרויות על־שם אדם, ביחד עם מועצה אזורית מעלה יוסף, מועצה אזורית ברנר ומועצה אזורית יואב.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה הפכה המועצה ליעד של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה, כאשר ב-2001 החלו נגדה שיגורי רקטות קסאם. בעקבות תוכנית ההתנתקות והשתלטות חמאס על רצועת עזה ירי הרקטות והפצמ"רים על יישובי המועצה החמיר, דבר שהוביל למספר מבצעים צבאיים גדולים של צה"ל ברצועת עזה, בהם מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומות. במתקפת הפתע של ישראל שהובילה למלחמת חרבות ברזל. הובילה לפגיעה במועצה. הטבח בפסטיבל נובה הטבח בניר עוז והטבח בבארי, כולם אירעו בשטחי המועצה. זאת לצד קרבות קשים שאירעו ברוב היישובים שבו.
אוכלוסייה
הפרנסה העיקרית של תושבי מועצה אזורית אשכול היא חקלאות, אך ברוב הקיבוצים קיימים גם מפעלי תעשייה, וביישובים הקהילתיים הפרנסה המרכזית היא שירותים.
אתרים
יער בארי - יער המשתרע על פני 11,000 דונם סמוך לקיבוץ בארי. ביער מספר אתרים, בהם אנדרטת יד אנזא"ק ומחצבות הגופרית בארי.
הגדת חבל ימית - מרכז מבקרים המתאר את ההיסטוריה של יישובי חבל ימית ופינויים ב-1981. ממוקם במושב דקל.
אנדרטת עוצבת הפלדה - ממוקמת במתחם מרכז המבקרים "הגדת חבל ימית". הוקמה לזכר חללי האוגדה שכבשה במלחמת ששת הימים את חבל ימית. הועתקה ממיקומה המקורי (על גבעה בחבל ימית) אל מיקומה הנוכחי, ב-1981.
יישובי המועצה
מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמה 1 יישוב קהילתי אבשלום 1990 2 מושב אוהד 1969 3 קיבוץ אורים 1946 4 קיבוץ בארי 1946 5 מושב בני נצרים 2008 6 קיבוץ גבולות 1943 7 מושב דקל 1982 8 קיבוץ חולית 1982 9 מושב יבול 1981 10 מושב ישע 1957 11 מושב יתד 1980 12 קיבוץ כיסופים 1951 13 קיבוץ כרם שלום 1956 14 מושב מבטחים 1950 15 קיבוץ מגן 1949 16 מושב נווה 2008 17 קיבוץ ניר יצחק 1949 18 קיבוץ ניר עוז 1955 19 קיבוץ נירים 1949 20 קיבוץ סופה 1982 21 מושב עין הבשור 1982 22 קיבוץ עין השלושה 1950 23 מושב עמיעוז 1956 24 מושב פרי גן 1981 25 קיבוץ צאלים 1947 26 יישוב קהילתי צוחר 1973 27 קיבוץ רעים 1949 28 מושב שדה ניצן 1973 29 מושב שדי אברהם 1981 30 יישוב קהילתי שלומית 2011 31 מושב תלמי אליהו 1970 32 מושב תלמי יוסף 1982
סמל המועצה
סמל המועצה עוצב בראשית שנות השישים על ידי האדריכל חנן הברון, חבר קיבוץ רעים. במקביל להיותו סמל המועצה, שימש הסמל במשך שנים רבות גם את ארגון "ישובי חבל מעון", אשר עסק במיון ושיווק התוצרת החקלאית של יישובי החבל.
כאשר עוצב הסמל נקראה המועצה האזורית "חבל מעון" וכללה בעיקר קיבוצים שהוקמו כחלק ממערך ההגנה ותפיסת השטחים שמול גבול רצועת עזה. עיקר פרנסתם של תושבי המועצה הייתה אז על חקלאות שהתאפיינה בשטחי התבואה הגדולים שנזרעו אז ללא השקיה. הסמל שיקף את שני אלה בבהירות ובפשטות: שיבולת שהופכת לגדר תלתלית ובתוכה שדה.
עם השנים עבר הסמל מספר שינויים. מכיוון שתלתלי גדר התיל יצרו קונוטציות שליליות לכלא ודיכוי הם הוסרו והושארו תלתלים בלבד, כרעיון מופשט ופתוח לפרשנות. בנוסף התעגל מעט הסמל בהתאם לתפיסות וצרכים חדשים.
בגרסה הנוכחית של הסמל, שעוצב בשנת 2013 על ידי המעצב הגרפי חיים לוי, הוסרו התלתלים לגמרי וכן הגבעול המקיף את הסמל, בהתאם לגישה העיצובית המודרנית להפשטת סמלים. כמו כן, הותאמו צבעים קבועים למאפייני הסמל.
ראשי מועצה
1951–1953 - הדסה ברגמן (תירוש) מנירים (1927 - 2013)
1954–1955 - משה (מוסא) קסטרו
1956–1959 - משה אבני ממגן
1961–1965 - חיים (חמי) כלב מניר יצחק (1930 -2015)
1965–1969 - בנימין חפץ מנירים
1970 - חיים בן פורת מרעים
1971–1974 - אשר (צימבה) צימבליסטה מרעים
1975–1979 - שמואל אבני מבארי
1980–1984 - אליעזר בן צבי ממגן
1985–1991 - אשר (צימבה) צימבליסטה
1991–1997 - אברהם (בודא) דגן מבארי
1997–2003 - אברהם (מנצ'ר) דבורי מבארי
2003–2007 - אורי נעמתי מרעים
2007–2015 - חיים ילין מבארי
2015 - 2024 - גדי ירקוני מנירים
ב-19 בנובמבר 2024 תחל לכהן מיכל עוזיהו כראש המועצה, לאחר שהייתה היחידה שהגישה טפסי מועמדות לתפקיד.
ראו גם
חבל אשכול
קישורים חיצוניים
אתר מועצה אזורית אשכול
סיפור מקומי מועצה אזורית אשכול - סיפור התפתחות המועצה על גבי ציר זמן, תמונות, מסמכים וסרטונים. ארכיון דיגיטלי קהילתי.
אתר עמותת התיירות
232 - עיתון תושבי מועצה אזורית אשכול
ככה זה, עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951
קטגוריה:הנצחת לוי אשכול
קטגוריה:הנגב: יישובים | 2024-10-15T05:00:37 |
מקסימינוס תראקס | גַּאיוּס יוּלְיוּס וֶורוּס מַקְסִימִינוּס תְרַאקְס (לטינית: Gaius Iulius Verus Maximinus Thrax) המכונה מַקְסִימִינוּס הַתֶרַאקִי (לטינית: Maximinus Thrax; לפעמים נקרא מַקְסִימִינוּס תֶרַאקוּס) או מקסימינוס הראשון, (173–238) היה קיסר רומא בשנים 235–238. עלייתו לכס השלטון הייתה תוצאה של משבר פוליטי ברומא ובישרה את תחילת האנרכיה הפוליטית הידועה כשנת ששת הקיסרים ואת תקופת ההתפוררות הידועה בשם תקופת המשבר של המאה השלישית. הוא ידוע כקיסר של מחנה, כלומר קיסר שהוכתר על ידי חייליו (ולא על ידי הסנאט) ולאחר תקופת שלטון קצרה וסוערת, מת בידי חיילי המשמר הפרטוריאני, לאחר שכשל בניסיון לכפות את שלטונו על הסנאט.
קורות חייו
מקסימינוס נולד בתראקיה. מקורות היסטוריים ראשוניים, שנכתבו זמן רב לאחר תקופת שלטונו של מקסימינוס ובראשם היסטוריה אוגוסטה מתארים את מקסימינוס בצבעים עזים אך ככל הנראה לוקים בדיוק ונוטים להגזמה ספרותית. הוא מתואר כענק בעל ממדים על אנושיים, ובגובה 2.5 מטרים. כך למשל מסופר כי הוא יכול היה לחבוש את הצמיד של אשתו כטבעת על אגודלו. לפי תיאורים אלו פניו היו מאופיינים על ידי מצח רחב ובולט אף ולסת גדולים.
בטרם עלייתו לשלטון
על פי המקורות ההיסטוריים וכפי שמשתקף בשמו, שורשי משפחתו של מקסימינוס נעוצים בפרובינקיה הרומית של תרקיה. הוא נולד ככל הנראה בתרקיה בשנת 173 או בסמוך לכך. על פי ההיסטוריה הרומית הוא היה בן לאב גותי ואם מהשבטים האלאנים, עם זאת היסטוריונים מודרניים מטילים ספק בגרסה זו, ההיסטוריון רונלד סיים טוען כי ככל הנראה נולד מקסימינוס בפרובינקיה רומית מואסיה (בלטינית: Moesia) שהוא שמו הקדום של חבל ארץ בבלקן, לאורך הגדה הדרומית של הדנובה, למשפחה ממעמד נמוך וכתוצאה מכך ראה בו הסנאט הרומי - כאשר עמד מולו - כברברי. כקיסרים אחרים שבאו אחריו מרקע חברתי דומה הוא עלה ממעמדו הנחות על ידי טיפוס בסולם הדרגות הצבאי מחייל פשוט בלגיון רומאי לשליט של האימפריה. הוא הצטרף לשורות הצבא הרומי כאשר ספטימיוס סוורוס היה קיסר והתקדם לאט עד שמונה למפקד הלגיון הרביעי איטליקה (Legio IV Italica) ובעת התקוממות הלגיונות כנגד הקיסר אלכסנדר סוורוס בחרו החיילים במקסימינוס כקיסר על רקע המוניטין שלו כלוחם קשוח וחסר פשרות. המשמר הפרטוריאני תמך במינוי ובחירת הלגיונות והסנאט נאלץ לאשרר את המינוי.
תפיסת מושכות השלטון
מקסימינוס גילה חשדנות ועוינות כלפי האליטה הרומאית, הצבאית והאזרחית. גישה זו נבעה ממוצאו הצנוע ומעמדו החברתי הנמוך. גישה זו הדריכה את דרכו בעת שתפס את מושכות השלטון ומאידך מנעה ממנו מלבסס את שלטונו באופן מוחלט. שנות שלטונו הקצרות עמדו בצל ניסיונות הסנאט והאצולה הרומית להורידו מכסאו ולהמליך קיסרים במקביל למקסימינוס.
על רקע זה, ומתוך חשש מבוסס לחתרנות החל מקסימינוס לבסס את כוחו את תהליך על ידי הוצאה להורג של יועציו ומקורביו של הקיסר אלכסנדר סוורוס. בין המזימות שנקשרו נגדו הייתה מזימה לבודד את מקסימינוס והחיילים הנאמנים לו בלב טריטוריה עוינת מעבר לנהר הריין, המזימה נחשפה והקושרים, קצינים וסנאטורים, הוצאו להורג. מזימה אחרת הונהגה על ידי יחידות צבא שנותרו נאמנות לקיסר הקודם, אחד הקושרים החליט לשנות את נאמנותו ולגלות את דבר הקשר למקסימינוס, גם הוא וגם מנהיג הקושרים הוצאו להורג.
במקביל פעל מקסימינוס כנגד האיומים על גבולות האימפריה הרומית בעיקר מצד שבטים גרמניים מצפון, הוא הצליח להדוף בסדרת קרבות בין השנים 235 ו-236 איום של שבטים אלמאנים על אזורי הספר של האימפריה תוך אבדות כבדות לצבא הרומי וזיכה את עצמו בתואר "המנצח הגדול של גרמניה" - גרמניקוס מקסימוס (Germanicus Maximus) את בנו הוא העלה לדרגת פרינקפס ואת אשתו המנוחה פאולינה לדרגת אלה.
בסמוך לכך נפגש הצבא הרומי בפיקודו של מקסימינוס עם שבטים גרמאניים אחרים בסדרת קרבות הידועים היום בשם המדעי קרב הרי הארץ (גרמנית: Harzhornereignis) המיוחד באירוע זה שחשיבותו ההיסטורית לא ברורה הוא ששדה הקרב נחשף במהלך 2008 על ידי ארכאולוגים גרמנים מדובר בשטח של מספר קילומטרים רבועים שעדיין נמצא בחפירה ומחקר ונחשפו בו שרידי כלי נשק מטבעות וחפצים אחרים התורמים לידע על ההיסטוריה והתפקוד של הלגיונות הרומאים.
מלחמה במתנגדים מבית
בשנת 238 פרץ מרד בפרובינקיית אפריקה לאחר שאצולת הממון המקומית נסחטה על ידי נציגי הקיסרות. ההתקוממות הפכה לעממית והמון מוסת שצויד על ידי האצילים המקומיים עלה על העיר טיסדרוס (Thysdrus) והרג את הפקידים הרומאיים, בשלב הבא פנו בני האצולה המקומית ודרשו ממַרְקוּס אַנְטוֹנְיוּס גוֹרְדִיָאנוּס, אציל רומאי שהיה בעבר מושל הפרובינקיה שייקח על עצמו את משרת הקיסר, גורדיאנוס סירב תחילה בטענה שהוא זקן מדי אך ב-22 במרץ הוא נטל על עצמו את המשרה המסוכנת של קיסר רומא תחת השם גורדיאנוס הראשון בתנאי שבנו ימשול לצידו בשם גורדיאנוס השני. ימים מספר לאחר מכן הוא נכנס בשערי העיר קרתגו וזכה מיידית לתמיכה גורפת של האוכלוסייה וההנהגה המקומית. גורדיאנוס שלח משלחת בראשות פובליוס ליסיניוס ולריאנוס ( לימים הקיסר ולריאנוס) לסנאט ברומא וב-2 באפריל הוא ובנו הוכרזו כקיסרים וזכו לתואר אַוּגוּסְטוּס ("Augustus" בלטינית: "הנשגב" או "הנעלה"). מקסימינוס שהה באותה עת עם הלגיונות הנאמנים לו בסִירְמִיוּם, אסף את עצמו והחל לעלות על רומא במטרה להחזיר לידיו את השלטון.
המרד באפריקה כבה באותה מהירות ופתאומיות בה פרץ. גורדיאנוס היה חסר צבא מקצועי שיתמוך בו ונשען על כוחן של מיליציות מקומיות. הלגיון היחיד באפריקה הלגיון השלישי אוגוסטה, היה תחת פיקודו של מושל נומידיה שתמך במקסימינוס בעיקר בגלל עוינות ארוכת שנים לגורדיאנוס, ובחר לנצל את ההזדמנות ולהתעמת עם הקיסרים לבית גורדיאנוס. הצבאות נפגשו בסמוך לעיר קרתגו. הלגיון הרומי הביס ללא תנאי את צבא של מיליציות לא מאומנות ולא מצוידות של תושבים מקומיים בפיקודו של גורדיאנוס השני שעמד מולו. בתום יום הקרב נהרג גורדיאנוס השני ואביו גורדיאנוס הראשון התאבד בתליה לאחר שקיבל את החדשות המרות.
על מנת לקדם את פני מקסימינוס שעתה עלה על רומא עם הלגיונות הנאמנים לו מינה הסנאט את פופיאנוס ובלבינוס לקיסרים משותפים ב-22 באפריל 238, ההחלטה לא עברה ללא התנגדות ונאמני הקיסרים הקודמים דרשו כי יורשם החוקי גורדיאנוס השלישי יוכתר. לאחר מהומות ברחובות רומא הסכימו פופיאנוס ובלבינוס לפשרה לפיה יתמנה גורדיאנוס השלישי לתפקיד "קיסר" שבתקופה זו היה תואר כבוד חסר סמכויות.
מותו של מקסימינוס
צבאו של מקסימינוס נכנס לאיטליה מהצפון ובהגיעו אל מול חומות העיר אקוויליה ציפה כי שערי העיר יפתחו לפניו ללא התנגדות. להפתעתו הוא גילה כי תחת הנהגת סנטורים המתנגדים לו העיר התכוננה למצור וסירבה לאפשר לצבאו להצטייד להמשך דרכם. צבאו של מקסימינוס נאלץ להיכנס למלחמת מצור אך נכשל בניסיונות לעלות על החומות או לשכנע את התושבים להיכנע. הצבא שלא היה מצויד למלחמת מצור והתשה החל לסבול ממחסור באספקה והכישלון לכיבוש העיר פגע במורל הגייסות. את הכף הכריעו השמועות כי צבא הנאמן לסנאט נאסף וצועד צפונה על מנת להתעמת עם חיילות הקיסר ולהכריעם. במהלך חודש מאי בעת הפוגה בקרבות נרצח מקסימינוס באוהלו בידי חייליו ועימו נרצחו בניו והקצינים הנאמנים לו.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים, מבוא: מקסימינוס תרקס, עמ' 18–20; מקסימינוס תרקס, עמ' 65–89. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:תראקיה
קטגוריה:ילידי 173
קטגוריה:נפטרים ב-238 | 2023-09-07T18:34:19 |
גורדיאנוס הראשון | שמאל|ממוזער|250px| מטבע של גורדיאנוס הראשון נושא את תוארו "אפריקנוס"
מַרְקוּס אַנְטוֹנְיוּס גוֹרְדִיָאנוּס סֶמְפְּרוֹנִיָאנוּס רוֹמָנוּס אַפְרִיקָנוּס או גורדיאנוס הראשון (בלטינית: Marcus Antonius Gordianus Sempronianus Romanus Africanus; סביבות 159 – 12 באפריל 238), קיסר רומא בשנת 238, תקופה סוערת הידועה בהיסטוריה כשנת ששת הקיסרים. הוא נשא בתואר קיסר רומא ביחד עם בנו, גורדיאנוס השני, למשך חודש ימים בלבד, עד שנפל בשבי הצבא הנאמן לקיסר מקסימינוס התראקי והתאבד.
קורות חייו
מעט מאוד ידוע על תולדות חייו של גורדיאנוס הראשון עד שהפך למתמודד על כס הקיסר.
ילדות
ידוע כי הוא היה בן למשפחה ממעמד הפרשים (לטינית: ordo equester) שהיה אחד משני המעמדות העליונים ברפובליקה הרומית ובראשית ימי האימפריה הרומית. תחילית שמו "מרקוס אנטוניוס" מעידה כי משפחתו קיבלה מעמד של אזרחות רומית על ידי מרקוס אנטוניוס או מי מהמקורבים לו ושמו מעיד כי מוצא משפחתו היה מאנטוליה ייתכן כי מקפדוקיה. על פי ההיסטוריה אוגוסטה הוא נולד לאזרחית רומית בשם אולפיה גורדיאנה (Ulpia Gordiana) ולסנטור מאסיוס מארולוס (Maecius Marullus). היסטוריונים מאוחרים קבעו כי פרטים ביוגרפיים אלו אינם נכונים.
עד לתפיסת כס הקיסר
על פי ההיסטוריה אוגוסטה היה גורדיאנוס הראשון נשוי לאשה אזרחית רומא בשם פביה אורסטילה (Fabia Orestilla), ההיסטוריונים הרומים מתארים את אילן היוחסין שלה כצאצאית של הקיסרים אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס, גם מידע זה נפסל כלא נכון על ידי היסטריונים מאוחרים. היא נפטרה לפני שנת 238. ככל הידוע נולדו לגורדיאנוס הראשון ואשתו 2 צאצאים לפחות, בן שנשא את שם אביו מרקוס אנטוניוס גורדיאנוס סמפרוניאנוס רומנוס אפריקנוס אוגוסטוס (Marcus Antonius Gordianus Sempronianus Romanus Africanus Augustus) ונולד ככל הנראה בשנת 192 ובת בשם אנטוניה גורדיאנה (אמו של הקיסר גורדיאנוס השלישי) שנולדה ככל הנראה בשנת 201.
גורדיאנוס הראשון נשא במספר תפקידים רשמיים, הוא פיקד על הלגיון הרביעי "הסקיתי" ששימש חיל מצב בפרובינקית סוריה ושימש כמושל הפרובינציה בריטניה בשנת 216, שמו נמחק מכתובות מתקופת שלטונו שנמצאו בבריטניה, עובדה העשויה להצביע על אי שביעות רצונו של הקיסר ממעשיו של גורדיאנוס. הוא נשא בתפקיד איידיל - מגיסטראט שהיה אחראי על ענייניה המוניציפליים של העיר רומא וזכה לפופולריות בזכות משחקים ומופעים פומביים שיזם וערך. אורח חייו הצנוע והמסוגר הגן עליו מתשומת לבו וקנאתו של הקיסר קרקלה ונאמנותו לקיסר הופגנה בפומבי בפואמה בשם "Antoninias", שכתב לכבודו. בתקופת שלטונו של הקיסר אלאגבאלוס הוא התמנה לקונסול "ממלא מקום" (Suffect Consul) והחל בקריירה פוליטית בשלב מאוחר יחסית בחייו. גישתו העניינית וחוסר העניין בתככים פוליטיים איפשר לו לשמור על מעמדו החברתי והפוליטי ולשמור על רכושו במהלך השלטון הכאוטי של השושלת הסוורנטית. איש הרוח היווני-רומי פילוסטרטוס הקדיש את עבודתו "חיי הסופיסטים" לגורדיאנוס.
בשנת 235, במהלך שלטונו של אלכסנדר סוורוס זכה גורדיאנוס במשרת המושל בפועל של הפרובינקיה אפריקה אך בטרם החל בתפקידו כפרומגיסטראט נהרג הקיסר אלכסנדר סוורוס בידי מקסימינוס התראקי (Maximinus Thrax) שתפס את השלטון ומינה מושל אחר לפרובינקיה אפריקה.
עלייתו לשלטון ומותו
ממוזער|מטבע של גורדיאנוס השני המציג אותו כמפקד צבאי
הכתרתו עם גורדיאנוס השני
מקסימינוס היה שליט לא פופולרי ובשנת 238 פרץ מרד בפרובינקיה אפריקה, שתחילה כוון כנגד המושל מטעמו של מקסימינוס ועם מותו של הלה פנו בני האצולה המקומית ודרשו שייקח על עצמו את משרת הקיסר, גורדיאנוס סירב תחילה בטענה שהוא זקן מדי אך ביום 22 במרץ הוא נטל על עצמו את המשרה המסוכנת של קיסר רומא בתנאי שבנו מרקוס אנטוניוס גורדיאנוס ימשול לצידו בשם גורדיאנוס השני. ימים מספר לאחר מכן הוא נכנס בשערי העיר קרתגו וזכה מיידית לתמיכה גורפת של האוכלוסייה וההנהגה המקומית.
גורדיאנוס שלח משלחת בראשות פובליוס ליסיניוס ולריאנוס (לימים הקיסר ולריאנוס) לסנאט ברומא וביום 2 באפריל הוא ובנו הוכרזו כקיסרים וזכו לתואר אַוּגוּסְטוּס (בלטינית: "הנשגב" או "הנעלה"). מקסימינוס שהה באותה עת עם הלגיונות הנאמנים לו בסִירְמִיוּם אסף את חילו והחל לעלות על רומא במטרה להחזיר לידיו את השלטון.
קרב קרתגו
גורדיאנוס שהחזיק בתואר היה חסר צבא שיעמוד לצידו ונשען על כוחן של מיליציות מקומיות. הלגיון היחיד באפריקה הלגיון השלישי "אוגוסטה", היה תחת פיקודו של מושל נומידיה שתמך במקסימינוס בעיקר בגלל עוינות ארוכת שנים לגורדיאנוס, ובחר לנצל את ההזדמנות ולהתעמת עם הקיסרים לבית גורדיאנוס. הצבאות נפגשו בסמוך לעיר קרתגו. הלגיון הרומי הביס ללא תנאי את צבא של מיליציות לא מאומנות ולא מצוידות של תושבים מקומיים בפיקודו של גורדיאנוס השני שעמד מולו. בתום יום הקרב נהרג גורדיאנוס השני ואביו גורדיאנוס הראשון התאבד בתליה לאחר שקיבל את החדשות המרות.
הסנאט הרומי, שקשר את גורלו עם גורל הקיסרים גורדיאנוס ומול מקסימינוס שעתה היה בתנועה עם צבא אל רומא מינה את פופיאנוס ובלבינוס כקיסרים בתקווה שהם יצליחו להכריע את הכף. למרות זאת בסוף שנת 238 היה נכדו של גורדיאנוס הראשון - גורדיאנוס השלישי הקיסר הנבחר.
וילה גורדיאני
אחוזת המשפחה, שהייתה ידועה בעושרה שימשה כביתם של שלושת הקיסרים לבית המשפחה. על השטח הגדול נבנו מספר מבנים על ידי בעליו השונים. שרידיו של בית המידות של משפחת גורדיאנוס נמצא עד היום בפארק אך הוא ברובו מכוסה ולא נחפר. האחוזה הידועה כ"וילה גורדיאני" (Villa Gordiani) שוכנת ברומא לצד הדרך הרומאית ויה פרנסטינה (Via Praenestina) באתר נמצאים מספר שרידים מתקופות שונות ובהם פורטיקו - מבנה שער מקורה הנישא על ידי 200 עמודים, בזיליקות ומרחצאות. בשנות ה-60 של המאה העשרים שוקם האתר והוא משמש כפארק ארכאולוגי.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: הגורדיאנים, עמ' 21–24; גורדיאנוס הזקן, עמ' 97–114.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:מתאבדים: פוליטיקאים
קטגוריה:נציבים רומאים בבריטניה
קטגוריה:ילידי 159
קטגוריה:נפטרים ב-238 | 2024-05-26T14:04:46 |
פופיאנוס ובלבינוס | 2022-09-15T07:12:54 | |
רוח צה"ל | רוח צה"ל הוא הקוד האתי של צה"ל, המהווה בסיס ערכי רצוי לכל פעולות החיילים במסגרת צה"ל.
בראש הוועדה לניסוח הקוד בשנת 1994 עמד האלוף יורם יאיר שהיה באותו זמן מפקד אגף כוח האדם במטה הכללי וכן השתתף בה הפילוסוף אסא כשר, שמופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1994 עם קבלת הקוד שכתב כשר נקבע בפקודת יום כי כעבור 5 שנים תתכנס ועדה ותבחן את הקוד ואת מידת הטמעתו.
בשנת 2000 החליט קצין החינוך הראשי, תא"ל אלעזר שטרן, להכניס שינויים בקוד האתי של צה"ל, ומינה לשם כך ועדה בה היו חברים בין השאר הפרופסורים אבי שגיא, דני סטטמן, אבשלום אדם, שאול סמילנסקי נעם זהר ומשה הלברטל – כולם מומחים לאתיקה ולפילוסופיה של המוסר. לצדם חברו לוועדה קצינים, ביניהם האלוף ישי בר ואל"ם יעקב קסטל. המטה הכללי אישר את "רוח צה"ל" החדש. המסמך המופיע היום כרוח צה"ל אינו המסמך הראשוני שחיברו בזמנו האלוף יורם יאיר והפרופ' כשר.
דר' אבשלום אדם פיתח את תהליך ההטמעה על כל מרכיביו שאושר במטכ"ל, ויושם בזרוע היבשה של צה"ל ברוטינות שונות בפעילות. הפיילוט נעשה בחיל תותחנים וקצין תותחנים ראשי היה האחראי להעברת הלמידה לזרוע היבשה. ההטמעה שולבה ברוטינות השונות של החייל משלב הגיוס שלו ובכלל הפעילות של החייל בצבא עד לסיום שירותו. ולכן בעבר קיבל כל חייל שהתגייס עותק של רוח צה"ל בתוך פנקס החוגר. המנהג הופסק, אך לרוב פנקס "רוח צה"ל" מחולק לחיילים בעת הרצאה בנושא זה בזמן הטירונות שלהם.
בשנת 2022, במהלך כהונתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי, נוסף ערך הממלכתיות.
מבנה המסמך
ארבעה חלקים למסמך "רוח צה"ל":
המבוא: מגדיר את הייעוד ואת המשימה של הצבא בתוך החברה הישראלית-דמוקרטית, את המחויבות הבסיסית של הצבא ושל חייליו למדינה, ואת המסגרת שבתוכה מתממשת מחויבות זו.
ההגדרה והמקורות: סעיף המסביר את אופי המסמך ומציג את מקורותיו. ההגדרה קובעת את מהות המסמך ואת תפקידו.
עֶרכי היסוד: אלה הם הערכים הבסיסיים בצה"ל, המשמשים מקור הצמיחה וההשראה ליתר הערכים במסמך. הם התשתית וגם המסגרת לרשימת הערכים ומוסיפים לכידות והגיון לרשימה זו.
רשימת הערכים: ברשימה זו ישנם עשרת הערכים הנגזרים מערכי היסוד ומאפיינים את ההתנהגות הרצויה בכל עת של כל חייל המשרת בצה"ל. חלק מהערכים, כמו חיי האדם או טוהר הנשק מבטאים אידיאלים מוסריים. אחרים, כגון מקצועיות או משמעת, קשורים באופיו של הארגון הצבאי, ונועדו לסייע לו לתפקד במיטבו כדי להשיג את מטרותיו.
מקורות המסמך
שמאל|ממוזער|230px|המקורות במסמך המקורי
על פי המסמך, "תעודת הזהות הערכית" של צה"ל נבנית מהמקורות הללו (סדר המקורות אינו מעיד בהכרח על דירוג חשיבותם):
מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו. מסורת זו משקפת ערכים כמו דבקות במשימה, דוגמה אישית, מקצועיות, ואחוות לוחמים.
מסורת מדינת ישראל על עקרונתיה הדמוקרטיים, חוקיה ומוסדותיה. מכאן נובעת גם זיקה בין "רוח צה"ל" למגילת העצמאות.
מסורת העם היהודי לדורותיו, הכוללת, בין השאר, ערכים כדוגמת אהבת הזולת, הכרה בכבוד הבריות, שמירה על צלם האלהים שבאדם, אהבת העם והארץ, ואמונה בקדושת החיים.
ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו. ערכים אלו חלים על כל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, מעצם היותו אדם. עם הערכים האוניברסליים נמנים גם החופש, השוויון וקדושת חיי האדם.
עֶרכי היסוד
ארבעת ערכי היסוד:
"הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה" – משקף את מטרותיו הבסיסיות של ארגון צבאי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.
"אהבת המולדת ונאמנות למדינה תוך שמירה על חוקי המדינה" – מוסיף נדבך רגשי, של מחויבות תושבי המדינה לארצם.
"כבוד האדם" – מטיל מגבלות מוסריות על פעילויות הצבא, ומשקף ערכים נוספים הקשורים לכבוד האדם, כגון חיי אדם, טוהר הנשק ורעות.
ממלכתיות – צה"ל הוא צבא העם, צבא ממלכתי, הנתון למרות החוק והממשלה. חיילי צה"ל יפעלו כשרק המשימה, ערכי צה"ל וביטחון המדינה ראשונים לנגד עיניהם, ויעשו זאת ביושרה, בענייניות ובייצוגיותמאיר אלרן ואסא כשר, ממלכתיות נוסח צה"ל, המכון למחקרי ביטחון לאומי, מבט על #1625, 12 ביולי 2022. ערך זה לא הופיע במסמך רוח צה"ל המקורי ונוסף על ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי בשנת 2022.
רשימת הערכים
שמאל|ממוזער|230px|הערכים מהמסמך המקורי
ב-"רוח צה"ל" 10 ערכים, הנגזרים מערכי היסוד ומאפיינים את ההתנהגות הרצויה בכל עת של כל חייל המשרת בצה"ל.
רשימת הערכים מסודרת על פי סדר האלפבית, למעט הערך שבראש הרשימה: "דבקות במשימה וחתירה לניצחון". סידור הערכים על פי האלפבית נועד להדגיש כי אין הבדל בין הערכים, וכי השאיפה לקיימם שווה לחלוטין. רק עֶקרון ה"דבקות במשימה וחתירה לניצחון" גובר על כל שאר הערכים, ואמור להיות בראש מעייניהם של חיילי צה"ל, או במילים אחרות: "ראשון בין שווים".
רשימת הערכים:
דבקות במשימה וַחתירה לניצחון. החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש.
אחריות. החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו.
אמינות. החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות.
דוגמה אישית. החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה.
חיי אדם. החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה.
טוהר הנשק. החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.
מקצועיות. חייל ישאף לרכוש את הידע המקצועי ואת המיומנויות הנדרשים לביצוע תפקידו, ויישמם תוך חתירה לשיפור מתמיד של ההישגים האישיים והיחידתיים.
משמעת. החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו על פי הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל.
רעות. החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש.
שליחות. החייל יראה בשירותו הצבאי שליחות; יהיה נכון לתרום כל שביכולתו להגנת המדינה, אזרחיה ותושביה. זאת בהיותו נציג של צה"ל הפועל מתוקף ובמסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי פקודות הצבא.
הדיון הציבורי ב-"רוח צה"ל"
הצורך במסמך ערכי
270px|ממוזער| הרמטכ"ל בני גנץ ומפקדים בכירים במהלך מבצע עמוד ענן.
מסמך ערכי אמור להיות מוכר ומובן לכול. הוא מסייע לחינוך, לדיון ולבקרה, נותן כלים להתמודדות עם דילמות, ומשמש ציר התייחסות קובע ויציב לתהליכים המתרחשים בשלבי ההתפתחות הערכית. מסמך "רוח צה"ל" אינו מכיל ערכים חדשים, אלא ממסד ערכים ונורמות צה"ליים שראוי שיתקיימו, והוא בחזקת כלי שבאמצעותו יבואו לידי ביטוי מדויק יותר.
לפי תפיסת כותבי המסמך, חיילים ומפקדים בצה"ל, המתמודדים עם מצבים קשים ומורכבים, זקוקים לעיתים למסמך המפרט את הערכים ואת הנורמות שיכוונו את מעשיהם, ויסייעו בידם להתמודד עם קונפליקטים ערכיים, דילמות ושאלות מורכבות במיוחד.
לעומת זאת, בביקורתה על הקוד האתי, טענה ענת מטר שאין צורך אמיתי במסמך ערכי, כי מסמך כזה מנסה "למסד את מה שמחוץ לחוק" ולהפוך אותו ל"מערכת סדורה של חוקי-על ... אותם יש לנסח ולתמצת בלשון ספק-תוכנית ספק-ריקה". לטענתה, עצם הניסוח של הקוד האתי מבזה את ערכי המוסר שבו: "הערכים עצמם מנוסחים כצרור קלישאות חלולות, משום שרק כך מתאפשר יישומם באופן הרצוי".
מעמדו המשפטי של "רוח צה"ל"
חוק השיפוט הצבאי מפרט את המסגרת החוקית שבה פועלים חיילי צה"ל. "רוח צה"ל", לעומת זאת, איננו מסמך משפטי מחייב, אלא מסמך עמדה ערכי-חינוכי, שכפי שהוגדר במבוא שלו, נועד לעצב את התפיסה הערכית "אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של חיילי צה"ל". עם זאת, המסמך עשוי לשמש כלי לפרשנות בבית דין צבאי; למשל, בפסק הדין שניתן ב-27 במאי 2003 לגבי עבירות ביזה והתנהגות שאינה הולמת, נכתב בבית הדין הצבאי לערעורים פסק דין שנעזר במסמך "רוח צה"ל" כדי לקבוע עמדה משפטית:
סטיות מהקוד האתי
עוד בטרם נכתב המסמך "רוח צה"ל" נהגו בצה"ל לפי ערכי הדבקות במשימה, טוהר הנשק וערכים רבים נוספים. עם זאת, כבר במלחמת העצמאות נרשמו מקרים של סטייה מהקוד האתי, ובספר "שיח לוחמים" שיצא לאחר מלחמת ששת הימים הובאו עדויות למקרים שבהם מוסר הלחימה היה מוטל בספק.
הקוד האתי התקבל רשמית ב-1994, לאחר האינתיפאדה הראשונה, שבה התמודדו חיילי צה"ל עם מציאות מורכבת של לחימה בגופי טרור תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית, ורבים טענו אז שמעשי צה"ל בשטח אינם תואמים את הקוד האתי. טענות אלה גברו במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחריה.
הטענות העיקריות על התנהגות צה"ל שלא לפי הקוד האתי:
התנהגות חיילי צה"ל במחסומים בשטחי יהודה ושומרון. ארגונים כמו "בצלם" ו"מחסום Watch" דיווחו פעמים רבות על מקרי התעללות והשפלה שאינם עומדים בהוראות הקוד באשר לשמירה על כבוד האדם.
נטען כי בעבר היה נהוג נוהל וידוא הריגה, וכי עדיין ישנם הנוהגים לפיו. נטען כי הנוהל אינו תואם את טוהר הנשק, משום שהוא מופעל כנגד לוחם פצוע וחסר אונים, שהריגתו אינה נחוצה. מנגד נטען שיש לוודא הריגת מחבלים מפני שגם אחרי פציעתם הם עדיין בחזקת סכנה לכוחות.
נוהל סיכול ממוקד אינו ממוקד כל צורכו. הנוהל אינו דן רק ב-"פצצות מתקתקות" אלא גם כאמצעי ענישה למי שביצע פיגועים בעבר. במקרה שזכה לפרסום רב הופעל הנוהל כנגד סלאח שחאדה, ממנהיגי הזרוע הצבאית של החמאס ברצועת עזה, ועמו נהרגו 15 אזרחים חפּים מפשע. נוהל זה סותר לכאורה את הקוד האתי באשר לטוהר הנשק ולשמירה על חיי אדם, מכיוון שבמהלך סיכול ממוקד נפגעו רבים בקרב האוכלוסייה האזרחית. פרופסור אסא כשר והאלוף עמוס ידלין חיברו מסמך שבו הצדיקו את הסיכול הממוקד וטענו שהוא עומד בקוד האתי של צה"ל ובחוק הבין־לאומי.
יש הרואים באירועים שהביאו למותו של שוטר מג"ב מדחת יוסף בשנת 2000 בקבר יוסף בשכם חריגה מערכי הרעות והדבקות במשימה.
במלחמת לבנון השנייה נרשמו מקרים רבים שבהם חיילי צה"ל חירפו נפשם למען ערכי רוח צה"ל, אך בד בבד הועלו טענות כנגד מפקדי הצבא על מתן פקודות סותרות, על מחסור באימונים ובציוד לחימה ראוי ועל פיקוד מרחוק על הלחימה באמצעות עזרים טכנולוגיים. יש הרואים בפעולות אלה הפרה של ערכי הדוגמה האישית, הדבקות במשימה, הרעות והשמירה על חיי האדם.
רבים ראו בפרשת אלאור אזריה פגיעה ברוח צה"ל. בין היתר, פרופ' כשר טען בעקבות מתן פסק הדין בערעורו של אזריה שהעונש שנגזר על אזריה נמוך מדי, ומשקף "פגיעה בקוד האתי ובערכים של חיי אדם וטוהר הנשק". הרמטכ"ל גדי איזנקוט, בתיאום עם שר הביטחון משה יעלון, פרסם הודעת גינוי לאירוע הירי עוד ביום שבו התרחש (על בסיס התחקיר המבצעי הראשוני שנערך), הורה למצות את החקירה וציין: "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל".
הקוד האתי ללוחמה בטרור
עקב הבעיות שעלו בנוגע להתאמת הקוד למציאות של לוחמה בטרור, הקים צה"ל בשנת 2004 פורום של קצינים ואנשי מקצוע, בהשתתפותו של הפרופ' כשר, שניסח את "הקוד האתי ללוחמה בטרור". קוד זה ענה על חלק מהבעיות הנובעות מהתאמת הקוד האתי למציאות של לחימה בעצימות נמוכה נגד גורמי טרור, בתוך אוכלוסייה אזרחית. הקוד לא אומץ על ידי צה"ל.
11 ערכי הקוד נלמדים כתוספת לערכי "רוח צה"ל":
פעולה צבאית תתבצע אך ורק נגד מטרות צבאיות;
השימוש בכח חייב להיות מידתי (פרופורציונלי);
החיילים יוכלו להשתמש רק בכלי הנשק הצה"ליים;
אסור לתקוף את מי שנכנע;
רק מי שהוכשר לכך יורשה לחקור אסירים;
על החיילים להתנהג בכבוד ובהתחשבות כלפי האוכלוסייה וכלפי העצורים;
חיילים חייבים לתת שירותים רפואיים מתאימים, כאשר התנאים מאפשרים זאת, לעצמם ולאויב כאחד;
ביזה אינה חוקית לחלוטין;
על החיילים לכבד את האתרים ואת החפצים הדתיים והתרבותיים;
על החיילים להגן על כוחות העזרה הבין־לאומיים, ועל רכושם ורכביהם;
על החיילים לדווח על כל הפרה של קוד זה.
ראו גם
פקודה בלתי חוקית בעליל
לקריאה נוספת
אסא כשר, אתיקה צבאית, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור (1996)
ישי בר, נורמות ואתיקה במשפט הצבאי: ערכי רוח צה"ל, פיקוד ומנהיגות: מבחר פסקי דין, תל אביב: בית הדין הצבאי לערעורים (2007)
עדו רכניץ ואלעזר גולדשטיין, אתיקה צבאית יהודית: מבט יהודי על רוח צה"ל, תל אביב: הוצאת משכל ידיעות ספרים (2013)
מנחם פינקלשטיין, הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט, בני-ברק: הקיבוץ המאוחד (2011)
קישורים חיצוניים
רוח צה"ל, הנוסח המלא, באתר חיל החינוך והנוער
סמואל בומנדיל, "במקום בו אין אנשים" על האתגרים הצפויים לצה"ל כתוצאה מהשימוש הגובר בכלי נשק בלתי מאוישים
הערות שוליים
קטגוריה:שירות בצה"ל
קטגוריה:אתיקה | 2024-10-15T04:26:25 |
ארל וורן | ארל וורן (באנגלית: Earl Warren; 19 במרץ 1891 – 9 ביולי 1974) היה משפטן ופוליטיקאי אמריקאי. מושל קליפורניה בין 1943 ל-1953, מועמד לסגן הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-1948, ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בין 1953 ל-1969. בכהונתו זו בבית המשפט העליון תרם רבות לקידום זכויות האזרח בארצות הברית ועמד בראשות ועדת וורן לחקר רצח קנדי.
וורן נולד בלוס אנג'לס למהגרים מנורווגיה ושוודיה. למד מדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי, ושם רכש גם את השכלתו המשפטית. במהלך מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא ארצות הברית ושירת כקצין. לאחר המלחמה החל לעסוק בשירות הציבורי. ב-1925 התמנה לתובע מחוזי של מחוז אלאמידה ורכש מוניטין כמי שמטפל בפושעים ביד קשה. בשנת 1935 נבחר וורן לתפקיד הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה של הבונים החופשיים בקליפורניה. ב-1939 התמנה לתובע הכללי של קליפורניה. ב-1942 התמנה למושל המדינה מטעם הרפובליקנים. ב-1946 הוא רשם את עצמו לבחירות המקדימות של המפלגות הגדולות של המדינה וזכה בכולן – כך שבהתמודדותו בבחירות הכלליות לא היו לו מתחרים, והוא נבחר לכהן כמושל תקופה שנייה. ב-1950 נבחר בשלישית והיה האדם היחיד אי פעם שנבחר לשלוש תקופות כהונה רצופות כמושל קליפורניה. כמושל סייע לבסס את השגשוג הכלכלי שהאריך בקליפורניה עוד שני עשורים אחריו, הוא גם ביסס את מערכת החינוך הגבוה במדינה. וורן תמך בכליאת היפנים בארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה. היחס שלו כלפי מעורבותו בכליאה שנוי במחלוקת.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948 חבר למועמד לנשיאות תומאס דיואי, והתמודד על משרת סגן הנשיא, אך הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן ניצח במפתיע. ב-1953 מינה אותו הנשיא דווייט אייזנהאואר לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. מינוי זה היה כנראה תוצאה של דיל פוליטי שבמסגרתו פעל וורן להצלחת הנשיא בקליפורניה. עד פרישתו ב-1969, עמד וורן מאחורי שורה של פסיקות מהפכניות שלא עמדו בקו אחד עם תדמיתו השמרנית. בערוב ימיו צוטט אייזנהאואר כמי שאומר כי מינוי וורן היה "השטות הגדולה ביותר שעשיתי בימי נשיאותי". ב-1954, זמן קצר מאוד לאחר מינויו של וורן, ובעקבותיו, קבע בית המשפט פה אחד כי הפרדה בין גזעים בבתי ספר אינה חוקתית (פסק דין בראון נגד מועצת החינוך). בכך נקבעה אבן דרך במשפט החוקתי באמריקה, ובתנועה לשוויון בארצות הברית. ההחלטה המהפכנית נכתבה על ידי וורן, ששכנע את חבריו השופטים לתמוך בה.
החלטות דרמטיות נוספות של בית המשפט בראשות וורן הנחשבות לעיתים ל"מהפכניות", מנעו את הנוהג שלפיו למחוזות בחירה גדולים של שחורים ניתן נציג אחד בלבד בבית הנבחרים, וחייבו את השוטרים להצהיר בפני העצור על זכויותיו על ידי הקראת אזהרת מירנדה (פסק דין מירנדה נגד אריזונה). השינויים שהוביל וורן לא זכו להסכמה לאומית רחבה והיו ממתנגדיו שאף קראו להדחתו. עם זאת, ההיסטוריה שפטה את וורן בצורה שונה לחלוטין והוא נחשב לאחד השופטים החשובים והמשפיעים ביותר בארצות הברית במאה ה-20. ארל וורן עמד בראש ועדת וורן שהסיקה כי מאחורי ההתנקשות בנשיא ג'ון קנדי עמד אך ורק לי הארווי אוסוואלד. קביעה זו שנויה במחלוקת, אך לא הוכח שיש בטענות שכנגד דבר מה ממשי המבדיל אותן מתאוריות הקשר הרגילות הנפוצות בציבור אחרי כל התנקשות פוליטית.
באביב 1969 פרש וורן מתפקידו כנשיא בית המשפט העליון. לאחר מותו הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית ועל שמו נקרא קולג' באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.
תחילת דרכו ושירותו הצבאי
ממוזער|ארל וורן בעת שירותו כקצין בצבא ארצות הברית ב-1918.
ארל וורן נולד בלוס אנג'לס, קליפורניה, ב-19 במרץ 1891, בנו של אריק מתיאס וורן, מהגר נורווגי מסטוונגר, האיחוד השוודי-נורווגי, וכריסטין הרנלונד וורן, מהגרת שוודית מהלסינלנד, אשר בנורלנד, שוודיה-נורווגיה. הוא היה הבן השני במשפחתו, אחרי אחותו הבכורה, את'ל. ארל ואחותו גדלו במשפחה שמרנית וצנועה במשאביה הכלכליים שערכיה התמקדו בחשיבות של מוסר עבודה וחינוך מוצלח. משפחתו עברה לבייקרספילד שבקליפורניה זמן קצר לאחר שנולד, שם וורן נכנס לבית הספר שנה אחת מוקדם יותר מרוב הילדים, על פי דרישת אביו. לארל לא ניתן שם אמצעי כמקובל באותה העת, ואביו אמר לו בבגרותו כי "כאשר נולדת, הייתי עני מכדי להעניק לך שם אמצעי". למרות שאביו מימן אותו לאורך כל לימודיו במכללה (קולג'), וורן החזיק בעבודה מדי קיץ מגיל תשע. אחת העבודות שלו הייתה בשירות חברת 'סאות'רן פסיפיק', החברה שבה עבד אביו כמכונאי רכבות. שם למד על סמכות מונופולית, שחיתות ודומיננטיות של הפוליטיקה על רובדי החברה באופן שעיצב בהמשך את הקריירה שלו. וורן המשיך ללמוד במכללה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
וורן התעלה אך במעט מעל הממוצע הכיתתי, עם ציונים מוצלחים אך לא מצוינים. בשנה האחרונה ללימודיו במכללה, נכנס וורן לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. מאז שהיה ילד, וורן היה נוהג לרכב על אופניו לכיכר בית המשפט העירוני כדי לצפות בהליכים משפטיים. הוא הוקסם מהקלות שבה הציגו עורכי הדין את תיקיהם ומיכולתם לחשב את הליך המשפט בהמשך דרכו. וורן השלים ב-1912 תואר שני וב-1914 השלים דוקטורט במשפטים. ב-14 במאי 1915 התקבל לאגודת עורכי הדין של קליפורניה. עם סיום הלימודים, וורן קיבל עבודה במחלקת המשפטים של חברת הנפט 'אסוסיאייטיד אויל קומפני'. זמן קצר לאחר מכן הצטרף למשרד עורכי הדין רובינסון ורובינסון.
לאחר שעבד במשרד במשך שנה וחצי, מטרותיו המקוריות לקידום הקריירה המשפטית שלו לפתע לא היו בראש סדר העדיפויות עבורו עם התערבות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה נגד הקיסרות הגרמנית. וורן ניסה להתגייס לשורות הצבא האמריקאי, אך לא הותר לו עקב העובדה שסבל מטחורים. במקום זאת, לאחר שהתמיד בדרישותיו לקבל משרה מסוימת דרכה יוכל לשרת את ארצו, התמנה לתפקיד האחראי על עשרת האחוזים הראשונים של המגויסים מאוקלנד, קליפורניה. עד מהרה הועלה לדרגת לוטננט ראשון בצבא האמריקאי ונשלח לטקסס כדי להיות מדריך כידונים במחנה ההכשרה המרכזי עבור קצינים, מחנה מקארתור אשר בוייקו. הוא הגיע אל המחנה יומיים בלבד לפני כניעת גרמניה ב-11 בנובמבר 1918 שהביאה לסיום המלחמה. וורן שוחרר זמן קצר לאחר שהגיע לטקסס, והוא חזר לקליפורניה להתגורר עם אחותו וגיסו. הוא החל בשירות הציבורי עם מינויו לפקיד בוועדת השיפוט של האספה המדינית בקליפורניה ונשאר בשירות הציבורי במשך חמישים השנים הבאות.
פוליטיקאי עולה
מנהיג הרפובליקנים בקליפורניה
בעודו מכהן כתובע המחוזי של מחוז אלמידה, החל וורן להתבלט כמנהיג המפלגה הרפובליקנית במדינתו. במהלך הקמפיין של הרברט הובר לנשיאות ב-1932 שימש מנהל הקמפיין במחוז. לאחר שרוזולט הדמוקרט ניצח בבחירות אלה, הרבה וורן לתקוף את מדיניות הניו דיל שהוביל רוזוולט. ב-1934 מונה וורן ליושב ראש המפלגה הרפובליקנית בקליפורניה והיה מבכירי המתנגדים למועמדותו של הסופר הסוציאליסט אפטון סינקלייר למושל המדינה. ב-1936 הוא ספג ביקורת שלילית רבה כשהוביל לבחירת קבוצה של צירים לא מחויבים לוועידה הרפובליקנית הלאומית לבחירות באותה שנה. המניע העיקרי למאמציו היה התנגדותו להשפעה החזקה של המושל פרנק מריאם ושל המוציא לאור ויליאם רנדולף הרסט. בבחירות לנשיאות בשנת 1936, וורן השתתף בקמפיין של המועמד הרפובליקני, אלף לנדון, שהפסיד לבסוף.
מושל קליפורניה
בטרם התמודד למשרת מושל קליפורניה היה וורן התובע הכללי של קליפורניה במשך 4 שנים, החל מ-1939. במהלך כהונתו זו היו לו חיכוכים עם המושל אולסון. בשנת 1939 תומכיו של וורן החלו להכין את הקרקע להתמודדות שלו בבחירות למושל קליפורניה ב-1942. בתחילה הוא לא רצה להתמודד אך לבסוף באפרילאותה שנה הודיע על ההתמודדות שלו לתפקיד בבחירות אלה. הוא התמודד כמועמד עצמאי, לא כנציג הרפובליקנים או הדמוקרטים ובכך קיווה למשוך מצביעים רבים יותר. הוא גם הצהיר שלמרות שהוא רפובליקני, יתמוך במדיניות של הנשיא רוזוולט יותר מאולסון, המושל המכהן, שהתמודד מולו. דמוקרטים רבים ביקרו אותו על כך שהוא מתחפש לא-מפלגתי, אך ידוע שהוא רפובליקני. בפריימריז הרפובליקניים ניצח בקלות, ובפריימריז הדמוקרטיים, להפתעת הפרשנים, קיבל קולות רבים וכמעט ניצח את אולסון. בנובמבר ניצח בקלות את אולסון וזכה בכ-57% מהקולות. ניצחון זה הפך אותו למפורסם ברמה לאומית. כמו כן היו לו יחסים טובים עם המפלגה הרפובליקנית כולה, מהשמרנים בראשות רוברט טאפט עד הליברליים בראשות תומאס דיואי. במהלך כהונתו הוא הכניס מודרניות למשרת המושל. כמקובל אצל הפרוגרסיביים, האמין ביעילות ובתכנון.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו למשרה
כהונתו ויחסיו עם עמיתיו
משנתו המשפטית
הליכים פליליים
סכנה ברורה ומיידית
מגילת הזכויות
התיקון הראשון לחוקה
זכויות האזרח
פסק דין בראון נגד מועצת החינוך
פסק דין לאבינג נגד וירג'יניה
ועדת וורן לחקר רצח קנדי
פרישתו ואחרית ימיו
מורשתו, תדמיתו והנצחתו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מושלי קליפורניה
קטגוריה:נשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1891
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1974 | 2024-07-24T14:03:25 |
יוסי יפה | יוסי יפה נהגה: יוֹפֶה; (26 ביוני 1935 – 28 בפברואר 1977) היה איש צבא ישראלי, מפקד סיירת צנחנים ומפקד גדוד 66. נהרג בעת מילוי תפקידו כסגן מפקד עוצבת חצי האש.
ביוגרפיה
יוסי יפה נולד במושב חרות, לדב ואסתר שהיו מראשוני המתיישבים שם, אחיהם של אברהם יפה ("הקטן"), חנה יפה ושרה. בן דודו של אברהם יפה. למד בבית הספר החקלאי כדורי. הוא התגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל, עבר קורס מ"כים. הוא התנדב לצנחנים והצטרף לפלוגה א' בגדוד 890 בפיקודו של מאיר הר-ציון, היא סיירת הצנחנים. בהמשך עבר קורס קציני חי"ר ועם סיומו שב לסיירת ושימש כמפקד מחלקה. יפה נפצע קשה בפעולת קלקיליה, ב-10 באוקטובר 1956. ב-1957 מונה למפקד סיירת הצנחנים.
במילואים המשיך למלא תפקידי פיקוד בצנחנים. עם הקמתה של חטיבה 55, חטיבת צנחני מילואים, בתחילת 1965, מונה למג"ד הראשון של גדוד 66. כמפקד הגדוד לחם במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים, בבית הספר לשוטרים, בגבעת התחמושת ובהר הצופים. במלחמת ההתשה לחם במוצבי התעלה, ובמלחמת יום הכיפורים בקרב העיר סואץ.
יפה גר במשך כל חייו במושב, ושילב פעילות ביטחונית-התיישבותית עם עבודה חינוכית-ציונית. במשך שנים רבות פעל במסגרת חטיבת בני המושבים, בתחילה כרכז מפעלים ולאחר מכן כמרכז החטיבה. בתחילת 1977 חזר לשירות קבע בצה"ל כסגן מפקד עוצבת חצי האש. הוא נהרג במהלך אימון ההקמה, כאשר עלה רכבו על מוקש ב-28 בפברואר 1977 באזור ניצנה שבנגב.
חיים אישים
היה נשוי לרינה, ואב לארבעה ילדים. בנו יורם יפה הוא קצין במילואים בדרגת אל"ם, שימש מפקד גדס"ר נח"ל ומפקד מפקדת כוחות האוויר המיוחדים.
לזכרו
במקום שבו נהרג מוצבת אנדרטה לזכרו. התנועה החדשה מקיימת מדי שנה בסוכות לזכרו את מפעל יוסי יפה, בו חניכי השכבה הבוגרת של התנועה פורצים שבילי סימון חדשים ופועלים בשטח לטיפוח הסביבה. המושב השיתופי יפית שבבקעת הירדן קרוי על שמו. מדי שנה מאז שנת מותו מקיימת בני המושבים ובהמשך גם התנועה החדשה מפעל לזכרו במהלך חול המועד סוכות.
על שמו של יפה יש שביל סימון בפארק קרן קיימת לישראל ביר עסלוג', שסומן ונסלל בשנת 2005. בסוכות תשע"ח בשיתוף חבריו לגדוד 66, הקהילה החינוכית ניצנה, חניכי שכבת י"ב בתנועת בני המושבים, המועצה האזורית רמת הנגב, קק"ל וצה"ל יחנך שביל חדש "דרך יוסי יפה". הדרך הולכת מחמוקי ניצנה לעמודי פסל נתיב שלום. במסגרת זו יוצב סלע לזכרו ופרגולה, הצופה לסלע "יוסי יפה" שהוצב, על ידי חטיבת בני המושבים, במקום בו נהרג.
מרכז|ממוזער|אנדרטה לזכרו של יוסי יפה במקום בו נהרג על כביש 10 בסמוך למסוף המטענים ניצנה על גבול ישראל-מצרים
קישורים חיצוניים
יוסי יפה באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
.
תמונות וקורות חייו של סגן-אלוף יוסי יֹפֶה ז"ל, באתר "הצנחנים - בעשור הראשון 1948 - 1958".
גדוד 66.
.
הערות שוליים
קטגוריה:חללי צה"ל
קטגוריה:מפקדי סיירת צנחנים
קטגוריה:סגני-אלופים בצה"ל
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:בוגרי בית הספר כדורי
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:חרות (מושב): אישים
יוסי
קטגוריה:חטיבה 55
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1977
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים | 2024-09-03T02:55:13 |
מקלדת אלקטרונית | ממוזער|300x300px|מקלדת אלקטרונית מדגם ימאהה tyros 5
ממוזער|אורגנית מודרנית
מקלדת אלקטרונית, המכונה לפעמים קלידים, אורגנית או אורגן, היא שם כולל למספר כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת שהעיקרי שבהם הוא סינתיסייזר בעל מקלדת. לעיתים היא מכונה בטעות אורגן חשמלי, אך זהו כלי נגינה שונה.
המונח "מקלדת אלקטרונית" משמש לעיתים רבות לתיאור כללי של כלי נגינה אלקטרוניים עם מקלדת מוזיקלית. בקבוצה זו נכללים פסנתרים אלקטרוניים, פסנתרים דיגיטליים, סינתיסייזרים ודוגמי צלילים. בדרך כלל מתייחסים אל הסינתיסייזרים ואל דוגמי הצלילים המקצועיים כ"מקלדת", ואילו הסוגים הזולים מכונים "אורגנית".
אופן פעולת המקלדת
בניגוד לפסנתר שבו הצליל מופק כתוצאה מהקשה של פטישים על מיתרים, במקלדת האלקטרונית ההקשות נקלטות על ידי חיישנים, אותות ההקשה מועברים למערכת אלקטרונית אשר מפיקה בהתאם להקשות אות חשמלי (אנלוגי במערכות הישנות, דיגיטלי בחדשות יותר) המבטא את הצליל. האות החשמלי מועבר דרך מגבר אל הרמקולים המפיקים את הצליל הסופי.
המערכת האלקטרונית שבמקלדת מתרגמת את ההקשות לצלילים באחת משתי צורות:
באמצעות דגימות (סימפול) - המערכת מכילה בזכרונה הקלטות של כל הצלילים שהיא עשויה להפיק. בעת לחיצה על אחד הקלידים, המערכת משמיעה הקלטה של הצליל המתאים מתוך ההקלטות שבזכרונה. הזיכרון מכיל הקלטות לגבי כל קליד וקליד, ולכן מקלדת המדמה פסנתר בן 88 קלידים תכלול לפחות 88 הקלטות שונות (הקלטה לכל קליד). הקלטות נוספות עשויות להידרש אם המקלדת מתוכננת כך שתוכל להפיק צלילים של כלים נוספים, וכן אם הוא פועלת בשיטת סטריאו. הצליל בזיכרון המקלדת עשוי להיות צליל של פסנתר כנף עתיק או צליל של כינור או של כלים אחרים, הכול בהתאם למה שהקליטו בוני הכלי. כלים הפועלים בשיטה זו מכונים דוגמי צלילים. דוגמה לכך הוא אבי טכנולוגיית הדגימה - המלוטרון.
בהפקה מלאכותית (סינתוז) - מעבד משוכלל בתוך המקלדת יודע לדמות צלילים שונים על ידי הרכבתם בצורות שונות. עבור כל "כלי" שהמעבד יכול לדמות מוגדרים מראש מספר פרמטרים הקובעים את מבנה הצליל שיופק. הצלילים המופקים עשויים להיות דומים לצלילים של כלים מוזיקליים שונים (לדוגמה פסנתר) אך ניתן גם ליצור באותו אופן צלילים שאינם דומים לאף כלי מוזיקלי מוכר. כלים הפועלים בשיטה זו מכונים סינתיסייזרים.
חלק גדול מן המקלדות המודרניות כולל גם צג דיגיטלי הנותן חיווי אודות הכלי שנבחר, התו שנוגן וכו'. כמו כן קיימים בהן כפתורים שונים המשמשים לבחירה ושליטה על האופציות השונות.
השוואה לפסנתר
המקלדת האלקטרונית משמשת במקרים רבים כתחליף לפסנתר. להלן סקירה של יתרונותיה וחסרונותיה ביחס לפסנתר:
חסרונות
בשונה מפסנתר, שלו יש 88 קלידים (7 אוקטבות ורבע), למקלדות האלקטרוניות יש תכופות פחות קלידים, ורק ליקרות מביניהן יש מספר כזה של קלידים.
מבחינת איכות השמע - עשוי להיות דמיון רב מאוד בין הצלילים שמפיקה המקלדת האלקטרונית לצלילים של הכלים אותם היא מחקה, אולם במקלדות זולות איכות הצליל עשויה להיות לא מספקת. איכותו ונאמנותו של הצליל תלויות בטכנולוגיית הסינתיסייזר (במקלדות מסנתזות) או באיכות הדגימות (במקלדות מסמפלות) וממילא גם במחירה של המקלדת. מקלדות יקרות המפיקות צלילים איכותיים ביותר הן, למשל, הדגמים PA3X של חברת KORG ו-TYROS 5 של חברת ימאהה, וכן psr s970 של חברת ימאהה, שמחירם מאמיר לעיתים לסכום של 20,000 ש"ח.
בפסנתר, המורכב ממיתרים ופטישים פיזיים, ניתן לנגן בדרכים שונות המפיקות צלילים בעלי אופי שונה בהתאם לטכניקת הנגינה, מעבר להבדלים בעוצמה בין צלילים. מקלדת המדמה צליל של פסנתר מתייחסת רק לעוצמת הצליל ומשכו, אך אינה מסוגלת להפיק איכויות שונות של צליל, ולכן צליליה יישמעו "מכניים" יותר.
יתרונות
ניתן לשלוט על עוצמת הצלילים המופקים מן המקלדת באמצעות כפתור ואף להאזין לה באוזניות מבלי להפריע לסובבים.
המקלדת קלה יותר מן הפסנתר ושוקלת מספר קילוגרמים מועט (בדרך כלל פחות מעשרים קילוגרם), ולכן אפשר לנייד אותה ממקום למקום בקלות.
המקלדת אינה מצריכה כיוון.
רוב המקלדות זולות יותר מפסנתר.
כיוון שהפלט שמפיקה המקלדת הוא אלקטרוני, ניתן להקליטו באמצעים אלקטרוניים ביתר קלות.
אפשרות לשילוב עם מחשב בתקן MIDI, או בתקנים מתקדמים יותר. בדרך זו ניתן להעביר מהמקלדת לשם עיבוד, עריכה וסימפול במחשב או בהתקן אחר.
במקלדות המשלבות סינתיסייזר, או תחנת-עבודה ניתן לערוך צלילים וליצור קולות חדשים.
אפשרות לליווי של כלים נוספים (בשליטת המערכת האלקטרונית) בעת הנגינה (תכופות ליווי של תופים). כך מהווה המקלדת "תזמורת של כלי אחד".
אפשרות לדימוי כלים שונים מפסנתר, לדוגמה עוגב, כינור, גיטרה, חליל ועוד. כך אפשר להיעזר בידע התפעולי שנרכש על המקלדת לשם חיקוי צלילים של כלים אחרים.
תחזוקת הפסנתר יקרה ודורשת יותר משאבים - על-מנת לשמור על הפסנתר במצב טוב יש לבצע כיוון לעיתים תכופות, דבר הנעשה על ידי מכוון מקצועי. בנוסף, יש משמעות רבה למיקום הפסנתר, ולנזקים הנגרמים לו באופן יחסי למקלדת אלקטרונית (נזקי מזג-אוויר, פגיעות בעץ, שריטות וסדקים).
מקלדות אלקטרוניות משוכללות מציעות גם יתרונות נוספים ביחס לפסנתר:
אפשרויות להקלה על הנגינה - המקלדת עשויה להציע שיטות המקלות על ביצוע הנגינה, לדוגמה הקשה על תו בודד שמדמה הקשת מספר קלידים בפסנתר (ביצוע אקורד בלחיצה בודדת).
אפשרויות ללימוד עצמי - המקלדת עשויה להציע עזרים ללימוד הנגינה - החל מתצוגה הכוללת אינדיקציה לתו המתנגן באותו רגע, ועד למערכת לימוד משוכללת שבה היא משמש כ"מורה אלקטרוני".
אפשרות להקליט את היצירות, לזיכרון המקלדת או לאמצעי אחסון חיצוני, כולל לפעמים אפשרות נוחה ליצירה המערבת מספר כלים בו זמנית.
חלק מהמקלדות האלקטרוניות מציעות שיפורים שנועדו לפצות על החסרונות הקיימים בהן ביחס לפסנתר:
בכל המקלדות האלקטרוניות המודרניות יש חיישנים החשים את עוצמת הנגיעה על הקליד, ומפיקים צליל בהתאם לעוצמת הלחיצה. בכך הן מדמות את הפסנתר בצורה טובה יותר ונשמעות פחות "מכניות".
מקלדות אחרות ולרוב יקרות יותר, מצוידות במנגנון פטישי בדומה לפסנתר אשר מעניק תחושת מגע אמיתי של פסנתר. מנגנונים אלו קיימים בשתי תצורות שונות:
Progressive Hammer-action Keyboard - מקלדת בעלת קלידים שקולים לחלוטין. זהו המנגנון המחקה בצורה הטובה ביותר את מגע הפסנתר. מקלדות המצוידות במנגנון זה הן Roland Rd-700, Yamaha DGX-620, Yamaha P-250 ועוד.
Weighted Hammer-action Keyboard - מקלדת בעלת קלידים חצי שקולים. מנגנון זה אשר נמצא בחלק מצומצם למדי מבין המקלדות מאופיין בכך שמדמה את מגע הפסנתר באופן חלקי. הסיבה לייצור מקלדות עם מנגנון מסוג זה נעוצה בעובדה שמקלדות בעלות קלידים שקולים לחלוטין יקרות מאוד וגם כבדות מאוד. מקלדת המצוידת במנגנון מעין זה היא Roland RD-170.
במקלדת בדרך כלל מסך דיגיטלי מואר עם חמשה עליו, וכך כשנוגעים בקליד במקלדת, החמשה יראה את התו.
יצרנים מפורסמים של מקלדות אלקטרוניות
Roland
ימאהה
Korg
Kurzweil
Nord
קסיו
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:כלי נגינה אלקטרוניים | 2023-12-27T22:38:09 |
V-2 | טיל V-2 (קיצור של Vergeltungswaffe 2 – נשק הנקמה) היה הטיל הבליסטי הראשון בעולם. הטיל שימש את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, בעיקר נגד מטרות בריטיות ובלגיות. ה־V-2 היה העצם הראשון שיצר האדם שחצה את גבול החלל.
עקב רמת הדיוק הנמוכה של נקודת פגיעתו, הוא הופנה בדרך כלל נגד ערים ולא מטרות צבאיות. בסך הכל יוצרו כ־3,000 טילים שהרגו כ־7,250 אזרחים וחיילים. במהלך ייצור הטיל נהרגו כ־20,000 עובדי כפייה (חלקם שבויי מלחמה) שאולצו לעבוד בתנאים קשים במיוחד במתקני הייצור התת־קרקעיים.
פרטים טכניים
ימין|ממוזער|270px|מבנה ה־V-2
טיל ה־V-2 היה באורך של 14 מטרים, בעל טווח של כ־300 קילומטרים ונשא ראש נפץ במשקל של עד 1,000 ק"ג. הטיל הונע בדלק נוזלי שהיה תערובת של 74% אתנול ו־26% מים (B-stoff), אליה הוזרם חמצן נוזלי כמחמצן. משאבות הדלק והמחמצן הונעו על ידי טורבינות קיטור, שנוצר באמצעות מי חמצן וקטליזטור מסוג נתרן פרמנגנט. מכלי הדלק והחמצן היו עשויים אלומיניום כדי להקטין את משקל הטיל, אף על פי שהיה מחסור בה באותה העת בגרמניה. הטיל הורכב מ־30 אלף חלקים נפרדים והאורך הכולל של החיווט עלה על 35 קילומטרים.
תא הבעירה של הטיל צופה בחומרים קרמיים מיוחדים שאפשרו לו להגיע לטמפרטורות של 2,500-2,700 מעלות צלזיוס בלי להיהרס. הדלק הנוזלי נשאב לאורך דופן כפולה של תא הבעירה באמצעות משאבה וכך הושג חימום הדלק וקירור תא הבעירה. הדלק הוזרק לתא הבעירה הראשי דרך 1,224 נקבים, אשר תוכננו כך שיבטיחו את הריכוז הנכון של אלכוהול וחמצן לאורך כל זמן הבעירה. כדי לקרר את המנוע נעשה שימוש גם בשיטת ה־Film cooling - חורים קטנים בתא הבעירה אפשרו גם לכמות מסוימת של אלכוהול להיכנס ישירות לתוך תא הבעירה, וליצור שכבת גבול מקוררת שהגנה על דופן תא הבעירה, במיוחד בצוואר בו תא הבעירה היה הצר ביותר (נראה באיור תחת הכותרת "כניסת כוהל"). נחיר דה־לאוואל במוצא תא הבעירה שצורתו תוכננה היטב שימש כדי להמיר בין אנרגיית הבעירה שהשתחררה לאנרגיה קינטית של הסילון בנצילות מרבית. האלכוהול שבשכבת הגבול ניצת מיד במגע עם האטמוספירה, מה שגרם ללהבה תמידית בסילון הטיל.
מרגע שיגורו, הטיל האיץ במשך 65 שניות, ומנגנון בעל תוכנית מוגדרת מראש שלט בזווית הנטייה של הטיל עד הגעה לנטייה שהוגדרה מראש ברגע כיבוי המנוע, שאחריו הטיל המשיך במסלול בליסטי (נפילה חופשית). חישובים מתמטיים הראו שהטווח המקסימלי עבור מהירות נתונה ברגע כיבוי המנוע של טיל זה מתקבל עבור זווית נטייה של 49 מעלות ביחס לציר האנכי (41 מעלות ביחס לאופק), על כן הגעה לזווית הנטייה המדויקת הזאת ברגע כיבוי המנוע הייתה קו מנחה מרכזי בתהליך התכנון.
ה־V-2 נשלט באמצעות וריאנט של שיטת הניהוג הווקטורי - ארבעה משטחי ניהוג עשויי גרפיט שעמדו בדרכו של הסילון הנפלט מהטיל שימשו לניהוגו בחלל, היכן שהאטמוספירה הדלילה אינה מאפשרת ניהוג אווירודינמי אפקטיבי. באמצעות הטיית מסטי הסילון (משטחי הניהוג), הוטה הסילון הנפלט מרקטת ההנעה לכיוונים שונים - כך נוצר כוח דחף שאינו פועל לאורך ציר הטיל בלבד.
מערכת ההנחיה של הטיל, ה־LEV-3 (והגרסה המתקדמת שלה בשם SG-66 ששימשה בדגמים המאוחרים יותר), הייתה מערכת ניווט אינרציאלית הראשונה בעולם - מערכת העושה שימוש בניווט לפי חישוב עיוור ללא נקודת ייחוס חיצונית, והורכבה ממספר גירוסקופים למדידת התאוצה הקווית של הטיל, ומספר נוספים למדידת התאוצה הזוויתית של הטיל בכל אחד מן הצירים. מד תאוצה PIGA שימש לשליטה על רגע כיבוי המנוע. הטיל שוגר מנקודה שמיקומה נמדד מראש כך שהמרחק והאזימוט למטרה היו ידועים.
מספר דגמים מאוחרים של ה־V-2 עשו שימוש ב"אלומות מנחות", אותות רדיו שמשודרים מהקרקע כדי לשמור על הטיל במסלול הנכון, אך הדגמים הראשונים נעזרו במחשב אנלוגי פשוט שהיה "מרכז הבקרה" של הטיל. המחשב האנלוגי קיבל את המידע על מיקום ומהירות הטיל מן הגירוסקופים ותיקן את אזימוט מהירות הטיל כל העת (באותם ימים טכנולוגיית הניהוג הווקטורי לא הייתה מדויקת מספיק ועל אף שהאזימוט למטרה היה ידוע, נדרשה בקרה מתמדת על כיוון תנועת הטיל).
ראש הקרב היה מקור אחר לבעיות טכניות. חומר הנפץ בו עשו שימוש היה אמטול 60/40 המפוצץ על ידי מרעום מגע חשמלי. לאמטול היה היתרון של יציבות ובנוסף ראש הקרב הוגן על ידי שכבה עבה של פיברגלס, אבל גם כך הוא עדיין היה עשוי להתפוצץ במהלך החדירה לאטמוספירה. ראש הקרב שקל 975 קילוגרם והכיל 910 קילוגרם של חומר נפץ. האחוז לפי משקל של חומר הנפץ בראש הקרב היה 93%, אחוז גבוה מאוד בהשוואה לסוגים אחרים של תחמושת.
במהלך מסלול הנפילה הבליסטית של הטיל מהירותו עלתה בהדרגה והגיעה עד ל־5 מאך זאת בשונה מהטיל V-1 שמהירותו הייתה תת־קולית. מאפייני טיסתו ומהירותו לא אפשרו את גילויו באמצעות מכ"ם וגם אילו היה מתאפשר גילויו לא היו לבעלות הברית אמצעים ליירוטו. לפיכך אמצעי הסיכול היחיד כנגד הטיל היה פגיעה באתרי השיגור שלו (אתרי הייצור היו תת־קרקעיים ולכן לא התאפשרה פגיעה בהם).
באופן אבסורדי, למהירותו העל-קולית של הטיל הייתה השפעה פסיכולוגית חיובית, וזאת מאחר שהטיל לא השמיע את השריקה קודם לנפילתו (כמו שנשמעה טרם נפילת טילי ה־V-1) שיצרה חרדה באוכלוסיית הערים שהופצצו בתקופת המלחמה.
היסטוריית פיתוח
רקע: עבודתם של גודרד ואוברט
מראשוני חלוצי הטילים המודרניים היה האמריקני רוברט גודרד, אשר נזקפת לזכותו המצאת ובניית רקטת הדלק הנוזלי הראשונה בעולם, אותה שיגר בהצלחה ב־16 במרץ 1926. גודרד והצוות שפעל בהנחייתו שיגרו 34 רקטות בין 1926 ו־1941, ובאחד השיגורים השיג גובה שיא של 2.6 קילומטרים ומהירויות של עד ל־885 קמ"ש. המונוגרפיה שלו משנת 1919 - "על שיטה להגעה לגבהים קיצוניים", נחשבת לאחד הטקסטים הקלאסיים של הטילאות ב. בחיבורו זה, גודרד ניסח כמה מעקרונות היסוד של הטיל המודרני; כמו השימוש בגירוסקופ ובהנעה וקטורית. בחיבור גודרד תיאר ניסויים רבים שערך ברקטות דלק מוצק הפועלות על בסיס אבק שרפה נטול עשן. פריצת דרך קריטית הייתה הרעיון להשתמש בנחיר פליטה שהומצא קודם על ידי הממציא השוודי גוסטב דה לאוול. השימוש בנחיר דה לאוול מאפשר את ההמרה היעילה ביותר של אנרגיית חום של גזים לוהטים לתנועה קדימה. גודרד יישם בהצלחה את השימוש בנחיר הזה, והצליח להגדיל את הנצילות של הרקטות שלו מ־2% ל־64%, ולהשיג מהירויות פליטת גזים של מעל מאך 7. במרץ 1935, גודרד יישם בהצלחה את העקרונות של שימוש בגירוסקופים ובניהוג ווקטורי והצליח לשלב תוכנית הטיה (tilt program) באחת מהרקטות שלו, וכך הרקטה ששוגרה הצליחה לעבור מטיסה אנכית לחלוטין לטיסה אופקית לחלוטין, ונחתה לבסוף במרחק של מעט יותר מ־3 קילומטרים מנקודת השיגור. הצלחה זו המחישה את האפקטיביות של השימוש במערך גירוסקופים כדי לשלוט במסלול הרקטה, ושימשה השראה לכמה מהתכנונים הרקטיים הראשונים של חלוצי הרקטות הגרמנים.
באופן עתידני מאוד, גודרד ניבא גם כמה מההיבטים המרכזיים של המסע המודרני בחלל, כגון השימוש באנרגיה סולארית כאמצעי חלופי להנעה, והשימוש במגן חום מתכלה (Ablative heat shield) - אשר במילותיו של גודרד עצמו: "מתוכנן כשכבה מבודדת תרמית שמטרתה להתכלות בחדירה לאטמוספירה, בדיוק כמו פני השטח של מטאור החודר לאטמוספירה". גודרד אף ניבא במובן מסוים את השימוש בהנעה יונית (High-velocity ion propulsion).
דמות חשובה נוספת בפיתוח המוקדם של רקטות הייתה הרמן אוברט הגרמני. בהשפעת ספריו ורעיונותיו של הסופר הצרפתי ז'ול ורן על מסע לירח, אוברט כתב ב־1923 את ספרו "ברקטה אל החלל הבין כוכבי" שהפך גם הוא לאבן פינה בספרות המודרנית על טילים, והצית את דמיונו של ורנר פון בראון. ב־1927 הקים אוברט הקים את "החברה למסעות בחלל" במטרה לקדם מחקר תאורטי ומעשי על הנעה רקטית. הרעיון של רקטות כמושא מחקר, כמו גם הרעיון של שליטה מרחוק (Remote control) בכלי טיס, היו מוקדי התעניינות מרכזיים בקרב גופים צבאיים ואקדמיים שונים בגרמניה במהלך כמה העשורים שקדמו למלחמת העולם השנייה, והקמת הגוף הזה התניעה אף יותר את שיתוף הפעולה במחקר על הנעה רקטית.
חשיבותו של אוברט לא הייתה רק ארגונית, אלא שהוא ערך מספר ניסויים חשובים ברקטות והסיק מהן מסקנות שהיו חשובות לתכנון ה־V-2. במהלך הניסויים שלו ברקטות דלק נוזלי, אוברט הבחין שתהליך ה"אטומיזציה" (כלומר שטיפות הדלק מתחלקות לטיפות קטנות יותר ויותר), או "השמדה עצמית" (Self-destruction) של טיפות הדלק הבוערות מוביל לבעירה מהירה יותר. תופעה זו נובעת מכך שככל שהטיפות קטנות נוצר שטח מגע גדול יותר בין המחמצן וחומר הדלק, מה שמוביל לבעירה מהירה יותר. תגלית זו אפשרה את התכנון של תאי בעירה יעילים יותר מקודם, והיא מרכזית לתכנון מנגנוני הזרקה (Injectors) יעילים בטילים.
היסטוריית פיתוח: תיאור כללי
במלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות עשו שימוש ברקטות עם דלק מוצק ולכן בהתאם להסכם ורסאי, נאסר על גרמניה לפתח ולייצר טילים מסוג זה. עם זאת, טילים עם דלק נוזלי כלל לא הוזכרו בהסכם. בסוף שנת 1929, נתן שר הביטחון הגרמני הוראה לבדיקת אפשרות השימוש בטילים לצורך מטרות צבאיות ובשנת 1932 הוקמה תחנה ניסויית עבור טילים עם דלק נוזלי בקומרסדורף שליד ברלין. קולונל וולטר דורנברגר חזה בהדגמה של רקטה ניסויית שפותחה על ידי מהנדס גרמני צעיר בשם וורנר פון בראון, ואף על פי שיכולותיה היו די מוגבלות, התרשם והציע לפון בראון להמשיך את הפיתוח תחת הנהלה צבאית.
פון בראון הסכים להצעה ובשנת 1934 הושגה הצלחה בשיגור טיל A-2 – דגם לא גדול המונע על ידי אתנול וחמצן נוזלי. אף על פי שבאותו הזמן כבר היו קיימות מספר אפשרויות לתערובות של דלקים ומחמצנים, העדיפו אנשי הצבא הגרמנים את השימוש באתנול עקב המחסור התמידי במוצרי נפט בגרמניה. האתנול, לעומת זאת, היה מצוי בשפע והגרמנים עשו בו שימוש לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
לאחר ההצלחה עם טיל A-2, החלה הקבוצה של פון בראון לפתח את הטילים A-3 ו־A-4 (לימים V-2). את עיקר שיפור היכולות המבצעיות של הטיל ניתן ליחס לעבודות השדרוג שבוצעו במנוע על ידי המהנדס וולטר טיל, ולהבשלה של הידע התאורטי שנצבר על ההתנהגות האווירודינמית של גופים על קוליים (דגם ה־A-3 שפותח קודם נדחה עקב אי־יציבות אווירודינמית שהפגין בניסויים שונים). כדי לבחון את ההתנהגות האווירודינמית של הטיל, נבנו בין 1936 ו־1939 במעבדות הפיתוח שלו כמה ממנהרות הרוח העל־קוליות הראשונות בהיסטוריה, שהותאמו במיוחד לחקר ההתנהגות האווירודינמית של עצמים הנעים במהירויות גבוהות בהרבה (על קוליות עד היפר קוליות) מכל מה שתוכנן עד אז.
לקראת סוף 1941, מרכז המחקר הצבאי בפנמינדה אחז בטכנולוגיות החיוניות להצלחה של ה־V-2. ארבע טכנולוגיות המפתח להצלחת הטיל היו:
מנועים רקטיים גדולים מבוססים דלק נוזלי.
אווירודינמיקה על קולית (מאחורי עיצוב הטיל עמד מחקר תאורטי רב; בפרט על ההבדלים בהתנהגות האווירודינמית של גופים הנעים במהירות על קולית לזו שבו שבמהירות תת־קולית).
ניווט מבוסס גירוסקופ.
יכולת ניהוג סילוני.
250px|ממוזער|שיגור V-2, קיץ 1943
עם השגת הטכנולוגיות הנחוצות לבניית הטיל, שני אתגרים טכנולוגיים הכתיבו את אופי התכנון של הדגמים הראשונים של הטילים: הצורך בדיוק והצורך בייצור המוני של הטיל. הצורך הראשון היה האתגר המרכזי בפניו ניצבו המדענים. ישנן שתי שגיאות אפשריות למיקום פגיעת הטיל: שגיאה בכיוון מעוף הטיל (שגיאה בטווח הבליסטי) ושגיאה בכיוון הניצב למישור התנועה (Guide plane) של הטיל (שגיאה באזימוט). על הראשון התגברו באמצעות חישוב ושליטה ברגע כיבוי מנוע הטיל (שכונה "Brennschluss") ובאמצעות מנגנון ששלט בזווית העלרוד של הטיל (ולפיכך בקצב ההגבהה שלו) כתלות בזמן כך שבסיום השלב הממונע הטיל היה בעל גובה ומהירות "אופקית" מסוימת. לצורך פיתוח המנגנון, פותח במעבדות המחקר בפנמינדה סימולטור מתאים - מחשב אנלוגי שבעזרתו בחנו המדענים פרופילי טיסה שונים (המחשבים האנלוגיים בהם נעזרו פותחו על ידי הלמוט הולצר). בעזרת המחשב של הולצר, שהיה אחד המחשבים הראשונים בעולם שהיו לגמרי אלקטרוניים, נתאפשר לבצע במספר דקות חישובים שלקחו קודם לכן כשבועות אחדים, והתרומה שלו הייתה קריטית להצלחה של פרויקט ה־V-2.
הצורך בדיוק באזימוט נענה בשילוב מחשב אנלוגי במערכת ההנחיה של הטיל, אשר בעזרת המערכות הגירוסקופיות פעל כדי להוציא פקודות אנלוגיות להגאי הטיל לתיקון כיוון תנועתו. המחשב שלט בתנועה הקווית של הטיל ובתנועות הסיבוב בכל הצירים ותיאם ביניהם. השילוב של מערכת הנחיה מבוססת מחשוב אנלוגי בטיל אפשר להקטין את הסטייה האנכית במיקום הפגיעה של הטיל מ־3.5 קילומטר לבערך 0.5 קילומטר. ההישג הזה במחשוב ההנחיה הוא אבן הפינה בהנחיית הטילים הבליסטיים המודרנית, וכן בבקרת טילים (מבחינת הדינמיקה שלהם כגוף קשיח; את הדינמיקה התלת־ממדית של טיל או רקטה מתארת מערכת סבוכה של 6 משוואות דיפרנציאליות מצומדות מסדר שני).
השיגור המוצלח הראשון של הטיל V-2 בוצע במרץ 1942 ואילו השיגור המבצעי הראשון בוצע ב־8 בספטמבר 1944. מספר השיגורים המבצעיים הכולל של הטיל עמד על 3225.
לצורך בקרה ושיפור ביצועי הטיל, הטיל נצבע בתבנית שחור־לבן אופיינית, בדומה ללוח שחמט, כדי שניתן יהיה לקבוע מצילומים בקלות אם הטיל מסתובב על צירו.
הפיתוח האווירודינמי של ה־V-2
ממוזער|350px|דגם מנהרת רוח של ה־V-2.
התכנון של טיל ה־V-2 נגזר מן הכוחות האווירודינמים והטמפרטורות להם הוא נחשף במהלך מעופו. הצורה, המבנה והביצועים תלויים באופן חזק במידת הידע על התנאים האווירודינמיים והתרמודינמיים במהלך טיסה על קולית, ואלו לא היו ידועים כלל בתחילת הפיתוח של רקטות ארוכות־טווח. מחקרים סיסטמטיים על גרר, יציבות, בקרה וחימום אווירודינמי של הגוף העל קולי היו חייבים להיעשות לפני שניתן יהיה לשגר רקטות ארוכות טווח בהצלחה. בעיני החוקרים, מטרות המחקר הזה היו בראשונה תכנון עיצוב אווירודינמי כזה שיאפשר יציאה יציבה ומוצלחת מהאטמוספירה של כדור הארץ, ושנית, להשתמש בידע האווירודינמי שנצבר לתכנון מערכת בקרה אפקטיבית לטיל ה־V-2 שתוכל לייצב אותו במהלך מעופו - שתוכל לטפל באוסצילציות העלרוד והסבסוב וכן בסטייה מהמסלול המתוכנן (על כן כונה אחד מרכיבי מחשב הטיל Lateral Integrator - אינטגרטור תאוצה בציר הרוחב), ובסופו של דבר תביא לסטייה קטנה יותר במיקום הפגיעה של הטיל.
במסגרת המחקר הניסויי שנערך במנהרות הרוח, דגמי הטיל נבנו במגוון צורות וקונפיגורציות, בהתבסס על סכמות תאורטיות שונות ועל תוצאות ניסוייות קודמות על התנהגות תת־קולית. המחקרים האלה קידמו רבות את ההבנה של ההתנהגות הדינמית של רקטות מיוצבות (Fin-stabilized rockets). אלו היו המבחנים עליהם ביסס שנלר מדרמשטט את החישובים שלו על התנועה ה"לונרית" של רקטות - האפקט הרזוננטי של השפעת העלרוד והגלגול זה על זה. חישובים אלו העניקו בפעם הראשונה הסבר תאורטי מספק לתופעת התנודות הקטסטרופיות אשר מנעו מדגמי הרקטות לחצות את מחסום מהירות הקול. התאוריה של שנלר הובילה להסבר מספק של התנועה הלונרית הזאת.
כשהמחקר האווירודינמי השיטתי החל ב־1937, לא הרבה מידע היה קיים על גופים במהירות על קולית. רסיסי מידע יכלו להיאסף מחקירות בליסטיות אשר נערכו על קליעים מיוצבי־ספין. ההתנהגות של הקליע המסתחרר הותקפה מתמטית במהלך העשורים הקודמים באמצעות גזירת המשוואות הגירוסקופיות המתארות את תנועת הקליע אשר מהן הוסק מקדם היציבות של הקליע. אף על פי כן, הרכיבים של הכוחות והמומנטים האווירודינמיים והאינטראקציות המורכבות שלהם, במיוחד בזרימה על קולית, היו לא ידועים. כדי לחקור את הטריטוריה החדשה, החוקרים נשענו באופן נרחב על פרסומים קודמים של בוזמן , קרמן, פרנדטל, אקרט, ואחרים. בעזרתם של פרסומים קודמים אלו, הם חישבו את התפלגות הלחץ על הגופים של ה־A-4 וה־A-5 באמצעות שיטת הבורות והמקורות. מאוחר יותר במהלך המלחמה, הם פיתחו שיטות מתמטיות חדשות משלהם לחישובים תאורטיים על גופים בעלי סימטריה גלילית. תוצאות החישובים החשובים האלה שימשו כדי למצוא צורות מיטביות מבחינת גרר עבור הטיל, וחוקר בשם וולפגנג האק חישב ב-1941 את צורת הגוף המיטבית מבחינת מזעור גרר גלים (wave drag) - ה־Sears–Haack body. צורתו הסופית של גוף ה-V-2 דמתה למדי לצורה זו, והחישוב נשמר בסוד במהלך תקופת המלחמה. בעלות חשיבות ראשונה במעלה עבור צוות ההנחיה של פון בראון היו גם המחקרים על הריסון האווירודינמי של הטיל, אשר הדגימו כיצד הטיל מתנהג במהלך החדירה לאטמוספירה. בעיה זו הותקפה באינטנסיביות על ידי חטיבת המחקר, ו־W. Heybey חקר פתרונות שונים של המשוואות הדיפרנציאליות המתארות את הריסון. ניסויים שנערכו הדגימו איך דגמים מסוימים, אף שהיו בעלי זווית התקפה קרובה ל־180 מעלות, פנו בחדות לכיוון הרוח וייצבו את עצמם בכיוון זה באמפליטודות הקטנות במהירות.
מחקרים נוספים נערכו גם על השפעת הסילון הנפלט מגוף ה־V-2 על הגרר האווירודינמי על גוף הטיל. במסגרת זו נערכו חישובים תאורטיים על זווית התרחבות הסילון (jet expansion angle) במספרי מאך וגבהים שונים. החישובים הראשונים שנערכו על הסילון הסימטרי העידו על זווית התרחבות גבוהה למדי של 70 מעלות בגובה של הפסקת פעולת המנוע, שהוא בערך 25 קילומטר, הרבה מעבר לזווית ההתרחבות הצפויה של 45 מעלות. אף על פי כן, חישובים נוספים שנערכו מאוחר יותר העידו, שהודות לאפקטים אווירודינמיים מסוימים, זווית ההתרחבות תהיה בכל זאת נמוכה במקצת מ־45 מעלות. ממצאי הסיכום קבעו, שבתחום התת־קולי הגרר עולה כתוצאה מהשפעת הסילון, בעוד שבתחום העל קולי הגרר יורד כתוצאה מהשפעת הסילון. ההסבר לתופעה המעניינת הזו הוא שבזרימה תת־קולית, בגבהים נמוכים ועם מעט התרחבות סילונית, הסילון מאיץ את האוויר הנוכח מאחורי הגוף, ובכך מוריד את הלחץ הסטטי באזור הבסיס וגורם לתוספת גרר. בזרימה על קולית לעומת זאת, הסילון לובש צורה חרוטית משמעותית, ולכן כל זרימת האוויר שמסביב לטיל צריכה לעבור דרך אזור שעבר דחיסת הלם (compression shock). הדבר משפיע על משטר הזרימה מסביב לגוף וגורם להתנתקות שכבת הגבול מגוף הטיל, ולהפחתת הגרר.
מכלול התוצאות התאורטיות שנצברו שימש לבסוף ליצירת העיצוב האווירודינמי הייחודי של הטיל. ארבע הכנפיים האווירודינמיות של הטיל מוקמו מטעמי סימטריה בזוויות של 90 מעלות אחד יחסית לשני. כל אחת מהכנפיים הייתה משוכה לאחור בזווית של 60 מעלות, ואורכה היה שני קליברים מלפנים לבסיס וחצי קליבר מאחורי הבסיס. השפה האחורית של הכנף הייתה משוכה לאחור בזווית של 45 מעלות כדי להשאיר מרחב מספיק להתרחבות של הסילון בגובה רב. השפות החיצוניות התבדרו בזווית של 2 מעלות יחסית לציר הטיל.
במקור, החומר ממנו עשוי "עור" הטיל (השכבה החיצונית ביותר שלו) נבחר בעיקר משיקולים מכניים של הפחתה מרבית של משקל הרקטה. אף על פי כן, החישובים אשר
G. Eber ערך בפנמינדה הראו שהשכבה החיצונית של הטיל תהיה חייבת לעמוד בטמפרטורות גבוהות בצורה יוצאת דופן - הודות לאפקט המשולב של הדחיסה האדיאבטית של האוויר מסביב לטיל ושל החיכוך עם האוויר. החישובים הראו שצפויה טמפרטורה של יותר מ־1,000 מעלות צלזיוס במספר מאך , על כן החומר ממנו הורכבה השכבה החיצונית נבחר בקפידה.
פיתוח המנוע
ממוזער|שמאל|מנוע ה־V-2|200px
פיתוח המנוע הרקטי של הטיל החל לאחר שנצבר ניסיון וידע בפיתוח המנועים של הדגמים A-1-A-3. עד לתקופה בה החל הפרויקט, המנוע הרקטי החזק ביותר שנבנה (מנוע ה־A-3) היה בעל דחף של 1.5 טון. היעד שהציבו מתכנני המנוע לדחף של ה־V-2 על מנת לממש את ייעודו ככלי נשק לטווחים ארוכים היה 25 טון - פי 17 בערך מהמנוע הרקטי החזק ביותר שנבנה עד אז, ולכן הפיתוח היווה קפיצה של ממש. הפיתוח זכה לתנופה משמעותית בסוף שנות ה־30, תחילה בהנחייתו של ורנר פון בראון, ולאחר מכן תחת הנחייתו של ד"ר וולטר טיל, אשר הוביל את פיתוח מערכת ההנעה של ה־V-2 כמעט עד לשלמות עד שנהרג בהפצצה ב־3 באוגוסט 1943. וולטר טיל סיפק רעיונות מכריעים לגבי המנוע של הטיל וחקר תערובות דלקים ומחמצנים שונות עבור המנוע. הבחירה של חמצן נוזלי כמחמצן של הדלק נראתה מבטיחה שכן חמצן נוזלי, כצורה הטהורה ביותר של כל מחמצן, הציג מעט בעיות טכניות בכל הנוגע להצתה, האטומיזציה, והבקרה של תהליך בעירה בלחץ גבוה במנוע רקטי. כבר בשלב מוקדם בפיתוח היה ברור שגורם דומיננטי בנצילות האנרגטית של המנוע הוא כמות הדלק שלא נשרף (unburned propellant) הנפלט ביחד עם סילון המנוע. המתאר של שימוש בתערובת של 75% דלק אלכוהולי ו־25% חמצן בוסס על ידי חישובים וניסויים כקרוב למיטבי מההיבט הזה של הנצילות, ובנוסף תרם רבות לבטיחות של הטיל (במחיר של הפחתה קלה בנצילות).
כשתכנון המנוע החל, תעלומות רבות אפפו את תהליך הבעירה, במיוחד מנקודת המבט המתמטית; שאלות רבות כגון כמה זמן בעירה מסוימת תימשך, ומה הדחף לפי הזמן שתהליך בעירה מסוים מפיק, חסרו פתרון מתמטי מדויק. פתרונות כאלו היו בעלי חשיבות קריטית לתכנון היבטים רבים של המנוע, במיוחד עקב העובדה שהדחף שהמנוע צריך להפיק צריך לעלות עם הזמן (משיקולים של חיסכון אנרגטי; צפיפות האוויר יורדת משמעותית עם הגובה ואיתה הגרר האווירודינמי, על כן יש להשקיע את רוב הדחף באזור בו הגרר נמוך יותר). אחד החיבורים החשובים בו נעזרו מתכנני הטיל היה ספרו של אאורל סטודולה על טורבינות קיטור. עבודה חלוצית רבה בתחום נעשתה במכוני מחקר שונים בגרמניה. פרופסור שילר מלייפציג תרם רבות להבנה של תהליך הקירור הרגנרטיבי (Regenerative Cooling), ופרופסור קארל וגנר מדרמשטט סיפק מודל מתמטי ופתרון מתמטי לתהליך הבעירה. מספר חוקרים נוספים בדרזדן תרמו רבות לביאור תהליכי האטומיזציה ולחקירה הניסויית של גזי הפליטה ונצילות הבעירה. במסגרת חקירות אלה הושג מספר רב של תוצאות תאורטיות - בין היתר הוגדר האורך האופייני של מנוע רקטי כ־ (כאשר הוא הנפח התאורטי של תא הבעירה ו־ הוא שטח החתך המינימלי של נחיר הפליטה). הפתרון המתמטי לתהליך הבעירה אפשר למשל לחשב את זמן ההישארות של אלמנט דלק בתא הבעירה, מה שאפשר לקבוע את הנפח התאורטי של תא הבעירה, בתוצאה שהפכה ליסודית מאז בתרמודינמיקה של מנועים רקטיים.
המנוע שפותח הכיל מספר חידושים טכנולוגיים שאפשרו לו להשיג דחף גבוה יותר. ראשית, לתא הבעירה ניתנה צורה קצרה ועגולה יותר, בשונה ממנועים רקטיים קודמים שתוכננו שהיו ארוכים וצרים יותר. תכנון קפדני של הגאומטריה של תאי בעירה הוא גורם חשוב ביעילות של מנועים רקטיים, שכן היציבות והעוצמה של בעירת הדלק בתא תלויה באופן חזק בצורה ובגודל של התא. שנית, תא הבעירה פוצל לשני חלקים, הראשון הוא תא מקדים (pre-chamber system) שמטרתו לערבב את הדלק והמחמצן טוב יותר לפני הכניסה לתא הבעירה הראשי. הדלק והמחמצן נשאבו בספיקה המתאימה לתא המקדים באמצעות משאבות־טורבו והוזרקו באמצעות מנגנון הזרקה (injector) חדש שהזריק את הדלק והמחמצן לתא המקדים בתבנית סיבובית מסוימת אשר גרמה להם לעבור תהליך אטומיזציה טוב יותר. בנוסף, לשינוי הזה בארכיטקטורה של המנוע היה היתרון הבסיסי שהוא הרחיק את הלהבות של תא הבעירה הראשי ממנגנון ההזרקה, ובכך מנע נזקים העלולים להיגרם לו. משאבות הטורבו העוצמתיות של הטיל סבבו בקצב של 5,000 סל"ד, ורק כך 9 הטונות של הדלק הרקטי יכלו להישאב לתא הבעירה במשך זמן של בערך דקה (כלומר ספיקה של 150 ק"ג בשנייה). פיתוח המשאבה העוצמתית הצריך תכנון דקדקני ביותר; רק מפעל אחד שנמצא ביינבאך שבאוסטריה היה יכול לספק את המשאבה, וגם זאת באיחור רב.
חידוש משמעותי נוסף היה בנוגע לתכנון נחיר הפליטה במוצא תא הבעירה (הנחיר הרקטי, שנקרא גם נחיר דה־לאוול). מחקרים תאורטיים הראו שנחיר בצורת חרוט קצר עם זווית יוצרת (חצי זווית ראש) של 15 מעלות ובלחץ של 0.8 אטמוספירות ביציאה מביא לביצועים מיטביים של הטיל מבחינת משקל המנוע והזנב, מקדם הדחף והמתקף הכולל, גרר הבסיס ויכולת הניהוג הסילוני של מסטי הסילון.
פיתוח מערכת הבקרה
ממוזער|שמאל|300px|אחד הרכיבים החשובים במערכת הבקרה של חלק מדגמי הטיל V-2 הוא מד התאוצה הקרוי "Mueller Mechanical Integrating Accelerometer". מד התאוצה הוא התקן מתוחכם העושה שימוש בגירוסקופ ובמטוטלת כדי למדוד תאוצות.
אחד ההיבטים המאתגרים בתכנון ה־V-2, היה המידור בפרויקט הפיתוח מחד גיסא, ומאידך הצורך בתיאום בין הצוותים האחראים על פיתוח הרכיבים השונים - תכנון כל רכיב ומאפייניו היה חייב להיעשות בתיאום עם תכנון רכיב אחר. הפיתוח החל בטרם הייתה תמונה כללית של הטיל. לכן היה צורך בתיאום תמידי בין צוותי הפיתוח. תכנון מערכת הבקרה הוא דוגמה כזאת, שכן אליו התנקזו כל התוצאות התאורטיות והמעשיות של הצוותים השונים.
טיל ה־V-2 היה אמור לשאת ראש קרב במשקל 1,000 קילוגרם למרחק של 250–320 קילומטר ביעף בליסטי ללא הנעה, לאחר שדחף המנוע תם. חישובים מתמטיים הראו שהטווח המקסימלי עבור מהירות נתונה ברגע כיבוי המנוע מתקבל עבור זווית נטייה של 41 מעלות ביחס לאופק. בגלל המשקל ההתחלתי שלו, כ־12.5 טון, משגר נטוי יהיה כבד מדי להובלה, לכן נבחר שיגור אנכי לפני הקרקע. לפיכך הטיל שינה את כיוון ההטיה שלו במהלך מעופו מרגע ששוגר אנכית; לשם כך חוג בקרה, שכונה בקרת עלרוד (pitch control), נדרש. היה צורך בחוג בקרה נוסף כדי לשלוט על סטיית הטיל בכיוון ניצב למישור התנועה הדרוש שלו. חוג בקרה שלישי נדרש כדי לשלוט בנטייה הטבעית של הטיל להסתובב סביב צירו בשל אי דיוקים מבניים בייצור הטיל.
הקושי המרכזי בתכנון חוגי בקרה מתאימים היה השינוי הדרסטי במאפיינים האווירודינמיים של הטיסה; מהירות הטיל וצפיפות האוויר השתנו במספר סדרי גודל, הכוחות האווירודינמיים השתנו משמעותית ואילו המרחק בין מרכז הכובד ומרכז הכוח האווירודינמי (pressure centre) השתנה בפקטור של 10. דרגת המשוב שנבחרה בחוגי הבקרה הייתה כה גבוהה שהאותות במעגל הבקרה שוככו כבר בתוך קבוע הזמן של הבקר (כלומר חריגות קטנות בתנועת הטיל טופלו כבר בשלב מוקדם, לכן הטיסה הייתה "חלקה"). ארבע שניות לאחר השיגור, הטיל החל לפנות בקצב משתנה (על תפקיד זה אחראית בקרת העלרוד), כך שהשלים פנייה של 49 מעלות מהציר האנכי כעבור 54 שניות בערך (השינוי בקו האופק במהלך פניית הטיל זניח). פנייה זו הושגה באמצעות מערך של פוטנציומטר מסתובב ומנגנון סרוו שקיבל משוב מן הפוטנציומטר על ההבדל בין הזווית בין ציר הטיל והציר האנכי וזווית העלרוד הרצויה. הפוטנציומטר המעגלי הסתובב בדפוס מסוים המחקה את דפוס בקרת העלרוד הרצויה של הטיל, ומנגנון הסרוו בתורו אחראי על הנעת משטחי ההיגוי כך שמוצא הפוטנציומטר יתאפס (ובכך לשמור על כיוון ציר הטיל בכיוון התנועה הרצוי). בדרך זו זווית ההתקפה של הטיל נשמרה תמיד מתחת ל־3 מעלות. הכנפיים האווירודינמיות של ה־V-2 שימשו לא רק לייצוב פסיבי של הטיל אלא גם לייצוב אקטיבי שלו - הן נוהגו כדי לשלוט בשינויים קטנים המתפתחים באוריינטצית הטיל; אולם כיוון שעיקר התמרון של הטיל התרחש בגובה רב, לא היה להן תפקיד מרכזי בניהוג מרכז המסה של הטיל; את תפקיד זה מילאו הגאי הסילון שבבסיס הטיל.
תיאור סכמטי של מערכת הבקרה של ה־V-2 הוא כדלקמן: מערכת ניווט אינרציאלית (INS) הורכבה ממדי תאוצה למדידת התאוצה הליניארית של הטיל בכל אחד מהצירים (במהלך פיתוח מערכת הבקרה הוצעו מספר סוגים שונים של מדי תאוצה; אחד הפתרונות הטובים ביותר שנמצאו עשה שימוש בעקרונות אלקטרומגנטיים), ומפלטפורמה גימבלית עליה מוצבים שלושה גירוסקופים אשר האוריינטציה הקבועה שלהם במרחב (לפי עקרון אינרציית הגירוסקופ) שימשה כמסגרת ייחוס ממנה ניתן לקבוע את התאוצות הזוויתית של הטיל בכל אחת מדרגות החופש שלו. את האינטגרציית התאוצות לכדי מיקום ואוריינטציה עכשוויים ביצע רכיב אלקטרומכני קריטי ייעודי הנקרא אינטגרטור כדור ודיסקה, המסוגל לבצע אינטגרציה רציפה בַזמן של נתוני חיישני התאוצה (אף כי דגמים שונים של הטיל עשו שימוש במערכות שונות; בפרט היו דגמים שעשו שימוש בתא אלקטרוליטי שביצע את האינטגרציות). השימוש בנתוני המיקום והאוריינטציה כדי להפיק פקודות אנלוגיות מתאימות לניהוג הטיל הייתה המשימה הראשית של המחשב האנלוגי של הטיל, שכונה "Mischgerat" או "mixing device" (שנבנה לפי תאוריית היציבות הרקטית שפותחה בפנמינדה). מנגנון הידראולי שימש כדי להוציא לפועל את פקודות המחשב ולהפעיל מומנט על כנפוני ההיגוי. ניתן לדמיין את תהליך הניהוג של הטיל כך: הגאים אווירודינמיים וסילוניים 1 ו־3
שולטים על האוסצילציות והכיוון בציר הסבסוב (ובכך מכתיבים את מישור התנועה של הטיל), הגאים סילוניים 2 ו־4 שולטים על התנועה בציר העלרוד, ואילו הגאים אווירודינמיים 2 ו־4 פועלים בפאזות מנוגדות וכך שולטים על הגלגול של הטיל (תפקידם לרסן את הגלגול). האיכות הלא גבוהה של מנגנון ההיגוי ההידראולי הייתה ככל הנראה הסיבה העיקרית לדיוק הנמוך יחסית של הטווח הבליסטי של הטיל.
כדי לשלוט על רגע כיבוי המנוע, פותחה מערכת עקיבת מכ"ם מתאימה (Lorenz Leitstrahstellung) על ידי ד"ר פרידריך קירשסטיין מסימנס. הצורך במערכת כזאת, שחייבת להיות בעלת כושר הבחנה גבוה בתדר (כדי לקבוע את מהירות הטיל במדויק; שגיאות קטנות במדידת המהירות ברגע כיבוי המנוע מתפתחות לאחר 4 הדקות של המעוף הבליסטי של הטיל לסטייה גדולה במיקום הפגיעה שלו), התברר לאחר שמערכת הניווט הגירוסקופית של הטיל הוכיחה את עצמה כלא מדויקת מספיק לקביעת מהירות הטיל ורגע כיבוי המנוע, זאת בשל אי דיוקים האופייניים לכל מערכות הניווט האינרציאליות. המערכת שימשה למעקב אחרי הטיל בניסויי שיגור, ועשתה שימוש באפקט דופלר כדי למדוד את מהירות הטיל בכיוון קו הראייה מן התחנה אליו. על מנת למדוד ישירות את מהירות הטיל, המערכת הוצבה על הקרקע בנקודה ממנה הטיל נראה כנע לאורך אלומת המכ"ם ברגע כיבוי המנוע (הנקודה חושבה על פי פרופיל הטיסה הרצוי מהטיל), כך שאפקט דופלר מדד למעשה את מהירות הטיל עצמה. כשמהירות הטיל חלפה דרך ערכה הרצוי, סיגנל שודר מן התחנה שהפעיל את מנגנוני הפסקת הפעולה של הטיל.
פיתוחי המשך שנקטעו
שמאל|60px|ממוזער|מארז לשיגור הטיל מהים. מארז זה אמור היה להיות נגרר בידי צוללת.
על בסיס הטיל V-2, בוצעה עבודת פיתוח של טיל בליסטי דו־שלבי A-9/A-10 בעל טווח של 5,000 קילומטרים שיועד לפגיעה בארצות הברית. הפיתוח של טיל זה נקטע עם תבוסת גרמניה וסיום מלחמת העולם השנייה.
פרויקט נוסף היה בשם "Prüfstand XII", שמטרתו לאפשר שיגור של טילים בליסטיים מצוללות באמצעות הפיכת צוללות לפלטפורמה מתאימה לשיגור טילים בליסטיים (מה שמכונה SLBM - Submarine-launched ballistic missile). הפלטפורמה שפותחה נבחנה בניסוי בהצלחה, אך המלחמה הסתיימה לפני שנעשה במערכת שימוש. לאחר המלחמה, צבאות ארצות הברית, ברית המועצות, וצרפת השתמשו במערכת כבסיס לפיתוח פלטפורמות לשיגור טילים בליסטיים בין יבשתיים מצוללות.
לוגיסטיקה של השיגור - לוח זמנים
ימין|250px|ממוזער|V-2 בהכנות לשיגור
הפרוצדורה שקדמה לכל שיגור של טיל V-2 הייתה בסדר הכרונולוגי הבא:
שעה לפני השיגור - מכלי הדלק והחמצן ממולאים בסדר הבא: 4000 ק"ג אלכוהול, 5000 ק"ג חמצן נוזלי, 150 ק"ג HTP, זרז נתרן פרמנגנט - 13 ק"ג. בנוסף, הגאי הסילון עשויי הגרפיט מחוברים לטיל.
30 דקות לפני השיגור - גירוסקופים מוצבים בצירים האופקיים והאנכיים המיועדים להם; ההתאמה לצירים המיועדים נעשית באופן מדויק באמצעות קולימטורים. ראש הקרב מחומש.
10 דקות לפני השיגור - הרצה של כל מנגנוני המתגים והשסתומים בהתאם לסדר הפעולה שלהם. לחצים וטמפרטורות נבדקים.
3 דקות לפני השיגור - כל הגירוסקופים מתחילים לעבוד; הם סובבים בקצב של 30,000 סל"ד (500 סיבובים בשנייה).
2 דקות לפני השיגור - בדיקות אחרונות של הטיל.
דקה לפני השיגור - שסתומי הדלק והחמצן נפתחים ומאפשרים ל־9 ק"ג בשנייה של דלק להגיע בהשפעת הכבידה לתא הבעירה.
20 שניות לפני השיגור - צופה מרחוק מאשר שהדלק ניצת. משאבת הדלק מתחילה לפעול.
10 שניות לפני השיגור - משאבת הדלק והמחמצן פועלת עתה במלוא העוצמה; ספקי הכוח החיצוניים מכובים והבטריות הפנימיות מופעלות - שלב הדחף הראשוני מאותחל.
5 שניות לפני השיגור - הדחף עתה ב־8 טון. כל המערכות עובדות.
רגע השיגור - שלב הדחף הראשי של 25 טונות מתחיל.
תרומת ה־V-2 למאמץ המלחמתי הגרמני
עלות הפיתוח והייצור של טילי ה־V-1 וה־V-2 הייתה שקולה לבערך 40 מיליארד דולר אמריקני, פי 1.5 יותר מהעלות של פרויקט מנהטן שהפיק את פצצת האטום. כ־6,048 טילי V-2 נבנו ומתוכם רק 3,225 שוגרו. פרויקט ה־V-2 צרך כשליש מתוצרת הדלק של גרמניה ונתחים גדולים של טכנולוגיות קריטיות אחרות. כדי להפיק את כמות הדלק האלכוהולי הדרושה לשיגור טיל V-2 יחיד היה צורך ב־30 טונות של תפוחי אדמה, זאת בעת בה מזון לא היה מצוי בשפע.
ל־V-2 לא היה מרעום קרבה, כך שלא ניתן היה ליזום את פיצוצו מעל הקרקע. הטיל שנחבט בקרקע במהירות על קולית קבר את עצמו בטרם התפוצץ ובכך נפגעה יעילות הפיצוץ. בנוסף לכך, מערכות ההנחיה שלו לא אפשרו פגיעה במטרות נקודה בעלות ערך אסטרטגי, ולכן שוגר אל מטרות בגודל של עיר. העלות שלו השתוותה לזה של מפציץ בעל 4 מנועים, שהיה מדויק יותר, בעל טווחים ארוכים יותר, נשא חימוש במשקל רב יותר, וניתן היה לשימוש חוזר. לשם השוואה, ביממה אחת במהלך מבצע הוריקן חיל האוויר המלכותי הטיל מעל 10,000 טונות של פצצות על בראונשוויג ודיסבורג, כמות השקולה ל־10,000 טילי V-2. בנוסף, מערכות טילים אחרות שתוכננו, כגון מערכת טילי הקרקע אוויר וסרפאל, היו בעלות פוטנציאל רב יותר להשפעה על תוצאות המלחמה; כאמצעי לעצירת ההפצצות המסיביות של בעלות הברית על ערי גרמניה.
לסיכום, לטילי ה־V-2 לא הייתה כל השפעה על תוצאות המלחמה, ועיקר ערכם היה מוראלי ותעמולתי; לקראת סיום המלחמה הוא חיזק את האמונה של מעצמות הציר בקיומם של נשקי פלא (Wonder weapons) שיוכלו להפוך את הקערה על פיה. מורשתו של ה־V-2 באה לידי ביטוי בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה, בכך שסלל את הדרך לפיתוח טילים בליסטיים בין יבשתיים ולמסע בחלל.
לאחר מלחמת העולם השנייה
220px|ממוזער|התמונה הראשונה שצולמה מעל קו קרמן, בגובה של 105 ק"מ, צולמה ממצלמה על גבי הטיל V-2 מס' 13 משופר ששיגרו מדענים אמריקאים ב־24 באוקטובר 1946
לאחר המלחמה, שימש טיל ה־V-2 כאב־טיפוס לפיתוח טילים בליסטיים נוספים בארצות הברית, ברית המועצות ומדינות אחרות. מידע טכני, רכיבים, משוואות ההנחיה, הניווט והבקרה של הטיל, כמו גם פרטים תכנוניים מסווגים רבים נמסרו לצבא ארצות הברית. המהנדסים שתכננו את הטיל ובראשם ורנר פון בראון נשבו בסיום המלחמה על ידי האמריקנים. חלק מהמהנדסים נבחרו ושולבו בתוכנית החלל האמריקנית כחוקרים וכמפתחי טילים ובהם הטיל סטורן 5 ששיגר את חלליות אפולו לירח. רבים מהאספקטים התכנוניים של טיל ה־V-2 שבמובן מסוים לא צלחו כיוון שלא פותחו עד הסוף, הפכו לאחר המלחמה לדוגמה לקווים מנחים לתכנון טילים עתידיים. הרדסטון הוא למעשה גרסה מעט מתקדמת של הטיל V-2.
בנוסף לחומרה של הטיל V-2, ממשלת ארצות הברית העבירה מסמכים רבים מגרמניה לארצות הברית. אלו הכילו משוואות מיכון הנוגעות להנחיה, הניווט והבקרה של הטיל, כמו גם קונספטים מתקדמים על כלי רכב חלליים. בשנות ה־50 כמה מהמסמכים האלו היו שימושיים לפיתוח קונספטים מרכזיים לארכיטקטורה של מערכות ניווט אינרציאליות, כגון טרנספורמציות מטריציוניות (direction cosine matrix transformations) מסוימות, ואלו יושמו בתוכניות מוקדמות כגון מערכות ההנחיה של טילי האטלס ומיניטמן כמו גם למערכות הניווט של הצוללות של חיל הים האמריקני.
בטילי ה־V-2 שנתפסו נעשה שימוש למגוון משימות חקר. מספר טילי V-2 שוגרו כדי לדגום את האוויר בשכבות שונות כדי לקבוע את הלחצים האטמוספיריים השונים ברמות שונות וכדי לראות אילו גזים מרכיבים את השכבות העליונות של האטמוספירה. ניסויים אחרים ניסו למדוד את רמת הקרינה הקוסמית. בהזדמנות אחרת שיגרו טיל V-2 כדי לצלם את כדור הארץ "מלמעלה" וכך צולמה התמונה הראשונה בחלל.
מספר טילי V-2 מקוריים מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם, ובהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון, מוזיאון המלחמה האימפריאלי, מוזיאון המדע בלונדון, מוזיאון חיל האוויר המלכותי בהנדון, ומוזיאון המדע במינכן.
ראו גם
אגרגט (סדרת טילים)
V-1
V-3
קישורים חיצוניים
שמאל|ממוזער|250px|נזקי פגיעת טיל V-2 בצומת הראשי של אנטוורפן, בלגיה, ב־27 בנובמבר 1944
הערות שוליים
קטגוריה:טילים בליסטיים
קטגוריה:טילי קרקע-קרקע
קטגוריה:אמצעי לחימה גרמניים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ההפצצות האסטרטגיות במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:תוכנית הטילים של גרמניה הנאצית
קטגוריה:המצאות גרמניות מהתקופה הנאצית | 2024-07-30T19:26:25 |
חתול בשק | חתול בשק הייתה תוכנית רדיו לילדים ונוער ששודרה לאחר התוכנית לאם ולילד ברשת א' בשנים 1970–1986. במסגרתה שודרו תסכיתים וסיפורים בהמשכים, קטעי הומור ועוד.
את התוכנית ייסדה וערכה דליה סיגן. במרוצת השנים ערכו את התוכנית אנשים נוספים, שבהם תמר ליבס ואריה אלדד.
שם התוכנית נובע מהביטוי "לקנות חתול בשק" שפירושו לקבל משהו בלי לבחון אותו היטב קודם, ועל כן בלי לדעת מה טיבו.
מהתסכיתים ששודרו
"עלילות שרלוק הולמס"
"סכנה באנדימון"
"באין משפחה"
"גבעת ווטרשיפ"
"הבית הקטן מאחורי הבית הגדול"
"אברבנאל 0030"
"מערת השד השחור"
מהפינות בתוכנית
"חתולופון" - שיחות טלפון עם המאזינים בימי רביעי.
"חתול שחור" - סדרת סיפורי מתח בסגנון אדגר אלן פו.
"סכנה באנדימון" - סדרת תסכיתים מסוג מדע בדיוני של דני אלדר. הסדרה שודרה בהמשכים, כל פרק כ-10 דקות. כל פרק נפתח במילים:
סטוץ
אחת הפינות הזכורות והמשפיעות בתוכנית, ששמה היה "סטוץ", הייתה סדרה של תסכיתים קצרצרים, עשירים בהומור פרוע ואבסורדי בסגנון מונטי פייתון. התסכיתים נכתבו על ידי דויד גרוסמן ודני אלדר. בין הדמויות שכיכבו בפינה זו היו "שפיפון" הקוסם, שולייתו "אלפרד" (שפיפון היה מטיל עליו משימות מסוכנות בקריאה: "אלפרד לאימונים!"), המלך "מלכיפוך" ועוזרו "ואזיר" (מלכיפוך היה קורא לו: "וא-זיר יו-הו?" וואזיר הכנוע היה עונה "קראת לי מלכי?").
גרוסמן סיפר בריאיון לאלי אשד:
ראו גם
מה יש
קישורים חיצוניים
הקלטות מפינת סטוץ עם דויד גרוסמן ודני אלדר
על תסכיתים ברדיו בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות רדיו בקול ישראל | 2024-08-01T02:24:44 |
צבע (מקצוע) | ממוזער|שמאל|250px|צַבָּע
ממוזער|צַבָּע הודי צובע גרם מדרגות באמצעות מברשת.
צַבָּע או סייד (לעיתים נקרא בטעות צַבָּעִי) הוא אדם שמקצועו סיוד וצביעה של מבנים (קירות, דלתות, משקופים, סורגים). מלאכתו של הצבע נעשית בשני הקשרים:
במסגרת פעולות הגימור של בניין חדש, שבהן יש לצבוע את הקירות, המשקופים והדלתות בבניין זה.
במסגרת התחזוקה השוטפת של בניינים קיימים.
צביעת רהיטים נעשית בדרך כלל על ידי נגרים.
כלי העבודה העיקריים של הצבע הם המברשות המשמשות אותו לצביעה. בנוסף נעזר הצבע במרית, סרט דביק (מסקינגטייפ), נייר זכוכית, מלטשת ודבק שפכטל לתיקון ויישור המשטחים המיועדים לצביעה ובסולם, המאפשר לו להגיע לחלקים הגבוהים של הדירה או האולם.
חלק ניכר מהצבעים פועלים כעצמאיים, המקבלים הזמנות מקבלני בניין ומלקוחות פרטיים.
ההכשרה למקצוע הצבע נעשית בדרך של חניכה. אדם הרוצה להיות צבע מצטרף כשוליה לצבע ותיק, ולומד ממנו את רזי המקצוע.
ראו גם
צבע (חומר)
צביעה בהתזה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מקצועות הבנייה | 2024-07-08T07:13:19 |
גאוטמה הבודהה | ממוזער|200px|פסל בודהה מאזור גנדהרה בפקיסטן, המאה ה-1 לספירה
סִידְּהָארְטְהַה גַאוּטַמָה (מסנסקריט: 𑀲𑀺𑀤𑁆𑀥𑀸𑀭𑁆𑀣 𑀕𑁅𑀢𑀫; בפאלי: 𑀲𑀺𑀤𑁆𑀥𑀢𑁆𑀣 𑀕𑁄𑀢𑀫, סִידְּהַטְהַה גוֹטַמַה), הידוע בתור הבּוּדְּהָה (𑀩𑀼𑀤𑁆𑀥, "זה שהתעורר"; למרות שהוא מכונה כך, אין זה שמו, אלא תואר המיוחס לו), היה מורה רוחני הודי, מייסד דת הבודהיזם.
על פי האמונה הבודהיסטית, בודהה השתחרר בכוחות עצמו מן הדוּקְהַה (הסבל האנושי על כל צורותיו) באמצעות קבלת ארבע האמיתות הנאצלות, ובכך הגיע להארה. הוא שאף לעזור לבני אדם נוספים להגיע להארה כמוהו, ולפיכך הקדיש את שארית חייו ללימוד תורתו, הדְהַמַה.
המחקר ההיסטורי מראה שייתכן שהיה דמות אמיתית, אך תאריך לידתו ומותו אינם חד משמעיים. מרבית ההיסטוריונים מעריכים כי הוא חי בין 563 לפנה"ס עד 483 לפנה"ס, אולם יש הטוענים כי הוא חי מאה שנים מאוחר יותר, כלומר מת בשנת 380 לפנה"ס לערך. בודהיסטים רבים חוגגים לכבודו מדי שנה, ביום הירח המלא הראשון של האביב, את חג הוֶסַאקַה , הנחשב ליום הולדתו, יום הארתו ויום מותו גם יחד.
סיפור חייו, שיעוריו, דיונים שניהל וחוקים הנזיריים שקבע סוכמו לאחר מותו והועברו בעל פה על ידי תלמידיו עד שהועלו על הכתב כ-400 שנים לאחר מותו. הגרסה המוקדמת ביותר של כתבים אלו נקראת הקאנון הפאלי והועלו על הכתב כלל הנראה בסרי לנקה ב. כתבים אלו אינם תעודות היסטוריות, אלא מין הגיוגרפיה המשלבת פרטים היסטוריים עם מעשיות ואגדה.
קורות חייו
לידתו
על פי המסורת, הוא היה בנם של שׂוּדְּהוֹדַנַה , ממנהיגי שבט השאקיה (מקובל לייחס לו מלוכה), ואשתו מַאיַא . הם חיו בעיירה לוּמְבִּינִי, השוכנת בצפון תת-היבשת ההודית (כיום בדרום נפאל).
על פי האגדה, חלמה אמו בעת או קודם שהרתה אותו, על פיל לבן החודר לגופה. בנוסף, קיימות כמה מסורות על תקופת לידתו, שהמשותף לכולן היא נבואה שלימים הוא עתיד להיות מלך גדול או מורה רוחני מפורסם. נבואה זו גרמה לאביו ששאף שבנו יגדל כמלך, לעשות כל שביכולתו על מנת להרחיק את הילד מעיסוק ברוחניות, לשם כך הוא ניסה למנוע מבנו כל היחשפות לסבל.
שנות חייו המוקדמות
בזכות מעמדה הגבוה של המשפחה, הצליח האב במשימתו במשך 29 שנים, בהן הנסיך הצעיר נהנה מחיים נוחים, ולא ידע אלא עונג. הוא ציווה שלא להוציא את הילד מהארמון, על מנת שלא לחשוף אותו לסבל שבעולם החיצון. אנשי הארמון צוו למנוע ממנו כל צער, ולספק את כל צרכיו ורצונותיו של הנסיך.
בגיל 16, נישא גאוטמה לבת-דודו יַשוּדְהַרָא , שלימים תלד את בנם רַאהוּלַה .
בגיל 29, עלה בו לראשונה הרצון לראות את הנעשה מחוץ לארמון, והוא החל לטייל מעט מחוץ לחומותיו. כאשר אביו שמע על כך, ציווה לסלק מדרכו כל צורה של סבל. חרף מאמציו, בשלושת ימי המסע נחשף גאוטמה לראשונה בחייו לסבל השזור בקיום האנושי: ביום הראשון ראה אדם זקן, ביום השני ראה אדם חולה אנושות, וביום השלישי ראה אדם מת. הוא הוטרד עמוקות משהכיר בכורח הזִקנה, המחלה, המוות וטבען הארעי של כל התופעות. תהילה, שמחה, רכוש – הכול יחלוף. מבחוץ, כמו גם מבפנים, ראה רק דברים בני-חלוף; אין שום דבר פיזי עליו ניתן להישען לאורך זמן או למצוא בו נחמה.
החיפוש אחר קץ הסבל
לאחר שנחשף לסבל, החליט גאוטמה לפרוש מחייו הנסיכותיים, לעזוב את ביתו ומשפחתו, להיות פרוש וסגפן, לנדוד ברחבי הודו במטרה להבין את הסבל הכרוך בקיום האנושי ולמצוא לו פתרון. הוא למד תחת מורים שונים, אך איש מהם לא הצליח להביאו אל היעד הסופי – השחרור מן הסבל. לאחר שהרעיב עצמו כמעט עד מוות, הגיע למסקנה שדיכוי הגוף איננו מוביל להארה, ונטש את דרך הסגפנות.
הנירוואנה
לאחר שש שנים מחוץ לארמון, הגיע בודהה למקום הקרוי היום בוד גאיה . הוא התיישב מתחת לעץ פיקוס קדוש, נחוש בדעתו לשהות במדיטציה עד שיגיע להארה. על פי המסורת, במהלך המדיטציה נלחם בתודעתו עם מלך השדים ההודי מארה, והצליח להגיע למצב של שוויון נפש כלפי שלוש בנותיו שניסו לפתותו להפסיק את המדיטציה, עד שפרצופיהן נרקבו והן נטמעו בתוך האדמה. לאחר שישה ימים ולילות של תרגול, בבוקר השביעי, נחשפו בפניו אמיתות הקיום בחוויה ישירה, והגיע לנירוואנה. היה זה גם יום הולדתו ה-35, ו-45 שנים לאחר מכן – יום מותו. בבוקר זה של ירח מלא נמוגו התפישות האחרונות על מושגיות, שעוד טשטשו את בהירות תודעתו.
ממוזער|200px|לידתו של סידהארתה גאוטמה, תבליט מהמאה ה-2 או ה-3 לספירה
את היום הראשון בו הוא לימד, על פי האגדה, יש המציינים היום כגורו פורנימה. לאורך ארבעים וחמש השנים שלאחריו לימד הבודהה אלפי תלמידים את תורתו, המבוססת על שמירת מספר עקרונות מוסר (סילה), טיפוח יכולת ריכוז (סמאדהי) ופיתוח חכמה (פאניה). בזכות הבאת אלה לידי שלמות, יכול האדם להשתחרר מהסבל השזור בחייו, הנובע מתגובת הנפש לפער בין הרצוי למצוי. על פי המסורת, רק מעטים זכו והגיעו לנירוואנה.
בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהמה – המבוססת על ארבע אמיתות יסוד:
האמת בדבר הסבל (דוקהה): סבל קיים, והוא אוניברסלי.
האמת בדבר מקורו של הסבל: הסבל נוצר על ידי השתוקקות, דחייה ובורות.
האמת בדבר סילוקו של הסבל: הסבל אינו גזירת גורל, וניתן להשתחרר ממנו.
האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל, הקרויה "הדרך המתומנת הנאצלת".
גאוטמה נפטר מהרעלת מזון בגיל 80. לפי האמונה, עם מותו נשרפה גווייתו, ואפרו חולק לשמונה מנות שנקברו ברחבי אסיה. מעמדו ומהותו שונים בזרמים שונים של הבודהיזם: מאלה הרואים בו בן אנוש שהתגבר על החולשות האנושיות (על פי רוב, זוהי הגישה במהאיאנה ובוג'ריאנה); ועד גישות מיסטיות הרואות בו אדם קדוש, ואף סוג של אל.
בודהיזם
מבחינה היסטורית וחברתית, הבודהיזם הציב אתגר למערכת הברהמינית שממנה התפתח ההינדואיזם: בעוד המערכת הדתית השלטת בימי חייו של גאוטמה הייתה מבוססת על חלוקה למעמדות (כמרים, לוחמים, סוחרים, איכרים וטמאים), הטיף הבודהיזם לשחרור מהאמונה במעמדות, ולאי-תלות בכמרי דת המתווכים בין המאמין לבין מושא אמונתו. בודהה עצמו האשים את הברהמינים באי-מוסריות וצביעות, ודרש מתלמידיו לחפש בעצמם את האמת על ידי למידה והתנסות אישית, ולא להסתמך על כמרים לשם כך.
ראו גם
בודהה (מושג)
בודאי
בודהיסטווה
קישורים חיצוניים
רבות הדרכים - בודהה. - פרק על בודהה בפודקאסט של רדיו מהות החיים.
הערות שוליים
קטגוריה:בודהיזם
קטגוריה:אנשי דת בודהיסטים
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:אנשי דת הודים
קטגוריה:פילוסופים הודים
קטגוריה:אנשי העת העתיקה
קטגוריה:מורים רוחניים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2023-12-03T05:29:24 |
אורגן חשמלי | שמאל|ממוזער|150px|אורגן חשמלי
שמאל|ממוזער|150px|אורגן האמונד מדגם L-112
אורגן חשמלי הוא כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת שנועד לחקות את צלילי האורגן (עוגב) האקוסטי באמצעות התקנים חשמליים.
בימינו נפוץ השימוש בשם "אורגן חשמלי" או "אורגן" לכלי מקלדת אלקטרוניים כגון סינתיסייזרים בעלי מקלדת (קלידים), אך זוהי טעות. מקלדות אלקטרוניות קטנות יותר (עם פחות מחמש אוקטבות, ולפעמים עם קלידים קטנים יותר) נקראות בעברית אורגנית.
במהלך המאה ה-20 נבנו אורגנים חשמליים שונים, בתחילה בטכנולוגיה של שפופרות ריק, בדומה לשפופרות הרדיו משנות ה-30 וה-40. אורגנים אלה, כמו למשל אלה שיוצרו על ידי חברת Baldwin, היו מסורבלים, גדולים וכבדים מאוד. צלילם היה רחוק מאוד מצליל העוגבים האקוסטיים. מאוחר יותר (שנות ה-50 וה-60) כאשר הוחלפו השפופרות בטרנזיסטורים, פחתו הסרבול, הגודל והכובד ואיכות הצליל השתפרה. האורגן החשמלי הנודע מכולם הוא אורגן האמונד. האורגנים של חברה זו שמשו לנגינת מוזיקה קלאסית, ג'אז, גוספל וכן במוזיקת הרוק (למשל בלהקות "דיפ פרפל", "הדלתות" ו"החונקים").
כמו בעוגבים האקוסטיים, גם באורגן החשמלי יש מקלדת או כמה, וכן מערכת דוושות. קיימים אורגנים חשמליים אשר להם יש אוקטבה אחת בדוושות, אלה נפוצים יותר וזולים יותר, והדוושות שלהם משמשות בעיקר לקווי באס פשוטים, התומכים באקורדים, בעיקר למוזיקה קלה. באורגנים חשמליים עם שתי אוקטבות וחצי בדוושות (ושתי מקלדות ומעלה) אפשר לנגן את הרפרטואר הקלסי של העוגב. אורגנים אלה יקרים יותר, וכיום הם כוללים מאגרי צלילים של עוגבים אמיתיים שנדגמו באופן דיגיטלי. בעזרת מאגרי צלילים טובים והגברה איכותית, ניתן כיום ליצור חיקויים אלקטרוניים טובים למדי של עוגב אקוסטי, בעלויות נמוכות בהרבה.
טכנולוגיית ה-MIDI מאפשרת הוזלה נוספת, וזאת בעזרת שימוש במערכת דוושות עם ממשק וחיבורי MIDI (נקראת Midi pedalboard), וכלי מקלדת אלקטרוניים זולים יחסית שגם להם יש חיבורי Midi. אלו ניתנים לחיבור ביניהם ו/או למחשב, אשר בו מותקנת תוכנה ובה צלילי עוגבים אמיתיים דגומים. אורגן חשמלי המשלב יחידות נפרדות ביחד, הוא זול אף יותר. Midi מאפשר גם חיבור של מקלדות זולות, כדוגמת מקלדת שליטה חסרת מאגרי צלילים, אל מודול הכולל מאגרי צלילים דגומים של עוגבים אמיתיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:כלי נגינה אלקטרוניים | 2023-10-20T04:21:45 |
קרלוס קסטנדה | קרלוס קסטנדה (אנגלית: Carlos Castaneda; 25 בדצמבר 1925 – 27 באפריל 1998) היה סופר אמריקני ממוצא פרואני, ידוע בשל סדרת ספריו על דון חואן מאטוס (12 ספרים).
חייו
לדבריו, נולד בסאו פאולו שבברזיל בחג המולד של 1931, אולם על פי רישומי ההגירה הוא נולד כ-6 שנים קודם לכן בקחאמרקה שבפרו. שמו המקורי קרלוס ארנה. הוא למד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (תואר ראשון, 1962; דוקטורט, 1970).
קסטנדה היה בשנות ה-60 המוקדמות סטודנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ובמסגרת מחקרו על שימוש בצמחים הזייתיים (או 'צמחי עוצמה') בקרב האינדיאנים נסע לבקר אצל שבטים השוכנים בצפון מקסיקו.
בתריסר ספריו מספר קסטנדה שפגש במקסיקו בשנת 1960 שמאן יאקי (Yaqui) בשם דון חואן, אשר לימד אותו ידע ודרך חיים רבי עוצמה. של דבר ירש קסטנדה מדון חואן את התואר ״נגואל״, שמשמעו מנהיג של קבוצת ״רואים״ (גם: לוחמי חופש).
מלבד תיאוריו של קסטנדה, לא קיים תיעוד של מפגש עם שמאן בשם דון חואן וקשה לקבוע אם מדובר באדם אמיתי או בדמות שבדה בספריו. בין אם תיארו ספריו חוויות אמיתיות ובין אם הדברים המתוארים הם יצירה בדיונית, הם נתנו השראה לרבים ומושגים שיש הרואים בהם תמצית לדרך חיים, על ידי הגדלת המודעות לאספקטים שונים בחיים, כגון: נקודת המאסף, דרך עם לב, דרך הלוחם, ייקוש, חלימה, מחיקת תולדות החיים, הפחתת החשיבות העצמית, השתקת הדיאלוג הפנימי, ישויות לא-אורגניות, הטונאל והנגואל, הטורף, ראיית אנרגיה, ועוד.
לצד הידע התאורטי והסיפורים השונים, כתב קסטנדה על טכניקות רבות המסייעות בהפיכת המידע התאורטי הנ"ל לידע מעשי.
קסטנדה תיאר בספרו האחרון את "המעברים הקסומים", שלדבריו היא אמנות תנועה שאמאנית עתיקה. זוהי תורה של אימון גופני למכשפים ששמה המודרני הוא "טנסגריטי" (המודגמת בספרו "מעברים קסומים"). בישראל ישנם מורים וארגונים שונים המציעים ללמד ״מעברים קסומים״, ״אמנות ציד״ (הייקוש, תפיסת עולם מעשית אותה מפרט קסטנדה, הנועדה לצוד את העוצמה האישית), ״חלימה״ ופעילויות אחרות בהשראת קסטנדה. החלימה היא חלק בלתי נפרד מהדרך שמציגה דמותו של דון חואן, אולם מעטים המורים הניגשים לנושא זה, משיקולי ניסיון ואחריות.
כמו כן קיימים בעולם ובארץ אתרי אינטרנט ופורומים שעוסקים ודנים אודות הצעותיו והדרכים ליישמן בחיי היומיום.
מעבר לספריו שמר קסטנדה על פרטיות ומיעט להצטלם. מרבית תצלומיו הקיימים ברשת הופצו ללא הסכמתו.
קסטנדה מת בשנת 1998 ואפרו נשלח לקבורה במקסיקו.
רשימת ספרים
משנתו של דון חואן (1968).
מציאות נפרדת (1971).
המסע לאיכטלן (1972).
סיפורי עוצמה (1974).
הטבעת השנייה של העוצמה (1977).
מתנת הנשר (1981).
האש שבפנים (1984).
כוח השקט (1988).
אמנות החלימה (1993).
מעברים קסומים (1998).
גלגל הזמן (1998).
הצד הפעיל של האינסוף (1998)
Readers of Infinity
Journal of Applied Hermaneutics.
The Teachings of don Juan
the thirty year aniversery edition with a new introduction by Castaneda
קישורים חיצוניים
המילון הטולטקי, כדי להבין את המושגים בספריו של קרלוס קסטנדה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:אנימיסטים
קטגוריה:מהגרים מפרו לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1925
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1998 | 2023-09-13T14:32:37 |
17 באוגוסט | 17 באוגוסט הוא היום ה-229 בשנה בלוח הגרגוריאני (230 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 136 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1424 – מלחמת מאה השנים – קרב וורניה – ניצחון חשוב של האנגלים על הצרפתים
1807 – ספינת הקיטור "קלרמונט" של רוברט פולטון יוצאת לשייט מניו יורק לאולבני לאורך נהר הדסון. זהו שירות ספינות הקיטור המסחרי הראשון בעולם
1915 – המון אנטישמי זועם באטלנטה ג'ורג'יה מבצע לינץ' בליאו פרנק, יהודי אמריקאי שהואשם ברצח נערה בת 13
1938 – היישוב בית יהושע מוקם במסגרת מבצע "חומה ומגדל"
1943 – מלחמת העולם השנייה: הארמייה השביעית של ארצות הברית תחת פיקודו של הגנרל ג'ורג' פטון מגיעה למסינה איטליה, וכמה שעות אחריה מגיעה הארמייה השמינית של הצבא הבריטי תחת פיקודו של המרשל ברנרד מונטגומרי. בכך מסתיים כיבוש בעלות הברית את סיציליה
1945 – נשיא אינדונזיה סוקרנו מכריז על עצמאותה של אינדונזיה לאחר שיפן נכנעה לבעלות הברית
1949 – ארונו של בנימין זאב הרצל נטמן בהר הרצל בירושלים
1960 – גבון זוכה בעצמאות מידי צרפת
1970 – תוכנית ונרה: החללית ונרה 7 משוגרת לעבר נוגה. היא תהפוך לחללית הראשונה שתשדר נתונים מכוכב לכת אחר
1978 – הכדור הפורח Double Eagle II הופך לכדור הפורח הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי כאשר הוא נוחת במיסריי ליד פריז, 137 שעות לאחר שיצא מהאי פרק במדינת מיין
1978 הוקמה העיר אריאל
1979 – שני מטוסי סילון סובייטים של חברת ארופלוט מתנגשים באוויר מעל אוקראינה, 156 איש נספים
1980 – התינוקת האוסטרלית עזריה צ'מברלין נעלמת באופן מסתורי מאתר לינה במהלך חופשה משפחתית וחקירת מותה מתפתחת למשפט המתוקשר ביותר באוסטרליה
1987 – הקומיקס "זבנג!" מתפרסם לראשונה
1988 – נשיא פקיסטן מוחמד זיא אל-חאק והשגריר האמריקאי ארנולד רנדולף. נהרגים בהתרסקות מטוס
1997 – חייל התותחנים גיא חבר נעדר
1998 – פרשת מוניקה לווינסקי: נשיא ארצות הברית ביל קלינטון מודה, בעדות מוקלטת, שהיה לו "קשר פיזי לא יאה" עם המתמחה בבית הלבן מוניקה לווינסקי. באותו יום הוא מודה, בשידור לאומה, שהוא "הטעה אנשים" בקשר למערכת היחסים שלו עם לווינסקי
1999 – רעידת אדמה עזה בצפון-מערב טורקיה (7.4 בסולם מגניטודה לפי מומנט). כ-17,000 הרוגים ו-44,000 פצועים
2005 – אשר וייסגן רצח 4 פלסטינים באזור תעשייה של ההתנחלות שילה
2005 – התחיל שלב הפינוי בכח של תוכנית ההתנתקות, ברחבי רצועת עזה עימותים מתונים בין כוחות צבא ומשטרה למיועדים לפינוי
2008 – השחיין מייקל פלפס שובר את שיאו של השחיין מארק ספיץ וזוכה ב-8 מדליות זהב באולימפיאדה אחת תוך שבירת 7 שיאי עולם ושיא אולימפי באולימפיאדת בייג'ינג
2015 – בפיגוע בבנגקוק נהרגו לפחות 22 אנשים, ולפחות 80 נפצעו
2017 – פיגועי הדריסה בברצלונה
נולדו
ממוזער|250x250 פיקסלים|ז'יאנג זמין
1465 – פיליברטו הראשון, דוכס סבויה (נפטר ב-1482)
1473 – ריצ'רד משרוסברי, דוכס יורק (נעלם ב-1483)
1501 – פיליפ השני, רוזן הנאו-מינצברג (נפטר ב-1529)
1601 – פייר דה פרמה, מתמטיקאי צרפתי (נפטר ב-1665)
1786 – דייווי קרוקט, גיבור עם אמריקני מהמאה ה־19 (נפטר ב-1836)
1799 – יעקב לוונשטיין, רב גרמני (נפטר ב-1869)
1844 – מניליק השני, נגוס (קיסר) אתיופיה (נפטר ב-1913)
1890 – חנוך אלבק, מגדולי חוקרי המשנה והתלמוד (נפטר ב-1972)
1893 – מיי וסט, שחקנית ומחזאית אמריקאית (נפטרה ב-1980)
1894 – לוין קיפניס, סופר ומשורר ילדים (נפטר ב-1990)
1900 – ציונה תג'ר, מגדולי אמנות הציור בארץ בתקופת היישוב ובישראל (נפטרה ב-1988)
1908 – חינה רוזובסקה, שחקנית קולנוע ותיאטרון ישראלית (נפטרה ב-1996)
1911 – מיכאל בוטביניק, שחמטאי רוסי יהודי, שזכה מספר פעמים להיות אלוף העולם בשחמט (נפטר ב-1995)
1920 – מורין או'הרה, שחקנית קולנוע וטלוויזיה וזמרת אירית-אמריקאית (נפטרה ב-2015)
1922 – פרדריק דנט, פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמזכיר המסחר של ארצות הברית (נפטר ב-2019)
1926 – ג'יאנג דזה-מין, נשיא הרפובליקה העממית של סין (נפטר ב-2022)
1928 – נאורה ורשבסקי, מעצבת טקסטיל ישראלית
1929 – פרנסיס גרי פאוורס, טייס U-2 (נפטר ב-1977)
1929 – יאיר פרג, מדען ופרופסור לבוטניקה וגנטיקה של צמחים (נפטר ב-2001)
1930 – טד יוז, משורר וסופר ילדים אנגלי (נפטר ב-1998)
1932 – וידיאדר סורג'פרסאד נייפול, סופר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2001 (נפטר ב-2018)
1932 – ז'אן-ז'אק סמפה, קומיקסאי, קריקטוריסט ומאייר צרפתי (נפטר ב-2022)
1935 – קטלין סוקה, שחיינית הונגרית (נפטרה ב-2017)
1936 – מרגרט המילטון, מדענית מחשב אמריקאית, ניהלה את חטיבת הנדסת התוכנה של מעבדת המיכשור במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
1937 – מנחם לס, עיתונאי וסופר ישראלי
1939 – גדעון שגיא, חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ויושב ראש הרשות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד המסחר והתעשייה
1940 – מיכאל נבון, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שירת כראש אגף התקציבים במשרד הביטחון וכיועץ הכספי לרמטכ"ל
1942 – גבי ברלין, זמר ומנחה ערבי שירה (נפטר ב-2023)
1943 – רוברט דה נירו, שחקן קולנוע אמריקאי
1943 – נירה רבינוביץ', שחקנית וזמרת ישראלית
1946 – ציפי פריידנרייך, ציירת ופסלת ישראלית
1953 – הרטה מילר, סופרת ומשוררת גרמנייה ילידת רומניה, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2009
1958 – בלינדה קרלייל, זמרת אמריקאית, הייתה סולנית להקת-רוק הנשים הגו-גו'ס
1960 – שון פן, שחקן קולנוע ובמאי קולנוע אמריקאי
1963 – ג'קי ואלורסקי, פוליטיקאית אמריקאית (נפטרה ב-2022)
1964 – ז'ורז'יניו, כדורגלן ומאמן ברזילאי
1968 – הלן מקרורי, שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה אנגלייה (נפטרה ב-2021)
1970 – צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של "חדשות 10"
1972 – ליסה פרץ, עיתונאית ועורכת
1973 – נינו אורסיאנו, זמר, קלידן, שדרן רדיו, מלחין ופזמונאי ישראלי
1975 – גיא אריאלי, דוגמן, שחקן ומנחה ישראלי
1976 – רז יובן, עיתונאית, יוצרת, עורכת ותסריטאית
1977 – טאריה טורונן, זמרת-יוצרת ומוזיקאית מטאל פינית
1977 – תיירי הנרי, כדורגלן צרפתי
1977 – שימי אטיאס, אמן חושים ובידור
1977 – גיל דסיאנו ביטון, שחקן ישראלי
1982 – מארק סאלינג, שחקן ומוזיקאי אמריקאי, אשר היה מוכר בעיקר מדמותו של נח "פאק" פאקרמן, שאותה גילם בסדרת הטלוויזיה המוזיקלית glee (נפטר ב-2018)
1988 – ליל דיקי, ראפר וקומיקאי יהודי-אמריקאי
1991 – אוסטין באטלר, שחקן אמריקאי
1993 – נוה צור, שחקן טלוויזיה, תיאטרון וקולנוע ישראלי
1994 – פיבי ברידג'רס, מוזיקאית אמריקאית
נפטרו
ממוזער|222x222 פיקסלים|פרידריך "הגדול"
ממוזער|229x229 פיקסלים|חוסה דה סן מרטין
1785 – ג'ונתן טרומבול, מושל קונטיקט בתקופת המהפכה האמריקאית ואחריה (נולד ב-1710)
1786 – פרידריך "הגדול", מלך פרוסיה (נולד ב-1712)
1850 – חוסה דה סן מרטין, מצביא ומדינאי ארגנטינאי ששחרר מדינות רבות בדרום אמריקה מהשלטון הספרדי (נולד ב-1778)
1935 – שרלוט פרקינס גילמן, סופרת וסוציולוגית פמיניסטית אמריקאית (נולדה ב-1860)
1969 – אוטו שטרן, פיזיקאי יהודי גרמני, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1888)
1983 – איירה גרשווין, פזמונאי אמריקאי (נולד ב-1896)
1987 – שייקה אופיר, שחקן, פנטומימאי וקומיקאי ישראלי (נולד ב-1929)
1987 – רודולף הס, סגנו של אדולף היטלר (נולד ב-1894)
1988 – מוחמד זיא אל-חאק, נשיא פקיסטן (נולד ב-1924)
1990 – פרל ביילי, שחקנית קולנוע וטלוויזיה וזמרת אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1918)
1998 – איציק עדי, צייר ופסל ישראלי (נולד ב-1940)
2013 – יהודית ארנון, כוריאוגרפית ורקדנית ישראלית (נולדה ב-1926)
2016 – נחום היימן, מלחין יוצר ופזמונאי ישראלי (נולד ב-1934)
2021 – רות נבו, חוקרת ומבקרת ספרות, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, חברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מתרגמת וציירת ישראלית (נולדה ב-1924)
2023 – ג'ון דוויט, שחיין אוסטרלי (נולד ב-1937)
2023 – קרול בובקו, טייס ואסטרונאוט אמריקאי (נולד ב-1937)
2024 – מנחם אילן, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ושופט בפועל בבית המשפט העליון (נולד ב-1931)
2024 – יובב כץ, שדרן רדיו, פזמונאי, במאי תיאטרון ומגשר ישראלי (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
16 באוגוסט – 18 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יז
קטגוריה:אוגוסט | 2024-08-18T21:38:19 |
פרובוס | ממוזער|פרובוס
מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס פְּרובּוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Probus Augustus; 232-282) היה קיסר רומא משנת 276 ועד למותו. בתקופתו המשיך הלחץ של השבטים הגרמאניים על הגבולות המערביים של האימפריה וכתוצאה מכך הסיגו הרומאים את קווי ההגנה והגבולות אל נהרות הריין והדנובה.
קורות חייו
רקע
פרובוס נולד ופעל בתקופה הידועה בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, שבה היו לפחות עשרים ושישה תובעים לתואר הקיסר, בעיקר גנרלים בולטים בצבא הרומי, שהצליחו להשתלט על תפקיד הקיסר. עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים במהלך תקופה זו, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים.
הקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.
המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. תקופה זו נתפסת בעיני רוב ההיסטוריונים, כהגדרת המעבר בין התקופות ההיסטוריות של העת העתיקה הקלאסית לבין שלהי העת העתיקה{{הערה|פיטר בראון, The World of Late Antiquity
}}
לפני תפיסת השלטון
תאריך לידתו של פרובוס איננו ידוע. ההשערה היא כי נולד בין 230 לשנת 235. ידוע כי הוא נולד לאדם בשם דלמטיוס בעיר סירמיום בירת הפרובינציה פנוניה התחתית.
פרובוס הצטרף לצבא האימפריה הרומית עם הגיעו לבגרות בתחילת המחצית הראשונה של המאה השלישית וזכה להצלחה והערכה. הוא מונה לטריביון צבאי על ידי הקיסר ולריאנוס וזכה לקידום תחת כל אחד מהקיסרים שירשו את כס הקיסרות, האחרון שבהם טקיטוס מינה אותו לתפקיד המושל של הפרובינציות המזרחיות. עם מותו של טקיטוס הכריז פרובוס, בתמיכת הלגיונות שתחת פיקודו על עצמו כקיסר.
במקביל, אחיו של הקיסר המנוח פלוריאנוס הכתיר עצמו לקיסר באוגוסט 276, בתמיכת הלגיונות שהיו תחת פיקודו ובעיקרם הלגיונות שהיו מוצבים בחלק המערבי של האימפריה, אך לא ביקש ולא זכה לתמיכת הסנאט. הוא לא הספיק להגיע לרומא על מנת לבסס את תביעתו לכס הקיסרות בטרם הכריזו הלגיונות של החלק המזרחי של הקונסוליה על פרובוס כקיסר ופלוריאנוס נאלץ להצעיד את צבאו על מנת להכניע את המרידה. הצבאות נפגשו בסמוך לעיר טרסוס בטורקיה. צבאו של פליריאנוס היה גדול יותר אך פרובוס היה מפקד מנוסה, נמנע מעימות ישיר והשתמש בטקטיקות התשה שבשילוב עם תנאי מזג האוויר הקייצי הקשים הביאו להתמרדות בצבאו של פלוריאנוס. לא ברור האם פלוריאנוס נרצח על ידי מורדים מתוך צבאו או שמצא את מותו בנסיבות אחרות.
פרובוס יצא לכוון רומא ובדרך הצליח להדוף פלישה של שבטים גרמאניים ולזכות בתואר "גוטיקוס", בשנת 277 הוא הגיע לרומא וזכה בהכרה בדיעבד של הסנאט במעמדו כקיסר.
תקופת שלטונו
פרובוס, כמו כל הקיסרים של התקופה לא יכול היה לנוח על זרי הדפנה או להנות ממנעמי השלטון. היא נאלץ להתמודד עם לחצים בלתי פוסקים מצד שבטים גרמאניים ממערב וצבאות של האימפריות שגבלו בגבול המזרחי של האימפריה.
בשנת 278 ערך פרובוס סדרת מסעות מלחמה מוצלחים בגאליה כנגד שבטי האלמאניים והלונגי שבסדרת פשיטות חדרו אל מעבר לנהר הנקר (במדינת באדן-וירטמברג) אל תוך טריטוריה רומאית בעוד זרוע אחרת של הצבא הדפה פשיטות של השבטים הפרנקיים במטרה לנקות ולהבטיח את גאליה מאיום של פולשים גרמאניים. הצלחתו הביאה לפרובוס את הזכות לשאת את התואר גותיקוס מקסימוס וגרמניקוס מקסימוס, ובמקביל החל פרובוס בתהליך של יישוב בתי אב של שבטים גרמאניים שהסכימו-מרצון או מכפיה - לקבל את המרות של הרומאיים, בשטחי פרובינקיות ובעיקר באזורי ספר.
בין השנים 279 עד 280 ניהל פרובוס סדרת קרבות מול שבטי הוונדאלים, מסע מלחמה שהחל בפרובינציה רייטיה (בלטינית: Raetia) במרכז אירופה שעל הרי האלפים ( בשווייץ ובדרום גרמניה). איליריה (לטינית: Illyricum) שלאורך חופיו המזרחיים של הים האדריאטי וליקיה שבדרום-מערבה של אסיה הקטנה. במקביל נשלחו לגיונות של הצבא הרומאי אל מצרים על מנת לדכא מרד של שבטים נוביים אותם כינו הרומאים בלימי (Blemmyes) ועם דיכוי המרד שקדו הרומאים על בניה מחדש של תשתיות חיוניות כגון דרכים גשרים ותעלות מתוך מטרה להבטיח את יציבות הפקת ושינוע תבואה ממצרים לרומא.
במהלך השנים 280 עד 281 עסק פרובוס בדיכוי מרידות כנגד שלטונו מצד 3 טוענים לכתר בפרובינציות שונות.
בשנת 282 יצא פרובוס בראש לגיונות צבא לכוון הגבולות המזרחיים של האימפריה במטרה לייצב את אזורי הגבול שסבלו מלחץ של אויבים מבחוץ ומרידות מקומיות. מטרתו הראשונה הייתה עיר מולדתו סירמיום. במהלך החנייה בסמוך לעיר בחודש ספטמבר או אוקטובר נרצח פרובוס על ידי חייליו בנסיבות לא ידועות.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: משוא פנים חיובי לפרובוס, עמ' 14–17, פרובוס, עמ' 55–56; פרובוס, עמ' 361–385.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית''', עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 232
קטגוריה:נפטרים ב-282 | 2023-03-22T05:22:34 |
דקיוס | שמאל|ממוזער|200px| מטבע של דקיוס, מצד אחד דמותו ומהצד השני ויקטוריה מחזיקה זר עלי דפנה וענף תמר בידיה
שמאל|ממוזער|200px|מטבע של איליה קפיטולינה (ירושלים הרומאית) עם ראשו של הרניוס אטרוסקוס, בנו הבכור של דקיוס מצד אחד ומהצד השני זאבה מניקה את רמוס ורומולוס
שמאל|ממוזער|200px|קטע מתבליט על ארון קבורה רומאי משנת 251 המתאר סצנה ובה ככל הנראה בנו הבכור של דקיוס הרניוס אטרוסקוס בעת קרב עם לוחמים גרמאניים
גַּאיוּס מֶסִיוּס טְרַאיָאנוּס קְוִוינְטוּס דֶקִיוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Gaius Messius Quintus Traianus Decius Augustus; 201–251) היה קיסר רומא משנת 249 ועד למותו באבריטוס בשנת 251 לספירה.
קורות חייו
מילדות ועד למינויו לקיסר
דקיוס נולד בעיר הרומאית בודליה, היום כפר בשם מרטיניצי בסרביה. הוא פילס את דרכו בעולם הפוליטיקה של האימפריה הרומית והיה סנאטור ושירת כקונסול בשנת 232 ולאחר מכן מושל מואסיה וגרמניה תחתית ומשנת 235 עד לשנת 238 שירת כמושל היספניה טארקוננסיס, לאחר מכן הוא מונה לפרפקט (אדמיניסטרטור) של העיר רומא תחת שלטונו של הקיסר פיליפוס הערבי.
בשלב לא ידוע של חייו הוא התחתן עם הרניה קופרסניה אטרוסקילה ככל הנראה בת למשפחת סנטורים.
בנו הבכור הרניוס אטרוסקוס נולד ככל הנראה בין השנים 220 ו-230 וליווה את אביו בכל מסעותיו ומלחמותיו ולקראת סוף שלטונו מינה אותו לאוגוסטוס כלומר שליט לצידו. בנו הצעיר, הוסטיליאנוס לא זכה למעמד זהה.
המצב האימפריה הרומית היה בכי רע, ומפקדי צבא רומאיים מפרובינציות שונות מרדו כנגד השלטון המרכזי בתקווה לתפוס את כיסא הקיסרות או לקרוע נתחים מגוף האימפריה. בשנת 245 נשלח דקיוס, שהיה ידוע כתומך נאמן של הקיסר, לדכא מרידות של השבטים הגרמאניים, ומרד של מפקד של כוחות הרומאיים על הדנובה. יש מקום להניח כי שליחתו של דקיוס רחוק מהבירה רומא נועדה להרחיקו ממוקדי הכוח ולא בהכרח מתוך הכרה ביכולותיו כמצביא אלא מתוך חשש ממעמדו כמתחרה. תוך כדי הקרבות החלה מרידה בקרב החיילים כנגד הקיסר, ככל הנראה על רקע רצונם בנתחים גדולים יותר בשלל המלחמה, מפקדי הצבא הרומאי שתחת פיקוד דקיוס הכריזו עליו כקיסר – לכאורה בניגוד לרצונו. לפיליפוס לא הייתה כל ברירה אלא לגייס את הלגיונות שנותרו נאמנים לו ולצאת לצפון איטליה על מנת להתעמת עם דקיוס, בעימות בין הצבאות שנערך באביב 249 בסמוך לעיר ורונה נהרג פיליפוס (וייתכן כי נרצח על ידי חייליו), בנו הצעיר הוצא להורג מיד לאחר מכן על ידי המשמר הפרטוריאני והסנאט הכריז על דקיוס כקיסר.
רדיפת הנוצרים
בחודש ינואר 250 הוציא דקיוס צו קיסרי המורה לכל אזרחי האימפריה להעלות זבח בנוכחות מנהיגי קהילתם ולהתפלל לשלום הקיסר והאימפריה, לאחר הטקס קיבלו האזרחים תעודה המעידה על הציות לצו. המטרה הראשונית של הוצאת הצו הייתה ככל הנראה "איחוד השורות" בתוך האימפריה המתפוררת. אך יצרה משבר חמור בקהילות נוצריות שחלק ממנהיגיהן סירב להעלות זבח לקיסר ולהשתתף בטקס פגאני כפוי. נוצרים שסירבו להשתתף בטקס נעצרו, עונו והוצאו להורג הבכיר בהם היה האפיפיור פביאנוס שמת לפי המסורת כמרטיר ב־20 בינואר 250 כאשר סירב להשתתף בטקס. מהומות אנטי נוצריות סחפו את האימפריה וקהילות נוצריות בקרתגו ואלכסנדריה הותקפו, בגלל אירועים אלו זכה דקיוס להימנות בין אויבי הכנסייה הנוצרית ולשמו הוצמד כינוי הגנאי "העריץ הנורא".
מותו של הקיסר
תקופת שלטונו הקצרה של דקיוס נחשבת לשיא של משבר המאה ה-3 במהלכו התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס – ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את דקיוס לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, אחת ההתקפות המתועדות הראשונות הייתה בתקופת שלטונו של דקיוס וכוונה כנגד תראקיה. הצבא הרומאי הצליח להפתיע את הפושטים בסמוך לעיר ניקופול (בולגריה). הגותים החלו בנסיגה אך משבשלו התנאים לטובתם הם סבו על עקבותיהם ותקפו את הצבא הרומאי שחנה באתר הסמוך לעיר הבולגרית המודרנית סטארה זאגורה, הרומאים הופתעו מעצם ההתקפה ומעצמתה ונפוצו לכל רוח ובראשם דקיוס, הייתה זו הפעם הראשונה שקיסר רומאי ברח מפני התקפה של "ברברים". הגותים ניצלו את הצלחתם וכבשו את פיליפופוליס.
דקיוס שצבאו לא הושמד, הצליח לאסוף את כוחותיו ולהגיע למגע עם הגותים שבשלב זה היו מותשים מהלחימה והציעו תנאי הפסקת אש שעיקרם נסיגה תמורת מעבר חופשי ובטוח, דקיוס סירב והצבאות נפגשו ב-25 ביוני 251 בקרב אבריטוס המכריע. הקרב נערך בפרובינציית מואסיה בסמוך לעיר הבולגרית המודרנית ראזגרד, על פי היסטוריונים ביזנטיים מאוחרים, בנו של דקיוס הרניוס אטרוסקוס נהרג מיד בתחילת הקרב ועל כך אמר הקיסר "אין מקום לקינה, מות חייל אחד איננו איבדה גדולה לאימפריה". הצבא הרומאי נלכד בביצות שבשדה הקרב והושמד לחלוטין, הקיסר דקיוס עצמו היה בין הנספים וזכה לכבוד המפוקפק להרשם בספרי ההיסטוריה כקיסר הראשון שנהרג במלחמה כנגד אויב זר.
הקיסר הנבחר טרבוניאנוס גאלוס הכריז על הוסטיליאנוס כשותף לו בתפקיד הקיסר כדי למנוע מלחמת אזרחים. באותה שנה מת הוסטיליאנוס ממגפה שפרצה ברומא, וגאלוס מינה את בנו וולוסיאנוס כשותף.
מורשתו
שלטנו הקצר אך רצוף האירועים של דקיוס מכתיב את משקלו המועט על דפי ההיסטוריה של האימפריה הרומית, היסטוריונים רומאיים ולא-נוצריים מדברים בהערכה על דקיוס וקשה להבין בגלל דלות המקורות ההיסטוריים מה אירע במהלך הקרבות מול הפולשים הגותים, קשה גם להעריך האם הקיסר יכול היה, לו שלטונו הקצר לא היה מגיע לקץ טרגי לנווט את האימפריה מחוץ למים הסוערים של פלישות, מרידות, רעב מחלות והתמוטטות כלכלית.
דקיוס ניסה לשלוט ברומא באופן המיטיב עם אזרחי העיר והאימפריה על כך יעידו מפעלי הבנייה שיזם ועיקרם בניה מחדש ושיפוץ מערכות ומבני ציבור לאחר הזנחה ממושכת, כמו ניסיונו לבסס את ביטחון האימפריה בתוך גבולותיה. עם זאת עיקר מורשתו נגזר מניסיונו הנואל לרפורמה דתית שמטרתה יצירת אחידות תאולוגית ורדיפת הנוצרים שבאה בעקבותיה.
לקריאה נוספת
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים, מבוא, "דקיוס", עמ' 30–32. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014.
The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
קישורים חיצוניים
מאמר על דקיוס באתר האנציקלופדיה המקוונת של קיסרי רומא
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 201
קטגוריה:נפטרים ב-251 | 2024-08-29T23:51:43 |
טרבוניאנוס גאלוס | גַּאיוּס וִיבִּיוּס טְרֶבּוֹנִיָאנוּס גַּאלוּס (בלטינית: Gaius Vibius Trebonianus Gallus; 206 - אוגוסט 253) היה קיסר רומא בין השנים 251 לספירה עם הוסטיליאנוס, ולאחר מכן בשלטון משותף עם בנו, וולוסיאנוס, עד לשנת 253.
ביוגרפיה
גאלוס נולד באיטליה, במשפחה בעלת רקע בסנאט. היו לו שני ילדים בנישואיו עם אפיניה גמינה בבינייה: הקיסר לימים גיוס ויביוס וולוסיאנוס, וילדה בשם ויביה גלה. גאלוס עסק בתפקידים צבאיים ומדיניים. הוא היה קונסול ובשנת 250 מונה למושל הפרובינציה הרומית של מואסיה על ידי הקיסר הרומי דקיוס. במואסיה, גאלוס היה דמות מפתח בהדיפת הפלישות התכופות של השבטים הגותים של הדנובה, והוא הפך להיות פופולרי בצבא.
ב-1 ביולי 251, דקיוס והקיסר השותף לו, בנו הרניוס אטרוסקוס, נהרגו בקרב אבריטוס בעת שניסו להעניש את השבטים הגותים על פלישתם. בעת שנודע על כך לצבא, החיילים מינו את גאלוס לקיסר, אף על פי שבנו של דקיוס הוסטיליאנוס היה אמור לרשת את השלטון. גאלוס הכריז על הוסטיליאנוס כשותף לו בתפקיד הקיסר כדי למנוע מלחמת אזרחים. באותה שנה מת הוסטיליאנוס ממגפה שפרצה ברומא, וגאלוס מינה את בנו וולוסיאנוס כשותף לו בתפקיד הקיסר.
ימין|ממוזער
גאלוס, שהיה להוט להיות פופולרי בקרב אזרחיו, פעל בזריזות נגד המגפה וקבר את הקרבנות. גאלוס הואשם שהוציא להורג נוצרים, אך אין לכך הוכחות למעט כליאתו של האפיפיור קורנליוס ב-252.
כמו אצל קודמיו, שלטונו של גאלוס לא התנהל בקלות. במזרח, שאפור הראשון מפרס פלש לסוריה וכבש אותה, בלי תגובה מרומא. בדנובה, שבטים גותיים מרדו ברומא בשנית למרות הסכם שלום שנחתם בשנת 251. הצבא התנגד לקיסר וכאשר איימליאנוס, מושל מואסיה ופנוניה, החליט לצאת לקרב נגד הגותים והביס אותם, החיילים מינו אותו לקיסר. גאלוס אשר התכונן לקרב נגד הצבא ואיימליאנוס, הכין מספר לגיונות וקרא לתגבורות לשוב לרומא מקצוות האימפריה. למרות זאת, לגאלוס לא נותר סיכוי להיפגש עם איימליאנוס בקרב, לאחר שהוא נהרג על ידי צבאו שלו באוגוסט 253.
לקריאה נוספת
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 206
קטגוריה:נפטרים ב-253 | 2023-01-07T07:02:44 |
יושב ראש הכנסת | 250px|ממוזער|דליה איציק, בכהונתה כיושבת ראש הכנסת, עומדת לצד שמעון פרס, נשיא המדינה, וג'ורג' וו. בוש, נשיא ארצות הברית. משכן הכנסת, 2008
יושב ראש הכנסת הוא ראש הרשות המחוקקת בישראל, ותפקידו לנהל את ענייני הכנסת, לייצג אותה כלפי חוץ, לשמור על כבודה, על סדר ישיבותיה ועל קיום תקנונה. יושב ראש הכנסת המכהן הוא אמיר אוחנה מסיעת 'הליכוד'.
יושב הראש, או אחד מסגניו, יושב בראש הישיבות בכנסת, מנהל אותן, מעמיד שאלות להצבעה וקובע את תוצאותיה וכן את תוצאות כל הבחירות המתקיימות בכנסת. יושב ראש הכנסת וסגניו מהווים את נשיאות הכנסת, והיא המאשרת את הגשתן של הצעות חוק פרטיות ודחיפותן של הצעות לסדר היום.
בהיעדר נשיא המדינה מישראל או כאשר נבצר מנשיא המדינה למלא את תפקידו, ממלא יושב ראש הכנסת את תפקידו.
מעמד יושב ראש הכנסת
בתוקף תפקידו כיושב ראש הרשות המחוקקת וכממלא מקום נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת הוא האדם השלישי בסדרי הקדימה הממלכתיים בישראל, לאחר נשיא המדינה, ראש הממשלה (במצב של ממשלת חילופים, ראש ממשלת ישראל החלופי הוא השלישי ויושב ראש הכנסת הוא הרביעי). הוא אף זכאי להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, כאחד מראשי המדינה. יושב ראש הכנסת מקבל עדכונים מודיעיניים שוטפים בלשכתו ומחזיק טלפון אדום לשעות חירום בלשכה.
תפקיד יושב ראש הכנסת הוא תפקיד ממלכתי. מרגע שנבחר על ידי הכנסת, הוא מחויב לכל חברי הכנסת מכל סיעות הבית במידה שווה אף על פי שהוא משתייך למפלגה מסוימת, לרוב המפלגה הגדולה בקואליציה. על פי הנוהג הממלכתי בישראל, גם סמכויות טקסיות וממלכתיות יש לפזר בין ראשי המדינה, ולכן פותח יושב ראש הכנסת את חגיגות יום העצמאות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל אשר בירושלים.
יושב ראש הכנסת, מתוקף תפקידו, מוזמן לכל האירועים והטקסים הממלכתיים ורשאי לנאום בהם אם רצונו בכך. הוא מקבל משלחות וראשי מדינות בכנסת כאשר הם מגיעים ומברך אותם במליאת הכנסת בעת שהותם, נוסע לכנסים ברחבי העולם ומשמש כנציג הכנסת והמדינה הבכיר ביותר במשלחת.
יושב ראש הכנסת נחשב במעמדו מבחינת שכר לשר בממשלה. הוא זכאי להעסיק שלושה עוזרים פרלמנטריים בנוסף לראש לשכה ומזכירות שהוא מקבל מהמשכן. יושב ראש הכנסת מקבל רכב שרד ונהג צמוד, זכאי לשירותי אבטחה מטעם המדינה ורשאי לקבל דירה מטעם המדינה בירושלים אם הוא אינו תושב העיר או סביבתה הקרובה. ליושב ראש הכנסת לשכה פרלמנטרית בכנסת בקומה השנייה בה הוא מקבל אורחים מהארץ וחו"ל.
בחירת יושב ראש הכנסת
תפקיד יושב ראש הכנסת מוסדר בחוק יסוד: הכנסת, חוק הכנסת ותקנון הכנסת.
לפי תקנון הכנסת, יושב ראש הכנסת נבחר על ידי מליאת הכנסת בהצבעה גלויה, בפרק הזמן שבין השבעת חברי הכנסת לבין הקמת הממשלה. לפי חוק הכנסת, לשם הדחת יושב ראש כנסת מכהן (להבדיל ממינוי יושב ראש קבוע) בשל התנהגות שאינה הולמת את מעמדו נדרש רוב מיוחד של 90 חברי הכנסת.
ממועד כינוס הכנסת ועד לבחירת יושב ראש קבוע, מנוהלות ישיבות המליאה על ידי יושב ראש זמני.
עד הכנסת ה־15 – מילא את התפקיד זקן חברי הכנסת.
בכנסות ה־16–20 – מילא את התפקיד ותיק חברי הכנסת, שאינו חבר הממשלה.
החל מהכנסת ה־21 – ממלא את התפקיד יושב ראש הכנסת היוצאת, אם שב ונבחר לכנסת החדשה, ואם לא נבחר ממלא את התפקיד הוותיק בחברי הכנסת שאינו חבר הממשלה.
באופן מסורתי נבחר יושב ראש הכנסת מהסיעה הגדולה בכנסת ונתמך לרוב על ידי סיעות הקואליציה ולעיתים קרובות אף על ידי סיעות אחרות. בחלק מן הכנסות יושב ראש הכנסת נבחר פה אחד עקב מועמדות יחידה וללא מתנגדים או נמנעים.
במספר מקרים יושב ראש הכנסת לא היה מועמד הקואליציה: נחום ניר-רפאלקס היה יושב ראש הכנסת הראשון מאז הקמת המדינה שלא היה ממפלגת השלטון ונבחר על ידי קואליציית ניר, אשר התאגדה כקואליציית אד הוק לצורך בחירתו, בניגוד לרצון מפלגת השלטון, מפא"י, ששאפה למנות לתפקיד את ברל לוקר.
שלמה הלל היה יושב הראש מטעם המערך בממשלת הרוטציה ונשאר בתפקידו גם לאחריה. אברהם בורג, שנבחר כחבר מפלגת השלטון ב-1999, לא נמנה עם מפלגת השלטון אחרי חילופי השלטון ב-2001, במהלך כהונתה של הכנסת החמש עשרה, אם כי מפלגתו הייתה חברה באותה ממשלה.
בשנת 2006 נבחרה לראשונה אישה לתפקיד, דליה איציק מקדימה.
המשבר הפוליטי-חוקתי בכנסת ה-23
הבחירות לכנסת ה-21 היו הראשונות תחת הסעיף לפיו יושב ראש הכנסת היוצאת הוא שימלא את תפקיד יושב ראש הכנסת הזמני, ולא זקן חברי הכנסת כבעבר. לאחר השבעת הכנסת התקיימה הצבעה ויולי אדלשטיין זכה באמון הכנסת. ראש הממשלה נתניהו לא השיג רוב של 61 ח"כים ולא הוקמה קואליציה, הכנסת פוזרה במקום להחזיר את המנדט לנשיא. בבחירות לכנסת ה-22 המפלגות לא הגיעו לכדי הקמת קואליציה והכנסת פוזרה שנית, זאת כאשר בכנסת זו מילא אדלשטיין את התפקיד באופן זמני.
לאחר הבחירות לכנסת ה-23 התגבש רוב בכנסת לבחירת יושב ראש קבוע שיחליף את היושב ראש בפועל, יולי אדלשטיין. מספר ימים לפני השבעת הכנסת הועברה פנייה רשמית בנושא מטעם מפלגת כחול לבן. יום לפני השבעת הכנסת הודיע אדלשטיין כי לא יאפשר הצבעה על החלפתו ביום השבעת הכנסת, בטענה שהחלפת יושב הראש תסכל את המשא ומתן לממשלת אחדות. בעקבות כך, הוגשו מספר עתירות לבג"ץ בדרישה לחייב את אדלשטיין לקיים את הדיון וההצבעה. היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון, פרסם חוות דעת בה תיאר חשש מתקלה משטרית, אך גישה זו נדחתה בדיון הראשון ובפסק הדין שניתן בהמשך בבג"ץ. השופט חנן מלצר אמר בעניין החשש מתקלה משטרית שניסיון העבר מלמד כי יושב ראש כנסת שאינו מהקואליציה יכול לעודד את עצמאות הכנסת ולאפשר לה למלא את תפקיד האיזון של הרשות המבצעת.
בפסק הדין מ-23 במרץ, בג"ץ חייב את אדלשטיין לכנס את המליאה לבחירת יושב ראש לא יאוחר מ-25 במרץ. ב-25 במרץ הודיע אדלשטיין על התפטרותו מתפקידו כיושב ראש הכנסת ונעל את ישיבת המליאה מבלי להעלות על סדר היום מינוי יושב ראש כנסת חדש.ישיבת הכנסת בה הודיע אדלשטיין על התפטרותו, באתר הכנסת בכך הייתה אמורה ההצבעה להידחות לשבוע הבא. מאחר שעל-פי תקנון הכנסת, התפטרות יושב ראש הכנסת נכנסת לתוקף רק בחלוף 48 שעות. היועץ המשפטי לכנסת איל ינון דרש מאדלשטיין לקיים את צו בית המשפט, אך האחרון סירב ובכך הפר את צו בית המשפט. בליל אותו היום, בתגובה לעתירה נוספת, העניק בג"ץ לזקן חברי הכנסת, עמיר פרץ, את הסמכות לכנס את מליאת הכנסת לצורך קיום ההצבעה על בחירת יושב ראש כנסת חדש ומילוי צו בית המשפט.
ב-26 במרץ כינס פרץ את מליאת הכנסת וח"כ בני גנץ, שבאותה עת היה חבר הכנסת שעליו הוטל להרכיב את הממשלה, נבחר לתפקיד היושב ראש. ב-17 במאי נבחר יריב לוין ליושב ראש הכנסת במקומו של גנץ.
נשיאות הכנסת
ליושב ראש הכנסת מספר סגנים שאף הם נבחרים על ידי מליאת הכנסת. ביחד הם מהווים את נשיאות הכנסת. כאשר יושב ראש הכנסת נעדר מן הארץ או כאשר נבצר ממנו זמנית למלא את תפקידו, משמש אחד מסגניו ממלא מקום יושב ראש הכנסת (). אם מועבר יושב ראש הכנסת מתפקידו או שנבצר ממנו דרך קבע למלא את תפקידו, משמש אחד מסגניו כיושב ראש הכנסת בפועל (). את הסגן המשמש בתפקיד מבין סגני יושב ראש הכנסת בוחרת ועדת הכנסת. לממלא מקום יושב ראש הכנסת או ליושב ראש הכנסת בפועל כל הסמכויות המיוחדות בחוק ליושב ראש הכנסת, ובכלל זה לשמש כממלא מקום נשיא המדינה.
יושבי ראש הכנסת
+לא ממוסגר|50x50 פיקסלים יושבי ראש הכנסתמס'דיוקןשם
(תקופת חיים)סיעהתקופת כהונהכנסתתאריך עבריתאריך לועזי1100x100 פיקסליםיוסף שפרינצק
(1885–1959)מפא"יה' באייר ה'תש"חי"ט בשבט ה'תשי"ט
נפטר בכהונתו15 ביולי 194828 בינואר 1959
נפטר בכהונתומועצת המדינה הזמניתהראשונההשנייההשלישית2105x105 פיקסליםנחום ניר
(1884–1968)אחדות העבודה - פועלי ציוןכ"ב באדר א' ה'תשי"טכ"ט בחשוון ה'תש"ך2 במרץ 195930 בנובמבר 19593105x105 פיקסליםקדיש לוז
(1895–1972)מפא"יכ"ט בחשוון ה'תש"ךז' בכסלו ה'תש"ל30 בנובמבר 195917 בנובמבר 1969הרביעיתהחמישיתהמערך הראשון
מפא"יהשישיתהעבודההמערך השני
העבודה4100x100 פיקסליםראובן ברקת
(1906–1972)ז' בכסלו ה'תש"לכ"א בניסן ה'תשל"ב
נפטר בכהונתו17 בנובמבר 19695 באפריל 1972
נפטר בכהונתוהשביעית5טקסט=|לא ממוסגר|105x105 פיקסליםישראל ישעיהו
(1908–1979)כ"ה באייר ה'תשל"בכ"ז בסיוון ה'תשל"ז9 במאי 197213 ביוני 1977השמינית6לא ממוסגר|100x100 פיקסליםיצחק שמיר
(1915–2012)הליכודחרותכ"ז בסיוון ה'תשל"זכ"ד באדר ה'תש"ם13 ביוני 197712 במרץ 1980התשיעית7104x104 פיקסליםיצחק ברמן
(1913–2013)הליכוד
המפלגה הליברליתכ"ד באדר ה'תש"םי"ח בתמוז ה'תשמ"א12 במרץ 198020 ביולי 19818102x102 פיקסליםמנחם סבידור
(1917–1988)י"ח בתמוז ה'תשמ"אט"ו באב ה'תשמ"ד20 ביולי 198113 באוגוסט 1984העשירית9לא ממוסגר|105x105 פיקסליםשלמה הלל
(1923–2021)המערך
העבודהכ"ג באלול ה'תשמ"גי"ב בכסלו ה'תשמ"ט12 בספטמבר 198421 בנובמבר 1988האחת עשרה10105x105 פיקסליםדב שילנסקי
(1924–2010)הליכודי"ב בכסלו ה'תשמ"טי"ב בתמוז ה'תשנ"ב21 בנובמבר 198813 ביולי 1992השתים עשרה11100x100 פיקסליםשבח וייס
(1935–2023)העבודהי"ב בתמוז ה'תשנ"בז' בתמוז ה'תשנ"ו13 ביולי 199217 ביוני 1996השלוש עשרה12100x100 פיקסליםדן תיכון
(1937–2024)הליכוד-גשר-צומת
הליכודז' בתמוז ה'תשנ"וכ"ג בסיוון ה'תשנ"ט24 ביוני 19967 ביוני 1999הארבע עשרה13100x100 פיקסליםאברהם בורג
(1955–)ישראל אחת
העבודהכ"ב בתמוז ה'תשנ"טט"ו באדר א' ה'תשס"ג6 ביולי 199917 בפברואר 2003החמש עשרה1499x99 פיקסליםראובן ריבלין
(1939–)הליכודי"ז באדר א' ה'תשס"גי"ט בניסן ה'תשס"ו19 בפברואר 200317 באפריל 2006השש עשרה1597x97 פיקסליםדליה איציק
(1952–)קדימהו' באייר ה'תשס"ול' בשבט ה'תשס"ט4 במאי 200624 בפברואר 2009השבע עשרה(14)99x99 פיקסליםראובן ריבלין
(1939–)הליכודה' בניסן ה'תשס"טכ"ה בשבט ה'תשע"ג30 במרץ 20095 בפברואר 2013השמונה עשרה16לא ממוסגר|99x99 פיקסליםיולי אדלשטיין
(1958–)הליכוד-ישראל ביתנו
הליכודז' בניסן ה'תשע"גא' בניסן ה'תש"ף
התפטר מתפקידו18 במרץ 201326 במרץ 2020
התפטר מתפקידוהתשע עשרההליכודהעשריםהעשרים ואחתהעשרים ושתיים17טקסט=|96x96 פיקסליםבני גנץ
(1959–)כחול לבןחוסן לישראלא' בניסן ה'תש"ףכ"ג באייר ה'תש"ף
התפטר מתפקידו26 במרץ 202017 במאי 2020
התפטר מתפקידוהעשרים ושלוש18טקסט=|100x100 פיקסליםיריב לוין
(1969–)הליכודכ"ג באייר ה'תש"ףד' בתמוז ה'תשפ״א17 במאי 202013 ביוני 202119טקסט=|100x100 פיקסליםמיקי לוי
(1951–)יש עתידג' בתמוז ה'תשפ"אי"ט בכסלו ה'תשפ"ג13 ביוני 202113 בדצמבר 2022העשרים וארבע(18)טקסט=|100x100 פיקסליםיריב לוין
(1969–)הליכודי"ט בכסלו ה'תשפ"גה' בטבת ה'תשפ"ג
התפטר מתפקידו13 בדצמבר 202229 בדצמבר 2022
התפטר מתפקידוהעשרים וחמש20טקסט=|100x100 פיקסליםאמיר אוחנה
(1976–)ה' בטבת ה'תשפ"גמכהן29 בדצמבר 2022מכהן
ראו גם
הוועדה המסדרת (הכנסת)
הכנסת
מזכיר הכנסת
מנכ"ל הכנסת
סגני-יו"ר הכנסת לדורותיה
ראש הקואליציה
ראש האופוזיציה
קישורים חיצוניים
יושב ראש הכנסת, באתר הכנסת
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משרות פוליטיות בישראל | 2024-09-30T16:37:27 |
ארנסט המינגוויי | ארנֵסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; 21 ביולי 1899 – 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|משפחת המינגוויי ב-1905. מימין: ארנסט, אורסולה, גרייס, קלרנס, מדליין (סאני) ומרסליין
הֶמינגוויי נולד באוק פארק, פרוור במערב שיקגו שבאילינוי, ב-21 ביולי 1899. אביו, קלרנס אדמונדס המינגוויי, היה רופא מחוזי, ואמו, גרייס הול המינגוויי, הייתה מורה למוזיקה ולפיתוח קול. היו לו ארבע אחיות ואח אחד: מרסליין הבכורה (1897), אורסולה (1902), מדליין (1904), קרול (1911) ולסטר (1915). בגיל חודשיים, בזמן שהאם גרייס שהתה בשיקגו, ערך האב מילה בתינוק, ללא הרדמה.
המשפחה הייתה מוכרת ומכובדת בקהילה, והוריו היו חברים בכנסייה הקהילתית (Congressional Church), שבה ביקרה המשפחה באופן קבוע. עם זאת, מאוחר יותר טען המינגוויי כי האידיליה המשפחתית הייתה מזויפת, והאשים את אמו באנוכיות וצביעות; הוא טען כי אביו סבל רבות מהשתלטנות וההיסטריה שלה, ואף האשים אותה בהתאבדותו בשנת 1928.
ארנסט נקרא על שם סבו מצד אמו, ארנסט הול, שבביתו התגוררה המשפחה עד 1905, השנה שבה נפטר הסב. לאחר מות הסב עברה המשפחה לבית חדש בפינת שדרת קנילוורת' (Kenilworth) ורחוב איווה (Iowa), מרחק בלוק בניינים אחד מביתו של האדריכל המפורסם פרנק לויד רייט, שתכנן כמה מהבתים בפרוור. בית המשפחה החדש, אותו תכננה גרייס בעצמה, כלל שמונה חדרי שינה, חדר עבודה עבור קלרנס וסטודיו למוזיקה עבורה. המשפחה החזיקה בנוסף בית קיט במחוז פטוסקיי בצפון מישיגן, שם נהגו ארנסט ואביו לצאת למסעות דיג וציד ולטיולים בחיק הטבע. החוויות מאותה התקופה פיתחו אצל המינגוויי הצעיר אהבה עזה לטבע ולמקומות מבודדים, ושימשו לאחר מכן בסיס לחלק מסיפוריו.
גרייס דאגה כי הילדים יספגו "חינוך תרבותי", ולקחה אותם להצגות תיאטרון, לאופרות ולקונצרטים שהתקיימו בשיקגו, כמו גם למוזיאונים ותערוכות שונות. היא לחצה על ארנסט הצעיר ללמוד לנגן על צ'לו, וחייבה אותו להתאמן בנגינה לפחות שעה ביום.
בשנת 1906 החלו ארנסט ואחותו מרסליין ללמוד בבית הספר המקומי "אוליבר וונדל הולמס", מרחק הליכה קצרה מבית המשפחה. הוא היה חבר בליגת פליימות' (Plymouth League), תנועת נוער דתית שחבריה היו נפגשים בכנסייה מדי יום ראשון אחרי הצהריים. המינגוויי שימש במשך תקופה מסוימת גזבר התנועה, והיה אחראי על פעילויות הצדקה שערכו הנערים. בכיתה ה' החל לסבול מקוצר ראייה, והקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לקריאת ספרים. בין היתר הוא קרא את "אייבנהו" של סר וולטר סקוט (סופר שאמו העריצה), "סיפורי חג המולד" של צ'ארלס דיקנס, "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, ואת "החיים במיסיסיפי" של מארק טוויין - אותו קרא פעמים רבות.
בספטמבר 1913 החלו מרסליין וארנסט ללמוד בחטיבת הביניים באוק פארק. הוא אהב במיוחד את שיעורי האנגלית, שבהם למד בין היתר את כתבי שייקספיר, צ'וסר, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ואת סיפורי התנ"ך. הוא השתתף בפעילויות שונות בבית הספר, בהן מועדון ירייה ברובה, מועדון הדיונים ותזמורת בית הספר, שבה ניגן בצ'לו. כמו כן השתתף בשיעורי עיתונאות וכתב לעיתון בית הספר ביקורות ודיווחים על אירועים מקומיים. בין היתר פרסם קטע פרודי העוסק בהצעת חוק שתחיל את חוקי הציד הנהוגים במדינה על ציד של שוטרים, כך שלהרוג אותם מחוץ לעונה תיחשב לעבירה מינורית. בנוסף פרסם סיפורים קצרים בעיתון הספרותי של בית הספר.
המינגוויי השתתף בנבחרת בית הספר בפוטבול, עסק בכדורמים ובאגרוף, ואף זכה באליפות המחוזית למשקל קל. בשנתו האחרונה בתיכון השתתף בנבחרת השחייה של בית הספר, והתמחה בצלילה למרחקים ארוכים. מתחת לתמונתו בספר המחזור משנת 1917 נכתב: "אף אחד אינו פיקח יותר מארני".
בין חבריו לבית הספר היה גם רוברט סנט ג'ון, לימים הסופר והעיתונאי הידוע. אביו של המינגוויי היה רופא המשפחה של משפחת סנט ג'ון. לימים סיפר סנט ג'ון שהמורה לאנגלית שלהם אמר כי "אף אחד מכם לא יידע לכתוב כהלכה".
בסתיו של 1917 עבר המינגוויי לקנזס סיטי, שם התגורר בתחילה אצל דודו ודודתו, טיילר וארבלה המינגוויי. דודו, שהיה מיודד עם העורך הראשי של "קנזס סיטי סטאר", השיג לו עבודה ככתב מתחיל בעיתון. מאוחר יותר סיפר כי ב"סטאר" הוא למד לכתוב בסגנון הקצר והדקלרטיבי שהפך מאוחר יותר למזוהה עמו. הוא עבד בעיתון כשבעה חודשים, וכתב ידיעות על ישיבות מועצת העיר, משטרה, תחבורה ובתי חולים.
מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|המינגוויי במדי צבא, מילאנו, 1918
בניגוד לרצון אביו, ניסה המינגוויי להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. בתחילת 1918 נענה למאמצי הגיוס של ארגון "הצלב האדום", והתנדב לשמש נהג אמבולנס באיטליה. הוא עזב את ניו יורק במאי על אונייה בשם "שיקגו" עם ידיד בשם טד ברומבק, והפליג לבורדו, משם לקח רכבת לילה לפריז, שהייתה באותה תקופה נתונה להפצצות יומיומיות מצד הגרמנים. במקום להישאר בביטחון יחסי במלון "פלורידה" כפי שהציע ברומבק, ביקש המינגוויי מנהג מונית להביא אותם למקום נפילת הפגזים. אחד הפגזים פגע לא רחוק מהמונית בה נסעו השניים, בגג כנסיית מדלן.
מפריז נשלחו המינגוויי וברומבק יחד עם יותר מ-100 מתנדבים נוספים לחזית במילאנו. ביומו הראשון בעיר נשלח לסייע למאמצי החילוץ במפעל חימוש בו אירע פיצוץ הרסני, ונאלץ לפנות חלקי גופות של נשים פועלות. האירוע מתואר ברומן "מוות אחרי הצהריים" (Death in the Afternoon):
ב-6 ביוני הצטרף ליחידת האמבולנסים בעיירה סצ'יו (Schio), כ-20 ק"מ צפון מערבית לעיר ויצ'נצה. תפקידו היה לנהוג במשאית פיאט ששימשה כאמבולנס, ולהוביל פצועים מהקרבות שהתחוללו בהרים הסמוכים. המינגוויי השתעמם מהעבודה, וכאשר מפקד היחידה ביקש מתנדבים לאייש את הקנטינות של הצלב האדום בסמוך לנהר פיאבה, התנדב לתפקיד. הוא הוצב בעיירה פוסלטה די פיאבה (Fossalta di Piave), כ-40 מייל צפונית לוונציה, שם התגורר לבדו באחד הבתים במרחק של כשני קילומטרים מחזית הלחימה. הוא ביצע משלוחים לחזית על זוג אופניים, והעביר לחיילים הלוחמים שוקולד וסיגריות. ב-8 ביולי, בדרכו חזרה מאחת השליחויות, נפצע באורח קשה מפגיעת פצצת מרגמה. למרות פציעתו, הוא סחב חייל איטלקי פצוע למקום מבטחים, פעולה שזיכתה אותו במדליית הכסף לגבורה מממשלת איטליה.
המינגוויי נפגע בשתי רגליו, ועבר ניתוח קצר. הוא שהה חמישה ימים בבית חולים שדה באזור, ולאחר מכן הועבר לבית חולים של הצלב האדום במילאנו לצורך שיקום. בבית החולים, בו שהה כשישה חודשים, התאהב באחות אמריקאית בשם אגנס פון קורווסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. כאשר חזר לארצות הברית בינואר 1919 הוא היה משוכנע כי הם מאורסים, אך במרץ התקבל מכתב מאגנס שבו הודיעה לו כי היא מבוגרת מדי בשבילו, וכי התארסה לקצין איטלקי. המאורע מתואר ביצירתו "A Very Short Story", שהתפרסמה בקובץ הסיפורים הראשון שלו, "In Our Time", אגנס הופיעה בדמות האחות לוס (Luz):
המינגוויי שב לדמותה של אגנס גם ברומן הקץ לנשק, שבו ביסס את דמותה של האחות קתרין ברקלי על אגנס. ביוני 1919 קיבל מכתב נוסף מאגנס, שבו הודיעה לו כי ארוסה ביטל את החתונה המתוכננת, אך הוא סירב לחדש את הקשר עימה.
טורונטו ושיקגו
שמאל|ממוזער|250px|חתונתם של ארנסט המינגוויי והאדלי ריצ'רדסון, ב-3 בספטמבר 1921.
את הקיץ של 1919 בילה המינגוויי במסעות דיג במישיגן, בחברת ידידים מהתיכון. אחד ממסעות הדיג האלה, שבו הוא וידידיו תפסו כ-200 דגי טרוטה, שימש השראה לסיפורו "נהר טו הארטד הגדול". לאחר הקיץ עבר לעיירה פטוסקי (Petoskey) במישיגן, שם שכר חדר קטן בבית הארחה מקומי. במפגש עם מועדון נשים בעיירה, שביקשו לשמוע סיפורים מהמלחמה, הציעה לו אחת הנשים לשמור על ביתה בטורונטו בזמן שהיא ובעלה ייצאו לחופשה הקרבה שלהם. הוא קיבל את ההצעה ועבר לטורונטו בינואר 1920. לאחר שובם מהחופשה ארגן הבעל להמינגווי עבודה זמנית ככתב של "טורונטו סטאר". העורך של העיתון העירוני הסכים לקנות ממנו סיפורים שהתאימו לצורכי העיתון. בין היתר פרסם כתבות על בתי ספר לרפואת שיניים, קרבות אגרוף ודיג טרוטות.
בספטמבר 1920 עבר המינגוויי לשיקגו, שם התגורר אצל חברו ג'רמיה קנלי סמית'. באותה תקופה המשיך לשלוח סיפורים ל"טורונטו סטאר". בדצמבר 1920 הצטרף כעורך משנה לירחון "קואפרטיב קומונוולת'" (Cooperative Commonwealth). בחורף של 1921 פגש במסיבה שערך סמית' את הסופר האמריקאי שרווד אנדרסון, שהפך למעין מדריך עבורו ולאחת ההשפעות הספרותיות העיקריות על כתיבתו.
ביולי 1921 פגש הסופר את האדלי ריצ'רדסון, שהגיעה לעיר מסנט לואיס כדי לבקר את אחותו של סמית'. מאוחר יותר סיפר לאחיו כי ברגע הראשון בו ראה אותה ידע כי יישא אותה לאישה. האדלי, ילידת סנט לואיס, הייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. הם התחתנו ב-3 בספטמבר 1921, ובילו את ירח הדבש בבית הקיץ של משפחתו.
לאחר ירח הדבש תכננו השניים לעבור לאירופה. אנדרסון המליץ להם להשתקע בפריז, שבאותה התקופה הייתה זולה מאוד בשל יחס ההמרה בין הדולר לפרנק הצרפתי. המינגוויי הצליח להשיג עבודה ככתב של ה"טורונטו סטאר" באירופה, ואנדרסון צייד אותו במכתבים למכריו בפאריס, בהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס וסילביה ביץ', בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", ששימשה נקודת מפגש לאמנים וסופרים רבים. בדצמבר 1921 עלו ארנסט והאדלי על ספינה בניו יורק שהפליגה לעיר הנמל לה הבר.
פריז
בפריז התגורר הזוג במלון ז'אקובּ (L’Hotel Jacob) בגדה השמאלית ואחר כך בדירת שני חדרים ברח' הקרדינל למואן 74 (Rue du Cardinal Lemoine) שברובע הלטיני. המינגוויי עבד בחדר ששכר במלון סמוך ברחוב מופטאר (Rue Mouffetard). הוא נפגש עם סילביה ביץ', בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", שם הכיר גם את הסופר האירי ג'יימס ג'ויס ואת המשורר האמריקאי עזרא פאונד. מכתבי המלצה שקיבל מאנדרסון סייעו לו להיפגש גם עם גרטרוד שטיין, שהסלון בדירתה נחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריז. שטיין הייתה זו שטבעה את הביטוי "הדור האבוד", שהתייחס לצעירים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ונשארו בשנים לאחר מכן בפריז. הביטוי שימש כאפיגרף בספרו "וזרח השמש", שמתאר בין היתר את אורח החיים באותה התקופה. כאורח קבוע בסלון של שטיין, הוא זכה לפגוש כמה מהציירים הבולטים של המאה ה-20, בהם פבלו פיקאסו וז'ואן מירו.
שמאל|ממוזער|250px|ארנסט והאדלי המינגוויי ב-1922 בשווייץ
בין היתר ביקר באותה תקופה בג'נובה ככתב ה"סטאר", שם סיקר ועידה כלכלית בינלאומית גדולה, ויצא למסע עם אשתו באלפים השווייצריים, משם עבר לאיטליה והגיע למילאנו, שבה ערך ריאיון עם המנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני, שנבחר באותה שנה לראשונה לבית הנבחרים האיטלקי. לאחר שובו לפריז יצאו בני הזוג למסע נוסף עם חברים ליער השחור בגרמניה. לאחר מכן הוא נשלח על ידי ה"סטאר" לקונסטנטינופול (ששמה הוסב שנתיים לאחר מכן לאיסטנבול), לסקר את מלחמת טורקיה-יוון. את חוויית המסע לאנטליה ברכבת תיאר מאוחר יותר בסיפורו הקצר שלגי הקילימנג'רו:
בסוף 1922 שהה המינגוויי בשווייץ. האדלי תכננה לנסוע אליו ומשם השניים היו אמורים להמשיך ביחד לאיטליה. האדלי הביאה עמה מזוודה מלאה בכתבי היד שלו, בהם הטיוטה הראשונה לרומן הקץ לנשק, אך בתחנת הרכבת "גאר דה ליון" המזוודה נגנבה וכתבי היד אבדו לעולם. הוא שב לפריז, ולדבריו, לאחר שלא הצליח למצוא את כתבי היד בעצמו, שקל להתאבד. באמצע 1923 נסע לספרד, שם צפה לראשונה במלחמת שוורים, פעילות שהפכה לאחר מכן לאחת האהבות הגדולות של חייו. בספטמבר 1923 חזרו בני הזוג לטורונטו בשל הריונה של האדלי. ב-10 באוקטובר 1923 נולד בנם הבכור, ג'ון האדלי ניקנור. באותה תקופה התפרסם ספרו הראשון "שלושה סיפורים ועשר פואמות", שכלל את שני הסיפורים היחידים שנשארו בידו לאחר אובדן המזוודה. הסיפור השלישי נכתב באביב הקודם באיטליה. הספר לא זכה להתייחסות מצד המבקרים, עובדה שתסכלה את המינגוויי מאוד. כעבור כמה חודשים פורסם בפריז קובץ נוסף, "In Our Time", שכלל שישה קטעים תיאוריים קצרים ותריסר סיפורים, אשר נכתבו בזמן הנסיעה לספרד. הספר התפרסם ב-170 עותקים בלבד, ועזרא פאונד כתב את הטקסט שהופיע על הכריכה.
המינגוויי והאדלי שבו לפריז עם בנם התינוק בינואר 1924 ושכרו דירה קטנה ברחוב נוטר דאם דה שמפ (Rue Notre Dame des Champs). המינגוויי סייע לסופר והמבקר פורד מדוקס פורד לערוך את המגזין טרנסאטלנטיק רוויו (Transatlantic Review), שבו התפרסמו יצירות של עזרא פאונד, גרטרוד שטיין, ג'ון דוס פאסוס וכמה מסיפוריו המוקדמים של המינגוויי עצמו, כמו "מחנה אינדיאני".לאחר שהמגזין נסגר הוא סייע בהוצאה של מגזין נוסף בשם "This Quarter", שהחל להתפרסם באביב של 1925. במגזין זה פרסם לראשונה את סיפוריו "נהר טו-הארטד הגדול" ו"הבלתי מובס". באותה שנה התפרסם גם קובץ הסיפורים "In Our Times" בארצות הברית, וזכה לתגובות חיוביות. מלבד הסיפורים שנכללו בהוצאה הקודמת של הספר, כללה גרסה זו גם סיפור בשם "Cat in the Rain", שנכתבה בהשראת החתול של בני הזוג – Mr. Feather Puss - אותו קיבלו במתנה מידידה כשנה קודם לכן.
באביב של 1925 הכיר המינגוויי את הסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג'רלד. על אף שהשניים לא נפגשו קודם לכן, פיצג'רלד קרא את סיפוריו שהתפרסמו ב"טראנסאטלנטיק", ואף המליץ עליהם לעורך שלו בהוצאת סקריבנר (Scribner). המינגוויי התרשם מאוד מספרו של פיצג'רלד "גטסבי הגדול", שהתפרסם באותה השנה, והחליט כי במקום סיפורים קצרים עליו לעבוד מעתה על רומן שלם. בספרו האוטוביוגרפי "חגיגה נודדת" הוא מתאר את פיצג'רלד כמי שהיה בעל כישרון טבעי ובלתי מודע לעצמו, "כמו התבנית שמשאירות כנפי הפרפר על החול". המינגוויי סלד מאשתו של פיצג'רלד, זלדה, ותיאר אותה כ"בלתי שפויה", וכמי שמעודדת את בעלה לכתוב כדי להרחיקו מעבודה ספרותית אמיתית. מאוחר יותר היחסים בינו לבין פיצג'רלד התקררו, והשניים התרחקו זה מזה. בספרו "חגיגה נודדת" הקדיש שלושה פרקים שלמים לפיצג'רלד, שכללו תיאורים לא מחמיאים בעליל.
ביוני 1925 נסעו בני הזוג וידידים שוב לפסטיבל סאן פרמין (San Fermin), שנערך מדי שנה בפמפלונה שבספרד. הטיול שימש השראה לספרו "וזרח השמש", עליו החל לעבוד מיד עם שובו לפריז. הוא סיים לכתוב את הרומן בתוך שישה שבועות, כאשר מרבית הכתיבה נעשתה במרפסת אחד מבתי הקפה האהובים עליו בפריז, "לה קלוזרי דה לִילָה" (La Closerie des Lilas) ברובע מונפרנאס. עם זאת, לאחר מכן הוא הקדיש חודשים ארוכים לשכתוב הטקסט. טיוטה של הרומן הגיעה לניו יורק באפריל 1926, והתיקונים האחרונים בכתב היד נעשו בפריז באוגוסט של אותה השנה. הרומן, שהתפרסם בהוצאת הספרים סקריבנר באוקטובר של אותה השנה, זכה לביקורות חיוביות מאוד, ונחשב גם כיום לאחת מיצירותיו החשובות ביותר.
היחסים בין המינגוויי ואשתו החלו להידרדר בזמן העבודה על "וזרח השמש". באפריל 1926 התעמתה האדלי עם בעלה בנוגע לרומן שניהל עם פאולין פייפר, עיתונאית אמריקאית שהתגוררה בפריז והייתה מיודדת עם בני הזוג. אחרי הנסיעה המסורתית לפמפלונה, אליה הצטרפה גם פאולין, החליטו בני הזוג להיפרד, ובנובמבר של אותה השנה האדלי הגישה בקשה רשמית לגירושים. הגירושים הושלמו בינואר 1927, והמינגווי קיבל את הבשורה בזמן ששהה בשווייץ. במאי של אותה השנה הוא נשא את פאולין לאישה. באוקטובר פרסם את קובץ הסיפורים "גברים ללא נשים", ובאותה התקופה הודיעה לו פאולין כי היא בהיריון. במרץ 1928 שבו בני הזוג לאמריקה.
קי וסט
שמאל|ממוזער|250px|ארנסט ופאולין המינגוויי, פריז, סביבות 1927
שמאל|ממוזער|250px|ארנסט ופאולין המינגוויי, בקי וסט, ראשית שנות ה-30.
שמאל|ממוזער|250px|המינגווי בספארי באפריקה, 1934.
שמאל|ממוזער|250px|ארנסט המינגוויי על ה"פילאר", קי וסט, 1934.
באביב של 1928 נסעו המינגוויי ופאולין לקנזס סיטי, שם נולד בנם פטריק. באותה תקופה עבד על הרומן "הקץ לנשק", שבו דמותה של קתרין ברקלי סובלת מלידה קשה – בדומה לפאולין עצמה. לאחר הלידה התבודד המינגוויי במשך שלושה שבועות במטרה לסיים את הרומן, אותו הוא כינה "אפוס מונומנטלי". בדצמבר 1928, בזמן ששהה עם בנו הראשון ג'ון בניו יורק, קיבל מברק שבו התבשר כי אביו נפטר. ד"ר קלרנס המינגוויי התאבד בירייה בראש בחדר השינה, ואת גופתו מצא האח לסטר, ששמע את הירייה מחדרו.
"הקץ לנשק" התפרסם בספטמבר 1929, זכה לביקורות נלהבות ונמכר כמעט באופן מיידי בעשרות אלפי עותקים. הסופר זכה לתהילה בינלאומית, והעיתון "ניו יורקר" פרסם עליו כתבת פרופיל מחמיאה, שתרמה במידה רבה לעיצוב דמותו הציבורית כגבר קשוח ואמיץ לב.
בינואר 1930 עברה המשפחה באופן קבוע לקי וסט שבפלורידה. על אף הטינה שחש כלפי אמו, המינגוויי השתמש בתמלוגים שקיבל ממכירות "הקץ לנשק" לצורך הקמת קרן נאמנות עבורה, לאחר שנקלעה לקשיים פיננסיים מסוימים בעקבות התאבדות אביו. מנגד, הפסיק להשיב למכתבים שקיבל ממנה, ויחסו כלפיה הלך והתקרר. באפריל 1931 רכש דודה של פאולין עבור בני הזוג בית ספרדי ישן ברחוב ווייטהד בקי וסט תמורת 8,000 דולר. הקומה השנייה בבית שימשה כסטודיו לכתיבה, והוא נהג לקום כל יום מוקדם כדי להתחיל בעבודה בשעה שמונה בבוקר. כיום משמש בית ארנסט המינגוויי בקי וסט מוזיאון המוקדש לסופר וליצירתו.
באותה התקופה עבד על יצירתו "מוות אחר הצהריים", ספר עיוני על המנהגים והטקסים הקשורים במלחמות השוורים בספרד. במסגרת התחקיר לספר נסע לכמה חודשים לספרד, על מנת לאסוף חומרים לכתיבה. בהפלגה חזרה לארצות הברית פגש את ג'יין מייסון, צעירה נשואה בת 22 ובתו המאומצת של המיליארדר ליימן קנדל (Kendall), שהייתה בדרכה חזרה לביתה בקובה. בנם השני של המינגוויי ופאולין (והשלישי של המינגוויי עצמו) נולד בנובמבר 1931 בשם גרגורי הנקוק. באפריל 1932 נסע לחופשה בת שבועיים בהוואנה שבקובה, שם המשיך לעבוד על הגהות אחרונות לספר. בתקופה זו החל רומן בינו לבין ג'יין מייסון, וחופשתו התארכה לחודשיים שלמים.
"מוות אחר הצהריים" התפרסם בספטמבר 1932 וזכה לביקורות מעורבות. המבקר והסופר ה. ל. מנקן כתב במגזין "American Mercury" שבעריכתו כי "כל עוד המחבר מגביל את עצמו לעיסוק המרכזי, כלומר לתיאור האמנות והמדע של מלחמת השוורים, הוא נותר ברור, צבעוני ומעניין. למרבה הצער, נראה כי הוא מתקשה להגביל את עצמו". מבקר הספרות מקס איסטמן כתב בניו ריפבליק ביקורת ארסית במיוחד תחת הכותרת "Bull in the Afternoon" שהרגיזה את המינגוויי, אולם לאחר מכן שיגר לסופר מכתב מפייס. המינגוויי המשיך לנטור לאיסטמן טינה, וכמה שנים לאחר מכן נקלעו השניים לקטטה על רקע אותה ביקורת.
בינואר 1933 ביקר המינגוויי בניו יורק, שם פגש את הסופר תומאס וולף. באוקטובר 1933 התפרסם קובץ הסיפורים "Winner Takes Nothing", שזכה לביקורות שליליות. למרות זאת, הספר נמכר ב-12.5 אלף עותקים בחודשיים הראשונים לפרסומו. באותה תקופה התפרסם גם ספרה האוטוביוגרפי של גרטרוד שטיין, "האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", שכלל כמה תיאורים לא מחמיאים של המינגוויי. בין היתר כתבה שטיין כי "הוא נראה כמו מודרניסט והריח ממוזיאונים", ורמזה כי בניגוד לתדמית הציבורית שלו, הוא היה פחדן בכתיבתו.
בדצמבר 1933 יצא עם פאולין לספארי בן כמה חודשים בקניה, אפריקה, המסע שימש השראה לסיפוריו "שלגי קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר", והספר הלא-בדיוני "הגבעות הירוקות של אפריקה", שתיאר את שגרת היום בספארי. באותה תקופה הוא פרסם קטעים קצרים ומכתבים במגזין הגברים "אסקווייר" (Esquire), שהחל לצאת לאור שנה קודם לכן.
לאחר הספארי ביקר המינגוויי בפריז, ובמסע בחזרה לארצות הברית פגש על האונייה את השחקנית מרלן דיטריך, עמה פיתח יחסי ידידות שנמשכו שנים ארוכות. לאחר שובו לארצות הברית רכש ספינה, לה העניק את השם פילאר (Pilar), שם אותו העניק מאוחר יותר לאחת הדמויות הראשיות ברומן "למי צלצלו הפעמונים". לאחר שובו החל לעבוד על "הגבעות הירוקות של אפריקה", ובשעות אחר הצהריים יצא למסעות דיג על ה"פילאר". ביוני 1934 הפליג לקובה, שם בילה זמן רב עם ג'יין מייסון. הוא שב לקי וסט רק באוקטובר. באפריל 1935, במהלך הפלגה לאחד מאיי בהאמה, ניסה לירות בכריש אותו דג קודם לכן, אך תזוזה של הכריש לאחר הירייה הראשונה הסיטה את ידו, והרסיסים מפגיעת הקליע בדופן הסירה חדרו לשתי רגליו.
ספרו האוטוביוגרפי "הגבעות הירוקות של אפריקה" התפרסם באוקטובר 1935. הספר זכה למספר רב של ביקורות חיוביות, אך בעיתונים הגדולים והנחשבים יותר התגובות היו פושרות עד שליליות. ב-1936 התפרסמו הסיפורים "שלגי הקילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" במגזין "אסקווייר".
מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה
באביב של 1937 נסע המינגוויי לסקר את מלחמת האזרחים בספרד עבור סינדיקט העיתונות "North American Newspaper Alliance". בסך הכול ביקר במדינה שסועת הקרבות ארבע פעמים – באביב ובסתיו של 1937, ובאביב ובסתיו של 1938. במקביל לעבודתו העיתונאית, פעל לסייע לתומכי הרפובליקה בספרד מול הכוחות הפשיסטיים של פרנסיסקו פרנקו, וערך אירועי התרמה בארצות הברית למען כוחות הרפובליקה. בדיווחיו טען כי לסופרים יש אינטרס מיוחד במאבק נגד הפשיזם, כיוון שזוהי צורת השלטון היחידה שלא תאפשר להם לכתוב את האמת. הוא טען כי גורלה של ספרד יהיה זהה לגורלו של אותו חלק בעולם המאמין בצורת השלטון הדמוקרטית.
בדיווח שהתפרסם במגזין "New Republic" באפריל 1938 כתב:
220px|ממוזער|המינגוויי ב-1939, בתמונה שצולמה עבור המהדורה הראשונה של ספרו "למי צלצלו הפעמונים"
במהלך שהותו בספרד התפתח רומן בינו לבין העיתונאית האמריקאית מרתה גלהורן (Gellhorn), שנשלחה אף היא לסקר את האירועים. גלהורן הפכה לאשתו השלישית לאחר גירושיו מפאולין. גם נישואים אלו, שהחלו בסערה, שמחה ואושר-לפרקים, הידרדרו למריבות וליריבות והסתיימו מקץ חמש שנים. לאחר גלהרון נשא לאישה את העיתונאית הבריטית מארי וולש, ועמה, למרות בעיות רבות, חי עד מותו.
הזוג שב לקובה מעט לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941. המינגוויי לקח חלק פעיל במלחמה והתנדב ל"צי החוליגנים", אשר היה צי מאולתר שאורגן על ידי ממשלת ארצות הברית והורכב מאזרחים בעלי ספינות פרטיות, כדי לרדוף אחר צוללות גרמניות שאיימו על חופי ארצות הברית וקובה. על סיפון ספינתו, "פילאר", עסק המינגוויי במשימה זו עד אשר ה-FBI לקח על עצמו את הריגול הנגדי על האגן הקאריבי. או אז שוחרר משירות בצי זה. הפעילות שימשה רקע לרומן פרי עטו "איים בזרם".
מיוני עד דצמבר 1944 שהה באירופה ככתב צבאי של המגזין "קולייר". הוא שהה על נחתת בעת הפלישה לנורמנדי, אולם נאסר עליו להשתתף בנחיתה, משום שגורמים בצבא ארצות הברית אסרו זאת. בסוף יולי הצטרף לרגימנט הרגלים ה-22 של צבא ארצות הברית, עליו פיקד חברו, הקולונל צ'ארלס "באק" לאנאהם, ולקח חלק במערכה לשחרור צרפת. במהלך הקרבות בוויל-דיו-לה-פואלס זרק שלושה רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס אס, תוך הפרה של אמנת ז'נבה. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בשאטו ראמבולה, ובהמשך אף הפך למפקדה בפועל של קבוצת מילציה של תנועת ההתנגדות הצרפתית. על כך העיר ההיסטוריון פול פיוסל: "המינגוויי הסתבך כהוגן כאשר שיחק קפטן בחיל הרגלים בעבור קבוצה של אנשי התנגדות שהוא איגד סביבו, משום שכתב לא אמור להוביל חיילים, גם אם הוא עושה את זה טוב". גם זאת היה במנוגד לאמנת ז'נבה, והמינגוויי עמד בפני האשמות רשמיות. בדיעבד סיפר שנחלץ מכתב האישום בטענה כי רק ייעץ ליחידה. הוא ניסה להתקדם במסלול הלוחם של דמויותיו בספרים, במיוחד ניסה להידמות לפאבלו. ב-25 באוגוסט השתתף בקרבות לשחרור פריז. בהגיעו לפריז התפייס עם גרטרוד שטיין. בהמשך השתתף בקרב על יער הירטגן ובעודו קודח מחום סיקר את הקרב על הבליטה. בשנת 1947 הוענק לו כוכב הארד על גבורתו במלחמה. הוא הוכר על אומץ לבו, לאחר שהיה "תחת אש באזורי לחימה על מנת לקבל תמונה מדויקת של התנאים". ניסיונו בלחימה באירופה שימש אותו בכתיבת הרומן "מעבר לנהר ואל בין העצים".
הידרדרותו של המינגוויי
לאחר המלחמה נסע לאיטליה לאסוף חומר לספר "מעבר לנהר ואל בין העצים", שהוא מחווה לוונציה. את הכותרת לקח ממילותיו האחרונות של גנרל מימי מלחמת האזרחים האמריקנית, סטונוול ג'קסון, שביכה את נעוריו שחלפו. הספר זכה לביקורות שליליות כשמרבית המבקרים ציינו לרעה את הטעם הרע, אי ההתאמה הסגנונית והסנטימנטליות.
לאחר מכן החל בכתיבת הרומן "איים בזרם", שבמרכזו ניצב צייר מזדקן החי בקובה, על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה. המינגוויי לא היה מרוצה מהתקדמות הסיפור, ועזב אותו מבלי להשלימו (הספר יצא לאור לאחר מותו), חלק מרומן זה פורסם כספר "הזקן והים", והצלחתו הכבירה של זה גרמה נחת להמינגוויי. הוא זכה בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954 על ספר זה, שהשיב אותו לעמדה מרכזית על במת הספרות העולמית.
במסע ספארי באפריקה היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד וסבל מכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, בפלג גופו הקדמי, בפניו ועוד. כוחו נחלש והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לסטוקהולם לקבל את פרס נובל.
בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שהבולשת הפדרלית האמריקנית (ה-FBI) תרדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף.בי. איי אכן החזיק בתיק עליו בגלל מגוריו בקובה הקומוניסטית). יש הטוענים כי היה סוכן סובייטי. הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והידרדר לאלכוהוליזם. הוא טופל בקטצ'ום עקב רמות כולסטרול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף עבר טיפול בנזעי חשמל בניסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר ניסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני שלו. ב-2 ביולי 1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באיידהו. ב-1996, נכדתו, השחקנית מרגו המינגוויי (Margaux Hemingway), התאבדה אף היא ונקברה באותו בית קברות. גם שניים מאחיו, אורסולה ולסטר, נטלו את נפשם בכפם.
סגנון ספרותי
שמאל|ממוזער|250px|בית המינגוויי, בקי וסט.
סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב: "הוד התנועה של הקרחון נובע מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".
במהלך חייו זכה לעיטורים והפרסים הבאים:
מדליית כסף על אומץ לב במלחמת העולם הראשונה.
כוכב הארד על אומץ לב במלחמת העולם השנייה.
פרס פוליצר בשנת 1953 על הספר "הזקן והים".
פרס נובל לספרות בשנת 1954 - על הספר "הזקן והים" ויצירות אחרות.
מיצירותיו שתורגמו לעברית
ספרים
איים בזרם (1970), רומן, תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1972. תרגום שני יואב כ"ץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
יש ואין (1937), תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1987. תרגום שני יואב כ"ץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.
שלגי הקילימנג'רו (1936), תרגמה מירי דור, ספרית פועלים, 1946.
הגבעות הירוקות של אפריקה (1935), תרגם אהרן אמיר, קרני, ירושלים, 1955.
גברים ללא נשים (1927), תרגמה לאה זגגי, זמורה ביתן, 1988.
גן העדן (1986), תרגם משה שניצר, כנרת, תל אביב, 1988. תרגום שני יואב כ"ץ, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.
וזרח השמש (1926), תרגמה וירה ישראלית, עם עובד, תשכ"ג 1962. תרגום שני יואב כ"ץ, ידיעות אחרונות, 2006.
הזקן והים (1952), תרגם יצחק שנהר, רישומים מאת אביגדור אריכא, עם עובד, תל אביב, 1980. תרגום נוסף אלון אלטרס, סביון, 2005.
למי צלצלו הפעמונים (1940), תרגם מנשה לוין, הוצאת עמיחי, 1942. תרגום שני גדעון טורי, זמורה ביתן, 1986. תרגום שלישי תרצה גור-אריה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
חגיגה נודדת (1964), תרגמה רחל פן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.
קיץ מסוכן (1985), תרגם אליעזר כרמי, הוצאת כנרת, 1993.
שירים נבחרים, תרגם עודד פלד, תל אביב, 1990.
הקץ לנשק (1929), רומן, תרגם יאיר בורלא, מסדה, תל אביב, 1969. תרגום שני עמיהוד ארבל, משרד הביטחון, 1983. תרגום שלישי יואב כ"ץ, ידיעות אחרונות, 2005.
משל האריה הטוב, ציורים - אנריקה אגוסטינלי, תרגם אברהם יבין, עם עובד, תל אביב, 1981.
משל השור הנאמן, תרגם יהודה ויזן, הפנקס - כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים, 2016.
10 סיפורים, פן הוצאה לאור - ידיעות, 2007.
מעבר לנהר ואל בין העצים (1950), תרגם שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2013.
סיפורים קצרים
אבוּד לך, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור - ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007.
אור העולם, תרגם יאיר לפיד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
בארץ אחרת, תרגם עודד פלד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
גבעות כמו פילים לבנים, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
הרוצחים, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
חתול בגשם, תרגמה אבירמה גולן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
מקום נקי, מאור היטב, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
קנרית לאחת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
שלגי הקילמנג'רו, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
חגיגה נודדת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
האריה הטוב, תרגם ד"ר אסף הרי (מרצה מהטכניון). הסיפור פורסם באתר ynet, 2007.
סיפורי ניק אדמס (1972), תרגמו מאנגלית: יואב כ"ץ, יאיר לפיד, עוזי וייל ועודד פלד. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2010.
לקריאה נוספת
יונתן גורל, הזקן והים מאת א' המינגוויי: תדריך לתלמידי בתי-הספר ולנבחנים הניגשים לבחינות בגרות, תל אביב, מהו"ת, 1979.
מרדכי צבי לוין, נטיות אנטישמיות בכתבי ארנסט המינגוויי, נדפס בהקונגרס העולמי למדעי היהדות, 10, תש"ן 1990.
Meyers, Jeffrey (1985). Hemingway: A Biography. London: Macmillan.
Reynolds, Michael S. (2000). Hemingway: The Final Years. New York: Norton. . Retrieved 2010-04-2
Mellow, James R. (1992). Hemingway: A Life Without Consequences. New York: Houghton Mifflin.
Desnoyers, Megan Floyd. "Ernest Hemingway: A Storyteller's Legacy". John F. Kennedy Presidential Library Online Resources. John F. Kennedy Presidential Library and Museum. Retrieved 2009-12-08.
Scholes, Robert (1990). "Decoding Papa: "A Very Short Story" as Work and Text". in Jackson J., Benson. New Critical Approaches to the short stories of Ernest Hemingway. Duke University Press. . Retrieved 2010-01-30.
Putnam, Thomas (2006). "Hemingway on War and Its Aftermath". The National Archives. Retrieved 2010-04-08
Kert, Bernice (1983). The Hemingway Women: (1999 ed.). Norton. . Retrieved 2010-04-21
Baker, Carlos (1972). Hemingway: The Writer as Artist (4th ed.). Princeton University Press.
Hemingway, Kenneth S. Lynn, Harvard Press 1995
Along With Youth: Hemingway, the Early Years, Peter Griffin, Oxford Press 1985
A Historical Guide to Ernest Hemingway, Ed. Linda Wagner-Martin, Oxford Press 2000
Ernest Hemingway, Harold Bloom, Infobase Publishing 2000
Hemingway: The Writer as an Artist, Carlos Baker, Princeton Press 1972
Hemingway's Key West, Stuart B. McIver, Pineapple Press 2002
קישורים חיצוניים
ארנסט המינגוויי, ביוגרפיה מורחבת
ביקורת על "וזרח השמש", "הארץ"
תלמה אדמון, הדיִג והכתיבה: על "סיפורי ניק אדמס", זמן תל אביב, 15 ביוני 2010
על "מעבר לנהר ואל בין העצים", מאת ארנסט המינגוויי, פורסם במוסף שבעה לילות של "ידיעות אחרונות", מאי 2013
מסיפוריו
האיש הזקן בגשר, תרגם רואי מעוז.
חתול בגשם, תרגמה אבירמה גולן, בננות.
שלוש יריות, תרגם יואב כ"ץ, עברית.
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
*
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:מתאבדים: סופרים
קטגוריה:מתאבדים אמריקאים
קטגוריה:חוגרים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:כתבים צבאיים אמריקאים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:מעוטרי כוכב הארד
קטגוריה:אמריקאים במלחמת האזרחים בספרד
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:ניצולי תקריות ואסונות תעופה
קטגוריה:משפחת המינגוויי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1899
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1961
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: סיפורת | 2024-10-06T09:04:17 |
פלוטו (מיתולוגיה) | פּלוּטוֹ או דיס פאטר הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית. מזוהה עם אל השאול הרומי הקדום אורקוס, ומקבילו של האדס, אל השאול במיתולוגיה היוונית. מקור שמו במילה היוונית: Πλούτων (פלוטון) - כינוי נוסף של האל האדס במיתולוגיה היוונית, ככל הנראה מהמילה פלוטוס (πλοῦτος) שפירושה "אוצרות", המתארת את תפקידו של האדס (פלוטו) כאל האוצרות התת-קרקעיים.
לא ברור האם פלוטו נחשב כבנו של סטורן כשם שהאדס היה בנו של קרונוס במיתולוגיה היוונית. הסיפור המיתולוגי לגבי האדס וחטיפתה של פרספונה עבר גם למיתולוגיה הרומית, וסופר על פלוטו ופרוסרפינה בספר השביעי של המטמורפוזות.
לפי המסורת הרומית בפלוטוניון בהייראפוליס נמצאת הכניסה אל השאול, ולכן האתר מכונה גם "שער פלוטו".
על שמו של האל קרוי כוכב הלכת הננסי פלוטו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים רומיים
קטגוריה:אלי מוות | 2024-10-04T08:01:47 |
דרקולה (פירושונים) | 2023-02-27T20:10:41 | |
סאדיזם | בהגדרה בסיסית, סאדיזם הוא התופעה שבה בני אדם מסוימים מפיקים הנאה מגרימת סבל ממשי לזולת (אדם או בעל חיים). עם זאת, מונח זה עשוי לתאר שתי תופעות התנהגותיות השונות מאוד מבחינת מוטיבציה. תופעה אחת הנחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה המודרנית לפאראפיליה לגיטימית היא רומנטו-ארוטיקה בדס"מית או משחקי "בדס"מ" בהם אדם כביכול גורם סבל לאדם אחר (מזוכיסט), אם כי בדרך כלל קשרים או משחקים אלה נעשים מרצון שני הצדדים ובהסכמתם, ומטרתם צימוד והשגת הנאה הדדית, כך שלא מדובר בסאדיזם במובן הבסיסי או הפתולוגי של המונח. רומנטו-ארוטיקה בדס"מית מתרחשת אך ורק בין בני אדם שנתנו לה הסכמה במפורש, ולא בין אדם לבעל חיים.
תופעה שנייה שהמונח עשוי לתאר היא סאדיזם פתולוגי, והיא הנחשבת לשיקוף המדויק יותר של המונח ונוגעת לסאדיזם אמיתי הכרוך בדרך כלל בפסיכופתיה (נטייה קיצונית לחוסר אמפתיה מוחלט לזולת) ולפיכך, להבדיל מהתופעה הראשונה שתוארה לעיל, נוגעת להפקת תחושת הנאה מגרימת סבל ממשי (או לכל הפחות לתחושה כי נגרם סבל ממשי כזה) לקורבן שבשום מצב לא בחר לחוש אותו, יהיה קורבן זה אדם או בעל חיים. קיימת מחלוקת בשאלה האם לסווג סאדיזם פתולוגי כזה כהפרעת אישיות (Sadistic personality disorder, ובראשי תיבות SPD). בכל מקרה מתייחסים אליו כמה שמסכן באופן עקבי את הפרט או את סביבתו, ולפיכך כדורש אבחנה, פרוגנוזה, וטיפול פסיכיאטרי. כאשר סאדיזם פתולוגי קשור גם בהפקת ריגוש מיני מגרימת סבל ממשי, הוא נחשב לפאראפיליה מסוג לא-לגיטימי ונקרא "הפרעת סאדיזם מיני" (Sexual sadism disorder). הסאדיזם הפתולוגי, מעבר להיותו כרוך בדרך כלל בפסיכופתיה, נקשר לא אחת גם בהפרעת אישיות אנטיסוציאלית.
יש להבחין בין התנהגות (פרקטיקה) מינית סדיסטית לבין קווי אישיות סדיסטיים הקיימים בהפרעות אישיות שונות, שיכולות להופיע גם בגיל צעיר אז הן עשויות להתבטא, בין היתר, בהתעללות בבעלי חיים.
היסטוריה של המונח
המושג נטבע לראשונה על ידי הפסיכיאטר והסקסולוג האוסטרי-גרמני ריכרד פון קְרַאפְט-אֶבִּינג וקרוי על-שמו של המרקיז דה סאד, אציל צרפתי שהתפרסם עקב העונג המיני שהפיק מאלימות ומגרימת כאבים לזולת, מהלקאות, בעיקר באזור איברי המין, וממראה של דם.
אף שנראה שהיו בהיסטוריה דמויות שהתעלו בסאדיזם שלהם על המרקיז דה-סאד, הרי תופעת הסאדיזם, בדומה למזוכיזם, קרויה על שם מי שנתן לה ביטוי ספרותי מוצלח. המרקיז דה-סאד הותיר תיעוד מלא של יחסי המין האלימים שקיים באמצעות כתביו, אותם כתב בעת היותו חבוש בבית הסוהר, ובערוב ימיו כאשר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש.
התנהגות משלימה לסאדיזם היא מזוכיזם (על שמו של לאופולד פון זאכר-מאזוך). זיגמונד פרויד שילב את שתי ההתנהגויות למונח אחד: סאדו-מזוכיזם.
דירוג הסאדיזם הפתולוגי
הפסיכולוג אריך פרום דירג את הסאדיזם לשלשה סוגים, מהקל אל הכבד
שליטה בזולת וגרימה לו לתלות והפיכתו למכשיר ביד השולט בו.
ניצול ושימוש בזולת וגנבה ממנו, הן מבחינה פיזית וחומרית והן מבחינה רגשית ותבונית.
פגיעה מכוונת בזולת מתוך רצון לגרום לו סבל, או לחזות בסבלו, שיכול להיות גופני אך יכול לעיתים רבות להיות גם נפשי כמו השפלה.
פרום הדגיש את התלות של הסאדיסט באדם שבו הוא שולט. משום שתחושת הכוח והקיום שלו נובעת בשל עצם שליטתו בזולתו ובלעדיה הוא ירגיש מרוקן, ממוטט ומיואש. סוגים של יחסים אלו, לתפיסתו, מצויים פעמים רבות ביחסים של מערכות נישואים ובין הורים לילדיהם. עוד העיר פרום כי לעיתים קרובות יחסים אלו מוסווים באהבה, בשפע טוב לב, ובדאגה לזולת. ונטיות אלו מקבלות התרצות (רציונליזציות) שונות: החל מהטיעון שהאדם השולט מאמין שהוא יודע מה טוב לאדם הנשלט יותר ממנו, או שהוא מאמין כי עשה רבות למען האדם הנשלט ולכן "מגיע" לו לשלוט, ועד לסוג התוקפני שבו האדם מונע מנקמה, ואף מטיעון של הגנה עצמית.
בתרבות
בספרות קיים שימוש נפוץ בסאדיזם, עד ימינו אנו. האזכורים הראשונים המרכזיים לסאדיזם, כאמור, הם בכתבי המרקיז דה-סאד ובספרו של ליאופולד פון זאכר-מאזוך.
בסרט אדוני הכאוס נראים אמני הבלאק מטאל יורונימוס ודד כשיורונימוס מתעלל בדד ומעודד אותו להתאבד
גם בשירה יש התייחסות ענפה לסאדיזם. סילביה פלאת' משתמשת לעיתים בשיריה בתיאורים העלולים לרמוז על סאדיזם. הלהקה דפש מוד הוציאה ב-1984 את השיר "Master and a Servant". הזמרת ריהאנה הוציאה שיר בשם "S&M".
ראו גם
פמיניזציה (BDSM)
קישורים חיצוניים
סאדו-מזוכיזם בשירות הפורנוגרפיה, מכון תודעה לחקר תופעת הזנות והסחר בנשים
הערות שוליים
קטגוריה:BDSM
קטגוריה:אפונימים | 2024-05-20T16:18:51 |
מזוכיזם | מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לסיפוק, לגירוי מיני או לאורגזמה.
המושג נטבע לראשונה על ידי הפסיכיאטר והסקסולוג האוסטרי-גרמני ריכרד פון קְרַאפְט-אֶבִּינג וקרוי על שמו של לאופולד פון זאכר-מאזוך אשר תיאר בספרו חוויות רבות המבוססות על הצורך לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לגירוי, לאקט מיני ולאורגזמה. בעוד המרקיז דה סאד (על שמו נקראת התופעה ההפוכה - סאדיזם) מתאר את החוויה בלבד, מדגיש מאזוך בתיאור חוויותיו את הנאתו הרבה. המזוכיסט מוצא לו בן/בת זוג שיביא לסיפוק כשם שמאזוך מצא לו אשה ושתי פילגשים שסיפקו אותו. לעיתים משולבת סטייה זו בפטישיזם או במציצנות.
המשותף למזוכיזם עם הסאדיזם הוא הכאב כתנאי לגירוי מיני. בסאדיזם מדובר בהכאבה אקטיבית ובצורך לעיתים בשליטה ואילו במזוכיזם מדובר בקבלה פסיבית של כאב מהזולת, ולעיתים בצורך בהשפלה ובמילוי בקשותיו, גם אם אין הן הגיוניות, של השולט.
מערכת יחסים של סאדיסט ומזוכיסט לא בהכרח תהיה קבועה מבחינת התפקידים. כלומר ייתכן כי יתקיימו חילופי תפקידים בין השניים. לרוב יש עדיפות לאחד מהשניים ולעיתים היא גבולית, אך בכל מימוש מערכת יחסים של סאדיסט ומזוכיסט אחד חייב להיות זה שמכאיב בצורה אקטיבית.
לעיתים מדובר לא רק בשליטה ובהכאבה גופנית, אלא שליטה על התודעה, רמת דיכוי 2 ואפילו 3 בסולם של מרקוזה.
יש האומרים כי מאחורי העדפה מינית שכזו מסתתר עבר נפשי מעורער, כלומר ילדות עם אב או אם מתעלל (פיזית או נפשית). לעיתים קרובות הצורך לשליטה פיזית נובע מהעובדה שלאדם אין שליטה על חייו. ובהתאם, הצורך שישלטו בפרט נובע מהעובדה שמדובר באדם עם התלבטויות רבות בחייו ויש לו צורך לפתור אותן והעובדה שבמערכת היחסים המינית יישלטו בו מרצה את הצורך. עמדה זו היא בעיקר עמדתם של המחקרים שנערכו על ידי קראפט-אבינג (1886) ופרויד. מחקרים מודרניים שנערכו החל משנות ה-70 של המאה ה-20 (פאוורס 2007, Santilla et al., 2000; Brame, 2000; Moser, 2002 ואחרים) לא מצאו תימוכין לטענות אלו, וניתן לומר כי הן הופרכו לחלוטין
החברה נותנת הרחבה לתופעה זו, גם בהקשר הלא מיני, לאנשים שמפיקים הנאה כל שהיא מסבל, מכאב ומהשפלה.
בתרבות
מזוכיזם הוא מוטיב נפוץ בספרות. עמוס עוז משתמש ביסודות מזוכיסטיים בספרו קופסה שחורה. הגיבורה אילנה, בהתנהגותה המינית, מתוארת כזקוקה לסאדיזם, זקוקה למכות ואונס מצד בעלה כדי לספק את תאוותה המינית. הסופרת האמריקאית אן רייס, המוכרת בשל ספרה ראיון עם הערפד, כתבה את הטרילוגיה בעלת היסודות המזוכיסטיים "היפהפייה הנרדמת" תחת שם העט א.נ. ואת "היציאה מעדן" תחת שם העט אן רמפלינג.
גם בשירה יש התייחסות ענפה למזוכיזם. סילביה פלאת' משתמשת לעיתים בשיריה בתיאורים העלולים לרמוז על מזוכיזם (למשל, בשירה "Daddy", בו היא מתארת השתוקקות למגף אכזרי של גרמני). הלהקה דפש מוד הוציאה ב-1984 את השיר "Master and Servant". הזמרת ריהאנה הוציאה שיר בשם "S&M", קיצור של Sado-Masochism. השיר Falling In Love של להקת Aerosmith עוסק בנושא, ובקליפ של השיר יש סצנות רבות המתארות יחסי שליטה. בקליפ של השיר Last Cup of Sorrow של להקת פיית' נו מור יש סצנה שבה רואים אדם מזמין מלכת סאדו לביתו. להקת הפאנק רוק Sum 41 מתארת צרכים מזוכיסטיים בשיר Jessica kill .
ראו גם
פגיעה עצמית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פאראפיליה
קטגוריה:BDSM
קטגוריה:אפונימים | 2023-02-08T03:35:36 |
יצחק בשביס-זינגר | טקסט=יצחק בשביס זינגר ורעייתו. מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|ממוזער|יצחק בשביס זינגר ורעייתו. מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
יצחק בשביס-זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס-זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis-Singer 21 בנובמבר 1902 או 14 ביולי 1904, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; סופר יהודי פולני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.
תולדות חייו
ממוזער|260px|שמאל|רחוב קרוכמלנה בוורשה, 2012
יצחק זינגר נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין שבפולין וגדל ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10, ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902 או ב-11 בנובמבר 1903.
הוריו היו חרדים: אביו ר' פנחס מנדל היה רב וראש ישיבה ואמו בת שבע הייתה בתו של הרב מבילגוריי, רבי יעקב מרדכי זילברמן; אך אֶחָיו, ישראל יהושע זינגר ואסתר קרייטמן, עזבו את הדת והיו סופרים יידישאיים בזכות עצמם. לוורשה עבר זינגר עם הוריו בגיל שש, אך בשל מצוקת הרעב עזב בגיל 16 עם אמו לבילגוריי, עיר הולדתה של האם, בה שימש אבי האם ברבנות. עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בוורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית.
בגיל 20 שב זינגר לוורשה בהזמנת אחיו, הסופר ישראל יהושע זינגר, שהציע לו לגזוז את פאותיו ולהחליף את הקפוטה בלבוש מודרני. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש - השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. לאחר מכן החל זינגר לעבוד בהגהות בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש.
בזכות אחיו הסופר, בשנת 1923, נכנס זינגר לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים ברחוב טְלוֹמֵצְקְיֶה 13 שכונה בפי חבריו "המלונה" ("די בודע"). על רקע המחסור והרעב שידע בוורשה, מצא באיגוד מעין "בית שני" באותה עת התקבצו שם מגוון סופרים ועסקנים "יידישיסטים והבראיסטים, רוויזיוניסטים וטריטוריאליסטים". איגוד הסופרים נותר מרכזי כל כך בחיי זינגר, עד ששני רומאנים קרא על שמו, ואת ידידיו הקרובים הכיר ממנו, בהם אהרן צייטלין וי"י טרונק, זינגר חבר לצייטלין בשנת 1932 לעריכת כתב העת היידי "גלובוס", והיה מושפע מהאפיקורסיות של טרונק.
ג'נט האדה, ביוגרפית של בשביס-זינגר, מוסיפה שהוא רצה גם להתרועע עם הנשים המנוסות שפגש במועדון, בעיקר מפני ששכנע את עצמו שהמגע הזה נחוץ לו כסופר יידיש מודרני; עם זאת, חש מגושם ומתוח, והחשש כי הן מביטות בו "בצחוק כבוש" ריפה את ידיו.
בוורשה היה זינגר מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש, שהחשוב ביניהם הוא Der Zauberberg (בעברית מתורגם כ"הר הקסמים") מאת תומאס מאן. בשנת 1935 היגר אחיו הגדול לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".
את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס-זינגר – ורשבסקי (ביידיש: וואַרשאַווסקי) וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", "שונאים סיפור אהבה" ו"ינטל" על פי סיפורו "ינטל בחור ישיבה".
שנים רבות הוא גר באפר איסט סייד (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.
יצחק בשביס-זינגר נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, במטרה להנצחת שם אביו, נחנך רחוב על שם בשביס זינגר בשכונת הגוש הגדול בתל אביב.
יצירתו
בשביס-זינגר הכריז שהמטרה שלו הייתה, ותמיד תהיה, לספר סיפור. לדבריו בשיחה עם ריצ'רד בורגין "הסיפור הוא המסר". הוא חזר ואישר כי הוא יכול לאהוב ספרות בלי לחפש מסרים וסמלים בכל ספר שהוא קורא, ומודה שחייו-שלו נמצאים בכל ספריו בדרך זו או אחרת. "הצרה היחידה במחצית השנייה של המאה העשרים היא שאין בה די סיפורים, ובאין סיפור, המילים נעשות קלישאות חסרות משמעות".
בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד על שמירת מצוות. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי.
בספריו, לעיתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס-זינגר הרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושבת תופס לרוב חלק מהעלילה.
השכלתו הרחבה של בשביס-זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן", כגון ספריהם של טולסטוי ודוסטויבסקי, יחד עם ספרי פילוסופיה, ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, מברוך שפינוזה, מעמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה, והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.
בכתיבתו מתקיים מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אינדיבידום חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.
בכתיבתו של בשביס-זינגר יש מקום נרחב לתאורים ארציים מאוד של תשוקות מיניות עזות. דוגמה מייצגת מאוד לכך, היא הסיפור "המכשפה", בתוך ספרו "תאוות". בשיחתו עם בורגין על כתיבתו הוא אומר: "הייתי אומר כי הקשר הטוב ביותר עם האנושות הוא דרך המין. כאן אתה לומד דברים רבים על החיים, כיוון שביחסי מין ובאהבה נחשף האופי האנושי, יותר מאשר בכל דרך אחרת". בשביס-זינגר משכיל לשלב את פרטי היומיום הטריוויאליים ביותר עם הדרמטי והגורלי; לעיתים מסיים בשביס-זינגר את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם (כגון "יום שישי הקצר" ו"יארמה וקיילה") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע (כגון "זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").
חלק מספריו של בשביס-זינגר אוירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל, רות צרפתי ואיירין ליבליך.
חיים פרטיים
ב-1935 נפרד בשביס-זינגר מבת זוגו רוניה פונטץ', אם בנו ישראל זמיר. הוא היגר מפולין לארצות הברית, ואילו פונטץ' עזבה עם בנם (1929–2014) למוסקבה ומשם לישראל. השלושה נפגשו שוב רק עשרים שנה מאוחר יותר. זמיר חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר".
בשביס-זינגר היה נשוי במשך יותר מחמישים שנה לאלמה היימן וסרמן, פליטה ילידת גרמניה. כותבת הביוגרפיה אודותיו, ג'נט האדה, מציינת: "בשביס לא היה יכול למצוא לו אישה שיהיו לו עמה פחות במשותף... היא לא ידעה מילה ביידיש, היא נולדה בבית מתבולל במינכן - בקיצור, לא היה לה שום מושג על הסוגיות והקונפליקטים שהטרידו והלהיבו אותו".
הם נפגשו לראשונה בשנת 1937 כאשר הייתה אלמה נשואה לאחר. בשנת 1939 התגרשה; אף על פי כן לא מיהר בשביס-זינגר להתחתן עמה, ומצב זה גרם לקטטות ופרידות ביניהם. בסופו של דבר נישאו ב-1940. חייהם היו רוויי מתחים. בין השאר, לא ייחס בשביס-זינגר שום חשיבות לנאמנות כלפי אשתו: "רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים - אתנהג כרווק".
בשיחתו עם ריצ'רד בורגין הוא אומר: "לא נשאתי אישה עד גיל שלושים וחמש. במשך שנים התנגדתי לנישואין. הייתי מושפע מן הסופר היהודי הדגול אוטו ויינינגר שהיה סבור כי הנשים ומוסד הנישואין עומדים בדרכו של איש הרוח. אך את ההחלטות של אנשים צעירים מפרים החיים. במועד מסוים בחיי, חשתי שבלי בית אין עתיד לקריירה הספרותית שלי. אז פגשתי את אשתי אלמה, וידעתי שהיא האדם שהועיד לי הגורל. אנו נשואים יותר מארבעים שנה ומימי לא התחרטתי. הרשה לי לצטט סופר אשר נשאל אם חשב אי פעם להתגרש מאשתו והשיב: 'פעמים רבות חשבתי להרוג אותה - אך לא להתגרש ממנה'".
בשביס-זינגר הקיף את עצמו בנשים כמתרגמות, מעריצות ומקורות השראה. שתי הנשים שהצליחו למשוך את ליבו היו דובה גרבר, ניצולת שואה ודוברת יידיש מהבית, ועליזה שבריין, אחת המתרגמות של בשביס-זינגר. לדעתה של כותבת הביוגרפיה שלו, "המכנה המשותף בין דובה דבורה ואלמה היה נכונותן לטפל בבשביס, לראות בו מאהב וילד גם יחד. בתקופות שונות שימשה כל אחת מהן מזכירה, וכל אחת הצטרפה אליו לנסיעותיו".
קשה שלא לראות באורח חייו הדהוד של יצירתו "שונאים סיפור אהבה". בהקשר של דמותו של הרמן ברודר בספר זה הוא אומר: "אני סביל במידת מה, מעולם לא חיזרתי אחרי נשים. הן נאלצו לבוא אלי, כיוון שהייתי ביישן".
על יחסיו עם אחיו ישראל יהושע, בשביס-זינגר אמר: "אף שכל תוכניותי היו קשורות באחי יהושע, שישלח לי 'אפידוויוט' לבוא לאמריקה באשרת תייר ויעזור לי להישאר שם, עניתי על מכתביו לעיתים רחוקות", ובשיחתו עם רוצ'רד בורגין אמר: "למעשה אחי היה המורה שלי לספרות... לעיתים רבנו, כדרך אחים, אך הסברה שאחי עמד בדרכי ועיכב את התפתחותי היא שגויה לחלוטין. ההפך הוא הנכון. הוא סייע לי להתפתח".
הרגלי התזונה של יצחק בשוויס־זינגר השתנו במהלך חייו. המעבר לצמחונות התרחש בתקופה מאוחרת יחסית בחייו, כאשר היה כמעט בן שישים. הצמחונות גם קיבלה ביטוי בספריו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו: כך בספרו הידוע, "העבד", כותב בשביס:
מדבריו בנאום פרס נובל, 1978
בשנת 1978 זכה בשביס-זינגר בפרס נובל לספרות. בנימוקי חבר השופטים נכתב, בין השאר, כך: "בסיפוריו מעוררי הרגש הנעוצים בשורשיו בתרבות היהודית-פולנית, בשביס-זינגר מעורר לחיים את מצביו של האדם באשר הוא".
הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ועם זאת, היא יכולה - ואולי אף חובתה - לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:
מספריו שתורגמו לעברית
העבד - סיפורו של תלמיד חכם שנמכר לעבדות לאחר גזרות ת"ח ת"ט ומתאהב באישה גויה, תרגם חיים פלג, הוצאת עם עובד, תשכ"ו 1966; תרגם שנית אברהם יבין, הוצאת עם עובד, תשס"ב 2002
האחוזה - רומן מחיי היהודים בפולין בסוף המאה ה-19, תרגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1972
הנחלה - רומן (המשכו של האחוזה), תרגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1976
שושה - סיפור על סופר המתאהב בנערה לא בוגרת, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשל"ח 1978
שונאים - סיפור אהבה - רומן על ניצול שואה בארצות הברית שמנהל שלוש מערכות יחסים עם נשים בתחושה שאיננו שולט על גורלו, תרגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1979
עושה הנפלאות מלובלין, תרגם ברוך קרוא, הוצאת ספרית פועלים, 1970; תרגמה שנית בלהה רובינשטיין בשם הקוסם מלובלין, הוצאת ספרית פועלים, 2008
תאוות, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ג 1983
מורשה עד ניו-יורק - פרקי אוטוביוגרפיה, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשמ"ד 1984
יום של עונג - סיפור ילדותו של הסופר בוורשה של תחילת המאה ה-20, תרגם אברהם זינגר, הוצאת אדם, 1985
הגולם - סיפורו של הגולם מפראג, ספרית פועלים, 1985, מאנגלית, יעקב שביט
החוזר בתשובה, תרגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית הפועלים, תשמ"ו 1986
מותו של מתושלח, תרגם משה זינגר, הוצאת מעריב, תשמ"ט 1989
ינטל בחור הישיבה - ספר זה עובד למחזות ולסרט (ינטל), תרגם שלמה צוקר, הוצאת עם עובד, תשנ"א 1990
חלאה, תרגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"א 1991
משפחת מושקאט: רומאן, תרגם מיידיש יעקב אליאב (קויפמן), 3 כרכים, תל אביב, עם עובד, תשי"ג
משפחת מושקאט, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991 (תרגום שני)
מלך השדות - הרומן האחרון של זינגר, תרגם משה זינגר, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"ב 1992
הסרטיפיקט, תרגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"ג 1993
משוגע - סופר יהודי אמריקאי המסתבך במערכות יחסים מטורפות עם נשים וגברים יהודים, תרגמה מאירה לבנת, הוצאת מעריב, תשנ"ה 1995
בית הדין של אבא - אוסף סיפורים אוטוביוגרפי
המפתח - סיפורים בתרגומו של ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס-זינגר
שפינוזה מרחוב השוק - סיפורים, תרגם אורי בלסם, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט 1998
אנשים בדרכי - סיפורים, תרגם אריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, תש"ס 1999
צללים על ההדסון - רומאן המתאר את חייהם של פליטים יהודים בניו-יורק בסוף שנות הארבעים, תרגם מאנגלית יובל קשדן, הוצאת הד ארצי, תש"ס 2000
השטן בגוריי, תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000
חורבן קרשב, תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000
יארמה וקיילה, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011
תשמעו סיפור!, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, עם עובד, 2014
השריד שנותר, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, הוצאת ידיעות ספרים, 2016
מסעות בשביס בארץ ישראל, תרגם בני מר, הוצאת בלימה, 2021
ספינה לאמריקה, הופיע במקור כסיפור בהמשכים ביידיש בעיתון "פארווערטס" וכספר הופיע בעברית בלבד. תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת פרדס, 2022
מכתב קטן לאמא, תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת פרדס, 2022
מסעות בשביס בארץ ישראל, תרגם מיידיש בני מר, הוצאת בלימה, 2023
מחזות לפי יצירותיו שהוצגו בארץ
ינטל, תרגם יעקב שבתאי, במאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הקאמרי, ינואר 1980
הגולם, לפי ספרו על הגולם מפראג, תיאטרון אורנה פורת, בשנת 1993
ינטל, תרגם דן אלמגור, במאי משה קפטן, הפקה חדשה כהצגה מוזיקלית, התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, מוזיקה יוסי בן נון, בכורה ב-27 באוקטובר 2009
לכל השדים והרוחות, עיבד וביים מייקל אלפרדס, תרגמה רבקה משולח, הוצג בתיאטרון הקאמרי, 2001
העבד, עיבד וביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, 2002
שושה, עיבדו ילנה לסקין ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, 2003
הנאהבים והנעימים, עיבד מוטי לרנר עם בנו של בשביס-זינגר, ישראל זמיר, הבמאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הבימה, 2004
שונאים, סיפור אהבה, עיבדה וביימה אירינה גורליק, הוצג בתיאטרון מיקרו, 2004
שונאים, סיפור אהבה, עיבדו רועי חן ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם רועי חן, הוצג בתיאטרון גשר, 2009
טייבל'ה והשד שלה, תורגם על ידי דן אלמגור, הוצג בתיאטרון חיפה (1997), בגודמן - בית ספר למשחק בנגב (2015) ובתיאטרון מיקרו, 2015
שדים, בהשראת "השד מטישווייץ", "הגולם מפראג" ו"טייב'לה והשד שלה", עובד על ידי סטודנטים מסדנת התיאטרון של בית הלל בירושלים, ביים יפים ריננברג, הוצג בבית הלל באוניברסיטה העברית, 2009
כתב היד, עיבוד ובימוי אירינה גורליק, הוצג בתיאטרון מיקרו, 2015.
לכל השדים והרוחות, מייקל אלפרדס עיבד עשרה סיפורים שונים של בשביס-זינגר מחייו; הוצג במספר תיאטראות
העבד, הפקה מחודשת בבימויו של יבגני אריה, תיאטרון גשר, 2018
הנאהבים והנעימים, עיבד מוטי לרנר עם בנו של בשביס-זינגר, ישראל זמיר, הבמאי עידו רוזנברג, תיאטרון בית ליסין, 2021
טייבלה והשד - מחזה ופזמונים רוני סיני, במאית שירלי דשא, הצגה מוזיקלית עם לחנים מאת ליאור רונן, תיאטרון החאן, 2020
השדה האחרונה - מיני-אופרה שכתבו יבגני לויטס ורועי חן על פי הסיפור "מעשה טישוויץ" עבור התזמורת הקאמרית הישראלית, 2023
לקריאה נוספת
ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, ספרית פועלים וידיעות אחרונות, 1994
ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר: ביוגרפיה, רסלינג, 2009
פלורנס נואוויל, יצחק בשביס זינגר: ביוגרפיה, מצרפתית, דורית דליות רבינוביץ, ידיעות ספרים, תל אביב, 2010
יצחק בשביס־זינגר – בעולם התוהו (מיידיש: עידו בסוק), דחק, כרך טז, 2023.
על יצירתו:
ג'נט האדה, "אשכנז של הדמיון", רגע של הולדת, תשס"ז-2007
יעל שגב, "זהות מינית אמביוולנטית ביצירות יצחק בשביס-זינגר", חוליות 10, 2006
נתן כהן, "איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים בוורשה בחייו וביצירתו של יצחק בשוויס-זינגר", בין שתי מלחמות עולם, תשנ"ז-1997
אברהם רובינשטיין, "בין גוריי לבילגוריי: עולמו הספרותי של יצחק בשביס-זינגר ועולמה ההיסטורי החברתי של יהדות פולין", מבוע י"ח, תשמ"ג-1983
חנא שמרוק, "בין אוטוביוגראפיה לרומן ביצירת בשביס", מולד 41, 251, 1982
מרדכי אבישי, "על יצחק בשביס-זינגר, המופלא והפשוט בעולמו", מאזנים מ"ז, 6, תשל"ט-1979
אברהם בלט, "משנתו הסיפורית של יצחק באשביס-זינגר", מבוע ט"ו, תש'ם-1980
דינה פלדות, "דון ז’ואן או שלומיאל? קזנובה ביצירתו של יצחק בשביס-זינגר", בשער 156, 1981
צ'ארלס פאטרסון, כל יום הוא טרבלינקה, פרדס הוצאה לאור, תשס"ו - 2006. פרק 7: בית מטבחיים מאופק עד אופק – החזון האנושי של יצחק בשביס זינגר, עמ' 169–196.
קישורים חיצוניים
ראו ציטוטים מהספר: שיחות עם יצחק בשביס-זינגר
ישראל זמיר, יצחק בשביס-זינגר, באתר "הבמה"
יעל שמש, "אך כפשע בין לא תשחט ללא תרצח": צוואתו הרוחנית של יצחק בשביס זינגר, באתר עמותת אנימלס
יעל שמש, השוחט הטוב והשוחט הרע: דמות השוחט ביצירות בשביס זינגר, באתר עמותת אנימלס
יעל שמש, שואת בעלי-החיים בכתבי יצחק בשביס זינגר, באתר עמותת שב"י
ריאיון עם מעבד הרומן "שונאים סיפור אהבה" למחזה שהועלה בתיאטרון גשר, באתר יד ושם
בשביס-זינגר נואם בטקס קבלת פרס נובל, באתר פרס נובל
בשביס-זינגר נואם ביידיש בסטוקהולם, 1978
בשביס-זינגר בביתו, 31 בדצמבר 1979, ארכיון AP
יצחק בשביס-זינגר, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
יידיש- שפה עשירה לקבצנים- קטעים מתוך הרצאה שנשא יצחק באשוויס-זינגר על קשיי התרגום מיידיש (תרגמה: זיוה שמיר), מעריב, 15 באוקטובר 1978
מכּתביו
גימפל תם
פרקים ראשונים מתוך הספר "העבד" באתר עם עובד
The Boarder, The New Yorker, May 7, 2018
על כתביו
ג'ואל שכטר, על המחזות של בשביס-זינגר (ביידיש)
על הרומן "שונאים סיפור אהבה" באתר יד ושם
על "תשמעו סיפור!", של יצחק בשביס-זינגר, 21 בנובמבר 2014 באתר "מבקר חופשי", פורסם במקור במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים יהודים פולנים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים פולנים הידועים בשם עט
קטגוריה:סופרים אמריקאים הידועים בשם עט
קטגוריה:סופרי פנטזיה יהודים
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:סופרי פנטזיה פולנים
קטגוריה:סופרי יידיש הידועים בשם עט
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:מתרגמים ליידיש
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס מאנגר
קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
קטגוריה:צמחונים אמריקאים
קטגוריה:צמחונים יהודים
יצחק
קטגוריה:מהגרים מפולין לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1902
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1991 | 2024-10-14T05:33:24 |
המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד | שמאל|ממוזער|200px|איור מתוך הפרק הרביעי של "תעלומת האיש הכפול"
המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד (באנגלית: Strange Case of Dr Jekyll and Mr Hyde) הוא נובלה מפורסמת של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, שפורסמה לראשונה בינואר 1886.
עלילת הספר מתרחשת בלונדון. במרכזה אדם עם אישיות כפולה: דוקטור הנרי ג'קיל, ג'נטלמן מכובד העוסק במחקר רפואי שיוצא מהנחה שבכל אדם יש צד טוב וצד רע ומחפש תרופות שיעזרו להבין את הרוע במטרה למגר אותו בדרכים רפואיות. ג'קיל מגלה תרופה שמאפשרת לו להדחיק זמנית את הצד הטוב באישיותו של אדם והוא מנסה את התרופה על עצמו.
כאשר הוא בולע את הסם, מראהו משתנה באופן דרסטי והחיה שבו פורצת בדמותו של "מיסטר אדוארד הייד" – יצור אפל, מעוות ואלים. מרגע שצד זה של אישיותו משתחרר, הוא מתקשה יותר ויותר לשלוט בעצמו ולמנוע מעצמו לקחת את התרופה שוב ושוב. מר הייד נוטה לפרוץ ללא כל התרעה בזמנים בלתי צפויים. בלילות יוצאת דמותו של מר הייד, כשהוא חמוש בתיק רופאים מעור ומחפש קורבנות למעשי רצח. בעוד הייד הפושע מתחמק מהמשטרה, דוקטור ג'קיל מנסה להציל את 'האני הטוב' שלו משליטתו של הייד – בניסיון שנועד מראש לכישלון.
הספר כתוב כסיפור תעלומה, והקורא מגלה ששתי הדמויות הן למעשה אותו אדם רק לקראת סופו. עם זאת, שמות הדמויות הפכו לביטוי שגור המהווה אילוץ עבור העיבודים לספר. אין זה מציאותי כעת לעבד את הסיפור עם שמירה על התעלומה לכל ארכו.
מסרי הספר וכתיבתו
הטיוטה הראשונה של הסיפור חוברה בתוך כשלושה ימים. לאחר מכן עיינה אשתו של סטיבנסון בטיוטה וכתבה את הערותיה בשוליים, כמנהגם. היא טענה כי הסיפור הוא אלגוריה, למרות שנכתב כסיפור עלילתי. סטיבנסון, שהיה מרותק למיטתו באותה עת כתוצאה מדימום, קרא לאשתו ובישר לה ששרף את הטיוטה כדי לאלץ את עצמו לכתוב את הסיפור לגמרי מחדש כאלגוריה, כפי שהיא הציעה.
כתיבת הסיפור מחדש ארכה שלושה עד שישה ימים וסטיבנסון הוסיף ללטש אותו במשך ארבעה עד שישה שבועות נוספים. לויד אוסבורן, בנו החורג של סטיבנסון שהיה בן 15 באותה עת, זוכר שהכתיבה השרתה על אביו עליצות וקדחתנות יוצאת דופן. החוקר ויליאם גריי סבר כי סטיבנסון השתמש בקוקאין בעת שכתב את הסיפור מחדש.
הספר חולק את הרעיונות, החדשניים דאז, של תורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. על פי רעיונות אלה יש טוב ורע, תרבותי ופראי בכל אדם ושכל אדם המצליח להתנהג בצורה תרבותית ומכובדת עושה זאת בעזרת הדחקה של דחפים לא תרבותיים. דחפים המשותפים לאדם ולבעלי החיים. כאשר דוקטור ג'קיל המכובד מביע רעיונות אלה בקול רם, סובביו המומים ומאוכזבים מדעותיו עד כדי כך שהדבר מסכן את האירוסין שלו, אולם, המוניטין הרב שהוא צבר בהתנהגות נורמטיבית מכל בחינה אחרת, כולל היותו מלומד, עשיר ואחראי מאפשרים לסובביו להמשיך בקשריהם איתו למרות הבעת דעות אלה.
יצירות בהשראת הסיפור
סרטי קולנוע
הספר עובד לסרטי קולנוע רבים, החשובים שבהם צולמו ב-1932 וב-1941 (בכיכובו של ספנסר טרייסי). נכון למרץ 2010, אתר נטפליקס מציע להשכרה 17 סרטים העוסקים בסיפורו של ד"ר ג'קיל והמילה ג'קיל מופיעה בכותרתם. רב הסרטים האלה קרויים "ד"ר ג'קיל ומר הייד". מרבית הסרטים האלה הם מסוגות המתח, האימה (ד"ר ג'קיל והאחות הייד) או הדרמה. אולם אפשר למצוא ביניהם גם פרודיה וסרט מוזיקלי. בין סרטים אלה מצוי סרט אילם משנת 1920 וסרט הנפשה.
סרטים רבים אחרים כמו הפרופסור המטורף של ג'רי לואיס וחידושו על ידי אדי מרפי, קיבלו השראה מהספר המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד.
גם הסדרות המצוירות טום וג'רי וארתור כללו פרק שקיבל השראה מהספר.
יצירות אחרות
הספר עובד גם למחזות רבים ולתסכיתי רדיו ונתן השראה לספרים ומחזות אחרים ולפזמונים.
בשנת 1961 בשבועון לילדים "הארץ שלנו" הופיע בשער האחורי קומיקס בשם "תעלומת האיש הכפול", שכנראה נכתב על ידי פנחס שדה, ובוסס על "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" וכן נוצר נבל על ביקום של מארוול בהשראת מיסטר הייד.
גם בסדרת הטלוויזיה "עד עצם היום הזה" הופיעו דמויותיהם של דוקטור ג'קיל והייד, שם המקרה תואר באופן שונה בו הרע בסיפור הוא ג'קיל ולמעשה הייד הוא הצד הטוב שבו. כן דמותו של ד"ר ג'קיל מופיעה גם בסדרה פני דרדפול, אולם שם מוצג רק ד"ר ג'קיל, טרם שהחל בתהליך, שהביא ליצירתו של מר הייד. שם הוא מופיע כרופא צעיר ממוצא הודי, בן שנולד מחוץ לנישואים לאב עשיר ומתנכר.
בסרט המומיה משנת 2017 בכיכובו של טום קרוז, משחק ראסל קרואו את ד"ר ג'קיל שחוקר את המומיה על מנת ללמוד דרכה על הרוע.
בסדר הטלוויזיה האיש מאטלנטיס אחת הדמויות עוברת תהליך הזהה לזה של ד"ר ג'קיל.
בשנת 1988 יצא המשחק Dr Jekyll and Mr. Hyde לקונסולת הNES.
בשנת 1997 עלתה בברודוויי גרסת המחזמר לסיפור. שירי המחזמר נכתבו על ידי פרנק ווילדהורן וסטיב קודן ולזלי בריקוס כתב את המחזה. בתחילת שנות האלפיים יצאה הקלטה של המחזמר על גבי קלטות VHS שבה דייוויד הסלהוף גילם את דוקטור הנרי ג'קיל ואת מר אדוארד הייד.
ב-2007 עלתה לשידור בערוץ BBC 1 הבריטי הסדרה ג'קיל בכיכובו של ג'יימס נסביט, שהיא מעין סיפור המשך מודרני של הספר.
ב-2022 יצאה העונה הראשונה של הסדרה ונסדיי בנטפליקס ובסדרה ונסדיי אדמס נתקלת במשנה צורה ששמו הייד [מפלצת שהיא למעשה אדם משנה צורה].
דמותו של נבל-העל, דו-פרצוף מיקום DC קומיקס קיבלה גם היא את השראתה מהספר.
מהדורות בעברית
תרגם יהושע צ'צ'יק, 1928
תרגם ש. תרסי, 1955
תרגמה עטרה אופק, ספרית כתרי, הוצאת מעריב, 102 עמודים, 1977.
תרגמה והוסיפה אחרית דבר בתיה גור, הוצאת עם עובד תל אביב, 106 עמודים, 1996. הודפס שוב בשנת 1997.
תרגמה שלי מירון, הוצאת אביב, נוה מונוסון, 2001.
תרגם עמיחי הדרי, הוצאת קוראים, קריית גת, 91 עמודים, 2005.
תרגמה ואיירה עטרה אופק, כתר הוצאה לאור ירושלים, 135 עמודים, 2011.
לקריאה נוספת
בתיה גור, "אחרית דבר", בתוך: רוברט לואי סטיבנסון, המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד, תל אביב: עם עובד, 1996. עמ' 99-106.
קישורים חיצוניים
על סטיבנסון וספריו
התמליל המלא של הספר
משה גלעד, מחבר "אי המטמון" היה הרפתקן ואמיץ יותר מכל פיראט, הארץ, 14 בנובמבר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:נובלות
קטגוריה:ספרי 1886
קטגוריה:רומנים המתרחשים בלונדון
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת עם עובד
קטגוריה:ספרי הוצאת קוראים
קטגוריה:ספרי הוצאת כתר | 2024-10-13T14:15:12 |
הזקן והים | הזקן והים (באנגלית: The Old Man and the Sea) הוא ספר מאת ארנסט המינגוויי המספר את סיפורו של דייג קובני זקן הנאבק להוציא לפועל את הדיג האחרון שלו. כאשר בחכתו נתפס מפרשן ענק, הוא נאבק לשמור עליו. הדייג בספר מייצג את הנאצל באדם, בעוד הדג מייצג את הנאצל בטבע.
על הספר
הספר הוא הנובלה הפופולרית האחרונה של המינגוויי. היא השיבה את הקריירה שלו מכישלון וזיכתה אותו בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954.
המאבק המתואר בספר מגלם במשמעותו את המאבק בין המין האנושי לבין איתני הטבע או אולי את המאבק של הסופר המינגוויי עצמו בתחיית יצירותיו והמשך קיומן. לכאורה העלילה פשוטה, אולם סיפורים קטנים המרכיבים אותה יוצרים מתח ותורמים לעניין ולרובד של המשמעויות בעלילה.
מספר סרטים הופקו על סמך הספר. המפורסם ביותר הוא משנת 1958, ובו מככבים ספנסר טרייסי ופליפה פאזוס. הסרט עובד על ידי פטר ויארטל ובוים על ידי ג'ון סטארג'ס, הנרי קינג ופרד צינרמן. הסרט זכה בפרס אוסקר בקטגוריית "המוזיקה הטובה ביותר לסרט דרמה או קומדיה", והיה מועמד בקטגוריות "השחקן הטוב ביותר" ו"צילום הצבע הטוב ביותר".
תרגומים לעברית
יצחק שנהר בשם העט אהוד רבין, עם עובד, 1954
אברהם יבין, עם עובד, 1994
אלון אלטרס, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
לקריאה נוספת
שמעון זיו, בין המינגוויי לישו, חממה ספרותית, 2013
רות נצר. על גבורה ותבוסה ב'מובי דיק' של מלוויל ו'הזקן והים' של המינגוויי. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, כרמל, 2021
קישורים חיצוניים
ירון אביטוב, אי בזרם: פידל, המינגוויי ו"הזקן והים", בבלוג של אלי אשד, באתר "רשימות", 13.3.2009
הערות שוליים
קטגוריה:נובלות
קטגוריה:ספרי ארנסט המינגוויי
קטגוריה:סרטי 1958
קטגוריה:סרטי 1999
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:סרטים מבוססי ספרים
קטגוריה:ספרי 1952
קטגוריה:דגים בתרבות
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:ספרים שזכו בפרס פוליצר לסיפורת | 2024-09-23T16:15:04 |
עמוס קינן | ממוזער|שמאל|250px|"משיח" (1996), מאת עמוס קינן
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של עמוס קינן
עמוס קֵינָן (2 במאי 1927 – 4 באוגוסט 2009) היה יוצר ואמן ישראלי רב-תחומי: סופר, סאטיריקן, עיתונאי, עורך, פובליציסט, קולנוען, תסריטאי, מחזאי, משורר, פזמונאי, מתרגם, צייר, אוצר ופסל, זוכה פרס ברנר לשנת 1998.
לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מדצמבר 1953 ועד יולי 1954 כתב טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "חרות". מ-1954 שהה בצרפת, ושב בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד" הספר מתאר את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצדו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון.
ארכיונו מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים העבריים בישראל שבבית אריאלה בתל אביב.
תולדות חייו
ילדות ונעורים, חברות בלח"י
נולד בשם עמוס לוין בתל אביב. אביו עלה לארץ ישראל באוניה "רוסלאן", היה מיוצאי גדוד העבודה בעין חרוד ועבד כמורה ללשון. אמו הגיעה מהעיר לודז' שבפולין. לקינן היו שני אחים צעירים. אביו עבד כפועל בניין ובשלב מסוים עזב עם משפחתו לארגנטינה למספר שנים. לאחר שחזרו לתל אביב נפצע אביו בתאונת עבודה קשה ולאחר מכן אושפז שנים רבות בבית חולים לחולי נפש. קינן למד בבית החינוך לילדי עובדים ובבית הספר אחד העם והיה חבר בתנועת "השומר הצעיר". לאחר סיום כיתה י"א עזב את בית הספר ועבד כפועל על מנת לסייע בפרנסת בני משפחתו. לאחר מכן החל ללמוד תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים.
בצעירותו ניסה להתקבל להגנה, אך סורב, הצטרף ללח"י והשתתף במספר פעולות כנגד השלטון הבריטי בירושלים. קינן תמך בדעותיו האנטי-אימפריאליסטיות של הלח"י, שראו במנדט הבריטי כובש זר, שבו יש ללחום בראש ובראשונה, וזאת בניגוד לאצ"ל ולהגנה שלחמו גם נגד הערבים. קינן נמנה עם קבוצה בלח"י, אותה הנהיג נתן ילין-מור, שהאמינה כי לאחר סיום המנדט הבריטי והסתלקות הבריטים יוכלו היהודים והערבים להתקיים בצוותא בארץ ישראל. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת העצמאות, המשיך קינן ללחום במסגרת הלח"י, שעתה פעל אף כנגד הערבים. קינן נפצע במהלך הקרב בדיר יאסין. אחר-כך לחם במסגרת חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה והשתתף בכיבוש לוד.
הקרב בדיר יאסין, שנקשרה בו הטענה לטבח שבוצע על ידי לוחמי הלח"י באוכלוסייה בלתי חמושה, היה לאירוע מכונן בחייו של קינן. בריאיון לשבועון החדשות "כותרת ראשית" בשנת 1984 סיפר לנחום ברנע כי נפצע בתחילת הקרב, וכי לא היה עד לאירועי הקרב עצמו, אך כיוון שהשתתף בתכנון הקרב הוא יכול להעיד כי מתכנני הקרב לא תכננו ביצועו של טבח. לטענתו, מעולם לא הסתיר מעורבות זו מפני ידידיו הפלסטינים.
נורית גרץ, אשתו והביוגרפית שלו, שראיינה אותו לכתיבת הביוגרפיה "על דעת עצמו", כותבת כי סיפר לה, בריאיון שהתקיים בשנת 2002, שנפצע רק באמצע הקרב, בו פוצץ בתים, ואף ירה באישה ערבייה, ואולי אף הרג אותה. גרץ סבורה כי פעילותו רבת השנים של קינן בקידום השלום הישראלי-פלסטיני נובעת בחלקה מהשפעת אירועים אלו, ומביאה בספרה ציטוט של קינן לפיו "מי שפעם אחת החליט ובחר משהו כאשר לא הייתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות, ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה".
כתיבת הטור "עוזי ושות'" וניסיון ההתנקשות בפנקס
עוד בנעוריו גילה קינן כישרון כתיבה. לאחר שנפגש עם יונתן רטוש, בשנת 1946, נקשר שמו לתנועת "הכנענים" ולכל אורך דרכו הספרותית והאמנותית ניכרת השפעת אידאולוגיה זו. בעיתון הכנענים "אלף" פרסם את סיפורו הראשון, בשנת 1949.
בשנים 1950–1952 כתב את הטור הסאטירי "עוזי ושות'" בעיתון "הארץ", כממשיכו של בנימין תמוז, שכתב טור זה לפניו. מאמריו והסאטירות שלו היו פורצי דרך והשפיעו על סגנון הכתיבה הישראלי. כתיבתו הסאטירית של קינן הצטיינה בחריפותה, והוא כיוון את חיציו כמעט נגד כל מוסד וארגון במדינה הצעירה. הוא יצא נגד הרוח הקולקטיבית וכתב את אחד הטורים הידועים שלו על "דני (ציון לזכרו)":
אחד הנושאים שנהג לכתוב עליהם היה הממסד הדתי והכפייה הדתית, לה התנגד נחרצות.
בליל שבת, 20 ביוני 1952, נזרקה פצצה אל מרפסת דירתו בתל אביב של שר התחבורה דוד צבי פנקס שכיהן כנציג מפלגת המזרחי. פתיל הפצצה הוצת אך כבה בעת שפגע בקיר. למחרת היום, במוצאי שבת, בשעה אחת וחצי אחר חצות, נזרקה פצצה נוספת לדלת דירתו של השר ונגרם נזק רב לדירה, אך השר ובני ביתו לא נפגעו. המשטרה לכדה את עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר בעת שיצאו מבניין מגוריו של השר, והשניים הועמדו לדין בחשד שהטילו את הפצצות, כמחאה על התקנה שהשביתה את תנועת המכוניות הפרטיות בישראל בשבתות לשם חיסכון בדלק. בחקירתם במשטרה ניצלו השניים את זכות השתיקה. להגנתם טענו בבית המשפט המחוזי כי הזדמנו למקום המעשה, לאחר שקינן קיבל ידיעה אנונימית כי עומד להתרחש בו אירוע מעניין. השופט זאב צלטנר קיבל את גרסת הנאשמים וזיכה אותם. המדינה ערערה על הזיכוי בבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה מחמת הספק. לאחר מותו של קינן סיפר יעקב חרותי, אף הוא איש לח"י לשעבר שהיה מעורב במספר מחתרות באותה תקופה, שסיפק את הפצצה לקינן בלא שידע מה יעדה. בהספד על קינן כתב אורי אבנרי כי קינן מעולם לא הסתיר ממנו את מעורבותו בהנחת הפצצות. בספר "על דעת עצמו" מזכירה נורית גרץ רעייתו של קינן שיחה ביניהם בה הודה בפניה בהשלכת הפצצה. השר פנקס נפטר מהתקף לב, חודשיים לאחר השלכת הפצצה. לדבריו של קינן, כמוזכר בספרו הביוגרפי, המניעים למעשה היו תסכול של יוצאי הלח"י משלטון מפא"י. למעשה הכוונה הייתה ליצור הסלמה ולערער את שלטון מפא"י בארץ.
לאחר הזיכוי, כתב קינן טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "חרות" מדצמבר 1953 ועד יולי 1954. כמו כן, במהלך שנות ה-50, קינן חיבר מלל עברי לחוברות קומיקס של טרזן, במקום לתרגם את המלל הלועזי, שנמחק מהן. הוא עשה זאת תחת שם העט "יובב".
השהות בפריז
בעקבות הפרשה פוטר קינן מ"הארץ". הוא התכוון לצאת לפריז, אך בתחילה סירבו הצרפתים להעניק לו ויזה, משום שמשרד החוץ הודיע להם שהוא מסוכן. בשנת 1954 הצליח לצאת לפריז ושהה בה עד שנת 1962. בתקופה זו כתב עבור השבועון "העולם הזה" מדור בשם "הסכין המשוטט", והתפרנס מהוראת עברית, שם הכיר אמנים ישראלים צעירים שהגיעו ללמוד בפריז, והתיידד עם הצייר איקא ישראלי. בפריז ניהל מערכת יחסים זוגית עם הסופרת כריסטיאן רושפור. בתקופה זו פרסמה רושפור את הרומן הראשון שלה "מנוחת הלוחם" שהיה לרב-מכר. דמותו של הגיבור מבוססת במידה מסוימת על זו של קינן. מאוחר יותר תרגמה רושפור לצרפתית שלושה מספריו. בפריז עסק בפיסול ובמחזאות, בשיתוף פעולה עם אמנים כמאייר פייר אלשינסקי והכוריאוגרף מוריס בז'אר בשנת 1962 פגש בפריז את נורית גרץ, שהייתה לאשתו.
לאחר שובו לישראל
עם שובו לישראל החלה תקופת כתיבתו ב"ידיעות אחרונות", שארכה למעלה משלושים שנה. בפברואר 1964 החל העיתון לפרסם במוסף סוף השבוע מדור בשם "ציפור הנפש", שבו כתב קינן, לצד כותבים כדן בן אמוץ, חיים חפר, בועז עברון ושמעון צבר. המוסף תקף את ממסד מפא"י, והביע דעות שמאליות. בתקופה זו התרחש המאבק על הפקעת אדמות בגליל לשם בניית העיר כרמיאל. קינן, ואחרים לצדו, נטלו במאבק זה חלק פעיל, ובאפריל 1965 אף נקנס קינן, ועמו הפסל יגאל תומרקין על ידי בית הדין הצבאי בנצרת ונדונו למאסר על תנאי, משום ש"נכנסו לשטח צבאי סגור". דעות אלו של הכותבים במוסף לא עמדו בקנה אחד עם נטייתו הממסדית של העיתון, ובמיוחד עם נטיותיו הימניות של העורך הרצל רוזנבלום. ב-1965 החליטו עורכי "ידיעות אחרונות", רוזנבלום ודב יודקובסקי, להפסיק את הופעת המוסף. בתגובה, החליטו קינן, בן אמוץ, ואחרים, להוציא את המוסף כעיתון עצמאי בשם "ציפור הנפש". העיתון יצא לאור מספר שבועות בתחילת 1965 כאשר לצד קינן, בן אמוץ, וחפר כתבו בו גם דוד אבידן, יגאל תומרקין ואחרים, אך הוא לא הצליח לעמוד מבחינה כלכלית, ונסגר. קינן הפסיד סכומים ניכרים בהוצאתו לאור של העיתון, ושקע בחובות. לאחר מכן שב והתקבל לעבודה ב"ידיעות אחרונות", והיה במשך שנים רבות בין העורכים של עמודי האמצע של המוסף הפוליטי ביום שישי, לצדם של חיים חפר ובועז עברון. עמודים אלו כונו "פתחלנד" וכן "השובך האדום" בשל אופיים השמאלי. מדי שבוע, עד לשנות ה-90 היה קינן מפרסם טור שבועי נוקב, ולצדו איור בסגנונו הנאיבי והמיוחד. בשנים אלו החל גם בפרסום ספריו, והיה פעיל גם כמחזאי ותסריטאי, כפזמונאי וכאמן פלסטי.
כתיבתו עסקה בעיקר בקשר אל אדמת ארץ ישראל, אל נופה ומראותיה, אך באופן עקבי היה קינן בעד פשרה טריטוריאלית, והחל משנת 1967 נמנה עם הראשונים שהתנגדו לשליטה הישראלית ביהודה שומרון וחבל עזה. עוד בשנות ה-50 היה חבר בקבוצת "הפעולה השמית" לצד אורי אבנרי נתן ילין-מור ובועז עברון, שקראה להקמת פדרציה ישראלית-פלסטינית, במסמך שכונה "המנשר העברי".
במלחמת ששת הימים לחם קינן בגדוד חי"ר באזור לטרון, והיה עד לגירוש תושבי הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא, במקום בו מצוי כיום פארק קנדה. קינן, שהסתייג מהגירוש ונסער ממנו, כתב דו"ח ציבורי שזכה לתהודה רבה. עם זאת, בימים שלאחר המלחמה קינן לא התנער מרוממות הרוח הלאומית שחצתה מפלגות, והצטרף לשמחה: "19 שנים חיכינו למלחמת השחרור האמיתית, למלחמה שתחזיר את כולנו לרוח של 1948, שתיישב את החשבונות שלא יושבו אז, שתחזיר למדינה את המטרות שלמענן קמה".
ב-1975 היה, לצד אבנרי, ואישים כמתי פלד ולובה אליאב, ממקימי "המועצה לשלום ישראל-פלסטין", וזאת כאשר הביטוי "פלסטיני" עדיין נחשב לביטוי קיצוני, וכאשר מעטים בלבד דיברו על הידברות עם הפלסטינים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, פעל בתנועות שמאל שונות, ופרסם בעיתונים גילויי דעת, ומודעות עצמיות שבהן תמך במטרות השמאל.
בשנת 1977 עמד במגעים עם אריאל שרון להקמת מפלגה עצמאית. שרון עמד אז בקשר עם אישים מהצד השמאלי של המפה, כאורי אבנרי, קינן ויוסי שריד, ועמם דיבר על הצורך להיפגש עם יאסר ערפאת. קינן התלהב מהיזמה, ואף נתן למפלגה את שמה של בתו, שלומציון, אך לאחר שנבחר שרון לכנסת, שבה המפלגה והצטרפה לתנועת הליכוד בעלת האופי הימני המובהק. בתחילת שנות השבעים הזדהה קינן עם מאבקם של הפנתרים השחורים.
בשנת 1982 מונה למנהל המוזיאון הפתוח בתפן, בשיתוף פעולה עם התעשיין סטף ורטהיימר שהיה שותף לחזונו האמנותי והפוליטי. בשנת 1984 זכה להצלחה מסחרית וביקורתית ספרו "הדרך לעין חרוד", שאף עובד לסרט קולנוע.
סכסוכו המתוקשר של קינן עם ידידו, השותף לדרכו, דן בן אמוץ, הסתיים בפיוס פומבי, סמוך למותו של בן אמוץ, בשנת 1989.
בשנת 1994 זכה קינן בתואר עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. בפברואר 2002 פרצה שרפה בביתו שבתל אביב, בה אבד חלק גדול מארכיונו האישי, ובין היתר, כתבי יד של דוד אבידן.
בשנותיו האחרונות החל קינן לכתוב את ספרו האחרון, "ספר הייאוש", אך לא זכה לסיים את כתיבתו.
קינן היה נשוי לחוקרת הספרות נורית גרץ ולזוג שתי בנות, העיתונאית שלומציון קינן והזמרת רונה קינן.
בשנת 2009 יצאו לאור שתי יצירות בעלות זיקה לביוגרפיה של קינן: הספר "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" של נורית גרץ, אשתו, והאלבום "שירים ליואל" של רונה קינן, בתו.
עמוס קינן נפטר בתל אביב ב-4 באוגוסט 2009, בגיל 82, לאחר שסבל ממחלת אלצהיימר במשך מספר שנים. נקבר בקיבוץ עינת.
פעילותו האמנותית
קינן כסופר
קינן היה סופר רב-תחומי. הוא כתב סיפורת, שירה, וספרי עיון בהם ביטא את השקפתו הכנענית. ספריו הבדיוניים הראשונים, "הדלת הכחולה" (1972) ו"בתחנה" (1963), התקבלו בחוסר הבנה ובהתעלמות. אך כתיבתו הסאטירית זכתה תמיד להצלחה, ו"ספר התענוגות" שהוציא בשנת 1970 היה להצלחה מסחרית ולציון דרך תרבותי. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, תקופת דעיכת ממסד מפא"י והקולקטיביזם הרעיוני הכרוך בו, הוציא קינן ספר שכל כולו נהנתנות ואינדיבידואליזם, בו הציג לקורא את הנאות החיים של העולם הגדול. שמו של קינן נקשר גם בתרבות האוכל הישראלית, ובמשך שנים פרסם מדור ביקורת מסעדות ב"ידיעות אחרונות" בכינוי "לוקולוס".
בשנת 1984 יצא לאור "הדרך לעין חרוד", ספרו המצליח ביותר, דיסטופיה העוסקת במדינת ישראל הנשלטת על ידי חונטה צבאית רצחנית ובה פעיל מחתרת מנסה למצוא את דרכו אל עין חרוד החופשית. הספר הוסרט בהפקה בינלאומית בשנת 1990, ועובד להצגה שזכתה לציון לשבח בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2004. בספרו "שואה 2" הוא חוזה תחזית פסימית לגבי עתידה של מדינת ישראל. ספריו "אל ארצך, אל מולדתך" ו"שושנת יריחו" הם ספרי עיון הלוקחים את הקורא למסע אישי בנופי ארץ ישראל, כפי שרואה אותה קינן, בראייתו הייחודית, שיש בה מן האידאולוגיה הכנענית. כן הוציא לאור, בשנת 1999, ספר שירה בשם "קץ עידן הזוחלים".
על כתיבתו של קינן כתב רוביק רוזנטל: "בהיסטוריה של השפה העברית-ישראלית יש לעמוס קינן, שנפטר השבוע, מקום מיוחד. קינן כתב "שפה רזה", כלומר, פשוטה, ישירה, המקשיבה ללשון הדיבור, במשפטים קצרים וקצביים. כבר בשנות החמישים, כאשר חלק מבני דורו, סופרי דור תש"ח, נהו אחרי השפה המשנאית של עגנון."
קינן כמחזאי, מתרגם ופזמונאי
בעת גלותו בפריז כתב קינן מספר מחזות, ובהם "האריה" ו"הבלון". המחזות היו ניסיונות ברוח תיאטרון האבסורד והאוונגרד שפרחו בפריז באותה התקופה. עם שובו לישראל המשיך בפעילותו כמחזאי. מחזותיו שהוצגו על הבמה הם:
"האריה" (1959).
"הבלון" (1959).
"הורה טוויסט" (1963) (מחזמר, עם יוחנן זראי).
"הרכבת האחרונה" (1969) (הועלה על במת התיאטרון הפתוח).
"משהו לא נורמלי" (הועלה בתיאטרון האהל) (1969).
"אולי זו רעידת אדמה" (1970).
"חברים מדברים על ישו" (1972).
"כי עודני מאמין בך" (הועלה על במת התיאטרון הקאמרי), (1974).
"שמפרחת" (הועלה בפסטיבל עכו) (1985).
בכתיבתו המחזאית בשנות ה-70 נטה קינן אל הסאטירה. "משהו לא נורמלי" היה רוויו סאטירי, ו"הרכבת האחרונה" מעין מחזה אבסורד. מחזהו "חברים מספרים על ישו" נפסל להצגה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1972. הפסילה אושרה על ידי בית המשפט העליון בנימוק שהמחזה פוגע ברגשות הנוצרים. המחזה הועלה במשך תקופה קצרה לאחר מכן בשינויי נוסח קלים כ"חברים מספרים על ספרטקוס".
קינן היה גם מתרגם פורה, ועל במת התיאטרון עלו מחזות רבים בתרגומו, בין היתר תרגם ועיבד למחזה את ספרו של ירוסלב השק "החייל האמיץ שווייק", שהוצג ב"התיאטרון הוורוד" בכיכובו של בומבה צור בשנת 1967, והוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1995. על כך זכה בפרס התיאטרון הבינלאומי בשנת 1995. בין המחזות הנוספים שתרגם:
"קערת העץ" מאת אדמונד מוריס (תיאטרון אהל, 1957).
"נערת החלומות" מאת אלמר רייס (התיאטרון הקאמרי, 1957).
"בקט" מאת ז'אן אנוי (תיאטרון הבימה, 1967).
תרגומיו של קינן נעשו לעיתים מכלי שני. כך, תרגומו ל"חמור הזהב" לאפוליאוס היה למעשה, כפי שהוכיח חיים וירשובסקי, תרגום מילולי לעברית מעיבודו של היצירה לאנגלית על ידי רוברט גרייבס, מבלי שהדבר צוין במפורש על ידי קינן (שכנראה לא היה מודע להיקפי החירות שנטל לעצמו גרייבס).
קינן כתב מערכונים ופזמונים, שבוצעו, בין היתר, על ידי יוסי בנאי, אריק לביא, להקת "החלונות הגבוהים", להקת "אחרית הימים" "שלישיית התאומים" ושלישית "הגשש החיוור". בין הפזמונים המוכרים שכתב: "אהבה ראשונה", "בית הערבה" (עם חיים חפר), "למה לא אמרת לי", "פתחי לי את הדלת" ו"שיר סתיו". בסוף שנות ה-60 היה, ביחד עם אורי ליפשיץ, הבעלים של מועדון בשם "צוללת צהובה", ששימש כ"מרתף אומנותי" בו הועלו הופעות וערבי שירה.
קינן בקולנוע ובטלוויזיה
קינן כתב את התסריט לסרטו האוונגרדי פורץ הדרך של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1964). כמו כן, השתתף כשחקן בסרט "אורח בעונה מתה" של הבמאי משה מזרחי (1970).
בשנת 1968 ערך קינן סדרת ראיונות מצולמים עם אישים כז'אן-פול סארטר, נעם חומסקי והרברט מרקוזה.
בשנת 1969 כתב וביים את הסרט הקצר "כמה זה נפלא", בו שיחקו בין היתר ישראל גוריון, אריק לביא ואורי זוהר. הסרט אף הוצג בפסטיבל קאן.
בשנת 1974 הופיע בסרטו של הבמאי ליונל רוגוזין "Arab Israeli Dialogue", בדו-שיח עם המשורר הפלסטיני הגולה ראשד חוסיין, שעסק בשורשי הסכסוך ובדרכים אפשריות לפתרונו.
בשנים 1974–1976 היה מהכותבים לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש".
בשנת 1981 השתתף קינן, ביחד עם נעמי שמר בסרטו של מוטי קירשנבאום "אל בורות המים". הסרט, שזכה לשבחים רבים, היה עימות אידאולוגי בין שמר, הידועה בדעותיה הלאומיות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובין קינן, וזאת על רקע אהבתם המשותפת לארץ ולנופיה. הסרט קיבל השראה מספרו של קינן "אל ארצך, אל מולדתך".
אמנות פלסטית
ממוזער|שמאל|250px|"אריה" (1993), מאת עמוס קינן
שמאל|ממוזער|250px|"אריה מכונף", בחזית היכל הספורט בחיפה
בתקופת שהותו בפריז החל קינן לפסל פסלי אבן גדולים, בהשראת האידאולוגיה הכנענית, וברוח יצירתו של יצחק דנציגר. עם שובו לישראל, בשנת 1961 עזב את הפיסול והחל בציור. סגנונו הושפע מציירים צרפתים כפייר אלשינסקי וז'אן קוקטו, אך לפי גדעון עפרת, ההשפעה הגדולה עליו היא של נחום גוטמן. יצירותיו הראשונות התמקדו ברישום דיו על נייר, והתפתחו לצבעוניים יותר, ופשוטים יותר בקוויהם. לרוב צייר בצבעי מים או אקריליק על נייר. לעיתים השתמש בטכניקה של קולאז'. בשנות ה-90 חזר לפיסול, ויצר פסלי ברונזה ברוח פסלי האבן המוקדמים, המתכתבים עם תרבויות המזרח הקדום.
על פסליו של קינן כתב אדם ברוך כי "הפיסול של קינן עצמו, במיטבו, הנו חידה שפתרונה רשום על פניה, אבל אין זה פתרון מהיר, אלא מסר המזמין קריאה איטית מתפענחת: מהפיסול כממצא ארכאולוגי טבעי ועד הפיסול הקטן, הממורק, כגון פיסול שולחן שדמותו דמות גמל; המימד המונומנטלי הטמון במעט כל פיסול שכזה; התפקודים החברתיים והקרבה הסמיכה לטבע; חזרה על תצורות אם עקרוניות: פיסול כדגם יסוד."
לפי גדעון עפרת ניסה קינן לעצב בפסליו ובציוריו אמנות עברית, מקומית, נטועה בשורשיה בתרבויות העבר. אך בעוד שציוריו הצבעוניים משדרים אופטימיות ים תיכונית, הרי פסליו גדולים וכבדים ומבטאים טקסיות ועוצמה. הניגוד, הזה, על פי עפרת, הוא בין קינן האישי, הפרטי, לקינן הציבורי.
קינן הוא ממייסדיו של המוזיאון הפתוח תפן, פרי שיתוף פעולה בינו ובין סטף ורטהיימר. בין השנים 1987–1989 שימש קינן כמנהל המוזיאון, ולאחר מכן שימש כיועץ אמנותי עד שנת 1996. בשנת 1988 השתתף ואצר תערוכת פיסול בשם "חיפוש הזהות" בתפן, ובשנת 1994 הציג שם תערוכת יחיד. כן הציג ב-1998 בתערוכה קבוצתית בבית הגפן, בשנת 2001 בתערוכה קבוצתית במרכז קסטרא בחיפה, בשנת 2006 בתערוכת יחיד במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע ובגלריה "מבט" בתל אביב. על תערוכה זו כתב נתן זך כי "בשנתיים האחרונות פנה מן הרישום הקווי אל הציור בצבעי אקריליק על נייר. ביקור במצרים ושנים של היכרות ואהבה לנופי ארצו - הארץ המובטחת, הבטחה שהופרה בעליל, מעניקים לנו כעת מראה חוזר של החלום: העיר הראויה, זו שעדיין לא כוסתה בשלמת בטון (ומלט) קבלנית: העיר שצמחה מן המדבר שבו היא ניצבת ומן החול ומן הגילום ומן הירדן שעדיין לא נמלא כלור ונשאב למכונות הכביסה ומדיחי הכלים שלנו. כאן מפליגות דוגיות מפרש בנחת בארצו של לובנגולו מלך זולו (נחום גוטמן היה שכנו וידידו של קינן הילד), בצד פילים וגמלים ובדווים משתעים בשיחה ונשים רעולות פנים המרימות גביעי יין צרפתיים (זכר לשנות צרפת הארוכות של האמן). עולם אגדי שמעולם לא היה שלנו וכבר לא יהיה."
לאחר מותו, בשנת 2009, הוצגה בבית אבי חי בירושלים התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה מיצירותיו, בה הוצגו מספר רב של ציורים מתקופות שונות ובטכניקות שונות, וכן פסלי אבן וברונזה. אוצר התערוכה, גדעון עפרת, אף הוציא לאור את ספר התערוכה, במרכזו סקירה של יצירות קינן, וכן ריאיון ארוך שערך קינן בשנות השמונים עם דן עומר.
בדצמבר 2022 הוצב בגן מאיר בתל אביב הפסל "גמל ודקל", קרוב למקום מגוריו של האמן. הפסל מהדהד את נוף ילדותו של קינן, ומתאר גמל לצד דקל, ביציקת ברונזה שבוצעה מתוך פסל קטן בגובה 50 ס"מ. הגמל נראה נטוע באדמה, חוסה בצד דקל המתנשא לגובה של כ-3 מטרים.
במסגרת המיזם להנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב נקבעה לוחית זיכרון על ביתו של עמוס קינן ברחוב בר-כוכבא 10.
פרסים
1970 – פרס מועצת הקולנוע הישראלית
1975 – תואר כבוד של משרד התרבות בצרפת
1994 – אות עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל
1995 – פרס ארגון התיאטרון הבינלאומי
1998 – פרס ברנר
ספריו
בשוטים ובעקרבים: מבחר עוזי ושות', 1952.
בתחנה, הוצאת לדורי, 1963.
ספר התענוגות, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1970.
הדלת הכחולה, הוצאת שוקן, 1972.
שואה 2, א.ל. הוצאה מיוחדת, 1975.
מחזות ("חברים מספרים על ישו", "כי עודני מאמין בך"), הוצאת ספריית פרוזה, 1978.
מתחת לפרחים, הוצאת ספריית פרוזה, 1979.
אל ארצך, אל מולדתך, הוצאת עידנים, 1981.
הדרך לעין חרוד, הוצאת עם עובד, 1984.
ספר הסאטירות: 1948 - 1984 ולהפך, הוצאת כתר, 1984.
את והב בסופה, כתר הוצאה לאור, 1988.
צבעונים אחינו, הוצאת כתר, 1989.
בלוק 23: מכתבים מנס ציונה, הוצאת זמורה ביתן, 1996.
שושנת יריחו: ארץ ישראל - סביבה, זהות, תרבות, הוצאת זמורה ביתן, 1998.
קץ עידן הזוחלים: שירים, הוצאת זמורה ביתן, 1999.
הבריחה אל הכלא, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
פילמוגרפיה
בימוי
כמה זה נפלא (1969)
שתי דקות ללא תקווה (1970)
תסריט
חור בלבנה (1965)
כמה זה נפלא (1969)
שתי דקות ללא תקווה (1970)
לא הכל עובר (1971)
ניקוי ראש (1974–1975)
הדרך לעין חרוד (1990)
בהשתתפותו
אורח בעונה מתה (במאי: משה מזרחי, 1970) - עלילתי
Arab Israeli Dialogue (במאי: ליונל רוגוזין, 1974) - דוקומנטרי
אל בורות המים (במאי: מוטי קירשנבאום, 1981) - דוקומנטרי
לקריאה נוספת
נורית גרץ, על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, עם עובד, 2008.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה
- הטור הראשון שפורסם בעיתון
הספדים ומאמרי דעה
הערות שוליים
קטגוריה:אישים הקבורים בעינת
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי בית הספר אחד העם (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי בית החינוך ע"ש א"ד גורדון
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי
קטגוריה:טרוריסטים ישראלים
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:מבקרי מסעדות ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי בישול ישראלים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:סאטיריקנים ישראלים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עמיתי כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:פסלים ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:הכנענים: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009 | 2024-10-16T14:39:16 |
עצם בלתי מזוהה | thumb|330x330px|סרטון העב"ם "גימבל", מתוך סרטוני העב"מים של הפנטגון, ינואר 2015
עצם בלתי מזוהה (בראשי תיבות: עב"ם), או תופעה אנומלית בלתי מזוהה (תאב"ם), הוא כל תופעה נתפסת אווירית, תת-מימית או טרנס-מדיומית שלא ניתן לזהות או להסביר באופן מיידי. לאחר חקירה , רוב העמב"מים מזוהים כעצמים ידועים או תופעות אטמוספריות, בעוד שמספר קטן נותר בלתי מוסבר.
בעוד שתצפיות חריגות בשמיים דווחו לאורך ההיסטוריה, העב"מים הפכו לבולטים מבחינה תרבותית לאחר מלחמת העולם השנייה, והתגברו במהלך עידן החלל. מחקרים וחקירות של דיווחי עב"ם שנערכו על ידי ממשלות (כגון "פרויקט הספר הכחול" בארצות הברית ו"פרויקט קונדין" בבריטניה), וכן על ידי ארגונים ויחידים, התקיימו לאורך השנים ללא אישור לטענות הפנטסטיות של קבוצות קטנות אך קולניות של אופולוגים המעדיפים השערות בלתי שגרתיות או פסאודו-מדעיות. קבוצות אלו טוענות לעיתים קרובות כי העב"מים הם עדות לתבונה חוצנית , ליצורים קריפטידיים מתקדמים טכנולוגית , לשדים, למגע בין-ממדי או לנוסעים בזמן מהעתיד . לאחר עשורים של קידום רעיונות אלה על ידי מאמינים ובתקשורת הפופולרית, הראיות הנדרשות לתמיכה איתנה בטענות כאלה טרם הופיעו . מדענים וארגונים ספקניים כגון הוועדה לחקירה ספקנית סיפקו הסברים פרוזאיים לעב"מים, דהיינו שהם נגרמים על ידי תופעות טבע, טכנולוגיה אנושית, אשליות והונאות. אמונות סביב עב"מים השפיעו על חלקים מדתות חדשות , בעוד שמדעני חברה זיהו את העניין המתמשך וסיפור הסיפורים סביב העב"מים כדוגמה מודרנית לפולקלור ומיתולוגיה הניתנים להבנה באמצעות הסברים פסיכו-חברתיים .
בשנים האחרונות (החל מסוף העשור השני של המאה ה-21), נושא העב"מים זכה לתשומת לב מחודשת בעקבות מספר התפתחויות משמעותיות. הפנטגון אישר ושחרר רשמית סרטונים שצולמו על ידי טייסי חיל הים האמריקאי, המתעדים מפגשים עם עצמים מעופפים בלתי מזוהים. בנוסף, משרד מנהל המודיעין הלאומי האמריקאי פרסם דו"ח המכיר בקיומן של תצפיות שקשה להסבירן.
התקיימו גם שימועים פומביים בקונגרס האמריקאי בנושא, כולל עדויות של אנשי צבא ומומחים. ניכרת מגמה גוברת של פתיחות ושקיפות מצד גופים ממשלתיים בנוגע לתופעת העב"מים, לרבות הקמת גופים ייעודיים לחקירתה.
אירועים אלו הציתו דיון ציבורי מחודש והובילו לגישה רצינית יותר מצד הממסד כלפי התופעה. עם זאת, טרם הושגו מסקנות חד-משמעיות לגבי מקורם או טבעם של העצמים הבלתי מזוהים. התפתחויות אלה ממשיכות לעצב את השיח הציבורי והמדעי סביב תופעת העב"מים.
כיום, לממשלת ארצות הברית יש שתי ישויות המוקדשות לאיסוף וניתוח נתונים של עב"מים: צוות המחקר העצמאי של תאב"ם של נאס"א והמשרד לפתרון אנומליות בכל התחומים .שמאל|ממוזער|250px|תצלום של עצם בלתי מזוהה בניו ג'רזי, 31 ביולי 1952
טרמינולוגיה
המונח "עב"ם" (UFOB) הוטבע לראשונה על ידי חיל האוויר האמריקני ב-1953. הגדרה הראשונית של המונח היא "כל אובייקט מוטס אשר על פי ביצועיו, המאפיינים האווירודינמיים שלו, או תכונות חריגות אחרות, אינו תואם כלי טיס או טילים מוכרים, או שלא ניתן לזהותם באופן וודאי כאובייקט מוכר". לפיכך, המונח הוגבל בתחילה לאותו חלק קטן מהמקרים שנותרו בלתי מזוהים לאחר החקירה הראשונית.
במהלך שנות ה-50 עב"מים כונו לעיתים רבות בארצות הברית גם "צלחות מעופפות" או "דיסקים מעופפים". המונח עב"ם הפך נפוץ יותר ויותר במהלך שנות ה-50. עב"מים החלו לזכות להתעניינות רבה במיוחד בארצות הברית במהלך המלחמה הקרה - תקופה בה עלתה בארצות הברית הדאגה מהממשל הסובייטי. עם זאת, מחקרים שונים הגיעו למסקנה שהתופעה אינה מהווה איום על הביטחון הלאומי, ועל כן, על אף שבעבר גופי ממשל שונים הקדישו משאבים רבים לחקר תופעת העב"מים (ראו לדוגמה, תוכנית המחקר של משרד ההגנה הבריטי בנושא עב"מים משנת 1951 ,הוועדה המדעית ברשות הווארד רוברטסון שנוסדה על ידי ה-CIA ב-1953, פרויקט הספר הכחול, וועדת קונדון ) אך עם השנים גופי הממשל חדלו בהדרגה לחקור את תופעת העב"מים.
לפי מילון אוקספורד האנגלי ההגדרה של עב"ם היא "חפץ מעופף בלתי מזוהה, צלחת מעופפת".
ראשי התיבות "עב"ם" (UFO) הוטבעו על ידי קפטן אדוארד ג'. רופלט, אשר עמד בראש פרויקט הספר הכחול, ולאחר מכן עמד בראש צוות החקירה הרשמי של חיל האמריקני בנושא תופעת העב"מים. הוא כתב, "המונח 'צלחת מעופפת' מטעה כאשר מייחסים אותו לכל אובייקטים שניתן להעלות על הדעת, ולכן הצבא מעדיף להשתמש בשם הכללי יותר, אף על פי שהוא מעט פחות מסקרן: חפץ מעופף בלתי מזוהה (או עב"ם בקיצור)."
המונח "צלחת מעופפת" זכה לתשומת לב רבה בתקשורת העולמית לאחר קיץ 1947. ב-24 ביוני 1947 דיווח הטייס האזרחי קנת' ארנולד על כך שהבחין בתשעה חפצים מעופפים שטסים במבנה בקרבת הר ריינייר. לטענת ארנולד מהירות העב"מים הייתה לכאורה מעל 1,931 קמ"ש. ארנולד ציין כי העב"מים התעופפו כמו "צלחות מעופפות" ובעקבות כן החל להיעשות בתקשורת שימוש רב במונחים "צלחות מעופפות" ו"דיסקים מעופפים".
המונח עב"ם (UFO) הפך בהמשך למונח הפופולרי לתיאור מקרים בהם נטען שמדובר בחלליות מכוכבים אחרים, אך בשל הלעג הציבורי והתקשורתי לנושא, חלק מהחוקרים העדיפו להשתמש במונחים כגון "תופעה אווירית לא מזוהה" (UAP) או "תופעות חריגות". גופים צבאיים שונים השתמשו גם במונחים "רכב אווירי חריג" (AAV) או "מערכת אווירית לא מזוהה" (UAS) לתיאור אובייקטים לא מזוהים.
מחקר
220px|ממוזער|קצין חיל האוויר השוודי המחפש "רקטת רפאים" באגם קולמיאב (Kölmjärv) שבצפון שוודיה, יולי 1946.
המחקרים שנעשו לאורך השנים בנושא תופעת העב"מים קבעו שבמרבית הדיווחים על עב"מים מדובר באובייקטים קונבנציונליים מזוהים או תופעות טבעיות, בדרך כלל מטוסים, בלונים, עננים, או אובייקטים אסטרונומיים כגון מטאורים או כוכבי לכת בהירים. עבור 5% עד 20% מהדיווחים אין הסבר, ועל כן מקרים אלו ניתן לסווג כאובייקטים בלתי מזוהים. בעוד שרבים מאמינים שאובייקטים מעופפים לא מזוהים (עב"מים) הם לכאורה חלליות מכוכבים אחרים אחרים טוענים שפשוט מדובר בתופעות עם הסבר הגיוני יותר שפשוט לא ניתן כיום עדיין לזהותם בשל מחסור במידע .
לאורך השנים כמעט ולא פורסמו מאמרים מדעיים על עב"מים בכתבי עת מדעיים רציניים. בעבר היה ויכוח בקהילה המדעית על השאלה האם יש צורך במחקר מדעי של תצפיות עב"מים, כאשר המסקנה הכללית הייתה שהתופעה לא ראויה למחקר רציני משום שמדובר בתופעת תרבות. לאורך השנים תופעת העב"מים היו הנושא למחקרים רבים שבוצעו על ידי גופי ממשל שונים אשר בהם נבחנו דיווחים רבים על תצפיות עב"מים. רבים מהחקירות החשובות ביותר שנערכו על ידי גופי ממשל הסתיימו לאחר שהסוכנויות הסיקו כי אין תועלת בהמשך המחקר בנושא.
בשל המחסור במחקר רציני של תופעות העב"מים מצד מגופים ממסדיים או מדעיים נוסדו לאורך השנים גופים עצמאיים שונים שהתמסרו למחקר תופעת העב"מים כגון National Investigations Committee On Aerial Phenomena (NICAP), הארגון Mutual UFO Network (MUFON) והארגון Center for UFO Studies (CUFOS). המונח עב"מולוגיה (באנגלית: Ufology) משמש לתיאור המאמצים הקולקטיביים של אלו החוקרים דיווחים וראיות הקשורות לאובייקטים מעופפים בלתי מזוהים.
עב"מים הפכו לנושא נפוץ בתרבות המודרנית, והתופעה החברתית היוותה בעקבות כן נושא למחקר אקדמי בתחומים סוציולוגיה ופסיכולוגיה.
היסטוריה
ממוזער|תיאור של כדורים שחורים מסתוריים שנראו בשמי בזל ב-7 באוגוסט 1566
לאורך ההיסטוריה הופיעו בשמיים עצמים אשר בני אדם לא יכלו לזהותם. המקרה המפורסם המודרני הראשון התרחש ב-24 ביוני 1947, כאשר טייס חיל האוויר האמריקני בשם קנת ארנולד דיווח שראה 9 צלחות מעופפות בשמיים. ארנולד דיווח שהצלחות נעו במהירות מדהימה, אותה חישב לפי הזמן שלקח למטוסו לעשות את אותו המסלול ושהן נעו "כחלוקי נחל שהושלכו על מים".
מקרה זה חוסה בצל המקרה הידוע ביותר הנוגע, לכאורה, לעב"מים, אשר התרחש גם הוא בשנת 1947. במקרה זה מספר עדי ראייה בסמוך לעיירה רוזוול בניו מקסיקו בדרום מערב ארצות הברית טענו שחזו בנפילת חללית - אירוע שנודע כתקרית רוזוול. הטענות היו נרחבות ואף דווח על רסיסים רבים וגופות חוצנים שהוצאו מבין ההריסות. בתחילה הרשויות התייחסו למקרה באופן גלוי כהתרסקות עב"ם, אך לאחר מכן הכחישו זאת. ההכחשה נתפסת בעיני חובבי עב"מים רבים כניסיון חיפוי של הממשל האמריקני לטובת חקר החללית שהתרסקה, לכאורה, או למען הסתרת קונספירציה רחבה יותר. במהלך השנים התפרסמו מאות "עדויות" שמתעדות, לכאורה, את המחקרים והחיפוי הממשלתי למקרה, כולל אף תמונות אשר נטען כי הן מתעדות ניתוח שלאחר המוות בגופת אחד החוצנים. בקרב המאמינים בתאוריה זו רווחת הסברה כי גופות החוצנים, שרידי החללית ותוצאות המחקרים שכביכול נעשו בהם נמצאים בבסיס סודי של חיל האוויר האמריקני בשם "אזור 51".
ממשלת ארצות הברית הקימה ועדות חקירה לבדיקת השמועות על עצמים בלתי מזוהים בשנים 1952, 1949, 1948 ו־1962. ועדות אלו הזמו חלק גדול מהעדויות על הופעות עב"מים, אך מסקנותיהן לא החלישו את האמונה העממית בקיומם של עב"מים וחייזרים. בשנות ה-90 התגלה כי רבים מהעצמים הבלתי מזוהים היו למעשה ניסויים סודיים של חיל האוויר האמריקני, מה שהסביר בדיעבד את ההכחשות של ממשלת ארצות הברית.
כמו כן, בשנות ה-90, בעקבות לחץ ציבורי מתמשך של תושבי ניו-מקסיקו לחקור מחדש את תקרית רוזוול, הקונגרס החליט לחקור את הפרשה. בעקבות זאת חיל האוויר האמריקני הודה שגרסתו הרשמית עד אז, שברוזוול נפל בסך הכול כדור פורח המשמש למדידות מזג אוויר, הייתה שקרית, וטען שהשקר נועד לכסות כך שמה באמת קרה, לפי הגרסה הרשמית החדשה, הוא שנפל שם כדור פורח סודי מדגם ששימש לריגול מעל ברית המועצות (באותה תקופה לא היו עדיין לוויני ריגול). בנוסף, נשלחו חוקרים מטעם הקונגרס לבדוק מסמכים של חיל האוויר האמריקני מאותה תקופה, אולם הממצא העיקרי של החוקרים היה שבעוד שקיימים כל המסמכים של פעילות חיל האוויר באותו אזור מהשנים שלפני ואחרי 1947, רק אלו של 1947, שהיו עשויים להביא לפתרון התעלומה, נעלמו ללא הסבר.
הממצאים החדשים האלו לא סייעו להפריך את חשדותיהם של אלו המאמינים שאכן מדובר בעב"ם, אולם אין כל ממצא שיכול להוכיח זאת משום שאלו לא נמצאו והתעלומה נותרה פתוחה בעיני רבים.
עב"מים בתרבות הפופולרית
משנות ה-50 של המאה ה-20 ואילך העב"מים הפכו לתופעה תרבותית בינלאומית כאשר עב"מים וחוצנים נכללו בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, וספרים רבים לאורך השנים.
תצפיות של עב"מים בישראל
בתשובה לשאילתה של ח"כ אבי יחזקאל האם עב"מים נחתו בישראל, נמסר על ידי מנכ"ל משרד המדע (1997), צבי ינאי, כי התשובה היא שלילית והוסיף כי "אחד המאפיינים של פסבדו-מדע, הוא שהזמן לא מגדיל את הבנת התופעה, ואכן אחרי 50 שנות מפגשים כביכול עם עב"מים וחייזרים איננו יודעים עליהם היום יותר מכפי שידענו עליהם לפני 50 שנה. כך הדבר עם הדינוזאור השוכן כביכול באגם לוך נס, עם האסטרולוגיה, עם הפאראפסיכולוגיה, עם הקריאה בכף היד, וכיוצא באלו אמונות שונות ומשונות."
ראו גם
הספרים: הפיזיקה של העתיד, הפיזיקה של הבלתי אפשרי מאת פרופ' מיצ'יו קאקו
חוצנים
הסיווג של היינק
קישורים חיצוניים
שא עיניך השמיימה - מאמר מאת אלי אשד, ב"אייל הקורא"
מפגשי שוטרים עם עב"מים בישראל המרכז הישראלי לחקר העב"מים, מאמר מאת אבי גרייף 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי החלל
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:תעלומות היסטוריות | 2024-10-19T11:44:38 |
קלפי טארוט | ממוזער|קלף "הקוסם" מתוך "הטארוט של מרסיי"
קְלָפֵי טָארוֹט (מצרפתית: Tarot, טארו) הם מערכת קלפים שעוצבה במקור לצורכי משחק דומה לברידג'. בעבר, הייתה אמונה עממית שניתן בעזרתם לחזות את העתיד. בתקופה המודרנית הקלפים משמשים ככלי מיסטי להסתכלות פנימה, בדרך להגשמה עצמית ולהתפתחות אישית ורוחנית.
החפיסות העתיקות ביותר הקיימות כיום מקורן בצפון איטליה ונוצרו כנראה באמצע המאה ה-15. אלה נקראו "קלפי הניצחונות", שכן את ציורם הזמינו האליטות בעת חגיגתם של מאורעות מיוחדים כגון ניצחונות, חתונות והיריונות חשובים.
ממוזער|קלף טארוט ה-13 המסמל את המוות, כשלד עם חרמש, האנשת מוות מקובלת.
קיימות גרסאות רבות למערכת קלפי הטארוט, כל אחת מציגה תמונות שונות על קלפיה, אשר נוצרות כל העת למטרות מחקר ולימוד, פרשנות אישית, שימושים מיסטיים, או כיצירות אמנות בפני עצמן. כיום, החפיסה הפופולרית ביותר לקלפי הטארוט היא חפיסת ריידר-וייט (Rider-Waite).יואב בן-דב, טארוט: הקריאה הפתוחה, הוצאת פראג, 2016; גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, 2014, עמ' 25–27, 38.
הקלפים
מרבית חפיסות קלפי הטארוט המסורתיות מונות 78 קלפים. עבור קוראי קלפים, כל קלף טומן משמעות, כמו גם לסדר שבו הקלפים מופיעים, והאם הקלף בא ישר או הפוך. חפיסה מסורתית מתחלקת לשתי תת-מערכות:
המערכת הראשית מכונה "הארקנה הגדולה" ('ארקנה' היא מילה לטינית שפירושה 'סודות', ולפיכך - "הסודות הגדולים"). היא מורכבת מ-22 קלפים, שכולם בעלי נושא ומספר ייחודיים, מלבד שניים.
הציורים שעל גבי קלפי הארקנה הגדולה משקפים מרכיבים מרכזיים בתרבות התקופה בה נוצרו הטארוט. אין קשר ברור ביניהם, ולא ידוע עוד מקור בו הם מופיעים יחדיו. במאה העשרים פיתחה הסופרת עדן גריי גישה הידועה בשם "מסע השוטה", המתארת את הקשיים למול רגעי ההנאה שבחיים בדרך כרונולוגית, תוך ציון אבני הדרך. המסע מורכב מ-22 צעדים המתארים את השלבים בחיי השוטה, ומתאימים ל-22 הקלפים. הקוראים בקלפים משתמשים במטפורת המסע כאחד הכלים להבנת הארקנה הגדולה.
הרעיון של הארקנה הגדולה כמסע אינו מקורי לעדן גריי, ומופיע אצל השחר המוזהב וארתור אדוארד ווייט. החניכה של שחר הזהב נעשית כטיפוס במעלה עץ החיים, כאילו היה סולם יעקב המוצב על הקרקע וראשו מגיע השמיימה. החניך עובר בנתיבי עץ החיים מלמטה למעלה. על כן, בקלפי הארקנה הגדולה הקלפים מסודרים מהאחרון לראשון. ארתור אדוארד ווייט רומז לזה בתיאורו את קלף השוטה: "השמש, הזורחת מאחוריו, יודעת מאין בא, לאן הוא הולך, וכיצד יחזור בדרך אחרת אחרי ימים רבים. הוא הרוח המחפשת ניסיון."
המערכת המשנית, המכונה "הארקנה הקטנה" ("הסודות הקטנים") מזכירה מאוד את קלפי המשחק המודרניים. היא מונה 56 קלפים המחולקים לארבע סדרות של 14 קלפים: מטות, גביעים, חרבות וכן מטבעות. קלפים אלו מייצגים אנשים שאיתם באים במגע ביומיום: המטות הם בעלי המלאכה; הגביעים הם האושיות הרוחניות; החרבות הם השליטים ובעלי השררה; והמטבעות הם בעלי ההון. כל אחת מסדרות אלו מורכבת מקלפים הממוספרים מאס (אחד) ועד עשר, וכן ארבעה "קלפי חצר" - אשר כוללים נער, אביר, מלכה ומלך או מלך (במקום האביר), מלכה, נסיך (במקום המלך) ונסיכה (במקום הנער) לפי "השחר המוזהב" .מנדלבוים שגיא. המדריך לקריאה בקלפי טארוט. הוצאה עצמית. 2017.
שם הסדרה יסוד מקביל מין מאפיינים מקבילה בחפיסת קלפי המשחק מטות/שרביטים/מקלות/אלות אש זכרי מוחצן יוזמה, יצירתיות תלתן גביעים מים נקבי מופנם רגש לב חרבות אוויר זכרי מופנם מחשבה, היגיון עלה מטבעות/דיסקים/אבנים/פנטקלים/ספירות אדמה נקבי מוחצן עולם החומר, הגשמי יהלום
קלפי המערכת הגדולה
השוטה
בעבר לקלף זה לא היה מספר, עם יוצאים מן הכלל כמו חבילת ואנדרבור הפלמית מהמאה ה-18 בה השוטה מוספר כ-22 וחבילת סולה בוסקה מסוף המאה ה-15 בה השוטה מוספר 0, אך בחבילות החדשות משייכים לו את המספר 0. הוא מחד מייצג את התמימות, הלב טהור, הכניסה אל הלא נודע והיעדר הגבולות בעשייה. מאידך, הוא מסמל אמון ואופטימיות. למעשה, השוטה מסמל את הנשמה הזכה המתחילה את מסעה מתוך "לוח חלק". כאשר הקלף יוצא במהופך בקריאת טארוט, ניתן לייחס את המשמעות לצד השלילי של השוטה - התעלמות מההשלכות, בורות, פזיזות וקלות ראש.
הקוסם (או הלהטוטן)
"הקוסם" הוא הקלף מספר 1. הוא מסמל אדם בעל כשרון, כוח רצון, כלים וידע המאפשרים לו לבצע בהצלחה כל משימה. מופעו למעשה מציע לאדם לממש את כישרונותיו, ולהימנע מלנצל את יכולותיו לרעה. במידה והקוסם יוצא הפוך בקריאת קלפים, הוא מייצג רמאות, אשליה ותמרון למען רווח אנוכי. הקוסם גם מתפרש כסמל של כוח, פוטנציאל, ואיחוד של העולם הגשמי והרוחני; וכן מייצג מנהיגות, התחלות חדשות, ויצירתיות.
הכוהנת (או האפיפיורית)
"הכוהנת" הוא קלף מספר 2. הוא מייצג את האם הרוחנית, המכשפה והאורקל. זאת דמות רוחנית ומאגית, שאוצרת ידע וסודות. היא בעלת יכולות מיסטיות חזקות מאוד ויכולת הסתרה ושמירת על חשאיות. משמעות הקלף קשורה גם בסגירות, סודות והסתרה. לעיתים מקורם בעולם המיסטיקה והרוחניות; או לחלופין קשורים להיבט רומנטי. הקלף מציע לאדם להתחבר אל התת-מודע והאינטואיציה, ומעודד להיפתח ולשתף את רגשותיו וכן להפגין עצמאות וביטחון עצמי. הקלף גם מסמל את השער למסתורין לתת מודע, לחיים וליקום. קלף הכוהנת גם עשוי לסמל תהליכי חניכה וגדילה, הכרוך לעיתים בתהליך של גילוי עצמי. אחרים מאמינים כי הקלף מסמל אינטואיציה, ידע מקודש, נשיות אלוהית, ואת הלא-מודע.
הקיסרית (או המלכה)
"הקיסרית" הוא קלף מספר 3. היא מייצגת את האם הארצית, החמה, העוטפת – אמא אדמה. היא מסמלת אהבה, פריון, אושר ועושר, הצלחה, שגשוג, שפע, ופרויקטים בהתהוות, עשייה, יוזמה, אור ואמת. אחרים טוענים כי הקלף מסמל יצירה, אמנות, עסקים והישגים עתידיים. הקלף מייצג גם רומנטיקה, מיניות, נישואין הריון ופוריות.
הקיסר (או המלך)
"הקיסר" הוא קלף מספר 4. מסמל את דמות האב, אדם בוגר ובעל ניסיון. הוא מייצג אדם מסגרתי, שולט, יציב, משרה ביטחון, עוצמה, וכוח. יחד עם זאת, הוא גם יכול להיות נוקשה ושמרני מידי, חסר רגש, ביקורתי ומחמיר עם עצמו. הקלף מציע לאדם להיות אסרטיבי ונחוש על מנת להשיג את מבוקשו. יש הגורסים כי קלף הקיסר מייצג את כוח הרצון, וכן את המודעות לכישורים האישיים. הוא מבטא עוצמה, נחישות, שליטה עצמית, התמדה, ללקיחת אחריות; ויחד עם זאת, צורך בביטחון חומרי ויציבות.
הכהן הגדול (או האפיפיור)
"הכהן הגדול" הוא קלף 5 והוא מייצג את האב הרוחני, המטפל, היועץ, המורה שממנו שואבים השראה. הוא גם ה"יועץ הפנימי" והמצפון של האדם. בהיבט נוסף, הוא יכול לייצג מוסדות מוסדות ציבוריים גדולים וברי סמכא כגון המדינה, בתי ספר, בתי משפט, מוסדות דת וכדומה. הקלף מסמל גם צורך באיזון והרמוניה, ואת הצורך בייעוץ ועזרה על מנת להשיב את האיזון. כמו כן, קלף הכהן הגדול מייצג את העיקרון של לימוד, ביטחון עצמי, ומוסריות מתוך הכרה בערכים.
הנאהבים (או פרשת הדרכים או החתונה)
"הנאהבים" (בחלק מהחפיסות שמו הוא "מאוהב") הוא קלף 6. הוא מחד מייצג מערכת יחסים הרמונית, המבוססת על אהבה וזוגיות טובה. מאידך, הוא מסמל דילמה, צומת דרכים, וכן הצורך בקיומה של בחירה והתגברות על מכשולים.
המרכבה
"המרכבה" הוא הקלף השביעי. הוא מסמל קושי והתנגדות חיצוניים, וכוחות מנוגדים; אשר האדם נתקל בהם ועוצרים את התקדמותו. קלף המרכבה מסמל השגחה עליונה, מלחמה, נקמה וכן התגברות על מכשולים וגיוס הכוחות המניעים בחייו של האדם על מנת להמשיך ולהתקדם. הקלף מצביע לרוב על תוצאה חיובית, המושגת לאחר השקעת מאמצים ניכרים.
הצדק
"הצדק" הוא קלף שמספרו 8 ובחלק מהחפיסות מספרו הוא 11. הוא מתאר עניינים של צדק ומשפט, וכן גירושין. קלף זה הוא קלף של יציאת הצדק לאור ושל נקיטת החלטות ממקום שקול והגיוני לאחר לקיחה בחשבון של כל הפרמטרים. קלף הצדק מסמל הגינות ויושר וכן מחויבות ואחריות לחיים, להחלטות ולמעשים של האדם.
הנזיר
"הנזיר" הוא קלף שמספרו 9. הוא מסמל התבודדות וחשבון נפש, תקופה של הסתגרות והקשבה לאינטואיציה ללא רעשי רקע חיצוניים. יש הגורסים כי קלף הנזיר מייצג את הצורך בסבלנות, בעוד אחרים מאמינים כי קלף הנזיר הוא בראש ובראשונה קלף של קביעת סדרי עדיפויות בחיים. סברה נוספת היא שקלף הנזיר מייצג את הקשר בין האדם לנשמתו, ושהוא מייצג שלב בו האדם לומד לכאורה טוהר ושלמות פנימית, התבוננות ללא שיפוט, הכרה והבנת מהות הדברים.
גלגל המזל
"גלגל המזל" הוא קלף מספר 10 בארקנה הגדולה; והוא מייצג את הדינמיות של החיים והגורל, וכן מבשר שינויים ותהפוכות.
כוח (או התאווה)
"כוח" הוא קלף מספר 11, אבל בחלק מהחפיסות מספרו הוא 8. הוא מייצג אומץ לב וגבורה וכן התגברות על מאמצים וקשיים בעזרת עוצמה פנימית, ניסיון חיים, חכמה, כוחות מנטליים, שליטה רגשית ואיפוק.
התלוי
"התלוי" הוא קלף מספר 12. קלף זה מסמל ויתור על האגו, קבלת עונש מרצון, חכמה, נבואה, אינטואיציה והקרבה עצמית. כמו כן הקלף מזמין את האדם לשנות פרספקטיבה על הדברים. התלוי מייצג אדם שמוכן, או נאלץ, להקריב את החופש והעיסוקים שלו תמורת מבט שונה על העולם. קלף התלוי כולו משדר ריסון והגבלה של הגוף, אבל תוך כדי גם שחרור של התודעה והדמיון.
המוות
"המוות" הוא קלף מספר 13, ובחלק מהחפיסות הקלף אינו נושא שם. הוא מסמל, בין היתר, טיהור וסיום של דברים קשים לצורך התחדשות.
המזג (או האומנות או האלכימיה)
הקלף נקרא גם המזג או המתינות ומספרו הוא 14. משמעותו קשורה ברוחניות, איזון והרמוניה, שלווה פנימית ושלום עם הסביבה, מיזוג ואיחוד, גישור ופיוס, סבלנות ואיחוד בין שני ניגודים.
השטן
"השטן" הוא קלף מספר 15. הוא מסמל כבילות והשתעבדות לעולם החומר וליצרים האפלים לכאורה של האדם. זהו קלף המתאר בגידה, סחטנות רגשית קשה, מערכות יחסים שמבוססות על יצרים, שליטה, כוח, מיניות לא תקינה, רדיפה אחרי חומרנות מוגזמת, רוע לב, עין רעה, קנאה, הרס עצמי, והתמכרויות. קלף השטן מייצג את ההגבלה, את הפחדים, את ההרגלים המגונים. הוא מייצג מצבים של תלות, העדר מודעות, רכושנות, ומיניות חסרת גבולות. כמו כן, הקלף מייצג את הפיתוי של העולם החומרי וההנאות הפיזיות, תאווה ואובססיה לכסף וכוח, חיים בפחד, שליטה ושעבוד.
המגדל (או בית האלוהים)
"המגדל" הוא הקלף שמספרו 16. הוא מסמל אירועים חיצוניים המביאים לקריסה מוחלטת בחייו של האדם. עוד הוא מסמל משבר, ניתוק, ושינויים קיצוניים בלתי צפויים.
הכוכב (או הכוכבים)
"הכוכב" הוא קלף מספר 17. הוא מייצג טוהר, כנות, יושר ותמימות. כמו כן, הוא מייצג את האמונה של האדם ביכולתו לשקם את חייו. הנערה העירומה בקלף מסמלת את נפש האדם ללא נכסים גשמיים אך במצב של טוהר ושל הניקיון. הערום בקלף מסמל את האומץ להיחשף ממקום של ביטחון עצמי ואמון וכן את היחס הטבעי לגוף ולמיניות. הקלף מציע לאדם להאמין בעצמו וללכת אחרי חלומותיו, ולפעול למען הגשמתם.
הירח
"הירח" הוא קלף מספר 18. הוא מייצג בלבול, אשליות, אי שפיות, שגעון, דיכאון, התמכרויות, תת-מודע, מיסטיקה, פחדים שעולים וצפים מן העבר. קלף הירח מסמל בין היתר אויבים נסתרים, סכנה, מבוכה, אפלה, אימה, הטעיה ושגיאה.
השמש
"השמש" הוא קלף מספר 19. הוא מסמל אפשרויות לעשייה ויצירתיות, פריצה ושגשוג. קלף השמש מייצג פשטות, כנות, אושר ועושר, הצלחה, שמחה, נישואים מוצלחים ושביעות רצון.
יום הדין (או המלאך)
"יום הדין" הוא קלף מספר 20. זהו קלף המייצג התעוררות רוחנית ועריכת שינוי, לאחר תובנה פתאומית וגילוי דברים חדשים.
העולם
"העולם" הוא קלף מספר 21, והאחרון, בארקנה הגדולה. הקלף מייצג שליטה בכל העולמות, רמה גבוהה של מודעות, יכולת מימוש והגשמה. הוא גם מייצג את סיומו של מסע הנשמה. זאת דמות השלמה עם עצמה, והיא בעלת כלים חומריים ורוחניים ובמצב של הרמוניה מוחלטת, השלמה והצלחה.אילנה הראל, עולם הסמלים של קלפי הטארוט, הוצאת אסטרולוג, 2004.
גלריה של המערכת הקטנה
להלן קלפי המערכת הקטנה של Rider–Waite
מטות
גביעים
חרבות
מטבעות
התפתחות קלפי הטארו
עד לאחרונה רווחה הסברה, כי מקור הקלפים הוא במצרים העתיקה ושהם הובאו לאירופה על ידי הצוענים. כיום, הדעה המקובלת היא שמקור הקלפים הוא באירופה של סוף ימי הביניים. הם ככל הנראה הגיעו משם מן העולם המוסלמי, דרך ספרד, אשר הייתה נתונה תחת שלטון מוסלמי באותה עת.
קלפי הטארוט העתיקים ביותר שנשתמרו היום נרכשו במקור על ידי משפחות אצולה איטלקיות, ועל כן נהוג להניח שאצלן הופיעו הקלפים לראשונה. משפחות האצולה הידועות ביותר בהקשר זה הן משפחת ויסקונטי ומשפחת ספורצה. ראשוני הקלפים צוירו ביד, ועם המצאת הדפוס בידי גוטנברג, פשטו משחקי הקלפים. במאה ה-16 החלו להשתמש בקלפים באיטליה במשחק שנשא את השם "טארוקי" (Tarrochi, צורת הרבים של Tarocco). לא ידועה הסיבה לבחירת שם זה. בהגיעו לצרפת, ניתן לו השם "Tarot" - טארוט. שם זה דבק בקלפים עצמם, יותר ממאה שנים לאחר שנפוצו ביבשת (עד אז הם נקראו "קלפי הניצחון"). עד לאחרונה היו טענות בדבר היות מקור השם בעברית (על שם 'התורה') או מצרית, אולם לאלו לא מצאו ביסוס.
עוד במאה ה-16, נפוצה ברחבי אירופה מערכת קלפי טארוט המכונה "הטארוט של מרסיי", על שם העיר מרסיי בצרפת שהיוותה את המרכז העיקרי לייצורם. מערכת זו עיצבה את קלפי הטארוט בנוסח בו אנו מכירים אותם כיום, מבחינת נושאי הקלפים וסמליהם, ומוסיפה להיות נפוצה אף היום על מהדורותיה השונות. דבר ששונה בטארוט של מרסיי ממערכות חדשות זה שהוא מתאר מצבים מורכבים וקרובים יותר לחיים אם כי דבר זה נוטה להרחיק ממנו את בני תרבות הצריכה.
הקריאה בקלפי טארוט התפתחה במאות ה-18 וה-19 בעקבות מחקרים שנעשו בסתרי סתרים על ידי אנשים כמו אנטואן קורט-דה-גבלן (Le Monde Primitif) ואטיילה, וצברה פופולריות רבה. בערך בתקופת זמן זו נשזרו המיתוסים הידועים אודות הקלפים, ביניהם מקורם של הטארוט במצרים העתיקה וההקבלה בין 22 קלפי המערכת הראשית לבין אותיות הא"ב העברי.
ב-1909 פרסם ארתור אדוארד ווייט את מערכת קלפי הטארוט שיצר. ווייט היה מיוצאי "מסדר השחר המוזהב", אגודת סתרים שפעלה באנגליה בסוף המאה ה-19, ומערכת הטארוט שלו הושפעה הן מעקרונות המסדר ותורותיו, לדוגמה בסדר של קלפי כוח וצדק וההתאמות האסטרולוגיות לקלפי החצר, והן ממקורות אחרים, כמו אליפז לוי וחבילת Sola Busca. ב-1944 יצר הקוסם אליסטר קראולי חפיסה כאוטית ורומנטית ותיאר אותה בספרו ספר תחות, והחפיסה הזאת הפכה לפופולרית מאוד.
התפתחות האינטרנט יצרה תנופה מחודשת לתפוצת קלפי הטארוט, בכך שאפשרה לכל גולש ללמוד את תורת הקריאה בהם, לקבל קריאה מקוונת ממחשב, וליצור מערכת קלפים אישית באמצעות עורכים גרפיים ומאגרי תמונות. בנוסף לכך, קמו קבוצות דיון בנושא, וקהילות של קוראים בקלפים ושוחרי מיסטיקה מחליפים ביניהם מערכות קלפים ואף יוצרים ומפיצים מערכות קבוצתיות.אילנה הראל, מיתוס ומיתולוגיה בקלפי הטארוט, הוצאת אור עם, 2002.
שימושים בפסיכולוגיה יונגיאנית
קלפי טארוט אינם נמצאים בשימוש בפסיכולוגיה המדעית או בטיפול פסיכולוגי קובנציונלי. נעשה בהם שימוש בפסיכולוגיה היונגיאנית. קארל יונג היה הפסיכולוג הראשון שייחס חשיבות לקלפי הטארוט. התייחסותו לטארוט הייתה לאופן שבו הקלפים מייצגים את הארכיטיפים האנושיים: טיפוסים בסיסיים או צורות מחשבה הקיימים בתת-המודע הקולקטיבי ואשר נובעים מהניסיון המצטבר של כל הגזע האנושי. קלף הקיסר למשל, מייצג את הפטריארך האולטימטיבי או את דמות האבא.
מספר פסיכולוגים יונגיאנים משתמשים בקלפי הטארוט כדי לאבחן כיצד המטופלים רואים את עצמם, על ידי זה שהמטופלים מתבקשים לבחור קלף שאיתו הם מזדהים. יש המבקשים מהמטופל להבהיר את מצבו או את מערכת היחסים שלו באמצעות הדמויות או המצבים המשתקפים באיורי הקלפים.אילנה הראל, מודעות, הדמיה ויצירתיות בעזרת קלפי הטארוט, הוצאת אסטרולוג, 2006.
ראו גם
טארו צרפתי
לקריאה נוספת
יואב בן-דב, טארוט: הקריאה הפתוחה, הוצאת פראג, 2016.
מנדלבוים שגיא. המדריך לקריאה בקלפי טארוט. הוצאה עצמית. 2017.
רות נצר. הקוסם השוטה והקיסרית. קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה. מודן. 2008.
אילנה הראל, מיתוס ומיתולוגיה בקלפי הטארוט, הוצאת אור עם, 2002.
אילנה הראל, קלפי הטארוט ועולם האגדות, הוצאת אור עם, 2004.
אילנה הראל, מודעות, הדמיה ויצירתיות בעזרת קלפי הטארוט, הוצאת אסטרולוג, 2006.
אילנה הראל, עולם הסמלים של קלפי הטארוט, הוצאת אסטרולוג, 2004.
גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, 2014, עמ' 25–27, 38.
קישורים חיצוניים
יואב בן דב (פילוסוף מדע), טארוט - הסדרה הראשית, עם חבילת מרסיי.
אורי רז, עוד על טארוט, בעיקר של השחר המוזהב.
חן מלול, האם המקובלים היהודים בימי-הביניים עיצבו את קלפי הטארוט?, בלוג "הספרנים" מבית הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מיסטיקה
קטגוריה:תורת הנסתר
קטגוריה:ניבוי עתידות | 2024-06-28T21:29:56 |
רוברט לואיס סטיבנסון | שמאל|ממוזער|דיוקן של רוברט לואיס סטיבנסון מאת ג'ירולמו נרלי (1892)
רוברט לואיס סטיבנסון (באנגלית: Robert Louis Stevenson;
13 בנובמבר 1850 – 3 בדצמבר 1894) היה סופר ומשורר סקוטי שהתפרסם בעיקר בזכות יצירותיו "אי המטמון" ו"המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד".
ביוגרפיה
סטיבנסון נולד כרוברט לואיס בלפור סטיבנסון באדינבורו שבסקוטלנד למרגרט ולתומאס, שהיה מהנדס מגדלורים מצליח. בילדותו סבל ממחלת השחפת וכתוצאה מכך נאלץ לבלות זמן רב במיטתו, זמן שניצל להמצאת סיפורים. בגיל 17, בעקבות לחץ מאביו המהנדס, החל בלימודי הנדסה באוניברסיטת אדינבורו, אולם עקב מחלת השחפת שסבל ממנה נאלץ לנסוע ב-1873 לריביירה הצרפתית. כעבור כשנה חזר בבריאות משופרת והחליט לעזוב את תחום ההנדסה. סטיבנסון פנה ללימודי משפטים אותם סיים בהצטיינות, וביולי 1875 הוסמך כעורך דין וחבר בלשכת עורכי הדין בסקוטלנד, אולם לא עסק במקצוע זה.
לצורך שיפור מצב בריאותו, נסע סטיבנסון פעמים רבות לאירופה ולארצות טרופיות. החוויות שצבר במסעותיו אלו שימשוהו רבות בכתיבת ספריו, בפרט ספרי המסעות שבהם. סטיבנסון אמר על עצמו שהוא מושפע מכתיבתו של אמיל זולא. הסופר חורחה לואיס בורחס אמר: "לקרוא את סטיבנסון זו אחת הצורות של האושר המושלם".
ב-1880 נישא לפאני אוסבורן האמריקאית. פאני הייתה אישה פרודה מבעלה ונסעה לחיות בצרפת עם שני ילדיה. עובדת היותה מבוגרת ממנו ב-11 שנים לא מנעה ממנו להתאהב בה ולהינשא לה לאחר שהתגרשה.
ב-1889 עבר עם משפחתו לאי סמואה. הודות לתנאים הטרופיים שבאי, השתפר מצב בריאותו ושם חי את שארית חייו. שם המשיך הסופר בכתיבתו עד מותו ב-1894 משבץ מוחי.
על קברו שבסמואה חקוקה הכתובת המפורסמת (רקוויאם - שיר אשכבה), בתרגום של אליהו ציפר:
בְּמֶרְחָבוֹ שֶׁל רָקִיעַ כּוֹכָבָיו עֲלוּמִים,
כְּרוּ לִי שָׁם קֶבֶר לִמְנוּחַת עוֹלָמִים.
חָיִיתִי בְּגִיל וּבְגִּילָה אָמוּתָה,
וּבְטֶרֶם רוּחִי אָשִׁיב צַּוָּאָתִי מַלְאוּ בְּמָטוּתָא:
עַל קִבְרִי חִרְטוּ אֶת זֶה הַדִּבֵּר:
עַל מִשְׁכָבוֹ הוּא נַח, בַּמָקוֹם בּוֹ בִּכֶּר.
לָעָפָרוֹ הוּא חַָזר כְּסַפָּן מִן הַיָּם,
וּכְצַיָּד לְבֵיתוֹ מְגֶבַע רָם.Under the wide and starry sky
Dig the grave and let me lie:
Glad did I live and gladly die,
And I laid me down with a will.
This be the verse that you grave for me:
Here he lies where he longed to be;
Home is the sailor, home from the sea,
And the hunter home from the hill.
יצירות
סטיבנסון הרבה לטייל ברחבי העולם וכתב ספרי מסעות רבים. לאחר כתיבת מגוון מאמרים בכתב העת "קורנהיל" ערך סיור באירופה ופרסם את ספרו הראשון ב-1878, "מסע בפנים הארץ" (An Inland Voyage) – אסופת סיפורים קצרים אותם כתב בהשראת טיוליו.
ב-1882 כתב את "אי המטמון" שהיה להצלחתו הראשונה כסופר. הספר מספר על נער המוצא מפת מטמון ויוצא לחפשו בלוויית חברות ימאים, בדרך רצופת סכנות ומכשולים.
בינואר 1886 התפרסם ספרו "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", המספר את סיפורו של דוקטור ג'קיל, ג'נטלמן מכובד העוסק במחקר רפואי, המגלה שיקוי המאפשר להדחיק זמנית את הצד הטוב באישיותו של אדם. כאשר הוא בולע אותו, משתנים מראהו ואישיותו והוא הופך לדמותו של "מיסטר הייד" - יצור אפל, מעוות ואלים. הספר זכה להצלחה אדירה ומשמעותית יותר. מאוחר יותר סיפרה רעייתו של הסופר, פאני אוסבורן-סטיבנסון, כי מקורו של הסיפור בחלום בלהות שחווה סטיבנסון עת טיפל באביו החולה בבורנמות'.
לאחר מכן כתב את ספרו "החטוף" – רומן היסטורי, אשר עלילתו מתרחשת במאה ה-18, המתאר את קורותיו של נער המנושל מירושתו ואת הרפתקאותיו הרבות עד שהוא זוכה לתקן את המעוות, על רקע התקוממות היעקוביטים בסקוטלנד. לספר זה יצא ספר המשך בשם קטרינה הממשיך את סיפוריו של דייוויד בלפור בניסיון לזכות את הנאשמים לכאורה ברצח קמפבל.
מוזיאונים
באדינבורו שוכן מוזיאון סופרים (Writers` Museum). המוזיאון נמצא מחוץ ל'דרך המלכותית' ב- Lady Stair's Close והוא מספר על חייהם של הסופרים המקומיים הגדולים, סטיבנסון, סר וולטר סקוט ורוברט ברנס. המוזיאון מכיל תמונות, ספרים וחפצים אישיים של סטיבנסון, כמו גם מזכרות ממסעותיו סביב העולם.
ספריו
מסעות עם אתון בחבל סוון (1879), תרגם יוסי מילוא, הוצאת נהר, 2012.
עבור בנות ובנים (1881). מתוכו התפרסם בעברית המאמר 'להגנת הבטלנים', תרגם יניב פרקש, בתוך חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
אותות מוסר (1882)
לילות-ערב החדשים (1882. תר' ז. הלמן, 1947; ש. תרסי, 1955), מתוכו תורגמו בנפרד מועדון המתאבדים (תר' אברהם יבין, 2016, הוצאת עם עובד) והיהלום של הרג'ה (תר' משה בן-אליעזר, 1932) – גלגולי יהלום, העובר מיד ליד עד שהוא מושלך לתהום.
אי המטמון (1883. תר' ישראל פישמן, 1926; יצחק אברהמי, 1959; חמדה אלון, 1967; אוריאל אופק, 1974; אליעזר כרמי, 1976; שולמית לפיד, 1978; רותי שמעוני, 1991) – הנער ג'ים הוקינס מספר בגוף ראשון את ההרפתקה שעבר בעת שהפליג בחברת אציל, רופא, טבח-ים קטוע-רגל וצוות מלחים רודפי-בצע אל אי המטמון הנידח, וכל שעבר עליהם בספינה ועל האי.
הנסיך אוטו (1885. תר' א. בן-מרדכי, 1983) – קורות נסיך שאיבד ממלכה וזכה באהבה.
איש הדינמיט (1885)
גן-החרוזים לילד (1885. תר' ירוחם לוריא, 1945; משה הנעמי, 1963) – קובץ לירי של שישים-וארבעה שירים המבטאים את מכלול עולם-רגשותיו של הילד.
נחטף: הרפתקאות דייוויד בלפור בשנת 1751 (1886. תר' מנשה לוין בשם גֻנוב גונבתי, 1943; אביבה אגמון בשם החטוף או אלן סטיוארט ידידי, 1970; ישראלה דורי בשם החטוף, 1976) – הנער דייוויד מספר בגוף ראשון כיצד נחטף על ידי דודו הכילי, נמכר לקברניט והועלה על ספינה, שם התיידד עם מורד סקוטי אמיץ, והוא סיפור-הרפתקה המושתת על אירוע שהתרחש במשפחת הסופר, עובד לקולנוע וטלוויזיה ב 1938, 1960 ועוד.
המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד (1886. תר' יהושע צ'צ'יק, 1928; ש. תרסי, 1955; עטרה אופק, 1977; בתיה גור, 1996) – סיפור-אימים בדיוני על פיצול אישיותו של האדם, והוא אלגוריית-מוסר על מאבק הטוב והרע בנפש האדם.
הגברים העליזים ועוד סיפורים ומשלים (1887)
שיחים נמוכים (1887)
החץ השחור (1888. תר' יצחק לבנון, 1953; א. כרמי, 1975) – נער בן המאה ה-15, שאולץ לעבוד בשירותם של רוצחי אביו, מצליח לחשוף את האמת.
האדון מבלנטרי (1889. תר' אפרת כרמון, 1965; כרמית גיא, 1983) – 'סיפור חורף' רב-עוצמה על סחיטה ויחסי אחים.
התיבה הלא-נכונה (1889)
בלדות (1890)
השד בבקבוק (1891. תר' עטרה אופק, 1977)
קטריונה (1893) – הרפתקאותיו הבאות של "החטוף" [ר' לעיל] בסקוטלנד, הולנד וצרפת ובריחתו מן השבי.
שעשועי-לילה באי (1893. תר' ש. תרסי, 1955; עטרה אופק, 1977) – סיפורים קצרים (במקור: Island Nights' Entertainments).
גאות ושפל (1894) – קובצי סיפורים קצרים.
סיפורים מים הדרום - סיפורים משנותיו האחרונות: "שדון הבקבוק", "אי הקולות" ו"חוף פאלסה", תרגם אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 1995.
תרגומים לעברית
לקריאה נוספת
Irving Seymour Saposnik, Robert Louis Stevenson, Twayne Publishers, 1974
Frank McLynn, Robert Louis Stevenson: a Biography, Random House, 1993
William Gray, Robert Louis Stevenson: a Literary Life, Palgrave Macmillan, 2004
Penny Fielding, The Edinburgh Companion to Robert Louis Stevenson, Edinburgh University Press, 2010
John Sutherland, Lives of the Novelists: a History of Fiction in 294 Lives, Yale University Press, 2012
Roslyn Jolly, Robert Louis Stevenson in the Pacific: Travel, Empire, and the Author's Profession, Routledge, 2016
Annette Federico, Thus I Lived with Words: Robert Louis Stevenson and the Writer's Craft, University of Iowa Press, 2017
קישורים חיצוניים
על סטיבנסון וספריו
מידע רב באנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה סקוטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרים סקוטים
קטגוריה:חולי שחפת בריטים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1850
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1894 | 2024-08-01T02:25:04 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.