Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
יהודה המכבי	ממוזער\|250px\|יהודה בתקופת יהודה המכבי יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ἰούδας ὁ Μακκαβαῖος; נהרג בשנת 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת ממלכת החשמונאים. ביוגרפיה יהודה המכבי נולד למשפחת כהנים ממשמרת יהויריב, שמושבה היה במודיעין שבהרי יהודה, והיה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. הוא הרים את נס המרד כנגד שלטונו של אנטיוכוס הרביעי. מקור השם מכבי יש סברות אחדות למקור השם "מכבי". המילה העברית המקורית אינה ידועה, וכל שנותר הוא המילה היוונית Μακκαβαῖος (תעתיק: "מקבּאיוס"), שניתן לתעתקה לשפה העברית בחזרה כ"מכבי" או כ"מקבי". במהלך הדורות הוצעו פירושים שונים לשתי הצורות: מקבי לדעת רוב המפרשים, נגזר הכינוי "מקבי" מן השם "מקבת" (פטיש) והוא מורה על גבורתו של יהודה, (בדומה לכינויו של קרל מרטל – קרל הפטיש). יש הסוברים כי כינוייהם של בני מתתיהו ניתנו להם בעת היוולדם, ועל בסיס הפירוש "מקבת" וסברה זו, יש המשערים כי הכינוי מורה על צורת ראש הוולד, שהייתה דומה לצורת קרדום (פטיש שראשו משוך לפניו ולא לאחוריו), על פי הוראת השם "מַקָּבָן" בלשון חז"ל, לפי הפירוש הניתן לכך בגמרא. לפי הנחה אחרת, מקור השם הוא בפסוק "פּי ה' יִקֳּבֶנּוּ", והכינוי הוא קיצור של "מקב – יה" ופירושו נקיבת ה', כלומר, ה' נקב (ציין) אותו. א' מברך הציע כי מקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', כרגיל ברומית (כגון ציצרו-קיקרו). מכבי בכתבי היד הטובים של ספר יוסיפון (פרק טז ואילך) מופיעה הצורה "מכביי" (עם שני יו"ד), כתעתיק עברי של הצורה הלטינית, ומספר יוסיפון עבר הכתיב בכ"ף לספרות העברית של ימי הביניים. הצורה "מכביי" (עם שני יו"ד) מופיעה גם בתרגום עברי שנעשה מלטינית במאה ה-12 לספר מקבים א ("שריד ופליט"). היו שהציעו לפרש את המילה כראשי תיבות של הפסוק "מי כמוך באלים יהוה" (שמות, ט"ו יא), פסוק שעל פי האגדה, היה רשום על סמל המורדים. הצעה אחרת היא כי מדובר בראשי תיבות של שמו של ראש משפחת החשמונאים, אביו של יהודה המכבי, מתתיהו כהן בן יוחנן. יהודה כמנהיג המרד ממוזער\|200px\|פסל יהודה המכבי בקתדרלת מילאנו 150px\|ממוזער\|דמותו של יהודה המכבי על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"ב" משנת 1961 בעיצובו של אשר קלדרון 250px\|ממוזער\|יהודה המכבי בבית הכנסת אור תורה בעכו במהלך מרד החשמונאים מרדו קבוצות שונות מתושבי אזור יהודה הן בשלטון ההלניסטי ששלט בארץ באותה עת, הן בשלטון היהודי המקומי המתייוון, שניסה להשליט בארץ את מדיניות ההתבוללות שלו. עוד לפני פרוץ המרד, כאשר מנלאוס, הכהן הגדול המתייוון, פרע פרעות באוכלוסיית ירושלים בסיוע כוחות צבא סלאוקים, נמלט יהודה מהעיר בלווית תשעה חברים, בשנת 165 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. מתתיהו מסר את הנהגת המרד ליהודה, אף על פי שהוא לא היה בנו הבכור. ההסבר שנתן מתתיהו לבחירה זו היה: בספר החשמונאים מתואר יהודה (כהסבר נוסף לבחירתו כמנהיג): עם בחירתו למנהיג, שינה את טקטיקת הלחימה של המורדים. בעוד שבשנת המרד הראשונה נלחמו המורדים במלחמת גרילה, ולא העזו להתייצב בקרב גלוי נגד הסלאוקים (עיקר אופי פעולתם של המורדים בהנהגת מתתיהו היה התנפלויות פתע על כפרים ועיירות, כדי להרוס את מזבחות היוונים), למד יהודה את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע כנגד הכוחות הסלאווקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים חזיתי מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה. ניצחונות ראשונים ההזדמנות הראשונה של יהודה המכבי לבחון את טקטיקת הלחימה שלו הייתה בקרב בואכה שומרון. צבאו של אפולוניוס, מושל שומרון שהגיע מצפון, שיצא לפעולת עונשין או ניסה להגיע לירושלים, הותקף והושמד כולו במארב שערך יהודה המכבי בציר שמוביל משכם לירושלים (לפי אבי-יונה במעלה לבונה או בוואדי חרמיה לפי אבישר). לפי המסופר, יהודה הרג את אפולוניוס בקרב זה ולקח ממנו את חרבו והשתמש בה בכל קרבותיו. בעקבות הקרב שלח אנטיוכוס כנגד יהודה את המצביא סירון. סירון, בראש צבא הגדול פי שניים מצבאו של אפולוניוס, התקדם לעבר ירושלים מכיוון השפלה. בעוד שחיילי יהודה חששו ממפגש עם צבא סירון עודד יהודה את חייליו באמרו: סירון וצבאו הופתעו על ידי כוחותיו של יהודה במעבר הרים ליד בית חורון – קרב הידוע כקרב בית חורון – וניגפו והובסו באופן מוחץ. קרב אמאוס 250px\|ממוזער\|שמאל\|מפת קרב אמאוס בקרב אמאוס (בשטח מנזר אמאוס ליד לטרון), שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים של יהודה, נלחם יהודה בצבא בראשותו של הגנרל גורגיאס. על פי ספר מקבים א, הכוחות הסלאוקים מנו כ-40 אלף רגליים וכ-7,000 פרשים (מספר שהחוקרים מטילים בספק) בעוד שליהודה היה כוח שמנה כ-6,000 לוחמים. כוחו של יהודה התארגן במצפה הסמוכה. גורגיאס היה כה בטוח בניצחונו, עד שהביא עמו לקרב סוחרים פיניקים במטרה שאלה ייקנו ממנו עבדים יהודים לאחר הניצחון בקרב. כשדווח ליהודה כי גורגיאס לקח 5,000 איש מצבאו והשאר נותרו במחנה, הבין שבכוונת גורגיאס להפתיע אותו בלילה, והורה לאנשיו לנטוש את המחנה אך להשאיר את מדורות המחנה דולקות על פי גרסת יוסף בן מתתיהו. כשגורגיאס הגיע למחנה המכבים הוא הסיק שהם מיהרו לברוח, כך שלא הספיקו לכבות את המדורות, ולכן החליט לרדוף אחריהם לתוך ההרים בעוד שיהודה וצבאו היו כבר בדרכם למחנהו שלו. יהודה חיכה בלילה מדרום לאמאוס מספר שעות, גם כדי לאושש את אנשיו מהמסע הקשה והנמרץ, ויצא למתקפה עם עלות השחר. כשהתקרבו למחנה הסלאוקי נדהמו לוחמיו של יהודה מאיכות כלי הנשק וממספרם של לוחמי הצבא היווני שנותרו במחנה. יהודה הבחין בחששות של צבאו ופנה אליהם: הצבא היווני שנשאר במחנה הופתע, 9,000 לוחמים סלאוקים נהרגו על פי מקבים א, והיתר נמלטו אל השפלה. כאשר גורגיאס וכוחותיו שבו למחנה מותשים מהחיפוש, חיכו להם במחנה המכבים, והצבא הסלאוקי המופתע שראה מראש ההר את כל המחנה עולה באש, סבר כי כל החיילים שהיו במחנה נהרגו, ולכן כוחות אלה נמלטו ללא קרב. קרב זה הביא להתמוטטות השליטה הסלאוקית ביהודה, ולניתוק כל הדרכים לבירה. הניצחון העלה את קרנו וחיזק את מעמדו של יהודה המכבי בקרב העם, וחוגים רחבים שהיססו להצטרף אליו לפני כן עשו זאת אז. על פי ברוך קנאל תוצאות הקרב היו הצטיידות בציוד ונשק שהספיקו לכל לוחמיו ולכל אלו שהצטרפו אליו. כל העם מלבד המתיוונים בירושלים היו עתה לפקודת יהודה, והמצור על החקרא הושלם אף מכיוון דרום. על פי משה דוד הר לקרב הזה היו תוצאות פוליטיות חשובות. מערכת אמאוס ותוצאותיה על האוכלוסייה היהודית הבהירה לשליטים הסלאוקים כי גזירות הדת של אנטיוכוס היו שגיאה מדינית קשה, שקוממו כנגדם כמעט את כל תושבי יהודה, דבר שהשלטון לא ציפה לו. ולכן יש מקום להשערה של החוקרים כי איגרתו של אנטיוכוס אפיפנס לגרוסיה (מועצת הזקנים) של היהודים (מקבים ב יא כז-לג), לביטול הגזרות הדתיות וחנינה לאיכרים, נשלחה בעקבות קרב זה. ביסוס השלטון העצמי ביהודה שחרור ירושלים וכיבושים אחרים יהודה המשיך בניצחונותיו, הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתיוונים היהודים, טיהר את בית המקדש. בעקבות הטיהור חגגו כוחות החשמונאים את חנוכת המקדש – לימים חג החנוכה – בשנת 164 לפנה"ס. יהודה יצא למזרח לכיבוש הגלעד, הרי אדום ופלשת, ושלח את שמעון התרסי אחיו לצפון לטהר את הגליל. קרבות אלה אפשרו תחום יהודי אוטונומי של שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו. בתגובה לניצחונותיו של יהודה נערך קרב נוסף בבית זכריה, ובפיקודו של המצביא ליסיאס השתתפו על פי מקבים א 100,000 רגליים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה, מטעם הכוחות הסלאוקים שנשלחו על ידי אנטיוכוס החמישי. בקרב בית זכריה נהרג אחיו של יהודה, אלעזר החורני, לאחר שנרמס על ידי פיל. בקרב זה הפסידו כוחות החשמונאים וליסיאס צר על ירושלים. המצור הסתיים בשל הפיכה שנערכה בסוריה שבה פיליפוס תפס את השלטון וכלא את אנטיוכוס החמישי. בשל הפיכה זו נאלץ ליסיאס להגיע להסכם עם יהודה, ולפיו ירושלים ניתנה ליהודים. כמו כן, ליהודים ניתן בה חופש דתי. זמן קצר לאחר השבת השלטון בסוריה לאנטיוכוס ה-5 מידי פיליפוס, מרד באנטיוכוס דמטריוס הראשון ותפס את השלטון. דמטריוס שלח את המצביא בקכידס לכבוש את ירושלים. יהודה נמנע מלהתעמת עם בקכידס בשל כוחו העודף, ובקכידס הסתפק בפעולת עונשין בבית זית. דמטריוס שלח את ניקנור, אחד ממפקדיו המנוסים להילחם בחשמונאים. בהתחלה חשש ניקנור מקרבות ישירים עם יהודה המכבי (ניקנור נכח בקרב אמאוס בצעירותו) ועל כן פתח בשורת פגישות עם יהודה במטרה, לדברי יוסף בן מתתיהו, לרכוש את אמונו וכך להורגו בהפתעה. בעקבות הפגישות הרבות רחש ניקנור הערצה ליהודה. ניקנור היה כנראה היחיד בין המפקדים הסלאוקים שאיים להחריב את בית המקדש. בעקבות איום זה יהודה נמנע מלצור על ירושלים, וחיכה לשעת כושר בה יוכל לתפוס את ניקנור מחוץ לירושלים. למרות השיחות לבסוף נערכו ביניהם מספר קרבות. בקרב האחרון קרב כפר שלמא נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה. הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומי וכריתת ברית איתה, ההסכם נחתם ברומא ונכתב על לוחות נחושת שנשלחו לירושלים. מות יהודה המכבי 250px\|ממוזער\|שמאל הכוחות הסלאוקים בפיקודו של המצביא בקכידס תקפו שוב את יהודה. על פי מקבים א מרבית חיילי יהודה (2,200 מתוך 3,000) נסו מפני צבאו של בקכידס שמנה כ-20,000 רגליים ו-2,000 פרשים. על פי חוקרים מודרניים חיילי יהודה מנו כ-3,000 איש. אנשי יהודה התחננו לפני יהודה שלא יצא לקראת בקכידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. אולם יהודה שכנראה חשש שבקכידס יעשה שפטים באנשי יהודה, כפי שכבר עשה באנשי הארבל, אם ישתמט מהקרב, אמר: יהודה המכבי תקף את האגף הימני של הצבא הסלאוקי בניסיון להרוג את בקכידס. האגף נסוג ויהודה ניהל מרדף אחריו. בינתיים האגף הימני של הצבא הסלאוקי שניצח בצד שלו, כיתר בתנועת מלקחיים את יהודה ואנשיו, והאגף שנסוג חזר והתקיף שוב. נראה כי היה זה מהלך טקטי מזהיר של בקכידס. וכך יהודה מצא את עצמו בקרב מלפנים ומאחור, בלי יכולת ליסוג, כנגד הכוחות העדיפים עליו. בקרב זה, קרב אלעשה (160 לפנה"ס) נהרג יהודה המכבי. אחיו לקחו את גופתו מהאויב על פי הסכם, ונשאו אותה למודיעין עיר הולדתו, לקבורה לצד אביו. על מותו של יהודה נאמר בספר מקבים א: לטענת יוסף בן מתתיהו, יהודה קיבל את הכהונה הגדולה לאחר מותו של הכהן הגדול אלקימוס. הוא מוסיף לכך שיהודה "מת לאחר שהחזיק בכהונה הגדולה שלוש שנים" ומסכם את מהות פועלו: אחיו של יהודה יונתן הוופסי ושמעון התרסי נסוגו אל המדבר וקיבלו על עצמם את הנהגת המרד. בקכידס ניסה לנצל את המומנטום ולהילחם גם בהם, אולם לא השיג את התוצאה שקיווה לה, והחל להתרכז בביצור ערי הארץ, כהגנה מפני המורדים. למשך מספר שנים שרר ביהודה מצב ללא הכרעה ברורה, כאשר הערים המרכזיות ובהן ירושלים תחת שליטת הסלאוקים, בעוד המורדים שולטים באזורי הספר. ואז בלחץ יריבי החשמונאים ביצע בקחידס טעות גורלית והחליט לנסות ולחסל את המורדים מבלי לדעת שבינתיים מספרם גדל בהרבה. בקרב בית צורי ספג בקחידס תבוסה וכמעט קיפח את חייו. בשובו מובס לירושלים פרק את זעמו וביצע טבח במתייוונים, בהם ראה אחראיים לכישלונו. אחר כך עזב את יהודה בהשאירו מאחוריו חיל מצב. יונתן התיישב במכמש הסמוכה לירושלים, כשהוא נושא מעמד מנהיגותי לא רשמי, שהיה הפתח לעצמאות מדינית בהמשך. מורשתו בכל האזכורים הרבים בספרות חז"ל את החשמונאים, שמו של יהודה לא נזכר ולו פעם אחת, ובדרך כלל מוזכר הביטוי "חשמונאי ובניו" ולעיתים "מתתיהו ובניו" או "בני חשמונאי". השאלה אם מדובר בהשכחה מכוונת (מתוך רצון לטשטש כל אזכור למרידות לאחר התוצאות הרות האסון של מרידות יהודה ברומא, או לחלופין מתוך איבה של חז"ל לשושלת החשמונאית, שאחרוני שליטיה אחזו בעמדות צדוקיות) או באדישות פשוטה ללא בסיס מיוחד, או במקריות לא מכוונת, שנויה במחלוקת בין החוקרים. שמו של יהודה נזכר שוב בספרות היהודית רק מאות שנים לאחר ספר מקבים ויוסף בן מתתיהו, עם תרגום ועיבוד "ספר יוסיפון" במאה העשירית, והוא נותר דמות זנוחה וכמעט בלתי-מוכרת גם אחר כך. במגילת אנטיוכוס שמו של יהודה כמפקד הלוחמים אמנם מוזכר, אך עיקר ההתמקדות היא במתתיהו כמפקד המרד והלוחמיםמגילת אנטיוכוס. לעומת זאת, הכנסייה שימרה את ואת זכרו. יהודה הפך לדמות חשובה ביותר בעולם הנוצרי, סמל לגבורה ולקנאות למען האל. הירונימוס, אוגוסטינוס ובדה ונרביליס הציגוהו כפרה-פיגורציה של ישו, וטיהורו את המקדש הוקבל לגירוש חלפני הכספים בידי ישו. הכינוי "הפטיש" (כלומר "המקבי") שניתן לקרל מרטל, לאדוארד הראשון ולמצביאים אחרים נבע משמו. רבנוס מאורוס תיארו כארכיטיפוס של הקנאי השש אלי קרב עוד במאה התשיעית, פרשנות שהפכה פופולרית בימי מסעות הצלב, כשיהודה היה אחת הדמויות האהודות ביותר בקרב היוצאים אל ארץ הקודש: בלדווין מבולון וצלבנים אחרים העריצוהו עמוקות וראו עצמם כממשיכיו. יחד עם יהושע בן נון ודוד מלך ישראל, נמנה יהודה המקבי על תשעת המכובדים של תרבות ימי הביניים, שנועדו להוות דוגמה לכל אביר. הוא היה נושא ליצירה ספרותית ענפה, דוגמת ה-Chevalerie de Judas Macabé מ-1285, אפוס שירי בן 8,000 שורות. יהודה נזכר קצרות ב"סיפורי קנטרברי" ("הסיפור על מליבאוס") לג'פרי צ'וסר, ב"קומדיה האלוהית" של דנטה, ב"עמל אהבה לשווא" לשייקספיר ואינספור יצירות קלאסיות; גאורג פרידריך הנדל הקדיש לו את האורטוריו "יהודה המכבי", והנרי וודסוורת' לונגפלו חיבר מחזה טרגי בשם זהה. אזכור חשוב של יהודה במורשת הנוצרית הוא התפילה והקרבן עבור המתים שערך (ספר מקבים ב יב), המצוין כהוכחה קדמונית לאפשרות של החיים לכפר על המתים המתענים בעולם הבא. הקטע מן הספר מוקרא תדיר במיסה של יום כל הנשמות. עם עליית הציונות בסוף המאה התשע-עשרה, הועלתה דמותו של יהודה מתהומות הנשיה של היהדות והפכה למרכזית וחשובה. היותו לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, לחם בצבאות זרים והביסם, הייתה הדמות שרבים מהוגי הציונות חיפשו: יהודי חדש, לוחם, בריא, גברי שאינו (לפי ראייתה) מחכה לביאת המשיח אלא מביא בעצמו את הגאולה. לכן אימצה הציונות את חג החנוכה כחג לאומי המציג את החשמונאים כיהודים פעילים, תוך טשטוש המימד האמוני-קנאי של המרד וגם של היותו מלחמת אזרחים. תפיסתו של יהודה כלוחם גברי וחזק הובילה ליצירת תנועת הספורט "מכבי" שנקראה על שמו, כחלק מהניסיון ליצור יהודי חדש על פי דגם יהדות השרירים. שני רומנים היסטוריים נכתבו אודות יהודה המכבי ואחיו על ידי יהודים: ספרו של הווארד פאסט מ-1948 "אחי גיבורי התהילה" מספר את סיפורו של מרד המכבים מפיו של האח היחידי ששרד, שמעון. הספר תורגם ויצא לאור בעברית בשנת 1959; בשנת 2014 יצא לאור ספרו של עמית ארד "אריות יהודה – סיפורם המופלא של המכבים". ספר עיון הסוקר את קרבות יהודה המכבי הוא ספרו של בצלאל בר-כוכבא "מלחמות החשמונאים – ימי יהודה המכבי" משנת 1980. עץ משפחה של השושלת לקריאה נוספת פרופסור חיים גבריהו, יהודה המכבי – סמל לגבורה בישראל, מחניים פז, תשכ"ד (1964) (באתר דעת) קישורים חיצוניים פרופסור בצלאל בר-כוכבא, 'מאי חנוכה? על מרד המקבים', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו' ביאורים הערות שוליים קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני קטגוריה:חשמונאים קטגוריה:חנוכה קטגוריה:מורדים קטגוריה:מרד החשמונאים: אישים קטגוריה:אישים בספרים החיצוניים קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס	2024-10-06T17:12:32
מקרה פרטי	בלוגיקה (ובמתמטיקה), מתייחס המונח מקרה פרטי לאחד משני מצבים: מקרה יחיד זהו מצב בו נתונות שתי טענות מהתבנית הבאה: כל הישראלים אוהבים פלאפל. יוסי הוא ישראלי. בדוגמה זו, יוסי ייקרא מקרה פרטי של "ישראלי", ומהנתון ניתן להקיש: יוסי אוהב פלאפל. תת-מקרים מצב זה דומה, אך לא עוסק במקרה פרטי יחיד, אלא בקבוצה של מקרים פרטיים. לדוגמה: כל הישראלים אוהבים פלאפל. תושבי חיפה הם ישראלים. בדוגמה זו "תושבי חיפה" הם תת-מקרה של "ישראלים", והם מקיימים: תושבי חיפה אוהבים פלאפל. שימושים במתמטיקה במתמטיקה ובלוגיקה מוכיחים את תוקפם של חוקים מסוימים על מקרים פרטיים באמצעות חוק היקש הקרוי מודוס פוננס. דוגמה: נוכיח כי 6 הוא לא מספר ראשוני. ידוע לנו כי: כל מספר זוגי גדול מ-2 אינו ראשוני. 6 הוא מספר זוגי גדול מ-2. מכאן נובע: 6 אינו מספר ראשוני. ניתן להפריך טענה כללית, על סמך מקרה פרטי הקרוי דוגמה נגדית. אולם יש לשים לב לא ליפול בכשל הלוגי: חוק מתמטי או לוגי שאמור לחול על אינסוף מקרים פרטיים - לא ניתן להוכיח אותו רק באמצעות מקרים פרטיים (גם אם מדובר בכמות מאוד גדולה). תכונה זו אופיינית למתמטיקה וללוגיקה בלבד, ולא למדעים האחרים. עם זאת, אפילו במתמטיקה ניתן להוכיח הנחה מתמטית על ידי טכניקה הנקראת אינדוקציה מתמטית. ראו גם הכללה מקרה קצה קטגוריה:לוגיקה קטגוריה:מושגים במתמטיקה קטגוריה:פילוסופיה של המדע	2022-12-31T06:45:33
מקרה כללי	הפניה הכללה	2018-10-28T20:04:52
אינקה	שמאל\|ממוזער\|280px\| מאצ'ו פיצ'ו שמאל\|ממוזער\|280px\|חורבות מבצר סקסייוומאן שהגן על קוסקו אינקה (בקצ'ואה: Tawantinsuyu, מילולית: "ארבעת האזורים"; שדיברו ביותר מ-700 שפות. השפה הרשמית של האימפריה הייתה קצ'ואה. אימפריית האינקה, ככל העמים הילידים באמריקה שקדמו לכיבוש האירופאי, הייתה חסרה רבות מהתכונות הקשורות לציוויליזציה בעולם הישן. האנתרופולוג גורדון מקיואן (Gordon McEwan) כתב כי בני האינקה הצליחו לבנות את אחת האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית ללא שימוש בגלגל, חיות משא, הכרת ברזל או פלדה, או אפילו מערכת כתיבה. המאפיינים הבולטים של אימפריית האינקה כללו אדריכלות מונומנטלית, במיוחד בנייה באבן, רשת דרכים נרחבת שהגיעה לכל פינות האימפריה, בדים ארוגים בצפיפות, שימוש בחוטים קשורים (קיפו) לשמירת רשומות ולתקשורת, חידושים חקלאיים וייצור בסביבה קשה, והארגון וההנהלה שטופחו או נכפו על נתיניהם. אימפריית האינקה תפקדה במידה רבה ללא כסף וללא שווקים. במקום זאת, התבססה החלפת סחורות ושירותים על הדדיות בין יחידים ובין קבוצות ושליטי אינקה. "מיסים" כללו חובת עבודה של אדם כלפי האימפריה (מיט'ה). שליטי האינקה (שהיו הבעלים התאורטיים של כל אמצעי הייצור) גמלו לנתיניהם על ידי מתן גישה לאדמות ולסחורות ומתן מזון ומשקאות במסיבות חגיגיות לנתיניהם. צורות פולחן מקומיות רבות נמשכו באימפריה, רובן נוגעות למקדשי הוואקה המקומיים, אך הנהגת האינקה עודדה את פולחן השמש של אינטי – אל השמש במיתולוגיה של האינקה. האינקה ראו במלך שלהם, ה"סאפה אינקה", כ"בן השמש". כלכלת האינקה תוארה בדרכים סותרות על ידי חוקרים; דארל א. לה לונה (Darrell E. La Lone), בעבודתו "האינקה ככלכלה שאינה כלכלת שוק" (The Inca as a Nonmarket Economy), ציין כי כלכלת האינקה תוארה כ"פיאודלית, עבדות, [ו] סוציאליסטית", והוסיף "כאן אפשר לבחור בין גן עדן סוציאליסטי או עריצות סוציאליסטית". אטימולוגיה האינקה התייחסו לאימפריה שלהם כטוואנטינסויו (Tawantinsuyu), כלומר "ארבעת הסויו". בקצ'ואה "טווא" הוא ארבע ו"טין" היא סיומת של שם קבוצה, כך שטוואטין הוא רביעייה, קבוצה של ארבעה דברים יחדיו, במקרה זה ארבעת הסויו ("אזורים" או "מחוזות") שפינותיהם נפגשו בבירה. ארבעת הסויו היו: צ'ינצ'איסויו (Chinchaysuyu, צפון-מערב), אנטיסויו (Antisuyu, צפון-מזרח; יער האמזונאס), קויאסויו (Qullasuyu, דרום-מערב) וקונטיסויו (Kuntisuyu, דרום-מזרח). לפיכך, השם טאוונטינסויו היה מונח תיאורי המעיד על איחוד מחוזות. הספרדים תעתקו את השם כ-Tahuatinsuyo או Tahuatinsuyu. פירוש המונח אינקה הוא "שליט" או "אדון" בקצ'ואה והוא שימש להתייחסות למעמד השליט או למשפחת השלטון. האינקה היו אחוז קטן מאוד מכלל אוכלוסיית האימפריה, ומנו כנראה רק בין 15,000 ל-40,000 איש, אך שלטו באוכלוסייה המונה כ-10 מיליון איש. אגדה שנפוצה בקרב בני האינקה תיארה את מוצאם כבני אל השמש "אינטי". על פי האגדה, נולדו לאל השמש ארבעה בנים וארבע בנות במערה ב"אי השמש" (הקרוי גם טיטיקקה) שבאגם טיטיקקה (בשטח בוליביה של ימינו), והם שהיוו את הגרעין המקורי לעם האינקה. על פי גרסה אחרת הייתה המערה שממנה יצאו האחים והאחיות, המרכזית מבין שלוש מערות במקום המכונה פקאריטמבו (Pacaritambo) או טמבו טוקו (Tambo Tocco) ליד קוסקו. משתי המערות הצדדיות יצאו האנשים שעתידים להיות האבות הקדמונים של החמולות השונות של האינקה. שמות האחים היו: אייאר מאנקו (Ayar Manco), אייאר קאצ'י (Ayar Cachi), אייאר אוקה (Ayar Auca) ואייאר אוצ'ו (Ayar Uchu). שמות האחיות היו: מאמה אוקיו (Mama Ocllo), מאמה ראואה (Mama Raua), מאמה ואקו (Mama Huaco) ומאמה קורה (Mama Qura). ימין\|ממוזער\|150px\|מאנקו קאפאק ואחותו הבכורה מאמה אוקיו, איור מהמאה ה-17 בהנהגת אייאר מאנקו יצאה הקבוצה לחפש אדמות פוריות. הם נשאו עמם מטה קדוש מזהב, שכאשר יינעץ באדמה פורייה ישקע בה עמוק, וזה יהיה האות להקמת עיר חדשה במקום. הם נדדו זמן רב. בדרך, התפאר אייאר קאצ'י בכוחו ובעוצמתו. אחיו פיתו אותו לחזור למערה כדי להשיג למה קדושה. כשנכנס למערה, לכדו אותו פנימה כדי להיפטר ממנו. אייאר אוצ'ו החליט להישאר בראש המערה כדי להשגיח על אנשי האינקה. ברגע שהוא הכריז על כך, הוא הפך לאבן. הם בנו מקדש סביב האבן והוא הפך לחפץ קדוש. לאייאר אוקה נמאס מכל זה והחליט לנדוד לבד. נותרו רק אייאר מאנקו וארבע אחיותיו. לבסוף הם הגיעו לקוסקו. מוט הזהב שקע באדמה. לפני שהגיעו, מאמה אוקיו כבר ילדה לאייאר מאנקו ילד, . האנשים שכבר התגוררו בקוסקו נלחמו בעוז על מנת לשמור על אדמתם, אבל מאמה ואקה הייתה לוחמת טובה. כשהאויב תקף, היא זרקה את הבולה שלה (כמה אבנים קשורות זו לזו שהסתובבו באוויר כשזרקו) לעבר חייל והוא מת מיד. האנשים האחרים פחדו וברחו. אייאר מאנקו שינה את שמו למַאנְקוֹ קַאפַאק (Manco Capac, קצ'ואה: Manqo Qhapaq), היחיד מבני אל השמש והיה לשליטם הראשון של האינקה. אומרים שהוא ואחיותיו בנו את בתי האינקה הראשונים בעמק במו ידיהם. כדי לקיים את טוהר מוצאו האלוהי נשא מאנקו קאפאק את אחותו הבכורה מאמה אוקיו (Mama Ocllo) לאישה. בכך החל מנהג שנמשך עד שהאימפריה הגיעה לקיצה, ולפיו, אף על פי שלקיסר האינקה היו נשים רבות, האישה הרשמית הייתה על פי רוב אחת מאחיותיו. כשהגיע זמנו, הפך מאנקו קאפאק לאבן כמו אחיו לפניו. בנו, סינצ'י רוקה, הפך לקיסר השני של האינקה. במשך כ-200 שנה הייתה העיר קוסקו בירת ממלכת קוסקו, עיר-מדינה קטנה יחסית. בעמק קוסקו כבר חיו בני עמים אחרים ואלה נלחמו בפולש. כך קרה שבמשך כ-200 שנה נאלצו בני האינקה להשקיע את מרצם בסכסוכים בלתי פוסקים עם שכניהם. השינוי חל ב-1438, כאשר עלה לשלטון הקיסר התשיעי בשושלת האינקה: אינקה יופאנקי (Inca Yupanqui) שנטל לעצמו את הכינוי " פַּאצַ'אקוּטִי"ׁ (Pachacuti) (רעידת אדמה בקצ'ואה) או פאצ'קוטק (Pachacutec "רפורמטור של העולם"). במהלך 55 השנים הבאות כבשו פַּאצַ'אקוּטִי (1438 – 1471), ובנו, טופאק אינקה יופאנקי (1471 – 1493), את כל השטח שכיום מהווה את פרו וכן שטחים נרחבים באקוודור, בבוליביה ובצ'ילה. שמאל\|ממוזער\|200px\|טופאק אינקה יופאנקי, קיסר האינקה העשירי, תמונה מתוך 14 דיוקנאות של מלכי האינקה, כנראה אמצע המאה ה-18. שמן על בד. מוזיאון ברוקלין תחילה הובסו הממלכות השכנות שבהן ישבו עמים דוברי שפת האיימרה מאזור אגם טיטיקקה, ממלכת קויה וממלכת לופאקה. אחריהן הובס עם הצ'אנקה שממערב, שהיה היריב הגדול ביותר לאינקה, ושכמעט הצליח לכבוש את קוסקו. בנו ויורשו של פַּאצַ'אקוּטִי, טופאק אינקה יופאנקי, דיכא מרד שפרץ בממלכות הקויה והלופאקה, והכניע את ממלכת קיטו האדירה (ששכנה באזור אקוודור של ימינו), עד שרק ממלכה גדולה אחת, ממלכת צ'ימור שבצפון פרו שהצטיינה ברמתה התרבותית המפותחת, הוסיפה להתנגד לכובש. לאחר שטופאק אינקה יופאנקי הביס את בעלי הברית הצפוניים של ממלכת צ'ימור ועקף את הביצורים שנועדו להגן על הממלכה מדרום, נכנע יריב אחרון זה. הדרך שבה הצליחו פַּאצַ'אקוּטִי ובנו לנצח את העמים האחרים הייתה שילוב בין עורמה דיפלומטית לכישרון צבאי. צבא האינקה היה מאורגן היטב בהשוואה ליריביו וגדל עם הרחבת האימפריה על ידי צירוף התושבים הנכבשים לצבא. פאצ'אקוטי שלח מרגלים לאזורים שרצה לספח לאימפריה שלו, והם הביאו לו דיווחים על הארגון הפוליטי, הכוח הצבאי ועושר האזורים. לפני כל מסע כיבוש, הוא עשה ניסיון לשכנע את שליטי היריב להיכנע ללא קרב, תוך הרחבת היתרונות של ההצטרפות לאימפריה שלו, והוא הציע להם מתנות של מוצרי יוקרה כגון טקסטיל באיכות גבוהה, והבטיח שהם יהיו עשירים יותר מבחינה חומרית כנתיניו. בתמורה יושארו לשלוט על שטחיהם במסגרת אימפריית האינקה (הגם שיועץ מטעם האינקה יופקד על "המדיניות הגבוהה"), ילדיהם יקבלו חינוך מלא, והיחס אליהם יהיה כאל אצילים בהיררכיה של האינקה. לעומת זאת אם יתנגדו, יוענשו ללא רחם. רוב השליטים קיבלו את שלטון האינקה כעובדה מוגמרת ונכנעו ללא קרב. אם לא הספיקו תנאים אלה ומראה הצבא בן 200,000 הלוחמים לשכנע את היריב, ניתן האות להסתערות שבה בדרך כלל נוצח היריב. לאחר הכיבוש הוצאו השליטים המקומיים להורג. ילדיו של השליט הובאו לקוסקו כדי ללמוד על מערכות הניהול של האינקה, ואז חזרו לשלוט בארצות מולדתם. שיטה זו אפשרה לאינקה לצרף אותם כאצילים באימפריית האינקה, או להשיא את בנותיהם של השליטים המובסים למשפחות בפינות שונות של האימפריה. חיל מצב מבני האינקה הוצב בשטח הכבוש, ובעקבות החיילים באו פקידי ממשל ומהנדסים ולשון האינקה, הקצ'ואה, הוכרזה כשפה הרשמית. אם נעשו ניסיונות של מרד הייתה האוכלוסייה כולה צפויה להגליה. גדולתו של פאצ'אקוטי הייתה לא רק בשדה הקרב. הוא כונן אימפריה אדירה על פי עקרונות מוגדרים היטב ובאופן שיטתי. האימפריה חולקה לארבעה מחוזות על פי רוחות השמיים וכונתה לפי כך טוואנטינסויו (Tawantinsuyu) "ארבעת הסויו" (בקצ'ואה "אזורים" או "מחוזות") שפינותיהם נפגשו בבירה קוסקו. האימפריה נוהלה על ידי ממשל מרכזי בקוסקו עם האינקה בראש וארבע ממשלות מחוזיות עם מנהיגים חזקים במחוזות: צ'ינצ'איסויו (Chinchaysuyu, צפון-מערב), אנטיסויו (Antisuyu, צפון-מזרח, יער האמזונאס), קויאסויו (Qullasuyu, דרום-מערב) וקונטיסויו (Kuntisuyu, דרום-מזרח). המבנה הארגוני ההיררכי, אפשר לעם קטן יחסית לייצר ממאות שבטים שונים, יושבי אזורים גאוגרפיים שונים בתכלית ונבדלים במנהגיהם, לשונותיהם, עיסוקיהם ואמונותיהם, אימפריה אחת בת 10 מיליון נפש. מעריכים שפאצ'אקוטי הוא שהורה לבנות את מאצ'ו פיצ'ו, או כבית משפחה או כמקום מפלט בקיץ, אם כי ייתכן שזו הייתה תחנה חקלאית. רשימת קיסרי האינקה שמונת הקיסרים הראשונים ברשימה להלן היו חסרי חשיבות היסטורית ותולדותיהם מבוססים על אגדות. מאנקו קאפאק (בערך 1200 לספירה) סינצ'י רוקה (Sinchi Roca) יוקי יופאנקי (Lloque Yupanqui) מאיטה קאפאק (Mayta Capac) קאפאק יופאנקי (Capac Yupanqui) אינקה רוקה (Inca Roca) יאואר ואקאק (Yahuar Huacac) ויראקוצ'ה אינקה (? - Viracocha Inca) (1438) אינקה יופאנקי הידוע יותר בכינויו " פַּאצַ'אקוּטִי" (1471 – 1438) טוֹפָּאק אִינְקָה יופאנקי (1493 – 1471) ואיינה קאפאק (1527 – 1493) וַאסְקַאר (1532 – 1527) אַטַוַאַלפָּה (1533 – 1532) גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|התפשטות האינקה אימפריית האינקה הייתה קרויה בפיהם "ארץ ארבעת הרביעים" (טאוואנטינסויו). האימפריה השתרעה לאורך של 4,000 ק"מ מצפון לדרום, לאורך שלשלת הרי האנדים הגבוהים. ממערב למזרח עברה ממדבר אטקמה, המדבר היבש ביותר בעולם, ליערות הגשם המהבילים של אמזוניה. הגבול הצפוני של האימפריה נקבע בנהר אנקסמאיו (Ancasmayo) שלא זוהה במדויק. יש חוקרים המשערים כי מדובר בנהר ריו גואיטרה (Río Guáitara) המשמש כיום כגבול בין קולומביה לאקוודור ויש הטוענים כי מדובר בנחל אנגסמאיו (Angasmayo) הזורם בקולומביה לא הרחק מהגבול עם אקוודור. גם הגבול הדרומי שרוי במחלוקת בין החוקרים. חלקם מציבים את הגבול בנהר מַאוּלֶה וחלקם צפונית לו בנהר מאיפו. שני הנהרות זורמים ממזרח למערב דרומית לסנטיאגו דה צ'ילה בירת צ'ילה. האינקה שלטו על שרשרת הרי האנדים, שרק הרי ההימלאיה גבוהים מהם. חיי היומיום התנהלו ברום של עד 4,500 מטרים. האקלים של האזור והשטח ההררי הציבו אתגרים רבים. בני האינקה נאלצו להתאים את אורחות חייהם כדי לעמוד ברבים מהאתגרים הללו. כך למשל יש מעט אדמה פורייה בהרי האנדים, והאינקה התגברו על כך באמצעות בניית טרסות. אף על פי שגשם יורד בהרי האנדים באופן קבוע מדצמבר עד מרץ, בשאר ימות השנה יש לעיתים תקופות ממושכות ללא גשם כלל. על מנת להבטיח שיהיו להם המים הדרושים לחקלאות, בני האינקה בנו מערכות גדולות של תעלות להשקיה. התעלות הביאו גם מים לערים. לניהול האימפריה שלהם נזקקו האינקה למערכת דרכים נרחבת, אבל הטופוגרפיה ההררית הפכה צורך זה למשימה קשה שעליה התגברו האינקה באמצעות יישור שטחים, בניית מדרגות, בניית סוללות, הקמת גשרים ובמקרה אחד גם חציבת מנהרה. הפולחן הדתי נערך בגבהים של עד 6,600 מטרים. הר ז'וז'איז'קו, השוכן בפרובינציה סלטה שבארגנטינה (סמוך לגבול עם צ'ילה), הוא אתר הפולחן הגבוה ביותר של האינקה הידוע כיום. דרכים נבנו אל ההרים, במות פולחן נבנו על פסגותיהם, ולשם כך הושקע זמן רב בהובלת אדמה, סלעים ועשב לגבהים קיצוניים אלו, המתאפיינים בתנאי סביבה קשים כקור ויובש עז, אוויר דליל לנשימה. ארגון האימפריה ממשל ציבורי החברה באימפריית האינקה הייתה בעיקרה חברה חקלאית. האיכרים היו עמוד התווך של האימפריה, אך ניצבו בתחתית הסולם החברתי. כל חייהם מן העריסה ועד לקבר היו מאורגנים ומונחים על ידי פקידים ומפקחים מטעם המשפחה, הכפר, השבט, המחוז והשלטון המרכזי. לאזרחים לא היה חופש תנועה באימפריה, והבנים היו חייבים לעבוד באותו מקצוע כהוריהם. קבוצת משפחות שחיו ועבדו יחד היו קרויות "אַיוּ" (Ayllu). על כל אלו השגיח הקוּרַאקַה (kuraka), מפקח בן העם הנשלט. הקוּראקה פיקח על יחידות בהן היו 100, 500, 1,000, 5,000 ו-10,000 "משלמי מיסים". המסים הועלו לשלטונות בשתי צורות: האחת - הקצבת בני אדם לעבודות ציבוריות (סלילת דרכים, בניית גשרים, הקמת סוללות) או לשירות צבאי, והשנייה מסירת חלק מהתוצר החקלאי. מעל הקוראקים היו מושלי הנפות (a tokrikoq) מבני האינקה, ומעליהם ארבעת מושלי המחוזות (Apu) שהרכיבו את האימפריה. בראש הפירמידה עמד הקיסר (סאפה אינקה) ולצידו פעל הכהן הראשי (Willaq Umu) שלעיתים תפקד כמפקד העליון של הצבא. הצבא שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור אידיאלי של צבא האינקה צבא האינקה היה החזק ביותר באזור באותה תקופה, מכיוון שניתן היה לגייס כל כפרי או חקלאי כחייל כחלק ממערכת השירות החובה הציבורית המכונה מיט'ה. מספר החיילים בצבאות האינקה נע בין 70,000 ל-250,000 איש. כל גבר בעל כושר גופני בגיל הלחימה חויב לעבור הכשרה צבאית ונאלץ להשתתף במלחמה בתפקיד כלשהו לפחות פעם אחת בחייו, ולהתכונן ללחימה שוב בעת הצורך. כשהאימפריה הגיעה לשיא גודלה, כל אזור באימפריה תרם את חלקו בהקמת צבא למלחמה. החייל הרגלי הפשוט היווה את גרעין הצבא. את החיילים הובילו קצינים מקצועיים. קצינים אלה נבחרו במהלך פסטיבל וראצ'יקוי, במהלכו נאלצו המועמדים לעבור מבחנים שונים של מיומנות גופנית: כגון ריצה, קליעה למטרה בחץ וקשת, קרב מגע ולראות אם הם יכולים להישאר ערים במשך תקופה ארוכה, כאשר נטען כי כמה קצינים היו יכולים להישאר ערים במשך שבוע שלם. הקיסר, שהיה ידוע בכינוי "סַאפָּה אינקה", הובל לקרב באפיריון יחד עם אצילים אחרים, והוגנו על ידי החיילים המקצועיים ביותר. האפיריון אפשר תצפית על שדה הקרב, וכלי הנשק הפופולרי ביותר בשימוש ממנו היה אבן הקלע. גם חפצי קודש הקרויים "וַאקָה" הובלו לשדה הקרב באפיריון. הצבא התחלק ליחידות משנה על בסיס שבטי בפיקודם של קצינים מקומיים. מספר יחידות שבטיות כונסו לגדודים וחטיבות גדולות יותר אשר היו תחת פיקוד אחד מהאצילים הבכירים מבני האינקה. האריסטוקרטיה של האינקה הרכיבה את יחידת העלית של הצבא. מספר אנשיה של יחידה זו לא ידוע במדויק, אך כלל ככל הנראה כמה אלפי לוחמים ואולי אפילו עשרות אלפים. המשמעת הייתה קפדנית מאוד. על גילוי פחד או עריקה נהגו להעניש בהוצאה להורג. ידוע סיפורו של מצביא שחרג מסמכותו וכבש שטחים שלא היה אמור לכבוש. אף על פי שהוא הצליח לכבוש את השטח, הוא הוצא להורג על הפרת פקודה מפורשת. גם קרוביו של הקיסר הוצאו להורג אם חרגו מפקודותיו או מהזמן שהוקצב להם לכיבוש. ברחבי האימפריה ובמיוחד בגבולותיה נבנו מבצרי "פוקרה". כלי הנשק שמאל\|ממוזער\|250px\|קלע מצמר למה שהיה בשימוש של בני האינקהלאינקה לא היו ברזל או פלדה וכלי הנשק שלהם לא היו יעילים בהרבה מאלו של מתנגדיהם, ולכן הם ניצחו לעיתים קרובות את יריביהם רק משום שהיו להם חיילים רבים יותר, או ששכנעו אותם להיכנע מראש על ידי הצעת תנאים נדיבים. כלי הנשק של בני האינקה היו פשוטים למדי. משום שצבאם גויס על בסיס אזורי, נטו כלי הנשק להשתנות מאזור לאזור. כך, למשל, שוכני היערות היו קשתים מעולים, בעוד שבאזורים אחרים לא היו עצים מתאימים לבניית קשתות. בנוסף לכלי הנשק המקומיים, סיפקו האינקה כלי נשק משלימים מהמחסנים הממלכתיים על מנת להשלים את חימושו של החייל. גלגול סלעים במורד על האויב היה אסטרטגיה נפוצה, תוך ניצול השטח ההררי. הלחימה לוותה לעיתים בהקשה על תופים ובתרועת חצוצרות, עשויות מעץ, קונכייה (כלי נשיפה) או עצם. כלי ההטלה כללו קשתות, קלעים, בולאס וצינורות נשיפה בעזרתם אפשר היה לירות חץ קטן למרחק של כמה עשרות מטרים. ראשי החיצים היו עשויים בדרך כלל מעצמות בעלי חיים או עץ שחוזק מעל המדורה. בגלל העדרם של חודי מתכת, כלי נשק אלה, מלבד הקלע, לא היו נפוצים בקרב בני האינקה. הקלע היה כלי נשק קטלני בידיהם של האינקה. בילדותם התאמנו שעות רבות בשומרם על השדות מפני ציפורים וחיות הבר. אבן שנורתה מקלע הייתה יכולה לפגוע באויב לא מוגן ממרחק של 60 מטר והייתה יעילה אפילו נגד הקסדות הספרדיות ממרחק של 30 מטר. האבן לא הרגה את הספרדי שחבש קסדת פלדה, אך עוצמת המכה היממה אותו וכתוצאה מכך הוא לא יכול היה להשתתף בקרב. לקרב פנים מול פנים העדיפו האינקה חניתות, אלות שראשיהן בצורת כוכב עשוי נחושת או ארד, ומיני גרזנים. הלהב היה עשוי בדרך כלל מאבן חדה. כלי הנשק של האצילים היו טובים יותר, לרוב בעלי להב ממתכת. היו להם גם חרבות גסות שהיו בנויות מעץ קשיח מצופה בשוליו רצועות ארד. חרבות עשויות מארד מלא היו נדירות מאוד. השריון של הלוחמים כלל: קסדות עשויות עץ, קנים או עור של בעלי חיים, לרוב מרופדות בנחושת או ארד; חלקם היו מעוטרים בנוצות. מגנים עגולים או מרובעים עשויים עץ או עור של בעלי חיים. טוניקות בד מרופדות בכותנה ופסי עץ קטנים שהיו יעילים נגד חיצים שנורו מהקשתות הפרימיטיביות שהיו בידי האינדיאנים, אך לא עצרו את החיצים הכבדים שירו הקשתות האופקיות של הספרדים. שריון חזה מתכתי טקסי, מנחושת, כסף וזהב, התגלה באתרי קבורה, שחלקם שימשו גם בקרב. טקטיקה ממוזער\|מפת התרחבות אימפריית האינקה בידי קיסרים שונים מערכה התחילה תמיד בעבודת מודיעין יסודית. רשתות הריגול הענפות היו פזורות לאורך הגבולות והיו מדווחות לרשויות על תנועותיו של היריב. בני האינקה שלחו בדרך כלל סיירים לצפות באויביהם. קבוצות של אצילים נשלחו לנהל משא ומתן על הסכמי שלום, ובמספר הזדמנויות, משרתיהם של שליחים אלה היו מרגלים שניסו לשחד את קציני האויב כדי שיבגדו בקרוביהם על ידי נסיגה ברגע מכריע בקרב. האינקה עשו שימש נרחב ברשת הדרכים הענפה שלהם ובעזרתם הצבא היה יכול לנוע במהירות גדולה. בהמת המשא העיקרית הייתה הלמה. הדרכים אפשרו תנועה מהירה (ברגל) של צבא האינקה ותחנות דרכים לצרכים צבאיים הנקראים טמפו וממגורות אחסון למזון המכונים קולקה נבנו במרחק הליכה של יום אחד, כך שהובטח לצבא מזון ומקומות מנוחה במערכה. במהלך קרב בשטח הפתוח, הצבא בדרך כלל התחלק לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשית יצאה במתקפה חזיתית נגד הכוח היריב, בעוד שהשתיים האחרות איגפו את האויב והגיעו מאחוריו כדי לתקוף מאחור. לפני תחילת קרב פנים אל פנים, השתמשו החיילים בנשקי הטלה (חיצים, קלעים, בולאס וחניתות קצרות) על מנת לשבור את קווי האויב. בקרב עצמו חיפשו לרוב את מיקומו של המצביא העוין במטרה להכריעו. האינקה הפרישו בדרך כלל עתודה חזקה לניצול ההצלחה הראשונית או כתגבורת לכוח שעמד בסכנה. צבא האינקה נהג לפעמים לזייף נסיגה כדי להיות מותקף תוך כדי התקפת מלקחיים משלו. היתרון העיקרי של צבא האינקה על אויביו היה עליונותו המספרית. בעוד יריבים טיפוסיים היו לוחמים של משטר צ'יף בודד (או לכל היותר, ברית של כמה משטי צ'יף), הכוחות הקיסריים כללו גברים מכל רחבי האימפריה. הודות לגודלה הגדול של האימפריה, ניתן היה לגייס צבא של מאות אלפי לוחמים. מגוון רחב זה של גברים הוכיח גם יתרון (עליונות מספרית וחיילים מיוחדים לשטח שונה) וגם חיסרון (חוסר לכידות בין גדודי הצבא). הן תולדות האינקה בעל פה והן דיווחים כתובים ספרדיים מעריכים שהאינקה יכלו להציב צבאות של 100,000 בכל פעם. היריבים של האינקה באזור היו מאורגנים בצורה גרועה ולאחר שבירת המבנה היו מבצעים התקפה חזיתית המוניות. צבא האינקה, לעומת זאת, היה כל כך ממושמע עד שהוא שבר לעיתים רחוקות מאוד את המבנה והצליח להדוף ביעילות מארבים בשטחי הג'ונגל, המדבר, ההרים והביצות. עם בואם של הספרדים הטקטיקות הישנות לא התאימו עוד והאינקה נאלצו לשנות את הטקטיקה שלהם. על מנת להתמודד עם איום הפרשים, ניסו האינקה לצייד את צבאם בחניתות ארוכות, אך ללא הועיל. האינקה אפילו ניסו להכריח מספר שבויים ספרדים ליצור עבורם אבק שרפה אך גם אמצעי זה לא עזר בגלל מיעוט האבקה. אחרי הכיבוש הספרדי הראשוני נלחמו האינקה בספרדים עוד כ-50 שנה, אך הוכרעו לבסוף על ידי הנשק האירופאי המתקדם. מצור במקרה שהכוח היריב מצא מקלט במבצר, על הר או בעיר מבוצרת, היו כוחות האינקה חותכים קווי תקשורת ואספקה על מנת לבודד את האויב ולמנוע נסיגה או בקשות לתגבורת. אם המשא ומתן היה ניכשל, ניסו כוחות האינקה להסתער על המבצר או להרעיב את הכוח היריב. ערים כבושות ותושביהן זכו בדרך כלל ליחס טוב אם נכנעו ללא התנגדות. עם זאת, אם האויב אכן התנגד אז הם עלולים לסבול ממספר עונשים בהתאם למידת ההתנגדות שהפגין. אם עיר או שבט נכנעו ואז מרדו, האינקה יכול אפילו לאשר השמדה מוחלטת של העיר או הקבוצה האתנית. אם היה צורך בנסיגה, צבא האינקה היה צועד בדרך כלל לאורך הדרכים בצורה ממושמעת, בעקבות המסלול המהיר ביותר שהיה. הצבא היה נח רק במבצרים במטרה להתחמש למקרה לבצע התקפת נגד. חילות מצב הושארו במבצרים ששלטו בדרכים על מנת לעכב התקדמות אפשרית של האויב. מפעלי בנייה שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמה לבנייה של האינקה. דלת טרפזית במאצ'ו פיצ'ו בתקופה הקצרה שבה התקיימה אימפריית האינקה, הגיעו בני האינקה להישגים מרשימים בבניית בתים, ארמונות וערים, סלילת דרכים, הקמת גשרים, מערכות השקיה ובניית טרסות במורדות ההרים להגנת האדמות החקלאיות מפני הסחף. בניגוד לאצטקים שנהגו להקריב אלפי אנשים מקרב אויביהם על מנת לרצות את האלים, העדיפו האינקה להעבידם ולנצלם לעבודות בנייה ומפעלי פיתוח. הבניינים שהקימו בני האינקה היו מוצקים ופשוטים, ועם זאת בעלי פרופורציות שיטתיות. קירותיהם החיצוניים היו נקיים מקישוטים, פרט ללוחות זהב וכסף פה ושם. בתים רבים נבנו עם קירות בעלי שיפוע "הפוך" שפנה כלפי פנים. במשטחים הישרים שובצו פתחים בצורת טרפז וגומחות שהלכו והוצרו כלפי מעלה. גושי סלע הונחו זה על גבי זה בבנייה יבשה ללא מלט ובהתאמה מושלמת, עד כי נאמר כי לא ניתן להחדיר סכין ביניהם. בבתים היה בדרך כלל חדר בודד והגג היה בנוי מקורות עץ או גבעולי חזרן שעליהם הונח סכך. הבתים היו בני קומה אחת, ולעיתים נדירות בני שתי קומות, כשהגישה לקומה העליונה הייתה מבחוץ. מבנים אלו הוכיחו את עצמם כיציבים והם החזיקו מעמד ברעידות אדמה אשר הרסו בניינים שהוקמו בתקופה מאוחרת יותר ובשיטות בנייה מערביות. הקיסר פאצ'אקוטי היה המתכנן של מפעלי הבניה הגדולים של האימפריה. כך למשל, תכנן פאצ'אקוטי את סלילת הרחובות בבירה קוסקו על פי שיטת הרשת: הרחובות חצו זה את זה בזווית ישרה ונקבעו ביניהם מרחקים שווים. כן הוחל בבניית שלושת הבניינים, הנחשבים עד היום כמרשימים ביותר מתקופת האינקה: מקדש השמש בקוסקו, מבצר סקסייוומאן שהוקם על גבעה ליד קוסקו, והעיר מאצ'ו פיצ'ו. דרכים שמאל\|ממוזער\|250px\|מערכת הדרכים של אימפריית האינקה האינקה לא היו מסוגלים לנהל בהצלחה כה רבה את מלחמותיהם, אלמלא עמדה לרשותם רשת מסועפת של דרכים. הגדולה שבהן הייתה הדרך המלכותית של האנדים שנמשכה לאורך 5,300 ק"מ על גב הרכס מצפון לדרום. דרך אחרת עברה במקביל לה, לאורך כמעט כל חופה המערבי של אמריקה הדרומית. בין שתי דרכים ראשיות אלו חיברו כמה כבישי רוחב. מכיוון שהאינקה התגוררו בהרי האנדים, ורוב הדרכים עברו בהרים, נדרש ידע הנדסי רב לבנייתן. הדרכים שנבנו בחוף לא עברו חיפוי וסומנו על ידי גזעי עצים. לדרכים בהרים היה חיפוי באבנים, בעליות ובמורדות נבנו מדרגות וכן נבנו לצידן גדרות אבן למניעת נפילה. במקומות מסוימים הדרך נחצבה בהר. בסך הכול בנו האינקה קרוב ל-40,000 ק"מ של דרכים. הדרכים אפשרו העברת כוחות צבא ממקום למקום תוך זמן קצר יחסית, וכן העברת סחורות וחומרי בנייה. הדרכים שימשו גם את הרצים שהעבירו מידע מקצות האימפריה אל קוסקו הבירה. הדרכים נבנו כך שיעמדו בתהפוכות מזג האוויר, ולכן הן השתמרו עד היום במצב מצוין. התושבים שגרו בסמוך לדרכים היו אחראים על תחזוקתן. הדרכים נשמרו נקיות מאשפה. ליד הדרכים הראשיות הוקמו מבני טמפו במרחק שבין 20 ק"מ ל-30 ק"מ זה מזה (תלוי בתנאי השטח). במקומות אלו היה ניתן ללון ולהאכיל את בהמות המשא (הלמות). צמוד למבני הטמפו היו מקדשים לאל השמש ומחסנים (קולקה) שהכילו כלי-נשק ומזון – בעיקר בשר למה מיובש ותפוחי אדמה ששימשו את הצבא. תחבורה הסחורות הועברו על גבם של בני אדם ובהמות. אנשים נשאו סחורות בתוך גלימה או באמצעות חבל שהיה תלוי על הגב ונקשר בקשר מעל החזה. כדים נישאו באמצעות חבל שהועבר דרך ידיות שהיו על הכד ונקשרו על החזה או סביב המצח, כמו כל חבילה אחרת. הלמה הייתה בהמת המשא היחידה, בשל היותה בהמה המתאימה באופן אידיאלי לתנאי הרי האנדים. הלמות מסוגלות לשאת משאות במשקל של עד 30 קילוגרם למרחק של עד 20 קילומטרים ביום או 45 קילוגרם למרחק של עד 12 קילומטרים. אף על פי שהסוסים והחמורים שהובאו על ידי הספרדים מסוגלים לשאת משקל כבד יותר, אין להם את הסיבולת או יכולת האחיזה הטובה של כפות הרגליים שיש ללמות. שיירות של למות שימשו להעברת פריטים, בכל שיירה היה מספר רב של למות נוספות עליהן היה לחלוק את העומס. הלמות מסוגלות לרעות לאורך המסלול, כך שאין צורך לספק להן מזון, מלבד באזורים מדבריים. באזורי החוף ועל אגם טיטיקקה, העבירו בני האינקה סחורות בעזרת רפסודות. לאורך החוף, נבנו רפסודות מקנים לנשיאת אדם אחד, בעיקר לצורך דיג. סירות כאלה עדיין נמצאות בשימוש באזור טרוחיו, אבל האמנות של בנייתן הולכת ואובדת. צפונה יותר לאורך חוף אקוודור, נבנו רפסודות גדולות הרבה יותר, לשיט בים. הן נבנו מבולי עץ ושימשו למסחר. באזורים דרומיים יותר, בצ'ילה, נבנו רפסודות מעורות של אריות ים שקל למתוח אותם, רפסודות אלה שימשו בעיקר לדיג ולא להעברת סחורות. באזור שסביב אגם טיטיקקה, התמחו בניה של קבוצה אתנית קטנה בשם אורו (Uro) בדיג. הם השתמשו בקנים של צמח הטוטורה המשגשג באזורי אגמים וביצות לבניית רפסודות לצורך פעילות הדיג שלהם, או להקמת איים מלאכותיים שבהם התגוררו. צורה נוספת של תחבורה ששימשה את אנשי האינקה היה אפריון. הוא היה בנוי משני מוטות ארוכים שהיה מונחים על כתפי הנושאים (בדרך כלל ארבעה גברים שנבחרו בקפידה ושהוחלפו מדי פעם) ודרגש שנבנה על אמצע המשטח שהיה מכוסה בכריות. באפריונים המשוכללים גם הייתה חופה שנועדה להגן בפני השמש. האפריונים שנועדו לבני האצולה ולקיסר היו מקושטים בהדר רב. גשרי חבלים שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמה טיפוסית של גשר תלוי של האינקה על נהר אפורימק ליד וינצ'ירי, פרו דוגמה לכושר ההמצאה ההנדסי של האינקה היו גשרי החבלים התלויים שהיוו חלק ממערך הדרכים. בניית גשרים אלה הסתמכה על עגינת הגשר לזוג עמודי אבן בכל צד של הנקיק, וחיבורם באמצעות כבלים מסיביים עשויים מעשב איצ'ו (Jarava ichu). שני כבלים נוספים שימשו כמעקות לגשר. הכבלים ששימשו כבסיס לגשר חוזקו באמצעות ענפים קלועים. מבנה זה היה חזק מספיק על מנת לשאת את הספרדים כשהם רכובים על סוסים. עם זאת, גשרים אלה היו כבדים ולכן מרכז הגשר היה שקוע יחסית לקצותיו. כמו כן לא ניתן היה להשתמש בגשר בזמן רוחות חזקות. חלק מהסיבות לחוזק המבנה נבע מהעובדה שהגשר הוחלף בכל שנתיים על ידי המקומיים כחלק מחובותיהם לשלטון האינקה ("מיט'ה"). היו נוהגים לחתוך את כבלי הגשר הישן שהופל לנהר ונישא בזרם ואז להציב את הגשר החדש. במקרים מסוימים, החובה היחידה שהוטלה על איכרים מקומיים אלה הייתה לתחזק ולתקן את הגשרים כדי להבטיח שמערכת הדרכים של האינקה תמשיך לתפקד. המסורת והטכניקה להקמת גשרי חבלים עברה בירושה וגם בימינו נוהגים כפריים לבנות גשרי חבלים אחת לתקופה באותה שיטה. הגשר הגדול ביותר של האינקה נבנה בשנת 1350 מעל ערוץ הנהר אפורימק, בדרך הראשית צפונית לקוסקו. אורכו 45 מטרים וגובהו 35 מטרים מעל לנהר. מסורת בניית הגשר נמשכת עד ימינו, והגשר המכונה קסוואצ'קה (Queshuachaca) נבנה מחדש כל שנה באותה טכנולוגיה. תקשורת שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל של צ'סקי במוזיאון הדואר בלימה אחת הצורות לשימוש ברשת הדרכים של האינקה הייתה תקשורת בין מרכזים שונים. הצ'סקי היו צורת התקשורת העיקרית - רצים מהירים שהוצבו במרחק בין 10 ל-15 קילומטרים זה מזה כדי להעביר שדרים דחופים. הרצים היו צעירים שהוכשרו לתפקיד מילדות. הם היו מסוגלים לרוץ בקצב של ק"מ בפחות מארבע דקות. בקצב זה היה עובר שדר 240 קילומטרים ביום. תוכן השדר היה נשמר במדויק, חרף העובדה שהשדר היה עובר לעיתים בין כמה מאות רצים, משום שעונש חמור הוטל במקרה של שיבוש השדר. תכופות לא הסתפקו האינקה בהודעה בעל פה, אלא השתמשו בשדר כתוב באמצעות ה"קִיפּוּ" (ראו כתב בהמשך). חברה אוכלוסייה אוכלוסיית אימפריית האינקה מנתה בשיאה כעשרה מיליון בני אדם, כשעם האינקה התרחב ומיזג לתוכו שבטים אחרים. האינקה החלו לגבש את האימפריה לא רק בכך ששילבו את המעמד השליט של השבטים הנכבשים, אלא גם בגיבוש שפה אוניברסלית הקרויה קצ'ואה. מטרתה הייתה לגשר בין עמים שדיברו כ-700 שפות שונות. שילוב השבטים התבצע בכל שטחי החיים וכלל את ההיסטוריה, המיתוס והאגדות של כל שבט. בכוונה תחילה שולבו, אומצו או בוטלו סיפורים שונים. מנהג זה היה אופייני לשאיפה של האינקה לארגון וסדר. נוצר מעמד מיוחד של אנשים חכמים הקרויים אמאוטס (Amautas) שהנציחו מסורות, היסטוריה ואגדות עמים. הם יצרו מחדש סיפורי אגדה שפיארו מעשי ניסים כדי לחזק את אמונת המאזינים. כמו כן היו האגדות הדרך הטובה ביותר לקבוע תקדימים רצויים לשלטון, או להעביר אזהרה מפני עונשים כנגד מעשים לא רצויים. שפה שפת האינקה קרויה קצ'ואה (Quechua) והיא נקבעה כשפה רשמית לכל תושבי האימפריה. עם זאת גם שפת האיימרה (Aymara) הייתה נפוצה, במיוחד בשבטים שגרו מסביב לאגם טיטיקקה. הכנסייה הספרדית בחרה בשתי שפות אלו על מנת להפיץ את בשורת הנצרות בשטחי האינקה. הם אף לימדו אותן לאינדיאנים שמעולם לא היו תחת הכיבוש של האינקה. כיום שפות אלו הן הנפוצות ביותר בין ילידי אמריקה הדרומית. כתב שמאל\|ממוזער\|250px\|קיפוקאמיוק עם קיפו האינקה השתמשו במתקן בשם קִיפּו (khipu או quipu) להעברת מסרים בסימנים. המתקן היה בשימוש גם בממלכות שקדמו לאינקה. משמעות השם היא "קשר” בקצ'ואה. הקיפו היה עשוי חבל עיקרי אחד, שעליו נתלו חבלים קטנים רבים, לפעמים בצבעים שונים. מקומם של הקשרים בא לציין מספרים בשיטה העשרונית. בפיתוח השיטה לא נעשה ניסיון לשחזר צלילים פונטיים כמו בכתב המערבי. צופן הקיפו טרם פוענח וקיים מגוון של תאוריות לגבי המידע שהוא מכיל. יש הטוענים שבקיפו צפון הרבה יותר ממידע מספרי וכי הקיפו הוא סוג של לשון כתובה פרימיטיבית. לפענוח הצופן יש חשיבות מרובה, שכן לא קיים רישום כתוב אחר של שפת האינקה, דבר נדיר ביותר לגבי חברה כה מתקדמת. שימושים רבים שהיו לקיפו וידועים כיום הם: מפקד אוכלוסין, מיסים, כמות של חפצים שנקנתה או נמכרה. כמו כן, הקיפו שימש לרישום מידע על לוח השנה, שכלל את מספר הימים והחודשים במחזורי השמש והלבנה. פקידי ממשל של האינקה היו המשתמשים העיקריים של הקיפו, והשתמשו בו על מנת לנהל רישומים על המשאבים שבאחריותם, כגון בעלי חיים ותוצרת חקלאית. פקידים אלה, שהקדישו את זמנם ליצירת ופענוח הקיפו, היו קרויים "קיפוקאמאיוק" (Quipucamayoc). הם היו מסוגלים לבצע חישובים מתמטיים פשוטים כגון: חיבור, חיסור, כפל וחילוק. בעזרת הקיפו, למשל, יכול היה הקיפוקאמאיוק לעקוב אחר כמות העובדים שהשבטים סיפקו. שלטונות האינקה דרשו שיתבצע רישום של כל התוצרת החקלאית (תירס, תפוחי אדמה וכו') וכן טובין אחרים שיוצרו ואוחסנו ברחבי אימפריית האינקה. בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש, פקידי הממשל הספרדי הסתמכו על הקיפו כדי ליישב מחלוקות בנוגע לחובת העבודה של השבטים המקומיים ועל יצור הטובין. לעיתים אף זומן הקיפוקאמאיוק לבית המשפט, שבו נחשב "ניהול הספרים" באמצעות הקיפו תעוד חוקי של תשלומים שבוצעו. השימוש בקיפו הופסק משום שהספרדים לא היו מוכנים להיות תלויים בקיפוקאמאיוק שרק הם היו מסוגלים לפענח את הקיפו. כמו כן הם ראו בקיפו סמל לעבודת האלילים של האינקה ומכשול בדרך להעברת האינדיאנים לנצרות. בסינוד השלישי של לימה שנערך ב-1583 הוחלט על איסור השימוש בקיפו ועל שריפת כל הקיפו ששימשו לתיעוד מנחות לאלים שאינם נוצרים ולכן נחשבו לחפצים של עובדי אלילים ומכשול להמרה דתית. כיום נותרו כ-600 דוגמאות לקיפו. מעמדות חברתיים בראש הפירמידה של האימפריה עמדו הקיסר ואשתו. עבור האינקה היה הקיסר צאצא ישיר של אל השמש ולכן נערץ על ידם כאל. כל הוראתו, מוזרה ככל שתהיה, הפכה מיד לחוק. גם הנכבדים שבאצילים הופיעו לפניו בכניעה מוחלטת, כשראשיהם שחוחים. הקיסר הובל על גבי אפיריון ברוב סגנון ממקום למקום ולבש כיסוי ראש מיוחד שנועד להפגין את כוחו. מתחתיו עמדו בני משפחת המלוכה, מעמד האצילים, מפקד צבא האינקה וכוהן הדת הראשי. אנשים אלה שלטו על אימפריית האינקה ורבים מהם התגוררו בקוסקו. במקום שלישי בהיררכיה היו ארבעת ה"אפו" (Apu), שליטי ארבעת המחוזות שהרכיבו את אימפריית האינקה. לאנשים אלו הייתה עוצמה רבה. הם יכלו לגייס צבא, לגבות מיסים והיו ממונים על החוק והסדר. מתחתיהם היו כוהני המקדשים, המהנדסים, מפקדי הצבא הבכירים ופקידי הממשל המקומיים. הם היו אחראיים להחלטות פחות חשובות כגון פתרון סכסוכים וקביעת עונשים. אחריהם בהיררכיה היו האומנים, המוזיקאים, מפקדי צבא זוטרים ורואי החשבון של האינקה הקרויים קיפוקאמאיוק. המעמד הנחות ביותר היו האיכרים, הרועים ומגויסי החובה. ערים וכפרים שמאל\|ממוזער\|300px\|חורבות העיר צ'וקקיראו רוב התושבים התגוררו בכפרים והגיעו לערים לצורך מסחר או לחגיגות. התושבים התגוררו בבתי אבן או בוץ בני חדר אחד מכוסים בגג עשב. לבתים הייתה כניסה נמוכה, שעליה הגנה רצועת בד או עור ולא היו בהם חלונות, כשאת המזון והחפצים נהגו לשמור בסלים. בבתים היה חדר אחד שבמרכזו הכירה. בתוך הבתים לא היו רהיטים והתושבים ישנו על עורות של למה. חלל המגורים חולק לשני אזורים: האחד לשינה והשני לבישול והחזקת חיות בית כמו שרקנים. העיר שמשה בעיקר את הממשל ששלט על האזור הכפרי הסמוך. כל הרישומים לגבי הכפרים הסמוכים דווחו על ידי מנהיגיהם ונרשמו על ידי הקיפוקאמאיוק. מלבד פקידי הממשל התגוררו בעיר עובדי המתכת, הנגרים, האורגים ושאר בעלי המלאכה שעסקו בעבודת אומנות למען המקדשים. אנשים אלה חיו ברובע בעלי המלאכה. מחוץ לערים היו המחסנים של הממשל וקסרקטיני הצבא. בכל עיר מרכזית באימפריית האינקה היה ארמון מוכן לשימושו של הקיסר כאשר ביקר בעיר ובימה גבוהה (בקצ'ואה אושנו) בכיכר המרכזית שבראשה כיסא אבן שממנה היה יכול הקיסר לצפות בטקסים ובפולחנים שבוצעו לכבודו. במתחם הארמון היה גם המנזר של "בתולות השמש" ובתים למשרתים. המבנים היו בני קומה אחת עשויים אבן ומכוסים בגג עשב. הכניסה היחידה למבנים הייתה מהחצר המשותפת. קוסקו בירת האימפריה מנתה יותר מ-100,000 תושבים – מספר רב לפי מושגי הימים ההם, אשר היה דומה למספר תושבי פריז ולונדון בתקופה המקבילה. לב העיר הייתה הכיכר המרכזית, שסמטאות צרות השתרגו ממנה. סביב הכיכר היו ארמון הקיסר, בתי אצילים וקבוצת מקדשים שכללה את מקדש השמש, אתר הפולחן המרכזי של האינקה. קירותיהם של הבתים הגדולים קושטו בלוחות זהב, ובגגותיהם של הבתים הסמוכים נשזרו חוטי זהב דקים, שהבהיקו שעה שקרני השמש האירו את העמק. פשיעה לדברי הכרוניקן ממוצא אינקה-ספרדי אינקה גרסילאסו דה לה וגה היו לאינקה שלושה חוקים: "אל תגנוב", "אל תשקר", "אל תהיה עצלן". היות שבני האינקה לא היו זכאים להחזיק רכוש פרטי, נחשבו הגנבה והשוד פשע כנגד המדינה וחל בגינם עונש מוות. אולם משנתפס אדם רעב בגנבת מזון, הועמד לדין המפקח עליו, באשמת הזנחת חובתו לדאוג לנתונים תחת פיקוחו. כיוון שהכלכלה המתוכננת של האינקה שאפה לספק לכל אדם את צרכיו הבסיסיים, כמעט שלא היו מקרי גנבה אצל בני האינקה. לכן, לא היו בתי כלא באימפריית האינקה. הפשעים החמורים ביותר באימפריית האינקה היו מרד, רצח, כישוף, שכרות פומבית (עבירה שנייה), העלבת קיסר האינקה ופגיעה בכבוד האלים. העונש על פשעים אלה בדרך כלל לרוב השלכת הפושע מצוק, אבל גם סקילה ותלייה, היה מרתיע מספיק כדי שרוב האנשים ימנעו מעבירות אלו. העונש על ניאוף עם בתולת שמש היה קשירת הזוג בידיהם וברגליהם לקיר, והשארתם לגווע ברעב.". ביצוע ניאוף עם אחת מנשות הקיסר גרר תליית הנואף בידיו על הקיר כשהוא ערום והשארתו למות ברעב. פשעים קלים יותר הוענשו בכריתת ידיים ורגליים, או עקירת העיניים. אלו ששרדו את העונש נאלצו לספר את סיפוריהם עד סוף חייהם, אלו שמעוניינים להקשיב היו נותנים להם אוכל כך שבעצם הישרדותם התבססה על מידת התיאורים הקשים ביותר של הסיפורים שלהם, ובכך בעקיפין הוסיפו לרתיעה מביצוע פשע. לידה וילדות שמאל\|ממוזער\|250px\|מומיה של ילדה שהוקרבה על פסגת ז'וז'איז'קו הנשים היו אמורות לעבוד עד הלידה, ואת הלידה עברו הנשים לעיתים קרובות ללא עזרת מיילדת, והיו אמורות לחזור לעבוד מיד אחרי הלידה. בקנה מידה מודרני, הילדות של בני האינקה הייתה קשה. כשתינוק נולד הוא נרחץ במים קרים ואז נעטף בשמיכה. האם הייתה נושאת אותו עימה לכל מקום. כשגדל קצת, הוא הושאר בבור שנחפר באדמה שתיפקד כ"לול". בגיל שנה התינוק כבר היה אמור לזחול וללכת ללא עזרה. בגיל שנתיים עבר התינוק או התינוקת טקס שבו קראו לו בשם, גזרו את ציפורניו וקצצו תלתל משערו ושמרו אותם בצד. מכאן ואילך היה הילד אמור להשתתף בעזרה בעבודות משק הבית. השתובבות בגיל זה גררה עונשים חמורים. מגיל חמש עד תשע, נערים ונערות היו אמורים לעזור למשפחתם על ידי השגחה על אחיהם הצעירים. הם היו אמורים גם לגרש ציפורים וחיות אחרות מהגידולים, לאסוף עצי הסקה, לטוות צמר להכנת חוטים, לאסוף צמחי בר ולעזור בבישול ובניקיון. מגיל תשע עד שתים עשרה, ילדים קיבלו אחריות נוספת. בנים רעו בעלי חיים וצדו ציפורים, בעוד בנות אספו חומרים לצביעת בדים. בגיל 14 עברו הבנים טקס חניכה שבו ניתן להם כיסוי לאזור החלציים שבא לסמל את הפיכתם לגברים. בנים ממשפחות אצולה הועברו סדרה של מבחני כושר, סיבולת וידע. לאחר המבחנים צוידו הבנים בעגילים בצבעים שונים (שבאו לקבוע את מעמדם בחברה) ובכלי נשק. מוזיקה, שירה וריקודים בני האינקה השתמשו במילה אחת "טאקי" (taqui) כדי לתאר מוזיקה, שירה וריקוד, אם כי מילה זו בקצ'ואה פירושה "שיר". המוזיקה שלהם הייתה בסולם פנטטוני והתבססה על שילוב של חמישה תווים: לה, סול, פה, רה ודו. מטרת המוזיקה בחברה זו הייתה בעיקרה רוחנית וקשורה לטקסים דתיים ולמלחמות, אך גם ליוותה פעילות חקלאית. המוזיקה הגיעה לכל פינות האימפריה, המעמדות החברתיים והפעילויות. המוזיקה הייתה מלווה בשירה בטונים גבוהים ומאונפפת. ברחבי האימפריה היו שירים רבים שהיו קשורים לרוב הפעילויות האנושיות. ריקודים הוצגו על ידי מחוות, תנועות ותלבושות. רוב הריקודים היו קשורים לטקסים ולחקלאות. התושבים האמינו שהריקודים מחברים אותם עם האלים ולכן היו ריקודים שנועדו להשפיע על מזג האוויר, כדי לסייע בקבלת יבול, ריקודים שתיארו בעלי חיים וציפורים, שנועדו לסייע לשמור על חיות המשק, וריקודי מלחמה, כדי להבטיח ניצחונות. ריקוד ושירה שימשו גם כדי לספר עובדות היסטוריות, מיתוסים ואגדות על מוצא האינקה. האינקה נגנו נעימות על כלי נשיפה מעץ וחרס ועל תופים. כלי הנשיפה שהיו בשימושם כללו: חליל, חליל פאן, חצוצרות ופעמונים עשויים מנחושת, מצדפים או מחרס. אומנות ואמנות שמאל\|ממוזער\|250px\|קנקן מקושט לצ'יצה מהסוג המכונה אורפו בני האינקה יצרו עבודות אומנות הן עבור הפולחן והן עבור חפצי יום יום. אף על פי שהושפעו מהאמנות והטכניקות של ציוויליזציית קודמות כמו הצ'ימו או תרבות מוצ'ה יצרו בני האינקה סגנון ייחודי משלהם. הם ייצרו אריגים, כלי חרס, כלי עץ מגולפים ועבודות מתכת עדיפים מבחינה טכנית על כל תרבות אנדים קודמת. החומר הבסיסי לכלי החרס היה חרסית שלה הוסיפו נציצים, חול, ורסק של סלעים וקונכיות במטרה למנוע התבקעות בשריפה. כלי החרס הוכנו ללא אובניים באמצעות הנחת סלילי חומר והחלקתו. לפני השריפה הוסף הציפוי. כלי חרס הנפוץ ביותר היה ה"אורפו" (urpu, ראו תמונה משמאל). הם עוטרו במוטיבים צמחיים מופשטים ועיצובים גאומטריים, לרוב קווים בזיגזג ונקודות. סוגי כלי חרס נוספים היו כלי הגשה שטוחים גדולים עם ידיות דמויות חיות, קערות, כוסות קרוס (qeros) גבוהות, ופצ'ה (paccha), צינור חלול מעוטר בדרך כלל בתוספות תלת־ממדיות, כמו קלחי תירס ואורפו, ששימש לנסך של צ'יצ'ה לאדמה כפולחן שנועד לבקש יבול טוב. עבודות המתכת היו בעיקר מזהב ומכסף, אבל גם נחושת וכללו דיסקים, תכשיטים, פסלונים, סכינים טקסיים, וחפצים יומיומיים ונועדו לאצולת האינקה בלבד. התכשיטים כללו עגילים, סלילים לתנוכי אוזניים, תליונים, צמידים וסיכות לבגדים. למתכות נוספו אבנים יקרות כמו אזמרגדים, לפיס לזולי, וקונכיות של שדרנית. בני המלוכה של האינקה שתו רק מכוסות זהב וכסף, ולנעליים שלהם היו סוליות מכסף. קוריקנצ'ה, מקדש השמש המרכזי בקוסקו כוסה בלוחות זהב, ובתוכו היה דיסק זהב גדול שסימל את אינטי, אל השמש. הגן במקדש הכיל שדה גדול של תירס ודגמים בגודל טבעי של רועים, אמות, יגוארים, שרקנים, קופים, ציפורים ואפילו פרפרים וחרקים, כולם יוצרו בזהב וכסף. האריגים של האינקה הוכנו מכותנה (במיוחד בחוף ובשפלה המזרחית) או צמר של למה, אלפקה וויקוניה (נפוץ יותר ברמות הגבוהות). הצמר של הוויקוניה נחשב לעדין במיוחד. הצבעים העיקריים בשימוש היו שחור, לבן, ירוק, צהוב, כתום, סגול ואדום. צבעים אלו הגיעו מצבעים טבעיים שהופקו מצמחים, מינרלים, חרקים ורכיכות. הדגמים על הבדים נוצרו בעזרת השימוש בחוטים צבועים, רקמה, גובלן, ערבוב שכבות שונות של בד וצביעה - ביד או באמצעות חותמות עץ. בני האינקה העדיפו עיצובים גאומטריים מופשטים, במיוחד מוטיבים של לוח שחמט המכונים "טוקאפו" (tocapu), שחזרו על פני הבד. לצביעה הייתה גם משמעות. כך למשל טוניקה של חיילים תמיד נצבעה בריבועים של שחור ולבן עם משולש אדום הפוך בצוואר. לבגדים הוסיפו קישוטים בצורת ציציות, חוטי זהב ונוצות מציפורים נדירות. אחת המטלות של "הנשים הנבחרות" (בתולות השמש) היה להכין אריגים מקושטים, והן הצטיינו בכך. לוח השנה ימין\|ממוזער\|230px\|יוני: זמן לחפור את תפוחי האדמה. איור של פליפה גואמן פומה דה איילה לאינקה היה לוח שנה ירחי-שמשי המבוסס הן על השמש, הן על הירח והן על הכוכבים. קיימת גם טענה שבני האינקה השתמשו בשני לוחות שנה שונים, אחד לשעות היום ואחד לשעות הלילה. שני לוחות השנה של האינקה שימשו לקביעה מתי יש לערוך טקסים חשובים, ולא רק לציון זמן. יש בידינו שמות של 12 חודשים המבוססים על הירח, כמו גם הקשר שלהם לחגים ולמחזור החיים בחקלאות. קיימים דיווחים שונים לגבי קביעת תחילת החודש (לעיתים על פי הירח המלא, לעיתים על פי זריחת קבוצת הכוכבים "הפליאדות"), ובהתאם לכך, צורת התיקון של לוח השנה על מנת שיתאים לשנת השמש. לוח השנה של שעות היום התבסס על מחזור השמש והיה באורך של כ-365 ימים. תנועת השמש הייתה חשובה במיוחד ללוח השנה החקלאי של האינקה. ארבעה מגדלים נבנו באופק ממזרח וממערב לקוסקו כדי לציין את מיקומי זריחת ושקיעת השמש באוגוסט, זמן שתילת תירס ותפוחי אדמה. נקודת המבט הייתה האושנו ברחבה המרכזית של העיר. שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל קוסקו, המיוחס בטעות לאינקה מונף יחד עם דגל פרו בכיכר המרכזית בקוסקו כשהשמש זרחה מעל המגדל הראשון באופק המזרחי ושקעה מעל המגדל המקביל באופק המערבי, זה היה סימן מתי יש לשתול את היבולים המוקדמים באוגוסט. כשהשמש עלתה בין שני מגדלים שנבנו קרוב זה לזה דרומה יותר, זה סימן את זמן הזריעה הכללית בספטמבר. לוח השנה הלילי של האינקה פותח לציון טקסים חשובים לירח ולכוכבים, שהיו אלים קדושים של האינקה. היו בו רק 328 לילות, ששווים שנים עשר חודשים של 27.33 ימים כל אחד. לוח השנה הלילי קצר ב-37 ימים מלוח השנה השמשי ועל מנת לתאם בין לוח השנה הלילי לשמשי היה צורך להוסיף מדי שנתיים או שלוש חודש נוסף. החודש חולק לשלושה שבועות בני 10 או 9 ימים. דגל לאינקה לא היה דגל, והמושג דגל לא היה מוכר להם. בקוסקו מוצג דגל בתבנית צבעי הקשת - בדומה לדגל הגאווה ונטען שהוא הונף על ידי מנהיגי הכוחות הלוחמים של האינקה. בפועל מדובר בדגל מודרני שהוצע על ידי שדרן רדיו בקוסקו בשם ראול מונטסינוס אספחו (Raúl Montesinos Espejo) ב-1948 ובהדרגה הפך לפופולרי. ב-1978 הכריז ראש עיריית קוסקו שהדגל הוא דגלה הרשמי של קוסקו. כלכלה כלכלת האינקה הייתה כלכלה מתוכננת והתבססה על חקלאות. האדמה כולה הייתה רכוש המדינה, אך הוחכרה לאיכרים בהתאם לצורכיהם. המדינה קבעה לכל אזרח ואזרח חובת עבודה בין אם בשדות של המדינה, בשדות השייכים לכוהנים, בעבודות ציבוריות (דרכים וגשרים), במכרות הזהב והכסף או בשרות צבאי. שיטה זו הייתה קרויה מיט'ה. בנוסף, חויב כל אזרח ואזרח למסור שליש מתוצרתו למדינה, ושליש נוסף לכוהני הדת. השליש הנותר נועד לסיפוק צרכיו הוא. תמורת מסירת התוצרת, קיבל האזרח טובין אחרים בתמורה. נשים קיבלו הקצבה לצמר, ולזקנים ולחולים סופקו מזון ושאר מצרכים על חשבון המדינה וללא תשלום מצדם. במרכז ההצלחה הכלכלית של אימפריית האינקה היה המבנה החברתי הקרוי אייו (Ayllu). כל אייו היה מורכב ממשפחות שהתגוררו זו ליד זו באותו כפר או יישוב. היה גם נהוג שאנשים שנולדו באייו מסוים נישאו בתוכו בלבד. כל אייו התמחה בייצור של מוצרים מסוימים בהתאם למיקומו. אייו שעסקו בחקלאות שכנו קרוב לאדמות פוריות וגידלו יבולים שהותאמו לסוג הקרקע. שני שלישים מהתוצר שלהם ניתן למדינה שבתורה הפיצה אותו מחדש למקומות אחרים שבהם המוצר לא היה זמין. העודפים נשמרו במבני האחסון המכונים קולקה שנבנו לאורך הדרכים וליד מרכזי אוכלוסייה. אייו אחרים התמחו בייצור כלי חרס, טוויה, אריגה ותפירת בגדים, או בייצור תכשיטים. מיומנויות הועברו מדור לדור בתוך אותו אייו. כך קרה שהאייו השונים יצרו כמעט כל דבר נדרש לחיי היומיום של נתיני האימפריה שהופץ על ידי המדינה לאייו אחרים. שיטה זו הבטיחה שאסונות טבע באזורים מסוימים כמו בצורת, שיטפונות, סופות או מעשי ידי אדם כמו מלחמות לא גררו רעב כמו בעבר, והפכה את האוכלוסייה לנאמנה לשלטון המקומי. בשל שיטה זו לא קם בתחומי האינקה מעמד של סוחרים, אם כי התקיים סחר חליפין בין התושבים ונראה שהיה גם סחר בקנה מידה קטן עם שבטים באזורים הגובלים באימפריית האינקה במיוחד עם אזור האמזונאס. שמאל\|ממוזער\|250px\|פליפה גואמן פומה דה איילה, מאי: קטיף ואיסוף התירס חקלאות בשיאה של אימפריית האינקה (סביב 1400 לספירה) היו שטחי החקלאות מפוזרים מקולומביה ועד צ'ילה. האיכרים עיבדו גידולים חקלאיים במישורי החוף הצחיחים, על מורדות הרי האנדים וביערות האמזואנס. כיום מעריכים כי האינקה גידלו כשבעים סוגים של יבולים. מערכת הדרכים המפותחת של האינקה אפשרה את חלוקת התוצרת החקלאית למרחקים. מוצרי החקלאות הראשיים של האינקה היו: תפוחי אדמה, תירס, בטטות, פלפל, דלעת, שעועית, בוטנים, קינואה וכותנה. תפוח האדמה היה המוצר החשוב ביותר. האינקה גידלו יותר מ-3,000 זנים של תפוחי אדמה, מתוך כ-3,800 הזנים שקיימים כיום בפרו. מכיוון שתפוח האדמה מסוגל להחזיק מעמד בכפור, האינקה גידלו אותו בגבהים של עד 4,600 מטרים מעל גובה פני הים. בגבהים כאלו יכלו האינקה לנצל את הפרשי הטמפרטורה הגדולים שבין היום ללילה על מנת לייבש את תפוח האדמה ולסחוט ממנו את כל הלחות האצורה בו. התוצר המכונה צ'וניו (Chuño) עמיד כנגד ריקבון במשך שנים, ואפשר לייצר ממנו קמח. באופן דומה נהגו לייבש בשר (ch'arki, המקור למילה האנגלית המקבילה Jerky). המוצר השני בחשיבותו היה התירס, שהאינקה גידלו זנים רבים ממנו. התירס גדל בגבהים של עד 4,100 מ'. האינקה צרכו אותו טרי, מיובש או מטוגן. מהתירס ייצרו האינקה גם את המשקה האלכוהולי דמוי הבירה הקרוי צ'יצ'ה. האיכרים גם גידלו את צמח הקוקה שיועד לצריכה על ידי האצולה. האינקה היו הראשונים ביבשת אמריקה שבנו מערכות השקיה. החקלאים בנו טרסות במורדות ההרים שהרחיבו את השטח המעובד, מנעו סחיפה ונחשפו יותר לאור השמש. התושבים השקו את שדותיהם ונהגו לדשן את אדמותיהם בגואנו (לשלשת של עופות) או בשיירים של בשר למות. כל "אייו" (Ayllu, קהילה המורכבת מכמה משפחות) עיבדה במשותף את השדות. כל העבודה נעשתה ביד, שכן לאינקה לא היו בהמות עבודה והם לא הכירו את הגלגל. לאיכרים היו כלי עבודה פשוטים: מקל חפירה (Chaki taklla), מחרשת עץ כבדה (Taclla) שנמשכה ביד, אלה שבראשה אבן לשבירת הרגבים (Waqtana), ומעדר שהלהב שלו עשוי ברונזה. בעלי החיים שהאינקה גידלו למאכל כללו שרקנים וברווזים. בעלי החיים החשובים ביותר לאינקה היו מינים ממשפחת הגמליים: הלמה, האלפקה והוויקוניה המצויה. את הלמה והאלפקה נהגו לרעות בגובה 4,000 מטרים ומעל גובה פני הים ומעלה. אזורים שבהם לא ניתן היה להשתמש בחקלאות. בנוסף להיותם חיות המשא של האינקה, שימשו הלמה והאלפקה כמקור לצמר גס שממנו ארגו שמיכות, הגללים שלהם היוו דלק לחימום ולדישון שדות, ובנוסף שימשו הלמות כמקור לבשר וכקורבן בחגים העיקריים. תושבי הקהילות שבחוף אכלו גם דגים כמו אנשובי, סרדינים וטונה. הצמר המעולה ביותר בא מהוויקוניה המצויה הפראית, שנלכדה, הצמר שלה נגזז, ואז שוחררה שוב. צמר זה שימש רק בהכנת בגדים לאצולת האינקה. ציד תושבי אימפריית האינקה נהגו לצוד בעלי חיים בעזרת כלי הנשק שהיו שונים בהתאם למוצא האתני של הציידים. הם כללו חניתות עץ, חצים, רומחים, בולאס ואלות שראשם צופה בברונזה או בנחושת. הם צדו גואנקו, אייל פרדי לבן-זנב, אייל אנדים צ'יליאני, (מכרסם הדומה לארנבת) ופומת ההרים. הם נהגו גם ללכוד ויקוניה מצויה על מנת לגזוז את הצמר שלה ואז שילחו אותה לחופשי. הציד של בעלי החיים אוכלי העשב היה מוגבל לאזורים מסוימים, על פי מכסה, רק של זכרים ורק על פי היתר מהמושל המקומי. לעומת זאת, מותר היה לצוד בעלי חיים מסוכנים כמו פומה או דובים ללא הגבלה. שיטת הצייד הייתה קרויה צ'אקוס (Chacos), שימוש במספר רב של ציידים (הסופרים מתקופה זו נוקבים ב-20,000) שיצרו מעגל שסגר על בעלי החיים הניצודים. תושבי הקהילות שבחוף אכלו גם דגים כמו אנשובי, סרדינים וטונה. האינקה גם ניזונו מדגים שדגו בנהרות ובאגמים. השימוש בכסף וזהב שמאל\|ממוזער\|250px\|לוח זהב מהסוג שהאינקה נהגו לכסות את קירות המקדשים המערכת הכלכלית של האינקה הייתה סוג של כלכלה מתוכננת שהתבססה על חקלאות. לפיכך, השליטה על האדמות והמזון היו מקור הכוח, המעמד החברתי והעושר עבורם. שליש מהאדמות היו שייכות לקיסר ולבני המלוכה, שליש לכוהנים, והשליש הנותר לכל פשוטי העם, שחולקו על ידי נציגי הממשל, על מנת שכולם ישתתפו בייצור המזון וגם שכולם יקבלו מזון. לכן לאינקה לא היה צורך בכסף במובן המקובל כיום. עם זאת הם כרו מרבצים נרחבים של זהב וכסף לשתי מטרות עיקריות: לצורכי דת וגם לקישוט. זהב לאינקה היה ידוע בשפתם כ"זיעת השמש" והוא היה קשור לפולחן אינטי, אל השמש. הדוגמה הטובה ביותר הייתה במקדש החשוב ביותר של האימפריה, קוריקנצ'ה (בקצ'ואה "מתחם הזהב") המוקדש לאל השמש, בעיר קוסקו, שקירותיו היו מכוסים בלוחות זהב. הכסף היה מכונה "דמעות הירח" והיה קשור לפולחן אלת הירח מאמה קייה. מלבד ערכם כקישוטים דתיים, שימשו זהב וכסף גם למטרות חילוניות, לקישוט ולפיסול, כגון עגילים, שרשראות, צמידים ומגוון רחב של חפצים חילוניים. הזהב של האינקה לא היה המקור האמיתי לעושר ולמעמד חברתי. חפצי הזהב נקברו יחד עם בעליהם. עושר זה הוא שהמיט עליהם אסון במאה ה-16, כשהכובשים הספרדים באו לחפש עושר עבורם ועבור מלכם. הספרדים בזזו והתיכו את כל חפצי הזהב והכסף שיכלו לשים את ידם עליהם. עד היום יש אגדות על אוצרות זהב וכסף שהאינקה החביאו, ומדי פעם יוצאות משלחות לחפש אחריהם. ביגוד שמאל\|ממוזער\|250px\|טוניקה אופיינית ללוחם ביגוד סופק לנתיני האימפריה על ידי המדינה. לכל אחד בחברה ניתנו שני סטים של לבוש, אחד לשימוש כללי, ואחד לאירועים רשמיים כגון טקסים דתיים וחגיגות. הביגוד שסופק היה בהתאם למעמד החברתי. הפריטים המשובחים ביותר נשמרו לאצולה ולבני המעגל המלכותי בעוד פריטים פחות איכותיים וגסים יותר ניתנו לפשוטי העם. העונש היה חמור לכל אדם שלבש פריטים מעבר לדרגתו החברתית. החומרים ששימשו להכנת הבדים היו תלויים בגאוגרפיה. חומרים כבדים וחמים יותר היו נפוצים ברמות האנדים הקרות יותר, כגון צמר של למה או אלפקה או ויקונה (רק לבני המלוכה), בעוד שבד קל יותר מכותנה שימש בשפלת החוף החמה יותר. עם זאת, העיצוב הבסיסי של הבגדים של היה שונה מעט בכל אימפריית האינקה. הכומר ברנבה קובו כתב: הגברים לבשו אזור חלציים שהיה מורכב משני ריבועי בד ומעליו טוניקה חסרת שרוולים, המכונה אונקו (uncu). הטוניקה נתפרה מרצועת בד מלבנית (ביחס 7:9) ברוחב של כ-80 סנטימטרים שהושארו בה חורים לידיים ולראש, ושהגיעה עד הברכיים. לעיתים חבשו כיפת ראש. לנשים היו בגדים רחבים המכונים אנאקו (anaku) שהגיעו עד לקרסוליים וסביב המותנים הן נהגו לחגור חגורה או רצועה רחבה המכונה צ'ומפי (chumpi). האינקה נעלו סנדלים שסולייתם מעור או מסיבים ארוגים, החלק העליון של הסנדל היה מורכב מחוט צמר קלוע בצבעים עזים. בימי החורף הקרים נהגו שני המינים להתעטף בבד רחב שנסגר בסיכה בעת עבודה או ריקודים. קיסר האינקה נהג ללבוש בגד פעם אחת ואחר כך שרפו אותו. בבגדים שלו נהגו לשזור חוטי כסף, זהב ונוצות. לקיסר היה כיסוי ראש מיוחד עם ציצית בצבע אדום שירדה על מצחו והסתירה את עיניו. רפואה שמאל\|ממוזער\|250px\|גולגולות של בני אינקה שעברו ניתוח באמצעות בחינת מומיות, כלי חרס והכרוניקות של הספרדים, מצאו החוקרים עדויות לשחפת, עגבת, צרעת, שיגרון, טיפוס הבהרות, יבלות, מחלות בדרכי הנשימה, אבנים בכליות, טטנוס, אפילפסיה, תולעי סרט כינים ועוד. אין עדות כמעט לסרטן. כאומה של לוחמים שנאבקה ללא הרף בתרבויות אחרות למען הגדלת שטחים ועושר, היה צריך להתמודד לעיתים קרובות גם בפציעות ובפצעים של הלחימה. הרפואה של האינקה הייתה שילוב של תרבות, דת וידע על עשבי מרפא ומינרלים. בני האינקה האמינו שמחלה נובעת מפעולה שגויה של החולה או של שכנו, שגרמה לאל לכעוס ולהטיל קללה. הם האמינו שרק באמצעות תרופות טבעיות ותפילות ניתן לרפא את המטופל. הם הקפידו לבצע טקסים בצורה נכונה כדי לגרש רוחות רעות ולהבטיח שהחולים יישארו ללא פגע ובריאים. טקסים אלו כללו בדרך כלל סוג של קורבן: שרקנים, למות, מזון, בדים, צדפים, כסף, זהב, קמח תירס, צ'יצ'ה או קוקה. החיות נשחטו, האוכל נשרף, והצ'יצ'ה, נשפכה על האדמה. עם זאת, ככל שהאימפריה גדלה והאינקה נחשפו לתרבויות אחרות, כך גם נוסף ידע רפואי ומידע על עשבי מרפא. יש עדויות ארכאולוגיות לקיומם של בתי חולים ובתי ספר לרפואה בקוסקו ובפראקס (Paracas). היו סוגים שונים של מרפאים. המרפאים שמרו בקנאות על הידע שצברו משום כדי למנוע תחרות (הם קיבלו תשלומים במזון, בדים וכסף) וגם כדי לשמר את המעמד המיוחד שתפסו בהיררכיה של האינקה משום שהם נתפסו כבעלי חיבור ייחודי לעולם העל טבעי שאפשר להם את הכוח לרפא בעולם הטבעי. יש עדויות לכך שהם ידעו לבצע: קטיעה כירורגית, ניתוחים קיסריים, הפלות, ניתוחי גולגולת וסינוס, הקזת דם, טיפול בפצעים, סתימות שיניים על בסיס מתכת, השתלות עצם, לחבוש גזה וכותנה, לבצע תפרים וצריבה כירורגית, לספק משלשלים, משתנים ואמצעי מניעה ולהשתמש בהיפנוזה. הניתוח המרשים ביותר שידעו לבצע רופאי האינקה היה חירור גולגולת. בזמן שהגיעו הספרדים לאימפריה הצליחו הרופאים להגיע לשיעורי שרידות של תשעים אחוז. עדות לכך היא הצמיחה המחודשת של העצם בגולגולות המנותחות. הישרדות של 9 מתוך 10 מרשימה במיוחד בהתחשב בחוסר יכולתם לספק סביבה מעוקרת למטופלים והשימוש שלהם באזמלים מנחושת, ברונזה, זהב, אובסידיאן או כסף. חלק מהמטופלים עברו עד שבעה ניתוחים. לא ידוע מדוע ביצעו בני האינקה ניתוח זה. אחת ההשערות היא שהאינקה תרגלו זאת בתגובה לפציעות מלחימה. כלי נשק נפוץ היה אלה עם חודים מאבן או נחושת. ופגיעת כלי נשק זה בגולגולת זוהתה בגולגולות שבהם בוצע הניתוח שנועד לשחרר לחץ מהמוח. תאוריה נוספת היא שלא היה זה ניתוח שנעשה מסיבות טבעיות, אלא ניתוח שנעשה משיקולים על טבעיים. המנתח היה מסיר חלק מהגולגולת כדי לשחרר את הרוח הזדונית שהחזיקה את המטופל וגרמה למחלתו. ניתוח כזה חייב חיטוי והרדמה. לאינקה הייתה גישה למגוון חומרי הרדמה כמו: קוקה, מסקלין, ניקוטין, פסילוציבין ואיוואסקה. לניקוי הפצעים נעשה שימוש בחומרים שמוצו מהעץ ג'ניפה אמריקנה, שכן יש להם תכונות אנטי בקטריאליות. האינקה מצאו שצמחים היו טובים גם לשימוש בהקשרים רפואיים רבים אחרים, כגון הפחתת חום ושיעול, הגברת הפוריות, הגדלת או הפחתה של החשק המיני, הקלה של התכווצויות וצמרמורות, עצירת הגירוד מעקיצות חרקים או בעלי חיים ועוד. האימפריה השתרעה בין קו החוף לפסגות הרי האנדים ומשם ליערות גשם, והאינקה הכירו את עשבי המרפא שנמצאו בכל מיקרו אקלים במהלך כל עונה. החוקרים יודעים על כמה מאות מתוך כנראה אלפי עשבי המרפא שבהם השתמשו האינקה. כך למשל היו האינקה הראשונים בעולם להשתמש בכינין שהופק מקליפת עץ מהסוג צינכונה כתרופה למלריה. צמח הקוקה מילא תפקיד חשוב ברפואת האינקה ובדת. הוא שימש ממריץ קל, מרדים, מדכא רעב וצמא, משכך כאבים, מקל על עייפות ומחלות גבהים וריפוי יובש בפה בשל היכולת להגביר את ייצור הרוק. תפקיד דומה היה לצ'יצ'ה, משקה אלכוהולי שיוצר בעיקר מתירס. בחינת השיער של ילדים שהוקרבו על ראשי ההרים הראתה כי נהגו להקהות את חושיהם באמצעות צ'יצ'ה. השרף של פלפלון בכות שימש כמשלשל ולטיפול במלנכוליה בכיב קיבה ובמחלות דרכי הנשימה, העלים שימשו לטיפול בצינית ובגרדת והפירות לבעיות בקיבה, בכליות ובשלפוחית השתן. בין צמחי הרפואה הנוספים היו רתניה פרואנית ששימשה לעצירת דימום וקיסוסית רפואית המכונה סרספרילה (Sarsaparilla) ששימשה לטיפול בפצעים כואבים. דת שמאל\|ממוזער\|250px\|איור מהמאה ה-17 של פאצ'אקוטי סוגד לאל השמש אינטי בקוריקנצ'ה, הכרוניקות של מרטין דה מורואה. הדת של בני האינקה הייתה שילוב של טקסים מורכבים, מנהגים, אמונות אנימיסטיות, צורות מגוונות של אמונה בחפצים בעלי כוחות מאגיים ופולחן הטבע. עבור בני האינקה, כמקובל בתרבויות עתיקות רבות אחרות, הדת הייתה בלתי נפרדת מהפוליטיקה, מההיסטוריה ומהחברה. כל היבטי חיי הקהילה היו קשורים קשר הדוק לאמונות דתיות, מנישואים ועד חקלאות, מממשל ועד קבורה. האינקה חשבו שהאלים ואבות האינקה השפיעו על הצלחות וכישלונות מכל סוג בחיים. שמירה על שביעות רצונם של האלים והאבות הקדמונים, והימנעות מזעמם בצורה של אסונות טבע כמו בצורת ורעידות אדמה הייתה מטרה חשובה מאוד של הדת של האינקה. הדת הייתה גם כלי חשוב לאליטה השלטת כדרך ללגיטימציה של מעמדם המיוחס בחברה ולהפצת האמונה הכללית של עליונות בני האינקה על נתיני האימפריה שלהם. דת בני האינקה הושפעה ממסורות קודמות ומסורות של תקופתם של תרבויות האנדים, במיוחד מתרבויות וארי וטיוואנאקו העתיקות. ואכן, למרות הדת שנכפתה על ידי קוסקו, קהילות מקומיות רבות עדיין דבקו באמונות המסורתיות שלהן ברחבי האימפריה, גם אם נאלצו לאמץ גם את אלי האינקה הגדולים. אחת ממסורות האנדים המתמשכת הייתה האמונה במייסד ספציפי של הקהילה ובקשר עם נקודה מסוימת שבה אותו אדם הגיח מהאדמה – פקאריסקה (paqarisqa). הסגידה ארוכת השנים לשמש, הירח, כוכבי הלכת וקבוצות כוכבים בקרב קהילות הרי האנדים העתיקות היו אמונות אחרות שהנציחו בני האינקה. גם השמאנים, עם יכולתם המפחידה להטיל כישוף ומיומנות מיוחדת בניבוי עתידות על ידי קריאת סימנים בלתי מובנים בשריפות, במעיים של למה וכדומה, נותרו דמויות חשובות בעולם האינקה. נטען שבקוסקו היו 475 מהם. החשוב ביותר הוא יאקרקה (yacarca), היועץ האישי של המלך. מסורת נוספת בת אלפי שנים שבה המשיכו בני האינקה הייתה האמונה באורקלים - המפורסמים ביותר היו בצ'אווין ובפצ'אקמק. האל המרכזי בפנתאון של האינקה היה אינטי, אל השמש ופטרון האימפריה והכיבושים. בית השפע שלו היה גם היעד בעולם הבא עבור אלה שחיו חיים טובים בעולם הזה. מלך האינקה או השליט נחשב אלוהי וצאצא חי של אינטי מה שהעניק לגיטימציה לזכות השלטון האלוהית של האינקה. קיסר האינקה היה מכונה "הבן היחיד של השמש" (Sapan Intiq Churin). פסל זהב של אינטי, המיוצג כילד יושב קטן וידוע כפונצ'או (Punchao), הוחזק במקדש השמש, במתחם הקדוש קוריקנצ'ה בקוסקו. עם קרניים מבצבצות מראשו ומעוטרות בתכשיטי זהב, קיבתה של דמות זו שימשה כלי קיבול לאפר האיברים החיוניים השרופים של מלכי האינקה הקודמים. את האל שירת הכוהן הגדול המכונה וייאק אומו (Villaq Umu), הדמות הדתית הבכירה ביותר בעולם האינקה, שנעזר בצוות של כוהנות צעירות בתולות, האקייאס (acllas) או גם אקייאקונס (acyllyaconas). לכל עיירת אינקה גדולה היה מקדש לאל וכמות עצומה של משאבים הוקדשה לו. אפילו אדמה ועדרים נשמרו במיוחד לאינטי ומחוז שלם ליד אגם טיטיקקה הוקצה לו. האינקה סגדו גם לאלים רבים אחרים: "ויראקוצ'ה", - בורא העולם, "פצ'אמאמה" - אלת האדמה, "אייפה" (Illapa) - אל הרעם, מזג האוויר והגשם, "מאמה קייה" - אלת הירח, פצ'אקמק (Pachacamac), אל רעידות האדמה, "מאמה קוקה" (Mama Coca) - אלת הבריאות והאושר, סופאי (Supay), אל המתים ורבים אחרים. בני האינקה היו צופים נלהבים בגרמי השמיים ושלטו בתנועות ובמחזוריות שלהם. בהתאם, גם לכוכבים, לקבוצות כוכבים ולכוכבי הלכת היו ייצוגים מגולמים, במיוחד הפליאדות (קוייקה - Qollqa), שביל החלב (מאיו - Mayu), חגורת אוריון ונוגה (צ'סקה קוייור - Chaska Cuyllor). באופן כללי נראה שלכל היצורים הייתה מקבילה כוכבית מיוחדת משלהם שאיכשהו שלטה והגנה על כל הייצוגים שלה על פני כדור הארץ. מקדשים שמאל\|ממוזער\|250px\|מקדש השמש במאצ'ו פיצ'ו המקדשים של האינקה נועדו בדרך לשכן חפצים שהאמינו שיש להם כוח מאגי, כוהני דת, משרתיהם ואת הנשים הנבחרות ("בתולות השמש"), שחיו במקדש, הכינו מזון לפולחן וצ'יצ'ה לפולחן וארגו בדים לפולחן ולקיסר. המקדשים בדרך כלל לא נועדו לקהל המאמינים, והטקסים הדתיים התנהלו מחוץ למקדשים. כשהאינקה כבשו שטחים חדשים, הוקמו מקדשים מסוג זה בארצות החדשות. המקדש הידוע ביותר של האינקה היה מקדש השמש בקוסקו. מקדש גדול נוסף שעדיין קיים מצוי בווילקאסוואמן (Vilcashuamán). במאצ'ו פיצ'ו ובסביבתה התגלו כמה מקדשים (לשמש, לירח, לקונדור, ולוויראקוצ'ה). מקדשים נוספים היו קיימים בסמוך לפסגות הגבוהות בפרו, בקאראנקי (Caranqui) שבאקוודור, בפיסאק (Pisac) שבעמק הקדוש, בפצ'אקמק, ועל האי טיטיקקה (הקרוי גם איסלה דל סול – "אי השמש") שבלב אגם טיטיקקה. מקדש השמש (קוריקנצ'ה בקצ'ואה) המצופה לוחות של זהב, חלש על הכיכר המרכזית של קוסקו, ובכך הדגיש את חשיבותה של קוסקו כעיר קדושה וכמרכזה הדתי של הממלכה. הוא היה בנוי כמיטב המסורת של האינקה מאבנים שהותאמו זו לזו ללא שימוש במלט. היקפו היה 360 מטרים. בתוך המקדש היה תבליט גדול עשוי זהב של השמש. בחלק אחד של המקדש, המתחם המוזהב, היו דגמים מזהב של קלחי תירס, למות ורגבי אדמה. בסמוך למקדש השמש היה משכנן של "בתולות השמש" (אקיאוואסי Aqllawasi או אקיה קונה Aclla Cuna). מקומות קדושים שמאל\|ממוזער\|250px\|'עמוד החיבור של השמש' במאצ'ו פיצ'ו בבני האינקה האמינו כי אלים, רוחות ואבות קדמונים שמתו זה מכבר יכולים לבוא לידי ביטוי על פני כדור הארץ בצורה של תוואי נוף טבעיים כמו פסגות הרים (apu), נהרות, מעיינות, מערות, מחשופי סלע ואפילו אבנים בעלות צורה מוזרה. מקומות אלה שונו לעיתים כדי להדגיש מאפיינים יוצאי דופן והתייחסו אליהם כאל מקדשים בעלי כוח מיוחד המשפיע על המציאות. הם נודעו כוואקה ובמקרה של אבנים, נלקחו לשמירה בארמונות ובקברים, מדי פעם, אפילו צורפו למשלחות צבאיות. אנשים השאירו מנחות בוואקה, במיוחד קונכיות, בדים, עלי קוקה, מוצרים יקרים, פסלוני חימר וקורבנות, לרוב של למות ושרקנים. אתרי ואקה חשובים היו גדולים ונשמרו על ידי כוהנים ובהם בדרך כלל היו הקרבת קורבנות. ואקה יכול להיות גם מקום המשמש לתצפיות אסטרונומיות. אולי המפורסם ביותר הוא 'עמוד החיבור של השמש' (אינטיוואטנה - intihuatana) בנקודה הגבוהה ביותר של מאצ'ו פיצ'ו ששימש לחיבור סמלי של השמש לכדור הארץ באמצעות חוט מיוחד בכל נקודת היפוך. אולם התצפית החשובה ביותר הייתה האושנו - פלטפורמה מוגבהת ברחבה בקוסקו. היה בה עמוד אבן ששימש לתצפיות אסטרונומיות וכיסא זוהר שממנו יכול קיסר האינקה לצפות בפסטיבלים דתיים. כל האתרים הקדושים הללו - כ-328 - נקשרו אז לקוסקו, מרכז עולם האינקה, באמצעות 41 קווים הידועים כסקה (ceque) שהיו יכולים להיות שבילים פיזיים או קווי ראייה ובכך ליצור רשת קדושה דמיונית כשקוסקו בלבה. ואקה הייתה יכולה להיות גם מומיה, בייחוד של קיסר אינקה. במעברי הרים היו נוהגים להקים גל-עד (אפאצ'טה - apacheta) שעוברי אורח היו נוהגים להוסיף עוד אבן ולהתפלל להצלחה בהמשך הדרך. כוהני דת ונשים נבחרות שמאל\|ממוזער\|250px\|הנשים הנבחרות, איור של פליפה גואמן פומה דה איילה כוהני הדת חיו בכל המקדשים והמקומות המקודשים. הכוהן היה מנבא עתידות, מכשף, מוודה ומרפא. הכוהן העליון (וייאק אומו (Villac umu) בשפת האינקה) התגורר בקוסקו. לכוהן העליון הייתה סמכות למנות ולפטר כוהנים ואחריות על כל המקדשים והמקומות הקדושים. בהיררכיה של האינקה הוא היה שני במעמדו רק לקיסר. "הנשים הנבחרות" (בקצ'ואה: aqllakuna) היו נערות נאות שנלקחו ממשפחתן בגיל 10 ושוכנו ביישובים של האינקה תחת חסות המושל בבניין מבודד המיועד לנשים הנבחרות (aqllawasi). שם לימדו אותן בתולות שהקדישו את חייהן למוסדות הדתיים: לימודי דת, לטוות, לבשל ולהכין צ'יצ'ה. במבנים הגדולים ביותר שוכנו עד 200 נשים בגילאים שונים. הנערות והנשים לא היו מוגבלות למגוריהן, אלא גם השתתפו בטקסים רבים מחוץ למשכנן. בתום 4 שנים חלקן נישא לגברים שזכו לכבוד זה על שירותם לאינקה, וחלקן הפכו לכוהנות (Mama Kuna). הבגדים שטוו והצ'יצ'ה שהכינו שימשו בפולחן לשמש כמנחה. קבוצה קטנה מתוכן הוגדר כ"ככלות השמש" והוקרבו לאינטי אל השמש. חיזוי עתידות האינקה האמינו שהחיים נשלטים על ידי כוחות בלתי נראים, ולכן נהגו הכוהנים לפנות לאורקלים שהאמינו כי יש להם קשר ישיר עם האלים. כך למשל תואר האורקל שליד הגשר מעל האפורימק כבול עץ עם שדיים המרוח בדם קורבנות שדרכו דיבר שד הנהר אל החוצים. האורקל הידוע ביותר היה במקדש בפצ'אקמק. לפני כל בצוע פעולה חשובה נהגו האינקה להיוועץ בכוהנים שחזו את העתיד. חיזוי עתידות שימש לאבחון מחלות, ניבוי מה יארע בקרבות, וזיהוי פשעים. חיזוי עתידות שימש גם להחלטה על סוג הקורבן שיועלה, ולאיזה אל. היו לכוהני האינקה דרכים שונות לחיזוי העתיד: צפייה בלהבות אש, התבוננות בתנועת עכבישים, צפייה בתצורת עלי הקוקה בכלי שטוח, חקר הריאות של למה לבנה שהועלתה כקורבן (הריאות נופחו על ידי נשיפת אוויר לקנה הנשימה החתוך, ואז הוצאו על ידי הכוהנים שבדקו ביסודיות כל וריד). דרך אחרת לניבוי העתיד הייתה לשתות איוואסקה - סם הזיות המשפיע על מערכת העצבים המרכזית. האינקה האמינו שסם זה מאפשר לאדם ליצור קשר עם הכוחות העל טבעיים והכוהנים ניצלו קשר זה לקבלת תשובות לשאלותיהם. מכיוון שהאינקה האמינו שאסונות טבע או אירועים בלתי רגילים הם תוצאה של כישלון של מישהו לקיים בקפדנות את הפולחן הדתי היה הווידוי על פשעים חלק מתהליך חיזוי העתיד. קורבן קורבן בהמה (למה או שרקנים) או אדם הועלו בכל מאורע חשוב, בזמנים קשים כמו מלחמה או בצורת וגם בחגיגות. קורבנות רבים בדמות תירס, או בגדים הועלו כל יום באש בטקס לכבוד זריחת השמש. קורבנות הועלו כשנבחר שליט חדש לאימפריה. ידועים מקרים שבהם הועלו 200 ילדים כקורבן. אפילו הנשים הנבחרות ("בתולות השמש") נלקחו לעיתים לשמש כקורבן. עם שהובס שילם בקורבנות רבים מבניו כמס לאינקה. קורבנות בהמה שהוקרבו היו למות שחורות לחלוטין או לבנות לחלוטין. ילדים היו קורבן האדם העיקרי של האינקה. פולחן המכונה קפאקוצ'ה (Capacocha או Qhapaq hucha) בשל האגדה על ילדת אינקה בת עשר מושלמת מבחינה גופנית, שאביה החליט להביאה כקורבן לקיסר האינקה, כל הקורבנות היו חייבים להיות בלא מומים, ובמצב בריאות טוב. ברגע שנבחרו הם פגשו את הקיסר ונערכו חגיגות בשמם. האינקה האמינו שהילד המוקרב הופך לאל ברגע מותו. הילד הושקה בצ'יצ'ה (משקה אלכוהולי עשוי מתירס, הנפוץ גם כיום) לפני שנקבר חי, במטרה להקהות את חושיו. כדי לכבדם, הכוהנים ערכו טקסים בעת שנשמותיהם נפרדו מגופם. לפי ממצאים כימיים שנמצאו במומיות בנות 500 שנה של קרבנות אלו, שהתגלו בשנת 1999 בהר ז'וז'איז'קו בצפון-מערב ארגנטינה, לצד המשקה האלכוהולי (צ'יצ'ה) צרכו הילדים עלי קוקה ואיוואסקה בטרם הובאו אל מותם. חגים שמאל\|ממוזער\|350px\|שחזור של אינטי ריימי בלוח השנה של האינקה היה חג בכל חודש. החגים עזרו בגיבוש האימפריה בכך שנתנו לתושבים תחושת שייכות. הכרוניקן פליפה גואמן פומה דה איילה שהיה אציל מבני האינקה. תיאר את הפסטיבלים בשתי רמות. האחת פסטיבלים ברמת המדינה שנערכו בקוסקו, והשנייה פסטיבלים בעלי אופי חקלאי מקומי באזורי ההרים. גם בשפלת החוף היו פסטיבלים אם כי במועדים אחרים, אך לא נותר תיעוד מהם. החודשים והחגיגות על פי לוח השנה: החודש שם החודש בקצ'ואה תרגום דצמבר Capac Raimi חג נהדר ינואר Huchuy Pacoy הבשלה קטנה פברואר Hutan Pacoy הבשלה גדולה מרץ Paucar Warai מלבוש הפרחים אפריל Ariway ריקוד התירס הצעיר מאי Aimuari שירת הקציר יוני Inti Raimi חג השמש יולי Anta Situwa זיכוך ארצי אוגוסט Capac Situwa זיכוך נהדר ספטמבר Caya Raimi חג המלכה אוקטובר Uma Raimi חג המים נובמבר Ayamarca תהלוכת המתים עד היום נחגג בעיר קוסקו "חג השמש" ב-24 ביוני (שלושה ימים לאחר נקודת ההיפוך החורפית), והחגיגות כוללות תהלוכות ססגוניות, ריקודים ותליית דגלים. נוהגי קבורה האינקה, כמו תרבויות רבות אחרות של האנדים, חנטו רבים מהמתים שלהם וקברו יחד עם מנחות יקרות ערך כמו תכשיטי מתכת יקרים, כלי חרס משובחים ובדים מפוארים. המומיות הללו, שנחשבו כמקשרות בין החיים לאלים, יכלו להילקח ממקום מנוחתם ו"להתייעץ" בהם בהזדמנויות חשובות כדי שהידע שלהן ישרת את הקהילה החיה. ניתן להן כבוד והציעו להן אוכל ושתייה, מומיות היו מעורבות בטקסים כגון נישואים, זריעה וקציר, או כאשר אנשים בקהילה נדרשו לנסיעות ארוכות. המומיות הונחו בתנוחת עוברית ונעטפו לצרורות באמצעות מספר שכבות של בדים, הקשורות בחוטים, ולעיתים בתוספת בד לראש. ניתן היה לקבור מומיות במערות או בחדרים ייעודיים בתוך קהילה, לעיתים קרובות בקבוצות, והתאים הללו נפתחו מחדש מדי פעם כדי שניתן יהיה להוסיף מומיות חדשות. מומיות של אנשים ממעמד גבוה היו לבושים ועטופים בבדים ותכשיטים משובחים במיוחד. רכושו של המנוח נטמן יחד עם בעליו, לעיתים גם בכלי מקצועם המסוים. האינקה נהגו גם לחנוט קורבנות, כולל "נשים נבחרות" וילדים (המנהג המכונה קפקוצ'ה), ולהכניס אותם למקדשים בראש ההר ובאתרים קדושים אחרים (ואקה). בין המנחות שנטמנו יחד עם הקבורים היו: כלי חרס, בדים, טבעות נחושת, חרוזים וקונכיות של שדרנית. אותן מומיות (מאייקי mallqui בקצ'ואה) שניצלו משודדי קברים נשמרו, ברוב המקרים, במצב מצוין, הודות לאקלים היבש של אזור האנדים, והן מספקות תובנה ייחודית על התרבות, המנהגים הדתיים וחיי היומיום של האינקה. הכיבוש הספרדי שנותיה האחרונות של אימפריית האינקה שמאל\|ממוזער\|200px\|דיוקן של אטוואלפה מאת אמן לא ידוע מאסכולת קוסקו בשנת 1493 (שנה אחרי גילוי אמריקה על ידי קולומבוס) עלה לשלטון הקיסר ואיינה קאפאק. הוא השלים את מסכת הכיבושים של קודמיו כשהשתלט על החלקים המזרחיים של פרו ואקוודור של ימינו. אך הוא גם זרע את המחלוקת שעתידה הייתה להכשיל את האינקה. ואיינה קאפאק נעשה קשור יותר ויותר למחוז הצפוני של קיטו, ואף נשא לו לאישה נסיכה מבית המלכות של קיטו, שהיה כפוף לשלטון המרכזי בקוסקו. ב-1526 פרצה בממלכת האינקה מגפה, מחלה קטלנית שלא הייתה מוכרת לרופאי האינקה. היו אלו האבעבועות השחורות, מחלה שהגיעה עם הכובשים הספרדים מיבשת אירופה שמעבר לאוקיינוס. אין נתונים מהימנים לגבי מספר האבדות במגפה, אך ההערכות הן שמדובר על אחוז ניכר מתושבי האימפריה - בין 20 ל-60 אחוזים. בין המתים היה גם הקיסר ואיינה קאפאק. לפני מותו בחר כיורש עצר את בנו הבכור נינאן קויוצ'י (Ninan Kuyuchi) מאשת הקיסר הראשית (שהייתה גם אחותו), ואם זה לא יצלח יוכתר בנו ואסקאר כקיסר. כשהאצילים באו להודיע לנינאן קויוצ'י על בחירתו התברר שהוא מת מאותה מגפה עוד קודם. ולכן הוכתר ואסקאר כקיסר בטקס רב רושם בקוסקו (1527). בהכירו את ההיסטוריה של האינקה חשש ואסקאר מבגידה בו. בייחוד הוא חשד באחיו החורג אטוואלפה, בנו מנישואיו של ואיינה קאפאק עם הנסיכה מבית קיטו, ששהה אז בקיטו. הוא שלח צבא נגד אטוואלפה והתחילה מלחמת אחים בין שני האחים. מלחמה מרה זו שהיו בה קורבנות רבים נמשכה עד 1532, ובסופה הצליח אטוואלפה, שנהנה מגיבוי צבאו של ואיינה קאפאק אביו, צבא שהתחשל בקרבות בצפון, ומתמיכת המפקדים הבכירים, להביס את יריבו ולשבות אותו. אטוואלפה התגלה כשליט עריץ בהוציאו להורג את כל בני משפחתו של ואַסְקַאר ומשפחות בני האצולה הנאמנים לו. זמן קצר לאחר ניצחונו פרש אטוואלפה, לנוח בעיר מרחצאות הגופרית קחאמרקה שברמות פרו המרכזית. באותה עת התבשר אטוואלפה כי "אנשים הגיעו באונייה גדולה מן הים ולהם לבוש שונה, הם מגדלים זקנים ויש להם חיות הדומות ללמות אך גדולות מהן". מתוך סקרנות נשאר אטוואלפה בעיר הנופש ודחה את תהלוכת הניצחון בקוסקו. הוא היה סקרן לגבי הזרים, אך לא חשש מהם משום שעל פי ה"קיפו" ידע שהחבורה מונה פחות מ-200 איש, ולא היה ספק בידו כי בעת הצורך יוכל לסלקם ללא קושי, בהיותו מוקף אלפי לוחמים נאמנים. בואם של הספרדים לפרו שמאל\|ממוזער\|200px\|דיוקן של פרנסיסקו פיסארו מ-1835 האינקה שמעו לראשונה על האדם הלבן בשנת 1527 שנת מותו של ואיינה קאפאק. שנה אחר-כך הגיעו ידיעות מטרידות מהעיר טוּמְבֶּס (כיום בצפון פרו) שעל חוף האוקיינוס השקט על קבוצת אנשים לבנים שהפליגו לאורך החוף, אך התרחקו חיש מהר. על אף שעברו 35 שנה מאז שקולומבוס הגיע ל"עולם החדש", בפרו עדיין לא ידעו דבר על האדם הלבן. קבוצת האנשים הלבנים שהגיעו לטומבס הייתה חבורה בראשותו של פרנסיסקו פיסארו, הרפתקן שלא ידע קרוא וכתוב והיה אז כבן חמישים, שמשנת 1524 החל לתכנן את המסע לכיבוש ממלכת פרו שעליה שמע מן האינדיאנים כי עשירה היא מכל הממלכות. הוא הפליג דרומה מפנמה, עיר שהספרדים יסדו זמן קצר לפני כן. שני הניסיונות הראשונים להגיע לממלכה האגדית הסתיימו בכישלון, אבל פיסארו היה עקשן ובתמיכת שותפו דייגו דה אלמגרו הוא ניסה בפעם השלישית והפעם הגיע לטומבס, אז עיר בקצה הצפון-מערבי של אימפריית האינקה. הוא למד מהמקומיים על האימפריה ועל עושרה בכסף ובזהב, והחליט לחזור לפנמה ולארגן משלחת גדולה לכיבוש האימפריה. אבל מושל פנמה פֶּדְרוֹ דֶה לוֹס רִיוֹס שלא התרשם מסיפוריו של פיסארו סירב להעמיד לרשותו את האוניות, האספקה והאנשים. פיסארו החליט לעקוף את מושל פנמה והתקבל לראיון בטולדו אצל קארלוס הראשון, מלך ספרד, שהשתכנע מתצוגת תכשיטי הזהב שהביא עמו פיסארו, הלמה המצויה ומסיפוריו. ב-26 ביולי 1529 חתמה איזבלה, נסיכת פורטוגל, אשתו של קארלוס הראשון (שהיה אז בדרכו לאיטליה לטקס הכתרתו) על אמנה מלכותית (capitulación) שעל פיה מונה פיסארו מושל ו"קפיטן חֶנֶרַאל" על כל הארצות שעתיד הוא לכבוש. בינואר 1531 החל מסעו האחרון של פיסארו לפרו. במשלחת היו שלוש אוניות, 183 אנשים ו-37 סוסים. אולם בהגיעם לטומבס, הופתעו לגלות כי העיר נחרבה. לאחר שחקרו את הילידים, התברר להם שבאימפריה התחוללה מלחמת אחים וכי המנצח אטוואלפה מצוי בעיר הנופש קחאמרקה המרוחקת כ-550 קילומטרים דרומית-מזרחית לטומבס. פיסארו החליט לצאת לשם ללא שהיות. בכוח שיצא לכבוש ממלכה שלמה היו 106 חיילי רגלים, 62 פרשים שהיו מצוידים בחרבות, כמה ארקבוזים ותותח קטן אחד. אף על פי שאטוואלפה קיבל כל העת ידיעות על מסעם, וידע במדויק את מספרם, ואף על פי שיכול היה להניח להם מארבים, לא עשה זאת בשל ביטחון עצמי מופרז. עתה, משהשתלט על האימפריה, לא היוותה קבוצת הלוחמים הקטנה איום במונחי האינקה, ואטוואלפה היה סקרן לראותם לפני שיצא לקוסקו לטקס הכתרתו לקיסר. הכיבוש שמאל\|ממוזער\|300px\|לכידת אטוואלפה, ציור של חואן לפיאני חבורתו של פיסארו הגיעה לקחאמרקה בבוקר 15 בנובמבר 1532 והשתכנה בבתים שסביב לרחבה שבמרכז העיר. הספרדים הציעו לאטוואלפה שהתגורר במחנה האינקה מעל העיר לבוא לבקרם. הוא הסכים, ועל מנת להראות את כוונתו הטובה, הגיע למחרת, ב-16 בנובמבר, בליווי פמליה של 6,000 איש. משהגיע למרכז העיר נתן פיסארו את האות וחייליו שהסתתרו בבתים הסמוכים הסתערו על אנשי האינקה. במשך חצי שעה נערך טבח המכונה קרב קחאמרקה שבסופו היו כל האנשים בפמליית הקיסר מתים, והקיסר עצמו נפל בשבי. בניסיון לקבל את חירותו בחזרה הציע אטוואלפה לפיסארו כי בתמורה לשחרורו, יכסה בזהב את רצפת החדר שבו ניצבו השנים. פיסארו לא הגיב ואטוואלפה הבטיח כי תוך חודשיים ימלא את החדר כולו בזהב וכסף עד לגובה אליו יגיע בעמדו על קצות אצבעותיו (2.10 מטרים). פיסארו הסכים להצעה, ואכן הזהב והכסף שהביאו סבלים מכל רחבי האימפריה מילא את החדר תוך שלושה חודשים. בינתיים, מחשש פן יציעו הספרדים את השלטון לאחיו החורג, הורה אטוואלפה להוציא להורג את ואסאקר. לפיסארו לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתו. כאשר היו שמועות על צבא גדול של האינקה שמתקרב לקחאמרקה כדי לשחרר את מנהיגם הוא החליט להוציא את אטוואלפה להורג. הספרדים ערכו לאטוואלפה משפט בעוון גילוי עריות (נישואים עם האחות הייתה חובה אצל קיסרי האינקה), ורצח אחיו. בית הדין התכנס ב-29 באוגוסט 1533 והחליט במקום להוציא את אטוואלפה להורג בשריפה. אטוואלפה התחנן על חייו, והכומר הספרדי הציע לו להתנצר ובתמורה יומת בחניקה במקום על המוקד, וכך היה. מותו סימן את תחילת הקץ של אימפריית האינקה. פיסארו החליט עתה להצעיד את צבאו לקוסקו בירת האינקה. הספרדים לא נתקלו בהתנגדות בדרך עד שהגיעו לקוסקו. שארית צבא האינקה בפיקודו של קיסקיס (Quizquiz), המצביא הטוב ביותר של אטוואלפה, ניסתה לעצור את הספרדים לפני העיר, אבל כלי הנשק העיקריים של האינקה, האלות והקלעים, לא הצליחו לחדור את השריון של הספרדים ומנגד הם ספגו אבדות כבדות מחרבות הפלדה והארקבוזים וקיסקיס החליט לסגת. ב-15 בנובמבר 1533, שנה בדיוק לאחר שהגיע לקחאמרקה, נכנס פיסארו בשערי קוסקו. העיר נשדדה כליל ורוקנה מכל חפץ בעל ערך. שמאל\|ממוזער\|200px\|טרסות האינקה באויאנטאיטמבו, אתר הקרב האחרון שבו הצליחו האינקה להביס צבא ספרדי פיסארו מינה תחילה את טופאק ואייפה (Tupac Huallpa), אחיו של אטוואלפה, כשליט בובה, אלא שהוא מת חודשיים אחרי המינוי, ואז מינה פיסארו את מאנקו אינקה יופאנקי, אחיו בן ה-17 של ואסקאר, לקיסר בטקס הכתרה גדול. אחרית דבר אימפריית האינקה האדירה הוכנעה על ידי פחות ממאתיים ספרדים. אך הסיפור לא תם בכך. מאנקו אינקה יופאנקי, שפיסארו מינה כ"שליט בובה", נמלט, הקים מחדש צבא והטיל מצור על העיר קוסקו (1536). רק תגבורות שהגיעו שנה אחר כך שחררו את חיל המצב מהמצור. בתקופת המצור התגורר מאנקו אינקה באויאנטאיטמבו והדף ניסיון לכבוש אותה, ואחר נמלט צפונה. תחילה לוויטקוס ואחר כך לווילקבמבה ששימשה כבירת הישות שהקים שלימים כונתה מדינת נאו-אינקה והמשיך להילחם בספרדים, כאשר נחל לעיתים הצלחה כשנקט בטקטיקה של לוחמת גרילה. הוא מצא את מותו בידי ספרדים שמרדו בפיסארו ושלהם הסכים לתת מקלט. יורשיו, המשיכו לשלוט במדינת נאו-אינקה, עד שפרנסיסקו דה טולדו, המשנה למלך של פרו הורה לחסל את המדינה. העיר וילקבמבה נפלה בידי הספרדים בשנת 1572 וטופאק אמארו, השליט העצמאי האחרון של האינקה הוצא להורג. הספרדים דיכאו את האינקה ואת המסורת שלהם. בלא הכלכלה הריכוזית של האינקה, ושיטות החקלאות שלהם הפכו שטחי האימפריה לשעבר להיות אחד מהאזורים מוכי העוני שבעולם. האימפריה הלכה והתפוררה, שבטים בכל רחבי האימפריה החלו למרוד ולעיתים הצטרפו לספרדים כנגד האינקה. תעלות ההשקיה ננטשו וחרבו. באין מים השדות התייבשו והחל רעב, שהיה תופעה בלתי מוכרת בזמן הכלכלה הריכוזית של האינקה. מגפות שהביאו הספרדים איתם (בייחוד אבעבועות שחורות) קטלו במקרים מסוימים עד שני שלישים מהאוכלוסייה. הלחימה של טופאק אמארו בשלטון הספרדי שימשה מקור השראה למנהיג מורדים אינדיאנים במאה ה-18, טופאק אמארו השני, וכן לשמה של תנועת המחתרת האורוגוואית הקרויה: "התנועה המהפכנית טופאק אמארו" והידועה יותר כ"טופאמארוס", ותנועת המחתרת הפרואנית התנועה המהפכנית טופאק אמארו שהאידאולוגיה שלה היא שילוב בין מאואיזם לבין הכלכלה המתוכננת של האינקה. ראו גם היסטוריה של פרו צ'אווין בני המאיה אצטקים אולמקים לקריאה נוספת ניקולאס הורדרן, הקונקיסטאדורים, בן צבי-פוזנר (מוציאים לאור), 1978 נחום מגד, תרבויות קדומות ביבשת אמריקה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999 ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, תרגמה עתליה זילבר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 2002 קישורים חיצוניים תומר ריבל, אינקה: ארכיטקטורה וריטואל ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:הרי האנדים קטגוריה:אינדיאנים קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו	2024-08-24T18:37:05
הנצרות הקתולית	REDIRECT נצרות קתולית	2004-04-11T21:44:50
חטיבת גולני	שמאל\|ממוזער\|250px\|סיכת לוחם בחטיבת גולני חטיבת גולני (חטיבה 1) היא חטיבת חיל רגלים סדירה בצה"ל שהשתתפה בכל מלחמות ישראל. החטיבה המסונפת לפיקוד הצפון, נמצאת תחת פיקודה של עוצבת געש (אוגדה 36). חיילי חטיבת גולני חובשים כומתה חומה עם סמל חיל הרגלים ונועלים נעליים שחורות. הצבע החום מסמל את הלוחמים הראשונים של החטיבה שהיו עובדי אדמה שגויסו. דגל החטיבה הוא בצבעי ירוק וצהוב המסמל את שטחי הלחימה, גם בצפון וגם בדרום. סמלה של החטיבה, הנמצא גם על תג היחידה, הוא עץ זית בעל שורשים עמוקים ביותר, שעוצב על ידי דוד אלף. זאת, אף על פי שההשראה לציור העץ הייתה ככל הנראה של עץ אלון. בשנת 1979 ניטע עץ זית על יד "קירות הזעקה" במוזיאון גולני. מחטיבת גולני צמחו הרמטכ"לים מרדכי גור, משה לוי, גבי אשכנזי וגדי איזנקוט שהיו אף מפקדי החטיבה. מאיר עמית ראש המוסד היה מג"ד ומח"ט בחטיבה. מפקדים רבים בחטיבה כמו אברהם יפה, משה פלד, אריאל שרון, רחבעם זאבי, יונה אפרת, אורי שגיא, יקותיאל אדם, משה קפלינסקי, אמיר דרורי, יאיר נוה ועוד הפכו לאלופים בצה"ל. היסטוריה 250px\|ממוזער\|שמאל\|העץ של גולני (זית) וצבעי החטיבה (צהוב וירוק) במוזיאון גולני חטיבת גולני הוקמה ב-22 בפברואר 1948 על ידי ארגון ההגנה, יחד עם חטיבת כרמלי, בעקבות פיצולה של חטיבת לבנוני, אשר הוקמה בשנת 1947 והייתה מופקדת על הגנת צפון הארץ. חטיבת גולני, בפיקודו של משה מן, הופקדה על האזור הצפון-מזרחי, וחטיבת כרמלי הופקדה על האזור הצפון-מערבי. בקיץ 1948 החליף נחום גולן את מן בפיקוד על החטיבה, כאשר למספר שבועות בתווך שימש בתפקיד מישאל שחם. במבוא לספר "אילן ושלח" כתב נחום גולן: כחטיבת חי"ר סדירה השתתפה חטיבת גולני בכל מלחמות ישראל, ונפלו בחלקה קרבות קשים ביותר. מלחמת העצמאות שמאל\|ממוזער\|250px\|משה מן גולני השתתפה בקרבות הבלימה בעמק הירדן מול צבאות סוריה, לבנון, ירדן ועיראק. השתתפה במבצע דקל לשחרור הגליל המערבי וכיבוש נצרת. השתתפה במבצע חירם לסילוק "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י מצפון הארץ והגליל. השתתפה במבצע אסף לסילוק נקודות אחיזה מצריות בנגב המערבי ובמבצע חורב, שבו נהדפו כוחות צבא מצרים מאדמת ישראל. גדוד גדעון 13, גדוד הפשיטה 19, שתי סוללות תותחי שדה, סוללת תותחי נ"ט ומחלקת הנדסת שדה של החטיבה השתתפו בכיבוש הערבה ומפרץ אילת במבצע עובדה בסיום מלחמת העצמאות. מבצע חורב בלילה שבין 22–23 דצמבר 1948, במסגרת "מבצע חורב" לשחרור הנגב, נערך אחד הקרבות הידועים של החטיבה על ידי גדוד גדעון – הקרב על גבעה 86. התקיפה של הכוחות המצריים ברצועת עזה הייתה חלק ממבצע הטעיה נרחב. התוכנית כללה תקיפה ברצועה אך למעשה כוחות צה"ל נעו דרך רביבים לניצנה כדי לשחרר את הנגב המערבי. בחצות תקף גדוד גדעון 13 את מוצב 86 המצרי אשר נמצא כשני קילומטר מזרחית למסילת הרכבת בדרך בין ח'אן יונס לעזה. הקרב נערך בגשם עז ובמהלך הלילה הצליחו לוחמי הגדוד לכבוש את המוצב. עקב הגשמים העזים הוצפו הנחלים באזור ומנעו את הגעת שיירת התגבורת והאספקה. בבוקר פתחו המצרים בהתקפת נגד משולבת של חי"ר, שריון וארטילריה. לוחמי גדוד 13, שהיו מצוידים ברובים ובמקלעים מסוג "בזה" בלבד, נלחמו בגבורה עד להוראה של מפקד חזית הדרום יגאל אלון על נסיגה מהגבעה. במהלך הקרב נהרגו 29 לוחמים, 10 נותרו בגדר נעדרים ו-35 לוחמים נפצעו. פעולות התגמול ומבצע קדש ממוזער\|חיילי גולני בעת פגישה עם הרב גורן, 1954\|חיילי גולני בעת פגישה עם הרב גורן, 1954 ממוזער\|150x150px\|אנדרטת קרב תל מוטילה קרב תל מוטילה: היה רצף של קרבות ואירועי אש, אשר התחוללו מ-2 במאי עד 6 במאי 1951 מצפון לכנרת (באזור בו נמצא בימינו היישוב אלמגור), בין הצבא הסורי ובין צה"ל. השם תל-מוטילה מתייחס לשלוש גבעות ממערב לאזור המפורז, שנודעו בשמות תל אל-מוטילה, מוצב "השפך" ומוצב "הדמות". בסוף אפריל ותחילת מאי 1951, יחידות סוריות חצו את הגבול והשתלטו על שלוש גבעות אלו. בקרב על מוצב "הדמות" נהרגו 30 מלוחמי "גולני", בנוסף לעשרה לוחמים אשר נהרגו בארבעת הימים הקודמים. בקרב נפצעו 72 חיילים. לאחר קרבות תל מוטילה, שהיוו את שיאו של העימות הצבאי במאבק על השליטה באזור המפורז, נסוגו הכוחות הסורים מהאזור והשתררה רגיעה יחסית בגבול עם סוריה למשך כארבע שנים. אף על פי שבסופו של הקרב הושגה המטרה של פינוי הסורים מהאזור המפורז, הוא נחשב אחד מכישלונות צה"ל. החל מסוף שנות השמונים יצאו מאמרים ומחקרים עם ביקורת קשות על תפקודם של המח"ט מאיר עמית ובעיקר על רחבעם זאבי אשר בכל מהלך הלחימה ישב במקום בטוח הרחק משדה הקרב. עם זאת, הודגשה במחקרים אלו גבורתם של הלוחמים והמפקדים בשטח ובמיוחד תפקודו של המ"פ זאב סלעי. גבי ברשי כתב כי "על אף העובדה שלכל רמות הפיקוד ממג"ד ומעלה, לא היה מושג בזמן אמת מה קורה שם, הלוחמים ממ"פ ומטה לחמו באומץ, במסירות, ובדבקות מופלאה במטרה, בנחישות ובהקרבה ובסיומו של הקרב המטרה הושגה, היעד נכבש והאויב הובס". אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות תל מוטילה נחנכה במושב אלמגור בשנת 1997. מבצע הר געש (פעולת הסבחה): גדוד 12 השתתף בפעולת הסבחה, שבה תקפו מוצבים מצריים באזור ניצנה ב-2 בנובמבר 1955 על ידי כוחות "גולני", צנחנים ונח"ל. על הגדוד פיקד אורי בר-רצון. מבצע קדש (מלחמת סיני): החטיבה נלחמה במסגרת אוגדה 77, בפיקוד אלוף חיים לסקוב, בצפון סיני ובמיוחד בצומת רפיח. לוחמי החטיבה השתתפו בקרב כיבוש מוצבי צומת רפיח שמטרתו הייתה לשחרר את הצומת על מנת שכוחות שריון יוכלו להיכנס לעבר אל עריש. ב-1 בנובמבר הושלמו משימות החטיבה – נכבש מתחם רפיח וחטיבת השריון החלה לנוע לעבר אל עריש. מבצע חרגול (פעולת תאופיק): פשיטה על הכפר הסורי תאופיק אל-תחתא, שנערכה ב-1 בפברואר 1960, כתגמול על התקפות הסורים על קיבוץ תל קציר. מבצע נוקייב (מבצע "סנונית"): פשיטה על המוצבים הסוריים בנוקייב, שנערכה ב-16 במרץ 1962, בעקבות התנכלות של הסורים לדיג בכנרת. מבצע צוק סלע או מבצע שונה: ב-27 במאי 1965 הותקף בסיס מחבלים בח'רבת שונה בעמק הירדן. במבצע פעלו בו-זמנית צוותי קרב חטיבתיים מחטיבות גולני והצנחנים. צוות-קרב משולב דו-גדודי מחטיבת גולני פעל נגד חוות עדנן צדקי ליד ח'ירבת שונה. כוח מגדוד "גדעון" והסיירת בפיקודו של גרובר, מג"ד "גדעון", ביצע את הפשיטה ופוצץ את מבני החווה. כוח בפיקודו של פייקס, מג"ד "הבוקעים הראשון", איבטח את ראש הגשר ליד קיבוץ נווה-אור. שתי כיתות מבית הספר למ"כים פעלו כחסימות. בדרך הנסיגה התפוצץ מטען-צד, ושבעה חיילים נפצעו. צוות-קרב של גדוד צנחנים (בפיקוד סא"ל אפרים חירם) פעל נגד יעדים ליד ג'נין. מבצע מאזניים: ב-27 באוקטובר 1965 נערכה פעולת התראה בכפרים חולא ומיס אל-ג'בל בלבנון, לאחר שמחבלי פת"ח חדרו לישראל דרך כפרים אלה. מבצע קלעת: ב-29 באפריל 1966 הותקף בסיס מחבלים בקלעת שבעמק הירדן. מלחמת ששת הימים עם פתיחת המלחמה ב-5 ביוני 1967 נכנסו יחידות החטיבה, בפיקודו אל"ם יונה אפרת, לתקופת המתנה מתוחה בצפון, שבה הם התאמנו והתכוננו לפקודת הצטרפות ללחימה. ביום השני ללחימה נקרא גדוד "אריות הגולן" (גדוד 17), יחד עם פלוגת הסגל של בסיס הטירונים בא"ח 1, להילחם תחת פיקוד חטיבת שריון בפריצה לעיר שכם וכיבושה. בשבוע הראשון של הלחימה נכנסה פלוגת הפלחה"ן יחד עם גדוד 12, לג'נין וטובאס. לאחר סיום הקרבות הוחזרה החטיבה לגזרה הסורית. ביום החמישי למלחמה, 9 ביוני, עם כניסת החזית הסורית למהלך המלחמה, יועדה החטיבה לאחד משני מאמצי ההבקעה העיקריים בצפון רמת הגולן – כיבוש מערך המוצבים הסוריים בין קו הגבול לכפר זעורה. בגלל מצוקת זחל"מים נשאר גדוד "גדעון" כעתודה כללית בידי המח"ט, על-פי התוכנית החטיבתית להבקעת המערך הסורי בצפון הגולן "וניצול הצלחה" להרחבת המאחז מזרחה (למתחם זעורה) וצפונה (למתחם הבניאס). תוכנית הקרב הייתה: גדוד 12 "ברק" (בפיקודו של מוסא קליין) על גבי זחל"מים ומתוגבר בפלוגת טנקים מחטיבה 37 יכבוש באיגוף ממזרח את תל פאחר ואת בורג' בביל, לאחר מכן יסייע באש לכיוון תל עזזיאת ויהיה מוכן לפעולה בבניאס, עין פית ותל חמרה. גדוד 51 "הבוקעים הראשון" (בפיקודו של בני ענבר) עם מחלקת טנקים יכבוש את מוצב בחריאת, תל עזזיאת וחירבת סודה. גדוד 13 "גדעון" (בפיקודו של פנחס נוי) הוצב בעתודה ומוכנות לכבוש את אזור הבניאס. גדוד 334, גדוד מרגמות מתנייעות 120 מ"מ, היה חלק אורגני של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים. המג"ד אלי עשת היה בחפ"ק החטיבתי בעת תקיפת הרמה והגדוד נתן סיוע ארטילרי. המהלך התפתח לקרב תל פאחר, שבו נכבש המוצב הסורי בתל פאחר לאחר חמש שעות של לחימה. גדוד 12 ספג אבדות כבדות: 34 הרוגים, כולל המג"ד סא"ל משה קליין וקצינים אחרים, ופצועים רבים. גדוד 51 היה אמור להתחיל בהתקפה על תל עזזיאת רק לאחר כיבוש תל פאחר, אולם בשעה 15:47, עוד במהלך הקרבות בתל פאחר, הורה המח"ט יונה אפרת לגדוד 51 להתחיל בהתקפה. הקרב התנהל כמתוכנן ובשעה 17:06 דיווח הגדוד כי כבש את תל עזזיאת. עוד קודם נכבשו מוצב בחריאת שהתגלה כנטוש, וח'רבת א-סודה. לגדוד 51 היה הרוג אחד וכמה פצועים. בלילה שבין 9 ו-10 ביוני הוטל על החטיבה לכבוש את אזור הבניאס: גדוד 51 נשלח לתפוס את מחנות הבניאס ומבנה המשטרה וגדוד 13 הופנה לתפיסת הכפר בניאס. עד בוקר שבת השלימה חטיבה 1 את משימתה וכבשה את אזור הבניאס ללא התנגדות. בהמשך היום נעה החטיבה בתנועה מהירה לתוך הרמה כדי להספיק לתפוס כמה שיותר שטח עד כניסת הפסקת האש לתוקף. גדוד אחד של החטיבה נע יחד עם חטיבה 45 לכיוון מסעדה ונערך באזור עד הערב. שאר החטיבה התקדמה לכיוון קוניטרה, ומג"ד 13, פנחס נוי, הניף את דגל ישראל מעל בניין הכוחות הסורים בצפון הרמה. ב-12 ביוני הונחת כוח מגדוד 13 של חטיבה 1 על שלוחה של החרמון בגובה 2,224 מטרים ותפס אותה ללא קרב. ימים ספורים לאחר המלחמה, ב-15 ביוני 1967 נהרגו 11 לוחמים מגדוד 13 כאשר נכנסו לבונקר ממולכד בבית המכס העליון ברמת הגולן. 240px\|ממוזער\|חיילי סיירת גולני בצעדת ארבעת הימים, 1970 בין שתי המלחמות ומלחמת ההתשה עם תום מלחמת ששת הימים החלה מלחמת ההתשה אשר נמשכה למעלה משלוש שנים לאורך החזית המצרית, הירדנית, הסורית והלבנונית. חטיבת גולני על כל יחידותיה השתתפה בלוחמה בכל הגזרות. כוחות החטיבה פעלו במשימות ביטחון שוטף במרחב רמת הגולן בגזרת עמק הירדן שהחלה להיות כר נרחב לפעילות חבלנית ובגזרת הלבנון – הפתחלנד. בחזית תעלת סואץ החזיקו חיילי החטיבה את קו המוצבים לאורך תעלת סואץ. בכל הגזרות, כולל השנים שלאחר הסכם הפסקת האש עם מצרים, ביצעה החטיבה מאות פשיטות ומבצעים, בהם: הפשיטה על מוצב החרוט ב-25 באוקטובר 1968, במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. הפשיטה לכפר יאבס, כונתה גם מבצע "אסותא 12", בוצעה ב-8 במאי 1969 במטרה לפגוע בארגוני המחבלים שפעלו משטח ירדן כנגד ישראל. פיצוץ תעלת הע'ור (כונה גם "אמה 1"), ב-22 ביוני 1969, בוצע על ידי סיירת גולני יחד עם כוחות נוספים, ונועד להפעיל לחץ על חוסיין, מלך ירדן, כדי לגרום לו לפעול כנגד ארגוני המחבלים שפעלו משטח ירדן כנגד ישראל. מבצע בוסתן 39 – פשיטה מוסקת ב-27 באוגוסט 1969 בעומק שטח מצרים והפגזת מפקדת פיקוד המרכז המצרי. פשיטת הסיירת על מפקדת מחבלים בכפר עיטרון ב-5 באוקטובר 1969. מבצע פלצור – פשיטה ב-3 בדצמבר 1969, כנגד עמדות מחבלים בהר דב, במהלכה נהרגו כחמישים מחבלים. מבצע קלחת 2 נערך ב-12 וב-13 במאי 1970 במטרה לבער ריכוזי מחבלים בשישה כפרים בדרום לבנון. פשיטה על כפר כילא (מבצע "קונטרבס 10") – בעקבות חטיפת שמואל רוזנווסר, ב-2 בינואר 1970, פשטו יחידות החטיבה על הכפר כילא ולקחו בשבי 12 אזרחים ועשרה חיילים לבנונים. פשיטה על בסיס המחבלים יאטר (יעתר) ב"פתחלנד" שבדרום לבנון, ב-27 בדצמבר 1970. מבצע קלחת 4 מורחבת, ב-16 בספטמבר 1972 – הותקפו בסיסי מחבלים ב"פתחלנד" בדרום לבנון, לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. מלחמת יום הכיפורים ערב מלחמת יום הכיפורים החטיבה התכוננה לטקס 25 שנה להקמתה בפארק הירקון. גדוד גדעון 13 בפיקודו של זאב אורן (אונגר) החזיק את מוצבי צפון רמת הגולן ולא נסוג חרף הוראה ברורה של מפקד הגזרה. עם תחילת המלחמה החלה החטיבה בהתארגנות מהירה ועלתה לסייע בבלימה של הכוחות הסורים וניסיון לכבוש את החרמון לאחר נפילתו, גדוד ברק 12 והסיירת סייעו לגדוד גדעון בכוח אדם ואספקה. אלישיב שמשי בספר "ולא אשוב עד כלותם" מתאר את עמידתם של המוצבים הצפוניים 104 ו-105 בפיקוד גבי אופיר, מפקד פלוגה ג' של גדוד גדעון בפני המתקפות העזות של כוחות חיל רגלים ושריון, כך עמידתו של אברהם אלימלך מפקד מחלקה במסייעת של גדוד גדעון אשר עמד יחד עם לוחמיו במוצב פורטוגל 107 בהתקפות בלתי פוסקות החל מהיום הראשון ללחימה ועד לסיום קרבות הבלימה ב-9 באוקטובר. שלושה מחיילי המוצב קיבלו צל"שים. גדוד ברק 12 סייע במהלך הקרבות באספקות, שמירה על צירי התנועה, אבטחה של נפח ובלימה של כוחות סורים אשר חדרו מעבר למוצבים. ב-9 באוקטובר היום אשר קיבל את הכינוי קרב עמק הבכא חדרו כוחות קומנדו סורים לאזור יער אודם (יער מסעדה), בוקעאתא והר ורדה. אל הכוחות הסתערו פלוגת הסיור של חטיבה 7, ובמהלך הקרב נהרגו 24 מלוחמי הפלס"ר, ובאותה עת הסתערו לוחמי גדוד ברק ובראשם מפקד הגדוד יעקב שחר, אשר נפגע אנושות אך המשיך לפקד על הקרב ומת מפצעיו, כך גם עוד שישה לוחמים מהגדוד. בקרב בלמו לוחמי ברק את הסורים והסבו להם אבדות. ממוזער\|לוחמי גולני בתרח"ט ברמת הגולן, יולי 2023 החטיבה השתתפה בניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, בקרבות באזור ה"מובלעת" ובמבצע קינוח – כיבוש החרמון על ידי צה"ל בסוף מלחמת יום הכיפורים. פלוגת המילואים של הפלחה"ן נלחמה בגזרה הצפונית של רמת הגולן, השתתפה בכיבוש חאדר למרגלות החרמון, בית ג'ן ומזרעת בית ג'ן, וכן שימשה ככוח סיור, פינוי ובדיקת צירים של החטיבה. כמו כן עזרו כוחות הפלוגה בליווי שירות אספקה, בבדיקה וניקוי של מעברי מים ממולכדים, בדיקת בונקרים ומחסני תחמושת ממולכדים, בפיצוץ טנקי אויב, מיקוש השטח המפורז בין ישראל לסוריה, וכיבוש החרמון הסורי במקביל לכיבוש החרמון הישראלי. לאחר המלחמה השתתפו חיילי "גולני" במבצע יונתן לשחרור בני הערובה מאנטבה שבאוגנדה ב-4 ביולי 1976. מבצע ליטני בליל 14 במרץ 1978, שלושה ימים לאחר פיגוע כביש החוף יצא צה"ל למבצע ליטני וכבש את אזור דרום לבנון דרומית לנהר הליטני. חטיבת גולני בפיקוד אמיר ראובני, פעלה במבצע כחלק מעוצבת געש. גדוד 13 כבש את העיירה אל חיאם וגדוד 12 (ברק) כבש את תל דהור ותל עכוש. החטיבה כבשה את הציר מע'נדוריה מערבה והרגה כשנים עשר מחבלים. כוחות צה"ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 קילומטרים ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני, ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון. ב-21 במרץ, הורה שר הביטחון, עזר ויצמן, לכוחות צה"ל להתחיל בנסיגה לקו הגבול הבין-לאומי. בפועל נמשכה נסיגה זו כשלושה חודשים והסתיימה בחודש יוני. כתוצאה מהמבצע נוצרה מציאות חדשה בדרום לבנון. אש"ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני ונוצרו שני בלמים – הבלם הראשון היה כניסת כוח ההתערבות הבין-לאומי מטעם האו"ם, והבלם השני – מובלעת בדרום לבנון נשלטה על ידי סעד חדאד. לארגוני הטרור הפלסטינים היו כ-300 הרוגים. מבצע שלום הגליל 220px\|ממוזער\|מוצב הבופור, 1982 במהלך מבצע שלום הגליל נטלו חיילי החטיבה חלק מרכזי בלחימה, (כולל כיבוש מבצר ה"בופור"), וכן באחזקת המוצבים ברצועת הביטחון לאחר סיומה. בשבועות הראשונים של המלחמה השתתפה חטיבת גולני בשלושה קרבות קשים: הראשון במחנה הפליטים עין אל-חילווה, השני בכפר סיל שהשקיף על העיר ביירות ליד שדה התעופה כאשר כל כניסתו של צה"ל לביירות הייתה תלויה בכיבושו. השלישי היה חילוץ יחידת המילואים 669 שנלכדה במנצוריה: הקרב על כפר סיל – גדוד 13 לחם בקרב שקיבל את הכינוי "תל פאחר של גדוד גדעון". כפר סיל שולט על הדרך לביירות, כולל המבואות המערביים המזרחיים והדרומיים. ניסיונות קודמים לכבוש אותו לא צלחו. אז נשלחו לוחמי גולני עם טנקים מגדוד סער 74 של חטיבת ברק 188. בכפר היו כוחות סורים רבים וביניהם טנקים רבים, בידיעה שצה"ל עומד לתקוף את הכפר. חלק מהטנקים הסורים הושבתו בגלל רימוני יד שהושלכו לתוך הצריח על ידי חיילים שטיפסו על הטנק, ועל ידי טילי לאו שנשאו איתם. בסיום הלחימה הקשה שנמשכה 18 שעות בשטח בנוי, הצליחו חיילי הגדוד בהובלה של פלוגת החוד ב' לכבוש את הכפר. חילוץ יחידת המילואים של 669 שנלכדה במנצוריה – לאחר כיבוש הכפר המשיכו למערב ביירות ומשם לחילוץ יחידת 669 שנלכדה במנצוריה וסבלה מאבדות על ידי צלפים סורים. משם התקדמו הלאה לכביש ביירות. פלוגה ב' גדוד 13 הייתה הראשונה לנסוע על כביש ביירות–דמשק מערבה לכיוון ביירות. במלחמה השתתפה הפלנ"ט בכיבוש כפר סיל, בסיוע כוחות שריון. במהלך שהות צה"ל ברצועת הביטחון איישו הלוחמים עמדות של טילי עורב במוצבים השונים, או שיצאו למארבים רגליים כשהם נושאים את מערכת הטיל על גבם. פלוגת החה"ן פוצלה לשניים: כוח מ"פ החה"ן יחד עם חיילי גדוד 51 וחלק מלוחמי הסיירת חצו את נהר הליטני והשתתפו בכיבוש מבצר הבופור ויעדי מחבלים השולטים בסביבתו, ולאחר מכן בכיבוש וטיהור א-נבטיה. הכוח השני של היחידה נע לכיוון א-נבטיה, וביצע חסימות על צירי הבריחה האפשריים של המחבלים מכיוון מערב וצפון. המערכה ברצועת הביטחון במחצית השנייה של שנות השמונים, תחת פיקודם של ולאחריו ארז גרשטיין, ביצעה סיירת גולני סדרה ארוכה של פעולות יזומות רבות בגזרת לבנון והגיעה להישגים מבצעיים רבים. בשנת 1994 נחטף חייל הפלנ"ט נחשון וקסמן על ידי מחבלי חמאס ונהרג מאוחר יותר בקרב החילוץ הכושל. אסון השרפה בוואדי סלוקי – ב-26 באוגוסט 1997, כוח מגדוד 13 יצא לפעילות מבצעית בנחל סלוקי שבגזרה המזרחית של רצועת הביטחון בדרום לבנון. הלוחמים נתקלו בחוליית מחבלים, אשר את חלקם הצליחו להרוג, אך שרפה שפרצה בשדה הקוצים בו היו גבתה את חייהם של חמישה לוחמים. שישה לוחמים נוספים ובהם מפקד הכוח נפצעו. האינתיפאדה השנייה ממוזער\|מדי א' של לוחם בחטיבת גולני, בדרגת סמל-ראשון בעל צל"ש אלוף ואות מערכה ממלחמת לבנון השנייה. האינתיפאדה השנייה הייתה התקוממות פלסטינית אלימה נגד מדינת ישראל, שהחלה בסוף ספטמבר 2000 היא פרצה בתום שלוש שנים של שקט יחסי בין ישראל והפלסטינים, והסתיימה בפברואר 2005 לאחר פסגת שארם א-שייח' בין אריאל שרון למחמוד עבאס בה ישראל הסכימה להקפיא את מדיניות החיסולים והריסת הבתים וזאת בתמורה להפסקת פעולות הטרור על ידי הפלסטינים. את משימתה הראשונה באיו"ש קיבלה חטיבת גולני בסוף חודש נובמבר 2001 לאחר הפיגוע בקו 823 בצומת מחנה 80 בו נהרגו שלושה אזרחים ישראלים. המשימה הייתה במרחב מחנה הפליטים ג'נין שממנו יצאו המפגעים והתבצעה מ-30 בנובמבר עד 1 בדצמבר בשולי העיר ג'נין ומחנה הפליטים הסמוך. ב-10 בפברואר 2002 פעלו הפלס"ר, בפיקוד סא"ל רון וייזל, והפלנ"ט, בפיקוד רס"ן יואב ירום, בפיקוד המח"ט, בעיירה מסאכן שעבייה הסמוכה לשכם במטרה לאתר מעבדות ייצור רקטות, יחידת דובדבן פעלה במקביל בכפר בלאטה. ב-27 בפברואר אישר הדרג המדיני לחטיבת גולני את השלב הראשון של ההשתלטות על מחנה הפליטים ג'נין. הפקודה אישרה: "כיתור וביצוע פטרול משוריין לגירוי ופגיעה בחמושים ללא כניסה למחנה הפליטים ג'נין". הנחיית חטיבת המבצעים, לבצע רק את השלב הראשון של המבצע (כיתור מחנה הפליטים), לא הגיעה למח"ט גולני, ולאחר שכבר החלו כוחות החטיבה לנוע לכיוון ג'נין במטרה לתפוס את השטחים השולטים ולהיכנס לתוך פאתי מחנה הפליטים, הורה הרמטכ"ל לעצור את התקדמות הכוחות. בליל 28 בפברואר, במקביל לכניסתם של כוחות מחטיבה 35 ומחטיבת הנח"ל לבלאטה, נכנס כוח גולני למחנה הפליטים ג'נין. בחילופי האש בגזרת גדוד 51, נהרג חייל מפלוגת הנ"ט, ומ"פ א' מהגדוד נפצע קשה. בחצות למחרת, לאחר השלמת ההשתלטות על המחנה וביצוע סריקות יצאו הכוחות משטח מחנה הפליטים על גבי רק"ם והתמקמו בשטחים השולטים. ב-4 במרץ פשטו כוחות החטיבה על מחנה הפליטים, הציבו מארבי צלפים בפאתי המחנה ולמחרת יצאו מהמחנה תוך שהם ממשיכים לכתרו. במבצע נהרגו 21 מחבלים ונפצעו כ־140, יותר משליש מהם נפגעו מירי ממארבי צלפים. לא נפגעו מבוקשים בכירים, שכנראה נמלטו לעיר ג'נין. צה"ל והתקשורת הישראלית ראו את שני המבצעים, של הצנחנים וגולני, בהם נכנסו הכוחות ללב מחנות הפליטים שנחשבו "קשים" עם מעט נפגעים – כהצלחה גדולה. ממוזער\|לוחמי החטיבה באימון לוחמה בתוואי עירוני, יוני 2023 בתחילת חודש מרץ קיבלה החטיבה את המשימה להשתלט על טולכרם ועל מחנה הפליטים הסמוך לה. הרעיון המבצעי היה להשתלט בשלב ראשון על העיר, לדחוק את המחבלים למחנה הפליטים ובשלב שני לכתר את המחנה ולטהרו. המבצע החל בלילה שבין 6 ו-7 במרץ כאשר גדוד 51 נכנס על גבי רק"ם לעיר והניס את החמושים למחנה הפליטים. גדוד 12 נע לתוך מחנה הפליטים מצפון ופלוגה מיחידת אגוז והגדס"ר מדרום (שני הכוחות בפיקוד הסמח"ט). התקדמות גדוד 12 והגדס"ר במחנה הפליטים הייתה איטית ובמהלך אותו יום נהרג חייל מיחידת אגוז. גדוד 51 אשר השלים את משימתו, העביר בצהרי היום את האחריות על העיר לגדוד 9 (חטיבה 401) ושתי הפלוגות של הגדוד 51 נכנסו אף הן ללחימה במחנה הפליטים כסיוע לתנועת גדוד 12 והגדס"ר. עד לבוקר ה־8 במרץ הוכרע הקרב, מאות מתושבי המחנה נכנעו וחלקם הועברו לחקירה בשב"כ, נפגעו תשתיות הטרור והושמדו שתי מעבדות נפץ ו־15 רקטות קסאם אשר התגלו בסריקות. ב־10 במרץ אישר הרמטכ"ל תוכנית להידוק הכיתור על המוקטעה כאמצעי להפעלת לחץ על ערפאת. על פי הנחייתם של ראש הממשלה ושר הביטחון הצטמצמה הפקודה לתקיפה והשתלטות על אזורים נבחרים ברמאללה. בפעולה זו עצרה סיירת גולני 12 מבוקשים וצוות חטיבתי משוריין של גולני השתלט על שכונת אל־בירה. מבצע חומת מגן בעקבות רצף פיגועים קטלניים כמעט מדי יום, ששיאם הפיגוע במלון פארק בנתניה ב-27 במרץ 2002 בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים בעת ליל הסדר. יצא צה"ל למבצע חומת מגן (29 במרץ 2002 – 10 במאי 2002), אשר מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים. החלק הראשון של המבצע כלל השתלטות על רמאללה וכיתור המוקטעה. הכוחות שהוקצו למבצע כללו שלושה צק"חים (צוות קרב חטיבתי): צק"ח גולני שמשימתו השתלטות על צפון העיר רמאללה ומתחם המוקטעה, צק"ח חטיבת הנח"ל שמשימתו השתלטות על דרום העיר, ניתוק ביתוניא מרמאללה ומאמץ הטעיה באזור א־טירה, וצק"ח בפיקוד חטיבת בנימין, שמשימתו הייתה השתלטות על מרחב אל-בירה וג'בל טוויל. מח"ט גולני קיבל פקודת התראה למבצע כבר בליל הסדר. החטיבה ביצעה נוהל קרב מזורז והחיילים נקראו לשוב מחופשת החג ולרכז את הרק"ם בבית אל. התכנון המבצעי החטיבתי היה להשתלט בהפתעה על מתחם המוקטעה לאחר בידוד אזור הפעולה מדרום. משימת גדוד 12, מתוגבר בפלחה"ן, בפלנ"ט ובפלוגת שריון, הייתה השתלטות על כיכר אל-מנארה ואל-בירה, ולאחר מכן בידוד מתחם המוקטעה מדרום. משימת גדוד 51, מתוגבר במחלקת שריון, הייתה להשתלט על השטחים השולטים על המוקטעה ועל האגף הדרומי, ולהכניס את יחידת דובדבן למתחם; משימת גדוד אגוז הייתה השתלטות על האגף הדרום-מערבי של המתחם. ממוזער\|לוחמי החטיבה באימון לוחמה שטח בנוי, יוני 2023 כוחות החטיבה החלו לנוע רגלית לכיוון רמאללה לאחר חצות 28 במרץ תחת גשם, ברד וערפל כבד. בשעות הבוקר המוקדמות החלה ההשתלטות על המבנים במוקטעה אשר במהלכה נהרגו קצין מיחידת אגוז וחייל מהפלוגה המסייעת בגדוד 51. עד שעות הלילה השלימו כל צוותי הקרב החטיבתיים את ההשתלטות על רמאללה. החל מ-2 באפריל השתתף גדוד 51 יחד עם כוחות נוספים של חטיבה 5 ואחרים בקרב בג'נין. אור ל-3 באפריל התחיל הגדוד לנוע יחד גדוד 8110 מחטיבה 5 במאמץ לכבוש את מחנה הפליטים. שני הגדודים התחילו לנוע ממחסום סאלם בנגמ"שים וב"אכזריות". נוכח קשיים שבהם נתקלו הכוחות, התחילה ההתקפה רק לקראת השעה 11 בבוקר. למרות ירי מדויק לעבר הכוחות ומטענים רבים בבתים בפאתי המחנה, שפצעו מספר חיילים בפלוגות א' ו-ג', עד לשעות הערב הצליח הגדוד לייצב קו מצפון לציר "תחתון" (דרומי) של מחנה הפליטים. במהלך 4 באפריל המשיך הגדוד בתנועה צפונה תוך כדי ירי מדויק לעבר החיילים. שתי מחלקות מפלוגה א' נקלעו לבית שהיה נתון לאש מדויקת ממנה נהרגו קצין וחייל. כוחות הגדוד המשיכו להתקדם צפונה לתוך מחנה הפליטים ובשעות הערב הגיעה הפלוגה המסייעת של הגדוד במסוקים מהצפון. ביום שישי, 5 באפריל נכנסה הפלוגה המסייעת למחנה ממזרח ותוך כדי הכניסה לבתים נהרג חייל אחד וכמה חיילים נפצעו. למחרת הגיעו לגדוד אמצעים מיוחדים לנטרול זירות מטענים וביומיים הבאים המשיך הכוח להתקדם צפונה. במהלך התנועה ב-8 באפריל, נורה ונהרג אחד החיילים מהפלוגה המסייעת ובעת ניסיון לחלצו נהרג חייל נוסף. בעקבות תחקיר שערך בוכריס, מג"ד 51, הוא הנחה שהתנועה הרגלית תופסק, והמעבר בסמטאות ייעשה ב"אכזריות" בלבד. הטכניקה כללה פתיחת הציר למעבר רק"ם באמצעות דחפור דִי-9, פריצת פתח בקיר הבית, היצמדות ה"אכזרית" לפתח שנוצר בקיר ויציאת הלוחמים היישר לתוך הבית. ביום שלישי, 9 באפריל 2002, נתקלה מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון במארב שכלל לוחמים פלסטינים ובתים ממולכדים, בדיעבד כונה אזור המארב ה"אמבטיה". במהלך הקרב וניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים נפלו 13 חיילים מהגדוד. גדוד 51 קיבל משימה להשתלט על מרכז מחנה הפליטים ולצורך זה קיבל הגדוד עוד שני דחפורי דִי-9 אשר אפשרו התקדמות ברק"ם. ב-10 באפריל במהלך ההתקדמות של הגדוד לעבר מרכז מחנה, התחילו להגיע דיווחים על מאות אנשים שנעים מכיוון מחנה הפליטים ומבקשים להיכנע ובהמשך הערב נודע שקבוצה גדולה של מבוקשים מעוניינת להיכנע. עד למחרת (יום חמישי, 11 באפריל). השלים גדוד 51 את משימתו. ממוזער\|לוחם גולני בתרגיל לוחמה בשטח בנוי במטולה, יוני 2023 מבצע אולי הפעם החל ב-1 באוגוסט 2002, כהמשך למבצע חומת מגן ומבצע דרך נחושה בשטחי יהודה ושומרון, אשר נועדו למיגור הטרור. המבצע התבצע על ידי יחידות מהחטיבה וכוחות נוספים כולם תחת פיקוד המח"ט משה תמיר. בין 18 במאי ל-25 במאי 2004, במסגרת מבצע קשת בענן שנערך לאחר אסון הנגמ"שים, חדרו כוחות מהחטיבה בפיקוד המח"ט ארז צוקרמן לרפיח בתנועה רגלית ופגעו במהלך הלילה במספר מחבלים. במסגרת מבצע ימי תשובה, בין 30 בספטמבר 2004 ל-15 באוקטובר, אשר מטרתו הייתה למנוע מארגוני הטרור הפלסטינים לשגר רקטות קסאם ופצצות מרגמה על יישובים ישראלים בתוך הרצועה ומחוצה לה, פיקד המח"ט ארז צוקרמן על כוחות החטיבה. בקיץ 2005 במהלך תוכנית ההתנתקות לא השתתפה החטיבה באופן פעיל בפינוי, כיוון שהצבא חשש מסרבנות בקרב חיילי החטיבה. לכן, הופקדה החטיבה על מעגל הפינוי הרביעי, שאמור להגן על הכוחות המפנים מפני אש פלסטינית. למרות זאת ואף על פי ששיעור המפקדים והחיילים הדתיים בחטיבה גבוה יחסית, השתתפו מפקדי החטיבה בביצוע תוכנית ההתנתקות שבו קציני צה"ל נדברו עם מתיישבי גוש קטיף לפני הפינוי. מבצע גשמי קיץ אשר נערך בין 28 ביוני ל-26 בנובמבר 2006, בא כתגובה על הריגת שני חיילים וחטיפתו של גלעד שליט ב-25 ביוני 2006 סמוך למעבר כרם שלום. הייתה זו הכניסה הקרקעית הראשונה של צה"ל לרצועת עזה מאז ביצועה של תוכנית ההתנתקות כשנה קודם לכן. במסגרת המבצע פעלו יחידות החטיבה ברצועה. ב-3 ביולי, כוח מיחידת אגוז שפעל בג'נין זיהה שני פלשתינאים מניחים מטען חבלה בכניסה לעיר. הכוח ירה לעברם, הרג אחד מהם ופצע שני. במכונית שממנה ירדו השניים נמצא מטען חבלה נוסף ובו שני בלוני גז במשקל כולל של 24 ק"ג. ממוזער\|לוחמי החטיבה בתרח"ט, יולי 2023 מלחמת לבנון השנייה במלחמת לבנון השנייה ב-2006 השתתפו מספר גדודים בלחימה והחטיבה איבדה למעלה מעשרה מלוחמיה. אחד הקרבות הקשים בלחימה היה בבינת ג'בייל כאשר בשבוע השלישי למלחמה גדוד 51 חדר לעיירה ונתקל בשתי חוליות מחבלים שארבו לו. בקרב זה אבדו שמונה לוחמים מהגדוד ועשרים ושבעה נפצעו. ב-23 ביולי נכנסו כוחות החטיבה לעיירה בינת ג'בייל במבצע שנודע מאוחר יותר כקורי פלדה 2. במהלך הלחימה היו לוחמי הגדס"ר מעורבים בשני אירועים בולטים: כוח גדול מהפלנ"ט נפגע מירי דו צדדי כששהה בבית בעיירה במהלכו ניהלו קרב חילוץ קשה, והשתתפות בקרב של גדוד 51 בעיירה על ידי לוחמי הפלס"ר והפלחה"ן. לאחר מכן ניהלה היחידה קרבות בכל ימי המלחמה, תחת פיקוד מח"ט גולני. ב-4 באוגוסט לפנות בוקר, פשט כוח מגדוד 13 של חטיבת גולני על הכפר מרכבה, בעקבות מודיעין שהגיע על בית המכיל אמצעי לחימה. הכפר, שנמצא במרחק שניים וחצי קילומטרים מהגבול, שימש משך כל הלחימה בלבנון כמרחב שיגור רקטות לעבר ישראל. הכוח ניהל קרב יריות באחד הבתים, שבו נהרג חייל אחד. בהמשך התפתח קרב בין כוחות צה"ל למחבלים, שהפעילו מטענים רבים. במהלכו נהרגו בנוסף רופא מילואים וסמל ראשון. חיילי הכוח חילצו את הנפגעים וחיסלו את המחבלים. הלחימה ברצועת עזה שמאל\|ממוזער\|250px\|בטקס ההשבעה של טירוני חטיבת גולני בכותל המערבי, ינואר 2011 ביולי 2007, לאחר אימון חטיבתי של חודשיים, עברה החטיבה לתעסוקה מבצעית בגזרת עזה. כאשר גדוד 12 וגדוד 13 עשו פעילות ביטחון שוטף סביב הגדר והישובים, וגדוד 51 והגדס"ר ביצעו פשיטות לתוך שטחי הרצועה. על פעילות זו קיבל גדוד 51 צל"ש מאלוף פיקוד הדרום יואב גלנט. במהלך מבצע עופרת יצוקה החטיבה השתתפה במבצע הקרקעי ברצועת עזה. ב-5 בינואר 2009 פעל גדוד גדעון של חטיבת גולני באזור 'ח'ראת תופאח' שבצפון רצועת עזה. במהלך הפעילות, נורה פגז בשוגג מטנק צה"ל אשר היה בפעילות מבצעית באזור, ופגע במבנה בו שהו לוחמים מהגדוד. מפגז זה נפגעו חיילים רבים ומפקדים, בהם מפקד החטיבה ומפקד הגדוד, ונהרגו שלושה חיילים. לרב-סרן ד"ר אלכסנדר קטייב הוענק ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד הדרום, יואב גלנט, על תפקודו באירוע. במהלך מבצע צוק איתן גדודי החטיבה השתתפו בפעילות הקרקעית ברצועת עזה ובפאתי העיר עזה, בשכונת שג'אעייה. ב-20 ביולי 2014 נהרגו 13 מחיילי חטיבת גולני, בהיתקלויות עם מחבלי החמאס. מפקד החטיבה, רסאן עליאן, נפצע בקרב זה אולם לאחר אשפוז של כיומיים חזר לשטח הלחימה ברצועת עזה. במהלך מבצע שומר החומות פעלה החטיבה במסגרת צק"ח גדעון והגנה על יישובי עוטף עזה ובנוסף לקחה חלק בפעילות התקפית משולבת ביחד עם חיל האוויר וכוחות שריון בתקיפת המטרו של החמאס. במבצע מגן וחץ הוקפצו סיירת גולני וגדוד 51 לתגבור בגזרה ולהגנת יישובים. זליגת מלחמת האזרחים בסוריה לישראל ב-27 בנובמבר 2016 הותקף כוח של גדס"ר גולני שהיה במארב ברמת הגולן על ידי חוליה של צבא ח'אלד בן אל-וליד. הכוח השיב אש והרג ארבעה מחבלים, כלי טיס של חיל האוויר הישראלי שבא לסייע הרג ארבעה מחבלים נוספים. כמה שעות לאחר הקרב הפציץ חיל האוויר הישראלי מוצב של הארגון ששימש כבסיס למחבלים והשמיד אותו. הלחימה ביו"ש ב-2022–2023 ממוזער\|חיילי גדוד 12 בחטיבה, 1951. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית\|חיילי גדוד 12 בחטיבה, 1951. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית מחודש מרץ ועד חודש יולי 2022 פעלה במסגרת מבצע שובר גלים סיירת גולני בגזרת מנשה, במהלך הפעילות פגעה הסיירת בעשרות מחבלים חמושים בשורה של היתקלויות בגזרה וביצעה כ-250 פעילויות התקפיות והחרימה כ-25 כלי נשק וכ-15 מטעני חבלה. בנוסף בחודשים ספטמבר ואוקטובר הוקפצה הסיירת לגזרות שכם ג'נין וטולכרם וביצעה מארבים מוצלחים שבהם נהרגו מספר מחבלים. בנובמבר 2022 קיבלה היחידה את צל"ש הרמטכ"ל על פועלה במבצע. בתחילת 2023 פעלה הסיירת בגזרת שכם ולקחה חלק ברוב הפעילויות בגזרה שהשיא היה ב-22 בפברואר במהלך מבצע בשכם לסיכול פצצה מתקתקת בשיתוף עם הימ"מ שבמהלכו נהרגו כ-13 מחבלים, שבעה מהם על ידי לוחמי הסיירת. ביולי 2023 לקחה הסיירת חלק במבצע בית וגן. באוגוסט 2023 עלתה הסיירת לקו ג'נין-טולכרם וביצעה מבצעים משמעותיים בעיקר בטול כרם בשיתוף כוחות הנדסה ופגעה במחבלים רבים והשמידה תשתיות בהם מעבדת נפץ שהושמדה על ידי כוח חבלה של הסיירת. מלחמת חרבות ברזל ממוזער\|מדבקה של גולני עם דגל ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל בזמן מתקפת הפתע על ישראל החזיקה החטיבה (גדודים 13 ו-51) את גבול רצועת עזה, לוחמי חטיבת גולני לחמו באומץ וגבורה בקרבות קשים מול מאות רבות של מחבלים וספגו את תחילת המתקפה. 71 מהם נהרגו ועשרות נפצעו. לאחר טיהור עוטף עזה החטיבה נכנסה לרצועת עזה והובילה ביחד עם הנדסה ושריון התקפה על יעדים כבשה אותם הכווינה אש ופגעה במאות מחבלים מעבר למחבלים שהרגה בשטח ישראל. קרב שג'אעייה ממוזער\|לוחמי גדוד 12 "ברק" בתרג"ד ב-12 בדצמבר נערך קרב בין מחבלי חמאס ללוחמי חטיבת גולני בשכונת שג'אעייה שבמזרח העיר עזה, במסגרת הלחימה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל. במהלך הקרב נהרגו 6 חיילים מגדודים 13 ו-51 של גולני, בהם מפקד גדוד 13 סגן-אלוף תומר גרינברג, וכן 2 חיילים מיחידת החילוץ 669 שנהרגו במהלך ניסיון חילוץ הנפגעים, ומפקד חפ"ק מח"ט גולני, אלוף-משנה יצחק בן בשט. מבנה חטיבת גולני לחטיבת גולני שישה גדודים מבצעיים: גדוד 12, גדוד 13, גדוד 51, סיירת גולני (לשעבר הגדס"ר), גדוד הנדסה אלון (מאוגוסט 2020), וגדוד יחס"מ דרור (מ-2018). כמו כן, קיים גדוד בא"ח גולני. יחידת אגוז, השייכת כיום לחטיבת הקומנדו, הייתה חלק מהחטיבה מהקמתה בשנת 1995 ועד לדצמבר 2015. גדוד 334 שימש גדוד הסיוע הארטילרי של החטיבה בין השנים 1948–1970. גדוד 103 בעמק הירדן במהלך מלחמת העצמאות. גדוד נ"ט 417 שימש גדוד סיוע נ"ט של החטיבה בין השנים 1949 עד 1960. בוגרי החטיבה מאיישים את חטיבות המילואים אלכסנדרוני, כרמלי ועודד. ממוזער\|133x133 פיקסלים\|סמל גדוד 12 גדוד 12 (ברק) ממוזער\|187x187px\|לוחמי גולני, 2021 גדוד 12 – גדוד ברק, נקרא על שם המצביא המקראי ברק בן אבינעם שהכריע את סיסרא בעמק הקישון. מספרו של הגדוד משקף שהוא הגדוד השני בחטיבה מספר 1. הגדוד הוקם ב-22 בפברואר 1948. המוטו של הגדוד הוא "ברוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהמם". סמל הגדוד עץ החטיבה ועליו חרב וברק. הגדוד השתתף בכל מלחמות ישראל. במלחמת העצמאות לוחמי הגדוד השתלטו על עמק הירדן, סג'רה ומורדות הר תבור. הגדוד השתתף במבצע כחול וחום. בגדוד ישנן שש פלוגות: מפקדה ("גמלי הפרא") מסייעת ("סוסי הפרא") רובאית א' ("אריות הפרא") רובאית ב' ("נשרי הפרא") רובאית ג' ("אווזי הפרא") פלוגת חשיפה תקיפה ("קרנפי הפרא") מפקדי גדוד 12 + מפקדי גדוד 12שםתקופת כהונההערות אברהם יפה 1948 הקים את הגדוד, ולאחר 3 חודשים נקרא להקים את גדוד 13 1948 נהרג בתפקידו כמג"ד במלחמת העצמאות יצחק ברושי 1948–1950 יעקב אליאב 1950–1952 מפקד הגדוד בקרב תל מוטילה יהודה קלאוז 1952 עמנואל שרון 1952–1953 אליעזר אמיתי 1953–1954 אורי בר-רצון 1954–1956 שמואל אלבק (אמיר) 1956–1957 אורי בידץ 1957–1958 יקותיאל אדם 1958–1960 לימים ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל. נהרג במלחמת לבנון הראשונה יעקב שטרן 1960–1962 זאב עופר 1962–1964 גבריאל ברשי 1964–1966 משה קליין 1966–1967 נהרג בתפקידו כמג"ד בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים חיים יפרח יוני–יולי 1967 מ"מ המג"ד במלחמת ששת הימים משה יוסף 1967–1968 ברוך גורודיש 1968–1969 חיים סלע 1969–1971 לימים מפקד חטיבה 408 אליעזר רם 1971–1972 אמיר ראובני 1972–1973 1973 נהרג בתפקידו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים גדעון מאירי 1973–1974 לימים מפקד עוצבת ברעם עזרא סלע 1974–1975 ארוין לביא 1975–1976 מ"מ המג"ד במלחמת יום כיפור, לימים מח"ט גולני ומפקד עוצבת הגליל צבי פולג 1976–1977 לימים מח"ט גולני וראש מטה פיקוד הצפון עמנואל הרט 1977–1978 המג"ד במבצע ליטני, לאחר שנפצע בתקרית, הוחלף זמנית על ידי סגנו גבי אשכנזי דובי גזית 1978–1979 אפי איתם 1979–1981 לימים מח"ט גבעתי ומפקד עוצבת הגליל ברוך שפיגל 1981–1982 לימים מח"ט גולני יוסי בירן 1982 נפצע כמג"ד במלחמת לבנון הראשונה מוטי רוזן 1982–1983 יוסי גז 1983–1985 לימים מפקד חטיבת יהודה, קצין אג"ם של פיקוד הדרום ונספח יבשה בארצות הברית מוטי שפס 1985–1987 ניצן נוריאל 1987–1988 לימים ראש החטיבה לקשרי חוץ באגף המבצעים במטכ"ל 1988 נהרג בתפקידו כמג"ד במבצע כחול וחום נמרוד רן 1988–1990 לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח אפי עידן 1990–1992 לימים ראש מטה פיקוד הדרום יריב קריגר 1992–1993 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני משה תמיר 1993–1995 לימים מח"ט גולני ומפקד אוגדת עזה חוסיין עאמר 1995–1996 נהרג בתפקידו כמג"ד בקרב בלבנון חגי פלג 1996–1997 לימים מפקד חטיבת עודד שלומי כהן 1997–1999 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני דן חפץ 1999–2001 לימים ראש מחלקת שיתוף פעולה צבאי בין–לאומי באג"ת אורן אבמן 2001–2002 לימים מפקד עוצבת עידן מרדכי כהנא 2002–2004 לימים קצין איסוף קרבי ראשי גיא הלוי 2004–2006 לימים סגן מפקד עוצבת הגליל עמית פישר 2006–2008 לימים מפקד אוגדת הבשן פיני יוסף 2008–2010 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי אודי בן חמו 2010–2012 לימים רע"ן חי"ר במל"י, מפק"ץ במלט"ק וסמח"ט גולני שי סימן טוב 2012–2014 נפצע קשה כמג"ד במהלך מבצע צוק איתן, לימים מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי אביחי זפרני 2014–2016 המג"ד בהמשך מבצע צוק איתן, לימים מפקד חטיבת יהודה סיון בלוך 2016–2018 לימים מפקד עוצבת חירם איתי מטק 2018–2020 לימים מפקד חטיבת עציון שחר ברקאי 2020–2022 לשעבר ראש ענף גדס"ר במא"ש במל"י, לימים מפקד חטיבת יהודה עומר סולימאן 2022–אוקטובר 2023 נפצע בתאונה מבצעית ערב הכניסה לעזה במלחמת חרבות ברזל ובתקופת ההחלמה פיקד על בא"ח גולני שחר ברקאי אוקטובר-דצמבר 2023 חזר לפקד על הגדוד והוביל אותו במלחמת חרבות ברזל לאחר פציעת עומר סולימאן, עד שנפצע באורח בינוני בקרב בחאן יונס עומר סולימאן דצמבר 2023-יוני 2024 חזר לפקד על הגדוד לאחר פציעת שחר ברקאי מירן אלטיט יוני 2024– מפקד הגדוד הנוכחי ממוזער\|146x146px\|סמל גדוד 13 גדוד 13 (גדעון) גדוד 13 – גדוד גדעון, נקרא על שמו של השופט גדעון בן יואש, מכיוון שבראשיתו, תפס הגדוד את גזרת עמק יזרעאל שהייתה נחלתו של גדעון. מספרו משקף שהוא הגדוד השלישי בחטיבה מס' 1. על פי המקרא גדעון חילק את לוחמיו לשלוש קבוצות ונתן לכל איש כד ובתוכו לפיד בוער ושופר, ומכאן סמל הגדוד: עץ החטיבה עליו חרב, כד ושופר. המוטו של הגדוד הוא "חרב לה' ולגדעון". בגדוד ישנן 6 פלוגות: מפג"ד ("לב גדעון") מסייעת ("חיות הפרא") מבצעית א' ("אריות הזעם") מבצעית ב' ("זאבי הדממה" ובעבר "קופי הדממה") מבצעית ג' ("טורפי הלילה") פלוגת חשיפה תקיפה ("דובי הציד") הגדוד השתתף באופן פעיל בכל מערכות ישראל. באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל ניהלו לוחמי הגדוד קרב נגד מחבלים רבים שחדרו למוצב נחל עוז, מוצב פגה, קיבוץ כפר עזה וליישובים הנוספים, 41 מלוחמי הגדוד נהרגו בקרבות, ו-91 נפצעו ביניהם הסמג"ד ניר בוימפלק שנפצע קשה. ב-12 בדצמבר 2023 נפל מפקד הגדוד תומר גרינברג במהלך הקרבות בשכונת שג'אעייה במזרח העיר עזה. מפקדי גדוד 13 + מפקדי גדוד 13שםתקופת כהונההערות אברהם יפה 1948 המג"ד במלחמת העצמאות, לימים אלוף פיקוד הדרום וצפון משה (אלן) חורין 1948–1950 רחבעם זאבי 1950–1952 לימים אלוף פיקוד המרכז וראש אג"ם מנחם אבירם 1952–1954 לימים מפקד אוגדה 49 יוסף גטרויר 1954–1955 שלמה אלטון 1955–1956 לימים מפקד בה"ד 1 זאב שחם 1956–1958 צבי ציטרון 1958–1960 יהודה גביש 1960–1962 לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים יהודה גולן 1962–1965 משה גת 1965–1967 פנחס נוי-אלוש 1967–1968 אמיר דרורי 1968–1970 לימים סגן הרמטכ"ל מנחם עינן 1970–1971 לימים ראש אג"א אורי שגיא 1971–1973 לימים ראש אמ"ן אלי מלמד 1973 זאב אונגר-אורן 1973–1974 המג"ד במלחמת יום הכיפורים יצחק זמיר 1974–1975 אילן בירן 1975–1977 לימים ראש אט"ל ואלוף פיקוד המרכז חגי לוי 1977–1978 לימים ראש מטה פיקוד המרכז שמואל צוקר 1978–1979 לימים מפקד עוצבת הגליל יעקב סלע 1979–1980 עדי אדירי 1980–1981 מוטי מזרחי 1981–1982 נפצע בקרב במלחמת לבנון הראשונה משה צין 1982–1984 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה יאיר נוה 1984–1985 לימים סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי 1985–1987 לימים סגן הרמטכ"ל צבי ברקאי 1987–1988 לימים מפקד חטיבת עודד גדי איזנקוט 1988–1990 לימים הרמטכ"ל ה-21 קובי מרום 1990–1991 לימים מפקד עוצבת חירם יוסי היימן 1991–1993 לימים ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באג"ת אפרים מושקטו 1993–1994 יואלי אור 1994–1996 לימים מפקד חטיבת כרמלי ניר רגב 1996–1998 תמיר ידעי 1998–1999 לימים מפקד זרוע היבשה רביב ניר 1999–2001 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי ניר סלומון 2001–2003 לימים מפקד חטיבת עציון רפי מילוא 2003–2005 מעוטר שני צל"שי אלוף, לימים מפקד פיקוד העורף יואב מרדכי 2005–2007 לימים מפקד חטיבת ירושלים אורן כהן 2007–2009 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי אבינועם סטולוביץ' 2009–2011 לימים מפקד המרכז לאימונים באש במל"י אלישב בהרב 2011–2013 לימים מפקד חטיבת יפתח ארז אלקבץ 2013–2015 לימים מפקד בית הספר להגנת הגבולות יאיר פלאי 2015–2017 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה, לימים מפקד החטיבה אבישי ברוקנטל 2017–2019 לשעבר ראש ענף חי"ר במא"ט במל"י, לימים סגן מפקד חטיבת עוז אבי מרציאנו 2019–2021 לימים מפקד חטיבה 769 יובל מזוז 2021–2023 לימים קצין המבצעים של פיקוד הצפון יוני–דצמבר 2023 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל עד נפילתו בקרב שג'אעייה יובל מזוז דצמבר 2023–ינואר 2024 חזר לפקד על הגדוד לאחר נפילת תומר גרינברג טל תורג'מן ינואר 2024– מפקד הגדוד הנוכחי. לשעבר מפקד גדוד 906 גדוד 51 (הבוקעים הראשון) ממוזער\|116x116px\|סמל גדוד 51 גדוד 51 – גדוד הבוקעים הראשון, עשה את הצעד הראשון להבקעת הדרך לנגב שהיה נצור במלחמת העצמאות עד לסיומו של מבצע יואב ומכאן שמו. הגדוד היה במקור הגדוד הראשון בחטיבה 5 היא חטיבת גבעתי בתש"ח, ובספטמבר 1956, מספר שבועות לפני מבצע קדש, הועבר לחטיבת גולני. סמל הגדוד מורכב מעץ החטיבה שבמרכזו חרב פיפיות, המסמלת את רוח הלחימה של הגדוד. בגדוד ישנן שש פלוגות: מפקדה רובאית א' ("אחרוני האפצ'ים", "רובאית") רובאית ב' ("הסמוראי האחרון") רובאית ג' ("הוויקינגים", "הערבים", “רובגאית") מסייעת ("רוחות הצפון") פלוגת חשיפה תקיפה ("הספרטנים") ממוזער\|הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי יחד עם לוחמי חטיבת גולני ברצועת עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל הגדוד השתתף באופן פעיל בכל מערכות ישראל. במלחמת העצמאות הגדוד לחם במסגרת חטיבת גבעתי, במהלך המלחמה השתתף במבצע בן נון ב', בקרבות בלימה נגד הצבא המצרי, במבצע יואב, ובמבצעים נוספים. השתתף בקרב תל עזזיאת במלחמת ששת הימים, בכיבוש החרמון, במלחמת יום הכיפורים, בשני אירועים בגזרה המזרחית בדרום לבנון בחודש אוקטובר 1995 שבהם איבדה הפלוגה המסייעת של הגדוד תוך שלושה ימים תשעה מחייליה, בהם מפקד הפלוגה וסגנו, ובאחד הקרבות הקשים שהתרחשו במלחמת לבנון השנייה, קרב בינת ג'בייל, שבו איבד הגדוד שמונה מלוחמיו, כולל הסמג"ד, רועי קליין, ומאוחר יותר גם עוטר בשישה עשר צל"שים פרטניים שונים ובנוסף צל"ש גדודי. באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל ניהלו לוחמי הגדוד קרבות נגד המחבלים הרבים שחדרו למעבר ארז, מוצב כיסופים, ולאחר מכן גם בקיבוץ הסמוך, מוצב מארס ומוצב מו"פ דרום, 30 מלוחמי הגדוד נפלו בקרבות, והצילו בגופם את חבריהם לבסיס ותושבים. מפקדי גדוד 51 + מפקדי גדוד 51שםתקופת כהונההערות מאיר פעיל 1956–1958 המפקד הראשון של הגדוד לאחר שהוכפף לחטיבה, לימים מפקד בה"ד 1 אברהם מנדלר 1958–1959 לימים מפקד עוצבת סיני שאול אפק 1959–1960 לימים נספח צה"ל בברזיל יונה אפרת 1960–1962 לימים מפקד פיקוד המרכז אורי שילה 1962–1963 חגי חפץ 1963–1964 צבי לבנון 1964–1966 לימים מפקד פיקוד הנח"ל מיכאל פייקס 1966–1967 נהרג במלחמת ששת הימים כמג"ד 161 בחטיבה 16 בלחימה על שחרור ירושלים. בנימין ענבר 1967–1968 מעוטר עיטור העוז, לימים קצין משטרה צבאית ראשי עמוס מדרוני 1968–1969 לימים מפקד חטיבת הבקעה דוד כהן 1969–1971 מעוטר עיטור המופת, לימים מפקד אוגדת יהודה ראובן אליעז 1971–1972 מיקי כהן 1972–1973 יהודה פלד 1973–1974 מפקד הגדוד במלחמת יום הכיפורים, לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה יואב גולן (לוי) 1974–1976 אברהם חידו 1976–1977 ציון זיו (זלוף) 1977–1978 מפקד הגדוד במבצע ליטני גבי אופיר 1978–1980 לימים מפקד פיקוד העורף שלום בן משה 1980–1981 לימים קצין משטרה צבאית ראשי וקצין חינוך ראשי גבי אשכנזי 1981–1982 לימים הרמטכ"ל ה-19 יעקב עמר 1982–1983 נפצע כמג"ד במלחמת לבנון הראשונה גיורא ענבר 1983–1984 לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון שוקי שחרור 1984–1986 לימים ראש מטה פיקוד הצפון אילן הררי 1986–1987 לימים קצין חינוך ראשי טל רז 1987–1989 ארז גרשטיין 1989–1991 לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון שמואל זכאי 1991–1993 לימים מפקד אוגדת עזה צפריר בן זאב 1993–1994 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני אלון פרידמן 1994–1996 לימים ראש מטה פיקוד הצפון יובל בזק 1996–1998 אילן אטיאס 1998–1999 סיים את תפקידו לאחר שנפצע במהלך מבצע שבר ענן, לימים מפקד חטיבת כרמלי אבי פלד 1999–2001 לימים ראש החטיבה לקשרי חוץ באגף התכנון אופק בוכריס 2001–2002 לימים מפקד המכללה לפיקוד ולמטה יובל ג'רבי 2002–2004 לימים מפקד מרום יניב עשור 2004–2006 לימים ראש אכ"א דוד זיני 2006–2008 לימים מפקד עוצבת עידן ומפקד מל"י שוקי ריבק 2008–2010 לימים ראש תורת חי"ר וצנחנים במפקדת קחצ"ר שי קלפר 2010–2012 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה, לימים מפקד עוצבת הגליל ברק חירם 2012–2014 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה, לימים מפקד עוצבת הבזק ישראל פרידלר 2014–2016 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה, מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח עדי גנון 2016–2018 לימים מפקד החטיבה אפרים תהילה 2018–2020 מעוטר צל"ש אלוף וצל"ש מפקד אוגדה, לימים מפקד יחידת אגוז משה פסל 2020–2022 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני מאיר אוחיון 2022–2024 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל, לימים מפקד בא"ח גולני רן טריג' (טיניקיג'יו) יוני 2024– מפקד הגדוד הנוכחי סיירת גולני גדס"ר גולני לפני ההסבה שמאל\|ממוזער\|178x178px\|סיכת לוחם סיירת גולני – דמות נמר מעופף גדוד הסיור (631) של חטיבת גולני (כונה גם גדס"ר גולני), הורכב מארבע פלוגות ייעודיות, והתקיים במתכונת זו עד שנת 2018, אז שונה שמו לסיירת גולני. פלוגות הגדוד היו: פלוגת סיור (פלס"ר) פלוגה נגד טנקים (פלנ"ט, נקראה גם עורב) פלוגת חבלה והנדסה (פלחה"ן) פלוגת קשר ותקשוב (פלחי"ק) פלוגה מסייעת – מילואים הקמת הגדוד במתכונת זו נעשתה, בדומה לשאר גדס"רי החי"ר, בשנת 2001. בראשית התגלה חוסר אחידות בהסתגלות הפלוגות העצמאיות לשעבר למבנה החדש. בעוד פלוגות הנ"ט והחה"ן קיצרו את מסלולי ההכשרה מ-20 חודשים לשנה, ופעלו תחת מפקדה משותפת אחת, המשיכה פלוגת הסיור להחזיק מפקדה השייכת לה בלבד, ומסלול ההכשרה שלה התפרש על 20 חודשים. בוגרי הגדוד במילואים מאיישים את פלוגות הסיור של חטיבות החי"ר במילואים. ממוזער\|טקס סיום מסלול של סיירת גולני, אוגוסט 2024 במהלך האינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן פעלו היחידות בלחימה בערים הפלסטיניות, במאוחד או בנפרד. בשנת 2003 הוענק לרון וייזל, מפקדו הראשון של הגדס"ר, צל"ש אלוף מאת מפקד פיקוד הצפון, בני גנץ, על האופן בו פיקד על הגדוד בשורה של מבצעים באיו"ש וברצועת עזה, ובהם מבצע משפחה במצור, פשיטה בעומק שכונת שג'אעייה שברצועת עזה, על מנת לעצור שלושה מחבלים בכירים מארגון החמאס. הכוח שבפיקודו הרג אחד-עשר מחבלים והשלים את המשימה. ממוזער\|לוחמי סיירת גולני בעת מסע סוף מסלול, אוגוסט 2024 בשנת 2005 שונה מסלול ההכשרה כך שכל הלוחמים עברו מסלול דומה, מלבד הפרק הייעודי, ב"שטח אש 100". המסלול כלל אימוני חי"ר מתקדמים כגון: לוחמה בטרור, ניווטים, צניחה, סיור וקרב מגע. מסלול ההכשרה של כל הפלוגות היה דומה ברובו, אך בעוד הפלס"ר התמקדה באימוני לוט"ר וסיור, הפלנ"ט עברה הכשרת טילי עורב, והפלחה"ן – הכשרת חבלה. למעט חודש אחד במסלול בו כל פלוגה עברה את האימון הייעודי שלה, כל המסלול לכל הפלוגות נעשה במקביל אחת לשנייה. בשנת 2013, תחת פיקודו של קובי הלר זכה הגדוד בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות על מבצע שכנות טובה. בשנת 2018 הפך גדוד הסיור לסיירת ושמו שונה לסיירת גולני. כמו כן הוחלט שכל הלוחמים יענדו רק את הסמל של הפלס"ר, הנמר המעופף במקום הסמל הקודם, של הגדס"ר (שכלל בתוכו את הסמלים של הפלס"ר, פלחה"ן ועורב). פלס"ר גולני – פלגה א' ממוזער\|232x232 פיקסלים\|לוחמי סיירת גולני במהלך מלחמת חרבות ברזל, אוגוסט 2024 פלס"ר גולני הייתה פלוגת הסיור של חטיבת גולני, והייתה ידועה גם בשמה העממי סיירת גולני. מוטו היחידה "לכל מקום שנרצה, בכל דרך שנבחר". במלחמת העצמאות הקים רפי קוצר, מפקד מחלקה בגדוד 12 (ברק) את "מחלקת הקומנדו", שהייתה גלגולה הראשון של הסיירת, ופיקד עליה במהלך קרבות סג'רה, הקרב על קיבוץ גשר ומבצע חירם. לקראת תום מלחמת העצמאות המחלקה הורחבה לכדי "פלוגת הג'יפים החטיבתית", תחת פיקודו של מוסה פלד, אשר בדצמבר 1948 הוקמה כחלק מגדוד 19, גדוד הפשיטה של החטיבה, עליו פיקד מאיר עמית. הפלוגה שימשה כיחידת הסיור של החטיבה ופעלה במסגרת זו במבצע חורב ובמבצע עובדה. הפלס"ר השתתפה במספר רב של פעולות, המפורסמת מכולן היא כיבוש הבופור, במלחמת לבנון הראשונה. בפעולה זו נהרג מפקד הסיירת, רס"ן גוני הרניק. היחידה גם פעלה בקרב תל פאחר, במבצע נוקייב, הקרב על החרמון, בו נהרג מפקד היחידה רס"ן שמריהו ויניק, במבצע אנטבה, בפיגוע במשגב עם, מבצע כחול וחום, כיבוש המוקטעה ברמאללה, ובקרבות מפורסמים רבים אחרים. בין לוחמי הפלס"ר היה גם אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל שבשנת 1955 נתפס בשטח סוריה יחד עם מפקד הסיירת מאיר מוזס במהלך מבצע צרצר והתאבד בכלא הסורי. בשנת 1994, בעת פיקודו של זהר דביר על הסיירת, נהג מפקד אחד הצוותים להעניש ולאמן את חייליו באופן שחורג משמעותית מן הפקודות והכללים, אותם קבעו מפקד הסיירת והמח"ט, משה קפלינסקי. הקצין הודח ונשפט, האירוע נודע כמקרה "צוות אחי", על שם מפקד הצוות.ממוזער\|כוחות חטיבת גולני בקרב סג'אעיה במהלך מלחמת חרבות ברזלבמסגרת ארגון מחדש של חטיבות החי"ר שהוזכר לעיל, הוכפפה גם פלוגת הסיור למפקדת הגדס"ר. טרם השינוי, היה מסלול הפלס"ר ארוך יותר (שנה ושמונה חודשים) וכלל קורס מ"כים ותכנים מורחבים יותר בתחום הניווטים ולוחמת החי"ר. אורך מסלול הלוחם היה שנה וחודשיים, בהם עבר קורס לוט"ר, מו"ס, צניחה, אימוני קרב מגע, ניווטים רבים ולוחמת חי"ר. בסיסה היה מחנה שרגא, ושטח האימונים שלה היה שטח 100 בצפון הארץ בו נערכה טירונות היחידה של חיילי הפלוגה. הפלס"ר שימשה כיחידת ההתערבות של פיקוד הצפון, וקיימה כוננות מתמדת כל השנה, כמענה לאירועי טרור. הפלס"ר התקיים במתכונת זו עד שנת 2018. מפקדי הפלס"ר + מפקדי הפלס"רשםתקופת כהונההערות רפי קוצר 1948 (מפקדה הראשון כשהסיירת הייתה חלק מגדוד 12 במהלך מלחמת העצמאות) משה פלד 1948–1949 לימים מפקד גייסות השריון אריאל שרון 1949–1950 לימים ראש הממשלה ה-11 יונה אפרת 1950–1951 לימים מפקד פיקוד המרכז ישראל גרנית 1951–1952 לימים מפקד בית הספר לקצינים יהודה גביש 1952–1953 לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים חגי חפץ 1953–1954 מאיר מוזס 1954 נפל בשבי כמפקד הסיירת במבצע צרצר יעקב שטרן 1954–1955 משה מילמן 1955–1956 ג'ורג' ווידא-יעקב גולן 1956 יעקב כפרי 1956 יהודה גולן 1956–1957 משה גת 1957–1958 דוד נחמוני 1958–1959 יוסף קסטל 1959–1960 אהרון שריג-סרגוסי 1961–1962 בעל צל"ש אלוף, השתחרר בדרגת אלוף-משנה צבי עופר 1962–1963 ישראל שרף 1963–1964 אורי ירון 1964–1965 דוד כהן 1965–1966 ראובן אליעז 1966–1967 בעל עיטור המופת. מפקד הסיירת במלחמת ששת הימים, בין היתר בקרב תל פאחר.משה ספקטור 1967–1968 אורי שגיא 1968–1969 מפקד הסיירת במלחמת ההתשה דוד כץ (דוביד) 1969–1970 מפקד הסיירת במלחמת ההתשה יהודה פלד (יודקה) 1970–1972 יעקב אור 1972–1973 שמריהו ויניק 1973 בעל עיטור המופת. נהרג כמפקד הסיירת במהלך הקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים יועד זליבנסקי 1973–1974 מודי בן ש"ך 1974–1975 דוד מטק 1975–1976 אפי איתם 1976–1977 מפקד הסיירת במבצע אנטבה, לימים מפקד עוצבת הגליל ושר בממשלה אסף שלגי 1977–1979 מפקד הסיירת במבצע ליטני גיורא ענבר 1979–1981 גוני הרניק 1981–1982 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה משה קפלינסקי 1982 נפצע קשה כמפקד הסיירת בקרב על הבופור גוני הרניק 1982 חזר לפקד על הסיירת לאחר פציעת מחליפו משה קפלינסקי ונהרג בקרב על הבופור יאיר נווה 1982 מונה זמנית למפקד הסיירת עד להגעת נדב פלטי נדב פלטי 1982 ממלא מקום מפקד הסיירת לאחר נפילתו של גוני הרניק משה קפלינסקי 1982–1984 חזר לפקד על הסיירת לאחר שהשתקם מפציעתו גבי סיבוני 1984–1985 1985–1987 נהרג בהיותו מפקד גדוד 12 במבצע כחול וחום ארז גרשטיין 1987–1989 מפקד הסיירת במבצע כחול וחום. לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון דרור רופא 1989–1990 משה תמיר 1990–1991 לימים מפקד אוגדת עזה שגב מנדלסון 1991–1992 זהר דביר 1992–1994 לימים מפקד הימ"מ וסגן המפקח הכללי של משטרת ישראל ארז נהיר 1994–1996 רביב ניר 1996–1998 אסף ישראלי 1998–2000 ניר סלומון 2000–2001 מרדכי כהנא 2001–2002 מפקד הסיירת במבצע חומת מגן, לימים קצין איסוף קרבי ראשי רפי מילוא 2002–2003 לימים מפקד פיקוד העורף שניר ניר 2003–2004 אילן דיקשטיין 2004–2005 לימים קצין אג"ם של הגיס הצפוני שי קלפר 2005–2006 מפקד הסיירת במלחמת לבנון השנייה, לימים מפקד חטיבת גולני אלישב בהרב 2006–2007 לימים מפקד חטיבת יפתח רועי לוי 2007–2008 לימים מפקד יחידת רפאים, נפל במהלך מתקפת הפתע על ישראל. שמעון בן זכריה 2008–2009 מפקד הסיירת במבצע עופרת יצוקה, לימים סגן מפקד חטיבת בנימין מוטי הוכמן 2009–2010 איתי מטק 2010–2011 לימים מפקד חטיבת עציון עמית אימברמן 2011–2013 ליליס מימון 2013–2014 מפקד הפלס"ר במבצע צוק איתן שמעון סיסו 2014–2015 לימים מפקד חטיבת שומרון יפתחאל קר 2015–2016 עמיחי הוד 2016–2017 אליעזר מרחביה 2017–2018 בן אבישר 2018–2019 בתקופתו הוסב הפלס"ר לפלגה בסיירת נבו כרסנטי 2019–2020 אבינועם בן-פזי 2020–2021 אדר אפק 2021–2022 עומר אביר 2022–2023 חן נבון 2023– מפקד הפלגה במלחמת חרבות ברזל עורב גולני – פלגה ג' ממוזער\|לוחמי צוות הקרב החטיבתי של גולני במהלך התמרון הקרקעי דרום לבנון, אוקטובר 2024 יחידת הנ"ט (עורב) של החטיבה הוקמה בשנת 1974, על ידי מיקי מוסברג, לאחר מלחמת יום הכיפורים, על ידי לוחמים מהפלוגות המסייעות של כל גדוד. היחידה הייתה בגודל של פלוגה, והוספו לה כיתת סיור וכיתת מרגמות. באמצע שנות ה-70 היחידה פורקה. היא הוקמה מחדש בשנת 1977 והתקיימה במתכונת זו עד שנת 2018. מפקדי העורב + מפקדי הפלנ"טשםתקופת כהונההערות 1974–1975 מפקד היחידה הראשון אבי פיינמן גרשון דוד (גרי) 1975 סיים את תפקידו לאחר שנפצע ברגלו ממוקש במהלך פעילות מבצעית אליעזר אור (אוליבר) 1975–1976 יוסי נלקנבאום 1976 דוד חכים 1976–1977 דני הרמן 1977–1979 הקים בשנית את היחידה רפי תדהר-מוסברג 1979–1980 (אחיו של מיקי מוסברג) רמי וילמוש 1980 מוטי שפס 1980–1981 יואב שדמה 1981 ציון גזית (אוטמזגין) 1981–1982 מפקד הפלנ"ט במלחמת לבנון הראשונה מאיר דהאן 1982 דוד מרציאנו 1982–1983 ניצן נוריאל 1983–1984 גדי איזנקוט 1984–1985 אילן הררי רוני בושארי 1985–1986 יצחק ג'בטאני 1986–1987 עופר מלכה 1987–1988 אלי שלום יונס נאסר א-דין 1988–1989 רועי מנדל 1989–1990 עידן דדון 1990–1991 רונן ז'ורנו 1991 אילן אטיאס 1991–1992 רביב ניר 1992–1994 שלומי דרוויש 1994–1995 יובל ג'רבי 1995–1996 חיים קניזו 1996–1998 אריק חן (אוחנה) 1998–1999 ארז הדרי 1999–2001 יואב ירום 2001–2002 מפקד הפלנ"ט במבצע חומת מגן אייל אסרף 2002–2003 טל ברודי 2003–2004 ערן אפשטיין 2004–2005 הראל קוהלי 2005–2006 רועי לוי 2006–2007 צפריר בר אור 2007–2009 מפקד הפלוגה במבצע עופרת יצוקה, נהרג במבצע צוק איתן נתאי עוקשי 2009–2010 מעוטר צל"ש אלוף, לימים מפקד חטיבת ירושלים רועי יונתן 2010–2011 אביחי ויצמן 2011–2012 אבי מרציאנו 2012–2013 לימים מפקד גדוד 13 נאור עמיחי 2013–2014 לימים סגן מפקד עוצבת הגולן אליה אביחי 2014–2016 מדליק משואה בשנת 2024 2016–2017 לימים מפקד גדוד 13. נפל במלחמת חרבות ברזל אודי שוורץ 2017–2018 בנימין ירס 2018–2019 בתקופתו הוסב הפלנ"ט לפלגה בסיירת הראל שלמה 2019–2020 ניקולאי (ניקו) אשורוב 2020–2021 נתאי שלמון 2021–2022 יונתן רון 2022– מפקד הפלגה במלחמת חרבות ברזל פלחה"ן גולני – פלגה ב' פלוגת החבלה וההנדסה של חטיבת גולני הוקמה בשנת 1965 על ידי ריכוז של 50 חיילים משלושת גדודי החטיבה במסגרת גדוד 601 של הנדסה קרבית. בשנת 1978 הוקמה הפלוגה הסדירה על ידי המח"ט אמיר ראובני, באישור אביגדור בן-גל, סגל הפלוגה הוקם על ידי פיני דגן (ששימש כמ"פ הראשון של הפלוגה) ו-17 לוחמים מקורס מ"כים שנשלחו להכשרה בקורס משק"י חבלה בבית הספר להנדסה צבאית באדורים. היחידה התקיימה במתכונת זו עד שנת 2018. מפקדי הפלחה"ן + מפקדי הפלחה"ןשםתקופת כהונההערות פיני דגן 1978–1979 מקים היחידה ומפקדה הראשון, לימים מפקד גדוד 601 ומפקד בהל"ץ מוטי סוויסה 1979 יאיר נוה 1979–1980 שוקי שחרור 1980–1981 צבי ברקאי 1981–1982 מפקד הפלחה"ן במלחמת לבנון הראשונה בני תבין 1982–1983 יואש רובין 1983–1984 רן תמיר 1984–1985 שמואל אביבי 1985–1986 גברעם הגלילי 1986–1987 שמואל זכאי 1987–1988 צפריר בן זאב 1988–1989 זהר דביר 1989–1990 שגב מנדלסון 1990 יובל בזק 1990–1991 אבי חליפה 1991–1993 אורן אבמן 1993–1995 אופק בוכריס 1995–1996 איל שחר 1996–1997 יניב עשור 1997–1998 לימים ראש אכ"א אילן דיקשטיין 1998–2000 אופיר לויוס 2000–2001 לימים קצין חינוך ראשי צביקה כנות 2001–2002 אורי חגי 2002–2003 שי קלפר 2003–2004 לימים מפקד חטיבת גולני אלעד כהן 2004–2005 ארז אלקבץ 2005–2007 מפקד הפלוגה במלחמת לבנון השנייה, לימים מפקד חטיבת כרמלי אייל היימן 2007–2008 לימים מפקד גדוד הסיור של חטיבת ביסלמ"ח איתי פריד 2008 שימש סגן מפקד ולזמן קצר מילא את מקום מפקד הפלחה"ן מולי יחזקאל 2008 דביר חבר 2008–2009 מפקד הפלוגה במבצע עופרת יצוקה, לימים מפקד חטיבת עודד מוטי עמר 2009–2010 עדי גנון 2010–2011 לימים מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי עמיחי טרייבר 2011–2013 אבישי ברוקנטל 2013–2014 מפקד הפלוגה במבצע צוק איתן, לימים מפקד גדוד 13 חיים מזרחי 2014–2015 תאמר בדר 2015–2016 נחמיה שנייד 2016–2017 הרון לבאי 2017–2018 טל תורג'מן 2018–2020 בתקופתו הוסב הפלחה"ן לפלגה בסיירת, לימים מפקד גדוד 13 מוטי שמיר 2020–2021 נפל בקרב רעים במתקפת הפתע על ישראל. אשר אילוז 2021–2022 אביב אברמוביץ' 2022–2023 שמאל\|ממוזער\|175px\|תרשים של לוחם גולני עם ציוד לחימה מלא, חמוש ברובה M4A1 עם מטול רימונים M203. ליחידה בסיס קבע בצפון מדינת ישראל. מסייעת סיירת גולני – מילואים פלוגה מסייעת של סיירת גולני הוקמה בשנת 2012 במהלך מבצע עמוד ענן על ידי לוחמים מחטיבת גולני. הפלוגה מורכבת משתי מחלקות: א. מחלקת מרגמות קשת. ב. מחלקת פינוי (קלה וכבדה). הפלוגה לקחה חלק פעיל במבצע צוק איתן ומלחמת חרבות ברזל. מחלקת הפינוי מורכבת מלבנה קלה וכבדה, ביצעה עשרות פינויים תחת אש כבדה, בזמנים קצרים ובאירועים מורכבים מאוד עם מטפלים בכירים חובשים רבים. מחלקת המרגמות השתתפה בירי באש לחילוץ באירועים רבים כגון אירוע קרב שג'אעייה (2014) ואירועים נוספים במבצע צוק איתן וביצעה אש לחילוץ במספר אירועים במלחמת חרבות ברזל. במלחמת חרבות ברזל נעשה שימוש ראשון בחטיבה בפצמ"ר 120 מ"מ מדויק עוקץ פלדה אשר הופעל על ידי סיירת גולני למטרות איכות והשמדה של למעלה מ-55 מטרות, בסגירת מעגלי אש בצורה מהירה, אפקטיבית ומדויקת. מפקדי מסייעת סיירת גולני + מפקדי המסייעתשםתקופת כהונההערות אבישי סנדר 2012–2022 מקים הפלוגה ומפקדה הראשון, מבצע עמוד ענן ומבצע צוק איתן איילון טובי 2022– מלחמת חרבות ברזל מפקדי גדוד הסיור + מפקדי גדוד הסיורשםתקופת כהונההערות רון וייזל 2001–2003 מעוטר צל"ש אלוף אסף ישראלי 2003–2005 יואב ירום 2005–2007 לימים סגן מפקד עוצבת געש רסאן עליאן 2007–2009 לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים אורן כהן 2009–2011 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי קובי הלר 2011–2013 לימים מפקד חטיבת עוז רועי לוי 2013–2014 נפצע קשה במבצע צוק איתן והוחלף על ידי אבינועם סטולוביץ' עד לסיום המבצע. לימים מפקד יחידת רפאים. נפל בתחילת מלחמת חרבות ברזל אודי בן חמו 2014–2015 מונה לממלא מקום המג"ד לאחר מבצע צוק איתן עד לינואר 2015 יצחק בן בשט 2015–2016 לימים מפקד חטיבת יפתח. נפל במלחמת חרבות ברזל דביר חבר 2016–2017 לימים מפקד יחידת רפאים סיירת גולני ההסבה לסיירת גולני ממוזער\|נשיא המדינה יצחק הרצוג, נפגש עם טירונים של חטיבת גולני בבית הנשיא, פברואר 2023 בסתיו 2018, ביצע צה"ל שינוי בגדוד הסיור של החטיבה ובפלוגותיו. שם הגדוד שונה מ"גדס"ר גולני" ל"סיירת גולני" והוא הוגדר כסיירת. הפלס"ר והפלחה"ן הוסבו לשתי פלגות המתמחות בפשיטה, סיור, חבלה, לוחמה בשטח בנוי, לחימה בסבך, לחימה בתוואי תת-קרקע ולוחמה בטרור, ואילו הפלנ"ט שודרגה ביכולותיה להפעלת אמצעים טכנולוגיים ואמצעי לחימה מתקדמים, בנוסף להתמחותה בהפעלת טילים נגד טנקים. בנוסף קיימת פלוגה מסייעת המורכבת ממחלקת מרגמות קשת ומחלקת פינוי במילואים. בנובמבר 2022 הוענק לסיירת גולני צל"ש הרמטכ"ל על לחימתה במבצע שובר גלים, בו הרגה 16 מחבלים ופצעה 44 מחבלים. בתיאור הצל"ש נכתב: . מפקדי סיירת גולני + מפקדי הסיירתשםתקופת כהונההערות שמעון סיסו 2017–2019 מעוטר צל"ש אלוף. תחת פיקודו הגדוד הוסב ממתכונת גדס"ר לסיירת. לימים מפקד חטיבת שומרון איוב כיוף 2019–2021 לימים מפקד יחידת שלדג ומפקד חטיבת מנשה מתן פלדמן 2021–2023 תחת פיקודו קיבלה היחידה את צל"ש הרמטכ"ל. לימים ראש לשכת הרמטכ"ל דוד כהן אפריל 2023– מפקד הסיירת במלחמת חרבות ברזלממוזער\|לוחם גולני בהכשרה בעת מסע סוף מסלול\|266x266 פיקסלים פלחי"ק גולני (פלוגה 351) היא פלוגת הקשר והתקשוב של חטיבת גולני. הפלוגה אחראית על הפעלת אמצעי הקשר, התקשוב והשו"ב במפקדת החטיבה ובגדודים. בנוסף הפלוגה אחראית לפריסה והקמת מפקדות וחמ"לי החטיבה, וחפ"ק המח"ט. הפלוגה מורכבת מ-4 מחלקות מקצועיות (אלחוט, שו"ב, כ"ס, וקצ"ק), ומצוותי לוחמים. לוחמי הפלחי"ק מבצעים את מסלול הכשרת הלוחם בסיירת גולני. בתקופת השגרה מבצעים פעולות ביטחון שוטף יחד עם סיירת גולני. בחירום ובאימונים משמשים לוחמי הפלחי"ק כקשרי המח"ט ובתוך כך אמונים על אבטחת המח"ט וקציני המטה. בשנים 1993–1997, צוות לוחמים ייעודי מלוחמי הפלחי"ק, אשר עבר הכשרה מיוחדת בשטח אש 100 על ידי השב"כ צוות ליחידה 504 של חיל המודיעין. לפלוגה 18 חללים, מתוכם שישה נהרגו באסון המסוקים בשאר ישוב ב-1997. מדי שנה נערך "מרוץ השישה" לזכרם. ושניים מחייליה באוקטובר 1995 באסון הנגמ"ש בריחן עם מסייעת 51. בא"ח גולני בא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני הוא בסיס ההדרכה, ההכשרה והאימונים של חטיבת גולני, והוא משמש להכשרת טירונים באימון בסיסי ואימון מתקדם. ממוזער\|בא"ח גולני – בסיס האימונים החטיבתי בו מתבצעת הכשרת מסלול הלוחם בחטיבת גולני בסיס האימונים הראשון של החטיבה היה באזור יבנאל, שם קמה לראשונה מפקדת החטיבה בתש"ח. בשנת 1950 עבר הבסיס למחנה בן עמי, הקרוי על שמו של בן עמי פכטר שנהרג בשיירת יחיעם. בשנת 1969 עבר הבסיס למחנה שרגא. רס"ר מחנה שרגא היה יום טוב חזן. בשנת 1975 עבר בסיס האימונים למחנה בזק (בין א-זבאבדה לקבטיה, ליד העיר ג'נין) שהיה בסיס ירדני עד למלחמת ששת הימים, ונקרא על שמו של משה (מוסה) קליין. מחנה בזק שימש בסיס לטירונות בסיסית עד נובמבר 2000, ופונה בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות בשומרון. בשנת 2000 עבר הבסיס למחנה פלס (בעבר נקרא "פלס גולני"). בשנת 2004 עבר בסיס האימונים לרגבים. הבסיס ובא"ח צנחנים נבנו לפי מודל זהה, בעיצובו של האדריכל שמואל שילה, והיוו פריצת דרך בתכנון בסיסי צה"ל, דבר שלווה בשיפור תנאי החיילים והאימונים. הבסיס ידוע בתנאיו הטובים, דבר שהביא לכינויו לעיתים – 'לונה בא"ח'. העיצוב לקח בחשבון את מרכיבי האימונים ואת צורכי החייל עצמו. הבסיס נבנה על פי מודל אמריקאי כחלק מפרויקט שמימנה ארצות הברית, עקב הסכם ואי, במסגרתו התחייב צה"ל להעתיק בסיסים מהשטחים ולהקימם בתחומי הקו הירוק. בשנת 2017 החל הבא"ח להפעיל את "קורס אלון" המכשיר סמלים ומפקדי כיתות בתפעול מקצועי של הנמ"ר, עם דגש על מקצועות המפקד, הנהג והקטלן (מפעיל עמדת המקלע קטלנית). ב-13 באוקטובר 2024 נפגע הבסיס מכטב"ם ששוגר על ידי חזבאללה ופגע בחדר האוכל של הבסיס, ארבעה חיילים נהרגו ועשרות נפצעו. מפקדי הבא"ח + מפקדי בסיס האימונים החטיבתישםתקופת כהונההערות חזי אשל (בטאט) 1966–1967 אביו של אמיר אשל עמוס מדרוני 1967–1968 חיים יפרח 1968–1969 אורי שגיא 1969–1970 לימים ראש אמ"ן עמנואל בוכוולטר 1970–1972 יוסי מור 1972–1973 דני הררי 1973–1974 איתן לחמן יורם גלבוע 1975–1976 לימים מפקד פיקוד הנח"ל יריב חן 1976–1977 אברהם חידו 1977–1978 יעקב דביר (בז'ה) 1978–1980 עובדיה אהרון 1980–1981 צבי כץ (פוקה) 1981–1982 ברוך שפיגל 1982–1983 לימים מפקד החטיבה משה גבעתי 1983–1984 לימים מפקד חטיבת יהודה יוסי בירן 1984–1985 יצחק אברכהן יאיר נוה לימים סגן הרמטכ"ל ניצן נוריאל 1988–1989 לימים ראש החטיבה לקשרי חוץ באמ"ץ אילן הררי 1989–1991 לימים קצין חינוך ראשי נמרוד רן 1991–1993 לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח קובי מרום 1993–1994 אפרים מושקטו 1994–1996 לימים קצין בדרגת תא"ל בפיקוד העורף יואלי אור 1996–1998 לימים מפקד חטיבת כרמלי יובל בזק 1998–2000 אילן אטיאס 2000–2002 רביב ניר 2002–2004 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי יובל ג'רבי 2004–2006 לימים מפקד מרום דודי אוברמן 2006–2007 לימים סגן מפקד אוגדת איו"ש גיא הלוי 2007–2008 לימים סגן מפקד עוצבת הגליל עמית פישר 2008–2010 לימים מפקד אוגדת הבשן אייל אסרף 2010–2012 לימים סגן מפקד עוצבת געש אבינועם סטולוביץ' 2012–2014 לימים מפקד חטיבת החרמון ברק חירם 2014–2016 לימים מפקד החטיבה אביחי זפרני 2016–2018 לימים מפקד חטיבת יהודה סיון בלוך 2018–2020 לימים מפקד עוצבת חירם שמעון סיסו 2020–2022 לימים מפקד חטיבת שומרון שחר ברקאי אוגוסט 2022 – אוקטובר 2023 לשעבר מפקד גדוד 12. שב לפקד על גדוד 12 במלחמת חרבות ברזל בעקבות פציעת עומר סולימאן, עד לפציעתו בקרב בחאן יונס עומר סולימאן אוקטובר–דצמבר 2023 ממלא מקום. נפצע בתאונה מבצעית ערב הכניסה לעזה ובעת החלמתו פיקד על הבא"ח. שב לתפקיד מפקד גדוד 12 לאחר פציעת שחר ברקאי אבישי ברוקנטל דצמבר 2023 – פברואר 2024 ממלא מקום לאחר פציעת שחר ברקאי שחר ברקאי פברואר–יולי 2024 לאחר החלמתו שב לפקד על הבא"ח, לימים מפקד חטיבת יהודה מאיר אוחיון יולי 2024– מפקד הבא"ח הנוכחי גדוד 5111 מיל' (יחס"מ דרור) בשנת 2018 הוקמה יחס"מ דרור (יחידת סיוע מבצעי) בחטיבת גולני. היחס"מ מוזנת מלוחמי הסיירת וגדודי החטיבה ומונה מאות לוחמים. היחידה ממונה על פינוי נפגעים והובלת מבצעים לוגיסטיים בגזרת הלחימה של החטיבה. במלחמת "חרבות ברזל" הובילה היחידה עשרות מבצעים בגזרת הלחימה ובהם מבצעי פינוי, חילוץ והגנה על מרחבים מורכבים. גדוד הנדסה מיל' (7086) אלון באוגוסט 2020 קלטה חטיבת גולני גדוד הנדסה קרבית הכולל 6 פלוגות ופלוגת סיור. הגדוד קיבל את השם גדחה"ן אלון על השם הגדוד הראשון של חטיבת גולני במלחמת העצמאות. מפקדי גדוד 7086 + מפקדי גדוד 7086שםתקופת כהונההערות שחף אלחיאני 2020–2021 שי טובול 2021– מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל יחידות עבר גדוד 17 (אריות הגולן) גדוד 17 הוקם במאי 1967, בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, משה יוסף מונה למפקדו. עד להקמת הגדוד הוכשרו מפקדי הכיתות בפלוגת המ"כים בחטיבה. בשנת 1974, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הוקמה חטיבת ביסלמ"ח, בית הספר למ"כים, תחת פיקודו של אל"ם יעקב חסדאי, כדי לאגד את גדודי הכשרת מפקדי הכיתות, אשר השתייכו לכל אחת מחטיבות החי"ר הקיימות, תחת מסגרת תורתית ופיקודית אחודה. החטיבה כללה את גדוד 17, יחד עם גדוד 906 (שועלי הנגב) שהועבר מהנח"ל וגדוד 450 (האריה המעופף) שהועבר מחטיבת הצנחנים. מפקדי גדוד 17 + מפקדי גדוד 17שםתקופת כהונההערות זאב עופר מפקד פלוגת המ"כים בחטיבת גולני יהודה גולן 1958–1960 בנימין ענבר 1960–1962 יוסי וייס 1962–1964 משה שפיר 1964–1965 חיים יפרח 1965–1966 משה יוסף 1966–1967 תחת פיקודו הפכה הפלוגה לגדוד, והיה למפקד הגדוד הראשון. מפקד הגדוד במלחמת ששת הימים איתן ברק 1967–1969 מרא אלעמי 1969–1971 לימים מפקד חטיבת ירושלים יעקב דביר 1971–1972 דובי דרור 1972–1973 נהרג במלחמת יום הכיפורים גדעון מאירי 1973 דוד כץ 1973–1974 מפקד הגדוד במלחמת יום הכיפורים בהבקעה ברמת הגולן ובכיבוש מוצב החרמון הישראלי. אהרון ורדי 1974–1975 יעקב אור 1975–1976 גדוד 14 – גדוד דרור גדוד דרור הוקם בדצמבר 1947 כחלק מהליך הקמת החטיבות המרחביות של ארגון ההגנה וצורף לחטיבת גולני עם הקמתה בפברואר 1948. מפקד הגדוד היה יעקב דרור. בחודש נובמבר 1948 אוחדו גדוד 14 וגדוד 15 והוקם גדוד 19. גדוד 15 – גדוד גורן גדוד גורן הוקם במאי 1948 כחלק מהליך הקמת החטיבות המרחביות של ארגון ההגנה וצורף לחטיבת גולני עם הקמתה בפברואר 1948. מפקד הגדוד היה משה גורן (גורניצקי). בחודש נובמבר 1948 אוחדו גדוד 14 וגדוד 15 והוקם גדוד 19. גדוד 19 – גדוד הפשיטה הממוכן גדוד 19 הוקם בחודש נובמבר 1948 על ידי איחודם של גדוד 14 (גדוד דרור) וגדוד 15 (גדוד גורן) תחת פיקודו של מאיר עמית. הגדוד השתתף במבצע חורב ובמבצע עובדה ופורק בספטמבר 1949. שיוך מילואים חטיבת גולני היא חטיבה סדירה, עם סיום השירות הסדיר בשורות החטיבה, משויכים הלוחמים לחטיבות גולני במילואים: +שם החטיבהמספרגדוד מזיןיחידת אםפיקוד חטיבת אלכסנדרוני3גדוד 51עוצבת הגלילפיקוד הצפון חטיבת עודד9גדוד 12אוגדת הבשן חטיבת כרמלי2גדוד 13עוצבת המפץ גדוד 21 גדוד 21 הוקם ב-25 בדצמבר 1947 כגדוד ג' של חטיבת "לבנוני", והיה אחד מהגדודים הסדירים הראשונים של ארגון ההגנה. למפקד הגדוד הראשון מונה בן עמי פכטר ולסגנו מונה צבי בן ארי. בשלהי פברואר 1948, עם הקמת חטיבת כרמלי היה לגדוד הראשון שלה. במלחמת העצמאות תרם רבות לקרבות ההכרעה בצפון הארץ. בתום המלחמה ועם היערכות צה"ל מחדש, החל מספטמבר 1949, הוצב הגדוד תחת פיקוד חטיבת גולני, והשתתף בפעולות הביטחון השוטף בצפון. בינואר 1955 פורק הגדוד במסגרת סגירת יחידות ומפקדות. ביוני 1989, ביוזמתו של אלוף (במיל') אהרון יריב שונה מספר גדוד 8206 של חטיבה 228 לגדוד 21. מפקדי גדוד 21 + מפקדי גדוד 21שםתקופת כהונההערות בן עמי פכטר דצמבר 1947 – מרץ 1948 נהרג בקרב שיירת יחיעם דב צסיס מרץ–יולי 1948 אהרן יריב יולי 1948 – מאי 1949 אהרן אבנון מאי 1949 – אוגוסט 1951 גיורא שנאן אוגוסט 1951 – ינואר 1952 שלמה ענבר ינואר 1952 – אפריל 1953 יוסף יהלום אפריל 1953 – ינואר 1954 יוסף גטרויר ינואר 1954 – ינואר 1955 גלריה מפקדי החטיבה + מפקדי החטיבהשםתקופת כהונההערות משה מן פברואר–מאי 1948 המפקד הראשון, פרש מהתפקיד בעקבות מות אשתו מישאל שחם מאי–יולי 1948 נחום גולן 1948–1950 דן לנר 1950 אברהם יפה 1950–1951 לימים מפקד פיקוד הדרום והצפון, וחבר הכנסת מאיר עמית 1951–1952 לימים ראש אמ"ן, ראש המוסד ושר בממשלת ישראל אסף שמחוני 1952–1954 לימים מ"מ מפקד פיקוד הצפון, נהרג בתאונת מטוס לאחר מבצע קדש, בהיותו מ"מ מפקד פיקוד הדרום יששכר שדמי 1954–1955 חיים בן-דוד 1955–1956 לימים ראש אכ"א בנימין גיבלי 1956–1957 לשעבר ראש אמ"ן אהרון דורון 1957–1958 לימים ראש אכ"א אלעד פלד 1958–1960 לימים עוזר ראש אג"ם אהרן יריב 1960–1960 לימים ראש אמ"ן מרדכי גור 1960–1963 לימים הרמטכ"ל ה-10 אורי בר-רצון 1963–1965 שלמה אלטון 1965–1966 נהרג במלחמת ששת הימים יונה אפרת 1966–1968 מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים, לימים מפקד פיקוד המרכז יקותיאל אדם 1968–1970 לימים סגן הרמטכ"ל, נהרג במלחמת לבנון הראשונה יהודה גולן 1970–1972 אמיר דרורי 1972–1974 מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים, לימים סגן הרמטכ"ל אורי שמחוני 1974–1975 לימים נספח צה"ל בארצות הברית חיים בנימיני 1975–1976 לימים קצין מודיעין ראשי אורי שגיא 1976–1977 לימים ראש אמ"ן אמיר ראובני 1977–1978 דוד כץ 1978–1980 לימים מפקד עוצבת נתיב האש. יוזם מרוץ גולני ושביל גולני אילן בירן 1980–1981 לימים מפקד פיקוד המרכז ארוין לביא 1981–1982 מפקד החטיבה במלחמת לבנון הראשונה. לימים נספח צבאי בסינגפור עמנואל הרט 1982–1984 צבי פולג 1984–1986 לימים ראש מטה פיקוד הצפון וראש עיריית נתניה גבי אופיר 1986–1987 לימים מפקד פיקוד העורף גבי אשכנזי 1987–1988 לימים הרמטכ"ל ה-19 ברוך שפיגל 1988–1990 לימים סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים משה צין 1990–1991 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה יאיר נוה 1991–1993 לימים סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי 1993–1995 לימים סגן הרמטכ"ל ארז גרשטיין 1995–1997 לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון, נהרג בדרום לבנון גדי איזנקוט 1997–1999 לימים הרמטכ"ל ה-21 שמואל זכאי 1999–2001 לימים מפקד אוגדת עזה משה תמיר 2001–2003 לימים מפקד אוגדת עזה ארז צוקרמן 2003–2005 לימים מפקד עוצבת נתיב האש תמיר ידעי 2005–2008 מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה. לימים מפקד פיקוד המרכז אבי פלד 2008–2010 מפקד החטיבה במבצע עופרת יצוקה אופק בוכריס 2010–2012 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה יניב עשור 2012–2014 לימים ראש אכ"א רסאן עליאן 2014–2016 מפקד החטיבה במהלך מבצע צוק איתן. לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים שלומי בינדר 2016–2018 לימים ראש חטיבת המבצעים באמ"ץ שי קלפר 2018–2020 לימים מפקד עוצבת הגליל ברק חירם 2020–2022 לימים מפקד עוצבת הבזק יאיר פלאי 2022–2024 מפקד החטיבה במלחמת חרבות ברזל, לימים מפקד אוגדת הבשן עדי גנון אפריל 2024– מפקד החטיבה הנוכחי ציונים לשבח ליחידות החטיבה – מאת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק הוענק ליחידת אגוז בשנת 1998 על פעילות היחידה בלחימה בלבנון. – מאת הרמטכ"ל משה יעלון הוענק ליחידת אגוז ב-14 באפריל 2005 "על פעילותה המבצעית בשנת 2004. במבצעים הרבים בהם השתתפה היחידה היא הגיעה להישגים מבצעיים מרשימים, הפיקה לקחים והשכילה להנחילם לכלל היחידות המשתתפות בלחימה". – מאת הרמטכ"ל אביב כוכבי לסיירת גולני על פעילותה במבצע שובר גלים ב-2022 – מאת מפקד פיקוד הצפון עמירם לוין הוענק לסיירת גולני בשנת 1996 "על הנחישות והיוזמה בתכנון, התעוזה ואומץ הלב, במבצע בשטח לבנון". – מאת מפקד פיקוד הצפון הוענק לסיירת גולני בשנת 1997 – מאת מפקד פיקוד הצפון בני גנץ הוענק לגדוד 51 באוקטובר 2002 "על חלקו בלחימה ביו"ש במהלך מבצע חומת מגן". – מאת מפקד פיקוד הצפון גדי איזנקוט הוענק לגדוד 51 בספטמבר 2007 "על שהראה רעות, נחישות, מקצועיות ואומץ לב במהלך מלחמת לבנון השנייה". – מאת מפקד פיקוד הדרום יואב גלנט הוענק לגדוד 51 ב-27 באפריל 2008 "על לחימה ממושכת ברצועת עזה תוך גילוי יוזמה, נחישות, דבקות במשימה וחתירה לניצחון". אמצעי לחימה חטיבת גולני מצוידת כיום באמצעי הלחימה הסטנדרטיים של חיל הרגלים הישראלי ובנוסף גם בנגמ"שי "נמ"ר", הנחשב אחד מהכלים הממוגנים ביותר שבשימוש צה"ל. חטיבת גולני הייתה חטיבה הראשונה שצוידה בנגמ"ש המרכבה (נמ"ר). בין השנים 2008–2012 הנשק האישי התקני של לוחמי החטיבה היה רובה הסער (רוס"ר) תבור מדגם "קומנדו" ("מקוצר"). בשנת 2012 הוחלף ה"תבור" במיקרו-תבור, ובשנת 2019 הוחלף בתבור X-95 פלאט-טופ (מיקרו-תבור דור ג'). בשנת 2023 החל תהליך חזרה לרובי ה-M4 בדגמים חדשים. אמצעי לחימה אחרים בהם מצוידים לוחמי החטיבה: מקלעי נגב NG7, מאג (7.62x51 מ"מ נאט"ו), M2 בראונינג (12.7x99 מ"מ נאט"ו) מקלע רימונים סאקו דיפנס Mk-19 רובי צלפים רמינגטון M24, SR-25 Mk 11 בארט REC10 וברק 338 רקטות כתף לאו M-72 והמטאדור "מפצח אגוזים" טילי נ"ט עורב וגיל מרגמת קשת, חנית ופצמ"ר 120 מ"מ מדויק עוקץ פלדה צבע הכומתה צבע הכומתה חום. הצבע נקבע לחטיבה ב-1976. לפני כן היו הכומתות של גולני בצבע חאקי כמו לשאר יחידות צה"ל. רק לוחמי סיירת גולני חבשו כומתות שחורות. אל"ם יום-טוב חזן היה אז מפקד היחידות המיוחדות של החטיבה, סיפר: "עשינו מלחמת חורמה כדי לקבל כומתה משלנו, שלא נהיה דומים לג'ובניקים. רפול היה הקחצ"ר, והוא אמר לנו 'לכו תקבעו צבע'. נתתי לו ארבע אפשרויות והוא פסל את כולן מכל מיני סיבות 'רפוליות'. הוא אמר לי: 'לך תסתובב בין היחידות, שהחיילים יחליטו'. הם רצו חום כי זה מסמל את הקשר שלנו לאדמה". הפעם הראשונה שחולקה הכומתה הייתה בסוף אימון קיץ במדבר יהודה. המח"ט חיים בנימיני חילק אותה לקצינים והמג"דים חילקו לחיילים. הנצחה שמאל\|250px\|ממוזער\|אתר הנצחה במוזיאון גולני, צומת גולני שבו מונצחים 1,449 חללי החטיבה מוזיאון גולני – אתר ההנצחה ומורשת קרב לחטיבת גולני ממוקם בסמוך למחלף גולני. שביל גולני – שביל העובר לאורך מדינת ישראל ובפרט במקומות בהם לחמה החטיבה. מחלף גולני – מחלף הנקרא על שם החטיבה. מרוץ גולני הוא מרוץ מסורתי שמקיימת החטיבה עם הכומתה החומה לאורכה של הארץ ממרגלות החרמון ועד אילת, המתקיים מדי שנה ובו משתתפים חיילי חטיבת גולני וכן אזרחים המצטרפים לחיילים במקומות היישוב שונים בהם עובר המרוץ. עם לוחמי החטיבה נמנות דמויות מופת שפעולותיהן משמשות כמורשת קרב לחיילי צה"ל, כדוגמת אורי אילן שנפל בשבי הסורי והעדיף את המוות על גילוי סודות צבאיים ורועי קליין סמג"ד 51 במלחמת לבנון השנייה שנהרג בקרב בבינת ג'בייל לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. אנדרטה לנופלי חטיבת גולני בקרבות החרמון – אנדרטה הנמצאת ברמת הגולן, בשולי הר החרמון, סמוך לחניון התחתון של אתר החרמון, ממזרח לכביש 98. האנדרטה מציינת את קרבות חטיבת גולני ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. באנדרטה מונצחים 80 לוחמי חטיבת גולני שנפלו בקרבות על החרמון במלחמת יום הכיפורים. אנדרטת חללי סיירת גולני במלחמת ההתשה בעמק בית שאן ובעמק הירדן – האנדרטה הנמצאת על תל ישמעאל מזרחית לבית-יוסף ומנציחה את שמונה לוחמי הסיירת אשר נפלו במלחמת ההתשה. אנדרטת גדוד 17 בחרמון – אנדרטה המוצבת בקרבת הכניסה לאתר החרמון לזכר חללי גדוד 17 שנהרגו בחרמון במהלך מלחמת יום הכיפורים. אנדרטת חללי סיירת גולני בקרבות מלחמת יום הכיפורים – האנדרטה מוצבת רמת הגולן, באתר החרמון, באזור הרכבל העליון ומציינת את חללי סיירת גולני אשר נפלו בקרבות במהלך מלחמת יום הכיפורים. אנדרטה לזכרם של 11 לוחמי פלוגה ד' מגדוד 13 אשר נהרגו באסון בית המכס העליון ב-15 ביוני 1967 – האנדרטה נחנכה ב-15 ביוני 2017, במלאת חמישים שנים לאסון, במתחם בית המכס העליון. "גולני – ריאליטי טירונות" בשנת 2013 פורסמה ב-ynet סדרה בבימויו של ניר (שוקו) כהן שנקראה: "גולני – ריאליטי טירונות". הסדרה ליוותה את מחזור הגיוס של אוגוסט 2011 של גדוד 51, מהגעתם לבסיס ההכשרה של החטיבה ועד לסיום ההכשרה במסע הכומתה. הסדרה אפשרה הצצה לתהליך הפיכתם של הטירונים ללוחמים, תוך שהיא מספרת את סיפוריהם האישיים של החיילים והמפקדים בפלוגה. צילומי הסדרה נערכו במהלך שישה חודשים בבסיס ההכשרה בסמוך לקיבוץ רגבים. ביוני 2013 רכש ערוץ 10 את זכויות השידור של הסדרה ושידר אותה כסרט דוקומנטרי בן שני חלקים. גלריה לקריאה נוספת מוטה הר-לב, גולני שלי – סיפורה של חטיבה מס' 1, ירושלים: הוצאת דני ספרים אילן כפיר ויעקב ארז, צה"ל בחילו, חיל הרגלים (גולני וגבעתי), ירושלים: הוצאת רביבים, 1982 משה גבעתי, שלוש לידות בספטמבר, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ן-1990 אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 – פלוגה בקרב החרמון, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2003 – סיפורה של פלוגה ג' בגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים אלישיב אורן, אלי פסגות, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון – סיפור חייו של סא"ל אמיר מי-טל, מפקד סיירת גולני ומג"ד "ברק", שנהרג בלבנון בעת מבצע כחול וחום – פשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים בנועיימה, בדצמבר 1988 אור ספיבק, גולני של מי, הוצאת סצנה – סיפורו של חייל מעט רחפן ולא יוצלח בפלוגה הרובאית 12 של גולני משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות – משרד הביטחון, 2005 עשהאל לובוצקי, מן המדבר והלבנון, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2008, סיפורו של מפקד מחלקה מגדוד 51 של גולני במלחמת לבנון השנייה משה גבעתי, המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015 ישראל זמיר, "לכבות את השמש", הוצאת אסטרולוג, 2004, סיפור הקמתו ופועלו של גדוד 13 (גדעון) במלחמת העצמאות בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח – דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950 בעז זלמנוביץ (עורך), קרבות מלחמת העצמאות: מפות ומבצעים: תש"ח-תש"ט – 1947–1949, מוציא לאור: משרד הביטחון 2018 מאיר פינקל, הפקת לקחים ברמה הטקטית במלחמת העצמאות – חלון לשני דפוסי ארגון צבאי, בתוך: מלחמה המעצבת הראשונה – שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 113–150 אסף אגין, עמק במערכה – המערכה לבלימת הפלישה הערבית בעמק הירדן, מאי 1948, הוצאת טפר, 2021 קישורים חיצוניים אתר עמותת גולני עמותת גולני - פרקי מורשת מסע בזמן עם עמותת גולני – ארכיון קהילתי של עמותת גולני אתר גדס"ר גולני גולנצ'יקון - העמוד של הגולנצ'יקים האתר הרשמי של סיירת גולני , סרטו של אלון בן-דוד, אפריל 2021 כנס גולני בחיפה, מצעד ותמרוני ראווה לכבוד יום החיל, יומני כרמל 1954 "שומר אחי אנוכי" סרט של דובר צה"ל על גולני בערוץ היו טיוב של ארכיון צה"ל מפקדים בחטיבת גולני בעבר, אמיר מי-טל, גדי אייזנקוט ואחרים על פעילות הסיירת בערוץ היוטיוב של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון יובל בזק, קולות מלחמה: גולני שלי, מערכות, 26 במרץ 2024 הערות שוליים * גולני, חטיבה גולני, חטיבה גולני, חטיבה גולני, חטיבה	2024-10-14T16:24:08
מצדה	250px\|ממוזער\|מצדה, ציור מאת אדוארד ליר, 1858 שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט אל מצדה מהמחנה הרומאי מספר 6 שמאל\|ממוזער\|250px\|המצוק הצפון-מערבי של מצדה וברקע נחל מצדה שמאל\|ממוזער\|250px\|הארמון הצפוני במצדה, מבט ממעוף הציפור. 2007 שמאל\|ממוזער\|250px\|מצדה, מבט על שביל הסוללה שמאל\|ממוזער\|250px\|הרכבל בדרך למצדה, 2009 שמאל\|ממוזער\|250px\|הרכבל במורד מצדה, 2015 שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט על הפסגה – מדרום לצפון שמאל\|ממוזער\|250px\|סרט וידאו בן דקה המציג את הנופים ממצדה ממוזער\|זריחה ממצדה ממוזער\|מבט על הארמונות הצפוניים וסוללת המצור הרומאית ממוזער\|שלט הסבר על מצדה מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-480 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו. הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו – "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. בשנת 73 נתמנה פלביוס סילבה לנציב יהודה והוא יצא עם הלגיון העשירי הרומאי להילחם במצדה, וצר עליה עם שמונה מחנות מצור. לאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים, זה קרה ב-15 בניסן, ערב חג הפסח.יוספוס פלביוס, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ט', סעיף א לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו. בעוד המסורת הרבנית כמעט ולא עסקה בסיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול – מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה של יצחק למדן. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער. בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל. גאולוגיה וגאוגרפיה מצדה ממוקמת בצוק מבודד בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, בין סדום לעין גדי. צוק מצדה הוא הורסט שהתרומם והתנתק ממצוק ההעתקים, ומוקף על ידי נחל בן יאיר ממערב ונחל מצדה מדרום וממזרח. ממזרח למצדה נמצא מישור חוואר החרוץ בערוצים רבים שנוצרו על ידי משקעי ימת הלשון הקדומה. מדרונותיו התלולים והזקופים של המצוק מתנשאים לגובה של יותר מ-450 מטרים מעל פני ים המלח בצד המזרחי, ובצד המערבי, המחובר באוכף אל ההרים שמולו, מתנשא ראשו מעל לאוכף ב-100 מטר ויותר. השילוב של צוקים ומתלולים באזור מדברי העניק למקום מערך הגנה טבעי; דרכי הגישה הטבעיות לראש המצוק קשות ומורכבות. ראשו של המצוק הוא רמה מישורית טרפזית שמידותיה בערך 600 על 300 מטר. בראש ההר משתרע משטח כמעט אופקי, שצורתו כמעוין. אורך צירו הארוך, מן המצודה שבדרום החומה ועד למרפסת הקומה העליונה של ארמון הורדוס שבצפון, הוא 645 מטר. בנקודה הרחבה ביותר ממערב למזרח, נמתח בקו החוצה את בניין 11 ואורכו 315 מטר. שטח ראש ההר הוא 80 דונם. הנקודה הרמה ביותר נמצאת מדרום למחסנים, ברום של 63 מטר מעל פני הים התיכון (היינו, כ-460 מטר מעל פני ים המלח). ההר בנוי כולו סלעי משקע ממוצא ימי של חבורת יהודה, מתקופת קרטיקון עליון (שהתקיימה מלפני 97 מיליוני שנים עד לפני 65 מיליוני שנים). בראש ההר משתרעים סלעי דולומיט וגיר קשה מתצורת נצר, ואלה מרכיבים גם את הצוק העליון שבדפנות ההר ואת המדרגות שעליהן נבנה ארמון הורדוס. מתחת לשכבה זו נמצאים סלעי דולומיט וגיר מתצורת שבטה, ובהם אופקים חוואריים בודדים; באחד מהם חצובים בורות מערכת המים של נחל מצדה (השורה העליונה). בורות מערכת המים של נחל הארמון (השורה התחתונה) חצובים בשכבה שמתחתיה, תצורת דרורים, הבנויה דולומיט חווארי. מתחתיה נוחת הצוק העיקרי של מצדה, הבנוי מדולומיט מאסיבי של תצורת חצבה (פרט תמר). מצדה שוכנת בגבול בין שני אזורים גאוגרפיים: מדבר יהודה ובקעת ים המלח. היא מנותקת מסביבתה על ידי גיאיות עמוקים ותהומות המקיפים אותה מכל עבריה. צורתו של ההר, בידודו, תלילות קירותיו ומבנה סלעיו הם תוצאה של הגורמים הגאולוגיים שעיצבו את האזורים השכנים. הרבה מתכונות מצדה כמבצר יחיד במינו עוצבו כתוצאה ממיקומה המיוחד בתוך סביבתה, והיותה רחוקה מדרכים נוחות למעבר של צבא כבד ומסורבל. תנאיו המיוחדים של המקום קשורים אף הם באופיה של הסביבה: העדר בסיסים יישוביים גדולים בקרבת מקום, דבר הגורם למגינים ולתוקפים כאחד להזדקק לנתיבי-אספקה ארוכים; חוסר במים – בעיה חמורה במיוחד לגבי התוקפים, אחרי שנפתרה לגבי המגינים, ובכך היא מגבירה בעקיפין את חוסנו של המבצר; והאוויר היבש, שאפשר אף לממצא הארכאולוגי השברירי ביותר, כגון מזון ופפירוסים, להשתמר למשך שנים רבות. דרכי גישה ימי קדם כאמור, מצדה שוכנת באזור נידח ומבודד הרחוק מדרכים ראשיות. גם הדרכים המשניות, כמו הדרכים היורדות ממצד זוהר אל חוף ים המלח ומשם עולות אל הרי מואב עברו רחוק ממצדה. רק שבילים צרים הוליכו למצדה מגב-ההר, ואלה נבנו במיוחד כדי להגיע למצדה. הצבא הרומי שצר על המבצר סלל דרכים רחבות אל בסיסי האספקה שלו: אל עין ענבה בצפון וכנראה גם אל חוף ים המלח במזרח. להר עצמו עלו שני שבילים עיקריים, שנסללו במדרונות תלולים באמצעות קירות תמך. השביל המזרחי נקרא שביל הנחש. שביל זה שמור יפה ומשמש כנתיב עליה למצדה עד היום. השביל המערבי המקורי כוסה בחלקו על ידי סוללת המצור של הרומאים, אך דמה ברובו למסלול העולה היום למצדה ממערב. שביל שלישי, סלול היטב, מקשר בין רגלי שביל המערב לבין המחנה הרומי הקרוי מחנה ד' שמצפון למצדה. שביל רביעי הוא שביל המים, שעלה מבורות המים אל צפונה של מצדה, והתקשר בתחתיתו בסעיפים אופקיים הן לשביל הנחש והן לשביל המערב. כל השבילים האלה הותקנו למעבר בהמות-משא. שביל שהיה כשיר רק למעבר אדם, עלה למצדה ממערב לעבר פינתה הדרומית, מכיוון מחנה ז' אל שער הדרום. בעת החדשה אל אתר מצדה מובילות שתי דרכים, המגיעות לאתר מכיוונים מנוגדים וללא קשר ביניהן: הדרך הראשית אל האתר היא ממזרח לו. כביש הגישה מוליך מכביש 90 אל הרכבל ואל שביל הנחש, שביל נוח ורחב אך תלול, המטפס 350 מטרים. כביש 3199 מגיע מערד אל צדה המערבי של מצדה ומסתיים בחניון המערבי. כאן מתקיים החיזיון האור-קולי ומכאן אפשר לעלות לפסגה דרך סוללת המצור המתונה יחסית. בשנת 2023 נחנך שביל גישה חדש, זה מסלול אתגרי על שפת המצוק. תולדות המחקר עם נטישת מצדה על ידי אחרוני תושביה, ככל הנראה בתום התקופה הביזנטית, שקע האתר בתהום הנשייה. ב-1806 סייר באתר הנוסע הגרמני אולריך יאספר זטצן, שהיה הראשון שאיתר וגילה את המבצר. בשנת 1838 זיהה המיסיונר האמריקאי, עלי סמית, עוזרו של החוקר אדוארד רובינסון, שהשקיף בסיוע טלסקופ מעין גדי, את חורבות א-סֶבֶּה כמצדה ההיסטורית וזיהה את המבנה על המצוק הצפוני כארמונו של הורדוס. בשנת 1842 ביקרו במצדה המיסיונר האמריקאי וולקוט והצייר הבריטי טיפינג וערכו סקר של האתר שתוצאותיו פורסמו עם ציורים ושרטוטים מדויקים שהציגו לראשונה את האתר לציבור. בשנת 1848 ביקרו באתר קציני צי אמריקאים בראשות ויליאם פרנסיס לינץ', שעגנו את ספינתם על חוף הים מול מצדה, עלו למצדה וזיהו את בורות המים. בעקבותיהם הגיע למצדה החוקר פליסיאן דה סוסי שחפר בכנסייה הביזנטית וחשף רצפת פסיפס. הוא גם סקר את המחנות הרומים ושרטט את מערכת המצור. בינואר 1864 ביקר במצדה החוקר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם. את רשמיו מהסיור הוא פרסם בספרו "מסע בארץ ישראל – יומן 1864–1863". ובו התייחסות נרחבת לסיפור יוספוס על מעשה אלעזר, שרטוטים ואיורים של שרידי מבנים, תאורים של בורות מים וארמון הורדוס. התקדמות ניכרת במחקר נעשתה כאשר הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל השיקה בשנת 1865 את "סקר ארץ־ישראל המערבית", במסגרתו סקרו צ'ארלס וורן וקלוד קונדר את מצדה וערכו שרטוטים ומפות מדויקות של מצדה והמחנות הרומאיים. המשלחת איתרה את שביל הנחש, אך זיהתה בטעות את הארמון המערבי כארמונו של הורדוס. סקר מפורט של מערכת המצור הרומאית נערך על ידי משלחת גרמנית בשנת 1909. המשלחת סקרה בעיקר את המחנות הרומאיים B ו-C ובשנה לאחר מכן נסקרה מערכת אספקת המים של מצדה. המחנות הרומאיים נסקרו, שוב, על ידי משלחת בריטית שנעזרה בצילום אוויר של השטח. התקדמות נוספת במחקר נעשתה בשנת 1932 כאשר הארכאולוג הגרמני אדולף שולטן עלה למצדה ושהה במקום כחודש. עבודתו, המפות שערך ושרטוטי המבנים היו הבסיס למחקר לאחר מכן. עם זאת הוא הגיע למסקנות מוטעות בנוגע לחלק מהמבנים על מצדה: הוא זיהה את הארמון הצפוני כמערכת ביצורים שנבנתה בקצה העליון של שביל הנחש ובעקבות זאת קבע את מיקום השביל בחלק הצפוני של מצדה, הוא גם חזר על קביעתו המוטעית של קונדר שהארמון המערבי הוא ארמונו של הורדוס. השלב הבא במחקר של מצדה נעשה על ידי חוקרים ישראלים. בשנת 1953 נערך סקר של המבצר על ידי שמריהו גוטמן. גוטמן עלה לראשונה למצדה בגיל עשרים וארבע בשנת 1933 והשפיע יותר מכל אדם אחר על חשיפת שרידיה ושחזורם והפיכתה לסמל. הוא ארגן בינואר 1942 את "סמינר מצדה" שבו 46 אנשי הנוער העובד סקרו את מצדה ומצאו קטעים נוספים משביל הנחש, והביא להקמת המשלחת הארכאולוגית הראשונה למצדה ב-1953. המשלחת חפרה את מערכת אספקת המים, גילתה את התוואי המלא של שביל הנחש, חשפה ושחזרה את שער שביל הנחש וזיהתה את הארמון הצפוני כארמונו של הורדוס. המשלחת גם חפרה את המחנות הרומאיים A ו-C. משלחת נוספת ובה גדולי הארכאולוגים הישראליים חזרה למצדה בשנת 1956 לסקר בן 10 ימים. בין החופרים היו נחמן אביגד, מיכאל אבי-יונה, יוסף אבירם, יוחנן אהרוני וגוטמן. תוצאות החפירות הביאו לחשיפת המחסנים והארמון המערבי, ובתום הסקר פורסמו שרטוטים מדויקים של מצדה. גולת הכותרת במחקר מצדה הגיעה עם החפירות הארכאולגיות המקיפות, שבמהלכן נחפר האתר כולו על ידי משלחת ישראלית בראשות יגאל ידין, במהלך שתי עונות חפירה מאוקטובר 1963 עד אפריל 1964 ומדצמבר 1964 עד מרץ 1965. בעקבות שחזור העתיקות שהוביל ידין במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעיתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתר לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. לאור העניין הרב שגילה הציבור בחפירות ותגליותיהן, הוציא ידין ב-1966 את הספר "מצדה" שנועד לציבור הרחב, את הספר הקדיש ידין "למתנדב". עונת חפירות בשנת 1989 שנערכה על ידי אהוד נצר הובילה לחפירות נוספות בשנת 1995 עד לשנת 2000 על ידי נצר וגיא שטיבל. חפירות נוספות נערכו על ידי גדעון פרסטר במחנה הרומאי הראשי. חפירת חלקים במצדה נמשכת גם לתוך המאה ה-21. משנת 2017 פועלת במקום משלחת חפירות בראשות גיא שטיבל ומטעם אוניברסיטת תל אביב, אשר חופרת וחושפת חלקים נוספים במבצר. היסטוריה מקורות מידע 250px\|ממוזער\|מצדה במבט מהאוויר המקור ההיסטורי המשמעותי היחיד המספר על מצדה מתקופת בית שני הוא יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שמתאר בקצרה את ההיסטוריה והמבנה של מצדה, וכן את מהלך האירועים בזמן המרד הגדול. בתקופת המצור הרומאי על מצדה כבר שהה פלביוס ברומא, וידיעותיו על מהלכו יכלו לבוא רק מכלי שני, דרך דיווחיהם של החיילים הרומים ששבו מהמצור (מצדה נזכרת בחטף גם בכתבי סטראבון ופליניוס הזקן). המידע ההיסטורי על מצדה שאוב מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולא משום מקור יהודי אחר. אין לה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי. גרסה של הסיפור מופיעה בספר יוסיפון, עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי למצב שבו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה (בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ"ה) היא של שאול המלך בהר הגלבוע (ספר שמואל א', ל"א) ולא הדוגמה של מצדה. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריים היו מזרם שחלק על הפרושים, ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית. מנגד למקורות ההיסטוריים עומד הממצא הארכאולוגי – הכולל מעט דברי כתב שהשאירו אחריהם דיירי המצודה בדורות השונים, וכן ממצא "אילם" רב. התקופות הקדומות השרידים הקדומים ביותר שהתגלו במצדה הושארו בידי אנשי התקופה הכלקוליתית, שעשו שימוש במערות בגוף המצוק הדרום-מזרחי של ההר. חרסים אחדים מתקופת הברזל בארץ ישראל נמצאו מפוזרים ברחבי ההר, אולם לא התגלה כל סימן לבנייה בתקופה זו. התקופה ההלניסטית על פי יוסף בן מתתיהו, הראשון לבנות במצדה היה "הכהן הגדול יונתן". ייתכן שהכוונה ליונתן הוופסי או לאלכסנדר ינאי, ואילו במקום אחר הוא כותב כי המצודה נבנתה בידי "מלכים מימים עברו". במקומות שונים על גבי ההר נמצאו מספר חרסים בני התקופה החשמונאית וכן תריסר מטבעות תלמיים, ועשרות מטבעות של אלכסנדר ינאי. מהבנייה על ההר בתקופה זו לא נותר דבר, מלבד שני בורות מים שייתכן שנחצבו בתקופה זו. התקופה ההרודיאנית ההיסטוריה של מצדה מתחילה, הלכה למעשה, עם ההיסטוריה של הורדוס הגדול. הורדוס, תוך ניצול ציני של המערבולת הפוליטית באימפריה הרומית אחרי רציחתו של יוליוס קיסר, ומאבקי הכוח בין הטוענים לכתר מבני בית חשמונאי הפך לדמות מפתח בפוליטיקה של ארץ ישראל וזכה לתמיכת השליטים ברומא כמלך המיועד של פרובינקיית יהודה. עם זאת, מעמדו של הורדוס ודרכו לשלטון ידעו עליות ומורדות. בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני. הורדוס, שהתבצר בירושלים, הצליח לחמוק בלילה ביחד עם מרים ארוסתו, אמהּ אלכסנדרה וקבוצת שומרי ראשו. הנמלטים שמו פניהם למצדה, שם נותרו מרים ופמלייתה וכוח של 800 חיילים. הורדוס הצליח להימלט אל ממלכת הנבטים ומשם אל ברונדיסיום (ברינדיזי) ועל פי החלטת הסנאט הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא. בהיעדרו מצדה הושמה במצור על ידי אויבי הורדוס, הנצורים ניצלו רק בזכות גשמי פתע שמילאו את בורות המים, תוך שהם מצליחים לנהל מלחמת התשה מול הצרים. בשנת 39 לפנה"ס חזר הורדוס לארץ ישראל, שחרר את משפחתו מהמצור במצדה ובסדרת קרבות הצליח בשנת 37 לפנה"ס להשתלט על הארץ, ובחסותו של מרקוס אנטוניוס, מושלו הרומאי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך. ההיכרות של הורדוס עם מצדה והחשש שלו שכסאו בסכנה, הן מצד בני שושלת החשמונאים הן מצד נתיניו בני העם היהודי והן מצד קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים וממשיכי דרכה, שראו ביהודה או בחלקים ממנה חלק ממצרים, הביאו אותו להשקיע בבניה של מפלט מבוצר במצדה. המרד הגדול שמאל\|ממוזער\|250px\|שמו של בן יאיר על חרס בין הגורלות בשנת 66 לספירה, בתחילת המרד היהודי נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים שנקראו הסיקריים את מצדה מידי חיל המצב הרומי שהוצב שם. בשנת 70 הצטרפו אליהם סיקריים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים מעט לפני חורבן בית שני. במשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר. המצור על פי יוסף בן מתתיהו על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, הטיל הנציב הרומי, פלביוס סילבה, בראש הלגיון העשירי פרטנסיס ויחידות עזר אחרות, מצור על מצדה. הצרים בנו סוללת מצור על הצד המערבי של הרמה. שיא גובהה של הסוללה היה על פי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו נמוך מגובה חומת מצדה, ולכן היה צורך בבניית פלטפורמה רחבה שהייתה בנויה מאבנים התואמות היטב זו את זו. מעל פלטפורמת אבן זו נבנה איל ניגוח שאפשר לרומאים לפרוץ את חומת המבצר. כאשר התמוטטה חומת האבן התגלתה חומת עץ שהקימו המגינים בנקודת הפריצה, הרומאים העלו באש את חומת העץ והידקו את המצור לרגע הפריצה שנקבע למחרת. מנהיג המגינים החליט שאבדה התקווה לשרוד את המצור ולהדוף את הרומאים והחליט שהמוצא היחיד הוא התאבדות של כל הנמצאים על ההר. תיאורו הדרמטי של יוסף בן מתתיהו מגיע לשיאו בנאומו, בשני חלקים, של אלעזר בן יאיר, שבו טען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים. למחרת היום, כשנכנסו הרומאים למבצר, הם גילו שמגיניו, כאלף איש ואישה ובתוכם ילדים זקנים וטף, העלו באש את כל המבנים והתאבדו. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים. המצור על פי המחקר המודרני למרות הדיוק היחסי של כתביו של יוסף בן מתתיהו, שתיאוריו תואמים לממצא הארכאולוגי במצדה, הרי שבכל הנוגע לדיוק התיאור של יוסף לגבי המצור וכיבוש מצדה קיימים ספקות בקרב רוב החוקרים העוסקים בהיסטוריה של מצדה. עם סיום החפירות העיקריות, ובהמשך, תוך הסתמכות על ממצאים בחפירות מאוחרות יותר, הועלו מספר תאוריות כיצד השתלשלו האירועים במצדה בעת המרד הגדול. מקובלת ההנחה, במחקר האקדמי העדכני, כי מגיני מצדה לא ניהלו קרב פנים אל פנים עם הרומאים ולא יצאו לגיחות אל מחוץ למבצר. הסוציולוג נחמן בן יהודה אף קובע כי על מצדה לא התנהל כל קרב. מנגד, חוקרים אחרים כגון מיכה ליבנה, מתארים בצבעים חיים את שגרת הקרבות בעת המצור בין המגינים על החומה לרומאים במחנותיהם, וביתר שאת בעת הפריצה למבצר. מרדכי גיחון מציין במחקרו "נפילת מצדה הכיצד" כי יחסי הכוחות, אותם הוא מעריך ב-1:10 לטובת הרומאים, לא איפשרו למגינים להיכנס לקרב פנים אל פנים מול הרומאים, וכי סביר להניח כי אלעזר בן יאיר בחר להילחם מול הרומאים בעת פריצת החומה, שכן בנקודה צרה זו לא היו הרומאים יכולים להביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי. באפריל 2009 פרסמו הארכאולוגים בני ארובס וחיים גולדפוס, שחפרו את הסוללה במצדה, מאמר בעיתון "הארץ", ובו מתחו ביקורת על התיאור המקובל של הקרב האחרון בנקודת הפריצה במצדה, וטענו כי למעשה המצור לא הושלם כלל והמגינים שעל ההר התאבדו ללא קרב, וכי החומה ההרוסה בסמוך לסוללה היא תוצאה של פעולות בנייה בתקופה הביזנטית. מאידך הועלו השערות כי קרב הפריצה למצדה לא היה האחרון אלא נערך מצור נוסף על הארמון הצפוני שבו התבצרו אחרוני המגינים, בהסתמך על סוללת עפר שקיומה תועד בסמוך לארמון הצפוני ומציאת שרידי שלדים מעטים בתוך הארמון. הארכאולוג אהוד נצר, שחקר את מצדה בהסתמך על ממצאי חפירותיו של יגאל ידין, ובעקבותיו מרדכי גיחון, פרסמו מחקרים המתמקדים בניתוח תולדות המצור – בהסתמך על הממצאים אך גם בהשוואה לכתבי בן מתתיהו. על פי מחקרים אלו, נבנתה חומת העץ לא כתגובה להרס החומה הקבועה אלא, במהלך הקמת סוללת המצור, כחומה פנימית בתוך הסוגרים של החומה, המטרה הייתה חיזוק מבני של החומה שמלכתחילה לא יכלה לעמוד בפני איל ניגוח, ומתוך תוכנית לעצור את המומנטום של המתקפה הרומאית. במקביל מילאו המגינים את החלל בפסולת בנייה ובכך – על פי החוקרים – שגו הקנאים. מחומת העץ נשללה הגנה מאש, חיבורי החומה התרופפו וגם יכולת עמידת המכשול כנגד מהלומות איל הניגוח. אהוד נצר מרחיק לכת ומשער כי הקנאים הציבו קורות עץ זו על גבי זו לרוחב הסוגר בחומה, כך עברו גלי ההלם של הניגוח לחלק האחורי של החומה וניפצו את חלקה האחורי של החומה. על פי מחקרים אלו, שריפת החומה הביאה לשפיכה של חומר המילוי הרופף וכך הוקל לרומאים לפרוץ פנימה אל תוך המבצר. מעשה ההתאבדות alt=הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969\|ממוזער\|הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969. צילום מאוסף דן הדני. מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית (ראו פסקאות 'מקורות מידע' ו'במסורת הרבנית'), אך היו מקרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא, כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש מבנים במצדה, אך בחפירות נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם, גבר צעיר בן 20–22, אישה צעירה בת 17–18 שצמתה נשתמרה להפליא, וילד בן 11–12 נמצאו בארמון הצפוני. עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים, גברים ונשים בגילאים שונים, נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו. לאחר המרד בתום המצור נותר במצדה חיל מצב רומי, חלקו ישב במחנה למרגלות המבצר וחלקו התיישב על הפסגה. מצדה לא שבה לשמש כמבצר, אחת ההשערות היא שמערכת איסוף המים נהרסה על ידי סוללת המצור והרס רומאי מכוון, הרס זה הפך את מצדה למקום שלא יכול לספק צורכי יישוב ומנע את שיקומו. התקופה הביזנטית במאה החמישית הייתה במצדה קהילת נזירים מתבודדים ("לאורה") שפעלה במקום עד לכיבוש הפרסי במהלך המאה השביעית. במקום נבנתה כנסייה גדולה, שבה היה אולם ארוך אחד המסתיים באפסיס גדול. הכנסייה רוצפה בפסיפסים צבעוניים. על שטח ההר הוקמו כמה מערות מגורים. סביר שזהו אותו מנזר המוזכר בכתבים מאותה העת כמנזר "מרדס". מבנה מצדה מרכז\|ממוזער\|470px\|מפת מצדה: 1. שער שביל הנחש 2. בתי מגורים יהודים 3. תאי נזירים בזנטים 4. בור 5. בתי מגורים יהודים 6. מקווה 7. השער הדרומי (שער הבור) 8. בתי מגורים יהודים 9. בר תת-קרקעי 10. המצודה הדרומית 11. בור 12. בית אחוזה 13. קולומבריום דמי 14. בית מלאכה לפסיפסים 15. בית אחוזה 16. בית אחוזה 17. בריכת רחצה 18–21. הארמון המערבי: 18. אזור שירות, 19. אזור מגורים, 20. מחסנים, 21. אזור אדמיניסטרטיבי. 22. מגדל הבורסקאים 23. השער הביזנטי המערבי 24. מגדלי קולומבריום 25. בית כנסת 26. קפלה ביזנטית 27. בית המשמר 28–39. הארמון הצפוני: 28. מגורי המפקד, 29. מחצבה, 30. לשכת המפקד, 31. מגדל שמירה, 32. מבנים אדמיניסטרטיביים, 33. שער, 34. מחסנים, 35. מרחצאות, 36. שער המים, 37–39. ארמון הורדוס: 37. הטראסה העליונה, 38. הטראסה האמצעית, 39. הטראסה התחתונה. A. סוגר 1109, בו נמצאו קטעים ממגילת בן סירא. B. אולם הכס של הורדוס. C. פסיפס צבעוני. D. הפרצה בחומה דרכה הבקיע הצבא הרומי. E. אוצרות שקלי כסף. F. מקום מגוריהם של עולי רגל. G. מקום מציאת שלושה שלדים.מרכז\|ממוזער\|440px\|מצדה וסביבותיה החפירות שנערכו במצדה מצביעות כי כל המבנים המקוריים על מצדה נבנו על ידי הורדוס, ולא נמצא כל מבנה מתקופות קודמות לתקופה זו. מצדה נבנתה לאורך פרק זמן ארוך ובשלושה שלבים עיקריים – בשלב הראשון הוקם הגרעין של הארמון המערבי, מגורי החיילים ושלושה מבני קולומבריום. בשלב השני הוקם המכלול הצפוני, הכולל ארמון מפואר, בית מרחץ גדול ומערכת מחסנים ענפה. בו-זמנית הורחב הארמון המערבי והושלמה מערכת המים של האתר. בשלב האחרון הוקמה חומת הסוגרים המקיפה את המבצר כולו, והקומפלקס הצפוני נותק לחלוטין משאר חלקי מצדה. מערכת המים שמאל\|ממוזער\|250px\|בור המים הצפוני על מצדה הקושי העיקרי שעמד בפני בוני המבצר היה המחסור במים ובמקורות מים קבועים. על מנת להבטיח אספקת מים נבנתה מערכת מורכבת ובה שלוש מערכות-משנה. מערכת איסוף וניקוז, שהטו את מי השיטפונות והגשמים, מערכת בורות מים בשולי המצוק, ומערכת בורות אגירה בתוככי המצודה. מערכת הניקוז אספה מי שיטפונות בנחל מצדה מדרום ונחל בן יאיר מצפון באמצעות מערכת סכרים שהוקמו בנתיב זרימת המים בוואדיות. המים הוזרמו בתעלות פתוחות שנבנו בשיפוע מתון, לתוך בורות מים שנחצבו בשתי שורות בחלקו התחתון של המצוק הצפוני-מערבי של מצדה. אמת מים (אַקְוָדוּקְט) שרוחבה 1.4 מטר הובילה את מי השיטפונות מנחל מצדה אל השורה העליונה של בורות המים, אמה זו נקברה ברובה על ידי מחנות המצור הרומאיים אך קטעים ממנה נשתמרו לאורך הוואדי. אמת מים שנייה הובילה מים מנחל בן יאיר לשורה התחתונה של בורות המים. בורות המים, שצורתם ריבוע, ותכולתם הכוללת כ-40,000 מטרים מעוקבים, נחצבו בסלע המדרון של המבצר בשתי שורות מקבילות – שמונה בורות בשורה העליונה וארבעה בשורה התחתונה. לכל בור היו שני פתחים, פתח תחתון אליו נכנסו מי השיטפון מאמת המים ופתח עליון ממנו נשאבו המים. שביל מתפתל הוביל מהשורה העליונה של הבורות אל שער המים בסמוך לארמון הצפוני והמים הועלו אל המבצר על ידי בהמות משא או סבלים. מערכת נוספת, נפרדת, של בורות מים נחצבה בתוך שטח המבצר, על הפסגה. מים הובאו אל בורות אלו משער המים או שער שביל הנחש ומשם זרמו בתעלות למאגרי המים המרכזיים שבמבצר. מאגרי מים נוספים נחצבו בארמונות ובתים שבמבצר, מערכת נפרדת זו סיפקה מים באופן עצמאי למבנים אלו. ביצורים החומה את מצדה מקיפה מכל צדדיה, למעט אזור הארמון הצפוני, חומת סוגרים שגובהה המקורי היה כחמישה מטרים. החומה נבנתה לא רק בנקודות התורפה אלא גם במקומות שאין כל אפשרות לעלות בהם. אורכה הכולל של החומה היה 1,400 מטר, והיא הייתה בנויה בקירות מקבילים: עובי הקיר החיצוני היה 1.40 מטר ועוביו של הקיר הפנימי היה מטר אחד. הרווח ביניהם, שרוחבו 4 מטרים, נותר פנוי והיה מכוסה כולו בגג; שטחו הכולל של הגג כיסה שטח של קרוב לתשעה דונם. על הגג סבבו השומרים, ובנקודות-התורפה היו מוכנות עליו אבני דרדור כבדות, להדיפת התקפה. קירות ניצבים חילקו את חלל החומה לחדרים-חדרים, כל חדר כזה נקרא סוגר, ולפיכך נקראת חומה מסוג זה חומת סוגרים. אורכו של כל סוגר היה בין חמישה לשלושים וחמישה מטרים. לכל סוגר היה פתח כניסה מן הצד הפנימי, מתוך מצדה. מדי 40 מטרים בערך ניצב בחומה מגדל. החומה הייתה בנויה דולומיט או גיר קשה, חצוב בגושים של 50–200 ק"ג. פני החומה היו מטויחים ומסוידים לבן. המגדלים נבנו במרווחים לא קבועים בחומה על פי תנאי השטח והצרכים הטקטיים. המגדלים נבנו כחלק מהחומה והיו למעשה סוגרים שרוחבם כ-6 מטרים. בחלק מהמגדלים נבנו גרמי מדרגות לאפשר ללוחמים לעלות לעמדות. לכל מגדל הייתה כניסה אחת לפחות, בדרך כלל בקיר החלוקה הצפוני של הסוגר. במגדל הבורסקאים נחשף מתקן לעיבוד עורות בקומה התחתונה. (מספר 16 במפה) השערים למצדה 4 שערים עיקריים שנבנו בתקופת הורדוס לפי תוכנית אחת. השער היה חדר אחד ובו שתי כניסות, אחת בקיר החיצוני של החדר ואחרת בקיר הפנימי. לאורך קירות החדר נבנו ספסלים. באדריכלות צבאית שערי המצודה היו נקודת התורפה העיקרית בביצורים ומאמץ רב הושקע בהגנה ובשליטה על תנועת הבאים בשערי המבצר. בניגוד לכך, לא היו שערי מצדה מבוצרים במיוחד והם למעשה פתחים בחומה. שער שביל הנחש: שימש כשער הכניסה למבצר למטפסים בשביל הנחש. השער נבנה בחומה הצפון מזרחית. קירות חדר השער צופו בגבס לבן עליו צוירו פנלים. הרצפה רוצפה במרצפות אבן מרובעות ומסותתות למשעי. בסמוך לשער נבנה חדר משמר קטן. (מספר 1 במפה) שער הבאר: ידוע גם כשער הדרומי על שום מיקומו בחומת המבצר. שער זה שימש לגישה לבורות מים שנחצבו במדרון הדרומי-מזרחי, כשער שירות לא זכה שער זה לגימור כשאר שערי מצדה ובקירותיו לא נקבעו ספסלים. (מספר 7 במפה) שער המים: ידוע גם כשער הצפוני על שום מיקומו בחומת המבצר. השער דומה בתוכניתו ובנייתו לשער שביל הנחש. מיקומו בסמוך למאגרי המים הגדולים מצפון לבית המרחץ מעיד על השימוש העיקרי בו כשער כניסה למים מהשורה העליונה של בורות המים. מובילי המים צעדו בשביל שנסלל במיוחד למטרה זו ושרידיו נראים בבירור. בנוסף על תפקידו כשער-שירות שימש שער המים כשער הכניסה הראשי מכיוון צפון. על פי המחקר נבנה השער בשלב הבנייה השני של מצדה במקום שער אחר שיצא משימוש. (מספר 36 במפה) השער המערבי: משער זה נמצאו שרידים בלבד בחומה המערבית של מצדה, ובהם שרידים של הספסלים שאפיינו את שערי מצדה ההרודיניים, השער ידוע גם כשער הביזנטי משום ששימש את תושבי מצדה בתקופה הביזנטית, שהשתמשו בסוללת המצור הסמוכה כדרך גישה נוחה יחסית. שערים נוספים השער המבוטל: שרידי שער מרוצף נחשפו מצפון לשער המים בסמוך לפינה המערבית של חומת הארמון הצפוני. השער יצא משימוש במהלך בניית הביצורים בשלב הבנייה השני של מצדה. ההנחה היא ששער זה היה, עד לביטולו, שער הכניסה הראשי למצדה ואף אספקת המים זרמה דרכו. השערים הפנימיים: השערים הפנימיים, שלושה בסך הכול, נבנו במהלך שלב הבנייה השני במצדה ונחשפו בסמוך לבניין VII (המבנה המנהלתי, מספר 32 במפה) ושער המים ושימשו לווסת את התנועה בתוך המבצר. השער ממזרח לשער המים שימש לחסימת הכניסה החופשית לכוון הארמון הצפוני, בית המרחץ והמחסנים. שער נוסף נבנה בפינה הצפון מערבית של בניין VII ושימש כשער כניסה למחסנים המיוחדים הצמודים לבניין. שער נוסף היה שער הכניסה ממצדה לקומפלקס הצפוני (מספר 33 במפה). המחסנים במצדה נבנו מחסנים ששימשו לאגירת מזון וכלי נשק, ובהם מחסנים ציבוריים ומחסנים הצמודים למבנים וארמונות. קבוצת מחסנים ציבוריים עומדים בצמוד לקומפלקס הצפוני במצדה ומחולקים לשני גושים, המופרדים על ידי מסדרון הנמתח ממזרח למערב והיה מחובר למסדרון שהקיף את גוש המחסנים. קבוצה צפונית, שנבנתה לאחר בניית בית המרחץ, ובה חדרי אחסון ארוכים שרוחבם 3.8 מטר ואורכם 20 מטר, חדר אחסון כפול הבנוי בזווית. הרצפות והתקרות של מחסנים אלו צופו בחימר. קבוצה דרומית של מחסנים ובה 11 מחסנים מוארכים שרוחבם 4 מטר ואורכם 27 מטר. במחסנים אלו אוחסנו שמן, יין וקמח ומוצרי מזון אחרים, כל מזון אוחסן בכלים מיוחדים ובמחסנים נפרדים. המחסן החמישי ממערב כוסה בציפוי חסין מים ושלוש גומחות נחצבו ברצפת המחסן במרחקים קבועים, ככל הנראה שימש המחסן להעברת נוזלים לכלי אחסון. מערכות מחסנים נוספות נבנו בסמוך למבנים מיוחדים. שלושה מחסנים נבנו בצמוד לבניין VII הבניין המנהלתי במצדה, מחסנים אלו הכילו, ככל הנראה, סחורות בעלות ערך מיוחד והגישה אליהם הייתה דרך שער מיוחד. קבוצה נוספת של מחסנים הוצמדה למחסני המבנה המנהלתי. מחסנים אלו נבנו בשלב הבנייה השני במצדה ככל הנראה במטרה להגדיל את נפח האחסון הכולל. חופרי מצדה מניחים כי מחסנים אלו אחסנו חפצים בעלי חשיבות יתרה – אולי כלי נשק. טקסט=דגם מיציקת אלומיניום המשחזר את מכלול הארמון הצפוני במצדה.\|ממוזער\|דגם מיציקת אלומיניום המשחזר את מכלול הארמון הצפוני במצדה. ביצוע הדגם: "מה-טוב פתרונות המחשה" הארמונות הארמונות על מצדה נחלקים לארבע קבוצות: הארמון – וילה, ידוע גם כארמון הצפוני. הארמון הטקסי ידוע גם כארמון המערבי. ארמונות קטנים הצמודים לארמון המערבי ששימשו את המשפחה המלכותית. מבני פאר הדומים לארמונות הקטנים, ששימשו אנשי חצר ומרכזים מנהלתיים. הארמון הצפוני שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלום אוויר. מבט לעבר הארמון הצפוני. הארמון הצפוני בשלוש דרגות – העליונה, ששימשה למגורי המלך, הייתה על ראש הצוק, ושתי הדרגות התחתונות נבנו מתחת למפלס הפיסגה ונתמכו במקומות מסוימים בידי קירות תמך עצומים. מבקרי הארמון יכלו ליהנות מהנופים המרהיבים הנשקפים ממנו, וכן מהנקודה הקרירה במצדה, מאחר שהוא המקום היחיד במצדה המוצל ברוב שעות היום וחומות הסלע של הדרגות נותנות מחסה מצוין מן הרוח הדרומית (הזועפת והתכופה). הדרגה העליונה היא הקומה העליונה של הארמון ובה שני חלקים נפרדים, מרפסת בצורת חצי מעגל שבקצותיו קירות עליהם עמדו, על פי השערת החוקרים, עמודים בשתי שורות. החלק השני היה אגף מגורים ובו שני חדרים ממזרח וממערב הסוגרים על חצר פתוחה. קירות החדרים היו מקושטים בציורי קיר בדגמים גאומטריים ופרחוניים. המרצפות נבנו מעשה פסיפס שחור ולבן בדוגמאות גאומטריות משתלבות. גג הנתמך על שני טורי עמודים הגן על החלקים הפנימיים של החצר הפנימית, כותרות העמודים היו מסוג הסדר האיוני שרבים מהם נתגלו מוטלות במקום. הכניסה לקומה העליונה ולארמון כולו הייתה מצד מזרח. הדרגה התיכונה נמוכה בכעשרים מטרים מהקומה העליונה ובה מבנה מעוגל וקומפלקס חדרים מדרום לו. המבנה עצמו לא שרד את שיני הזמן, ונותרו ממנו רק היסודות, שתמך במבנה עגול מסוג התולוס, שתפקודו המדויק נותר בגדר תעלומה. הקיר העגול החיצוני הוא בקוטר 15.3 מטרים והעיגול הפנימי הוא בקוטר 10 מטרים. החלק העליון של הקירות כוסה בנדבך של אבני חול מרובעות. בעת חפירת הארמון היה המרווח בין המעגלים מלא בשברי עמודים וכותרות שעליהן – ככל הנראה – ישב הגג. על פי הנחת החוקרים, נבנו יסודות מעגליים נפרדים על מנת לחלק את הלחצים שהופעלו על הקיר החיצוני. הקומפלקס הדרומי מחולק לשלושה חלקים: גרם מדרגות במערב, חדר גדול במזרח וחלל מקורה במרכז. גרם המדרגות נבנה בחלקו בסלע וחלקו העליון נבנה מעץ, חיבר את המדרגה העליונה לתיכונה והיה סמוי למתבונן מבחוץ. החדר המזרחי קושט בציורי קיר שדמו ללוחות שיש. החלל המרכזי נפתח לכיוון צפון. גגו של החלל נתמך על עמודים מרובעים. הדרגה התחתונה נבנתה כ-15 מטר מתחת לדרכה התיכונה ו-35 מטר מתחת לדרגה העליונה והייתה המפוארת מבין הדרגות. במרכזה עמד אולם ריבועי שמידותיו 17.6X17.6 מטרים וקירותיו משיקים לקצה המצוק ונתמכים על ידי קירות תמך. במרכז ניצב מבנה מקורה הנישא על ידי עמודים (פורטיקו). הקיר הפנימי, היה קיר המצוק שצופה במלט ועמודים הוצמדו אליו כל העמודים נשאו כותרות קורינתיות שנצבעו בזהב. החלק התחתון של הפורטיקו עוטר בציורי קיר בדמות לוחות אבן ושיש. רצפת הפורטיקו נבנתה מעץ ויש להניח שחלק מהמבנה היה מקורה על מנת להגן על ציורי הקיר. בפינה הדרום-מזרחית של הדרגה התחתונה, הוקם בית מרחץ (Thermae) קטן. הארמון המערבי הארמון המערבי הוא מבנה המשתרע על כ-4,000 מ"ר בצמוד למרכז החומה המערבית ובסמוך לשער המערבי. בנוסף לשימוש כבניין מגורים, החפירות הצביעו כי הוא היה מרכז אדמיניסטרטיבי וטקסי מרכזי במצדה ובו ארבעה חלקים עיקריים: אגף המגורים המלכותי ובו סוויטות שנבנו סביב חצר מרכזית. בחלק הדרומי של החצר נקבע כניסה לחדר מבואה, שקירותיו קושטו בקירות גבס מעוטרים, וממנו נכנסו לחדר הכס. בחדר זה נמצאו 4 שקעים ששימשו לכיסא מלכות או למוטות שתמכו בחיפוי מעל לכס. חדרי השינה ואוכל נבנו מצדה המערבי של החצר. חדר נוסף שנבנה לכל אורכו של הצלע המזרחית היה מבואה מצד מזרח לחדר הכס, וברצפתו פסיפס מפואר ובו שילוב של צורות גאומטריות ותמונות של פירות. אגף השירות ובתי המלאכה: אגף השירות נבנה בצד הצפוני מסביב לחצר מרכזית. באגף נבנו גם מספר יחידות דיור בנות שני חדרים ומנגד – בתי מלאכה וחדרי שירות שונים. בצמוד לאגף זה נבנה בית המרחץ ששימש את המתגוררים בארמון. חדרי מדרגות הובילו לקומות מהם לא נותר שריד. אגף המחסנים כלל מחסן שאורכו כ-70 מטר בצד המערבי של הארמון ושלושה מחסנים שנבנו בצמוד. מערכת של מבואות ודלתות הובילה מהארמון למחסנים ודלתות נפרדות מצד דרום ששימשו להכנסת מוצרים וחפצים שונים למחסנים. מחסנים קטנים נבנו בצמוד לאגף המנהלתי. האגף המנהלתי ובו גם יחידות דיור של הפקידים נבנה בצד הצפון מערבי של המלון. אגף זה מורכב משלוש יחידות נפרדות שהצפונית שבהם מפוארת במיוחד. הארמונות הקטנים שלושה ארמונות קטנים נבנו בסמיכות לארמון המערבי, מדרום-מזרח לו. הם נבנו דומים זה לזה ולסוויטות המלכותיות בארמון המערבי עם חצר מרכזית ואכסדרת כניסה. ארמונות אלו ומבנים נוספים שנמצאו, אחד בסמוך למחסנים הציבוריים ושניים אחרים מצפון מערב לארמון הצפוני, שימשו ככל הנראה את אנשי החצר הבכירים. בנין נוסף (מסומן 27 במפה) ובו יחידות דיור סביב חצר מרכזית, ויחידות מחסנים קטנים צמודים שימש ככל הנראה למגורי קצינים של חיל המשמר ההרודיאני. מבנים נוספים בית המרחץ בנוסף לבתי המרחץ הקטנים שנבנו בארמונות בנה הורדוס בית מרחץ רחב ידיים שהיה ממוקם מדרום לארמון הצפוני. בית המרחץ בנוי בסגנון רומי. מחצר הפלסטרה הצפונית, מוקפת העמודים בעלי הכותרות הנבטיות היה נכנס הרוחץ אל חדר ההלבשה (אפודיטריום), משם אל החדר הפושר (טפידריום) ומשם היה יכול לגשת הן לחדר החם והן לחדר הפושר. מלבד החדר הקר, היו רצפות החדרים כולם מכוסים פסיפס מעוטר בדגמים גאומטריים בגוני שחור-לבן, שהוחלף לאחר מכן לרצפת טיח (בחצר החיצונה) ולרצפת אופוס סקטילה שחורה-ורדרדה בשאר החדרים. קירות החדרים עוטרו בפרסקאות, ואילו פיסות מהתקרה, שהתגלו בידי החופרים על רצפת האפודיטריאון, מלמדים כי התקרה הייתה מכוירת בסטוקו הנושא דגמים גאומטריים וצמחיים. בצידו הצפוני של החדר החם, בתוך אפסיס, ניצבה מזרקה בנויה מאבן קוורץ, ובצידו הדרומי עמד אמבט קטן (המבנה המתגלה לעיני המבקר הוא ההיפוקאוסט – מערכת החימום התת-רצפתי). הקולומבריום שמאל\|ממוזער\|250px\|הקולומבריום בחלק הדרומי של מצדה נמצא מבנה מעוגל שזכה לשם קולומבריום – שובך יונים (יונה בלטינית: Columba). המבנה בקוטר 7.5 מטרים, ובנוי בסגנון המתאים לתקופה ההרודיאנית. הקולומבריום מחולק לשניים על ידי קיר ובקירותיו שקעים בצורת ריבוע שצלעו באורך 16 ס"מ והם מסודרים בשורות מקבילות, בסך הכול 80 גומחות בשורה, ממבנה זה נשתמרו 6 שורות וייתכן והיו בסך הכול 10 שורות. חופרי מצדה העלו השערה שהמבנה שימש להטמנת אפר של המתים מקרב הנוכרים שבחיילי המשמר של המלך הורדוס, עם זאת במצדה לא נתגלו ממצאים המעידים על שריפת גופות. ההנחה המקובלת במחקר היא שהמבנה היה שובך יונים שבמקור היה מקורה על מנת להגן על היונים מחיות ועופות טורפים, פתחים שנקרעו בגג או בחלק העליון של המבנה איפשרו ליונים כניסה ויציאה ואוורור. אל פתחים אלו אפשר היה להגיע באמצעות סולם עץ. על פי תאוריה זו שימשו היונים לתקשורת כיוני דואר, וייתכן שמהלשלשת יצרו דשן לגידולים שסיפקו ירקות טריים לתושבי מצדה, וייתכן שהיונים היו גם מקור לבשר. חיבתו של המלך הורדוס ליונים תועדה על ידי יוסף בן מתתיהו ובתלמוד מוזכר שזן יונים נקרא "יוני הרדסיאות הם מין יונים שהביא הורדוס המלך מן המדבר וגדל אותם ביישוב ונקראים על שמו, ודרכם לגדל עם אנשים" שני מבני קולומבריום קטנים ומרובעים נמצאו משובצים בחומת הסוגרים הצפון מערבית ונבנו, ככל הנראה, בשלב הראשון של בניית מצדה ובטרם הקפתה בחומה. הכנסייה הביזנטית מבנה זה, ובסמוך לו מבנה שירות ושרידי מגורים לנזירים המפוזרים על פסגת מצדה, ובמערות על המדרון הדרומי, הם השרידים לתקופה האחרונה בה שימשה מצדה למגורים. הכנסייה נבנתה מצפון מזרח לארמון המערבי. היא בנויה סביב חלל מרכזי ארוך שבצידו המזרחי נבנה אפסיס פנימי. הנרתקס היה בצדה המערבי של הכנסייה. רצפת הכנסייה כוסתה בפסיפס שרובו נהרס. הדיאקוניקון נמצא מצד צפון-מערב לחלל המרכזי, והפסיפס שעל רצפתו נשתמר היטב ובו 16 מדליונים ובהם מתוארים פירות שונים, צלבים ודגמים גאומטריים. מערכת המצור הרומית לצד השרידים המפוארים של מצדה כמבצר מלכותי, וכרקע לסיפור הטרגי, ניצבת מערכת המצור הרומית. בזכות בידודה של מצדה ותנאי מזג האוויר הייחודיים, נשתמרה מערכת המצור במצב ייחודי, והיא אחת הסיבות להכרזת האתר כאתר מורשת עולמית. חפירות וסקר של מערכת המצור נערכו במקביל לחפירות על מצדה אך מרכז הכובד של המחקר, והעניין של המבקרים באתר, מתמקד בשרידים שעל ההר. את עיקר המידע אסף החוקר הגרמני שולטן, שביקר במקום בשנת 1932 במטרה לחקור את המערכת הרומאית, הוא שרטט את המערכת ונתן סימנים במחנות הרומאיים – אותיות לטיניות. בעת עונות החפירות העיקריות במהלך שנות השישים נערכו סקרים של המחנות שהתמקדו בעיקר במחנה העיקרי. את מערכת המצור הקים הלגיון העשירי ויחידות העזר שלצידו. ההערכות השונות נוקבות במספרים שונים, בסך הכול בין 8,000 ל-10,000 חיילים. שלב ראשון ועיקרי בהכנות למצור ובמערכת הייתה הבטחת אספקה של מים ומזון. על פי יוסף בן מתתיהו עבדים – שבויים יהודים – הועסקו בהובלת מים ומזון לצבא הרומאי. במחקר מקיף על המצור שפורסם בשם בחזרה למצדה מציין אמנון בן-תור כי על פי הערכתו צרך הצבא כ-16 טון מזון ו-26,000 ליטר מים מדי יום. מחקר נוסף שפורסם בשנת 2011 על ידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה קובע כי הצבא הרומי השתמש לצורכי המצור בעצים שהובלו מאזורים מיוערים בארץ ישראל הן לצורכי בניית מכונות מצור והן לצורכי חימום. חילוקי דעות קיימים גם לגבי פרק הזמן במהלכו הושלמה בניית המערכת, עם זאת החוקרים מסכימים כי יכולותיו ההנדסיות של הצבא הרומי ומומחיותו בלחימת מצור הביאו להשלמת המערכת המצור עצמה תוך זמן קצר. על פי בן-תור הושלמה בניית המחנות לחיילי הלגיון והדייק שהקיף את מצדה כשבוע, וחודש נוסף הוקדש לבניית הסוללה. היקף המאמץ הוא מרשים ומעיד על החשיבות של מצדה בעיני הרומאים ורצונם בהגעה להכרעה מוחלטת. חומת מצור האלמנט הראשון במערכת המצור הייתה חומת מצור (דייק) במטרה למנוע אפשרות פריצה ממצדה, הן למטרות התקפה על העמדות הרומאיות או בריחה של הנצורים. אורכה כ-5 ק"מ, והיא נבנתה מאבן בעובי ממוצע של 1.6 מטר ובגובה ממוצע של 3 מטר, בדייק נבנו 37 מגדלי שמירה ותצפית. מחנות מצור בטבעת שנייה, מחוץ סביב מצדה נבנו 8 מחנות שבהם חנו החיילים הרומאיים. מחנות אלו נבנו בנקודות בעלות חשיבות טקטית למערכת המצור. 3 מחנות מצד מזרח שסומנו באותיות א-ג (מקביל לסימון A-C במחקרו של שולטן) בקבוצה זו היה מחנה ב המחנה הגדול ששימש ככל הנראה כבסיס אספקה בזכות קרבתו לים המלח. המחנות הקטנים א ו-ג שמרו על הגישה לשביל הנחש והתנועה בנחל מצדה. חומת המגן של מחנה א שוחזרה בחלקה. בין מחנה א ל-ב נקבע השער של הדייק. מחנה ד (מקביל לסימון D) נבנה מצפון למצדה ושמר על הדרך לעין גדי, מקור אספקת המים העיקרי לצבא הרומאי. מחנה ה (E) נבנה מצפון מערב למצדה, סמוך לסוללת המצור ושימש ככל הנראה כמחנה הכנה להסתערות מחנה ו (F) הוא הגדול והחשוב במחנות הצבא הרומאי, נבנה בסמוך למחנה ה, שבו ישב הכוח העיקרי וככל הנראה מפקדתו של סילבה. בתום המצור נותר בו חיל מצב קטן במחנה קטן שנבנה מאבנים שפורקו מהמחנה הגדול. על פי מטבעות שנמצאו במקום נותר בו כוח צבאי עד לשנת 115 לערך. בין מחנה ה ל-ו נמצאו שרידי מבנים לא מבוצרים, ככל הנראה "חנויות" שהופעלו על ידי סוחרים נבטיים עבור החיילים הרומאים. מחנות ז (G) ו-ח (H) להם לא היה תפקיד ישיר במצור והם שימשו בעיקר להשלים את ניתוק מצדה מכיוון דרום. סוללה הרומאים לא הסתפקו בניסיון להכריע את המערכה במצור בלבד אלא פעלו לכבוש את המבצר במהירות. לצורך זה הוקמה סוללה שהובילה מהמצוק המערבי אל חומת מצדה. נקודת הפריצה נבחרה במקום שגובה הצוק בו הוא כ-150 מטר, שהוא למעשה נקודת תורפה של המתלול הטבעי – שלוחה צרה המקשרת את רגלי הר מצדה אל הרי מדבר יהודה שממערב לו. על שלוחה זו בנו הרומאים, ככל הנראה בסיוע עובדי כפייה יהודים, סוללת מצור, על בסיס של עצים שהובאו מאזור ההר שפכו עפר מהודק שנאסף באזור מצדה. התוצאה הייתה סוללה אלכסונית באורך של כ-100 מטר שהביאה את התוקפים אל מתחת לחומות המבצר. ממצאים ארכאולוגיים מתקופת המרד הגדול ממוזער\|שמאל\|250px\|מטבע מתקופת המרד הגדול: ועל צדיו הדימויים: ארבעת המינים וכד במהלך החפירות נתגלו ממצאים רבים מתקופת המרד הגדול ומימיה האחרונים של מצדה. ממצאים אלו עוררו התרגשות רבה בקרב החופרים כפי שעולה מפסקאות רבות בספרו של יגאל ידין המסכם את עונות החפירה במצדה. עיקר הממצאים מתמקד במגורים אותם בנו או התאימו מגיני מצדה לצרכיהם, במבנים ציבוריים, בעיקר בעלי חשיבות דתית פולחנית שהוקמו לשירות הקהילה ובממצאים אחרים ובהם מסמכים כתובים, מטבעות, עצמות אדם וחלקי כלי נשק ושריון. במחקר שניתח את הממצאים מתקופת המרד הגדול קובע רוני רייך כי "נתונים האלה, ואחרים, מצביעים על כך שיישוב הפליטים במצדה היה ברמת ארגון גבוהה. לא היה זה יישוב רגיל, אלא מחנה של עקורים. הנהלת המחנה הפרידה את מקום מגוריהם של משפחות מאלה של אנשים שהגיעו בגפם. מעבר לכך הופרדו גם קבוצות בעלות השקפות עולם דתיות שונות בתוך החברה היהודית. ל'איסיים' ניתנו האזורים הדרומיים ביותר, ובכך הם הופרדו, ככל שהדבר היה ניתן בשטח המצומצם של מצדה, מיתר התושבים." מגורים מצדה של הורדוס לא התאימה לצורכי המורדים שתפסו את ההר, ובעיקר נכון הדבר לגבי הארמונות המפוארים שלא התאימו למגורי משפחות, על פי ממצאי החפירות השקיעו הסיקריים ושאר מגיני ההר מאמץ רב להתאים את המבצר לצרכיהם. רוב המבנים, מלבד המחסנים, הותאמו למגורים. חלקי עמודים, כותרות עמודים ואבני בניין מהארמונות שימשו כחומר ליצירת מבנים או כחומר מילוי למבנים שהוסבו לפי צורכי המגינים. תשומת לב מיוחדת נתנו המגינים לעצים שפורקו ממבני הורדוס ושימשו לבניית חדרים ולאחר מכן במלחמת המצור. על פי ממצאי החפירות, הארמון המערבי לא שימש את מגיני ההר למגורים אלא כמרכז אדמיניסטרטיבי. במקום נחשפו עשרות ראשי חץ ומטבעות מתקופת המרד הגדול. גם הארמון הצפוני לא שימש למגורים אלא כעמדת תצפית על מערכת המצור הרומאית, חלקים גדולים מהעמודים וקורות העץ פורקו ושימשו במבנים אחרים על מצדה. במדרגה האמצעית נתגלתה ערימה גדולה של חיצים שרופים וייתכן כי המקום שימש גם כעמדה לתקיפת הרומאים. הממצא החשוב ביותר נתגלה במדרגה התחתונה, מתחת לשכבת שרפה – שרידי שלדים של גבר, אישה צעירה וילד ממגיני מצדה. יגאל ידין שיער כי אלו שרידיו של המורד האחרון שרצח את משפחתו והתאבד, וכתב: בארמונות הקטנים הוסבו החדרים למגורים עבור משפחות ובהם הוקמו מטבחים ותנורים, בשכבות האפר נמצאו שרידים של כלי בית. במקומות אלו ניכר כי המגינים אספו חפצים שונים באחד מחדרי הבית והציתו את תכולתו. חומת הסוגרים שימשה למגורים עבור מגיני מצדה שהשתמשו בכל הסוגרים כחדרים או אפילו כדירות וכלי בית וממצאים אחרים המעידים על חיי יום-יום שהתנהלו בתוך חומות מצדה נמצאו על ידי החופרים, ובהם שרידי בגדים, כלים מחומרים שונים ועשרות מטבעות מתקופת המרד. בניגוד לממצאים המעידים על הצתת בתי מגורים על מצדה, ניכר כי האש פסחה על יחידות המגורים שבחומות, והממצאים נמצאו מושלכים על הרצפה או במקומות אחסון ולעיתים נמצאו כלים על תנורים. במקרים מסוימים נמצאו שרידים מפוחמים בפינות הסוגרים – עדות לכך שמשפחות אספו את מטלטליהן והציתו אותן במרוכז. על מנת לפתור את בעיית הדיור על מצדה בנו מגיני מצדה בקתות מבוץ ושברי אבנים סביב הארמונות הקטנים, בסמוך לחומה, וקבוצה נוספת בחלק הדרומי של מצדה. החופרים כינו מבנים אלו בשם "מחנה המעבר" ההשערה היא כי בקתות אלו נבנו בשלבי המרד האחרונים לאכסן את הפליטים שהגיעו למצדה. בית הכנסת העתיק בית הכנסת העתיק במצדה הוא אחד היחידים מתקופת בית שני ונחשב לאחד הקדומים. הוא נבנה בצמוד לחומה בצד צפון-מערב של מצדה וממערב לבניין VII. בית הכנסת נבנה, על פי ההשערה ובהסתמך על מציאת גללי בהמות בין שתי רצפות המבנים כאורווה עבור בהמות, בחומת הסוגרים של מצדה. הורדוס לא בנה בית כנסת על מצדה. בשלבו השני, בעת המרד הגדול, הוסב לבית כנסת. זהו בניין מלבני שמידותיו הפנימיות 12.5X10.5 מטרים ובו שני טורים של שלושה עמודים. מסביב לקירות בית הכנסת בנו מגיני מצדה ספסלים מטויחים הבנויים כמדרגות ועשויים מפסולת בנייה ומשברי חוליות עמודים שנלקחו ממבנים הרודיאניים ובהם זוהו כותרות מהקומה התחתונה של הארמון הצפוני. פינתו הצפון-מערבית של הבניין היא חדר נפרד המשולב בחומת הסוגרים ובו נמצאה שכבת שרפה ובה שברי כלי זכוכית וברונזה. על רצפת המבנה נמצא אוסטרקון ועליו הכתובת "מעשר כוהן", וחרס נוסף עם הכתובת "חזקיה", בבור שנחשף מתחת לרצפת המבנה נמצאו קטעי מגילות ובהן טקסט עברי: שני הפרקים האחרונים של ספר דברים וחלקים מפרק לח' בספר יחזקאל וייתכן שהבור שימש כגניזה. בבית הכנסת נערכים היום טקסים דתיים, בין השאר בר מצווה, כאשר ספר תורה מועלה להר לשם קריאה בו בהתאם למקובל בימי שני וחמישי ובחול המועד. מקוואות שמאל\|ממוזער\|200px\|המקווה הצפוני שמאל\|ממוזער\|200px\|המקווה הדרומי 250px\|ממוזער\|שמאל\|שלט במקום גילוי "הגורלות". על האוסטרקון בשורה השנייה, שני מימין – כתוב השם בן יאיר בחפירות נחשפו שני מקוואות ציבוריים ומספר רב של אגני היטהרות ואגנים לידיים. המקוואות הגדולים נחשפו בקצוות של מצדה, אחד בצפון ואחד בדרום, שניהם נבנו על פי ההלכה, כלומר בניית "אוצר" של מי גשמים ובמקושר אליו אגן הטבילה. המקווה הדרומי נבנה בתוך סוגר 1197 ובסמוך למגדל 1196. במקווה נבנו 3 בריכות שצופו בטיח אפור אטום למים. אל הבריכה הגדולה הובילו 3 מדרגות ואליה זרמו מי גשמים שנאגרו על גג הסוגר דרך מוביל מים, הבריכה השנייה מחוברת לבריכה הגדולה באמצעות נקב השקה והיא זו ששימשה לטבילה אליה הובילו שתי מדרגות והיא קטנה יותר במידותיה. בריכה שלישית, הקטנה ביותר, שימשה לרחצה בטרם הטבילה. מחוץ לסוגר הוכשרו חדרים נוספים כחדרי הלבשה ובהן נקבעו גומחות בקירות, ככל הנראה עבור בגדי הטובלים, אולם כניסה עם ספסלים נבנה בכניסה למקווה משברי עמודים שנעקרו מהארמונות ההרודיאניים שעל מצדה. המקווה הצפוני, הדומה במבנהו לדרומי, נבנה בצד המזרחי של החצר המרכזית בניין VII. במקווה נבנו שלוש בריכות אליהם נקשרה מערכת איסוף מים, החדרים הסמוכים למקווה לשימוש הטובלים נהרסו כמעט עד היסוד. גילויים של מקוואות בחפירותיו של פרופ' יגאל ידין במצדה בשנת 1965 פתחו למעשה את המחקר הארכאולוגי של נושא זה. בחפירות אלו נתגלו מספר מתקני מים מדורגים, כאשר שניים מהם זוהו על ידי ידין כמקוואות טהרה. בספרו הפופולרי על חפירות מצדה ניתן למצוא תיאור מרתק של חשיפת המקוואות הללו, ושל ביקורו במקום של הרב דוד מינצברג, מגדולי המומחים בהלכות מקוואות, אשר לשמחתם של כל הנוכחים פסק מיד שהמקווה הדרומי שבחומת הסוגרים של מצדה כשר למהדרין: "משופרא דשופרא שבע פעמים". חדר הגורלות בנקודה שסומנה בעת החפירות כ"לוקוס 113", בחדר שער פנימי המקשר בין שער המים ואגף המחסנים, נחשפה קבוצה של 11 אוסטרקונים. על פי צורת הכתב נראה שהאוסטרקונים נכתבו על ידי אדם אחד. בכל אוסטרקון רשום שם אחד. עם חשיפתם ייחס ידין את האוסטרקות כגורלות אותם הטילו המגנים לפני ההתאבדות. להתרגשות הרבה הוסיפה ההתאמה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו וזיהוי השם "בן יאיר" בין אחת האוסטרקות. ממצאים אחרים ממצאים רבים ומגוונים התגלו בחפירות שנערכו במאה האחרונה במצדה. למעלה מ-1,600 פריטים שונים הכתובים בארמית, ביוונית (שניהם בכתב נבטי) או בלטינית. 15 כתבי יד הכתובים עברית, רובם מכילים קטעי מקרא או ספרים חיצוניים. מהם 14 הכתובים על קלף ובכתב עברי מרובע, ואחד מהם כתוב באלפבית עברי עתיק ועל גבי פפירוס, ככל הנראה שומרוני. בין כתבי היד שהתגלו ישנם קטעי מקרא, קטעי פרשנות למקרא, קטעים מן הספרים החיצוניים, וכמה טקסטים לא מזוהים. בנוסף התגלו באתר מטבעות, כלים ומנורות שמן לרוב. בסוגר 1039 בסמוך לבית הכנסת נמצאו שרידים רבים ובהם אבני דירדור, שרידי כלים וכלי נשק, וקטעי מגילות שבזכותם זכה לשם סוגר המגילות. חופרי מצדה מניחים כי הסוגר שימש את החיילים הרומאיים שבזזו את מצדה והשליכו את החפצים בהם לא רצו בסוגר. בין היתר נמצאו קטעים משירות עולות השבת המיוחס לכת האיסיים. כן נמצא בסוגר מסמך המתעד תשלום משכורת לפרש מן הלגיון העשירי. התלוש מלמד כי החייל, גאיוס מסיוס, יליד הקולוניה בירות, קיבל משכורת שלוש פעמים בשנה. הוצאותיו על לבוש, ציוד ומזון לו ולסוסו נוכו מהמשכורת. בדרגה העליונה של הארמון הצפוני נמצאה עדות ליהדותם של הסתתים והבנאים: על עשרות חוליות פזורות של עמודים בסיסים וכותרות, סותתו אותיות עבריות ומספרים שנועדו לצרכים מעשיים של הצבת העמודים (בעמוד מורכב הסימונים לא נראים, כך שהסימונים לא נעשו לראווה). 250px\|ממוזער\|שמאל\|תמר מתושלח בקיבוץ קטורה בשנת 2007 פורסם כי חוקרים במכון הערבה ללימודי הסביבה שבקיבוץ קטורה הצליחו בשנת 2005 להנביט חרצן תמר בן 1,900 שנה שנמצא במצדה ולגדל אותו לעץ קטן, שזכה לשם מתושלח – האחרון לזן ארץ ישראלי נכחד. מצדה כמיתוס שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל ישראל מתנוסס מעל עתיקות מצדה ממוזער\|טיול של הנוער העובד במצדה 1951 שמאל\|ממוזער\|250px\|קבוצת חברים מגן-שמואל בטיול למצדה 1951 שמאל\|ממוזער\|250px\|השבעת טירוני גדוד קרקל מול מצדה, 2006 במסורת הרבנית סיפור מצדה אינו מוזכר כלל במשנה או בתלמוד. הקווים העיקריים בסיפור – ההתאבדות והרג הנשים והילדים – היו זרים לרוח ספרים אלו. אפשר גם שהפרושים, אויבי הקנאים, ראו את הפוטנציאל הטמון בסיפור ורצו לעקר את הדחף למרד. המופת והדוגמה של חז"ל נלקחו מרבן יוחנן בן זכאי, שברח מירושלים הנצורה ובברכת הרומאים הקים את המרכז היהודי ביבנה. ספריו של יוסף בן מתתיהו לא שומרו במסורת הרבנית, ורק במאה העשירית נוצר מגע ראשון בינה לכתביו עם חיבור "ספר יוסיפון", עיבוד מסורס ומקוצר של כתביו שזכה לתפוצה רחבה יחסית בקהילות יהודיות. בגרסת יוסיפון, שהלמה את ההשקפה הרבנית, מצאו הקנאים את מותם בקרב נואש נגד הרומאים ולא נטלו את חייהם במו-ידם. אולם סיפור ההתאבדות מובא ביוסיפון בהקשר של ירושלים. בדורות מאוחרים יותר התייחסו רבנים לסיפור ההתאבדות במצדה והצדיקו אותה. כותב האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז על ההתאבדות ביוסיפון: "ואפשר שחששו שאם הרומיים ילכדו אותם חיים ויענו אותם ייגרם מזה צרות רבות לכלל ישראל כידוע מסדר המלחמה, ולפיכך שלחו יד בעצמם." יחד עם יתר עבודתו של יוספוס, סיפור מצדה היה מוכר מאוד בעולם הנוצרי והפך לסמל לקנאות עיוורת ונואשת. ב-1943, למשל, כשהרמן גרינג השווה את החיילים הגרמנים בסטלינגרד למגיני תרמופילאי, התבדחו כמה מקציניהם באופן פרטי כי ההתאבדות במצדה מהווה תקדים הולם יותר. מיתוס ציוני התנועה הציונית בתחילת דרכה אימצה את מצדה ונאום בן יאיר כסמל לשאיפה לחירות והתחדשות לאומית תוך לחימה לא מתפשרת עד השגת המטרה או מוות. לצורך קידום המיתוס והאתוס הנלווה אליו, ומתוך הסתמכות על מידע היסטורי מוגבל, נבנה סיפור ששינה את הכרוניקה של מצדה כפי שעולה מספרו של יוסף בן מתתיהו על מנת להתאימו ללקח המתחייב. הציונות, כתנועה מחדשת, שללה את הגבורה הפסיבית של קידוש השם, שאפיינה את היהדות הגלותית לדעתה, וביקשה להדגיש גבורה פעילה יותר, תוך בניית מיתוסים של גבורה על מנת ליצור, על בסיס ההיסטוריה היהודית, אנטיתיזה לדימוי הגלותי-אנטישמי ולקשור את הציונות לארץ ישראל. במהלך בניית האתוס הציוני בלט מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהציב כמודל לאידיאל ציוני את מרד המכבים ומרד בר כוכבא כמיתוסים שבמרכזם עומד לוחם יהודי קנאי המגלם את מוטיב הגבורה. כמודל אימץ ברדיצ'בסקי את סיפור המצור על מצדה, תוך שהוא משמיט ממנו את זהותם של הלוחמים אותם מתאר יוסף בן מתתיהו כרוצחים של בני עמם ואינו חוסך מהם את שבט לשונו. החיפוש אחר סמלים יהודים מתחדשים הביא לאימוץ המכבים מחד ומצדה, שהתאימה – בתיאורה על ידי ברדיצ'בסקי – כמעוז אחרון של יהודה העצמאית, ומגיניה כסמל למסירות נפש לאומית, לשמש כ"אתר פולחני" – בלשון הסוציולוג ד"ר מולי ברוג שני אירועים היסטוריים אלו התאחדו למיתוס כולל אחד. ומצדה הפך מוקד של עלייה לרגל. גבורתם של מגיני מצדה התפרשה כמלחמה למען חופש המולדת והתאבדותם כמוצא של כבוד בפני עבדות, כך הושג הניצחון הסופי "והצדק יצא לאור". בשנת 1923, במקביל לעלייה השלישית, יצא לאור בוורשה תרגום חדש, מאת ד"ר יעקב נפתלי שמחוני, לספר "מלחמת היהודים". אף על פי שהספר תורגם לפני כן, נגישותו של התרגום והמבוא מאיר העיניים החזירו את העניין בספר בכלל ובסיפור מצדה בפרט. המתרגם לא נמנע מהבעת עמדה המציגה באור חיובי את יוסף בן מתתיהו ודרכו את לוחמי המרד הגדול – ברוח התקופה, אך בניגוד למסורת בה המרד ומוביליו נחשבו למביאי אסון. הפואמה "מסדה" של יצחק למדן בשנות ה-20 של המאה ה-20 כתב המשורר יצחק למדן את הפואמה מסדה, המבטאת מרכיבים מרכזיים בהגות הציונית, ומדגישה את ערכי הצמא לחירות, לאומיות וגבורה, שיאה של הפואמה במשפט המפורסם שהפך למעין שבועה לאומית: הפואמה הציגה את סיפור מצדה ללא הקשר היסטורי, האירוע ההיסטורי הפך לסמל רוחני, כמשל על המלחמה על ארץ ישראל הנקנית בייסורים והתגבש לכלל לקח חברתי על מקומו של הבודד בתוך הקולקטיב. באזכורים של מצדה חיבר למדן את ההיסטוריה להווה, ומתח קווים בין הקנאים הקדומים לציונים במאה העשרים. הפואמה צורפה לתוכנית הלימודים בתיכון בישראל, וחיזקה את מעמדה של מצדה בתודעה הישראלית. הפואמה הפכה את אירועי מצדה וליל ההתאבדות של המורדים לכלל מסכת הקושרת בין לוחמי המרד הגדול והאידיאל הציוני של המלחמה על ארץ ישראל, ולגשר בין עבר שהוצג כמלא גבורה לרוח הזמן של ההגשמה הציונית. ביטוי לרוח זאת נמצא בדברי עזריה אלון המצוטטים בספר ים המלח ומדבר יהודה: 1900–1967: . המנון בית"ר הזרם הרוויזיוניסטי של הציונות באמצעות תנועת הנוער בית"ר, פעל לאור משנתו של זאב ז'בוטינסקי, לרגלי התנועה הייתה תורה מדינית חברתית מקיפה שמטרתה האולטימטיבית הייתה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי עשה שימוש במיתוסים ואירועים היסטוריים מיתיים של העולם היהודי הקדום מתקופת בית ראשון ותקופת בית שני, החשמונאים, ובר כוכבא. זאת במטרה לקבוע הקשר ישיר והדגשת ערכי התנועה שעיקרם דחיית הגלות ואימוץ ערכים אוניברסליים של תחיה לאומית. התמצית של אידיאלים וסמלים אלו בא לידי ביטוי בשיר בית"ר, שחובר בפריז שנת 1932 כהמנון לתנועת בית"ר. השיר מגדיר את האידאות שבבסיס התנועה הרוויזיוניסטית, 3 הרים – פסגות מבוצרות מופיעים בשיר ומצדה (מסדה) היא אחת מהן. ההרים עצמם והאירועים ההיסטוריים סביבם הם בעלי חשיבות סמלית למיתוס התקומה וההתנערות מכל מה שנתפס כגלותי וכנוע ואימוץ ערכים של לוחמה והקרבה. עצם ההליכה אל המבצרים העתיקים וההעפלה אל פסגתם מתוארת בשיר כעניין סמלי בעל הקשרים מרחיקי לכת שמסמלים את הדרישות וההתחייבות של חניכי התנועה. על פי פרופ' דן מירון "המשקע שהותיר [השיר] בתודעה הספרותית והציבורית ואפילו בזיכרון הלשוני העברי כשלעצמו. המטבעות הלשוניות שטבע בהן המשורר נעשו ל"חלק מהמטווה הקיים והעומד בשיח הציבורי העברי במשך שבעים שנה". המסעות למצדה ממוזער\|טקסט=חניכי גדנ"ע צועדים במהלך "מסע האלף" למצדה, 1950. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית\|חניכי גדנ"ע צועדים במהלך "מסע האלף" למצדה, 1950. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית הטיולים והמסעות היו חלק בלתי נפרד מגיבוש זהותו הלאומית של הדור הצעיר בארץ ישראל, בתקופה שלפני ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל, חלק מבניית האתוס הציוני הארץ-ישראלי. הטיול הציוני הראשון למצדה, המתועד, נערך בשנת 1912, על ידי אביעזר ילין וחניכי חוג ההתעמלות של אגודת "מכבי" מירושלים, ונמשך אחד-עשר יום. התמסדות הטיולים לאזור החלה כנראה ב-1923 או 1924; גופים שונים יצאו למצדה: הסמינר למורים "מזרחי", בירושלים וגימנסיה הרצליה בתל אביב. החל משנות ה-30, בהדרכת שמריה גוטמן, החלו מסעות תנועות הנוער, בעיקר הנוער העובד, המחנות העולים, ותנועות הנוער האחרות שהיו קשורות למפלגות השמאל הציוני. מצדה הלכה ותפסה מקום חשוב יותר בעולמן של תנועות הנוער, והחלה להפוך לסמל בפרסומי התנועות ובפעילותן, הסיסמה שאומצה הייתה "שנית מצדה לא תיפול". הגישה למצדה הייתה קשה, והטיולים נמשכו ימים מספר. בהיעדר כבישים סלולים חצו המטיילים את ים המלח בסירות ועלו אל ההר דרך הסוללה שעד לרעידת האדמה של 1927 הובילה עד לנקודת הפריצה. אך לאחר רעידת האדמה השתנה גובה הסוללה והקטע האחרון של ההעפלה הפך לקשה במיוחד. ב-21 במרץ 1934 נהרגה חיה ורטה בת ה-17, תלמידת הגימנסיה הרצליה, לאחר שאבן נפלה על ראשה והפילה אותה במדרון ההר. ב-6 בספטמבר 1937, נהרג מדריך הטיולים אהרן אגסי, בנופלו במהלך הירידה מהמצדה. הטיולים הופסקו במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 – מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול הפכו את המסע למסוכן. בשנת 1941 ערך שמריה גוטמן מסע למצדה בעקבותיו הוגש מסמך עמדה למוסדות הלאומים של התנועה הציונית ובו הצעה להכשיר עלייה נוחה למצדה, לערוך באתר חפירות ארכאולוגיות מקיפות ואף להקים בסמוך מרכז חינוכי. בינואר 1942 ארגן שמריהו גוטמן, בתמיכת הנוער העובד והלומד והפלמ"ח את "סמינר מצדה", במהלכו טיפסו המשתתפים לפסגה וערכו סקר מדעי למחצה של הממצאים הגלויים לעין. המשתתפים שהו 5 ימים באתר, קראו בכתבי למדן ויוסף בן מתתיהו תחת הקריאה "כי לא נותקה שלשלת מצדה". בשנת 1950 יצאה משלחת חניכי גדנ"ע כלל ארצית למסע במדבר יהודה, שהסתיים במצדה. בשנת החמישים יצאו משלחות של התנועה המאוחדת, בהנהגתם של זאב משל ומיכה לבנה, שגילו לראשונה את קצוות שביל הנחש ואת הכניסה לארמון הצפוני. השביל סומן באבנים, ויתדות וחבלים הוצמדו לסוללת המצור על מנת לאפשר טיפוס קל יותר לחניכים שיבואו לאתר בעתיד. גילי חסקין מציין כי אירוע זה היה הצעד המשמעותי ביותר בהפיכת העלייה למצדה למסורת עבור חניכי תנועות הנוער. ניצחונות הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, והחרדה שפשטה עם התקרבותם של הגרמנים לא"י דרך מצרים, וגם מסעם בדרום רוסיה, חידדו עוד את התחושה הזו. החלו דיבורים על "מות גבורה", שלא היו בה עד אז. מצדה שהייתה עד אז לסמל של בנייה החלה להיות גם סמל למרד ומלחמה עד מוות במקום כניעה. באווירה זו הפכו מסעות תנועות הנוער למצדה, החל משנות ה-40 של המאה ה-20, להיות ממוסדים ומאורגנים על ידי מרכזי התנועות. משנת 1943 החל גם הפלמ"ח במסעות למצדה, שהיו למעשה מסעות אימון צבאיים למחצה, וכללו גם אימון בנשק. הנובלה 'ריצה אצל הים' של ס. יזהר מנציחה את אחד המסעות הללו ממרץ 1943 של חניכי כפר הנוער בן שמן בהדרכתו של יזהר. על רקע זה, ובמסגרת מאתיים ימי חרדה, מאביב 1942 עד 3 בנובמבר 1942, שבהם התקדמו יחידות הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, כשמגמת פניהם מזרחה לכיוון תעלת סואץ, עלתה שאלת הגנתה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית. המצוקה הובילה לרקימת תוכנית לריכוז כל האוכלוסייה היהודית במובלעת באזור חיפה והגליל, כשייסוגו הבריטים מן הארץ, ולהילחם עד האיש האחרון. התוכנית נקראה במטה ההגנה בשם "תוכנית חיפה" וניתן לה הכינוי "מצדה על הכרמל". מצדה כסמל בעת השואה במקביל לאירועים בזירת המזרח התיכון וארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בפרט, עמדו קהילות יהודיות באירופה בפני השואה, אירועים של התנגדות למכונת ההשמדה הנאצית העלו שוב וביתר שאת את השימוש במצדה כסמל. עם זאת מצדה לא הייתה חלק ממערכת הסמלים של העולם היהודי בגולה, ואזכורה ביחס לאירועים כגון מרד גטו ורשה היה חלק ממתן פרשנות מטאפורית לאירועי השואה שנוהל בארץ ישראל בלבד ותוך שילובו באתוס והנרטיב של הלחימה והגבורה. במאמרו המקיף על מיתוס מצדה מצטט ד"ר מולי ברוג את כותרת העיתון "ידיעות אחרונות" מיום 16 במאי 1943: ובהמשך קטע מנאומו של יצחק גרינבוים יושב ראש ועד ההצלה: . בציטוטים אלו מצביע ד"ר ברוג על השימוש במצדה על מנת ליצור גשר וסמל שאיפשר להבין ולהזדהות עם אירועי המרד, בתוך ההתמודדות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם מלא היקף ומשמעות אירועי השואה. בשנת 1963 פרסם חיים לזר-ליטאי את ספרו "מצדה של ורשה" ובו תיעוד פעולות הארגון הצבאי היהודי בעת המרד, אף על פי ששם המבצר איננו מופיע כלל בספר הרי שבחירת השם מצביעה על הקשר שנוצר בין שני המיתוסים בתפיסה ההיסטוריוגרפית והמיתית של ישראל. מאידך, מתארת אביבה חלמיש, במחקר המתעד את פעולותיו של מאיר יערי בארץ ישראל ובאירופה בעת השואה, את נקודת השקפתו ששמה את מצדה כסמל לשלילה וכדרך שיש להתרחק ממנה: . לאחר הקמת מדינת ישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|צמד מטוסי F-16 של טייסת 116 חיל האוויר הישראלי מעל מצדה, 2012 הקמת מדינת ישראל לא הפכה את מיתוס מצדה למיותר או לא משמעותי, המיתוס השתלב בשיח החדש של מלחמת העצמאות שבבסיסו גבורת המעטים, הלוחמים לתקומת ישראל ממשיכי דרכם של מגיני המצדה, אל מול הרבים, הקמים להשמידה. את המיתוס טיפחו תנועות הנוער בטיולים למצדה, שהפכו לקלים יותר עם סלילת הדרך לעין גדי ועם חשיפת מלוא מסלול שביל הנחש בשנת 1953. במקביל נתקבע הדימוי והקשר לצה"ל עם הפיכת מצדה לאתר השבעה של טירונים מחיילות שונים. במהלך החפירות של יגאל ידין במצדה בשנת 1965, זהותו הייחודית של ידין כרמטכ"ל לשעבר וההתגייסות של כל מערכות המדינה לחפירת מצדה, הובילו לשיא בעניין הציבורי. ד"ר גילי חסקין, במאמרו על מיתוס מצדה, מגלה את קו השבר של המיתוס במלחמת ששת הימים, בו נשברה תחושת המצור של מדינת ישראל, ואפשרה בחינה מחדש של מיתוסים ובהם מצדה. חוקרים אחרים רואים את התרחקות חלק מהציבור הישראלי ממצדה עם התהליך המכונה פוסט ציונות שבו נבחנו מחדש, בעין ביקורתית, נקודות יסוד בהיסטוריה של הציונות ומיתוסים מכוננים. טקסט=הלוויה ל-27 השלדים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות במצדה. ההלוויה נערכה בטקס ממלכתי צבאי והשלדים נקברו לרגלי צוק מצדה במקום הצופה לעבר ארמון הורדוס. מאוסף הספרייה הלאומית – ישראל.\|ממוזער\|הלוויה ל-27 השלדים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות במצדה. ההלוויה נערכה בטקס ממלכתי צבאי והשלדים נקברו לרגלי צוק מצדה במקום הצופה לעבר ארמון הורדוס. מאוסף הספרייה הלאומית – ישראל. במקרים קיצוניים יותר הפך מיתוס מצדה בפי מתנגדיו הנמרצים ביותר לתסביך מצדה, ביטוי מקביל לביטויים המתארים תחושות מצור ורדיפה. על פי תפיסה זו דרכם של מעצבי מדיניות ואנשי חינוך ישראליים. פרופסור יובל דרור מבית ספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב קבע בסדרת מחקרים כי . מצדה כאתר ארכאולוגי ותיירותי שמאל\|ממוזער\|250px\|הכניסה לגן הלאומי מצדה 250px\|ממוזער\|שמאל\|אולם המבואה במצדה 250px\|ממוזער\|שמאל\|מרכז המבקרים והאכסניה במצדה 250px\|ממוזער\|שמאל\|מוזיאון מצדה על שם יגאל ידין שמאל\|ממוזער\|250px\|הרכבל במצדה שמאל\|ממוזער\|250px\|חיזיון אור קולי על מצדה, אותו הגה ועיצב יהודה אילן. 2007 שמאל\|ממוזער\|250px\|האופרה נבוקו מבוצעת על רקע מצדה. 2010 שמאל\|ממוזער\|250px\|האופרה אאידה מבוצעת למרגלות מצדה 2011 ממוזער\|האופרה לה טרוויאטה, על רקע מצדה 2014 מצדה הייתה אבן שואבת למטיילים ותיירים מאז שחזרה מתהום הנשיה של ההיסטוריה, וביתר שאת עם הפיכתה לסמל ציוני ו"מקום פולחן" מיתי החל מתחילת המאה העשרים. לאחר סיום החפירות ושיחזור חלק ממבני מצדה הפך האתר בשנת 1968 לגן לאומי בן 3,400 דונם. כביש 3199 מערד נפתח בקיץ 1970 ובשנת 1971 נבנה רכבל שאיפשר למבקרים להגיע עד למרחק של 90 מדרגות מהמבצר. בשנת 1995 החלה רשות הטבע והגנים בפרויקט שיפוץ שנמשך עד לשנת 2000 במהלכו נבנה רכבל חדש ומרכז מבקרים חדש. על פי הרשות לפיתוח הנגב, אתר מצדה משך 244,300 מבקרים בשנת 2003 ו-320,200 מבקרים בשנת 2004, חברת דן אנד ברדסטריט עורכת דירוג פופולריות של אתרים תיירותיים (מבין אלו שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום) הכריזה בשנת 2008 כי מצדה הוא האתר הראשון בין עשרת האתרים הפופולריים בישראל. לפי הסקר ביקרו במצדה כ-720,000 מבקרים ובשנת 2010 ביקרו במצדה כ-760,000 מבקרים. בחודש יוני 1973 ביקר במצדה קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט. זה היה ביקורו הראשון בישראל. הקנצלר הגיע במסוק של חיל האוויר, שלאחר נחיתתו הידרדר אל שפת המצוק בגלל רוחות עזות. תושייתו של הטייס בלמה את המסוק בשנייה האחרונה. מזכיר המדינה הגרמני ומלווה נוסף נפצעו קל. שני נשיאים אמריקניים בחרו לשלב ביקור במצדה במהלך ביקורם בישראל. ביל קלינטון ביקר במקום בדצמבר 1998, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בביקורו בחודש מאי 2008 ביקר במקום בלווי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בשנת 2001 הוכרזה מצדה כאתר מורשת עולמית, בזכות מערכת המצור הרומית – בין הבודדות ששרדו בשלמותן בעולם, והארמון הצפוני שהוכרז כדוגמה יוצאת דופן למבנה פאר מהתקופה הרומית. במהלך החורף של שנת 2003 ירדו באירוע בודד כ-30 מ"מ גשם על במת הר מצדה תוך כ-20 דקות, כתוצאה משטף המים על פסגת מצדה קרסה מערכת הניקוז ונזק כבד נגרם לשרידי המבצר. רשות הטבע והגנים קיבלה תקציב ממשלתי לשיקום האתר, ובין היתר שוקמו ציורי הקיר בעיקר בארמון הצפוני, בסיוע מומחה איטלקי לשימור פרסקאות. העתקים הושמו במבצר בעוד הפרסקאות המקוריות הועברו למוזיאון מצדה החדש. מאמצים הוקדשו לשימור חומת הסוגרים שנפגעה כתוצאה מזרימת המים ששטפו את בסיס החומה וערערו את המלט. שיקום זה נעשה על ידי בניית פיגומים מיוחדים ועבודה בצוותים מתמחים. במהלך עבודות השיקום נערכו חפירות נוספות על מצדה. בחודש מאי 2023 השיקה רשות הטבע והגנים את "אתגר מצדה" - מסלול הליכה אתגרי על שפת המצוק, תוך שימוש בסולמות ובמאחזי יד, כאשר ההולכים עליו מחוברים עם רתמה לכבל בטיחות לכל אורכו וחובשים קסדות בטיחות. הכניסה המזרחית הכניסה הראשית למצדה מסתעפת מכביש 90 ונמצאת ממזרח לגן הלאומי. בסמוך למרכז המבקרים פועלת אכסניית מצדה ובה 88 חדרים, חדר אוכל ובו 300 מקומות ובריכת שחייה. האכסניה פועלת גם כמרכז כנסים. בסמוך נבנו שירותים, חניון תת-קרקעי, חנות מזכרות ונקודת עזרה ראשונה. על מנת לאפשר גישה לתיירים לפסגת מצדה נבנה בשנת 1971 רכבל מצדה, שהעלה מספר מוגבל של מבקרים לנקודה הנמוכה מהפסגה, מנקודה זו נאלצו המבקרים לעלות במדרגות לפסגה. בשנת 1997 הוחלפה מערכת הרכבל על מנת לענות לדרישות הגידול במספר המבקרים. תחנת הרכבל התחתונה נבנתה למרגלות ההר ומהווה חלק מקומפלקס המבואה הכולל מוזיאון, אולם הקרנת סרט על מצדה, חנויות ומסעדה. התחנה העליונה נבנתה מחדש. מיקומה מאפשר נגישות לנכים, המדרגות בוטלו והכניסה למבצר היא דרך גשר תלוי. אורך הנסיעה 900 מ' והפרשי הגבהים בין התחנות 290 מטר. עבודות חציבת יסודות התחנה העליונה חייבו הקמת פיגומים תלויים על צלע המצוק, וחומרי הבנייה הועלו לאתר על ידי רכבל זמני. התחנה העליונה בנויה מקונסטרוקציה קלה המעוגנת אל סלע המצוק. בשנת 2007 נפתח במצדה מוזיאון ובו מוצגים הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בחפירות האתר. התצוגה מנסה לתפוס את תשומת לבו של המבקר על ידי סיפור הסובב סביב הורדוס, מגיני ההר והצבא הרומאי. שטח המוזיאון חולק לתשעה חללים ובהם שולבה תצוגה-תפאורה תלת־ממדית ובה דמויות המייצגות את הנפשות הפועלות בסיפור מצדה ורקע המנסה להעתיק את האלמנטים הארכיטקטוניים אומנותיים של מצדה ההרודיאנית. על רקע זה מוצגים הממצאים הארכאולוגיים עם הסברים. החלל הראשון מוקדש ליוסף בן מתתיהו, התקופה ההרודיאנית מוצגת כמשתה מפואר, חללי מגורים פשוטים מייצגים את מגיני ההר וכתובות לטיניות על רקע תפאורה המייצגת מחנה צבא מייצגים את הצבא הרומאי. החלל האחרון מוקדש לחופר האתר, הפרופסור יגאל ידין. הכניסה המערבית הכניסה המשנית למצדה היא דרך כביש 3119 מערד וממנה מגיעים למרגלות סוללת המצור. בסמוך לכניסה זו הוקם אמפיתיאטרון, וחניון לאוהלים. כחלק מחגיגות 25 שנה לעצמאות ישראל ב-1973, התקיים אירוע חיזיון אור-קולי ראשון במרומי מצדה, אשר בא לציין 1900 שנה לנפילת מצדה. את החיזיון הגה ועיצב לראשונה יהודה אילן. האירוע מתקיים גם בימינו. בין החודשים מרץ לאוקטובר, בימים שלישי וחמישי, מוקרן בשעות הערב חיזיון אור-קולי בן כשעה ובו מוצגת ההיסטוריה של האתר תוך שימוש בתאורה דרמטית, המציגה את המצוק והמבצר במלא תפארתו ובניסיון ליצוק חיים לסיפור ההיסטורי של הארמון ההרודיאני והמרד הגדול. בסמוך לכניסה המערבית למצדה הוקם חניון לילה המאפשר לתיירים לינה באוהלים קבועים או כאתר קמפינג. במקום נבנו חדרים למדריכי טיולים, מאהל בדואי משני אוהלים ובהם 20 מיטות. אוהלים אלו מחוממים בחורף. בסמוך הוקמו שירותים, מקלחות ופינות לבישול. החל משנת 2010, העונה ה-25 של האופרה הישראלית, נפתח פסטיבל האופרה שמנצל את מצדה כרקע להפקות ענק. ב-2010 הועלתה הפקה של האופרה "נבוקו" ובה שולבו מפגן אש ופירוטכניקה שהאיר את פני ההר והמדבר. בשנת 2011 נערכה הפקה של האופרה "אאידה" מול חומות מצדה, ובמהלכה נערכו 6 הופעות. לצורך האירוע הקימה מועצה אזורית תמר אמפיתיאטרון פתוח ובו 7,650 מקומות ישיבה ומולו נבנתה במה ברוחב 56 מטר ובעומק 55 מטר ועליה תפאורות בסגנון רומי-מצרי, מצוק וחומות מצדה הוארו במפגן אור. עם תום הפסטיבל פורקו המתקנים. בשנת 2014 נערכה הפקה של האופרה לה טרוויאטה. מצדה בבולי ישראל ב- 3 בפברואר 1965, דואר ישראל הנפיק סדרה של 3 בולי דואר שהוקדשה למצדה. בבול אחד, בצבע ירוק, הופיע ציור של מצדה ממערב; בבול שני, בצבע כחול, הופיע ציור של הארמון שהיה בנוי על הדרגה התחתונה; ובבול שלישי, בצבע חום, מופיע הארמון הצפוני. על השובלים של הבולים מופיעה הכיתובית:" מצדה שנית לא תיפול". הסדרה עוצבה על ידי האמן ר. אראל מסטודיו רולי: גרד רוטשילד וזאב ליפמן. דואר ישראל מכר 2,616,000 בולים מסדרה זו בסך הכל, עד להפסקת המכירה. ב- 10 במאי 1967, דאר ישראל הנפיק בול דאר שעליו מופיע ציור של שני מטוסי קרב מסוג מיראז' של צה"ל במטס מעל מצדה לכבוד יום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל. האמנים מקסים וגבריאל שמיר עיצבו ביחד את הבול. דאר ישראל מכר 929,000 בולים של בול זה עד להפסקת המכירה. ב-18 ביוני 2002, דואר ישראל הנפיק בול דואר של הרכבל במצדה, במסגרת סדרה של 4 בולי דואר שהוקדשה לרכבלים בישראל. האמן מאיר אשל עיצב את הבול. דואר ישראל מכר 928,000 בולים של בול זה עד להפסקת המכירה. ב-27 באוגוסט 2002, דאר ישראל הנפיק סדרה של 3 בולי דאר שכותרתה "ציפורי בקעת הירדן ", שבאחד מהם מופיעים שני עופות עיט זהוב הדואים בכנפיים פרוסות מעל הארמון הצפוני של מצדה. נציין שהעיט הזהוב היה סמלו של הלגיון הרומי העשירי אשר שם מצור על מצדה. האמן יצחק גרנות עיצב את הבול לפי ציור של טוביה קורץ. דאר ישראל מכר כ־800,000 בולים של בול זה. ב- 20 ביוני 2007, דאר ישראל הנפיק בול דאר שמופיעה בו רצפת פסיפס של חדר בארמון המערבי שהתגלתה במצדה; הבול נכלל בסדרה של 3 בולי דאר שהוקדשה לאתרי מורשת עולמית בישראל, כי מצדה הוכרה ככזה על ידי אונסק"ו בשנת 2001. על השובלים של בולי הסדרה הופיעו סמל הוועד הישראלי לאונסק"ו וסמל מורשת עולמית. האמן רונן גולדברג עיצב את הבול. ראו גם המרד הגדול מצדה (מיני סדרה) לקריאה נוספת מקורות יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגם ד"ר י. נ. שמחוני, ורשה, תרפ"ג 1923. מחקרים יגאל ידין, מצדה - בימים ההם בזמן הזה, תל אביב: הוצאת "ספריית מעריב", חיפה: הוצאת שקמונה, תשכ"ו 1966. יוסף קלוזנר וחיים בר-דרומא, מצדה וגיבוריה - תולדות המבצר האחרון של יהודה החפשית, ירושלים: הוצאת אמנות, 1937. אמנון בן תור, בחזרה למצדה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2009. חנן אשל, מצדה: עלילת גבורה, ירושלים: הוצאת כרטא, 2009. אניטה שפירא, חרב היונה: הציונות והכוח, 1881 – 1948. עם עובד / ספרית אפקים, 1993 מאיר בן-דב, המצור הרומי על מצדה - 73 לספירה, בתוך: זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ-ישראל, 2007 תשס"ז, עמ' 111–123. דן ביתן, ים המלח ומדבר יהודה, מצדה - הסמל והמיתוס, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, סדרת עידן. מולי ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו: המיתוס כהיסטוריה, בתוך: דוד אוחנה, רוברט ס' וויסטריך, (עורכים), מיתוס וזיכרון - גלגוליה של התודעה הישראלית, ירושלים: מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 203–227. ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מור (ד)י הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב מ"צ נריה, דעת 81 (2016), עמ' 411–440. טום מולר, הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008 הדרכה מיכה לבנה, מעוז אחרון, הסיפור של מצדה ואנשיה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. תשמ"ז 1986. יוחנן אהרוני, מצדה, תל אביב: הוצאת מערכות, 1963. בני ארובס וחיים גולדפוס, מצדה מנקודת המבט הרומית לאור החפירות במערכת המצור, בתוך: שמיר יונה (עורך), אור למאיר - מחקרים במקרא, בלשונות השמיות, בספרות חז"ל ובתרבויות עתיקות מוגשים למאיר גרובר במלאת לו שישים וחמש שנה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע-2010, עמ' 19–32. M. Gichon, The Siege of Masada, in: Le Bohec, Y. - Wolf, C. (eds.), Les Légions de Rome sous le Haut-Empire, Lyon, 2000, pp. 541-555. H. M. Cotton, with J. Geiger, Masada II: The Latin and Greek Documents, Israel Exploration Society and the Hebrew University, Jerusalem, 1989 Cotton, H.M. and J. Geiger. The Economic Importance of Herod's Masada: The Evidence of the Jar Inscriptions. In Judaea and the Greco-Roman World in the Time of Herod in Light of Archaeological Evidence, eds. K. Fittschen and G. Foerster. Göttingen: Vandenhoech and Ruprecht, 1989., pp. 163-170. Guy Stiebel, "Masada", in: Fred Skolnik et al (ed.), Encyclopaedia.Judaica 2nd ed., Macmillan Reference USA, 2007 קישורים חיצוניים הדרכה באתר מצדה גן לאומי מצדה, באתר רשות הטבע והגנים מבחר של תמונות ממצדה – The World's Best Photos of deadsea and masada. Flickr Hive Mind מחקרים היסטוריים מרדכי גיחון, נפילת המצדה - כיצד?, בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, כרך חמישי, הוצאת מכון המחקר של המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, תשנ"ה, עמ' 143–151 שמואל אברמסקי, מלחמת החרות של מצדה, מחניים פ"ז, תשכ"ד-1964, באתר דעת דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר - מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן גילי חסקין מיתוס מצדה - צמיחתו וקמילתו באתוס הישראלי - חלק א'; חלק ב' פובליציסטיקה נחמן בן-יהודה, מצדה - בין מיתוס למציאות, גליליאו, 12, ספטמבר-אוקטובר 1995, באתר סנונית שלמה גורן, גבורת מצדה לאור ההלכה, מחניים פ"ז, תשכ"ד, באתר דעת יגאל מורג, מצדה חלק א, מצדה חלק ב, באתר הבית של יגאל מורג מהימנותו של יוספוס ידין רומן, "מצדה תהומות אין חקר, מטרופוליס קלאסי", מגזין ארץ וטבע, מאי 2014 הערות שוליים קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל קטגוריה:המרד הגדול קטגוריה:ישראל: אתרי מורשת עולמית מצדה קטגוריה:ישראל: מבצרים קטגוריה:מדבר יהודה: אתרים ארכאולוגיים קטגוריה:מצוקים קטגוריה:הורדוס קטגוריה:ישראל: אטרקציות תיירותיות קטגוריה:שביל ישראל קטגוריה:התאבדויות המוניות	2024-10-15T05:15:12
אסכולת פרנקפורט	שמאל\|ממוזער\|350px\|בקדמת התמונה (משמאל לימין): מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו; רקע התמונה: יורגן הברמאס בקצה הימני וזיגפריד לנדסהוט בקצה השמאלי. 1964, בעיר היידלברג שבגרמניה. אסכולת פרנקפורט הוא כינוי לקבוצת אינטלקטואלים נאו־מרקסיסטים אשר החלה לפעול בגרמניה בשנות ה־20 של המאה העשרים וביקשה לחקור את החברה והתרבות מנקודת מבט ביקורתית, תוך עיסוק בתחומי דעת שונים כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ותורת הספרות.. חברי האסכולה הושפעו מהתיאוריה המרקסיסטית באשר לקונפליקט היסטורי ומעמדי בין בעלי אמצעי הייצור ובין הפרולטריון, מעמד הפועלים;. הגות האסכולה התבססה על ההנחה שמבנה החברה הקפיטליסטי מונע מהפרולטריון להתקומם על מצבו, משום שהוא שבוי בתודעה כוזבת של שוויון מעמדי ואושר אישי. על אף שמה, מרבית הזמן פעלה אסכולת פרנקפורט בארצות הברית; זאת משום שלאחר ייסודה בגרמניה, נאלצו חבריה להגר לארצות הברית בשל עליית השלטון הנאצי, כשחלקם חזרו לגרמניה רק במהלך שנות ה־50. בין ההוגים הבולטים באסכולה היו מקס הורקהיימר, קרל ויטפוגל, פרידריך פולוק, תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לובנטל ואריך פרום. ההגות והמחקר של חברי אסכולת פרנקפורט עולים לרוב במהלך לימודי סוציולוגיה, תקשורת, אמנות, קולנוע, ספרות, פילוסופיה ולימודי תרבות. היסטוריה בשנות ה־20 של המאה העשרים התקבצו הוגים וחוקרים בעלי תפיסה ביקורתית מרקסיסטית במכון למחקר חברתי של אוניברסיטת פרנקפורט. קשה להעלות על הדעת גורם אקדמי רשמי המקדם מחקר ברוח התפיסות המרקסיסטיות בגרמניה באותה עת. המכון היה גוף עצמאי והמימון לפעילותו בא מתרומתו של פליקס וויל, שביקש לקדם מחקר בלתי תלוי של ההשקפות המרקסיסטיות, שישמש משקל נגד למחקר האקדמי הקונפורמי באוניברסיטאות הגרמניות. שמו המלא של המכון היה "מכון פרנקפורט למחקר חברתי" (Sozialforschung). הגות והשקפה תיאוריה ביקורתית אנשי אסכולת פרנקפורט עשו שימוש במושג תאוריה ביקורתית כדי לתאר את עבודתם, שהייתה מוכוונת לשינוי חברתי רדיקלי, ולכן שונה מתאוריה מסורתית, כלומר תאוריה במובן המדעי הטהור. חידוש היה גם בגישתם האינטרדיסציפלינרית, ששילבה סוציולוגיה, מדעי המדינה וכלכלה עם פילוסופיה, פסיכולוגיה, חקר המוזיקה, חקר האומנות, חקר התרבות וחקר הדתות. נאו־מרקסיזם תודעה כוזבת הגישות הנאו־מרקסיסטיות שואבות את השראתן מהכתבים המוקדמים של קרל מרקס ומדיוניו בשאלות על התודעה; הביטוי המובהק של עניין זה הוא המושג "תודעה כוזבת", המנסה להסביר מדוע אנשים אשר על פי התפיסה המרקסיסטית מנוצלים כלכלית ומדוכאים מבחינה חברתית ופוליטית, פועלים באופן המנוגד למה שנתפש כאינטרס המעמדי האמיתי שלהם. מרקס התכוון לפרולטריון שחי בתוך ההסדרים הכלכליים המקפחים אותו ואינו מתמרד. הפרולטריון הוא המעמד שבמסגרת ההסדרים הכלכליים הקפיטליסטיים יכול להציע למכירה רק את כוח העבודה שלו ואין לו שליטה באמצעי ייצור. מרקסיסטים מהדור שחווה את מלחמת העולם הראשונה היו צריכים למצוא הסבר מספק לשאלה מדוע נמנעו הפועלים מארצות אירופה השונות מהצטרפות למאבק הפרולטריון והזדהות עם האינטרסים העל-לאומיים המעמדיים, כפי שהתבקש לפי התאוריה המרקסיסטית, ובמקום זאת הפגינו הזדהות עם האינטרסים הלאומיים הבורגניים. על רקע זה ניסו להסביר מדוע לא התרחשה עדיין המהפכה שמרקס סבר שהיא בלתי נמנעת, ומדוע קם משטר ששאב מרוחו של המרקסיזם דווקא בברית המועצות, ארץ מפגרת בהתפתחותה הכלכלית, שמרבית האוכלוסייה שלה הם חקלאים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולא במקום של המשטר הכלכלי הקפיטליסטי המפותח, כפי שמתחייב על פי תורת מרקס. הנאו־מרקסיסטים מתחו ביקורת חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות כבר משנותיו המוקדמות. אסכולת פרנקפורט עסקה בעיקר ביחסי שליטה. לטענת החוקרים, הקונפליקט האמיתי הוא בין החיים שיש לבין החיים שהיו יכולים להיות, מבחינת תרבות צריכה כוזבת ומבחינת התנהלות הממשלות. החברה מייצרת משאבים, ורובם אינם מנוצלים לצורכי העם, אלא לצרכים כוזבים (לדוגמה, ייצור סוגים רבים של אבקות כביסה). מכאן נגזר המושג "ידע אינסטרומנטלי", שהוא ידע עם השלכות פרקטיות. ידע כזה עסוק בלגלות איך עושים דברים, ולא במה שצריך או ראוי להיעשות. כך גם הדרך הדומיננטית לחשיבה בעולם המודרני, שמתייחסים אליה במדעי הטבע וגם במדעי החברה, היא באמצעות טיעונים אינסטרומנטליים. זאת אומרת, העולם נראה כבסיס לפיתוח אישי וכמשאב להתקדמות, והאנשים אינם אנשים, אלא הם בעלי תכונות ויכולות שאפשר לנצל. דיכוי מעמדי התפיסות הנאו־מרקסיסטיות מפנות את תשומת הלב אל מבנה העל – כמו האידאולוגיה, התרבות, הפוליטיקה והדת – כגורם המטפח תודעה כוזבת. במקום להדגיש את התשתית הכלכלית – יחסי הייצור ואופן הייצור – ולראות את מבנה העל כנגזרת של התשתית הכלכלית הקפיטליסטית, הן מבליטות את האוטונומיה היחסית של "מבנה העל". הגורמים החברתיים הדומיננטיים, שבחברה הקפיטליסטית הם אלה השולטים באמצעי הייצור ובתהליכי הייצור, מצליחים לשמור על כוחם ועל הסדר החברתי המעניק להם עדיפות על פני קבוצות אחרות, הודות ל"מבנה העל", לרעיונות, לתפיסות ולאופני החשיבה המקובלים, גם כאשר המבנה הכלכלי אינו תומך בכך. מערכת החינוך, כמו גם אמצעי התקשורת ומוסדות דתיים, מטפחים ומפיצים רעיונות התומכים בסדר הקיים, ולכן מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם. באופן כללי, הדיונים הנאו־מרקסיסטיים פיתחו נקודה זו שנים אחרי מותו של מרקס לכיוונים שונים. אחד מהם התבטא בהגות ובמחקר של "אסכולת פרנקפורט". למשל, אנשים מנהלים את חייהם בהתאם לתפיסות הקיימות והמקובלות, המעצבות את סגנון החיים שלהם וגם את שאיפותיהם. הם משוכנעים שהם זקוקים לחפצים או למכשירים שאותם הם רוכשים בכסף שצברו בעבודה. לכן הם מעדיפים לעבוד עוד ועוד כדי לקנות ולצרוך עוד ועוד ועל ידי כך הם משתעבדים. לדעתם יש להם אפשרות בחירה, בעוד שלפי הטיעון הנאו־מרקסיסטי, חופש הבחירה שלהם נוגע רק לברירות לא מהותיות, כשסגנון החיים שלהם ממשיך לתמוך בסדר הכלכלי הקיים. למשל, לבחור בין מכוניות מתוצרת זו או אחרת או לקנות בגד של יצרן זה או אחר, או הדוגמה הקלאסית שתיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר השתמשו בה לעיתים קרובות: לבחור בין משחת שיניים זו אחרת, כאשר עצם הרכישה של המוצר אינה משנה את העובדה שאנחנו משתמשים במשחות השיניים מכל תוצרת שנקנה כדי לבצע אותה פעולה, לצחצח שיניים. המשל הזה של משחת השיניים מתאים גם לבחירה בין סוגי הקפה או הכריך הנקנים וגם ביחס למועמדים שאנחנו מחליטים לתת להם את קולנו בבחירות לנשיאות. על רקע זה אפשר להבין את חשיבותה של התרבות הפופולרית, מהמוזיקה, הקולנוע, העיתונות ושידורי הרדיו והטלוויזיה ועד לפרסומות. פסיכולוגיה חברתית אנשי המכון עסקו גם במחקרים אמפיריים, אחד המחקרים החשובים שלהם בראשית שנות השלושים בגרמניה, טרם עליית הנאצים לשלטון, בחן אם קיימים אפיונים מיוחדים או נטיות מובחנות לאנשים המעדיפים מנהיגים טוטליטריים. מחקר זה חשוב לא רק מבחינת הממצאים שלו אלא גם מבחינה מתודולוגית, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה החברתית. אנשי המכון, בראשותו של תאודור אדורנו, אספו באמצעות שאלונים נתונים מאלפי גרמנים ובנו מאגר גדול מאוד ביחס לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם. את הנתונים הם עיבדו באמצעות פרוצדורות סטטיסטיות פשוטות והגיעו למסקנה שקיים דפוס אישיות מסוים, אישיות סמכותנית, של אנשים הנוהים אחר מנהיגים סמכותיים ונוטים לתמוך במשטר טוטליטרי. אנשים בעלי "אישיות סמכותנית" מחפשים תמיד מישהו שיגיד להם מה לעשות ומה לחשוב יותר מאשר אנשים שלא ניחנו בדפוס אישיות כזה ולכן הם עצמאיים יותר ("אישיות דמוקרטית"). אנשים עם "אישיות דמוקרטית" מפתחים חשיבה אוטונומית ולכן אינם נזקקים למישהו שיחשוב עבורם ויורה להם מה נכון לעשות. תאודור אדורנו סיים את כתיבת המחקר והמסקנות בארצות הברית. תקשורת, תרבות ובידור כשאנשי אסכולת פרנקפורט היגרו לארצות הברית, הם נחשפו למה שנראה להם ככוחה העצום של תקשורת ההמונים התומכת בתעשיית התרבות הפופולרית (מוזיקה, קולנוע, ספרות ועיתונות מסוגים מסוימים). מה שנראה אולי מובן מאליו לאמריקני בשנות השלושים של המאה העשרים, הותיר חותם עמוק אצל המהגרים מאירופה, ולכן חלק ניכר ממחקריהם, על האידאולוגיה והתרבות, עוסק בתרבות המונים מנקודת ראות ביקורתית. "חרושת התרבות" תרבות ההמונים באמצעות תקשורת ההמונים, גרסו אנשי האסכולה, עוזרת ליצור תחושות מוטעות של שוויון על ידי חרושת תרבות אחידה וממוסחרת. פעם היה פער בין עניים ועשירים: רק העשירים צרכו תרבות של קונצרטים, ואילו העניים לא. כיום, כולם צופים בטלוויזיה ואין יותר פער בין עשירים ועניים, שכולם צורכים את אותה תרבות. על פי גישה זו, תעשיית הבידור משרתת את האליטה השלטת. ככל שמעמדה של חרושת התרבות הופך להיות איתן יותר ויותר, כך היא מסוגלת לשלוט יותר בצרכנים: לייצר אותם, לכוון אותם ולהשליט עליהם משמעת. תעשיית הבידור קובעת שפה משלה, עם תחביר ומילון ייחודי לה. היא מטביעה את חותמה באופן כה יסודי, עד שכל פרט ופרט יתאים את עצמו לתפיסת המציאות שלה, ולאופן שבו היא רוצה שנתפוס את המציאות. הכפיפה המתועשת הזאת היא עקבית, היא מכפיפה את כל ענפי הייצור הרוחני למטרה אחת ויחידה – להעסיק את חושיהם של בני האדם, כדי שלא יוכלו לחשוב על דבר אחר כמו מהפכה. "אדם חד־ממדי" המעמד הנמוך שצורך תרבות "כאילו גבוהה" נקרא "האדם החד-ממדי" (מרקוזה). הוא מאופיין בכך שאינו צריך להתאמץ, הכול מוגש לו מוכן וקליל. הוא אינו מעוניין בשינוי חברתי, הוא פסיבי ולכן לא הוא זה שיביא את המהפכה שאנשי האסכולה ייחלו לה. המסקנה מכך הייתה שתחושת השוויון המזויפת שמפיצה תקשורת ההמונים גורמת לקיבוע הסטטוס קוו, עוזרת לשלטון לשמר את המצב הקיים, ועל-ידי כך מונעת את המהפכה. "תרבות חד־ממדית" זו התרבות המייצרת ומספקת צרכים כוזבים. התרבות הדומיננטית מייצרת מוצרים ורעיונות הנקנים ומופנמים על ידי כולם (מה נכון, מה אמיתי, מה מוצלח, מה יפה, איך צריך להתנהג, מה צריך לעשות וכדומה). התרבות הפופולרית בהקשר זה, בולטות כמה עבודות של אנשי האסכולה, כמו המסה של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, הדיאלקטיקה של הנאורות (Dialektik der Aufklärung) משנת 1947 העוסקת בתרבות פופולרית. תיאודור אדורנו חקר את מוזיקת הג'אז וכתב מאמר המסביר כיצד זו מנתבת את מאזיניה, כביכול, לקצב של עבודה בבית חרושת ובאופן כזה מצטרפת ליצירה התרבותית המחזקת את ההסדרים החברתיים הקיימים. ליאו לוונטל חקר את הערכים של האמריקאים, כפי שהתבטאו בשאיפות שטופחו בעיתונות פופולרית והופצו באמצעות מאמרים על אנשים מצליחים. מחקר אחר שלו בדק את השינויים בשאיפות כפי שהתבטאו במדורים האסטרולוגיים של העיתונים. הוא זיהה הבדלים מובהקים בין שנות העשרים שבהן נהגו לכתוב על תעשיינים מצליחים שרכשו את הונם באמצעות יוזמה ועבודה קשה, לבין שנות הארבעים שבהן הגיבורים היו כוכבי קולנוע ושחקני פוטבול, ולעיתים קרובות יוחסה הצלחתם למקרה או למזל. לדעתו, השינוי הזה משקף מעבר משלב של קפיטליזם יוזם ומחדש לשלב של קפיטליזם צרכני, שבו התדמיות הן העיקר והגיבורים אינם אנשי מעשה. חברי האסכולה והיהדות חלק גדול מאנשי המכון היו יהודים שמוצאם ממשפחות מתבוללות. פעילות המכון מומנה על ידי אביו של פליקס וייל, איש עסקים יהודי, שהיגר מגרמניה לארגנטינה. במערכת האקדמית הגרמנית של שנות ה־20 של המאה ה־20, שהייתה ממלכתית ומומנה על ידי המדינה, היה לבעלי השקפות מרקסיסטיות וליהודים סיכוי קטן לקבל קביעות ותואר פרופסור, במיוחד במוסדות היוקרתיים (כמו גם הסיכוי לקריירה במשרדי ממשלה או במוסדות ממלכתיים אחרים). בשנת 1931 קיבל על עצמו מקס הורקהיימר את ניהול המכון. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עמדו חברי המכון בסכנה, הן בשל תפיסותיהם המרקסיסטיות שהפכו אותם בתנאים הללו לאויבים רשמיים של השלטונות, והן בגלל היותם יהודים. חלק מהם הצליח להגר מגרמניה לארצות הברית, שם הקימו את המכון מחדש בניו יורק, סמוך לאוניברסיטת קולומביה (ברחוב 117 מערב), בשנת 1934. המכון שב לגרמניה בשנת 1949 והפעם כגוף רשמי של אוניברסיטת פרנקפורט. חלק מחברי המכון (מרקוזה, פרום) נשארו בארצות הברית והשתלבו במערכת האקדמית שם. בזמן שהמכון פעל בארצות הברית המשיכו אנשיו במחקריהם ופרסמו אותם בגרמנית. התרגום לאנגלית של חלק מעבודותיהם יצא לאור רק בשנות ה־60 וה־70, וכך הובאו לידיעת אנשי אקדמיה דוברי אנגלית. ביקורת אחת מנקודות הביקורת נגד אסכולת פרנקפורט הייתה הטענה, שהאסכולה נותנת ביטוי למעשה לביקורת רומנטית ואליטיסטית על תרבות ההמונים במחלצות נאו-מרקסיסטיות. לדברי המבקרים, מה שמטריד את התאורטיקנים באסכולה אינו דיכוי ההמונים, אלא העובדה שאיאן פלמינג או "הביטלס", ולא המחזאי סמואל בקט או המלחין אנטון וברן, הם הזוכים לאהבת ההמון. תהיות מכיוון אחר עלו בקשר למידת התקפות של תאוריה הדוחה את מסלול ההתפתחות המרקסיסטי, כפי שכונן אותו מרקס, אך מאמצת לעצמה אלמנטים מתוכו, תוך ניתוקם מן ההקשר שבו נוצרו. באופן זה מאמצת התאוריה מונחים כמו תודעה כוזבת, כאילו יש להם משמעות שאינה קשורה לתאוריה מסוימת, ולכן מצויה באופן תמידי בסתירה פנימית בתוך עצמה. אפשר גם להתפלא מדוע לא היו נשים בין חברי אסכולת פרנקפורט. תופעה זו יש להבין על רקע המוסכמות החברתיות בתקופת הפעילות של המכון. בגרמניה היו בנות הזוג של אנשי אסכולת פרנקפורט שותפות פעילות לעבודת המכון, בעיקר מאחורי הקלעים. הן עצמן לא טיפחו קריירה אקדמית, אבל נטלו חלק הן בדיונים התאורטיים הפילוסופיים והן בביצוע העבודה האמפירית. כנהוג באותם זמנים, הן לא תבעו לעצמן זכויות על עבודתן, ובסופו של דבר לא זכו להכרה שאולי הגיעה להן. יש בכך אירוניה מסוימת: גדולי המבקרים של המוסכמות החברתיות – ביניהן חלוקת התפקידים במשפחה – לא נמלטו משעבוד למוסכמות, ואלו השאירו עליהם חותם משמעותי. ראו גם קפיטליזם מאוחר מטריאליזם דיאלקטי לחם ושעשועים "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" לקריאה נוספת ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית פועלים, 1993. הרברט מרכוזה, קץ האוטופיה, עם עובד, 1970. הרברט מרכוזה, האדם החד-ממדי, ספרית פועלים, 1972. ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. אילן גור-זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם, מאגנס, 1996. משה צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, הוצאת משרד הביטחון. אשר סילפן, הוגי המרקסיזם המערבי, 1982. אשר סילפן, פילוסופים מול פני השואה: עיקרי הגותם של מייסדי אסכולת פרנקפורט, 1990. קישורים חיצוניים . על אסכולת פרנקפורט בעיתון המקוון זיקה של בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם. . ביאורים הערות שוליים קטגוריה:מרקסיזם קטגוריה:תורת הספרות קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:פרנקפורט: היסטוריה קטגוריה:פילוסופיה *	2024-06-17T17:20:13
קשר יוני	350px\|שמאל קשר יוני הוא סוג של קשר כימי חזק בין יונים בעלי מטען חשמלי חיובי (קטיונים) ובעלי מטען שלילי (אניונים). הקשר נוצר כתוצאה ממשיכה אלקטרו-סטטית בין שני המטענים, על פי חוק קולון. בדרך כלל, הקשרים היונים מובילים ליצירת סריג יוני מסודר כגון מלח. דוגמה מוכרת לסריג יוני הוא מלח השולחן, נתרן כלורי, המורכב מקטיונים של נתרן היוצרים קשרים יונים עם אניונים של כלור. קשרים יונים נוצרים בעקבות הבדל משמעותי באלקטרושליליות של שני היסודות הנפגשים (הפרש גדול מ-1.7, כשבמקביל בטווח בין 0.4 ועד ל-1.7 הקשר יהיה קוולנטי קוטבי), כאשר האלקטרושליליות מודדת את שאיפת האטום לקבל אלקטרון על מנת להשלים את רמת האנרגיה האחרונה ("קליפת האטום"). בדרך כלל היסודות המקיימים קשרים יונים הם אטומי מתכות, הנוטים למסור אלקטרונים (בעלי אלקטרושליליות נמוכה) ולהפוך לקטיונים בעלי מטען חיובי, ואטומים של אל-מתכות, הנוטים לקבל אלקטרונים (בעלי אלקטרושליליות גבוהה) ולהפוך לאניונים בעלי מטען שלילי. בהתאם לנתונים לעיל, ניתן לראות את הקשר היוני כמצבו הקיצוני ביותר של קשר קוולנטי קוטבי. דבר זה מתבטא בסריג יוני, בו אין הפרדה מלאה בין הקטיונים החיוביים לאניונים השליליים — כך שקיימת למעשה שותפות מזערית כלשהי באלקטרונים ביניהם, ולכן מטענם אינו שלם לגמרי. כללי פג'נס מאפשרים להעריך עד כמה הקשר יוני טהור או שיש לו אופי קוולנטי חלקי בהתאם למטען הפורמלי ולרדיוס היונים. כאשר ממיסים את הסריג היוני בתמיסה כלשהי, נשבר הקשר היוני ונפרדים הקטיונים מהאניונים ורק במצב זה מטענם הוא באמת שלם. כל מטען חשמלי משרה סביבו במרחב שדה אלקטרוסטטי אחיד. לכן הקשר הנוצר בין היונים, אינו מכוון לאורך הציר המקשר ביניהם בלבד, אלא כל יון מושך אליו את כל היונים בעלי המטען הנגדי הנמצאים סביבו. כדוגמה נוספת, בדו נתרן חמצני, Na2O (תחמוצת הנתרן), הנוצרת על ידי תגובה בין אטומי נתרן ואטומים של חמצן. לאטום החמצן שישה אלקטרונים ברמת האנרגיה האחרונה, ולכן דרושים שני אלקטרונים על מנת שהוא יקבל מבנה של גז אציל (Ne). ראו גם קשר קוולנטי קישורים חיצוניים יוני **	2024-04-29T19:08:42
תאוריית הדומינו	ממוזער\|500px תאוריית הדומינו היא תאוריה מדינית שהתגבשה בארצות הברית בתחילת המלחמה הקרה, ולפיה יש להיזהר, במדיניות החוץ של ארצות הברית, מכך שנפילת מדינה אחת בידי הקומוניזם תפיל, באפקט דומינו, גם מדינות שכנות לידי משטר כזה, ותביא להתפשטות הקומוניזם בעולם (בדומה לנפילתו של טור אבני דומינו, אבן אחר אבן). כבר בסוף שנות הארבעים נקטה ארצות הברית במדיניות בלימה נגד הקומוניזם, שכונתה דוקטרינת טרומן. אולם תאוריית הדומינו עצמה הוצגה לראשונה על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר במסיבת עיתונאים שקיים ב-7 באפריל 1954, ובה התייחס למצב בהודו-סין (כולל וייטנאם). תאוריית הדומינו בווייטנאם תאוריית הדומינו היוותה צידוק למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, כאשר האחראים על מדיניות החוץ של ארצות הברית טענו שלאחר נפילת וייטנאם תיפול גם קמבודיה ואחריה לאוס, וכתוצאה תהיה כל מזרח אסיה תחת השפעת הקומוניזם. רבים מהמתנגדים למעורבותה של ארצות הברית בווייטנאם ראו בתאוריית הדומינו הגזמה והקצנה, וטענו כי על ארצות הברית לדבוק במדיניות הגנה רק בשטחים בהם יש לה אינטרס כלכלי או ביטחוני חשוב (כגון יבשות אמריקה ואירופה). לאחר נפילתה של וייטנאם בידי וייטנאם הצפונית ב-1975 אכן הפכו גם לאוס וקמבודיה לקומוניסטיות, ובכך נתנו אישוש לתאוריית הדומינו. אחרים טענו ששתי מדינות אלה היו נתונות להשפעתה של וייטנאם הצפונית כבר שנים אחדות קודם לכן, והצביעו על כך שבין שלטון הקמר רוז' בקמבודיה לבין וייטנאם הצפונית התקיימו דווקא יחסים עוינים. הנשיא ניקסון אמר שהנימוק החזק ביותר להצדקתה של תאוריית הדומינו הוא העובדה ש"אבני הדומינו מאמינות בה", כלומר שהמדינות הנמצאות בסמוך למדינה קומוניסטית חוששות שהקומוניזם יגיע גם אליהן. פחד זה הביא להקמתה של ברית נאט"ו, ולנקיטת אמצעים נוספים מפני "סכנת הקומוניזם". תאוריית הדומינו במזרח התיכון ממוזער\|קריקטורה מאת קרלוס לטוף שמציגה את תאוריית הדומינו באביב הערבי תאוריית הדומינו ממשיכה לשמש את מדיניות החוץ של ארצות הברית, כהצדקה לפעולתה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי וכדרך להשלטת ערכי הדמוקרטיה במזרח התיכון. בהתאם לתאוריה זו ארצות הברית, ומדינות מערביות נוספות, תמכו בעיראק במהלך מלחמת איראן–עיראק, מחשש שניצחון איראני יביא להתפשטות האסלאם הפונדמנטליסטי למדינות נוספות. מקרים נוספים עיקרון זה גם שימש את הנשיא לינדון ג'ונסון להצדקת הסיוע לנשיא האינדונזי סוקרנו ב-1965. כמה אנליסטים בארצות הברית העלו טענות לפיהן התפשטות התאוקרטיה האסלאמית והדמוקרטיה הליברלית בעלות פוטנציאל להפוך לגל דומינו. כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית ב-2003 והפלת שלטונו של סדאם חוסיין הוצדק, בין השאר, בטענה שהקמת משטר דמוקרטי בעיראק יביא להפצת ערכי הדמוקרטיה בכל רחבי המזרח התיכון. רעיון זה נקרא גם "תאוריית דומינו הפוכה" או "תאוריית הדומינו הדמוקרטית", מאחר שהיא נתפסת בעלת ערכים חיוביים על ידי מעצמות המערב. ביקורת נועם חומסקי, ממבקריה הבולטים של תאוריית הדומינו, הציע לה שם נרדף, "איום הדוגמה הטובה", המציג דווקא באור חיובי את הסכנה שממנה מזהירה תאוריית הדומינו. חומסקי טען שחלק ניכר ממדיניות החוץ של ארצות הברית מבוסס על איום זה. "איום הדוגמה הטובה" פירושו שמדינה יכולה לפתח בהצלחה עצמאות מכלכלה קפיטליסטית ומהשפעת ארצות הברית, ובכך להוות דוגמה למדינות אחרות, כולל מדינות שבהן יש לארצות הברית אינטרסים כלכליים חזקים. איום זה, כך טוען חומסקי, גרם לארצות הברית להתערב ולדכא שוב ושוב תנועות סוציאליסטיות ואחרות באזורים בעולם, שבהם אין לארצות הברית אף אינטרס כלכלי או ביטחוני חשוב. באחת מעבודותיו המפורסמות, What Uncle Sam Really Wants, חומסקי משתמש בתאוריה זו כדי להסביר את התערבות ארצות הברית בגואטמלה, לאוס, ניקרגואה וגרנדה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:המלחמה הקרה קטגוריה:תאוריות במדע המדינה	2023-01-22T05:41:15
דווייט אייזנהאואר	דוַוייט דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶר (באנגלית: Dwight David Eisenhower; 14 באוקטובר 1890 – 28 במרץ 1969), הידוע גם בכינוי אייק, היה פוליטיקאי וגנרל צבא אמריקאי שכיהן כנשיאה ה-34 של ארצות הברית בשנים 1953–1961. הוא שימש כקצין בדרגת גנרל הצבא הבכירה במהלך מלחמת העולם השנייה ושירת כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. היה אחראי על תכנונם והוצאתם לפועל של מבצע לפיד ושל הפלישה לצרפת ולגרמניה בשנים 45–1944 בחזית המערבית. אייזנהאואר נולד בטקסס וגדל בקנזס במשפחה גדולה בעלת רקע דתי. אמו נולדה כלותרנית. אייזנהאואר לא השתייך לכנסייה מאורגנת עד 1952. הוא טען שהסיבה לכך הייתה השינויים התכופים במקום מגוריו עקב הקריירה הצבאית שלו. ב-1915 הוא סיים את לימודיו בווסט פוינט ונישא למיימי דאוד, ממנה נולדו לו שני בנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה נדחתה בקשתו לשרת באירופה, ותחת זאת הוא פיקד על יחידה לאימון צוותי שריון. לאחר המלחמה, שירת תחת כמה גנרלים וקודם ב-1941 לדרגת בריגדיר גנרל. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, פיקד אייזנהאואר על הפלישות המוצלחות לצפון אפריקה ולסיציליה לפני שפיקד על הפלישות לצרפת ולגרמניה. לאחר המלחמה שירת כראש מטה צבא ארצות הברית ולאחר מכן גם כנשיא אוניברסיטת קולומביה. בשנת 1951 מונה למפקד העליון הראשון של נאט"ו. אייזנהאואר נכנס אל המירוץ הנשיאותי של 1952 כחבר המפלגה הרפובליקנית בניסיון לחסום את האגף השמרני בהנהגת רוברט טאפט. הוא נבחר פעמיים בשני ניצחונות סוחפים, והיה לנשיא הרפובליקני שהצליח להביס את הדמוקרטים לאחר 20 שנים של שלטון הדמוקרטים מאז 1932. מטרותיו המרכזיות בתפקידו היו לבלום את התפשטות ברית המועצות והקומוניזם ולהקטין את הגירעון הממשלתי. ב-1953 איים בשימוש בנשק גרעיני במטרה לאלץ את סין להגיע להסכמה בנוגע להסכם השבויים במלחמת קוריאה. לבסוף הסתיים העימות בשביתת נשק. מדיניותו כללה הרתעה גרעינית שהעדיפה מימון נשק גרעיני זול והקטנת המימון ליחידות צבאיות יקרות. הוא המשיך במדיניותו של הנשיא טרומן בכל הנוגע להכרה בטאיוואן כחלק מסין הלגיטימית, והצליח לזכות לתמיכה בקונגרס בדבר הגנה ביטחונית על האזור. הוא סיפק סיוע רב לצרפתים במלחמה מול הקומוניסטים הווייטנאמים במלחמת הודו-סין הראשונה. לאחר שצרפת נטשה את האזור, הוא תמך כספית במדינת דרום וייטנאם החדשה. הוא תמך בהפיכות צבאיות מקומיות מול ממשלות עוינות באיראן ובגואטמלה. במהלך מלחמת סיני ב-1956, לחץ אייזנהאואר על הכוחות הצרפתיים, הבריטיים והישראלים לסגת מסיני. בנוסף גינה את ברית המועצות, על כך שפלשה להונגריה במטרה לעצור את המרד ההונגרי, אולם בפועל הוא לא פעל בנושא. לאחר שברית המועצות שיגרה את ספוטניק 1 ב-1957, חתם אייזנהאואר על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהביא לייסוד נאס"א, ובסופו למרוץ לחלל. לקראת סוף כהונתו נכשל ניסיונו לארגן ועידה עם הסובייטים כשמטוס ריגול הופל מעל רוסיה. בנושאי פנים היה אייזנהאואר שמרן מתון שהמשיך במדיניות הניו דיל והרחיב את הביטוח הלאומי. הוא התנגד בחשאי לפעולותיו של הסנאטור ג'וזף מקארתי ותרם לסיום המקארתיזם כשעצר את חקירותיו. אייזנהאואר חתם על חוק זכויות האזרח של 1957 ושלח חיילים לאכוף את פקודת בית המשפט לביטול ההפרדה הגזעית במהלך משבר ליטל רוק. תוכניתו הגדולה ביותר הייתה מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. הוא קידם את החינוך למדע בעזרת חוק ההגנה על החינוך הלאומי. במהלך שתי כהונותיו הייתה צמיחה כלכלית גבוהה, פרט למיתון קצר ב-1958. בנאום סיום כהונתו, הביע אייזנהאואר את דאגתו בנושא ההשקעה הצבאית הרחבה, בעיקר במימון גירעוני וחוזים ממשלתיים עם תעשיות צבאיות פרטיות. אייזנהאואר היה נערץ גם בתפקידו וגם לאחר מכן. מאז סוף המאה העשרים, נחשב אייזנהאואר לאחד מגדולי הנשיאים בארצות הברית. ראשית חייו ולימודיו שמאל\|ממוזער\|250px\|בית משפחת אייזנהאואר באבילן, קנזס משפחת אייזנהאואר (משמעות השם בגרמנית: חוצב/כורה ברזל) היגרה מקרלסברון שבגרמניה לצפון אמריקה. הם התיישבו בעיר יורק שבפנסילבניה בשנת 1741 ובשנות ה-80 של המאה ה-19 עברו לקנזס. המשפחה שינתה את שמה מ-"Eisenhauer" הגרמני לשם בעל כתיב אנגלי יותר - "Eisenhower". אבותיו הגרמנים של דווייט אייזנהאואר שהתיישבו בפנסילבניה היו ברובם חקלאים, ביניהם האנס ניקולאוס אייזנהאואר מקרלסברון, שהיגרו לעיר לנקסטר שבפנסילבניה בשנת 1741. נכד נכדו של האנס אייזנהאואר היה דייוויד ג'ייקוב אייזנהאואר (David Jacob Eisenhower; חי בין השנים 1863-1942) - אביו של דווייט אייזנהאואר. דייוויד למד בקולג' והוסמך למהנדס, זאת למרות הפצרותיו של אביו להישאר בחווה המשפחתית. אמו של דווייט אייזנהאואר, אידה אליזבת (סטובר) אייזנהאואר, נולדה בווירג'יניה למשפחה גרמנית לותרנית שהיגרה מקנזס לווירג'יניה. אידה נישאה לג'ייקוב ב-23 בספטמבר 1885 בעיר לקומפטון שבקנזס, בקמפוס של אוניברסיטת ליין בו למדו. דייוויד ניהל חנות בעיר הופ שבקנזס, אך החנות כשלה והמשפחה התרוששה. האייזנהאוארים עברו לטקסס וחיו שם בין השנים 1889–1892, ולאחר מכן חזרו חזרה לקנזס; דייוויד עבד כמכונאי רכבת ולאחר מכן במחלבה. בשנת 1898 כבר הייתה המשפחה במצב כלכלי תקין, והתגוררה במגורים שהתאימו למשפחה מרובת הילדים. דווייט אייזנהאואר נולד ב-14 באוקטובר 1890 בעיר דניסון שבטקסס, השלישי מבין שבעה בנים. אמו קראה לו במקור "דייוויד דווייט" (David Dwight) אך הפכה לאחר מכן את סדר השמות, כדי למנוע את הבלבול שהיה יכול להיווצר משני "דייוויד" שונים במשפחה. כל הבנים במשפחה נקראו "אייק" (Ike), למשל "אייק הגדול" (לאח הבכור אדגר), ו"אייק הקטן" (לדווייט); כינויים אלו באו כקיצור לשם המשפחה שלהם. עד למלחמת העולם השנייה רק דווייט נותר עם הכינוי "אייק". בשנת 1892 עברה המשפחה לעיר אבילן שבקנזס. כילד היה מעורב בתאונה שבעקבותיה איבד אחיו הצעיר עין, חוויה שטען שלימדה אותו אחריות לאנשים שמשרתים מתחתיו. כנער, גילה דווייט עניין בחקר העולם הרחב, בציד, בדיג וגם בבישול. תחומי לימוד נוספים שהיו אהובים עליו בילדותו היו אריתמטיקה ואיות. על אף שאמו התנגדה למלחמות, היה זה אוסף ספרי ההיסטוריה שלה שהצית לראשונה את התלהבותו להיסטוריה צבאית, התלהבות שנותרה עד לערוב ימיו. הוא התמיד בקריאת הספרים שבאוסף שלה ולא ידע שובעה מהנושא. הוריו הקפידו על זמנים קבועים בארוחת הבוקר וארוחת הערב לקריאה משפחתית יומית של פרקי התנ"ך. מטלות הבית הוטלו בצורה שווה על כל הבנים והתנהגות לא ראויה נתקלה במשמעת התקיפה שהנהיג דייוויד. אמו, חברה לשעבר (יחד עם דייוויד) בקבוצת "River Brethren" המנוניטית, הצטרפה להתאחדות לומדי התנ"ך הבינלאומית (International Bible Students Association), שלאחר מכן נודעו בשם "עדי יהוה". בית משפחת אייזנהאואר שימש כמקום הכינוס המקומי ללימוד תנ"ך משנת 1896 ל-1915, אך דווייט עצמו מעולם לא הצטרף לארגון זה. החלטתו בהמשך ללכת לוסט פוינט הפתיעה את אמו, שחשבה שמלחמה היא "אכזרית למדי", אבל היא לא ערערה על החלטתו. בהתייחסות לעצמו, בשנת 1948 אמר אייזנהאואר שהוא "אחד מהאנשים הדתיים ביותר שהוא מכיר", אף על פי שבחר לא להצטרף לאף "פלג או ארגון". הוא הוטבל בכנסייה הפרסביטריאנית בשנת 1953. אייזנהאואר למד בתיכון של אבילן וסיים את לימודיו בשנת 1909. כשהיה תלמיד השנה הראשונה נפצע אייזהאואר בברכו והתפתח אצלו זיהום שהתפשט עד למפשעתו; הרופא קבע כי הזיהום מהווה סכנה לחייו וכי יש לקטוע את הרגל, אך דווייט סירב. בדרך נס הוא התרפא אך נאלץ לחזור בשנית על שנת הלימודים הראשונה. הן דווייט והן אחיו הגדול אדגר רצו בלימודים אקדמיים אך לא היו להם האמצעים הכלכליים לכך. הם עשו הסכם ביניהם, לפיו הם ילמדו לסירוגין בקולג' בשעה שהשני יעבוד למימון שכר הלימוד. אדגר נכנס ראשון ללימודים בקולג' ודווייט שמר בלילות על מחלבה מקומית. אדגר רצה להמשיך גם לשנה השנייה ודווייט הסכים לכך. חבר של דווייט שהצטרף לאקדמיה הימית של ארצות הברית שכנע אותו להצטרף גם הוא לאקדמיה הימית, מאחר שלא נדרש שכר לימוד. אייזנהאואר שקל אם ללכת לאנאפוליס או לוסט פוינט; על אף שעמד בבחינות הכניסה לאקדמיה, לא יכול היה אייזנאואר להתקבל כיוון שהיה מתחת להגבלת הגיל, וביוני 1911, הוא התקבל לוסט פוינט. ממוזער\|250px\|אייזנהאואר (שני משמאל) ועומר בראדלי (שני מימין) היו חברי נבחרת הפוטבול של וסט פוינט ב-1912. בוסט פוינט, אהב אייזנהאואר את העיסוק בספורט ובמסורת, אולם פחות התלהב מהיחס לחניכים החדשים, אם כי מילא אחר ההוראות. הוא הפר הוראות באופן קבוע וסיים את לימודיו עם נקודות משמעת מועטות. הוא הצטיין באנגלית, אולם בשאר התחומים היה ממוצע, אם כי נהנה מהנדסה, מדע ומתמטיקה. אייזנהאואר טען שהתאכזב מכך שלא התקבל לנבחרת הבייסבול בוסט פוינט, אולם הוא כן התקבל לנבחרת הפוטבול. אייזנהאואר נפצע בברכו במהלך משחק, ולאחר שנפצע שוב ברכיבה על סוסים ובאגרוף, החליט לפנות לסייף ולהתעמלות אומנותית. אייזנהאואר היה גם מאמן נבחרת הפוטבול של וסט פוינט. הוא סיים את לימודיו ב-1915 כתלמיד בינוני. הוא למד במחזור עם גנרלים גדולים כעומר בראדלי, ג'יימס ואן פליט, סטפורד לירוי אירווין וג'ון לאונרד. חייו האישיים אייזנהאואר פגש במיימי ג'נווה דאוד מהעיר בון שבאיווה, הצעירה ממנו ב-6 שנים, בזמן שהיה מוצב בטקסס. השניים התאהבו וגם החיבור בינו לבין משפחתה היה מיידי, וביום ולנטיין של 1916 הוא הציע לה נישואין. תאריך חתונתם נקבע לנובמבר של אותה שנה בעיר דנוור, אך הועבר ל-1 ביולי בגלל כניסתה העומדת ותלויה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. במהלך 35 השנים הראשונות לנישואיהם עברו בני הזוג אייזנהאואר פעמים רבות ממקום למקום ברחבי העולם. לאייזנהאוארים נולדו שני בנים. דאוד דווייט "אייקי" אייזנהאואר נולד ב-24 בספטמבר 1917 ומת בגיל 3 כתוצאה מקדחת השנית, ב-2 בינואר 1921. בנם השני, ג'ון שלדון דוד אייזנהאואר, נולד ב-2 באוגוסט 1922 בדנוור, קולורדו; בהמשך שירת ג'ון בצבא ארצות הברית, פרש בדרגת בריגדיר גנרל, הפך לסופר ומונה לשגריר ארצות הברית בבלגיה בין השנים 1969–1971. את הכשרתו בווסט פוינט סיים ג'ון ב-D-DAY, יום הפלישה לנורמנדי, 6 ביוני 1944. הוא נישא לברברה ג'ין תומפסון ב-10 ביוני 1947. נולדו להם ארבעה ילדים: דייוויד, ברברה אן, סוזן ומרי ג'יין. דייוויד, שעל שמו נקרא קמפ דייוויד, נישא לבתו של ריצ'רד ניקסון, ג'ולי, ב-1968. שמאל\|ממוזער\|250px\|דיוקנה של מיימי אייזנהאואר אייזנהאואר היה חובב נלהב של גולף, ובשנת 1948 הוא הצטרף למועדון הגולף הלאומי של אוגוסטה. הוא שיחק גולף לעיתים קרובות במהלך ולאחר תקופת נשיאותו, ובהתלהבותו שיחק גולף גם בחורף ואף הורה לצבוע את כדורי הגולף שלו בצבע שחור, כך שיוכל לזהות אותם בקלות על רקע השלג. בנוסף, מגרש גולף קטן הותקן למענו בקמפ דייוויד. יו"ר האגודה, קליפורד רוברטס, טיפל עבור המשפחה בהשקעותיה וייעץ לאייזנהאואר בנושאי מס של פרסום זכרונותיו. תחביב נוסף של אייזנהאואר היה ציור בצבעי שמן. כשהיה באוניברסיטת קולומביה הוא החל לראשונה לעסוק באומנות זו לאחר שראה את הצייר תומאס א. סטיבן מצייר דיוקן של מיימי אשתו. אייזנהאואר צייר למעלה מ-260 ציורי שמן ב-20 השנים האחרונות של חייו, רובם ציורי נוף אך גם ציורי דיוקן של אנשים שונים, בהם אשתו מיימי, גנרל מונטגומרי, ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן. אייזנהאואר היה שמרן גם בנושאי אומנות, וביקר ב-1962 את האומנות המודרנית. אייזנהאואר היה מוכשר במשחקי קלפים, ואהב פוקר. הוא שיחק ברידג' במהלך הקריירה הצבאית שלו, ובתקופה שהוצב בפיליפינים שיחק עם הנשיא. במלחמת העולם השנייה תנאי לא רשמי לקבלה למטה של אייזנהאואר היה יכולת לשחק ברידג'. גם לקראת הפלישה לנורמנדי שיחק. בבית הלבן שיחק ברידג' בימי שבת. מלחמת העולם הראשונה לאחר שסיים את הכשרתו בוסט פוינט בשנת 1915 שירת לויטננט אייזנהאואר בחיל הרגלים, תחילה בתפקידי אספקה, עד לשנת 1918, והוצב בבסיסי צבא שונים בטקסס ובג'ורג'יה. בשנת 1916, בזמן שהיה מוצב בפורט סאם האוסטון, שימש אייזנהאואר כמאמן הפוטבול במכללת סנט לואיס (בשנות האלפיים, אוניברסיטת סנט מרי שבטקסס). בסוף שנת 1917, כשהיה אחראי על האימונים בפורט אוגלתורפ (Oglethorpe) שבג'ורג'יה ילדה מיימי אשתו את בנם הבכור. כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה ביקש אייזנהאואר הצבה מיידית מעבר לים, אך בקשתו נדחתה והוא הוצב בפורט לבנוורת' (Leavenworth) שבקנזס. בפברואר 1918 הועבר אייזנהאואר לקמפ מיד (Camp Meade) שבמרילנד יחד עם בריגדת ההנדסה ה-65. מאוחר יותר קיבלה יחידתו פקודה להגיע לצרפת, אך לאכזבתו קיבל אייזנהאואר פקודות שונות - לאמן צוותי טנקים בקמפ קולט שבפנסילבניה במסגרת גיס הטנקים של הצבא הלאומי. היה זה תפקידו הפיקודי הראשון ובמהלכו הוא קיבל דרגת ייצוג זמנית של לויטננט קולונל בצבא הלאומי. על אף שאייק וצוותי הטנקים שלו לא השתתפו מעולם במערכה כלשהי, הוא הפגין כישרון ארגוני מצוין, כמו גם יכולת לאמוד במדויק את יכולתם של קציניו הצעירים ולשבצם בסגל בצורה אופטימלית. פעם נוספת קיווה אייזנהאואר להשתתף במלחמה כאשר קיבלה היחידה שתחת פיקודו פקודות להפליג לצרפת, אך גם תקוות אלו נגוזו כאשר נחתמה שביתת הנשק, שבוע בלבד לפני היציאה המתוכננת. אייזנהאואר פספס לחלוטין את החזית ועל כך היה ממורמר ומדוכא לתקופה מסוימת על אף שקיבל את מדליית השירות המצוין על שירותו במולדת. במלחמת העולם השנייה, קצינים יריבים שהשתתפו בקרבות של המלחמה הגדולה הראשונה (ובראשם הגנרל מונטגומרי) ניסו להשמיץ את אייזנהאואר על חוסר ניסיונו הקרבי, למרות ניסיונו בארגון החיילים. בשירותם של גנרלים ימין\|ממוזער\|250px\|אייזנהאואר (ראשון מימין) יחד עם שלושה חברים בשנת 1919, 4 שנים מסיום הכשרתו בוסט פוינט. עם סיום המלחמה, חזר אייזנהאואר לדרגתו הקודמת כקפטן ומספר ימים לאחר מכן קודם לדרגת מייג'ור, דרגה בה החזיק במשך 16 שנים. בשנת 1919 נשלח מייג'ור אייזנהאואר להשתתף בשיירת הרכבים הטרנסקונטיננטלית שיועדה לבדוק את כלי הרכב הצבאיים ולבחון את הצורך בשיפור הכבישים בארצות הברית; בעתיד, יטביע הנשיא אייזנהאואר את חותמו בנושא שיפור הכבישים המהירים בארצות הברית. לאחר מכן שב אייזנהאואר לקמפ מיד שבמרילנד, שם פיקד על גדוד טנקים עד לשנת 1922. אייזנהאואר לימד את פקודיו את טבעה של המלחמה הבאה והתפקיד שעתיד הטנק למלא במלחמה זו. מומחיותו בלוחמת שריון התפתחה על ידי שיתוף פעולה הדוק עם ג'ורג' ס. פטון, סירנו א. ברט ומפקדי שריון בולטים אחרים; הרעיונות שלהם בדבר מתקפות שריון מהירות הרתיעו גנרלים רבים, שסברו כי גישה זו היא קיצונית מדי והעדיפו את התבנית הנהוגה לפיה הטנקים מהווים אך ורק כוחות עזר לרגלים. אייזנהאואר אף קיבל איומים במשפט צבאי במקרה שימשיך בפרסום תורות לחימה אלה, והוא חדל מכך. משנת 1920 שירת אייזנהאואר תחת רצף חסר תקדים של גנרלים - פוקס קונר, ג'ון פרשינג, דאגלס מקארתור וג'ורג' מרשל. ראשית מונה אייזנהאואר לסגנו של הגנרל קונר באזור תעלת פנמה, ושם שירת עד לשנת 1924. בהדרכתו של קונר למד אייזנהאואר היסטוריה צבאית ותורות לחימה שונות (בהם גם "על המלחמה" של קרל פון קלאוזביץ); בעתיד ישבח אייזנהאואר את קונר ויציין את השפעתו הגדולה על מחשבתו הצבאית, באומרו בשנת 1962: "פוקס קונר היה האדם המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי". קונר מצידו אמר על אייזנהאואר ש"[הוא] אחד מהקצינים המוכשרים, היעילים והנאמנים שהכרתי מעודי". בהמלצתו של קונר נכנס אייזנהאואר לבית הספר לפיקוד ולמטה של צבא ארצות הברית שבפורט לוונוורת', קנזס, וסיים במקום הראשון מבין 245 קצינים. לאחר מכן היה למפקד גדוד בפורט בנינג, ג'ורג'יה, עד לשנת 1927. בשנות העשרים והשלושים נעצרה הקריירה הצבאית של אייזנהאואר בשל ירידת חשיבות הצבא. רוב חבריו עברו לעבודות עסקיות. לאחר מכן מונה אייזנהאואר לצוות של הוועדה האמריקנית למצבות קרב אותה ניהל פרשינג, ובעזרת אחיו, מילטון אייזנהאואר, הוציא מדריך לשדות הקרב האמריקניים באירופה. לאחר מכן הוא נשלח ללימודים במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית וסיים בשנת 1928. לאחר שהוצב למשך שנה בצרפת, מונה אייזנהאואר לסגנו של הגנרל ג'ורג' ו. מוזלי, עוזר מזכיר המלחמה, משנת 1929 ועד פברואר 1933. ב-1933 סיים את לימודיו במכללה הצבאית והתעשייתית שכיום נקראת על שמו. רוב סמכויותיו היו להתכונן למלחמה הבאה, מטרה שהייתה קשה בשנות השפל הגדול. לאחר מכן מונה אייזנהאואר לשלישו הראשי של הגנרל דאגלס מקארתור, ראש מטה צבא ארצות הברית. בשנת 1932 השתתף אייזנהאואר בפינוי המחנה של "צבא הבונוס", ותיקי מלחמת העולם הראשונה שמחו על הכוונה לפגוע בתשלום המענקים המגיעים להם על פי חוק משנת 1924, בוושינגטון די. סי.; על אף שהתנגד לפעולות שננקטו כנגד ותיקי הקרבות וכן ייעץ למקארתור שלא לקחת חלק פומבי בזה, בכל זאת בדו"ח הצבאי הרשמי שכתב לאחר מכן אישר אייזנהאואר את התנהלותו של מקארתור. בשנת 1935 התלווה איזנהאואר למקארתור ונסע איתו לפיליפינים, שם הוא שירת בתפקיד עוזר היועץ הצבאי לממשלה הפיליפינית בפיתוח צבאם. בין אייזנהאואר ומקארתור נתגלעו חילוקי דעות עמוקים בנוגע לתפקידו של הצבא הפיליפיני ולערכיו, ומחלוקת זו הולידה סלידה הדדית בין השניים שנותרה עד לסוף ימיהם. יש מההיסטוריונים הטוענים שההצבה הזו בפיליפינים והסכסוך עם מקארתור היוו הכנה בעלת ערך רב להתמודדות העתידית שלו עם אישים שונים במהלך מלחמת העולם השנייה, למשל וינסטון צ'רצ'יל, ג'ורג' פטון, ג'ורג' מרשל וגנרל מונטגומרי. אייזנהאואר עצמו אמר מאוחר יותר שאי ההסכמה שלו עם מקארתור נופחה וכי יחסים חיוביים שוררים ביניהם. בהיותו במנילה סבל אייזנהאואר ממחלה בקיבה שסיכנה את חייו, אך הוא נרפא ממנה לחלוטין. בשנת 1936 קודם אייזנהאואר לדרגת לויטננט קולונל. בנוסף הוא למד לטוס, אף כי מעולם לא הוכרז כטייס צבאי. הוא ביצע טיסת סולו מעל הפיליפינים בשנת 1937, ואת רישיונו כטייס השיג ב-1939. בנוסף, הציעו לו הפיליפינים להפוך לאחראי על המשטרה בעיר הבירה החדשה אולם הוא סירב. אייזנהאואר חזר לארצות הברית בשנת 1939 וביצע מספר תפקידי מטה בוושינגטון די. סי, בקליפורניה ובטקסס. ביוני 1941 מונה לראש המטה של הגנרל וולטר קרוגר, מפקד הארמייה השלישית, בפורט סאם יוסטון שבסן אנטוניו, טקסס. ב-3 באוקטובר 1941, לאחר השתתפות מוצלחת בתימרוני לואיזיאנה, קודם אייזנהאואר לדרגת בריגדיר גנרל. על אף שנודע ביכולותיו הארגוניות, בערב מלחמת העולם השנייה היה אייזנהאואר ללא ניסיון בפיקוד קרבי על גדוד, והיה רחוק מלהישקל על ידי רבים כמפקד פוטנציאלי על מבצעים גדולים. מלחמת העולם השנייה לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, צורף אייזנהאואר למטה הכללי בוושינגטון עד ליוני 1942, והיה אחראי לתכנון תוכניות המלחמה העיקריות כנגד האימפריה היפנית וגרמניה הנאצית. מבצע לפיד ומבצע אוואלאנש ממוזער\|ימין\|אייזנהאואר ב-1942, כמייג'ור גנרל. שמאל\|ממוזער\|250px\|גנרל הצבא אייזנהאואר (סמל הדרגה מוצג על דש החולצה) בנובמבר 1942 הצטרף אייזנהאואר למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית של זירת צפון אפריקה (NATOUSA), והיה אחראי על מפקדת בעלות הברית (AFHQ), שהוקמה במטרה לשלוט על כלל הכוחות המשתתפים במבצע לפיד. התוכניות של מבצע לפיד, מבצע שנועד להשתלט על המושבות שהיו תחת שליטת צרפת של וישי בצפון אפריקה, תוכננו במנהרת האדמירליות התת-קרקעית שבצוק גיברלטר. אייזנהאואר היה הגנרל הראשון שאיננו בריטי שפיקד על גיברלטר זה 200 שנה. עם סיום הקרבות ולאחר כיבוש מרוקו ואלג'יריה בידי כוחות הברית ב-11 בנובמבר, נשאלה השאלה מי יקבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה. דה גול שהה מבודד בלונדון, והמועמד עליו הטילו בעלות הברית את יהבן, אנרי ז'ירו, לא היה מקובל על אנשי וישי בצפון אפריקה ועל אנשי צבא צרפת החופשית שסירבו לקבל את מרותו. שיתוף הפעולה עם צרפת היה מרכזי, ולכן החליט אייזנהאואר להעניק את תמיכתו לז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי של וישי, ולמנותו לראש ההנהגה האזרחית של מושבות צרפת בצפון אפריקה, וזאת על אף עברו הפרו נאצי ולחימתו בבעלות הברית בתחילת המבצע. מנהיגי בעלות הברית היו "מזועזעים" לנוכח הסכם זה מנקודת מבט פוליטית, אף על פי שאף לא אחד מהם הציע את הדרכתו במהלך תכנון המבצע, וביקורת חריפה מאוד נמתחה על אייזנהאואר בגלל הצעד הזה. דארלן נרצח על ידי פרננד בונייר דה לה שאפל כשנה לאחר מכן, ולה שאפל עצמו נעצר והוצא להורג לאחר מכן על ידי חבריו של דארלן. אייזנהאואר לא ניסה למנוע את המעצר ואת ההוצאה להורג של לה שאפל, באומרו כי העניין הוא פלילי ולא צבאי. לאחר מכן מינה אייזנהאואר את הגנרל ז'ירו כנציב העליון. מבצע לפיד היווה אימון רב ערך לכשרונותיו הפיקודיים הקרביים של אייזנהאואר; בשלב הראשוני בתנועתו של הגנרל-פלדמרשל רומל למעבר קסרין, גרם אייזנהאואר לבלבול מסוים בגלל התערבות בביצוע תוכניות הקרב על ידי כמה מפקודיו. כן היה הססני בנוגע להחלפתו של הלוטננט גנרל לויד פרדנדאל בלוטננט גנרל ג'ורג' פטון. אייזנהאואר למד את הלקח, ובמבצעים עתידיים נהג בפיקחות בסוגיות דומות. בפברואר 1943 הורחבה גזרת הפיקוד שלו, ונוספה לה זירת הים התיכון והארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל ברנרד לו מונטגומרי. הארמייה השמינית של הצבא הבריטי התקדמה דרך המדבר המערבי ממזרח והייתה מוכנה להתחיל במערכה בתוניסיה; אייזנהאואר קיבל את הכוכב הרביעי שלו והפך למפקד הגזרה הים תיכונית. ממוזער\|ימין\|גנרל אייזנהאואר (יושב מאחור), גנרל ג'ורג' פטון (עומד משמאל, מאחורי הג'יפ) ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט בסיציליה, 1943. לאחר כניעתן של מדינות הציר בצפון אפריקה, פיקח אייזנהאואר על הפלישה לסיציליה, שהייתה מוצלחת מאוד. באותו היום שבניטו מוסוליני הודח על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה והוחלף במרשל פייטרו באדוליו, ב-3 בספטמבר 1943, החלה פלישת בעלות הברית לאיטליה. באדוליו החל במגעים עם בעלות הברית במטרה להגיע להסכם שלום, אך ניסה להשיג תנאים טובים תוך התמקחות על כניעתה של איטליה. הוא ביקש לשכנע את בעלות הברית להטיס כוח צבאי ניכר ולהנחיתו מצפון לרומא, על מנת למנוע את נפילתה בידי הגרמנים, וזאת בטרם יחתום על הסכם הכניעה, וכן דרש כי תינתן לו גישה לתוכניותיהן הצבאיות של בעלות הברית, וכל זאת בעוד שבאופן רשמי, מצויה איטליה במלחמה עם בעלות הברית ובברית צבאית עם גרמניה. בשעה שאייזנהאואר התווכח עם רוזוולט ועם צ'רצ'יל שדרשו שניהם כניעה ללא תנאים בתמורה לעזרה לאיטלקים, החלו הגרמנים בהעברת כוחות רבים לתוך איטליה והוסיפו 19 דיוויזיות. בתחילה היו כוחותיהם של הגרמנים גדולים פי שניים מכוחות בעלות הברית, אך למרות זאת הפלישה לאיטליה הייתה מוצלחת מאוד. מפקד עליון ומבצע אוברלורד שמאל\|ממוזער\|250px\|אייזנהאואר עם צנחנים מרגימנט הרגלים המוצנח ה-502, הדיוויזיה המוטסת ה-101, ב-5 בינואר 1944, זמן קצר לפני תחילת מבצע אוברלורד. בדצמבר 1943 החליט הנשיא רוזוולט למנות את אייזנהאואר, עדיין לא בדרגת גנרל הצבא, למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. בינואר 1944 המשיך אייזנהאואר לפקד על ETOUSA, אגף המבצעים של הזירה האירופית של צבא ארצות הברית, ובחודש שלאחר מכן מונה באופן רשמי למפקד מפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). הוא שימש בשני התפקידים עד לסיום המלחמה באירופה בשנת 1945. מאז הקמתה בפברואר 1944, הייתה SHAEF אמונה על הפיקוד המבצעי, ואילו ETOUSA הייתה אמונה על הפיקוד המנהלי. בתפקידים אלו היה אייזנהאואר אחראי על תכנונן והוצאתן לפועל של מבצע הפלישה לנורמנדי, שידוע בשם הקוד שלו "מבצע אוברלורד", של שחרור מערב אירופה ושל הפלישה לגרמניה. ממוזער\|ימין\|השורה הראשונה כוללת קצינים ב-1945, אייזנהאואר הרביעי משמאל. אייזנהאואר, כמו גם קציניו וחייליו, הפיק לקחים רבי ערך ממבצעים קודמים, ואימץ את כל כישרונותיו ויכולותיו כדי להכין את המבצע המורכב כנגד הגרמנים - מתקפה תוך נחיתה מהים. המאבקים הראשונים שלו היו דווקא עם מנהיגים וקצינים של בעלות הברית, בנושאים החיוניים להצלחת המבצע. הוא התווכח עם רוזוולט בנוגע להסכמה עם דה גול ושימוש בכוחות התנגדות צרפתיים לצורך מבצעי חבלה כנגד הגרמנים לפני המבצע. האדמירל ארנסט קינג סירב להקצות עוד אסדות נחיתה למבצע. בנוסף התעקש אייזנהאואר שיקבל פיקוד מוחלט על כל כוחות האוויר הבריטיים, ואיים להתפטר אלמלא יסכים צ'רצ'יל. בנוסף תכנן להפציץ את צרפת לפני המבצע והתווכח עם צ'רצ'יל בנוגע לדאגתו של האחרון בנושאי קרבנות אזרחיים. דה גול טען שהקרבנות היו הכרחיים כדי לשבור את כוחות גרמניה. בנוסף הצליח לשמור על ג'ורג' פטון בפיקוד לאחר שזה סטר לחיילים שלו, ונזף בו קשות כשזה נאם נאום בנוגע למדיניות לאחר המלחמה. הפלישה לנורמנדי החלה ב-6 ביוני 1944, והצליחה במחיר כבד. כעבור חודשיים, ב-15 באוגוסט, פלשו בעלות הברית לדרום צרפת. רבים חשבו שניצחון באירופה יושג עד סוף הקיץ, אולם הגרמנים לא נכנעו במשך כמעט שנה. עד סיום המלחמה באירופה, ב-8 במאי 1945, פיקד אייזנהאואר על כל כוחות בעלות הברית בחזית המערבית. הוא דאג לכל אובדן של חייל וביקר כל מחלקה אפשרית. במקרה בו הפלישה הייתה נכשלת, התכוון אייזנהאואר לקחת אשמה על עצמו. שחרור צרפת והניצחון באירופה ממוזער\|אייזנהאואר עם מפקדי בעלות הברית עם החתימה על כניעת גרמניה לאחר ההתקדמות המהירה של בעלות הברית לאחר הפריצה מראש הגשר בנורמנדי והתמוטטות ההתנגדות של הצבא הנאצי בשטח צרפת באוגוסט-ספטמבר 1944, נוצר משבר לוגיסטי עצום ומשבר בהעברת האספקה לצבאות הברית, בייחוד של דלק. הלוטננט גנרל ג'ון ק"ה לי שהיה ממונה על שירותי האספקה של צבא ארצות הברית (SOS) ספג ביקורת רבה על התנהלות מושחתת, בין היתר על כך שמיד לאחר כיבוש פריז תפס לא פחות מ-167 בתי מלון ושיכן בהם את מטהו. קצינים בכירים רבים החשיבו אותו כאדם יהיר, מתמכר לתאוותיו וחסר משמעת, וכגורם עיקרי להאטת צבאותיהם ולאי יכולתם להשיג הכרעה מהירה במלחמה ולסיימה לפני תום שנת 1944. ביקורת רבה נמתחה על אייזנהאואר שלא השכיל להעביר את לי מתפקידו, על אף שדווקא הוא עצמו נמנה עם הדבקים ביותר בהבנת חשיבותה המכרעת של הלוגיסטיקה על שדה הקרב. הגנרל אורט יוז, ראש מטה זירת המבצעים האירופית (ETOUSA) תמה על הוויתורים המפליגים של אייזנהאואר ללי, ורשם ביומנו: "אלכסנדר הגדול אהב חנפים". אייזנהאואר התעקש על פתיחת נמל אנטוורפן ב-1944. בתחילת ספטמבר הציע הגנרל מונטגומרי הבריטי לאמץ אסטרטגיה נועזת לפיה צבאות בעלות הברית יתקדמו אל תוך גרמניה בחזית צרה במטרה להשתלט על חבל הרוהר המתועש, למוטט את הצבא הגרמני ולהביא להכרעה מהירה של המלחמה. לשם כך הוא דרש מפיקוד בעלות הברית להעניק עדיפות לקבוצת הארמיות שבפיקודו, אשר נועדה להוביל את המתקפה על גרמניה, בקבלת אספקה ותגבורות. על אף התנגדות נחרצת של הגנרלים שלו, ובראשם בראדלי ופטון שביקשו לרכז את המאמצים בכיבוש נמל אנטוורפן ופריצת קו החזית של פון רונדשטט, החליט אייזנהאואר לקבל את תוכניתו של מונטגומרי ולפתוח במבצע מארקט גארדן. המבצע נכשל ובעלות הברית לא הצליחו לחצות את הריין; מבצע זה סתם את הגולל להביא את המלחמה לסיום בשנת 1944. על אף שהאחראיות המבצעית והליקויים בתכנון הוטלו על מונטגומרי, ספג גם אייזנהאואר ביקורת רבה על כך שאישר את המבצע. ב-20 בדצמבר 1944, קודם לדרגת גנרל הצבא. אייזנהאואר עצמו לא לחם אולם זכה לכבוד מצד חייליו. הוא ניהל משא ומתן עם צ'רצ'יל, מונטגומרי ודה גול. הוא לא הסכים עם צ'רצ'יל ומונטגומרי בנוגע לאסטרטגיה. הוא התחבר עם מקבילו הסובייטי, גאורגי ז'וקוב. הגרמנים הפתיעו רבים כשתקפו והחלו את הקרב על הבליטה בדצמבר 1944, כשבעלות הברית מצליחות לנצח בתחילת 1945 לאחר שמזג האוויר השתפר ואפשר לחיל האוויר לתקוף. קווי ההגנה הגרמניים החלו להתמוטט בחזית המזרחית מול הסובייטים ובחזית המערבית מול בעלות הברית. הבריטים רצו את ברלין, אולם אייזנהאואר טען שתהיה זאת טעות צבאית לתקוף אותה. הבריטים ויתרו, אולם דרשו מאייזנהאואר להזיז את כוחותיו אל צ'כוסלובקיה. האמריקנים סירבו לניסיון ללחוץ פוליטית על מוסקבה בשדה הקרב. הצבא האדום לכד את ברלין לאחר קרב קשה מאוד, והגרמנים נכנעו ב-7 במאי 1945. ב-1945, חזה אייזנהאואר שבעתיד ינסו לטעון שפשעי המלחמה של הנאצים היו תעמולה של בעלות הברית (הכחשת השואה) וציווה על תיעוד בתמונות ובסרטונים של מחנות המוות. לאחר מלחמת העולם השנייה מושל צבאי בגרמניה וראש מטה צבא ארצות הברית שמאל\|ממוזער\|250px\|אזור הכיבוש האמריקני בגרמניה (בצהוב) עליו פיקד הגנרל אייזנהאואר כלל את המדינות בוואריה, הסן ואת חלקיה הצפוניים של באדן-וירטמברג. לאחר כניעתה ללא תנאים של גרמניה הנאצית, מונה אייזנהאואר למושל הצבאי באזור הכיבוש האמריקני. הוא הקים את מפקדתו בבניין אי גה פארבן שבפרנקפורט, והיה אחראי רק על האזור האמריקני; שאר האזורים נשלטו על ידי צרפת, בריטניה וברית המועצות, מלבד העיר ברלין שנשלטה על ידי ארבע המעצמות יחד. עם גילויים של מחנות ההשמדה הנאציים הורה אייזנואואר על הקמת צוותי צילום שיתעדו את הזוועות שהתחוללו במחנות, על מנת שישמשו כראיות במשפטי נירנברג. בנוסף, הוא סיווג מחדש את רבים משבויי המלחמה (POW) ככוחות אויב שפורקו מנשקם (DEF). הסיבה לכך היא שצבא ארצות הברית נאלץ, על פי אמנת ז'נבה השלישית, לספק מזון ליותר מ-7.5 מיליון שבויי מלחמה. על פי הסיווג החדש לא נכנסו כולם תחת הגדרת שבויי מלחמה וארצות הברית הייתה פטורה מהנטל הלוגיסטי העצום הזה, בימי משבר המזון של 1945. אייזנהאואר מילא אחר הפקודות שניתנו על ידי המטות המשולבים בצו JCS 1067 (כחלק מתוכנית מורגנטאו), שנועד לפגוע בכוחה הכלכלי של גרמניה ולהרוס את יכולת הלחימה העתידית שלה, אך ריכך את המכה כשאישר להכניס לגרמניה 400,000 טונות של מזון לאוכלוסייה האזרחית. במענה להרס הרב ששרר בגרמניה, המחסור במזון וזרם הפליטים הגובר, הוא ארגן חלוקת מזון וציוד רפואי אמריקני. מעשיו אלו של אייזנהאואר שיקפו את הגישות האמריקניות החדשות שתפסו את העם הגרמני כקרבנות של הנאצים ולא כפושעים, אך לעומת זאת רדפו באגרסיביות את הנאצים לשעבר. ממוזער\|150px\|בורשה, 1945 בנובמבר 1945 חזר אייזנהאואר לוושינגטון והחליף את מרשל בתפקיד ראש מטה צבא ארצות הברית. תפקידו העיקרי היה שחרורם המהיר של מיליוני החיילים, משימה איטית שהתעכבה עוד יותר בגלל מחסור בספינות. בשנת 1946 שוכנע אייזנהאואר שפניה של ברית המועצות אינן למלחמה וכי יש אפשרות ליחסים ידידותיים בין שתי המעצמות; הוא תמך באומות המאוחדות וביכר את התערבותו של הארגון בפיקוח על פצצות האטום. בפועל, הושפע הנשיא הארי טרומן ממחלקת המדינה של ארצות הברית בניסוח המדיניות הנוגעת להפצצות אטום וליחסים עם ברית המועצות, והתעלם מאייזנהאואר ומהפנטגון. אייזנהאואר התנגד להטלת פצצת האטום על יפן, בטענה שהיפנים היו מוכנים להיכנע, ובגלל סלידתו מכך שארצות הברית תהיה הראשונה להשתמש בנשק. אייזנהאואר תמך בשיתוף פעולה עם ברית המועצות, ואף ביקר בוורשה ב-1945, בהזמנתו של בולסלאב ביירוט. הוא נדהם לגלות את ההרס בעיר. באמצע 1947, כאשר המתיחות בין ארצות הברית לברית המועצות בנוגע לשיקום הכלכלי של גרמניה ומלחמת האזרחים ביוון החריפה, ויתר אייזנהאואר על התקווה לשיתוף פעולה עם ברית המועצות והסכים למדיניות הבלימה במטרה לעצור את ההתפשטות הסובייטית. הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948 ביוני 1943 הציע פוליטיקאי לאייזנהאואר כי אולי הוא יהפוך לנשיא ארצות הברית לאחר המלחמה, דבר שסירב לו בתוקף כל עוד היה גנרל. כשאחרים שאלו אותו בנוגע לעתידו הפוליטי, ענה אייזנהאואר לאחד מהם שהוא אינו מסוגל לתאר לעצמו שירצה תפקיד פוליטי כלשהו "מלוכד כלבים ועד למלך העליון של היקום" (בקולוקיאליזם האמריקני, "לוכד כלבים" [dogcatcher] הוא משרה פוליטית זוטרה או לפוליטיקאי לא פופולרי), ולאדם אחר אמר שהוא לא יוכל לשרת כראש המטה של הצבא אם ייחשב כבעל שאיפות פוליטיות. אי לכך, דעותיו הפוליטיות לא היו ידועות בתקופה זו והן המפלגה הדמוקרטית והן המפלגה הרפובליקנית חיזרו אחריו. במהלך ועידת פוטסדאם ב-1945 אמר טרומן הדמוקרטי לאייזנהאואר שבמקרה שיחפוץ בכך, יוכל הנשיא לעזור לגנרל לזכות בבחירות לנשיאות ב-1948, וב-1947 הוצע כי טרומן יהיה המועמד לסגנות הנשיאות לצד אייזנהאואר במקרה שהגנרל מקארתור היה זוכה במועמדות הרפובליקנית. בהתקרב מועד הבחירות דחקו באייזנהאואר פוליטיקאים ואזרחים רבים, משתי המפלגות, לרוץ לנשיאות. בינואר 1948, לאחר ששמע על תוכניות בניו המפשייר לבחור נציגים התומכים בו לוועידה הרפובליקנית הלאומית הממשמשת ובאה, הצהיר אייזנהאואר שהוא לא יוכל להציג מועמדות למשרה פוליטית בכירה, בטענה שהוא חייל ולא יכול להתמודד לתפקיד פוליטי. אייזנהאואר אמנם לא הצטרף לאף אחת מהמפלגות בתקופה הזו, אך היה מפורש באי רצונו לחבור לדמוקרטים. רבים האמינו שבזאת הוא ויתר על ההזדמנות היחידה בשבילו להיות נשיא, וביססו זאת על ההנחה כי תומאס דיואי הרפובליקני שנחשב לבעל הסיכויים הגבוהים לנצח בבחירות, יכהן שתי קדנציות, ואייזנהאואר יהיה אז בגיל 66 (בשנת 1956) ומבוגר מדי כדי להיות נשיא. נשיא אוניברסיטת קולומביה והמפקד העליון של נאט"ו בשנת 1948 נבחר אייזנהאואר לנשיא אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטה פרטית בניו יורק. תקופת נשיאותו של אייזנהאואר באוניברסיטה תוארה כבלתי מתאימה לאף אחד מן הצדדים. במהלך השנה הוציא אייזנהאואר לאור ספר זיכרונות בשם "מסע לשחרור אירופה". הביקורות שנכתבו על הספר החשיבו אותו כאחד מספרי הזיכרונות הצבאיים המשובחים ביותר, והוא זכה להצלחה כלכלית גדולה. רווחיו של אייזנהאואר על הספר גדלו באופן ניכר לאחר החלטה חסרת תקדים של מחלקת האוצר של ארצות הברית כי הוא איננו סופר מקצועי ולפיכך הוא נדרש לשלם שיעורי מס נמוכים יחסית; החלטה זו חסכה לו כ-400 אלף דולר. במהלך תקופת נשיאותו באוניברסיטת קולומביה היה פעיל אייזנהאואר במועצה ליחסי חוץ (CFR) ועמד בראש קבוצת מחקר שניתחה את ההשפעות הצבאיות והפוליטיות של תוכנית מרשל, וכן הקים את האספה האמריקנית שהייתה "חזונו של אייזנהאואר בדבר מרכז תרבותי אדיר שבו מנהיגים מתחומים שונים יוכלו להיפגש מעת לעת ולדון ולהסיק מסקנות בנוגע לבעיות הפוליטיות והחברתיות". אחד מכותבי הביוגרפיה עליו, בלנץ' קוק, הציע שתקופה זו היוותה את "החינוך הפוליטי של הגנרל אייזנהאואר". בנוסף, בתקופה זו נחשף אייזנהאואר לניתוחים כלכליים שונים שהיוו את היסוד להבנותיו במדיניות הכלכלית לאחר מכן. אייזנהאואר הסכים לכהן כנשיא האוניברסיטה כדי לקדם את הדמוקרטיה בעזרת החינוך. בתוך כמה חודשים, התבקש לייעץ למזכיר ההגנה של ארצות הברית, ג'יימס פורסטל, בנוגע לאיחוד הזרועות הצבאיות. ביולי 1949 לקח חופש מהמשרה. אייזנהאואר, כאיש צבא, לא נחשב לאדם שמתאים לאקדמיה. המרצים לא ממש חיבבו אותו. הקשרים שהשיג במהלך כהונתו כנשיא האקדמיה סייעו לו בהשגת המועמדות הרפובליקנית לנשיאות. חברי הפקולטה הליברליים פחות חיבבו את קשריו עם אנשי עסקים. כנשיא קולומביה, הביע את תמיכתו בדמוקרטיה האמריקנית. בדצמבר 1950 סירבו לקבל את התפטרותו כשהחליט לעזוב ולכהן כמפקד העליון של נאט"ו וניתן לו פיקוד על הכוחות באירופה. ב-31 במאי 1952, פרש משירות פעיל וחזר לקולומביה. הוא נשאר בתפקיד עד 20 בינואר 1953, כשהחל לכהן כנשיא. נאט"ו לא זכתה לתמיכה בין מפלגתית גדולה בקונגרס בתקופתו של אייזנהאואר. הוא ייעץ למדינות האירופאיות להפגין את מחויבותן לנאט"ו ולהקצות חיילים וציוד במקום ארצות הברית. אייזנהאואר היה התומך הראשי בנאט"ו בפני הקונגרס, יותר מממשל טרומן. באמצע 1951, התמיכה באירופה ובארצות הברית הייתה גבוהה מספיק כדי להעניק לנאט"ו כוח צבאי. אייזנהאואר חשב שנאט"ו תהפוך לברית אירופאית בלבד לאחר שקנדה וארצות הברית יפרשו ממנה כעבור עשור. המרוץ לנשיאות ארצות הברית 1952 ממוזער\|שמאל\|כפתור "I Like Ike" ממסע הבחירות התקופה שבין 1951 ל-1952 כונתה בפי האמריקנים - "Winter of Discontent" (בתרגום חופשי: החורף העגום). זאת בגלל נקודת הקיפאון אליה הגיעה מלחמת קוריאה, ללא סיום מסתמן בעתיד הקרוב, זאת בנוסף לשחיתות שפשתה בממסד ולבהלה מפני הקומוניזם שזרע ג'וזף מקארתי. היה ברור שהנשיא הארי טרומן, שלא היה פופולרי בעת סיום כהונתו, לא ינסה להיבחר לכהונה נוספת. תנועות לגיוס אייזנהאואר (Draft Eisenhower movements), תנועות שורשיות-פוליטיות אמריקניות ששמו להן למטרה לשכנע אותו לרוץ לנשיאות, צצו כאמור כבר בבחירות לנשיאות של 1948, בעיקר במפלגה הדמוקרטית; אך אייזנהאואר דחה אז את כל ניסיונות השכנוע ואף אמר שהוא שקל להשתמש במילים הדומות להצהרת הסירוב הנודעת של ויליאם שרמן בבחירות 1884, אך בחר שלא לעשות כן מאחר שהוא מאמין שלאף אחד אין את "הזכות להצהיר, באופן גורף וללא הסתייגות, כי יסרב לבצע משימה כלשהי שייתכן ומדינתו תטיל עליו". ב-1951 הופיעו מחדש תנועות אלה, הן במפלגה הדמוקרטית והן במפלגה הרפובליקנית, שכן אייזנהאואר לא הודיע עד אותה עת על שיוכו הפוליטי. הדמוקרטים ראו בו מועמד שיוכל לסייע להם להמשיך להחזיק בבית הלבן אחרי טרומן; בקוותו כי אייזנהאואר יחליט לרוץ לנשיאות מטעם הדמוקרטים, כתב טרומן לאייזנהאואר בדצמבר 1951: "אני מבקש כי תודיע לי את אשר בכוונתך לעשות", ואייזנהאואר השיב לו: "אינני חש כל חובה לבקש אחר מועמדות פוליטית". באותה התקופה הצהיר אייזנהאואר על היותו רפובליקני. מושל מדינת ניו יורק תומאס דיואי והסנאטור הנרי קבוט לודג' הבן ממסצ'וסטס ניסו בינתיים לשכנע אותו לרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. לודג' החל בכך למעלה משנתיים קודם לכינוסה של הוועידה הרפובליקנית הלאומית ביולי 1952, ודיואי הצהיר גם הוא כבר ב-15 באוקטובר 1950 על תמיכתו בגנרל אייזנהאואר. ב-1947 אמר אייזנהאואר לעורך ה"קנזס סיטי סטאר", רוי א. רוברטס (Roberts), שהיה מעורב בפוליטיקה הרפובליקנית המקומית, שהוא עצמו "רפובליקני קנזסי טוב כמוך". אף על פי שרוברטס חשף את השיחה הזו ב-1951, הציבור האמריקני נותר מסופק לגבי השתייכותו הפוליטית של אייזנהאואר. על אף שהאמין שהוא ינצח בבחירות ביתר קלות ועם רוב גדול יותר בקונגרס אם ירוץ מטעם הדמוקרטים, סבר אייזנהאואר כי ממשל טרומן היה מושחת וכי הנשיא הבא אחריו יידרש לבצע רפורמות בממשל מבלי שיצטרך להגן על מדיניות קודמיו. האגף האינטרנציונליסטי במפלגה הרפובליקנית ראה באייזנהאואר אלטרנטיבה למועמד הבדלני, הסנאטור רוברט טאפט, שקודם לפריימריז נחשב בעיני רבים למועמד המוביל. בעוד טאפט הצביע בקונגרס נגד נאט"ו, סבר אייזנהאואר כי על ארצות הברית ובעלי בריתה להתנגד לקומוניזם באמצעות נאט"ו ומאמצי ביטחון קיבוצי אחרים. הוא חשש כי מדיניות החוץ של טאפט, שהתבססה על מדיניות אי ההתערבות, עלולה בלא כוונת מכוון להועיל לברית המועצות במלחמה הקרה. הוא קיווה ליישב את הנושא בטרם יתמנה למפקד העליון של נאט"ו, ובינואר 1951 נפגש עם טאפט בפנטגון והציע לו כי הוא מוכן להצהיר את הצהרת שרמן ולמעשה לדחות כל אפשרות לרוץ לנשיאות בתנאי שטאפט יסכים לתמוך בתפיסת הביטחון הקיבוצי (ובפרט, בנאט"ו) עם אירופה. טאפט סירב. במהלך 1951 המשיכו פוליטיקאים רפובליקנים להביע תמיכה באייזנהאואר, בעוד הדמוקרטים המשיכו לנסות לשכנע אותו כי ביכולתו לנצח בחירות אם ירוץ מטעמם. ב-16 באוקטובר הכריז טאפט על התמודדותו למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. מ-17 בנובמבר היה הסנטור לודג' למנהל הקמפיין עבור התנועה לגיוס אייזנהאואר, אך עדיין בלי אישור מהמועמד אותו ניסה להריץ. בתחילת דצמבר, כשהוא נכנע חלקית מהלחץ הרב שהפעילה עליו התנועה, הסמיך אייזנהאואר את ידידו הקרוב קליפורד רוברטס לארגן קבוצת יועצים קטנה שיפקחו על התנועה ויעדכנו אותו; קבוצה זו הורכבה ממספר מצומצם של ידידים קרובים לו, ביניהם גם אחיו מילטון אייזנהאואר וכן שחקן הגולף הנודע בובי ג'ונס. ככל שתנופתו של טאפט גברה, כך התמעט אי רצונו של אייזנהאואר לרוץ לנשיאות. לודג' היה ככל הנראה התומך הקולני, האפקטיבי והעקשן ביותר בתנועה, ולאחר מספר חודשים הוא הצליח לשכנע את אייזנהאואר שלכל הפחות לא יתכחש לתנועה; גם ללודג' אמר אייזנהאואר בהמשך כי היה רפובליקני, עובדה אותה חשף לודג' במהלך מסיבת עיתונאים ב-6 בינואר 1952. אייזנהאואר הודיע דרך דוברות הצבא כי לודג' דייק בדבריו, ושאמנם הוא לא יבקש לעזוב את תפקידו בנאט"ו עבור סיבות פוליטיות, אך אם המפלגה הרפובליקנית תטיל עליו "חובה שתתעלה על האחריות הנוכחית" שלו במהלך הוועידה ביולי ותגיש את מועמדותו, הוא ירוץ. שמאל\|ממוזער\|250px\|קמפיין של אייזנהאואר במרילנד אייזנהאואר וטאפט היו המועמדים המובילים בבירור בבחירות המקדימות. גם המושל ארל וורן מקליפורניה והמושל לשעבר הרולד סטאסן ממינסוטה התמודדו. ב-6 בינואר 1952 הכניסו את שמו של אייזנהאואר להצבעה בפריימריז בניו המפשייר ללא אישורו. הסנאטור הדמוקרטי פול דאגלס אף הציע כי שתי המפלגות יגישו את מועמדותו של אייזנהאואר עם שני סגני נשיא מתמודדים שונים. במשך מספר שבועות לאחר מכן, המשיך אייזנהאואר לדחות כל ניסיון מצד תומכיו לגרום לו להביע את דעותיו בנושאים אקטואליים שונים או לפחות לאשר את מועמדותו. אייזנהאואר כתב לידידיו ולקרוביו בתקופה הזו שהוא מוחמא מהתנועה אך אינו סבור שהיא רחבה כפי שהתקשורת הציגה אותה, ומשפטים כמו "מעולם לא ביקשתי וחשקתי בעמדה פוליטית" נשנים במכתבים אלו. אך שני אירועים שינו את דעתו והוכיחו כי התנועה לגיוסו היא אכן רחבה. ב-11 בפברואר הגיעה אשת העסקים והטייסת המפורסמת ג'קלין קוקרן לפריז כשבאמתחתה סרט ושמו "סרנדה לאייק" (Serenade to Ike). מנהיגים מהתנועה לגיוסו, בהם פיליפ יאנג (Young; דקאן בית הספר לכלכלה באוניברסיטת קולומביה) ואיל ההון ג'ון היי ויטני, ערכו כנס ב-8 בפברואר במדיסון סקוור גארדן, וביקשו מקוקרן לטוס לאירופה ולהראות את הצילום לאייזנהאואר ולאשתו; לגארדן, שתפוסתו המרבית כ-16,000 איש, הגיעו לפחות 25,000 איש. הצפייה בסרט פעלה עמוקות על אייזנהאואר וגרמה לו, על פי עדותה של קוקרן, להתרגשות עמוקה. ההוכחה השנייה התקבלה עם היוודע תוצאות הפריימריז בניו המפשייר, ב-11 במרץ. אייזנהאואר הביס את הסנאטור טאפט, שערך קמפיין אינטנסיבי במדינה קודם לכן, עם תוצאה של 50% לאייזנהאואר ו-38% לטאפט. שאר מערכות הבחירות היו די שוויוניות בין טאפט ואייזנהאואר, וכשהצירים התכנסו המירוץ עדיין היה צמוד מדי. טאפט הוביל את האגף השמרני במפלגה שהתרכז במערב התיכון, ודחה את תוכניות הניו דיל משנות השלושים ותמך במדיניות בדלנית, שהתנגדה לבריתות זרות. טאפט ניסה להיות המועמד מטעם המפלגה ב-1940 וב-1948, אולם פעמיים הובס בידי רפובליקנים מתונים מניו יורק: ונדל וילקי ב-1940 ותומאס דיואי ב-1948. טאפט טען שההפסדים הם בגלל השפעת המפלגה מניו יורק על המפלגה הלאומית. דיואי, מועמדה של המפלגה ב-1944 וב-1948, הוביל את האגף המתון במפלגה שהתרכז במזרח המדינה, שתמך במדיניות של התערבות בינלאומית, ובמאבק במלחמה הקרה ובברית המועצות. בנוסף קיבל האגף את רוב מאפייני מדינת הרווחה שנוצרו במהלך הניו דיל. דיואי סירב לרוץ בפעם השלישית והמתונים ביקשו להשתמש בהשפעתם כדי להשיג מועמד נשיאותי שיתאים להם. המושלים הרפובליקנים תמכו באייזנהאואר. ביוני 1952 התפטר אייזנהאואר מהפיקוד על נאט"ו כדי לערוך את מסע הבחירות. כשהוועידה הרפובליקנית הלאומית נפתחה בשיקגו, רוב המומחים טענו שטאפט צמוד לאייזנהאואר. מנהלי מסע הבחירות של אייזנהאואר, דיואי ולודג', האשימו את טאפט בגנבת צירים ממדינות דרומיות כטקסס וג'ורג'יה, וטענו שמנעו מינוי צירים תומכי אייזנהאואר ממדינות אלו. הם הציעו להחליף את הצירים התומכים בטאפט ממדינות אלו בצירי אייזנהאואר. טאפט ותומכיו התנגדו להאשמות, אולם הוועידה קיבלה זאת וטאפט איבד צירים דרומיים רבים. אייזנהאואר קיבל גם את תמיכת רוב המשלחות הלא מחויבות, כאלו ממישיגן ומפנסילבניה, וגם את תמיכתו של סטאסן שתמך במדיניותו המתונה. אייזנהאואר נבחר בקלות בסיבוב הראשון. אייזנהאואר השתמש בסיסמה "I Like Ike". הוא הביע התנגדות למדיניותו של טרומן בקוריאה ובסין. כדי לרצות את האגף השמרני במפלגה, בחר בריצ'רד ניקסון כסגנו. ניקסון היה אנטי קומוניסט חריף וצעיר בניגוד לאייק. בבחירות הכלליות, למרות יועציו, תמך אייזנהאואר בניהול מסע בחירות בדרום, ותקף את ממשל טרומן על שלושה נושאים: קוריאה, קומוניזם ושחיתות. הוא טען שיש לשחרר את מזרח אירופה אך ורק בדרכי שלום. שתי מחלוקות פרצו במהלך מערכת הבחירות. אחת מהן הייתה טענה שניקסון קיבל מתנות מתומכים בשווי 18,000 דולר, כשהתרומות היו חסויות ומעל שווי של 1,000 דולר. אייזנהאואר שקל להחליף את ניקסון, אולם נאומו של ניקסון מנע כל נזק בנושא. ב"נאום צ'קרס" ב-23 בספטמבר, הכחיש ניקסון כל פשע, פירט את נכסיו הכספיים המועטים ושיבח את אייזנהאואר. הוא טען שקיבל מתנה אחת - כלב בשם "צ'קרס" - אולם שלא יחזיר אותו כי בנותיו אוהבות אותו. הנאום זכה לתמיכה מוחלטת והציל את ניקסון, אולם הרחיק בינו לבין אייזנהאואר. המחלוקת השנייה הייתה החלטתו של אייזנהאואר לא להתעמת עם הסנאטור ג'וזף מקארתי במהלך סיור בוויסקונסין. שבועיים לפני הבחירות, הודיע אייזנהאואר שיסיים את המלחמה בקוריאה, הבטיח להילחם בקומוניזם ונמנע מלדבר על נאט"ו. הוא הדגיש את הצורך בממשל ישר מבית. הצירים בוועידה הדמוקרטית הלאומית שהתרחשה גם היא בשיקגו בחרו במושל אילינוי לשעבר, עדלי סטיבנסון, בסיבוב השלישי. הסנאטור ג'ון ספרקמן מאלבמה נבחר לסגנו. רבים היו בטוחים שסטיבנסון יוכל להיות מאתגר רציני לאייק. אייק נסע ל-45 מדינות מבין 48. הוא משך קהל גדול לראות אותו. הוא לא התייחס לסטיבנסון ותקף בעיקר את טרומן. בנוסף הטלוויזיה שיחקה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות: אייזנהאואר הופיע בתשדירים בני שלושים שניות. סטיבנסון התמקד בנאומים מתוחכמים ברחבי המדינה ומשך קהל גדול. אף על פי שסגנונו הלהיב אינטלקטואלים ואקדמאים, רבים תהו האם הוא דיבר "מעל ראשי" תומכיו. חולשתו הייתה הנשיא טרומן. סטיבנסון לא היה חלק מממשל טרומן אולם המצביעים קישרו אותו עם טרומן. ארצות הברית, המומה מסיום המלחמה ומתחילת המלחמה הקרה, ומסוכסכת בינה לבין עצמה, האמינה בצורך בשינוי. שמאל\|ממוזער\|270px\|תוצאות הבחירות של 1952 לבסוף, נטל מלחמת קוריאה, האיום הקומוניסטי והשערוריות בממשל טרומן היו קשים מדי לסטיבנסון. ביום הבחירות ניצח אייזנהאואר ניצחון סוחף, עם 55.2% מהקולות ו-442 אלקטורים. סטיבנסון השיג 44.5% מהקולות ו-89 אלקטורים בלבד. אייזנהאואר היה הנשיא הרפובליקני הראשון מזה עשרים שנה, ובנוסף השיג רוב של שמונה חברים בבית הנבחרים למפלגה, ורוב בסנאט (תיקו, כשניקסון שובר את השוויון). אייזנהאואר היה הנשיא האחרון שנולד במאה התשע-עשרה, ובגיל 62 היה הנשיא המבוגר ביותר שמונה לתפקיד מאז ג'יימס ביוקנן ב-1856 (הנשיא טרומן היה בן 64 ב-1948, ומונה לנשיאות ב-1945 עם מותו של רוזוולט). הוא היה הגנרל היחיד ששירת כנשיא במאה העשרים והנשיא האחרון עד דונלד טראמפ שלא נבחר לשום תפקיד לפני נשיאותו. נשיאים אחרים שלא נבחרו והיו לפניו היו זאכרי טיילור, יוליסס ס. גרנט, ויליאם הווארד טאפט והרברט הובר. נשיאותו (1953–1961) ממוזער\|דיוקנו הרשמי של אייזנהאואר נשיאותו של אייזנהאואר החלה ב-20 בינואר 1953 כשהושבע לנשיאה ה-34 של ארצות הברית, והסתיימה ב-20 בינואר 1961. בהיבחרו ניצח את קואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה האמריקנית מזה עשרים שנה. כעבור ארבע שנים, ב-1956, שוב ניצח את סטיבנסון ונבחר לכהונה שנייה. הוא הוחלף בתפקידו בידי ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרט לאחר שזה נבחר לנשיאות ב-1960. בתור "שמרן פרוגרסיבי", הצליח אייזנהאואר לזכות בכמה ניצחונות בקונגרס, אף על פי שפרט לשנתיים הראשונות של כהונתו, היה לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים ובסנאט. אייזנהאואר המשיך בתוכניות הניו דיל והרחיב את תוכנית הביטוח הלאומי. בנוסף דחף להקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-1956, ולאחר שברית המועצות שיגרה לחלל את ספוטניק 1 ב-1957, הקים את נאס"א. במלחמת סיני שכנע את בריטניה וצרפת לסגת מתעלת סואץ. הוא חתם על חוק זכויות האזרח הראשון במאה העשרים ושלח חיילים לארקנסו כדי לאכוף את החלטת בית המשפט שביטלה את ההפרדה הגזעית. חצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד, הגיעה ארצות הברית להסכם שביתת נשק שסיים את מלחמת קוריאה. גם בעת שלום נותר תקציב הביטחון גבוה, לצורך ניסיון הממשל לבלום את ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. אייזנהאואר הסמיך את ה-CIA להדיח ממשלות לא ידידותיות ולהגן על מדינות אנטי-קומוניסטיות, והתמקד בביטחון לאומי מבוסס על נשק גרעיני לפי תורת ההרתעה, כדי להגן על המערב מפני ברית ורשה. אייזנהאואר היה הנשיא הראשון שהוגבל לשתי כהונות, לאחר העברת התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית. הוא נחשב לאחד מגדולי הנשיאים בתולדות המדינה. בחירות 1956 ביולי 1955, שיבח הטיים מגזין את אייזנהאואר ואת השגשוג בתקופתו. המדינה נהנתה משגשוג ומביטחון, והאהדה כלפיו נעה בין 68% ל-79%. מעטים פקפקו בכך שייבחר מחדש ב-1956. בספטמבר 1955, סבל מהתקף לב רציני. במשך כמה חודשים, כשהתאושש, היו ספקות בנוגע לריצתו לכהונה נוספת. בתחילת 1956 חזר לתפקוד מלא, ובפברואר 1956 קיבל אישור רפואי מרופאו. בהתחשב באהדה כלפיו, הוא נבחר להיות שוב המועמד הרפובליקני ללא התנגדות. במהלך מחלתו, דיברו מנהיגי המפלגה על הצורך לסלק את סגן הנשיא ניקסון בבחירות הקרובות. הרולד סטאסן ניסה להוביל להדחת ניקסון. במרץ 1956 הכריז אייזנהאואר רשמית שניקסון ימשיך להתמודד איתו. ניקסון היה עדיין אהוד בקרב המצביעים. לאחר מכן נבחר ניקסון לעוד כהונה פה אחד. ימין\|270px\|ממוזער\|תוצאות הבחירות ב-1956 בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1956, נבחר שוב עדלי סטיבנסון בסיבוב הראשון, למרות אתגר מצד מושל ניו יורק אייווריל הרימן שנתמך בידי הנשיא לשעבר טרומן. סטיבנסון העניק לוועידה את הזכות לבחור בסגנו, ולא הודיע על תמיכה באף מועמד. בסיבוב השני נבחר הסנאטור אסטס קאפובר. סטיבנסון הציע להעלות את תקציב הממשלה בתוכניות חברתיות והגעה להסכמים עם ברית המועצות כדי להקטין את תקציבי הביטחון והניסויים הגרעיניים בשני הצדדים. בנוסף הציע לבטל את גיוס החובה ולעבור לצבא של מתנדבים. אייזנהאואר התנגד לרעיונות אלו, אף על פי שגם הוא ניסה להגיע להסכם להקטנת הניסויים הגרעיניים באטמוספירה. אייזנהאואר הוביל בכל הסקרים במערכת הבחירות, והתמודדותו עם משברי חוץ במזרח התיכון ובמזרח אירופה לפני הבחירות רק חיזקה אותו. ביום הבחירות, נבחר אייזנהאואר בניצחון סוחף עוד יותר מהקודם. הוא השיג 457 אלקטורים לעומת 73 של סטיבנסון. הוא גם השיג 35.6 מיליון קולות לעומת 26 מיליון. בהשוואה לבחירות של 1952, הוא גם ניצח בקנטקי, לואיזיאנה, ובמערב וירג'יניה, אף על פי שהפסיד במיזורי. צמיחת הפרוורים הובילה לגדילת בסיסו הרפובליקני. הוא זכה לתמיכה בקרב קתולים צפוניים ודרומיים לבנים עירוניים. בוחריו הדגישו את מאפייניו - כנותו, כבודו והלהט שהפגין בתפקידו. ממשלו קבינט נשיא: דווייט אייזנהאואר-(1953–1961) סגן הנשיא: ריצ'רד ניקסון (1953–1961) מזכיר המדינה: ג'ון פוסטר דאלס (1953–1959), כריסטיאן הרטר (1959-1961) מזכיר האוצר: ג'ורג' האמפרי (1953–1957), רוברט ברנרד אנדרסון (1957-1961) מזכיר ההגנה: צ'ארלס א' וילסון (1953–1957), ניל ה. מקלרוי (1957-1959), תומאס ס. גייטס (1959-1961) התובע הכללי: הרברט בראונל (1953–1957), ויליאם פירס רוג'רס (1957-1961) שר הדואר: ארתור סאמרפילד (1953–1961) מזכיר הפנים: דאגלס מקיי (1953–1956), פרד סטטון (1956-1961) מזכיר החקלאות: עזרא בנסון (1953–1961) מזכיר המסחר: סינקלייר וויקס (1953–1958), לואיס סטראוס (1958-1959), פרדריק מיולר (1959-1961) מזכיר העבודה: מרטין דרקין (1953), ג'יימס מיטשל (1953-1961) מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אובטה קאלפ הובי (1953–1955), מריון פולסום (1955-1958), ארתור פלמינג (1958-1961) אייזנהאואר ארגן את ממשלו כמו מטה צבאי. האנשים שעבדו מתחתיו היו אמורים לשלוט בפרטי פרטים במה שעשו, והוא היה אמור להחליט את ההחלטות הסופיות. כיוון שהמחלקות השונות המליצו לו המלצות שונות, נאלץ אייזנהאואר לפשר ביניהם כדי להגיע להחלטות. אייזנהאואר נתן לשני יועציו הקרובים, הרברט בראונל ולושיוס קליי, לבחור את השרים שלו. בראונל, שהיה יועצו המשפטי של דיואי, מונה לתובע הכללי. ג'ון פוסטר דאלס, גם הוא עורך דין בעל קשרים עם דיואי, מונה למזכיר המדינה. דאלס היה מומחה ליחסי חוץ, לקח חלק בניסוח מגילת האומות המאוחדות וחוזה סן פרנסיסקו, ונסע יותר מ-900,000 קילומטרים במהלך שש השנים בהן כיהן כמזכיר המדינה. אייזנהאואר ביקש למנות מנהיגים מהקהילה העסקית אל הקבינט שלו. צ'ארלס ארווין וילסון, מנכ"ל ג'נרל מוטורס, היה מזכיר ההגנה הראשון שלו. ב-1957, הוחלף בנשיא פרוקטר אנד גמבל, ניל מקלרוי. עבור תפקיד מזכיר האוצר, בחר בג'ורג' האמפרי, מנכ"ל כמה ארגוני פחם. מזכיר הדואר שלו, ארתור סאמרפילד, ומזכיר הפנים הראשון שלו, דאגלס מקיי, היו יבואני מכוניות. הסנאטור לשעבר סינקלייר וויקס, שהיה יו"ר איגוד היצרנים, מונה למזכיר המסחר. כמה אנשי עסקים שמונו למשרות בקבינט - וילסון, האמפרי וגם הרולד טלבוט, מזכיר חיל האוויר, ורוברט רוס, סגן מזכיר ההגנה - נחקרו בידי הסנאט בגלל השקעותיהם וניגוד עניינים אפשרי במינויים. טלבוט ורוס נאלצו להתפטר כתוצאה מכך. מינויים אחרים של אייזנהאואר לקבינט נועדו לגמול לאגפים הפוליטיים השונים. עזרא בנסון, שהיה חבר בכיר בכנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים, נבחר לשמש כמזכיר החקלאות מטעם אגף טאפט של המפלגה. אובטה קאלפ הובי מונתה למזכירת הבריאות, החינוך והרווחה הראשונה. היא הייתה חברת הקבינט השנייה לאחר פרנסס פרקינס. מרטין דרקין, דמוקרט ונשיא איגוד השרברבים, מונה למזכיר העבודה. הבדיחה הייתה שהקבינט בארבע שנותיו הראשונות של אייזנהאואר כלל "תשעה מיליונרים ושרברב". סגן הנשיא אייזנהאואר, שלא חיבב פוליטיקה מפלגתית ופוליטיקאים, השאיר את רוב נושא הנהגת המפלגה לסגנו, ניקסון. בנוסף, לאחר שהתברר לו שסגן הנשיא טרומן לא היה מודע לנושאים מרכזיים כמו פצצת האטום כשמונה לנשיא, שמר אייזנהאואר על ניקסון מעודכן. הוא שלח אותו למשימות פוליטיות, דיפלומטיות ופנימיות חשובות כך שהפך לאחד מחברי הממשל היעילים ביותר. תפקיד סגן הנשיא הפך לראשונה לתפקיד חשוב בממשל. ניקסון נאם ברחבי המדינה והפך למנהיג המפלגה בפועל. מינויים לבית המשפט 220px\|ממוזער\|ארל וורן, נשיאו ה-14 של בית המשפט העליון של ארצות הברית, כיהן בין אוקטובר 1953 ליוני 1959. אייזנהאואר מינה חמישה שופטים אל בית המשפט העליון של ארצות הברית: ארל וורן, כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (כדי להחליף את פרד וינסון), מונה במהלך הפגרה של הסנאט ב-1 באוקטובר 1953, הוגש לאישור הסנאט ב-11 בינואר 1954, ואושר בידי הסנאט ב-1 במרץ 1954. וורן היה המועמד הרפובליקני לתפקיד סגן הנשיא ב-1948. הוא מונה לראשות ועדת וורן לחקר ההתנקשות בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. ג'ון מרשל הרלן השני (כדי להחליף את רוברט ה. ג'קסון), הוגש לאישור הסנאט ב-10 בינואר 1955, ואושר ב-16 במרץ 1955. ויליאם ברנן, הוגש לאישור הסנאט ב-14 בינואר 1957, ואושר ב-19 במרץ 1957. צ'ארלס ויטאקר, הוגש לאישור הסנאט ב-2 במרץ 1957 ואושר ב-19 במרץ 1957. פוטר סטיוארט, הוגש לאישור הסנאט ב-17 בינואר 1959, ואושר ב-5 במאי 1959. אייזנהאואר גם מינה 45 שופטים לבית המשפט לערעורים של ארצות הברית, ו-129 שופטים לבתי המשפט המחוזיים. מסיבות עיתונאים ב-19 בינואר 1955, היה אייזנהאואר לנשיא הראשון שקיים מסיבת עיתונאים בשידור חי בטלוויזיה. דובר הבית הלבן, ג'יימס האג'רטי, הוא היחיד שכיהן במשך שתי כהונות מלאות. הוא נחשב לאחד מטובי הדוברים בהיסטוריה, ושינה את יחסי הממשל עם העיתונות. המשכיות ממשלתית קבוצה שהכילה שלושה שרים ושישה אזרחים פרטיים קיבלה משימה סודית מהנשיא ב-1958 כדי לכהן כאחראים מטעם הממשלה במקרה חירום לאומי, כהתקפה גרעינית. אייזנהאואר מינה אותם לתפקידם בסיווג חשאי ביותר. במקרה חירום, כל אחד מהם היה אמור להתמנות לתפקיד מיוחד: תיאודור קופ, סגן נשיא CBS-סוכנות החירום לצנזורה פרנק סטנטון, נשיא CBS-סוכנות החירום לתקשורת ג'ון וורן, סגן נשיא הבנק העירוני-סוכנות החירום לאנרגיה ולמינרלים עזרא בנסון, מזכיר החקלאות-סוכנות החירום למזון אקסל נילסן, נשיא ארגון גרנטי-סוכנות החירום לדיור ג'יימס מיטשל, מזכיר העבודה-סוכנות החירום לכוח אדם הרולד בוכנשטיין, נשיא חברת אוונס-קורנינג-סוכנות החירום לייצור ויליאם מקצ'סני מרטין, יו"ר מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי-סוכנות החירום לייצוב פרנק פייס, סגן נשיא ג'נרל דיינמיקס-סוכנות החירום לתעבורה (התפטר ב-8 בינואר 1959) ג'ורג' בייקר, נשיא בית הספר לעסקים בהרוורד-סוכנות החירום לתעבורה (לאחר 8 בינואר 1959) מדיניות חוץ מדיניות המבט החדש ממוזער\|270px\|אייזנהאואר וחברי הקבינט שלו סוקרים אבטיפוס של B-52 סטרטופורטרס מדיניות הממשל לביטחון לאומי, שכונתה "המבט החדש", נחשפה ב-30 באוקטובר 1953. לאחר סדרת פגישות עם חברי קבינט בכירים, התייעצויות עם המועצה לביטחון לאומי, ודו"ח מטעם ראשי המטות המשולבים, התקבלה מדיניות ששיקפה את רצונו של אייזנהאואר להתוות מדיניות לטווח ארוך, שהקפידה על מוכנותו של הצבא. מסמך של המועצה לביטחון לאומי בנוגע למדיניות הדגיש את ההסתמכות על נשק גרעיני אסטרטגי כדי להרתיע איומים פוטנציאליים, גם קונבנציונליים וגם גרעיניים, מצד ברית המועצות ובעלות בריתה מהגוש המזרחי. הנשק הגרעיני נראה כנשק הסביר ביותר מבחינה כלכלית להתמודדות עם יתרונה של ברית המועצות בחיילים ובטנקים באירופה. הצבא האמריקני פיתח אסטרטגיית הרתעה על בסיס משולש: טילים בליסטיים, מפציצים אסטרטגיים, וטילים משוגרים מצוללות. במהלך כהונתו, הקפיד אייזנהאואר לתכנן תוכניות לניצחון על הסובייטים במלחמה גרעינית, אף על פי שקיווה שלעולם לא יאלץ להשתמש בהן. הצעת תיקון בריקר בפברואר 1951, ולאחר מכן בינואר 1953, ניסה הסנאטור ג'ון בריקר מאוהיו לתקן את חוקת ארצות הברית ולהגביל את כוחו של הנשיא בהסכמים, ואת כוחו להתחייב בבריתות למדינות זרות. ההצעה נודעה כתיקון בריקר. החשש היה שההסכמים הבינלאומיים לאחר מלחמת העולם פוגעים בחוקה ובריבונות המדינה, והבדלנים, הדמוקרטים השמרנים ורוב הרפובליקנים התאחדו. אייזנהאואר התנגד לתיקון בתוקף, באמונה שהוא יחליש את הנשיא ויפגע ביכולתו לנהל את יחסי החוץ של המדינה ללא יכולת להפגין מנהיגות עולמית. אף על פי שהתיקון החל עם חמישים ושישה חותמים, 50 סנאטורים הצביעו נגדו בסנאט ב-1954, לעומת 42 תומכים וארבעה נמנעים. גרסה מרוככת יותר לא עברה באותה השנה והשיגה רק 63 קולות, קול אחד פחות משני שלישים שנדרשו למען תיקון החוקה. היה זה מאבקם האחרון של הבדלנים האמריקנים, שכן השמרנים הצעירים תמכו באינטרנציונליזם ובהתנגדות אגרסיבית לקומוניזם, בהנהגת הסנאטור בארי גולדווטר. בלימת ברית המועצות תקופת נשיאותו עמדה בסימן המלחמה הקרה - הוא המשיך בעימות עם ברית המועצות שהחל בתקופת הנשיא הקודם, הארי טרומן. הוא המשיך במדיניות הבלימה של ממשל טרומן ובחיזוק כלכלות מערב אירופה. הוא הוסיף דגש על הרתעה גרעינית אמריקנית (ובריטית) כהגנה מפני פלישה. הוא רצה שבעלות הברית יספקו את הביטחון המקומי. מטרתו הייתה הקטנת מספר החיילים באירופה, הקטנת ההוצאות הצבאיות, וחלוקת הנטל עם המדינות האירופאיות. האירופאים לא סמכו על ההרתעה הגרעינית ולא רצו להקים קהילה אירופאית ביטחונית במקום נאט"ו. כתוצאה מכך נותרו חיילים אמריקנים באירופה. עם מותו של יוסיף סטלין במרץ 1953, הפך גאורגי מלנקוב למנהיג ברית המועצות. מלנקוב הציע "דו-קיום בשלום" עם המערב, וראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל הציע ועידה עולמית של מנהיגים. מתוך חשש שהוועידה תמנע את חימושה מחדש של גרמניה המערבית, ומתוך ספקות בכוונותיו של מלנקוב וביכולתו לשרוד בשלטון, סירב אייזנהאואר לוועידה המוצעת. באפריל, נאם אייזנהאואר נאום שנקרא "הסיכוי לשלום", בו קרא לשביתת נשק בקוריאה, בחירות חופשיות לאיחוד גרמניה, עצמאות מלאה למדינות מזרח אירופה, ושליטה של האו"ם על אנרגיה אטומית. הנאום התקבל במערב כרצון לפיוס בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, אולם בברית המועצות התקבל הנאום כתעמולה. ב-1954, עלה לשלטון ניקיטה חרושצ'וב. אייזנהאואר פקפק ביכולת של ברית המועצות לשתף פעולה לאחר שסירבה לתוכנית לשימוש באנרגיה אטומית לצורכי שלום, שדרשה את יצירת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ותחנות להפקת אנרגיה גרעינית. לאחר סיום המלחמה בקוריאה, הקטין אייזנהאואר את התלות ביחידות צבא יקרות והעדיף נשק גרעיני זול כאמצעי הרתעה. מטרתו הייתה קידום הביטחון הקיבוצי של נאט"ו ובעלות הברית האמריקניות, חיזוק העולם השלישי מול הסובייטים, הימנעות מעוד מלחמת קוריאה, ויצירת אקלים שיחליש את השפעת הסובייטים. אייזנהאואר הכיר בכך שלארצות הברית יש יתרונות אחרים על ברית המועצות: הדמוקרטיה, הכלכלה, הטכנולוגיה, המודיעין, הדיפלומטיה, התעמולה והסיוע לעולם השלישי. הפנטגון באוגוסט 1954 רצה שאייזנהאואר יתמוך באסטרטגיה להכרעת הסובייטים באסיה. אייזנהאואר הנחה את המועצה לביטחון לאומי לאתר הזדמנויות להקטין את כוחם של הסובייטים. הוא הכיר בתורת הבלימה, אולם רצה לפגוע בברית המועצות בצורה יותר פעילה. ממשלו השתמש במבצעים חשאיים של ה-CIA כדי לפגוע בממשלות קומוניסטיות. ב-1953 הוא הורה ל-CIA בראשות אלן דאלס לדאוג להדיפתו והדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק באיראן, ולשימור משטרו הפרו מערבי של השאה מוחמד ריזה פהלווי. השאה והכוחות המלוכניים הדיחו את מוסאדק במבצע אייג'קס, מבצע חשאי. הייתה זו פעולה אשר מנעה את החלפת המשטר המלוכני, אף כי הגבירה רגשות טינה בקרב החוגים האיראנים הרדיקליים והפונדמנטליסטיים. הפעולה הצליחה ועברו עוד כעשרים וחמש שנים ומעלה בטרם הודח השאה על ידי רוחאללה ח'ומייני. אייזנהאואר גם הנחה את ה-CIA לתמוך בהפיכה בגואטמלה ב-1954, שבה הדיח הצבא את הנשיא חקובו ארבנס גוסמן. האמריקנים טענו שגוסמן נטה לכיוון ברית המועצות. רבים טענו ששיקולים זרים היו מעורבים בפעולה, אולם מסמכי ה-CIA לא חשפו מעורבות של חברת הפירות המאוחדת בתהליך, וגם לא השפעה סובייטית. הריאליסטים טענו שהמלחמה הקרה החלה בגלל מדיניות ברית המועצות, וראו בגוסמן בובה של הסובייטים שיש להדיח. רוויזיוניסטים, שהאשימו את ארצות הברית במלחמה, טענו שארצות הברית רצתה להרחיב את השפעתה הכלכלית בעולם השלישי, ושהמעורבות נועדה לשמור על חברת הפירות המאוחדת. ב-1953 חידש אייזנהאואר את היחסים עם ספרד של פרנסיסקו פרנקו. אף על פי שלא הייתה דמוקרטית, ספרד הייתה במקום אסטרטגי במלחמה הקרה והזדהותה עם ארצות הברית אפשרה לבנות סחר וברית צבאית, שסיימו את בידודה של ספרד לאחר המלחמה והביאו צמיחה כלכלית מרשימה לאזור. המזרח הרחוק: סין, קוריאה, וייטנאם במהלך מסע הבחירות, טען אייזנהאואר שיביא לסיומה של מלחמת קוריאה. בשנת 1951 כבר החל "שלב הקפאון" (stalemate) במלחמה, והחלו מגעים לשביתת נשק; המשא ומתן התרחש תוך כדי לחימה, כאשר כוחות האו"ם ניסו לכבוש את כל שטחה של דרום קוריאה, ובכך להימנע מאיבוד שטחים. על אף שבשנת 1952, עת בחירתו של אייזנהאואר לנשיאות, רוב הלחימה פסקה - עדיין התרחשו בשנה זו 4 קרבות משמעותיים, ובשנה שלאחריה חמישה נוספים. ב-29 בנובמבר 1952 טס אייזנהאואר לקוריאה במטרה ללמוד באיזו דרך יוכל לסיים את המלחמה. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות שהתגלעו במשא ומתן הייתה מעמד השבויים שסירבו לחזור אל סין או אל קוריאה הצפונית; בעוד סין דרשה שיבה של כל השבויים לשטחה, האו"ם התעקש על "שיבה מרצון" של השבויים כך ששבויים שלא ירצו לשוב למדינה הקומוניסטית יוכלו לבחור בכך. לאחר שנתיים של משא ומתן עקר, ובעוד הלחימה אינה פוסקת וכמות האבדות עולה, החלה האדמיניסטרציה של אייזנהאואר להגדיר תוכניות לאלץ את סין לחתום על שביתת הנשק בתנאים המוצעים תוך איום בשימוש בנשק גרעיני. אייזנהאואר כבר כתב בזכרונותיו שהאופציה הייתה על השולחן, אך אלפי מסמכים שנחשפו בשנת 1984 גילו שהתוכנית הייתה בשלבי תכנון מתקדמים. אמברוז טען כי למוניטין הצבאי של אייזנהאואר ממלחמת העולם השנייה הייתה השפעה על הסינים; בנוסף, לאחר מותו של סטלין במרץ 1953, תמיכתה של רוסיה בקו נוקשה ובלתי מתפשר מצד סין הקומוניסטית נחלשה, וסין הסכימה להתפשר גם בסוגיית השבויים. ב-27 ביולי 1953 נחתם הסכם שביתת הנשק, וקוריאה נחלקה לשניים סביב האזור המפורז הקוריאני. שביתת הנשק, שנחתמה על אף התנגדותו של נשיא דרום קוריאה, לי סינג-מן, ועל אף התנגדות של חלקים במפלגה הרפובליקנית, תוארה על ידי אמברוז כאחד מההישגים הגדולים ביותר של האדמיניסטרציה של אייזנהאואר. 270px\|ימין\|ממוזער\|אייזנהאואר עם נשיא הרפובליקה הסינית, צ'יאנג קאי שק, מנופף לקהל בביקורו בטאיפיי, טאיוואן ביוני 1960. הסכמי ההגנה עם קוריאה הדרומית והרפובליקה הסינית נחתמו, וארגון ברית דרום-מזרח אסיה נוצר כדי לבלום את הקומוניזם האסייתי. אייזנהאואר הגדיל את מחויבות ארצות הברית לבלום את ההתפשטות הסינית בדרום-מזרח אסיה. ב-1954 שלח את דאלס לז'נבה כציר אל ועידת ז'נבה, שנועדה לסיים את מלחמת הודו-סין הראשונה וחילקה באופן זמני את וייטנאם לחצי צפוני וקומוניסטי (בשליטת הו צ'י מין) וחצי דרומי לא-קומוניסטי (בשליטת נו דין דיים). ארצות הברית ודרום וייטנאם לא חתמו על שום הסכם בוועידה. בנוגע לאיחוד וייטנאם, התנגדה דרום וייטנאם לכל חלוקה, אולם הפסידה כשצרפת קיבלה את הצעת הצפון שווייטנאם תאוחד לבסוף בידי בחירות חופשיות. ארצות הברית הציעה בחירות בפיקוח האו"ם, אותן דחתה המשלחת הסובייטית. דרום וייטנאם הפכה למדינה עצמאית. ב-1954 פנתה אליו צרפת בבקשת עזרה במלחמתה בווייטנאם. אייזנהאואר אמנם דגל בתאוריית הדומינו, לפיה נפילה של מדינה אחת בפני הקומוניזם תוביל לנפילת שכנותיה אחריה, אולם בשלב זה הוא סירב להיענות לפנייה הצרפתית. עם זאת, בסוף שנות ה-50, לאחר שצרפת כבר יצאה מווייטנאם, הוא חשש לגורל משטרו של דיים, שהיה נתון להתקפות של ה"וייטקונג", והחל לשלוח עזרה צבאית לדרום וייטנאם. עזרה זו הייתה רק של יועצים ולא של כלי מלחמה, וסך כל החיילים שנשלחו לא עלה על 200, אך הייתה זו תחילת הסתבכותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. יחסו לישראל עם תחילת כהונתו של אייזנהאואר כנשיא חל מפנה לרעה ביחסה של ארצות הברית למדינת ישראל. עוד בתחילת כהונתו נסגר השידור העברי של קול אמריקה. קבוצה של אנשי מחלקת המדינה, שכונו "הערביסטים", ושכללה את הנרי ביירוד, עוזר לענייני המזרח התיכון ותחת הנהגתו של מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס הביעה עמדה פומבית בגנות ישראל. ארצות הברית אף המשיכה במשך כל תקופת כהונתו של אייזנהאואר לספק נשק למדינות ערב. ב-1956, במהלך שנראה נוגד לחלוטין את מדיניותו האנטי סובייטית הכללית, התנגד אייזנהאואר בחריפות לפעולתן של בריטניה וצרפת כנגד מצרים במשבר סואץ, והצטרף לדרישתה של ברית המועצות לנסיגתן של בריטניה, צרפת וישראל משטח מצרים. עוד לפני המלחמה הודיע לאנתוני אידן כי לא יסכים לפלישה לתעלת סואץ שמצרים הלאימה. הצטרפותו זו לדרישה הסובייטית הביאה לנסיגת צה"ל מסיני ועזה. כשהמרד ההונגרי פרץ בנובמבר, הוא תמך בו אולם סירב לשלוח כוח צבאי נגד הסובייטים. לפי הדיפלומט הישראלי דורי גולד, לאחר פרישתו התחרט אייזנהאואר על לחציו אלה, הודה שטעה בהם והבין כי תוצאתם הייתה דווקא חיזוק הסובייטים ותומכיהם במזרח התיכון ולא החלשתם. בספרו Eisenhower And Israel, שהתפרסם ב-1993, חושף פרופ' יצחק אלטרס, כי אייזנהאואר התחרט על מדיניותו ב-1956. בפגישה שהתקיימה ב-1965 עם המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר, אמר אייזנהאואר: "אתה יודע מקס, במבט לאחור על סואץ, אני מתחרט על מה שעשיתי. מעולם לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל לסגת מסיני". ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו של אייזנהאואר, אישר את הדברים ואף טען שאייזנהאואר אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו. ד"ר מייקל דוראן פרסם בשנת 2016 את הספר "Ike’s Gamble: America’s Rise to Dominance in the Middle East" בו ניתח את המניעים של אייזנהאואר ביחס ל"משבר סואץ". לפי דוראן, אייזנהאואר התחרט על הלחץ שהפעיל על ישראל כאשר לאחר מכן נשיא מצריים שיתף פעולה עם ברית המועצות. דוקטרינת אייזנהאואר בתקופת נשיאותו השנייה גדלה מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון, בעיקר באמצעות הפעלת "דוקטרינת אייזנהאואר". לאחר מלחמת סיני, החליט אייזנהאואר על מדיניות לייצוב האזור מפני איום סובייטי או מהפכות. קריסת בריטניה ועליית ברית המועצות הובילה להודעתו בקונגרס ב-5 בינואר 1957, בה טען שעל ארצות הברית לקבל אחריות ביטחונית על האזור. התוכנית הסמיכה את נשיא ארצות הברית לשלוח כוחות מזוינים לעזרתה של כל מדינה במזרח התיכון שתבקש את עזרת ארצות הברית כנגד הקומוניזם הבינלאומי (כלומר שתרצה להתגונן מפני מדינה בה שולט הקומוניזם), אך הייתה כלכלית בעיקרה (היקפה היה תמיכה לפיתוח במזרח התיכון בסכומים של 200 מיליון דולר בשנה) ולמעשה חידשה את דוקטרינת טרומן, שמטרתה הייתה למנוע התפשטות השפעה של ברית המועצות וזאת על ידי תמיכה כלכלית וערבות צבאית. התוכנית לא כללה סעיף של התערבות צבאית למען ישראל, ככל הנראה כדי לא לסכל את חתימתן של מדינות האזור על התוכנית. עם זאת, הצהיר אייזנהאור כי ישראל היא עובדה קיימת שאין לערער על קיומה. ישראל הצטרפה לתוכנית זו, על אף התנגדויות פנימיות מתוך חשש שהדבר יפגע ביחסי ישראל עם ברית המועצות. אייזנהאואר התקשה לשכנע את מדינות ערב או את ישראל לתמוך בדוקטרינה. הוא יישם אותה ב-58–1957 באמצעות מתן סיוע לממלכת ירדן, בעידוד שכניה של סוריה לשקול מבצע צבאי נגדה, ובשליחת חיילים ללבנון כדי למנוע מהפכה. הדוקטרינה צירפה את המזרח התיכון אל המלחמה הקרה. טילים בליסטיים ממוזער\|220px\|שיגור המבחן של תור, 25 בינואר 1957 מתוך חשש שברית המועצות תפתח טילים בליסטיים לטווח ארוך לפני ארצות הברית, החל חיל האוויר של ארצות הברית בינואר 1956 לפתח את תור, טיל בליסטי לטווח בינוני של 2,400 קילומטר. התוכנית התקדמה במהירות, וב-1958, עשרים משגרים עברו לשימוש חיל האוויר המלכותי. היה זה הניסוי הראשון בחלוקת נשק גרעיני בנאט"ו, והוא הוביל לעוד משלוחים של נשק גרעיני. ב-1959, פותח טיל יופיטר, טיל לטווח מעט יותר רחוק. בתחילת 1961 ועד 1963, הועברו שני משגרים לאיטליה ואחד לטורקיה. צרפת גם היא רצתה סיוע אמריקני בפיתוח נשק גרעיני. אייזנהאואר דחה זאת מארבע סיבות. לפני 1958, הוא דאג בנוגע לחוסר יציבותה הפוליטית של הרפובליקה הצרפתית הרביעית, ודאג שתשתמש בנשק גרעיני בווייטנאם ובאלג'יריה. דה גול הביא יציבות אל הרפובליקה החמישית ב-1958, אולם אייזנהאואר הכיר אותו מתקופת המלחמה. דה גול רצה לפגוע במונופול האנגלו-סקסי על הנשק המערבי. אייזנהאואר חשש שתוכניותיו של דה גול לגבי הפצצות תחליש את נאט"ו. בנוסף לא רצה אייזנהאואר לעודד את התפשטות הנשק הגרעיני. הממשל החליט לשלוט באופן הדוק בידע הטכנולוגי לצורך הפיכת האורניום לגרעיני. עד ל-1960 הגיעו דיפלומטים אמריקניים להסכם עם ממשלות גרמניה, הולנד ובריטניה להגביל את הגישה לטכנולוגיה. הסודיות נשמרה עד שהמדען הפקיסטני עבד אלקדיר חאן לקח את הטכנולוגיה ההולנדית לפקיסטן ב-1975, ומשם לקוריאה הצפונית וללוב. אייזנהאואר הזהיר מפני מרוץ חימוש בחלל החציון, ובאסיפה הכללית של האו"ם, ב-22 בספטמבר 1960, דרש לפתח את החלל החיצון לטובת בני האדם ולא להפוך אותו לעוד זירת קרבות. המבקרים באותה התקופה, שהובלו בידי הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי, שהשתמש בנושא במסע הבחירות של 1960, ביקרו את פער הטילים, כלומר טענו שארצות הברית הפכה לנחותה מברית המועצות מבחינה גרעינית לאחר שזאת החלה להוביל במירוץ לחלל. רבים מתעלמים מהביקורת הזאת כיוון שהתברר שארצות הברית המשיכה להוביל על ברית המועצות בתחומים החשובים, אולם טענו שאייזנהאואר לא השיב למבקריו. הקונגרס הקציב מיליארדי דולרים לחינוך. מדיניות הגרעין של המדינה הגיעה לשיאה במהלך משבר הטילים בקובה ב-1962 ואמנת איסור הניסויים הגרעיניים של 1963. ועידות בינלאומיות ותקרית ה-U2 אייזנהאואר קיווה שלאחר מותו של סטלין ב-1953, יהיה אפשרי להגיע להסכם עם מנהיגים רוסים אחרים במטרה להאט את מרוץ החימוש הגרעיני. עם זאת, מאמציו בנושא במהלך תקופת נשיאותו נועדו בראש ובראשונה להשגת יתרון צבאי ודיפלומטי על פני הרוסים; איזנהאואר מעולם לא הסכים לאף הצעה, אלא אם כן סייעה להשגת יעדים אלו. נעשו כמה ניסיונות לכינוס ועידות בינלאומיות. ניסיונו האחרון נכשל ב-1960, כאשר ניקיטה חרושצ'וב פרש בעקבות הפלת מטוס הריגול U2 בשמי ברית המועצות. המטוס נשלח לצלם תצלומי אוויר של ברית המועצות לפני כינוסה של ועידת מזרח-מערב בפריז בהשתתפותם של אייזנהאואר, חרושצ'וב, הרולד מקמילן ושארל דה גול. ממשל אייזנהאואר, מתוך הנחה שהטייס מת בהתרסקות המטוס, אישר סיפור כיסוי שהמטוס שימש כאחד ממטוסי נאס"א למטרות בדיקת מזג אוויר, ונכנס לשטחה האווירי של ברית המועצות בשוגג, זאת לאחר שהטייס שידר קודם לכן על "תקלה במסכת החמצן שלו" כשטס מעל טורקיה. נוסף על כך, אייזנהאואר הצהיר שלא ריגל על ברית המועצות. לאחר שהסובייטים חשפו את הטייס, פרנסיס גארי פאוורס, התברר ניסיון ההונאה האמריקני, וארצות הברית הובכה בזירה הבינלאומית. ועדת יחסי החוץ של הסנאט חקרה את תקרית מטוס ה-U2. במהלך הוועידה בפריז, האשים אייזנהאואר את חרושצ'וב בכך שחיבל בכינוס; בהמשך, אייזנהאואר הצהיר שהוועידה נכשלה בגלל "העסק המטופש של ה-U2". כבר בימים הראשונים של תוכנית ה-U2, הזהיר אייזנהאואר את יועציו, ש"אם אחד מהמטוסים הללו יפול, הולכת להיות כאן סערה". בנאום ששודר בטלוויזיה וברדיו לאחר הוועידה הכושלת, הצהיר אייזנהאואר שהוא "לוקח אחריות מלאה על אישור כל התוכניות השונות על ידי הממשל במטרה להשיג מידע מודיעיני.. בנוגע ל'טיימינג' (קרוב כ"כ לכינוס הועידה), השאלה הייתה האם לעצור את התוכנית ולוותר על איסוף מודיעין חיוני, שלא היה זמין לאחר מכן. החלטתי שלא לעצור את התוכנית. האמת הישרה היא זו: כאשר לאומה דרושה פעילות מודיעינית, אין זמן בו ניתן להפסיק את הערנות". דרך אגב, מפרל הארבור למדנו שאפילו משא ומתן בעצמו יכול לשמש כמסווה להכנות למתקפת פתע". בפועל, המוניטין של אייזנהאואר לא ניזוק בגלל המשבר, אם כי זה של האדמיניסטרציה דווקא כן; ועדת יחסי החוץ של הסנאט, בראשות הסנאטור ג. ויליאם פולברייט, חקרה באריכות את תקרית ה-U2, ואף ערכה שימוע למזכיר המדינה הרטר ולמזכיר ההגנה גייטס. מבקרי הקבינט טענו ביתר שאת כי תוכניות ההגנה הלאומיות אינן יעילות; האווירה בארצות הברית הייתה כי המלחמה הקרה עומדת להימשך לזמן בלתי מוגבל, הבנה זו פגעה ברפובליקנים לקראת הבחירות לנשיאות הממשמשות ובאות. כפי שניקסון אמר לאחר מכן שבגלל תקרית ה-U2, השימוש של הרפובליקנים בקמפיין הבחירות לנשיאות ב-1960 בסוגיית השלום - הוכתם. המהפכה הקובנית בינואר 1959, הודח הנשיא פולחנסיו בטיסטה, בן בריתה של ארצות הברית, במהלך המהפכה הקובנית. המשטר החדש, בהנהגת פידל קסטרו, היה קומוניסטי ונוצר חשש שיכרות ברית עם הסובייטים. כשקסטרו ביקר בארצות הברית באפריל, 1959, סירב אייזנהאואר להיפגש איתו וניקסון נפגש איתו. ה-CIA הקים מחנות אימונים בניקרגואה לאימון מתנגדי המשטר. מעט לאחר עזיבתו של אייזנהאואר את התפקיד, השתמש הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי במתנגדים במהלך הפלישה למפרץ החזירים, שנכשלה. ביקורים בינלאומיים ממוזער\|המדינות בהן ביקר אייזנהאואר במהלך כהונתו. בהיותו הנשיא הנבחר, ביקר אייזנהאואר ביקור בינלאומי אחד, בקוריאה הדרומית ב-5 בדצמבר 1952, כשביקר בסיאול ובאזורי הקרבות. במהלך נשיאותו נסע שש עשרה פעמים ל-26 מדינות. בין אוגוסט 1959 ליוני 1960, נסע לאירופה, דרום-מזרח אסיה, דרום אמריקה, המזרח התיכון ודרום אסיה. בדצמבר 1959 ביקר באחת עשרה מדינות, כולל חמש באסיה, כשהוא עובר 22,000 מיילים בתשעה עשר ימים. מספרתאריכיםמדינהמיקוםפרטים1סיאולביקר כנשיא הנבחר באזורי הקרבות.2נואבה סיאודד גאררוחניכת סכר פלקון במעמד הנשיא אדולפו רואיס קורטינס.3 קנדהאוטווהביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה לואי סן-לורן ונאם בפני הפרלמנט.4 איי ברמודההמילטוןנכח בוועידה עם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל וראש הממשלה הצרפתי ז'וזף לניאל.5 שווייץז'נבהנכח בוועידת ז'נבה עם ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, ראש הממשלה הצרפתי אדגר פור וראש הממשלה הסובייטי, ניקולאי בולגנין.6 פנמהפנמה סיטינכח בפגישת נשיאי הרפובליקות האמריקניות.7 איי ברמודההמילטוןפגישה עם ראש הממשלה הרולד מקמילן.8 צרפתפריזנכח בוועידת נאט"ו הראשונה.9 קנדהאוטווהביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט.10 מקסיקואקפולקופגישה בלתי רשמית עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס.11 קנדהמונטריאולהצטרף אל המלכה אליזבת השנייה בפתיחת נתיב המים סנט לורנס.12 גרמניהבוןפגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר קונראד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס. הממלכה המאוחדתלונדון,טירת בלמורל,צ'קרסביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה. צרפתפריזפגישה בלתי רשמית עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה האיטלקי אנטוניו סניי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. הממלכה המאוחדתטירת קולזיןמנוחה לפני שחזר אל ארצות הברית.13 איטליהרומאביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'ובאני גרונצ'י. קריית הוותיקןארמון האפיפיורסיור עם יוחנן העשרים ושלושה. טורקיהאנקרהביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'לל באייר. פקיסטןקראצ'יביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא איוב חאן. אפגניסטןקאבולביקור בלתי רשמי. נפגש עם המלך מוחמד זאהיר שאה. הודוניו דלהי, אגרהנפגש עם הנשיא ראג'נדרה פראסאד וראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. נאם בפני הפרלמנט. איראןטהראןנפגש עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. נאם בפני הפרלמנט. יווןאתונהביקור רשמי. נפגש עם פבלוס, מלך יוון וראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. נאם בפני הפרלמנט. תוניסיהתוניסנפגש עם הנשיא חביב בורגיבה. צרפתטולון,פריזועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונראד אדנאואר. ספרדמדרידנפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. מרוקוקזבלנקהנפגש עם המלך מוחמד החמישי.14 ברזילברזיליה,ריו דה ז'ניירו,סאו פאולונפגש עם הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק. נאם בפני הקונגרס הברזילאי. ארגנטינהבואנוס איירס,מאר דל פלאטה,בארילוצ'הנפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי. צ'ילהסנטיאגו דה צ'ילהנפגש עם הנשיא חורחה אלסנדרי. אורוגוואימונטווידאונפגש עם הנשיא בניטו נרדון. חזר לארצות הברית דרך בואנוס איירס וסורינאם.15 צרפתפריזועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן ומנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. פורטוגלליסבוןביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אמריקו תומאס.16 הפיליפיניםמנילהביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה. טאיוואןטאיפייביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק. קוריאה הדרומיתסיאולנפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית.17 מקסיקואקוניהביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. מדיניות פנים בלתי מפלגתיות ממוזער\|220px\|אייזנהאואר בחדר הסגלגל, 29 בפברואר 1956. בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון, ועם יושב ראש בית הנבחרים סם רייבורן הדמוקרטים. ג'ין אדוארד סמית', מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך: מדיניות פיסקלית אייזנהאואר היה שמרן פיסקלי, שמדיניותו הייתה קרובה לזו של טאפט - שניהם תמכו במדיניות שוק חופשי. במהלך תקופת נשיאותו של אייזנהאואר שיעור המס השולי עמד על 91% - בין הגבוהים בהיסטוריה האמריקנית. כאשר הרפובליקנים שלטו בבית הנבחרים ובסנאט לאחר הבחירות לנשיאות ב-1952, לחצו השמרנים על הנשיא לתמוך בהפחתת מיסים; אייזנהאואר, מצידו, העניק חשיבות רבה יותר לאיזון התקציב, והאמין שלא ניתן יהיה להפחית את שיעור המס עד שדבר זה יתרחש. "איננו יכולים לאפשר הפחתת מיסים", כך אמר, "עד אשר נכין תוכנית הוצאות אשר תציג מאזן של גורמי ההכנסות וההוצאות". אייזנהאואר שמר על החוב הלאומי ועל האינפלציה בשיעור הקרוב לאפס. היו שלוש תקופות מיתון במהלך נשיאותו של אייזנהאואר: יולי 1953-מאי 1954, אוגוסט 1957-אפריל 1958 ואפריל 1960-פברואר 1961. הסיבות לכך היו הגבלת היצע הכסף בידי מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בניסיון לחסל את האינפלציה מתקופת המלחמה. בשמונה שנותיו בבית הלבן הייתה הצמיחה בתמ"ג בשיעור ממוצע של 2.5%. ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר ירדה מ-20.4% ל-18.4%. מאז תקופת אייזנהאואר, לא התרחשה הורדת הוצאות כאחוז מהתוצר. שוק המניות עלה במהלך כהונתו, כשמדד דאו ג'ונס הכפיל את עצמו (מ-288 נקודות ל-634), וההכנסה האישית עלתה ב-45%. הגירה בעקבות לחצו של אייזנהאואר, העביר הקונגרס ב-1953 חוק סיוע לפליטים, שאישר כניסת 214,000 פליטים ממדינות אירופאיות לתחומי ארצות הברית בין 1953 ל-1956, מעבר למכסות ההגירה. הנוסחה לחישוב המכסות הפכה למגבילה יותר כתוצאה מחוק ההגירה והלאום של 1952 שהעביר הקונגרס למרות הווטו של הנשיא טרומן. בתגובה למחאה הציבורית, בעיקר מקליפורניה, בנוגע לעלות השירותים למהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, מינה אייזנהאואר את ג'וזף סווינג, יו"ר סוכנות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית, להשתלט על המצב בגבול עם מקסיקו. ב-17 ביוני 1954, החל סווינג במבצע לסילוק פליטים מקליפורניה, אריזונה וטקסס. משמר הגבול של ארצות הברית דיווח על 1.3 מיליון אנשים (מספר שרבים החשיבו למנופח) שסולקו או עזבו את ארצות הברית ב-1954. מספר המהגרים החוקיים ממקסיקו גדל במהירות, מ-18,454 ב-1953 ל-65,047 ב-1956. מקארתיזם הדמוקרטים תקפו את אייזנהאואר על כך שלא התנגד לרדיפת הקומוניסטים של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באופן פרטי שנא אייזנהאואר את האסטרטגיה של מקארתי. אייזנהאואר ניסה לפעול כנגד מקארתי מאחורי הקלעים, והרכיב כוח משימה שהורכב משרמן אדמס והנרי קבוט לודג' הבן, כדי להגן על הצבא מפני מקארתי, מה שהוביל לנפילתו במהלך ניסיונו לחקור את הצבא. זכויות האזרח ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי. בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל ליטל רוק, ארקנסו, לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע פיליבסטר בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875. טרומן החל את שילובם של השחורים בצבא האמריקני ב-1948, אולם היישום היה איטי. אייזנהאואר הבהיר בנאום מצב האומה שלו בפברואר 1953, שישתמש בסמכותו כדי לבטל כל הפרדה גזעית במחוז קולומביה, בממשלה ובצבא. הוא השתמש בשליטתו בתקציב הביטחון כדי להשיג את תמיכת הקצינים. מזכיר הצי ביקש להכיר באזורים מסוימים בהם לא יוכל לפעול לעירוב גזעי, אולם אייזנהאואר סירב לכך. במהלך המלחמה הקרה, השתמשו הסובייטים בגזענות באמריקה לצורך תעמולה. בכהונתו השנייה, כתב העיתון הסובייטי איזבסטיה כתבות נגד המשטרה בליטל רוק, מה שגרם לאייזנהאואר להפוך את נושא השילוב הגזעי לנושא של ביטחון לאומי. מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ממוזער\|ימין\|מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית אחד מהישגיו של אייזנהאואר היה הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אותה אישר הקונגרס ב-1956. אחת מהסיבות לפיתוח המערכת היה החשש ממתקפה גרעינית על הערים. הלוביסטים טענו שהכבישים יסייעו לפינוי האוכלוסייה וגם יעודדו פיזור אוכלוסין. אחרים הדגישו את התרומה לכלכלה ואת התמריץ למשק. תמיכתו של הנשיא בפרויקט הושפעה מחוויותיו בתור חייל צעיר בדרכים. אייזנהאואר העריך את מערכת הכבישים הגרמנית שאותה הכיר מתקופתו כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה. הוא הכיר בכך שהמערכת תאפשר נתיבי מילוט לאזרחים ותאפשר גם העברה מהירה של אספקה צבאית. אייזנהאואר מינה את חברו, הגנרל בדימוס לוציוס קליי, לעמוד בראש הוועדה לנושא. בינואר 1955 הומלץ על תוכנית של עשר שנים בעלות של 101 מיליארד דולרים לבניית 41,000 מייל של כבישים שיקשרו בין הערים. קליי ביקש להשתמש גם בכבישי אגרה. הפשרות עם הדמוקרטים אילצו את מימון המערכת במס על צמיגים ומס דלק זעום. הממשלה מימנה תשעים אחוז מהפרויקט, כשהמדינות בנו ושלטו בכבישים. בטווח הארוך הייתה התוכנית הצלחה כבירה. למרות ההתנגדות לפינוי שכונות מהערים, המערכת עצמה התקבלה בצורה טובה. מערכת הרכבות הידרדרה, אולם עלות הנסיעות צנחה. תהליך הפרוור גדל, ונוצר שפע של דיור זול. גם התיירות צמחה, ודרשה עוד שירותים לתיירים. רבים עברו לגור באזור חגורת השמש משתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה. תוכנית החלל ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס הלוקהיד U-2 מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין. ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין 1 ביולי 1957 ו-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל השנה הגאופיזית הבינלאומית. המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין ספוטניק 1 אל מסלול לווייני נמוך. רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה הרולד מקמילן, שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה. השיגור הוביל להשקעה רחבה של הממשלה בתחומים מביטחון עד חינוך. הוחלט להדגיש שוב את תוכנית אקספלורר (שהושלמה בידי תוכנית ואנגארד), ששיגרה לבסוף את אקספלורר 1 ב-31 בינואר 1958 אל החלל. אייזנהאואר הקים את הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים בתוך מחלקת ההגנה, וב-29 ביולי 1958 חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהקים את נאס"א כסוכנות חלל אזרחית. הוא ציווה על טייסי מבחן צבאיים להפוך לאסטרונאוטים הראשונים. נאס"א שהוקמה הייתה חזקה יותר מחזונו של אייזנהאואר. היא השתלטה על המחקר החללי של הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, והחלה בתוכנית מרקורי, שהכשירה את שבעת האסטרונאוטים הראשונים ב-9 באפריל 1959. בתוך פחות משנה לאחר שיגור ספוטניק, בספטמבר 1958, חתם אייזנהאואר על חוק הגנת החינוך הלאומי, תוכנית ארבע שנים שהשקיעה מיליארדי דולרים במערכת החינוך. ב-1953 השקיעה הממשלה 153 מיליון דולרים, עשרה מיליון מתוכם למכללות. ב-1960 הסכום גדל פי שישה. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, פיתחה נאס"א תוכניות שונות, וכך גם תאגידים פרטיים. איגודים מקצועיים האיגודים המקצועיים היו מטרה מועדפת לרפובליקנים בשנות הארבעים והחמישים, בעיקר לאחר חקיקת חוק ניהול יחסי העבודה מ-1947, חוק טאפט-הארטלי. העסקים והרפובליקנים רצו להחליש את האיגודים שתמכו בדמוקרטים. כשליש מהפועלים היו חברי איגודים בשנות החמישים. ממשל אייזנהאואר חיזק את האכיפה של החוק. מחלקת המשפטים ומחלקת העבודה החלו לחקור פשע באיגודים מקצועיים חזקים, כדי לפגוע במעמדם. ועדה מיוחדת הוקמה בינואר 1957 כדי לבחון שיטות לא הוגנות ביחסי העבודה. רוברט קנדי עבד בוועדה, שסימנה את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, כאויב. הציבור החל להתנער מהאיגודים המקצועיים. הקואליציה השמרנית, בעזרת האחים קנדי, הצליחו להגביל את העבודה המאורגנת בעזרת חוק ב-1959. החוק הכריח את האיגודים לפעול ביתר דמוקרטיה. בבחירות של 1958, שהתרחשו במהלך מיתון, לחמו האיגודים והובילו לתבוסת פוליטיקאים רפובליקניים. תיקון חוקתי תחת החוקה המקורית, חבר האלקטורים הגיע אך ורק ממדינות ארצות הברית. לכן תושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון די. סי.) לא יכלו להצביע בבחירות הנשיאותיות. בשנות החמישים נעשה ניסיון לתקן את החוקה ולהקצות גם לאזרחי המחוז אלקטורים. אייזנהאואר תמך בנושא. ב-16 ביוני 1960, אישר הקונגרס תיקון חוקתי שיאפשר לאזרחי מחוז קולומביה להצביע במערכת הבחירות. לאחר שהמועצות המחוקקות אשררו את התיקון, נכנס התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית לתוקף ב-29 במרץ 1961. מדינות שצורפו לאיחוד שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של אייזנהאואר: אלסקה- 3 בינואר 1959 הוואי- 21 באוגוסט 1959 בעיות בריאות אייזנהאואר החל לעשן סיגריות בווסט פוינט, ונגמל ב-1949. הוא היה הנשיא הראשון שפרסם תצהיר רפואי בהיותו מכהן. למרות זאת, הסתירו האנשים סביבו מידע רפואי שיכול היה לעורר ספקות בנוגע לבריאותו. ב-24 בספטמבר 1955, במהלך חופשה בקולורדו, חווה התקף לב. הרופא הפרטי שלו סבר שהיה מדובר בקלקול קיבה ולא קרא לסיוע. לאחר מכן פוברקו הפרוטוקולים כדי להגן על אייזנהאואר. התקף הלב דרש אשפוז של שישה שבועות. ניקסון, דאלס, ושרמן אדמס תפסו פיקוד. לאחר שקיבל אישור רפואי להמשיך לכהונה שנייה, בריאותו הייתה טובה באופן כללי. סוף נשיאותו התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהווה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד. ימין\|ממוזער\|נאום הפרידה של אייזנהאואר, 17 בינואר 1961. אורך 15:30. ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מהחדר הסגלגל. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי." פרישתו, מותו ולווייתו ממוזער\|אייזנהאואר נואם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964 שמאל\|ממוזער\|250px\|אייזנהאואר נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, אוקטובר 1965 ממוזער\|250px\|לווייתו של אייזנהאואר ממוזער\|ימין\|קבריהם של דווייט, דאוד דווייט "אייקי" ומיימי אייזנהאואר בקנזס אייזנהאואר פרש אל המקום בו הוא ומיימי בילו את רוב זמנם לאחר המלחמה, חווה ליד שדה הקרב בגטיסבורג, פנסילבניה, במרחק קטן מבית אבות אבותיו. גם היה להם בית קיץ בקליפורניה. ב-1967 תרמו את החווה לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד בארי גולדווטר בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל. בבוקר 28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר בוושינגטון, כתוצאה מאי-ספיקת לב. למחרת היום הועברה גופתו אל הקתדרלה הלאומית של וושינגטון למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל הקפיטול, וב-31 במרץ הוחזרה אל הקתדרלה לצורך טקס לוויה אפיסקופלי. באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979. הנשיא ניקסון ספד לאייזנהאואר וטען שגם בשמונה השנים בהן לא הוביל צבא או מדינה, נחשב אייזנהאואר לאדם המכובד ביותר בעולם. מורשתו וזכרו מיד לאחר עזיבתו את התפקיד, התעמעמה מורשתו של אייזנהאואר. מבקריו טענו שהיה נשיא לא פעיל ולא מעורר השראה, בהשוואה ליורשו הצעיר ג'ון קנדי. למרות שימושו בצבא כדי לאכוף את העירוב הגזעי במשבר ליטל רוק, היו שביקרו אותו על כך שלא תמך בתנועה לזכויות האזרח. גם מעשיו בעת משבר מטוס הריגול U-2 זכו לביקורת, וכך גם הזנחתו, לכאורה, את מרוץ החימוש הגרעיני, תבוסתו במרוץ לחלל וחוסר יכולתו לבקר את המקארתיזם. בין השאר על כך שלא הגן על ג'ורג' מרשל מפני ג'וזף מקארתי, על אף שבאופן פרטי התנגד למקארתי . ממוזער\|250px\|ב-1 ביוני 1954, הופך את יום שביתת הנשק ליום יוצאי הצבא. למרות זאת, ההיסטוריונים נטשו את הטענה שהיה נשיא כושל. הוא הוביל לסיום המלחמה בקוריאה ולא נכנס אל אחרות. הוא ייצב, ולא הסלים, את היריבות עם הסובייטים. הוא חיזק את הבריתות באירופה והתנגד לקולוניאליזם. הוא חילץ את מפלגתו מפני בדלנות ומקארתיזם. הוא שמר על שגשוג, איזן את התקציב, קידם את החדשנות הטכנולוגית, תמך (גם אם בחוסר רצון) בזכויות האזרח והזהיר, בנאום הפרידה הזכור ביותר מאז זה של וושינגטון, מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. רק עם סיום כהונתו של רונלד רייגן, עזב נשיא את התפקיד בתחושה שהשיג את מה שרצה לבצע. אף על פי שהשמרנות הייתה חזקה בפוליטיקה, ואייזנהאואר היה שמרן באופן יחסי, הוא התעסק בעיקר בנושאי חוץ (נושא בו ניסיונו הצבאי הוביל לידע) ופחות במדיניות פנים. הוא תמך במתינות ובשיתוף פעולה. אף על פי שרצה להאט או לבלום את הניו דיל ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. הנס מורגנטאו טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה. שמאל\|ממוזער\|250px\|אייזנהאואר נפגש עם הנשיא ג'ון פ. קנדי, 22 באפריל 1961, שלושה ימים לאחר הפלישה למפרץ החזירים. מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד לראש סגל הבית הלבן, רעיון ששאל מהצבא. כנשיא, תמך אייזנהאואר במדיניות לפיה קצינים בצבא שלא זכו לקידום פעמיים יודחו כדי לפנות מקום לצעירים. (הוא עצמו נשאר בדרגת מייג'ור במשך שש עשרה שנים בין המלחמות.) ב-20 בדצמבר 1944, מונה לגנרל הצבא, והיה בדרגה שווה לג'ורג' מרשל, הנרי ארנולד ודאגלס מקארתור. הם היו ארבעת האנשים היחידים שהחזיקו בתפקיד במלחמת העולם השנייה, ויחד עם עומר בראדלי, היחידים שהשיגו את הדרגה מאז מותו ב-5 באוגוסט 1888 של הגנרל פיליפ שריידן, וחמשת האנשים היחידים שהפכו לגנרלים של חמישה כוכבים. אייזנהאואר הקים ב-1956 ארגון לתקשורת בינלאומית כדי לקדם תקשורת בין אזרחים, כולל תוכנית לשליחת נערים אמריקניים לטיולים לימודיים במדינות אחרות. בכהונתו השנייה העניק לאזרחים מדליה מיוחדת כביטוי להערכה. הנצחה 250px\|ממוזער\|שלט של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים על שמו של אייזנהאואר מדרום לסן אנטוניו, טקסס בשנת 2020 נחנכה בוושינגטון די. סי. אנדרטה נשיאותית לכבודו של אייזנהאואר על שמו של אייזנהאואר נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. ברחבי המערכת ישנם שלטים עם שמו של אייזנהאואר. גם רכס הרים ביבשת אנטארקטיקה נקרא על שמו. בית ספר לביטחון לאומי בוושינגטון נקרא על שמו. אייזנהאואר הופיע על מטבע בן דולר אחד בין 1971 ל-1978. סרט הטלוויזיה "אייק: הספירה לאחור" מתמקד בדמותו. נושאת המטוסים דווייט אייזנהאואר, נקראת על שמו. אייזנהאואר תועד בעשרות ספרים, ביוגרפיים, בספרי סיקור וניתוח של פועלו הצבאי והנשיאותי, ובספרים בהקשרים נוספים. ערים רבות בארצות הברית קראו על שמו רחובות, דרכים ושבילים. בפלורידה: טלהאסי. בטקסס: קרולטון. בקנזס: פורט ריילי. בקליפורניה: סלינס, דייוויס. במיזורי: מונט, בניו ג'רזי: לייקווד, רוזלנד, ליווינגסטון. ברוד איילנד: קובנטרי. בווירג'יניה: אלכסנדריה. אילינוי: שיקגו (דרך I-290). פנסילבניה: בסטייט קולג'. פארקים המנציחים את אייזנהאואר נקראו בין השאר בטקסס: סן אנטוניו. בקונטיקט: מילפורד. בקליפורניה: ארקדיה. כיכרות הנושאות את שמו: ניו יורק: איסט מדו. צורות הנצחה אחרות בארצות הברית: בניין משרדים בוושינגטון הבירה, בניין תיאטרון באקדמיה הצבאית ווסט פוינט בניו יורק, וגם פסלו ניצב שם. מרכז רפואי אייזנהואואר בקנזס. חלקים מדרך 80 הבין מדינתית, בין קליפורניה לניו ג'רזי. בפנסילבניה- בגטיסבורג יש אתר זיכרון לאומי אייזנהאואר. בקנזס אבילנה קיימת ספריה לאומית הנושאת את שמו. פסלו מוצב בעיר הולדתו - דניסון, טקסס. גם במדינות נוספות הנציחו את זכרו, במיוחד בצרפת. כך בפריז, בטולוז, באביניון, ובסנט מר אגליז. בריסל כיבדה אף היא את זכרו וקראה רחוב על שמו, וכך גם גאפסה בתוניסיה. פסלו של אייזנהאואר מוצב בלונדון, בכיכר גרוונור, ובבאייה בצרפת. ספרו מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית Crusade in Europe על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א 1951. פרסים והוקרה עיטור הניצחון (5 ביוני 1945) מדליית השירות המצוין מדליית הניצחון במלחמת העולם הראשונה (9 באפריל 1919) מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה (2 באפריל 1947) מסדר הפיל (19 בדצמבר 1945) ביבליוגרפיה . ראו גם הקבינט של ארצות הברית בממשל דווייט אייזנהאואר לקריאה נוספת Robert A. Divine, Eisenhower and the Cold War, Oxford University Press, 1981 Robert R. Bowie, Waging Peace: How Eisenhower Shaped an Enduring Cold War Strategy, Oxford University Press, 1998 Louis Galambos (ed.), Daun Van Ee (ed.), The Papers of Dwight David Eisenhower: The Presidency: Keeping the Peace, Johns Hopkins Press, 2001 Peter G. Boyle (ed.), The Eden-Eisenhower Correspondence, 1955-1957, University of North Carolina Press, 2005 Burton Ira Kaufman, The A to Z of the Eisenhower Era, Scarecrow Press, 2009 Peter G. Boyle, Eisenhower, Routledge, Taylor & Francis Group, 2014 קישורים חיצוניים ביוגרפיה, באתר הבית הלבן הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם דווייט ד. אייזנהאואר אחר "דילמת הנשיאות המודרנית - מדוע שינו היסטוריונים את דעתם על הנשיא דייוויד ד. אייזנהאואר?" הרצאה קצרה של ד"ר פנינה לוי, אוניברסיטת בר-אילן נאום הפרידה של אייזנהאואר – מרתף ספרים 2022 הערות שוליים * * קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:גנרלים אמריקאים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני קטגוריה:גנרלי הצבא קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים קטגוריה:ראשי המטה של צבא ארצות הברית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:מושלים צבאיים של ארצות הברית קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול קטגוריה:מעוטרי אות מסדר השחרור קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית) קטגוריה:מקבלי עיטור הניצחון קטגוריה:מעוטרי צלב גרונוולד קטגוריה:נאט"ו: אישים קטגוריה:אבירי מסדר הפיל קטגוריה:מעוטרי מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית) קטגוריה:מעוטרי מדליית השירות המצוין של הצי קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1956 קטגוריה:נשיאי אוניברסיטת קולומביה קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית קטגוריה:אמריקאים במלחמת קוריאה קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית קטגוריה:פרסביטריאנים קטגוריה:בוגרי מכללת פיקוד ומטה הכללי של צבא ארצות הברית קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1890 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1969	2024-09-29T23:31:52
תא אאוקריוטי	הפניה אאוקריוטים	2024-05-31T12:06:14
תא פרוקריוטי	REDIRECT פרוקריוטים	2012-11-09T13:06:59
יהודה עמיחי	יהודה עמיחי (3 במאי 1924, כ"ט בניסן ה'תרפ"ד, וירצבורג, גרמניה – 22 בספטמבר 2000, כ"ב באלול ה'תש"ס, ירושלים, ישראל) היה משורר, סופר, מחזאי ומתרגם ישראלי, חתן פרס ישראל לשירה (1982). נחשב לפורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, ונמנה בין הבולטים בשירה הבינלאומית במאה ה-20. ביוגרפיה 250px\|ממוזער\|שמאל\|יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום, יוני 1994 שמאל\|ממוזער\|270 פיקסלים\|שירו של עמיחי על שלט רחוב בירושלים יהודה עמיחי נולד בשם לודוויג - יהודה פּפוֹיְפֶר (Ludwig- Yehuda Pfeuffer) בווירצבורג שבדרום גרמניה למשפחה יהודית אורתודוקסית, הוריו היו פרידריך מוריץ משה פפויפר (1883-1952) ופרידה לבית ואלהאוז (ילידת 1895), הייתה לו אחות בשם רחל. בילדותו למד בגן-ילדים ובבית-ספר יהודי בשפות עברית וגרמנית. המשפחה עלתה לארץ-ישראל כשהיה בגיל 11. תחילה התגוררו בפתח תקווה, ואחרי כשנה עברו לירושלים. עמיחי סיים לימודיו בבית הספר התיכון הדתי מעלה בירושלים. בשנת 1942, עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, בעת מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא הבריטי, ושירת במצרים. בין השאר עסק בהברחת נשק ובהעפלה. לאחר שחרורו למד הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים בכיתה מיוחדת לחיילים יוצאי הצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 התגייס ושירת כלוחם ב"חטיבת הנגב" של הפלמ"ח עד תום המלחמה. בין השאר השתתף בקרב חוליקאת הקשה, בו נהרג חברו ומפקדו – אירוע ששב והופיע בשירתו ובסיפוריו, בהם בשירו המפורסם "גשם בשדה קרב", עמיחי שירת במילואים גם במלחמת סיני ב-1956 ובמלחמת יום הכיפורים ב-1973. לאחר שחרורו מצה"ל למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, ועסק בהוראה בגימנסיה העברית בירושלים, בסמינר למורי חו"ל ובבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית. כמו כן, היה משורר אורח והרצה על כתיבה יוצרת באוניברסיטאות שונות בעולם, בהן אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת ייל. בשנת 1955 התפרסם ספרו הראשון "עכשיו ובימים האחרים", וחולל מהפכה בשירה העברית. בשנת 1957 זכה בפרס שלונסקי על ספר זה. הוא היה הראשון ממשוררי דור המדינה שזכה בפרס ישראל, שהוענק לו ב-1982. בנימוקים לפרס כתבו השופטים שעמיחי "בשירתו יצר מהלך חדש בשירה העברית" ו"הביא לשנוי מהפכני בלשון הפיוטית, צירוף בין חומרים פיוטיים לחומרים השאובים מן היום יום". ספריו של עמיחי הופיעו ברשימות רבי-המכר שפורסמו בעיתונים "הארץ" וב"ידיעות אחרונות". שמאל\|ממוזער\|270 פיקסלים\|שירו של יהודה עמיחי "הדברים שהיו מעולם" במצפור צ'רה, נחל עמוד בגליל העליון ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם יחד עם עמוס עוז, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים. עמיחי הוא המשורר הישראלי המתורגם ביותר והידוע ביותר בעולם ונחשב לאחד המשוררים הבולטים והחשובים במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא זכה להכרה בינלאומית רחבה וספריו תורגמו ל-40 שפות. כנסים בינלאומיים בעניין שירתו נערכו, בין השאר, באוניברסיטאות אוקספורד ב-1994 ובייל ב-2007. עמיחי היה מועמד מספר פעמים, ברשימה הסופית, לפרס נובל. שיריו של עמיחי נכללים בתוכניות הלימודים של בתי-הספר התיכוניים הכלליים בארצות הברית וביפן, וכמו כן נלמדים בקולג'ים ואוניברסיטאות ברחבי בעולם. יצחק רבין, ראש הממשלה שזכה בשנת 1994 בפרס נובל לשלום, הזמין את עמיחי לקרוא משיריו בטקס הענקת הפרס באוסלו. בין השאר קרא עמיחי את שירו "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רבים משירתו המתורגמת הושמעו בתחנות רדיו שונות ברחבי תבל ושיריו פורסמו בשפות שונות במגזינים רבים בעולם, בהם: New Yorker, New Republic, New York Times. עמיחי נפטר ב-22 בספטמבר 2000 והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית בבית הקברות סנהדריה בירושלים. במלאת שנה למותו, בספטמבר 2001, הוציא דואר ישראל בול לזכרו. פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, נוסד במשותף על ידי משרד החינוך ועל ידי עיריית ירושלים, ומוענק מדי שנה. ארכיונו הספרותי של עמיחי נמכר לאוניברסיטת ייל והופקד בספרייה לספרים עתיקים וכתבי יד של המחלקה לשירה עולמית. יהודה עמיחי חולל תמורה מהפכנית בשירה העברית בשנות החמישים. הוא הדגיש את שירת "האני" בדור שהדגיש את שירת "האנחנו", את האידאולוגיה הקולקטיבית ואת המיתוס. הוא השתמש בדימויים מודרניים מקוריים לתיאור רגשות ומצבים של היחיד. שני קובצי שיריו הראשונים של עמיחי, 'עכשיו ובימים האחרים' (1955) ו"במרחק שתי תקוות" (1958) מסמלים שינוי זה. עמיחי הפך במהרה למשורר פופולרי וידוע בציבור. שירתו שיקפה איפוא הלכי רוח של שינוי בקרב קוראי השירה שחיפשו ביטוי חדש למציאות עולמם. חוקר הספרות גרשון שקד אמר עליו "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם." בנוסף לספרי שיריו, פרסם עמיחי גם כמה רומנים, מחזות וכמה תסכיתי רדיו. יצירתו תורגמה לשפות רבות (כ-40 במספר), ובהן אנגלית, ספרדית, צרפתית וגרמנית. חיים אישיים עמיחי הותיר אחריו בן בשם רון מנישואיו הראשונים עם תמר הורן ושני ילדים, בן בשם דוד ובת בשם עמנואלה מנישואיו השניים עם חנה סוקולוב. התגורר בשכונת ימין משה בירושלים. בתו היא הבמאית והכוריאוגרפית עמנואלה עמיחי. הנצחה ממוזער\|הכיכר על שם יהודה עמיחי בכניסה לשכונת קוממיות בירושלים הכיכר בשכונת קוממיות בירושלים, בה חי מרבית שנותיו נקראת מאז 2022 כיכר יהודה עמיחי. רחוב יהודה עמיחי ברעננה חוצה את רחוב נעמי שמר. רחוב יהודה עמיחי בתל אביב נפגש עם רחוב פרופסור יובל נאמן. פרס יהודה עמיחי לשירה עברית שנוסד לזכרו. כתביו שמאל\|ממוזער\|270px\|כיכר יהודה עמיחי בגבול טלביה בירושלים ספרי שירה (עברית) עכשיו ובימים האחרים, תל אביב: לקראת, ליליאנה 1955. במרחק שתי תקוות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958. בגנה הצבורית, ירושלים: "עכשיו", 1959. שירים 1948–1962,ירושלים: הוצאת שוקן, 1962. עכשיו ברעש, ירושלים: שוקן, 1969. ולא על מנת לזכור, ירושלים: שוקן, 1971. מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, ירושלים: שוקן, 1973. הזמן, ירושלים: שוקן, 1977. שלוה גדולה: שאלות ותשובות, ירושלים: שוקן, 1979. שעת החסד, ירושלים: שוקן, 1982. מאדם אתה ואל אדם תשוב, שוקן, ירושלים, 1985. גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, ירושלים: שוקן, 1989. מי יזכור את הזוכרים, Nitabah, Asnières-sur-Seine, 1997 (ספר אמן עם הדפסים של משה גרשוני, עברית/צרפתית, מהדורה של 30 עותקים). [[q:פתוח סגור פתוח\|פתוח סגור פתוח]], ירושלים: שוקן, 1998. אסופות שירים ואלבומים שירי אהבה, עברית-אנגלית, 129 עמודים, ירושלים: שוקן, 1982. שירי ירושלים, עברית-אנגלית, ירושלים: שוקן, 1986. נוף גלוי עיניים, ירושלים: שוקן, 1988. עוד שירי אהבה, עברית-אנגלית, ירושלים: שוקן, 1994. מבחר שירים, ירושלים: שוקן, 1994. אכזיב קיסריה ואהבה אחת, ירושלים: שוקן, 1996. שירי יהודה עמיחי: 5 כרכים, ירושלים: שוקן, 2003. סיפורתברוח הנוראה הזאת: סיפורים, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1961.לא מעכשיו לא מכאן: רומן, ירושלים: שוקן, 1963.מי יתנני מלון: רומן, תל אביב: ביתן, 1971. מחזות ותסכיתיםפעמונים ורכבות, מחזות ותסכיתים, ירושלים: שוקן, 1968; מהדורה מורחבת: שוקן, 1992.שטח של הפקר: מחזה, הוצג בתיאטרון "זווית".מסע לנינוה: מחזה, הוצג בתיאטרון "הבימה" 1964.פעמונים ורכבות: תסכית רדיו, הושמע ב"קול ישראל", זכה בפרס ראשון בתחרות תסכיתי רדיו של רדיו איטליה, תורגם לאיטלקית והושמע ברדיו איטליה; תורגם והושמע בשפות המקומיות בצרפת, בגרמניה, פולין, הולנד וארצות הברית. הוצג גם על במה.היום שבו נקבר מרטין בובר: תסכית רדיו, הושמע ב"קול ישראל" עובד והוצג על במה לראשונה על ידי ניסן נתיב. עובד לאופרת-פרינג'.לאהוב בירושלים: תסכית רדיו, הושמע ב"קול ישראל".לכה דודי: תסכית רדיו, הושמע ב "קול ישראל".להרוג אותו: תסכית רדיו, הושמע ב "קול ישראל".כנס הכיתה: תסכית רדיו, הושמע ב"קול ישראל".ירושלים: תיאטרון שירה, הוצג בתיאטרון La Mama, ניו יורק 1984, וכן בירושלים. התסכיתים: "פעמונים ורכבות", "היום בו נקבר מרטין בובר" ו"להרוג אותו" הוצגו בניו יורק ובטורונטו 2000–2001. התסכית "פעמונים ורכבות" מועלה שוב בשנת 2020 במסגרת סדרת ערבי ספרות. ספרי ילדיםמה שקרה לרוני בניו יורק (בליווי ציורי המחבר), הוצאת עם עובד, 1968.הזנב השמן של הנומה, שוקן, 1978.ספר הלילה הגדול, שוקן, 1988. מתרגומיונדודים (בליווי רישומים צבעוניים מאת הרמן הסה; מגרמנית), שוקן, 1978. אלזה לסקר-שילר, שירים (הרישומים מעשי ידי המשוררת), תל אביב, 1969. רולף הוכהות, ממלא המקום (תרגום המחזה: יהודה עמיחי; תרגום ההארות ההיסטוריות: עדנה קורנפלד), ירושלים: שוקן, 1964. הלמה הינה, הביצה היפה ביותר בעולם, שוקן לילדים, 1987. הוארד שוורץ, כלים (שירים; מאנגלית: שלמה וינר ויהודה עמיחי; עיטורים: יצחק גרינפלד), חיפה, 1978. שיריו המולחנים עמיחי הוא מהמשוררים המולחנים ביותר בארץ והמשורר הישראלי המולחן ביותר בעולם. רבים משיריו הולחנו, ויצירות מוזיקליות נכתבו ובוצעו על-פי שיריו בארץ ובעולם. משיריו המולחנים: שלמה ארצי "דרך שתי נקודות" (לחן: שלמה ארצי) הדודאים "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" (לחן: מוני אמריליו) אילנית "לאורך השדרה שאין בה איש" (לחן: שייקה פייקוב) האחים והאחיות "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "סונטה בשניים" (לחנים: גידי קורן) חנן יובל "בטרם", "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" (לחנים חנן יובל) יהודית רביץ "באהבתנו", "בבוקר" (לחנים: יהודית רביץ) חוה אלברשטיין,נורית גלרון "שיר ליל שבת" (לחן: משה וילנסקי) ליאור ייני "שיר ליל שבת" (לחן אלכסנדר ארגוב) שלמה גרוניך "גשם בשדה קרב". מיקה קרני - "אלול בעין כרם". שלמה יידוב - "תשעה ירחים". נתן סלור ויסמין אבן - "הגוף הוא הסיבה לאהבה". אלון עדר - 'ציפור בשמיים'. מאיר אריאל - חתונה מאוחרת. שי צברי - לווי אותי קרן פלס - "יותר מדי" יוסי בנאי "אמרתי לך שיהיה כך ולא האמנת" דוד דאור ואריק איינשטיין "אהבנו כאן" יצירות מוזיקליות שנכתבו ובוצעו על-פי שיריו: רון לוי - "והיא תהילתך" - קנטטה לקריין ולמקהלה (1965)- היצירה ייצגה את ישראל בכינוס השנתי של ISCM (החברה הבינלאומית למוזיקה בת-זמננו) שהתקיים בסטוקהולם שוודיה. אליזבט סווידוס - "ירושלים" מופע בתיאטרון "לה ממה" בניו יורק, 1984 מבוסס על שירי עמיחי (כ-10 שירים). אבנר חנני - מחזור השירים "איש ירושלים אני" לבריטון ופסנתר על פי פואמות של יהודה עמיחי (זכה בפרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים על יצירה זו). משה רסיוק - "ובשמי העיר העתיקה – עפיפון" יצירה להרכב קולי ולתופי טימפני. מרק קופיטמן - מאחורי כל זה מסתתר אשר גדול, למקהלה ותזמורת. מרק קופיטמן - שמש אוקטובר, לקול ותזמורת קאמרית. דב כרמל - אל מלא רחמים, שירי ירושלים - 2 יצירות למקהלה. גדי אברהמי - Resurrection, התזמורת הקאמרית של נידרלנד, בוצע והוקלט בנובמבר 2002 באמסטרדם. צבי אבני - מערת צדקיהו - פואמה קאמרית לאנסמבל כלי ולסרט מגנטי - 1987. זוהר שרון - היום בו נקבר מרטין בובר - אופרת פרינג', תזמורת המהפכה. דן אסיא - סימפוניה מס' 5 המבוססת על שירי עמיחי (אוניברסיטת אריזונה) ג'ון ברגר (ראש המחלקה למוזיקה באוניברסיטת ייל) - יצירה למחשב ולאבוב ע" פי שירי יהודה עמיחי, בוצעה בניו יורק 2.3.1990. גיא שמי - "בית אמי", בוצע כחלק מפרויקט "גורע וזורח" בשנת 2020. 'המקום שבו אנו צודקים', לחן, עיבוד ושירה: נדב ש. ברמן, קולות: מירב יהלום. מתוך פרויקט שירי משוררים, 'החיים שיש לך' Maya Beiser - אלהים הנשמה שבי נתת - בוצעה בבוסטון 2010. Mateas Pintscher (גרמניה) הלחין יצירה מוזיקלית לשירי ירושלים baritone and chamber orchestra. now when the waters", "in a man's life", "the house of lovers" - David Froom". בכורה אוקטובר 2006 בוושינגטון ב-Smithsonian American Art Museum. Iranyi, Gabriel - If I forget thee, Jerusalem :for bariton, mixed choir and orchestra : score /Gabriel Iranyi ; text, Yehuda Amichai ; translation, Assia Gutmann and Stephen Mitchell בגינה הצבורית - הוצאת A ORIENTE איטליה, קורא דורון מיטלר מוזיקה: Adriano Sangineto, Stefano Ligorati, Aghim Muka. V’hi t’hilatecha, poem by Yehuda Amichai, for speaker, three part chorus and three solo violas, S.A.T:.Lewy, Ron An Eternal Window, Benjamin Wallfisch ,יצירה לטנור מקהלה ותזמורת. בצוע בכורה עולמי ב-National Gallery לונדון, אוקטובר 2011. Mohammed Fairouz - "Memorial Day for the War Dead". Third Symphony "Poems and Prayers. הסימפוניה הוזמנה על ידי Northeastern University והבכורה התקיימה ב-16.2.2012 בניו יורק. גם האגרוף – Elizabeth Alexander [זכה בתחרות בפרס Craig and Janet Swan composer prize 2002 ] כמו כן זכה ב-top honors 2002 waging peace torogh singing project in Bach Oregon Music Festival- המלחין הצ'כי an Dušek הלחין רצף של 6 שירים למקהלה ותזמורת: ,Performance Called Future ,Remembrance of Love: Vision ,Water Surface ,Rain on a Battle Field ,Accompany Me Jerusalem, MARTIN BRESNICK: Prayers Remain Forever - Lisa Moore, piano / Artist Unknown, vocals/ Sarita Kwok, violin/ Michael Compitello, vibraphone/ Ian Rosenbaum, marimba/ Double Entendre Music Ens.פרסים שהוענקו לו שמאל\|ממוזער\|166px\|שכונה עתידית על שם יהודה עמיחי במושבה הגרמנית בירושלים שמאל\|ממוזער\|166px\|קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים פרס שלונסקי - 1957 על ספרו הראשון "עכשיו ובימים האחרים" פרס ראשון מאת "קול ישראל" לתסכית רדיו מקורי "פעמונים ורכבות" יוני 1962 פרס רדיו איטליה - מקום ראשון בתחרות בינלאומית לרדיו – דרמה על "פעמונים ורכבות" ספטמבר 1962 פרס ברנר - 1969 על ספרו "עכשיו ברעש" פרס אקו"ם - 1970 פרס ביאליק - 1976 פרס ירושלים 1982 Würzburg Prize for Culture - גרמניה 1981 פרס ישראל - 1982 פרס עגנון - 1986 פרס ראש הממשלה Malraux prize צרפת: פרס יריד הספרים הבינלאומי- 1994 Literary Lion Award - ניו יורק 1994 Macedonia's Golden Wreath, פרס פסטיבל בינלאומי לשירה- מקדוניה 1995 פרס נורווגיה "אביר-השירה" על שם ביורנסון 1996 (Bjornson) אות הוקרה מאוניברסיטת אסיוט במצרים תוארי דוקטור לשם כבוד: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, היברו יוניון קולג', אוניברסיטת בן-גוריון, מכון ויצמן למדע, ברוך קולג'- ניו -יורק עמיחי הוא המשורר הישראלי הראשון שנבחר בשנת 1986 כחבר כבוד של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובשנת 1991 הוענק לו תואר Distinguished Associate Fellow מטעם מוסד זה. עמיחי הוזמן לעיתים קרובות לארצות הברית כמרצה ומשורר-אורח. לימד כתיבה יוצרת באוניברסיטאות: Yale, NYU, Berkely ו-Cuny. קרא שירים בספריית הקונגרס (Library of Congress) ב-1970 ובמרכז קנדי (Kennedy Center), שניהם בוושינגטון, וכן הוקלט במסגרת ה-Archive of World Literature on Tape ב-1981. ה-LANNAN LITERARY SERIES VIDEOS הוציא קלטת וידאו בה קורא עמיחי משיריו באנגלית. שיריו הוצגו מספר פעמים ברכבת התחתית ובאוטובוסים בניו–יורק, בסן–פרנסיסקו ובערים רבות אחרות בארצות הברית במסגרת תוכנית השירה POETRY IN MOTION של ה-M.T.A THE TRANSIT AUTHORITY בשנים 1986, 1988, 2000, 2001. עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ירושלים לשנת 2000. בשנת 2018 הוצג שיר שלו " Ein Yahav " ברכבת -התחתית (אנדרגראונד) בלונדון. בשנת 2019 הוצג השיר "The place where we are right" ברכבת התחתית (אנדרגראונד) בלונדון ב-1989 נבחר כאחד מחמישה משוררים אשר נבחרו לפתוח את הסדרה "שירה עולמית מודרנית" בהוצאת פינגווין. עמיחי הוזמן להקריא משיריו באירופה, ארצות הברית, סין, יפן, תאילנד, הודו ועוד. השתתף בפסטיבלים בינלאומיים לשירה החל מפסטיבל ספוליטו ב-1966, בחברת גדולי המשוררים כגון: פבלו נרודה, עזרא פאונד, ג'ון ברימן, אלן גינזבורג, אונגרטי, אוקטביו פז ואחרים. בפסטיבל לונדון 1967 עם אמפסון, אלן גינסברג, סטיבן ספנדר, אודן, אונגרטי, נרודה, רוברט גרייבס ועוד. בפסטיבל לונדון 1971, בפסטיבלים בינלאומיים לשירה ברוטרדם, כאשר ב-1988 הוקדש הפסטיבל לתרגום שירת עמיחי ל-15 שפות. אנטוורפן, וולש [1995], אדינבורו [1995], טורונטו, ארצות הברית, מקסיקו [1987], ובפסטיבלים רבים נוספים בעולם. Poetry books of all time 15 " בעיתון The Telegraph לונדון, 20 אפריל* ספרו "The selected poetry of Yehuda Amichai" בהוצאת University of California Press היה מועמד ברשימה של "15 ספרי השירה הטובים בכל הזמנים" "Best 2014. שיריו נכללו באנתולוגיות רבות של המאה ה-20 והאלף השני, בהן: - Great poems ot the 20th. Century, edited by Mark Strand, Norton NY, London 2005 - Poems of the Millennium, edited by Jerom Rothenberg, University of California, 1995 - Anthology of World Masterpieces, Textbook for U.S, Canada, Norton NY, London 2001 - התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לעמיחי בשנת 2007. לקריאה נוספת דן עומר, בארץ הלוהטת הזאת מילים צריכות להיות צל, עדותו של יהודה עמיחי על עצמו ושירתו, פרוזה גיליון 25, יולי 1978 אסי לפון-קנדללסהיים (עורכת), ביבליוגרפיה של תרגומי שירי עמיחי לכבוד יום הולדתו ה-70, הוצאת המכון לתרגום ספרות עברית, 1994 סמדר שיר, "זה היה יהודה עמיחי" 7 ימים,ידיעות אחרונות, 06.05.2022 מרים נייגר, "חצי קדוש" אסכטולוגיה חזון וישועה בשירתו של יהודה עמיחי, עבודת תזה לשם קבלת תואר שני, החוג לספרות עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים (בהדרכת אריאל הירשפלד). בועז ערפלי, "הפרחים והאגרטל", ספריית "הקיבוץ המאוחד" 1986 רנטה אייכמאייר ואדית ריים (עורכות), בין מלחמה לאהבה - המשורר יהודה עמיחי, הוצאת רימונים, 2017. אבנר הולצמן, "עלייתו ושקיעתו של המשורר הלאומי", עיונים בתקומת ישראל, כרך 21 עמ' 1–37 יהודית צוויק, "יהודה עמיחי - מבחר מאמרי בקורת על יצירתו", הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988 בועז ערפלי, ירושלים חתרנית, ירושלים כצומת מפרק מיתוסים בשירתו של יהודה עמיחי, נדפס בדפים למחקר בספרות, 14-15, 2006. גיורא לשם, חשיבותה של רצינות, על "הדברים עצמם" בשירת עמיחי, מאזנים, כרך נ"ט, 1986. חנה בלוך, פוליטיקה לשונית, על תרגום שירי יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ואברהם סוצקבר, נדפס בהדאר, 68, 1989 דוד ארליך "פגישת הכתה" הארץ 10.7.1987 רחל סטפק, מה לשירים של עמיחי ולתיק הצנזורה של עיתון "דבר", "הארץ", 25 בספטמבר 2014 עדנה עברון, משורר לאומי? אני?, מוסף הארץ, 22.10.1999 חגי רוגני, "מול הכפר שחרב", פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006 דן מירון, "יהודה עמיחי - מהפכן עם אבא" "הארץ" במדור "תרבות וספרות" אוקטובר 3,12,14: 2005 דן מירון, הקופסה המחוררת והנוסח האלגי, הארץ, תרבות וספרות 29 בדצמבר 2000 דן מירון, ראשיתו של יהודה עמיחי, הדואר, גיליון כ"ב, י"ד תשרי תשס"א, Oct.13. 2000 הלל ברזל, משוררי בשורה, הוצאת יחדיו, תל אביב 1983 אילת נגב "אני אדם מאושר" ידיעות אחרונות, 7 ימים, 25 במרץ 1994 אילת נגב, יהודה עמיחי: אני נביא עני שחוזר בצהריים הביתה, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה אילת נגב "הנביא החילוני" ידיעות אחרונות, 7 ימים, 3 באפריל 1998 עדנה עברון "משורר לאומי? רק זה עוד חסר לי " ידיעות אחרונות, תרבות / ספרות/ אמנות, 28 באפריל 1993 חנה עמית: אבן מקיר תזעק/יהודה עמיחי ומצבות וירצבורג. עת־מול, כרך כ"ו גיליון 1, נובמבר 2000 טובה רוזן, "'כמו בשיר של שמואל הנגיד' — בין שמואל הנגיד ליהודה עמיחי", מחקרי ירושלים בספרות עברית טו, תשנ"ה, עמ' 83–106 חנה סוקולוב-עמיחי,"על מנת לזכור: יהודה עמיחי, נתן זך ועובדות שראוי להציג" 'עכשיו' מס'73–74 2013-14 נילי גולד, לא כברוש: גלגולי אימאז'ים ותבניות בשירת יהודה עמיחי, הוצאת שוקן, 1994 גאולה אלמוג, "נא להכיר: זה דוד!" זה רון וזו עמנואלה, עמיחי גם לילדים, עיונים בספרות ילדים 15, 2005 נילי רחל שרף גולד, והגעגועים סגורים בי, יהודה עמיחי: צמיחתו של משורר, הוצאת מנגד, 2019. רועי כדורי, אני (כל כך) רוצה לבלבל את התנ"ך: יחסה של יצירת יהודה עמיחי אל המקרא לאור תאוריות אינטרטקסטואליות, מכללת הרצוג, 2017 עידו בסוק, ספקות ואהבות: יהודה עמיחי, חיים, הוצאת שוקן, 2019. אביבה קרינסקי, דרכי עיצוב ופענוח של אלמנטים סמליים ב"מרובע יא" ב"שירים 1948-1962", בתוך המוטיב והסמל להוראות מונחי יסוד בספרות בשילוב עם אמנויות נוספות, אור-עם, 1985, עמ' 39–48רות נצר. יהודה עמיחי - עשרת הדברות והאב. הליקון. גיליון 92. 2011 רנטה אייכמאייר ואדית ריים/עורכות, בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי, הוצאת רימונים 2016. סדרה דיקובן אזרחי, שלושה פייטנים - פאול צלאן, דן פגיס, יהודה עמיחי, מוסד ביאליק, 2020. רחל עופר, ירושלים של זהב, ושל יהודה עמיחי. nrg יהדות, 2014. רחל עופר, שעשני אישה, כיפה, 2014. ניצה בן-דב, "נקמת הגולגולת בלא מעכשיו לא מכאן של יהודה עמיחי: רומן שתי המלחמות", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית, שוקן, 2016, עמ' 142-113 ניצה בן-דב, שלושה וארבעה מסלולי חיים: על הביוגרפיה ספקות ואהבות: יהודה עמיחי - חיים מאת עידו בסוק, בתוך: אל מקום שהלב מושך, הוצאת שוקן, 2022, עמ' 40-33 מנחם פרי, כולנו נפלנו במלחמה: על "גשם בשדה קרב" של עמיחי, באתר מנחם פרי, 2 באוקטובר 2024 (התפרסם גם באתר "הארץ") <div class="mw-content-ltr"> 2000 The God of Small Things, Jonathan Wilson, The New York Times, December 10, John Felstiner "'Writing Zion" Paul Celan and Yehuda Amichai: An Exchange between Two Great Poets', The New Republic, June 5 2006 The New Republic, December 31, 2008", "Only a man" 'Robert Alter Boaz Arpaly, "''The' making of Israel’s National poet" SHOFAR Winter 2010, Vol 28 NO 2 PP 213 Nili Scharf Gold, Yehuda Amichai: The Making of Israel's National Poet, UPNE, 2008, </div> קישורים חיצוניים יהודה עמיחי, באתר הפלמ"ח ניצה בן-דב, "נקמת הגולגולת ב"לא מעכשיו לא מכאן" של יהודה עמיחי: רומן שתי המלחמות, בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (שוקן, 2016), עמ' 111–139. Joshua Cohen; "The Poet Who Invented Himself," Forward.com 4 Sep 2008 חיים גורי על יהודה עמיחי, באתר "העברים", 21 בדצמבר 2012 יהודה עמיחי באתר Poerty Foundation יהודה עמיחי באתר Poets.Org - Academy of American Poets Yehuda Amichai in Poets.Org -Academy of American Poets יהודה עמיחי, באתר סנונית עיונים בשירת יהודה עמיחי, באתר עמלנט על יהודה עמיחי, באתר כפר הנוער אלוני יצחק לירון ברדוגו, עמיחי: המוות היפה, באתר אימגו מבוא קולי באנגלית לשירת עמיחי אורי וייס, יהודה עמיחי: המשורר הציוני, באתר nrg נעמה לנסקי, "שיר מחאה", ישראל היום, מוסף "ישראל שישבת", 15.3.2012 מנחם פרי, נוכח המתים: הפואטיקה החדשה של יהודה עמיחי הצעיר, 'הנאמן', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016 [באתר academia] Robert Alter, Yehuda Amichai: At Play in the Fields of Verse Jewish Review of Books, Vol 2 Nu 2 Summer 2011 רוברט אלטר, Only a man ניו-רפאבליק 31 בדצמבר 2008 (https://newrepublic.com/article/63756/only-man) . יגאל סרנה, חי על המקף, מוסף ידיעות אחרונות, 19 במרץ 2012 20 שנה למותו של יהודה עמיחי \| ריאיון עם סדרה דיקובן אזרחי \| רפי וייכרט, שירים לזכרו של יהודה עמיחי: מקף; גלויה ליהודה, אחרי עשרים שנה \| עידו בסוק, למה כתבתי את הביוגרפיה של יהודה עמיחי \| צביקה שטרנפלד, שיר: על אי-זכייתו של עמיחי בנובל \| באתר הארץ, ספטמבר 2020 כתבות ומאמרים על יהודה עמיחי מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית מאה שנה להולדתו כרמית ספיר וייץ, מסע מרתק אל חייו של יהודה עמיחי, באתר מעריב, 03.05.2024. "שלך, יהודה" בעריכת יונה-דביר שלם וערן שאשא עברון, באתר הספריה הלאומית. אנתולוגיה של יוצרים ויוצרות מהדור הצעיר שכתבו בהשראת וירצבורג (עיר מולדתו של יהודה עמיחי) ויצירתו - יצא לאור לרגל יום ההולדת המאה. וירצבורג, 2024. "על שולחני מונחת אבן" בעריכת בורקהרד הוזה, דניאל אוסטהוף ויונה-דביר שלם. אסופת מאמרים מאת אנשי ונשות מחקר, משפחת עמיחי, וידידים וידידות מוירצבורג לרגל יום ההולדת המאה. וירצבורג, 2024. ראיונות: מילים שמנסות לגעת, תוכניתה של רותי קרן ברשת א' על עמיחי, בהשתתפות דליה רביקוביץ, שמעון פרס, יהודית רביץ, יוסי שריד ואחרים. התוכנית הוקלטה בשנת 2000, חודשים ספורים לפני מות המשורר - שעה ראשונה, שעה שנייה ראיון נרחב עם חנה עמיחי, אלמנתו של יהודה עמיחי, בתוכניתה של ציפי גון-גרוס ספרים, רבותי, ספרים בגלי צה"ל, 2011 מכּתביו: הערות שוליים * קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח קטגוריה:חבורת לקראת קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים קטגוריה:בוגרי בית הספר מעלה קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס ברנר קטגוריה:זוכי פרס שלונסקי קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם קטגוריה:זוכי פרס ירושלים קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי קטגוריה:עמיתי כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהיברו יוניון קולג' קטגוריה:ימין משה: אישים קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2000	2024-10-08T21:03:37
ג'ורג' האריסון	ג'ורג' האריסון (באנגלית: George Harrison; 25 בפברואר 1943 – 29 בנובמבר 2001) היה מוזיקאי, זמר-יוצר וסופר אנגלי. ידוע בעיקר כגיטריסט להקת הביטלס. לאחר פירוק הלהקה המשיך בקריירת סולו כמוזיקאי וכן הקים חברה להפקת סרטים. האריסון מדורג במקום ה-11 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. ביוגרפיה נעוריו ותחילת דרכו ממוזער\|שמאל\|הבית בו נולד וגדל האריסון האריסון נולד בעיר ליברפול למשפחה קתולית עם שורשים איריים והיה הצעיר מבין ארבעה ילדים. אביו, הארולד, היה ספן ועזב את הספנות כדי להיות קרוב למשפחתו עקב הולדת בתו הבכורה, והחל לעבוד כנהג אוטובוס. לואיז, אמו, לימדה בלט בביתם. כבר בגיל 13 היה האריסון נגן גיטרה מוכשר וזכה לתמיכת הוריו בתחביבו זה; אימו אף הלוותה לו את הכסף לרכוש את הגיטרה הראשונה שלו. את הכסף החזיר לה לאחר שעבד בשליחויות עבור הקצב השכונתי; את ג'ון לנון פגש כאשר הגיע לבית משפחתו במסגרת שליחויותיו. גם את פול מקרטני, לימים חברו ללהקת הביטלס, הכיר כבר בגיל זה כשלמדו באותו בית הספר. בשנת 1959 עזב את לימודיו והקים את להקת ה-Rebels ביחד עם אחיו פיטר וחבר נוסף, ארתור קלי. בגיל הנעורים נהג האריסון לבלות עם לנון ומקרטני שהקימו להקה בשם The Quarrymen. האריסון היה הצעיר מבין השלושה ונהג לנגן איתם מדי פעם, עד שלבסוף הוכיח להם שהוא נגן ראוי והם צירפו אותו ללהקתם. אולם, רק לקראת סוף שנות ה-60 זכה להערכה אמיתית מצד מקרטני כגיטריסט, שכן בחלק מההקלטות המוקדמות של הביטלס קיבל הוראות מדויקות ממקרטני כיצד לנגן וחלק מקטעי הסולו שלו נערכו על ידי מפיק הביטלס, ג'ורג' מרטין. מרטין אף סירב בתחילה להכניס לאלבומי הביטלס כמה משיריו והתעלם מהצעותיו של האריסון. שנות ה-60 – הביטלס שמאל\|ממוזער\|280px\|הביטלס מגיעים למסע הופעות באמריקה, 1964. ג'ורג' האריסון, שני מימין בתקופת ה"ביטלמניה", נחשב האריסון לחבר השקט של הביטלס. הביטלס ניגנו בעיקר שירים אותם כתבו לנון-מקרטני והאריסון נשאר ברקע ואף מיעט לדבר בראיונות ומסיבות עיתונאים. באלבום השני של הלהקה, With the Beatles, נכלל שיר אחד שכתב – Don't Bother Me, אולם חלף זמן עד שבשנת 1965 יצא אלבומם החמישי, Help!, ובו קיבל הזדמנות נוספת לבטא את כישרונו ושיריו I Need You ו-You Like Me Too Much התפרסמו. לאחר מכן שולבו שיר אחד או שניים משלו ברוב האלבומים אותם הוציאה הלהקה. במיוחד הצליחו שיריו: Here Comes the Sun ,Taxman, While My Guitar Gently Weeps והמצליח מכולם, Something, שזכה לגרסאות כיסוי על ידי אמנים רבים, ביניהם פרנק סינטרה ואלביס פרסלי. ברוב שירי הביטלס שנכתבו על ידו, החליף האריסון את לנון בשירה. הוא עשה זאת גם במספר שירים נוספים, המצליחים שבהם – Do You Want to Know a Secret, Roll Over Beethoven. בשנת 1964 הכיר את מי שתהיה אשתו, הדוגמנית והשחקנית פאטי בויד. הזוג נפגש כאשר שיחקה בתפקיד קטן בסרטם של הביטלס A Hard Day's Night והם התחתנו ב-21 בינואר 1966. מקרטני שימש כשושבין, אך לנון ורינגו סטאר נעדרו מהטקס. נקודת מפנה בקריירה של האריסון הייתה כאשר דייוויד קרוסבי מלהקת הבירדס הכיר לו בשנת 1965 את המוזיקה ההודית הקלאסית ואת אומן הסיטאר ראווי שנקר. האריסון הוקסם מכלי הנגינה וקנה לעצמו אחד כאשר חזרו הביטלס ממסע הופעות במזרח הרחוק. ניתן לשמוע את האריסון מנגן בסיטאר בשיר Norwegian Wood שיצא באותה שנה. בשנותיו המאוחרות יותר פיתח האריסון חיבה לכלי נגינה מיוחד נוסף, היוקולילי. בסוף שנות ה-60 יצר קשר קרוב עם הזמר אריק קלפטון והם כתבו יחד את השיר Badge שיצא באלבום Goodbye של להקת קרים בה היה קלפטון חבר. האריסון אף ניגן בגיטרה בהקלטת השיר. מסיבות משפטיות, האריסון השתמש באלבום בשם הבדוי L'Angelo Misterioso. קלפטון אף השתתף בהקלטת השיר של הביטלס While My Guitar Gently Weeps. מאוחר יותר, בשנת 1974, אשתו של האריסון עזבה אותו לטובת קלפטון, לטענתה לאחר שהאריסון בגד בה עם אשתו של רינגו סטאר, מורין. למרות זאת, האריסון וקלפטון נשארו חברים קרובים עד מותו של האריסון ושיתפו פעולה בפרויקטים מוזיקליים רבים. באותה תקופה הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, פסקול לסרט Wonderwall, בבימויו של ג'ו מאסו. כל היצירות באלבום היו אינסטרומנטליות למעט שיר אחד בשפה ההודית. ההקלטות נערכו בחלקן באנגליה בדצמבר 1967 ובחלקן בבומביי שבהודו, בינואר 1968. היה זה אלבום הסולו הראשון שהוציא אחד מחברי להקת הביטלס. הסגנון המוזיקלי היה רוק בשילוב מוזיקה הודית והשתתפו באלבום רינגו סטאר, קלפטון וכן מוזיקאים הודים רבים. האלבום לא זכה להצלחה באנגליה ולהצלחה מועטה בארצות הברית. במהלך הקלטת האלבום The Beatles נוצרו חיכוכים בין האריסון ללנון-מקרטני; האריסון אף שקל לעזוב את הלהקה מספר פעמים. בין השנים 1967–1969 הביע מקרטני את חוסר שביעות רצונו מנגינתו של האריסון בכמה הזדמנויות שונות. המתח הגיע לשיאו בצילומים לסרט התיעודי על הקלטת האלבום Let It Be. עימותים בין האריסון ומקרטני מתועדים במספר סצינות מהסרט. התסכול הרב הוביל את האריסון לעזוב את הלהקה ב-10 בינואר 1969. הוא חזר ללהקה 12 ימים לאחר מכן, לאחר משא ומתן עם שאר חברי הלהקה. במהלך שנת 1969 ג'ורג' האריסון הוציא אלבום סולו נוסף בשם Electronic Sound, שאופיין במוזיקה אלקטרונית ואוונגרד. באלבום ג'ורג' האריסון ניגן בסינתסייזר אנלוגי, מחברת מוג, והוא כלל שתי רצועות ארוכות למדי שתפסו את שני הצדדים, בהתאמה. הלהקה חזרה לאולפן ההקלטות בפעם האחרונה על מנת להקליט את האלבום Abbey Road (שיצא בסופו של דבר לפני האלבום Let It Be). היחסים בין חברי הלהקה היו עדיין מתוחים אך ההקלטות הסתיימו ללא תקלות. האלבום כלל את שני השירים המצליחים ביותר שכתב האריסון עבור הלהקה, Something ו- Here Comes the Sun. לימים, כאשר פרסם האריסון את הספר האוטוביוגרפי שלו "I Me Mine" (כשם שירו מהאלבום "Let It Be"), סיפר כי סבל מהערצת ההמונים וההתעניינות הבלתי פוסקת של התקשורת בביטלס ואף תיאר את אותן שנים כ"גיהנום". שנות ה-70 שמאל\|ממוזער\|280px\|ג'ורג' האריסון עם מעריצה, 1977 אחרי התפרקות הביטלס ב-1970 הוציא האריסון מספר אלבומי סולו שכללו גם חומרים רבים שכתב בתקופת הביטלס. האלבום הראשון שהוציא היה All Things Must Pass ב-1970: אלבום משולש זה זכה להצלחה מסחרית גדולה וכן להערכה רבה מבחינה מוזיקלית. האלבום הופק על ידי האריסון ופיל ספקטור. כמו כן השתתפו בהקלטות רינגו סטאר, קלאוס פורמן ובילי פרסטון. ב-1976 תבעה להקת "השיפונז" (Chiffons) את האריסון כי שיר מהאלבום שזכה להצלחה רבה, My Sweet Lord, הוא העתקה של שיר שהקליטו כבר בשנת 1963 בשם He's So Fine. האריסון הורשע בבית המשפט ב"העתקה לא מודעת" של השיר והתביעה לגבי גובה הפיצויים נמשכה עד שנות ה-90, כשלבסוף המנהל של האריסון, אלן קליין, קנה את החברה שהוציאה את השיר של להקת השיפונז והאריסון מצא עצמו כבעלים החוקי על הזכויות של שני השירים. האלבום יצא מחדש בשנת 2001 וזכה להצלחה נוספת. בדצמבר 1975 השתתף האריסון בתוכניתו של אריק איידל, מחבורת מונטי פייתון (Rutland Weekend Television) ובתוכנית יצר בדיחה מפורסמת – בסופה של התוכנית הוזמן האריסון לנגן את השיר My Sweet Lord אך עם מילים אחרות לאותה מנגינה. לשיר ניתן שם חדש, I Want to Be a Pirate, ומילותיו דיברו בשבחם של חיי שודדי הים. כמו כן השתתף והפיק את סרטם של חברי מונטי פייתון משנת 1979, בריאן כוכב עליון ולאחר מכן סרט נוסף של החבורה. שנים לאחר מכן היה נוהג האריסון לסיים את הופעותיו עם אחד משיריהם המפורסמים ביותר של מונטי פייתון, שיר חוטב העצים. ב-1 באוגוסט 1971 ארגן האריסון את מופע הצדקה "הקונצרט למען בנגלדש" במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, אליו הגיעו כ-40 אלף אנשים והכנסותיו הועברו לתמיכה למען הפליטים של מלחמת בנגלדש. ביו המופיעים היו ראווי שנקר, בוב דילן, קלפטון, בילי פרסטון, רינגו סטאר ורבים אחרים. היה זה מופע הרוק הראשון שהכנסותיו הועברו לצדקה ובעקבותיו הועלו מופעים רבים באותה מתכונת. יחסיו של האריסון עם שלושת חבריו לשעבר בלהקת הביטלס נותרו טובים; במקביל לעבודה על אלבומי הסולו שלו, הפיק ואף השתתף בכתיבה של שני להיטים של רינגו סטאר וכן התארח כנגן בשירים של לנון. אלבום הסולו הבא של האריסון היה Living in the Material World שיצא בשנת 1973 וזכה להצלחה רבה; הוא החזיק במקום הראשון במצעדים האמריקאים במשך 5 שבועות. שנה לאחר מכן הוציא אלבום נוסף בשם Dark Horse שמיד לאחריו יצא למסע הופעות גדול בארצות הברית. האלבום זכה להצלחה מסחרית בארצות הברית אך נחל כישלון באנגליה, בעיקר בשל הביקורות הלא מחמיאות. באותה שנה הקים האריסון את חברת ההפקות שלו Dark Horse Records (תחת החברה A&M רקורדס) שמשרדיה מוקמו בלוס אנג'לס. החברה הפיקה אלבומים למספר אמנים ולהקות, ביניהם ראווי שנקר, אך אלבומיו של האריסון עדיין היו כבולים בחוזה לחברת EMI. שם הכיר את אשתו השנייה, אוליביה טרינידד ארייס, אחת העובדות במשרדי החברה שהקים, והם נישאו ב-2 בספטמבר 1978. במשך כמה שנים חילק את חייו בין אנגליה ללוס אנג'לס. אלבומו הבא, Extra Texture, יצא ב-1975 ולא זכה להצלחה. חברת EMI הוציאה שנה לאחר מכן אלבום אוסף משירי הביטלס ושיריו של האריסון, אשר הבהיר כי לא הייתה לו יד בבחירת השירים שנכנסו לאלבום. גם אלבום זה לא זכה להצלחה רבה. האלבום הבא שהוציא האריסון יצא גם הוא בשנת 1976, לראשונה דרך חברת Dark Horse. שם האלבום, "Thirty Three & 1/3", בא לציין את גילו של האריסון באותו זמן. אולם, עקב מחלת הצהבת שתקפה אותו, הוא התקשה להשלים את הפקת האלבום ולעמוד בלוח הזמנים שהכתיבה חברת האם A&M. התערבותה של חברת "וורנר ברדרס", שרכשה את Dark Horse מ-A&M, נתנה לו את האפשרות להחלים ולהשלים את האלבום, אשר הצליח יותר משני קודמיו (שיצאו בחברת EMI). מהאלבום הצליחו השירים "This Song" שנכתב בעקבות המשפט על שירו "My Sweet Lord" והיותו "העתקה לא מודעת" לשיר "He's So Fine" של להקת השיפונז, והשיר "Crackerbox Palace" אשר קליפ המוזיקה שלו צולם בביתו בפריאר פארק. הסינגל השלישי מהאלבום היה גרסת כיסוי – דבר נדיר אצל האריסון – לסטנדרט הפופ של קול פורטר "True Love". בשנת 1979, לאחר נישואיו השניים והולדת בנו היחיד דהאני, הוציא האריסון אלבום נוסף הנושא את שמו שזכה להצלחה בינונית וממנו הצליח השיר "Blow Away". באותו זמן השתלב האריסון גם בתעשיית הסרטים, כשהקים את חברת ההפקות Handmade Films בשנת 1979 שהפיקה מספר סרטים, וביניהם שניים של חבורת מונטי פייתון (בריאן כוכב עליון ומונטי פייתון בהופעה חיה בהוליווד בוול). האריסון אף נתן הופעות אורח קצרצרות בחלק מן הסרטים שהפיק. שנות ה-80 וה-90 שמאל\|ממוזער\|280px\|האריסון בביקור בהודו, 1996 בשנת 1980 כתב האריסון את הביוגרפיה שלו שנקראה כשם אחד משיריו – I Me Mine. הביוגרפיה התמקדה בחייו האישיים של האריסון ולא בלהקת הביטלס וכללה את המילים לשיריו וכמה תמונות שלא פורסמו קודם לכן. בהיותו גנן חובב נלהב, את הספר הקדיש ל"גננים, באשר הם". לאחר הרצח של לנון בדצמבר 1980, שינה האריסון מילים של שיר שכתב במקור עבור רינגו סטאר, All Those Years Ago, ושלושת חברי הביטלס הנותרים ביצעו אותו יחד; השיר שווק כסינגל של האריסון, הפך ללהיט בתחנות הרדיו ואף הגיע למקום השני במצעדים האמריקאים. ב-1981 נכלל שיר זה באלבומו הבא, Somewhere in England. בשנת 1982 הוציא את האלבום Gone Troppo שזכה להתעלמות מצד הביקורות והקהל. לאחריו נמנע מלהוציא אלבום במשך 5 שנים אך השתתף בכמה שירים של אמנים אחרים, ביניהם בשיר לא מוכר של בוב דילן I Don't Want To Do It. אלבומו הבא, Cloud Nine, יצא ב-1987 וזכה להצלחה רבה; גרסת הכיסוי שביצע לשיר Got My Mind Set on You (במקור של רודי קלארק מ-1962) הגיעה למקום הראשון במצעדים האמריקאים ולמקום השני במצעדים באנגליה. שני סינגלים מהאלבום אף זכו להקרנות רבות בערוץ המוזיקה MTV וחשפו קהל צעיר יותר ליצירתו של האריסון. באלבום זה השתתפו מספר אמנים, ביניהם אלטון ג'ון (פסנתר), אריק קלפטון ורינגו סטאר. לימים הפך Cloud Nine לאלבום הסולו המלא האחרון שהוציא האריסון בעודו בחיים. בשנת 1988 הקים את הלהקה טרבלינג וילבוריס, יחד עם כמה מן האמנים המצליחים ביותר באותה תקופה: טום פטי, דילן, רוי אורביסון ובניהולו של מפיק העל ג'ף לין. ביחד ניגנו מוזיקה עממית משולבת עם רוק, קאנטרי ובלוז. אלבומם הראשון יצא באוקטובר אותה שנה ולאור הצלחתו הוציאו במהלך השנים הבאות, בהרכבים משתנים, אלבום נוסף ומספר סינגלים. כלהקה הם השתמשו בשמות בדויים – כולם אחים לבית משפחת וילבורי. בשנת 1989 הוציא האריסון אלבום אוסף שכלל שירים החל משנת 1976 וכן שלושה שירים חדשים, ביניהם השיר "Cheer Down" אשר יצא קודם לכן באותה שנה כחלק מפסקול הסרט "נשק קטלני 2". בשנת 1991 יצאו האריסון וקלפטון לסיבוב הופעות ביפן, הראשון אליו יצא האריסון מאז 1974, ולימים התברר גם כאחרון שלו. שנה לאחר מכן הוציא אלבום הופעה שכלל הקלטות מסיבוב זה. הפרויקט הבא שלו, למעט הופעות אורח מזדמנות בשירים של מוזיקאים מבין חבריו הקרובים כגון דילן וקלפטון, היה בשנת 1994 כאשר חברו שלושת חברי החיפושיות הנותרים לפרויקט האנתולוגיה של הביטלס, שיצא בשנת 1995. האריסון היה מעשן כבד במשך שנים ארוכות, ואובחן כחולה במחלת הסרטן באוגוסט 1997. בשנות ה-90 המאוחרות נאבק במחלה וגידולים הוסרו מגרונו וריאותיו. לאחר הניתוחים הוא החלים, אך המחלה שבה ותקפה אותו ב-2001. ב-30 בדצמבר 1999 פרץ אדם מעורער בנפשו לביתו של האריסון בלונדון ודקר אותו ואת אשתו בסכין מספר פעמים ואף ניקב את ראותיו. האריסון ואשתו אוליביה נאבקו בפורץ והצליחו לעכב אותו עד הגעת המשטרה. האריסון החלים מהפציעה אך לאחריה מיעט להראות בציבור. הפורץ טען כי "נשלח על ידי אלוהים להרוג את האריסון" וזוכה במשפט מחמת אי שפיות. שמאל\|ממוזער\|280px\|הגיטרה של האריסון, מוצגת בהארד רוק קפה, סן פרנסיסקו דרכו הרוחנית בשנת 1965 חלה נקודת מפנה בחייו האישיים של האריסון; במהלך צילומי הסרט Help קיבלו חברי להקת הביטלס ספר שעסק בהינדואיזם. מכל חברי הלהקה היה זה האריסון שגילה את העניין הרב ביותר בתרבות ההינדית ועם הזמן התעניינותו גברה. ב-1966 נסע עם אשתו פאטי להודו למספר חודשים, בהם למד לנגן בסיטאר בצורה מקצועית יותר, ביקר באתרים קדושים ונפגש עם מספר גורואים. דרך אשתו פגש את המהרישי מהש יוגי שהכיר לחברי הלהקה ומשפחותיהם את המדיטציה הטרנסצנדנטלית. הקשר שלו עם דרך זו התעצם ומאוחר יותר, במהלך המחצית השנייה של שנות ה-60, הוא התקרב בהדרגה יחד עם ג'ון לנון אל המורה סואמי פרבהופדה ודרכו הצטרף אל תנועת הרא קרישנה, הפך לצמחוני כחלק מכך והאמונה בקרישנה הפכה חלק מחייו עד למותו. השיחות בין האריסון, יוקו אונו וג'ון לנון לבין המורה שלהם תועדו בספרים Chant and be Happy ו-Search for Liberation. הוא כתב וביצע חלק משיריו מתוך תוכני הדרך הזאת, והיה חבר בקהילה של התנועה באנגליה. בקיץ של שנת 1969 הפיק האריסון סינגל בשם Hare Krishna Mantra, בשנת 1971 הוא הקליט באולפני אפל תקליט של שירה המוקדשת לקרישנה כאשר חברי הקהילה Radha Krsna Temple משמשים לו כמקהלת רקע. בפברואר 1973 הוא רכש למען התנועה מכספו את הבניין הידוע כ-Bhaktivedanta Manor, אשר הפך למרכז שלה בלונדון. בהמשך הדרך כתב האריסון וביצע מתוך אמונה זאת שירים דוגמת My Sweet Lord, The Light That Has Lighted The World, Give Me Love, Om Hari Om Gopala Krishna ועוד. נטען כי במהלך הפריצה לביתו ב-1999 שבה נדקר הוא צעק "הרא קרישנה". מותו מחלת הסרטן שבה לתקוף את האריסון ב-2001. על אף הטיפולים האגרסיביים בהם נקטו רופאיו כדי למנוע מהגרורות להתפשט וניתוח שעבר במאיו קליניק, החמיר מצבו והוגדר כסופני. את חודשיו האחרונים העדיף לבלות בביתו עם משפחתו וחבריו הקרובים. הוא אף עבד על מספר שירים יחד עם בנו דאהני, שיצאו באלבום לאחר מותו. השיר האחרון שהקליט האריסון היה Horse to the Water, באוקטובר 2001. השיר התפרסם באלבומו של ג'וליאן (ג'ולס) הולנד, Small World Big Band שיצא באותה שנה. האריסון נפטר ב-29 בנובמבר 2001 בביתו של פול מקרטני שבלוס אנג'לס, בן 58 במותו. על פי בקשתו, גופתו נשרפה. שמועות רבות טוענות כי אפרו פוזר בנהר הגנגס בהודו, אך אין עדות לטקס כזה ומקום הימצאו של האפר לא נחשף לציבור. לאחר מותו לאחר מותו זכו חלק מאלבומיו ושיריו להצלחה מחודשת. המצליח מכולם היה השיר My Sweet Lord שזינק לראש המצעדים בינואר 2002. בנו, דאהני, סיים את הקלטות האלבום עליו עבדו יחד לפני מותו של האריסון והוא יצא בנובמבר 2002 בשם Brainwashed. האלבום זכה לביקורות טובות בארצות הברית. ב-29 בנובמבר 2002 התקיים בלונדון קונצרט לזכרו של ג'ורג' (Concert For George) ובו השתתפו מוזיקאים רבים, בהם: קלפטון, מקרטני, רינגו סטאר, ראווי שנקר ובנו היחיד, דהאני. באוקטובר 2011 יצא הסרט הדוקומנטרי "ג'ורג' האריסון: חי בעולם חומרני" בבימויו של מרטין סקורסזה, הסוקר את חייו של האריסון באמצעות קטעי ארכיון רבים וראיונות עם מספר מקורבים אליו כגון אלמנתו אוליביה, חבריו ללהקת הביטלס פול מקרטני ורינגו סטאר, חברו הקרוב הגיטריסט והזמר אריק קלפטון ועוד. האריסון דורג במקום ה-11 ברשימת 100 הגיטריסטים הטובים של כל הזמנים של המגזין רולינג סטון. דיסקוגרפיה 1968 – Wonderwall Music 1969 – Electronic Sound 1970 – All Things Must Pass 1972 – The Concert For Bangla Desh 1973 – Living The Material World 1974 – Dark Horse 1975 – (Extra Textura (Read All About It 1976 – The Best Of George Harrison 1976 – Thirty Three & 1/3 1979 – George Harrison 1981 – Somewhere In England 1982 – Gone Troppo 1987 – Cloud Nine 1989 – Best Of Dark Horse 1976–1989 1992 – Live In Japan 2002 – Brainwashed 2009 – Let It Roll: Songs by George Harrison ספרים 1980: אוטוביוגרפיה שנכתבה על ידי האריסון I, Me, Mine, הוצאת Simon & Schuster 1997: ביוגרפיה Giuliano Geoffrey, Dark Horse: The Life and Art of George קישורים חיצוניים השירים של ג'ורג' האריסון כתבה על מותו מה-BBC, 13 בפברואר 2002 ריאיון עם אשתו הראשונה של האריסון, פאטי בויד, חלק ראשון ריאיון עם אשתו הראשונה של האריסון, פאטי בויד, חלק שני "קונצרט לג'ורג' ", מופע מחווה לזמר סרט דוקומנטרי על חיי ג'ורג' האריסון, בבימויו של מרטין סקורסזה הערות שוליים קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:חברי להקת הביטלס קטגוריה:גיטריסטים בריטים קטגוריה:גיטריסטי רוק קטגוריה:מוזיקאים בריטים קטגוריה:מוזיקאי רוק קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס קטגוריה:זוכי פרס גראמי קטגוריה:חברים במסדר האימפריה הבריטית קטגוריה:זוכי אוסקר: הפסקול הטוב קטגוריה:זמרים בריטים קטגוריה:צמחונים בריטים קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1943 קטגוריה:אנגלים שנפטרו ב-2001 קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה	2024-04-27T22:51:00
לודוויג ויטגנשטיין	לודוויג ויטגנשטיין (בגרמנית: Ludwig Wittgenstein; 26 באפריל 1889 – 29 באפריל 1951) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי ממוצא יהודי. הגותו העיקרית היא בנושאי פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע. היה תלמידו של גוטלוב פרגה, ובקיימברידג' למד אצל ברטראנד ראסל. ויטגנשטיין כתב שני חיבורים עיקריים: "מאמר לוגי פילוסופי" (טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס) (1921), ו"חקירות פילוסופיות", שראה אור ב־1953, שנתיים לאחר מותו. שני הספרים הוכרו כיצירות פילוסופיות מרכזיות ופורצות דרך במאה ה-20. רבים מצביעים על תהליך פילוסופי שעבר ויטגנשטיין במהלך חייו בין כתיבת הספרים, ולכן מבחינים בין "ויטגנשטיין המוקדם" לבין "ויטגנשטיין המאוחר". ביוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|ויטגנשטיין בצעירותו, 1910 ממוזער\|250px\|קברו של ויטגנשטיין, ועליו סולם כמחווה לסעיף 6.54 במאמר לוגי-פילוסופי. לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין נולד בווינה ב-26 באפריל 1889. ההורים של סביו המירו דתם מיהדות לנצרות פרוטסטנטית, והגיעו לווינה מחבל סקסוניה שבגרמניה. אביו, קרל ויטגנשטיין, היה איש עסקים מצליח בעסקי ברזל ופלדה. אמו של לודוויג, ליאופולדין, הייתה קתולית, אך גם אביה היה ממוצא יהודי. באמצע שנות ה-30 שלח ויטגנשטיין מכתבים לכמה מידידיו ובהם התוודה על שהוליך אותם שולל בנוגע למידת יהדותו: הוא ביקש את מחילתם על שסיפר להם כי רק אחד מסביו, ולא שלושה, היו יהודים. על מקומה של היהדות בראייתו העצמית של ויטגנשטיין ניתן ללמוד ממכתב ששלח ב-1925 לידידו אנגלמן, כאשר שמע שהאחרון עומד להגר לפלשתינה ולהצטרף ליישוב היהודי-ציוני. "החדשות על רצונך לעבור לפלשתינה עשו את מכתבך למעודד ומלא תקווה בשבילי", הוא כתב לו. "ייתכן כי זה הדבר שראוי לעשותו וכי יש לו אפקט רוחני. הייתי רוצה להצטרף אליך. האם תואיל לקחת אותי אתך?". ויטגנשטיין למד בכיתה א' עם אדולף היטלר. השניים נולדו בהפרש של שישה ימים בלבד, אולם היטלר נשאר כיתה בשנתו הראשונה בגלל כישלונו בחשבון ואילו ויטגנשטיין קודם כיתה אחת כך שהיו ביניהם שנתיים הפרש בכיתות לימודHitler started at the school on 17 September 1900, repeated the first year in 1901, and left in the autumn of 1905, see . אחיו הבוגר היה הפסנתרן פאול ויטגנשטיין. לודוויג הוטבל בכנסייה קתולית ולאחר מותו נקבר כקתולי, אך בחייו הבוגרים לא עסק בפעילות דתית ממוסדת. על אף שהדבר לא התפרסם ברבים, היה לודוויג כנראה הומוסקסואל או ביסקסואל. ויטגנשטיין החל את דרכו האקדמית בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטה הטכנית של ברלין ב-1906. ב-1908 עבר לאוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה והחל ללמוד לקראת דוקטורט בהנדסה. במנצ'סטר החל לגלות עניין גובר ביסודות המתמטיקה, בהשפעת כתבי גוטלוב פרגה וברטראנד ראסל, וב-1911 עבר לאוניברסיטת קיימברידג' שבה עסק בפילוסופיה וביסודות המתמטיקה בהדרכת ראסל. ב-1913 ירש ויטגנשטיין הון נכבד כאשר נפטר אביו. באותה שנה עזב את קיימברידג', עבר לחיות בבדידות יחסית בנורווגיה, ועבד על ספרו הראשון, שנקרא לימים "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" (מאמר לוגי פילוסופי). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, ושירת כתותחן בחזית הרוסית (שבה זכה במספר אותות הצטיינות על גבורה) ואחר כך בחזית האיטלקית (ע"פ ויטגנשטיין גבורה זו נבעה מרצונו באותה תקופה למות). באוקטובר 1918, לקראת סוף המלחמה, נפל בשבי האיטלקי. ויטגנשטיין השלים את כתיבת טרקטטוס כשהיה בשבי, והוא יצא לאור ב-1921. החיבור הוכר לצורך הענקת תואר דוקטור לפילוסופיה לוויטגנשטיין שנים לאחר פרסומו, אך עוד בזמן פרסומו הוא הוכר כעבודה מבריקה, ויצר הדים רבים. ויטגנשטיין הוזמן להרצות במקומות רבים ושונים ובהם בפני החוג הווינאי. כמעט מיד לאחר פרסום הטרקטטוס, הגיע ויטגנשטיין לכדי הבנה שהוא חייב ליישם את תורתו - שלא באמת ניתן לדבר על פילוסופיה - ולמרות הערצה רחבה כלפיו (בחוגים מסוימים באירופה), פרש מהעולם האקדמי והפך למורה בתיכון כפרי נידח. בתקופת ההוראה שלו כתב ופרסם מילון גרמני עבור מורים בבתי ספר יסודיים. לאחר שפרש מהוראה, בעקבות הכאת אחת מתלמידותיו, מצא את דרכו בחזרה לעולם האקדמי. הוא חזר לקיימברידג', ועבד עם פרנק רמזי. רשמית, מאחר שלא השלים מעולם את חובות הלימוד שלו, היה ויטגנשטיין תלמידו של רמזי. שנים אלו היו חשובות מאוד להמשך הגותו. שוב ושוב תהה ויטגנשטיין על תורתו ודרכו בטרקטטוס, ואמונתו בו התערערה. בשנים אלה שינה תכופות את דעתו, עד שלבסוף החל לכתוב את מה שברבות הימים יתפתח לספר "חקירות פילוסופיות". ספר זה לא יצא לאור בימי חייו. למעשה לא פרסם ויטגנשטיין חיבור פילוסופי בימי חייו פרט לטרקטטוס. הוא עיבד שוב ושוב את הספר, ואף על פי שכמה פעמים הוציאו לאור, תמיד החזיר את כתב היד מהדפוס על מנת לשפר אותו עוד. ויטגנשטיין שימש כפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג' ולימד שם במשך כעשר שנים. הוא כתב כמעט עד יומו האחרון. לאחר מותו נאספו ונערכו דפי הספר מעיזבונו ופורסמו כספר בשנת 1953. ספרים נוספים נערכו מתוך עיזבונו, אשר מכילים גם סיכומים לשיעורים שהעביר לתלמידים וכדומה. הגותו "מאמר לוגי-פילוסופי" ספרו הראשון של ויטגנשטיין, והיחידי שפורסם בימי חייו, "מאמר לוגי-פילוסופי" (במקור הגרמני: Logisch-Philosophische Abhandlung; או בגרסה הלטינית לכותרת הספר, שהוצעה כמחווה לספר Tractatus Theologico-Politicus של שפינוזה: Tractatus Logico-Philosophicus, מבוטא "טְרַקְטַטוּס לוֹגִיקוֹ-פִילוֹסוֹפִיקוּס") יצא לאור בשנת 1921 ועורר סערה גדולה. הטרקטטוס עוסק כמעט בכל תחומי הפילוסופיה, אך אחת מהשפעותיו העיקריות הייתה על הפילוסופיה של המדע. הספר כתוב בצורה מאוד שיטתית ותמציתית, מעין רשימת עובדות לוגיות והמסקנות הנגזרות מהן. הספר מגדיר את מהותה של הפילוסופיה כעיסוק בעובדות לוגיות, שהן מטיבן עובדות הכרחיות, ולא בטבע שהוא מה שישנו, והוא קונטינגנטי מטיבו. מבנהו של הטרקטטוס ואופן כתיבתו אינם ניתנים להפרדה מתוכנו - ממה שעל הקורא להבין. הוא בנוי במבנה של יהלום - מבנה של תאוריה אידיאלית - והוא עשוי שבעה משפטי יסוד, שלהם משפטים משניים. הספר עיצב את תפיסת הפוזיטיביזם הלוגי ונחשב כבר בזמנו לשיאה. תפיסה זו מנסה להציע תאוריה פילוסופית שבאמצעותה ניתן לאתר עובדות אטומיות שעל בסיסן בונים את כל העולם הנחשב והנתפס - הן מבחינה מדעית והן מבחינת התפישה והמחשבה האפשרית של האדם. אין מדובר בעובדות פיזיקליות, אלא ב"עובדות" לוגיות. הפילוסופיה אינה עוסקת במה שישנו, בקונטינגנטי, אלא במה שאפשרי לוגית, קרי, בהכרחי. היות שפילוסופיה היא דבר אשר אינו נבנה על עובדות טבע, אזי, במובן זה, לא ניתן לדבר על תזה פילוסופית כעל דבר שניתן להוכחה מדעית. ויטגנשטיין עצמו הרחיק עצמו מן הפוזיטיביסטים, וחשב שמרביתם, איתם היה בקשרים קרובים, לא הבינו את הפילוסופיה שלו. יש פרשנים הסבורים שוויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה כלשהי בטרקטטוס, אלא להביא את היומרה הפילוסופית התאורטית של הפוזיטיביזם לכדי אבסורד. זאת, על ידי ניסוח תורה מושלמת, והמחשה כיצד היא קורסת משהיא מושלמת: משפטי התאוריה הם חסרי מובן, וזאת על פי הקריטריונים הקשיחים שמנסחת התאוריה עצמה. היום יש פרשנים הסבורים, כמו הפוזיטיביסטים בזמנו, שהטרקטטוס שייך לתקופה המודרנית. פרשנים אלו סבורים שהטרקטטוס אכן מציע תאוריה פילוסופית, ולראיה הם מציגים, למשל, את מבנהו היהלומי. פרשנים אחרים סבורים שהטרקטטוס רחוק מהמודרנה, ואף נותן כלים להתנגד לה על ידי הבאתה לכדי אבסורד. מבנהו של הטרקטט, בחירתו של ויטגנשטיין בסגנון כתיבה זה, נועד להמחיש כיצד יהלום פילוסופי הוא בבחינת פנטזיה ותו לא. במידה רבה הספר, על פי השקפת פרשנים אלו, הוא ספר אירוני. על פי התאוריה שהטרקטטוס מציע (או נראה כמציע), ישנם שני צדדים לאותו מטבע - העולם והחושב על העולם. המחשבה מגיעה עד העולם - בכך היא מחשבה על אודות העולם - ואינה מפספסת אותו. (אין פירושו שלא ניתן לטעות, לחשוב מחשבות שגויות, אך לא ניתן לטעות במחשבה שתוכן המחשבה שלנו הוא שכך וכך הם הדברים. כלומר, אם אנחנו בכלל חושבים, אזי נושא המחשבות שלנו הוא העולם - יהיו אלה מחשבות שגויות או נכונות) המחשבה אינה יכולה לחצות את גבולות הלוגיקה, שכן מחשבה היא יציר לוגי. אין לחשוב באופן לא לוגי. הספר מסתיים במשפט היסודי השביעי המפורסם: "מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". בשונה מכל משפטי היסוד הקודמים - שמהם גוזר ויטגנשטיין משפטי-משנה, הרי שמהמשפט היסודי האחרון - לא גוזר ויטגנשטיין דבר, ובמקום זאת הספר מגיע לנקודת השתיקה - שהיא סוף הספר - מה שבפועל מאושש את עצם הטענה המקופלת בתוך המשפט היסודי האחרון. מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשתיקה המדעית שוויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט היסודי השביעי בכמה דרכים. דרך אחת, זו של אלו הסוברים שהטרקטט מנסח תאוריה, מפרשת משפט זה כאילו הוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה - שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה, היא דרכם של החוקרים הסבורים שוויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה: חוקרים אלו סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום). ב"חקירות פילוסופיות" ממוזער\|אשליית הברווז-ארנב שבה דן ויטגנשטיין בסעיף XI חלק ב' של חקירות פילוסופיות (שלא תורגם לעברית) כמו הטרקטטוס, גם החיבור "חקירות פילוסופיות" הוא אחד מיצירות המופת הפילוסופיות הגדולות ביותר של כל הזמנים, ואחד המשפיעים ביותר על ההגות של המאה העשרים, אך בשונה מהטרקטטוס, הוא ספר רחב יריעה. הוא יצר תפיסה חדשה וחשובה ביותר בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית עצומה הניכרת גם היום. בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו - "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד. אנחנו נותנים משמעות למילים בכך שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים. אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם, המשמעות נקבעת רק לפי השימוש שנעשה בפועל במילה. בכך ויטגנשטיין ערער על התפיסה האומרת שלמילה יש מובן עצמי משום שלפי רעיון זה המובן היחיד שישנו למילה הוא צורת השימוש בה. כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתנו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי. ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש, ניתנים לשפה חיים". רעיונות אלו באים לידי ביטוי בטיעון השפה הפרטית, אותו הוא מציג בספר. על פי ויטגנשטיין, כאשר מנתחים משמעות של מילים על פי משחקי הלשון וההקשרים בהם הן משמשים, שהם ורק הם נותנים למילה משמעות ומובן, רוב השאלות הפילוסופיות הגדולות נפתרות או נעשות חסרות-מובן ("Nonsense") כיוון שהן תלושות ממשחק הלשון הקונקרטי שלהן. ניתוח שכזה, לדעת ויטגנשטיין, הוא תפקידו של הפילוסוף. שלא כמו הטרקטטוס, ה'חקירות' אינו בנוי כיהלום. על פי חלק מן הפרשנים, השינוי באופן הכתיבה והוויתור על המבנה היהלומי לטובת מבנה חופשי יותר מציין שינוי קוטבי בעמדתו של ויטגנשטיין ביחס לקשר בין העולם לבין המחשבה על אודותיו. העולם אינו מין דבר אובייקטיבי לחלוטין שקיים אי שם, וזמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות. משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם. אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהוא אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד, חסרת מובן. פרשנים אחרים מסבירים את השינוי בצורת הכתיבה באופן אחר: בניגוד לטרקטטוס, 'חקירות' אינו מנסה להתגבר על השאלות הפילוסופיות במהלך אחד. ויטגנשטיין מדמה שאלה פילוסופית למחלה ולאובדן דרך. שאלה פילוסופית אינה דורשת תשובה ישירה, אלא כזו שתאפשר לשואל להסתכל בדברים באופן שלא ייראו לו מפתיעים או חידתיים. ניתן לאבד את הדרך ביותר מאופן אחד, והחזרה לדרך המלך עשויה לדרוש שיטות ומתודות שונות. לפי פרשנים אלו, ויטגנשטיין אינו מציע תאוריה אלטרנטיבית לזו שהציע בטרקטטוס (שכן כלל לא הוצעה תאוריה בטרקטטוס). עם זאת, על אף שהטרקטטוס אינו מציע תאוריה, הוא עדיין שבוי בתפיסה כוללנית לגבי תפקידה של הפילוסופיה. הטרקטטוס מנסה, כביכול, לקעקע כל יומרה פילוסופית תאורטית שהיא במכה אחת, במהלך אחד; לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד. 'חקירות' מציג תפיסה שונה לגבי תפקידו של הפילוסוף - תפקיד סבוך יותר, מסורבל יותר, שיטתי פחות. על הפילוסוף לעקוב אחר הבלבולים שלו ושל אחרים, לאתר את מקורותיו של כל אחד מהם, ולנסות לפתור אותם באופן פרטני. ב'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם. ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה - שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל - אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות. טיעון השפה הפרטית בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת ב"חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד - קרי, שפה פרטית - הוא רעיון חסר משמעות (גם שפה שהיא "סודית", במובן זה שרק אדם אחד יודע כיצד לפרש אותה, כוללת את הפוטנציאל להיות מובנת על ידי יותר מאדם אחד). ויטגנשטיין הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. אם רעיון השפה הפרטית הוא חסר משמעות, אזי השפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, היא תופעה פומבית-חברתית. למסקנה זו ישנן השלכות משמעותיות על תחומים אחרים בפילוסופיה: כך, למשל, אם שפה פרטית אינה אפשרית, אז הניסיון לתאר תחושות פרטיות, התנסויות פרטיות המתארות קווליה הוא ניסיון כושל. כך גם כל רעיון הבא לתאר מצב פרטי הוא ניסיון חסר תועלת, משום שכל מה שיש לו משמעות לשונית הוא כבר פומבי-חברתי. הדבר מעלה בעיות רבות ביחס לייחודו של האינדיבידואל ביחס לחברה, שכן, כל דבר שניתן לומר על אותו אינדיבידואל הוא פומבי ולא ייחודי (בעיות עמן ניסה להתמודד זרם האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה). תקרית הדוקרן בשנת 1946, בעת שקרל פופר הוזמן כמרצה אורח למועדון למדעי המוסר (בבריטניה), התעורר ויכוח בין פופר לבין ויטגנשטיין, שהיה יושב ראש המועדון. הוויכוח זכה לכינוי "תקרית הדוקרן", ויש לו גרסאות שונות: זו של פופר וזו של חסידי ויטגנשטיין. זמן קצר לאחר תחילת ההרצאה של פופר, התפרץ ויטגנשטיין והתחיל ויכוח סוער בין השניים, למרות מאמצי ההרגעה של ברטראנד ראסל. במהלך הוויכוח נופף ויטגנשטיין בצורה מאיימת בדוקרן פחמים מהאח, ולאחר זמן מה יצא בטריקת דלת מהחדר. פופר אמר באותו ויכוח, כשהתבקש לתת דוגמה לעיקרון מוסרי, כי דוגמה לעיקרון כזה היא "לא לאיים בדוקרן על מרצה אורח". הגרסאות השונות לוויכוח נסובות סביב השאלה האם העיר פופר את הערתו בשעה שוויטגנשטיין נכח בחדר והאם הובילה הערתו זו של פופר לכך שוויטגנשטיין נטש את הוויכוח בטרם מוצה. העיתונאים דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו פרסמו את הספר "הדוקרן של ויטגנשטיין" העוסק בתקרית זו. ויטגנשטיין וארכיטקטורה ממוזער\|שמאל\|בית ויטגנשטיין בווינה. בשנת 1926 חנך ויטגנשטיין את בית מגוריה של אחותו בעיר וינה. בית זה אותו תכנן יחד עם האדריכל פאול אנגלמן, ביטא באופן המוחשי ביותר את תפיסותיו של ויטגנשטיין, והיה בר השפעה בקרב קהילת האדריכלים הוינאית וכן מחוצה לה. צורתו הכללית של הבניין היא קומפוזיציה של קוביות המשתלבות זו בזו, ובאה בעקבות הרעיונות אותם גיבש והעלה על הכתב בספרו "הטרקטטוס". בהירות החללים במבנה, נותנת את ביטויה אף בחזית הבניין הנקיה מקישוטים ומטויחת בטיח לבן נקי. ויטגנשטיין ומתמטיקה בעקבות משפטי האי-שלמות של גדל (1931), יזם ויטגנשטיין בשנת 1939 סמינר באוניברסיטת קיימברידג' בנושא "יסודות המתמטיקה". הוא שאף לבחון מחדש את יסודות המתמטיקה, כתוצאה מהזעזוע כביכול שחוללו משפטי גדל. הוא טען, למשל, שהמתמטיקה היא המצאה ולא תגלית. מורשת ב-1993 הופק הסרט הניסיוני "ויטגנשטיין" בבימויו של דרק ג'רמן. הסרט מבוסס באופן רופף על חייו ועל הפילוסופיה של ויטגנשטיין. התסריט המקורי נכתב על ידי טרי איגלטון. את ויטגנשטיין הבוגר מגלם השחקן קרל ג'ונסון. ביבליוגרפיה חלקית תרגומים לעברית מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום וביאורים: משה קרוי, ספרית פועלים, תל אביב, 1973 תרגום נוסף: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1994 חקירות פילוסופיות, תרגמה והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1995 על הוודאות, תרגמה: עדנה אולמן-מרגלית, מסת-מבוא אבישי מרגלית, כתר, ירושלים, 1986 המחברת הכחולה והמחברת החומה, תרגום דבי אילון, עריכה מדעית: ענת מטר, אחרית דבר: נמרוד מתן, רסלינג, תל אביב 2006 פרקים באסתטיקה, תרגום: דפנה לוי ועדי צמח, עריכה מדעית: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ד 1984 "מהי מחשבה? הכתבה עבור שליק", תרגום: עדי צמח ומרים רון, עיון מ"ד, תשנ"ה "הרצאה על האתיקה", תרגום: אביעד שטיר, עורך מדעי: יקיר לוין, בתוך תכלת 41, סתיו תשע"א. התפרסם גם בספר חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011. פילוסופיה, מבוא ותרגום: יואב אשכנזי, הוצאת כרמל, 2016. חיבורים נוספים הערות על ענף הזהב של פרייזר הערות על הצבעים תרבות וערך לקריאה נוספת פיטר האקר, הפילוסופים הגדולים - ויטגנשטיין: על טבע האדם, מאנגלית: אורה גרינגרד, ספרי עליית הגג, 2001. דייוויד אדמונדס וג’ון איידינאו, הדוקרן של ויטגנשטיין, מאנגלית: יובל אילון, ספרי עליית הגג, 2005 אנטואן ביו, נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין, מצרפתית: אילה בן פורת, תל אביב: חרגול, 2005. תומאס ברנהרד, אחיינו של ויטגנשטיין: סיפורה של ידידות, תרגמה מגרמנית: נילי מירסקי, תל אביב: עם עובד, 1996. נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין-ממואר, כולל סקירה ביוגרפית מאת יאורי הנריק פון וריקט ומכתבים של ויטגנשטיין למאלקולם, עברית: א. סנד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988. פול סטראת'רן, שעה קלה עם ויטגנשטיין, הוצאת מודן, 2000 פרנסואז דבואן, שגעון ויטגנשטיין, עורך, מתרגם ומוסיף הערות ומבוא: אריאל אולמרט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 רחל אבן, אוטופילוסופיה – המקרה של ויטגנשטיין, הוצאת רסלינג, 2014 אליעזר מלכיאל, ממשמעות לשימוש: פירוש לסעיפים 1–315 ב"חקירות פילוסופיות" של ויטגנשטיין, הוצאת כרמל ומכללת הרצוג, 2017 אליעזר מלכיאל, מהסתר לגילוי: פירוש לסעיפים 316–693 בחקירות פילוסופיות של לודוויג ויטגנשטיין, הוצאת כרמל, 2020 יואב אשכנזי, מראות סדוקות, ראייה, דמיון והבנה עצמית בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013 ויטגנשטיין ויהדות יובל לוריא, "יהודים כמשל", עיון ל"ז, תשמ"ח 1988 יהודה ליבס, "ר' נחמן מברסלב ולודוויג ויטגנשטיין", דימוי 19, תשס"א 2001 הרב שג"ר, "תפיסת האמונה והלשון של האדמו"ר הזקן לאור משנתו של ויטגנשטיין", על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, כתר, 2005 ישראל רוזנסון, "כאב דתי - דת הכאב", טללי האורות י"ב, תשס"ו 2006 משה מנשהוף, "הגורם הבסיסי לשינוי בפילוסופיה של ויטגנשטיין", כתב הוצאה לאור 2017 קישורים חיצוניים גלעד ברעלי, אבות הפילוסופיה האנליטית, חלק ג', ויטגנשטיין: לשון, עולם, רוח, הוצאת גרעי"ן, 2009 , על "המחברת הכחולה והמחברת החומה" ויטגנשטיין למתחילים הערות שוליים * קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה קטגוריה:פילוסופים אוסטרים קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20 קטגוריה:פילוסופים של הלשון קטגוריה:פילוסופים של המתמטיקה קטגוריה:פילוסופים להט"בים קטגוריה:לוגיקנים אוסטרים קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג' לודוויג קטגוריה:וינה: אישים קטגוריה:יהודים אוסטרים קטגוריה:אוסטרים ממוצא סלובני קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:ביסקסואלים אוסטרים קטגוריה:ביסקסואלים בריטים קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג') קטגוריה:אנגלים ממוצא יהודי-צ'כי קטגוריה:אנגלים ממוצא יהודי-אוסטרי קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1889 קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1889 קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1951 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1951	2024-09-06T07:01:25
קרום התא	ממוזער\|250px\|ממברנת התא קרום התא או ממברנת התא (באנגלית: Cell membrane) הוא ממברנה ביולוגית העוטפת את התא, הקרום של התא, המורכב מדו-שכבה ליפידית ומחלבונים שונים. קרום התא מפריד בין הציטופלזמה לבין הסביבה החוץ-תאית ומאפשר רק לחלק מהחומרים לעבור דרכו פנימה והחוצה. בכך מאפשר הקרום לתא לקיים בתוכו תנאים השונים מאשר מחוצה לו ולתפקד כיחידה עצמאית. לקרום התא אופי נוזלי ולרוב אינו סימטרי; תכונות אלו חיוניות לתפקודו המלא של התא. קרום התא נמצא בכל התאים של כל היצורים החיים. ליפידים בקרום התא ממוזער\|250px\|ליפידים בקרום התא של אדם פוספוליפידים ממוזער\|250px\|הפוספוליפידים מסתדרים בשתי שכבות כאשר הראשים נמצאים כלפי חוץ, לכיוון הציטופלזמה והנוזל החוץ תאי; והזנבות ביניהם, כלפי פנים הממברנה. הפוספוליפידים הם מרכיביה העיקריים של הממברנה. פוספוליפידים הם ליפידים בעלי ראש הידרופילי, "אוהב מים", ושני זנבות של חומצות שומן הידרופוביות, "שונאות מים". הפוספוליפידים מסתדרים בשתי שכבות כאשר הראשים נמצאים כלפי חוץ, לכיוון הציטופלזמה והנוזל החוץ תאי; והזנבות ביניהם, כלפי פנים הממברנה. בזכות מבנה זה מהווה הממברנה חיץ הידרופובי בין שתי תמיסות מימיות, פנים התא והסביבה החיצונית, אשר מאפשר מעבר בררני של חומרים דרך הממברנה וכן שמירה על צורתה על אף נוזליותה. המבנה הדו-שכבתי ממזער את חשיפתן של הקבוצות ההידרופוביות למים, ולכן מבנה הממברנה רצוי מבחינה אנרגטית, ונקב בממברנה החושף קבוצות הידרופוביות למים שבסביבה ייאטם במהרה. תנועת הפוספוליפידים הפוספוליפידים יכולים לשנות את מיקומם. ידוע על שלוש תנועות עיקריות: תנועה לטרלית שהיא תנועה לצדדים (Lateral diffusion), קפיצה (למעלה ולמטה) (Flip-flop) ותנועה סיבובית (Rotation). תנועות אלה מסייעות לממברנה לשמור על נוזליותה, שכן הן מונעות מהליפידים להידחס לשכבה מוצקה. סטרולים סטרולים דוגמת הכולסטרול הם ליפידים הבנויים מארבע טבעות קשיחות של פחמן. התפקיד שלהם זה לייצב את קרום התא, בשביל שיפגם פחות בקלות. בנוסף, הסטרולים מייצבים גם חלבונים שונים בקרום התא, כגון: תעלות, נשאים ומשאבות. ליפידים נוספים בממברנה סוגי ליפידים נוספים. בהם הגליקוליפידים ועוד סוגי גליצרידים. חלבוני הממברנה חלבוני הממברנה מבצעים את רוב תפקודי קרום התא. לעיתים מופעלים חלבונים אלה על ידי חלבון ממברנה פריפריאלי. חלבוני העברה מסייעים למעבר חומרים בין שני עברי התא. תעלות הן נקבים גליליים בממברנה שדרכם עוברים חומרים במורד מפל ריכוזם. חלק מהתעלות נפתחות ונסגרות באופן מבוקר, ואילו אחרות פתוחות באופן קבוע. נשאים מעבירים חומרים בדיפוזיה מזורזת, במורד מפל ריכוזים. נשאים מסוגלים להיקשר לחומר מסוים (או לכמה חומרים דומים). הקישור משנה את מבנם המרחבי, והם משחררים את החומר בצדה השני של הממברנה. העברה של חומרים במורד מפל ריכוזם וללא השקעת אנרגיה על ידי תעלות או נשאים נקראת העברה סבילה. משאבות הן סוג של נשאים הדורשים השקעת אנרגיה (שמקורה בדרך כלל ב-ATP) לצורך פעילותם, והן מאפשרות מעבר של חומרים כנגד מפל ריכוזם. העברת חומרים כנגד מפל הריכוזים ותוך השקעת אנרגיה על ידי משאבות נקראת הובלה פעילה. קולטנים מסייעים לתקשורת תאית בתוך התא, עם תאים שכנים לו, ועם הגוף כולו. בחלבונים אלה ישנם אתרי קישור להורמונים וחלבונים אחרים אשר ביכולתם לשנות את תפקוד התא. חלבוני היכרות הם גליקופרוטאינים (חלבונים בעלי שיירת סוכרים) המהווים מעין טביעת אצבע של התא, ומסייעים לזיהויו. חלבוני היצמדות מצמידים תאים מאותה הרקמה זה לזה. אנזימים מזרזים או מעכבים תגובות כימיות הנעשות בשטח הפנימי של התא. מעבר חומרים דרך קרום התא + ריכוז חומרים משני צידי קרום התאנוזל תוך-תאי נוזל חוץ-תאי Na+ 10 mEq/L 142 mEq/L K+ 140 mEq/L 4 mEq/L Ca2+ 0.0001 mEq/L 2.4 mEq/L Cl- 4 mEq/L 103 mEq/L Mg2+ 58 mEq/L 1.2 mEq/L HCO3- 10 mEq/L 28 mEq/L גלוקוז 0-20 mg/dl 90 mg/dl חומצות אמינו 200 mg/dl 30 mg/dl חומציות 7.0 pH 7.4 pH לערך מורחב יותר על מעבר חומרים דרך קרום התא, ראו מנגנוני מעבר דרך ממברנות ביולוגיות. קרום התא מאפשר מעבר סלקטיבי של חומרים. קצב מעברם נשלט ויכול להתגבר או להיחלש לפי הצורך. חומרים יכולים לעבור באופן סביל, עם כיוון מפל הריכוזים שלהם, בפעפוע דרך הקרום ודרך תעלות בקרום, ובפעפוע מסויע דרך נשאים בקרום. נשאים מסוימים יכולים להעביר חומרים דרך קרום התא באופן פעיל, נגד מפל הריכוזים שלהם. תהליכי המעבר הסבילים והפעילים יוצרים ריכוזים מסוימים של חומרים מחוץ לתא ובתוכו, המאפשרים לתא לתפקד. הובלה סבילה מעבר חומרים בפעפוע פשוט הוא המעבר הפשוט ביותר דרך קרום התא. הוא מתבצע על ידי הפרשי הריכוזים (מפלי הריכוז) של החומרים המומסים בתא ומחוץ לו. בצורה זו חומר נע מאזור שבו ריכוזו גבוה לאזור שבו ריכוזו נמוך. מולקולות לא קוטביות או קוטביות וקטנות כמו: חמצן, חנקן, פחמן דו-חמצני (וכן מים) יכולות לעבור בפעפוע את הממברנה הליפידית. מולקולות גדולות יותר או מולקולות קוטביות, וכן יונים, אינם יכולים לעבור בפעפוע דרך הליפידים בממברנה אלא עוברים דרך החלבונים החוצים את הקרום בתהליך המכונה פעפוע מסויע. אוסמוזה היא מקרה פרטי של דיפוזיה, שבו מתרחש מעבר של מים דרך הממברנה במורד מפל ריכוזם, דהיינו, מתמיסה שבה ריכוז המומסים נמוך יותר לתמיסה שבה ריכוז המומסים גבוה יותר. האוסמוזה מושפעת מיחס ריכוזם של כלל המומסים בין שני צדי הממברנה. בתהליך הפלסמוליזה מתכווץ התא עקב איבוד מים כתוצאה מהאוסמוזה. הובלה פעילה הובלה פעילה מתארת רתימת אנרגיה לשם הובלת חומרים דרך קרום התא, עם מפל הריכוזים ולסך הכוחות הפיזיקליים המשפיעים על מעבר אותם חומרים. הובלה פעילה מתבצעת בעזרת חלבונים טרנסממברנלים המנצלים אנרגיה כימית זמינה באופן ישיר או עקיף, כדי לקשור אליהם חומרים ולהובילם דרך קרום התא. לאנרגיה הנדרשת להובלה פעילה שני מקורות אפשריים. המקור הראשון הוא שימוש ישיר באנרגיה הכימית הגלומה במולקולות ATP (אדנוזין תלת-זרחתי). הובלה מסוג זה מכונה הובלה פעילה ראשונית. מקור אנרגיה נוסף להובלה גלום במפל הריכוזים שיוצרת הובלה פעילה ראשונית. הובלה מסוג זה מכונה הובלה פעילה שניונית. אנדוציטוזה ואקסוציטוזה באנדוציטוזה נוצר שקע בממברנה אשר שוקע לאט אל תוך התא ונוצרת בועית אשר מתנתקת מהקרום ונכנסת לתא. בועית זו נקראת בועית מייבאת והיא בדרך כלל מתאחה עם הרשת האנדופלסמתית, עם הליזוזום או עם מנגנון גולג'י. באקסוציטוזה בועית מייצאת מתאחה עם הממברנה ותוכנה יוצא מן התא. הבועית מייצאת חומרי פסולת וחומרים אחרים מן התא החוצה ממנו. תהליכי האנדוציטוזה והאקסוציטוזה משלימים זה את זה לתנועה מחזורית של הליפידים המרכיבים את הממברנה. האנדוציטוזה גורעת ליפידים מהממברנה, בעוד שהאקסוציטוזה תורמת לממברנה ליפידים. ראו גם נשאים רב תרופתיים קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אנטומיה תאית	2024-10-06T11:23:58
תוחלת חיים	ממוזער\|400px\|תוחלת חיים בשנים בשנת 2009. על פי ספר העובדות העולמי של ה-CIA תוחלת החיים היא מדד סטטיסטי לתוחלת הזמן שנותר לפרטים חיים מקבוצה נתונה להישאר בחיים בגיל כלשהו. מאחר שאין אפשרות לחשב את תוחלת החיים עצמה (כלומר, הזמן הצפוי שנותר לפרט לחיות) אלא רק האומדן של תוחלת החיים, נהוג לכנות לשם קיצור גם את אומדן תוחלת החיים בשם תוחלת חיים. השימוש הנפוץ של המושג "תוחלת חיים" הוא תוחלת החיים בזמן הלידה, כלומר תוחלת של מספר שנות החיים שצפויות ליילוד, והוא מחושב על ידי תוחלת חיים שוטפת. תוחלת החיים תלויה מאוד בקריטריונים לבחירת הקבוצה. בארצות שבהן שיעור תמותת התינוקות גבוה, תוחלת החיים בלידה רגישה מאוד לשיעור התמותה בשנות החיים הראשונות. במקרים כאלה, מדד אחר, כגון תוחלת החיים בגיל 10, יכול לשמש כדי לבטל את ההשפעה של תמותת תינוקות ולגלות את ההשפעות של סיבות מוות אחרות. מבחינים בין תוחלת חיים היסטורית (דורית), הבודקת מה היה משך החיים הממוצע של קבוצות אוכלוסייה או של האוכלוסייה כולה במדינה מסוימת או באזור מסוים, שכולם כבר מתו, לבין תוחלת חיים שוטפת/תקופתית, שאומדת את תוחלת החיים הצפויה לפרטים בעתיד. תוחלת חיים שוטפת כאשר מופיע המונח "תוחלת חיים" הכוונה היא בדרך כלל לתוחלת חיים שוטפת או תקופתית שהיא מונח המתאר את תוחלת החיים העתידית בלידה בהסתמך על שיעורי תמותה סגוליים (כלומר, שיעורי תמותה לכל קבוצת גילאים) כפי שנמדדו בשנה מסוימת (או בתקופה קצרה). כלומר, תוחלת חיים שמתבססת על שיעורי התמותה כפי ששררו באותה שנה או תקופה. זהו מוצר סינתטי המשקף את משך החיים הממוצע, שצפוי אילו שיעורי התמותה הנוכחיים יימשכו לתמיד. התוחלת מחושבת על סמך לוח תמותה תקופתי ואינה מאפשרת לדעת את משך החיים האמיתי הצפוי ליילודים הנולדים כיום אלא רק את תוחלת החיים המשוערת, בהנחה ההיפותטית שלא יחול כל שינוי בשיעורי התמותה בעתיד (למרות שבמבחן הזמן הנחה זו אינה מתקיימת). תוחלת חיים שוטפת יכולה להיות מחושבת בכל גיל שהוא. למשל תוחלת החיים בגיל 50 היא תוחלת מספר השנים שנותרו לבני גיל 50 בהנחה ששיעורי התמותה יישארו כפי שהם בשנה הנמדדת. הניסיון מלמד כי בעשורים האחרונים נרשמת ירידה בשיעורי התמותה ולכן תוחלת החיים עולה כל העת. תוחלת חיים דורית תוחלת חיים דורית, היא שיטת מדידה של תוחלת החיים המבוססת על לוח תמותה דורי/קוהורטי, כלומר, לוח התמותה של דור שלם. היא משמשת בעיקר לצרכים היסטוריים והשוואתיים. בלוח הדורי עוקבים אחר דפוסי התמותה של דור מסוים, למשל דור שנולד בשנת 1900. כך מקבלים את הסתברויות התמותה של בני אותו דור בכל גיל. כדי ליצור לוח תמותה כזה יש צורך במספר רב של שנים. וכן צורך בחברות סגורות ולא אוכלוסיות מהגרים. הלוח ישקף דפוסי תמותה של אנשים שנולדו לפני זמן רב וחיו (כל שנותיהם או כמעט כל שנותיהם) שונים מהיום. משום כך ערכו של לוח תמותה כזה בעיקרו היסטורי, ובו משתמשים כדי לחשב את תוחלת החיים של בני האדם במאות הקודמות. לדוגמה, נתונה קבוצה בת 10 אנשים, ילידי 1900, שנפטרו כולם. נתונים הגילאים בהם נפטרו: 1, 18, 45, 47, 54, 59, 71, 73, 75, 77. לשם חישוב תוחלת החיים בלידה של הקבוצה מחשבים את סך שנות החיים שלהם: 520 ומחלקים למספר אנשי הקבוצה. תוחלת החיים היא 52. בהתאם ניתן לחשב את תוחלת החיים עבור התשעה ששרדו מגיל 10: מספר שנות החיים שלהם (החל מגיל 10) הוא 519, ותוחלת החיים היא 57.67 (519 חלקי 9). על פי שיטה זו ניתן לדעת מה הייתה תוחלת החיים של בני אדם בזמן כלשהו בעבר. למשל, תוחלת החיים בעולם המערבי בסוף המאה ה-19 הייתה 47 שנים בלבד. תוחלת חיים בבריאות טובה תוחלת חיים בבריאות טובה (Healthy Life Expectancy - HALE), היא שיטת מדידה של תוחלת החיים המקזזת שנים בהם סובלים ממחלה קשה או מפציעה. כלומר, מספר השנים הצפויות בלידה של חיים "בבריאות מלאה". מרכז\|ממוזער\|תוחלת חיים בבריאות טובה (HALE) מול GDP במדינות שונות\|800x800 פיקסלים אורך החיים לפי ה-DNA מחקר שנערך ב-17 מינים של בעלי חיים מצא כי תוחלת החיים המקסימלית של כל מין מבוטאת באמצעות חתימת מתילציה של ה-DNA, הייחודית למין. במינים שנבדקו, הגנום של הנקבות מקודד לתוחלת חיים מקסימלית ארוכה מזו של הזכרים. במינים בעלי משך חיים מרבי ארוך נמצא שלאורך ה-DNA, במקומות שבהם הגנים צריכים להיות מושתקים, יש "פסגות" גבוהות במיוחד של מתילציה, בעוד שבמקומות שבהם הגנים צריכים להיות מבוטאים - המתילציה נמוכה. אחד המדענים הסביר, שהמחקר מראה שאורח החיים (בריא או לא בריא) יכול להאט או להאיץ את קצב התקתוק של השעון האפיגנטי של פרט בודד, אבל מספר השעות המקסימלי בשעון נותר תמיד קבוע לכל מין. הודגש כי המחקר מצא מתאם בין מתילציה למשך חיים מקסימלי, אבל לא ברור אם יש קשר סיבתי בין שני הדברים. לוחות תמותה קיימות שתי שיטות לבניית לוחות תמותה המשמשים לחישוב אומדני תוחלת החיים: לוח תמותה דורי (קוהורטי) משמש לחישוב תוחלת החיים הדוֹרית, שהיא תוחלת החיים של ילידי שנה או תקופה מסוימת. ניתן לחשב לוח כזה על בסיס הנתונים שנצברו בעבר ולמצוא את תוחלת החיים של אנשים בדורות קודמים במדינה מסוימת לאוכלוסייה כולה או לאנשים עם מאפיינים כגון מין, מוצא ועוד. לדוגמה, ניתן לחשב את תוחלת החיים של ילידי 1850 או של עשור מסוים במאה התשע עשרה. התנאי ללוח תמותה כזה הוא שכל האוכלוסייה הנבדקת אינה בחיים. לוח התמותה מונה את שנות החיים המצטברות של קבוצת האוכלוסייה ומחשב את תוחלת החיים כממוצע שלהן. "לוח תמותה שוטף" הוא לוח תמותה סינתטי ובו הסתברויות תמותה כפי שנמדדו בשנה מסוימת (או במספר קטן של שנים) והמתאר בקירוב את הסתברויות התמותה הנוכחיות (בפיגור מסוים). ניתן לחשב בעזרת לוח זה "תוחלת חיים שוטפת" שהיא מוצר סינתטי המשקף את משך החיים הממוצע, שהיה צפוי אילו שיעורי התמותה הנוכחיים היו נמשכים לכל משך החיים בעתיד. לוח זה אינו מאפשר לדעת את משך החיים האמיתי הצפוי ליילודים הנולדים כיום אלא רק את תוחלת החיים, וגם זה בהנחה התאורטית-היפותטית, שלא יחול כל שינוי בהסתברויות התמותה בעתיד (על פי הניסיון שהצטבר במשך השנים, הנחה זו אינה סבירה). השוואה בין תוחלות חיים אמיתיות מתקופות שונות, מחייבת שימוש בתוחלת חיים דוֹרית, המבוססת על לוח תמותה דורי. השוואה אפשרית אחרת היא בין תוחלות חיים שוטפות, המבוססות על לוחות תמותה שוטפים מתקופות שונות. זוהי השוואה בין מדדים סינתטיים שאינם משקפים משך חיים צפוי אמיתי. היתרון של השוואה כזו הוא בכך שאינה תלויה בתחזיות לגבי התמותה הצפויה בעתיד. עובדת קיומן של שתי שיטות חישוב שונות מקשה על השוואה מדויקת בין התוצאות של תוחלת החיים. תוחלת החיים לאורך ההיסטוריה האנושית שמאל\|ממוזער\|ז'אן לואיז קלמן, שיאנית גינס באריכות ימים יש קושי לדעת מה הייתה תוחלת החיים בעולם העתיק, אך ידוע שהיא הייתה קצרה בהרבה מזו המקובלת כיום. כך, לדוגמה, מעריכים את תוחלת חייו של האדם המודרני, בתקופת האבן הקדומה - 18 שנה; ושל האדם בתקופת הברונזה - 33 שנה. תוחלת חייו של מין אחר של בני אדם, האדם הניאנדרתלי, שנכחד לפני 40,000 שנה, מוערכת בכ-20 שנה. הסטטיסטיקות וההערכות המתייחסות לתוחלת החיים לפני העידן המודרני מתבססות בעיקר על חיים עירוניים באותן תרבויות בהן היו חיי עיר מפותחים והיה גם רישום כלשהו של לידה ומוות. אך עדיין הרוב מבוסס על הערכות החוקרים, ואין כל מידע ברור, ובמיוחד לא על תוחלת החיים בכפרים, בהם חי בתקופות עתיקות חלק ניכר מהאוכלוסייה. תוחלת החיים בלידה בתקופת האימפריה הרומית מוערכת בכ-25 שנה. נתון זה מושפע משיעור גבוה של תמותת תינוקות. לילדים שהגיעו לגיל 5 הייתה תוחלת חיים של 43 שנה. (כלומר, הם היו צפויים למות בגיל 48, בממוצע). תוחלת החיים אינה משליכה בהכרח על הגיל המקסימלי. גם בתקופות בהן תוחלת החיים הייתה נמוכה מאוד, היו שהגיעו לגילאים מופלגים. כתבים ממצרים העתיקה מציינים גיל של 110 שנה כמשך חיים אידיאלי. בתנ"ך מדובר על דורות ראשונים בהם חיו קרוב ל-1,000 שנה. פרשני המקרא המסורתיים מבינים מספרים אלו כפשוטם, אך חוקרי המקרא המשתמשים בשיטת ביקורת המקרא מתייחסים למספרים אלה כאל מיתוס, או מפרשים שהחישובים נעשו לפי שיטת חישוב שונה מזו של היום. לפי חלק מהפרשנויות, הבורא קצב את חייהם של בני האדם לאחר המבול ל-120 שנה, למעט חריגות בודדות, כגון יוכבד אם משה. מהפסוק ב , ניתן להבין שהיו שהגיעו לגילאים אלה כבר אז. עד היום ידוע בוודאות רק על אדם אחד שהגיע ועבר גבול זה והוא הצרפתייה ז'אן לואיז קלמן שהגיעה לגיל המופלג של 122 שנה. בימי הביניים (וככל הנראה גם בתקופות קודמות), הייתה תוחלת החיים נמוכה יחסית, בעיקר בגלל תמותת תינוקות גבוהה והיגיינה לקויה, והיא מוערכת בכ-25–30 שנה (אם כי, לפי כל ההערכות, הייתה תוחלת החיים במעמדות הגבוהים גבוהה יותר, באופן ניכר, מאשר במעמדות הנמוכים). עם זאת מקורות כתובים מהתקופה היוונית-רומית מדווחים גם על אישים שהגיעו לגיל 110 ויותר, אך לא קיימים דיווחים מהימנים על אנשים שחיו מעל 120 שנה - מכאן ניתן להסיק שמשך החיים המרבי (בניגוד לתוחלת החיים) לא השתנה, לפחות במהלך ההיסטוריה הכתובה, ועמד אז כמו היום על כ-120 שנה. החל מאמצע המאה ה-19 חל גידול דרמטי בתוחלת החיים ביחס למאות השנים שלפני כן. בסוף המאה ה-19 הגיעה תוחלת החיים בלידה בארצות המפותחות לכ-50 שנה ובאמצע המאה ה-20 לכ-65 שנה. הגידול נבע בעיקר משיפור בהיגיינה (רק במאה ה-19 הבינו שהרופאים חייבים לשטוף ידיים לפני ניתוח או טיפול, כולל לידה), ירידה דרמטית בתמותת תינוקות, גילוי האנטיביוטיקה והתקדמות עצומה ביכולת להחזיק חולים בחיים במשך שנים בעזרת מכשירי הנשמה וחומרים שונים. הגידול הרב ביותר התרחש בחלקים העשירים ביותר של העולם, אך אותן תוצאות מתפשטות לעוד חלקים בעולם עם השיפור בכלכלה ובתשתיות שלהם. היוצא מן הכלל העיקרי של הדפוס הכללי של גידול תוחלת החיים מתקיים בארצות שהאיידס פגע בהן באופן הקשה ביותר, בעיקר בארצות אפריקה שמדרום לסהרה, שם נרשמו בשנים האחרונות ירידות משמעותיות בתוחלת החיים בעקבות המחלה. מדינות אפריקניות נמצאו בשנת 2000 בתחתית דירוג המדינות לפי תוחלת החיים בלידה. מלאווי במקום ה-225 עם תוחלת של 37.58 שנים, מוזמביק במקום ה-226 עם 37.52 שנים, והאחרונה היא זמביה עם תוחלת של 37.24 שנות חיים. האטה נוספת בגידול תוחלת החיים במדינות מתפתחות ומפותחות נגרמה בשנים האחרונות כתוצאה מעלייתה של השמנת היתר כבעיה רצינית של בריאות הציבור. סבורים שהשכיחות של השמנת יתר הקטינה גידול פוטנציאלי רב יותר בתוחלת החיים בכך שתרמה לעלייה בתחלואה בסרטן, מחלות לב וסוכרת בעולם המפותח. שימושים בנתוני תוחלת החיים נתוני תוחלת החיים של אוכלוסייה משמשים כמדד אחד מני רבים להערכת איכות הבריאות ורמת החיים של אותה אוכלוסייה. נתוני תוחלת חיים משמשים גם לתכנוני פנסיה ופיצויים בתביעות נזיקין על נזקי גוף. לעיתים נעשה מאמץ לדייק באופן מרבי בהגדרת הקבוצה הרלוונטית אליה משתייך אדם ספציפי עבורו נעשה החישוב, ולעיתים משתמשים בהערכה כללית יותר, משיקולים של פשטות או שוויון. כך למשל, סירב בית המשפט העליון לקחת בחשבון תוחלת חיים נמוכה יותר של מגזרים בחברה הישראלית מתוך מגמה של שוויון בפסיקה ולפישוט והאחדה של סכומי הפיצויים. לעומת זאת, בחלק מהמקרים פועלות חברות הביטוח לפי נתונים לא רק של כלל האוכלוסייה, אלא של תת-אוכלוסיות, וקובעות, למשל, תעריף גבוה למעשנים מאשר ללא מעשנים. סיכוני ביטוח חיים נעשים על סמך הסתברויות התמותה החזויות לגברים ולנשים בגילים השונים ובקבוצות האוכלוסייה השונות. לנתונים אלו מתאם מסוים עם תוחלת החיים, אולם הם נבדלים מהם בכך שהם אינם לוקחים בחשבון תמותת תינוקות ושיעורי תמותה בגילאים מבוגרים שכן אלו אינם מבוטחים בביטוח חיים. גם בביטוח פנסיוני, החישוב לוקח בחשבון את תוחלת החיים של האוכלוסייה העובדת, כלומר של אלו שהגיעו לגיל עבודה, ולא את תוחלת החיים של כלל האוכלוסייה מהלידה. עליית תוחלת החיים בישראל היוותה בסיס להחלטתן של הממשלה והכנסת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוק גיל פרישה, שנכנס לתוקף בחודש אפריל 2004, להעלות את גיל הפרישה מעבודה בישראל (שנעשה בהדרגה, מ-65 שנה ל-67 שנה לגברים ומ-60 שנה ל-64 שנה לנשים). כך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק: העלאת גיל הפרישה בישראל הייתה מהלך חד-פעמי שנעשה לאחר תקופה של יותר מ-50 שנה בה נשמר, למעשה, גיל פרישה של 65 שנה לגברים ו-60 שנה לנשים, למרות העלייה הרצופה שחלה בתוחלת החיים בלידה והגיעה במצטבר לכ-14 שנה. תוחלת חיי בני אדם בארצות שונות ישנם הבדלים גדולים בתוחלת החיים הנמדדת באזורים שונים ברחבי העולם, שנובעים בעיקר מהבדלים בבריאות הציבור, ברפואה ובתזונה. תוחלת החיים העולמית הוערכה על ידי הבנק העולמי, בשנת 1998, כ-69 שנים. קיימים גם הבדלים בין קבוצות אוכלוסייה שונות באותה מדינה. לדוגמה, בארצות הברית בראשית המאה ה-20 היו הבדלים גדולים בתוחלת החיים בין אנשים מקבוצות מוצא שונות, שפחתו מאז. עדיין יש הבדלים משמעותיים בתוחלת החיים בין נשים לגברים בארצות מפותחות, כשנשים מאריכות ימים יותר מגברים. ההבדלים בין המינים פחתו בשנים האחרונות, כשהעלייה בתוחלת החיים של הגברים מהירה מזו של הנשים. ההשפעות המזיקות של הרגלים כגון עישון, אלכוהוליזם והתמכרויות אחרות מביאות אף הן להבדלים משמעותיים בתוחלת החיים, בעיקר במזרח אירופה. בישראל דו"ח של האו"ם משנת 2006 מצא כי תוחלת החיים בלידה של גברים ונשים בישראל היא מהגבוהות בעולם. תוחלת החיים בלידה של גבר ישראלי הייתה 77.6 שנים (מקום 6 מבין המדינות המתועשות) ושל אשה 81.8 שנים, במקום ה-12 בעולם. אותו דו"ח חוזה כי ישראל תשמור על תוחלת חיים מהגבוהות בעולם גם במחצית המאה ה-21. על-פי דו"ח משנת 2016 של ארגון הבריאות העולמי, ישראל דורגה במקום השמיני בעולם בתוחלת החיים הממוצעת, עם תוחלת חיים כללית (גברים ונשים) של 82.5 שנים. התוחלת לגברים היא של 80.7, ושל נשים - 84.2. בשנים האחרונות עולה תוחלת החיים בישראל בקצב מקורב של 2.5 שנים בכל עשר שנים. לפי השנתון הסטטיסטי של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל על בני 65+ בישראל, בשנת 2016 תוחלת החיים של ישראלים בגיל 60 הייתה 24.7 שנים (23.3 שנים לגברים ו-26.0 שנים לנשים). זאת לעומת מדינות כמו יפן (26.4 שנים), צרפת (25.9 שנים), ארצות הברית (23.3 שנים) וסין (19.9 שנים). נתונים סטטיסטיים מידע על חלוקה נבחרת של ישויות מדיניות בעולם, לפי תוחלת חיים בלידה, על פי הערכות ה-CIA לקראת שנת 2017. ה-CIA מונה את תוחלת החיים ב-224 ישויות מדיניות. כך שבכול עשירון יש כ-22 מדינות. מידע זה מוגבל בדיוקו, משום שהוא אינו משוקלל היטב, למשל, לפי מדינות משנה, גודל השטח של כל ישות מדינית או מספר אזרחיה. ארצות הברית, למשל, נספרת כאן כישות מדינית בודדת, אף על פי שיש לה 50 מדינות משנה, רבע מיליארד אזרחים ושטח של חצי יבשת. לעומת זאת, הרשות הפלסטינית נספרת כאן כשתי ישויות מדיניות - הגדה המערבית ועזה. 550px\|ממוזער\|מרכז\|תרשים שכיחות תוחלת חיים במדינות שונות, לפי שנים, לפי הערכת ה-CIA לשנת 2017 רבעון עשירון ת. חיים מינימלית בקטגוריה ת. חיים מקסימלית בקטגוריה תיאור המדינות הרבעון העליון העשירון העליון 81.8 (ספרד) 89.4 (מונקו) מדינות קטנות ועשירות כמו סינגפור, מונקו ומקאו, חלק ממדינות מערב אירופה, יפן, קוריאה הדרומית, קנדה, אוסטרליה וישראל. שאר הרבעון העליון 79.8 (ואליס ופוטונה) 81.6 (אוסטריה) חלק ממדינות מערב אירופה, ארצות הברית, טאיוואן, יוון, בוסניה, ניו זילנד, צ'ילה, פנמה וחלק קטן ממדינות האיים הקריביים. מבין מדינות ערב מצויות בקטגוריה זו רק קטר ובחריין. הרבעון השני 75.1 (סוריה) 78.8 (צ'כיה) סין, מרבית מדינות ערב, מדינות מזרח אירופה שלא גבלו בברית המועצות, כמחצית ממדינות דרום ומרכז אמריקה, גיאורגיה, הרבעון השלישי 68.2 (בורמה) 75 (ליטא) מדינות ברית המועצות לשעבר ומרבית המדינות הגובלות בהן, מרבית המדינות המוסלמיות, שאינן ערביות, כמחצית מדרום אמריקה וממרכז אמריקה, הודו, צפון-קוריאה, מצרים, ירדן, עיראק, גרינלנד... הרבעון התחתון שאר הרבעון התחתון 61.7 (מלאווי) 68.1 (פקיסטן) מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במדבר סהרה עצמו הן כולן ברבעון התחתון, לרבות העשירון התחתון. יוצאת הדופן היחידית היא אולי דרום סודאן. מחוץ לקבוצת מדינות זו, מצויות ברבעון זה גם תימן, האיטי, פפואה גינאה החדשה, מיאנמר, לאוס, פקיסטן, טג'יקיסטן, כמה איים באוקיינוס השקט ואפגניסטן. אפגניסטן היא המדינה היחידית מחוץ לאפריקה, שמצוייה גם בעשירון התחתון. העשירון התחתון 50.6 (צ'אד) 61 (גינאה) מדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה או בסהרה עצמו ואפגניסטן. טבלת עשר המדינות המובילות בעולם מבחינת תוחלת החיים שלהן, בלידה, כפי שפרסם ארגון הבריאות העולמי במאי 2017. מהנתונים הוסרו מדינות קטנות מאוד כמו איסלנד ומונקו. מקום מדינה תוחלת חיים לגברים מדינה תוחלת חיים לנשים 1 81.3 86.8 2 80.9 86.1 3 80.7 85.5 4 80.6 85.5 5 80.5 85.4 6 80.5 85.3 7 80.2 84.8 8 80.1 84.8 9 80.0 84.3 10 79.4 84.0 גורמים שמאל\|ממוזער\|300px\|השוואה בין תוחלת חיי הגברים בלידה (כחול) לתוחלת חיי הנשים בלידה (אדום), בצרפת, בין השנים 1946 ל-2010. תוחלת החיים של שני המגדרים עולה בהתמדה במשך השנים, במשך כל השנים תוחלת החיים של הנשים ארוכה בשנים אחדות מזו של הגברים. שמאל\|ממוזער\|300px\|התמורות בתוחלת החיים בחמש מדינות אפריקניות מדרום לסהרה, בעת התפשטות מגפת האיידס גורמים שונים תורמים לאריכות הימים של היחיד. חלק מהגורמים הם תורשתיים וחלק סביבתיים. הגורם הגנטי הבולט ביותר הוא הזוויג. ככלל, אצל יונקים, נקבות פחות חשופות למחלות תורשתיות מאשר זכרים. זאת בשל שיטת קביעת המין ביונקים על ידי כרומוזומי המין, X ו-Y (אצל עופות המצב הפוך). גורמים סביבתיים משמעותיים הם נגישות לשירותי בריאות, היגיינה, דיאטה, כושר גופני ודרגת הפשיעה. מקובל כי עישון הטבק גורם באופן משמעותי להקטנת אריכות הימים, ומהווה את אחד הגורמים הסטטיסטיים העיקריים המסבירים את ההבדלים בתוחלת חיים בין המדינות המתקדמות. אף על פי כן, יפן, מדינה בעלת שיעור גבוה של צריכת טבק, היא מבין המדינות בעלות אריכות הימים הגבוהות בעולם (81.15 שנה, לפי הערכה מ-2005). בנוסף לכך, מספר האזרחים היפנים מעל גיל מאה עלה כמעט פי שלושה בעשר השנים האחרונות. הונג קונג, עיר צפופה בה מתגוררים שבעה מיליון תושבים הנתונים ללחץ באופן קבוע, דיווחה על תוחלת חיים גבוהה יותר מיפן (81.39 שנה, לפי הערכה מ-2005). לפני המאה ה-19, לא נאסף מידע באופן מסודר כדי לעקוב אחרי אריכות ימים. גם בשיטה המדעיות המקובלות היום, אין תקרת גיל תאורטית אליה ניתן לשאוף. מחקרים בביו-דמוגרפיה של אריכות ימים בבני אדם, הצביע על ירידה בשיעור התמותה בגילים מתקדמים מאוד, עד כדי הידמות לחיי נצח. מחקר שבדק את שיעור המחלות בקרב גילי 110 ומעלה, מצא שמרביתם לא חולים במחלות הנפוצות לגילם ובהן: שבץ, מחלת לב וכלי דם, שיטיון, סרטן, מחלת פרקינסון וסוכרת. זאת עד לימיהם האחרונים, בהם הם מתים מתשישות שארית הרקמות, שהיא יכולת הגוף לחזור להומאוסטאזיס. התחום נחקר באפיגנטיקה ובעיקר לגבי המוח הקטן. תוחלת חיים בבעלי חיים תוחלת החיים של אורגניזמים שונים תלויה בקצב הזדקנותם ובסביבתם (חיה מבויתת, שיש לה גישה לטיפול רפואי תהיה בעל תוחלת חיים גדולה יותר מחיית בר דומה לה). קצב ההזדקנות מעוצב על ידי ברירה טבעית (למשל, על אורגניזמים שמטפלים בנכדים, כמו פילות, יש לחץ ברירה טבעית להזדקן לאט) ותלוי, בסופו של דבר, בגורמים אנטומיים וביוכימיים. השוואת תוחלת החיים של יצורים אנימליים שונים לזו של האדם, כפי שהן נמדדות בשנים, אינה מציגה את כל ההיבטים של ההבדלים בתוחלת החיים. זאת משום שהזמן בו לוקח לאדם להגיע לבגרות מינית הוא זמן ממושך באופן קיצוני מהזמן בו לוקח לכל יצור אנימלי אחר. אדם שנפטר בגיל מופלג יזכה להכיר את ניניו ואולי את בני ניניו. לעומתו, כלב שנפטר בגיל זקנה מקובל, גיל 14, חי במשך 14 דורות של כלבים, שכן כלב מגיע לבגרות מינית בגיל שנה. על כן, טבעי למדוד את תוחלת החיים לפי משך הזמן בו מגיע האורגניזם לבגרות מינית. יחידה טבעית נוספת להערכה מאוזנת של תוחלת החיים היא קצב פעימות הלב. קצב זה מעיד על מהירות כלל התהליכים המטבוליים בגוף. לבו של העכבר, לדוגמה, פועל מהר בהרבה מלבו של האדם, כמו שכלל תהליכי החיים של העכבר מהירים יותר מאלה של האדם. על כן, השוואת תוחלת חיי העכבר לזו של האדם בשנים, בלא תיקון לקצב פעימות הלב, תנפיק תוצאה מוטה ביותר. במקרים רבים עולה תוחלת החיים של חיות עם גודל גופן. אף על פי כן, למרבית החיות, גם הגדולות שבהן, תוחלת חיים נמוכה מזאת של בני אדם. עם זאת, תוחלת חייהם של רבים מהלווייתנאים מגיעה לזו של האדם ואף עולה עליה. לכבשים ולכלביים תוחלת חיים של כ-10–20 שנה. ואוכלי עשב גדולים כגון גמלים וסוסים חיים כ-30–50 שנה. בני אדם, פילים ותוכים חיים כ-50–80 שנה והם מחזיקים את השיא בקרב בעלי חיים עם דם חם. לציפורים, מלבד תוכים, משך חיים של כ-10–30 שנה. טווח החיים של זוחלים הוא מאוד רחב כאשר צבים הם בעלי תוחלת חיים גבוהה במיוחד ויכולים לחיות יותר מ-150 שנה, החיה בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר היא ישנונן גרינלנדי שמגיע ל-300 שנה ויותר. עכברים ויונקים קטנים נוספים הם בדרך כלל בעלי משך חיים קצר מאוד. ראו גם גיל תחלואה תמותה אריכות ימים הזדקנות קישורים חיצוניים נתוני ה-CDC על תוחלת החיים בארצות הברית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לוחות תמותה - ישראל: 2014-2018 הערות שוליים קטגוריה:דמוגרפיה קטגוריה:ביטוח פנסיוני קטגוריה:מעגל החיים קטגוריה:ממוצעים	2024-08-05T04:49:08
ציטופלזמה	בביולוגיה של התא, ציטופלזמה (באנגלית: Cytoplasm), או פלזמת התא, היא החלק הכולל את כל החומר שבתוך התא פרט לגרעין. בתא פרוקריוטי (שאינו מכיל גרעין) כל האברונים מצויים בתוך הציטופלזמה, בעוד שבתא איקריוטי גרעין התא מופרד מהציטופלזמה, ותוכנו מכונה נוקלאופלזמה. הציטופלזמה מכילה בין 70% לבין 90% מים, ולרוב נראית שקופה. בתוך הציטופלזמה מתרחשים מרבית תהליכי התא, הכוללים מסלולים מטבוליים (כגון גליקוליזה) ומסלולים תאיים נוספים, כגון רבייה תאית. גבולה החיצוני של הציטופלזמה הוא קרום התא, המפריד אותה מהסביבה החיצונית ומווסת את מעבר החומרים לתוכה. הציטופלזמה נחלקת לשתי שכבות עיקריות: חיצונית (אקטופלזם) ופנימית (אנדופלזם). החלק של הציטופלזמה שלא כולל את האברונים עצמם מכונה "ציטוזול". הציטוזול הוא תמיסה צמיגית עם מרקם הדומה לג'לי קרוש למחצה, הכולל בתוכו שלד תא, מולקולות תוך-תאיות מסיסות, ומים, התופסים את רוב נפח התא. בצמחים, תנועה של הציטופלזמה מסביב לחלוליות קרויה ציקלוזיס (Cyclosis). הרכב הציטופלזמה הציטופלזמה מכילה שלושה מרכיבים עיקריים: ציטוזול, אברוני התא ו-Cytoplasmic inclusion. ציטוזול ציטוזול הוא החלק הציטופלזמתי שנמצא מחוץ לממברנות המקיפות את אברוני התא. הציטוזול מהווה כ-70% מנפח התא ומורכב ממים, ממלחים וממולקולות מסיסות. בנוסף לכך, הציטוזול מכיל פילמנטים היוצרים את שלד התא (כגון מיקרופילמנטים ומיקרוטובולי), חלבונים מסיסים ומבנים נוספים, כגון הריבוזום והפרוטאזום. אברוני התא אברוני התא (המכונים לעיתים גם "אורגנלות") הם מבנים ציטופלזמתיים בעלי תפקוד מוגדר בתא העטופים בקרום משל עצמם. בין המבנים החשובים ביותר, ניתן למצוא בציטופלזמה את המיטוכונדריה, את הרשתית התוך פלסמית, את הגולג'י ואת הליזוזום. Cytoplasmic inclusion חלקיקים קטנים ובלתי מסיסים המרחפים בתוך הציטוזול וחסרי כל פעילות מטבולית מכונים Cytoplasmic inclusions. ישנו מגוון רחב מאוד של חומרים אלו בציטופלזמת תאים שונים, כגון צורן דו-חמצני המצוי בציטופלזמת תאי צמח. כמו כן, משפחת חומרים זו כוללת את כל החומרים האוגרים אנרגיה בתא, כגון גליקוגן, עמילן ופוליהידרוקסיבוטיראט (PHB). גם הליפידים המצויים בתא משתייכים לקבוצה זו. הליפידים נאגרים לרוב בתאי אדיפוציט, המתמחים באגירת שומן, אך ניתן למצוא אותם בכל התאים הפרוקריוטים והאיקריוטים והם עוברים תהליכי פירוק לצורך הפקת אנרגיה זמינה לתא. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אנטומיה תאית	2024-10-06T11:23:08
תוחלת	שמאל\|ממוזער\|250px\|התוחלת של משתנה מקרי היא ממוצע הערכים אותם צפוי המשתנה לקבל. בתורת ההסתברות ובסטטיסטיקה, התּוֹחֶלֶת (באנגלית: Expected value, ערך צפוי או Mean, מסומנת: E או μ, בהתאמה) של משתנה מקרי היא ממוצע הערכים אותם צפוי המשתנה לקבל, משוקלל על-פי ההסתברויות לקבלת הערכים השונים. לפי החוק החזק של המספרים הגדולים, התוחלת היא הערך אליו שואפת התוצאה הממוצעת של ניסוי כשמספר החזרות שואף לאינסוף. לתוחלת יש שימוש נרחב בפיזיקה סטטיסטית, בפיזיקה קוונטית ובהנדסה. רקע בניגוד לממוצע החשבוני הרגיל, המחושב על ידי סיכום סדרת ערכים וחלוקת הסכום למספר הערכים, התוחלת היא ממוצע משוקלל של כל הערכים האפשריים, כשכל ערך משוקלל בהסתברות שלו. בזכות חוק המספרים הגדולים, התוחלת מהווה קירוב לממוצע של סדרת תוצאות ארוכה, ויכולה לסייע בתחזיות של רווח והפסד וכדומה. בהתאם לכך, משחק מזל נחשב להוגן אם תוחלת הזכייה בו, בניכוי דמי ההשתתפות, היא אפס – דבר זה מצביע על כך שבטווח הארוך מחולקים כל דמי ההשתתפות בין השחקנים, ללא רווח או הפסד למארגנים. רולטה היא דוגמה למשחק מזל שאינו הוגן – משום שבגלגל הרולטה יש 38 תוצאות אפשריות, אבל כשהמהמר על אחד המספרים זוכה, משלמים לו פי 35 מדמי ההשתתפות. לפיכך, תוחלת ההפסד של המהמר היא או 5.26 אחוזים מגובה ההימור בכל סיבוב של הרולטה, היינו, הפסד של כ-5.26 שקלים בהימור על מאה שקלים. התוחלת מייצגת תוצאה "צפויה" (Expected) של ניסוי זהה החוזר על עצמו פעמים רבות, ומכאן מקורו של המונח בלועזית, אך לעיתים ערך התוחלת עצמה לא יהיה תוצאה "צפויה" במובן המקובל, כלומר הוא עשוי להיות נדיר או אפילו בלתי אפשרי (ראו דוגמה להמחשה). הגדרה התוחלת מסומלת על ידי ולעיתים . כאשר הוא משתנה מקרי בדיד שמקבל את הערכים , התוחלת תחושב על ידי הטור (כמו בדוגמת הרולטה לעיל ובדוגמה להלן). במקום לסכום על פי ערכי המשתנה, אפשר לסכום על פי המאורעות במרחב המדגם : . התוחלת קיימת רק אם הטור מתכנס בהחלט. אם הוא משתנה מקרי רציף בעל פונקציית צפיפות הסתברות אזי (בתנאי שהאינטגרל מתכנס בהחלט). בצורה הכללית, אם הוא משתנה מקרי המוגדר על מרחב הסתברות , אזי התוחלת של X מוגדרת על ידי כאשר האינטגרל הוא אינטגרל לבג. בדומה למקרה הבדיד, התוחלת קיימת רק כאשר האינטגרל מתכנס בהחלט. מומנטים: המומנט מסדר של משתנה מקרי הוא התוחלת של החזקות ה--ית של , כלומר . כלומר במקרה הבדיד או במקרה הרציף המומנט מסדר סביב התוחלת של מוגדר כ-, כאשר הוא שווה לשונות. אמידה: כדי לאמוד את התוחלת של משתנה מקרי באופן אמפירי, מבצעים מדידות חוזרות של המשתנה ומחשבים את הממוצע החשבוני של התוצאות (חוק המספרים הגדולים מבטיח שאומדן זה מתכנס בהסתברות לתוחלת). לאומדן זה יש התכונה שהוא ממזער את סכום ריבועי השגיאות ביחס לתוחלת. דוגמה 1 הדגמת חישוב התוחלת של משתנה מקרי בדיד. כאשר מטילים קובייה הוגנת (בעלת שש פאות) ההסתברות לקבלת כל מספר מ־1 עד 6 שווה ל-1/6. המשתנה המקרי הוא תוצאת ההטלה של הקוביה והתוחלת של משתנה מקרי זה תחושב באופן הבא: דוגמה זו ממחישה שתי תכונות של התוחלת: תוצאה צפויה: ערך התוחלת (3.5) לא חייב להיות אחד הערכים האפשריים של המשתנה המקרי (המספרים השלמים 1–6). כאשר ההסתברות בניסוי לקבלת כל תוצאה היא שווה אזי התוחלת היא הממוצע החשבוני. ניתן לתת לתוחלת את הפירוש הבא: אם משלמים למהמר לפי תוצאות הטלת הקובייה, דהיינו במקרה שייצא 1 – יקבל 1 ש"ח, במקרה שייצא 6 – יקבל 6 ש"ח, הרי שהסכום הממוצע שהמהמר צפוי לקבל לאחר 10 הטלות של הקובייה הוא ש"ח. דוגמה 2 על מנת לחשב תוחלת רווחה מהגרלה, נמפה את כל התוצאות האפשריות מההגרלה (זכייה או הפסד), נחשב את הסיכוי שכל מאורע יקרה ומה תוחלת התוצאה, ונסכם את כולם. קיימת גם אפשרות להפסד, בו המשתתף בהגרלה מפסיד את סכום ההגרלה. לצורך הדוגמה נעזר בטבלה הבאה: (בהנחה שאלו פרסים קבועים שאינם משתנים, מספר המשתתפים בהגרלה הוא 16,273,488 והמחיר להשתתפות בהגרלה הוא 2.9 ₪). רמת הפרס סכום הפרס מספר הזוכים הסתברות הזכייה ≈אחוז תוחלת הזכייה (*אחוז ההחזר) ≈תוחלת הרווח הצפוי ≈תוחלת הזכייה(=תוחלת הרווח) 1 4,000,000 1 1/16,273,488 8.4758% 0.2458 ₪ 2.6542- ₪ 2 500,000 6 6/16,273,488 6.3569% 0.1843 ₪ 2.7157- ₪ 3 2,500 186 186/16,273,488 0.9853% 0.0286 ₪ 2.8714- ₪ 4 350 1,116 1,116/16,273,488 0.8277% 0.0240 ₪ 2.8760- ₪ 5 125 6,975 6,975/16,273,488 1.8475% 0.0540 ₪2.8464- ₪ 6 40 41,850 41,850/16,273,488 3.5471%0.1030 ₪2.7971- ₪ 7 35 89,900 89,900/16,273,488 6.6673%0.1934 ₪2.7066- ₪ 8 10 539,400 539,400/16,273,488 11.4296%0.3315 ₪2.5685- ₪סה״כ: 1.16 ₪ בממוצע 679,434 679,434/16,273,488 40.1371% ₪1.1640 1.7360- שאינם זוכיםבשום פרס אלא מפסידים את סכום ההגרלה 2.9- 15,594,054 15,594,054/16,273,488 95.8249%-2.7889-₪סה״כ 1.16 ₪ בממוצע 16,273,488 1/1 55.6877%-1.6149-₪ ניתן לחשב את תוחלת הרווח הצפוי בצורה הבאה: בשביל לזכות בפרס הראשון יש רק אפשרות אחת מתוך סך של 16,273,488 אפשרויות כך שהסיכוי הוא 0.000006% והתקבול הוא 4,000,000 ש"ח. באופן דומה נישב עבור כלל אפשרויות הזכייה ואז נקבל: כלומר, אם לדוגמה עלות השתתפות במשחק זה היא 2.9 ₪ אזי תוחלת אחוז הרווח הצפוי שווה ל-40.1371575% (2.9 / 1.163977569) מההשקעה. תוחלת ההפסד הצפוי מן ההשתתפות בהגרלה היא כך ש סך תוחלת הרווח מההגרלה היא: והמשמעות היא שעבור כל 2.9 שח שיסכן משתתף ההגרלה, הוא תוחלת ההפסד היא 1.6149, שהם 55.6877%- יש להבדיל בין תוחלת הזכייה/תוחלת ההפסד (שבה הערך המתקבל מייצג את סכום הרווח/ההפסד) לבין תוחלת הרווח הצפוי/תוחלת ההפסד הצפוי (שבה הערך המתקבל מייצג את הסכום הממוצע שמוחזר בכל הגרלה) הנובעות מההשתתפות בהגרלה, בשני המקרים האחוז זהה אך התוחלת שונה. בהגרלות בהן הפרסים מתחלקים בין הזוכים – תוחלת הצפי אינה בהכרח זהה לאחוז ההחזר המוקצה לפרסים כיוון שהסיכוי לנצח נשאר זהה, אך התקבול מזכייה יורד (מתחלק כאמור בין כמה זוכים), מה שמקטין עוד את תוחלת הרווח (קר, מגדיל את תוחלת ההפסד). תכונות התוחלת לשני משתנים מקריים בעלי אותה התפלגות תהיה אותה תוחלת. אופרטור התוחלת הוא ליניארי, ולפיכך (כאשר משתנים מקריים המוגדרים על אותו מרחב הסתברות, ו- מספרים ממשיים): אופרטור התוחלת אינו כפלי, כלומר, השוויון אינו מתקיים בדרך כלל. כאשר השוויון מתקיים, אומרים שהמשתנים ו- בלתי מתואמים. כל שני משתנים בלתי תלויים הם גם בלתי מתואמים. ההפרש הוא השונות המשותפת ומסומן לרוב , שממנה אפשר לחשב את מקדם המתאם. אם X,Y משתנים מקריים, מתקיים . תוצאה זו קרויה לפעמים "משפט ההחלקה". תוחלת של זמן המתנה אם הוא משתנה מקרי המקבל רק ערכים טבעיים, אז התוחלת שלו מקיימת (לנוסחה זו יש גם גרסאות כלליות יותר). ביטוי זה לחישוב התוחלת שימושי במקרה שהמשתנה מייצג את זמן ההמתנה עד להתרחשותו של מאורע (כגון הופעתה הראשונה של המלה "אנציקלופדיה" בסדרה של תווים אקראיים). ראו גם תורת הערך תורת המספרים הסתברות מידה (מתמטיקה) משתנה מקרי שונות קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תורת ההסתברות קטגוריה:מומנטים (תורת ההתפלגויות) קטגוריה:ממוצעים קטגוריה:הימורים: מינוחים	2024-06-11T22:01:01
יהדות ספרד	ממוזער\|כתובה מסגורה שבספרד, 1480; מאוספי הספרייה הלאומית של ישראל יהדות ספרד היא קהילה יהודית דרום-מערב אירופאית, שהתקיימה בחצי האי-האיברי (ספרד ופורטוגל) החל מהתקופה הרומית בספרד דרך התקופה הוויזיגותית, המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. יהדות ספרד הגיעה לשיא תפארתה במאות ה-9 ועד ה-13, תחת השלטון המוסלמי. תקופה זו נקראת תור הזהב, והיא מצטיינת בפריחה תרבותית וכלכלית שבמהלכה היוותה ספרד את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים, שכללו את נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית.הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד. מסורת זו החלה לכל המאוחר עם רבנו חננאל, ידעה שיא בתור הזהב ובימי הרב יוסף קארו, נמשכת עד ימינו, והשפיעה על יתר התפוצות. רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים ("מורה נבוכים", "הכוזרי", "מקור חיים", חובות הלבבות", "ספר העיונים והדיונים", "אור השם" וספרים נוספים שחוברו) נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. בעקבות גירוש היהודים שהחל ב-1492, נאלצו רבים מהם שלא התנצרו או נרצחו; להימלט תחילה מספרד לפורטוגל הסמוכה. לאחר-מכן (ראו גירוש פורטוגל) נאלצו לברוח מהן גם ולהגר לכלל מדינות אגן הים התיכון, למדינות אחרות באירופה ולצפון אפריקה. חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש. המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם, על המוסתערבים ועל הרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבגינה כונו "ספרדים" – וזאת בערך למן המאה ה-19. במדינת ישראל מרבית עולי ארצות חבל הבלקן, חלק גדול מעולי צפון אפריקה וצאצאי הישוב הספרדי הוותיק בישראל, מזוהים בשם "ספרדים", בשל עברם התרבותי-גאוגרפי, שפות הלאדינו והערבית-יהודית בהן דיברו ויצרו, נוסח התפילה הספרדי, שמות פרטיים ושמות משפחה בעלי זיקה ליהדות ספרד והיותם צאצאים למגורשי ספרד ופורטוגל שהיגרו למדינות אגן הים התיכון. היסטוריה מוקדמת המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה הערבי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. מסורת מקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים. הרב והמלומד היהודי-ספרדי רבי אברהם אבן דאוד כתב בשנת 1161: "בקרב הקהילה [היהודית] בגרנדה ישנה מסורת שמקורם בתושבי ירושלים, מבני יהודה ובנימין, ולא מהכפרים והעיירות במחוזות המרוחקים". במקום אחר, הוא ציין כיצד משפחת סביו מצד אימו הגיעו לספרד: "כשגבר טיטוס על ירושלים, פייס אותו הקצין שלו שמונה על היספניה, וביקש שישלח אליו שבויים מאצילי ירושלים, ולכן שלח אליו כמה מהם, והיו ביניהם מי שעשו וילונות ומי שהיו בקיאים במלאכת המשי, ו[אחד] מהם שמו היה ברוך, והם נשארו במרידה".סדר עולם רבה וזוטא – ספר הקבלה לראב"ד, ירושלים 1971, עמ' 43–44; 51 תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. שמאל\|ממוזער\|250px\|חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד התיעוד הארכאולוגי ליהודים בספרד בעת העתיקה מועט. נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודייה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית. הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים. מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים. תחת השלטון הוויזיגותי בתקופת הממלכה הוויזיגותית, חל על היהודים החוק הרומאי, שכלל (בגרסה המחייבת משנת 506) חוקים מפלים כנגד יהודים: איסור לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהן סמכות להעניש נוצרים, נישואים עם נוצרים, החזקת עבדים ובניית בתי כנסת חדשים. כל עוד החזיקו השליטים הוויזיגותים בנצרות האריאנית, חוקים אלו כמעט ולא נאכפו, ואנחנו שומעים על יהודים שהחזיקו במשרות שלטוניות ומעמד גבוה, ועל פניה של נוצרים לרבנים כדי שיברכו את שדותיהם. כשבחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית, מצבם של היהודים השתנה לרעה. החוקים נאכפו מעתה בקפדנות, הוספו בהדרגה חוקי הגבלה חדשים נגד היהודים, ולקראת אמצע המאה ה-7 הוחלו החוקים גם נגד מומרים יהודים. החקיקה האנטי-יהודית הגיעה לשיאה בשנת 613, כשהמלך סיסבוט הוציא צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד, והוביל לגירוש ספרד במאה השביעית. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. רבים אחרים נאנסו להתנצר ולו למראית עין, אך הצו לא בוצע במלואו כך שנותרו יהודים בספרד, וכעבור כמה שנים, בימי המלך סוינטילה, שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. במשך המאה ה-7 כינסו מלכי ספרד הוויזיגותית ועידות כנסייה רבות שעסקו גם בדיכוי היהודים. בשנת 633 קבעה ועידת טולדו הרביעית בראשות איזידור מסביליה כי אין להמיר את דתם של היהודים בכפייה, אך אישרה את ההמרות שנעשו בעבר. ב-638 הוכרז שוב כי אסור למי שאינו קתולי להתגורר בספרד אך ההחלטה לא מומשה, וב-653 הוחמרו ההגבלות נגד מומרים לנצרות. בשנת 681 גזר המלך ארוויג איסור מוחלט על קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה, שכתוצאה ממנו נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה. לבסוף בוועידת טולדו השבעה-עשר בשנת 694, הוכרז כי היהודים הם בוגדים ועל כן יש להחרים את רכושם ולקחת אותם כעבדים. תחת השלטון המוסלמי ממוזער\|שמאל\|250px\|בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, כשלצידם נלחמו גם שבטים יהודים-ברבריים (רובם מתייהדים) מהרי מרוקו, בהנהגת קאולה היהודי (:en:Kaula al-Yahudi). הכיבוש המוסלמי ביטל את החוקים האנטי יהודיים הנוצריים, ואפשר לאנוסים לשוב ליהדותם. מעת הכיבוש היהודים שימשו כמתווכים בין הנוצרים למוסלמים, ואף הופקדו בידיהם ערים ומבצרים לשמירה. עידוד התיישבות היהודים בערים אסטרטגיות הביא להתפתחות הקהילות היהודיות בטולדו, לוסינה (הסמוכה לבירה החדשה קורדובה), גרנדה, סביליה ועוד. אמנם גם בחוק המוסלמי, מי שאינם מוסלמים נחשבים בני חסות שחייבים במס גולגולת תמורת הגנתם ואסור להם להחזיק במשרות בעלות שליטה על מוסלמים, אך אך היחס הזה רוכך בספרד המוסלמית מכמה סיבות. האחת, השותפות הנזכרת בכיבוש ספרד מידי הנוצרים, והשנייה קיומם של שבטים יהודים לוחמים לצד הערבים-הברברים שהתגבשו כמעמד צבאי, הנוהג הערבי להעניק זכויות בהתאם למידת ההתנגדות או התמיכה של הקבוצה הנכבשת, והעובדה המתמשכת שחצי האי האיברי לא נכבש מעולם בשלמותו ולכן היה עניין ברכישת תמיכתם של התושבים. במאה העשירית, החלה תקופת תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים, ולראשונה תפס יהודי, רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10). במאה ה-11 נפלה השושלת האומיית, וספרד נחלקה לנסיכויות שונות, שהפרו לעיתים קרובות את האיסור למינוי לא מוסלמים, והגדילו את ההזדמנויות של יהודים להגיע לעמדות השפעה. החשוב והמפורסם שבהם הוא רבי שמואל הנגיד שהתבסס כדמות הפוליטית המשפיעה ביותר בגרנדה (מחצית המאה ה-11), ובנו יוסף ירש אותו. עבור רוב היהודים נחסמה האפשרות להשתלב בצבא או בפקידות הציבורית, והם פנו למקצועות חופשיים כמו רפואה, מדעים ותרגום. תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית ניסתה לגשר בין המסורת וההיגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היוונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת. חזרת השלטון הנוצרי והגירוש עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשירותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אומנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשירותם, לא הקפידו בביצוע ההגבלות. במאה ה-11 החלה גם הסתה אנטי-יהודית, גם בשל קנאה בהצלחתם, ובשנת 1066 חלו פרעות גרנדה, שפגעו קשות בקהילת היהודית הגדולה בעיר. לקראת סוף המאה התחזקו הנוצרים והוקמו ממלכות חזקות - אראגון, קסטיליה ופורטוגל. בעקבות כיבוש טולדו בידי קסטיליה ב-1086, נאלצו הנסיכויות המוסלמיות לקרוא לעזרת המוראביטון, התנועה הדתית הלוחמת שפרצה בצפון אפריקה וכבשה לעצמה שטחים נרחבים. המוראביטון נענו להזמנה, אך השתלטו על ספרד המוסלמית ובשל קיצוניותם הדתית ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע בכך לקיצו. במאה ה-12 עלתה שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או לצפון אפריקה ומצרים הפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. האחרון חיבר קינה על חורבן הקהילות, בשם אהה ירד עלי ספרד, בה הוא מונה את הקהילות שנחרבו אחת לאחת. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפילת השושלת, ועל אף חוסר היציבות נמשכה היצירה התרבותית היהודית גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית. במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים. במאה ה-13 התחדשה התעמולה האנטי-יהודית ואף עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים (כמו ויכוח ברצלונה), וכן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. היהודים הוגדרו כעבדי המלך ובכך זכו להגנה מעוינות העירוניים (שראו בהם תחרות כלכלית) והכנסייה, אך היו תלויים בגחמות השליט. למשך תקופה ארוכה אפשרו לקהילות היהודיות לקיים אוטונומיה פנימית, אך בסוף המאה ה-14 החלו להגביל אותה, ובשנים 1412–1413 בוטלה לחלוטין האוטונומיה היהודית במלכויות קסטיליה ואראגון, אם כי בצקופות מסוימות בהמשך המאה היא הוחזרה חלקית. בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי קסטיליה ואראגון. רבים מתו על קידוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין אך בסתר המשיכו להחזיק בדתם ובאמונתם, ויש שברחו לאזורים כפריים, לפורטוגל או לצפון אפריקה. הנזיר ויסנט פרר היה עובר בליווי אספסוף בין הקהילות היהודיות, הופך בתי כנסת לכנסיות ולוחץ על היהודים להתנצר. ב-1412, בהשפעתו, הוקמו בספרד הגטאות הראשונים (iudecarias) והועברה חקיקה אנטי יהודית. בעוד הכנסייה שמחה על המרת הדת, העירוניים המשיכו להיאבק במתחריהם הכלכליים, והמשיכו בתעמולת שטנה נגד המומרים, שהגיעה עד לפרעות בטולדו ובקורדובה. מומרים רבים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, וגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. הדיכוי נגד היהודים הלך והחריף לאחר נישואי פרננדו השני ואיזבלה ואיחוד אראגון וקסטיליה לממלכת ספרד. ב-1483 גורשו היהודים מאנדלוסיה, וב-1486 מסרגוסה. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. רוב המגורשים הגיעו לפורטוגל, בה הוצאה גם כן פקודת גירוש בשנת 1496, אולם הובטח כי לא יתקיים פיקוח על נאמנותם הדתית של המומרים, ולכן רוב היהודים העדיפו להישאר כאנוסים. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד המשיכה האינקוויזיציה לרדוף, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי, מלך ספרד, צו המחדש את גירוש היהודים. הפזורה היהודית הספרדית ממוזער\|שמאל\|250px\|בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה, בבולגריה, בדרום אמריקה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה. רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט. יש שסברו שאלו ראשי תיבות של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" בספרד במשך מאות שנים, ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם, אולם ישנם שלושה פירושים לראשי התיבות: "סין [ו]טין" (עפר ואפר – ביטוי ענווה בפני הבורא); "סופו טוב"; או "סימנא טבא". בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז. התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. במגרב הייתה להם השפעה גדולה על אורחות היהודים המקומיים שהשתנו במידה רבה בעקבות בואם, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן שהוסיפו לדבר בהם בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטמעו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי המאה ה-18 עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. בארצות הבלקן ובטורקיה נטמעו הקהילות הוותיקות, רומניוטים ואשכנזים בקהילות הספרדיות, ובכך שמרו היהודים הספרדים על ההגמוניה בקהילות אלו. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה ה-20. בפרס שקדמה לאיראן גם נטמעה הקהילה הספרדית. רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-1492, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות ה-16 וה-17. ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה ה-19. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. בגלל ההתנגדות לנישואים עם יהודים אשכנזים הקימו הספרדים אגודה בין-לאומית לקידום נישואים בינם לבין עצמם. סביב שנת 1800 חלה בה הידרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים במחצית המאה ה-16, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, ברוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת. לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו אל מזרח אירופה, כמו משפחת דון יחיא בלטביה. במאה ה-21 נמצאים יהודים צאצאי גירוש ספרד בעיקר במדינת ישראל (יהודים יוצאי צפון אפריקה, הבלקן ודרום אירופה המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד), בארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה, הבלקן וכו') ובצפון אמריקה (בארצות הברית ובקנדה, בעיר מונטריאול ישנה קהילה גדולה של יהודים צאצאי גירוש ספרד שהגיעו לעיר ממרוקו). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם, אך אינם צאצאי יהדות ספרד. ביטול צו הגירוש בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש. ב-7 בפברואר 2014, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שייבחנו על השפה הספרדית. ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-1 באוקטובר 2015, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת אם יוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד. התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. נכון לשנת 2017, רק כשבעה מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי עמדו בתנאי הסף. שמות משפחה במאה ה-21 קיימים שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתן לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, ממן, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, בודוך, חורש ועוד), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו – Betito, ניניו, משאש, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון, אזולאי, פינטו, אמזלג, שלוש ועוד). שמות על שם ערים ספרדיות (טרגן (העיר טרגונה שבקטלוניה), סביליה, טולדו, טולדנו (העיר טולדו), לרדו, סרגוסטי (העיר סרגוסה), מרציאנו (העיר מורסיה), קורדובה, קסלסי, זוארץ, מויאל (העיירה מויה) ועוד), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר וכו') וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה ועוד). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעיתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו, ידיעת ערבית יהודית (השפה המרכזית בה יצרו חכמי יהדות ספרד את ספרות ההגות) וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל, ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלדינו). בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטיליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון". ממוזער\|שמאל\|250px\|בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית ראו גם ממוזער\|שמאל\|250px\|בית כנסת ספרדי בעיר מונטריאול, בקנדה תור הזהב בספרד שירת ימי הביניים של יהדות ספרד גזירות קנ"א גירוש ספרד גירוש פורטוגל אנוסים עליות מגורשי ספרד ופורטוגל נוסח הספרדים מגורשים המטבח היהודי ספרדי יהדות גיברלטר יהדות פורטוגל יהדות קטלוניה הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות קהילת יהודי קלטיוד לקריאה נוספת אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 2 כרכים, ירושלים: קרית-ספר, 1960–1966 יוסף הקר, גאון ודיכאון – קטבים בהוויתם הרוחנית והחברתית של יוצאי ספרד ופורטוגל, באימפריה העות'מאנית, בתוך: ר' בונפיל, מ' בן ששון, י' הקר (עורכים), תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 541–586. יוסף הקר, יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז – קהילה וחברה, מאגנס, בתוך: ח' ביינארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים תשנ"ד, עמ' 460–478. יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: עם עובד "דעת", ה'תש"ה, 1945 יוסף קפלן, מקורות לתולדות היהודים בספרד הויזיגוטית, בהוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים ה'תשל"ב יוסף קפלן ויום טוב עסיס, דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר, ירושלים ה'תשנ"ט אלפרדו מרדכי ראבילו, היהודים בספרד לפני הכיבוש הערבי, ירושלים: מכון זלמן שזר, תשמ"ג עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים ונוצרים חדשים בספרד, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1999 עליזה מיוחס ג'יניאו, קרובים ורחוקים: עיונים בסוגיות שבין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 2000 חיים ביינארט, אנוסים בדין האינקויזיציה, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה, 1965 חיים ביינארט, גירוש ספרד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ה 1994 חיים ביינארט, פרקי ספרד, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1998 חיים ביינארט, The Expulsion of the Jews from Spain, 2002 ירון בן-נאה, 'וכי לא אחיהם אנחנו?' יחסי אשכנזים וספרדים בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה, קתדרה 103 (תשס"ב), עמ' 33–52. Trujillo, a jewish community in Extremadura on the ewe of the expulsion from Spain/ by Haim Beinart. Jerusalem: Magnes Press, Hebrew University, 1980 קישורים חיצוניים אתר מקיף אודות הלאדינו ומורשת יהדות ספרד גלית חזן-רוקם, אגדות ייסוד – בין אשכנז לספרד, על סיפרה של שרה צפתמן, "בין אשכנז לספרד – לתולדות הסיפור היהודי בימי הביניים" רשומה באתר מה-יא"ה הכוללת את המאמרים הבאים: יצחק בצלאל, "אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח", פעמים 73, סתיו\| תשנ"ח, עמ' 5–35 אסתר בנבסה, "ציונות ופוליטיקה מקומית בקהילות המזרח", פעמים 73, סתיו תשנ"ח, עמ' 36–40 על דת, אנטישמיות ופייסבוק בספרד, באתר TheMarker אנתולוגיית הפיוטים הספרדים דב סטוצ'ינסקי, מפגשים ארוכים, מפגשים עקיפים, מפגשים מורכבים: יהודי ספרד ופרובנס וההיסטוריה של "האחר", זמנים 100 (סתיו 2007) יונתן שורש, שורשים הולכים ונעלמים, על חמש אוטוביוגרפיות יהודיות-ספרדיות, מגזין ארץ אחרת 'הספרדי שבא מבגדד. על תולדות האשכנזים והספרדים', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו' מאמרים וכתבות בנושא יהדות ספרד, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית ביאורים הערות שוליים * ספרד	2024-10-12T21:45:29
נקבת השילוח	שמאל\|ממוזער\|250px\|המחשה טופוגרפית של עיר דוד וסביבתה בימי חזקיהו שמאל\|ממוזער\|250px\|הנקבה בשנת 1900 נִקְבַּת הַשִּׁלֹחַ, הידועה גם כנִקְבַּת חזקיהו, היא מנהרה בירושלים, שדרכה הועברו מי מעיין הגיחון תחת בתי עיר דוד ממזרח למערב, לאורך יותר מחצי קילומטר. הנקבה, שנחצבה בימי המלך חזקיהו במאה השמינית או השביעית לפנה"ס, לפני כ-2,700 שנה, שוכנת בתחומי הגן הלאומי עיר דוד, וזכתה לכינוי "המפעל המרשים ביותר מבין מפעלי המים הקדומים בארץ". ייחודה ההיסטורי של הנקבה הוא בהיותה הראשונה בתולדות ירושלים, שאפשרה אספקת מים לתושביה ממקור שנמצא בתוך חומות העיר, דבר בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה. בנקבה התגלתה כתובת השילוח, ובה פרטים אותנטיים על דרך חציבתה, והיא אחת הכתובות הבודדות בעברית ששרדו מתקופת בית ראשון. מקובל לייחס את חציבת הנקבה להכנותיו של המלך חזקיהו לקראת מצור צפוי של סנחריב, מלך אשור, אולם במחקר הארכאולוגי קיימת מחלוקת לגבי תיארוך זה. רקע גאוגרפי במשך דורות שימש מעיין הגיחון מקור המים העיקרי, וכמעט הבלעדי, של ירושלים. הוא נובע עד ימינו בנקודת גובה נמוכה באופן משמעותי ביחס לעיר – בתחתית נחל קדרון, בין עיר דוד והר הזיתים. המיקום הבעייתי לא אִפשר בימי קדם את הכללתו של המעיין בתחומי העיר המבוצרת שממערב לו, שכן מבחינה אסטרטגית וטופוגרפית לא ניתן היה להציב את החומות במיקום נמוך כל כך. בימי שלום לא הייתה בכך בעיה, שכן יושבי העיר יכלו לצאת ולשאוב מים מהמעיין באין מפריע, אך בעת מצור, כששערי העיר נסגרו והאויב הקיף את החומות, נוצרה בעיה כפולה: מחד גיסא, תושבי העיר לא יכלו לגשת למקור המים, ומאידך גיסא האויב נהנה ממימיו באין מפריע. היבוסים, ששלטו בירושלים בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס, התמודדו עם הבעיה על ידי ביצור המעיין בנפרד, ויצירת גישה אליו מהעיר דרך מערכת מגדלים ומעברים תת-קרקעיים, כדוגמת פיר וורן. היה זה הפתרון היחיד האפשרי באותם ימים, שכן ירושלים שכנה באותה עת רק על שלוחת עיר דוד הצרה, שהוקפה משני עבריה בגאיות עמוקים: ערוץ נחל קדרון ממזרח וגיא טירופיאון ממערב. בהיעדר טכנולוגיית שאיבה, לא הייתה אז כל דרך להעלות את המים לגובה מפלס העיר. בשלהי תקופת בית ראשון כבר גדלה ירושלים והתפשטה אל מעבר לטירופיאון, אל "הגבעה המערבית", הכוללת את הר ציון, הרובע היהודי והרובע הארמני של ימינו. בעקבות הכללת הטירופיאון בתוך העיר היה בה גיא עמוק יותר מהקדרון לראשונה בתולדותיה. נקבת השילוח מנצלת עובדה טופוגרפית זו, בכך שהיא מזרימה את מי הגיחון ממזרח למערב, תחת בתי עיר דוד, אל הטירופיאון שבלב העיר בכוח הכבידה בלבד. תוואי הנקבה, תבניתה ואופן חציבתה תוואי נקבת השילוח מפותל. אורך הנקבה הוא 533 מטרים, אף שהמרחק הקווי בין נקודת המוצא לנקודת הסיום הוא כ-320 מטרים בלבד. רוחבה הממוצע בין 70 ל-80 ס"מ, גובהה נע בין 1.1 ל-5 מטרים, ושיפועה מתון ביותר: הפרש הגבהים בין נקודת המוצא לנקודת הסיום הוא 33 ס"מ בלבד, כלומר, ממוצע השיפוע הוא כמעט אפסי (0.6 פרומיל), דבר קשה לביצוע בטכנולוגיות שעמדו לרשות החוצבים באותה עת. הנקבה חצובה כולה בסלע גיר-דולומיט קשה וצפוף, המכונה 'מיזי אחמר' (בניגוד לאפיון שגוי שנעשה בעבר, שעל פיו חלקה הדרומי של הנקבה חצוב בגיר אוורירי יותר ונוח לחציבה, המכונה 'מיזי יָהוּדי'). הארכאולוג בן המאה ה-19, האב לואי איג ונסאן, שחקר את הנקבה באופן יסודי, שיער כי חציבתם ופינוים של כ-650 מטרים מעוקבים של סלע ליצירת הנקבה, ארכה כ-250 יום (קצת יותר משמונה חודשים). הנקבה נחצבה על ידי שתי קבוצות חוצבים, שיצאו זו לקראת זו משני צִדי עיר דוד, האחת מצפון-מזרח והשנייה מדרום-מערב. נקודת המפגש בין הקבוצות זוהתה בוודאות במחצית הדרך בקירוב, על פי תוואי הנקבה וסימני החציבה. בנקודה מדויקת זו מעל פני השטח הוצב שלט הדרכה עבור המטיילים בעיר דוד, ובו תקציר סיפורה של הנקבה שמתחת לרגליהם. בעשרת המטרים האחרונים שלפני נקודה זו ואחריה ניכרת חציבה "פרועה" יחסית, בהשוואה לסיתות האלגנטי האופייני לשאר חלקי הנקבה. נראה כי לאחר שהחוצבים שמעו אלה את אלה, הם החלו לחצוב במהירות לקראת המפגש המיוחל, מבלי לתת דעתם לסדר ולצורה. בעת המפגש התברר גם כי רצפת הקטע הדרומי גבוהה ב-30 ס"מ מזו של הקטע הצפוני; דבר זה נלמד מסיתות הרצפה ותחתית הקירות בקטע זה, המאופיין בקווים גסים ולא אחידים, לעומת הגימור האיכותי של התקרה וראשי הקירות באותו מקום. נראה אפוא שהקבוצה הדרומית פילסה את הרצפה במהירות, כדי להתאימה לגובה הרצוי. תופעה נוספת המעידה על טעותם של החוצבים היא התרוממות גובה התקרה ליותר מחמישה מטרים לקראת סוף תוואי הנקבה. השערת החוקרים היא שהקבוצה הדרומית החלה לחצוב בנקודה גבוהה מדי, ולאחר שנפגשה עם הקבוצה הצפונית התבררה הטעות, והיא נאלצה להנמיך באופן משמעותי את רצפת הנקבה בחלק הזה. הקושי בטענה זו הוא שאילו התקדמה הקבוצה הדרומית בנקודה כה גבוהה ביחס לקבוצה הצפונית, היא לא הייתה מצליחה כלל להיפגש עם הקבוצה השנייה, עקב הפרש המפלסים המשמעותי ביניהן. כך או כך, רק לאחר חיבור שני חלקי הנקבה ופילוסם יחד, נחצב קטע קצר אחרון, שחיבר את המערכת למערת הנביעה של המעיין, שאם לא כן היו המים שוטפים את החוצבים ומפריעים לעבודתם. הקבוצה הצפונית החלה אפוא את מלאכתה דרך תעלה קצרה, שנחצבה בתחתית בריכה כנענית סמוכה (חלק ממערכת 'פיר וורן'), ודרכה אף העבירו מעט מים במהלך החציבה, כדי לבחון את שיפוע הרצפה. אחת התעלומות הגדולות של חציבת נקבת השילוח היא בעיית האִוורור עבור החוצבים. בחציבת מנהרות בתקופות מאוחרות יותר מקובל היה לחצוב פירים אנכיים במרחקים קבועים מפני השטח אל המנהרה הנחצבת, שדרכם הוכנסו אור ואוויר והוצא חומר החציבה. נקבת השילוח, לעומת זאת, נחצבה ללא פירים כאלה (מלבד אחד בחלק הדרומי), והחוקרים אינם יודעים כיצד נחצבה לאורך מאות מטרים, ללא אספקת אוויר, ותוך שימוש באמצעי תאורה הגוזלים חמצן. ניכר כי חציבת נקבת השילוח הייתה פרויקט הנדסי מורכב מאין כמוהו, ולא פלא שהתרגשות החוצבים עם השלמתו הייתה רבה, ואף הונצחה בכתובת שהותירו אחריהם. כתובת השילוח שמאל\|ממוזער\|250px\|העתק כתובת השילוח במקום בו עמדה הכתובת המקורית שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום פקסימיליה של כתובת השילוח כתובת השילוח היא הכתובת ההיסטורית העברית הארוכה ביותר ששרדה מתקופת בית ראשון. היא התגלתה באקראי בשנת 1880 על הדופן הדרומית של נקבת השילוח, במרחק של כשישה מטרים מחיבורה לבריכת השילוח הביזנטית. הכתובת, הרשומה בכתב עברי קדום, מנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חוצבי הנקבה, והיא המקור הכתוב היחיד המלמד כי חציבתה נעשתה בידי שתי קבוצות, שהתקדמו בו זמנית זו כלפי זו. הכתובת נמצאה בנקבה על חציו התחתון של לוח אבן מסותת ומוחלק, אשר חלקו העליון ריק. על הקירות לאורך תוואי הנקבה נמצאו עוד שלושה לוחות דומים, אך הם התגלו חלקים וריקים מתוכן. ייתכן כי החוצבים התכוונו לחרוט עליהם דבר מה, אך לא עשו כך בסופו של דבר. תוכן הכתובת מקוטע מעט עקב סדקים ושברים בלוח, והחוקרים הציעו מילות השלמה שונות לקטעים החסרים. בנוסח המובא כאן מוצעות השלמות בסוגריים רבועים, וכן נוסף ניקוד עזר לקריאת הכתובת, הכתובה בכתיב חסר, שבו מעטות אמות הקריאה, כמקובל בתקופת בית ראשון: מן הכתובת עולה כי החוצבים עבדו עם גרזנים, וכי רק שלוש אמות (כמטר וחצי) הפרידו ביניהם ביום החציבה האחרון. כן מסתבר כי המשימה הושלמה לאחר שהחוצבים שמעו אלה את אלה, באמצעות "זדה" שהייתה בסלע. משמעות המילה "זדה" אינה ידועה, ורבים פירשו אותה על פי הקשרה כסדק קרסטי טבעי, בעקבות מחקרים חדשים מוטל ספק לגבי פירוש זה (ראו להלן, ושם גם פירוש אחר שהוצע למילה). הכתובת גם מוסרת את אורך הנקבה – 1,200 אמה – וכן את הגובה המקסימלי של סלע האם מעליה – מאה אמה. הכתובת הוצבה הרחק מנקודת המפגש בין החוצבים שבעניינה היא עוסקת, במקום חשוך המאלץ את המבקשים לראותה לדשדש בתוך המים. החוקרים נחלקו מן הקצה אל הקצה בניסיון לפתור שאלה זו: האב ונסאן ראה היגיון רב במיקומה סמוך לפתח, במקום שמחד גיסא מוגן מפני השחתה או בליה, אך מאידך גיסא לא רחוק מדי מכדי למנוע מאנשים לראותה, וגרס כי "אין ספק שהראו אותה תמיד, כדי להנציח את מעשה החציבה המופלא של המנהרה הזאת". דוד אוסישקין, לעומת זאת, טוען כי מיקום הכתובת מעיד שהיא לא נועדה להיקרא על ידי מבקרים כלל, וכי הוצבה לצורך החוצבים בלבד. מחלוקת זו תלויה גם בשאלה מה היה אורכה המקורי של הנקבה (ראו להלן), ועל כן מה היה מרחק הכתובת מן הפתח ומן האור. כך או כך, כתובת השילוח נעקרה ממקומה ב-1890, והיא מוצגת כיום במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול. במקום המשוער שבו עמדה בנקבת השילוח הוצב בשנת 2007 העתק מדויק שלה. מחלוקות עיקריות בין החוקרים שמאל\|ממוזער\|250px\|תוואי הנקבה על פי מקטעים, האב ונסאן 1910 שמאל\|ממוזער\|250px\|פיתול בחלק הצפוני אורך הנקבה מחלוקת נטושה בין החוקרים בדבר אורכה המקורי של הנקבה. הוויכוח נובע משני גורמים: האחד הוא כתובת השילוח, המעידה כי אורך הנקבה היה 1,200 אמה, והשני הוא ההנחה (המקובלת על הכל) כי בריכת השילוח המקורית ניצבה עשרות מטרים דרומית לבריכה המוכרת היום בשם זה, היא ברכת השילוח הביזנטית. בממלכת יהודה (כבשאר המזרח הקדום) השתמשו בשני סוגי אמה – ארוכה וקצרה – שאורכן נע בין 40 לכ-50 ס"מ. יש הטוענים כי הנקבה נמדדה באמה הארוכה, ולפיכך נחצבה לאורך יותר מ-600 מטרים, וכי חלקה האחרון נהרס; אחרים טוענים כי היא נמדדה באמה הקצרה, דבר התואם את אורכה היום, ואת מיקומה של כתובת השילוח סמוך לפתח. החיבור בין הנקבה ובין הבריכה המרוחקת היה, לדעתם, באמצעות תעלה פתוחה בת כ-80 מטרים. פיתולי הנקבה קבוצות החוצבים שיצאו מהמעיין ומהבריכה לא פנו בקו ישר זו כלפי זו, כמתבקש לכאורה, אלא יצרו כל אחת פיתול גדול מאוד (ראו שרטוט): הקבוצה הדרומית פנתה מזרחה בעיקול, ורק אז הסתובבה צפונה, ואילו הקבוצה הצפונית פנתה מערבה, ורק אז הסתובבה דרומה. תוואי זה יצר עבודת חציבה רבה יותר, והאריך את זמן ביצוע הפרויקט. החוקרים חלוקים בדבר הסיבה לפיתולים אלה. חלקם סוברים כי תוואי הנקבה נקבע באופן מקרי, ללא תכנון מראש, ואחרים חושבים שמדובר ברשלנות המהנדסים או החוצבים, שלא ידעו לנווט מתחת לפני השטח. החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סבר כי המהנדסים יצרו את הפיתול הדרומי כדי לאגף את קברי בית דוד, ואת הפיתול הצפוני כדי למצוא בדרכם בארות או מקור מים חדש לעיר. ריימון וייל טען שהחוצבים נעזרו בהנחיית חבריהם מבחוץ לאחר שנקשו אלה לאלה בסלע, וכי הפיתולים נעשו מפני שהוטעו על ידי הדהוד או סדקים תת-קרקעיים. כן הוצע כי הפיתולים נועדו להתרחק מחציבה במסלע קשה, ולמצוא מסלע רך יותר. גאולוגים וארכאולוגים שונים סברו כי התוואי המפותל נוצר בעקבות התחקות חוצבי הנקבה אחר סדק קרסטי, ואולי אף אחר קילוח מים טבעי, שזרם ממעיין הגיחון עד מוצא הנקבה, וכך נתפרשה להם המילה "זדה" בכתובת השילוח, כאמור לעיל. תאוריה זו התערערה בעקבות מחקר גאולוגי חדש, המוכיח כי חוצבי הנקבה איתרו לכל היותר חללים מקומיים וחיברו ביניהם. החוקרים רוני רייך ואלי שוקרון מסבירים את הפיתולים הרבים בתוואי הנקבה כסטייה מכוונת של החוצבים, במטרה להבטיח מפגש ביניהם: אילו חצבו בקו ישר, יכלו בקלות להחמיץ אלה את אלה, אולם חציבה של קבוצה אחת בניצב לרעותה מתחת לפני השטח יכולה להבטיח את המפגש המיוחל. הרב יואל בן נון פירש על פי זה את המילה "זדה" שבכתובת השילוח, על פי לשון המקרא, כסטייה מכוונת (בדומה ל"זדון" בעברית המודרנית): . באשר לפיתול הדרומי הגדול, שאינו קשור כלל לעבודת שתי קבוצות החוצבים, מציעים רייך ושוקרון הסבר אחר ולפיו תכננו מהנדסי הנקבה בתחילה לחבר תעלה אחרת, המכונה "תעלה II הכנענית הקדומה", לבריכת השילוח. מדובר בתעלה החצובה ברובה בסלע, ועוברת עד ימינו לאורך המצוק המזרחי של גבעת עיר דוד, ממעיין הגיחון ועד תחתית עיר דוד. מאחר שחלקה הדרומי יותר של התעלה פורץ לא פעם את מצוק הסלע ונחשף לעין כול, מציעים רייך ושוקרון שהמהנדסים החליטו כי קטע זה ייובש, ומי התעלה יוזרמו מערבה תחת בתי עיר דוד בחלקה התחתון של הנקבה. תוכנית זו נזנחה בסופו של דבר מסיבות שאינן ידועות, ורק אז יצאה תוכנית שתי הקבוצות לפועל. באופן זה מסבירים רייך ושוקרון את הפיתול הדרומי, אך אין בידיהם הסבר מניח את הדעת לזה הצפוני, למעט הצורך להבטיח מפגש בין הקבוצות. כן מציעים השניים כי אופן התקדמות החוצבים לא היה על פי סדקים קרסטיים אלא על פי סדקים טקטוניים שנראו על פני השטח, תוך שיתוף פעולה עם אנשים שכיוונו אותם מפני השטח שמעליהם. כל אחת מתאוריות אלו סובלת מקשיי היגיון והוכחה (ראו במראי המקום), ולמעשה קשה מאוד לקבוע מהי הסיבה לפיתולים הגדולים. עם זאת, מקובל על רוב החוקרים כי הפיתולים הקטנים סביב נקודת המפגש של שתי הקבוצות הם כתוצאה מניסיונות החוצבים לאתר אלה את אלה מתחת לפני האדמה. תיארוך הנקבה שמאל\|ממוזער\|250px\|הכניסה לנקבה שמאל\|ממוזער\|250px\|תעלה II הכנענית שמאל\|ממוזער\|250px\|הקטע האחרון והמקורה חלקית של הנקבה, בדרכה לבריכת השילוח הקדומה שמאל\|ממוזער\|250px\|החציבה הצפונית התחילה מהתעלה הימנית (תעלה IV), ואחרי השלמת הנקבה כולה, חוברה הנקבה למעיין (תעלה שמאל) שמאל\|ממוזער\|250px\|חללים קרסטיים טבעיים בדופן הנקבה בחלק הדרומי תיארוך מקראי רוב החוקרים מייחסים את מפעל חציבת נקבת השילוח למלך חזקיהו, מאחרוני שושלת מלכי בית דוד, וזאת בשל הסיפור המקראי המייחס לו מפעל מים רב חשיבות: בשנת 701 לפנה"ס הצטרף חזקיהו למרד מיסים נרחב נגד סנחריב מלך אשור. סנחריב מיהר לפעול נגד המורדים ויצא למלחמה בראש צבא של כ-200,000 איש. חזקיהו, שצפה את מסע המלחמה, הכין את ירושלים בירתו לקראת מצור ממושך. בספר דברי הימים מסופר כי המלך תיקן את כל פרצות החומה וביצר את העיר: . כדי להבטיח שצבא האויב לא ייהנה ממי מעיין הגיחון הנובע מחוץ לחומה, הורה חזקיהו לחסום את מוצאו, ולהעביר את מימיו פנימה לתוך העיר, כמתואר שם: מקור נוסף המתאר את מפעל המים של חזקיהו הוא ספר ישעיהו: הביטוי "בין החומותיים" מתאים לתיאור ירושלים בימי חזקיהו, אחרי התרחבות העיר מערבה: לירושלים היו אז שתי חומות זו בתוך זו, אחת קצרה שהקיפה את עיר דוד בלבד ואחת ארוכה שהקיפה את העיר כולה, כולל את גיא הטירופיאון. עדות נוספת למפעל המים של חזקיהו מופיע בסיכום קורות המלך בספר מלכים: על פי פסוק זה, אם אכן יש זהות בין התעלה ובין הנקבה, הייתה הנקבה מפעל כה חשוב, עד כי הדבר צוין בספר ההיסטוריה הרשמי של מלכי יהודה. ספר בן סירא, שנכתב באמצע תקופת בית שני, מספר אף הוא על מפעלו של חזקיהו במילים: . מסע המלחמה של סנחריב נחל הצלחה כבירה בדיכוי המרד, וערים פיניקיות רבות נפלו בידו, כמו גם ערים רבות בארץ ישראל. חזקיהו נכנע, שילם את מסיו, ואף הוסיף פיצוי כספי כבד, אך סנחריב התעקש להחריב את ירושלים ולהעניש את מלכהּ. במסעו זה נכשל סנחריב, וצבאו ניגף באופן נסי, כפי שחזה הנביא ישעיהו: למרות הצלת ירושלים נתפסה סתימת מעיין הגיחון בעיני חז"ל כפעולה שלילית, כמתואר במשנה: . כאמור, במקרא מוזכרת המילה "תעלה" (אשר בדרך כלל מציינת זרימה במקום פתוח) ולא נקבה, ולמעשה לא מצוין כלל כיצד העביר חזקיהו את מי הגיחון ממוצא המעיין אל הבריכה. הטקסט המקראי מלמד רק כי חזקיהו סתם את מוצא המעיין ו"יישר" את מימיו מערבה. עם זאת, לא ניתן להעלות על הדעת כל דרך אחרת להעברת המים בכוח הכבידה מן הקדרון לטירופיאון, אלא באמצעות נקבה חצובה מתחת לבתי העיר, בעומק סלע האם. כל תעלה פתוחה חייבת הייתה להקיף את גבעת עיר דוד לאורך המצוק המזרחי והדרומי, מחוץ לחומת העיר שעברה שם. לפיכך, קיומה של נקבה עתיקה בתוואי מדויק ממוצא מעיין הגיחון אל בריכה ממערב לעיר דוד תואם את התיאור המקראי ומאפשר לזהותה כמפעל המים של חזקיהו. תיארוך אפיגרפי בדיקה אפיגרפית של כתובת השילוח, שהסתמכה על השוואת סגנון האותיות ולשון הכתובת לטקסטים אחרים בני התקופה, איששה את הסברה שהיא נכתבה על ידי יהודים בזמן שלטונו של חזקיהו. למרות זאת, מאמר שהתפרסם בכתב העת Biblical Archeologist בשנת 1996 הטיל ספק בתיארוך האפיגרפי של כתובת השילוח. בהסתמך על בדיקה של מאפייני הכתובת טענו מחברי המאמר כי הנקבה נחצבה כ-500 שנה אחרי חזקיהו, בתקופה ההלניסטית, ולפיכך יש לתארך את הנקבה לתקופה זו. את הטקסט המקראי הם טענו כי יש לייחס ככל הנראה למפעל מים אחר, שסיפק מים ממעיין הגיחון לירושלים דרך מערכת מנהרות ופיר. תיארוך על פי השוואת ממצאים בנקבת השילוח לא נתגלו כל ממצאים ארכאלוגיים מתקופות קדומות, בדמות חרסים או מטבעות. הדבר מובן, בהתחשב בכך שמדובר במפעל מים, שאיש לא אמור להלך בו לאחר התקנתו, וכן בשל זרימת המים, שבוודאי שטפו כל דבר שהושאר במקום, אם היה כזה. עם זאת, אופי חציבת הנקבה ניכר לעין בדפנותיה, ומעיד על סוג כלי העבודה שהיה בידי החוצבים ועל שיטת עבודתם. חציבה זו דומה מאוד למפעלי מים מתקופת בית ראשון, כמו בגבעון, מגידו ואחרים, דבר המסייע לתארך את הנקבה לתקופה זו על פי הטכנולוגיה הדומה. יתרה מזו, חפירות שהתבצעו בשנת 2011 בפתח הצפוני של נקבת השילוח מצאו שכבת מילוי ובה חרסים המתוארכים בין סוף המאה ה-9 לראשית המאה ה-8 לפנה"ס. שכבת המילוי חסמה את הכניסה לנקבה. לאור זאת, קיים קושי לקשור את חציבת הנקבה לחזקיהו, אשר חי בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. תיארוך רדיומטרי בשנת 2003 נערכה לראשונה בדיקת תיארוך רדיומטרי בנקבת השילוח, במטרה לתארך את חציבתה באופן המדויק ביותר לתקופה היסטורית מוגדרת. הבדיקה שנערכה בידי חוקרים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת רדינג שבאנגליה, מבוססת על מדידת דעיכה של איזוטופים רדיואקטיביים, דבר המשמש מעין שעון לקביעת גיל. החוקרים בדקו שני מרכיבים שונים בנקבה, שאינם תלויים זה בזה, כדי להצליב את התוצאות ולהגיע לתארוך המדויק ביותר: הבדיקה הראשונה הייתה תיארוך של האיזוטופ פחמן 14, המאפשרת תיארוך מדויק של חומר אורגני. במקרה זה, נבדקו חלקי צמחים שעורבבו בטיח שעל דפנות הנקבה ורצפתה למניעת חלחול. הבדיקה השנייה התייחסה לנטיפים שנוצרו בנקבה לאחר חציבתה, וזאת באמצעות מדידת קצב הדעיכה של האיזוטופ אורניום 234 בנטיפים (בדומה לתיארוך אורניום-תוריום). שתי הבדיקות העלו כי הנקבה נחצבה בוודאות בין 800 ל-600 לפנה"ס, כלומר בתקופה המכילה את ימי שלטון חזקיהו. אם כן, השוואה בין כל שיטות התיארוך מצביעה, אפוא, על מחלוקת לגבי מועד חציבת נקבת השילוח. על כך נוספים גם טיעונים נוספים המטילים ספק לגבי הקשר בין חזקיהו והנקבה. הארכאולוג דוד אוסישקין, למשל, טוען כי הנקבה אכן נחצבה על ידי חזקיהו, אך לא כהכנה למצור, אלא כחלק מאספקת המים להשקיית 'גן המלך' שבמורדות עיר דוד. יהושע עציון, הגורס כי שיטת התארוך הכללית בארץ שגויה מיסודה, דוחה מכל וכל את ייחוס הנקבה לחזקיהו, וטוען כי פעולתו ההיסטורית של חזקיהו לקראת המצור התקיימה במערב העיר, באזור בריכת ממילא ובריכת חזקיהו של ימינו, המתוארכות על פי שאר החוקרים לתקופת בית שני. שם הנקבה 'שילוח' הוא כינוי תנ"כי, המופיע לראשונה אצל הנביא ישעיהו, בן דורו של חזקיהו. הנביא גער בעם ובישר על עונשו . שם זה ביטא ככל הנראה את פעולת שליחת המים ממעיין הגיחון אל בריכת האגירה בתחתית עיר דוד, או שהוא קשור לסוג חקלאות השלחין באזור, שהושתתה על תעלות השקיה (ראו ). נראה כי השם דבק כבר אז בבריכת האגירה, שנקראה 'בריכת השילוח', כמופיע אצל נחמיה במסע הלילי שערך בירושלים לאחר שיבת ציון: . ההקשר הגאוגרפי, הכולל את גן המלך ומדרגות היורדות לעיר דוד, מחזק את ההשערה כי מדובר בבריכה ששכנה בתחתית עיר דוד. נחמיה אף תיאר את מהלך מסעו באותו אזור: ניתן אפוא אולי לזהות בין בריכת השילוח ובין בריכת המלך, בהנחה שזו הייתה מוכרת כמפעל של חזקיהו. המילה 'שילוח' התגלגלה לערבית, וזהו מקור שמו של הכפר סילואן, השוכן באזור במאות השנים האחרונות. בשל כך, כאשר הקימו יהודי תימן את יישובם בתחומי הכפר הערבי בשלהי המאה ה-19, הם בחרו לכנותו 'כפר השילוח'. הנקבה לאורך התקופות תקופת בית שני נקבת השילוח הייתה ידועה עד סוף תקופת בית ראשון. לעומת זאת, היהודים ששבו לירושלים לאחר גלות בבל זיהו אמנם את בריכת השילוח (כמוכח בספר נחמיה פרק ג', ט"ו), אך לא ידעו על קיומה של הנקבה, שכן לא קישרו בין מעיין הגיחון ובין שפך הנקבה, וסברו כי מדובר בשני מעיינות שונים. יוסף בן מתתיהו, למשל, עשה שימוש רב במונח "מעיין השילוח", למשל: . מקור נוסף, המעיד כי יושבי ירושלים ראו בשפך הנקבה מעיין שכבה, מובא בתוספתא, בה מספר רבן שמעון בן גמליאל: היו אף שסברו כי הגיחון לא היה ידוע כלל, לאחר שהוסתר בשלהי תקופת הבית הראשון בידי חזקיהו, ולכן שמו לא מוזכר כלל בימי בית שני, ואף את מצוות ניסוך המים עשו בשילוח ולא בו. טענה זו הופרכה, לאחר שהקשת מעל גרם המדרגות היורד אל המעיין זוהתה כקשת רומית מקורית, וכן מתחת לגרם המדרגות נחשף מקווה טהרה מתקופת בית שני. ייתכן כי ברבות השנים מילא סחף את נחל קדרון ומקום המעיין נשכח. משנתגלה שוב, (ככל הנראה בתקופה הממלוכית), הוא שכן עמוק מתחת לפני השטח, וניתן היה להגיע אליו רק דרך גרם המדרגות החיצוני, הקיים עד היום. התקופה הרומית והביזנטית שמאל\|ממוזער\|250px\|מוצא הנקבה לבריכת השילוח הביזנטית בתקופת איליה קפיטולינה נבנתה בריכת ניקוז חדשה וקרובה יותר למוצא המים מבריכת השילוח הקדומה, דבר שקיצר את מהלך זרימת המים בכ-80 מטרים, אך עדיין לא חשף את קיומה של הנקבה. מאחר שהחוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי אורכה המקורי של המנהרה, לא ברור אם הבריכה הרסה כ-80 מטרים מהנקבה עצמה, או שמא הנקבה הסתיימה מלכתחילה בנקודה זו, ורק תעלה פתוחה היא זו שהובילה את המים עד בריכת השילוח הקדומה. כך או כך, הבריכה החדשה מוזכרת בכתביו של הנוסע מבורדו, שביקר בירושלים בשנת 333. הנוסע האלמוני תיאר בריכה מרובעת, מוקפת באכסדרת עמודים היקפית (פריסטיל), וכן בריכה גדולה נוספת ששכנה בסמוך (אולי הכוונה לבריכת השילוח הקדומה). שרידי בריכה המתאימים לתיאור זה נחשפו בחפירות של הארכאולוגים הרמן גותה ופרדריק ג'ונס בליס ב-1882. עם זאת, הזיהוי אינו ודאי, וייתכן כי בריכה זו היא מהתקופה הביזנטית. בתקופה הביזנטית עדיין לא נתגלה החיבור שבין בריכת השילוח ומעיין הגיחון, והכול עדיין סברו ששפך הנקבה הוא המעיין עצמו. אב הכנסייה הירונימוס, למשל, כתב על "מעיין השילוח" ואף איבחן אותו כבעל מקורות מסתוריים: . נראה כי זהו מקורה של אגדה ירושלמית מימי הביניים, שעל פיה מי הגיחון עולים מתוך לוע של דרקון. למרות זאת, ואולי בשל כך, נחשבו מי השילוח בתקופה זו כקדושים ומיוחדים, בהסתמך על המסורת שעל פיה שלח ישו אדם עיוור שריפא, לרחוץ דווקא שם: בשל מסורת זו הקימה הקיסרית הביזנטית אאודוקיה כנסייה ליד הבריכה הרומית, שאליה היו המאמינים יכולים לצאת ולטבול. הבריכה והכנסייה מוזכרות בכתבי אנטונינוס מפיאצ'נצה, שביקר בירושלים בין השנים 560–570 לערך. ממבנה הבריכה הביזנטית השתמרו שברי עמודים וקירות, המצויים בקצה נקבת השילוח (בתוך "בריכת השילוח" של ימינו). ימי הביניים ישנו מעט מאוד מידע על אזור עיר דוד מאז הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 640 ועד העת החדשה. נראה כי האזור לא היה מיושב כל כך, עד שננטש לגמרי במאה ה-11, לאחר ששליטי העיר הפאטימים שיפצו את חומות ירושלים והותירו את גבעת עיר דוד מחוץ להן. במהלך אותן מאות שנים (אולי בתקופה הממלוכית) התגלה מוצא מעיין הגיחון, אך איש לא ידע עדיין על נקבת השילוח. הסיבה לכך הייתה הצטברות חול ומפולות אבנים, שהתגלגלו פנימה ונסחפו בזרם, ואשר לא אפשרו לאיש להיכנס לעומקה של הנקבה או לחצות אותה. בראשית המאה ה-17 (לפני שנת 1620) חצה לראשונה נזיר בשם יוליוס את נקבת השילוח מראשיתה ועד סופה. כמה שנים לאחר מכן ניסה חוקר אירופי בשם וינהואן לחצות את הנקבה, אך לא הצליח מסיבות רבות: הנר שלו כבה, התקרה הייתה נמוכה והכל היה "רטוב ומלוכלך מאד". בשנת 1674 חצו שני נזירים פרנציסקנים את הנקבה ודיווחו כי היא מלאה באבנים, שנפלו וחסמו את רוב המעבר. לא ידוע על כל ניסיון לחצות את הנקבה במהלך המאה ה-18, אך ב-1817 עשה זאת כומר קתולי בשם דה-מזיר. מקור בן התקופה מספר על האירוע המסעיר: מקור אחר שדיווח על האירוע מספר כי דה-מזיר נשאר בפנים במשך 24 שעות עד שהעז לצאת, מפחד הערבים שבחוץ. העת החדשה שמאל\|ממוזער\|250px\|חור נקיבה רשלני שנוצר בעת עבודות חיזוק ושיפוץ שנעשו מעל פני השטח רק במאה ה-19 החלה חקירה יסודית של הנקבה, ובמהלכה התגלתה כתובת השילוח, והתגבש זיהויה עם פעולות המלך חזקיהו לקראת המצור האשורי. בתקופת המנדט הייתה הנקבה מוכרת וידועה, ואף נחקרה ונבדקה כמה וכמה פעמים. עד מלחמת ששת הימים לא יכלו יהודים וישראלים לבקר בנקבה, שהייתה תחת שלטון ירדן, אך לאחר איחוד ירושלים הוסדרה הכניסה גם לקהל זה. הדבר עורר אז התרגשות רבה, ורבים פקדו את המקום, בעיקר תלמידי בתי ספר במסגרת הטיול השנתי. מטיילים רבים דיווחו כי מפלס המים בנקבה עלה לפתע בבת אחת, עד כי כמעט וטבעו. בעקבות האירועים החוזרים והנשנים החלה להישמע הטענה כי מדובר בהתנכלות של ערבים מקומיים תושבי הכפר סילואן, שסתמו לכאורה באבנים את פתח יציאת הנקבה, כדי להטביע את מי שבתוכה. בדיעבד הסתבר כי לטענה אין כל שחר; הסיבה לעלייה הפתאומית במפלס המים הייתה בשל היותו של הגיחון מעיין פועם, אשר ספיקתו אינה סדירה. עובדה זו מופיעה בכתביהם של רובינסון, וורן, האב ונסאן וכמעט כל חוקרי הנקבה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כך או כך, שינויים הידרולוגיים במערך העירוני של ירושלים (ואפשר שאף תזוזות טקטוניות), השפיעו על מצב האקוויפר, ובעקבות כך הפך הגיחון בהדרגה למעיין שכבה רגיל, בעל ספיקה רציפה. בשנת 2002 הציפו מי ביוב גולמי את מעיין הגיחון, ובעקבות כך את נקבת השילוח, דבר שהביא לסגירתה המיידית לביקורי קהל. במשך שבועות ארוכים שופצו כמה וכמה צינורות ביוב דולפים בקרבת מקום, ואפילו כמה צינורות בעיר העתיקה, אך ללא הועיל. רק בעקבות מחקר הידורולוגי מעמיק בשכבת האקוויפר המקומית, הסתבר כי המקור להצפה הוא תיקון רשלני שנעשה בקו ביוב ראשי ליד מוזיאון רוקפלר, כחצי שנה קודם לכן. במשך זמן זה זיהם הביוב את האקוויפר מתחת לכל העיר העתיקה, עד שהגיע למעיין הגיחון. הצינור הדולף תוקן, נקבת השילוח נוקתה היטב, ואחרי 129 יום שבהם הייתה סגורה נפתחה שוב לקהל לכבוד חג הסוכות תשס"ג. בחורף של שנת 2002 התמוטט חלק מן המדרון המזרחי של עיר דוד, בעקבות שכבת שלג גדולה, וגרם נזק רב לרכוש. החברה לפיתוח מזרח ירושלים החליטה לתמוך את המדרון באמצעות קיר בטון, שיוצמד לקרקע בעזרת עוגני ברזל. מקדחת בורג, שהופעלה לצורך הצמדת העוגנים לסלע, חדרה באלכסון לתוך חלל נקבת השילוח, חוררה את הדופן השמאלית, ואף המשיכה וחוררה את הדופן הימנית. הקדיחה הופסקה מיד, אך הנזק כבר נעשה, ובסופו של דבר נבנה קיר הבטון ללא עיגון בנקודה מסוימת זו. הקדיחה נראית לעין במרחק של כ-150 מטרים פנימה משפך הנקבה לבריכת השילוח (ראו תמונה). המחקר הארכאולוגי שמאל\|ממוזער\|250px\|טבלת גבהים שיצר האב ונסאן שמאל\|ממוזער\|250px\|חתכי פרופיל בנקבה שיצר האב ונסאן שמאל\|ממוזער\|250px\|ייבוש הנקבה לצורך מחקר ותיקון הטיח ברצפה 2007 שמאל\|ממוזער\|250px\|תקרה נמוכה מאוד באמצע הנקבה שמאל\|ממוזער\|250px\|תקרה גבוהה מאוד בסמוך לסוף הנקבה בדיקתה המדעית של נקבת השילוח החלה בשנת 1838, כאשר החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון ערך בה סקר ארכאולוגי ראשון, והלך בה מראשיתה ועד סופה. היה זה לאחר ששמע מן המקומיים כי יש קשר בין מעיין הגיחון ל"מעיין השילוח", אך לא עמד על טיבו, ולא הבין כי מדובר במקור מים אחד בלבד, זאת על פי דבריו: רובינסון רשם תיאור מפורט של עלילותיו בחקר הנקבה. בין היתר סיפר כי כ-800 רגל (כ-245 מטרים) לאחר הכניסה הייתה התקרה כה נמוכה, עד שנאלץ להשתטח ולהמשיך בזחילה על מרפקיו על קרקע מלאה בחול לאורך מטרים רבים. בהמשך נבדקה הנקבה על ידי טיטוס טובלר ואחריו על ידי שארל קלרמון-גנו, אך הראשון שמדד את אורכה היה צ'ארלס וורן בשנת 1866. את המדידה הוא עשה במאמץ רב "תוך כדי שחייה, כשזרם חזק עובר על פניו ועפרונו והנר בפיו, כדי שידיו יהיו משוחררות לאחוז בנייר, שעליו התוכנית ובמצפן שמחוץ למים." בשלהי המאה ה-19 נחקרה הנקבה ונבדקה בידי כמה חוקרים, אך רק בשנים 1909–1911 זכתה למחקר מקיף ביותר, בידי משלחת פארקר והאב לואי ונסאן. לראשונה בתולדותיה הוטו מי הנקבה לתעלה פתוחה והיא יובשה כדי שאפשר יהיה לבדוק ולמדוד באופן המדויק ביותר. הפעם הבאה שהנקבה יובשה הייתה כמעט מאה שנה אחר כך, בינואר 2007, על ידי פרופ' רוני רייך ועמיתו אלי שוקרון, לצורך שיפוץ ומחקר. חברי משלחת החפירה עמלו על ניקוי הנקבה מבוץ ולכלוך שנאגרו בתוכה במשך אלפי שנים. באופן אירוני, המלאכה נעשתה בידי שתי קבוצות שהתקדמו זו לקראת זו, בדומה לחציבת הנקבה בימי קדם, כעולה מתיאורו של האב ונסאן: לא ידוע כמה זמן הייתה הנקבה יבשה, אך קיים תיאור מרגש של האב ונסאן על היום שבו הורה על הטיית המים בחזרה למקומם: עד עצם היום הזה נחשב מחקרו של האב ונסאן בנקבת השילוח למחקר החשוב והשלם ביותר אודותיה. אורך הנקבה כפי שנמדד על ידו – 533.10 מ' – נתקבל מאז על רוב החוקרים כאורכה המקורי המדויק. בימי שלטון ירדן במזרח ירושלים חקרה את הנקבה הארכאולוגית קתלין קניון, ולאחר מלחמת ששת הימים היא נבדקה שוב בידי ארכאולוגים ישראלים שונים, בהם דוד אוסישקין, יגאל שילה, והגאולוג דן גיל. נקבת השילוח בתרבות ובאמנות נקבת השילוח היוותה השראה במלחמת העצמאות למבצע אספקת מים לירושלים, בעקבות המצור הערבי והרס צינור המים לעיר. חברת מקורות הניחה צינור מים חלופי שהוליך מים מאזור חולדה לתחנת שאיבה בשער הגיא, ומשם לירושלים. מאות מתנדבים גויסו למבצע, ובתום 28 ימי עבודה מאומצת ביום ובלילה זרמו מים לירושלים. עקב הדמיון בין מפעל מים זה למפעל המים הקדום של חזקיהו, העניק לו דוד בן-גוריון את השם "מבצע השילוח". בחודשי פעולתו נקרא הצינור בשם 'קו השילוח'. הסיפור הבולט על נקבת השילוח שהופיע בספרות העברית החדשה הוא סיפור היסטורי שכתבה הסופרת והארכאולוגית רינה הברון והופיע בשבועון "דבר לילדים בשנת 1972 ומתאר (עם איורים) את חציבת הנקבה. ב-2009 ביקר הזמר קובי אוז בנקבת השילוח, והרושם הרב שהותיר בו המקום הביאו לפרסם שיר בשם "נקבת השילוח". בשיר זה מתאר אוז מסע חיפוש והיטהרות נפשי במי הנקבה. בין היתר כתב: באופן אירוני, בקליפ שצילם אוז לשיר הוא נראה משוטט במקומות שונים בירושלים, כמו בתעלות קדומות בעיר דוד, ואפילו בגשר המיתרים, אך לא בנקבת השילוח. בקליפ, שאורכו כמעט 4 דקות וחצי, נראים מי הנקבה למשך שלוש שניות בלבד. גלריית תמונות ראו גם כתובת השילוח פיר וורן אספקת המים לירושלים מעיין הגיחון לקריאה נוספת מאמר מי השילוח, משה ש. שבת, 2019 משה הקר, "הספקת מים בירושלים בימי קדם", בתוך: ספר ירושלים, תל אביב: תשט"ז, עמודים 191–218. רות עמירן, "הספקת המים לירושלים", קדמוניות, 1–2, ירושלים: תשכ"ח, עמודים 13–18. נתן שור, "מסע אל תוך הנקבה", עת-מול, כרך ד, 5 (25), ירושלים: 1979, עמודים 18–20. יגאל שילה, "מפעלי מים תת-קרקעיים בתקופת הברזל", בתוך: האדריכלות בארץ ישראל בימי קדם, ירושלים: תשמ"ז, עמוד 242. אלון דה-גרוט, "מפעלי המים בירושלים בימי בית ראשון", בתוך: עידן, 15, ירושלים: תשנ"א, עמוד 66. (גרסה טקסטואלית באתר סנונית) רוני רייך, "אור בקצה המנהרה", עת-מול, כ"ד, 4, ירושלים: 1999, עמודים 19–21. עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים בימי בית ראשון", ספר ירושלים – תקופת המקרא, ירושלים: 2000, עמודים 214–232. רוני רייך ואלי שוקרון, "נקבת השילוח: הערות והארות בדבר חציבתה", בתוך מחקרי עיר דוד, 2, ירושלים: תשס"ז, עמודים 13–161. גבריאל ברקאי, "הערות על מפעלי אספקת המים הקדומים של ירושלים", בתוך: מחקרי עיר דוד, 2 תשס"ז, עמודים 83–102. האב לואי ונסאן ורוני רייך (מתרגם ומהדיר), ירושלים של מטה, מכון מגלי"ם, ירושלים: 2008, עמודים 40–51, 76–78. מחקרי יהודה ושומרון קובץ י"ז, הוצאת מחקר ופיתוח אריאל, 2008 (על השינויים ההידרולוגיים במעיין הגיחון). רונית בן-עמי עמיאל, ההידרולוגיה של מעיין הגיחון, עבודת גמר, המחלקה לגאוגרפיה האוניברסיטה העברית בירושלים, דצמבר 2006 (העבודה נמצאת בספריית עיר דוד ובספריית הר הצופים). Sneh, A., Weinberger, R. and Shalev. E. (2010). The 'why-how-when' of the Shilom Tunnel reevaluated. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 359, 57-65. קישורים חיצוניים מי חצב את נקבת השילוח בירושלים? מתוך כתב העת המקוון של סיינטיפיק אמריקן בעברית Radio-dating backs up biblical text - תיארוך הנקבה לימי חזקיהו על פי בדיקה רדיומטרית, 2003 עמוס פרומקין, אור חדש על נקבת השילוח, הרצאה באוניברסיטה העברית, 2012 (התחלה 8:25) רוני רייך ואלי שוקרון, מבט חדש על תאריך חציבתה של נקבת השילוח, מחקרי עיר דוד 12, 2017, עמודים 54–69 אשר גרוסברג, החלק הדרומי של תעלת השילוח (תעלה II) ונקבת השילוח (נקבת חזקיהו) – שני מפעלי המים של חזקיהו המלך, מחקרי עיר דוד 6, 2011, עמודים 72–125 רוני רייך ואלי שוקרון, ניקבת השילוח - הערות והארות בדבר חציבתה, מחקרי עיר דוד 2, 2007, עמודים 133–161 הערות שוליים קטגוריה:ארכאולוגיה מקראית קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים בירושלים קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:ירושלים: מבני אספקת מים קטגוריה:מזרח ירושלים קטגוריה:סילואן קטגוריה:נחל קדרון קטגוריה:עיר דוד קטגוריה:מעיין הגיחון	2024-05-30T14:29:10
משתנה מקרי	בתורת ההסתברות, משתנה מקרי (נקרא גם: משתנה אקראי או משתנה רנדומלי) הוא פונקציה המתאימה כל אירוע אפשרי במרחב הסתברות לערך מספרי. לדוגמה, התאמת צד מטבע לערך 0, וצדו השני לערך 1; גם גובהו של אדם שנבחר באקראי הוא משתנה מקרי. באופן אינטואיבי, ניתן לומר שמשתנה מקרי הוא תוצאה לא דטרמיניסטית, כלומר, שלא ניתן לדעת ערכה מראש. למשל, אם נבצע ניסוי ונטיל קובייה, לא נוכל לנבא האם תוצאת ההטלה תהיה 1, 2, 3, 4, 5 או 6. לפעמים, ובניגוד לדוגמה לעיל, תוצאות של ניסוי אינן שכיחות באותה מידה, ובכל זאת התוצאה נחשבת משתנה מקרי מפני שאין לניסוי תוצאה וודאית. המשתנים המקריים פותחים את הדלת הראשית של תורת ההסתברות לכלים מן האנליזה המתמטית. הם הופכים מרחב הסתברות, שבו כל מאורע נקודתי הוא ישות עצמאית, למערכת מתמטית שבה אפשר לחשב תוחלות או מדדים מספריים אחרים. כל המשפטים החשובים בתורת ההסתברות עוסקים במשתנים מקריים. מבחינה פורמלית, המשתנה המקרי הוא פונקציה מדידה ממרחב הסתברות למרחב מדיד כלשהו, בדרך כלל המספרים הממשיים עם הסיגמא-אלגברה של בורל. במקרה כזה המשתנה המקרי נקרא משתנה מקרי ממשי. הדרישה שהפונקציה מדידה מבטיחה שאפשר יהיה לחשב את ההסתברות למאורעות , כלומר . כאשר מרחב ההסתברות הוא בדיד, כל הפונקציות ממנו מדידות, ולכן כל פונקציה יכולה להיחשב משתנה מקרי. תוצאה יחידה של משתנה מקרי נקראת מספר אקראי. פונקציות התפלגות אם נתון משתנה מקרי המוגדר על מרחב ההסתברות , אפשר לשאול שאלות כמו "מה הסיכוי שהערך גדול מ-2?". זו ההסתברות של המאורע הנכתבת בקיצור . ההסתברויות של כל טווחי התוצאות של משתנה מקרי ממשי נותנות את ההתפלגות של . ההתפלגות "מתעלמת" ממרחב ההסתברות המסוים שמשמש בהגדרה של ונותנת רק את ההסתברות של ערכים שונים של . התפלגות כזו ניתנת להצגה תמיד בעזרת פונקציית הצטברות ההסתברות שלה ולעיתים גם בעזרת פונקציית צפיפות הסתברות (השווה לנגזרת של פונקציית הצטברות ההסתברות בכל נקודה בה קיימת הנגזרת). במונחי תורת המידה, אנו משתמשים במשתנה המקרי כדי לדחוף ("push forward") את המידה על , למידה על הממשיים. מרחב ההסתברות המקורי , הוא מכשיר טכני להבטחת קיומם של משתנים מקריים, ולפעמים לבנייתם. בפועל, לעיתים קרובות נפטרים לגמרי מהמרחב , ופשוט מגדירים מידה על הממשיים כך שמידת הישר הממשי כולו תהיה 1, כלומר עובדים עם התפלגויות במקום עם משתנים מקריים. פונקציות של משתנים מקריים אם נתון משתנה מקרי על , ופונקציה מדידה , אז יהיה גם הוא משתנה מקרי על , כיוון שהרכבה של פונקציות מדידות היא פונקציה מדידה. אותו תהליך שמאפשר לעבור ממרחב ההסתברות ל- יכול לשמש לקבלת ההתפלגות של . פונקציית הצטברות ההסתברות של היא . דוגמה יהי משתנה מקרי ונגדיר משתנה מקרי חדש. אז . אם y < 0 אזי ברור ש . אם אז . התוחלת של משתנה מקרי התוחלת של משתנה מקרי היא, למעשה, הכללה של ממוצע חשבוני (או ממוצע חשבוני משוקלל), ומסומלת על ידי או או או . התוחלת של משתנה מקרי שפונקציית הצטברות ההסתברות שלו היא: האינטגרל הוא אינטגרל סטילטיס (רימן-סטילטיס או לבג-סטילטיס הזהים במקרה זה מאחר שפונקציית הצטברות ההסתברות היא פונקציה מונוטונית עולה). קיימים מקרים שבהם האינטגרל אינו מתכנס ואז לא קיימת התוחלת (אם כי, כאשר הגבול של (כאשר t שואף לאינסוף) הוא אינסוף, אומרים שהתוחלת היא אינסוף). אם קיימת פונקציית צפיפות ההסתברות f, ניתן להגדיר את התוחלת בהגדרה שקולה, בעזרת אינטגרל לבג, כדלהלן: מומנטים ההתפלגות של משתנה מקרי מאופיינת לעיתים קרובות על ידי מספר קטן של פרמטרים, שיש להם גם משמעות מעשית. לדוגמה, לפעמים מספיק לדעת מה "הערך הממוצע" של משתנה מקרי. ערך זה מבוטא על ידי מושג התוחלת. לא לכל משתנה מקרי קיימת תוחלת (במקרים אלה, האינטגרל המגדיר את התוחלת אינו מתכנס ובחלק מהם התוחלת נקראת אינסופית). התוחלת היא מקרה פרטי של סוג פונקציות, המוגדרות על משתנים מקריים ונקראות מומנטים. המומנט מסדר (או המומנט ה-) של משתנה מקרי סביב הנקודה (או המספר) הוא התוחלת של המשתנה המקרי . התוחלת של משתנה מקרי היא המומנט מסדר שלו סביב ה-. התוחלת היא פונקציה ליניארית, אולם אינו שווה בהכרח ל- כאשר f פונקציה כללית יותר. אחרי שמוצאים את "הערך הממוצע", אפשר לשאול עד כמה ערכי רחוקים ממנו. תשובה מספרית מקובלת ניתנת על ידי סטיית התקן (שהיא השורש הריבועי של השונות) של המשתנה המקרי. קיימים ערכים רבים אחרים היכולים לתת תשובה לשאלה, למשל, כל אחד מן המומנטים מסדר זוגי של המשתנה המקרי סביב התוחלת וכן ממוצע הערכים המוחלטים של הסטיות מן הממוצע (התוחלת של המשתנה המקרי ). התכנסות תוצאות לגבי התכנסות סדרות מסוימות של משתנים מקריים מהוות חלק נכבד מתורת ההסתברות; ראו למשל את חוק המספרים הגדולים ומשפט הגבול המרכזי. סדרת משתנים מקריים יכולה להתכנס למשתנה מקרי בכמה מובנים. ראו התכנסות של משתנים מקריים. משתנה מקרי בדיד ישנם שני סוגים של משתנים מקריים בדידים: משתנה מקרי שקבוצת כל הערכים שהוא יכול לקבל, , סופית. במקרה כזה מתקיים . פונקציית הצטברות ההסתברות מחושבת על ידי: . התוחלת מחושבת על ידי: . דוגמאות של משפחות משתנים מסוג זה הן: משתנה מקרי אחיד בדיד, בינומי והיפרגאומטרי. משתנה מקרי שקבוצת כל הערכים שהוא יכול לקבל אינסופית בת מנייה, . במקרה כזה הטור מתכנס וסכומו 1. פונקציית הצטברות ההסתברות מחושבת על ידי סכום הטור: כאשר, התוחלת ניתנת לחישוב באמצעות הטור הבא (בתנאי שהטור אכן מתכנס. אם הטור לא מתכנס התוחלת לא קיימת.) דוגמאות של משפחות משתנים מקריים מהסוג הנידון הן: משתנה מקרי גאומטרי, פואסוני ובינומי שלילי. דוגמה למשתנה מקרי בדיד ללא תוחלת נניח שקיימים יצורים מסוג מסוים שההסתברות שיחיו לפחות שנה אחת היא חצי. ההסתברות שיחיו לפחות שנתיים היא שליש, וכן הלאה, ההסתברות שיחיו לפחות שנים היא . נבחר יצור כזה שרק נולד, ונגדיר כמשתנה מקרי את מספר השנים השלמות שהיצור יזכה לחיות. על פי הנתון, עבור , . פונקציית ההסתברות, עבור , . התוחלת, . זהו טור שמתבדר לאינסוף. קיבלנו יצור שמספר שנות חייו סופי בהסתברות 1 ותוחלת חייו היא אינסוף. משתנה מקרי רציף בהינתן משתנה מקרי ופונקציה המקיימת לכל קטע . משתנה זה יקרא משתנה מקרי רציף והפונקציה תקרא פונקציית צפיפות ההסתברות של המשתנה המקרי. במקרה כזה התוחלת של המשתנה המקרי ניתנת לחישוב באמצעות האינטגרל הלא אמיתי הבא (רק אם האינטגרל אכן קיים. אחרת התוחלת לא קיימת.) דוגמאות של משפחות משתנים מקריים מהסוג הנידון הן: משתנה מקרי מעריכי, נורמלי, גמא ובטא. דוגמה למשתנה מקרי רציף ללא תוחלת נתון משתנה מקרי עם פונקציית הצטברות ההסתברות, . פונקציית צפיפות ההסתברות במקרה כזה היא, . התוחלת, . משתנה מקרי דו-ממדי פונקציית הסתברות משותפת של משתנה מקרי דו־ממדי (X,Y) מוגדר כ: . ראו גם התפלגות אקראיות פונקציה יוצרת מומנטים מומנט (הסתברות) קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת ההסתברות קטגוריה:סטטיסטיקה	2024-06-01T01:02:23
מאיר הר-ציון	250px\|ממוזער\|מאיר הר-ציון בשנת 1955 250px\|ממוזער\|מאיר הר-ציון, כורע משמאל 250px\|ממוזער\|מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955 מאיר הר-ציון (8 באוגוסט 1934 – 14 במרץ 2014) היה לוחם קומנדו ישראלי, מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50 של המאה ה-20, עוטר בעיטור העוז, מפקדה הראשון של סיירת צנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. רקע משפחתי הורי סבו מצד אימו יצאו מרוסיה והתיישבו ברומניה, שם נולד סבו. כאשר היה סבו בן 3, ככל הנראה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים העתיקה, בין החומות. סבתו, ילידת ירושלים, הייתה בת למשפחה ספרדית שעלתה מאיזמיר. בהיותה נערה נענתה משפחתה לקריאתו של משה מונטיפיורי והייתה לאחת המשפחות הראשונות שיצאו מהחומות והתיישבו בשכונה החדשה שלו. לאחר שנישאו, התגוררו סבו וסבתו בתוך החומות. לאחר שנולד בנם הבכור, עזב הסב את ירושלים והלך להיות חקלאי בראשון לציון, שם נולדה, בשנת 1902, אימו של מאיר הר-ציון, שרה גולדנברג. אימו למדה בבית המדרש לגננות לוינסקי בתל אביב. בהיותה נערה צעירה החלה לנסוע בעולם, במונית ערבית, נערה יהודייה יחידה עם 5 גברים ערבים. היא נסעה במשך שתי יממות דרך מדבר סוריה לבגדאד, כדי לשמש גננת לילדי היהודים שם. מבגדאד נסעה לפריז ללמוד בסורבון ומשם בחזרה לארץ ישראל, להרצליה, בה נישאה בשנת 1933 לאביו של הר-ציון, אליהו הורביץ (1905–1981), פועל חקלאי שעלה מרוסיה. ביוגרפיה מאיר הר-ציון נולד בהרצליה בשנת 1934 כמאיר הורביץ. בהיותו בן שלוש עברה המשפחה לרשפון, שם נולדו שתי אחיותיו, שושנה (25 במאי 1936) ורחל (1939) ושם היה לחברו הקרוב של שמעון כהנר - קצ'ה, לימים חברו ליחידה ה-101. כהנר העיד כי בגיל זה הפליא לכתוב חיבורים. בגיל 14 התגרשו הוריו; הר-ציון עבר עם אביו לקיבוץ עין חרוד, ואימו ואחיותיו עברו לקיבוץ בית אלפא. בנעוריו בעין חרוד הקדיש את רוב זמנו הפנוי לצפייה בטבע ולסיורים רגליים. טיולים אלה חרגו לעיתים מגבולות ישראל. המאסר בסוריה בימי חג סוכות 1951 יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-15, לטיול בגליל, שחלקו האחרון היה הליכה מהחולה לאורך הירדן, כאשר נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי הר-ציון, מתוך בירורים שערך לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה, נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק, ובנוסף לכך, לאחר שצעדו לאורך אזור המפעל לייבוש החולה, הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באוויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל. לאחר שנלקחה שושנה לחדר נפרד, הבטיחו החוקרים להר-ציון, שיניחו לו אם ייתן להם רשות לאנוס את אחותו. בתגובה לסירובו, הוכה בפניו עד שהתנפחו ולאחר מכן במקל על כפות רגליו הקרות, בזמן שחוקר אחר מאיים על שושנה שיכו את אחיה עד שימות. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר שלושה שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם. הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום. השירות הצבאי ב-30 ביולי 1952 התגייס לנח"ל, עבר קורס מ"כים וקורס סמלי סיירים ולאחר מכן הדריך בקורס. במאי 1953, במהלך חופשה בקורס, ערך הר-ציון מסע יחד עם חברתו רחל סבוראי ל"עיר האסורה" - פטרה שבירדן. מסעו זה עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה. חלקם קיפחו את חייהם במהלכו של המסע. באוגוסט 1953 צורף הר-ציון ליחידה 101 שזה עתה הוקמה כיחידת קומנדו על ידי אריאל שרון, בזכות השם שיצא לו כסייר, הוא לקח חלק ברבות מפעולותיה. בין היתר פיקד על מבצע כפפות משי, פשיטה לחברון שנחשבה לקשה במיוחד עקב תנאי מזג האוויר החורפיים והשטח ההררי. הכוח צעד 42 קילומטר בליל שלג, ביצע את המשימה ובכך הציב רף חדש לדבקות במשימה עבור יחידות מיוחדות בצה"ל. עם מיזוג היחידה לגדוד הצנחנים 890, מונה הר-ציון למפקד מחלקת הסיור של הגדוד שהייתה מורכבת מלוחמי 101 ולוחמים מגדוד 890. שרון כתב עליו, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו". בהמלצת אריק שרון ומשה דיין הרמטכ"ל הוסמך ביוני 1954 לקצונה ללא קורס קצינים, והוענקה לו דרגת סגן משנה. זהו מקרה נדיר והיחיד בתקופת דיין. רצח אחותו ונקמת הדם ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 7–8 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נסוגו תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות. בתגובה לרצח, בלילה שבין 4 ו-5 במרץ 1955, יצאו לאזור מאיר הר-ציון (שפרש זמנית מהשירות בצה"ל כשלושה שבועות לאחר הרצח) וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי (סולל), ישי צימרמן, איתן בן טוב, ועמירם הירשפלד (מדגניה ב'), ופשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בוואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים מעבר לגבול בשטח ירדן, ורצחו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים. הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם, והיו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר זהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית". בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את ראש הממשלה, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע". בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?". מתוך חשש כי סנגורם של הר-ציון וחבריו, עו"ד שמואל תמיר, ינסה להעניק למשפט גוון פוליטי שבו יכוונו חצים נגד מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה - החליטו הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהחשודים לא יועמדו לדין, כאשר הסיבה הרשמית הייתה חוסר ראיות. עו"ד תמיר, שמונה על ידי קיבוץ עין חרוד באמצעות ח"כ שלמה לביא לפי דרישתם של הר-ציון וחבריו, הציע לנאשמים לכתוב מכתב בו הם מודיעים לו שהוא חדל מלייצגם, וזאת לאחר שגילו לעו"ד תמיר כי "בא אלינו איש מוסמך מאוד ורם דרג, בשליחותו של 'האיש הגבוה ביותר'... הם מוכנים לא להגיש משפט נגדנו בתנאי שנפטר אותך ונמנה תחתיך עורך-דין שהם יקבעו...". לאחר מכן התפרסמה הודעה שהוכנה מראש בהתאם להסכם שניסחו רמי דרג עם הר-ציון וחבריו כאילו ייצוגו של עו"ד תמיר הופסק לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב. לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר-ציון חזר לשורות הצבא. במקום הרצח המשוער של שושנה ועודד בנחל ערוגות, הוקמה אנדרטה מאולתרת על ידי המשפחה. המשך שירותו הצבאי בספטמבר 1955 חזר הר-ציון לשירות הקבע מונה למפקד פלוגה א' בגדוד 890 שתחת פיקודו הפכה לסיירת הצנחנים. הר-ציון עוטר בצל"ש על חלקו במבצע כנרת (מבצע "עלי זית"), בליל 11 בדצמבר 1955, בו פיקד על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת צנחנים. בשנת 1973 הומר הצל"ש בעיטור העוז. במהלך פעולת התגמול על משטרת א-רהווה בספטמבר 1956, נפצע הר-ציון בצווארו. חייו ניצלו הודות לתושייתו של הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'), שניתח אותו וביצע בו פיום קנה בשדה הקרב בתנאי חושך תחת אש. הר-ציון נותר עם 80% נכות. בין היתר הייתה ידו משותקת חלקית, ומיתרי קולו נפגעו. במהלך תקופת השיקום יצא עם חברו מיכה בן-ארי לטיול בבעלבכ שבלבנון כשהם רכובים על אופנוע, במהלך מסעם נתקלו במחסום של צבא לבנון ובהיתקלות נהרגו אחד או שניים מחיילי המחסום ובן-ארי נפצע. בסוף שנות ה-50, לאחר שהתאושש חלקית מפציעתו, נמנה הר-ציון עם מקימי סיירת מטכ"ל ושימש קצין הדרכה (כאזרח עובד צה"ל) בשנותיה הראשונות של היחידה. במלחמת ששת הימים הצטרף לסיירת צנחנים של חטיבה 80 בפיקוד מיכה בן ארי ולחם עמה בחזיתות ירושלים ורמת הגולן. במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, עלה הר-ציון לגולן על אף מגבלותיו וחילץ פצועים מהשטח הסורי. מספר פעמים אף התחזה כמת כשעברו בסמוך לוחמים סורים. את פועלו זה, והתנדבותו במלחמת ששת הימים, יזם על אף היותו נכה צה"ל, שלא חלה עליו חובת התייצבות בשעת מלחמה. משה דיין כתב על מאיר הר-ציון בספרו "אבני דרך" (1976): "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. ייתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם." לאחר השירות הצבאי שמאל\|ממוזער\|200px\|שלט הכניסה בשער אחוזתו של הר-ציון ממוזער\|מאיר הרציון ומשפחתו באחוזת שושנה 200px\|ממוזער\|מצבת הקבר ב-1959 הקימו הר-ציון ואשתו רות את ביתם - "אחוזת שושנה", על שם אחותו של הר-ציון, באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ארבעת ילדיהם. במקום יש חווה חקלאית לגידול בקר. פציעות משירותו הצבאי הותירו אותו נכה. חמורה במיוחד הייתה פציעה בצווארו, שהקשתה עליו לדבר. ב-1968 יצא לאור הספר "פרקי יומן", בעריכת נעמי פרנקל, שבו חלקים מיומנו שתיארו את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים. לאחר מותו חולק הספר למסיימי קורס קצינים בבה"ד 1. בשנות ה-70 היה הר-ציון מתומכי גוש אמונים, ואף השתתף בכמה מהעליות לשומרון עוד טרם אישרה הממשלה את ההתיישבות באזור זה, וכן היה פעיל בחוג עין ורד. בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין. כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד. מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014 בגיל 79. הוא נטמן בי"ד אדר ב' (פורים) תשע"ד בחוות שושנה שבכוכב הירדן. הנצחה הר ציון - העמותה להנצחת מאיר הר ציון ופועלו מעלה אתגר הר ציון - שביל טיול אתגרי למטיבי לכת המתחיל בנחל יששכר, מגיע לקברו, ומסתיים בחורשת ה-101 רחוב על שמו בעיר לוד לקריאה נוספת מאיר הר־ציון, "פרקי יומן" בעריכת נעמי פרנקל (בספר גם כלולים ראיונות שערכה פרנקל עם הר-ציון), הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1968. משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 234–244 משה גבעתי, ויהי מה - מאיר הר-ציון חייו ופועלו, הוצאת העמותה להנצחת מאיר הר ציון ופועלו, בסיוע כנרת זמורה-ביתן דביר, התשע"ט-2019. אתר העמותה להנצחת מאיר הר ציון ופועלו יהודה הראל, צל"ש - עשרים שנות גבורה בישראל, מוקד תל אביב, 1968, עמודים 80-121 קישורים חיצוניים ההיסטוריה של יחידה 101. ביוגרפיה של מאיר הר-ציון מורשת קרב של יחידה 101 באתר הצנחנים בעשור הראשון מאיר הר ציון מקים את סיירת צנחנים. ראשיתה של סיירת צנחנים , עם מותו אפרים גנור, מאיר הר-ציון, מגדולי לוחמי צה"ל: "להגיד שלא פחדנו זה לא אמיתי", סופהשבוע, 22 במרץ 2014 עקיבא אלדר, מאיר הר-ציון: לא מודל לחיקוי, באתר אל-מוניטור, 26 במרץ 2014 הערות שוליים קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז בפעולות התגמול קטגוריה:עין חרוד: אישים קטגוריה:מפקדי סיירת צנחנים קטגוריה:לוחמי יחידה 101 קטגוריה:קציני צה"ל שלא עברו קורס קצינים קטגוריה:הרפתקנים ישראלים קטגוריה:משפחת אברמסון קטגוריה:נכי צה"ל קטגוריה:לוחמי סיירת מטכ"ל קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014 קטגוריה:מעוטרי סיירת מטכ"ל	2024-08-31T21:42:07
נעדר (צבא)	נעדר הוא חייל שבמהלך פעילות צבאית שבה השתתף נעלמו עקבותיו, ואין ידיעה ברורה מה עלה בגורלו. לעיתים משתמשים במושג זה גם למי שידוע שנהרג בקרב, אך גופתו לא נמצאה. המונח הצבאי הרשמי בצה"ל למקרים אלה הוא "חלל שמקום קבורתו לא נודע" (מקל"ן), ואילו "נעדר" הוא חייל שעקבותיו נעלמו, בין בקרב ובין בשגרה, ואין הוכחה כי אינו בין החיים. בעיית הנעדרים היא אחת מתוצאותיה הכאובות ביותר של המלחמה, מסיבות אחדות: משפחתו של הנעדר נעה בין יאוש לתקווה, עקב חוסר הידיעה על גורלו. פעמים רבות משקיעה המשפחה מאמצים יוצאי דופן במשך שנים רבות, לעיתים עד כדי סכנת נפשות, בניסיון להשיג ידיעה ברורה על גורל יקירם. כאשר הנעדר הוא יהודי נשוי, הופכת אשתו לעגונה – היא אינה יכולה להינשא לאחר. רק זיהוי ודאי שהוא מת או הסקה ברורה שאינו בין החיים מחלצת אותה מעגינותה. הרב הצבאי הראשי אחראי מבחינת צה"ל על קביעת מותם של נעדרים והתרת נשותיהם מעגינות. גם כאשר ידוע שהנעדר נהרג בקרב, סובלת משפחתו מחוסר קבר לפקוד אותו, ולעיתים גם לא ידוע יום הפטירה המדויק. נעדרי צה"ל ממוזער\|250px\|שמאל\|לוח השמות של החיילים הנעדרים של מדינת ישראל בגן הנעדרים בהר הרצל בירושלים מערך איתור הנעדרים בצה"ל (אית"ן) באכ"א הוא הגוף המופקד על טיפול בנעדרים ובחללים שמקום קבורתם לא נודע. על פי מערך איתור הנעדרים בצה"ל, מוגדרים כיום (2024) שישה חיילי צה"ל כנעדרים: צבי פלדמן ויהודה כץ – חיילי צה"ל נעדרים מאז קרב סולטאן יעקב, שנערך ב־10 ביוני 1982, במלחמת שלום הגליל. רון ארד – נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. גיא חבר – חייל בחיל התותחנים שנעדר מבסיסו הצבאי ברמת הגולן מ-17 באוגוסט 1997. אורון שאול – לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני שנהרג באסון הנגמ"ש במבצע צוק איתן, ב-22 ביולי 2014. גופתו מוחזקת בשבי חמאס. נחשב לחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. הדר גולדין – קצין בפלס"ר חטיבת גבעתי שנהרג בקרב רפיח במבצע צוק איתן, ב-1 באוגוסט 2014. גופתו מוחזקת בשבי חמאס. נחשב לחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע ממוזער\|250px\|שמאל\|קברים ריקים ומעליהם מצבות לזכר חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע בגן הנעדרים 570 מבין חללי מערכות ישראל מוגדרים כיום כחללים שמקום קבורתם לא נודע. מתוכם 109 נהרגו במלחמת העצמאות (93 נעדרים ו-16 אלמונים). צה"ל רואה חובה מוסרית לנסות ולאתר את מקום קבורתם של החללים ולהביאם לקבר ישראל. צוותי חקירה מטעם אית"ן פועלים לאיתור החללים והבאתם לקבר ישראל, גם עשרות שנים לאחר נפילתם. בשני מקרים איתרו משלחות אית"ן את שרידיהם של חללי צה"ל שנהרגו בסיני, אחרי חקירה ממושכת. יום ז' באדר נקבע על ידי הרבנות הצבאית כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים נקבעה חלקה לנופלים שמקום קבורתם לא נודע, ומדי שנה בז' באדר נערך שם טקס אזכרה ממלכתי לחללים אלה. בגן הנעדרים שבהר הרצל נמצא קיר זיכרון ובו שמותיהם של 588 חללי מערכות ישראל, שנהרגו בגבולות הארץ ומחוצה לה, ומקום קבורתם לא נודע. ראו גם נעדר גן הנעדרים נהרג בפעילות מבצעית שבויי צה"ל קישורים חיצוניים הענף לאיתור נעדרים יומן החיפושים אחר גיורא – יומן מפורט שכתב דוד מייזלר במשך כשנתיים, מאז שבנו, , הוכרז כנעדר במלחמת יום הכיפורים, ועד לזיהוי גופתו והבאתה לקבורה, בקיץ 1975 הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-10-14T08:58:11
אמל	אַ֫מַל (בערבית: امل – תקווה, וכן حركة أمل – תנועת התקווה) היא מפלגת ימין לבנונית ולשעבר גם המיליציה של "תנועת המקופחים", תנועה אסלאמית-שיעית חברתית בלבנון שהוקמה על ידי האימאם מוסא א-צדר. לאורך כמעט כל מלחמת האזרחים בלבנון, הייתה אמל המיליציה השיעית החזקה ביותר, שייצגה בדרך כלל את האינטרסים של סוריה. בתחילת דרכה זכתה המיליציה לחימוש מאיראן (לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979) ומסוריה. בשיא כוחה מנו כוחותיה של אמל כ-14,000 לוחמים. כיום אמל היא מפלגה המחזיקה ב-12.5% אחוזים ממושבי הפרלמנט הלבנוני, לצד תחזוק מיליציה שנטען כי היא בת 17,000 לוחמים. מבחינת אידאולוגיה, המפלגה תומכת בלאומיות לבנונית, שמרנות ואנטי-ציונות. למרות שהושפעה מרעיונות אסלאמיים, היא אינה נחשבת לאסלאמיסטית, והיא מקדמת אחדות בין המוסלמים לנוצרים. בדומה לחזבאללה, אמל נחשבת כנציגה בולטת של בני העדה השיעית בלבנון. אף על פי שבעבר התעמתה עם חזבאללה, כיום הם ארגונים בעלי ברית. הקמה סייד מוסא א-סדר, שהגיע ללבנון מאיראן ב-1959, הקים את "המועצה השיעית העליונה" ב-1968 ופעל במסגרת "תנועת המקופחים" בשנות ה-70. מטרת התנועה הייתה לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי של השיעים בלבנון על ידי הגדלת המשאבים המוקצים להם מהמדינה ושיפור ייצוגם הפוליטי. למרות הצהרותיו האנטי-מלחמתיות של צדר, לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 הוקמה, לאור רצונו להבטיח את ביטחונה של קהילתו, מסגרת צבאית חשאית בה התאמנו צעירים שיעים מהבקאע ודרום לבנון. ב-6 ביולי 1975, בעקבות תאונת פיצוץ מטען במחנה אימונים בבקאע, נאלץ צדר להודות בקיומה של המיליציה, תוך הבהרה כי היא נועדה להילחם לצד צבא לבנון נגד ישראל. במהלך המלחמה נדחקה "תנועת המקופחים" לשוליים ואלמנטים רבים של התנועה החברתית-פוליטית עברו לאמל. התמיכה באמל גדלה במהלך המלחמה, לאור התקפות ישראל על דרום לבנון (במענה להתקפות אש"ף) שאוכלס ברובו על ידי שיעים. עם זאת, אמל נמנעה כמעט לחלוטין מלחימה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים, בין היתר בשל עוצמת ישראל והתמקדות הלחימה בין הפלסטינים והדרוזים לבין הנוצרים. בעקבות היעלמות האימאם לאחר היעלמות מנהיג אמל, מוסא א-צדר במהלך ביקור בלוב בסוף אוגוסט 1978, נטל חוסיין אל-חוסייני את מושכות השלטון. באפריל 1980 הוא הוחלף בנביה ברי (שלפני כן שימש כפרקליט הארגון). החל מאותה תקופה תמך הארגון בנוכחות הסורית בלבנון ועל כן החל לזכות בחימוש ואימונים מדמשק. חימוש נוסף קיבלו אמל בתחילת המלחמה מאש"ף, בציפייה כי השיעים יילחמו יחד איתם נגד ישראל והנוצרים. סיוע באימונים ובאמצעי לחימה קיבלו לוחמי אמל גם ממספר קצינים וחיילים של הגדוד האיראני ביוניפי"ל, אשר נשארו בלבנון לאחר פרישת איראן מיוניפי"ל בעקבות המהפכה האיראנית. במלחמת האזרחים במהלך מלחמת האזרחים, בשנת 1980, נאבק אמל על השליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון, בעיקר נגד אש"ף. באוגוסט 1980 נלחמה אמל נגד אש"ף על השליטה במחנה הפליטים בפאתי ביירות בורג' אל-בראג'נה. נגד מפלגות השמאל (ארגון הפעולה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ותומכי הבעת') נלחמה אמל על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. המאבק נגד אש"ף הביא בדרום לבנון לשיתוף פעולה של אמל עם המיליציות של סעד חדאד. היו שטענו שהסיבה להתגייסות של אמל נגד אש"ף הייתה החשש שלוחמים ותומכים יערקו משורותיה למפלגות חילוניות. קרבות נגד ארגוני השמאל בשנים 1981–1982 התנהלו גם באזור החוף על כביש צידון–צור, בצידון עצמה ובדרום לבנון. טרם הפלישה הישראלית ללבנון ניסו לוחמי אמל לפרק מנשקם את הפלסטינים בדרום ובצידון ולגרשם משטחם, בשל הנזקים הרבים שהסבו ההפצצות הישראליות לדרום לבנון (שבאו בעקבות פעולות טרור פלסטיניות). מרבית השיעים והדרוזים בדרום לבנון קיבלו בברכה את פלישת ישראל ללבנון, בתקווה כי צה"ל יוכל לגרש את הפלסטינים, שהפכו את הדרום לשטח הפקר, מאזור מחייתם. יחידות אמל קיבלו הוראות לא להשתתף בלחימה נגד ישראל, ובמקרה הצורך אף להיכנע לכוחות הישראליים. לעומת זאת, עם התקדמות צה"ל צפונה לאורך כביש החוף, לוחמי אמל פעלו לצד אש"ף, הסורים וארגוני השמאל, בטענה כי מדובר בהתנגדות לניסיון של ישראל לכבוש את לבנון. כשהתפנה אש"ף מביירות בספטמבר 1982 הוא העביר חלק מעמדותיו במערב ביירות לאמל. פיצולים מאמל בעקבות עמדת אמל הרשמית בהנהגת נביה ברי שלא להילחם בישראל, רבים מהגורמים הקיצוניים יותר בארגון פרשו ממנו והקימו ארגוני טרור קטנים. הארגון המשמעותי ביותר שנוסד בפילוג זה היה חזבאללה (מפלגת האל), שנוסד ב-1982 בביירות, בתגובה לפלישה הישראלית בלבנון. החל מ-1984 זכה חזבאללה לחימוש ואימונים ממשמרות המהפכה האיראניים שהגיעו לאזור הבקאע בלבנון דרך סוריה (החל מתקופה זו פסק הסיוע האיראני לאמל). ההקצנה של הקהילה השיעית בלבנון בעקבות המהפכה באיראן וייצואה גרמה לעזיבתם של לוחמים ותומכים נוספים של אמל לארגונים קיצוניים שהתפצלו מאמל דוגמת "אמל אל-אסלאמיה" , "ג'נד אללה" (צבא האל), "דועא" (קריאה בתפילה), ה"ג'יהאד האסלאמי (בלבנון)" ו"מדוכאי הארץ". טרור נגד ישראל והמערב שמאל\|ממוזער\|170px\|סמל התנועה היחס לישראל מצד השיעים בלבנון החמיר לאחר מספר תקריות שבהן צה"ל פגע באוכלוסייה השיעית בדרום לבנון. עד 1984 מספר רב של שיעים ערקו מהמיליציה הפרו-ישראלית של סעד חדאד ("צבא לבנון החופשית" שתהווה הבסיס לצד"ל) והצטרפו לאמל. אמל החל לעשות שימוש בפיגועי תופת והטמנת מטעני צד כדי לפגוע בחיילים ישראלים. 53 אחוזים מהתושבים באזור רצועת הביטחון שישראל נסוגה אליה ב-1985 היו שיעים ותכיפות פיגועי הטרור של אמל וחזבאללה גדלה עם הזמן. מטרות אחרות לתקיפה של אמל וארגונים שהתפלגו ממנו היו הכוחות הרב-לאומיים שנפרסו בביירות ושגרירויות מערביות. בעקבות צליפות בלתי פוסקות של אנשי אמל על עמדות של הנחתים האמריקנים פתח צבא לבנון במבצע נגד הארגון באוגוסט 1983. בתגובה אמל תקף בצורה מאורגנת מתוך השכונות השיעיות את עמדות צבא לבנון בדרום ביירות, ליד נמל התעופה ועל חוף הים. במערב ביירות לוחמי אמל תפסו מספר עמדות של צבא לבנון. בתגובה נכנס צבא לבנון למערב ביירות בכוח של חטיבה (3,000 חיילים) ועם טנקים. כעבור מספר ימים של הפגזות נכבשה מערב ביירות מידי השיעים. פרבריה הדרומיים של הבירה, שאליהם נסוגו לוחמי אמל, נכבשו בסוף אוגוסט לאחר חטיפתם של חמישה חיילים מצבא לבנון. שני פיגועים שבוצעו על ידי מתאבדים שיעים, כנראה מארגון אמל אל-אסלאמיה או חזבאללה ב-23 באוקטובר, גבו את חייהם של 241 נחתים אמריקנים ו-58 צנחנים צרפתים. בתגובה הפציצו האמריקנים, חיל האוויר הישראלי והצרפתים מחנות אימונים של אמל וארגונים שיעים אחרים בבקאע. חטיפות זרים מלבד שבייתו של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 על ידי איש הארגון מוסטפא דיראני, ביצע אמל, בדומה למליציות אחרות במלחמת האזרחים, רצף של חטיפות של גורמים זרים. בין הפעולות הבולטות היו חטיפת מטוס ירדני ב-11 ביוני 1985 על ידי גורמים שכנראה עזבו את אמל בשם "חטיבת האימאם א-צדר" שדרשו את גירושם של כל הפלסטינים מלבנון. שלושה ימים לאחר מכן שיתפו פעולה חזבאללה ואמל בחטיפה של מטוס TWA בטיסה מאתונה לרומא בדרישה לשחרור אסירים שיעים בישראל, כווית וספרד. 39 תיירים אמריקנים הוחזקו על ידי אמל במחנה הפליטים בורג' אל-בראג'נה עד סוף חודש יולי. אמל שינתה את דרישתה לשחרור 753 אסירים שיעים שישראל החזיקה במעצר. בסוף יוני ישראל שחררה כ-700 איש מקרב האסירים. כל המשוחררים נחקרו על ידי אמל בחשד שהם משתפי פעולה עם ישראל, לפחות שניים מהם הוצאו להורג בפומבי לאחר החקירות. את מרבית חטיפות האזרחים המערביים ביצע חזבאללה או ארגונים המשויכים אליו, אמל ביצעה שמונה חטיפות כאלו (לעומת 51 של חזבאללה). מאבקים פנימיים בפברואר 1984 התחדשו הקרבות בין אמל וחיילים סורים לבין צבא לבנון; חיילים מחטיבה 6 השיעית של צבא לבנון ערקו ונלחמו לצד אמל. לאחר עזיבת הכוח הבין-לאומי בסוף פברואר, השתלט אמל על בסיס הנחתים בנמל התעופה של ביירות וכל מערב ביירות נותרה בידי השיעים והדרוזים. באפריל 1985 התחזקו המאבקים הפנים מוסלמיים על השליטה במערב הבירה, כשאמל נלחמת לצד הדרוזים ובתמיכה סורית נגד המיליציה הסונית המוראביטון. חודש לאחר מכן נאבקו לוחמי אמל נגד בני בריתם לשעבר הדרוזים (שלחמו במפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית). מאבק זה התחדש שוב בנובמבר של אותה השנה. במלחמת המחנות (1985–1987) הוביל אמל בתמיכת סוריה את הלחימה נגד לוחמי אש"ף שזכו לתמיכת הדרוזים. אמל לא הצליחה לכבוש לאורך זמן את מחנות הפליטים הפלסטינים והלחימה החלישה אותה, בעוד יריבתה חזבאללה מתחזקת. המאבק נגד חזבאללה עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להיאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול חזבאללה. ב-6 במאי 1988 תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמי משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים, שנבהלו מהיחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות חי"ר והפסיקו את הלחימה. המשא ומתן נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל: אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו הפסקת אש ב-25 במאי. הוסכם כי לשטח המריבה ייכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים עמד על כ-300 איש בפחות מחודש לחימה. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סוריים הפסיקו אותם. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-1 בינואר 1989, חזבאללה ביצע תקיפת פתע ב-7 בינואר על כפרים תומכי אמל באזור צידון והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-30 בינואר חתמו הצדדים על הסכם שלום בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-4 ביולי 1989. לאחר הפסד אמל, הכריז נביה ברי על פירוק המיליציה וקרא ללוחמים להשתלב בחטיבה השישית (השיעית) של צבא לבנון. בספטמבר 1997 אירע אסון השייטת, כאשר כוח של שייטת 13 נכנס ללבנון במטרה לחסל בכיר בארגון. מארב של חזבאללה זיהה אותם והתפתח קרב שבו נהרגו 12 לוחמים. כיום אמל תמכה בהסכם טאיף שסיים את מלחמת האזרחים בלבנון והקנה לסוריה דריסת רגל משמעותית בלבנון. לאורך השנים תמכה אמל בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ונהנתה מחסותה כדי להתחזק בזירה הפוליטית ולהשתתף בממשלות השונות. לאחר ההתנקשות ברפיק אל-חרירי ב-2005 התנגדה אמל לנסיגה הסורית מלבנון והתנועה לא השתתפה במהפכת הארזים. יו"ר תנועת אמל, נביה ברי, נבחר ליו"ר הפרלמנט בשנים 1992, 1996, 2000 ו-2005. כיום אמל מחזיקה ב-14 מתוך 128 המושבים בפרלמנט הלבנוני ומייצגת בעיקר את השיעים המתונים. בתחילת מלחמת לבנון השנייה הועבר לירושלים מסר חשאי מנביה ברי שהבטיח שלוחמי אמל יימנעו מפעולה, אם ישראל תימנע מלפגוע בתשתיות ואנשי אמל. הקריאה הושבה ריקם בדמות תקיפה על מפקדת אמל בביירות ביולי 2006. לוחמי אמל הצטרפו ללחימה לצד חזבאללה, ולפחות 8 מאנשיהם נהרגו בעימותים. עד המשבר הקואליציוני בלבנון ב-2006 סביב הקמת בית הדין הבין-לאומי לשיפוט החשודים ברצח חרירי, הייתה אמל חברה בממשלת סניורה, אולם ב-13 בנובמבר 2006 התפטרו שני שרי אמל (האחראים על תיקי הבריאות והחקלאות) מהממשלה. בתחילת המשבר ניסתה אמל לגשר בין חזבאללה לבין תומכי סניורה וקראה להמשך "הדיאלוג הלאומי". במחאות האחרונות של האופוזיציה גם אמל קראה להחלפת ממשלת סניורה. כיום מסרב נביה ברי, יו"ר הפרלמנט, לכנס את המחוקקים כדי לדון באישור בית הדין בתואנה כי האישור שהתבצע בממשלה היה לא חוקתי, בשל התפטרות השרים השיעים מהממשלה טרם ההצבעה (על-פי חוקת לבנון על הממשלה לייצג את כל הפלגים במדינה). לאחר 17 חודשים של קיפאון פוליטי, חזבאללה ניצל את החלטת ממשלת לבנון על פירוק תשתית התקשורת העצמאית של חזבאללה בלבנון לפתיחת עימות חמוש. בלחימה זו, שהתמקדה בבירה ביירות, השתתפו לוחמי אמל לצד לוחמי חזבאללה נגד חמושים בודדים מצד מפלגתו של סעד חרירי. המפלגה נחלשה בבחירות 2022 ואיבדה שני מושבים. עם זאת אמל נותרה המפלגה הגדולה ביותר בקרב השיעים בפרלמנט עם 15 מושבים. במהלך מלחמת חרבות ברזל לקחה התנועה חלק בהתקפות נגד ישראל במסגרת החזית הצפונית של המלחמה. נטען כי התנועה פרסה את לוחמיה בכל הכפרים לאורך גבול ישראל–לבנון, אך גם נטען שהשתתפותה היא סמלית ונעשית תחת חסות חזבאללה. לקריאה נוספת פואד עג'מי, האימאם הנעלם: מוסא אל-צדר והשיעה של לבנון; [תרגם מאנגלית עמי שמיר]. תל אביב: עם עובד, מהדורה ראשונה 1988, מהדורה שנייה תשס"ו 2006. שמעון שפירא, חזבאללה בין איראן ולבנון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000 אדם ארנון, למות בבירות. הוצאת אסטרולוג, 2007 קישורים חיצוניים דיווח רשת "יא-ליבנאן" אודות הלחימה בין אמל לחזבאללה ב-1987, סרטון בערבית עם כתוביות באנגלית ביוטיוב. "The case of the Labenese Amal" in Leonard Weinberg, Ami Pedahzur, Political Parties and Terrorist Groups, Taylor & Francis, 2009, pages 118-120 הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:לבנון: מפלגות קטגוריה:לבנון: מיליציות קטגוריה:מתואלים קטגוריה:ציר ההתנגדות קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1975 קטגוריה:מפלגות אנטי-ציוניות קטגוריה:מפלגות שמרניות קטגוריה:מפלגות אסלאמיות קטגוריה:ארגוני טרור שיעיים	2024-10-13T09:41:13
הטלאי הצהוב	240px\|ממוזער\|אשה יהודייה ובתה ברחוב בברלין, 1941 שמאל\|ממוזער\|240px\|יהודים בגטו לודז', 1940, נושאים טלאי צהוב על בגדיהם הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. במרכז המגן דוד הייתה מודפסת המילה יהודי, בהתאם לארץ שבה אולצו היהודים לענוד את הטלאי, למשל בארצות דוברות גרמנית הודפסה המילה Jude בהולנד הודפסה המילה Jood וכדומה. היו ארצות שבהן היהודים אולצו לענוד סיכות עם אות מקומית שסימנה את המילה יהודי. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם, בחלק ממדינות אירופה ענדו היהודים "סרט לבן" על הזרוע עם מגן דוד בצבע כחול או שחור. הטלאי הצהוב או כל אות זיהוי אחר הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית. היסטוריה הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם מופיע כבר בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר", המיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אל-ח'טאב (המאה ה-7) או עומר בן עבד אל-עזיז (המאה ה-8). עומר השני (ח'ליפה בשנים 717–720) ציווה על היהודים לענוד סימן מזהה ליהדותם (שנקרא giyār). אל-מתוכל הראשון (ח'ליפה בשנים 847–861) תמך בפקודה המקורית והרחיב אותה. המושל הסרצני של סיציליה בשנת 887/8 הורה ליהודים לענוד טלאי בצורת חמור על בגדיהם, ללבוש חגורה בצבע צהוב ולחבוש כובע מיוחד. במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים, או נשיאת סמל על בגדיהם. בדומה לטלאי הצהוב כאות קלון בתקופת השואה, בחלק ממדינות אירופה ענדו היהודים "סרט לבן" על הזרוע עם מגן דוד בצבע כחול או שחור. הצבע הכתום/חרדל בטלאי בגרמניה הנאצית הגיע במקורו מאיראן של ימי הביניים בשם אותו עיקרון תפיסתי: בשתי הארצות אוכלוסיית הרוב היא הגזע הארי שצבע עורו הוא לבן. ולכן ליהודים הנחותים ייחסו את הצבע הכתום/חרדל לאמור שהם לא שייכים לגזע. במאה ה-13 הנהיגה האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס התשיעי חובת לבישת צלב צהוב על בגדיהם החיצוניים של הקתרים בדרום צרפת. באותה התקופה חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת ושליטים של מספר ממלכות נוצריות נוספות באירופה, וטלאי צהוב בצורת לוחות הברית על לבושם על ידי אדוארד הראשון, מלך אנגליה. באמצע המאה ה-16, לאחר גירוש יהודי העיר וירצבורג, על ידי הקיסר פרדיננד הראשון, הותרה כניסתם של יהודים לעיר, לצורכי מסחר בלבד, והם חויבו לשלם "מכס גוף" ולשאת על בגדיהם טלאי צהוב בצורת עיגול לצורכי זיהוי. במאה ה-16 האימפריה הספווית ששלטה באזור איראן חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים בהם חיוב לבישת בטלאי צהוב. הפילוסוף הגרמני יעקב פרידריך פריז, אחד ההוגים הליברלים הבולטים של זמנו, פרסם במחצית הראשונה של המאה ה-19, בכתב העת של אוניברסיטת היידלברג, חיבור בשם "על הסכנה הנשקפת לרווחתו ולאופיו של העם הגרמני מצד היהודים", בו הציע בין היתר לחייב את היהודים לענוד על בגדיהם אות מיוחד, שיבחין אותם מהאוכלוסייה הכללית. במאה ה-20 ברומן "אלטנוילנד" מאת תאודור הרצל, שפורסם בשנת 1902, במהלך שיחה על מצב היהודים אומרת אחת הדמויות: "רואה אני שיהיה על כולנו לחזור ולענוד את הטלאי הכתום". מאידך, חברי "מסדר הכבוד היהודי" סומלו - בחזונו של הרצל - בסרט צהוב, שאמור היה להזכיר את "הזמנים הקשים ביותר בתולדות עמנו...". את הסרט הצהוב ש"אבותינו האומללים והנאמנים נאלצו לענוד כאות קלון, הפכנו לאות כבוד". הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה העגומים של השואה. ההצעה לשים אות היכר ביהודים הועלתה לראשונה על ידי ריינהרד היידריך בדיון שהתקיים בעקבות פרעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938. היהודים חויבו לענוד אותו בראשונה ב-1939 בפולין, לאחר כיבושה על ידי הנאצים, על פי התקנות - על הבגד העליון. הוא עוצב בצורת מגן דוד, עליו נכתבה המילה "יהודי" בשפה המקומית: בגרמנית: Jude, בצרפתית: Juif, בהולנדית: Jood. הכתב היה בדרך כלל בגופן שנראה כלקוח מספרים עתיקים. הטלאי היה אות קלון שמטרתו הייתה לסמן את היהודים, להבדילם מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. בתקנות נקבע שהטלאי הצהוב יהיה לפחות בגודל עשרה סנטימטרים או בגודל אגרוף. בתחילה השתנו התקנות ממקום למקום, ובמקומות אחדים חויבו היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. יהודים שלא ענדו את הטלאי או הסימן היו צפויים לעונשי קנס, מאסר והוצאה להורג ללא משפט באמצעות ירי מיידי. בספטמבר 1941 הונהגה חובת הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה. גרמניה הנאצית ניסתה להשליט את חובת ענידת הטלאי הצהוב בארצות שכבשה, אך נתקלה בחלק מהן (צרפת, דנמרק ובולגריה) בהתנגדות מסוגים שונים. במקרה שהייתה התנגדות חזקה מדי כמו בצרפת ובדנמרק - לא כפו נציגי השלטון המקומי של גרמניה הנאצית בחוזקה את הטלאי הצהוב (ובדנמרק לא הונהגה חובה זו כלל). הסופר יחיאל די-נור תיאר את הפעם הראשונה שיצא מן הבית לרחובות הגטו כשטלאי צהוב תפור למעילו: "נדמה היה לי שמכל הבתים, מכל החלונות, מכל הצדדים, אפילו אבני הרחוב, מורים עלי באצבע ואומרים: 'הריהו מסומן!'". בספרו "בית הבובות" תיאר די-נור את תהליך ההסתגלות של היהודים לענידת הטלאי: "בראשונה, כשיצאה הגזירה מלפני הגרמנים שעל כל היהודים לענוד את אות־הקלון היהודי על זרועם השמאלית, הכאיב הדבר... לכתחילה נמנעו רבים מלצאת אל הרחוב, לבל ייראו באות־הקלון על זרועם. לאחר זמן קצר נהפך הדבר להרגל... החיים בגיטו שוב נהגו כמנהגם, ואיש לא שם אל לב, אף לא זכר, כי על שרוולו השמאלי כרוך אות־הקלון. אדרבה: הורים הקפידו על ילדיהם וילדים על הוריהם, לפני יציאתם אל הרחוב, לבל ישכחו, חלילה, לענוד את אות־הקלון. בבתים מסודרים הייתה תלויה מעל לכף־המנעול של הדלת הפונה לרחוב הכתובת: 'כלום לא שכחת את אות־הקלון?!' הייתה זו מעין מזוזה חדשה... במשפחות שבהן עדיין הקפידו על הניקיון, הייתה האם כובסת בשארית הסבון שברשותה את כל סרטי־הקלון, למען יענדו הילדים בשבת... כלות בגיטו הגישו שי לחתניהן סרטי־קלון עשויים משי, אשר רקמו עליהם בחוטי משי כחול את המלה הגרמנית JUDE בתוך מגן־דוד... וכך התרגלו הכל להיות מסומנים. ואז יצאה הגזירה החדשה: 'אות־היהודים יהא תפור על מקום הלב!' בתחילה הכאיב גם זה, ואולם מיד התרגלו לכך... דעת רבים הייתה נוחה משינוי זה, שכן אות־היהודים התפוּר לבגד פוטר אותם מן הדאגה התמידית שמא ישכחוהו ויצאו אל הרחוב בלתי־מסומנים". הנערה אווה היימן תיארה ביומנה ב-5 באפריל 1944 את היום בו נאלצה לענוד את הטלאי: "היום באה מארישקה [העוזרת של המשפחה] לקחתני מאצל האננים ותפרה כוכב-טלאי על מעיל האביב השחום שלי, במהודק היטב, בדיוק מעל לבי... בדרכי אל סבתא לואיזה, נפגשתי עם המכוכבים. אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל-כך, בראש מורכן". כחלק מהסכם השילומים ופיצויים ששולמו ליהודים נפגעי הנאצים, החלו הגרמנים בשלב מסוים לשלם פיצוי על שחייבו יהודים לשאת בגטאות טלאי זיהוי על בגדיהם. במסמכים הגרמניים הוא כונה "הכוכב היהודי" או "כוכב היהודים". בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הורה משטר הטליבאן באפגניסטן על חובת נשיאת טלאי צהוב להינדים. ייצוגיו בתרבות הישראלית הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה המובהקים והעגומים של השואה, לצד תאי הגזים, המשרפות ומחנות ההשמדה, והוא מיוצג גם בהקשרים אחרים בתרבות הישראלית: המחזה 'מבדולח לעשן' שעלה בתיאטרון הקאמרי ומתאר את קורותיה של הישיבה שהתקיימה ב-1938 לאחר ליל הבדולח, חושף כיצד קורם הרעיון עור וגידים והופך להיות חלק בלתי נפרד מהתקנות הגרמניות שיושתו אחר-כך על כל היהודים בארצות הכבושות תחת הרייך. אנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" של האמן גרשון קניספל (הממוקמת בחיפה) מעוצבת בצורת טלאי צהוב תלת-ממדי. צבע החולצה של שחקני קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב נקבע לצהוב בעקבות רעיון של השחקן יוסף מרימוביץ' כאות הזדהות עם יהדות אירופה. לעיטור הגבורה של צה"ל נבחר הצבע הצהוב בשל הטלאי הצהוב שהוצמד ליהודים במזרח אירופה במהלך השואה. בראש הוועדה שהמליצה על עיצובם של עיטורי צה"ל עמד האלוף אפרים בן ארצי, אשר נימק את בחירת הצבע לעיטור באומרו כי: "בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבוה ביותר בא כמשקל שכנגד לניסיון להטיל קלון בצבע זה על יהודים מאז המאה השביעית והרצל חוזה המדינה כתב כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב". בגדי להקת הליווי של עופרה חזה, כאשר יצגה את ישראל בשנת 1983 באירויזיון שהתקיים במינכן גרמניה עם השיר "חי", נבחרו להיות בצבע צהוב, כהתרסה על הטלאי הצהוב. שימוש בטלאי הצהוב בשיח הפוליטי בישראל 250px\|ממוזער\|הפגנה בעד זכויות פליטים בארצות הברית, ניו יורק, 2017 בעבר היו גורמים פוליטיים שונים בישראל שעשו שימוש בסמל הטלאי הצהוב על מנת לזעזע את דעת הקהל בארץ ובכך להעביר את מסריהם הפוליטיים: בהפגנה נגד הסכם השילומים שנערכה ב-7 בינואר 1952 בכיכר ציון בירושלים, רבים מהנאספים נשאו תגים דמויי הטלאי הצהוב, כאשר מתחת למלה JUDE, הודפסו המילים "זכור את אשר עשה לך עמלק". במהלך מאבקם נגד פינוי ימית, ענדו תושבי העיירה לבגדיהם טלאים צהובים דוגמת הטלאי של הגטו. לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות, וכן במהלך הפינוי עצמו, ענדו חלק ממתנגדי ההתנתקות טלאי כתום בצורת מגן דוד, כדי להשוות את פינוי היהודים מרצועת עזה לגירוש יהודים במהלך השואה, ובכך לזעזע את דעת הקהל בארץ. צבע הטלאי היה כתום, כיוון שצבע זה סימל את המאבק נגד הפינוי. בגלל הביקורת הציבורית הרבה הן מהימין והן מהשמאל ביקשה מועצת יש"ע לעצור את יוזמת הטלאי הכתום. ב-31 בדצמבר 2011 הפגינו חרדים בכיכר השבת בירושלים, כשחלקם עונדים טלאי צהוב ולובשים מדי אסירים במחנות ריכוז, להעברת המסר: "החילונים מתנהגים אלינו כמו נאצים". סוגי טלאים ראו גם אות קלון כובע היהודים הטלאי העגול (ימי הביניים) סימון אסירים במחנות ריכוז נאציים לקריאה נוספת יעקב גלר, הטלאי הצהוב ברומניה, ילקוט מורשת, ס"ב, תשנ"ז-1997, עמ' 53 - 65. קישורים חיצוניים הטלאי הצהוב - סרטון מתוך אתר יד ושם סימני זיהוי שיהודים אולצו לשאת בתקופת השואה, באתר יד ושם מאמר על סימון יהודים בתקופת השואה, בתוך כתב העת "יד ושם: ירושלים", באתר יד ושם הטלאי הצהוב, אתר יד ושם טלאי צהוב - מתוך ריאיון עם אדולף אייכמן שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור" תיאטרון הקאמרי, המחזה המלא 'מבדולח לעשן' מאת ז'אק אטלי בעיבודה ובימוייה של אורי אגוז, הדיון אודות הטלאי הצהוב, https://www.youtube.com/watch?v=BYKyzJQth5c שלום צבר, כובע היהודים והסימן הצהוב הטלאי במדינות השונות, The Holocaust Memorial Center (מיאמי, ארצות הברית) יצירות אמנות עם טלאי צהוב טלאי צהוב, באתר "אתרוג" פליטי חרב עם הטלאי הצהוב מגיעים לארץ ישראל, 1944? לאה מזור, מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך הערות שוליים קטגוריה:סימון אזרחים ואסירים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית קטגוריה:חקיקה אנטישמית בגרמניה הנאצית	2024-08-29T22:57:07
מספר רציונלי	ממוזער\|250px\|דוגמאות למספרים רציונלים בין 0 ל-1 מספר רציונלי הוא מספר אשר ניתן להצגה כמנה של מספרים שלמים, הנקראים מונה ומכנה. לדוגמה, כל מספר שלם z הוא מספר רציונלי, משום שאפשר לכתוב אותו בצורה . אפשר להציג כל מספר רציונלי כשבר בדרכים רבות. למשל, המספר יכול להיכתב גם בתור או . עם זאת, לכל מספר יש הצגה מצומצמת אחת ויחידה, שבה המונה והמכנה זרים זה לזה, והמכנה חיובי. הקבוצה הכוללת את כל המספרים הרציונליים עם פעולות החיבור והכפל שלהם היא מבנה אלגברי, הנקרא שדה. לשדה זה קוראים שדה המספרים הרציונליים, ומקובל לסמן אותו באות . ממוזער\|400px\|מספר רציונלי הוא היחס בין שני מספרים שלמים. בתמונה ניתן לראות מספרים רציונליים בכתיבה עשרונית וכשברים. אריתמטיקה של המספרים הרציונליים שני מספרים רציונליים שווים זה לזה אם . פעולות החיבור והכפל עבור מספרים רציונליים מוגדרות לפי הנוסחאות הבאות: (זהו חיבור על פי מכנה משותף). . לכל מספר רציונלי קיים הופכי חיבורי: . לכל מספר רציונלי שונה מאפס () קיים הופכי כפלי: . על כן, על המספרים הרציונליים מוגדרות גם פעולות החיסור והחילוק. בנייה פורמלית של המספרים הרציונליים שמאל\|ממוזער\|400px\|כל אחד מהישרים באיור מייצג מחלקת שקילות של זוג סדור . החיתוך עם הישר b=1 (הישר האדום) מדגים כיצד הגדרה זו מתיישבת עם האינטואיציה שדה המספרים הרציונליים הוא מערכת מספרים, שאותה אפשר לבנות מתוך המספרים השלמים באמצעות שימוש בזוגות סדורים. ראשית, נתחיל מהקבוצה של כל הזוגות הסדורים בהם האיבר הראשון שלם, והשני טבעי, כלומר, . על קבוצה זו נגדיר פעולות של כפל וחיבור, תוך הסתמכות על הגדרתם בקבוצת המספרים השלמים: . כעת, כדי שהמספרים שהגדרנו יקיימו את התכונה שמספרים בעלי אותו צמצום הם שווים, נגדיר את יחס השקילות על הקבוצה: . נראה כי זהו באמת יחס שקילות: רפלקסיביות: (כי כפל בשלמים הוא קומוטטיבי ולכן . סימטריות: אם אז (כי שוויון הוא סימטרי) ולכן אם אז . טרנזיטיביות: נניח כי אז . נכפול את השוויון השני ב ונקבל . נציב את השוויון הראשון בשני ונקבל . כעת, ולכן ניתן לצמצם בו, ונקבל , כלומר . כעת נגדיר את קבוצת המספרים הרציונליים בתור קבוצת המנה של יחס השקילות. כלומר: כל מספר רציונלי הוא אוסף הזוגות הסדורים שמקיימים זה עם זה. נותר להראות כי החיבור והכפל שהגדרנו נותרים מוגדרים היטב גם על קבוצת המנה - כלומר, שניתן לכפול ולחבר מחלקות שקילות באמצעות נציגים בלי חשיבות לבחירת הנציג. חיבור: נניח כי . צריך להראות כי . כלומר, יש להראות . כלומר, יש להראות . כעת: וזה מה שרצינו להוכיח (הסתמכנו על כך שעל פי הנתון, ). כפל: נניח כי . צריך להראות כי . כלומר, יש להראות . כלומר, יש להראות . וזה ברור מיידית מכך ש. ניתן גם להגדיר סדר מלא על קבוצת המספרים הרציונליים: . ניתן להראות על ידי בדיקה ישירה של האקסיומות כי קבוצת המספרים הרציונליים יחד עם פעולות החיבור והכפל שמוגדרות עליה מהווה שדה - זהו שדה המספרים הרציונליים. בצורה זו נבנה שדה מקבוצת המספרים השלמים, שהיא חוג בלבד. בניית המספרים הרציונליים היא מקרה פרטי של בניית שדה שברים מתחום שלמות (תחום שלמות הוא חוג קומוטטיבי שאין בו מחלקי אפס). תכונות המספרים הרציונליים צפיפות כקבוצה סדורה, המספרים הרציונליים מהווים קבוצה צפופה: עבור כל שני מספרים רציונליים, ניתן למצוא מספר רציונלי שגדול מהקטן יותר וקטן מהגדול יותר (למעשה, יש אינסוף כאלו). כמו כן, כאשר מסתכלים על הישר הממשי בתור מרחב מטרי, ניתן להתקרב כרצוננו לכל מספר ממשי באמצעות מספרים רציונליים, כלומר, המספרים הרציונליים הם קבוצה צפופה בממשיים. עוצמה שמאל\|ממוזער\|250px\|בניית סדרה מהמספרים הרציונליים קיומו של סידור כמו זה הנראה בתמונה מוכיח שניתן לכתוב את קבוצת הזוגות הסדורים של מספרים טבעיים כסדרה. זה מוכיח כי קבוצת הרציונליים האי-שליליים היא בת מנייה, משום שיש התאמה עליהם מאוסף הזוגות של מספרים טבעיים (ניתן לדלג על שבר שהמספרים שבמונה ובמכנה שלו אינם זרים). אם נבצע את אותו התהליך עם הזוגות הסדורים של מספר טבעי ומספר שלילי נקבל שגם קבוצה זו בת מנייה. בסך הכול נקבל פונקציה חד-חד-ערכית ועל בין השלמים לרציונליים. היות שיש התאמה חד-חד-ערכית ועל בין השלמים לטבעיים, הסידור דלעיל מהווה הוכחה שקיימת התאמה חד-חד ערכית ועל בין קבוצת המספרים הטבעיים לקבוצת המספרים הרציונליים, ועל כן המספרים הרציונליים הם קבוצה בת מנייה (ראו הוכחה נוספת בערך קבוצה בת מנייה). ההתאמה בין קבוצת הזוגות הסדורים של מספרים טבעיים למספרים הטבעיים, המתוארת בתמונה לעיל, ניתנת באופן מפורש על ידי פונקציית ה"זיווג" של קנטור, אשר אותה אנו יכולים להגדיר בשני אופנים, כיוון שאנחנו יכולים להניח כי אפס הוא מספר טבעי או להניח שלא. התאמה זו, כפי שמראה הסידור בתמונה (המתאים לפונקציה העליונה), היא אכן חד-חד-ערכית ועל. דרך פשוטה להוכיח זאת פורמלית היא להראות שהיא הפיכה, כלומר שלכל מספר טבעי המתקבל על ידיה, ניתן למצוא זוג סדור יחיד של מספרים טבעיים אשר עבורו הפונקציה נותנת מספר זה. ראו גם שבר שבר מחזורי מספר אי-רציונלי מספר ממשי קישורים חיצוניים הוכחה לכך שפונקציית ה"זיווג" של קנטור היא הפיכה הערות שוליים קטגוריה:תורת המספרים קטגוריה:הוכחות קטגוריה:מספרים ממשיים	2024-08-20T13:26:40
אלפרד דרייפוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|כלאו של דרייפוס באי השדים שמאל\|ממוזער\|250px\|איור בעיתון פריזאי המתאר את טקס שלילת הדרגות של אלפרד דרייפוס, 5 בינואר 1895. 250px\|ממוזער\|שמאל\|הפסל "מחווה לסרן דרייפוס" ברחוב אחד העם בתל אביב אלפרד דרייפוס (בצרפתית: Alfred Dreyfus; 9 באוקטובר 1859 – 12 ביולי 1935) היה יהודי-צרפתי אשר שימש כקצין בצבא צרפת, והופלל באשמת בגידה ובריגול על לא עוול בכפו, בפרשה שזכתה לשם "פרשת דרייפוס". קורות חייו אלפרד דרייפוס נולד ב-9 באוקטובר 1859 למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת מהעיר מילוז שבאלזס, אשר עסקה בייצור טקסטיל, והיה הצעיר מבין תשעה ילדים. משפחת דרייפוס מתייחסת למשפחת טריוויש שהם צאצאים ישירים של רש"י. אלפרד עבר עם משפחתו לפריז לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, אשר הובילה לסיפוחה של אלזס-לורן לאימפריה הגרמנית ב-1871. כילד בן 11, מאורעות מלחמת צרפת–פרוסיה השאירו את חותמם על דרייפוס. כניסת הכוחות הפרוסיים לעיר מולדתו ב-1871 השפיעה על החלטתו להתגייס לצבא. בשנת 1877 התקבל לקורס הצוערים באקול פוליטקניק, וסיים את לימודיו ב-1880. משם המשיך לקורס לקציני ארטילריה בן שנתיים באקדמיה הצבאית בפונטנבלו, שלאחריו קיבל מינוי קצין בגדוד בצבא הצרפתי. בשנת 1885 עלה לדרגת לויטננט, וב-1889 עלה לדרגת קפיטן (סרן). הגנרל מיריבל, אשר העריך את כישוריו, הכניס אותו ב-1 בינואר 1893 למשרה במטה הכללי, שם היה היהודי היחיד. בשנת 1894 גילה השירות החשאי הצרפתי שמסמך צבאי סודי נשלח בידי קצין צרפתי לשגרירות גרמניה בצרפת. העדויות נגד דרייפוס היו מפוקפקות (נראה שפרדיננד אסטרהאזי היה המדליף), אך לממסד הצרפתי היה נוח להטיל את האשמה על דרייפוס היהודי. לאחר משפט צבאי, שבו השופטים קיבלו ראיות סודיות שלא הובאו לידיעת ההגנה, הורשע דרייפוס בעוון בגידה ונידון למאסר עולם ולגירוש לאי השדים. גם דרגותיו נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל שנערך ב-5 בינואר 1895. יש הסוברים כי מודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים, המתחדדת דווקא בעת המודרנית, הועמקה כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח הנויה פרייה פרסה בפריז. עם זאת, לסברה זו, לה תרם הרצל עצמו כשאמר ב-1899 "לציוני עשה אותי משפט דרייפוס", אין שום אחיזה במציאות. ראשית, כאשר הואשם דרייפוס בבגידה (אוקטובר 1894), רק דרייפוס ואסתרהאזי ידעו שמדובר בעלילת שווא. שנית, ביומנו של הרצל שהחל להכתב בחודש מאי 1895, אין שום התייחסות לנושא דרייפוס, שעדיין לא הפך ל'פרשה' (כאמור לעיל, נקודת המפנה בנושא חלה בינואר 1898). שלישית, הרצל פרסם את ספרו 'מדינת היהודים' בפברואר 1896, לפחות שנה וחצי לפני שעניין דרייפוס הפך ל'פרשה'. לבסוף, הנחת היסוד המובלעת בקישור המוטעה בין עניין דרייפוס לבין ציוניותו של הרצל, היא שהרצל גילה בשל עניין דרייפוס (בעיקר טקס ההשפלה שהתקיים בינואר 1895), את האנטישמיות. והרי מדובר בשטות מוחלטת: הרצל הכיר אנטישמיות על בשרו עוד מהימים בהם חי בווינה, עיר בה ראש העיר נבחר על בסיס מצע אנטישמי. בנוסף, הרצל שהגיע לפריז ב-1892, הספיק לכתוב על האנטישמיות כמה וכמה מאמרים. על השאלה מדוע הרצל העיד על עצמו כאילו פרשת דרייפוס הפכה אותו לציוני, התשובה פשוטה למדי: ב-1899 שמעו של דרייפוס כמו גם מעשה הנבלה שנעשה לו הגיעו לכל פינות תבל, אפילו ליפן שם לא חי ולו יהודי אחד, ולכן להרצל היה נוח לעשות שימוש בפרשת דרייפוס לצורך גיוס תמיכה לרעיון הציוני. משפחתו של דרייפוס, בעיקר אחיו, מתייה דרייפוס, נאבקה בכל כוחה לביטול פסק הדין. נקודת המפנה הייתה ב-13 בינואר 1898, כאשר פרסם הסופר אמיל זולא מכתב גלוי שכותרתו "אני מאשים...!" (בצרפתית: J'accuse). זולא האשים את שופטיו של דרייפוס בהוצאת דיבה בזדון. בפברואר נמצא זולא עצמו אשם בהוצאת דיבה. לדרייפוס נערך משפט נוסף ב-1899, הוא שוב נמצא אשם בבגידה, אך עונשו הוקל לעשר שנות מאסר באי השדים בשל "סיבות מקלות", ולאחר עשרה ימים, ולאחר שדרייפוס הסכים שלא לערער על פסק הדין, הוא קיבל חנינה. במכתב מ"אי השדים" כתב דרייפוס לאשתו לוסי: "כבודי שייך לי. זה הנכס שאני מוריש לילדי. את הכבוד הזה תבעתי מארצי." ב-1904 תבע דרייפוס חקירה חדשה, וב-12 ביולי 1906 הכריז בית המשפט לערעורים כי דרייפוס חף מכל פשע. הוא הוחזר לצבא הצרפתי והועלה לדרגת מייג'ור (רב-סרן) ובנוסף הוענק לו אות אביר לגיון הכבוד בטקס פומבי. שהותו באי השדים גרמה לדרייפוס בעיות בריאותיות, ובאוקטובר 1907 הוא נאלץ לפרוש מהצבא. בטקס העברת אפרו של אמיל זולא לפנתאון ב-1908 נורה דרייפוס על ידי לואי גרגורי, עיתונאי מתוסכל, ונפצע קל בידו. במלחמת העולם הראשונה התנדב דרייפוס, בדרגת לויטננט קולונל (סגן-אלוף), לתפקיד פעיל בצבא הצרפתי, ואף שירת תקופה מסוימת בחזית והיה מהמפקדים שהובילו את החזרתם של חבלי אלזס ולורן לצרפת. בסוף המלחמה הוענקה לדרייפוס דרגת "קצין לגיון הכבוד". אלפרד דרייפוס נפטר ב-12 ביולי 1935, ונקבר בבית הקברות מונפרנאס. בנו של דרייפוס, פייר, שירת אף הוא כקצין ארטילריה. הוא השתתף במספר קרבות במלחמת העולם הראשונה ואף זכה בעיטור צלב המלחמה. נכדתו של דרייפוס, מדלן לוי נרצחה באושוויץ. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית ומספרו ARC. Ms. Var. 548. בתרבות שמאל\|ממוזער\|אלפרד דרייפוס בן 74, 1934 ז'ורז' מלייס ביים סרט על דרייפוס ב-1899 (אולי הסרט הפוליטי המובהק הראשון בתולדות הקולנוע). ב-1937 נעשה סרט ביוגרפי על אמיל זולא ובפרט על פרשת דרייפוס בשם "חייו של אמיל זולא". בסרט שיחקו פול מוני בתור אמיל וג'וזף שילדקראוט בתור דרייפוס. הסרט זכה לביקורות מהללות והוא אף זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. ב-1994 הונפק בול דואר ישראלי "100 שנה לפרשת דרייפוס". ב־2014 יצא לאור "קצין ומרגל", רומן מאת רוברט האריס, עוסק בפרשת דרייפוס מנקודת מבטו של קולונל ז'ורז' פיקאר מהמודיעין שחשף את הבוגד האמיתי ואת העובדה שדרייפוס חף מפשע ושילם על כך בפיטוריו מהצבא ובמאסר. הספר תורגם לעברית ויצא שנה לאחר מכן. הספר עובד לסרט קולנוע צרפתי (במקור בצרפתית: J'accuse, "אני מאשים...!", על שם מאמרו של אמיל זולא שהביא לבדיקה מחודשת של הפרשה; בתרגום לאנגלית ולעברית: "קצין ומרגל") בבימויו של רומן פולנסקי ובכיכובם של ז'אן דוז'רדן ולואי גארל. יצא לאקרנים ב-30 באוגוסט 2019. ב-28 בנובמבר 2018 הוסר הלוט מעל פסל גדול של אלפרד דרייפוס ברחוב אחד העם בתל אביב מול מגדל שלום מאיר. זה העתק מפסל דומה שהוצב בפריז ב-1986. הפסל מראה את דרייפוס העומד זקוף ומניף את חרבו שנשברה בפרהסיה בטקס משפיל. ב-2018 פורסם המחזה ׳איש המאה׳ שכתב המחזאי יהושע סובול על פרשת דרייפוס. המחזה מתאר את מהלך האירועים המשוער שהוביל להאשמת דרייפוס בבגידה ואת תהליך זיכויו מספר שנים לאחר מכן. ממוזער\|קברו של אלפרד דרייפוס ראו גם אמיל זולא אוגוסט מרסייה אדואר דרימון אני מאשים...! קישורים חיצוניים דרייפוס: קורותיה של משפחה יהודית צרפתית, כחלק מאתר הספרייה הלאומית https://www.youtube.com/watch?v=CVwe80cp9MQ סרט על פרשת דרייפוס בבימויו של ג'ורג' מלייס. 1906 :Dreyfus réhabilité על פרשת דרייפוס באתר משרד התרבות הצרפתי טקסטים על אודות אלפרד דרייפוס באתר האספה הלאומית הצרפתית אתר העיר מולהוס, sur le centenaire de la réhabilitation du capitaine Alfred Dreyfus דורי, נ' (2004). פרשת דרייפוס והשתקפותה בשני רומנים בלאדינו. לאדינאר, 3, 125-113. אלפרד דרייפוס, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים הערות שוליים * קטגוריה:אנשי צבא צרפתים קטגוריה:יהודים בצבא צרפת קטגוריה:מורשעים שזוכו קטגוריה:אנשי העת החדשה קטגוריה:יהודים צרפתים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק קטגוריה:קצינים בלגיון הכבוד קטגוריה:יהודים אנשי הכוחות המזוינים של צרפת במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1859 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1935	2024-08-01T02:34:41
בעל-חצור	REDIRECT בעל_חצור	2015-09-26T11:07:07
הומל	ממוזער\|346x346 פיקסלים\|הומל, הגימנסיה. גלויה של תחילת המאה ה-20. ממוזער\|300x300 פיקסלים\|בית טיפוסי בהומל, 2015 ממוזער\|315x315 פיקסלים\|ילדים יהודים ברחוב הטירה ותחנת הרכבת בהומל לפני המהפכה הקומוניסטית ממוזער\|312x312 פיקסלים\|בית הכנסת הגדול בהומל ממוזער\|315x315 פיקסלים\|תצוגה הממחישה את שלביה ההיסטוריים השונים של העיר הומל הומל (בבלארוסית: Гомель; בהיגוי רוסי: גומל; במקורות עבריים גם הומיל) היא העיר השנייה בגודלה בבלארוס ובירת המחוז הקרוי על שמה בדרום-מזרח המדינה. העיר שוכנת לצדו של נהר הסוז' כ-280 ק"מ דרום-מזרחית לבירה מינסק בקרבה יחסית לגבול עם אוקראינה ולכור הגרעיני צ'רנוביל. לפי אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2023 אוכלוסיית העיר מנתה 501,802 תושבים. היסטוריה לראשונה נזכרת ב-1142 בדברי הימים של איפטייב. הייתה חלק מנסיכות צ'רניגוב. ב-1335 נהייתה לחלק מהנסיכות הליטאית. העיר הייתה נחלת הנסיך פטריקי נורינונטוביץ', אחיינו של הנסיך אלגירדס. ב-1500 בעקבות קרב ודרוש צורפה לנסיכות מוסקבה. ב-1535 הצבא הפולני-ליטאי כבש את העיר חזרה מהמוסקבאים, וב-1537 המוסקבאים ויתרו על העיר סופית. לקראת סוף המאה ה-16 העיר שימשה כקו הגנה נגד פלישות הטטרים של קרים לאיחוד הפולני-ליטאי. ב-1670 קיבלה העיר זכויות מגדבורג. בעקבות חלוקת פולין הראשונה ב-1772 היא צורפה לאימפריה הרוסית. מבחינה אדמיניסטרטיבית, בתקופה הרוסית העיר שינתה פעמים רבות את מעמדה. בין 1773- 1777 היא שימשה כמרכז אזור הומל בתוך פרובינציית רוגצ'וב, לאחר מכן עד 1852 שימשה בפלך בליץ של פרובינציית רוגצ'וב. עד 1917 השתייכה העיר לפלך מוהילב. ב-1 במרץ 1918 נכבשה על ידי הצבא הגרמני ושנה לאחר מכן, ב-14 בינואר 1919, נכנס לעיר הצבא האדום וצירף אותה חזרה לרוסיה (שהפכה ב - 1922 לברית המועצות). ב-1926 העיר צורפה אל הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס והפכה למרכז אזור הומל וגליל הומל. ב-1937 הפכה העיר למרכז מחוז הומל, הכפוף ישירות לשלטון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס. ממוזער\|318x318 פיקסלים\|רחוב רומיאנטסב בהומל. שנת 1890 ממוזער\|237x237 פיקסלים\|תוכנית כללית של העיר הומל, 1830. יהדות הומל ממוזער\|240x240 פיקסלים\|איור המתאר את המבצר בהומל במאה ה-12 הקהילה היהודית ידועה בעיר מהמאה ה-16. העיר מוזכרת בספר יוון מצולה של ר' נתן נטע הנובר. תנועת החסידות זכתה לתפוצה רבה בין היהודים, עד שברוב בתי הכנסת התפללו בנוסח ספרד. אחת מהחסידיות הדומיננטיות בקרב יהודי בלארוס הייתה חסידות חב"ד, והעיר הומל הייתה ממבצריה החשובים. בין היתר, נודע החסיד יצחק אייזיק אפשטיין שכיהן כרב העיר שנים רבות. בין 1910–1921 הרב אברהם אלישיב, אביו של הרב יוסף שלום אלישיב שימש כרב העיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו לעיר פליטים רבים מהאזורים הפנימיים של בלארוס, ומספר היהודים הגיע ל-80,000 איש. בסוף המאה ה-19 חיו בעיר שניים מגדולי "תנועת המוסר", הרב ראובן דב דסלר (תלמידו של ה"סבא מקלם") ובנו הרב אליהו אליעזר דסלר (בעל ה-"מכתב מאליהו"). ב-1903, בזמן הפרעות בקישינב, הייתה בהומל קבוצה של יהודים צעירים, שהשתייכו לקבוצות מהפכניות סוציאליסטיות. כשהפורעים הגיעו לעיירתם, הם ארגנו הגנה (עם סכינים, קלשונים וכו') כנגד הפורעים, בלמו בגופם את הפרעות והצליחו להניס את התוקפים. לאחר האירוע הזה הם שמעו שהמשטרה הצארית מחפשת אותם. היה ברור להם שבחקירה שתהיה הם יזומנו למשרדי הבולשת, וגורלם יהיה יותר רע משל הפורעים. חלקם עזבו את רוסיה ועלו לא"י. בארץ הם נקראו "הקבוצה ההומלית", או בהגייה רוסית: "הקבוצה הגומלית". עוד יהודים עם תפיסת עולם דומה התחילו להגיע לארץ ישראל טיפין טיפין, ואלו היו ראשוני העלייה השנייה. בסיומה של המאה התשע עשרה, נפתח בהומל חדר מתוקן שהתפרסם כמוצלח במיוחד. לימדו בו יש"י אדלר, קדיש סילמן, יחיאל היילפרין, ש.ח. ברכוז. מורים של ערים ועיירות אחרות וכן אישי ציבור יהודיים (למשל: אחד העם, שמעון דובנוב ובוקי בן יגלי) באו לצפות בחדר המתוקן של הומל וללמוד מדרכיו. בשנות השלושים חיו בגומל כ-41,000 יהודים – כשליש מכלל תושביה. באוגוסט 1941 כבשו הגרמנים את העיר לאחר קרבות במהלכם התפנו רוב יהודי העיר מזרחה עם הצבא האדום הנסוג. הגרמנים ריכזו את היהודים בגטאות, החלו לרצוח בהם בספטמבר 1941 ועד נובמבר רצחו את כל היהודים שעוד נותרו בהומל (נרצחו כ-4,000 יהודים בתקופת הכיבוש הנאצי). ערים תאומות להומל יש 13 ערים תאומות: ראו גם הומל (מועדון כדורגל) קישורים חיצוניים ממוזער\|מדליית הנצחה של העיר הומל הערות שוליים * קטגוריה:מחוז הומל: ערים קטגוריה:קהילות יהודיות בבלארוס קטגוריה:גטאות בבלארוס קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-12	2024-09-01T23:13:18
התפלגות	שמאל\|ממוזער\|250px\|אחוזי ההתפלגות הנורמלית מסביב לממוצע (ציר הסימטריה) לפי סטיות תקן. בסטטיסטיקה ותורת ההסתברות, התפלגות (לפי האקדמיה ללשון הִתְפַּלְּגוּת־הַהִסְתַּבְּרוּת או באנגלית: probability distribution) היא מרכיב בסיסי בתיאור ההתנהגות של תופעה או תהליך שיש בהם היבטים אקראיים. מרחב ההסתברות מהווה את קבוצת כל התוצאות האפשריות של התהליך, וההתפלגות קובעת מהו הסיכוי של כל מאורע, ובכך מאפשרת להבדיל בין תהליכים אקראיים שונים המתרחשים באותו מרחב. למשל, נוכל לבדוק גובהן של נשים בוגרות באוכלוסייה. כל מדידה של גובהה של אישה מסוימת, נקראת "מאורע". נמצא כי מאורעות שבהם נמדדים גבהים כמו 160 ס"מ או 165 ס"מ שכיחים למדי, ואילו מאורעות שבהם נמדדים גבהים כמו 180 ס"מ או 150 ס"מ שכיחים פחות. אם למשתנה מקרי יש התפלגות עם פרמטרים: , נהוג לסמן זאת על ידי: . מבחינה טכנית, התפלגות היא פונקציית מידת הסתברות המוגדרת על הקבוצות המדידות במרחב מדיד; קיומה של פונקציה כזו הופך את המרחב למרחב מידה שהוא למעשה מרחב הסתברות. במילים אחרות, ההתפלגות היא פונקציה, הקובעת את הסיכוי לכל מאורע אפשרי. התפלגות בדידה והתפלגות רציפה מבחינים בין שני סוגים עיקריים של התפלגויות: התפלגות בדידה – נוסחה או טבלה, המתאימה, לכל מאורע אפשרי, מספר חיובי בין 0 ל-1, שהוא ההסתברות של אותו מאורע. אם ההסתברות של מאורע מסוים קרוב ל-1, המאורע נחשב שכיח. אם הסתברות המאורע קרובה ל-0, המאורע נחשב נדיר. התפלגות רציפה – פונקציה המתאימה, לכל קטע ממשי, את ההסתברות של אותו קטע, באופן שמקיים את אקסיומות ההסתברות, וכך שההסתברות לכל נקודה היא אפס. קיימת גם התפלגות שאינה בדידה ואינה רציפה (או התפלגות שהיא בחלקה רציפה ובחלקה בדידה) – פונקציה המתאימה, לכל קטע ממשי, את ההסתברות של אותו קטע, באופן שמקיים את אקסיומות ההסתברות, וכך שקיימות נקודות שהסתברותן חיובית, אולם סכום הסתברויות אלה קטן מ־1. את הסוג השני (והשלישי) אפשר להכליל להתפלגויות המוגדרות על מרחבים רב־ממדיים. ההתפלגות מתייחסת למשתנה מקרי, העשוי לקבל ערכים בקבוצה נתונה (סופית, או מוכלת בישר הממשי). במקרה הראשון, ההתפלגות מתארת את הסיכויים לכל תופעה מן הסוג . במקרה השני, ההתפלגות של המשתנה מתארת בקטע את ההסתברות , כלומר, ההסתברות לכך שהמשתנה יקבל ערך בקטע . פונקציית הצטברות של משתנה ממשי כל משתנה מקרי המקבל ערכים ממשיים, מאפשר להגדיר פונקציית הצטברות (או "פונקציית התפלגות מצטברת"), לפי הנוסחה . הפונקציה מתארת את הסיכוי למאורע , כאשר הוא מספר ממשי, ולכן היא מונוטונית עולה עם . מאידך, פונקציית ההצטברות מאפשרת לחשב את הסיכוי לכך שהמשתנה ייפול בקטע נתון, וכך קשורות התכונות שלה באופן הדוק לתכונות של המשתנה המקרי. עבור משתנה מקרי בדיד, המקבל מספר בן מנייה של ערכים, פונקציית ההצטברות היא קבועה למקוטעין. התפלגות נקראת רציפה אם פונקציית הצטברות ההסתברות שלה רציפה. התפלגויות רציפות בהחלט הן כאלה שניתן לבטא באמצעות פונקציית צפיפות , על ידי אינטגרל: (ישנן התפלגויות רציפות שאינן רציפות בהחלט, ראו פונקציה סינגולרית). הפונקציה נדרשת להיות מוגדרת על הממשיים, אי־שלילית, אינטגרבילית לפי לבג, ולקיים את התנאי . במקרה כזה , ומכאן שפונקציית ההצטברות נדרשת להיות פונקציה גזירה, ולא סתם רציפה. התומך של התפלגות היא הקבוצה הסגורה הקטנה ביותר שלמשלים שלה הסתברות אפס (מידה אפס). רשימת התפלגויות חשובות לכמה התפלגויות שהן בעלות חשיבות תאורטית או מעשית רבה יש שמות: התפלגויות בדידות בעלות תומך סופי ההתפלגות המנוונת ב־, שבה מקבל בוודאות את הערך . התפלגות זו אמנם אינה אקראית, אך היא עונה על ההגדרה של משתנה מקרי. התפלגות זו מאפשרת לראות קבועים כמקרה פרטי של משתנים מקריים. ההתפלגות האחידה הבדידה, שבה לכל האיברים בקבוצה סופית הסתברות שווה. זו אמורה להיות ההתפלגות של מטבע הוגן, קובייה הוגנת, רולטה או חפיסת קלפים שנטרפה היטב. כמו כן, ניתן להשתמש במדידות של מצבים קוונטיים כדי לייצר משתנים מקריים אחידים. אולם כל אלה הם מכשירים פיזיים או מכניים, הסובלים מפגמים והפרעות, כך שההתפלגות האחידה היא רק קירוב של התנהגותם. במחשבים ספרתיים, סדרות פסאודו-אקראיות משמשות ליצירת התפלגות בדידה אחידה אקראית מבחינה סטטיסטית. התפלגות ברנולי, שבה הערך 1 מתקבל בהסתברות והערך 0 בהסתברות . ההתפלגות הבינומית, שמתארת את מספר ההצלחות בסדרה סופית של ניסויי כן/לא בלתי תלויים. ההתפלגות ההיפרגאומטרית, שמתארת את מספר ההצלחות ב־ הניסויים הראשונים מתוך סדרה של ניסויי כן/לא, כאשר מספר ההצלחות הכולל בסדרה ידוע. בעלות תומך אינסופי ההתפלגות הגאומטרית, שמתארת את מספר הניסיונות הדרושים לקבלת ההצלחה הראשונה בסדרה של ניסויי כן/לא בלתי תלויים. התפלגות בינומית שלילית, הכללה של ההתפלגות הגאומטרית להצלחה ה־. התפלגות פואסון, שמתארת את מספר המאורעות הנדירים שהתרחשו בפרק זמן מסוים. התפלגויות רציפות בעלות קטע סופי כתומך ההתפלגות האחידה הרציפה על , שבה כל הנקודות בקטע סופי הן שוות־סיכוי. התפלגות בטא על , שההתפלגות האחידה הרציפה על היא מקרה פרטי שלה, ושיש לה שימושים בהערכת סיכויי הצלחה. ההתפלגות המשולשת על . בעלות קרן כתומך, בדרך כלל ההתפלגות המעריכית, המתארת את משך הזמן בין מאורעות אקראיים נדירים. התפלגות גמא, המתארת את הזמן עד התרחשותו של המאורע הנדיר ה־י. (ראו גם התפלגות ארלנג) התפלגות כי בריבוע, שהיא סכום הריבועים של משתנים נורמליים בלתי תלויים. התפלגות זו היא מקרה פרטי של התפלגות גמא. משמשת כמבחן כמותי לטיב ההתאמה בין אוסף מדידות ובין פונקציה אנליטית שאמורה לתאר את התנהגות הגודל הנמדד. ההתפלגות הלוג־נורמלית, המתארת משתנים שניתנים להצגה כמכפלה של הרבה משתנים קטנים בלתי תלויים חיוביים. התפלגות וייבול, שההתפלגות המעריכית היא מקרה פרטי שלה, משמשת כמודל למשך חייהם של מכשירים טכניים. התפלגות F, שהיא ההתפלגות של היחס בין שני משתנים נורמליים, המשמשת בניתוח שונות. התפלגות בולצמן, שיש לה חשיבות בפיזיקה סטטיסטית, המתארת את ההסתברויות של רמות אנרגיה שונות במערכת שנמצאת בשיווי משקל תרמי. בין המקרים פרטיים: התפלגות גיבס התפלגות מקסוול-בולצמן התפלגות בוז-איינשטיין התפלגות פרמי-דיראק התפלגות זטא, שיש לה שימושים בסטטיסטיקה שימושית ובמכניקה סטטיסטית, ושעשויה לעניין חוקרים בתורת המספרים. בעלות תומך שהוא כל הישר הממשי ההתפלגות הנורמלית, הקרויה גם התפלגות גאוסיאנית או עקומת פעמון. היא שכיחה מאוד בטבע ובסטטיסטיקה הודות למשפט הגבול המרכזי; כל משתנה שניתן להצגה כסכום של הרבה משתנים קטנים בלתי תלויים הוא נורמלי בקירוב. התפלגות t של סטודנט, השימושית באומדן ממוצעים לא ידועים של אוכלוסיות גאוסיאניות. התפלגות קושי, דוגמה להתפלגות שאין לה תוחלת או שונות. בפיזיקה היא נקראת בדרך כלל התפלגות לורנץ, והיא התפלגות האנרגיה של מצב בלתי יציב במכניקת הקוונטים. ראו גם מונחים קשורים בתורת הסתברות: הסתברות משתנה מקרי פונקציית הצטברות, נקראת גם "פונקציית התפלגות מצטברת" פונקציית צפיפות, או "פונקציית צפיפות הסתברות" נראות מונחים קשורים בתורת המידה: מידה (מתמטיקה) מידת לבג מידה אפס סיגמא-אלגברה אינטגרל לבג קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:תורת ההסתברות קטגוריה:סטטיסטיקה it:Variabile casuale#Distribuzione di probabilità	2024-08-01T02:34:51
אנליזה נומרית	אַנַלִיזָה נוּמֶרִית היא ענף של המתמטיקה השימושית, אשר עוסק בשיטות יעילות לפתרון מקורב של בעיות מספריות של המתמטיקה הרציפה, כולל הערכת השגיאה הכרוכה בחישובים מקורבים שכאלה. אנליזה נומרית מאפשרת לפתור בעיות כמו מציאת שורשים של פונקציות (למשל פולינומים ממעלה גבוהה, פונקציות טריגונומטריות וכדומה), חישוב אינטגרלים של פונקציות לא אנליטיות, ובעיות אחרות שקשה עד בלתי אפשרי למצוא להן פתרון אנליטי המתאים לכל פרמטר אפשרי. זהו כלי חיוני, שכן לרוב התופעות בטבע לא קיים תיאור פונקציונלי פשוט. העיקרון העומד בבסיס האנליזה הנומרית הוא שיש בעיות חישוביות שאי אפשר לפתור במדויק, וגם את אלו שאפשר לפתור, לפעמים עדיף למצוא להן תשובה מקורבת ויעילה בתוך תחומי שגיאה נתונים. אנליזה נומרית משמשת לפתרון בעיות בתחומי ההנדסה והפיזיקה, ויישומים נוספים כגון רפואה, עסקים, מדעי החיים, מדעי החברה ואפילו אומנות. הגידול בכוח המחשוב הביא לשימוש גדל והולך במודלים מתמטיים בכל תחומי המדע. לדוגמה: משוואות דיפרנציאליות רגילות משמשות במדעי החלל (לחיזוי של תנועות כוכבים וגלקסיות), חישובים מקורבים של אלגברה ליניארית חשובים לניתוח מידע, שרשראות מרקוב משמשות בלמידת חיזוקים ובביולוגיה, מציאת נקודת מינימום לפונקציה חשובה בתחומים של למידת מכונה ואופטימיזציה. הקדמה כללית היסטוריה למרות הזיקה ההדוקה של התחום למדעי המחשב, התחום של אנליזה נומרית הקדים את המצאת המחשבים במאות רבות. אינטרפולציה ליניארית הייתה כבר בשימוש לפני יותר מאלפיים שנים. ושיטות מתקדמות יותר כבר הופיעו בתשעת הפרקים של אמנות המתמטיקה שמתוארך לשנת 179 לספירה. הרבה מתמטיקאים מפורסמים תרמו במהלך ההיסטוריה תרומות נכבדות לתחום, ניתן לראות זאת משמות חלק מהאלגוריתמים בתחום, לדוגמה שיטת ניוטון-רפסון, צורת לגראנז' לחישוב אינטרפולציה, שיטת החילוץ של גאוס ושיטת אוילר. כדי להקל על החישובים ביד שהיו ארוכים ומסורבלים, נוצרו ספרים שהכילו נוסחאות ומידע רב (לדוגמה מקדמי פונקציה וערכי פונקציה בנקודות מסוימות). על ידי חיבור של נוסחאות ושימוש במידע שהיה בטבלאות ניתן היה להגיע להערכות נומריות טובות. כיום בעידן המחשב, טבלאות ובהן ערכי הפונקציות שימושיות פחות, אף על פי שרשימה של נוסחאות עדיין יכולה להיות שימושית. שיטות ישירות ואיטרטיביות שיטות ישירות מחשבות את הפתרון במספר סופי של צעדים. השיטות הללו היו נותנות פתרון מדויק אם הן היו מופעלות בדיוק אינסופי. למעשה, במציאות משתמשים בדיוק מוגבל (בגלל מגבלות זיכרון), ולכן השיטות הללו נותנות קירוב של הפתרון (בהנחה של יציבות נומרית). בין השיטות הללו ניתן למצוא את שיטת החילוץ של גאוס, פירוק QR בעבור פתרון של מערכת משוואות ליניארית, ואת שיטת הסימפלקס בעבור תכנון ליניארי. בניגוד לשיטות ישירות, שיטות איטרטיביות לא אמורות להחזיר את הפתרון המדויק תוך מספר סופי של צעדים. שיטות איטרטיביות מתחילות מניחוש התחלתי כדי לייצר סדרת קירובים טובים יותר ויותר לפתרון בעיה נתונה, כאשר הקירוב ה-n-י מחושב על ידי הקירובים שלפניו. הקירובים יתכנסו לפתרון המדויק בדרך כלל רק לאחר אינסוף איטרציות (גבול סדרת הקירובים הוא הפתרון). ומבחני התכנסות נועדו להחליט מתי פתרון מדיוק מספיק נמצא. אפילו אם היה נעשה שימוש בדיוק אינסופי, שיטות אלו בדרך כלל תתכנסנה לפתרון במספר סופי של צעדים. שיטת ניוטון-רפסון, שיטת החצייה, שיטת גאוס-זיידל ושיטת יעקובי למציאת ערכים עצמיים הן דוגמאות לשיטות איטרטיביות. שיטות איטרטיביות יופעלו בדרך כלל על בעיות שאין להן שיטה ישירה לפתרון. אולם נפוץ השימוש בהן גם במקרים שקיים פתרון ישיר אבל מספר הצעדים הנדרשים כדי לחשבו הוא גדול מדי, ולכן מסתפקים בקירוב לפתרון. שיטה טובה מקיימת את שלוש התכונות הבאות: דיוק – על האומדן הנומרי להיות מדויק ככל האפשר. הדבר דורש מהאלגוריתם להיות יציב מבחינה נומרית כפי שמוסבר בחלק הבא. איכות – על האלגוריתם לספק פתרונות מספקים לבעיות רבות, ועליו לידע את המשתמש עד כמה התוצאה מדויקת, כלומר עליו להיות מסוגל לאמוד את שיעור השגיאה. מהירות – קריטריון נוסף למדידת איכותו של אלגוריתם הוא המהירות בה הוא מסוגל לספק תוצאות. על סיבוכיותו של אלגוריתם טוב להיות נמוכה. לעיתים קרובות התכונות הללו באות זו על חשבונה של האחרת. למשל, בדרך כלל שיטה אחת תהיה בעלת התכנסות מהירה (ודיוק מופחת) בעוד שהשנייה תהיה יותר מדויקת (אבל זמן התכנסות ארוך יותר). פירוש הדבר שאין אלגוריתם שהוא הטוב ביותר בכל המקרים. שיטה נפוצה להתמודד עם המצב היא לשלב כמה שיטות ביחד, כלומר לקבל תוצאה מקורבת משיטה א' ובתוצאה הזו להשתמש כניחוש התחלתי לשיטה ב' (לדוגמה, אפשר להריץ שיטה בעלת התכנסות גבוהה כדי לקבל פתרון מקורב שקרוב יחסית לפתרון המוחלט ואז להכניס את הפתרון בתור ניחוש לשיטה בעלת התכנסות מדויקת (איטית יותר), וכיוון שהניחוש ההתחלתי של השיטה הזו קרוב לפתרון המוחלט לא ייקח לה הרבה זמן לקבל תוצאה מדויקת. וכך אפשר להבטיח גם התכנסות מהירה וגם התכנסות מדויקת). אף על פי שאנליזה נומרית עושה שימוש באקסיומות, תאוריות והוכחות תאורטיות, היא יכולה להשתמש בתוצאות אמפיריות של חישובי מחשב על מנת לחקור שיטות חדשות ולנתח בעיות. בכך היא ייחודית בהשוואה לתחומי מתמטיקה אחרים. תחומי מחקר אינטרפולציה, אקסטרפולציה ורגרסיה אינטרפולציה פותרת את הבעיה הבאה: בהינתן הערך של פונקציה לא ידועה בכמה נקודות, מהו הערך של הפונקציה בנקודה אחרת שנמצאת בין הנקודות הנתונות? אקסטרפולציה מאוד דומה לאינטרפולציה, רק שהנקודה שאת ערכה רוצים לדעת היא מחוץ לתחום הנקודות הנתונות. רגרסיה גם דומה, אולם ההנחה ברגרסיה היא שהנתונים לא מדויקים בהכרח. בהינתן הערך של פונקציה לא ידועה בכמה נקודות (עם שגיאה), רגרסיה מאפשרת לחשב את הפונקציה המקורית. חישוב אינטגרלים בעוד שחלק מהאינטגרלים ניתן לחשב באמצעות שיטות אנליטיות הרי יש אינטגרלים אותם לא ניתן לחשב בצורה כזאת. לדוגמה לא קיים פתרון אנליטי לאינטגרל , אולם למרות זאת הוא ניתן לחישוב בצורה נומרית. שיטות נפוצות הן: נוסחאות ניוטון-קוטס (שמקרה פרטי שלהן הוא שיטת הטרפז) שמחלקת את האורך לקטעים שווים, שיטת רומברג (שיטה העושה שימוש בשיטת הטרפז עם מרווחים לא קבועים), שיטת גאוס ושיטת מונטה קרלו. שיטות אלו גם מתחלקות לשיטות פתוחות (לא עושות שימוש בנקודות הקצה, אלא רק בנקודות פנימיות של התחום), ושיטות סגורות (עושות שימוש בכל הנקודות הנתונות). פתרון משוואות ומערכות משוואות בעיה בסיסית אחרת היא חישוב פתרון למשוואה נתונה. שני המקרים העיקריים הם משוואות ליניאריות, ומשוואות לא ליניאריות. לדוגמה היא משוואה ליניארית, בעוד אינה ליניארית. מאמץ רב הושקע לאורך השנים בפיתוח שיטות לפתרון של מערכת משוואות ליניאריות. שיטות ישירות כגון שיטת האלימינציה של גאוס. וכאלו שמתבססות על פירוק המטריצה כגון פירוק LU ופירוק QR למטריצות כלליות ופירוק שולסקי כאשר המטריצה היא הרמיטית חיובית. שיטות איטרטיביות כגון שיטת גאוס-זיידל מועדפות בדרך כלל כאשר מספר המשתנים גדול. שיטות לפתרון משוואות לא ליניאריות כוללות את שיטת ניוטון רפסון, וכדי לפתור מערכת משוואות לא ליניארית קיימות שיטות כמו Gradient descent. פתרון משוואות דיפרנציאליות אנליזה נומרית עוסקת גם בחישוב פתרונות (מקורבים) למשוואות דיפרנציאליות, בין אם המשוואה היא משוואה דיפרנציאלית רגילה ובין אם היא משוואה דיפרנציאלית חלקית. מכיוון שקיימים מקרים רבים בהם לא ניתן לפתור את המשוואה באופן אנליטי (למשל עבור בעיה של התפשטות קול בחדר מרובע, הוספת שולחן יוצרת בעיה שאינה פתירה באופן אנליטי). שיטות לפתרון משוואות דיפרנציאליות חלקיות כוללות בין היתר את שיטת האלמנטים הסופיים ואת שיטת ההפרש הסופי בתחום הזמן. שתיהן עושות שימוש בחלוקת המרחב לקטעים קטנים בהתאם לדיוק הרצוי, כך שבין אזורים אלו ההבדלים בערך הפונקציה הנעלמת קטנים. אופטימיזציה בעיות אופטימיזציה מבקשות למצוא את הנקודה שבה ערך הפונקציה יהיה מקסימלי (או מינימלי). בדרך כלל על הנקודה לקיים אילוצים שונים (לדוגמה להיות בתוך תחום מסוים). בעיות אופטימיזציה ידועות הן לדוגמה תכנון ליניארי (כאשר פונקציית המטרה והאילוצים הם ליניאריים), תכנון לא-ליניארי (כאשר לפחות אחת מהפונקציות אינה ליניארית), אופטימיזציה קמורה, תכנון ליניארי בשלמים ועוד. האלגוריתמים המוכרים ביותר לפתרון בעיות אופטימיזציה הם אלגוריתם הסימפלקס בעבור בעיות תכנון ליניארי, Gradient descent למציאת מינימום של פונקציה ושיטת פורד-פלקרסון (ומימושים יעילים שלה כגון אלגוריתם אדמונדס-קארפ ואלגוריתם דיניץ) בעבור בעיות זרימה. שימושים חברות כלי רכב יכולות לשפר את הבטיחות ברכבים על ידי סימולציות של התנגשויות. סימולציות כאלו דורשות פתרון למשוואות דיפרנציאליות חלקיות בצורה נומרית. קרנות גידור משתמשות בשיטות נומריות כדי לחזות ערכים של מניות. חברות תעופה משתמשות באלגוריתמי אופטימיזציה כדי לקבוע את מחיר כרטיס הטיסה, סוגי המטוסים, וכמויות הדלק שידרשו כדי למקסם את הרווחים. חברות ביטוח משתמשות בשיטות נומריות בשביל חישובים אקטואריים. בתחומים רבים של למידת מכונה נעשה שימוש רב באופטימיזציה (כדי למצוא את הפעולה הטובה ביותר לסוכן). בביולוגיה, שרשראות מרקוב ומשוואות דיפרנציאליות סטוכסטיות חיוניות לסימולציות של תאים. דוגמה שמאל\|ממוזער אנליזה נומרית מאפשרת להפוך תוצאות מתמטיות אבסטרקטיות (למשל ) לתוצאות עשרוניות. אנליזה נומרית אפשרה למשל למחשב (ל-Word ליתר דיוק) לצייר את העיגול הבא: קוטרו של העיגול הוא 4.76 ס"מ והנקודה הכחולה ממוקמת ב-45 מעלות יחסית למרכז העיגול (הנקודה השחורה). החישוב נעשה בדרך הבאה, בהנחה כי מרכז העיגול הוא ראשית הצירים (זאת הנחה סבירה כי אפשר להביא את החלון למצב כזה על ידי הגדרות כלליות שלו, בלי צורך לשנות את החישוב עצמו): קובעים זווית=0 משתמשים בפיתוח טיילור עד לסדר רביעי (או אחר) על מנת לחשב את החישובים הבאים ( מייצגים את הפיקסל שבהם רוצים לצייר, מייצג את רדיוס המעגל, מייצגת את הזווית, הסוגריים המרובעים מציינים לקחת ערך שלם, החישובים נעשים ברדיאנים): מגדילים את הזווית ב-, מחשבים את הנוסחאות הקודמות וחוזרים על סעיף זה 200 פעמים. בציור זה משתמשים באנליזה נומרית בצורה פשוטה יחסית פעמיים, בשני המקרים מדובר על שימוש בפיתוח טיילור שהוא קירוב של טור טיילור המתמטי. השימוש הוא על מנת לחשב את הפונקציות הטריגונומטריות שאינן נמנות עם הפעולות הבסיסיות שהמעבד יכול לבצע (כמו חיבור). אנליזה נומרית נדרשה גם בשביל לקבוע את המיקום המדויק של הנקודה. לכאורה אין בעיה מכיוון שבמתמטיקה ידועה התוצאה: אולם המחשב איננו יכול לעבוד עם סימולים כמו על מנת להציבם ב- שהופיעו בחישוב המעגל אלא הוא זקוק לייצוג בינארי של הסימולים, ייצוג המושג על ידי אנליזה נומרית מאפשר למחשב (לאחר הכפלה ברדיוס המעגל) לצייר את הנקודה. קישורים חיצוניים * קטגוריה:מתמטיקה שימושית	2024-08-15T18:03:03
אסלאם שיעי	אסלאם שיעי (בערבית: شيعة; תעתיק מדויק: שיעה) הוא הזרם השני בגודלו באסלאם, המונה כ-15% מהמוסלמים בעולם (הזרם הגדול, הסונה, מונה כ-80% מהמוסלמים). השיעים רואים בעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליף הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. הם אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עומר ועות'מאן. ייסוד הזרם השיעי מיוחס לבנו של עלי, חוסין, שהוא ו-70 מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא שבעיראק בשנת 680 על ידי צבא סוני. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשוראא ובתוכו את טקס התעזיה בו הם מכים את עצמם עד זוב דם לזכר ייסוריו. בשל ההיסטוריה של רדיפת השיעים בידי הסונים, השקפת העולם השיעית ככלל קודרת ופסימית. משמעות המילה "שיעה" מלשון "סיעה", "פלג", "קבוצה". לשיעים עמוד אמונה שישי, הוולאיה, על החמישה המקובלים באסלאם, והוא האמונה שמנהיג האסלאם (אימאם) חייב להיות מזרע עלי בלבד ולו סמכות בלעדית בקדושה וחולין. השיעים גם מאמינים שבכל דור ודור, ישנו מנהיג שמתווך בין אלוהים לבין המאמינים, ובדור הנוכחי הוא נסתר ועדיין לא התגלה. לשיעים מספר ערים קדושות בנוסף על מכה ואל-מדינה המקודשות גם אצל הסונים, והחשובות שבהן הן כרבלא ונג'ף שבעיראק ומשהד וקום שבאיראן. בתוך השיעה ישנם זרמים שונים, שמאמינים בשושלות שונות של אימאמים. מאמיני זרם ה-"את'נא עשריה" (או "התריסרים") מצפים לשובו של האימאם ה-12 (שנעלם במאה ה-9) שישוב בתור מהדי באחרית הימים. התאולוגיה השיעית התאולוגיה של המוסלמים השיעים, מכילה חמישה עקרונות יסוד אשר עליהם בנויה אמונתם: ייחוד האל (בערבית: توحيد): הוא המאפיין הראשי של המונותאיזם, והוא מסמל דבר אשר הוא אחד ויחיד. אצל המוסלמים השיעים, המושג מייצג את העובדה שהאל הוא אחד ויחיד, ושאין עוד כמוהו, ושאין עוד אחד אשר ראוי לעבוד אותו מלבדו. הצדק (אלעדל): המוסלמים השיעים מאמינים בכך שקיימים דברים שהם טובים ודברים שהם רעים, ושאללה מצווה על בני האדם לעשות את הדברים הטובים ואוסר עליהם את הדברים הרעים. הנבואה: יסוד זה גורס כי אללה מינה ושלח שליחים ונביאים כדי שיעבירו אל האנושות את המסר שהוא, אללה, רוצה שהם יכירו. וכמו כן, שמוחמד הוא הנביא האחרון. מנהיגות (אימאמה): על פי תפיסת התאולוגים המוסלמים השיעים, אללה בחר ומינה מנהיגים מסוימים להוביל, להנהיג ולהדריך את האנושות, ומאמינים גם בכך שהנביא מוחמד מינה למעשה את יורשיו הרוחניים לפני מותו. יום התחייה: השיעים מאמינים ביום שבו היקום כולו יגיעו אל הקץ שלו, ולאחר מכן אללה יקים את כל האנושות לתחייה שלושת יסודות השיעה שמאל\|ממוזער\|300 פיקסלים\| קבר האימאם עלי בנג'ף, עיראק בראאה משמעה בערבית "שלילת המתנגדים", השיעים מחלקים את העולם לשלוש: מאמינים (שיעים) מוסלמים שאינם שיעים כופרים (כופרים הם עובדי אלילים או כאלה שהם אויבי האסלאם. על פי הקוראן, הנוצרים והיהודים מוגדרים כדתות מונותאיסטיות "עמי הספר" ורשאים לקיים את אמונתם) ביסוד הבראאה עומדת שלילה מוחלטת של זכויות הכופרים, והגדרתם כטמאים. הבראאה באה לידי ביטוי גם בכך שהשיעים אוסרים על נישואין עם סונים. תקייה משמעה בערבית "חובת הזהירות", התקייה באה לידי ביטוי בנכונות להסתיר את הזהות השיעית כדי לשרוד תחת שלטון עוין. השיעים נזקקו לתקיה, שכן בדרך כלל היו מיעוט תחת שלטון סוני. עקרון דומה קיים גם בדת הדרוזית. תעזרייה משמעה חסינות מטעויות של האימאם. לאימאמים לבית עלי יש השראה אלוהית מולדת הנקראת בערבית נץ. הסגולה הכריזמטית הזאת מחסנת אותם מטעויות ומאפשרת להם להנהיג את האומה המוסלמית בדרך הרצויה לפני אללה. עם זאת, השיעים ברובם נאמנים לתפיסה שמוחמד הוא חותם הנביאים ולכן לא יהיה נביא אחריו. תפוצת השיעה בעולם שמאל\|ממוזער\|350px\|העולם המוסלמי השיעים מהווים כ-15% מהעולם המוסלמי, ואוכלוסייתם הוערכה ב-2009 בכ-200 מיליון בני אדם. האוכלוסייה השיעית הגדולה ביותר נמצאת באיראן, בה כ-90% מהאוכלוסייה ולמעלה מ-65 מיליון בני אדם הם שיעים. שיעים מהווים רוב גם בעיראק (65%), בבחריין (70%) ובאזרבייג'ן (85%). אוכלוסיות שיעיות גדולות קיימות בפקיסטן (כ-10% מהאוכלוסייה, כ-20 מיליון איש), בהודו (כ-20 מיליון), בתימן (35%, כ-9 מיליון), בטורקיה (10-15%: 7-11 מיליון) ובאינדונזיה (5 מיליון). גם בלבנון הזרם הגדול ביותר הוא השיעה (35%), ואוכלוסייה גדולה קיימת גם בכווית (30%), בסוריה (15%, כמחציתם עלווים), באפגניסטן (10%-15%), בערב הסעודית (10%-15%), באיחוד האמירויות הערביות (10%), בטג'יקיסטן (7%) וקבוצות קטנות יותר במדינות המפרץ הפרסי ובארצות אפריקאיות כגון ניגריה וטנזניה. הבדלים בין השיעה והסונה שמאל\|ממוזער\|300 פיקסלים\|מקדש האימאם א-רידא, האימאם השמיני, במשהד, איראן שמאל\|ממוזער\|300 פיקסלים\| מקדש פאטמה מעצומה, אחות האימאם השמיני, בעיר קום, באיראן ההבדלים בין השיעים לסונים הם היסטוריים ותאולוגיים, כאשר המחלוקת העיקרית נובעת סביב מיהו ומי אמור להיות המנהיג הלגיטימי לאחר מות מוחמד. ההבדלים התאולוגיים הם באמונות השונות ביחס לעקרונות האסלאם - סביב אמינות החדית'ים השונים. ניתן למצוא הבדלים ביחס לתווחיד (אחדותו וצדקו של האל), נובוואה (נבואה), ואימאמיות (מנהיגות). כמו כן (בהכללה גסה) יש ביניהם הבדלים בסוג הרגש הדתי: השיעים נחשבים ליותר רגשניים, משיחיים, בעלי דת פופוליסטית, ואילו הסונים נחשבים כיותר קרים ושקולים. השיעים מאמינים כי יש אל אחד והוא אינו מוגבל בשום אופן. הם מאמינים כי האל הוא אחד במהותו ובמאפייניו, ולכן הוא אינו מורכב מחלקים (ולפיכך, אין לו צורה או גוף, ומאפייניו אינם נפרדים ממנו), כי הוא יצר כל דבר בעולם וממשיך לחיות את העולם (כלומר, הקיום של כל הדברים הוא הודות לו ורק לו), וכי אותו לבדו צריך לעבוד, וכי כל הטוב והרע בא ממנו. השיעים גם מאמינים כי האל הוא טוב וצדיק, ולכן הוא צודק בשיפוטו. לפי השיעה, האל גומל לטובים ולרעים, והוא אינו יכול לגמול רעה על טובה ולהפך. לבני האדם ניתנה הבחירה בין הטוב והרע, ובחירתם תקבע את עתידם וגורלם. הסונים מחולקים לשתי אסכולות עיקריות ביחס לתווחיד. המועתזילים דומים למדי לשיעה, אך האשערים, מאמינים כי לאל יש גוף ולכן גם צורה. הם גם בעלי אמונות שונות ביחס להיבטים אחרים של התווחיד, לדוגמה, הם מאמינים כי האל יכול לגמול רעה על טובה. לפי האשערים, גורלם ועתידם של בני האדם קבוע מראש. רוב המוסלמים הסונים מאמינים שאין לאף מוסלמי את האפשרות או היכולת לחזות או לדמיין את צורתו של האל. יש גם הבדלים ביחס לעקרונות אחרים באסלאם. עבור השיעים, נביאים/שליחים (כשהנביא אדם הוא הראשון והנביא מוחמד האחרון) מונו בידי האל ולכן הם מושלמים מכל בחינה (כלומר, באמונתם, בדיבורם, במחשבותיהם ובמעשיהם). המועתזילים שוב מחזיקים באמונות דומות לשיעה בנושאים אלה. אך האשערים מאמינים כי הנביאים הם מושלמים רק ביחס לנבואתם. המועתזילים והאשערים גם יחד חולקים על השיעה ביחס לאימאמיות. השיעים מאמינים כי האל ממנה בכל תקופה אדם מושלם על מנת להיות יורשו של הנביא ומגן האסלאם. הסונים חושבים כי יש גם אופנים אחרים למנהיגות באסלאם (כגון מלוכה). עבור השיעים, במקרה שבו המנהיג שמונה על ידי האל אינו מצוי, אז כל ממשלה אחרת שקרובה ביותר לממשלה צודקת היא אפשרית (למשל דמוקרטיה). עבור השיעה, הסיפורים והמסורות של מוחמד הם חשובים מאוד. השיעה חולק על הסונה בנושא זה, רק לגבי זה שהשיעה מחלקים בין חבריו הנאמנים של הנביא לבין אלה שהיו חבריו, אך היו פחות נאמנים ונודעו כממציאי סיפורים ואירועים היסטוריים. לפיכך, השיעים מאמינים כי את כל הסיפורים על הנביא יש לבחון בצורה רציונלית, תוך כדי בדיקה של דיוק הסיפור ומקורו. במחקר המודרני נכתב רבות כי ההיסטוריה הרשמית האיסלאמית על מה שנכתב כביכול על ידי מוחמד וממשיכיו, אין לה תימוכין היסטוריים . כן כתב המלומד w. madelung בהרחבה בספרו the succession to muhammad '1977. תהליך ההיפרדות של השיעה מהזרם העיקרי התרחש עד לשנים הסמוכות למותו של חוסיין בן עלי. תחילת המחלוקת הייתה בעיקרה סביב ירושת ההנהגה. כשעדויות סוניות ושיעיות רבות מוסרות, כי לאחר מות מוחמד, עלי בן אבי טאלב התנגד לתפיסת השלטון על ידי אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב ועות'מאן בן עפאן. שכן לפי המסורת השיעית (חדית'ים שונים) עלי בן אבי טאלב יועד על ידי מוחמד עוד בחייו לרשת את ההנהגה לאחר מותו. לפי העדויות הסוניות, השם "סונה" נכנס לשימוש לראשונה תחת המנהיגות האומאיית, על ידי אבן אבי סופיאן. בכל מקרה, לשתי הקבוצות יש הגדרות וטענות שונות לגבי האסלאם, ולכן ניתן לראות אותן כשתי קבוצות שונות כבר מההתחלה. יש הטוענים, כי השיעים מייחסים לאימאמים דרגה של אלוהות, מכיוון שהם מחשיבים אותם כמושלמים ובעלי כוח נבואי. אך השיעים אינם רואים את הכוח הזה כאלוהי, אלא כתלוי ברצונו של האל. רוב חכמי הדת הסונים בימי הביניים לא החשיבו את השיעים כחלק מהדת המוסלמית, בשל ההבדלים ביניהם בדוקטרינה. אולם, עוד בשלהי התקופה העות'מאנית ועל רקע הקולוניאליזם המערבי בארצות האסלאם פעלו חכמי הלכה סונים שהשתייכו לזרם הלאומי והרפורמי להכיר בהם כחלק מן הקהילה המוסלמית, על מנת לגייס אותם למטרות פוליטיות נגד המערב. הרקע לקרע בין השיעה והסונה, לפי השיעה השיעים טוענים, כי ירושת ההנהגה הייתה צריכה ללכת לקרוב המשפחה הקרוב ביותר משפחתית למוחמד, שכן גם לפני מותו הנביא מוחמד הכריז על עלי כמנהיג הבא שנבחר בידי האל. אך לאחר מותו של הנביא ב-632, יתר מאמיניו לא כיבדו זאת והחל מאבק על הירושה. קבוצה אחת, חסידיו של עלי, קיבלה את דבר מוחמד, אך אנשים אחרים בעלי השפעה לא קיבלו אותו (ביניהם אבו בכר, עומר אבן אל-ח'טאב, אבו עוביידה בן אל-ג'ראח וקבוצת "אנסאר") והחליטו לבחור מנהיג מביניהם ללא התייעצות עם יתר המוסלמים כולל עלי (סוג של בחירה פרלמנטרית, במקום ירושה לפי משפחה או מונרכיה). לדעת השיעים, הם הכריחו את המוסלמים האחרים לקבל את בחירתם באבו בכר. במאבק זה נהרגה בתו של מוחמד, פאטמה (אשתו של עלי) כשעומר אבן אל-ח'טאב, הח'ליפה השני, התקיף את ביתה על מנת להכניע את עלי. מנקודה זו החל הדיכוי של משפחת הנביא וחסידיהם (כלומר, השיעים), נמשך לאורך השנים במדינות הסוניות, ונמשך אף היום. השיעי מאמין כי דיכוי זה, יחד עם שחיתותו של העולם, יסתיים כאשר יופיע האימאם השנים עשר, מוחמד אל-מהדי. סוגים שונים של שיעה יש מחלוקות בקרב השיעה לגבי הירושה לאחר מותו של הנביא מוחמד, אבל הם מסכימים כי שלטונם של האימאמים נלקח מהם שלא כראוי. השיעים השביעיים: האיסמעילים הם הזרם הגדול ביותר מקרב השיעים השביעיים. השיעים החמישיים או הזיידים: זרם שנמצא בעיקר בתימן, שמאמין בארבעת הח'ליפים של האסלאם כמו הסונים, ולאחר מכן בחוסיין ובעלי, ואחר כך בזייד בן עלי. זיידים גם דוחים את הרעיון של אימאמים שממונים משמים. שני הזרמים הגדולים של השיעה מאמינים כי האימאם האחרון (השביעי או השנים עשר) הוסתר בידי האל. יש אמונות שונות ביחס לחזרתו של האימאם האחרון, המכונה "אל מהדי" - מילולית, "המודרך" או "המדריך" שיעת השנים עשר רוב השיעים נחשבים כחלק מ"שיעת השנים עשר", והם נקראים כך על מנת להבדיל בינם לבין סוגים אחרים של שיעים. שיעים אלה מאמינים במנהיגותם של שנים-עשר אימאמים לאחר מותו של מוחמד, אותם נמנה להלן. כל אימאם היה בנו של האימאם שלפניו, חוץ מחוסיין שהיה אחיו של חסן אבן עלי. לפי השיעה, האימאם לא נבחר בשל מוצאו, אלא נתמנה על ידי האל בשל מעלותיו. שמאל\|ממוזער\|300 פיקסלים\|מקדש האימאם חוסיין, האימאם השלישי, בעיר כרבלא, בעיראק שנים עשר האימאמיםמספר שם האימאם שנותיו כאימאם1עלי בן אבי טאלב632–6612חסן בן עלי661–6693חוסיין בן עלי669–6804עלי אבן חוסיין680–7135מוחמד אל-באקר713–7436ג'עפר א-צאדק743–7657מוסא אל-כאט'ם765–7998עלי א-רידא799–8189מוחמד א-תקי818–83510עלי אל-האדי835–86811חסן אל-עסכרי868–87412מוחמד (אל-מהדי)874– מוסלמים שיעים מאמינים כי עלי, חתנו של הנביא מוחמד, היה הראשון מבין שנים-עשר האימאמים, ומונה בידי מוחמד (ולפיכך בידי האל) לרשת את הנביא כמנהיגה של הקהילה המוסלמית. לפיכך, השיעים מחשיבים את שלושת הח'ליפים שירשו אותו כמנהיגים בלתי לגיטימיים, שקיבלו את השלטון כנגד רצונו וציווייו של האל ושל מוחמד. הסונים מחשיבים את שלטונם של שלושת הח'ליפים שלפני עלי (אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב ועות'מאן בן עפאן) כלגיטימיים לחלוטין, מכיוון שהם היו מבוססים על הקונצנזוס של הקהילה המוסלמית. השיעים מאמינים כי לאימאמים שלאחר הנביא מוחמד יש מעמד מיוחד. הם נחשבים כיורשים ישירים (בכל המובנים) של מוחמד, והם חסינים מטעות, מושלמים, נבחרו על ידי האל ומוסרים את דברו. עדת המַתַאוִילה בלבנון וייחודה בלבנון קיים פלג שיעי הנקרא בשם מַתַ֫אוִילה (יחיד: מוּתַוַ֫אלִי) אשר מקורו ומקור שמו הם תעלומות. אף אדם אינו יודע בוודאות את מקור מוצאו, אך ככל תעלומה ההשערות רבות. דעה רווחת כיום היא שבמקור אנשי העדה הם כורדים שישבו באיראן והועברו בתקופתו של צלאח א-דין לסוריה ומשם עברו אל סביבות הלבנון. ישנה הנחה הקובעת כי משמעות השם היא: "חסיד נאמן", כלומר חסיד נאמן לתורת עלי ויש אחרים הגורסים כי מקור השם במילה "ואליה" – נאמנות לבית עלי, אך מכל מקום אין ספק כי מקור השם הוא ורסיה זו או אחרת של השם "עלי". המתואלים מתבדלים מן הזרם השיעי, גם בשלטונם הפנימי. רוב האוכלוסייה המתואלית מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן עומדים מנהיגים חילוניים "כמו-פאודלים" הנקראים "זעמאא" (מנהיגים בערבית). הזעמאא שולטים ביד רמה באדמות שבטיהם וגובים מיסים פנימיים. נגד המנהיגים החילוניים עומדים המנהיגים הדתיים, ה"עולמא", חכמי הדת. חלק מן העולמא מוסמכים כקאדים במדינות שיעיות מובהקות. האחדות הלאומיות של המתואלים כה חזקה עד כי מעולם לא התלונן מתואלי בבית דין סוני על פסק דין שנקבע בבית דין מתואלי. אך העולמא הם חסרי יכולת ההשפעה חברתית. חוסר יכולת ההשפעה החברתית שלהם יצרה בעבר נוהג שאין העולמא מתבטאים כלל בענייני פנים, אלא רק בענייני חוץ. מצב זה כמו שהוא, היה תקף עד אחרי עלייתו של האימאם השנוי במחלוקת, מוסא אל-צאדר לשלטון בעדה. עם עלייתו של אל-צאדר לשלטון בעדה ועם ההגירה לביירות, התערער המבנה החברתי המסורתי וכוחם של ה"עולמא" התחזק. אך למרות הטלטלות, נשמר עדיין מאזן הכוחות הפנימי בתוך החברה המתואלית. שינויים מודרניים והחרפת המתח עם הסונים עד שנות ה-60 של המאה ה-20 דגלה כל עדת השיעה באידאולוגיה בסיסית של הרכנת ראש ואי-השתתפות במערכת הפוליטית במדינות בהן שהו אנשיה, מתוך ציפייה שקטה לחזרתו של האימאם הנעלם. בעיראק בה רוב האוכלוסייה הלא כורדית היא שיעית, מלכי עיראק ונשיאי עיראק היו ערבים-סונים. וכך רוב האליטה העיראקית. בלבנון בה הייתה העדה הגדולה ביותר במדינה מפוצלת, הייתה העדה המושפלת ביותר. לפי שיטת המפתח העדתי לחלוקת משרות השלטון זכו השיעים רק בתפקיד יו"ר הפרלמנט וסבלו מהתנשאות והדרה מצד כל העדות האחרות ובפרט מצדם של הנוצרים המרונים, אף על פי שהם מהווים מיעוט במדינה. בתימן היה המצב שונה. והשלטון היה בידי האימאמים השיעים. כל זאת השתנה עקב הנהגתו של האימאם מוסא א-צדר. א-צדר, שהתמנה לאימאם בראשית שנות השישים, ביקש עבור העדה הגדרה עצמית, שוויון זכויות ושיתוף בחיי המדינה באופן פעיל על ידי יוזמות של חינוך, תרבות ופעילות פוליטית. א-צדר הסתייג מן הפלסטינים הסונים, בהם ראה גורם זר ומפריע וביקש ברית עם העלווים הסורים. א-צדר יזם את הקמתה של "המועצה האסלאמית השיעית העליונה" שהוכרה בצעד חסר תקדים על ידי הפרלמנט הלבנוני ב-1967 והנהיג את "תנועת המקופחים" שתבעה שוויון זכויות עבור השיעים, בעיקר בדרום לבנון. במקביל ובחשאי, בניגוד לתדמיתו כשוחר שלום, טיפח א-צדר את המיליציה החמושה "אמל", כיוון שלא יכלה להתקיים עדה לבנונית באותה עת ללא מיליציה חמושה. בכך הפכה העדה השיעית לראשונה בהיסטוריה המודרנית לעדה בעלת מודעות, תביעות וכוח צבאי עצמאי. באותה עת קם באיראן האייתוללה ח'ומייני, שדרש והטיף לכך שהשיעה לא רק תהיה בעלת שוויון זכויות אלא תנהיג על פי תפיסת "שלטון חכם ההלכה", לפיה העולמא (מועצת החכמים) צריכים להנהיג את המדינות המוסלמיות. תפיסתו לא הייתה מוגבלת אלא גלובלית. הטפותיו צברו תומכים רבים ובשנת 1978 גורש על ידי השאה לפריז, אך שנה מאוחר יותר שב לאיראן בשיאה של המהפכה האיראנית ותפס את עמדת ההנהגה. א-צדר נעלם בלוב ב-1978 ולנעליו נכנס השיח מוחמד חוסיין פדלאללה. פדלאללה נולד בנג'ף ולמד באיראן וכך הכיר באופן עמוק את השיעה האיראנית, מאידך הוא חי רוב חייו בלבנון, בשכונה בביירות שאכלסה פליטים שיעים ופלסטינים מדרום המדינה. כך הפך פדלאללה לציר מחבר בין ההתעוררות והתסיסה השיעית באיראן לבין ההתעוררות השיעית בלבנון. אולם, בניגוד לא-צדר, שתפס את תפקידו כיוצר בידול, הפרדה וזהות נפרדת בין העדה השיעית לשאר העדות, ביקש פדלאללה לאחד בין השיעים לפלסטינים, תוך שמירת ההגמוניה השיעית. זאת בניגוד לדרכה של השיעה כל ימיה. הדבק המאחד היה שנאה למדינת ישראל. במהלך מבצע ליטני ומלחמת לבנון הראשונה הטיפה ההנהגה השיעית הדתית בהשראתו באופן חריף נגד הציונים, תוך האשמת ישראל ברצון לכבוש את לבנון. הברית בין ישראל לנוצרים, שנואי נפשם של השיעים, רק חיזקה את הדבק המאחד. על אף שפדלאללה ניסה בתחילה לרתום לצידו את "אמל", רוחו של א-צדר הייתה חזקה מדי בארגון ומשימתו לא צלחה. לפיכך הקים בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, תוך סיוע פעיל של אירן, את ארגון חזבאללה, אך לא שימש בו בתפקיד רשמי, אלא כמנהיג רוחני בלבד. התסיסה השיעית להגדרה עצמית, לשוויון זכויות ולהשתחררות מעול הסונים התפשטה במספר התפרצויות לריכוזים שיעים בעיראק, במחוזות המזרחיים של סעודיה ובבחריין. התפרצויות אלה נתמכו על ידי איראן ודוכאו על ידי השלטון הסוני, האחרונה שבהן דוכאה במסגרת ההפגנות בבחריין (2011). חגים וימים חשובים עיד אל-פיטר – חג המשותף לכלל המוסלמים ומציין את תום צום רמדאן. עיד אל-אדחא – חג המשותף לכלל המוסלמים ומציין את העלייה לרגל לאתרים הקדושים באזור מכה עשוראא – היום העשירי בחודש מוחרם, הוא החודש הראשון של השנה המוסלמית. ביום זה נהרג האימאם חוסיין בן עלי, והוא יום של אבל. חוסיין היה האימאם השלישי, והוא סמל של מות קדושים ועמידה כנגד הדיכוי של המוסלמים השיעים בידי המוסלמים הסונים. ארבעין – ביום העשרים של החודש צפר, 40 יום לאחר עשוראא. ביום זה זוכרים את ההשפלה והדיכוי של בני ביתו של חוסיין, כשהם הוגלו מכרבלא (שבמרכז עיראק) לדמשק, כשרבים מתו בדרך. עיד ע'דיר ח'ום – נחוג ב-18 בחודש ד'ו אל-חיג'ה, החודש האחרון בשנה המוסלמית. לפי אמונתם של השיעים, ביום זה בשנה ה-10 להג'רה הכריז מחמד על עלי בן אבי טאלב כעל יורשו, וזאת ליד הנחל חֻ'ם (ע'דיר בערבית פירושו נחל). אל-מובאהילה (ערבית: المباهلة) – נחוג ב-24 בד'ו אל-חיג'ה. מציין את ניצחונו של מוחמד בוויכוח לשם שמיים שערך נגד חכמי דת נוצרים שהגיעו לאל-מדינה מנג'ראן. מוולִד א-נַבּי – יום הולדתו של מוחמד, וכן יום הולדתו של האימאם ג'עפר א-צאדק (נחוג גם בחלק מהעדות הסוניות). לילת אל-בַּרַאאַה (ערבית: ليلة البراءة) או אמצע שַעבַּאן (ערבית: نصف شعبان) – הלילה שבין 14–15 בחודש שעבאן, משמעותי לכל המוסלמים אבל בעיקר לשיעים מכיוון שהוא יום הולדתו של האימאם האחרון, מוחמד אל-מהדי. ראו גם התאולוגיה השיעית עלווים דרוזים יחסי סונים-שיעים אסלאם שיעי באפגניסטן רשיד א-דין סנאן עבדאללה אלהררי חדית' ע'דיר ח'ום לקריאה נוספת אורי גולדברג, לחשוב שיעית, אוניברסיטה משודרת, הוצאת מודן, 2012. ולי נסר, התחייה השיעית: כיצד יעצבו המאבקים הפנים-אסלאמיים את העתיד, מאנגלית: צילה אלעזר (תל אביב: ידיעות ספרים, 2011). Martin Kramer (ed.), Shi'ism, Resistance and Revolution, Boulder, CO, 1987 קישורים חיצוניים בסמה אתר אל-שיראזי אתר אל-שיעה האנציקלופדיה השיעית מאגר ספרים של כותבים שיעיים מאגר מאמרים מנקודת מבט שיעית מאמרים על השיעים המודרניים מאת מרטין קרמר מאיר מ' בר-אשר, על מקום היהדות והיהודים בספרות הדתית של השיעה הקדומה, עמודים 16 - 36 הערות שוליים * קטגוריה:פלגים באסלאם	2024-10-18T10:18:10
קרל הגדול	קרל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus, בצרפתית מודרנית: Charlemagne, מבוטא "שארלמאן"; בגרמנית: Karl der Große, 2 באפריל 742/7 – 28 בינואר 814) היה מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים. קרל היה בנם של ברטארדה מלאן ופפין הגוץ וחלק מהשושלת הקרולינגית. היה מלך הפרנקים בשנים 768–814, מלך לומברדיה בשנים 774–814. הוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ברומא ב-25 בדצמבר 800 על ידי האפיפיור לאו השלישי, ועקב כך נחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה, כשהוא מחזיק כתואר "מלך הפרנקים" והתואר "הקיסר אוגוסטוס" במקביל, אם כי אימפריה זו הוקמה זמן רב אחרי מותו. בעקבות כיבושיו הוא שלט על ממלכה שהשתרעה על רוב מערב אירופה. נחשב כ"אביה של אירופה". שמו כינויו של קרל הגדול בעברית מושפע משמו בגרמנית: Karl der Große (זה האחרון נובע מן הכינוי בלטינית Carolus Magnus). שמו באנגלית של קרל הגדול – Charlemagne (מבוטא: "שארלמאן") מושפע מן הנוסח של שמו בצרפתית עתיקה, לפי הלטינית Carolus Magnus, והוא זהה לשמו בצרפתית גם עכשיו, אם כי ניתן לכנותו גם Charles le Grand, כמו בהולנדית: Karel de Grote. באיטלקית ובספרדית נהוג לקרוא לו Carlomagno. בשפות סלאביות רבות ובהונגרית, המונח ל"מלך" נלקח מן השם הגרמני של קרל הגדול – Kороль –"קורול" ברוסית, Král בצ'כית, Kralj בסרבו-קרואטית, Król בפולנית, Király בהונגרית (דרך שפות סלאביות). מקור השם אינו ברור אולם נקשר בדיעבד להישגיו המדיניים. תואר על המטבעות: Karolus Imperator Augustus – קרל קיסר נאצל בתעודות:"Karolus Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium = קרולוס קיסר נאצל המושל באימפריה הרומית {{ציטוט\|תוכן=Karolus serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans imperium}} רקע הפרנקים היו במקור עובדי אלילים ברברים גרמאנים, אשר קיבלו עליהם את הנצרות. הם היגרו במאה החמישית מעבר לנהר הריין אל תוך האימפריה הרומית המתפוררת, והיו במאה ה-8 שליטי גאליה ומרבית שטחי מרכז אירופה שממערב לריין. השליטים הקדומים של הפרנקים, המרובינגים, איבדו בהדרגה את סמכותם, וכונו "Rois fainéants", כלומר "המלכים חסרי המעש". למעשה, כל כוחות הממשלה נוהלו בידי המזכיר הראשי שלהם, שנקרא "מאיורדומוס". ב-687 שם פפין מהריסטל קץ לעימות בין המלכים למאיורדומוסים שלהם, על ידי ניצחונו בקרב טרטי, והפך למעשה השליט היחיד של כל הפרנקים. פפין מהריסטל עצמו היה נכדם של שניים מהשליטים הקודמים בממלכת אוסטרזיה, חלקה הצפוני-מזרחי של ממלכת המרובינגים, ארנולף ממץ ופפין מלנדן. יורשו היה בנו הבלתי-חוקי קרל מרטל, ויורשיו של זה היו שני בניו, קרלומן ופפין הגוץ, שהוא אביו של קרל הגדול. כדי למנוע את פיצול הממלכה ביניהם, החליטו שני האחים למנות את כילדריך השלישי למלך, והוא למעשה היה המלך המרובינגי האחרון. לאחר שקרלומן התפטר ממשרתו, הדיח פפין הגוץ את כילדריך באישור האפיפיור. בשנת 751 נבחר פפין ונמשח למלך הפרנקים, וב-754 נמשחו שוב הוא ובניו הצעירים על ידי האפיפיור סטפנוס השני. מעשה זה סימל למעשה את החלפתה של השושלת המרובינגית על ידי השושלת הקרולינגית. המלך המפורסם ביותר בה הוא קרל הגדול. יורשיו המידיים של פפין היו שני בניו, קרל וקרלומן, שירשו את הממלכה העצומה שהשתרעה על פני רוב מערב ומרכז אירופה. החלוקה המנהלית של הממלכה בין האחים היוותה את הבסיס ליצירת גרמניה וצרפת בעתיד. ביוגרפיה ממוזער\|שמאל\|250px\|קרל הגדול עם האפיפיור אדריאנוס הראשון קרל היה בנם הבכור של פפין הגוץ וברטארדה מלאן. אף על פי שלא קיימות עדויות מוצקות לכך, היסטוריונים טענו בעבר כי נולד ב-2 באפריל 742. זאת, בהסתמך על המידע שניתן עם מותו, ולא בהסתמך על מידע ראשוני לגבי לידתו. תאריך אחר שניתן הוא ה-1 באפריל 747 (אך האפשרות קלושה, כי בשנת 747 1 באפריל היה חג הפסחא, וסביר שהיסטוריונים בעבר היו מתייחסים ללידתו של מנהיג בחג הפסחא; לפיכך נראה כי תאריך זה הוכנס לספרי ההיסטוריה בדיעבד ועל מנת לפאר את שמו). אפשרות נוספת שניתנה היא שנת 748. קרל נולד ככל הנראה בהרסטל, עיירה בקרבת לייז' (בבלגיה של ימינו) שממנה הגיעו השושלות של הקרולינגים והמרובינגים. כשהיה בן שבע עבר לאזור ז'וליפ, ולעיתים מציינים מקום זה כמקום לידתו. קצת לפני מותו של פפין הגוץ, התחתן קרל עם הנסיכה פידינה מהעיר הסמוכה. לאחר מותו של פפין הממלכה נחלקה בין שני בניו, קרל וקרלומן. קרל קיבל את החלקים החיצוניים של הממלכה, בעוד שקרלומן קיבל את החלקים הפנימיים. לאחר מות קרלומן, ירש קרל את חלקו והרחיב את גבולותיו במלחמותיו בלומברדיה, בסקסוניה ובספרד. באחת מפלישותיו לספרד הקים את המארקה הספרדית, מחוז ספר מבוצר שלימים נהפך לקטלוניה. פעילות מדינית בשנת 799 נתבקש על ידי האפיפיור לאו השלישי להתערב בסכסוך שניטש בינו לבין אצולת רומא. אחרי שהכריע לטובת האפיפיור, הכתיר אותו האפיפיור לאו השלישי לקיסר ב-25 בדצמבר 800 בעת מיסת חג המולד ברומא. "הכתרה בחסד האל" (Gratia Dei Rex) זו הייתה היסוד להקמת הקיסרות הגרמנית של ימי הביניים, שכונתה האימפריה הרומית הקדושה. הכתרתו כקיסר קראה תיגר על מעמדה של האימפריה הביזנטית כיורשת רומא החוקית. לא רק מבחינה חוקית הייתה לאימפריה הביזנטית בעיה עם קרל הגדול: גם מבחינה צבאית, קרל כבש את שארית השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה, וב-812 נאלצה הקיסרות הביזנטית להכיר בו כקיסר הרומאים. חינוך קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, הפצת ספר דרשות לחינוך העם והנהגת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. הוא גם עודד העתקת ספרים בכתב האירי "המינוסקול הקרולינגי" המשמש יסוד לאותיות האלף בית הלטיניות של ימינו. קרל הגדול התעניין מאוד בלימודים (רטוריקה, דיאלקטיקה ואסטרונומיה). הוא למד לקרוא לטינית בבגרותו אך המשיך לדבר גרמנית בחצרו. ליקט חומר על דקדוק גרמני ועל שירה גרמנית קדומה. בספרו "חיי קרל הגדול" מזכירו איינהרד כתב: "הוא החזיק לוחות צפחה וחרט תחת כריתו כדי שבזמנו הפנוי יוכל להתאמן בכתיבת אותיות לטיניות. אך היות שהתחיל בכך מאוחר מדי בחייו מאמציו לא נשאו פרי." קשרים עם המזרח הערבי קרל הגדול ניהל קשרים עם המזרח המוסלמי. בשנת 797 הוא שלח משלחת של שלושה אנשים לחצרו של הח'ליפה העבאסי הארון א-רשיד בבגדאד, בהם יצחק היהודי. בשנת 801 הגיעה לנמל פיזה משלחת מהמזרח שהביאה עמה ברכות ומתנות מהארון א-רשיד ומהמושל המוסלמי של צפון אפריקה שישב בפוסטאט. במשלחת זו לקחו חלק כמה יהודים. קרל שהה באותה עת באיטליה ושמע מאנשי המשלחת כי מאנשי משלחתו שלו נותר בחיים רק יצחק היהודי, שמתעכב לשוב מכיוון שהוא מלווה את "אבו אל-עבאס", פיל ששלח לו הארון א-רשיד במתנה. יצחק הגיע לחצר באאכן עם הפיל רק ביולי 802. משלחות נוספות יצאו בשנים 803, 807 ואולי גם בשנת 808, ונראה כי מטרתן הייתה חיזוק הקשרים אך ללא מצע מדיני. קרל הגדול ניהל קשרים גם עם הפטריארך של ירושלים. בשנת 799 הגיע לחצרו של קרל נזיר מירושלים ועמו מתנות מהפטריארך, בהן שרידי קדושים ומזכרות מכנסיית הקבר. קרל שלח עם הנזיר מתנות לפטריארך ואת אחד מאנשי הכמורה בחצרו, וזה שב מן המזרח יחד עם שני נזירים, אחד מהר הזיתים והאחר ממנזר מר סבא, שהביאו עמם מתנות מהפטריארך: את מפתחות כנסיית הקבר, את מפתח העיר ירושלים והר ציון ואת דגל העיר ירושלים. המשלחת ועיתוי הגעתה לרומא, רק זמן קצר לפני ההכתרה האימפריאלית של קרל הגדול בשנת 800, עוררו התרגשות רבה בממלכה הפרנקית. מראהו האישי המדויק של קרל לא ידוע משום דיוקן ששרד בימינו (חוץ מדמותו על מטבעותיו), אך ידוע בערך מתיאור טוב של ההיסטוריון הפרנקי איינהרד, שנכתב בספר הביוגרפיה "ויטה קארולי מאגני". הוא מתואר כגבוה, הדור, בעל שער נאה ובעל צוואר עבה. בחייו נישא קרל הגדול חמש פעמים ונולדו לו שנים-עשר ילדים מנשותיו השונות, מתוכם ארבעה בנים שהגיעו לבגרות. כמו כן היו לו ילדים נוספים מפילגשיו. קרל העניק לבניו מחוזות שלטון שונים, ובנו פפין נועד לרשת את כסאו אחריו. אך היות ששלושה מתוך ארבעת בניו מתו לפניו, הוריש קרל את הממלכה לבנו היחיד שנותר בחיים, לואי החסיד. ממוזער\|מטבע של קרל הגדול מתקופת שלטונו דרך שלטונו קרל הגדול צירף שטחים רבים לשלטונו וניהל את הקיסרות מעיר הבירה אאכן. ארמונו שבאאכן הפך למרכז שלטוני שבו ניהלו את אוצר המלך ומועצות המלך שאליהן הוזמנו הרוזנים ששלטו במחוזות השונים בממלכה. השטחים היו מיושבים בדלילות והדרכים לא היו מהמשובחות לכן ניהל קרל את ממלכתו על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם. יחסים אלו בין הקיסר למקבלי הקרקעות שכונו 'וסאלים מלכותיים' (Vassi dominici) או "שליחי המלך" נחשבים לבסיס של הפאודליזם (למעשה מדובר בפיאודליות הקלאסית). יחסו ליהודים כמו אביו לפניו, קרל נמשח למלוכה בטקס בסגנון מקראי שמבטא את ההמשכיות שבין מלכי המקרא לבין השושלת הקרולינגית. כאשר קרל מחפש מקורות השראה לאימפריה הנוצרית שהוא מייסד, הוא מוצא אותה בפעולתם של מנהיגי המקרא ואת עצמו הוא רואה בדמויותיהם של משה, דוד ויאשיהו. את המלך יאשיהו הוא הזכיר כדי להצדיק את התערבותו בנושאי דת וכנסייה, כפי שמלך יהודה החזיר את עמו לדרך הישר באמצעות שיתוף פעולה עם הכוהנים. קרל הגדול נטה חסד ליהודים, כפי שנהג אביו פפין הגוץ שזכר ליהודים את עזרתם בכיבוש פרובאנס מידי המורים. האגדות שפרחו בין היהודים לאחר מותו של קרל מהללות את יחסו ליהודים. ההגבלות שהוטלו על ידי הוויזיגותים בוטלו, יהודים צורפו לחצר המלך. ויצחק מאאכן, כפי הנראה מתורגמן, השתתף במשלחת ששלח קרל להארון א-ראשיד. ימי מלכותו של קרל תוארו על ידי היהודים כתור הזהב של יהודי צרפת ואשכנז. הרנסאנס הקרולינגי הרנסאנס הקרולינגי הוא מושג המתאר את הפריחה התרבותית בממלכתו של קרל הגדול ובמיוחד סביב חצר ארמונו באאכן. קרל עצמו עודד אנשי דת, רוח ומדע להתרכז סביב חצר מלכותו ולהשתמש בספרייה עצומה שהקים בארמונו. הספרייה עצמה הכילה ספרות עלילתית (במיוחד מתקופת יוון ורומא העתיקות) וכתבי קודש בנוסף לחיבורים תאולוגים מרובים של אנשי דת נוצרים קדומים. בנוסף אליה הקים קרל גם אקדמיה עשירה באותו מקום, שיועדה בעיקר לאבירים ממוצא פרנקי. הוא החליף את השפות וסוגי הכתבים המרובים שהיו באימפריה דאז למרקם אחיד הכולל שפת דיבור וצורת כתיבה אחת. בנוסף לכך התקיים באותה התקופה עידוד לראייה שפרנקים-אתנים הם גזע נשגב שתפקידו להמשיך את מורשת העולם העתיק ובמיוחד של שלוש המדינות רומא, יוון ופרס. קרל הגדול באמנות דיוקן של קרל הגדול והקיסר זיגיסמונד (אלברכט דירר) ממוזער\|250 פיקסלים\|קרל הגדול והקיסר זיגיסמונד מופיעים יחדיו ביצירה שהייתה אמורה להיות במקור נפרדת ולהיות מוצגת במקומות שונים אך מוצגת ביחד בנירנברג. המידות (שוות לכל חלק כולל מסגרתו) עומדות על 215 x 115 ס"מ. קרל הגדול (בשמאל) והקיסר זיגסמונד (בימין) ומעליהם שלטי האצולה. קרל הגדול זכה לשבחים רבים במסעות כיבושו וברפורמות התרבותיות שביצעה במונרכיה, כשהמפורסמת מהיצירות אודותיו היא יצירתו של אלברכט דירר (Albrecht Dürer), שמשלבת בין גותיקה לבין התחייה האמנותית המחודשת בסגנון הקלאסי של תקופת הרנסאנס (הוא עצמו חי במאה ה-16 והיצירה נוצרה בשנת 1512). למעשה זהו חצי מהיצירה, כשהחצי השני מציג את הקיסר זיגיסמונד. מעל ראשו של קרל הגדול מופיעים פלר דה ליס המייצג את צרפת וסמל האימפריה הרומית הקדושה כייצוג לגרמניה (שתי האומות העתידות להיוולד מחוזה ורדן מעט לאחר מותו). הקיסר זיגיסמונד כשלעצמו מכותר בסמלי חמש האומות העיקריות עליהן שלט בתקופתו (או חמשת השטחים העיקריים). ליצירה המחולקת לשניים יש קשר הדוק עם העיר נירנברג ושם היא מוצגת (לאחר תקופה ארוכה בה היא הוצגה באוסטריה ואף הספיקה להילקח על ידי גרמניה הנאצית). ממוזער\|250 פיקסלים\|היצירה המתארת את דיוקנו של קרל הגדול קרל הגדול (בצרפתית: Charlemagne או Charles I le Grand) יצירה זאת שופכת אור עדין יחסית על אופיו של המלך הפרנקי והקיסר הרומאי קרל הגדול, כשהוא אוחז סמלי המלכות ועונד את כתרו על רקע בד ורוד. מוצג זה הוא מהספרייה הלאומית של צרפת. תמונות נוספות ראו גם אדמוניציו גנרליס לקריאה נוספת איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום, מבוא והערות: יצחק חן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה מעודכנת, תשפ"א 2021 קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:השושלת הקרולינגית קטגוריה:ילידי 748 קטגוריה:נפטרים ב-814 קטגוריה:מלכים פרנקים קטגוריה:מלכים מהמאה ה-8 קטגוריה:מלכים מהמאה ה-9	2024-10-17T19:45:58
צמחי בר בישראל	הפניה צמחיית ארץ ישראל	2006-08-13T16:34:01
קונפוציוניזם	REDIRECT קונפוציאניזם	2005-02-19T00:17:47
פינוי-בינוי	REDIRECT פינוי בינוי	2007-07-08T09:09:27
כביש	ממוזער\|כביש שמאל\|ממוזער\|250px\|כביש רומי בעמק האלה ("דרך הקיסר") שמאל\|ממוזער\|250px\|סלילת כביש בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 בהוד השרון שמאל\|ממוזער\|250px\|כבישים במרכז תל אביב שמאל\|ממוזער\|250px\|בניית כביש במיאנמר כביש הוא נתיב תחבורה סלול – לרוב באספלט או בטון – המשמש לתנועת כלי תחבורה. על פי החוק. ובניגוד למשמעות הרחבה של המילה העברית נתיב, מוגדר שם גם הגדרות דומות להגדרות חוקיות אלו מקובלות כיום בכל העולם, והן דוחקות משמעויות יותר רחבות שהיו נפוצות בעבר. כבישים מהווים רחובות בתוך ערים ויישובים ומחברים בינם לבין רחובות אחרים ובנוסף ישנן מערכות כבישים בין-עירוניות המחברות בין ערים ויישובים מרוחקים, לאורך קילומטרים רבים. היסטוריה קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לבניית כבישים. המפורסמים שבהם הם הכבישים של הרומים והאינקה ששימשו לשליחים. הכביש העתיק ביותר הוא Sweet Track causeway שבאנגליה שנבנה בסביבות שנת 3800 לפני הספירה. בימי קדם היה עדיף להשתמש בתעבורה ימית מאשר בכבישים, במיוחד בגלל ההבדל בין הקיבולת של עגלה לבין סירה. במהלך המהפכה התעשייתית התפתחו הדרכים והחלו לכלול גם כבישים סלולים. ג'ון לאודון מקאדם פיתח את שיטת דרך סולינג. במקביל נסללו מסילות רכבות. מאז המאה ה-20 מיועדים הכבישים בעיקר לכלי תחבורה בעלי גלגלים. בארצות רבות משתמשים בכביש ככלי יעיל להעברת סחורות. מאפייני הכביש מאפייני הכבישים משתנים בהתאם למאפייני התנועה במקום בהם הם עוברים או הגדרת הדרך, כאשר החלוקה הבסיסית היא לדרך עירונית ודרך בין-עירונית. מהירות הנסיעה בכבישים נגזרת מתנאי הדרך והתוואי שבו הם עוברים. בדרך-כלל, המהירות המותרת בכבישים בין-עירוניים גבוהה בהרבה ממהירות הנסיעה בדרכים עירוניות, המתאפיינות בתנועה של הולכי רגל ומעברי חציה. כביש מהיר הוא סוג ספציפי של דרך בין עירונית המיועד לזרימת נפח תנועה גדול במהירות גבוהה ועונה על קריטריונים מוגדרים. כבישים מודרניים בכללותם כוללים פרט למיסעה (פני הכביש) גם חלוקה לכמה נתיבים המאפשרים תנועה מקבילה או מנוגדת ומסומנים באמצעות קו הפרדה צבוע. לרוב ההעדפה היא לקיומן של דרכים דו סטריות המאפשרות תנועה מנוגדת. ב-75 אחוז ממדינות העולם התנועה קדימה היא בנתיב הימני של הכביש. רוחב הכביש ומספר הנתיבים ייגזר מנפח התנועה הצפוי בדרך:בדרכים עירוניות, העשויות להיות מוגבלות ברוחבן בשל מבנים, לרוב יהיה מספר נתיבים מצומצם. לעיתים בערים בהן יש עומס רב ונפח התעבורה אף גדל, ההעדפה תהיה לשנות כבישים דו סטריים עם נתיב אחד בכל כיוון לכבישים חד סטריים עם שני נתיבים.בדרכים בין עירוניות בהן התנועה מצומצמת יחסית, לרוב יהיה רק נתיב אחד בכל כיוון ועקיפה תתאפשר בעזרת הנתיב הנגדי, פרט למקומות בהם העקיפה מסוכנת. בדרכים בהן נפח התנועה גדול יותר יהיו לפחות שני נתיבים בכל כיוון וזאת כדי לאפשר עקיפה בכל שלב של הדרך.בכבישים מהירים יש לפחות שני נתיבים ובנוסף נהוג להפריד את הדרך לשני כבישים חד סטריים מרוחקים או להוסיף הפרדה פיזית לכביש רחב כדי למנוע תאונה חזיתית בשל רכב הסוטה מנתיבו. על גבי הכביש יופיעו סימוני צבע שונים בנקודות עניין מסוימות כגון בהשתלבות דרכים, מעברי חצייה או לפני פסי האטה. כן מסומנים על הכביש חצים המשמשים כאמצעי נוסף להכוונת תנועה, פרט לתמרורים המופיעים בצידי הכביש ולעיתים מעליו. בכבישים מסוימים בהם מופעלת בקרת תנועה ייתכן שהמהירות בנתיב אחד או יותר, עצם התנועה או כיוון התנועה בו יוכתבו על ידי תמרורים דינמיים, בהתאם להחלטת מרכז בקרה. כן ייתכן שיועברו דיווחי תנועה באמצעות שלטים אלקטרוניים. ממוזער\|מחסום מרומזר בחציית כביש A970 עם מסלול שדה התעופה Sumburgh (שטלנד). הרמזור מופעל והמחסום נסגר ידנית לפני כל נחיתה או המראה. מפגשי דרכים מופיעים הן בדרכים עירוניות והן בדרכים בין-עירוניות, בעיקר בתור צמתים. מעגלי תנועה נפוצים יותר בדרכים עירוניות ואילו בכבישים מהירים לא יהיו צמתים אלא מחלפים ודרכים משתלבות (נתיב האצה). מדרכות ומעברי חצייה למעבר הולכי-רגל יופיעו בעיקר בדרכים עירוניות אך עשויים להופיע גם בדרכים בין עירוניות (בעיקר בכניסה ליישובים). בכבישים בעלי נפח תחבורה גדול בהם נדרש מעבר הולכי רגל לעיתים יבנו גשר להולכי רגל. באופן דומה, בכבישים מהירים רבים יוצרים מעברים מיוחדים המיועדים לבעלי חיים ומאפשרים להם לעבור מעל או מתחת לנתיב הכביש מבלי להיפגע. מפגשי דרכים נוספים אפשריים הם מפגש כביש-מסילה או גשר מעל נהר (מקרה פרטי שלו – גשר נפתח מעל תעלה המאפשר מעבר כלי שיט). מקרה נוסף נדיר הוא כביש החוצה מסלול המראה שקיים בסקוטלנד. התפתחות טכנולוגית בתחומי הנדסה שונים לצד גידול בנפחי התחבורה ורכב פרטי בפרט הביאו לכך שרכיבי תשתית שונים נהיו נפוצים יותר, גם במקומות שבהם הדבר לא התאפשר בעבר (או לא היה כדאי כלכלית): גשרים, מנהרות, מחלפים עיליים מרובי נתיבים. כמו כן, נוספו צורות תחבורה שונות לכלי רכב כגון מעבר מכוניות מקטע כביש אחד למשנהו באמצעות מעבורות. כביש אגרה הוא כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום. ישנם כבישי אגרה שבהם מוצבות עמדות-לתשלום לאורך תוואי-הכביש, ורק לאחר תשלום ניתן לנסוע עליו. קיימים כבישי אגרה שבהם התשלום הוא ביציאה מן הכביש, וכן כבישי אגרה שבהם מותקנות לאורך הכביש מצלמות, המאפשרות לחייב את הנהגים בתשלום בעבור נסיעתם באמצעות מנוי או כרטיס אשראי. ממוזער\|250px\|שלולית בצד הכביש בעקבות גשמי החורף בכבישים או לצידם ישנם אמצעים שונים שמטרתם לשמור על בטיחות המשתמשים בדרך: מעקות בטיחות או חומות הפרדה המונעים התדרדרות למדרון או מעבר לנתיב נגדי על ידי רכב סוטה, שלטים המתריעים לפני פנייה חדה, או פס צבע על הכביש שיוצר רעש חזק כאשר סוטים מנתיב וכן צבעים שאינם מחליקים כדי למנוע איבוד שליטה בעת בלימה. כבישים חדשים מתוכננים באופן שימנע הצטברות מי גשמים עליהם על ידי ניקוז יעיל. כחלק מהמאבק בתאונות הדרכים, התווספו לכבישים גם אמצעים שנועדו לצמצם נזקים אפשריים במהלך תאונות דרכים, כדוגמת מעקות בטיחות סופגי אנרגיה . כמו כן יש חיישני מהירות ומצלמות שנועדו לתעד נסיעה במהירות מופרזת או מעבר ברמזור באור אדום. בדרכים עירוניות נהוג לשים פסי האטה כאמצעי פיזי שמגביל את מהירות הנסיעה ויש מקומות שבהם יש שלט המציג את מהירות הרכב המתקרב כאשר הוא חורג מהמהירות המותרת. בעקומות חדות לעיתים משאירים כביש מרובד כדי למנוע החלקה בחורף.בנוסף ישנן מערכות תאורה, מחזירי אור וצבעים זורחים שמטרתם להבליט את סימוני הדרך בשעות הלילה. איכות הסביבה שמאל\|ממוזער\|250px\|מנהרות מתחת למעבר אקולוגי בפארק לאומי בנף, קנדה. בולטים שני הנתיבים של אחד משני הכבישים החד סטריים המרכיבים את הכביש כולו. סלילת כבישים בשטחים פתוחים ופראיים פוגעת לעיתים בתצורות הנוף, בעולם החי ובצמחייה. לקראת סוף המאה ה-20 הותקנו ברוב מדינות המערב תקנות וחוקים המחייבים את סוללי הכביש לוודא כי הפגיעה באיכות הסביבה תהיה מינימלית ככל האפשר, ואת בוני הכביש לפנות את כל פסולת הבנייה, אולם בפועל הדבר לא תמיד נעשה. ארגונים לשמירת הסביבה מוחים לעיתים קרובות נגד הקמת כבישים ראשיים באזורי טבע פראי. בישראל, לדוגמה, ארגונים ירוקים הפגינו רבות נגד התוואי המיועד של כביש 6 וביקשו שלא יעבור באזורים בהם הוא עלול לפגוע בסביבה המקומית. בעיות נוספות שיוצרים הכבישים: פגיעה במגוון הביולוגי שמשני צדי הכביש הנובעת מהפרדה בין אוכלוסיות שונות של אותו מין, וכן תאונות דרכים בין בעלי חיים לכלי רכב, בהם נפגעים לעיתים גם בני אדם. פתרון המקובל במדינות אחדות לבעיה זו הם מעברים אקולוגיים, המאפשרים לבעלי החיים לחצות בנקודות מסוימות את הכבישים ללא סכנת פגיעה מצד כלי הרכב. בכבישים העוברים דרך בתי גידול של חיות בר, ניצבים שלטים המזהירים את הנהגים מפני חיות בר חוצות וניתנת זכות-קדימה לבעלי החיים. ראו גם כבישי ישראל קישורים חיצוניים מי המציא את הכביש? מאמר מאת נחמן גרשונוביץ הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-06-30T10:32:41
יומנה של מרי ברג	REDIRECT מרי_ברג	2015-09-26T11:07:08
פרויקט נזכור	פרויקט נִזְכּוֹר (באנגלית: Nizkor Project) הוא אתר אינטרנט ששם לעצמו למטרה להילחם בהכחשת השואה על ידי חשיפת שקריהם של מכחישי השואה והפרכת טיעוניהם, במקום על ידי צנזורה. האתר נוסד על ידי קן מקווי בעקבות השתתפותו בקבוצת הדיון "alt.revisionism" באינטרנט, הנוקטת ומטיפה לגישה "רוויזיוניסטית" בהתייחסות לשואה. קבוצת דיון זו שימשה בראשית שנות התשעים מעוז למכחישי שואה, ועוררה נגדה ארגונים הנלחמים באנטישמיות ובהכחשת השואה, כגון מרכז שמעון ויזנטל, שדרשו להטיל עליה צנזורה. אולם מקווי וחבריו החליטו להילחם במכחישי השואה בדרך אחרת, על ידי חשיפת השקרים והרשלנות של מכחישי השואה, ועל ידי תשובות מפורטות לטיעוניהם ולספקות אותם הם מנסים לעורר. כך הם סיפקו הפרכה מפורטת למסמך "66 שאלות ותשובות על השואה" שהפיץ "המכון לסקירה היסטורית" (Institute for Historical Review) ומכחיש השואה הקנדי ארנסט צינדל, בו הם עונים לטענות כאילו אין הוכחות לשואה, שאי אפשר היה להשתמש בציקלון בה להשמדה, או שאי אפשר היה לשרוף כל כך הרבה גופות במשרפות. האתר משמש גם לתיעוד כתביהם של מכחישי השואה, על מנת שיהיה אפשר להשתמש בהם כנגדם, ולהוכיח את הצורה שבה הם עובדים. הפרויקט מתנגד לצנזורה, ואף יזם לינקים הדדיים מהאתר שלהם לאתרים של מכחישי שואה. חלק ממכחישי השואה סירבו, וחלקם, כמו צינדל, הסכימו. בניגוד לטענות מכחישי השואה, האתר אינו ממומן על ידי ישראל, אלא על ידי תורמים פרטיים, ועל ידי מקווי עצמו. קישורים חיצוניים ריאיון עם קן מקווי, . מאמר לגבי הפרויקט, . קטגוריה:זיכרון השואה קטגוריה:הכחשת השואה קטגוריה:ספריות דיגיטליות	2022-09-21T04:57:33
דבורנית	ממוזער\|Ophrys sulcata דבורנית (שם מדעי: Ophrys) היא סוג של צמחים במשפחת הסחלביים המונה מינים רבים. הדבורניות נפוצות במיוחד במדינות אגן הים התיכון, אם כי אזור תפוצתן משתרע על פני כל אירופה, החל מנורווגיה בצפון, רוסיה ואיראן, ועד לצפון אפריקה. סיווג דבורנית היא סוג צעיר יחסית מבחינה אבולוציונית, ולכן הפרדת המינים אינה מושלמת. למעשה, הסוג מתאפיין בריבוי מינים בעלי צבעים שונים, תת-מינים ובני כלאיים. כיום אין שיטת מיון אחידה המקובלת על כל החוקרים. בעוד שאחדים מגבילים את מספר המינים לכ־20, אחרים מונים יותר ממאתיים מינים שונים. לפי הגישה השנייה, המינים שבטבלה הם למעשה קבוצות של מינים בעלי תכונות משותפות. בישראל הסוג מיוצג על ידי שמונה מינים, כולם מוגנים על פי חוק. יש המגדירים מין נוסף, דבורנית צהובת-שוליים, הנחשב על ידי אחרים כואריאנט של המין דבורנית דינסמור. האבקה האבקה של דבורניות מתבצעת בעזרת חרקים מאביקים, בעיקר דבורים. לפרחים מראה דומה לנקבת דבורה (ומכאן השם דבורנית), והם מפיצים פרומונים אשר מושכים את הזכרים אליהם. הזכרים שהולכו שולל והגיעו אל הפרח מנסים לבצע הזדווגות, ובזמן זה האבקה נדבקת לגופם וכך מועברת בין פרחים שונים. מינים שונים של דבורנית מושכים אליהם בדרך כלל מינים שונים של מאביקים על ידי הפצת פרומונים המתאימים לאותו מין בדיוק, וכך תהליך ההאבקה הוא מדויק וחסכוני יותר. עם זאת, קיימת אפשרות של הכלאה, שכן מינים אחדים של דבורנית מושכים יותר ממין אחד של מאביקים, ותיתכנה חפיפות. קישורים חיצוניים * קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס	2023-04-02T00:24:12
קן מקווי	קן מקווי (באנגלית: Kenneth McVay; נולד ב-1940) הוא אמריקאי-קנדי, מייסדו של פרויקט נזכור ומומחה לתופעת הכחשת השואה, מכחישי השואה, וארגוני השנאה שמאחוריהם. בתחילת שנות התשעים מקווי היה משתתף בקבוצת הדיון alt.revisionism באינטרנט, המוקדשת לגישה "רוויזיוניסטית" לשואה. קבוצת דיון זו שימשה מעוז למכחישי שואה, ועוררה נגדה ארגונים הנלחמים באנטישמיות ובהכחשת השואה, כמו מרכז שמעון ויזנטל, שדרשו להטיל עליה צנזורה. אולם מקווי וחבריו החליטו להילחם במכחישי השואה לא על ידי צנזורה, אלא על ידי חשיפת השקרים והרשלנות של מכחישי השואה, ועל ידי מתן תשובות מפורטות ובדוקות לטיעוניהם ולספקות אותם הם מנסים לעורר. מקווי, נחת לשעבר בחיל הנחתים האמריקאי, ומנהל תחנת דלק בפנסיה שעבר לקנדה, התחיל להקדיש זמן רב למציאת מסמכים ועדויות המפריכים את טיעוני מפריכי השואה ולהעלאתם לרשת. כמו כן הוא תיעד את מכחישי השואה עצמם, וחשף את שיטותיהם ומניעיהם. לדבריו, אחת הסיבות לתיעוב החזק שמכחישי השואה מפנים כלפיו היא העובדה שהוא אינו יהודי ואינו אקדמאי, אלא רק מנהל תחנת דלק בפנסיה. מקווי מרבה להרצות על מכחישי השואה וארגוני השנאה. על פועלו, כמו גם על גישתו הייחודית זכה באות "מסדר קולומביה הבריטית" מאת ממשלת קנדה. קישורים חיצוניים אתר פרויקט נזכור קטגוריה:קנדים קטגוריה:זיכרון השואה קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1940	2024-05-26T12:00:33
ג'ורג' פרדריק הנדל	REDIRECT גאורג פרידריך הנדל	2005-08-15T07:24:54
האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה	האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה היא מוסד ללא כוונת רווח שנוסד בשנת 1996 במטרה לקדם את ההכרה והפעילות בנושאי מדע בדיוני ופנטזיה בישראל, וכל פעולותיו נעשות בהתנדבות. היסטוריה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה נוסדה בבית הסופר בתל אביב במאי 1996, בכנס בו השתתף הסופר הבריטי בריאן אולדיס. מייסדיה הם עמוס גפן, עמנואל לוטם ואהרון האופטמן, תומאס גודמן, אורציון ברתנא, אבי כץ ואבנר פרידמן (אשר יזם את הקמתה ונרשם כחבר הראשון בה). כחלק ממטרותיה, האגודה תמכה ותומכת בפעילויות מקומיות ברוח זו, ובכללן פעילויות תאים מקומיים, מועדוני קריאה בכל הארץ וסדנאות כתיבה. פעילויות האגודה ארגון כנסים (פסטיבל אייקון, עולמות, מאורות, דורות, בדיון). ארגון פעילויות חובבים ופעילויות מזדמנות, כגון פיקניקים, ערבי הרצאות. הפעלת מועדון קריאה חודשי ברחבי ישראל, מאז 2007. הפעלת סדנאות כתיבה ללא תשלום ברחבי ישראל. קידום קבוצת NaNoWriMo עברית בתחום הכתיבה. קידום ועידוד העיסוק במדע בדיוני ובפנטסיה בישראל. הוצאה לאור של כתב עת אשר הוקדש למדע בדיוני ופנטסיה - "המימד העשירי", עד לשנת 2008, ומאז 2009 הוצאה של אסופת סיפורי המקור "היה יהיה" (בעריכת אהוד מימון). פרסום כתב עת מקוון (בעריכת אהוד מימון). הענקת פרס גפן, הניתן ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה המתורגמות והישראליות הטובות ביותר בכל שנה, במתכונת פרס הוגו מטרות האגודה המוצהרות לקדם ולעודד את העיסוק במדע בדיוני ופנטסיה בישראל. לטפח כתיבת מדע בדיוני ופנטסיה מקוריים, וכן יצירה מקורית בתחומי אמנות אחרים. לעודד את הרחבת היקפו של תרגום המדע הבדיוני והפנטסיה לעברית. לשמש מסגרת אב לארגוני מדע בדיוני ופנטסיה קיימים, ולסייע בהקמת נוספים. לקיים פעילויות על בסיס קבוע ומזדמן במקומות שונים בארץ, ובכלל זה כנסים, ימי עיון, הרצאות, הקרנות סרטים, דיונים פתוחים ואירועים אחרים. לעמוד בקשר עם גופים דומים ברחבי העולם. לפרסם, ולתמוך בפרסום, כתבי עת שיוקדשו למדע בדיוני ולפנטסיה, וכן למדע פופולרי. לקדם את הוראת המדע בדיוני והפנטסיה בבתי-הספר, הן בתחום הספרות והן כעזר ללימודי המדעים. לשתף פעולה עם כל גוף, לרבות אמצעי תקשורת, המגלה עניין במדע בדיוני ובפנטסיה, ולעמוד בקשרים עם גופים המצויים בחזית המחקר המדעי בישראל. להזמין סופרי מדע בדיוני ופנטסיה מרחבי העולם ולארחם בישראל. ראו גם פרס עינת קישורים חיצוניים אתר פסטיבל אייקון הערות שוליים קטגוריה:ישראל: מדע בדיוני קטגוריה:פנטזיה קטגוריה:ישראל: עמותות	2023-02-07T18:19:39
שרה אהרנסון	250px\|ממוזער\|שרה אהרנסון 300px\|ממוזער\|אהרנסון ביום חתונתה, 1914 שמאל\|ממוזער\|270px\|קברי שרה ומלכה אהרנסון בבית הקברות בזכרון יעקב שרה אהרנסון (5 בינואר 1890, י"ד בטבת תר"ן – 9 באוקטובר 1917, כ"ג בתשרי תרע"ח) הייתה מראשי מחתרת ניל"י, רשת ריגול יהודית שפעלה למען הבריטים ונגד הטורקים שליטי ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, במטרה לקדם את הקמתה של ריבונות יהודית עצמאית בארץ ישראל. ביוגרפיה שרה אהרנסון נולדה במושבה זכרון יעקב למשפחת אהרנסון, החמישית מבין שישה ילדים. הוריה, אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, שעלו לארץ ישראל מרומניה בשנת 1882 בעקבות קבוצות חובבי ציון, היו ממייסדי המושבה. אהרנסון למדה בבית-הספר במושבה, ובהמשך למדה בעצמה צרפתית וגרמנית; היא ידעה גם יידיש, טורקית וערבית. למדה אגרונומיה ובוטניקה, וסייעה לאחיה אהרן בחווה האגרונומית שהקים בעתלית. בנוסף לכך, אהרנסון ידעה גם לרכוב ולמדה לירות באקדח. באביב 1914 נישאה בעתלית לחיים אברהם, סוחר יהודי אמיד ממוצא בולגרי שחי בטורקיה, עמו חיה מיוני 1914 עד סוף 1915 בקושטא שבטורקיה. הנישואים לא צלחו עקב היעדרויותיו של בן הזוג, שהיה בנסיעות עסקים ברחבי אירופה ובשל געגועיה לארץ ישראל ולחיי המושבה, ולכן היא שבה לביתה בזכרון יעקב אף שנשארה נשואה לחיים אברהם. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר חיים אברהם לארץ ישראל והקים את ביתו בשכונת בת גלים בחיפה. ב-25 בנובמבר 1915 יצאה אהרנסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים, ואהרנסון נאלצה לחזות במעשי רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל, ובאותו יום כתב אחיה אהרן אהרנסון ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם". בתזכיר "פרו ארמניה", שכתב אהרן אהרנסון למשרד המלחמה הבריטי, הביא גם את עדותה של שרה על נסיעתה: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים... אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב וטיפוס הבהרות). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם". לפי חיים הרצוג, אהרנסון החלה בעקבות מראות אלו להזדהות עם הבריטים, אויביה של האימפריה העות'מאנית. שרה השתלבה בארגון המחתרת ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר") שהקימו אחיה אהרן וחברם אבשלום פיינברג, והחלה לפעול כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים; ניל"י נעשה, למעשה, לארגון הריגול הפרו-בריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. שרה פיקחה על העברת זהב, שנתרם מארצות הברית, ליישוב היהודי, שסבל ממחסור כלכלי ומרעב. בשנת 1917, בהיעדרם של אהרן, שעזב את ארץ ישראל והגיע למצרים הבריטית, ואבשלום פיינברג שנהרג על ידי בדואים, ניהלה שרה אהרנסון יחד עם יוסף לישנסקי את פעולותיה של רשת הריגול, והעבירה מידע לסוכנים בריטיים מעבר לחוף. לעיתים ערכה מסעות נרחבים בשטחי הממלכה הטורקית העות'מאנית, אספה מידע שימושי לבריטים, והביאה אותו ישירות אליהם למצרים. המידע הועבר באמצעות אוניית ריגול בריטית קטנה בשם "מנגם" שהפליגה בין מצרים לבין חוף עתלית והעבירה בחשאי גם אנשים, כסף וציוד. באחת הפעמים, כשאהרנסון הפליגה למצרים, יעץ לה אחיה אהרן להישאר בשטח הבריטי, מחוץ להישג ידם של הטורקים, אך היא שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה. בסתיו שנת 1917, נתפסה אחת מיוני הדואר ששלחה אהרנסון עם מסר לבריטים, בביתו של אחמד בק בקיסריה. בעקבות מעצרו של נעמן בלקינד והדלפות שונות, החלו לחשוד בקיום רשת ריגול יהודית. שרה סירבה לברוח מארץ ישראל דרך הים, כפי שיעצו לה הבריטים, מפני שלא הצליחה להסדיר פינוי לכל חבריה, היא נשארה בזכרון יעקב. בערב סוכות תרע"ח (אוקטובר 1917) צרו השלטונות הטורקים על המושבה. בעקבות הלשנה הטורקים תפסו את שרה אהרנסון וכל חברי ניל"י, לרבות אביה ואחיה, מלבד יוסף לישנסקי, שהספיק להימלט. הם עינו את שרה בעינויים קשים במשך שלושה או ארבעה ימים, אולם היא לא גילתה דבר מסודות הארגון לטורקים. לאחר שהתקבלה הוראה להעבירה לנצרת, כנראה במטרה לתלותה בדמשק, ביקשה שרה אהרנסון להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. במקלחת, ניסתה להתאבד בעזרת אקדח שהוסתר בסליק במשקוף הדלת, וזאת כדי להימנע מעינויים נוספים, וכדי לא למסור לטורקים את שמות חבריה למחתרת. אהרנסון נפצעה אנושות, ובעודה בהכרה ביקשה מד"ר הלל יפה, שהוזעק לטפל בה, כי יזרז את מותה, ושלושה ימים לאחר מכן נפטרה. אהרנסון נקברה בבית הקברות בזכרון יעקב בחלקה מגודרת, בצמוד לקבר אמה, מלכה. על מצבתה מופיע שמה הפרטי, שרה, ללא תיאור נוסף. במכתבה האחרון, שכתיבתו נקטעה ברגע שהגיעו הטורקים, היא מבקשת שיינקמו את דמה הן מהממשלה הטורקית והן מהיהודים שמסרו אותה לשלטונות. בשנת 2012, בטקס האזכרה השנתי שציין 95 שנה לפטירתה, ניטע לצד קברה חוטר מדקל אבשלום. הנצחה ב-19 פברואר 1991, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולי דואר שעליהם דיוקנאות של רחל המשוררת (בלובשטיין), לאה גולדברג ושרה אהרנסון. כל בול בסדרה שויך לאחת מהן. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבולים. על השובל של הבול שהוקדש לשרה אהרנסון הופיע הכיתוב הבא: "ניל"י – נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". שרה אהרנסון הונצחה בבית שבו גרה והתאבדה בזכרון יעקב, שהפך למוזיאון המספר את תולדות בני משפחת אהרנסון ותולדות מחתרת ניל"י. בעלה הונצח ב"בית חיים אברהם" ברחוב ביאליק, חיפה. הערים הבאות קראו רחוב על שמה של אהרנסון: רמת גן, מודיעין-מכבים-רעות, גדרה, פתח תקווה, רעננה, מזכרת בתיה, קריית גת, אשדוד, אשקלון, ובאר שבע. לקריאה נוספת ספרי ילדים ונוער דבורה עומר, שרה, גיבורת ניל"י, תל אביב: י. שרברק (הספר זכה בפרס למדן 1968) דורית גני, שרה אהרנסון, הוצאת צלטנר, מאיירת: מורן יוגב. סיפורת גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק, זמורה-ביתן, 2007 נאווה מקמל עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009 עיון אלכסנדר אהרנסון, שרה: שלהבת "נילי", 1942 יעקב יערי-פולסקין, שרה גיבורת נילי, תל אביב: אישים ומאורעות, תש"ב 1941. אליעזר ליבנה (עורך), ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, ירושלים: שוקן, 1961. יעקב יערי-פולסקין, אגדת גבורה ושמה שרה, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 222–261 מיכאל בר-זהר (עורך), ספר הגבורה, מנשרים קלו מאריות גברו, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1997 עוזי אלידע, ״טרומפלדור מול שרה אהרונסון וגבורי פתח תקווה : הבניית מתוסים מרטירולוגיים ומחוזות זיכרון בתקופת המנדט״,יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי 1920–2020 בין היסטוריה וזיכרון, ירושלים, יד יצחק בן-צבי,2020, עמ׳ 318-349. לצפייה הסרט מיתה משונה, במאי שחר מגן, 2008 קישורים חיצוניים בילי מלמן, שרה אהרונסון, באתר הסוכנות היהודית שרה אהרנסון, באתר מוזיאון ניל"י יואב איתיאל, חוטר דקל אבשלום ניטע לצד קברה של שרה, מגזין המושבות, 11 באוקטובר 2012 מכתבי אבשלום פיינברג לשרה אהרנסון באתר פרויקט בן יהודה וידאו חניכי בית"ר עולים לקברה של שרה אהרנסון, יומני כרמל, גנזך המדינה, אוקטובר 1935 (התחלה 1:56) אזכרה על קברה של שרה אהרנסון, יומני כרמל, גנזך המדינה, יולי 1944 (התחלה 3:27) מכתב של שרה אהרונסון לאחיה רבקה ואלכס, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית הערות שוליים קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:אנשי ניל"י קטגוריה:מרגלים יהודים קטגוריה:מרגלים במלחמת העולם הראשונה שרה קטגוריה:מתאבדות: פעילות פוליטיות קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם קטגוריה:מרגלות קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:חללות המחתרות קטגוריה:חללי המחתרות קטגוריה:זכרון יעקב: אישים קטגוריה:אישים הקבורים בזכרון יעקב קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-רומני קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1890 קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1917	2024-09-23T07:03:44
כלב אפגני	כלב אפגני (באנגלית: Afghan Hound) הוא כלב ציד, ממשפחת כלבי הרוח. הכלב האפגני קיים כבר אלפי שנים, והוא אחד מגזעי הכלבים העתיקים ביותר. כיום משמשים כלבים אלה בעיקר ככלבי תצוגה ותערוכה. הפרווה ארוכה ומשיית, בצבעים מגוונים, ודורשת טיפול רב. פרוותו הארוכה מגנה עליו מהקור העז בהרי אפגניסטן. הזנב המסתלסל בקצהו הוא מאפיין טיפוסי. ראשו מוארך, צווארו ארוך, אפו שחור. קישורים חיצוניים החוג הישראלי לכלבי רוח כלב אפגני - מידע ומאפיינים, אתר ביופט biopet.co.il קטגוריה:הקבוצה העשירית של הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות קטגוריה:הקבוצה הרביעית של מועצת הכלבנות האוסטרלית הלאומית קטגוריה:הקבוצה השנייה של מועדון הכלבים הקנדי אפגני	2024-07-09T10:32:20
מרד גטו ורשה	מרד גטו ורשה (19 באפריל – 16 במאי 1943, י"ד בניסן – י"א באייר ה'תש"ג) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, והפך לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. התקוממות הלוחמים היהודים בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה הייתה ניסיון למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, או לפחות למות תוך כדי לחימה. על אף האמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו המורדים לגרום אבדות לכוחות שהופעלו לדיכוי המרד, לפחות בימים הראשונים שלו, וחיסול גטו ורשה העסיק כוחות נאציים משמעותיים במשך כמעט ארבעה שבועות. המרד היה חסר סיכוי מלכתחילה, והסתיים בהחרבתו של הגטו, ובגירוש התושבים שנותרו בחיים למחנות ההשמדה. מרבית הלוחמים שהשתתפו במרד נהרגו במהלכו, מיעוטם הצליח להיחלץ מהגטו בדרכים שונות ולהמשיך ללחום במחתרת נגד הנאצים. מרד הגטו בשנת 1940 החלו השלטונות הגרמניים בפולין הכבושה לרכז את אוכלוסיית היהודים בפולין, שהוערכה ביותר משלושה מיליון איש, במספר גטאות צפופים, שהוקמו בכמה ערים גדולות. הגדול שבהם היה גטו ורשה, שבו רוכזו סביב 300–400 אלף בני אדם בשטח של 3.4 ק"מ רבועים במרכזה של ורשה, אשר הוקף בחומה. עקב הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בגטו, אלפי יהודים מתו ממחלות ומרעב בתוכו, עוד לפני שהחלו השילוחים הגדולים מהגטו לטרבלינקה. מרבית השילוחים ("אקציות") נערכו במסגרת ה"אקציה הגדולה", שהייתה חלק ממבצע ריינהרד, בין 23 ביולי ל-21 בספטמבר 1942. מעט לפני תחילת האקציות, "קצין היישוב מחדש", שטורמבאנפיהרר (רב-סרן) הרמן יופלה זימן לפגישה את המועצה היהודית של הגטו – היודנרט, והודיע למנהיגה אדם צ'רניאקוב על ה"יישוב מחדש במזרח". צ'רניאקוב התאבד ברגע שנודע לו על מטרתה האמיתית של תוכנית היישוב מחדש. 254–300 אלף מתושבי הגטו נרצחו בטרבלינקה במהלך ה"אקציה הגדולה" שנמשכה כחודשיים, ומפקדה היה אוברפיהרר פרדיננד פון סמרן-פרנקנג, מפקד האס-אס והמשטרה באזור ורשה (מחליפו בתפקיד היה יירגן שטרופ, שנשלח על ידי היינריך הימלר ב-17 באפריל 1943. שטרופ החליף את פון סמרן-פרנקנג בעקבות אי הצלחתו של האחרון לדכא את המרד בגטו). עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם. עד לסוף ינואר שנת 1942 הובאה האמת לידיעתם של תושבי הגטו, שהשילוחים היו חלק מתהליך השמדה. למשל, רחל לאה שרנקה, למרות שהייתה לה תינוקת בת שנה, נשלחה בינואר 1942 להעיד על הרצח בפונאר ולעורר את המרד בוורשה. השליחה שהבריחה אותה לגטו הייתה חייקה גרוסמן ובהגיע לגטו ורשה היא הפיצה את דבר הרצח השיטתי של הנאצים. בעקבות עדויות אלו, קיבלו רבים מהתושבים שנשארו בגטו את ההחלטה למרוד או לברוח. כדי למרוד היה צורך דחוף בנשק. המורדים היהודים הסתייעו במחתרת הפולנית להברחת נשק לתוך הגטו. המחתרת הפולנית הוקמה כדי להילחם בכוונת הנאצים להפוך את פולין למרחב המחיה של גרמניה הנאצית, והיא הסכימה לסייע למורדים היהודים בגטו להילחם. עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאציים: הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקוד מרדכי אנילביץ', שהוקם כגלגול של הגוש האנטי-פשיסטי, שבראשו עמד הקומוניסט פנחס קארטין, וכלל צעירים שהשתייכו למגוון סיעות וארגוני שמאל, מהבונדיסטים ועד מפלגות הפועלים הציוניות. הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקוד פאוול פרנקל, שהוקם על ידי התנועה הרוויזיוניסטית. כוחות ההתנגדות למרות העובדה כי לשני הארגונים הייתה אותה מטרה – למרוד בנאצים, ככל הנראה מעולם לא שיתפו פעולה, בשל הבדלים אידאולוגיים (אצ"י השתייך לזרם הרוויזיוניסטי, ואילו האי"ל לזרם הסוציאליסטי). שני הארגונים פעלו בגטו. לפי הערכות זהירות האי"ל היה גדול יותר מבחינת מספר אנשיו, ואילו האצ"י היה מצויד ומיומן יותר בשימוש בכלי נשק. היו ניסיונות הידברות בין הארגונים, אולם הם כשלו. לפי מסמכי יד ושם, טענו אנשי האצ"י כי לא הורשו להתקבל לארגון אי"ל כקבוצה, אלא כיחידים בלבד, ולכן סירבו להצטרף. לדברי אנשי האי"ל, הסיבה לאי-שיתוף הפעולה נבעה מתביעתם של אנשי האצ"י לקבל את תפקידי ההנהגה, מכיוון שהיו מנוסים יותר מבחינה צבאית. ניסיונם האחרון לשיתוף פעולה היה יום לפני פרוץ המרד. 70px\|ממוזער\|ימין 200px\|ממוזער\|שמאל\|נשות ההתנגדות מתנועת "החלוץ". מימין: מלכה ז'דורוויץ', שנשלחה למיידנק ושרדה אצ"י בתחילת 1940 קם בגטו ורשה הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפולנית: Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, אשר רבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, השומר הצעיר ובני עקיבא, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, בעיקר צעירים מקרב מעמד הבורגנות בוורשה. מנהיגיו היו: פאוול פרנקל – מנהיג בארגון, ראש מחלקת הארגון, וראש המחלקה הצבאית עם דוד מרדכי אפלבאום. לאון "לייב" רודל – אחראי על מחלקת מודיעין ואיסוף מידע. דוד ודובינסקי – ראש הנציגות הפוליטית שפעלה במקביל למטה. 70px\|ממוזער\|ימין אי"ל ביולי 1942 קם בגטו ורשה אי"ל, בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa, ŻOB ששם לו למטרה לנהל מרד בנאצים. מפקדת הארגון היהודי הלוחם כללה נציגים של תנועות שונות בגטו, רובן תנועות נוער סוציאליסטיות: ממוזער\|200px\|מפת גטו ורשה בזמן המרד. הצבעים מסמנים את שטחי הגטו המיושבים לאחר האקציה הראשונה. הנקודות מראות מקומות לחימה בזמן המרד. לפירוט נוסף לחצו על התמונה. מרדכי אנילביץ' (מתנועת השומר הצעיר) – מפקד ארגון אי"ל. אנילביץ' היווה דמות מעוררת השראה עבור חבריו. עמנואל רינגלבלום, היסטוריון הגטו, כתב במונוגרפיה על אנילביץ': "מרדכי היה מוכן לקפוץ לתוך האש למען החברים בדיוק כשם שחברי התנועה היו מוכנים לסכן את חייהם למענו. התקשרות כזאת מצד מנהיג לחבריו הייתה נדירה בגטו". רחל לאה שרנקה, זילברברג קופיטו – חדרה לגטו בינואר 1942 והביאה את בשורת המרד מפונאר, שם החל הרצח השיטתי פנחס קארטין – קומוניסט יהודי פולני – חדר לגטו ורשה, ממקימי הגוש האנטי פאשיסטי, שהיה הבסיס להקמת ארגון אי"ל, נרצח לפני המרד. יצחק (אנטק) צוקרמן (מתנועת דרור החלוץ) – סגנו של אנילביץ', אחראי על חימוש. מארק אדלמן (מתנועת הבונד) – אחראי על ביון. יוחנן מורגנשטרן (מתנועת פועלי ציון-צ"ס) – אחראי על כספים. הרש ברלינסקי (מתנועת פועלי ציון שמאל) – אחראי על תכנון. מיכאל רוזנפלד. 200px\|ממוזער\|שמאל\|"כולנו אחים שווים: חומים, שחורים, לבנים וצהובים. להפריד בין אנשים, בין צבעים, בין גזעים – אין זה אלא רמיה!" מודעה שתלה אי"ל ברחובות הגטו מרק אדלמן, ששרד במלחמה, העיד שלאי"ל היו 220 לוחמים. כל לוחם היה חמוש באקדח, רימונים ובקבוקי תבערה. ארגונו הציב שלושה רובים בכל אזור חשוב בגטו, וכן שני מוקשים ותת-מקלע אחד בכל הגטו. למורדים הייתה מעט תחמושת, אך עוד כלי נשק הושגו עם התקדמות המרד, חלקם נלקחו מהגרמנים. חלק מהנשק יוצר במחתרת. סיוע פולני הסיוע מחוץ לגטו היה מוגבל, אך ה"ארמייה קריובה" וה"גוארדיה לודובה", יחידות מהמחתרת הפולנית, תקפו כוחות גרמניים ליד חומות הגטו וניסו להבריח פנימה נשק, תחמושת, אספקה והוראות. גם האצ"י קיבל נשק מיחידה קטנה של ה"ארמייה קריובה", כולל מספר כלי נשק אוטומטיים. כמו כן סייעה המחתרת הפולנית בהעברת מידע ובשידורי רדיו, ומאוחר יותר מספר לוחמים ומפקדים מאי"ל ברחו מהגטו דרך מערכת הביוב בעזרת המחתרת הפולנית. כך מעיד הדו"ח שנכתב על המרד על ידי המפקד הגרמני יירגן שטרופ: למרות התיעוד הגרמני, היו ניצולים שהעידו על מציאות אחרת. בספרה "משני עברי החומה", ולאדקה מיד (פייגל פלטל), שהייתה חלק מההתנגדות היהודית בורשה, הקדישה פרק שלם לחוסר העזרה הפולנית: "ידענו שלמחתרת הפולנית היה מצבור של נשק. מיקולאי היה איתם בקשר, "הם כל הזמן מבטיחים הבטחות!", הוא אמר לי שוב ושוב. התבקשנו לחכות בסבלנות. (...) לעיתים קרובות שאלנו את עצמנו מדוע, למרות נכונותנו לשלם בנדיבות, המחתרת סירבה לסייע לנו. אנשי הקשר הפולנים תמיד היו מעורפלים, ופעמים רבות חשפו אותנו". מהלך הלחימה 250px\|ממוזער\|ימין\|הגרמנים דיכאו את המרד על ידי שרפה שיטתית של כל בתי הגטו שמאל\|ממוזער\|250px\|פטרול גרמני בגטו הבוער. רחוב נוולופי ממוזער\|250px\|מורדי הגטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943 שמאל\|ממוזער\|250px\|הנפת דגלי אצ"י ופולין (מסומן בחץ) על גג בית מטה האצ"י בכיכר מוראנובסקי על ידי ג'ק אייזנר והאלינה לוחמי האצ"י ב-18 בינואר 1943 החל גל השילוחים השני מהגטו, שהוביל להתקוממות החמושה הראשונה שנראתה בגטו: קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הנאצים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. בשעה שמשפחות יהודיות התחבאו בבונקרים מאולתרים, לוחמים משני הארגונים התקוממו ובאו במגע-אש ישיר עם הגרמנים, שנכנסו לגטו במטרה לחפש אחר הבורחים. הארגונים ספגו פגיעות קשות, אך גם בין שורות הגרמנים היו נפגעים והרוגים, והשילוחים מהגטו נעצרו במהירות. באקציה נשלחו מהגטו רק כ-5,000 יהודים, במקום ה-8,000 שתכנן גלובוצ'ניק. בשלב זה מאות מתושבי הגטו היו מוכנים ללחימה, מבוגרים וילדים כאחד, ונשקם דל ומועט. הגטו נשלט על ידי האצ"י ואי"ל. ארגוני הלחימה הקימו עשרות עמדות קרב והוציאו להורג מספר משתפי-פעולה עם הנאצים, דוגמה לכך הוא אלפרד נוסיג, חבר היודנרט שהוצא להורג ב-22 בפברואר 1943. האי"ל הקים בית כלא שבו הוחזקו והוצאו להורג בוגדים ומשתפי פעולה. בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו הכוחות הגרמניים לגטו. מטרתם הייתה להשלים בתוך שלושה ימים את תהליך השילוח שנקטע, אך נפלו למארב שהוצב להם על ידי המורדים. המורדים ירו על החיילים הגרמניים וזרקו עליהם בקבוקי תבערה ורימוני יד מתוך סמטאות, פתחי ביוב וחלונות. ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות. האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד בחימוש כבד יותר. הכוחות הגרמניים ספגו אבדות והתקדמותם בגטו נעצרה. שני כלי רכב משוריינים גרמניים עלו באש. בעקבות כישלונו מול המורדים, פוטר מפקד האס-אס והמשטרה של ורשה, פון סמרן-פרנקנג, והוחלף על ידי יירגן שטרופ. שטרופ דחה את הצעתו של קודמו בתפקיד להפציץ את הגטו מהאוויר בעזרת מפציצים שחנו בקרקוב, והעדיף לתכנן מתקפה קרקעית מאורגנת וחמושה יותר. אחר הצהרים של אותו היום, טיפסו שני נערים לגג בית מטה האצ"י שעמד בכיכר מוראנובסקי והניפו שני דגלים: דגל פולין האדום-לבן ודגל אצ"י הכחול-לבן. הדגלים התנופפו על גג הבניין במשך ארבעה ימים, ונראו היטב מרחובות ורשה שמחוץ לגטו: כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הנאצים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מוראנובסקי. רק לאחר קרב קשה שארך ארבעה ימים הצליחו החיילים הנאצים להשתלט על הבית ולהסיר את הדגלים. כך כתב שטרופ: 250px\|ממוזער\|שמאל\|הבתים אפופי להבות והרחובות מלאי עשן. רחוב נוולופי בבוקר 20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם ולהיכנע עד השעה עשר בבוקר, אשר נדחה על ידי מגיני הגטו. כוחותיו של שטרופ החלו לשרוף באופן שיטתי את הבתים, בלוק אחר בלוק, בעזרת להביורים ובקבוקי תבערה, וכמו כן פוצצו מרתפים ותעלות ביוב. "הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים", העיד מארק אדלמן. "ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות. ...לא היה אוויר לנשימה, רק עשן שחור ומחניק וחום בוער שקרן מהקירות האדומים מחום וממדרגות האבן הלוהטות". כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השרפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. החיילים הנאצים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והמסתתרים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות. בשעה שהקרב המשיך בתוך הגטו, קבוצות מחתרת פולניות חתרו למגע עם הגרמנים מחוצה לו, אך השפעת פעולות אלה הייתה מוגבלת. בין 19 ל-23 באפריל המחתרת הפולנית נלחמה עם הגרמנים בשש נקודות שונות, על ידי תקיפת עמדות שמירה ומוצבים גרמניים. בשיאה של התופת, בימים ה-27 ו-28 לחודש, התרחש הקרב העז ביותר של האצ"י, בכיכר מורנובסקי. במיוחד מבניין מספר 2 בכיכר, אש הקלעים בכוחות הגרמניים הייתה מדויקת ולפרקים בלמה את התקפתם. הכיכר נפלה לבסוף, אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 במאי נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. מערך ההגנה של הגטו החל לקרוס. לוחמים ששרדו בלחימה עם הגרמנים ואלפים מתושבי הגטו מצאו מקלט בתעלות של מערכת הביוב ובמקומות מסתור רבים שהיו פזורים בין החורבות. הגרמנים השתמשו בכלבים כדי למצוא את הבונקרים, וזרקו פנימה פצצות עשן בשביל לגרום למתחבאים לצאת, או שהציפו את הבונקרים, או שפשוט פוצצו אותם. עדיין נותרה רוח לחימה בגטו: מספר לוחמות שנתפסו בבונקר השיבו באש אקדחים ורימוני יד, לאחר שלכאורה נכנעו. כמו כן היו מספר עימותים בין קבוצות קטנות של מורדים ופטרולים גרמניים בלילות. ב-8 במאי, הגרמנים גילו בונקר גדול ברחוב מילא 18, שהיה המפקדה הראשית של אי"ל. רובה של שארית הנהגת הארגון ועשרות מורדים אחרים סירבו להיכנע לגרמנים: בוצעה התאבדות המונית על ידי בליעת גלולות ציאניד. בין ההרוגים היה גם מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ'. סגנו, מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק) כמה ימים לאחר מכן. ב-10 במאי, שמואל זיגלבוים, מנהיג "הבונד" וחבר במועצה הלאומית של הממשלה הפולנית הגולה, התאבד כמחאה לאדישות בעלות הברית. במכתב הפרידה שלו, כך כתב: הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי. דיכוי המרד הסתיים באופן רשמי ב-16 במאי 1943, עם הריסת בית הכנסת הגדול של ורשה. שטרופ עצמו היה זה שפוצץ את בית הכנסת במופע ראוותני, אשר תמונותיו נשלחו למפקדו היינריך הימלר בברלין כאות וסימן לחיסול החיים היהודיים בוורשה, ושטרופ דיווח למפקדו פרידריך וילהלם קריגר כי "גטו ורשה איננו עוד". יותר משנה לאחר דיכוי המרד בגטו, ב-1 באוגוסט 1944 פרץ מרד ורשה במהלכו התקוממה המחתרת הפולנית בעיר נגד הכובש הנאצי, כחלק ממבצע סופה. המרד נמשך חודשיים ודוכא באכזריות על ידי הנאצים. כ-200 אלף פולנים – רובם אזרחים – נהרגו, וכ-85% מבתי העיר נהרסו. חלק מהמורדים היהודים ששרדו במרד בגטו השתתפו גם במרד זה. מספר ההרוגים 250px\|ממוזער\|ימין\|אדם קופץ אל מותו מהבניין הבוער 250px\|ממוזער\|שמאל\|גופות יהודים שהתגלו בבונקר בעת חיסול הגטו 13,000 יהודים נהרגו בגטו במהלך המרד (כ-6,000 נשרפו בעודם חיים או שמתו משאיפת עשן). שארית התושבים, כ-50,000 במספר, נלכדו והועברו למחנות ריכוז והשמדה, שהעיקרי בהם הוא מחנה טרבלינקה. כך נכתב בדיווחו של שטרופ לקרוגר, ב-16 במאי 1943: לפי המניין בדו"ח של שטרופ, 16 נהרגו בקרב הכוחות הגרמנים, ו-85 נפצעו, מתוכם 60 מהואפן אס-אס. המספרים לא כללו משתפי פעולה יהודים, אך כן כללו כוחות לא-גרמניים ששירתו תחת פיקודו. סביר שמספר ההרוגים הגרמני גבוה הרבה יותר, שכן בעדותו העריך אדלמן שהיו כ-300 הרוגים גרמניים. ישראל גוטמן, היסטוריון וחוקר שואה שהשתתף בעצמו במרד, טוען ש: "המספרים של שטרופ (16 הרוגים, 85 פצועים) לא יכולים להדחות מכל וכל, אך סביר שרשימתו לא הייתה שלמה, או חפה משגיאות. סביר להניח שהסתירו מהנייר רבים מההרוגים הגרמניים, אך עם זאת, גם מספר ההרוגים הגרמנים שצוטט על ידי מספר מקורות יהודיים בוודאי גבוה מן האמת". חוקר אחר, ראול הילברג, כן נוטה לקבל את המספרים הגרמניים הרשמיים. מצד שני, בדו"ח של שטרופ ישנן הגזמות פראיות במספר ההרוגים מצד המורדים, ובהערכת כוחם. 692x692px\|ממוזער\|מרכז\|הריסות אזור הגטו, מבט לצפון-מערב. משמאל – גני קרזינסקי. התמונה צולמה בסביבות 1950 מורשת מרד גטו ורשה שמאל\|ממוזער\|250px\|האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי נתן רפופורט. צד זה של האנדרטה מסמל את המרד והגבורה שמאל\|ממוזער\|250px\|אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18 לאחר קום מדינת ישראל, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן – תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח – עדיין קרוב לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. אמנם, חלקים מהציבור הדתי הסתייג מקביעת יום זיכרון בחודש ניסן, שעל פי ההלכה היהודית אסור לקיים בו ימי צום ותענית. התנגדות זו הביאה לנתינת דגש גדול יותר ליום הזיכרון שכבר נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל בעשרה בטבת. עם זאת, סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה". במרץ 2012, 69 שנים לאחר המרד, הוצב שלט הזיכרון לזכר הגיבור מנהיג ארגון אצ"י פאוול פרנקל, במקום בו נספה. בטקס השתתף שר החינוך גדעון סער. ההחלטה להציב שלט זיכרון לזכרו התקבלה לאחר שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ביקש זאת מראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, במהלך מפגש ממשלות ישראל ופולין, שהתקיים בפברואר 2011. כמו כן, נקראו על שמו של פאוול פרנקל כיכרות בהרצליה, ברמת-גן, בלוד, ברחובות, בבאר שבע ובכפר סבא. ביישוב חוות יאיר יש טיילת על שם פרנקל ורודל (מפקד אצ"י וסגנו). ב-2 באפריל 2013, במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה, הוציא השירות הבולאי בול דואר המציין את לחימת אצ"י במרד, ועליו ציור דמותו של פאוול פרנקל וציון שמו. קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו של הגיבור מרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל. קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ברובו על ידי לוחמי הגטו ששרדו, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחווקה פולמן-רבן. בקיבוץ עומד מוזיאון בית לוחמי הגטאות, העוסק בהנצחת השואה בכלל ובהתנגדות היהודית בזמן השואה בפרט. הקיבוץ והמוזיאון עורכים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס, בו משתתפים מאות אנשים, ביניהם חניכי תנועות הנוער. בשנת 1968, בעת ציון 25 שנים למרד, נשאל יצחק צוקרמן איזה לקח צבאי אפשר ללמוד מהמרד, וכך השיב: תנועת הנוער העובד והלומד מקדישה חלק נכבד מן המסע התנועתי לפולין, שכותרתו "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה", ללימוד האתוס של מרד גטו ורשה. ההיגיון החינוכי של המסע מלווה את התפתחותה של התנועה הציונית בגולה, ומגיע לשיאו באירועי המרידות בגטאות וההתנגדות היהודית בתקופת השואה. כמו כן, עוסק המסע בהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם וחבריו בגטו ורשה ובמקומות אחרים בפולין בתקופת השואה. ל-25 מלוחמי מרד גטו ורשה הוענק בשנת 2011 אות הוקרה מטעם מדינת ישראל. אחרון הלוחמים היהודיים ששרדו את מרד גטו ורשה, ליאון קופלמן, הלך לעולמו בגיל 97 באוגוסט 2021. גלריית תמונות מתוך דיווחו של יירגן שטרופ להיינריך הימלר ראו גם השואה – מונחים טוסיה אלטמן מרד ורשה דו"ח שטרופ אנדרטאות גבולות גטו ורשה לקריאה נוספת ליאון יוריס, מילא 18, רומן על מרד גטו ורשה. דני דור (עורך), גיבורים ונואשים – 60 שנה למרד גטו ורשה, הוצאת בית לוחמי הגטאות. חנה קראל, להקדים את אלוהים, מפולנית משה טאובה, הוצאת מודן, 2001. מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה – התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, הוצאת יד ושם, 2004. ישראל גוטמן, "איך כותבים היסטוריה – על מרד גטו ורשה", ילקוט מורשת 80, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ת"א, דצמבר 2005. ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ’ ולחימת גיטו ורשה, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1993. משה ארנס, דגלים מעל הגטו, ידיעות ספרים, 2009. "המורדים האחרונים" (סרט דוקומנטרי – 2007) – סיפורם של הלוחמים האחרונים במרד גטו ורשה איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון, ידיעות ספרים, 2009. חיים לזר ליטאי, מצדה של ורשה – הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה Z.Z.W, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, תל אביב, תשכ"ג. 'מרד גטו ורשה – הסיפור שלא סופר' – תקציר מתוך הסרט הדוקומנטרי על גבורתם של לוחמי האצ"י במרד גטו ורשה מרד גיטו ורשה בעיני האויב, הדו"חות של הגנרל יירגן שטרופ, הוצאת יד ושם, 1966 ד"ר אוגוסט גראבסקי (חוקר ב-ZIH, המכון להיסטוריה יהודית בוורשה), האצ"י במרד גטו ורשה חוי דרייפוס, גטו ורשה – הסוף, אפריל 1942 – יוני 1943, הוצאת יד ושם, 2018. ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943: גטו, מחתרת, מרד, הוצאת יד ושם, 2011. נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, הוצאת הספרייה הציונית, 1998. מארק אדלמן, הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001. קישורים חיצוניים מרד גטו ורשה באתר יד ושם "קולות מהתופת": תערוכת אינטרנט על החודשים האחרונים בגטו ורשה, באתר יד ושם מרד גטו ורשה בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול) מרד גטו ורשה, באתר "דעת" יחסם של רבנים בגטו ורשה למרד – על תמיכה במרד גטו ורשה של רבנים מ"אגודת ישראל" שהיו בגטו בתקופת המרד, תקציר עבודת הדוקטורט של ד"ר חיים שלם "אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה 1942–1945" (בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן בתשס"ד) באתר "זכור – אמונה בימי השואה" – הידיעה הראשונה שנתפרסמה בארץ ישראל על המרד מרד גטו ורשה, באתר משואה סרטו של נתן גרוס "חשיפת אנדרטת המרד בוורשה", 19 באפריל 1948 שלמה גראייק, מרד גטו ורשה: עדות, באתר הארכיון הציוני אורי איתיאל, / מצגת האצ"י עופר אדרת, מוזיאון בפולין חושף תמונות נדירות ממרד גטו ורשה, שלא פורסמו מעולם \| חלק א' \| חלק ב' \| באתר הארץ, ינואר 2023 הערות שוליים * גטו ורשה קטגוריה:גטו ורשה קטגוריה:שואת יהודי פולין קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1943 קטגוריה:קרבות פולין במלחמת העולם השנייה	2024-09-01T00:23:05
ההתנגדות היהודית בשואה	REDIRECT התנגדות_יהודית_בשואה	2015-09-26T11:07:09
נועם צ'ומסקי	הפניה נועם חומסקי	2023-12-27T13:16:56
אמנציפציה ליהודים	thumb\|ציור צרפתי משנת 1806 המתאר את נפוליאון משחרר את היהודים ממוזער\|עמוד השער של כתב הסובלנות ליהודים שניתן על ידי יוזף השני ב-2 בינואר 1782 thumb\|פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856 האמנציפציה ליהודים (בקיצור: אמנציפציה או אמנסיפציה) היא תהליך, אשר כדברי כריסטיאן וילהלם פון דוהם נועד 'לשפר את מצבם של היהודים', בתמורה להפקת תועלת מכישוריהם. במהלכו הושוו זכויותיהם של היהודים לאלו של בני החברה הסובבת. תהליך זה החל עם הוצאת כתב הסובלנות בידי קיסר אוסטריה בשנת 1782;כתב הסובלנות או צו הסובלנות (בגרמנית: Toleranzedikt או Toleranzpatent) הוא כינוי לסדרת צוים שהוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנים 1781–1782 שהביאו לרפורמות מקיפות בנושאי זכויות מיעוטים ובין היתר הגדירו את זכויות היהודים. ועם העובדה שכבר ב-1787 קיבלו יהודי ארצות הברית זכויות אזרחיות מלאות. אבל המושג 'אמנסיפציה' קיבל את מלוא משמעותו, וכן תאוצה רצינית, עם המהפכה הצרפתית (1789); והתהליכים שהתרחשו אחריה באירופה עד למהפכה הבולשביקית (1917). האמנציפציה של היהודים הייתה קשורה לרעיונות הליברליים, מדיניים וחברתיים, שנפוצו באירופה בעקבות ההשכלה. הלך רוח זה השפיע על העידן המודרני, ברוח רעיונות הנאורות והשוויון בין כל בני האדם. האמנציפציה הייתה כרוכה בגילוי נכונות של חברה מסוימת ושל היהודים שבתוכה, לאמץ את רעיונותיה; והייתה מלווה בפולמוס ולעיתים גם במאבק – ובאנגליה לדוגמה, היהודים נלחמו למען שויון זכויות. לתהליך זה, אשר כדוגמתו עבר גם על מיעוטים נוספים, נודעו השפעות מרחיקות לכת על חברת היהודים – והתפשט במושבותיהם אף מעבר לים. הרקע לאמנציפציה במאות ה-17–18, בזמן האמנציפציה שלט האבסולוטיזם הנאור, במרבית ארצות אירופה. תחת שלטון זה, היכן שישבו היהודים, הם למעשה נהנו מסובלנות – וזאת במחיר של אפליה, מעמד שולי ולעיתים רדיפות. יחד עם זאת, עוד לפני הענקת זכויות אזרחיות ליהודים, מעמדם היה משופר מזה של המוני העם. אדרבה, הם נהנו משלטון עצמי לפי ההלכה – תחת השלטון הנוצרי והמוסלמי כאחד. מכל מקום הם שמרו על זהותם הלאומית.Salo Baron, "Newer approaches to Jewish Emancipation", Diogenes 29, 1960. מהצד הנוכרי האמנציפציה החלה אפוא על רקע הציפייה של מצדדיה המושבעים ביותר, שעם השוואת מעמדם החוקי של היהודים לבני דתות אחרות במדינה, היהודים יעברו שינויים מפליגים בכל אורחות חייהם – ולמעשה ייטמעו בחברה. כמו כן, מניעה היה שבתמורה לזכויות האזרחיות, היהודים יתרמו לחברה מתושייתם הכלכלית. והרי, בחברה הנוכרית היה מקובל לחשוב ששפלות מעמדם האזרחי, הוא עונש על חטא צליבת ישו. במילים אחרות בעיניים נוכריות האמנציפציה נתפסה כדרך 'לתקן' את היהודים. למרות הלך רוח דו-ערכי זה – רצון לשלב את היהודים מחד גיסא, ומאידך גיסא דחייתם – בקרב היהודים התקבלה האמנציפציה בהתלהבות. בחיבור 'ירושלים' למנדלסון כדוגמה, ניכרים כי כבר ב-1783 עלתה הציפייה, שאם יהודים ישתלבו כמיטב יכולתם בחברה, הרי תפסק רדיפתם. בעוד שבארצות מזרח אירופה התגלתה התנגדות עממית נרחבת לאמנציפציה, הרי שבמערב אירופה ובמידת מה גם במרכזה לא הייתה כמעט התנגדות, וליהודים היה קל יותר להתמזג בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים.Sorkin, David (2019). Jewish Emancipation: A History Across Five Centuries. Princeton University Press.ממוזער\|שמאל\|החוק משנת 1791 המכריז על שחרור היהודים האמנציפציה בצרפת - כמקרה בוחן אף כי התרחשו אירועים המבשרים את האמנציפציה במספר מקומות באירופה ואף בארצות הברית, הרי צרפת הייתה נחשונית בכל הקשור לקידום ממשי של עקרונות האמנציפציה. הסיבה לכך קשורה להתפשטות רעיונות המהפכה הצרפתית, שבהם הם היו כרוכים; וכן כיבושי נפוליאון במזרח, אשר הפיצו את רעיונותיה בכל רחבי אירופה. בעת הדיון בשאלת היהודים ב-23 בדצמבר 1789, ובשם המהפכה – הגדיר הרוזן דה קלרמון-טונר, שתמך בשוויון זכויות, את המשוואה שתאפיין את המדיניות הליברלית כלפיהם בחלקים גדולים מאירופה בהמשך: המשפט 'עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה, ולתת להם את הכל כיחידים' משקף את דו-הערכיות שאפיינה את גישתם של תומכי האמנציפציה בקרב הנוכרים – וחשוב לזכור שלצידם עמדו ששללו מתן זכויות ליהודים. למרות זאת, יהודי צרפת אימצו את האמנציפציה בהתלהבות רבה. עבורם בכך שהמהפכה הצרפתית בישרה את האמנציפציה, נתפס כמפנה היסטורי חיובי, ששם קץ לימי הביניים גדושי רדיפות ולסבלות הגלות. יהודים פרסמו שירים ומאמרים בעיתונות בשבח המהפיכה. כמו כן, הם הרימו תרומות למען הצלחתה; והתגייסו לצבא. נפוליאון בונפרטה כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, והוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה. מדיניותו שיקפה את הפרובלמטיקה שהאמנציפציה הציבה בפני היהודים. לנוכח האשמות שהוטחו בפני היהודים, על היותם מדינה בתוך מדינה, בשנת 1806 הוא כינס אספת נכבדים מהקהילה היהודית – בכדי לברר באיזו מידה יהיו היהודים מסוגלים למלא כיאות את חובותיהם האזרחיות. היהודים הכחישו כל ההאשמות, ולמעשה התחייבו לשרת נאמנה את צרפת ואת האידיאלים של המהפכה. החלטות אלו אושררו בסנהדרין בחורף 1807. כתוצאה מכך, בהדרגה בוטלו סמכויותיה של הקהילה היהודית. אם כן, בשעה שברחבי אירופה המהפכה הצרפתית הצמיחה תנועות לאומיות, אצל היהודים בעלי התודעה הקהילתית החזקה במיוחד, תהליכי האמנציפציה הביאו להחלשתן של השאיפות הלאומיות. תחת זאת הם קיבלו זהות של צרפתים בני דת משה - כשהדגש הוא על צרפתים. בחוקת 1848 נקבע כי כל התושבים חופשיים לבחור את דתם. בסוף המאה ה-19, אף כי היהודים בצרפת היוו פחות ממחצית האחוז מכלל האוכלוסייה – בתוך כדור אחד, בעקבות החופש והשוויון שהם זכו להם, רבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות במוסדות השלטון והמנהל הציבורי.David Feuerwerker. L'Émancipation des Juifs en France. De l'Ancien Régime à la fin du Second Empire. Paris: Albin Michel, 1976 מהלך האמנציפציה בארצות אירופה השונות קיסרויות פרוסיה (גרמניה) ואוסטרו-הונגריה: כתב הסובלנות משנת 1782, הגדיר את זכויות היהודים. אף כי הוא ביטא מגמה חדשה בזירה הפוליטית והחברתית באירופה, רק עם אביב העמים – כלומר בין 1848 ל-1871, קיבלו היהודים זכויות מלאות בארצות אלו. בשנת 1866 נתקבלה ההחלטה בפרלמנט של פרוסיה על איסור האפליה הדתית. בין היהודים הבולטים שנאבקו למען האמנציפציה היה גבריאל ריסר.Richarz, M. (1975). Jewish Social Mobility in Germany during the Time of Emancipation (1790-1871). The Leo Baeck Institute Yearbook, 20(1), 69–77. ארצות השפלה (הולנד ובלגיה): בארצות אלו, אשר כבר ממילא הייתה בהם מסורת של סובלנות ארוכת שנים, התקבלה האמנציפציה במהרה – והיהודים זכו בהן לשוויון אזרחי ודתי, כבר בסוף המאה ה-18. אנגליה: בניגוד לצרפת, הולנד ובלגיה, בהן נטמעו היהודים בחברה הכללית במהירות יחסית, באנגליה היה תהליך השוויון הדרגתי, והחוקים המפלים בוטלו אט אט. למעשה האמנציפציה של היהודים ארעה, בעקבות השוואת מעמדם של הקתולים, לאוכלוסייה האנגליקנית ב-1829. כך נאמר בבית הנבחרים הבריטי לרגל ביטול האפליות נגד היהודים:Henriques, Henry Straus Quixano (October 1905). "The Civil Rights of English Jews". The Jewish Quarterly Review. The Jews and the English Law. Oxford: Horace Hart, Printer to the University. 18 (1): 40–83 "אנגליה היא ליהודים פחות ממחצית מולדתם, ואנו מקללים אותם על כך, שאין להם כלפי אנגליה יותר ממחצית רגש של פטריוטיות. אנו נוהגים בהם כעבדים ותמהים על כך, שאין הם רואים בנו את אחיהם. אנו דוחקים אותם למשלחי יד בזויים, ולאחר-מכן הננו מטיפים להם מוסר, שאין הם עוסקים במקצועות מכובדים. זמן רב אסרנו עליהם להיות בעלי אדמות, ואנו מתלוננים שהם מתעסקים בעיקר במסחר". איטליה: באיטליה ניתן שוויון חוקי ליהודים בשנת 1870. שווייץ: בשנת 1874 קיבלה שווייץ על עצמה את עקרון השוויון, וההגבלות על היהודים הוסרו. מזרח אירופה: יצחק בר לוינזון, אבי ההשכלה היהודית ברוסיה, היה בין אלה שהטיפו לידיעת לשון המדינה ועיסוק במלאכות יצרניות, כדי להשתלב במדינה ולא למשוך את טינת הסביבה. המשכילים רצו להאמין, שעל ידי השתלבותם בחברה ותרומתם לה – השנאה כלפיהם תלך ותעלם, אך אכזבתם הייתה קשה. במדינות מזרח אירופה היה הציבור היהודי נתון בטבעת חנק של גזרות, גרושים ותקנות מגבילות שהונחתו עליו מראש הפירמידה - משלטון הצאר. מדינות מזרח אירופה לא מיהרו לאמץ רעיונות ליברלים.Battenberg, Friedrich (2017), Jewish Emancipation in the 18th and 19th Centuries, EGO - European History Online, Mainz: Institute of European History, retrieved: March 17, 2021 (pdf). ביטויים נלווים לאמנציפציה של היהודים האמנציפציה של היהודים באה לידי ביטוי ב: עיור מוגבר של היהודים ומעברם לערים גדולות בתוך אירופה – כמו למשל וינה, פריז, פרנקפורט ועוד. אימוץ בידי היהודים של כללי ההתנהגות של החברה האירופאית – לרבות, שימוש בלשון המקום (במקום ביידיש או בלאדינו), במלבושיו ובכללי הנימוס המקובלים. פתיחת מקצועות חדשים בפני היהודים – בחלקם חופשיים: רפואה, משפט, עיתונאות, הוראה, בנקאות וכדומה. שילוב מוגבר של היהודים במערכת החינוך הכללית ובאקדמיה, על חשבון לימודם במוסדות המסורתיים – לרבות תלמודי תורה וישיבות. ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, נטילת הסנקציות מבתי הדין ומהפרנסים (בעיקר חרם), וכן הגבלת תחולת ההלכה למישור האישי והוולונטרי. האמנציפציה באה לידי ביטוי בהשתלבות בכלכלה, בחברה, בתרבות, בצבא ובפוליטיקה. השתלבות בכלכלה צמיחת המעמד הבורגני החדש – השלמת תהליך האמנציפציה במערב אירופה הצמיח בקרב היהודים את מעמד הבורגנות הקפיטליסטית. רבים בקרב היהודים, שהתעשרו בערים הגדולות, פנו לענף הבנקאות, למפעלי סלילה של מסילות ברזל ועוד. בתחום המסחר - במאה ה-19 חלה ירידה גוברת והולכת בתעסוקת יהודים בתיווך וברוכלות, ועלייה מקבילה במספר הסיטונאים ובעלי החנויות היהודים. בארצות מזרח אירופה התחזקה מעורבותם של היהודים בחברות מסחר גדולות, כמו חברות ספנות אשר שיווקו מוצרי חקלאות מאירופה המזרחית למערבית. ברוסיה היה נתון סחר הפנים והחוץ בידי היהודים, אשר עסקו בהפצת סחורות ושיווקן. נודעו יהודים עשירים אשר השקיעו את ממונם בענפי כלכלה חדשים: בקולנוע, בבניית מסילות ברזל, הקמת חנויות כל-בו ענקיות והקמת תעשיות בגדים. בנקאות – פעילותם של היהודים בתחום הכספי הלכה ושגשגה. הבנקים ופעילותם הכלכלית תפסו מקום נכבד במסחר המקומי והבינלאומי ובהשקעות שונות, והבנקאים היהודים טיפסו והגיעו למקום נכבד, לעיתים ראשון במעלה, ואף התחרו בהצלחה עם בנקים לא יהודיים, בעיקר במתן אשראי לגופים פרטיים אמידים וכן לממשלות. בנקאים אלה, אשר הקימו רשתות כלכליות בכל רחבי אירופה, סניפים וסוכנויות, לא היו אלא צאצאיהם של יהודים מצליחנים. הבנקים, אותם הם ניהולו, פעלו על בסיס קשרים משפחתיים, ויצרו משפחות בנקאיות שפעלו במרכזים עירוניים, הקימו מוסדות פיננסיים מרכזיים והשיאו עצות בענייני הון לממשלתם. תחום המלאכה והתעשייה – האמנציפציה פתחה לפני היהודים אפשרויות לעסוק במגוון רחב של מלאכות. הן בשל ביטול המונופולין של גילדות בעלי המלאכה, שמנעו מהיהודים כניסה אליהן ועיסוק בתחומן, והן בשל עליית הקפיטליזם ועמו הרצון להתייעלות כלכלית, החלו היהודים להיכנס אט אט לתחומים אלה. כמו כן פנה חלק ניכר מיהודי מרכז אירופה לעיסוק ב"מקצועות חופשיים" - עיתונות, רפואה, עריכת דין, חינוך, אמנות ועוד. אשר ליהודי מזרח אירופה, הרי מרביתם חיו בערים. למרות שלא מעט יהודים עסקו בחקלאות, הרוב התפרנסו מעיסוק במסחר זעיר ותעשייה (נפחים, נגרים, בנאים, סנדלרים, עובדי טקסטיל, דפוס ונייר). כאשר חדרה המהפכה התעשייתית למזרח אירופה, השתלבו יהודים רבים במקצועות החדשים והפכו לפועלי חרושת. האמנציפציה התקבלה במזרח אירופה בתהליך איטי. במענה לאכזבה מכשלונם להשיג שוויון זכויות, היו יהודים שפנו להקמת תנועות לאומיות שונות. גם לאחר המהפכה הרוסית 1917 ומלחמת העולם הראשונה, היה מעמדם של יהודי פולין והארצות הבלטיות שונה מבמערב והם הוכרו כמיעוט לאומי. כך גם בברית המועצות. יהודים ידועים בתחום הכלכלה גרשון בלייכרדר - יועץ הכספים של קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק; סייע בעדו בארגון התקציב המלחמתי בשנת 1866, כשפרוסיה יצאה להילחם באוסטריה במלחמת שבעת השבועות. בני משפחת רוטשילד - ניהלו בנקים בערי אירופה הגדולות, ואף עזרו לראש ממשלת אנגליה, לרכוש מניות של תעלת סואץ. משה מונטיפיורי (1784–1885) - נדבן ועסקן יהודי בריטי, שהתמחה בעסקי בורסה. בשנת 1824 פרש מונטיפיורי מעסקיו והתמסר לפעילות ציבורית ויהודית. הציבור הבריטי העריך את נדבנותו ואת הדבקות שגילה בעבודתו. את יוקרתו ואת יכולת השפעתו בלונדון ניצל מונטיפיורי לטובת היהודים ברחבי תבל. משפחת הירש – התקינה מסילות ברזל באזור הבלקן ובאימפריה העות'מאנית. משפחת פריר הצרפתית – יסדה בנק בצרפת והקימה את "רכבת הדרום" בצרפת. השתלבות חברתית ותרבותית מידת השתלבותם של היהודים באירופה, בעיקר במרכזה ובמערבה, במשך המאה ה-19, הייתה תוצאה של מספר גורמים: תרבות ההשכלה היהודית, שביקשה לסלול את הגשר בין השתלבות בחברה לבין שמירה על הזהות היהודית. גל ההגירה של הציבור היהודי מן העיירות והכפרים אל הערים, אשר חשפה את היהודים בפני החברה העירונית הזרה, תרבותה ואורחות חייה. האמנציפציה לה זכו היהודים. החברה האירופית, בעיקר לאחר המהפכה הצרפתית, הייתה נכונה יותר מבעבר לקבלת הציבור היהודי לתוכה. עם זאת, חשוב להדגיש, שמידת קבלתם וקליטתם של היהודים בחברה הסובבת, הייתה שונה ממקום למקום ומזמן לזמן. היהודים החלו להיטמע בסביבתם. הם אימצו את לשון המדינות שבהן הם חיו, את הלבוש המקומי ואת מנהגי האוכלוסייה. ילדים יהודים נקלטו בבתי ספר כלליים ושם למדו את לשון האומה; יהודים החלו ללמוד באוניברסיטאות, וחלקם הוכשרו במקצועות חופשיים. היהודים פנו למספר תחומי תרבות עיקריים: עיתונות – חלקם כעיתונאים וחלקם כבעלי מניות של עיתונים גדולים בצרפת ובגרמניה. מוזיקה – התפרסמו מוזיקאים יהודי, ביניהם ז'אק אופנבך, גוסטב מאהלר ופליקס מנדלסון-ברתולדי. האחים רובינשטיין ארגנו את החינוך המוזיקלי ברוסיה. ציור – התפרסמו ציירים יהודיים ממדינות אירופה השונות, ביניהם: מקס ליברמן מגרמניה, מוריץ דניאל אופנהיים, שנהג לצייר את בני משפחת רוטשילד וזכה לכינוי "הצייר של הרוטשילדים", קמיל סיארו מצרפת וכו'. ספרות – יהודים רבים העשירו את התרבות האירופית במערב ובמזרח ביצירותיהם. בגרמניה נודע המספר והמשורר היינריך היינה, בפראג שבצ'כיה כתב פרנץ קפקא ברוסיה התפרסם מנדלי מוכר ספרים, ועוד רבים אחרים. מדע – היו גם אנשי מדע יהודים שנודעו באירופה ובעולם כולו, רבים עסקו במחקר ובפיתוח, ואחרים לימדו באוניברסיטאות במגוון רחב של מקצועות. עם זאת, לנגד עיני היהודים המשתלבים התנוססה סיסמת המשכילים היהודים - שורה מתוך "הקיצה עמי" של יהודה לייב גורדון: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך!". כלומר, לשמור על איזון בין ה"אדם" – התושב, האזרח מן השורה, המשתייך למסגרת חברתית מסוימת והמזדהה עם צווי החברה וההגיון, לבין ה"יהודי" – בן עם היסטורי, דת ואמונה עתיקה. השתלבות צבאית ופוליטית יהודים מעטים הצליחו להשתלב בצבא ולהגיע לדרגות בכירות. דוגמה לכך היה אלפרד דרייפוס, שהגיע לדרגת קצין בצבא הצרפתי. כמו בתחומים אחרים, כך גם בפוליטיקה השכילו היהודים להשתלב בחיי המדינות השונות. השתלבות בתחום זה ביטאה את רצונה של האוכלוסייה היהודית להזדהות עם המדינה והלאום שבתוכו היא נמצאת. במילים אחרות, יהודים קיבלו את המדינה בה חיו כמולדתם, והאוכלוסייה הנוצרית, בני האומה - כאחיהם. איטליה - לואיג'י לוצאטי, שהיה ראש הממשלה. צרפת - בנוסף לצירים יהודים, שימש מיכאל גודשו כשר האוצר היהודי הראשון בממשלה צרפתית לפני מהפכת 1848, ואדולף כרמיה שימש כשר המשפטים ופעל גם למען היהודים. אנגליה - בנג'מין דיזראלי היה ראש הממשלה ועמד בראש המפלגה השמרנית. רוסיה - היהודים השתלבו בפעילות המפלגתית מתוך שאיפה לשפר את מעמדם. על פי הפרופ' מייקל וולצר, האמנציפציה גרמה למהפך מבחינת התפיסות הפוליטיות של היהודים, והייתה קו פרשת מים של מעבר מתמיכה שמרנית כ"יהודי חצר" הנאמנים לשלטון וסמוכים על שולחנו, לתמיכה בליברליות שמאלנית הנאבקת בשלטון, כפי שלאחר מכן מוצאים יהודים בחזיתות של מאבקי שמאל רבים. אם לפני האמנציפציה היהודים מצאו ביטחון והגנה בשלטון, לאחריה החוויה המעצבת שלהם כעם נרדף הביאה אותם למקום של דרישת זכויות אדם וחירויות פרט. השתלבות בחברה הכללית המשכילים היהודים תלו תקוות רבות באמנציפציה, הם קיוו שהאמנציפציה תפתור את בעיית השנאה ליהודים והם יוכלו להשתלב בחברה האירופית הלא יהודית ללא הבדלים ומבלי להפסיק להיות יהודים. חלק מהמשכילים היהודים זנחו את המסורת הדתית והחליפו ברעיונות אוניברסליים ובכך הצטרפו לתהליך החילון שהיה באירופה בכלל החברה. עם זאת, חלקים גדולים בחברה האירופית, בעיקר במרכז ובמזרח אירופה, סירבו לקבל את המיעוט היהודי והאנטישמיות גברה. ביטויה הקשה ביותר של תופעת האנטישמיות המודרנית נמצא באידאולוגיה הנאצית, וביישומה בשואה. במדינות מערב אירופה זכתה האמנציפציה להצלחה רבה יותר, בגלל נטייתן לאימוץ רעיונות דמוקרטיים וליברלים. בתוך הציבור היהודי החל ויכוח נוקב בדבר הדרך לממש את הלאומיות היהודית. השאלה היהודית הייתה בעצם "האם אפשר וכיצד ניתן להיות אדם מודרני ויהודי באותו זמן?". אחת התשובות, שזכתה תחילה לתמיכה מועטה בלבד הייתה הציונות שדגלה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.יעקב כ"ץ, היציאה מהגטו, אפקים עם עובד, תשמ"ו השפעת האמנציפציה על החברה היהודית thumb\|דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789 האמנציפציה זעזעה את החברה היהודית; והוגבל כוחה לכפות את ההשתייכות אליה ולשלוט ביהודים על פי ההלכה. ההשתייכות לקהילה והציות להלכה הפכו לעניין וולונטארי. הלחץ להיטמע לא בא רק מצד השלטונות, אלא גם מבני הקהילה. ב'ירושלים' מנדלסון טוען בזכות הפרדה בין דת למדינה, וקורא לצמצם את סמכויות הקהילה וטוען כלפיה שאל לה לכפות את הדת היהודית או למנוע את הפיכת היהודים לאזרחים ככל האזרחים. מצד שני, האמנציפציה עוררה פולמוס מצד החברה הנוכרית, אשר בעקבותיו הבינו היהודים שעליהם לוותר על מצוות דתיות, שהכבידו על השתייכותם לחברה הכללית.אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע-עשרה, תל אביב תשלח. גישת היסוד של האמנציפציה בסופו של דבר חלחלה בהגות היהודית וערערה את אושיות התודעה העצמית היהודית. ביוזמת מחדשים, למן המאה ה-19 החלו להופיע זרמים חדשים ביהדות – בעיקר בגרמניה, ארצות הברית, אנגליה, צרפת והונגריה. רפורמטורים אלו הקימו בתי כנסת, עיתונים ובתי ספר שכל אחד שיקף דעה משלו, ונועד לגייס קהל אוהדים. כתוצאה מכך היהדות הפכה לפלורליסטית יותר ויותר – אף מבחינה תאולוגית. המוסדות החדשים שהוקמו חיקו את אלו של האליטות הנוכריות. בבתי הכנסיות המהודרים שהם הקימו הונהגו תפילות בשפת המקום, וקוצרו התפילות, אשר עברו עריכה על פי רוח הזמן. טופח הממד האוניברסלי, הלמדני והמוסרי של היהדות על חשבון הממד הלאומי. העיון במקרא החליף את מקומו של העיון בתלמוד – וחזון הנביאים פורש על פי התורות המודרניות העכשוויות. המסורת היהודית הפכה למכרה שיש לחפור בו באופן סלקטיבי, כדי לספק תשובות לבעיות ההווה, מבית היוצר של החברה הליברלית. להצדקת המהלכים הללו, נטען כלפי היהדות שמהותית היא התפתחותית או שילוחית באופיה. נטען גם שהיא למעשה מצדדת בגולה ומתייחסת אל החזרה לארץ ישראל כלאוטופיה.בין השתלבות לייחוד: תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה, מאת פרופ' גיא מירון עד לגבול מסוים גם היהדות האורתודוקסית אימצה חלק מערכיה של התנועה הרפורמית. רעיון השליחות איחד רב רפורמי כמו אברהם גייגר, הרב הנאו-אורתודוקסי שמשון רפאל הירש והניאו ציוני משה הס. כל אלו לא ראו סתירה בין נאמנות למדינה שבה הם חיו, לאמונתם הדתית ולמסורת משכבר. למעשה רוב היהודים קידמו בברכה את האמנציפציה ואת יתרונותיה, וניסחו מחדש על פיה את יהדותם. יחד עם זאת, עם הזמן חלה שחיקה ברעיונות הרדיקלים שקידמו מבשרי האמנציפציה היהודים. היהודים אמנם התבוללו – אבל לא עד הסוף. הם שמרו על חלק מייחודיהם, אף אם בדרך חלקם איבדו את אמונתם הדתית או אף התנצרו. כנראה כתוצאה מאביב העמים, גם בקרב היהודים התפתחה סולידריות אתנית – אשר בסופו של דבר נתנה תנופה לציונות, שאף היא התפתחה על רקע ההשכלה.פאולה היימן, 'אמנציפציה', עורכים א' שפירא, א' כהן ופ' מנדס פלור, תל אביב עם עובד 1993 [1986]. ראו גם אמנציפציה יהדות רפורמית אביב העמים המהפכה הצרפתית קישורים חיצוניים האמנציפציה והלאומיות היהודית, והמאבק על האמנציפציה והלאומיות היהודית בין השתלבות לייחוד: תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה, מאת פרופ' גיא מירון מפת תהליך האמנציפציה של יהודי אירופה הערות שוליים קטגוריה:יהדות אירופה קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה קטגוריה:החברה היהודית קטגוריה:זכויות האדם קטגוריה:אזרחות	2024-09-10T20:56:05
אמנציפציה	שמאל\|ממוזער\|250px\|ההודעה על ביטול האריסות באימפריה הרוסית. סיר'נר'י, קאחתי, מלכות המשנה של הקווקז. 1864 אֵמַנְצִיפַּצְיָה (באנגלית: Emancipation) או שִחרור היא מתן שוויון זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות, לציבור או לעם שלא נהנה מיתרונות ומזכויות אלה קודם לכן. קיים שימוש כפול במשמעות של מונח זה, מציינים בו את עצם שחרורם של יחידים או קבוצות משעבוד, מהגבלות משפטיות ומתלות חברתיות ומדיניות וגם את ההכרזה המדינית והמשפטית על ביטול המצב הקודם של שעבוד, הגבלה ותלות. מקור המילה מקור המילה בשורש הלטיני emancipare המהווה אינטגרציה לשונית דואלית למושגים ex- החוצה ו macipare - להעביר, למכור. משמעות השורש היא קריאת הכרזה על מישהו כחופשי או הוויתור על סמכות מחייבת ביחס לאדם כלשהו. בסיס רעיוני מבחינת ביסוסה הרעיוני קשורה האמנציפציה בהתפתחותה של המחשבה המדינית והחברתית בדבר המשטר החברתי הרצוי וההכרחי. המשמעות המודרנית למושג אמנציפציה שואבת רבות מהגותם של פילוסופים והוגי מדע המדינה דוגמת תומאס הובס, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו וקרל מרקס. הובס ולוק דנים בהגותם בדבר מצבו הטבעי של האדם, קרי היות מקורם ומקומם של כל בני-האדם - משותף, על-כן, שווים הם זה לזה. רוסו בספרו "האמנה החברתית" גורס כי קיים צורך לכרות אמנה חברתית בין כל בני-האדם אשר תביא לשחרור האדם, תעניק לכולם את מידת השוויון ותטיל על כולם אותן החובות, שכן "אדם נולד חופשי ובכל מקום הוא בכבלים". מרקס בתגובה לרעיונותיו של רוסו אומר "האמנציפציה הפוליטית היא העמדת האדם מצד אחד על היותו איש החברה האזרחית, על היותו יחיד אנוכי בלתי-תלוי בזולת, ומצד שני על היותו אזרח-המדינה, על היותו אישיות מוסרית." התפתחות המושג במשפט הרומי, אמנציפציה פרושה, שחרורו הפורמלי של הבן ממרותו של האב. תחילה הייתה זו זכותו של האב "להפטר" מבנו ולהשתחרר מדאגה ואחריות עליו. אך במרוצות הזמן נעשתה האמנציפציה זכותו של הבן, והקיסר טראיאנוס תיקן, שניתן אף להכריח את האב לשחרר את הבן. האמנציפציה קיבלה משמעות של סובלנות דתית במאה ה-17 בין היתר בעקבות מלחמת האזרחים באנגליה מ-1642 עד 1651 שבעקבותיה המונופול של הכנסייה האנגליקנית על הפולחן הנוצרי באנגליה נפסק. את המשמעות הגזעית קיבלה האמנציפציה במאה ה-18 והמאה ה-19. ההיבט הבולט הראשון היה בארצות הברית בין השנים 1780–1804 התקבלו חוקי אמנציפציה כנגד עבדותם של השחורים. בפועל, ביטול העבדות באופן מלא התקבל רק בשנת 1865 בעקבות מלחמת האזרחים וחקיקת תיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שאוסר על עבדות. בשנת 1868 הוכלל רעיון השוויון ועוגן בחוקת ארצות הברית כתיקון ה-14 אשר אוסר על המדינה לפגוע בזכויות אדם כלשהם ללא הבדלי דת, גזע או מין. עם זאת רק כ-100 שנים לאחר חקיקת תיקון זה שימש התיקון בחיסול האפליה כנגד השחורים בארצות הברית. המשמעות האחרונה שהתווספה למושג היא המשמעות המגדרית. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה התעוררות של תנועות חברתיות הקוראות למתן זכויות לנשים. במרץ 1918 הועבר חוק בבריטניה חוק ייצוג האנשים 1918 אשר נתן זכויות הצבעה רק לנשים מעל גיל 30, וזאת רק לאלו שיהיה להן אישור על בעלות על רכוש או שהיו נשואות לגבר בעל זכות הצבעה, או בעלות זכות הצבעה באוניברסיטה. בארצות הברית באוגוסט 1920 אושר סעיף מספר 19 בחוקה האמריקנית, המקנה לנשים את הזכות לבחור. סוגי אמנציפציות אמנציפציה חברתית – אחת הדוגמאות לאמנציפציה חברתית היא שחרור האיכרים. בימי הביניים איכרים היו צמיתים כלומר, היוו חלק מהאדמה ולא יכול לעזוב אותה גם אם נמכרה. במאות ה-16 עד ה-18 התחזק המאבק לשחרור הצמיתים מהאצילים אשר הוביל, בסופו של דבר, לביטול התופעה. בצרפת לדוגמה, התופעה בוטלה עם המהפכה הצרפתית. אמנציפציה של מיעוטים - מקרה בולט של אמנציפציה למיעוטים היא האמנציפציה ליהודים. מסוף המאה ה-18 ובתחילתה של המאה ה-19 שאפו היהודים לקבל שוויון זכויות אזרחי מלא, שחרור מהגבלות משפטיות וביטול איסורים מיוחדים שחלו עליהם. המדינה הראשונה לתת שוויון בפני החוק ליהודים הייתה ארצות הברית בשנת 1776. בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית אשר חרתה על דגלה את דגל השוויון בין האזרחים וכעבור שנתיים בשנת 1791 הוענקה האמנציפציה גם לאזרחיה היהודיים של צרפת. המעבר לערים הגדולות פגע בקהילות המסורתיות, פתיחת שערי האקדמיה פגעה בעולם הלימוד הרבני וקרצה לרבים מבני הישיבות. תופעות של התבוללות ואף המרת דת היו חזון נפרץ. אמנציפציה חברתית בולטת שנגעה גם למיעוטים הייתה ביטול העבדות שהתחזקה במאות השנים האחרונות. במדינות כמו בריטניה וצרפת שחרור העבדים התקיים בתחילת המאה ה-19. בריטניה החלה לקדם הסכמים וצעדים צבאיים כדי להקשות על סחר העבדים הימי. דוגמה מפורסמת לאמנסיפציה לשחרור עבדים הצהרת האמנציפציה לשחורים שהכריז עליה נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן ב-1 בינואר 1863 בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית. דבר שפתח את הפתח להתגייסות של שחורים לצבא האיחוד האמריקני. השחרור של כלל העבדים בארצות הברית התקיים רק בתום המלחמה. במדינות אחרות נמשך שחרור העבדים במהלך המאה ה-19 וה-20. אמנציפציה מגדרית - תהליכי המודרניזציה באירופה במאות ה-18 וה-19 ותנועת ההשכלה האירופית הובילו את הדרישה לשוויון זכויות לנשים וקידמו את מאבקן. חיבורו של ג'ון סטיוארט מיל "שיעבוד הנשים" נחשב ציון דרך במאבק על זכויות הנשים באנגליה במאה ה-19. מניפסט הפמיניסטי הראשון נכתב בשלהי המאה ה-18 באנגליה, על ידי מרי וולסטונקראפט. בשנת 1848, התכנסה קבוצת נשים בסנקה פולז, שבמדינת ניו יורק בארצות הברית וקראה לראשונה בצורה מאורגנת – להעניק זכות הצבעה לנשים. בשנת 1918, בה ניתנו זכויות הצבעה לנשים, נכנע גם הפרלמנט הבריטי והעניק זכות הצבעה מוגבלת לנשים נשואות בלבד, מעל גיל 30, שיש ברשותן נכסים. רק בשנת 1928 ניתנה בבריטניה זכות הצבעה מלאה לנשים. גם אסטוניה, גרמניה, הונגריה, לטביה, ליטא ופולין נתנו באותה שנה זכויות הצבעה לנשים ובשנת 1919 עשו זאת מרבית המדינות באירופה. כל המדינות באירופה (למעט שווייץ וליכטנשטיין) נתנו זכות הצבעה לנשים עד לשנות החמישים. בשווייץ הוענקה זכות הצבעה לנשים רק בשנת 1971, ואילו בליכטנשטיין רק בשנת 1984. בארצות הברית הועבר בשנת 1920 התיקון ה-19 לחוקה האמריקנית, אשר נתן זכות הצבעה לנשים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:זכויות האדם קטגוריה:התנועה לביטול העבדות	2024-08-01T02:35:01
אמנסיפציה	הפניה אמנציפציה	2023-12-27T13:17:03
קונפוציוסיזם	REDIRECT קונפוציאניזם	2005-02-19T00:18:07
אלקטרוליזה	אלקטרוליזה (מיוונית: אלקטרו = חשמל, ליזיס = פירוק) היא שיטה של פירוק תרכובת יונית ליסודותיה בעזרת זרם חשמלי. אלקטרוליזה היא תהליך אנדותרמי, כלומר, לביצוע התהליך יש צורך באספקת אנרגיה למערכת, על ידי זרם חשמלי. בכימיה וסוגי ייצור, אלקטרוליזה היא שיטה, תהליך כימי שעובר בחומר יוני או בתמיסה מימית, של פירוק קשרים בין חומרים מולקולריים ותרכובות שונות ליסודותיהם הנפרדים. התהליך מתבצע על ידי העברת זרם חשמלי בתוך מערכת נוזלים סגורה והרמטית, ובכך מפרק את הקשר. היונים עוברים תהליכי חמצון-חיזור בהתאם למטענם: היון החיובי – עובר חיזור בקתודה היון השלילי – עובר חמצון באנודה אלקטרוליזה משמשת גם לציפוי מטבעות בנחושת על ידי התרכובת נחושת כלורית. סקירה כללית תהליך האלקטרוליזה התופעה המתרחשת באלקטרוליזה היא שינוי הרכב המולקולות והיונים בתמיסה הנובע מהוספה או החסרה של אלקטרונים. שינוי כמות האלקטרונים מתבצע על ידי זרם חשמלי חיצוני. לעיתים רבות תוצרי האלקטרוליזה הם בעלי תכונות פיזיקליות שונות מאשר המגיבים וניתנים להפרדה מהתמיסה המימית. הסיבה לכך היא כי היונים מטבעם הם מסיסים במים בעוד שהתוצרים של האלקטרוליזה יכולים להיות גזים ומתכות, אשר אינם מסיסים במים. דוגמה לתהליך אלקטרוליזה של מי מלח (תמיסה מימית של כלוריד הנתרן) ליצירת כלור ומימן, שני התוצרים הם גזים ובמהלך האלקטרוליזה ייווצרו ויבעבעו החוצה מהנוזל בקרבת האלקטרודות. 2NaCl + 2H2O -> 2NaOH + H2 + Cl2 כאשר יוצרים מפל מתחים במערכת על ידי מקור מתח מתחילה תנועה של אלקטרונים בין שתי האלקטרודות. בגלל הפיזור הלא אחיד של האלקטרונים בין שתי האלקטרודות הן טעונות במטען הפוך. יונים טעונים חיובים (קטיונים) נמשכים לאלקטרודה רווית האלקטרונים (הקתודה). יונים טעונים שלילית (אניונים) נמשכים לאלקטרודה חסרת האלקטרונים (אנודה). כאשר נוצר מגע בין האלקטרודה לאלקטרוליט יכולה להיווצר תגובה כימית. צורונים לא טעונים יכולים לספוח או להינתק מאלקטרון, להפוך ליון ולהצטרף לתמיסת האלקטרוליט כיון. לחלופין אניון יכול למסור אלקטרון וקטיון יכול לספח אליו אלקטרון ובאופן זה הם יהיו בעלי מטען נייטרלי. חמצון וחיזור על גבי האלקטרודה חמצון של יונים או מולקולות נייטרליות מתבצע על גבי האנודה. למשל, תהליך חמצון של יוני קט-ברזל אל יוני רב-ברזל על גבי האנודה: Fe^{2+}(aq) -> Fe^{3+}(aq) + e^- באותו אופן תהליך החיזור מתרחש בקתודה. כמו למשל יוני נחושת, אשר סופחים אליהם שני אלקטרונים והופכים לנחושת מוצקה. Cu^{2+}(aq) + 2e^- -> Cu(s) חוקי האלקטרוליזה של פאראדי חוק האלקטרוליזה הראשון כמות החומרים שהופרדו כתוצאה מהעברת המתח החשמלי בתמיסה פרופורציונלי לכמות המטען החשמלי שעבר דרך המעגל החשמלי. או כאשר e הוא האקוויוולנט האלקטרוכימי של המתכת שעוברת שיקוע בתגובה או לחלופין הגז שמשוחרר באחת האלקטרודות. חוק האלקטרוליזה השני כאשר זרם זהה עובר דרך סדרה של אלקטרוליטים מחוברים בטור, המסה של החומר העובר שיקוע או משתחרר כגז באלקטרודות נמצא ביחס ישר למסה האקוויוולנטית שלהם. דוגמה על ידי הזרמת חשמל באופן מבוקר דרך אלקטרודות למים, ניתן לפרק את המים (שהרכבם הכימי הוא H2O) לשני היסודות מהם המים מורכבים, חמצן ומימן (הוספת מלח למים תזרז את התהליך מפני שהוספת המלח תגרום לשיפור ההולכה). בסוף התהליך (פירוק כימי) ייווצרו מימן וחמצן ביחס (נפחי) של 1:2. כלומר, תיווצר כמות כפולה של מימן מכיוון שבכל מולקולת מים יש שני אטומים של מימן על כל אחד של חמצן. יישומים אלגון שימוש אחד לאלקטרוליזה הוא אלגון (ציפוי), תהליך בו חומר מצפה עובר חיזור על גבי קתודה המכילה חומר שעובר תהליך ציפוי. מיצוי אלומיניום תהליך בו הופכת עפרת האלומיניום לאלומיניום (הומצא על ידי צ'ארלס מרטין הול בשנת 1886). תהליך כלור אלקלי ייצור כלור ונתרן הידרוקסידי בתהליך כלור-אלקלי אלקטרוסינתזה אלקטרוסינתזה היא שיטה לייצור חומרים דרך תגובות אלקטרוליזה. כך למשל דו-תחמוצת המנגן {MnO2} (אשר משתמשים בה בסוללת אלקליין). התגובה מתבצעת על ידי כאשר דו-תחמוצת המנגן נוצר בתהליך חמצון של יון מנגן על גבי האנודה. תגובת החמצון על האנודה היא: Mn^+2(aq) + 2H2O(l) -> Mn2O(s) + 4H^+(aq) תגובת החיזור המתבצעת על הקתודה היא חיזור של יוני מימן למימן מולקולרי: Mn^{+2}(aq) + 2H2O(l) -> MnO2(s) + 2H+(aq) + H2(g) ציפוי אלקטרוכימי ציפוי אלקטרוכימי הוא שיטת ציפוי בה מצפים מתכת (ולעיתים פולימר) בשכבה עוטפת של מתכת אחרת. בתהליכים אלה המתכת העוברת ציפוי משמשת כאנודה בתא אלקטרוכימי ויוני המתכת בתמיסה עוברים חמצון על גביה. תהליכי ציפוי כאלה לרוב מיושמים מטעמים אסתטיים כמו צפוי של כלי ברזל בכסף או ציפוי פלדה בשכבת מגן העשויה מכרום כדי למנוע קורוזיה שכן הוא פחות ריאקטיבי עם מים. ראו גם תערובת חמצן-מימן קישורים חיצוניים קטגוריה:הנדסה כימית קטגוריה:אלקטרוכימיה קטגוריה:תגובות כימיות	2024-07-17T05:32:02
מבצע ריינהרד	ממוזער\|250px\|שמאל\|משפחות יהודיות ברציף הרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, 1942, במסגרת מבצע ריינהרד מבצע ריינהרד (בגרמנית: Aktion Reinhardt) היה שלב מרכזי בביצוע השמדת היהודים בשואה. לאחר ניסיונות בהשמדת היהודים בבורות המוות וההמתה בגז ובמשאיות גז במחנה חלמנו, הופעלו שלושה מחנות השמדה - בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, תחת הנהלה מרכזית שפעלה בלובלין, ובמסגרת זו הפכה השמדת היהודים לריכוזית, מתוכננת ותעשייתית בהיקפה ובאופייה. במסגרת המבצע נרצחו בעיקר יהודי הגנרלגוברנמן, החלק המרכזי של פולין, אך גם רבים אחרים ממדינות שונות באירופה הנתונה לשלטון הנאצים כגרמניה, אוסטריה, הולנד, סלובקיה וצ'כיה. במהלך ההשמדה במחנות מבצע ריינהרד נרצחו 1,700,000 בני אדם, רובם המוחלט יהודים. קצב ההשמדה במבצע ריינהרד היה "רצח העם המהיר במאה ה-20". הנאצים קראו למבצע על שם ריינהרד היידריך, שנפצע מניסיון התנקשות ב-27 במאי 1942 על ידי המחתרת הצ'כית בפראג ומת מפצעיו 8 ימים מאוחר יותר ב־4 ביוני 1942. היידריך היה ראש המשטרה הנאצית החשאית ומארגן ועידת ואנזה, שבה הובהר "הפתרון הסופי" ומטרותיו. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|מברק הפלה, הקשור למבצע ריינהרד רבים מאנשי הצוות הגרמנים (וכריסטיאן וירט בראשם) שהקימו את מחנות המוות והפעילו אותם היו כבר בעלי ניסיון ברצח עם בעקבות השתתפותם בתוכנית T4 - אותנסיה, בה הושמדו גרמנים שהיו לקויים בגופם או בשכלם. לאחר הפסקת התוכנית בעקבות מחאה עממית, באוגוסט 1941, הופנה כוח האדם של התוכנית אל השמדת היהודים. מבצע ההשמדה החל במרץ 1942 והסתיים ב-3 בנובמבר 1943, עם חיסולם של מספר מחנות ריכוז ועבודה במחוז לובלין במסגרת אקציית ארנטפסט. במבצע הוקמו והופעלו שלושה מחנות השמדה שמוקמו בפולין, בחבליו המזרחיים של הגנרלגוברנמן ובאזורים מיוערים ודלילי אוכלוסייה. היו אלה בלז'ץ (פעל ממרץ-דצמבר 1942), סוביבור (מסוף אפריל 1942 - אוקטובר 1943) וטרבלינקה (מסוף יולי 1942- אוגוסט 1943). מאות אלפי הקורבנות שולחו מן הגטאות באגרסיביות תחת איומים ומעשי טרור. הם הגיעו אל המחנות על פי רוב ברכבות בקר, אליהן נדחסו עד 130 איש בקרון, ללא מים, מזון ותנאים סניטריים. קרוב לרבע מן הקורבנות נספו במהלך הנסיעה (בתקופת הקיץ אחוז הנספים היה גבוה בהרבה, ובתקופת החורף נמוך יותר). במרבית המקרים לא ידעו הנרצחים עד הרגע האחרון מה מצפה להם. בכניסה למחנות נוגנה תמיד מוזיקה שלווה על ידי תזמורת אסירים שיצרה אשליה על מהותו של האתר. עם הגיעם של האסירים נאמר להם שהם הגיעו למחנה מעבר לעבודות כפייה, ועליהם לעבור חיטוי. בחודשים הראשונים למבצע חולקו היהודים עם הגיעם למחנה לשתי קבוצות: האחת - נשים וילדים עד גיל 15, והשנייה - גברים. הקבוצה הראשונה נשלחה מיד ל"מקלחות" שהיו בעצם תאי הגזים שבהם הומתו, ואחריהם נשלחו אל תאי הגז גם הגברים. בשלב מאוחר יותר הוכפלה כמות תאי הגז בכל אחד מן המחנות, וכל האנשים - גברים, נשים וטף הוכנסו אליהם והושמדו בבת אחת. חלק קטן מהאנשים שהיו במשלוח, על פי רוב צעירים ובעלי מבנה גוף בריא, נשלחו לעבודות כפייה שכללו הוצאת הגופות מתאי הגז וקבירתן או שריפתן, או טיפול ברכוש שהותירו אחריהם הקורבנות. מבצע ריינהרד הפך את השמדת יהדות אירופה לתעשיית מוות בקנה מידה ענק. לפני המבצע בוצע הרג המוני, בעיקר באמצעות בורות ירי ובאמצעות משאיות גז במחנה חלמנו, אולם קצב הרצח היה אטי ולא יעיל מבחינת הצמרת הנאצית, שחיפשה פתרונות מהירים יותר. הרצח בתאי גז, שהחל בבלז'ץ והמשיך לאחר מכן בשאר המחנות, היה מהיר וזול: ההשמדה לא ארכה יותר מ-20 דקות, ואז נכנסה הקבוצה הבאה לתאי הגזים. המחנות היו חשאיים ורחוקים מכל מרכזי אוכלוסייה. על גיבוש התוכניות לתעשיית המוות שמבצע ריינהרד היה חלק עיקרי בה, העיד רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, במשפטי נירנברג: המבצע הסתיים לאחר השמדת רובם הגדול של יהודי פולין ובעקבות מרידות שהיו במחנות טרבלינקה וסוביבור, שלאחריהן נסגרו המחנות. לאחר סגירתם, המשיכו הנאצים בהשמדת השורדים שנותרו ביריות או במחנה ההשמדה ההמונית אושוויץ-בירקנאו. ראו גם מברק הפלה לקריאה נוספת יצחק ארד, מבצע ריינהארד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1985. קישורים חיצוניים "מבצע ריינהרד" בתערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם מאמר של בוגדן מוזיאל על "מבצע ריינהרד" באתר יד ושם מאמר של יצחק ארד, "מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם הערות שוליים קטגוריה:ריינהרד היידריך קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942 קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1943 קטגוריה:מעשי טבח בשואה קטגוריה:מחנות השמדה בפולין	2024-08-29T17:23:35
קדמיום	קדמיום (באנגלית: Cadmium) הוא יסוד כימי מתכתי שסמלו הכימי Cd ומספרו האטומי 48. מקור השם הקדמיום נקרא על שם הגיבור קדמוס מהמיתולוגיה היוונית.Gabriele Morucci, Biological Effects of Cadmium on Cells, Organs and Tissues, PhD in Human Morphology and Morphogenesis, University of Florence, Faculty of Medicine and Surgery, 2007-2010, p. 7 קדמוס, בן המלך הפיניקי, התחתן עם הרמוניה, ייסד את תבאי והביא את האלפבית ליוון, אך הוא והרמוניה סיימו את חייהם כנחשים; הדיכוטומיה הזאת של הישגים גדולים וגורל אכזר מזכירה את תפקידו של הקדמיום בתעשיית הכימיה והביולוגיה. תכונות קדמיום הוא מתכת רכה, רקיעה וגמישה, שצבעה אפור-כסוף. הקדמיום רך כל כך, עד שניתן לחתוך אותו בסכין. לקדמיום ולאבץ כמה תכונות משותפות. דרגת החימצון הנפוצה ביותר של קדמיום היא 2+. דרגת החימצון 1+ קיימת, אך נדירה. שימושים ל-75% מהקדמיום המופק תפקיד בסוללות (במיוחד סוללות ניקל-קדמיום), ל-25% הקדמיום הנותרים - שימושים כפיגמנטים, ציפוי וייצוב פלסטיק. שימושים נוספים: לקדמיום יישומים בסגסוגות בעלות נקודת היתוך נמוכה. כיוון שאינו יוצר חיכוך בקלות, לקדמיום שימושים במיסבים. סוגים רבים של מתכות הלחמה מכילות קדמיום. מיגון בכורים גרעיניים. לתרכובות שמכילות קדמיום שימוש בתור צבע בטלוויזיות. קדמיום יוצר מגוון מלחים, הנפוץ ביותר הוא CdS, שמשמש בתור פיגמנט צהוב. לחומרים CdS, CdSe, CdTe שימושים בתעשיית המוליכים למחצה ובתאים סולרים. למספר תרכובות קדמיום תפקיד בייצור PVC (סוג פלסטיק). בגלאי הנייטרינו הראשון השתמשו בקדמיום. קיים בסיגריות וידוע בתור חומר מסרטן ומזיק לכליות. היסטוריה קדמיום התגלה בגרמניה בשנת 1817 על ידי פרידריך שטרומאייר (Friedrich Strohmeyer), כשמצא יסוד חדש בתור זיהום באבץ פחמתי (ZnCO3) שנקרא גם קלמין, ובמשך 100 שנים גרמניה נשארה המדינה היחידה שהפיקה את המתכת החדשה. המתכת נקראה על שם המילה הלטינית של קלמין. שטרומאייר שם לב שכשמחממים קלמין לא טהור הוא משנה את צבעו, בזמן שקלמין טהור לא. אף שתרכובות קדמיום הן רעילות, בבריטניה נהגו להשתמש בהן בתור תרופה למספר מחלות. שמאל\|ממוזער\|150px\|קדמיום מתכתי צורה בטבע מחצבי קדמיום הם נדירים ונמצאים בדרך כלל בכמויות קטנות. CdS הוא מינרל הקדמיום החשוב היחידי והוא כמעט תמיד מופיע עם אבץ גופרי (ZnS). לכן, קדמיום מופק כתוצר לוואי של כרייה, זיקוק ועיבוד אבץ גופרי. ההפקה של קדמיום בארצות הברית החלה ב-1907, אבל רק לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו להשתמש בו בכל העולם. אמצעי זהירות קדמיום מצוי ברמות נמוכות בקרקע ובמים, ונקלט על ידי שורשי צמחים מסוימים והוא נמצא בריכוזים נמוכים מאוד כמעט בכל חומר ביולוגי. לפי משרד הבריאות, צריכה ממושכת של מזון או מים המזוהמים בקדמיום עלולה לגרום למחלות שונות, להזיק לכליות ולגרום לסרטן. גורמים שונים קבעו שיעורים שונים של קדמיום כבטוחים. על פי המלצות ארגון הבריאות העולמי, כמות הקדמיום המותרת לחשיפה היא 1 מיקרוגרם לק"ג משקל גוף ליום. בהנחיית משרד הבריאות מינואר 2009 נקבעו רמות קדמיום מותרות בין PPB 5.6 ל- PPB 12 במזון לתינוקות. קדמיום הוא יסוד רעיל במיוחד, אפילו בריכוזים נמוכים. אחת ההשערות לגבי הסיבה לכך היא התערבות באנזימים שמכילים אבץ, שהוא יסוד חשוב במערכות ביולוגיות. אבק קדמיום שנשאף גורם במהירות לבעיות בכליות שיכולות להיות קטלניות (אי ספיקת כליות). קדמיום שמוזרק גורם מיד להרעלה ופוגע בכבד ובכליות. תרכובות קדמיום נחשבות מסרטנות. החומר הוגבל לשימוש על ידי האיחוד האירופי. דרכים לניטור קדמיום לאורך השנים פותחו מספר חיישנים לניטור של קדמיום. דוגמה אחת היא חיישן שמתבסס על ליגנד פלוראסנטי שנקשר למתכת, שיטה זו הוכחה כיעילה להדמיה וחישה של קדמיום בתאים. עיקר הניטור של קדמיום במערכות מימיות מבוצע על ידי דיגום בשטח ובדיקה במעבדה בעזרת מכשיר ICP-MS. אחת השיטות הפופולריות לניטור קדמיום בזמן אמת היא על ידי שימוש באלקטרוכימיה, דוגמה אחת היא על ידי שימוש באלקטרודה שעברה שינוי עם שכבות חד-מולקולריות ומסוגלת למדוד ריכוזים של חלקיק לטריליון (ppt). קישורים חיצוניים איום ושמו קדמיום בספרייה הווירטואלית של מט"ח קדמיום ב-Webelements (אנגלית) הערות שוליים קטגוריה:יסודות כימיים קטגוריה:גורמים מסרטנים קטגוריה:מתכות	2024-07-26T16:24:50
אליזבט השנייה	REDIRECT אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת	2007-07-01T15:57:36
רפאל אליעז	250px\|ממוזער\|שמאל\|רפאל אליעז משמאל עם משה ליפשיץ, סביבות 1935 רפאל אליעז (תרס"ה, 1905 – י"ט בסיוון תשל"ד 9 ביוני 1974) היה סופר, משורר, מחזאי, עורך ומתרגם ישראלי, חתן פרס טשרניחובסקי לתרגום. אליעז נולד בסופיה שבבולגריה. הוא החל לפרסם שירים בבולגרית בגיל 17. עלה לארץ ישראל בשנת 1923. עבד בחקלאות ובבניין ולאחר מכן כפקיד. עבר לכתיבה בעברית. שירו הראשון נתפרסם בשנת 1932 בכתב העת הספרותי "כתובים" בעריכת אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן. ספר שיריו הראשון, "שמש בדרכים", יצא לאור בשנת 1939. משנת 1943 ואילך עבר לעבוד לפרנסתו בתחומי היצירה הספרותית, עריכת עיתונים, תרגום ודרמטורגיה. יצירתו התפרשה על פני תקופה ארוכה ועל פני ז'אנרים רבים, משירה לירית ופואמות ועד לבלדות ולשירי זמר (שהשתרשו כשירי עם ארצישראליים); משירים לילדים ועד למחזות מקוריים, ביניהם "החתן השמיני" ו"הנסיכה ליאור" (האחרון – מחזה לילדים). יצירתו הידועה ביותר לילדים היא "הבובה זיוה" שכתב לתיאטרון בובות שמככבת בו בובה, מעשה ידיו של דוד בן שלום (הונזו). בין שיריו שהולחנו על ידי מלחינים ישראלים: "הרועה הקטנה", שהלחין משה וילנסקי והפך לריקוד עם ידוע, "זמר אהבה לים" שהלחין סשה ארגוב ו"עמק" ("פלדה כחולה") שהלחין מרק לברי. תרגם לעברית ממחזותיהם של פדריקו גארסיה לורקה ושל ויליאם שייקספיר. קורות חייו אביו של רפאל אליעז, נסים אליאס (וִיֶינְסקי), היה מראשוני החייטים לילדים בבולגריה. רפאל, שנקרא בבולגריה רודולף, ובפי מכריו – רודי, היה הבן הבכור במשפחה (אחיו – ויקטור וזקו ואחותו – רוזה). שנות ילדותו הראשונות עברו עליו ברחוב פוזיטנו, שנתכנה גם בשם "הרובע היהודי", ושימש בעתיד כרקע וכשם למחזור שירים שכתב על ילדותו. את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר יהודי בעיר. הוא היה תלמיד חרוץ, אך יחסו לעברית היה שלילי בעטיו של המורה לעברית שהתייחס אליו בגסות. אליעז למד שנתיים בגימנסיה הקלאסית של סופיה, אך עזב בשל הערה אנטישמית של אחד המורים. הוא החל לטפח חלומות על עלייה לארץ ישראל וכתב בבולגרית שיר על החלום הציוני. לאחר הכשרה חקלאית בחווה הציונית בגורנה-באניה (כפר נופש הסמוך לסופיה), עלה ארצה עם משפחתו ועבד במשך שלוש שנים בבניין ובחקלאות בפתח תקווה, בראשון לציון ובתל אביב. חבריו בקבוצת ההכשרה הקימו את המושב בית חנן, אך הוא לא נמנה עמהם מפאת המחסור באמצעים כספיים למימון חלקו ברכישת חלקה. בשנת 1926 התקבל לעבודה כפקיד במחלקת הארכיון בבנק אפ"ק בתל אביב. מחמת המצוקה הכלכלית שבה המשפחה לבולגריה, אך הוא ואחיו ויקטור נשארו בארץ. שלוש שנים אחר כך, והוא בן 24 נשא לאישה את פולה (לבית כהנא), אגרונומית במקצועה, שעלתה מפולין. הזוג התגורר ברמת-גן, ושנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור, אורי, לימים פסל, צייר וצייר תפאורות. בשנת 1932 שבה משפחתו לארץ והתיישבה בתל אביב. שלוש שנים לאחר מכן נולד בנו השני, (שנפל ב-1982 במלחמת לבנון הראשונה, בה השתתף כסמח"ט). ב-1942 פרש אליעז מעבודתו בבנק, שם הגיע לעמדת ניהול, והתקבל לעבודה כפקיד במחלקת האספקה ב"ספרית פועלים", ובמקביל החל לתרגם מחזות. בשנה שלאחריה, עם ייסוד העיתון "משמר" התקבל לעבודת עריכה בעיתון והחל לפרסם בו שירים. ב-1947 התמנה אליעז לעורך הראשון של "משמר לילדים", בו פרסם שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים. בין השנים 1948–1951 ערך את הדף הספרותי של "על המשמר", אך פעילותו הספרותית לא פחתה בשל עומס העבודה, אלא דווקא הלכה והתרחבה. בשנת 1951 שינה אליעז כיוון: התפטר מ"על המשמר" והתקבל לעבודה ב"הבימה" כמתרגם. בשנת 1953 הוזמן על ידי הבמאי והמנהל יוסף מילוא לשמש כמתרגם, כחבר ועדת הרפרטואר וכעורך התרגומים של תיאטרון הקאמרי. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים נסע לספרד ללמוד שפה וספרות ספרדית באוניברסיטת סלמנקה ב-1960 הוזמן על ידי יוסף מילוא לשמש כדרמטורג ומרכז ועדת הרפרטואר בתיאטרון העירוני החדש שהקים בחיפה. שמו של רפאל אליעז היה כרוך באירוע טרגי שהסעיר את המדינה בראשית שנות השישים. צעירה בשם עליזה פאנו הועמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ב-1 באפריל 1961 באשמת רצח באמצעות הרעלה של אשת המשורר פולה אליעז, בכך שהכניסה רעל לכוס מיץ שמזגה לה. במשפט נתברר כי הנאשמת, שהייתה במשך ארבע שנים מאז 1956 המאהבת של המשורר, רצחה את אשת המשורר מתוך קנאה, זאת אף על פי שהנאשמת הייתה נשואה כבר לגבר אחר. טענת אי שפיות שהעלו עורכי הדין של הנאשמת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי והיא נידונה למאסר עולם. בית המשפט העליון דחה את ערעורה. עליזה פאנו נשלחה לכלא ובעלה התגרש ממנה. בשנת 1967 קיבלה חנינה מנשיא המדינה עקב מצבה הנפשי ויצאה לחופשי. שנה לאחר רצח אשתו התחתן רפאל אליעז בשנית, עם דבורה (לבית סופר), ממנה נולדו לו עוד שני בנים, יוחאי וניסים (לימים גיטריסט להקת סאבווי סאקרס; נפטר מדום לב בשנת 2009 בגיל 43). ב-1967 הוצע לו על ידי תיאטרון "אהל", שנקלע לקשיים, לכהן כמנהל אמנותי, בתקווה שדרמטורג ומתרגם מנוסה כמותו יצליח לחלצו מקשייו. הוא נענה בחיוב, אך תקווה זו התבדתה. ב-1968 עבר רפאל אליעז להתגורר ביפו העתיקה. ב-1973 עבר אירוע מוחי וכעבור שנה נפטר ברעננה. הוא נקבר בבית העלמין הדרום בחולון. עיריית תל אביב קראה רחוב על שמו לזכרו בשכונת נווה חן שבדרום העיר. ארכיון ארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב. יצירתו כבר בעת לימודיו בגימנסיה הקלאסית של סופיה, התגלה רפאל אליעז כבעל כישרונות של פוליגלוט וכאוהב נלהב של הספרות הקלאסית ובעיקר של מחזות שקספיר. לדברי מכריו, באותה עת "שקספיר לא ירד מדל שפתיו". ביכורי שיריו בבולגרית התפרסמו בעיתון הגימנסיה ובכתב-העת האוונגרדי "היפריון" (העורכים: המשוררים – טודור טרייאנוב ולודמיל סטויאנוב (בול') וכן מ. י. דניאל, שעתיד היה לעלות לישראל ולביים הצגות ב"המטאטא" וב"האהל"). קשרי ידידות נוצרו בינו ובין המשורר הבולגרי הנודע ניקולאי חרֶלקוב (בול'), שהציג לפניו את השירה המודרנית. אף כי החל לכתוב שירים בעברית כבר בשנת 1927, כפי שמעידים כתבי היד המעטים ששרדו בעיזבונו, רק ב-1932 התפרסמו ביכורי שיריו בעברית ("שרעפים ואש", "תפילתי לשמש") בגיליון ערב פסח של "כתובים", כתב העת של המשוררים המודרניסטיים העבריים. שנה אחר כך, עם ייסודה של קבוצת הסופרים "יחדיו", הצטרף אליה אליעז ופרסם שירים בשבועונה "טורים" ואחר כך ב"עתים". הוא היה מקורב לאברהם שלונסקי וחש קרבה והערצה לנתן אלתרמן. וב-1939 – הופיע ספר שיריו הראשון "שמש בדרכים". ב-1942 החל לתרגם מחזות, והקומדיה "טופז" מאת מרסל פניול בתרגומו מצרפתית הועלתה בתיאטרון "המטאטא". בשנה שלאחריה החל לפרסם שירים בעיתון "משמר" בו עבד באותה עת. כעבור שנה יצא לאור תרגומו לספרו של אירווינג סטון "הספן על גבי הסוס", ושנה לאחר מכן הופיעו ראשוני תרגומיו לשירי לורקה ב"משמר" (1944). שנת 1946 הייתה פורייה במיוחד: בשנה זו ראה אור ספר שיריו השני, "אהבה במדבר", ותרגומו לספרו הפופולרי של ג'ון סטיינבק, "הפוני האדום". בהיותו עורך העיתון "משמר לילדים" פרסם שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים. בין השנים 1948–1951 ערך את הדף הספרותי של "על המשמר", אך פעילותו הספרותית לא פחתה בשל עומס העבודה, אלא דווקא הלכה והתרחבה. תיאטרון "אהל" הציג בשנת 1949 את המחזה "יום מנוחה" מאת המחזאי ולנטין קטייב בתרגומו של אליעז, והוא שקד על תרגום "מעיין הכבשים" מאת לופה דה וגה, שהועלה בתיאטרון "הבימה" ב-1951. בזכות שליטתו בספרות האירופית הקלאסית והמודרנית ובשל כשרונותיו הלשוניים המגוונים, התקבלו תרגומיו בהערכת והוא נעשה במהרה לאחד המתרגמים הבולטים של הבמה העברית. ב"הבימה", ב"קאמרי" וב"אהל" הועלו תרגומיו למחזות של שקספיר, ברכט, מולייר, לורקה, לופה דה-וגה ואחרים. לאחר נסיעתו ללימודים בספרד, הופיע ב-1958 ספר תרגומי לורקה, "רומנסרו צועני", שצבר פופולריות רבה. ההערכה לעבודתו כמתרגם באה לידי ביטוי בסוף שנות החמישים עם הענקת פרס טשרניחובסקי (1959) לתרגומיו למחזות שקספיר, מחזות לורקה ושיריו, ול"מעיין הכבשים" ללופה דה-וגה. בשנת 1968 החל להתקין לדפוס את שיריו, ומסר כרך אחד, "תיבת העדיים", להוצאת "ספריית פועלים", אולם הספר לא הופיע בחייו. שנתיים אחר מותו הופיעו כל שיריו בחמישה כרכים (בעריכת חיים נגיד, בתוספת מבוא וביבליוגרפיה). שיריו הליריים ומחזור גדול של בלדות נאספו בכרכים הראשון והשני, "תיבת העדיים" ו"החייט הכחול". ב"ראמון", הכרך השלישי, נכללו עשר פואמות. הכרך הרביעי, "שירי יפו", הכיל מחזור גדול של שירים ליריים קצרים ("רצינו קן על עץ הדעת"), מחזור פואמות המוקדשות לסביבת גידולו של המשורר ("תמונות מרחוב פוזיטנו"), והמחזור "שירי יפו". שירים אלה נכתבו לאחר שעבר להתגורר ביפו, ומדי יום היה יושב ליד שולחן עבודתו וכותב שיר חדש, כעדות של מקורביו. דעת הביקורת יצירתו המקורית לא זכתה לאותו הד ולאותה אהדה שמהם נהנו תרגומיו. כבר עם הופעת ספרו הראשון "שמש בדרכים", הביעה הביקורת הסתייגות, והצביעה על קרבתו היתרה מדי לשירת אלתרמן. מיצירותיו ספרי שירה אהבה במדבר, שירים, מרחביה, 1946. הבובה זיוה, לילדים, תמונות פטר מירום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957. שמש בדרכים, שירים, תל אביב, 1939. שירים בחמישה כרכים, מבוא מאת חיים נגיד, רישומים מאת המחבר, ספרית פועלים, 1977. כשהגוף חולם, מבחר שירים בעריכת חיים נגיד [ספרא] 2009. פרח המדבר, אגדה בחרוזים, ציורים של אורי אליעז, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1963 שירי תיאטרון, מבחר שירים ושירי זמר מתוך מחזות מתורגמים ומקוריים, בעריכת חיים נגיד [ספרא] 2009. תרגומים בית הבובות, נורה, מחזה בשלוש מערכות, מאת הנריק איבסן, עברית רפאל אליעז, תל אביב, שנות השישים. חתונת הדמים, טרגדיה בשלש מערכות ושבע תמונות, פדריקו גארסיה לורקה, מספרדית - רפאל אליעז, תל אביב, 1970. ילקוט הקסמים, אגדות וספורי עמים, תרגם ועבד רפאל אליעז, ציורים - צלה בינדר, הקיבוץ המאוחד, 1955. הלילה השנים עשר, קומדיה, ויליאם שייקספיר, תרגם רפאל אליעז, הקיבוץ המאוחד, 1980. מבחר שירים, מאת סימצ'ו איסקוב, מבולגרית - רפאל אליעז, רישומים - דוד משולם, תל אביב, 1973. מבחר שירים, פדריקו גארסיה לורקה, מספרדית - רפאל אליעז, ספרית פועלים, 1972. מסע צלב של ילדים, מאת ברטולט ברכט, עם עשרים וארבע ליתוגרפיות של גרשון קניספל, תרגם רפאל אליעז, עם מבוא מאת ווילם סנדברג ואחרית דבר מאת מתי מגד, ירושלים, 1967. מעין הכבשים, (פואנטה אובחונה), מאת לופה דה וגה, מספרדית רפאל אליעז, אחרית דבר והערות - מנחם דורמן, הקיבוץ המאוחד, 1978. "הפוני האדום" של ג'ון סטיינבק משנת 1946 "פרנסואה ראש גזר" של ז׳יל רנאר משנת 1950. מחזות של שייקספיר כגון: "אילוף הסוררת", "המלך ריצ'רד השלישי", "רומיאו ויוליה", "הלילה השנים עשר" ו"אגדת החורף". לקריאה נוספת שלמה יניב, 'קווים לייחודן התבניתי של בלדות רפאל אליעז', על הבלדות של אליעז, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 11, 1994. אברהם בנימין יפה, 'משורר שבא מרחוק: לזכר רפאל אליעז', מאזנים, ל"ט, 1974. קישורים חיצוניים , מפרי עטו: הערות שוליים קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:מתרגמים ישראלים קטגוריה:מתרגמים יהודים בולגרים קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים קטגוריה:עיתונאי ילדים ונוער ישראלים קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי קטגוריה:סופרים יהודים בולגרים קטגוריה:סגל על המשמר קטגוריה:בוגרי העתודה האקדמית קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום קטגוריה:ישראלים ילידי בולגריה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1905 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1974	2024-06-01T03:45:52
וורמכט	redirect ורמאכט	2005-08-04T14:51:51
ורמכט	redirect ורמאכט	2005-08-04T14:43:44
אפגני	tr:Afganlar	2017-08-02T17:18:41
פרנץ קפקא	פרנץ קפקא (בגרמנית: Franz Kafka, שם יהודי: אנשיל [אשר]; 3 ביולי 1883 – 3 ביוני 1924) היה סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית, ונחשב לאחד מגדולי הסופרים היהודים בעת החדשה של המאה העשרים. יצירתו של קפקא מתאפיינת בהצגתם של יחידים חסרי-אונים, הנקלעים למצבים משונים וחסרי-פשר מתוך התנגשות עם כוחות בירוקרטיים וחברתיים עלומים ומרוחקים הרומסים אותם. היא עוסקת ברגשות של ניכור, חרדה, אשמה ותחושת אבסורד, הנטועות בהוויה הקיומית, ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. המושג "קפקאי" השתרש כדי לתאר הוויה אבסורדית כמו זו הנוכחת בכתביו. הידועים מבין כתביו הם הסיפור הקצר "הגלגול" והרומנים "המשפט" ו"הטירה". קפקא עבד כסוכן ביטוח, וכתב בזמנו הפנוי. הוא מיעט לפרסם, ובימי חייו לא נודע כסופר. את רוב פרי עטו השמיד במו ידיו, ובצוואתו אסר להוציא לאור את הנותר, אך ידידו מקס ברוד התעלם מהדרישה והדפיס את עזבונו הספרותי. ברבות השנים זכו כתבי קפקא להכרה בינלאומית, והם תורגמו לשפות רבות. תולדות חייו משפחתו 200px\|שמאל\|ממוזער\|קפקא כילד פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל) נולד למשפחהיהודית דוברת-גרמנית בפראג אשר בממלכת בוהמיה (בצ'כיה של היום) שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, הרמן קפקא (בשמו היהודי, חנוך הֶעניך; 1852–1931), היה סוחר עצמאי שעסק במסחר במוצרי מותרות. האב הרמן נולד בכפר הקטן ווֹסֶק, וכמו יהודים כפריים רבים גדל כשהוא מדבר בניב היהודי ובצ'כית, אך למד גם גרמנית. אמו של פרנץ, יֶטְל - יוליה (מבית לוי, 1856–1934), בתו של בעל מבשלת שיכר מצליח, זכתה להשכלה טובה יותר מזו של בעלה. במכתב לאביו בשם מכתב אל האב מ-1919, תיאר עצמו קפקא כ"בן משפחת לוי עם שמץ של משקע קפקאי". אמרה זו חושפת את מערכת היחסים הנוקשה שלו עם אביו הסמכותן והתובעני, שתואר כאיש עסקים "מגודל, אנוכי ושחצן". קפקא תיאר את הפחד שלו מאביו ואת תחושת הרמיסה על ידיו. מול האב החסון והמאיים הרגיש קפקא שברירי חלש ומועד לכישלון. האם, לעומת זאת, נתפסה בעיניו כענוגה רוחנית ושברירית. היא ייצגה בעיניו את הצד היהודי, השרוי במחוזות אסתטיים והעקור מן העולם. קפקא הרגיש דומה לאמו וחש כי אביו לא סלח לו על כך. קפקא היה הבכור מבין שישה ילדים. שני אחיו הצעירים, גאורג והיינריך, מתו לפני שמלאו להם שנתיים, והוא גדל עם שלוש אחיותיו הצעירות: גבריאלה (אלי) (1889–1942), ואלרי (ואלי) (1890–1942) ואוטילי (אוטלה) (1892–1943). שני ההורים עבדו בעסק של האב במשך שעות מרובות, והילדים טופלו במרבית הזמן בידי משרתים ואומנות. שלוש האחיות ומשפחותיהן נספו בשואה בגטאות ובמחנות ריכוז. לימודים ועבודה 200px\|שמאל\|ממוזער\|קפקא בשנת 1906 200px\|שמאל\|ממוזער\|מקום עבודתו של קפקא בפראג, בחברה הממשלתית לביטוח בשנים 1889–1893 למד בבית הספר הגרמני היסודי לבנים בפראג. חינוכו היהודי באותה תקופה היה מוגבל, והתמצה בביקור בבית כנסת שערך יחד עם אביו בחגים ארבע פעמים בשנה ובחגיגת הבר מצווה שלו בגיל שלוש עשרה. בתום לימודיו היסודיים התקבל לגימנסיה הממשלתית בפראג, שהייתה בעלת אוריינטציה חזקה ללימודים קלאסיים ומשמעת קפדנית, וגם בה שפת ההוראה הייתה גרמנית. הלימודים נמשכו שמונה שנים, וב־1901 עבר קפקא בהצלחה את בחינות הגמר. באותה שנה התקבל לאוניברסיטת קארל בפראג הגרמנית, שם החל בלימודי כימיה, אך עבר לשביעות רצונו של אביו תוך שבועיים ללימודי משפטים, שאפשרו לו מגוון רחב יותר של אפשרויות מקצועיות. מסלול זה שהיה ממושך איפשר לקפקא לקחת, בנוסף, קורסים בלימודים גרמניים ובהיסטוריה של האמנות. בין חבריו ללימודים באוניברסיטה היה שמואל הוגו ברגמן. באוניברסיטה הצטרף לאגודת סטודנטים גרמנית שארגנה אירועים ספרותיים, ערבי קריאה ופעילויות נוספות. בשלהי שנת הלימודים הראשונה פגש במקס ברוד שהפך לחברו הקרוב, ואת העיתונאי פליכס ולטש שלמד גם כן משפטים. ב-8 ביוני 1906 הוענק לקפקא תואר דוקטור למשפטים, והוא עבד בשנת התמחות ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי משפט אזרחיים ופליליים. ב-1 בנובמבר 1907 התקבל לעבודה בחברת הביטוח האיטלקית אסיקורציוני ג'נרלי, בה עבד קרוב לשנה. מכתביו בשנה זו עולה חוסר שביעות רצון משעות העבודה שהתמשכו מ־8 בבוקר ועד 6 בערב, שהקשו עליו ביותר להתרכז בכתיבה שהייתה בראש מעייניו. ב־15 ביולי 1908 התפטר, ולאחר שבועיים מצא לעצמו עבודה מתאימה יותר בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, בה עבד עד נסיעתו לגרמניה ב־1923. עם זאת לא הפגין אדישות כלפי עבודתו ואף קודם מספר פעמים, דבר המעיד על מסירותו לעבודה. הפרופ' לניהול פיטר דרוקר מייחס לקפקא את פיתוח קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים, אך אין לכך אישור בשום מסמך מצד מעבידו. יצירה ספרותית וחייו האישיים ממוזער\|שמאל\|200px\|מצבתו של קפקא בבית-העלמין היהודי החדש בפראג קפקא למד בתחילה גרמנית, ואת יצירותיו כתב בשפה זו. הוא שלט היטב גם בצ'כית, ובשלב מאוחר יותר רכש ידיעות בשפה הצרפתית ובתרבות צרפת. אחד מהסופרים הצרפתיים האהובים עליו היה גוסטב פלובר. במקביל לעבודתו היה קפקא מחויב ליצירתו הספרותית. יחד עם חבריו הקרובים, מקס ברוד ופליכס ולטש, הקימו חוג ספרותי בשם "המעגל הקרוב [או המצומצם] של פראג" (Der enge Prager Kreis). בשנת 1908 פרסם קפקא לראשונה קטעי פרוזה בכתב העת "היפריון". קטעים אלו ואחרים שהתפרסמו בין השנים 1908–1912 נאספו לקובץ הסיפורים התבוננות. ב-1911 הציע קארל הרמן, בעלה של אחותו אלי, לקפקא לשתף פעולה בפרויקט עסקי – הקמת מפעל אזבסט. קפקא הצטרף לפרויקט ונדרש להקדיש לו את מרב זמנו. בתקופה זו מצא עניין רב בהופעות התיאטרון האידי, שהעלו שחקנים נודדים בפני קהל המהגרים היהודי המזרח-אירופאי בבירה, על אף חששותיהם של חבריו הקרובים ומקס ברוד, שבדרך כלל תמך בו בכל עניין אחר. המופעים הללו החלו מעוררים אצל קפקא עניין ביהדות שהלך והתגבר מאז. ב־1912 פגש קפקא בביתו של מקס ברוד את פליציה באואר שהתגוררה בברלין ושימשה כנציגת חברת דיקטפון (חברה למכשירי הקלטת קול). במשך חמש השנים הבאות נרקמה ביניהם חליפת מכתבים הדוקה, הם נפגשו מספר פעמים והיו מאורסים פעמיים, אך אירוסיהם התבטלו. מערכת יחסים זו הסתיימה לבסוף ב־1917. ב־1917, בגיל 34, לקה קפקא בשחפת שהצריכה תקופות החלמה ממושכות, בהן נתמך על ידי משפחתו ובמיוחד בידי אחותו אוטלה. על אף חששו מדחייה פיזית ומנטלית, הרשים את הסובבים אותו במראהו הנערי הנקי והמוקפד, התנהגותו השקטה והקרירה, האינטליגנציה המופגנת וחוש ההומור היבש שלו. יחסו של קפקא לציונות היה מורכב. הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה־11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה". בעקבות בעיות בריאותיות שונות, וכן מטעמים אתיים, אימץ קפקא תזונה צמחונית. וכפי שמסופר בביוגרפיה עליו מעטו של חברו מקס ברוד, זמן קצר לאחר שאימץ דיאטה זו, ביקר באקווריום ואמר לדג "עכשיו אני יכול להביט בך בשלווה, אני לא אוכל אותך יותר." בראשית שנות ה־20 פיתח רומן אינטנסיבי אך כאוב עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. ב-1923 עבר לזמן קצר לברלין במטרה להרחיק עצמו מהשפעתה החונקת של משפחתו, וכדי שיוכל להתרכז בכתיבה, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25 ממשפחה יהודית מסורתית יוצאת פולין, בת לחסידי גור, שניהלה אורח חיים עצמאי. דורה השפיעה עליו לפתח עניין בתלמוד. כשביקש את ידה, שלח אביה הרש'ל דיאמנט מכתב שאלה אל הרבי מגור האם לאפשר את הנישואים, והוא השיב בשלילה. באותה עת למד עברית אצל הרב יוליוס גרינטל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, ואף ביקר בביתו. קפקא נפטר ממחלת השחפת, ב־3 ביוני 1924, בגיל 40, ונקבר בפראג, העיר שבה כתב את יצירותיו והתגורר בה רוב שנות חייו. לאחר מותו מהווה קברו מוקד בו נוהגים להשאיר פתקים עם תפילות, בקשות ומילים נרגשות. מאפייני יצירותיו יצירותיו של קפקא עוסקות בחוסר האונים של האדם אל מול כוחות גדולים ממנו. ברוך פליקס ולטש, עיתונאי וסופר שהיה חבר קרוב של קפקא ושל ברוד, טען שבעולם של קפקא הגורל לובש תמיד צורה של מנגנון בירוקרטי. כתיבתו של קפקא עוסקת בנושאים של ניכור, חרדה קיומית, אשמה, בושה ואבסורד. כתיבתו מינימליסטית ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. גיבוריו מתמודדים עם מצוקה לא ברורה ולעיתים סוריאליסטית. הגיבור בסיפוריו חש שכוחות סוציו-בירוקרטיים מתנכלים ורודפים אחריו מבלי שהוא מבין את הסיבה לכך. המונח מציאות קפקאית, שקפקא מרבה לתאר ביצירותיו, הם מצבים אבסורדיים בהם האדם עומד חסר אונים מול מערכות בירוקרטיות רבות עוצמה ודורסניות, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם. ז'וזה סאראמאגו, זוכה פרס נובל לספרות, כתב כי האנטגוניזם שקפקא מעולם לא התגבר עליו - האב המתנגש בבנו, והבן המתנגש באביו - הוא עמוד התווך של כל יצירתו, ממנו היא נגזרת, כמו ענפי עץ היוצאים מן הגזע. מאפיינים נפשיים שמאל\|ממוזער\|200px\|מוזיאון פרנץ קפקא בפראג קפקא הכיר היטב את הגישה הפסיכואנליטית, והתעניין בנושאים פסיכולוגיים. הוא הרבה לתאר דמויות בעלות מאפיינים סכיזואידיים, למשל בנובלה הקצרה "הגלגול", אך גם ביצירותיו האחרות. יש הטוענים כי המצב הסכיזואדי הוא ממאפייני העולם המודרני אותו ביקש קפקא לתאר ביצירותיו. מעדויות של קרוביו וגם עדותו שלו עצמו ניתן להבין כי ייתכן וסבל מחרדה חברתית, והיא זו שהעצימה את תחושות הניכור והבדידות שחש. כמו כן נוטים לחשוב כי הוא סבל מתקופות ממושכות של דיכאון, ומתופעות של מיגרנות, הפרעות שינה ועצירות כתוצאה מלחצים וממתחים משפחתיים ואחרים בהם היה נתון. הוא ניסה לטפל בבעיותיו באמצעות התבוננות עצמית וגם באמצעות תזונה צמחונית ונטורופתיה. כתיבתו המבריקה אך הקודרת משקפת ומושפעת במידה רבה מהמצבים הנפשיים בהם היה נתון בתקופות שונות בחייו. קפקא היסס כל ימיו בין אפשרויות שונות, ופנה לכיוונים מגוונים, אחד ממאפייני העידן המודרני הפותח בפני האדם אפשרויות רבות מספור לעיצוב כיוון חייו. בתחילת 1922, כשנתיים לפני מותו, העיד על עצמו: גורל יצירותיו שמאל\|ממוזער\|160 פיקסלים\|פסל פרנץ קפקא בפראג ממוזער\|200px\|איורים של פרנץ קפקא רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. הוא היה ספקן לגבי איכות היצירה שלו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו. ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד הודה שדי בה כשלעצמה מבחינתו, הייתה ערכו הספרותי הרב של העיזבון. ברוד הצליח להציל רק חלק מכתביו של קפקא היות שקפקא שרף את חלקם בעצמו. בין כתבי קפקא שפורסמו לאחר מותו נכללים הרומנים "המשפט", "הטירה", ו"אמריקה", שכתיבתם לא הושלמה. בשנת 2018 התפרסמה גלויה שכתב קפקא למשפחתו בפראג בשנת 1912. גלויה זו נמצאה בארכיון של מקס ברוד, והתפרסמה לציון 50 שנה לפטירת ברוד. בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת את כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אילזה הופה, אך הוסיף לצוואתו גם הוראה, שלאחר מותו יועברו הכתבים לספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספרייה בתל אביב או לספרייה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים בין בנותיה של הופה לספרייה הלאומית. ב־12 באוקטובר 2012 קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית. ערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון דחה גם הוא ערעור שהגישו בנותיה של הופה. בעניין זה הביע פרופסור דן מירון את דעתו כי מוטב היה לו כתבי קפקא היו מועברים למכון קפקא במרבאך כרצון הבנות, משום שבמכון מרוכז החלק העיקרי של כתבי היד של קפקא, ובמשך עשרות שנים נעשתה שם עבודת מיון ופיענוח על ידי צוות של חוקרים מומחים, שאפשרה את העמדת המהדורה הביקורתית רבת הכרכים של כתבי קפקא. לפי מירון, בית המשפט היה צריך להשיב על השאלה אם הערך היהודי הלאומי של כתבי היד הצדיק את הפגיעה בדיון הספרותי־המחקרי בהם, על ידי הרחקתם ממכון החקר שממימיו שותים חוקרי קפקא בכל אתר ובכל לשון. עיריית פראג ואגודת פרנץ קפקא מעניקות החל משנת 2001 את פרס פרנץ קפקא לסופר שכתב יצירה בעלת "אופי הומניסטי ותרומה לסבלנות תרבותית, לאומית, לשונית ודתית". ב-2021, לאחר מאבק משפטי שנמשך כשנתיים, עלו לאתר הספרייה הלאומית מאות כתבי יד של קפקא, מתוך ארכיון מקס ברוד ואוסף כתבי יצירתו, בהם כתבי יד ספרותיים, מכתבים, קטעי יומן, מחברות ללימוד עברית, טיוטות ואיורים פרי עטו, וניתן לעיין בהם באופן חופשי. אירועים לרגל 100 שנה למותו בשנת 2024, ובעיקר בחודש יוני 2024, היו אזכורים רבים בעולם כולו ובאירופה בפרט (בעיקר בגרמניה, באוסטריה וברפובליקה הצ'כית) והתקיימו אירועים רבים לציון 100 שנה למותו של פרנץ קפקא. בין האירועים שהתקיימו בישראל: ב-29 בפברואר 2024 קיים בית ביאליק ערב בעקבות 'טרילוגיית הבנים': 'המסיק', 'הגלגול' ו'גזר הדין'. ב-9 באפריל 2024 קיים בית הסופרים על שם עמוס עוז יום עיון לציון 100 שנה למותו של קפקא בהנחיית ד"ר תמר סתר וענבל בראל (גוסטמן). ב-3 ביוני 2024 קיימו אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יחד עם התיאטרון הקאמרי, כנס לרגל 100 שנה לפטירתו של קפקא. באותו מועד שודרו מספר תוכניות ופודקסטים בכאן תרבות. במלאת 100 שנה לפטירתו של קפקא, שהורה לשרוף את כל כתבי היד שלו בצוואה שלא קוימה, ולציון 100 שנה לשריפת ביתו של עגנון, קיים בית עגנון הרצאה מקוונת של יוסף סאקס, מנהל המחקר בבית עגנון, בנושא "אגדת הסופרים: עגנון וקפקא". בנוסף, פורסמו פרסומים רבים בהקשר ליצירתו של קפקא, חלקם מתועדים להלן. יצירותיו בתיאטרון, בקולנוע ובמוזיקה בישראל ההצגה "הקוף של קפקא" בעיבוד לתיאטרון של קולין טיבן לסיפורו "דין וחשבון לאקדמיה" הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה במאי 2012 תרגום: שמעון בוזגלו בימוי: אילן תורן, משחק: יוסף אבו ורדה. הכישוף של קפקא 2005, תסריט מאת דיתה גרי. הסרט זכה בפרס אהוב הקהל בפיצ' של "סיפור שלנו" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. היצירה תמונה למלים מיומנו של פרנץ קפקא: 25 ביוני 1914 ('מיני-אופרה' לסופרן או טנור) נכתבה על ידי יוסף טל בשנת 1978. ההצגה "קפקא" שעובדה ובוימה בידי הבמאי יוסי יזרעאלי לציון 100 שנים למותו של פרנץ קפקא עלתה בתיאטרון יפו בינואר 2024. הנצחתו בישראל רחובות על שמו של קפקא נקראו בתל אביב ובנתניה. ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של שישה בולי דאר שנקראה "תרומת היהודים לתרבות העולם", ועליהם דיוקנאות של שישה יהודים שבלטו בהישגיהם ותרומתם לאנושות בתחומים שונים ושנולדו ופעלו מחוץ לישראל. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת, אחד מהם הוא פרנץ קפקא. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לקפקא. מיצירותיו שמאל\|ממוזער\|160px\|עטיפת ספרו הראשון "הירהורים", 1912 שמאל\|ממוזער\|160px\|מכתב אל אביו (1919) טקסט=מחברת של פרנץ קפקא עם מילים בגרמנית ועברית. מאוספי הספרייה הלאומית.\|ממוזער\|מחברת של פרנץ קפקא עם מילים בגרמנית ועברית. מאוספי הספרייה הלאומית. רומנים המשפט (Der Prozeß; פורסם לראשונה ב־1925) הטירה (Das Schloß; פורסם לראשונה ב־1926) אמריקה או הנעדר: אמריקה (Amerika oder Der Verschollene; פורסם לראשונה ב־1927) סיפורים קצרים (רשימה חלקית) התבוננות או הירהורים (Betrachtung; קובץ סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "היפריון" ו"בוהמיה" בין השנים 1908–1910) גזר הדין (Das Urteil; פורסם ב־1913) הגלגול (Die Verwandlung; נכתב ב־1912 ופורסם ב־1915) דין וחשבון לחברי האקדמיה (Ein Bericht für eine Akademie; נכתב ופורסם ב־1917) תנים וערבים (Schakale und Araber ; נכתב ופורסם ב־1917) רופא כפרי (Ein Landarzt; פורסם ב־1919) במושבת העונשין (In der Strafkolonie; פורסם ב־1919) אמן צום (Ein Hungerkünstler; פורסם ב־1922) יוזפינה או עם העכברים (Josephine, die Sängerin oder Das Volk der Mäuse; פורסם ב־1924) אישה קטנה (Eine kleine Frau; פורסם ב־20 באפריל 1924) לפני החוק (Vor dem Gesetz) יומנים יומנים 1910–1923 (פורסם ב־1948) מחברות האוקטבו (פורסם ב־1954) מכתבים מכתב אל האב (Brief an den Vater; נכתב בנובמבר 1919) מכתבים אל מילנה (Briefe an Milena; נכתבו בין השנים 1920–1923, פורסמו בשנת 1952) מכתבים אל המשפחה, חברים ועורכים (Briefe 1902–1924; נכתבו בין השנים 1900–1924, פורסמו לראשונה ב־1959) מכתבים אל פליציה (Briefe an Felice; נכתבו בין השנים 1912–1917, פורסמו לראשונה ב־1967) מכתבים אל אוטלה ואל המשפחה ('Briefe an Ottla und die Familie; נכתבו בין השנים 1909–1924, פורסמו לראשונה ב־1974) ספרים שהופיעו בעברית שמאל\|ממוזער\|160px\|מכתב בעברית שכתב קפקא למורתו לעברית, פועה מנצ'ל רומנים אמריקה – (תרגום: יצחק שנהר) שוקן, 1945. (מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב); הנעדר: אמריקה – (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1997. הטירה – (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1955; (תרגום: נילי מירסקי) ידיעות ספרים – אחוזת בית, 2019. המשפט – (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1951; (תרגום: ישורון קשת), מעריב לעם, 1960; (תרגום: אברהם כרמל) ירושלים: שוקן, 1992; (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2024. סיפורים סיפורים ופרקי התבוננות – (תרגום: ישורון קשת ודן מירון) שוקן, 1964. כל תוכן ספר זה מצוי גם ברופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר בתרגום אילנה המרמן משנת 2000. תיאור של מאבק: סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון – (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1971. הגלגול – (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1975. רופא כפרי: סיפורים קטנים – (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978. סיפורים ופרוזה קטנה- (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993. (הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק") תיאור של מאבק: סיפורים ורשומות מן העיזבון – (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1994. גזר הדין וסיפורים אחרים – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 1997.(הקובץ מכיל את "התבוננות", גזר הדין", "רופא כפרי") לפני החוק – הקיבוץ המאוחד, 2000. רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2000. (הקובץ מכיל את "התבוננות", "גזר הדין", המסיק", "הגלגול", "במושבת העונשין", "רופא כפרי", "אמן צום" ואחרים) יומנים יומנים 1914–1923 – (תרגום: חיים איזק) הוצאת שוקן, 1978, הוצאה שנייה, 2010. מחברות האוקטבו – (תרגום: שמעון זנדבק) עם עובד, 1998. מכתבים מכתב אל אבא – מכתבים אל מילנה – (תרגום: עדנה קורפלנד) שוקן, 1975. מכתבים אל פליציה: מבחר – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2003. היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון – (תרגום: אילנה המרמן) הוצאת עם עובד, 2007. מכתבים אל מילנה – (תרגום: יונתן ניראד) הוצאת כרמל, 2014 לקריאה נוספת רונלד היימן, קאפקא, הוצאת שוקן, 1986. ארנסט פאוול, חיי פראנץ קאפקא, דומינו, 1990. פייטרו צ'טאטי, קפקא, הוצאת דביר, 1992. נתן אופק, קפקא והקיום היהודי: השבר, האבסורד והתקווה, הוצאת צבעונים, 2002. גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא, ספרית פועלים, 1987. מרגרט בובר-נוימן, מילנה, עם עובד, 1996. שמעון זנדבנק, דרך ההיסוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975. מכס ברוד, פראנץ קאפקא: ביאוגרפיה, עם עובד, 1972. פליכס ולטש, פראנץ קאפקא, מוסד ביאליק, 1959. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא – לקראת ספרות מינורית, רסלינג, 2005. אבנר להב, בין עונג למוות: קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא, כרמל, 2007. אייל סגל, הרגע המכריע הוא נצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. שרה לייב, עולמו של קפקא, אוניברסיטה משודרת, 2010. גלילי שחר, הפצע של קפקא, הוצאת כרמל, 2008. ניקולס מארי, פרנץ קפקא: ביוגרפיה, רסלינג, 2011. זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא: פרספקטיבות חדשות, ספרא, 2013. גל אורן, ״פרנץ קפקא – שבר: אי ודאותו של הקיום״, עמודים 10–24, בתוך: שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014. דן מירון, החיה בבית הכנסת – היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא, הוצאת אפיק, 2016. נועם תירוש, הזכות לשכוח, מדוע ביקש קפקא להישכח, רסלינג, 2024 בנימין באלינט, המשפט האחרון של קפקא, פרשת ירושה ספרותית, הוצאת מאגנס, 2024. Saul Friedländer, Franz Kafka: The Poet of Shame and Guilt, Yale University Press, 2013 מבחר מאמרים על יצירתו יותר ממאה מאמרים, מסות קצרות וכתבות נדפסו בעברית על יצירתו של קפקא. כאן מובא רק מבחר מצומצם מהם. אלבר קאמי, נספח: התקוה והאבסורד ביצירותיו של פראנץ קפקא, המיתוס של סיזיפוס, 1942. שמואל הוגו ברגמן, עם פרנץ קאפקא בבית־הספר, ירושלים שנתון לדברי ספרות ואמנות, 1966. הלל ברזל, בין עגנון לקפקא, בקורת ופרשנות 1, תש"ל 1970 (עיון משווה בסיפורים "מדירה לדירה" ו"רופא כפרי") יוסף מילמן, נקודות התצפית ומעמדו של הקורא – ב"הטירה" ו"מושבת עונשין" לקפקא, עלי-שיח 6, תשל"ט 1979. שרגא אבנרי, "הטירה" של פראנץ קפקא, כמה פנים", כרמלית י"ח, תשל"ג 1973. אורי אלטר, התפתלות עם המקרא: מוטיבים מקראיים ברומן "אמריקה" של פרנץ קפקא, מאזנים ע"ד, 11, תש"ס 2000. אברהם בנד, פראנץ קאפקא ומשפט בייליס, נדפס בהספרות 22, 1976. שמואל הוגו ברגמן, עולמו הדתי של קאפקא: בעקבות ספורו "חקירות של כלב", נדפס בשדמות מ"ז, תשל"ב 1972. גל אורן, פתולוגיה מחרידה ומהפנטת, מקור ראשון, מוסף "שבת", 8 באוקטובר 2010 (על יומניו של קפקא) (על הגלגול) (על מוטיב החלון ביצירותיו של קפקא) רות נצר, "הפצע והרופא", בתוך: השלם ושברו. כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג, הוצאת כרמל, 2009 רות נצר, "בין דין לחסד", בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, הוצאת כרמל, 2021 רות נצר, "על רישום אחד של קפקא", בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני'', הוצאת כרמל, 2021 קישורים חיצוניים מת כפי שהרג את גיבוריו, פודקאסט של "כאן" גלילי שחר, הפצע של קפקא , תרגום: דן מירון דודו ליברמן וליאור טל שדה, הגות קיומית קפקאית – על הרעיונות מאחורי היצירות של קפקא, פודקאסט, קולות של רוח, מרץ 2020 גיטה אבינור, "הטירה, הכפר ומודד הקרקעות", הפורטת על הפסנתר הכחול: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1974 פרנץ קפקא – כתבות ומאמרים בבלוג הספרייה הלאומית שם פריד, כל האנשים שואפים אל החוק, והחוק איננו מלא, ממד החוק ביצירתו של קפקא מאה שנים למותו: דן מירון, מאה שנים למותו של קפקא \| חלק א' \| חלק ב' \| חלק ג' \| חלק ד' \| חלק ה' \| חלק ו' \| באתר הארץ, מאי 2024 מכון גתה, קפקא 2024, הרהורים ביצירתו לרגל מלאת מאה שנה למותו אורות 6: קפקא, באתר "אורות"מכּתביו''': לפני החוק, תרגום: אילנה המרמן צער ראשון, בתרגום ענת פרי, באתר "אורות" 8 החפרפרת הענקית, או מורה בית הספר בכפר,, בתרגום ענת פרי, באתר "אורות" הערות שוליים * קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:סופרים יהודים צ'כים קטגוריה:ממשילי משלים קטגוריה:סופרים צ'כים כותבי גרמנית קטגוריה:סופרים גרמנים קטגוריה:סופרים יהודים גרמנים קטגוריה:צמחונים צ'כים קטגוריה:צמחונים יהודים קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים קטגוריה:יהודי פראג קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים קטגוריה:בוהמיה: אישים קטגוריה:נפטרים משחפת קטגוריה:צ'כים שנולדו ב-1883 קטגוריה:נפטרים ב-1924	2024-09-11T18:22:18
פרטינקס	פֵּרְטִינַקְס, או בשמו הקיסרי המלא, אִימְפֵּרָטוֹר קֵיסָר פּוּבְּלִיוּס הֶלְוִיוּס פֵּרְטִינַקְס אָוּגוּסְטוּס (בלטינית: Imperator Caesar Publius Helvius Pertinax Augustus; 1 באוגוסט 126 - 28 במרץ 193) היה קיסר רומא במשך 87 יום, מ-31 בדצמבר שנת 192, יום הירצחו של קודמו קומודוס, ועד לרציחתו בידי חיילי המשמר הפרטוריאני. תולדות חייו עד עלייתו לשלטון פרטינקס נולד בעיר אלבה פומפיאה שבצפון חבל ליגוריה (אלבה המודרנית בחבל פיימונטה). אביו, שהיה עבד משוחרר אמיד למדי, דאג להקנות לבנו השכלה. בתחילה התעתד פרטינקס להיות מורה לדקדוק, אולם בשלב מאוחר יותר (בסביבות שנת 160) פנה לקריירה צבאית. תפקידו הראשון היה כקצין זוטר (מפקד קוהורטה) בלגיון שהוצב בסוריה. פרטינקס הצטיין במלחמה עם הפרתים והחל להתקדם בסולם הדרגות הצבאיות: טריבון הלגיון השישי שהוצב בבריטניה, מפקד יחידת חיל עזר בבריטניה, מפקד יחידת פרשים באזור הדנובה (מואסיה) ובהמשך מפקד צי הגרמני בנהר הריין. בנוסף החל פרטינקס למלא גם תפקידים אזרחיים: פרוקורטור של ויה אמיליה (שבצפון איטליה) ומאוחר יותר בדאקיה. בזמן שהותו בדאקיה (169/170), סר חינו של פרטינקס (ככל הנראה עקב תככים נגדו) והוא הועבר מתפקידו על ידי הקיסר מרקוס אורליוס. למרות זאת, פרטינקס קנה לעצמו פטרון בדמות חתנו של הקיסר קלאודיוס פומפיאנוס. פרטינקס מונה לעוזרו של פומפיאנוס והצטיין במלחמה עם השבטים הגרמניים. בעקבות זאת מונה לסנטור, כבוד יוצא דופן עבור בן של עבד משוחרר. פרטינקס אף קיבל דרגת פראיטור ומונה למפקד הלגיון הראשון בידי מרקוס אורליוס שחש שגרם עוול לפרטינקס. כמפקד לגיון פרטינקס מילא תפקיד חשוב בהדיפת המרקומנים ושבטים נוספים שפלשו לפרובינקיות פאנוניה, דאקיה, רייטיה ונוריקום. כגמול על כך, מונה בשנת 175 לקונסול "משני" (יחד עם דידיוס יוליאנוס). בשנים הבאות, כיהן פרטינקס כמושל של מספר פרובינקיות: מואסיה (176-7), דאקיה (177-9) ולאחר מכן סוריה. בשנת 182 חזר פרטינקס לרומא, שם הורה לו פרניס, מפקד המשמר הפרטוריאני לפרוש, (ככל הנראה בשל ביקורת שהייתה לו על אופן התעשרותו של פרטינקס בפרובינקיות). פרטינקס פרש לאחוזת אבותיו למשך שלוש שנים, ובשנת 185, לאחר מותו של פרניס, פרטינקס נקרא חזרה לשירות על ידי הקיסר קומודוס. פרטינקס נשלח לבריטניה על מנת להשליט סדר בפרובינקיה שסבלה ממרידות של הלגיונות המוצבים בה. פרטינקס דיכא את המרידות תוך שהוא קונה לעצמו שם של מצביא קפדן המקפיד על המשמעת. פרטינקס נשאר בבריטניה עד לשנת 187, אז ביקש לעזוב את תפקידו עקב העוינות שהפגינו כלפיו הלגיונות. התפקידים הבאים שמילא פרטינקס היו שלווים יותר - ממונה על הקצבאות לעניים ומושל אפריקה. בשנת 189 חזר פרטינקס לאיטליה ומונה לפרייפקטוס העירוני ("ראש העיר") של רומא, תפקיד בו כיהן עד להרצחו של קומודוס בסוף שנת 192. כקיסר רומא מיד לאחר הירצחו של קומודוס, הגיעו אקלקטוס (משרתו של קומודוס) ואיימיליוס לייטוס (מפקד המשמר הפרטוריאני), מראשי הקושרים נגד קומודוס, אל פרטינקס והציעו לו את השלטון. בתחילה סירב פרטינקס כיוון שסבר שמדובר במזימה מצד קומודוס לבחון את נאמנותו, אולם לאחר שהשתכנע שקומודוס אכן מת, הסכים לקבל את התפקיד. לייטוס לקח את פרטינקס אל מחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להציג לחיילים את הקיסר החדש. החיילים שהתרגלו למנעמי החיים תחת שלטון קומודוס, לא היו נלהבים לקבל את פרטינקס, שהיה ידוע כמפקד המקפיד על המשמעת, כקיסר, אך התרצו לאחר שלייטוס הבטיח להם סכום כסף גדול. הסנאט, ששנא את קומודוס ופחד ממנו, קיבל את פרטינקס בצורה נלהבת יותר. הסנאט העתיר על פרטינקס כיבודים, שאת חלקם, כגון תואר אוגוסטה לאשתו ותואר קיסר לבנו, סירב לקבל. כמו כן סירב פרטינקס להרשות התעללות בגופת קומודוס. פרטינקס מצידו שאף לחזור לימי הקיסר הנאור מרקוס אורליוס ולפעול בשיתוף פעולה עם הסנאט, בניגוד לשלטון הרודני של קומודוס. הוא מיעט במשפטי בגידה וגירש את המלשינים מרומא. פרטינקס פעל גם לטובת העם על ידי חלוקת אדמות וביטול מיסים שונים. הבעיה החמורה ביותר עימה התמודד פרטינקס לאחר עלייתו לשלטון, הייתה התרוקנות האוצר עקב בזבזנותו של קומודוס. המצב היה חמור כל כך שפרטינקס נאלץ למכור חפצי מותרות מהארמון, עבדים ופילגשים של קומודוס, אולם גם כך הצליח לשלם לחיילי המשמר הפראטוריאני רק חצי מסכום המענק שהבטיח להם. ב-28 במרץ 193 פרצה קבוצת חיילים ממורמרת אל ארמונו של פרטינקס ורצחה אותו. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים חיי פרטינקס מתוך הHistoria Augusta קטע מספרו של דיו קסיוס העוסק בפרטינקס פרטינקס באתר livius.org פרטינקס באתר De Imperatoribus Romanis הערות שוליים קטגוריה:קיסרי רומא קטגוריה:נציבים רומאים בבריטניה קטגוריה:ילידי 126 קטגוריה:נפטרים ב-193	2023-07-19T18:17:38
מארק אדלמן	שמאל\|ממוזער\|200px\|אדלמן ב-1944 שמאל\|ממוזער\|ציור קיר בוורשה המנציח את מארק אדלמן שמאל\|ממוזער\|250px\|הלווייתו של אדלמן עוברת ליד האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה שמאל\|ממוזער\|200px\|קבר מארק אדלמן בבית הקברות היהודי בוורשה מארֶק אדלמן (ביידיש: מאַרעק עדעלמאַן, בפולנית: Marek Edelman; 1919 או 1922 – 2 באוקטובר 2009), ממנהיגי מרד גטו ורשה ולאחר מכן רופא קרדיולוג ופעיל חברתי ופוליטי יהודי-פולני. ביוגרפיה על מקום הולדתו ומועד הולדתו של מארק אדלמן יש שתי גרסאות: לפי האחת נולד בשנת 1919 בהומל (כיום בבלארוס), ולפי האחרת נולד בשנת 1922 בוורשה. אמו, צציליה אדלמן, הייתה פעילה בארגון "הבונד", התנועה היהודית הסוציאליסטית הבלתי-ציונית, ובילדותו היה אדלמן חבר בתנועת הנוער של הבונד. אדלמן נמנה עם ראשי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, האחראי על המודיעין. הוא היה נציג "הבונד" בהנהגת המרד, ושימש כסגנו של מרדכי אנילביץ'. בספרו "הגטו לוחם" תיאר אדלמן את פרוץ המרד, כאשר הוא היה מפקד אזור ה"מברשתנים". עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18 בידי הגרמנים, אדלמן היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943. בין המפקדים שיצאו איתו היו ישראל קאנאל, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, יהודה ונגרובר, הירש ברלינסקי, אליעזר גלר וטוביה בוז'יקובסקי. הלוחמים הועברו ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, באמצעות משאיות שארגן שמחה רותם (קז'יק).. הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטי "ארמייה לודובה", והשתתף, בשנת 1944, במרד ורשה נגד השלטון הנאצי. אחרי המלחמה נשאר בפולין, למד רפואה ועסק בקרדיולוגיה בלודז'. בשנת 1976 הצטרף לוועדת ההגנה של הפועלים (Komitet Obrony Robotników), ולאחר מכן היה חבר בתנועת "סולידריות", והשמיע את קולו בנושאים שונים הקשורים לזכויות האדם והתנגדותו לציונות. באפריל 1983 החרים את הטקס לציון 40 שנה למרד גטו ורשה, כאות מחאה נגד המשטר הצבאי שהטיל וויצ'ך ירוזלסקי ואמר כי . באפריל 1988 לא הוזמן לאירועים לציון 45 שנה למרד גטו ורשה, עקב פעילותו בתנועת סולידריות, והוא ארגן טקס של התנועה ברחבת האנדרטה לזכר גטו ורשה בו השתתפו עשרות אלפים. הוא גם מתח ביקורת על השתתפות גורמים מחוץ לפולין, ביניהם גם ישראלים באירועים הרשמיים, בטענה כי כל קבוצה המגיעה לפולין מזרימה כספים ודולרים ועוזרת ליחסי הציבור הפולניים, ומחזקת את משטרו הצבאי של ירוזלסקי. בשנת 1978, הסופרת הפולנייה האנה קראל (Hanna Krall) כתבה ספר על אדלמן, "Zdążyć przed Panem Bogiem" ("להקדים את אלוהים"), שבו הוא מספר הן על המרד והן על חייו כרופא וכאדם אחרי השואה. הספר היה מבוסס על סדרת ראיונות שערכה קראל עם אדלמן, בהן חשף פרטים חדשים על המרד. הספר יצא לאור בעברית ב-1981. בשנת 2023 יצאה הספר לאור בתרגום חדש לעברית, במלאת 80 למרד גטו ורשה. בשנים 1989–1993 כיהן כחבר הסיים – הבית התחתון של הפרלמנט הפולני. בשנת 1998 קיבל מנשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי את העיטור הגבוה ביותר בפולין, מסדר הנשר הלבן. באפריל 1993 במסגרת האירועים לציון 50 שנה למרד גטו ורשה השתתפה גם משלחת מישראל, שעמה נמנה ראש הממשלה יצחק רבין. אדלמן הוזמן לטקס כגיבור לאומי וכחבר תנועת "סולידריות" של הנשיא לך ולנסה. אדלמן העביר ביקורת על הניסיון הישראלי לנתק את מרד גטו ורשה משורשיו הפולניים ולספחו למורשת הקרב של צה״ל, ומשלחת ישראל לחצה על כך שאדלמן לא יהיה בין הנואמים בטקס וכך הוסכם. אך שהגיע תורו של ולנסה להניח את זר נשיא פולין על האנדרטה, הוא ניגש אל אדלמן שהיה בקהל והזמין אותו להצטרף אליו. ב-2006 ביקר את מפלגת חוק וצדק הימנית-שמרנית, שבבחירות 2005 תפסה את המקום הראשון עם 27.0% מהקולות, על כך שהיא מקדמת כלי תקשורת אנטישמיים בפולין. בקיץ 2007 יצאה לעיר לודז' שבפולין משלחת בני נוער מטעם סינמטק ירושלים, במטרה לצלם סרטים תיעודיים. אחד הסרטים שצולמו עסק במארק אדלמן, והתמקד בעובדה שהנערים הישראלים לא שמעו אודותיו מעולם כיוון שהוא אנטי-ציוני. במהלך הצילומים ביקרו חברי המשלחת בביתו של אדלמן וערכו ראיון עמו. חיים אישיים אדלמן היה נשוי לאלינה מרגוליס-אדלמן, שנפטרה בשנת 2008, ולזוג נולדו בן ובת. הם נפרדו בשנות ה-80 והיא עברה לגור בפריז. הוא נפטר ב-2 באוקטובר 2009 בפולין ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה. היה אחרון מפקדי מרד גטו ורשה ששרד. סרט הקולנוע "באפילה" שיצא בשנת 2011, הוקדש לזכרו. ב-2012 יצאה לאור בעברית הביוגרפיה של אדלמן. ב-2023 נחשפה סדרה של הקלטות של שיחות בין אדלמן ושמחה רותם (אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה) בהם דנו ותיעדו את מהלך המרד. ספרים שכתב Marek Edelman, Resisting the Holocaust: Fighting Back in the Warsaw Ghetto, Ocean Press, 2004, הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001. והייתה גם אהבה בגטו, הוצאת דרור לנפש, 2014. לקריאה נוספת ויסולד ברש וקשישטוף בורנסקו, מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם, מפולנית: מיכאל הנדלזלץ, ידיעות אחרונות, 2012. האנה קראל, "להקדים את אלוהים". מפולנית: ענת זיידמן. ספרי עליית גג, ידיעות ספרים, 2023. 200 עמ'. קישורים חיצוניים The Ghetto Fights, by Marek Edelman יום השואה 2015: האיש שלא הפסיק למרוד, משדר בגלי צה"ל, באתר soundcloud "המורדים האחרונים" דוקומנטרי 2005, 80 ד' - סיפורם של ששת המורדים האחרונים ממרד גטו ורשה. במאים: יעל קיפר, רונן זרצקי לאחר מותו הערות שוליים קטגוריה:רופאים יהודים פולנים קטגוריה:לוחמי מרד גטו ורשה קטגוריה:יהודים חברי הסיים הפולני קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי בוורשה קטגוריה:בונדיסטים קטגוריה:לוחמי הארגון היהודי הלוחם קטגוריה:בורחים מכליאה על ידי גרמניה הנאצית קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:מעוטרי צלב גרונוולד קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1922 קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-2009	2024-09-19T08:05:52
אהרן אשמן	250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון לאהרון אשמן אהרן אשמן (4 באפריל 1896 – 8 במאי 1981) היה משורר, מחזאי, לבריתן ומתרגם עברי. קורות חייו אהרן אשמן נולד בכ"א בניסן תרנ"ו ליעקב ישראל וללאה בת שלמה אידליק בבאלין שבפודוליה, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). אביו היה חזן. הוא התחנך ב"חדר" ולאחר מכן ב"חדר מתוקן" ציוני. אביו נפטר בהיותו בן חמש. לימים, כדי שלא להקשות כלכלית על אמו ושני הילדים הנוספים, עזב אהרן את הבית ועבד בעבודה גופנית ובהוראה בבית ספר עברי של רשת "תרבות". הוא סיים לימודיו התיכוניים ושמע הרצאות בלשון וספרות באוניברסיטת קמניץ פודולסקי. בשנת 1921 נישא לשפרה לבית ריפונצר, ובאותה שנה השניים עלו לארץ ישראל עם אמו. לאחר עלייתו החל לעסוק בהוראה והצטרף ל"גדוד מגיני השפה העברית", שבגלל פעילותו בו פוטר לאחר כשנתיים ממשרתו כמורה בבית הספר של כי"ח. בו-זמנית החלה יצירתו הספרותית, בעיקר שירים ומחזות וכן תרגומי מחזות. אחת מטרילוגיית המחזות שלו, "מיכל בת שאול" הוצגה בהצלחה ב"הבימה", בשנת 1941. שני המחזות הנוספים בטרילוגיה הם: "אהבת נעורים" ו"המודחת". מחזה ידוע אחר של אשמן הוא "האדמה הזאת", שהוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1942, לרגל יובל שנים לחדרה. גיבורי המחזה הם מייסדיה והמחזה מתאר את סבלם בעת הקמת המושבה, בין היתר בגלל מחלת הקדחת, ואת שמחתם הגדולה על מציאת מים. למחזה נכתב השיר "ושאבתם מים" לפי מילים מהמקורות ולחן מאת עמנואל עמירן. אשמן ידוע בחיבור לברית לאופרות שהוצגו במסגרת האופרה הארצישראלית והאופרה הישראלית. בנוסף תרגם מספר אורטוריות, בהן "יהודה המכבי" של גאורג פרידריך הנדל. בין תרגומיו "שלטון הכזב" של י. בוייר. בשנת תרצ"ו-1936 יצא לאור ספרו "חברי", ספר לימוד הקריאה והכתיבה לשנת הלימודים הראשונה. הספר שימש כספר הלימוד הבסיסי והנפוץ במערכת החינוך בארץ בשנות הארבעים של המאה ה-20. הוא הודפס במהדורות רבות כשהאחרונה בהן הייתה ב-1965. בשנת תש"ט-1948 יצא לאור ספרו "עלה ! מחדש", במשותף עם א. רוזנצויג, ספר למוד השפה העברית למתחילים בהוצאת יבנה. שיריו מוכרים היטב לשוחרי הזמר העברי, בין היתר "שירת הנודד" המוכרת בפתיחה "הי ציוניוני הדרך" למנגינת מרדכי זעירא, (כותרת לתוכנית שירים עבריים בקול ישראל בזמנו), "הביתה" בלחנו של ידידיה אדמון, "עד אור הבוקר", "איל איל בן קרניים" ועוד. בין שיריו גם שירי ילדים מוכרים, ובהם "חבל, חבל שנפל" ("בפרדס נפל תפוח"), וכן שירי חגים, כגון "כד קטן" ו"עוגה עוגה". באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 כתב את הלברית לאופרה העברית "אלכסנדרה" של מנחם אבידום. בפברואר 1957 הועלתה ההצגה לראשונה בגרסה קונצרטנטית (ללא תלבושות וללא תפאורה) כיוון שהאופרה הישראלית לא הופיעה באותה עת. באוגוסט 1959 הועלתה הצגת הבכורה באופרה הישראלית. זכה בפרס צמח בשנת 1956, בפרס הבימה ב-1962 ובפרס עיריית חיפה ב-1975. היה מראשוני הפעילים באקו"ם, אחד מעמודי התווך שלה ושימש במשך למעלה מ-25 שנים יושב-ראש ההנהלה ולאחר מכן חבר-כבוד עד יום מותו. בשנת 1981 הוענק לו התואר יקיר העיר תל אביב-יפו. לאשמן ולאשתו נולדו שלוש בנות: שושנה, קרניה וטלילה. בתו, שושנה אשמן-שגב, נהרגה בתאונת דרכים בדרך לאילת, בסתיו 1965. אחיינו יעקב אשמן שימש כעורך השבועון "הארץ שלנו". רעייתו, שפרה אשמן, נפטרה במרץ 1956. אהרן אשמן נפטר בד' באייר תשמ"א, בגיל 85, ונטמן בבית עלמין הדרום. פרס אקו"ם ליצירה נקרא על שמו לזכרו. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב רייך 5. מיצירותיו האדמה הזאת, מחזה מחיי הארץ בשלוש מערכות, פתיחה וסיום, ירושלים, 1943. הבשורה, תל אביב, 1946 אהבת נעורים, מחזה בשלוש מערכות, תל אביב, 1950. אשנבים, פרקי עיון, דברים, זכרונות, תל אביב, 1978. בכורי-סתו, שירים על סף פרידה, תל אביב, 1975. החומה, חיזיון בשלוש עלילות מתקופת עזרא ונחמיה, תל אביב, 1938. לארך השביל, סיפורים ורשימות, תל אביב, 1973. מיכל בת שאול, שלושה מחזות מתקופת מלכות שאול ודוד, תל אביב, 1955. לברית לאופרות "לה טרוויאטה" "שמשון ודלילה" "כרמן" "לה בוהם" "הטרובדור" "סיפורי הופמן" "ההוגנוטים" "האפריקאית" מאת ג'אקומו מאיירבר "פיק דאם" "פאוסט" ו"רומיאו ויוליה" מאת שארל גונו "השד" מאת אנטון רובינשטיין, תרגום הליברטו של פבל ויסקווטוב "רוסלקה" מאת אלכסנדר דרגומיז'סקי "אנדרה שנייה" מאת אומברטו ג'ורדאנו - הועלתה באופרה הישראלית בשנת 1963 "אלכסנדרה" מאת מנחם אבידום "לה פריקול" (La Périchole) אופרטה של ז'אק אופנבך קישורים חיצוניים מיצירתו: , הערות שוליים קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19 קטגוריה:סגל בתי ספר של כל ישראל חברים קטגוריה:מחזאים ביישוב קטגוריה:מחזאים כותבי עברית קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:מחברי ספרי לימוד ישראלים קטגוריה:ראשי אקו"ם קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1981 קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1896 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1981	2023-12-06T20:54:57
כנס ביגור	כנס ביגור היה כנס רב-יומי שנתי בנושא משחקי תפקידים שמארגנת העמותה למשחקי תפקידים בישראל, בתקופת חג הפסח. הכנס נערך לראשונה בשנת 2001. החל משנת 2019, הכנס הפסיק מלהתקיים. שמו של הכנס נגזר משמם של כנסי איגור, כנסים חד יומיים שארגנה העמותה למשחקי תפקידים בישראל. IGOR הם ראשי תיבות ופירושם Israeli Gathering of Role Players כאשר BIGOR פירושם Big IGOR. במהלך השנים בוצעו מספר ניסיונות למיתוג מחדש, תחת השמות "מבוכים" ו"גיבורים". היסטוריה כנס ביגור נערך מדי פסח מאז שנת 2001 ומושך אליו מדי שנה מאות שחקני תפקידים חדשים וותיקים. ההרשמה לכנס ביגור נעשית באתר הכנס עצמו סמוך למועד הכנס. הכנס כולל משחקי תפקידים חיים, סדנאות משחק ומשחקים אחרים. בשנת 2014 נעשה ניסיון למתג מחדש את הכנס תחת השם "גיבורים". השינוי כלל גם מעבר לפורמט חדש, בו מרבית פעילויות הכנס נערכות באולם מרכזי אחד. בשנה שלאחר מכן הוחזר שם הכנס במקורי, אולם שאר מאפייני הפורמט שולבו גם בכנסים עתידיים. עד כנס גיבורים כנסי ביגור אורגנו במבנה של סבבי משחק: חלונות זמן קבועים לאורך היום, בהם מתרחשים המשחקים. הסבבים חולקו לסבב בוקר, צהריים וערב ("ינשופים"). מאז כנס גיבורים, אורגן הכנס במבנה גמיש: משחקים יכולים להתחיל בכל שעה עגולה ולהימשך מספר שעות לא מוגבל. משתתפי הכנס יכולים לארגן את לוח-הזמנים של הפעילויות בהם משתתפים, כרצונם. בנוסף למשחקים עצמם הכנס כולל את "הפונדק", עמדת מנוחה, דוכני מזון ופרויקטים מיוחדים. האירועמועדמיקוםהערותביגור2001כפר-בתיה, רעננהביגור 22002ביגור 32003ביגור 42004גבעתייםביגור 519-21 באפריל 2005כפר-בתיה, רעננהביגור 69-11 באפריל 2006הכפר הירוקביגור 727-29 במרץ 2007גן ונוף, פתח תקווהביגור 822-24 באפריל 2008עירוני ח', תל אביבביגור 95-7 באפריל 2009ביגור 1031 במרס - 3 באפריל 2010עירוני א', תל אביבציון עשור לאירועי ביגור.ביגור 1120-22 באפריל 2011עירוני ח', תל אביבביגור 129-11 באפריל 2012בית הספר הדמוקרטי, מודיעיןביגור 1327-30 במרס, 2013גיבורים16-17 באפריל 2014בית דני, תל אביבניסיון במיתוג מחדש; מעבר לפורמט משחקים באולם.ביגור 155-6 באפריל 2015מרכז קהילתי מרום נווה, רמת גןביגור 1624-25 באפריל 2016ביגור 175-6 באפריל 2017מעבר לכרטיסים יומיים.ביגור 181-2 באפריל 2018מבוכים21-22 באפריל 2019בית הספר הדמוקרטי, מודיעין ראו גם מדע בדיוני פנטזיה משחקי תפקידים קישורים חיצוניים העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל האתר הרשמי של כנסי ביגור הערות שוליים קטגוריה:משחקי תפקידים ביגור	2021-09-30T21:49:01
אזוב		2024-09-24T08:19:27
אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת	המלכה אליזבת השנייה (שמה הפרטי המלא: אליזבת אלכסנדרה מרי; באנגלית: Elizabeth II, Elizabeth Alexandra Mary; 21 באפריל 1926 – 8 בספטמבר 2022) הייתה מלכת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד ו-14 מדינות נוספות. היא כיהנה בנוסף כראש חבר העמים הבריטי, בו חברות גם מדינות שהיא לא מלכה עליהן. החל מספטמבר 2015 הפכה למלכה אשר תקופת כהונתה היא הארוכה ביותר בהיסטוריה של המלוכה הבריטית. בעת פטירתה הייתה האדם עם הוותק הרב ביותר בעולם הנושא בתואר "ראש מדינה". ממוזער\|224x224 פיקסלים\|אליזבת השנייה ב-2015 מלבד היותה ראש הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי, שימשה אליזבת כמפקדת העליונה של הצבא הבריטי והמושלת העליונה של הכנסייה האנגליקנית העולמית. במקומות מסוימים היא נשאה תארים שונים, בין היתר: דוכסית נורמנדי, דוכסית לנקסטר, ראש השבטים העליונה של פיג'י ושליטת האי מאן. המלכה הייתה אחת משני אישים בלבד המכהנים כראש מדינה ביותר ממדינה אחת (השני הוא נשיא צרפת, המכהן כנסיך שותף של אנדורה). בתחילת שלטונה, בשנת 1952, היו נתונות למלכותה שבע מדינות, ולאורך כהונתה היא מלכה ב-32 מדינות שונות. במהלך כהונתה קיבלו מדינות רבות שהיו נתונות לשלטון האימפריה הבריטית עצמאות, אך חלקן הוסיפו לראות בה את מלכתן באופן סמלי עד שמינו לעצמן ראש מדינה מקומי (בדרך-כלל נשיא). 14 מדינות מלבד בריטניה הוסיפו לראות בה את מלכתן עד לפטירתה, בשנת 2022, בהן קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ושאר ממלכות חבר העמים הבריטי. בכל מדינה ממדינות אלו הוכר שלטונה של המלכה באופן עצמאי והיא הייתה מיוצגת בהן על ידי מושל כללי, שמונה מטעמה בהמלצת הממשלה המקומית. כל המדינות שבהן מלכה אליזבת השנייה היו חברות בחבר העמים הבריטי ואוכלוסייתן מקיפה כ-140 מיליון תושבים. בחבר העמים הבריטי חברות גם מדינות שלא היו נתונות למלכותה של אליזבת השנייה, אולם היא כיהנה גם כראש הארגון. סמכויותיה היו רחבות היקף להלכה, אך בפועל היא לא עשתה בהן שימוש. כמעט כל פעולותיה, בפרט בתחום הפוליטי, נעשו לצרכים סמליים וטקסיים בלבד. לדוגמה, בעת הצגת ממשלה חדשה בבריטניה, היא קראה את הנאום שכתב ראש הממשלה הנבחר. עם זאת, תחקירים שנעשו על שימוש בכוח הרשמי של המלוכה הראו שנעשה שימוש, בהקף לא ידוע, בחובת הפרלמנט לקבל את הסכמת המלוכה לדיון על הצעות חוק שנוגעות לאינטרסים או לסמכות של המלוכה כדי להשפיע על החקיקה. כהונתה החלה עם פטירת אביה, המלך ג'ורג' השישי, ב-6 בפברואר 1952. היא נישאה בשנת 1947 לנסיך פיליפ, שמאז נישואיהם ועד מותו נשא את תואר "הדוכס מאדינבורו" (ובהתאם, אליזבת הייתה גם דוכסית אדינבורו מנישואיה לפיליפ, בלי קשר לעובדת היותה מלכה), שכן במקרה שהמלכה מכהנת בתפקיד המונרך, בעלה לא נקרא "מלך". ב-8 בספטמבר 2022 הלכה לעולמה בגיל 96, לאחר 70 שנות מלכות. את הכתר ירש בנה, המלך צ'ארלס השלישי. ביוגרפיה ילדותה אליזבת נולדה ב-21 באפריל 1926 בלונדון שבאנגליה. אביה היה הנסיך אלברט, דוכס יורק (לימים המלך ג'ורג' השישי), בנם השני של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת והמלכה מרי, ואמה הייתה אליזבת, הדוכסית מיורק (לימים מלכה ולאחר המלכת בתה, המלכה האם), בתו הצעירה של קלוד ג'ורג' בווס-ליון, רוזן סטארטמור וקינגהורן, אריסטוקרט סקוטי. אליזבת נולדה בניתוח קיסרי, והוטבלה לכנסייה של אנגליה בכנסייה שבשטח ארמון בקינגהאם על ידי הארכיבישוף מיורק. סנדקיה היו: סבה וסבתה מצד אביה, המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי; אבי אמה, הרוזן מסטארטמור וקינגהורן; אחות אמה, ליידי מרי אלפינסטון; אחות אביה, הנסיכה המלכותית מרי; ודודו של סבה, ג'ורג' החמישי, הנסיך ארתור, דוכס קונוט וסטראת'רן (לשעבר המושל הכללי של קנדה). אביה לא יועד לכתר אחרי אביו ג'ורג' החמישי. אחיו הבכור של הנסיך אלברט, אדוארד, נסיך ויילס, היה מיועד לכתר אביהם. ממוזער\|260x260px\|אליזבת השנייה בילדותה, פורטרט שצייר פיליפ דה לאצו ב-1933\|ימין אליזבת נקראה על שם אמה ושני שמותיה האמצעיים הם לציון סבתה, המלכה מרי, ואם סבה המלכה אלכסנדרה (אמו של ג'ורג' החמישי), שנפטרה שישה חודשים לפני שאליזבת נולדה. בילדותה היא נקראה בשם החיבה "ליליבת" (Lilibet). הייתה לה מערכת יחסים קרובה עם סבה, ג'ורג' החמישי, ויש המייחסים לה את הבראתו ממחלה בשנת 1929, שכן בתקופה שבה חלה היא נהגה לבקר אותו לעיתים תכופות. כבר בילדותה הייתה לאליזבת זיקה לבעלי חיים, סוסים וכלבים בפרט. בשנת 1930 נולדה אחותה היחידה, הנסיכה מרגרט. השתיים חונכו בביתן על ידי אמן, והוריה שכרו עבורן אומנת, מריון קרופורד ("קרופי"). האומנת לימדה את האחיות הנסיכות בעיקר היסטוריה, שפה, ספרות ומוזיקה. שיעורי דת הועברו להן על ידי הארכיבישוף מקנטרברי. בסופי שבוע שהו השתיים במעון המלכותי ב"וינדזור גרייט פארק". "קרופי" סיפרה לימים על נסיונותיהן הנואשים של הנסיכות להתחבר לילדים בני גילן, אך קשרים אלו לא החזיקו מעמד בגלל היותן נסיכות. כבר בילדותה ניכר בה שהייתה בעלת משמעת חזקה ושמרה על סדר ואחריות. וינסטון צ'רצ'יל, כאשר פגש בה בעת הייתה בת שנתיים בלבד, תיאר אותה כ"אישיות. יש לה אווירה של סמכות המשתקפת באופן מדהים אצל עולל." בת דודתה מרגרט רודס תיארה אותה: "ילדה קטנה ועליזה, אבל הגיונית ביסודה ומחונכת היטב." כנכדתו של מלך בריטניה היא החזיקה מלידתה בתואר נסיכה. תוארה המלא היה הוד מעלתה המלכותית, הנסיכה אליזבת מיורק (Her Royal Highness Princess Elizabeth of York). בעת לידתה היא הייתה השלישית בסדר ירושת הכתר, לאחר דודה אדוארד ואביה. ההנחה הייתה שהיא תידחק למקום נמוך יותר בין הטוענים לכתר, לאחר שדודה ואביה יולידו במשך הזמן בנים יורשים, ועל כן לידתה לא עוררה עניין ציבורי רב. בפועל, דודה ויתר על הכתר ונותר חשוך ילדים, ואילו הוריה לא הביאו לעולם בנים. לפיכך, הפכה אליזבת באופן בלתי-צפוי ליורשת העצר. יורשת העצר ממוזער\|272x272px\|הנסיכה אליזבת בחברת אחותה מרגרט וסבתן, המלכה מרי בראשית שנת 1936 נפטר סבה, ג'ורג' החמישי. דודה, נסיך ויילס, הפך למלך אדוארד השמיני, אך ויתר על הכתר לקראת סופה של השנה, לאור כוונתו להינשא לגרושה ווליס סימפסון ולנוכח התערבותו בנושאים פוליטיים שגרמו למשבר פוליטי וחוקתי. אביה אלברט, הדוכס מיורק, הוכתר כמלך ג'ורג' השישי ואליזבת הפכה ליורשת העצר. תוארה בתקופה זו היה הוד מעלתה המלכותית, הנסיכה אליזבת (Her Royal Highness The Princess Elizabeth), ובוויילס נשמעו קריאות להכתירה, כמקובל לבנו הבכור של המונרך, כנסיכת ויילס. אביה החליט שלא להעניק לה את התואר מכיוון שבסדר הירושה הבריטי נהוג היה לקיים את העדפת הבן הבכור, כך שאליזבת הייתה יורשת מותנית ובמקרה שהוריה יולידו בן היא תאבד את מקומה בסדר הירושה לטובת אחיה הצעיר. לאליזבת ניתן חינוך בתורה החוקתית והמדינית של בריטניה בידי הנרי מארטן, שהיה מחנך מטעם איטון קולג', הוא בית ספר תיכון יוקרתי באנגליה. בנוסף למדה באותה העת צרפתית, שהייתה שפת האם של האומנת שלה. באותה העת מחלקת ארמון בקינגהאם הראשונה הוקמה כדי לאפשר לנסיכה אליזבת להיות מדריכת בנות צופים, כדי שתוכל להתיידד עם בנות גילה. ב-1939 נסעו הוריה לסיור מלכותי בקנדה וארצות הברית. בדומה למסעם ב-1927 לאוסטרליה וניו זילנד, הם העריכו כי אליזבת צעירה מדי בשביל להשתתף במסעות ייצוג ממלכתיים שכאלו ולכן היא נשארה ביחד עם אחותה בבריטניה. האחיות התכתבו מדי יום עם הוריהם ואף קיימו את השיחה הטרנס-אטלנטית הראשונה מטעם בית המלוכה עמם. באותה תקופה הכירה אליזבת את פיליפ, נסיך יוון ודנמרק, שהיה בעלה לעתיד. היא פגשה לראשונה את פיליפ במשחק טניס בשנת 1939, בהיותה בת 13 בלבד, והחלה להתכתב עמו. פיליפ אומנם היה בן למשפחת המלוכה היוונית, אך אימו אליס הייתה אצילה בריטית, צאצאית של המלכה ויקטוריה (בדומה לאליזבת), ופיליפ עצמו גדל והתחנך בבריטניה ואף שירת בצי המלכותי הבריטי. מלחמת העולם השנייה מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתה בת 13. הצעות חוזרות ונשנות לפנות את האחיות אליזבת ומרגרט לקנדה נפסלו על ידי אימן. מחשש להפצצת לונדון בידי הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) האחיות הועברו בחודשים הראשונים למלחמה לטירת בלמורל, סקוטלנד. בדצמבר הועברו פעם נוספת לבית סאנדרינגהאם במחוז נורפוק. במהלך הקרב על בריטניה, לאחר מאי 1940, אליזבת ואחותה מרגרט פונו לטירת וינדזור בברקשייר. בשנת 1940 קיימה הנסיכה אליזבת שידור רדיו ראשון, בו פנתה לילדי האומה שפונו מבתיהם. אליזבת הוקלטה בשידורי ה-BBC ואמרה בנאומה: "אנחנו מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי לעזור למלחים, חיילינו (על הקרקע) ואנשי חיל האוויר האמיצים שלנו, וגם אנחנו מנסים לשאת את חלקנו בסכנה ובעצבות של מלחמה. אנחנו יודעים, כל אחד מאיתנו, שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר."ממוזער\|220x220px\|כנהגת צבאית בחיל העזר לנשים, אפריל 1945\|ימיןב-1943 העניקה לראשונה נאום באופן עצמאי בעת ביקור בבסיס משמר הגרנדירים, ששנה קודם לכן התמנתה לקולונלית בשורותיו. לקראת חגיגות יום הולדתה ה-18 ב-1944 בוצע שינוי בחוק כך שהיא הוגדרה יועץ המדינה ויכלה למלא את מטלות ממלכתיות של אביה בעת שלא היה בבריטניה או שלא היה מסוגל לבצע אותן מסיבות אחרות. בשנת 1945 שכנעה אליזבת את אביה שיתיר לה להתגייס אישית למאמץ המלחמתי. היא הוכשרה ושירתה כנהגת משאית ומכונאית בחיל העזר לנשים וכעבור חמישה חודשים ניתנה לה הדרגה הסמלית של מפקדת צעירה (המקבילה הנשית לקפטן באותה העת). בכך הייתה לאישה הראשונה ממשפחת המלוכה הבריטית ששירתה בפועל בצבא הבריטי, אם כי מלכות שקדמו לה עמדו בראש הפיקוד העליון של הצבאות בבריטניה ובקנדה. במהלך יום הניצחון באירופה ב-8 במאי 1945 (יום כניעת גרמניה הנאצית), אליזבת ומרגרט התחפשו והתמזגו עם קהל ההמונים החוגג ברחובות לונדון. בריאיון מאוחר יותר סיפרה: "שאלנו את ההורים שלי אם נוכל לצאת ולראות בעצמנו (את החגיגות). אני זוכרת שפחדנו שיזהו אותנו... אני זוכרת שורות של אנשים אלמונים שחיברו זרועות והלכו בווייטהול, כולנו פשוט נסחפנו על גל של אושר והקלה." בתקופת המלחמה הועלה שמה כנציגת משפחת המלוכה ליישוב סכסוך הלאום בוויילס, אך אביה התנגד לחשיפתה ללחץ מסוג זה. בין ההצעות שעלו הייתה האפשרות להעביר לרשותה את טירת קרנארבון ומינוייה לפטרונית של ארגון הנוער הוולשי הלאומי. הצעות אלו בוטלו בין לבין כדי להימנע מהשוואה בין הנסיכה יורשת העצר לבין סרבני גיוס מצפוניים מקרב הנוער הוולשי הלאומי. הועלו קריאות למנות את אליזבת לנסיכת ויילס, מזכיר הפנים הרברט מוריסון נמנה עם תומכי ההצעה, אך המלך ג'ורג' השישי התנגד לכך מכיוון שהתואר 'נסיכת ויילס' תמיד היה שייך לנשות הנסיך מוויילס, שהוא יורש העצר המיועד. ב-1946 ניתן לה מעמד משורר נודד כדי לקרבה לתרבות הקלטית הרווחת בסקוטלנד ובויילס כמו גם (אם כי במידה פחותה) בצפון אירלנד. כמיועדת לכתר, דאג אביה לעדכן את אליזבת בפעילות הממשלה ובחדשות הארץ, ואמה וסבתה, המלכה מרי, העניקו לה שיעורים בחוק הבריטי. בשנת 1947 הצטרפה אליזבת להוריה לסיורה הממלכתי הראשון מחוץ לגבולות אנגליה, בדרום אפריקה. נישואים וחיי משפחה ממוזער\|275x275px\|משפחת המלוכה, אוקטובר 1957, מימין לשמאל: הנסיך צ'ארלס (נשען על הפסנתר מקדימה), הנסיך פיליפ, הנסיכה אן (מנגנת בפסנתר) והמלכה אליזבת. בשנת 1946 התארסו אליזבת ופיליפ בחשאי. משפחתה לא ראתה בעין יפה את אירוסיהם: לפיליפ לא היה ביסוס כלכלי, הוא היה יליד ארץ זרה ואחיותיו היו נשואות לבני אצולה גרמנית שלחלקם היו קשרים עם משטר גרמניה הנאצית. אביה לא הסכים בתחילה לנישואים, אך אליזבת שכנעה אותו לשנות את דעתו, ואירוסיהם נחגגו ביוני 1947. גם אמה של אליזבת הטילה ספקות בקשר ביניהם בתחילה ואף קראה לפיליפ בדלתיים סגורות "ההוני" (כינוי לגרמני). לעומת זאת, בריאיון שנתנה שנים רבות אחר כך לביוגרף, המלכה האם כינתה את הנסיך פיליפ "ג'נטלמן אנגלי". בתקופת אירוסיהם ויתר פיליפ על אזרחויותיו האחרות ועל זכותו לכתר הדני. הוא גם עבר מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית לשורות הכנסייה האנגליקנית. טרם נישואיהם הוא היה בדרגת לוטננט בצי המלכותי הבריטי ואימץ את שם המשפחה האזרחי מאונטבאטן. חתונתם של הנסיכה אליזבת ופיליפ מאונטבאטן נערכה ב-20 בנובמבר 1947 במנזר וסטמינסטר. כיוון שתקומתה של בריטניה מההרס והחורבן של המלחמה עוד לא הושלמה באותה העת, אליזבת ביקשה ששמלת החתונה שלה תמומן בהתאם לקביעות מדיניות הקיצוב הקיימת. שלוש מבין ארבע אחיותיו של פיליפ לא הוזמנו לחתונה עקב קשריהן עם המשטר הנאצי בימי המלחמה, כמו כן גם הדוכס מווינדזור - המלך לשעבר אדוארד השמיני, דודה של אליזבת, לא הוזמן לחתונה. המלך ג'ורג' השישי העניק לפיליפ את התארים דוכס אדינבורו, רוזן מריונאת' וברון גריניץ'. לאחר חתונתם שכרו את ביתם הראשון, בו התגוררו עד מעברם ביולי 1949 לבית קלארנס. לאחר נישואיהם המשיך פיליפ לשרת בצי המלכותי ועד שנת 1953 הוא הוצב במלטה. הזוג התגורר באי במשך כשנתיים בביתו של לואי מאונטבאטן, דודו של פיליפ. לאחר הולדת בנם הבכור צ'ארלס ב-1948, המלך ג'ורג' השישי העניק מכתב הרשאה הפועל בדומה להעברת פטנט ומותיר לילדיהם של אליזבת ופיליפ לשאת בתוארי אצולה בריטיים מלכותיים. לתקופות שונות בין 1949 ל-1951 נקרא פיליפ לדגל לשרת בבסיס הצי במושבת מלטה האסטרטגית היושבת בליבו של הים התיכון. במשך חודשים ספורים התגוררו יחדיו בביתו השכור של הלורד לואי מאונטבאטן, דודו של הנסיך פיליפ, במלטה. לאליזבת ולפיליפ נולדו ארבעה ילדים. על פי צו מלכותי משנת 1960, צאצאיהם של הנסיך פיליפ והמלכה אליזבת שאינם נושאים בתואר יישאו את שם המשפחה מאונטבאטן וינדזור, שהוא צירוף של שמות המשפחה של הוריהם. למעשה, החליטו כל בניהם לאמץ את שם המשפחה הזה כהוקרה לאביהם. מלכת הממלכה המאוחדת עלייתה לכתר ממוזער\|292x292px\|אליזבת השנייה ובעלה פיליפ, דוכס אדינבורו, ביום הכתרתה בעת יום הולדתה ה-21 נשאה הנסיכה אליזבת את נאומה הראשון ברדיו שיועד אל אנשי המושבות של האימפריה וחבר העמים (הנאום נכתב עבורה בידי דיימונד מורה, כתב בעיתון הטיימס): בשנת 1951 התערערה בריאותו של אביה ואליזבת החלה למלא את מקומו באירועים ציבוריים. במהלך אותה שנה ביקרה באופן רשמי בממלכת יוון, במלטה ובאיטליה ובאוקטובר סיירה בקנדה והתארחה בארצות הברית אצל הנשיא הארי טרומן. במהלך הביקור בארצות הברית, מזכירה האישי, מרטין צ'ארטריס, נשא מסמך ירושה רשמי למקרה שבעת הביקור תגיע הידיעה על מותו של המלך. בינואר 1952 יצאה עם פיליפ לסיור באוסטרליה ובניו זילנד, אך בדרכם, בהגיעם לקניה, נפטר אביה מסרטן ריאות ב-6 בפברואר. פיליפ היה זה שהעביר לה את הבשורה על מות אביה ועל ירושתה את הכתר כתוצאה מכך. ממוזער\|322x322px\|דיוקן ההכתרה של אליזבת השנייה, מאת סר הרברט ג'יימס גאן.\|ימין ההכנות להמלכתה החלו באופן מיידי וממקום מושבה בקניה קבעה אליזבת את שמה הפרטי כשמה המלכותי. קנדה הצהירה ראשונה באופן רשמי על הכרתה בשלטון המלכה ולמחרת היום הוצאה הודעה רשמית בבריטניה. הפמליה המלכותית מיהרה לשוב לבריטניה להשתתף בטקס ההכתרה ואליזבת ופיליפ עברו להתגורר בארמון בקינגהאם. לקראת ההכתרה עלתה שאלת שינוי שם בית המלוכה. הלורד מאונטבאטן הציע לשנותו ל'בית מאונטבאטן' ופיליפ הציע לשנותו ל'אדינבורו' על בסיס תוארו הדוכסי. לבסוף, בעצת סבתה של אליזבת, המלכה האם מרי מטק, ובעצתו של ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל, הוחלט לשמור על שם המשפחה הקיים, וינדזור. הנסיך פיליפ אמר על כך: "אני הגבר היחיד בארצנו שנמנע ממנו להוריש את שמו לילדיו שלו." בטווח הזמן שבין ההכרזה על ירושת הכתר לבין טקס ההכתרה הרשמי, אחותה של אליזבת, הנסיכה מרגרט, סיפרה לה על רצונה להינשא לפטר טאונסנד, גרוש, עם שני ילדים מנישואיו הקודמים, מבוגר ממנה ב-16 שנים, טייס בחיל האוויר המלכותי ללא קשרי משפחה לבית המלוכה. אליזבת ייעצה לאחותה שתחכה עם הצעת הנישואים שנה נוספת. לפי יועץ מקורב לאליזבת: "המלכה הייתה באופן טבעי סימפתית כלפי הנסיכה, אבל אני חושב שהיא ציפתה – או קיוותה – כי בהינתן הזמן, פרשת האהבים תתפוגג". בינתיים התפרסמה פרשת האהבים ברחבי התקשורת ועוררה התנגדות מצד גורמים שונים, בין היתר הכנסייה האנגליקנית, שאסרה על נישואים לאחר גירושים. במקרה ומרגרט ופטר היו מתחתנים במסגרת נישואים אזרחיים, הייתה ציפייה כי מרגרט תוותר על כל חלקה בסדר הירושה. לבסוף מרגרט ופטר נפרדו. טקס ההכתרה הרשמי נערך במנזר וסטמינסטר ב-2 ביוני 1953. הטקס נערך במועד זה למרות מותה של המלכה מרי, סבתה של אליזבת (מצד אביה), עשרה שבועות בלבד לפני התאריך שנקבע לטקס. זאת על-פי בקשתה של המלכה מרי לפני מותה, שטקס ההכתרה של נכדתה לא ידחה. טקס ההכתרה במנזר וסטמינסטר, למעט המשחה והאוכריסטיה, שודר בטלוויזיה, לראשונה אי פעם.לסיקור הטלוויזיה של ההכתרה הייתה השפעה מרכזית בהגברת הפופולריות של המכשיר; מספר רישיונות הטלוויזיה בבריטניה הוכפל ל-3 מיליון לקראת טקס ההכתרה, ורבים מתוך מיליוני הצופים הבריטים של ההכתרה צפו בטלוויזיה לראשונה בבתים של חבריהם או שכניהם עבור צפייה בטקס ההכתרה. באמריקה הצפונית, כמעט 100 מיליון צופים צפו בשידורים מוקלטים של הטקס. בהוראתה של אליזבת, שמלת ההכתרה שלה נרקמה עם סמלי הפרחים של מדינות חבר העמים. אירועים בתקופת שלטונה ממוזער\|297x297 פיקסלים\|המלכה אליזבת, 1953 באוקטובר 1957 ביקרה בארצות הברית, נאמה בפני עצרת האומות המאוחדות, והמשיכה לקנדה, בה הייתה לראש המדינה הראשון שפתח את מושב הפרלמנט. בשנת 1961 ביקרה בטורקיה, בהודו, באיראן, בפקיסטן ובנפאל. בשנת 1991 הייתה ראש הממלכה המאוחדת הראשון שנאם בפני הקונגרס האמריקני. מדי שנה נהגה להשתתף במפגש השנתי של ראשי ממשלות מדינות חבר העמים הבריטי, מהשנה הראשונה לקיומו בשנת 1973. נכון ל-2008, המלכה אליזבת היא ראש המדינה שקיים את מספר הנסיעות הממלכתיות הגבוה ביותר הידוע בהיסטוריה. בין השנים 1970–1974 סבלה בריטניה מגל של שביתות, ממשבר הנפט ועליית האינפלציה, אך המצב השתפר עם חזרת הלייבור לשלטון. ב-1979 חזרו השמרנים לשלטון, בהנהגת "אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר. תקופת כהונתה התבלטה בעידוד הקפיטליזם – חברות ממשלתיות הופרטו, הופחתה השליטה הממשלתית על שוקי הכספים וקוצצו מיסים. אירוע טראומטי במשפחתה אירע עם רצח דודו של פיליפ, לורד לואי מאונטבאטן על ידי ה-IRA ב-1979. כשנשאה אליזבת את נאומה השנתי לאומה בערב חג המולד 1992, כינתה את השנה שחלפה "אנוס הוריביליס" (annus horribilis) – שנה נוראית (בלטינית). באותה שנה נשרף הארמון האהוב עליה, טירת וינדזור, בנה צ'ארלס הודיע על פרידתו מדיאנה, בתה אן ובנה אנדרו התגרשו מבני זוגם וגרושתו של אנדרו צולמה בלבוש מינימלי בחברת מאהב אמריקני. שנת 2002 נשאה אופי דומה, עם פטירתן של אחותה, הנסיכה מרגרט, ואימה, המלכה האם. ימין\|ממוזער\|267x267 פיקסלים\|המלכה אליזבת, 1986 תחת ממשלת הלייבור של טוני בלייר השתתפה בריטניה במלחמה בעיראק ובלחימה בטרור. המלכה העניקה תוארי כבוד ואצולה לאנשים שהשפיעו על החיים בממלכה, והשתתפה בפגישות אבירי מסדר הבירית ואבירי מסדר הדרדר. שימשה כפטרונית וכנשיאה של 700 ארגונים שונים. ב-9 בספטמבר 2015 הפכה אליזבת למלכה שתקופת כהונתה היא הארוכה ביותר בכל ההיסטוריה של הכתר הבריטי (עד מועד זה כיהנה המלכה ויקטוריה במאה ה-19 למשך פרק הזמן הארוך ביותר – 63 שנים ו-217 ימים). את האירוע ציינה המלכה בחנוכת קו הרכבת החדש בין אדינבורו לתחנת טווידבנק בנסיעה ברכבת קיטור כשלצידה השרה הראשונה של סקוטלנד, ניקולה סטרג'ן. משנת 2013 ואילך פורסמו תחקירים בהם התגלה שהמלכה אליזבת ובנה צ'ארלס עשו שימוש בסמכויות הכתר של בית המלוכה הבריטית בנושאי חקיקה, ולא אישרו את חוקי הפרלמנט באופן אוטומטי. נטען שהליך זה מבוצע ללא שקיפות, וכמו כן דווח על מספר מקרים בהם משפחת המלוכה ניהלה משא ומתן על ניסוחי החוקים. התפתחות חבר העמים הבריטי שלטונה של אליזבת נפרש על פני שבעה עשורים, במהלכם שינו את פניהם העולם בכלל והאימפריה הבריטית בפרט. האימפריה הבריטית החלה לשנות את הרכבה ואופייה לאחר הצהרת בלפור (1926) ואשרורה בהצהרת וסטמינסטר בשנת 1931. ממוזער\|350px\|הממלכות, הטריטוריות ושטחי החסות שעליהם מלכה אליזבת השנייה. בחום: הממלכות שעליה מלכה ביום מותה. באדום כהה: ממלכותיה לשעבר. באדום בהיר: הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים, שטחי חסות של הכתר, שטחי חסות של אוסטרליה וניו זילנד. בורוד: טריטוריות ושטחי חסות לשעבר. בראשית כהונתה של אליזבת כמלכה דובר רבות על עידן חדש. אחד מתפקידיה העיקריים היה התאמת הממלכה המאוחדת לשיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי הבינלאומי המתהווה. חבר העמים הבריטי, דמותה המודרנית של האימפריה הבריטית, דרש את התייחסותה לטיפוח הקשרים בין המדינות, ובמקרים מסוימים, דוגמת דרום אפריקה, לשיקום היחסים. זמן קצר לאחר הכתרתה יצאה עם הנסיך פיליפ לסיור עולמי שנמשך שישה חודשים בשנים 1953–1954. במהלך הסיור ביקרה באוסטרליה, בניו זילנד ובפיג'י והייתה הראשונה בין מלכי הממלכה המאוחדת לבקר במדינות אלו. מאז סיור זה קיימה המלכה סיורים רבים ברחבי העולם. בראשית שלטונה הסתבכה בריטניה במלחמת סיני (1956), שבמהלכה פלשה למצרים יחד עם ישראל וצרפת, בעקבות ניסיונו של ראש הממשלה אנתוני אידן להשיג שוב חזקה בריטית על תעלת סואץ. בשנת 2007 נחשפה לראשונה חלופת מכתבים משנת 1956 בין ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן וראש הממשלה הצרפתי גי מולה, בה דנו השניים באפשרות צירופה של צרפת לברית משותפת עם הממלכה המאוחדת. המגעים נעשו בצל ההשפלה הלאומית ששתי המדינות ספגו במלחמת סיני, שבסופה הגיעו למסקנה כי אין ביכולתן להמשיך ולפעול על בסיס מדיניות חוץ עצמאית. הציפייה הייתה כי איחוד בריטי-צרפתי יאפשר עלייה של מעצמת-על שלישית, שתשתווה לברית המועצות וארצות הברית, ותשמר את הקולוניאליזם. בין היתר הוצע שאליזבת תכהן כראש המדינה בצרפת. מולה, במכתב מספטמבר 1956, לא ראה קושי ניכר בהעברת ההחלטה. ההצעה לא הוכרעה, וכעבור שנה חתמה צרפת על הסכם רומא. חודשיים לאחר הכישלון המדיני במלחמת סיני, ראש הממשלה אידן התפטר מתפקידו והוחלף בהרולד מקמילן. עקב משבר ההנהגה בקרב המפלגה השמרנית, הלה התקשתה לבחור יורש לאידן ולהקים ממשלה חדשה ללא התערבות חיצונית. על כן המלכה התערבה, ודרך התייעצות עם הלורד נשיא המועצה, הלורד צ'נסלור, חברי הספסלים האחוריים בפרלמנט מימי המועצה השמרנית של 1922, הקבינט וצ'רצ'יל, החליטה למנות את מקמילן לראש ממשלה ולהורות לו להקים ממשלה חדשה. ב-2011 ביקרה באופן רשמי באירלנד. היה זה הביקור הראשון של מונרך בריטי במדינה מאז ביקורו של סבה, ג'ורג' החמישי ב-1911, והראשון מאז שאירלנד קיבלה את עצמאותה ונהפכה לרפובליקה. הביקור נתפס כעוד נדבך בנורמליזציה של היחסים בין בריטניה לאירלנד שהחלה בהסכם יום שישי הטוב. מדינות שעליהן מלכה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד (כולל מספר שטחי חסות של הממלכה המאוחדת) (בשליטת המלוכה הבריטית משנת 1867) (בית המלוכה הקנדי) (בשליטת המלוכה הבריטית משנת 1901) (בית המלוכה האוסטרלי) (בשליטת המלוכה הבריטית משנת 1907) (בית המלוכה הניו זילנדי) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1962) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1973) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1974) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1975) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1978) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1978) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1979) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1979) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1981) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1981) (חברת חבר העמים הבריטי משנת 1983) כמו כן היא מלכה לתקופה מסוימת במדינות הבאות: משך כהונתה בפברואר 2003 עברה אליזבת בתקופת כהונתה את משך כהונתם של ארבעת קודמיה יחד: אדוארד השביעי, ג'ורג' החמישי, אדוארד השמיני וג'ורג' השישי. החל מ-13 באוקטובר 2016 היא הייתה ראש המדינה הוותיק ביותר בעולם. כהונתה הייתה הארוכה ביותר בהיסטוריית המלוכה הבריטית ובמהלכה כיהנו תחתיה חמישה-עשר ראשי ממשלה בריטיים. מהתאריך 13 ביוני 2022, תקופת כהונתה כמונארכית היא השנייה באורכה בהיסטוריה אחרי לואי ה-14. בתקופת מלכותה, מצבה הבריאותי הוגדר מצוין ואליזבת לא נטתה לחלות. באוקטובר 2006 היא סבלה מהתפרצות כלי דם בעינה הימנית, ומאוחר יותר גם מכאבים בגבה. כחודש לאחר מכן נפוצו שמועות על הידרדרות מצבה הבריאותי לאחר שהופיעה בציבור כשידה הימנית חבושה, אך התברר שפציעתה היא תוצאת התערבותה בריב בין שניים מכלבי הקורגי שברשותה. ב-21 בדצמבר 2007 הפכה אליזבת לשליטת הממלכה המאוחדת המבוגרת ביותר בהיסטוריה, כשכל קודמיה לא כיהנו בתפקידם בגיל 81. ב-9 בספטמבר 2015 הפכה לשליטה שכיהנה בתפקיד במשך התקופה הארוכה ביותר, כשבאותו יום, תקופת מלכותה השתוותה לזו של המלכה ויקטוריה, אשר הייתה הארוכה ביותר בתולדות המדינה עד אז. חגיגות יובל הכסף, יובל הזהב ויובל היהלום למלכותה, בשנים 1977, 2002 ו-2012 צוינו ברחבי הממלכה בטקסים ומופעים. ארוחה וטקס תפילה רבי משתתפים התקיימו בשלושת המועדים בקתדרלת סנט פול. בשנת 2002 מותנו החגיגות, הן עקב פטירתן של אימה ואחותה בראשית השנה והן לאור מעמדה המעורער של המונרכיה בבריטניה. ב-30 בדצמבר 2010 הפכה המלכה לסבתא-רבתא, לאחר שלפיטר פיליפס, בנה של הנסיכה אן, נולדה בת בכורה. ב-29 באפריל 2011 נשא נכדה, הנסיך ויליאם, בנם של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה, לאישה את קייט מידלטון, אשר לאחר החתונה הפכה לדוכסית מקיימברידג'. ב-22 ביולי 2013 נולד בנם של ויליאם וקייט, הנסיך ג'ורג' מוויילס, ב-3 במאי 2015 נולדה בתם הנסיכה שארלוט מוויילס וב-23 באפריל 2018 נולד בנם הנסיך לואי מוויילס. על אף פרסומים בנוגע להאצלה מסמכויותיה לבני משפחת המלוכה, המשיכה אליזבת לקיים את סדר יומה, ובשנת 2006 נמסר מהארמון כי אין בכוונתה לוותר על תפקידה. בשנת 2007 היא ערכה ביקור ממלכתי בארצות הברית, לציון 400 שנות התיישבות בריטית בג'יימסטאון. זמן קצר לפני יום הולדתה השמונים פורסמו סקרי דעת קהל ובהם תמיכה רבה בהמשך כהונתה בתפקיד. ב-2013 פורסם שהמלכה החלה לצמצם את פעילויותיה (בעיקר מחוץ לבריטניה) עקב גילה, ושחברים אחרים במשפחת המלוכה החלו לערוך פעילויות ציבוריות שונות במקומה. כך, באותה שנה היא בחרה – לראשונה במהלך כהונתה – להיעדר מפסגת ראשי מדינות חבר העמים הבריטי שנערכה בסרי לנקה. באוגוסט 2017 פורסם במספר כלי תקשורת בריטיים כי אם תחיה עד אז, המלכה מתכוונת לפרוש מכהונתה בהגיעה לגיל 95, כך שהנסיך צ'ארלס יוכתר כמלך או ימונה לעוצר. מעט לאחר מכן נשללה טענה זו על ידי מספר מקורות שצוטטו על ידי הסאנדיי טיימס. ב-9 באפריל 2021 נפטר בעלה פיליפ דוכס אדינבורו בגיל 99. במרץ 2022, לאחר שהות בת כשנתיים בטירת ווינדזור שבברקשייר, הודיעה המלכה שתמשיך לגור בה דרך קבע, ולא תשוב לארמון בקינגהאם בלונדון. ביוני 2022 חגגה בריטניה את 70 שנות כהונתה כמלכה ובמלאת לה 96 שנים, באירועים רשמיים שנמשכו ארבעה ימים בהם: מטס, מצעד צבאי, קונצרט ענק, ארוחות המוניות ותמונה משפחתית על מרפסת הארמון. צאצאיה ילדיה לאליזבת ולפיליפ נולדו ארבעה ילדים: המלך צ'ארלס השלישי – נולד ב-14 בנובמבר 1948. מנישואיו הראשונים לליידי דיאנה ספנסר נולדו לו שני בנים. לאחר גירושיו מדיאנה ב-1996, נישא ב-2005 לקמילה פרקר בולס, שעד לפטירתה של המלכה אליזבת ועלייתו לכס המלוכה של צ'ארלס נשאה בתואר דוכסית קורנוול. אן, הנסיכה המלכותית – נולדה ב-15 באוגוסט 1950. מנישואיה הראשונים למארק פיליפס נולדו לה שני ילדים. לאחר גירושיה ב-1992 נישאה לטימותי לורנס. הנסיך אנדרו, דוכס יורק – נולד ב-19 בפברואר 1960. נישא לשרה פרגוסון ("פרגי"), ממנה התגרש בשנת 1992. מנישואיהם נולדו שתי בנות. הנסיך אדוארד, דוכס אדינבורו – נולד ב-10 במרץ 1964. נישא ב-1999 לסופי ריס-ג'ונס. מנישואיהם נולדו שני ילדים. נכדיה לאליזבת נולדו 8 נכדים: שני הנכדים מנישואי צ'ארלס ודיאנה ויליאם, נסיך ויילס – נולד ב-21 ביוני 1982. נישא לקתרין מידלטון ב-2011. לשניים נולדו שלושה ילדים. הנסיך הנרי "הארי" – נולד ב-15 בספטמבר 1984. נישא למייגן מרקל ב-2018. לשניים נולדו שני ילדים. שני הנכדים מנישואי אן ומארק פיליפס פיטר פיליפס – נולד ב-15 בנובמבר 1977. נישא לאוטום קלי ב-2008. לשניים שני ילדים. התגרש ב-14 ביוני 2021. זארה פיליפס – נולדה ב-15 במאי 1981. זארה טינדל נישאה למייק טינדל ב-2011. לשניים נולדו שלושה ילדים. שתי הנכדות מנישואי הנסיך אנדרו לשרה פרגוסון הנסיכה ביאטריס – נולדה ב-8 באוגוסט 1988. נישאה ב-2020 לאדוארדו מפלי מוצי. לשניים בת אחת. הנסיכה יוג'יני – נולדה ב-23 במרץ 1990. נישאה ב-2018 לג'ק ברוקסבנק. לשניים שני בנים. שני הנכדים מנישואי הנסיך אדוארד לסופי ריס-ג'ונס ליידי לואיז וינדזור – נולדה ב-8 בנובמבר 2003. ג'יימס, רוזן וסקס – נולד ב-17 בדצמבר 2007. ניניה לאליזבת נולדו 13 נינים: סוואנה פיליפס – נולדה ב-29 בדצמבר 2010 לפיטר פיליפס ואוטום קלי. איילה פיליפס – נולדה ב-29 במרץ 2012 לפיטר פיליפס ואוטום קלי. הנסיך ג'ורג' מוויילס – נולד ב-22 ביולי 2013 לוויליאם ולקייט מידלטון. מיה טינדל – נולדה ב-17 בינואר 2014 לזארה ומייק טינדל. הנסיכה שארלוט מוויילס – נולדה ב-2 במאי 2015 לוויליאם ולקייט מידלטון. הנסיך לואי מוויילס – נולד ב-23 באפריל 2018 לוויליאם ולקייט מידלטון. לנה טינדל – נולדה ב-18 ביוני 2018 לזארה ומייק טינדל. הנסיך ארצ'י מסאסקס – נולד ב-6 במאי 2019 להארי ומייגן מרקל. אוגוסט פיליפ הוק ברוקסבנק – נולד ב-9 בפברואר 2021 לנסיכה יוג'יני ולג'ק ברוקסבנק. לוקאס פיליפ טינדל – נולד ב-21 במרץ 2021 לזארה ומייק טינדל. הנסיכה ליליבת מסאסקס – נולדה ב-4 ביוני 2021 להארי ולמייגן מרקל. סיינה אליזבת מפלי מוצי – נולדה ב-18 בספטמבר 2021 לנסיכה ביאטריס ולאדוארדו מפלי מוצי. ארנסט ג'ורג' רוני ברוקסבנק – נולד ב-30 במאי 2023 לנסיכה יוג'יני ולג'ק ברוקסבנק. מותה והלווייתה ממוזער\|250x250 פיקסלים\|דגל הממלכה המאוחדת מעל ארמון בקינגהאם מונף בחצי התורן לאות אבל על מות המלכה באוגוסט 2022 החל מצבה הבריאותי להתדרדר. בצהרי 8 בספטמבר 2022 הודיע ארמון בקינגהאם כי רופאיה חוששים למצבה הבריאותי, ולכן היא נמצאת תחת השגחה רפואית בטירת בלמורל שבסקוטלנד, מעון הקיץ שלה. אחר הצהריים אותו היום הלכה לעולמה בטירה, לאחר 70 שנות מלכות. בצהרי היום, עקב מצבה הבריאותי, הוחלט לבטל את חילופי משמר הכבוד בארמון בקינגהאם, ובערב, לאחר מותה, הורד הדגל בארמון לחצי התורן. ב-19 בספטמבר 2022 נערך טקס אשכבה למלכה במנזר וסטמינסטר, ומאוחר יותר באותו יום התקיים טקס נוסף בקפלת ג'ורג' הקדוש שבטירת וינדזור, שם היא נקברה לצד הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו. השקפותיה האישיות תפיסתה את תפקידה לאליזבת הייתה תחושת שליחות דתית ויש שייחסו לכך את התחייבותה החד-משמעית לשבועתה בטקס ההכתרה. המלכה התמידה בתפקידה גם בעתות משבר וחוסר ודאות. לדוגמה, במהלך ביקורה בגאנה בשנת 1961 היא סירבה נחרצות לשמור מרחק מנשיא המדינה שהיווה מטרה להתנקשות. ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן כתב באותה עת: "המלכה הייתה נחושה בדרכה. היא חסרת סבלנות ליחס המורעף עליה כאל... כוכבת קולנוע... היא אוהבת את משימתה ומתכוונת לשמש מלכה". בשנת 1981 נעשה ניסיון דמה לפגוע במלכה, בעת שהשתתפה בצעדה צבאית בדרך המובילה לארמון בקינגהאם. שישה כדורי סרק נורו לעברה מטווח קצר. בתגובה היא התכופפה ומיד לאחר מכן המשיכה בצעדה. פוליטיקה ממוזער\|250x250 פיקסלים\|המלכה אליזבת לצד דייוויד קמרון, בישיבת ממשלה מיוחדת לכבוד יובל היהלום שלה, 2012 המלכה אליזבת, בהיותה שליטת מונרכיה חוקתית, לא הביעה בפומבי את עמדותיה הפוליטיות האישיות. היא הקפידה על כך מראשית כהונתה וגם לאחר יותר מחמישים שנים נטיותיה הפוליטיות נותרו לא ברורות. ישנן מספר עדויות ישירות ועקיפות שמהן ניתן ללמוד על עמדותיה. בתחום הכלכלי, לדוגמה, עמדתה זהה לעמדה של המפלגה השמרנית. במהלך שנות כהונתה של מרגרט תאצ'ר בראשות ממשלת בריטניה, נשמעו מטעם מקורביה הדים לחששותיה של המלכה מהמדיניות הכלכלית של תאצ'ר היוצרת בידול חברתי ואבטלה גבוהה. בנושא אחדות קנדה וההצעות החוזרות להפרדת פרובינציית קוויבק מהמדינה, הביעה המלכה את שביעות רצונה בפומבי מהאיחוד הלאומי. חשיבותה של קנדה הובהרה על ידה בעת שהגיעה אליה מקליפורניה ואמרה טרם צאתה כי היא "הולכת הביתה, לקנדה". במהלך ביקורה בקוויבק בשנת 1964, בעיצומה של מחאה פומבית על ניתוק המחוז מהמדינה, היא שיבחה בנאומה בפרלמנט המחוזי את המיזוג התרבותי שמאפיין אותו. בשנת 1982 אושררה חוקה חדשה בקנדה ללא הסכמתה של קוויבק ואליזבת הביעה בפני עיתונאים את מורת רוחה מכך שלא גושרו הפערים. בשנת 1965 העניקה המלכה למושל מטעמה ברודזיה תואר אבירות במסדר הוויקטוריאני המלכותי. באותה עת התנגד המושל לנוסח הכרזת העצמאות שהוצהרה ברודזיה. החלטתה על הוקרתו בתקופה זו נתפשה כתמיכתה האישית בו. בעיה מיוחדת בתקופת שלטונה של אליזבת הייתה שאלת צפון אירלנד. מחתרת ה-IRA, שבה פעלו קתולים בצפון אירלנד כדי לנתק את האזור מהממלכה המאוחדת, ניהלה מלחמת גרילה, ובריטניה נאלצה לשלוח צבא בריטי לאזור ב-1969 ולהשעות את הפרלמנט הצפון אירי ב-1972. במשך עשרות שנים סבל האזור מפעילות ה-IRA, שהתפשטה עד ללונדון. בנאומה של אליזבת לרגל חגיגות יובל הכסף לשלטונה היא דיברה על רגע הכתרתה כמלכת "הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד". ב-1998 נחתם הסכם בלפסט שזכה לתשבחות מהמלכה. בשנת 1998 קיבלו גם ויילס וסקוטלנד סמכויות לפרלמנטים המקומיים שלהם, ואליזבת השתתפה במושבי הפתיחה של הפרלמנטים ונתנה להם את ברכתה. דת מתוקף תפקידה, אליזבת הייתה גם ראש הכנסייה של אנגליה, הכנסייה האנגליקנית, ומגינת הכנסייה של סקוטלנד. היא לא החזיקה בתפקידים בעלי תוקף דתי במדינות אחרות. אמונתה בנצרות בלטה במיוחד בנאומה לאומה לרגל חג המולד בשנת 2000, שבו היא דיברה על חשיבותו התאולוגית של המילניום כיום השנה האלפיים להולדת ישו. למלכה היה עניין אישי רב בפעילות הכנסייה האנגליקנית, אך היא לא נטלה חלק פעיל בפעילותה וסמכויותיה הואצלו לארכיבישוף מקנטרברי. היא השתתפה באופן קבוע בטקסי התפילה הנערכים בכנסיית סנט ג'ורג' שבטירת וינדזור, ובכנסיית מגדלנה הקדושה במהלך שהותה בבית סאנדרינגהאם. אליזבת השתתפה בקביעות באירועיה השנתיים של הכנסייה של סקוטלנד, ובאירועים מיוחדים שערכה (בין היתר בחגיגות יובל הכסף והזהב לכהונתה). בשנות חייה האחרונות מונה נציג מטעמה להשתתף באירועי הכנסייה. המלכה נפגשה מעת לעת עם מנהיגי דתות אחרות והיא הייתה בין תומכי מועצת הנוצרים והיהודים הפועלת בבריטניה. המלכה, ישראל והיהודים המלכה אליזבת ביקרה במדינות רבות, אך לא בישראל, וכמוה גם הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו. ההסבר הרשמי היה כי המלכה תבקר בישראל "כשיהיה שלום בר קיימא". נכדה, הנסיך ויליאם, דוכס קיימברידג', ביקר באופן רשמי בישראל ביוני 2018, וזהו הביקור הרשמי הראשון של בן משפחת המלוכה בישראל. יורש העצר, ולימים המלך צ'ארלס השלישי, ערך ביקור רשמי בישראל בינואר 2020, בכנס פורום השואה העולמי החמישי, שאירח הנשיא ראובן ריבלין בירושלים. ביקורים לא-רשמיים אחרים של בני משפחת המלוכה, עד לביקור הרשמי של הנסיך ויליאם, הוצגו כביקורים שאינם מלכותיים או רשמיים. למשל, הנסיך פיליפ ביקר בישראל בהזמנת "יד ושם" בשנת 1994 ונפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין ועם נשיא המדינה עזר ויצמן, אך ללא גינוני הטקס הנלווים לביקורים ממלכתיים או רשמיים. כמו כן, המלך צ'ארלס בהיותו נסיך הגיע לישראל להשתתף בהלוויית יצחק רבין בנובמבר 1995 ובהלוויית שמעון פרס ב-30 בספטמבר 2016. שמעון פרס קיבל בנובמבר 2008 אות אבירות מידי המלכה בטקס רב הוד בארמון בקינגהאם, אך הוא הסביר אז שביקור של המלכה אליזבת בישראל הוא מעשה "מורכב וקשה" הדורש היערכות של שנתיים מראש. לדברי מומחים ליחסי הממלכה המאוחדת–ישראל, בית המלוכה פועל על פי הנחיות משרד החוץ הבריטי, הדוגל בעמדה שביקור רשמי של המלכה יתאפשר רק כאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני יגיע לקצו. בזמן ביקור ממלכתי בירדן בשנת 1984 דווח כי המלכה אליזבת הוטרדה כשמטוסי קרב ישראלים חלפו מעל ראשה, וציינה "כמה מפחיד". בהמשך הציג בפניה הנסיך חסן בן טלאל את מפת יהודה ושומרון שבה סומנו ההתנחלויות בסיכות צבעוניות, והיא הגיבה באומרה שזו "מפה מדכאת". עם זאת, פרופ' רוברט ויסטריך ציין את יחסה החיובי של המלכה ליהודים ואת הימנעותה מסממנים אנטישמיים או דעות קדומות. תפקידה בממשלה כראש המדינה היה למלכה חלק טקסי חיוני בהליכי פעילות החקיקה והממשלה, וסמכותה אפשרה לה לקבוע את הבסיס להקמת הממשלה. במהלך כהונתה נאלצה אליזבת להתמודד עם שלושה משברים חוקתיים סביב הקמת הממשלה. בשנים 1957 ו-1963, בעקבות התפטרותם של ראשי הממשלה אנתוני אידן והרולד מקמילן, היא נאלצה לבחור מבין נציגי מפלגתם את האדם המיועד להחליפם ולהטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה. במקרה אחר, בשנת 1974, נותר ראש הממשלה המכהן אדוארד הית' בכהונתו על אף מפלת מפלגתו בבחירות לפרלמנט, והמלכה נאלצה לפנות לראש האופוזיציה להרכבת ממשלה חדשה. בכל המקרים האלו פעלה אליזבת בהתאם למסורת החוקתית, הקובעת שעל ראש המדינה להישמע לעצות שריו. יחסיה עם שרי הממשלה ימין\|ממוזער\|250x250 פיקסלים\|המלכה אליזבת (במרכז) ביובל הזהב שלה, יחד עם ראשי ממשלותיה החיים באותה עת: מימין לשמאל – ג'ון מייג'ור, ג'יימס קלהאן, אדוארד הית', מרגרט תאצ'ר, טוני בלייר. בכל שנות כהונתה הקדישה המלכה כשלוש שעות מדי יום לעיון בניירות עמדה ממשלתיים. מאז שנת 1952 צברה אליזבת ניסיון רב שנים בנושאים שונים, ולכך נוסף ניסיונה במגעיה עם ראשי ממשלות ממפלגות שונות בכל מדינה ממדינותיה. אחריותה כיועצת לממשלותיה נלקחה על ידה ברצינות מרובה. מדי שבוע קיימה המלכה פגישה עם ראש הממשלה הבריטי ושמעה את דיווחיו. מסמכי הממשלה הוצגו בפניה, אך היא לא הייתה יכולה לבטל החלטות קיימות. ראשי הממשלה עצמם התייחסו לשיחות אלו בכובד ראש. כמו כן קיימה המלכה שיחות תקופתיות עם שרים בממשלת בריטניה ולעיתים עם שרים מממשלותיה האחרות. יחסיה של המלכה עם ראשי ממשלת קנדה ידעו תקופות שונות. נראה כי פייר טרודו גרם לה לדאגה בשל התייחסויותיו בעבר למוסד המלוכה (בין היתר הוא נראה גולש על מעקה המדרגות בארמון בקינגהאם ונתפס במצלמה כשהוא רוקד מאחורי המלכה). למרות זאת, טרודו הסדיר את מעמד המלוכה בתיקוני החוקה שערך בשנת 1982. בזיכרונותיו הוא תיאר את התרשמותו מהופעותיה של המלכה ומהחוכמה שהפגינה בשיחותיהם הפרטיות. המלכה נפגשה גם עם השר הבכיר בקבינט של סקוטלנד וקיבלה דיווחים מבית הנבחרים של ויילס. לפי חוק שהתקבל בוויילס בשנת 2006 מחויב המונרך לממשלת ויילס באופן עצמאי ונפרד ממחויבותה כמלכת הממלכה המאוחדת. היכרותה עם הפוליטיקה הפנימית במדינות הממלכה המאוחדת ועם מנהיגי מדינות העולם הביאה לכך, שעצותיה היו בעלות משקל. מרגרט תאצ'ר תיארה את פגישותיהן השבועיות כפגישות ענייניות המורכבות מצד המלכה מניסיון עשיר ומתפיסה חדה של ענייני ההווה. ראשי ממשלת בריטניה בתקופת כהונתה בתקופת שלטונה של אליזבת כיהנו חמישה-עשר ראשי ממשלה (בסוגריים מצוינת המפלגה אליה השתייכו): סר וינסטון צ'רצ'יל (המפלגה השמרנית), 1951–1955 סר אנתוני אידן (המפלגה השמרנית), 1955–1957 הרולד מקמילן (המפלגה השמרנית), 1957–1963 סר אלק דאגלס-יום (המפלגה השמרנית), 1963–1964 הרולד וילסון (מפלגת העבודה), 1964–1970 סר אדוארד הית' (המפלגה השמרנית), 1970–1974 הרולד וילסון (בשנית) (מפלגת העבודה), 1974–1976 ג'יימס קלהאן (מפלגת העבודה), 1976–1979 מרגרט תאצ'ר (המפלגה השמרנית), 1979–1990 ג'ון מייג'ור (המפלגה השמרנית), 1990–1997 טוני בלייר (מפלגת העבודה), 1997–2007 גורדון בראון (מפלגת העבודה), 2007–2010 דייוויד קמרון (המפלגה השמרנית), 2010–2016 תרזה מיי (המפלגה השמרנית), 2016–2019 בוריס ג'ונסון (המפלגה השמרנית), 2019–2022 אליזבת טראס (המפלגה השמרנית), 2022 ממוזער\|250x250 פיקסלים\|המלכה אליזבת ונשיא ארצות הברית רונלד רייגן רכובים על סוסים בטירת וינדזור, 1982 יחסיה עם מנהיגים זרים יחסיה של אליזבת עם מנהיגים ברחבי העולם היו חמים ובלתי רשמיים. בין המנהיגים שאיתם היא קשרה קשרי ידידות נמנו נלסון מנדלה, מרי רובינסון וג'ורג' ווקר בוש. בוש היה הנשיא האמריקאי הראשון שהוזמן בכהונתה ללון בארמון בקינגהאם, והוא מצדו אירח אותה לארוחת ערב ממלכתית בבית הלבן במאי 2007. זו הייתה הארוחה החמישית בה התארחה, לאחר שהנשיאים דווייט אייזנהאואר, ג׳רלד פורד וג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש אירחו אותה גם הם, בכהונתם. נשיא צרפת ז'אק שיראק היה ראש המדינה היחידי שהורשה לשתות בפגישותיהם את המשקה האהוב עליו, על פני המשקאות הניתנים בארמון. כאשר ביקרה בצרפת בשנת 2004, אירח אותה שיראק בנשף חגיגי בו היא נאמה בשפה הצרפתית והכריזה: ״תחי ההסכמה הלבבית!״ אישיות ותדמית אליזבת לא התראיינה לעיתים תכופות ועמדותיה בנושאים שונים לא היו גלויות לציבור הרחב. היא הקפידה על לבושה כיאה לתפקידה והשתתפה באירועי תרבות רבים. תחביביה העיקריים היו מרוצי סוסים, צילום וגידול כלבים מגזע קורגי וולשי. במהלך כהונתה גידלה המלכה כשלושים כלבים מגזע זה, שמהם נותרו כיום שניים בלבד. בחודש יולי 2015 דווח בתקשורת כי המלכה לא תגדל קורגים נוספים לאור גילה המתקדם. תדמית ציבורית דמותה הפופולרית בממלכה המאוחדת נשקפה מסקרי דעת הקהל הנערכים מדי תקופה. אלו עמדו בשנת 2022 על למעלה משמונים אחוזי תמיכה ובדרך כלל היו גבוהים באופן ניכר משיעורי התמיכה בראש הממשלה המכהן באותה עת. זוהי תוצאה של חוסר אחריותה הישירה למדיניות הננקטת במדינה, למעט תפקידיה הייעוציים והטקסיים. בשנת 2002 דורגה המלכה במקום ה-24 ברשימת "מאה הבריטים הגדולים". לעומת זאת, בתקופת האבל הלאומי על מותה של הנסיכה דיאנה בשנת 1997, נתפשו המלכה ובני משפחתה כקרים ומרוחקים מהציבור, והאמונה הרווחת כי אליזבת לא אהבה את כלתה, דיאנה, נשללה לאחר שהיא קדה קידה לארונה וקיימה נאום הספד טלוויזיוני בשידור ישיר. בכל הנוגע לתפקידה הדיפלומטי הקפידה אליזבת על קיום כללי הטקס, הידוע בנוקשותו. עם זאת, רבות מהמוסכמות הוקלו בתקופת כהונתה והשתחוות בפניה, לדוגמה, לא הייתה מחויבת. מגע עם המלכה לא היה מקובל, ובדרך כלל עורר ביקורת ציבורית על שבירת הנוהג. ממוזער\|250x250 פיקסלים\|פסל של המלכה אליזבת, אוטווה, קנדה תדמית תקשורתית הופעתה הראשונה בשידור טלוויזיוני חי הייתה בשנת 1959 בקנדה. משנת 1969 היא נהגה לברך באמצעות מסר טלוויזיוני את מדינות חבר העמים לרגל חג המולד. בשנת 2001 הועברה הברכה לראשונה גם באתר האינטרנט של בית המלוכה ובשנת 2006 התאפשרה הורדתו למכשירי הטלפון הסלולריים. ראיונותיה המועטים לעיתונות לא כללו בדרך כלל יותר מסקירה יבשה של חייה ושיחה על ענייני המלוכה, דוגמת אוסף האמנות המלכותי. שירים ספורים נכתבו על המלכה, בין היתר על ידי להקת סקס פיסטולס, פול מקרטני ולהקת פט שופ בויז. היא גם כיכבה כבלשית בסדרת רומנים ובהם מפוענחים על ידה מקרי רצח שמתרחשים בארמון. הסרט "המלכה" (2006) מתאר את הדיאלוג שנוצר בין משפחת המלוכה וראש הממשלה טוני בלייר, עקב מותה של הנסיכה דיאנה, שנע בין אסון משפחתי פרטי לבין טרגדיה לאומית. ממון הונה האישי של המלכה הוערך לרוב בכ-10 מיליארד דולרים. מגזין "פורבס" נקט הערכה זהירה וקבע את הונה ב-280 מיליון ליש"ט. הערכה זו מתיישבת עם דיווחי הממשלה הרשמיים. עם זאת, יש להוסיף להערכה זו את החזקותיה הנוספות של המלכה. שווי אוסף האמנות שהיה מצוי ברשותה הוא כ-10 מיליארד ליש"ט, אך הוא מוחזק בנאמנות המדינה ולא ניתן למכירה. הוצאות בית המלוכה, הממומנות מכספי הציבור, הסתכמו בשנת 2007 ב־37.3 מיליון ליש"ט. אולם לפי נתונים שפורסמו ב-2010, בפועל הסתכמו עלויות בית המלוכה הבריטי בכ-150 מיליון ליש"ט, משום שההוצאות הרשמיות לא כללו סעיפים נוספים כגון אבטחה ועלויות עקיפות אחרות. המלכה החזיקה גם בשטחי נדל"ן גדולים ששוויים טרם הוערך, בהם בית סנדרינגהאם וטירת בלמורל. לאחר מות אמה, המלכה האם, הוערכה ירושתה ב-70 מיליון ליש"ט. בעלותה על דוכסות לנקסטר הוערכה ב-310 מיליון ליש"ט, והכנסות בית המלוכה היו בשנת 2006 כ-10 מיליון ליש"ט. שוויים של מבנים ציבוריים בבעלות משפחת המלוכה הוא 6 מיליארד ליש"ט, אך ההכנסות מקיומם מועברות לתקציב המדינה. ספר שיצא בשנת 2006 תיאר את המלכה כמי שמצויה בבעלותה שישית מכלל היבשה על פני כדור הארץ. עובדות אלו התייחסו ל-27 מיליון הקמ"ר שעליהן משתרעות 32 מדינות חבר העמים הבריטי, אך אדמות אלה לא היו בבעלותה האישית של המלכה, אלא בריבונותה. תאריה תאריה לאורך השנים ממוזער\|המונוגרמה המלכותית של אליזבת השנייה\|172x172 פיקסלים 21 באפריל 1926 – 11 בדצמבר 1936 הוד מעלתה המלכותית, הנסיכה אליזבת מיורק 11 בדצמבר 1936 – 20 בנובמבר 1947 הוד מעלתה המלכותית, הנסיכה אליזבת 20 בנובמבר 1947 – 6 בפברואר 1952 הוד מעלתה המלכותית, הדוכסית מאדינבורו 6 בפברואר 1952 – 8 בספטמבר 2022 הוד מלכותה, המלכה אליזבת השנייה תוארה המלא כמלכה ממוזער\|150x150px\|סמל בית המלוכה הבריטי – סמלה האישי של המלכה המלכה הייתה ראש המדינה של כל אחת מנחלותיה בנפרד. בהחלטה משנת 1953 נקבע כי תוארה ישתנה בכל אחת מהמדינות, להגברת תחושת מחויבותה לאותה מדינה ללא משוא פנים על פני שטחי מלכותה האחרים. תוארה הרשמי בבריטניה היה "אליזבת השנייה, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיה ואדמותיה, מלכה, ראש חבר העמים, מגינת האמונה". קיצורו של התואר הזה מופיע בלטינית, בראשי תיבות, על כל מטבע בריטי: Elizabeth II D G Reg Fid Def. על מטבעות שמונפקים לשימוש מחוץ לבריטניה – בטריטוריות בריטיות או במדינות עצמאיות שהכירו בה כמלכתן, מופיע הכיתוב: "המלכה אליזבת השנייה" בלא תוספת, או תוארה המקומי, דוגמת: בקנדה: "אליזבת השנייה, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת, קנדה ושאר נחלותיה ואדמותיה, מלכה, ראש חבר העמים, מגינת האמונה". באוסטרליה: "אליזבת השנייה, בחסד האל, מלכת אוסטרליה ושאר נחלותיה ואדמותיה, ראש חבר העמים". בג'מייקה: "אליזבת השנייה, בחסד האל, מלכת ג'מייקה ויתר נחלותיה ואדמותיה, ראש חבר העמים". תוארה המלא כלל בתוכו את כל המדינות שבראשן היא עמדה, על פי סדר כניסתן לחסות הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי. בשיחה עמה הנוהג היה לפנות אליה בתחילה כ"הוד מעלתך" ובהמשך השיחה כ"גבירתי". המחלוקת בסקוטלנד ממוזער\|150x150px\|דגלה האישי של המלכה. התואר "אליזבת השנייה" עורר מחלוקת בסקוטלנד מכיוון שאליזבת הראשונה מלכה לפני איחוד הכתרים ולכן שלטה באנגליה בלבד. הספרות הלטיניות במונוגרמה המלכותית של שמה (E II R) על גבי תיבות דואר ברחבי סקוטלנד הושחתו, ושונו לסמל את שמה כאליזבת הראשונה. כפתרון נקודתי למחאה זו הוטבע רק סמל הכתר על גבי תיבות הדואר בסקוטלנד. תביעה משפטית הוגשה בראשית כהונתה כנגד המדינה בדרישה שלא לכנותה "אליזבת השנייה" בסקוטלנד, בטענה שכפייה זו פוגעת בהסכמי האיחוד של המדינות, אך זו נדחתה. בפתיחת הפרלמנט הסקוטי בשנת 1999 התייחס היושב ראש התורן, דייוויד סטיל, לנוכחותה באומרו: "לא רק מלכת הממלכה המאוחדת היישובה בינינו, אלא מלכת הסקוטים במובן ההיסטורי והחוקתי...". בעתיד ימוספרו מלכי הממלכה המאוחדת על פי המספר הסידורי הגבוה ביותר מבין מלכי סקוטלנד או אנגליה בעלי אותו שם. פרסים והוקרה ממוזער\|230x230 פיקסלים\|תיבת דואר בסקוטלנד ללא המונוגרמה המלכותית של אליזבת השנייה אילן יוחסין ראו גם "הכתר" – סדרת טלוויזיה ביוגרפית על המלכה אליזבת (קלייר פוי ואוליביה קולמן) ושאר משפחת המלוכה הבריטית, מאת נטפליקס (מאז 2016). "המלכה" – סרט דרמה על המלכה אליזבת (הלן מירן) המתמודדת עם מותה של הנסיכה דיאנה ועם הביקורת התקשורתית על ניכורה מן העם (2006). חתונת הנסיכה אליזבת ופיליפ מאונטבאטן ביקורי המלכה אליזבת השנייה בארצות ומדינות זרות מותה של אליזבת השנייה לקריאה נוספת Arthur Bousfield & Garry Toffoli, Fifty years the Queen : a tribute to Her Majesty Queen Elizabeth II on her golden jubilee, oronto ; Tonawanda, NY : Dundurn Press, 2002 קישורים חיצוניים The British Monarchy - אתר האינטרנט הרשמי של משפחת המלוכה מלכת אנגליה: מוכיחה שאנו זקוקים לעולם האגדות: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב סרטוני ארכיון הנסיכה אליזבת ביום הולדתה ה-16, 1942, סרטוני בריטיש מוביטון טקס הנישואין של אליזבת השנייה \| סרטון של British News \| סרטון של AP \| נובמבר 20 1947 יום הולדת 75 של אליזבת השנייה, ארכיון הסרטונים של AP הערות שוליים * קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב קטגוריה:אבירי מסדר הפיל קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים קטגוריה:בית וינדזור: מלכים קטגוריה:בריטים שהופיעו ברשימת טיים 100 קטגוריה:ג'ורג' השישי קטגוריה:דוכסי לנקסטר קטגוריה:חברי מסדר קנדה קטגוריה:עשירים מופלגים בריטים קטגוריה:מלכות אנגליה קטגוריה:מלכות קטגוריה:מסדר כוכב רומניה קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף קטגוריה:נשים שהונצחו על בולים קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:ריבוני המסדר הוויקטוריאני המלכותי קטגוריה:ריבוני מסדר האמבט קטגוריה:ריבוני מסדר הבירית קטגוריה:ריבוני מסדר הדרדר קטגוריה:ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש קטגוריה:ריבוני מסדר פטריק הקדוש קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין קטגוריה:אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור קטגוריה:בריטיות שנולדו ב-1926 קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1926 קטגוריה:בריטיות שנפטרו ב-2022 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-2022	2024-09-13T08:49:15
טריטון (מוזיקה)	טריטון הוא מרווח בן שלושה טונים שלמים. למשל המרווח בין פה לסי. הטריטון מחלק את האוקטבה לשני מרווחים זהים, ולכן היפוכו של טריטון גם הוא טריטון (כלומר, כפי שהמרווח פה–סי הוא טריטון, כך גם סי–פה). ממוזער\|הקוורטה המוגדלת בין דו ופה דיאז, והקווינטה המוקטנת בין דו וסול במול, הם מרווחים שווי ערך אנהרמוניים. הטריטון יכול להופיע בתווים בשתי צורות אנהרמוניות: קוורטה מוגדלת או קווינטה מוקטנת. טריטון כמרווח הרמוני טבעי הטריטון מצוי באופן טבעי בין הקוורטה לספטימה הגדולה בסולם המז'ורי, כמרווח של קוורטה מוגדלת. למשל, פה – סי בסולם דו מז'ור: טריטון גם מצוי באופן טבעי בין הסקונדה לסקסטה הקטנה בסולם המינורי, כמרווח של קווינטה מוקטנת. למשל, רה – לה-במול בסולם דו מינור: קוורטה מוגדלת כמרווח מהטוניקה מצויה במודוס הלידי של הסולם המז'ורי. למשל, דו – פה-דיאז בסולם דו לידי (שהוא המודוס הלידי של הסולם סול מז'ור): קווינטה מוקטנת כמרווח מהטוניקה מצויה במודוס הלוקרי של הסולם המז'ורי. למשל, דו – סול-במול בסולם דו לוקרי (שהוא המודוס הלוקרי של סולם רה במול מז'ור): שימושים הטריטון הוא מרווח דיסוננטי הנחשב לבלתי יציב, וככזה מעורר ציפייה ל"פתרון" על ידי מעבר למרווח קונסוננטי. השימוש בטריטון בימי הביניים המאוחרים וברנסאנס היה נדיר. המלחין האוסטרי יוהאן יוזף פוקס, בחיבורו הידוע "גראדוס אד פארנאסום" (1742), המליץ להימנע מכתיבת מוזיקה בה יש מרווח מלודי של טריטון בין שני תווים סמוכים, תוך שהוא מתאר את המרווח בביטוי "diabolus in musica", כלומר "השטן במוזיקה" בלטינית. כיום ישנה טענה רווחת לפיה בימי הביניים נחשב הטריטון ל"מרווח שטני" והשימוש בו נאסר על ידי הכנסייה, אולם ככל הנראה טענה זו נשענת על דברים שהוצאו מהקשרם ואין עדויות התומכות בה. במוזיקה בת ימינו השימוש בטריטון רווח. הטריטון מצוי באופן טבעי בכל ספטאקורד מז'ורי עם ספטימה קטנה (בין הטרצה לספטימה, למשל סי – פה באקורד G7). הצורה הזו רווחת מאוד בתור אקורד הדומיננטה של הסולם ורווחת במיוחד כחלק מקדנצה אותנטית (כלומר, V7 הנפתר ל-I. למשל G7 הנפתר ל-C), במיוחד בג'אז. ישנם גם שימושים מובהקים בטריטון ביחס לטוניקה. סוג עיקרי של שימוש כזה הוא בהתבסס על המודוס הלידי (ראו לעיל). אחת הדוגמאות המובהקות והפופולריות לכך היא נעימת הפתיחה של סדרת האנימציה משפחת סימפסון. שימושים במודוס הלידי קיימים בסוגות מוזיקליות שונות, ביניהן ג'אז, רוק כבד, הלחנות פסקול, ועוד. סוג חשוב נוסף של טריטון ביחס לטוניקה הוא הבלו נוט בסולם הבלוז המינורי, אשר בשימוש נרחב בג'אז ובבלוז. ראו גם תאוריית המוזיקה - מונחים הרמוניה קישורים חיצוניים קטגוריה:הרמוניה קטגוריה:מרווחים	2023-09-20T07:06:25
מונחים בתאוריית המוסיקה	REDIRECT תאוריית המוזיקה - מונחים	2005-05-21T06:01:55
רביה	REDIRECT רבייה	2015-09-26T11:07:09
גטו וארשה	redirect גטו ורשה	2004-04-13T18:08:00
מרד גטו וארשה	redirect מרד גטו ורשה	2004-04-13T18:08:24
דו-חי	redirect דו-חיים	2006-11-28T19:18:50
התפלגות הסתברות	REDIRECT התפלגות	2015-09-26T11:07:10
אילנה רובינא	ממוזער\|אלמה קוגן (מימין) עם אילנה רובינא (משמאל) בחנות משכית בתל אביב, 1963 אילנה רובינא (10 בפברואר 1934 – 18 באוקטובר 2020) הייתה זמרת, שחקנית ודוגמנית ישראלית, שהייתה פעילה בעיקר בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20. ביוגרפיה אילנה רובינא הייתה בתם של שחקנית התיאטרון חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. נולדה בבית החולים הדסה בירושלים, עקב רצונה של אמה, שירושלים תופיע כמקום לידתה בתעודות. לאחר הלידה סבלה אמה מרעלת הריון ונאלצה להמשיך ולשהות בבית החולים כחמישה חודשים. שמה ניתן לה מפני שנולדה בסמוך לט"ו בשבט. אביה לא גר עם אמה לאחר לידתה ואמה התקשתה בטיפול בה. בגיל שלוש שהתה קרוב לשנה יחד עם אמנון מסקין בחברת הילדים בקיבוץ גבע, כיוון שאמה יצאה עם להקת הבימה לשני סיבובי הופעות בחו"ל. בקיץ 1940 שלחה אותה אמה לירושלים מפחד ההפצצות האיטלקיות. רובינא התגוררה אצל משפחה אומנת בבית הכרם במשך ארבע שנים. לקראת כיתה ח' נשלחה שוב כ"ילדת חוץ" לקיבוץ גבע, עקב יציאת אמה להופעות בחו"ל. היא שבה לגור עם אמה לאחר שלוש שנים. עקב ציונים נמוכים, פרשה מן התיכון בלי לסיים את הלימודים והתגייסה. בשירותה הצבאי שירתה כקצינה וכרל"שית אלוף. רובינא שהתה כשלוש שנים במילאנו שבאיטליה, שם, על פי עצת אמה, למדה זמרה קלאסית בלה סקאלה. במהלך לימודיה הכירה את ביל סטוארט, סטודנט אמריקאי שלמד גם הוא זמרה. ב-30 בספטמבר 1956 נישאה לסטוארט בשנתה השלישית התפרנסה מדוגמנות. לאחר גירושיה מסטוארט חזרה לישראל, המשיכה לעסוק בדוגמנות, והחלה להופיע במועדון התיאטרון. באותה עת יצא לאור להיטה הראשון, "שיר הדרך" ואחריו, "שיר הפילפל" ו"איריסים". היא הצטרפה לתוכניתה הרביעית של להקת "בצל ירוק" ושרה עם שמעון ישראלי את הביצוע המקורי ל"כשאנחנו נצא ביחד" ("השמלה הסגולה"). היא נישאה לאורי זוהר, במאי התוכנית, אך הם נפרדו כעבור שנתיים. טרם פרידתם הספיקו להקליט מספר שירים ביחד. בין היתר, הפזמון "החופש בבית הבראה", שהוקלט לתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת". בעקבות הצלחתו של השיר הוא צולם לקליפ שבו מופיע בין היתר שמואל רודנסקי שנזכר בפזמון כבדרן שהופיע באותו בית הבראה. באותה תקופה הפכה אילנה רובינא לזמרת פופולרית. בין השירים שהקליטה אז היה להיט נוסף, "ביקשתי אש". בשנת 1960 שיחקה רובינא בסרט "איי לייק מייק" המבוסס על המחזה, לצידם של גאולה נוני, חיים טופול ועוד. באותה שנה הקימה יחד עם אריק איינשטיין את הצמד המוזיקלי "צמד הגפרורים", אשר הופיע והוציא מספר שירים עד שנת 1964. בשנת 1963 הגיעה רובינא למקום השני ב (Konkurs Sopot Festival 1963) שנערך בגדנסק שבפולין, בפסטיבל השתתפו 39 זמרים מ-24 מדינות, ורובינא שרה את השיר "לילה ועשן". רובינא נסעה לפריז, כיוון שהוזמנה על ידי יונתן כרמון להופיע במחזמר ישראלי ב"אולימפיה". כרמון היה באותה תקופה המנהל האמנותי של אולימפיה. בעקבות ההופעה זכתה בחוזה תקליטים בצרפת. בפריז הכירה רובינא את איש העסקים גוריון וייסמן, איש עסקים שחי שם, ובנו של יעקב ויסמן. בשנת 1967 נישאה לו, לבני הזוג נולדה הבת, מאיה. באותה תקופה היא שהתה ארבע שנים בצרפת. בשנת 1970 שבה רובינא לישראל והגיעה למקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי השני עם השיר "יברכך" שאת לחנו כתב דוד וינקרנץ. באותה שנה הופיעה גם בפסטיבל שירי הילדים הראשון, עם השיר "לילך רוצה לקטוף את הירח" למילותיו של יוסי גמזו. ב-1971 יצא בחברת "פונדור" אלבומה הראשון "שני הצדדים" שכלל את הלהיט "לך איתה", שכתבו קובי רכט וקובי אשרת. שירי האלבום, שעובדו על ידי דוד קריבושי, אלכס וייס ואלברט פיאמנטה, כללו גם שלושה לחנים של צביקה פיק לשירים: "אהבה של אבא ואמא" "רק אל לך תלך מהר" והדואט "שבועה" שבוצע עימו. עוד בשנת 1971 הנחתה בקול ישראל ברשת ב' תוכנית בשם "שירי ואני". בפסטיבל הזמר באפריל 1972 ביצעה את שירה של תרצה אתר ללחן של סשה ארגוב, "בלדה על נערי שגדל" (באותו יום נפטר אביה, אלכסנדר פן, אולם הדבר נודע לה רק למחרת). עוד באותה שנה הוזמנה להקליט שיר חדש ל"תקליט הזהב 72' של להיטון" ובו שרה את "ספני שלמה המלך" למילותיו של נתן אלתרמן וללחן של נעמי שמר. כמו כן שרה בדואט עם יוסי בנאי גרסה עברית של "הגבירה בחום" - שירו של ז'ורז' מוסטקי. רובינא הופיעה בפני לוחמים במלחמת יום הכיפורים, במסגרת צוות הווי יחד עם מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואף לאונרד כהן. בעלה השלישי, גוריון וייסמן, נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1974. לאחר מכן מיעטה להשתתף במופעים והקלטות, עד שפרשה לחלוטין מעולם הבידור. מאז אמצע שנות השבעים התגוררה בלונדון. בתחילת שנות ה-90 הכירה רובינא באחד הביקורים אצל בתה, מאיה, את רפי וייזר, איש עסקים יליד הארץ, שפעל בלונדון. הוא היה אלמן עם שלושה ילדים. בני הזוג עסקו בנדל"ן - קנו דירות, שיפצו אותן והשכירו או מכרו אותן. עקב הסתבכותו של וייזר בחובות הוא התאבד בבית בני הזוג ב-2005. ביולי 2006, לאחר שעברה סדרת משברים, בהם התאבדותו של בעלה הרביעי והתמודדות עם חובות כספיים גדולים, חזרה רובינא לישראל. זמן קצר אחר כך הקליטה את השיר "ציור ירושלמי" שכתבו חיים קינן ומשה וילנסקי. השיר, שמעולם לא הוקלט לפני כן, נכלל באלבום אוסף משולש משירי וילנסקי, "כלניות וזמר", שיצא בינואר 2007. בדצמבר 2006 יצאה אילנה רובינא במופע משותף עם שחקן התיאטרון שלמה בר-שביט. ב-1993 התפרסם הרומן "נשף חברים" מאת הסופר והאמן עמוס אריכא, המתבסס על פרשת האהבים של חנה רובינא ואלכסנדר פן. דמות הבת ברומן, אלכסנדרה, עוצבה בדמותה של אילנה רובינא. ב-18 באוקטובר 2020 נפטרה הזמרת אילנה רובינא מסרטן בגיל 86. דיסקוגרפיה אילנה רובינא שרה שירי אהבה - ישראפון 1960 שני הצדדים - פונודור 1972 שרה שירי אהבה - הליקון 2001 קישורים חיצוניים שרה שירי אהבה, באתר נוסטלגיה עברית הערות שוליים קטגוריה:זמרות השרות בעברית קטגוריה:זמרות ישראליות קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר והפזמון קטגוריה:חברי להקת בצל ירוק קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם קטגוריה:נשים הקבורות בבית הקברות ירקון קטגוריה:משתתפות פסטיבל שירי הילדים קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר החסידי קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר החסידי קטגוריה:משפחת פן קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020	2024-09-23T05:26:53
ריינהרד היידריך	ריינהרד טריסטן אויגן היידריך (בגרמנית: ; 7 במרץ 1904 – 4 ביוני 1942) היה פושע מלחמה גרמני נאצי, שהיה בין האחראים העיקריים והיוזמים, לצד היינריך הימלר, על השמדת היהודים ו"הפתרון הסופי". כונה "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדית" ו"התליין". ביוגרפיה היידריך נולד בהאלה בפרובינציית סקסוניה למשפחה מוזיקלית. אביו, ריכרד ברונו היידריך, היה זמר אופרה ומלחין. בילדותו הצטיין היידריך בנגינה בכינור, והיה עתיד להמשיך ולנגן בכינור כל חייו. משפחתו הייתה ממעריצי ריכרד וגנר. היידריך היה ילד חלש, וסבל מהיותו קתולי בסביבה פרוטסטנטית. ישנה טענה כי בילדותו הוא סבל משמועות שמוצאו יהודי, ובעת שהיה אדם מבוגר דרש כי מוצאו ייחקר. בצעירותו השתתף היידריך בפעילות הפרייקור, המיליציות הימניות הקיצוניות שהשתתפו בקרבות בין הימין והשמאל בימיה הראשונים של רפובליקת ויימאר, וביצעו מעשי זוועה מרובים. לאחר מכן, בשנת 1922 הצטרף לצי הגרמני. היידריך ניהל רומן קצר עם בתו של מנהל מספנה, ולאחר מכן התארס לאישה אחרת, לינה פון אוסטן. משחשפה האישה הנבגדת את העניין בפני אביה, הודח היידריך מן הצי בשל "התנהגות בלתי הולמת" באפריל 1931. לאחר המשפט, שבו התנהל, כפי הנראה, בצורה שהעלתה את חמת השופטים, ובו הורשע אף בשל בזיון בית המשפט, נישא היידריך לפון אוסטן. היידריך היה חובב ספורט, סיוף וציד. מפקד ה-SD וה-RSHA שמאל\|ממוזער\|250px\|בדרגת אס אס בריגדפיהרר, כראש המשטרה הבווארית וה-SD במינכן ב-1934 לאחר פיטוריו מהצי ב-1931, כשהוא מובטל ומחפש עבודה, ולאחר שנחשף לרעיונות הנאציים דרך אשתו, נודע להיידריך כי היינריך הימלר מעוניין להקים זרוע ביון לאס אס. הימלר ערך לו ראיון קבלה קצר, שבמהלכו נשאל היידריך על תוכניותיו להקמת היחידה החדשה. להיידריך היה רושם ראשוני שמצא חן בעיני הימלר: מראה של גרמני בלונדיני צעיר וחסון, התדמית המושלמת של ארי טהור. בנוסף, היידריך, מצויד בניסיון צבאי רב, הציג תוכניות מפורטות לבניית הגוף אותו הוא מתנדב לנהל, והימלר, שלא שירת בצבא יום אחד אך העריך מאוד את הצבא הגרמני, התרשם עמוקות. לאחר כעשרים דקות התקבל היידריך לתפקיד, וצורף למפלגה הנאצית. משימתו הייתה להקים יחידה לריגול נגדי, וביולי 1932 קיבלה היחידה את השם SD. בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה התרכזה עבודתו של היידריך במיוחד בהטלת מורא על יריבים ומתנגדים לאס אס בתוך המפלגה ומחוצה לה, על מנת לבסס את שלטונו של היטלר כשליט על כל תחומי החיים ברייך השלישי. בשנת 1937 היה להיידריך חלק בפרשת בלומברג-פריטש, שהביאה להפלתם של ורנר פון בלומברג וורנר פון פריטש, ראשי הצבא הגרמני. נגד השניים הוכנו אישומים בשערוריות מין, שהביאו להתפטרותם. בלומברג נשא אישה, אשר על פי תיקיו של הימלר עסקה בעבר בזנות. נגד פריטש הובא אדם העוסק בזנות הומוסקסואלית, שהעיד כי במשך שנים סחט את הגנרל. ידו של היידריך ניכרה היטב במהלך האירוע. הישג נוסף ומשמעותי להיידריך בתקופה זו היה העברת מידע כוזב לסטלין אשר היה בין הגורמים לטיהורים הגדולים בשורות הצבא הרוסי עד שנת 1938, טיהורים שהביאו להחלשתו של צבא זה, ובדיעבד תרמו מאוד להישגי הוורמאכט בימים הראשונים של מבצע ברברוסה - הפלישה הנאצית לברית המועצות. בטיהורים אלו הוגלו והוצאו להורג רוב אנשי הקצונה הרוסית הגבוהה, לרבות מפקד הצבא, מיכאיל טוכאצ'בסקי. בשנת 1936 מונה לראש הגסטפו והמשטרה הפלילית, ולאחר מכן מונה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (ה-RSHA), ארגון שכלל את הגסטפו, ה-SD וכן את האיינזצגרופן, עם הקמתן. לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה), הדיח היידריך את ראש משטרת וינה, שהיה בתוקף תפקידו ראש האינטרפול, ובכך השיג שליטה בארגון הבינלאומי, תחילה דרך איש קש ומ-1942 באופן אישי (לאחר ש"התבקש" לקחת על עצמו את התפקיד). ב-1938 ארגן את פוגרום "ליל הבדולח", שבו נהרסו בתי עסק יהודים, בתי כנסת נשרפו, ויהודים רבים נרצחו, נפצעו ונעצרו. היידריך היה בין הוגיה ומתכנניה של ההתקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ, שבמסגרתה "כבשו" אנשי SS, לבושים במדים פולניים, תחנת רדיו על הגבול הגרמני-פולני, ושידרו הודעה בפולנית כאילו הם פורעי חוק פולנים שהשתלטו על התחנה. לאחר מכן הושארה במקום גוויית אסיר פולני שנרצח, וזאת כדי להגדיל את האמינות למעשה הפרובוקציה המבוים. התקפה זו הייתה אחת מתקריות גבול שיזם ה-SS תחת השם "מבצע הימלר" על מנת לספק עילה תעמולתית לפלישה לפולין. פעולותיו בשואה עם כיבוש פולין על ידי גרמניה בסתיו 1939, תכנן היידריך את ריכוזם של יהודי פולין בגטאות גדולים. ההוראות בדבר ריכוז זה נמסרו בפקודה המכונה איגרת הבזק של היידריך, והועברה למפקדי האיינזצגרופן כבר בסוף חודש ספטמבר, מיד עם כיבוש פולין. לאחר כיבוש צרפת באביב 1940 הקים בה מחנות ריכוז ליהודים. בנוסף, פיקד על רציחתם של המוני יהודים ברוסיה בשנת 1941, על ידי האיינזצגרופן שהיו תחת פיקודו. היידריך היה גם טייס קרב בלופטוואפה. הוא הטיס מטוס מסרשמיט Bf 110. ב-22 ביולי 1941 נפגע מטוסו מאש נ"מ סובייטית והוא נאלץ לנחות נחיתת אונס בשטח סובייטי. לאחר יומיים חולץ בידי יחידה גרמנית. מאז אסר עליו היטלר להטיס מטוסים במשימות קרביות. בטרם הגה את רעיון השמדת יהדות אירופה, ולאחר כיבוש צרפת, שקל היידריך להעביר בכוח את היהודים לאי מדגסקר תחת רעיון ישן הנקרא תוכנית מדגסקר, אך הצי הבריטי היווה מכשול בהעברתם דרך הים. משכשלה תוכניתם של הרמן גרינג והלופטוואפה להכניע את בריטניה דרך האוויר באוקטובר 1940, ירדה תוכנית זו מהפרק. היידריך ישב בראש "ועידת ואנזה" שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ובה עוצב "הפתרון הסופי", התוכנית שתפקידה להעביר את הליך השמדת היהודים, שכבר יצא לדרך, לאופן יעיל ותעשייתי, והיה, תחת פיקודו והדרכתו של היינריך הימלר, ראש מתכנניה של השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. הוועידה התקיימה לאחר שב-31 ביולי 1941 הפקיד הרמן גרינג בידיו של היידריך את מימוש הפתרון הסופי. עקב היותו של המבנה הביורוקרטי הגרמני מסובך ובעל סמכויות כפולות בכל עניין, הדבר דרש את התיאום בין גורמים כגון עובדי משרד ה"אוסטמיניסטריום" שנועד לנצל את השטחים הכבושים במזרח, משרד "תוכנית ארבע השנים" של גרינג, ולשכת קנצלר הרייך, שהייתה מנוהלת על ידי מרטין בורמן. היידריך היה יושב ראש הוועידה, וחילק את סמכויות ההשמדה בין הגורמים השונים, תוך שהוא מתכנן כיצד להשמיד אחד עשר מיליון יהודים באירופה כולה. חלק ניכר מהדיון בוועידה נגע בנושא היהודים 'בני הכלאיים', ובשאלה האם יש להשמידם. ההתנקשות בחייו שמאל\|ממוזער\|250px\|המכונית של היידריך, שבה אירעה ההתנקשות בספטמבר 1941 מונה לפרוטקטור בפועל של הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, הכינוי בו כינו הנאצים את המשטר שהקימו בשטחי צ'כיה. רשמית היה ה"פרוטקטור" קונסטנטין פון נויראט, שר החוץ לשעבר, שהיה ידוע כאחד השמרנים בממשלתו של היטלר. בפועל היו רוב הסמכויות נתונות בידי היידריך, שהשליט במקום משטר אימים, המבוסס על משלוח לעבודות כפייה, הוצאות להורג ללא משפט, ובמיוחד השמדת היהודים.ממוזער\|250px\|הלווייתו של היידריך בברלין\|ימיןב-27 במאי 1942 במבצע אנתרופואיד התנקשה בחייו חוליה בת ארבעה חברים של המחתרת הצ'כית, אשר אומנו על ידי הבריטים בלונדון. חברי החוליה היו אדולף אופלקה (מנהיג החוליה), יוזף ולצ'יק, יאן קוביש ויוזף גבצ'יק. ממוזער\|קברו האלמוני של היידריך בבית הקברות לנכים בברלין. המיקום המדויק הפך לידיעת הציבור בשנת 2019 כאשר עבריינים אלמונים פתחו את הקבר. אחד מחברי החוליה מונה כצופה ואותת באמצעות מראה בזמן שמכוניתו של היידריך התקרבה לאזור. בעיקול חד שבו מכוניתו של היידריך נאלצה להאט, המתינה חוליית המתנקשים. גבצ'יק ניסה לירות בתת-מקלע סטן, במכונית שבה היו רק היידריך ונהגו, אך תת-המקלע סבל ממעצור. נהגו של היידריך, שסבר שגבצ'יק פועל לבדו, במקום להאיץ ולברוח, עצר את הרכב על מנת לירות בו. בשלב זה השליך קוביש רימון אנטי-טנקי אל הרכב וזה פגע בגלגל האחורי הימני והרימון פצע את היידריך. קוביש עלה על אופניו ונמלט מהאזור ואילו גבצ'יק ניסה להימלט על אופניו, בעוד נהגו של היידריך רודף אחריו. בשלב מסוים הצליח גבצ'יק לירות בנהג, עלה על חשמלית ונמלט מהאזור. לאחר שהיידריך נותח, התברר כי ריפוד (שעשוי היה משערות סוסים) ממכוניתו חדר לטחול וגרם לאלח דם. היטלר שלח את מיטב הרופאים, בהם רופאו האישי ד"ר תאודור מורל. הימלר שלח את רופאו קארל גבהרדט. למרות הניתוח בו הוסר הטחול, באין פניצילין להמשיך ולטפל בו (שזמין היה באותה העת באנגליה וארצות הברית, שלחמו בגרמניה הנאצית), הידרדר מצבו והוביל למותו בייסורים בבית החולים בפראג ב-4 ביוני 1942. נערכה לו הלוויה מפוארת בברלין בנוכחותו של היטלר. הנקמה על מותו הנאצים החליטו לנקום את מותו של היידריך, כיעד הנקמה נבחר הכפר לידיצה, אשר נחשד כי תושביו סייעו למתנקשים. ב-10 ביוני נרצחו כל 160 הגברים מגיל 16 ומעלה שהיו בכפר, 190 נשות הכפר נשלחו למחנות השמדה, כ-100 ילדים קטנים נשלחו לגרמניה לתוכנית טיהור הגזע, ובתי הכפר פוצצו והוחרבו עד היסוד. בפראג עצמה בפעולות נקם של הגרמנים נרצחו כ-800 איש. כפר נוסף בשם לז'אקי אף הוא הוחרב במתכונת של לידיצה. בסך הכול, בפעולות הנקם של הגרמנים על ההתנקשות נרצחו למעלה מ-1,500 אנשים, וכ-10 אלפים נוספים נשלחו למחנות השמדה. האחראי העיקרי לפעולות העונשין כנקמה על מות היידריך היה קורט דליגה, אוברסט-גרופנפיהרר באס אס. לאחר מותו של היידריך החל "מבצע ריינהרד", שנקרא על שמו. במבצע זה הוקמו והופעלו מחנות ההשמדה הראשונים - טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, ובמסגרתו נרצחו כשני מיליון יהודים. משפחתו להיידריך היו ארבעה ילדים. אלמנתו, לינה, נישאה לאחר המלחמה למנצח פיני וכתבה ספר זכרונות על החיים במחיצתו. אחיו הצעיר, היינץ היידריך, היה תחילה נאצי נאמן. לאחר ההתנקשות בחיי היידריך הוא קיבל תיק אישי של אחיו ובו מסמכים. הוא הסתגר עם המסמכים, שרף רבים מהם ויצא חיוור וקפוא. אשתו העידה כי באותו לילה הוא התוודע לראשונה ל"פתרון הסופי" ולחלקו של אחיו בו. היינץ היידריך החליט לחצות את הקווים ומאותו רגע ואילך היה פעיל בהצלת יהודים ואף עסק בזיוף מסמכים שנועדו לסייע להם לברוח. ב-1944 סבר שהגסטאפו עלה על עקבותיו והתאבד כדי להציל את משפחתו. לימים התברר כי הגסטאפו לא חשד בו. ראו גם איגרת הבזק של היידריך HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך לקריאה נוספת לורן בינה, HHhH: היידריך, המוח של הימלר, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012. קישורים חיצוניים הערך ריינהרד היידריך בתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם איגרת הבזק של היידריך, באתר יד ושם פאר פרידמן: ההתנקשות בהיידריך, כולל ביקור באתרים הקשורים בה בפראג, "מקרה מקרופולוס". "ריכוז ידיעות על חייו של היידריך" , nrg הערות שוליים * קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים קטגוריה:צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:שואת יהודי צ'כוסלובקיה קטגוריה:שואת יהודי פולין: אישים קטגוריה:המשרד הראשי לביטחון הרייך קטגוריה:גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:חיילי הרייכסווהר קטגוריה:משתתפי ועידת ואנזה קטגוריה:נשיאי אינטרפול קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1904 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1942	2024-05-30T12:43:57
מוזיאון האדם הקדמון	שמאל\|ממוזער\|250px\| מהאתר הארכאולוגי עינן 250px\|ממוזער\|שמאל\|אמנון אסף מייסד מוזיאון האדם הקדמון, 2009 מוזיאון האדם הקדמון הוא מוזיאון פרהיסטורי בקיבוץ מעין ברוך. המוזיאון מכיל אוסף יוצא דופן, בסדר גודל עולמי, של ממצאים פרהיסטוריים מאזור עמק החולה. כל הממצאים נאספו על ידי אמנון אסף שייסד והקים את המוזיאון בשנת 1954. על פי המלצתו של הארכאולוג משה שטקליס, הוכר המוזיאון רשמית כמוזיאון פרהיסטורי ב-1963. החל מ-2012, אוצר המוזיאון הוא פרופ' גונן שרון מהמכללה האקדמית תל-חי. פריטים נבחרים בתצוגה כלי חרס, כלי זכוכית ותכשיטים שנאספו באדמות היישוב מעין ברוך, בעיקר ממערות קבורה שנמצאו בסמוך למוזיאון. מגוון רחב של כלים מסותתים, מאבני יד שהוכנו מבזלת וצור בתקופה הפלאוליתית התחתונה ועד מיקרוליתים מהתקופה האפיפלאוליתית וכלים מהתקופה הנאוליתית מצור, גיר ואובסידיאן. אוסף העתקי גולגולות המאפשר ללמוד על השינוי במבנה הגולגולת וגודל המוח מהאוסטרלופיתקוס ועד האדם בימינו. קבורה מהאתר עינן, התרבות הנאטופית, של אישה כבת 50 וגור כלבים, שנקבר אתה. זו אחת העדויות הקדומות בעולם לקשר בין בני אדם לכלבים. אוסף של כלים אתנוגרפיים. כלים אלו נאספו מכל העולם, ממקומות שגם בימינו עדיין נעשה בהם שימוש. קישורים חיצוניים , פרופיל של המוזיאון ושל מייסדו אמנון אסף. כתבה על שלד האישה והכלב (ארכיון האינטרנט) קרני עם-עד, נפטר אמנון אסף ממעין ברוך, איש האדם הקדמון, 28 בינואר 2018, באתר mynetkibbutz דף הפייסבוק של מוזיאון האדם הקדמון הערות שוליים ממוזער\|200 פיקסלים\|קבורת אישה וגור זאב או כלב, התרבות הנאטופית הקדומה באתר עינן (התגלו בחפירות ז'אן פרו). האדם הקדמון קטגוריה:עמק החולה קטגוריה:ארץ ישראל: פרהיסטוריה קטגוריה:קיבוצים: מוזיאונים קטגוריה:מעיין ברוך קטגוריה:ישראל: עמותות קטגוריה:הגליל העליון: מוזיאונים	2024-03-17T22:29:41
שמן אתרי	ממוזער\|350px\|בקבוקי שמן אתרי שמן אֶתֶרִי הוא שמן המכיל לפחות חומר נדיף אחד. שמן אתרי מופק, בדרך כלל, מעלים ופרחים של צמחים, או באופן סינתטי במעבדה כימית. מאפייני השמן האתרי כל השמנים האתריים מכילים תערובות שונות ומורכבות של חומרים כימיים נדיפים, בעלי מסיסות נמוכה מאוד במים. ברוב המקרים מרכיבי השמן האתרי שייכים לקבוצה המכונה "טרפנים", 10 ("מונוטרפנים") או 15 ("ססקוי-טרפנים") אטומי פחמן. בשמנים האתריים נפוצים מונוטרפנים וססקוי-טרפנים מקבוצות כימיות שונות: פחמימנים, כהלים, קטונים, אלדהידים, פנולים ועוד. כמו כן ניתן למצוא בשמנים אתריים רבים חומרים נדיפים אחרים, בעיקר כאלה הנוצרים במסלולים ביו סינתטיים שמקורם בחומצה השיקימית, כגון אאוגנול, מתיל אאוגנול, מתיל חביקול, ונגזרות של סינאמאלדהיד . השמן האתרי בצמחים מרוכז בבלוטות או בחללים מיוחדים. במשפחת השפתניים, לדוגמה, המכילה מספר עצום של צמחים ארומטיים, מתרכז בדרך כלל ב"שערות בלוטיות" (Glandular hairs), הנוצרות על גבי האפידרמיס, ומתמיינות מתוכו. קיימים טיפוסים אחדים של שערות בלוטיות: בלוטות גדולות יחסית, רב תאיות (Glandular peltate hairs) ובלוטות קטנות בנות 3–5 תאים (Capitate hairs). תפקידי השמן האתרי בצמח ריח: מרכיבי השמן האתרי נחשבים כ"מטבוליטים משניים" (חומרי ביניים בתוך מסלול מטבולי לצורך יצור חומר אחר) בצמחים, ותפקידם אינו ידוע. יש המשערים שהם בעלי תפקיד מכריע למשיכה וכאמצעי זיהוי לחרקים מאביקים. הגנה מאויבים: השמנים האתרים לרוב רעילים לצמח, וסביר להניח שאגירתם בבלוטות מיוחדות היא התאמה המונעת "הרעלה עצמית". קיימות ראיות רבות לפעילות שמנים אתריים ומרכיביהם כנגד נביטת זרעים, פטריות, חיידקים וחרקים. מכאן נובעת ההשערה המקובלת כיום היא שתפקידם המרכזי של השמנים האתריים הוא בבחינת הקניית יתרון הישרדותי לצמח על ידי הגנה מאויבים טבעיים, כגון מזיקים, מחלות, בעלי חיים וכדומה. התאמה לתנאי האקלים: השמן האתרי בצמחים מרוכז בבלוטות או בשערות על פני האפידרמיס. השערות מקנות הגנה מפני קרינה. השמן יחד עם השעריות הדקות יוצרים "שכבת בידוד" וכך, בדומה לשמן ומים, העלה המצוי בסביבה רוויה מאבד פחות מים. בנוסף, מרכיבים נדיפים בשמן האתרי מתנדפים וכך תורמים לקירור העלה. הפקת השמן האתרי הפקת השמן האתרי בתעשייה ובמעבדה נעשית בשיטות פיזיקליות, כגון זיקוק באדי מים (Hydrodistillation), הפקה על ידי לחץ בקור (Cold press) ומיצוי בממיסים אורגניים. השיטה השכיחה כיום בתעשייה היא שיטת הזיקוק בקיטור (Steam distillation), המבוססת על הזרמת קיטור דרך מכל שבתוכו נמצאים הצמחים. הקיטור מעלה את לחץ האדים הכללי של התערובת, ובכך מאפשר לשמן להזדקק גם בטמפרטורה הנמוכה מטמפרטורת הרתיחה שלו. התערובת יוצאת מהמכל ומתקררת במעבה. השמן מופרד ממי העיבוי בזכות משקלו הסגולי הנמוך ומסיסותו הנמוכה במים. המדדים המאפיינים את השמן האתרי הם: יבול: סך כמות השמן האתרי המתקבלת ממספר צמחים מסוימים או משטח נתון. תכולה: הכמות היחסית של השמן האתרי בחומר הצמחי (נמדדת על ידי הפקה מכמות נתונה של חומר צמחי). הרכב: מרכיבי השמן האתרי והיחסים הכמותיים ביניהם, נמדדים בשיטות כרומטוגרפיות, כימיות וספקטרליות. בדיקת איכות נוספת לשמן האתרי הוא הבדיקה האורגנולפטית, מאחר שהוא משמש תעשיות טעם וריח. קיימים "מריחים" מקצועיים בסגנון הטועמים בענף היין. שימושים 250px\|ממוזער\|בשמים המופקים משמן אתרי שמנים אתריים המופקים מצמחים משמשים לתעשיות טעם וריח - בשמים, תוספי מזון, מוצרי קוסמטיקה, סבונים וכו'. על פי תורת הארומתרפיה, שיטת טיפול פסאודו-מדעית ברפואה האלטרנטיבית, שאיפת אדי שמן אתרי מעוררת כימיקלים טבעיים המגרים את המוח והגוף. בדיקות מעבדה שנערכו לאחר שאיפת שמנים אתריים גילו את החומרים הפעילים במחזור הדם. שאיפת שמנים אתריים ניתנת לביצוע בהרחה ישירה מבקבוק, הדפה במבער (דיפיוזר) חשמלי, או כלי ובו מים חמים. ניתן לבצע עיסוי לאזורים שונים בגוף בשילוב עם שמן נשא צמחי או גם לבלוע חלק מן השמנים האתריים אולם אין לעשות זאת ללא ליווי והדרכה ממטפל מוסמך או רופא מטפל, בייחוד למטופלי כימותרפיה, נוטלי סטרואידים או קורטיזון ממינים שונים וכן נשים בהיריון. קישורים חיצוניים ניסויים לעיכוב נביטה וצמיחה על ידי שמנים אתריים נתיב דודאי הערות שוליים *	2024-08-01T02:35:21
טרול (אינטרנט)	280px\|ממוזער\|ג'ימי ויילס מדבר על טרולים בוויקימניה 2006 המונח טרוֹל נפוץ בסלנג האינטרנט ומתאר גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת כגון פרסום תגובות סרק או תגובות פרובוקטיביות, שימוש עקבי בעוקצנות, פיצוץ דיונים ענייניים, והשחתת תוכן. הגדרה רחבה יותר של המונח כוללת גם התחזות לגולשים אחרים ברשת והספמה (שליחת הודעות רבות בזמן קצר, בפרט לפרסום שירותים ומוצרים שונים, לעיתים תוך כדי ההתחזות). הפעילות המיוחסת לטרולים נקראת "הטרלה" (באנגלית: Trolling). יש הטוענים כי במקרים מסוימים, פעילות טרולים עלולה לסכן את עצם קיומה של קהילה אינטרנטית בכך שהם פוגעים הלוך ושוב בתמורות הטבעיות שבה ומונעים את פוריותה. "הטרלה הפוכה" היא האשמה של גולש אחר שהוא טרול, במטרה להשפיל אותו ולהפוך את דבריו לחסרי משמעות, כדי שלא יקבל התייחסות הולמת מהחברים האחרים בדיון. מאפייני הטרול הטרול הטיפוסי עסוק בחרחור ריב ומדון. על פי רוב הוא יעשה זאת על ידי הכנסת תוכן שגוי או תוכן שיעורר אנטגוניזם בקרב הגולשים. במקרים קיצוניים יפעל לשיבוש פעילות והרס אתרי התוכן השונים. הטרול נוהג לעורר מהומות וויכוחים במרחב האינטרנטי: בפורומים, בצ'אטים, בבלוגים וברשתות חברתיות שונות. הטרולים משולחי רסן בהתבטאויותיהם בדפי רשת, ואפשר להניח ש"בחיים האמיתיים" – פנים אל מול פנים – לעולם לא היו מעזים ומסוגלים להתנהג כך. בפסיכולוגיה, אפקט זה נקרא אפקט הדיס-אינהיבציה המקוון. האנונימיות היא מקור כוחם ובה טמונה התעוזה שלהם, הסלנג הנפוץ באינטרנט הישראלי לאדם מסוג זה הוא "עבריין מקלדת". חוקרים מאוניברסיטת מניטובה ומ בקנדה מצאו כי "טרולים ברשת חשים שמחה לאיד מהמצוקה של אחרים" ומצאו שהם מציגים, הרבה יותר מאנשים אחרים באינטרנט, מאפיינים של נרקיסיזם, פסיכופתיה ומקיאווליזם. הם אדישים לביקורת של גולשים אחרים ולפנייה ללבם. אין בהם סממני הקשבה, הבנה והיגיון – הם מפיקים הנאה מהנזק וההרס שהם זורעים במרחב האינטרנטי. ישנם פסיכולוגים הסבורים, שההדים הרבים ותשומת הלב שהטרולים זוכים להם בעקבות הנזק שנגרם על ידם ברשת, יחזקו אותם להמשיך בהתנהגותם ההרסנית, שכן גם תשומת לב שלילית – היא בכל זאת תשומת לב. טרול הפך לכינוי גנאי נפוץ ולעיתים הוא מכוון גם כלפי אנשים שמביאים דעה לא פופולרית במיוחד בדיון גם אם אינם מנסים להכעיס מי מהמשתתפים. תופעת הטרולים ברשת הפכה לתופעה שכיחה ולפיכך מרבית הגולשים אינם מייחסים חשיבות יתרה לפועלם ואף לרוב מגלים אדישות לפעילותם עד יעבור זעם. הטרולים מהווים גורם שפוגם בהנאת הגולשים ברשת, שבמקרי קיצון אף עלולים לפרוש מעשייתם בפורומים שונים כתוצאה מהאווירה העכורה והכעס שיוצרים הטרולים. הטרלה הפוכה "הטרלה הפוכה", או "הטרלה בכיוון ההפוך", הוא סלנג אינטרנט נוסף ונגדי למונח "טרול", אשר מתאר אדם העושה שימוש במילה טרול במטרה להטריל. מטרת ההטרלה ההפוכה המונח טרול משמש גם כהטרלה ונעשה בו שימוש על ידי טרולים כנגד אדם שאיננו טרול במטרה להמעיט בהשכלתו, להשפיל ולהפוך את דברי הנאשם לחסרי משמעות וזה כדי שלא יקבל התייחסות הולמת מהחברים האחרים בדיון. על ידי כינוי אדם במושג טרול המאשים מציג את הנאשם כחסר אמינות, מציק ושאין ליחס לו ולידיעותיו חשיבות, בדרך זו המאשים פוסל את השכלתו של הנאשם בנושא הנידון, נותן תוקף לקוי לבקיאותו וזה במטרה ליצור לו תדמית שלילית על החברים האחרים החשופים לדיון במרחב האינטרנטי כדי שגם הם לא יתייחסו לדבריו, ובשיטה זאת המאשים יוצר את תדמית הצודק ואת הנאשם כטועה בלי דיון כלל. סיבות להטרלה מסוג זה אדם המאשים אדם אחר בהטרלה בדויה מונע מאחת מהסיבות הבאות: האדם המאשים חסר השכלה בנושא הנידון, יש לו משהו אישי כנגד הנאשם, או שהוא חסר יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם דברי הנאשם איתו הוא בא בדיון. על ידי כינויו כטרול נמנע הדיון, ובשיטה בזויה זו המאשים משאיר את הרושם המטעה שהוא בקיא בנושא אף על פי שאין בזה ממש. התמודדות עם טרולים ברשת שמאל\|ממוזער\|150px\|שלט הומוריסטי שנועד להעביר את דרך ההתמודדות: "אל תאכילו את הטרול" יש המתמודדים עם טרולים בכך שהם מתעלמים מהם. באופן זה תוכניתו של הטרול תיכשל, ובהיעדר תשומת לב יפנה אל מקומות אחרים בהם יוכל לזרוע הרס ולהשיג את מבוקשו. ההתייחסות לטרול מכונה "האכלת טרול", ואילו הקריאה להתעלם ממנו היא: "נא לא להאכיל את הטרול" (באנגלית: "Please Do Not Feed The Troll" או PDNFTT). ניתן גם לערוך, למחוק ולחסום טרולים באמצעות הגבלת תוכן. שיטות טכניות למניעת טרוליזם קיימות מספר דרכים, טכניות במהותן, להתמודדות עם טרולים: חיוב רישום לפורום תוך מסירת כתובת דואר אלקטרוני. צעד זה מקשה על כתיבת הודעות בפורום ועל הצטרפות מחודשת אליו לאחר חסימה. חשיפת זהותו של הטרול, באמצעות כלים המאפשרים למנהל הפורום לעשות זאת. הפיכת הפורום לפורום מנוהל, כזה שכל הודעה בו עוברת תהליך של אישור, מראש או בדיעבד. צעד זה מצריך השקעה גדולה בניהול הפורום. פנייה למחלקת השימוש לרעה (abuse) של ספק הגישה לאינטרנט של הטרול, כדי שתעמיד את הטרול על חומרת מעשיו. הגשת תביעה משפטית, פלילית או אזרחית, נגד הטרול, כאשר במעשיו יש עילה לתביעה כזו (למשל, בגין הוצאת לשון הרע). בפסק דין שניתן בישראל נקבע שבמצב כזה חייב ספק הגישה לאינטרנט למסור את פרטיו של הטרול, גם כאשר הטרול מנסה להסתתר תחת האנונימיות לכאורה שמקנה האינטרנט. מניעי הטרולים בפעולתם ישנם פסיכולוגים הסבורים שפעילותם של הטרולים מסבה להם ריגוש אינטלקטואלי, הם מקבלים במה ותשומת לב בהיקף עצום של גולשים רבים, דבר שספק אם היה מתרחש בעולם המציאות. הם חשים כוח ועוצמה בעודם משבשים את חייהן של קהילות באינטרנט. פסיכולוגים רבים מניחים כי התנהגותם החברתית אינה נורמטיבית, או שהם סובלים מלקות רגשית כלשהי בכישוריהם החברתיים בעולם האמיתי. אטימולוגיה ממוזער\|דיג בגרירת רשת שמאל\|ממוזער\|220px\|קריקטורה של טרול אינטרנטי המבוססת על הטרול הנורדי למילה "טרול" יש שני מקורות שונים: טכניקת דיג שבה סירה שטה לאט וגוררת אחריה רשת דיג כדי שדגים ייתפסו בהם (מאנגלית: ). מכאן, בהשאלה, משתתף שזורק "פיתיון" (flame bait) לדיון בתקווה לשלהב אותו. טרול – מפלצת נורדית מיתולוגית. הכינוי "טרול" לגולש אשר עוסק בפעולות שלהוב והתחזות לגולשים אחרים ברשת מקורו במובן הראשון, אולם כל הציורים והדימויים הם בהשאלה של המובן השני. טרול פטנטים, טרול זכויות יוצרים ומושגים דומים מכוונים דווקא למשמעות השנייה. בתרבות הטרולים הם נושא מרכזי לאורך העונה ה-20 של סדרת הטלוויזיה המונפשת הסאטירית "סאות' פארק". ראו גם התנהגות אנטי-חברתית טרחן כפייתי טרול פטנטים טרול זכויות יוצרים בובת גרב בריונות במשחקי רשת קישורים חיצוניים קבוצת הדיון alt.troll טימותי קמפבל, טרולים באינטרנט , מתוך ארכיון האינטרנט מהו טרול? מתוך האתר של אוניברסיטת אינדיאנה-ארצות הברית טרולים – מיהם ומדוע הם עושים זאת? מתוך האתר של ה-BBC News הערות שוליים קטגוריה:אינטרנט: בטיחות קטגוריה:כינויי גנאי קטגוריה:תרבות אינטרנט	2024-10-03T13:43:51
גובלין	ממוזער\|איור של גובלין ממוזער\|בובת גובלין בהשראת סרטי הארי פוטר גובלין (Goblin) הוא יצור דמיוני, המתואר בפולקלור ובמיתולוגיה, באגדות, בספרי פנטזיה ובמשחקי תפקידים (כגון מבוכים ודרקונים). אטימולוגיה לשפה העברית הגיעה המילה מהשפה האנגלית. לפי המילון האנגלי של אוקספורד לאנגלית מודרנית מקורה במילה מימי הביניים "Goblin", הקשורה לרוח רפאים גרמנית עתיקה. תיאור הגובלין גובלין הוא סוג של טרול מרושע, בגובה של גמד, הם מתוארים כטיפוסים חשדניים ונבזיים. אחת מיכולותיהם היא לטוות חלומות רעים ולהכניס אותם לראשו של אדם ישן דרך אוזנו. כמו כן, נאמר עליהם שהם נוהגים להוציא בלילה את הסוסים מהאורוות ולרכב עליהם כל הלילה – כך נהגו להסביר עייפות של סוסים בבקרים. הגובלינים נוהגים לגנוב ילדים של בני אדם ולהחביאם בארצם שמתחת לאדמה, או להחליפם בילדיהם שלהם. גובלינים בספרות ובאומנות אצל טולקין, האויבים הראשיים בספר "ההוביט" נקראים "גובלינים" אף על פי שלאמיתו של דבר מדובר באורקים. בסרטו של ג'ים הנסון – "המבוך", מלך הגובלינים חוטף תינוק לארמונו, המצוי בלב המבוך. גובלינים מופיעים גם בסרט "אגדה" בכיכובו של טום קרוז. בספרי "הארי פוטר" מאת ג'יי קיי רולינג מוזכרים הגובלינים כשומרי בנק הקוסמים גרינגוטס, מזגם זועף, אך אינם מתוארים כרעים מטבעם. בספרי "נדי" מאת איניד בלייטון מופיעים שני גובלינים צעצועים בשמות סליי וגובו. אואן קולפר, בסדרת ספרי "ארטמיס פאול", מתייחס לגובלין כיצור טיפש ורע, המסוגל ליצור כדורי אש. הובגובלין והגובלין הירוק הם מאויביו של ספיידרמן. בספרי "עלילות ספיידרוויק" הגובלינים הם יצורים רשעים, החוטפים אנשים ומהווים מטרד. עוץ לי גוץ לי הוא גובלין באגדת עם גרמנית ידועה. במשחקי תפקידים, כגון "מבוכים ודרקונים", הגובלין הוא יצור מיתולוגי נמוך וירוק, שתוקף קבוצות קטנות ושודד אותן. כמו כן, מתוארים במשחק הובגובלינים (גובלינים חכמים) ודובלינים (גובלינים גדולים, חזקים וטיפשים). בעולם של משחקי "וורקראפט" מתוארים הגובלינים כגזע שוחר מדע וטכנולוגיה, חלק מההורד (העדר) שאינו נוטה לקחת צד בסכסוכים בין הגזעים השונים. קיימת יריבות ביניהם לבין הננסים (גנומים) במרדף להשגת עליונות טכנולוגית. במשחקי האסטרטגיה Clash of Clans וקלאש רויאל משמשים הגובלינים כחיילים. ראו גם התגבלנות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:יצורים בדיוניים קטגוריה:יצורים מיתולוגיים	2024-09-30T13:56:20
עוג (פנטזיה)	שמאל\|ממוזער\|180px\|עוג תופס את לוצינה ונורנדינו, מתוך "אורלנדו הזועם", איור מאת ג'ובאני לנפרנקו עוג או אוגְר (Ogre) הוא כינוי לצאצא לגזע דמיוני המופיע בספרים, סיפורי פנטזיה, משחקי תפקידים ודומיהם. עוגים מתוארים לרוב כיצורי ענק חזקים ומפחידים, שהורגים ושומרים על מקומות מסוכנים. לעיתים הם מתוארים גם כטיפשים, שחצנים ורברבנים. העוגים מתקיימים על ביזה ומנהלים אורח חיים שבטי. לעיתים הם נוטים לשנות צורה. דמויות העוג הופיעו במספר סרטים, ספרים ומשחקים ידועים. בסרט האנימציה "שרק", כוכב הסרט הוא מפלצת ירוקה המתוארת כ-Ogre. במשחק "Tekken 3" אחת הדמויות היא מפלצת ירוקה גדולה ויורקת אש בשם "Ogre". הדמות מופיעה גם במשחק התפקידים "מבוכים ודרקונים". בנוסף, הדמות "עוג" מופיעה גם בסדרת ספרי "רומח הדרקון". ראו גם ענק עוג מלך הבשן שרק קישורים חיצוניים קטגוריה:יצורים מיתולוגיים דמויי אדם	2024-06-07T13:23:07
גובלינים	REDIRECT גובלין	2015-09-26T11:07:11
סדרה חשבונית	במתמטיקה, סדרה חשבונית היא סדרה של מספרים, שבה ההפרש בין כל שני איברים עוקבים הוא קבוע: ( הוא האיבר ה- בסדרה). לדוגמה, בסדרה: , ההפרש בין כל שני איברים עוקבים הוא מספר קבוע, במקרה זה 2. בסדרה חשבונית, כל איבר מהווה ממוצע חשבוני של האיבר הקודם והאיבר העוקב לו, ומכאן שְׁמָהּ (בדומה לסדרה הנדסית ולסדרה הרמונית). סדרה חשבונית מוגדרת באמצעות שלושה מאפיינים: – האיבר הראשון בסדרה – ההפרש הקבוע בין (כל) שני איברים עוקבים בסדרה – מספר האיברים בסדרה (שעשוי להיות סופי או אינסופי) לפי מאפיינים אלה, ניתן לדעת מהו כל אחד מאיברי הסדרה. נוסחה לאיבר הכללי אם הוא האיבר הראשון, ו- הוא ההפרש, האיבר ה- נתון על ידי הנוסחה: הוכחה לנוסחת האיבר הכללי נשתמש בתכונות הטור הטלסקופי: כאשר השוויון הראשון נובע מזה שכל האיברים מבטלים אחד את השני למעט שניים. נעביר את אגף ונקבל הוכחה נוספת ניעזר באינדוקציה: כדי להוכיח את נוסחת האיבר הכללי, נבדוק את נכונותה עבור . במקרה זה, אכן מתקיים . נניח כעת שמתקיים עבור ספציפי כלשהו ונוכיח שמתקיים . נשים לב שמתקיים: , כאשר השוויון הלפני-אחרון נכון בגלל הנחת האינדוקציה. סכום הסדרה ניתן לחשב את סכום הסדרה עד האיבר ה- (כולל) לפי הנוסחה: הוכחה ממוזער\|שמאל\|150px\|הוכחה ויזואלית לנוסחת הסכום: הבלוקים הדהויים הם שיקוף מסובב של הסדרה החשבונית את הסכום של האיברים הראשונים בסדרה: , ניתן לרשום בשני אופנים: נחבר בהתאמה את האגפים של שני השוויונות האלה, ולאחר שאיברים שווי ערך אך שוני סימן יבטלו זה את זה נקבל: ולכן: כזכור, מצאנו מקודם שמתקיים: , והצבת נתון זה בנוסחת הסכום האחרונה תיתן: נוסחאות נוספות נוסחה לחישוב ההפרש בין סכום האיברים הזוגיים לבין סכום האיברים האי-זוגיים: . הוכחה נתונה סדרה: , כאשר מספר האיברים הוא זוגי והאיבר האחרון הוא (כלומר, יש איברים בסדרה). נחשב את סכום האיברים הזוגיים והאי-זוגיים על פי נוסחת הסכום. יש איברים בסדרה, אז יש איברים שמיקומם זוגי ו- איברים שמקומם אי-זוגי. סכום האיברים הזוגיים: הוא האיבר הראשון בסדרה הזוגית, ומכיוון שהפרש הסדרה הוא , אז ההפרש בין כל שני איברים שמקומם זוגי הוא , ולכן סכום האיברים הזוגיים: . נציב במשוואה המקורית. לאחר פישוט נקבל: . נעשה כך גם עם הסדרה האי-זוגית, ונקבל: . נחסר את המשוואה השנייה מן המשוואה הראשונה, ונקבל: . מכיוון שמספר האיברים המקורי שלנו הוא ואנו מעוניינים בנוסחה עבור סדרה בת איברים, נחלק את ה- במשוואה שהתקבלה בשתיים (נציב במקום ). נקבל: דוגמאות ממוזער\|250px\|הדגמה ציורית של הנוסחה הראשונה (ראו ערך מספר ריבועי) הסכום של הסדרה החשבונית: , בעלת איברים הוא . הסכום של הסדרה החשבונית: , בעלת איברים הוא . ראו גם סדרה הנדסית סדרה כללית טור (מתמטיקה) אינדוקציה מתמטית קישורים חיצוניים חשבונית	2023-02-12T16:30:46
אימפריה	שמאל\|ממוזער\|250px\|האימפריה המונגולית הייתה האימפריה בעלת השטח הרציף הגדול ביותר. אימפריה (מהמילה הלטינית imperium – סמכות עליונה) או קיסרות היא ריבונות פוליטית, למשל מדינה, השולטת על שטחים נרחבים בהם מתגוררות אוכלוסיות השונות מבחינה אתנית ותרבותית ממרכזה השלטוני. הדרך העיקרית בה נוצרות אימפריות היא יציאה של מדינה למסע כיבושים של שכנותיה. כך, למשל, האימפריה הרוסית נוצרה מהשתלטות רוסיה על פולין, סיביר וקרים. דרך אחרת להיוצרות אימפריה היא מסע ימי לגילוי ארצות שקל להשתלט עליהן. כך למשל נוצרו האימפריה הבריטית, האימפריה ההולנדית, האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית. סופן של רוב האימפריות היה התפרקות כתוצאה מסיבות שונות כמו מרידות, סכסוכים פנימיים על נושאים כגון ירושה, התפוררות כלכלית, כיבוש על ידי אימפריות אחרות ולחצים בין-לאומיים. אפשרות אחרת היא מיזוג תרבותי ואתני של האוכלוסיות באימפריה, כך שהאימפריה, ברובה, הופכת למדינה. למרות זאת, כיום ישנה מדינה אחת שעדיין משתמשת במונח אימפריה – יפן. סוגים שונים של אימפריות – הדיקטטורית והמשפטית קיימים שני סוגים עיקרים של אימפריות – אימפריות דיקטטוריות ואימפריות משפטיות. בקבוצה הראשונה נמצאת האימפריה האשורית, ההלניסטית, הקרתגית, המונגולית, הספרדית והרוסית. הקבוצה השנייה הופיעה עם רומא והיא כוללת את רומא, ביזנטיון, העבאסית והעות'מאנית, והבריטית. ההבדל בין שתי הגישות מצוי ביחס השונה שלהן לאזרח האימפריה, לחוק ולמבנה האימפריה עצמו. אימפריה דיקטטורית מתמקדת בהשגת שליטה ותו לא. יכולה להיות לה שאיפה להפצה ולקידום של ציוויליזציה מסוימת (ספרד והקתוליות, אלכסנדר מוקדון והלניזם) אבל מעבר למימוש שאיפות אלו היא לא מנסה לבנות את החברה בצורה משפטית מסודרת. עיקר העניין של האימפריה הוא בכוח של השליט מול נתיניו ומול מעצמות אחרות. אימפריה משפטית לעומת זאת מעוניינת בבניית החברה כעניין אוניברסלי. מטרתה להשליט חוק ולבנות מערכת יחוס כלל חברתית. אימפריה כזאת איננה מחייבת תמיכה בדמוקרטיה אבל יכולה לתמוך בליברליזם ובשוק החופשי (האימפריה הבריטית) או בחוק הכללי (האימפריה הרומית). כך השליטו הבריטים סחר חופשי בכל רחבי האימפריה וכך השליטו העות'מאנים את החוק המוסלמי בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. בדיקה היסטורית של אימפריות מחייבת בדיקה של המטרות של השליטים ומערכות היחסים שהושלטו באימפריה. על פי רוב בראש אימפריה עמד שליט שנשא בתואר קיסר, ומכאן התרגום העברי למונח אימפריה – קיסרות. אך היו גם אימפריות שנשלטו באופן דמוקרטי על ידי ציבור אזרחים, בדרך כלל אזרחי מדינת המוצא של האימפריה שהיוו חלק קטן מכלל האנשים שהיו נתונים לשלטונה. ראו גם רשימת אימפריות אימפריאליזם קישורים חיצוניים *	2024-08-16T06:34:13
גרמניה המזרחית	גרמניה המזרחית (או הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, בגרמנית: Deutsche Demokratische Republik, ובקיצור: DDR) הייתה מדינה היסטורית שהתקיימה בין השנים 1949–1990. בתום מלחמת העולם השנייה נותרה אירופה מחולקת: מזרחה נתון לשליטת ברית המועצות ומערבה מורכב ממדינות עצמאיות. הכוחות הסובייטים לא יצאו מהחלק שכבשו בגרמניה, וכך חולקה גרמניה לשתיים, כאשר בחלק המזרחי שנכבש על ידי ברית המועצות הוקמה מדינה קומוניסטית. גרמניה המזרחית הייתה גרורתה של ברית המועצות והייתה חברה בברית ורשה. בירתה של גרמניה המזרחית הייתה החלק המזרחי של ברלין. הסובייטים שלטו בגרמניה המזרחית ולתושבי מדינה זו לא התאפשר המעבר למערב גרמניה. כחלק מההפרדה בין מזרח העיר למערבה, נבנתה בשנת 1961 חומת ברלין, אשר הפרידה במשך 29 שנה בין ברלין המזרחית למערבית. היסטוריה כיבוש והקמה ימין\|ממוזער\|200px\|חלוקת גרמניה: באדום – גרמניה המזרחית. בכחול – גרמניה המערבית. בצהוב – מערב ברלין הייתה מובלעת של גרמניה המערבית. בסגול – חבל הסאר עם תבוסתה הקרבה של גרמניה הנאצית הוסכם בוועידת יאלטה שנערכה בפברואר 1945 על חלוקתה של גרמניה לארבעה אזורי כיבוש שיוקצו לכל אחת מבעלות הברית העיקריות, שטח הכיבוש של ברית המועצות כלל את מרכז גרמניה (באופן היסטורי השטחים שיהיו מזרח גרמניה היו ידועים כמרכז גרמניה, בעוד שהמונח מזרח גרמניה התייחס לשטחים הגרמנים במזרח שסופחו בתום מלחמת העולם השנייה על ידי ברית המועצות ופולין). למרות האכזריות שהפגינו חיילי הצבא האדום כלפי האוכלוסייה האזרחית בסוף המלחמה, ברית המועצות החלה בשיקום מזרח גרמניה על ידי הזרמת מזון לאוכלוסייה המקומית, אך חלק גדול ממפעלי התעשייה הכבדה הועברו לברית המועצות כפיצויי מלחמה. גולים גרמנים פרו-סובייטים הוחזרו מברית המועצות. הסובייטים כפו איחוד בין המפלגה הקומוניסטית של גרמניה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. כתוצאה מאיחוד זה הוקמה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ששלטה בגרמניה המזרחית עד נפילת הקומוניזם. חודשים ספורים לאחר הקמת גרמניה המערבית, הוקמה ב-7 באוקטובר 1949 הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמנית: Deutsche Demokratische Republik) בשטח הכיבוש הסובייטי. יום זה הפך לחג "יום הרפובליקה" בגרמניה המזרחית. מספר רפורמות קומוניסטיות הונהגו על ידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, התעשייה הולאמה ורוב האדמות שהיו שייכות לאצולה היונקרית הוחרמו. למרות תקוות לאיחוד עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, דחייתה של תוכנית סטלין והתחממות המלחמה הקרה חידדו את ההבדלים בין שתי הגרמניות וסתמו את הגולל על כל תקוות לאיחוד מחדש. צבא העם הלאומי נוסד בשנת 1956 וגרמניה המזרחית הפכה לחברה בברית ורשה. בשנת 1963 הוכרזה המערכת הכלכלית החדשה. חומת ברלין מאז סוף שנות ה-40 התקיים זרם מהגרים קבוע של מזרח גרמנים שערקו למערב גרמניה, תופעת העריקה איימה למוטט את כלכלת מזרח גרמניה. הפתרון של ההנהגה המזרח גרמנית היה בניית חומת ברלין בשנת 1961 שמנעה מאזרחי מזרח גרמניה מעבר חופשי למערב. יחסי חוץ בעלת הברית העיקרית של גרמניה המזרחית הייתה ברית המועצות וכמעט עד סוף עידן הקומוניזם מזרח גרמניה ראתה בברית המועצות מודל לחיקוי. כתוצאה מדוקטרינת הלשטיין, מצאה את עצמה גרמניה המזרחית מבודדת בזירה הבינלאומית, אולם עם חילופי ההנהגה במזרח ומערב גרמניה ואימוץ האוסטפוליטיק על ידי מערב גרמניה, הביאו לשבירת בידודה הבינלאומי של גרמניה המזרחית ולהכרה הדדית בין שתי הגרמניות. גרמניה המזרחית הצטרפה לאו"ם בשנת 1971. נפילת הקומוניזם והאיחוד עם המערב עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות, החלו רוחות חדשות של פתיחות במדינתו ובגוש המזרחי. בתחילה, ניסתה הנהגת מזרח גרמניה להתנגד למדיניות הזאת, אולם מחאות המוניות מצד תושבי מזרח גרמניה והפסקת התמיכה הסובייטית בה אילצו אותה להתפטר. במזרח גרמניה נערכו בחירות חופשיות לראשונה בהיסטוריה שלה. הממשלה שנבחרה הגיעה להסכם לאיחוד גרמניה עם המעצמות הכובשות ומערב גרמניה. ב-3 באוקטובר 1990 הצטרפו חמש המדינות שהרכיבו את מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית חדלה מלהתקיים. פוליטיקה מפלגת השלטון בגרמניה המזרחית הייתה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. אף שמפלגות אחרות הורשו להתקיים בפועל הן היו חסרות כוח ולא התנגדו למדיניות הממשלה. מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ביחד עם מפלגות אחרות התמודדה לפולקסקאמר, הפרלמנט המזרח גרמני כחלק מהחזית הלאומית של גרמניה הדמוקרטית, תוצאות הבחירות שנערכו היו בשליטת המדינה. גרמניה המזרחית הפעילה משטרה חשאית, ה"שטאזי". גוף זה דמה לק.ג.ב. הסובייטי ועבד עמו בשיתוף פעולה הדוק. בתוך שטחי המדינה פעל לאיתור והענשת החותרים תחת השלטון, ומחוץ לשטחי המדינה שתל מרגלים וסוכנים חשאיים. בזמנו נחשב השטאזי אחד מארגוני הביון הטובים בעולם. שלטון מקומי שטחה של גרמניה המזרחית כלל את המדינות הגרמניות של מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, ברלין (מלבד מערב ברלין), סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה, היא חלקה קו גבול עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה והים הבלטי, מערב ברלין הייתה מובלעת של גרמניה המערבית. בשנת 1953 פורקו המדינות שהרכיבו את הרפובליקה ונעשתה חלוקה מחדש של השטחים ל-15 מחוזות. כלכלה גרמניה המזרחית קמה על הריסות גרמניה הנאצית שהפסידה במלחמת העולם השנייה. כיוון שהייתה חלק ממדינות הגוש הקומוניסטי שבשליטת ברית המועצות עברה "סובייטיזציה", שבתחום הכלכלי באה לידי ביטוי בהפיכת הכלכלה לריכוזית שבה המדינה היא הבעלים של כל הנכסים הכלכליים. ב-1946, שנה לאחר שחולקה גרמניה, נעשתה בגרמניה המזרחית רפורמה חקלאית: הולאמו החוות החקלאיות שהיו בבעלות אנשים בתקופה הנאצית ונהיו לרכוש ציבורי (רכוש המדינה). באופן דומה הולאמו גם יתר המגזרים בכלכלה: התעשייה, המסחר, הבנקים, התחבורה וכדומה. השנים הראשונות היו קשות מאוד עקב ההרס הרב לאחר מלחמת העולם השנייה והקריסה הכלכלית שבאה בעקבותיה, וגם בגלל הנטל העצום שברית המועצות הטילה על גרמניה המזרחית; כפיצוי על הנזק הרב שגרמה גרמניה הנאצית לברית המועצות הוטל על גרמניה המזרחית לשלם פיצויים גבוהים מאוד, בצורת סחורות, ציוד תעשייתי, נשק וכדומה. הפיצויים שולמו עד 1954. לאורך שנות ה-50 נמשך השיקום של גרמניה המזרחית אך בעצלתיים ובקצב איטי לעומת גרמניה המערבית. גל המהגרים שהתגבר כל פעם כשהמדינה העלתה את מכסות התפוקה, איים לפגוע ביציבות הכלכלית (כיוון שנוצר מחסור חמור בכוח עבודה משכיל כמו מהנדסים רופאים ומדענים), ולכן ב-1961 הוקמה חומת ברלין. בשנות ה-60 השתפר בצורה משמעותית מצבה הכלכלי לאחר התבססות המערכת הכלכלית במדינה ועמד מגוון גדול יותר של מוצרי צריכה לרשות התושבים. גרמניה המזרחית הייתה לאחת המדינות המתועשות ביותר של הגוש הקומוניסטי, והייתה חברה בקומקון – הברית הכלכלית של מדינות הגוש הקומוניסטי. ענפי התעשייה הראשיים במדינה היו מכונות, כרייה, כימיקלים, הנדסה ותחבורה. מאמצע שנות ה-70 החל להידרדר מצבה הכלכלי של גרמניה המזרחית (כמו כל המדינות של הגוש הקומוניסטי) בגלל חוסר יעילות, ביורוקרטיה מכבידה, חוב חיצוני הולך ותופח ומחסור בחומרי גלם (מכרה הפחם האחרון במדינה נסגר ב-1977). בסוף שנות ה-80 עברה מזרח אירופה שינויים מרחיקי לכת ובהם ליברליזציה כלכלית. גרמניה המזרחית לא עברה זאת עקב התנגדות של אריך הונקר, שליט הרפובליקה באותן שנים. ב-1990 גרמניה המזרחית זנחה את השיטה הכלכלית שלה לטובת איחוד עם גרמניה המערבית. תחבורה ותקשורת שמאל\|ממוזער\|120px\|בול בהוצאת הדואר המזרח גרמני ועליו סמל המדינה גרמניה המזרחית ירשה מערכת תחבורה הרוסה מגרמניה הנאצית. אף על פי שהתחבורה על כלל צורותיה פותחה משמעותית תחת שלטונו של היטלר, חלק גדול ממנה נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, מפעלים לייצור אמצעי תחבורה נלקחו על ידי הסובייטים כפיצויי מלחמה. לאחר הקמתה של המדינה החלה מערכת התחבורה להתפתח בצורה איטית. בשנות ה-60 הושקעו משאבים רבים בפיתוחה של מערכת התחבורה במדינה כחלק מהצמיחה הכלכלית הגבוהה. מחסור במשאבים לתחזוקתה הוביל להידרדרות מערכת התחבורה. חינוך ימין\|ממוזער\|242px\|תעודה מזרח גרמנית עם הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) עברה מערכת החינוך במדינה רפורמה מקיפה שנועדה להתאים את אופי מערכת החינוך לצורכי הכלכלה ואופי המדינה. בשנת 1946, תחת שלטון הכיבוש הסובייטי, הוחלפה שיטת הלימוד התלת-שלבית בשיטה שבה לומדים כל הילדים בבית הספר הפוליטכני 10 שנים, מגיל 6 עד 16. כדי ללמוד במוסד להשכלה גבוהה היו התלמידים חייבים להוסיף וללמוד שנתיים נוספות בבית ספר מקצועי ולאחר מכן באוניברסיטה. עם הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שונתה מערכת החינוך כך שהותאמה לצרכים הכלכליים של המדינה ונלמדו עקרונות הקומוניזם. החינוך במדינה היה חינם. בשנת 1965 נחקק "החוק לחינוך סוציאליסטי אחיד" שחל על הגנים, בתי הספר היסודיים, בתי הספר הפוליטכניים, האוניברסיטאות ושאר מוסדות החינוך. דמוגרפיה ב-1978 מנתה גרמניה המזרחית 16,800,200 אנשים לעומת 17,079,000 ב-1961 ו-18,360,000 ב-1950. אחת הסיבות לירידה משמעותית זו נובעת מהגירה משמעותית בין השנים 1945–1961 (עד שנבנתה חומת ברלין נעו המספרים בין 2.5 ל-3 מיליון מהגרים) ואופייה הסלקטיבי. לאחר המלחמה ועד שנבנתה חומת ברלין (1945–1961) זרם הנכנסים שהיה גם כך קטן יחסית לא היה סלקטיבי, בעוד שזרם היוצאים הורכב ברובו מצעירים בעלי פוטנציאל הבאת צאצאים לעולם. גרמניה המזרחית הייתה מדינה הומוגנית מבחינה אתנית, 99% מאזרחיה היו ממוצא גרמני, המיעוט הגדול ביותר היה הסורבים, עם סלבי שהתגורר בלוסאטיה ומנה 34,000 איש בשנת 1984. המשטר נתן להם אוטונומיה תרבותית ורשות לשמר את שפתם, הסורבית. רשויות גרמניה המזרחית ערכו מפקדי אוכלוסין בשנים 1945, 1946, 1964, 1971 ו-1981. גאוגרפיה תרבות התרבות בגרמניה המזרחית הייתה שילוב של לאומיות גרמנית עם עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי. תחומים שונים של תרבות כמו ספרות, ציור, מוזיקה וקולנוע נשלטו על ידי המדינה ומפלגת האיחוד הסוציאליסטי. השלטונות מנעו כניסת תרבות "מנוונת" ולעומת זאת עודדו תרבות "אנטי-פשיסטית" וקומוניסטית. התרבות שימשה במידה רבה ככלי של המדינה להפיץ את האידאולוגיה הסוציאליסטית והקומוניסטית ופחות לביטוי האישי. היחסים עם ישראל מגעים ראשונים בין נציגים של ברלין המזרחית לנציגי היישוב העברי בארץ ישראל התקיימו כבר באפריל 1948, כאשר גרמניה המזרחית עדיין הייתה אזור כיבוש סובייטי. בסוף אפריל החליטה ההנהגה הפוליטית באזור הכיבוש שלא לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית. בסוף אוקטובר 1949, וילהלם פיק, הנשיא הראשון של גרמניה המזרחית, פנה אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית והכיר באשמת הגרמנים בפשעים נגד העם היהודי. ב-1950 התקיימו מגעים רשמיים ראשונים בין ישראל וגרמניה המזרחית לגבי כינון יחסים בין שתי המדינות. אולם ישראל סירבה להמשיך במשא ומתן על יחסים דיפלומטיים לפני שגרמניה המזרחית תכיר בפניה רשמית באחריות לשואה, ואילו גרמניה המזרחית דרשה קודם כל שישראל תכיר בקיומה. ב-1951 ניסתה ישראל להפעיל לחץ בינלאומי לחייב את גרמניה המזרחית להסכים לשלם פיצויים. ב-1952 נחתם הסכם לוקסמבורג, בו התחייבה גרמניה המערבית לשלם לישראל שילומים, כאשר שליש מסך כל הפיצויים אמורה הייתה לשלם גרמניה המזרחית, אולם הוא מעולם לא שולם על ידה. לטענת המשטר, פשעי הנאצים בוצעו לפני הקמת המדינה המזרח-גרמנית ובמדינה זו אין נאצים. גרמניה המזרחית סירבה לשלם פיצויים לקורבנות השואה. מפלגת המשטר של גרמניה המזרחית נקטה בעמדה סטליניסטית רשמית, שכללה ערבוב של אנטישמיות ואנטי-ציונות. ב-1953 אימצה הנהגת המפלגה מסמך שקבע כי "לתנועה הציונית אין דבר משותף עם מטרות ההומניות והאנושיות האמתיות. היא נשלטת, מוטה ומקבלת פקודות מהאימפריאליזם האמריקאי ומשרתת לחלוטין את מטרותיו ואת מטרות הקפיטליזם היהודי". ברחבי המדינה החל גל טיהורים נגד יהודים ומשפט ראווה נגד בכירי המפלגה היהודים נמנע רק בשל מותו של סטלין ב-1953. גרמניה המזרחית קיימה קשרי מסחר ותרבות רופפים מאוד עם ישראל בתחילת שנות ה-50. יחסים אלו התקררו לאורך שנות ה-50, כחלק מהתקררות יחסי הגוש הקומוניסטי עם ישראל, עד שנפסקו לגמרי עקב חוסר נכונותה של גרמניה המזרחית להכיר באחריות לשואה. מדיניותה הרשמית גרסה כי השואה אמנם התקיימה בשטחה של גרמניה אך טענה כי לעם הגרמני אין כל חלק בה וכי את השואה ביצעו קפיטליסטים ופשיסטים (הכוונה גם לנאצים). ב-1956 דרש שר החוץ המזרח-גרמני לותאר בולץ, כי ממשלת גרמניה המערבית תפסיק להעביר לישראל משאבים, במסגרת של מה שמכונה "פיצויים ליהודים" ותפנה את המשאבים הללו לתשלומים לממשלת מצרים כדי לפצות אותה, על מה שכינה בולץ, התוקפנות הישראלית של "מלחמת סיני". למשפט אייכמן ב-1961 שלחה התקשורת המזרח-גרמנית שלושה עיתונאים יהודים ניצולי השואה כדי לסקר את המשפט ואלה ניצלו את ההזדמנות כדי לדווח למפלגה על המתרחש בישראל. ב-12 במאי 1965 כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה המערבית. למחרת פרסמה ממשלת מזרח גרמניה הודעת גינוי לשיתוף הפעולה "בין החוגים השולטים בישראל והכוחות האימפריאליסטיים והנאו-קולוניאליסטיים במערב גרמניה". גרמניה המזרחית הייתה חלק מהגוש הקומוניסטי, אולם הייתה המדינה היחידה בו שלא קשרה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת בזמן שהייתה הראשונה בו שהכירה באש"ף. ערב מלחמת ששת הימים, התייחסה התקשורת המזרח-גרמנית אל ההכנות הצבאיות של מצרים, סוריה וירדן כאל צעדים הגנתיים בלבד. לאחר המתקפה המקדימה של ישראל, פרסמה ב-7 ביוני מועצת השרים של גרמניה המזרחית הודעה רשמית על "התוקפנות הישראלית נגד מדינות ערב". מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה, נותקו כליל יחסיהן של מדינות הגוש הסובייטי עם ישראל. בספטמבר 1967 פרסם משרד הכלכלה הוראה לכבד את החרם הערבי על ישראל. גרמניה המזרחית הובילה את ההכרה של הגוש המזרחי באש"ף ובאוגוסט 1973 נפתח בברלין המשרד הראשון של הארגון באירופה. במלחמת יום הכיפורים ב-1973, אימץ המשטר מדיניות אנטי-ישראלית. במבצע חשאי שיגרה גרמניה המזרחית מטוסי קרב ואנשי צוות כדי לסייע לסוריה. ב-1975 תמכה בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שהגדירה את הציונות כ"סוג של גזענות". ב-1976 נאסר רשמית בגרמניה המזרחית על כל פעולת סחר עם ישראל. לאחר 1985 היה שינוי בעמדה המזרח גרמנית ואיתות לכיוון נורמליזציה עם ישראל, בין השאר בגלל רוח השינוי שהביא איתו מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. בסוף ינואר 1989 ביקר שר הדתות קורט לופלר ביקור רשמי בישראל. גרמניה המזרחית מעולם לא הכירה במדינת ישראל, אולם במשך כל שנות קיומה שמרה על קשרים הדוקים עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הקהילה היהודית בגרמניה המזרחית הייתה קהילה יהודית של כמה אלפי איש, רובם ניצולי שואה קשישים, רוב הקהילה התגוררה בברלין. הקהילה נהנתה מחופש פולחן והייתה מאוגדת ב"איחוד הקהילות היהודיות של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (גרמנית: Verband der Jüdischen Gemeinden in der DDR). ראו גם ולטר אולבריכט גרמניה המערבית לקריאה נוספת פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 – 9 בנובמבר 1989, (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תל אביב תשס"ט, 2008. אנה פאנדר, שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:המאה ה-20 קטגוריה:מדינות לשעבר החברות באומות המאוחדות גרמניה המזרחית קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949 קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1990	2024-08-08T04:51:05
גרמניה המערבית	ימין\|ממוזער\|200px\|חלוקת גרמניה: באדום – גרמניה המזרחית. בכחול – גרמניה המערבית. בצהוב – מערב ברלין הייתה מובלעת של גרמניה המערבית. בסגול – חבל הסאר גרמניה המערבית (או הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בגרמנית: Bundesrepublik Deutschland) הייתה מדינה היסטורית שהתקיימה בשנים 1949–1990. בתום מלחמת העולם השנייה נותרה אירופה מחולקת: מזרחה היה נתון לשליטת ברית המועצות, ומערבה היה נתון לשליטת בריטניה, צרפת וארצות הברית. הכוחות הסובייטים לא יצאו מהחלק שכבשו בגרמניה, וכך חולקו גרמניה וברלין לשניים, ובחלק המזרחי, שנכבש על ידי ברית המועצות הוקמה מדינה קומוניסטית. ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין. בעקבות אירוע זה התרחשה סדרת אירועים שבעטיים גרמניה המזרחית לא יכלה להמשיך להתקיים ולמעשה הובלעה לשטחי גרמניה המערבית. מאז קיימת גרמניה כפי שהיא מוכרת כיום. הרפובליקה הפדרלית של גרמניה הורכבה מ-11 מדינות שנוצרו מתוך אזורי הכיבוש המערביים שהיו בשליטת ארצות הברית, בריטניה וצרפת. העיר בּוֹן הייתה עיר הבירה של גרמניה המערבית. פיצול גרמניה לשני חלקים סימל את חלוקת אירופה לגוש המזרחי והגוש המערבי (בדומה למדינות מחולקות אחרות כמו צפון וייטנאם וודרום וייטנאם או קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית). התרבות של גרמניה המערבית הושפעה רבות מהתרבות באירופה המערבית ובצפון אמריקה של אותה תקופה. הדבר ניכר בסופו של דבר בהבדלים משמעותיים שניתן היה לראות בתרבות המדינות לאחר 40 שנות הפרדה. הן בגרמניה המזרחית והן בגרמניה המערבית עקבו אחר שבילים מסורתיים של התרבות הגרמנית הישנה, אך בכל צד התרבות הגרמנית התפתחה במנותק, המערב בהשפעת הגוש הקפיטליסטי והמזרח בהשפעת הגוש הקומוניסטי. היסטוריה 334x334px\|ימין\|ממוזער\|אזורי הכיבוש בגרמניה, 1947 לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, מנהיגי ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה (סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל; בהתאמה) ערכו את ועידת יאלטה, שנועדה למצוא פתרון לבעיית חלוקת השטחים ואזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות. בוועידה סוכם כי גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש – צרפת, בריטניה וארצות הברית במערב וברית המועצות במזרח. עוד הוסכם לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור בה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בינלאומי; בוועידה לא הייתה כל כוונה לפצל את גרמניה, אלא לייעד את אזורי הממשל של בעלות הברית. שטחים גרמניים לשעבר ממזרח הנהרות אודר ונייסה הושמו תחת הממשלה הפולנית, ומיליוני גרמנים גורשו משם במטרה להחליפם בפולנים. בשנים 1946 – 1949 שלושת אזורי הכיבוש הראשונים מוזגו בהדרגה: הבריטיים, האמריקאיים והצרפתיים. במקביל, הוקמו מדינות חדשות באזורי הכיבוש שכן בעידן הנאצי המדינות הואחדו. ב-1949, עם החמרתה של המלחמה הקרה, שתי המדינות הגרמניות שהיו כבושות בידי בעלות הברית, נודעו בעולם בתור גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית. הקמת הרפובליקה הפדרלית עם כישלון כינוס שרי החוץ בלונדון בדצמבר 1947 הפכה התהום שבין בעלות הברית המערביות וברית המועצות לבלתי ניתנת לגישור. בחודשים פברואר ומרץ 1948 התנהל בלונדון "כינוס שש המעצמות" בהשתתפות ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, אשר דן בהקמת מדינה מערב-גרמנית ובהקמת ברית בריסל, שמטרתו שמירת האינטרסים המערביים אל מול שאפתנותה של ברית המועצות. במחאה על החלטות הכינוס פרש הנציג הסובייטי ב-20 במרץ מוועדת הפיקוח של בעלות הברית, וזו באה למעשה אל קיצה. במרץ 1948 החל לודוויג ארהרד את הקריירה שלו כראש המנהלה הכלכלית של האזור המשותף הבריטי-אמריקני. באותו החודש הוקם גם "בנק הארצות הגרמניות", לימים הבנק הפדרלי של גרמניה. עם הרפורמה במטבע ב-20 ביוני 1948, שבה השתתפה גם מערב ברלין, החל מסתמן "הנס הכלכלי" הגרמני, אשר ביחד עם השקתו של המרק הגרמני (D-Mark) הביא להיעלמותו ההדרגתית של השוק השחור. ב-24 ביוני 1948 הטילה ברית המועצות את הסגר על ברלין, ובתגובה חנכו בעלות הברית המערביות ב-26 ביוני את הרכבת האווירית לברלין. ב-1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. בתגובה התכנסו ראשי מדינות-המחוז וניסחו את החלטות קובלנץ, לפיהן חבריה של אספה מכוננת ייבחרו מתוך בתי הנבחרים של מדינות-המחוז ולא במישרין. בין ה-10 באוגוסט ל-23 באוגוסט 1948 הכין "כנס החוקה בהרנכימזה" את האספה המכוננת. ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנכללה באזור כיבוש הבריטי) וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. מול מנסחי החוקה עמדה קריסת רפובליקת ויימר והצורך להגן על הרפובליקה החדשה מאפשרות קריסה נוספת. באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור". ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. ב-10 במאי נדונה שאלת בירת גרמניה, והוכרעה לטובת בון. המועמדות האחרות היו קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. ב-12 במאי הסירה ברית המועצות את המצור על ברלין. החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז בלא שנערך משאל עם. בין מדינות המחוז הייתה מחלוקת עמוקה על אופן הריכוז השלטוני, ובהשפעת בעלות הברית נקבעה שיטה פדרלית. עם זאת, בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר פדרליזם חזר יותר בנוסח החוקה (בוואריה אף שאפה לקבלת אוטונומיה), ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. רק בשנת 1961 קיבל הבונדסטאג אחוז חסימה של 5%. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, 24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. פוליטיקה לאורך השנים החיים הפוליטיים בגרמניה המערבית היו יציבים ומסודרים. בתחילה תקופת קונראד אדנאואר (1949–1963) אשר הוחלף על ידי לודוויג ארהארד (1966–1963) אשר בתורו הוחלף על ידי קורט קיזינגר (1969–1966). כל הממשלות בשנים 1949–1966 הורכבו על ידי מפלגת ה-CDU ומפלגת האחות שלה ה-CSU, לעיתים לבדן ולעיתים בקואליציה משותפת עם מפלגת ה-FDP או בשותפות עם מפלגות ימין אחרות. ה"קואלציה הגדולה" של קורט קיזינגר בשנים 1969–1966) הייתה שותפות של שתי המפלגות הגדולות בגרמניה המערבית ה-CDU וה-CSU, לבין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ה-SPD. קואליציה זו הניבה למפלגות השלטון רוב של שני שלישים מן קולות הבוחרים, רוב אשר נתן להן מעמד של הנהגת חירום, ואפשר להן לבצע שינויים בזכויות חוקתיות בסיסיות, כגון חוק שנוי במחלוקת אשר מגביל את חופש התנועה במקרה של מצב חירום במדינה. במקביל להעברתם של חוקים אלו החלה התנגדות עזה להם בציבור, במיוחד במפלגת ה-FDP, בקרב הסטודנטים ומחאתם העולה מרד הסטודנטים בגרמניה, קבוצה אשר כינתה עצמה "Notstand der Demokratie" פירוש: דמוקרטיה במצב חירום) ובאיגודים המקצועיים. הפגנות ומחאות החלו להתרבות כאשר בשיאן נורה בראשו סטודנט על ידי שוטר בשנת 1967. העיתונות ובמיוחד הצהובון בילד צייטונג השיקו קמפיין נרחב נגד המפגינים ובשנת 1968 אירע ניסיון התנקשות באחד ממנהיגי איגוד הסטודנטים הסוציאליסטיים הגרמנים רודי דוצ'קה. בניסיון להתמודד עם העבר הנאצי הפכו בשנות ה-60 הסביבתנות והאנטי לאומיות לערכי יסוד בקרב אנשי השמאל בגרמניה המערבית. כתוצאה מכך, בשנת 1979 השיגו הירוקים חמישה אחוזים מן קולות הבוחרים, המינימום הנדרש על מנת להיכנס לפרלמנט במדינת ברמן, ועם הקמתה של המפלגה הלאומית בשנת 1980 התפתחה אחת התנועות הירוקות המוצלחות מבחינה פוליטית בעולם. בבחירות 1969 זכתה מפלגת ה-SPD במספיק קולות כדי להקים ממשלת קואליציה יחד עם מפלגת ה-FDP. מנהיג מפלגת ה-SPD הקנצלר וילי ברנדט נשאר בתפקיד ראש המדינה עד להתפטרותו במאי 1974, על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום, שנחשד במכירת סודות מדינה לגורמים שונים בגרמניה המזרחית. מחליפו בתפקיד היה שר האוצר הלמוט שמידט (SPD) אשר הקים ממשלה חדשה והמשיך את קואליציית מפלגות SPD\FDP. שמידט, אשר היה תומך נלהב של הקהילה האירופית (EC) והברית האטלנטית, הדגיש את מחויבותו ל"איחוד הפוליטי של אירופה בשיתוף עם ארצות הברית" כהגדרתו. כיהן כקנצלר גרמניה המערבית החל משנת 1974 עד לשנת 1982. במהלך סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 החלו להשתנות השקפות עולמן של מפלגות ה-SPD וה-FDP. באוקטובר 1982 מפלגת ה-FDP חברה למפלגות CDU\CSU כדי לבחור את הלמוט קוהל יו"ר מפלגת ה-CDU לתפקיד הקנצלר על ידי הצבעת אי אמון בממשלה. בבחירות הכלליות שנערכו במרץ 1983 השיג קוהל רוב איתן הן לממשלה והן למפלגת ה-CDU. מפלגות ה-CDU/CSU כמעט והשיגו רוב מוחלט בבונדסטאג למעט מפלגת הירוקים אשר השיגה 5.6 אחוזים מן הקולות. בינואר 1987 ממשלת קוהל נבחרה שוב, אך מפלגת ה-FDP ומפלגת הירוקים השיגו קולות נוספים והתרחבו על חשבונן של המפלגות הגדולות. תרבות אחד ממאפיני התרבות החזקים שהתפתחו בגרמניה המערבית היה פיתוח הכדורגל והשקעה בענף ספורט זה. השקעה זו הגיעה לשיאה ב-1974, אשר בה אירחה המדינה את גביע העולם בכדורגל וזכתה בו עם ניצחון בגמר על נבחרת הולנד 2-1. באופן כללי הושפעה התרבות בגרמניה המערבית רבות מהתרבות באירופה המערבית ובצפון אמריקה. בעוד שבגרמניה המזרחית התרבות הושפעה מהתרבות הסובייטית המזרחית, גרמניה המערבית הלכה בדרך המערב. הדבר ניכר בסופו של דבר בהבדלים משמעותיים שניתן היה לראות בתרבות המדינות לאחר 40 שנה של הפרדה. אוכלוסייה שנהאוכלוסייה באלפים 1990 63,726 1989 62,679 1985 61,020 1980 61,658 1975 61,645 1970 61,001 1965 59,297 1960 55,958 1955 53,518 1950 50,958 ראו גם גרמניה המזרחית חלוקת גרמניה 9 בנובמבר המלחמה הקרה מר גורבצ'וב, הפל חומה זו! קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:המאה ה-20 קטגוריה:פדרציות לשעבר קטגוריה:מדינות לשעבר בתקופת המלחמה הקרה קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949	2024-06-07T22:41:43
המניפסט הקומוניסטי	המניפסט הקומוניסטי (בגרמנית: Manifest der Kommunistischen Partei, במקור: "מניפסט של המפלגה הקומוניסטית") הוא מנשר (מניפסט) שכולל את מצע "הליגה הקומוניסטית", שפעלה בין 1848–1852. על אף שפרידריך אנגלס מוזכר ככותב-שותף של המסמך, שורה של ראיות היסטוריות וטקסטואליות, ואף עדותו של אנגלס עצמו, הראו כי הטקסט נכתב בעיקרו בידי קרל מרקס. המניפסט פורסם לראשונה בגרמנית ב-21 בפברואר 1848 בלונדון, ותורגם אחר כך לעשרות שפות נוספות. הוא הפך לטקסט המכונן של הקומוניזם בעולם כולו, וזכה להשפעה עצומה על התיאוריה, האידאולוגיה והפוליטיקה הסוציאליסטית והקומוניסטית במאות ה-19 וה-20. המניפסט מורכב מפסקת פתיחה ומארבעה פרקים. שני הראשונים הם החשובים שבהם. הפרק הראשון, שכותרתו "בורגנים ופרולטרים" הוא בעיקרו מבוא היסטורי. בחלקו הראשון מתוארת עליית הקפיטליזם המתועש המודרני ומעמד בעלי ההון (הנקראים במניפסט "בורגנות" ו"בורגנים"). כפועל יוצא מהתפתחות הבורגנות נוצר מעמד העובדים השכירים, המכונה בידי מרקס "הפרולטריון". לקראת סוף הפרק מתוארת התגבשותו העצמית של הפרולטריון, חתירתו להכרה-עצמית ולהתאגדות, ומאבקו בבורגנות, עד לשלב שבו יחולל הפרולטריון מהפכה פוליטית. הפרק השני, הנקרא "פרולטרים וקומוניסטים", מציג את עקרונות הקומוניזם, בעיקר מתוך פולמוס עם טענות הבורגנות. הפרק מציג את שאיפתם של הקומוניסטים לביטול הקניין הפרטי (באמצעי הייצור). לקראת סוף הפרק מתוארים הצעדים המשוערים שבהם יאחז הפרולטריון לאחר המהפכה, על מנת להביא לביטול הדרגתי של הסדר הקפיטליסטי. הפסקה החותמת את הפרק מתארת חזון עתידי של חברה נטולת מעמדות שבה "ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל". כתיבתו של המניפסט טיוטות מוקדמות של המניפסט הקומוניסטי נוצרו החל מיוני 1847, כחלק מניסיון להגדיר את החברות ב'ברית הקומוניסטים' - התארגנות מחתרתית של בעלי מלאכה גרמנים גולים שחיפשו להיות חלק ממסגרת רעיונית רדיקלית. מטרת הברית הייתה "הפלת הבורגנות, שלטון הפרולטריון, חיסול החברה הישנה המושתתת על ניגודי מעמדות, וייסוד חברה חדשה ללא מעמדות וללא קניין פרטי". בוועידה השנייה של הברית, שנערכה בנובמבר-דצמבר 1847, התקבלו המטרות באופן רשמי, ומרקס ואנגלס, אשר מילאו תפקיד דומיננטי בדיונים, קיבלו על עצמם את המטלה לחבר מניפסט חדש שיבהיר את מטרות הברית ושאיפותיה. אף שהשניים כתבו טיוטות שונות, והמסמך מייצג את השקפותיהם המשותפות, הרי שהמסמך הסופי נכתב כמעט בוודאות בידי מרקס, שהגיש אותו תחת לחץ "המועד האחרון" מצד הוועד הפועל של הברית, אחרי איחור ניכר. המסמך הסופי נשא את השם "מניפסט המפלגה הקומוניסטית", ויצא לאור בפברואר 1848. מזלה ההיסטורי של החוברת הצנועה בת העשרים ושלושה עמודים, היה, כי פחות משבועיים לפני פרוץ מהפכות 1848 היא כבר יצאה ממכבש הדפוס. המהדורה הראשונה הופיעה בגרמנית בלבד, ולפיכך נפוצה בעיקר בערים הגרמניות בהן פרצה התקוממות. בתוך כמה חודשים הודפסה המהדורה הראשונה עוד שלוש פעמים, ואף תוקנה במאי 1848. עם כישלון ניסיונות המהפכה, נעלמו עותקי המניפסט והפכו לנדירים ביותר, בד בבד עם הטלת האיסור על פעילות סוציאליסטית במדינות הגרמניות. ב-1849, כאשר התיישב מרקס לגלותו הארוכה בלונדון, הוא הוציא מחדש את החלק השלישי של המניפסט בכתב העת שלו, שזכה באותו זמן לתפוצה שולית ביותר. תוכנו של המניפסט הקדמה המניפסט הקומוניסטי נפתח (ובמהדורות אחרות גם מסתיים) בקריאת הקרב המגדירה את מטרתו העיקרית: "פועלי כל העולם, התאחדו!". הקומוניזם, טוענים מרקס ואנגלס, הוא "רוח בלהות הרודפת את אירופה" - תנועה מהפכנית ללא ארץ ולאום שהוכרה כ"מעצמה" על ידי כל הכוחות הבולטים באירופה. עתה (1848) סבורים הכותבים כי בשלה השעה לניצחונה. בורגנים ופרולטארים "דברי־ימיה של החברה כולה עד כה", טוענים מרקס ואנגלס, "הם דברי־ימיה של מלחמת מעמדות". מאז ומתמיד הייתה ההיסטוריה סיפורו של מאבק נצחי בין מדכאים למדוכאים, בין מנצלים למנוצלים, מאבק לחיים ולמוות המסתיים בכל פעם בתמורה מהפכנית בחברה - או בכליונם של הנאבקים. עליית הבורגנות שמאל\|ממוזער\|250px\|עמוד מכתב היד של המניפסט הקומוניסטי החברה המודרנית, טוענים השניים, מורכבת משני מעמדות עיקריים הניצבים זה כנגד זה: הבורגנות והפרולטריון. הבורגנות, ששורשיה בצמיתים ובזעיר-הבורגנים שבערים הראשונות, פיתחה את סחר החליפין בדרכי הים, ובסיועו צברה תנופה שלא נודעה כמותה. במקביל פוררה הבורגנות את השיטה הפיאודלית ודחקה את רגלי אומני הגילדות. בהמשך "השווקים המשיכו להתרחב בלי הרף, ובלי הרף גדל הביקוש", וכך נוצרו התעשייה המודרנית ועימה התעשיינים הגדולים - הבורגנים המודרניים. קיומה של הבורגנות, לטענת מרקס ואנגלס, כרוך בגרימת שינויים ללא הרף ביחסי הייצור וביחסים החברתיים - קיומה הוא מהפכה מתמדת של החברה, אי יציבות תמידית, ותנועה מתמדת. הצורך בשיווק גדל ומתרחב ובגללו נדחפת הבורגנות להרחבת הייצור והצריכה, כשהיא מנתצת אגב כך את ההיבדלות, את ההסתפקות במה שמספקת לעצמה כל מדינה ממשאביה-היא, ואת רעיון הלאום בכללותו. פיתוח תמידי זה של אמצעי הייצור, והמהפכה המתמדת שהבורגנות מחוללת, מושכים "לתוך מעגל הציוויליזציה גם את האומות הברבריות ביותר. המחירים הזולים של סחורותיה הם הארטילריה הכבדה המקעקעת את כל חומות-סין עד היסוד, שמכניעה את שנאת-הזרים העקשנית ביותר של הברברים"; המחירים הזולים גורמים לכך שחלק ניכר מהאוכלוסייה שחי ב"בערות של חיי הכפר" - נגאל ממנה. אם אומות אלו אינן רוצות לעבור מן העולם, הם טוענים, חייבות אף הן לאמץ את הציוויליזציה ולהפוך לבורגניות. היינו, הבורגנות "יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה". צמיחת הפרולטריון מרקס ואנגלס ראו בפועלה של הבורגנות סוג של "מעשה כשפים", ולסברתם באותה עת (כלומר באמצע המאה ה-19) הפכה הבורגנות למעין "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". משברי המסחר המתחוללים תדיר מעידים כי לאנושות יש "ציוויליזציה למעלה מן המידה, אמצעי-מחייה למעלה מן המידה, תעשייה למעלה מן המידה, מסחר למעלה מן המידה". הבורגנות מצליחה להתגבר על בעיות אלו באמצעות "השמדתם ההכרחית של כוחות ייצור למכביר", ועל ידי כיבוש שווקים חדשים והגברת ניצול השווקים הישנים. אלא שתוצאת אלו היא רק הכנת "משברים כוללים יותר ועצומים יותר" בהמשך, שכוחה לבולמם מתמעט. כלי הנשק שבהם השתמשה הבורגנות בעבר כדי להדביר את הפיאודליזם פונים כעת נגדה: הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרני החי על עבודת הייצור, נברא על ידי הבורגנות עצמה כדי לשרת את הייצור הבורגני, אך "עם התרחבות מערכת המכונות ועם חלוקת העבודה" הוא הפך מעין "תוספת למכונה, שאין תובעים ממנה אלא תנועת-היד הפשוטה ביותר, החדגונית ביותר". שכר הפועל מצטמצם לכדי אמצעי המחיה הנחוץ לו לכלכלתו ולהעמדת צאצאיו, אך ככל שממשיכה התפתחות הבורגנות שכרו מתמעט ושעות עבודתו מתמשכות והופכות קשות יותר. לפרולטריון זה, החי בדלות הולכת וגוברת, מצטרפות "שכבות הביניים הזעירות... בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים החוכרים, האומנים והאיכרים — כל המעמדות הללו יורדים לשורות הפרולטריון", ומעצימים את שורותיו עוד ועוד. גודלו ההולך ורב ועוניו ההולך ומתעצם של מעמד הפועלים - הפרולטריון, דוחפים אותו להילחם כדי לשרוד. מלחמה זו מתחילה במאבק באמצעי הייצור עצמם: בסחורות הבאות מעבר לים, ובמכונות הייצור, בתקווה נואשת וכוזבת להשיב את "מעמד הפועל מימי הביניים לזה שאבד ואיננו עוד". ברם, מאבקים אלה אין להם תוחלת, וגם אם הפרולטריון נוחל הצלחות בקרבות אלה, ניצחונותיהם דלים וארעיים. יחד עם זה, תוצאה חשובה וארוכת טווח יותר שלהם, היא התגבשותו ההדרגתית של הפרולטריון למעמד, לכוח פוליטי ולמפלגה. בכך הוא מסתייע כל הזמן בבורגנות עצמה, "שלשם השגת מטרותיה הפוליטיות, היא אנוסה ועדיין מסוגלת להניע את הפרולטריון". הבורגנות מגייסת את הפרולטריון ומבקשת את עזרתו במאבקה באויביה - בעלי הקרקעות, שרידי המלוכנים, בורגנים שאינם תעשיינים ובורגנים זעירים - ובכך "היא עצמה נותנת אפוא בידי הפרולטריון את יסודות השכלתה שלה, כלומר - נשק נגד עצמה." נפילת הבורגנות בשלב האחרון, כאשר מלחמת המעמדות מתקרבת לשלב ההכרעה, ישנה התפוררות בתוך המעמד השליט וחלק קטן ממנו מצטרף למעמד המהפכני, כשבולטים בתוכו "האידאולוגים הבורגנים, שהגיעו לכדי הבנת התאוריה של כל התנועה ההיסטורית", אליבא דמרקס, אנגלס ובני בריתם. המעמדות האחרים מלבד הפרולטריון, טוענים מרקס ואנגלס, אינם מהפכניים באמת ואין לצפות מהם לתרומה למהפכה. איש המעמד הבינוני, בעל התעשייה הזעירה, הסוחר הקטן, בעל המלאכה והאיכר - נלחמים בבורגנות כדי לשמר עצמם מכיליון, ולכן הם שמרנים וריאקציוניים מטבעם. ה"לומפנפרוליטריון" ("פרולטריון האשפתות") נקלע לעיתים למאבק פרולטרי אך מטבעו הוא "נוטה יותר למכור עצמו לנכלים ריאקציוניים". רק מן הפרולטריון עצמו, האמיתי, יש תקווה למהפכה. כדי להבטיח עצמו מגורלם המר של כל המעמדות הקודמים, שאחרי כיבוש השלטון ניסו להבטיח את מעמדם על ידי שיעבוד כל החברה למתווה "יחסי הייצור" שלהם, על הפרולטריון לחסל את יחסי הייצור ואופן הרכישה הקיים. כלומר, להשמיד את הבורגנות ולחסל את הקניין הפרטי. פעולה זו, לגרסת הכותבים, אינה רק נדרשת, היא גם הכרחית: התקדמות התעשייה הבורגנית מובילה ל"אביונות גדלה ומתפשטת" באוכלוסייה, ויוצרת מעגלי קסמים של משברים חוזרים ונשנים ועוני גדל - המובילים לצמיחת התודעה הפרולטרית ולהתקדמות לעבר המהפכה. סיכומו של דבר, לטענתם, הוא כי "כליונה של הבורגנות וניצחונו של הפרולטריון - משניהם כאחד אין מפלט." פרולטרים וקומוניסטים מטרת כל המפלגות הקומוניסטיות בכל המדינות, לדעת מרקס ואנגלס, היא לעצב את הפרולטריון עד שיהפוך למעמד, למגר את שלטון הבורגנות ולכבוש את השלטון הפוליטי למען הפרולטריון. היינו, תפקידן לשמש לסיוע ולזירוז בתהליך ההיסטורי ההכרחי שיתרחש ממילא. ביטול הקניין הפרטי האמצעי העיקרי להשגת המהפכה הקומוניסטית הוא "ביטול הקניין הפרטי". ביחס לבורגנות הזעירה ולאיכרים, אין כלל צורך לטרוח לעשות זאת, כי התפתחותה של התעשייה גורמת להפיכתם לנטולי קניין ממילא, היא "ביטלה ומבטלת אותו יום-יום". אשר ל"קניין הפרטי המודרני" שלא יתבטל באופן כזה - הוא ממילא אינו שייך לבעליו, שכן הוא נוצר באמצעות "פעולתם המשותפת של כל חלקי החברה" ועל כן שייך לחברה כולה. הבעלות עליו היא רק שיקוף של יחסי הכוח בחברה. כנגד הטענה העולה, כך הכותבים, כי עם ביטול הקניין "תחדל כל פעולה, והעצלות תשתלט בכל", התשובה היא על דרך ההיקש. אם אכן ביטול הקניין היה מוביל למצב כזה "צריכה הייתה החברה הבורגנית לעבור מן העולם מכבר מחמת העצלות; שהרי העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים." בניין העל האשלייתי שגיאת הבורגנים, טוענים הכותבים, היא שהם מודדים מונחים כמו קניין, חירות, השכלה, משפט, וכו' באמת המידה של ההשקפה הבורגנית. הדמוקרטיה המערבית, על חוקי הקניין והחירות שביסודה, אינה בעיני מרקס ואנגלס אלא שיקוף האינטרס המעמדי של הבורגנות "שנתעלה לדרגת חוק". למעשה, הדמוקרטיה או החירות אינן אלא אשליה שנוצרה על ידי הבורגנות כדי לסייע בשלטונה, ואין להם חשיבות ממשית. גם על "המשפחה הבורגנית" צריך לעלות הכורת, גורסים הכותבים. הקשר בין הורים לילדים מעורר בהם שאט-נפש וצריך להתבטל. במקום חינוך ביתי צריך להיות "חינוך חברתי". הנישואים הבורגניים בעיניהם אינם אלא זנות בלתי רשמית "שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שהם מתכוונים להנהיג... שיתוף רשמי, גלוי [בנשים]". באותו אופן עתידות גם האומות והדתות להתבטל או לכל הפחות להפוך חסרות משמעות, שכן אלו הן "אידאות" שאין להן משמעות ממשית אלא כביטוי ליחסי היצור בין המעמדות. ברגע שיתבטל ניגוד המעמדות, תתבטל מאליה גם הסיבה לקיומן של אומות או דתות. הפרוגרמה הקומוניסטית השלב הראשון במהפכת הפועלים, טוענים הכותבים, הוא כיבוש השלטון במדינה הקפיטלסטית. שלטון זה יפעל בדרכים שונות ממדינה למדינה, אך בכל המקרים יחולל את השינויים הבאים: הפקעת הקרקעות לטובת המדינה ושימוש בהכנסות הרנטה שלהן לכיסוי הוצאות המדינה. כינון מס פרוגרסיבי גבוה. ביטול זכות הירושה. החרמת נכסיהם של כל המהגרים והמורדים (היינו, הלאמת רכוש בהתאם לשיקוליה של המדינה). הלאמת הבנקים הפרטיים וכינון בנק לאומי שיהיה לו מונופול מוחלט. ריכוז עסקי התחבורה בידי המדינה. העצמת בתי חרושת וייצור ממשלתי, תוכנית כפויה לעיבוד אדמה. חובת עבודה שווה לכל, הקמת גדודי עבודה. איחוד החקלאות והתעשייה בשאיפה לבטל את ההבדל בין עיר לכפר. חינוך חינם לכל הילדים, ביטול עבודת ילדים בצורתה הקיימת, איחוד חינוך עם הייצור החומרי. מטרת אמצעים אלו היא להפוך את כל האזרחים לבעלי מעמד אחד, מה שיביא לביטול ההבדלים והניגוד המעמדי ומתוך כך יחדל השלטון להפוך כלי פוליטי בידי מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר. המהפכה תוביל לשנוי ביחסים בין תושבי המדינה. ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית בפרק זה של המניפסט מגנים הכותבים ומצביעים על הפגמים הטמונים בכל סוגי הסוציאליזם השונים מזה שהם דוגלים בו: הסוציאליזם הפיאודלי נדחה, בטענה שאינו אלא כמיהה נואלת לעידן שחלף מן העולם ועיקרו אשליה אוטופית. הסוציאליזם הזעיר-בורגני, שדוברו העיקרי הוא סיסמונדי, נדחה בגלל בקשתו לבטל את הייצור המודרני, אך במקביל הוא מנסה לכונן את יחסי הקניין הישנים ועל כן הוא "ריאקציוני... ואוטופיסטי גם יחד". הסוציאליזם הגרמני, או הסוציאליזם האמיתי, מתואר כלא יותר מהוספת הערות שוליים בנוסח מעורפל לספרות הצרפתית הסוציאליסטית-קומוניסטית, והפיכת סוציאליזם זה לכלי בידי הממשלות הגרמניות האבסולוטיות כנגד הבורגנות העולה, ומתן כלי זה בידי "אינטרסים ריאקציוניים". הסוציאליזם השמרני, או הסוציאליזם הבורגני, שדוברו העיקרי הוא פייר-ז'וזף פרודון, גורס כי ניתן לקדם את ענייני הפרולטריון לא באמצעות מהפכה אלא באמצעות שינוי מדורג מתוך המשטר. שינוי כזה אינו אלא המשך שלטון הבורגנות באדרת אחרת, ועל כן דינו להידחות. הסוציאליזם והקומוניזם הביקורתי-אוטופיסטי: סוג סוציאליזם זה, שבראשו אנשים כבאבף, קלוד-אנרי דה סן-סימון, שארל פורייה, ורוברט אוון נפסל משום שאין לו "מדע סוציאלי וחוקים סוציאליים" כדי לחולל את השינוי הרדיקלי בחברה. הם מקימים מגדלים פורחים באוויר, שאין להם סיכוי, אך בעיקר הם פסולים משום שהם מבקשים לנקוט בדרך של שכנוע ולא מהפכה אלימה. קומוניסטים ומפלגות אופוזיציה שונות בחלק אחרון וקצר זה של המניפסט מבהירים הכותבים מה צריך להיות יחסם של הקומוניסטים למפלגות האופוזיציה במדינות השונות, ותמציתו של דבר: "בכל מקום תומכים הקומוניסטים בכל תנועה מהפכנית נגד הנסיבות החברתיות והפוליטיות הקיימות". עם זאת, הקומוניסטים מכריזים על כך שבכוונתם להשיג הפיכה בכח בכל מדינה קיימת. לפרולטרים הרי אין מה להפסיד, זולת כבליהם, ו"עולם ומלואו לפניהם לזכות בו". רעיונות, השפעה וביקורת המניפסט הקומוניסטי הוא החיבור הקומוניסטי החשוב והמשפיע ביותר אי-פעם. מרקס ואנגלס, ובמהדורות המאוחרות יותר אנגלס לבדו, עשו הרבה כדי להפוך את המניפסט לכזה, בניסוחים פשוטים ובהירים, בהקניית עמדה לוחמנית ובשימוש בסיסמאות מלהיבות. במובנים רבים, הטענות המובעות בו בקיצור נמרץ, זכו להד רחב הרבה יותר מהדיונים הנרחבים והמעמיקים, בסוגיות חברתיות וכלכליות, אשר להם ייחד מרקס את עבודותיו בשנים הבאות. היסוד הנאו-אפלטוני חלקו הראשון של המניפסט מתמקד בעיקר בהתוויית הסיפור ההיסטורי על-פי התפישה המרקסיסטית. על פי המניפסט, ההיסטוריה היא סיפור של מאבקים בין מעמד המדכאים והמדוכאים, המונע בתנועה דיאלקטית, ממשטר אחד (התזה), דרך ההתנגדות לו (האנטיתזה) וכלה בהתמזגות ביניהם (הסינתזה), וכן הלאה. המציאות היא המצב הכלכלי - ויחסי הייצור - שבין המדכאים למדוכאים. הדת, האידאולוגיה, המשפט והתרבות אינם אלא אשליה, "מבנה על" שהמעמד המדכא, השליט, עוטה על המציאות כדי להסוות את הדיכוי בו הוא נוקט ביחס לצד המדוכא. הפתרון המתבקש, לפיכך, הוא ביטול ההיררכיה המעמדית - ומאליו יתפוגג לו המניע ליצור את מבנה-העל האשלייתי. רעיון בסיסי זה של מרקס, כפי שמציינים קרל פופר ואחרים, אינו אלא ניסוח מחדש של תפישות נאו-אפלטוניות בלשון אחרת. כאן כמו שם, העולם הנגלה לעין הוא "מסך אשליה רגשני" או "צעיף" העוטה על המציאות האמיתית. לפי אפלטון, המציאות האמיתית, זו שאינה שרויה בערפל ואינה רק צללים על קיר המערה, ניתנת להתגלות באופן חלקי באמצעות הרהורים והעמקה טרנסנדנטלית. מרקס ואנגלס, לעומתו, גורסים כי בשלב זה היכולת לראות את המציאות כהווייתה שמורה רק למי "שהגיעו לידי הבנתה התאורטית של כל התנועה ההיסטורית" אך בעתיד הקרוב ניתן יהיה לחשוף את המציאות באופן מלא יותר לעיני הפרולטריון כולו, כיוון שהבורגנות מעצם הווייתה מציגה את מציאות הניצול במערומיה, בלא אשליות, וממירה "את הניצול המתכסה באצטלה של אשליות דתיות ופוליטיות... בניצול הגלוי, המחוצף, הישיר, היבש". השפעות המניפסט טיעונים אלו של מרקס ואנגלס, ובמיוחד טיעון הליבה שהיחסים האמיתיים בחברה מוסווים באמצעות "מבני על" אשלייתיים שנועדו לשרת את הכוחות ההגמוניים, אומצו על–ידי שורה ארוכה של הוגים ואסכולות מחשבה. תפישת העולם וההתרחשות החברתית וההיסטורית כאירועים שבהם אין לפרט חשיבות או השפעה, הפכו לאבני יסוד באסכולות הגות מרכזיות, במיוחד בתחומי חקר כמו כלכלה וסוציולוגיה, ובזרמים מחשבתיים קולקטיביסטיים רבים. השפעה דרמטית אף יותר הייתה למצע הבסיסי לכינון הקומוניזם שפרשו מרקס ואנגלס. מבין עשרת הצעדים הבסיסיים שמנו, אימצו רוב המשטרים הפשיסטיים את רובם, בפועל גם אם לא בשם, ואילו מדינות שנמנו עם מדינות הרווחה המודרניות אימצו בעיקר את הסעיפים של שליטה באשראי, תחבורה וחרושת וכינון מס פרוגרסיבי גבוה. סעיף הפקעת הקרקעות מומש בחלק מהמדינות באמצעות הלאמת הקרקע על–ידי המדינה והעברתה לאזרחים בחכירה. סעיף ריכוז האשראי מומש באמצעות הקמת בנק מרכזי בעל מונופול והכתבת אופני ההשקעה לבנקים. אמצעי התחבורה הולאמו ברוב מדינות הרווחה, ושיטת העידוד והסובסידיות הייתה מקבילה ל"ריבוי בתי החרושת הלאומיים" במדינות רבות נוספות. סעיפים אחרים, כמו "הקמת גדודי עבודה", מומשו באופן ספורדי ואופורטוניסטי יותר, אם באמצעות "עבודה יזומה" ואם באמצעות גדודי עבודה צבאיים-למחצה ממש, כפי שיושם בארצות הברית בתקופת הניו דיל ובגרמניה הנאצית. ביקורת על טיעוני המניפסט היסוד המיסטי והנאו-אפלטוני המובהק במניפסט חשף את המרקסיזם לביקורת חריפה, במיוחד בגלל הניגוד בין הקביעות המיסטיות בנוגע להתפתחות ההיסטוריה האנושית, ודחייתן של תאוריות סוציאליסטיות מתחרות מהטעם שאינן "מדעיות" כמו המרקסיזם. הדברים בולטים במיוחד משום שהמניפסט פורסם 17 שנה לפני שהציע מרקס סימוכין מדעיים, כביכול, לטענות המובעות בו בנחרצות כאילו היו עובדות שאין לפקפק בהן. ביקורת אחרת כלפי המניפסט קשורה בשורה של טיעונים "אופורטוניסטיים" או "דיאלקטיים" במניפסט, שבהם מועלית טענה וגם היפוכה בו-זמנית. במקרים אחרים, מכיל המניפסט שגיאות לוגיות גסות, שהכותבים מנסים להסוותן באמצעות רטוריקה חריפה. דוגמה אחת לכך היא הסתירה במניפסט בין הטענה כי הבורגנות מנצלת את הפרולטריון באופן גלוי, לבין הטענה כי הבורגנות מסווה את הניצול שלה. מחד גיסא, מרקס ואנגלס מגנים את כל מה שנתפש בעיני הציבור כראוי לגינוי, כדוגמה לניצול "הגלוי, המחוצף, הישיר" של הבורגנות. מאידך, ביחס למה שנתפש בעיני הציבור כרצוי, כמו דמוקרטיה, חירות, לאום, רווחה כלכלית או קשרי משפחה, נטען כי כל אלו אינם אלא אשליה והטעייה שמחוללת הבורגנות. במקום אחר, נטען כי הבורגנות מחריבה בקלות את כל המעמדות המתחרים ומשנה את העולם; מאידך, כדי להסביר מדוע שופרו תנאי העבודה של פועלים תחת שלטון הבורגנות, נטען כי הבורגנות חלשה וזקוקה לתמיכת הפרולטריון. ברוח דומה, נטען במקום אחר כי מצבו של הפרולטריון הולך ומחמיר, שעות העבודה שלו מתארכות ושכרו מתמעט; אך מאידך נטען כי הפרולטריון מצליח להשיג הישגים כמו "חוק עשר השעות באנגליה", שבמהותם נוגדים את הטענה הקודמת. דוגמה בולטת לטענות שיש בהן כשל היא תשובת הכותבים לטענה הבורגנית, כביכול, שעם ביטול הקניין "תחדל כל פעולה, והעצלות תשתלט בכל". לטענת מרקס ואנגלס, אם אכן היה כך, "צריכה הייתה החברה הבורגנית לעבור מן העולם מכבר מחמת העצלות; שהרי העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים." אלא שישנה גם אפשרות שלישית, שהעצלות אינה מושלת בכל משום שלפרולטריון דווקא יש קניין. טיעון יסודי יותר מופנה כלפי ליבת הטענה המובעת במניפסט. לפי מרקס ואנגלס, היה לבורגנות "תפקיד מהפכני ביותר" ביצירת שורה של מהפכות, מהחרבת השיטה הפיאודלית, דרך הייצור הזעיר (המנופקטורה) וכלה בייצור ההמוני המודרני. בכל התהליך הזה, טוענים השניים, הולך מעמד הבורגנים ומצטמצם ואילו הפרולטריון הולך ומתרחב, לא רק בגלל הדרישה לפועלי ייצור, אלא גם משום שהעוני ההולך ומתגבר סוחף אליו את הבורגנות הזעירה, את "שכבות הביניים הזעירות... בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים החוכרים, האומנים והאיכרים". הכול הולכים והופכים עניים יותר ויותר, ורק בורגני התעשייה ההמונית הגדולה הולכים ומתעשרים. מטיעון זה עולה השאלה כיצד הולכים הבורגנים ומתעשרים. ברור מאליו כי כיצרני מוצרים שנועדו להמונים, על הבורגנים למכור את מוצריהם להמונים, אלא שפעולה כזו סותרת את הטענה שההמונים הופכים עניים יותר ויותר ואפשרותם לרכוש מצטמצמת. לא ניתן לטעון, גם, כי מוצרים אלו נמכרים למדינות אחרות, עניות יותר, שכן בעיה זו קיימת שם מלכתחילה. במטבע דומה, אך הפוך, לא ניתן לטעון כי מוצרי הבורגנות מיועדים למיעוט האצולה העשיר, כיוון שייצור עבורו אינו דורש כלל הקמת מפעלים לייצור המוני. פתרון אחד לבעיה, שאותו מעלים מרקס ואנגלס, הוא הטענה כי רוכשי המוצרים לצריכה המונית הם בפועל הבורגנים עצמם, שכן הם טוענים כי "העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים". היינו, שהפרולטריון אינו רוכש את המוצרים שמיצרים מפעלי הבורגנים, אלא הבורגנים עצמם. טענה זו עומדת בסתירה ברורה לטיעון שהבורגנות הולכת ומתכווצת לקבוצה זעירה. פתרון אחר לבעיה, לטענת מרקס ואנגלס, הוא שאכן לבורגנות אין למי לייצר והמוצרים היוצאים את מפעליה נותרים ללא דורש ולפיכך נוצרים מצבים מחזוריים של משבר בעקבות "הפורענות של עודף הייצור". כלומר, הבורגני יצר את אמצעי הייצור והתחבורה העצומים, אך אינו שולט בהם. הוא ממשיך לייצר מכוח דחף עלום מוצרים שאין להם דורש, כאותו "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". במילים אחרות, לפי מרקס ואנגלס הפתרון לקושיה מדוע ממשיכה הבורגנות לייצר מוצרי צריכה המונית, אף שניטל מהם הטעם הכלכלי והם אינם מסוגלים להניב לו רווח אלא רק משבר והפסד, הוא שהיא פשוט מוכרחה לעשות זאת. כוח היסטורי עלום דוחף אותה לייצר חולצות, מכנסיים, נעליים או מזון המושלכים מיד לפח האשפה משום שאיש אינו מסוגל לקנות אותם. מטרות המניפסט המניפסט נועד להציג את ההשקפות, המטרות והמגמות של המפלגה הקומוניסטית. בפסקת המבוא למניפסט, כותבים מרקס ואנגלס כי "הגיעה השעה שהקומוניסטים יגוללו קבל העולם כולו את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם, מגמותיהם, וכנגד סיפורי המעשיות על רוח הבלהות של הקומוניזם יעמידו מניפסט של המפלגה עצמה". לדעת חוקרים חשובים, החלק החשוב ביותר במניפסט איננו התיאור ההיסטורי שהפך לייצוג המפורסם ביותר שלו ("דברי ימיה של החברה כולה הן תולדות מלחמת המעמדות"), וגם לא סיסמאותיו ("אין לפועל מה להפסיד זולת כבליו"), אלא "תוכנית 10 הנקודות" הנזכרת לעיל בפרק "הפרוגרמה", שהיא למעשה הבסיס הפוליטי-המעשי הנגזר מהניתוח ההיסטורי ושאפשר לתבל אותו בסיסמאות הפונות אל ההמון.יגאל וגנר ומיכה שטראוס, 'על התוכנית שב"המניספט הקומוניסטי" ויסודותיה העיוניים', בתוך: אורי זילברשייד (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 109-104. אחרי מהפכות 1848 בין 1848 ל-1868 לא היו עוד תרגומים למניפסט, להוציא גרסה שוודית מ-1848 וגרסה אנגלית ב-1850, שנעלמו שתיהן בלי להותיר זכר. רק עם התגבשותו של האינטרנציונל הראשון, בשנות ה-60 של המאה ה-19, החלה התעניינות מחודשת בכתבים נוספים של מרקס, ושתי מפלגות הפועלים הגרמניות החדשות, שרבים מפעיליהן היו חברי ברית הקומוניסטים לשעבר, שמרו את זכר המניפסט. פרסומו המחודש הגיע מכיוון בלתי צפוי. במסגרת משפט בגידה שהתנהל נגד המנהיגים הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ליבקנכט, בבל והפנר במרץ 1872, השתמשה התביעה בטקסט של המניפסט בבית המשפט, ובכך ניתנה לסוציאל-דמוקרטים הזדמנות ראשונה לפרסם את הטקסט באופן חוקי ובתפוצה נרחבת, כחלק מפרסום פומבי של חומרים מן המשפט. מרקס ואנגלס כתבו הקדמות מחודשות למהדורות שיצאו בשנים שלאחר מכן, ועד 1883 כבר הופיעו לפחות תשע מהדורות בשש שפות שונות. מאז ועד היום נפוץ המניפסט יחד עם התרחבות התנועות והמפלגות הסוציאליסטיות בעשורים האחרונים של המאה ה-19, תורגם לשפות רבות ברחבי העולם, והופץ בקנה מידה עולמי. תרגומים לעברית המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב. המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז. המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י 1950, תשי"ב. המניפסט הקומוניסטי, מ' דורמן (עורך), עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ב 1942. מאניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: מ' דורמן, תל אביב: ספרית הפועלים, 1945? המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, תשכ"ד 1964, תש"ל, 1975. מניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: משה בן-חורין, תל אביב: הוצאת עיון, ה'תשלט 1979. המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מנחם דורמן; עריכת תרגום: דני גוטוויין, אברם קנטור, נגה אלבלך; הקיבוץ המאוחד, 2024 לקריאה נוספת קרל מרקס, הקפיטל, 1867. בנימין כהן (עורך), המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, הקיבוץ המאוחד, 1998. יגאל וגנר, גבולות הפוליטיקה, מסדה 1978. אורי זילברשייד (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב: רסלינג, 2005 קישורים חיצוניים קרל מרקס, פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי קרל מרקס, פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי משה בן חורין (מתרגם), מתוך אתר הפורום הקומוניסטי הישראלי קרל מרקס, פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, תרגום מגרמנית: דוד קלעי, תל אביב: זאב ברזלי; תרפ"ז באתר פרויקט בן-יהודה הערות שוליים קטגוריה:ספרי עיון קטגוריה:מרקסיזם קטגוריה:סוציאליזם קטגוריה:קומוניזם קטגוריה:מחשבה מדינית קטגוריה:ספרי 1848 קטגוריה:כתבי קרל מרקס קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי גרמניה הנאצית	2024-09-30T09:41:01
כוחות הברית	redirect בעלות הברית	2004-04-14T12:44:03
יעקב אורלנד	שמאל\|ממוזער\|200 פיקסלים\| יעקב אורלנד עם חברים בבית קפה בחוף תל אביב בראשית שנות הארבעים יעקב אוֹרְלַנְד (14 ביולי 1914 – 5 במרץ 2002) היה משורר, מתרגם, מחזאי, עיתונאי ועורך ישראלי, חתן פרס ישראל לזמר עברי (1994) ופרס ביאליק לספרות יפה (1996). כונה "מאחרוני דור הנפילים של התרבות העברית". בין פזמוניו: "היו לילות", "עץ הרימון", "שני שושנים", "אנחנו שרים לך, מולדת ואמא". תולדות חייו יעקב אורלנד נולד בעיירה טטייב שבאוקראינה. כשהיה בן שש ניצל מפוגרום בעיירתו, שבו נרצחו לנגד עיניו שמונה מבני משפחתו על ידי פורעים. בגיל שבע עלה לארץ ישראל עם הוריו, והמשפחה התיישבה בפלוגת מגדל של גדוד העבודה. מאוחר יותר עברה המשפחה לירושלים, לשכונת הבוכרים, ויעקב למד ב"תחכמוני" ובגימנסיה העברית רחביה. הצטרף לפלוגות הנוטרים, הגן על העיר במלחמת העצמאות, ושירת במהלכה כקצין החינוך של גדוד "מצדה" של הגדנ"ע. סיים לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ונסע ללמוד תיאטרון בבריטניה. כשחזר התיישב בתל אביב. על המעבר מירושלים לתל אביב סיפר: "אחרי מלחמת השחרור לא יכולתי לגור יותר בירושלים. אחרי 28 שנות מגורים בירושלים העיקה עלי העובדה, שלא יכולתי לעבור את החומה, לעלות להר הצופים ולרדת לים המלח." בתל אביב הכיר את אשתו בת-אל (עליה כתב את השיר "שיר אלייך"). התיידד עם משוררים מ"חבורת כסית" כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן. ב-1954 עבר לחיפה במסגרת פרויקט "מגורי אומנים". קריירה אורלנד, שכתב את שירו הראשון בגיל 16, עסק בכתיבת שירה, ובנוסף עסק בתרגום ובכתיבת מחזות. בחודשים ספטמבר-דצמבר 1943 פרסם טור מחורז סאטירי, בשם העט "אורי", בעיתון "הארץ". בימי היישוב ובשנות ה-50 וה-60 פרסם גם פזמונים שהפכו לפופולריים עד ימינו, ובהם "עץ הרימון", "שני שושנים", "היו לילות", "הטנדר נוסע", "זכריה בן עזרא", "אני נושא עמי", "שלכת" ("עמוק העצב בעיניים"), "שיר שמח" ("אם גם ראשנו שח") ועוד. פזמונים רבים פרי עטו הולחנו על ידי חברו הטוב, מרדכי זעירא. את הפזמונים כתב ללהקת הבריגדה "מעין זה", לתיאטרון "המטאטא" ולאירועים שונים. הזמרת שושנה דמארי ביצעה רבים משיריו. בנוסף לחיבור שירים ופזמונים, נתן אורלנד ידו גם בתרגום: הוא תרגם יצירות ספרותיות רבות, ובהן של ויליאם שייקספיר ושל ג'ורג' ברנרד שו, וגם תרגם עשרות מחזות, שהוצגו ב"אהל" ובתיאטרון חיפה. אורלנד עסק גם בכתיבת מחזות. מחזהו "העיר הזאת" הועלה בשנת 1953 בתיאטרון "אהל". בשנת 1967, לקראת העלאה נוספת של המחזה, הורה בית המשפט להסיר מהמחזה קטעים אחדים, שעסקו בתוכנית של בחורי ישיבה להיכנע ללגיון הערבי במלחמת העצמאות. מעורבות אידאולוגית לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". חיים אישיים יעקב אורלנד נפטר לאחר מחלה ב-5 במרץ 2002 בחיפה, בגיל 87, ונקבר בבית הקברות שדה יהושע בחיפה. הותיר את שני ילדיו – שמרית אור, פזמונאית, ורעואל, וטרינר – וארבעה נכדים. פרסים והוקרה 1963 (תשכ"ג) – פרס למדן לספרות ילדים ונוער, מטעם עיריית רמת גן, על הספר "בית הצעצועים" (1963). 1977 (תשל"ו–תשל"ז) – פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, על הבלדה "יום תל-פאחר" (1976). פרס אקו"ם. 1983 – פרס ורטהיים לשירה עברית, מטעם אוניברסיטת בר-אילן, על ספר שיריו "עיר האובות" (1978). 1983 – פרס פינסקי לתיאטרון, מטעם עיריית חיפה, על המחזה "הלשכה השחורה" (נכתב בשנות ה-50 ולא הופיע בהוצאה מסודרת). 1984 – פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. 1984 - יקיר העיר חיפה. 1987 – פרס אלתרמן, מטעם ההסתדרות, על הספר "סמטת החבשים" (1986). 1993 – פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש. 1994 – פרס ישראל לזמר עברי. 1996 (תשנ"ו) – פרס ביאליק לספרות יפה, מטעם עיריית תל אביב, על מפעל חייו בשירה העברית. 1998 (תשנ"ח) – פרס ניומן, מטעם אוניברסיטת בר-אילן, על מפעל חייו בשירה ובזמר העבריים. 2000 – פרס יצחק עקביהו, מטעם אוניברסיטת בר-אילן, על מפעל חייו בשירה העברית. הנצחה על שמו נקראו רחובות בכמה ערים בארץ. ארכיונו שמור באוניברסיטת בר-אילן. ב-30 בדצמבר 2014 נערך כנס בבר-אילן על ידי הפקולטה למדעי היהדות במלאת 100 שנים להולדתו כתביו אילן ברוח: שירים, תל אביב: גזית, תרצ"ט 1939. שירים על עיט ועל יונה, ירושלים: אחיאסף, 1946. העיר הזאת: מחזה בשלש מערכות ופרולוג, תל אביב: תיאטרון אהל, 1952. מחזה התקומה, חיפה, 1958. (מחזה המוני, לרגל חגיגות העשור למדינת ישראל) שירים מארץ עוץ, תל אביב: מחברות לספרות, תשכ"ג 1963. בית הצעצועים; ציורים ועטיפה: צבי מאירוביץ, חיפה: מגילות, תשכ"ג. (הספר זיכה אותו בפרס למדן לספרות ילדים ונוער) הרשלי מאוסטרופולי (מחזה), תיאטרון חיפה, 1966. נגן עוגב: קובץ שירים נבחרים; בעריכת שלמה קפלן, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – מרכז לתרבות ולחינוך (ספריה מוסיקלית על שם נִסימוב), 1968. (תווים) יום תל-פאחר: בלדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים; עטיפה ואיורים: יורם רוזוב, תל אביב: מערכות, תשל"ו. (בעקבות קרב תל-פאחר) (הבלדה זיכתה אותו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר) עיר האובות: שירים, תַּרשוּמים, תל אביב: עקד; בסיוע קרן תל אביב לספרות ולאמנות; מפעל סופרי חיפה, בשיתוף עיריית חיפה ומועצת פועלי חיפה, תשל"ח 1978. (הספר זיכה אותו בפרס ורטהיים לשירה עברית) היו לילות: שירי הזמר של יעקב אורלנד; עיצוב: טרטקובר, תל אביב: תמוז, 1985. (תווים) נתן היה אומר: כז שירים, ציורים: יוסל ברגנר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה 1985. סמטת החבשים: מקאמה ירושלמית; ציורים: נחום גוטמן, ירושלים: כתר, 1986. (הספר זיכה אותו בפרס אלתרמן) קִיֶּב: פואמה; ושתי טיוטות-שיר לזיכרון טטיב; איורים: גני דורין, ירושלים: כרמל, תשנ"ב 1991 (תרגום לרוסית על ידי ברוך אבני. ירושלים: כרמל, 1992). מבחר כתבים; עריכה ואחרית דבר: דן מירון, 3 כרכים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז 1997. (כרך א: אילן ברוח, שירים על עיט ועל יונה, שירים מארץ עוץ, שירי זמר (שנות ה-40/30); כרך ב: עיר האובות, יום תל-פאחר; כרך ב: נתן היה אומר, סמטת החבשים, קיב, שירים בודדים, שירי זמר (שנות ה-50 ואילך)) תרגומיו אוסקר ויילד, ספר האגדות; תרגמוֹ מאנגלית: יעקב אורלנד; ציירה אותו: בינה גוירץ), ירושלים: עבר, תש"ז. (הדפסה נוספת: ירושלים: ש' זק, תשי"ח) אלמר רייס, בפַרוָרי ניו-יורק: מחזה בשלוש מערכות; עברית: יעקב אורלנד, תל אביב: תיאטרון אהל, 1947. אוסקר ויילד, הבלדה מכלא רדינג; מאנגלית: יעקב אורלנד, תל אביב 1977. פרסי ביש שלי, אדוניס: אלגיה על מותו של ג’ון קיטס; מאנגלית: יעקב אורלנד, תל אביב, 1976. רבקה קויאטקובסקי-פנחסיק, אחרונים שהיו, ראשונים להיות: שירים ופואמות; מיידיש: יעקב אורלנד, תל אביב, 1984. א.א. מילן, אנחנו שנינו; עברית: יעקב אורלנד; צייר: א"ה שפארד, תל אביב, 1957. יהודה אלברג, בלב ים: רומן; מיידיש: יעקב אורלנד, תל אביב: עקד, תשל"ט 1979. שפרה ורבר, דמעתו של איציק; מיידיש: י' אורלנד, תל אביב, 1963. ג'ורג' ברנרד שו, יוהנה הקדושה - ז'אן ד'ארק; מאנגלית: יעקב אורלנד, תל אביב: נ. טברסקי, 1953. שמעון הלקין, בר כוכבא; תרגם ועיבד: יעקב אורלנד, תיאטרון לנוער ליד תיאטרון חיפה, 1964. איציק מאנגר, משירי טַוָּס הזהב; בתרגומו של יעקב אורלנד; איורים: אודרי ברגנר, ירושלים: כרמל, תשנ"ו 1995. סטיוארט קלוטי, אופנים עלי דרך: רומן; עברית: יעקב אורלנד; ספר ראשון, תל אביב: טברסקי, תש"ח 1948. עומר כיאם, רֻבַּעְיָאת; עברית: יעקב אורלנד; תל אביב: עקד, 1976. הרז'ה, שרביטו של אוטוקר, מאנגלית: יעקב אורלנד, 1964 לקריאה נוספת תמר וולף-מונזון, בהיר וגבוה כזֶמֶר – יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו 2016. תמר וולף-מונזון, "הטקסט שמאחרי הטקסט: 'כז שירים נתן היה אומר' ליעקב אורלנד — בין נוסח הספר לנוסח כתב היד", דפים למחקר בספרות, 17/16, תשס"ח-תשס"ט. יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם יעקב אורלנד בתאריך 10 באוקטובר 1981, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 28–38 אבידב ליפסקר, 'והקול קול יעקב: היבטים חדשים וישנים בשירת יעקב אורלנד', צפון 3 אגודת הסופרים בחיפה, עמ' 133–150. אבידב ליפסקר, 'ארץ ישראל בשירת יעקב אורלנד' בתוך: מולדת הרימון, מוזיאון תפן תערוכת שמואל בונה ויעקב אורלנד, תשנ"ט דן מירון, אחרית דבר למבחר לכתבי יעקב אורלנד בשלושה כרכים, מוסד ביאליק 1997 דב סדן, 'אילן ורוחותיו - על יעקב אורלנד ', חדשים גם ישנים: כרך א: בספרות העברית ואגפיה, תל אביב: עם עובד, 1987, עמ' 61–67. קישורים חיצוניים (רשימה אוטוביוגרפית) (רשימה ביוגרפית, במלאת לו 70 שנה ולרגל יובל 50 לשירו המושר הראשון, "הורה טוב" ("סובביני להט אש בוערת"), שהלחין מרדכי זעירא) מיצירתו האזנה לשירי יעקב אורלנד, באתר "אוצר הזמר העברי" של רשות השידור שירי הזמר של אורלנד באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית (פרק מסיפור) על יצירתו תמר וולף-מונזון, "ושיר לפי חרב זמרי", שירה, מאבק ומרי ב'להקה הצבאית העברית', קתדרה 127 (2008), עמ' 89–112, באתר זמרשת (על "בית הצעצועים") (על "עיר האובות") (על "סמטת החבשים") (עם הופעת קובץ שיריו המושרים "היו לילות") על שיריו ניתוח השיר זכריה בן עזרא באתר תרבות.il חזי עמיאור, עֵץ הָרִמּוֹן: האם שיבש יעקב אורלנד במתכוון את שירו?, הספרנים, 15.9.2024 זיוה שמיר, "שרק יצר היוצר לא יתבלה"- מַחבּרת שירים גנוזה השופכת אור חדש על גדולי המשוררים המודרניים, ידיעות אחרונות, 27 בספטמבר 2024 הערות שוליים * קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים ביישוב קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:מתרגמים ישראלים קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית קטגוריה:מתרגמים מיידיש לעברית קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי קטגוריה:זוכי פרס למדן קטגוריה:זוכי פרס ז'בוטינסקי קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי קטגוריה:זוכי פרס אלתרמן קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם קטגוריה:זוכי פרס מאנגר קטגוריה:יקירי חיפה קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים) קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה קטגוריה:תיאטרון המטאטא קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1914 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002 קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שדה יהושע	2024-10-16T11:35:51
אפקט הפרפר	שמאל\|ממוזער\|250px\|מושכים נקודתיים במרחב פאזה דו־ממדי אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר הוא ביטוי מתחום תורת הכאוס הממחיש מצב של "תלות רגישה בתנאי ההתחלה", לפיו שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית לא ליניארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הזמן הארוך. המונח מובא לעיתים בהקשרים איזוטריים, אך למעשה ניתן לתיאור על ידי מערכות פשוטות מאוד, לדוגמה: כדור המונח בראש גבעה עשוי להתגלגל לכל אחד מהשקעים שבפני שטח הגבעה, בתלות בשינויים הקלים בתנוחתו ההתחלתית. הביטוי אפקט הפרפר מייצג מקרה פרטי בו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה שבסופו של דבר יגרמו להופעת סופת טורנדו (או לחלופין ימנעו את הופעתה). הכנפיים המתנופפות מייצגות שינוי קטן בתנאי ההתחלה של המערכת, שגורם שרשרת מאורעות המובילים לתופעה בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת היה שונה במידה ניכרת. שיבה לאחור, שהיא החזרה המקורבת של המערכת לעבר תנאי ההתחלה, יחד עם התלות הרגישה בתנאי ההתחלה, הם שני הרכיבים העיקריים של תנועה כאוטית, המקשה על ניבוי התנהגותן של מערכות מורכבות, כמו מזג האוויר, מעבר לטווח זמן מסוים (במקרה של מזג אוויר, מדובר בטווח של שבוע בקירוב). היסטוריה המצב של תלות רגישה בתנאי התחלה תואר לראשונה בספרות על ידי ז'אק אדמר ב-1890 והפך לפופולרי בספרו של פייר דוהם משנת 1906. נראה כי הרעיון שלפרפר אחד יכולה להיות השפעה כה מכרעת על מאורעות עוקבים, הופיע לראשונה ב-1952 בסיפור קצר מאת ריי ברדבורי על מסע בזמן, אף על פי שהמונח "אפקט הפרפר" עצמו קשור לעבודה מדעית של אדוארד לורנץ משנת 1963 שהגיש לאקדמיה למדעים של ניו-יורק, בה טען כי "מטאורולוג אחד העיר כי אם התאוריה נכונה, נפנוף אחד של כנפי שחף עשוי לשנות את מהלך מזג האוויר לנצח". באזכורים מאוחרים יותר העדיף לורנץ להשתמש ב"פרפר", שכן נשמע פואטי יותר מ"שחף" ומזכיר בצורתו את מושך לורנץ. לפי לורנץ, הכותרת להרצאה שלורנץ אמור לשאת בכנס ה-139 של האגודה האמריקנית להתקדמות במדעים AAAS ב-1972, "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?". נהגתה על ידי פיליפ מריליס ממארגני הכנס לאחר שלא הצליח ליצור קשר עם לורנץ ולשאול אותו מה הכותרת להרצאתו. המחשה אפקט הפרפר במושך לורנץ זמן קואורדינטת z250px250pxצורות אלה מראות שני מקטעים של התפתחות תלת-ממדית בשני מסלולים (אחד בכחול, השני בצהוב) לאותו פרק זמן במושך לורנץ, המתחילים בשתי נקודות התחלה הנבדלות רק ב-10-5 בציר ה-x. תחילה נראים שני המסלולים מתואמים, כפי שניכר מההבדל הקטן בין קואורדינטת z של המסלול הצהוב והכחול, אולם עבור t>23 ההבדל גדול כמו הערך של המסלול. ההבדל במצבם האחרון של הקונוסים הצהובים והכחולים מצביע על כך ששני המסלולים אינם מתואמים יותר כאשר t=30. אנימציית Java של מושך לורנץ המראה את ההתפתחות המתמשכת. הגדרה מתמטית מערכת דינאמית עם מפת התפתחות מציגה תלות רגישה בתנאי ההתחלה אם נקודות קרובות באופן שרירותי הולכות ומתרחקות זו מזו ככל ש- גדל. אם הוא מרחב הרקע של המפה , אזי מציגה תלות רגישה בתנאי ההתחלה אם יש כך שעבור כל נקודה וכל סביבה המכילה את , קיימת נקודה מהסביבה וזמן כך שהמרחק מקיים ההגדרה אינה דורשת שכל הנקודות מסביבה כלשהי יהיו נפרדות מנקודת הבסיס . מכניקת קוונטים האפשרות לקיום אפקט הפרפר נחקרה בתחום הפיזיקה החצי קלאסית והפיזיקה הקוונטית, בתחומים של אטומים בשדות חזקים ובעיית קפלר (מקרה פרטי של בעיית שני הגופים). קיימת מחלוקת בין החוקרים האם האפקט אכן מתקיים, כאשר בין אלו הטוענים כי אפקט הפרפר מתקיים במכניקה הקוונטית ניתן למנות את דויד פאולין. פאולין הציג במחקרו אלגוריתם קוונטי למדידת הקצב, בו מצבים התחלתיים זהים מתפצלים כאשר הם נתונים לדינמיקה שונה במקצת, ולפיהם אפקט הפרפר הקלאסי מתייחס להשפעה של שינוי קטן במערכת המילטון עם מיקום ומהירות התחלתית נתונים. אפקט זה הוכח באופן ניסויי על מערכת פיזיקלית של בנזן. במטריצה גבישית נוזלית. מנגד, קיימים חוקרים אחרים הטוענים כי תאוריית המטריצה האקראית וסימולציות שונות שנעשו עם מחשבים קוונטים מוכיחים כי חלקים מאפקט הפרפר אינם מתקיימים במכניקה הקוונטית. כך לדוגמה מחקרם של בין בן וניקולאי סינתסין, המראה כי ניתן לשחזר מידע למצבו ההתחלתי גם כאשר היה נראה כי סדרו נפגע באופן כאוטי, וזאת על ידי פרוטוקול היפוך זמן. אזכורים בתרבות הפופולרית בתרבות הפופולרית העוסקת במסע בזמן נעשה שימוש רב ברעיון שמאחורי אפקט הפרפר, אך לרוב באופן לא מדויק. רוב תיאורי המסע בזמן כושלים בהתייחסות לאפקט הפרפר, שכן לפי התאוריה האמיתית, אם ההיסטוריה הייתה אכן יכולה "להשתנות", די בעצם הנוכחות של נוסעים בזמן בעבר על מנת לשנות מאורעות בטווח הזמן הקצר (כגון מזג האוויר), ותהיה לה השפעה בלתי ניתנת לניבוי על העתיד הרחוק, כך שלא ייתכן שמי שנסע לעבר יוכל לחזור לאותה גרסת מציאות שממנה הגיע. תיאור ראשון, ככל הנראה, של אפקט הפרפר בתרבות הפופולרית היה בסרט "אלו חיים נפלאים" (1946), בו מלאך מראה לג'ורג' ביילי כיצד שכתוב ההיסטוריה המבטל את הולדתו שלו, ישפיע על חייהם של אנשי העיר בה נולד. השפעה עדינה יותר מתוארת כשלג הנופל בגרסה אחת של המציאות אך לא בשנייה הסופר הערבי ישראלי מחמוד דרוויש בספר השירה "אפקט הפרפר" 2008 אומר: אפקט הפרפט חבוי אפקט הפרפר לא נעלם.. בסיפורו הקצר של ריי ברדבורי משנת 1952, "קול הרעם", הריגתו של פרפר בעידן הדינוזאורים גורמת לעתיד להשתנות בדרכים עדינות אך משמעותיות, כגון אופן האיות בשפה האנגלית והתוצאות של בחירות פוליטיות. בפרק ליל כל הקדושים בסדרת הטלוויזיה משפחת סימפסון, "זמן ועונש", נוסע הומר שוב ושוב אחורה בזמן לעידן הדינוזאורים עם מכונת זמן (בסגנון הסיפור של ברדבורי). בכל פעם שהוא נמצא בעבר, משנות פעולותיו של הומר (הכוללות אלימות מכוונת ולא מכוונת) באופן דרסטי את העתיד, כלומר, את הומר שבהווה; לדוגמה, כאשר הורג הומר יתוש הוא גורם לכך שנד פלנדרס ישלוט בעולם, וכאשר הומר מכחיד את הדינוזאורים בעיטוש, הוא גורם לכך שתהיה לו בריאות מעולה, ילדים מחונכים, חמותו מתה, ודונאטס יורדים מהשמיים בצורת גשם. הקומיקס המקוון "קווין וקל" מתייחס לברדבורי ברצועה מה-10 במרץ 1998, שבה שפן אוכל פרפר בזמן שהמשפחה נמצאת בעידן האב. תמונה אחת מהרצועה טוענת כי "כאשר הם חוזרים ל-1998, הם מגלים שסופר בשם ריי ברדבורי מעולם לא היה קיים". בסדרה הפיג'מות, בפרק 92 שבעונה החמישית, מודגם כיצד משב רוח קל שיצרה אחת הדמויות על ידי נפנוף של היד גורם לביטול של הופעה של הלהקה. בסוף הפרק, מתגלה שלמרבה האירוניה הדמות שיצרה את משב הרוח עשתה זאת כדי להוכיח שאפקט הפרפר לא קיים. בסדרת "הפלאש", בארי אלן שקיבל יכולות ריצה פנומנאליות, חוזר אחורה בזמן מספר פעמים, וגורם לשינויים רבים כגון מניעת מותם של אנשים ומניעת סופות וכדומה. אחד מפרקי הסדרה "תמיד ביחד" נקרא "אפקט הרפרפת" ובו סיד ושלבי חוזרות בזמן וגורמות לחבר שלהן, מדען חובב, להיפגש עם המדען האהוב עליו ולאחר מכן גילו שהוא השתנה לגמרי והפך לכוכב רוק. אחד מפרקי הסדרה "הרעשנים" נקרא "אפקט הפרפר", בפרק עצמו לינקולן הורס בטעות, עם היו-יו שלו, ניסוי של אחותו ליסה, דבר הגורם להשפעה על כל אחת מאחיותיו (לורי עוזבת את חברה בובי, מכיוון שלני נפגשה איתו בסתר. לני עצמה נהיית חכמה מהמכה בראש שהיא קיבלה. ליסה מתחילה לעבוד בתחנת דלק, מכיוון שהיא כבר לא הילדה הכי חכמה בבית וכו'). בסוף הפרק, מסתבר שהכול היה תרחיש בדיוני שהיה במוחו של לינקולן ומחליט לגלות לאחותו את האמת. באחד מפרקי הסדרה "פיניאס ופרב" היה פרק שהתייחס לאפקט הפרפר, בפרק פיניאס ופרב בנו מכונה שברגע שבאלג'יט יצטרך לבצע החלטה (כגון איזה טעם גלידה לבחור) הוא יתפצל למספר התשובות שיש להחלטה (נגיד ובחנות גלידה יש 5 טעמי אז הוא יתפצל ל-5) ויראה מה יקרה בכל אחת מההחלטות (לדוגמה אם יבחר בגלידה וניל לאחר מכן הוא ידרס על ידי מכונית, אך אם יבחר בגלידת שוקולד היא תיפול לו ישר לאחר הקנייה). במקרים רבים, פעולות מינוריות ולכאורה חסרות תוצאות בעבר מתרחבות במהלך הזמן ויכולות להשפיע בצורה רדיקלית על זמן ההווה של הדמויות הראשיות. בסרט הקולנוע אפקט הפרפר, אוון טרבורן (אשטון קוצ'ר), יכול לשנות חלקים מעברו כשהוא קורא ביומני הנעורים שלו. ככל שהוא ממשיך בכך, הוא מבין שלמרות כוונותיו הטובות, פעולותיו גורמות תמיד לתוצאות שלא התכוון אליהן. אולם למרות שם הסרט, הוא אינו מתייחס ברצינות להשלכות אפקט הפרפר; נראה כי רק חייהם של דמויות מפתח משתנות מתרחיש אחד לאחר, ואילו העולם מסביבם נראה כבלתי מושפע מכך. לדוגמה, ישנה סצנה שבה העבר משתנה בכך שסיגריה בוערת גורמת לכויה על בטנו של הגיבור, וכשהוא חוזר להווה אין כל הבדל במציאות מלבד הצלקת על הבטן. אפקט הפרפר נוצל על ידי הכאוטיקן הבדיוני איאן מלקולם בגרסת הספר ובגרסת הסרט של פארק היורה. הוא עשה בו שימוש על מנת להסביר את אי היציבות המורשת של (בין שאר הדברים) פארק שעשועים שבו דינוזאורים הם האטרקציה המרכזית. בפרק משנת 2004 של קומדיית המצבים הטלוויזיונית סקראבס הנקרא "הפרפר שלי", מוצג הפרק בשני חלקים: בחלק ראשון הפרפר נוחת על אדם בחדר ההמתנה בבית החולים, ובחלק שני הזמן חוזר אחורה והפרפר נוחת על האיש היושב לידו. שני חצאי הפרק מציגים את התוצאות השונות (אם כי באופן סנסציוני) שנובעות ישירות מבחירת אתר הנחיתה של הפרפר. הסרט דלתות מסתובבות ממחיש אף הוא שני מסלולי עלילה אפשריים, שההבדל ביניהם מתחיל מאיחור תמים לרכבת המתפתח להבדל בין חיים ומוות. הסרט "ראן לולה ראן" ממחיש שלושה מצבי עלילה שונים הנובעים מעיכוב קל של גיבורת הסרט ביציאה מביתה בבוקר. במשחק "life is strange" (בעברית "החיים מוזרים") השחקן צריך לקבל החלטות חשובות וכל החלטה כזאת מביאה לסוף אחר של המשחק ההחלטות החשובות מתוארות כאפקט בפרפר שכן הן משפיעות מאוד על עלילת המשחק. תופעת אפקט הפרפר מנוצלת באלגוריתם של משחק המחשב "Until Dawn". בפרק "Remedial Chaos Theory" של סדרת הטלוויזיה קומיוניטי, מתואר כיצד הטלה של קוביית משחק יוצרת מספר "צירי זמן" השונים משמעותית זה מזה. באחד מצירי הזמן הדמויות נעשות מרושעות, וחוזרות בהמשך הסדרה בניסיון לחבל בציר הזמן שאחריו עוקבת העלילה. גם בספר "מצרפי המקרים" שכתב הסופר הישראלי יואב בלום, גיבור הספר מתבקש לגרום לפרפר אחד להזיז כנף, ותזוזה זו גורמת לאפקט שמועיל לו לאחר זמן. בעקבות הקורונה בעקבות נגיף הקורונה ישנם אנשים שהמציאו שם חדש לאפקט הפרפר: 'אפקט הבאטמן" (ראו קישור בקישורים חיצוניים) ראו גם דטרמיניזם אפקט הדומינו מדרון חלקלק אפקט הפרפר (סרט) הכול בגלל מסמר לקריאה נוספת ג'יימס גליק, כאוס, ספרית מעריב, 1991 קישורים חיצוניים אפקט הפרפר (שעשועים מתמטיים) מכנפי פרפר לאימייל יחיד (אוניברסיטת קורנל) אפקט הפרפר באתר מכון ניו-אינגלנד למערכות מורכבות The Chaos Hypertextbook הקדמה על תורת הכאוס ופרקטלים אפקט הפרפר פנחס יחזקאלי - היבטים פוליטיים אפקט העטלף - מקור אפקט הפרפר במכניקת קוונטים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תורת הכאוס קטגוריה:מטאורולוגיה	2024-10-13T21:45:01
חניבעל	ממוזער\|"הניצחון הראשון של חניבעל", פסל של אנטואן בורדל, המתאר את חניבעל כילד קטן הלוכד עיט, סמלם של הרומאים. סיפור זה אין מקורו בעת העתיקה, והוא מופיע בספרו הקלאסי של גוסטב פלובר "שלמבו". ממוזער\|קריקטורה המתארת את חמלקרת משביע את חניבעל להיות אויב לרומא חניבעל בן חמלקרת ברקה (בפיניקית: 𐤇𐤍𐤁𐤏𐤋, חנִבעל, בלטינית: Hannibal filius Hamilcar Barca; 247 לפנה"ס, קרתגו – 183 לפנה"ס, ביתיניה) היה מצביא ומדינאי בן קרת חדשת (קרתגו). עמד בראש כוחות צבא קרת חדשת במלחמה הפונית השנייה בין רומא לקרת חדשת, שבמהלכה פלש לחצי האי האפניני בראש צבא. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה. חניבעל היה בנו של המצביא חמלקרת ברקה. על פי האגדה כבר בגיל צעיר השביע אותו אביו להיות אויב לנצח לרומא. בשנת 218 לפנה"ס תקף חניבעל את העיר סגונטום, מהלך ששימש עילה לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. הוא הוביל את צבאו למסע מלחמה מפרך מספרד (היספניה) לחצי האי האפניני, ולאחר שצבאו חצה את הרי האלפים וחדר לאיטליה, הוא הביס את הצבא הרומאי במספר קרבות גדולים, שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי, בשנת 216 לפנה"ס. אולם לבסוף חניבעל שב לאפריקה כדי להגן על מולדתו, ושם הובס בקרב זאמה בידי סקיפיו אפריקנוס. לאחר המלחמה המשיך להנהיג את מולדתו, וחולל רפורמות מרחיקות לכת במשטר שלה. בשל בגידת אויביו הפוליטיים נמלט אל חצרו של אנטיוכוס השלישי. חניבעל סייע לאנטיוכוס במהלך מלחמתו ברומא, אולם לאחר תבוסתו של אנטיוכוס במלחמה דרשו הרומאים את הסגרתו לידיהם. חניבעל נמלט שוב, הפעם לביתיניה, שם התאבד בבליעת רעל כשהרומאים איתרו אותו. מקור שמו פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני" (בדומה לשמות העבריים חנניה, יוחנן, חננאל ואלחנן, הנגזרים משורש עברי זהה ושם אלוהות שונה). סרז' לנסל (Serge Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב.ר.כ, ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כישלונו של חמלקרת, ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. על-פי לנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמלקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtute) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו. השם ברקה היה במקור כינוי אולם אומץ בהדרגה כשם משפחה. על כל פנים היסטוריונים מודרניים משתמשים בשם "ברקה" כדי להבדיל את חמלקרת וחניבעל מקרתגים שונים בעלי שם זהה. משפחתו מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי סיליוס איטליקוס, מחבר הפואמה "פוניקה" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית דידו (ידועה לעיתים גם כאליסיה). גם ורגיליוס רומז על כך ביצירתו "אינאיס". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים, רמז לחניבעל. אולם אף על פי שמרבית החוקרים המודרניים מאמינים בקיומה של דידו, חוקרים כוולטר גרליץ (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו. ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא קרתגי בשם חניבעל, שהיה אביו של חמלקרת ברקה. לא ידוע דבר עליו למעט שמו, אולם ידוע שלחמלקרת נולדו סך הכול שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה לשופט בומילקר. מנישואים אלו נולד חנו, שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם עזרובעל, שהיה בן טיפוחיו של חמלקרת בסיציליה. לאחר המלחמה השיא חמלקרת את בתו השלישית לקצין פרשים נומידי בשם נארוואס. טיטוס ליוויוס מזכיר אחיינית של חניבעל שהייתה בקשרים טובים עם הנומידים, וסביר להניח שמדובר בבתו של נארוואס. שני אחיו הצעירים של חניבעל היו עזרובעל ומאגו. שניהם השתתפו במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה. ילדות ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות, אולם ניתן להעריך אותה על פי ציוני דרך שונים בחייו. לדוגמה, המקורות העתיקים מוסרים שבשנת 238 לפנה"ס היה חניבעל בן שמונה או תשע שנים, כך שחניבעל נולד בשנת 247 לפנה"ס. הוא נולד בקרתגו, מעצמה פיניקית בצפון אפריקה. כ-17 שנים לפני לידתו פרצה מלחמה בין מולדתו קרתגו לבין הרפובליקה הרומית, בשל סכסוך בסיציליה. המאבק התגלגל למלחמה ארוכה שכונתה "המלחמה הפונית הראשונה". בשנת 247 לפנה"ס, השנה שבה נולד, נשלח אביו לסיציליה במטרה ללחום ברומאים. לא ידוע מה עשה חניבעל באותן שנים, לדעת הרולד לם, סופר והיסטוריון אמריקאי, הוא התלווה אל אביו במסעו לסיציליה. אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נשאר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים. חמלקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו. מבין מוריו ידוע לנו על סוסילוס איש ספרטה, שלימד את חניבעל יוונית ואת תולדות אלכסנדר הגדול. סוסילוס התלווה אל תלמידו במסעו לאיטליה, ויחד עם יווני נוסף בשם סלינוס, תיעד אותו ופרסם אותו בספר היסטוריה. הספר לא השתמר עד ימינו, אולם היווה מקור לסופרים מאוחרים יותר. קורנליוס נפוס, ביוגרף רומאי, טוען שגם חניבעל עצמו עסק בכתיבה, אולם כתביו אבדו, ורק אחד מהם, העוסק במאורע היסטורי זניח ברודוס, היה זמין בתקופתו של נפוס. כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי ושחיין מצטיין. ניתן לומר אם כן שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל ממרבית המפקדים הרומאים שנגדם לחם. בשנת 241 לפנה"ס הסתיימה המלחמה, וחמלקרת חזר לקרתגו לאחר שחתם בעצמו על הסכם השלום. חמלקרת היה אחד המפקדים הקרתגים היחידים שהפגינו ביצועים מרשימים במהלך המלחמה, ולפיכך התקבל בעיר כגיבור מלחמה. אולם כחלק מתנאי השלום התחייבה קרתגו לשלם לרומא פיצויי מלחמה בסך 3,200 טלנטים כסף במשך 15 שנים. בשל כך האוצר הקרתגי, שגם בלאו הכי היה מדולדל בשל הוצאות המלחמה, לא יכול היה לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבא קרתגו את המגיע להם. הללו התמרדו בהנהגתם של מאתוס וספנדיוס, והמאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב". בשעה קשה זו בחרו הקרתגים את חנו הגדול, אויבו הפוליטי של חמלקרת, כמפקד הצבא, אולם לאחר סדרת כישלונות מצידו של זה, חזרו ובחרו את חמלקרת, שרבים מן השכירים המתמרדים שירתו בעבר תחת פיקודו. חמלקרת הנחיל למורדים מכה ניצחת בקרב משור, ולאחר עוד כמה קרבות משניים דיכא את המרד לחלוטין. במחקרים הקונטמפורניים, סבורים חלק מהחוקרים שהמלחמה השפיעה עמוקות על חניבעל ועיצבה את דמותו לעתיד לבוא. לאחר המלחמה הייתה קרתגו חלשה יותר מאי פעם, רומא ניצלה חולשה זו והכריזה עליה מלחמה בשנית, בתואנה שצי קרתגי שהיה אמור להפליג לסרדיניה מכוון למעשה אל איטליה. קרתגו המותשת נכנעה לכל תביעות הרומאים, שילמה פיצויים נוספים ומסרה את סרדיניה. לטענת המקורות העתיקים חמלקרת הזדעזע מעוול זה, וכבר אז תכנן מלחמת נקמה ברומא. ולריוס מקסימוס, היסטוריון רומאי בן זמנו של הקיסר טיבריוס, מספר שכאשר ראה חמלקרת את שלושת בניו וחניבעל בתוכם משחקים יחד, הוא הכריז בגאווה "אלו אריות אני מגדל למלחמה ברומא". בין אם הסיפור נכון ובין אם לא, האוצר הקרתגי היה מרוקן, ובלי אספקת התבואה מסיציליה והנחושת מסרדיניה היה צורך למצוא מקור הכנסה חדש. על כן מונה חמלקרת בשנת 238 לפנה"ס כמפקד כוח משימה שתפקידו היה להשתלט על חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), העשיר במרבצי כסף. על פי המסופר, לפני צאתו לדרך הקריב חמלקרת את הקורבנות המקובלים במקדשו של בעל חמון, ולאחר מכן ציווה על כל הנוכחים להתרחק וקרא לחניבעל להתקרב. הוא שאל אותו האם הוא רוצה להצטרף אליו במסעו, וחניבעל ענה בהתלהבות שכן. חמלקרת ביקש ממנו להניח את ידיו על הקורבן, ולהישבע שלנצח יהיה אויב לרומא. חניבעל עשה זאת, ולטענת ההיסטוריונים העתיקים השבועה ליוותה אותו כל חייו, ודרבנה אותו להמשיך להילחם ברומאים עד יום מותו. חלק מהחוקרים המודרניים מפקפקים באמיתות הסיפור, ומעריכים שמדובר בתעמולה רומאית. חוקרים אחרים מעריכים שיש גרעין של אמת בסיפור, וכי לחמלקרת שלחם ברומאים כל חייו היו סיבות טובות לרצות שבנו ימשיך את דרכו. שירות בהיספניה ממוזער\|פסל לזכרו של עזרובעל (חתן חמלקרת ברקה), גיסו של חניבעל, בקרטחנה בשנת 237 לפנה"ס יצא חמלקרת למסעו לחצי האי האיברי. הוא לקח עמו את חניבעל, וכן את חתנו עזרובעל, ושני אחיו הצעירים של חניבעל עזרובעל ומאגו. באותה תקופה השטחים של ספרד ופורטוגל המודרניות היו מאוכלסים בשבטים מקומיים, שנחלקו לשלוש קבוצות עיקריות – איברים, קלטים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. בנוסף הוקמו בחופי חצי האי האיברי מספר מושבות יווניות, וגם לקרתגו הייתה שם מושבה משלה בגאדס. הצי של חמלקרת הפליג מערבה מחופי קרתגו, המשיך לאוקיינוס האטלנטי דרך עמודי הרקולס (כיום מיצר גיברלטר), ונחת בגאדס. חמלקרת קיבל מהנהגת קרתגו סמכויות מלאות להכריז מלחמה ולחתום על הסכמים עם שבטים מקומיים. הוא הרחיב בהדרגה את תחומי השלטון של הקרתגים בהיספניה, ושטחים אלו היו תחת שלטונו הבלעדי. הוא פיתח את מכרות הכסף באזורים שבשליטתו, העביר את הכסף שנכרה בהם לקרתגו, והשתמש בחלקו לגייס לצבאו שכירי חרב מקומיים רבים, שהפכו בהמשך למרכיב חשוב בצבא קרתגו. חמלקרת נהרג בשנת 228 לפנה"ס במארב שטמן לו ראש שבט מקומי, ואת מקומו מילא עזרובעל חתנו. באותה שנה ייסד עזרובעל את העיר קרטחנה, ששימשה מאז כמרכזם של הקרתגים בספרד. ישנם רמזים שלמרות גילו הצעיר כבר היה חניבעל קצין בצבאו של גיסו. עזרובעל המשיך את משימתו של חמלקרת, אם כי בצורה מתונה יותר. דרך הפעולה החביבה עליו הייתה חתימת חוזים עם ראשי שבטים. כמו כן עודד נישואי תערובת בין קציניו לנשים מקומיות. חניבעל בעצמו נישא לנסיכה איברית בשם אימילקה. ככל הנראה היו אלה נישואים פוליטיים, אולם ייתכן שגם אהבה הייתה בהם. עיקר המידע אודות נישואיו של חניבעל מגיע מהמשורר הרומי סיליוס איטליקוס. לדבריו, חניבעל פגש את אימיליקה לראשונה כאשר התפלל במקדשה של תנת, והתאהב בה. נראה שגם היא אהבה אותו, שכן איטליקוס מוסר שהיא ביקשה ממנו להתלוות אליו במסעו לאיטליה. היא ילדה לו בן במהלך המצור על סגונטום, ומתה יחד עם הבן ככל הנראה ממגפה. בשנת 226 לפנה"ס חתם עזרובעל עם הרפובליקה הרומית על "אמנת האברו". במסגרת אמנה זו חולק חצי האי האיברי לאזורי השפעה בין רומא וקרתגו. הרומאים הכירו בשליטתה של קרתגו בשטחים שמדרום לנהר האברו, בעוד שקרתגו הכירה בשליטת רומא בשטחים שמצפונו. בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל בידי עבד קלטי שנטר לו טינה. חניבעל נבחר בידי הקצינים והחיילים כמפקד החדש, אף על פי שהיה רק בן 26. ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס, מביא את הטעמים שבשלם לדעתו נבחר חניבעל למפקד: "הם ראו בו את דמותו של חמלקרת האהוב... אותם הפנים, אותה אש בעיניים". הבחירה התקבלה בברכה גם בקרתגו, ככל הנראה משום שלא היו הרבה מועמדים אחרים. מפעלו הראשון של חניבעל כמפקד היה השלמת כיבוש השטחים שמדרום לנהר אברו. הוא תקף את שבט האולקאדים, שחיו במחוז לה מנצ'ה של ימינו, כבש את עירם אלתיאה ובזז אותה. נפילת העיר הטילה אימה על השבטים האחרים שמיהרו לכרות ברית שלום עמו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ 220 לפנה"ס תקף את שבט הוואקים (Vaccei) שישבו לאורכו של נהר הדורו, וכבש בסערה את עריהם החשובות הרמאנדיקה וארבאקלה. נפילת הערים הסעירה את שבט הקרפטנים, השבט החזק והעשיר ביותר באזור, והללו התארגנו למאבק בחניבעל. הם הקימו צבא גדול, אלם חניבעל הביס אותם בקרב נהר הטחו. לאחר מכן אף שבט או עיר בהיספניה לא העזו להתנגד לשלטונו. ראשית המלחמה ברומא תחילת המלחמה שמאל\|ממוזער\|250px\|סגונטום בראשית המאה ה-21 ממוזער\|חניבעל וחייליו חוצים את נהר הרון ממוזער\|חניבעל וחייליו חוצים את האלפים סגונטום הייתה מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך נמצאה בתחום ההשפעה הקרתגי בהתאם ל"אמנת האברו". בשנת 230 לפנה"ס כרתו הרומאים ברית עם סגונטום. בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת, והעזה להכריז מלחמה על בעלי ברית של חניבעל. בשנת 219 לפנה"ס החליט חניבעל לתקוף את סגונטום, והטיל עליה מצור. סגונטום פנתה לרומא בבקשת עזרה, והסנאט הרומאי שיגר שליחים אל חניבעל בדרישה שיסיר את המצור מעל העיר, אך האחרון דחה את הדרישה הרומאית. לאחר מכן פנתה המשלחת לקרתגו עצמה, שם נחלקו הפוליטיקאים האם להיכנע לדרישות הרומאים ולהסגיר את חניבעל, או לסרב ולגרור בכך מלחמה עם רומא. הסיעה הפציפיסטית בהנהגתו של חנו הגדול תמכה בכניעה, באחד מנאומיו הכריז חנו: אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. בתגובה באה כצפוי הכרזת מלחמה. הייתה זו תחילתה של המלחמה הפונית השנייה, המכונה לעיתים "מלחמת חניבעל". המצור על סגונטום היה ממושך יותר ממה שחניבעל ציפה, ורק כעבור תשעה חודשים נפלה העיר. חניבעל בזז אותה וביצע בה טבח. לאחר מכן היה עליו להתכונן למלחמה ברומא, כוחו כלל בסך הכל בערך 120,000 חיילים רגליים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה, ומספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל, בתוספת צי קטן ובערך 20 פילים. עם שאר הכוח עמד חניבעל לצאת לאיטליה. את סגונטום הפקיד בידי מושל קרתגי בשם בוסטאר, ומסר בידיו גם בני ערובה מהשבטים באזור. הרומאים ציפו שחניבעל ייערך להגנה על היספניה מפלישה רומית, ועל כן הפקידו רק לגיון אחד בצפון איטליה במטרה לשמור על שקט מצד השבטים הגאלים המקומיים, שדוכאו זה מכבר. שני לגיונות תחת פיקודו של הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו נשלחו למאסיליה (מרסיי), בעלת בריתה של רומא, במטרה להתארגן שם ולהביס את חניבעל בהיספניה. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של הקונסול השני טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו לסיציליה במטרה לערוך משם פשיטות הטרדה על קרתגו עצמה ולהיערך לקראת פלישה לאפריקה. אולם תוכניתו של חניבעל הייתה אחרת, הוא תכנן להכות במקום שבו הרומאים לא יצפו להתקפה, באיטליה עצמה. כדי לבצע משימה מורכבת זו ולהגיע אל איטליה עמדו בפניו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להפליג דרך הים מהיספניה לאיטליה, השנייה הייתה מורכבת יותר, לחצות את גאליה ולאחר מכן את הרי האלפים הקשים למעבר, וכך לחדור אל צפון איטליה. לכאורה הייתה הדרך הראשונה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך השנייה. חוקרים רבים תוהים מדוע בחר חניבעל בדרך המסובכת יותר לכאורה במקום בדרך הים הפשוטה. האדמירל האמריקאי אלפרד תייר מהן, הנחשב לאחד מהוגי הדעות הצבאיים-ימיים החשובים בהיסטוריה, סבור שעליונות הרומאים בים הרתיעה את חניבעל. חוקרים אחרים מעלים את הסברה לפיה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת ממנו, שכן הצי שיכל חניבעל לבנות במספנות של קרטחנה בזמן כה קצר היה קטן מאוד, ולא היה יכול לאפשר את העברת החיילים, הפילים והציוד במהירות הרצויה. המסע לאיטליה חניבעל יצא למסעו באביב של שנת 218 לפנה"ס. הוא החליט להתחיל את המסע בכיבוש כל צפון ספרד של ימינו. המטרה בצעד זה הייתה הרצון שלו לא להשאיר בעורפו אויבים שעלולים לסכן את שלטון קרתגו בהיספניה. חניבעל חצה את נהר האברו, כשהוא מפר בכך סופית את החוזה עם רומא, ודיכא את שבטי האילורגיטים, הברגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד, אולם חצי האי האיברי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר באזור זה קרתגי בשם חנו כמושל, ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת). לאחר מכן המשיך חניבעל לאורך גאליה. אזור זה היה מאוכלס בשבטים גאלים עוינים, לפיכך הקונסול הרומאי פובליוס סקיפיו, שכבר ידע על התקדמותו המהירה של חניבעל, ישב באפס מעשה, משוכנע שחניבעל יתעכב זמן רב. אולם חניבעל שיחד חלק מראשי השבטים והביס אחרים, וכך הגיע מהר מן המצופה אל גדתו הדרומית של נהר הרון. הוא שכר סירות רבות מכפרי המקומיים, ותכנן להעביר בהן את חייליו, אולם אז התארגנה נגדו קואליציית שבטים גדולה בצפון הנהר, והללו תכננו למנוע ממנו לעבור אותו. חניבעל הביס אותם בתמרון מבריק בקרב נהר הרון. לאחר מכן הגיע אליו מאגילוס, נציגה של קואליציית שבטים גאלים מעמק הפו שהייתה בברית עמו. מאגילוס מסר לחניבעל את המידע שהוא היה צריך אודות המסע לאיטליה. חניבעל הציג את מאגילוס בפני חייליו, וסיפר להם על תוכניתו השאפתנית לחצות את הרי האלפים ולפגוע במרכז איטליה. בינתיים הבין סקיפיו את תוכניתו של חניבעל לחצות את האלפים. הוא נדהם מתעוזתו אבל פעל במהירות, ושלח את אחיו גנאיוס להיספניה בראש הצבא, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות לאיטליה בתקווה לעצור את חניבעל על נהר הפו. בספטמבר של אותה שנה, הגיע חניבעל אל הרי האלפים המפרידים בין גאליה לחצי האי האפניני, עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים. הוא החל להעפיל על ההרים, וכצפוי הייתה המשימה קשה ביותר. בחורף הטמפרטורה באזור יורדת במהירות, הגבעות מכוסות בשלג תמידי וקרחוני ענק נוצרים ביניהן. חייליו האפריקאים של חניבעל לא היו רגילים לקור שכזה, וקשה היה למצוא אוכל בכמות מספקת עבור הפילים שחלו בזה אחר זה. בנוסף על כך הטרידו אותם האלוברוגים, שבט פראי גאלי שחי בהרים. האלוברוגים תקפו שוב ושוב בנקודות הרגישות בשיירה של חניבעל. הם היו מעמידים פנים שרצונם בשלום, ואז תוקפים בשנית. חניבעל השמיד בהתקפות פתע את כפריהם, אולם גם לאחר מכן המשיכו ההטרדות. כאשר הגיע חניבעל לפסגות והחל לרדת, התברר שהמעבר כולו חסום בקרח ובשלג, מה שגרם למעידת החיילים והסוסים. חניבעל השתמש בדרכים לא שגרתיות כמו הבערת הקרח והתזת יין עליו, כדי לפנות את הדרך. לבסוף נחת חניבעל בעמק הפו באיטליה עם 20,000 חיילים רגליים ו-6,000 פרשים. המסע כולו לקח בערך חמישה חודשים, במהלכו איבד חניבעל רבים מחייליו. המלחמה הפונית השנייה שמאל\|ממוזער\|300px\|מפת קרבות טרביה, טראסימנוס וקאנאי קרבות ראשונים בחצי האי האפניני בסוף שנת 218 לפנה"ס צבאו של חניבעל פלש לאיטליה דרך אזור אטרוריה. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון נהר הפו. באזור כבר המתין לו צבא רומאי תחת פיקודו של פובליוס קורנליוס סקיפיו, שכאמור צפה מראש את תוכניתו של חניבעל. האחרון ראה שהמורל בקרב חייליו נמוך, וכדי לעודד אותם הכריח שני שבויים גאלים להילחם זה בזה עד מוות, ולאחר מכן נתן למנצח מתנות רבות ושחרר אותו. במחזה זה קיווה חניבעל להמחיש לחייליו את מצבם, הרי האלפים והים סוגרים עליהם, ועליהם לנצח את הרומאים או למות, כי אין לאן לסגת. כעבור זמן קצר נפגשו כוחות החלוץ של חניבעל וסקיפיו בקרב טיקינוס, בו הביסו פרשיו של חניבעל את יריביהם הרומיים וסקיפיו עצמו נפצע. בעקבות התבוסה בהתנגשות הראשונה עם חניבעל, החליט הסנאט הרומאי לשלוח את הקונסול השני טיבריוס סמפרוניוס לונגוס שהמתין עם כוחותיו בסיציליה, לעזרת צבאו של סקיפיו בצפון איטליה. סימפרוניוס היה להוט לצאת לקרב בחניבעל, כדי לזכות ביוקרה פוליטית. חניבעל ניצל את להיטותו כדי לגרור אותו למלכודת והביס את הצבא הרומאי המאוחד בקרב טרביה. לאחר מכן הוא העביר את החורף בשקט, ובשנה הבאה (217 לפנה"ס) הציב מארב מתוחכם לקונסול גאיוס פלאמיניוס נפוס, והשמיד את צבאו בקרב טראסימנוס. כ-15,000 חיילים רומאים כולל פלאמיניוס עצמו נהרגו בקרב זה, ומספר דומה נפל בשבי. הקונסול השני גנאיוס סרוויליוס גמינוס שלא ידע על התבוסה שיגר 4,000 פרשים לעזרת עמיתו, חניבעל שיגר כוח פרשים משלו תחת פיקודו של קצין מוכשר בשם מהרבעל, בהתנגשות נשבו כל הפרשים הרומאים. אותה תקופה איבד חניבעל את עינו בשל דלקת שלקה בה כשעבר באזור ביצות סמוך לפירנצה של ימינו. חניבעל למעשה יכול היה לעלות כעת על רומא, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת, כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה. הקרב ותבוסת הפרשים זעזעו את רומא המזועזעת בלאו הכי, והוחלט למנות דיקטטור בעיר, דבר שנעשה בשעת חירום בלבד. לתפקיד זה נבחר פאביוס מאקסימוס. פאביוס הבין שחייליו המאומנים היטב של חניבעל עולים על החיילים הרומאיים, ולכן החליט להימנע מקרב ישיר עם חניבעל, ובמקום זאת למצות את יתרונותיהם של הרומאים באספקה בלתי מוגבלת וכוח אדם גדול, וכך להתיש את צבאו של חניבעל בהדרגה. תוכניתו כונתה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית", אולם לא הייתה פופולרית בקרב האזרחים ברומא שראו בה תבוסתנות ופחדנות. חניבעל השכיל לנצל רגש זה, והורה לא לפגוע בנכסיו של פאביוס. לשווא ניסה חניבעל לגרות את פאביוס לקרב. עם זאת, באותה שנה (217 לפנה"ס) הזדמן בפני פאביוס פיתוי שלא היה יכול לעמוד בפניו: חניבעל וצבאו תעו בדרכם ונלכדו במעבר צר בין ההרים. פאביוס מיהר וחסם את היציאות וקיווה שחסם את חניבעל. כאן הוכיח חניבעל כושר צבאי ויצירתי ביותר, הוא הורה לקשור לפידים בוערים לקרניהם של שוורים, ולשחרר אותם. הרומאים שבחשכת הלילה סברו שאלו חייליו של חניבעל מיהרו ללכוד אותם, ואפשרו לחניבעל לעבור בשלום. המאורע הכפיש את שמו של פאביוס ברומא. לקראת סוף השנה נקרא פאביוס לרומא והותיר את סגנו מרקוס מינוקיוס רופוס כמפקד באזור. מינוקיוס חנה מול חניבעל באזור העיר גרוניום (Geronium), והמתין לשעת כושר. חניבעל מצידו השתלט על גרוניום וקיווה להעביר בה את החורף בשקט. הוא פיזר את חייליו כדי שילקטו תבואה בשדות לקראת החורף, ומינוקיוס ניצל את השעה ותקף במהירות, ואך בקושי הצליח חניבעל לסגת באבדות כבדות אל בין חומות גרוניום. הדבר העלה את קרנו של מינוקיוס ברומא, עד שהוחלט למנות אותו ל-"דיקטטור עמית" שווה זכויות לפאביוס, מה שלא נעשה מעולם ברומא. השניים חילקו את הצבא ביניהם ונערכו מול חניבעל בשני מחנות. חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. הוא הבין שמינוקיוס להוט ביותר להוכיח שהוא טוב יותר מעמיתו, והחליט לנצל להיטות זו. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, חניבעל תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ינסה למנוע ממנו לעשות זאת, על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אך אז חייליו של חניבעל זינקו עליו מן המארב. חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אך פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, וצבאו של מינוקיוס שרד. הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. הוא העביר את החורף בגרוניום בבטחה. קרב קאנאי ותוצאותיו שמאל\|250px\|האיגוף המושלם בקאנאי שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל בדמותו של חניבעל מעשה ידיו של סבסטיאן סלוץ; מוצג במוזיאון הלובר בפריז עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. גנאיוס סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, וההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה, והוא מצא בה גם אספקה בשפע. הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים וארו היה הלהוט לכך ביותר. לצורך כך גייסה רומא צבא אדיר בהיקף חסר תקדים. על פי פוליביוס היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 איש ו-6,000 פרשים, ואילו לפי ליוויוס היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית היינו 49,000 איש ו-6,000 פרשים. מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס. לחניבעל היו באותה שעה כ-40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח הודות לגאלים שהצטרפו אליו. הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (בשמו המודרני: אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט. הקרב נפתח בהסתערות הפרשים הקרתגים באגפים, עליהם פיקדו עזרובעל ומהרבעל, ואלו הביסו במהרה את הפרשים הרומאים. במקביל החלו הרומאים לתקוף את חיל הרגלים הקרתגי שהיה ערוך בצורת חצי סהר שקודקודו כלפי הצבא הרומאי. יתרונם המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לנסיגה הדרגתית של חיילי חניבעל, וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים, שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה פרצה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, ומה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם. הניצחון הקרתגי היה שלם. בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם הקונסול השני פאולוס, וכמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר וגנאיוס סרוויליוס. נוסף להם איבדו הרומאים 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים. היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל. לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה יודע כיצד לכלכל את ניצחונך". לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט. ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד, מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת, בעוד הנס דלבריק טען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו. לדעת אדריאן גולדסוורת'י העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום בתנאים נוחים. חוקרים אחרים מבקרים את חניבעל, וסוברים שלמרות כל זאת, מכיוון שפאניקה שררה בכל מקום וכן העובדה ששרשרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין, היה לחניבעל סיכוי לכבוש את העיר בהתקפה מהירה. חניבעל שלח את אחד מקציניו קרתאלו לרומא, בניסיון להגיע למשא ומתן על הסכם שלום, אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבויי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה. המשך הקרבות באיטליה שמאל\|ממוזער\|250px\|עזרובעל ברקה הניצחון בקאנאי היה שיא הקריירה של חניבעל. ערים, כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. רבות מהערים באיטליה היו למעשה ערים יווניות, גאליות, אטרוסקיות או בנות עמים אחרים, שהיו קשורות בברית עם רומא, והתחייבו לספק לה מיסים וחיילים. הברית שחניבעל הציע הייתה מחייבת הרבה פחות, ולכן רבות מערים אלו העדיפו אותה על פני הברית עם הרומאים. ההצטרפות אל חניבעל שנראה כמנצח הייתה דבר בעתו. עבור חניבעל הבריתות היו חשובות, משום שהן שימשו לו מקלט ומקור אספקה וכן גרעו מכוח האדם הרומי. ערי הנמל שבהן אפשרו לו גישה לים וקשר רציף עם קרתגו, ושללו מן הצי הרומי בסיסים ימיים חשובים. מנגד, רבים מההיסטוריונים מחזיקים בדעה שהערים היו יותר מכשול מאשר סיוע, משום שהן הכריחו את חניבעל לצאת ולהגן עליהן בכל פעם שהרומאים תקפו אותן. לטענת ליוויוס, שפע המותרות שהציעו כעת עריה העשירות של דרום איטליה פגעו בחוסנו המקורי של הצבא הקרתגי. לאחר הניצחון בקאנאי צעד חניבעל מזרחה לאורך החוף האדריאטי, ושלח את אחיו מאגו לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו שפך בפני מועצת הזקנים 6,000 טבעות של אצילים רומאים וביקש סיוע, אולם חנו הגדול, מתנגדם הפוליטי של בני ברקה, התקיף אותו בתגובה בסדרת שאלות שהביכו אותו. למרות זאת גויס צבא גדול שהיה אמור להישלח אל איטליה עם מאגו, אולם לאחר התבוסה בקרב דרטוסה נשלח מאגו להיספניה כדי לסייע לאחיו השני עזרובעל במערכה נגד הרומאים שם. יש המעריכים שמטרת המועצה הייתה למעשה גדולה יותר, וכוונתה הייתה למגר את האחים הסקיפיונים בהיספניה ולאחר מכן לפתוח את הגישה לאיטליה דרך גאליה והאלפים, כפי שעשה חניבעל. תוכנית זו נבעה ככל הנראה מעליונותו של הצי הרומי, דבר שסיכן כל אפשרות לשינוע תגבורות בים. משקרב החורף של אותה שנה התקרב חניבעל לנולה אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יאפשרו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפניו את שעריה וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר. חניבעל הורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים משבטים שונים ביניהם הברוטים, הלוקנים, הסאמניטים והאפולים שכולם הציעו לו נאמנות. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר של שנת 216 לפנה"ס, כבש חניבעל לאחר קרב קאסילינום את העיר קאסילינום. ממקום מושבו בקפואה הבין חניבעל שעליו להיעזר בבן ברית חזק כדי לנצח במלחמה. קרתגו נמנעה מלשלוח לו כוחות נוספים ושליט אחר היה יכול לעשות זאת. אותו זמן השליט החזק ביותר ביוון היה פיליפוס החמישי מלך מוקדון, שהיה שקוע במלחמה נגד האיטולים, אולם לאחר קרבות טראסימנוס וקאנאי החליט כי יכולה לצמוח לו תועלת ממלחמה משותפת נגד רומא. בעקבות המלחמה האילירית השנייה, החזיקו הרומאים באותה העת במספר ערים אסטרטגיות באיליריה וערערו את שליטתו של פיליפוס בבלקן. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל. פוליביוס מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה, קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או על קרתגו, והרומאים יוותרו על קרקירה, אפולוניה, אפידמנוס, פארוס, דימאלי, ואזורים נוספים, ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי דמטריוס מפארוס, ידידו של פיליפוס, שהיו כלואים ברומא. הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת 215 לפנה"ס, אולם למעשה בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי פיליפוס לא סייע רבות לחניבעל. הרומאים מצידם השתדלו כל העת לפגוע בערים שכרתו ברית עם חניבעל, ובשנת 214 לפנה"ס הטילו מצור על קפואה. חניבעל שלא רצה לאבד את העיר שסיפקה לו אספקה וציוד, עשה מאמצים נואשים להציל אותה. במסגרת מאמצים אלו אף העמיד פנים שהוא מטיל מצור על רומא, כדי להכריח את הרומאים לפנות כוחות מקפואה. אולם הרומאים לא הלכו שולל וחניבעל נסוג. בשנת 211 לפנה"ס נפלה קפואה. שנה לאחר מכן חזר מסיציליה המצביא הרומאי מרקוס קלאודיוס מרקלוס, שהשלים את כיבושה של סירקוסאי, הגדולה והעשירה שבערי סיציליה, שעברה גם היא לצד הקרתגי לאחר קרב קאנאי. מרקלוס היה מוכשר בהרבה ממרבית המצביאים הרומאים שנגדם לחם חניבעל עד אז. הוא כונה בפי הרומאים "חרבה של רומא", וכשרונותיו בקרבות ובמצור הפכו אותו לאויב משמעותי. חניבעל נאבק בו ובמצביאים רומאים נוספים מספר שנים, כשהוא מאבד את מאחזיו וחייליו. עם תחילת שנת 209 לפנה"ס ספג חניבעל מכה קשה כאשר פאביוס מאקסימוס כבש את העיר טראנטום בעזרת בגידה מבפנים. טראנטום הייתה עיר נמל יוונית שהשליטה בה הייתה חשובה מאוד לחניבעל, משום שהיא שכנה בנקודה אסטרטגית ואפשרה לו גישה לים, וכן ראש גשר לתגבורת מקדונית מן המזרח. ערים נוספות דוגמת סלאפיה נכבשו גם הן, והברית שבנה חניבעל החלה להתפורר. כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיבריוס קווינטיוס קריספינוס. זה האחרון הטיל מצור על לוקרי (לוצ'רה המודרנית), אולם חניבעל הניס אותו משם. קריספינוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם חניבעל ארב להם בוונוסיה, ובמהלך הקרב מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה. חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש את סלאפיה. הוא כתב איגרת בה הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר, וחתם עליה בשם מרקלוס. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר. אולם קריספינוס הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם. חניבעל הבין שכוחות רעננים הם הסיכוי היחיד שלו לנצח, ובאמצעות עיר הנמל האחרונה שלו קרוטון, יצר קשר עם אחיו עזרובעל שלחם ברומאים בהיספניה, וביקש ממנו לנסות להגיע לאיטליה באותו מסלול שבו הגיע הוא עצמו. עזרובעל הצליח לחמוק מהרומאים לצפון היספניה, ופתח במסע מזורז במסלול של אחיו. הוא חצה את הפירנאים, ונותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. לאחר מכן במהלך האביב חצה במסע מזורז את האלפים. מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה במידה רבה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך, ואילו היה מצליח להתחבר לכוח של אחיו ככל הנראה היה מצבו של חניבעל משתפר לאין שיעור. כקונסולים של אותה שנה כיהנו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו נאבק בחניבעל, וסלינטור המתין לעזרובעל. זה האחרון שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו ולתאם את מקום המפגש, אך השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. נרו ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מסלינטור ויחבור לחניבעל יקיץ הקץ על רומא, לפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את לוקאניה, ויצא אל סלינטור החונה במטאורוס. נרו חמק מחניבעל, והצעיד את חייליו במהירות כמה עשרות קילומטרים, עד שלפנות בוקר הגיע אל סלינטור והזהיר אותו. השניים הסתירו את בואו של נרו והעמידו פנים שיש במחנה רק קונסול אחד, וכך מצא עצמו עזרובעל בנחיתות מספרית בקרב מטאורוס. עזרובעל נהרג בקרב וצבאו הובס והתפזר. לאחר הקרב ראשו נערף, הושם בשק, והושלך אל מחנהו של חניבעל. שני שבויים אפריקאים שוחררו כדי לספר לחניבעל על הקרב. ליוויוס מספר שכאשר חניבעל ראה את ראשו של אחיו, הוא הכריז שקרתגו הפסידה כעת במלחמה. חזרה לאפריקה שמאל\|ממוזער\|250px\|פגישתם של סקיפיו וחניבעל בזאמה שמאל\|ממוזער\|250px\|קרב זאמה, איור של קורנליוס קורט מ-1567 ממוזער\|קרב זאמה, איור של הנרי פאול מוטה מ-1890 לאחר שהשלים את כיבוש היספניה, נערך המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס (בנו של סקיפיו שהובס על ידי חניבעל בקרב טיקינוס) בסיצילה לקראת פלישה לאפריקה, במטרה להסיט את תשומת הלב של חניבעל מאיטליה אל מולדתו. בשנת 204 לפנה"ס נחת סקיפיו על החוף האפריקאי והטיל מצור על אוטיקה. מולו נערך המצביא הקרתגי עזרובעל בן גיסקו, ולצידו סיפאקס הנומידי. סקיפיו הבין שיתרון הקרתגים נובע מחיל הפרשים המעולה שלהם, והחליט לנצל את הסכסוכים הפנימיים בנומידיה כדי להשיג גם לעצמו חיל פרשים כזה. המנהיגים החזקים ביותר בקרב הנומידים באותה תקופה היו מסיניסה מלך נומידיה המזרחית, וסיפאקס מלך נומידיה המערבית. הקרתגים זלזלו במסיניסה הצעיר והעדיפו את סיפאקס על פניו. סיפאקס היה נשוי לאשה קרתגית בשם סופוניסבה, שגם מסיניסה חיזר אחריה בזמנו. סופוניסבה גרמה לכך שסיפאקס שירת בנאמנות את הקרתגים, בעוד מסיניסה הנעלב חבר לסקיפיו. בהתקפת פתע הצליח סקיפיו להצית את המחנות הקרתגיים ולהביס את צבאותיהם. מסיניסה פלש לממלכתו של סיפאקס יחד עם הלגאט הרומי גאיוס ליליוס, והשניים הביסו את צבאו בקרב קירטה וכבשו את ממלכתו. סיפאקס נלקח בשבי לרומא, וסופוניסבה אשתו התאבדה בבליעת רעל. במועצת הזקנים של קרתגו עלתה ההצעה להחזיר מאיטליה את חניבעל ומאגו (שניהל מערכה עם הרומאים בעמק הפו), אולם מתנגדיהם הפוליטיים בראשות חנו הגדול התנגדו להצעה. התנגדותם התבררה כהרת אסון, לאחר שהמצביאים הקרתגים עזרובעל וחנו בן בומילקר, הובסו בידי סקיפיו ומסיניסה בקרב המישורים הגדולים. בלית ברירה החלו הקרתגים במשא ומתן עם הרומאים, אך בד בבד קראו לחניבעל לשוב לאפריקה. בחודש יולי של שנת 203 לפנה"ס עזב חניבעל במפתיע את איטליה; הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים הרגישו בכך, והפליג עם צבאו שכלל כעת בעיקר גאלים וברוטים אל אפריקה. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו, חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000, בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000. כאשר חניבעל הגיע כבר היה חורף, ולפיכך דחו שני הצדדים את פעולות האיבה. עם בוא האביב של שנת 202 לפנה"ס הפרו הקרתגים את ההסכם, ובזזו ספינות אספקה רומאיות. בתחילת הקיץ ארגן סקיפיו פעולת תגמול גדולה, וצעד במהירות לכיוון הדרומטום שם חנה חניבעל, כשהוא בוזז בדרכו את האזורים הכפריים של קרתגו. חניבעל התקדם גם הוא במהירות כדי לפגוש את סקיפיו, שני הצדדים נפגשו בסוף בעיר "זאמה הקטנה" הידועה יותר בשם זאמה רגיה (Zama Regia), עיר בקרתגו על גבול נומידיה. קרב זאמה וסיום המלחמה חניבעל וסקיפיו ניסו בתחילה לפתור את העניין בדרכי שלום, וערכו מפגש בזאמה. ליוויוס מתאר בהרחבה את המפגש ההיסטורי ביניהם, ומתאר בהרחבה את נאומיו המתרפסים של חניבעל. ככל הנראה ישנה הגזמה רבה בתיאורים אילו. סקיפיו דרש את החזרת כל שבויי המלחמה והעריקים הרומאים, הכרה בשליטה הרומאית בהיספניה, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, והאיים הבליארים, והכרה במסיניסה כמלך נומידיה כולה. כמו כן דרשו הרומאים את הסגרת כל הצי המלחמתי הקרתגי, וצמצומו לכדי 20 ספינות בלבד. על קרתגו ייאסר לפתוח במלחמה על רומא, והיא תשלם קנס של 5,000 טלנטים. תנאים אלו היו סבירים ולא היו אמורים למוטט יותר מדי את כלכלת קרתגו, אולם חניבעל הסכים לכל התנאים פרט לפירוק הצי והסגרת העריקים. הדבר שם קץ למשא ומתן, כיוון שמלכתחילה הסכים סקיפיו לשלום רק אם חניבעל יציע יותר, והוא הציע פחות. ליד זאמה התכנסו צבאותיהם של סקיפיו וחניבעל לקרב הכרעה אחרון, שיקבע את עתיד המלחמה. היקף הצבאות שלקחו חלק בקרב אינו ברור כל צורכו. לטענת חלק מהחוקרים המצדדים בסקיפיו, לחניבעל היו בין 50,000 ל-55,000 חיילים רגליים, בין 3,000 ל-6,000 פרשים – חלקם לובי-פיניקים וחלקם נומידים, וכן 80 פילים. לעומתו, היו לסקיפיו קצת פחות מ-35,000 רגליים, ובין 5,500 ל-9,000 פרשים. לדעת החוקרים המצדדים בחניבעל, כלל צבאו בין 35,000 ל-40,000 רגליים בלבד. על כל פנים, העובדות הברורות הן שלחניבעל היה יתרון בחיילים רגליים ולסקיפיו יתרון בפרשים. חניבעל החליט לחרוג ממנהגו הרגיל להציב את כל החיילים בחזית אחת, וחילק אותם לשלושה קווים. בקו הראשון הוצבו שכירי חרב מגאליה ומליגוריה, וקלעים מהאיים הבלאריים, שגויסו על ידי אחיו מאגו (מאגו עצמו מת מפצעיו בדרכו לאפריקה). בקו השני הוצבו חיילים רגליים בעלי חימוש כבד יותר, רובם טירונים שגויסו מקרתגו ומלוב, ואילו בקו האחרון הוחזקו ותיקי המלחמה מאיטליה, שרידי צבאו המקורי של חניבעל. לא ברור מדוע בחר להיערך באופן הזה. ייתכן שחניבעל לא בטח בטירונים החדשים שגייס, והשתמש בהם רק כ"בשר תותחים" עבור החיילים הוותיקים מאיטליה, אותם שמר רעננים לשלב המכריע. את הפרשים הלובי-פיניקים ערך באגף אחד, את הנומידים באגף שני, ואת הפילים ערך מקדימה. סקיפיו מצידו ערך גם הוא את חייליו בשלושה קווים. את הפרשים הנומידים הציב באגף השמאלי והפקיד עליהם את מסיניסה, ואת הפרשים הלטינים שגויסו מקרב בעלות הברית הציב באגף הימני והפקיד עליהם את גאיוס ליליוס. תוכניתו של סקיפיו דמתה למעשה לתוכניתו של חניבעל בקרב קאנאי, ריתוק חיל הרגלים, בו בזמן שחיל הפרשים הרומאי-נומידי החזק יאגף את חיל הרגלים הקרתגי ויביס אותו. חניבעל שהיה מנוסה באסטרטגיות מעין אלו, הבין היטב שהסיכוי היחיד שלו לנצח בקרב יהיה אם יצליח בעזרת חיל הרגלים העדיף שלו להביס את חיל הרגלים הרומאי, לפני שחיל הפרשים יסיים את מלאכתו. הקרב התרחש ב-19 באוקטובר, שנת 202. חניבעל פתח אותו בהסתערות שמונים פיליו, אולם אז קרה דבר בלתי צפוי, ורווחים נפערו לקראתם במערך הרומאי. הפילים שאומנו לבצע הסתערות אחת מהירה התבלבלו, והרומאים הטילו בהם כידונים ותקעו בחצוצרות. הפילים נבהלו ונמלטו לאחור, רומסים בני ברית ואויבים כאחד. לאחר מכן התנגש הקו הקרתגי הראשון עם הקו הרומאי הראשון. לקרתגים היו פקודות ברורות מאוד, לא לשבור את הקווים בשום מחיר. סקיפיו לעומת זאת התגמש יותר בעניין זה. בתחילה הדפו הקרתגים את אויביהם לאחור, אולם אז תוגבר הקו הרומאי הראשון, בחיילים שהובאו מהקו השני. הקו הקרתגי הראשון הובס, וחייליו נסוגו לאחור בתקווה למצוא מקלט מאחרי הקו הקרתגי השני, אך החיילים בקו השני לא איפשרו להם לעבור דרכם, מחשש שאם יפתחו את שורותיהם, הדבר ישבש את מערכם ויאפשר לרומאים הרודפים להבקיע דרכם. חלק מהנמלטים הנואשים ניסו להבקיע לעצמם דרך בלחימה, והשאר פנו ימינה ושמאלה והגדילו את רוחב החזית הקרתגית. כעת קידם חניבעל את הקו השני, אך גורלו דמה לזה של הקו הראשון וסקיפיו הביס גם אותו. אז קידם חניבעל את הקו השלישי, שהיה כאמור מורכב מחיילים ותיקים מנוסים ורעננים שעדיין לא השתתפו בלחימה. סקיפיו שבר את שלושת הקווים ויצר מהם קו אחד, אולם חייליו הרעננים של חניבעל שנהנו גם מיתרון מספרי הצליחו להדוף אותם. נראה היה שהקרב יוכרע לטובת הקרתגים, אולם אז הופיעו הפרשים הנומידים והלטינים בעורף צבאו של חניבעל, והכריעו את הקרב, שהסתיים בניצחון מוחץ לסקיפיו. שופט בקרתגו ממוזער\|קריקטורה המתארת את בריחתו של חניבעל מקרתגו חניבעל נמלט מתבוסת זאמה עם קומץ פליטים. הוא הותיר את מלוויו בהדרומטום והגיע בעצמו אל קרתגו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנס בשערי העיר מאז עזב אותה כילד בן תשע. אשתו ובנו ככל הנראה כבר מתו. על אף ההפסד התקבל חניבעל כגיבור בעיר. הוא סימל אומץ לב גבורה ונחישות בעיני בני קרתגו, והיה המצביא היחיד שהצליח לקצור ניצחונות כה רבים במלחמה. חניבעל תמך בכניעה לתנאי השלום שהציב סקיפיו, והדבר עורר מחאה בקרב הסיעות השליטות בעיר. מסופר שבאחת מאספות המועצה צעיר בשם גיסקו קרא להילחם ברומאים ולהדיח את חניבעל, זה האחרון איבד את השליטה העצמית והוריד את גיסקו בכוח מדוכן הנואמים. כאשר חבריו של גיסקו פתחו במחאה, חניבעל הכריז: חניבעל הסביר מדוע השלום עם רומא אינו נורא כפי שהוא נראה ממבט ראשון, וכי קרתגו תוכל להשתקם ממנו. בהשפעתו הושג הסכם שלום שכלל את התנאים הבאים: קרתגו תשלם לרומא 200 טלנטים מדי שנה במשך 50 שנים. הצי המלחמתי הקרתגי יפורק למעט 10 ספינות. כמו כן צבאה היבשתי של קרתגו יצומצם. יוסגרו כל הפילים. ייאסר על קרתגו לפתוח במלחמה חיצונית או פנימית כלשהי ללא הסכמת רומא, אם כי קרתגו תתחייב לסייע לרומא בכל מלחמה שלה. תוכר שליטתו של מסיניסה בנומידיה כולה, ושליטתם של הרומאים בהיספניה, סיציליה, קורסיקה, סרדיניה, והאיים הבליארים. קרתגו שלחה לרומא 100 בני ערובה ממשפחותיהם של נכבדי העיר והחזירה את כל העריקים והשבויים. תנאי השלום הקשים הולידו את הביטוי "שלום קרתגו". לא ברור מה עשה חניבעל לאחר הכניעה. דיו קסיוס כותב שהוא הועמד למשפט על כך שסירב לתקוף את רומא לאחר קאנאי, אולם זוכה מהר מאוד. קורנליוס נפוס טען שהוא עדיין פיקד על הצבא, אולם טענה זו אינה מסתברת וככל הנראה הרומאים הורו להרחיק אותו מכל פעילות צבאית. לא ברור מה עשה עד שנת 196 לפנה"ס, אולם ככל הנראה הייתה לו השפעה רבה בעיר. קרתגו החלה לשלם את הפיצויים לרומא. הוצאות המלחמה האדירות, איבוד מכרות הכסף בהיספניה, והרס יחסי החוץ והמסחר, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. בשנת 196 חניבעל מונה לשופט (שוּפֵט בלשונם), כלומר אחד משני שליטים בני קרתגו (בדומה למגיסטראטים ברומא), שנבחרו על ידי העם לעמוד בראש המעצמה והיו כפופים למועצת הזקנים ולמועצת המאה וארבעה (תת-מועצה הכפופה למועצת הזקנים). מתוקף תפקידו ריכז את כל הסמכויות הפוליטיות של המדינה, פרט לניהול הצבא, ונדרש למצוא מקורות לתשלום הפיצויים. בנסיבות רגילות היו משתמשים בכספי מכס ובמיסים שהוטלו על סחורות שהיה עליהן מונופול, אולם כעת לא היה די בכך, ולכן הטיל חניבעל מס על רכוש פרטי, וכך יצא שהאזרחים העשירים ביותר שילמו את הסכום הגבוה ביותר. הדבר עורר מרמור רב בקרב האזרחים העשירים ורבי ההשפעה, ואחד מהם הכריז במהלך אחת האספות שזוהי מעמסה שלא ניתן לשאתה. כאשר חניבעל שמע זאת הוא פרץ בצחוק והכריז: חניבעל ארגן מחדש את שיטת גביית המיסים, דאג ליישב מחדש אזורים שחרבו, צמצם את כוח האצולה, וכונן מחדש יחסי חוץ עם אנטיוכיה, צור, רודוס, ופרגמון. הוא חוקק חוק שמנע מחברי מועצת המאה וארבע לכהן בתפקיד זה למשך כל ימי חייהם, וקבע שמעתה ואילך יתקיימו בחירות מדי שנה בשנה. פעולות אילו השניאו אותו על רבים מתושביה העשירים יותר של קרתגו, והללו טענו ברומא שחניבעל מתנהג כדיקטטור ומתכנן מלחמה חדשה ברומא. הרומאים נטו להאמין לשמועות אלו, ומשלחת רומאית הגיעה לקרתגו בשנת 195 לפנה"ס, כביכול כדי לפתור סכסוך עם מסיניסה, אולם למעשה כדי לבדוק מקרוב את בעיית חניבעל. חניבעל הבין את מטרתה האמיתית של המשלחת. הוא התנהג כרגיל במשך כל היום, ורק לקראת הערב רכב במהירות לכיוון אחוזה פרטית שלו ששכנה על חוף הים בריחוק מה מקרתגו. משם לקח ספינה פרטית שלו ויצא לגלות. גלות חניבעל אצל אנטיוכוס שמאל\|ממוזער\|250px\|אנטיוכוס השלישי "הגדול" ממוזער\|קריקטורה המתארת את חניבעל מרמה את אנשי כרתים שביקשו לגנוב ממנו את כספו חניבעל הפליג לצור, עיר פיניקית בלבנון של ימינו, שהייתה למעשה עיר האם של קרתגו. בצור קיבלו אותו בידידות, כיאה למנהיג של מעצמה ידידה, אולם חניבעל לא התעכב שם. ברור היה לו שהמקום היחיד בו יוכל למצוא מקלט יהיה אצל שליט הלניסטי חזק. מצרים לא באה בחשבון, כיוון שהפרעה תלמי החמישי היה תלוי מאוד ברומאים שסיפקו לו הגנה מפני אויביו מבית ומחוץ. גם מוקדון לא באה בחשבון, כיוון שלאחר קרב קינוסקאפאלאי הסתיימה המלחמה המוקדונית השנייה בתבוסת מוקדון, ופיליפוס החמישי נושל ממרבית אדמותיו ביוון ועדיין ליקק את פצעיו. היחידה שיכלה אפוא לספק מקלט אידיאלי לחניבעל הייתה האימפריה הסלאוקית, עליה מלך אותה תקופה אנטיוכוס השלישי שכונה "הגדול" (Μέγας ביוונית). אנטיוכוס היה שליט חזק שהפך את ממלכתו לממלכה החזקה ביותר באסיה, ושאף להרחיב את שלטונו גם לאירופה על חשבון מוקדון ורומא. ככל הנראה חניבעל ואנטיוכוס כבר החליפו מכתבים לפני כן, משום שכאשר הופיעה ספינתו של חניבעל באפסוס (אז לידיה, בשטחי טורקיה המודרנית) ערך לו אנטיוכוס קבלת פנים מפוארת. אנטיוכוס ראה בחניבעל את האיש הנכון בזמן הנכון. הוא תכנן מלחמה נגד רומא, והבין שניסיונו הרב של חניבעל יוכל לסייע לו רבות. חניבעל הציע לאנטיוכוס תוכניות רבות, ביניהן תוכנית להנחית אותו יחד עם 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים באיטליה, וכך לעורר בה פאניקה רבתי. אנטיוכוס התרשם, אולם היה מסופק ובחר שלא להחליט. חניבעל שלח שליח בן צור בשם אריסטון אל קרתגו במטרה לנסות לברר את הלך הרוח בעיר, אולם בני הסיעה שהתנגדה לחניבעל חשפו זאת ודיווחו לרומאים. אלו האחרונים שלחו משלחת לאנטיוכיה במטרה לחדש את שיחות השלום עם אנטיוכוס. בדרך עצרו חברי המשלחת באפסוס, ומנהיג המשלחת פובליוס ויליוס נפגש מספר פעמים עם חניבעל והתייחס אליו בידידות גלויה. מקורות שונים טוענים שגם סקיפיו בכבודו ובעצמו נכח במשלחת, ואף מביאים אנקדוטה אודות ויכוח ביניהם מיהו המצביא הגדול בהיסטוריה. כל העניין עורר את חשדו של אנטיוכוס כלפי חניבעל, אולם אז כבר היה ברור שמלחמה עם רומא היא רק עניין של זמן. חניבעל לא השתלב בחצר המלוכה היוונית בשל מוצאו הזר ומנהגיו השונים. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה" (noctes atticae), שאנטיוכוס סקר בגאווה את חייליו, שהיו מוגנים בשריונות יקרים וחמושים בנשק יקר, כאשר חניבעל צועד לצידו בדומייה. אנטיוכוס שאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא, חניבעל השיב: כמו כן קיקרו מספר, שפילוסוף אחד ניסה להתגאות בידיעותיו בנוכחות חניבעל. זה האחרון ענה בלעג שכבר שמע טיפשים רבים מדברים, "אולם מעולם לא טיפש כזה". בשל תקריות כגון אלו וקנאה טבעית שרחשו לו, סר חינו של חניבעל גם בעיני שאר המצביאים והמדינאים הסלאוקים, והללו הכפישו את שמו של חניבעל באוזני אנטיוכוס בכל הזדמנות, ורמזו לו שעדיף יהיה אם מלך הלניסטי-יווני יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שישחרר את יוון מעול הרומאים ולא פוני אפריקאי. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס. אנטיוכוס הגאה לא הסכים עם שיטותיו של חניבעל והפסיק להתייעץ עמו בכל הנוגע למלחמה המתוכננת. הוא פלש ליוון נגד עצותיו של חניבעל, ולאחר כמה תקריות הכריזה עליו רומא מלחמה בחורף של שנת 192 לפנה"ס. אנטיוכוס מצא עצמו לא מוכן מספיק, וארגן בחופזה אספה של קציניו בדמטריאס (Demetrias) שביוון. חניבעל הוזמן לאספה זו, ובשל ניסיונו הרב נתן לו אנטיוכוס את רשות הדיבור. חניבעל הסביר שהמלחמה נגד הרומאים אין לראותה במתכונת של מסע עונתי, אלא מלחמה כוללת. העובדה הראשונית היא שהמלך בחר באדמת יוון כבשדה מערכה, וזו צריכה אפוא לשמש לה בסיס ומוצא. לפיכך טוב יעשה המלך אם ימנע חדירה רומאית אל תוך הארץ, לשם זאת יש להקים בסיס ימי בקרקירה, וכך לחסום העברת כוחות רומאיים ליוון דרך הים. את המחצית השנייה של הצי יש לשלוח אל מול חופי מערב איטליה, וכך לפגוע בשיירות תבואה מאפריקה וסרדיניה אל רומא. על הכוח היבשתי להגן על מעברי ההרים במערב יוון. כמו כן, יש לרכוש את נאמנותו של פיליפוס מלך מוקדון – אם ברית זו תיחתם, טען חניבעל, הרי שמרבית השבטים התסאלים והערים באזור יצטרפו גם הם לברית האנטי-רומאית. כדי ליישם הצעות אלו היה על אנטיוכוס להעביר את הצבא והצי מאסיה לאירופה. הוא שלח את האדמירל המוכשר פוליקסינידאס למלא משימה זאת, אולם פרט לכך דבר מכל עצותיו של חניבעל לא נעשה. אנטיוכוס פעל יותר על פי עצותיהם של בני בריתו האיטולים, שכל מחשבתם הייתה נתונה לסיפוח טריטוריות חדשות לארצם. הניסיון לכרות ברית עם פיליפוס נכשל, וזה האחרון מיהר להצטרף לרומאים. אנטיוכוס הותקף עוד בטרם הספיק הכוח של פוליקסינידאס להגיע מאסיה, ובאביב של שנת 191 לפנה"ס הובס אנטיוכוס בקרב שנערך בתרמופילאי . התבוסה הייתה מוחצת ואנטיוכוס נמלט בחרפה לאפסוס. אנטיוכוס העריך כעת את חניבעל יותר מאי פעם, והבין כמה צדק באזהרותיו. חניבעל הסביר לאנטיוכוס שכעת הסיכוי היחיד להביס את הרומאים הוא בקרב ימי. מרבית הצי היה מופקד בידיו של פולקיסינידאס, שעשה מאמצים נואשים ליירט את הצי הרומאי שחבר אל ציי פרגמון ורודוס. פוליקסינידאס הובס לקראת סוף השנה בקרב קוריקוס בידי האדמירל הרומאי גאיוס ליוויוס סלינטור, והצי הרומאי-פרגמוני-רודי כבר התקרב אל אסיה הקטנה. חניבעל גייס במהירות צי קטן של ספינות מלחמה מרחבי האימפריה, במיוחד מפיניקיה, וניסה לעצור שייטת קטנה של ספינות מרודוס. לא ידוע הרבה על הקרב עצמו, רק ידוע שהוא התרחש בנהר אורימדון , ושחניבעל שלא היה מנוסה בקרבות ימיים הובס בו ונמלט חזרה לאפסוס. הרומאים הנחיתו כוח תחת פיקודו של סקיפיו אפריקנוס ואחיו סקיפיו אסייתיקוס באסיה. אנטיוכוס עשה ניסיון נואש אחרון לעצור אותם, אולם הובס בקרב מגנסיה, וחתם על הסכם אפאמיאה. כחלק מהתנאים התחייב אנטיוכוס להסגיר את חניבעל, אולם זה האחרון כבר לא היה באפסוס. שנים אחרונות בביתיניה והמוות ממוזער\|פרוסיאס הראשון מלך ביתיניה ממוזער\|מותו של חניבעל ממוזער\|חניבעל בהרי האלפים נותן שיחת מוטיבציה לחייליו ממוזער\|מטבע הנושא את דמותו של חניבעל מצד אחד ופיל מצד שני לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון ופלוטרכוס טוענים שנמלט לארמניה (שבעקבות המלחמה ברומא השתחררה מהשלטון הסלאוקי) ושם סייע לארטקסיאס הראשון, מלך ארמניה. על פי המסופר הוא סייע לו לבנות עיר שסטראבון מכנה "ארטקססטה" על שם המלך, ופלוטרכוס מכנה "קרתגו שבארמניה". לא ברור במה סייע חניבעל בבניית העיר, וסטראבון רק כותב שהעיר: "נבנתה בידי חניבעל", ופלוטרכוס מכנה אותה: "מעשה ידיו של חניבעל הגדול שבאויבי רומא". קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, והלה העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים. עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה. ביתיניה לא אוימה לרוב בידי אויבים זרים, ולכן נהנתה משגשוג כלכלי. אולם על אף קרבתה ליוון ולממלכות הלניסטיות, תרבותה נותרה ברברית ברובה. מלך ביתיניה פרוסיאס הראשון הקפיד להישאר נייטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכול היה להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון, שמלכה אאומנס השני סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה, ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסיאס החליט לצאת למלחמה על פרגמון, וביקש את עזרתו של חניבעל. גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסיאס על צבא היבשה שפלש לפרגמון. חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס, חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח. אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי, ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסיאס. בשנת 183 לפנה"ס יצא הקונסול פלמיננוס בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסיאס. במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמינינוס דרש לדעת אם הדבר נכון. פרוסיאס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו, אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים, ושלח את אנשיו לכתר את ביתו של חניבעל. כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. האגדה מספרת כי משפטו האחרון היה: "הבה נשחרר את הרומאים מעול ציפייתם הממושכת למותו של איש זקן", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. על פי גרסאות אחרות הוא התאבד בתלייה או שתה דם של שור, שנחשב בעת העתיקה לרעיל. הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס. הקבר חניבעל נקבר בביתיניה. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן מציין ביצירתו "תולדות הטבע", שבתקופתו (המאה ה-1 לספירה), עוד ניתן היה לראות את קברו של חניבעל באזור העיר ליביסס בביתיניה. המשורר הביזנטי בן המאה ה-12 יואנס צצס מציין, שהקיסר הרומאי ספטימיוס סוורוס בן המאה ה-2 ציפה את ארונו של חניבעל בשיש. סיפור זה אפשרי, שכן הקיסר היה בן אפריקה ופיניקי במוצאו, וביקר באזור בשנת 200 כאשר צר על ביזנטיון. אישיותו כמצביא אחד הדברים המבליטים את כישרונותיו הגדולים של חניבעל כמצביא, היא העובדה שהוא פיקד על צבא מגוון רב עמים, שחייליו לא חלקו שום קשר תרבותי היסטורי או דתי, אולם למרות זאת חניבעל הצליח לגרום להם להילחם כגוף אחד, וידע לנצל את יתרונותיהם וכישרונותיהם של כל סוגי החיילים. לא ידוע על שום מרידה בצבאו, פרט לעריקות מדי פעם בפעם. חניבעל ידע לעודד את חייליו ולהלהיבם, ולפני הקרב היה מסתובב ביניהם ברוח עליזה כאילו הקרב אינו מדאיג אותו. על פי המסופר, לפני קרב קאנאי קצין בשם גיסקו שבחן את הצבא הרומאי העיר במרמור שהקרב נראה אבוד מראש. חניבעל חייך ואמר לו: "דבר מפליא יותר, גיסקו, נעלם ממך, שבכל ההמון הגדול הזה אין אף אחד ששמו גיסקו." מסצנות דומות ניתן ללמוד על שיחות מוטיבציה ומעשים סמליים שהיה עושה כדי להרגיע ולהלהיב את חייליו לפני הקרב. חניבעל עשה שימוש יעיל במודיעין. הוא נהג לשלוח מרגלים כדי לאתר את מספרי האויב וכוונותיו, ניצל בוגדים כדי להשתלט על ערים, והיה מתחקר בעצמו שבויי מלחמה כדי ללמוד על אופי המצביאים הרומאים. כך לדוגמה למד חניבעל על להיטותו של המצביא הרומאי סמפרוניוס לונגוס, ובכוונה תחילה ארגן תבוסה קלה של פרשיו כדי להלהיב אותו עוד. לאחר מכן התגרה בצבאו וידע שסמפרוניוס לא יעמוד בפיתוי, מה שהוביל לניצחונו בקרב טרביה. חניבעל ניצל את מירמורם של תושבי הערים היווניות והשתמש בהם כדי להשתלט עליהן ולהפוך אותן לבסיסים שלו. אחד המאפיינים הבולטים באסטרטגיה של חניבעל הוא רמאות ותככים. לדוגמה, לאחר שהשיג את טבעתו של מרקלוס בשנת 208 לפנה"ס, הוא חתם בה על מכתב המצווה להחליף את חיל המצב בעיר סלאפיה בחיילים משלו, שחופשו כחיילים רומאים. המזימה סוכלה משום שהקונסול השני התריע מבעוד מועד שמרקלוס כבר מת. עורמתו קיבלה ביטוי טקטי ברבים מן הקרבות והמארבים שערך, כשהשכיל להוביל את אויביו לעימות בתנאים הנוחים לו, ואף לנצל את כוחם של הלגיונות הרומיים כנגדם. חניבעל ידע לפעול ביצירתיות ובאופן בלתי צפוי. כך למשל בקרב אגר פלרנוס הוא שיגר עדר שוורים על הרומאים והסיח את דעתם מהתקדמות צבאו. כאשר שירת בצבא ביתיניה הוא השליך נחשים ארסיים על חיילי פרגמון. עצם העובדה שחניבעל שרד 16 שנה בארץ אויב, כשהוא כמעט לא מקבל עזרה ממולדתו, מעידה על גודלו כמצביא ושמה אותו בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר ונפוליאון בונפרטה. ניתן להצביע גם על מגרעותיו של חניבעל כמצביא. כך למשל, יכולותיו בלחימת מצור לא היו גבוהות כיכולותיו בשדה הקרב. חיסרון זה השפיע משמעותית במאבקו עם הרומאים, שהצטיינו בלחימת מצור, על השליטה בערים האיטלקיות. שלוש פעמים נהדף חניבעל מן העיר נולה, את מצודת טארנטום לא הצליח להכניע לאחר שכבש את העיר במזימה, ומסתבר שגם האפשרות לכיבוש רומא עצמה נדחתה מסיבה זו. עם זאת, חסרונו בלחימת מצור לא נבע בהכרח מכישוריו כמצביא, אלא גם מהרכב צבא השכירים שהוביל, שהיה חסר את יכולותיו ההנדסיות והלוגיסטיות של צבא קבע מקצועי. ישנם חוקרים מודרניים המטילים דופי גם בראייתו האסטרטגית של חניבעל, ושוללים את תדמיתו של חניבעל כגדול המצביאים. אותם חוקרים רואים בפלישתו לאיטליה, כשהוא סובל מנחיתות מספרית, החלטה פזיזה וחסרת אחריות, ובהתקפתו על סגונטום קוצר רואי. כן טוענים שלא עשה מספיק כדי להעביר לצידו את הערים היווניות באיטליה, ושהיה פוליטיקאי גרוע שפעל לעיתים בפזיזות. חוקרים אחרים מגינים על הגיונה וסבירותה של תוכניתו האסטרטגית, ואת עיקר האשמה בכישלונו תולים בגורמים שמחוץ לשליטתו, כמו ההעדפה של הממשל בקרתגו לתגבר את החזיתות בהיספניה ובאיי הים התיכון על פניו, תבוסות עמיתיו ביתר החזיתות (מה שהעלה את הצורך המתמיד בתגבורם), ושליטתו של הצי הרומי בים. אופיו טיטוס ליוויוס מתאר כך את חניבעל: תיאורים לא מחמיאים דומים מופיעים גם ברוב המקורות העתיקים העוסקים בחניבעל, אולם יש לזכור כי מכיוון שלא שרדו מקורות קרתגיים מאותה תקופה, המקורות היחידים הקיימים הם מקורות יווניים או רומיים, שהיו משוחדים מראש לרעת חניבעל (אם כי יוצא דופן הוא פוליביוס הנחשב למתון יחסית בדעותיו). במבחן המציאות נראה שחניבעל לא היה כה אכזרי וחסר כבוד כפי שמתואר, אדרבה נראה שהוא היה אנושי לא פחות מהרומאים ואולי אף עלה עליהם. אומנם הוא ערך טבח בערים שכבש, לדוגמה סגונטום, אולם מעשים כאלו היו מקובלים מאוד בעולם העתיק והרומאים לא נהגו אחרת כאשר כבשו את קרטחנה, קפואה, טראנטום וסירקוסאי. ידוע על מקרה שבו חניבעל לכאורה חנק את תושבי העיר נוקריה באמבטיות שלהם, אולם חוקרים מודרניים דוחים את הסיפור. חניבעל גם גילה כבוד כלפי גופות יריביו. לאחר קרב טראסימנוס הוא חיפש את גופת הקונסול שנפל בקרב כדי לקוברה בכבוד הראוי. כאשר מרקלוס מת, חניבעל שרף את גופתו בטקס מכובד ושלח את אפרו לרומא. זאת בניגוד לרומאים שהשליכו בביזיון את ראשו הכרות של אחיו עזרובעל לעבר מחנהו. חניבעל אומנם נהג באכזריות כאשר הכריח את שבוייו להילחם זה בזה לפני קרב טיקינוס, אולם יש לזכור שהרומאים נהנו משעשועים כאלו דבר יום ביומו, וחניבעל אף שחרר את הלוחמים המנצחים עם מתנות. ככל הנראה אין אמת בתיאור שלו כאתאיסט וחסר כבוד כלפי האלים, משום שבמקורות הוא מתואר לעיתים קרובות מקריב קרבנות לפני הקרב, ואף דאג שלא יבזזו את מקדשה של יונו ליד קרוטון. פוליביוס מביא סיפור, שבמהלך חציית האלפים כינס חניבעל את קציניו והודיע להם שהוא מודאג ממצב האספקה בצבא. קצין שפוליביוס כינה חניבעל מונומאכוס, קם והכריז שלדעתו יש רק דרך אחת לפתור את הבעיה. חניבעל נתן לו את רשות הדיבור ו"מונומאכוס" הכריז שלדעתו הדרך היחידה לשרוד היא אם חניבעל ילמד את חייליו לאכול בשר אדם. חניבעל הזדעזע מההצעה אך לא השיב. ישנם חוקרים הסבורים שלמעשה חניבעל מונומאכוס אינו דמות היסטורית, והסיפור רק נועד לתעד צד אפל יותר באישיותו של חניבעל. מורשתו ממוזער\|המגן האישי של אנרי השני, מלך צרפת. במרכז המגן מתואר קרב קאנאי. ממוזער\|חייליו של חניבעל בוזזים שלל מגופות חיילים רומאים המלחמה הפונית השנייה וחניבעל במיוחד המשיכו לרחף על רומא כצל אפל. הפוליטיקאי הרומאי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס נהג לסיים כל נאום שלו ללא קשר לתוכנו במילים "Carthaginem esse delendam" ("יש להרוס את קרתגו"). קאטו, שהשתתף כחייל במלחמה הפונית השנייה, סבר שרומא לא תהיה בטוחה כל עוד קרתגו קיימת. קאטו אף נטל תאנה שהובאה בספינה מקרתגו, והצביע על טריותה כדי להבהיר כמה קרובות איטליה וקרתגו. בשנת 149 לפנה"ס אכן הכריזה רומא מלחמה על קרתגו ("המלחמה הפונית השלישית"). המלחמה נמשכה שלוש שנים ובסופה הוחרבה קרתגו כליל ותושביה נטבחו או נמכרו כעבדים. מורשת צבאית האסטרטגיה של חניבעל ובמיוחד ניצחונו האדיר בקרב קאנאי הותירו חותם עמוק על מצביאים רבים לאורך ההיסטוריה. נפוליאון בונפרטה טען ש"חניבעל היה הנועז מכולם" – נפוליאון העריץ את חניבעל ואף חצה את הרי האלפים במעבר בו (לדעת נפוליאון) חצה גם חניבעל. הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון הושפע גם הוא מחניבעל, ואף האמין שהוא למעשה גלגול שלו. אחד המצביאים שהושפעו ביותר מחניבעל היה הרוזן הגרמני אלפרד פון שליפן, שתכנן את "תוכנית שליפן" המפורסמת שלו על פי קרב קאנאי. במאמר שפרסם בשם "מחקרי קאנאי" טען שליפן שלמעשה חניבעל הוכיח שבעזרת איגוף ניתן להכריע כל אויב בעל יתרון מספרי. שליפן טען שכל המצביאים בהיסטוריה הסתמכו גם אם בלא יודעים על האסטרטגיה של חניבעל בקרב קאנאי. שליפן טען כי אף על פי שאלפי שנים עברו מאז קאנאי, "לא השתנו תנאי היסוד למערכה. ניתן לערוך היום את מערכת ההשמדה לפי אותה תוכנית שתכנן חניבעל בימי קדם". תדמיתו כאמור, הרומאים תיארו את חניבעל כפושע מלחמה אכזרי, תיאור שדבק בחניבעל ברוב הספרות הרומאית. הפילוסוף הרומאי המפורסם מרקוס טוליוס קיקרו, משווה ביצירתו "על החובות" את "שני אויביה הגדולים ביותר של רומא", חניבעל מקרתגו, ופירוס מלך אפירוס. לטענת קיקרו, בעוד פירוס גילה כבוד ואצילות, חניבעל התנהג באכזריות ובשפלות. אולם, בהדרגה החל הדימוי השלילי של חניבעל לדעוך. כבר המשורר הרומאי יובנליס בן המאה ה-1 לספירה מתאר את המלחמה הפונית השנייה באורח קליל וסאטירי. בימי הביניים תואר חניבעל מחד כמצביא גדול, ומאידך כרוצח אכזרי. על דימוי זה ניתן ללמוד מספרו של ניקולו מקיאוולי, "הנסיך": בהדרגה החל הדימוי השלילי של חניבעל להתרכך, וכבר מונטסקייה מציע גישה שונה בחיבורו "הרהורים על הסיבות לעלייתם ונפילתם של הרומאים". אחד הראשונים שדחה בפירוש את הדעות המסורתיות, היה ההיסטוריון הגרמני תאודור מומזן: חניבעל בתרבות ממוזער\|רחוב "חניבעל" בלה גולט ממוזער\|חניבעל נשבע שנאת נצח לרומא דמותו של חניבעל ריתקה מחברים ואמנים רבים לכל אורך ההיסטוריה. כבר בעת העתיקה החל העניין בו, הרומאים הציבו בעירם פסלים בדמותו כדי שיזכרו את האויב הגדול שעליו גברו. המשורר סיליוס איטליקוס חיבר פואמה בשם "פוניקה", העוקבת אחר מהלך חייו של חניבעל. בפוניקה נטען שמסעו של חניבעל היה רצון האלים שרצו לחשל את הרומאים. רחוב על שמו נמצא בעיר לה גולט שבתוניסיה, כמו גם ערוץ טלוויזיה תוניסאי. דמותו הופיעה בעבר על שטר של 5 דינרים תוניסאיים. חניבעל מיוצג לעיתים קרובות בציורים ובפסלים. ג'ובאני בטיסטה טייפולו צייר אותו מביט בראשו הכרות של אחיו. ניקולא פוסן צייר אותו רוכב על גב פילו סורוס. פרנסיסקו דה גויה צייר אותו חוצה את האלפים ומאחוריו מלאכים ודמויות מהמיתולוגיה. ויליאם טרנר צייר אותו חוצה עם צבאו את האלפים כשברקע סופת שלג מאיימת. בציורו המפורסם של ז'אק-לואי דויד "נפוליאון חוצה את האלפים", נראה נפוליאון חוצה את הרי האלפים ולצידו סלע עליו חרותים שמותיהם של חניבעל וקרל הגדול שחצו גם הם את האלפים. המאייר האיטלקי אנטוניו דה מונזה () צייר את חניבעל לוחץ ידיים עם פרנצ'סקו ספורצה, הציור נועד למעשה להחניף לספורצה ולתאר אותו כשווה ערך לחניבעל. בתקופת נפוליאון היו פופולריים בצרפת שעוני אח עם דמותו של חניבעל. אנטואן בורדל יצר פסל בשם "הניצחון הראשון של חניבעל", המתאר את חניבעל כילד קטן לוכד נשר המסמל את הרומאים. פסלים נוספים של חניבעל מוצגים בין היתר בארמון שנברון בווינה, ובמוזיאון הלובר בפריז. חניבעל שימש גם כמושא למחזות רומנים וספרים רבים, פייר קורניי כתב את המחזה "ניקומדיה" העוסק בו. אחיו של פייר, תומא קורניי כתב מחזה בשם "מוות לחניבעל". חניבעל נזכר גם במחזהו של פרנצ'סקו פטררקה "אפריקה", וכן דנטה אליגיירי מזכיר אותו ביצירתו "הקומדיה האלוהית", לצד סקיפיו אפריקנוס. באופרה "הטרויאני" של הקטור ברליוז (המבוססת על האינאדה), דידו רואה לפני מותה חזון שחניבעל ינקום את נקמתה ברומאים. שאול טשרניחובסקי כתב סונטה בשם "חניבעל", בה הוא מדגיש את קרבתם של אנשי קרתגו ליהודים. יצחק קצנלסון כתב מחזה בשם "חניבעל". חניבעל נזכר בספר "מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט. הספר "שלמבו" מאת גוסטב פלובר עוסק באחותו הגדולה של חניבעל, וחניבעל עצמו מתואר שם כילד אמיץ ועז פנים. בשנת 1887 כתב ג. א. הנטי רומן ביוגרפי בשם "הקרתגי הצעיר", המספר על חניבעל מנקודת מבטו של בן דודו מלכוס (דמות דמיונית). בספרו הקלאסי של אריך קסטנר "שלושים וחמישה במאי", ישנו פרק שלם בו שני גיבורי הסיפור צופים בחניבעל משחק בחיילי צעצוע מול המצביא הגרמני אלברכט פון ולנשטיין. קסטנר מתאר את שני המצביאים ככאלו שלא חסים על חיי חייליהם, ומונעים מאינטרסים טיפשיים של כבוד. צבי הרמן כתב ספר בשם "זכרונות חניבעל", בו מספר כביכול חניבעל את סיפור חייו. ג'ון מדוקס רוברטס כתב בשנת 2002 ספר בשם "ילדי חניבעל", המציע היסטוריה חלופית לפיה חניבעל כבש את רומא והפך לרודן של קרתגו, הספר מתמקד בילדיו. פול אנדרסון כתב ספר בשם "מסע בזמן", המתאר שני גיבורים בני זמננו החוזרים בזמן ומסייעים לחניבעל להביס את הרומאים בעזרת נשק מודרני. חניבעל מוצג במספר רב של סרטי קולנוע. הסרט הראשון שהציג את דמותו היה הסרט האיטלקי לאומני "כביריה" (1914), שנועד במקור להראות את יתרונם של הרומאים על פני הקרתגים הנחותים. חניבעל מגולם בסרט זה בידי אמיליו ורדננס (בצרפתית: ), וממלא תפקיד שולי יחסית בסרט. הסרט הבא היה אף הוא איטלקי לאומני, "סקיפיו האפריקאי" (1939), העוסק כפי ששמו מעיד עליו בסקיפיו אפריקנוס. חניבעל מגולם בסרט זה בידי קמיליו פילאטו . הסרט הבא (1955) היה "" העוסק בנערה רומאית הנופלת בשבי הקרתגי, חניבעל מגולם בסרט זה בידי הווארד קיל. הסרט "חניבעל" (1959) עוסק במערכת יחסים סבוכה הנרקמת בין חניבעל לבתו של פאביוס מאקסימוס, חניבעל מגולם בסרט זה בידי ויקטור מצ'ור (Victor Mature). בשנת 1997 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בשם "הקרבות הגדולים של חניבעל", שהיה למעשה הסרט הדוקומנטרי הראשון שעסק בחניבעל. בשנת 2006 יצא סרט דוקומנטרי נוסף בשם "חניבעל - הסיוט הנורא של רומא", בו מגלם את חניבעל אלכסנדר סידיג. חניבעל גם עמד במרכזה של סדרת הטלוויזיה "המסלול של חניבעל", בה שני בריטים מתחקים אחרי מסלולו של חניבעל בהרי האלפים. ראו גם סורוס (פיל) משפחת ברקה נוהל חניבעל הזירה הסיציליאנית במלחמה הפונית השנייה הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה לקריאה נוספת מקורות עתיקים פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991 טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב. טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 21–30. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015. פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973. פליניוס הזקן, תולדות הטבע; ספרים 33–37, על אודות הפיסול, הציור והאדריכלות, תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות רוני רייך, הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט. . . . מחקרים מודרניים ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן. דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה). הפרקים העוסקים באנטיוכוס השלישי עוסקים גם בחניבעל. לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון, מערכות - משרד הביטחון – ההוצאה לאור. יחיאל זלטנר, המודיעין של חניבעל, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 14–26. כתריאל בן אריה. קרבות מופת (מאלכסנדר מוקדון עד אלנבי). ירושלים, הוצאת לביא, 1994. הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964. מרי דולן, הקרתגני: חניבעל מקרתא חדתא, עמיחי, 1959 מ. קארי, דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב , במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998 J. F. Lazenby, Hannibals war, Aris & Phillips, 1978 Nic Fields, Hannibal Command, Osprey Press 2011. Walter Görlitz, Hannibal - eine politische Biographie, 2005. Baker, G. P. (1999). Hannibal, Cooper Square Press. Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press. . Peddie, John (2005). Hannibal's War, Sutton Publishing Limited. Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal, Da Capo Press. Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. Hoyos, Dexter (2008). Hannibal : Rome's greatest enemy. Exeter: Bristol Phoenix Press. Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: Routledge. Prevas, John (2001). Hannibal crosses the Alps: the invasion of Italy and the Punic Wars, Cambridge, MA: Da Capo Press. John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996). and Tannen, New York, 1976. A. D. Fitton Brown, After Cannae, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 8, H. 3 (Jul., 1959), pp. 365-371 Andrew Erskine, Hannibal and the Freedom of the Italians, Hermes, 121. Bd., H. 1 (1993), pp. 58-62 Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited, Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108 Michael B. Charles and Peter Rhodan, "Magister Elephantorvm": A Reappraisal of Hannibal's Use of Elephants, The Classical World, Vol. 100, No. 4 (Summer, 2007), pp. 363-389 E. T. Salmon, The Strategy of the Second Punic War, Greece & Rome, Vol. 7, No. 2 (Oct., 1960), pp. 131-142 E. W. Davis, Hannibal's Roman Campaign of 211 B. C., Phoenix, Vol. 13, No. 3 (Autumn, 1959), pp. 113-120 B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180 Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176 קישורים חיצוניים שרגא גפני קרבות חניבעל - ההוכחה הנחרצת לעליונות בני-שם, באתר דעת גילי חסקין, "המלחמות הפוניות", באתר של גילי חסקין הסונטה "חניבעל" מאת שאול טשרניחובסקי, באתר פרויקט בן-יהודה חניבעל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה 1911 חניבעל, באתר Livius ויליאם סמית, "לקסיקון לביוגרפיות ולמיתולוגיה של יוון ורומא", ערך חניבעל חניבעל, באתר History חניבעל, באתר המוקדש לפיניקים רוברט פנל, "רומא העתיקה מהזמנים הקדומים ביותר", באתר annourbis "קרתגו וחניבעל", באתר Phoenicians מאמר העוסק בפילי המלחמה של חניבעל חפצים של חניבעל שהתגלו בספרד ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:המלחמה הפונית השנייה קטגוריה:משפחת ברקה קטגוריה:קרתגים קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא קטגוריה:מתאבדים: פוליטיקאים קטגוריה:קרתגים במלחמה הפונית השנייה קטגוריה:מלחמת אנטיוכוס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס	2024-09-26T06:32:04
מינסק	מינסק (בבלארוסית: Мінск או Менск; ברוסית: Минск; בפולנית: Mińsk) היא בירת בלארוס והעיר הגדולה ביותר בה, וכמו כן גם בירת חבר המדינות. העיר ממוקמת על גדות נהרות סוויסלץ' וניאמיהה במרכז הגאוגרפי של בלארוס. כבירה הלאומית, למינסק מעמד מיוחד בבלארוס והיא המרכז המנהלי של פרובינציית מינסק ושל מחוז מינסק. לפי אומדן, מתאריך 1 בינואר 2023 (ראה: האתר הרשמי של מינסק) מתגוררים בעיר כ-2 מיליון תושבים בשטח של 349 קילומטר רבוע. האזכור הראשון לעיר הוא מהמאה ה-11, אז עיר בתוך נסיכות פולוצק. ב-1242, הפכה העיר לחלק מהדוכסות הגדולה של ליטא, וב-1499 קיבלה פריבילגיה עירונית. החל מ-1569, הפכה העיר לבירת מחוז מינסק שבאיחוד הפולני ליטאי. העיר סופחה בידי רוסיה ב-1793, כחלק מחלוקת פולין השנייה. מ-1919 עד 1991 שימשה כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית, והחל מ-1991 הפכה לבירת המדינה העצמאית, בלארוס. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|ארמון העצמאות, משכנו של נשיא בלארוס האזור בו היום נמצאת מינסק יושב על ידי מזרח-סלאבים קדומים במאה ה-9. מינסק נוסדה במאה ה-11 בנסיכות פולוצק על צומת דרכים חשוב. כיום מוסכם שהעיר הוקמה ב-1067, אם כי הייתה שם עיירה לפני כן. מקור השם אינו ידוע, אם ישנם מספר תאוריות לגביו. בתחילת המאה ה-12, נסיכות פולוצק התחילה להתפורר לאחוזות קטנות יותר. נסיכות מינסק הוקמה על ידי אחד הצאצאים משושלת פולוצק. ב-1129 סופחה הנסיכות על ידי קייב, הנסיכות הדומיננטית ברוס של קייב, אך השליטה בנסיכות חזרה לשושלת פולוצק ב-1146. החל מ-1150 נסיכות מינסק התחילה להתעמת עם נסיכות פולוצק על שליטה בשטחי נסיכות פולוצק המקורית. במהלך המאבק התארסו הנסיכים משתי הערים במטרה לאחד את שטחי הנסיכות תחת פולוצק. מינסק שרדה את הפלישה המונגולית לרוס בשנים 1237–1239. ב-1242 צורפה העיר לדוכסות הגדולה של ליטא. הצירוף עבר בשלום והאליטות המקומיות הצטרפו למעמד הגבוה של הדוכסות. ב-1413 הדוכסות וממלכת פולין התאחדו. מינסק הפכה למרכז של מחוז מינסק. ב-1441, הנסיך הליטאי קז'ימייז' הרביעי כלל את העיר ברשימת ערים שנהנו מפריבילגיות חיוניות, וב-1499 תחת שלטון בנו, אלכסנדר יגיילו, מינסק קיבלה פריבילגיות עירוניות תחת זכויות מגדבורג. ב-1569, אחרי איחוד לובלין, הדוכסות הגדולה של ליטא וממלכת פולין התמזגו למדינה אחת – האיחוד הפולני-ליטאי. לאחר מכן התיישבה בעיר קהילה פולנית שכללה פקידים ובעלי מלאכה. באמצע המאה ה-16 העיר הייתה מרכז כלכלי ותרבותי חשוב באיחוד. היא גם הייתה מרכז חשוב של הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות איחוד ברסט (שבו הכנסיות הרותניות סרו ממרות הכנסייה האורתודוקסית ולמען מרות האפיפיור) גם הכנסיות הקתולית והמזרחית-קתולית הגבירו את השפעתן. ב-1654 נכבשה העיר על ידי כוחותיו של אלכסיי הראשון, צאר רוסיה. הרוסים משלו בעיר עד 1667, כשיאן השני קז'ימייז', מלך פולין, כבש אותה מחדש. בסוף מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) היו בעיר 2,000 אזרחים ו-300 בתים בלבד. גל ההרס השני בעיר התרחש במלחמה הצפונית הגדולה כשהעיר נכבשה ב-1708 וב-1709 על ידי חיילותיו של קרל השנים עשר מלך שוודיה ואחר כך על ידי פטר הגדול. במהלך העשורים האחרונים לשלטון הפולני לא הייתה או שהייתה במידה מאוד קטנה התפתחות של העיר, מאז שמינסק הפכה לעיירה מחוזית קטנה עם מעט ייצוג כלכלי וצבאי. בחלוקת פולין השנייה ב-1793 צורפה סופית לאימפריה הרוסית. ב-1796 העיר הפכה למרכז מחוז מינסק. שמות הרחובות שונו לשמות רוסיים, אם כי שם העיר נשאר כשהיה. במאה ה-19 החלה מינסק להתפתח בקצב מואץ כמרכז התעשייה של האזור. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הכיכרות והרחובות הראשיים בעיר רוצפו. ב-1836 נפתחה הספרייה הציבורית הראשונה בעיר וב-1837 מכבי האש בעיר נכנסו לפעולה. ב-1838 העיתון המקומי הראשון יצא לאור. התיאטרון הראשון הוקם ב-1844. ב-1860, העיר הייתה מרכז מסחרי חשוב עם אוכלוסייה של כ-27,000 איש. הייתה תנופת בנייה שהביאה לבניית בתים של 2 ו-3 קומות מלבנים ואבן בעיר העילית. הפיתוח בעיר הואץ על ידי שיפורים בתחבורה. ב-1846 דרך מוסקבה-וורשה עברה בעיר. ב-1871 גם קו הרכבת בין שתי הערים עבר בעיר וב-1873 גם מסילה מהעיר רומני באוקראינה אל נמל לייפאיה בים הבלטי עברה בעיר. מינסק הפכה לצומת רכבות חשוב ולמרכז לייצור תעשייתי. ב-1872 נחנכה בעיר מערכת מים עירונית, ב-1890 הטלפון, החשמלית ב-1892 ותחנת הכוח הראשונה הופעלה ב-1894. ב-1900 היו בעיר 58 מפעלים ו-3,000 עובדים. בנוסף העיר התברכה בתיאטראות, בתי קולנוע, עיתונים ובתי ספר כמו גם במספר מנזרים, כנסיות, בתי-כנסת ומסגד אחד. בתחילת המאה ה-20 העיר הייתה מרכז לתנועת הפועלים בבלארוס. בנוסף, היא שימשה, יחד עם וילנא, מרכז לתנועה הלאומנית בבלארוס. מלחמת העולם הראשונה השפיעה באופן עצום על פיתוח העיר. ב-1915, העיר הייתה עיר חזית. מספר מפעלים נסגרו והתושבים התחילו להתפנות למזרח. מינסק נהפכה למפקדה של החזית המערבית של הצבא הרוסי והייתה בית לבתי חולים צבאיים ולבסיסי אספקה צבאיים. למהפכה הרוסית הייתה השפעה מיידית על העיר. סובייט פועלים הוקם בעיר באוקטובר 1917. לאחר חוזה ברסט-ליטובסק הגרמנים כבשו את העיר בפברואר 1918. ב-25 במרץ 1918 הוכרזה כבירת רפובליקת בלארוס העממית. המדינה הייתה קצרת ימים; בדצמבר 1918 הצבא האדום כבש את העיר, ובינואר 1919 הוכרזה כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית אף על פי שמאוחר יותר באותה שנה, ושוב ב-1920 העיר הייתה תחת שליטה פולנית במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית. ב-1921, לפי הסכם ריגה נמסרה העיר לרוסיה ונהפכה לבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס. תוכנית שיקום ופיתוח החלה ב-1922. ב-1924 היו בעיר 29 מפעלים; בתי ספר, מוזיאונים, תיאטראות וספריות הוקמו גם הם. במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 מינסק הייתה עדה לפיתוח מואץ שבמהלכו נבנו עשרות מפעלים חדשים, בתי ספר, הוקמו מוסדות להשכלה גבוהה ובתי חולים, תיאטראות ובתי קולנוע נפתחו. במהלך התקופה הזו, העיר הייתה גם מרכז לפיתוח השפה והתרבות הבלארוסית. לפני מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית העיר מנתה 300,000 בני אדם. כשהגרמנים פלשו לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 כחלק ממבצע ברברוסה, מינסק נמצאה באופן מיידי תחת התקפה. העיר הופצצה ביום הראשון לפלישה ואחרי ארבעה ימים היא עברה לשליטת הוורמאכט. מכל מקום, מספר מפעלים, מוזיאונים ורבבות אזרחים פונו למזרח. הגרמנים הפכו את העיר למרכז נציבות הרייך אוסטלנד. קומוניסטים נהרגו או נכלאו. בתים הוחרמו לטובת הכוח הגרמני הפולש. אלפים גוועו ברעב לאחר שהצבא הגרמני הקציב את האוכל והמשכורות צומצמו. כמה תושבים אנטי-סובייטים בעיר, שקיוו שבלארוס תקבל מחדש את עצמאותה, תמכו בגרמנים, בעיקר בתחילת הכיבוש, אבל ב-1942 מינסק נהפכה למרכז חשוב של תנועת ההתנגדות של הפרטיזנים הסובייטים. בשל כך, ב-1974 היא קיבלה את התואר עיר גיבורה. במינסק בוצעו משפטי מינסק (1946) נגד פושעי מלחמה נאצים. מינסק נכבשה מחדש על ידי כוחות סובייטים ביולי 1944 כחלק ממבצע בגרטיון. העיר היוותה מוקד של ההתנגדות הגרמנית להתקדמות הסובייטית וחוותה לחימה כבדה במחצית הראשונה של 1944. מפעלים, מבני שלטון, תחנות כוח, גשרים ו-80% מהכבישים נהרסו. אוכלוסיית העיר פחתה ל-50,000 בלבד. אחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש אך לא שוקמה. המרכז ההיסטורי הוחלף בשנות ה-40 וה-50 בקלסיציזם סטליניסטי שהתאפיין בבניינים גדולים, שדרות רחבות וכיכרות גדולות. לאחר מכן, העיר גדלה במהירות כתוצאה מתהליך תיעוש מסיבי. מאז שנות ה-60 העיר גדלה במהירות ועברה את רף המיליון ב-1972 ואת ה-1.5 מיליון ב-1986. העבודות לבניית הרכבת התחתית של מינסק החלו ב-1977 והמערכת נפתחה לציבור ב-1984, והייתה אז הרכבת התחתית התשיעית בברית המועצות. קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה הונע בעיקר על ידי הגירה של עובדים צעירים ולא מוכשרים מאזורים כפריים במדינה והגירה של עובדים מוכשרים ממקומות אחרים בברית המועצות. כדי לספק מגורים לאוכלוסייה הגדולה, מינסק התפשטה אל מעבר לגבולות ההיסטוריים שלה. הכפרים מסביב לעיר סופחו לעיר ונבנו מחדש כשיכוני דירות בצפיפות גבוהה. ממוזער\|כיכר הניצחון ב-1991 הפכה העיר לבירת בלארוס העצמאית. במהלך שנות ה-90 העיר המשיכה להשתנות, וכבירת המדינה העצמאית החדשה השיגה במהירות את התואר של עיר מרכזית. שגרירויות נפתחו ומספר מבני שלטון סובייטיים הפכו למרכזים ממשלתיים. במהלך תחילת ואמצע שנות ה-90 העיר נפגעה ממשבר כלכלי ופרויקטים רבים נפסקו ונעצרו, דבר שגרם לאבטלה גבוהה ולתת-תעסוקה. מאז סוף שנות ה-90, חלו שיפורים בתחבורה ובתשתיות, ותנופת בניית בתים נמצאת בתהליכים מאז 2002. בפרוורים, שיכונים חדשים נבנו. קווי הרכבת התחתית הורחבו, ומערכת הכבישים השתפרה. ב-2008 הודיעה העירייה על מספר פרויקטים באתר הרשמי שלה וביניהם שיפוץ מספר רחובות ושדרות מרכזיות, בניית מלונות עדכניים, הריסת מלון בלארוס המיושן ובדומה בניית קומפלקס המכיל מתקני ספורט, ברכת שחייה, שני מגדלי מלונות ובניין מרכז עסקים עם משקיעים פוטנציאלים ובנוסף בניית פארק ימי בפרוורי העיר. ממוזער\|בניין העירייה של מינסק כלכלה ממוזער\|250x250 פיקסלים\|פנורמה של מרכז מינסק מינסק היא הבירה הכלכלית של בלארוס. יש לה תעשייה מפותחת והשירותים בעיר אינם משרתים רק אותה, כי אם את האומה כולה. מינסק תורמת כ-46% לתקציב הבלארוסי. לפי התוצאות ב-2010, מינסק שילמה 15 טריליון רובל בלארוסי לתקציב המדינתי בעוד שכל האזורים האחרים במדינה יחדיו 19.9 טריליון רובל בלארוסי. תעשייה בעיר מינסק היא מרכז תעשייתי עיקרי בבלארוס. יש בעיר למעלה מ-250 מפעלים ובתי חרושת. הפיתוח התעשייתי החל בשנות ה-60 של המאה ה-19, ובניית המסילות בשנות ה-70 של המאה עזרה לפיתוח. בכל אופן, רוב התשתית התעשייתית נהרסה במלחמת העולם הראשונה ובעיקר במלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה האחרונה פיתוח העיר התקשר עם פיתוח התעשייה. מינסק נהפכה לאתר ייצור מרכזי של משאיות, טרקטורים, גלגלי שיניים, ציוד אופטי, מקררים, מקלטי טלוויזיה ורדיו, אופניים, אופנועים, שעונים וציוד לעיבוד מתכות. מלבד בניית מכונות ואלקטרוניקה, במינסק היו גם תעשיות טקסטיל, חומרי בנייה, עיבוד מזון ודפוס. במהלך התקופה הסובייטית פיתוח התעשייה היה קשור בספקים ושווקים בתוך ברית המועצות, ופירוקה ב-1991 הוביל לפגיעה כלכלית משמעותית בין 1991 ל-1994. בעקבות מדיניות חדשה תחת ממשל אלכסנדר לוקשנקו, חזר רוב הייצור התעשייתי. מעל ל-70% מהתוצר של התעשייה מיוצא לרוסיה ולשאר חברות חבר המדינות. למרות החייאת התעשייה לא הובילה לעדכון הטכנולוגיות והציוד, מה שגרם לכך שהתעשייה המקומית לא עומדת בסטנדרטים הבין-לאומיים ואינה תחרותית במיוחד. תעשיות עיקריות בעיר כוללות את: בית החרושת לטרקטורים של מינסק – מפעל טרקטורים. נוסד ב-1946 במזרח מינסק. מעסיק למעלה מ-30,000 עובדים. בית החרושת לרכבים של מינסק – מפעל המתמחה בייצור משאיות, אוטובוסים ומיניוואנים. בית החרושת למקררים של מינסק – מתמחה בעיקר בייצור מוצרים למשק בית, כמו מקררים, מקפיאים ולאחרונה גם מכונות כביסה. אבטלה לפי סטטיסטיקות רשמיות, האבטלה בעיר עומדת על 0.3%. במפקד ב-2009, 5.6% מהאנשים במינסק בגילאים המאפשרים עבודה הגדירו את עצמם כמובטלים. הממשלה דיכאה את האבטלה הרשמית על ידי מענקי אבטלה זעירים (השווים לכ-14 דולר בחודש בלבד) ועבודות ציבוריות מחייבות. גאוגרפיה אקלים תחבורה ממוזער\|180x180 פיקסלים\|כיכר תחנת הרכבת במינסק, דוגמה לקלסיציזם הסטליניסטי. למינסק יש מערכת תחבורה ציבורית מקיפה. בעיר יש 8 קווי חשמליות, למעלה מ-70 קווי טרוליבוס ולמעלה מ-100 קווי אוטובוס. כל מערכת התחבורה הציבורית בעיר מנוהלת על ידי מינסקטרנס, חברה ממשלתית תחבורתית ללא מטרות רווח. בינואר 2008, השתמשה החברה ב-1,420 אוטובוסים, 1,010 טרוליבוסים ו-153 חשמליות במינסק. ב-2003 הכריזה הממשלה שבתחבורה המקומית המינימום הוא רכב (חשמלית, טרוליבוס או אוטובוס) אחד לכל 1,500 תושבים. מספר הרכבים כיום גדול פי 2.2 מהרף הזה. ממוזער\|הרכבת התחתית של מינסק מינסק היא העיר היחידה בבלארוס בעלת מערכת של רכבת תחתית. עבודות הבניה על הרכבת החלו ב-1977, זמן קצר לאחר שהעיר עברה את רף מיליון התושבים, והקו הראשון עם 8 תחנות נחנך ב-1984. מאז, המערכת התפתחה לשני קווים: קו מוסקובסקייה, באורך 12.2 ק"מ עם 11 תחנות, וקו אבטוזאבודסקייה, באורך 18.1 ק"מ עם 14 תחנות. יש תוכנית לבניית קו שלישי, כשאורכה הכולל של המערכת יהיה 58.3 ק"מ ויהיו בה 45 תחנות. מינסק ממוקמת על הצומת בין מסילת וורשה-מוסקבה ומסילת רומני-לייפאיה. במקום בו הן חוצות זו את זו ממוקמת תחנת הרכבת המרכזית של מינסק. מבנה התחנה נבנה תחילה מעץ ב-1873 ונהרס ב-1890 לטובת מבנה אבן. במהלך מלחמת העולם השנייה התחנה נהרסה לחלוטין. המבנה נבנה מחדש ב-1946 ושימש עד 1991. המבנה החדש של התחנה נבנה בין 1991 ל-2002. הבנייה התעכבה עקב קשיים כלכליים. כעת, מינסק מתהדרת באחת מהתחנות המודרניות והמעודכנות ביותר בכל מדינות חבר העמים. נמל התעופה הלאומי מינסק, נמצא במרחק 42 ק"מ ממזרח לעיר. הוא נפתח ב-1982 ותחנת הרכבת בו נפתחה ב-1987. זהו נמל תעופה בין-לאומי עם טיסות לשאר אירופה ולמזרח התיכון. נמל התעופה מינסק-1 נפתח ב-1933 כמה קילומטרים דרומית למרכז ההיסטורי של העיר. ב-1955 הוא הפך לנמל תעופה בין-לאומי וב-1970 הוא שירת למעלה ממיליון נוסעים בשנה. מ-1982 הנמל משרת בעיקר לטיסות פנים בבלארוס ולטיסות מטען קצרות טווח למוסקבה, קייב וקלינינגרד. היה צפי שהנמל ייסגר בגלל הרעש שהוא יוצר באזורים מיושבים של העיר, אבל הוא עדיין פתוח. חינוך ותרבות מינסק היא המרכז החינוכי החשוב בבלארוס. יש בה למעלה מ-500 גני ילדים, 258 בתי ספר ו-36 מוסדות השכלה גבוה, מתוכם 12 אוניברסיטאות לאומיות עיקריות. ביניהן נמצאות אוניברסיטת המדינה הבלארוסית, אוניברסיטת המדינה הבלארוסית לטכנולוגיה חקלאית, האוניברסיטה הבלארוסית הלאומית לתחומים טכניים ועוד. בשנת 1890 בעיר נפתח תיאטרון ראשון. כיום הוא פועל בשם התיאטרון הלאומי על שם יאנקה קופלה. בשנת 1933 נפתח תיאטרון אופרה "התיאטרון הבולשוי של מינסק". בעיר פועלים תאיטרונים ומסודות תרבות נוספות. ספורט ממוזער\|האצטדיון האולימפי הלאומי "דינמו" בעיר שתי קבוצות כדורגל, פ.צ. מינסק ודינמו מינסק, המשחקות בליגת העל הבלארוסית, ו-3 קבוצות הוקי קרח, דינמו מינסק, יונוסט מינסק וקרמין מינסק. בנוסף יש בעיר קבוצת בנדי בשם מינסק. ב-2014 מינסק אירחה את אליפות העולם בהוקי קרח וב-2019 העיר תארח את המשחקים האירופיים. הקהילה היהודית ממוזער\|הבור (אתר הנצחה) ליהודי מינסק שנספו בשואה קהילת היהודים במינסק הייתה בין החשובות במזרח אירופה. ב-1489 יהודי התמנה על גביית מיסים בעיר מטעם השלטון הליטאי. יהודים התחילו להתיישב בעיר במאה ה-16. ב-1579 המלך סטפאן באטורי הוציא אישור ליהודים לסחור בעיר. המלך זיגמונט השלישי ואזה ביטל אישור זה ב-1606 בעקבות פניית הנוצרים. אולם ב-1609 היהודים שוחררו ממסים מיוחדים וב-1616 הורשה להם לפרוס בעיר את מרכולתם וב-1629 לפתוח חנויות. קהילת מינסק הייתה בין הקהילות המייסדות של הוועד הליטאי. עד 1631 השתייכה לפלך בריסק. בזמן המלחמה הפולנית-רוסית (1654–1667) נטשו היהודים את העיר בעקבות הכיבוש הרוסי ב-1655, אך בחזרתה לפולין ב-1658 חזרו גם היהודים. עדיין ליהודים לא היה אישור להתיישב בעיר והם נאלצו לשכור בתים מאוניאטים, ועקב כך סבלו סבל כפול, שכן הופנתה נגדם שנאת הנוצרים האורתודוקסים, גם כלפי בעלי בתיהם וגם כלפי היהודים עצמם. בהשפעת הגאון מווילנה הוקמו בעיר מספר ישיבות. במפקד ב-1897 היו בעיר 91,494 אנשים מתוכם 47,561 יהודים – למעלה ממחצית. בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שימשה מרכז לתנועת הפועלים היהודית. ברבנות העיר כיהנו והתגוררו רבנים מפורסמים וביניהם: הרב יחיאל היילפרין – מחבר "סדר הדורות", הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן שכונה ה"גדול ממינסק", הרב בנימין הכהן שקוביצקי ("המגיד ממינסק"), והרב גרשון תנחום ממינסק. בשואה הושמדה מרבית הקהילה היהודית. בעיר מינסק הוקם גטו מינסק, שהיה הגטו שהחזיק הכי הרבה זמן בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודי הגטו הוצאו במספר אקציות להריגה בבורות ענק שנחפרו בקרבת הכפרים טוצ'ינקה ומאלי טרוסטינץ. אלפים מיהודי הגטו נמלטו ממנו ליערות הסמוכים ולחמו שם כנגד הגרמנים (למשל, מאשה ברוסקינה). אחרוני היהודים בגטו, שהועסקו בעבודות כפייה נשלחו אל מותם במחנה המוות סוביבור או שנורו למוות בחודשים ספטמבר–אוקטובר 1943. רק 13 יהודים שרדו את הגטו. ב-1947 הוקמה ברחוב זסלבסקיה אנדרטה, הראשונה מסוגה בברית המועצות, עליה נכתב: "ליהודים – קרבנות הפשיזם". בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ידעה העיר התנכלויות של השלטונות לפעילות היהודית. בינואר 1948 נרצח ראש התיאטרון היהודי, שלמה מיכואלס, על ידי סוכני הק.ג.ב.. ב-1949 נסגר התיאטרון היהודי ועובדיו פוטרו, ב-1959 הוחרם בית הכנסת הגדול, ובניינו עבר לידי תיאטרון גורקי. בשנות ה-60 נאסר על קבורה בבית הקברות היהודי, ולאחר מכן הוא נהרס ונהפך לאצטדיון דינמו. ב-1959 האוכלוסייה היהודית מנתה 38,842 נפשות. בתקופת הפרסטרויקה התחדשה הפעילות הקהילתית. ב-1988 הוקמה "אגודת חובבי התרבות היהודית" על שם יצחק חריק. ב-1989 נפתח בית הספר היהודי החד שבועי על ידי יורי דורן, שלאחר מכן הקים את iro – איחוד הקהילות יהודיות הדתיות ברפובליקה בלארוס. כיום קיימים במינסק שני בתי כנסת של התאחדות יהודי בלארוס – האחד מתפלל בנוסח אשכנז, והאחר של חסידות חב"ד בראשות הרב שניאור דייטש. ערים תאומות ראו גם משטרת מינסק בית כנסת המקהלה (מינסק) קישורים חיצוניים מינסק, באתר Lametayel תמונות העיר, ב-GOMINSK.ORG יהדות מינסק הקהילה היהודית של בלארוס מינסק עיר ואם – ספר הזיכרון לקהילה היהודית של מינסק קהילת מינסק באתר "Tog – חדשות ותוכן יהודי" אליסה במפורד, קיצור תולדות יהודי מינסק בתקופת השואה, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם הערות שוליים * קטגוריה:אירופה: ערי בירה קטגוריה:קהילות יהודיות בבלארוס קטגוריה:מחוז מינסק: ערים	2024-08-15T05:45:52
בור הריגה	250px\|שמאל\|ממוזער\|גופות נרצחים בבור הריגה בזלוטשוב שבאוקראינה, בסביבות 1941 שמאל\|ממוזער\|250px\|הפורט התשיעי בור הריגה או גיא הרֵגה (בגרמנית: Tötungsgrube) הוא שיטת רצח המונים, שבוצעה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, והייתה שכיחה בעיקר בשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה ובשטחי מזרח אירופה, באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). בין שאר אתרי בורות הירי ידועים באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה; פונאר, שבו נרצחו יהודי וילנה; יער רומבולה, שבו נרצחו יהודי גטו ריגה וגם יהודים שגורשו מגרמניה והפורט התשיעי בקובנה. בתקופת השואה נרצחו כמיליון וחצי יהודים בשיטה זו. היסטוריה רוב מבצעי הטבח ההמוני של יהודים בבורות ירי נערכו עם הפלישה של הצבא הגרמני, הוורמאכט, למזרח אירופה במסגרת מבצע ברברוסה. מבצעי הרצח ההמוניים היו יישום של האידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע בכללה. ולמעשה איפשרו גזל של רכוש רב מהיהודים המומתים, הן על ידי הנאצים והן על ידי שכניהם, התושבים המקומיים. מבצעי ההרג ההמוניים בוצעו על פי דפוס קבוע בדרך כלל. יחידות הוורמאכט היו נכנסות אל אזור כיבוש מוגדר ותופסות בו שליטה, ומיד אחר כך נכנסו יחידות האיינזצגרופן, האס אס ויחידות אחרות, שהופקדו על ביצוע המדיניות הנאצית בשטחים הכבושים. זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית, נקראה הקהילה היהודית וכל יהודי (על פי חוקי הגזע הנאציים) באשר הוא, בפקודת שלטונות הכיבוש, ולעיתים בעזרתם של השלטונות או בריונים מקומיים, להיאסף אל שדה בפאתי היישוב: כפר, עיירה או עיר, שבו הוחלט לבצע את ההרג ההמוני בתאריך שנקבע. על פי התוכנית, הנאספים הומתו בירייה, והגופות הרבות הושלכו ונטמנו במחפורת או בגיא טבעי, או בבורות ענק שנחפרו לצורך מבצע ההשמדה. לקראת הגיעם של היהודים אל האתר בוצעו הכנות לביצוע הרצח ההמוני: הוכן הבור, והובאו חיילים, רובים ותחמושת. בחלק ממבצעי הירי ההמוניים אולצו היהודים לחפור את הבור, או להתפשט ממלבושיהם וממטלטליהם, והחפצים הונחו בערמה בסמוך לאתר ההריגה. הנאצים ועוזריהם המקומיים היו יורים ביהודים, שהוצבו מעל הבור, ולאחר שנורו היו נופלים אל הבור, אשר הפך לקבר אחים. לאחר מכן היה הבור מכוסה בעפר על ידי פועלים מקומיים. היו בני אדם שנורו, נפצעו ודיממו עד מותם בבור לאחר שעות וימים, והיו בני אדם אחדים שלא נפגעו אנושות מהירי, או שהפילו את עצמם לבורות בטרם שנפגעו מן הירי, ולאחר שעות חילצו עצמם מתחת להררי הגופות. לאחר חודשים אחדים בהם בוצעו רציחות המוניות של קהילות היהודים בבורות ירי, הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה דיה ומבזבזת תחמושת. גם החיילים הגרמנים התלוננו על העיסוק הבלתי-נוח. על כן, המשיכו הנאצים לחפש שיטות משוכללות ומהירות יותר להשמדה המונית מהירה. וכך, לאחר דיונים רבים הכניסו הנאצים לשימוש בסוף שנת 1941 שיטה חדשה של הרג בחללים סגורים באמצעות גז, שהלכה והשתכללה במשך הזמן. תחילה באמצעות משאיות או אוטובוסים בעלי תא מטען אטום אליו חובר צינור הפליטה של הרכב עד שכל הקרבנות שאולצו להיכנס אל תא המטען נחנקו למוות. מסוף שנת 1941 שכללו המרצחים את השיטה במחנות השמדה דוגמת בלז'ץ בפולין, שם השתמשו בתאים קבועים, גדולים יותר המחוברים לצינור פליטה של מנוע טנק. השלב המתקדם ביותר בשימוש בגז היה באושוויץ-בירקנאו שם השתמשו בגז ייעודי - ציקלון בי לצורך רצח ההמונים. עם זאת, המשיכו הנאצים לעשות שימוש בשיטת הירי לבורות עד סיומה של המלחמה - למשל, בעיירה בוצ'אץ' (שחלק מיהודיה גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ) נורו למוות אחרוני היהודים בגטו על גבעת הפדור שבפרברי העיר. בבוצ'אץ' נחפרו הבורות בסמוך למקורות המים של העיר, ודם הקורבנות חלחל למי השתייה של העיירה. היהודים אולצו להוציא את גופות הנרצחים מן הבורות ולהעבירם למקום קבורה חלופי כדי להפסיק את זיהום המים. גם יהודי העיירות יוזפוב ולומז'י שבאזור לובלין נורו למוות בבורות ירי, בחודש יולי 1942, בניגוד למרבית יהודי העיירות במחוז שנשלחו למחנות השמדה, וזאת בשל ריחוקם ממסילות ברזל. עדות על ירי בבורות של אלפי יהודי העיר דובנו בחבל ווהלין שבמערב אוקראינה ב-5 באוקטובר 1942 ניתנה במשפטי נירנברג על ידי המהנדס הגרמני (שלימים הוכרז חסיד אומות העולם) הרמן גרבה, שנכח באירוע. ראו גם איינזצגרופן משאית גז הפתרון הסופי קישורים חיצוניים עדות על רצח יהודים בבורות הריגה, באתר יד ושם עדותה של דינה בייטלר על רצח יהודי וילנה בבורות ירי, עדות בכתב ובווידאו, באתר יד ושם פרוטוקול על רצח יהודי חרקוב, באתר יד ושם אודות השואה, עדותו של יעקב שפטינסקי, באתר יד ושם הערות שוליים * * קטגוריה:שיטות הוצאה להורג	2024-05-28T15:23:21
ישראל גוריון	ישראל גוריון (נולד ב-2 בנובמבר 1935) הוא זמר, מוזיקאי, שחקן, במאי, צייר, פנטומימאי, מדבב, מלחין ורקדן ישראלי. אחד האמנים הרב-גוניים ביותר שפעלו בישראל ושנותיו על הבמה מתפרשות על פני יותר משישה עשורים. בשנת 2017 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו. ביוגרפיה גוריון נולד וגדל בירושלים בשם "ישראל גורשטיין", להורים חילונים-אנשי תנועת העבודה ואת לימודיו עשה בבית הספר תחכמוני בירושלים, שהיה בית ספר דתי. גם שותפו לעתיד בני אמדורסקי למד באותו בית ספר, אך היה זה בכיתה בוגרת יותר ממנו בכארבע שנים והם לא הכירו כלל זה את זה באותה העת. כישרון השירה שלו התגלה במקרה, כאשר אחד מחבריו לכיתה "זייף" בעת שיעור זמרה. גוריון לא הצליח להתאפק והחל לצחוק, קיבל סטירה מהמורה לזמרה ונדרש להראות אם הוא יודע לשיר טוב יותר מהזייפן. בשירתו הוא הדהים הן את המורה לזמרה והן את עצמו בטיב שירתו. כלי הנגינה הראשון שלו היה אקורדיון, אשר בשל חיסרון כיס חמור של המשפחה, ניקנה במגבית כללית שערכו הוריו בקרב מכריהם. לאחר תחכמוני המשיך גוריון בלימודיו בבית הספר הטכני של חיל האוויר ואחר כך שירת בצה"ל כטכנאי מטוסים בחיל האוויר בבסיס חצרים. קריירה מוזיקלית הדודאים בשנת 1956 נפגשו גוריון ובני אמדורסקי, שהיה אז נהג משאית, במסיבה בירושלים והחלו לשיר יחד בליווי גיטרה של גוריון. אז התגלה שילוב הקולות המיוחד ביניהם והם נשארו בקשר. גוריון החליט אחר כך לעבור לתל אביב וללמוד פנטומימה בהדרכת ג'וקי ארקין וסמי מולכו. בערבים הופיע גוריון למחייתו במועדון התיאטרון כמופע חימום לרביעיית המועדון, וליווה את אריק לביא בגיטרה וקול שני. לביא הציע לו להקים צמד, אך גוריון ביקש לשתף את אמדורסקי כשלישייה ולביא לא רצה. כשאמדורסקי בא לבקר את גוריון בתל אביב, לביא ראה אותם שרים ביחד וסידר להם הופעה במועדון התיאטרון. לאחר כמה שבועות של חזרות הם עלו על בימת המועדון כצמד הדודאים בשירים שהפכו ללהיטים כמו "ערב של שושנים" ו"נד אילן". מאז במשך 35 שנה גוריון ואמדורסקי פעלו כצמד, עד פטירתו של אמדורסקי בשנת 1994. השניים השתתפו תוך כדי פעילותם כ"דודאים" גם בהרכבים אחרים. כך, ישראל גוריון היה חלק מהגלגול השני של שלישיית גשר הירקון (יחד עם אמדורסקי ואריק איינשטיין). הצירוף "הטוב הרע והנערה" כלל את "הדודאים" ואת הזמרת ג'וזי כץ. הרכב זה העלה מופע מצליח של שירי קברט כשגוריון ואמדורסקי מגלים כישרון משחק בלתי מבוטל שלצידו יכולות תנועה ומימיקה מרשימות. בשנת 1973 הצטרפו "הדודאים" לצמד הנשי "סוזן ופרן" לאלבום פולק "קשת בענן", בו חידשו שירי עם אנגלים ואמריקאים שתורגמו לעברית על ידי תרצה אתר ודן אלמגור. האלבום לווה במסע הופעות ברחבי הארץ. בשנת 1985 שיתפו הדודאים פעולה עם צמד הפרברים והוציאו אלבום משותף (הדודאים והפרברים). המשך קריירת המוזיקה לאחר שנפטר חברו לצמד, בני אמדורסקי, הצטרף גוריון לחנן יובל ולצמד הפרברים, לרביעייה בשם "החברים של בני", שהוציאה אלבום באותו השם ב-1996 והופיעה לסירוגין מאז. ב-2001 יצא דיסק עם שירי אלבום הסולו הראשון שלו מ-1966 ושירים נוספים כ"בונוס" מתוכנית גלי צה"ל "אולפן מס' 1" שהוקלטה ב-1975 וממופע נוסטלגיה שנערך באולם "ענב" בתל אביב ב-2000. ב-2002 חבר ישראל גוריון לזמר סמיר שוקרי, וביחד הוציאו אלבום משיריה של המשוררת נעמי שמר. האלבום כלל שיר חדש אחד שבפזמון שלו מופיעים כמה שמות של שירים שכתבה שמר. לאלבום צורף גם מכתב שכתבה המשוררת. בקיץ 2003 העלה את המופע "'דודאים' עד 'גשר הירקון'", שכלל שירים משני ההרכבים בשילוב קטעי קישור וסיפורים. ב-2005 הוציא גוריון את הסינגל "בשקט כזה". הסינגל, אותו הלחין למילותיה של אשתו מיקי, הוא שיר הנושא לאלבומו של גוריון, שיצא בספטמבר. את הסינגל, כמו גם את האלבום המלא, הפיק ועיבד דניאל סלומון. לצד 11 שירים שכתבו הזוג מיקי וישראל גוריון, נכלל באלבום גם שיר של לורקה, אותו תרגמה מספרדית רנה ליטוין. ב-2009 חבר גוריון לאסף אמדורסקי והשניים החלו להופיע עם שירי הדודאים. בשנת 2013 יצא האלבום שרים הדודאים ובו 18 שירים שהקליטו השניים, ברובם שירי הדודאים וכן שיר אחד חדש שכתב והלחין גוריון "בואי, בואי כלה". האלבום הגיע למעמד אלבום זהב. בעקבות הצלחת האלבום, הקליטו השניים אלבום המשך שיצא ב-2018 והתארחו בו מוזיקאים נוספים כמו יהודה פוליקר, יהודית רביץ ושלומי שבן. קריירת משחק בטלוויזיה ישראל גוריון השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות, בעיקר אלו המיועדות לילדים. הוא גם לקח חלק בסדרת תשדירי זהירות בדרכים במסגרת ערוץ 1 ב-1976. בשנים 1981–1976 השתתף בתוכנית "מה פתאום" בטלוויזיה החינוכית. בשנים 1980–1984 השתתף בתוכנית "3, 4, 5 וחצי" בטלוויזיה הישראלית. גוריון גם מדבב, בשנים 1987–1983 דיבב את דמותו של כרובי בגרסה הראשונה של התוכנית "רחוב סומסום", בנוסף ביצע מספר שירים בתוכנית והשתתף בתפקיד עצמו בעונה הראשונה ובעונה השנייה עם שותפו לצמד הדודאים, בני אמדורסקי. בשנת 1985 השתתף ישראל גוריון בסדרה הקומית "התזמורת". בין השנים 1989–1990 השתתף בתוכנית "סמוך עלי". ב-1991 הופיע בקלטת הרביעית של סדרת קלטות הילדים "שירים קטנים", יחד עם ג'וליאן שגרן ועירית ענבי. ב-1992 השתתף בתפקיד אורח בתוכנית הילדים "מסיבת גן". ב-2006 השתתף בקומדיה החינוכית "בלי גרביים". באותה שנה השתתף גוריון בקלטת הילדים "אותיות מצחיקות" שביים זיו כנרי, כתבה והלחינה דתיה בן דור, ולצידם של מיכל ברנד וליאור דטאוקר. ב-2016 הופיע בסדרה "בנות הזהב" בערוץ 10. ב-2018 הופיע בסדרה "המנצח" ב-yes. פנטומימה גופו הגמיש של גוריון מאפשר לו ביצועים מרשימים בקטעי פנטומימה. הוא הושפע מהפנטומימאי הנודע מרסל מרסו שאליו חבר למופע בחו"ל. בתיאטרון גוריון השתתף במספר הצגות במסגרת התיאטרון הקאמרי, בין היתר עם חברו, בני אמדורסקי, בסוף שנת 1962, בהצגה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן, שבה ביצעו קטע זמרה עם השחקנית חנה מרון. ב-1970 השתתף גוריון במופע "עולמו של ז'אק ברל". באותו מופע ביצע את השיר אותו תרגם מצרפתית "הנה הבאתי לך בוטנים". באותה שנה השתתף גם בתיאטרון הקאמרי במחזהו של חנוך לוין "מלכת אמבטיה", בו שר מספר שירים בולטים ובהם: "אנשי בסדר", "הגטו שלי" ו"אבי היקר". ב"הבימה" השתתף בהצגות: "ביקור הגברת הזקנה", "היום המטורף או נישואי פיגארו", "הנפש הטובה מסצ'ואן", "יושע עגל", "יתוש בראש" ו"תמול שלשום". ב-1976 השתתף בהצגה "פופר - קומדיה עם פזמונים", שכתב וביים חנוך לוין, בתיאטרון חיפה. ב-1979 השתתף בהצגה "הוצאה להורג - אופרטה אכזרית", שכתב וביים חנוך לוין, ב"קאמרי". גוריון עסק גם בבימוי, בעיקר במסגרת הצגות לילדים. ב-1986 ביים את המחזה בתיאטרון לילדים ולנוער את הצגת הילדים "נחמן", על סיפור ילדותו של חיים נחמן ביאליק, מאת עוזי בן כנען. ב-1989 ביים את המחזה "סוגרים את הלילה" מאת יוסף מונדי. השתתף בתוכנית שירי זימה בשם "עומד לי על קצה הלשון". ב-2004 השתתף בהצגה "שלמה המלך והדבורה", במסגרת תיאטרון חולון בחג הסוכות. ב-2001 ביים בקאמרי את "קברט לוין", מופע הורכב ממבחר מערכוניו של חנוך לוין. ב-2004 שיחק גוריון במחזמר לילדים "טרזן וג'יין" שביים חנוך רוזן, כתב אפרים סידון, הלחין ועיבד מוזיקלית חזי שקד, ולצידם של יהודה לוי, יעל בר זוהר, טל מוסרי, יוסי טולדו, רוני בליץ, וניר שלמון. הצגת הילדים בבימויו "הברווזון המכוער", של תיאטרון אורנה פורת בשיתוף הסטודיו למשחק ניסן נתיב, זכתה בחמישה פרסי הבמה לילדים ולנוער מטעם אסיטז' – המרכז הישראלי לתיאטרוני ילדים לשנת 2011/12, בהם פרס הבמאי לגוריון ופרס הצגת השנה לילדים. בנוסף ביים גוריון את הצגות הילדים "פים פם פה", "דיג דיג דוג ו"במבוני אין כמוני" בהפקת מילשטיין הפקות, אותו כתבה מיכל חזון והלחינה נורית הירש. בקולנוע גוריון שיחק במספר סרטי קולנוע וביניהם: "דליה והמלחים", "חור בלבנה", "נס בעיירה", "שוד הטלפונים הגדול", "שלום, תפילת הדרך", "הצילו את המציל", "כפויים במחלוקת", "טעות במספר", "גרין", "אויבת יקרה שלי" ו"הדודה מארגנטינה". הוא שיחק גם בתפקיד ראשי בסרט ביוגרפי על דוד בן-גוריון. בשנת 1969 שיחק בתפקיד הראשי בסרטו הקצר של עמוס קינן "כמה זה נפלא", שהוצג בפסטיבל קאן. בשנת 1995 דיבב את דמותו של ג'ימיני הצרצר בסרט הקלאסי של אולפני דיסני "פינוקיו" ושר את שיר הנושא של הסרט שנקרא "אם תביעו משאלה". פרסומות בשנת 2006 השתתף גוריון כפרזנטור בפרסומת לתוסף המזון "מגה גלופלקס", יחד עם חנה לסלאו ויאיר קרני. בשנת 2018 גילם גוריון יחד עם איתן מסורי את "צמד הדקלאים" המוזיקלי, כחלק מקמפיין פרסומי עבור הדקלאים, קואופרטיב מגדלי ומשווקי תמרים. מופעים נוספים ב-1979 גוריון הנחה את פסטיבל שירי ילדים יחד עם עזרא דגן ודורין כספי, ואף התחרה בו עם השיר "נחום תקום" שזכה במקום השישי. ב-1983 השתתף גוריון בפסטיגל והתחרה בו עם השיר "מחבואים" שזכה במקום התשיעי. גוריון מרבה להופיע במופעי יחיד שבהם הוא משלב את כישוריו הרבים: שופע הומור, עורך חיקויים ומנגן על סקסופון. הוא מלווה את עצמו בדרך כלל בגיטרה כמו במופע "צמד הדודאים". מופע שערך ושמהווה מעין סיכום ביניים שלו הוא "מהדודאים עד גשר הירקון". בחגיגות הזמר העברי בחולון נערך לישראל גוריון מופע מחווה בהשתתפותו, לרגל ציון 50 שנותיו על הבמה. במופע לקחו חלק "הפרברים", חנן יובל ועוד אמנים אשר הביעו את הוקרתם למי שנחשב במובנים רבים אחד ויחיד. החל מסוף 2009 מופיע גוריון עם בנו של שותפו לצמד הדודאים - המוזיקאי אסף אמדורסקי. השניים מעלים שירים מהרפרטואר של צמד הדודאים בעיבודים הנאמנים למקור. ב-2015 כיכב גוריון במופע "ימים של קולנוע" לצד חני נחמיאס, מאיר סויסה ואילן שס וגם בקברט הסאטירי "רואים ת'סוף" שכתבו ב. מיכאל ואפרים סידון וביים מוטי קירשנבאום בתיאטרון צוותא. חיים אישיים בשנת 1972 נישא גוריון למיקי, בתו של אפרים ברוידא, ולהם שני בנים. מתגורר בתל אביב. פרסים והוקרה 2006 – פרס הבמה לילדים ונוער לבמאי השנה על ההצגה "ליצן החצר" בתיאטרון אורנה פורת 2007 – פרס מפעל חיים במסגרת פרס הבמה לילדים ונוער 2008 – פרס הוקרה לוותיקי "אמ"י" מטעם עיריית פתח-תקווה 2012 – פרס הבמה לילדים ונוער לבמאי השנה על ההצגה "הברווזון המכוער" 2017 – יקיר העיר תל אביב-יפו קישורים חיצוניים דורון חלוץ וינאי יחיאל, ענייני פנים ישראל גוריון, מוסף הארץ, 22 בפברואר 2013 ישראל גוריון, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016 הערות שוליים קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:פנטומימאים ישראלים קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:מדבבים ישראלים קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים) קטגוריה:בוגרי בית הספר הטכני של חיל האוויר קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים קטגוריה:זוכי פרס הבמה לילדים ונוער קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר והפזמון קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים קטגוריה:משתתפי הפסטיגל קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2017 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935	2024-10-05T13:28:10
חיים גורי	ממוזער\|חיים גורי במחנה אימונים של הפלמ"ח בהונגריה, 1947 שמאל\|ממוזער\|250px\|חיים גורי (משמאל) ערב מבצע עובדה, 1949. למעלה - אברהם אדן ומימין - מנחם מרון 250px\|ממוזער\|נשיא המדינה ראובן ריבלין ואלמנתו של חיים גורי, עליזה, נפרדים מחיים גורי בטקס שנערך ברחבת תיאטרון ירושלים (הפעם הראשונה שנערך טקס אשכבה של איש ציבור ברחבת התיאטרון). בתמונה נשיא המדינה עם בנותיו של חיים גורי, פברואר 2018 חיים גורי (כ"ט בתשרי ה'תרפ"ד, 9 באוקטובר 1923 – ט"ו בשבט ה'תשע"ח, 31 בינואר 2018) היה משורר, סופר, מתרגם, פזמונאי, עיתונאי וקולנוען ישראלי. היה לוחם ומפקד בפלמ"ח ונמנה עם משוררי דור תש"ח. חתן פרס ישראל לשירה לשנת תשמ"ח (1988), פרס ביאליק, פרס סוקולוב, פרס אוסישקין ופרס ניומן. ביוגרפיה גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפינקל לגילה (לבית ווסקובויניק) ולישראל גורי. הוא קרוי על שם סבו מצד אימו. הוא התחנך בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא, בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה ובבית הספר החקלאי כדורי שלמרגלות הר תבור והיה חניך בתנועת הנוער המחנות העולים. בשנת 1941 הצטרף גורי לפלמ"ח. בהמשך יצא לקורס מ"כים ובשנת 1944 לקורס מ"מים (קורס הקצינים של ההגנה). לאחר מכן מונה למפקד מחלקה בפלוגה א' בגדוד הראשון. בשנת 1946 השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס. בשנת 1947 שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה בקרב ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במבצע האחרון של מלחמת העצמאות, מבצע עובדה, היה סגנו של אברהם אדן (ברן), מפקד פלוגת אנשי גח"ל. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה. בשנת 1968 הועבר לתפקיד קצין חינוך ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני. ספרו הראשון, "פרחי אש", אותו הוציא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיהם הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות. בשנים 1950–1952 למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1953 למד בסורבון. משנת 1954, לצד יצירתו הספרותית, היה בעל טור בעיתון למרחב, שאותו המשיך לכתוב גם אחרי האיחוד עם עיתון דבר (1971) ועד פרישתו לגמלאות ב-1988. על מאמריו בעיתונות חתם גם בשמות העט חגור וח-גי. גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות. קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית בירושלים, אזרח כבוד של העיר תל אביב ו"יקיר ירושלים". גורי המשיך בפעילות ספרותית ועיתונאית, כתבות שלו התפרסמו ב"הארץ" ובעיתונים אחרים. הספר "עיבל" יצא לאור ב-2009. פרופסור נסים קלדרון מאוניברסיטת בן-גוריון כתב על הספר: . באוקטובר 2007 מסר את ארכיון כתביו העשיר לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. בשנת 2015 הוכרז כזוכה פרס היצירה בתחום הציונות על ספרו "אף שרציתי עוד קצת עוד", אך סירב לקבל את הפרס, לדבריו: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם". יצירתו שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|קורא משיריו בבית טיכו בירושלים, 6 ביוני 2012 יצירתו של חיים גורי משתרעת על פני עשרות שנים ועוסקת במגוון רחב של נושאים כמו אהבה, מלחמה, זמן וזקנה. היא כוללת שירים אישיים וגם שירים בעלי זיקה לנושאים חברתיים-לאומיים. ראובן שהם, פרופסור באוניברסיטת חיפה, כותב בספר "בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי" על יצירתו של חיים גורי: "יצירתו היא חוליה במסורת הגדולה של הספרות העברית החדשה, שנטלה על עצמה את עול 'הצופה לבית ישראל', שראשיתו במסורת הנבואית של הנביא יחזקאל, חידושו בסאטירות של יצחק ארטר (אמצע המאה התשע עשרה), והמשכו בשירת יל"ג, ביאליק, גרינברג, שלונסקי ורבים אחרים... נושאי מפתח המעסיקים אותו מראשית הופעתו על בימת השירה העברית: מלחמות הקיום של העם היהודי, השואה, זהותו הישראלית-יהודית, עמדתו כ'צופה לבית ישראל' וכ'צליין חילוני'." חלק מהשירים שכתב גורי מהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי. אחד משיריו הידועים ביותר, "הנה מוטלות גופותינו", נכתב בתקופת מלחמת העצמאות לזכרם של חבריו ממחלקת הל"ה, שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור. השיר מעלה על נס את חשיבות הזיכרון ונכתב בלשון רבים. את השיר כתב גורי כשעוד היה בהונגריה והוא פורסם בעיתונות ולאחר מכן בספר הראשון "פרחי אש". כתב גם מספר פזמונים ידועים. שניים מהם, "הרעות" ו"באב אל וואד" הפכו לסמל המלחמה על הקמת המדינה. פזמונים שלו ושל חיים חפר מאותה התקופה מופיעים בספר "משפחת הפלמ"ח". שירו הראשון שפורסם, "היא עמדה בחלון", נכתב בשנת 1941, בעקבות המסע השלישי של פלוגה א' פלמ"ח. סיפור השיר, מתואר בספר "משפחת הפלמ"ח". "הרעות" (בהלחנת סשה ארגוב), שבוצע במקור על ידי להקת הצ'יזבטרון שנה לאחר פתיחת מלחמת השחרור, הפך לשיר זיכרון ידוע לזכר הנופלים, והשורה מתוכו "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" נהפכה לביטוי שגור לתיאור לוחמי תש"ח. השיר ידוע גם בביצוע להקת הנח"ל, שושנה דמארי, יהורם גאון ובעז שרעבי. "באב אל וואד" (המלחין שמואל פרשקו) נכתב לזכר חבריו שלחמו ונפלו בשיירות האספקה לירושלים באותה המלחמה. השיר ידוע בביצוע יפה ירקוני, שושנה דמארי, יהורם גאון, יזהר כהן, בעז שרעבי, ושלמה גרוניך. השפעת השואה ניכרת היטב בשיריו ובסרטיו של גורי, אף שלא חווה אותה על בשרו. הוא ספג את השפעתו ממנה עוד כשהיה שליח במחנות העקורים, כששוחח ארוכות עם ניצולי השואה שוכני המחנות. מצבם העגום של הניצולים וסיפוריהם על השואה חדרו עמוק לליבו, דבר שהתבטא בהמשך ביצירותיו. אירוע שהשפיע עליו מאוד היה משפט אייכמן. הוא סקר את המשפט בשנת 1961 כעיתונאי בעיתון "למרחב". הרשימות, שבהן הביא את מבטו האישי בהתייחסותו לעדויותיהם הנוראות של ניצולי השואה, כונסו בספר "מול תא הזכוכית". בשנת 1972 הזמינו אותו חברים מקיבוץ לוחמי הגטאות ליצור סרט עבור מוזיאון השואה שבקיבוץ. אף שלא היה לו ניסיון קודם בתחום, קיבל על עצמו גורי את המשימה, ובעזרת ז'אקו ארליך ודוד ברגמן, הוא יצר במשך 13 שנים טרילוגיה תיעודית-היסטורית בנושא. הסרט הראשון שראה אור ב-1974 נקרא "המכה ה-81". הסרט מתחיל בעליית הנאצים לשלטון ומסתיים בהשמדת היהודים. שם הסרט לקוח מעדותו של מיכאל גולדמן-גלעד, אחד מניצולי הגטו, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, אך המכה השמונים ואחת באה, לדבריו, כתוצאה מההתעלמות שהייתה בארץ ישראל מסיפורי הניצולים. הסרט השני שראה אור ב-1979 נקרא "הים האחרון". הסרט מתאר את מסעם של ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל בספינות ההעפלה של הפלי"ם, בעלייה בלתי ליגאלית (העפלה). הסרט השלישי שיצא בשנת 1985, נקרא "פני המרד". הוא עוסק בפנים השונות של ההתנגדות היהודית באירופה – מהפירנאים ועד יערות מינסק. הסרטים תורגמו לחמש שפות והוצגו בכל העולם ואף זכו בפרסים רבים. הסרט הראשון היה אף מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, והשני זכה בפרס "נשר הכסף" בצרפת. פעילות ציבורית ופוליטית גורי נמנה עם תומכי מפלגת "אחדות העבודה" וכתב בעיתון התנועה, "למרחב" (בשם העט "חגי"). הוא השתתף גם בפעילות ציבורית ופוליטית. בשנת 1967 השתתף בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך עם השנים התרחק ממנה וטען כי אי אפשר לשלוט בעם אחר. ב-8 בדצמבר 1975, נכח כעיתונאי מטעם העיתון "דבר", בתחנת הרכבת מסעודיה שליד סבסטיה, בעת שגרעין "אלון מורה" של תנועת גוש אמונים התנחל במקום ללא אישור. הוא הצטרף לניסיונות ההידברות עם המתנחלים. אחר כך פרסמו המתנחלים הודעה לפיה גורי הציע פשרה, בשם השר ישראל גלילי (יושב ראש ועדת שרים לענייני התיישבות) שבמסגרתה עברו למחנה צבאי סמוך. ב-9 בדצמבר 1975 אמר שלא פעל מטעם גלילי. הפשרה נועדה למנוע עימות פיזי ופתרון זמני ולא כפי שהודיע "גוש אמונים", כאילו הפשרה הייתה אישור להקים התנחלות במחנה קדום. גם באוטוביוגרפיה שלו טען שנעשתה בו מניפולציה, כשהוצג כאילו הוא תמך בניסיונות ההתנחלות של "גוש אמונים". בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 היה גורי חלק מקבוצת אינטלקטואלים שקראו להצביע בעד המפלגה הקומוניסטית הישראלית, גם כדי לאפשר לה לעבור את אחוז החסימה, ולהכניס לכנסת את ראש הרשימה משה סנה, וגם כדי לחזקה למען תוכל לשמש משקל נגד לרק"ח בתנועה הקומוניסטית העולמית. בשנות התשעים היה ממקימי "הדרך השלישית", זרם ניצי בתוך מפלגת העבודה. הוא המשיך לתמוך במפלגת העבודה גם לאחר שחבריו לדרך פרשו מהמפלגה, והקימו את מפלגת הדרך השלישית. גורי המשיך להחזיק בעמדות שבהן החזיקה מפלגת "אחדות העבודה" שבראשות יצחק טבנקין. בקיץ 2010 הצטרף לתקופה קצרה למשמרות המחאה השבועיות בשייח' ג'ראח נגד דחיקת רגלי תושביה של השכונה הפלסטינית. חיים אישיים ממוזער\|250px\|שמאל\|עליזה וחיים גורי, 2003 גורי, יליד תל אביב, התגורר בירושלים משנת 1949, כשמשנת 1961 גר בשכונת טלביה בשיכון העיתונאים (ירושלים). אחותו חנה, שהייתה קרובה לו, בחרה להקים משפחה בקיבוץ גשר. ב-1952 נשא לאישה את עליזה, חברתו לנשק מימי הפלמ"ח. גורי נפטר ב-31 בינואר 2018 בגיל 94, ונקבר בהר המנוחות. הותיר אחריו אישה ושלוש בנות. רחוב קרוי על שמו בעיר נתניה בשכונת "אופק הים". חטיבה ותיכון קרויים על שמו בעיר נתניה מספריו מהספרים שערך קו הקץ, (אלבום מהכיבוש הנאצי ברומניה), העורכים - חיים באר, חיים גורי, אברהם יבין, רישומים - מרסל ינקו, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1981. פרסים ואותות כבוד פרסים: פרס אוסישקין לשירה על הספר "פרחי אש" (1961) פרס סוקולוב על הספר "מול תא הזכוכית" (1962) פרס ביאליק על הספר "מראות גיחזי" (1974) פרס ישראל לשירה (1988) פרס ניומן על הספר "הבא אחרי" (1994) פרס על שם אורי צבי גרינברג על שני כרכי שירה "השירים", הכוללים את השירים שפורסמו בין השנים 1945–1997 (1998) פרס היצירה לסופרים ומשוררים (2004) סרטים דוקומנטריים: פרס יצחק שדה לספרות צבאית על הסרט "הים האחרון" (1980) פרס קצטניק על הטרילוגיה התיעודית-קולנועית בנושא השואה מועמדות לאוסקר, סרט "המכה ה-81" (1975) פרס "נשר הכסף", סרט "הים האחרון" (צרפת) אותות כבוד: חבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית יקיר ירושלים (2002) דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים (2003) אזרח כבוד של העיר תל אביב (2006) עיטור טדי קולק מטעם הקרן לירושלים (2010) אות כבוד של המרכז האקדמי שלם דוקטור לשם כבוד - היברו יוניון קולג', המכון למדעי היהדות, ירושלים, 18 בנובמבר 2016 ב-2011 זכה באות אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי פרסים על שמו של חיים גורי: החל משנת תשפ"ב, מקום לשירה מעניק פרס לשירה עברית ע"ש חיים גורי. עד כה זכו בפרס: נתן וסרמן (2021) יונית נעמן ועמוס נוי (2022) רון דהן ומאיה ויינברג (2023). הנצחה חיים גורי הונצח "בגבעת הרעות" שנחנכה בפארק הלאומי ברמת גן ב-7 בפברואר 2024. באתר ההנצחה, הנמצא ליד חלקת הקבר של אברהם קריניצי, הוצבו מיצגים המבוססים על שיריו וספריו של חיים גורי. פרס לשירה על שם חיים גורי מוענק מאז שנת 2021 על ידי מקום לשירה בירושלים ובשיתוף משפחת גורי, עבור ספר שירה ועשייה ספרותית. הזוכים בפרס: נתן וסרמן (2021), יונית נעמן ועמוס נוי (2022), רון דהן ומאיה ויינברג (2023), ליאור שטרנברג ויוסף עוזר (2024). לקריאה נוספת נורית גוברין, "ואני רק אורח הממתין בעברית בתחנה". על חשיבות הכרת בית הוריו של חיים גורי להבנת שירתו. בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ד', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 203 - 210. ראובן שהם, בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ז 2006. אדמיאל קוסמן, שעת החסד הקרועה: חיים גורי כתאולוג - על יהודיות וישראליות ועל וידויו של ה’יחיד’, מאזנים, גיליון 83 (6-5), (2010), עמ' 22–26. "באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל", חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966. ניר מן, "כוחה של שירה: 'בְּפִתְחוֹ שֶׁל יוֹם'", עלי זית וחרב: מפנה האימפריות, כרך י"ט, בן-שמן: מודן, משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2019, עמ' 233–250. זיוה שמיר, דור המאבק לעצמאות ומשוררו, עיתון 77, גיליון 100, מאי 1988. זיוה שמיר, מעשי ידיי טובעים בים - על שירו של חיים גורי "אמו", מאזנים, כרך פ״ז, גל׳ 5, אוקטובר 2013 קישורים חיצוניים גיבור תרבות: פודקאסט המוקדש כולו לחייו ויצירתו של חיים גורי, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: קישור להאזנה חיים גורי, באתר הפלמ"ח - הסתייגות של גורי מאחדים מהפרטים שהופיעו במאמרו של ליטני. גיטה אבינור, "געגועים ונוסטאלגיה" (על "הספר המשוגע"), בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975 אלי הירש, על "עם השירה והזמן", ידיעות אחרונות 25/4/08 יעקב לזר, משורר הזמן, הדף הירוק, 31.07.08 אלי הירש, על "השירים, כרך ג'", מתוך הבלוג "קורא שירה" (פורסם בתאריך 27 בינואר 2012, במדור הספרות של ידיעות אחרונות) ליאור לביד, ויויאן חפיף-דגמי ואמיר פולג, ריאיון עם חיים גורי, ישראלים 2 (סתיו 2009), עמ' 3–30. הד החינוך - צבי עצמון מראיין את חיים גורי. גיליון מארס 2017 2017/PDF/חיים גורי-1.pdf?id=29860832 כאשר הזכרונות דופקים באגרופם על דלתך דן מירון על חיים גורי באתר הארץ \| חיים גורי בסבך הנאמנות הכפולה \| הרהורים על השירה המאוחרת של חיים גורי \| אחד הרגעים היפים ביותר בשירת חיים גורי \| משורר בלב התרבות הצפופה \| מצוקתו של הפוגע על פי חיים גורי \| בשורת הגאולה של חיים גורי בשורת הגאולה של חיים גורי \| חיים גורי באתר הספרייה הלאומית \| קטלוג הפרסומים של גורי \| גורי בראשית העשור העשירי לחייו \| גורי במלחמת יום הכיפורים \| \| \| \| \| - סיפור שירו הראשון שפורסם "היא עמדה בחלון", באתר זמרשת. בעקבות מותו: יאיר שלג נוף מולדתו: סמל המהפכה משירת ה"אנחנו" לשירת היחיד באתר מקור ראשון, 4 בפברואר 2018 חיים גורי הלך לעולמו, באתר האקדמיה ללשון העברית, 31 בינואר 2018 רחל אליאור, "אני מלחמת אזרחים" אמוץ עשהאל, "שירת הלוחמים הראשוניים", ג'רוזלם פוסט רות נצר. חיים גורי - העד והמתעד. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021 ראיונות: חיים גורי בשיחה על השירה המודרנית, באתר החינוכית, 1970 חיים גורי בתוכנית חיים שכאלה, בערוץ מאוצר הסרטייה, 1972 חיים גורי בשיחה עם דן מרגלית באתר החינוכית, 1985 חיים גורי בשיחה עם אהרן ברנע \| חלק א' \| חלק ב' \| בערוץ הכנסת, ינואר 2016 חיים גורי בשיחה עם יואב קוטנר, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית, יוני 2017 חיים גורי בשיחה עם בתו יעל גורי, בערוץ עמותת דורות ההמשך, דצמבר 2017 חיים גורי בשיחה עם אביה סלומון-חובב ומרב ז'נו, באתר יד ושם, משיריו: משיריו של חיים גורי, באתר שירשת "הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ" "הַבָּא אַחֲרַי" "יְרֻשָּׁה" יחזקאל נפשי קורא מספרו של חיים גורי "עיבל" בגלי צה"ל, יחזקאל נפשי קורא חיים גורי בגלי צה"ל, 2009 חיים גורי, באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן גילי איזיקוביץ, "מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה" - ריאיון עם עליזה גורי ושלוש בנותיה על חיים גורי וספרו האחרון "אל המקום האחר" , באתר הארץ, 14 באפריל 2020 ממאמריו: מאמרי חיים גורי באתר נתן אלתרמן חיים גורי, "רוחו של כוח המגן", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: 100 ל'הגנה', ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2020, עמ' 54-29 (המאמר הופיע לאחר מותו) ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח קטגוריה:הצ'יזבטרון:יוצרים קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררי השואה קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1988 קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:יקירי ירושלים קטגוריה:במאי קולנוע ישראלים קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות קטגוריה:חברי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית קטגוריה:זוכי פרס יצחק שדה קטגוריה:בוגרי בית הספר כדורי קטגוריה:בוגרי בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פריז קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים קטגוריה:פעילי הדרך השלישית קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה קטגוריה:סגל דבר קטגוריה:סגל למרחב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:חיילי חיל החינוך והנוער קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:בוגרי המחנות העולים קטגוריה:בוגרי בית החינוך ע"ש א"ד גורדון קטגוריה:טלביה: אישים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018	2024-10-01T01:19:28
אורטל	אוֹרְטַל הוא קיבוץ בצפון רמת הגולן, הממוקם בין הר שיפון להרים אביטל ובנטל. סמוכים לו הקיבוצים עין זיוון, מרום גולן ואל-רום. מיקומו בגובה של כ-900 מטר מעל פני הים. כקילומטר וחצי מדרום לקיבוץ נמצאת שמורת הר שיפון. היסטוריה ב-1976 התגבש הגרעין ביוזמת הקיבוץ המאוחד במטרה להתיישב בתל קטיף שבמרכז רמת הגולן, אך המקום לא אושר להתיישבות. בספטמבר 1977 עלו החברים כקיבוץ עצמאי למרום הגולן, לשכונת נעורים, שפינו חברי מושב יונתן. ההחלטה בדבר הקמת היישוב התקבלה במהירות, והביצוע אף הוא התקדם במהירות רבה. את הקיבוץ הקימו שלוש חבורות של יוצאי צבא עירוניים וגרעיני נח"ל של "הצופים", תוך ליווי של קיבוץ בית השיטה. בתחילת יוני 1978 עברו החברים לנקודת קבע שקבוצת בנייה משלהם בנתה במו ידיה ליד הר שיפון, והקיבוץ נחנך רשמית בספטמבר 1978. בשנים הראשונות פעל בקיבוץ מפעל הנעליים "קל טל", לייצור נעליים עם סוליות עץ, שנרכש מקיבוץ דפנה. היישוב שומר על האופי הקיבוצי. ענפי המשק כוללים מטעים, כרמי יין, אירוח כפרי ושותפות בבית האריזה הגדול בישראל, "פירות הגולן". בקיבוץ נמצאת רפת הצפון שהפכה לאתר תיירות, ובה שותפים שלושה מקיבוצי צפון הגולן - מרום גולן, אל רום ואורטל. שם הקיבוץ הוצע על ידי עזריה אלון כ"אור-טל" בשל קרבתו להרי אביטל ובנטל. לקריאה נוספת מיכה לבנה, גולן - 20 שנה ועוד 2000, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993 קישורים חיצוניים אורטל - באתר הגולן הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1978 קטגוריה:קיבוצים	2024-10-14T09:38:23
ג'ינגיס חאן	220px\|ממוזער\|פסל בדמותו של ג'ינגיס חאן, בארמון הנשיאותי באולן בטור, בירת מונגוליה. ג'ינגיס חאן (במונגולית: 12px צ'ינגיס חאן, ; 1162 – 18 באוגוסט 1227) היה מגדולי המצביאים בהיסטוריה, מייסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית ונחשב לאבי האומה המונגולית. את האימפריה שהקים הרחיבו בניו עד שהפכה לאימפריה השנייה בשטחה בתולדות האנושות (אחרי האימפריה הבריטית), והגדולה ביותר מבחינת שטח יבשתי רציף. ילדותו וחייו ג'ינגיס חאן נולד, על פי ההערכות, בשנת 1162 בשם טמוג'ין, ב למרגלות הר בורחאן חלדון בצפון-מזרח מונגוליה המודרנית. אביו , היה ראש בית אב קטן בשם בוריג'ין, שחי סמוך למקורות הנהר אונון, ועסק בעיקר בציד. לפי "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", חטף יסוגיי את הואלון, אימו של טמוג'ין, בת שבט המרקידים, והפך אותה לאשתו השנייה, זאת משום שלא הייתה לו אפשרות לשלם נדוניה מספיקה עבור כלה, שלפי מנהגי הערבוֹת הייתה תנאי לנישואים. בילדותו נחשף טמוג'ין לאכזריות שהייתה נהוגה בסביבתו. אביו מת בשל הרעלה של בני שבט טטארי יריב, כנקמה על הריגתו של בן שבט בעבר על ידי יסוגיי. לאחר מות אביו, השבט של משפחתו של טמוג'ין לא מצא תועלת רבה בלסחוב את שתי האלמנות ואת שבעת ילדיו של יסוגיי, ונטש את טמוג'ין ואת משפחתו. רצח אחיו בגטר בשנים הבאות חיו טמוג'ין ומשפחתו כנוודים חסרי כול והתקיימו בעיקר מפירות ומחיות קטנות שצדו. בתקופה הזו, על פי האגדה, תפס טמוג'ין דג קטן, ואחיו החורג בגטר חטף אותו ממנו. לאחר שאימו הואלון צידדה בבגטר, הוא ואחיו הצעיר קאסאר איתרו והרגו אותו באמצעות חץ. על פי גרסאות אחרות של האגדה, הרג טמוג'ין את אחיו הגדול למחצה בגטר לאחר מות אביו, כדי למנוע ממנו לבעול את אימו של טמוג'ין. בגטר, שהיה הבכור לאביו מאשתו הראשונה, היה זכאי על פי המנהג המונגולי לרשת את אביו, וכן לבעול את כל נשותיו שאינן אימו הביולוגית, ולפי גרסה אחרת, הרג טמוג'ין את אחיו לאחר שתפס אותו אוכל בעל חיים שצד, מבלי לחלוק אותו עם יתר המשפחה. כך או כך, רצח אחיו לא נותר ללא תגובה – מעשה זה, שנחשב עבירה חמורה על פי המנהג המונגולי, אילץ את טמוג'ין ומשפחתו להימלט מיד מהאזור. בשנת 1172 נלכד טמוג'ין בידי בני השבט השליט באזור, שבט הטאיצ'יוד, הוחזק כאסיר ועונה. לפי האגדות המונגוליות טמוג'ין הוחזק בידם תקופה קצרה, אך לפי כרוניקה סינית מתקופתו של טמוג'ין משך התקופה היה כעשור. עם זאת, לבסוף הצליח טמוג'ין לברוח בעזרת אביו של צ'ילאון (Chilaun), לימים קצין בכיר בצבאו. בערך באותה תקופה הצטרפו אליו ג'למה (Jelme) ובואורצ'ו, גם הם, לימים, גנרלים בצבאו. אירוסיו עם בורטה עוד בימיו האחרונים של אביו, התארס טמוג'ין עם בּוֹרטֶה, ולאחר בריחתו מהשבי התחתן עמה והוא כבן 16. בשלב זה הפך טמוג'ין למנהיג התא המשפחתי הקטן שלו, והגיע למצב קיום יציב יחסית. עם זאת, בשלב זה נחטפה בורטה בידי שבט המרקידים, אותו שבט ממנו נחטפה אימו, אותו שבט אריסטוקרטי ובעל עוצמה ממוצא טוראני (טורקי). בתמיכתם של אנשיו, וכן של מנהיג שבט החריידים טוגרול חאן ושל ג'אמוקה, ידיד ילדות של טמוג'ין (שבעתיד יהפך ליריבו הגדול ולטוען החלופי להנהגת השבטים המונגוליים המאוחדים), שוחררה בורטה. זמן קצר לאחר ששוחררה, ילדה בורטה את בנה הראשון, ג'וצ'י. דבר זה העלה שאלות על אודות זהות האב. תעלומה זו עתידה לרדוף את טמוג'ין שנים ארוכות ולהוביל לסכסוך בין בניו. אולם, טמוג'ין התייחס לג'וצ'י כאילו היה בנו הביולוגי הוודאי, ללא כל אפליה אל מול בניו האחרים. חברותו ויריבותו עם ג'אמוקה במהלך השנים, הודות לגאונותו הטקטית ולכושר הנהגתו, הלך כוחו הצבאי של טמוג'ין וגדל. בתקופה זו הפך ג'אמוקה, חבר ילדות של טמוג'ין ליריבו, עקב שאיפתם הסותרת של שניהם להנהיג את השבטים המונגולים. בניגוד לג'אמוקה, צאצא של שבטי הערבות המיוחסים והאריסטוקרטים, אשר נהנו מזה שנים רבות ממעמד נכבד בין השבטים, מוצאו של טמוג'ין היה צנוע ביותר. עובדה זו נוצלה על ידי טמוג'ין כדי ליצור מוקד כוח חדש, אשר בניגוד לקשרי הדם וקשרי המשפחה שאפיינו את האליטות המונגוליות עד אז – התבסס על כישורים אישיים בקרב, וכן על נאמנות אישית לטמוג'ין עצמו. במשך השנים נמשכו רבים מיושבי הערבות ללכת אחרי טמוג'ין, עד שבשנת 1204 נערך הקרב הגדול בערבה בין מחנות טמוג'ין וג'אמוקה, קרב שלושה עשר הצדדים. אף שג'אמוקה הצליח לנוס בטרם נפילתו בשבי, ניצחונו של טמוג'ין בקרב הוביל לראשונה לאיחוד מרבית שבטי המונגולים תחת שלטונו. בשנת 1205 הוסגר ג'אמוקה לידי טמוג'ין על ידי כמה מאנשיו, ואלה בתגובה נהרגו על ידי טמוג'ין באשמת בגידה במנהיגם. איחוד השבטים המונגוליים וכיבושי האימפריה 210px\|ממוזער\|דמותו של ג'ינגיס חאן על מטבע מודרני בקזחסטן, אחת האומות שהתגבשו במסגרת האימפריה המונגולית.ג'אמוקה, חברו-יריבו הוותיק של טמוג'ין, חוסל על ידי טמוג'ין בשבירת גבו – המתה מכובדת במסורת המונגולית. בהמשך ליכד טמוג'ין את שבטי המונגולים ובאסיפה כללית (קורילטאי) בשנת 1206, בסמוך להר המקודש בורחאן חלדון, הכריז בפניהם על ניצחונו ועל איחוד כל השבטים המונגוליים תחת שלטונו. לאחר הטקס והשתלטותו על מונגוליה כולה, החלו אנשיו לכנותו "ג'ינגיס חאן" (במונגולית: גדול השליטים; השליט העולמי). הקמתה של האימפריה המונגולית ב-14 שנות שלטונו האחרונות הקים ג'ינגיס חאן את האימפריה המונגולית, ששלטה בשטח בעל הרצף היבשתי הגדול ביותר מאז ומעולם (האימפריה הבריטית בשיאה חלשה על שטח גדול יותר אך ללא רצף יבשתי), מסין עד הים הכספי. הוא כבש חלקים מסין, מהודו, מקוריאה, מאפגניסטן, מאיראן, מעיראק ומרוסיה. בירת האימפריה הייתה העיר קרקורום שבמונגוליה. ג'ינגיס חאן ליכד את שבטי המונגולים סביב חוקה שנקראה יאסה. עיקריה היו נאמנות עיוורת לחאן, ואיסור על מריבות בין שבטים. גם ענייני אישות זכו למענה בחוקה – על נואפים הוטל עונש מוות. חשיבותו הצבאית 210px\|ממוזער\|שריונות לוחמי צבא ג'ינגיס חאן, מוזיאון הטכנולוגיה בסאן חוזה. ג'ינגיס חאן נחשב לאבי תורת הלחימה המודרנית מהיותו זה שפיתח את תורת האסטרטגיה הצבאית במהלך מלחמותיו; הוא הקים יחידות עילית מובחרות בצבאו, וכן היה הראשון שיסד בצבא המונגולי חיל רפואה ייעודי שליווה את הלוחמים. הוא קידם קצינים על בסיס יכולתם וכישוריהם האישיים, ולא על בסיס ירושתם וייחוסם המשפחתי, כמקובל באותו זמן. הצלחותיו של ג'ינגיס חאן ושל יורשיו התבססו על תמרון והפחדה. למעשה, הנקודה אליה כיוון ג'ינגיס חאן את התקפותיו האסטרטגיות הייתה לא יותר מאשר הדימוי הפסיכולוגי של כוחותיו בתודעתה של אוכלוסיית היריב. על ידי יישום שיטתי וקפדני של אסטרטגיה זו, כלומר אופרטיבה מגובה בלוחמה פסיכולוגית, הצליחו ג'ינגיס חאן וצאצאיו לכבוש שטחים נרחבים ביותר באירואסיה. אבני הבניין של הצבא והאסטרטגיה של ג'ינגיס חאן היו הקשתים ועדרים עצומים של סוסים מונגוליים, שהיו באופן יחסי גבוהים וחסונים, ביחס של חמישה סוסים לכל לוחם, היה הצבא המונגולי נייד ביותר (עדרי הסוסים סיפקו גם את הבסיס הלוגיסטי לאספקת מזון, בעוד שאת כל המצרכים האחרים הדרושים לחייל במסעו בזזו המונגולים מסביבתם). הצבא המונגולי היה ידוע במהירותו, בניידותו ובכך שהיה נחשב צבא ״קל״. אחד הדברים שתרמו לכך היה מגני הגוף שלבשו הלוחמים אשר היו עשויים מבד משי צפוף שהיווה מגן בלתי חדיר לחצים. זאת בניגוד למגני גוף ממתכת כבדה שהאטה וסירבלה את יכולת התנועה של החיילים. בהשוואה לצבא המונגולי, נחשבו כל הצבאות האחרים כבדים – וכתוצאה מכך, היו המונגולים בעלי כושר-ניידות עדיף בהרבה. באמצעות ריכוז מאמץ, תמרון, הפתעת האויב והתקפה בלתי-פוסקת, הובסו צבאותיהם של סין, פרס, ארצות ערב וארצות אירופה תחת לחץ עד שבירתם, ואז נרדפו עד שהושמדו כליל. ג'ינגיס חאן ולוחמיו נודעים באכזריותם עד היום; הם היו לוחמים פראיים שנעו במהירות רבה מעיר לעיר וזרעו הרס ואימה בכל מקום שעברו בו, כשהם רכובים על סוסים קטנים וחזקים. בעת המצור שהטיל על בייג'ינג הודיע כי אם תיכּנע לו העיר – יותיר את אנשיה בחיים, ואם תילחם בו – יהרוג את כל אנשיה. עם זאת, לאחר שכבש את ג'ונְגדוּ (בייג'ינג של ימינו), בירת שושלת ג'ין, ולאחר שהמושל שלה – "ח'אן הזהב" וכל החצר שלו ברחו דרומה (פעולה הנחשבת בגידה במונגולים), נכנס החאן עם לוחמיו ושרף את כל העיר על אנשיה. מבקרים שהגיעו למקום לאחר מכן סיפרו כי רחובות העיר היו חלקלקים עדיין כתוצאה משומן הגופות המדממות המוטלות בכל מקום. החאן שב וחזר על ההכרזה הזו בכל עיר שצר עליה. כך למשל הזהיר, לפי כתבים פרסיים, את הערים העתיקות בוכרה וסמרקנד: "חייהם של כל הנכנעים יינצלו. כל מי שבמקום להיכנע ייאבק ויזרע מחלוקת – יושמד". קשרי החוץ ג'ינגיס חאן, ששאף לפתח את ערוצי המסחר של מונגוליה, קשר בתחילה קשרי ידידות עם שושלת ח'ווארזם-שאה, ששלטה בפרס, ושאף לכונן עמה קשרי מסחר ענפים. לשם כך אף הקים לאורך דרך המשי הארוכה בין מונגוליה לפרס תחנות ביניים, ובהן יכלו סוחרים שיצאו ממונגוליה לנוח, להתרענן וליהָנות מהגנה מפני שודדי דרכים; כן ניתנה להם אפשרות להחליף את סוסיהם. אולם בעקבות מעשי התגרות מצד הפרסים, שחשו מאוימים מהאימפריה המונגולית המתפתחת, ובעקבות רציחת השגריר המונגולי בפרס, פתח החאן במלחמה חסרת רחמים כנגד האימפריה הח'ווארזמית. בעיר הפרסית נישאפור ציווה להקים פירמידה ענקית המורכבת מראשי תושבי העיר, על מנת להרתיע ערים אחרות. החברה המונגולית בשנות השמונים, בעקבות פרסום "ההיסטוריה החשאית של המונגולים", חיבור מהמאה ה-13 על חיי ג'ינגיס חאן, ההיסטוריונים מעריכים מחדש את טבעם של החברה והשלטון המונגוליים. לפי ספרים חדשים, האימפריה של ג'ינגיס חאן נתנה לאזרחים חופש דת, אסרה על סחר עבדים, הרחיבה את הכלכלה העולמית והנהיגה כמה מושגים בין-לאומיים חדשים, ובהם חסינות דיפלומטית. האימפריה הרחבה של ג'ינגיס חאן גם שיפרה את הקשרים בין מזרח למערב, ואלה הורחבו עוד יותר על ידי נכדו, קובלאי חאן. חוקרים, ובהם ג'ק ודרפורד, מתארים את ההשפעה המונגולית על אירופה כאחד מהגורמים העיקריים לעידן הרנסאנס באירופה. חוקרים באוניברסיטת ג'ינגיס חאן באולן-בטור אומרים שלקראת סוף חייו ניסה החאן להפוך את האימפריה שלו למדינה אזרחית, על בסיס ספר החוקים "יאסה", שנתן זכויות שוות ומוגדרות לכל האזרחים, ובפרט לנשים. מותו ככל הנראה מת ג'ינגיס חאן מוות טבעי ב-18 באוגוסט 1227. לאחר מותו נחלקה הקיסרות האדירה שלו, שהשתרעה מסין במזרח עד נהר דנייפר במערב, בין ארבעה מבניו. בתחילה הם הרחיבו אותה, אך תחת שלטונם הקיסרות לא האריכה ימים. נכדו קובלאי חאן היה קיסר סין אותו ביקר מרקו פולו; שושלת של צאצאיו שלטה בהודו במאות ה-16 וה-17. בשיאה הייתה האימפריה המונגולית גדולה בשטחה הן מהאימפריה המוקדונית הן מהאימפריה הרומית. בשנת 1260 פלשו המונגולים לארץ ישראל, שהייתה אז בשליטת האימפריה הממלוכית, אך הממלוכים ומצביאם קוטוז הביסו אותם בקרב עין ג'אלות. צאצאיו ג'ינגיס חאן זימן לארמונו נזיר סיני מוערך, ובבואו שאל אותו כיצד יוכל לזכות בחיי אלמוות. הנזיר ענה לו שלא ניתן לזכות באלמוות, אך יוכל להאריך את תוחלת חייו אם יתנזר מקיום יחסי מין. כפי הנראה החאן לא שעה לעצה; בפברואר 2003 הוערך במחקר "המורשת הגנטית של המונגולים", שפורסם ב"כתב העת האמריקאי לגנטיקה אנושית" (American Journal of Human Genetics), שלג'ינגיס חאן יש יותר מ-17 מיליון צאצאים ישירים החיים בימינו, כלומר, אחד מכל 400 אנשים בקירוב הוא צאצאו. חלק מצאצאיו התפשטו למדינות רוסיה ואוקראינה. עד היום מכירים במשפחת קירוב יוצאי רוסיה כצאצאיו הזכורים והמוכרים ביותר של ג'ינגיס חאן. חשיפת דמותו במחקר המונגולים לא נהגו להעלות דברים על הכתב, והכרוניקה המקיפה היחידה של תקופתו, "ההיסטוריה החשאית של המונגולים" (חיבור על חיי ג'ינגיס חאן מהמאה ה-13) נחשבה אבודה זה מאות שנים. אפילו כאשר נתגלתה מחדש על ידי דיפלומט רוסי בסין, בתחילת המאה ה-19, הוטל פיקוח מחמיר על הפצתה. לאור זאת, נכונה הטענה שמרבית הידיעות על ג'ינגיס חאן הגיעו מקורות העמים שכבש. מאז 1982 הולכת ומתגלה דמותו באור חדש. באותה שנה פרסם פרנסיס וודמן קליווס את הגרסה המוסמכת המודרנית הראשונה של "ההיסטוריה החשאית של המונגולים". כמה פרטים שהתגלו באחרונה, למשל הידיעה שג'ינגיס חאן פחד מכלבים, מאירים אותו באור אנושי יותר. על פי אומדנים מקובלים, הרג ג'ינגיס חאן בסך הכל כ-40 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואירופה. עם זאת, לדברי כמה חוקרים, מעדויות שונות עולה כי ייתכן שג'ינגיס חאן הִפריז במתכוון בתיאור היקף מעשי הטבח שלו, על מנת להגדיל את אפקט ההרתעה על אויביו. ג'ינגיס חאן בתרבות הפופולרית דמותו של ג'ינגיס חאן שימשה סופרים רבים, והופיעה בסרטי קולנוע, בסדרות טלוויזיה, ברומנים ובמשחקי מחשב. רשימה חלקית: "הומריק, הזאב המונגולי"; מצרפתית: שולמית הנדלסמן; ייעוץ מדעי והערות: ראובן עמיתי, הוצאת כנרת, 2002. "מונגול: סיפורו של ג'ינגס חאן". סרטו של סרגיי בודרוב, 2008 בקומיקס של מארוול, המנדרין, אחד מאויביו של איירון מן, הוא צאצא של ג'ינגיס חאן. להקת הפופ הגרמנית "ג'ינגיס חאן" קרויה על שמו. היא שרה שיר בשם "Dschinghis Khan" באירוויזיון 1979, שנערך בירושלים שהגיעה למקום ה-4. הספר "עין האלוהים", מאת רולינס ג'יימס. הספר "זאב הערבות" מאת קון איגולדן, מאנגלית: דורית בריל פוחק, הוצאת מודן הוצאה לאור 2023 ראו גם האימפריה המונגולית טוגרול חאן צ'אגאטאי חאן אוגדיי חאן טולוי גויוק חאן קובלאי חאן שושלת יואן חאנות צ'אגאטאי הולאגו חאן אורדת הזהב פיצול האימפריה המונגולית צ'אגאטאי (חאנות) האילח'אנאת טימור לנג השושלת הטימורית השושלת המוגולית הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי לקריאה נוספת ג'ק ודרפורד. ג'ינגיס חאן. הוצאת דביר, מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, 2010 דן גולדנברג. מונגוליה: מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו. הוצאת מפה, תשס"ה, 2005 מיכאל פראבדין. הכיבוש הגדול – קיסרות המונגולים. מאנגלית: שרגא גפני; הוצאת מערכות, 1966 Frank McLynn. Genghis Khan – The Man Who Conquered the World. Vintage, London, 2015. René Grousset. Conqueror of the World. Orion Press, 1944 קישורים חיצוניים מיכל בירן, גלגוליו של צ'ינגיס חאן: בין מיתוס למציאות, זמנים 100, סתיו 2007 השפעה נוספת של ג'ינגיס חאן על אסיה – פורסם במקור בהרלד טריביון הערות שוליים קטגוריה:חאנים קטגוריה:לוחמה בימי הביניים קטגוריה:הפלישה המונגולית לאירופה קטגוריה:ילידי 1162 קטגוריה:נפטרים ב-1227	2024-09-10T12:15:31
מרשל מקלוהן	הרברט מרשל מקלוהן (באנגלית: Herbert Marshall McLuhan; 21 ביולי 1911 – 31 בדצמבר 1980) היה פרופסור לאנגלית וראש המרכז לתרבות וטכנולוגיה באוניברסיטת טורונטו שבקנדה. מקלוהן נחשב לאחד האבות המייסדים של ענף חקר המדיה, וחוקר של עתיד הטכנולוגיה. היה תלמידו של הרולד איניס והקדים את אלווין טופלר, את ניקולס נגרופונטה ואת ריי קורצוויל. ביוגרפיה מקלוהן נולד ביולי 1911 בעיר אדמונטון שבמחוז אלברטה שבקנדה. אביו, הרברט ארנסט מקלוהן, היה בעל עסק לנדל"ן, ואמו, אלזה נעומי מקלוהן, הייתה מורה בבית הספר. היה לו אח בשם מוריס שהיה צעיר ממנו בשנתיים. ב-1914 התמוטטו עסקי הנדל"ן של אביו, וב-1915 האב החליט להתגייס לצבא הקנדי. שירותו הצבאי לא נמשך זמן רב: הוא שוחרר כעבור שנה מסיבות רפואיות, והמשפחה עברה לוויניפג שבמחוז מניטובה. בשנת 1928 החל מקלוהן ללמוד באוניברסיטת מניטובה בחוג ללימודי אנגלית. הוא השלים את התואר הראשון והשני במוסד זה, אך כאשר ביקש להירשם לאוניברסיטת קיימברידג' ללימודי דוקטורט באמצע שנות ה-30, סירבה האוניברסיטה להכיר בלימודיו הקודמים, והוא נאלץ להשלים את התארים מחדש, כשלזכותו נזקפה רק שנת לימודים אחת. בקיימברידג' למד מקלוהן אצל מייסדי אסכולת הביקורת החדשה בספרות, פרנק ריימונד ליוויס ואיוור ארמסטרונג ריצ'רדס. עבודת הדוקטורט שלו, אותה הגיש בשנת 1942 עסקה בתומאס נאש, משורר ורטוריקן אנגלי מהמאה ה-16. עקב קרבות מלחמת העולם השנייה, לא נדרש מקלוהן להגיע לבריטניה על מנת להגן על עבודתו בעל פה, והוא קיבל את הדוקטורט על סמך העבודה הכתובה בלבד. מקלוהן גדל במשפחה אירית-סקוטית. אמו הייתה בפטיסטית ואביו מתודיסט, אך בשנת 1937 המיר מקלוהן את דתו לנצרות קתולית. הוא נותר קתולי אדוק לאורך הקריירה שלו, ויש הטוענים שלדתו היה תפקיד חשוב במחקריו בפילוסופיה. בשנת 1946 התמנה למרצה באוניברסיטת טורונטו. רעיונותיו וכתביו שמאל\|ממוזער\|180px\|להבין את המדיה, מרשל מקלוהן, באנגלית שמאל\|ממוזער\|180px\|עטיפת הספר "להבין את המדיה" מאת מרשל מקלוהן. תמונת מקלוהן מתוך הסרט "אנני הול" של וודי אלן, 1977 מקלוהן נודע כמי שטבע את הביטויים "המדיום הוא המסר" (כותרת ספרו שלהלן היא משחק מילים על הביטוי) ו"הכפר הגלובלי". "המדיום הוא המסר" הוא משפט שמציין שהשינויים בחברה מתרחשים בעקבות שינויים במדיום. המדיום הוא הדומיננטי, הוא שקובע את אופי החברה ולא תוכן המסר, כפי שהיה נהוג לחשוב. הטכנולוגיה משפיעה על חיי האדם ועל אופן תפיסתו את העולם. מקלוהן הפך לאישיות בתרבות הפופ בשנות ה-60 של המאה העשרים עם פרסום "להבין את המדיה: שלוחות האדם" (1964) ו-The Medium is the Message: An Inventory of Effects (עם המעצב קוונטין פיורה, 1967). מקלוהן מחלק את אמצעי התקשורת לשני סוגים: מדיום קר - אמצעי תקשורת הפונים לכמה חושים בו זמנית, קיימת חלוקה ביניהם וכל חוש מקבל תשומת לב חלקית. לדוגמה: הטלוויזיה הפונה לכמה חושים בו זמנית. מדיום חם - אמצעי תקשורת הפונים לחוש אחד בלבד בחדות מלאה כאשר שאר החושים הם משניים. לדוגמה: קריאה בעיתון המפעילה חוש אחד - ראייה, האזנה לרדיו המפעילה חוש אחד - שמיעה וכדומה. מקלוהן טען שכל מדיום הוא הרחבה של החושים, המשפיעה על הפרט ועל החברה בדרכים שונות ומרחיקות לכת, וסיווג אמצעי תקשורת ל"חמים" - אמצעים שמעסיקים את החושים באינטנסיביות ובבלעדיות, כגון דפוס, רדיו וקולנוע, ומנגד "קרים" - אמצעים בעלי עוצמה או נחישות פחותה, הדורשים יותר אינטראקציה מצד הצופה, כגון הטלפון והטלוויזיה. למרות שחלק מקביעותיו ומהתאוריות שלו נחשבו לעיתים בלתי מובנות, המסר המרכזי של מקלוהן - שכדי להבין את העולם כיום צריך לחקור את השפעות המדיה - נותר נכון מתמיד בעידן האלקטרוני. הביטוי "הכפר הגלובלי" נטבע על ידי מקלוהן ב-1959, ומופיע בספרו מ-1962 The Gutenberg Galaxy, מחקרו על ההשפעות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות של הדפוס. לפי בנו אריק, מקור הביטוי עשוי להיות ספרו של ג'יימס ג'ויס "פיניגנז וייק", ממנו הרבה מקלוהן לצטט, או ספרו של פרסי וינדהאם לואיס (Wyndham Lewis) "אמריקה והאדם הקוסמטי". התזות המרכזיות של מקלוהן הן: העולם המכני-תעשייתי-מודרני היה עולם של התרחבות משום שהוא הרחיב את גופנו [המכונית למשל היא שלוחה מרחיבה (אקסטנציה) של הרגל]. לעומת זאת העולם האלקטרוני הוא עולם של התכווצות, משום שהמחשב הוא הרחבה של המוח והחברתיות שלנו. לכן העולם הופך להיות כפר גלובלי. העולם האלקטרוני מחבר בין מוחות כמו שהדיבור בעל פה מחבר את בני השבט הפרימיטיבי, ובניגוד לכתב ולדפוס המפרידים בין אינדיבידואלים ויוצרים את האובייקטיביות המודרנית ואת האינדיבידואל המודרני. התרבות האוראלית והתרבות האלקטרונית יוצרות הדהוד הממזג תודעות. בעוד שהכתב והדפוס מפרידים תודעות. מושגי היסוד של כל ציוויליזציה הם שיקוף של אמצעי התקשורת שלה. לכן המדיום הוא המסר. האדם מהחברה האוראלית מאמין במאגיה, האדם מחברת הכתב מאמין בדת, האדם מחברת הדפוס מאמין במדע. כשמופיעה טכנולוגיה חדשה אנו מרגישים בהתחלה כאילו השתילו לנו איבר חדש בגוף וכאילו האיבר הזה מנטרל איבר קודם שהיה קיים בנו. לכן נרקיס ונרקוזה באים מאותו שורש. מהפכות טכנולוגיות לא מתקדמות כמו צבא סדיר, אלא הן זוחלות כמו צבא גרילה וברגע הבלתי צפוי ביותר הן מזנקות מן המארב. יש החושבים כי "להבין את המדיה" הוא הספר החשוב ביותר שנכתב אי פעם על התקשורת. מקלוהן נפטר ב-1980 משבץ מוחי שהותיר אותו ללא כושר דיבור בשנת חייו האחרונה. מקורות The medium is the Messenger: A Biography, by Philip Marchand, M.I.T Press, 1989 ראו גם דטרמיניזם טכנולוגי לקריאה נוספת מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, בבל - הוצאה לאור, תרגום עידית שורר. נכתב במקור ב-1964 Understanding Media מרשל מקלוהן, המדיום הוא המסר, בתוך: דן כספי (עורך), תקשורת המונים - מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, 1995. מרשל מקלוהן, מדיום חם ומדיום קר, בתוך: דן כספי (עורך), תקשורת המונים - מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, 1995. קישורים חיצוניים וידאו: ריאיון עם מרשל מקלוהן בטלוויזיה הקנדית (1965) עידו הרטוגזון, , nrg המדיום הוא המסר: מתוך "להבין את המדיה" הערות שוליים קטגוריה:קנדים קטגוריה:חוקרי תקשורת המונים קטגוריה:חוקרי רטוריקה קטגוריה:עתידנים קנדים קטגוריה:סגל אוניברסיטת טורונטו קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בקנדה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מניטובה קטגוריה:קנדים שנולדו ב-1911 קטגוריה:קנדים שנפטרו ב-1980	2024-08-02T13:00:46

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.