title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
צעדת המוות | הפניה צעדות המוות בשואה | 2021-05-01T15:49:08 |
שיעים | הפניה אסלאם שיעי | 2016-06-02T14:22:54 |
סונה | סונה (בערבית: سُنَّة, תעתיק מדויק: סֻנָּה) פירושה אורח חיים, נוהג, מנהג.
בתקופה הקדם-אסלאמית בחצי האי ערב (תקופת ה"ג'אהיליה", קרי, תקופת הבערות, לפי האסלאם) המושג "סונה" שימש לתאר את אורחות החיים הראויים לחיקוי של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפך המונח למציין את הרגלי החיים של נביא האסלאם מוחמד ואת הפעולות הדתיות שהנהיג במהלך 23 שנות שלטונו, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם (לזרמים שונים באסלאם אי-הסכמה לגבי איך לבצע חלק מפעולות אלה).
בסונה נכללו המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה היא התקבלה כתורה שבעל-פה של האסלאם, כפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב, היא הקוראן. את תיאור מעשיו של מוחמד קיבלו המוסלמים דרך מלוויו של הנביא ("א-צַחַאבַּה"), שדיווחו על מעשיו ודבריו בחדית' אך גם במנהגים ומסורות שעברו מאב לבן לאורך השנים (כגון תפילות מיוחדות).
באסלאם השיעי ה"סונה" היא מעשיהם ודבריהם של הנביא מוחמד, בתו פאטִמה ושנים-עשר האימאמים השיעים.
הסונה היא אוסף של מסורות שהועלו על הכתב, המתארות את אורח החיים של נביא האסלאם מוחמד, אמרותיו ומנהגיהם של חסידיו הראשונים. המוסלמים הנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים "מוסלמים סונים". רוב המאמינים המוסלמים בעולם כיום הם סונים.
ראו גם
חדית'
מתן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוחמד
קטגוריה:פלגים באסלאם | 2024-06-23T21:34:15 |
ח'ליף | REDIRECTח'ליפה | 2006-12-27T02:23:13 |
תרבות ישראלית | שמאל|ממוזער|350px|ריקוד הורה
תרבות ישראלית היא תרבות ואמנות שנוצרה בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד אחרי שנת 1948 שבה הוקמה מדינת ישראל. כתוצר של חברת עולים, משלבת התרבות הישראלית בתוכה מגוון רחב ועשיר של השפעות ויצירה תרבותית, השאוב מהמדינות והתרבויות מהן הגיעו אליה העולים הרבים. מקור השפעה חשוב נוסף הוא ייבוא תרבותי ממדינות אחרות, כדי לספק את מגוון הצרכים התרבותיים.
התפתחות כרונולוגית
התנועה הציונית
אחד הנושאים החשובים ביותר אשר נידונו בתנועה הציונית בראשית ימיה התעסקה באופי של התרבות אשר צריכה להיווצר בארץ הישנה חדשה (שם ספרו של בנימין זאב הרצל על החיים בארץ ישראל). כבר בשלבים המוקדמים הללו של התנועה הציונית עלו שאלות מהותיות לגבי מערכת היחסים העתידית בין העולם הישן לעולם החדש ובין התרבות המערבית לתרבות המזרחית. ארגון "ההסתדרות הציונית העולמית" היה המוקד שבו בתחילה חלו הדיונים העיקריים על עיצוב אופי התרבות של העם היהודי בציון; אף על פי כן, ההתמקדות בשאלות הללו אט אט עברה לארץ ישראל עצמה ככל שכמות המהגרים לישראל גברה. ככל שהזרמים הציוניים השונים התפתחו, כל אחד מהם פיתח את החזון שלו של התרבות אשר לפי חזונו צריכה להתפתח בארץ ישראל.
לפני קום המדינה
שמאל|ממוזער|250px|כרזה של סרט הקולנוע "זאת היא הארץ" מ-1935
שמאל|ממוזער|250px|הזמרת ברכה צפירה
התפתחותה של התרבות הישראלית היא במובנים רבים התפתחות ההגירה אליה ממדינות שונות בעלות רקע תרבותי שונה. בשנות ההתיישבות הראשונות בישראל, הושפעה התרבות שנוצרה ביישוב בעיקר מהוויית שטעטל ממנה באו רוב המהגרים, וכן מתרבות צרפת וגרמניה. תמיכה כלכלית בבני העלייה הראשונה התאפשרה בזכות תרומותיהם של נדבנים יהודיים כמו הברון רוטשילד, שקיבל את המלצתו של אברהם מויאל, בן היישוב הישן לסייע.
השפעה דומיננטית במיוחד הייתה בתקופה זו ועד לשנות החמישים לתרבות הרוסית, שהתבטאה בהשפעה רבה על השירה והמוזיקה וכן על חיי הבימה והתיאטרון. משוררים כרחל, נתן אלתרמן, לאה גולדברג או אלכסנדר פן, אנשי בימה כחנה רובינא, או שמעון פינקל ומוזיקאים כסשה ארגוב ביטאו השפעה זו באופן בולט. תיאטרון "הבימה" שנוסד ברוסיה היגר לישראל וכונן תיאטרון שהושפע במידה ניכרת מהתרבות הרוסית וכן מתרבות תיאטרון היידיש. השפעה מסוימת, בעיקר על הבימה הקלה, הייתה אחר כך גם למופעי וודוויל וכן לתיאטרון הקברט החדשני שהתפתח בברלין.
שנות השלושים והארבעים
החל משנות השלושים וביתר שאת בשנות הארבעים של המאה העשרים, החלה מתפתחת בישראל תרבות ישראלית "אותנטית", שמקורה בילידי הארץ. תרבות זו שאבה תכנים מהתרבות הפלסטינית הערבית, במיוחד בהווי, לבוש, ריקוד, דיבור ואופני התנהגות שונים. השפעה מורכבת יותר, במיוחד במוזיקה, הייתה לאימוץ אלמנטים מזרחיים וסולם מעין-מזרחי בשירים. השפעה כזו, עם מידות כאלו ואחרות של הכלאה עם השפעות אחרות אופיינית למוזיקה של יוצרים כנחום נרדי, דוד זהבי וידידיה אדמון.
השפעה בולטת בשנים אלו הייתה גם לשלטון המנדט הבריטי, שאלמנטים מתרבותו ואורחות חייו אומצו על ידי חלקים מן הבורגנות העשירה בישראל. מקור השראה חשוב נוסף הייתה תרבות גרמניה, במיוחד כפי שיובאה לארץ על–ידי מהגרים מאותה מדינה. כך, לדוגמה, רבים מבתיה של תל–אביב וכן תכנון שדרותיה נוצרו בהשראת תנועת הבאוהאוס וכחיקוי לשדרותיה הראשיות של ברלין.
שנות החמישים, שישים והשבעים
השירה והספרות העברית של שלושת העשורים הראשונים למדינה נחשבת על ידי רבים בין הישגיה הראויים לשבח של התרבות הישראלית, במיוחד זאת של שנות החמישים והשישים, שהציגו יצירה מודרנית בעברית מדוברת, בניגוד לשירה שנכתבה קודם לכן, כמו זאת של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג או לסגנון הספרותי של אחד מגדולי היוצרים בעברית, חתן פרס נובל ש"י עגנון. הדמויות המרכזיות של השירה המודרנית של העשורים הראשונים (דור המדינה) היו יהודה עמיחי, נתן זך ודוד אבידן. בתחום הספרות בלטו אנשי "דור המדינה" משה שמיר ואהרן מגד ולאחריהם עמוס עוז, א"ב יהושע, מאיר שלו ועוד.
אחרי קום המדינה בשנת 1948 נהרו לישראל מהגרים ממדינות רבות, אך השפעתם על התרבות הישראלית התרחשה רק בהדרגה ולשיעורין. בשנות החמישים היו ההשפעות הבולטות על ישראל שאובות במיוחד מתרבות אנגליה, צרפת וארצות הברית. החל בשנות השישים וביתר שאת בשנות השבעים, החלו להופיע השפעות נוספות דומיננטיות. בתיאטרון, נחלשה בהדרגה הדומיננטיות הרוסית והחלו מחלחלות השפעות אחרות, במיוחד של תיאטרון אירופי ברכטיאני. במוזיקה, למרות התמשכות ההשפעה הצרפתית, אם ישירות (למשל בערב ברסנס של יוסי בנאי) או דרך הופעות להקות כמו הקומפניון דה לה שנסון ו"פררה ז'ק", ואם בעקיפין (דרך חלק משיריה של נעמי שמר באותה תקופה) החלו נחלשות. את מקומה תפס מגוון רחב יותר של השפעות, החל במוזיקה בריטית (ובמיוחד זו של "הביטלס") ומוזיקה יוונית (אריס סאן, טריפונס, ז'ורז' מוסטקי, מיקיס תאודוראקיס) וכלה בהתמשכות השפעתה של התרבות הרוסית העדכנית יותר.
השפעת תרבותם של העולים מארצות ערב, ובמיוחד עולי המגרב על התרבות הישראלית הייתה ניכרת, אך עד לסוף שנות השבעים היא הוגשה בדרך כלל באמצעות "מתווכים". כך, לדוגמה, מייצגים בולטים של תרבות המזרח על הבימה היו שלישיית "הגשש החיוור" ואילו סרטי הקולנוע שעסקו בעולמם של המזרחים ("סרטי בורקס") בוימו כמעט תמיד על ידי במאים שאינם מזרחים (אפרים קישון, בועז דווידזון, מנחם גולן).
התרבות המזרחית שלא תווכה, או שלא הוגשה על–פי טעמו של הקהל הלא מזרחי, נחשבה ברוב המקרים לנחותה בעיני מובילי התרבות בישראל. בחלק מהמקרים, כמו בזה של זוהר ארגוב, זכו היצירות להכרה בדיעבד. בחלק מהמקרים הייתה ההכרה המאוחרת מלווה גם בלעג, כמו במקרה סרטיו של זאב רווח, שהפכו ל"קאלט". בחלק אחר של המקרים, כגון סרטיו של ג'ורג' עובדיה (רובם העתקות מדרמות איראניות, טורקיות והודיות) לא הייתה הכרה מאוחרת באיכותם.
שנות השמונים, תשעים והאלפיים
החל מאמצע שנות השמונים, הפכה הזירה התרבותית בישראל פתוחה ומגוונת בהרבה מכפי שהייתה בשנים קודמות. בתחום המוזיקה, ובמיוחד המוזיקה הפופולרית, נשאבו ההשפעות העיקריות מבריטניה, אירופה ודרום אמריקה ולצידן, ובהדרגה באופן בולט ומודגש יותר, מוזיקה טורקית, יוונית וערבית; בתחום האמנות הפלסטית הייתה ההשפעה אמריקנית בעיקרה; בתחום אמנויות הבמה התקיים מגוון רחב של השפעות, עם מקום מיוחד להשפעה רוסית מחודשת, בעקבות הגירה משמעותית מרוסיה. השפעה מסוימת הייתה גם ללגיטימציה המחודשת לתרבות האידית, שהובילה להעלאת דרמות עממיות בסגנון התיאטרון האידי; בתחום הספרות הייתה השפעה ניכרת ליוצרים כמו גבריאל גארסיה מארקס, אך גם לכותבי סיפורים קצרים כמו קארבר. תופעה בולטת במיוחד כאן הייתה הופעתם של סיפורי דרמות על רקע חיי דת.
שינוי גדול נוסף התחולל בעקבות עלייתו לאוויר של ערוץ טלוויזיה מסחרי, "ערוץ 2". התפתחות זו הובילה לפריחה משמעותית מאוד, מספרית ואיכותית, ברמת התקציב, בדרמה וביצירה הטלוויזיונית בישראל. הטלוויזיה הישראלית, שנשלטה מראשיתה בעיקר בידי דרמות, קומדיות וסדרות עלילתיות מיובאות מאנגליה ובמיוחד מארצות הברית, פיתחה בתוך שנים ספורות יצירה מקומית, שדחקה את רוב היצירות המיובאות משעות השיא של הצפייה בערוצים המרכזיים אל ערוצי הגומחה ואל הכבלים והלוויין.
התרבות הישראלית כיום
שמאל|ממוזער|250px|חזית מוזיאון תל אביב לאמנות
שמאל|ממוזער|250px|מאיה רוטמן והראל סקעת במופע הגמר של "כוכב נולד", 2006
התרבות הישראלית היא יצור הטרוגני, דינמי, חי ולא קל להגדרה. חלק ניכר מהיצירה התרבותית החילונית נמצא באזור תל אביב, אף שרבים ממוסדות התרבות הממלכתיים נמצאים בירושלים. אך ללא ספק שרוב התרבות הישראלית מתחוללת באזורים אלה, עם דגש על תל אביב. בזכות אוכלוסייה המורכבת מעולים מחמש יבשות ומ־100 מדינות ויותר, ובשל תתי-תרבויות משמעותיות כמו הערבית, הרוסית והחרדית, שכל אחת מהן מונה כמיליון איש שמחזיקים קהילות עצמאיות, הכוללות עיתונים ורשתות להפצת תוצרי תרבות, התרבות הישראלית מצטיינת בעושר ומגוון רב.
עם השנים, בישראל, אחוז התמיכה באומניות נמוך מהנהוג במדינות המערב ומגיע להרבה פחות מחצי אחוז מהתקציב.
המוזיקה בישראל מפותחת מאוד - התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופיעה ברחבי המדינה ולעיתים קרובות גם מנגנת בחוץ לארץ. הסימפוניה הירושלמית, התזמורת של רשות השידור הישראלית, גם כן עורכת לעיתים קרובות סיבובי הופעות ברחבי העולם, כמו גם להקות מוזיקליות אחרות. לרשויות מקומיות רבות ישנן תזמורות קטנות, שנגניהן מגיעים פעמים רבות ממדינות ברית המועצות לשעבר. בישראל קיימים הרכבים מוזיקליים רבים והיא ניחנת בזמרים ונגנים במגוון כלים וסגנונות.
תעשיית ההופעות נחשבת לפופולרית ביותר בישראל, למשל רשת מועדוני זאפה, המארחת הופעות של מוזיקאים ישראלים דרך קבע. ישראל נחשבת למעצמה בתחום המחול מודרני, עם להקות כמו בת שבע ובת דור, שמופיעות בכל העולם.
הבימה, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון גשר (המציג בעברית וברוסית), תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע נחשבים לתיאטראות החשובים בישראל. רפרטואר ההצגות מכסה מגוון מחזות דרמה הקלאסית ומודרנית, וכמו כן מחזות של מחזאים ישראלים. התיאטרון הלאומי הוא הבימה, אשר נוסד בשנת 1917.
מושבות אמנים נמצאות בקריית האמנים בצפת, ביפו ובעין הוד, ציירים ופסלים ישראלים מציגים ומוכרים את עבודותיהם ברחבי העולם. בערים תל אביב, הרצליה וירושלים ישנם מוזיאונים לאמנות, ובהרבה ערים וקיבוצים ישנם מוזיאונים קטנים יותר. מוזיאון ישראל לאמנות בירושלים מאכלס בתוכו את מגילות מדבר יהודה כמו גם אוסף מקיף של אומנות יהודית דתית ואומנות עממית.
העיתונים היומיים הגדולים יוצאים לאור בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ישנם עיתונים קטנים יותר בצרפתית, פולנית, יידיש, רוסית, הונגרית וגרמנית. כמו כן קיימים מקומונים בערים רבות וכתבי עת לתרבות.
טקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומאידך טקס הדלקת המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל הם חלק מהדת האזרחית בישראל.
מאז שנות השמונים, התפתחה בישראל תרבות ישראלית אלטרנטיבית מפותחת, בתחומי המוזיקה, המחול, הקומיקס, השירה, האמנות, הפרינג' ובתחומים אחרים.
על פי הערכות מהשנים האחרונות, בענף התרבות בישראל עובדים כ-200,000 בני אדם.
כור ההיתוך
ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, הוביל מגמה למזג את העולים הרבים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה, מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה בכור היתוך אחד, שיטשטש את ההבדלים בין תושביה הוותיקים של המדינה, ובין העולים מהגלויות השונות. הכוונה הייתה לאחד את העולים עם הישראלים הוותיקים ליצירת תרבות ישראלית אחידה, על מנת לבנות עם חדש בארץ. המגמה דרשה מן העולים להתנתק ממסורתם ולאמץ את התרבות הישראלית החדשה, והדבר היה מבחינתם פגיעה בערכיהם ובתרבותם.
שני הכלים המרכזיים שיועדו למטרה זו הם צה"ל ומערכת החינוך.
צה"ל - באמצעות הפיכתו ל"צבא העם", שיהווה מכנה משותף בין כל אזרחי המדינה באשר הם.
מערכת החינוך - תחילה בדרך של החינוך האחיד, ובהמשך באמצעות ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי, על מנת שילמדו יחדיו בבתי הספר ילדים מעדות וממגזרים שונים.
המהלך עורר חששות ביישובים הוותיקים מפני שינוי באופי בחברה הישראלית ההולכת ונבנית. נוצרה תחושת אפליה וניכור בין העולים הוותיקים ובין העולים החדשים שבאו ברובם ממזרח אירופה ומארצות האסלאם (ראו במסמך "פרשת הידיים הצבועות").
המהלך, שהוביל בשלב מסוים לביטויי מחאה, הביא להבנה כי עלייה מחייבת סובלנות וסבלנות, אך בגלל קשיים בהשתלבותם של עולים חדשים רבים, החליטו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 על מדיניות עלייה סלקטיבית, כך שהזכות לעלייה תיקבע על-פי מצב בריאותי וכספי. המצב הכלכלי הקשה בארץ הפחית גם הוא את מספר העולים, שברובם עלו מצפון-אפריקה ואיראן. בעקבות התדרדרות המצב הפוליטי והביטחוני בצפון-אפריקה בשנת 1954, הוחלו הקלות במדיניות העלייה.
בתהליך הדרגתי הפכה החברה הישראלית לפלורליסטית יותר ו"כור ההיתוך" נשחק עם השנים.
ביקורת על כור ההיתוך
יש הרואים ב"כור ההיתוך" אמצעי שהיה הכרחי בשנותיה הראשונות של המדינה על מנת שניתן יהיה לבנות חברה משותפת. כיום הם טוענים כי אין צורך בזה יותר ויש לאפשר לחברה הישראלית לבטא מגוון תרבותי המשמר את השוני ואת הייחודיות של כל פלג ומגזר. השקפה אחרת רואה את הצורך לשלב את הפלורליזם החברתי, בו כל עדה משלבת את תרבותה הייחודית, עם אלמנטים של "כור היתוך"', בעיקר בתחום החינוך, כדי שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת ולא תתפורר לגמרי.
אחרים, בעיקר בני הדורות החדשים של יוצאי ארצות האסלאם ובקרב חלק מניצולי השואה מממזרח אירופה, ביקרו קשות את תהליך "כור ההיתוך" שנאלצו לעבור בשנותיה הראשונות של המדינה. לטענתם, הכריחו אותם לוותר או להצניע את המורשת והתרבות שהביאו עמם מארצות מולדתם ולאמץ תרבות חדשה, "צברית", שפעמים רבות התנכרה לתרבותם ולשורשיהם. דוגמה בולטת של מגמה זו היא זו של מתי שמואלוף, המרבה לעסוק ביחסי הכוח הניצבים בבסיס השדה הספרותי והתרבותי בישראל ושומרי הסף השולטים על מנגנוני הביקורת, הפרסום והפרסים, בתהליך מורכב של עיצוב התרבות הישראלית המודרנית באמצעות מנגנונים של האדרה, הדרה והשכחה. בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי
לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה
מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים
מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת
כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה
קָשׁוּרעִוֵּר
ראו גם
תרבות יהודית חילונית
מוזיקה ישראלית
ערך: זמר עברי
ערך: מוזיקה קלאסית ישראלית
קטגוריה ראשית: מוזיקה בישראל
שירה וספרות
קטגוריה ראשית: ספרות ישראלית
עיתונות
ערך: עיתונות בישראל
קטגוריה ראשית: עיתונות בעברית
אמנות פלסטית
ערך: אמנות ישראלית - פיסול ישראלי - אדריכלות ישראלית
קטגוריות: ישראל: אמנות, אמנים ישראלים, מוזיאונים לאמנות בישראל
קולנוע
ערך: קולנוע ישראלי
קטגוריה ראשית: קולנוע ישראלי
תיאטרון
ערך: תיאטרון בישראל
קטגוריה ראשית: תיאטרון בישראל
מחול
ערך: מחול בישראל
קישורים חיצוניים
תרבות בישראל, באתר הספרייה הלאומית
מדריך צפייה לתיעוד התרבות הישראלית, בבלוג "ארכיסינמה"
נוסטלגיה אונליין
אתר תרבות.il
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרבויות
קטגוריה:ישראל לפי נושא | 2024-09-18T09:53:05 |
משולשים דומים | הפניה דמיון משולשים | 2011-02-10T21:40:02 |
עומר בן אל-ח'טאב |
עֻמַר בִן אל-חַ'טַּאב (בערבית: عمر بن الخطّاب; 586 – 3 בנובמבר 644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634. עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר. קברו נמצא במסגד הנביא באל-מדינה.
עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.
לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אל-ח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'ליפות" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.
תולדות חייו ופעלו של עומר
ממוזער| 242px| קברו של עומר במסגד הנביא באל-מדינה
ממוזער|267x267 פיקסלים|הכיפה הירוקה, לפי האמונה המוסלמית קבורים תחתיה מוחמד מייסד האסלאם ושני הח'ליפים הראשונים מהראשידון: אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב
עומר נולד במכה לשבט "בנו עדי" ובשנים הראשונות התנגד למוחמד שהיה מטיף לאסלאם. במקורות סוניים מסופר שהיה אדם אכזר מאוד וקבר את בתו הקטנה בחיים
עומר היה מנהיג מוכשר ומנוסה והיו לו כינויים כגון "אלפארוק" (המיטיב להבדיל בין אמת לשקר, הוגן), "צאחב אלדרה" (בעל השוט המחמיר והקפדן) ו"אמיר אלמא'מנין" ("אמיר המאמינים", כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח'ליפה).
בעת שלטונו של אבו בכר, היה עומר האישיות החזקה שעמדה מאחוריו, ואולי אף מאחורי הנביא שנהנה מהתאסלמותו. אישיותו היוותה דוגמה ומופת למאמינים - הוא היה צנוע, עניו ומסתפק במועט, ביתו היה פתוח לכול, ושלטונו דמה לשלטון השייח' בתקופת ה"ג'אהליה".
שלטונו של עומר נמשך עשר שנים, שבמהלכן הונחו היסודות לאימפריה המוסלמית: עומר הרחיב את שטחה של האימפריה על ידי כיבוש חלק מן האימפריה הביזנטית וחיסול הממלכה הפרסית הסאסאנית. הוא הביא לארגון אדמיניסטרטיבי של השטחים הכבושים, ולארגון פנימי בתוך מעמד הכובשים. למעשה הוא הוכיח עצמו בכול כשליט מוכשר וכמנהלן גדול.
בכל מקום שאליו הגיעה התפשטותה של האימפריה המוסלמית על ידי כיבוש צבאי, השתכנו הערבים בערים שהיו למעשה מחנות צבא שכונו "אמצאר". הערים הוקמו הן בערים עתיקות והן באזורים חדשים. סביב המחנות הללו התגודדו תושבי הארץ סביב השליטים כדי לספק להם כל צורכיהם ולהתפרנס מהם. בעקבות התפשטותה והתרחבותה של האימפריה המוסלמית, ראה עומר צורך בקביעת כללים שיבטיחו מעמד נאות לכובשים ולשליטים הערבים, וישמרו על מעמדם הלאומי בקרב העמים הנכבשים.
עומר נרצח בידי עבד פרסי בנובמבר 644. הוא מינה מועצה, שורא, לבחור את מחליפו, והמועצה בחרה בעות'מאן בן עפאן כח'ליפה השלישי.
פועלו
בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ לחצי האי ערב כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל. השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח מוצאם האתני. בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "מואלי"). כמו בימי ה"ג'אהליה". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות. עד סוף השלטון האומיי לא קיבלו המואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.
עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"דיוואן" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"מֻהאג'רון" וה"אנצאר" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית אף על פי שתרמו לכיבושים.
בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות המונותאיסטיות, אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לדתות אחרות. עומר היה מי שקבע את היחס אל בני החסות ב"תקנות עומר".
עניינים אחרים שקבע עומר היו:
קביעת ההג'רה של מחמד ממכה לאלמדינה כראשית הספירה האסלאמית. ההג'רה חלה ב-16 ביולי 622 ויום זה נקבע ל-1 בחודש "מחרם", הראשון בשנה האסלאמית.
ערכי ומשקלי המטבעות האסלאמיים.
בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום מס גולגולת - "ג'זיה", ומס קרקע – שהיו מיסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה. מס הקרקע על "בני החסות" היה 50 אחוזים מהיבול, ומס הקרקע שהוטל על מוסלמים היה "חומס", חומש מן היבול. זה היה אמצעי לחץ לגרום לבני חסות להתאסלם. בקרב יהודים נטו הרוב כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבורם, ולא עמדו בנטל המיסים, לנטוש את האדמות ולעבור לערים וכל הנוטשים החליפו את עיסוקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעיקר מסחר. בין המיעוט שבחר להישאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות.
עומר נרצח במסגד בשעת התפילה על ידי פירוז נהונדי (אבו לֻאלֻאה), חייל סאסאני לשעבר, שנלקח כעבד לחצי האי ערב לאחר שנשבה בקרב אל-קאדסיה. לפני מותו הספיק עומר למנות מועצת "שורא".
עומר נקבר לצד קברו של אבו בכר במסגד הנביא בעיר אל-מדינה, בו קבור גם מוחמד, והוא המסגד השני בחשיבותו באסלאם לאחר המסגד במכה. החלטה זו הנציחה את מעמדו של עומר כאחד האישים החשובים ביותר בתולדות האסלאם.
היחס לספריות פרסיות
על פי אבן חלדון, עומר היה אחראי להשמדת ספריות רבות בפרס: "כשכבשו הערבים את ארץ פרס ומצאו בה ספרים רבים, כתב המצביא סעד אבן אבי-וקאץ אל החליף עומר בן אל חטבא וביקש ממנו רשות לשמור את הספרים ולהעבירם לידי המוסלמים. עומר ענה לו במכתב: 'זרוק אותם למים; אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה'. ספרי הפרסים נזרקו אפוא למים או לאש, ומדעי הפרסים אבדו ולא הגיעו אלינו". תיאור זה (יחד עם מקורות אחרים) התגלגל ככל הנראה לטענה לפיה הערבים השמידו את ספריית אלכסנדריה, טענה שנחשבת לשגויה על ידי רוב החוקרים.
מעמד הנוצרים והיהודים בירושלים
המוסלמים התירו את המשך ישיבת הנוצרים בעיר. קיימת מחלוקת לגבי עמדתו של עומר בנוגע ליהודים בירושלים. על פי גרסה אחת לא התיר ליהודים להתיישב בירושלים. על פי גרסה שנייה, התיר ל-70 משפחות יהודיות להתיישב בעיר.
לפי חוזה עומר תעודה שמעמדה ההיסטורי לא ברור, התחייב עומר לבישוף סופרוניוס, כי זכויות הנוצרים בירושלים יכללו מניעה של מגורי יהודים בה. אף שקיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של התעודה עצמה, היא זכתה לשימוש תכוף בטענות ערביות (ראה אנטי ציונות). בחוזה התעודה נכתב: "זאת מה שנתן עבדאללה עומר אמיר המאמינים לתושבי איליה [היא איליה קפיטולינה] בעניין ביטחון: נתן להם ביטחון לנפשותיהם, רכושם וכנסיותיהם וצלביהם, [חוליהם] והבריאים שלהם ושאר העדה. כי לא ישכנו בכנסיותיהם והן לא תרסנה ולא יחסר מהן דבר ולא תהיה עליהם כפייה בענייני דתם, ולא יינזק מהם איש, ולא ידור באיליאה עמם אף אחד מהיהודים."
המוסלמים לא פגעו בכנסיות הנוצריות, אך דרשו שיינתן להם המקום בו היה מקדשו של שלמה המלך, כדי להקים בו מקדש לעצמם וכך זה נעשה.
זאב הירשברג הזכיר בספרו "ישראל בערב", שלא רצה עומר להתפלל בכנסיית הקבר, כדי שלא ידרשו המאמינים להפכה למסגד, במקום זאת התפלל מחוצה לה (במקום בו ניצב מסגד הנקרא מסגד עומר). באשר לתפילתו יש שאמרו שהתפלל עומר על מדרגות הכנסייה, ויש שאמרו שעלה אל הר הבית והתפלל שם. טענה זאת האחרונה מתיישבת עם דרישתו לדעת היכן המקום הקדוש ביותר ליהודים, דבר שהראה לו יהודי שהיה שם, ולכן הוקמה כיפת הסלע מעל אבן השתיה.
לפי מקור אחר, עומר לא הסכים להמשיך את האיסור על ישיבת יהודים בעיר ולכן כינס את נציגי הנוצרים והיהודים לדיון על מספר היהודים שיורשו לגור בעיר. הנוצרים הציעו מקסימום 50 משפחות והיהודים דרשו לפחות 200. בסוף עומר פסק כי 70 משפחות של יהודים יורשו לגור בירושלים, פשרה שהתקבלה על שני הצדדים. לבקשתם ניתן להם להתיישב בדרום העיר, באזור גבעת העופל, שנקרא מאז בשם "שוק היהודים". הבחירה היא בשל "קרבת הקודש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה".
משפחתו וצאצאיו
עומר היה אביה של חפסה, אחת מנשותיו של הנביא מוחמד.
אילן יוחסין
ראו גם
אסלאם בגאורגיה
פאטמה בנת אל-ח'טאב
מועצת השורא (חליפות)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ח'ליפים
קטגוריה:צחאבה
קטגוריה:ילידי 585
קטגוריה:נפטרים ב-644
קטגוריה:מסגד הנביא | 2024-07-22T09:43:37 |
עלי בן אבי טאלב | ממוזער|שמאל|250px|קליגרפיה של השם "עלי" (علي), כפי שמוצג באיה סופיה
עלי בן אבי טאלב (בערבית: علي بن ابي طالب, נכתב לעיתים גם: עלי אבן אבו טאלב; 599 (600) – 661 לערך) היה בן דודו וחתנו של מוחמד דרך בתו פאטמה, ומראשוני המוסלמים.
עבור הסונים עלי היה האחרון במניין הראשידון, ארבעת הח'ליפים הראשונים אשר קיבלו את ההנהגה לאחר מות מוחמד. עבור השיעים, לעומת זאת, עלי הוא השני בחשיבותו באסלאם. לתפיסתם, הוא האימאם הלגיטימי הראשון שהגיע לאחר מוחמד, והם רואים בו ובצאצאיו ממשיכי דרכו החוקיים של מוחמד, כולם חברי אהל אל-בית, ביתו של מוחמד. מחלוקת זו סביב ירושת ההנהגה היא שהביאה לפיצול האומה (הקהילה המוסלמית) לשיעה ולסונה.
ביוגרפיה
עלי נולד בסביבות 599 (או 600) במכה לאבו טאלב, סוחר עשיר ממכה שהיה דודו ופטרונו של מוחמד. היה מן הראשונים שקיבלו את האסלאם עוד בילדותו (בגיל 7 או 9). הייחוס שלו שקיבל את האסלאם בגיל 7 היא טענה שיעית. לטענת הסונים, בן 7 אינו בר-דעת, ולכן אי אפשר, לטענתם, להאמין שקיבל את האסלאם בגיל זה. הוא התחתן עם פאטמה, בתו של מוחמד.
לאחר מותו של מוחמד, הייתה לעלי קבוצת מאמינים שקיוותה שיירש את הנביא, מתוקף קרבתו המשפחתית אליו. אולם מכיוון שעלי היה מקורב לאנצאר, תומכיו של מוחמד ממדינה, הנהגתו לא התקבלה על המקורבים למוחמד, מאחר שביקשו להחליט על מחליפו של מוחמד בעצמם, וכך שלושה מועמדים אחרים הועדפו על פניו לפני שנעשה בעצמו ח'ליפה. שלושת קודמיו מכונים בספרות השיעית "גונבי הח'לאפה" ("גונבי הח'ליפות").
במרץ 627 השתתף עלי בטבח בני קורייט'ה.
ב-656, לאחר הירצחו של עות'מאן בן עפאן, נבחר לח'ליפה הרביעי. כמו קודמו עות'מאן בן עפאן, גם הוא נתקל בהתנגדות עזה. תומכיו היו בעיקר מהעיר כופה שבעיראק. מתנגדיו החריפים ביותר היו בני משפחת בן עפאן משבט אומיה, שטענו כי הוא עמד מאחורי רצח עות'מאן. הבולט במתנגדים היה מועאויה אבן אבו סופיאן, מושל סוריה הערבי, שחזר וטען כי עלי לא בא בחשבון עם רוצחי עות'מאן, שהיו בין שורות צבאו של עלי, והתנה את הביעה (שבועת אמונים) לעלי כ"אמיר אל-מואמנין" (אמיר המאמינים) בהבאתם לדין של רוצחי עות'מאן; לטענתו, אי מעצרם וענישתם של רוצחי עות'מאן עלול לסכן את עלי עצמו ברצח כמו את אנשי שבט אומייה. כמו כן, נתקל עלי בהתנגדות קשה ביותר מצד שניים מחברי השורא, היא המועצה שהורכבה מן הפקידות המדינית, הצבאית, והדתית הבכירה והייתה אחראית על בחירת הח'ליפה: טלחה וְא-זובייר, זאת יחד עם אשתו האהובה של מוחמד, עאישה, אשר התנגדה לעלי אישית.
במשך כל שנות שלטונו (656–661) ניהל מלחמות פנימיות נגד מתנגדיו באימפריה. הקרבות הקשים ביותר היו נגד טלחה, א-זובייר ועאישה, קרב הגמל, כאשר ניצחונו של עלי בקרב הוביל למותם של טלחה וא-זובייר, ולהרחקתה של עאישה מהפוליטיקה. לאחר מכן נערך הקרב נגד מועאויה אבן אבו סופיאן, קרב צפין.
לעלי היה יתרון צבאי, ונראה היה כי הניצחון בקרב יהיה שלו, אלא שאז החליט מועאוויה לנקוט תחבולה. הוא ציווה לשים ספרי קוראן על החניתות של לוחמיו, וכשנפגשו מול לוחמי עלי, החלו לזעוק "תנו לאלוהים להחליט מי הח'ליפה האמיתי".
עלי, חרף התמרמרות פנימית מצד חלק מלוחמיו, נאות לקיים בוררות בינו ובין מועאוויה. הוא מינה כנציג מטעמו חכם הלכה חשוב מתימן בשם אבו מוסא אל-אשערי, ומנגד מינה מועאוויה מצידו את המפקד המהולל וכובש מצרים, עמר אבן אל-עאץ, שהיה ידוע כאדם חריף וממולח, וכעת תפקד כסגנו של מועאוויה. כשנפגשו שני הצדדים לבוררות, טען עומר שלא ייתכן כי שני הצדדים ייפגשו כשעלי בעמדת הח'ליפה ולכן ביקש שעלי יוותר על הח'ליפות, כך שהוא ומועאוויה יעמדו כשווים בפני הבוררים. עלי הסכים לוותר על הח'ליפות, ומשעשה כך, הכריז עומר שעכשיו, כשהח'ליפות "פנויה", הוא לוקח אותה ונותן אותה למועאוויה. הקהל שהיה נוכח באירוע הריע לכך וקיבל זאת. עלי המושפל לא יכול היה לשאת את התוצאות המביכות, וניסה לאסוף את צבאו ולכפות את ח'ליפותו בכוח, אך בינתיים התפזר מחנהו. חלק ממנו הצטרף למועאוויה, וחלק אחר (קבוצת הח'וארג') הקצין וטען שעלי אחראי להשפלה הזו, ושהיחיד שיש בזכותו לערוך בירור בשאלה מיהו הח'ליפה הוא אללה. בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי שלטו למעשה שלושה ח'ליפים בעולם האסלאם.
עלי בן אבי טאלב נרצח בשנת 661 בעיר כופה שבעיראק על ידי אבן מולג'ם מורדי – אחד מקבוצת הח'וארג' שמרדו נגד סמכותו. עלי הותקף בוקר אחד בשעת התפילה במסגד הגדול של אל-כּ֫וּפַה , ומת כעבור יומיים. קברו שבנג'ף מהווה מוקד עלייה לרגל עבור השיעים, ונחשב לאתר קדוש.
השיעים רואים בו את יורשו החוקי והיחיד של מוחמד, בין היתר בשל קרבתו המשפחתית אליו (בן דודו וחתנו). רק מי שהוא מצאצאיו ראוי להיות אימאם, כלומר מנהיג השיעים. שמו של עלי נקשר בעיקר בפילוג הגדול של האסלאם (השיעה) – אולם זו הופיעה ככת רק לאחר מותו. הסונים רואים בו ח'ליפה ראוי וטוב ואחד מארבעת הראשידון.
מבין הח'ליפים ששלטו בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי, נשאר רק מועאויה, שלאחר מותו החל שלטון בית אומיה שנמשך עד שנת 750.
בנו חוסיין בן עלי נהיה למייסד השיעה והוצא להורג עם 70 מבני משפחתו בעיר כרבלא שבעיראק. גם מקום קבורתו משמש מוקד עלייה לרגל ואתר מקודש.
ספרו נהג' אל-בלאע'ה נחשב בין החשובים באסלאם.
דמותו במסורת השיעית
השיעים רואים את עלי כדמות החשובה ביותר בדת אחרי מוחמד. לדבריהם, העברת ירושת ההנהגה אחרי מוחמד הייתה אמורה ללכת ישר לעלי שכן זו הייתה בקשתו וכוונתו של מוחמד לפני מותו, ומכאן שהמינוי של אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב ועות'מאן בן עפאן לא היה לגיטימי. שכן מוחמד הציע וביקש בהזדמנויות שונות במהלך חייו כי על עלי להנהיג את המוסלמים לאחר מותו. טענה זו נתמכת על ידי חדית'ים רבים שסופרו על ידי חכמים שיעים, הכוללים את חדית' ע'דיר ח'ם, חדית' שני הדברים כבדי המשקל , חדית' העט והנייר , חדית' אנשי הגלימה, חדית' העמדה , חדית' הזמנת המשפחות הקרובות וחדית' שנים עשר היורשים . לפי השקפה זו, עלי כיורשו של מוחמד לא רק הנהיג את הקהילה בצדק, אלא גם פירש את חוקי השריעה והמשמעויות האזוטריות שלהם בצדק, ומכאן הוא נחשב כנקי מטעויות וחטא כי הוא מונה על ידי האלוהים, דרך צו אלוהי, דרך מוחמד.
עולי הרגל שיעים נוהגים לעלות למסגד האימאם עלי, בנג'ף ולהתפלל שם. תחת האימפריה הספווית, קברו של עלי הפך למוקד קדושה שהודגם בעלייה לרגל שנעשה על ידי השאה אסמאעיל הראשון לנג'ף וכרבלא.
אילן יוחסין
ראו גם
פאטמה בנת אסד
אבו טאלב
עקיל אבן אבי טאלב
ווחשי בן חרב
מועצת השורא (חליפות)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שיעה
קטגוריה:ח'ליפים
קטגוריה:האימאמים השיעים
קטגוריה:צחאבה
קטגוריה:האימאמים האסמאעילים
קטגוריה:ילידי 599
קטגוריה:נפטרים ב-661 | 2024-07-22T09:44:40 |
העלייה השנייה | העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, תשעה באב תרע"ד, ונקטעה על ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ ישראל כ־35,000 עולים, רובם מתימן וממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה). בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ־85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".
גורמי העלייה
הגורם העיקרי שהביא לבחירה לעלות לארץ ישראל היה הקשר המסורתי־דתי וההיסטורי של היהודים לארץ ישראל במשך דורות רבים ועולם הרעיונות של הציונות. עם זאת, העלייה לארץ ישראל באותן שנים הייתה במידה רבה חלק מהגירת המונים, שכללה עשרות מיליוני בני אדם, מאז השליש האחרון של המאה ה-19. רובה ככולה של תנועת ההגירה הייתה בכיוון "מערב", ממזרח אירופה אל מערב אירופה, מאירופה אל ארצות "העולם החדש", ורוב המהגרים בקשו להגיע אל יבשת אמריקה ואוסטרליה. יהודים ממזרח אירופה היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה הכללית. הגל שבו נכללת תקופת העלייה השנייה, מראשית המאה ה־20, היה הגדול בגלי ההגירה – יותר מ־1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית וכ־35 אלף מהם באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה. בין המניעים להגירה ההמונית, היהודית והלא יהודית כאחד, היה הגידול הדמוגרפי המהיר בארצות אירופה, והקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב הרוסי, בגליציה וברומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.
גורם נוסף שהאיץ במיוחד את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות האנטישמיות, הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם. אירועים בולטים היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903, פרעות "המאות השחורות" בשנת 1904, הפרעות לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בשנת 1905 ופרעות משפט בייליס בשנת 1911.
בנוסף לגורמים אלו היו עוד שלושה מניעים: הראשון, קול קורא שפרסם יוסף ויתקין מהמושבה כפר תבור (מסחה), ובו קרא לצעירים לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה "מסדרה", כלומר ארגון פועלים חלוצים בהנחיית התנועה הציונית שחבריו יגויסו אל צורכי היישוב היהודי החדש. ויתקין סבר כי רק בעזרת עלייה גדולה ועבודה עברית יטופלו הקשיים. הגורם השני, תוכנית אוגנדה ליישוב יהודים מאזורי מצוקה (כגון מזרח אירופה) באוגנדה, כחלופה לאפשרות הארץ-ישראלית שהִתְמַהְמְהָה. תוכנית אוגנדה נדונה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, ועוררה התנגדות רבה בתנועה הציונית, שבראשה עמדו אנשי מפלגת "פועלי ציון". לימים הסבירו עולים את הגעתם בשנות התקופה לארץ ישראל כמענה לאתגר שהציבה התוכנית שזכתה לתומכים גם בקרב איכרי המושבות העבריות בארץ ישראל. הגורם השלישי היה פטירתו של הרצל בשנת 1904 אשר גרם עצב רב בקרב שוחרי התנועה הציונית, ואף בציבוריות היהודית בכללה. לאחר מותו של הרצל בחרו יהודים רבים לעלות ארצה כדי להמשיך את דרכו וחזונו.
ההרכב החברתי
שמאל|ממוזער|250px|רציף בנמל יפו, ראשית המאה ה-20
מבחינת ההרכב החברתי, הייתה עלייה זו במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של העולים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית העולים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות־דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי והביטחוני, ולהמשיך באורח חייהם המסורתי הקודם. רוב הבאים לארץ לא היו מאורגנים. כרבע מהם היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה־50 ומעלה. כ־63% מקרב העולים היו גברים.
חלק מאנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרה והעשרים לחייהם, שמעשה עלייתם לארץ שולב בעקרונות וערכים ישנים וחדשים: מסורת יהודית, וציונות (חלוציות ולאומיות), ליברליזם וסוציאליזם ומתוך מרד נעורים ואמונה באפשרות יצירה של "עולם חדש". חלק מהעולים מרדו בהכרתם נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". הם מרדו באנטישמיות הרבה שנתקלו בה בגולה וראו בציונות פתרון לנדידתם של היהודים ללא ארץ במשך דורות.
קבוצת צעירים חדורי סוציאליזם, לאומיות יהודית וציונות נמרצת, נהיו הגרעין אשר הוביל במידה רבה את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתו ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה במו ידיהם. אף על פי שחלקם דיברו יידיש ורוסית כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר, כפי הסיסמה: "עברי דבר עברית". חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. ה'מחיר' ששילמו הצעירים היה רב. הם חוו קשיים רבים בארץ בעקבות הפער בין החזון ובין המציאות; חלק גדול מהם עזב לבסוף את הארץ והיו אף מקרים של התאבדויות. גרעין זה היה האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל, ואף שנים לאחר מכן.
החיים בארץ ישראל
ממוזער|שמאל|250px|הברון רוטשילד, רעייתו אדלידה ומלוויהם במושבה זכרון יעקב, במסעם בארץ ישראל, 1914
בשנת 1904, בה החלה העלייה השנייה היה עדיין שפל כלכלי בארץ ישראל. השפל נבע בעיקרו ממשבר בענף הכרמים והתעשיות הנלוות שהתרחש בתחילת המאה ה-20. ענף הכרמים היה מקור תעסוקה לעולי העלייה השנייה ועקב המשבר בענף, האיכרים הפסיקו לעבד חלקות כרמים רבות והפסיקו להעסיק פועלים רבים.
רוב העולים בשנות התקופה התיישבו בערים, בעיקר ביפו, ירושלים, טבריה וחברון, היכן שניתן היה למצוא עבודה ולפרנס משפחה. העולים התקשו למצוא עבודה אשר תכלכל אותם כראוי ובצורה יציבה. בשל החיים הקשים, היה שיעור העולים שירדו מהארץ גבוה: עד שנת 1912 עמד שיעור היורדים על 70% עד 75%, ובשנותיה האחרונות התמתן שיעור היורדים ועמד על כ-50% בקירוב.
החינוך
ממוזער|שמאל|250px|בית הספר לבנות בנווה צדק, 1909
ממוזער|שמאל|250px|צוות המורים בבית הספר לבנות בנווה צדק, 1905, ובהם: צינה דיזנגוף, פנחסוביץ, אליעזר הופיין, אזרחי-קרישבסקי, אליעזר פפר, ש' בן-ציון (גוטמן), שכנאי, יחיאל יחיאלי
ממוזער|שמאל|250px|תלמידי בית הספר בנס ציונה, 1913
ממוזער|שמאל|250px|תזמורת תלמידי גימנסיה הרצליה, 1914
היישוב היהודי החדש יצא לעצמאות לשונית ותרבותית.
התרחבות היישוב היהודי הביאה לפיתוח מערכת החינוך ולתמורות בתוכניות הלימודים. הוקמו מוסדות חינוך חדשים מגני-ילדים עד לסמינר למורים, בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, בית ספר עברי לבנות על ידי חובבי-ציון ביפו ב-1909 ובית הספר הריאלי בחיפה.
חלק מן המוסדות החדשים קיבלו סיוע מחברת "כל ישראל חברים" וחברת "עזרה". החינוך העברי והחינוך לערכים לאומיים התפתח גם בהשפעת אחד העם וחובבי ציון. בסיומה של "מלחמת השפות" – הוויכוח על שפת ההוראה בעקבות ההחלטה להורות בגרמנית בטכניון התברר ניצחונה של העברית כשפת היומיום כמו השפה המדוברת באקדמיה. כתוצאה התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. במאבק של השפה העברית, הוקמה "הסתדרות עבריה" שמייסדיה דגלו בעקרון ה"טבעיות" של העברית בארץ ישראל וחיובה "תחיית השפה".
צורות התיישבות
התיישבות עירונית
מצפון ליפו בסמוך לשכונת שבזי ולשכונת נווה צדק, הוקמה שכונה יהודית מרווחת בשם "אחוזת בית". חבריה התארגנו ב-1906, ובתיה הראשונים החלו להבנות ב-1909; לימים הוחלף שמה לתל אביב. ייסדו אותה כ-66 ראשי בתי אב, אנשים שיצאו מיפו הצפופה לתנאי מחיה נוחים יותר ולמעין אוטונומיה תרבותית עברית וציונית בגבולות השכונה. במרכז השכונה ניצב הבניין המפואר של "גימנסיה הרצליה" שהועברה אליה, והשכונה הפכה למרכז החינוך העברי החדש. קרבתה לעיר יפו ואיכות החיים בה הביאו להרחבתה, וערב מלחמת העולם הראשונה היו בה 2,000 תושבים.
בירושלים הורחבו השירותים לאוכלוסייה היהודית והוקמו שכונות יהודיות חדשות. יהודים השתלבו בכלכלה והצורך בכספי החלוקה התמעט. חיפה התפתחה אף היא בעלייה השנייה, כשעולים בעלי הון השקיעו בפיתוח תשתיתה הכלכלית. העיר הגיעה ל-2,000 תושבים יהודים, והונחה בה אבן הפינה לטכניון.
מספר תושבי ירושלים גדל בתקופת העלייה השנייה בעיקר ביהודי המזרח והמגרב, ועלה מ-28,000 תושבים ל-34,000 תושבים (נתוני הלמ"ס). כרבע מהגידול היה בהתעוררות עליית המגרב ובדחף של אנשי כי"ח, נטר וכרמיה, שהקימו מוסדות יהודיים. יתר הגידול היה בעיקרו מיוצאי עיראק וכן פרסים, תימנים, גורג'ים, בוכרים, חלבים ועוד.
התיישבות כפרית
הפועלים אנשי העלייה השנייה עבדו והתיישבו ברחבי הארץ, בערים ובמושבות וגם ייסדו מספר יישובים חקלאיים. פער חברתי ותרבותי נוצר בינם לבין איכרי המושבות. האיכרים הוותיקים העדיפו להעסיק פועלים ערבים בשכר נמוך ודחו את הצעירים החדשים שלא הורגלו לעבודת כפיים. כמו כן, רוב האיכרים נרתעו מן האידאולוגיה הסוציאליסטית והציונית המעשית, ומרעיונות כיבוש העבודה או עבודה עברית.
צורת ההתיישבות החקלאית החדשה של הפועלים הייתה ה"קבוצה", שעד ייסודה עברה מספר שלבים:
קומונות לשם השגת עבודה משותפת – קומונה יצרנית ("קבוצת הסתתים").
קופה משותפת, צריכה משותפת – קומונה צרכנית (הקומונה הרומנאית, שהפכה לקומונה החדרתית).
הקולקטיב בסג'רה (1907). קומונה יצרנית + צרכנית + הגנתית. חווה של יק"א, פועלי-ציון. קבוצה דומה התיישבה באיילת השחר.
אום ג'וני – חוות כנרת. יוצאי קומונת כנרת שקיבלו אתגר מרופין.
סיוע "המשרד הארצישראלי" (1908) – ארתור רופין.
הקמת קבוצת "דגניה" – על ידי אנשי הקומונה החדרתית. בשנת 1912 עברה הקבוצה מאום ג'וני לנקודת הקבע (באב-אלתום – שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת), ובתמיכת המשרד הארצישראלי הקימה הקבוצה במקום משק קבע הקיים עד היום. בשל ראשוניותה היא נקראה "אם הקבוצות".
חוות לאומיות
החוות הלאומיות הוקמו על אדמות קק"ל. לאחר תקופת זמן הן הפכו ליישובי משקים חקלאיים והפועלים הוכשרו לעבודה חקלאית בהדרכת אגרונומים.
כך הוקמו היישובים – כנרת, בן שמן, חולדה. היוזמה הייתה של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי (סניף ההסתדרות הציונית בא"י). בחוות פרצו סכסוכים בין המנהלים לפועלים עקב סירוב הפועלים לקבל את מרות המנהלים, מתוך רצון לקחת אחריות משותפת על ניהול החוות, ויצירת ארגון התיישבות לכאורה שוויוני ולא היררכי, לעומת התעקשות המנהלים על ציות, תוך שמירה על מבנה לא שתפני.
חוות כנרת, שהוקמה בשנת 1908. בה החלו הניסיונות להקמת צורת ההתיישבות של הקבוצה והמושב, וכן מספר מוסדות חשובים של פועלי הארץ, כמו "חוות העלמות", "סולל בונה" ו"המשביר".
חוות פרטיות (אחוזות) היו שייכות לבעלי-הון מחוץ לארץ (כעוד השקעה כלכלית שלהם) שהובטח להם שיוכלו להתיישב בהם כשהמטעים יתנו פרי. עבדו בהן פועלים עבריים והחוות אכן התבססו על משק מטעים. גם האחוזות ביזמת רופין, הוקמו – מגדל, פוריה (בגליל התחתון), חוות חפציבה וכרכור (במישור החוף).
מושב פועלים (להבדיל ממושב עובדים) הוקם לפי עקרונות של עבודה עברית עצמית ושטחי אדמה שווים לכל אחד מחברי המושב. חברי המושב קובעים מי יתקבל למושב. בעוד שבמושב עובדים התבססה פרנסת החברים בעיקר על המשק החקלאי – "מושב הפועלים" היה למעשה שכונת פועלים בעלי משק עזר, שההכנסה ממנו רק השלימה את ההכנסה העיקרית מעבודה שכירה. מושב הפועלים הראשון היה עין גנים ב־1908 ליד פתח תקווה (כיום מהווה שכונה בעיר פתח תקווה). מייסדיו קיוו שיהיה צורת התיישבות: "אשר תתן את הייכלת להמון רחב של אנשים מחוסרי אמצעים להתיישב ולחיות מפרי עבודתם".
הקואופרציה במרחביה הייתה קואופרציה שיוסדה לראשונה ב-1911 ביוזמת ד"ר פרנץ אופנהיימר ובניהול האגרונום שלמה דיק. המטרה הייתה להקים יישוב חקלאי במימון פרטי וניהול "קפיטליסטי" שיהפוך עם התבססותו ליישוב שיתופי שיוכל לקבל בעלי מקצועות שונים (בתעשייה) ואז לחברים תהיה בחירה האם להשתייך לקבוצה השיתופית או לחיות בנפרד. היישוב לא הצליח כלכלית, וגם בו פרצו סכסוכים בין הפועלים למנהל והוא סטה מדרכו של אופנהיימר.
מושב עובדים, אף על פי שהוקם בשלב מאוחר יותר (1921), היה גרעין מקימיו מאנשי העלייה השנייה, שלאחר שחיו מספר שנים בדגניה וכנרת (חלקם אף היו ממקימי דגניה וחברי הקומונה החדרתית), החליטו שיש צורך במסגרת התיישבותית נוספת, משותפת פחות מזו של הקיבוץ. מושב העובדים הראשון הוא נהלל.
ארגוני הפועלים
שמאל|ממוזער|250px|הקומונה החדרתית, קבוצת החלוצים שייסדו את דגניה באום ג'וני. יושבים: מימין לשמאל צבי יהודה, יוסף אלקין, יוסף בוסל, ישראל בלוך, מרים ברץ. עומדים: חיים צדיקוב, שרה מלכין, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|רחל ינאית ועמיתיה ב"אגודת פועלי הדפוס" בירושלים
ממוזער|שמאל|250px|אהרן דוד גורדון, 1921
עולם הרעיונות
חלק מהעולים היו בעלי אידאולוגיה פועלית לאומית-סוציאליסטית, אשר גוונים רבים לה. עולם הרעיונות הפועלי החדש כלל את הערכים: "עזרה הדדית, כיבוש העבודה, כיבוש השמירה וכיבוש הקרקע".
ב"כיבוש העבודה"; דגלו חברי שתי מפלגות הפועלים הגדולות. כיבוש העבודה, הוא כיבוש האדם על ידי עצמו לפרנסה מיגיע כפיו, וכן התמחות ועבודה בענפי התעסוקה השונים במשק הארצישראלי, כחלק מחזון יישוב ובניית הארץ. ניתן לחלק את המשנה האידיאולגיות הזו לשלושה פנים. עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה, היא המעש שמתגאים בו המביא אושר לעמלים. א"ד גורדון טען במשנתו להבדל מהותי בין קהילות אורגניות (כגון עם, משפחה) לבין חברות מכניות (כגון עיר, מדינה).
עבור כלל היהודים, "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והוויית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים – האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות נפשית – "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (וגם הקרקעות אינן שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי. גורדון טען כי הארץ נקנית ביזע ועבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ בעת העתיקה כאשר נוצר התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על אפשרויות התעסוקה ועל הזכויות המדיניות בארץ. לסיכום, כיבוש העבודה מתבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים.
מפלגות הפועלים
שתי מפלגות פועלים הוקמו בראשית המאה ה-20 וחבריהן היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית.
מפלגת הפועל הצעיר נוסד ב-1905, כ"הסתדרות הפועלים הצעירים" ולא כמפלגה. בראשיתה מנתה כ-200 חברים. אחד ממנהיגיה ללא תפקיד רשמי היה אהרן דוד גורדון. היא החזיקה בתפיסה סוציאליסטית מעשית, לא דוגמטית ולא מרקסיסטית ואף תמכה בשימוש בקפיטליזם (הון עצמי) לשם הקמת מדינה. אי לכך טענה כי העלייה וולנטרית – נובעת מהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. המפלגה פעלה לחינוך ותרבות עבריים.
ראשיתה של מפלגת "פועלי ציון" בשנים 1898–1899 באגודות ציוניות סוציאליסטיות במזרח אירופה. "פועלי ציון" בארץ ישראל הוקמה ב-1906 כזרם ארצישראלי של המפלגה. המפלגה דגלה בסוציאליזם מרקסיסטי והחזיקה בתפיסה של מלחמת מעמדות. בהתאם לרעיונות מנהיג המפלגה בר בורכוב הכיל מצע המפלגה את התובנה כי העלייה לארץ של יהודים תהא "סטיכית", כלומר מתוך אילוץ, בגלל הנסיבות – המצב של הפועלים היהודים בגולה. פעלה לחינוך ותרבות ביידיש. חלק מההנהגה של המפלגה עזבה את הארץ כעבור מספר שנים, ואת מקומם תפסו אישים כגון דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. אישים אלה מיתנו את האידאולוגיה המרקסיסטית של המפלגה וחיזקו את המרכיבים הלאומיים. בכך התקרבו לאידאולוגיה של מפלגת הפועל הצעיר.
למרות ההבדלים לא חסרו עקרונות משותפים לשתי המפלגות: שאיפה למימוש יעדי הציונות, להגדלת העלייה,
לעצמאות מדינית, הטבת מצבם של הפועלים ודגש על העבודה והקמת חברה עברית שוויונית בארץ ישראל. שתי המפלגות השתייכו לפלג "הציונות המעשית" והשתתפו בקונגרס הציוני.
התנגשות בין האיכרים לפועלים
שמאל|ממוזער|250px|חצר היקב בראשון לציון בשנת 1906 או 1907. במרכז אוחז באשכול: דוד בן-גוריון
בין האיכרים שהתיישבו בארץ בימי העלייה הראשונה לבין הפועלים החדשים פרצו סכסוכים מפני שהאיכרים העדיפו לשמור על פועליהם הערבים מאשר להעסיק את העולים היהודים.
האיכרים העלו מספר טענות, רובן מתפיסה מעשית:
הפועלים היהודים חסרי ניסיון, לא יודעים ולא יכולים לעבוד כמו שצריך.
פועלים דורשים תנאים טובים ושכר גבוה (לעומת הערבים) ואילו האיכרים בקושי מקיימים את עצמם.
רוצים להישאר עצמאיים ובלתי-תלויים (לא רוצים לחזור על בעיית האפוטרופסות).
יש צורך בהתחברות לאוכלוסייה הערבית ומניעת סכסוך עמה וזאת על ידי מתן עבודה.
הפועלים, שהדביקו לאיכרים את הכינוי "בועזים", העלו לעומת זאת טענות שנבעו יותר מאידאולוגיה:
הם ילמדו, הניסיון והיכולת יגיעו עם הזמן.
הכסף יחזור למושבה (קניה במכולת וכו').
לעבודה עברית יש ערך למפעל הציוני. לטווח הארוך יש להתעלות מעל שיקולים כלכליים.
המצב הכלכלי של האיכרים לא רע מכדי שיוכלו להעסיק את הפועלים.
הפועלים יגדילו ויפתחו את המושבה.
מעבר לטענות הנוגעות לתעסוקת העולים שררו הבדלים פוליטיים-חברתיים בין שתי הקבוצות. רוב הפועלים לא היו שומרי מצוות והחזיקו בהשקפה סוציאליסטית – הטיפו ל"מלחמת מעמדות" ושאפו להשפיע במושבות. נוסף על כך שרר פער גילים ומנטליות שונה. האיכרים ראו בעולים הסוציאליסטים איום על מעמדם והשפעה רעה על הנוער וסברו כי קליטת הפועלים תעכיר את האווירה במושבה. מכאן היחסים בין הקבוצות סבלו מחוסר אמון ועוינות.
הקמת כוח מגן עברי
בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ועליית הלאומיות הערבית. בעטיין של הפרעות ברוסיה נגד יהודים (שכונו בשם "פרעות קישינב") התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים
בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם:
ביטחונית – אין בוטחים בשומר הערבי.
כלכלית – כך ייווצרו מקומות עבודה.
גרעין לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד.
ציונית – עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על ארץ ישראל צריך להגן.
תדמית פסיכולוגית ומורלית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).
מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל:
1907 – "בר-גיורא" הוקם כארגון חשאי על ידי פועלי-ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל, רוסיה (בראשות יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב), במטרה לכבוש את השמירה בגליל התחתון. המשימה הראשונה הייתה הגנה על הקולקטיב בסג'רה (אילניה) בגליל התחתון, שם ישבו בני העלייה השנייה. בעקבות הצלחת המשימה קיבלו את השמירה על מסחה (כפר תבור), יישוב שסבל מהתנכלות השבט הבדואי השכן, וזאת בתנאי שיועסקו פועלים יהודים. שומרי בר גיורא החליפו שומרים ערבים וצ'רקסים ששמרו לפניהם. הארגון נקרא על-שם שמעון בר-גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים שפרץ בשנת 66.
1909 – "השומר", ארגון השמירה הרשמי, נוסד מתוך ארגון בר-גיורא החשאי (בראשות ישראל שוחט, מניה שוחט, יצחק בן-צבי) במטרה להגביר את ההגנה היהודית וחדירה למושבות כדי להחליף את הערבים בכל. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.
1912 – הארגון עבר גם ליהודה אחרי שהוכיח הצלחתו בגליל. בתקופה זו היה עמוס במשימות שמירה אך בכל זאת נשאר ארגון קטן של הטובים ביותר.
1913 – פוטרו אנשי "השומר" מעבודתם במושבות יהודה, שנה לאחר מכן הופסקה הפעילות בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה וב-1920 ארגון "השומר" פורק רשמית.
חשיבותו של ארגון "השומר" הייתה במספר תחומים. הוא היווה בעצם הגרעין ליצירת הכוח הביטחוני של היישוב. הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. הוא הגביר את המודעות לערכים בתחום הצבאי – "טוהר הנשק". חינוכית ואידאולוגית הוא מימש את האידיאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, כך למשל, נקראה תנועת הנוער "השומר הצעיר" על שמו. מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית. עם זאת נטען כלפי ארגון "השומר" – שהוא מתנהל כמסדר סגור, ובנוסף, נמתחה ביקורת על התנהלות אלימה ושלא לצורך של חברי "השומר" בכמה מקרים.
ארגון "השומר" היה תקדים להקמת ארגון "ההגנה".
יחסים עם היישוב הישן והמסורתי-דתי
היישוב האשכנזי החרדי
רובו של הציבור האדוק (ובעיקר אנשי היישוב הישן האשכנזי) התייחס בשלילה מוחלטת כלפי החלוצים אנשי העלייה השנייה, שנתפסו בעיניו כמאיימים על אורח החיים המסורתי. דבר זה גרם אף להתרחקותו של המחנה החרדי מהתנועה הציונית.
יוצא דופן ביחסו היה, בין היתר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והמושבות, שהיה בעצמו איש העלייה השנייה (עלה ב-1904). יחסו של הרב קוק כלפי חלוצי העלייה השנייה היה דיאלקטי: מצד אחד לא הכחיש הרב קוק, כי חלק ממעשיהם החיצוניים אינם על פי ההלכה. מצד שני, לדעתו, בדור החלוצים שבו נפגש בארץ גנוזות יכולות נפשיות גבוהות. לשיטתו, דווקא משום כך, הם אינם מוצאים את סיפוקם, במסורת ובמנהג המקובל. את תמצית הגותו ביחס לצעירי העלייה השנייה, כתב הרב קוק במאמרו הנודע "מאמר הדור", המשמש, מאז, כרעיון בסיסי ועמוד תווך, בתנועות המשתייכות לזרם הציונות הדתית. כמו כן הוא יזם את מסע הרבנים למושבות ביהודה ובגליל, כדי להפגש עם אנשי העלייה השנייה ביישוביהם החדשים.
היישוב הספרדי
היחס של היישוב הספרדי לציונות היה יותר מכיל ויותר אמביוולנטי מזו של היישוב האשכנזי האדוק, וניתן לתאר אותו כאהדה מסויגת. רבים מהאליטה הספרדית של יושבי הארץ היו צאצאים של מגורשי ספרד שנקלטו על ידי הסולטן ביאזיט השני. הדבר גרם לרבים מהם לחוש אמפתיה רבה כלפי הסבל הרב של יהודי מזרח אירופה, והוביל רבים מהם לקרוא לקליטתם בארץ ישראל העות'מאנית כפי שקלט ביאזיט את אבותיהם. היו שגם חשו רגשות גאווה ביחס לתרומה הרבה של מגורשי ספרד לשגשוג האימפריה, וסברו שקליטה המונית של יהודים מרחבי העולם בארץ תוביל לשגשוג כלכלי רחב עבור כלל תושביה. לצד זאת רבים לא פחות הביעו הסתייגות מהאופי המדיני של הציונות, לרבות מאותם הציונים שקראו להקמה מדינה עצמאית, וחששו שהדבר יצייר את כלל יהודי האימפריה כ"לא נאמנים", ולפיכך דרשו מהארגונים הציוניים לחדול מכל סממן לאומי שסותר את הנאמנות לאימפריה.
כתוצאה מכך מנהיגים רבים מהעדה הספרדית התאפיינו ביחס אמביוולנטי כשמחד היוו חלק מרכזי בסיוע לרכישת קרקעות, ומאידך גינו את הציונות המדינית. מי שהיטיב לדגול בקו זה היה המנהיג הבולט של העדה בירושלים, אלברט ענתבי, שבו זמנית שימש כאיש הקשר של המשרד הארץ-ישראלי לרכישת קרקעות, אך גינה בפומבי את הציונות המדינית וקרא לכלל היהודים מכלל העדות לקבל על עצמם נתינות עות'מאנית ולהשתלב בחברה. עם זאת, במהלך מלחמת השפות הביע ענתבי דווקא תמיכה בפלגים הציוניים, שכן לא ראה בעצם הרעיון של תחיית השפה העברית כדבר הבא בסתירה עם הלאומיות העות'מאנית הפלורליסטית בה דגל. על מנת לגשר על הפערים, דאגו נציגי ההנהגה הציונית בארץ ישראל ובאיסטנבול להבהיר במאמרים בעיתונות הספרדית, כי הם אינם מעוניינים בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית, כי אם באוטונומיה טריטוריאלית בשטחי הארץ תחת חסותם, וכי הם חפצים בשגשוג האימפריה. באותו הזמן גם גם מי שלימים יהפכו למנהיגים בולטים בתנועה כגון דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי דגלו בקו זה, והאחרון אף דאג לטפח קשרים עם אנשי הטורקים הצעירים למטרה זו. גישת סינתזה זו זכתה לתמיכה בקרב אינטלקטואלים לבנטינים מהיישוב הישן כגון הזוג שמעון ואסתר מויאל אשר ניצלו את קשריהם הטובים עם אינטלקטואלים ערביים על מנת להדוף את המתקפות על הציונות ולפעול לאחווה של שני העמים תחת הדגל העות'מאני. כמו כן, משפחות ספרדיות עמידות רבות כגון משפחת שלוש ואבולעפיה לקחו חלק מרכזי בקניין אדמות ובניית העיר תל אביב.
בימי המנדט הבריטי ובעיקר לאחר מאורעות תרפ"ט בהם הותקפו רבים מהיישוב הספרדי בידי פורעים ערבים, הפך היישוב הספרדי למזוהה יותר ויותר עם הציונות, ובאופן כללי הפך היישוב היהודי למלוכד יותר.
היסטוריוגרפיה
במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם החלוצים ועם ארגוני הפועלים ומנהיגיהם. פרופ' גור אלרואי טען שקבוצה זו הייתה מיעוט כמותי בקרב שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. ואילו החוקר בעז נוימן טען כי אין להבין את שנות התקופה לפי מספרם, אלא לפי תודעתם העצמית והשפעתה הרבה על היישוב היהודי בשנות התקופה ולאחריה.
ראו גם
העלייה הראשונה
העלייה השלישית
החלוצות בתקופת העלייה השנייה
השומר
היישוב
דוד שמעוני
אנשי העלייה השנייה שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
לקריאה נוספת
מקורות
ברכה חבס (עורכת) (בהשתתפות אליעזר שוחט), ספר העלייה השנייה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947
יצחק בן-צבי (עורך עם אחרים), ספר השומר, תל אביב: הוצאת דביר, תשי"ז-1957
דוד קלעי, "העלייה השנייה", הוצאת המרכז לתרבות – ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תש"ו-1946
מחקרים
בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, א-ג, הוצאת מערכות, 1972-1955
בעז נוימן, תשוקת החלוצים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשס"ט 2009
גור אלרואי, אימיגרנטים – ההגירה היהודית לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים, הוצאת יד בן-צבי, 2004
ישראל ברטל, יהושע קניאל, זאב צחור, (עורכים), העלייה השנייה: מחקרים, מקורות, אישים, א-ג, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ח-1997
מרדכי נאור (עורך), העלייה השנייה: 1914-1903, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח-1988
יוסי כץ, מפעל האחוזות בארץ-ישראל בין השנים 1917-1908, עבודת גמר, המחלקה לגאוגרפיה, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשל"ט 1979
בתרבות
שמעון קושניר, אנשי נבו : פרקי עלילה של אנשי העלייה השניה, עם עובד, תל אביב 2004.
ש"י עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן 1945.
גור אלרואי, שבר לב פצוע : יומנו של אלכסנדר ברקנר פועל בעלייה השנייה, 1911-1910, יד יצחק בן צבי, ירושלים 2022.
קישורים חיצוניים
(גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
השיר "אנשי העלייה השנייה" מאת נתן אלתרמן
עלייה שנייה , באתר "תולדונט"
הערות שוליים
*
קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
העלייה ה-2 | 2024-07-28T22:00:14 |
העלייה השלישית | ממוזער|שמאל|200px|חלוצים בקטיף בפרדס בעין גנים, 1923
שמאל|ממוזער|200px|בונים בתל אביב ברחוב בלפור, 1921
העלייה השלישית היא גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. החל משנת תרע"ח 1918 ועד שנת תרפ"ג 1923 בסיום המשבר הכלכלי.
רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.
גורמים ומגמות של העלייה השלישית
המשך לעלייה השנייה – הצלחתה היחסית של קליטת אנשי העלייה השנייה בארץ והתפתחות היישוב היהודי בערים ובמושבות. ההתפתחות הרבה כללה הקמת ארגוני התיישבות, למשל "אחוזת בית" שהפכה לשכונה ואחר העיר תל אביב, וארגוני שמירה והגנה עבריים, למשל ארגון "השומר" שחבריו הקימו את גדוד העבודה וההגנה, וכן צמיחת תנועת הפועלים הארצישראלית: המפלגות "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון", שהפכה בשנת 1919 ל"אחדות העבודה", וחבריהן אחזו בתפיסת עולם ציונית-הסוציאליסטית.
ניצחון בריטניה – כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה מידי האימפריה העות'מאנית והצהרת בלפור עוררו תקווה, ופתחו פתח להרחבת ההתיישבות בארץ ישראל.
המשבר הכלכלי באירופה ותנועת ההגירה אל ארצות העולם החדש – המשבר הכלכלי במדינות אירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה, הרעב והתחלואה פגעו גם ביהודים, וחלקם עזב מתוך תקווה להתחיל חיים חדשים בארץ ישראל.
הזעזועים החברתיים והפוליטיים באירופה – בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקמו מדינות לאום חדשות. במדינות אלו הייתה "בעיית מיעוטים". פרצו קרבות בין קבוצות אתניות קטנות בעלות שאיפות בדלניות. פולין למשל, לא מלאה היטב את חוזי המיעוטים (לאחר שקמה) והתחוללו בה פרעות.
הרוח המהפכנית של התקופה – הצלחת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה עוררה צעירים רבים להחזיק ברוח מהפכנית הרואה בשינויים דבר רצוי. ביניהם היו גם צעירים ששילבו רעיונות סוציאליסטים עם רעיונות לאומיים-ציוניים וביקשו להגשימם באמצעות עלייה לארץ.
מלחמת האזרחים (1919–1921) – מלחמת האזרחים ברוסיה בין מתנגדי המהפכה הקומוניסטית לבין תומכי המהפכה יצרה מצב של תוהו ובוהו והביאה גם לגל של פרעות ביהודים ברוסיה ובאוקראינה (פרעות פטליורה).
השפעת תנועות ציוניות – "החלוץ", "צעירי ציון", "השומר הצעיר" ו"המזרחי"
אופייה
הפרעות הקשות ביהודי מזרח אירופה ומצבם הכלכלי הקשה, הביאו רבים מהם להגר לארצות שפתחו את שעריהן כמו ארצות הברית ומערב אירופה, וחלקם שהיו בעלי דחף חלוצי והכרה ציונית בחרו לעלות לארץ ישראל.
בתחילת התקופה התנגדו ראשי ההסתדרות הציונית לעליית המונים רחבת היקף. הם חששו שאין ביכולתה של הארץ לקלוט מספר רב של מהגרים, וביקשו שהעלייה תהיה מאורגנת ובהתאם למצב הכלכלה בארץ. ההגבלות שהטיל הממשל הצבאי הבריטי, השפיעה על עמדה זו ותמכה בה.
יש הסוברים, כי תחילת העלייה השלישית הייתה כאשר עגנה האונייה "רוסלאן" בנמל יפו ב-19 בדצמבר 1919, ועל סיפונה כ-671 עולים חדשים ותושבים חוזרים. הייתה זו אחת האוניות הגדולות שהגיעו אותה שנה לנמלי ארץ ישראל. אולם, מקובל היום במחקר העליות הראשונות לארץ ישראל, שראשיתה של העלייה השלישית הייתה בערב פסח 1919, תשעה חודשים לפני עגינת הרוסלאן בנמל יפו. באפריל 1919, הגיעה ליפו קבוצה של 105 גברים צעירים, אנשי 'החלוץ' בפולין, רובם מן הערים ראדום וקיילצ'ה, שעשו דרכם מפולין דרך איטליה ומצרים, והגיעו ברכבת ליפו. בהמשכה הגיעו עולים רבים אשר השיגו רישיון כניסה לארץ מאת השלטונות הבריטיים, וכן מעפילים שגנבו את הגבול בים וביבשה. בראשית התקופה, רוב העולים היו במעמד "חוזרים", "רפטריאנטים"; אך למעשה רק מיעוטם היו ארצישראלים, והשאר התחזו ל"חוזרים" בתחבולות שונות; כך למשל, רוב נוסעי האניה "רוסלן" היו עולים חדשים שהתחזו לתושבי הארץ "חוזרים".
לפי האומדנים המקובלים, בתקופה זו עלו לארץ כ-35,000 נפש, רובם מארצות מזרח אירופה: מרוסיה הגיעו כ-43% מהעולים, מפולין עלו כ-31%, מרומניה הגיעו 5% ומליטא רק 3% מן העולים. בולט בעלייה זו החלק הצעיר והחלוצי שהגיע לארץ בשנים 1918 עד 1923. לאחר שנים אלו, התמעט חלקם היחסי בתוך זרם העולים. חשיבות החלוצים רבה; האידאולוגיה והעבודה שלהם תרמה רבות לבניין הארץ; הם הטביעו חותמם על הציונות וכן על פיתוח היישוב העברי בארץ ישראל.
הרכב העולים השתנה בצורה ניכרת מראשית התקופה עד סיומה. למשל, בשנים 1920–1921 היה חלקם של רווקים ורווקות כמחצית ממספר העולים. ואילו בשנת 1922 כ-35%. בלבד. בשלהי התקופה היו רוב העולים בעלי משפחות. במשך שנות התקופה עלה בהתמדה אחוז הנשים והילדים בקרב העולים. עם זאת, במשך כל שנות התקופה חלקן של הנשים בקרב העולים הבוגרים היה כשליש, בדומה לתנועת ההגירה לארצות העולם החדש באותה תקופה.
רוב העולים בשנות התקופה לא היו מזוהים עם תנועת נוער או ארגון הכשרה, אך הבינו וכיבדו את הרעיון החלוצי.
מיעוט מהעולים (לפי אומדנים כשישית מכלל העולים), היו חלוצים וחלוצות, אשר באו לארץ חדורים בתחושת שליחות והקרבה, וברצון עז לשאת על שכמם את בניין אומה ריבונית בארץ ישראל. השפעתם על היישוב ומוסדות התנועה הציונית הייתה רבה.
הרכב מגדרי של אוכלוסיית העולים(הניתוח מתייחס לעולים עליהם יש נתונים מתוך כלל העולים הנאמד כ-35,000 עולים)פרמטרגברים נשים סה"ככל האוכלוסייהמספר18,737 10,932 29,669אחוז6337100 בניכוי ילדים עד גיל 16מספר15,450 8,045 23,495אחוז6634100 משפחות בלי ילדיםמספר1,4131,413 2,826 רווקים מול רווקותמספר10,402 3,457 13,859אחוז7525100
תנועת הנוער "השומר הצעיר" הוקמה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, על ידי נציגי שתי תנועות הנוער "השומר" ו"צעירי ציון" בעיר וינה בשנת 1915. רוב חבריו באו מבתים מבוססים שנפגעו קשות בשנות המלחמה ומסביבה תרבותית ומתבוללת; ראשוניהם באו מגליציה ובוקובינה, אזוריה המזרחיים של הקיסרות האוסטרו הונגרית שהתפרקה. רוב החלוצים היו צעירים וצעירות, חניכי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון ההכשרה "החלוץ". "החלוץ" הוקם במתכונת מחודשת ב-1917 ברוסיה ובפולין. יוסף טרומפלדור הצטרף אל הנהגתה במטרה להכשיר נוער יהודי לחיי עבודה והתיישבות בארץ ישראל. חברי "החלוץ" למדו עברית ועברו הכשרה חקלאית.
בעבודת האדמה ראו החלוצים דרך חיים מועדפת ובהקמת חיים שיתופיים במסגרת קיבוצית יעד חברתי עיקרי.
בשונה מעולי העלייה השנייה, עמדו לרשותם של אנשי העלייה השלישית מסגרות וארגונים של "היישוב החדש". הם נהנו משירותים וקבלת פנים אוהדת יותר בארץ הן מצד הוותיקים, בעיקר אנשי העלייה השנייה, והן מצד ממשלת המנדט הבריטי, שיעדיה בארץ תאמו לכאורה את יעדי ההתיישבות הציונית.
לאחר שנחקקו תקנות כלכליות חדשות בפולין וחוקי ההגירה חדשים בארצות הברית, מרבית העולים לארץ בתקופת העלייה הרביעית היו משפחות בעלות הון (זעיר או רב).
פועלה והישגיה
ממוזער|שמאל|200px|הנחת שכבת "סולינג" – חצץ סלעים, לבנית כביש על ידי חלוצים בעמק יזרעאל בראשית שנות ה-20
ממוזער|שמאל|200px|בונים בחולות תל אביב, 1921
שמאל|ממוזער|200px|מחנה גדוד שומריה לרגלי הכרמל, 1920
התגבשות מפלגתית
כבר בשנות עלייה השנייה נוסדה קבוצה בשם "הבלתי מפלגתיים" שמטרתה הייתה ליצור מפלגת פועלים ארץ-ישראלית לטובת פועלי הארץ; בצד, מפלגות הפועלים קיימות – "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" להן היו זיקות עמוקות לתנועות האם בגולה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלה כוחם של ה"בלתי מפלגתיים", ובשנת 1919 התאחדה הקבוצה עם מפלגת "פועלי ציון", והן יצרו יחדיו את "ההתאחדות הציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ ישראל – אחדות העבודה".
בעקבות מהלך זה פרשו שתי קבוצות מתוך "פועלי ציון", והקימו את "מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית" (מפס"ע) ואת "פועלי ציון שמאל", קבוצות אלו ייצגו עמדה מרקסיסטית וקומוניסטית.
סלילת כבישים ועבודות ציבוריות
למרות רצונם העז של החלוצים לעסוק בחקלאות, הם נתקלו בסירוב מצד איכרי המושבות. אלה העדיפו עבודה ערבית זולה ובעלת ניסיון, מאשר עבודה עברית יקרה יותר וחסרת ניסיון.
ההתיישבות העובדת הייתה מצומצמת בהיקפה, כן גם העיסוק בתעשייה ובמסחר שלא ביקש עובדים חסרי ניסיון. רבים מהעולים הפכו למובטלים, בגולה אף דובר על הפסקת העלייה עקב מחסור במקומות עבודה.
מפלגות הפועלים באו לעזרת העולים בחיפוש אחר עבודות. ובין השאר, פעלו כקבלניות בפני השלטון הבריטי, ותבעו חלק מהעבודות הציבוריות שהוצעו על ידו לאוכלוסייה בארץ בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה. העבודות הציבוריות כללו חציבה וסיתות, חפירת תעלות ניקוז למי ביצות ונחלים ומפעלי ייבוש ביצות במיוחד בעמק יזרעאל, הכשרת קרקעות לזריעה ולנטיעה, וסלילת כבישים קווי רכבת. סביב העבודות התפתח הווי חיים ותרבות ייחודי, שמצא את ביטויו ביצירה ספרותית במספר סוגות, אשר ראתה אור, בין השאר בכתבי העת מחיינו והסולל בשנות התקופה. שירים רבים התחברו או זכו לעיבודים מחודשים בפי החלוצים; בהם אנו נהיה הראשונים, חושו אחים חושו העבריים, ובארוד בארוד, שהושר במקור ברוסית.
דעתם של העולים בקשר לעבודות אלו הייתה חצויה, אולם הם נכחו לדעת שבעבודתם יחד, הם מתנסים בחוויית חיים משותפים, כך ראו בעבודות אלו שלב מעבר אל חיי קבע בהתיישבות חקלאית שיתופית.
גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור
שמאל|ממוזער|200px|יוסף טרומפלדור בראשית המאה העשרים
חצי שנה אחר נפילתו במאורעות תל-חי, החליטו חבריו של טרומפלדור לקיים את זכרו ולהקים גדוד עבודה, שייעודו היה הכשרת התנאים בארץ לעלייה המונית, ועליו יוטלו תפקידי ההתיישבות וההגנה. ב-1921 גובש המצע האידאולוגי של הגדוד, הוא הוגדר כארגון ארצי בעל סמכות מרכזית, שתפקידו בניין הארץ על ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. עקרונותיו היו חלוציות: כיבוש, הגנה על היישוב העברי, קליטת העלייה, יצירת הווי חברתי חדש על בסיס שוויוני והגשמה עצמית.
בתחילת דרכו, התרכזו מירב פעולות הגדוד בהעסקת אנשיו בעבודות ציבוריות. לכשהתמעטו העבודות פנו אנשי הגדוד להקמת התיישבות חקלאית – כך הוקמו קיבוץ עין חרוד וקיבוץ תל יוסף בעמק יזרעאל, כן נבנו בעזרת הגדוד חלקים מירושלים העברית.
בקיץ 1924 התגבשו בגדוד שתי קבוצות, על רקע חילוקי הדעות בשאלת רעיון הקומונה. קבוצה אחת ראתה נושא זה כבלתי מציאותי שהגשמתו תארך זמן רב, והשנייה סירבה לוותר על אחת ממטרותיה הראשיות וגרסה שאין להגשים את המשטר הסוציאליסטי ללא מלחמת מעמדות וללא מהפכה. חילוקי הדעות גרמו לבסוף לפילוג הגדוד ב-1926 ולהתפרקותו הסופית ב-1928.
גדוד שומריה
"גדוד השומר הצעיר א'" המכונה גדוד שומריה הוקם על ידי אנשי השומר הצעיר, גליציה המזרחית, בספטמבר 1920.
הגדוד היה חלק ממחנה העבודה הכללי לסלילת כביש חיפה-ג'דה (לימים רמת ישי). מחנה זה חנה ארעית בקילומטר העשירי מחיפה בכיוון עמק יזרעאל, על גבעת 'חרושת גויים' – הכפר ח'רתיה לשעבר והיום קריית טבעון. מחנה גדוד שומריה התבדל מהמחנה הכללי ונטה את אוהליו בקילומטר השישי מחיפה, כך שהיו בסמוך אל חדר האוכל של קיבוץ יגור היום. שטח המחצבה בה חצבו אנשי הגדוד משמש כיום כבית הקברות של הקיבוץ.
חברי הגדוד סללו את כביש חיפה-ג'דה, פרקו מטעני פחמים בנמל חיפה, ועבדו בעבודות ניקוז וייבוש ביצות באזור מושב נהלל. בשיא פעילותו מנה הגדוד 150 חברים. במהלך אפריל 1921 הצטרפו אנשי ביתניה עילית בראשות מאיר יערי לגדוד שומריה. יערי שפעל באותם ימים לגיבוש גרעין ההתיישבות בעמק יזרעאל, עורר התנגדות אצל החברים שלו ונאלץ לעזוב את המחנה.
הגדוד סיים את תפקידו בסוף 1922, וחלק מאנשיו הקימו את קיבוץ בית אלפא בסתיו 1922.
רכישת קרקעות
עמק יזרעאל
בשלהי המאה ה-19 נרכשו האדמות הראשונות בעמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין, עליהן הוקמה בשנת 1911 מרחביה. יעדם של המוסדות הציונים היה להקים רצף טריטוריאלי מגשר בין המושבות החדשות בגליל ליישובי השרון ויישובי יהודה.
רק לאחר קניית חלק ניכר מאדמות העמק על ידי הקרן הקיימת לישראל בשנת 1921, התאפשרה התיישבות בקנה מידה נרחב, בעזרת ההסתדרות הציונית וקרנותיה.
באדמות העמק היו אזורי ביצה נרחבים; ייבושן העסיק את רוב המתיישבים החדשים. מבצע זה הסתיים בהצלחה – אדמות הביצה הבלתי מוכשרות לעיבוד חקלאי, הפכו לאדמות מניבות גידולים. כך הונח הייסוד הראשון להתיישבות בעמק שהפך לגורם מכריע בהתפתחות היישוב בארץ ישראל.
צורות התיישבות חדשות: הקיבוץ והמושב
ממוזער|שמאל|200px|עין חרוד בראשית שנות ה-20
שמאל|ממוזער|200px|חלוצה בקבוצת דגניה א'
שמאל|ממוזער|200px|קבוצת עבודה בשכונת בורוכוב, 1922
חיפוש המסגרות של חיי שיתוף, הוביל את אנשי העלייה השנייה והשלישית להקמת צורות חדשות של התיישבות חקלאית. אחת מצורות אלה הייתה "הקבוצה הגדולה". תקדים ראשוני של קבוצה גדולה אך ארעית, נוצר בשנים 1919–1920 על ידי אנשי קבוצת כנרת, והיה לאחת ההצעות לצורתו של הקיבוץ. ההבדל בין "הקבוצה" ל"קבוצה הגדולה" הייתה בנכונותה לקבל חברים חדשים (עולים) כל הזמן, כדבר המאפשר את גדילתה ופיתוחה הכלכלי, כל אימת שעזרה לדבר זה מתבקשת.
לאחר שהועלה הרעיון להקים קבוצות גדולות רבות בארץ, קמה ביקורת בציבור שלא האמין שיש בנמצא מספיק אנשים המתאימים לחיי קבוצה, ובנימוק שבשל גודלה ומורכבותה אין היא יכולה לספק לחבריה את האינטימיות המשפחתית שאפשרית בקבוצה הקטנה, כן גם בלתי אפשריים הוויתורים ההדדיים שתדירותם בקבוצה הקטנה גבוהה.
שלמה לביא, מחבריה הפעילים של קבוצת כנרת, הציג את יתרונות הקבוצה הגדולה – דווקא שם אפשריים יחסים חברתיים תקינים, שכן האינטימיות הנוצרת בקבוצה הקטנה עלולה לפגוע בה. שמחת החיים והפעילות החברתית הענפה תנצח, לדבריו, את כל חסרונות הקבוצה הגדולה. שלמה לביא, במאמריו האוהדים את הקבוצה הגדולה, הביא לידיעת הציבור את צורת התיישבות זו. גדוד העבודה אף תמך ברעיון זה ושאף להגשמתו.
במקביל להקמת הקבוצה הגדולה, נולד רעיון מושב עובדים כבסיס עיקרי להתיישבות פועלים עצמאית. רעיון זה תפס תאוצה רק בתום מלחמת העולם הראשונה, וכבר אז נכחו פועלים חקלאים בארץ, שציפו לעבור להתיישבות על בסיס חקלאי במושב. את רעיון ותכנון המושב הגה אליעזר יפה בחוברת שפרסם בשנת 1919, בשם: ייסוד מושבי עובדים, תואר חזון היישוב החדש. צורת העבודה היא במשקים פרטיים, רק כך החקלאי מראה את הפוטנציאל הגלום בו. אולם המושב עצמו הוא שיתופי ובעל מוסדות ציבוריים, בהם נערכת הקנייה והמכירה של מרכולות המשקים, כן גם חיוניים המוסדות למען עזרה הדדית שהיו ערבים לצד התושבים במקרים של מצוקות אישיות.
הגרעין הראשון של מתיישבים במסגרת של מושב עובדים, התמקם בעמק יזרעאל זמן מועט אחר הכשרתו לחקלאות. הגרעין הקים בספטמבר את נהלל. חודשיים לאחר כך הוקם מושב כפר יחזקאל. בעקבותיהם עלו על הקרקע מושבים בשאר חלקי הארץ.
הקמת הסתדרות העובדים
המפלגות "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" קיימו מסגרות ארגוניות ומקצועיות נפרדות, הם הקימו בנפרד תשתיות חקלאיות ומשרדים לטיפול במציאת עבודה, וניהלו ביניהם תחרות קשה על לב הפועלים. יוסף טרומפלדור שחזר לארץ ישראל בסתיו 1919 מרוסיה, מחה על הפילוג במחנה הפועלים. הוא פרסם בעיתונות העברית קריאה לאיחודן במסגרת אחת, בלתי מפלגתית. שאיפתו הייתה שהפועלים באשר הם יתאחדו לדרך משותפת. הוא הציע להקים הסתדרות פועלים כללית אחת, שחבריה יבחרו את נציגיהם למועצה בבחירות כלליות, ועם זאת ישמרו נאמנות למפלגה ממנה באו. תפקידי המועצה לדבריו, יהיו קיום מוסדות משותפים לכלל הפועלים.
קריאתו וסיבות נוספות הביאו לבסוף להקמת "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל", בחיפה ב-5 עד 12 בדצמבר 1920. שתי מפלגות הפועלים הגדולות: הפועל הצעיר ואחדות העבודה הסכימו מראש לא לביטול המפלגות או לאיחודן, וכך שמרו על צביון המפלגות בתוך ההסתדרות. באותו כינוס נחתמה חוקת ההסתדרות, הובהר שגוף זה חזק מצבור האיגודים המקצועיים הכפופים לו וסמכויות רבות לו, כמו כן הקיפה ההסתדרות תחומים מספר:
ההתאגדות הביאה לשיתוף פעולה בין שתי מפלגות פוליטיות.
מטרתו כמו זו של איגוד מקצועי – להגן על הפועלים ולשפר את תנאי העסקתם.
ההסתדרות היא בגדר מוסד קונסטרוקטיבי, שייעודו בניית חברה חדשה.
ההסתדרות הכללית הקיפה את כל ענפי היצירה בארץ, מבחינה זו לא דמה לה אף גוף ארגוני בארץ. היא גיבתה ועמדה מאחורי מגוון פעולות התיישבות בשנות ה-20 וה-30, הקימה מפעלים קואופרטיביים, העניקה שירותי רווחה רבים, הקימה זרם חינוך משלה – בשם זרם העובדים, ולקחה תחת חסותה את ארגון ההגנה, ובכך מלאה תפקידים חברתיים ולאומיים כאחד.
הקמת הפועל המזרחי
כחלק מזרם העלייה החלוצית, עלו גם כ-3,000 חלוצים דתיים בוגרי תנועת 'צעירי המזרחי' מפולין, בלארוס, ליטא ואוקראינה. חלוצים אלה סבלו מבעיות קליטה במסגרות תנועת המזרחי שחבריה נמנו על מעמד הביניים הבורגני, והשקיעו את מרצם בנושאי חינוך ושירותי דת בערים, וכמעט ולא עסקו בענייני התיישבות, דבר שלא התאים לשאיפתם של החלוצים הדתיים. מצד שני, נמשכו צעירים אלה להסתדרות הכללית בשל דאגתה לענייני הפועלים ולהתיישבות החקלאית, אך גם בה הם לא נקלטו. המטבחים, שהיוו את מוקד החיים החברתיים, לא היו כשרים, והזלזול בחיי הדת אילצו את הפועל הדתי, במיוחד בקבוצות העבודה, להתפלל בחשאי ולהצניע את דתיותו. דבר זה אילץ את החלוצים הדתיים להקים מסגרת עצמאית בה יוכלו לשלב חיי תורה עם חיי עבודה ובניין הארץ.
בתחילה הוקמו מסגרות של 'הפועל המזרחי' בארבע ערים: ירושלים, פתח תקווה, יפו וראשון לציון, וכל אחת פעלה בנפרד. בחול המועד פסח שנת תרפ"ב (1922) התכנסה בירושלים ועידה ארצית, שהכריזה על הקמת 'ההסתדרות הארצית של הפועל המזרחי'.
בין פעולותיה הראשונות של הסתדרות הפועל המזרחי ניתן למנות הקמתם של: מטבחים כשרים לפועלים, קופת חולים, קבוצות חקלאיות במושבות, לשכות עבודה ועוד.
כינון מוסדות פוליטיים של היישוב
עם כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בשלהי 1917 החלה התארגנות המוסדות העצמיים של היישוב.
התארגנות זו כללה את הבנית המוסדות והארגונים הפוליטיים, ובהם "כנסת ישראל" שאליה השתייכו למעשה רוב היהודים בארץ, מלבד חלק מן הציבור החרדי. הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים נערכו באפריל 1920, וכן, נבחר הוועד הלאומי. ושניהם שמשו עד תש"ח 1948 במדה לא מבוטלת רשות מחוקקת ורשות מבצעת של היישוב היהודי תחת שלטון המנדט הבריטי. במסגרת "כנסת ישראל" הוקמה גם הרבנות הראשית, אשר פיקחה על חיי הדת, וניהלה בתי דין בעניינים שונים.
ראו גם
:קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
לקריאה נוספת
מקורות
יהודה ארז (עורך), ספר העלייה השלישית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ד 1964.
מוקי צור (עורך), קהליתנו קובץ תרפ"ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח.
לוי דרור וישראל רוזנצווייג, [עורכים], ספר השומר הצעיר, א–ב, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1956.
הלל דן, בדרך לא סלולה: הגדת סולל בונה, הוצאת שוקן, תשכ"ג (1963)
הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ, הוצאת דביר, 2007. הוצאה ראשונה: 1935
מחקרים
ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח–תרצ"ו / 1917–1935, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979.
ברוך בן-אברם, הנרי ניר, עיונים בעלייה השלישית, דימוי ומציאות, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ה–1995.
גור אלרואי, ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
יעל ויילר ישראל, תיקון העולם של השומר הצעיר, ישראל, 1, אביב תשס"ב, עמ' 33–64.
; המשך:
קישורים חיצוניים
העלייה השלישית, אתר תנועת העבודה הישראלית
עליות לפני קום המדינה, אמי"ת
קובי דנה, קבוצת 105 – ראשיתה של העלייה השלישית החלוצית, שבעים פנים לציונות, אפריל 2015.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:עלייה בתקופת המנדט הבריטי
העלייה ה3
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם | 2024-06-27T12:06:38 |
עומאר | קטגוריה:שמות פרטיים ערביים לגברים | 2021-02-06T10:50:44 |
תנאי הכרחי | תנאי הכרחי (באנגלית: Necessary condition וגם Necessity conditions) הוא מונח מתחום הלוגיקה, המביע תנאי הדרוש לקיום הטענה, שבלעדיו הטענה לא מתקיימת. למשל, בעל חיים שאין לו נוצות, אינו נחשב ציפור. לכן, נוצות שיש לבעל חיים מסוים, הן "תנאי הכרחי" להיותו ציפור. לעומת זאת, היכולת לעוף אינה "תנאי הכרחי" שבלעדיו בעל חיים אינו ציפור. למשל, יען היא ציפור למרות שהיא אינה מסוגלת לעוף.
שלילת התנאי ההכרחי: כאשר טענה א' היא תנאי הכרחי לטענה ב', הרי שטענה ב' יכולה להתקיים רק אם טענה א' מתקיימת. מכך גם נובע שאם טענה א' לא מתקיימת, הרי שגם טענה ב' לא מתקיימת.
יש לשים לב, שקיום טענה א' (ההכרחית) רק מאפשרת את טענה ב' – ולא בהכרח גוררת את הסקת טענה ב'.
גרירה וכיתוב לוגי רשמי (פורמלי)
למעשה, טענה ב' היא זו שגוררת את הסקת טענה א'. אם ידוע ש ב' מתקיימת, אפשר להסיק מכך שא' התקיימה (אחרת ב' לא הייתה מתקיימת). פעולת הגרירה ההיסקית נקראת באנגלית imply, ומסומנת בסימון מתמטי לוגי פורמלי כחץ מהמקור אל הטענה אותה מסיקים, בסימן הגרירה: .
כדי לרשום את הטענה א' הוא תנאי הכרחי של ב' בכתיב לוגי (ומתמטי) פורמלי רשמי, נשתמש בעובדת שקילות טענות זו לפיה ב' גוררת את א'.
A מייצגת את א' שהוא התנאי ההכרחי לקיומו של B המייצגת את ב'. נרשום את טענתנו כך:
שפירושו הרשמי: B גורר את A, כלומר מנכונות B אנו מסיקים את נכונות A.
ביטוי השקול לוגית לביטוי:
שפירושו הרשמי: ניגודו של A גורר אחריו את ניגודו של B.
כלומר, הטענה א' הוא תנאי הכרחי לקיום ב' - שקולה לטענה: אם לא א'? אזי לא ב'!
הקשר בין תנאי מספיק לתנאי הכרחי
במובן מסוים, תנאי הכרחי הוא היפוכו של תנאי מספיק אם כי כאמור, תנאי יכול שיהיה גם הכרחי, וגם מספיק.
הטענה: א' הוא תנאי הכרחי ל-ב'
שקולה לטענה: ב' הוא תנאי מספיק ל-א' .
כאשר שני התנאים, הן ההכרחי והן המספיק, נדרשים מאותו המאפיין א', כדי לקיים טענה ב', אזי למעשה קיימת בשקילות לוגית בין א' לבין ב'.
כאשר: א' הוא תנאי הכרחי ומספיק לתנאי ב'
משמע: א' גורר את ב' - (מספיק), וגם ב' גורר את א' - (הכרחי). כלומר, א' וב' שקולים.
דוגמה
רכישת כרטיס היא תנאי הכרחי לנסיעה ברכבת. טענה זו שקולה לטענות:
ניתן לנסוע ברכבת רק אם נרכש כרטיס.
אם לא נרכש כרטיס, לא ניתן לנסוע ברכבת.
אם נוסעים ברכבת הרי שנרכש כרטיס.
גבינה היא תנאי הכרחי לפיצה. טענה זו שקולה לטענות:
ניתן להכין פיצה רק אם יש גבינה.
אם אין גבינה, אין פיצה.
אם קיימת פיצה אז קיימת גם גבינה.
ראו גם
תנאי מספיק (באנגלית Sufficient condition)
תנאי הכרחי ומספיק (אם ורק אם). ובאנגלית: Necessity and Sufficiency conditions
תנאי שקול
חוקי היקש
קישורים חיצוניים
קטגוריה:לוגיקה | 2024-03-18T16:55:45 |
תנאי מספיק | בלוגיקה, כאשר טענה א' היא תנאי מספיק לטענה ב', הכוונה היא שטענה ב' בהכרח תתקיים אם טענה א' מתקיימת. מכך גם נובע שאם טענה ב' לא מתקיימת, הרי שגם טענה א' לא מתקיימת.
יש לשים לב, שקיום טענה א' אומנם גורר את קיום טענה ב', אך היא איננה הכרחית לקיום טענה ב'.
במתמטיקה
בכתיב מתמטי נרשום:
טענה זו שקולה לטענה:
לפי קונטרה פוזיטיב.
דוגמה
אם הרמזור יהיה אדום אז אני אעצור. טענה זו שקולה לכך שאם לא עצרתי, הרמזור לא היה אדום. אין זה אומר בהכרח שאני אעצור רק אם הרמזור יהיה אדום.
ראו גם
תנאי הכרחי
שקילות
כלל היסק
קישורים חיצוניים
קטגוריה:לוגיקה | 2024-08-17T16:28:11 |
תנאי שקול | REDIRECT שקילות (לוגיקה) | 2004-09-11T01:13:39 |
גרעין נח"ל | הפניה נח"ל#מסלול גרעיני נח"ל
en:Nahal group | 2022-05-27T00:43:58 |
הסכם רפאלו (1922) | הסכם רַפָּאלוֹ הוא הסכם אשר נחתם בין ב-16 באפריל 1922 בין רוסיה לגרמניה בעיר האיטלקית רפאלו (Rapallo). עיקר ההסכם הוא הסדרה של היחסים בין המדינות, וכן שיתוף פעולה צבאי וכלכלי. בראש המשלחת הרוסית עמד גיאורגי צ'יצ'רין ובצד הגרמני מולו ישב ולטר רתנאו. לרוסיה הסובייטית זה היה הסכם ראשון עם מדינה אירופאית לאחר מספר שנות בידוד בזירה הבינלאומית.
ההסכם נחתם בחשאי, בזמן ועידת ג'נובה, והיה סימן לסיום בידודה של רוסיה הסובייטית בזירה הבינלאומית. ב-5 בנובמבר 1922 הורחב ההסכם לרפובליקות סובייטיות נוספות.
עיקרי ההסכם
שתי המדינות מכירות זו בזו הכרה דיפלומטית.
גרמניה מוותרת על תביעתה לקבל את רכוש הגרמנים ברוסיה.
רוסיה מוותרת על הפיצויים מגרמניה.
קיום יחסי מסחר על בסיס מעמד של מדינה מועדפת לכל אחת משתיהן אצל חברתה.
ועידת רפאלו
במקביל להסכם ג'נובה הגלוי, ועידת רפאלו הייתה סודית. בוועידה נפגשו נציגי גרמניה עם נציגי ברית המועצות והסכימו ביניהם על הקמת בתי חרושת לכלי נשק, גז רעיל ותחמושת לגרמניה בתמורה לכסף מצדה של גרמניה. המפגש התקיים על בסיס אינטרסים משותפים בין שתי המדינות בשבר שאחרי המלחמה (הסכם רפאלו). בין השאר הוסכם בין שתי המדינות כי קציני צבא גרמנים ישלחו לברית המועצות ויתאמנו שם יחד עם הצבא האדום, בשימוש בכלי נשק שנאסרו בשימוש על הגרמנים על פי חוזה ורסאי, וכי יוקמו בסיסי ניסוי למטוסים וטנקים על אדמת רוסיה (דוגמת בית הספר לטנקים בקאזאן). הדברים התבצעו מיד ונוצרה מערכת שלמה של דרכים שיעקפו את המגבלות על הצבא ותעשיית הנשק הגרמני. גם בגרמניה עצמה הוסבו בתי חרושת אזרחיים, במימון אנשי עסקים גרמניים אשר לא הסכימו עם המגבלות והתבוסה, לבתי חרושת המייצרים תחמושת ונשק עבור גרמניה. למעשה מדובר היה על מדינה ריבונית המסרבת לקבל על עצמה את הסעיפים ולקיים אותם, דבר שהקשה על יכולת האכיפה של בעלות הברית על גרמניה.
בראש המשלחת הגרמנית עמד שר השיקום של ממשלת גרמניה, ולטר רתנאו, יהודי משכיל ואיש תרבות, אשר תכנן את ההסכמים, כדי להציל את כלכלתה של גרמניה. רתנאו בחר לנהל ועידה זו דווקא עם ברית המועצות, בשל היחס הנוקשה של המדינות המנצחות האחרות כלפי גרמניה המובסת. צרפת ובריטניה לא אפשרו לגרמניה להתפתח ולעמוד על רגליים כלכליות כדי שתוכל לעמוד בהסכם ובאופן כללי הייתה נקמנות קיצונית, בעיקר מצד צרפת, כלפי גרמניה. רתנאו, למרות הקשר הפוליטי שלו, כמעט ונאלץ לחפש קשר כלכלי בקרב רוסיה הסובייטית. המניעים של הסכם רפאלו לא היו צבאיים אלא כלכליים. הצבא ניצל זאת לטובתו משום שהוא פעל כמעט במנותק מהרפובליקה. למעשה היו אלה שני גופים אשר היו בשתי עמדות שונות.
חודשיים לאחר החתימה על ההסכם נרצח רתנאו ברחוב על ידי לאומנים גרמנים מהימין הקיצוני, מכיוון שהיה יהודי ומכיוון שנאמר להם כי הוא מוכר את גרמניה לרוסיה הסובייטית – הבולשביקים. הרצח זעזע את גרמניה עד היסוד. הלם עבר בחברה הגרמנית, להוציא את הקבוצות הקיצוניות אשר שנאו את הרפובליקה. רתנאו היה איש נערץ במיוחד על הציבור הגרמני, על כן היה זה רגע של אחדות רפובליקנית בין כל הכוחות הפוליטיים והנאורים, בתמיכה בממשלה הנאבקת להחזיר את גרמניה לחיים מסודרים ולהעמידה על רגליה. רגע התלכדות זה היה קצר עקב סערת האירועים ומשום שגרמניה הייתה רווית רציחות פוליטיות. השבר של רתנאו היה רגע קשה לרפובליקה אשר התלכדה מיד אחריו – אולם השלכותיו נמוגו ואיבדו את המשמעויות הפוליטיות שלו.
קישורים חיצוניים
תוכן ההסכם
רפאלו (1922)
רפאלו (1922)
קטגוריה:1922
קטגוריה:1922 ברוסיה
רפאלו (1922) | 2024-02-26T05:49:45 |
שקילות (לוגיקה) | שתי טענות ייקראו שקולות, אם בכל תנאי אמת שאחת מהן אמיתית בו, גם השנייה אמיתית, ולהפך. כלומר, כל אחת מהן מהווה תנאי מספיק ותנאי הכרחי לאמיתות השנייה. או בניסוח מתמטי, A אמיתי אם ורק אם B אמיתי. דוגמה: ניתן לומר ש-א' שווה ל-5 וניתן לומר ש-א' שווה ל-7 פחות 2 - טענות אלה שקולות.
סימון
בהוכחות מתמטיות נוהגים לסמן שקילות בין שתי טענות כך: . בניסוח הפורמלי יותר, הנהוג בתחשיב הפסוקים ובתחשיב הפרדיקטים, מסמנים שקילות בין שני פסוקים או תבניות כך:
.
הגדרות מקבילות
שקילות בין שתי טענות נובעת מקיום שני התנאים הבאים:
טענה א' גוררת את טענה ב'.
טענה ב' גוררת את טענה א'.
ולכן קיומם במקביל של שני תנאים אלו משמש לעיתים כהגדרה אלטרנטיבית לשקילות בין שתי טענות.
זוג תנאים נוסף שקיומו מצביע על שקילות של טענות הוא:
טענה א' גוררת את טענה ב'.
שלילת טענה א' גוררת את שלילת טענה ב'.
דוגמאות
להגדרה הראשונה
אם מספר הוא זוגי אז הוא מתחלק ב־2.
אם מספר מתחלק ב־2 – אז הוא זוגי.
מסקנה: זוגיות של מספר שקולה להתחלקותו ב־2.
להגדרה השנייה
אם מספר הוא זוגי אז הוא מתחלק ב־2.
אם מספר אינו זוגי – אז הוא לא מתחלק ב־2.
מסקנה: זוגיות של מספר שקולה להתחלקותו ב־2.
תכונות של טענות שקולות
אם שתי טענות הן שקולות – גם השלילות של שתי הטענות תהיינה שקולות.
אם טענה א' שקולה לטענה ב' וטענה ב' שקולה לטענה ג' הרי שטענה א' שקולה לטענה ג' (טרנזיטיביות)
ראו גם
אם ורק אם (אםם)
חוקי היקש
קישורים חיצוניים
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
קטגוריה:יחסי שקילות
קטגוריה:פעולות בינאריות | 2024-06-02T06:58:37 |
פידל קסטרו | פידל אלחנדרו קסטרו רוס (בספרדית: Fidel Alejandro Castro Ruz; 13 באוגוסט 1926 – 25 בנובמבר 2016) היה איש צבא ופוליטיקאי קובני. קסטרו היה מנהיג קובה משנת 1959, עת עלה במהפכה, עד 19 בפברואר 2008. הפך את מדינתו למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי. עד שנת 1976 החזיק בתואר ראש ממשלה, ואחריה בתואר נשיא מועצת המדינה ומועצת השרים.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
פידל קסטרו נולד ב-13 באוגוסט 1926, בחוות הסוכר ביראן, במאיארי (Mayari), שבפרובינציית אוריינטה במזרח קובה, למשפחה אמידה: אביו, אנחל קסטרו אי ארחיס (Angel Castro), היה מהגר מספרד, ואמו, לינה רוס גונסאלס (Lina Ruz), הייתה הטבחית במשק ביתו. היו לו אחות בשם חואניטה ואח בשם רמון . קסטרו חונך בבתי ספר ישועים. בשנת 1945 למד משפטים באוניברסיטת הוואנה, ב-1950 סיים את לימודיו ופתח משרד עם שני שותפים.
קסטרו התכוון לעמוד לבחירות לפרלמנט הקובאני בשנת 1952 מטעם "המפלגה האורתודוקסית", אך הפיכה שהוביל הגנרל פולחנסיו באטיסטה (1973–1901 Fulgencio Batista Y Saldivar), שהדיח את השליט המכהן, קרלוס פריו סוקאראס (Carlos Prio Socarras), הובילה לביטול הבחירות. קסטרו הגיש תביעה כנגד באטיסטה על כי פעילותו מנוגדת לחוקה, אך תביעה זו נדחתה. בתגובה ארגן קסטרו ב-26 ביולי 1953 התקפה חמושה על מחנה הצבא מונקאדה, במחוז אוריינטה. כשהמונים מן המתקיפים נהרגו, וקסטרו נלקח בשבי, נשפט, ונדון לחמש-עשרה שנות מאסר. במשפטו נשא קסטרו נאום שבו טען כי "ההיסטוריה תזכה אותי". הוא שוחרר במהלך חנינה כללית במאי 1955, ויצא לגלות בארצות הברית ובמקסיקו.
המהפכה והעלייה לשלטון
ממוזער|קסטרו מבקר בארצות הברית, 1959
קסטרו שב לקובה עם מספר גולים אחרים, כאשר הוא מפליג ממקסיקו לקובה על סיפון היאכטה שאורכה 18 מטר, ה"גראנמה". הם נקראו "תנועת 26 ביולי". בשלב זה לא היה קסטרו עדיין קומוניסט או אף סוציאליסט. הוא הגדיר את עצמו ואת תנועתו כמאמינים ב"פילוסופיה ג'פרסונית". ומחויבים ל"נוסחת לינקולן" בדבר שיתוף הפעולה בין ההון לכוח העבודה. בשנת 1959 עוד ניתן היה לשמוע את קסטרו מתבטא בריאיון לעיתון "US News and World Report" כי אין לו "כל כוונה להלאים תעשיות כלשהן".
תנועת 26 ביולי פעלה לראשונה במחוז אוריינטה ב-2 בדצמבר 1956. רק שנים-עשר מהחברים המייסדים שרדו את הפעולה ונסוגו להרי סיירה מאסטרה, ומשם ניהלו מלחמת גרילה כנגד ממשלו של באטיסטה. בין הניצולים היו ארנסטו "צ'ה" גווארה, רופא צעיר ממוצא ארגנטיני, ראול קסטרו, אחיו של פידל, וקמילו סיינפואגוס. תנועתו של קסטרו צברה תמיכה עממית וגדלה לשמונה מאות איש. ב-24 במאי 1958 שלח בטיסטה שבעה-עשר גדודים כנגד התנועה ב"מבצע וראנו". אף על פי שהיו מועטים במספרם, נחלו צבאות קסטרו הצלחות שלוו בעריקה מאסיבית מצבאו של בטיסטה. ב-1 בינואר 1959 נמלטו באטיסטה והנשיא הנבחר קרלוס ריביירו אגוארו מן המדינה, וכוחותיו של קסטרו השתלטו על הוואנה.
בתחילה תפקידו הרשמי של קסטרו היה "השליח הראשי של הנשיא לכוחות המזוינים והמפקד העליון של צבא 26 ביולי". אולם הוא היה השליט בפועל, ואחרי שראש הממשלה הזמנית חוזה מירו קרדונה התפטר ב-14 בפברואר, התמנה קסטרו כראש ממשלה ב-16 בפברואר 1959.
קסטרו היה המזכיר הכללי הראשון של המפלגה הקומוניסטית של קובה מאז שהונהג תפקיד זה בשנת 1965.
תחילת שלטונו
בחודשים הראשונים אחרי המהפכה בקובה, שלטון קסטרו הדגיש את השימוש בפרויקטים חברתיים לשיפור רמת החיים של קובה. הושם דגש רב על החינוך, ובמהלך 30 החודשים הראשונים לממשלת קסטרו נפתחו יותר כיתות לימוד מאשר ב-30 השנים לפני שלטונו. מערכת החינוך היסודי הקובני הציעה תוכנית ללימוד עבודה, עם מחצית מהזמן שהתלמידים שהו בכיתה, והחצי השני בפעילות פרודוקטיבית. שירותי הבריאות הולאמו והורחבו, כאשר מרכזי בריאות כפריים ומרפאות עירוניות נפתחו ברחבי האי כדי להציע סיוע רפואי חינם. חיסונים אוניברסליים נגד מחלות ילדות הופעלו, ושיעורי תמותת תינוקות הופחתו באופן דרמטי. חלק שלישי של תוכנית חברתית זו היה שיפור התשתית. במהלך ששת החודשים הראשונים של ממשלת קסטרו, 600 ק"מ של כבישים נבנו ברחבי האי, בעוד 300 מיליון דולר הוצאו על פרויקטים של מים ותברואה.
למעלה מ-800 בתים נבנו מדי חודש בשנים הראשונות של הממשל במאמץ לקצץ בחוסר קורת גג, ואילו תינוקיות ומעונות יום נפתחו לילדים ומרכזים אחרים נפתחו עבור נכים וקשישים.
בתחילה הכירה ארצות הברית בממשלתו של קסטרו, אך החיכוכים עם ארצות הברית הובילו עד מהרה למדיניות של הלאמת רכוש של תאגידים אמריקנים (במיוחד "חברת הפירות המאוחדת") ותשלום פיצויים המבוססים על שומות מס מימי בטיסטה, שהחברות הצליחו להנמיך באופן מלאכותי. קסטרו ביקר בבית הלבן באפריל 1959, ונפגש עם סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון. נראה שהנשיא אייזנהאואר לא התייחס אליו באופן רציני, ובאמתלה של משחק גולף השאיר לסגנו לברר את טיבו של האיש. מדיניותו של קסטרו בשאלת ההלאמה הותירה בוושינגטון חשדות שמדובר בקומוניסט אשר יכרות ברית עם ברית המועצות. לאחר הפגישה אמר ניקסון כי קסטרו הוא "נאיבי" אך לא בהכרח קומוניסט.
בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. כאשר בתי הזיקוק בבעלות ארצות הברית בקובה סירבו לזקק נפט זה, הם הולאמו, והתוצאה הייתה ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית. לחרדתו של ממשל אייזנהאואר, הלכו היחסים בין קובה וברית המועצות והתהדקו. אמנות שונות נכרתו בין קסטרו והנשיא ניקיטה חרושצ'וב, וקובה החלה לקבל סיוע כספי וכלכלי מברית המועצות.
ב-17 באפריל 1961, יומיים לאחר שמפציצי B-26 הנושאים סימול קובני מזויף הפציצו את קובה, ויום לאחר שקסטרו תיאר את מהפכתו כ"סוציאליסטית" הנחיתה ארצות הברית מהלומה כושלת על קובה, הקרויה "הפלישה למפרץ החזירים". בהוראת מנהל הסוכנות אלן דאלס, ובאישורו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, נחת מדרום להוואנה (על חוף המכונה "מפרץ החזירים") כוח של כ-1,400 גולים קובניים שמומנו, אומנו והודרכו על ידי ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. סוכנות הביון הניחה כי הפלישה תצית ניצוץ של התנגדות עממית לקסטרו, אך זו לא באה. הגולים שנחתו על החוף נתפסו, וברגע האחרון הורה קנדי שלא לסייע להמשך הפלישה (בכוחות צבא אמריקנים). שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי מטוס קובני. תשעה אנשים הוצאו להורג, ואילו השאר שוחררו כעבור כמה שנים לאחר משא ומתן מתיש עם ארצות הברית. תוצאת הפעולה היא כי קסטרו, אשר פיקד על הלחימה באופן אישי, הוסיף ליוקרתו ושמר על מעמדו.
מאוחר יותר באותה השנה, בנאום לאומה ב-2 בדצמבר, הכריז קסטרו כי הוא מרקסיסט-לניניסט, ושקובה מאמצת את הקומוניזם. במהלך שנות השישים נמשכו ניסיונות אמריקניים להתנקש בחייו של קסטרו או להפיל את משטרו. האחראי על ביטחונו של קסטרו ומפקד שומרי הראש שלו מנה יותר מ-600 ניסיונות התנקשות בקסטרו שנכשלו. גולים קובניים ניסו לחקות את פעולתו של קסטרו עצמו, ויצרו חבורות אלימות שפעלו במיוחד בסיירה דה אסקמבריי, אזור הררי מרוחק בסמוך לעיר טרינידד.
בעת משבר הטילים
לפי זכרונותיו של חרושצ'וב, הגה המנהיג הסובייטי את הרעיון כי יש להציב טילים בקובה כהרתעה מהמשך הפעולות התוקפניות של ארצות הברית כנגד האי, במהלך נופש בחצי האי קרים בשנת 1962. לאחר שהתייעץ עם אנשי צבאו, נפגש חרושצ'וב עם משלחת קובנית בראשות ראול קסטרו בחודש יולי על מנת לתאם את הפרטים. הוסכם לפרוס טילי R-12 "דווינה" גרעיניים לטווח בינוני על אדמה קובנית. מטוס ריגול אמריקני גילה את בניית אתרי הטילים ב-15 באוקטובר 1962, לפני שהטילים נפרסו. ארצות הברית ראתה בהתקנת טילים גרעיניים סובייטיים במרחק של 90 מייל דרומית למיאמי פעולה תוקפנית ואיום על ביטחונה הלאומי.
משבר הטילים בקובה החל בכך שארצות הברית הכריזה בפומבי ב-22 באוקטובר כי גילתה את הטילים, והטילה מצור ימי על קובה. במכתב אישי לחרושצ'וב ב-27 באוקטובר 1962 המריץ קסטרו את חרושצ'וב להכות מכת מנע גרעינית על ארצות הברית אם זו תפלוש לקובה, אך חרושצ'וב דחה גישה זו. מפקדים של הצבא הסובייטי בקובה עצמה הוסמכו להשתמש בנשק גרעיני טקטי נגד כוחות ארצות הברית, אם אלו יפלשו.
לאחר כמה ימים מורטי עצבים, הסתיים המשבר בכך שחרושצ'וב הסכים להסיג את הטילים בתמורה להתחייבות אמריקנית לא לפלוש לקובה, וארצות הברית הסכימה להסיר טילים אמריקניים שהוצבו בטורקיה. אחרי התפוגגות המתח נותרו היחסים בין ארצות הברית לקובה עוינים במיוחד, וה-CIA המשיך במאמציו להפיל את משטרו של קסטרו.
עד היום נחשב קסטרו לאדם שנוי במחלוקת. יש האומרים שהוא גיבור, ויש האומרים שאין הוא טוב מקודמו, בטיסטה, ושהוא אחראי לנפילת קובה.
לאחר המשבר
ב-10 בספטמבר 1973, בסופה של ועידת אלג'יר, הודיע קסטרו על ניתוק היחסים עם מדינת ישראל.
לאחר נפילת ברית המועצות
שמאל|ממוזער|250px|פידל קסטרו בשנת 1978
עמדותיו ודעותיו
היחסים עם קנדה ועם אליוט טרודו
ב-1976 ביקר בקובה פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה. היה זה הביקור הראשון של מנהיג מערבי מכהן מאז משבר הטילים. טרודו הגיש לקובה סיוע בסך ארבעה מיליון דולר אמריקניים, והלווה עשרה מיליון דולר נוספים. בנאומו הצהיר טרודו "יחי ראש הממשלה והמפקד פידל קסטרו. תחי הידידות הקובנית-קנדית".
טרודו וקסטרו המשיכו בידידותם אף לאחר שהקנדי סיים את תפקידו. טרודו ביקר בקובה מספר פעמים בשנות השמונים והתשעים. קסטרו ביקר במונטריאול בשנת 2000 על מנת להשתתף בהלוויית טרודו.
אפשרויות הגירה מקובה
ב-28 במרץ 1980 חצה אוטובוס של מבקשי מקלט מדיני את שער שגרירות פרו בהוואנה. בתוך 48 שעות שטף זרם של 10,000 מבקשי מקלט את השגרירות. קסטרו הכריז ב-20 באפריל, כי כל אחד יוכל לעזוב בספינה ממפרץ מריאל בהוואנה. גולים קובנים החלו לשוט לכיוון מריאל במה שנקרא "שייטת החופש". לפי משמר החופים האמריקני נמלטו ממולדתם 124,776 קובנים, עד שקסטרו הורה על סגירת נמל מריאל ב-26 בספטמבר. על אף שרוב הנמלטים אכן היו מבקשי מפלט מדיני, מעריכים שזו הייתה דרכו של קסטרו להיפרד מ-20,000 פושעים פליליים, חולי נפש והומוסקסואלים.
דת
קסטרו היה אתאיסט, ולא נהג על פי הדת הקתולית מאז ילדותו. האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה נידה את קסטרו ב-3 בינואר 1962, בהתאם לצו שהוציא פיוס ה-12, האוסר על קתולים לתמוך בממשלים קומוניסטיים. מבחינת קסטרו, אשר זה מכבר התנער מערכיו הקתוליים, לא הייתה לאירוע זה כל משמעות, ואיש לא ציפה לכך שאירוע זה ישפיע עליו באופן אישי. הנידוי כוון אל אנשי קובה, בתקווה להפחית את תמיכתם. לא נראה כי נידוי זה נחל הצלחה מבחינה זו.
יחסיו עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני היו טובים במקצת. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 הסכים קסטרו להפחית את המגבלות על הדת, ואף לאפשר לקתולים מאמינים להצטרף אל המפלגה הקומוניסטית. ב-1998 אירח קסטרו את האפיפיור בביקורו בקובה, והיה זה האפיפיור הראשון שביקר באי. יוחנן פאולוס השני הביע בביקור זה ביקורת, הן על המשטר הקומוניסטי והן על האמברגו האמריקני.
בשנת 1994 אישר קסטרו ביקור של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל דאז. היה זה הביקור היחיד של נציג ישראלי רשמי, והוא אושר משום שהרב בא כנציג הדת. הרב לאו התקבל בחום, הציג את בעיית השבויים, דן בבעיות דת ליהודים בקובה (כשרות, קבורה, ועוד) ואף העביר מסר של ידידות מראש הממשלה יצחק רבין.
ביקורתו של קסטרו על ארצות הברית
קסטרו נשאר מבקר קולני של ארצות הברית, במיוחד בנוגע לאמברגו שזו הטילה על קובה, ולניסיונותיה למוטט את ממשלו עד סוף ימיו. הוא גינה את הדרך שבה מנצלת ארצות הברית את המדינות המתפתחות, ואף את מדיניות הבריאות של ארצות הברית כלפי אזרחיה. קסטרו גם גינה את מדיניות ההגירה של ארצות הברית, המגבילה את הנסיעה של קובנים גולים לבקר את משפחתם בקובה. קסטרו היה בין הטוענים כי מדיניות הארצות המפותחות כלפי חובות הארצות המתפתחות, היא גורם מרכזי בפיגורן הכלכלי של ארצות אלו.
במרץ 2007 תקף קסטרו את מדיניות הדלק של ארצות הברית המתעתדת לעבור לדלקי ביומאסה. לטענתו, השימוש ביבולי מזון לצורך הפקת דלק יגרום למותם של שלושה מיליארד איש כתוצאה מרעב.
שלטונו
מדיניותו הכלכלית
קסטרו השיג שליטה על כלכלת ארצו בכך שהלאים את התעשייה, החרים רכוש בבעלות גורמי פנים וגורמי חוץ, וגרם לקולקטיביזציה של החקלאות. קובנים רבים נמלטו מן הארץ, במיוחד למיאמי שבפלורידה, שם ייסדו מרכז גדול לפעולות כנגד קסטרו ומשטרו. בגלל האמברגו שהטילה ארצות הברית הפכה קובה לתלויה בסובסידיות שהתקבלו מברית המועצות ומארצות הגוש המזרחי, שהגיעו לרבע מן התוצר הלאומי הגולמי של האי. בהתאם, היו לפירוק ברית המועצות ב-1991 השפעות מרחיקות לכת לרעה על כלכלת האי.
הסנקציות הכלכליות האמריקניות, שכללו איסור על תיירים אמריקנים לבקר בקובה, הוכרזו על ידי תומכיו של קסטרו כגורם למצוקתה הכלכלית של קובה. תומכי האמברגו משיבים שארצות הברית היא האומה היחידה שהטילה אמברגו על קובה, ושקובה חופשית לסחור עם כל אומה אחרת. בה בעת מנסה ארצות הברית למנוע מחברות זרות להרוויח מרכוש קובני שהולאם והיה במקורו אמריקני, ומגבילה את יחסי המסחר שלה עם אומות קטנות המקיימות יחסי מסחר עם קובה.
קובה היא יעד התיירות השני בפופולריות שלו באיים הקריביים (לאחר הרפובליקה הדומיניקנית), דבר המספק לקובה מטבע חוץ נחוץ. הקובנים מקבלים סכומים גדולים של מטבע חוץ (עד 850 מיליון דולר לשנה) מקובנים אמריקנים השולחים עזרה לקרוביהם באי. קובה מקבלת את תצרוכת האנרגיה שלה מוונצואלה בתמורה לאספקת רופאים קובנים. ביחסים אלו יש כדי פיצוי לקובה על פירוק ברית המועצות.
בראשית המאה ה-21 השקיע קסטרו מאמצים במחקרים ביו-טכנולוגיים על מנת לתמוך בכלכלת ארצו, ולהתגבר על המחסור במוצרים רפואיים מחו"ל. הישגים קובניים בתחום זה גרמו לחששות בדבר ייצור נשק ביולוגי. בשנת 2002 ביקר בקובה נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, כדי לבדוק אתרים קובנים להנדסה גנטית. מאז הרוויחה הכלכלה הקובנית הן מייצוא של טכנולוגיה רפואית והן מ"תיירות בריאות".
שירותי הבריאות
שירותי בריאות ניתנים לכל בקובה. שיעורי תמותת ילודים הם בין הנמוכים באזור, שירותי הבריאות הם באיכות גבוהה, וכל הקובנים מקבלים חלב בחינם עד הגיעם לגיל 6. מלבד בידור, משדרת הטלוויזיה הקובנית הרצאות ברמת קולג' לאוכלוסייה הבוגרת. לאור הכרה בהישגים אלו קיבל קסטרו ב-4 באפריל 1988 את עיטור "הבריאות לכל" מארגון הבריאות העולמי.
ממוזער|קסטרי נפגש עם נשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה, ספטמבר 2003
ממשלת ארצות הברית דוחה את הטענות על שיפור והישגים במשטר קסטרו וטוענת כי "קובה במקרה הטוב שומרת על ההישגים שכבר הושגו בחינוך ובבריאות".
התקשורת הקובנית מדגישה את הניגוד בין הילדים הקובנים הבריאים ובין ילדים השקועים בסמים ובזנות הגרים בבוגוטה, בלוס אנג'לס, בבואנוס איירס, וילדי הרחוב בפרו ובברזיל. ואכן אין כמות משמעותית של ילדי רחוב בקובה.
כ-20,000 רופאים נשלחו על ידי קסטרו למדינות שונות בעולם לספק עזרה ליותר משישים מדינות.
תומכיו טוענים כי מנהיגותו של קסטרו נותרה בלתי מעורערת בגלל דאגתו לשיפור ברמת החיים של התושבים. מתנגדיו טוענים כי הדבר הוא בשל שיטות אכזריות של דיכוי וכפייה.
תומכי הממשל טוענים כי מערכת החינוך והבריאות בקובה התקדמה רק לאחר המהפכה ב-1959, וכי תוחלת החיים בקובה פחותה רק במעט מזו שבארצות הברית.
מתנגדי משטר קסטרו טוענים שעל אף ששיעור תמותת התינוקות בקובה הוא מן הנמוכים באמריקה הלטינית, כך היה הדבר גם בטרם עלה קסטרו לשלטון, ואז הייתה קובה במקום השלושה עשר בעולם בקריטריון זה. מדדים אחרים, כתוחלת חיים ממוצעת שעלתה מ-60 שנה בעת הלידה בשנת 1959 ל-76.13 בראשית המאה ה-21, מראים כי אכן חל שיפור ברמת החיים בקובה.
מוסכם על הכול כי קובה אכן התפתחה בשדה פיתוח התרופות. לקובה תיק פטנטים רפואיים משמעותי משלה, והיא מתאמצת לשווק את מוצריה הרפואיים ברחבי העולם.
חינוך והנחלת הקריאה
חינוך ניתן לכול בקובה. הסטטיסטיקה של אונסק"ו מאשרת כי שיעור יודעי הקריאה והכתיבה בקובה הוא בין הגבוהים באמריקה הלטינית.
קובה התקדמה גם בתחום הנחלת הקריאה. מסע הקריאה של קסטרו התמקד באזורים כפריים ששיעור יודעי קרוא וכתוב בהם היה נמוך. בנאום בשנת 1960 בפני האומות המאוחדות הכריז קסטרו כי "בעוד חודשים מספר תהיה קובה המדינה הראשונה באמריקה שתוכל לומר כי אין בה אדם אחד שאינו יודע קרוא וכתוב". כ-270,000 מורים וסטודנטים נשלחו לאורכה ולרוחבה של קובה ללמד את הבורים. בשנת 1961 ירד שיעור האנאלפביתים בקובה מ-20% ל-4%. אנשים שסיימו את הקורס נתבקשו לשלוח מכתב לפידל קסטרו. מוזיאון הקריאה והכתיבה בהוואנה מציג 700,000 מכתבים מסוג זה.
זכויות האדם
ממוזער|קסטרו בסמוך לאנדרטת חוסה מארטי, ספטמבר 2003
משטרו של קסטרו הואשם בפגיעה בזכויות האדם, לרבות עינויים, מאסר שרירותי, משפטים לא הוגנים, ועונש מוות ללא משפט. נטען כי בארבעים שנות משטרו הוצאו להורג אלפי אנשים ללא משפט.
קבוצות כ"אמנסטי אינטרנשיונל" וכ-"Human Rights Watch" מבקרות את הצנזורה, את היעדר חופש העיתונות בקובה, ואת ההוצאה אל מחוץ לחוק של כל התארגנות פוליטית שאינה במסגרת המפלגה הקומוניסטית, וכתוצאה ממנה היעדרן של בחירות חופשיות ודמוקרטיות.
קסטרו רואה בכל אלו צעדים מוצדקים נגד מאמצי ארצות הברית להפיל את משטרו, וטוען כי אלו המכנים עצמם "פעילי זכויות האדם" הם סוכנים של הממשל האמריקני. מסמכים מראים כי ארצות הברית אכן נהגה בטקטיקה זו בעבר.
תומכי קסטרו אף טוענים כי מצב זכויות האדם בקובה הוא טוב יותר מכל מדינה אחרת באמריקה הלטינית, ובמיוחד אלו הנשלטות על ידי משטרים צבאיים הנתמכים בידי ארצות הברית. עם חזרתן של ארצות רבות באמריקה הלטינית אל הדמוקרטיה, נהוג לחשוב כי טענה זו היא שגויה. תומכי קסטרו טוענים אף כי בכל מקרה מצב זכויות האדם תחת שלטון קסטרו טוב בהרבה מזה שהיה תחת שלטון קודמו, בטיסטה.
פרישתו מהתפקיד
אחרי הניתוח שעבר בבטנו בשנת 2006 החליט קסטרו להעביר את סמכויותיו כנשיא קובה לאחיו-סגנו, ראול קסטרו. בסופו של דבר הכריז קסטרו בפברואר 2008 כי הוא לא יתמודד בבחירות על תפקיד הנשיא, בהן נבחר אחיו הצעיר, ראול. למרות זאת, הוא הודיע שימשיך להיות פעיל כחבר פרלמנט וימשיך לכתוב מאמרים פוליטיים. באפריל 2011 פרש פידל קסטרו מכל תפקידיו במפלגה הקומוניסטית הקובנית באופן רשמי.
קסטרו נפטר בשנת 2016, בגיל 90.
דמותו
קסטרו התנגד לפולחן אישיות של אדם חי. על כן בניגוד למנהיגים רבים בעולם השלישי, הציג הדואר הקובני את דיוקנו של קסטרו על בול דואר רק פעמיים. נעשו מאמצים גדולים בהרבה לעודד את פולחן גיבור העצמאות הקובני חוסה מארטי, וגיבורי המהפכה כצ'ה גווארה.
קסטרו נהג להופיע בציבור לרוב כשהוא לבוש מדים. הוא היה ידוע בנאומיו הארוכים, שנמשכו שעות רבות, וכללו מידע רב והתייחסויות היסטוריות.
לקריאה נוספת
עופר ריחני – "המהפכנים הגדולים בהיסטוריה" תל אביב. הוצאת סטימצקי 2018
פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט, פידל אוטוביוגרפיה, ידיעות ספרים, 2007.
קישורים חיצוניים
ק.ס. קארול, שיחה עם קסטרו, מצפן, גיליון 38, 10 באוקטובר 1967, מתורגם מהשבועון הבריטי "ניו סטייטסמן", 22.9.67.
הקלטות של פידל - הסרט המלא, באתר ynet
גדעון קוץ, "בילדותי חשבו שאני יהודי": הרגעים ההיסטוריים שלי עם קסטרו. באתר מעריב, 30 בנובמבר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:המהפכה הקובנית
קטגוריה:פוליטיקאים קובנים
קטגוריה:קובנים ממוצא גליסיאני
קטגוריה:נשיאי קובה
קטגוריה:מהפכנים קובנים
פידל
קטגוריה:מעוטרי גיבור ברית המועצות
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:זוכי הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:זוכי פרס לנין לשלום
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:ילידי 1926
קטגוריה:נפטרים ב-2016 | 2024-08-27T10:27:09 |
דם-המכבים האדום | דַּם-הַמַּכַּבִּים הָאָדֹם (שם מדעי: Helichrysum sanguineum) הוא צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים. דם המכבים הוא גם הסמל של יום הזיכרון.
מאפיינים
ימין|ממוזער|250px|תמונת תקריב של תפרחות עם תחילת בצבוץ הפרחים. ניתן להבחין בפרחים הצהובים מבצבצים מבין החפים האדומים.
דם-המכבים האדום הוא צמח רב-שנתי המגיע לגובה של 40–60 ס"מ. גבעוליו ועליו מכוסים לבד לבן. בתחילת החורף יוצאת שושנת עלים, ובאביב יוצאים ממנה גבעולים זקופים ומסתעפים, ובקצותיהם קרקפות פריחה. כל תפרחת עטופה בעלים קרומיים אדומים (חפים), הנראים כטיפות דם, ואינם נובלים גם לאחר שהפריחה מסתיימת. בסוף מאי מבשילות הקרקפות, ומבין החפים האדומים מבצבצים הפרחים עצמם - עשרות פרחים צינוריים שצבעם צהוב. ביוני הפרחים נפתחים וצבעם דוהה לצהבהב-חיוור כעין קש.
thumb|דם-המכבים האדום לקראת פריחה (משמאל) ובפריחה (מימין)
הקשקשים האדומים נשמרים זמן רב אחרי סיום הפריחה וצבעם אינו דוהה בייבוש. עובדה זו משותפת לכל המינים בסוג דם המכבים, והופכת אותם לנוחים לשימוש בסידורי פרחים יבשים. קטיף מוגבר לצרכים אלה הביא את הצמח לידי סכנת הכחדה. כיום דם-המכבים האדום מוכרז בישראל כערך טבע מוגן על פי חוק, ואוכלוסייתו משתקמת.
בתרבות
מקור השם דם המכבים הוא אגדה לפיה פורח הצמח בכל מקום בו טיפת דם מדמם של המכבים נפלה לארץ. גרסאות דומות לאגדות מסוג זה מוכרות בתרבויות רבות.
שמאל|ממוזער|מדבקת יום הזיכרון עם דם המכבים
דם-המכבים האדום הוא סמל של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.איך הפך דם המכבים לסמל של יום הזיכרון? כאן סקרנים, באתר יוטיוב מדבקה עם תמונת הצמח מחולקת ביום זה בבתי הספר, בטקסי הזיכרון ובבתי הקברות ונענדת על דש הבגד. החל משנת 2019, מפיצה עמותת "דם המכבים" סיכה עם הפרח ברחבי ישראל.פרויקט דם המכבים, באתר עמותת "דם המכבים" מנהג זה דומה לענידת פרח הפרג (), האדום גם הוא, ביום הזיכרון הבריטי.
שמן דם-המכבים משמש לטיפול בגירויי עור ובבעיות חניכיים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ממוזער|פריחת דם-המכבים האדום ביקיר
דם-המכבים האדום באתר צמח השדה של קק"ל
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1833
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי וינסן פרנץ קוסטלצקי
קטגוריה:מורכבים
קטגוריה:ארץ ישראל: מורכבים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:ישראל: סמלים לאומיים
קטגוריה:פרחים אדומים בארץ ישראל | 2024-03-28T08:11:20 |
המשרד הראשי לביטחון הרייך | המשרד הראשי לביטחון הרייך (בגרמנית: Reichssicherheitshauptamt, בראשי תיבות RSHA, רסה"א) היה ארגון שהוקם בגרמניה הנאצית על ידי היינריך הימלר במסגרת האס אס באמצעות מיזוג של ה-SD (שירות הביטחון) ומשטרת הביטחון, שכללה את הגסטפו (המשטרה החשאית) והקריפ"ו (משטרת הפלילים, Kriminalpolizei). מטרתו המוצהרת של הארגון הייתה להילחם בכל "אויבי הרייך", בגבולות גרמניה ומחוצה להם. המושג "אויבי הרייך" כלל קומוניסטים, בונים חופשיים, יהודים, צוענים ועוד. בכך הוא תיאם בין גופים שונים בעלי סמכויות רחבות וניתב את מאמציהם לטובת מימוש האידאולוגיה הנאצית.
המשרד הראשי לביטחון הרייך הוקם ב-22 בספטמבר 1939 במסגרת ארגון האס אס בתריסר גופים עקב ההתרחבות המתמדת שלו. הוא ריכז את כל הפעילות המשטרתית והמודיעינית בגרמניה ומחוצה לה. כל גוף כונה "משרד" (Amt) ובראשו עמד קצין בכיר ביותר באס אס. בראשו מונה ריינהרד היידריך, שעמד בראש הארגון עד לחיסולו במאי 1942. הוא הוחלף זמנית על ידי שטרקנבאך עד שנכנס לתפקיד ארנסט קלטנברונר, שעמד בראש הארגון עד לסופה של מלחמת העולם השנייה, והוצא להורג במשפטי נירנברג. הוא הגדיל רבות את משרד הגסטפו. ב-1944, בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר, פורק ה"אבווהר" (המודיעין הצבאי של הוורמאכט) מכיוון שנחשד (בצדק) כשותף לניסיון. כדי למלא את חסרונו הורחב משרד מודיעין החוץ באופן ניכר.
המשרד הראשי חולק לשבעה משרדים:
שמאל|ממוזער|150px|אוטו אולנדורף
כוח אדם, בפיקוד ברונו שטרקנבאך (שעתיד להיות ראש המשרד)
ארגון וחוק, בפיקוד ד"ר ורנר בסט (שהיה ראש אגף זהה בגסטפו) ואחריו ד"ר נקמן.
פנים (SD גרמניה) בפיקוד אוטו אולנדורף (מפקד איינזצגרופה בנוסף).
הגסטפו, בפיקוד היינריך מילר, כללה גם את משטרת הגבולות. בראש מדור 4 של משרד זה, לענייני יהודים, עמד אדולף אייכמן.
פלילים, בפיקוד ארתור נבה (גם הוא מפקד איינזצגרופה).
מודיעין חוץ (SD חוץ), בפיקוד היינץ יוסט ואחריו ולטר שלנברג (בעבר ראש המחלקה לריגול נגדי בגסטפו).
אידאולוגיה, בפיקודו של פרופ' פרנץ סיקס (גם הוא מפקד איינזצגרופה). טיפלה במשימות "אידאולוגיות", שכללו תעמולה אנטישמית.
כמו כן, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך היה מפקדם הישיר של האיינזצגרופן.
המחלקה השביעית של המשרד הייתה אחראית בין היתר גם על איסוף ספריות וארכיונים ברחבי באירופה. מטרתם הייתה לחקור את אויביהם האידאולוגיים של המשטר הנאצי. לשם כך נדרש חומר טקסטואלי המעיד על "פשעיהם" של האויב ומסמכים המזהים אותם. אחת הספריות הראשונות שהוחרמו הייתה זו של תנועת הבונים החופשיים בברלין. אנשי המשרד הראשי השתמשו בבניין התנועה כדי לאחסן את גם את יתר הספרים שהחרימו, ביניהם גם ספרים מספריות יהודיות רבות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גרמניה הנאצית: צבא וביטחון
קטגוריה:אס אס
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית
קטגוריה:משרדי ביטחון | 2024-08-06T07:06:17 |
גלובליזציה | שמאל|ממוזער|350px|תאגידי ענק הם אחד ממאפייני הגלובליזציה הבולטים ביותר. בתמונה לוגו חברת המזון המהיר מקדונלד'ס, חברה המהווה בעיני רבים סמל לגלובליזציה בשל התפשטותה ותפוצתה בכל רחבי העולם ובתרבויות ומדינות שונות
גְּלוֹבָּלִיזַצְיָה היא התרחבות, האצה והעמקה של הקשרים התרבותיים, הפוליטיים, הטכנולוגיים והכלכליים בין מדינות, חברות ויחידים. במשך ההיסטוריה של התפתחות התרבות האנושית, הולך ומתחזק תהליך זה שבו מידע, מוצרים, בני אדם, כסף וטכנולוגיה חוצים גבולות לאומיים בקצב מהיר. תופעה זו גורמת ליצירת קהילה רחבה המשולבת בשוק אחד, ובכך אף מעצימה את הערבות ההדדית בין חבריה. תהליך זה יוצר שיתוף פעולה בשילוב של כלכלות, חברות, תרבויות, ותנועות פוליטיות מכל העולם, ולעיתים גם קונפליקטים בזירה הבין-לאומית. ההשלכות של היווצרות הגלובליזציה כתוצאה מכך הן: קיומו של כפר גלובלי, הבא לידי ביטוי ביחסי התלות ההדדית הנוצרים בין חברות שונות ללא קשר לאופי היחסים ביניהן. כמו גם, נורמות וערכים משותפים באשר לשאלות אוניברסליות הנוגעות בכלכלה הגלובלית, שינויי אקלים וזכויות אדם. דוגמה לגלובליזציה היא רשת המזון האמריקנית מקדונלד'ס, המייצגת את רעיון המזון האמריקני המהיר. רשת זו, נפוצה כמעט בכל העולם, ובעלת רשת של סניפים הפרושים באופן גלובלי ברוב מדינות העולם המשרתים תרבויות שונות בשפות מגוונות.
אטימולוגיה
מקור המילה הוא מלטינית: גלובוס, כדור, מונח המשמש לציון כדור הארץ.
היסטוריה
מנקודת מבט היסטורית, משחר האנושות, וביתר שאת מאז תחילת העת החדשה, היו מספר תקופות בהן התחזקו מגמות גלובליסטיות, לדוגמה: תקופת האימפריה הרומית, או סוף המאה ה-19. על-פי הסוציולוג והפילוסוף עמנואל ולרשטיין, תחילתו של עידן הגלובליזציה הנוכחי היא בגילוי אמריקה, "העולם החדש", בשנת 1492, אך כיום נהוג לקרוא בשם זה בעיקר לתהליכים החלים מאז השליש האחרון של המאה ה-20.
גורמים
סוציולוגים, היסטוריונים וכלכלנים מונים מספר סיבות לתהליך הגלובליזציה. הוגים רבים רואים אותה כתוצאה של מספר סיבות, בעוד אחרים טוענים כי סיבה אחת בלבד היא המרכזית. בין הסיבות עצמן גם עשוי להתקיים יחס של סיבה ומסובב – רבים יטענו כי הנמכת המכסים, לדוגמה, היא תוצאתה של סיום המלחמה הקרה.
סיבות טכנולוגיות
הזרם המרכזי בסוציולוגיה, המיוצג בין השאר על ידי הסוציולוגים מנואל קסטלס, אנתוני גידנס ובנג'מין ברבר, מייחס את תחילת תהליך הגלובליזציה לשינויים טכנולוגיים שחלו בסוף המאה ה-20. השינויים העיקריים שהשפיעו, לפי טענה זו, על תהליך הגלובליזציה הם שינויים בתחום המחשוב והתקשורת (מחשב אישי, תקשורת לוויינים, טלפון סלולרי ורשת האינטרנט), שאיפשרו תקשורת בין מדינות ובין יבשות, ועקב כך נוצרו קשרים תרבותיים, פוליטיים ובעיקר כלכליים בין מדינות שונות וחשוב מכך – בין יחידים וקבוצות במדינות שונות.
באמצעי התחבורה בים, מחיר ההובלות באוניות הוזל ויועל יותר, והסחר בין מדינות שונות גדול יותר.
באוויר, העלות של הטיסות הוזלה ויש מעבר של אנשים ממדינה למדינה בזמן קצר ובעלות נמוכה.
באמצעי התקשורת, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט קיים מידע נגיש ועדכני לרחבי העולם. כך אנשים מודעים למה שקורה בעולם ובנוסף, לאפשרויות תעסוקה ותיירות.
סיבות פוליטיות
נפילתה של ברית המועצות ובעקבותיה קריסת הגוש הקומוניסטי הותירו את ארצות הברית כמעצמת-על יחידה בעולם. מעמדה החדש איפשר לה חופש פעולה פוליטי, ובמידה רבה אף לכפות את עמדתה בנושאים שונים.
למעמד זה של ארצות הברית הייתה השפעה משתי סיבות: ראשית, היעדרו של מאבק בין גושי איפשר שיתוף פעולה חופשי יחסית בין מדינות, בלא שאלו יצטרכו לחשוש מהשפעותיו על מאזן כוחות. שנית, העוצמה הפוליטית של ארצות הברית איפשרה לה לקדם קווי מדיניות עולמיים התואמים את עמדתה הליברליסטית, ולדחוף לכיוון של שוק חופשי עולמי, בעזרתם של ארגוניים עולמיים – בעיקר הבנק העולמי וקרן המטבע הבין-לאומית, שלפי טענות שונות מייצגים את עמדתה של ארצות הברית. לפי טענה זו, הקרויה תאוריית ההגמוניה הליברלית, קיומה של מעצמה הגמונית ליברלית מאפשר לכל העולם להתקדם לכיוון של ליברליזציה, ובהתאם לעקרונות השוק החופשי מביא אף לצמיחה כלכלית כלל עולמית.
החוקר פרידמן טוען שכוחה הרב של ארצות הברית נובע גם מכוח המשיכה החזק של האמריקניזציה בתקופה זו יותר מתמיד ומפתה ביכולת להגיע לחיים טובים ומשגשגים.
כנגד טיעון זה, מצביעים רבים על כך שהדומיננטיות של מדינות המערב בכלל ושל ארצות הברית בפרט בתהליך התרחבות זה הביאה לכך שהן משתמשות לעיתים רבות בכוחן העודף בדיוני ובארגוני הסחר כדי להסיר את ההגנות מהתחומים בהם כלכלתן חזקה (ביטוח, פיננסים, טכנולוגיה עילית) מחד, ולשמור את אותן ההגנות בתחומים בהן למדינות הדרום יתרון יחסי (כמו חקלאות ומכרות). מצב זה מוביל לכך שמחד, ארצות הדרום אינן יכולות לממש את היתרון היחסי שלהן ומאידך אינן יכולות לפתח שוק מקומי במקום בו אין להן יתרון כזה.
סיבות כלכליות
מספר שינויים כלכליים שחלו בתקופה זו השפיעו על הפיכתה של הכלכלה העולמית, ובעקבותיה אף על תחומים נוספים, לגלובליים.
ליברליזציה של מטבעות בשנת 1971 פרשה ארצות הברית, באופן חד-צדדי, מהסכם ברטון-וודס והפסיקה את הצמדת הדולר לזהב. בעקבותיה פעלו ממשלות רבות נוספות לליברליזציה של הסחר במטבעות, ובכך הפך הסחר הפיננסי הבין-לאומי לגמיש הרבה יותר.
האמריקאים והאירופאים תומכים בשוק חופשי, כך שיהיה זרימת הון חופשית ממדינה למדינה.
הסרת מכסים בעוד שתקופת המלחמה הקרה אופיינה במדיניות מרקנטליסטית, בה הגנה כל מדינה על התעשייה המקומית, מאז שנות השמונים חלה ירידה חדה ברמת המכסים שהנהיגו מדינות שונות, ובעליה בהסכמי סחר מקומיים ועולמיים שאיפשרו סחר חופשי בין מדינות. נוצרו אזורי סחר חופשי נרחבים, הגדולים שבהם – השוק האירופי המשותף ונפט"א. עם זאת, ככתוב לעיל, הליברליזציה של הסחר אינה הומוגנית ואינה שוויונית, ובעוד תחומים מסוימים נפתחו לסחר חופשי, תחומים אחרים נותרו מוגנים.
מאפיינים
מאפיינים כלליים
חוקרים שונים כוללים תחת המושג גלובליזציה מגוון רחב של שינויים, אך ניתן למצוא מספר מאפיינים כלליים לכל השינויים הללו. גלובליזציה הוא תהליך המאפשר מעבר של סחורות, מידע ואנשים ממדינה למדינה ללא קושי רב. התרחבות הסחר העולמי מורגשת בכל מקום בעולם. אנשים ברחבי העולם נחשפים כל העת לכמויות גדולות של מידע, מתעדכנים בחדשות, בהמצאות ובטכנולוגיות חדישות, ומכאן נוצר מעין "כפר גלובלי" אשר מאחד את כל המדינות לישות אחת גדולה, שבה המשמעות של גבולות מדיניים הולכת וקטנה. כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית בתחבורה ובתקשורת, התפתחויות פוליטיות וכלכליות נוצר תהליך גלובלי של סחר בין מדינות וחברות רב-לאומיות.
ניתן למצוא כיום במדינות רבות מוצרים מיובאים אשר זולים לעיתים קרובות מתוצרת אותה הארץ.
ראשית, כפי שמעיד שמה של התופעה, מדובר בשינוי של תהליכים, מוסדות או אירועים מרמה של מדינת לאום לרמה עולמית (גלובלית). ניתן לראות שהתרחבות זו נעצרת לעיתים רבות ברמה האזורית – האיחוד האירופי הוא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר, אך דוגמאות דומות קיימות ברוב אזורי העולם. החוקרים חלוקים בדעתם האם ניתן לראות במעבר למסגרות אזוריות שלב ביניים בדרך אל המסגרת העולמית (כמו שטוען הסוציולוג יורגן הברמאס), או שמא הגלובליזציה אינה אלא מצג שוא, וההתארגנויות האזוריות הן למעשה סיומו של תהליך (אחד המייצגים העיקריים של גישה זו הוא סמואל הנטינגטון, וראו פירוט בהמשך).
שינוי נוסף המאפיין, לדעת מנואל קסטלס, את התהליכים המעורבים בגלובליזציה הוא המעבר לחברת רשתות. לפי קסטלס, השינויים הטכנולוגיים, ובמיוחד השינויים בעיבוד המידע, הביאו לשינוי באופי ההתארגנות של חברות ומוסדות. ממבנה הירארכי, הכולל מדרג ברור של זרימת אחריות, החלטות ומידע באופן אנכי, חל מעבר למבנה של רשת חברתית, מבנה אופקי שאין לו מרכז. שינוי זה בא לידי ביטוי בתחומים רבים, החל מאופן ארגון היצור, שבו חל מעבר מחברות ענק היררכיות בעלות קידום פנימי לחברות המורכבות מאוסף של מרכזים, המקושרים ביניהם בדרכים שונות, ועד לארגוני טרור הבנויים כרשת של ארגונים ולא כארגון אחד בעל מפקדה משותפת המקבל הוראות ממקור אחד.
שינויים כלכליים
סחר בין-לאומי השינויים הכלכליים שתוארו לעיל הביאו בעקבותיהם גידול משמעותי בהיקף הסחר הבין-לאומי. בעוד בשנת 1986 היקף הסחר הבין-לאומי היה כ-2,000 מיליארד דולר, עשר שנים מאוחר יותר היקפו היה 5,200 מיליארד – עליה של 260%. עקב כך, מוצרים 'תוצרת חוץ', שהיו מחזה נדיר ברוב מדינות העולם בשנים שקדמו לגלובליזציה, הפכו למחזה נפוץ. לריבוי מוצרי היבוא, ובמיוחד לגידול הרב ביבוא מוצרי התרבות, היו השפעות תרבותיות מרחיקות לכת (ועל כך ראו בהמשך).
סחר פיננסי גידול משמעותי אף יותר חל בסחר הפיננסי. הליברליזציה של הסחר במטבעות והשינויים העמוקים בתהליכי תקשורת הנתונים הביאו להפיכתו של השוק הפיננסי, למעשה, לשוק עולמי יחיד ולגידול עצום בהיקף הסחר, עקב הקלות שבביצוע עסקאות ארביטראז'. אם בשנת 1986 היה היקף הסחר במטבעות בניו יורק, בלונדון ובטוקיו 190 מיליארד דולר מדי יום, בשנת 1995 היה היקף סחר זה כ־1,200 מיליארד דולר.
אחת מהשפעות גידול זה בהיקף הפעילות הפיננסית הגלובלית הוא ירידה ביכולתם של בנקים מרכזיים במדינות שונות להשפיע על המטבע המקומי. בעוד שבעבר היקף הסחר המצומצם איפשר לבנק מרכזי השפעה רבה על התנהגות המטבע, היקפי המסחר העצומים והליברליזציה של המטבעות הופכים את רוב הבנקים המרכזיים, במידה רבה, לשחקנים מן השורה שהכלים שבידיהם להשפעה על התנהגות המטבע אינם עולים בהכרח על כליהם של שחקנים אחרים. דוגמה בולטת ניתנה ב־16 בספטמבר 1992, כאשר בריטניה נאלצה להוציא את הלירה שטרלינג ממנגנון שער החליפין האירופי בעקבות מתקפת ענק של ספקולנטים.
שינוי באופן היצור שינוי נוסף הוא שינוי באופן הייצור התעשייתי. בעוד בתקופה שקדמה לגלובליזציה היה הייצור מרוכז במדינה יחידה, במפעלי ענק שבהם התבצעו כל שלבי היצור, או לכל היותר במספר מפעלים סמוכים, הרי שבשנים אלו התרחב מאוד היקפם של תאגידים בין-לאומיים בהם הן השליטה והן היצור אינם מרוכזים יותר בארץ אחת, וכל אחת מהפונקציות של התאגיד ממוקמת במדינה ובאזור המתאימים ביותר לצרכיה. התוצאה המרכזית של שינוי זה הוא יציאת הייצור עצמו ממדינות הצפון, המאופיינות בשכר עבודה גבוה יחסית, למדינות הדרום שבהן השכר הוא נמוך, ויותר מכך – בניידות של מפעלים, הנוטים לעבור בקלות ממדינה למדינה לפי השינויים בתנאי הסחר ובעלות העבודה.
לשינוי זה מספר השפעות כבדות משקל:
ראשית, צמצום במספר המשרות בתעשייה במדינות הצפון, שבעקבותיו חלו הן עליה באבטלה ברוב המדינות והן עליה בשיעור המועסקים בשירותים במדינות אלו. כתוצאה מכך משתנה אופי העבודה במדינות אלו, ממשרות בטוחות לכל החיים למשרות המאופיינות בדרך כלל בשכר נמוך, במיעוט תנאים סוציאליים ובחוסר קביעות (מקג'ובים).
שנית, הורדת השליטה של מדינות הדרום, ובמידה פחותה אף של מדינות הצפון, על תנאי התעסוקה. הקלות של העברת מפעלים ממדינה למדינה גורמת למרוץ לתחתית בין מדינות בתחום תנאי התעסוקה – כל מדינה מורידה את התנאים הניתנים לעובדים כך שיהיו נמוכים משל שכנותיה ובכך מנסה לשכנע משקיעים לבחור בה. המדינות השכנות נאלצות להשוות את תנאי העבודה ואף להורידם נמוך יותר, וחוזר חלילה.
הגירת עבודה תחום אחד שבו ניתן לראות דווקא את סגירת הגבולות הלאומיים ולא את פתיחתם הוא תחום הגירת העבודה. בעוד שבשנות ה-50 וה־60 חלה תנועה מסיבית של הגירת פועלים מארצות עניות יחסית לארצות הגוש המערבי. אל מול העלייה בניידותם של השכבה העילית של העובדים המיומנים, הוגבלה מאוד בשנים האחרונות ניידותם של רוב העובדים.
פערים הדעות חלוקות לגבי השפעתה של הגלובליזציה על הפערים הכלכליים בין מדינות ובתוך מדינות. אנתוני גידנס, פרנסיס פוקויאמה וג'וזף שטיגליץ, למשל, טוענים (כל אחד בנפרד) כי הגלובליזציה היא הדרך הטובה ביותר להשגת צמיחה עולמית ולכן גם לקידום מדינות הדרום והצפון כאחת. הגלובליזציה לדעת שטיגליץ יוצרת הזדמנות ליצירתה של תודעה חברתית בין-לאומית שרק דרכה אפשר לפעול למען מטרות כלליות כגון מחיקת חובות למדינות עניות. השתלבותן של יחידות כלכליות רבות במשק העולמי יצרו מציאות שבה השינויים שהביאה הגלובליזציה היו מבוקרים והרווח התחלק באוכלוסייה באופן שווה. כדי לקדם את הגלובליזציה החיובית יש צורך במתן רגולציה ופיקוח ברמה הלאומית של מדינות מתפתחות. כמו כן גם נדרש להקים מנגנוני פיקוח בין-לאומיים שהערך המוביל אותם הוא אינו ערך כלכלי בלבד שמוכתב על ידי הקהילה הפיננסית, אלא ערכים חברתיים שנותנים אפשרויות צמיחה ומתחשבים בצרכים של מדינות מתפתחות.
חוקרים אופטימיים פחות, כמו הסוציולוג מנואל קסטלס, רואים בגלובליזציה צדדים חיוביים כגון גידול בצמיחה ברבות ממדינות הדרום, ומנגד גם צדדים שליליים כגון העמקת הפערים התוך מדינתיים.
חוקרים אחרים, ובעיקר חוקרים נאו מרקסיסטיים, רואים בגלובליזציה תהליך הרסני עבור מדינות הדרום. לפי חוקרים אלו, ממשלות הצפון והגופים המובילים את הגלובליזציה, ובעיקר הבנק העולמי וקרן המטבע הבין-לאומית, מובילים צעדים שאינם מכוונים להפיכת תהליכים לעולמיים או לסיוע למדינות הדרום. לטענתם, אלו צעדים שנועדו להעמיק את הניצול הקפיטליסטי.
שינויים פוליטיים
השינוי המרכזי במפה הגאופוליטית העולמית בתקופה זו הוא קריסתה של ברית המועצות ובעקבותיה של כל הגוש הסובייטי. שינוי זה גרר בעקבותיו מספר שינויים נוספים:
היחלשות מדינת הלאום
קיים קונצנזוס בקרב החוקרים כי השינויים החלים בעשורים האחרונים מביאים להצבת אתגר לכוחה של מדינת הלאום, אך אין הסכמה על הגורם המקבל את הכוח הזה. בעוד חוקרים מסוימים טוענים כי כוח זה עובר לארגונים פוליטיים על-לאומיים, דוגמת האיחוד האירופי או האומות המאוחדות, אחרים טוענים כי כלל המערכת הפוליטית נחלשת והכוח עובר למערכות אחרות, ובעיקר למערכת הכלכלית. יש חוקרים הטוענים כי למעשה מדינת הלאום רק התחזקה בעידן העכשווי, כתוצאה מיכולות ניטור טכנולוגיות, תקשורתיות וצבאיות אבסולוטיות.
מספר גורמים חוברים כדי לאתגר את כוחה של המדינה. חוקרים שונים מונים את הגורמים שלהלן כמשפיעים על אובדן כוח זה:
שינויים כלכליים השינויים הכלכליים שפורטו לעיל השפיעו השפעה עמוקה על יכולתה של המדינה לשלוט במדיניותה הכלכלית. הסכמי הסחר מנעו מהמדינה את היכולת לשלוט על המכסים ובכך לבחור האם להגן על התעשייה שלה. השינויים בשוק המטבעות הבין-לאומי אילצו את המדינה לוותר על רגולציה של המטבע שלה, כדי שתהנה מפירות סחר זה ו'המרוץ לתחתית' אילץ אותה לוותר על חוקי עבודה כדי לשמור על שכר נמוך ועל חוקים סוציאליים כדי להוריד מיסים, כל זאת כדי למשוך משקיעים פוטנציאלים או למנוע את עזיבתם של משקיעים קיימים.
תקשורת השינויים הטכנולוגיים הביאו לשינויים דרמטיים באופייה של תקשורת ההמונים. הופעתה של תקשורת לוויינים הביאה לצמיחתן של רשתות תקשורת כלל עולמיות ולשידורי טלוויזיה באמצעות לוויין. סוגי שידור אלו, בניגוד לקודמיהם, לא נשלטו על ידי המדינה וזו אף לא יכלה להפעיל עליהם צנזורה ברוב המקרים, ובכך איבדה המדינה את המונופול על עיצוב המידע המגיע לאזרחים.
שינוי חשוב נוסף בתחום התקשורת הוא הופעתו של האינטרנט. עוד יותר מרשתות התקשורת, איפשר האינטרנט לאזרחי המדינה נגישות למידע שאינו נשלט או מבוקר על ידי המדינה. ניסיונות שנעשים במדינות שונות לחסום אתרים מסוימים ברשת (לרוב של האופוזיציה) נכשלים על פי רוב.
השינוי בתקשורת איננו אחיד, במרבית מדינות אפריקה אין נגישות לתקשורת אלטרנטיבית בשל מחירה הגבוה ואילו בקוריאה הצפונית מחויבים האזרחים להחזיק מכשירי רדיו הקולטים רק את התחנה של המשטר.
פשע בין-לאומי אותם השינויים הטכנולוגיים שאיפשרו את יצירת התאגיד הבין-לאומי (ראו לעיל), איפשרו גם את היווצרותו של פשע בין-לאומי. כמו מנהלים, גם פושעים יכלו לייעל את פעילותם ולהפוך אותה לרב-עולמית על ידי שימוש בטלפונים סלולריים, תקשורת לוויינים ודואר אלקטרוני. הסחר הפיננסי הבין-לאומי איפשר תרגילי הלבנת כספים בין-לאומיים שהפכו קשים מאוד לזיהוי. חלקים ניכרים מעולם הפשיעה הפכו לבין-לאומיים, ובכך אתגרו את יכולתה של המדינה הבודדת להתמודד עימם.
הגלובליזציה אפשרה גם את יצירת ארגוני טרור בין-לאומיים, במיוחד אל-קאעידה ונספחיו. בעוד שבעבר ארגוני הטרור התמקדו במטרות מקומיות יחסית, הרי היום הם מכריזים מלחמה על מדינות.
היחלשות המדינה בתחום זה הייתה בשני האופנים שתוארו לעיל: מחד, העברת כוחות מהמדינה לטובת ארגונים בין-לאומיים ללוחמה בפשיעה, דוגמת האינטרפול. מאידך, חוסר ההצלחה של המדינה בטיפול בפשיעה נתפס כירידה בפוטנטיות שלה ולכן גרר אובדן אמון מצד אזרחיה.
שינוי אופי הצבא מאז תחילתו של גיוס החובה, התקיימו יחסים הדוקים בין מדינת הלאום לבין הצבא. ההסתמכות על כל שדרות החברה בעת מלחמה אילצה את המדינה לזכות באמונם של אזרחיה.
בעשורים האחרונים של המאה ה-20 הביאו שינויים בטכנולוגיה הצבאית ובמפה הגאופוליטית העולמית לירידת הצורך בצבא המונים, ולכן בהזדקקות של מדינות לאמון אזרחיהן.
דמוקרטיזציה
פרט לשינויים שלעיל, ובמידת מה בעקבותיהם, הביאה עמה הגלובליזציה גם גל של דמוקרטיזציה. ראשיתו של גל זה בשורת המהפיכות הדמוקרטיות בדרום אמריקה במהלך שנות ה-80 והמשכו בקריסת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. פרט לגלים מסיביים אלה, ניתן לראות דמוקרטיזציה, חלקית לפחות, ברוב המדינות הדיקטטוריות בעולם.
לדמוקרטיזציה חלקית זו מספר סיבות: ראשית, הליברליזציה של הכלכלה גוררת אחריה, במקרים רבים, גם תהליכי דמוקרטיזציה. שנית, השינויים הטכנולוגיים מצמצמים את יכולתה של המדינה לשלוט במידע שבידי אזרחיה, ובכך גורמים לביזור של המידע ובכך גם של הכוח הפוליטי, לפחות במידה מסוימת. לבסוף, סופה של המלחמה הקרה מאפשר לארצות הברית לשים דגש על דמוקרטיזציה ולא רק על שמירת נאמנותן של מדינות בעולם השלישי.
שינוי באופי המלחמות
סופה של המלחמה הקרה והתפוגגותו של המתח הבין גושי איפשרו לאו"ם, בסיוע גורמים נוספים, למלא את תפקידו המקורי כשומר השלום העולמי. עקב כך, מלחמות בין מדינות הפכו לעניין מסוכן ולא כדאי, שכן המדינה היוזמת הסתכנה במגוון סנקציות, החל מכלכליות ועד להתערבות צבאית.
עם זאת, שינויים אלו לא השפיעו על היתכנותם של סכסוכים מקומיים בתוך גבולותיהן של מדינות, ולכן תקופה זו מאופיינת בריבוי של סכסוכים כאלה, שאף לובשים לעיתים אופי אלים במיוחד (דוגמת רצח העם ברואנדה והמלחמה ביוגוסלביה לשעבר). כוחות בין-לאומיים ניסו להתערב גם במלחמות מסוג זה, אך לרוב עשו זאת בצורה חלקית ביותר ובחוסר הצלחה.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר הכריזה ארצות הברית מלחמה על הטרור, מלחמה זו גרמה לנסיגה משמעותית בתהליך זה. לקראת מלחמת עיראק אמנם עשתה ארצות הברית מאמצים לזכות בתמיכה בין-לאומית אולם כשמאמצים אלו נכשלו, היא לא נסוגה ויצאה בכל זאת למלחמה.
שינויים תרבותיים
כלל השינויים שנסקרו לעיל הביאו לשינויים עמוקים גם בתרבותם של הרוב המכריע של החברות בעולם. המרכזי שבהם הוא האחדה של התרבות העולמית. תרבויות שונות רוכשות מאפיינים אחת מהשנייה, במגוון תחומים – החל מהתפשטות המותגים בתחום המזון וההלבשה ועד לפריחתן של התורות הרוחניות של העידן החדש ברחבי העולם.
בראשיתו של התהליך, נראה היה כי מדובר בהשתלטות של תרבות המערב, ובמיוחד של תרבותה של ארצות הברית, על כל שאר התרבויות בעולם (ולכן כונה התהליך אמריקניזציה (אמריקניזם)). אך עם חלוף הזמן, החלו רבים לטעון כי תופעה זו אינה חד-כיוונית, ולראייה הם מצביעים על הגירתן של תופעות תרבותיות דוגמת הבודהיזם ממזרח למערב, הגירה שהחלה בשנות ה-70 ועם חלוף השנים הואצה ונכנסה לזרם התרבותי המרכזי.
הגורמים לשינויים תרבותיים אלו, לפי חוקרים שונים, הם שילוב של הטכנולוגיה החדשה ושל השינויים הכלכליים. מחד, אמצעי התקשורת הבין-לאומיים החדשים מאפשרים זרימה של מוצרים תרבותיים בין מדינות. דוגמה בולטת אחת היא רשת MTV, שבאמצעות הפקת תוכניות זולות ושידורן לכל רחבי העולם בטלוויזיה בלוויין הפכה למעצבת תרבות מהחשובות של שנות ה-90. הופעתה של רשת האינטרנט, ובעקבותיה של תרבות האינטרנט הביאה גם היא למאפיינים תרבותיים משותפים מעבר לגבולות גאוגרפיים.
גם לשינויים הכלכליים משקל בהפיכתה של התרבות לגלובלית. הגלובליזציה של הסחר איפשרה יבוא ויצוא של מוצרי צריכה בין מדינות, ולכן איפשרה לבני מדינות שונות לחלוק את אותם מוצרי הצריכה.
לטענת רבים, אופיים הרב-לאומי של התאגידים החדשים, בשילוב עם הגלובליות של אמצעי התקשורת החדשים, איפשרו לפרסום ולמיתוג להגיע לרמות שלא נודעו בעבר, ובכך ליצור חברה שבה המותג הוא בעל חשיבות עליונה. לפי טענה זו, הרדיפה אחר המותגים הכרוכה בתהליך הגלובליזציה מביאה למסחור של החברה, ובכך להשתלטות תאגידים מסחריים על כל המרחבים הציבוריים. כך נע מרכז החיים הציבוריים מהפארק אל מרכז הקניות, ומופעי תרבות הופכים להיות בחסות מסחרית. תופעה זו גוררת, לטענת מתנגדיה, הכתבה של התכנים התרבותיים על ידי התאגידים המסחריים וחוסמת תופעות תרבותיות שאינן אהודות עליהם.
עולמקומיות
לצד תופעות הגלובליזציה, נראו בשנים האחרונות גם תופעות רבות של לוקליזציה, או הסתגרות של חברות בתוך עצמן (ראו פירוט בהמשך). הסוציולוג בנג'מין בארבר ניסה להסביר תופעה זו באמצעות המושג גלוקליזציה, או בתרגומו של אורי רם – עולמקומיות. זהו ניסיון להסביר התפתחות זו בכלים של הדיאלקטיקה ההגליאנית.
אל מול התיזה – השינויים הכלכליים והפוליטיים שנסקרו לעיל – קמה אנטי-תיזה – תנועה, שעיקרה תרבותית, המתנגדת לשינויים התרבותיים שבעקבותיהם. אך כפי שמקובל בדיאלקטיקה, התיזה והאנטיתיזה אינם ניצבים זה מול זה ללא שינוי אלא יוצרים סינתזה. הסינתזה, במקרה זה, הוא עולם המורכב משתי תנועות, מק'וורלד ו'ג'יהאד כפי שמכנה אותן בארבר, שמחד נאבקות זו בזו אך מאידך מפרות זו את זו. תוצאתה של דיאלקטיקה זו היא, לדוגמה, ארגונים דוגמת אל-קאעידה, שהם מצד אחד פרטיקולריסטיים ומתנגדים לערכי הגלובליזציה, ומאידך – משתמשים באמצעים שצמחו עם הגלובליזציה, ממבנה רשת ועד דואר אלקטרוני.
התנגדות ואנטי־גלובליזציה
תהליך הגלובליזציה עורר עליו את חמתם של רבים, מסיבות שונות. ניתן לחלק את המתנגדים לשניים: כאלו המתנגדים לעצם רעיון הגלובליזציה, וכאלה החולקים על האופן שבו רעיון זה מבוצע בימינו.
המתנגדים לרעיון הגלובליזציה עושים זאת, כמעט תמיד, מטעמים קהילתיים. רבים אינם תומכים בביטול המסגרות המקומיות ובהחלפתן במסגרות עולמיות, ומעדיפים לשמר את המסגרות של השבט, העם, הדת או התרבות המקומית. ניתן למצוא תומכים לעמדה זאת כמעט בכל מדינה.
אלו המתנגדים לצורה הלובש תהליך הגלובליזציה מכונים באמצעי התקשורת 'תנועת האנטי-גלובליזציה'. הם מתנגדים לתהליך מסיבות שונות, שהעיקריות בהן:
ניצול הפריפריה : לטענת תנועות נאו מרקסיסטיות, האופן שבו מתרחשת הגלובליזציה כיום מביא לשגשוג של מיעוט מבוטל בארצות הצפון, ובו בזמן מביא לניצול הולך וגובר הן של תושבי ארצות הדרום והן של הפועלים בארצות הצפון.
איכות סביבה : רבים מתנגדים לגלובליזציה משום שהיא מרחיבה את טביעת הרגל האקולוגית של האדם, ומביאה לפגיעה גוברת והולכת בסביבה.
תנועות אלו צברו כוח בסוף שנות ה-90, ומחאותיהן נעשו קולניות יותר ויותר והגיעו לשיאן בוועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל, בשנת 1999. עד היום, מחאה זו משפיעה על אופיו של כל מפגש של ארגון הסחר העולמי, ה־OECD וארגונים דומים. שיא נוסף של תנועה זו היה מופע ה־Live 8 לסיוע למדינות אפריקה, שבמידה רבה הראה על קבלה של תנועות אלו לקונצנזוס.
ביקורת על המושג
בעוד שבקרב הזרם המרכזי בסוציולוגיה בת זמננו קיימת תמימות דעים לגבי עצם קיומו של תהליך שניתן לכנות גלובליזציה, גם אם לא באשר לפרטיו המדויקים, הרי שמשני צידי הקשת הפוליטית יש המערערים על קיומו של תהליך זה.
מן הצד השמרני, סמואל הנטינגטון חולק על ההבחנה לפיה העולם נע לכיוון של איחוד כלל עולמי. לטענתו, כפי שהיא מובאת בספרו התנגשות הציוויליזציות, לאחר תום המלחמה הקרה האנושות נעה מצורת ארגון של שני גושים לצורת ארגון לפי תרבויות, או ציוויליזציות. העולם מתארגן לפי ציוויליזציות אלו, כאשר מדינות נמשכות לשכנות בעלות ציוויליזציה דומה ומקיימות עמן בריתות. לטענתו, על אף שכרגע הציוויליזציה המערבית היא בעלת הכוח, כל ניסיון לכפות את תרבותה על ציוויליזציות אחרות (כפי שנעשה בתהליך הגלובליזציה התרבותית) צפוי לכישלון ואף עשוי לערער את ההגמוניה שלה.
מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, מרבית ההוגים הנאו-מרקסיסטיים אינם רואים בתהליך הגלובליזציה אלא שלב נוסף באופן הניצול הקפיטליסטי, שלב שאינו שונה מהותית מהשלבים שקדמו לו, אלא רק בפרטיו הטכניים.
ראו גם
גלובליזציה מוגבלת
הכפר הגלובלי
וידויו של מחסל כלכלי
אינטרנציונליזציה בחינוך
הסכם הסחר בשירותים
לאומיות מתודולוגית
היסטוריה עולמית
לקריאה נוספת
גידנס, א' (2000). הדרך השלישית – תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה. תל אביב:ידיעות אחרונות
הברמאס י' (2001). הקונסטלציה הפוסט-לאומית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד
הנטינגטון, ס' (2003) התנגשות הציביליזציות. ירושלים:מכון שלם
קגלי, צ. וויטקוף, (2002) הפוליטיקה העולמית – מגמות ותמורות, תל אביב:אוניברסיטה פתוחה
צ'ארלס וילן, כלכלה עירומה, הוצאת ספרי עליית הגג, 2006. תרגום: מיכל אילן.
ג'וזף י' שטיגליץ, לתקן את הגלובליזציה, תרגמה מאנגלית: שונמית ליפשיץ. הוצאת אריה ניר, 2008.
זיגמונט באומן, גלובליזציה – ההיבט האנושי, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2002.
Castells, Manuel (2000) End of Millenium. Oxford:Blackwell.
קישורים חיצוניים
תאוריות גלובליזציה, סרטון באתר אקדמיית קהאן, כחלק מיחידת דמוגרפיה בקורס הכנה לMedical College Admission Test
גלובליזציה ולוקליזציה בישראל מתוך אתר כובע
בכל יום, לכל מקום – אל על, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
גלובליזציה, כתונת משוגעים או מכרה זהב? , באתר יוהאן נורדברג
להגנת הקפיטליזם הגלובלי, יוהאן נורדברג
בדידות.קום – הצד האפל של הגלובליזציה
יהודה שנהב, גלובליזציה בחוסר נחת, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
ליאו ליידרמן, לוקליזציה במקום גלובליזציה, דה מארקר, 19 במרץ 2007
שי שמש, שינוי ארגוני בעקבות מגמת המזון הבריא – חברת מקדונלד'ס בראשית שנות האלפיים, באתר מוטק'ה, 2016
גלובליזציה: איום או הזדמנות? מאת תנועת הערבות
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים | 2024-09-11T08:12:49 |
צמחי עובר | ממוזער|שבטבטים
ממוזער|השרך Cyathea glauca
ממוזער|Cirsium arvense
צמחי עובר או צמחי יבשה (שם מדעי: Embryophyta) היא תת-ממלכה גדולה בממלכת הצומח, הכוללת שלוש קבוצות של טחבים (צמחים שאינם וסקולריים) וקבוצה אחת של צמחים וסקולריים:
אנתוצרוטה (hornworts באנגלית)
טחבי כבד (liverworts באנגלית)
טחבי עלים (mosses באנגלית)
וסקולריים (vascular plants באנגלית)
מקובל להניח שצמחים אלה התפתחו מאצות ירוקיות בגלל המשותף ביניהם: הפיגמנטים הפוטוסינתטיים הם כלורופיל a וכלורופיל b, חומר התשמורת העיקרי הוא עמילן, דופן התא מכיל תאית.
מאובנים ראשונים של צמחי העובר מתוארכים לאמצע עידן האורדוביק (לפני כ-470 מיליון שנה). מאובנים אלה כוללים פריטים מיקרוסקופים בלבד, כגון נבגים ושאריות של חומר צמחי.
המיון המדעי של מערכת הצמחים
להלן המיון השלם, המלא והמעודכן לשנת 2004:
קבוצת אנתוצרוטה (Anthocerotophyta)
סדרת אנתוצרוטים (Anthocerotales)
קבוצת טחבי כבד (Marchantiophyta)
מחלקת מרשנטאים (Marchantiopsida)
מחלקת יונגרמנאים (Jungermanniopsida)
קבוצת טחבי עלים (Bryophyta)
מחלקת Andreaeobryopsida
מחלקת Andreaeopsida (באנגלית lantern mosses)
מחלקת Bryopsida (באנגלית "true" mosses)
מחלקת Polytrichopsida (באנגלית hair-cap mosses)
מחלקת Sphagnopsida (באנגלית peat mosses)
מחלקת Takakiopsida
קבוצת וסקולאריים (Tracheophyta)
קבוצת חסרי קשקשים
קבוצת צמחי זרע
קבוצת מחטנאים
קבוצת ציקסאים
קבוצת גינקגואים
קבוצת גנטאים
קבוצת מכוסי זרע או בעלי פרחים
קבוצת שרכנים
קבוצת שרכאים
קבוצת שבטבטים
קבוצת חשוכי עלים
קבוצת בעלי קשקשים
מחלקת איזוטיים
מחלקת ליקופודים
הערה
בשיטה המודרנית של המיון המדעי לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
קבוצה היא דרגת מיון כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין. המיון המדעי בימינו הוא עיסוקם של ביוכימאים ולא של בוטנאים כמו בימיו של ליניאוס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סטרפטופיטיים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1892
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אדולף אנגלר
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו באורדוביק | 2022-02-05T17:14:54 |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית) | המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي [al-hizb al-shuyu'i al-isra'ili]), הייתה מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי) והתפרקה ב-1973. המפלגה הקומוניסטית הישראלית כיום היא גוף שונה, המהווה המשך של רק"ח, אשר התפצלה ממק"י ב-1964 ושבה לשם מק"י ב-1989, והיא מהווה מרכיב בתוך החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - חד"ש.
בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. זאת לאחר שבימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.
מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי הקים בשנת 1965 מפלגה אחרת - "רשימה קומוניסטית ישראלית" - רק"ח, ורוב חברי המפלגה היהודית נטמעו בשמאל הציוני.
היסטוריה
השנים הראשונות: 1948 - 1965
ועידת הייסוד של מק"י התקיימה בשנת 1948 בקולנוע מאי שבחיפה, בהשתתפות חברי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) היהודים, וחברי הליגה לשחרור לאומי הערבים והקומוניסטים העבריים שהיו בעלי נטיות לציונות, שפרשו מפק"פ באמצע שנות הארבעים, כתוצאה מסכסוכים פנימיים. החיבור בין הקבוצות התאפשר על רקע זיקתן המשותפת לברית המועצות שבאותן שנים תמכה במדינת ישראל. הרכב הוועד המרכזי של מק"י כלל 13 חברים לשעבר בפק"פ, 3 חברים לשעבר בליגה לשחרור לאומי ו-9 חברים לשעבר בקומוניסטים העבריים.
מחלוקות ששררו בעיקר בין היהודים והערבים, התגלו כבר בשנה הראשונה, כאשר תשעה מחברי הוועד פרסמו הודעה בה הגדירו את יריביהם כ"אויבי העם ושונאי מפעל התחיה הלאומי", ובכינוס שנערך באותו שבוע בחיפה הופסקו נאומים, וצד אחד שר את האינטרנציונל וצד שני שר את התקווה.
למרות המחלוקות, השותפות נמשכה על רקע הזיקה לברית המועצות, כאשר המפלגה דגלה בהלאמת אמצעי הייצור, בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, בהתנתקות מהמערב ובהפרדת הדת מהמדינה. תמיכת המפלגה בקיומה של המדינה הייתה על יסוד עקרון חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת פלסטין. בשל עמדה זו, אף סייעו חברי המפלגה בארץ בתיווך לאחר שנתגלעו קשיים בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית, וסייעו להשלמת העסקה בהצלחה, עסקה שהייתה קריטית להצלחת פעולות צה"ל במלחמת העצמאות.
נאמנות יחסית של חברי המפלגה, היהודים והערבים למדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות הובילה ליחס חיובי כלפיהם תחילה, והם זכו בפריבילגיות שונות, כדוגמת ניהול לשכת התעסוקה בנצרת, מתוך ציפייה שיעודדו את הנאמנות למדינת ישראל בקרב הציבור הערבי. עם זאת, מק"י החלה לנהל בשנות ה-50 מלחמת חורמה בממשל הצבאי ובמדיניות הפקעת אדמות של הממשלה, ודגלה בשוויון מלא לערביי ישראל. בין השאר דרשה כי ערבים שנטשו את כפריהם והמתגוררים בישראל, יוחזרו לכפריהם (זכות השיבה). עמדות אלו הובילו להנחיות ממשלתיות לדיכוי התנועה ובלימת השפעתה על הציבור הערבי.
ברשימה לכנסת הראשונה נבחרו שניים מן הפק"פ לשעבר, וחבר אחד מן הקומוניסטים העבריים והליגה לשחרור לאומי. בסופו של דבר במהלך הכנסת הראשונה נוצר קרע בין חברי הקומוניסטים העבריים ליתר חברי מק"י על רקע האידאולוגיה האנטי ציונית של המפלגה והם פרשו-סולקו מן המפלגה, נציגם בכנסת, אליעזר פרמינגר, הקים מחדש את הקומוניסטים העבריים ולאחר מכן הצטרף למפ"ם. באפריל 1948 החליטה מפ"ח לקבל את פק"פ לשורות ההסתדרות, אולם לנציגי המפלגה במפ"ח לא ניתנה זכות ההצבעה, אלא רק האפשרות להשתתף בדיונים. בחודש דצמבר התקבלה החלטה, שאין לשתף את המפלגה הקומוניסטית בחגיגות לציון יום ייסוד ההסתדרות.
ברוב שנותיה, מק"י הייתה מבודדת בכנסת וחבריה זכו להקנטות ומכות מצד פעילי מפא"י וימינה להם. בן-גוריון חיזק את בידוד מק"י כשדחה מכל וכל את הרעיון שילובה בממשלה באומרו את הביטוי המפורסם "בלי חרות ומק"י". מק"י שימשה במשך שנים רבות כגורם המייצג את עמדות ברית המועצות בישראל באמצעות עיתוניה, קול העם, אל-איתיחאד (בערבית), זו הדרך ואחרים.
נאמנותה לברית המועצות לא גררה את המפלגה לתמיכה במהפכנות אלימה, ופעולותיה נעשו במסגרת החוק. בסוף שנות ה-50, בתקופת המשבר בין ברית המועצות למצרים הנאצריסטית, נקלעה מק"י, שצידדה כמובן בברית המועצות, לעימות חריף עם הערבים הלאומנים, שכפרו ביכולתה לייצג כהלכה את הלאומיות הערבית (אף על פי שמק"י מעולם לא הייתה מפלגה לאומית, יהודית או ערבית). בין השאר, גילו חברי הכנסת מטעם מק"י מאיר וילנר ותופיק טובי את טבח כפר קאסם שהתרחש בשנת 1956. בשל פעולות אלו מק"י הייתה מטרה למעקב השב"כ ושירות הביטחון בראשות איסר הראל פנה בשעתו למנהיגי מק"י, שמואל מיקוניס ומשה סנה, וסיפר להם על התארגנות חשאית במק"י להקמת חזית פוליטית משותפת עם גורמים במדינות הקהילה הערבית המאוחדת - קע"מ, במטרה לסייע להם עם פלישתן לישראל. סנה ומיקוניס גדעו באחת התארגנות חשאית זו.
לראשונה בתולדותיה, הצטרף בשנת 1954 קיבוץ יד חנה לשורות המפלגה, בעקבות השבת השחורה ביד חנה והצטרפות חברי מפלגת השמאל הסוציאליסטי בראשות ח"כ ד"ר משה סנה לשורות המפלגה. על תולדות היחסים בין הקיבוץ למפלגה כתבה בת הקיבוץ, העיתונאית והמתרגמת כרמית גיא, בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד חנה".
לשיא כוחה הגיע מק"י בשנת 1955, בבחירות לכנסת השלישית באותה שנה זכתה בשישה מנדטים תוך שהיא זוכה לאחוזי תמיכה נאים במעברות ובעיירות הפיתוח. אולם האירועים הבינלאומיים שהתרחשו במהלך כהונתה של הכנסת השלישית, מלחמת סיני שמק"י הייתה המפלגה היחידה בכנסת שהתנגדה לה והמרד ההונגרי שבדיכויו האכזרי על ידי הצבא האדום מק"י תמכה תמיכה מלאה, הביאו לגל פרישה עצום של חברי מפלגה, גל שבמקרים רבים הביא סניפים רבים של המפלגה לידי סגירה וצמצם באופן דרסטי את התמיכה שהמפלגה קיבלה מן הציבור ובבחירות לכנסת הרביעית מק"י איבדה מחצית מכוחה וזכתה רק בשלושה מנדטים.
בשנת 1957, שנה לאחר שניקיטה חרושצ'וב הוקיע את פשעיו של יוסיף סטלין, תופיק טובי העלה הצעה בכינוס סודי של הוועד המרכזי של מק"י לפיה יש לפנות לסובייטים בבקשה שיבחנו מחדש את תמיכתם בהקמת מדינת ישראל ויראו בה טעות של המדיניות הסטליניסטית, ההצעה נדחתה בהצבעה שהתפלגה על פי המרכיב הלאומי של חברי הוועד.
פריי ישראל
פריי ישראל היה עיתון המפלגה הקומוניסטית בשפת הייידיש, עם אידאולוגיה סוציאליסטית-רדיקלית.
העיתון היה שבועון, עורכו הראשי היה יוסף ליפסקי. לפחות בשנות ה-50, מהעורכים בסניף בחיפה היה גם פוגל.
יוסף ליפסקי (נולד ב-בדצמבר 1906 - אפריל 2010) מנעוריו נמשך לקומוניזם, בצעירותו פוצץ כקומוניסט אספה ציונית שבה נאם אביו ולמרות זאת, בתום המהומה, קיבל ממנו את מעילו למען ייחם לו.
בתל אביב הוא היה פובליציסט, כתב מאמרים רעיוניים ל"מארגען פרייהייט" של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לצד כתיבה בעיתוני המפלגה הקומוניסטית הישראלית - "פריי ישראל" ו"דער וועג".
הפילוג
שמאל|ממוזער|250px|התפלגויות ואיחודים במפלגות השמאל הרדיקלי
בשנת 1962 פרשה מהמפלגה קבוצת קטנה בשם "הארגון הסוציאליסטי הישראלי" ("מצפן"), אשר ביקרה את נאמנות מק"י לברית המועצות, טענה כי ההסתדרות איננה איגוד מקצועי אמיתי בשל היותה מעסיק של עשרות אלפי עובדים במשק והציעה מודל אנטי-ציוני של הקמת פדרציה סוציאליסטית של מדינות המזרח התיכון. מצפן פרשו מהמפלגה ועוררו בה סערה, למרות המיעוט המבוטל של חבריה - כעשרים חברים בלבד, בהם עקיבא אור, פרופ' משה מחובר והטרוצקיסט ג'ברא ניקולא, מהיחידים שעמדו בקשר עם לאון טרוצקי.
מק"י דחתה בביטול את אנשי "הארגון הסוציאליסטי הישראלי", ואכן הפילוג המשמעותי בה היה רק שלוש שנים לאחר פרישת אנשי הקבוצה. המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין רוב הנהגת המפלגה בראשות תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג התחולל ב-8 בדצמבר 1964, כאשר נהרג , חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. עצם האירוע היה סתירה חריפה לתפיסת העולם של חברי הקיבוץ, שהחריפה כאשר וילנר טען כי ייתכן והייתה זו "פרובוקציה" של הנח"לאים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. הקומוניסטים הערבים, ועמם קומץ יהודים אנטי-ציונים הקימו את רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה. קול העם נותר בידי קבוצת מיקוניס-סנה, וזו הדרך היה לביטאונה הרשמי של רק"ח. לשתי המפלגות קמו שתי תנועות נוער קומוניסטיות: האחת, בראשות מזכירו האישי של סנה, יאיר צבן, והאחרת בראשות בנימין גונן, לימים חבר בכיר בהנהגת ההסתדרות מטעם רק"ח.
1965 - 1973 תמיכה בציונות, ופיצול
בין השנים 1965 - 1973 השם מק"י היה בבעלות הפלג הפורש של מיקוניס וסנה אשר נעלם ב-1973. כל התייחסות למק"י בין שנים אלו היא לפלג הנ"ל.
מק"י של השנים 1965–1973 עברה "ציוניזציה": היא תמכה (בניגוד לרק"ח) במכה המקדימה של ישראל במלחמת ששת הימים, ונטשה את הדרישה לנסיגה מלאה מהשטחים. מגמה זו הביאה ב-1973 לפרישה של קבוצה בראשות אסתר וילנסקה, שהקימה את אופוזיציה קומוניסטית ישראלית (אק"י), בטענה שמק"י אינה שמאלית דיה.
הן מק"י והן רק"ח היו פרו-סובייטיות. עד למלחמת ששת הימים נטתה ברית המועצות לשמור על נייטרליות בין מק"י ורק"ח, אך תמיכת מק"י בממשלה בעת המלחמה וניתוק יחסי ישראל-ברית המועצות, גרמו לכך שאחרי המלחמה תמכה ברית המועצות חד משמעית ברק"ח. מק"י זכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת השישית והשביעית, אך זכתה בפחות מאחוז אחד מקולות הבוחרים הערבים.
בתקופה זו כיהנו ראול טייטלבאום ויאיר צבן בתפקיד יושב ראש מק"י.
בבחירות לכנסת השמינית התמודדה מק"י במסגרת רשימת מוקד בהשתתפות פורשי מפ"ם, בהם אנשי תנועת תכלת-אדום בראשות ח"כ רן כהן וח"כ לשעבר ד"ר מאיר פעיל. מוקד בראשות פעיל נטמעה במסגרת מפלגת השמאל של"י, שחבריה התמזגו בסופו של דבר במפלגת רצ בראשות שולמית אלוני ובמסגרת מפ"ם. בשנות השמונים נתמנה יאיר צבן ליושב-ראש מפ"ם והיה לקומוניסט לשעבר הראשון שזכה לעמדה בכירה במפלגה. בשנת 1975 סגרה מק"י את ביטאונה קול העם ומכרה את נכסיה.
נציגי המפלגה בכנסת
כנסת חברי כנסת הערות מועצת המדינה הזמנית (1948) נציג אחד: שמואל מיקוניס הכנסת ה-1 (1949)4 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, אליעזר פרמינגר, מאיר וילנראליעזר פרמינגר פרש מהסיעה ב-8 ביולי 1949 והקים את סיעת הקומוניסטים העבריים.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת השנייה (1951) 7 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי, אברהם ברמן, משה סנה אברהם ברמן ומשה סנה פרשו מהסיעה שהקימו, סיעת השמאל והצטרפו למק"י.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת השלישית (1955) 6 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת הרביעית (1959) 3 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה ב-16 בדצמבר 1959 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו משה סנה.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאןהכנסת החמישית (1961) 5 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי ב-9 באוקטובר 1961 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו אמיל חביבי.
אמיל חביבי ותופיק טובי פרשו מהסיעה והצטרפו לסיעת רק"ח.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן לאחר הפילוג הכנסת השישית (1965) מנדט אחד: שמואל מיקוניס הכנסת השביעית (1969) מנדט אחד: שמואל מיקוניס, משה סנה ב-1 במרץ 1972 נפטר משה סנה. החליף אותו שמואל מיקוניס.
ראו גם
ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י)
פוליטיקה בישראל
קישורים חיצוניים
- על היחסים בין יהודים לערבים במק"י
ראובן אבינעם, עשרים שנה לפילוג במק"י, שמאל, מס' 28, ספטמבר-אוקטובר 1985
הערות שוליים
קומוניסטים
ישראל
מפלגה
קומוניסטים
קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1948 | 2024-09-13T16:04:00 |
HP | REDIRECT היולט_פקארד | 2015-09-26T11:07:17 |
יום הזכרון לשואה ולגבורה | הפניה יום הזיכרון לשואה ולגבורה | 2024-05-04T16:21:34 |
ציקלון | 260px|ממוזער|שמאל|"הוריקן דין" - סופה טרופית בדרגה 5, 20 באוגוסט 2007
ציקלון הוא המונח המטאורולוגי לציון אזור מעגלי מוגדר של תנועה סיבובית סגורה, הנעה באותו כיוון עם סיבוב כדור הארץ. הרוח הציקלונית סובבת סביב המרכז. הסיבוב הוא נגד כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני, ועם כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי.
מערכות הלחץ הנמוך הגדולות ביותר הן ציקלונים פולאריים או ציקלון אקסטרה-טרופי. ציקלונים אלו נמצאים בסקאלה הסינופטית. מרבית הציקלונים הגדולים סובבים סביב אזור לחץ נמוך. על פי "מרכז ההוריקנים הלאומי" (ה-NHC) ציקלונים חמי מרכז כמו סופות טרופיות וסובטרופיות שייכים גם הם לסקאלה הסינופטית.
סוג נפוץ של ציקלון הוא הציקלון הטרופי. הסופות מסוגו קרויות הוריקן, טייפון או סופה טרופית בהתאם למקום היווצרן ולעוצמתן. ציקלון טרופי באוקיינוס האטלנטי לרוב ייקרא הוריקן, באוקיינוס ההודי ובחלקים מהאטלנטי יקרא ציקלון, ובצפון מזרח הפסיפי, טייפון. באמריקה הצפונית גם הטורנדו קרוי לעיתים ציקלון, אך שימוש זה פחות מקובל.
ציקלונים נצפו גם בכוכבי לכת אחרים כגון מאדים ונפטון.
מבנה
150px|320px|ממוזער|שמאל|ציקלון טרופי נוצר כאשר אנרגיה משתחררת על ידי התעבות של לחות באוויר עולה יוצר מערכת היזון חוזר מעל אזור חם באוקיינוס.
ישנן כמה תכונות מבניות המשותפות לכל הציקלונים. ציקלון הוא אזור לחץ נמוך.
מרכזו של הציקלון, הוא האזור בעל הלחץ הנמוך ביותר בסביבה. מרכז זה, שבציקלון מפותח נקרא "העין", היה המקור לשמה של תופעת הטבע משום דמיונה לקיקלופ.
ליד המרכז, גרדיאנט הכח כתוצאה מהפרשי הלחצים (בין המרכז לתחום שמחוץ לציקלון) צריך להיות פחות או יותר באיזון עם כח קוריוליס (אחרת יקרוס הציקלון לתוך עצמו).
עקב כח קוריוליס, כיוון הסיבוב יהיה נגד כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני, ועם כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי.
לפיכך בחצי הכדור הצפוני הרוחות המהירות ביותר ביחס לקרקע נוצרות בצד המזרחי של ציקלונים הנעים צפונה ובצד הצפוני של אלו הנעים מערבה; ולהפך בחצי הכדור הדרומי.
320px|ממוזער|שמאל|אנימציה המציגה סופה המתפתחת מעל ארצות הברית באוקטובר 2010מקור - NASA
בכוכבי לכת אחרים
ציקלונים אינם ייחודיים לכדור הארץ. ציקלונים כגון "נקודה כהה קטנה" נפוצים בענקי גזים כמו צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון, ידועה גם בשם "עין המכשף" (Wizard's Eye), היא בגודל כשליש מ"נקודה כהה גדולה" . השם "עין המכשף" ניתן לה עקב הדמיון לעין. תצורה זו נגרמת על ידי עננות לבנה באמצע "עין המכשף". מאדים גם הוא הציג ציקלונים. סופות גדולות כמו "הכתם האדום הגדול"
(Great Red Spot) (אורכה נע בין 24,000 ל-40,000 ק"מ), מיוחסות בטעות לציקלונים אך למעשה הם התופעה ההפוכה - אנטי ציקלון.
ראו גם
אנטי ציקלון
מטאורולוגיה - מונחים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סופות ציקלון | 2023-07-17T18:53:51 |
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל | הפניה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל | 2024-01-26T20:04:27 |
מבצע ריינהארד | redirect מבצע ריינהרד | 2004-04-15T10:02:13 |
הורדוס | ממוזער|250px|מטבעות מתקופת שלטון הורדוס, בהם מוטבעות ביוונית המילים "ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΗΡΩΔΟΥ" ("המלך הורדוס")
שמאל|ממוזער|250px|מטבע של הורדוס
הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), 72 לפנה"ס – ז' בכסלו, 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו, ומייסד שושלת בית הורדוס. מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.
הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס יוספוס), שהמקור העיקרי שלו לנושא היה חיבורו של ניקולאוס איש דמשק, מקורבו של הורדוס והיסטוריון החצר שלו. ידוע גם על קיומו של חיבור בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס" מאת היסטוריון בשם פטולמאיוס, אולם הוא לא שרד.
ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם – הורדוס, כמלך וסאל. מעמד זה הקנה לו ולממלכת יהודה אוטונומיה בנושאי פנים, אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ ובכלל – לרומא.
הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, הודות להם הוא מכונה גם "המלך הבנאי". הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר מאוד, בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטי", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס, ובנה בה אמפיתיאטרון, מהראשונים בעולם שנבנו במישור. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, בקיסריה, בהרודיון – שבו גם נקבר אחרי מותו באחוזת קבר מפוארת שכרה לעצמו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.
דמותו בתודעה נשארה כשליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע, תוך התנגדות עזה של העם כלפיו ובמיוחד מצד הפרושים, שלקראת סוף ימי בית שני הייתה להם השפעה רבה על העם היהודי, והשקפותיהם באו לידי ביטוי בספרות חז"ל. גם יוסף בן מתתיהו תיאר את מעשי הזוועה שהורדוס ביצע, בספריו בשפה היוונית. בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם, ומאוחר יותר הנחילה הנצרות את מסורותיה במרחב ההלניסטי. כך עיצבו שתי קבוצות אלה, הפרושים והנוצרים, את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. ועוד, עצם היותו ממוצא אדומי, רדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, התנהגותו המתריסה כלפי הסנהדרין ורציחתם, אכזריותו הפראית כלפי בני משפחתו הקרובים בהם אשתו וילדיו, וחנופתו לרומאים, כל אלה תרמו לשנאה ולהסתייגות מהורדוס.
למרות זאת, תקופת מלכותו של הורדוס על יהודה מנעה שלטון רומאי ישיר. לאחר מותו, כאשר בניו נכשלו לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.
ביוגרפיה
מוצאו של הורדוס
בתקופת הבית השני, ישבו האדומים שהיו עם שמי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון. כמו שבטים שמיים אחרים, קיבלו האדומים באהדה את עליית בית חשמונאי ואת השפעת ממלכת יהודה באזור ואת ירידת השושלת הסלאוקית מגדולתה. אולם, מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ הלא יהודים, החלה בניסיונות לגרשם, כגון גירוש תושבי גזר ויפו. לאחר התפרסות הכיבוש בימי יוחנן הורקנוס הראשון על פני שטח נרחב, החל גיור העמים יושבי הארץ שנכנעו מול ממלכת בית חשמונאי. כך קרה לאדומים, וכך קרה גם ליטורים ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה כפייה ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בתוך העם החדש, והפכו לחלק מן הממלכה החשמונאית ובדיעבד לחלק אינטגרלי מהעם היהודי.
הורדוס נולד לאחת המשפחות המכובדות באדום. סבו, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי, ואביו, אנטיפטרוס הפך ליועצו הראשי והעיקרי של יוחנן הורקנוס השני. אמו של הורדוס, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה נבטית, שילדה לאנטיפטרוס ארבעה בנים – פצאל, הורדוס, יוסף, פירורא, ובת – שלומית.
סקסטוס יוליוס אפריקנוס, מאבות הכנסייה, צוטט על ידי אוסביוס מקיסריה, שכינה אותו "היסטוריון בעל מוניטין", בנוגע למוצאו של אבי הורדוס. אפריקנוס טען כי "לפי מקורות המסתמכים על מידע מדויק אודות הורדוס", אנטיפטרוס, אבי הורדוס, היה בנו של איש בשם "הורדוס" מאשקלון, שהיה "עבד ששירת במקדש אפולו". בהיותו ילד, נשבה על ידי שודדים אֱדוֹמִים וחי איתם, הואיל ולאביו העני לא הייתה האפשרות לשלם את הכופר שדרשו השודדים האדומים, כדי לפדות את בנו. אי לכך, הוא נשאר וגדל אצלם, וקיבל מהם את חינוכו ואת מנהגיהם. על ידיעה זו של אפריקנוס חוזרים סופרים נוצרים נוספים, אך לדעת אברהם שליט, אין ממש במסורת נוצרית זו המדברת בגנותו של הורדוס, ומקורה בסיפור עממי יהודי שנועד לפגום בכבוד משפחתו של הורדוס.
יהדותו של הורדוס
ממצאים ארכאולוגיים מתקופתו של הורדוס מעידים על כך כי בני זמנו והוא עצמו החשיבו את הורדוס כיהודי, בצורה ובאופן המתאימים למידע הידוע אודות גיורם של האדומים. עם זאת, בתקופה מאוחרת יותר גרסו חכמי התלמוד כי מבחינה הלכתית, היה מעמדו של הורדוס עבד כנעני. מעמד זה נחשב כעין מעמד ביניים – גוי שנמכר לעבדות ליהודי. לסברת חז"ל, הוא חייב רק במצוות שחייבת בהן אישה יהודייה. הורדוס, כממשיך דרכם הרעיונית של אחרוני שליטי בית חשמונאי, לפי תפיסתו, אהד את הצדוקים, וגילה עוינות מובהקת כלפי הפרושים ולא היה אהוד עליהם. האמוראים, חכמי התלמוד, שהיו ממשיכי דרכם של הפרושים, כתבו בתלמוד על הורדוס אמירות חריפות, שנים רבות לאחר האירועים עצמם.
בכתבי יוסף בן מתתיהו ניתן למצוא תיעוד לדברי בני התקופה בנושא:
ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס, קבע כי משפחתו של הורדוס, הייתה בין משפחות היהודים הראשונות ששבו לארץ ישראל מגלות בבל (שיבת ציון). יוסף בן מתתיהו מפקפק בדברי ניקולאוס, וטוען כי הם נאמרו בשל קרבתו של הכותב להורדוס.
בעת שהורדוס צר על ירושלים כינה אותו אויבו, המלך החשמונאי האחרון, מתתיהו אנטיגונוס השני: "הדיוט אדומי". ויוספוס מבאר: "יהודי־למחצה".
כאשר התעורר ריב בין תושבי קיסריה היהודים והנוכרים, טענו היהודים, כי קיסריה חייבת להיות שייכת להם – היהודים – הואיל והיא נבנתה על ידי הורדוס, שהיה "יהודי על פי מוצאו".
ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (המאה ה-1 לספירה) מכנה אותו "הורדוס היהודי". מבחינת רומא הוא היה שליט נוח ליהודה, שכן היה מעורה היטב בתרבות היהודית ובתרבות הרומית.
מהאמירה הסאטירית אצל מקרוביוס המיוחסת לאוגוסטוס, "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו", משתמע, כי היה ידוע שהורדוס נמנע מאכילת חזיר (שהרי להבדיל מבנו, את חזירו אינו הורג).
לפי המקובל במחקר כיום, היה הורדוס יהודי לפי דתו ולפי עמו. עם זאת, הורדוס גדל בערים ההלניסטיות מרשה ואשקלון, שרוב אוכלוסייתן הייתה פניקית ואדומית, שעברה תהליך יסודי של הלניזציה. נובע מכך שחינוכו היה הלניסטי. מאוחר יותר, קיבל אזרחות רומית מיוליוס קיסר. אם כך, נראה שלהורדוס היו כמה זהויות במקביל: אדומי מצד אביו, ערבי-נבטי מצד אמו, יהודי מכוח גיור אבותיו, הלניסטי בחינוכו ורומי באזרחותו. אולם בפועל, מכל הזהויות הללו לא נתגבשה זהות ברורה וחד משמעית.
ההתפתחויות ההיסטוריות שהובילו לעליית הורדוס לשלטון
בשנים האחרונות לממלכת החשמונאים, היה הורקנוס השני נתון בעִמּוּת מול אחיו אריסטובולוס השני על השלטון בממלכת יהודה. במהלך עמות זה הגביר אנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, את השפעתו על הורקנוס, עד שלמעשה, בתקופה מסוימת אף שלט על המדינה בשמו של הורקנוס. לאחר כיבוש הארץ, בשנת 63 לפנה"ס על ידי פומפיוס, הפך הורקנוס למעשה ל"אתנרך" (מעין "נשיא העם", שהוא תואר פחות מן התואר "מלך"), ואילו אנטיפטרוס היה ל"אפוטרופוס על יהודה", משרה שכפי הנראה הקדימה את משרת הנציב הרומי. אנטיפטרוס החל בקו זה, והורדוס המשיך בו – עשיית רצונם של הרומאים וייצוג האינטרסים שלהם, לרוב על חשבון האינטרס העצמאי של הממלכה.
שנים אלו היו שנות שינוי ומפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה מאות בשנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, ולבסוף הפכה לפרובינציה רומית, עובדה שהביאה כוח רומי גדול אל סיפה של ארץ ישראל, ולהתערבות ישירה של רומא בענייני האזור, אשר נקודת המפנה בה היא כיבוש הארץ על ידי פומפיוס. אך רומא עצמה הייתה נתונה בשינוי ובמעבר מתקופת הרפובליקה הרומית, אל השלטון האישי של קיסרי רומא. כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, והשוד והגזל של בית המקדש על ידי קראסוס בשנת 54 לפנה"ס, היו אירועים שנגרמו כתוצאה מהסכסוך הפנימי הרומי, אשר השפיע באופן ישיר על האירועים ביהודה.
בשנים האחרונות, לפני עליית הורדוס ניתן להבחין בשלושה כיוונים היסטוריים עיקריים, המשתלבים ביניהם: (1) ירידתו של בית חשמונאי ושקיעתו למאבק שושלות מנוון; (2) עלייתם של אנטיפטרוס ובניו; (3) והתערבות גוברת והולכת של רומא בענייני ממלכת יהודה, עד איבוד מוחלט של העצמאות ממנה נהנתה הממלכה בתקופה המוקדמת של מלכי בית חשמונאי.
עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון יחיד ברומא, היא נקודת הזמן בה ניתן לראות את תחילת הקריירה של הורדוס שפעל באופן עצמאי, על מנת לקבל את השלטון ביהודה.
יוליוס קיסר נטה חסד להורקנוס השני ולאנטיפטרוס, שכן אלו סייעו לו בשליחה של חיילים למצרים במלחמתו נגד פומפיוס. מולם עמדו תביעותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני (שנרצח על ידי תומכי פומפיוס), לקבל את המלוכה. אנטיפטרוס והורקנוס עשו כל שביכולתם כדי לקבל את תמיכתו של יוליוס קיסר במאבק הפנימי בין השושלות החשמונאיות המתחרות, ולשפר את מעמד הממלכה במסגרת ההירארכית של המעצמה הרומית. יוליוס קיסר שב ואישר את המצב בו ניתן להורקנוס מעמד האתנארך בעוד שאנטיפטרוס שימש כ"אפוטרופוס", ואף קיבל אזרחות רומית. במסגרת זו מינה אנטיפטרוס את בנו פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הייתה זו תחילת הקריירה הציבורית של הורדוס, התחלה המלמדת במידה רבה על העתיד לבוא.
הורדוס כמושל הגליל
הורדוס מונה למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס. בתפקידו זה, יצר מגעים הדוקים עם סקסטוס קיסר, נציב סוריה. באותה שנה נישא לדוריס, הראשונה מבין עשר נשותיו, אשר ילדה לו את בנו הבכור, אנטיפטרוס.
אחד ממעשיו הראשונים בתפקיד היה הוצאה להורג ללא משפט של חזקיה הגלילי שנחשב כראש כנופיה, וכן רבים מאנשי הכנופיה, אשר התקיפה ושדדה את אנשי הגליל. ההוצאה להורג גרמה לגל של שמחה אצל תושבי הערים ההלניסטיות הסמוכות לגליל. בעקבותיה זכה הורדוס להכרת תודה מצד הסורים, ומעמדו התחזק גם אצל מושל סוריה. לעומת זאת, בקרב חלקים נרחבים מהאוכלוסייה היהודית שמאסה בשלטון הרומי, הדבר יצר מרמור כנגדו. חזקיה הגלילי היה מאנשי הפילוסופיה הרביעית ומייסדה של קבוצת הסיקריים. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "ראש השודדים" (archilistes, כינוי שניתן על ידי בן מתתיהו בדרך כלל למורדים בשלטון רומא). מאחר שעל פי ההלכה היהודית רק המלך רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט בפני בית דין, נאלץ הורקנוס, תחת לחץ פוליטי כבד, לזמן את הורדוס לעמוד בפני בית הדין על פשע זה.
בעצת אביו, הגיע הורדוס למשפט מלווה במשמר חיילים לא גדול, כדי שלא ייראה כמאיים על שלטונו של הורקנוס, לבוש בגדי ארגמן וחגור בחרב, ועמו שומרי ראש. הופעתו הטילה פחד על חברי הסנהדרין שחששו לתבוע אותו. אולם, רק אחד מחברי בית הדין העז לדבר ולקטרג עליו – היה זה שמאי (יש אומרים שמעיה), אשר בעקבות נאומו נטתה הסנהדרין לחייבו בדין. הורקנוס השני קיבל עוד קודם לכן מכתב איום מסקסטוס, נציב סוריה, שהיה מטיבו של הורדוס, שדרש ממנו לשחרר את הורדוס. הואיל והורקנוס ראה כי חברי הסנהדרין נוטים לדון את הורדוס למוות, דחה את המשך המשפט ליום המחרת ויעץ להורדוס להימלט מן העיר. הורדוס נמלט בלילה לדמשק, שם מינה אותו סקסטוס, לסטרטגוס על חילת-סוריה (לא ברור מה היו סמכויותיו של הורדוס וכן לא ברור מה היה שטח שלטונו בעקבות המינוי). עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, שקל הורדוס לתקוף את הורקנוס ולכבוש את ירושלים, אולם אביו ואחיו הניאו אותו מתוכנית זאת.
לאחר רציחתו של יוליוס קיסר באידו של מרץ 44 לפנה"ס, נפלו הפרובינציות הרומאיות במזרח לידיו של גאיוס קסיוס לונגינוס ששלט עליהן בעריצות, תוך שהוא מטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה. יהודה גם היא נדרשה לשלם את חלקה, והתושבים ביישובים שפיגרו בתשלום, או שסירבו לשלם את המס שהוטל עליהם (לוד, תמנה ועוד) נמכרו לעבדות. הורדוס שיתף פעולה עם השליט החדש בצורה יעילה. שיתוף פעולה זה הביא לכך שקסיוס אישר את משרתו כסטרטגוס של חילת סוריה והבטיח לו כי ימנה אותו למלך יהודה לאחר שיביס את הטריומווירט השני.
שיתוף הפעולה הקרוב של בית אנטיפטרוס עם הרומאים, העובדה שפעלו על דעת עצמם, ושלטונו הטיראני של קסיוס הגבירו את ההתנגדות אליהם בקרב תומכי הורקנוס. התנהגות זו הייתה הגורם להרעלת אנטיפטרוס אביו של הורדוס בשנת 43 לפנה"ס, על ידי מליכוס מנאמני הורקנוס השני, המלך החשמונאי.
רציחתו של אנטיפטרוס אביו של הורדוס הגבירה את חוסר היציבות בממלכת יהודה. בתחילה ביקש הורדוס לנקום את רצח אביו תוך שימוש בצבא, אולם אחיו שכנע אותו לפעול בעורמה. הורדוס שלח מכתב בקשה לקסיוס בו הוא מבקשו לנקום ברוצח אביו. סביר להניח שהציג את הרצח כפגיעה באינטרס הרומאי ביהודה. מכל מקום, כתוצאה מהמכתב הוצא מליכוס להורג. בנוסף, פרץ בירושלים מרד נגד פצאל, אחיו של הורדוס ומושל ירושלים, ואחיו של מליכוס הצליח להשתלט על מספר מבצרים צבאיים. הואיל והורדוס היה חולה באותה עת, הוא לא יכול היה לעזור לאחיו לדכא את המרד, ופצאל הצליח בסופו של דבר לדכא את המרד בעצמו ולכבוש מחדש את המבצרים שבידי אחיו של מליכוס.
מתתיהו אנטיגונוס השני ניצל את העדר היציבות ביהודה כדי לפתוח במרד נגד הורדוס בגליל. אולם, בסיוע תלמי בן מניאוס מלך כלקיס הביס צבאו של הורדוס את המורדים. הורדוס שב ליהודה, והתקבל בירושלים כמנצח. לאור זאת, ניאות הורקנוס לקבל את הורדוס בכבוד רב. כשדרש ממנו הורדוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי להכין לו על ידי נישואין אלה בסיס חוקי לכיסא החשמונאים, לא העז הורקנוס לסרב והסכים לאירוסין. על מנת לשאת את הנסיכה, שהייתה אז בתחילת שנות העשרה לחייה, גירש מעליו הורדוס את דוריס.
מרקוס אנטוניוס ואוקטביוס יצאו מנצחים בהתמודדות בין רוצחי יוליוס קיסר לטריאומווריט השני, ובעקבות ניצחון זה ניתן השלטון במזרח לאנטוניוס. משלחת יהודים יצאה אל אנטוניוס להתלונן בפניו על הורדוס ופצאל ומעשיהם, אך אנטוניוס לא שעה לבקשתם לפגוע בבני אנטיפטרוס מתוך הבנה שהם ישרתו נאמנה את האינטרס הרומאי (וייתכן שאנטוניוס אף זכר את הסיוע שאנטיפטרוס הגיש לו בהיותו קצין צעיר), ואף העלה את הורדוס ופצאל לדרגת "טטררכים", מושלים ביהודה.
שלטונו של אנטיגונוס השני (40–37 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה
בתקופת שלטונו של אנטוניוס נגבו מיסים כבדים באותה אכזריות כמו בתקופתו של קסיוס, דבר שהגביר את השנאה לרומא ולעושי דברה ביהודה. אולם, השעה לפרוק את עולה של רומא הגיעה בשנת 40 לפנה"ס, כשהאימפריה הפרתית, האויבת העיקרית של רומא במזרח, פלשה ליהודה והכתירה את מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, למלך בירושלים. הורדוס, פצאל, והורקנוס השני היו תחת מצור בארמון החשמונאים בירושלים. פצאל והורקנוס התפתו לצאת ולהיכנע לפרתים, ונאסרו מיד כשיצאו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים, כדי לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה, והוא נשלח לגלות בבבל. הורדוס סירב להיכנע לפרתים והצליח להימלט אל ממלכת הנבטים. בדרך השאיר את משפחתו במצדה ונלחם באנטיגונוס ליד המקום שבו בנה מאוחר יותר את הרודיון. משם המשיך אל ברונדיסיום (היא כיום ברינדיזי), שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוקטביוס אשר משלו בצוותא ברומא. הורדוס שכנע אותם שהמלכתו למלך תשרת את האינטרסים של רומא ביהודה, וכך על פי החלטת הסנאט הוא הוכתר למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא.
הורדוס קיבל את המלוכה, אולם עדיין היה עליו להילחם על השליטה ביהודה. הוא הגיע לעכו בשנה 39 לפנה״ס עם ספינה, ואסף חיילים שכירים, בשעה שמתקפת הנגד הרומאית קצרה את הצלחותיה הראשונות בהדיפת הפרתים מסוריה. בתחילה נתקל הורדוס בקשיים, שכן אנטיגונוס נהנה מתמיכתו של העם (אשר שנא את שלטון אנטיפטרוס ובניו), וראה באנטיגונוס את ממשיכם של מלכי בית חשמונאי הגדולים. הורדוס כבש את יפו ואחר כך את אדום, אשר שמשה לו כבסיס לחיזוק צבאו.
מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור, יחד עם המפקד הרומאי סילו. משני עברי חומת העיר החל עמות של חילופי דברים שהתנהל לפני סילו על עצם הלגיטימיות של הכתרת הורדוס למלך, ולו גם מנקודת המבט הרומית. הורדוס הכריז סביב החומה שהוא בא לפעול למען "טובת העם והצלת העיר". על דברי הכרוז שלו, השיב אנטיגונוס לסילו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות על הצרים. הורדוס שעמד עם צבא שכירי חרב מול צבאו של אנטיגונוס, לא הצליח להתמודד מולו. בנוסף, שיחד אנטיגונוס את סילו שעד מהרה נטש את כיתור העיר ירושלים וירד לאזור השפלה. וכך נותר הורדוס לבדו, הואיל והרומאים באותה עת לא יכלו לבוא לעזרתו, שכן המלחמה עם הפרתים דרשה מהם את כל המשאבים. לפיכך, יצא הורדוס למגר את המרד בגליל. תושבי ארבל נאבקו בו, והוא נלחם בהם במערות שבהר ארבל. בשנת 37 הדפו הרומאים את פלישת הפרתים לסוריה והתפנו לעזור להורדוס. יוסף, אחיו של הורדוס, נחל מפלה ביריחו ונהרג בקרב. יתרה מכך, החלה גם התקוממות בגליל והורדוס נאלץ לחוש לגליל ואחר כך נאלץ לפנות להילחם ביריחו, שם ריכז אנטיגונוס צבא גדול, והורדוס חשש מקרב קשה. אולם אנטיגונוס עשה טעות כאשר פיצל את צבאו ושלח חלק גדול ממנו לשומרון. בשל שגיאתו זו, הורדוס הצליח להכריע את הכוח שנותר על יד הכפר יְשָׁנָה בשומרון. בשנת 37 לפנה"ס, לאחר שנפגש שוב עם אנטוניוס, קיבל הורדוס סיוע של שני לגיונות מהצבא הרומאי, בפיקודו של גאיוס סוסיוס. לאחר מצור בן חמישה חודשים נפלה ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה. אנטיגונוס נפל בשבי, והיה מיועד להיות מובל בטריומף ברומא. לבקשתו של הורדוס, שחשש כי לאנטיגונוס תינתן אפשרות והוא יטען בפני הסנאט כי המלכתו אינה חוקית, הוא הוצא להורג בידי אנטוניוס.
בזמן המצור על העיר נישא הורדוס למרים החשמונאית, אשר הייתה מאורסת לו מזה שנים. בנישואין אלו קיווה לחזק את תביעתו לכס המלכות, שהייתה מבוססת על מלכות רומי, יותר מאשר על הסכמת העם או על ייחוס לגיטימי. בכל זאת היו נישואים אלה עבורו יותר מתמרון פוליטי: הורדוס אהב את מרים אהבה עזה, ואילו היא שנאה אותו ובזה לו. הורדוס היה למלך, לאחר שהסיר מדרכו את אחרון מלכי חשמונאי. תקופת מלכותו הייתה ארוכה יחסית, אך היא התאפיינה בעימותים עם מתנגדים מצד אנשי בית חשמונאי, ומצד קבוצות יהודיות שונות שפעלו בממלכת יהודה באותן שנים.
שלטונו של הורדוס (37–4 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|ממלכתו של הורדוס
שמאל|ממוזער|250px|שרידי בית המרחץ בארמון החורף השלישי של הורדוס ביריחו
ממלכתו של הורדוס השתרעה על פני שטח נרחב וכללה את המחוזות אדום (צפון הנגב), שומרון (כולל אזור השרון), יהודה, הגליל, עבר הירדן והבשן. עלייתו של הורדוס לכס המלוכה בחסות הסנאט הרומאי, מסמלת לא רק את סיום שלטון שושלת בית חשמונאי ותחילת שלטון שושלת בית הורדוס, אלא גם שינוי עמוק בתוכן המלוכה. שלטון בית חשמונאי הושג בעזרת העם והלגיטימיות של משטרם נשענה על החלטת "הכנסת הגדולה" מימיו של שמעון, שקבעה את "חבר היהודים" כשותף לשלטון. ואילו הורדוס הגיע לשלטון לא בתמיכת העם, והיה חייב את עלייתו רק לכישרונו ולתעוזתו. כפועל יוצא מכך היה שלטונו אבסולוטי ורודני.
הורדוס הנהיג מייד עם עלייתו לשלטון טרור פוליטי, כדי להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג 45 מראשי המשפחות הנכבדות שהיו אנשי אמונו של אנטיגונוס. כמו כן הוציא להורג 21 מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, 12 שנים קודם לכן.
הורקנוס השני, המלך שהוטל בו מום, הוגלה לבבל לאחר עליית אנטיגונוס לשלטון, והורדוס שצפה סכנה בהשפעתו על הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה בעיר זו, הזמין את הורקנוס לחצרו על מנת שיוכל לשלוט בו.
עתה נמצאו בחצרו של הורדוס עצמו ארבעה מבני משפחת חשמונאי, שיכולים היו לסכן את שלטונו. היו אלה: הורקנוס השני הזקן, בתו אלכסנדרה החשמונאית, וילדיה אריסטובולוס השלישי ומרים החשמונאית. אלכסנדרה הייתה מסוכנת במיוחד, מבחינתו של הורדוס, שכן הייתה לה השפעה רבה בחצרה של קלאופטרה מלכת מצרים, שהייתה המאהבת של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס.
הורדוס ניסה להמעיט בהשפעת בני חשמונאי. הוא מינה לכוהן גדול את חננאל הבבלי, שהיה אמנם כהן, אך לא היה ממשפחה מיוחסת. אלכסנדרה ראתה במינוי זה פגיעה בבנה, הנער אריסטובולוס השלישי, ובעזרת השפעתה בחצר קלאופטרה פעלה כי הנער יוזמן לריאיון אצל מרקוס אנטוניוס. ברם, הורדוס לא ראה בעין יפה את התקרבותו של אריסטובולוס לחצרו של אנטוניוס, וכדי למנוע פגישה זו, מיהר למנות אותו לכהן גדול והוא בן ה-17 בלבד. מינוי זה הסתיים באסונו של אריסטובולוס הצעיר. הוא הוזמן ליריחו לשהות בחווילתו של הורדוס, ושם בשנת 35 לפנה״ס, הוטבע למוות בבריכה על ידי עבדי הורדוס, באמתלה של תאונה תוך כדי משחק. לאחר הריגתו של אריסטובולוס, הוציא הורדוס להורג את הורקנוס השני, בטענה כי ניסה להרעילו.
פרשת הוצאתה להורג של מרים החשמונאית הייתה פרשה טראגית. הורדוס היה מושפע מאוד מבני משפחתו האדומים הקרובים ולא יכול היה להתנתק מהם, ובמיוחד מאחותו שלומית (Salomé). הם הסיתו אותו נגד בני משפחת חשמונאי. הוא היה חייב לצאת להסביר לאנטוניוס את דבר מותו של אריסטובולוס. לאחר מפלת אנטוניוס בקרב אקטיום, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס, ולהפגין כלפיו את נאמנותו. בשתי נסיעות אלה, לא ידע אם ישוב בשלום, השאיר את אשתו מרים תחת משמר, עם פקודה להרגה במקרה שתגיע הודעה על מותו. אך הפקודה להרגה, התגלתה למרים על ידי יוסף, בעלה של שלומית אחות הורדוס, שנצטווה לשמור עליה. כאשר שב הורדוס ממסעותיו, הטיחה בו מרים את האשמה על מתן הפקודה להרגה. הורדוס הזועם טען בפניה שזו ההוכחה לכך שבגדה בו עם יוסף, כמו כן הוא האשים אותה כי זממה להורגו. הוא הורה על משפט, ומרים נדונה למוות. בשנת 29 לפנה"ס הוצאה מרים להורג.
הורדוס אהב מאוד את מרים, אולם היא בזה לו, והייתה בטוחה שלא יאונה לה כל רע למרות הדברים הקשים שהייתה מטיחה בו. ולכן הוצאתה להורג נתפסת כגחמה של קנאה. לאחר ההוצאה להורג חלה הורדוס, ורבים האמינו כי לא יבריא. אלכסנדרה חמותו, ניצלה שעת כושר זו וניסתה להוביל מרד נגדו. אולם, הורדוס קם ממיטת חוליו והורה להוציאה להורג. לאחר מותה של אלכסנדרה המשיך הורדוס לרדוף את אנשי בית חשמונאי, ואף הרג ללא משפט את בני בבא הקרובים אליהם בקרבת דם. מרים החשמונאית ואלכסנדרה היו האחרונות מבנות בית חשמונאי. אחרי אלכסנדרה ומרים, כל בני חשמונאי הנותרים היו בניו של הורדוס, או צאצאיו, אשר נקלעו לעיתים קרובות לעימותים איתו.
הואיל והורדוס מלך בחסות האימפריה הרומית, הוא פעל לחיזוק כוחה של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל, שנתפסה כאוכלוסייה נאמנה לרומאים בניגוד לאוכלוסייה היהודית. הוא נשען על נאמנות האוכלוסייה הנוכרית כאמצעי למניעת מרידות וערעור על שלטונו. שומריו היו נוכרים, שפעמים רבות היו עוינים את האוכלוסייה היהודית. אולם, הורדוס יכול היה לבטוח בהם כיוון שלא היה כל חשש לשיתוף פעולה של הצבא עם האוכלוסייה היהודית. כמו כן, גויסו לצבא יהודים מאדום ויהודים שעלו לארץ ישראל, שבהם הורדוס נטה לבטוח יותר מאשר באוכלוסייה היהודית הכללית. רוב צבאו של הורדוס, שגודלו נע בין 20 ל-35 אלף חיילים היה מורכב בעיקר מיהודים, אך היו ביניהם גם שכירי חרב רבים.
בתקופתו של הורדוס לא היו איומים צבאיים של ממש מצד מדינות שכנות, ועל כן יכול היה הורדוס להשקיע רבות בפיתוח כלכלי. מערכת היחסים הטובה שלו עם הנציבים הרומים, עם שלטונות רומא ועם שליטי המדינות השכנות אפשרו פיתוח של המסחר הבין-לאומי, שהתבסס על הנמלים החדשים שבנה הורדוס.
הורדוס יישב את החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי שהיה בשליטתו, בנה אמות מים יעילות ופיתח את החקלאות באזור זה ובמקומות אחרים תחת ריבונותו.
אחד האיומים הגדולים על ממלכתו של הורדוס היה מקלאופטרה השביעית, מלכת מצרים מבית תלמי ובת זוגו של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס. קלאופטרה שאפה להרחיב את ממלכתה ולהשיב לה את זוהרה, ובין תביעותיה היו שטחים ביהודה, שהיו בעבר חלק מהממלכה התלמית.
בזמן קרב אקטיום, למרות היותו חבר בקואליציית המלכים שהושיטה עזרה צבאית לאנטוניוס, היה הורדוס עסוק במלחמה בממלכה הנבטית. יש הרואים מלחמה זו כתכסיס של הורדוס ואימוץ עמדה נייטרלית בסכסוך בין אנטוניוס לאוקטביוס, מתוך רצון לתמוך בצד שיצא מנצח מן העימות.
תבוסתם של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס כנראה הצילה את ממלכתו של הורדוס מסיפוח למצרים, אולם בשעתו חשש הורדוס משינוי השלטון באימפריה מכיוון שהיה מזוהה עם אנטוניוס. לקראת סוף המלחמה עזר הורדוס לצד המנצח ולשמחתו, אישר אוגוסטוס מחדש את מעמדו מכיוון שהבין, כמו אנטוניוס לפניו, שנאמנותו נתונה בראש ובראשונה לרומא ולא לאדם רומאי מסוים.
הורדוס מיהר לבטא את נאמנותו לאוגוסטוס בכך שייסד שתי ערים לכבודו, קיסריה וסבסטיאה (העיר שומרון), ושלח את בניו להתחנך בחצר הקיסר ברומא. אוגוסטוס כתודה, גמל להורדוס בכך שהשיב לו שטחים שנגזלו ממנו על ידי קלאופטרה וכן הוסיף עליהם שטחים חדשים.
שנותיו האחרונות של הורדוס התאפיינו בסכסוכים משפחתיים וחוסר יציבות בבית המלוכה. את שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשים בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את אנטיפטרוס, בנו הבכור מדוריס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. ייתכן שהוצאתם להורג של בניו הוא הרקע המקורי לאמירה המפורסמת אצל מקרוביוס, המיוחסת לאוגוסטוס: "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו".
לחוסר היציבות בביתו נוספו בעיות מדיניות. הנבטים נתנו מחסה לשודדים תושבי הטראכון, דבר שהיה למכשול להורדוס בניסיונו להשליט סדר במחוז. הדברים הידרדרו בסופו של דבר לכך שבשנת 10 לפנה"ס פלש הורדוס עם צבאו לתחומי הממלכה הנבטית כדי להילחם בשודדים שמצאו שם מקלט. מעשה זה הביא עליו את זעמו של אוגוסטוס שנזף בו קשות על כך, העם פתח במרד גלוי על ידי הסרת נשר הזהב שהורדוס קבע בשערי בית המקדש.
נישואין וצאצאים
שמאל|ממוזער|400px|שושלת הורדוס
הורדוס נשא לא פחות מעשר נשים וככל הידוע, העמיד צאצאים משמונה מהן:
דוריס. ילדיה:
אנטיפטרוס, הוצא להורג בשנת 4 לפנה"ס.
מרים החשמונאית. ילדיה:
בן לא ידוע, מת בילדותו.
אלכסנדר, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס.
אריסטובולוס, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס, אביו של אגריפס הראשון.
שלומציון (נולדה ב-33 לפנה"ס), נישאה לפצאל בן פצאל אחי הורדוס.
קיפרוס (נולדה ב-29 לפנה"ס), נישאה לאנטיפטרוס בן שלומית אחותו של הורדוס.
מלתקי השומרונית, אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס. ילדיה:
ארכלאוס נשיא יהודה.
הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל והפראיה.
אולימפיאס אשת יוסף אחיינו של הורדוס (בן אחיו יוסף).
מרים, בת שמעון בן ביתוס מאלכסנדריה שמונה לכהן הגדול על ידי הורדוס. אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס. בנה:
הורדוס.
קלאופטרה הירושלמית. אותה נשא בשנת 27/28 לפנה"ס, ילדיה:
הורדוס
פיליפוס טטרארך הבשן.
בשנת 16 לפנה"ס, נשא שלוש נשים אותן הביא עמו בשובו ממסעו ליוון ורומא:
פאלאס. ילדיה:
פצאל.
פָאידְרָה. ילדיה:
רוקסני.
אֶלפּיס. ילדיה:
שלומית (גם "שלום").
בנוסף לכך נשא גם את אחת מבנות דודותיו ואחת מאחייניותיו ששמותיהן אינם ידועים. מנשים אלה לא נולדו לו ילדים.
מותו
הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בהרודיון. לאחר מותו נערכה לו הלוויה מרהיבה המתועדת בספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". לפי המתואר בספר, המסע יצא מיריחו בליוויים של משפחתו וקרוביו, אנשי צבאו, וגם חלק מהעם. בנוסף, הובלו דברי ערך יקרים לקברו בהרודיון, שם נקברו יחד איתו. כיוון שהורדוס היה מלך עם טעם מאוד יוקרתי, טוענים כי קברו היה מאוד מושקע ובעל שלל רב.
בצוואתו, הורה הורדוס לתת לבנו פיליפוס את שטחי הטראכון, להכריז על בנו אנטיפס כנסיך ועל בנו ארכלאוס כמלך לאחר מותו. בניו אמנם קיימו צוואה זו באופן חלקי כאשר ארכלאוס לא כיהן כמלך לאחר שהקיסר הרומי לא אישר את צוואת הורדוס.
מפעלי הבניה של הורדוס
הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולזכות באהדת העם, אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית-רומית ניסה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם שהמליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים ועוצמה.
בנייה צבאית
הורדוס, שחשש לראשו עד כדי פרנויה של ממש, בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון שמדרום לירושלים. ארמונות אלו צוידו בכל הפאר וההדר המקובלים בתקופה, אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. כן בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.
בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית, על בסיס מצודה קיימת בשם "הבירה" או "בריס".
בצידו הצפוני של ארמון המלכות שבנה בירושלים הציב הורדוס שלושה מגדלים – פצאל (על שם אחיו), מרים (על שם אשתו) והיפיקוס (על שם חבר נעוריו). על בסיס שרידיו של אחד ממגדלים אלו (היסטוריונים שונים הציעו את כל אחד מהמגדלים), בנוי כיום מגדל דוד, המשמש אחד מסמליה של ירושלים עד היום.
מגדל נוסף נבנה בצפון מערבה של העיר, ומכונה מגדל פספינוס, ולאחר בניית "החומה השלישית" בימי אגריפס הראשון, שולב בחומה והיה לחלק ממנה.
בנייה בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|דגם של מקדש הורדוס, מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני (2008)
שמאל|ממוזער|250pxpx|מקום מציאת קבר הורדוס בהרודיון
הורדוס היה בעל מעוף ויוזמה והחל במפעל ארכיטקטוני שהפך את העיר ירושלים על פניה. בעוד שלפניו השתרעה העיר על העיר העליונה, עיר דוד (העופל) והר הבית, הרי שבתקופתו התרחבה העיר מערבה, דרומה וצפונה ברוב הדר ופאר. שיא מפעל הבנייה הוא מתחם הר הבית, ובליבו בית המקדש, שעליו כתוב בתלמוד: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".
הורדוס פתח במבצע מן האדירים בזמן העתיק, של הגדלת שטח הר הבית על ידי שימוש בטראסות תומכות ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את ההר מ-225 מטרים קודם לכן ל-480 מטרים, ואת רוחבו ל-320 מטרים. שני נחלים למרגלות ההר מולאו בעפר ובוטלו, ובצפון ההר בוצעה חציבה מסיבית לצורך יישור המשטח לכדי רחבה בשטח של 145 דונם. לפי הנאמר בברית החדשה (הבשורה על-פי יוחנן) נמשך המבצע 46 שנה. הכותל המערבי, שהיה חלק מהחומה החיצונית של הר הבית, משמש עד היום עדות לגודל המפעל.
על הר הבית נבנה מחדש בית המקדש השני, במקום הבניין הצנוע מימי שיבת ציון וזרובבל. תבניתו של בית המקדש עצמו לא הייתה נתונה לשינוי, שכן חלו עליו הכללים המפורשים בתנ"ך, אולם גובהו של הבניין הוכפל, והאולמות הורחבו. אחד האולמות המפוארים ביותר היה הסטיו המלכותי, מבנה ציבור גדול וגבוה. חצרו החיצונית של בית המקדש כונתה "חצר הנוכרים". היא הייתה נמוכה מן החצר הפנימית, והקיפה אותה. אל החצר הזו הגיעו מן השערים שבדרום, ולנוכרים ניתן היה להיכנס רק עד אליה, כאשר שלטים ביוונית ובלטינית הכריזו כי כל מי שאינו יהודי וייכנס אל המקדש פנימה צפוי למוות. מחצר זו הוביל גרם של ארבע עשרה מדרגות אל החצר הפנימית, לתוכה ניתן היה להיכנס רק ליהודי שטוהר מטומאתו. בחצרות אלו הוקרבו הקורבנות, ואולמות גדולים שימשו לצרכים נוספים כמו עזרת הנשים, ושמירת אוצרות המקדש. הבניין עצמו היה היכל מרשים שחזיתו בנויה משיש לבן וירוק (יש אומרים אף שיש כחול). הורדוס רצה לצפותו בזהב, אך בעצת חכמי ישראל נמנע מכך. שערי המקדש היו מרהיבים אף הם ומצופי זהב, ומספר כהנים היו צריכים לעמול על פתיחתם וסגירתם. גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מציפורים לקנן בו. בתוך המקדש עצמו היו שני אולמות – אולם הקודש (ובו מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, והמנורה), ואולם קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי היד אשר חנכה את ההיכל היא היד אשר אחזה בלפיד הבוער שהחריבו. ואכן, ההיכל נבנה תחת חסות רומא, ועל השער המוביל אליו הוצב נשר מוזהב, סמלה של רומא. בשנת מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נידונו למיתה בשריפה.
מקובל לייחס להורדוס גם את בניית החומה השנייה של ירושלים, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי שושלת בית חשמונאי.
הורדוס הקים ארמון בירושלים, שהיה אף הוא מצודה המוקפת בחומות, בצידו הדרום מערבי של העיר. הארמון שלט למעשה על כל העיר העליונה. ביצוריו של הארמון היו כה אדירים, עד כדי כך שהוא החזיק מעמד במצור עוד זמן רב לאחר ששאר חלקי העיר נפלו, במהלך חורבן ירושלים בימי מרד החורבן בשנת 70 לספירה.
כמו כן בנה הורדוס בעיר תיאטרון וכן אמפיתיאטרון.
בנייה מחוץ לירושלים
עוד מפעלי בנייה חשובים של הורדוס היו העיר סבסטיה (במקום העיר שומרון העתיקה) והעיר קיסריה (במקום העיר העתיקה "מגדל סטארטון"), בה בנה נמל גדול וחשוב, מקדש לכבוד אוגוסטוס, מגדלים, ארמונות פאר, היפודרום למרוצי מרכבות וסוסים, אצטדיון ותיאטרון רומי. גם בסבסטיה נבנה ארמון למגורי הורדוס, תיאטרון, חומה ומתקני ספורט. בנייתן של שתי ערים אלו היטתה את הכף בארץ לטובת הגורם הנוכרי על פני המרכיב היהודי באוכלוסייה, שכוחו הלך ונחלש.
על פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס בנה לכבוד אוגוסטוס שלושה מקדשים: בסבסטיה, בקיסריה ובטריטוריה של זנודורוס ליד המקום הנקרא פניאון. בימינו מזוהה המקום עם המקדש שנמצא בחורבת עומרית באצבע הגליל, לא רחוק מאתר הבניאס.
בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו, הוא חלק מהמבנה שמעל למערת המכפלה.
כן בנה בערים המצויות מחוץ לארץ, כגון אנטיוכיה ודמשק, על מנת להאדיר את שמו בקרב העמים.
הורדוס בנה במהלך כהונתו מבנים שונים בערים רבות, ופיתח כפרים ויישובים קטנים באופן חסר תקדים. בשנת 31 לפני הספירה חל קרב אקטיום שבסופו הביס אוגוסטוס את אנטוניוס וקלאופטרה וכך ניצלה ממלכת הורדוס מסיפוח למצרים. על מנת להוכיח נאמנות לאוגוסטוס הקים הורדוס שתי ערים למענו: קיסריה וסבסטיה.
הורדוס הביא את התרבות ההלניסטית לארץ ישראל. קיסריה, עיר שכל כולה מחווה לתרבות הרומית הייתה בתחילתה עיר פיניקית קטנה, אשר צמחה וגדלה בעזרתו של הורדוס. למרות התנגדותם של רבים מבני עמו הוא בנה בה נמל, ארמונות, מגדלים, מקדש עבור אוגוסטוס, אצטדיון, מסלול למרוצי סוסים, מתקני שעשועים, אמפיתיאטרון, בתי מרחץ ומקדשי אלילים. בתמורה העניק לו אוגוסטוס שטחים נוספים.
בניית מבני הבידור מעלה שאלה לגבי רצונו של הורדוס לשרת את התושבים היהודים. רבים מהמבנים שהקים לא שירתו את היהודים כלל, שכן התרבות היהודית הייתה ממוקדת במקדש ותרבות התיאטראות והמרוצים הייתה זרה לה.
השינוי שחל בהורדוס על פי מבנה ארמונותיו
התפתחות ארמונות הורדוס עשויה לסייע בהבנת השינוי שחל בגישתו של הורדוס כלפי בני עמו ואנשי חצרו. שלושה מארמונותיו המרכזיים עוזרים להבין את הנושא: הארמון ביריחו, הארמון המערבי במצדה, וארמון שונית הסלע בקיסריה. בתוכניות הראשונות המתארות את המבנים ניכר שארמונות שונית הסלע וארמון יריחו הם הארמונות הנגישים ביותר למבקרים ולאנשי החצר, הורדוס היה קרוב אליהם מיוזמתו שכן הדבר לא היה נהוג קודם לכן בימי החשמונאים. ייתכן ומדובר במהלך פוליטי שנועד לצבור להורדוס עוד אהדה במצג הציבור כמלך חברותי ומארח שאף בנה לאורחיו בתי מרחץ ובריכות שחייה להנאתם.
אלא שברבות השנים, כל אחד מארמונות אלה עבר שינויים ארכיטקטוניים. הורדוס בחר להרחיק ולמדר את עצמו מאורחיו ומאנשי החצר, הדרך שהם היו צריכים לעבור על מנת להגיע להורדוס הייתה ארוכה יותר ופחות נגישה להם, וכן הורדוס יצר חלוקה ברורה יותר בין המעמדות בבית כאשר הוא עצמו נפרד מאנשי החצר ומאורחיו והמגע ביניהם נחלש ביחס למה שהיה בארמונות הקודמים. בעשור האחרון למלכות הורדוס, ניכר שזיקת אנשי החצר להורדוס נחלשה.
קברו של הורדוס
שמאל|ממוזער|250px|ארון הקבורה המשוחזר של המלך הורדוס, שנמצא בהריסות המאוזוליאום בהרודיון
במאי 2007 הכריז פרופ' אהוד נצר כי בשלהי 2006 מצא בהרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. האתר המזוהה עם קבר הורדוס התגלה במהלך חפירות במדרון החיצוני של ההר, מתחת לשרידי חומה המקיפה את הרודיון מסביבו, ומעל הארמון התחתון ששימש כנקודת היציאה למסע ההלוויה של הורדוס, בסמוך לשרידים של גרם מדרגות שעולה אל האתר מהרודיון התחתית. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. מסד המאוזוליאום הוא 10X10 מטרים. האבנים גדולות יותר משאר אבני ההרודיון והובאו מרחוק.
לדעת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם אלה שניתצו את הסרקופג בשל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. דעות אחרות סוברות כי דווקא המורדים של מרד בר-כוכבא שישבו שם, הם אלה שדאגו לניתוץ הסרקופג. לדעת נצר, הסיבה להימצאות הקבר מחוץ לשטח הרודיון היא השמירה הקפדנית של דיני טומאה וטהרה, שאפיינה את תקופת בית שני. טומאת מת היא טומאה בדרגה הגבוהה ביותר ביהדות ולכן הורדוס, שהיה יהודי, ביקש לקבוע את מקום קבורתו מחוץ לאזור המגורים בהר, כדי לאפשר לבניו להשתמש בארמון העליון.
המשך החפירות במתחם הקבר חשפו עוד ממצאים, הבולטים שבהם הם שני סרקופגים נוספים. נצר מציע כי האחד הוא של מלתקי, אשתו השישית של הורדוס, ואימו של ארכלאוס, וכי השני הוא של גלפירה אשתו של ארכלאוס. יוסף בן מתתיהו מצידו אינו מוסר שבהרודיון נקברו דמויות נוספות פרט למלך הורדוס עצמו. הוא גם אינו מזכיר את מקום קבורתן של מלתקי וגלפירה.
אחוזת קבר של אחדים מבני משפחתו נמצאת בסמוך למלון "המלך דוד" בירושלים.
ב-2012 שוחזר קבר הורדוס.
לאחר מותו
ממוזער|שמאל|250px|חלוקת ממלכת יהודה בין יורשי הורדוס
כל הערכה היסטורית אובייקטיבית בנוגע להורדוס חייבת לקחת בחשבון כי בתקופת שלטונו היה השלטון הרומי עקיף, בניגוד לשלטונם הישיר (והעריץ) של הנציבים הרומים שבאו אחריו. ככל שהיה שלטונו דיקטטורי ואכזר, וככל שהכביד את ידו על העם, הרי שהיה בסופו של דבר חלק מאותו העם, ולא גורם חיצוני לחלוטין. תחת שלטונו נוצרו מפעלי בנייה מרהיבים, ושטחה של הממלכה גדל, שכן אדוניו הרומאים העניקו לו אדמות נוספות בבשן ובחורן. היהודים הורשו בתקופתו לשמור על מצוות דתם, ובית המקדש שופץ והפך מבניין צנוע שהוקם בימי זרובבל להיכל שנחשב לאחד המפוארים בעולם העתיק.
בנו שירש אותו, ארכלאוס, לא הצליח לשמור על איזונים עדינים אלו, ואיבד את כיסאו – אם בשל מאבקים פנימיים, ואם משום שלא הצליח למצוא חן בעיני הרומאים כשם שהשכיל לעשות אביו. לאחריהם בא שלטון הנציבים, אשר היה הגורם העיקרי למרד החורבן ולחורבן שהביא עמו.
דימויו של הורדוס
עוד בזמנו של הורדוס נכתבו ביוגרפיות שלו. לאחר מותו, חיבר ניקולאוס איש דמשק אוטוביוגרפיה, שעסקה בימי מלכותו וגם במהומות שפרצו לאחר מותו. אולם תיאור מפורט של דברי-ימי מלכותו הופיע בהיסטוריה האוניברסלית שכתב ניקולאוס, אותה החל לחבר בעידודו של הורדוס. ידוע על לפחות סופר אחד נוסף שכתב את תולדותיו של הורדוס, ושמו תלמי. חיבורו היה ככל הנראה מפורט וכלל יותר מספר אחד, ממנו נשתמר רק קטע אחד העוסק בגיור האדומים, ככל הנראה מתוך דיון במוצאו של הורדוס. יש המזהים אותו עם המדקדק תלמי מאשקלון, שחי לפי המשוער בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, אולם זיהוי זה הוא בגדר השערה בלבד. אם הזיהוי נכון, אזי חיבורו של תלמי נכתב ללא תלות בחיבורו של ניקולאוס, אך בהיותה של אשקלון ידידותית להורדוס, יש לשער שגם הוא נכתב ברוח אוהדת.
ביהדות
מעמדו של הורדוס היה בעייתי בעיני נתיניו היהודים. הוא לא ענה להגדרה של המלך האידיאלי ביהדות שאמור להיות נבחר האל וצאצא לבית דוד. בניגוד לחשמונאים שביססו את מלוכתם על סמכותם הדתית ככהנים גדולים, הורדוס היה נעדר כל סמכות כזאת. כמו כן האריסטוקרטיה היהודית ראתה בעין רעה את עלייתו לגדולה של בן למשפחת גרים, ועצם מלוכתו של בן גרים גם היא בעייתית בהלכה היהודית.
לפיכך הורדוס עשה מאמצים לזכות באהדתם של היהודים. הוא הפך את ירושלים לעיר מפוארת, בנה מחדש את בית המקדש והקפיד על הכשרות והקדושה שלו. הוא הגן על האוכלוסייה מאיומים חיצוניים ותרם לפיתוח הכלכלה. הוא לא הטיל כל מגבלות על קיום מצוות הדת היהודית בתחומי ממלכתו.
היסטוריון החצר של הורדוס, ניקולאוס איש דמשק הפיץ שמועה (שמופיעה גם בספרי יוסף בן מתתיהו) כי מוצאו של הורדוס הוא ממשפחה יהודית עתיקה מעולי בבל. שמועה זו לא התקבלה בארץ ישראל כאמינה, אך היא התקבלה בקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. הורדוס השתדל לשמור על קשרים טובים עם קהילות יהודיות בגולה.
עם זאת חשוב היה לו לשמור על יחסים טובים עם השלטון הרומאי, גם כדי להבטיח את שלטונו, וגם מתוך הערצה אמיתית לתרבות הרומית. הוא בנה מקדשים רומיים ומתקני ספורט, והציב נשר מעל כניסת בית המקדש מה שגרם להתנגדות עזה של היהודים.
לדעת אברהם שליט, הנשר נועד להפגין כלפי חוץ את חסותו של הורדוס על הר הבית, ולהביע את הרעיון שהוא מסוכך על בית המקדש כפי שנשר מסוכך על קנו, אלא שרעיון זה נראה בעיני המתנגדים כחוצפה כלפי שמיים.
הורדוס רדף את הפרושים. כאשר, זמן קצר לפני מותו, הסירו שניים מן הפרושים את הנשר שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להמיתם.
הורדוס זכה לכינוי "העבד האדומי" מצד מתנגדיו, שהרבו לגנות אותו על גינוני הפאר שלו, על המיסוי הגבוה שנועד לממן זאת, על אכזריותו, ובעיקר בשל היותו נוכרי לדעתם. חיסול בית חשמונאי תרם להתנגדות כלפיו.
הורדוס ידע שעליו לסלק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה. לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו הכהונה הגדולה הפכה ממשרה של מנהיגות בלתי תלויה למשרה התלויה בחסדי השליט כתוצאה מזה החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה מעולם. נקודת שפל במעמד הכהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.
לסנהדרין, המועצה הגבוהה של העם, הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק.
עם כל זאת היו שנות מלוכתו של הורדוס שנים של שגשוג תרבותי ודתי. בתי מדרשיהם של שמאי והלל הזקן פעלו בתקופתו, והניחו את היסודות לפעולת הבאים אחריהם. נשיאותו של הלל הזקן על הסנהדרין היה שיאו של שגשוג זה. הילל הניח את הבסיס עליו נכתבו לאחר מכן המשנה והתלמוד, כאשר קבע את המידות לפיהן נדרשת התורה, וקבע את מסורת החקירה והדרישה ממנה התפתח הפלפול התלמודי המאוחר יותר. כן קבע תקנה חשובה, היא הפרוזבול, אשר אפשרה את התאמת חוקי התורה לצרכים המסחריים של ימי הורדוס, אשר לא התאימו עוד לחוקי התורה שקבעו שמיטת חובות אחת לשבע שנים. הורדוס אפשר את השגשוג הדתי, ואף ידע למנוע חיכוכים בין-דתיים עם הרומים ועם זרים אחרים. חיכוכים כאלה הפכו נפוצים לאחר מותו, עם מינוי נציבים רומיים על יהודה.
בספר החיצוני הפסאודו-אפיגרפי "עליית משה", שנתחבר זמן קצר לאחר מותו של הורדוס, מופיע תיאור של תקופת מלכותו:
"מלך עז פנים אשר לא יהיה ממשפחת הכוהנים, אדם נורא ולא ידע בושת ושפט אותם כראוי להם והשמיד את ראשיהם בחרב ובמקומות נכחדים וקבר את פגריהם לבל ידע איש איה מקום פגריהם. והרג זקנים ונערים ולא יחמל. אז ימר להם בארצו מפחדו ועשה בהם שפטים כאשר עשו בהם המצרים וענה אותם ארבע ושלושים שנה".
בתלמוד נשמר זכרו של הורדוס כמלך אכזר, עבד של בית חשמונאי שמרד באדוניו. במגילת תענית נקבע יום טוב ביום מותו של הורדוס, ז' בכסלו.
בנצרות
שמאל|ממוזער|250px|טבח התמימים מאת רובנס
הורדוס מוזכר בנצרות כמלך אשר בזמנו נולד ישו. על פי הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', האמגושים (כהני דת פרסיים בעלי ידע באסטרולוגיה), חזו את לידת המשיח בבית לחם, על פי כוכב אשר ראו זוהר במזרח. כאשר הגיעו האמגושים להשתחוות למשיח החדש, חש הורדוס כי שלטונו מצוי בסכנה, ודרש כי הילד יובא בפניו. הורדוס נמלא חימה על מלכי הקדם אשר לא הסגירו את ישו לידיו, ופקד על הריגת כל הילדים שמתחת לגיל שנתיים בבית לחם, מתוך הנחה כי הילד שעליו דיברו האמגושים נמצא ביניהם. מששמעו זאת בני משפחתו של ישו, מפי מלאך שנגלה אליהם, קמו ונמלטו למצרים.
"וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים. אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ׃".
אירוע זה מכונה בנצרות "טבח התמימים". לאירוע אין כל זכר בכתבי היסטוריונים בני התקופה, כגון יוסף בן מתתיהו אשר תיעד מעשי זוועה אחרים של הורדוס, ונראה, על פי מבקרי הברית החדשה, כי הוא סיפור שהוסף לאחר מעשה שמטרתו להראות את ישו כמגשים הנבואות המקראיות. האירוע הונצח ביצירות אמנות רבות, ובהן ציור מפורסם מאת פטר פאול רובנס.
על רקע סיפור זה כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (הִיס, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (הִיוֹס, υἱός)'".
ארכאולוגיה
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נחשפה כתובת גרפיטי בשפה הסָפָאית (Safaitic, ניב ערבי) במדבר הלַבָּה בצפון ממלכת ירדן, מאת נווד ערבי שהביע את דעתו על הורדוס, כשציין את התאריך: . חשיבותה של הכתובת בכך שהיא עדות מזמנו של הורדוס, התואמת את תפיסתם של בני תקופתו כפי שהיא משתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו, אולם אינה תלויה בהם.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני (יעקב נפתלי שמחוני), הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923); הוצאת מסדה, תל אביב 1968 (מהדורה זו היא המהדורה המקובלת בקרב חוקרים ישראליים, ובה משתמשים בדרך כלל בימינו כמקור עיקרי לציטוט)
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ליזה אולמן (תרגמה מהמקור היווני וכתבה הקדמה), ישראל שצמן (עריכה מדעית וכתיבת הערות וביאורים) יונתן פרייס (כתיבת מבוא ואילנות יחס), הוצאת כרמל, ירושלים, דצמבר 2009 – מארס 2011
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, אברהם שליט (תרגם מהמקור היווני וצירף מבוא, הערות, באורים, מפות ותמונות), א-ב, ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944-תשכ"ג 1963; מהדורה חדשה: תשמ"ה 1985
מחקרים חדשים
אברהם שליט, הורדוס המלך – האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"כ 1960
מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ב 1992 (התפרסם אחרי מותו. עורכת: חוה שטרן)
(פרק א')
מרדכי נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987
אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, ירושלים: כתר, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007.
(פרק מהספר)
בצלאל בר כוכבא, "אישיותו של הורדוס: היסטוריה ופסיכיאטריה", ציון ע"ז ב' (תשע"ב), עמ' 255–277
טום מולר, "הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת", נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008
סילביה רוזנברג ודוד מבורך (עורכים), הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013
מיריי הדס-לבל, הורדוס, תרגמה מצרפתית: חמוטל בר-יוסף, כרמל, 2022
קישורים חיצוניים
(ריאיון עם אריה כשר).
גילויים נוספים במתחם הקבר של הורדוס: ארונות הקבורה של בני משפחתו של הורדוס ותיאטרון עם חדר אח"מים, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים, 20 בנובמבר 2008
"הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה", מוזיאון ישראל, ירושלים, 13 פברואר, 2013 – 5 אוקטובר, 2013, אוצרים: דוד מבורך וסילביה רוזנברג
()
ד"ר איל רגב, היהודי הטוב, במגזין להיסטוריה סגולה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים הקשורים לבית המקדש
קטגוריה:בית הורדוס
קטגוריה:יהדות בתקופת בית שני
קטגוריה:יהודים ממוצא אדומי
קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס | 2024-10-07T16:29:19 |
אלבניה | 260px|ממוזער|שמאל|הכיכר המרכזית בעיר הבירה טירנה
260px|ממוזער|שמאל|אנדרטת דגל אלבניה בטירנה
260px|ממוזער|שמאל|מקום מגוריו של אנוור הוג'ה בטירנה
ממוזער|שמאל|260px |נהר ולבונה בצפון אלבניה
רפּוּבְּלִיקַת אַלְבַּנְיָה (באלבנית: Republika e Shqipërisë; פירוש השם הוא "ארץ העיטים") היא מדינה בדרום-מזרח אירופה. אלבניה גובלת במדינות מונטנגרו בצפון, קוסובו בצפון-מזרח, מקדוניה הצפונית במזרח, יוון בדרום, וחוף הים האדריאטי במערב. בשנת 2009 הצטרפה אלבניה לברית נאט"ו.
אלבניה היא גם מולדת העם האלבני. עיר בירתה היא טירנה.
רוב אזרחי אלבניה הם מוסלמים-סונים, ומיעוטם הם נוצרים-קתולים או נוצרים-אורתודוקסים-מזרחיים. אלבניה היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
בעת העתיקה הייתה אלבניה חלק מאפירוס ואיליריה וישבו בה שבטים אילירים ותראקיים שהגיעו לאזור הבלקן.
במאה ה-2 לפנה"ס נכבשה איליריה בידי הרומאים, ובמרוצת המאות שלטו באזור עמים שונים, ביניהם הביזנטים, הנורמנים, הוונציאנים והסלאבים.
האלבנים כקבוצה אתנית נזכרים לראשונה במאה ה-11 בכתביו של מיכאל אטאליאטס, כרוניקן בן המאה ה-11, המזכיר קבוצה בשם זה בנפת דיראכיון (דורס של ימינו) באימפריה הביזנטית.
בשנת 1479 האימפריה העות'מאנית כבשה את אזור אלבניה של ימינו, ו-500 שנות שלטונם באזור הביאו להתאסלמות רוב האלבנים. במהלך המאה ה-19 התנהלה האימפריה העות'מאנית בסלחנות כלפי האלבנים ואפשרה להם ליהנות מזכויות שלא היו לעמים אחרים ברחבי האימפריה. אלבנים מוסלמים השתלבו בתפקידים שונים בצבא ובשלטון העות'מאני, וכן כיהנו 40 ווזירים גדולים ממוצא אלבני.
בתחילת המאה ה-20 ביקשו האלבנים להתנתק כמעט לגמרי מהאימפריה והעות'מאנים סירבו להעניק להם זכויות מיוחדות מעבר למה שכבר השיגו. בעקבות זאת מרדו האלבנים בשנת 1909 ושוב בשנת 1910. ביוני 1911 הקימו האלבנים ממשלה זמנית.
במלחמת הבלקן הראשונה
באוקטובר 1912, במסגרת מלחמת הבלקן הראשונה שבה מדינות הבלקן ביקשו להשתלט על רומליה, השטחים של האימפריה העות'מאנית באירופה, פלשה סרביה לאלבניה וכבשה את כל צפון אלבניה ובהמשך גם חלקים ממרכזה. ב-29 בנובמבר 1912 כבשה סרביה את דורס והכריזה על אזורי אלבניה שכבשה כמחוז בממלכת סרביה. במקביל, מונטנגרו הטילה מצור על שקודרה שנכבשה באפריל 1913. יוון מצידה, כבשה שטחים בדרום אלבניה לעצמה ואף הטילה מצור על ולורה החל מדצמבר 1912.
ב-28 בנובמבר 1912, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הכריזו האלבנים על עצמאותם ועל נייטרליות במלחמה בין העות'מאנים ומדינות הבלקן. אולם לאור כיבוש חלקים נרחבים מאלבניה, נלחמו האלבנים בפעילות גרילה לצד העות'מאנים במטרה לשחרר את ארצם. בלחץ המעצמות אוסטריה ואיטליה שדרשו שאלבניה תהיה עצמאית וגדולה כמנע בפני השאיפות הסרביות להשתלט עליה, נקבע בהסכם לונדון שאלבניה תהיה עצמאית וכך סרביה ומונטנגרו נאלצו לסגת משטחיה.
מדינה עצמאית
בראשית מלחמת העולם הראשונה כבשה איטליה את ולורה. ביוני 1915 נכנסו כוחות של סרביה ומונטנגרו וכבשו חלקים של אלבניה.
ביוני 1920 החל כוח של עשרת אלפים מתנדבים אלבנים בפיקודו של צ'אזים קוצולי לצור על ולורה ולאחר כשלושה חודשים הסכימה איטליה להסיג את כוחותיה מהעיר, וויתרה על דרישותיה לריבונות בה.
בשנת 1925 נעשה אהמט זוגו נשיא וב-1928 הכריז על עצמו למלך זוג הראשון. בשנת 1939 פלשה איטליה הפשיסטית לאלבניה והמלך זוגו נמלט מן המדינה. אלבניה הפכה למדינת חסות איטלקית, ובמדינה הוקמה ממשלת בובות. בשנת 1943 נכנעה איטליה הפשיסטית לבעלות הברית, ובתגובה כבשה גרמניה הנאצית את איטליה וגרורותיה. גם אלבניה הפכה למדינת חסות גרמנית, עד לשחרורה בנובמבר 1944.
לקראת סיום מלחמת העולם השנייה תפס את השלטון מנהיג הפרטיזנים, הקומוניסט אנוור הוג'ה, והנהיג משטר קומוניסטי רודני. שמה של אלבניה הוסב ב-1946 ל"הרפובליקה העממית של אלבניה" ומ-1976 עד לראשית שנות ה-90 היא נקראה "הרפובליקה העממית הסוציאליסטית של אלבניה". המדינה הייתה בקשרים הדוקים עם ברית המועצות וסין, אך במשך השנים נוצר קרע בין המדינות והאלבנים ניסו לעצב גרסה חדשה של קומוניזם, תוך שהם מבודדים עצמם משאר אומות העולם. מחשש לפלישה הורה הוג'ה על בניית יותר מ-700,000 בונקרים באלבניה. המשטר נאבק בדתות וכנסיות ומסגדים הוחרבו.
ב-1981 ננקטו צעדים לפיתוח אלבניה, ואלה הואצו ב-1985 אחרי מותו של הוג'ה, ששלט במדינה במשך למעלה מארבעים שנה. במרץ 1990, בעקבות התסיסה במדינות הקומוניסטיות, פקד את אלבניה גל של הפגנות ושביתות, שבישרו את תחילתן של רפורמות כלכליות גם במדינה זו. בינואר 1991 בלנדי פווזיו החל להוציא לאור עיתון שלא קשור למפלגה הקומוניסטית, לראשונה לאחר 70 שנות שלטון קומוניסטי. במרץ 1991 התקיימו במדינה בחירות רב-מפלגתיות, אך בהן עדיין ניצחו הקומוניסטים (והועלו חשדות לגבי זיופן). מקץ שנה נוספת, ב-1992, התקיימו בחירות חדשות, שבהן זכתה האופוזיציה הרפורמיסטית בהנהגת המפלגה הדמוקרטית, הוקמה ממשלה רב-מפלגתית, והחל תהליך של הפרטת חברות ממלכתיות והחזרת אדמות לאיכרים. כמו כן, חודשו היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המערב.
בשנות התשעים החלו להיות נפוצות במדינה "תרמיות הפירמידה" שסחפו את התושבים בהבטחות להתעשרות מהירה. ההשקעות התבררו כתרמית רחבת היקף ובתחילת 1997 התמוטטות מזימת הפירמידה הביאה חורבן כלכלי על המדינה, לאחר שאזרחים רבים הפסידו את כל חסכונותיהם. תושבים נזעמים פרצו למחסני נשק ותחמושת ממשלתיים, גנבו כמיליון רובים, ופתחו במהומות עקב כך השתרר באלבניה מצב של כאוס: מרכזי הערים הפכו לאזור של ירי פראי באוויר, ואזרחים תמימים רבים קיפחו בשל כך את חייהם. המפלגה הסוציאליסטית (לשעבר הקומוניסטית) עלתה לשלטון. המהומות הופסקו רק בהתערבות של כוח בין-לאומי בחסות איטלקית, שהצליח להשיב מעט סדר למדינה.
בבחירות שהתקיימו במדינה ביוני 1997, ממשלת הימין המרכזי בראשותו של סאלי ברישה, שהיה לו חלק בשערוריית השחיתות של תרמית הפירמידה, ירדה מהשלטון והחלה מלחמת האזרחים האלבנית. במקומה עלתה לשלטון קואליציה סוציאליסטית בראשותו של פאטוס נאנו, קומוניסט לשעבר. אולם המהומות לא שככו, ובספטמבר 1998, אחרי ההתנקשות בחייו של עזם האג'דארי, תומך נלהב של ברישה, נאלץ גם נאנו לפרוש מכהונתו, כשהוא מפנה את מקומו לפנדלי מג'קו.
בראשית 1999 פרצה באזור מלחמת קוסובו, במהלכה נמלטו רבבות פליטים מחבל קוסובה, אז בשליטה סרבית, לאלבניה. לפי הערכות מסוימות מספרם הגיע ל-300,000, כ-10% מהאוכלוסייה הכללית.
פוליטיקה
צורת השלטון היא רפובליקה פרלמנטרית. הגוף המחוקק העליון הוא "האספה הלאומית" ובה 140 צירים.
הנשיא נבחר על ידי האספה הלאומית, וראש הממשלה ממנה את שריו בכפוף לאישור הנשיא.
צבא וביטחון
אלבניה הצטרפה לנאט"ו ב-1 באפריל 2009.
כלכלה
התוצרים העיקריים של אלבניה הם חיטה, תירס, סלק סוכר, תפוח אדמה, ירקות, וענבים. במשקי החי האלבנים מייצרים מגוון מוצרי בשר: בשר בקר, בשר כבש, בשר חזיר, בשר עוף, ובשר עז, וכן חלב וביצים.
המדינה נתברכה במגוון אוצרות טבע: נפט, גז טבעי, פחם, עופרת, ברזל, ניקל וכרום.
תחומי הייצור העיקריים בתעשייה האלבנית הם: עיבוד מזון, טקסטיל ובגדים, עץ, נפט, מלט, כימיקלים, כרייה, מתכות ואנרגיה הידרואלקטרית.
אלבניה מייבאת מכונות, מוצרי מזון, כימיקלים, וטקסטיל מאיטליה, בולגריה, יוון, טורקיה, גרמניה ומקדוניה הצפונית בשווי של 4.625 מיליארד דולר.
אלבניה מיצאת טקסטיל, נעליים, אספלט, מתכות, עופרת, נפט גלמי, ירקות, פירות וטבק לאיטליה, יוון, גרמניה, הולנד, בלגיה וארצות הברית בשווי של 1.210 מיליארד דולר.
לאחרונה החל להתפתח במדינה ענף התיירות.
על פי נתוני "אינדקס מורכבות המסחר" של 2022, אלבניה נמצאת במקום ה-77 מתום 133 מדינות.
גאוגרפיה
אלבניה ממוקמת בדרום מזרח אירופה וגובלת במקדוניה הצפונית, קוסובו, מונטנגרו ויוון.
טבע הארץ הוא הררי ושני שלישים מפני השטח גבוהים מ-1,000 מטרים מעל לפני הים. במערב אלבניה יש שפלת חוף פוריה. באלבניה מספר הרים, הבולטים שבהם הם גולבקרוב, יזרצה והרי אפירוס. מקווי המים של אלבניה הם אגם אוחריד, אגם פרספה ואגם שקודרה.
מבחינה אדמיניסטרטיבית אלבניה מחולקת ל-12 מחוזות. המחוזות מחולקים למספר נפות.
דמוגרפיה
באלבניה חיים כ-2,845,955 מיליון איש. האוכלוסייה ברובה היא ממוצא אלבני (85%), וישנם 9 מיעוטים במדינה: ארומנים, יוונים, בולגרים, בוסניאקים, מקדונים, מונטנגרואים, צוענים, סרבים ומצריים-בלקנים.
המיעוט היווני באלבניה נמצא בעיקר בדרום המדינה (באזור צפון אפירוס). אוכלוסיית מוערכת בכ-300 אלף אנשים על-ידי ממשלת יוון, אולם גורמים אחרים מעריכים את האוכלוסייה בכ-200 אלף. אזרחים אלבנים ממוצא יווני הקימו את ארגון אומונויה שפועל למען זכויות מיעוטים ליוונים ולקבלת אוטונומיה באזור. מפלגת האיחוד למען זכויות אדם פועלת בפרלמנט האלבני למען המיעוט היווני.
תוחלת החיים באלבניה עומדת על 80.5 שנים לאישה ו-77.4 שנים לגבר. שיעור הפריון הוא 1.6 צאצאים לאישה.
התפלגות דתית – 59% הם מוסלמים סונים, 17% הם נוצרים (מתוכם 10% קתולים, 6.8% יוונים אורתודוקסים ו-0.2 פרוטסטנטים), 8% חסרי דת ו-2.5% אתאיסטים.
אלבניה היא מדינה חילונית, וישנה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. החברה האלבנית מחולנת מאוד, מורשת השלטון הקומוניסטי: בנוסף לשיעור ניכר של אתאיסטים מוצהרים וחסרי השתייכות דתית, רוב המוסלמים באלבניה רחוקים מאדיקות ומייחסים לדתם הרשמית חשיבות מעטה.
יהודים
במאה ה-16 הגיעו לאלבניה יהודים ממגורשי ספרד. ב-1930 חיו בה כ-200 יהודים בלבד. השואה באלבניה התחוללה בהיקף קטן יחסית. למדינה הגיעו כאלפיים פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה, וצ'כוסלובקיה וצורפו אליה טריטוריות של יוגוסלביה, ויחד עם היהודים האלבנים מצאו מקלט אצל משפחות מקומיות ובקרב הפרטיזנים, לאחר שהמדינה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית ב-1943.
בתקופת מלחמת העולם השנייה חיו במדינה המוסלמית כמה מאות בודדות של יהודים, רובם ממדינות סמוכות שהגיעו בשל סיבות כלכליות ובעקבות רדיפות הנאצים. לאלבניה נקשרו מיתוסים של הצלת יהודים על ידי האוכלוסייה המקומית.
חלק קטן מהאוכלוסייה האלבנית שיתפו פעולה עם השלטונות הנאציים, בעידוד המופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני, והצטרפו לדיוויזיית אס אס הררית ה-21. דייווזיה זו איתרה כמאתיים יהודים והסגירה אותם לידי הנאצים. יהודים אלה נרצחו.
מצד שני, אלבנים רבים הסתירו יהודים בבתיהם, תוך סיכון ניכר, ולעיתים גם דאגו להנפיק להם תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. סייע בכך ה"בסה", קוד הכבוד המסורתי שיש בו מרכיב מרכזי של הכנסת אורחים. לפי ההערכות, היו באלבניה 1,800 יהודים עם תום המלחמה, פי שבעה ממספרם ב-1939. בספטמבר 1946 כשנה לאחר המלחמה, נותרו בה 157 יהודים, זאת לאחר שהפליטים, בייחוד אלה שבאו מיוגוסלביה, שבו לביתם.
אלבניה הייתה המדינה היחידה תחת שלטון גרמני שמספר היהודים גדל בה בתקופת המלחמה. זאת בין היתר בשל המיעוט המספרי של היהודים והקושי לאתר חלק מהם בשטח הטופוגרפי ההררי ובכפרים המרוחקים. לצד זה ניתן למנות אינטרסים של נושאי תפקידים – הן אלבניים והן גרמניים. כן ניתן לציין את הצורך של הגרמנים להיעזר בכוחות מקומיים שהיו חסרי מוטיבציה ומיומנות צבאית וניצלו את המצב לתועלתם.
רוב יהודי אלבניה היגרו עם עליית הקומוניזם. כ-300 נשארו בה עד תחילת שנות ה-90. ב-1991 הותר לשארית הקהילה היהודית להגר ורובם המכריע עלו לישראל. ב-1991 כוננו קשרים דיפלומטיים בין אלבניה לישראל.
זכויות האדם באלבניה
אלבניה חתומה על האמנה האירופית להגנת זכויות אדם וחופש יסוד.
במהלך תקופת שלטונו של אנוור הוג'ה באלבניה בין השנים 1985-1944, אלבניה הקומוניסטית נחשבה לאחת המדינות השליליות ביותר ביחס לשמירה על זכויות אדם במזרח אירופה. עם זאת, בעקבות ניצחון האופוזיציה הרפורמיסטית בבחירות 1992 בהנהגת המפלגה הדמוקרטית של אלבניה, הוקמה ממשלה רב-מפלגתית ויושמו מספר רפורמות ליברליות במדינה.
סוגיות עדכניות הנוגעות לזכויות אדם באלבניה כוללות אלימות במשפחה, מקרים בודדים של עינויים, אירועי אלימות משטרתית, תחזוקה לקויה של מערך בתי הסוהר במדינה, סחר בבני אדם וזכויות להט"ב.
תרבות
שפה
האלבנית שייכת לקבוצת השפות ההודו-אירופיות ומהווה משפחה בפני עצמה בקבוצת השפות.
האלבנית המדוברת באלבניה שונה מזו המדוברת על ידי האלבנים שבקוסובו (יוגוסלביה לשעבר) ובאיטליה. ניביה העיקריים של השפה האלבנית הם גֵג (במחציתהּ הצפונית של הארץ) וטוֹסְק (במחציתהּ הדרומית), כאשר הנהר שקומבין נחשב, בדרך-כלל, כקו-החלוקה הגאוגרפי ביניהם. בקרב האלבנים שבדרום איטליה, מדובר ניב ארכאי של הטוסק, המכונה "אַרְבְּרֵשׁ".
ספרות אלבנית
עד המאה ה-19 לא נוצרה ספרות של ממש בלשון אלבנית חוץ מתרגום כתבי הקודש. במאה ה-19 קמו לאלבניה כמה יוצרים חשובים בהם ג'ירולאמו דה ראדה, אבי הספרות האלבנית שנולד וחי באיטליה אך יצירתו שירי מילוסאו תרמה להתפתחות הספרות האלבנית. ונאים פראשרי בנו של קצין טורקי שחיבר שירה לירית ואפית. בין הבולטים שביוצרי אלבניה במאה ה-20 והמאה ה-21 הם המשורר ג' פישטא, הסופר והמתרגם פ' ס' נולי, המשורר והמחזאי ק' יעקובה, המשורר ג'טון קלמנדי והסופר איסמעיל קאדרה.
מוזיקה אלבנית
המוזיקה האלבנית היא בעלת מסורת ארוכה וידועה במגוון הרחב שלה. היא מהווה חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית ומושפעת מההיסטוריה של המדינה.
ישנו מספר רב של סגנונות, מוזיקה מקהלתית, אינסטרומנטלית וקולית. לכל אזור מסורת מוזיקלית ייחודית המשקפת את ההיסטוריה שלו.
המוזיקה מושפעת בנוסף מהאימפריה הרומית והעותמאנית שהשאירו את חותמם בעת שליטתם באזור.
סצנת הפופ והרוק המקומית מפותחת מאוד. ישנם פסטיבלי מוזיקה רבים ונוכחות המדינה בתחרות האירוויזיון בולטת ומשמעותית.
אחד הפסטיבלים המרכזיים הוא "Kenga Magjike" המתקיים בסוף כל שנה במתכונת דומה לאירוויזיון – שני חצאי גמר וגמר. בתחרות משתתפים מעל 40 שירים ביניהם אמנים בין-לאומיים מוכרים וחדשים המתחרים בקטגוריות שונות.
קישורים חיצוניים
אתר משרד התיירות האלבני
אתר הפרלמנט האלבני
נשיאות אלבניה
מידע גאוגרפי על אלבניה
היסטוריה
מטבע באלבניה – שימוש בלק המקומי ובאירו (בעברית)
כל המידע באתר אלבניה
בונקר לכל ילד רעב פרק בפודקאסט – "עושים רוח"
אלי אשד, מותו של מספר 2 : הרצח המוזר באלבניה
מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים בשואה, באתר יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות האסלאם
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1912 | 2024-09-27T20:16:30 |
הירונימוס | אוסביוס סופרוניוס הירונימוס (בלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus; ביוונית: Εὐσέβιος Σωφρόνιος Ἱερώνυμος) נולד בערך בשנת 345 ומת ב-30 בספטמבר 420, היה אב כנסייה, מעמודי התווך של הכנסייה הלטינית.
שמו של הירונימוס יצא למרחוק בעקבות היותו האיש התלת-שפתי ('vir trilinguis') – כלומר זה השולט בשלוש שפות הכנסייה: העברית, היוונית והלטינית – ובמיוחד על שום היותו ההבראיסט הגדול של הכנסייה. כהבראיסט, הוא חי בשלושים השנים האחרונות של חייו בבית לחם (פלשתינה) הרחק ממרכז הכובד של הכנסייה, עמד בקשר עם יהודים והעמיק את ידיעותיו בעברית ובמקרא, ושם הוציא לאור את מרבית יצירתו. גולת הכותרת של יצירתו היא תרגומו למקרא הנוצרי, שנודע בשמן הוולגאטה - ישירות מהמקור העברי והיווני. רוב הכנסיות הנוצריות מוקירות את מפעלו. בכנסייה הקתולית, הוא מוכר כקדוש וכאחד ממוריה. בעולם החולין הוא נחשב לפטרון אנשי הספר והמתרגמים.D. Brown, Vir trilinguis: a study in the biblical exegesis of Saint Jerome, Kampen 1992, pp.133-56, 368-371
לכבוד מלאכת התרגום הכבירה של הירונימוס, נקבע ע"י האו"ם יום התרגום הבין-לאומי ב-30 בספטמבר, יום מותו של הירונימוס.
קורות חייו של הירונימוס
ממוזער
ממוזער
ממוזער
הירונימוס נולד למשפחה נוצרית אמידה בסטרידון שבפרובינציה הרומית של איליריה, השוכנת צפון-מזרחית לחוף הים האדריאטי. כבר בגיל 12 נשלח בידי הוריו לרכוש חינוך איכותי ברומא. באותה העת רומא היא עדיין בירת העולם הנאור והאלילי כמזה מספר מאות שנים, אבל עידן זה עומד להסתיים. מכל מקום, דווקא ברומא האלילית, אישיותו של הירונימוס מתעצבת - ובה הוא רוכש את הכלים הבסיסיים שילוו אותו בדרכו האינטלקטואלית והדתית: מורו, הדקדקן אאליוס דונטוס , חושף בפניו את רזי השפה הלטינית וסיפרותה ועורך לו הכרות עם תרבות יוון וסודות הרטוריקה. הימים הם ימי הזוהר של משנתו התרבותית של קיקרו. איש רב-פעלים זה ראה בקיסרות הרומית את יורשתה של תרבות יוון הקלאסית. הוא שאף לנכס את נכסי צאן הברזל שלה התרבותיים, באמצעות חיקוי יצירתה באופן שתתקיים בו זמנית רציפות למקור וכן התאמה לערכי הרומאים וסדר יומם. ברבות הימים, באמצעות תרגומיו ופירושיו מהיוונית הירונימוס יתגלה כתלמיד נאמן של קיקרו. אדרבה, הוא יעלה על רבו; ואת היחס שבו דגל קיקרו כלפי תרבות יוון, הירונימוס יישם גם על התרבות העברית-יהודית. A. Kamesar, Jerome, Greek Scholarship, and the Hebrew Bible: A Study of the Quaestiones Hebraicae in Genesim, Oxford 1993.
הירונימוס מנהל אורח חיים חילוני עד לגיל 18, שאז כבוגר הוא מוטבל לנצרות, כמנהג זמנו. מפנהו הרוחני מתרחש בהדרגה: כך, אמנם בטריר שבגאליה ובאקוויליה שבאיטליה הירונימוס עורך את ראשוני חיבוריו התאולוגיים ואף מתנסה בחיי הנזירות. אבל אין הוא נוטש עדיין את אנשי הרוח שהצמיחה התרבות הרומית - והוא ממשיך לקרוא בשקיקה את הספרות האלילית. טביעות אצבעותיו של מטען תרבותי זה בסופו של דבר מוצאות את דרכן ליצירתו ומעניקות לה את זוהרה. ואולם בדיעבד פזילה אל העבר האלילי של רומא נתפסת בעיניו של הירונימוס כפסיחה על שתי הסעיפים. מצב זה נמשך אף בחמש השנים שבהן הוא שוהה באנטיוכיה ובסביבתה ומוסמך לכמורה בידי פאולינוס . המצב מגיע לסופו עם מותם בטרם עת של שניים מידידיו הקרובים - ובעיקר עם התגלות ישו אליו בחלום, כשהוא גוער בו על היותו קיקרונאי ולא-נוצרי (איגרת הירונימוס 22). לאחר התרחשויות אלו, גומלת בליבו של הירונימוס ההחלטה להתמסר לאל בלבד - ומעתה רק לו הוא מקדיש את כל מרצו והונו האינטלקטואלי.
הירונימוס נחשף מקרוב לחיי הנזירות באנטיוכיה ובעיקר במדבר הסורי, שבו הוא עובר תלאות. בלבנט, הוא גם נחשף לראשונה לתופעת המתייהדים, מתוודע לאוונגליון על פי העברים וכן מכיר מומר המלמד אותו את יסודות השפה העברית. בצד הכרת התפרים שבין היהדות לנצרות, הפרשנות המילולית-היסטורית הנוצרית מקנה לו את האפשרות להעמיק את שליטתו בשפה היוונית - שפת הברית החדשה, תרגום השבעים, והאינטליגנציה הנוצרית. היא משמשת כקרש קפיצה לשהייה בקונסטנטינופול, אשר אף על פי שאך בדור הקודם קונסטנטינוס הכריז עליה כבירת האימפריה הרומית, היא למעשה כבר מאפילה על רומא כמו על מוקדיו הגדולים משכבר של העולם הנוצרי.
דמות מפתח בקונסטנטינופול בעבור הירונימוס היא גרגוריוס מנזיאנזוס, שהוא מחכמי קפדוקיה. כניקאני וכאחד מתלמידיה של אסכולת אוריגנס, תורם לו גרגוריוס את המתודולוגיה האקסגטית שלו וכן הופך אותו לחסיד ניקאה מושבע. בחסותו הוא מתרגם יצירות תאולוגיות יווניות ללטינית, לרבות את דרשותיו של אוריגנס מאלכסנדריה וכתביו של אוסביוס מקיסריה. גרגוריוס גם פותח בפניו את שערי ועידת קונסטנטינופול (381), שהיא ועידה אקומנית המקבלת החלטות חשובות בכל הנוגע לדרכים לאכיפתה של הדוגמה הנוצרית, כפי שנקבעה בוועידת ניקאה.ועידת קונסטנטינופול נתנה משנה תוקף להחלטות שהתקבלו בניקיאה כחמישים שנה קודם לכן. בניגוד להחלטות אלו, החלטותיה קיבלו את גיבויו של הקיסר תאודוסיוס, אשר העניק לנצרות הניקאנית מעמד של דת-מדינה, הכריז על שאר הכנסיות כמינות, החריב מקדשים ומקומות פולחן פאגאנים ורדף כל מי שאינו ניקאני.
מצויד אפוא בקורות חיים של נזיר ניקאני, בהשכלה רחבה ובמוניטין, ב-382 הירונימוס שב לרומא. האפיפיור דמסוס ממנה אותו למזכירו ומגלה את כישרונו האינטלקטואלי והתרגומי; וכן עושה למען רתימת ידיעותיו לצורכי הכנסייה הלטינית שעדיין כפופה לכנסייה היוונית. תחילה הירונימוס משמש כמתורגמנו של דמסוס בפגישותיו עם צמרת הכנסייה דוברת היוונית; וכן מתרגם עבורו את פירושו של אוריגנס לשיר השירים. בהמשך הירונימוס יתבקש לבצע עריכה של התרגומים הישנים של ארבע בשורות הברית החדשהשמם של התרגומים הלטיניים למקרא שקדמו לאלו של הירונימוס הוא vetus latina. בניגוד לתרגומיו של הירונימוס, תרגומים החלו לעלות על הכתב בידי ראשוני הגולים מיהודה, ותחילה שיקפו את ההלכה היהודית. את מלאכתם המשיכו מתנצרים או נוצרים, אשר התבססו על תרגום השבעים. היות שרק בהדרגה ואף ברומא, הרומית לא הייתה שפת התרבות אלא היוונית -איכותם הספרותית הייתה ירודה. חשוב גם לזכור שהדוגמה הנוצרית התגבשה סופית (כמעט) רק בימיו של הירונימוס. בנוסף לבעיות של משלב שפה ועדכון התרגום על פי הדוגמה הנוצרית הנהוגה -הטרידה מאוד להנהגה הנוצרית עובדת היעדר אחידות הנוסח המקראי. מסיבות אלו, היה ערך רב במפעלו של הירונימוס בשלב זה. ושל ספר תהילים. ברבות הימים, עריכות אלו יתבררו כסנוניות ראשונות במפעלו המקראי הגדול של הירונימוס.
בביקור ברומא, הירונימוס גם עורך הכרות עם נשים נוצריות מהאצולה הרומית העתיקה - מרסלה , פאולה ובנותיהן. מעתה לא רק שנשים אלו מממנות את פועלו, אלא שהן מלוות אותו ממש באש ובמים עד מותו, הרבה לאחר שהוא נזנח בידי כולם. והרי עם פטירת דמסוס, הירונימוס נותר בהיעדר עוגן בממסד הכנסייתי, ונאלץ ליטול מחדש את מקל הנדודים. הפעם הירונימוס מגיע למצרים ולארץ ישראל; ובין תחנותיו נמצאות אלכסנדריה וקיסריה.לא בכדי הירונימוס ביקר באלכסנדריה וקיסריה. בערים אלו אוריגנס יצק את יסודות התאולוגיה הנוצרית וכן ערך את ההקספלה ופירושיו האלגוריים -שכולם דומיננטיים מאוד ביצירתו של הירונימוס. אבל גם שם, הירונימוס אינו מוצא את מקומו, ולאחר שהייה קצרה בירושלים הוא מתמקם בבית לחם.
הירונימוס חי בבית לחם כארבעים שנה וחייו ומותו שם מתנהלים הרחק מזרקורי הכנסייה. הוא מייסד ועומד בראש שני מנזרים אחד לגברים ואחד לנשים, שמנוהל בידי ידידותיו. בזמן שהותו בארץ ישראל, הירונימוס מאבד כמעט כל קשר עם אנשי כנסייה בסדר גודל כשלו, למעט עם אוגוסטינוס, הבישופ מהיפו . גם אתו הקשר רופף, בעקבות ביקורת הדדית - ובכלל אולי הוא זה שגוזר את גורל הביבליה ההירונימיאנית להיגנז במשך 400 שנה. אבל אולי תודות להיעדר החיכוך עם אנשים שהירונימוס תפס כאויבים - שנותיו בבית לחם נחשבות לפוריות שבחייו. עד למותו, הוא מתמסר להשלמת מפעלו המקראי, שמסתיים בעריכת פירוש לירמיהו.
פועלו הספרותי של הירונימוס
שמאל|ממוזער|170px|הירונימוס הקדוש מאת ג'ובאני לורנצו ברניני בקתדרלת סיינה
מבחינת היקפה, יצירת הירונימוס היא השנייה בגודלה אחרי זו של אוגוסטינוס, ועיקרה עוסק במקרא. היא כוללת מלבד תרגומי מקרא, גם פירוש לכל ספרי המקרא ומבואות לתרגומיו ולפירושיו המקראיים. בנוסף לכך, הירונימוס השאיר אחריו כתבים פולמוסיים, יצירות בעלות תכנים היסטוריים וביוגרפיות של אישים וקדושים נוצריים.
מפעלו המקראי של הירונימוס
תרגום המקרא
ללא ספק תרגומיו של הירונימוס למקרא הם פסגת יצירתו. מלאכה זו ארכה כ-20 שנה (385–405). היא החלה ברומא, והסתיימה בבית לחם. היא התחילה כעריכה לשונית של תרגומים לטיניים עתיקים ('vetus latina') של בשורות הברית החדשה ותהילים. בהמשך נערך תרגום של הברית הישנה ושל הברית החדשה, שהוא תרגום המתיימר להיות תרגום ישיר מהעברית, הארמית והיוונית. תרגומיו המקוריים של הירונימוס לא נמצאים בידינו, אבל החל מהמאה השמינית יוחסה לו הביבליה הלטינית הנפוצה - היא הוולגטה.הוולגאטה ותרגומה לאנגלית (Douay-Rheims Bible): https://vulgate.org הסיבות להיעלמותם של תרגומיו של הירונימוס היא שמעבר לחשד שכינן שהוא היה מתייהד, נפלו בהם טעויות בזמן העתקתם והם עברו עריכה ברוח התרגומים הלטיניים הקדומים או על פי דעת המעתיקים. החל מהמאה הי"ג, בפריס מתחילה התייצבות הדרגתית בנוסחה של הביבליה הלטינית. על ההיבטים התרגומיים ביצירתו של הירונימוס, נא ראו: B. Kedar-Kopfstein, The Vulgate as a Translation. Some Semantic and Syntactical Aspects of Jerome’s Version of the Hebrew Bible (PhD. Dissertation), Jerusalem Hebrew University, 1968; B. Kedar, 'The Latin Translations', in M. J. Mulder (ed.), MIKRA: Text, Translation, Reading and Interpretation of the Hebrew Bible in Ancient Judaism and Early Christianity, Philadelphia 1988; pp.298-338; M. A. Kraus, Jewish, Christian, and Classical Exegetical Traditions in Jerome’s Translation of the Book of Exodus - Translation Technique and the Vulgate, Leiden 2017.
הברית החדשה שבוולגטה היא פרי עריכתו של הירונימוס או ההעתקה של תרגומים לטיניים עתיקים. אשר לברית הישנה, הרי שהיא עמדה במוקד עבודתו. כמאמין שהוא ניחן ברוח-הקודש, הירונימוס ניגש אפוא למלאכת התרגום כדי לתקן טעויות תרגומיות של יהודים ועובדי אלילים; וכדי לשחזר את טקסט המקור, לאור הגשמת נבואותיו בברית החדשה (ההקדמות לברית הישנה, למלכים ולדברי הימים).----[1] 'They are interpreted before the coming of Christ and what they didn’t know, they translated in ambiguous sentences. We write after His Passion and Resurrection, not so much prophecy as history. For in the one are told what things were heard, in the other what were seen. What we understand better, we also translate better. […] I do not censure the Seventy, but I confidently prefer the Apostles to all of them. Christ speaks to me through their mouth […] the Latin copies are more correct than the Greek, and the Greek than the Hebrew! Truth is against these enviers (Jerome, Prologue to Genesis). הירונימוס הסתמך על ההקספלה, על תרגומים לטיניים עתיקים ועל הפרשנות הנצרות הקדומה. את ארבעת תרגומיה היווניים של ההקספלה (השבעים, עקילס, סימכוס תאודוטיון) הוא השווה לטקסט העברי המופיע בה באותיות עבריות ובתעתיק יווני (המבוא לפירושו לקהלת). תוך התבוננות בבסיס נתונים זה, הירונימוס ביצע עריכה לשונית ותאולוגית של התרגומים הלטיניים העתיקים. בנוסף לכך, הירונימוס השתדל להיצמד לתוכן ולסדר הספרים של התנ"ך היהודי, אליהם הוא הוסיף מספר ספרים חיצוניים מצומצם. כמו שאר יצירתו, תרגומיו לתנ"ך הם מגמתיים באופיים, ובסופו של דבר הם מציגים ניסיון להלך בין הטיפות בנאמנות לשני אדונים: הטקסט העברי ורוח ניקאה. למעשה הירונימוס לא ערך תרגום למקרא - אלא 'על-תרגום' הלוקח בחשבון את תרגומי קודמיו ומבצע בהם עריכה לשונית ועריכת תוכן על פי רוח הזמן.
התרגום כגשר תרבותי לא היה כפי שהוא, אלמלא תורת התרגום שהירונימוס יצק את יסודותיה. כתלמידו של קיקרו, הוא לא דגל בתרגום מילולי אלא בתרגום של משמעויות ('Non verbum de verbo sed sensum exprimere de sensu'). אמנם תרגום זה הוא לעיתים מחויב המציאות. אבל תוצאתו של תרגום מעין זה היא מעין פשרה בין כוונת המקור לתכתיבי שפת היעד וערכיו. על פניו הירונימוס תפס אפוא את התרגום כ-'שקול הטבעי הקרוב ביותר לשפת המקור'.Nida, שהוא אחד מגדולי מתרגמי הביבליה של ימינו, כינה לתוצר של גישה תרגומית החותרת לתרגום משמעויות -ולא תיבות: 'שקילות דינמית' ('dynamic equivalence'). הוא עסק בעיקר בתרגום המקראי -ולמטרות מיסיונריות, הוא קרא לערוך אדפטציה של הטקסט המקראי לקהלי יעד הרחוקים ביותר מעולם המושגים המערבי או היהודי-נוצרי. בשד.Newmark, Peter. Approaches to Translation. A. Wheaton Co. Ltd. Press, 1984
פרשנות מקראית
הירונימוס כתב פרשנות במגוון של סוגות ולמעשה פירושיו פרושים בכל יצירתו. ייחודם הוא בכך שלא ניכרות בהם עקבות של דרשות - מהסיבה הפשוטה שבניגוד לחבריו, הירונימוס לא עמד בראש קהילת מאמינים. כמו כן, הוא בין היחידים ששילב בפירושיו גם את מבטם של יהודים בין אם של מתרגמים יווניים ובין אם של חז"ל. פירושיו הם למעשה מעין סופר-קומנטרים, שהם פרי של ליקוט דברי קודמיו, סינונם, תרגומם לפי הצורך ועריכתם ושכתובם על פי הרוחות החדשות שנשבו באימפריה הרומית ובכנסייה.
על ההבטים הפרשניים ביצירתו של הירונימוס, נא ראו: C. T. R. Hayward, Saint Jerome's Hebrew Questions on Genesis, Oxford 1995, pp. 15-23; P. Jay, L'exégèse de saint Jérôme: d'après son 'Commentaire sur Isaïe', Paris 1985, pp.11-18, 111-123; Y.-M. Duval (ed.), Jerome: Commentaire sur Jonas, Paris 1985.
הגרעין הקשה של יצירת הפרשנית הוא פירוש, העוקב אחר השתלשלות המסופר בספר פסוק-פסוק. הירונימוס ערך פירוש לכל ספרי המקרא, והקדים לכל ספר מבוא, אשר אף הוא בעל אופי פרשני. פירושיו לנביאים נחשבים לטובים במיוחד, וככל שהירונימוס התקדם במלאכתו - נראה שפירושיו הלכו והשתבחו. ההשפעות הרבות שהירונימוס נחשף אליהן תרמו לכך, שקיימת בפירושיו אספקלריה של היצירה הנוצרית שקדמה לשלו - פרשנות הפשט בנוסח אנטיוכיה, ופרשנות אלגורית בנוסח אלכסנדריה. ביצירה זו ניכרות השפעות לימודיו באנטיוכיה ובקונסטנטינופול, שאליהן נהרו מלומדים מכל העולם הנוצרי. אבל ביסודו של דבר פירושיו מתבססים במידה ניכרת על הפרשנות שקדמה לשלו ואין ספק כי יצירת אוריגנס עמדה כנר לרגליו.אמנם אוריגנס נודע בעיקר בזכות פירושו אלגורי למקרא, אבל ההקספלה שאתה הוא ערך, מעידה על חשיבות המשמעות המילולית לגביו.
בנוסף לפירושו לספרי המקרא, הירונימוס ערך שלוש יצירות פרשניות מעניינות במיוחד:
'קושיות עבריות על ספר בראשית' ('Liber quaestionum hebraicarum in Genesim') הוא כנראה הספר הראשון שנכתב בנושא השפה העברית. הירונימוס דן בו בגזרון מילים עבריות וכן עוסק במסורות חז"ל. הוא נותן בו את דעתו על הפערים המילוליים שבין התרגומים היווניים השונים לטקסט העברי ונפקותם לקריאה נוצרית של הברית הישנה. כלפי חז"ל כמו כלפי המתרגמים היהודים הללו, יחסו של הירונימוס הוא כאל חשודים בהכשלת נוצרים, שעל הנוצרים להסתייע בהם רק מכורח אי ידיעתם את השפה העברית ומשום שבעברית נברא העולם.
'על השמות העבריים' ('Liber de nominibus hebraicis') הוא מילון של השמות הפרטיים העבריים הנזכרים בברית הישנה ובברית החדשה ופירושיהם.
'מקומות האתרים העבריים ושמותיהם' ('de situ et nominibus locorum hebraicorum') דומה מבחינה רעיונית לקודם -והוא עיבוד של האונומסטיקון של אוסביוס.
שלוש יצירות אלו חוברו בשלב מוקדם במפעלו המקראי, ומדגימות סוג של הכנה מצד הירונימוס לקראת ביצוע מלאכתו. כמו כן, עולה מהן, כי הירונימוס הבין היטב שקיים ערך רב במשמעותם המילולית של השמות הפרטיים במקרא.
מלבד היצירות העוסקות בשמות הפרטיים, הביבליה הלטינית הכילה גם את המבואות לתרגומיו. לרלוונטיות שלו בימי הביניים תרמה העובדה שהעגה הלטינית השגורה אצל הירונימוס הייתה זאת הרווחת אז - או אולי ההפך: בימי הביניים דיברו לטינית 'הירונימיאנית', כי בעיקר אליה נחשפו האליטות האינטלקטואליות. דומה אפוא כי ביצירתו המקראית על גווניה הירונימוס ביקש לערוך שולחן בפני הנזיר הנוצרי, המתאפיין בנגישותו, ביכולתו לפתור קושיות ובהכלתו כל מטען תאולוגי-מקראי החיוני לתפקודו. מעניין כי סדר הספרים בביבליה הלטינית דומה לזה שגרס הירונימוס, ושהוא אימץ מהסדר היהודי.
בעבר רווחה הטענה כי תרומתו של הירונימוס לנצרות היא שולית. טענו כלפיו שהוא רק ערך את דברי קודמיו, ולא חידש דבר מבחינה תאולוגית. טענה זו מתבססת על כך שלכאורה תרגומיו המקראיים מתבססים על תרגומים לטיניים עתיקים ופירושיו הם קומפילציה של פירושי קודמיו. בפועל כמו בשאר יצירתו, הירונימוס השתמש ביצירות קודמיו כבאבני בניין; ומקורותיה המגוונים מסבירים את התייחסות הירונימוס לכל רובדי הפרשנות המקראית. החידוש שביצירה זו הוא הממשק שסיפק הירונמוס, אשר יצר גשר - בין נצרות המערב (דוברת הלטינית) לבין נצרות המזרח (דוברת היוונית) וליהדות (ששפתה היא עברית). בנוסף לכך, כאמן השפה הלטינית, גם תרגומיו וגם פירושיו של הירונימוס כתובים בשפה לטינית רהוטה, אשר אין בה שקיעים של שפת דיבור. הוא ליטש את דברי קודמיו; ועל פי העניין, הוא יצק יין ישן בקנקן חדש או יין חדש בקנקן ישן. לא רק שנראה שהוא התנסח באופן קריא וקוהרנטי יותר מהם; אלא שאיש לפניו לא היה רב-תרבותי כמוהו. לפיכך, יצירתו היא פסיפס מיוחד המדגים את תפקידו בעולם הנוצרי כמגשר בין עולמות תרבותיים רבים ומרוחקים זה מזה.
מפעלו הלא-מקראי של הירונימוס
תכתובתו של הירונימוס
מוכרות 154 אגרות פרי-עטו של הירונימוס. להוציא שלוש אגרות לאוגוסטנוס, שאר מכתביו מופנים לידידיו ולמממניו. מעבר לסגנון המשובח של יצירה זו, הירונימוס נוגע בה במגוון נושאים. מכתבים אלו חושפים פן אישי ואף חברי באישיותו של הירונימוס - ומכילים דברי ניחומים או עידוד לאוהדיו, בצד דברי שטנה כלפי אויביו. אגרות אלו גם מהוות אספקלריה טובה לאירועי התקופה. מרבית המכתבים נושאים אופי עיוני ופדגוגי: כדוגמה, הירונימוס עומד על המתודולוגיה התרגומית שלו באיגרת 57, שהיא טקסט מכונן בתורת התרגום. באחרים, הוא עוסק בסוגיות פרשניות, תאולוגיות, מוסריות או הגותיות. מכתבים אלו בעיקר שימשו במה לקידום אורח חיים נזירי, לחיזוק האמונה הנוצרית ולמלחמה בכתות המינים.לרשימת מכתביו של הירונימוס, נושאם, תאריך חיבורים ותעודתם: Letters of Jerome Dataset – corpus as structured data, with sender, receiver, and letter-type classification A. Cain, The Letters of Jerome: Asceticism, Biblical Exegesis, and the Construction of. Christian Authority in Late Antiquity; Oxford 2009;
באחד ממכתביו (127:12) מתאר הירונימוס את הידיעה על כיבוש רומא על ידי הוויזיגותים בשנת 410, בהקבילו בין האירוע הזה לבין חורבן ירושלים, המתואר ב."שמועה נוראה באה מפאתי מערב. רומא באה במצור... קולי אינו יכול להמשיך, דמעות מפריעות את הכתבתי. נכבשה העיר אשר כבשה את העולם כולו".
חיבורים פולמוסיים
הירונימוס שילב דברי פולמוס ברבים מכתביו. אף בתרגומיו מיוונית ללטינית ניכרת מגמה זו, ותרגום הירונימוס לכתבי אוריגנס שימש לו במה להשתלח בתאולוג האלכסנדרוני. הוא בא חשבון עם האריאנים והפנאומטומכים בתרגומו למסה של דידימוס העיוור . מכתביו לאוגוסטינוס מכילים דברי פולמוס נגד המתייהדים. גם בתרגומיו לברית הישנה יש נימה פולמוסית. עדות רעות בעם ישראל המקראי מתורגמות בתור synagoga. על הירונימוס הפולמוסן נא ראו: R. González Salinero, Biblia y polémica antijudía en Jerónimo, Madrid 2003
הירונימוס חיבר מסות ייעודיות כנגד מספר תאולוגים, שאותם סימנה האורתודוקסיה כמינים, או לפחות כלא כשרים כל צרכם, ושאת משנתם יצא להפריך. בין ההוגים הנוצריים, החיים והמתים, שאותם גינה במכתביו, נמנו אוריגנס השנוי במחלוקת, פלאגיוס, אריוס, יוביניאנוס שהתנגד לפרישות, ויגילנטיוס שדחה את פולחן הקדושים ועדי האמונה, והלווידיוס ששלל את בתוליה הנצחיים של מרים, אם ישו. חיבור פולמוסי אחד שכתב, "נגד רופינוס", היה חריג מכל אלו. הוא שימש סנגוריה על עצמו כנגד גינוייו של ידידו-לשעבר טיראניוס רופינוס, שהסתכסך עמו וראה אותו כנתון להשפעת היהודים.
יצירות בעלות אופי היסטורי
עוד לפני שהירונימוס ניגש למלאכתו המקראית, בזמן שהותו בקונסטנטינופול הוא תרגם ללטינית מספר יצירות יווניות, הערוכות במתכונת של סוגה ספרותית, שהייתה קיימת גם בעולם האלילי וגם בנצרות הקדומה. הירונימוס למעשה ביצע עריכה עמוקה של שתי יצירות מאת אוסביוס מקיסריה:
ה"כרוניקון" (Chronicon או chronicum ad annum Abrahæ), או "ספר הזמנים" (Temporum liber) – אחת היצירות המוקדמות ביותר שלו. החיבור נכתב סביב שנת 380 בקונסטנטינופול. זה תרגום ללטינית של הרשימות הכרונולוגיות המרכיבות את החלק השני של ה"כרוניקון" של אוסביוס, עם תוספת הסוקרת את תקופת השנים 325–379. זאת טבלה כרונולוגית מעודכנת של אירועים כנסייתיים מאברהם אבינו ועד הכתרתו של תאודוסיוס הראשון. ביצירה זו, הירונימוס שם את הדגש על אירועים שחלו בכנסייה הלטינית או שהתחדשו בכנסייה מאז אוסביוס. על בסיס יצירה זו שאבד מקורה היווני, התבססו כל הכרונולוגיות של ימי הביניים - אשר עליהן הושתת המחקר ההיסטורי.
"על אישים מפורסמים" (De Viris Illustribus) – ספר שעוסק בקורות חייהם של 135 אישי הספרות הנוצרית החל מפטרוס וכלה בו עצמו, כולל יהודים כפילון ויוספוס. הספר מכיל את תמצית קורותיהם ופועלם הספרותי. בניגוד לרשימתו של אסביוס, הירונימוס שם את הדגש על פועלם של יוצרים לטיניים, וגם הכליל את עצמו ביניהם.
הירונימוס גם ערך מספר חיבורים נוספים בעלי אופי דומה, שדנים בקדושים נוצרים (הגיוגרפיה).Saint Jerome, Three biographies: Malchus, St. Hilarion and Paulus the First Hermit Authored by Saint Jerome, London, 2012.
יצירות אלו הן למעשה תרגומים של יצירות לא-מקראיות מהיוונית - ואף בהן ניכרים קווים קיקרוניים. קווים אלו באים לידי ביטוי בתרגום של יצירה זרה תוך התרחקות ניכרת מהמקור ואף השמצתו, ותוך סיגולה לאפיוניה של הנצרות הלטינית. בתרגומים אלו ניכר מאבקה של זאת בשתי חזיתות: ראשית, למול הכנסייה היוונית; ושנית, למול היוונות כשלעצמה.
אמנם עם הטקסט המקראי העברי, הירונימוס נהג ביתר כבוד. אבל כשאר תרגומיו ועריכותיו, תרגום הברית הישנה הוא לעיתים מרוחק ביותר מהמקור העברי -אם משום שהוא התבסס על תרגום השבעים, אם משום שלא מצא טקסט עברי מקביל, אם משום שלא הבין את השפה, ואם מסיבות אידאולוגיות.התבוננות בתולדות התרגום המקראי מעלה שלמעשה התרגום מקראי, בין הנוכרי ובין היהודי -מעולם לא התיימר לשקף את מלוא האמיתות העברית. משום כך, במשך מאות שנים היהדות למשל התבוננה בתרגום אונקלוס כבפירוש, עד שקם רש"י וערך פירוש ייעודי. עם זאת, אבל להבדיל מאונקלוס הרשה לעצמו לתקן במכחול דק את המקרא, הירונימוס לעיתים לא היסס להתרחק מאוד מהמקור. כמו כן, בניגוד אליו וכבני-דורו היהודיים הירונימוס לא ממש ידע את רזי השפה העברית המקראית.
מקורות ההשפעה של הירונימוס
מורשתו של הירונימוס היא פועל יוצא של יצירה, אשר מציגה מצדו תודעה היסטורית מפותחת וחזון; וכן, שואבת את השראתה מהמקומות והזמנים שבהם חי הירונימוס.
יצירתו של הירונימוס הושפעה מכך שהוא חי בעידן רב תהפוכות, המאפיין את שלהי העת העתיקה. אם מתמצתים על רגל אחת את הרקע ההיסטורי שבו פעל הירונימוס הרי חשוב להצביע על מספר תהליכים, אשר התרחשו במקביל. תהליכים אלו החלו עוד לפני לידתו, באו לשיאם ממש בימיו, וביניהם נמנים:
העמקת הפער בין היהדות הנצרות, תוך שזאת בכל זאת שומרת על זיקתה לברית הישנה, כנגד דעתם של תלמידי סיעתו של מרקיון.
התפוגגות חזון תקומת יהודה עם מות יוליאנוס הכופר; מציאות של יהודים בגלות ובזויים, ותפיסה של מציאות זו בעיני צמרת הכנסייה כעונש על צליבת ישו וכהוכחה לצדקת הנצרות.
עליית כוחם של שבטים גרמאניים, התפוררות הולכת וגוברת של האימפריה הרומית והפיצול בין מערבה למזרחה.
חורבן רומא עצמה פעם אחר פעם בידי הוויזיגותים ונדידת מוקדי השלטון של הקיסרות הרומית מרומא לקונסטנטינופול.
יריבות קשה בין סיעות שונות בנצרות וביניהן המתייהדים, האריאנים והניקניאנים.
התבצרות מעמדה של הנצרות הניקאנית על חשבון האלילות וכתות המינים והפיכתה לדת-מדינה בידי תאודוסיוס הראשון.
להתרחשויות אלו ראוי להוסיף כמקורות השפעה גם את העובדה שמהלך חייו של הירונימוס זימן לו ביקורים במקומות לא מעטים. מרבית תחנות חיים אלו היו מוקדי הכוח וההגות הנוצריים שבזמנו. בין תחנות אלו כלולות: רומא, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קונסטנטינופול וערים שונות בארץ ישראל וביניהן קיסריה, ירושלים ובית לחם. לכל אחת מהערים הללו הייתה השפעה ייחודית על יצירתו. היא אף הניבה יצירות שונות באופיין, שנבעה ממורשתן התרבותית ומהאישים שאיתם הירונימוס נפגש בכל אחת מהן.
אישיותו של הירונימוס
ממוזער|הירונימוס הקדוש בחדר העבודה שלו, ציורו של האומן הסיציליאני מתקופת הרנסאנס אנטונלו דה מסינה.
בראותו את עצמו כנציג האורתודוקסיה הנוצרית והלטינית במיטבה, הירונימוס השתתף בחשובי הפולמוסים הכנסייתיים שבזמנו. לכאורה הירונימוס צעד בתלם האורתודוקסיה הנוצרית, וגם כשעמדותיו לא היו ברורות מאליהן - הן התקבלו בסופו של דבר על ידה. יתר על כן, הכנסייה הלטינית לא הייתה מה שהיא אילמלא תרגומיו ופירושיו של הירונימוס. על כן, לא רבים מערערים בכנסייה זו על תרומתו ועל אדיקותו. עם זאת, פולמוסיות, וכחנות וטבע יצרי הם קווים בולטים באישיותו של הירונימוס.
הירונימוס היה שנוי במחלוקת בקרב עמיתיו בצמרת העולם הנוצרי, בין היתר משום קוטביות עמדותיו: הוא נתפס כקנאי דתי ובה בעת כחשוד בכפירה בנורמות החברה הנוצרית ובהתייהדות. אמנם שלא בשונה מחבריו הירונימוס שנא יהודים בכל מאודו, אבל גם חי ביניהם תקופה ארוכה והתקרב אליהם. הוא נלחם ביהדות על כל גווניה - תוך שהוא עושה שימוש במטעניה - ובאופן דומה הוא נהג כלפי האלילות וכלפי אוריגנס, אשר לו הוא חב את מרבית מטענו התאולוגי והמקראי. בשעה שכמיטב המסורת הרומית האלילית הפלורליסטית באופיה, אף בקרב אנשי כמורה התקיימה סובלנות כלפי הפגניות וההתייהדות - הירונימוס פעל למען מחיקת כל סממן אלילי מסביבתו, ולחם מלחמה יוקדת בהתייהדות. הירונימוס דגל בפרישות, בעוד שנשים היו קהל אוהדיו העיקרי. בעוד שהתרבות הרומית חייבה את ערכי המשפחה, הוא ניתק מבית אביו ונהג פרישות חמורה.
הוא לא חסך את לשונו מגדולי הכנסייה. את אמברוזיוס כינה 'עורב מנוול', וראה את אוגוסטינוס כסובלני מדי כלפי יהודים והתייהדות, ואף כפותח פתח לבליעת הנצרות על ידי היהדות. כשתקף בבוטות את בישוף ירושלים הועלה מנזרו בארץ ישראל באש. הוא לא קיבל את תרגום השבעים כתוצר של השראה אלוהית, כבמסורת הכנסייה בימיו, אלא הרבה לגנותו כרצוף טעויות וכזקוק להחלפה על ידי המקור העברי.
הירונימוס, הברית הישנה, ארץ ישראל והיהודים
הירונימוס התאפיין בזיקתו הדוקה במיוחד לעם היהודי ולשלל עולם המושגים שלו - ולכך היו מגוון ביטויים:
הוא חי בארץ ישראל למעלה ממחצית חייו (ארבעים שנה).
הוא קיים מגעים ישירים עם יהודים; צפה במנהגיהם והתעניין באופן שהם מקיימים מצוות התורה הלכה למעשה.
הוא התעניין גם בתנ"ך וגם בתושב"ע: מצד אחד, הוא היה סנגורה החם ביותר של הברית הישנה בעולם הנוצרי. הוא ראה את ישו בכל אות בברית הישנה בעברית והאמין שבאמצעותה הוא ברא את העולם יחד עם אביו. יותר מעמיתיו הירונימוס התבונן בשתי בריתות המקרא כבמקשה אחת, והשקיע את מרצו בהצבעה על קשר של חזון נביאים והגשמת נבואה שביניהן. מצד שני, הוא התעניין בפרשנות חז"ל והטמיע בפרשנותו מרכיבים מתוכה. אמנם הוא לא הציג חידושים מאת חז"ל לעומת קודמיו; אבל הוא השקיע זמן ותשומת לב לליקוט ממקורות מגוונים, אף שבדורו הכנסייה כבר לא התעניינה בהגיגי חז"ל.
את רוב שנותיו ומרצו הירונימוס השקיע בחקר, בתרגום ובפירוש הברית הישנה מהמקור העברי. לשם כך, הוא למד את השפה העברית.
הוא חתר תחת מעמדו של תרגום השבעים ואף שאף להציע לו חלופה.
נכון שהירונימוס עשה כן למטרת 'תוכו אכול, וקליפתו זרוק', אבל הוא לא ראה במלאכתו סוף פסוק - אלא קרא לבני הדורות הבאים להמשיך לנהוג בדרכו (איגרת 112)
בזמנו מכלול התנהגויות אלו נתפס כמהפכני במיוחד: לא רק שביוון וברומי התבוננו בשאר העולם כמאוכלס בברברים; אלא שבעבור נוצרים - עברית ויהדות היו מסממניהם המובהקים של אויבים, שהנצרות ראתה בהם את רוצחי האל. אשר לברית הישנה, בעיני הכנסייה משקלה הוא עניין שבמחלוקת: היו שגרסו שגם את הברית החדשה יש לנקות מעקבות הברית הישנה. וגם אלה שלא ערערו על סמכותה של הברית הישנה, בכל זאת תפסו את השבעים כתלמידיו של ישו, ואת תרגום השבעים - כמקרא של הגויים. לא זאת בלבד שתרגומו הירונימוס ערער על סדרי תפילה אם לא סדרי בראשית, אלא שהוא הקים עליו את החשד שהוא מתייהד - כלומר שהוא מעין סוס טרויאני של היהדות בתוך העולם הנוצרי.
גם דרכו של הירונימוס לעולם העברי לא הייתה נטולת מכשולים: מעבר לכך שקיימים פערים עצומים בין העברית והרומית ואין זיקה אטימולוגית בין השפות, הירונימוס החל ללמוד שפה חדשה בגיל מבוגר והמשיך בכך גם כשהיה חולה. כמו כן, לא זאת בלבד שכאלף שנה לפני הירונימוס חדלו היהודים עצמם מלדבר בעברית, אלא שאף חז"ל לא תמיד שלטו בעברית המקראית. יתר על כן, על פי עדותו, הירונימוס למד את השפה העברית מפיהם של מורים יהודים תמורת תשלום ובהיחבא, משום שלפי ההלכה היהודית אסור ללמד את הנכרי תורה. בבית לחם ובכלל בארץ ישראל התקיים יישוב יהודי דל במיוחד והירונימוס למד מפי "בר-חנינא", ש"פחד מפני היהודים" ולכן לימד אותו בלילה. למורה יהודי מלוד, "שנחשב אצל העברים לראש וראשון", שילם מעט כסף כדי להבין את ספר איוב. לצורך תרגום ספר דברי הימים ללטינית, נעזר ב"חכם מטבריה, שנחשב בקרב העברים לאחד המופלאים". לטענתו, לימוד הלשון העברית וקרבתו ליהודים, אף הביאו לכך שנפגמה ידיעתו בלשון הלטינית.
הירונימוס אף התקשה למצוא טקסטים עבריים הנחוצים לעבודתו ולעיתים הוא עמד בפני הצורך להשיגם בהיחבא. ספק גם אם התאפשר להירונימוס לעיין בתנ"ך כדבעי, אשר בזמנו עדיין לא היה כרוך כספר ולא הסתיימה הקנוניזציה של ספריו.
אמנם הירונימוס התפאר בידיעותיו בשפה העברית, אבל ספק אם בנסיבות אלו היה מסוגל לרכוש את רזי השפה. לפיכך, סבורים כי מעבר לידיעת האלף-בית העברי, לכל היותר הירונימוס היה מסוגל להבין את הכתוב, תוך הסתייעות בתרגומים יווניים ולטיניים שקדמו לו. קרוב לוודאי שהוא השווה בין התרגומים, וברר את המשמעות המילולית הקרובה ביותר לדוגמה הנוצרית תוך טפלול המקור במלקטת - ועל פי העניין הוספה, גריעה או החלפה של מילה אחת או מילים בודדות. אין בכך כדי להוריד מערכן של עריכות אלו, במיוחד לאור העובדה, שבכל הנוגע לברית הישנה קיים מתאם כמעט מלא בין טקסט המסורה לביבליה הלטינית. עם זאת, חשוב להדגיש שאין הביבליה הלטינית משקפת את ההבנה היהודית של הטקסט העברי, ויהודים שלא שלטו בעברית נזהרו משימוש בביבליות נוצריות.
מה בכל זאת הניע את הירונימוס לסטות מתלם הנוסח המקראי של תרגום השבעים, להקים עליו אויבים על כך ולהתאמץ בעריכת תרגום חדש, אשר לא ניכר בחסרונו ארבע מאות שנה אחרי הוצאתו לאור? סקרנותו של הירונימוס כלפי הנוסח העברי של הברית הישנה התעוררה אצלו, כאשר הוא גילה פערים בין תרגום השבעים לציטוטיו בברית החדשה. עובדה זו העלתה בו את החשד כי השבעים זייפו את המקראות אם משום שהיו יהודים,אין שוני רב בין הירונימוס לשאר אבות הכנסייה בעניין היחס ליהודים. דבריו מלאי השטנה כנגדם הם חלק מהשיח האנטישמי המתקיים בכנסייה מאז ומתמיד: הירונימוס שמח לאידם של היהודים, כשהוא ראה את ארץ ישראל בשיממונה. אבלם על חורבן הבית התפרש אצלו כעונש על מות ישו וכהתגשמות נבואות הזעם של נביאי ישראל. ואם משום שהם ביקשו לרצות את קהל היעד שלהם -הוא בית תלמי. למעשה הירונימוס ראה בתרגום השבעים תוצר של קנוניה בין יהודים ועובדי אלילים אפלטוניסטים, שנועדה להסתיר מעיניהם של הגויים את אלוהותו של ישו.
משום כך, הוא ראה ערך רב בלימוד השפה העברית כדרך לחשוף את 'האמיתות העברית' veritas hebraica. מתברר כי מושג זה אינו מציין אצל הירונימוס את המסר המקראי האובייקטיבי העולה מהברית הישנה, אלא מסר התואם את רוח הנצרות של זמנו. מכל מקום, הירונימוס התבונן במפעלו כפרי מתוק של זריעה המלווה בהתמודדות איתנים עם הברית הישנה ועם שפתה (איגרת 52), שצלחה רק תודות לכך שזכה בהשראת רוח הקודש (מתוך המבוא לתרגומו לבראשית).
ואולם, לא זאת בלבד שלהירונימוס לא קמו תלמידים או אוהדים רבים; אלא שלא קמו לו מתחרים בספסלי הכנסייה, במשך למעלה מאלף שנה. הוא מעולם לא הצליח לקעקע את מעמדו של תרגום השבעים בנצרות. לא רק שתרגומיו המקראיים של הירונימוס לא הצליחו לעקור אותו, אלא שהם עצמם נעלמו ממדפי הכנסייה. אף על פי שהוא שנא יהודים ומתייהדים, הוא כאמור נחשד בהתייהדות. יתר על כן, הכנסייה המשיכה לפקפק באמינותה התאולוגית של הביבליה גם לאחר שהיא עצמה העניקה לה חותם של לגיטימיות וקבעה שהיא כשרה לשימוש מבחינה תאולוגית.
בפירושו ל הוא מציין שמספרם של היהודים מועט מאד, כשמטרתו היא להוכיח שדברי הנביאים על החורבן והסבל הצפוי ליהודים התקיימו במלואם. אולם מצד שני בפירושו ל, הוא מצר על כך שהיהודים מתרבים "ממש כתולעים". בפירושו ל, הוא מתלונן על כך שהמוני היהודים בגליל מתרחקים מהנוצרים כאילו היו טמאים.
מדבריו בפירושו לספר צפניה, מתברר כי האיסור על ישיבת יהודים בירושלים מימי אדריאנוס, היה קיים עוד בימיו ושליהודים הותר לבקר בה, תמורת תשלום, רק אחת לשנה, ביום החורבן בט באב. בתיאורו את הזקנים המבכים את חורבנם, הוא מציין כי אינם ראויים לרחמים וסיפוק ושמחה לאיד עולים מדבריו.
באומנות
ממוזער|223x223 פיקסליםההגיוגרפיות של הירונימוס מספרות שהוא בילה שנים רבות במדבר הסורי, ואף אילף שם אריה לאחר שריפא את כפו. בהתאם לכך בציורי ימי הביניים הוא מתואר לעיתים קרובות במדבר או בפתח מערה, עם אריה. מסוף ימי הביניים נוסף לתיאור המדבר גם אופיו כמלומד, והוא מוצג בתפאורה המשלבת את שני ההיבטים - כמלומד בחדר העבודה שלו שבו הוא מוקף בספרים, או במדבר סלעי, או כשהוא קורא בספר בפתח מערה. האריה מוצג לעיתים בקנה מידה קטן יותר, ובכל סביבה. כמוטיב החכמה והלמדנות נוסף ינשוף. במאה ה-15 המאוחרת באיטליה הוא בדרך כלל נמצא במדבר, לובש בגדים מרופטים, ולעיתים קרובות עירום מעל המותניים. מבטו נעוץ בדרך כלל בצלב והוא עלול להכות את עצמו באגרופו או בסלע.
הירונימוס מתואר לעיתים קרובות בקשר למוטיב הוניטאס, על חוסר המשמעות של החיים הארציים והטבע החולף של כל הטובין והעיסוקים הארציים. הוא מתואר עם גולגולת, נר ושעון חול המסמלים את סופיותם של החיים.
לקריאה נוספת
ממוזער|הירונימוס מאת אלברכט דירר
יהושע שוורץ, "הירונימוס ויהדות ארץ יהודה", ציון מז, 1982, עמ' 186–191.
הלל נוימן, היירונימוס והיהודים, תיזה לשם קבלת דוקטורט, האוניברסיטה העברית 1997
יעקב גרסון, הוולגאטה והפרשנות הנוצרית הקדומה לבראשית לאור הפרשנות היהודית הצרפתית של ימי הביניים: היבטים לשוניים ופולמוסיים בפרשנות רש"י, רשב"ם, רד"ק וחזקוני, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ט;
יעקב גרסון, ביקורת תרגום הוולגטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי-הביניים: תובנות תרגום 'מודרניות', עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן רמת גן תשס"ד
Andrew Cain and Josef Lössl, Jerome of Stridon: His Life, Writings and Legacy (London and New York, 2009)
J. N. D. Kelly, Jerome: His Life, Writings, and Controversies (Peabody, MA 1998)
S. Rebenich, Jerome (London and New York, 2002)
Megan Hale Williams. The Monk and the Book: Jerome and the Making of Christian Scholarship (Chicago and London, 2008)
קישורים חיצוניים
רשימת כתביו של הירונימוס על פי הסדר הכרונולוגי של עריכתם והפניות אל תרגומיהם לאנגלית: https://web.archive.org/web/20081228175424/http://www.fourthcentury.com/index.php/jerome-chart
הוולגאטה יחד תרגומה לאנגלית: https: //vulgate.org
כתביו של הירונימוס, כפי שהם מופיעים בכרכים 23–30 של הסדרה של Migne: Patrologia Latina
Migne volume 23 part 1 (1883 edition)
Migne volume 23 part 2 (1883 edition)
Migne volume 24 (1845 edition)
Migne volume 25 part 1 (1884 edition)
Migne volume 25 part 2 (1884 edition)
Migne volume 28 (1890 edition?)
Migne volume 30 (1865 edition)
הערות שוליים
קטגוריה:אבות הכנסייה
קטגוריה:מורי הכנסייה
קטגוריה:מתרגמי התנ"ך
קטגוריה:מתרגמים ללטינית
קטגוריה:נזירים נוצרים בארץ ישראל
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:מחברים כותבי לטינית
קטגוריה:נפטרים ב-420 | 2024-10-10T10:01:38 |
יום העצמאות | יום העצמאות של מדינת ישראל הוא חג לאומי ומועד ממלכתי במדינת ישראל, המציין את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בתום תקופת המנדט הבריטי. יום העצמאות חל בתאריך העברי ה' באייר (או בסמוך לתאריך זה; ראו פירוט), מייד בצאת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
ביום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בשעה 16:00, כ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי ובהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון, בטקס חגיגי על הקמת מדינת ישראל, ונחתמה מגילת העצמאות. ההכרזה הוקדמה לצהרי יום ו', מספר שעות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט (15 במאי בשעה 00:00) בשל כניסת השבת והרצון להימנע מחילולה. התאריך העברי שבו נערכה ההכרזה נקבע ליום העצמאות.
יום העצמאות מתבטא בשורת טקסים ואירועים רשמיים ובהם: טקס הדלקת המשואות, לצד מנהגים דתיים ואירועים עממיים שהתפתחו במהלך השנים. יום העצמאות הוא יום שבתון, ואנשים רבים מנצלים אותו לנופש, לפיקניקים ומנגלים, לטיולים וביקור בתערוכות צה"ל ובאתרים שונים.
ממוזער|שמאל|250px|ביום העצמאות נהוג להניף את דגלי ישראל ברחבי המדינה, ברחובות ובמרפסות הבתים.
חקיקת יום העצמאות
יום העצמאות נקבע כיום חג ב"חוק יום העצמאות", ה'תש"ט-1949, שנחקק על ידי הכנסת הראשונה לקראת מלאת שנה להקמת המדינה ופורסם בספר החוקים ב-13 באפריל 1949. במסגרת הדיונים לחקיקת החוק נקבע שמו של יום זה כיום העצמאות (ולא בשמות 'יום הקוממיות' או 'יום המדינה', ביוזמתו של חבר הכנסת אברהם אלמליח ונוספים), תאריך יום העצמאות נקבע לתאריך העברי של הכרזת המדינה (ולא לתאריך הלועזי), ונקבע שבתון ממלאכה ביום החג.
מועדו המדויק של החג
במהלך מלחמת העצמאות, בכ' בתמוז תש"ח (27 ביולי) נחגג "יום המדינה", שכלל מצעד צה"ל בתל אביב. היה זה חג העצמאות הראשון של מדינת ישראל הצעירה. תאריך זה נבחר מפני שזהו יום פטירתו של בנימין זאב הרצל.
בחוק יום העצמאות, התש"ט-1949, נקבע כי "הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל 'יום העצמאות' שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". כבר בשנה השנייה לעצמאות ישראל, ה'תש"י-1950, נתקלו ראשי המדינה בבעיה: ה' באייר חל באותה שנה בשבת, והיה חשש שחגיגות יום העצמאות יגרמו לחילול שבת. בהתייעצות בין הרב שלמה גורן, שהיה אז הרב הראשי בצה"ל, ובין ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הוחלט כי יש לשנות את החוק, ולקבוע כי יום העצמאות ידחה משבת, ה' באייר, ליום ראשון ו' באייר. באותה השנה החליט משרד הביטחון, בהתייעצות עם נציגי המשפחות השכולות, לערוך את טקסי הזיכרון לחללי מלחמת העצמאות לפני יום העצמאות, ולא ביום העצמאות עצמו כפי שהוצע מלכתחילה. כיוון שיום העצמאות של אותה שנה חל בשבת (ונדחה ליום ראשון), הוקדמו טקסי הזיכרון ליום חמישי, ג' באייר תש"י.
בשנה שלאחר מכן, ה'תשי"א-1951, שוב עלתה הבעיה, משום שה' באייר חל ביום שישי, והיה חשש לחילול שבת בחגיגות. אז תיקנה הכנסת בשנית את החוק, והחליטה כי אם ה' באייר יחול ביום שישי – יוקדם יום העצמאות ליום חמישי ד' באייר, ויום הזיכרון יוקדם אף הוא ביום אחד, ליום רביעי ג' באייר.
בשנת ה'תשי"ד-1954 שוב חל ה' באייר בשבת, אך הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן התנגד לדחיית יום העצמאות ליום ראשון (כפי שהיה בשנת ה'תש"י-1950) עקב חילולי השבת שהיו בהכנות ליום העצמאות. הכנסת החליטה לתקן את החוק בשלישית, ולקבוע כי אם יחול ה' באייר בשבת – יוקדם יום העצמאות ליום חמישי, ג' באייר (ויום הזיכרון ליום רביעי ב' באייר), באותה שנה בחו"ל בארצות בריטניה וארצות הברית לא קיבלו את פסק זה לגמרי וחגגו בחו"ל בסעודת מצווה והלל ביום חמישי ג' באייר וביום שישי ד' באייר וביום שבת (שהוא התאריך המקורי) ה' באייר וקראו אותו הרבנים שם יום העצמאות משולש על משקל פורים משולש. כמו כן הרב כלפון משה הכהן ראב"ד ורבה הראשי של האי ג'רבא (נכדו של הרב שאול הכהן ראב"ד ג'רבא) עם הקמת מדינת ישראל, קבע לחגוג באי ג'רבה שכל שנה ושנה יעשו ויחגגו את יום העצמאות של מדינת ישראל במשך שלושה ימים רצופים (ד'-ו' באייר) יום העצמאות משולש על משקל פורים משולש.
נושא קביעת יום הזיכרון בערב יום העצמאות, על כל השינויים כתוצאה מתזוזת יום העצמאות, עוגן בשנת ה'תשכ"ג-1963, ב"חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", שעיגן את המסורת שנוצרה ב-15 שנותיה הראשונות של המדינה, ואשר על-פיה מתקיימים טקסי הזיכרון יום לפני יום העצמאות.
בשנת ה'תשנ"ז-1997 חל יום השואה ביום ראשון. גורמי ביטחון טענו שאין אפשרות לעמוד בסידורי האבטחה המחמירים שנקבעו אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין בפרק הזמן הקצר שבין צאת השבת לטקס הפותח את יום השואה במוצאי שבת. לפיכך תיקנה הכנסת את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כך שהוא יידחה תמיד מיום ראשון ליום שני, אך לא קיבלה תיקון דומה לגבי יום הזיכרון. המחשבה כי יום הזיכרון יידחה ליום ה' באייר, עוררה אי נחת בקרב אישי ציבור רבים. הבעיה עלתה מחדש לפני יום העצמאות של שנת ה'תשס"ד-2004, שחל באותה שנה ביום שני. הקושי הטכני לקיים את טקסי יום הזיכרון במוצאי שבת גבר בסופו של דבר, והכנסת קיבלה שני תיקונים נוספים לחוק יום העצמאות ולחוק יום הזיכרון שעל פיו יידחו שניהם ביום אחד אם ה' באייר חל ביום שני.
לפי חוק יום העצמאות חל יום העצמאות בתאריך ה' באייר, אלא אם כן מתקיימים התנאים הבאים:
אם חל ה' באייר ביום שישי, מוקדם יום העצמאות ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, ד' באייר.
אם חל ה' באייר ביום שבת, מוקדם יום העצמאות ביומיים, ומתקיים ביום חמישי, ג' באייר.
אם חל ה' באייר ביום שני בשבוע, נדחה יום העצמאות ביום אחד, ומתקיים ביום שלישי, ו' באייר.
על־פי כללי הלוח העברי יכול ה' באייר לחול רק בימים שני, רביעי, שישי או שבת. בהתאם לכללים לעיל חל יום העצמאות בה' באייר רק כאשר ה' באייר חל ביום רביעי בשבוע, אחרת הוא מוקדם או נדחה.
לקראת יום העצמאות ה-50 קבעה הכנסת, שבנוסף ליום העצמאות שחל בשנת תשנ"ח ביום חמישי ד' באייר, יהיה גם יום שישי, ה' באייר תשנ"ח יום שבתון.
עיגון החג בחוק יסוד
בשנת ה'תשע"ח-2018 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובמסגרתו נקבע כי "יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה". בכך עוגן יום העצמאות בחוק יסוד וניתן לו מעמד חוקתי.
אירועים רשמיים בחג
שמאל|250px|ממוזער|תזמורת צה"ל יוצרת מגן דוד בטקס הדלקת המשואות. תרגילי סדר של דגלני צה"ל וחיילים מצטייני הנשיא היוצרים צורות מורכבות ומגוונות הם מסימני ההיכר של הטקס.
בעבר
ב-25 השנים הראשונות לקיום המדינה התקיים ביום העצמאות מצעד יום העצמאות, שבו הוצגו כלי הנשק של צה"ל. מנהג זה הופסק, אך עדיין נערך משט ימי ומטס אווירי לאורך המדינה.
בשנים הראשונות של המדינה התקיים מרוץ העצמאות מתל אביב לירושלים דרך רחובות, כדי להדגיש את חיבורה של ירושלים לשאר הארץ.
ביום העצמאות בשנת ה'תשט"ו (1955) חוּלק נס הקוממיות ליישובים שהשתתפו בלחימה במלחמת העצמאות.
בין השנים 1960–1974 התקיים במוצאי יום העצמאות פסטיבל הזמר והפזמון, שנעל את אירועי יום העצמאות.
כיום
בערב החג נערך בהר הרצל בירושלים, במעמד יושב ראש הכנסת, טקס הדלקת המשואות המסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות. במהלך הטקס מורם דגל ישראל לראש התורן ובכך מתחיל רשמית יום העצמאות. את 12 המשואות בטקס מדליקים ישראלים שנבחרו כאות הוקרה על תרומתם לחברה ולמדינה. הטקס כולל גם חלק אמנותי ומופע דגלנים בו דגלני צה"ל יוצרים תבניות מורכבות על הרחבה.
נשיא המדינה מעניק את אות מצטיין הנשיא ל-120 חיילים במשכן הנשיא.
צה"ל מציג את אמצעי הלחימה שלו בחניוני צה"ל ובבסיסים שנפתחים במיוחד ביום זה, ועורך משט ימי ומטס אווירי לאורך המדינה. מטס חיל האוויר כולל טיסה של מטוסי קרב מתקדמים לצד מטס אווירובטי של מטוסי ההכשרה של החיל.
חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי נערך בצהרי החג בתיאטרון ירושלים.
אירועי החג ננעלים בטקס הענקת פרס ישראל. הפרס מוענק לישראלים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומם, בעיקר במדעים וברוח, והביאו גאווה מיוחדת למדינת ישראל.
חגיגות מיוחדות
כל עשור נערכות חגיגות מיוחדות ששיאן ביום העצמאות, החל בחגיגות העשור למדינת ישראל ועד חגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל.
מנהגי החג
ממוזער|250px|דחפור די-9 בשירות צה"ל מוצג לקהל הרחב במסגרת תערוכה צה"לית רב-חילית של זרוע היבשה ביד לשריון לרגל יום העצמאות ה-64
ממוזער|250px|משפחות חוגגות בחניון צה"ל בעיר שדרות את יום העצמאות ה-71
250px|ממוזער|שמאל|אלי יצפאן על בימת יום העצמאות ה-53 בעיר נשר
250px|ממוזער|אחד מהמנהגים שהתקבעו לפתיחת יום העצמאות הוא הדלקת משואות על ידי אישים חשובים בחברה הישראלית
כחג חדש יחסית, מנהגי החג עודם בתהליך גיבוש. בשנת 1952, בניסיון לייחד את היום ולכונן עבורו מנהגים, יזם שר החינוך בן ציון דינור את הגדת העצמאות. ההגדה חוברה על ידי הסופר אהרן מגד ויצאה לאור על ידי ענף ההסברה בצה"ל. מנהיגי הציבור הדתי הביעו מחאה על פרסום ההגדה, שנכתבה במתכונת ההגדה של פסח, והוחלט לגנוז אותה. חלק ניכר ממנהגי החג מקורם בחגיגות העשור למדינת ישראל בשנת תשי"ח-1958. בין המנהגים שנוצרו בחגיגות העשור: הצבת במות בידור במרכזי הערים והפרחת זיקוקין די-נור. יעקב אגמון ויהודה אילן היו אחראים על ארגון חגיגות העשור, והם הגו חלק מהאירועים שהפכו למסורת.
שמאל|ממוזער|310px|"לוח חגים" בגן ילדים, המוקדש ליום העצמאות
מנהגי החג העיקריים הם:
בהתאם לסמכות שניתנה לו בחוק יום העצמאות, תש"ט-1949, קבע ראש הממשלה, דוד בן-גוריון כי "ביום העצמאות יונף דגל המדינה על כל בנין ממשלתי או ציבורי ועל כל בית פרטי". אף שהוראה זו אינה נאכפת נתלים דגלי ישראל ברחבי המדינה כבר ימים אחדים לפני החג. הן מוסדות ציבוריים ופרטיים, והן אזרחים, תולים את דגלי ישראל על בתיהם ומכוניותיהם והעיריות מקשטות את הרחובות בדגלים, דגלוני כחול-לבן ובנורות צבעוניות. כמו כן מחולקים דגלים בעיתונים, בצמתים, במוסדות ציבור וחינוך.
לאחר הכרזת החג נפתחות במות למופעי מוזיקה ובידור בכל רחבי הארץ, וזיקוקין די-נור משוגרים לשמיים. המונים גודשים את הרחובות באזורי הבידור. יש הנוהגים להביע את שמחתם במתן חבטות בפטיש פלסטיק, התזת תרסיס שלג והתזת תרסיס חוטים דביקים, קניית צעצועים ואלמנטים זוהרים וצבעוניים.
רבים מתושבי המדינה יוצאים לפיקניקים, מצוידים במנגלים, בכל רחבי המדינה. מכירה נרחבת של ציוד וכלים לפיקניק מתחילה מייד עם תום חג הפסח.
חלק ממחנות צה"ל נפתחים לביקורים של הציבור הרחב, ונותנים לציבור הזדמנות, פעם בשנה, לפגוש מקרוב את כלי הנשק וכלי הרכב של צה"ל: נשק קל של צה"ל, מטוסים ומסוקים (כולל מטוסי קרב), ספינות הטילים וספינות סיור, טנקים, רכב קרבי משוריין, כלים הנדסיים, אמצעי תצפית ועוד. לצד הבסיסים פותח צה"ל גם חניונים ברחבי הארץ ובהם מוצגים כלי נשק, אמצעי לחימה וכלי רכב לצד הפעלות לילדים. מאז שנת ה-58 למדינת ישראל מקיימת זרוע היבשה של צה"ל תערוכה רב-חילית ביד לשריון בלטרון. בשמי הארץ נערך מטס של מטוסי חיל האוויר ומשט.
אתרים, מוזיאונים (בהם המוזיאונים של משרד הביטחון) ופארקים נפתחים בחינם לציבור הרחב.
ערוצי הטלוויזיה משדרים תוכניות חגיגיות ומרבים להקרין סרטים עבריים. הסרטים "גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה" נכנסו לקלאסיקה של החג.
בניו יורק מתקיים מפגן תמיכה בישראל בסוף השבוע האחרון של חודש מאי.
קישוטים מותקנים ברחבי הערים.
מנהגים דתיים בחג
250px|ממוזער|שמאל|יום העצמאות בבית כנסת בירושלים, 2015
סוגיות הלכתיות
שאלת קביעתו של יום העצמאות כחג, לאחר כאלפיים שנה שבהן לא קבעה ההלכה חגים חדשים, הביאה לדיונים הלכתיים רבים בנושא. הדיונים נסבו אודות עצם האפשרות לקבוע חג חדש, על אמירת ההלל ביום זה ואמירת ברכותיו, על האפשרות לאומרו גם בליל יום העצמאות, על ברכת שהחיינו ביום זה, על אמירת ברכת שעשה ניסים ואמירת תפילת על הניסים ביום זה, על הקריאה בתורה ועל קריאה בהפטרה ביום זה, על דחיית צום ואבלות ביום זה, ועל ההנהגות שצריכות להיות לגבי יום העצמאות שחל בשבת. יום העצמאות חל בזמן ספירת העומר במהלכה נוהגים בימינו מנהגי אבלות שונים, ולפעמים חלה בו אחת מתעניות בה"ב. לפיכך שאלת הצורך לדחות מנהגי אבלות ביום העצמאות משמעותית מאוד בקרב הציבור הדתי-לאומי. בהתאם לכך, בקרב הציבור הדתי לאומי, ביום העצמאות נהוג שלא חלים מנהגי האבלות של ספירת העומר.
כאשר נקבע יום העצמאות ציין הרב יהודה לייב פישמן מימון כי הוא משתלב בין שאר חגי ישראל בסימני המועדים שיצרו חז"ל לפי ימי הפסח.
מנהגי החג בציונות הדתית
בבתי הכנסת ובבתי המדרש של הציונות הדתית נתלים דגלי ישראל, לובשים בגדי לבן ועורכים תפילות חגיגיות בהן משלבים אמירת הלל, תפילה לשלום המדינה, שירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שירת "אני מאמין", שירת פרק התהלים "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" במנגינת המנון התקווה, אמירת פרקי תהלים העוסקים בהודאה לה' על הצלה, בקיבוץ גלויות ובגאולת עם ישראל, ועוד .
במוסדות הלימוד, בישיבות ובמכינות נערכים שיעורי תורה מיוחדים לרגל החג וכן הרקדות חגיגיות.
מנהגי החג ביהדות החרדית
ממוזער|250px|שמאל|דגל ישראל מתנוסס על גג ישיבת פוניבז' ביום העצמאות
בראשית ימי המדינה צוין יום העצמאות כמעט בכל חוגי היהדות הדתית והחרדית במדינת ישראל, למעט חוגים קיצוניים כדוגמת נטורי קרתא. בעקבות מאבקים על רקע דתי בין הציבור החרדי לממשלות ישראל בשנים הראשונות להקמת המדינה, חל פיחות במעמדו של יום העצמאות, וכיום מרבית החרדים אינם מציינים כלל את יום העצמאות, ואינם אומרים הלל באותו יום, מטעמים הלכתיים ואידאולוגיים. ישנם אף שמציינים את יום העצמאות כיום אבל וצום (בעיקר בקרב העדה החרדית), ובמקרים שונים אומרים תחנון אף כאשר על פי המנהג אין אומרים אותו (כדוגמת יום בו נערכת ברית מילה), על מנת להדגיש את ההתנגדות לחגיגת היום.
עם זאת, בקרב קבוצות חרדיות שונות ישנו ציון מצומצם של היום, כדוגמת הנפת דגל ישראל על גג ישיבת פוניבז' בעקבות הוראת מייסדה הרב יוסף שלמה כהנמן, והוראת האדמו"ר מבוסטון בשנת תש"ע (2010) כי בבית מדרשו לא יאמר תחנון ביום העצמאות.
החלטות הרבנות הראשית
בשנים הראשונות למדינת ישראל נתקבלה עמדת הרבנות הראשית ברוב בתי הכנסת של הציבור הדתי-לאומי. מועצת הרבנות הראשית והרב שלמה גורן תיקנו את אמירת הלל בברכה בליל יום עצמאות, בישיבתה ביום כ"ה בניסן תשל"ד ושינו את משנתה בשנת תש"מ. ההחלטה נקבעה על ידי הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, הרב שלמה גורן גם נכח. בשל הרצון למזער את המחלוקת עם חוגים חרדיים רבים. למרות זאת, עדיין היו רבנים (כדוגמת הרב עובדיה יוסף) שהורו למי שמעוניין לומר הלל - לומר אותו ללא ברכה ובסוף התפילה, מחמת מספר סיבות בהן בשל אי השלמתו של הנס. בדיון שהתקיים במועצה ביום ב' בניסן תשמ"ג נאמרו שלוש דעות: היה מי שרצה לבטל את התקנה; היה מי שרצה להותירה על כנה; והייתה הצעת הפשרה שהתקבלה, והיא: להורות לציבור "סדרי התפילה הידועים והמקובלים מדי שנה בשנה יהיו כפי שנקבעו ונהגו בעבר". לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות צצו קולות הקוראים לביטול אמירת הלל בברכה ביום העצמאות. למרות זאת הורו מרבית הרבנים הדתיים והחרדים לאומיים להמשיך לומר הלל בברכה.
במרבית הקהילות אין מברכים שהחיינו על יום העצמאות ואין מברכים ברכת "שעשה ניסים". כמו כן אין קוראים בתורה (אלא אם חל ביום שני או חמישי בשבוע [או הוקדם ליום זה], שאז קוראים שלושה קרואים בפרשת השבוע, כרגיל). ואת הפטרת , הנקראת מחוץ לישראל בשמיני של פסח (שאינו נחוג בארץ), קוראים בלא ברכה. אומנם יש אומרים שיש לברך 'שהחיינו' בכניסת יום העצמאות כמו בשאר חגי התורה, ויש אומרים שנכון לברך על בגד חדש ולכוון גם על היום. מנהג יוצאי טריפולי לקרוא בתורה ביום העצמאות: בשחרית קוראים בפרשיית "מקרא ביכורים" העוסקת בשיבת עם ישראל לארצו לאחר גלות מצרים, ומפטירים בברכה ב, ובמנחה קוראים את עליית ראשון של פרשת קדושים, ומפטירים ב.
במהלך השנים הועלתה ההצעה להוסיף לסדר התפילה נוסח על הניסים ייעודי עבור יום העצמאות. במסגרת זאת טען הרב פרופ' עזרא ציון מלמד כי לאורך הדורות כל המאורעות הלאומיים שפקדו את עם ישראל מצאו ביטויים בתפילה, ולאור זאת היה הראשון שחיבר תפילת על הניסים עבור יום העצמאות. בהתאם לכך נוהגים מספר חוגים בציונות הדתית להוסיף את הברכה. לרגל יום העצמאות ה-70 למדינה הוציא ארגון רבני בית הלל איגרת בה מופיעה ברכה זו, שהודפסה גם בסידור פעמי גאולה. כמו-כן נוהגים בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות להוסיף את הברכה. עם זאת לא תמכו הרבנות הראשית ומרבית הרבנים בחוגי הציונות הדתית בהוספה זו מחשש הפסק בתפילה. כמו כן לא נדרשו כלל הרבנים בחוגים החרדיים לסוגיה עקב עמדתם השלילית ביחס להודאה על הקמת המדינה.
ישעיהו ליבוביץ בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" האשים את הרבנות הראשית באחיזת עיני הציבור בכך שמחד קבעה ליום העצמאות מנהגים שנראים דתיים, אך אין להם משמעות הלכתית של ממש, ומאידך שללה קביעת מנהגים דתיים האופייניים לימי שמחה, כמו אמירת ברכת "שהחיינו". בהקשר זה הסביר ליבוביץ' שאין הוא מוצא משמעות דתית למדינה או ליום הזיכרון להקמתה, אך לקיום המדינה יש חשיבות כשלעצמו והקמת המדינה היא מאורע משמח, ולפיכך צריך יהודי דתי לנקוט ביום הזיכרון להקמת המדינה במנהגים הדתיים האופייניים לימי שמחה.
בזרמים הלא-אורתודוקסים
סידור ואני תפילתי, הסידור של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בארץ ובחו״ל כולל הלל עם ברכה (בחלק מהקהילות גם בערב), ״על הניסים״ מיוחד לתפילת העמידה, אמירת ״שהחיינו״, קריאה בתורה מיוחדת לחג, וקריאת ההפטרה עם ברכה. בארצות הברית מקפידים בתי הספר של התנועה הקונסרבטיבית לחגוג את יום העצמאות, אולם בחלק מהקהילות ניתנת פחות תשומת לב לאירועי היום.
הסידור של התנועה הרפורמית במדינות דוברות האנגלית כולל סדר מיוחד ליום העצמאות הכולל הדלקת מנורה בעלת 7 קנים והקראת חלקים ממגילת העצמאות. על פי רוב נוהגים בבתי הכנסת הרפורמים בעולם לקרוא הלל עם ברכה, בבוקר היום או בשבת שלפני (במקרה שבית הכנסת לא מקיים תפילת ציבור בבוקר יום העצמאות) קוראים בהפטרה שנהוגה לשמיני של פסח עם ברכות הפטרה. בנוסף ישנו 'יעלה ויבוא' מיוחד כתוספת לתפילת העמידה ו'על הניסים' שנוסף לברכת המזון ביום זה. נוסחים של אלו משתנים בין התנועות הרפורמיות במקומות השונים כאשר הישראלית מעניקה ליום העצמאות משמעות משיחית-ניסית, האמריקנית מעניקה לו משמעות דתית אך לא משיחית (בדומה לחנוכה או פורים) והתנועות האירופאיות נמצאות בין קטבים אלו. במספר קהילות של התנועה הרפורמית נהוג לציין בשבת שלפני יום העצמאות "שבת תקומה". במסגרת תפילות שבת זו מוסיפים קטעים הרלוונטיים לחג.
כרזות ובולים
270px|ממוזער|250px|מתערוכת כרזות יום העצמאות שהוצגה בנמל התעופה בן-גוריון
לקראת החג הופקה כרזת יום העצמאות כחלק מחגיגות העצמאות, משנת 1949 ועד שנת 2017. את הכרזה הפיק מטה ההסברה שבמשרד החינוך, שערך לשם כך תחרות בין מעצבים. הכרזה הכילה ציור סמלי, המשקף את שמחת החג או אחד מערכי מדינת ישראל וכתובת המציינת את השנה שבה הופקה הכרזה.
בולי יום העצמאות הם סדרת בולים שמנפיק השירות הבולאי לקראת יום העצמאות. החל משנת תש"י (1950) ועד לשנת תשל"ג (1973) הונפקה סדרה מדי שנה, ובשנים שלאחר מכן מונפקת הסדרה רק אחת לכמה שנים, בדרך כלל בשנת עשור.
משירי החג
כל הארץ דגלים (מילים: רפאל ספורטה, לחן: עמנואל עמירן)
ארץ ישראל שלי (מילים: ולחן: דתיה בן-דור)
ארץ ישראל יפה (מילים: דודו ברק, לחן: שייקה פייקוב)
יש לי חבר (מילים ולחן: נעמי שמר)
מי יבנה בית (מילים: לוין קיפניס, לחן: נחום נרדי)
הדגל שלי (מילים: יורם טהרלב, לחן: אילנה אביטל)
כחול ולבן (מילים: סמדר שיר, לחן: נורית הירש)
פעולות מחאה בחג
שמאל|ממוזער|250px|פשקוויל הקורא לצום ולתפילה ביום העצמאות
יום העצמאות משמש גם לפעולות מחאה של קבוצות שונות בחברה הישראלית:
ועד העקורים של ערביי ישראל עורך, מאז 1996, תהלוכה לציון נוסף של "יום הנכבה". התהלוכה נערכת במקום שבו שכן יישוב ערבי שחרב, והיא מתואמת עם ועדת המעקב של ערביי ישראל. רוב הפלסטינים מציינים את היום ב-15 במאי, אולם ערביי ישראל בחרו לציין אותו ביום העצמאות, הן משום שמדובר ביום שבתון והן כדי לעורר את התעניינות התקשורת שמסקרת את אירועי יום העצמאות. סיבה נוספת היא כיוון שבזמן הממשל הצבאי על ערביי ישראל, בין השנים 1948–1966, אסור היה לערבים לצאת מתחומי מגורם משך כל השנה (למעט אישורים לצורך עבודה), למעט ביום העצמאות - בו הותר להם לנוע לאן שיחפצו. היתר זה נוצל, בין השאר, לצורך ביקור של אלה מהם שהיו נפקדים נוכחים בכפריהם שנחרבו, לשימור זכר מקומות היישוב ולהנחלת המורשת לדור הצעיר.
קבוצות חרדים מביעות מחאה. ישנה הפגנה שנתית של נטורי קרתא מול ישיבת פוניבז' שבהוראת מייסדה, הרב יוסף שלמה כהנמן, מניפה את דגל ישראל. קבוצת מיעוט חרדית קיצונית נוהגת לצום ביום העצמאות, ובתפילת מנחה הם מתכנסים בבית הכנסת של נטורי קרתא במאה שערים וקוראים בתורה ובהפטרה של תענית. העיתונות החרדית המשתייכת לעדה החרדית יוצאת לקראת החג במאמרי ביקורת כנגד הציונות והמדינה שהוקמה בעקבותיה. העיתונים החרדים הגדולים "יתד נאמן", "המבשר", "המודיע" ו"הפלס" מתעלמים מהחג, אך אינם כותבים נגד הרעיון הציוני.
החל מיום העצמאות תשנ"ח מקיימת תנועת "יש גבול" ערב הדלקת משואות אלטרנטיבי ברחבת אמיל גרינצווייג מול משרד ראש הממשלה בירושלים. בטקס זה מוצגים ערכיה של תנועת "יש גבול": הפסקת האיבה הדו-צדדית שישנה בין יהודים ופלסטינים, יציאה משטחי יהודה, שומרון ועזה, תיקון היחס לחלשים בחברה ועוד.
לקריאה נוספת
עדי שרצר, עיצובה של תרבות ממלכתית יהודית-ישראלית: יום העצמאות, 1948–1958 (עבודת דוקטורט), באר שבע, 2019.
פרופ' נחום רקובר, הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, ירושלים תשמ"ה, 408 עמודים.
הרב אורי בצלאל פישר, הלכות יום העצמאות ויום ירושלים: מעבדות לחירות, ממוות לחיים, מחושך לאור גדול, ראשון לציון תשס"ח, 470 עמודים.
אהרן ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות, ירושלים תשנ"ח.
קישורים חיצוניים
יום העצמאות, בתוך לקסיקון הכנסת, אתר הכנסת
יום העצמאות – חגה של מדינת ישראל, באתר "חגים"
יום העצמאות, באתר "דעת"
מבחר פרטים הקשורים ליום העצמאות באתר הספרייה הלאומית
מ"יום הרצל" ל"יום המדינה": כך נולד "יום העצמאות" באתר הספרייה הלאומית
תערוכה וירטואלית על יום העצמאות באתר הספרייה הלאומית
אוסף הגדות עצמאות באתר הספרייה הלאומית
כתבות ומאמרים בנושא יום העצמאות בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
חוק יום העצמאות, מאגר החקיקה של הכנסת.
עדי שרצר, אם תרצו, הן זו הגדה: החיפוש אחר טקסט וטקס ליום העצמאות באתר מכון הרטמן.
שי ואלטר, "יום העצמאות והלוח העברי", בד"ד - בכל דרכיך דעהו; כתב-עת לענייני תורה ומדע 34 (תשע"ט), עמ' 47–73.
חגיגות יום העצמאות הראשון בירושלים ובתל אביב, 7 במאי 1949, 5:04 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
חגיגות יום העצמאות השלישי, גנזך המדינה 1951 (באנגלית)
עדי שרצר, על השורשים העתיקים של היהודי החדש כפי שמשתקפים בימי העצמאות הראשונים, 31 בינואר 2017
ניר אביאלי, על האש: בשר, כוח, מרחב ולאומיות ביום העצמאות הישראלי, 2012
המנגל של יום העצמאות, 25 במרץ 2021
ביהדות הדתית
הרב אורי שרקי, שיעורים על יום העצמאות, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים.
הרב אורי שרקי, מאמרים על יום העצמאות, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים.
דף מיוחד על יום הזיכרון ויום העצמאות
הרב זכריה זרמתי, היתר תגלחת (גילוח) ותספורת ביום העצמאות על פי ההלכה, באתר "תורת אמ"ת"
- על עיצוב דמותו הרוחנית של יום העצמאות בידי הרבנות הראשית
יום אסתקלל ישראל, באתר מרכז אור שלום – לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב
Adi Sherzer, “The Chief Rabbinate and Israel's Independence Day Religio‐National Rituals During the 1950s,” Journal of Religious History (2021).
הערות שוליים
*
עצמאות
ישראל
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו
קטגוריה:אירועים בחודש אייר
קטגוריה:הכרזת העצמאות של מדינת ישראל | 2024-09-23T11:35:06 |
ניקולאי לובצ'בסקי | ניקולאי איוונוביץ' לובצ'בסקי (ברוסית: Никола́й Ива́нович Лобаче́вский; 1 בדצמבר 1792, ניז'ני נובגורוד – 24 בפברואר 1856, קאזאן) היה מתמטיקאי רוסי. ניסח לראשונה (1829) את הגאומטריה הלא-אוקלידית, הנקראת גם "גאומטריה היפרבולית" או "גאומטריית לובצ'בסקי". במקביל לו הגיעו לתוצאה דומה קצין הצבא ההונגרי יאנוש בויאי והמתמטיקאי הגרמני הנודע קרל פרידריך גאוס (שנמנע מלפרסם תוצאה זו).
ביוגרפיה
לובצ'בסקי נולד בשנת 1792 בניז'ני נובגורוד, להורים ממוצא פולני. אביו, איוון מקסימוביץ' לובצ'בסקי, פקיד במשרד למדידת מקרקעין, נפטר כשהיה בן 7 שנים. בשנת 1802 עברה משפחתו לקאזאן. בשנת 1807 החל לימודיו באוניברסיטת קאזאן, שנוסדה שלוש שנים קודם לכן, ובשנת 1811 קיבל תואר בפיזיקה ובמתמטיקה. בשנת 1814 החל ללמד באוניברסיטה, כעבור שנתיים קודם לדרגת פרופסור חבר, ובשנת 1822 מונה לפרופסור מן המניין. הוא לימד מתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה. מילא גם תפקידים ניהוליים שונים, ובגיל 35 מונה לרקטור האוניברסיטה.
בשנת 1832 נישא לוורוורה אלכסייבנה מויסייבה. נולדו להם 18 ילדים, שרק שבעה מהם הגיעו לבגרות. בשנת 1846 פוטר מהאוניברסיטה עקב התדרדרות מצב בריאותו. הוא נפטר בעוני בשנת 1856.
עבודתו המתמטית
אקסיומת המקבילים, אחת מהאקסיומות המופיעות בספרו של אוקלידס, "יסודות", היא אקסיומה מורכבת יחסית ליתר האקסיומות. במשך כאלפיים שנה נעשו ניסיונות לייתר אקסיומה זו, כלומר להוכיח שהיא נובעת מהאקסיומות האחרות. כל הניסיונות מסוג זה כשלו, עד שבמאה ה-19, המתמטיקאים גאוס, בולאי ולובצ'בסקי הגיעו במקביל (כל אחד בנפרד) למסקנה שהאקסיומה החמישית אינה נובעת מן האקסיומות האחרות, וניתן להחליף אותה באקסיומה אחרת ולקבל מבנה גאומטרי עשיר ומעניין, גם אם שונה מהגאומטריה האוקלידית המוכרת. גאוס לא פרסם את ממצאיו בתחום זה.
לובצ'בסקי הציג את התוצאה המהפכנית שאליה הגיע בפגישה של המחלקה לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת קאזאן, שנערכה ב-23 בפברואר 1826, ובשנים 1829–1830 פרסם אותה בכתב עת מדעי של האוניברסיטה. בניגוד לאקסיומת המקבילים של הגאומטריה האוקלידית, הקובעת כי דרך נקודה שמחוץ לישר עובר ישר אחד ויחיד מקביל לישר הנתון, אקסיומת המקבילים של הגאומטריה ההיפרבולית, שאותה פיתח לובצ'בסקי, קובעת כי דרך כל נקודה שמחוץ לישר עוברים לפחות שני ישרים מקבילים לישר הנתון. תוצאה בולטת מכך היא שסכום הזוויות במשולש קטן מ-180 מעלות. לובצ'בסקי שלח מאמר בנושא לאקדמיה למדעים של סנקט פטרבורג, אך זו נמנעה מלפרסמו.
לובצ'בסקי פרסם ספרי גאומטריה אחדים במהלך חייו. ספרו הגדול ביותר "גאומטריה" הושלם ב-1823, אך פורסם בשלמותו רק בשנת 1909, שנים רבות לאחר מותו של לובצ'בסקי.
בנוסף פיתח לובצ'בסקי דרך לחישוב קירוב של השורשים של פולינום, והגדיר פונקציה כהתאמה בין שתי קבוצות של מספרים ממשיים (אחריו הגיע גם דיריכלה להגדרה זו). עוד תרם לובצ'בסקי לידע אודות אינטגרל דיריכלה.
קישורים חיצוניים
אורה אדלר, ראשיתה של הגאומטריה הלא אוקלידית - ניתוח עבודותיהם של ג'ון בוליי וניקולאי לובצ'בסקי, חיבור לשם קבלת תואר שני במתמטיקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2002
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים רוסים
קטגוריה:רוסים ממוצא פולני
קטגוריה:ילידי 1792
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1856 | 2023-12-26T21:57:04 |
יום הזכרון | redirect יום הזיכרון | 2005-04-28T08:19:22 |
יום הזיכרון | 2017-08-02T17:44:56 | |
37 | אירועים
לפי נושא
דת
הפרוש שאול התרסי מתנצר לאחר שישו נגלה אליו בחיזיון. לאחר כשנתיים הוא משנה את שמו לפאולוס.
לפי תאריך
אוקטובר – הקיסר קליגולה נעשה חולה מאוד, כנראה כתוצאה מהרעלה. הוא מחלים ממחלתו, אך הוא מתחיל להרוג את האנשים הקרובים אליו, אותם הוא רואה כאיום רציני.
נולדו
• יוסף בן מתתיהו (נפטר ב-100)
נפטרו
לוח שנה
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T17:07:07 |
זמן אוניברסלי מתואם | שמאל|ממוזער|400px|מפת אזורי העולם ביחס לזמן אוניברסלי מתואם
זמן אוניברסלי מתואם או UTC (באנגלית: Coordinated Universal Time; בצרפתית: Temps Universel Coordonné) הוא תקן הזמן העיקרי לפיו נמדדים ומתואמים השעונים במדינות השונות. אזורי זמן מסביב לעולם מתוארים ביחס לתקן זה. לדוגמה: אזור הזמן בישראל הוא UTC+2 בחורף, ו-UTC+3 בשעון הקיץ.
שמו הקודם והנפוץ של ה-UTC הוא GMT – Greenwich Mean Time או בעברית שעון גריניץ' (מילולית: השעה הממוצעת בגריניץ'). שינוי השם נובע משתי סיבות. ראשית, כדי לא להשתמש בשמו של מקום מסוים, מכיוון שהמדידות נעשות על ידי מספר גורמים בינלאומיים. שנית, עם המעבר ל-UTC הזמן החל להימדד על ידי שעונים אטומיים ולא באמצעות צפייה בגרמי השמיים, כפי שנעשה במאות השנים הקודמות. על אף שינוי השם ושינוי שיטת המדידה, UTC עדיין מבוסס על השעה הממוצעת בקו האורך 0° העובר במצפה הכוכבים הישן של גריניץ'. ראשי התיבות UTC נוצרו כפשרה בין ראשי התיבות באנגלית (CUT) וראשי התיבות בצרפתית (TUC).
בהקשרים תעופתיים וימיים, לרוב נקרא זמן UTC "זמן זולו" – Zulu time, והשעה מצוינת בתוספת Z: למשל השעה 23:20 UTC ב"זמן זולו" תיכתב כ-2320Z.
דקה מעוברת
כיוון שקצב הסיבוב של כדור הארץ אינו קבוע, וחלים בו שינויים קלים, נוצר מעת לעת פער בין השעה הנמדדת בשעונים האטומיים לשעה המתקבלת בתצפיות אסטרונומיות. פער זה אינו עולה בדרך כלל על שבר של שנייה, והוא מתוקן ב-UTC על ידי הוספת שנייה מדי כמה שנים, כאשר הפער, ברוב השעונים בעולם המשתתפים בקביעת UTC, עולה על 0.9 שנייה. הוספת השנייה היא בעצם עצירת השעונים האטומיים לשנייה אחת, או קביעת דקה בת 61 שניות. בפעם האחרונה נוספה שנייה כזו ב-31 בדצמבר 2016. לפני כן, שניות הוספו בממוצע מדי שנה וחצי.
UTC מתוחזק על ידי מספר מדינות בחסות ארגונים בינלאומיים שמודדים באופן מדויק מאוד הן את מעבר הזמן והן את השינויים בתנועת כדור הארץ.
קישורים חיצוניים
אתר המציג את אזורי הזמן השונים בעולם
קטגוריה:קרטוגרפיה
קטגוריה:זמן | 2024-06-24T14:45:46 |
הזמן האוניברסלי המתואם | הפניה זמן אוניברסלי מתואם | 2014-05-31T16:56:31 |
ציקלון בה | ממוזער|תוויות קופסאות ציקלון בה
שמאל|ממוזער|מערום קופסאות ציקלון במחנה ההשמדה מיידנק
ממוזער|קופסאות ציקלון בה ותוכנן בתפזורת
ציקלון בי CYCLON B (בגרמנית: Zyklon B או Uragan D 2, נהגה גם: ציקלון בֶּה) הוא שמו המסחרי של חומר שנועד במקורו להשמדת מזיקים. הנאצים עשו בו שימוש נרחב לרצח המוני של יהודים ואחרים, בתאי גזים שהוסוו כמקלחות.
הרעל שימש בעיקר במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובמידה פחותה בהרבה במחנות אחרים כגון מיידנק.
החומר היה עשוי כדוריות של חומר נקבובי: דיאטומיט (המשמש כחומר ספיגה ובידוד עקב יכולת הספיגה הגבוהה שלו) או סיבי עץ (pulp) שהיו ספוגים במימן ציאנידי (HCN) (אשר נקודת הרתיחה שלו היא 26°C). ברגע שהוצא מאריזתו האטומה ובא במגע עם אוויר, התאדה ממנו גז החנק מימן ציאנידי.
את הציקלון בה המקורי פיתח בשנות ה-20 פריץ הבר, כימאי גרמני נודע ממוצא יהודי (חתן פרס נובל לכימיה), כחומר להשמדת מזיקים. בתחילת 1934 אילצו אותו הנאצים לעזוב את גרמניה, עקב יהדותו.
קדם לציקלון בה החומר ציקלון אה, Zyklon A שנועד אף הוא להשמדת מזיקים, אך ייצורו נאסר באמנת ורסאי, לאחר שהתברר שניתן להשתמש בו כנשק כימי לפגיעה בבני אדם. בגרסתו המקורית כלל ציקלון בה גם חומר בעל ריח או מגע מיוחדים, שנועד להתריע על החשיפה לגז, אך הנאצים הזמינו אצל היצרנים, "אי גה פארבן", גרסה שממנה הוצא חומר זה. לאחר המלחמה הועמדו לדין חלק ממנהלי המפעל שייצר את ציקלון בה בפני בית דין צבאי אמריקאי בנירנברג וכמה מהם נידונו לתקופות מאסר על חלקם בתהליך ההשמדה.
תחילה שימש ציקלון בה במחנות הריכוז להשמדת כינים, כדרך למניעת התפשטותה של מחלת הטיפוס. בספטמבר 1941 החלו ניסויים במחנה ההשמדה אושוויץ, בשימוש בחומר לרצח בני אדם.
ראו גם
מימן ציאנידי
השואה – מונחים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעשי טבח בשואה
קטגוריה:נשק כימי
קטגוריה:רעלים
קטגוריה:גרמניה: המצאות
קטגוריה:אי גה פארבן | 2024-03-13T17:33:30 |
חוזה רפאלו | REDIRECT הסכם_רפאלו | 2015-09-26T11:07:18 |
סלובקיה | סלובקיה, המכונה כיום הרפובליקה הסלובקית (בסלובקית: Slovenská Republika) היא ארץ ומדינה במרכז אירופה ללא מוצא לים. המדינה גובלת בפולין בצפון, בהונגריה בדרום, בצ'כיה בצפון מערב, באוסטריה בדרום-מערב, ובאוקראינה במזרח. סלובקיה הוכרזה בשנת 1968 כחלק של צ'כוסלובקיה הפדרטיבית והייתה למדינה עצמאית לאחר פירוק צ'כוסלובקיה בשנת 1993. בשנת 2004 הצטרפה סלובקיה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.
היסטוריה
ממוזער|220x220px|טירת בויניצה
מסביבות שנת 450 לפני הספירה התיישבו הקלטים בסלובקיה ובנו יישובים בין השאר בברטיסלאבה ובליפטוב. מטבעות כסף הנושאים שמות של מלכים קלטים הם הממצא הארכאולוגי הכתוב הקדום ביותר שנמצא בסלובקיה. משנת 6 לספירה נבנו עמדות קדמיות של האימפריה הרומית לאורך הדנובה בתוך סלובקיה. באותו זמן, התגוררו בחלקים אחרים של סלובקיה שבטים גרמאנים אשר כונו על ידי הרומאים ברברים. בין השנים 20–50 לספירה התקיימה ממלכה בשם "וואניוס" של השבט הגרמאני קוודי במערב ומרכז סלובקיה.
השבטים הסלאבים התיישבו באזור מהמאה החמישית. בין השנים 623–658 התקיימה במערב סלובקיה ממלכתו של סאמו, השלטון העצמי הסלובקי הראשון. במאה השמינית נוסדה המדינה הסלאבית הראשונה, נסיכות ניטרה, שמרכזה היה בעיר ניטרה שבמערב סלובקיה. נסיכות ניטרה התרחבה עם השנים וכללה בשיאה את רובה של סלובקיה ושטחים של הונגריה. בשנת 833 הובסה נסיכות ניטרה על ידי נסיכות מוראביה, והממלכה המשותפת כונתה מורביה הגדולה. אף על פי שלהלכה היו מאוחדות, זכו שליטי נסיכות ניטרה, שהיו מוראבים לאוטונומיה רבה על גבול העצמאות. החל מהמאה ה-11 סופחה סלובקיה לממלכת הונגריה ועקב פיתוחה היחסי לקחה חלק מוביל בממלכת הונגריה. למשך קרוב למאתיים שנה נוהלה סלובקיה כחבל אוטונומי בשם נסיכות ניטרה בתוך הממלכה ההונגרית. בתקופה זאת האוכלוסייה של ממלכת הונגריה התערבבה, כאשר סלובקים התיישבו בחלק הצפוני של הונגריה וגרמנים, ולאכים והונגרים התיישבו בסלובקיה. בשנת 1241 פלשו המונגולים לסלובקיה והביאו לרעב גדול שהוביל למות חלק ניכר מאוכלוסיית סלובקיה.
בשנת 1461 הקים מתיאש הוניאדי מלך הונגריה אוניברסיטה בבראטיסלבה, אך האוניברסיטה לא האריכה ימים.
כאשר האימפריה העות'מאנית כבשה חלקים מהונגריה, עברה בירת ממלכת הונגריה לבראטיסלבה. עזיבת העות'מאנים את הונגריה במאה ה-18 הביאה לירידת קרנה של סלובקיה. בתחילת המאה ה-19 נכנסה סלובקיה ביחד עם ממלכת הונגריה לתוך האימפריה האוסטרית. במהלך אביב העמים בשנים 1848–1849, תמכו הסלובקים בקיסר אוסטריה, בתקווה לפרוש מהחלק ההונגרי (ממלכת הונגריה) של האימפריה האוסטרית, לתוך החלק האוסטרי, אולם הדבר לא עלה בידם. עם הקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1867 והכללת סלובקיה בתוכה, סבלו הסלובקים ממדיניות דיכוי שנועדה להטמיע את הסלובקים בתוך העם ההונגרי. בתי הספר התיכוניים בסלובקיה נסגרו בשנים 1874–1875, והשפה ההונגרית נכפתה על הסלובקים.
בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה פורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית וב-1918 צורפה סלובקיה למוראביה ובוהמיה ליצירת צ'כוסלובקיה. בעקבות הסכם מינכן ובוררות וינה הראשונה בשנת 1938 וביטול האוטונומיה הסלובקית ב-1939, הכריזה סלובקיה על עצמאות ב-14 במרץ 1939, אך למעשה הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. יום לאחר הכרזת העצמאות נכבשה צ'כיה והבירה פראג על ידי הגרמנים.
לאחר מלחמת העולם השנייה כוננה מחדש צ'כוסלובקיה כדמוקרטיה. אולם בשנת 1948 תחת הכיבוש הסובייטי הפכה למדינה קומוניסטית המקורבת לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי הופל במהפכת הקטיפה בשנת 1989. בשנת 1992 הוביל ראש הממשלה ולדימיר מצ'יאר מהלך של הפרדה מהרפובליקה הצ'כית ובעקבותיו פוצלה המדינה הפדרלית של צ'כיה וסלובקיה, בדרכי שלום, באופן רשמי ב-1 בינואר 1993. ב-1 במאי 2004 הצטרפה סלובקיה לאיחוד האירופי.
פוליטיקה
סלובקיה היא דמוקרטיה פרלמנטרית עם מערכת רב מפלגתית. הבחירות האחרונות לפרלמנט נערכו ב-5 במרץ 2016. ראש הממשלה מאז ספטמבר 2023 הוא רוברט פיצו. בחודש מאי 2024 נורה על ידי אלמוני בצאתו מישיבת הממשלה.ב-30 במרץ 2019 נבחרה זוזנה צ'פוטובה לנשיאת המדינה והיא מכהנת בתפקיד זה החל מ-15 ביוני אותה שנה.
חוקה
חוקת הרפובליקה הסלובקית היא החוקה אשר נחתמה ב-3 בספטמבר 1992 בטירת ברטיסלאבה לאחר אישור המועצה הלאומית הסלובקית ב-1 בספטמבר 1992. החוקה היא אוסף חוקים – מסמלי המדינה ועד זכויות האזרח, הגנה על מיעוטים, כלכלה, ממשל ומערכת משפט.
ממשל
הרשות המבצעת במדינה היא ממשלת סלובקיה שבראשה רשמי עומד הנשיא אשר נבחר לתקופה של חמש שנים ולו סמכויות מוגבלות. ראש ממשלת סלובקיה ממונה על ידי נשיא סלובקיה ומגיע מהמפלגה הגדולה ביותר או התמיכה הגדולה ביותר בפרלמנט והוא למעשה זה שעומד בראש הרשות המבצעת. הנשיא ממנה את השרים בהמלצת ראש הממשלה והפרלמנט.
הרשות המחוקקת הוא הפרלמנט ובית הנבחרים שנקרא המועצה הלאומית של הרפובליקה הסלובקית של סלובקיה, המונה כ-150 חברים שנבחרים לתקופה של ארבע שנים בבחירות דמוקרטיות ויחסיות. המועצה היא שמאשרת שינויים לחוקה, מחוקקת חוקים ומאשרת את התקציב.
הרשות השופטת בסלובקיה היא מערכת בתי המשפט ובראשה בית המשפט העליון ששופטיו נבחרים על ידי המועצה הלאומית.
ישנן מספר ערכאות במערכת המשפט בסלובקיה – הערכאה הנמוכה היא בית משפט מחוזי, הגבוהה ממנה היא בית משפט אזורי, ואילו הסמכות השיפוטית העליונה היא בית המשפט העליון.
מפלגות
סלובקיה היא מדינה דמוקרטית שבה פועלת מערכת רב מפלגתית.
המפלגות אשר מיוצגות במועצה הלאומית של הרפובליקה הסלובקית הן:
כיוון – המפלגה הסוציאל-דמוקרטית – 83 מקומות
האיחוד נוצרי ודמוקרטי הסלובקי - המפלגה הדמוקרטית – 11 מקומות
מפלגת העם – התנועה למען דמוקרטיה סלובקית – 11 מקומות, חברה בקואליציה
התנועה הנוצרית דמוקרטית – 16 מקומות, חברה בקואליציה. יאן פיגל עומד בראש המפלגה.
עצמאיים – 16 מושבים
מוסט - היד – 13 מושבים
חירות וסולידריות – 11 מושבים
צבא וביטחון
סלובקיה הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.
שלטון מקומי
סלובקיה מחולקת מנהלית לשמונה מחוזות (kraje) שנקראים על פי הערים הראשיות שבהן. המחוזות נהנים מעצמאות רבה וממשל עצמי רב. אותם מחוזות מתחלקים ל-79 מחוזות משנה.
שמאל|250px
מחוז ברטיסלאבה
מחוז טרנבה
מחוז טרנצ'ין
מחוז נ'יטרה
מחוז ז'ילינה
מחוז באנסקה ביסטריצה
מחוז פרשוב
מחוז קושיצה
כלכלה
ממוזער|330x330px|בניין הבנק המרכזי של סלובקיה
כלכלת סלובקיה היא מהמצליחות במזרח-מרכז אירופה. בין השנים 2006 עד 2008 השיגה סלובקיה את אחוזי הצמיחה הגבוהים ביותר מבין מדינות האיחוד האירופי במרכז ומזרח אירופה. ב-2006 היה שיעור הצמיחה 8.9%, וב-2007 10.4%. האבטלה ירדה משיא של 19.2% בשנת 2001 לפחות מ-8% בתחילת 2008, בעוד הממוצע במדינות האיחוד האירופי עמד על כ-10%.
המדינה התגברה על רוב הקשיים שעומדים בפני כל מדינה שמשנה את כלכלתה מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק בעלת שוק פתוח. בשנת 2001, ביצעה הממשלה התקדמות גדולה בייצוב כלל משקי ורפורמות מבניות נרחבות. מרבית ההפרטה המדינית כמעט הסתיימה, והמערכת הבנקאית נמצאת כמעט כולה בידיים פרטיות (בעיקר בידי תושבי חוץ) והשקעות החוץ ממשיכות לגדול.
מאז ביצוע הרפורמות צמח התמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה (PPP) של סלובקיה מדי שנה, ובשנת 2007 היה גבוה מ-20 אלף דולר.
סלובקיה הצטרפה לגוש האירו בינואר 2009 והחליפה את המטבע הלאומי, הקורונה הסלובקית באירו. ב-28 במאי 2008 נקבע שער החליפין על 30.126 קורונות ל-1 אירו.
ענפי הייצור בסלובקיה כוללים מגזר חקלאי המייצר בעיקר דגנים, פירות, ענבי יין, טבק ומגדל בקר, חזירים, כבשים, עופות לשחיטה וביצים. התעשייה הסלובקית מיצרת בעיקר טקסטיל, הנעלה, ברזל, פלדה, אבץ ופלסטיק. יש במדינה אוצרות טבע כגון גז טבעי, נפט, פחם חום, ליגניט, ברזל ועץ.
נכון לשנת 2006, התאפיין סחר החוץ ביבוא בשווי של 41.84 מיליארד דולר, בעיקר של נפט גולמי, גז טבעי וחומרי גלם אחרים. מנגד יצאה סלובקיה סחורות בשווי 39.64 מיליארד דולר לצ'כיה, גרמניה, פולין, אוסטריה, איטליה, בריטניה ורוסיה.
מאז שנת 1991 החל להתפתח בסביבות העיר קרומפכי אתר סקי בינלאומי.
גאוגרפיה
220px|ממוזער|הנוף הנשקף ממגדל התצפית UFO ניתן לראות את הדנובה, טירת ברטיסלאבה ושמורת הטבע פצ'ניאנסקי
סלובקיה ממוקמת במרכז אירופה וגובלת עם הונגריה בדרום, אוסטריה במערב, צ'כיה בצפון מערב, פולין בצפון ואוקראינה במזרח.
רוב שטחה של המדינה הוא הררי, בעיקר בחלקה הצפוני בו נמצאים הרי הקרפטים, המתחילים בברטיסלאבה וממשיכים עד לחבל טרנסילבניה ברומניה. הפסגות הגבוהות ביותר נמצאות ברכס הרי הטטרה, שהם חלק מרכס הקרפטים. רכס הטטרה הוא רכס אלפיני, המתאפיין בפסגות גבוהות, עמקים צרים ואגמים קרחוניים. להרי הטטרה מספר רכסי משנה, ובהם: הרי הטטרה המערביים (Západné Tatry), הרי הטטרה הגבוהים (Vysoké Tatry) ובליאנסקה טטרי.
דרום המדינה מתאפיין בשפלה, המשתרעת לאורך נהר הדנובה בדרום-מערב המדינה. הדנובה הוא הנהר הגדול ביותר בדרום סלובקיה, ומגיע אליה מאוסטריה, זורם בה לאורך 172 ק"מ וממשיך להונגריה. נהר Váh, שהוא פלג של הדנובה, הוא הנהר הארוך ביותר במדינה. הוא מתחיל בהרי הטטרה וזורם לאורך 403 ק"מ.
דמוגרפיה
ממוזער|"הכנסייה הכחולה" בברטיסלאבה, בירת סלובקיה
בסלובקיה חיים בסביבות 5.5 מיליון נפש, אשר מתפלגים מבחינה אתנית באופן הבא: 80.7% מהאוכלוסייה הם סלובקים, 8.5% מהאוכלוסייה הם הונגרים, אשר מהווים את המיעוט האתני הגדול ביותר במדינה והם מתרכזים בעיקר בדרומה ובמזרחה. באזורים אלו הם מהווים רוב בחלק מהנפות, אך גם בעיירות נוספות בקרבת הגבול עם הונגריה (למשל שאהי). מיעוטים אתניים אחרים כוללים גם צוענים (2%), צ'כים (0.6%), אוקראינים, גרמנים, פולנים ואחרים.
הגיל החציוני במדינה הוא 41. תוחלת החיים הממוצעת היא 77 שנים. ממוצע הילודה הוא 1.5 צאצאים לאישה.
החוקה הסלובקית מבטיחה את חופש הדת. ההתפלגות הדתית במדינה היא כדלקמן: מרבית האוכלוסייה, כ-66%, הם קתולים, 8.9% מהאוכלוסייה הם פרוטסטנטים (לותרנים), 0.9% נוספים הם אורתודוקסים יוונים, 2% הם קלוויניסטים. 24% לא משייכים עצמם לאף דת.
במדינה חיים כ-2,300 יהודים, לעומת אוכלוסייה מוערכת של כ-120,000 יהודים שחיו באזור לפני מלחמת העולם השנייה.
במדינה זאת כמו ברוב המדינות הסלאביות יש אלמנט כפרי חזק מאוד. כ-45% מהאוכלוסייה חיים בכפרים המונים עד 5,000 איש, ועוד 14% מהאוכלוסייה חיים בכפרים המונים עד 1,000 איש.
חינוך
ממוזער|220x220px|בניין בית ספר בדולני קובין
בסלובקיה חייבים הילדים בתשע שנות חינוך חובה. רוב בתי הספר שייכים למבנה לימודים של תשע שנות חינוך יסודי (עד 1990 שמונה שנים) וארבע שנות לימוד תיכוני. עם זאת, ישנם בתי ספר על פי מבנה של ארבע שנות לימוד יסודי ושמונה שנות לימוד בגימנסיה. הגימנסיות הם בתי ספר סלקטיביים המקבלים רק מועמדים בעלי יכולות גבוהות. הם מוכוונים להכנת התלמידים ללימודים אקדמיים. חלק מהגימנסיות הם בעלי דגש לנושא מסוים דוגמת שפות או מתמטיקה. שבוע הלימודים הוא בן חמישה ימים, מיום שני עד יום שישי. לפני שנות השמונים התקיימו לימודים גם בשבת. חופשת הקיץ מתקיימת בחודשים יולי ואוגוסט. התלמידים לומדים כשישה שיעורים של 45 דקות ביום לימודים. תעודות עם ציונים בין 1 (הגבוה ביותר) ל-5 (הנמוך ביותר) מוענקות פעמיים בשנה. מקובל בסלובקיה להעניק ציונים גבוהים יחסית למדינות מערב אירופה.
תוכנית הלימודים כוללת לימודי סלובקית של כשעה ביום (למעט בבתי ספר של המיעוטים ההונגריים והאוקראיניים, הלומדים את שפתם), לימודי חשבון של כשעה ביום, ולימודי שפה זרה של כארבע שעות שבועיות. עד שנת 1990 נלמדה רוסית בתור שפה זרה, אולם עם נפילת הקומוניזם החל לימוד גרמנית ובהמשך אנגלית. לימודים נוספים כוללים שש שעות מדעים, שעתיים היסטוריה, שעתיים גאוגרפיה, שעתיים חינוך גופני ושעת לימודי דת. בחלק מבתי הספר יש שיעורי ציור, חקלאות ומוזיקה אולם בתי ספר רבים מוותרים על שיעורים אלו בגלל מחסור במשאבים. חלק ניכר מהילדים לומדים אומנות בבתי ספר יסודיים לאמנות המלמדים אחר הצהריים.
עד שנת 1990 היו מבחני בגרות כלל מדינתיים בסלובקית, שפה זרה ומתמטיקה. לאחר מכן, בין השנים 1990–2005, היו מבחנים בית ספריים בלבד. החל משנת 2005 הוכנסו שוב מבחנים כלל מדינתיים.
רוב בתי הספר שייכים למדינה המספקת חינוך חינם, כולל השאלה של ספרי לימוד. קצת יותר מ-5% מבתי הספר הם פרטיים, רובם כנסייתיים.
ראו גם
יהדות סלובקיה
פירוק צ'כוסלובקיה
יחסי ישראל–סלובקיה
דואר סלובקיה - החברה האחראית על מתן שירותי הדואר בסלובקיה
קישורים חיצוניים
אתר ממשלת סלובקיה
מועצת התיירות הסלובקית
Slovakia.com מדריך של סלובקיה
מסלולי טיול מפורטים ביותר בסלובקיה
שרי ראובני, מרכז היהודים בסלובקיה והמועצה היהודית בהונגריה: דמיון ושוני, באתר יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1993 | 2024-09-07T20:39:04 |
לובצ'בסקי | הפניה ניקולאי לובצ'בסקי | 2008-07-23T14:41:27 |
פילוסופיה עתיקה | הפניה פילוסופיה יוונית | 2006-09-18T20:19:40 |
טהיטי | ממוזער|250px|מפלי פאוטאונה (גובהם 90 מטרים בערך), טהיטי - צילום שפורסם בנשיונל ג'יאוגרפיק בשנת 1920.
ממוזער|250px|פסגת הר הרייטה, טהיטי - צילום מהנשיונל ג'יאוגרפיק שפורסם ב-1920.
טהיטי (בצרפתית: Tahiti) הוא האי הגדול ביותר בפולינזיה הצרפתית, ובו שוכנת גם בירתה פפאטה.
גאוגרפיה
האי טהיטי נמצא בקבוצת האיים הפונים אל הרוח (Îles du Vent) שבאיי החברה שבמרכז פולינזיה הצרפתית, בערך באמצע הדרך בין אמריקה הדרומית לאוסטרליה. שטח האי 1,042 קמ"ר, רוחבו המקסימלי 45 ק"מ, והנקודה הגבוהה ביותר באי היא פסגת אורוהנה (Orohena) שגובהה 2,241 מ' מעל פני הים. האי נחלק לשני חלקים בצורת מעגל המרוכזים סביב הרי געש רדומים, המחוברים במיצר יבשה קצר הקרוי על שם העיירה טארבאו (Taravao) הממוקמת בו. החלק הצפון מערבי מכונה "טהיטי נואי" (Tahiti Nui - טהיטי הגדולה), והחלק הדרום מזרחי הקטן ממנו בהרבה קרוי "טהיטי איטי" (Tahiti Iti - טהיטי הקטנה), או גם טאיאראפו (Taiarapu). החלק הגדול (טהיטי נואי) מאוכלס בצפיפות (במיוחד סביב עיר הבירה) ולכן נהנה מתשתית כבישים טובה. החלק הקטן (טהיטי איטי) נותר מבודד למדי כשחלקו הדרום מזרחי, הקרוי "טאי פארי" (Te Pari), נגיש רק בסירה, או בהליכה.
החלק ההררי מכוסה ביער גשם טרופי צפוף בו גדלים שרכים רבים. במישורי החוף מצויים שדות של פרחים טרופיים וטארו (הבסיס למזון העיקרי של הפולינזים). החול בחוף הצפון מערבי הוא שחור בשל מקורו הגעשי של האי, בעוד שהחול בחוף הדרום מערבי הוא לבן.
העונה הגשומה היא מנובמבר ועד אפריל.
האי הקרוב ביותר הוא אי מוריאה הנמצא במרחק של כ-17 ק"מ. פסגת הר טוהיבאה היא הנקודה הגבוהה ביותר שניתן לראות כשנמצאים במרחק מטהיטי.
אוכלוסייה
טהיטי הוא האי המאוכלס ביותר בפולינזיה הצרפתית (כ-70% מכלל האוכלוסייה). לפי נתונים משנת 2002 התגוררו באי 169,677 תושבים מהם 83% פולינזים, והשאר אירופאים, מהגרים מאסיה (בעיקר סינים) ובני תערובת. תושבי טהיטי הם אזרחים צרפתים הנהנים משוויון זכויות מלא (כולל הצבעה לנשיאות ולפרלמנט הצרפתי). השפות השולטות הן צרפתית ו"טהיטית" (ניב של השפה הפולינזית). רוב התושבים מתפרנסים מתיירות, מדיג או מגידול ומכירה של פנינים שחורות. יחד עם זאת יש בטהיטי גם מי שדורשים להתנתק מצרפת ולהפוך למדינה עצמאית.
היסטוריה
משערים כי טהיטי יושבה על ידי פולינזים מסמואה בשנת 120 לפני הספירה, אם כי קיימות גם הערכות לתאריך מאוחר יותר (עד ל-300 לספירה). טהיטי שמשה בסיס להגירה לאיים אחרים כגון איי קוק והוואי.
בשנת 1606 היו הספרדים האירופאים הראשונים להגיע לטהיטי, אך ספרד לא עשתה כל ניסיון להשתלט על האי או לסחור איתו.
האנגלי קפטן סמואל ווליס נחת בטהיטי ב-1767, ושנה אחריו הגיע הנווט הצרפתי הרוזן לואי דה בוגנוויל (Louis de Bougainville) . בשנת 1769 הגיע לאי החוקר הידוע קפטן ג'יימס קוק. תיאוריו הנלהבים על יופיֿים של האיים ועל חייהם המאושרים והמתירניים מבחינה מינית של הילידים עשו רושם חזק על בני דורו. קפטן קוק העריך שמספר התושבים באי באותו זמן הוא בערך 200,000. מכאן ואילך הגיעו לאי ספינות מאירופה בתדירות הולכת וגדלה. הידועות בהן היא הביגל ועליה צ'ארלס דרווין שהגיעה אליו בשנת 1835 והבאונטי שמלחיה התמרדו כנגד רב החובל, זמן קצר לאחר שעזבו את טהיטי ב-1789. בביקורו של קוק הוא נחשף גם לתרבות הקעקועים באי והצית מחדש את תופעת הקעקועים באירופה, בעיקר בקרב יורדי ים. באנגלית מכונה כתובת הקעקע Tattoo, מילה שמקורה בשפה הטהיטית ומשמעותה "לסמן".
האירופאים שהגיעו לאי גרמו לזעזועים ניכרים לחברה המסורתית שחיה בו. עוד בתקופת ביקורו של ג'יימס קוק הוא הבחין שמחלות מין אירופאיות כבר התפשטו באי ופגעו בתושבים. מאוחר יותר הופיעו גם המגפות האירופאיות שקטלו אחוזים גדולים מאוד מהאוכלוסייה המקומית שלא הייתה מחוסנת בפניהם. ב-1848 נותרו כ-8,000 תושבים בלבד על האי. עליונותם של האירופאים והתמותה הגדולה של המקומיים היוו רקע נוח למיסיונרים שפקדו את האי והטיפו לנצרות. הם הרסו את המקדשים המקומיים, השתמשו באבנים לסלילת דרכים ואסרו להמשיך ולעסוק באמונות הישנות.
במשך 50 השנים שאחר כך התנהל משא ומתן מדיני בין אנגליה לצרפת על השליטה באזור, ובסופו, בשנת 1842 הייתה צרפת למעצמה הקולוניאלית השולטת באזור. טהיטי הפכה שטח חסות צרפתי בשנת 1847, בזמן מלכותו של המלך פומרה (Pomare). כשיורשו, המלך פומרה החמישי (1842–1891) התפטר בשנת 1880, הפכה צרפת לשליטה של האיים.
הצייר פול גוגן חי בטהיטי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, והיא שמשה לו כרקע לרבים מציוריו. בבירה פפאטה קיים מוזיאון קטן ליצירותיו.
בשנת 1946 קיבלו כל תושבי האי אזרחות צרפתית. בשנת 1977 קיבל האי שלטון עצמי חלקי, אם כי מבחינה מדינית הוא טריטוריה צרפתית שמעבר לים, כמו פולינזיה הצרפתית כולה.
במסגרת אולימפיאדת פריז (2024) אירחה טהיטי שנמצאת באוקיינוס השקט, אך מהווה חלק מצרפת הריבונית, את תחרויות גלישת הגלים של האולימפיאדה. התחרויות התקיימו במיקום המרוחק ביותר אי פעם מהעיר המארחת של משחקים אולימפיים.
קישורים חיצוניים
טהיטי באתר העולם ברשת (מדריכי לונלי פלנט בעברית)
הערות שוליים
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:פולינזיה הצרפתית: גאוגרפיה | 2024-09-22T13:04:56 |
ג'ואן קייטלין רולינג | REDIRECT ג'יי קיי רולינג | 2006-02-24T16:12:59 |
עזה | עַזָּה (כיום בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רַ'זַּה, גַֿזַּה; בימי קדם: באכדית: ḫa-za-ti או az-za-ti, באשורית: ḫa-az-zu-tu, ביוונית: Γαζα) היא העיר הגדולה ביותר ברצועת עזה, עם אוכלוסייה של 590,481 אנשים נכון לשנת 2017. בחודשיה האחרונים של 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חלקים נרחבים מהעיר חרבו וחלק מתושביה ברחו לדרום הרצועה.
השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו בשפה הכנענית. שם העיר עבר גלגולים רבים. עזה הייתה עיר גדולה וחשובה עוד מתקופת הברונזה, והמשיכה להתקיים אלפי שנים עד לימינו. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר מהאימפריה העות'מאנית ונכללה בשטחי המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בעקבות מלחמת העצמאות עברה לשלטון מצרים, תחילה תחת שליטת ממשלת כל פלסטין ולאחר מכן בשליטת הנציב הצבאי המצרי. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך הועברה בשנת 1994 לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ ברצועת עזה עימות בין חמאס לפת"ח, ובסופו השתלט ארגון חמאס על העיר וקרע פוליטי נוצר בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.
מאז השתלטות חמאס על העיר, פיקחו ישראל ומצרים על מעבר סחורות ובני אדם לרצועת עזה. המטרה המוצהרת של ישראל הייתה מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה. במתקפת הפתע על ישראל, בשמחת תורה ה'תשפ"ד 7 באוקטובר 2023 תקף חמאס את יישובי עוטף עזה, ורצח ישראלים. בעקבות כך, ישראל הכריזה על מלחמת חרבות ברזל נגד חמאס, ויצאה להשמדתו. במהלך הלחימה חרבה העיר עזה ונכון לאוקטובר 2024 נכבשה בידי כוחות צה"ל.
היסטוריה
בעת העתיקה
עזה היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור והייתה מיושבת לפני כ-3,500 שנה ואולי אף מוקדם יותר. עקב מיקומה על דרך הים, בין אסיה ואפריקה, אדמתה הפוריה, וערכה בתור עיר נמל נחשבה עזה כנקודה אסטרטגית וניטשו סביבה קרבות ומערכות לאורך ההיסטוריה.
העיר עזה נזכרת בפרשת נח בדור שאחר המבול:
תחת שלטון מצרים
האזכור ההיסטורי המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעה תחותמס השלישי במאה ה-15 לפנה"ס. תחותמס השלישי כבש ב-1468 לפנה"ס את העיר המכונה בשם "גצת" במסעו לדיכוי המרידה שהונהגה על ידי מלכי מגידו וקדש. העיר גם נזכרה במכתבי אחתאתן (אל-עמארנה) בשם az-za-ti במכתב ששלח מלך העיר ia[ḫ]tiri למלך מצרים, בו הוא מביע נאמנות למלך, מזכיר מקרה בו הובא למצרים והבטיח למלך לשמור על שערי עזה ויפו, ומספר שמאז הלך עם חיל מלך מצרים; ובשם ḫa-za-ti במכתב מעבדיחבה ובמכתב ממושל תענך שנקרא להתייצב בה בפני אמנחותפ השלישי. על־פי תעודות אלה ואחרות עולה כי עזה הייתה המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי בשלטון המצרי בכנען שנמשך 300 שנים.
עזה הפלישתית
במאה ה־13 לפנה"ס (במשבר תקופת הברונזה המאוחרת) גויי הים – שחלקם נעשו בהמשך לפלשתים – השתלטו על חוף כנען וכבשו גם את עזה. עזה הייתה אחת מערי הפלשתים הגדולות. עיר הפלשתים נבנתה על גבעה בגובה של 45 מטרים מעל פני הים, כ-2.4 קילומטרים מהים התיכון. הפלשתים מופיעים במקרא כאויביהם המרים של ישראל בסוף תקופת השופטים ובתקופת ממלכת ישראל המאוחדת. במשך שנים הם שלטו על שטחים נרחבים בארץ ישראל וערכו עם ישראל מלחמות רבות, בין השאר בימי שמשון, שמואל ושאול, עד שהוכרעו על ידי דוד. שלמה בנו כבר שלט על כל ארץ פלשתים, ועזה הייתה העיר הדרומית ביותר בגבול ממשלתו: .
תחת שלטון אשור, בבל ופרס
ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מזכיר את עזה בשם "קאדיטיס". נראה שהיגוי זה לשמה של העיר הוא מצרי. לדברי הרודוטוס: "מן העיר קאדיטיס, שלדעתי אינה קטנה בהרבה מסארדיס, מרכזי המסחר שעל חוף הים ועד לעיר יניסוס, הם בידי הערבים" (סארדיס הייתה עיר גדולה באסיה הקטנה ויניסוס היא כנראה אל-עריש). לעזה הייתה חשיבות בשל היותה נמל-מוצא לסחר הבשמים, שהגיע אליה מחצי האי ערב באמצעות סוחרים ערבים ושווק ממנה אל הארצות שלחופי הים התיכון. עובדה זאת העניקה לעיר חשיבות עבור הערבים, והשפעתם בה הייתה ניכרת. ישנו שפע של מטבעות העיר מהתקופה הפרסית, מה שמלמד על חשיבותה הכלכלית.
התקופה ההלניסטית
ממוזער|פסל זאוס שנמצא בעזה
בשנת 332 לפנה"ס הטיל אלכסנדר מוקדון מצור על עזה. המצור נמשך כ-9 שָבועות, ואחריהם טבח צבאו של אלכסנדר בכל הגברים הלוחמים. הנשים והילדים נמכרו לעבדות.
בסוף התקופה ההלניסטית היו לעיר עזה קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם הנבטים. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים בטבח שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר.
אלוהי העיר הראשי מקרא "מרנס" ביוונית ו"מרנא" בארמית.
התקופה הרומית והביזנטית
ממוזער|דויד המלך מנגן בכינור בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (רפליקה במוזיאון ישראל)
מבחינה גאוגרפית ראו הרומאים את עזה, שעל רצועת החוף בין ארוד לפלוסיום, כחלק מפיניקיה. עם כיבוש האזור על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי באזור שקיבל מאוחר יותר את השם פרובינקיית פלשתינה ולאחר פיצול הקיסרות במאה הרביעית הפך השלטון המרכזי לביזנטי. בתהליך ניצור הקיסרות הביזנטית, בלטה עזה הביזנטית כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר.
בעזה הייתה קהילה יהודית גדולה. אחד מבתי הכנסת המפוארים בארץ מתקופה זו התגלה ב 1965. כתובת ההקדשה של בית הכנסת העתיק בעזה מעידה שרצפת הפסיפס שלו נתרמה על ידי מנחם וישוע בני ישי בשנת 508. בין יתר האלמנטים והדמוויות בפסיפס מתואר דוד המלך (בפסיפס כתוב דויד) מנגן בכינור.
עזה נכבשה על ידי הערבים ביולי 634 לאחר מצור קצר. הם החלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים הנוצרים והיהודים ששכנו בה לפָנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, ובה הסתיימה דרך הבשמים שדרכה הובלו סחורות יקרות מאסיה. דרך נמל עזה שווקו סחורות אלה לאירופה.
ב-1077 כבש אתסיז אבן אוק במהלך דיכוי מרד נגד הסלג'וקים את עזה, הוא החריב את העיר כליל והיישוב בה התחדש רק כעבור שני דורות.
העיר נכבשה על ידי הצלבנים במאה ה-12, אולם לאחר מכן נכבשה שוב על ידי המוסלמים, בשנת 1187. בשנות השלטון הממלוכי 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם צפת. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).
בעת החדשה
ממוזער|250px|עזה בציורו של הארי פן, 1880
האימפריה העות'מאנית נטלה את השליטה על עזה לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 7–1516 ובתחילה מינתה מושלים עות'מאנים, לעיתים משותפים למחוז ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים מבית רד'ואן (בערבית: رضوان) שהיה קשור למושלי ירושלים מבית פרוח' ולשבט טורבאי. בשנת 1662 בקירוב הודחו בני שושלת בית רד'ואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החג' שעברו בתחומן והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים. מחשובי יהודי עזה הוא רבי ישראל נג'ארה, פייטן ומשורר, שכיהן כפוסק בעזה, וכרבה הראשי. מנגד נודע גם נתן העזתי, מפיץ דבריו של משיח השקר שבתי צבי שפעל בשנות השישים של המאה ה-17. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל כבש נפוליאון את העיר לאחר קרב קצר ב-24 בפברואר 1799.
בתחילת המאה ה-20 מנתה העיר כ-16,000 תושבים ומצבה הכלכלי היה טוב. אחת הסיבות למצב זה הייתה יצוא שעורה שגודלה בשטחים החקלאיים בסביבתה. בשנים 1897–1899 עמדה הכמות הממוצעת של יצוא השעורה לבריטניה על כ-30,000 טון בשנה. עזה נודעה גם בבד המשי הארוג בקלילות, ששווק באירופה כבד גאזה (כשם העיר באירופה) ושימש בעיקר לחבישה. ענף חקלאי חשוב אותו הובילו יהודי עזה היה המסחר באבטיח הפקועה לתעשיית התרופות באירופה.
במלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי
שמאל|ממוזער|250px|סוללת תותחים בריטית מול עזה, 1917
באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים. במהלך 1916 נאבקו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על השליטה בתעלת סואץ ובחצי האי סיני. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת 1917 עמדו באזור רפיח. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין באר שבע. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני פרידריך קרס פון קרסנשטיין. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.
כוחותיו של צ'ארלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה והערפל ב-26 במרץ לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס עלי מונטר הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים כיתרו את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים.
הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם בדיר אל בלח, החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק קרס פון קרסנשטיין את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות הבריטים ב-7 בנובמבר.
בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים 3,215 חללים. מתוכם: 2,049 בריטיים, 120 מאנזא"ק ו-40 מהודו. מתוך 3,217 או 3,215 חללים, 781 חללים לא זוהו. בבית הקברות הצבאי קבורים עוד 210 חללים ממלחמת העולם השנייה, 30 חללים מהתקופה שאחריה ו-234 חללים מאומות אחרות
ממוזער|רוכל ברחוב בעזה, 1956
בעת מלחמת העולם השנייה היו בעזה בתי חולים של יחידות אוסטרליות ובריטיות וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי.
תחת השלטון המצרי
ממשלת כל פלסטין
250px|ממוזער|שמאל|10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן-אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר.
עוד לפני עזיבת כוחות המנדט הבריטי במאי 1948, נכנסו יחידות של חיל המשלוח המצרי לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על כפר דרום. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור השפלה הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם האחרונה החילה בה ממשל צבאי ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.
לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים הוועד הערבי העליון במקום מועצה זאת את ממשלת כל פלסטין. בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת ירדן. בראש ממשלה זאת הועמד אחמד חילמי, שר החוץ שלה היה ג'מאל חוסייני והממונה על ביטחון הציבור היה פאיז ביי אידריסי. הוקמה גם אספה מכוננת שבראשה הועמד המופתי חג' אמין אל-חוסייני. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זאת סמכויות של ממש ובספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית כי ממשלה זאת חדלה מלפעול.
תחת נציב צבאי מצרי
במבצע קדש ב-1956, נכבשה עזה ב-2 בנובמבר על ידי כוח ישראלי שכלל את חטיבת החי"ר 11, בפיקוד אהרון דורון, שתוגברה בצוות גדודי משוריין מחטיבה 37. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון ח'אן יונס. את מקומה של חטיבה 11 תפסה חטיבה 12 שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד דוד אלעזר שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי פואד דיגווי שהיה מושל רצועת עזה. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מסיני בתחילת 1957.
במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-5 ביוני קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של הצבא המצרי ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. בשעות בוקר 6 ביוני, לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור ח'אן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה רפאל איתן, מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור ח'אן יונס. בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך בבית החולים שיפא.
לאחר מלחמת ששת הימים
שמאל|ממוזער|270px|חוף הים של עזה
עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל-1994. בשנת 1969 חוברה העיר לרשת החשמל של ישראל על בסיס הזיכיון ההיסטורי של חברת החשמל. ביולי 1969 חתם המושל הצבאי של עזה, מוטה גור, על צווי גירוש לפייסל חוסייני, אברהים אבו סיטה וחיידר עבדול שאפי.
בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. בין השאר הוקמה בדרך זאת שכונת קנדה ברפיח שנמצאת כיום בצידו המצרי של הגבול. מתחילת שנות ה-70 החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. ב-1971, בעת שאריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום פעל צה"ל בצורה נרחבת למיגור הטרור ברצועת עזה, והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה.
הרשות הפלסטינית
ב-1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של המועצה הלאומית הפלסטינית נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת 1998 החלה לפעול המכללה האוניברסיטאית למדעים שימושיים.
בשנת 2005, לפי תוכנית ההתנתקות, פונו היישובים היהודיים ברצועת עזה, וצה"ל יצא ממנה יציאה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל, התגבר ירי רקטות קסאם משטח הרצועה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה.
תחת שלטון החמאס
לאחר ניצחון החמאס בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-2006 ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בו הורחקו פעילי הפת"ח, החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה סגר על רצועת עזה ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי עוטף עזה, שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות חיל האוויר הישראלי. בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שבו פעלו כוחות יבשה, אוויר וים כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר ג'באליה, במחנה הפליטים שאטי ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות הישראלים נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של צה"ל ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.
בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה"ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור ובין 805–1473 אזרחים הרוגים, ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.
מלחמת חרבות ברזל
ב-7 באוקטובר 2023, הוביל ארגון הטרור חמאס את מתקפת הפתע על ישראל ביחד עם ארגוני טרור נוספים ובהם הג'יהאד האסלאמי, תקף את ישובי עוטף עזה ורצח כ-1,400 ישראלים. בעקבות כך, ישראל הכריזה מלחמה על החמאס, ויצאה למיגורו. המלחמה נקראה מלחמת חרבות ברזל.
היישוב היהודי
היישוב היהודי בעזה התקיים לסירוגין מהמאה השנייה לפנה"ס ועד מאורעות תרפ"ט והקמת מדינת ישראל כעבור שני עשורים. הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה רבנים ואישים ידועי שם, אך לאורך כל ההיסטוריה הייתה קהילת מיעוט בעיר שרוב אוכלוסייתה אינה יהודי.
קיומה של קהילה יהודית בעזה נזכר לראשונה בתקופת החשמונאים, הקהילה פרחה בשלהי התקופה הביזנטית בארץ ישראל ושוב ב. בראשית המאה ה-19 התבטל היישוב היהודי בעיר והוא הוקם שוב כהתיישבות חדשה בעיר בשנת 1886 על ידי יהודים שיצאו לשם מיפו.יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל, 2010-1860, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 159. בשלהי התקופה העות'מאנית היחסים בין יהודים לערבים בעזה היו מספיק חיוביים עד כדי כך שהמופתי של עזה, השייך עבד אללה אלעלאמי, פנה אל הרב נסים ב. אוחנה, שהגיע לעזה מירושלים ב-1905, לסייע לו להתמודד עם הטפת המיסיון הנוצרי שבנה בעזה בית מרפא.נסים ב. אוחנה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס - תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו, ירושלים תשי"ט; קו החריש והאש, עמ' 159, 314.
מראשית תקופת המנדט וככל שגברה העוינות הלאומנית הערבית נגד היהודים, הלך המצב והחמיר. קהילת יהודי עזה חרבה סופית לקראת סיום המנדט הבריטי.
בסקר הכפרים (1945) נמנו בנפת עזה 150 יהודים, מהם 80 בעיר עזה עצמה. אך מאז מלחמת העצמאות, בה נכבשה הרצועה ועזה בתוכה על ידי מצרים, אין עוד יישוב יהודי בעיר.
מבנה
שיקום
בעקבות הקרבות שנערכו על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהירי הארטילרי של הכוחות הבריטיים והרס פנימי של הבתים על ידי המגנים הטורקים, חרבה העיר ותושביה נטשוה. רק ביולי 1920, לאחר שנסתיים השלטון הצבאי הבריטי בעיר, החלו התושבים לחזור אל העיר. המנדט הבריטי מינה ב-1937 את הנרי קנדל (שתכנן את תוכנית האב של ירושלים ב-1944) לתכנן את תוכנית האב לעיר, הקצה כספים והחל לבנות את עזה מחדש. בבנייה התמקד קנדל בשיקום חלק קטן ממרכז העיר, כולל הפיכת רחוב עומאר אל-מוכתאר לרחוב המרכזי בעיר, ובמקביל, שם את הדגש על הקמת שכונות מתוכננות בפרברי העיר הישנה.
מבנה מוניציפלי
שמאל|ממוזער|300px|שכונות העיר עזה
בשנות שלטונו הראשונות של השלטון הישראלי בעיר חולקה עזה לשמונה שכונות:
א-תורכמאן (חלקה הדרום מערבי של שג'אעייה)
ג'דיידה (חלקה הצפון מזרחי של שג'אעייה)
א-תופאח
א-דרג'
זייתון
רימאל הצפונית
רימאל הדרומית
א-שאטי
נכון ל-2014 מחולקת עזה ל-18 רבעים:
מדינת אל-עוודה
שיח' רדואן
א-נאצר
א-שאטי
רימאל הצפונית
רימאל הדרומית
א-דרג'
א-תופאח
סברה
העיר העתיקה
תל אל-הווא
זייתון
שיח' עג'לין
א-תורכמאן (חלקה המערבי של שג'אעייה)
תורכמאן המזרחית (חלקה הדרומי של שג'אעייה)
ג'דיידה (חלקה הצפוני של שג'אעייה)
ג'דיידה המזרחית (חלקה המזרחי של שג'אעייה)
הרחבה מוניציפלית מדרום מערב לעיר (שטח שנוסף לעיר ב-2009)
יישובים סמוכים
במשך השנים התפתחה עזה והתפשטה לכל הכיוונים, והיא גובלת ביישובים עצמאיים אחרים הסמוכים אליה כגון:
ג'באליה – עיר מצפון לעזה
מחנה הפליטים ג'באליה – מחנה פליטים מצפון לעזה
בית לאהיא – עיר מצפון לעזה
א-נזלה – יישוב מצפון לעזה
אל קובה – ישוב מדרום מזרח לעזה
ערים תאומות
– הברית הוקפאה ב-2008
לקריאה נוספת
אילן מאירי, הנשק הטורקי והבריטי בקרבות עזה, 1917, בתוך: 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל; שחזור האיגוף הגדול והקרב על באר שבע, 31-27 באוקטובר 2007 והכנס השישי על מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל מבאר שבע לשפלת פלשת, מכללה אקדמית ספיר, 1–2 בנובמבר 2007. ירושלים: הוצאת אריאל, תשס"ט-2009
דרור זאבי, המאה העות'מאנית - מחוז ירושלים במאה ה-17, (תשנ"ז)
כהן ולואיס: (Cohen A. & Lewis B. Population and Revenue of Towns in Ottoman Palestine (1978
מרדכי אלקיים, 40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה, כסלו תשנ"ה - דצמבר 1994.
ברוך תאנה, ערי נחלתנו - מאמרים על . . . עזה , תשנ"ז (1997).
עדו ישראלי, 'חובבי ציון בעזה', סגולה 167, מאי 2024, עמ' 44-55
קישורים חיצוניים
, 26.8.2024
מפות עזה 1843-1946, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, בקטלוג הספרייה הלאומית
קובי מיכאל, גרסת חמאס לאירועי 7 באוקטובר - מאפיינים ומשמעויות, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, 28 בינואר 2024
(באתר סנונית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערי חוף
קטגוריה:נפת עזה
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:נחלת שבט יהודה
קטגוריה:ערי פלשתים
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:קהילות ויישובים עבריים שנחרבו בתקופת המאורעות
קטגוריה:אסיה: ערי נמל
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה הממלוכית
קטגוריה:התקופה החשמונאית בארץ ישראל
קטגוריה:רצועת עזה: ערים
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-2 לפנה"ס | 2024-10-17T14:20:41 |
GMT | 2023-10-06T12:57:18 | |
עמיעד | עַמִּיעַד הוא קיבוץ השוכן ברמת כורזים, מדרום לראש פינה לצד כביש 90, בתחום המועצה האזורית הגליל העליון.
היסטוריה
הקיבוץ נוסד בינואר 1946 בידי משוחררי הפלמ"ח מגרעין "החושלים", שהוכשר בגבע, והוקם בתחילה בגבעה שמצויה כשני קילומטרים מדרום לנקודת היישוב הנוכחית, סמוך לחאן ג’וּבּ-יוּסֶף.
בזמן עלייתו לקרקע, נקבע שמו עמיעד, על ידי ועדת השמות של הקרן הקיימת. חברי הקבוצה סירבו לקבל את השם, ולכן במשך מספר שנים נקרא הקיבוץ "ג'יב יוסף" על שם האתר, אך מאז שנות החמישים המוקדמות, התקבל השם עמיעד.
ענפי הקיבוץ:
מפעל "עמיעד מערכות מים": מפעל שנסחר בבורסה בתל אביב ומפתח מערכות סינון מים לשימוש ביתי, לחקלאות, לתעשייה, לסינון מי נטל בספינות-סוחר ולתשתיות.
חקלאות: מטעים של זיתים, ליצ'י, בננות, אבוקדו ופרדסים, בקר לבשר, לול, גידולי שדה.
מוסך מורשה של לנד רובר
אירוח כפרי ומסעדה למטיילים
יקב עמיעד
חלק מחברי הקיבוץ עוסקים כיום ביזמות פרטית.
הקיבוץ ממשיך לקיים את כל מוסדות הקיבוץ: ספרייה, מרפאה, חדר אוכל, בריכת שחייה, מגרשי ספורט (טניס, כדורגל, כדורסל), חינוך משלים ועוד.
ראו גם
צומת עמיעד
קישורים חיצוניים
עמיעד מערכות מים
סיפור מקומי - עמיעד, ארכיון קהילתי מבוסס ציר זמן כולל תמונות, זכרונות ומסמכים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1946
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:רמת כורזים
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות | 2024-07-21T21:23:38 |
בלדה | שמאל|ממוזער|250px|כריכת האוסף The Old Bush Songs, המכיל בלדות אוסטרליות אשר נאספו על ידי בנג'ו פטרסון. האוסף ראה אור בשנת 1905
בלדה היא שיר עלילתי, סיפורי, בעל אופי עממי. באיטלקית, פירוש המילה "בלדה" הוא "שיר מחול בעל קצב".
ראשית הבלדה לפני מהפכת הדפוס, כשהספרות עברה מפה לאוזן, מדור לדור וממקום אחד לאחר. לפיכך, התאימה הבלדה עצמה, באמצעות נוסחים שונים, לדורות, למקומות בהם סופרה ולאישיותו של הטרובדור שסיפר את הבלדה. הבלדות הכתובות הראשונות הופיעו במאה ה-13.
הבלדה
בלדות עממיות
ממוזער|איור לבלדה Young Beichan
הבלדות העממיות התפתחו בסקוטלנד, באנגליה ובאירלנד במאה ה-13, והתאפיינו בסוף טרגי, בדרך כלל מוות. יש בלאדות עם סוף שמח או רומנטי הבלדות הושרו על ידי זמרים נודדים או זמרים עממיים כפריים, אשר היו עוברים בכפרים וערים, שרים ומבדרים את הקהל, ולאחר מכן כל אדם בקהל שילם על פי רצונו ויכולתו. כל זמר היה מפתח את הבלדות, ממציא, מעוות ולפעמים מוסיף או משמיט בתים. כשנאספו והועלו בלדות אלה על הכתב, לעיתים אף מאות שנים לאחר שהומצאו לראשונה, כבר היו לכל בלדה גרסאות שונות.
בבלדות העממיות מופיעים בדרך כלל ערכים כמו נאמנות, אהבה ומסירות. בבלדה ישנו גיבור, המתמודד עם המציאות הקשה או עם הבעיה בה הוא שרוי. יש בלדות היסטוריות המתארות אירועים היסטוריים, לאומיים או קהילתיים. יש בלדות הומוריסטיות רבות, ובלאדות חידות. הבלדות המפורסמות ביותר, ובחלק מן הגרסאות שלהן גם המוקדמות ביותר, הן הבלדות על הגיבור העממי רובין הוד.
הסיפור הדרמטי בבלדה מתפתח לרוב באמצעות דיאלוג, תוך התמקדות במקרה או אירוע בולט. האירועים שקדמו למקרה זה ואלו שבאו אחריו לרוב מרומזים או שאינם מוזכרים כלל.
בלדות מודרניות
בתקופה הרומנטית, תחילת המאה ה-19, החלו לאסוף ולהעלות על הכתב בספרים את הבלדות. במקביל המשיכו להיכתב בלדות ספרותיות ובלדות עממיות. הבלדות קיימות גם בימינו וישנם שירים מודרניים הכתובים בסגנון זה.
הרומנסה שמקורה בספרד, היא "אחותה" של הבלדה ודומה לה. היא הגיעה אל התרבות היהודית דרך הלאדינו, שפתם של יהודי ספרד ומגורשיה מסוף ימי הביניים ואילך. הרומנסה נוטה להיות אופטימית מעט יותר מהבלדה.
מאפייני הבלדה
הבלדה היא שיר סיפורי בו קיימת עלילה עם מקצב, שורות קצרות, בתים וחריזה. בלדה מהווה מסורת בעל-פה, שעוברת מפה לאוזן בין הדורות והקהילות, ולכן עוברת שינויים בהתאם לזמן, למקום ולמאזינים וממילא אין לה מחבר אחד. מבחינת הסיפור שהיא מספרת, הבלדה דומה לסיפור עם והיא מתרכזת בפעולות ובדיאלוג ולא בתיאורים ובהגדה. בבלדה קיים איפוק רגשות, הרגשות מובעים באופן עקיף. לבלדה יש תפנית חדה בעלילה. יש כמה נושאים חשובים שבאים לידי ביטוי בהרבה מאוד בלדות: מוות, נטישה, אהבה ועוד.
בבלדות עממיות, נשמטו לעיתים במהלך הזמן פרטים חשובים בבלדה ועל המאזינים היה להשלים את פערי המידע בדמיון.
המתח הוא נושא חשוב בבלדה והוא בדרך כלל נמצא בסיום, שהוא טרגי. הסיום הטרגי נקרא "פואנטה", אבל חשוב להבדיל בין הפואנטה (שהיא השיא החשוב ביצירה), לבין הפתעות במהלך היצירה שנובעות מן התפנית החדה ומהפערים הרבים בבלדה. הבלדה משופעת בחזרות להן שני תפקידים: הדגשה ויצירת מתח.
מבחינת מאפייניה המוזיקליים, לבלדה משקל קצבי פשוט, מבנה משפטים פשוט, וטון עצוב. הבלדה ניתנת לשירה במנגינה מודלית (דומה במידה מסוימת לטעמי המקרא).
אמצעים אפיים
המספר בבלדה מתווך בין חומרי הסיפור לשומעים. המספר בבלדה מרבה לדלג על פרטים בבלדה שגורמים לפערי מידע. באמצעות הפערים בסיפור הוא שומר על המתח העלילתי. התבניות הקבועות ורמזים המשתמעים בין המשמעות הגלויה למשמעות הסמויה בונים את הרובד האירוני בבלדה.
אמצעים דרמטיים
האמצעי הבולט בבלדה הוא הדיאלוג, הנותן לבלדה מימד של מיידיות, קונקרטיות ועניין. הדיאלוג מחדד את הקונפליקט ומגביר את קצב ההתרחשות על ידי קידום העלילה אל השיא או לפואנטה (גילוי האמת); הדיאלוג בבלדה הוא לרוב קצר ותמציתי וקצבו מהיר.
הבלדה מציגה גיבורים המצויים בעיצומו של עימות. המספר מתחיל את סיפור הבלדה בעיצומו של הרגע הדרמטי, ללא דברי רקע. האירועים מוצגים בסדרה של מעין "הבזקים" שהקשר שלהם זה לזה מרומז יותר מאשר נאמר והם בונים את המתח בעלילה, המתפרק בנקודת השיא.
אמצעים אידאיים
הגיבורים בבלדה הם גיבורים המייצגים ערכים, רעיון, עמדה ותפיסת עולם מסוימת. הבלדה מושכת את לב השומעים בשילוב בין צורת הביטוי העממית הקצבית, אווירת המסתורין, הטון האירוני וההתנגשות בין התפיסות המנוגדות.
הבלדות מסתיימות מבחינה עלילתית, אך לעולם אינן נסגרות מבחינת הדיון הרעיוני.
בלדות נודעות
שמאל|ממוזער|250px|איור לבלדה "שלושה בני עורב"
שלושה בני עורב – בלדה סקוטית (בתרגומו של נתן אלתרמן)
אדוארד אדוארד – בלדה עממית (בתרגומו של נתן אלתרמן)
לורד רנדל – בלדה סקוטית (בתרגומו של נתן אלתרמן)
סר פטריק ספנס – בלדה סקוטית (בתרגומו של נתן אלתרמן)
שר היער – יוהאן וולפגנג פון גתה
על הרי גלבוע – שאול טשרניחובסקי
בעין דור – שאול טשרניחובסקי
בת הרב ואמה – שאול טשרניחובסקי
בלדה לחובש – דן אלמגור
הבלדה על יואל משה סלומון – יורם טהרלב
הנה תמו יום קרב וערבו – נתן אלתרמן
אברהם אבינו מוליך את יצחק לעקדה – איציק מאנגר
ראו גם
רומנסה
בלדות לפי עשור
לקריאה נוספת
שלמה יניב, הבלדה העברית – פרקים בהתפתחותה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 1986
שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו – מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:סוגות שיריות
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית | 2024-09-29T07:20:26 |
תורת הכאוס | שמאל|ממוזער|250px|מושך לורנץ
ממוזער|250px|"מטוטלת כאוס" בגן המדע שבמכון ויצמן. למטוטלת שלוש זרועות קבועות בצורת T, ושלוש זרועות חופשיות. שינוי קל בתנופה ההתחלתית מביא לשינוי בלתי צפוי באופן התנועה של הזרועות.
תורת הכָּאוס (או התוהו) היא ענף במתמטיקה, בחיזוי מזג אוויר, בפיזיקה, בכלכלה ובפילוסופיה, המתארת מערכות רבות, שגם כאשר ידועים כל החוקים השולטים בהן, לא ניתן לחזות את התפתחותן לטווח ארוך. מערכות אלו מכונות מערכות דינמיות, והן בעלות רגישות גבוהה לשינויים מזעריים בתנאי ההתחלה. תופעה זו מכונה בלשון ציורית "אפקט הפרפר". דוגמאות למערכות כאלה הן האטמוספירה ומערכות כלכליות מסוימות.
החידוש הגדול בתורת הכאוס היה ההדגמה כי גם במערכות פשוטות ודטרמיניסטיות קיימים מצבים בהם התנהגות המערכת אינה ניתנת לחיזוי באופן אפקטיבי, משום שלשם כך יש צורך בידיעת התנאים ההתחלתיים בדיוק אינסופי - שאינו אפשרי.
בניגוד למה שהשם מרמז, "התנהגות כאוטית" אינה התנהגות שיש בה אי סדר מוחלט, אלא התנהגות חסומה; כלומר, מוגבלת לאירועים מסוימים, ושואפת למושך – אוסף יציב של מצבים. לפני פיתוחה של תורת הכאוס, המושכים היחידים הידועים היו ההתכנסות לנקודת איזון (אקוויליבריום), ההתכנסות למסלול מחזורי, וההתכנסות למסלול כמעט מחזורי. תורת הכאוס הוסיפה לרשימה מושך מוזר; מסלול שהמערכת מתכנסת אליו, בעל אופי פרקטלי.
מערכות בהן מתקיימת התנהגות כאוטית הן לא ליניאריות בהכרח. עבור משוואות הפרש, התנהגות כאוטית יכולה להופיע כבר במשוואה יחידה, כמו ההעתקה הלוגיסטית. עבור משוואות דיפרנציאליות רגילות, התנהגות כאוטית יכולה להופיע רק ממערכת בה לפחות שלוש משוואות אוטונומיות מסדר ראשון (כגון משוואות לורנץ), או מערכת של שתי משוואות עם תלות ישירה בזמן.
תיאור של התאוריה
מערכת דינמית לא-ליניארית יכולה באופן כללי להתנהג באחד או יותר מהאופנים הבאים:
להיות תמיד במנוחה
לגדול באופן אינסופי (במערכות לא חסומות בלבד)
להיות בתנועה מחזורית
להיות בתנועה מחזורית-למחצה
להיות בתנועה כאוטית
סוג ההתנהגות של המערכת תלוי במצב ההתחלתי שלה ובערכי הפרמטרים שלה. סוג ההתנהגות הקשה ביותר לחיזוי ולאפיון הוא הכאוטי, תנועה מורכבת לא-מחזורית שנתנה את שמה לתאוריית הכאוס.
תנועה כאוטית
מערכת כאוטית מוגדרת כבעלת המאפיינים הבאים:
תלות חזקה (אקספוננציאלית לרוב) בערך המדויק של תנאי ההתחלה.
טרנזיטיביות מבחינה טופולוגית
המסלולים המחזוריים שלה צפופים במרחב המצבים
הרגישות למצב ההתחלתי מתבטאת בכך שהבדל זעיר במצב ההתחלתי של שתי נקודות במערכת מוביל לשינוי משמעותי בהתנהגותן לאורך זמן. המערכות יתנהגו באופן זהה אם ורק אם התנאים המוקדמים שלהן זהים לחלוטין, דבר שאיננו ניתן ליישום. דוגמה לרגישות שכזו היא "אפקט הפרפר", המשמשת להמחשת הסיבה בגינה לא ניתן לחזות בדייקנות את מזג האוויר שיתקיים בעתיד הרחוק (מעבר לשבוע). אף על פי שתנועת כנפי הפרפר יוצרת שינויים זעירים באטמוספירה, די בהם על מנת ליצור שינוי משמעותי במזג האוויר עם חלוף הזמן. ההבדל העתידי בין המערכת נטולת-הפרפר והמערכת בעלת-הפרפר עשוי לגדול עד כדי כך, שכאשר באחת יתקיים יום שמש בהיר, בשנייה תתחולל סופת טורנדו. דוגמאות מוכרות אחרות לתנועה כאוטית הן הערבוב של צבעים נוזליים (חיתחות) ומערבולות אוויר.
מושכים
ניתן לשרטט תנועה (כאוטית או שאיננה כאוטית) באמצעות דיאגרמת פאזה. כל אחד מצירי גרף הפונקציה מייצג ממד כלשהו של המצב, ללא ציר זמן. דוגמה: מיקום מטוטלת כנגד מהירותה; מטוטלת במנוחה תצויר כנקודה, בעוד שמטוטלת בתנועה מחזורית תצויר כעקומה סגורה פשוטה, הקרויה מסלול. המטוטלת עשויה לשרטט מספר אינסופי של מסלולים כאלה, הנבדלים זה מזה באנרגיה שלהם.
לעיתים קרובות, דיאגרמות פאזה מראות כי המצבים שמתוארים בהן מתקרבים בעקיבות לגבול מסוים. גם אם המסלולים שונים זה מזה בתכלית, כולם מסתיימים לבסוף באותה הנקודה. לכאורה, המערכת נמשכת אליה, ועל כן היא נקראת "המושך של המערכת". לדוגמה, מטוטלת אשר מאטה בהדרגה כתוצאה מחיכוך או מהתנגדות האוויר, תשרטט ספירלה המתכנסת אל נקודת האמצע, בה איבדה את כל האנרגיה שלה וחלדה מלנוע. נקודה זו, אליה תתכנס כל תנועת מטוטלת באשר היא, היא "המושך".
במערכות פשוטות לניתוח, המושך נקודתי לרוב, אך לא תמיד. מושכים אחרים עשויים לשרטט לולאות פשוטות (תנועה מחזורית); לולאות כפולות, בהן יותר משתי דרגות חופש (תנועה מחזורית-למחצה); ומבנים פרקטלים, המאפיינים "מושכים מוזרים" (תנועה כאוטית).
בכל נקודה של דיאגרמת הפאזה, המערכת תיטה להתפתח למצב שכן בצורה דטרמניסטית. אם המטוטלת שלנו נמצאת בנקודה מסוימת ויש לה מהירות מסוימת, ניתן לחשב את הנקודה הבאה ואת מהירותה. דיאגרמת הפאזה מייצגת שדה וקטורים, ועל כן ניתן להבין אותה באמצעות אנליזה וקטורית.
מושכים מוזרים
תנועה כאוטית מתכנסת למושכים מוזרים, שהם בעלי מורכבות ופירוט אינסופיים. לדוגמה, מודל תלת־ממדי של מערכת מזג האוויר של לורנץ יוצר את "מושך לורנץ" המפורסם. הדיאגרמה של מושך זה היא אחת הדיאגרמות הידועות ביותר במערכות הכאוטיות, הן משום שהייתה מהראשונות שהתפרסמו, והן בשל צורתה האלגנטית, המזכירה כנפי פרפר.
ממוזער|250px|אפקט הפרפר במושך לורנץ
מושכים מוזרים קיימים במערכות דינמיות רציפות (כמו מערכת לורנץ) ובמערכות דיסקרטיות, בדידות (כמו מפת הנון). למערכות דינמיות דיסקרטיות אחרות יש מבנה דוחה שקרוי קבוצת ז'וליה, שנוצר בגבול בין אזורי משיכה בנקודות קבועות. אפשר לחשוב על קבוצת ז'וליה כ"דוחה מוזר". הן למושכים והן לדוחים המוזרים יש מבנה פרקטלי.
משפט פואנקרה-בנדיקסון מראה כי מושך מוזר יכול להיווצר במערכת דינאמית רציפה רק אם יש לו שלושה ממדים או יותר ("חוק השלוש" בא לידי ביטוי רבות בתורת הכאוס, גם במשוואות דינאמיות וגם במשוואות לוגיסטיות). עם זאת, מגבלה זו אינה קיימת במערכות דיסקרטיות, שמציגות מושכים מוזרים במערכות בעלות שני ממדים, ואפילו בממד אחד.
הדפוס של מערכת עם "מושך מוזר" הוא שונה. מערכות עם "מושכים מוזרים" מציגות התנהגות כאוטית. מיפוי המושך המוזר מראה, שהתנהגות המערכת בלתי צפויה, נראית "משונה" או "מוזרה", ואינה עקבית וסדירה כמו ה"מושך". מכיוון שהמערכת פתוחה לסביבה החיצונית שלה, היא מסוגלת להפגין גוונים רבים של תנועה. בכל אורגניזם בריא קיים "מושך מוזר", והוא עצמו "מושך מוזר" המתפתל, מתנועע, משתנה, רווי מעגלי משוב חיוביים הדוחפים את המערכת לכיוונים חדשים, ומעגלי משוב שליליים הדואגים לכך שהתהליך לא יגלוש לאקראיות צרופה, שתהרוס אותו.
היסטוריה
שורשיה של תאוריית הכאוס בשנת 1900 לערך, במחקריו של אנרי פואנקרה על בעיית שלושת הגופים, העוסקת בתנועה של שלושה גופים בחלל, בהשפעת הכבידה. פואנקרה גילה שיכולים להתקיים מסלולים לא-מחזוריים, שאינם מתרחקים או מתקרבים לנקודה קבועה. מחקרים מאוחרים יותר, גם בנושא של משוואות דיפרנציאליות לא ליניאריות, נעשו על ידי ג'ורג' בירקהוף, אנדריי קולמוגורוב, מרי קרטרייט, ג'ון אדנזור ליטלווד וסטפן סמייל. מלבד סמייל (המתמטיקאי הטהור הראשון שחקר את הדינמיקה הא-ליניארית), העניקה הפיזיקה את ההשראה למחקר - בעיית שלושת הגופים במקרה של בירקהוף; מערבולות ובעיות אסטרונומיות במקרה של קולמוגורוב; והנדסת רדיו במקרה של קרטוויט וליטלווד. אף על פי שתנועה כאוטית של כוכבי-לכת טרם נצפתה, לא הייתה בנמצא תאוריה שיכלה להסביר את חוסר הסדר בתנועת נוזלים ואת השינוי הלא-מחזורי במעגלי רדיו.
תאוריית הכאוס תפסה תאוצה לאחר אמצע המאה העשרים, כאשר מדענים החלו להבין שתורת המערכות הליניאריות, התאוריה המערכתית המובילה באותו זמן, לא יכולה להסביר את התנהגותם של ניסויים מסוימים, כדוגמת ההעתקה הלוגיסטית. הזרז העיקרי להתפתחות של תאוריית הכאוס היה המחשב האלקטרוני, שכן פתרון בעיות מתמטיות בתאוריית הכאוס מצריך מספר אסטרונומי של חישובים, אותו לא ניתן לבצע ידנית בפרק זמן סביר. אחד המחשבים האלקטרוניים הראשונים, ה-ENIAC, שימש לעריכת מודלים פשוטים של מזג האוויר.
חלוץ מוקדם של התאוריה היה אדוארד לורנץ, שהתעניינותו בכאוס באה בדרך מקרה בזכות מחקריו על חיזוי מזג אוויר ב-1961. לורנץ השתמש במחשב בסיסי, עליו הריץ את הסימולציה האקלימית שלו. הוא רצה לחזור ולראות נתונים שראה קודם לכן, ובמטרה לחסוך זמן, הזין נתונים שהתקבלו באמצע סימולציה קודמת. להפתעתו, המחשב חזה כעת מזג אוויר שונה לחלוטין. לורנץ הבין שהשינוי נבע מכך שהזין נתונים החדשים בדרגת דיוק של שלוש ספרות אחרי הנקודה, ולעומת החישוב הקודם שנשען על דיוק של חמש ספרות אחרי הנקודה. כך נתגלה כי כל דרגת דיוק הנמוכה מאינסוף תוביל להעמקה בלתי נמנעת של ההבדלים בין שתי המערכות, עד לכדי כך שלא יהיה ביניהן עוד כל דמיון. גילוי זה סתר את הקונצנזוס השגוי שקדם לו, לפיו הבדל זעיר שכזה יהה זניח וחסר משמעות.
המונח כאוס במתמטיקה נטבע על ידי המתמטיקאי ג'יימס א. יורק. עם עליית כוח העיבוד של המחשבים בני זמננו, תאוריית הכאוס מהווה כיום תחום מחקר פעיל ביותר.
ראו גם
כאוס קוונטי
פרקטל
אפקט הפרפר
קבועי פייגנבאום
רקורסיה
מיפוי סטנדרטי
לקריאה נוספת
ג'יימס גליק, כאוס, ספרית מעריב, 1991
קישורים חיצוניים
כאוס בפודקאסט המשחק הגדול (פרק להאזנה עם הטקסט)
*
כאוס | 2024-06-13T11:11:43 |
אייר פראנס | ממוזער|250px|בואינג 777-300ER של החברה
ממוזער|250px|שני מטוסי בואינג 747 של החברה
ממוזער|250px|אייר פראנס הפעילה את הקונקורד בין 1976 ל-2003
ממוזער|250px|בואינג 200–747 של אייר פראנס קרגו
ממוזער|250px|איירבוס A340 של החברה
ממוזער|250px|איירבוס A330 של החברה
ממוזער|250px|בואינג 9–787 של החברה
אייר פראנס (באנגלית: Air France; בצרפתית: AFR או Compagnie Nationale Air France) היא חברת התעופה הלאומית של צרפת וחברת התעופה הגדולה ביותר במדינה. סימול החברה ב-IATA הוא AF. אייר פראנס מפעילה קווים ל-245 ערים ב-85 מדינות ומעסיקה יותר מ-64,000 עובדים. החברה חברה בברית חברות התעופה Skyteam. אייר פראנס הייתה אחת מהחברות הבודדות שהפעילו את הקונקורד, ומחזיקה כיום במספר מטוסים שוברי שיאים.
תולדות החברה
אייר פראנס נוסדה ב־30 באוגוסט 1933 ממיזוגן של Air Orient, Compagnie Générale Aéropostale, Société Générale de Transport Aérien (SGTA, חברת התעופה הצרפתית הראשונה, שנוסדה כ-Lignes Aériennes Farman ב-1919), Air Union ו-CIDNA (Compagnie Internationale de Navigation). לחברה היו קווים רבים ברחבי אירופה, אך גם למחוזות צרפת בצפון אפריקה ולמקומות אחרים.
החברה הולאמה ב-1946, ו-"Compagnie Nationale Air France" (חברת התעופה הלאומית הצרפתית) נוצרה בהחלטה של הפרלמנט ב-16 ביוני 1948. הממשלה החזיקה ב-70 אחוז מהחברה החדשה ועד סוף 2003 המשיכה להחזיק בשליטה באמצעות 54 אחוז ממניות החברה. ב-4 באוגוסט 1948, מקס הימאן מונה לנשיא אייר פראנס. במהלך שלוש עשרה שנותיו בהנהגה, הוא יישם מדיניות מודרניזציה שהתבססה על מטוסי סילון, במיוחד הקרוול והבואינג 707.
ב-1949 החברה הייתה אחת ממייסדות SITA (Société Internationale de Télécommunications Aéronautiques, האגודה הבינלאומית לטלקומוניקציה אווירית). החברה השתמשה במטוסי קומט החל מ-1953 למשך תקופה קצרה, אך במהרה החליפה אותם במטוסי וייקאונט וב-1959 החלה בשימוש נרחב במטוסי הסילון "קאראוול" הדו-מנועיים. היא עברה לשימוש במטוסי בואינג, אך כחברה לאומית אירופית הייתה מחויבת לדגמי איירבוס החל מ-1974. החל מ-1976, החברה הפעילה את מטוס הקונקורד העל-קולי הייחודי בקו פריז-שארל דה גול – ניו יורק וכן בקווים נוספים (שהופסקו ב-1982).
ב-30 בספטמבר 2003, אייר פראנס ו-KLM ההולנדית הודיעו על מיזוג שתי חברות התעופה לחברה חדשה שתיקרא אייר פראנס-KLM. בעלי המניות של אייר פראנס יחזיקו ב-81 אחוז מהחברה החדשה, ובעלי המניות של KLM יחזיקו ביתר. חלקה של ממשלת צרפת באייר פראנס ירד מ-54.4 אחוז ל-44 אחוז.
בינואר 2016 החברה הוציאה את מטוסי הבואינג 400–747 משירות, לאחר ארבעים ושש שנים בהן המטוס על דגמיו השונים היה חלק מצי המטוסים שלה.
ביולי 2017 הודיעה החברה על חברת בת בשיטת הלואו קוסט שתיקרא JOON, המיועדת בעיקר לבני גיל הצעירים. בינואר 2019 הודיעה אייר פראנס על ביטול המותג JOON, והמותג חדל להתקיים ביוני 2019.
ב-2018 זכתה החברה בתואר "האוכל הטוב ביותר המוגש בטיסות".
ב-26 ביוני 2020 החברה הייתה לחברה הראשונה שהוציאה משירות את האיירבוס A380.
צי המטוסים
צי המטוסים של החברה הוא מהחדשים והמתקדמים בעולם והוא משולב מדגמי איירבוס ודגמי בואינג. בשנת 2020 יצאו משירות כל צי מטוסי האיירבוס A380 ועד שנת 2024 עתידים לצאת גם דגמי ה-A330 ובמקומם עתידים להיכנס דגמי 350 ודגמי העתיד של בואינג מסוג 777-9X. באוגוסט 2021 מסרה החברה שהיא תחל בתהליכי הוצאה משירות גם של דגמי בואינג מסדרת ה-200ER כבר באמצע שנת 2026 ובתחילת שנת 2030 מרבית צי המטוסים של אייר פראנס יתבסס על דגמי 777 ודגמי 350.
צי המטוסים של החברה נכון למרץ 2021:
כלי טיס בצי בהזמנה נוסעים הערות F B E+ E סה"כאיירבוס A220-300—60———149149איירבוס A318-10018——26—86112איירבוס A31933——28—115143———142142איירבוס A320-20044——26—139165——15150165—30—135165———178178איירבוס A321-1005————212212בתהליכי יציאה משירותאיירבוס A321-20015————212212—32—168200איירבוס A330-20015——4021127208בתהליכי יציאה משירותאיירבוס A350-900632—3424266324בואינג 777-200ER24——4024216280בואינג 777-300ER43——1432422468—422431538145828206296בואינג 9–78710——3021225276<font style="color:white;"> צי אייר פראנס קרגובואינג 777F2—מטעןסה"כ24992
הסכמי שותפות קוד
מלבד לחברותה בברית חברות התעופה SkyTeam, לחברה הסכמי שותפות קוד עם החברות הבאות:
אייר לינגוס
אייר קורסיקה
אייר מדגסקר
אייר מאוריציוס
אייר סיישל
אייר טהיטי נוי איירקאלין
אלסקה איירליינס
ארמאוויה
אוסטריאן איירליינס
אזרבייג'ן איירליינס
בנגקוק איירווייז בולגריה אייר
Chalair Aviation
פינאייר
Flybe
WestJet
גול ג'פאן איירליינס
JAT איירווייז
לוקסאייר
מאלב, נתיבי אוויר הונגריים
מידל איסט איירליינס
קוואנטס רוסייה
סעודי ערביין איירליינס
TAAG אנגולה איירליינס
יוקריין אינטרנשיונל איירליינס
וייטנאם איירליינס
פעילות החברה בישראל
נכון לשנת 2023 החברה מבצעת 2 טיסות יומיות מנמל התעופה שארל דה גול בפריז לנתב"ג. הטיסות מבוצעות במטוסים איירבוס A350-900, איירבוס A330-200 ובואינג 787-9, לעיתים רחוקות, גם הבואינג 777.
היסטוריית החברה בישראל
אייר פראנס פעלה בישראל החל משנותיה הראשונות והייתה אז החברה היחידה שקיימה קשרי תעופה בין ישראל והמזרח הרחוק.
בעבר הפעילה החברה 3 טיסות שבועיות בין מארסיי לתל אביב במטוסי איירבוס A320, אך קו זה בוטל.
תאונות במטוסי החברה
ב-25 ביולי 2000, טיסה 4590 של אייר פראנס, מטוס קונקורד שהיה בדרכו לנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי בניו יורק התרסק בגונס. כל הנוסעים והצוות נספו, כמו גם ארבעה אנשים שהיו על הקרקע.
ב-2 באוגוסט 2005 התרסק מטוס A340 של החברה בטורונטו, לאחר שנחת במסלול הכי קצר. אחרי חצי מסלול, לאחר שהמטוס רק נגע בקרקע ויותר מ-12 שניות לאחר שהפעיל את הרוורס, המטוס התרסק בוואדי שבסוף המסלול ונשרף לגמרי. הנוסעים שרדו ומעטים נפצעו קל. להתרסקות זו הוקדש פרק בסדרת הטלוויזיה תעופה בחקירה, בשם נס משמים (באנגלית: Miracle escape).
ב-1 ביוני 2009 התרסק מעל האוקיינוס מטוס איירבוס A330-200 בטיסה 447 של אייר פראנס שיצא מריו דה ז'ניירו לכיוון פריז. כל 228 הנוסעים נספו. תוצאות החקירה מעידות ככל הנראה על טעות אנוש של הטייסים ושילוב של תקלה טכנית באחד מצינורי הפיטו האחראיים על שידור נתוני מהירות הטיסה.
ב-30 בספטמבר 2017, כשל המנוע השמאלי של טיסה 66 מנמל התעופה שארל דה גול לנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. הטיסה בוצעה במטוס איירבוס A380, והוא נאלץ לנחות נחיתת חירום בשדה התעופה של גוס ביי. המטוס נחת ללא נפגעים.
חטיפות
במהלך ההיסטוריה של החברה התבצעו מספר חטיפות מטוס: ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס איירבוס A300 של החברה במהלך טיסה מנמל התעופה בן-גוריון לפריז. כוונת החוטפים הייתה לחטוף את הישראלים והיהודים שבין הנוסעים ולכן ביום השלישי לחטיפה שוחררו יתר הנוסעים. קברניט המטוס הצרפתי, מישל בקוס, התעקש להישאר עם נוסעיו החטופים, מתוך אחריותו לשלומם. יחד איתו נשאר כל צוות המטוס. בישראל זכה הקברניט לכבוד רב, וקיבל אות הוקרה מראש הממשלה אז, יצחק רבין. מבצע שחרור החטופים שביצע צה"ל כונה "מבצע יונתן" או "מבצע אנטבה" ובמהלך שחרור החטופים נהרג מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו.
ב-1994 חטפו אנשי ארגון GIA האלג'יראי את טיסת אייר פראנס 8969 והתכוונו לרסק את המטוס לתוך מגדל אייפל. חיילי קומנדו צרפתים התערבו והצליחו למנוע את האירוע.
ב-24 בדצמבר 2003 בוטלו שלוש טיסות אייר פרנס לנמל התעופה הבינלאומי LAX בלוס אנג'לס בגלל חשש שטרוריסטים יעלו עליהן.
וכמו כן ב-1973 מרסיי; 1976 הו צ'י מין סיטי; 1977 בנגזי; 1983 ו-1984 ז'נבה; 1989 אלג'יריה; 1993 ניס; 1994 אלג'יריה; 1999 פריז.
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא אייר פראנס באתר Airliners.net
"טיסה לישראל" סרט פרסומת של החברה משנת 1951.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:חברות תעופה לאומיות
קטגוריה:חברות תעופה צרפתיות
קטגוריה:סקאיי טים
קטגוריה:אייר פראנס-KLM | 2024-09-29T14:59:47 |
שתן | שמאל|ממוזער|150px|דגימת שתן
שתן (או מי רגליים; בסלנג: פיפי) הוא פסולת נוזלית המופרשת על ידי הכליות מגופם של בעלי חיים.
השתן נוצר בנפרונים אשר בכליות ונצבר בשלפוחית השתן עד לסילוקו במועד נוח. פעולה זו נקראת השתנה, שפירושה הפרשת השתן מהגוף דרך השופכה. עם השתן מופרשים חומרים זרים מהגוף וחומרים שאינם זרים לגוף, אך שהפרשתם בכמויות ניתנות לוויסות משמרת את ההומיאוסטזיס של נוזלי הגוף. במינים רבים משמש השתן המופרש גם לתקשורת באמצעות חוש הריח.
שתן מורכב מתמיסה מימית של פסולת מטבולית ומרכיבים נוספים. הנוזל מסונן מהדם ועובר תהליכי ספיגה בחזרה והפרשה עד הרכבו הסופי. שתן מכיל כמויות גדולות של שִתְנָן (אוראה), חומצת שתן, קריאטינין ונתרן כלורי ועוד כמויות קטנות של חומרים רבים. הוא מהווה מקור חנקן מצוין עבור צמחים.
שתן הוא האמצעי העיקרי להפרשת כימיקלים ותרופות מהגוף. ניתן לזהות ולנתח כימיקלים אלה בבדיקת שתן וכך לקבוע אבחנה של הרעלה או נטילה של חומרים כימיים אסורים.
השתן כמעט סטרילי בצאתו מהגוף (של אדם או בעל חיים בריאים). בשלפוחית נמצאת תמיד שארית שתן קטנה שהוא שתן "עומד" בתוך קיפולים של שלפוחית השתן. בתוך שארית שתן זו יכולים להתפתח חיידקים, אשר לרוב אינם מזיקים לאורגניזם כולו. התופעה נקראת "בקטראוריה" (BACTERURIA). השופכן פתוח כלפי העולם החיצון, ועל כן חודרים דרכו מיקרואורגניזם שונים כמו חיידקים ופטריות, וחלק ממיקרואורגניזמים אלו נשטף החוצה עם השתן. השתן כמעט חסר ריח כשהוא יוצא מהגוף. עם זאת, לאחר צאתו, מתפרקת מולקולת האוראה לשתי מולקולות של אמוניה (אשר מסיסה בנוזל ה-pH הנמוך), חיידקים שמזהמים את השתן הופכים כימיקלים בתוכו לבעלי ריח, והם הגורמים לריח האופייני לשתן עומד.
מחלות מסוימות משנות את כמות השתן, אחידותו וצבעו. לדוגמה, סוכר בשתן עשוי להיות סימן לסוכרת או לכשל כלייתי. שתן צהוב ומרוכז מעיד על חוסר מים בגוף (להבדיל משתן עכור שבדרך כלל מאפיין זיהום של מערכת השתן). שתן של חולי פורפיריה מגוונת עשוי אף להיות אדום כהה. עם זאת, שתן אדום עלול להיגרם כתוצאה מאכילת סלק.
שימושים
ריפוי בטיפול שתן (אורינותרפיה) - שתיית שתן היא פרקטיקה איורוודית עתיקה שמיושמת ברחבי העולם.
השתנן (Urea, או בשמו הכימי Carbamide), ממרכיביו הבולטים של השתן, התגלה ובודד לראשונה על ידי הכימאי הצרפתי הילר רול. ב-1828, היה השתנן לתרכובת האורגנית הראשונה שסונתזה מחומרים אי-אורגניים (מאשלגן ציאנאטי ואמוניום גופרתי), על ידי הכימאי הגרמני פרידריך ולר, ובכך דחה את תאוריית הויטליזם והניח את היסודות למדע הכימיה האורגנית. השתנן על נגזרותיו מהווה כיום מרכיב חשוב במגוון רחב של תרופות ותכשירים שונים.
להלן מספר דוגמאות ליישומים רפואיים מסחריים של תמצית שתן ושתנן שנמצאות בשימוש כיום:
Ureaphil: משתן העשוי מאוריאה.
Urofollitropin: תמצית שתן לטיפולי פוריות.
Ureacin: קרם אוריאה לבעיות עור. השתנן נפוץ בקרמי לחות למיניהם לטיפול בבעיות יובש בעור, היות שהוא מגדיל את קיבולת המים של העור על ידי פתיחת שכבות עור לקשרי מימן והגדלת שטח הפנים הפנוי בעור לספיחת מים.
Amino-cerv: קרם אוריאה המשמש לטיפולים בצוואר הרחם.
Premarin: תמצית שתן כתוסף לאסטרוגן.
Panafil: משחת אוריאה / פפאין לכיבים בעור, כוויות ופצעים מזוהמים
טיפות Murine לאוזניים והסרת שעווה מהאוזניים.
ביולוגים בסין פרסמו מחקר המפרט כיצד הם הופכים תאים נפוצים שנמצאו בשתן אנושי לתאי גזע עצביים שיכולים לשמש ליצירת תאי עצב במוח ותאי גלייה שהם בעל פוטנציאל עצום לבדיקות ופיתוח של טיפולים מהירים וחדשים למחלות ניווניות.
במאה ה-15 רופאים היו מאבחנים מטופלים באמצעות הצבע, הריח ואפילו הטעם של שתן כדי לזהות מחלות מסוימות ולספק תחזיות למטופל, מהיפוקרטס ועד לתקופה הוויקטוריאנית. לפרקטיקה קוראים uroscopy או uromancy.
היפוקרטס (460-377 לפנה"ס) היה ה-uroscopist המקורי.
בימים עברו שימש השתן כחומר ניקוי, ואנשים אף היו שואלים שתן זה מזה.
בעלי-חיים נוהגים לסמן את גבולות הטריטוריה שלהם באמצעות השתן שלהם,
כמו כן בעלי-חיים רבים נצפו כשהם שותים את השתן של עצמם.
רופאים אצטקים השתמשו בשתן כדי לנקות ולחטא פצעים כדי למנוע זיהום, ואף נתנו אותו כמשקה להקלה על בעיות בקיבה ובמעיים.
בסיביר, כדי לתקשר עם הרוחות, הקוריאקים שתו שתן של אדם שנטל פטרייה הגורמת להזיות או ששתה בעצמו שתן של אדם כזה. השפעת הפטרייה אינה פוחתת משמעותית עד השותה השביעי בערך, כיוון שהמוסקימול מהפטרייה נשאר בצורתו המקורית לאחר הפרשתו מהכליות. לא זאת בלבד שהדבר חוסך בפטריות, הוא גם מבטל את תופעות הלוואי של המוסקרין, שאינו עובר בשתן. באופן דומה, איילים נהגו ללקק את האדמה במקום שנותר שתן שהכיל את הפטרייה לאחר הטקס הדתי.
ביפן נהגו למכור שתן לאיכרים שייצרו ממנו דשנים. השתן מועיל לצמחים במקום שאין בנמצא זבל אורגני.
במלחמת העולם הראשונה חיילים ללא מסכות גז השתמשו בבד ספוג בשתן בזמן התקפת גזים.
ראו גם
בדיקת שתן
תרבית שתן
להשתין מהמקפצה
שלפוחית ביישנית
הטלת שתן
קישורים חיצוניים
אתר ynet
הערות שוליים
*
קטגוריה:מערכת השתן | 2024-03-03T21:41:51 |
נוויל לונגבוטום | נוויל לונגבוטום (באנגלית: Neville Longbottom; נולד ב-30 ביולי 1980) הוא דמות בדיונית המופיעה בסדרת הספרים "הארי פוטר" מאת ג'יי קיי רולינג. הוא מתואר כתלמיד עגול-פנים ושכחן. לאורך רוב הסדרה הוא מתואר במצבים שבהם הוא מפגין בלבול וחוסר ארגון, בנוסף להיותו תלמיד בינוני למעט במקצוע תורת הצמחים. אולם הוא מתפתח וגדל לאחר שהוא מצטרף לצבא דמבלדור בספר החמישי. בעקבות כך חל שיפור רב בסטטוס החברתי שלו, הוא זוכה שם לתמיכה רבה מחבריו, ומשתפר ביכולות הקסם שלו.
התפתחות הדמות
נוויל הוא דמות משנית בארבעת הספרים הראשונים, ומופיע בעיקר כדמות קומית. הוא אחד מתומכיו הידועים ביותר של הארי פוטר לאורך כל הסדרה, והופך לחבר טוב של רון ויזלי, הרמיוני גריינג'ר, ג'יני ויזלי ולונה לאבגוד. רולינג הצהירה בעבר כי הספר החמישי היה "נקודת מפנה ממשית עבור נוויל", בעיקר בגלל תפקידו הגדול יותר בספר. היא המשיכה ורמזה כי נוויל ימלא תפקיד עוד יותר חשוב בשני הספרים האחרונים ובמאבק נגד לורד וולדמורט.
רולינג אמרה בעבר בריאיון כי "יש הרבה מנוויל בתוכי - התחושה הזאת שאת אף פעם לא מספיק טובה... הרגשתי זאת פעמים רבות כשהייתי צעירה". כתוצאה מכך היא רצתה שנוויל יפגין אומץ בספר הראשון, שבו נוויל "מוצא את האומץ המוסרי לעמוד כנגד חבריו הקרובים - האנשים שנמצאים בצד שלו" לקראת שיא העלילה. באותו ריאיון היא גם אמרה שזה היה "רגע מאוד חשוב עבורי בספר הראשון".
תפקידו בספרים
נוויל מופיע לראשונה לפני תחילת המסע על ההוגוורטס אקספרס, כאשר הוא מלווה על ידי סבתו ומחפש את הקרפד שלו העונה לשם טרבור. הוא מתיידד עם הארי, רון והרמיוני, ומשתתף בחלק מההרפתקאות הראשונות של השלישייה. נוויל תורם תרומה משמעותית אחת בשנתו הראשונה בהוגוורטס: הוא זוכה בהערכתו של אלבוס דמבלדור כיוון שניסה להתעמת עם השלישייה שהייתה בדרכה להפר את תקנון בית הספר ולהעמיד את גריפינדור בסכנה של איבוד נקודות בית נוספות. בזכות מעשה זה דמבלדור מזכיר את נוויל באופן פרטני בסעודת סוף השנה, ומציין לשבח את האומץ הדרוש כדי להתנגד לחברים טובים. הוא מעניק לנוויל 10 נקודות בית, שבזכותן הצליח בית גריפינדור לנצח את בית סלית'רין בתחרות על גביע הבתים.
בספר השני נוויל חושש שהמפלצת של סלית'רין תתקוף אותו כיוון שהוא "כמעט סקיב" ותלמיד חלש מאוד, אף על פי שהוא טהור דם. אולם, בספר השלישי רמוס לופין, המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל, הוא אחד מהראשונים המסייעים לנוויל לפתח את כוחות הקסם שלו בכך שביקש ממנו להתמודד מול בוגארט, משימה שנוויל עמד בה בהצלחה. באחד משיעוריו של אלאסטור מודי בספר הרביעי חושפת רולינג את הסיבה שבגינה נוויל מתגורר עם סבתו. במהלך אחד משיעוריו של אלאסטור מודי המתחזה נוויל מתאר את קללת הקרושיאטוס לשאר הכיתה, כיוון שהייתה זו הקללה שגרמה להוריו נכות קבועה. הוא מזמין את הרמיוני לנשף חג המולד ונדחה, ובמקום זאת הולך לנשף עם ג'יני ויזלי.
בספר החמישי זוכה נוויל לתפקיד יותר משמעותי בהשוואה לספרים קודמים, כך שהקורא מצליח להבין אותו בצורה יותר מעמיקה, בין השאר לאור תגובתו של נוויל לכך שחבריו של הארי גילו על מצבם ואשפוזם של הוריו.
בשיאה של העלילה בספר זה נוויל משתתף בקרב במחלקת המסתורין, שבמהלכו הוא שובר בטעות כדור זכוכית המכיל נבואה שנוגעת להארי ולוולדמורט. דמבלדור, שהיה האדם היחיד ששמע את הנבואה במלואה, הסביר לאחר הקרב כי הנבואה נוגעת ל"הנבחר", שהוא קוסם שבכוחו להביס את וולדמורט. "הנבחר" ייוולד ב"שלהי החודש השביעי (יולי), כך שהנבואה עשויה להתייחס לנוויל (נולד ב-30 ביולי 1980) או הארי (נולד ב-31 ביולי). לפי רולינג "זה לא נותן לנוויל כוחות חבויים או ייעוד מסתורי.... נוויל הוא עדיין ה'עשוי היה להיות'".
בספר השישי זוכה נוויל לקבל שרביט חדש במקום הקודם שהיה שייך לאביו ונשבר במהלך המאבק מול אוכלי המוות בסוף הספר הקודם. בזמן המסע על ההוגוורטס אקספרס הוא מוזמן על ידי הוראס סלגהורן, וכן שהוא הצליח בהתגוננות מפני כוחות האופל ובלחשים. נוויל מעוניין להמשיך בפגישות של צבא דמבלדור, אך הארי טוען שאין בכך צורך כיוון שבוודאי יהיה להם "מורה ראוי". כאשר קבוצת אוכלי מוות בראשותו של דראקו מאלפוי תוקפים את הטירה נוויל מגיע לסייע, וסופג פצעים קלים במהלך הקרב. בהלוויה של אלבוס דמבלדור הוא מלווה על ידי לונה לאבגוד, והארי חש "גל עז של חיבה כלפי שניהם" כיוון שהיו החברים היחידים בצבא דמבלדור שסייעו לרון, הרמיוני וג'יני בקרב מול אוכלי המוות.
נוויל מקדיש את רוב זמנו בספר השביעי להנהגת המאבק מול תומכיו של וולדמורט (בראשותו של סוורוס סנייפ) שהשתלטו על הוגוורטס, כיוון שהארי נעדר מבית הספר על מנת לחפש הורקרוקסים. ביחד עם ג'יני ולונה הוא מקים מחדש את צבא דמבלדור, ומנהיג אותו בהיעדרו של הארי במקביל לסיוע לתלמידים הסובלים תחת המשטר החדש. נוויל מספר להארי שהאחים אלקטו ואמיקוס קארו הכו אותו, ושאוכלי המוות ניסו לפגוע בסבתו כדי לאלצו לחדול מפעילותו. נוויל מתחבא בחדר הנחיצות, ומפגין כישרון רב בהפעלת החדר. נוויל מזעיק את שאר חברי צבא דמבלדור לאחר חזרתו של הארי, ואלה בתורם מזעיקים את חברי מסדר עוף החול.
פעמיים במהלך הקרב על הוגוורטס הוא משתמש בידע שלו בתורת הצמחים על מנת להדוף את מתקפת אוכלי המוות. מאוחר יותר מתואר כיצד הוא מסייע לאוליבר ווד לסחוב את גופתו של קולין קריווי. נוויל מצהיר על שנאתו לוולדמורט כאשר זה מגיע עם גופתו חסרת החיים לכאורה של הארי, ועורף את ראשה של הנחשית נגיני באמצעות חרבו של גודריק גריפינדור (אותה הוא מושך מתוך מצנפת המיון), ובכך משמיד את ההורקרוקס האחרון והופך את וולדמורט לבן תמותה. כאשר הקרב עובר לתוך היכל הכניסה להוגוורטס הוא מסייע לרון ויזלי להביס את פנריר גרייבק. לאחר הקרב מתואר כיצד הוא יושב באולם הגדול עם חבורת מעריצים.
אפילוג
באפילוג של הספר השביעי (שהוא בעצם תשע עשרה שנים אחר כך) ג'יני מציינת כי נוויל הוא המורה לתורת הצמחים בהוגוורטס. בריאיון שנערך עמה אמרה רולינג שנוויל מראה את המטבע שלו מימי צבא דמבלדור לתלמידים המבקשים זאת, ומספר להם על הרפתקאותיו. רולינג הוסיפה ואמרה שנוויל נישא לחנה אבוט שלמדה איתו באותה שכבה אך בבית הפלפאף, וכעת היא הבעלים של הקלחת הרותחת).
דמותו של נוויל בסרטים
מתיו לואיס גילם את דמותו של נוויל בשמונת הסרטים שיצאו. דמותו של נוויל הוגחכה באמצעות שיניים צהובות ולא אחידות שלואיס הרכיב, נעליים גדולות מדי שנעל, וחתיכות פלסטיק מאחורי אוזניו שנועדו להבליט אותן. לפני יציאת הסרט החמישי אמר לואיס על השינוי בדמותו של נוויל כי הוא חושב ש"מדהים שהדמות של נוויל באמת נפטרה מתדמית הקלוץ (עד גבול מסוים). טוב מאוד לראות אותו מסייע בניגוד לעבר שבו החמיר את המצב. אני מצפה בקוצר רוח לסרט החמישי, יהיה מעניין לשחק דמות כמעט שונה לחלוטין". כשנשאל האם יש דמיון בינו לבין נוויל ענה לואיס שהוא "מגושם ושכחן" בדומה לדמות אותה הוא מגלם, אך בניגוד לנוויל הוא לא מפגין עצבנות וחוסר התמצאות. לואיס גם אמר שמבחינתו זה מעניין לגלם דמות שעושה את הדבר הנכון למרות ההצקות מהן היא סובלת בבית הספר.
בסרטים המדובבים לעברית מדבבים את נוויל ניר לבנברג (סרטים 1–2) ורועי וינברג (סרטים 3–6).
תיאור
מראה חיצוני
נוויל מתואר כילד עגול פנים. בספר השלישי הארי משווה מבחינה פיזית בין נוויל לפיטר פטיגרו. בריאיון שנערך עמה בשנת 2000 אמרה רולינג כי נוויל הוא נמוך, שמנמן ובלונדיני.
אישיות
לאורך רוב החלק הראשון של הסדרה מתואר נוויל כביישן חסר ביטחון עצמי ובעל יכולות קסם נמוכות מאוד (הוא עצמו הגדיר את עצמו בספר השני "כמעט סקיב"). בספר השלישי מתברר כי הבוגארט שלו הוא פרופסור סנייפ, ממנו נוויל מבועת בגלל היחס שסנייפ מפגין כלפיו. רולינג אמרה כי הדבר הגרוע ביותר שמורה יכול לעשות הוא להתאכזר לתלמידיו. ביחד עם לונה, נוויל סובל מבידוד חברתי לאורך רוב הספרים. אף על פי שפרופסור לופין הוא אחד מהראשונים שמעודדים את נוויל, הוא מפתח ביטחון עצמי גבוה יותר רק מהספר החמישי. בספר השביעי והאחרון התפתחות האישיות שלו מגיעה לשיאה, והוא הופך למנהיג ההתנגדות בהוגוורטס וזוכה להערכתם של רבים. החל מהספר הראשון מפגין נוויל אומץ רב, תכונה הזוכה להערכה רבה על ידי רולינג. היא מתארת את נוויל כאחד שלא מפגין את האומץ הגברי שלו בניגוד למה שהארי מפגין במשחקי הקווידיץ'.
יכולות קסם
במהלך הספרים הראשונים בסדרה מתואר נוויל כקוסם מחוסר כישרון וכתלמיד גרוע בבית הספר (למעט תורת הצמחים). בספר השני אף נאמר כי משפחתו של נוויל (בעיקר סבתו) חששו במהלך ילדותו שהוא היה סקיב. משפחתו נרגעת רק כאשר מגיע המכתב המבשר על קבלתו של נוויל להוגוורטס. יכולות הקסם שלו משתפרות במידה רבה בספר החמישי, בו הוא מצטרף לצבא דמבלדור. בספר השישי הוא מקבל שרביט חדש, במקום הקודם שהיה שייך לאביו ונשבר במהלך הקרב מול אוכלי המוות בספר הקודם. מהמתואר בספר נראה כי השרביט משפר את יכולותיו של נוויל בבית הספר.
משפחה
שמאל|ממוזער|250px|פרנק ואליס לונגבוטום
נוויל הוא קוסם טהור דם שנולד לפרנק ואליס לונגבוטום, שהיו הילאים ידועים וחברים במסדר עוף החול במהלך המלחמה הראשונה נגד לורד וולדמורט. בספר החמישי מציין דמבלדור כי עד 1981 שניהם נמלטו מוולדמורט שלוש פעמים. אולם, הצלחתם הייתה קצרה כיוון שהם עונו עד לשיגעון באמצעות קללת קרושיאטוס שהוטלה על ידי קבוצה של אוכלי מוות בראשותה של בלטריקס לסטריינג'. עינויים של הלונגבוטומים נחשב לאחד הפשעים המזוויעים ביותר שבוצעו על ידי תומכיו של וולדמורט. מאז אותו אירוע הם מאושפזים במחלקה הסגורה של בית החולים על שם הקדוש מנגו. נוויל מבקר אותם בחגים, אך הם לא מסוגלים לזהות אותו.
אוגוסטה לונגבוטום, אמו של אביו, גידלה אותו מאז שהיה קטן. כבר בתחילת הספר הראשון מצוין כי נוויל חושש מפני סבתו, שהיא אישה קשוחה וגאה המקפידה מאוד על משמעת ואיננה סובלנית. לעיתים קרובות היא מותחת עליו ביקורת, בעיקר על חוסר הכישרון שלו לדעתה. בספרים נאמר כי היא מעוניינת שהוא ילך בדרך דומה לזו של אביו, ללא קשר לרצונותיו או ליכולתו לעשות זאת. בספר השביעי מתרחש מפנה ביחסים בין נוויל לבין סבתו. לקראת שיא העלילה נחשף שאוכלי המוות ניסו לפגוע באוגוסטה כיוון שנוויל הנהיג את צבא דמבלדור המחודש. ההילאי דוליש שנשלח לעוצרה לא הצליח, ובמקום זאת אושפז בבית החולים בגלל הפגיעות שספג מאוגוסטה שירדה למחתרת. אוגוסטה מגיעה להוגוורטס לסייע לנוויל בקרב מול אוכלי המוות. כאשר הארי מספר לה שנוויל נלחם באוכלי המוות היא אומרת "כמובן".
קישורים חיצוניים
נוויל לונגבוטום, באתר Harry Potter Wiki
נוויל לונגבוטום, באתר לקסיקון הארי פוטר
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהארי פוטר
קטגוריה:חברי צבא דמבלדור
קטגוריה:קוסמים בדיוניים | 2024-07-30T05:29:25 |
זימוגן | זימוגן (zymogen) הוא אנזים בצורתו הבלתי פעילה. בעבר נקרא גם פרואנזים.
כדי לזרז תהליכים ביולוגיים, משתמשים אורגניזמים באנזימים, אותם הם מפרישים מרקמות שונות. פעולות אלה, כשאינן במקומן, עלולות לפגוע ולהזיק. לכן, כדי למנוע פעילות בלתי רצויה של האנזימים נגד הרקמה ממנה הופרשו, (כמו למשל פעילות של אנזימי עיכול, העלולים לעכל את הרקמה ממנה באו), מופרשים אנזימים אלה בצורתם הבלתי פעילה. צורה בלתי פעילה זו הופכת לאנזים הפעיל רק לאחר הפרשתה.
ברמה המולקולרית, כרוכה בדרך כלל הפיכתו של זימוגן לאנזים פעיל בהוספת מספר חומצות אמינו לזימוגן, או, לעיתים קרובות יותר, קטיעה של חומצות אמינו ממנו. פעולה זו מוסיפה או גורעת אינטראקציות בין כלל חומצות האמינו המרכיבות את הזימוגן, ובכך משנה את המבנה המרחבי שלו, המשפיע ישירות על יכולתו לזרז תגובות כימיות. לעיתים מזורזת הפעלת הזימוגן על ידי אנזימים אחרים. לעיתים מתרחשת קטיעה של חומצות אמינו רק ברמות pH מסוימות, אשר משנות את המטען החשמלי של חומצות האמינו בזימוגן וגורמות לחלק מהן להתנתק.
לעיתים קרובות נקראים הזימוגנים על שם האנזימים המקבילים, בתוספת "-נוגן". דוגמאות לזימוגנים:
בקיבה הופך הזימוגן פפסינוגן לאנזים פפסין, המסייע בעיכול חלבונים. הפעלת הפפסינוגן מתרחשת רק בסביבה החומצית מאוד שבקיבה.
בתריסריון הופך הזימוגן טריפסינוגן, המיוצר בלבלב, לאנזים טריפסין. הפעלת הטריפסינוגן מתרחשת בעזרת אנזים המופרש בתריסריון - אנטרופפטידאז.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנזימים | 2024-08-25T05:09:47 |
סרטנים ירודים | REDIRECT סרטנים מסננים | 2005-06-27T05:30:55 |
נוה צדק | REDIRECT נווה צדק | 2004-04-16T16:34:42 |
נווה צדק | שמאל|ממוזער|250px|שכונות שבזי ונווה צדק, נוף לילי
שמאל|ממוזער|250px|חלון טיפוסי שהתבלה, נווה צדק
שמאל|ממוזער|250px|גינה קהילתית נווה צדק. נוסדה בשנת 1983 בקרן הרחובות שטיין ושלוש
שמאל|ממוזער|250px|בית רחמים גורל ברחוב שלוש 30, 12-2007
שמאל|ממוזער|250px|גגות נווה צדק מגג בית הכנסת הספרדי ברחוב לילינבלום, 5-2012
נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות יפו. השכונה נוסדה ב-1887, כמה שנים לאחר שחומות העיר יפו נהרסו.
ממוזער|מבט מלמעלה על השכונות שבזי ונווה צדק
גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת יפו–ירושלים (כיום עובר בו הקו האדום של הרכבת הקלה), בדרום-מערב חניון מנשייה ובצפון-מערב רחוב שבזי.
תולדות השכונה
הקמת השכונה
השכונה נוסדה בשנת 1887, 22 שנה לפני ייסוד תל אביב, על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה. שמה בא מדברי ירמיהו הנביא:.
היוזמה להקמת השכונה באה מחברת "עזרת ישראל" מיפו, שהוקמה במטרה לפעול לטובת הציבור. החברה נוסדה על ידי אלעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח. המפעל הראשון של החברה היה הקמת בית חולים לעניי העיר ולפועלי המושבות שביקרו אצל רופאי העיר.
פייבל כהנוב, שהיה מזכיר החברה, כותב, כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית חדשה על גבול יפו. הם קנו מגרש בין הפרדסים בדרך לירושלים וחילקו אותו לחלקות, אותן מכרו אחר כך לתושבי יפו. השכונה נועדה להיקרא בשם "נוה שלום", אך כאשר ניגשו לבנייה, הגיעו למסקנה כי לצורך חפירת באר מים יידרש מהם סכום כסף נכבד נוסף שאין ברשותם, ולכן נווה שלום הוקמה למעשה רק בשנת 1890.
נווה צדק הוקמה לבסוף בסיועו של אהרן שלוש שהיה בעל קרקעות על גבול יפו. שלוש הציע למכור לחברה מגרש לבניית השכונה החדשה והנחתו הייתה, שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו, ולפיכך הסכים למכור למנהלי "עזרת ישראל" אדמה בתנאי תשלום נוחים ובמחיר זול מאוד - עשרים אלף אמה בכאלפיים וחמש מאות פרנק שישולמו תוך שנה. שלוש היתנה כי עד מועד התשלום יש להתחיל כבר בבנייה. השטח חולק ל-48 חלקות בנות שלוש מאות אמה כל אחת, שנמכרו למעוניינים, ובנוסף הוקצו 5,600 אמה לסלילת רחובות ולצורכי ציבור; לשכונה החדשה קראו "נווה צדק".
תקנות השכונה בעת הקמתה
מייסדי השכונה קבעו תקנות, אשר על פיהן אמורה להיבנות השכונה החדשה. בהקדמה לתקנון נאמר:
מספר העולים הבאים ליפו הולך וגדל, ושכר הדירה עולה ומגיע לסכום שקשה לעמוד בו;
רבים מהבאים לגור ביפו אינם בעלי אמצעים והם נאלצים לגור בצפיפות רבה;
יש צורך באוויר צח למען הבריאות;
ההחלטה להקמת השכונה באה בעקבות הניסיון הטוב בהקמת השכונות מחוץ לחומות בירושלים;
הניסיון בירושלים הראה כי מאות משפחות יכלו לרכוש שם בתשלומים בית בשכונות החדשות.
שכונות סמוכות
עם הזמן נבנו שכונות נוספות מסביב לנווה צדק, ובהן נווה שלום שנוסדה ב-1890 על ידי זרח ברנט, שכונת אחווה שקמה ב-1899 על ידי אגודת אחווה ושכונת אהל משה שנוסדה ב-1906 בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה. שכונות אלה נבלעו עם השנים בנווה צדק.
שכונות מחנה יהודה (1896) ומחנה יוסף (1904) נוסדו על ידי עולים מתימן, וכעבור שנים התאחדו לשכונה אחת בשם שכונת שבזי, כשם הרחוב המפריד בינה לבין שכונת נווה צדק.
מתחילת המאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 שגשגה השכונה והתגוררו בה סופרים ואנשי רוח רבים, ובהם הרב קוק (ששימש בין השנים 1904–1914 רבה של העיר יפו ומושבות ארץ ישראל שהוקמו בתקופת העלייה הראשונה והשנייה), הסופר ש"י עגנון, שלימים זכה בפרס נובל לספרות (התגורר בשכונה בשנים 1909–1912 והיטיב לתאר את הווייתה, נופיה ודמויותיה בספרו תמול שלשום), המורה ש. בן-ציון, הסופרת דבורה בארון, המוציא-לאור יוסף אהרונוביץ, הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', המשורר דוד שמעוני והצייר נחום גוטמן (מהילדים הראשונים בשכונה, בנו של ש. בן-ציון). האמנית רחל גרא נולדה בשכונה זו.
בשכונה נבנה גם ראינוע עדן, הראינוע הראשון בארץ ישראל, שהחל לפעול בשנת 1914.
בימי מלחמת העצמאות הייתה נווה צדק, יחד עם שכונת שבזי ושכונת כרם התימנים שכנותיה, בחזית העימות בין יהודי תל אביב וערביי יפו. וחלק ממבניה אף שימשו את חברי האצ"ל כבסיסי פעולה. במהלך המלחמה ניזוקו חלק מבתי השכונה.
עם העלייה הגדולה של שנות החמישים שוכנו רבים מהעולים בבתי השכונה, אך השכונה נותרה מוזנחת משום שנתפסה מלכתחילה כפתרון דיור זמני. בשנות השישים של המאה ה-20 הייתה נווה צדק שכונה ענייה ומוזנחת ורבים מתושביה נטשוה. כשגובשה תוכנית מתאר לתל אביב, הוצע להרוס את רובה ולבנות על שטחה שורה של רבי קומות בין חוף הים למרכז העסקים הראשי במגדל שלום ובשדרות רוטשילד.
בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 החלה מגמה של חזרה לשכונה, בעיקר של צעירים, ובהם אמנים רבים, שמצאו בנווה צדק סביבת חיים מתאימה לסגנון חייהם. התושבים החדשים החלו לשפץ את בתי השכונה ההרוסים, והפיחו בה רוח חדשה. בתקופה זו נוסד המרכז התיאטרוני בנווה צדק, אשר אכלס מחדש את המתחם הנטוש של בית הספר יחיאלי, והוקמה, בקרן הרחובות שלוש ושטיין, גינה קהילתית ששימשה כמקום מפגש והתכנסות לתושבים החדשים. הקמת התיאטרון והצביון החברתי החדש, הביאו למיקוד תשומת לב ציבורית בשכונה, ובעקבותיה, למודעות גוברת לחשיבות שימור אופייה המיוחד, ושימור המבנים ההיסטוריים שבה. בהמשך לכך, נגנזה בסוף שנות השמונים התוכנית להריסת נווה צדק, ובמקומה גובשה תוכנית חדשה, שבצד הבטחת שימור צביון השכונה, הגדילה באופן ניכר את זכויות הבנייה למגורים באזור. עם זאת, בנייה אשר כבר הספיקה להתממש במסגרת התוכנית הישנה, הביאה ללכידתה של נווה צדק בין רבי הקומות שליד הים (בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה ומלון דייוויד אינטרקונטיננטל) לבין גורדי השחקים באזור תל אביב הקטנה (מגדל שלום, מגדל נווה צדק ומגדל בנק דיסקונט).
האתר הבולט ביותר בשכונה, שעבר תהליך שחזור ושימור, הוא מרכז סוזן דלל, בעבר בית הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים ובית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון, וכיום מתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ומסעדות. אתרים נוספים ששוקמו בשכונה הם "בית הסופרים" (בעבר מקום מגוריהם של אנשי רוח חשובים - יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ - וכיום מוזיאון נחום גוטמן) ו"בית רוקח" (בעבר מקום מגוריו של שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, וכיום מוזיאון לתולדות השכונה וגלריה לפיסול).
שווקים בשכונה
בעבר פעלו בשכונה כמה שווקים, ביניהם: שוק היהודים (נווה צדק) (סוק אל יהוד), שוק נווה שלום, שוק שלוש (שוק שבזי).
בעבר היה קיים גם: "שוק קח-תן " ששימש בתור "שוק החלפות" בתוואי מסילת הרכבת הישנה אל יפו.
השכונה כיום
בעקבות תוכנית השימור שינתה השכונה את פניה והפכה לאזור מגורים מבוקש ולמוקד משיכה של תיירות פנים וחוץ. בתים רבים בשכונה שופצו או נבנו מחדש. רחוב שבזי, המפריד בין נווה צדק לבין שכונת שבזי, הפך לרחוב אופנתי שוקק חיים ובו חנויות מעצבי בגדים וכלי בית, גלריות לעבודות אמנות, בתי קפה, מסעדות ופאבים. נוסף לקבוצות תיירים רבות המסיירות בשכונה, היא מהווה סמל ומעין מוזיאון פתוח לימיה הראשונים של העיר העברית- וכך ניתן לראות אמנים רבים המשלבים את רחובות וסמטאות השכונה ביצירתם.
עם הפעלת המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב באוגוסט 2023 חזרה הרכבת לפעול בגבולה הדרומי של השכונה. באותה מסגרת בה הוקם פארק המסילה.
גלריית תמונות
אתרים היסטוריים בשכונה
בית הסופרים - מוזיאון נחום גוטמן
שוכן ברחוב שמעון רוקח 21. 150px|שמאל|ממוזער|מוזיאון מחום גוטמן
בבית זה התגוררו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ ודבורה בארון. במשך שנים רבות הוזנח הבית ועמד בשיממונו, עד אשר שוקם בסיוע הקרן הקיימת לישראל ועיריית תל אביב. האגף הצפוני של המבנה שופץ והאגף הדרומי נבנה מחדש. במקום נחנך מוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו של הצייר נחום גוטמן, יליד השכונה והצייר המזוהה ביותר עם תל אביב (גוטמן אף עיצב את סמל העיר תל אביב).
בית אהרן שלוש
שמאל|ממוזער|150px|שער הכניסה למפעל האחים שלוש
150px|שמאל|ממוזער|בית כנסת שלוש
שוכן ברחוב שלוש 32.
את ביתו הראשון מחוץ לחומות יפו הקים אהרן שלוש בשנת 1883 בשכונת מנשייה, לימים משטרת מנשייה המנדטורית שפוצצה במלחמת העצמאות על ידי לוחמי האצ"ל. על פי המסופר בספרו של יוסף אליהו שלוש, "פרשת חיי", נכנסה המשפחה להתגורר בבית שבמנשייה בשנת 1887, סמוך למועד חתונתו, לאחר שהוספה לו קומה שנייה. לאחר הקמת נווה צדק החליט אהרן שלוש להעתיק את מקום מגוריו, ולשם כך בנה את הבית העומד עד היום ברחוב שלוש 32. לבית זה עברה המשפחה בשנת 1892. תחילה נבנה הבית כבית חד-קומתי. בראשית המאה ה-20 נוספה לו קומה שנייה, אשר נהרסה כליל בהפגזה מן הים בעת מלחמת העולם הראשונה בפברואר 1917 (הקומה נבנתה מחדש באופן חלקי בשנים מאוחרות יותר). בבית פעל בית הכנסת של משפחת שלוש ובסמוך לו הוקם בית חרושת "האחים שלוש" שהפעילו יוסף אליהו שלוש ואברהם חיים שלוש, בניו של אהרן שלוש. לאחר מותו של אהרן שלוש בשנת 1920 השכירה משפחתו את הבית לעיריית תל אביב שהפעילה בו את תחילה את בית הספר "תחכמוני" ולאחר מכן את בית הספר המעורב לבנים ולבנות. לימים ננטש המבנה לחלוטין והוא עמד בשיממונו במשך כמה עשורים עד שצאצאיו של אהרן שלוש מכרו את הנכס לגורמים פרטיים. בית הכנסת שמדרום לבית פעיל עד היום, ואילו שטח בית החרושת שמצפון לבית פונה מבתי המלאכה שפעלו בו (שער הכניסה לבית החרושת והחומה שהקיפה אותה נותרו על עומדם).
בית רחמים גורל
150px|שמאל|ממוזער|פתחי החלונות בחזית המזרחית של הבניין (פתח הדלת הוא משנות ה-70)
שוכן ברחוב שלוש 30 פינת רחוב יחיאלי 8.
לבד מבית המידות של משפחת שלוש, מצוי בסמיכות אליו בית מידות נוסף, שהוקם על ידי סוחר הטקסטיל רחמים גורל, בן לאחת ממשפחות הסוחרים החשובות בארץ ישראל של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. המשפחה, שעלתה מגאורגיה באמצע המאה ה-19, ביססה את מעמדה תחילה בירושלים, ועם ראשית התפתחות היישוב העברי בנווה צדק, עבר בן המשפחה רחמים גורל להתגורר בבית זה, והחל לסחור באזור יפו. הבית המקורי היה בית בעל חלל מרכזי ממנו יצאו לארבעה חדרי מגורים, מרפסת רחבה וגן רחב ידיים. בראשית המאה ה-20 התווסף למבנה אגף חדש ששינה מצורתו המקורית של הבית. באגף זה שוכנת כיום גלריית הקרמיקה "שלוש 30". עם התחדשות השכונה בסוף שנות ה-80, נקבע על חומת המגרש המערבית טריפטיכון בעיצובו של הגרפיקאי והאמן תושב השכונה וזוכה פרס ישראל דוד טרטקובר, המתאר את תולדות השכונה ואישיה.
בית שמעון רוקח
150px|שמאל|ממוזער|בית רוקח
שוכן ברחוב רוקח 36.
זהו ביתו של שמעון רוקח, ראש קהילת נווה צדק מהקמתה ועד 1922. היה ממקימי חברת "עזרת ישראל" שהקימה את השכונה, ייסד בה מוסדות ציבור, ואף רכש את השטח עליו הוקם בית הקברות שהיה אז מחוץ לעיר ונמצא כיום ברחוב טרומפלדור. הבית הוקם בשנת 1887 כחלק מסדרת הבתים הראשונה שהוקמה בנווה צדק. מאוחר יותר נוספה לו קומה נוספת שתכנן אדריכל אוסטרי. הוא היה מהמפוארים בשכונה וכלל כיפת נחושת. בניו של רוקח ואחיו היו גם הם פעילי ציבור. בנו, ישראל, כיהן כראש עיריית תל אביב משנת 1936 ולאחר מכן כשר הפנים. הפסלת לאה מג'רו מינץ, נכדתו של שמעון רוקח, רכשה את הבית בשנת 1984 ושיפצה אותו באופן עצמאי. כיום מוצגות שם עבודותיה ומוצגים הקשורים בתולדות המשפחה והשכונה.
בית אבולעפיה
150px|שמאל|ממוזער|בית אבולעפיה שבו התגורר הסופר ש"י עגנון
שוכן בפינת הרחובות שלוש ורוקח.
זהו ביתם של שלמה ורבקה אבולעפיה. הבית שימש כבית תרבות. שלמה, שהיה בקיא בשפה הערבית ובמנהגי המזרח, כונה המוכתר סלים, ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים התמנה לנציג היהודים ביפו. שלמה הצטרף למייסדי אחוזת בית אך נפטר טרם הגרלת המגרשים, אשתו ושמונת ילדיהם עברו לביתם באחוזת בית. לאחר מות בעלה פיטרה את הפועל הערבי אך אישרה לו להשתמש בשם המשפחה, לימים ייסד את מאפיית אבולעפיה. בעליית הגג התגורר ש"י עגנון עם עלייתו ארצה.
קולנוע עדן
150px|שמאל|ממוזער|חזית המבנה של קולנוע עדן כיום
שוכן בפינת הרחובות פינס ולילינבלום.
בית קולנוע, שבנייתו החלה בשנת 1914 ביוזמת ראש העירייה הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף. זה היה הקולנוע (נקרא אז ראינוע) הראשון בארץ ישראל, והכיל 1,100 מקומות. הקולנוע הוקם על ידי מרדכי וייסר ומשה אברבנאל, ושמו הוצע על ידי הסופר ש. בן-ציון. הקולנוע היה פעיל עד שנת 1974. לאחר מכן נקנה המבנה על ידי בנק לאומי מתוך מטרה לשמרו ולהנציח את הקולנוע הישראלי, אך מזה שנים רבות הוא מוזנח.
הבתים התאומים
150px|שמאל|ממוזער|הבתים התאומים, רחוב פינס 30–32
שוכן ברחוב פינס 30–32.
בסמוך לקולנוע עדן ניצבים שני בתים תאומים (בתבנית מראה) שהיו שייכים בעבר למשפחת שלוש. את הבתים תכנן ובנה בשנים 1913–1914 הקבלן יוסף אליהו שלוש עבור נכדיו של אהרן שלוש, מרקו שלוש ומשה שלוש. בבתים אלה נעשה שימוש נרחב באלמנטים טרומיים מבטון מתוצרת בית החרושת של "האחים שלוש". בבית משה שלוש שברח' פינס 30 שכנה הקונסוליה הבולגרית בין השנים 1932–1940. מאוחר יותר שכן בו במשך שבע שנים (1960–1967) בית הספר לאמנויות רננים.
בית קנדינוף
שוכן ברחוב פינס 36.
בהמשך רחוב פינס ניצב בית קנדינוף, משפחה אמידה שהייתה בעלת נכסים גם בשכונת הבוכרים וביפו. את הבתים תכנן עבורה בשנת 1925 האדריכל מגידוביץ.
גשר שלוש
150px|שמאל|ממוזער|גשר שלוש בעוברו מעל הואדי ששימש את מסילת הרכבת יפו–ירושלים
שוכן ברחוב שלוש.
גשר ברזל המחבר בין שכונת נווה צדק לדרך יפו (רחוב אילת) שנבנה מעל הוואדי שבו הונחה מסילת הרכבת יפו–ירושלים בשלהי המאה ה-19. אהרון שלוש נאלץ לחצות את הוואדי עם כרכרתו כדי להגיע ליפו, ובאחת הפעמים שניסה לחצות התהפך עם הכרכרה ונפצע. מושל יפו ששמע על המקרה ציווה להקים לכבודו את הגשר שלימים נקרא על שמו. בשנת 1918 נבנה הגשר מחדש כשהבריטים החלו להשתמש ברכבות גבוהות יותר (כיום עדיין ניתן להבחין בלבנים בולטות המסמנות את גובהו של הגשר המקורי). בעבר שכן בוואדי שמתחת לגשר פועל חניון (כפי הנראה בתמונה)ֿ, ומאז הפכה העירייה את הוודאי לטיילת בשם פארק המסילה.
מרכז סוזן דלל
150px|שמאל|ממוזער|מרכז סוזן דלל
שוכן ברחוב יחיאלי.
בעבר שימש כבית הספר לבנים של חברת "כל ישראל חברים" וכבית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון בניהולו של יחיאל יחיאלי, ובהווה משמש כמתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ולהקת ענבל ומסעדות.
בית אמזלג
150px|שמאל|ממוזער|שער הכניסה לבית אמזלג
שוכן ברחוב אמזלג 22.
ביתה של משפחת אמזלג שהיו מאמידי היהודים בארץ. ביתם הוקם בקצה השכונה ובעקבות סלילת הרכבת, נחצה על ידי המסילה.
ראו גם
מרכז סוזן דלל
מגדל נווה צדק
לקריאה נוספת
מרדכי אלקיים, יפו, נוה-צדק: ראשיתה של תל אביב, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.
פייבל כהנוב, "התרחבות היישוב ביפו הקמת שכונת נוה צדק, 1888 - 1887", בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרק נ"ו, עמ' 623–625.
נורית גוברין, "ספרות מתוך החול: נווה-צדק כערש התרבות הארץ-ישראלית", בתוך: זיוה שמיר ואבנר הולצמן (עורכים), נקודות מפנה בספרות העברית, תשנ"ג, עמ' 167–185.
קישורים חיצוניים
פנחס בן-שחר, שכונות יהודיות בטרם עיר, באתר מט"ח
ידידיה איש שלום, "תל אביב של מטה" - סדרת ציורי תל אביב, רחובות נווה צדק והסביבה, באתר סטודיו איש שלום.
מדריך לשכונת נווה צדק, באתר תל אביב סיטי
צבי אברהם פומרוק, צבי פומרוק מספר על תל אביב - סיפורים על תחילתה של תל אביב מאת נינו של אהרן שלוש.
אור אלכסנדרוביץ', בית משה שלוש - בין מסורת למודרניות, 2001
אתר נווה צדק שלנו
הערות שוליים
נווה צדק
קטגוריה:תל אביב-יפו: שכונות
קטגוריה:יפו: שכונות
קטגוריה:שכונות חצר
קטגוריה:יפו: היסטוריה | 2024-08-01T13:55:35 |
קין והבל | שמאל|ממוזער|250px| קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברתולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה
סיפור קַיִן והֶבֶל, המופיע בתחילתו של ספר בראשית (), הוא סיפור מקראי על קנאה ורצח בין אחים. בסיפור זה קם קין על הבל אחיו להורגו, בשל קנאתו על כך שמנחתו של הבל לאלוהים התקבלה, בעוד שמנחתו של קין לא התקבלה.
הסיפור המקראי
קין והבל, בניהם של אדם וחוה קין היה איכר - עובד אדמה, והבל - רועה צאן.
יום אחד החליט קין להקריב מנחה לפני אלוהים מתנובת שדהו, וגם הבל הקריב את בעלי החיים המשובחים ביותר שבמרעהו. אלוהים קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין. קין לא היה יכול לשאת את העובדה שמנחת אחיו הקטן התקבלה בעוד ששלו נדחתה והדבר מילא אותו בכעס ובדכדוך. ה' פנה אליו (בפסוקים שמשמעותם המילולית התפרשה בדרכים שונות בקרב הפרשנים), והסביר לו כי אם ינהג בדרך הנכונה, עוד יישא אליו ה' פנים (הוא ינחל הצלחה):
, אך קין לא שעה לדבריו, אלא קם והרג את אחיו בעת היותם בשדה: . לאחר מכן שאל ה' את קין: , וקין היתמם וענה: . בתגובה ענה לו ה': .
ממוזער|250px|מותו של הבל, גוסטב דורה
ה' העניש את קין בכך שהאדמה שספגה את דם אחיו לא תצמיח לו יבול: , והוא יחיה את חייו כנווד תמידי. קין הודה בחטאו (או מבקש הקלה בעונש), וגילה את חששו שיהרגו אותו, ועל כן שם לו ה' אות (לא מפורש מהו אותו אות) – והבטיח כי מי שיפגע בו יפגע שבעתים. הסיפור מסתיים בתיאור קורותיו של קין. קין התיישב בארץ נוד קדמת עדן והוליד את בנו חנוך, שעל שמו נקראה העיר שהקים קין, ואילו אדם וחוה זכו לבן נוסף במקום הבל, וקראו לו שת. ע"פ התורה מזרעו של שת נולד נח, אשר ממנו וממשפחתו יצאו כל עמי העולם.
שמאל|ממוזער|250px|קיין מוביל את הבל ביער לפני רציחתו, בציור מאת ג'יימס טיסו
פרשנות מסורתית
פירושים ומדרשים רבים נכתבו על קין והבל ועל החטא בניסיון לענות על שאלות שעולות מקריאת הסיפור ובפרט שאלות על לידת קין והבל, מדוע הקורבן של הבל התקבל והקרבן של קין לא, מה כוחו של יצר הרע, מה כוחה של תשובה, איך זה מתקשר לקללת האדמה ושאלות נוספות.
לידת קין
אפשר לראות בפרשנות על סיפור קין והבל קו מנחה שמנסה להראות שקין היה רשע עוד לפני הרצח. גם בברית החדשה, כתבים גנוסטיים ספר אדם וחוה ומקורות נוספים.
עדות לקו פרשני זה ניתן לראות בתרגום המיוחס ליונתן שאומר שאדם ידע שחווה התעברה מסמאל וגם בפרקי דרבי אליעזרפרקי דרבי אליעזר פרק כא ופרשנים מאוחרים יותרהאברבנאל על בראשית ג' כ"ב, ילקוט שמעוני בראשית ד א. עדות נוספת לפרשנות הזאת ניתן למצוא בזוהר שמקשר את קין לנחש ומאשים את קין בכל הרוע בעולםזוהר פקודי רלב א-ב, זוהר בראשית נד א, זוהר נשא קמג א וכך גם בתומר דבורהתומר דבורה ד' ב'. מקור מודרני לרעיון ניתן לראות בספרו של הרב יעקב מדן שאומר שקין הוא בן הנחש ואף מקשר את צאצאיו לחטא בני האלוהים.
ייתכן שהסיבה לדמוניזציה של קין היא ניסיון להסביר את תחילת הסיפור בהתאם לסופו - קרבנו של קין נדחה והוא רוצח את הבל. בעקבות כך יש ניסיון להראות איך כבר מהתחלה הוא היה רע, ואולי אפילו בן של השטן / הנחש.
כנגד טענה זו, טוען הרב עזרא ביק, כי דמותו של קין דווקא הייתה חיובית מטבעה, ומביא לכך מס' סימוכים:
סיפור לידתו מתואר בצורה רבת חשיבות לעומת הבל שמוצג כנספח אליו.
משמעות שמו היא הישג לעומת שמו של הבל שמבטא ריקנות, כלום.
היוזמה של הבאת הקורבן הייתה של קין ושוב, הבל רק הצטרף אליו כנספח.
בהסתמך על המדרש שקין לא ידע כיצד להרוג, ייתכן שהוא גם לא ידע את משמעות ההריגה, ולא הבין למה גורמים מעשיו.
מתיאור הפסוקים ניתן לראות שהמעשה לא היה רצח מלכתחילה, אלא ויכוח שהתחיל ממקום חיובי- יש תיאור של "הבל אחיו", מראה על קירבה- שהתפתח להריגה.
וזה מעיד שקין לא היה רשע מטבעו אלא דמות שנפלה להתנהגות הטבע האנושי- קנאה שהובילה לרצח. וכך סובר גם פרופ' יונתן גרוסמן.
דחיית קורבנו של קין
שאלה נוספת שהמדרש מנסה לענות עליה היא - מדוע הקורבן של הבל התקבל ושל קין לא? בפסוקים נראה שקין עדיף כיוון שחשב להעלות קורבן ראשון, ורק אז הבל הצטרף - .
המדרש עונה שקין הביא קורבן מקולקל, לעומת הבל שהביא מן המובחר. מדרש בראשית רבה וילקוט שמעוני אומרים שקין הביא פירות מקולקלים מהשאריות שלא אכל, וממשילים את קין לעבד שמביא למלך שאריות פירות רעים ואוכל בעצמו את הפירות הטובים. רש"י, מדרש אגדה, רבנו בחיי והתרגום המיוחס ליונתן אומרים שקין הביא פירות רעים או זרעים לא טובים. המלבי"ם מוסיף שקין חשב שאלוהים צריך את הקורבן ותלוי בו, ורש"ר הירש אומר שקין התייחס לקורבן כ"חובה דתית" נצרכת שאין ברירה אלא לבצע, דבר שמלאכי מגנה.
המדרש מנסה להצדיק את הבחירה האלוהית על ידי הסבר שקין הביא קרבן רע ושפל לעומת הבל שהביא קרבן איכותי.
לעומת זאת, טוען פרופ' יונתן גרוסמן, כי לא ניתן להבין מן הפסוקים שהסיבה לדחיית הקורבן היא שקין הביא קורבן פסול. לטענתו, להיעדר הסיבה לדחיית מנחתו יש משמעות תאולוגית וספרותית- זה יוצר חיבור והזדהות עם קין שהוא הדמות המרכזית, ומעצים את התסכול והכעס שחש בעקבות ההחלטה השרירותית בעיניו של ה', ומייצרת את ההבנה שאין בידי האדם את היכולת להכריע באופן מלא מי הוא הטוב והראוי לפני ה'.
על מה התדיינו קין והבל
מדרשים שונים ניסו להבין - מה אמר קין להבל?
בפסוק עצמו הדבר לא ברור.
בנוסח שומרון מופיע נוסח מעט שונה - , ובאופן דומה בתרגום השבעים והפשיטתא. תרגום ניאופיטי והתרגום המיוחס ליונתן על הפסוק מוסיפים דו-שיח שלם בין האחים.
מדרש בראשית רבה והילקוט שמעוני מציעים שלושה פירושים - א. ויכוח ממוני לגבי חלוקת העולם; ב. ויכוח דתי (בנחלה של מי בית המקדש יקום); ג. ויכוח על אישה (מי ישא את חוה או את תאומתו של הבל).
מדרש אגדה, ומדרש לקח טוב אומרים שקין כפר בתורת הגמול ואמר זאת להבל.
ופרשנים אחריםכגון אבן עזרא, ר"י בכור שור, רד"ק אומרים שקין אמר את דברי התוכחה שאלוהים אמר לו ב.
לשון רבים ב"דמי אחיך"
חז"ל התקשו, מדוע נוקט הפסוק בלשון רבים, במילה "דמי". הם מבארים זאת בשני פירושים עיקריים:
המדרש מבאר: דמי אחיך - "דמו ודם זרעיותיו", כלומר, גם קולותיהם של הצאצאים שעתידים היו לצאת מהבל, צועקים מהאדמה, וגם עליהם קין ייענש.
"בגמרא פירשו: שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו" - קין שלא ידע איך רוצחים, ניסה להרוג את הבל בשיטת ניסוי וטעייה, והכה אותו הכאות רבות, (בקנה או באבן) עד שיצאה נשמתו. בזוהר מובא שמכיוון שקין לא ידעה מהיכן להרוג את הבל, הוא נשך אותו בשיניו כנחש בכל גופו, עד שיצאה נשמתו. לעומת זאת, המדרש מבאר שקין התבונן על אביו כששחט פר, ומשם למד להרוג את הבל ישירות מהצוואר. עוד מספר המדרש, שהבל היה חזק מקין, והצליח לרתק את קין לארץ כשזה ניסה להורגו. קין השתמש במניפולציה כדי לעורר את רחמי הבל עליו ולהסיח את דעתו, ואז קם והרג אותו.
שמאל|ממוזער|250px|קין לאחר רצח אחיו: פסל מעשה ידי וידאל אנרי, המוצב בגני הטווילרי שבפריז
ניתוח ספרותי
בסיפור קין והבל יש נקודות דמיון לסיפור חטא עץ הדעת. בשניהם אלוהים פונה אל האדם לאחר חטאו (אף במילים דומות), ומנסה לברר איתו מה אירע, ובשניהם האדמה מקוללת והאדם מגורש ממקומו למקום אחר. מאידך, בניגוד לחטא עץ הדעת בו אדם הפר ציווי מפורש של האלוהים הרי שקין לא נצטווה מעולם שלא לרצוח ואף יש שמשתמשים בסיפור כחיזוק לטענה שהאלוהים מעניש על מעשה פסול גם ללא ציווי מפורש שאוסר אותו.
על פי התנ"ך היה רצח הבל הרצח הראשון בהיסטוריה. רצח שלמעשה מסיים את עידן התמימות והאחווה של האנושות. מעשה שבו לא אנשים זרים קמים אחד על השני, אלא האח הבכור שבדרך כלל ממונה על שמירת הצעירים, קם על האח הצעיר והורגו. הרבה שאלות נשאלות על סיפור רצח זה שממעט בתיאור, ונדרש להשלמה ממקורות אחרים ומגוונים. כיצד קין הרג את הבל? האם קין ידע מה משמעות מעשיו? האם ההורים עמדו על ההבדל שביניהם, ולכן ניסו ללמדם מקצועות שונים? ואיך הוריהם הגיבו למעשה הזה? מה אחריותו של אלוהים למעשה הרצח בדחייתו של קין? מדוע אלוהים עומד כמשקיף, אבל לא מנסה למנוע את הרצח? האם קין באמת התחרט על מעשהו, או למעשה רק הצטער על העונש שקיבל? מהו אות שקיבל על מנת שלא יהרגוהו ומיהם ההורגים שהרי מדובר בתחילת האנושות, בתקופה שאין בה בני אדם אחרים? מדוע קין שהוענש בנוודות בונה עיר? האם הוא התגבר על הקללה של אלוהים, או למעשה עשה מעשה של תיקון של יישוב העולם?
בסיפור קין והבל יש האנשה של שני כוחות שבאדם. החטא שמוצג כמו יצור מיתי שחוטף את קורבנותיו ("לפתח חטאת רובץ") ודמו של הבל הנרצח הצועק מהאדמה ("קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה") ומהווה עד למעשה הרצח ואף תובע ענישה ונקמה על המעשה. ואולי אף האדמה שספגה את דם הרצח, מסרבת באופן סלקטיבי להניב לו מיבולה.
בניגוד למוסר התנ"כי של "עין תחת עין" ו"שופך דם האדם באדם דמו ישפך", אלוהים נוטה חסד לקין ולא נוטל ממנו את חייו כמתחייב. יש הטוענים כי מעשה זה של חיי נוודות, יסורי מצפון של רוצח, ואות קלון גרועים ממיתה, אם כי לפי פשט הדברים ואופיו של קין כמתואר, אין הדבר נראה כך. ייתכן שמכיוון שמדובר במעשה הרצח הראשוני, ועדיין לא הייתה אזהרה אלוהית מפורשת על רצח, נמנע אלוהים להענישו במלוא חומרת הדין ואף נותן לו הגנה ואזהרה שאין דמו מותר. עונשו של קין שהאדמה לא מניבה פירות, והוא עובד האדמה שחי עליה בעצם נפגע בפרנסתו, וצריך לאמץ למעשה את סגנון חייו של הבל ולחיות על רעיית צאן כמנהג הנוודים של אותה תקופה.
על סיפור קין והבל, אפשר לומר את הפסוק המפורסם בשיר השירים "קשה כשאול קנאה". הרצח הראשון בהיסטוריה אירע בשל קנאה בין אחים. כל הורה מכיר את תופעת קנאת האחים, שרבים ביניהם על תשומת לבו של ההורה. פסיכולוגים היו טוענים שבסיפור הזה, האל מייצג את דמות ההורה, שהבנים רוצים לרצותו. הקנאה היא כנראה הרגש הטבעי והעז ביותר המתעורר בגיל מוקדם. אין טבעי מכך, שרגש הקנאה יתעורר, מיד כאשר האנושות מתפצלת לשני אנשים. גם בהמשך בתנ"ך, עשיו רוצה להרוג את יעקב בגלל הקנאה, ובני יעקב רוצים להרוג את יוסף בשל הקנאה.
מעניינת תגובתם של אדם וחוה. הם אינם מתייאשים בשל מעשה הרצח ולא קובעים שהאנושות אין לה תקווה, אלא מחליטים להביא בן נוסף כתחליף להבל. הם יודעים שקין הוציא את עצמו מהאחוה במילים המתריסות והסרקסטיות "השומר אחי אנכי" ומחליטים להביא את שת שימלא את מקומו של הבל, כך שלא יפקד מקומו בהיסטוריה האנושית, ואולי אף יהיה לו תחליף טוב יותר.
פרשנות סמלית לסיפור המקראי
הרב קוק ראה בקין הקנאי אבטיפוס של אדם או חברה שמנסה מתוך קנאה להשוות את תנאיה בכוח, באופן מלאכותי וללא כל הצדקה, גם כאשר אינו ראוי לכך מבלי שעמל ופיתח את עצמו. הוא ראה בקורח את הטיפוס הזה, שמקנא במעמדם הרם של משה ואהרון ומבקש גם לו מעמד עליון, מבלי שהדבר מגיע לו, ולאחר מכן שוב בנצרות שמבקשת מעמד שווה לעם ישראל, מבלי שהיא עמלה על תיקון הנפש והמידות באמת.
פרופ' שלום רוזנברג מפרש את הסיפור כבעל ארכיטיפים של חברות אנושיות. הבל מסמל את החברה הטכנולוגית המשגשגת, שעמלת קשה לשפר את תנאי מחייתה, במטרה להגיע לחיי נוחות, רווחה ומותרות שיש בהם הרבה הבל, ואילו קין (שמשמעותו בעברית חנית), מסמל את החברות הלוחמות, הכובשות והביריוניות, שניסו לקטוף את הפירות המתוקים של החברות הטכנולוגיות מבלי לעמול עמל רב, בחוזק יד וברצחנות. ואת הבן השלישי שת כבן שמחפש את התיקון המוסרי והרוחני של החיים.
פרשנים אחרים רואים את הסיפור כמייצג את העימות בין התרבות החקלאית - המתיישבת, המיוצגת על ידי קין עובד האדמה לבין תרבות הרועים הנוודים, המיוצגת בדמותו של הבל. בתקופת המקרא נמצא העימות בין שתי צורות החיים האלה בשיאו. בסופו של דבר אנו יודעים כי התרבות החקלאית דחקה את רגלי תרבות הנוודים ולראיה שרוב אוכלוסיית העולם חיה כיום חיים של יישובי קבע. סיפור קין והבל בא לרמז כי הדבר נעשה בצורה כוחנית ותוך גילויי אלימות כלפי חברת הנוודים. עימותים כגון אלה המלווים בשפיכות דמים קשה מתרחשים גם בימינו בצ'אד, בין נוודים משבטים ערביים וחקלאים מבני הבואלה.
פרשנות שונה גורסת כי בעקבות הקללה שהטיל האלוהים קודם לכן על עבודת האדמה (...אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם...), הרי שגישתו של קין מסמלת את הכניעה לגזירה ולעומתה גישתו של הבל שפנה לעבודת צאן (שלא התקללה) מסמלת את ניסיון לשפר את מצבו ולהינצל מהגזירה ככל האפשר. לפי פרשנות זו, העובדה שהאלוהים קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין נועדה לסמל שדרכו של הבל היא זו שעדיפה בעיני האלוהים.
בנצרות
בציורי כנסייה וכתבי יד נוצריים מימי הביניים מוצגים קין והבל כיהודים וכישו, כאשר בשני המקרים אח אחד קם על השני להורגו. בין סיפור קין והבל וסיפור צליבת ישו יש כמה קווים משיקים, הבאים לידי ביטוי באמנות זו: קבלת קרבן הבל על ידי האל, מקבילה להקרבת ישו על ידי האל עבור בני האדם; קימת האח הגדול על אחיו הצעיר מקבילה לרצון בני "הברית הישנה" להתנכל לבני "הברית החדשה"; קין זכה לאות קין, שהייתה טבועה בו, וכך גם היהודים, שנאלצו לענוד סמלים מזהים להיותם יהודים וכו'.
בתקופה המודרנית
סיפורם של קין והבל שימש סמל לריב בין אחים:
שירו של דן פגיס על השואה "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מבוסס על מעשה קין והבל, כאשר הבל וחוה מסמלים את העם היהודי הנרדף וקין מסמל את הנאצים. שיר זה נועד להראות שגם הרוצחים השפלים ביותר, ואלו שאנו מכנים מפלצות, גם הם בני אדם.
בתקופת המאבק בתוך היישוב היהודי קודם הקמת מדינת ישראל כינו אנשי האצ"ל את יריביהם בשם "קין".
המונח קייניזם שנטבע ב-1958 מייצג תופעה בתהליך גידול הצאצאים אצל מספר משפחות עופות שבה פוגע הגוזל הבוגר בגוזלים הצעירים.
מקבילות בספרות המזרח הקדום
ההיסטוריון שמואל קרמר מציין כמה טקסטים מסופוטמיים מקבילים לסיפור קין והבל הקשורים לניגוד המקצועות של האחים. המיתוס הראשון שקרמר מזכיר עוסק בזוג אחים - אמש (אל הקיץ) ואנטן (אל החורף) שרבים ומתווכחים מי מהם טוב יותר. על מנת להכריע בוויכוח שניהם הולכים אל האל אנליל ומביאים לו מתנות, ולבסוף האל אנליל פוסק לטובת אמש אל הקיץ. הטקסט עצמו מאוד מקוטע, וקשה להשוות אותו באופן ישיר למקראKramer, Samuel Noah (1961), Sumerian Mythology: A Study of Spiritual and Literary Achievement in the Third Millennium B.C.: Revised Edition, Philadelphia, Pennsylvania: University of Pennsylvania Press. pp. 49-51, אך הוא מספק לנו עדות למקור העוסק בניגוד בין שני המקצועות במסגרת של ריב בין אחים המביאים לאל כלשהו (במקרה זה אנליל) מתנות.
טקסט נוסף שקרמר מזכיר הוא ויכוח בין הרחלה לחיטה סביב השאלה מי מבניהם עדיף. בטקסט לח'ר (אלת הצאן) ואשנן (אלת החיטה) מתווכחות ביניהם מי יותר טוב ומועיל. המחבר מעדיף את החיטה - אשנן מתחילה ומסיימת את הוויכוח (וכך זוכה לנאום נוסף), הטיעונים שלה משכנעים יותר, והאל אנכי שמתפקד כשופט אלוהי פוסק לטובתהKramer, Samuel Noah (1961), Sumerian Mythology: A Study of Spiritual and Literary Achievement in the Third Millennium B.C.: Revised Edition, Philadelphia, Pennsylvania: University of Pennsylvania Press. pp. 53-54. הטקסט האחרון שקרמר מזכיר בהקשר זה הוא על האלה איננה שצריכה לבחור בעל - תמוז (אל המרעה) או אנקימדו (אל החקלאים). אל השמש אוטו תומך בתמוז, אבל איננה מעדיפה את אנקימדו. תמוז בתחילה מתעצבן על הבחירה של איננה וטוען שהוא עדיף, אך בסוף אנקימדו מצליח להרגיע אותו והם משלימיםKramer, Samuel Noah (1961), Sumerian Mythology: A Study of Spiritual and Literary Achievement in the Third Millennium B.C.: Revised Edition, Philadelphia, Pennsylvania: University of Pennsylvania Press. pp. 101-103.
בכל הטקסטים האלה רואים מעין ריב או ויכוח שמקבילים לריב של קין (עובד האדמה) והבל (רועה צאן), כאשר אלים מייצגים את הצדדים השונים בוויכוח ואף את השופט המכריע. הטקסטים עוסקים בשאלת העדיפות של רועה הצאן לעומת האיכר, ומכריעים לטובת רועה הצאן. המוטיב של ויכוח בין רועה הצאן לעובד האדמה נראה גם בסיפור של קין והבל, כאשר האל מכריע שרועה הצאן (הבל) עדיף. בעקבות הכרעת האל, עובד האדמה (קין) המתרגז ורוצח את רועה הצאן. בהשוואה למיתוס ניתן לראות כמה הבדלים - הטקסט המקראי מעדיף את רועה הצאן על פני עובד האדמה, בטקסט המקראי מדובר על דמויות בשר ודם ולא על אלים ובטקסט המקראי דווקא עובד האדמה הוא הרגזן.
הבדל חשוב נוסף הוא במה עוסק החיבור - הסיפור המקראי עוסק בשאלת החטא ועונשו, ובשאלה המוסרית ואף מכיל דיאלוג בין אלוהים לקין בעקבות המעשה, ואילו הטקסטים המסופוטמיים הם שירי ויכוח הדנים בשאלה מה עדיף - רועה צאן או עובד אדמה. שירים על ויכוחי עדיפות היו נפוצים בספרות החכמה השומרית ומופיעים בווריאציות נוספות כגון - ויכוח בין הנחושת והכסף או ויכוח בין הציפור והדגה.
התייחסות בתרבות
סיפור קין והבל הופיע פעמים רבות בציוריהם של אומנים מהתרבות הנוצרית.
בספרות ובשירה
ממוזער|אנדרטה באתר בו עמד מחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין ועליה שירו של דן פגיס המבוסס על קין והבל
שירו של נתן אלתרמן "אגרת" (בתוך "כוכבים בחוץ") בנוי על כל יחסי האחים מספר בראשית, וביניהם בולט סיפור קין והבל.
הסיפור "אחי החיוור" של הסופר הגרמני וולפגנג בורכרט.
השיר 'כתוב בעפרון בקרון החתום', של דן פגיס, כאמור לעיל.
"הרומן קדמת עדן", של ג'ון סטיינבק, בנוי כווריאציה על סיפור קין והבל, ושם סיפור דומה חוזר בקרב גיבורי הספר בשני דורות. שם הספר עצמו מתייחס למקום גירושו של קין לאחר הרצח.
ניל גיימן עשה שימוש בדמויותיהם של קין והבל ברומן הגרפי זוכה הפרסים "סנדמן".
לורד ביירון כתב מחזה בשם 'קין' בו מתוארות הטענות של קין כלפי אלהים. המחזה מפתח את העולם הנפשי של הדמויות בדגש על דמותו של קין, דבר שגרם לאנשים רבים להתקומם כנגד היצירה היוצרת הזדהות עם דמות החוטא. המחזה תורגם לעברית על ידי דוד פרישמן. תרגום נוסף נעשה בשנת 1852 על ידי אותו לאו ויצא לאור ב-2022 במסגרת סדרת 'סדר'.
ברב המכר "קין והבל" שנכתב על ידי ג'פרי ארצ'ר גיבורי הספר נקראים קין והבל, על שם הקנאה השוררת ביניהם
במוזיקה
השיר "קין" של הזמר והיוצר יהודה פוליקר מתוך האלבום "הילד שבך", העוסק במות אחיינו מ-1995.
השיר "קראת לי קין" של המוזיקאי נעם רותם מתוך האלבום "ברזל ואבנים" מ-2011.
שם הלהקה והשיר "מלחמת אחים" של להקת המטאל הישראלית "קין והבל 90210".
השיר ״chapter four” של להקת המטאל האמריקאית avenged sevenfold מתוך האלבום ״waking the fallen” מ-2003.
בטלוויזיה
בסדרה "מאה בתנך" (יוצרים: דנה שץ בראון, קובי פז, תמנע לוי) הפרק "אחים" מספר את סיפורם של קין והבל מנקודת מבט עכשווית. יחודו של הפרק הוא בניסיון להבין את מניעיו של קין (שימי) לרצח.
סיפור קין והבל מובא במרכז עלילת העונה השלישית של הסדרה האמריקאית "לוציפר" (יוצר: טום קאפינוס), כאשר סגן מרקוס פירס (טום וולינג), קצין מוערך במשטרת לוס אנג'לס מתגלה כקין, הרוצח הראשון בעולם, שנידון לשוטט בכדור הארץ לנצח ולשאת באות כעונש על רצח הבל אחיו.
אחר
במיתולוגיה של משחק התפקידים "עולם האפלה" נחשב קין לערפד הראשון, שהפך לכזה לאחר שקולל על ידי אלוהים ומלאכיו לנדוד בעולם ולהנזן מדמם של בני האדם כעונש על רצח אחיו.
ראו גם
אות קין (מקרא)
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. פרק ה' 'ויהי ביותם בשדה' :סיפור קין והבל במדרש בראשית רבה. עמ' 67–77
מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "קין והבל", עמ' 123–130
הרב גדעון כהן שאולי, רבבות הגשם, הוצאת מרכז רוחני שאולי, תשע"ח, הפרק "נע ונד תהיה בארץ", עמ' 39–38
קישורים חיצוניים
קין והבל: דוקו-פשע, על סיפור קין והבל, בפודקאסט "עושים תנ"ך", עם דוקטור בעז סתווי
זיוה שמיר, "אשר ידי הייתה בו בשדה"-דמות קין ביצירת אלתרמן לתקופותיה ולסוגיה, אתר מב"ע, אוגוסט 2022
הערות שוליים
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:רצח בספרות ובאמנות
קטגוריה:חטאים במקרא
קטגוריה:פרשת בראשית | 2024-09-01T01:12:54 |
מוסלמי | REDIRECT מוסלמים | 2014-07-29T15:37:26 |
יבשת אמריקה | REDIRECT אמריקה | 2004-04-16T17:24:29 |
אלגוריה | אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכן הגלוי והמפורש שמצוי בה. אלגוריה היא השאלה, מטפורה מורחבת. היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.
אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, אך היא יכולה להיות מועברת גם באמצעות אמנות חזותית, כגון ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון, או סוג אחר של יצירה אמנותית.
מאפייני האלגוריה
בסיפור האלגורי קיימים שני רבדים – הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מפורש וחד משמעי, ואילו את הרובד הסמוי ניתן לפרש במספר אופנים. הרובד הסמוי הוא שמכיל את המסר של היצירה. ישנם מספר כלים שאופייניים לאלגוריות בספרות:
אנלוגיות – יוצרות הקבלה בין אלמנטים ברובד הגלוי לבין הרובד הסמוי, הן לרוב המפתח להבנת העומק ביצירה.
מטפורות – נותנות ערך מוסף לצורת היצירה ולא רק למשמעותה, בדומה לדימוי.
הרמזים – כמעט בכל האלגוריות הכתובות ישנם ארמזים רבים המקשרים בין היצירה לבין יצירות אחרות. האלגוריה בנויה על כך שבגלל הקשרים תרבותיים יקבל סיפור מסוים בעל משמעות מסוימת, משמעות אחרת. הארמז מקשר את היצירה לשאר התרבות ומחזק את הפן התרבותי ביצירה, ובכך מדגיש את הרובד הסמוי.
הזרה – בכל אלגוריה יהיה אפקט של הזרה, היצירה תמיד תראה לקורא משהו שהוא מכיר מהמציאות, אך מהיבט שונה לחלוטין.
צורות של אלגוריות (בספרות)
יש מספר סוגים של טקסטים, בהם השימוש באלגוריות נפוץ במיוחד:
משל – סיפור אלגורי קצר המוביל למוסר השכל אחד מוגדר.
נבואה – רוב הנבואות נכתבו כאלגוריות.
מסה פילוסופית – בטקסטים פילוסופיים נהוג להשתמש באלגוריות לשם פישוט הרעיונות והמחשתם.
מיתולוגיה – המיתוסים הם פעמים רבות אלגוריות המלמדות ערכים ותרבות.
דוגמאות מפורסמות לאלגוריות
כיפה אדומה – "כיפה אדומה" הוא סיפור עם, שדן באופיים של בני אדם ובשאלות מוסר עקרוניות.
הגלגול – "הגלגול" של קפקא עוסק במערכות יחסים בין אנשים בכלל. משמעות האלגוריה היא שהסיפור לא תקף רק למשפחה אחת.
הזר – ספרו של אלבר קאמי, "הזר" הוא יצירה המזרה את כל הטבע האנושי, ומאפשרת לנו לבחון את החברה האנושית כולה דרך סיפורו של אדם אחד.
שיר השירים – מְגִלַּת שִׁיר הַשִּׁירִים היא סדרה של שירי אהבה בין בני זוג, הדוד והרעיה, אשר ספרות חז"ל מפרשת אותם כמשל ליחסי אלוהים ועם ישראל.
גלריה
ראו גם
אנגוגיה
משל המערה של אפלטון
קישורים חיצוניים
האנציקלופדיה העברית.
אלגוריה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:סוגות ספרותיות
קטגוריה:טכניקות ספרותיות | 2024-07-28T23:12:01 |
בוזון | בוזונים הם חלקיקים נושאי כוח שהספין שלהם הוא מספר שלם (בניגוד לפרמיונים). חלקיקים אלו עשויים להיות חלקיקים אלמנטריים או מורכבים מתת-חלקיקים אחרים. חלקיקים אלו לרוב מאפשרים העברת כוח בין פרמיונים שהם חלקיקי חומר. הבוזונים קרויים על שמו של סאטינדרה נאת בוז.
על פי תורת השדות הקוונטית והמודל הסטנדרטי, ארבעת הכוחות היסודיים בטבע (הכוח הגרעיני החזק, הכוח הגרעיני החלש, הכוח האלקטרומגנטי וכוח הכבידה) נישאים על ידי ארבע משפחות של בוזוני כיול, שהם 13 חלקיקים תת-אטומיים אלמנטריים:
פוטונים - בעל ספין 1, נושא את הכוח האלקטרומגנטי.
גלואון - בעל ספין 1, נושא את הכוח החזק. (ישנם שמונה סוגים).
בוזוני W ו-Z - בעלי ספין 1, נושאים את הכוח החלש (ישנם שני סוגי W וסוג אחד של Z).
הגרביטון המשוער - בעל ספין 2, נושא את כוח הכבידה.
לפי המודל הסטנדרטי קיים גם בוזון היגס, בעל ספין 0 הקובע את מסתם של שאר החלקיקים. קיומו של בוזון היגס עמד כהשערה משך מספר שנים, אך ביולי 2012 הוכרז במסגרת ניסוי שנערך בשווייץ על ודאות של 99.99995% לקיומו.
מזונים הם בוזונים נוספים, שהם חלקיקים תת-אטומיים שאינם אלמנטריים, המורכבים מקווארקים, ובעלי ספין שלם.
חלקיקים המורכבים מבוזונים (או ממספר זוגי של פרמיונים), גם הם בוזונים. כך אטומי הליום-4 או פונונים, למשל, הם בוזונים.
בניגוד לפרמיונים, מספר בוזונים יכולים להימצא באותו מקום ובאותו מצב פיזיקלי. במקרה כזה אין דרך להבדיל ביניהם - אין לחלקיק אחד זהות שונה מזו של החלקיקים האחרים. למעשה, בוזונים אף נוטים להימצא באותו מצב פיזיקלי (ראו עיבוי בוז-איינשטיין). הסיבה לכך שמספר בוזונים נוטים להימצא באותו מצב פיזיקלי (ושבמקרה כזה אין ביניהם שום הבדל) היא שלבוזונים יש מצב קוונטי סימטרי. מכך נובע גם שבוזונים מקיימים את סטטיסטיקת בוז-איינשטיין.
ראו גם
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:חלקיקים אלמנטריים | 2023-04-20T19:05:22 |
קבוע אבוגדרו | בכימיה קבוע אבוגדרו משמש כדי להמיר את המסה האטומית של יסוד למסה בגרמים. סימנו הוא NA:
למשל, המסה האטומית של אטום נתרן בטבלה המחזורית הוא 22.99, הכפלת מסה זו בקבוע אבוגדרו תיתן משקל בגרמים – 22.99 גרם, שנקראים "מול" של נתרן. בניסוח אחר קבוע אבוגדרו הוא מספר החלקיקים שיש במול אחד.
הקבוע קרוי על שמו של אמדאו אבוגדרו, כימאי איטלקי בן המאה ה-19.
לפי ההגדרה שנקבעה עם שינוי מערכת היחידות הבינלאומית במאי 2019, ערך זה הוא מדויק ולא קיימת לגביו אי-ודאות במדידה.
בכימיה נוח לדבר במונחים של מולים משום שריאקציות כימיות מתרחשות ביחסים קבועים בין החלקיקים, למשל כדי להרכיב מול אחד של H2O דרושים מול אחד של חמצן ושני מולים של מימן, ולא יישארו שאריות.
קבוע זה משמש לחישובים רבים בתחומי הפיזיקה והכימיה ותחומים קשורים, כגון ביולוגיה.
הגדרה
לפי ההגדרה של מול, קבוע אבוגדרו הוא × mol-1.
הגדרתו של קבוע אבוגדרו היא מספר "השווה למספר האטומים הנמצאים ב-0.012 קילוגרם של פחמן-12". הווה אומר, 12 גרם (0.012 קילוגרם) של פחמן-12 מכילים אטומים של פחמן-12.
ראו גם
מול
סטויכיומטריה
מסה אטומית
מסה מולקולרית
קבוע בולצמן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
אבוגדרו | 2024-09-30T05:35:19 |
התנ"ך בתרבות | התנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר והמתורגם ביותר בעולם. התנ"ך בשלמותו תורגם לכ-300 לשונות וחלקים ממנו תורגמו לכ-2,000 לשונות. השפעת התנ"ך ניכרת בחיי יום-יום, כשההשפעה ניכרת בין היתר על השפה, התרבות ותחומים אחרים.
התנ"ך היה אחד ממעצבי הזהות של החברה הישראלית במהלך רובה של המאה ה-20. התנ"ך הוזכר על ידי דוברים ישראליים רבים כמקור לערכים לאומיים ואוניברסליים, כמו הקשר לארץ ישראל והדאגה לחלש. במיוחד נודע בכך דוד בן-גוריון אשר ראה בתנ"ך את המרכיב השלישי במשולש עם-ארץ-ספר. השפה העברית בארץ ישראל ספגה מהתנ"ך ביטויים רבים, ולימוד התנ"ך לדור הצעיר נחשב למשימה חשובה.
מעמד התנ"ך בישראל
ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיים בביתו חוג לתנ"ך, וכך גם נהגו חלק מנשיאי המדינה. במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל התקיים חידון התנ"ך, ולאחריו שטף את ישראל גל של חידוני תנ"ך במקומות יישוב רבים. חידון התנ"ך העולמי לנוער, שהתקיים לראשונה בשנת 1963 ושודר בשידור ישיר ברדיו ואחר כך בטלוויזיה, זכה לרייטינג גבוה מאוד. התנ"ך מהווה אחד ממקצועות הלימוד המרכזיים בישראל בחינוך העברי בבתי ספר ממלכתיים וממלכתיים דתיים, והוא כלול במקצועות החובה הנדרשות לקבלת תעודת בגרות.
לטענת פרופ' אניטה שפירא, בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלה ירידה במעמד התנ"ך, והיא מייחסת ירידה זאת למפגש עם ארץ התנ"ך לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שכלל מפגש עם הבעיה הפלסטינית וניכוס התנ"ך על ידי אנשי גוש אמונים. בנוסף מציינת שפירא את המעבר מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית, בהובלתה של פרופ' נחמה ליבוביץ, שגרם לטענתה להתרחקות של מורים ותלמידים מהתנ"ך. פרופ' יאירה אמית מהחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב מתעמתת עם מסקנותיה של שפירא, וטוענת בין השאר שדווקא בשנות ה-70 התגבר השימוש בביקורת המקרא בבתי הספר. אמית כתבה גם שנוצר מיתוס שבעבר "כולם אהבו ללמוד מקרא". לטענתה, מיתוס זה אינו נכון, וכי מחנכים יהודים בארץ ישראל בכל מהלך המאה ה-20 התלוננו על הכישלון בהוראת התנ"ך.
בשנת 2010 יצא הסרט "זוהי סדום", סרט ישראלי סאטירי בכיכובם של כוכבי תוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת המספר על העיר סדום בשבוע האחרון לפני שנהרסה העיר ומבוסס חלקית על הסיפור המקראי בספר בראשית.
סרט זה נחשב למהפכני ביחס אל התנ"ך מכיוון שהוא מהווה ביקורת סאטירית על סיפור סדום ועמורה. מה גם שלראשונה מזה זמן רב יצא סרט ישראלי המבוסס על אחד מסיפורי התנ"ך.
בחלקים נרחבים ביהדות, בעיקר אלה האורתודוקסיים - המצויים לרוב בישראל- מהווה התנ"ך ספר יום יומי מחייב ומעין צוואה של חוקי היסוד והפעולות הרצויות על כל צעד ושעל. ובהתייחסותם זו, אפשר לראות את השימוש המוגבר והמחייב ביותר שנעשה בתנ"ך, מעבר לכל התייחסות אחרת.
שמות יישובים
יישובים רבים בישראל נוסדו באתרם של יישובים תנ"כיים או סמוך אליהם ולכן נושאים את השם המקראי של המקום, לדוגמה: שילה, מגידו, בית חורון ובאר שבע. יש גם ששמם של שבטי ישראל קורא שם למה שנמצא בתחום נחלת השבט: בני שמעון, מעלה אפרים, רמות מנשה. יש יישובים בישראל להם שמות סמליים בהשראת צירופי-מילים מפסוקי התנ"ך כגון ראשון לציון, ראש פינה ופתח תקווה.
יישובים ואזורים רבים בעולם נקראים על שם מקומות המוזכרים בתנ"ך. לדוגמה: , ובית לחם, בפנסילבניה (ארצות הברית).
ספרות
הספרות והאמנות הושפעו גם הם רבות מהתנ"ך. סופרים רבים קבלו את השראתם מהתנ"ך, גם אם בכתיבתם הוסיפו נופך ופרשנות משלהם למוטיבים או גבורים מספר הספרים. כך לדוגמה "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי, או "יוסף ואחיו" של תומאס מאן או "כבשת הרש" של משה שמיר.
בשנת 2020 פורסמה סדרת ספרי פרוזה המנגישים את התנ"ך וחוברו על ידי הסופר אייל כהן.
מוזיקה
שמאל|ממוזער|פסל "דוד" של מיכלאנג'לו
מוזיקאים מהשורה הראשונה כתבו בהשראת סיפורי התנ"ך. מספר דוגמאות: "שמשון ודלילה" של קמיל סן סנס, "בריאת העולם" של היידן, והנדל שכתב מוזיקה על שורה של דמויות מהמקרא: שאול, יוסף, יפתח, אסתר ודבורה הנביאה.
משוררים יהודיים רבים משלבים פסוקי-תנ"ך ביצירותיהם, בצורות שונות. יש כאלה הלוקחים פסוק כצורתו (ראה שירת קרליבך), יש השוזרים ביטויים וחלקי-פסוקים בשיריהם כמו עידן רייכל ששילב פסוקים מספר שיר השירים בשירו (הנך יפה), ויש שהתנ"ך שימש להם מקור השראה לנושא או סגנון שירתם כמו נעמי שמר שכתבה שירים המבוססים על התנ"ך כמו "כד הקמח" שמבוסס על סיפורו של אליהו הנביא או השיר "למה צחקה מיכל" שנכתב בהשראת סיפורה של מיכל בת שאול. בשירה "אחותי רוחמה" שבצה נעמי שמר ביטויים מספר שיר השירים. השראה של התנ"ך על שירים נמצאת גם בשירה המפורסם של להקת כוורת שנכתב על ידי דני סנדרסון "גוליית". אמנם השיר מכיל פרטים שאין קשר בינם לבין התנ"ך או אפילו לגבי המציאות (גוליית ששמו דומה לאפריים), אך השיר מבוסס על הסיפור התנ"כי של דוד וגוליית.
אמנות
גם בפיסול ובציור נלקחים נושאים רבים מסיפורי התנ"ך. דוגמאות בולטות לפיסול של נושאים תנ"כיים הם הפסלים משה ודוד של מיכלאנג'לו בואונרוטי.
בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות". בהקשר לתמונות בנושאי התנ"ך ראוי לציון מיוחד הצייר גוסטאב דורה שצייר מאות תמונות שמהוות גם פרשנות לסצנות מהתנ"ך.
קישורים חיצוניים
'רב-המכר הלא פופולרי. על לימוד תנ"ך.', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
לאה מזור, "בין מקרא לציונות: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה", קתדרה 110 (תשס"ד), עמ' 122-110
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרבות יהודית | 2024-06-30T13:02:02 |
פטרוגליף | שמאל|ממוזער|250px|פטרוגליף מאזור בהימבטקה בהודו
ממוזער|250px|פטרוגליף מאזור אריזונה, ארצות הברית.
ממוזער|250px|פטרוגליף מהר כרכום
פטרוגליף הוא ציור חרות בסלע, לרוב על ידי תרבויות פרהיסטוריות. מקור המילה הוא מיוונית: "פטרוס" (petros) פירושו אבן ו"גליף" (glyph) פירושו לגלף.
בדרך כלל החריתה נעשתה באמצעות חרט מאבן צור, שעליו הכו באבן ששמשה כפטיש. תהליך זה קילף מהסלע את הפטינה הנוצרת כתוצאה מתהליכי בלייה (חשיפה לשמש ורוחות) ופעילות של חזזיות, וחשף את השכבה שמתחתיה שהיא בדרך כלל בגוון אחר (לרוב בהיר יותר). עם השנים התכסו גם הציורים בפטינה. רוב הפטרוגליפים הם שרטוטים של קווים (בצורת דמויות אדם או בעלי חיים), אך קיימים גם פטרוגליפים שבהם הושקעה עבודה רבה יותר על מנת ליצור תבליטים.
יש שטועים ומשתמשים במונח זה על מנת לתאר כל עבודת אמנות שנעשתה על אבן בידי האדם הקדמון, כולל הציורים המפורסמים על קירות מערות במערב אירופה. המונח המתאר ציור על סלע הוא "פיקטוגרף". המונח "אמנות סלע" (Rock Art) מאחד את המושגים פטרוגליף ופיקטוגרף.
לציורים החרותים בסלע הייתה משמעות תרבותית ודתית עמוקה עבור האנשים בחברות שיצרו אותם. במקרים רבים, משמעות זו עברה בירושה גם לצאצאיהם. עד היום יש משמעות דתית לפטרוגליפים עבור ילידי אוסטרליה האבוריג'ינים.
ניתן למצוא פטרוגליפים בכל היבשות (פרט לאנטארקטיקה) וכן באיי פולינזיה.
רשימה חלקית של אתרי פטרוגליפים
אולורו (Uluru) שבאוסטרליה, הידוע גם כ"Ayers rock".
ואל קמוניקה (Val camonica) שבאיטליה (שהוכרזה ב-1979 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו).
המונומנט הלאומי פטרוגליף (Petroglyph National Monument) שבמדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית.
אי הפסחא. האתר שבו מרוכזים רוב הפטרוגליפים :אורנגו (Orongo), כפרם של "אנשי הציפור".
טמגאלי שבקזחסטן. בשנת 2004 הכריז אונסק"ו על המקום כעל אתר מורשת עולמית.
טוואיפלפונטיין בצפון-מערב נמיביה, אתר מורשת עולמית מאז שנת 2007.
מקלטי הסלע בבהימבטקה במרכז הודו, אתר מורשת עולמית מאז שנת 2003.
הר כרכום - הר בנגב הדרומי, בו התגלו ריכוזים יוצאי דופן של אתרים ארכאולוגיים ואמנות סלע.
חרותות סלע בהר הנגב המרכזי - במרחב הר מחיה, הר ערקוב ורמת מטרד פזורים מצבורים רבים של חרותות סלע בנות עד אלפי שנים הכוללות מגוון רחב של כתובות, דמויות וסמלים.
קישורים חיצוניים
אתר האיגוד האוסטרלי לאמנות האבן
אתר שמורת הטבע פטרוגליף
פטרוגליפים באי הפסחא
רשימת קישורים לאתרי אמנות האבן
צילומים והסברים על פטרוגליפים ברחבי העולם
Prehistoric art hints at lost Indian civilisation - מאתר ה-BBC
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כתב
קטגוריה:פרהיסטוריה
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:אמנות פרהיסטורית
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים מאבן
קטגוריה:טכנולוגיות מיושנות | 2023-05-23T10:14:40 |
Air France | REDIRECTאייר פראנס | 2004-04-16T21:44:33 |
חג העצמאות | הפניה יום העצמאות | 2020-05-16T06:33:08 |
RSHA | הפניה המשרד הראשי לביטחון הרייך | 2023-12-28T16:11:05 |
חטיבה 7 | ממוזער|200px|מדי א' של סמל ראשון בחטיבה 7. בתמונה ניתן לראות את כומתת חיל השריון השחורה, תג היחידה של חטיבה 7, דרגת סמ"ר, סיכת לוחם שריון ("צפרגול") עם רקע ירוק וסיכת חובש
ממוזער|טקסט=משה דיין, יגאל ידין ויוסף איתן בעת טקס שנתיים לחטיבה 7, מאוספי הספרייה הלאומית|משה דיין, יגאל ידין ויוסף איתן בעת טקס שנתיים לחטיבה 7, מאוספי הספרייה הלאומית
ממוזער|250px|טנקי מרכבה סימן 4מ של חטיבה 7 באימון ההסבה
חטיבה 7, המכונה גם "עוצבת סער מגולן", היא חטיבת שריון סדירה, הנמצאת תחת פיקודה של אוגדה 36 ("עוצבת געש") בפיקוד הצפון של צבא ההגנה לישראל. החטיבה הוקמה ב-16 במאי 1948, מייד לאחר הכרזת המדינה, והשתתפה בכל מלחמות ישראל.
מפקד החטיבה הנוכחי הוא אלוף-משנה אלעד צורי.
בעשור השני של המאה ה-21 משתמשת החטיבה בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ 400 עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים - "מעיל רוח" תוצרת ישראל, מערכת בקרת ירי משופרת, ומערכת ניהול קרב - צי"ד "משואה 750".
יחידות חטיבה 7
ממוזער|239x239 פיקסלים|לוחמי חטיבה 7
גדוד 75 (רומח)
גדוד 75 הוקם באוגוסט 1948 במסגרת חטיבה 7, ונעשה ניסיון לרכז בו חיילים יוצאי צרפת וצפון אפריקה שרצו בכך. הניסיון נכשל. חלק מן החיילים רוכזו ביחידה בגודל פלוגה, בערך, שכונתה הקומנדו הצרפתי וצורפה לחטיבת הנגב, ויתר הגדוד הועבר לחטיבת יפתח, עד שפורק בנובמבר.
ממוזער|שלט "ברוכים הבאים" לגדוד רומח, מעלה גמלא, רמת הגולן
בתחילת שנת 1970, הטיל האלוף אברהם אדן (ברן), שכיהן כמפקד גייסות השריון, על סא"ל דוד רון להקים את גדוד 75, גדוד סדיר בחטיבה 7. הגדוד החדש הוקם כגדוד חרמ"ש עם הנגמ"שים הראשונים של צה"ל ומוקם במחנה נתן, כאשר הפלוגות הגיעו ממחזורי הטירונות של השריון. לאורך שנתיים פיקד דוד על הגדוד ובמהלך התקופה נוספה לגדוד פלוגת טנקים אורגנית.
עם סיום תפקידו של דוד רון בגדוד 75, עבר הפיקוד אל מאיר שפיר (שפיגלר), אותו העביר למג"ד יוסף אלדר בתחילת 1973.
במלחמת יום הכיפורים צורפו לגדוד טנקים עימם לחם בקרב עמק הבכא, במתקפת הנגד, כיבוש המובלעת ובמלחמת ההתשה בחזית הסורית.
במלחמת לבנון הראשונה שימש גדוד החוד של החטיבה בכניסה ללבנון. בקרבות נהרגו 3 לוחמים מהגדוד ונפגעו 7 טנקים. הגדוד השמיד 14 טנקי T-62 סוריים. מפקד הגדוד זיו הלוי זכה בצל"ש מפקד אוגדה על פועלו.
במלחמת לבנון השנייה הצטרף גדוד 75 בפיקודו של סא"ל דן נוימן ללחימה, עיקר פעילותו הייתה בגזרה המערבית והוא לחם בקרבות רבים. מפקד פלוגה כ' במלחמה, סרן אחסאן דקסה, זכה אף לצל"ש אלוף פיקוד צפון על חלקו בלחימה בעיר עייתה א-שעב. הגדוד סיים תקופה ארוכה של לחימה ללא הרוגים כלל.
בסוף אוקטובר 2014 הוסב הגדוד לגדוד מרכבה סימן 4מ, והיה הגדוד הראשון בחטיבה 7 לקלוט את הטנק החדש ביותר בסדרת המרכבה.
בשנת 2017 השמיד הגדוד בירי טנקים מספר עמדות חמאס סמוך לגבול רצועת עזה במסגרת תעסוקה מבצעית בציר הוברס.
בסיס האם של הגדוד שוכן במעלה גמלא ברמת הגולן.
מפקדי גדוד 75
250px|ממוזער|טקס חילופי מפקד עוצבת סער מגולן. דן נוימן מחליף את נדב לוטן. מימין: נדב לוטן מח"ט 7 היוצא, איציק תורג'מן מפקד עוצבת געש ודן נוימן המח"ט הנכנס, 2 ביולי 2015
שמאל|ממוזער|250px|כנס מפקדי גדוד 75 עד שנת 2021, נערך ביוני 2023
שםתקופת כהונההערות טדי איתן מפקד הגדוד הראשון ב-1948 דוד רון מרץ 1970–מרץ 1972 מפקד הגדוד הראשון בגלגולו החדש, ב-1970מאיר שפיר-שפיגלר 1972–1973 יוסף אלדר מג"ד במלחמת יום הכיפורים לימים קצין חינוך ראשי יוסי מלמד לימים ראש מטה פיקוד הדרום אבנר זעירי יצחקי חן זיו הלוי שמואל רוזנטל לימים ראש מטה פיקוד הצפון יואל לביא דני בס גרשון הכהן 1987–1988 לימים מפקד הגיס המטכ"לי אייל זמיר 1994–1996 לימים סגן הרמטכ"ל אמנון אשל 1996–1997 לימים מפקד החטיבה תמיר היימן 1997–1999 לימים ראש אגף המודיעיןאמיר אשל 1999–2001 לימים מפקד חטיבה 600 יעקב בנג'ו 2001–2003 לימים מפקד עוצבת געש נדב לוטן 2003–2005 לימים מפקד עוצבת המפץ דן נוימן 2005–2007 לימים מפקד החטיבה אמיר אבשטיין 2007–2009 לימים מפקד מערך הגנת הגבולות חובב ורדי 2009–2011 לימים מפקד חטיבה 8 רומן גופמן 2011–2013 לימים מפקד עוצבת געש,
הקצין הבכיר ביותר שנפצע במלחמת חרבות ברזל עידן מורג 2013–2015 לשעבר סגן מפקד החטיבה טל דוד 2015–2016 הודח בעקבות תאונת אימונים קטלנית בני אהרון 2016–2017 לימים מפקד חטיבה 401 ראדי עזמה 2017–2019 לימים מפקד חטיבה 8 איתמר מיכאלי 2019–2021 יעלי קורנפלד יולי 2021–יוני 2023 רון סיאג יוני 2023– מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל
גדוד 77 (עֹז)
ממוזער|250px|דגל הגדוד עז 77 לצד דגל ישראל, באנדרטת עמק הבכא.
ממוזער|250px|תצפית מהאנדרטה של עמק הבכא, אשר הוקמה לזכר הנופלים בקרב הבלימה כנגד התקפות הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים.
ב-1969 ירדה חטיבה 7 מרמת הגולן לסיני, אך השאירה ברמה את גדוד השוט 53 (אותו קיבלה ב-1968 בתמורה להעברת גדוד המגח 79 לחטיבה 401) שעבר לחטיבה 188. בתמורה, בחטיבה הוקם באותה שנה (1969) גדוד 77 "עֹז" - טנקי שוט. הגדוד הוקם כגדוד 211 צמ"פ (צוות-מחלקה-פלוגה) - גדוד המאמן את החיילים להתאמן כקבוצה ולא רק כיחידים (אימון בצוות שונה מאימון בפלוגה, ששונה מאימון כמחלקה). הגדוד אז התאמן בשבטה בדרום. כאשר ירד הגדוד להתאמן באזור סיני, התמקם ליד אבן דרך מצרית מספר 77, אשר ציינה את המרחק מתעלת סואץ. בגדוד דבק הכינוי ובהמשך שונה שמו לגדוד 77 - בגימטריה ״עז״. הטנקים הראשונים שהיו בשימוש הגדוד היו טנקים מסוג "שוט". מפקד הגדוד הראשון היה שמעון בן שושן.
הגדוד במלחמות ישראל
במלחמת יום הכיפורים - גדוד טנקי שוט קל, בפיקודו של אביגדור קהלני, השתתף בקרבות הבלימה של החטיבה בעמק הבכא, שהתרחשו עם פרוץ המלחמה. הקרב הקשה ביותר בו השתתף הגדוד נודע לאחר מכן כקרב על עמק הבכא בו הפגינו חיילי החטיבה אומץ ותושיה רבה, ובמהלכו נספרו כ-250 טנקים סורים דוממים שהושמדו בגזרה זו, אל מול 72 טנקים של חטיבה 7 שנותרו כשירים מתוך 105 איתם יצאה למלחמה. לאחר שתמו קרבות הבלימה, הבקיע הגדוד כפלוגת חוד את גבול סוריה וסייע בכיבוש והחזקת המובלעת באדמת סוריה. רבים ממפקדי הגדוד קיבלו צל"שים שונים על תפקודם במלחמה.
במלחמת לבנון הראשונה הגדוד פעל מטעם החטיבה באוגדה שונה, תחת פיקודו של רס"ן דוביק רוזנטל. הגדוד השתתף בכניסה לדרום לבנון, והשתתף בקרב בו מנעו מהסורים להשתלט על הגשר שמעל נהר הליטאני - אשר חשיבותו הייתה גבוהה מאוד להמשך הלחימה של צה"ל.
מאז, הגדוד השתתף באופן פעיל בפעילות בט"ש (ביטחון שוטף) ובמבצעי החטיבה בגזרות השונות, אבטח את רצועת הביטחון עד היציאה מלבנון.
במהלך האינתיפאדה הראשונה ביצע פעילות בט"ש מגוונת ככוח חי"ר בעיקר בגזרת איו"ש כנגד פעילויות הטרור, לאחר מכן השתתף במבצע חוק וסדר בדרום לבנון והמשיך בפעילותו בגזרה זו.
הגדוד השתתף במבצע חומת מגן. במבצעי גאות ושפל היה תחת פיקודו של איציק רונן וביצע פעילות מבצעית בשכם כגדוד חי"ר. בהמשך חזר לפעול תחת פיקודו של יאיר וולנסקי עם שאר החטיבה ברצועת עזה.
בקיץ 2005 השתתף הגדוד במהלך ההנתקות מרצועת עזה והגיע לתגבר בגזרת עזה ביום חטיפתו של גלעד שליט ולחם שם במלחמת לבנון השנייה במקביל למאמץ המלחמתי בצפון הארץ.
במבצע עופרת יצוקה הגדוד הוקפץ לדרום הארץ לאזור אימונים שם התכונן ליום פקודה אך בסופו של דבר לא נכנס למערכה.
בתחילת מבצע צוק איתן נכנס הגדוד ללחימה ביום השלישי לתמרון הקרקעי. לחם בהצלחה במבצע והיה מהאחרונים לצאת מהרצועה.
ערב מלחמת חרבות ברזל הוצב הגדוד בגזרת רצועת עזה. במתקפת הפתע על ישראל לחם הגדוד כנגד המחבלים תוך שהוא סופג אבידות, וכמה מחייליו נחטפו לרצועת עזה.
מבנה הגדוד
במבנה הישן כלל שלוש פלוגות. שתי פלוגות של טנקי מרכבה סימן 4 מבצעיות ושמותיהם - וולקן וחרמון, ופלוגה מסייעת יגואר. פלוגת חרמ"ש (חי"ר משוריין) במילואים ופלוגת מפקדה.
לאחר שינוי המבנה הארגוני שנעשה בחיל כולל הגדוד 4 פלוגות סדירות: 2 פלוגות טנקים-וולקן וחרמון, פלוגה מסייעת יגואר ופלוגת מפקדה - טייגר. בנוסף להן 2 פלוגות במילואים, פלוגת טנקים נוספת-זוהר ופלוגת חרמ"ש. במחזור גיוס מרץ 15 גם גדוד זה הוסב למרכבה סימן 4מ.
מפקדי גדוד 77
שםתקופת כהונההערותשמעון בן שושן1969 - 1969מפקד הגדוד הראשון עמיר יפה 1969 - 1971 לימים מפקד חטיבה 141971 - 1973נפל במלחמת יום הכיפורים, בתפקיד סמח"ט 188 אביגדור קהלני 1973 - 1973 מפקד הגדוד ביום הכיפורים. לימים מפקד פו"ם יוסף אלדר 1973 - 1974 לפני כן, מג"ד 75 ביום כיפוראיתן קינן 1974 - 1975 סמג"ד 77 ביום כיפור אורי ירון 1975 - 1976 אילן מנור 1976 - 1978 משה פלד 1977 - 1978 לימים מפקד חטיבה 847, סגן יו"ר הכנסת וסגן שר החינוך מרדכי מנדל שקד 1979 - 1981 לימים מפקד חטיבה 943 וקצין אג"ם מפח"ש בני לידור 1981 - 1982 לימים מפקד עוצבת געש דוביק טל 1982 - 1983 מפקד הגדוד במלחמת לבנון הראשונה. לימים קצין שריון ראשי משה חג'בי 1983 - 1984 עוזי זגורי 1984 - 1985 לימים מפקד חטיבה 401. אלי הדר "קוסקס" 1985 - 1987 משה הגר 1987 - 1988 משה קינן 1988 - 1990 אייל מליס 1990 - 1991 גיורא סגל 1991 - 1993 לימים סגן מפקד אוגדה ומפקד המעבדה התפיסתית במרכז לחקר ההפעלה ובניין הכוח באמ"ץ תוה"ד עופר סגל 1993 - 1994 מוטי כידור 1994 - 1996 לימים מפקד חטיבה 401 גדי מאירי 1996 - 1998 רמי עמדי 1998 - 2000 שי שילה 2000 - 2002 איציק רונן 2002 - 2004 לימים מפקד חטיבת הראל יאיר וולנסקי 2004 - 2006 לימים מפקד חטיבה 401 מאיר בר מאיר 2006 - 2008 קיבל את הפיקוד על הגדוד במהלך מלחמת לבנון השנייה עמיחי יודנפרוינד 2008 - 2010 לימים מפקד חטיבת מרכבות הפלדה אופיר לוי 2010 - 2012 לימים סגן מפקד אוגדת הבשן יאיר אור 2012 - 2014 מפקד חטיבה 4מולי כהן 2014 - 2015 לשעבר קצין אג"ם של עוצבת געש, לימים מפקד חטיבת אגרוף הברזל יפתח נורקין 2015 - 2017 לימים מפקד החטיבה שאול ישראלי 2017 - 2019 לימים מפקד חטיבת אגרוף הברזל אלעד ביתן יוני 2019 - אוגוסט 2021 אופיר וינטראוב אוגוסט 2021 - יוני 2023 שמעון פוטרבני יוני 2023 - מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל
גדוד 82 (געש)
ממוזער|187x187 פיקסלים|סמל גדוד 82, גדוד הטנקים הראשון בחיל השריון הישראלי, שחודש לרגל 75 שנה להקמתו.
גדוד 82 (גדוד "געש") הוא גדוד הטנקים הראשון שהוקם בצבא ההגנה לישראל כחלק מחיל השריון. הוא הוקם כגדוד השני בחטיבה 8 ומכאן מספרו. הגדוד הורכב מפלוגות לוחמים מרקע מגוון, אנשי מח"ל, גדנ"ע ויוצאי אצ"ל ולח"י. מפקד הגדוד היה פליקס באטוס. במלחמת העצמאות לחם הגדוד במבצע חורב, מבצע דני ומבצע יואב. באוגוסט 1949 עבר יחד עם גדוד 9 לחטיבה 7.
לפני מבצע קדש השתתף הגדוד, בפיקודו של אברהם אדן, במבצע יונה לפריקת ספינות נשק מצרפת. במלחמה כלל פלוגת טנקי סופר שרמן, פלוגת טנקי שרמן M50, פלוגת חרמ"ש ופלוגת חרמ"ן, הגדוד השתתף בקרב סכר הרואיפה וכיתור מערך אבו עגילה. פלוגה א' של הגדוד זכתה בתום הקרבות לצל"ש יחידתי ממפקד גייסות השריון. ב-1965 זכתה מחלקה מהגדוד בצל"ש חטיבתי במהלך המלחמה על המים. במלחמת ששת הימים היה גדוד טנקי שוט בפיקודו של גבי עמיר (סמג"ד אלי גלובוס, שנפל במלחמה) הגדוד כלל שלוש פלוגות אורגניות בפיקוד אהרון סטולר (טל), עמיר יפה, אלישיב שמשי. ופלוגה רביעית פלוגת הקק"ש מבית הספר לשריון, בפיקוד שמאי קפלן (מפקד מגמת שוט בקק"ש) שנפל במלחמה. הגדוד השתתף בכיבוש ח'אן יונס וצומת רפיח, מתחם הג'יראדי והגיע עד לתעלת סואץ. ב-1968 השתתף הגדוד בפעולת כראמה.
במלחמת יום הכיפורים פיקד על הגדוד חיים ברק שמונה תקופה קצרה קודם לכן (סמג"ד דני פסח, שנפל במלחמה). הגדוד היה באימונים בסיני של שתי פלוגות צמ"פ. שתי הפלוגות המבצעיות שלו נשלחו לפני המלחמה לתגבר את רמת הגולן, פלוגה א' בפיקוד אלי גבע שהוכשרה לגרור את גשר הגלילים. פלוגה ג' בפיקוד מאיר זמיר סופחה לגדוד 77 של החטיבה ובמהלך המלחמה זכתה לכינוי "כוח טייגר". הכוח מנה 7 טנקים ובין יתר הקרבות בהם השתתף, בלם במארב לילי את חטיבה 43 הסורית ונטרל 60 משוריינים, מבלי לאבד אדם או טנק. על פעולותיו אלו זכה זמיר בעיטור העוז. עם פרוץ הלחימה הוטסו שאר לוחמי הגדוד לצפון, הצטיידו בטנקים והגדוד סופח לחטיבה 188. פלוגה ד של הגדוד נשלחה לתגבר את גדוד 53 מחטיבה 188 בדרום הגזרה והשתתפה בקרב הבלימה ב'ציר הנפט' ובתל א-סקי ו-12 מלוחמיה נהרגו בקרבות. שלושה מאנשיה נפלו בשבי הסורים. בקרבות הבלימה נפצע המג"ד ונהרג הסמג"ד. 28 מלוחמי הגדוד נהרגו במלחמה.
ממוזער|לוחמי חטיבה 7 בטקס סיום מסלול, יולי 2024
הגדוד השתתף במבצע ליטני ובמלחמת לבנון הראשונה.
במבצע חומת מגן זכה הגדוד ל על חלקו בלחימה בשטחים תחת פיקוד חטיבת גולני.
במלחמת לבנון השנייה פיקד על הגדוד סא"ל עודד בסיוק. הגדוד היה גדוד הקו בגזרת אביבים והגיב באופן מיידי לחטיפת חיילי צה"ל. בתגובה לאירוע החטיפה, פרץ ללבנון טנק מפלוגה בפיקודו של סמ"ר , אך עלה על מטען ובו קיפח הצוות את חייו. כוח קטן בפיקוד המג"ד נותר בשטח ללא חיפוי תחת אש במשך שעות רבות עד לחילוץ גופות אנשי הצוות. הגדוד המשיך בלחימתו עד יומה האחרון של המלחמה, כאשר בסיומה קיבלו שני מפקדי פלוגות את עיטור העוז וצל"ש מפקד פיקוד הצפון.
ב-2014 לחם הגדוד במבצע צוק איתן, ובמסגרת הלחימה נפל מפקד פלוגה ג', .
בקיץ 2016 גם גדוד זה הוסב למרכבה סימן 4מ.
באוגוסט 2022 פרץ מבצע עלות השחר כאשר היה הגדוד בתעסוקה מבצעית בגבול רצועת עזה ולקח חלק משמעותי בלחימה. באוקטובר 2022 הגדוד נבחר מטעם אוגדה 36 להתמודדות על פרס הרמטכ"ל בהצטיינות מבצעית בעלות השחר.
לרגל ציון שנת ה-75 להקמת הגדוד, הוחלט לחדש את סמלו באופן שישקף את סיפורו. הסמל החדש שומר על הצורה האליפטית שהייתה בסמל חטיבה 8 המקורי. במרכזו צללית טנק הוצ'קס ולפניו מגן דוד צהוב וברק, מסמלה של חטיבה 7. מגן הדוד מייצג את הלוחמים בגדוד ובחטיבה שורדי השואה, לצד הברק הצהוב המייצג את גדוד הטנקים הראשון. צבעי הסמל לקוחים גם הם מסמלה של חטיבה 7 ומסמל הגדוד שהיה נהוג. הסמל עוצב מחדש על ידי שגיא בלומברג, מ"פ וסמג"ד בגדוד בשנים 1999-2002.
במהלך מלחמת חרבות ברזל הגדוד נטל חלק פעיל בלחימה ברצועת עזה. במהלך הלחימה נפלו שני לוחמים מהגדוד. רס"ל (במיל׳) יהונתן מלכה ורס"ל (במיל׳) אור ברנדס ז״ל.
מפקדי גדוד 82
שםתקופת כהונההערות פליקס באטוס 1948לשעבר קצין שריון במלחמת העולם השנייה שאול יפה אוקטובר 1948 -לימים קצין שריון ראשיברוך בר-לב 1950-1952לימים ראש מטה פיקוד המרכז ונספח צה"ל באוגנדהבנימין עמוס1953-1954יזרעאל הרץ1954-1956 אברהם אדן 1956-1957מפקד הגדוד במבצע קדש. לימים נספח צה"ל בארצות הברית אלחנן סלע 1957-1958 אשר לוי 1958-1959 לימים ראש מטה פיקוד הדרום מנחם מרון 1959-1960לימים נספח צה"ל בארצות הברית שמואל גונן 1960-1961 לימים מפקד פיקוד הדרום חיים דים 1962-1963 לימים ראש מטה אוגדה 38 במלחמת ששת הימים קלמן מגן 1963-1964 לימים מפקד עוצבת סיניבנימין אושרי1964 - 1965מפקד הגדוד בתקופת "המלחמה על המים", נפצע קשה בקרב מול צבא סוריה ברוך הראל 1965 - 1966 סמח"ט 7 במלחמת ששת הימים. לימים מפקד עוצבת סיני גבריאל עמיר 1966-1967 מפקד הגדוד במלחמת ששת הימים, לימים מפקד עוצבת עידןאברהם רותם 1967-1968 לימים ראש מחלקת ההדרכה אורי אור 1968-1970 לימים מח"ט 679 ביום כיפור, מח"ט 7, מפקד אוגדה 36, אלוף פיקוד המרכז והצפוןששון שילה1970-1971 עמרם מצנע 1972 - 1973 לימים מפקד פיקוד המרכזחיים ברק 1973 מפקד הגדוד במלחמת יום כיפור. עד לפציעתו. לימים מפקד חטיבה 211יאיר נפשי1973-1974לימים מפקד חטיבה 188 ומפקד אוגדת מילואיםחגי רגב1974-1975לימים מפקד אוגדה 611 מאיר זמיר 1975-1976 לימים מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה אפרים לאור 1976-1977 לימים מפקד החטיבהשמי עטר1977-1978רמי סווט1978-1980 אמי פלנט 1980-1981 לימים קצין שריון ראשיניצן סלע1981-1982מפקד גדוד "נומרט" במלחמת לבנון הראשונהדור מוסל1982מפקד הגדוד במלחמת לבנון הראשונהאגמון שמואל1982-1984מפקד הגדוד במהלך השהייה בלבנון. לאחר סיום סגן מפקד החטיבהרפי שמידע1984-1985רוני פרידמן1985-1987עידו מזורסקי 1987-1988 רונן פרומר 1989-1990 אמיר נוי 1990 יעקב אייש 1990-1991 לימים נספח צה"ל בארצות הברית ובקנדה הלל קוברינסקי 1991-1993 לימים מפקד עוצבת יפתח בני פרץ 1993-1995 לימים מפקד חטיבה 847גיל בן חיים1995-1996 נעם לויט 1997-1999 גיא בר-לב 1999-2001 לימים קצין איסוף קרבי ראשי ליאור הוכמן 2001-2003 מפקד הגדוד במבצע חומת מגן לימים מפקד חטיבה 460 ארז לב-רן 2003 - 2005 לימים מפקד חטיבה 8 עודד בסיוק 2005-2006 מפקד הגדוד במלחמת לבנון השנייה, לימים ראש אגף המבצעים חיים עידו 2006-2008 לימים מפקד חטיבה 14 גרמן גילטמן 2008-2010 לימים נספח צה"ל ברוסיה הישאם אבראהים 2010 - 2012 לשעבר מפקד חטיבת אגרוף הברזל ומפקד חטיבה 460 נריה ישורון 2012 - 2014 לימים מפקד עוצבת יפתח חנוך דאובה 2014 - 2016 מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים מפקד חטיבת קרייתי, מעוטר בעיטור העוז אחסאן דקסה 2016 - 2018 מעוטר צל"ש אלוף, לימים מפקד עוצבת הגולן יואב שניידר 2018 - 2020 לימים מפקד חטיבת אגרוף הברזליונתן מאיר 2020 - 2022 מפקד הגדוד במבצע שומר החומות, לימים מפקד עוצבת ראם אופיר כספי 2022 - 2024 מפקד הגדוד במבצע עלות השחר ומלחמת חרבות ברזל במהלכה נפצע. צורי דיל 2024 -
גדוד 603 (להב)
ממוזער|250px|דחפורי D9 משוריינים של צמ"ה 603 ("ציפורני החתול"), פלוגת הצמ"ה של גדוד 603.
גדוד להב (603) הוא גדוד סדיר של חיל ההנדסה הקרבית המוכפף מבצעית לחטיבה 7. הגדוד כולל פלוגות פלסים שנלחמים רגלית וממוכן ומתמחים בכל נושא החבלה וזירות המטענים, השמדת תשתיות אויב. ובנוסף המפעילים נגמ"שי הנדסה כבדים מדגם נמ"ר הנדסי, ופלוגת צמ"ה ("ציפורני החתול") המפעילה דחפורי D9 משוריינים, מחפרים ממוגנים, כלי צמ"ה ממוגנים אחרים (בהם מחפרים ושופלים) ואמצעי גישור שונים. תפקיד הגדוד במלחמה הוא לפלס את הדרך לטנקי החטיבה דרך שדות מוקשים, תעלות נ"ט, סוללות עפר, זירות מטענים ועוד, וסיוע לכוחות השריון והח"יר בנושא החבלה ולחימת ח"יר. כמו כן, הגדוד בונה עמדות ירי ועמדות מגנן לטנקים, וכן מחלץ טנקים וכלי רכב פגועים או תקועים בסיוע חיל החימוש. הגדוד פועל באופן רגלי וממוכן.
יחידה שנסגרה - פלס"ר 7
ממוזער|סיכת לוחם פלס"ר 7 החדשה
שמאל|ממוזער|250px|סיכת לוחם הסייר לפלס"ר 7
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת פלס"ר 7 ברמת הגולן
פלס"ר 7 הייתה פלוגת הסיור של חטיבה 7. הפלוגה הוקמה ב-1948 בשל הצורך ביחידת סיור שתספק את צורכי המודיעין בזמן אמת של חטיבת השריון 7 - ותתפקד בדומה לסיירות בחטיבות חיל הרגלים. פלס"ר 7 השתתפה באופן מהותי בכלל מלחמות ישראל, ובראשן מבצע קדש, מלחמת ששת הימים שלאחריה קיבלה הסיירת 9 צל"שים - מספר הצל"שים הגבוה ביותר לפלוגה במלחמה אחת - על השתתפותה בקרבות וביניהם קרב רפיח בו ניתבה הסיירת את החטיבה כדי לכתר את המצרים בדרך לניצחון המוחץ.
במלחמת יום הכיפורים הייתה היחידה ממונעת על נגמ"שי ברדלס (M113) ולחמה ברמת הגולן. הפלוגה ספגה אבדות כבדות בקרב מול גדוד קומנדו סורי באזור הר חרמונית ב-9 באוקטובר 1973 ו-24 מלוחמיה נהרגו. לאחר הקרב ונפילת המ"פ , הסמ"פ , ושלושה מפקדי מחלקות נוספים, הוחלט על פירוק היחידה. במקום הקרב מוצבת אנדרטת פלס"ר 7 לזכר 24 מנופלי היחידה בקרב.
ב-1986 הטיל מח"ט חטיבה 7 אמי פלנט על אלון וולף מ"פ מוערך בחטיבה 7 להקים מחדש סיירת חטיבתית - סיירת השריון, בבסיס קבע נפרד מהחטיבה ברמת הגולן (מחנה טיסן). בתחילת דרכה השתמשו לוחמי היחידה בנגמ"שי הברדלס ובג'פסים (ג'יפ סיור אמריקאי קל-M151). צוות וסגל ההקמה הורכב מבוגרי מסלול שריון, סיירת גולני, סיירת צנחנים ועוד. הצוות הראשון אשר עבר מסלול הכשרה מלא התגייס בפברואר 1987 ומוין בגיבוש הראשון ליחידה שבוצע במחנה השריון צוקי עובדה במרץ 1987. הצוות הראשון עבר טירונות שריון בצוקי עובדה ולאחר מכן שלושה חודשים של טירונות יחידה ב"משתא" ברמת הגולן. לאחר מכן הצוותים הוכשרו בשלב א של טירונות גולני בבאח גולני "בזק" אשר לאחריו המשיכו לטירונות יחידה של שלושה חודשים בבסיס אליקים אשר סמוך דלית אל כרמל (חירבת סומק). באותם ימים ראשונים היה נהוג לסיים את טירונות היחידה במסע של 107 ק"מ. לימים הפך מסע זה למסע "עלייה ליחידה" שכלל מסע באפוד מלא מהכנרת עד לבסיס האם דרך כיפת הנשרים (דרך מעלה גמלא). לימים הוחל בגיוס חיילים בהתנדבות דרך גיבוש צנחנים.
ב-1992 לאחר הצלחה בקווים בלבנון והצורך ביחידה נוספת לעת מלחמה, פוצלה סיירת השריון לשתי סיירות - פלס"ר 500 ופלס"ר 7.
במלחמת לבנון השנייה ביצעה הסיירת, תחת פיקודו של רס"ן אודי צור, מספר רב של פעולות בעומק שטחה של לבנון, ובכלל זה סיורים, פשיטות, מארבים ותצפיות להכוונת אש ארטילריה וטנקים, בשיתוף עם יחידות נוספות, והיוותה כוח סיור תוקף.
במבצע צוק איתן פגעה הסיירת בפיקוד רס"ן אמרי יורן, במחבלים והשמידה מנהרות לחימה ותשתיות אשר שימשו את ארגון החמאס.
ב-2021 פורסם שהוחלט לסגור את פלס"רי השריון, ובהם פלס"ר 7. תפקידיהם יבוצעו בידי יחידות ייעודיות שיוקמו לשם כך.
הכשרה
מסלול הסייר נמשך שנה וחודשיים; מתוכו שישה חודשים טירונות ואימון מתקדם עם יחידת אגוז, בהם החיילים מוכשרים לרובאי 07. ולאחר מכן שמונה חודשים בהם המשיך המסלול ביחידה, ובהם התבצעו ההכשרות הייעודיות, ובכלל זה קורס סיור. לאחר מכן הגיעו החיילים לפלגת הלוחמים ביחידה. עם סוף המסלול ניגש חלק מהצוות לקורס מכ"ים סיירות, שהתבצע בביסל"ח. מתגייסי הפלס"ר הגיעו לאחר גיבוש שהתבצע לאחר הגיוס לחיל השריון. העוברים את גיבוש הופנו אל התחלת מסלול אימוני חי"ר עם יחידת אגוז, עד לסיום אימון מתקדם אז עלו הלוחמים ליחידה במסע, וקיימי את מסע הכומתה מהכנרת דרך מעלה גמלא וכיפת הנשרים ועד לבסיס האם.
תפקידי פלס"ר חש"ן בזמן מלחמה
אספקת מודיעין קרבי בזמן אמת על כוחות אויב
ניתוב כוחות החטיבה
גילוי וזיהוי חומרי לחימה כימיים (גו"ז - חל"כ)
הגנת קווי אספקה וחניוני החטיבה
איכון שריון, ארטילריה וחיל אוויר
פשיטות קומנדו
לוחמת שטח בתנאים שונים (אזורים מיוערים, לחימת סלעים, הסוואה ועוד).
מפקדי פלס"ר 7
+שםתקופת כהונההערותאורי אורמפקד הפלס"ר במלחמת ששת הימיםאלי ריקוביץמפקד הפלס"ר לאחר מלחמת ששת הימים ועד מרץ 1968שלמה באום1968 - ????יאיר נפשיעודד ארזיהודה גלרמפקד הפלס"ר במלחמת ההתשהיוסי מלמדפברואר 1973 - אוקטובר 1973נפל בקרב כמפקד הפלס"ר במלחמת יום הכיפורים יחד עם עוד 23 חיילים. בעקבות כך הפלס"ר פורקהאלון וולף1986 - ????הקים מחדש את הפלס"רגברעם הגלילייעקב בנג'ו1995 - 1997יהונתן דוכן2003 - 2005אודי צורמפקד הפלס"ר במלחמת לבנון השנייהעמית גנתקיפתח נורקין2007 - 2009מפקד הפלס"ר במבצע עופרת יצוקהעידו הורוביץעומר לויןאמרי יורןמפקד הפלס"ר במבצע צוק איתןעידן גולדשטייןאיתמר מיכאלי2016 - 2018אמיר עופרשמעון פוטרבני ? - 2020דניאל איתן2020 - 2021מפקד היחידה האחרון
גלריה
היסטוריה
ממוזער|250px|טנק מרכבה סימן 2 עם מגוב נוכרי ששירת בחטיבה בעת אימון קמ"פ
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת חטיבה 7 בלטרון
שמאל|ממוזער|250px|שלט על קרבות חטיבה 7 באנדרטת החטיבה בלטרון
מלחמת העצמאות
חטיבה 7 הוקמה במהלך מלחמת העצמאות כעתודה מטכ"לית, כיוון שבעת הקמתה, אמצע מאי 1948, יתר חטיבות ההגנה והפלמ"ח היו מרותקות לחזיתות השונות. מפקד החטיבה היה תחילה שלמה שמיר, עליו הוטלה המשימה להקימהּ בתוך שבוע בזמן המלחמה. הוא הקים את מטה החטיבה בחדר בבית מלון בריסטול בתל אביב. לצורך הקמת החטיבה קיבל תקציב של מאתיים לא"י. בין קציני המטה שגייס היו אהרן חטר-ישי, פיטר וולף, חיים הרצוג, תד אריסון, דבורה אילון סרני, חיים בן אשר ועוד. רוב אנשי המטה היו יוצאי הבריגדה היהודית. בסיסי החטיבה היו באזורי עין שמר, נען, ותל ליטוינסקי. בחטיבה היה גדוד אחד ממוכן - גדוד 73 (שנקרא אחר כך גדוד 79) בפיקוד חיים לסקוב, ובו אנשי חיל הרגלים מוסעים על שלל כלי רכב, ג'יפים, משוריינים פרי הרכבה עצמית וזחל"מים. וכן 2 גדודי חי"ר - גדוד 71 בפיקוד יהודה ורבר, וגדוד 72 בפיקוד צבי הורוביץ. הלוחמים גויסו ממקורות מגוונים: יוצאי הצבא הבריטי, מתנדבי חוץ לארץ, עולים חדשים, אנשי "ההגנה" והפלמ"ח ולוחמים מחטיבות שהפרישו כוחות לטובת החטיבה. כמו כן, גדוד 32 בפיקוד צבי גרמן מחטיבת אלכסנדרוני עבר לחטיבה 7 לקראת מבצע בן נון א' לכיבוש לטרון.
החטיבה נכשלה בכיבוש לטרון במבצע בן נון א', בו היא קיבלה תחת פיקודה את גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני. לאחר התארגנות קצרה הוטלה החטיבה, שתוגברה הפעם בגדוד 52 מחטיבת גבעתי, עליו פיקד יעקב פרי, לקרב נוסף על לטרון - מבצע בן נון ב', שאף הוא נכשל. על אף שהחטיבה לא הצליחה לכבוש את מתחם לטרון, שעליו שלט הלגיון הירדני, היא הצליחה לאבטח את דרך בורמה, ובכך איפשרה את פריצת המצור על ירושלים. בקרבות אלו ספגה החטיבה 139 אבדות (מתוכם 19 בפריצת דרך בורמה) והליגיון הירדני שבה ממנה ששה שבויים. בין חיילי החטיבה שהשתתפו בקרבות לטרון היו משה זנבר, יצחק מודעי, אריאל שרון, נסים אלוני, יעקב פרקש (זאב), אלוף יעקב פרולוב, ודוד עזריאלי.
ביוני 1948 עברה החטיבה לחזית הצפון, והתארגנה לצורך כך זמן מה בעין שמר. ביולי 1948, בן דונקלמן, מתנדב מח"ל מקנדה, החליף את שמיר בתור מפקד החטיבה. יהודה בן דוד התמנה למפקד גדוד 71. בהמשך מלחמת העצמאות, ניהלה החטיבה שכללה ברוב התקופה האמורה שלושה גדודים: 71, 72 (חי"ר) ו-79 (ממוכן), קרבות בגליל: במבצע דקל, באמצע יולי, נכבשו שפרעם ונצרת ובמבצע חירם, בסוף אוקטובר, נכבשו מירון, ג'יש (גוש חלב), מלכיה וסאסא. ב-1949, בעקבות ארגון מחדש של צה"ל לאחר המלחמה, אוחדו חטיבות שבע ושמונה תחת שמה של הראשונה. לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמה על גבעת לטרון אנדרטת זיכרון לחטיבה שבע לזכר הקרב הראשון שלה, עקוב הדם, שניהלה במקום זה במלחמת העצמאות.
מלחמת סיני
לאחר מלחמת העצמאות נרכשו הטנקים הראשונים והחלה להתגבש תורת לוחמת השריון. ב־1 בינואר 1954 פורקה החטיבה, וגדודיה הועברו לפיקוד ישיר של גייסות השריון. אולם חזרה להיות חטיבת שריון החל מסוף אוקטובר 1955.
במלחמת סיני, החטיבה בפיקודו של אל"ם אורי בן ארי, כללה 3 גדודים: גדוד טנקים 82 (שרמן) בפיקוד סא"ל אברהם אדן, גדוד חרמ"ש 52 בפיקוד סא"ל אורי רום, וגדוד חרמ"ש 9 בפיקוד רס"ן ישראל הדר. כמו כן תוגברה החטיבה בגדוד חרמ"ן 61 מחטיבה 16 בפיקוד רס"ן שמשון עופר. החטיבה ניהלה קרבות באזור מתחם אבו עגילה שבסיני. קרבות אלה שינו את התפיסה לגבי השריון בצה"ל והפכו אותו מחיל מסייע לחיל המכריע בכוחות היבשה. פלוגה א' מגדוד 82 בפיקודו של בריל קיבלה צל"ש על לחימתה בקרב סכר הרואיפה.
בין המלחמות
בשנת 1958 הוסב גדוד 52 מחרמ"ש לטנקי שרמן וAMX. בשנים 1959–1960 הוסב גדוד 82 מטנקי שרמן לטנקי שוט. בשנת 1961 הועבר לחטיבה גדוד המילואים 46, שהוסב מחי"ר לגדוד טנקי AMX. במחצית הראשונה של שנות ה-60, גדוד 82 ופלוגות השרמן של גדוד 52 פעלו ככח מרכזי במלחמה על המים. לחטיבה צורף גדוד 9 חרמ"ש. בשנת 1965 הוקם בחטיבה גדוד המגח הראשון בצה"ל, גדוד 79. בתמורה, הועבר גדוד 52 לחטיבה 14. במקביל, הוסב גדוד המילואים 46 למגח. בשנת 1967 הועבר גדוד 46 לחטיבת מגח חדשה, חטיבה 401, והיווה את גדוד ההקמה שלה.
מלחמת ששת הימים ולאחריה
במלחמת ששת הימים, החטיבה בפיקודו של אל"ם שמואל גונן, פעלה בציר הצפוני בסיני, במסגרת כוחות אוגדה 84 בפיקוד ישראל טל. החטיבה כללה 3 גדודים ופלוגת סיור חטיבתית. גדוד 82 - טנקי צנטוריון בפיקוד גבריאל עמיר, גדוד 79 - טנקי פטון M48 בפיקוד אהוד אלעד (שנהרג ביום הראשון למלחמה, והוחלף על ידי חיים ארז), גדוד 9 - חרמ"ש בפיקוד מקסי אביגד, ופלס"ר 7 - פלוגת הסיור החטיבתית בפיקוד אורי אור. החטיבה פרצה דרך רצועת עזה, בציר ח'אן יונס - רפיח, אל סיני, לאחר כיבוש צומת רפיח המשיכה החטיבה מערבה, הבקיעה את מערך שיח' זוויד ומעבר הג'יראדי ובלילה התייצבו כוחות החטיבה במבואות אל עריש שבסיני. בסופו של קרב זה, שבו ניצחה החטיבה, נשא המח"ט שמואל גורודיש, את נאומו - "אחי גיבורי התהילה", בו שיבץ את משפטו המפורסם: לאחר המלחמה בוצע מהלך ארגון חטיבות השריון לפי סוגי טנקים. חטיבה 7 הפכה לחטיבת טנקי שוט. במסגרת זו בשנת 1968 הועבר גדוד המגח 79 לחטיבה 401, וחטיבה 7 קיבלה במקומו גדוד שוט 63 שמספרו השתנה מאוחר יותר לגדוד 53. ב-1968 החטיבה עלתה לרמת הגולן.
ב-1969 ירדה חטיבה 7 לסיני, אך גדוד 53 נשאר ברמת הגולן ועבר לחטיבה 188. במקומו הוקם בחטיבה גדוד 77.
מלחמת ההתשה
במלחמת ההתשה השתתפה החטיבה בקרבות באזור תעלת סואץ, בבקעת הירדן ובפעולת כראמה. החטיבה השתתפה גם במבצע רביב - פשיטה משוריינת בחוף המערבי של ים סוף בה השתתפו גם טנקי טיראן. בתקופה זו, החל משנת 1970, הוסבה החטיבה לטנקי שוט קל. בשנת 1971 הוקם גדוד 75 כגדוד חרמ"ש. חטיבה 7 הייתה חטיבת עתודה של המטה הכללי ומחנה הקבע שלה היה בשדה תימן, ליד באר שבע.
מלחמת יום הכיפורים
ממוזער|250px|מלחמת יום כיפור - גדוד עז 77 בקרב עמק הבכא.
בקיץ 1973 הייתה החטיבה פרוסה בחצי האי סיני. ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, הוחלט להעלות שתי פלוגות מגדוד 77 לתגבור חזית רמת הגולן, בעקבות בקשת אלוף פיקוד צפון יצחק חופי, שחשש מהעיבוי המשמעותי של הכוחות הסורים מול רמת הגולן. ב-30 בספטמבר הועלה שאר הגדוד לרמת הגולן. עם התגברות הסימנים המעידים המלחמה, אושר תגבור נוסף של רמת הגולן ובערב יום כיפור הועלו בבהילות חיילי שני הגדודים הנותרים של חטיבה 7, גדוד טנקים 82 וגדוד חרמ"ש 75 שאחת מפלוגותיו הייתה פלס"ר 7, מסיני לרמת הגולן. גדוד טנקים 71 אשר כלל צוערים ומדריכים ממתקני האימונים של חיל השריון צורף לחטיבה ולחם עימה עד סיום המלחמה. הטנקים של הגדודים נותרו בסיני, ושני הגדודים הצטיידו בטנקים של שנים מתוך שלושת גדודי חטיבה 179, חטיבת הגיוס המהיר של פיקוד הצפון במחנה פילון.
במלחמת יום הכיפורים לחמה החטיבה על גבי טנקי שוט קל, בפיקודו של אל"ם אביגדור בן-גל, בגזרה הצפונית של רמת הגולן. כוחות החטיבה הצליחו באחד מקרבות הבלימה המרכזיים - קרב עמק הבכא לעצור את ההסתערות הסורית בגזרה. הכוחות בקרב זה, כללו את גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני, גדוד 75 בפיקוד יוסף אלדר, גדוד 71 בפיקוד משולם רטס, יחד עם סיוע משמעותי של כוחות מגדוד 74 (חטיבה 188) בפיקוד יאיר נפשי, ומגדוד 53 (חטיבה 188) בפיקוד יוסי בן-חנן. על פי מח"ט 7 אביגדור בן-גל, הצלחת החטיבה בקרב עמק הבכא, הושגה גם בזכות לחימתה המכריעה של חטיבת המילואים 679 בפיקוד אורי אור, שלחמה בגזרת נפח, ומנעה מהסורים לכתר את חטיבה 7. משולם רטס שנפל בקרב עמק הבכא, קיבל את עיטור העוז. קהלני קיבל את עיטור הגבורה.
במקביל ניהל גדוד 82 קרבות בגזרה הדרומית של הרמה.
במהלך קרבות הפריצה הישראלית לסוריה והקמת המובלעת בה, מ-11 באוקטובר 1973, לחמה החטיבה בגזרה הצפונית של ההתקפה והגיעה עד לכפר מזרעת בית ג'אן שבמורדות החרמון. כמו כן השתתפו יחידות ממנה בקרבות בגזרה הדרומית של המובלעת.
ממלחמת יום הכיפורים ואילך שוכנת החטיבה בקביעות ברמת הגולן, וכוללת שלושה גדודי טנקים (גדוד 82, גדוד 77, וגדוד 75 שלאחר המלחמה הוסב מחרמ"ש).
מלחמת לבנון הראשונה
במהלך מלחמת לבנון הראשונה לחמה החטיבה, בפיקודו של אל"ם איתן קינן, במורדות החרמון בציר הכפרים עין עטא וינטא, החטיבה כללה 3 צוותי קרב גדודיים: גדוד 75 בפיקוד זיו הלוי, גדוד 82 בפיקוד דור מוסל, וגדוד מאולתר (שכלל פלוגה מגדוד 75 ופלוגה מגדוד 82) בפיקוד ניצן סלע כמג"ד וגרשון הכהן כסמג"ד, בנוסף, גדוד הצנחנים 9264 בפיקוד יצחק נודלמן סופח לחטיבה. לעומת זאת גדוד 77 בפיקוד דוביק טל, שמנה שתי פלוגות מבצעיות, פלוגת צמ"פ (מסלול), פלוגת חרמ"ש ושתי מחלקות הנדסה, לחם תחת פיקוד יחידות אחרות בגזרה המרכזית של לבנון. הגדוד עבר ערב מלחמת לבנון לאחריות חטיבה 769 בפיקוד שאול מופז. עם פרוץ הקרבות פעל הגדוד בגזרה המערבית של הבקאע, כבש בין היתר את הכפרים עישייה, ריחן, ערמתא ועין א-טינה. בהמשך הלחימה הועבר הגדוד לכוח דן ורדי ולכוח יוסי פלד שפעל באזור אגם קרעון.
מלחמת לבנון השנייה
ערב המלחמה, הייתה חטיבה 7 בפיקודו של אל"ם אמנון אשל. ביום פתיחת מלחמת לבנון השנייה היה זה גדוד 82 ("געש") שנתן את התגובה הראשונית לאירוע חטיפת החיילים בגבול הלבנון. במהלך האירוע נכנס כוח משולב לתוך לבנון, אשר כלל טנק מפלוגה א'. הטנק עלה על מטען גחון וכל הצוות נהרג. הגדוד בפיקודו של סא"ל עודד בסיוק פגע בתגובה בכלל מוצבי חזבאללה הפרוסים לאורך הגדר.
מפקדת חטיבה 7 למעשה הייתה הראשונה שהוקצתה לגזרת אוגדה 91 על מנת לסייע באירועים הרבים בימי הלחימה הראשונים. החטיבה, בעזרת יחידות שסופחו אליה (גדוד 601, גדוד 299 (גדוד חרב), וגדוד 52) קיבלה אחריות בתחילה על מרחב החוף, ובתוך כך ביצעה משימות של השמדת מוצבי חזבאללה במרחב, וכן חישוף שטחים מיוערים להכנת השטח ללחימה. בימיה הראשונים של המלחמה, התמקמה מפקדת החטיבה ביישוב חניתה ומשם ניהלה את מרחב החוף.
גדוד 77 שהועבר לגזרת עזה עם חטיפת גלעד שליט נשאר בגזרת עזה ולחם בה במהלך כל מלחמת לבנון השנייה.
לאחר מספר ימים, עם ההתבססות ההבנה שמסתמנת הרחבת הלחימה בלבנון, שונתה משימתה של מפקדת החטיבה והיא קיבלה אחריות במרחב שבין מלכיה ליישוב דובב. במסגרת תוכנית לכיבוש בינת ג'בייל, חטיבה 7 הייתה הכוח השלישי (יחד עם חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים) והייתה אחראית על מרחב מארון א-ראס - ג'בל כחיל ורכס ה"שקד". לאחר האירועים בבינת ג'בייל, הוחלט על הוצאת הכוחות מהמרחב והחטיבה נשארה בהגנה במרחב כפי שהייתה פרוסה קודם.
לקראת הכניסה השנייה לבינת ג'בייל סד"כ החטיבה השתנה באופן משמעותי וכלל: מפקדת החטיבה, שלושה גדודי שריון - גדוד 82, גדוד 75, גדוד מחטיבה 673, 3 גדודי חי"ר - גדוד 299, גדוד מחטיבה 2, גדוד 435 מגבעתי (הצטרף בהמשך הלחימה), גדוד הנדסה קרבית 603, פלס"ר 7 ובסיוע ישיר גדוד תותחנים. עם הכניסה השנייה עמדו לרשות החטיבה כוחות רבים מאוד. החטיבה ביצעה את תוכניתה ואגפה את העיירה בינת ג'בייל במהלך מפתיע לאויב ובודדה החטיבה את העיירה.
גדוד 82 המשיך בלחימה בגזרת מארון א-ראס ורכס שקד כל זאת כשהוא ממשיך לפקד על גזרת אביבים. בהמשך הלחימה לחם הגדוד בגזרות מרון א-ראס, ג'בל כחיל ורכס הקָרְחבוּן והיה גדוד השריון שהתקדם משמעותית בגזרתו בלילה אחד בהובלת מ"פ ב׳ וחבר אל גדוד חרב שנותר לבדו בשטח. שני מפקדי פלוגות זכו לעיטורים בקרבות אלו, הראשון מ"פ ב' סרן עידן מורג שזכה לעיטור המופת (גם אביו של עידן, תא"ל במיל עמי מורג קיבל עיטור זה) ומ"פ א' סרן אלעד צורי זכה אף הוא בצל"ש מפקד פצ"ן על לחימתו.
גדוד 82 לחם מהיום הראשון עד הפסקת האש ואפילו אחריה. ב-21 ביולי, לאחר החלטת הממשלה על הרחבת הלחימה בגבול הצפון, הוקפץ גדוד 75 מהגזרה המבצעית אותה החזיק בגבול ישראל-מצרים והצטרף ללחימה, עיקר פעילותו של גדוד 75 הייתה בגזרות המערביות, והוא השתתף בלחימה מול העיירות בינת ג'בייל, מיס א-ג'בל, עייתא א-שעב ואף בפאתי העיר צור בעומק לבנון. בגדוד 75 קיבל מפקד פלוגת "כפיר", סרן אחסאן דקסה, אף הוא את צל"ש אלוף פצ"ן על חלקו בקרב בעיירה עייתא א-שעב עת סייע בחילוץ כוח צנחנים שנפגע קשות בהתקלות וספג הרוגים ופצועים במרחב העיירה, סרן אחסאן סיים את החילוץ תוך חתירה למגע מול האויב וללא נפגעים נוספים.
חטיבה 7 נלחמה לאורך כל המלחמה תחת אוגדה 91, והייתה החטיבה האחרונה שיצאה מלבנון. אחרוני החיילים ביציאה היו לוחמי גדוד 299 (גדוד חרב), שהיה מרבית המלחמה תחת החטיבה.
לאורך המלחמה לא נהרג אף לוחם תחת פיקוד החטיבה, כאשר שירתו תחת החטיבה אלפי לוחמים בעומק לבנון (בשיא הלחימה כ-4500 לוחמים), ומאות כלי רק"מ נסעו במרחב הלחימה.
גדוד 299 זכה לציון לשבח בהמלצת החטיבה לאור הישגיו הראויים לאורך המלחמה. כ-20 מלוחמי החטיבה זכו לעיטורים במלחמה על הפגנת אומץ לב, גבורה, מקצועיות ומצוינות לאורך המלחמה.
העשור השני של המאה ה-21
ב-2014 החלה חטיבה 7 בהסבה מטנקי מרכבה סימן 2ד לטנקי מרכבה סימן 4מ המצוידים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח".
בשנת 2015 גיבשה זרוע היבשה תוכנית לסגור את החטיבה אך המהלך בוטל בהתערבות הרמטכ"ל.
ביולי 2016 סיימה את ההסבה, כאשר גדוד 82, הגדוד המשוריין הראשון בצה"ל, הוסב לגדוד מרכבה סימן 4מ.
ב-2018 נכללה החטיבה, ביחד עם גדחה"ן 603 וחטיבת גולני, בצק"ח גדעון, צוות קרב חטיבתי ניסיוני.
מלחמת חרבות ברזל
בזמן מתקפת הפתע על ישראל הגן גדוד 77 של החטיבה על גבול רצועת עזה. הגדוד נלחם בקרבות קשים כנגד המחבלים שנהנו מיתרון כמותי ומודיעיני והיו מצוידים בנשק נ"ט רב, אך לא פעל כמסגרת גדודית כי אם במסגרות קטנות מאוד ואף כטנקים בודדים. במהלך הלחימה ספג הגדוד אבידות בנפש, בטנקים, ובלוחמים שנחטפו לרצועת עזה.
בהמשך הלחימה ערך הגדוד פשיטות עומק לתוך שטח רצועת עזה, לטיהור האזור ממחבלים ולאיתור נעדרים.
עם כניסת צה"ל לרצועה, הופקדה החטיבה בעיקר על כיבוש החלקים הדרומיים של צפון הרצועה, יחד עם חטיבת גולני, שגם היא משויכת לעוצבת געש ולצק"ח גדעון. חטיבת 7 יחד עם כוחות חיל הנדסה וחיל רגלים תחת אוגדה 36, לאחר שכיתרה את צפון הרצועה מדרומה, המשיכה החטיבה צפונה לאורך קו החוף, ובכביש המרכזי המוביל לעיר עזה, שעובר לאורך כל מרכז הרצועה (בחלקו הצפוני). בין היתר נכבשו נקודות מרכזיות בצפון הרצועה, כגון בית המחוקקים, קריית הממשלה, מפקדת המשטרה המרכזית, הפקולטה להנדסה (ששימשה מתקן לייצור אמל"ח של ארגוני הטרור), מתקני שיגור ומנהרות.
גדודים שהיו בעבר תחת חטיבה 7
עד מלחמת ששת הימים חטיבה 7 הייתה חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה"ל. ככזו, וגם עקב השינויים שעבר חיל השריון במהלך השנים, היו תחתיה גדודים, שבהמשך הועברו לחטיבות שריון אחרות. בין הגדודים הללו נמנים:
גדוד 52 - גדוד החרמ"ש של חטיבה 7 במלחמת סיני. תחת החטיבה, ב-1958, הוסב לגדוד טנקים שרמן ו-AMX-13. בהמשך הועבר לחטיבה 14 ומשם לחטיבה 401.
גדוד 46 - הועבר לחטיבה 7 בשנת 1961, כגדוד חי"ר מילואים. תחת החטיבה הוסב לגדוד טנקים AMX-13. בהמשך הוסב לטנקי מגח, והועבר לחטיבה 401, כגדוד ההקמה שלה.
גדוד 9 - הגדוד התשיעי של הפלמ"ח לחם במסגרת חטיבת הנגב במלחמת השחרור, ועם פירוק החטיבה ב-1949, הועבר לחטיבה 7. תחת חטיבה 7 תפקד כגדוד חי"ר, ובהמשך הוסב לחרמ"ש. לחם כגדוד חרמ"ש של חטיבה 7 במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. לאחריה הוסב לגדוד טנקי מגח תחת חטיבה 14. בהמשך הועבר לחטיבה 211, ועם פירוקה הועבר לחטיבה 401.
גדוד 53 - לאחר מלחמת ששת הימים הועבר כגדוד 63 מחטיבה 14 לחטיבה 7, לאחר ש 7 העבירה את גדוד 79 לחטיבה 401. ב-1969 הועבר לחטיבה 188, אז גם שונה מספרו ל-53.
גדוד 79 - תפקד תחת חטיבה 7, בשתי תקופות
תקופה ראשונה - עד סוף 1953
בתחילת מאי 1948 הוקם גדוד שריוניות ראשון בשם חמ"ש א' במסגרת שמ"ש (שירות המשוריינים - לימים חיל השריון). לרשות הגדוד עמדו תשעה זחל"מים ומספר יחידות של שריונית וייט, תוצרת בית.
עם הקמת חטיבה 7 (אמצע מאי 48) הגדוד הועבר אליה וכונה גדוד 73. הגדוד לחם בקרבות לטרון. בהמשך שונה שמו לגדוד 79, אשר לחם במבצע חירם, וכבש, בין היתר, את ג'יש (גוש חלב). באוקטובר 1949 במסגרת הארגון מחדש של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות, הגדוד אורגן כגדוד חרמ"ש סדיר בחטיבה 7.
בסוף 1953 פורק גדוד 79 הסדיר וכדי לשמור על שמו ניתן הכינוי 79 לאחד מגדודי החרמ"ש מילואים של חטיבה 27. ככזה הוא לחם במלחמת סיני. על מנת לשמור על המורשת של הגדוד הסדיר לשעבר, הועבר הכינוי 79 ב-1964, לגדוד המגח הסדיר שהוקם באותה עת במסגרת חטיבה 7.
תקופה שנייה - מ-1965 עד 1968 - גדוד המגח הראשון - גדוד "סופה"
בשנת 1964 משלחת של כ-40 קציני צה"ל יצאה לגרמניה לצורך לימוד וקליטת טנקי הפטון האמריקאיים. בין הקצינים נמנו: ג'קי אבן (המג"ד הראשון), נתק'ה ניר (הסמג"ד הראשון),אהוד אלעד, חיים ארז, אריה קרן, אדם ויילר, שלום אנגל (עין גל), עמוס כץ, עמרם מצנע, אמנון גלעדי, רוני מקלאוד, חגי רגב, יום-טוב תמיר, אביגדור קהלני, יואל גונן, אבירם גלעד, יוסי בן-חנן, אילן מעוז.
עם חזרת המשתלמים מגרמניה, בתחילת 1965, הוקם הגדוד במחנה נתן כגדוד אם-48 איי 1. הטנקים כונו בצה"ל בשם מגח.
הגדוד פעל במסגרת חטיבה 7, והיווה גרעין לקליטת טנק המגח בצה"ל. ממנו יצאו קצינים ולוחמים שהקימו ואיישו, החל מ-1967, גדודים (כגון 46, 195, 52) בחטיבות המגח שהוקמו (חטיבה 401, חטיבה 600, חטיבה 14).
מלחמת ששת הימים
גדוד סדיר של טנקי פטון M48-A2, במסגרת חטיבה 7, בפיקוד אהוד אלעד. במקור כלל הגדוד ארבע פלוגות מגח אורגניות בפיקוד אבירם גילעד, בן-ציון כרמלי, יום-טוב תמיר ואביגדור קהלני. מראשית המלחמה הועברה פלוגת יום-טוב תמיר תחת פיקוד גדוד 9, גדוד החרמ"ש של חטיבה 7. מתום היום הראשון הצטרפה לגדוד פלוגת מגח מילואים מגדוד 46 (גדוד ההקמה של חטיבה 401), בפיקוד שלום אנגל, שבדיעבד היוותה את פלוגת החוד של חטיבה 7 במלחמה.
ביום הראשון הגדוד לחם ברצועת עזה, בציר ח'אן יונס - רפיח, פרץ את מערך שיח' זוויד ומעבר הג'יראדי. בקרב הג'יראדי נהרג המג"ד, ואת הפיקוד קיבל סגנו - חיים ארז. בהמשך התקדם הגדוד לאל עריש שבסיני, לתעלה.
תיאור מפורט של קרבות הגדוד מופיע בספרו של שבתי טבת - "חשופים בצריח". כינוי הגדוד בספר הוא "ש 14".
מפקדי גדוד 79 - ת"פ חטיבה 7
+ תקופה שם הערות 1948 - 1948 חיים לסקוב מפקד הגדוד בקרבות לטרון. לימים הרמטכ"ל החמישי1948 - 1948ג'ו וינרמפקד הגדוד במבצע "דקל". המפקד הראשון של בית הספר לשריון.1948 - 1950ברוך ארזמפקד הגדוד במבצע "חירם". 1950 - 1951 אהרון נחשון 1955 - 1956אריה שיאוןמפקד הגדוד במבצע קדש (תחת חטיבה 27) 1965 - 1966 יעקב אבן המפקד הראשון של גדוד המג"ח. לימים אלוף. 1966 - 1967 אהוד אלעד נפל ביום הראשון במלחמת ששת הימים 1967 - 1968 חיים ארז פיקד על הגדוד החל מהיום הראשון של מלחמת ששת הימים. לימים אלוף.
ב-1968, במסגרת ארגון חטיבות השריון על פי סוגי טנקים, הועבר הגדוד לחטיבה 401, שהפכה לחטיבת מגח סדירה. בתמורה, קיבלה חטיבה 7 את גדוד השוט 63 (שמספרו שונה ל-53).
בהמשך, עם פרוץ מלחמת יום כיפור עבר גדוד 79 לחטיבה 14.
נכון ל-2022 גדוד מילואים 79, במסגרת חטיבת מילואים 14. מספרי הגדוד והחטיבה הועברו והחליפו את המספרים של חטיבת מילואים 278, למטרת שימור מורשת חטיבה 14 הסדירה.
גדוד 71 - תפקד תחת חטיבה 7 בשתי תקופות
תקופה ראשונה - מהקמת החטיבה ב-1948, עד סוף 1949
הוקם כגדוד חי"ר בפיקוד יהודה ורבר, באמצע מאי 1948, במסגרת הקמת חטיבה 7. הלוחמים גויסו ממקורות מגוונים: יוצאי הצבא הבריטי, מתנדבי חוץ לארץ, עולים חדשים, ואנשי "ההגנה" והפלמ"ח. הגדוד לקח חלק בניסיונות הכושלים לכיבוש לטרון במבצע בן נון א' וב - מבצע בן נון ב', ובאבטחת דרך בורמה.
ביולי 1948 יהודה בן דוד התמנה למפקד הגדוד. בהמשך מלחמת העצמאות, כחלק מחטיבה 7, השתתף הגדוד בקרבות בגליל, ביניהם מבצע דקל ומבצע חירם. ב-1949, בעקבות ארגון מחדש של צה"ל לאחר המלחמה, אוחדו חטיבות שבע ושמונה תחת שמה של הראשונה. במסגרת זו, גדוד 82 שהועבר תחילה לחטיבת הנגב, הועבר שוב, הפעם לחטיבה 7, וגדוד 71 ירד מהסד"כ.
תקופה שנייה - במלחמת יום הכיפורים - 1973
גדוד 71 (רשף) הוקם ערב מלחמת יום הכיפורים, ב-5 באוקטובר 1973. הגדוד נבנה בחופזה על בסיס מפקדים ומדריכים מבית הספר לשריון בג'וליס, אליהם צורפו מדריכי שריון ממגמת שוט קל ממתקן 500 (בסיס צאלים) וצוערי שריון מבית הספר לקצינים (בה"ד 1). הגדוד סופח לחטיבה 7 ונלחם תחתיה ברמת הגולן, במהלך המלחמה.
את הגדוד הקים סא"ל משולם רטס, מפקד קורס קציני שריון (ולפני כן מג"ד 46). תחת פיקודו הגדוד לחם בקרבות הבלימה ב"עמק הבכא", בגזרת החרמונית. ב-9 באוקטובר נהרגו המג"ד רטס, והסמג"ד רס"ן גדעון ויילר. סא"ל עמוס כץ, לשעבר מג"ד 46, קיבל את הפיקוד על הגדוד, והוביל אותו בהמשך הקרבות, כולל במהלך הפריצה למובלעת הסורית וכיבוש העיירה מזרעת בית ג'אן. בקרבות הבלימה הגדוד ספג נפגעים רבים, ולצורך מילוי השורות להמשך הקרבות שובצו אנשי מילואים שחזרו מחו"ל לאחר פרוץ המלחמה.
בתום המלחמה הועבר הגדוד לחטיבה 188, ואורגן כגדוד השוט-קל הסדיר השלישי של החטיבה.
שריוניות חטיבה 7 לאורך ההיסטוריה
טנקי חטיבה 7 לאורך ההיסטוריה
סמל החטיבה
שמאל|100px
סמל החטיבה כולל אלמנטים רבים מההיסטוריה שלה. הצלע העליונה של הסמל צבועה בצבעי דגל ישראל; החץ האדום מסמל את פריצת דרך בורמה על ידי החטיבה; הכוכב המשושה (מגן דוד) המופיע בו הוא טלאי צהוב, לזכר המעפילים שגויסו לחטיבה מיד עם הגעתם ארצה במהלך מלחמת השחרור ונפלו בקרבות בלטרון; הרובה המכודן מסמל את גדודי החי"ר; הברק מסמל את גדוד השריון (חטיבה 7 הייתה במקורה חטיבה משוריינת ולא חטיבת שריון, כפי שהיא כיום); והצלבת הברק והרומח מסמלים שיתוף פעולה בין החי"ר לשריון. הסמל יוצר גם את הספרה 7 בשילוב החץ והדגל. זהו סמל היחידה הראשון שהכיל גם את מספר היחידה שלו.
מורשת ותרבות
צוות הווי
במהלך שנות השישים ותחילת שנות השבעים קיימה החטיבה צוות הווי שנחשב לוותיק ולטוב ביותר מבין צוותי ההווי של השריון. במהלך שנות קיומו הקליט הצוות שני תקליטים מסחריים, הראשון בחברת "פולידור", "חצופים בצריח" והשני במסגרת תקליט שאיגד שירים של הרכבים של חיל השריון ויצא לאחר מלחמת יום כיפור. "חצופים בצריח", כלל שירים כמו "את חכי לי ואחזור", "ליאורה", "צאי למרפסת אלווירה", "מה תביא לי" ו"זמר אביב" – הביצוע המקורי לשיר "ים השיבולים" של להקת "הגבעטרון". בין חברי הצוות היו גם אנדריי צוויג, סולן ומפקד הצוות, וזהבה גוטמן.
המנון החטיבה
השיר "דרך לוחם" (נקרא גם "שבע אַת פלדה רוגשת") נכתב על ידי אביגדור קהלני ונחשב להמנון היחידה. השורה "שבע... אַת החטיבה", שורה מוכרת ובולטת מפזמון השיר, נחשבת לסיסמה מובילה בחטיבה:
אנדרטאות החטיבה ויחידותיה
ממוזער|150px|אתר הנצחה לקרב עמק הבכא.
אנדרטת עוצבת סער - אתר הנצחה לזכר חללי החטיבה במרכז רמת הגולן, ליד צומת קצרין דרום לכיוון חושניה (מזרח).
אנדרטת עוצבת סער (לטרון) - אנדרטה לזכר חללי החטיבה הממוקמת על גבעה ליד מנזר לטרון.
אנדרטת פלס"ר 7 - אנדרטה לזכר חללי פלס"ר 7, כקילומטר דרומית לכפר בוקעתא על כביש 98, צפון רמת הגולן.
אתר הנצחה לקרב עמק הבכא - מזרחית להר חרמונית, בפניה מזרחה אל מול קיבוץ אל-רום.
אתר הנצחה לנופלי גדוד 82 - ליד צומת קצרין דרום לכיוון קצרין (צפון)
מפקדי החטיבה
שםתקופת כהונה כמפקד החטיבההערות שלמה שמיר מאי 1948 - יולי 1948 לימים מפקד חיל האוויר ומפקד חיל הים בנימין (בן) דונקלמן יולי 1948 - יולי 1949 מתנדב מח"ל מקנדה יוסף איתן (ג'ו אייזן) יולי 1949 - יולי 1950 שמואל גודר אוקטובר 1950 - אוגוסט 1953 יצחק פונדק אפריל 1954 - אוקטובר 1955 אורי בן ארי אוקטובר 1955 - דצמבר 1956 מפקד החטיבה במלחמת סיני אהרון נחשון דצמבר 1956 - מרץ 1958 דוד (דדו) אלעזר דצמבר 1958 - אפריל 1959 לימים הרמטכ"ל ה-9 ישראל טל (טליק) אפריל 1959 - אפריל 1960 מראשי פרויקט טנק המרכבה; לימים סגן הרמטכ"ל אריה שחר (שוורצמן) יוני 1960 - יולי 1961 אברהם אדן (ברן) יולי 1961 - ינואר 1963 לימים מפקד פיקוד הדרום הרצל שפיר ינואר 1963 - דצמבר 1964 לימים מפקד פיקוד הדרום ומפכ"ל שלמה להט (צ'יץ') ינואר 1965 - מאי 1966 לימים ראש אגף כוח אדם וראש עיריית תל אביב-יפו שמואל גונן (גורודיש) יוני 1966 - יוני 1969 מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים, לימים מפקד פיקוד הדרום יעקב אבן יוני 1969 - יוני 1971 לימים מפקד המכללה לביטחון לאומי גבריאל עמיר יוני 1971 - ספטמבר 1972 לימים נציב בתי הסוהר אביגדור (יאנוש) בן-גל ספטמבר 1972 - פברואר 1974 מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים; לימים מפקד פיקוד הצפון אורי אור פברואר 1974 - דצמבר 1975 לימים מפקד פיקוד המרכז ומפקד פיקוד הצפון אביגדור קהלני דצמבר 1975 - אוקטובר 1977 בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת; לימים שר לביטחון פנים יוסי בן-חנן אוקטובר 1977 - יוני 1979 בעל עיטור העוז; לימים קצין שריון ראשי ומפקד המכללה לביטחון לאומי נתנאל (נתי) גולן יוני 1979 - מרץ 1981 בעל עיטור הגבורה. מפקד החטיבה בעת הסבתה מטנקי שוט קל, לטנקי מרכבה (סימן 1). איתן קינן (קאולי) מרץ 1981 - ספטמבר 1982 בעל עיטור המופת, מפקד החטיבה במלחמת לבנון הראשונה מאיר זמיר ספטמבר 1982 - פברואר 1984 בעל עיטור העוז; לימים מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה רפאל (רפי) נוי מאי 1984 - ספטמבר 1985 בעל עיטור המופת אברהם כוכב (אמי פלנט) ספטמבר 1985 - מאי 1987 בעל עיטור העוז; לימים קצין שריון ראשי אפרים לאור מאי 1987 - נובמבר 1988 דוביק טל (רוזנטל) נובמבר 1988 - יולי 1990 לימים קצין שריון ראשי צבי (צביקה) גנדלמן יולי 1990 - ינואר 1992 לשעבר מפקד עוצבת געש, לימים ראש עיריית חדרה יצחק (חקי) הראל ינואר 1992 - אוקטובר 1993 לימים ראש אגף התכנון גרשון הכהן אוקטובר 1993 - אוגוסט 1995 לימים מפקד הגיס הצפוני דן ביטון אוגוסט 1995 - אוגוסט 1997 לימים ראש אט"ל שמואל (שמוליק) רוזנטל אוגוסט 1997 - אפריל 1999 לימים ראש מטה פיקוד הצפון יעקב אייש אפריל 1999 - יולי 2001 לימים נספח צה"ל בארצות הברית ובקנדה חלוצי רודוי יולי 2001 - אוגוסט 2003 לימים קצין שריון ראשי אייל זמיר אוגוסט 2003 - ספטמבר 2005 לימים סגן הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון אמנון אשל אסולין ספטמבר 2005 - אוגוסט 2007 מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה רועי אלקבץ אוגוסט 2007 - מאי 2009 לימים מפקד עוצבת אדום יעקב בנג'ו מאי 2009 - יולי 2011 לימים מפקד הגיס הצפוני עודד בסיוק יולי 2011 - יוני 2013 לימים ראש אגף המבצעים נדב לוטן יוני 2013 - יולי 2015 לימים מפקד עוצבת הפלדה דן נוימן יולי 2015 - אוגוסט 2017 לימים מפקד עוצבת געש רומן גופמן אוגוסט 2017 - אוגוסט 2019 לימים מפקד אוגדת הבשן אודי צור 14 באוגוסט 2019 - 3 באוקטובר 2021 לימים מפקד קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים, ומפקד מרכז הכשרות היסוד יפתח נורקין 3 באוקטובר 2021 - 13 יולי 2023 אלעד צורי 13 ביולי 2023 - מפקד החטיבה במלחמת חרבות ברזל
לקריאה נוספת
דני אשר, 7 את החטיבה, סיפורה של חטיבת השריון 7 בסער המלחמות 1948 - 2006, הוצאת החטיבה.
משה גבעתי, "בודדים על התל - קרב תל א-סקי במלחמת יום הכיפורים", הוצאת 'רעות', 2009.
שקד טורם, "חטיבה שבע זה במבצעים ברצועת עזה, זה בלבנון השנייה. חטיבה שלמדינת ישראל היא סמל" ריאיון עם מפקד חטיבה 7 אל"ם נדב לוטן, במחנה, 10 במאי 2015.
אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות / מודן, 2013.
אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!" על מהירות בשדה הקרב, הוצאת מערכות ומודן, 2011, עמ' 27 - 48 - הפרק מתאר את הלחימה של החטיבה ב-5 וב-6 ביוני במלחמת ששת הימים בחזית המצרית.
אלוף שלמה שמיר "...בכל מחיר...לירושלים" הוצאת מערכות/משרד הביטחון, 1998, 529 עמ'. הספר כולל תיאור הקמת החטיבה, ניתוח קרבות לטרון ופירוט שמי של מצבת כוח האדם שלה.
אילן סהר, מורשת חטיבה 7 בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים - חלק א' - קרבות הבלימה, זרקור - מחלקת היסטוריה צהל, 2013
אילן סהר, מורשת חטיבה 7 בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים - חלק ב' - קרבות ההבקעה, זרקור - מחלקת היסטוריה צהל, 2013
בני ברץ, גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים - קורותיו של גדוד 71 בחטיבה 7, בפיקודו של סאל משולם רטס זל, 2015
אילן סהר, סיפור לחימת כוח עמוס גדוד 71 במלחמת יום כיפור 1973 במסגרת חטיבת 7 במובלעת הסורית רמת הגולן, 2013
קישורים חיצוניים
חטיבה 7 באתר יד לשריון
אתר ההנצחה של חטיבה 7 באתר "נלך".
שמואל אלגוזי,
כך השמידו לוחמי השריון עמדת חמאס בגבול עזה, באתר צה"ל, 27 בפברואר 2017
11 בינואר 2018: 7-77 בתרגיל עם סימן 4, ביטאון חיל השריון, אתר יד לשריון, 11 בינואר 2018
עינב גרינברג כהן, הצטרפנו לתרגיל האחרון של פלס"ר 7 – כפי שאתם מכירים אותו היום, אתר צה"ל, 24 במאי 2021
שמואל שמואל, הטנק (לא)מת. עכשיו הבה נדבר על מחלקת השריון, מערכות, 28 במרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:חטיבות שריון בצה"ל
7
קטגוריה:חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות | 2024-10-19T20:47:55 |
האינאיס | REDIRECT איניאס | 2015-09-26T11:07:19 |
פולחן | שמאל|ממוזער|250px|פולחן הינדי בורנסי
שמאל|ממוזער|250px|פדיון הבן
פולחן (מהשורש הארמי פל"ח, המקביל לשורש העברי עב"ד; בלועזית: ריטוּאָל) הוא מכלול הפעולות שאנשים מצווים או נוהגים לבצע במהלך טקס דתי או טקס מסורתי כלשהו.
הפולחן יכול לכלול צורה קבועה מראש לביצוע עבודת האל בדת מסוימת או בכת דתית. הפולחן יכול להתבטא כחלק מדוקטרינה חברתית רחבה או כאמונה אישית.
על אף שנהוג להשתמש בביטוי "פולחן" בהקשר של טקסים המתבצעים בבתי תפילה כגון בתי כנסת או כנסיות, הקשר שבין הדוקטרינה של דת מסוימת לפולחנים המבוצעים בגינה משתנה במידה ניכרת בין דת לדת. לעיתים קרובות יש קשר ישיר בין דבקות דתית לבין פולחן, ובכך ברוב המקרים הפולחן מבטא הערצה לאלוהות.
אחת מצורות הפולחן הנפוצות ביותר בין הדתות הקדומות (שאף הייתה קיימת בתחילת דרכן של הדתות המונותאיסטיות הגדולות) הייתה העלאת קורבנות. בדתות מסוימות היה אף נהוג להקריב קורבן אדם, או צורות אחרות של רצח פולחני. הדוגמה הבולטת לכך הייתה אצל האצטקים.
פולחנים היוו חלק מהתרבות האנושית במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. ההוכחה המוקדמת ביותר לקבורה פולחנית תוארכה ללפני 20,000 שנה (לא נמצאו סימני קבורה בשלדים עתיקים יותר).
סוגי פולחן
פולחן הקשור בטקסי מעבר:
מילה (ביהדות ברית מילה)
פדיון הבן
הטבלה
בר מצווה
קונפירמציה
חתונה
קבורה
פולחן הקשור בעבודת אלוהים בציבור:
תפילות ציבוריות
הקרבת קורבנות
קרבות ותחרויות ספורט
תהלוכות
ריקודים
פולחנים של מסירות דתית אישית:
תפילה
עלייה לרגל
סיגוף
פולחן שאינו קשור לדת
אף על פי שבהגדרתו הפולחן נושא אופי דתי, נהוג לעיתים לכנות תופעות שאינן קשורות לדת "פולחן".
פולחן אישיות: הגישה המקובלת בארצות טוטליטריות והמבליטה את דמותו של המנהיג עד כדי הערצתו באופן עיוור. הדוגמה הידועה ביותר היא פולחן האישיות של סטלין.
נהוג לכנות בשם פולחן את אחד התסמינים אצל הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית, שהוא אובססיה לביצוע תהליכים בצורה קבועה.
פולחן קדושים הוא פולחן עממי סביב מקומות קדושים או מקומות הנחשבים כקברי קדושים.
ראו גם
סרט פולחן
פולחן השטן
פולחן אישיות
קישורים חיצוניים
הפולחן במקרא, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח ד"ר ערן אריה
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה של הדת
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:מסורות
קטגוריה:תרבות
קטגוריה:דת | 2023-12-08T19:38:06 |
מכון ויצמן | הפניה מכון ויצמן למדע | 2024-01-21T17:20:46 |
מכון וייצמן | הפניה מכון ויצמן למדע | 2024-01-21T17:21:12 |
מכון וייצמן למדע | הפניה מכון ויצמן למדע | 2024-01-21T17:21:16 |
טרילוגיה | ממוזער|טרילוגית הספרים Tales of the Kingdom
טרילוגיה (מיוונית: τριλογία, טרי – שלוש, לוגוס – חיבור, מאמר) היא סדרה של שלוש יצירות, לרוב ספרותיות, העומדות בזכות עצמן וקשורות זו לזו.
היסטוריה
אורסטיאה מורכבת משלוש טרגדיות שחיבר אייסכילוס (Αίσχύλος) במאה ה-5 לפנה"ס.
דוגמאות
בספרות
בין הטרילוגיות המפורסמות בספרות ניתן למצוא את "טרילוגיית בורן" של רוברט לודלום, "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, "ילד האריות" של זיזו קורדר, "שר הטבעות" של ג'.ר.ר. טולקין, "משחקי הרעב" של סוזן קולינס, "חמישים גוונים של אפור" של אי. אל. ג'יימס, "ברטימאוס" של ג'ונתן סטראוד, "פרש הברונזה" של פאולינה סיימונס ועוד.
בקולנוע
בקולנוע ניתן למנות את שלוש הטרילוגיות של "מלחמת הכוכבים" בבימויו של ג'ורג' לוקאס, "הסנדק" בבימוי פרנסיס פורד קופולה, "האיש ללא שם" בבימוי סרג'ו לאונה, "בחזרה לעתיד" בבימוי רוברט זמקיס, טרילוגיית באטמן "האביר האפל" בבימוי כריסטופר נולאן "חמישים גוונים של אפור" ועוד.
בקולנוע הישראלי
בקולנוע הישראלי קיימת הטרילוגיה "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט - המשפט של ויויאן אמסלם" בבימויים של רונית ושלומי אלקבץ.
במוזיקה
במשחקי וידאו
ראו גם
טריפטיכון
טטרלוגיה
פנטלוגיה
הקסלוגיה
הפטלוגיה
קישורים חיצוניים
*
*
קטגוריה:מונחים ספרותיים
קטגוריה:מינוחים בקולנוע
קטגוריה:3 (מספר) | 2024-08-30T08:08:16 |
ג. ר. ר. טולקין | הפניה ג'. ר. ר. טולקין | 2020-11-19T09:30:32 |
מבצע מוקד | מבצע מוקד הוא המבצע שבו ישראל פתחה את מלחמת ששת הימים. במבצע זה הונחתה מכה מקדימה על שדות התעופה וחילות אוויר ערביים, שכתוצאה ממנה הייתה לחיל האוויר הישראלי עליונות אווירית מוחלטת ויכולת סיוע חופשית לכוחות היבשה בהמשך המלחמה.
תכנון המבצע
בסוף שנת 1962 הורה מפקד חיל האוויר הישראלי, האלוף עזר ויצמן, לראש ענף המבצעים, סא"ל יעקב נבו, לתכנן מבצע להפצצה של שדות התעופה של מדינות ערב.
נבו בחר להיעזר בסרן רפאל סברון, מתכנן זוטר מענף מבצעים. השניים סברו כי תקיפה אפקטיבית של שדות התעופה הערביים צריכה להתמקד במסלולי ההמראה והנחיתה, שתביא ללכידת המטוסים על הקרקע, ובכך תתאפשר השמדתם ביעפי תקיפה נוספים ותמנע נחיתה של מטוסי האויב שבאוויר.
תכנון זה היווה שינוי ביחס לתוכניות התקיפה שהיו ברשות חיל האוויר עד אז, שבהן תוכננה התקפה על מגדלי הפיקוח ועל המטוסים שעל הקרקע.
מאחר שהמסלולים נבנו מבטון עבה, בחנו המתכננים חלופות שונות להשבתתם וערכו ניסויים. נמצא שכל סוגי אמצעי הלחימה שהיו בשימוש חיל האוויר אינם מתאימים לתקיפת המסלולים: ירי רקטות על מסלולי הבטון יוצר בהם חורים קטנים וקלים לתיקון, ירי תותחי המטוסים שורט קלות את הבטון ופצצות הברזל היצוק מקפצות על המסלול או מתגלגלות ממנו ועלולות להחטיא אותו. המתכננים שקדו לפיכך על פיתוח פצצות ייחודיות שיפערו בבטון חור גדול שיביא להשבתתו למשך זמן מספיק עד ליעף התקיפה הבא.
מתאר הטיסה הדרוש לתקיפת פתע בגובה נמוך מאוד, מתחת לגובה גילוי המכ"ם, תוך נשיאת מטען חימוש מרבי שיצר גרר גדול דרש מהמתכננים לחשב צריכת דלק בכל סוג מטוס וחישוב מחדש של טווחי טיסה שלא היו קיימים בספרי היצרן. לצורך חישוב צריכת הדלק והטווחים ביצעו המתכננים טיסות ניסוי שמדמות טיסה אל יעדי התקיפה השונים בחימוש מלא.
במקביל הועברה למחלקת ההדרכה בחיל האוויר, בפיקוד שעיה גזית, בקשה לביצוע אימוני הפצצה מדויקת לטייסות חיל האוויר. בנגב שופץ מסלול ישן, הוצבו בו מטרות שמדמות מטוסי אויב ובו נערכו האימונים להפצצת המסלול.
חיל המודיעין וענף מודיעין של חיל האוויר נתבקשו לאסוף מידע על כל שדות התעופה במדינות ערב. נאסף מידע רב על המסלולים, המתקנים, שגרת הפעילות בבסיסים הערביים, מיקומם של מכ"מי הגילוי האווירי במרחבים שסביב שדות התעופה, צורת העברת המידע ממכ"מי הגילוי אל המפקדות, זמני התגובה עד להזנקת מטוסים, יכולותיהם של הטייסים הערבים לפעול במזג אוויר קשה ובלילה ועוד.
לאחר גמר האיסוף בנו המתכננים טבלאות מפורטות ומדויקות שבהן הקצו לכל שדה תעופה את מבנה המטוסים המתאים להתקפתו, את המסלולים שיש להרוס, משקל הפצצות שיוטלו על כל מסלול וכו'.
לכל שדה תעופה ומסלול הוגדרו נתיבי טיסה עד ליעד וזוויות כניסה ויציאה מיעף ההפצצה. על גבי מפות המסלולים סומנו המקומות במסלול שבהם יש להטיל פצצה בהתאם לסוגי המטוסים שבו ולמרחקי ההמראה הדרושים למטוסיו. בדרך כלל סומנו שתי פגיעות דרושות לכל מסלול במרחק של שליש מכל צד.
מלאכת התכנון הסתיימה בסוף שנת 1964. התוכנית, שקיבלה את השם "מבצע מוקד", נכרכה בכריכה כחולה והופקדה בענף מבצעים בחיל האוויר כתוכנית מבצע שניתן להפעילה בתוך 24 שעות.
לאחר השלמת התכנון יזמו נבו וסברון אימונים שדימו חלקים מהתוכנית. האימונים כללו הגעה ליעדים בגובה טיסה נמוך מאוד, תוך שמירה על דממת אלחוט וביצוע יעפי הפצצה מדויקים.
בהדמיות שונות שבוצעו בסיועו של יואש צידון נראה כי תנאי הכרחי להצלחת המבצע היה הפתעה מוחלטת של צבאות ערב כך שמטוסי יירוט לא יוזנקו כנגד המטוסים שחמושים במתאר הפצצות ואינם ערוכים לקרב אוויר. נמצא עוד כי לחיל האוויר דרושים 530 מטוסים לצורך הפצצת 14 שדות התעופה הערביים שבתוכנית, בעוד שלחיל האוויר רק כ-200 מטוסים כשירים למטרות הפצצה. לפיכך יישום המבצע חייב שחלק גדול ממנו ייעשה בגלי תקיפה מאוחרים יותר, ללא אותה הפתעה הכרחית, תוך ניהול קרבות אוויר מול מטוסי יירוט של צבאות ערב.
למרות הקושי ביישום, שנבע מכך שמספר המטוסים שברשות חיל האוויר היה מועט ביחס למשימה, המשיכו המתכננים בעדכון התוכנית בהתאם לשינויים בחיל האוויר ובשדות התעופה הערביים ובשנת 1965 הודפסה תוכנית המבצע המעודכנת במספר עותקים והועברה לבסיסי חיל האוויר הרלוונטיים.
ההכנות למבצע
ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה".
בעקבות ההסלמה הגוברת יזם מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, עדכון של תוכנית מוקד. נבדקו מחדש טבלאות המשימות, ההקצאה של מבני המטוסים, נתיבים ועוד. בחיל האוויר החלה פעילות תחזוקה מאומצת להכשרת מטוסים מושבתים או כאלה שנמצאים בתחזוקה תקופתית.
הרמטכ"ל יצחק רבין שקל את הפעלת התוכנית אך סבר כי טמונים סיכונים גדולים במבצע:
אם ייחשף המבצע לצבאות ערב טרם ביצועו, ייקלעו מטוסי חיל האוויר החמושים במתווה הפצצה לקרבות אוויר אבודים וחלק גדול מהם יופל. בתרחיש כזה יאלץ צה"ל לנהל מלחמה ללא סיוע אווירי הכרחי.
כל כוחו של חיל האוויר לא מספיק לביצוע התוכנית (לחיל האוויר כ-200 מטוסים בלבד לעומת 530 שדרושים למבצע) ולכן רוב משימת השמדת שדות התעופה ייעשה ללא גורם ההפתעה ההכרחי.
אם ייחשף המבצע לצבאות ערב יוכלו חילות האוויר הערביים לתכנן תקיפה הרסנית על ישראל שכמעט כל מטוסיה נשלחו למשימת עומק ואינם כשירים להגנת שמי מדינתם.
לאחר שנועץ עם מפקד חיל האוויר מוטי הוד, הסכים רבין לקחת את הסיכונים שביציאה למבצע. הוחלט כי מבצע מוקד יהיה זה שיפתח את המלחמה כאשר המאמץ הראשון יופנה כנגד מצרים ובשלב שני יותקפו סוריה וירדן, על אף שבשלב זה יאבד גורם ההפתעה הדרוש.
בפני הממשלה הוצג המבצע בקווים כלליים בלבד במטרה למנוע דליפת התוכנית. לאחר התלבטויות רבות לנוכח הסיכונים אישרה הממשלה את התקיפה ב-4 ביוני והותירה את בחירת שעת התקיפה למפקד חיל האוויר.
הוד קבע כי שעת התקיפה תהיה 07:45 (שהייתה 8:45 לפי שעון מצרים), שעה שבה ערפילי הבוקר כבר התפוגגו, משטר הרוחות נוח, פטרולי הבוקר המצריים שבו לבסיסם לארוחת בוקר (בשעות 7.40–8.00), ושבה מפקדי הבסיסים המצריים בדרכם לבסיס.
בשעה 18:00, מספר שעות לאחר אישור הממשלה, זומנו למפקדת חיל האוויר שלושת מפקדי בסיסי חיל האוויר, הכנפות ומספר קציני מטה לתדריך דחוף וסודי. מפקדי הבסיסים תודרכו בפרטי המבצע שיועד לבוקר היום שלמחרת. מלבד פרטי המבצע נתבקשו המפקדים לנקוט בכל האמצעים לשמירת סודיות מוקפדת ביותר: הטיסה תהיה בגובה נמוך מאוד תוך שמירה קפדנית על דממת אלחוט מוחלטת. טייס שנקלע למצב חירום יחזור לבסיסו אם יוכל או ינטוש את מטוסו מבלי לדווח על כך בקשר ולא יפעיל את מכשיר האיתור האלחוטי (מכשיר "שרה") עד לאחר שעת ההפצצה. המטוסים ימריאו ברצף בזה אחר זה ללא קבלת אישורי המראה. מטוס שתתגלה בו תקלה או שטייסו ישתהה בהמראה ייעקף על ידי המטוס הבא מבלי להאט את קצב ההמראה. ראש ענף מבצעים רפי הר-לב, מסר לכל אחד ממפקדי הבסיסים רשימת "כוחות ומשימות" עדכנית.
מפקדי הבסיסים הונחו לתדרך את סגניהם רק בשעות הלילה, ואת הטייסים בתדריך שייערך בשעה 04:20 לפנות בוקר המחרת.
בעת הזו היו לחיל האוויר 203 מטוסים שמתאימים למשימות הפצצה בתשע טייסות של מטוסי קרב, אשר 197 מתוכם שמישים.
התנהלות המבצע
250px|ממוזער|שמאל|בסיס חיל אוויר מצרי שהותקף ובו מטוסי תובלה מדגם IL14 שהושמדו על הקרקע
ביום שני, 5 ביוני 1967, עם אור ראשון יצאו כהרגלם פטרולי היירוט של חיל האוויר המצרי במרווחים של חצי שעה זה מזה. בשעה 07:30 כמתוכנן נחתו אחרוני מטוסי הפטרול המצריים וטייסיהם פנו לארוחת הבוקר בבסיסם. יחידות ההאזנה של חיל המודיעין קלטו תשדורות שגרתיות ופעילות אימונים בחיל האוויר המצרי.
לשם הונאת חילות האוויר הערביים, ובמיוחד חיל האוויר המצרי, המריאו בשעה 06:45 ארבעה מטוסי אימון של בית הספר לטיסה מדגם פוגה מגיסטר שהתחזו ברשת הקשר למטוסי קרב. הטייסים דיברו ביניהם רבות לאורך כל הטיסה כשהם משתמשים באותות קריאה של טייסות קרב רבות, באופן שמדמה טיסות אימונים שגרתיות של מספר מבני מטוסי קרב.
פרט ל-12 מטוסי מיראז' 3 שנשארו להגנה על שמי המדינה, המריאו כמתוכנן בזה אחר זה כל מטוסי חיל האוויר (כ-200) שהיו כשירים למשימות הפצצה וזאת בתזמון מדויק כך שיהיו מעל מטרתם בדיוק בשעה 07:45 לפי שעון ישראל. הנעות המטוסים החלו בשעה 06:50. ראשוני הממריאים היו מטוסי אוראגן שיצאו מבסיס חצור ב-07:14 להפצצת שדה התעופה ביר גפגפה בסיני. בתוך כעשר דקות היו כל המבנים באוויר בדרך למטרתם. המבנים הורכבו ממטוסי ווטור, אוראגן, מיסטר IV, סופר מיסטר ומיראז' 3. ההמראה בוצעה כמתוכנן בדממת אלחוט מוחלטת כאשר צוות הקרקע מאשר את המראתם בתנועות ידיים, בפנסים ובשלטים בלבד. לאחר ההמראה התכנסו המטוסים במבנים צמודים בטיסה בגובה נמוך. לאחר המראת מטוסי ההפצצה המריאו זוג מטוסי ווטור בלתי חמושים שעליהם ציוד אלקטרוני לחסימת מכ"ם כשהם מלווים בשני מטוסי מיראז'. מטוסי הווטור נסקו לגובה רב וחסמו את מכ"מי הגילוי האווירי המצריים למשך שעתיים.
על אף דממת האלחוט והטיסה בגובה נמוך, מערך הבקרה האווירית הירדני זיהה את המטוסים מיד לאחר שהמריאו, בעזרת מכ"ם בריטי הממוקם בהר עג'לון. הירדנים העבירו את מילת הקוד לתקיפה ישראלית "ענב" לקצין הקישור המצרי מונעם ריאד בעמאן. ריאד העביר את מילת הקוד למפקדת שר ההגנה המצרי, אך זו הוחלפה יום קודם לכן, ולכן ההודעה לא פוענחה בזמן.
על מובילי המבנים היה לנווט על פי אזימוט תוך שמירה על מהירות טיסה קבועה למשך זמן קצוב כשגובה הטיסה אינו מאפשר שדה ראייה מספיק לניווט נוח.
בחדר המלחמה של חיל האוויר שהו הרמטכ"ל יצחק רבין, מפקד חיל האוויר מוטי הוד, יועץ ראש הממשלה לביטחון יגאל ידין וקציני המטה הכללי ומטה חיל האוויר בהמתנה דרוכה וממושכת לדיווחים. בשעה 07:40, כחמש דקות לפני ההפצצה, קיבל הר-לב ידיעות ממקורות מודיעיניים שונים שלפיהם לא ניכרת תנועה חריגה בחיל האוויר המצרי ובכך הופג החשש מדליפת המבצע.
הגל הראשון
בשעה 07:45 הגיעו מטוסי חיל האוויר, בו זמנית, אל 11 שדות תעופה מצריים. סמוך ליעדים הדליקו הטייסים את מכשירי הקשר ודיווחו כל אחד בתורו על כניסה ליעף הפצצה של המסלולים. המטוסים תקפו חלק משדות התעופה באמצעות פצצות פיצוח מסלולים (פפ"ם) שתוכננו בצרפת ויוצרו בישראל. התקיפה הפתיעה לחלוטין את חיל האוויר המצרי.
לאחר שהטילו את פצצותיהם, המשיכו מטוסי חיל האוויר לחוג סביב שדות התעופה ולהמטיר אש תותחים על מטוסים שכלואים בו. ביעפי הצליפה הובערו מטוסים ומתקנים רבים בכל שדה. במקצת שדות התעופה נאלצו המבנים לנהל קרבות אוויר עם מטוסים מצריים שהמריאו לפני ההפצצה. לאחר שסיימו את הצליפה נכנסו מבנים נוספים להמשך השמדת השדות.
לחלק מהמטוסים, בעיקר במבנים המאוחרים, נותרו לאחר התקיפה פגזי תותחים שלא הומטרו על השדה. מטוסים אלה צלפו על מטרות מצריות מזדמנות בדרכם חזרה כגון שיירות כלי רכב, מתקני מכ"ם וכו'.
בזמן הגל הראשון שר המלחמה המצרי עבד אל-חכים עאמר היה בדרכו לשדה התעופה ביר תמדה בסיני, יחד עם מפקד חיל האוויר המצרי וקצינים בכירים נוספים. כדי לשמור על ביטחונם קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות שהיו בשדה התעופה הוראה שלא לפתוח באש. הוראה זו מנעה פגיעות בחיל האוויר הישראלי שתקף במקום.
תקיפות הגל הראשון נמשכו מ-07:45 ועד 09:05 ובו הושמדו 197 מטוסים מצריים, מתוכם 8 בקרבות אוויר. שישה שדות תעופה מצריים הושבתו כליל: אל עריש, ביר גפגפה, ביר תמדה וג'בל ליבני בסיני ופאיד וכברית מעבר לתעלת סואץ.
להצגת טבלת התקיפות, לחצו על "הצגה" בצד שמאל שדה התעופה המבנה שתקף מוביל המבנה טייסת הערותאל ערישרביעיית אוראגןרביעיית אוראגןרס"ן יעקב טרנררס"ן יובל אפרתטייסת 107טייסת 107שדה התעופה הקדמי ביותר של המצרים הממוקם בצפון סיני. מטוסי חיל האוויר שיגרו רקטות (ולא בפצצות פיצוח מסלולים) אל שבעת מטוסי המיג 17 שבו ואל עמדות הנ"מ וזאת מתוך כוונה לכבוש את השדה בתחילת המלחמה ולהשמיש אותו עבור חיל האוויר. נפגעו שלושה מטוסים ישראלים באש נ"מ אך הצליחו לנחות בשלום בישראל.ביר גפגפהרביעיית אוראגןרביעיית אוראגןרביעיית מיסטררביעיית אוראגןרביעיית אוראגןסרן רן אלוןרס"ן גיורא רם-פורמןרס"ן חגי רונןסרן ניר יונגשטייןסרן מנחם שרוןטייסת 113טייסת 113טייסת 109טייסת 113טייסת 113שדה העיקרי והגדול בסיני שבו טייסות ירוט ותקיפה רבות וכן מסוקי סער להובלת לוחמים. ממנו נפתחה אש נ"מ חזקה שפגעה בכל מטוסי הרביעייה הראשונה. אוראגן אחד התרסק וטייסו סרן דוד יריב נהרג, אחד נפגע קשה וטייסו נשבה ושניים אחרים נפגעו ונחתו פגועים בישראל. מטוסים נוספים נפגעו במבנים האחרים.ביר תמדהשלישיית מיראז'רביעיית אוראגןרביעיית מיסטררביעיית אוראגןסרן דן סברסרן רמי הרפזרס"ן אוהד שדמיסרן דב פלגטייסת 101טייסת 107טייסת 109טייסת 113שדה תעופה משני בסיני. במועד התקיפה המתינו על המסלול קצינים בכירים של חיל האוויר המצרי לקראת נחיתתו של הרמטכ"ל המצרי עבד אל-חכים עאמר, שר המלחמה שמס בדראן מפקד חיל האוויר מחמוד סירקי וקצינים בכירים נוספים שאמורים היו להגיע לביקור במטוס איליושין 14. הקצינים זיהו תחילה את המטוסים כמטוסי ליווי מצריים. תותחי הנ"מ באותו הזמן מושבתים והרביעייה הראשונה הפציצה ללא הפרעה מצרית. לאחר ההפצצה עברו המיראז'ים למתווה יירוט וחיפשו מטוסים מצריים באוויר. המבנה זיהה את מטוס הרמטכ"ל אך בשל נוכחותו של מיג 21 באזור עסקו בהפלתו ובכך ניצל הרמטכ"ל המצרי ופמלייתו. בעת תקיפת רביעיית האוראגנים הספיקו המצריים לאייש את עמדות הנ"מ ולפגוע פגיעות קלות בכל המבנה אך כולם הצליחו לנחות בשלום בישראל.ג'בל ליבניזוג מיראז'עזרא דותן (בבן)טייסת 117שדה קדמי משני המשמש לפריסה בחירום ובו מטוסים מיושנים יחסית. על השדה ביצעו המיראז'ים יעפי צליפה בלבד במטוסים ומתקנים. לאחר כיבוש השדה נמצאו בו אלפי רקטות שהתאימו למטוסי חיל האוויר ושימשו אותו לתקיפת שדות התעופה בירדן וסוריה.פאידשלישיית מיסטררביעיית אוראגןרביעיית מיסטריםרביעיית אוראגןרביעיית מיסטרחמישיית אוראגןסרן אביהו בן-נוןרס"ן יוסף סלנטרס"ן יהונתן שחרשחםסרן דוד נבוסרן גיורא יואליטייסת 116טייסת 113טייסת 116טייסת 113טייסת 116טייסת 113בסיס גדול ועיקרי הממוקם בסמוך לאגם המר הגדול שבו טייסות קרב מתקדמות. רביעיית האוראגן שנכנסה לתקוף לאחר שלישיית המיסטר נתקלה באש נ"מ צפופה ומטוס אוראגן אחד התרסק על המסלול עם טייסו. אחד ממטוסי המיסטר ברביעייה השלישית נפגע, נטש סמוך לתעלת סואץ וחולץ בשלום בלילה על ידי מסוק ישראלי. בן נון מעיד, שבעיצומם של ההפצצות, הוא הבחין במטוס בואינג מצרי המנסה לנחות במסלול ההמראה המופצץ. בן נון, שלא ידע על תכולת המטוס, החליט שלא לסטות מהמשימה, שיעדיה היו מטוסי הקרב ומסלולי ההמראה. לימים, התברר שהמטוס הכיל את בכירי המטכ"ל המצרי והמטכ"ל הסורי ששבו מסיור בסיני, ובן נון סיכם, שזו אחת ההחמצות הקשות של המלחמה.כבריתרביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטרשלישיית סופר מיסטררביעיית מיסטררביעיית מיסטרסרן אלכסנדר ערמוןסרן בצלאל (צוליק) עופרסרן שלמה שפיראסרן צבי הססרן אסף בן־נוןטייסת 105טייסת 105טייסת 105טייסת 109טייסת 109בסיס גדול ובו טייסות קרב רבות ממערב לאגם המר הגדול. רביעיית סופר המיסטר הראשונה הותקפה מעל סיני בדרכה חזרה על ידי מטוסי ירוט מדגם מיג 21 ובתמרוני ההתחמקות התרסקו שני מטוסים ישראלים שפגעו בקרקע טייס אחד נרצח על ידי בדואים והאחר נעדר.אבו סואררביעיית מיראז'רביעיית מיראז'רביעיית סופר מיסטררביעיית ווטוררביעיית סופר מיסטררביעיית מיסטררביעיית מיראז'רס"ן עמיחי שמואלי (שומי)סרן יוסי חנקיןסרן אריק עזוזסרן שלמה קרןסרן גיורא אורןסרן מריו שקדסרן אהוד חנקיןטייסת 117טייסת 117טייסת 105טייסת 110טייסת 119טייסת 116טייסת 117בסיס גדול הממוקם 30 ק"מ מערבית לאסמאעיליה. בבסיס היו מפציצי איליושין Il-28 בעלי טווח גדול שאיימו על יעדים בעומק ישראל ושתי טייסות מיג 21 החדיש. מסלולי השדה רחבי ידיים עשויים בטון מזוין. לצורך הפצצת השדה ביום הראשון הוקצו שמונה מבנים ובהם 52 מטוסים. לא נורתה מהבסיס אש נ"מ אפקטיבית אך בשל גודלו וחוסנו של השדה המשיך המודיעין לדווח במהלך יום התקיפה על היותו של השדה פעיל זמן רב לאחר שהשדות האחרים הושבתו אף שאליו הוקצתה כמות פצצות רבה. המצרים הצליחו לשגר ממנו במהלך התקיפות מטוסי ירוט. רביעיית מיג 21 שהמריאה במהלך ההתקפה ניסו ליירט את מבנה הווטורים שהיה השלישי שתקף את השדה וכן את מבנה במיסטרים השישי שתקף והצליח להפיל מטוס מיסטר שטייסו, דן מנור נטש ונשבה. טייס הווטור בן-ציון זהר ניהל קרב אוויר תוך כדי התקיפה וזכה בציון לשבח עבור פעולתו זו. לקראת סוף התקיפה נאלצו המיראז'ים לנהל קרבות אוויר חלקם הטילו את מטען הפצצות שלא על המטרות בחירום. המיראז'ים הפילו ארבעה מטוסי מיג 21.אינשאסרביעיית מיראז'רביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטררס"ן רן פקררס"ן אהרן (ילו) שביטסרן גירי שוהםטייסת 119טייסת 105טייסת 105שדה מרכזי וחשוב ובו הטייסות המתקדמות ביותר. על המבנה השני נפתחה אש נ"מ עזה סופר מיסטר אחד התרסק וטייסו נהרג וסופר מיסטר נוסף נפגע אך הצליח לנחות בישראל. בשל גודלו של השדה למרות הפגיעות הטובות נותרו בו מטוסים שלא נפגעו ומסלולים שיכולים היו לשמש להמשך פעילותו. לפיכך נכלל שדה זה כיעד גם לגלי התקיפה הבאים.קהיר מערבשלישיית מיראז'רביעיית מיראז'רביעיית מיראז'שלישיית מיראז'רביעיית מיראז'רביעיית מיראז'רס"ן עמוס לפידותרס"ן עודד שגיארס"ן עמוס עמיררס"ן עודד מרוםסרן דוד פורתסא"ל יעקב אגסיטייסת 101טייסת 119טייסת 101טייסת 101טייסת 117טייסת 119בשדה זה נמצאה "החטיבת האווירית להפצצה אסטרטגית" שבה כ־15 מפציצים כבדים מסוג טופולב 16 אשר נושאים טילי שיוט מדגם AS-1 'Kennel. השמדת המפציצים הייתה בעדיפות גבוהה של חיל האוויר לנוכח הטווח הגדול שלהם המכסה את עומק מדינת ישראל. בתקיפה הושמדו כל מפציצי הטופולוב 16.קהיר בינלאומיזוג סופר מיסטרסרן מנחם כהןטייסת 105שדה אזרחי ברובו. שניים מרביעיית סופר המיסטר חזרו לבסיסם בשל תקלות. השניים הנותרים לא הצליחו לאתר את מטרתם שהייתה שדה אינשאס בשל עננות. המוביל כהן החליט לתקוף במקום המטרה המקורית את השדה הגדול קהיר בינלאומי.בני סואףשלישיית ווטוררביעיית ווטוררביעיית מיראז'שלישיית ווטוררס"ן משה (סימי) סעררס"ן עזרא אהרוןרס"ן לוי צוררס"ן גדעון מגןטייסת 110טייסת 110טייסת 101טייסת 110שדה מרוחק סמוך לנילוס ובו מפציצים ארוכי טווח מסוג טופולוב 16 שהשמדתם הייתה בעדיפות גבוהה. במהלך התקיפות נורו טילי SA-2 שהחטיאו את המטוסים הישראליים. אחד הווטורים במבנה הראשון נפגע אך הצליח לנחות בשלום בישראל. לאחר מבנה הווטורים השני כבר הושמדו כל מפציצי הטופולב ושאר המבנים המשיכו לפגוע במטרות משניות.
לחיל האוויר הישראלי אבדו בתקיפות הגל הראשון שמונה מטוסים, שבעה טייסים נהרגו, שלושה טייסים נפצעו ושניים נפלו בשבי. בין הטייסים שנהרגו היה סרן יורם הרפז, שכבר שב לשטח האווירי של ישראל, ונפגע מכבל חשמל, בסמוך לכור בדימונה, מה שגרם לשיבוש מערכת הקשר במטוסו והוא לא שמע את האזהרה שניתנה בקשר, שלא להיכנס למתחם האווירי של הכור, שכן ניתנה שם הוראה לירות אש חופשית, מחשש שכוחות האויב ינסו לפגוע בכור. הרפז המשיך לטוס אל תוך מתחם הכור, כוחות הנ"מ שסברו שמדובר במטוס אויב ירו עליו טיל הוק ומטוסו הופל.
מייד לאחר גל התקיפה הראשון, פותחו תצלומים שהביאו המטוסים במטרה להכין יעדים חדשים לגל התקיפה השני. בעיקר נבחנו תצלומי שלושת שדות התעופה הגדולים שהותקפו: בני סואף, אבו סואר וקהיר מערב.
החל מהשעה 9:00 שידרו תחנות הרדיו המצריות, לרבות תחנת "קול הרע"ם מקהיר", ששידרה בשפה העברית, דיווחים שוטפים על תבוסה ישראלית. בין היתר דווח "מטוסינו תקפו מטרות בשטח ישראל" "בעוד שעות ספורות תיפול תל אביב בידינו הערבים".
מייד בתחילת ההפצצה פקד רבין על כוחות החי"ר והשריון לפרוץ לסיני. ובכך למעשה פרצה המערכה הקרקעית של מלחמת ששת הימים.
הגל השני
לאחר שהתבררו הפגיעות בשדות המצריים השונים נבחרו מטרות לגל התקיפה השני.
המבנים יצאו במהירות לאחר תדריך קצר ולאחר חימוש ותדלוק המטוסים ששבו מהגל הראשון.
בגל התקיפה השני, בשונה מהראשון, טסו המבנים בגובה חסכוני בדלק שמאפשר ניווט יעיל. איתור השדות היה פשוט מאחר שהם העלו עשן מהתקיפות הקודמות.
תקיפות הגל השני החלו בשעה 09:34 והתמקדו בבסיסי חיל האוויר המצרי שעל פי תוכנית מוקד המקורית לא ספגו את מטען הפצצות הדרוש להשמדתם או כאלה שהיה ספק לגבי סגירתם. חלק מהמבנים ביצעו יעפי צליפה במטרות מזדמנות מצריות בסיני לאחר שבשדות שתקפו אזלו המטרות. הותקפו משאיות, מתקני מכ"ם, כלי רכב ועוד.
להצגת טבלת התקיפות, לחצו על "הצגה" בצד שמאל שדה התעופה המבנה שתקף מוביל המבנה טייסת הערותביר גפגפהרביעיית מיסטררס"ן חגי רונןטייסת 109השדה היה ספק מושמד ולכן הוחלט להפציצו במבנה אחד נוסף בלבד. לאחר תקיפה זו נחשב שדה זה למושבת.ביר תמדהרביעיית מיסטרסרן אסף בן־נוןטייסת 109המבנה תקף מטרות נוספות מזדמנות בשדה ואת המסלולים שהיו פגועים מהתקיפות הקודמות. לאחר תקיפה זו נחשב שדה זה למושבת.ג'בל ליבנישלישיית אוראגןרס"ן יוסי אביב (אברבוך)טייסת 107השדה היה ספק מושמד ולכן הוחלט להפציצו במבנה אחד נוסף בלבד. לאחר תקיפה זו נחשב שדה זה למושבת.פאידרביעיית מיסטרסרן אביהו בן-נוןטייסת 116השדה היה ספק מושמד ולכן הוחלט להפציצו ברביעייה אחת נוספת בלבד. המבנה לא הצליח לזהות מטוסים שלמים ולכן ביצע יעפי צליפה על מבנים, עמדות נ"מ ומטרות מזדמנות. לאחר תקיפה זו נחשב שדה זה למושבת.כבריתרביעיית מיסטרשלישיית אוראגןרביעיית מיסטררס"ן אוהד שדמיסרן יוחנן רוזרסרן דוד נבוטייסת 109טייסת 113טייסת 116המבנה הראשון זיהה מסלול אחד שלם שממנו ממריאים ונוחתים מיגים. המבנה השמיד אותו. שאר המבנים המשיכו לתקוף מטרות השמידו מטוסים נוספים על הקרקע והביאו לסגירת השדה.אבו סואררביעיית מיראז'שלישיית אוראגןרביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטררס"ן רן פקררס"ן גיורא פורמןבצלאל (צוליק) עופרסרן מנחם כהןסרן גיורא אורןטייסת 119טייסת 113טייסת 105טייסת 105טייסת 105בשדה רחב הידיים עדיין היו מטרות ומסלוליו העבים לא ניזוקו די הצורך. המבנים המשיכו בזה אחר זה בתקיפת המסלולים ומטוסים חונים. המבנה השלישי דווח כי אין בשדה מטרות משמעותיות אך מבנים נוספים שהיו בדרכם לשדה המשיכו לכתוש אותו לאחריהם נחשב השדה כסגור. במשך כל התקיפה נורתה אש נ"מ מצרית חזקה אשר פגעה במספר מטוסים ישראלים אך כולם חזרו בשלום לישראל.אינשאסרביעיית מיראז'רביעיית ווטורשלישיית סופר מיסטרזוג מיראז'סרן אמנון גרדיסרן יצחק גולן (גלנץ)גידי שוהםמוטי ישורוןטייסת 117טייסת 110טייסת 105טייסת 119המבנים תקפו מטרות נוספות בשדה ואת המסלולים שהיו פגועים ברובם מהתקיפות הקודמות. במהלך התקיפה נורתה אש נ"מ חזקה שפגעה בחלק מהמטוסים אך כולם חזרו בשלום לבסיסם בישראל.קהיר מערברביעיית ווטוררס"ן בן-ציון זהרטייסת 110בגל הראשון נפגעו קשה המסלולים ודווח על השמדת כל מפציצי הטופולוב. למרות זאת נשלח מבנה ווטורים שלאחריו נחשב השדה לסגור.מרכז חלואןרביעיית מיראז'סרן דן סברטייסת 101תקיפה ראשונה של שדה זה שהיה שדה ניסויים שבו מספר מטוסי קרב חלקם נמלטו מהשדות המותקפים בגל הראשון.אל מנסורהרביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטררביעיית מיראז'סרן אילן רוןרס"ן אהרן (ילו) שביטרס"ן עמיחי שמואליטייסת 105טייסת 105טייסת 117שדה קטן ומשני שלא הותקף בגל הראשון ושאליו נמלטו מטוסים מהשדות המופצצים בגל הראשון. המבנה הראשון לא הצליחו לאתר את השדה ונשלח לסייע בדרכו חזרה לכוחות הקרקע בסיני. מבנה המיראז' שהיה השני דווח כי התקשה למצוא בשדה מטרות והוא הוחשב כסגור.אל מינייהרביעיית מיראז'שלישיית מיראז'רס"ן עודד שגיאסא"ל זוריק לבטייסת 101טייסת 101שדה מרוחק בעומק מצריים שימש לאימון חניכי טייס ולא הותקף בגל הראשון. התעורר חשש שהוברחו אליו מטוסים משדות התעופה שהותקפו בגל הראשון. כל המטרות נפגעו ולאחר תקיפה זו נחשב שדה זה למושבת.
סך הכל בוצעו בגל השני 164 גיחות והותקפו 11 שדות תעופה וכן תחנות מכ"ם ואמצעי לוחמה אלקטרונית. בגל זה הושמדו 107 מטוסים. התקיפות נמשכו שעה ו-44 דקות.
בשעה 12:00 החלו מטוסים סוריים, ירדנים ועיראקיים לתקוף מטרות בצפון ישראל, וגרמו נזקים מועטים.
הגל השלישי
לאחר התקפת הגל השני בוצעה בחיל האוויר הערכה מחודשת ונלמדו תוצאות התקיפה.
כל בסיסי חיל האוויר המצרי בסיני היו מושבתים וכל המטוסים שבהם מושמדים. גם שדות התעופה העיקריים האחרים במצרים היו מושבתים וכך גם רוב מתקני המכ"ם. לפיכך פחת החשש ממפגש ומעימות עם מיירטים מצריים ולכן התקיפות הבאות בוצעו בטיסה בגובה נוח לניווט ולטיסה מהירה וחסכונית בדלק גם כאשר המבנים היו מעל לסיני.
החל מהשעה 11:30 הוזנקו מטוסי תקיפה סוריים כנגד מטרות בצפון ישראל בתגובה למתקפה על מצרים. לנוכח ההצלחה בהשבתת השדות המצריים והתמעטות המטרות שנותרו להשמדה במצרים, החליט מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, להוציא מבנים שתוכננו לתקיפות חוזרות במצרים לכיוון שדות התעופה בסוריה. חלק מהמבנים קיבלו את המשימות והיעדים החדשים בדרכם למטוסים. מאחר שתקיפת השדות הסוריים נעשתה ללא גורם ההפתעה שהיה בגל התקיפה הראשון במצרים, שיגר חיל האוויר מבני מיראז'ים במקביל למטוסים שהפציצו וסיפקו להם חיפוי נגד מטוסי יירוט סוריים שחגו מעל לבסיסים.
גם חוסיין מלך ירדן החליט בשעות הבוקר לתקוף את ישראל לנוכח הדיווחים המצריים על הצלחות צבאיות, ופנה בבקשה לעיראק ולסוריה להעמיד לרשותו עוד מטוסים וטייסים כדי שיוכל לתקוף בעוצמה את צה"ל. הסיוע המובטח הגיע באיחור ורק בשעה 11:00 יצאו מספר מטוסים עיראקיים לירדן. אך מאחר שנוספו עוד ועוד ידיעות באמצעי התקשורת הערביים על תבוסה ישראלית החליט לצאת למתקפה בכוחו שלו. החל מהשעה 11:50 יצאו 16 מטוסי הוקר האנטר לתקיפת יעדים בישראל. בתגובה החליט מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, לשלב בתוכנית התקיפה גם את שדות התעופה של ירדן ולהשמידם. בתקיפה הושבתו שדות התעופה הירדניים והושמדו מטוסי הקרב הירדניים בתוך שעתיים. בנוסף הושמדו כלי טיס אזרחיים וכן הותקפו מתקני מכ"ם ויעדים אחרים. לאחר שהושמדו כמעט כל מטוסי חיל האוויר הירדני אסף המלך חוסיין את הטייסים והודיע להם שיועברו לעיראק עד לסוף המלחמה כדי לסייע במלחמה נגד ישראל. הטייסים נשלחו עוד באותו היום באוטובוס לשדה התעופה H-3.
החל משעות הצהריים הגיעו למודיעין הישראלי ידיעות על הצטרפות עיראק למלחמה. חטיבה משוריינת נשלחה דרך ירדן לגבול ישראל ומטוסים הועברו לשדה התעופה H-3 שהוא המערבי ביותר בעיראק. לכן הוחלט בשעות הצהריים לצאת לתקיפת שדה התעופה H-3 בעיראק. הגיחה לשדה המריאה בשעה 14:15. העיראקים שתכננו להיעתר לבקשת מצרים ולשלוח טייסות כחיל משלוח החליטו להימנע מכך ולשמור את כוחם להגנה על שדותיהם בכך נותרה מצרים נטולת כוח אווירי עד לסוף המלחמה. בתקיפת השדה השתתפו שלושה ווטורים (ללא ליווי קרב) שהפתיעו את העיראקים ומבנים ותשתיות בשדה נפגעו אבל השדה לא הושמד וכוחות צה"ל חמקו ללא אבדות למרות מטוסי קרב שרדפו אחריהם
תקיפות הגל השלישי הסתיימו בשעה 12:45. בסך הכל בוצעו 85 גיחות במצרים, 48 בירדן, 67 גיחות בסוריה וגיחה אחת נגד שדה התעופה H-3 בעיראק.
להצגת טבלת התקיפות, לחצו על "הצגה" בצד שמאל שדה התעופה המבנה שתקף מוביל המבנה טייסת הערותכבריתרביעיית מיסטרסרן ישראל בסטרטייסת 109השדה הותקף בשני הגלים הקודמים. נותרו בו מטוסים בודדים. לאחר תקיפתו על ידי רביעייה זו הוחשב כסגור.פאידרביעיית מיראז'סרן יהודה קורןטייסת 117השדה הותקף בשני הגלים הקודמים. המבנה לא מצא מטרות איכות וביצע צליפות על מבנים ומגדל הפיקוח. לאחר תקיפתו על ידי רביעייה זו הוחשב כסגור.קהיר מערברביעיית מיראז'סרן אבנר סלפקטייסת 101בשדה עדיין נותרו מטוסים אחדים. המבנה הטיל פצצות על המסלול ותקף. אחד המיראז'ים נפגע באש ככל הנראה מטיל אטול ששוגר ממטוס מיג 21. הטייס נטש ונרצח על ידי כפריים.לוקסורשלישיית ווטורסרן שלמה קרןטייסת 110השדה המרוחק מאוד בעומק מצרים לא הותקף בגלים הקודמים. תקיפתו נבעה מהחשש להימצאות מפציצי טופולב 16 בו. המבנה הטיל את הפצצות ונכנס ליעפי צליפה והשמיד מטוסים רבים ובהם שמונה מטוסי טופולב 16. אש הנ"מ המצרית הייתה דלילה.ע'רדקהרביעיית מיראז'רס"ן רן פקרטייסת 119השדה ממוקם בחוף המערבי של מפרץ סואץ, ממערב לשארם א-שייח' ולא הותקף בגלים הקודמים. המבנה הפציץ את המסלול וביצע יעפי צליפה ופגע במטוסים רבים. אש הנ"מ המצרית הייתה חזקה ובמיראז' אחד נוצרה בעיית דלק והוא שב לבדו לישראל. מטוסי מיג 19 שהופיעו מעל השדה אילצו את שלושת המיראז'ים לנהל קרב אוויר ולהפסיק את התקיפה. בקרב הופלו שלושה מיגים. לאחר התקיפה השדה נחשב לסגור.ביליביסרביעיית מיראז'רס"ן עודד מרוםטייסת 101השדה המרוחק משמש כבית ספר לטיסה. למודיעין נודע שנמלטו אליו מספר מטוסים מבסיסים שהותקפו בגלים הקודמים. לאחר הפצצת המסלולים לא נמצאו בשדה מטרות רבות והמבנה פגע בעיקר במטוסי תובלה או מטוסי אימון. מהשדה לא נורתה אש נ"מ.דמשק אל מאזהשלישיית מיסטררביעיית אוראגןשלישיית מיסטררביעיית מיסטרזוג מיראז'שלישיית מיראז'סרן צבי הסרס"ן גיורא רם (פורמן)סרן שמואל דבירסרן דור נבורס"ן עמיחי שמואלי (שומי)רס"ן עמוס לפידותטייסת 109טייסת 113טייסת 116טייסת 116טייסת 117טייסת 101השדה הסמוך מדרום מערב לדמשק היה הגדול והחשוב בסוריה ובו טייסות רבות. אש הנ"מ הייתה חזקה מאוד ממנה נפגע מטוס מהמבנה הראשון וטייסו נפל בשבי. מהמבנה השני נפגעו שני מטוסים אך הצליחו לנחות בשלום בישראל. מהמבנה השלישי נפגע מטוס אחד וטייסו נהרג. במבנה הרביעי נפגע מטוס אך טייסו הצליח לנחות בשלום בישראל. זוג מיראז'ים שהגן על המבנים ממיירטים ולא תוכנן לתקוף את השדה נתבקש על ידי הבקר בקשר לבצע יעף צליפה ספונטני על השדה לפני שובו. ביעף נורתה עליהם אש נ"מ כבדה ושניהם נפגעו כנראה מירי טילים ממיגים שהיו באזור האחד התרסק וטייסו נהרג והשני נטש מטוסו מעל לשטח ישראל. מבנה המיראז' האחרון לא נפגע בתקיפה.סייקלרביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטררביעיית סופר מיסטרסרן אמנון שפירארס"ן אהרן שביט (ילו)בצלאל (צוליק) עופרטייסת 105טייסת 105טייסת 105השדה נמצא מזרחית לדמשק. רביעיית ראשונה תקפה כמתוכנן. תקיפת המבנה השני הופרעה על ידי מטוסי מיג 21 שניסו לירטם. המבנה נאלץ לנהל קרב אוויר שבמהלכו הופלו שני מיגים ושב לישראל. מטוס אחד מהמבנה השלישי נפגע מהדף התפוצצות מיג שהוא עצמו פוצץ אך הצליח לשוב לישראל בשלום.מארג׳ ריאלרביעיית סופר מיסטררביעיית אוראגןרביעיית מיסטרסרן אילן רוןרס"ן יוסי אביב (אברבוך)רס"ן חגי רונןטייסת 105טייסת 107טייסת 109השדה נמצא דרום מזרחית לדמשק. במבנה טייסת אחת של מיג 21 וכן היו בו מטוסי מיג 17. שלושת המבנים ביצעו את התקיפות ללא פגיעות מאש נ"מ שנורתה לעברם. המבנה השלישי דווח כי בשדה לא נותרו עוד מטרות ושכל כלי הטיס שבו הושמדו. השדה נחשב סגור ומבנה מיסטרים נוסף שהתכונן לתקוף אותו הופנה למשימות אחרות.דמייררביעיית ווטוררביעיית ווטורשלישיית סופר מיסטרשלישיית מיסטרשלישיית מיסטררביעיית סופר מיסטררביעיית מיראז'רס"ן אייל אחיקר (לוס)רס"ן משה (סימי) סערסרן מנחם כהןרס"ן אוהד שרמיסרן יעקב יריב (קוביק)סרן דן סגרירס"ן עזרא דותן (בבן)טייסת 110טייסת 110טייסת 105טייסת 109טייסת 109טייסת 105טייסת 117השדה נמצא צפון מזרחית לדמשק. נחשב לשדה פעיל, גדול ומוגן מאוד בנ"מ. אחד המטוסים ממבנה הווטורים הראשון נפגע, טייסו צנח ונשבה. היה זה השבוי הישראלי היחיד בסוריה במלחמה זו. מהשדה המריא מבנה מיג 21 שהביא להפסקת התקיפה של המבנה הווטורים. המבנה השני נתקל באש נ"מ חזקה מאוד. כל הרביעייה נפגעה והפסיקה את התקיפה לאחר יעף השלכת הפצצות על המסלולים. כל הרביעייה נחתה בשלום בישראל למרות הפגיעות. גם כנגד המבנים השלישי הרביעי והחמישי נורתה אש נ"מ כבדה מטוס אחד מהמבנה החמישי נפגע אך נחת בשלום בישראל. מוביל המבנה השישי (סופר מיסטר) נפגע ונטש סמוך לשדה ונרצח על ידי חיילים סוריים. גם לאחר תקיפת המבנה השישי טרם הושמדו כל המטרות בשדה. לנוכח אש הנ"מ הכבדה והאבדות הוחלט שהמשך ההפצצות ייעשו על ידי מטוסי המיראז' שהיה מהיר יותר. המיראז'ים תקפו את עמדות הנ"מ והשמידו רבות מהן ללא אבדות.T-4רביעיית מיראז'שלישיית מיראז'סרן איתן כרמירס"ן עודד שגיאטייסת 119טייסת 119שדה צפוני ומרוחק. בזמן התקיפה ירי הנ"מ היה חלש. שני מבני המיראז' הגיעו סמוכים בזמן אל השדה ונאלצו לנהל קרבות אוויר עם מטוסי מיג 21 במקביל להפצצות. התקיפות היו טובות ולא נפגעו מטוסים ישראלים.רבת עמוןרביעיית מיראז'רביעיית אוראגןרביעיית אוראגןרביעיית אוראגןרביעיית מיסטרסרן אברהם שלמוןסרן דב פלגדוד יצחקסרן יהודה קורןסרן אביהו בן-נוןטייסת 119טייסת 113טייסת 107טייסת 117טייסת 116שדה ממוקם מזרחית לעיר רבת עמון בירת ירדן. בשדה לא היו מטוסי קרב רבים אך התעורר בישראל החשש שממנו יפעלו מטוסים עיראקיים ולכן הוחלט להשביתו. חמשת המבנים שתקפו אותו החל מהשעה 12:45 השמידו את כלי הטיס שבו והשביתו את המסלולים. חלק מכלי הטיס היו אזרחיים. במהלך התקיפה נורתה אש נ"מ. במבנה השני נפגעו האוראגנים. אחד הטייסים שכנראה נפצע לא ענה בקשר וטס חזרה לישראל מעל לאזור אסור לטיסה והופל בטיל הוק ישראלי כשהיה סמוך לקריה למחקר גרעיני בדימונה. אחד המטוסים במבנה הרביעי נפגע אך הצליח לנחות בשלום בישראל. שני מטוסי מיסטר מהמבנה האחרון נפגעו אך הצליחו לנחות בשלום בישראל.מאפרקרביעיית מיסטררביעיית מיסטררביעיית סופר מיסטררביעיית אוראגןרביעיית אוראגןסרן מריו שקדאדי ארד (פקטורי)סרן אריק עזוזרן אלוןרס"ן יוסף סלנטטייסת 116טייסת 116טייסת 105טייסת 113טייסת 113שדה ירדני עיקרי. טרם תקיפתו הצליחו להמריא ממנו שני מטוסי הוקר האנטר שניהלו עם הרביעייה הראשונה קרב אוויר ושיבשו חלקית את התקיפה. בקרב האוויר נפגע אחד המטוסים הישראליים טייסו צנח פצוע וככל הנראה נרצח על ידי מקומיים, והשלישייה שנותרה הצליחה לגרום לשדה נזק ניכר. גם הרביעייה השנייה נאלצה לנהל קרבות אוויר עם האנטרים אך הצליחה בתקיפתה והשמידה מטוסי האנטר רבים. הרביעייה השלישית והרביעית תקפו את השדה הירדני ללא התנגדות ירדנית משמעותית והשביתו אותו. המבנה החמישי והאחרון תקף מטרות משניות ומזדמנות בשדה ההרוס. אחד ממטוסי המבנה האחרון נפגע מאש נ"מ ונאלץ לנטוש את מטוסו בשלום מעל שטח ישראל.H-3שלישיית ווטורסרן גדעון מגןטייסת 110השדה המערבי ביותר בעיראק. על פי התכנון היו אמורים ללוות מטוסי מיראז' את מפציצי הווטור האיטיים אך המרחק הגדול אל היעד היה על גבול הטווח של המיראז' ולבסוף הוחלט להימנע מהוצאתם. מיגים החלו תוקפים את הווטורים עוד טרם הגיעם לשדה ולאורך כל יעפי התקיפה הטרידו אותם. למרות נחיתות הווטור חזרו כולם ללא פגע לישראל.
חיל האוויר הירדני הושמד כולו (ב-51 גיחות). כמחצית מחיל האוויר הסורי הושמד (ב-82 גיחות) והיתר ברחו לשדות מרוחקים. כמו כן הותקף שדה תעופה בעיראק ושדות נוספים במצרים.
תקיפות מהיום השני למלחמה ואילך
לאחר התקפת הגל השלישי הושמד חיל האוויר הירדני. חיל האוויר הסורי שספג פגיעות בשדות התעופה שלו והושמדו מחצית ממטוסיו נמנע מלשגר מטוסים לעבר שטח ישראל.
אולם נראה היה כי עיראק, שלה הוקצה רק מבנה תקיפה יחיד (שלושה מטוסים בלבד), הייתה בעלת יכולת ונכונות לשגר מטוסים לעבר ישראל. בבוקר יום 6 ביוני תכנן חיל האוויר העיראקי לשגר רביעיית מפציצי טופולב 16 ולהפציץ את תל אביב ואת בסיס רמת דוד (לבסוף הפציץ רק מטוס אחד את נתניה). בעקבות ההפצצה הפך H-3 למטרה דחופה ולכן תוכננה עוד גיחה כדי להשמיד את השדה הגיחה כללה ארבעה ווטורים ושני מירז'ים בתקיפה זו נפגעו תשתיות השדה והכוח הכה במטוסי הקרב העיראקים ללא אבדות אבל השדה לא הושמד גם בבוקר 7 ביוני הגיעה ידיעה מודיעינית שלפיה מצרים שיגרה בקשה דחופה לעיראק לצאת ולתקוף את שדה התעופה חצור ואת רמת דוד. השדה העיראקי היחיד שהיה בטווח שמאפשר שיגור מטוסים לישראל היה H-3. לכן הוחלט גם בבוקר היום השלישי למלחמה להזניק מבנה הכולל ארבעה מפציצי ווטור ומבנה הכולל ארבעה מיראז'ים לתקיפה נוספת שלו. התוקפים העמוסים בפצצות נתקלו בשמיניית מטוסי יירוט ובסופו של הקרב הופלו שלושה מטוסים ישראליים מתוך השמונה שתקפו. על פי מקורות פקיסטניים ואמריקניים מטוס ווטור ומטוס מיראז' III הופלו על ידי הטייס הפקיסטני (לאחר מכן בנגלדשי) סאיפול אזאםM. Hensel, Howard (4 June 2020). Air Power in the Indian Ocean and the Western Pacific: Understanding Regional Security Dynamics. Routledge. בהטיסו מטוס הוקר האנטר. שניים מהטייסים יצחק גולן וגדעון דרור נפלו בשבי העיראקי והושבו לישראל בסוף החודש. גיחה זו כשלה כיון שמארז הלוחמה האלקטרונית שהכוחות נשאו (היבלת) היה בתיקון ולכן הוחלט לצאת בלעדיו בנוסף היו גם פערי מודיעין ומפות ולכן הגיחה הייתה בנתיב הגיחות הקודמות מה שגרם לעיראקים לאתר וליירט את המתקפה אפילו לפני שהכוח הגיע ל־H-3 ולכן גם המירז'ים היו כבדים ואיטים מפצצות שהקשו עליהם להגן על המפציצים ולבצע את המשימה לאחר גיחה זו הוחלט שלא לתקוף שוב את שדה H-3. אך גם העיראקים לא יזמו עוד תקיפות בישראל עד סוף המלחמה.
להצגת טבלת התקיפות, לחצו על "הצגה" בצד שמאל שדה התעופה המבנה שתקף מוביל המבנה טייסת הערותH-3רביעיית ווטורזוג מיראז'משה (סימי) סעריהודה קורןטייסת 110טייסת 117תקיפה שיצאה בשעה 6:00 בבוקר היום השני למלחמה. השדה המערבי ביותר בעיראק שהותקף גם בגל השלישי יום קודם לכן. בנוסף לווטורים שוגרו גם זוג מטוסי מיראז' להגנה על הווטורים מפני מיירטים. התקיפה הופרעה לכל אורכה על ידי מטוסי ירוט והתנהלו קרבות אוויר. מלבד הנזק לשדה הופלו בקרבות אוויר שלושה מטוסים עיראקיים.H-3רביעיית ווטוררביעיית מיראז'סרן שלמה קרןרס"ן עזרא דותן (בבן)טייסת 110טייסת 117תקיפה שיצאה בשעה 10:23 בבוקר היום השלישי למלחמה. בנוסף לווטורים שוגרה גם רביעיית מטוסי מיראז' אך הפעם הועמסו עליהם גם פצצות ותוכנן שגם יפציצו את המסלולים וגם יגנו על הווטורים מפני מיירטים. לתוקפים המתינו שמונה מטוסי האנטר שפטרלו מעל לשדה. בשל איום ההאנטרים שניסו לירטם הטילו המיראז'ים את פצצותיהם בחפזה ולא פגעו במסלול. בקרב האוויר שהתפתח הופל האנטר ומיראז' שטייסו צנח. מוביל הווטורים נפגע באש נ"מ. הטייס והנווט נהרגו. ווטור נוסף נפגע וטייסו נטש ונפל בשבי.
תוצאות המבצע
שמאל|ממוזער|250px|כותרת העיתון מעריב לאחר המבצע
ביום המלחמה הראשון הושמדו כ-70% ממטוסי הקרב וההתקפה של ארצות העימות ובסך הכל 451 מטוסים ומסוקים:
{| class="wikitable"
|-
! דגם מטוס!!!! !! !! !! !! סך הכל
|- valign="top"
|מיג 21||104||32||-||12||-|| 148
|- valign="top"
|מיג 19||29||-||-||-||-|| 29
|- valign="top"
|מיג 17||94||16||-||2||-|| 112
|- valign="top"
|סוחוי 7||14||-||-||-||-|| 14
|- valign="top"
|הוקר האנטר||-||-||21||5||1|| 27
|- valign="top"
|טופולב 16||30||-||-||1||-|| 31
|- valign="top"
|איליושין 28||27||2||-||1||-|| 30
|- valign="top"
|איליושין 14||30||2||-||-||-|| 32
|- valign="top"
|אנטונוב 12||8||-||-||-||-|| 8
|- valign="top"
|מטוסי תובלה שונים||2||2||-||-||-|| 4
|- valign="top"
|מי-6||8||2||-||-||-|| 10
|- valign="top"
|מי-4||2||4||-||-||-|| 6
|- valign="top"
|סך הכל||348||60||21||21||1|| 451
|}
מרבית שדות התעופה במצרים, ירדן וסוריה הושבתו כבר ביום הראשון למלחמה ונותרו מושבתים עד לסופה.
לישראל הייתה עליונות אווירית מוחלטת לאחר המבצע וכבר ביום הראשון למלחמה התפנו מטוסי חיל האוויר לתקיפת מטרות קרקע וסיוע לכוחות חי"ר ושריון.
בבוקר המבצע שידרו אמצעי התקשורת המצריים דווחים על הצלחה מצרית בקרבות. ישראל נמנעה מפרסום הצלחת התקיפה ורק בחצות היום הראשון הודיע הרמטכ"ל יצחק רבין ברדיו כי הושמדו בקרבות 400 מטוסי אויב.
לאחר המלחמה שיקמו חילות האוויר הערביים את ציי המטוסים באמצעות רכש נרחב בעיקר מתוצרת סובייטית. מאחר שמעט טייסים ערביים נהרגו במלחמה, הצליח חיל האוויר המצרי לחזור לגודלו הקודם כבר ביוני 1968 (כשנה לאחר המלחמה). חיל האוויר הסורי השלים את אבדותיו באמצע שנת 1968 כשנה לאחר המלחמה. לאחר השיקום החל תכנון מבצע חדש להשמדת חילות האוויר הערביים שנקרא מבצע לפיד שנמסר לטייסות ב-17 ביולי 1968.
ב-3 בדצמבר 1971, במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, ביצע חיל האוויר של פקיסטן מתקפת מנע על בסיסי חיל האוויר ההודי שבצפון מזרח המדינה, בדומה למבצע מוקד, ששימש כהשראה למתקפה זו.
הערכה
האלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמה, אמר "אפילו בחלומותיי הורודים ביותר לא הייתי מעלה בדעתי הישג מדהים כזה".
ד"ר חגי בן ארציחגי בן ארצי, מגילת ששת הימים, פרק ב כתב שמדובר בנס גלוי שבו "כנפי השכינה ליוו את כנפי המטוסים, וזיכו את עם ישראל בהישג ללא תקדים בתולדות המלחמות בעולם". לדבריו, "מומחי תעופה רבים מגדירים את מבצע מוקד כמבצע התקיפה האווירי המזהיר ביותר בתולדות התעופה". הוא אף טוען שיש לחגוג את יום כ"ו באייר בהלל ובהודאה על הנס הגדול (בנוסף לחגיגת יום שחרור ירושלים בכ"ח באייר), שכן "בו הושג הניצחון הגדול, ובו יצאנו מאפלה לאורה, מצרה נוראה לישועה נפלאה, מחרדה עמוקה לשמחה עצומה".
גלריה
הקלטות קשר מ"מבצע מוקד"
ראו גם
הזירה האווירית במלחמת ששת הימים
קרב אוויר (סרט)
לקריאה נוספת
כתב העת בין הקטבים של מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, גיליון מס' 11–12 (יוני 2017): עוצמה אווירית – יובל למבצע מוקד.
, 2002.
אהוד יונאי, עליונות אווירית - סיפורו של חיל האוויר הישראלי, כתר הוצאה לאור, 1993, עמ' 162–192.
, הוצאת "ספרית מעריב", 1990, הפרק "מלחמת ששת הימים", עמ' 263–306.
קישורים חיצוניים
, 2002.
.
.
תאורי התקיפות של מוטי הוד וטייסים מובילי המבנים.
בטאון חיל האוויר, דצמבר 1967.
, ראיון וידאו עם האלוף אביהו בן-נון.
ראיון מ-1983 עם עבד אל-חמיד דיגידי, מפקד חיל האוויר המצרי, אתר אל-אהראם.
.
.
.
אלון בן דוד וציפי ביידר, בוקר אחד ביוני – סיפורו המפעים של מבצע מוקד: כיצד 197 מטוסי חיל האוויר המריאו והצליחו להשמיד את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה כבר ביום הראשון למלחמת ששת הימים? באתר Nana10, 5 ביוני 2017.
.
.
.
הערות שוליים
מוקד
קטגוריה:הפצצות של חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:לחימה אווירית במלחמת ששת הימים
קטגוריה:קרבות אוויר
קטגוריה:חיל האוויר המצרי
קטגוריה:חיל האוויר הסורי
קטגוריה:חיל האוויר המלכותי הירדני | 2024-09-18T04:13:25 |
קיימברידג' | קיימברידג' (באנגלית: Cambridge, , מילולית: הגשר על נהר קאם – Cam) היא עיר באנגליה, במחוז קיימברידג'שייר, 80 ק"מ צפונית ללונדון. בשנת 2003 מנתה אוכלוסייתה כ-110 אלף תושבים, כחמישית מהם סטודנטים.
בעיר נשמרו מסורות רבות של מאות שנים. אחת מהן היא בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות. בתי ספר עתיקים אלה קיימים שנים רבות ונודעים באיכותם וברמתם הגבוהה.
קיימברידג' ידועה בכל העולם בשל אוניברסיטת קיימברידג' השוכנת בתחומיה. קיימברידג', שנוסדה ב-1209, היא האוניברסיטה השנייה העתיקה בעולם דובר האנגלית (אחרי אוניברסיטת אוקספורד). באוניברסיטת קיימברידג' למדו יותר זוכי פרס נובל מבכל אוניברסיטה אחרת בעולם וחלק נכבד מהאנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של המדעים המדויקים. בשנים האחרונות התפתחה קיימברידג' למרכז ההיי-טק הראשי בבריטניה.
היסטוריה
ישנן עדויות להתיישבות באזור עוד לפני האימפריה הרומית הכוללות גרזנים, חרבות, וכלי ציד. חוקרים ארכאולוגים מעריכים כי עוד מימי המאה הראשונה לפני הספירה הייתה התיישבות בני אדם באזור. במרוצת השנים שלטו בעיר הרומאים, שהשתמשו בקיימברידג' בעיקר לשימושים צבאיים והוויקינגים שהפיקו תועלת מנתיבי המסחר באזור.
הקמת האוניברסיטה
בשנת 1209 עזבו מספר תלמידים את אוניברסיטת אוקספורד, והקימו את אוניברסיטת קיימברידג'. הבניין הראשון שנבנה באוניברסיטה, עוד בשנת 1284, עדיין עומד על תילו.
במשך השנים התווספו בניינים רבים לאוניברסיטה, ביניהם הכנסייה שבנייתה החלה ב-1446 והושלמה רק ב-1515.
קיימברידג' כיום
בעקבות הצלחתה הרבה בשנים האחרונות הוקמו בסביבת האוניברסיטה תעשיות הייטק רבות עד כי לפעמים נוצרת השוואה בין קיימברידג' לבין עמק הסיליקון המפורסם בארצות הברית. בין החברות שמקמו את המטה בקיימברידג' נמצאות רדגייט, Sinclair ו-Acron Computers. הצלחת האוניברסיטה הובילה גופים אחרים לבסס עצמם בעיר, כמו האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה.
ערים תאומות
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
Visit Cambridge - אתר התיירות הרשמי של קיימברידג'
*
קטגוריה:אנגליה: ערים
קטגוריה:קיימברידג'שייר
קטגוריה:מזרח אנגליה (אזור מנהלי): ערים | 2024-08-01T02:36:11 |
חשבונייה | ממוזער|שמאל|250px|חשבונייה בת ימינו לילדים
שמאל|ממוזער|250px|חשבונייה סינית
חשבונייה היא כלי חישוב המורכב ממסגרת ובה צירים, עליהם מחליקים חרוזים. חשבונייה יכולה לשמש כעזר מנייה, ובשימוש מתוחכם יותר לביצוע ארבע פעולות החשבון ופעולות חישוב מורכבות יותר. חשבוניות ידועות מהתקופה הקדומה, והיו בשימוש בבבל, סין ותרבויות נוספות במזרח, ביוון ורומא העתיקה, ועם הזמן, בעולם כולו. גם כיום משתמשים בחשבונייה מפעילים מיומנים שמוצאים אותה נוחה יותר מכלי חישוב מודרני כמו מחשבון, בעיקר במזרח. חישוב בעזרת חשבונייה נלמד בבתי ספר במקומות שונים בעולם. ביפן, קוריאה, ואולי במקומות נוספים נערכות תחרויות חישוב בעזרת חשבונייה, והמתחרים מבצעים פעולות מורכבות כמו חילוק וכפל במהירות דומה לחישוב במחשבון.
תיאור
מסגרת החשבונית עשויה לרוב מעץ או פלסטיק ובעבר גם ממתכת; הצירים הם בדרך כלל מוטות אופקיים לאורכם מוזחים החרוזים, אך קיימות שיטות נוספות, כמו למשל הסורובן היפני, בו הצירים אנכיים.
בחשבונייה פשוטה, מושחלים על כל ציר תשעה חרוזים. כשכל החרוזים בצד אחד, הציר מייצג אפס. הזחת חרוז אחד לצד השני היא 1, וכשכל החרוזים בצד השני, הספרה היא 9.
כדי לחבר שני מספרים, "רושמים" את הראשון על החשבונייה, על ידי "כתיבת" כל ספרה לציר, לפי הסדר, ומוסיפים את השני על ידי הזחת חרוזים במספר הנדרש לכל ספרה. כשצריך להוסיף 1 לציר עליו כבר יש 9, מחזירים את כל החרוזים לצד שני, ומוסיפים 1 לציר הבא.
בחשבוניות מורכבות יותר יש שני צירים עבור כל ספרה, כאשר החרוזים על אחד מהם מייצגים 1, והחרוזים על השני מייצגים מספר גדול יותר, בדרך כלל 5. באופן זה, הסורובן היפני משתמש בחמישה חרוזים בלבד לזוג הצירים: בציר האחדות ארבעה חרוזים, ובציר החמישיות חרוז בודד.
היסטוריה של החשבונייה
מקורה של החשבונייה לוט בערפל, כיוון שבמקומות ובעמים רבים עשו שימוש בחשבוניות. ידוע כי החשבונייה שימשה בתרבויות בבל וסין, והומצאה בזמן כלשהו בין שנת 2400 לפנה"ס לשנת 300 לפנה"ס. העדות המוקדמת ביותר המצויה בידינו לשימוש בחשבונייה מבוססת על "לוח סלמיס" מיוון העתיקה, המתוארך לסביבות שנת 300 לפנה"ס.
החשבונייה היוונית הייתה מבוססת על מניה בשיטה האקרופונית, והחשבוניות הרומיות שעוצבו בעקבות היווניות השתמשו בשיטה דומה.
החשבונייה המוכרת לנו היום, בה ישנם שני חרוזים בחלק העליון וחמישה בתחתון, התבססה על דגם סיני מן המאה ה-12 בשם שואן פן. דגם זה נותר בעינו עד אמצע המאה ה-19, אז החל שימוש בשיטה בה יש רק חרוז אחד בחלק העליון. היפנים, שייבאו את החשבונית הסינית דרך קוריאה, אימצו שיטה משוכללת יותר שבה חרוז אחד בחלק העליון וארבעה בתחתון בתחילת המאה ה-17.
השימוש בחשבונייה כשיטה לחישוב נדחק במערב מפני חישוב במספרים, והחשבוניות המשיכו לשמש באסיה, שימוש הנמשך במקומות מסוימים עד היום, ונלמד בבתי הספר.
סורובן
ממוזער|סורובן יפני מודרני. המספר שמוזן בעשרת הצירים הימניים הוא 1234567890, כשהספרות הגבוהות יותר כולן 0
חשבוניות עדיין נמצאות בשימוש, בעיקר באסיה. ביפן מיומנות בשימוש בחשבונייה נלמדת בבית ספר יסודי כחלק מתוכנית הלימוד, ומשרד המסחר מקיים בחינות בשימוש בחשבונייה, ומעניק תעודות לפי רמת המיומנות של הנבחן, בין רמה 5 (מפעיל מיומן) ורמה 1 (מסטר). מפעילי חשבונייה מומחים הם בדרך כלל, כמעט אוטומטית, מומחים גם בחישוב בעל-פה. בבית הספר מלמדים לדמיין בעיני רוחם חשבוניות כעזר לחישוב בעל פה.
כמצוין למעלה, בחשבונייה היפנית, שנקראת "סורובן", כל טור מחולק לשניים: בחלק העליון חרוז בודד, המציין 5, ובחלק התחתון ארבעה חרוזים. מצב ה"אפס" של חרוז ה-5 הוא למעלה, ומצב האפס של ארבעת החרוזים הוא למטה: כך, אם כל החרוזים מרוחקים מהמחיצה האופקית, העמודה מציינת "אפס", וכשכולם צמודים אליה, העמודה מציינת "9".
הספרות 9 – 0 בסורובן20px20px20px20px20px20px20px20px20px20px 9 8 7 6 5 4 3 2 1 0
שיטת ספירה זו מכונה "דו-חמשית" או בי-קווינרי, היא עידון של שיטת הספירה העשרונית, בה ה"אטומים" הן הספרות. בשיטה הדו-חמשית, הספרה עצמה מחולקת לשני חלקים, חלק אחד שיכול לקבל את הערכים אפס עד ארבע, וחלק שני שיכול להיות אפס או חמש. כך למשל "3" יהיה "שלוש/אפס", ו-"7" יהיה "שתיים/חמש". חלוקה זו מפשטת את פעולת החיבור, והופכת אותה לפעולה טכנית שמפעיל מיומן מסוגל לבצע במהירות שלא ניתנת להשגה בחשבונייה מערבית, עם תשעה או עשרה חרוזים בעמודה
שימוש
יש טכניקות רבות לשימוש בחשבונייה, שמאפשרות ביצוע חישובים מורכבים. צורת השימוש המתוארת אינה בהכרח היחידה או הטובה ביותר לביצוע הפעולות.
חיבור
פעולת החיבור היא הפעולה הבסיסית של החשבוניה: כמתואר למעלה, החיבור מתבצע על ידי "כתיבת" המחובר הראשון לחשבוניה, על ידי הזחת החרוזים, והמשך הזחת חרוזים, לפי ספרות המחובר השני, והעברת הנשא במעבר מ-9 ל-0.
חיסור
בחיסור, רושמים את המחוסר לחשבונייה, וממשיכים בהזחת החרוזים בכיוון ההפוך עבור ספרות המחוסר השני. כאשר במוט רשום "0" ויש לחסר עוד אחד, מחזירים את החרוזים למצב "9", ו"שואלים" אחד מהמוט הבא, בדומה לאופן בו מעבירים את הנשא בחיבור.
כפל
כפל מבוצע על ידי חזרה על חיבור: כדי לכפול ב-3, רושמים את הנכפל לחשבונייה, ואז מחברים אותו פעמיים נוספות. כדי לכפול ב-13, מחברים אותו לעצמו שלוש פעמים, ופעם נוספת, ב"הסטה" של אחד, כלומר את ספרת האחדות שלו מחברים לציר שמייצג את ספרת העשרות בחשבונייה, וכן הלאה.
המשמעות היא שכדי לבצע כפל יש לבצע מספר פעולות חיבור, אך מספרן אינו הכופל, אלא סכום הספרות של הכופל: כדי לכפול ב-1306, יש צורך לבצע עשר פעולות חיבור, ולא אלף.
יש טכניקות רבות לקיצור והקלת הפעולה: למשל, כדי לכפול ב-19, ניתן לבצע עשר פעולות חיבור. אפשר, במקום זאת, לבצע שתי פעולות חיבור, ופעולת חיסור אחת: כופלים ב-20, כלומר מחברים את הנכפל פעמיים, בהסטה של ציר אחד, כלומר כפל ב-10, ואז מחסרים את הנכפל פעם אחת: עשרים פחות אחד הם 19.
כאשר נחוץ לכפול את אותו המספר במספרים שונים בזה אחר זה, ניתן לכפול אותו בספרות 1 עד 9, ולרשום את התוצאות. בעזרת הרשימה מתקצרות פעולות הכפל הבאות: מספר הפעולות הנחוץ הופך למספר הספרות, ולא סכום הספרות של הכופל בשיטה שתוארה למעלה.
חילוק
חילוק בחשבונייה מתבצע על ידי הזנת המונה לחשבונייה, החל בספרה הגבוהה ביותר, על ידי השלמה באפסים של הספרות הנמוכות. מבצעים חיסור כאשר המכנה ב"הזחה" המרבית בה הוא עדיין קטן מהמונה. ממשיכים בחיסור עד שהמכנה גדול יותר מהמספר שרשום בחשבונייה. מספר פעולות החיסור שבוצעו בהצלחה הוא ערך הספרה. ממשיכים לחסר את המכנה בהזחה קטנה יותר, עד ששוב הוא גדול מהמספר שרשום בחשבונייה, ומספר הפעולות שבוצעו בהצלחה הוא הספרה הבאה. ממשיכים כך עד ש"נגמרות ההזחות". ניתן לסיים את החילוק בנקודה זו, כאשר המנה היא המספר שנצבר במשך הפעולה, והשארית היא המספר שרשום בחשבונייה. אם השארית אינה אפס, ניתן להמשיך את הפעולה על ידי סימון נקודה עשרונית בתוצאה, והמשכת הפעולה כאשר המכנה מוזח מימין לנקודה. דיוק הפעולה תלוי רק במספר הצירים שיש בחשבונייה: בחשבונייה עם שמונים צירים, אפשר לקבל בפעולת חילוק עד שמונים ספרות, או ליתר דיוק, שמונים פחות מספר הספרות של המכנה.
כמו בכפל, גם לחילוק יש שיטות משוכללות יותר, שמאפשרות למפעיל מיומן לבצעו במהירות רבה בהרבה מהשיטה הפשטנית שתוארה.
אטימולוגיה
מקור המונח הלועזי Abacus ("אבקוס") כשם לחשבונייה, מקורו במילה היוונית άβακας ("אבקס", לוח חישוב). למונח יש גם פירוש נוסף, "לוח שעליו אבק או חול" לצורך שרטוט גאומטרי ואריתמטי, ישנם בלשנים המשערים כי המילה היוונית מבוססת על השורש השמי "א-ב-ק" המצוי במילה העברית והפיניקית "אבק", שמשמעותה חול.
ראו גם
היסטוריה של האריתמטיקה
היסטוריה של המתמטיקה
עצמות נפייר
מכונת חישוב
מחשבון
קישורים חיצוניים
מדריך לביצוע ארבע פעולות חשבון, שורש ריבועי ומעוקב בעזרת חשבונייה
הערות שוליים
קטגוריה:כלי חישוב
קטגוריה:אריתמטיקה
קטגוריה:היסטוריה של המתמטיקה | 2024-09-19T16:02:44 |
יהודי צפון אפריקה בשואה | הפניה יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש מדינות הציר | 2024-06-06T00:10:46 |
כספית | כספית (מיוונית ὑδράργυρος אל הלטינית: Hydrargyrus) היא יסוד כימי מסדרת מתכות המעבר שסמלו הכימי Hg ומספרו האטומי 80. זוהי המתכת היחידה היציבה (בניגוד לפרנציום) שמצב הצבירה שלה בתנאים סטנדרטיים הוא נוזל.
שם
שמה של הכספית נובע מדמיונה למתכת כסף. שמות נוספים רומזים גם למצבה הנוזלי ול"יכולת התנועה" שלה: השם היווני hydrargyrum משמעותו "כסף-מים" או "כסף מימי". באנגלית היא נקראת mercury על שם מרקוריוס, וכן quicksilver, כינוי שפירושו "כסף חי". כינוי זה נמצא גם כן בשפה העברית, והשם "כסף חי" מופיע במקורות עבריים שונים, בעיקר העוסקים בקבלה, וכן בפרשנות התלמוד והמשנה.
תכונות
הכספית יוצרת בקלות סגסוגות עם מתכות רבות, ביניהן זהב, אלומיניום וכסף, אך לא עם ברזל. סגסוגות של כספית מכונות "אמלגמה".
דרגות החמצון הנפוצות של כספית הן 1+ ו-2+. דרגת החמצון 3+ קיימת אך היא נדירה.
שימושים
השימוש העיקרי בכספית כיום הוא לייצור חומרים ליישומים אלקטרוניים. כמו כן כספית מצויה במדי טמפרטורה, מדי-כובד ובמתקנים מדעיים אחרים. שימושים נוספים:
לכספית תפקיד בייצור מדי לחץ דם ומדחומים (במספר מדינות נאסרו מכשירים כאלו המכילים כספית).
לכספית תפקיד בייצור ברומטרים ומכשירי מדידה אחרים.
בעבר נעזרו בכספית לטיהור זהב וכסף.
מכספית ייצרו בעבר את הצבען ורמיליון, שהיה האדום השולט בציורים בתקופת הרנסאנס ועד המאה ה-18.
כספית משמשת כמרכיב בסתימות שיניים (סתימת אמלגם-כסופה), ומהווה 50% מן הסתימה. לא ידועה סכנה בריאותית מהכספית הזו כאשר הסתימה ממוקמת כראוי בשן, אך כאשר יש צורך להסירה, הפעולה חייבת להיות זהירה.
מכספית מייצרים כספית רועמת, שבעבר היה חומר היזימה העיקרי ברוב סוגי התחמושת (כמו הפיקה של כדורי רובה). הכספית הרועמת נוטה עם הזמן להתפרק ליסודות ממנה עשויה התרכובת. הכספית שנוצרת בפירוק עלולה ליצור אמלגם עם המתכות סביבה (למשל, תרמיל הכדור העשוי פליז) ולהחלישן. במקום הכספית הרועמת, משתמשים כיום בחומרי נפץ אחרים בפיקות ומרעומים.
בנורות פלואורסצנטיות וכן בנורות כספית, מתכת הליד.
כעזר הדלקה בנורות נתרן לחץ גבוה (בצורת תרכובת נתרן-כספית).
היסטוריה
הכספית הייתה ידועה להודים ולסינים הקדמונים ונמצאה בקברים מצריים המתוארכים מ-1500 לפנה"ס. במאה ה-5 לפנה"ס שימשה הכספית להכנת סגסוגות עם מתכות נוספות. ביוון העתיקה נוצלה הכספית במשחות והרומאים השתמשו בה לקוסמטיקה ולהקלת כאבי צמיחת שיניים אצל תינוקות. אלכימאים החשיבו את הכספית לחומר שממנו נוצרו כל שאר החומרים, והאמינו כי כאשר הכספית מתקשה היא הופכת לזהב. סמלה האלכימי של הכספית הוא ☿ והיא משויכת לכוכב הלכת מרקורי (כוכב חמה).
הכספית ירדה מגדולתה במאה הראשונה לספירה, כאשר הרופא היווני גלנוס עמד על רעילותה. במאה העשירית העניק הרופא המוסלמי הנודע אל ראזי, מחבר הספר הראשון בהיסטוריה על רפואת ילדים, הכשר מחודש לכספית כחומר משלשל, שכן קוף שהואכל במתכת לא גילה סימני הרעלה, ומסקנתו של אל-ראזי הייתה שכספית אינה מזיקה. סביר, אכן, שהקוף של אל-ראזי לא נפגע: עיקר הנזק מכספית אינו מופיע מיד אלא כפגיעה עצבית מצטברת. בעקבות אל-ראזי הלכו רופאים נוספים ובימי הביניים השתמשו בכספית מעורבת בחלבון ביצה כתכשיר נגד כינים ולהקלה על דלקות וזיהומים בעור.
האנשים שנפגעו במיוחד מכספית במשך מאות שנים היו הכובענים. החומר הנפוץ לייצור כובעים היה לבד - בד לא ארוג, המיוצר מדחיסה של סיבי צמר או פרווה ומשמש למשל לציפוי שולחנות ביליארד. הלבד לכובעים יוצר מפרוות ארנבים בתהליך שנקרא carroting (תרגום אפשרי: "הגזרה") וכלל שטיפה בתמיסת כספית חנקתית, שצבעה כתום, כצבע הגזר. טיפול זה נדרש להפרדת הפרווה מהעור ולהצמדה חלקה של הסיבים. לאחר ה"הגזרה" עוצב הלבד לצורת חרוטים גבוהים וכווץ על ידי הרתחה במים. כובענים נחשפו על כן למנה גדושה של אדי כספית, כשבחשו את הדוודים שבהם התבשל הלבד ספוג הכספית. מחלות נפש (שנגרמו מקישור כספית לתאי העצב במוח) נחשבו לסימן היכר אופייני לבעלי אומנות זו. דוגמה לכך נמצאת בסיפור "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", שם הדמות "הכובען המטורף" לקתה כנראה בפסיכוזה כתוצאה מחשיפה לכספית. יש הטוענים שגם ניוטון לקה בהתקפי פסיכוזה שנגרמו מכספית ששאף בזמן שישן במעבדתו בעת עריכת ניסויים במתכות שונות.
צורה בטבע
כספית מופיעה בטבע בעיקר בצורת המינרל צינובר (HgS) או ביחד איתו. נכון ל-2016 המרבית המוחלטת של הכספית בעולם מופקת בסין (למעלה מ-80% מהתוצרת העולמית) . יצרנית משמעותית נוספת היא מקסיקו (כ-10%). כספית ממוצה מצינובר באמצעות חימום בנוכחות אוויר כך:
לאחר שאדי הכספית עוברים עיבוי, מתקבלת כספית נוזלית.
אמצעי זהירות
כספית צריכה להישמר בכלים אטומים, מחשש שתתאדה ותישאף על ידי בני אדם. חימום כספית ותרכובות כספית צריך להיעשות תחת פיקוח. גם חשיפה לכספית בריכוזים זעירים עלולה לגרום נזק בלתי הפיך, משום שהיא מצטברת בהדרגה בגוף (לגוף אין אפשרות להיפטר מכספית ולכן היא מצטברת בקלות יחסית). הרעלת כספית יכולה להתבטא שנים לאחר החשיפה. אחד מהתסמינים שלה הוא נשירת שיניים. החומר הוגבל לשימוש על ידי האיחוד האירופי.
ראו גם
אמלגם דנטלי
קישורים חיצוניים
כספית ב-Webelements
כספית והשפעתה על הבריאות, מרכז הידע, באתר הקרן לבריאות וסביבה. נדלה 22 בינואר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-07-14T12:29:52 |
מערכת גליפולי | מערכת גליפולי הייתה מערכה שהתנהלה במלחמת העולם הראשונה מאפריל 1915 עד ינואר 1916 בחצי האי גליפולי שבגדה המערבית של מצרי הדרדנלים, בין כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לבין כוחות האימפריה העות'מאנית. הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה, ואולי אף לתפוס את הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). הניסיון כשל והותיר 113,350 חיילים הרוגים ו־230,305 פצועים משני הצדדים. 46,909 מההרוגים היו בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים והודים. כמו כן נהרגו 9,798 צרפתים. בסך הכול איבדו מדינות ההסכמה כ-56,707 איש. מן הצד העות'מאני נהרגו 56,643 איש.
ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות (ANZAC) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון. עד היום מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את יום ANZAC ב-25 באפריל, לזכר יום הפלישה לגליפולי.
בקרבות שהתחוללו השתתף גם קצין טורקי בדרגת סגן-אלוף בשם מוסטפא כמאל. הוא הפסיק את הנסיגה העות'מאנית, והכריח חיילים עות'מאניים נסוגים לעמוד על מקומם ולהילחם. לימים זכה לכינוי אתא טורק, והיה בהמשך למייסדה ואביה של טורקיה החדשה.
במערכה זו השתתף כחלק מהצבא הבריטי גם גדוד נהגי הפרדות העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד כולו מנה כ-650 איש.
ההתייחסות למערכה זו מצד מדינות ההסכמה הייתה אמביוולנטית. מחד, החזית העיקרית הייתה אל מול הגרמנים, וכתוצאה חששו מדינות ההסכמה מהקצאת משאבים רבים מדי לזירה העות׳מאנית, שנחשבה משנית. מאידך, שררה התקווה שמאמץ קל נוסף, תוך הקצאת משאבים נוספת, יביא לתוצאות בעלות משמעות אסטרטגית רבה ללא כל פרופורציה להיקף ההשקעה הצבאית, כגון פתיחת נתיבי השיט לים השחור ולרוסיה, והטיית מדינות בבלקן ובחופי הים התיכון לכיוון מדינות ההסכמה. ברקע עמדו גם זלזול מה בכושרה הצבאי של טורקיה, וההנחה שהיא עומדת להתמוטט בכל רגע, מה גם שבמלחמת הבלקן, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היא נחלה הפסדים בלתי פוסקים. הטורקים, שלחמו בעוז על ביתם וסמוך לבירתם, הפריכו הנחה זו.
רקע
לרוסיה, שהייתה אחת ממדינות ההסכמה במלחמה, היו קשיים בדרכי האספקה בים: הים הבלטי נחסם על ידי הצי הגרמני הקיסרי, ואילו הכניסה היחידה לים השחור דרך הבוספורוס נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. זו הצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר 1914.
בסוף 1914 התייצבה החזית המערבית בצרפת ובבלגיה, ומאז היה המצב בה קרוב לקיפאון. היה צורך נואש ברעיונות לשבירת אותו קיפאון. כמו כן מדינות ההסכמה האמינו כי מתקפה על העות'מאנים תוביל את בולגריה ויוון לצד מדינות ההסכמה. מה גם שטורקיה נחשבה ל"איש החולה של אירופה", וההנחה הייתה שבמאמץ צבאי לא גדול, יחסית לחזית המערב, ניתן יהיה להוציאה מהמערכה.
הצעה ראשונה לתקוף את טורקיה הועלתה על ידי שר צרפתי כבר בנובמבר 1914, אך לא זכתה לתמיכה. מאוחר יותר באותו חודש העלה וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של הימיה, את תוכניותיו הראשונות לתקיפה בדרדנלים. תוכנית לתקיפה ולפלישה לחצי האי גליפולי אושרה, לאחר היסוסים רבים, על ידי הקבינט הבריטי בינואר 1915. שר המלחמה הלורד קיצ'נר מינה את הגנרל סר איאן המילטון לפקד על הכוח שעליו הוטלה המשימה.
לעומת ההיסוסים בקבינט, רעיון זה עורר התלהבות מכיוון אחר. למשכילים רבים, מעריצי התרבות היוונית הקדומה, קסם הרעיון להילחם בסמוך מאוד לאתרים שבהם התרחשו פרקים רבים מהמיתולוגיה היוונית. והיו בהם שהתנדבו להצטרף למשלחת הצבאית. בהם בלט סר רופרט ברוק (Brooke) .
תקיפות ימיות
שמאל|ממוזער|250px|אוניית המערכה הבריטית אירזיסטיבל מוטבעת
ב־19 בפברואר החלה המתקפה הראשונה על הדרדנלים כאשר צי מלחמה גדול של ספינות בריטיות וצרפתיות, כולל אה"מ קווין אליזבת, הפגיז ארטילריה טורקית לאורך החוף.
אף על פי שהמתקפה הצליחה מבחינה פוליטית — בולגריה הפסיקה את המשא ומתן שלה עם גרמניה, יוון הציעה תמיכה ואיטליה נראתה כמשתוקקת להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה — התוצאה הצבאית הייתה דלה. הפגזות מתמשכות והנחתת כוחות קטנים ב־25 בפברואר, אף הם לא הביאו להצלחה.
מתקפה חדשה שמטרתה הייתה הנקודה הצרה בדרדנלים, היכן שרוחבם רק מייל, הונחתה ב־18 במרץ. הכוחות שארגנו הבריטים והצרפתים כללו 16 אוניות מלחמה. דה רובק, שפיקד על האניות ערך את הצי בשלושה קווים: קו א' התקדם בחזית וכלל ארבע אניות בריטיות שנועדו לפתוח בהתקפה. אליהן התלוו שתי אניות מערכה נוספות משני האגפים. קו ב' נע מאחוריהן וכלל ארבע אניות צרפתיות שגם הן לוו על ידי שתי אניות מערכה בשני האגפים. שאר אניות המערכה, המשחתות ושולות המוקשים, נועדו לחכות בפתח המיצרים. התוכנית הייתה שבמהלך היום ינטרלו הספינות את המוצבים שבמיצר, כדי ששולות המוקשים יוכלו לפלס דרך בטוחה בערב, כך שבסוף, אם הכל ילך כמתוכנן, יוכלו אניות המערכה לעבור אל ים השיש למחרת. האניות הצליחו בהתחלה ופגעו בסוללות ארטילריה טורקיות רבות. שדה מוקשים שמוקם לאורך החוף האסייתי על ידי המקשת "נוסרט" העות'מאנית הטביע או פגע במספר ספינות כשפנו להסתובב. שלוש אוניות מלחמה טבעו - אה"מ אירזיסטיבל (Irresistible) ואה"מ אושן (Ocean) הבריטיות, ובּוּוֶה (Bouvet) הצרפתית, וכן סיירת המערכה אה"מ אינפלקסיבל (Inflexible) וספינות המלחמה הצרפתיות סוּפְרֵן (Suffren) וגוֹלוּאה (Gaulois) נפגעו קשות.
האבדות החמורות הניעו את מדינות ההסכמה לחדול מניסיונות להבקיע את המיצרים באמצעות כוח ימי בלבד. הדבר היה הקלה גדולה עבור המפקדים הטורקים, שכן לסוללות הארטילריה שלהם אזלה התחמושת.
אסון זה גרם למועצת המלחמה הבריטית לעצור את ההתקפות הימיות גרידא. וינסטון צ'רצ'יל שר הצי, שפעל למען המבצע, נאלץ להתפטר ב-18 במאי 1915. לאחר תבוסות קשות בקווקז, בצפון פרס ובתעלת סואץ, ההדיפה המוצלחת של המתקפה הימית של מדינות ההסכמה ב-18 במרץ הייתה הניצחון הראשון של הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. לאחר תום ההתקפות הימיות, הכוחות העות'מאניים תוגברו בכמה דיוויזיות מובחרות והועמדו תחת הנהגתם של וייפ פאשה והגנרל הגרמני אוטו לימן פון זאנדרס.
פלישה ראשונה
ממוזער|250px|הנחיתה בחוף גליפולי
לאחר כישלונות התקיפות הימיות הגיעו הבריטיים לדעה כי כוחות קרקעיים נחוצים לסילוק הארטילריה הטורקית הניידת. הדבר יאפשר לשולות מוקשים לנקות את המים עבור ספינות גדולות.
חיילי בעלות הברית, תוך התעלמות מהנייטרליות היוונית, כבשו, בין היתר, את האי למנוס על מנת להשתמש בו כנקודת מוצא להתקפות. מכוסות על ידי 11 ספינות מלחמה, 200 ספינות סוחר פרסו חיילים ממדינות שונות.
בתחילת 1915, חיילים אוסטרלים וניו זילנדים מתנדבים חנו במצרים ועברו אימונים קודם שאמורים היו להישלח לצרפת. חיל הרגלים התגבש ל-ANZAC, שכלל 30,000 איש, ובו הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה והדיוויזיה הניו זילנדית-אוסטרלית, בפיקודו של ויליאם בירדווד. לרשותו של גנרל המילטון עמדו גם הדיוויזיה הבריטית ה־29 שמנתה 17,000 איש, דיוויזיית הצי המלכותי ו-Corps expéditionnaire d'Orient הצרפתים. גדוד נהגי הפרדות בפיקודו של ג'ון פטרסון ויוסף טרומפלדור היה צריך לספק שירותי הובלה בשטח ההררי. זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומלדור רצו להניח את הבסיס ל"לגיון יהודי" לכיבוש ארץ ישראל אך ז'בוטינסקי התנגד לגדוד הפרדות מאחר שלא היה גדוד לוחם.
ממוזער|250px|יוסף טרומפלדור במדי קצין בפתח אוהל, מחנה גדוד נהגי הפרדות, גליפולי
כוח הפלישה של המילטון עמד בפני הארמייה העות'מאנית החמישית, תחת פיקודו של היועץ הגרמני לאימפריה העות'מאנית, גנרל אוטו לימן פון סנדרס. הארמייה החמישית, שהיה עליה להגן על חופי הדרדנלים, כללה 6 מהדיוויזיות הטורקיות הטובות ביותר שכללו 84,000 איש. בבולהיר היו הדיוויזיה ה-5 והדיוויזיה ה-7. בכף הלס, על קצה חצי האי, ולאורך חופו של הים האגאי הייתה הדיוויזיה ה-9, ובעתודה בגבה טפה, באמצעו של חצי האי, הייתה הדיוויזיה ה־19 תחת פיקודו של מוסטפא כמאל. הדיוויזיות ה־3 וה־11 הגנו על החוף האסייתי בקומקלה, ששוכן בכניסה לדרדנלים.
על פי תוכנית הפלישה של 25 באפריל 1915, הדיוויזיה ה־29 אמורה הייתה לבצע נחיתת סער אמפיבית בהלס על קצה חצי האי ואז להתקדם למעוזים בקיליטבהיר. כוחות ANZAC היו צריכים לנחות צפונה מגבה טפה על החוף האגאי ממקום שבו יוכלו להתקדם לאורך חצי האי ולמנוע נסיגה מקיליטבהיר או חיזוק לקיליטבהיר. הצרפתים ביצעו נחיתת הסחה בקומקלה על החוף האסייתי. כמו כן נעשתה הסחה של איש יחיד על ידי ברנרד פרייברג מהצי המלכותי הבריטי בבולהיר.
ANZAC
הבריגדה ה-3 של הדיוויזיה האוסטרלית ה-1 החלה לרדת לפני עלות השחר, בשעה 4:30 לפנות בוקר. אזור הנחיתה המיועד היה ממש צפונית לגבא טפה וסומן בחוף Z. אולם הנחיתה נכשלה והחיילים הונחתו בארי בורנו.
חוף אזור הנחיתה היה צר ומכוסה בסלעים גבוהים, מה שהקשה על תנועה מהירה קדימה של היחידות האוסטרליות. מוסטפא כמאל, מפקד הדיוויזיה העות'מאנית ה-19, זיהה את המצב ומיד הניע את חיילי התגבור שלו.
זמן קצר לאחר מכן נערכו קרבות על גבעה בייבי 700, שנכבשה לסירוגין על ידי כוחות עות'מאניים ואחר כך אוסטרלים. בסופו של דבר, הצליח הצבא העות'מאני לכבוש את הגבעה סופית, כשהוא זוכה לעמדת לחימה גבוהה יותר. עם האטה בהתקדמות ה-ANZAC, הצבא העות'מאני, אף על פי שמספרם היה גדול יותר, פתח במתקפת נגד שמטרתה לזרוק את בעלות הברית בחזרה לחופים. אולם מתקפת הנגד הזו נכשלה. שני הצדדים התבצרו כך שנוצר קיפאון עקוב מדם במלחמת תעלות עד סוף אוגוסט.
שלוש חטיבות פרשים אוסטרליות וחטיבה ניו זילנדית אחת שימשו כיחידות חי"ר במהלך הקרב ובעצם לא הוכשרו לכך. המתים מונצחים גם כיום בניו זילנד ובאוסטרליה. יום ANZAC מצוין ב-25 באפריל והוא יום זיכרון באוסטרליה, ניו זילנד וטונגה.
כף הלס
250px|שמאל|ממוזער|דיוויזיית הצי המלכותית יוצאת מהחפירות למתקפת כידונים
הדיוויזיה הבריטית ה-29, בראשות איילמר האנטר-וסטון, ביצעה את הנחיתה בכף הלס. קטע הקרקע חולק לחמישה קטעי חוף S, V, W, X ו-Y ממזרח למערב.
ממש בקצה גליפולי, בקטעי החוף S, X ו-Y, הייתה מעט התנגדות. מפקד גל הנחיתה בחוף Y (שפך Sighin-Dere) הצליח באותו יום להתקדם ליד הכפר הנטוש קריתיה. כשתגבורת עות'מאנית התקרבה מעט מאוחר יותר, החוף ננטש.
הנחיתות העיקריות בוצעו בחוף V במבצר הישן של Sedd-ul-Bahr ובחוף W.
בחוף V, דוברת הפחם שהוסבה, ריבר קלייד, הנחיתה את רגימנט המפשייר ואת רגימנט רובאי מונסטר המלכותי מתחת למבצר. ניתן היה להנחית את החיילים ישירות לחוף באמצעות רמפות. חיילים אלו, ירדו מהספינה בזה אחר זה ללא חיפוי, והיו חשופים לירי מקלעים עות'מאניים ממבצר סיד-אל-באהר. רובאי לנקשייר הובאו בסירות פתוחות לחוף W, שהיה מאובטח באמצעות גדר תיל. בשני החופים התנגדות המגינים העות'מאניים הייתה עזה, כך שהבריטים ספגו אבדות כבדות.
כמו בנחיתת חיילי ה-ANZAC, מספר החיילים העות'מאניים היה מועט יותר. אף על פי כן, לא הצליחו הבריטים להשתלט על עמדותיהם. רק בחוף W שטפו רובאי לנקשייר את המגינים העות'מאנים באבידות כבדות. 600 מתוך 1,000 חיילים בריטים נהרגו. הגדודים בחוף V ספגו אבדות של עד 70%.
הקרבות הראשונים
250px|שמאל|ממוזער|תותח 75 מ"מ צרפתי במהלך הקרב השלישי על קריתיה
ב-27 באפריל 1915 ערך מוסטפא כמאל ניסיון להדוף את חיילי ה-ANZAC. אולם ההתקפה נכשלה עם אבדות כבדות מצד הכוחות העות'מאניים עקב התערבות הארטילריה הימית של בעלות הברית.
למחרת, הבריטים, שנתמכו כעת על ידי הצרפתים, ניסו ללכוד את קריתיה העות'מאנית. עם זאת, תכנון התקיפה לא היה מאורגן והתקשורת בין מערכי הכוחות לא פעלה. חיילי הדיוויזיה ה-29 גם היו מותשים מהקרב על מבצר סיד-אל-באהר, ובעקבות כך כיבוש הכפר לא צלח. חפירות בעלות הברית היו באמצע הדרך בין קריתיה לקצה הדרומי של האי לאחר המתקפה. הלחימה בכף הלס הפכה מיד ללוחמת חפירות. במהלך הלילות של 1 ו-3 במאי, הדפו בעלות הברית את כל התקפות הנגד העות'מאניות, אף על פי שהצליחו לפרוץ את הקווים הצרפתיים בשלב מסוים.
ב-2 במאי, חיילי ה-ANZAC תקפו כדי להשתלט מחדש על נקודת הגובה ה-Baby 700. הכוחות התקדמו וספגו אבדות כבדות. ניסיונות לחפור בכמה מהעמדות החדשות כשלו וחיילי ה-ANZAC נאלצו לסגת שוב בליל 3 במאי.
בתחילת הקרב השני על קריתיה ב-6 במאי, הורה הגנרל המילטון להעביר שתי חטיבות מה-ANZAC לחזית הלס. ההתקפות הבאות נכשלו שוב עם אבדות כבדות.
ב-19 במאי פתח הצבא העות'מאני במתקפה גדולה נגד כוחות ה-ANZAC. עם מספר כולל של 40,000 איש, 10,000 האוסטרלים והניו זילנדים היו אמורים להידרס, אולם ההתקפה נכשלה עם אבדות כבדות. ב-24 במאי, שני הצדדים הסכימו אפוא על הפסקת אש לטווח קצר על מנת לקבור את מספר ההרוגים הרב ששכבו בשטח הפקר בחזית ובכך למנוע את הסיכון למגפות.
הצוללת U 21 הגרמנית בפיקודו של קפיטן-לויטננט אוטו הרזינג הטביעה את אוניית המערכה הבריטית טריומף מול גאבה טפה ב-25 במאי ואת אוניית המערכה הבריטית מג'סטיק, ששימשה למתן תמיכה ארטילרית לכוחות היבשה, מול כף הלס ב-27 במאי.
לאחר הקרב השלישי על קריתיה הלא מוצלח ב-4 ביוני, ויתרו בעלות הברית על כל תקווה לפריצת דרך מהירה. במקום זאת, ההתמקדות הייתה כעת בלוחמת חפירות ממושכת, שכל אחת מהן הביאה להישגים של רק 100 מטרים בודדים. בקרב השלישי על הכפר איבדו שני הצדדים כ-25% מכוחותיהם. הבריטים ספגו 4,500 אבדות מתוך סך של 20,000 חיילים.
ביוני נחתה הדיוויזיה ה-52 בגליפולי כתגבורת בשלבי הסיום של קרב גאלי גאלי (28 ביוני). הבריטים הצליחו להזיז את הקווים שלהם מעט קדימה. בימים שבין 1 ביולי עד 5 ביולי ביצעו הכוחות העות'מאניים סדרה של התקפות נגד, אשר עם זאת לא הובילו להצלחה המיוחלת.
ב-12 ביולי התקיימה מתקפה בריטית אחרונה בכף הלס נגד הקווים העות'מאניים באצ'י באבא נולאה. עם הפסדים של עד 30%, הם שוב לא הצליחו להשיג הצלחות מכריעות.
התקפת אוגוסט
250px|שמאל|ממוזער|עמדות מקלע טורקיות בדרדנלים
250px|שמאל|ממוזער|ה"ספינקס", אחת הנקודות הבולטות ביותר בשדות הקרב בחוף המערבי של חצי האי
מאז שבלמו הטורקים את הנחיתות של 25 באפריל ועד תום המערכה באותה חזית, מצב הצדדים הלוחמים היה דומה למדי למצב הקיפאון ששרר בחזית המערבית באירופה. ניסיונותיהם של הפולשים לתפוס עמדות שולטות בחצי האי גליפולי, או להתקדם בצורה משמעותית, כמו גם ניסיונות הטורקים לדחקם לים - עלו בתוהו.
הקיפאון בגליפולי עורר הדים בפיקוד בלונדון, ושני האישים העיקריים המופקדים על הצי: הלורד פישר וצ'רצ'יל, עזבו את תפקידם, משהתברר כי "החוליה החלשה" שבין מעצמות המרכז, איתנה למדי. זמן מה אחריהם נטש גם לורד קיצ'נר, שר המלחמה, את תפקידו.
הכיבוש הכושל של קריתיה והכישלונות בחזית כף הלס אילצו את הגנרל המילטון לתכנן תוכנית חדשה למבצע הדרדנלים, שהוביל בסופו של דבר למתקפה באוגוסט. על פי החלטת ועדת הדרדנלים הבריטית, שתי דיוויזיות חיל רגלים חדשות (ה-10 (אירית) וה-11 (צפונית) נחתו במפרץ סובלה בליל ה-6 באוגוסט. הם היו אמורים לפרוץ החוצה עם ה-ANZAC, לדחוף רחוק פנימה ולהגיע לרמת קיליד בהר. עם זאת, הפעולות הנוספות של כוח הנחיתה שכלל 20,000 לוחמים, החלו באיטיות רבה, אף על פי שהיו רק כ-1,500 טורקים בשלב זה, תחת הנהגתו של המיור הבווארי וילמר, מולם. "גזרת אנאפרטה" זו הורכבה משלושה גדודי חי"ר, פלוגת מהנדסים, מחלקת פרשים קטנה וגדוד עבודה. משימה קלה יחסית לתוקפים לאור מאזן הכוחות במקומות אחרים, אך היא לא מומשה.
מפקד הקורפוס ה-9, לוטננט גנרל סר פרדריק סטופפורד לא דחק בחייליו והם נשארו בעמדותיהם ונמנעו מהתקדמות מהירה, אם כי החל מה-10 באוגוסט נחתו גם הדיוויזיות ה-53 (וולשית) וה-54 (מזרח אנגליה) כתגבורת. זה נתן לצבא העות'מאני את ההזדמנות להזעיק דיוויזיות נוספות לגזרת הנחיתה ולאחר מכן לכבוש את עמדות ההגנה החיוניות. לוטננט-גנרל סטופפורד הוחלף ב-16 באוגוסט על ידי מייג'ור-גנרל בוואור דה ליל.
לניסיון הפריצה של ה-ANZAC קדמה התקפה על התעלות העות'מאניות ב-Lone Pine על ידי חטיבות החי"ר של הדיוויזיה האוסטרלית ה-1. אף על פי שהדבר הביא להישגים טריטוריאליים קלים, לא ניתן היה להשיג את המטרה העיקרית של המתקפה, לכידת צ'ונוק באייר וגבעת 971.
ההתקפות היו תמיד לא מתואמות, והכוחות המתקדמים התקשו להתקדם בסלעים המשוננים. בנוסף, התקשורת עם הארטילריה שלהם לא פעלה, והיא הפסיקה לירות בטרם עת או אפילו הפכה מסוכנת לחייליהם. לאחר ההפגזות הבלתי-מתואמות, הכוחות העות'מאנים תמיד הצליחו לכבוש את השוחות שלהם בחזרה ולהדוף את התוקפים גל אחר גל עם ירי מקלעים.
רק חיילים בודדים התקרבו לרמות החשובות עד שגורשו החוצה זמן קצר לאחר מכן על ידי כוחות עות'מאניים בראשות מוסטפא כמאל.
הניסיון האחרון של בעלות הברית לשנות את גל המלחמה הגיע ב-21 באוגוסט עם ההתקפות על גבעה 60 וגבעת Scimitar. פעולות אלו נכשלו גם עקב התנגדות עיקשת של המגינים, שלאחריה לא הייתה עוד תקווה לנצח במתקפת אוגוסט ובכך בקרב גליפולי. כעת, במקום שני ראשי גשר דחוסים ומבודדים זה מזה, היו למדינות ההסכמה שלושה ראשי גשר כאלו.
בין שני הניסיונות האלו נחלשו והידלדלו הכוחות הפולשים ממחלת הדיזנטריה שאכלה בהם, ומהחום הנורא אליו היו חשופים מבוקר ועד ערב בתקופת הקיץ. לקראת סוף 1915 ובוא החורף נספו מאות מהם, כמו גם טורקים רבים, מן הקור, הכפור ומשטפונות.
לכישלון מדינות ההסכמה במתקפת אוגוסט היו השפעות מרחיקות לכת על מדינות הבלקן. בולגריה, שהיססה עד כה, עמדה כעת לצד מעצמות המרכז, בעוד שיוון ורומניה נותרו נייטרליות למרות יחסן העוין. רוסיה נותקה אפוא מאספקת הסיוע של בעלות בריתה המערביות, האימפריה העות'מאנית הובטחה במערב ותבוסתה של סרביה הובטחה. מבחינה פוליטית, הקו הפאן-סלבי של הצאר הפך לאבסורד על ידי הצטרפותה של בולגריה, שרוסיה סייעה להקים, למעצמות המרכז.
פינוי
ממוזער|שמאל|300 פיקסלים|מצג פנורמי המתאר את מערכת גליפולי במוזיאון הצבאי באיסטנבול
250px|שמאל|ממוזער|פילדמרשל קיצ'נר וגנרל בירדווד בודקים את החזית, ראסל'ס טופ, 15 בנובמבר 1915
המצב הבינלאומי של מדינות ההסכמה הידרדר עם כניסתה של בולגריה למלחמה בצד מעצמות המרכז ב-14 באוקטובר 1915. במקרה של מערכה מוצלחת של מעצמות המרכז נגד סרביה, יכלו מעצמות המרכז לספק ארטילריה חזקה דרך נתיב יבשתי לאימפריה העות'מאנית, בעוד שבעלות הברית אז היו במצב נחות ללא תקנה.
בסתיו 1915 הוחלף יאן המילטון, והמפקד שבא בעקבותיו, סר צ'ארלס קרמייקל מונרו, אשר ראה את חזות הכל בחזית המערבית, המליץ על פינוי כוחות מדינות ההסכמה, וההמלצה נתקבלה לאחר ויכוחים ממושכים.
פינוי 14 הדיוויזיות התגלה כקשה בגלל סערות כבדות ומשקעים. חיילים רבים סבלו מכוויות קור עקב סופות שלג וכפור. עוד קודם לכן הופנה חלק ניכר מן הכוח שבחזית גליפולי לסלוניקי לבקשת היוונים, ובשל התפתחויות בבלקן, כולל הצטרפות בולגריה למעצמות המרכז.
באופן פרדוקסלי, הפינוי היה המבצע המוצלח ביותר של מבצע הדרדנלים. העלייה לספינות של הכוחות בסובלה ושל כוחות ANZAC, שהתרחשה ב-18 בדצמבר, לא זוהתה בתחילה על ידי הכוחות העות'מאנים בשל מזג האוויר הקשה. הם לא הבינו את המצב עד יומיים לאחר מכן ומיד החלו בהפגזה כבדה על אזורי העלייה. במהלך נסיגתם הקדחתנית, השאירו בעלות הברית כמות גדולה של חומרי מלחמה.
הצבא העות'מאני השליך כעת את רוב כוחותיו לחזית כף הלס, שם פגע בבעלות הברית בהתקפות כבדות דומות. מזג האוויר הגרוע עשה את השאר; התעלות הבריטיות הנמוכות הוצפו. ב-7 בינואר 1916 החליטו הכוחות העות'מאניים לתקוף את קווי בעלות הברית, מהם לא ציפו עוד להתנגדות רבה. עם זאת, הבריטים נלחמו בעקשנות. היחידות האחרונות עזבו את גליפולי ב-9 בינואר 1916.
רק זמן קצר לפני תום המלחמה פתחו בעלות הברית בפעולה צבאית נוספת על הדרדנלים על מנת לכבוש אותם צבאית. ב-30 באוקטובר 1918, הפסקת האש של מודרוס סיימה את פעולות האיבה של מדינות ההסכמה עם האימפריה העות'מאנית. מנובמבר 1918 כבשו המעצמות המנצחות חלק גדול מהאימפריה העות'מאנית.
לאחר מכן
לאחר הניצחון העות'מאני בגליפולי, צבא בריטי במסופוטמיה נאלץ להיכנע גם בכות-אל-עמארה ב-29 באפריל 1916. לקח לבריטים שלוש שנים לכבוש את בגדד, ירושלים ודמשק. מדרום ארץ ישראל צעדו חיילי האימפריה העות'מאנית אל חצי האי סיני כדי ללכוד את תעלת סואץ. באוגוסט, הבריטים הדפו את המתקפה הזו, ובעלות הברית החזירו את ידם על העליונה ב.
לאחר הפינוי אורגנו מחדש יחידות בעלות הברית במצרים. ה-ANZAC אורגנה מחדש; יחידות הרגלים נשלחו לחזית המערבית, ואילו יחידות הפרשים הקלים נשלחו לסיני וארץ ישראל.
עבור הגנרלים המילטון וסטופפורד, גליפולי ייצגה את סוף הקריירה שלהם. האנטר-וסטון הוביל מאוחר יותר את הקורפוס ה-8 שלו ב. מוסטפא כמאל, שהוכיח את עצמו שוב ושוב כמנהיג כוחות אמין ועצמאי, הניח את היסודות להערצתו כגיבור העממי "גאזי מוסטפא כמאל פאשה" עם קרב גליפולי ולאחר סיום המלחמה, הוא נהיה נשיא טורקיה תחת שם המשפחה כמאל אטאטורק, שניתן לו ברחבי העולם. אולם בתחילה הצליח אנוור פאשה למנוע מהקולונל, שלא היה ידוע יחסית אז, לחגוג. במקום זאת, הוא נתן לעצמו לקחת קרדיט על התהילה. מנהיג הרפורמה הצבאית המוכחת, אוטו לימן פון זאנדרס, לא הצליח לא באימפריה העות'מאנית ולא בגרמניה לנכס לעצמו את הקרדיט על הניצחון במערכה.
250px|שמאל|ממוזער|המקשת נוסרט כמוטיב גלויה
הקרב על גליפולי היה אחד העקובים מדם והאכזריים במלחמת העולם הראשונה. זה היה חסר תקדים כקרב שבו צבא יבשתי יכול היה לסבול מתקפה משולבת של כוחות צבא וצי. אטאטורק הורה לחייליו בקטע של החזית שבו הם שקלו לסגת עקב מחסור בתחמושת: עליהם להחזיק מעמד בכל הנסיבות ובמידת הצורך לאבד את חייהם כדי שיוכלו להגיע כוחות חדשים. בינתיים. קרב גליפולי הכה בתדהמה את אוסטרליה וניו זילנד בשל מספר הנפגעים הגבוה. זה היה הסכסוך הגדול ביותר של שני הדומיניונים הבריטיים הללו עד לאותה נקודה שבהם נטלו חלק. בנוסף להשפלת מדינות ההסכמה, התבוסה גרמה גם לעימותים וסכסוכים ברמה הפוליטית, שהובילו להתפטרותו של צ'רצ'יל מתפקיד שר הצי ולנפילת ממשלת אסקווית'. חששותיו של צ'רצ'יל שבולגריה תצטרף למעצמות המרכז במקרה של כישלון מאמצי הלחימה בדרדנלים התגשמו. הכישלון הצפוי בחצי האי העצים את הבולגרים, שהשתתפו בסופו של דבר במערכה הסרבית של 1915, שבה ספג הצבא הסרבי תבוסה מוחצת. קשר יבשתי ישיר לאימפריה העות'מאנית נפתח למעצמות המרכז דרך בולגריה. בנוסף, המוניטין של הבריטים בפרס, אפגניסטן והודו נפגע.
קרב גליפולי הפך למיתוס בטורקיה. מדי שנה, אלפי תלמידי בית ספר נוסעים מאוסטרליה וניו זילנד כדי להנציח את בני ארצם שמתו שם. ניתן לבקר היום באוניית המקשת Nusret, שסייעה לסכל את התקפת הצי השנייה על ידי המוקשים שהניחה במפתיע והביאו לטביעת כמה אוניות בריטיות. העתק מדויק של הספינה עוגן במוזיאון הימי של העיר צ'אנקלה. המקור נמצא בעיר טרסוס במפרץ איסקנדרון. המקשת לשעבר יצאה לגמלאות ב-1962 ומאוחר יותר שימשה כספינת תובלה. בסביבות 1989 טבעה הגאווה לשעבר של הצי העות'מאני. כעבור עשר שנים, האונייה נמשתה והוצגה ביבשה. וינסטון צ'רצ'יל מאוחר יותר כתב שנוסרט הקטנה "שינתה את העולם".
אבדות
+ אבדות מדינה הרוגים פצועים סך הכל אוסטרליה 8,709 19,441 28,150 ניו זילנד 2,701 4,852 7,553 בריטניה 21,255 52,230 73,485 צרפת 10,000 17,000 27,000 הודו 1,358 3,421 4,779 ניופאונדלנד 49 93 142 מדינות ההסכמה 44,072 97,037 141,109 האימפריה העות'מאנית 57,263 156,619 213,882
חללי צבאות האימפריה הבריטית נקברו ב-44 בתי קברות צבאיים בגליפולי. לזכר הנעדרים הוקמה שם אנדרטת הליס.
גורמי הכישלון של בריטניה
לאחר כישלונה של מערכת גליפולי, וינסטון צ'רצ'יל טען כי התוכנית האסטרטגית שהגה הייתה מצוינת, וכי היו אלו הדרגים בשטח שכשלו. אולם דעה זו לא עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות. אף על פי שלטעויות בשטח היה חלק נכבד מהסיבה לכישלון המערכה, שורש הכישלון היה נעוץ בראש ובראשונה בתוכנית שגיבשו המנהיגות המדינית והצבאית בלונדון. אלו הסתמכו על שמועות חסרות בסיס ודעות קדומות יותר מאשר על חשיבה וניתוח הנתונים בשטח.
בנוסף לכישלון המתקפה הרגלית נטען כי התקפת הצי הבריטי על הדרדנלים הייתה טעות, לא רק בגלל אופן ניהולה הכושל, אלא גם משום שהיא סיפקה לטורקים התראה על הפלישה הרגלית המתקרבת וכך הייתה להם שהות מספקת לבצר את חצי האי גליפולי טרם ההתקפה הרגלית. בנוסף, כישלון התקפת הצי הבריטי העלה את המוראל בצבא הטורקי, שכן זה היה ניצחונם הראשון במלחמה מזה שנים, שהושג נגד צי המערכה הבריטי שנחשב לחזק ביותר.
העות'ומאנים ניצלו היטב את תוואי השטח של חצי האי כדי להתבצר בנקודות הגבוהות ובכך למנוע מהבריטים לפרוץ. בנוסף לכך הכוחות הבריטים הונחתו בדרום חצי האי גליפולי שבו רוכזו רוב הכוחות ההגנה העות'ומאנים וכך הצליחו העות'ומאנים להדוף את הכוחות הבריטיים על החוף. מערכת גליפולי שהייתה בשולי "זירת המלחמה" דחק אותה לתחתית סדר היום של קבינט המלחמה הבריטי. למשימה הקשה לא נשלחו הכוחות הטובים ביותר ולא המפקדים המוכשרים ביותר. ריחוק זה הקשה על פינוי הנפגעים, אספקת מזון, הבאת תחמושת וציוד רפואה.
לקריאה נוספת
אלן מורהד, גליפולי, הוצאת מערכות, 1966.
קישורים חיצוניים
גדוד נהגי הפרידות בגליפולי
גליפולי - גדוד נהגי הפרידות
מוסטפא כמאל אטאטורק הגיבור הטורקי מגליפולי
מצבת האורן הבודד בגליפולי
מדוע בריטניה וכוחות אנזא"ק פלשו לטורקיה ונחתו בחופי גליפולי?
דברים שאמר אטאטורק לזכר הנופלים מאנזא"ק
"אבדות הצי המאוחד בדרדנלים". "הצפירה", 21 במרץ 1915. בתוך: שפת הים – ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
"לנסיגת האויב מן הדרדנלים - נאומו של אנור פשה בבית-המורשים". "החרות", 3 בפברואר 1916, עמ' 1. בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1856–1918.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
גליפולי
גליפולי
קטגוריה:הגדודים העבריים
גליפולי
גליפולי
גליפולי
גליפולי
גליפולי
גליפולי
קטגוריה:אנזא"ק | 2024-08-30T22:23:25 |
לבנסראום | שמאל|ממוזער|250px|יחידות נאציות רוצחות אזרחים פולניים, 1939
שמאל|ממוזער|250px|אזרחים פולניים מגורשים על ידי יחידות אס.אס, דצמבר 1942
לֶבֶּנְסְרַאוּם (בגרמנית: Lebensraum, תרגום: "מרחב מחיה") היה מרכיב חשוב באידאולוגיה הנאצית ואחד מהעקרונות הפוליטיים המרכזיים שהובילו את אדולף היטלר לכיבושים במזרח אירופה.
לבנסראום היה אחד המניעים למדיניות ההתרחבות של גרמניה הנאצית, אשר שאפה להתרחב ולהשיג שטחים נוספים למען האומה הגרמנית באזורי פולין ומאוחר יותר בברית המועצות. בספרו מיין קאמפף, תיאר היטלר בפירוט את אמונתו שלפיה העם הגרמני זקוק למרחב מחיה, כאשר כיוון ההתפשטות הראוי הוא לעבר מזרח-אירופה, אל שטחי הדגן של אוקראינה ומקורות הנפט והמחצבים של הקווקז. המזרח מאוכלס ברובו באוכלוסייה סלאבית שעל פי הדוקטרינה הנאצית הייתה מגזע "נחות" משמעותית לעומת הגזע הארי, ובחלקים רבים משטחו מצויים גם יהודים רבים, שאותם ראה היטלר לצד הקומוניסטים כאיום המרכזי על הרייך השלישי.
ב-22 באוגוסט 1939, מספר ימים לפני הפלישה הגרמנית לפולין, אמר היטלר: "מטרת המלחמה אינה רק להגיע לקווים מסוימים אלא ההשמדה הפיזית של האויב. לפיכך העמדתי יחידות הרג בכוננות - לעת עתה רק במזרח - עם הוראות להרוג ללא רחמים גברים, נשים וילדים ממוצא פולני. רק כך נשיג את מרחב המחיה אותו אנו צריכים. מי אחרי הכל, מדבר היום על השמדת הארמנים?" (מתוך נאום אוברזלצברג).
לצורך הגדלת האוכלוסייה הארית שתוכל ליישב את שטחי מרחב המחיה הוקם פרויקט לבנסבורן.
היחס לאוכלסייה הסלאבית במזרח אירופה
ממוזער|שמאל| 250 פיקסלים| משפחות פולניות מגורשות מאזור מערב פולין שנועד להסתפח לגרמניה, 1939
הייתה זו מדיניות נאצית מוצהרת להרוג, לגרש ולשעבד פולנים, רוסים ועמים סלאבים אחרים, שאותם החשיבו כנחותים משמעותית, ולאכלס מחדש את הארץ בעמים גרמניים. האוכלוסייה הסלאבית אמורה הייתה להיות מושמדת באמצעות הרעבה שיטתית ובכך ליצור עודף של תנובה חקלאית, אשר תאפשר להאכיל את גרמניה ולהחליף בגרמנים את האזורים שמיושבים בסלאבים.
את המדיניות הזו לא הספיקו הנאצים ליישם במלואה, אך בימי מלחמת העולם השנייה נספו שלושה מיליון אזרחים פולנים לא-יהודים (בנוסף לשלושה מיליון יהודים פולנים) בזמן הכיבוש הנאצי החל משנת 1939. מיליונים נוספים נרצחו בשטחי ברית המועצות לאחר הפלישה הנאצית למדינה בשנת 1941.
הכיבוש הנאצי של פולין
שמאל|ממוזער| 250 פיקסלים| שלט נאצי בפולין: "הכניסה לפולנים אסורה!"
לאחר פלישת הצבא הנאצי לפולין בספטמבר 1939 חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי ובו 10 מיליון איש סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי נקטו הנאצים בצעדים מיידיים ל"גרמניזציה" של הטריטוריה החדשה. הם גירשו מיד לאחר הכיבוש פולנים שהתגוררו במערב פולין באזור ורתגאו, שאותו ייעדו לספח לגרמניה הנאצית.
הנאצים רצחו 15,000 אנשי אינטליגנציה פולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. ב-8 במרץ 1940, עיגנו הנאצים את הנחיתות הגזעית של הפולנים בחוק. הם קבעו כי עובד פולני "שיקיים יחסי מין עם גבר או אישה גרמנים, או כל מי שמתקרב אליהם בכל דרך לא ראויה אחרת, צפוי לעונש מוות." הגסטפו הצטווה לאתר כל מי שנחשד בעבירה של חילול גזע (Rassenschande).
בזמן הכיבוש הנאצי של פולין גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה למחוק כל זכר לתרבות הפולנית באותם אזורים, וליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים. גם באזור מרכז פולין נקטו הנאצים במדיניות שיטתית של גירוש ורצח.
הכיבוש הנאצי בברית המועצות
שמאל|ממוזער|280 פיקסלים|שבויי מלחמה סובייטים במחנה הריכוז מאוטהאוזן
לאחר שפלשה גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 במבצע ברברוסה הורחבה מדיניות הטרור שיושמה בפולין גם לאזורים הכבושים החדשים. יחידות האיינזצגרופן הצטוו לרצוח בנוסף ליהודים גם מי שכונו "פעילים קומוניסטים". במסגרת הניסיון להרחיב את מרחב המחיה ננקטו מספר פעולות נוספות כלפי האוכלוסייה המקומית. מיליונים מבני העם הרוסי, האוקראיני ועמים אחרים בברית המועצות גורשו מבתיהם, נשלחו למחנות עבודה בכפייה ונרצחו.
הנאצים רצחו יותר מ-3 מיליון שבויי מלחמה של הצבא האדום, מרביתם באמצעות ירי, הפקרתם לכפור והרעבתם למוות. היחס לשבויי המלחמה מברית המועצות היה שונה לחלוטין מהיחס לשבויי מלחמה שנתפסו בקרבות נגד צבאות המערב.
מקורות הרעיון ויישומו
הרעיון שלפיו לעם הגרמני אין די מרחב קדם בהרבה לניסוחו בידי אדולף היטלר. את המונח "לבנסראום" במשמעות זו טבע לראשונה המלומד הגרמני פרידריך ראצל ב-1897, והוא שימש כסיסמה בגרמניה לאיחוד הארץ ולהשגת מושבות, בדומה למודל האנגלי והצרפתי. הרעיון התפתח בעקבות רעיונות דרוויניסטיים ומדעיים אחרים של התקופה, שעסקו באופן שבו אורגניזמים ממלאים נישות אקולוגיות. רעיונות דומים עדיין נמצאים בשימוש בתחומי הביולוגיה והגאוגרפיה.
ראצל האמין שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של עם תלויה במצבו הגאוגרפי, ושעם אשר הסתגל בהצלחה למיקום אחד ימשיך באופן טבעי למיקום אחר. לטענתו, התרחבות זאת, שמטרתה ניצול שטחים זמינים, היא מאפיין טבעי והכרחי לכל גזע בריא.
אמונות אלה קודמו על ידי מלומדי התקופה כולל קארל האוסהופר ופרידריך פון ברנהרדי. בספרו של פון ברנהרדי משנת 1912 "גרמניה והמלחמה הבאה" הרחיב ברנהרדי את התאוריה של ראצל, ולראשונה זיהה את מזרח אירופה כמקור אפשרי לשטחי מילואים. אידאולוגיית לבנסראום הייתה סיבה חשובה לפתיחתו של מבצע ברברוסה ביוני 1941. הנאצים קיוו להפוך חלק גדול מהשטחים הסובייטיים לאזורי התיישבות לגרמנים.
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים| חזון "גרמניה הגדולה" על פי רעיונות לבנסראום שנקבעו במסמכים נאציים
בפיתוחו את הרעיונות האלה, הציע התאורטיקן הנאצי אלפרד רוזנברג שהארגון האדמיניסטרטיבי הנאצי בארצות שיכבשו הגרמנים יחולק לנציבויות (Reichskommissariat) הבאות:
נציבות הרייך אוסטלנד (המדינות הבלטיות, בלארוס ומזרח פולין)
נציבות הרייך אוקראינה (אזור אוקראינה ושטחים נוספים)
נציבות הרייך קווקז (אזור הקווקז)
נציבות הרייך מוסקבה (החלק האירופאי של רוסיה)
שטחי הנציבויות ימשכו עד הרי אורל (עם זאת, היו תוכניות נאציות מוקדמות להקמת נציבות הרייך טורקסטן שבמרכז אסיה ואף הייתה תוכנית נאצית לשליטה בהרים עצמם). הישויות האדמיניסטרטיביות היו אמורות להיות השלבים המוקדמים בעקירתם של רוסים ועמים סלאבים רבים והחלפתם במתיישבים גרמניים. רוזנברג גם פחד מסכנת "מדיניות ההתרחבות רוסית/סובייטית" וקרא ל"פעולה חמושה מונעת" מול איום זה.
כאשר השתלטו כוחות גרמניים על שטחים סובייטים הם הקימו במהרה משטרי כיבוש - נציבות הרייך אוסטלנד ונציבות הרייך אוקראינה. המכשול הגדול ביותר שעמד בפני יישומו המלא של רעיון לבנסראום היה תבוסתה של הארמייה השישית בקרב סטאלינגרד. אחרי תבוסה משמעותית נוספת של הגרמנים בקרב קורסק ב-1943 ונחיתת הכוחות של בעלות הברית בסיציליה, פסקו כל תוכניות לבנסראום.
בתרבות
לבנסראום הוא שמו של מחזה שנכתב על ידי הבמאי האמריקאי ישראל הורוביץ , ובו קנצלר גרמניה מתעורר מסיוט ומחליט, בפתאומיות, להזמין שישה מיליון יהודים לחיות בגרמניה כפיצוי על השואה.
ראו גם
שטח הכיבוש הנאצי
השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה
מבצע ברברוסה
הסדר החדש
לקריאה נוספת
קרשו איאן, היטלר, תל אביב: עם עובד; האוניברסיטה העברית בירושלים, 2003
קישורים חיצוניים
מפה מפורטת של גבולות לבנסראום על פי מקורות נאציים
הפלישה לברית המועצות, בתוך התערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
הערך מרחב מחיה בתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
אוטופיה: הרייך הגרמני רַבָּתִי של האומה הגרמנית
מסמך מקור: איגרת הבזק, בתוך אתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גרמניה הנאצית
קטגוריה:פולין במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שלטון הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה
קטגוריה:תורת הגזע
קטגוריה:מדינות הציר | 2024-10-09T09:25:03 |
גליפולי | גליפולי (בטורקית: Gelibolu Yarımadası; ביוונית: Καλλίπολις, Kallipolis) הוא חצי אי בתראקיה הטורקית, חלקה האירופי של טורקיה, הנושק בצד מערב לים האגאי ובצד דרום למצרי הדרדנלים. בהיותה מוגנת מרוחות ובעלת אספקת מים שופעת, שלטה העיר על השיט בדרדנלים ועל הכניסה לים מרמרה.
מקור השם גליפולי במלה היוונית "קאליפוליס" (Καλλίπολη), שפירושה "העיר היפה". בעת העתיקה נקרא חצי האי הכרסונסוס התראקי.
ב-1204 נכבשה קונסטנטינופול על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי. במסגרת חלוקת השלל בין האימפריה הלטינית לבין הוונציאנים הוענקה גליפולי לדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו. לוונציאנים לא היה כוח צבאי מספיק להחזיק את העיר והביזנטים קיבלו אותה לידיהם.
ב-1354 הייתה רעידת אדמה. העות'מאנים ניצלו את המצב והשתלטו על המקום.
ב-1366 התקיים מסע הצלב של אמדיאוס, אחיינו של הקיסר יוחנן החמישי, וגליפולי נכבשה על ידי הביזנטים.
ב-1376 העות'מאנים והגנואזים עזרו לאנדרוניקוס הרביעי לחזור לקונסטנטינופול ובתמורה קיבלו חזרה את גליפולי.
ראו גם
מערכת גליפולי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טורקיה: גאוגרפיה
קטגוריה:אירופה: חצאי איים | 2024-09-11T14:56:13 |
יצחק קצנלסון | שמאל|ממוזער|150px|יצחק קצנלסון
יצחק קצנלסון (ביידיש: קאַצענעלסאָן; בפולנית: Icchak Kacenelson) (נולד ב-1 ביולי 1886, נרצח במאי 1944 באושוויץ) היה מחנך, משורר ומחזאי יהודי-פולני, מחבר הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג". זכה לכינוי "מקונן השואה".
כתב גם שירים בעברית, והידועים שבהם: "מה יפים הלילות בכנען" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".
תולדות חייו ויצירתו
יצחק יחיאל קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קרֶליץ בפלך מינסק שבתחום המושב באימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו היה הפובליציסט והמחנך המשכיל יעקב בנימין קצנלסון הידוע כ"י. בן ימיני". כאשר היה בן 10 עבר עם הוריו ללודז' שבפולין הקונגרסאית. ב-1906 החל את עבודתו החינוכית בבית הספר העברי, ברשת חינוך עברית מיסוּדהּ של משפחתו. ב-1910 פרסם את ספר שיריו הראשון, "דמדומים". שנתיים לאחר מכן הקים את "הבמה העברית" - להקת תיאטרון עברית שהציגה ממחזותיו. הוא ערך שני ביקורים בארץ ישראל: אחד ב-1925 ושני ב-1934. המשורר הרשלה דנילביץ' -נספה בגיטו ורשה ב-1941 - היה אחד מידידיו הטובים. בהיותו בלודז' הוא התיידד עם יחיאל רוזנצוויג שהיה מורה ומשורר. בין השנים 1935–1939 פעל בינות החלוצים אשר גרו בקיבוץ גרוכוב שליד ורשה.
ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה לודז'. בנובמבר אותה שנה ברח קצנלסון לוורשה ובינואר 1940 הצטרפו אליו גם אשתו חנה וילדיו בנימין, בן-ציון וצבי. כל אותה תקופה הוא נמנע מכתיבה. ביוני 1940, עם הקמתה של רשת "דרור", ניעור קצנלסון לחיים מחדש, זאת הודות לבקשתם של החלוצים אשר ביקשו את עזרתו. כך השתלבה דרכו בדרכה של המחתרת החלוצית ושל תנועות הנוער. הוא פרסם משיריו בעיתוני "דרור", ייסד להקה דרמטית, הדריך צעירים לפעולות חינוך בקרב הילדים העזובים ובבתי יתומים, לימד עברית ותנ"ך בבית הספר ובגימנסיה של "דרור" אשר הוקמה במחתרת. וכך, כל עוד פעלה דזלנה 34 כקיבוץ, היה בה מקום לקצנלסון וליצירותיו. בין השנים 1940–1942 חיבר קצנלסון כ-30 יצירות.
שמאל|ממוזער|250px|יצחק קצנלסון
ב-22 ביוני 1941, יום פתיחת "מבצע ברברוסה", יצא לאור בהוצאת מרכז "דרור" המחזה "איוב" כספר עטוף, מודפס ומצויר.
ביולי 1942, עם תחילת האקציה הגדולה בגטו ורשה, ארגנו אנשי המחתרת אישור עבודה לקצנלסון ובנו אצל תעשיינים גרמנים.
ב-14 באוגוסט 1942 התייצבו חנה, בנימין ובן-ציון קצנלסון ביחד עם עוד 5,479 איש באומשלגפלץ והובלו ברכבות למחנה טרבלינקה.
ב-17 בינואר 1943 התגנב קצנלסון אל תוך הגטו המרכזי ונפגש עם ידידיו החלוצים, חברי "דרור".
למחרת נשא נאום בפני הלוחמים:
לאחר נשיאת הנאום זכה לראות את חברי המחתרת מסתערים על הגרמנים המקיפים אותם במה שכונה יותר מאוחר "מרד ינואר". מעיד יצחק צוקרמן:
ב-22 במאי 1943, בגיל 56, הגיע קצנלסון יחד עם בנו צבי למחנה ויטל, שם התחיל לכתוב את "פנקס ויטל". באותו היום הפסיק את כתיבת היומן בטענה כי "אני חדלתי מלרשום רשימות, משום שיראתי מפני השיגעון מתוך שלא לאבד את עצמי לדעת". לאחר חודשיים, ביום הולדתו ה-57, המשיך את כתיבת הפנקס וסיימו ב-16 בספטמבר 1943. ב-30 ביוני אותה שנה סיים את כתיבת המחזה "חניבעל". לאחר מכן החל את כתיבת "השיר על העם היהודי שנהרג" (ביידיש: "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"), וב-18 בינואר 1944 סיים קצנלסון את כתיבת הבית האחרון בפואמה.
ב-18 במרץ 1944 הקיפו הנאצים את המחנה, ומאה שבעים ושלושה היהודים האסורים בו הועברו למחנה סמוך. חודש לאחר מכן, ב-18 באפריל, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולחו יהודי ויטל ובהם קצנלסון ובנו למחנה הריכוז דראנסי. לאחר עשרה ימים נמצאו המשורר, בנו ועוד כשישים יהודים על רכבת לכיוון מחנה אושוויץ. בתחילת מאי 1944, לאחר שלושה ימי מסע בקרון להובלת בקר יחד עם בנו צבי, הגיע יצחק קצנלסון למחנה אושוויץ, שם נרצח.
זמן קצר לאחר מכן, הגיעה לארץ ישראל רות אדלר, ששהתה עם קצנלסון בוויטל. הוא הפקיד בידיה את כתביו והיא הביאה אותם איתה חבויים בתוך ידית של מזוודה. היא שלפה את הכתבים בביתו של קרוב משפחתו, ברל כצנלסון. קצנלסון כתב לו: "רק אתה ובן־דודתי (יצחק טבנקין) תקראו את דברי הקינה על הריגת עמנו כולו על תינוקותיו ועל ילדיו בידי אימותיהם". הוא ציווה שלא לפרסם את "השיר על העם היהודי שנהרג", אלא לאחר שתובס גרמניה במלחמה, והפקיד את ביצוע צוואתו בידי כצנלסון וטבנקין.
על אף שקצנלסון ביקר בארץ ישראל רק פעמיים ולזמן קצר, הוא הרים תרומה חשובה לזמר העברי באמצעות שיריו הידועים: "מה יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", רוח עצוב, "נעולה היא דלתי" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".
להנצחתו של קצנלסון נקרא מוזיאון בית לוחמי הגטאות על שמו.
ישנם גם רחובות רבים על שמו ברחבי הארץ.
המלחינה הישראלית זלטה רזדולינה הלחינה יצירה סימפונית, רקוויאם, על פי הפואמה של יצחק קצנלסון "השיר על העם היהודי שנהרג". היצירה, בגרסתה האינסטרומנטלית באורך של כשעה, הוקלטה בצ'כיה בביצוע התזמורת הפילהרמונית של בירתה ההיסטורית של מוראביה אולומוץ בניצוחו של מאסטרו ויקטור פלדבריל מקנדה והופקה על גבי תקליטור. יצירה זו שודרה פעמים רבות בקול המוסיקה ובעוד כ-20 תחנות רדיו ברחבי העולם.
מספריו
בגבולות ליטא: פואימה, הוצאת ספרות, תרס"ט (סריקה של הספר)
מכירת יוסף : דרמה בשלשה אקטים, הוצאת מקרא (ביבליותיקה לילדים ונערים), 1909.
התועה : מחזה במערכה אחת, הוצאת מקרא (ביבליותיקה לילדים ונערים), 1909.
שיחות, הוצאת מקרא (ביבליותיקה לילדים ונערים), תר"ע.
בשדה: שירים, הוצאת ספרות, תר"ע.
דמדומים: שירים, הוצאת תושיה, תר"ע.
המעגל : קומדיה בשלש מערכות, דפוס הצפירה, תרע"א.
בחורים (קומדיה באקט אחד), הוצאת ספרות, תרע"א.
אנו חיים ומתים : דרמה בשלשה פרקים, הוצאת אחיספר, תרע"ג.
מכרינו: שירים, הוצאת ספרות, תרע"ח?.
מסע במדבר : שירים, הוצאת ספרות, תר"פ (סריקה של הספר).
בבית המשנה: מחזה, הוצאת מרכז, תר"פ (סריקה של הספר)
חלומות:מחזה, הוצאת מרכז, תר"פ (סריקה של הספר).
תלתלים : ספרי מקרא לילדים, הוצאת מרכז, תר"פ (סריקה של הספר).
בין חיות ועופות, הוצאת האחים לוין אפשתין (סריקה של הספר).
קטנים רעננים : ספר ציורים וחרוזים נחמדים בשביל כל הילדים, הוצאת לוין אפשתין, תר"פ (סריקה של הספר).
הנביא : חזיון בשלש מערכות, הוצאת הספר, תרפ"ב (סריקה של הספר).
עם דמדומי הערב: פואמה דרמטית במערכה אחת, הוצאת ברקאי, 1923 (סריקה של הספר).
מחמדים : קבץ ספורים, שירים, אגדות ומחזות עם עשרה ציורים, הוצאת ברקאי, 1923 (סריקה של הספר).
שירים: בשלושה כרכים, הוצאת חובבי שירה, תרצ"ח (סריקה של הספר).
השיר על העם היהודי שנהרג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ט.
יש לי שיר, הוצאת ההסתדרות הכללית, 1954.
בחלום ובהקיץ – סיפורים לילדים, הוצאת ההסתדרות הכללית והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
כתבים אחרונים ת"ש-תש"ד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז.
קבוץ גלויות : מחזה במערכה אחת (סריקה של הספר).
כתבים מאוחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1969.
שירים (מבחר), הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1975.
גילו הגלילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
ראו גם
בית לוחמי הגטאות להנצחת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון
לקריאה נוספת
שלמה אבן שושן, 'יצחק קצנלסון, חייו ויצירתו', בתוך: יצחק קצנלסון, שירים (מבחר), הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1975, עמ' 289–319.
שלמה אבן שושן, יצחק קצנלסון מקונן השואה, הוצאת בית לוחמי הגטאות, תשכ"ד.
מרדכי טננבוים-תמרוף, 'רשימות יומן', דפים מן הדליקה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1984.
צביה לובטקין, 'עם יצחק קצנלסון', בימי כליון ומרד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1979, עמ' 45.
יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990.
יצחק צוקרמן, 'זכרונותיו ודבריו של י. צוקרמן', עדות י"א, 1994.
חווקה רבן, 'המורה שלי, יצחק קצנלסון', לא נפרדתי מהם, בית לוחמי הגטאות, 1997.
יחיאל שיינטוך, יצחק קצנלסון: כתבים שניצלו מגיטו ורשה וממחנה ויטל, תל אביב: הוצאת מאגנס והוצאת בית לוחמי הגטאות, תש"ן.
מוקי צור (כתב וערך), רוח עצוב: בעקבות יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב 2012.
אפרים שמואלי, בדור היהודי האחרון בפולין, תל אביב: אל"ף הוצאת ספרים בע"מ, 1986. פרק תשיעי: עם יצחק קצנלסון, ע' 176 - 217.
צביה כהן, "בבית ספרו של יצחק קצנלסון", 'הפועל הצעיר', כרך י"ז, חוב' 36, כ"א באייר תש"ו (22 במאי 1946). חזר ופורסם בתוך: 'צביה כהן (לבית גורדון)', בעריכת נורית גוברין וחגית הלפרין, הוצאת המשפחה, תשנ"ב 1992, עמ' 78 - 82.
קישורים חיצוניים
יצחק יחיאל קצנלסון באתר יד ושם
בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד
יוסף חיים ברנר, מתוך הפנקס (יצחק קצנלסון), לבוב, 1908, בפרויקט בן-יהודה
,
אברהם לוינסון, יצחק קצנלסון, בפרויקט בן-יהודה
משה בסוק, בוקר מוקדם וליל עולם: יצחק קצנלסון, בפרויקט בן-יהודה
,
משה שנר, יצחק קצנלסון – המשורר ששתה את קובעת הייאוש עד תומה, באתר מכללת אורנים
קצנלסון – חיים ויצירה בתקופת השואה
דוד סיון, יצחק קצנלסון – מקונן השואה, באתר ארץ הצבי, 8 בנובמבר 2006
קישור לכתבה של טל'ק נוה מונוסון על השיר : "היה היה" שחיבר יצחק קצנלסון - http://www.monoson.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=481506
מאמרים וכתבות על יצחק קצנלסון בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
מיצירותיו:
קטעים מתוך "השיר על העם היהודי שנהרג"
רקוויאם "השיר על העם היהודי שנהרג" של המלחינה זלטה רזדולינה
(מתוך "כתבים אחרונים")
דאס ליד פונעם אויסגעהרגעטן פאלק
הנביא : חזיון בשלש מערכות.
שפת אבות, ורשה תר"ץ. במאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין.
גלות : פואימה, ורשה תרע"א. במאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין.
המעגל : קומדיה בשלש מערכות, ורשה תרע"א. במאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין.
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי חינוך פולנים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים כותבי יידיש
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:סופרי השואה
קטגוריה:משוררי השואה
קטגוריה:אנשי חינוך בשואה
קטגוריה:יהודים בשואה: פולין
קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1886
קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1944
קטגוריה:סופרים ומשוררים שנספו במחנה ההשמדה אושוויץ | 2024-09-05T16:29:47 |
חשבוניה | REDIRECT חשבונייה | 2015-09-26T11:07:21 |
אני ואתה | אני ואתה (בגרמנית: Ich und Du) הוא חיבור פילוסופי חשוב ומשפיע מאת מרטין בובר שיצא לאור בגרמנית ב-1923. החיבור מציג פילוסופיה דיאלוגית, תפיסה פילוסופית-חברתית העוסקת ביחסים דיאלוגיים בין בני אדם, המושתתים על יחסי זיקה כנים וישירים.
כחלק ממסורת אידאולוגית שהתפתחה באירופה בתחילת המאה ה-20, בובר מייחס חשיבות אונטולוגית מכרעת לדיבור הבינאישי. הוא העלה את הטענה שקיומו של האדם כנושא (סובייקט) נוצר ומתעצב בתוככי הדו-שיח תוך כדי זיקה עם זולתו. השיח עם האחר הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת יסוד של הקיום האנושי, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הוא על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר.
על פי בובר, היחס "אני-אתה" מצוי בפנייה אל האחר (לא רק בדיבור המילולי, אלא קודם כל בכוונה הנפשית), ולמולו עומד יחס ההזרה "אני-לז". יחסי הזיקה דורשים פעולה של הנפש, ועל כן כל יחסי זיקה הולכים ונהפכים ליחסי הזרה בתהליך טבעי. אולם בתוך כל יחס של הזרה קיים הפוטנציאל להיהפך חזרה על ידי הפניה של הנפש ליחסי זיקה שוב. ביחס האני-אתה רואה בובר גילוי של המהויות האלוהיות הטמונות בכל דבר, ולמעשה רואה באל את "האתה הנצחי".
פסגת ה"דיאלוג" על פי בובר היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך האנשים (בכך מנהל הוא פולמוס עם ההוגה הדני סרן קירקגור).
"אני ואתה" תורגם לשפות רבות.
מתרגמו העברי הראשון של החיבור, צבי וויסלבסקי, נאלץ להמציא שורת מונחים בעברית על מנת לתרגם את מושגי בובר מגרמנית לעברית (למשל: "התאיישות", מלשון "איש", ו"מצענות").
תיאור והבהרת המונח
מרטין בובר טבע את המונח אני - אתה, ובאמצעותו הוא פיתח את יחסי הזיקה הדיאלוגיים בין אדם לחברו. יחסים מיוחדים של הזדהות ואמפתיה, של קשב, הכלה והבנה רגשיים. הדיאלוג בנוסח של אני – אתה, הוא פעולה של אהבה ושל אחריות מלאה שאינה כרוכה בתגובה אוטומטית שנוהגים בה בחיי היומיום. ניתן להשוות את המונח ליחסים אינטימיים. (השימוש במילה אינטימיות לא היה קיים בזמנו).
תמצית הבנתו של בובר את מהות היות אדם מתבטאת במילותיו: "האדם נעשה אני באתה" אין לאני קיום ללא אתה נוכח מולו. באמצעות המפגש מכיר האני בנוכחות השותף הקיים לשם עצמו ובנפרד ממנו, ומתוכה גם מכיר בתודעת עצמו כנפרדת ובין שתיהן נוצרת הזיקה שהיא היחס בין אני לאתה. גילוי הזולת יוצר עולם בין-סובייקטיבי: "האני עומד מול עצמו שנתפרד, כעומד מול אתה ומחוזק בשל כך ויוצר זיקה" האדם מתממש באופן מלא רק על ידי דיאלוג בין אישי. על ידי הזדהות עם האתה ועל ידי מימוש של יחסים. ולזה בובר גם קושר את האהבה והאחריות "אהבה היא אחריותו של אני על אתה".בובר קושר בין חופש הבחירה האישי, האחריות כלפי עצמי, והמעורבות של האדם עם סביבתו ישירות אל האחריות כלפי האחר.
בובר בוחן את האדם כמהות נפרדת ומבודדת המתפתחת בתוך עצמה ללא זיקה אל החוץ ופוסל את האפשרות הזו. הוא אינו מסתפק בקיום עצמו, שכן אז ההתפתחות היא כלפי פנים, מה שאינו מאפשר התפתחות ממשית. "הכניסה לתוך עצמו של אדם, שאינה עשויה להיות זיקה, נוכחות, פעולת גומלין זורמת, אלא סתירת עצמו."הוא קורא לזה חד-שיח. כלומר אין האדם לעצמו בלבד מסוגל ליצור דו-שיח, כלומר, דיאלוג. "שאחד נודע את עצמו, ואינו אלא הוא בלבד [...] שדי לו בעצמו, משום שאין הוא נותן מקום לאחר בצדו – בטלה שאלת הזיקה המהותית שבינו לבין האחרים. אין לו אלא זיקת מהות אלא לעצמו בלבד"
על מנת שיובהר המונח, נדרש להוסיף את תובנותיו של בובר מעבר למה שכתב ב'אני ואתה'.
בפרק 'דו-שיח' הוא כותב: "זו הטיית ראש שכנגדך. אתה חש, היאך הנפש מצווה אותה לגב, וכלום אין אתה חש בגבך של עצמך אלא בגב ההוא של העבר השני, האהוב. ועם זה אין אתה מסולק מעצמך, אתה שרוי בהווייתך של עצמך, ואתה מקבל את הטיית הראש, את צוויה, בחינת תשובה לדיבור שתיקתך של עצמך" זו תנועת הזיקה והתחושה ההדדית שמועברת מזה אל זה.
בפרק 'על המעשה החינוכי' מגדיר בובר את האמפתיה כשכחת העצמיות והטמעתה בזולת, עד כדי ביטולה, כפי שקורה לאמן יוצר המזדהה הזדהות גמורה עם פרי יצירתו. הוא מבחין בין האמפתיה כהיטמעות ברגשות הזולת לבין יחסי ה'אני אתה' הכוללים דיאלוג וזיקה הדדית של שני שותפים. כדי ליצור יחס של 'אני אתה' דרוש אני מודע ודרושה פעולת גומלין ואין די באמפתיה.
כוונתו של בובר במושג 'הקפה' מתייחסת בעיקר ליחסים שאינם שוויוניים לגמרי, למשל בין מורה לתלמידו או בין הורה לילדו. היא הבסיס לתפיסתו החינוכית. על הבוגר להכיר באישיותו הנפרדת של הצעיר 'להקיף' את הצעיר ולהכילו מצד עצמו ומצד הצעיר. הדדיות אינה יכולה להיות שוויונית, כיוון שהצעיר עדיין אינו מסוגל להכיל את המבוגר, אך ההקפה מבוססת על הדיאלוג, 'זיקה של דו-שיח'.
ההבחנה הזו של בובר מבססת הבחנה בין אמפתיה לבין יחסים דיאלוגיים הדדיים של אינטימיות. קשר הזיקה בין אני לאתה לא נועד לאישור של עצמי ולשינוי הזולת על פי מה שנכון עבורי, "אלא השאיפה להנביט בו את ייחודו האישי" בובר טוען שאני מרגיש בכאב המיוחד של האחר, וכי המיוחד בכאב זה מורגש לי על אף היותו כאבו של האחר זוהי משמעותה של הזדהות עם האחר והכרה באחרותו ומהות הקשר האינטימי בין אני לאתה, קשר של דיאלוג ייחודי, שמשאיר את חותמו על הדוברים.
את הזיקה הדיאלוגית בין האני לאתה בובר מפתח גם בספרו 'פני אדם'. בפרק 'ניסיונות דורנו'
בובר דוחה את האפשרות של יחסי 'אני אתה' בתוך יחס המכוון רק לשם טיפול ועזרה. "שלא הטיפול הוא יסוד הבראשית בהוויית האדם עם האדם, אלא היחס המהותי" "הוא אינו פותח לזולת את סגור עצמותו, אלא נותן לו את תרומת עזרתו, ואף אינו מצפה להדדיות אמיתית". "ואילו על ידי היחס המהותי נפרצות למעשה המחיצות של ההוויה האינדיבידואלית וקמה תופעה חדשה, שאינה יכולה לקום אלא בדרך זו: פתחון הוויה מאדם לאדם." "ראיית הזולת כנוכח לא בדימוי בלבד ואף לא ברגש בלבד, אלא במעמקי הישות, עד שחש הוא את סוד ישות הזולת בסוד ישות עצמו".
בובר כותב כך: "הפגישה של האדם עם עצמו אפשרית והכרחית רק כפגישה של האדם היחיד עם חברו האדם [...] רק כשמכיר האדם היחיד את האחר בכל אחרותו כעצמיות, כאדם, ומתוך הכרה זו הוא בוקע ויוצא לקראתו, הוא פורץ את הסגר בדידותו. ברור שאין דבר זה יכול להתרחש אלא מתוך התפעמות האישיות באשר אישיות היא. ".
בובר מול הזרם האקזיסטנציאלי
בובר הכיר את כתביהם של מרטין היידגר ושל ז'אן פול סארטר והתייחס אליהם בנשימה אחת בובר דוחה את האקזיסטנציאליזם כיוון שהם מתעלמים מהקשר המהותי בין אדם לזולתו שרק מתוכו אפשר לדבר על קיום אנושי, חובה ומוסריות.
בספרו 'פני אדם' הוא פורס את משנתו על ה'אני ואתה' נגד היידגר וטוען: "אין האדם יכול להיעשות שלם מתוך יחס לעצמיותו אלא מתוך יחסו לעצמיות אחרת.". 'ההיות' של היידיגר, טוען בובר הוא 'היות' של חד-שיח. היות עצמו אינו האדם שחי ממש עם האדם, "הוא האדם שאינו יודע חיי ממש אלא בזיקתו לעצמו בלבד"
בובר מאשים את היידגר ביחס של שירות וטיפול הניתן על ידי האחר, ולא ביחס של מהויות. הוא כותב: "שכן היחס של שירות וטיפול שלו בלבד הוא מתכוון, אי-אפשר שיהיה כשהוא לעצמו יחס של מהות, הואיל ואינו מביא את מהותו של איש אחד ביחס מישרים אל מהותו של איש שני, אלא מביא רק את עזרת הטיפול של האחד אל הזולת החסר וצריך טיפול זה [...] מסתבר שיחס כזה, יחס של מהות, עשוי לעלות מתוך יחס של טיפול, אם קמה בין המטפל והנתון לטיפולו ידידות אמת או אהבה אמיתית כדי ליצור יחס של טיפול בלבד אין צורך באדם האמיתי, ומספיק התפקיד שהוא ממלא בחיינו, ומשמש לתועלתנו ומכאן שאישיותו הופכת לסתמית עבורנו.
בובר טוען כנגד משנתו של היידגר שהאני בלבד אינו מסוגל להתפתח והוא מערכת סגורה בפני העולם. אך רק מתוך אני עצמאי יכולים להתפתח יחסים דיאלוגיים. "צריך שיוכל האדם לומר באמת 'אני' כדי שיוכל לעמוד על רזו של אתה בכל אמיתותו" "רק כשמכיר האדם היחיד את האדם האחר בכל אחרותו כעצמיות, הוא פורץ את סגר בדידותו" "זו עובדת יסוד של הקיום האנושי, אדם עם אדם ולא היחיד לעצמו ולא הציבור לעצמו. בין האישי האינדיבידואלי לבין הציבורי חברתי יש עמדה אחת חזקה עוד יותר והיא הזיקה לזולת".
בובר מייחס להיידגר, ולסארטר, חוסר יכולת ליצור קשר של אהבה אמיתית, ולפיכך גם של דיאלוג אמיתי, בין שתי אישיויות נפרדות, וזו טענתו העיקרית נגד תורתם.
האני, הלז והציבור כיחסים מנוגדים לאני-אתה
בובר מציג ביחסי האני והלז את היחס ההפוך ליחסי האני - אתה, כאשר הלז מייצג אמצעי שימושי, לתועלת ולשרות האני, ולא כאישיות בפני עצמו. בין האני ללז מתקיים יחס של הזרה שמשמעותו שהלז יכול להיות כל זר באשר הוא, כלומר, לא נדרשת היכרות עמו אלא הוא משמש ליחסי תועלת ושירות.
בובר טוען שגם האינדיבידואליות וגם הציבור - הקולקטיב, אינם אלא הפשטה שאינה קיימת במציאות. מה שיש זו זיקה בין שני בני אדם שהיא ייחודית לאדם והיא-היא הסימן לאנושיותו הוא רואה בתפיסה האינדיבידואליסטית, שבה הפרט עסוק בעצמו בלבד והאחר משמש עבורו רק למילוי צרכים או אמצעי להשגת מטרות, סימן להידלדלות הנפש. הוא מייחס לתפיסה זו סירוב לצו הקאנטיאני האוסר על התייחסות לאדם כאל אמצעי בלבד, ולא כאל תכלית לעצמה. בובר מדגיש את האחריות והאוטונומיה של הפרט, שאין לראות בו רק חלק מחברה
החיבור בתרגום לעברית
מרדכי מרטין בובר, "אני ואתה", בתוך ספרו בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תורגם בידי צבי וויסלבסקי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט, עמ' 3–103.
מרדכי מרטין בובר, אני ואתה; עברית: יהושע עמיר; עריכה והערות: יהוידע עמיר, ירושלים 2003
מרדכי מרטין בובר, אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה: שולמית אלוני; נספחים: יעקב רז, אהרון פלשמן, אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:ספרי 1923
קטגוריה:אקזיסטנציאליזם | 2024-03-27T16:28:49 |
הנדסת חומרים | הנדסת חומרים (מכונה גם מדע החומרים ותורת החומרים) היא תחום מחקר הנדסי רב תחומי העוסק בגילוי ובעיצוב חומרים חדשים, במיוחד מוצקים. התחום מקשר בין אפיון המיקרו-מבנה של החומר לבין תכונותיהם התרמיות, החשמליות, המכניות והסביבתיות של חומרים שונים. תחום זה משלב ידע מדעי בפיזיקה וכימיה עם עקרונות הנדסה, ולכן לא נלמד עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 כתחום אקדמי נפרד, אלא נתפס כתת-תחום של תחומי מדע אחרים. החל משנות ה-40 של המאה ה-20, תחום הנדסת החומרים החל לזכות במעמד עצמאי כתחום לימוד ומחקר מדעי והנדסי, ובתי ספר להנדסה בעולם החלו להציע לימודי תואר בהנדסת חומרים. למהנדסי חומרים תפקיד מרכזי בתעשיות הרכב, התעופה והחלל, חומרי בנייה, חומרים ביו-רפואיים, חומרים אלקטרוניים ועוד.
הנדסת החומרים עוסקת:
פיתוח חומרים המיטביים להרכבת מוצרים. התחום מתמקד בשיפור וחקר תכונות חומרי מבנה והתאמת תכונות חומר המבנה לצרכים התעשייתיים, תוך שקלול הגורמים השונים כגון תנאי סביבה, עבודה, עלויות.
חקר ותיכּוּן חומרים, טכניקות עיבוד ויצור (יציקה, כבישה, ריתוך, גידול גבישים וכו'), טכניקות אנליטיות (כגון מיקרוסקופיה אלקטרונית, עקיפת קרני x וקלורימטריה) ויחסי גומלין בין עלות לתועלת בייצור תעשייתי של חומרים.
היסטוריה
הנדסת חומרים היא אחת מהצורות העתיקות ביותר של מדע יישומי והנדסה. תקופות קדומות מאופיינות בחומר אשר שימש באותה התקופה, כגון תקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. הנדסת החומרים המודרנית התפתחה באופן ישיר מהמטלורגיה, שהיא חקר המתכות. פריצת הדרך בהבנת חומרים התרחשה בסוף המאה ה-19, כאשר המדען האמריקאי וילארד גיבס הציג את התכונות התרמודינמיות הקשורות במבנה האטומי של החומר והמבנה הפיזי שלו.
עד לשנות ה-60 במאה ה-20 רבות מן המחלקות האוניברסיטאיות להנדסת חומרים נקראו מחלקות למטלורגיה, שם המשקף את הדגש שניתן בתחום זה, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, למחקר וללימוד מתכות. מאז התרחב התחום והוא כולל מחקר בכל סוגי החומרים: קרמיים, פולימרים, מוליכים למחצה, חומרים מגנטים, חומרים ביולוגיים, ננו-חומרים, ועוד.
המרוץ לחלל האיץ את התפתחות תחום הנדסת החומרים בתחומים שונים, ביניהם הבנת והנדסת סגסוגות מתכתיות, וחומרים עשויים סיליקה ופחמן. הנדסת החומרים הניעה והונעה על ידי התפתחויות טכנולוגיות מהפכניות כגון פלסטיק, מוליך למחצה, ועוד.
תחומי מחקר עיקריים
מטלורגיה: מתכות, מתכות כבדות, פלדות, פלדות אל-חלד, סגסוגות אלומיניום, זהב, סגסוגות זיכרון.
פולימרים: פלסטיק, ניילון, גומי, הזרקת פלסטיק.
הנדסה קרמית: מלט, בטון, מיקרו-סיליקה, שיש, זכוכית, חרסית.
חומרים בתעשיית האלקטרוניקה והחשמל: מוליכים, מוליכים למחצה, חומרים מגנטיים, מבודדים, וחומרים לתעשיית המיקרואלקטרוניקה.
תכונות והתנהגות מכנית של חומרים: חוזק חומרים, קשיות, חקר פני שבר, מאמץ מתיחה, מאמץ כפיפה, אלסטיות של חומרים, מכניקת השבר, שחיקה מכנית, זחילה (דפורמציה), עץ כשל, נקע בחומרים, התעייפות מכנית.
חומרים מתקדמים: ננו-חומרים, ביו חומרים, חומרים להתקנים אלקטרואופטיים, טכנולוגית אבקות, טכנולוגית שכבות דקות, חומרים חכמים, חומרים מרוכבים, גבישים נוזליים, חומרים ירוקים (ידידותיים לסביבה).
אפיון חומרים: מיקרוסקופיה אלקטרונית, עקיפת קרני x, קלורימטריה, אנליזה תרמית, בדיקות לא הורסות, ספקטרסקופיה, קריסטלוגרפיה וקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן, מינרלוגיה, מורפולוגיה של גבישים.
התנהגות תרמית וסביבתית של חומרים: קורוזיה, מוליכות תרמית, התעייפות תרמית, דיאגרמת פאזות, תרמודינמיקה של חומרים.
תהליכים לייצור חומרים בתעשייה: סינטור, ריתוך, אינוך, עיבוד שבבי, יציקה, אפיטקסיה, ריבוץ, איכול יבש, איכול רטוב, חישול, עיבודים פלסטיים, הזרקת חומרים.
בטיחות בחומרים: חומרים ריאקטיביים, חומרים בעירים דליקים.
ראו גם
ננוטכנולוגיה
סינטור
קריסטלוגרפיה וקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן
גביש נוזלי
מינרלוגיה
ננו-צינורית פחמן
היצרות מגנטית
חומר קרמי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
Timeline of Materials Science at The Minerals, Metals & Materials Society (TMS) accessed March 2007
*
קטגוריה:טכנולוגיות בנייה | 2024-05-22T20:37:50 |
מלך | ממוזער|257x257 פיקסלים|לואי ה-14, מלך צרפת, מחשובי המלכים בתולדות המערב ובעל השלטון הארוך ביותר (72 שנה).
ממוזער|פסלו של קמהאמהה הראשון, מלך הוואי, בהיכל הקפיטול של ארצות הברית
מלך או מלכה הוא שם הניתן למונרך בשלל סיטואציות. מלך הוא שליט ממלכה בראש מלוכה, רוב המלכים מעבירים את שלטונם בירושה משפחתית, אך באיחוד הפולני-ליטאי או באימפריה הרומית הקדושה המלך נבחר על ידי אצילי הממלכה ולאו דווקא עבר בירושה. במשטר הפיאודלי האירופאי, מלך נחשב לדרגה הגבוהה ביותר לאחר הקיסר, תואר אצולה שהיה בו שימוש רב בעיקר במדינות אירופאיות, וכיום יש בו שימוש אך ורק ביפן.
טרמינולוגיה ואטימולוגיה בשפות שונות
בעברית, המילה מלך מוזכרת בתנ"ך במאות מקומות במשמעות של שליט. למשל: , או
בערבית, שפה שמית אשר דומה לעברית, משמשת מילה דומה למלך, מאליכ.
מקור המילה השמית למלך הוא מן השפה האכדית, שם הוא נקרא מאלקו או מאליקו. פירושה המקורי של המילה היא 'יועץ', והיא מופיעה במיתוס הבריאה הבבלי.
ממוזער|בעשא, המלך השלישי של ממלכת ישראל
המילה King ("קינג") באנגלית, באה מהמילה בשפה האנגלית העתיקה Cyning ("קינינג"), שמקורה במילה Kuningaz ("קונינגאץ") בשפה הפרוטו-גרמאנית. המילה הפרוטו-גרמאנית הגיעה גם לשפות אסטונית ופינית שם המילה עד היום נמצאת בשימוש. באנגלית מודרנית משמשת המילה King.
מילים דומות משמשות גם בשפות הגרמאניות האחרות, כך לדוגמה, בגרמנית König ("קניג"), בדנית Konge ("קונא"), ובשוודית Kung ("קונג") או Konung ("קונונג").
דמיון בין הענפים השונים של השפות ההודו-אירופיות אפשר למצוא במילה הלטינית למלך, Rex ("רקס"), לבין המילה ההינדית למלך, राजा ("ראג'ה") והמילה הגרמנית לאימפריה, Reich ("רייך").
צרפתית, ספרדית ואיטלקית כשפות רומאניות שמושפעות מאוד מלטינית, משתמשות למלך במילים Roi ("רוי"), Rey ("ריי") ו-Re ("רה") בהתאמה. האנגלית שאלה את המילה הצרפתית ומשתמשת במילה Royal ("רויאל") לתיאור דבר מה מלכותי.
ביוונית, מלך הוא Βασιλιάς ("ואסילאס") או Αρχων ("ארכון") מהמילה "ארך", ממנה הגיעו מילים כמו מונרכיה, פטריארך, פטריארכיה, מינרכיה, אוליגרכיה ואנרכיה.
רשימת מלכים מכהנים
טבלה זו מעודכנת נכון לאוגוסט 2021. רוב המונרכים הנושאים בתואר "מלך" (או בתואר מקביל) המכהנים כיום עומדים בראש מונרכיה חוקתית, ורק שניים מהם עודם נחשבים כשליטים אבסולוטיים: מלך ערב הסעודית ומלך אסוואטיני. בנוסף, מלכת דנמרק היא המלכה המכהנת היחידה בעולם.
שםבית אצולהתואר (בשפת המקור)שם הממלכהסוג הממלכהשנת ייסודצ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדתבית וינדזורמלך (King)הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד וממלכות חבר העמים הבריטיחוקתית1801פיליפ, מלך הבלגיםבית סקסה-קובורג-גותהמלך (koning / roi / König)ממלכת בלגיהחוקתית1830מרגרטה השנייה, מלכת דנמרקבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורגמלכה (Dronning)ממלכת דנמרקחוקתיתהמאה ה-8וילם-אלכסנדר, מלך הולנדבית אורנז'-נסאומלך (koning)ממלכת ארצות השפלהחוקתית1815האראלד החמישי, מלך נורווגיהבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורגמלך (konge)ממלכת נורווגיהחוקתיתהמאה ה-11פליפה השישי, מלך ספרדבית בורבוןמלך (rey)ממלכת ספרדחוקתית1479קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיהבית ברנדוטמלך (konung)ממלכת שוודיהחוקתיתהמאה ה-12ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק, מלך בהוטןבית ואנגצ'וקמלך הדרקון (འབྲུག་རྒྱལ་པོ་ druk gyalpo)ממלכת בהוטןחוקתית1907חמד, מלך בחרייןבית ח'ליפהמאליכ (ملك malik)ממלכת בחרייןחוקתית2002עד 2002 תוארו של שליט בחריין היה אמיר, והמדינה הייתה ידועה כ"אמירות בחריין".עבדאללה השני, מלך ירדןהשושלת ההאשמיתמאליכ (ملك malik)הממלכה הירדנית ההאשמיתחוקתית1946סלמאן, מלך ערב הסעודיתבית סעודמאליכ (ملك malik)הממלכה הערבית הסעודיתאבסולוטית1932נורודום סיהאמוני, מלך קמבודיהבית נורדוםמלך (ស្ដេច sdac)ממלכת קמבודיהחוקתית1953ראמה העשירי, מלך תאילנדשושלת צ'אקרימלך (กษัตริย์ kasat)ממלכת תאילנדחוקתית1782מסוואטי השלישי, מלך אסוואטיניבית דלמינינגווניאמה ("אריה") (ngwenyama)ממלכת אסוואטיניאבסולוטית1968לטסי השלישי, מלך לסוטובית סיסומלך (king / morena)ממלכת לסוטוחוקתית1966מוחמד השישי, מלך מרוקוהשושלת העלוויתמאליכ (ملك malik)ממלכת מרוקוחוקתית1956עד 1956 תוארו של שליט מרוקו היה סולטן.טופו השישי, מלך טונגהבית טופומלך (T'ui)ממלכת טונגהחוקתית1970
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-08-28T14:35:16 |
ז'אן דארק | redirect ז'אן ד'ארק | 2004-04-21T10:53:53 |
רזולוציה | המשמעות המילולית של המילה רֶזוֹלוּצְיָה היא כושר הפרדה או כושר הבחנה. המונח נמצא בשימוש בתחומים מקצועיים רבים, כגון תורת המדידות, צילום, דפוס, מוזיקה, מיפוי, צג ועוד רבים. ערך זה מתייחס לשימוש במונח רזולוציה ביחס לתמונות – דיגיטליות ומודפסות.
רזולוציית תמונה
הפרדת (רזולוציית) תמונה מתייחסת למרחק בין האלמנטים המרכיבים תמונה, בתצוגה על המסך או בהדפסה. המונח מתייחס לתמונות דיגיטליות, תמונות פילם, וסוגים נוספים של תמונות. ככל שההפרדה (רזולוציה) גבוהה יותר, כך התמונה תהיה מפורטת יותר.
רזולוציית תמונה נמדדת בדרכים שונות. בעיקרון, רזולוציה מודדת מהו המרחק הקטן ביותר בין קווים, בו הם עדיין מובחנים זה מזה. יחידות רזולוציה יכולות להימדד באלמנטים ליחידת מידה או שטח (נקודות למילימטר, זקלמ"מ, קווים לאינץ', פיקסלים לאינץ' וכו'), או ביחס לתמונה כולה (קווים לגובה תמונה, הנקראים גם קווי TV).
רזולוציה של תמונות דיגיטליות
צפיפות פיקסלים (Pixel resolution)
מקובל להשתמש במונח רזולוציה ביחס לכמות הפיקסלים בתמונות דיגיטליות.
כשמתייחסים לרזולוציה ככמות פיקסלים בתמונה, מקובל לתאר את צפיפות הפיקסלים כשני מספרים שלמים, כשהראשון הוא מספר הטורים (רוחב), והשני מספר השורות (גובה), לדוגמה: 480×640. צורה מקובלת אחרת היא לציין רזולוציה כסכום כל הפיקסלים בתמונה, מה שנהוג לכנות מגה-פיקסל - תוצאת ההכפלה של כמות הפיקסלים לרוחב התמונה, וכמות הפיקסלים לאורכה, חלקי מיליון. לדוגמה, תמונה שלה 1600 פיקסלים לרוחב, ו-1200 פיקסלים לאורך, היא תמונת 1.92 מגה-פיקסל. צורות אחרות הן תיאור כמות הפיקסלים ליחידת אורך, או ליחידת שטח, למשל פיקסל לאינץ' (ppi), או פיקסל לסנטימטר.
ממוסגר|מרכז|דוגמה הממחישה כיצד תמונה באותו גודל נראית ברזולוציות שונות
מדידת רזולוציה
כושר ההפרדה של כל מכשיר/התקן נמדדת ביחידות מידה שונות, בהתאם לסוג הטכנולוגיה שלו:
צגי מחשב ואמצעי תצוגה דומים - נמדדים בפיקסלים לאינץ' - ppi
סורקים - בדגימות (samples) לאינץ' - spi
מדפסות ואמצעי פלט אחרים - בנקודות לאינץ' - dpi
רשת הדפסה - בשורות (lines) לאינץ' - lpi
טלסקופים - המרחק הזוויתי המינימלי הניתן להבחנה, נמדד בשניות-קשת
ישנו קשר בין יחידות המידה השונות, אך הן לא זהות, אף על פי שיש הטועים לחשוב כך. לדוגמה, צפיפותה של תמונה דיגיטלית הנשלחת להדפסה בדפוס אופסט נקבעת לפי צפיפותה של רשת ההדפסה, ובהתאם לנייר עליו היא תודפס. היחס הרצוי הוא שרזולוציית התמונה בפיקסלים לאינץ' תהיה פי 2 מצפיפות הרשת בשורות לאינץ'. בהדפסה על נייר כרומו נהוג להשתמש ברשת הדפסה בצפיפות של 150 שורות לאינץ' (150 lpi). ולכן רצוי להכין תמונות להדפסת אופסט ברזולוציה של 300 ppi.
מדידת הרזולוציה של תמונה, תתבצע גם היא בהתאם להתקן בו היא מוצגת. רזולוציית תמונה המוצגת על גבי מסך מחשב תיוצג בפיקסלים לאינץ' (ppi), ולא ב-dpi כפי שנהוג בטעות לומר.
למידת הרזולוציה יש משמעות רק כאשר היא קשורה לגודל פיזי. תמונה בעלת 1.92 מגה-פיקסל, לדוגמה, יכולה לקבל רזולוציה של 72 ppi, ואז גודלה הפיזי יהיה 16.67 על 22.22 אינץ', או שתקבל רזולוציה של 300 ppi, ואז גודלה הפיזי יהיה 4 על 5.33 אינץ'. ההבדל יהיה בחדות התמונה מכיוון שבתמונה עם 72 ppi צפיפות הפיקסלים ליחידת אינץ' אחת יהיו 72 פיקסלים בלבד לעומת 300 פיקסלים ליחידת אינץ' אחת ב-300 ppi.
רזולוציות וידאו דיגיטליות
מינוי דוגמאות שימוש הפרדה (קווים) קצב (Hz) סריקה שזורה (שדות) סריקה פרוגרסבית (פריימים) נמוך, MP@LL ., , 240, 288 (). LDTV: 24, 30; 25. רגיל, MP@ML .SDTV, , DVD, DV 480 (NTSC), 576 (PAL). 576i: 50, 480i: 60. 480p: 24, 30; 576p: 25. מוגבר, HMP@HML 480 (NTSC-HQ), 576. 480p: 60, 576p: 50. גבוה, MP@HL .HDTV, BD, HD DVD, HDV 720, 1080. 1080i: 25, 30. 720p: 24, 30, 60; 25, 50. 1080p: 25, 50, 60. אולטרה-גבוה UHDTV 2160, 4320. 2160p ו-4320p: 60, 120, 180.
סקירה על ידי רזולוציה אנכית ביחס ממדים
הטור הימני ביותר מציג גובה בפיקסלים, עמודות אחרות מציגות רוחב בפיקסלים עבור כל יחס היבט. קווים יחס גובה×רוחב במסך 5:4 = 1.25 4:3 = 1. 3:2 = 1.5 16:10=8:5 = 1.6 5:3 = 1. 16:9 = 1. 64:27 ≥ 21:9 = 2. 120 160 160 240 200 320 240 320 360 384 WQVGA 400 WQVGA 432 FWQVGA (9:5) 320 480 360 480 640 nHD 480 640 720 או 480p 768 WVGA 800 WVGA 854 540 960 qHD 576 1024 600 800 1024 WSVGA (128:75) 640 960 1024 1136 720 960 1152 1280 HD/ 768 1024 1152 WXGA 1280 WXGA 1366 FWXGA 800 1280 WXGA 864 1152 1280 1536 900 1440 +WXGA 1600 +HD 960 1280 -SXGA/ 1440 +FWXGA 1024 1280 1600 WSXGA 1050 1400 1680 1080 1920 2560 UW-UXGA 1152 2048 1200 1600 1920 1280 1920 1440 1920 2160 2560 / 3440 (43∶18 = 2.3) 1536 2048 1600 2560 3840 (12∶5=2.4) 1620 2880 1800 2880 3200 1920 2560 2880 3072 2048 2560 3200 (1.5625=25:16) 2160 2880 3240 3840 4K Ultra HD 5120 2400 3200 3840 2560 3840 4096 2880 5120 5K (+UHD) 3072 4096 3200 5120 4096 5120 6400 (25∶16=1.5625) 4320 7680 8K UHD 4800 6400 7680 5760 10240 10K קווים 1.25 = 5:4 1. = 4:3 1.5 = 3:2 1.6 = 16:10 = 8:5 1. = 5:3 1. = 16:9 2. ≥ 2. = 64:27 יחס גובה×רוחב
ראו גם
צילום דיגיטלי
HDTV, Ultra HDTV, 4K, 8K
צג
סורק
הדפסה
קישורים חיצוניים
פירוט רזולוציות מקובלות
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיות תצוגה
קטגוריה:דפוס
קטגוריה:צילום | 2024-04-10T12:33:43 |
רזולוציה של צילום | REDIRECT רזולוציה | 2004-04-17T17:22:08 |
קטע (מתמטיקה) | בגאומטריה, קטע הוא קבוצת כל הנקודות על ישר אשר נמצאות בין שתי נקודות שונות; נקודות אלו נקראת קצות הקטע או נקודות הקצה של הקטע. כאשר הקטע מכיל את שתי נקודות הקצה שלו הוא נקרא קטע סגור, וכאשר אינו מכיל אותן הוא נקרא קטע פתוח. אם הוא מכיל בדיוק נקודת קצה אחת הוא נקרא קטע סגור למחצה, או פתוח למחצה.
במובן כללי יותר, גם הקבוצה הריקה, נקודה בודדת, קרן וישר הם קטעים.
במקרה שהמרחב הוא הישר הממשי אפשר לתאר קטע כקבוצה המכילה כל מספר ממשי בין שני מספרים נתונים, ואפשר שגם את אחד הקצוות או את שניהם. כמו כן ייתכן שבאחד הצדדים או בשניהם אין קצה. לדוגמה, הקטע שמסומן מכיל את כל המספרים הממשיים בין 10 ל-20, לא כולל 10 ו-20. אולם הקטע מכיל כל מספר בין 10 ל-20, וגם את המספרים 10 ו-20. לעיתים מסמנים קצה פתוח של קטע בסוגר מרובע הפוך, במקום בסוגר עגול, כדי למנוע בלבול עם סימונים אחרים כגון זוג סדור . כך למשל, הקטע הפתוח בין 10 ל-20 יסומן .
בהכללה, קטע הוא תת קבוצה של קבוצה עם יחס סדר מלא , המקיימת שלכל ו-, אם אזי . במקרה של יחס הסדר על הממשיים ההגדרה שקולה להגדרה הרגילה של קטע.
קטעים ממשיים
מקרה פרטי חשוב הוא כאשר , קבוצת המספרים הממשיים.
קטעים (בהגדרה המוכללת) ב- נחלקים לאחד עשר הסוגים הבאים (כש- ו- הם מספרים ממשיים, ):
(נקרא "קטע פתוח")
(נקרא "קטע סגור")
(נקראת "קרן פתוחה")
(נקראת "קרן סגורה")
(נקראת "קרן פתוחה")
(נקראת "קרן סגורה")
, הישר הממשי כולו
, יחידון
, הקבוצה הריקה
ו-, היכן שהן מופיעות לעיל, נקראות נקודות קצה או פשוט קצות הקטע. סוגר מרובע מציין שנקודת הקצה שייכת לקטע, וסוגר עגול מציין שלא. למידע נוסף על הסימונים האלה, ראו תורת הקבוצות הנאיבית.
קטעים מהסוגים 1, 5, 7, 9 ו-11 לעיל נקראים קטעים פתוחים (מכיוון שהם קבוצות פתוחות) והקטעים 2, 6, 8, 9, 10 ו-11 נקראים קטעים סגורים (מכיוון שהם קבוצות סגורות). הקטעים 9 ו-11 הם אפוא גם פתוחים וגם סגורים (בכל מרחב קשיר וכך גם ב-, קיימות שתי קבוצות שהן גם פתוחות וגם סגורות).
הקטעים 1, 2, 3, 4, 10 ו-11 נקראים קטעים חסומים והיתר הם קטעים לא חסומים.
האורך של כל אחד מהקטעים החסומים 1, 2, 3 ו-4 הוא .
לקטעים תפקיד חשוב בתורת האינטגרציה, מכיוון שהם הקבוצות הפשוטות ביותר שניתן להגדיר להן בקלות "גודל" או "מידה" או "אורך". את מושג המידה ניתן להרחיב לקבוצות מורכבות יותר, ולקבל את מידת בורל ולבסוף את מידת לבג.
הקטעים מהווים את אוסף תת-הקבוצות הקשירות של הממשיים, וכן את אוסף תת-הקבוצות הקמורות של הממשיים. מכך שתמונה רציפה של קבוצה קשירה היא קשירה נובע שאם היא פונקציה רציפה ו- הוא קטע, אזי התמונה גם היא קטע. זהו אחד הניסוחים של משפט ערך הביניים.
ראו גם
קטע (גאומטריה)
קישורים חיצוניים
הסבר על קטעים - מתוך מילון המונחים בגאומטריה של משרד החינוך.
קטגוריה:טופולוגיה
קטגוריה:גאומטריה
קטגוריה:מספרים ממשיים | 2024-02-08T06:05:45 |
אינטגרציה (מתמטיקה) | REDIRECTאינטגרל | 2004-04-17T17:24:48 |
הדפסה | REDIRECT דפוס | 2007-01-05T22:20:29 |
נושאת מטוסים | 450px|שמאל|ממוזער|דגמי נושאות מטוסים
ממוזער|350px|
שמאל|ממוזער|250px|נושאת המטוסים האמריקנית ג'ון סטניס (משמאל) ונושאת המטוסים הבריטית אילסטריוס במפרץ הפרסי, אפריל 1998
שמאל|ממוזער|250px|נושאת המטוסים הצרפתית שארל דה גול
שמאל|ממוזער|250px|סיפון נושאת מטוסים הארי טרומן (CVN-75)
שמאל|ממוזער|250px|הדמיה של מטוס ממריא ממסלול טיסה שעל נושאת מטוסים
שמאל|ממוזער|250px|ההמראה הראשונה מאוניית מלחמה, 14 בנובמבר 1910
שמאל|ממוזער|250px|הנחיתה הראשונה על אוניית מלחמה, 18 בינואר 1911
שמאל|ממוזער|250px|בניית נושאת המטוסים "גרף צפלין", מספנות קיל, 21 בספטמבר 1938
שמאל|ממוזער|250px|מטוסי קרב על נושאת המטוסים היפנית שוקאקו, לפני ההמראה לתקיפת פרל הארבור, 7 בדצמבר 1941
שמאל|ממוזער|250px|תחזוקה של המעוט
שמאל|ממוזער|250px|תרשים של דגמי נושאות מטוסים מהארוכה לקצרה
נושאת מטוסים (נומ"ט) היא אוניית מלחמה עצומת ממדים, המשמשת כשדה תעופה נייד לכלי טיס. אורכה של נושאת מטוסים נע בין מעט יותר מ-100 מטר ומגיע עד ליותר מ־300 מטרים בדגמים הגדולים יותר (בעיקר נושאות המטוסים האמריקניות), והיא נושאת בעיקר מטוסי יירוט ותקיפה, אך גם מסוקים ומטוסים ללוחמה אלקטרונית. על נושאת מטוסים גדולה משרתים אלפי מלחים, והיא כוללת כל מה שנדרש כדי לקיים עיר קטנה, כולל תחנת טלוויזיה, רדיו פנימי, עיתון ובתי תפילה.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, נושאות המטוסים נחשבות לאוניות המלחמה העיקריות בחילות הים שמפעילים אותן, בזכות חשיבותם של מטוסי הקרב. נושאות המטוסים נחשבות לפגיעות בגלל גודלן, ולכן הן שטות בליווי כלי שיט נוספים, כחלק מקבוצת קרב, הכוללת גם משחתות, פריגטות, צוללת אחת או שתיים, נחתות וספינות סיוע לוגיסטי. צי כזה משמש כזרוע אסטרטגית לתקיפת מטרות הרחק מחופי המדינה. ארצות הברית מפעילה מספר קבוצות קרב מסוג זה ברחבי העולם.
המדינות המפעילות כיום (2022) נושאות מטוסים הן ארצות הברית, איטליה, בריטניה, צרפת, ספרד, רוסיה, סין והודו.
רקע היסטורי
שנים מוקדמות
בעקבות פיתוח כלי הטיס הראשונים בתחילת המאה ה-20, חילות הים של ארצות הברית ובריטניה ערכו ניסויים במטרה להכניס לשירות מטוסי סיור ימיים. הטייס האמריקני יוג'ין איליי ביצע את ההמראה הראשונה מאוניית מלחמה עוגנת, ב-14 בנובמבר 1910 בווירג'יניה. איליי ביצע גם את הנחיתה הראשונה על אוניית מלחמה עוגנת, ב-18 בינואר 1911 בסן פרנסיסקו. הטייס הבריטי צ'ארלס ראמני סמסון ביצע את ההמראה הראשונה מאוניית מלחמה נעה, ב-2 במאי 1912 בדורסט.
נושאת המטוסים הראשונה בעולם - ארק רויאל הבריטית - נכנסה לשירות בדצמבר 1914, הוצבה בים התיכון במהלך מלחמת העולם הראשונה והוצאה משירות בפברואר 1944.
התקיפה הראשונה של מטוסים מנושאת מטוסים נערכה ב-19 ביולי 1918. שבעה מטוסי קרב בריטיים המריאו מנושאת המטוסים פיוריוס ותקפו את בסיס הצפלינים הגרמני בטונדרן שבדנמרק.
בין שתי מלחמות העולם
אוניות המלחמה הראשונות בעולם שתוכננו במקור כנושאות מטוסים היו אה"מ הרמס (95) הבריטית שנכנסה לשירות ביולי 1923, וההושו היפנית שנכנסה לשירות בדצמבר 1922. נושאות המטוסים הראשונות של חיל הים האמריקני היו הלנגלי (CV-1) שהוסבה לנושאת מטוסים בשנת 1920, הלקסינגטון (CV-2) והסרטוגה (CV-3), שנכנסו לשירות בשנת 1928.
אמנת וושינגטון שנחתמה ב-1922 בין חמש המעצמות הגדולות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה ויפן) נועדה למנוע מרוץ חימוש ביניהן. כדי להשיג מטרה זו נקבעו מגבלות לבניית אוניות מערכה ונושאות מטוסים. פיתוח אוניות המערכה נעצר למעשה, אך פיתוח נושאות המטוסים המשיך, והחלה להיווצר נושאת המטוסים הייעודית, המטיסה מטוסים שפותחו במיוחד להמראה ולנחיתה על נושאת מטוסים. אמנת לונדון שנחתמה ב-1930 קבעה שלא יוקמו עוד נושאות מטוסים. אולם בשנת 1935 החלה בריטניה בבניית ה"ארק רויאל" שהושקה בשנת 1937.
נושאות המטוסים של שנות ה-30 הפעילו מטוסי סיור, תקיפה ויירוט, שעסקו בהגנה על ספינות ומפציצים ובתקיפת מטרות ימיות וקרקעיות. בגלל מגבלות השטח המטוסים היו קטנים, חד-מנועיים ובעלי כנפיים מתקפלות.
בין שתי מלחמות העולם, עלו רעיונות שונים לשימוש בנושאות מטוסים לצורכי שלום. היו שהציעו להרכיב על אוניות דואר אווירון שיוכל להוביל את הדואר במהירות רבה בעת התקרבות האונייה אל החוף. נושאות מטוסים נייחות הוצעו לשימוש כאיים שטים באוקיינוס האטלנטי לצורך קשר מטוסים בין אירופה לאמריקה.
מלחמת העולם השנייה
בתחילת מלחמת העולם השנייה הופעלו נושאות מטוסים בחילות הים של יפן (10), בריטניה (7) וארצות הברית (6). לגרמניה היו שתי נושאות מטוסים. לצרפת הייתה נושאת מטוסים אחת ועוד שתיים שהיו באמצע הבנייה בעת כיבוש צרפת בשנת 1940. לאיטליה הייתה נושאת מטוסים אחת. נושאות מטוסים אלו של איטליה וצרפת לא השתתפו באופן פעיל במלחמה. במהלך המלחמה נבנו נושאות מטוסים נוספות, לרבות נושאות מטוסים קלות (CVL). נושאות המטוסים תרמו רבות ללחימה, ונחשבו במהלכה לאוניות המלחמה העיקריות בזכות חשיבותם של מטוסי הקרב - מעמד שהיה שמור בעבר לספינות הקרב. נושאות מטוסים אמריקאיות היו מטרה לתקיפות חוזרות ונשנות בחזית האוקיינוס השקט (במזרח הרחוק) מצד היפנים. נושאת המטוסים הגדולה ביותר שפעלה במלחמה הייתה נושאת המטוסים שינאנו היפנית, שנכנסה לשירות ב-19 בנובמבר 1944 והוטבעה כעבור עשרה ימים על ידי צוללת אמריקנית.
מבצעים בולטים
מבצעים ותקיפות בולטים במלחמת העולם השנייה בהשתתפות נושאות מטוסים:
תקיפת חיל הים האיטלקי בנמל טרנטו בנובמבר 1940, על ידי 21 מטוסים שהמריאו מנושאת המטוסים הבריטית אילסטריוס (R87).
תקיפת בסיס חיל הים האמריקני בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, על ידי 440 מטוסים שהמריאו משש נושאות מטוסים יפניות - התקיפה שהובילה לכניסת ארצות הברית למלחמה.
הגנה על האי הנצור מלטה בים התיכון, על ידי הגנה אווירית וימית לשיירות אספקה, במטרה למנוע מגרמניה ואיטליה שליטה בים התיכון.
הגנה על שיירות האוקיינוס האטלנטי, מארצות הברית לאירופה.
כל המבצעים הגדולים בזירת האוקיינוס השקט, לרבות קרב מידוויי ביוני 1942 אשר במהלכו מטוסים שהמריאו משלוש נושאות מטוסים אמריקניות הטביעו ארבע נושאות מטוסים יפניות.
הטבעת אוניית המערכה היפנית יאמטו, ספינת הקרב הגדולה ביותר שנבנתה מעולם, באפריל 1945 צפונית לאוקינאווה, על ידי מטוסים שהמריאו מנושאות מטוסים.
טכנולוגיה
ממוזער|V-22 נוחת על נושאת מטוסים
לנושאות מטוסים קיימת טכנולוגיה ייחודית שמטרתה היא המראה והנחתה של מטוסים על פלטפורמה צפה ביעילות. בימים הראשונים של נושאות המטוסים אמצעים אלו לא היו משוכללים דיים ותאונות רבות נגרמו בזמן הנחיתה. לעיתים מספר הטייסים שנפגעו במהלך נחיתה היה גדול ממספר הטייסים שנפגעו בקרב. סיפון נושאת המטוסים נחשב לאחת מסביבות העבודה העוינות והמסוכנות ביותר, ולכן נדרשים הליכים מסודרים, בקרה מתמדת, ומקצוענות רבה כדי שלא יתרחשו תאונות.
מעוט וכבל עצירה
מכיוון שאורך מסלול טיסה של נושאות המטוסים אינו ארוך דיו כדי לאפשר למטוסים להמריא ולנחות באופן עצמאי, נושאות מטוסים מצוידות בכמה אמצעי עזר המאפשרים המראה ונחיתה במסלול קצר. במקרה ואמצעי העזר לא עובדים כראוי נשקפת סכנה גדולה לטייסים ולמטוס, לכן אמצעי העזר נמצאים תחת תחזוקה מתמדת.
שמאל|ממוזער|200px|מטוס F/A-18 נתפס בכבל עצירה
כדי להמריא נעזרים המטוסים במעוט - מתקן הנמצא ברובו מתחת למסלול, המתחבר לגלגל הקדמי של המטוס ומאיץ אותו למהירות הדרושה בעוצמה רבה, וכך הוא יכול להעלות לאוויר מטוס שצריך מסלול של 1,500 מטרים בכ-100 מטר בלבד. בנושאות מטוסים מודרניות הדבר נעשה על ידי בוכנת-קיטור המופעלת על ידי קיטור בלחץ גבוה.
כדי לנחות נעזרים המטוסים בכבל עצירה - כבל הנתפס בוו עצירה המותקן בחלקו האחורי של המטוס, ומאיט אותו עד לעצירה, למול לחץ של מערכת הידראולית. בנושאות מטוסים מודרניות קיימים ארבעה כבלי עצירה, מהחלק הקדמי עד האחורי. בנושאות מטוסים מהדורות הישנים חלק מהמטוסים היה מאוחסן בירכתי הספינה, כך שנחיתה לא טובה הייתה עלולה לגרום למטוס הנוחת להתרסק אל המטוסים החונים. בנושאות המטוסים המודרניות מסלול הנחיתה פתוח כולו, והמטוסים חונים בצדדים במשטחים מיוחדים, וכך במקרה שמטוס מחטיא את כבל העצירה, הוא יכול להמריא ולחזור לנחיתה נוספת.
מערכת הנחתה אופטית
שמאל|ממוזער|250px|מערכת הנחתה אופטית בנושאת המטוסים שארל דה גול
בעיה נוספת היא קביעת זווית הגישה של המטוס לנחיתה. זווית הגישה האידיאלית של מטוס לסיפון נושאת המטוסים היא 3 מעלות. זווית גבוהה מדי או נמוכה מדי עלולה לרסק את המטוס. בנושאת המטוסים הראשונות היה אדם שתפקידו היה לכוון ידנית את הטייס לגישה בזווית המתאימה באמצעות דגלים. במטוסים סילוניים הדבר לא אפשרי, בשל מהירות הנחיתה הגבוהה של המטוס, ולכן הומצא על ידי רס"ן ה. גודהארט, מתקן שמשמש לנחיתה. המתקן הוא מראה שמשקפת זרקור המופנה לעיני הטייס הנוחת בזווית של 3 מעלות, כאשר עליה או לצידה פסים מאכנים. כך הטייס יכול לקבל בכל זמן הנחיתה אינדיקציה מידית על זווית הנחיתה שלו ולשפר אותה. בחלק מנושאות המטוסים המתקן מחובר לגירוסקופ שמייצב אותה, כך שאפשר להשתמש בו גם בים סוער, כאשר הספינה מטלטלת. בנושאות מטוסים חדשות המתקן שוכלל באופנים שונים, אחד מהם הוא ראייה של האור רק בזווית המתאימה.
האי
רובו של סיפון נושאת המטוסים הוא משטח המראה ונחיתה למעט אזור המכונה "האי". זהו מעין בנין פלדה רב קומות, שמהווה את לב נושאת המטוסים ובו קיימים מכשירי בקרה שונים, מכ"מי הספינה, אנטנות שידור, מערכי בקרה ופיקוד, ומגדל פיקוח של הספינה.
סוגי נושאות מטוסים
בעולם קיימות נומ"טים (נושאות מטוסים) שונות, עם מבנה שונה ומטרות שונות. באירופה רוב נושאות המטוסים ביבשת מתבססות על V/STOL (הסבר בהמשך), לעומת הנומ"טים בארצות הברית ובכמה מדינות נוספות בעולם, מתבססות על CATOBAR (הסבר בהמשך). שני סוגי מטוסים אלו, הם המטוסים הבולטים ביותר בנושאות המטוסים בעולם. הספרדים, הבריטים, האיטלקים, ההודים והתאילנדים מחזיקים במטוסי ה-הארייר (וגם האמריקאים, מחזיקים גם הם אצל
נושאות המסוקים שלהם) שמטוסים אלו הם מטוסי V/STOL. אצל הצרפתים נמצא המטוס דאסו ראפאל שזהו מטוס קרב, אצל הברזילאים נמצא המטוס A-4KU Skyhawk ואצל ארצות הברית נמצא המטוס F/A-18 הורנט, בשלוש מדינות אלו המטוסים הם מטוסי CATOBAR. נכון לשנת 2011 שתי נושאות מטוסים נוספות שמשרתות בסין ברוסיה (אחת כל אחת) אשר מתבססות על STOBAR (הסבר בהמשך). נושאות המטוסים מקבלות את סוגן לפי צורת ההמראה וההנחתה של המטוס, והמטוסים הבאים הם מטוסים ימיים אשר מתפרסות לכל נושאות המטוסים בעולם:
VTOL - המראה והנחתה אנכית = Vertical Take-Off and Landing.
V\STOL - המראה מטווח קצר/המראה אנכית והנחתה אנכית/הנחתה מטווח קצר = Short Take-Off and Vertical Landing.
STOVL - המראה מטווח קצר והנחתה אנכית = Short Take-Off and Vertical Landing.
TOBAR - המראה מטווח קצר, והנחתה על ידי כבלי עצירה = Short Take-Off But Arrested Recovery.
CATOBAR -המראה בסיוע הבליסטרה והנחתה על ידי כבלי עצירה = Catapult Assisted Take-Off But Arrested Recovery.
הנעה גרעינית
נושאת מטוסים, כמו כל כלי שיט בגודלה, יכולה להיות מונעת במנוע דיזל או טורבינת קיטור. כל נושאות המטוסים האמריקאיות מונעות בדלק גרעיני. היתרון של הנעה בדלק גרעיני הוא הגדלת הטווח של נושאת המטוסים ללא כל צורך בתדלוק באופן משמעותי, אספקת חשמל לכל צורכי הספינה, אי תלות בספינה מתדלקת ובתהליך תדלוק שמגביל את תמרוני הספינה אחת לכמה ימים, ופינוי מקום גדול בנושאת המטוסים לדלק מטוסים במקום לדלק לנושאת המטוסים, מה שמאפשר פעולה רבה יותר של המטוסים ללא תדלוק של הספינה. עם זאת כור גרעיני בנושאת מטוסים מציב אתגרים בבניית הספינה ובתחזוקתה, ומחייב הגדלת משקלה בשל לוחות עופרת מסיביים שנבנים מכל עברי הכור, כדי לחסום את הקרינה הגרעינית.
נושאת המטוסים הראשונה שמונעת על ידי כורים גרעיניים, האנטרפרייז (CVN-65) האמריקנית, נכנסה לשירות בנובמבר 1961. מלבד ארצות הברית רק צרפת מפעילה נושאת מטוסים בהנעה גרעינית, נושאת המטוסים שארל דה גול (R91), מאפריל 2001.
נושאות מטוסים פעילות (2020)
שמאל|ממוזער|250px|נושאת המטוסים ההודית ויראט
שמאל|ממוזער|250px|סיפון נושאת המטוסים האמריקנית אברהם לינקולן
שמאל|ממוזער|250px|מטוס F/A-18C ממריא מנושאת המטוסים קיטי הוק
שמאל|ממוזער|250px|תרגיל חילוץ בנושאת המטוסים דווייט אייזנהאואר - צילום ממסוק סי הוק
ארצות הברית: 11 - עשר נושאות המטוסים מסדרת נימיץ (פירוט בפסקה הבאה). בנוסף הוכנסה לשירות ב-22 ביולי 2017 ג'רלד פורד, הראשונה בנושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד. נושאת מטוסים נוספת ג'ון קנדי הושקה בדצמבר 2019 ותחליף את נימיץ (CVN-68).
איטליה: 2 - ג'וזפה גריבלדי (C551), מספטמבר 1985 וקאבור (C550), מ-2008
הודו: 1 - נושאת המטוסים ויקרמדיטייה, לשעבר נושאת מסוקים/מטוסים עם המראה ונחיתה אנכיים רוסית מסדרת קייב, בשם אדמירל גורשקוב שעברה הסבה ונכנסה לשירות בשנת 2013.
סין - 2 - שי לאנג, משנת 2011 (שיפוץ נושאת המטוסים וריאג הסובייטית שהושקה ב-1988) ו-001A שהושקה בשנת 2017.
רוסיה: 1 - קוזנצוב, משנת 1985. רוסיה מפתחת את פרויקט נושאות המטוסים מסדרת שטורם.
ספרד: 1 - חואן קרלוס הראשון (L-61), ממרץ 2008
צרפת: 1 - שארל דה גול (R91), מאפריל 2001
בריטניה: 2 - אה"מ קווין אליזבת (R08) ואה"מ פרינס אוף ויילס (R09ׂ), נושאת מטוסים המיועדת לכלי טיס בהמראה ונחיתה אנכית או קצרת מסלול בלבד (V/STOL)
נושאות המטוסים הבריטיות השתתפו במלחמת פוקלנד בשנת 1982, ונושאות המטוסים האמריקניות היוו גורם משמעותי בעימותים הצבאיים במפרץ הפרסי, באפגניסטן ובעיראק. ארצות הברית היא המפעילה העיקרית של נושאות המטוסים - כל נושאות המטוסים בעולם נושאות כ-1,250 כלי טיס, ו-11 הנושאות האמריקניות מובילות מעל 1,000 מתוכם. נושאות המטוסים של מדינות אחרות מובילות בממוצע כ-25 כלי טיס כל אחת בלבד. נושאות מטוסים חדשות מפותחות בנפרד בצרפת, הודו, איטליה, סין, רוסיה, ספרד, ארצות הברית ובריטניה. בשנת 2016 אה"מ אילסטריוס (R06), ששירתה מיוני 1982 הוצאה משירות. קודם לכן היו לבריטניה שלוש נושאות מטוסים, אך אה"מ ארק רויאל (R07), מנובמבר 1985, הוצאה משירות במרץ 2011 ואה"מ אינווינסיבל, (R05) מ-1977, הוצאה משירות ב-2005.
נושאות המטוסים מסדרת נימיץ
נושאות המטוסים מסדרת נימיץ על שם האדמירל צ'סטר נימיץ, הן סדרת נושאות מטוסים המשרתות בצי ארצות הברית, ומונעות באנרגיה גרעינית. האונייה הראשונה בסדרה, נימיץ (CVN-68), נכנסה לשירות במאי 1975, והאחרונה בסדרה, ג'ורג' ה' ו' בוש (CVN-77), הושקה ב-7 באוקטובר 2006, ונכנסה לשירות בשנת 2009. הן היו אוניות המלחמה הגדולות ביותר שנבנו אי פעם עד כניסתן לשירות של נושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד, והן מן האוניות הגדולות ביותר שנבנו בכלל. כל אונייה נושאת עליה כוח אווירי גדול ומודרני, והן מהוות את אחד הסממנים לעוצמתה של ארצות הברית כמעצמת על. בצי ארצות הברית ניתן לאוניות אלה הסימול CVN, שמורכב מ-CV שהוא הקוד שמציין נושאת מטוסים ו-N שמציין גרעינית, ומספריהן הסידוריים הם 68 והלאה.
בנושאות מטוסים אלו יש חידושים טכנולוגיים רבים. החל מתהליך הבנייה שנעשה בבניה מודולרית שמארגנת ומפחיתה את זמן הייצור שלהן. דרך בניית הכורים הגרעיניים, וכל המתלווה להם, ועד בשכלול מכשירים קיימים.
תוכניות עתידיות
ארצות הברית:
נושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד
אנטרפרייז (CVN-80), בבנייה. מתוכננת ל-2025 ותחליף את דווייט אייזנהאואר (CVN-69).
הודו:
נושאות המטוסים מסדרת ויקראנט (CV-01), ב-2014/2015 - בבנייה
וישאל (CV-02), ב-2017/2018 - בבנייה
(CV-03) - בתכנון, עדיין ללא שם
הרפובליקה העממית של סין:
סין משפצת שתי נושאות מטוסים סובייטיות - מדגם קייב ומדגם מינסק, ואת נושאת המטוסים האוסטרלית מלבורן - שלושתן עתידות להיכנס לשירות ב-2025
רוסיה:
שטורם (23000Э), ב-2016 - בבנייה.
צרפת:
(PA2)- בתכנון, עדיין ללא שם
אוסטרליה:
קנברה (LHD-02), ב-2014 - בבנייה (נושאת מסוקים)
אדלייד (LHD-01), ב-2016 - בבנייה (נושאת מסוקים)
טורקיה:
מתכננת לבנות נושאת מטוסים.
ראו גם
פרויקט חבקוק
נושאת מל"טים
לקריאה נוספת
טל טובי, אמצעי לחימה גאואסטרטגי :נושאת המטוסים, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:כלי שיט מלחמתיים
קטגוריה:תעופה צבאית | 2024-01-05T20:08:05 |
עבד אל-עזיז א-רנתיסי | עבד אל-עזיז א-רנתיסי (בערבית: عبد العزيز الرنتيسي; 23 באוקטובר 1947 – 17 באפריל 2004) היה טרוריסט פלסטיני, רופא במקצועו, אחד משני מייסדי תנועת חמאס שחוסל על ידי צה"ל בסיכול ממוקד. הנהיג את חמאס ברצועת עזה במשך חודש, תפקיד שאליו מונה בעקבות הריגתו של השייח' אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של הארגון וקודמו בתפקיד.
קודם למינויו כמנהיג כיהן רנתיסי כדובר חמאס וכן כראש הזרוע המדינית של חמאס ברצועה (היה פעיל גם בזרוע הצבאית באופן בלתי רשמי). כמו כל אנשי חמאס, ובהתאם למדיניות הארגון, שלל רנתיסי כל פשרה עם ישראל, וקרא ל"שחרור" כל תחומי פלסטין באמצעות ג'יהאד נגד מדינת ישראל. הוא היה גם מכחיש שואה, וטען שהשואה הייתה "זיוף ציוני".
ביוגרפיה
רנתיסי נולד בכפר יבנא ב-1947. ב-1948 ברחה משפחתו לרצועת עזה. הוא למד רפואת ילדים במצרים במשך 9 שנים והיה לרופא מוסמך.
ב-1976 חזר לעזה והיה חבר בתנועת האחים המוסלמים. היה פעיל בארגון "הסהר האדום הפלסטיני" והצטרף למועצת המנהלים של ה"קומפלקס האסלאמי", חברה רפואית מעזה. ב-1978 השתתף בפתיחת הפקולטה למדעים של האוניברסיטה האיסלאמית בעזה. בהמשך לימד באוניברסיטה זאת קורסים לגנטיקה ולפרזיטולוגיה ומונה לרופא ילדים ראשי של בית החולים נאצר בח'אן יונס. רנתיסי היה נשוי לג'מילה עבדאללה טאהא א-שנטי ואב לשישה ילדים ממנה.
רנתיסי היה בין 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי שגורשו למרג' א-זוהור בדרום לבנון על ידי ממשלת רבין בשנת 1992. עם שובו לישראל כעבור שנה, הוא נעצר, אך לאחר מכן שוחרר.
רנתיסי תמך בעמדה תקיפה נגד הרשות הפלסטינית ותקף אותה על שבחרה בדרך אוסלו. על רקע זה נעצר מספר פעמים על ידי הרשות בשנים 1998–2001. באפריל 1998 הוא נעצר על ידי הרשות הפלסטינית בעקבות ביקורת שמתח נגדה על אופן טיפולה בחקירת פרשת הריגתו של מחי אלדין שריף (מרס 1998). בדיאלוג שהתנהל בין הפלגים הפלסטינים בקהיר היה רנתיסי ממובילי ההתעקשות של החמאס שלא להגמיש עמדותיה.
ב-6 בספטמבר 2003, במבצע קטיף כלניות, שנעשה בניסיון להרוג את צמרת החמאס ובה יאסין, רנתיסי ובכירים אחרים, ניצל מניסיון התנקשות.
ב-23 במרץ 2004, לאחר מותו של אחמד יאסין, נבחר רנתיסי כמנהיג חמאס ברצועה, מתוקף תפקידו כסגנו של יאסין במועצת השורא ברצועה. המינוי היה לפחות באופן זמני, עד אשר יתקיימו בחירות מסודות לתפקיד זה.
מותו
ב-17 באפריל 2004, חודש לאחר הריגתו של אחמד יאסין, נהרג עבד אל-עזיז א-רנתיסי על ידי חיל האוויר הישראלי, באמצעות ירי טילים מסוג הלפייר שנורו מתוך מסוק Apache AH-64 לעבר המכונית שבה נסע. עמו נהרגו שניים ממלוויו (שומר ראש בשם אכרם נאסר, ובנו בן ה-27 של רנתיסי, מוחמד).
דובר משרד החוץ הישראלי יונתן פלד הצהיר באותו יום כי "ישראל... היום פגעה בגאון של טרור, עם דם על ידיו. כל עוד הרשות הפלסטינית לא תנקוף אצבע ותילחם נגד טרור, ישראל תמשיך לעשות זאת לבדה."
תגובות בעולם
הריגת רנתיסי עוררה תגובות מדיניות בעולם. דובר הבית הלבן הביע את דאגתה של ארצות הברית מהשפעת ההתנקשות על השלום והיציבות במזרח התיכון. מזכ"ל האו"ם קופי אנאן גינה את הפעולה וכינה אותה "הפרה של החוק הבין-לאומי". גם שרי החוץ של בריטניה וצרפת גינו את הפעולה. שר החוץ הבריטי ג'ק סטרו אמר: "הממשלה הבריטית הבהירה ש"סיכולים ממוקדים" מהסוגים הזה הם לא חוקיים, לא מוצדקים ומביאים לתוצאה ההפוכה מהמבוקשת". דובר משרד החוץ הרוסי הביע דאגה מתוצאות המהלך.
ב-31 באוגוסט 2004 בוצע פיגוע התאבדות כפול בבאר שבע בו חמולת קוואסמה מחברון, החברה בחמאס, פוצצה שני אוטובוסים. בפיגוע נהרגו 16 אנשים ו-80 נפצעו. בהודעה מטעם חמאס נמסר שהפיגוע בוצע כנקמה על ההתנקשויות באחמד יאסין וברנתיסי.
לאחר מות רנתיסי יצאה הוראה מראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, למנות מנהיג למפקדת הפנים אך לא לפרסם את שמו מחשש שישראל תהרוג גם אותו. לאחר זמן מה, פורסם כי אסמאעיל הנייה נבחר לעמוד כמנהיג מפקדת הפנים.
לאחר מותו
ב-19 באוקטובר 2023 במלחמת חרבות ברזל הרג צה"ל את אלמנתו ג'מילה עבדאללה טאהא א-שנטי, שנודעה כאישה הבכירה ביותר בחמאס.
הנצחה
בית החולים א-רנתיסי, בית החולים לילדים שהוקם בצפון עזה ב-2007 נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:רופאים פלסטינים
קטגוריה:מכחישי שואה
קטגוריה:האחים המוסלמים
קטגוריה:מגורשי החמאס ללבנון
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור אסלאמי
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור פלסטיני
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה האסלאמית בעזה
קטגוריה:אישים שנהרגו בתקיפות אוויריות ישראליות
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1947
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-01T23:24:04 |
שנונית באר שבע | שנונית באר שבע (שם מדעי: Acanthodactylus beershebensis) היא מין של לטאה אנדמית לישראל שחיה במישורי וגבעות הלס של הנגב, בעיקר באזור בקעת באר שבע וסביבתה.
מאפיינים
לשנונית התאמות מיוחדות לאקלים חם ויבש. בין התאמות אלו ניתן למצוא הפרשת שתן משחתי כדי למנוע איבוד נוזלים, וכן את יכולתה של השנונית להרים את גחונה אל מעל פני הקרקע כך שלא תתחמם מן הקרקע. השנונית פעילה ביום, מה שמקל על התצפיות עליה עם זאת היא נמצאת בסכנת הכחדה חמורה. השנונית ניזונה בעיקר מחרקים ופרוקי-רגליים נוספים.באביב הנקבה חופרת באדמה גומה ומטילה ב3-6ביצים.כעבור חודשיים בוקעים הצעירים.
קריאה נוספת
אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. , עמודים: 109-110
קישורים חיצוניים
ד"ר בעז שחם, גאווה לאומית מהלטאה הבאר שבעית, אתר החברה להגנת הטבע
250px|ממוזער|ימין|שנונית באר שבע, נקבה, צולמה בגן לאומי תל ערד במרץ 2012
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי נעמי סיון
קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
קטגוריה:שנוניות
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים אנדמיים
קטגוריה:ארץ ישראל: לטאיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1999 | 2024-09-04T17:09:12 |
רשימת פיגועי התאבדות בישראל | REDIRECT פיגועי התאבדות בישראל | 2004-04-18T01:14:50 |
רנטיסי | הפניה עבד אל-עזיז א-רנתיסי | 2006-09-25T13:43:04 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.