title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ברטולט ברכט | אויגן ברטולד (ברט) פרידריך ברכט (בגרמנית: Eugen Berthold Friedrich Brecht, ; 10 בפברואר 1898 – 14 באוגוסט 1956), ידוע כברטולט ברכט (Bertolt Brecht, ) היה מחזאי, במאי ותאורטיקן תיאטרון ומשורר גרמני. מהבולטים שבמתנגדי המשטר הנאצי.
קורות חייו ויצירתו
אויגן ברטולד פרידריך ברכט נולד באַוּגסבורג שבבוואריה בגרמניה. אביו היה ברטולד פרידריך ברכט, מנהל בית חרושת לנייר ובן למשפחה קתולית מבאדן, ואמו הייתה וילהלמינה פרדריקה זוֹפִי בְּרֶצינג, לותרנית אדוקה מדרום וירטמברג. הוריו נהגו לקרוא לו בהתחלה אויגן או אייגין. הוא נקרא ברטולט או ברט מאוחר יותר. ילדותו ונעוריו בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר התאפיינה באבטלה רבה, ניסיונות ההפיכה האלימים ואינפלצית המטבע הגרמני, השפיעו רבות על נטיותיו הפוליטיות ועל דרכו כאמן לעתיד. ברכט גילה כבר מילדות נטייה לכתיבה, ובמיוחד לשירה, לצד משיכה לסיפורי הרפתקאות קסומות בארצות המזרח ואמריקה הרחוקות, כפי שתוארו בספריו של קארל מאי, משיכה שתלווה אותו לכל אורך חייו וברבים משיריו ומחזותיו. בשנת 1909, כאשר היה בן אחת עשרה, חלתה אמו בסרטן, מחלה שהביאה למותה 12 שנים אחרי כן.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפגין ברכט הנער את רגשותיו הפטריוטיים במאמרי התלהבות מהקיסר ומהמלחמה, אך להיטות זו התפוגגה במהרה ופינתה את מקומה לפיכחון, כאשר עשה ברכט ככל שביכולתו להימנע מגיוס, בין השאר באמצעות לימודי רפואה (בהם לא היה לו עניין כלשהו) באוניברסיטת מינכן שנמשכו באופן פורמלי בין השנים 1917–1921, עד שסולק מהפקולטה. עם תום המלחמה, שירת פרק זמן קצר כמגויס בבית חולים צבאי לריפוי מחלות מין באוגסבורג.
בשנת 1919, נולד בנו בכורו, פרנק, מפאולה בנהולצר קנן (כינויה היה "ביי"). פרנק גדל במשפחות אומנות שונות, שימש כטייס בלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, ונהרג בשנת 1943 בעת הפצצה ברוסיה.
במקביל, עבר ברכט למינכן, הקרובה לאוגסבורג, והחל מפרסם שירים ומאמרים ולעבוד על מחזהו הראשון, "בעל" (1919). במחזה זה, כמו גם במחזהו השני, "תופים בלילה", ניתן להבחין בהשפעות חזקות של אמני קברט ושחקנים כמו פרנק ודקינד, קלבונד וקרל ולנטין, שהקרינו דימויים גבריים חזקים, ובמקביל שילבו נימות סאטיריות, אנדרוגיניות והומוארוטיות בולטות.
סביב דמותו הכריזמטית של ברכט, התקבצה חבורה של יוצרים צעירים כמו גאורג אורגה, הצייר ויוצר התפאורות קספר ניהר, המחזאי ארנולט ברונן ואחרים, שכולם ניהלו פרשיות אהבים עם ברכט. באותה תקופה גם שינה ברכט את שמו מברטולד לברטולט. במקביל, היו לברכט גם שורה ארוכה של מאהבות, שלאחת מהן, זמרת האופרה מריאנה צוף, נישא (ב-1922) וממנה נולדה לו בשנת 1924 בתו ברברה (מארי-ברברה שאל). שני בני הזוג התגרשו בשנת 1927. עם חבורת הצעירים שסביבו כונן ברכט מערכת עבודה כקולקטיב, שבו רעיונות מושלכים מכל עבר עד לגיבוש המחזה השלם. צורת עבודה זו, בין השאר, הייתה אחת הסיבות לכך שמחזותיו עד עליית הנאצים ב-1933 מאופיינים במבנה אפיזודי יותר, עם הטיה חזקה לקרעי קטעים שיריים, שהיו עבור ברכט החלק הקל ביותר והחזק ביותר אצלו.
שמאל|ממוזער|190px|פסל בדמות ברכט בברלין
זכייתו בפרס קלייסט היוקרתי פילסה עבור ברכט את הדרך לעבור לברלין בשנת 1924, שם יצר קשרים חשובים עם דמויות בולטות בתיאטרון הגרמני כמו מקס ריינהרדט, ארווין פיסקטור וקרל צוקמאייר וקנה את אהדתו של המבקר הבולט הרברט איהרינג. כמו כן, המשיך ברכט לטפח קשרים עם ליון פויכטוונגר, אז בעיקר מחזאי ובהמשך כותב רומנים היסטוריים מצליחים. בברלין, יצר ברכט קשרים רומנטיים ויצירתיים עם הלנה וייגל, שהפכה בשנת 1929 לרעייתו, אם לבן ובת נוספים וכוכבת ראשית במחזותיו. קשר רומנטי אחר היה עם הסופרת, המחזאית והמתרגמת אליזבת האופטמן, שהפכה לשותפה העיקרית של ברכט ב"קולקטיב" והעלתה תרומה חשובה למחזות של ברכט, לפיתוח התאוריות התיאטרוניות שלו ב"להרשטוקה" (מחזות הלימוד), לסיפוריו ולשיריו, עד תקופת עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933.
ההצלחה הגדולה של ברכט באה כמעט באקראי, כאשר הועלה המחזה האופראי "אופרה בגרוש" בשנת 1928. עד אז היה ברכט מחזאי ומשורר מוערך, אך מחזותיו נחשבו נסיוניים באופיים ויקרים מדי (לא מעט בגלל סגנון הבימוי האקצנטרי של ברכט). "אופרה בגרוש" שינתה את הדימוי הזה. המחזה התבסס על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי מהמאה השמונה עשרה, עם מוזיקה אותה כתב קורט וייל, כשבתפקידים ראשיים מופיעות הלנה וייגל, קרולה נהר ורעייתו של וייל, לוטה לניה. המחזה הועלה בהצלחה גדולה וביסס במידה רבה את שמו של ברכט, כמו גם את הקריירה המצליחה של וייל כמלחין ולוטה לנייה כשחקנית. שני מחזות נוספים שניסו להתבסס על הצלחת "אופרה בגרוש" – "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ו"סופטוב" זכו להצלחה פחותה באותה עת. ביחס למחזה זה, כמו מחזות קודמים של ברכט, הועלתה הטענה כי העתיק בהם בלי לתת קרדיט שירים של ארתור רמבו ופרנסואה ויון (במיוחד במחזות המוקדמים) ורודיארד קיפלינג (ביחס לשלישיית המחזות המוזיקליים).
בתקופה זו, בולטת גם העלייה של רעיונות ותמות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות אצל ברכט, שנחשף באופן משמעותי לרעיונותיו של מרקס בשנת 1927. נאמנות לרעיונות מרקסיסטיים ולסוציאליזם הייתה למאפיין בולט במחזותיו באותה תקופה, כמו "האומר כן / האומר לא", "האמצעים שיש לנקוט", "יוהנה הקדושה של המכלאות" ו"היוצא מן הכלל והכלל". מחזות אלה גם משקפים חדירה של רעיונות חשובים מתיאטרון ה"נו" היפני, על הפישוט והטקסיות שבהם. גישה חדשנית ופורצת דרך זו, גרמה אחר כך בעיות קשות לברכט, שגונה בזמן ה"טיהורים" של סטלין כ"פורמליסט" הסוטה מהנתיב הרצוי של "ריאליזם סוציאליסטי" (ראו להלן בפרק על "תאוריה תיאטרונית").
עם עלייתם של הנאצים לשלטון, נאלץ ברכט לגלות מגרמניה. האופטמן התנתקה אותה עת מן הקולקטיב, ובמקומה באה מרגרטה שטפין, צעירה בת 23, שהפכה לעוזרת החשובה ביותר של ברכט משנת 1931 עד שנת 1941 (למעשה, ברכט לא השלים כתיבת מחזה כלשהו אחרי מותה בטרם עת משחפת). חבורת ברכט התיישבה תחילה בדנמרק, שם יצר ברכט קשר רומנטי ויצירתי פורה עם רות ברלאו, אחר כך עברה החבורה לפינלנד ומשם, רגעים לפני שהחל "מבצע ברברוסה" של היטלר לכיבוש רוסיה, לקליפורניה שבארצות הברית. בתקופת הגלות הזו נכתבו מחזותיו החשובים והנודעים ביותר של ברכט, שהבולטים בהם הם "חיי גלילאו" (1938), "אמא קוראז' וילדיה" (1939), הנפש הטובה מסצ'ואן (1940), "אדון פונטילא ומאטי משרתו" (1941), "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" (1941) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (1945).
אחרי נפילתו של היטלר ותום מלחמת העולם השנייה נחקר ברכט על ידי "הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית" (HUAC) בגלל עברו הקומוניסטי (ברכט היה גם נתון למעקב האף.בי.אי במהלך שנותיו בארצות הברית), מה שגרם לו להגר לשווייץ. בעקבות הזמנת ממשלת גרמניה המזרחית חזר בשנת 1949 לגרמניה והפך למנהל ולבמאי הראשי של ה"ברלינר אנסמבל". בגישה תיאטרונית פורצת דרך ביים ברכט שורה של מחזות ששינו את פני התיאטרון של המאה העשרים, כשהבולטים בהם הם "אמא קוראז'" (עם הלנה וייגל בתפקיד הראשי, ב-1949) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (ב-1950). בין 1953 עד 1963, יצירותיו של ברכט הוחרמו באוסטריה בשל רעיונתיו, חרם שהובל על ידי הסופר האוסטרי יהודי פרידריך טורברג והעיתונאי הנס וייגל.
בעקבות הצלחת המחזות, הפך ברכט לסמל בולט של גרמניה הקומוניסטית, לעיתים קרובות למורת רוחו, כשהאנסמבל שלו נאלץ לתמרן בזהירות במסלולים המשתנים ב"דמוקרטיה העממית", בין ההתקוממות של ה-17 ביוני בגרמניה המזרחית, מותו של סטלין, גינוי פשעיו על ידי חרושצ'וב והערעור על שלטונו של ולטר אולבריכט. מן העבר השני, זכו יצירותיו במערב לתהילה מחד, ולגינוי חריף מאידך, במיוחד על תמיכתו המתמשכת במשטר הקומוניסטי והמשקל העודף שנודע לאידאולוגיה ולדידקטיקה בחלק ממחזותיו, ובמיוחד "האומר הן" ו"האמצעים ננקטו".
ברכט נפטר בעקבות התקף לב ב-14 באוגוסט 1956, ונקבר בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין.
תאוריה תיאטרונית
ברכט נודע בזכות התאוריות שהציג ב"להרשטוקה" (בגרמנית: Lehrstücke) שלו בשנות העשרים כבורא "התיאטרון האפי", יחד עם ארווין פיסקטור. לפי הגדרותיו אז, מחזה אינו צריך לעורר בצופים תגובה רגשית של הזדהות עם הפעולה אלא דווקא לעורר מחשבה והרהור רציונלי ובחינה ביקורתית של האירועים על הבמה. לצורך כך ביקש ברכט ליצור "אפקט ניכור" (Verfremdungseffekt) בין הצופה למתרחש על הבמה באמצעות אזכור חוזר ונשנה לצופה כי המחזה אינו ייצוג של המציאות ואינו המציאות (העדר "קיר רביעי"). כך, לדוגמה, במחזותיו השחקנים אינם דבקים במשחק ריאליסטי אלא במחוות מוגזמות (משחק ברכטיאני), פונים אל הקהל ישירות, מחליפים תלבושות ואביזרים מול הקהל, התאורה אינה מציאותית והתפאורה סמלית ולעיתים מלאכותית במכוון.
בשנות האנסמבל הברלינאי, שינה ברכט את טעמו במידת מה, במיוחד כאשר נוכח כי למרות הניסיון ליצור אפקט של ניכור, ישנה הזדהות עצומה של הקהל עם ההתרחשות על הבמה גם אם אינה ריאליסטית. ההזדהות עם אמא קוראז' ועם קתרין במחזה "אמא קוראז' וילדיה" או עם הדרמה העזה של "מעגל הגיר הקווקזי" אינם תוצאה של הרהור הגיוני. המחזות האופייניים שביים ברכט במסגרת האנסמבל גם אינם בנויים כתמונות נפרדות, מקוטעות ומלאכותיות והרצף הסיפורי מודגש בהם. במובן זה, אפשר לראות בבימוי וברעיונות הברכטיאנים המאוחרים מעין "תיאטרון סמלי", הקרוב ברוחו יותר לתיאטרון השייקספירי, יותר מאשר תיאטרון המדגיש ניכור.
טענות על העתקה
במהלך השנים שבו ועלו טענות כי ברכט נעזר במידה זו או אחרת במחזותיו בטקסטים שכתבו אחרים. הטענות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים עיקריים: טענות שברכט "שאל" למחזותיו קטעים שנכתבו על ידי סופרים ומשוררים אחרים; וטענות שברכט אימץ כשלו יצירות שלא פורסמו של יוצרים אחרים.
הטענות מן הסוג הראשון קלות יחסית להוכחה. ידוע כי ברכט שילב במחזותיו השונים קטעים מפול ורלן וארתור רמבו (ב"ג'ונגל הערים"), רודיארד קיפלינג (במיוחד ב"אופרה בגרוש"), פרנסואה ויון ואחרים; וכן כי הציג מספר פעמים עבודות עיבוד שעשה על פי תרגומים אחרים לגרמנית כאילו היו תרגומיו שלו. כך, לדוגמה, "יוהנה הקדושה של המכלאות" גונבת רעיונות וקטעים שלמים מ"ז'אן דארק" ו"מייג'ור ברברה" של ג'ורג' ברנרד שו, "אופרה בגרוש" כוללת שירים מתורגמים של קיפלינג, "האומר הן" משתמש בקטעים שלמים מתרגומו של ויילי למחזה הסיני "ההשלכה לעמק" (או "טאניקו"), ו"מעגל הגיר הקווקזי" כולל שירים של גריגול רובכידזה, המשורר הגאורגי הגולה.
הטענות מן הסוג השני חמורות הרבה יותר באופיין וקשות להוכחה. בספרו השערורייתי "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" טוען ג'ון פיוג'י – מייסד ועורך "שנתון ברכט" המכובד – כי כמעט כל מחזותיו ויצירותיו של ברכט הם, למעשה, פרי יצירתן של אליזבת האופטמן ומרגרטה שטפין ובמידה פחותה של רות ברלאו. אף שגישתו של פיוג'י לברכט עוינת בעליל ולעיתים גובלת בהטיית עובדות, ולמרות הסתייגויות חריפות של מספר חוקרים, ביניהם כאלו המצוטטים בספרו, הטענות עודן מקובלות בקרב חוקרים רבים.
פיוג'י, מגובה בחוקרים אחרים, מצביע על כך שחלקים מסוימים של "אופרה בגרוש", עיקרו של המחזה "סופטוב", רוב הסיפורים הברלינאים של ברכט, כמה מהשירים ב"ספר התפילות", חלקים נכבדים מ"האומר הן", "אדם הוא אדם" ו"יוהנה הקדושה של המכלאות" וחלקים מ"מהגוני" נכתבו למעשה על ידי האופטמן. במקרים בהם היה מדובר בתרגום (ולעיתים קרובות, בתרגום ללא קרדיט) הכרחי לשער שהכתיבה בוצעה על ידי האופטמן, כיוון שברכט שלט בגרמנית בלבד. פיוג'י מביא קטעים מתרגומים של האופטמן מוויילי ששולבו ב"האומר הן" המועתקים מילה במילה על ידי ברכט ומוצגים כשלו.
עדות משמעותית אחרת, המעוגנת בחוזים של חלוקת הכנסות מהצגה, היא שהמחזה "האדון פונטילה ומשרתו מאטי" מבוסס למעשה על מחזה קיים של ואוליוקי הפינית, עמו ערכו ברכט ופמלייתו הכרות בשנת 1941, וגם כי רות ברלאו הייתה שותפה לכתיבת "חזיונות סימון משאר" (יחד עם ליון פויכטוונגר).
בעייתיות הרבה יותר הן טענותיו של פיוג'י ביחס לחלקה של מרגרטה שטפין בכתיבת מחזותיו של ברכט. שטפין נפטרה ברוסיה, זמן קצר לפני הגירתו של ברכט לארצות הברית, כאשר רוב המחזות שלכתיבתם תרמה היו עדיין בשלב של כתבי יד ורק חלק קטן מהם הושלם. כאן, כמו במקומות אחרים, מסתמך פיוג'י על עדויות נסיבתיות, כמו השתנות פתאומית במבנה היצירות הברכטיאניות, שימוש במקורות שלא היו נגישים לברכט (במיוחד בגלל מחסומי שפה), יצירות אוטוביוגרפיות למחצה של שטפין, המעלות נושאים שונים המרמזים לניצול מצד ברכט, וכן הלאה.
רשימת יצירות ותרגומיהן לעברית
לקריאה נוספת
חנה ארנדט, על ברטולט ברכט, ת"א: רסלינג, בחר וערך יצחק לאור, מגרמנית: נועה קול, 2015.
יעקב מלכין, מבוא לצ’פלין וברכט: ההנאה כקנה מידה להערכת אמנות, פאן, 1966.
ג'ון פיוג'י, חייו ושקריו של ברטולד ברכט, הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי, 2001.
איליין פיינסטיין, לאהוב את ברכט, הוצאת הד ארצי, מאנגלית: ורדה ירושלמי, 1999.
ז'אק-פייר אמט, המאהבת של ברכט, הוצאת עם עובד, מצרפתית: תהילה מישור, 2008.
שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו – מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "ברכט יוצר הנוסח של הבלדה החדישה: תבניות ותשתיות בשירתו ובמחזותיו", עמ' 157–184.
Ronald Hayman, Brecht: A Biography, Weidenfeld & Nicolson, 1983.
John Willett (ed.), Hugh Rorrison (translator), Bertolt Brecht Journals, 1934-55, Bloomsbury Methuen Drama, 1973.
Margaret Eddershaw, Performing Brecht: Forty Years of British Performances, Routledge, 1996.
Stephen Unwin, A Guide to the Plays of Bertolt Brecht, Methuen, 2005.
Laura Bradley, Brecht and Political Theatre: the Mother on Stage, Clarendon, 2006.
J. Chris Westgate (ed.), Brecht, Broadway and the United States Theatre, Cambridge Scholars Publications, 2007.
Tom Kuhn (et al, ed.), Brecht on Performance: Messingkauf and Modelbooks, Bloomsbury Academic, 2019.
קישורים חיצוניים
יצחק לאור (עורך), ספר ברכט, מטעם 27, ספטמבר 2011.
חומר מוקדש לברכט באתר אוניברסיטת לידס
משיריו:
שירי ברכט בתרגום בנימין הרשב: "הכל משתנה", "על האלימות", "מכל יצירות האדם", "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", "על הולדת הבן", "מתוך מדריך מלחמה גרמני", "שאלות של פועל שקורא".
ברטולט ברכט, "שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה". שיר בתרגום מרדכי אבי-שאול
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחזאים גרמנים
קטגוריה:משוררים גרמנים
קטגוריה:קומוניסטים גרמנים
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע גרמנים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות דורותיאנשטאדט
קטגוריה:סופרים מזרח גרמנים
קטגוריה:זוכי פרס קלייסט
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:בוואריה: אישים
קטגוריה:אישים המופיעים ברשימה השחורה של הוליווד
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1898
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1956 | 2024-08-01T18:25:40 |
ברכיה (מושב) | בֶּרֶכְיָה הוא מושב השוכן במישור החוף הדרומי, כ-4 ק"מ מזרחית לאשקלון, ומשתייך למועצה אזורית חוף אשקלון.
היסטוריה
המושב נוסד בחורף 1950, על ידי עולים מהאי ג'רבה שבדרום תוניסיה, על אדמות הכפר הערבי ג'וליס, בקרבת צומת הודיה של היום. השם סמלי המבטא את כמיהתם של המתיישבים הראשונים לברכת האל. כמו כן הוא מציין שושלת כוהנים בימי נחמיה, שם הולם ליישוב שכשליש ממשפחותיו הן משפחות "כהן".
רב היישוב המפורסם היה הרב רחמים חי חויתה הכהן (מה'תשי"ד (1954) עד ה'תשי"ט (1959)), אחריו כיהן הרב סאסי כהן, לאחריו מכהן כרב המושב הרב בנימין רפאל הכהן מחבר סדרת ספרי "מלכי תרשיש".
גרעין המייסדים התגבש במחנה העולים שבפרדס חנה. המושב מונה כ-90 משקים חברי אגודה.
רוב התושבים עובדי חוץ, ומיעוטם עוסקים בייצור חלב וביצים וגידול עופות. חלק קטן מאוד עוסק בגידול פרחים בחממות, ובגידול תבואות ושחת לבהמות.
בשנת 2010 הובאו לקבורה בבית העלמין של המושב עצמותיו של הרב ציון כהן יהונתן, שהיה ראב"ד ליהודי ג'רבה בשנים 1931-1912.
מוסדות חינוך
בשנת 1950 עם הקמת המושב הוקם בית ספר יסודי הנקרא "מורשה" על ידי הרב שלום חדד תושב המקום. בית הספר הראשון במועצת "חוף אשקלון". בית הספר מונה כ-230 תלמידים שרובם ממושבי המועצה.
הרב חיים כהן, נכדו של הרב רחמים חי חויתה, ייסד במושב את מוסדות "חכמת רחמים" על שם סבו, הכוללים ישיבה לצעירים, ישיבה גבוהה ועוד. הוא עמד בראשם עד לפטירתו בשנת ה'תשס"ט. כיום מנהל אותם אחיו הרב חננאל כהן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים | 2023-02-07T14:23:33 |
ברטולד ברכט | REDIRECT ברטולט_ברכט | 2015-09-26T11:07:22 |
מסכות | REDIRECT מסכה | 2015-09-26T11:07:23 |
שנה מעוברת | שנה מעוברת בלוח ירחי-שמשי היא שנה שנוסף לה חודש אחד ובלוח שנה שמשי היא שנה שנוסף לה יום או מספר ימים. ההוספה נעשית במטרה להתאים את לוח השנה לשנת החמה ולעונות השנה. הצורך נובע מכך שאורך השנה בלוחות השנה מורכב מימים ומחודשים שלמים, בניגוד לכך אורך "שנת חמה" אינו מתחלק לימים או לחודשי ירח שלמים. לכן אורך "שנה פשוטה" (=שנה רגילה שאינה מעוברת) קצר, בדרך כלל, מאורך "שנת חמה" דבר הגורם להצטברות של סטייה הפוגעת בתיאום בין חודשי השנה לעונות השנה. כדי לתקן סטייה זו, יש צורך להוסיף לשנה, מדי פעם, יום או כמה ימים. בלוח ירחי-שמשי לא ניתן להוסיף ימים בודדים אלא יש להמתין עד שיצטבר חודש שלם ואז להוסיף.
לשנה מעוברת בלוח העברי, נוסף חודש אדר א' בין חודש שבט לחודש אדר (שהופך לאדר ב'), צעד זה קרוי עיבור השנה (בנוסף, עיבור החודש הוא הוספת היום השלושים לחודש ירחי). לשנה מעוברת בלוח הגרגוריאני, נוסף יום אחד והוא ה-29 בחודש פברואר.
ישנם לוחות שנה בהם אין שנה מעוברת לדוגמה לוח השנה המצרי ולוח השנה במגילות קומראן. גם בלוח המוסלמי, בו השנה מורכבת מ-12 חודשי ירח, אין שנים מעוברות. כתוצאה מכך השנה בלוח המוסלמי קצרה בכ-11 יום מהשנה האסטרונומית, וחלה נסיגה של החודשים ביחס לעונות השנה. כך, למשל, בשנים ה'תשס"א – ה'תשס"ג חל חודש הרמדאן בחודש כסלו, ובשנים ה'תשע"ט – ה'תשפ"א חל בחודש אייר.
בלוחות שנה פרה-היסטוריים
ממצאים שונים מראים שעמים אשר השלימו את המהפכה החקלאית נתקלו בבעיה, מכיוון שהיו תלויים כעת בכלכלתם בעונות השנה, וביכולת שלהם לחשב זמנים. שורש הבעיה נעוץ בחוסר ההתאמה בין סיבוב כדור הארץ סביב השמש, סיבוב שנמשך כ-365 ימים ורבע, לבין חודשי הירח, שנמשכים כ-29 יום וחצי. בחישוב פשוט, בכל שנת שמש נכנסים קצת יותר מ-12 חודשי ירח ושליש.
עדויות שונות מראות שלוחות שנה קדומים, אשר סימנו את חילופי החודשים ללא שימוש בכתב, ניסו למצוא פתרונות שונים לפער הזמנים. ניסיונות קדומים אלו הם הרקע שממנו יצמח בעתיד רעיון השנה המעוברת.
בלוח השומרי
לוח השנה השומרי הוא העתיק ביותר שנמצא, ומתוארך לתקופה שלפני יותר מ-5,000 שנה. הוא גם לוח השנה הקדום ביותר הידוע לנו שמצוי בו עיבור שנים: החודשים של לוח השנה השומרי החלו במולד הירח, והשנה כללה 12 חודשים של 29 או 30 יום. בגרסתו המוקדמת ביותר של לוח השנה, מועדי הזריעה והקצירה המחזוריים לא הגיעו במועדם, מכיוון שמשנה לשנה התווסף פער גדל והולך שנבע מחסרונם של כמה ימים בשנה.
עם התפתחות לוח השנה השומרי, התפתח מושג השנה המעוברת. השומרים היו מראשוני האסטרונומים, ובזכות מעקב מדוקדק שבצעו אחר כוכבי השמיים, הצליחו השומרים לחשב בדייקנות את שנת השמש, ולהחליט מתי יש להוסיף חודש אחד לשנה, כדי שהשנה הירחית שלהם לא תנדוד רחוק מדי משנת השמש. במאה החמישית לפני הספירה, בבבל ובמקומות נוספים בעולם העתיק, שירשו את לוח השנה השומרי, הוכנס מחזור של 19 שנים, מהן 7 מעוברות.
בלוח העברי
בלוח העברי נוסף בשנה מעוברת חודש בין שבט לאדר המכונה אדר א' (או "אדר ראשון") וחודש אדר הרגיל הופך לחודש אדר ב' (או "אדר שני") ובו נחגג פורים. מכאן שבשנה מעוברת יש שלושה עשר חודשים. בלוח הקבוע יש בשנה מעוברת בין 383 ל-385 ימים. בנוסף על עיבור חודש אדר, ישנן הוספות וגריעות של ימים בסופי החודשים חשוון וכסלו, שמתבצעות בלי קשר לעיבור השנה, כדי לתאם בין מועדי החגים לימות השבוע, וכדי לקרב יותר את ראש חודש לראיית הירח החדש.
עיבור השנה, כלומר הוספת חודש כשנוצר פער של מחזור ירח שלם בין לוח השנה לבין ציוני הזמן החקלאיים, היה מקובל בקרב העמים שהשתמשו בלוח הירחי, בפרט בבבל שהשתמשו בלוח שנה דומה מאוד לזה שפותח בשומר. נראה שהשיטה של 7 שנים מעוברות בכל 19 שנים, הייתה ידועה גם בארץ ישראל, ובאמצעותה אפשר היה לחזות את השנים המעוברות, אולם על-פי עדויות בתלמוד ובמקורות אחרים, עד המאה ה-4 לספירה היו נסמכים בעיקר על תנאי מזג האוויר כדי להחליט על עיבור השנה, ופחות על חישובים אסטרונומיים.
בימי בית שני ובשנים הראשונות לאחר החורבן, כל זמן שהייתה סמכות הלכתית אחת לעם היהודי, הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה שנה על פי שיקולים שונים. עקב קשיי הגלות הוחלט על קבלת הלוח העברי הקבוע שפרסם הלל נשיאה בשנת 359, הופסק הדיון השנתי בנושא והונהג מחזור קבוע של 7 שנים מעוברות בכל 19 שנים. הכלל כיום הוא ששנה היא מעוברת אם בחלוקה ל-19 היא נותנת שארית 3, 6, 8, 11, 14, 17 או 0 (גו"ח אדז"ט) - בממוצע כל 2.86 שנים. ממצבות צוער (י"א וכ"א) עולה שבמאה החמישית היו מעברים את השנים ששאריתן 9 במקום 8.
לעומת זאת, הקראים, המשיכו בלוח השנה הקראי להחליט על עיבור השנה בהתאם להבשלת השעורה בארץ ישראל, גם לאחר המאה ה-9. אולם, עם התפזרות הקראים ברחבי העולם, אמצו קהילות קראיות רבות את שיטת העיבור הרבנית. במאה ה-19, אימצו את העיבור הרבני אפילו הקראים בארץ ישראל. בשנים האחרונות, יש ניסיון אצל הקראים לשוב לעיבור השנה בהתאם לזמן הבשלת השעורה בארץ ישראל.
הלוח היוליאני
הלוח היוליאני נכנס לשימוש עקב רפורמה שערך יוליוס קיסר בלוח השנה הרומי בשנת 45 לפני הספירה. הוא מתבסס על ההנחה כי שנת שמש היא בת 365 ורבע ימים בדיוק (365.25 ימים). הנחה זו התבררה כלא מדויקת ותוקנה בסוף המאה ה-16. בלוח היוליאני מעברים כל שנה שמספרה מתחלק ב-4. בימי יוליוס קיסר מנו את השנים באופן שונה מזה הנהוג כיום, כך שהכלל המתמטי שנקבע מלכתחילה לזיהוי השנים המעוברות היה, מן הסתם, שונה מזה שמקובל היום. בכל מקרה, ידוע כי נפלו שגיאות בקביעת השנים המעוברות בעשורים הראשונים לאחר הנהגת הלוח היוליאני, וכי כלל העיבור החל להיות מיושם כנדרש רק בשנת 4 או 8 לספירה. זאת, לאחר תקופה שבה הופסק עיבור השנים בהוראת אוגוסטוס קיסר כדי לתקן שיבוש בן 3 ימים שהצטבר עקב עיבור מיותר של שנים מסוימות.
מלכתחילה קבע יוליוס קיסר כי בשנה מעוברת היום ה-24 בפברואר יחזור פעמיים (היום ה-24 בפברואר היה בן 48 שעות כביכול בשנה מעוברת). ככל הנראה הייתה הכוונה להוסיף את היום אחרי החג טרמינליה ב-23 בפברואר. הבחירה במועד הזה דווקא קשורה כנראה במסורות רומיות עתיקות שעל-פיהן השנה החלה בחודש מרץ, אם כי בפועל הנוהג הזה בטל זמן רב לפני ימי יוליוס קיסר. כיום מקובל להתייחס ליום ה-29 בפברואר כאל היום הנוסף בשנה מעוברת.
לשם קביעת חגים ומעדים דתיים, כללי עיבור השנה של הלוח היוליאני היו מקובלים בכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות עד קונגרס הכנסיות האורתודוקסיות שנערך במאי 1923. בקונגרס זה, התקבל תיקון בלוח היוליאני והונהג "הלוח היוליאני המתוקן" המכונה גם "לוח מילאנקוביץ". מספר כנסיות דחו את הרפורמה ובכנסיות אלו עדיין נוהגים כללי העיבור של הלוח היוליאני. בין הכנסיות שדחו את הרפורמה מצויות הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים והכנסייה הגאורגית.
לצרכים אזרחיים, כמו גם בכנסיות המערביות ובחלק מהכנסיות המזרחיות, נהוג הלוח הגרגוריאני שכלל העיבור שלו שונה במקצת על ידי גרגוריוס השלושה עשר בשנת 1582 על מנת לתקן את חוסר הדיוק.
הלוח היוליאני המתוקן - לוח מילאנקוביץ
בעקבות חוסר ההתאמה שנוצרה בין שנת החמה לשנה בלוח היוליאני התקבלה החלטה בקונגרס הכנסיות האורתודוקסיות בשנת 1923 לבצע תיקונים בלוח. ניקבע שה-1 באוקטובר 1923 על פי הלוח היוליאני יהיה 14 באוקטובר 1923 בלוח המתוקן. וכמו כן הוחלט על שינוי בשיטת העיבור. כאשר כל שנה רביעית תהייה מעוברת אלא אם כן, השנה מתחלקת ב-100 וזאת, פרט לשנים שמחלוקתם ב-900 מתקבלת שארית של 200 או 600. לוח זה נהוג בכנסיות האורתודוקסיות של אלכסנדריה, קונסטנטינופול, אנטיוכיה, יוון, קפריסין, רומניה ובולגריה.
התאריכים בלוח היוליאני המתוקן יהיו זהים לתאריכי הלוח הגרגוריאני עד שנת 2800.
הלוח הגרגוריאני
גם בלוח הגרגוריאני נוסף בשנה מעוברת ("שנה כבושה") יום אחד לחודש פברואר, הוא 29 בפברואר, אולם הכללים לקביעת שנה מעוברת שונים במקצת מאלו של הלוח היוליאני. במשך השנים התברר כי שנת השמש (המכונה באסטרונומיה "שנה טרופית") קצרה במעט מכפי שחשבו, במאה ה-16 נמדדה נקודת השוויון, המבשרת את האביב ואת הסתיו, ונמצא כי היא מתרחשת עשרה ימים לפני המצופה.
לפי החשבון החדש, אורכה של שנת שמש ממוצעת הוא 365.2422 ימים בלבד (כלומר קצרה ב-11 דקות וכמעט 14 שניות ממה שחישבו בעבר), לפיכך תוקנו כללי העיבור באופן הבא:
כל שנה המקיימת אחד מהתנאים הבאים היא שנה מעוברת:
השנה מתחלקת ב-4 אך אינה מתחלקת ב-100
השנה מתחלקת ב-400.
למשל, 2004 היא שנה מעוברת, אך 1900 אינה שנה מעוברת, משום שהיא מתחלקת ב-100, אך לא ב-400. 2000 היא שנה מעוברת, משום שהיא מתחלקת ב-400.
לוח השנה האתיופי
לוח השנה האתיופי הוא לוח שנה שמשי, הכולל תריסר חודשים בני 30 יום ומספר ימים הנוספים בסוף השנה. בשנה רגילה מספרם חמישה, בשנה מעוברת - שישה. שנה מעוברת חלה פעם בארבע שנים, ללא יוצא מהכלל.
השנה באסלאם
ביטול התאמת לוח השנה לעונות השנה
השנה המוסלמית היא שנה של 12 מחזורי ירח, אך בניגוד לשנה עברית אין מעברים את השנה לשם התאמת הלוח לחילופי העונות. לוח השנה הערבי הקדום כלל שיטת עיבור כזו, אולם היא בוטלה עם קבלת האסלאם בחצי האי ערב. המסורת המוסלמית מייחסת למוחמד את האמירה כי עיבור השנה הוא כפירה, אך לא מבואר מהי הסיבה לכך. החגים המוסלמיים אינם תלויים בעונות השנה, ועשויים לחול בכל אחת מהן.
+החודש העברי המקביל לרמדאןחודשבשניםאלולה'תשס"ח-ה'תש"עאבה'תשע"א-ה'תשע"גתמוזה'תשע"ד-ה'תשע"הסיווןה'תשע"ו-ה'תשע"חאיירה'תשע"ט-ה'תשפ"אניסןה'תשפ"ב-ה'תשפ"גאדרה'תשפ"ד-ה'תשפ"זשבטה'תשפ"ח-ה'תש"ץטבתה'תשצ"א-ה'תשצ"גכסלוה'תשצ"ד-ה'תשצ"החשווןה'תשצ"ו-ה'תשצ"חתשריה'תשצ"ט-ה'תת"א
קביעת מספר הימים בשנת ירח
כיוון שמספר הימים הממוצע ב-12 מחזורי ירח אינו מספר שלם (354.3671 יום בממוצע), מספר הימים בשנה מוסלמית אינו קבוע ועשוי להיות 354 או 355 ימים. לוח השנה המוסלמי אינו כולל כללי "עיבור" לגבי הוספת יום לשנה, כיוון שראשי החודשים נקבעים עד היום על-פי תצפיות על מולד הירח, וממילא השנה מתארכת ביום על-פי הראייה בפועל. לצורך תכנון ארוך-טווח פותחו אלגוריתמים לחיזוי מועדי ראשי החודשים והחגים המוסלמיים. האלגוריתמים האלה כוללים מעין כללי "עיבור" שמטרתם לקבוע מתי יש להאריך את השנה ביום, כך שתהיה בת 355 יום, אך אין לאלגוריתמים האלה כל תוקף מחייב.
ראו גם
הלוח העברי
הלוח הגרגוריאני
הלוח הקראי
הלוח המוסלמי
מחזור מטוני
קישורים חיצוניים
הלכות קידוש החודש להרמב"ם, באתר של מכון ממרא.
עיבור השנה בלוח העברי, אתר שורש בשיתוף "הוצאת לוח".
הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ עיבור השנה בהיסטוריה, באתר בינינו
הערות שוליים
קטגוריה:הירח ביהדות
קטגוריה:הלוח הגרגוריאני
קטגוריה:הלוח היוליאני
קטגוריה:הלוח העברי
קטגוריה:לוחות שנה
מעוברת | 2024-05-31T09:51:07 |
דניאל גולדהגן | דניאל ג'ונה גולדהגן (באנגלית: Daniel Jonah Goldhagen; נולד ב-30 ביוני 1959 בבוסטון, מסצ'וסטס) הוא חוקר יהודי-אמריקני, ופרופסור בתחום מדע המדינה שלימד בעבר באוניברסיטת הרווארד. הוא התפרסם בעולם בשנת 1996 עם פרסום ספרו מעורר המחלוקת "תליינים מרצון בשירות היטלר". בשנת 2003, לאחר פרסום ספרו השני "חשבון-נפש מוסרי" (A Moral Reckoning) פרש גולדהגן ממשרתו והתמקד בכתיבת ספר נוסף "גרוע ממלחמה" (Worse Than War) שהוא סינתזה של מחקריו ועוסק בתופעת רצח עם בכללותה.
קורות חייו
דניאל גולדהגן נולד בעיר בוסטון ביוני 1959, אביו, אריך גולדהגן, היה ניצול השואה ממוצא רומני מגטו צ'רנוביץ, (היום היא עיר מחוז באוקראינה) ופרופסור בדימוס של אוניברסיטת הרווארד. בשנת 1977 החל דניאל גולדהגן את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ועם השנים הפך לחלק מסגל ההוראה של המוסד במחלקה למדע המדינה.
הוא נשוי לשרה ויליאמס גולדהגן, היסטוריונית של ארכיטקטורה ומבקרת הכותבת בכתב העת ניו ריפבליק. הוא מתגורר עם אשתו ושני ילדיהם בפרבר של העיר בוסטון.
בספרו הראשון תליינים מרצון בשירות היטלר מציין גולדהגן כי הבנתו את הנאציזם והשואה מעוגנת בהשפעתו של אביו עליו.
בראיון שניתן באפריל 1996 לעיתון הניו יורק טיימס מציין גולדהגן כי בהיותו סטודנט הוא נכח בהרצאה של שאול פרידלנדר - מומחה לחקר ההיסטוריה של השואה, וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ג 1983. לדבריו הרצאה זו הייתה מאירת עיניים עבורו, במהלכה הוברר לו כי הוויכוח על פונקציונליזם ואינטנציונליזם בחקר השואה אינו מניב תשובות מלאות לשאלה "מדוע צייתו אנשים להוראתו של היטלר להרוג יהודים" והחליט לחקור ולתת תשובה לכך.
את מאמרו הראשון שזכה להד ציבורי, פרסם גולדהגן בשנת 1989 במסגרת ביקורת בכתב העת ניו ריפבליק על ספרו של פרופסור ארנו מאייר "עד שקר" (אנגלית: False Witness). גולדהגן כתב כי הספר לוקה בטעות בסיסית בכך שהוא מייחס את הרג היהודים במהלך מבצע ברברוסה למדיניות אנטי קומוניסטית ולא לאנטישמיות של הרוצחים. הוא הצביע על ניתוח מעוות ומגמתי של ההיסטוריה של השואה.
ספריו
תליינים מרצון בשירות היטלר
שמאל|ממוזער|150px|עטיפת הספר תליינים מרצון בשירות היטלר
בספר זה שפורסם בשנת 1996 בהוצאת הספרים אלפרד קנופף ומבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, טען גולדהגן כי אנטישמיות ייחודית לעם הגרמני היא שאפשרה את השואה. בספרו טבע גולדהגן מונח מחקרי חדש לתיאור אנטישמיות ייחודית זו, האנטישמיות האלימינציוניסטית. בניגוד לספקנות הנזעמת שהפגינו מרבית חוקרי השואה כלפי מסקנותיו, זכה ספרו של גולדהגן לא רק להצלחת מכירות גדולה בארצות הברית ובגרמניה, אלא גם לפרסים: ב-1994 זכה בפרס ע"ש גבריאל אלמונד, הניתן על ידי החברה האמריקאית למדע המדינה, כדיסרטציה הטובה ביותר בתחום של פוליטיקה השוואתית; בארצות הברית זכה ספרו בפרסים יוקרתיים נוספים, ובגרמניה ב"פרס הדמוקרטיה", המוענק אך לעיתים נדירות. על אף שהוא מטיל את האשמה במאורעות השואה על האנטישמיות האלימינציוניסטית שכל שדרות העם הגרמני היו שותפים לה לטענתו, סבור גולדהגן כי הדור שקם בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה אינו לוקה עוד באנטישמיות.
מחקרו של גולדהגן הוצג כנגד מחקרו של כריסטופר בראונינג, חוקר בכיר בתחום, שחקר את אותה יחידת המילואים של הבטליון המשטרתי 101 של משטרת הסדר ובפרט התנהגות של וולפגנג הופמן. הוא הגיע למסקנות שונות אודות התהליכים החברתיים שאפשרו את השואה. על אף שגולדהגן לא התייחס במישרין למסקנותיו של בראונינג שפורסמו בספרו "אנשים רגילים" ארבע שנים קודם לכן, ולא פרסם את ספרו כמחקר תגובה למחקר זה, מחלוקת זו הפכה לפולמוס מרכזי בתחום חקר השואה. במהדורה העברית של "אנשים רגילים", שיצאה לאור רק כשנתיים לאחר פרסום ספרו של גולדהגן בעברית, נכללה אחרית דבר המגיבה למחקרו של גולדהגן.
A Moral Reckoning
ספר היסטורי-מחקרי השני של גולדהגן (יצא לאור ב-2002 בהוצאת ליטל-בראון בבריטניה ובהוצאת קנופף בארצות הברית) - עורר ויכוח סוער בשאלת הכנסייה והשואה. ספר זה הוא מעין הרחבה לספרו הקודם, מפני שהפעם עוסק גולדהגן בשאלה מרכזית לשואה: כיצד בכלל הגיעו אירופים רבים כל כך לידי שנאת יהודים כה עזה. ותשובתו היא: הכנסייה מילאה תפקיד מרכזי בדמוניזציה שהולידה את השנאה הזו. הוא עורך דיון בשאלה על חלקה של הכנסייה הקתולית בשואה ומעמיד במיוחד את שתיקתו של האפיפיור פיוס ה-12 לעומת התנהגותן של כנסיות אחרות בזמן הכיבוש הנאצי: "מה היה קורה אילו היה האפיפיור פיוס מכריז כי ינדה כל קתולי המסייע ברצח היהודים?", שואל גולדהגן. את כל הקומוניסטים הוא נידה לאחר מכן; את היטלר ומנהיגים נאצים אחרים – מעולם לא.
Worse Than War
בשנת 2009 פרסם גולדהגן את מחקרו "גרוע יותר ממלחמה, השמדה שיטתית וההתקפה הנמשכת על האנושות" המהווה סינתזה וסיכום של מחקריו הקודמים, פרסום הספר לווה בהפצת תוכנית דוקומנטרית הנושאת את אותו שם שהוצג לראשונה בארצות הברית באוגוסט 2009 ביום השנה ה-64 להטלת פצצת האטום על הירושימה במהלך השלבים הסופיים של מלחמת העולם השנייה, הסרט שודר לציבור בגרמניה על ידי רשת ARD באוקטובר 2009 ובארהב על ידי רשת PBS באפריל 2010. גולדהגן מציין באתר האינטרנט הפרטי שלו, המוקדש לקידום ספריו ורעיונותיו, כי כתיבת הספר התבשלה במשך עשרים שנות עבודתו כחוקר היסטוריה ופוליטיקה וכתיבתו לסירוגין ארכה כעשור, במקביל לפרסומיו הקודמים. עבור ספר זה ראיין גולדהגן ניצולי ומבצעי פשעי השמדת-עם (ג'נוסייד) מרואנדה, קמבודיה, קניה וארצות אחרות פוליטיקאים פקידים ומנהלים של ארגונים הומניטריים. לדבריו מטרתו היא לא רק חקר אירועי העבר אלא גם יצירת מנגנונים וארגונים שבעתיד יצילו חיים של בני אדם הנמצאים תחת איום. לדבריו בעולם של המאה העשרים ואחת שולטות מדינות שאינן דוגלות בשימוש בכוח קטלני והרג המוני.
גם פרסום זה זכה לביקורות מעורבות, מבקרי ספרות וחוקרי מדע המדינה והיסטוריה שיבחו את הספר והרעיון העומד בבסיסו. אך הוא זכה גם לביקורות שליליות המתארות את רעיונותיו כפשטניים, פרו-ישראליים ואנטי מוסלמיים
ספריו ומאמריו
בעברית
דניאל יונה גולדהגן, תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה. הוצאת ידיעות אחרונות תל אביב, 1998
דניאל גולדהגן, סדאם לא לבד, הארץ, 19 בדצמבר 2003
באנגלית
1996: Hitler's Willing Executioners: Ordinary Germans and The Holocaust, Alfred A. Knopf, New York,
2002: A Moral Reckoning: The Role of the Catholic Church in the Holocaust and Its Unfulfilled Duty of RepairAlfred A. Knopf, New York,
2009: Worse Than War: Genocide, Eliminationism, and the Ongoing Assault On Humanity, PublicAffairs, New York,
2013: The Devil That Never Dies: The Rise and Threat of Global Antisemitism
ראו גם
הדרך הגרמנית המיוחדת
לקריאה נוספת
עברית
כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים, (מאנגלית: לי שיר), הוצאת ידיעות ספרים, 2004, אחרית דבר: עמ' 233–271.
אברהם ברקאי, היסטוריונים גרמנים מול גולדהגן, יד ושם: קובץ מחקרים 26, 1997, עמ' 223–248.
ישראל גוטמן, גולדהגן – ביקורת ותרומה, יד ושם: קובץ מחקרים 26, 1997, עמ' 249–276.
עלי גץ, יקום של מוות ושל ייסורים, יד ושם: קובץ מחקרים 26, 1997, עמ' 277–285.
דן דינר, גולדהאגן: הרהורים על ספר מעורר מחלוקת, היסטוריה 2, 1998, עמ' 133–137.
ראול הילברג, תופעת גולדהגן, יד ושם: קובץ מחקרים 26, 1997, עמ' 287–294.
יעקב לוזוביק, נכתב בזעם: גרמנים "רגילים" והיסטוריונים אידאולוגים, יד ושם ירושלים 2-1, 1996, עמ' 12–13.
דן מכמן, המשגת "השואה" בעיני היסטוריונים של שנות ה-90: דילמות שונות, ניסיונות חדשים, ילקוט מורשת 73, 2002, עמ' 9–27.
מיכאל ששר, פולמוס גולדהאגן, עמודים 619, 1998, עמ' 18–19.
אנגלית
Bauer, Yehuda. Rethinking the Holocaust. New Haven, CT: Yale University Press, 2001.
Eley, Geoff (ed.) The Goldhagen Effect: History, Memory, Nazism—Facing the German Past. Ann Arbor: University of Michigan Press, 2000. .
Finkelstein, Norman & Birn, Ruth Bettina. A Nation On Trial: The Goldhagen Thesis and Historical Truth. New York: Henry Holt, 1998.
Guttenplan, D. D. The Holocaust on Trial. New York: Norton, 2001.
Kwiet, Konrad: “‘Hitler’s Willing Executioners’ and ‘Ordinary Germans’: Some Comments on Goldhagen’s Ideas”. Jewish Studies Yearbook 1 (2000).
LaCapra, Dominick. “Perpetrators and Victims: The Goldhagen Debate and Beyond,” in LaCapra, D. Writing History, Writing Trauma Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2001, 114-140.
Rychlak, Ronald. "Goldhagen vs. Pius XII" First Things (June/July 2002)
Shandley, Robert & Riemer, Jeremiah (eds.) Unwilling Germans? The Goldhagen Debate. Minneapolis: University of Minnesota Press, 1998.
Stern, Fritz. "The Goldhagen Controversy: The Past Distorted" in Einstein's German World, 272-288. Princeton, NJ: Princeton University Press, 1999.
Wesley, Frank. The Holocaust and Anti-semitism: the Goldhagen Argument and Its Effects. San Francisco: International Scholars Publications, 1999.
The “Willing Executioners/Ordinary Men” Debate: Selections from the Symposium, April 8, 1996, introduced by Michael Berenbaum (Washington, D.C.: USHMM, 2001).
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של גולדהגן
HITLER'S WILLING EXECUTIONERS: דייוויד גרגן, עורך U.S. News & World Report, מראיין את גולדהגן, 24 במאי 1996
דניאל גולדהגן, German lessons: על המשבר בבלקן, הגארדיאן, 29 באפריל 1999
דניאל גולדהגן, מאמרים בלוס אנג'לס טיימס
חקר השואה וספרו של גולדהגן "תליינים מרצון בשירות היטלר" בהקשר זה - מאמר של פרופ' דן מכמן באתר יד ושם
ריאיון עם גולדהגן על ידי עמוס גולדברג ועדי גורדון, אתר יד ושם.
ביקורת על רעיונותיו של גולדהגן
ישראל גוטמן, גולדהאגן – הביקורת והפסילה, אתר יד ושם
אברהם ברקאי, היסטוריונים גרמנים מול גולדהאגן, אתר יד ושם
דיון ביקורתי ברעיונותיו
Michael Zank, Goldhagen in Germany: Historians' Nightmare & Popular Hero. An Essay on the Reception of Hitler's Willing Executioners in Germany, Religious Studies Review, vol. 24 no. 3 (July 1998), 231-240 [This online version was revised in Dec. 2007 and Jan. 2008.]
הערות שוליים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:חוקרי השואה
קטגוריה:חוקרי מדע המדינה יהודים
קטגוריה:מדענים יהודים אמריקאים
קטגוריה:חוקרי מדע המדינה אמריקאים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-רומני
קטגוריה:אנשי הדור השני לשואה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1959 | 2024-05-29T03:15:48 |
ברכיה | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים תאופורים | 2024-07-08T15:43:24 |
אושוויץ | מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ (מגרמנית: Auschwitz , נהגה: אָאוּשְׁוִויץ) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. בשיאו היה אושוויץ קומפלקס שכלל 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר.
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים:
מחנה אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים;
מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים וכ-22,000 צוענים;
מחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן.
מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.
שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת", כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.
באוגוסט 1944 הצליחו אנשי זונדרקומנדו להבריח מאושוויץ ארבעה תצלומים שצולמו בתוך מחנה ההשמדה, המתארים בצורה בלעדית את פעולות השריפה של הגופות.
ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.
ממוזער|250px|נשים וילדים מהרי הקרפטים רגעים לאחר ירידתם מקרונות הרכבת ברמפה היהודית שבמרכז בירקנאו, דקות לפני שנשלחו אל תאי הגזים, 27 במאי 1944. מופיעים בצילום:
יולן וולשטיין (Wollstein) מסומבטהי (Szombathely), בת 36;
ילדיה של יולן: ארווין, בן 8; יהודית, בת 5 או 6; דורי, בן 11; נעמי, בת שנתיים.
אדית, המטפלת של הילדים של יולן, בת 22, לא-יהודיה מצ'כיה; לאדית לא הייתה תעודת זהות ולכן גורשה עם המשפחה.
הנשו פאלקוביץ (Henchu Falkovitch) לבית מולר, בתם של אברהם ונסיה מילר ואשתו של שמשון פלקוביץ;
האחיות פוגל: קריינדל וסשה, מטיאצ'יב (Tacovo); שתיהן מעצבות ידועות בעירן. סשה פוגל הייתה אלמנתו של משה פוגל ששירת בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית ונהרג במלחמת העולם הראשונה;
ריטה גרונגלאס (Grunglass).
(מתוך אלבום אושוויץ) (לחצו להגדלה וזיהוי הדמויות בתמונה)
היסטוריה
מיקום
מחנות אושוויץ שכנו סמוך לעיר הפולנית אושוויינצ'ים (בנוסח הגרמני, אושוויץ), שבדרום פולין, כ-50 קילומטר ממערב לקרקוב, וכ-290 קילומטר מדרום לוורשה. העיר נמצאת במישור בעל אקלים יבשתי, חלקו ביצתי, מצפון לרכסי הטאטרה ובקרבת אחד מחלקיו הצרים של הסולה, שהוא אחד מיובליו של הוויסלה.
מיקומה הגאוגרפי של אושוויינצ'ים, מדרום לשלזיה הפרוסית-גרמנית הוביל את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ששלטה בחבל מאז חלוקת פולין, למקם לידה צומת רכבות חשוב. עם כיבושה של פולין על ידי גרמניה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, סופחה שלזיה העילית המזרחית לגרמניה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בנוסף להיותה אתר מחנה ריכוז, עבודה והשמדה, נועדה העיר אושוויץ לתפקד כחלק מהאוטופיה הנאצית על התיישבות גרמנית במזרח. אדריכליו של היינריך הימלר תכננו את אושוויץ כ"עיר לדוגמה", מודל להתיישבות גרמנית במזרח, כחלק ממימוש התפיסה הנאצית בדבר תפקידו של אזור מזרח-אירופה בהיסטוריה הגרמנית. הימלר תיאר את המלחמה בברית המועצות ובגזעים הסלאבים כהמשך למלחמותיהם של הגרמנים בשבטים המונגולים במאה ה-13. מטרת המלחמה הייתה "לטהר" את סביבת המחיה של "הגזע הארי" מיסודות אתניים בלתי רצויים, כמו הסלאבים והיהודים, וליישב במזרח גרמנים "טהורי-גזע". מחנה אושוויץ נועד לספק כוח עבודה יהודי, סובייטי ופולני לבניית העיר הגרמנית העתידית אושוויץ ולהפעלת התעשיות ומסילות הרכבת, ואילו העיר אושוויץ נועדה לספק כוח אדם גרמני לפיקוח על כוח האדם שבמחנה ולהוות שלב בשיקומה של הנוכחות הגרמנית במזרח. בחזונו של הימלר, היו לאושוויץ שני תפקידים במקביל: מחנה השמדה ועיר גרמנית. ההשמדה הייתה אמורה להסתיים בשלב מסוים. אך העיר אושוויץ נועדה להתקיים לנצח, כחלק מחזון זה, של מזרח גרמניה.
הקמת המחנה
לאחר פלישת הצבא הנאצי לפולין בספטמבר 1939 חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי (ורתלנד) ובו כ-10 מיליון בני אדם סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין (הגנרלגוברנמן) המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי, שבו הוקם מאוחר יותר אושוויץ, נקטו הנאצים בצעדים מיידיים ל"אריזציה" של הטריטוריה החדשה בהתאם לאידאולוגיה של "מרחב מחיה". מייד לאחר הכיבוש רצחו הגרמנים כ-15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם כשני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה ליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים (פולקסדויטשה).
באביב 1940 העלו אנשי האס אס יחד עם רשויות המשטרה הגרמנית בשלזיה את הצורך בהקמת מחנה ריכוז, מכיוון שלטענתם בתי המעצר ובתי הכלא לא יכלו לעמוד בעומס שנוצר כתוצאה מהפעילות ההולכת וגוברת של המחתרת הפולנית.
ממוזער|250px|שמאל|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
מחנות הריכוז היו מוסד מוכר בגרמניה הנאצית. מחנות הריכוז הראשונים הוקמו כבר בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בהם מחנה הריכוז דכאו שנפתח ב-20 במרץ 1933. בתחילה נועדו המחנות להיות כלי לדיכוי מתנגדי השלטון בתוך גרמניה עצמה; בשלב השני כבר נועדו המחנות לכליאת "אלמנטים לא רצויים", פושעים ו"א-סוציאלים". יהודים נכלאו במחנות ריכוז בעיקר משנת 1938, ובמיוחד לאחר "ליל הבדולח", ב-9 בנובמבר 1938, במטרה לגרום להם לעזוב את גרמניה. ערב המלחמה היו במחנות כ-25,000 אסירים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה גדלה אוכלוסיית המחנות, כאשר החלו הגרמנים לכלוא בהם גם עצירים מן המדינות שנכבשו על ידם, ובמיוחד אנשים שנחשדו כפעילי מחתרת וכמסוכנים לכיבוש הגרמני. מטרת המחנות לא הייתה השמדה, אך העבודה שהוטלה על העצירים במחנות הייתה קשה יותר ויותר, והזלזול בחיי אדם במחנות אלה הלך ועלה. בהתאם, גדל מספר הנספים במחנות הריכוז.
ב-27 באפריל 1940 הורה היינריך הימלר, ראש האס אס, על הקמת מחנה ריכוז ליד העיר אושוויינצ'ים. זאת, לאחר שקיבל דו"ח חיובי על אפשרות הקמת מחנה במקום מוועדה של האס אס, בראשות האופטשטורמפירר (סרן) רודולף פרנץ הס, שיהיה מפקדו הראשון של המחנה. תוך זמן קצר הוחל בעבודות הבנייה. המחנה נבנה סביב מחנה צבאי פולני נטוש סמוך לעיר, בפרוור זאסולה. במחנה היו בתחילה אחד עשר מבנים חד-קומתיים, וסביבו חיו כ-1,200 תושבים בבקתות. הגרמנים גירשו את התושבים שחיו באזור, והחלו בהכשרת הקסרקטין עצמו כמחנה ריכוז. כ-300 יהודים מהעיר ומסביבתה הובאו למקום למטרה זו באפריל 1940. יחד עימם הובאו למחנה 30 פושעים פליליים ממחנה הריכוז זקסנהאוזן. אסירים אלו נועדו להיות ראשי האסירים, ולשמש כחלק ממנגנון הכליאה במחנה הריכוז. ב-14 ביוני 1940 הובא למחנה משלוח ראשון של אסירים, 728 אסירים פולנים מהעיר טרנוב שבגליציה שהיו רובם ככולם אסירים פוליטיים. ב-1 במרץ 1941 נמנו במחנה למעלה מ-10,000 אסירים.
הגרמנים הועידו את המחנה לכליאת אסירים פולנים, מהמחתרת הפולנית ומהשכבות הגבוהות יותר באוכלוסייה הפולנית, אותם ביקשו הגרמנים להשמיד. בשל כך, הלך והוגדל המחנה. במרץ 1941 החליט הימלר על הגדלת קיבולת המחנה ל-30,000 איש, ועל הקמת מחנה שבויים ענק בבירקנאו, סמוך למחנה המקורי. המחנה החדש נועד להכיל 100,000 איש, בעיקר לכליאת שבויי מלחמה סובייטיים במהלך מבצע ברברוסה שנועד להיפתח באותו קיץ. המחנה הראשון נקרא אושוויץ I, והשני – אושוויץ II. הימלר הודיע על תוכניותיו בסיור באושוויץ במרץ. לסיור נלווה גם נציג של הקונצרן אי גה פארבן, והימלר הודיע על הקמת מפעלים של התשלובת בשטח המחנה המיועד, שלהם יסופקו לפחות 10,000 אסירים. לצורך הרחבת המחנה גורשו מבתיהם כל תושבי פרוור זאסולה, ותושבי הכפרים הסמוכים – באביצה, בודי, ראייסקו, ברושקוביץ, פלאווי, הארמזה, ובז'ז'ינקה, שעל אדמותיו נבנה מחנה בירקנאו. שטח בגודל 40 קילומטרים רבועים נסגר כולו לצורך המחנה ההולך ונבנה.
אושוויץ I
שמאל|ממוזער|250px|צילום אוויר של אושוויץ I, 1944. צד צפון בתחתית התמונה (פענוח התמונה נעשה בשנות ה-80 של המאה ה-20, על ידי מומחי ה-CIA). בחלקו העליון של התצלום נראה המחנה עצמו, המאופיין בשלוש שורות של בלוקים. הבלוק הימני העליון הוא בלוק 11, ולידו בלוק 10. ביניהם קיר המוות. במרכז שורת הבלוקים התחתונה נמצא מבנה גדול ששימש כמטבח; משמאלו (ממזרח) הייתה הכניסה למחנה. משמאל למחנה נמצא קרמטוריום 1. מומלץ לצפות בתמונה בהגדלה.
אושוויץ I שימש, כאמור, כמרכז המנהלי של כלל מערכת המחנות. המחנה הוגדר על ידי הגרמנים כשטאמלאגר (בגרמנית: Stammlager), מחנה ראשי, וסומן I. בתחילה שימש המחנה למאסר אינטלקטואלים פולנים וחברי תנועת ההתנגדות בפולין, ואחר כך נאסרו בו גם שבויים סובייטיים, פושעים רגילים, "אלמנטים אנטי-חברתיים" וכ-50 הומוסקסואלים גרמנים. גם יהודים נשלחו למחנה כבר מהקמתו. במחנה היו בדרך כלל בין 13 ל-16 אלף אסירים, אך ב-1942 הגיע מספרם לכ-20 אלף.
המחנה היה מלבני בצורתו, כשצלעותיו הארוכות הן בציר צפון מזרח-דרום מערב. אורכו היה כ-300 מטר ורוחבו כ-200 מטר, והוא שכן סמוך לנהר סולה, יובל של הנהר ויסלה. המחנה היה מוקף כולו בגדר חשמלית כפולה בגובה ארבעה מטרים. עם הקמתו היו בו 20 מבנים חד-קומתיים, אך הגרמנים הוסיפו תשעה מבנים נוספים, והוסיפו קומה שנייה למבנים הקיימים. בסך הכול היו במחנה 29 מבנים, "בלוקים", המסודרים בשלוש שורות; במרכז השורה הצפונית עמד המבנה שהיה מטבח המחנה, ולידו שער הכניסה. על שער הכניסה הוצב (ועדיין ניצב) השלט הציני "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת").
המבנים השונים במחנה סומנו במספרים. חלקם נועדו למגורים, וחלקם למטרות אחרות, שנודעו לשמצה כשהתגלו זוועות המחנה. בין בלוקים אלה היו:
בלוק 10, ששימש כבית חולים; גם בבלוקים אחרים שוכנו חולים, אך בלוק 10 נודע לשמצה באופן מיוחד מכיוון שנעשו בו ניסויים בבני אדם. בבלוק זה ערך הגינקולוג פרופ' קרל קלאוברג ניסויים בעיקור נשים יהודיות, במטרה לפתח זריקה פשוטה שתשמש לעיקור בני העמים הסלאבים; תורת הגזע הנאצית גרסה שבני עמים אלה הם בני גזע נחות, ומטרתם לשרת את בני הגזע הארי. במסגרת זו, המטרה הייתה לצמצם את התרבותם ולשלוט בה. ד"ר יוזף מנגלה ערך באותו בלוק את הניסויים בתאומים הידועים לשמצה. גם מצבם של החולים ה"רגילים" היה קשה, ואסירים שאושפזו בו ולא החלימו במהירות הומתו, כדבר שבשגרה, בזריקה קטלנית של פנול.
בלוק 11 שימש כ"כלא בתוך הכלא", בו נענשו האסירים על הפרת כללי המחנה הרבים. מעבר לתאי כליאה וחקירה שהיו במבנה, היו בו "תאי עמידה", תאים שממדיהם היו 90 × 90 ס"מ בלבד, אליהם הוכנסו ארבעה אסירים למשך הלילה, כשאוויר נכנס לתא דרך חלון קטן. לאחר ליל זוועות בתא כזה נאלצו האסירים לצאת ליום עבודה רגיל. אסירים אחרים נכלאו בתאי הרעבה, שם לא ניתנו להם אוכל או מים, עד שמתו ברעב. חלק מהאסירים הוצאו להורג בירייה מול "קיר המוות", קיר עץ מכוסה שעם שחור שעמד בין בלוק 11 לבלוק 10 (הקיר המקורי פורק אך באתר קיר משוחזר); אחרים נתלו בידיהם בקיר זה עד צאת נשמתם. בבלוק 11 ערך האס אס לראשונה ניסויים בהמתת אסירים פולנים ורוסים באמצעות גז ציקלון בה, קוטל מזיקים ששימש קודם לכן להשמדת כינים. הניסויים, שנערכו בספטמבר 1941, הוכתרו בהצלחה, ובעקבותיהם נבנו במחנה תא גזים ומשרפה בבונקר שהוסב למטרה זו. תא הגזים פעל מ-1941 עד 1942 ואז הוסב למקלט.
בלוק 24 שימש כבית הבושת של המחנה. הבלוק הופעל החל מקיץ 1943 בפקודתו של הימלר, ושימש כגמול לאסירים (לא יהודים) בעלי זכויות יתר על עבודתם. לבלוק זה הובאו נשים לא-יהודיות שנבחרו לשם כך מבין אסירות במחנות ריכוז אחדים, והוכרחו על ידי הנאצים לעבוד בו. על בלוק זה מספר הספר "בית הבובות" מאת הסופר ק. צטניק.
בלוק 31 היה בלוק הילדים בקבוצת המשפחות בשטח מחנה הריכוז
המחנה לא היה מוגבל בין גדרות התיל שהקיפו אותו, וסביבו היו מבנים רבים שהיו שייכים למחנה. בהם היה מבנה גדול שניצב בסמוך לצלעו הצפון-מערבית של המחנה, שבו נעשה רישום ומיון האסירים, וכן סדנאות ומחסנים שנבנו גם הם מצפון-מערב לגדר המחנה. לאורך הגדר הצפון מזרחית של המחנה עמד מבנה ששימש כתא הגזים הראשון במחנה, שנקרא "קרמטוריום I". במבנה זה הייתה גם משרפה. באותו צד של הגדר עמדו גם משרדי הגסטאפו, מגורי השומרים ומגוריו של מפקד המחנה. בצדדים שונים של המחנה היו אזורי הוצאה להורג, כמו הגרדום שניצב ליד קרמטוריום I. חלק מן ההוצאות להורג נעשו גם בתוך המחנה, בגרדום שעמד ליד מטבח המחנה.
הנשים הראשונות הגיעו למחנה ב-26 במרץ 1942. באותו תאריך הובאו למחנה 999 נשים גרמניות ממחנה ראוונסבריק, ואלף נשים יהודיות מסלובקיה ששולחו יום קודם לכן מתחנת הרכבת פופרד-טטרי. באוגוסט אותה שנה הועברו הנשים, שמספרן הגיע ל-6,000, למחנה אושוויץ II.
ביולי 1944, לצורכי מכבי אש, הוקמה בריכת מים שבהמשך האסירים המיוחסים קיבלו אישור להשתמש בה לשחייה.
שמאל|ממוזער|250px|מפת אושוויץ II. שער המחנה מסומן ב(2), והרמפה מסומנת ב (1). סימון הבלוקים הוא להמחשה בלבד, ואינו מתיימר לייצג שרטוט מדויק של המחנה. בפועל היו 16 בלוקים בכל שורה באזור BII, חוץ ממבני מקלחת ומחראות, והם לא היו צמודים לגדר. גם באזור BI הייתה פרישת הבלוקים שונה. מערבה מ"קנדה" היה מבנה ה"זאונה", שאינו מסומן במפה.
אושוויץ II (בירקנאו) הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם "אושוויץ". במחנה נכלאו מאות אלפים ונרצחו בו למעלה ממיליון בני אדם, בעיקר יהודים וצוענים (ראו להלן לגבי הערכת מספר הנרצחים). בירקנאו נקרא על ידי הגרמנים מחנה אושוויץ II, ומוקם כ-3 ק"מ ממערב למחנה אושוויץ I, בכפר בז'ז'ינקה (בגרמניתːבירקנאו), שפונה מיושביו. בניית המחנה החלה באוקטובר 1941. בתחילה נועד המחנה לאכלס את שבויי המלחמה הסובייטיים שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה, אך עם הפעלת "הפתרון הסופי", וכשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה), הפך מחנה בירקנאו לאתר ההשמדה המרכזי.
מבנה המחנה
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת יהודים מחכה בין תאי הגזים לבין המשרפות בבירקנאו, 27 במאי 1944 (מתוך אלבום אושוויץ)
שמאל|ממוזער|250px|צילום אוויר של בירקנאו, 1944. מחנה BI נמצא בתחתית התמונה; אזור "קנדה" והזאונה בצד שמאל (צולם על ידי חיל האוויר המלכותי ב-1944)
שמאל|ממוזער|250px|שער הכניסה למחנה אושוויץ II - בירקנאו, מבט מתוך המחנה (צולם ב-2006)
שמאל|ממוזער|250px|שירותי לטרינה של אסירי מחנה בירקנאו
מחנה בירקנאו היה בנוי כמלבן שאורכו (מצפון לדרום) 2.5 ק"מ ורוחבו (ממזרח למערב) 2 ק"מ, לא כולל האזור הצפוני, "מקסיקו" (ראו להלן). מידות אלה היו גדולות משמעותית מאלה של מחנה אושוויץ I. כמו באושוויץ I, גם כאן הוקף המחנה בגדרות חשמליות בגובה כארבעה מטרים, שבשל מידות המחנה נמתחו לאורך כולל של כ-9 ק"מ. מעבר לגדרות הוקף המחנה בתעלות באורך כולל של 13 קילומטרים. אושוויץ I ואושוויץ II היו מוקפים בעמדות שמירה שכונו Postenkette, עמדות קדמיות, ובהם שמרו וסיירו אנשי אס אס עם כלבים, יחידה שנקראה "גדוד הכלבים", Hundestaffel.
המחנה נבנה על ידי שבויי מלחמה סובייטיים החל מאוקטובר 1941. היה צורך בבנייה מהירה של המחנה, בשל הצפיפות הרבה שהייתה בו; אלפי שבויים מתו תוך כדי הבנייה בשל התנאים האיומים שבהם עבדו. מתוך 13,000 שבויים סובייטיים שהובאו לאושוויץ באוקטובר 1941, שרדו רק 945 במרץ 1942.
הכניסה הראשית למחנה הייתה מן הכביש והמסילה שהגיעו ממזרח, מכיוון אושוויץ I. הכניסה הייתה דרך בניין המשמר של האס אס; תמונת פסי הרכבת הנכנסים אל תוך המחנה דרך מבנה השער היא מן התמונות המפורסמות ביותר של אושוויץ. למעשה הוקמה תחנת הרכבת בתוך המחנה רק במאי 1944, ולפני כן הורדו האסירים מחוץ למחנה והוכנסו פנימה.
מסילת הרכבת שעברה דרך שער הכניסה חילקה את המחנה, מצפון לדרום, לשני אזורים עיקריים: BI, מדרום למסילה, ו-BII, מצפונה. בשנה האחרונה לקיום המחנה הוחל בהקמת אזור שלישי, BIII, מצפון לאזור BII. אזור זה נקרא "מקסיקו" בפי האסירים, אך מעולם לא הושלם. אזורים BI ו-BII חולקו לתתי מחנות, כמפורט להלן, שהיו מופרדים בגדרות תיל. בכל מחנה היו שורות של "בלוקים", מבני עץ מוארכים שנועדו לאסירים; היו אלה צריפים שתוכננו כאורוות ל-52 סוסים בכל אחת מהן, אך במקום זאת שוכנו בכל בלוק למעלה מ-400 אסירים.
החלוקה הפנימית של בירקנאו
שמאל|ממוזער|250px|"בלוק" במחנה BIIa שבבירקנאו (צולם ב-2006)
אזור BI חולק לשני תתי מחנות, עוד ב-1941:
מחנה BIa, בחלקו המזרחי של אזור BI. מחנה זה היה מחנה נשים, שהועברו אליו מאושוויץ I באוגוסט 1942 מחציתו של המחנה שימשה כבית חולים לנשים, ובו ביצע פושע המלחמה קרל קלאוברג, החל מדצמבר 1942, את ניסוייו בעיקור נשים.
מחנה BIb, בחלקו המערבי של אזור BI. מחנה זה היה בתחילה מחנה לגברים, החל ממרץ 1942; מאוחר יותר הועברו הגברים למחנה BIIb, ובמקומם הוכנסו למחנה זה נשים.
בניית גזרה זו הושלמה בשנת 1942. בכל אחד מן המחנות הוחזקו עד 20,000 אסירים ולעיתים אף יותר.
אזור BII חולק גם הוא לשבעה תתי-מחנות, שהיו רצועות מצפון לדרום בתוך המתחם, החל במחנה BIIa, ממזרח, עד מחנה BIIf, במערב. בין מחנות אלה עבר כביש, מצפון לדרום; מחנות BIIa, BIIb, ו-BIIc שכנו ממזרח לכביש, ושאר המחנות שכנו ממערב לו. מחנות אלו היו כדלהלן:
מחנה BIIa, המזרחי ביותר, היה מחנה "קרנטינה" (Quarantänelager), בידוד, לגברים שהגיעו למחנה; הוא שימש כמחנה הסגר, בו הוחזקו אסירים מיד לאחר הגעתם ועד להעברתם לאחד המחנות האחרים.
מחנה BIIb שימש כמחנה למשפחות יהודיות שגורשו לכאן מגטו טרזיינשטט. מטרת המחנה הייתה להיות חלק מן התצוגה שהכינו הנאצים כדי להונות את משלחת הצלב האדום שביקרה בגטו טרזיינשטט ב-23 ביוני 1944. המשלחת הייתה אמורה להמשיך לאושוויץ, כדי לראות את מקומות היישוב מחדש במזרח, כפי שהגדירו הגרמנים את הגירושים מן הגטו. בשל כך, הייתה ההתייחסות שונה לאסירים אלה: שערם לא גולח, הנשים, הגברים והילדים לא הופרדו, ועוד. ב-9 בספטמבר 1943 הגיע למחנה משלוח ראשון ובו 5,006 בני אדם, ובהמשך השנה (16 ו-20 בדצמבר) הגיעו 4,964 מגורשים נוספים. עד מרץ 1944 מתו 1,100 איש ואישה ממשלוחים אלה, מרעב ומגפות. ב-9 במרץ באותה שנה הושמדו כ-3,800 מהשרידים, ורק רופאים ותאומים הושארו בחיים. ב-16 במאי וב-19 בו הגיע למחנה משלוח נוסף מהגטו, ובו כ-7,500 בני אדם; כ-3,000 מהם נשלחו לעבודות כפייה והשאר הועברו למחנה המשפחות. לאחר ביקור משלחת הצלב האדום בגטו טרזיינשטט, השתכנעו אנשי הצלב האדום שאין להם צורך בביקור באושוויץ; בשל כך, החליטו הנאצים על חיסול המחנה, וביולי 1944 הושמדו יושבי מחנה זה, כ-7,000 איש, אישה וילד ששרדו עד אז, והמקום אוכלס באסירות פולניות שנלכדו בעת מרד ורשה. בשלב מסוים גם הועברו אליו גברים שפונו ממחנה BIb, כאמור.
מחנה BIIc היה מחנה מעבר (Durchgangslager) לנשים שגורשו מהונגריה. נשים אלה גורשו בסופו של דבר למחנות ריכוז בגרמניה עצמה. לקראת פירוק מחנה אושוויץ הועברו אליו נשים מאזור BIII, "מקסיקו".
מחנה BIId היה מחנה הגברים העיקרי. למחנה זה הגיעו בדרך כלל גברים לאחר ששהו במחנה BIIa. בשנים 1943–1944 שהו במחנה זה אנשי יחידת הפינוי "קנדה" (ראו להלן).
מחנה BIIe היה מחנה משפחות (Familienzigeunerlager) לצוענים. צוענים שהו במחנה זה מפברואר 1943 עד אוגוסט 1944; רובם מתו מרעב וממגפות, והשאר הומתו בגז באוגוסט 1944. במחנה שוכנו גם יהודים שנועדו לעבודת כפייה. רובם לא נרשמו בספרי המחנה, ונשלחו בסופו של דבר למחנות בגרמניה עצמה.
מחנה BIIf היה בית החולים לאסירים (Häftlingskrankenbau). האסירים התייחסו אליו כמבוא לקרמטוריום, שכן רוב האסירים שאושפזו בו נשלחו למוות בסלקציות מרובות שנערכו בו. לעיתים גם רוכזו בו אסירים ממחנות אחרים טרם שליחתם לתאי הגזים.
כאמור לעיל, הקמת אזור BIII, הצפוני מבין שלוש גזרות המחנה, החל בשנת 1944, אך בנייתו לא הושלמה. בקיץ 1944 נכלאו בחלק מגזרה זו נשים יהודיות מהונגריה.
תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו
בינואר 1944, שנה לפני חיסול המחנה, היו כלואים בבירקנאו 80,839 בני אדם. ואולם, תכליתו העיקרית של המחנה לא הייתה מאסר (כמו אושוויץ I) או עבודת כפייה (כמו באושוויץ III, ראו להלן) אלא השמדה. לאחר תחילת ההשמדה בגז בקרמטוריום I, באושוויץ I, כמפורט לעיל, הוחלט על הרחבת השימוש בגז ציקלון B ועל הקמת תאי גזים נוספים בתכנון האדריכל וואלטר דאיאקו. בשלב הראשון לא נתנו ראשי האס אס את דעתם על פינוי הגופות. בנובמבר 1944 פורקו תאי הגזים במחנה.
בונקר 1 ובונקר 2
שמאל|ממוזער|250px|הריסות בונקר II, "הבית הלבן הקטן"
כאמור לעיל, הוחל בבניית בירקנאו באוקטובר 1941, ולקראת אמצע 1942 הוחל ברצח המוני בשני תאי גזים ארעיים, שנבנו בבקתות של איכרים שפונו מביתם, בכפר בז'יזינקה. הראשון בתאים אלה נקרא בפי האס אס "בונקר I", וכונה "הבית האדום הקטן", בשל צורתו של הבית בו שכן. בתא גזים זה ניתן היה להמית 800 בני אדם בכל פעם. כמה חודשים לאחר מכן הוכשר תא גזים נוסף בבקתה אחרת, שנקראה בהתאם "בונקר II", וכונתה "הבית הלבן הקטן", גם כאן בשל צורתו של הבית; בתא גזים זה ניתן היה להכניס 1,200 קורבנות. ליד בונקרים אלה לא היו משרפות; לאחר שהקרבנות הומתו בגז, הוצאו הגופות מן התאים ונקברו בקברי אחים. החל מספטמבר 1942 הוחל בהוצאת הגופות מהקברים ובשריפתן, במה שנקרא מבצע 1005, בפיקודו של שטנדראנפירר פאול בלובל. עד סוף נובמבר 1942 רוקנו כל קברי האחים, ולפי ההערכה נשרפו כ-100,000 גופות. עם תחילת הפעלתם של תאי הגזים העיקריים במחנה, באביב 1943, הופסקה הפעלתם של שני הבונקרים. בונקר 1 נהרס, והאזור כולו נחרש ויושר. בונקר 2 לא נהרס, והופעל שוב במאי 1944, עם גירושם של יהודי הונגריה. לאחר הפסקת ההשמדה בנובמבר 1944 (ראו להלן) נהרס גם בונקר זה, וכל העקבות טושטשו.{{הערה|פרנצ'ישק פיפר: תאי גזים ומשרפות. בתוך: אושוויץ: אנטומיה של מחנה מוות", עמ' 199–203.}}
משרפות II עד V
שמאל|ממוזער|250px|הריסות קרמטוריום V
שמאל|ממוזער|250px|ה"זאונה", בה עברו האסירים שהגיעו למחנה חיטוי וטיהור
ממוזער|250px|שרידי מחסני "קנדה" (בהרחבה קומנדו-קנדה), שם אוחסן הרכוש שנגזל|טקסט=
בבירקנאו פעלו ארבע משרפות, אשר סומנו בספרות II, III, IV ו-V (משרפה I פעלה, כאמור, באושוויץ I). בעליית הגג שלהן התגוררו אנשי הזונדרקומנדו. הימלר, בביקורו באושוויץ במרץ 1941, הורה על הרחבת המחנה כדי להכיל 125,000 אסירים. כחלק מתוכנית ההרחבה דרש הימלר גם הקמת משרפה שתוכל לשרוף 1,440 גופות ביממה. כאשר הוחלט על הרחבת השמדת היהודים, הוחלט להקים ליד המשרפה גם תא גזים להשמדה. בהמשך, הוחלט על הקמתן של עוד 3 משרפות.
המשרפות כולן (II עד V) מוקמו בצדו המערבי של המחנה. משרפות II ו-III הוקמו במתחם נפרד, מגודר ומוסווה בעצים ושיחים. הן מוקמו במקביל לחלקו הדרומי של המחנה, משרפה II מול מחנה BI, ומשרפה III מול חלקו הדרומי של מתחם BII. משרפות IV ו-V מוקמו במקביל לחלק הצפוני של מחנה BII, וגם הן הוסוו וגודרו באותה דרך.
מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה: מלתחה, חדר תת-קרקעי להתפשטות, במשרפות II ו-III, שהכיל כ-2,000 מקומות, צמוד לתא גזים עם ראשי מקלחות מדומים, ומשרפה שהייתה חלק מהבניין בקומה העליונה, שקושרה על ידי מעלית לפינוי הגופות. הרעל ציקלון בה שוחרר מפתחים בתקרת תא הגזים או דרך עמודי תווך שהיו בהם חורים, דרכם התפשט הגז. במשרפות II ו-III היה תא גז אחד גדול (אחד לכל משרפה, אך הייתה יכולת לחלקו לשניים בטרנספורטים קטנים) ובמשרפות IV ו-V היו שלושה תאי גזים קטנים יותר לכל משרפה. משרפות אלו היו בנות קומה אחת, ללא מרתף. לאחר רצח הקורבנות בגז, היו הגופות מועברות למשרפה. סך הכול פעלו 46 תנורי שרפה בארבע המשרפות, הספק כל תנור היה 3 גופות בכ-20 דקות. לעיתים, כאשר התנורים לא התגברו על עומס הגופות המחכות לשרפה, או כאשר קרו תקלות במשרפה (כמו התבקעות הארובה מחמת החום), היו הגופות נערמות בחצר המשרפה ונשרפות שם במדורה. המשרפות החלו את פעולתן באביב 1943: משרפה IV ב-22 במרץ, משרפה II ב-31 במרץ, משרפה V ב-4 באפריל ומשרפה III ב-25 ביוני.
עד חודש יוני 1944 היו משלוחי האסירים מגיעים ברכבות אל תחנת הרכבת שבאושוויץ I, כ-2.5 קילומטרים מתאי הגזים (כאמור לעיל, רק ב-1944 נבנתה מסילת רכבת שנכנסה אל תוך המחנה עצמו). על תהליך ההשמדה ראו בהמשך. בחודש יוני 1944 הושלמה הקמתה של תחנת הרכבת בבירקנאו, על שלושת רציפיה, ומאותה עת הגיעו המשלוחים עד לתחנה זו, הסמוכה מרחק הליכה קצר למשרפות I ו-II. בניית התחנה בבירקנאו, לצד עבודות שיפוץ מיוחדות במשרפות, נעשו בדחיפות לצורך השמדת יהודי הונגריה על פי לוח הזמנים שקבע השלטון הנאצי.
"הסאונה" ו"קנדה"
בחלקו המערבי של המחנה, מצפון למשרפות II ו-III ומדרום למשרפות IV ו-V, הייתה "הסאונה" – מקלחות לטיהור וחיטוי האסירים שהוכנסו למחנה. לידה היה אזור שבו רוכז ומוין הרכוש שהביאו עימם היהודים למחנה. למקום זה נכנסו האסירים בתור בני אדם, ובתהליך של מקלחת, גזיזת שיער וקעקוע מספר הפכו לאסירים. במקום הצטברו כמויות עצומות של רכוש; ההערכה היא כי ערכו של הרכוש שנשדד מהיהודים הגיע למאות מיליוני מארק גרמני.
בראש המחנה עמדו שלושה מפקדים:
אובר-שטורמבאנפיהרר (שקול לסגן-אלוף) רודולף פרנץ הס, ממאי 1940 עד נובמבר 1943;
אובר-שטורמבאנפיהרר ארתור ליבהנשל (Liebehenschel), מנובמבר 1943 עד אמצע מאי 1944;
שטורמבאנפיהרר (שקול לרב-סרן) ריכרד בר, מאמצע מאי 1944 עד ינואר 1945.
הס, המפקד הראשון, שב לאושוויץ באמצע 1944, כדי לפקד על מבצע השמדת יהודי הונגריה. הוא לא היה מפקד המחנה, אך כל מפקדי האס אס היו כפופים לו.
מנובמבר 1943 ועד נובמבר 1944 נחשב בירקנאו כמחנה נפרד מבחינת הפיקוד עליו; מפקד בירקנאו היה כפוף למפקד אושוויץ I, אך היו לו סמכויות אוטונומיות. בתקופה זו פיקדו עליו אוברשטומבנפיהרר פרידריך הארטינשטיין (Friedrich Hartjenstein), עד אמצע מאי 1944, והאופטמן (שקול לסרן) יוזף קרמר, עד נובמבר 1944. בתאריך זה אוחד מחדש הפיקוד על המחנה.
כל האסירים במחנה שנועדו לעבודות כפייה חולקו לפלוגות עבודה, שנקראו קומנדו. בראש כל קומנדו עמד איש אס אס, שהיה כפוף ישירות למפקד המחנה. את הפיקוד בפועל על פלוגת העבודה הפקידו אנשי האס אס בידי אסירים נבחרים, שכונו קאפו, גם לקאפו היו סגנים ומנהלי עבודה (Vorarbiter), שהיו אחראים על פרויקטים מסוימים או על חלקים מהקומנדו. לקאפו הייתה סמכות מלאה על אנשיו, כולל הסמכות להרוג אסירים; הקאפו לא נדרש לתת דין וחשבון לאיש על מעשה רצח כזה, מלבד הדרישה לעקוב אחרי מצבת כוח אדם שבפיקודו. לעיתים קרובות היו קאפואים אלה פושעים פליליים, שנשלחו לאושוויץ ממחנות ריכוז בגרמניה.
מעבר לאחראים על פלוגות העבודה, היו גם אסירים שהיו אחראים על הבלוקים, צריפי המגורים. בראש הבלוק היה אסיר שנקרא "זקן הבלוק" (Blockälteste). עד שלב מסוים מילאו יהודים תפקיד זה, אך בפברואר 1944 הוחלפו כמעט כולם. עוזרו של זקן הבלוק היה "רשם הבלוק" (Rapportschreiber), שהיה אחראי על ניהול מצבת האסירים בבלוק. בתפקיד זה נצבר כוח רב, וטעויות שנעשו היו גורליות: אם נרשם ליד מספרו של אסיר בטעות "מוות", כמעט ולא הייתה דרך לתקן את הרישום והאסיר נשלח לתאי הגזים. בראש כל הבלוקים עמד "זקן המחנה" (בגרמנית: L.A., Lagerälteste) אסיר שלמעשה ניהל את כלל המחנה; בידו היה הכוח למנות זקני בלוקים, רשמים, וכו'.
כעיקרון, היה המחנה בנוי כהיררכיה, כאשר בראשו עומדים אנשי האס אס ובתחתיתו היהודים. חלק מן האסירים הפולנים, שהיו האסירים הראשונים במחנה וששרדו זמן רב יותר, הפכו לשכבת הפקידות של המחנה; אסירים רוסים דורגו סמוך לתחתית ההיררכיה, ואסירים סלובקים מעט מעליהם. אסיר שידע גרמנית זכה לחשיבות בפני עצמו, ללא קשר למוצאו. כל האסירים סומנו, מעבר למספר שניתן להם; האסירים הפליליים, ולרוב גם הקאפו, ענדו משולש ירוק על מדי האסיר, ליד המספר; יהודים נאלצו לחבוש תמיד משולש צהוב, ומעליו משולש נוסף בהתאם למערכת סימון האסירים במחנות. ככלל, האסירים הפוליטיים סומנו במשולש אדום, ועליו אות שסימנה את השתייכותם הגזעית והאתנית.
בריחות ומרידות
בריחות מאושוויץ
הגרמנים השקיעו מאמץ רב כדי למנוע בריחות מאושוויץ. כאמור לעיל, המחנות היו מוקפים בגדרות תיל וגדרות חשמליות, תעלות ושומרים חמושים עם כלבים. מעבר לגדרות המחנה עצמו, הוצבו עוד מגדלי שמירה במה שנקרא "השרשרת הגדולה", במרחק מאות מטרים ואף כמה קילומטרים מגדר המחנה. כל אזור המחנה, כ-40 קילומטרים מרובעים, הוגדר "אזור מיוחד"; תושביו הפולנים פונו ממנו, ונאסרה הכניסה אליו ללא אישור מיוחד. באזור אושוויץ יושבו משפחות של אנשי אס אס וכן אוכלוסיות פולקסדויטשה (תושבים באזורים שונים באירופה, שנחשבו על ידי הגרמנים כבעלי מוצא גרמני); כל אלה גילו יחס עוין במיוחד כלפי בורחים. על הבורחים הכבידה גם ההסתוות בשטח: היה קשה להיטמע באוכלוסייה כאשר הם במדי המחנה, עם מספר מקועקע על זרועם ושיערם מגולח. הגרמנים הזהירו את יושבי האזור שייענשו בחומרה רבה אם יסייעו לבורחים. מכשול נוסף בדרכם של הבורחים הייתה גם הידיעה, שחבריהם לבלוק ואף למחנה כולו ייענשו בחומרה רבה בענישה קולקטיבית. הגרמנים לא ויתרו גם כאשר הבורחים לא נתפסו בימים הראשונים; כל יחידות המשטרה הגרמנית קיבלו הודעות ופרטים על זהותם של הבורחים, והיחידות השונות עשו סריקות מדוקדקות בחיפוש אחריהם בכל רחבי הרייך הגרמני. אסיר שנתפס הוחזר למחנה, ודינו היה מוות, לעיני חבריו האסירים.
למרות כל האמצעים הללו, אירעו באושוויץ בריחות רבות. היו מי שניצלו את עבודתם מחוץ למחנות, כדי לברוח; היו מי שקיבלו סיוע מתנועת המחתרת הפולנית; היו שהסתייעו בעובדים אזרחיים, בעיקר במחנות המשנה; היו בודדים שזכו לסיוע מקציני אס אס שרצו לסייע לאסירים. בסך הכול נרשמו 667 אסירים שניסו לברוח, מתוכם נכשלו 270; אין תיעוד על גורלם של 397 האחרים, ויש להניח שחלקם לפחות הצליחו. בין הבורחים והבריחות המפורסמות מן המחנה:
מורדוביץ' ורוזין, שני יהודים שנכחו בגירושים מהונגריה למחנה.
זיגפריד לדרר, יהודי שברח מאושוויץ יומיים לפני ורבה ו-וצלר. ולטר רוזנברג, ששינה את שמו לרודולף ורבה, שברח מאושוויץ יחד עם חברו אלפרד וצלר, רב-סרן בצבא פולין ב-7 באפריל 1944. בורחים אלה כתבו דו"חות מפורטים על אושוויץ, שהופצו יחד ונקראים דו"ח ורבה-וצלר, "פרוטוקול אושוויץ" או "הפרוטוקולים של אושוויץ".
ויטולד פילצקי, אסיר פולני שנמלט בלילה שבין 26 ל-27 באפריל 1943.
נפתלי לאו-לביא שנאסר במחנה עוד בימיו הראשונים של המחנה. בעזרת סיוע מהמחתרת הפולנית (שנעתרה לבקשות משפחת לאו) הוא הצליח להתחבא בתוך משאית מייד אחרי שפרק ממנה את המזון שהביאה וברח מהמחנה כשהוא מסתתר בתוכה.
מלה צימטבאום – יהודייה מפולין שהצליחה לברוח מן המחנה יחד עם אהובה הפולני. הגרמנים תפסו אותם מחוץ לגבולות המחנה, החזירו אותם לאושוויץ ושם הרגו אותם לעיני שאר האסירים.
יז'י ביילצקי – הצליח לברוח ביחד עם חברתו היהודייה.
מחתרת ומרידות
למרות התנאים הקשים, נוצרה באושוויץ, כמו במחנות ריכוז אחרים, מחתרת. במחתרת פעלו כמעט רק אסירים שנשאו תפקידים במרפאת המחנה ובמשרדים, ועל כן היו במצב מעט יותר טוב מזה של שאר האסירים שהיו נתונים במאבק לחיים ולמוות מול הרעב והתנאים הקשים מאוד במחנה, ולא יכלו לתת את דעתם על פעולות התנגדות. בדרך כלל פעלו במחתרת בשנים הראשונות אסירים פולנים, שכן הם שהו במחנה יותר זמן מאחרים והצליחו להתבסס בתפקידים האמורים. יהודים הגיעו לתפקידים כאלה רק ב-1943, ורק מאז החלו למצוא את דרכם לתנועת המחתרת. באותה שנה הוקם מעין ארגון גג לכל ארגוני המחתרת שהיו באושוויץ, בשם "קבוצת המאבק אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz). הקבוצה התגבשה סביב אסיר אוסטרי בשם ארנסט בורגר, והיא הסתייעה בקבוצות של אסירים שהועברו לאושוויץ מדכאו ומבוכנוואלד, אסירים שהתגבשו כבר באותם מחנות והתנסו בפעילות מחתרתית. המחתרת עסקה בהברחת ידיעות על הנעשה במחנה אל העולם שמחוצה לו, סיוע לאסירים (על ידי הברחת תרופות ומזון), סיוע לבריחות, וניסיונות לחבלה בנעשה במחנה. המחתרת התכוננה למרד במחנה לקראת התקרבות הצבא האדום, אך מרד זה לא התחולל בסופו של דבר.
ידוע על פעולות התנגדות בודדות שאירעו באושוויץ. כך למשל, ב-23 באוקטובר 1943 אישה יהודייה, שהגיעה במשלוח באותו היום, חטפה אקדח מאחד מאנשי המשמר וירתה בשני אנשי אס אס. תגבורת של האס אס רצחה אותה ואת חברותיה, שהצטרפו להתנגדות. יש להניח שהיו מקרים דומים, שלא נודעו. עם זאת, המרד היחיד שאירע בפועל באושוויץ היה המרד של אנשי הזונדרקומנדו, ב-7 באוקטובר 1944. בתקופה זו הסתיימה למעשה השמדת יהודי הונגריה, ולאנשי הזונדרקומנדו היה ברור שגם מותם קרב, משלמעשה תם הצורך בהם. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו בקשר עם "קבוצת המאבק", דרשו להתחיל את המרד הכללי שתוכנן במחנה, אך ראשי קבוצת המאבק סירבו בטענה שלא ניתן לבצע התקוממות כללית. למרות זאת, קבוצת המאבק סייעה בהברחת חומר נפץ אל המשרפות. התכנון של הזונדרקומנדו היה להתחיל במרידה בעת ובעונה אחת בכל ארבע המשרפות, אולם ב-7 באוקטובר נודע לאנשי משרפה IV כי כ-300 מאנשיהם נועדו להשמדה. הם החליטו להתחיל במרידה, אך באותו יום בצהריים הופתעו על ידי קאפו גרמני, שאיים עליהם בחשיפה. המרד התחיל באותו רגע: הקאפו נהרג על ידי אנשי הזונדרקומנדו, והם תקפו באבנים, גרזנים ופטישים את תגבורת האס אס שהגיעה למשרפה. האסירים ניסו לפוצץ את משרפה IV, וזו נהרסה חלקית; אנשי הזונדרקומנדו במשרפה II שראו את תחילת המרד השליכו את הקאפו שלהם לתוך המשרפה, וניסו להימלט בהמוניהם מן המקום. אנשי האס אס הרגו את כל הבורחים, וטבחו בכל אנשי הזונדרקומנדו במשרפה IV. בסך הכול נהרגו 451 איש במרידה. ארבע מתוך הצעירות שהבריחו את חומר הנפץ למחנה, כולל מנהיגתן רוז'ה רובוטה, נתפסו ונתלו ב-6 בינואר 1945. הייתה זאת ההוצאה להורג האחרונה במחנה.
קיום מצוות באושוויץ
בין הכלואים במחנה אושוויץ היו גם יהודים שומרי מצוות שנאבקו על המשך עשיית המצוות.
ישנן עדויות רבות על קיום מצוות שונות באושוויץ על ידי יחידים ובציבור, בין המצוות שקוימו באושוויץ ניתן למנות תקיעת שופר באוזני אלפי אסירים על ידי הרב צבי הירש מייזליש, שמירת צום יום כיפור תוך עבודת כפייה ובמקרה אחר צום במשך שלושה ימים ברצף בשל ספק בחישוב התאריך, נטילת שלושה מתוך ארבעת המינים, וכן ישיבה בסוכה, הדלקת נרות חנוכה, עריכת ליל הסדר, לבישת ציצית ותפילין, תפילה בציבור, אמירת תהילים, קדיש ולימוד תורה.
ידיעת בעלות הברית
שמאל|ממוזער|250px|צילום אוויר בעת הפצצת בעלות הברית מפעלי תעשייה באושוויץ II (אושוויץ-בירקנאו) הנראות בתמונה (בפינה השמאלית העליונה) ב-13 בספטמבר 1944
ידיעות שונות על גירוש היהודים למזרח ולמחנות שונים זלגו למערב במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, אך השם אושוויץ לא היה ברור עד 1943.
המודיעין הבריטי ידע כבר ב-1942 ממספר מקורות על אושוויץ כמחנה השמדה, בעזרת ניצולים משטח הכיבוש הגרמני, רשת המחתרת הפולנית, ולאחר ידי יירוט ופענוח תשדורות רדיו של מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, ובהם מספרי האסירים הנכנסים ומספרי האסירים המתים. המודיעין האמריקאי קיבל דיווחים על אושוויץ החל משנת 1942. ידיעות אלו גם פורסמו בתקשורת; ב-18 בנובמבר 1943 פרסם העיתון פלסטיין פוסט כי "רכבת מוות" ובה 15,000 יהודים נשלחה למחנה המוות אושווייצים.
ב-1944 כבר היו בידי בעלות הברית ידיעות ברורות למדי על הנעשה במחנה; ידיעות אלה הוברחו מתוך המחנה על ידי המחתרת, וכן הגיעו באמצעות בורחים שונים. אחד מן הדו"חות החשובים היה זה שהובא על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר שנמלטו מן המחנה ב-7 באפריל 1944. באביב 1944 כבר היה בידי מקבלי ההחלטות במערב מידע מדויק למדי על הנעשה במחנה, אך המידע עוכב בידי גורמים שונים, והגיע מאוחר מדי לידיעת הציבור הרחב.
כאמור, באביב 1944 הייתה לממשלות בעלות הברית ידיעה ברורה על הנעשה באושוויץ. הסוכנות היהודית דרשה להפציץ את המחנות כדי לעצור את פעילות ההשמדה. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ושר החוץ אנתוני אידן תמכו בהצעה זו; צ'רצ'יל כתב לאידן: "הוצא מחיל האוויר כמה שתוכל ובשעת הצורך השתמש בשמי". בידי בעלות הברית היו צילומי אוויר מפורטים של כל המחנות החל ב-31 במאי 1944; מפציצי בעלות הברית היו בטווח מתאים להפצצת המחנות, מבסיסים באיטליה וגם בבריטניה. ב-13 בספטמבר 1944 אף תקפו מפציצים אמריקאים את מפעל בונה ורקה של אושוויץ III, והרסו אותו חלקית, מעשה שנחשב למביא תועלת. ואולם, למרות תמיכתם של ראשי המדינות, מנעו פקידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית ופקידי משרדי האווירייה והחוץ בבריטניה את ביצוע ההפצצות, בנימוק שהדבר מסיט כוחות אוויריים ממשימתם הראשית. בסופו של דבר לא עשו בעלות הברית שום מעשה כדי לעצור את ההשמדה באושוויץ או אף להאט אותה. אחד הנימוקים לכך היה גם הרצון לא לפגוע באסירים הנמצאים במחנה. התפיסה הרווחת הייתה כי הדרך הטובה ביותר לעזור ליהודים באירופה היא להגיע לניצחון מהיר ככל הניתן של בעלות הברית במלחמה.
פינוי המחנה וכניסת הצבא האדום
ממוזער|חלק מסרט תיעודי של יחידת ההסרטה של הצבא האדום המציג את אושוויץ
לאחר מרד הזונדרקומנדו נעצרה למעשה ההשמדה בתאי הגזים. הימלר, שחשש שהצבא האדום יכבוש את אושוויץ בבת אחת בלא שתהיה בידי הגרמנים שהות לטשטש ולהעלים את הראיות למעשיהם (כפי שאירע במיידנק), הורה להפסיק את ההשמדה, וזו הסתיימה באופן רשמי ב-3 בנובמבר 1944. שיקול נוסף לפעולתו של הימלר היה המשא ומתן החשאי שבו החל עם בעלות הברית באותה עת. הימלר הורה על פירוק הציוד בתאי הגזים ובמשרפות והעברתו למחנה גרוס-רוזן, ועל פיצוץ המבנים. יחידות זונדרקומנדו שהוקמו לצורך כך עסקו בטשטוש העקבות לבורות השרפה, וכמויות עצומות של רכוש נשלחו לגרמניה. שאר הרכוש, שלא ניתן היה לפנות, הושמד. כ-70,000 מאסירי המחנה נשלחו למחנות בתוך גרמניה, וחלק גדול מתיעוד המחנה נשרף; אך עם זאת, בבהלה ובחוסר הארגון ששררו במחנה באותם ימים הצליחו אסירים פולניים לשמור מסמכים רבים.
באמצע ינואר החל הצבא האדום במתקפה רחבת היקף בדרום פולין, מתקפת ויסלה-אודר. ב-18 בינואר 1945 החל סגל המחנה להתפנות, באורח לא מסודר וחפוז. 58,000 האסירים שנותרו במחנה הוצעדו בצעדה כפויה אל תוך גרמניה. צעדה זו נודעה בשם "צעדת המוות"; כ-15,000 איש מתו במהלכה. האסירים צעדו אל מחנות ריכוז בשטחים הגרמניים שטרם נכבשו, ובהם מאוטהאוזן, פלוסנבירג ובוכנוואלד. אסירים שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור במחנה.
ב-27 בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל המחנה, ושחרר כ-7,500 אסירים שנותרו בו. מפקד היחידה ששחררה את המחנה היה מיור (רב-סרן) בצבא האדום, יהודי בשם אנטולי שפירו. נהג הטנק שפרץ את המחנה היה חייל יהודי בשם דוד דושמן, ואחד מחיילי הצבא האדום ששחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.
אומדני הקורבנות והאסירים
עם נסיגתם מאושוויץ השמידו הנאצים מסמכים רבים, כדי לטשטש את העדויות על ההשמדה הנרחבת שהתחוללה במקום. הצבא האדום, ששחרר את המחנה, מצא בו מסמכים ובהם עדות לכ-100,000 נספים בלבד. כדי ליישב את הפער בין מספר זה לבין העדויות הרבות של בורחי המחנה ושל הניצולים על מיליוני קורבנות, הקימה ברית המועצות ועדה מיוחדת שתעריך את מספר הנספים. ועדה זו הגיעה למספר ארבעה מיליון, שהוא לדעתה מספר הנספים באושוויץ. מסקנותיה של הוועדה התבססו על הספק השרפה של הכבשנים השונים, אך הניחה בטעות שהכבשנים פעלו באורח רצוף, וללא הפסקות, הנחה שהיום ידוע שאינה נכונה.
המספר ארבעה מיליון אומץ על ידי ממשלת פולין הקומוניסטית. במקביל, ניסו חוקרים רבים במערב לקבוע את מספר הנספים. ורבה ווצלר הגיעו למסקנה שהמספר הוא 1,765,000; יז'י טבו, אסיר פולני שנמלט גם הוא מן המחנה, הניח שהמספר היה מיליון וחצי; ג'ורג' ולרס, אסיר אושוויץ בעצמו, העריך שנשלחו לאושוויץ 1,613,455 איש, מתוכם 1,433,405 יהודים, ומתוכם הושמדו 1,471,595 איש, בהם 1,352,980 יהודים. אנשי הזונדרקומנדו ששרדו את המחנה העריכו את מספר הנרצחים בין 2.8 עד 4.5 מיליון. עדות זו של הזונדרקומנדו תואמת גם את עדותו של מפקד המחנה עצמו, רודולף הס, אשר במסגרת עדותו במשפטי נירנברג העריך כי מספר האנשים שהומתו והושמדו (בעדות עצמה הוא משתמש במילים: "executed and exterminated") בגז ובשרפה היה לפחות 2,500,000, מספר האסירים שנספו ברעב ובמגפות היה לפחות 500,000 נוספים, ובסך הכול לפי הערכתו מתו במחנה בערך 3,000,000 בני אדם בתקופה שבה פיקד עליו.
בניגוד להערכות אלו, הערכה מקובלת במחקר היא שבסך הכול נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה כ-1,100,000 יהודים: מהונגריה 438,000 יהודים, מפולין – 300,000, מצרפת – 69,000, מהולנד – 60,000, מיוון – 55,000, מבוהמיה ומורביה – 46,000, מסלובקיה – 27,000, מבלגיה – 25,000, מיוגוסלביה – 10,000, מאיטליה – 7,500, מנורווגיה – 690, וממקומות אחרים (ובכלל זה מחנות ריכוז) – 34,000 איש. סה"כ גורשו לאושוויץ על פי אומדן זה 1,095,190 איש ואישה, מספר המעוגל במחקר ל-1.1 מיליון.
בנוסף ליהודים גורשו לאושוויץ כ-23,000 צוענים. קבוצות נוספות שגורשו למחנה היו כ-12,000 שבויי מלחמה סובייטים, 140,000–150,000 אסירים פולנים, ועוד כ-25,000 אסירים בני לאומים אחרים (איטלקים, אוסטרים, אוקראינים, ביילורוסים, גרמנים, יוגוסלבים, ליטאים, צ'כים, צרפתים, ורוסים). בסך הכול גורשו לאושוויץ, לפי הערכה זו, לפחות 1,300,000 איש ואישה.
כל אלה הן הערכות מינימום; הערכות המקסימום הן כי גורשו לאושוויץ 1.5 מיליון איש. מספר הנרצחים נע, על פי הערכות אלה, בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם.
מעבר לשאיפה להגיע לחקר האמת, יש חשיבות רבה בקביעת המספר מכיוון שהפערים הגדולים בין ההערכות מזינים טיעונים של מכחישי שואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
העמדה לדין והענשה של אנשי האס אס
שמאל|ממוזער|250px|רודולף פרנץ הס, מפקד אושוויץ הראשון, בעת ששימש כעד במשפטי נירנברג
על פי ההערכה, שירתו באושוויץ 7,000–7,200 אנשי אס אס: גברים ונשים, במהלך כל שנות קיומו של המחנה. יש להניח, כי כ-6,500 מתוכם שרדו את המלחמה.
ההערכה היא כי רק כ-10% מתוך סגל המחנה הועמדו לדין לאחר המלחמה, חלקם בפולין סמוך לאחר המלחמה, ואחרים בגרמניה בשנות ה-50 של המאה ה-20. חלק גדול מאותם שהורשעו נידונו לעונשים קלים, בדרך כלל מאסר שנים אחדות בכלא (לעיתים רק שנתיים או שלוש), ובהם גם כאלה שהרגו מאות אסירים במו ידיהם.
מפקד המחנה הראשון, רודולף פרנץ הס, נידון למוות על ידי השלטונות הפולנים, והוצא להורג מול שער המחנה באפריל 1947.
לקראת סוף 1947 התקיים בקרקוב משפט אושוויץ הראשון שנוהל על ידי שלטונות פולין, ובו נדונו 41 אנשי אס אס בכירים במחנה, בהם המפקד השני, ארתור ליבהנשל, שנידון למוות והוצא להורג בקרקוב. משפט שני של נאשמים מאושוויץ התקיים בגרמניה ובו נדונו בעיקר חברי הסגל הרפואי של מחנה ההשמדה.
המפקד השלישי, ריכרד בר, נעצר בשנת 1960 והיה אמור להישפט במשפט אושוויץ השני, אולם הוא מת בכלא הגרמני בהמתנה למשפטו.
מחנה מעצר סובייטי
לאחר המלחמה שימש מתחם המחנה עד 1947 כמחנה מעצר של הנ.ק.ו.ד. (NKVD), המשטרה החשאית של ברית המועצות (הארגון שקדם לק.ג.ב.) ושל המשרד לביטחון פנים של פולין, MBP, המשטרה החשאית של ממשלת פולין הקומוניסטית. מפעלי בונה שוקמו על ידי ממשלת פולין, כבסיס לתעשייה הכימית של האזור.
הנצחה ושימור במחנה
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטאות באושוויץ עם הכיתוב, בשפות אחדות: "במקום זה פזור אפרם של נשים, גברים וילדים שנטבחו בידי הרוצחים הנאצים. יהי זכרם ברוך!"ממוזער|254x254px|שלט Halt STOJ במחנה אושוויץ 1|טקסט=שמאל|ממוזער|250px|שלט הנצחה ליד שרידי המבנה בבירקנאו בו שוכנו האסירים שעונו במסגרת הניסויים בבני אדם על ידי הנאצים
שמאל|ממוזער|250px|לוח זיכרון בבירקנאו
250px|ממוזער|שמאל|250px|שני מטוסי F-15 של חיל האוויר הישראלי במטס חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ (צולם ב-2003)
שמאל|ממוזער|250px|טקס של משלחת צה"ל "עדים במדים" ברחבת הטקסים באושוויץ (צולם ב-2010)
ממוזער|שמאל|שער הכניסה לבירקנאו, מבט מתוך המחנה
מחנה אושוויץ הפך למוזיאון. מספר בלוקים הוקדשו לעמים שונים (כמו הבלוק היהודי), בלוק 11 משמש כמוזיאון לתאי ההתעללות בבני האדם. בבלוקים 4 ו-5 ניתן לראות שאריות מהרכוש שנגזל מהאסירים במחנות אושוויץ בירקנאו, בהם: שיער הנגזז, מזוודות, נעליים, משקפיים, פרוטזות וכו'. מחנה בירקנאו נשאר עומד על תילו, מלבד המשרפות שפוצצו על ידי אנשי הזונדרקומנדו (הריסות המבנים עומדות כפי שהיו ביום הפיצוץ). בנוסף למוזיאון ניצבות ברחבי המחנה אנדרטאות רבות שהוצבו לזכר הנרצחים במחנה.
ב-1947 החליטה ממשלת פולין על שחזור מחנה אושוויץ I, כמוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; אושוויץ II, שבו היו המבנים עשויים מעץ, חומר לא עמיד, שומר אך לא שוחזר. מוזיאון אושוויץ I משלב מרכיבים מכמה תקופות לאתר אחד: לדוגמה, תא הגזים באושוויץ I (שכבר לא היה קיים בסוף המלחמה) שוחזר והגדר הוזזה (בגלל בנייה שנעשתה אחרי סוף המלחמה ולפני הקמת המוזיאון). עם זאת, ברוב המקרים הסטייה מהאמת ההיסטורית היא שולית, והיא מצוינת בפירוש. אושוויץ II ושרידי תאי הגזים שבו פתוחים גם הם לציבור.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 הלאימה ממשלת פולין את שטחי המחנות ואת הרכוש, וסירבה לשלם פיצוי כלשהו על הרכוש המולאם. ציפורה פרנק, בת למשפחה יהודית שהייתה הבעלים של השטח, מנהלת מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 מאבק תקשורתי ומשפטי להחזיר לה את הבעלות באתר, מתוך כוונה שהאתר יהיה בבעלות יהודית.
בשנת 1979 הכריזה אונסק"ו על מחנה הריכוז אושוויץ כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בשנת 2008 שונה, לבקשת ממשלת פולין, שם האתר ברשימות אונסק"ו, ושמו המעודכן הוא "מחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו – מחנה ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית (1940–1945)".
עם השנים התעוררו מחלוקות שונות, בעיקר סביב יוזמות הנצחה שונות. לאחר הכרזת האפיפיור (ב-1 במאי 1987) על אדית שטיין כקדושה של הכנסייה, הציבו קתולים צלב ליד אתר בונקר 2 בבירקנאו, מקום מותה. זמן קצר לאחר מכן, הופיע שם מגן דוד, ואחריו עוד סמלים דתיים; בסופו של דבר הוסרו כולם.
נזירות כרמליטיות הקימו מנזר ליד אושוויץ I ב-1984 (אדית שטיין הייתה נזירה כרמליטית). קבוצות יהודיות מחו על הקמת המנזר וקראו לסילוקו, ולאחר לחץ מתמשך הסכימו לכך נציגי הכנסייה הקתולית ב-1987. ואולם, בכך לא תמה המחלוקת; שנה לאחר מכן הציבו הכרמליטיות צלב שגובהו 8 מטרים ליד המנזר, בקרבת בלוק 11. הצלב נראה בקושי מתוך המחנה, אך הדבר הוביל למחאה מצד קבוצות יהודיות, שטענו שעיקר הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ודרשו שסמלים דתיים יורחקו מהאתר. מנגד, נטען שעיקר הנרצחים באושוויץ I היו פולנים קתולים. הכנסייה הקתולית הורתה לכרמליטיות לעבור עד 1989, אך הן נשארו עד 1993 בהותירן את הצלב הגדול מאחוריהן. ב-1998, לאחר קריאות נוספות להסיר את הצלב, הוצבו כ-300 צלבים קטנים יותר על ידי פעילים מקומיים ליד הצלב הגדול, דבר שהביא למחאות נוספות ולחילופי דברים קשים. בעקבות הסכם בין הכנסייה הקתולית הפולנית לבין ממשלת פולין, הצלבים הקטנים הוסרו ב-1999 אך הגדול נשאר.
לאחר נפילת מסך הברזל ומתחילת שנות ה-90 החלו מדינות לעדכן ולשפר את התצוגות שלהן במוזיאון אושוויץ, והתכנים שמוצגים בהן היום מדויקים יותר ועוסקים גם בגורל הקהילות היהודית במדינתם. לאחר ביקורו של ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005 באושוויץ-בירקנאו החליטה ממשלת ישראל, בשם העם היהודי, להחליף את התערוכה הקיימת בבלוק 27 באושוויץ בתערוכת קבע חדשה. האחריות על עיצוב התערוכה והקמתה הופקדה בידי יד ושם, במימון ממשלת ישראל ובסיוע ועידת התביעות.
ב-4 בספטמבר 2003 ערך חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה. במהלך המטס נערך טקס קרקעי בו הוקראו שמותיהם של האנשים שהגיעו למחנה 60 שנה קודם לכן, ב-4 ספטמבר 1943. רשימה זו הוכנה מבועד מועד על ידי מוסד יד ושם במסגרת ההכנות לטיסה.
יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ נקבע על ידי מדינות רבות כיום זיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
ב-18 בדצמבר 2009 פרצו אלמונים למחנה וגנבו את השלט "העבודה משחררת" שהתנוסס על שער הברזל בכניסה למחנה. במקומו הוצב שלט זהה שנשמר במוזיאון המחנה. לאחר כשלושה ימים השלט אותר כשהוא חתוך לשלושה חלקים, ולאחר עבודות שחזור הוא הושב למקומו.
בשנת 2008 נמצאו בדירה נטושה בברלין 29 שרטוטים מקוריים של מבנים בְּאושוויץ-בירקנאו, שהוכנו ברובם בסתיו 1941. אחד השרטוטים אף נושא הערה בכתב ידו של הימלר וחתימתו. העיתון "בילד" של תאגיד אקסל שפרינגר רכש את השרטוטים, דאג לוודא את נכונותם, והעורך הראשי של העיתון, קאי דיקמן, החליט להעבירם למשמרת עולם בארכיון "יד ושם". ב-27 באוגוסט 2009 התקיים בבית תאגיד אקסל שפרינגר בברלין טקס הענקת השרטוטים, בו העניק אותם דיקמן, לראש הממשלה בנימין נתניהו והחל מ-25 באוגוסט 2010 הם מוצגים בתערוכה "ארכיטקטורה של רצח - תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו" – ב"יד ושם".
בעקבות יוזמה של השר הפולני ולדיסלב ברטושבסקי, הוקמה בשנת 2009 קרן אושוויץ-בירקנאו, שמרווחי הריבית שלה ימומנו עבודות שימור ארוכות טווח של המוצגים והמבנים באושוויץ. המטרה שהוצבה היא גיוס 120 מיליון אירו. כמה מדינות הודיעו על תרומתן לקרן, ובהן ממשלות גרמניה, אוסטריה, ארצות הברית, ישראל, בריטניה ומדינות נוספות.
במהלך שהותו כאסיר-צלם, צילם וילהלם בראסה עשרות אלפי צילומים של האסירים. חלקם נשמרו והועברו ליד ושם.
בשנת 2021 פרסמה לילי אברט, מניצולי המחנה, ספר בשם Lily's Promise: How I Survived Auschwitz and Found the Strength to Live שהפך לרב מכר. כמו כן היא הקימה ערוץ בTiktok בו היא עונה על השאלות בהקשר למחנה ריכוז אושוויץ.
ביולי 2022 פורסם כי הנעליים הבלויות של הילדים קורבנות המחנה הנמצאות בו מתפוררות, וכי בקרן אושוויץ-בירקנאו מגייסים כספים כדי שיוכלו להמשיך ולשמר אותן למען הדורות הבאים. ביוני 2024 דווח על סיום שחזור 3000 זוגות נעליים, והחזרתם לתצוגה במחנה.
ביולי 2023 השיקו חברות טכנולוגיה ישראליות את המיזם "אל מול עיניך" בו ניתן יהיה לערוך מסע אונליין עם הטלפון הסלולרי בשפות שונות באושוויץ, ובליווי מדריך ורחפן. מטרת המיזם להנגיש את המראות והמידע לרבים, ולהזים מכחישי שואה ואנטישמים.
בתרבות
לאחר השואה התגבש מעמדו של אושוויץ כסמל לשואה כולה, לרוע ולרצח עם. תהליך זה השפיע על ייצוג המחנה באמנות, בספרות, בפילוסופיה ובתרבות הפופולרית. התהליך לא היה אחיד בכל העולם. כך למשל, בעוד שבמקומות רבים בעולם הפך אושוויץ לסמל לשואת העם היהודי, ברפובליקה העממית הפולנית הפך המחנה, זמן קצר לאחר המלחמה, לסמל לסבל ולמות קדושים בעם הפולני בתקופת המלחמה, ואילו ההשמדה של יהודים במחנה קיבלה מקום שולי בייצוג התרבותי והפוליטי.
מלבד ההקף העצום של רצח יהודים באושוויץ, מספר נסיבות הביאו להפיכתו של אושוויץ לסמל. ראשית, מספר רב יחסית של אנשים שנשלחו למחנה שרדו והעידו על אשר אירע להם, בעיקר מבין אלו שהגיעו למחנות ריכוז ועבודה. לשם השוואה, מבין האנשים שנשלחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וחלמנו ידוע על שורדים ספורים והעדויות הקיימות על שהתרחש במחנות אלה מעטות מאוד. שנית, יותר ממאה מבנים נשארו עומדים באושוויץ בתום המלחמה, בעוד שמחנות ההשמדה שהוקמו כחלק ממבצע ריינהארד (בלז'ץ, טרבלינקה, וסוביבור) נהרסו על ידי הנאצים ונעשו ניסיונות להסתיר את אשר אירע בהם. בנוסף, אושוויץ היה מחנה בין-לאומי יותר, כך שזיכרונו הדהד בכל אירופה, ולאחר המלחמה השלטונות הסובייטיים והפולנים גילו עניין בשימור שרידי המחנה והקמת מוזיאון על שטחו, דבר שלא קרה בשטחי מחנות אחרים.
על מרכזיותו של אושוויץ כסמל המייצג את השואה נמתחה לא פעם ביקורת. כך לדוגמה כתב ההיסטוריון טימותי סניידר:
ספרות עדות
מספר יצירות ספרות שהתבססו על זיכרונם של שורדי שואה שנשלחו לאושוויץ בולטות כייצוג תרבותי של אושוויץ. ספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?" מביא את זיכרונותיו של לוי מתקופת מאסרו באושוויץ מונוביץ. לוי תיעד את זיכרונותיו ועסק בסוגיות שונות הקשורים אליהם גם בכתבים אחרים כגון "כך היה אושוויץ" וחלק מהסיפורים בקובץ "אושוויץ, עיר שלווה". במסה "האזור האפור" כתב לוי על המורכבות של ההיררכיה בתוך המחנה, אשר לא ניתן לסכמה בהבחנה בין קורבנות למקרבנים. תחת זאת, לדבריו, קיים במחנה אזור אפור "שקווי התיחום שלו אינם מוגדרים כראוי, אזור מפריד ומאחד כאחד את שני המחנות של אדונים מזה ומשרתים מזה. הוא בעל מבנה פנימי, שלא ייאמן עד כמה הוא מסובך, והוא משכן בתוכו את הנחוץ על מנת לתעתע בצורך שלנו לשפוט". תובנה זו השפיעה על כותבים והוגים אחרים, כגון ג'ורג'ו אגמבן. ב"הזהו אדם?" כתב לוי גם על הקושי בשימוש בשפה המוכרת לצורך תיאור חוויית האדם שנמצא במחנה:
הממואר של אלי ויזל, "הלילה" מספר על קורותיהם של ויזל ואביו באושוויץ ובבוכנוואלד. הספר זכה לתפוצה רבה וסייע להעמקת על שיח השואה ברחבי העולם. ויזל הרבה לעסוק אושוויץ כסמל לשואת העם היהודי, לרוע ולקושי של האמונה באדם ובאלוהים לאחר השואה. לדבריו, "אושוויץ מסמל מוות – מוות טוטאלי ומוחלט – של האדם ושל המין האנושי, של התבונה ושל הלב, של השפה ושל החושים".
בישראל, לספר סלמנדרה של יחיאל די-נור, ניצול אושוויץ, הייתה השפעה רבה, כמו גם לעדותו במשפט אייכמן, שבה הוא תיאר את אושוויץ כ"פלנטה" אחרת. טענה זו זכתה להדים רבים בשיח הציבורי ועוררה דיון. בצרפת, ספריה של שרלוט דלבו זכו לתהודה. זיכרונותיה ממחנה אושוויץ, שאליו היא גורשה בשל היותה פעילה ברזיסטאנס, תורגמו לעברית תחת השם "אף אחד מאיתנו לא יחזור". בין המחברים האחרים שכתבו על זמנם כאסירים באושוויץ ניתן למצוא את הרמן לנגביין, אולגה לנדייל, ליאנה מילו , פיליפ מולר, מאחרוני עובדי הכפייה ביחידת הזונדרקומנדו באושוויץ, סווירינה שמגלבסקה , שספרה "עשן מעל בירקנאו" נלמד בבתי ספר בפולין, רודולף ורבה, טדאוש בורובסקי ("רבותי בבקשה, לגז") ואחרים.
ספרות עלילתית, קולנוע וטלוויזיה
עלילתם של עשרות ספרים בדיוניים או בדיוניים-למחצה מתרחשת באושוויץ, ולעיתים קרובות ספרות זו מעוררת דיונים אתיים. כך למשל, רב המכר "המקעקע מאושוויץ" מאת התר מוריס ספג ביקורת מאתר ההנצחה אושוויץ על האופן שבו הוא משלב בידיון ומציאות. עם זאת, הגבול בין בידיון למציאות לא תמיד ברור, וגם אנשים שנאסרו באושוויץ ושרדו בחרו לעיתים לשלב אלמנטים בדיוניים ביצירותיהם. כך למשל, חלק מהקוראים של "הלילה" של אלי ויזל סבורים שהספר משלב זיכרונות ועיבוד ספרותי, ק. צטניק בחר לעבד את ניסיונו האישי באושוויץ ברומן "השעון", והרומן ללא גורל של אימרה קרטס, אשר שרד את מחנות אושוויץ ובוכנוואלד, נחשב לאוטוביוגרפי למחצה.
בין הספרים המצליחים שעלילתם מתרחשת בחלקה באושוויץ ניתן למצוא את בחירתה של סופי, שגם עובד לסרט קולנוע באותו השם, ואת חץ הזמן של מרטין איימיס, שהיה מועמד לפרס בוקר. הספר "הנער בפיג'מת הפסים" מאת ג'ון בוין מספר על נער שאביו ממונה למפקד באושוויץ והוא עובד לסרט באותו השם. הספר ספג ביקורת ממנהלי מוזיאון אושוויץ בירקנאו.
אחד הסרטים הראשונים שעסקו באושוויץ הוא השלב האחרון , סרטה של ונדה יקובובסקה, ניצולת אושוויץ פולניה. הסרט מ-1948 מתמקד באסירות ובבית החולים של המחנה, והוא מבוסס על חוויותיה של יקובובסקה ועל עדויות ששמעה מנשים אחרות שהיו אסירות במחנה.
שירה ופילוסופיה
הפילוסוף והסוציולוג תאודור אדורנו ידוע באמירתו ש"שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות". אמירה זו משמשת כפתיחה לדיונים רבים על אמנות, שירה ופילוסופיה אחרי השואה ועליה. הביטוי "אחרי אושוויץ" עצמו לא מתייחס באופן פרטי למחנה אושוויץ, אלא לשואה בכללה, ובכך הוא מציב את אושוויץ כסמל לשואה, לאכזריות והשמדה, ולמשבר האתי שאירוע זה מעורר. כתבה על כך חוקרת הספרות נעמי מנדל:
לאמירה של אדורנו ניתנו פירושים רבים, ומחברים רבים הגיבו לה. הסופר והמשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנסברגר פירשה כטענה ש"אחרי אושוויץ, לא ניתן עוד לכתוב שירה". אדורנו עצמו טבע את הביטוי בתוך דיון על יכולתם של מבקר התרבות ויוצר התרבות להעמיד עצמם מחוץ לתרבות וציוויליזציה ששיתפה פעולה עם השואה, או יצרה אותה, ובכך גילתה עצמה, באופן פרדוקסלי כברבריות. הוא המשיך להשתמש בכתביו המאוחרים יותר בביטוי "אחרי אושוויץ". לדוגמה, במאמר "חינוך אחרי אושוויץ" ("התביעה הראשונית מכל חינוך הוא שאושוויץ לא יקרה שוב") ובספרו "דיאלקטיקה שלילית", שם הוא מיתן את טענתו לגבי שירה אחרי אושוויץ ("ייתכן שהייתה זו טעות לומר שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה" כיוון שגם לסבל יש זכות לביטוי, כפי שלאדם מעונה יש זכות לצרוח). הביטוי "אחרי אושוויץ" מופיע בכותרת של עשרות ספרי פילוסופיה ומחקר, שעוסקים באתיקה, יצירה ותאולוגיה לאחר השואה.
הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן השתמש בדימוי של אושוויץ כדי לנתח את העולם המודרני ושרטוט אדריכלי של תוכנית ההרחבה של אושוויץ מפברואר 1942 מופיע על כריכת ספרו הומו סאקר. ב"הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים", אגמבן מנתח את מחנות המוות הנאצים כ"פרדיגמה הנסתרת של המרחב הפוליטי של המודרניות". בספר השלישי בטרילוגיית הומו סאקר, "מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד", אגמבן עוסק באופן ספציפי יותר בעדויות של שורדי אושוויץ (בעיקר פרימו לוי), במשמעות של המחנה עצמו ובדמות המוזלמן.
אמנות חזותית
יצירותיו של דוד אולר, ששרד את אושוויץ ועבד כזונדרקומנדו כוללות רישומים של מה שראה וחווה במחנה. גם עבודתה של אליס לוק כהנא מתייחסת לניסיונה כאסירה באושוויץ. עבודתה המפורסמת ביותר, "ללא שמות", מוצגת במוזיאון הוותיקן. בציור נראים פסי רכבת שמובילים לרקע אפל חום-צהבהב, שעליו מפוזרים מספרים. בראש הציור מופיע המספר 1939. לדבריה, "לפני אושוויץ, פסי הרכבת סמלו עבורי יציאה לחופשה עם משפחתי. היום הם מסמלים את הדעתנו למקום לא ידוע שהריח נורא. מאוחר יור למדתי שהריח הגיע מהקרמטוריום. ניסיתי לצייר את הריח... ציירתי דבר צהבהב-חום ומייסר שמתנשא מעל המספרים". דימוי פסי הרכבת נוכח גם ביצירות אחרות כסמל לשואה. הציורים של זינובי טולקצ'וב (ביניהם הסדרות "אושוויץ" ו"פרחי אושוויץ"), שהשתתף בשחרור אושוויץ, הופיעו החל מ-1945 כאלבומים שבהם תוארו הניצולים שפגש ואירועים מהמחנה.
ראו גם
בלוק 24
מספר אסיר (אושוויץ)
אלבום אושוויץ
קבוצת ה-131 (ילדי קובנה)
המחלוקת על הביטוי "מחנה מוות פולני"
נגינה בכפייה בשואה
דו"ח פילצקי
בלוק 31
לקריאה נוספת
זיכרונות
אחדים מבין הכלואים באושוויץ כתבו את זכרונותיהם, כיצירה ספרותית או כספרי זכרונות. בהם:
הסופר יחיאל די-נור, שהיה ידוע בכינויו "ק. צטניק", מסופרי השואה החשובים; הוא טבע את המונח "הפלנטה האחרת", שבו כינה את אושוויץ. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "השעון", כוכב האפר" ו"צופן א.ד.מ.ע.".
הסופר אלי ויזל היה כלוא באושוויץ III מונוביץ. ספריו הקשים והנוגעים ללב על השואה הקנו לו את התואר "סופר השואה".
הרב מנחם מנדל טאוב, האדמו"ר מקאליב; אחד מניצולי הניסויים הרפואיים של ד"ר מנגלה. מחבר אנציקלופדיה על השואה לציבור החרדי, ודמות ייחודית בציבור זה.
פרימו לוי, יהודי איטלקי שהיה כימאי במקצועו; היה כלוא באושוויץ במשך 10 חודשים, בהם עבד במפעל בונה ורקה. ספרו "הזהו אדם" נחשב לאחד הספרים החשובים והרגישים ביותר על השואה.
ד"ר מיקלוש ניסלי. חיבר את הספר הדוקומנטרי הייתי עוזרו של ד"ר מנגלה באושוויץ.
ולאדק ספיגלמן ניצל מאושוויץ I; סיפורו תועד בספר הקומיקס "עכבר - סיפורו של ניצול" שנכתב על ידי בנו, ארט ספיגלמן, זוכה פרס פוליצר.
ויקטור פראנקל, נוירולוג ופסיכיאטר, מייסד שיטת הלוגותרפיה; חייו כאסיר באושוויץ והתובנות שהסיק מהם הם חלק חשוב בספרו "האדם מחפש משמעות".
יצחק קצנלסון, משורר השואה, שנספה באושוויץ ב-3 במאי 1944. מחבר "השיר על העם היהודי שנהרג".
אימרה קרטס, סופר יהודי הונגרי. זוכה פרס נובל לספרות בשנת 2002.
דויד לייטנר, הידוע בכינויו דוגו, ששרד את אושוויץ II ואת צעדת המוות בעודו ילד. על פי עדותו כתבה זהבה קור את הספר "הסיפור של דוגו". לייטנר מלווה מסעות בני נוער לפולין ואף מדריך ב"בית העדות" שבניר גלים.
יחזקאל הרפנס, בכף הקלע, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ג 1993.
אוטו קראוס ואריך קולקה, בית-חרושת למוות: אושוויץ, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשכ"א.
רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ, אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן.
סם פיבניק - ב-30 באוגוסט 2012 יצא לאור ספר על זיכרונותיו מתקופת השואה: Survivor - Auschwitz, The Death March and My Fight for Freedom ("ניצול - אושוויץ, צעדת המוות ומלחמתי לחירות"). הספר נכתב באנגלית, יצא לאור בהוצאת Hodder & Stoughton, ותורגם לאיטלקית, פולנית, צרפתית והולנדית.
צלם אנוש, אוטוביוגרפיה בהוצאת פרדס מאת ניצול אושוויץ שלום וייס, בה הוא מתאר את קורותיו במחנה.
הנריק מנדלבאום חזר לאושוויץ פעמים רבות כדי להרצות בפני מבקרים על התופת שעבר. ב-2002 הפיק ג'יימס מול (James Moll), זוכה פרס האוסקר, פעמיים פרס אמי וכן פרס גראמי, סרט דוקומנטרי בן כשעה, על קורותיו של מנדלבאום. הסרט נקרא Pamietam ("אני זוכר" בפולנית) וביים אותו הבמאי הפולני הידוע מרסל לוז'ינסקי (Marcel Lozinski), מועמד לפרס אוסקר אף הוא.
בני וירצברג, יערן ישראלי וניצול השואה, פרסם ב-1967 ספר אוטוביוגרפי – מגיא ההריגה לשער הגיא – שנכתב בעקבות משפט אייכמן, והיה מהראשונים שעסקו בנושא בישראל.
הרב צבי הירש מייזליש, כיהן כרב לפני השואה בגליציה ובהונגריה, לאחר השחרור כיהן כרב במחנות העקורים ולאחר מכן בשיקגו. מחבר ספר שו"ת מקדשי השם ובו שאלות שנשאלו רבנים שנספו בשואה, ופרקי פתיחה לספר בשם שער מחמדים העוסקים בקורותיו של הרב בהיותו באושוויץ.
מקורות נוספים
אלבום אושוויץ - סיפורו של טרנספורט, ירושלים: הוצאת יד ושם
צבי שנר (עורך), "הקומנדנט מאושוויץ מעיד", רשימותיו של רודולף פרדינאנד הס, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגטאות, תשכ"ה-1964
Danuta Czech (Editor), Auschwitz chronicle, 1939-1945, London: I. B. Tauris, c1990
עיון והדרכה
הערך: יוזף בושקו ושמואל קרקובסקי: הערך אושוויץ, אנציקלופדיה של השואה, א, ירושלים: יד ושם, תל אביב: הוצאת ספריית פועלים, תש"ן-1990, עמ' 43
מחקרים
ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות, ירושלים, הוצאת יד ושם, 2003
ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים): מחנות הריכוז הנאציים - מבנה ומגמות, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של חוקרי השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשמ"ד
מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988
אילה נדיבי, הפצת דוח אושוויץ ודוח שואת יהודי הונגריה והשפעותיה, ילקוט מורשת, פ"ג, תשס"ז, עמ' 53–84
דניאל עוזיאל ולאה גולדשטיין, ארכיטקטורה של רצח, תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו, הוצאת יד ושם, ירושלים, 56, חורף תש"ע, 2010, עמ' 2–3
גדעון גרייף ואיתמר לוין, מרד באושוויץ, התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944, הוצאת ידיעות אחרונות, 2017
פרימו לוי ולאונרדו בנדטי, כך היה אושוויץ, עדויות 1945 - 1986''', הוצאת דביר, 2017
קישורים חיצוניים
אלבום אושוויץ, מצגת באתר יד ושם
יוזף בושקו ושמואל קרקובסקי: הערך אושוויץ, אנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
התערוכה "ארכיטקטורה של רצח: תוכניות הבניה של אושוויץ-בירקנאו", באתר יד ושם
"להיות אישה באושוויץ", בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
אושוויץ, באתר מוזיאון השואה האמריקני
אושוויץ, באתר ARC
אושוויץ, באתר PBS
אושוויץ, באתר Forget You Not
יהודים במחנה הריכוז אושוויץ - שמואל קרקובסקי, באתר יד ושם
מידע מפורט על אושוויץ
סיור וירטואלי באושוויץ
מפה אינטראקטיבית של בירקנאו
שחרור אושוויץ, באתר מוזיאון השואה האמריקני
אז והיום: ציורים של ניצול, מול צילום המקום כיום
מפה אינטראקטיבית באתר BBC
אושוויץ, באתר אונסק"ו
ניצוצות של אור: סיפורם של שישה חסידי אומות העולם באושוויץ, באתר יד ושם
"מצמרר: מחנה אושוויץ-ביקרנאו כפי שלא נראה מעולם", לרגל יום השואה הבינלאומי שיחול מחר, תיעוד חדש משמי מחנה אושוויץ-בירקנאו מראה את גודלו של המחנה, ואת הסדר המופתי של הצריפים במחנה המוות (20 ערוץ יהודי ישראלי, יאיר אוריאל, 26 בינואר 2020)
מתן אברמוביץ', לבנות את הגיהנום: כך הוקם מחנה אושוויץ-בירקנאו, באתר בניין ודיור
קשת הקורבנות במחנה אושוויץ, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
מי אתה ליאון ברז'ה - סיפורו של קאפו באושוויץ, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פולין: אתרי מורשת עולמית
אושוויץ
אושוויץ
אושוויץ
קטגוריה:פולין קטן (פרובינציה)
קטגוריה:ניסויים בבני אדם על ידי הנאצים: אתרים
קטגוריה:גרמניה הנאצית: תעשייה
קטגוריה:אתרי מרידות יהודים בשואה
קטגוריה:השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה | 2024-10-05T11:40:58 |
אמברוזיוס | אמברוזיוס (בלטינית: Ambrosius; נולד 337–340 לערך – מת ב-4 באפריל 397) היה ההגמון של מילאנו, פיתח הגות בדבר היחסים הנכונים בין ראשי הכנסייה לשלטון החילוני, זכה למעמד קדוש נוצרי.
אמברוזיוס נולד בטרייר (Trier), בגליה צפונית למץ, בשנת 340 לספירה בערך. אביו היה נציב גליה הדרומית, והוא נשלח לרומא ב-354 לאחר מות אביו, שם למד משפטים. ב-372 התמנה למושל הפרובינציה של צפון איטליה, והוא ישב במילאנו. ב-374, כאשר ביקש הקהל לבחור הגמון, במקום ההגמון האריאני שמת, התפתחו מריבות בין האורתודוקסים לאריאנים, כפשרה הציעו את אמברוזיוס, למרות שלא נטבל לנצרות ולא היה לו ניסיון בכמורה הוא נבחר, הוטבל לנצרות, ותוך ימים ספורים הוקפץ בהיררכיה לדיאקון, כומר ובישוף. אמברוזיוס שילב בחיי הכמורה את העשייה המדינית, אולם הוא עצמו חי בפשטות וחילק את כספו לעניים. מלבד היותו איש דת ומדינאי היה אמברוזיוס גם נואם מוכשר, משורר ושופט.
אמברוזיוס השתתף בחיי הדת והמדינה – הוא נלחם בעוז במתנגדי הדת הקתולית, בעיקר באריאנים. הוא השפיע על הקיסר המזרחי תאודוסיוס הראשון (379–395) מבחינה דתית. כאשר המון נוצרי מוסת עשה פרעות ביהודים והחריב בית כנסת בסוריה, תאודוסיוס ציווה לשקם את בית הכנסת ולהעניש את הפורעים, אך אמברוזיוס כתב לו שקיסר נוצרי שמקים בית כנסת יהודי פוגע בכבוד אלוהים, והקיסר ביטל את החלטתו. במקרה אחר, כשתאודוסיוס הרג 7,000 מתושבי סלוניקי, כתב לו אמברוזיוס כי הוא לא יוכל לחוג את המיסה עם בית המלוכה עד שהוא יכפר על מעשיו בפומבי. תאודוסיוס ניסה להיכנס בכוח לקתדרלה במילאנו, אך אמברוזיוס חסם בגופו את הכניסה. לבסוף נכנע תאודוסיוס וביקש מחילה על מעשיו.
גם על הקיסר המערבי גרטיאנוס (375–383) השפיע אמברוזיוס, והקיסר הכריז ב-380 כי החלטות ועידת ניקיאה שעל סעיפיה הגן אמברוזיוס, מחייבת את כל הנתונים תחת הממשל. ב-381 ניצחו הקתולים את האריאנים בוועידת קונסטנטינופול הראשונה בעקבות מאמציו הרבים של אמברוזיוס וראשי האריאנים הודחו מכהונותיהם. כאשר הקיסר המערבי ולנטיניאנוס השני (383–392) ביקש להחזיר את אנדרטת האלה ויקטוריה ב-391 לפי בקשת הסנט והקונסול סימכוס, אמברוזיוס איים כי יחרים אותו, וולנטיניאנוס ביטל את החלטת הסנט. חלק ממלחמתו של אמברוזיוס באריינים הייתה הזהות שנוצרה באותה תקופה בין אריאניזם לבין הגרמאנים או הגותים. אנשי הצפון היו אריאנים בעוד אנשי איטליה השתייכו לכנסייה הרומית הניקאנית.
יוסטינה, אמו של הקיסר ולנטיניאנוס, הייתה אריאנית והיא שאפה להשיג משרה לכומר אריאני בכנסייה במילאנו עבור האוכלוסייה האריאנית שבעיר. אמברוזיוס שבת בכנסייה עליה הייתה המחלוקת יחד עם קהילתו תוך שהם מזמרים מזמורי דת ללא הפסקה עד שניצח את אם הקיסר.
ב-387 הטביל אמברוזיוס את אוגוסטינוס לנצרות.
דעותיו בתחום התאולוגי השפיעו על התפתחותה של הנצרות, משום שהוא שילב בהם את הפילוסופיה של פילון וקידוש השם של החשמונאים. הוא שילב בדבריו ניסוחים של הוגי דעות יווניים ורומאים כמו סנקה וקיקרו.
אמברוזיוס נחשב לאחד מאבות הכנסייה וזכה להיות אחד מארבע הדוקטורים הראשונים של הכנסייה.
מונחים על שמו
מזמור אמברוזיאני
הספרייה האמברוזיאנית במילאנו
הרפובליקה האמברוזית שהתקיימה במילאנו במאה ה-15
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:מורי הכנסייה
קטגוריה:אבות הכנסייה
קטגוריה:הארכיבישופים של מילאנו
קטגוריה:נפטרים ב-397 | 2024-05-31T13:54:50 |
תוחלת חיים דורית | הפניה תוחלת חיים#תוחלת חיים דורית | 2007-04-07T12:14:31 |
תוחלת החיים בלידה | הפניה תוחלת חיים | 2014-12-12T21:27:59 |
מילטיאדס הצעיר | שמאל|ממוזער|200px|מילטיאדס
מילטיאדס (לערך 550 - 489 לפנה"ס) ממפקדי צבא אתונה, האיש שהוביל את הצבא לניצחון בקרב מרתון.
ביוגרפיה
מילטיאדס נולד בערך בשנת 550 לפני הספירה למשפחה אתונאית אצילה.
כשהתבגר מונה על ידי טיראן אתונה, היפיאס, למושל בחצי האי כרסונסוס (גליפולי של היום) ליד הלספונטס. הוא הכיר שלטונו של מלך פרס, דריווש הראשון, כשפרס כבשה את תרקיה, ואף היה בין מפקדי המסע הפרסי נגד הסקיתים. אחרי שהשתתף במרד האיוני (שנת 500) מילטיאדס נמלט לאתונה והפך לאחד מעשרת הסטראטגוי של הצבא האתונאי.
בשנת 490 לפני הספירה הפרסים נחתו במפרץ מרתון, ומילטיאדס שכנע את הפיקוד היווני לכפות על הפרסים קרב מוקדם ככל האפשר, משום שחשש ממריבות פנימיות בתוך המחנה היווני.
הקרב נערך ביום שהיה תורו של מילטיאדס להיות מפקד מתוך עשרת הסטראטגוי. לפי התכנון של מילטיאדס היוונים החלישו בכוונה את העומק במרכז המערך שהתייצב מול הפרסים בשדה הקרב ליד מרתון ושמרו על אורכו. מאידך מילטיאדס החליט לעבות את האגפים וכששני הצבאות התנגשו, תחילה חשו הפרסים כי ידם תהיה על העליונה אחרי שפרצו את המרכז החלש של היוונים, אך בשלב מאוחר יותר האגפים היווניים המעובים הכריעו את גורל המערכה וסגרו על הפרסים, אשר נאלצו לנוס מזירת הקרב.
לפיכך היה מילטיאדס איש השעה בקרב מרתון. הוא בחר את התזמון הנכון לקיום הקרב, מכיוון שקרא היטב את מפה הפוליטית ביוון עצמה. מילטיאדס גם בחר אסטרטגיית קרב שהצדיקה את עצמה, והפגין כישרון צבאי מרשים. ניצחונו בקרב מרתון נחשב לאחד הגדולים ומפורסמים בעת העתיקה, והוא הרחיק את הפרסים מאתונה למשך כעשר שנים.
עם זאת, שנה מאוחר יותר, בשנת 489 לפנה"ס, נכשל בכיבוש פארוס והואשם בבגידה על ידי קסאנתיפוס, הושלך לכלא ושם מת (כנראה מנמק).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2023-07-19T18:10:46 |
מיכלאנג'לו | שמאל|ממוזער|250px|פרט מתוך "בריאת האדם", הקפלה הסיסטינית בוותיקן
שמאל|ממוזער|250px|"יום הדין", הקפלה הסיסטינית בוותיקן
שמאל|ממוזער|150px|מדליה לציון 88 שנים להולדתו של מיכלאנג'לו מאת לאונה לאוני, העתק מהמאה התשע עשרה
שמאל|ממוזער|250px|מצבת מיכלאנג'לו בבזיליקת סנטה קרוצ'ה במיזם של ג'ורג'ו וזארי
מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (באיטלקית: Michelangelo di Lodovico Buonarroti Simoni; ) היה איש אשכולות איטלקי - פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר, ואחת הדמויות הבולטות בתקופת הרנסאנס האיטלקי ובתולדות האמנות. יצירותיו, כגון הפסל דוד, הפרסקאות בקפלה הסיסטינית ויצירות נוספות, נחשבות לחלק מפסגת האמנות המערבית.
תולדות חייו
שנותיו המוקדמות
מיכלאנג'לו נולד בקַפֶּרְזֶה, כפר טוסקני קטן בנפת אַרֶצוֹ, כ־50 ק"מ מזרחית לפירנצה. אביו, לודוביקו די סימוני (Lodovico di Leonardo di Buonarotti Simoni), שימש בתפקיד פקיד ממשל (Magistrate) באזור. כשהיה מיכלאנג'לו בן שש נפטרה אמו (מבית רוּצֶ'לַאי - משפחה בעלת שם באותה תקופה), מה שהוביל בסופו של דבר את משפחתו לעבור לכפר סטיניאנו מזרחית לפירנצה. אף שנולד בכפר קפרזה, החשיב את עצמו מיכלאנג'לו לאיש פירנצה עד יומו האחרון. עוד בהיותו נער רצה לעסוק באמנות, ולמרות התנגדות אביו יצא מיכלאנג'לו ללמוד אצל האמן גִירְלַנְדָיוֹ שהיה צייר ידוע בעיר פירנצה.
הכנה לקריירה כאמן
לאחר שנה בסדנתו של גירלנדיו, שם התנסה באמנות הפרסקו, עבר ללמוד אצל ברטולדו די ג'ובאני בגן הפיסול שהקים לורנצו דה מדיצ'י, וכתוצאה מכך הפך לבן חסותו וגר בארמונו.
בתקופת שהותו בארמון נחשף למיטב המשוררים והפילוסופים של תקופתו, ולמד על התרבות היוונית והרומית מאנשי האקדמיה האפלטונית, שנהגו להיפגש בארמון מדיצ'י. עם פטירתו של לורנצו בשנת 1492 עזב מיכלאנג'לו את הארמון אך שמר אמונים כל חייו לבית מדיצ'י.
יצירותיו הראשונות
את שתי יצירות הפיסול הראשונות שלו השלים בטרם מלאו לו 16 שנים, בעודו חניך בגן הפיסול של לורנצו דה מדיצ'י. האחת היא תבליט של המדונה אשר מניקה את ישו התינוק, והשנייה היא תבליט של קרב הקנטאורים. מיכלאנג'לו מעולם לא מכר את יצירותיו הראשונות, ודאג לכך שתמיד יהיו תלויות על קירות ביתו.
קריירה כאמן
ב-1496, בגיל 21, הגיע לרומא, שם יצר את פסליו הראשונים. אחד המפורסמים שבהם נקרא "פייטה" (רחמים), פסל המדונה המחזיקה בזרועותיה את גופתו של ישו לאחר שהורד מהצלב. ייחודו של הפסל הוא באנטומיה המדויקת שהפגין בפיסולו של ישו ובמבטה המהורהר של המדונה. לאחר שהונח הפסל במקומו שמע מיכלאנג'לו אנשים מדברים על כך שכריסטופורו סולארי פיסל את הפייטה. מתוך זעם הוא חרט על הפסל את המשפט "Michel Angelus Bonarotus Florent Facubat" (מיכלאנג'לו בואונרוטי מפירנצה פִּסְּלוֹ). לאחר מכן נשבע כי לעולם לא יחתום שוב על שום יצירה מיצירותיו, ואכן, ה"פייטה" היא יצירתו החתומה היחידה של מיכלאנג'לו. באותן שנים פיסל גם את "בכחוס", אל הפריון והיין. יש הטוענים כי דמותו השאננה והמעט מתנשאת של בכחוס באה לבקר את הלך הרוח המסוכן של רומא באותה העת.
בשנת 1501 חזר לפירנצה עקב לחצים מאביו שיתמוך בכלכלת הבית. ארבע שנים בילה מיכלאנג'לו בפירנצה כשהוא כבר פסל ידוע ומבוקש. באותן שנים פיסל את "דוד", שהפך לאחד מסמליה של העיר. מיכלאנג'לו זכה בזכות לפסל את דוד מגילדת הצמר, ויצר אותו מגוש שיש פגום שאף פסל אחר לא הצליח לפסלו. תוך כדי פיסול "דוד", הוא גם צייר את טונדו דוני, הציור הראשון שאותו מכר. טונדו זה היה הצעד הראשון שלו בתחום הציור ופתח לו את הדלת לציור ותכנון פרסקאות, כמו אלו שבתקרת הקפלה הסיסטינית וה"רוחצים".
בשנת 1505 הזמין אותו האפיפיור יוליוס השני לרומא, ושם יצר בין היתר את הפסל "משה", עליו החל לעבוד בשנת 1513 וסיים בשנת 1542. הפסל מוצב כיום בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי. מיכלאנג'לו דימה את משה כבעל קרניים בגלל התרגום הלטיני של התנ"ך, אשר טעה בהבנת קרינת פני משה בפסוק "קרן עור פני משה" (שמות ל"ד פסוק 35).
יצירתו הגדולה והמרשימה ביותר היא ציור הפרסקו בקפלה הסיסטינית (אולם התפילות) בוותיקן שברומא, יצירה שהחל בשנת 1508 והקדיש לה ארבע שנים וחצי.
תכנונו המקורי של מיכלאנג'לו היה לצייר את שנים-עשר השליחים כמסגרת לתקרה, אך מהר מאוד הבין כי הוא רוצה למלא את כולה בפרסקאות שיתארו את בריאת העולם. תחילה הסתייע בעוזריו, אך עבודתם לא נראתה לו, והוא מחק הכול והחל לצייר בעצמו. העבודה הייתה קשה לביצוע, ואילצה את מיכלאנג'לו לטפס לתקרת הכנסייה על פיגומים בגובה 19 מטרים (שאת אופן הרכבתם על התקרה פיתח בעצמו) ולעבוד בתנאים קשים. הוא היה קנאי ביותר לעבודתו וסירב לכך שמישהו מלבדו ומלבד האפיפיור יראה אותה. בסופו של דבר השפיעה עבודתו רבות על ציירים ואמנים גדולים באותה עת, כמו רפאל, שסגנון ציוריו השתנה באופן ניכר לאחר שנחשף לתקרת הקפלה.
בין סיפורי הבריאה שצייר על תקרת הקפלה – הפרדת היום והלילה, בריאת אדם וחוה, הפיתוי, הגירוש מגן עדן, וסיפור המבול.
בזקנתו
מיכלאנג'לו המשיך לצייר ולפסל גם בימי זקנתו, ובגיל 72 היה לאדריכל הראשי של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. בעשור השביעי לחייו, בעת שחי ברומא, קשר ידידות אמיצה (ואולי התאהב) בויטוריה קולונה, משוררת והוגה דתית.
הביוגרפיה של מיכלאנג'לו נכללת בספרו של ג'ורג'ו וזארי חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר.
תכונותיו ומורשתו
מיכלאנג'לו נודע באופיו המלנכולי והזעוף, ומשום כך לא נמשך לחברת אנשים ונהג להתבודד. בנוסף, נודע בהרגלי היגיינה גרועים.
מיכלאנג'לו השפיע על פסלים רבים שבאו אחריו, בהם אוגוסט רודן ואחרים.
ב-1961 ראה אור ספרו של אירווינג סטון, The Agony and the Ecstasy: A Novel of Michelangelo, אשר ראה אור בעברית כחיי מיכלאנג'לו, בסדרת ספריה לעם בהוצאת עם עובד, בתרגום שמואל שניצר. סטון שהה באיטליה מספר שנים לצורך כתיבת הספר, שהיה פסגת יצירתו. על ספרו זה קיבל אות הוקרה מיוחד מממשלת איטליה על תרומה למורשת התרבותית של הארץ.
במלאת 3,000 שנה לכיבוש ירושלים על ידי דוד העניקה לה עיריית פירנצה העתק של הפסל "דוד", במטרה להציבו במוזיאון מגדל דוד. בשל לחץ של גופים חרדים ודתיים בעיר, בהיות דמותו של דוד מוצגת עירומה, נדחתה מחווה זו, והוענק פסל אחר של דוד, מעשה ידיו של אנדראה דל ורוקיו.
רשימת יצירותיו
פיסול
{| class="wikitable sortable mw-collapsible mw-collapsed" align="center" width="580px"
!תמונה
!שם
!שנה
!מקום
!חומר
!מידות
|-
|100px
|ראש פאון
|c. 1489-94
|אבד בשנת 1944
|שיש
|
|-
|
|מדונה
|c. 1491
|Casa Buonarroti, פירנצה
|שיש
|55.5 על 40 ס"מ
|-
|100px
|ילד השיש
|c. 1491-2
|מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
|שיש
|גובה 97 ס"מ
|-
|
|קרב הקנטאורים
|c. 1492
|Casa Buonarroti, פירנצה
|שיש
|90.5 על 84.5 ס"מ
|-
|100px
|צלב
|1492
|Santo Spirito di Firenze|Santo Spirito], פירנצה
|עץ פוליכרום
|135 על 142 ס"מ
|-
|
|הרקולס
|
|
|
|
|-
|100px|The Ark of St Dominic
|The Ark of St Dominic
|
|Basilica of San Domenico בולוניה
|
|
|-
|100px|St Petronius
|פטרוניאוס
|1495 - 1494
|
|שיש
|גובה 64 ס"מ
|-
|100px|St Proclus
|פרוקולוס
|1495 - 1494
|
|שיש
|גובה 58.5 ס"מ
|-
|
|מלאך עם פמוט
|1495 - 1494
|
|שיש
|גובה 51.5 ס"מ
|-
|
|קופידון פירנצה
|
|
|
|
|-
|
|קופידון רומא
|
|
|
|
|-
|100px|Bacchus
|בכחוס
|1497 - 1496
|המוזיאון הלאומי ברג'לו, פירנצה
|שיש
|גובה 203 ס"מ
|-
|
|"צלב"
|1497 - 1498?
|Santa María de Montserrat, מונטסראט
|שנהב
|
|-
|100px|Pieta
|פייטה
|1500 - 1499
|בזיליקת פטרוס הקדוש, רומא
|שיש
|רוחב הבסיס 195 ס"מ, גובה 174 ס"מ
|-
|100px|David
|דוד
|1501 - 1504
|הגלריה של האקדמיה, פירנצה
|שיש
|5.17 מטר
|-
|100px|Madonna and Child
|''המדונה של ברוז|1504 - 1501
|כנסיית גבירתנו, ברוז'
|שיש
|גובה 128 ס"מ
|-
|100px|Saint Paul
|פאולוס
|1504 - 1503
|קתדרלת סיינה
|שיש
|
|-
|100px|Saint Peter
|פיטר
|1504 - 1503
|קתדרלת סיינה
|שיש
|
|-
||100px|Saint Pius
|פיוס
|1504 - 1503
|קתדרלת סיינה
|שיש
|
|-
|100px|Saint Gregory
|גריגורי
|1504 - 1503
|קתדרלת סיינה
|שיש
|
|-
|100px|Taddei Tondo
|המדונה והילד
|c. 1503
|האקדמיה המלכותית לאמנויות, לונדון
|שיש
|קוטר 82.5 ס"מ
|-
|
|המדונה והילד
|c. 1503
|המוזיאון הלאומי ברג'לו, פירנצה
|
|82 על 85.8 ס"מ
|-
|100px|Saint Matthew
|מת'יו
|c. 1505
|האקדמיה לאמנות של פירנצה
|שיש
|גובה 271 ס"מ
|-
|
|קבר האפיפיור יוליוס השני
|1503
|
|
|
|-
|100px
|משה
|c. 1515 - 1513
|בזיליקת סן פייטרו אין וינקולי, רומא
|
|
|-
|100px|The Rebellious Slave
|העבד המורד
|1513
|לובר, פריז
|
|
|-
|100px|The Dying Slave
|העבד הגוסס
|1513
|לובר, פריז
|
|
|-
|-
|100px|Atlas Slave
||עבד אטלס
|1523 - 1520
|האקדמיה לאמנות של פירנצה
|שיש
|גובה 277 ס"מ
|-
|100px|Awakening Slave
||עבד התעוררות
|1520 - 1523
|האקדמיה לאמנות של פירנצה
|שיש
|גובה 267 ס"מ
|-
|100px|Awakening Slave
|עבד מזוקן
|1520 - 1523
|האקדמיה לאמנות של פירנצה
||שיש
|גובה 263 ס"מ
|-
|100px|Young slave
|עבד צעיר
|1520 - 1523
|האקדמיה לאמנות של פירנצה
|שיש
|גובה 256 ס"מ
|-
|
|קאפלת מדיצ'י
|1534 - 1520
|בזיליקת סן לורנצו, פירנצה
|
|
|-
|100px
|גאונות הניצחון
|c. 1532 - 1534
|פאלאצו וקיו, פירנצה
|שיש
|גובה 261 ס"מ
|-
|100px
|רחל
|1545
|בזיליקת סן פייטרו אין וינקולי, רומא
|
|
|-
|100px
|לאה
|1545
|בזיליקת סן פייטרו אין וינקולי, רומא
|
|
|-
|
|מצבת ג'וליאנו מדיצ'י- לילה ויום|
|
|
|
|-
|
|מצבת לורנצו מדיצ'י, דמדומים ושחר''
|
|
|
|
|-
|
|המדונה והילד
|
|
|
|
|-
|100px
|דוד-אפולו
|c. 1530
|המוזיאון הלאומי ברג'לו, פירנצה
|שיש
|גובה 146 ס"מ
|-
|100px
|ילד מתכופף
|c. 1530 - 1534
|ארמיטאז', סנקט פטרבורג
|שיש
|גובה 54 ס"מ
|-
|100px|Christ Carrying the Cross
|ישו נושא את הצלב
|1520 - 1519
|church of Santa Maria sopra Minerva, רומא
|שיש
|גובה 205 ס"מ
|-
|100px|ברוטוס
|ברוטוס
|1540
|המוזיאון הלאומי ברג'לו, פירנצה
|שיש
|גובה 65 ס"מ
|-
|100px|The Florentine Pieta
|הפייטה הפלורנטינית
|c. 1550
|מוזיאון הדואומו, פירנצה
|שיש
|גובה 253 ס"מ
|-
|100px|The Rondanini Pieta
|Rondanini Pietà
|1564 - 1552
|Castello Sforzesco, מילאנו
|שיש
|גובה 195 ס"מ
|-
|100px|Florentine Pietà
|פלסטרינה
|1547 - 1553
|האקדמיה לאמנות של פירנצה, פירנצה
|שיש
|גובה 253 ס"מ
|}
ציור
תמונהשםשנהמקוםחומרמידותהקרב על קסקינה100px|Manchester Madonnaהמדונה של מנצ'סטרc. 1497הגלריה הלאומית, לונדוןטמפרה על משטח עץ76 על 105 ס"מ100px|Doni Tondoטונדו דוניc. 1507גלריית אופיצי פירנצהטמפרה על משטח עץקוטר 120 ס"מ100px|The EntombmentThe Entombmentc. 1505הגלריה הלאומית, לונדוןטמפרה על משטח עץ100px|God Creating Adam, from the Sistine Chapel Ceilingתקרת הקפלה הסיסטינית1508–1512הקאפלה הסיסטינית, הותיקן, רומאפרסקאות100px|Judith and Holofernesיהודית והולופרנס1508תקרת הקפלה הסיסטינית, הותיקן, רומאפרסקו100px|The Last Judgmentיום הדין האחרון1534–1541הקפלה הסיסטינית, הותיקן, רומאפרסקו100px|The Martyrdom of St Peter[The Martyrdom of St Peter1542–1550קפלת פאולינה, הותיקן, רומאפרסקו625 × 662 cm100px|The Conversion of SaulThe Conversion of Saul1542–1550קפלת פאולינה, הותיקן, רומאפרסקו625 × 661 cm
אדריכלות
תמונהמבנהשנות הקמהמקום100px|St. Peter's Basilicaבזיליקת פטרוס הקדוש18רומא100px|Cordonata CapitolinaCordonata Capitolinaרומאגבעת הקפיטולין10רומא100px|Palazzo Farneseארמון פארנזהרומאקפלת מדיצ'י החדשה, New Sacristy,פירנצהמדרגות הספרייה בספרייה הלורנציאניתפירנצהתוכנית של בזיליקת סן לורנצופירנצה
ראו גם
ציורי התנ"ך
לקריאה נוספת
משה ברש, מיכאל-אנג'לו - עיונים בדרכי גילומה של הגותו האמנותית, מוסד ביאליק, 1961.
אירווינג סטון, חיי מיכלאנג'לו, תרגם שמואל שניצר, סדרת ספריה לעם, עם עובד, 1972.
ג'ונתן ג'ונס, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו - הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסאנס, כנרת, זמורה-ביתן, 2014
ג'יל נרה, מיכלאנג'לו 1475 - 1564, הוצאת ספרי טאשן
רוס קינג, מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, תרגמה צילה אלעזר, הוצאת דביר, 2006
לאה גולדברג, מיכלאנג'לו''' (הרצאה מעיזבון המשוררת). ההרצאה נדפסה בכרך י"ד של כתב העת דחק, (2022), בלווית צמד סונטות מאת מיכלאנג'לו, בתרגומו של עמינדב דיקמן.
קישורים חיצוניים
אתר אודות מיכלאנג'לו
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר
קטגוריה:ילידי 1475
קטגוריה:נפטרים ב-1564
קטגוריה:אדריכלים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:אדריכלים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:פסלים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:פסלים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:אמנים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות | 2024-09-11T07:41:37 |
אנדרה קויפרס | אנדרה קויפרס (בהולנדית: André Kuipers; נולד ב-5 באוקטובר 1958 באמסטרדם) הוא אסטרונאוט בשירות סוכנות החלל האירופית ורופא הולנדי. שהה כ-203 ימים בחלל.
השכלה ושירות צבאי
קויפרס השלים את לימודי הרפואה שלו ב-1987 באוניברסיטת אמסטרדם.
בין השנים 1987–1988 שירת ביחידת הרפואה של חיל האוויר ההולנדי.
קריירה כאסטרונאוט
נבחר לקבוצת האסטרונאוטים של ESA ב-1998.
ב-18 באפריל 2004 הפך להיות ההולנדי השני היוצא לטיסת חלל. הוא טס בחללית רוסית סויוז TMA-4, יחד עם אסטרונאוט אמריקאי ורוסי לתחנת החלל הבינלאומית. במהלך שהות בתחנת החלל הוא ביצע מספר ניסויים. הוא שב לכדור הארץ בתום 10 ימים בחלל בחללית סויוז TMA-3.
לאחר הטיסה בחלל מונה קויפרס למרצה שלא מן המניין באוניברסיטה הפרוטסטנטית של אמסטרדם (Vrije Universiteit) בפקולטות מדעים מדויקים ורפואה.
קויפרס שב לחלל ב-2011, והפך לאסטרונאוט ההולנדי הראשון שטס בחלל יותר מפעם אחת. הוא השתתף במשלחת 30 ומשלחת 31 לתחנת החלל הבינלאומית. הוא המריא ב-21 בדצמבר 2011 ונחת ב-1 ביולי 2012, לאחר שהות של 192 יום, 18 שעות ו-58 דקות. במהלך שהותו בתחנת החלל ביצע למעלה מ-50 ניסויים והיה אחראי על פעולות העגינה של חללית המטען האוטומטית ATV.עם נחיתתו, סה"כ שהה בחלל 203 ימים, 15 שעות ו-51 דקות.
250px|שמאל|קויפרס על תחנת החלל הבינלאומית
קויפרס נשוי ואב לשלוש בנות ובן.
אותות ועיטורים
קויפרס נושא אותות כבוד ומדליות הולנדיים שונים:
אביר מסדר אריה הזהב של בית נסאו (2004)
אביר מסדר אריה הולנד (2012)
ב-2013 היה אחד מאבירי המלך (King of Arms) בטקס הכתרתו של מלך הולנד וילם אלכסנדר
מדליית הכבוד לאומנויות ולמדע של מסדר בית אורנג' (2022)
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה בשירות החלל האירופי
הערות שוליים
קטגוריה:אמסטרדם: אישים
קטגוריה:רופאים הולנדים
קטגוריה:תוכנית החלל האירופית
קטגוריה:אסטרונאוטים של סוכנות החלל האירופאית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת אמסטרדם
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה)
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1958 | 2024-06-03T16:14:06 |
ישראל לדרמן | REDIRECT טרור יהודי בישראל#ישראל לדרמן | 2007-04-29T07:26:58 |
יונה אברושמי | הפניה רצח אמיל גרינצווייג | 2016-05-10T14:02:19 |
דוד בן שימול | הפניה דוד בן-שימול | 2012-04-21T16:36:10 |
דני אייזנמן | REDIRECTטרור יהודי בישראל | 2004-04-18T16:03:35 |
כלכלן | כלכלן הוא בוגר תואר אקדמי בכלכלה או במנהל עסקים עם התמחות במימון, העוסק בתחום כלכלי במסגרת מקצועית או אקדמית.
תחום הכלכלה באקדמיה מוגדר על פי רוב כמדע החברתי החוקר את פעילות כלכלית כדי להשיג הבנה של התהליכים הקובעים את הייצור, הפצה וצריכה של סחורות ושירותים במשק.
כלכלנים מועסקים בעסקים רבים הפועלים בתחום הפיננסי כמו בנקים וחברות ביטוח כמו גם בגופים אחרים כגון חברות מסחריות שונות, בתי השקעות, מוסדות ציבוריים. מחקר כלכלי מתבצע גם במחלקת המחקר של בנק ישראל.
הכשרת כלכלנים
בישראל לימודי כלכלה נערכים במרבית האוניברסיטאות, בדרך כלל במסגרת הפקולטה למדעי החברה וכן בחלק מן מכללות האקדמיות. אורך הלימודים הוא לרוב כשלוש שנים ובסיומם מקבלים בדרך כלל תואר מסוג .B.A בכלכלה. לעיתים ניתן ללמוד את התחום במסלול דו חוגי עם חוג נוסף כגון מנהל עסקים או חשבונאות. לאחר סיום התואר ניתן להמשיך לתואר שני בכלכלה, בתואר המוסמך מציעים במוסדות התמחויות שונות כגון כלכלה פיננסית או כלכלה התנהגותית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה | 2024-03-16T05:40:06 |
מחנה ריכוז | מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ולעיתים להשמדה של האסירים (מחנה השמדה).
המשטרים הקומוניסטיים בברית המועצות, סין וקוריאה הצפונית הפעילו בעבר ומפעילים בהווה מחנות ריכוז המוניים בהם נכלאו ונכלאים מיליוני אזרחים ללא משפט ועוברים עינויים קשים. כמו כן, גם הנאצים הקימו מחנות ריכוז בגרמניה ובפולין, בהם נכלאו, הורעבו, עונו והושמדו מיליוני יהודים, שבויי מלחמה סובייטים, צוענים והומואים.
היסטוריה
לראשונה נעשה שימוש במונח "מחנה ריכוז" ביחס למחנות שהפעילה בריטניה בדרום אפריקה במהלך מלחמת הבורים (1899–1902).
בין השנים 1904–1907 השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית הקים מחנות ריכוז כחלק מרצח העם של ההררו והנאמה, שם נטבע לראשונה התרגום הגרמני למושג האנגלי "מחנה ריכוז".
מחנות הגולאג בברית המועצות נחשבים גם הם כמחנות ריכוז, אף על פי שפורמלית אוכלוסייתם הגיעה אחרי הליך משפטי.
במהלך מלחמת העולם השנייה הקימה גרמניה הנאצית מחנות ריכוז רבים לקבוצות אתניות רבות ומגוונות, בשטחה ובשטחי הכיבוש שלה באירופה ובצפון אפריקה. ארצות הברית כלאה אזרחים ממוצא יפני במחנות, אולם בשל רגישות המונח "מחנה ריכוז" יש המעדיפים להשתמש במונחים אלטרנטיביים. על־פי ההערכות הקימו הנאצים 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.
אחר כך, הוקמו מחנות ריכוז לאויבי המשטר בסין, קוריאה הצפונית, ובמדינות יוגוסלביה לשעבר בתקופת המלחמות הפנימיות.
מחנות ריכוז בגרמניה הנאצית
ממוזער|250px|שמאל|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
שמאל|ממוזער|250px|במחנה הריכוז בוכנוואלד לאחר שחרורו על ידי בעלות הברית
המשטר הנאצי הפעיל מחנות ריכוז (בגרמנית: Konzentrationslager, "קונצנטרציונסלאגר"; בר"ת: KZ, מבוטא "קָה-צֶט") ממספר סוגים: מחנות מעבר, מחנות מעצר, מחנות עבודה ומחנות השמדה. לעיתים שימשו המחנות למספר מטרות, ולעיתים הוחלף ייעודם במהלך הזמן. פעמים רבות, גם אסירים במחנות עבודה הורעבו והועבדו בפרך עד מותם. על-פי ההערכה, עשרה מיליון אנשים מצאו את מותם במחנות הריכוז הגרמניים נאצים, שישה מיליון מתוכם ב-15 המחנות הגדולים.
מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון. מחנה הריכוז הראשון היה דכאו, שהוקם ליד מינכן, מיד לאחר עליית היטלר לשלטון ב–1933. בעקבותיו הוקמו מחנות נוספים, כמו בוכנוואלד ומאוטהאוזן. הם נועדו לכליאת מתנגדים פוליטיים וקבוצות חברתיות שהוגדרו כבלתי רצויות: אסירים פליליים, הומוסקסואלים, חסרי בית ועוד. מחנות הריכוז נועדו לשבירתם של הכלואים בהם ולעיתים אף לחיסולם. המחנות הפכו לחלק ממערכת האס אס, ומלקות ואפילו עונש מוות היו בהם דבר שבשגרה.
טרם מלחמת העולם השנייה נכלאו במחנות הריכוז יותר מרבע מיליון אסירים. בכמה מחנות הוקמו מפעלים לעבודות כפייה ומעבדות לניסויים בבני-אדם, שבהן נבדקו אפשרויות של עיקור המוני או של מידת סבילותו של האדם לקור ולמחלות. לאחר פוגרום "ליל הבדולח" החל לראשונה מעצר המוני של יהודים ושילוחם למחנות ריכוז.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמו על ידי הנאצים מאות מחנות ריכוז בשטחי הכיבוש, כמכשיר לדיכוי העמים הנכבשים, וכדרך לנצל את התושבים לעבודות כפייה לצורכי כלכלת המלחמה הנאצית.
ראו גם
גולאג
השואה – מונחים
סימון אסירים במחנות ריכוז נאציים
מחנה השמדה
לקריאה נוספת
מנבר, רחל. מחנות הריכוז הנאציים: מבנה ומגמות, דמות האסיר, היהודים במחנות. הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של חוקרי השואה. ירושלים, שבט תש"מ-ינואר 1980. ירושלים: יד ושם, 1984
קישורים חיצוניים
הערך "מחנות ריכוז" מתוך "האנציקלופדיה של השואה", באתר יד ושם
על מחנות הריכוז, בתערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
מאמר על מחנות הריכוז באתר יד ושם
המחנות הנאציים באתר "מט"ח"
רשימה מלאה של 1,634 המחנות הנאציים
הערות שוליים
*
קטגוריה:כליאה
קטגוריה:טרמינולוגיה של מחנות ריכוז
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית | 2024-10-09T22:49:36 |
הגזע הארי | ממוזער|מפה מתוך המהדורה הרביעית של האנציקלופדיה הגרמנית מאיירס לקסיקון משנת 1890 בו מצוינים האזורים בעולם בהם נמצאים הגזעים השונים, כולל את האזור באירופה בו הגזע הארי הוא הדומיננטי
הגזע הארי הוא מושג הודו-אירופאי עתיק שהוכר לעולם המערבי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במסגרת מחקרים בבלשנות היסטורית ואתנוגרפיה של העמים (בין השאר בעקבות התאוריה הנורדית), ובעקבות שורה של תגליות לשוניות שזיהו כי מרבית השפות האירופיות קשורות ללשונות מאזור פרס והודו (השפות ההודו-אירופיות).
לפי רעיון זה, הדמיון בשפות מצביע על גזע קדום שממנו התפתחו העמים האירופים לאחר שבני הגזע הזה פלשו לאירופה. כיום היסטוריונים מערערים על אמיתות תאוריה זו, היות שנחשפו מספר עובדות המצביעות על כך שתאוריה זו שגויה וכי השפות ההודו-אירופאיות לא התפתחו מהפרסית העתיקה, אלא כי כולן (כולל הפרסית העתיקה) התפתחו מפרוטו-הודו-אירופית. כיום המושג "ארי" משמש לתיאור קבוצות עמים שהם מצאצאי העמים הקדומים דוברי השפות הפרסיות.
בעוד שבמקור מושג זה נועד לתאר סיווג אתני-לשוני נייטרלי, האידאולוגיה הנאצית והנאו-נאצית השתמשו בו לטיעונים בדבר עליונות לבנה בכלל ועליונות "הגזע הארי" בפרט.
רקע
ממוזער|250px|ארמון אפדנה, גילוף מהמאה ה-5 לפני הספירה המתאר את חיילי האימפריה הפרסית; חיילי פרס (עם הכובעים המרובעים) וחיילי מדי (עם הכובעים המעוגלים) בלבוש מסורתי. במהלך המאה ה-18 נעשו מחקרים רבים בעניין חקר שפות, שבין היתר מצאו דמיון משותף מבחינה תחבירית בין השפה ההודית לשפות האירופאיות ובין השפה ההודית לשפה הפרסית הקדומה. מכאן עלו תאוריות לקיומו של קשר קדום בין עמי פרס והודו לאירופה דרך נדידה.
עם עליית ההשכלה וירידת קרנה של הדת באירופה, ניסו חוקרים אירופאים למצוא זהות חדשה, כזו שתתנער מהדת. הם ביקשו לנסות לחפש אחר קשר עתיק יותר של האירופאים למעצמה אחרת שהשפיעה על העולם. את הקשר הם ביקשו למצוא דרך השפה, לאיראנים שהקימו לדעתם את האימפריה הראשונה והנהדרת ביותר שידע העולם - האימפריה הפרסית. מעבר לדמיון בשפה, החלו חוקרים אירופאים אלו לחפש אחר מאפיינים גנטיים משותפים בין עמי אירופה לאיראן ומצאו קבוצה של איראנים, בעיקר כורדים, בעלי עיניים בהירות ושיער בהיר בהרים הגבוהים והמבודדים באיראן. משם הסיקו כי כך בוודאי נראו הפרסים הקדומים. הם הסבירו את ההבדל במראה רוב הפרסים הקיימים היום, בהתערבבות עם העמים השמים-ערבים שכבשו את איראן בתקופת הכיבושים המוסלמים, תוך מחשבה שהאיראנים שחיו בבידוד בהרים, לא התבוללו עם העמים השמים.
אכן היו קיימים עמים דוברי פרסית שהיו בעלי שיער בלונדיני ועיניים כחולות, אך לאלו לא היה להם חלק בבניה והשתייכות לאימפריה הפרסית, שעל בסיסה שייכו הגרמנים לגזע הארי את העליונות הגזעית ואת יכולות ההנהגה והלחימה הגבוהות. העמים דוברי הפרסית שהקימו את האימפריה הפרסית זהים במראה לאיראנים של היום, שכן בתחריטים, בפסלים ובאיורים שנמצאו מתקופת האימפריה הפרסית, נראים האיראנים שהקימו והיו חלק מהאימפריה הפרסית זהים במראה לאיראנים של היום, וממילא נשללת התאוריה הארית מעיקרה. למרבה האירוניה, נראה כי דווקא הצוענים יותר ארים גנטית מהגרמנים.
בהקשר לעמים הנורדיים שנחשבו כלא-אריים במקור (צאצאים גנטיים לאלו שהקימו את האימפריה הפרסית), הטיעון היה כי הם עמים של לוחמים דגולים, ומכאן גם הם מזן גנטי משובח, אם כי לא ארי.
רעיון הגזע הארי
במאה ה-19 נעשה מחקר בהשוואת לשונות בין השפות העתיקות שהיו ידועות באותה תקופה. באופן זה נמצא דמיון לשוני רב בין השפה האווסטית (שפת כתבי הקודש הזורואסטריים) ושפת הסנסקריט (מצפון הודו) לבין השפות לטינית, היוונית, הגרמנית והקלטית. המסקנה הייתה כי התקיים עם קדום, שנדד ממרכז אסיה לאירופה והיה מקור השפות האירופאיות.
לעם הקדום הוענק השם "ארי" (Aryan) מהמילה "אַרְיַה" (ārya) בסנסקריט, שפירושה "אדם אציל", אולם מקור המושג נעוץ בהודית-איראנית עתיקה, ושימש להגדרה עצמית של ההודו-איראנים הקדומים.
השם "אריים" נזכר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), שמספר כי זה היה שמם הקדום של המדיים.
במשך השנים היה ויכוח רב על המרחב הפיזי בו חיו הארים. הועלו השערות שונות למדינות בין ארמניה לצפון הודו, מדינות בהם שכנו ועודם שוכנים עמים דוברי שפות איראניות. בגלל הסכמה שהייתה באותן שנים על קשר של הארים עם פרס הקדומה, זוהה מקום המוצא עם פרס, בין השאר באמצעות שמה המודרני - איראן (שנקבע על ידי רזא ח'אן ב-1935), שפירושו המילולי "ארץ הארים".
מחקרים מודרניים המבוססים על השוואת DNA הוכיחו כי יש קשר גנטי חזק (ולפיכך מוצא משותף) בין תושבי צפון הודו, פרס ומזרח אירופה (בעיקר אוקראינה ופולין) וכן צפון אירופה, בפרט פינלנד.
השימושים הפוליטיים במושג
תאוריות אחדות על הלשונות והגזעים אומצו על ידי מספר אידאולוגים אירופים שהשתמשו בו להצדקת קולוניאליזם וגזענות במהלך המאה ה-19 ולאחר מלחמת העולם הראשונה. הבולטים ביותר בשימוש בתאוריה זו היו הנאצים שטענו, באמצעות תורת הגזע שפיתחו, כי הארים מחולקים לתתי גזעים שונים, 'איכותיים' יותר ופחות, כשהעמים הגרמאנים (ובכללם הנורדים) מצפון אירופה, נמצאים בראש הרשימה, כבני הגזע העליון והמובחר.
מעריכים כי התאוריה הארית השפיעה על הקשר החם שהיה בין היטלר לרזא ח'אן, להחלטה על הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ב-1941 ולמעמד שנתנו הגרמנים בתקופה הנאצית לאיראנים ולשאה רזא ח'אן כארים (ראו גם: עבדול חוסיין סרדארי והצלת יהודי גאורגיה, בוכרה, איראן ואפגניסטן בצרפת הכבושה).
לאחר מלחמת העולם השנייה הופסק השימוש במונח זה והמדענים משתמשים במונח "הודו-אירופיים קדומים" כדי לתאר את התאוריה על העם הקדום שממנו נוצרו השפות והאמונות ההודו-אירופיות.
זרמים נאו-נאציים מודרניים בייחוד בארצות הברית ורוסיה חזרו לעשות שימוש בתיאורית הגזע הארי בשנים האחרונות.
ראו גם
שפות הודו אירופיות
גזע (אדם)
תעודת ייחוס ארי (Ahnenpass)
התאוריה הנורדית
לאומיות לבנה
גאווה לבנה
תורת הגזע
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות מוצא
קטגוריה:גרמניה הנאצית
קטגוריה:נאציזם | 2024-08-01T02:36:31 |
טלאי צהוב | הפניההטלאי הצהוב | 2016-09-08T18:09:13 |
אנה פראנק | REDIRECTאנה פרנק | 2004-04-18T18:17:04 |
ניסויים בבעלי חיים | שמאל|ממוזער|250px|95% מחיות המעבדה הן חולדות ועכברים. בתמונה חולדת מעבדה לבקנית. חיות מעבדה לבקניות מאפשרות מבט בכלי הדם שלהן דרך עיניהן וחוסכות את הצורך בניתוחןניסויים בבעלי חיים הם שיטות מחקר ניסוייות המתבצעות בבעלי חיים. ניסויים בבעלי חיים מתבצעים במסגרת מחקרים בביולוגיה, במדעי הרפואה, בפסיכולוגיה, באיכות הסביבה (כולל פיתוח חומרי הדברה, בדיקת יעילותם ורעילותם) ובטכנולוגיה (כולל פיתוח כלי נשק, ניסויים בשימוש בבעלי חיים כאמצעי לחימה), מוצרי ותוספי מזון, קוסמטיקה וחומרי ניקוי. ניסויים בבעלי חיים משמשים בין היתר כאמצעי לביצוע מחקר רפואי בסיסי והבנת תהליכים ביולוגים כלל-מערכתיים אשר לא ניתן לבצע בבני אדם מסיבות מוסריות. ניסויים בבעלי חיים למטרות שאינן רפואיות ובכלל זאת למטרות קוסמטיות אסורים על פי חוק בישראל ובאירופה. קיימות קבוצות המתנגדות לביצוע ניסויים בבעלי חיים מטעמים של אי-יעילות מדעית או מטעמים מוסריים הטוענים לסוגנות.
מאפייני שיטת הניסויים בבעלי חיים
ממוזער|שמאל|250px|פוחלץ של אחד הכלבים ששימשו בניסוי של פבלוב. לכלב הושתל נקז זכוכית בבלוטת הרוק.
בעל חיים המשתתף בניסוי עשוי לייצג בניסוי בעלי חיים מהמין הטקסונומי שלו (למשל פרה המשתתפת בניסוי לשיפור תנאי הגידול של הפרות) או להשתתף בו כאורגניזם מודל (למשל עכבר המשתתף בניסוי לחיפוש תרופה לבני-אדם או לפרות). ניסויים המשתמשים ביצור חי אחד כמודל ליצור חי אחר חייבים להיעשות לאחר העלאת טיעון משכנע שעל פיו המודל אכן דומה בתכונות הרלוונטיות למה שהוא מייצג. פעמים רבות טיעון כזה נשען על מחקר קודם, אך יש קבוצה גדולה של מחלות שאינן נחקרות ביצורים חיים כי טרם נמצא להן מודל מתאים.
ניסוי בחיית מודל עשוי להיות פשוט יותר מבחינה טכנית מאשר ניסוי בחיה או באדם שאותם המודל מדמה, ונחשב לאתי יותר מניסויים בבני אדם ובבעלי חיים הנתפסים כבעלי תודעה מפותחת יותר מזו של אורגניזם המודל. ניסוי בשמרים או תולעים, למשל, אינו גורם סבל לבני אדם או לפרות ואינו מונע טיפול רפואי מאנשים בקבוצת הביקורת. מעבר לזאת, להרבה ניסויים בבני אדם קשה למצוא מדגם גדול ומייצג וקשה גם לערוך ניסויים בבני אדם בתנאי מעבדה של ממש, משום שאלו מחייבים שכל המשתתפים בניסוי יתחילו ויסיימו את הניסוי באותו תאריך, שיחיו באותה סביבה, יאכלו אותו מזון ושלא יקבלו שום טיפול רפואי אחר בבעיה הנחקרת.
מהלך הניסוי וגודל המדגם
בניסוי בבעלי חיים יש על פי רוב קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת, הדומות ככל האפשר זו לזו בפרמטרים חיצוניים (כגון מין, גיל ומשקל). החוקר משנה ביוזמתו ובאופן דרסטי אצל קבוצת הניסוי גורם אחד הקשור בתופעה הנחקרת, כששאר הגורמים נותרים ללא שינוי. בעקבות זאת, אם נצפה הבדל בין שתי הקבוצות, ניתן לומר שיש סבירות גבוהה שסיבת השוני היא הפעולה שאותה עשה החוקר. ההבדל בין התוצאה הנצפית בין שתי הקבוצות צריך להיות בעל מובהקות סטטיסטית, ולכן הגודל הדרוש לקבוצות תלוי בהבדל שהניסוי צפוי לחולל בהן. אם, למשל, המדד על פיו מוערכת התוצאה הוא משקל החיה, ניתן להשתמש במדגם קטן יותר בניסוי שבו צפוי הבדל משקל ממוצע של חמישים אחוז בין קבוצות, מאשר בניסוי שבו צפוי הבדל משקל של עשרה אחוז.
מיני בעלי החיים שבמעבדות
מכלל החולייתנים המשמשים כאורגניזם מודל למחקר מדעי, מעל ל-50% הם עכברים. חולייתן המודל השני בתפוצתו הוא החולדה. שאר מני החולייתנים מהווים ביחד כרבע מחולייתני המודל. בניסויים בתחום הביו-רפואי, החולייתן הנפוץ ביותר הוא העכבר.
במחקרים הנעשים בפסיכולוגיה, נעשה שימוש רב בחולדות אם כי גם ביונקים רבים אחרים. ניסויים בפסיכולוגיה הנעשים ביונקים אחרים עשויים להיות ניסויים בתפיסה הכוללים ניתוחים עדינים ודורשים יונק עם מוח גדול יותר משל החולדה וניסויים הדורשים יונק שדומה לאדם יותר מאשר החולדה. ניסויים בקופי רזוס נעשים כאשר מבקשים לחקור תכונות או חלקים של מערכת העצבים האנושית שאינם דומים לאילו של המכרסמים. זאת משום שמערכת העצבים של הקופים דומה יותר לזו של האדם. הדבר נכון גם לגבי התנהגות אנושית, למשל, במחקרים רבים על חסכים בהורות הנעשים על גורי קופים שנותקו מאימםובמחקרים על התנהגות הורית לא נאותה. קופים אף משמשים את המחקרים בנושאים של יחסים חברתיים.
נושאי המחקרים
ניסויים בבעלי חיים מתבצעים במסגרת מחקרים בביולוגיה, במדעי הרפואה, בפסיכולוגיה, באיכות הסביבה (כולל פיתוח חומרי הדברה, בדיקת יעילותם ורעילותם) ובטכנולוגיה (כולל פיתוח כלי נשק, ניסויים בשימוש בבעלי חיים כאמצעי לחימה), מוצרי ותוספי מזון, קוסמטיקה (ראו הרחבה בערך על ניסויים בבעלי חיים בתעשיית הקוסמטיקה) וחומרי ניקוי.
מחקרים בהביוריסטים בבעלי חיים נערכים מזה מעל מאה שנים, למטרות שונות כגון בדיקת יכולות קוגניטיביות של בעלי חיים, דרכי התקשרות ביניהם, וכן לצורך הקשה מהתנהגות בעלי חיים להתנהגות אנושית. דוגמה בולטת למחקר שלווה בניסויים הוא מקרה הנס החכם, אשר הוביל לפריצת דרך בהבנת ההתנהגות האנושית והתנהגות בני אדם, וכן קבע סטנדרטים לביצוע ניסויים בכלל ושיטות כגון סמיות כפולה.
שחזור ניסויים לצורך הוראה ותרגול
לימודי רפואה וטרינרית כוללים ניסויים רבים בבעלי חיים בצד תרגול פרוצדורות רפואיות עליהם. ניסויים נעשים גם בלימודי פיזיולוגיה, בלימודי אנטומיה, ביולוגיה ועוד.
בישראל, חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) תשנ"ד-1994, מכיר בחינוך והוראה כאחת המטרות המאפשרות שימוש בבעלי חיים.
לצורכי הוראה ותרגול משוחזרים באופן שוטף ניסויים "קלאסיים" בבעלי חיים ממינים טקסונומיים שונים. זאת אף על פי שבחלק מהמקרים ניתן לצפות בסרט המתעד ניסויים שכבר נעשו או לקרוא עליהם במקום לשחזרם.
הביקורת על התקפות המדעית
מרבית הביקורת נגד התקפות הרפואית של ניסויים בבעלי חיים מופנית נגד ניסויים לחיפוש תופעות לוואי של תרופות. במחקרים אלו יש שלב או שלבים של ניסוי בבעלי חיים ואחרי כן שלבים של ניסוי בבני אדם. בניגוד לשאר הניסויים באורגניזם מודל, שבהם בחירת המודל מנומקת היטב, רבים מהניסויים לחיפוש תופעות לוואי של תרופות נערכים בעכברים בלבד מתוך הנחה שמה שרעיל ליונק אחד רעיל על פי רוב גם ליונקים אחרים.
תופעת לוואי של תרופה יכולה להתרחש בדרכים רבות. למשל, תרופה שמועילה כשהיא נקשרת לקולטן מסוים בתאים של רקמה מסוימת, יכולה להזיק כאשר היא נקשרת לאותו קולטן בתאים של רקמה אחרת או כשהיא נקשרת לקולטנים אחרים. אצל שני אורגניזמים מאותו מין טקסונומי, אצל אדם בריא ואדם עם מחלה כרונית מסוימת או אצל שני אורגניזמים ממינים שונים לא יהיו בהכרח אותן תופעות לוואי לאותן תרופות משום שעשוי להיות שוני בין הקולטנים או בין אפשרות חשיפתם לתרופה. לכן, ניסוי לאיתור תופעות לוואי של תרופות בחיית מודל לא רלוונטית עשוי לפסול תרופות מוצלחות בשל ממצא לא תקף על תופעות לוואי חמורות או לאשר ניסויים בבני אדם בתרופה מסוכנת. פתרונות אפשריים לשתי בעיות אלה הן השקעה במחקר לאיתור אורגניזם מודל רלוונטי יותר לבדיקת תופעות לוואי אפשריות לכל תרופה (למשל בעזרת סריקת מאגרי מידע על קולטנים וחשיפתם לתרופות) והשקעה במחקר פתולוגי לבירור רלוונטיות תופעות הלוואי שנתגלו בניסוי.
רופאים ומדענים רבים מודים שניתן למצוא דמיון אנטומי, פיזיולוגי וגנטי בין יונקים ממינים שונים, אך מדגישים את העובדה שיש ביניהם הבדלים, שהחשובים שבהם מתבטאים ברמת התא שהוא החזית המשמעותית ביותר שבה מחלות מתבטאות והמקום בו תרופות אמורות להתמודד עם מחלות אלו. הטענה המרכזית היא שבעלי החיים הנפוצים במעבדות המחקר נבדלים מהאדם בצורה עמוקה ומשמעותית בהרבה, גם ברצפי ה-DNA, וגם בכל הרמות של הבקרה על ביטויים, ולכן לא ניתן להסתמך על ניסויים בבעלי חיים להסקה מדעית על בני אדם.
בהליכי האישור המורכבים של תרופות חדשות לשימוש בבני-אדם, מבוצעת דרך קבע בדיקה ראשונית של רעילות בניסויים בבעלי חיים, לפני שהתרופה עוברת לשלב הניסוי בבני-אדם. סינון ראשוני זה מצליח ללכוד רק חלק מהחומרים המזיקים לבני-אדם. מאידך, ישנן תרופות שידוע כי הן מועילות לאדם, אולם הן גורמות נזקים לבעלי חיים מסוימים.
שיקולי אתיקה
ניסויים בבעלי חיים מבוצעים כחלק מן הפעילות המחקרית במדע ובתעשייה ולכן הם אמורים להיות כפופים לכללי האתיקה הנוהגים בקהילות אלה. כללי האתיקה עוסקים בעיקר ביושר מקצועי, בחשיפת הנתונים בפני עמיתים למקצוע ובשמירה על זכויות אנשים ובעלי חיים המשתתפים בניסויים. כתוצאה משאלות שהתעוררו בנושא יחס לבעלי חיים התפתח תחום מדעי בשם ביואתיקה העוסק בהיבטים האתיים של הביולוגיה והרפואה ומכאן גם באתיקה של ניסויים בבעלי חיים. המודעות לנושא האתיקה של הניסוי המדעי עלתה באמצע המאה העשרים בעקבות אירועים שונים כמו משפטי הרופאים הנאצים בנירנברג והמודעות לאתיקה ניסויית בבעלי חיים בפרט עלתה בין היתר בעקבות כתבי פילוסופים כגון פיטר סינגר.
מטרות ניסוי בבעלי חיים עשויות להיות:
קידום הידע המדעי באופן כללי.
הצלת חיי אדם.
מניעת סבל מאנשים שאינם בסכנת חיים.
קידום רווחת הציבור, בריאותו ואיכות חייו.
דאגה לחייהם, בריאותם ואיכות חייהם של בעלי חיים מבויתים.
שמירה על איכות הסביבה וחיות הבר (למשל חיפוש חומרי הדברה שאינם מרעילים את אוכלי הנבלות).
מחקר תעשייתי (כולל פיתוח מוצרי מותרות, כגון תכשירי איפור).
ניסוי כלי נשק וייעול השימוש בבעלי חיים כאמצעי לחימה (למשל, בלוחמה ימית בעזרת דולפינים מאולפים).
בעלי חיים שעליהם נערך הניסוי חשים בו לרוב סבל גופני, נפשי או שניהם כאחד.
הצדקת סבלם של בעלי חיים בניסוי תלויה, בין השאר, בחשיבות השאלה המחקרית אותה בודק הניסוי. נחיצותו של ניסוי אינה תלויה רק בתחום הכללי בו הוא נעשה, לכן, ניסויים דומים שעונים על שאלות דומות עשויים להיתפס כבעלי חשיבות שונה. לדוגמה, קל יחסית, להצדיק ניסוי הבודק רעילות של תוסף מזון המצוי כבר בשימוש, מאשר להצדיק ניסוי דומה בתוסף מזון שטרם החל שיווקו.
מדרך הטבע, אנשים שונים חלוקים בדעותיהם לגבי נחיצותם של ניסויים שונים. גם האנשים שבוועדה לאישור ניסויים בבעלי חיים עשויים להיות חלוקים בדעותיהם לגבי צדקת הניסוי. הוועדות לאישור ניסויים מדעיים בבעלי חיים קמו כחלק מהשינוי הכללי שחל ברגישות החברה והמחוקקים לזכויותיהם של בעלי חיים במהלך המאה העשרים. שינוי זה מתבטא בתחומים רבים, כגון תנאי המחיה בגני החיות ובהעדפת מוצרים שייצורם אינו מצריך הריגת חיות בר.
כאשר ניסוי צפוי לגרום סבל לבעלי חיים, יש נטייה לחפש במקומו ניסוי הגורם פחות סבל ומספק תוצאות דומות בתקפות מדעית דומה. לעיתים יש לניסוי חלופה שפוטרת את החוקר מהצורך לגרום סבל לבעלי חיים. יש מקרים שבהם החלופות יקרות מדי, מסובכות או לא קיימות. כאשר אין חלופות סבירות נוצרת דילמה מוסרית, משום שלעומת סבלם של בעלי החיים ניצבות מטרות הניסוי. במקרה של דילמה כזו, על ועדת האתיקה לשקול את דרך המשך המחקר. כאשר ועדת האתיקה דנה בדילמה מוסרית כזו, היא יכולה להורות על עריכת פשרה בין תקפותו המדעית של הניסוי לבין מוסריותו (למשל להקטין את מדגם חיות הניסוי גם בהיעדר אפשרות לפצות על כך בשיטות ניתוח סטטיסטיות מתקדמות), להעדיף את ביצוע הניסוי כפי שתוכנן, או להורות על אי ביצוע המחקר.
ההתנגדות לניסויים בקרב הציבור עולה ככל שעולה הדמיון בין בעל החיים המשמש בניסוי לבין בני האדם. גם כאשר מבחינה מדעית טהורה יש עדיפות לעבודה עם אורגניזם מודל דומה לאדם, שיקולים מעשיים מחייבים התפשרות על בעלי חיים קטנים ורחוקים מן האדם. מסיבה זו, מעדיפים לבצע ניסויים בצפרדעים מאשר בעכברים, בעכברים מאשר בכלבים, בכלבים מאשר בקופים, ובקופים מאשר בקופי אדם.
במהלך סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הונהג כי יש להשיג אישור מוועדת האתיקה לכל ניסוי בחולייתנים וניסויים הגורמים סבל לפרימטים מוגבלים יותר מבעבר.
הסדרת הניסויים בבעלי חיים בישראל
מקובלים בישראל ניסויים בבעלי חיים בסקטור האקדמי למטרות מחקר רפואי ובמגזר התעשייתי בעיקר בתעשיית הקוסמטיקה ומוצרי הגיינה .
ממחקר ישראלי המשווה בין ישראל לאירופה בנוגע לשימוש בבעלי חיים לניסויים עולה תמונה כי בישראל נעשה שימוש נמוך מהמקובל במדינות מערביות בניסויים בבעלי חיים. בישראל מספר מטרות לשמן נערכים ניסויים בבעלי חיים המנוסחות בחוק קידום המחקר המדעי: קידום הבריאות, מניעת סבל אנושי, בדיקה או ייצור של חומרים או אביזרים חינוך והוראה.
בישראל ובעולם המערבי התפתחו כללים הנחשבים הומאנים לטיפול בחיות מעבדה שלושה אלמנטים בודדים המכונים שלושת ה-R: צמצום השימוש בחיות מעבדה, עידון הניסוי באופן שיסב סבל מינימלי לחיות והחלפת שיטות הניסוי בהדמיית מחשב כשאין חובה להשתמש בבעלי חיים.
תחקירים שנעשו בארץ מצביעים על תמונת מצב לפיה ניסויים בבעלי חיים כוללים ניתוחים ללא הרדמה ,גרימת מחלות קשות, הרעבה, חישמול, גרימת כוויות, הלעטה ברעלים, הטלת מומים (כמו שיתוק, פציעה ועיוורון), נתיחות ללא הרדמה, בניגוד לכללי שלושת ה-R.
בקרב מדענים קיים ספק באשר לחשיבותם של ניסויים בבעלי חיים לאור התפתחות הטכנולוגיה המציעה חלופות הדמיה מתקדמות המשמשות אלטרנטיבה לניסויים בבעלי חיים. אחד הנימוקים לחוסר הנחיצות בניסויים נובע מההבדל הביולוגי בין המינים השונים והעדר היכולת להשליך תוצאות ניסויים במין ביולוגי אחד על מין אחר. לחיזוק טענה זו מדענים מסתמכים על אסונות שנגרמו לבני אדם בעקבות הסתמכות על ניסויים בבעלי חיים שלא הניבו חיזוי אמין לתגובה פיזית בבני אדם .
על אף הכשל המדעי והעוול המוסרי, כפי שהוצג על ידי המדענים עדיין נמשכים הניסויים בבעלי חיים בארץ ובעולם. בישראל אין פיקוח ממשי על ניסויים אלה, כפי שנחשף בדוחות מבקר המדינה.
עריכת ניסויים בבעלי חיים היא פעולה מקובלת כיום והיא מחויבת על פי חוק במחקר ובפיתוח פרמקולוגי.
לשם הסדרת הניסויים בבעלי חיים, בצורה שתמזער את הסבל הנגרם לחיות המעבדה, נחקק בישראל חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994. מטרתו של החוק מוצגת בדברי ההסבר להצעת החוק: "למצוא את האיזון המתאים בין הצורך להמשיך ולבצע ניסויים בבעלי חיים כדי לקדם את המחקר והרפואה, ובין הצורך למנוע ניסויים מיותרים ומזעור הסבל הנגרם לבעלי חיים במהלכם".
עיקרי החוק:
סעיף 8: "מספר בעלי החיים בניסוי יוגבל למספר הקטן ביותר הדרוש לביצוע הניסוי. ניסויים בבעלי חיים ייערכו תוך הקפדה על מזעור הכאב והסבל שייגרמו להם".
סעיף 9: "לא יינתן היתר לעריכת ניסויים בבעל חיים אם ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרכים חלופיות סבירות".
סעיף 10: "לא ייערך ניסוי לבדיקת מוצרי קוסמטיקה, שאינם לצורכי בריאות, ולחומרי ניקוי אלא על פי היתר ממליאת המועצה".
לשם פיקוח על ביצוע הוראות החוק הוקמה המועצה לניסויים בבעלי חיים. רוב הניסויים מאושרים על ידי ועדות פנימיות של הגופים העורכים אותם - מוסדות להשכלה גבוהה וחברות פרטיות. הוועדות הפנימיות מדווחות למועצה בדיעבד על הניסויים שביצעו, אחת לחצי שנה. עם זאת, ניסויים בתולעים נימיות וחרקים מבוצעים ללא אישור וללא דיווח.
בשנת 2004 דיווחה המועצה ניסויים ב-318,449 בעלי חיים. בדו"ח מבקר המדינה שהוגש ביוני 2004 נמתחה ביקורת קשה על תפקודה של מועצה זו. בשנת 2017 דווח על שימוש ב-1,238,178 בעלי חיים לניסויים, רובם (886,852) דגים וכ-317,000 מכרסמים, זאת לעומת שימוש ב-178,000 דגים וכ-298,000 מכרסמים בשנת 2016 (כ-64% מתוכם הומתו במהלך הניסויים או אחריהם).
המחלוקת סביב הניסויים בבעלי חיים
טיעונים להצדקת הניסויים בבעלי חיים
שמאל|150x150 פיקסלים|95% מחיות המעבדה הן חולדות ועכברים.
ב-40 השנים האחרונות, כל זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ביססו את מחקרם על ניסויים בבעלי חיים (למעט מחקרה של ברברה מק'קלינטוק, שנערך על צמחים). האנושות הגיעה להישגיה הרפואיים הודות לניסויים אלה. מפירות הניסויים: תרכיבי חיסון נגד מחלות (גם זריקת החיסון שפיתח יונה סאלק כנגד פוליו וגם החיסון נגד חצבת שפותח על ידי ג'ון אנדרס נוסו לראשונה על קופים), תרופות (נסיוב האינסולין, הוזרק לראשונה לכלבים סוכרתיים), מחקר רפואי (הארכת תוחלת החיים הבריאים בעכברים על ידי דייוויד סינקלייר ושיבוט גנטי בכבשה דולי), חקר התנהגות (למשל הניסוי של פבלוב) והשתלת איברים (הניסויים הראשונים בהשתלת כליה בוצעו בין השנים 1930–1940 בבעלי חיים, רובם שרדו).
המצדדים בניסויים בבעלי-חיים טוענים כי האנושות הגיעה להישגיה הרפואיים הודות לניסויים אלה. מפירות הניסויים: תרכיבי חיסון נגד מחלות (פוליו, חצבת), תרופות, חקר מחלות והשתלת איברים.
באוקטובר 2014, כתבו 6 חתני פרס נובל ישראלים ונשיאי האוניברסיטאות, מכתב לראש הממשלה המדגיש את חשיבות הניסויים בבעלי חיים למחקר, מתריע מפני ניסיונות שנעשים כדי לסכלו, וקובע שכבר נגרמה פגיעה קשה ביכולת האקדמיה לקיים מחקר מתקדם.
עיקר טיעוני המצדדים בניסויים, הם:
אין חלופה - זהו קונצנזוס רפואי כיום כי בשלבים מסוימים של המחקר הרפואי אין חלופה ישימה המייתרת את השימוש בבעלי חיים. ללא שימוש ניסויי מסוים בבעלי חיים לא יפותחו תרופות.
נעשים כל המאמצים על מנת למזער את הסבל למינימום האפשרי - הניסויים מפוקחים בכבדות ואף הרופאים עצמם אינם מעוניינים בגרימת סבל מיותר. "רק 10% מכלל הניסויים גורמים לסבל בדרגה הגבוהה ביותר. ישנן חיות שלא סובלות דבר או סובלות באופן זמני בלבד".
השיטה יעילה: ניסויים ביו-רפואיים, שחלק ניכר מהם כולל ניסויים בבעלי חיים, הביאו לשיפורים בבריאות האדם ובעלי החיים ושיפרו את רווחתם במידה מסוימת.
בני אדם בעלי מעמד מוסרי וחוקי שונה מבעלי חיים: בני אדם מקיימים יחסים חברתיים מורכבים פי כמה מבעלי חיים, מסוגלים להבין ולכבד את זכויותיהם של אחרים. כשם שיש צורך להקפיד על שחיטה דלת סבל אך מותר לשחוט, כך יש להקפיד על עריכת ניסויים דלי סבל ולקיים רק את אלה שסביר שהתועלת מהם תצדיק את הסבל הכרוך לבעלי החיים המשתתפים בהם.
סבל הנגרם לחיה מוצדק כאשר יש סיכוי לשיפור משמעותי באיכות חיי האדם והרחבת ידיעותיו: ניתן להגיע לאיזון (או שכבר קיים איזון) בין סבלם של בעלי החיים לבין התועלת שבניסויים. ועדות אתיקה יכולות לשקול היטב את התועלת האפשרית שבניסוי לעומת הסבל הנגרם ממנו.
טעון הדרוויניזם החברתי: כל יצור חי מתחרה ביצורים חיים כדי לשרוד או משתף אתם פעולה כדי לשרוד. יחס האדם לבעלי החיים צריך לנבוע מנימוקי כדאיות בלבד.
טיעונים לשלילת הניסויים בבעלי חיים
כנגד הסברה המקובלת לגבי נחיצות הניסויים בבעלי חיים, יוצאים מתנגדי ניסויים אלו בטענות שונות. ההתנגדות לניסויים בבעלי חיים מבוססת על טיעונים משני כיוונים: מהכיוון המדעי (טענות לפיהן השיטה המדעית אינה מועילה, ראו סעיף התקפות המדעית) ומהכיוון המוסרי.
במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-20 התארגנו מתנגדי הניסויים במספר ארגונים השונים זה מזה במהות ובטקטיקת הפעולה המקובלת. אחד הארגונים המרכזיים בעולם בנושא זה הוא אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים (PETA), ובישראל אנימלס והאגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים.
הטיעונים המרכזיים של קבוצה זו מהכיוון המוסרי-אתי:
צער בעלי חיים: לטענת המתנגדים לניסויים, יש הגזמה בהערכת נחיצות הניסויים ואי הבנה למידת הסבל הרבה של חיות הניסוי. הם מזכירים את העובדות, לפיהן לפני ביצוע חלק ניכר מהניסויים, בעלי החיים מוחזקים בכלובי מתכת קטנים וסטריליים שאינם טבעיים להם. במהלך הניסויים עצמם עשויים החוקרים להדביק אותם במחלות, לשים אותם במצבי עקה גופניים ונפשיים קיצוניים וכן לגרום להם חבלות כגון מומים, כוויות ופציעות. כמעט כל בעלי החיים מומתים לאחר הניסויים שנערכים בהם, זאת אם הניסוי עצמו אינו גורם למותם. לעיתים ממיתים את בעלי החיים לשם בדיקת איברים ורקמות והשינויים שחלים בהם בעקבות הניסוי. במקרים מסוימים, כגון ניסויים בחקר המוח או התגובה לכאב, לא נעשה שימוש באמצעי הרדמה, משום שהחוקרים רוצים לבדוק את תגובות בעל-החיים במהלך הניסוי.
בעלי החיים אינם כלים שנועדו לשימוש האדם: טיעון זה מבוסס על המונח סוגנות שטבע פעיל זכויות בעלי חיים ריצ'רד ריידר, שפירושו אפליה על רקע מין ביולוגי. גישתו של ריידר מבטלת את הגישה הדוגלת במותר האדם מן הבהמה.
הפחד מהשחתת החברה: על פי טיעון זה, עדיף שלא לערוך ניסויים אכזריים בבעלי חיים משום שספרי הלימוד נוטים לתאר ניסויים אכזריים ולציין אותם לחיוב בלבד. הציון לחיוב נעשה בשל התועלת החומרית שהחברה הפיקה מהם ובשל המחשבה היצירתית שהובילה לעיצוב ניסויים אלה. תיאורים חיוביים של ניסויים אכזריים עשויים לשנות את עולם הערכים של התלמיד ולהפוך אותו לאכזרי.
טיעונים בעד ונגד עבודת ועדות האתיקה בנושא
ועדות אתיקה מקיימות פשרה הכרחית בין הצורך בניסויים בבעלי חיים לבין הצורך באי הפרזה בהם
הדיון הפרטני עם ועדת האתיקה בניסיון לחסוך סבל מבעלי חיים מאט את קצב המחקר באופן משמעותי: הדבר פוגע בחברה בדרכים שונות, לרבות קיפוח חיי אדם. כתיבה מפורטת על כל ניסוי בבעלי חיים שטרם נעשה, על סיבותיו, על חשיבותו, על הבעיות שבחלופותיו וכיוצא בזה מבזבזת הרבה זמן ועשויה לקחת אפילו חודשים אחדים. מעבר לזאת, חברי ועדת האתיקה הם בעלי רקע מגוון - מדענים, פילוסופים, משפטנים ופעילים פוליטיים. כתיבה שעונה על הצרכים של כל האנשים האלה דורשת מאמץ רב. דיון עם ועדה כזו פוגם אפילו בקצב המחקר של מעבדה שכל הניסויים המוצעים שלה בבעלי חיים אושרו. לכן צריך לאשר כל ניסוי בבעלי חיים.
ועדות האתיקה הן עלה תאנה: קיום הוועדות משלה את הציבור לגבי מידת האכזריות של הניסויים שכן מקבלים אישור. זאת משום שיקול סבל של חיה מול התועלת של החברה אפשרי רק במצבים נדירים. ראשית, לא תמיד ברור איזו תועלת תהיה לחברה מהניסוי. שנית, סבל הוא דבר סובייקטיבי לחלוטין ובלתי מדיד. לכן, פרטים שונים מאותו מין טקסונומי חשים מידת סבל שונה כשהם עוברים חוויות דומות וחברי ועדת אתיקה שונים מתרשמים באופן שונה ממידת הסבל של בעלי החיים.
ניסויים מדעיים בבעלי חיים בהלכה
ניסויים בבעלי חיים נדונים בהלכה היהודית במסגרת איסור צער בעלי חיים. על פי ההלכה, האיסור לצער בעלי חיים קיים כל זמן שאין התנגשות משמעותית בין צורכי האדם לצורכי בעלי החיים, אבל כאשר הצורך בניסוי חיוני מאוד לאדם, הואיל ומבחינת היהדות האדם ניצב בדרגה גבוהה יותר מבעלי החיים, ותפקידו חשוב ומרכזי יותר בבריאה, אזי מותר לו להשתמש בבעלי החיים לצורכו. ומקבילים את שימוש האדם בבעלי החיים לשימוש בעלי החיים בצומח. והשימוש מותר כל זמן שהדבר נעשה לצורך חיוני ולא מתוך אכזריות.
וכתב רבי יעקב ריישר בשו"ת 'שבות-יעקב' (ג, עא) שרופא שרוצה לבדוק תרופה חדשה העשויה מסם חריף שעלול גם להמית, מותר לו לנסות אותה תחילה על כלב או חתול. וכך פסק הרב יחיאל יעקב וינברג בשו"ת 'שרידי-אש' (ג, ז) שמותר לעשות ניסויים רפואיים בבעלי חיים, ואפילו מצד מידת חסידות אין ראוי להימנע מכך, מפני שעל ידי ניסויים אלו ניתן להציל חיי אדם.
אך גם בהלכה היהודית כיוון שיש איסור כללי לצער בעלי חיים, יש לבדוק היטב האם הניסוי הוא הכרחי וכן האם יש ניסוי בעל ערך דומה שיגרום פחות צער לבעלי חיים או לבעל חיים ברמה "ירודה" יותר. כגון ניסוי שניתן לערוך על כלבים או עכברים, עדיף לערוך על עכברים, שכן מערכת העצבים והמוח שלהם פחות מפותחים, וממילא הם פחות מבינים את הנעשה איתם, וככל הנראה מרגישים פחות כאב. לעומתם הכלבים מפותחים עד כדי כך שהם יכולים להכיר אנשים ולהבין את רצונם, וכן ניכר עליהם שלפעמים הם שמחים ומאושרים, ולפעמים עצובים וכואבים. ולכן הזהירות שלא לצערם צריכה להיות רבה יותר. בנוסף לכך עיקר איסור צער בעלי חיים, חל על המינים המבויתים המשמשים את האדם,
ועל זה כתב רבי יעקב עמדין (בספרו שאלת יעב"ץ ח"א ק"י) שיש להשתדל שלא לערוך ניסויים על כלבים.
הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה פסק כי גם לאחר שהוחלט שיש צורך חיוני לערוך את המחקר על בעלי חיים, יש להתאמץ למעט את סבלם. למשל, אם מדובר בניתוח, יש לעורכו בהרדמה. ואם בעקבות המחקר נפגע גופם, יש להמיתם במיתה קלה כדי לחסוך מהם צער.
השימוש בבעלי חיים בשלבי פיתוח חיסונים (חיסון הקורונה)
חיסונים בבעלי חיים הוא תנאי מקדים להיכנס לניסויים בבני אדם, שלב זה חיוני בקידום פיתוח תרופות חיסונים וטכנולוגיות רפואיות אשר עשויות להיות להם השלכות מרחיקות לכת בתחום מיגור המגפות, בריאות הציבור, ריפוי והארכת חיים.
תהליך פיתוח של חיסון, מתחיל לרוב ממחקר בבעלי חיים, בהם נבדק האם החיסון בטוח ואינו גורם לפגיעה בבריאותם, האם הוא גורם ליצירת נוגדנים כנגד הוירוס והאם הוא מגן עליהם בפני הדבקה יזומה בווירוס.
בהקשר לפיתוח חיסון הקורונה תחילה נוסה על מכרסמים, ואחר כך על קופים. במקרה החיסון למחלת הקורונה, כבר אחרי קבלת הממצאים מהניסוי במכרסמים, חוסנו 12 מטופלים ראשונים בגרמניה.
הוחלט שלאור הצורך הבוער בחיסון, התירו לחברות להיכנס לניסויים בבעלי חיים במקביל לשלב הניסוי בבני אדם. עד השלמת תהליך קבלת האישור לחיסון התבצעו כל הניסויים בבעלי חיים שהיו דרושים להם גם אם היו הולכים במסלול הקלאסי.
פיתוח, ניסויים בבעלי חיים והניסויים בבני אדם: השלבים שצריך לעבור
כדי להבין כיצד נוצר מצד שבו הוקפאו ניסויים מתקדמים של חברות שכבר עברו בהצלחה ניסויים ראשוניים יותר, ומה המשמעות לעתיד, נפרט מהם השלבים שמוצר כזה צריך לעבור.
תחילה ישנו תהליך הפיתוח של החיסון, לאחר מכן וילדציה במעבדה, אחרי כן ניסויים בבעלי חיים (השלב ה"פרה קליני"). לאחר מכן מתחילים הניסויים בבני אדם שגודלם ומורכבותם הולכת ועולה. במקרה של פיתוח חיסונים לקורונה, כל החברות שעברו את שלב הניסויים בבעלי חיים, נכנסו לאחר מכן לניסוי ראשון בבני אדם, בו הראו במספר קטן של מתנדבים (כמה עשרות עד כמה מאות) כי המוצר מצליח להעלות את כמות הנוגדנים נגד קורונה בדם של המטופל.
הסטטיסטיקה בפיתוח תרופות חדשות וחיסונים חדשים היא פחות או יותר כזו: מבין המוצרים שנכנסים לניסויים בבעלי חיים, בערך אחד מכל 1,000 יגיע לשוק. מבין אלה שנכנסים לניסויים בבני אדם, בערך 7% יגיעו לשוק.
ראו גם
ניסויים בלשניים בקופי אדם
הנס החכם
ריקו
חלופות לניסויים בבעלי חיים
האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים
צער בעלי חיים (יהדות)
ללא אכזריות
לקריאה נוספת
אלכס צפרירי, האדם והחיה: ניסויים מדעיים בבעלי חיים, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2013.
תמיר לוסקי, "ניסויים בבעלי חיים - דוֹגמה מיושנת", גליליאו 96, אוגוסט 2006 (זמין לעיון באתר אנימלס)
אלכס צפרירי, "מדוע מחקר בבעלי חיים הוא הכרחי?", גליליאו, 96, 2006
צחי זמיר, "ניסויים בבעלי חיים: בין אתיקה למדע", גליליאו, 96, 2006
מיכל זרזבסקי, "חוק עם שיניים?", גליליאו 96, 2006
סינגר, פיטר, "שחרור בעלי החיים" (תרגם שמואל דורנר, הוצאת "אור עם", 1998)
קישורים חיצוניים
הפורום הבין אוניברסיטאי לקידום הרפואה
גישת ההלכה לניסויים בבעלי חיים
ניסויים בבעלי חיים מתוך אתר "סנאט"
ניסויים בבעלי חיים במוצרי קוסמטיקה
ניסויים בחקר הסרטן במכון ויצמן, 1953
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
* | 2024-09-02T11:01:37 |
ויויסקציה | הפניה ניסויים בבעלי חיים | 2023-12-28T16:11:11 |
יום השואה והגבורה | REDIRECT יום הזיכרון לשואה ולגבורה | 2004-04-18T19:46:53 |
פיטקרן | שמאל|ממוזער|250px|אדמסטאון, עיר הבירה של פיטקרן
פּיטְקֵרְן (באנגלית: Pitcairn) היא קבוצת איים הכוללת את האי פיטקרן והאיים הנדרסון, דוסי ואונו; השייכת ליבשת אוקיאניה בדרום האוקיינוס השקט שנמצאת בחסות בריטית. באי פיטקרן 47 תושבים, רובם מצאצאיהם של המורדים מהספינה באונטי. שאר האיים לא מיושבים.
פיטקרן הוא מהאיים המיושבים המבודדים ביותר בעולם. האיים המיושבים הקרובים אליו ביותר הם איי מנגרבה, מרחק של 529 ק"מ, אי הפסחא, מרחק של 2,075 ק"מ וטהיטי במרחק של 2,325 ק"מ. ניו זילנד מרוחקת כ-5,000 ק"מ מהאי, וצ'ילה מרוחקת 5,333 ק"מ מהאי.
גאוגרפיה
מלבד האי המרכזי המיושב יש בסביבות פיטקרן עוד שלושה איים לא מיושבים: אונו (Oeno), הנדרסון (Henderson) ודוסי (Ducie). פיטקרן והנדרסון הם געשיים והאחרים הם אטולים.
האי היחיד המאוכלס בקביעות הוא פיטקרן, והוא נגיש רק באמצעות מזח הנמצא במפרץ באונטי. שטחו של פיטקרן הוא כ-4,500 דונם, מהם רק 360 דונם של קרקע מישורית. הנקודה הגבוהה ביותר בפיטקרן היא 347 מטר.
האי הנדרסון, המשתרע על 86% מכלל שטחה של הטריטוריה ומאופיין במגוון עשיר של בעלי חיים בחלקיו הפנימיים, ראוי אף הוא להתיישבות אנושית קטנה, למרות משאבי המים המתוקים הזעירים שבו. עם זאת, הגישה לרוב חלקי האי קשה עקב העובדה שחופיו מאופיינים בצוקי גיר תלולים ואלמוגים חדים. בשנת 1988 היה האי מועמד להיכלל כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. יתר האיים מרוחקים למעלה מ-100 קילומטרים, ואינם ראויים כלל למגורים.
אי / אטולסוגשטח יבשתי
(קמ"ר)שטח כולל
(קמ"ר)אוכלוסייה
(אפריל 2022)קואורדינטותדוסיאטול0.73.9024°40′09″S 124°47′11″Wהנדרסוןאי אלמוגים37.337.324°22′01″S 128°18′57″Wאונואטול0.6516.6523°55′26″S 130°44′03″Wפיטקרןאי געשי4.64.64725°04′00″S 130°06′00″Wבסך הכל (פיטקרן)מדינה43.2562.454723°55′26″ - 25°04′00″S,
124°47′11″ - 130°44′03″W
אקלים
פיטקרן ממוקם דרומית לחוג הגדי, ונהנה ממזג אוויר חם בכל ימות השנה. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 25–35 מעלות צלזיוס, בחודשים אוקטובר-אפריל, ואילו בחודשי החורף הטמפרטורה הממוצעת 17–25 מעלות צלזיוס. הלחות הממוצעת בקיץ עשויה לעלות על 95%. העונה הגשומה היא מנובמבר עד מרץ. באי יורדים 2,000 מילימטר גשם בשנה, שרובם בשברי ענן.
היסטוריה
ארכאולוגים מעריכים כי האי יושב לראשונה במשך תקופות מסוימות עד המאה ה-15 על ידי מתיישבים פולינזים. האיים הנדרסון ודוסי התגלו לראשונה למערב על ידי הפורטוגזי פדרו פרננדז דה קוירוס (Queirós) בחיפושיו אחרי טרה אוסטרליס אינקוגניטה, ב-26 בינואר 1606, והם היו בלתי מיושבים. דה קוירוס קרא לאי הנדרסון בשם "סן חואן באוטיסטה" (San Juan Bautista, יוחנן המטביל), ולאי דוסי בשם "לה אנקרסיון" (La Encarnación, "ההתגלמות"). 161 שנה מאוחר יותר, ב-3 ביולי 1767, נתגלה האי מחדש על ידי צוות של הספינה הבריטית "סנונית" (Swallow), בפיקודו של קפטן פיליפ קרטרט (Carteret). האי נקרא על שמו של הצוער רוברט פיטקרן, נער בן 15, שהיה הראשון מחברי הצוות שהבחין באי. קרטרט, שהפליג ללא עזרת הכרונומטר הימי המדויק שהומצא זה מקרוב, טעה לגבי קו האורך שבו ממוקם האי, בשיעור של שלוש מעלות. עובדה זו הפכה את פיטקרן קשה לאיתור, דבר שבא לידי ביטוי בכשלונו של קפטן ג'יימס קוק לאתר את האי ביולי 1773.
בשנת 1790 הגיעו לאי המתיישבים המערביים הראשונים שלו, המורדים מהאוניה "באונטי" והנשים שהכירו בטהיטי. הם בקושי מצאו את האי מכיוון שהוא היה משורטט במפות במיקום לא נכון, במרחק 320 ק"מ ממיקומו האמיתי. הטעות הזו העלתה את קרנו של האי בעיני המורדים שכן כך פחתה הסכנה שספינות בריטיות יגלו אותם ויענישו אותם על המרד. לאחר שנחתו על האי ורוקנו את הספינה, הם שרפו אותה כדי שהיא לא תראה למרחוק. שרידיה של הספינה נתגלו מתחת למים בשנת 1957, על ידי חוקר ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", לואיס מרדן.
האוכלוסייה כללה בתחילתה תשעה מורדים, שישה גברים פולינזים, 12 נשים פולינזיות ותינוק אחד. במשך 18 שנה הם היו מבודדים לחלוטין על האי, והתקיימו על חקלאות ודיג. תקופה זו התאפיינה במתחים פנימיים קשים, אלכוהוליזם, רצח ומחלות. במהלך השנים הללו נרצחו או התאבדו שמונה מתוך תשעת המורדים. המורד האחרון שנשאר, ג'ון אדמס, הדגיש את חשיבותו של התנ"ך (שעותק ממנו נישא על ה"באונטי" ושרד בידיו), כשייסד מערכת חברתית חדשה, שוחרת שלום. הנשים הפולינזיות התנצרו אף הן. אדמס הנהיג את הקהילה ותחתיו היא פרחה. הוא דאג לחינוך הילדים ובניית כנסייה. עיר הבירה נקראת על שמו.
תושבי פיטקרן דיווחו כי בחמש השנים הראשונות לשהותם באי, לא נצפתה ממנו ולו ספינה אחת. רק ב-27 בדצמבר 1795 נראתה מהאי ספינה, שלא התקרבה אליו. ספינה שנייה נראתה בשנת 1801, ואף היא לא יצרה קשר עם תושבי האי. ספינה שלישית התקרבה לאי במידה שאפשרה לנוסעיה להבחין בבתים על האי, אך אנשי צוותה לא שיגרו סירה אל חופיו, והאי נותר מנותק. לבסוף, ספינת הסוחר האמריקנית "טופז", בהנהגתו של מייהו פולגר (Folger), עגנה בחופי האי בפברואר 1808, ואנשי צוותה שהו באי במשך 10 שעות. פולגר שיגר דו"ח שדיווח על שהותם של מורדי הבאונטי בפיטקרן, וציין מחדש את מיקומו המדויק של האי.
ב-1825 הגיעה אוניה בריטית לאי והעניקה חנינה רשמית לתושבים. ב-30 בנובמבר 1838 צורפו האי והאיים מסביבו לאימפריה הבריטית. פיטקרן הייתה מן הטריטוריות הראשונות שהעניקו זכות בחירה לנשים.
בשנת 1855 אוכלוסיית האי הגיעה ל-200 איש והיה קשה לכלכל אותם ולאכלסם באזור השטוח של האי שכולל רק 360 דונם. שנה מאוחר יותר העניקה המלכה ויקטוריה את האי נורפוק, השוכן כ-6,500 ק"מ ממערב לפיטקרן, לתושבים. ב-3 במאי 1856, הפליגו 193 בני פיטקרן מערבה, על סיפונה של "מוריישייר" (Morayshire). הם הגיעו לנורפוק ב-8 ביוני, לאחר מסע קשה בן חמישה שבועות. אולם שנה וחצי לאחר מכן, 17 מהמהגרים החליטו לחזור לפיטקרן. חמש שנים מאוחר יותר, חזרו לפיטקרן עשרים ושבעה איש נוספים. כיום מתגוררים בנורפוק, ששייך לאוסטרליה, כ-1,000 צאצאים של אלו שנשארו שם. מלבד תושבי פיטקרן, הם היחידים בעולם שדוברים את השפה המקומית, פיטקרנית.
בשנות ה-90 של המאה ה-19, בעקבות פעילותם של מיסיונרים אדוונטיסטים, חל שינוי דתי באי. התושבים עברו לכנסיית האדוונטיסטים של היום השביעי, נטשו את האלכוהול ואת החזיר ואת יום המנוחה ציינו בשבת.
בשנים שלאחר פתיחת תעלת פנמה ב-1914, נהנה האי מקרבתו לנתיב האוניות שהיו חוצות את האוקיינוס השקט לאוסטרליה. בשנים שלאחר מכן שגשגה האוכלוסייה והגיעה לשיא של 233 תושבים ב-1937. בשנים שלאחר מכן החלה הגירה לניו זילנד וכך האי כולל כיום רק 56 תושבים.
משנת 1999 מטולטלת אוכלוסיית האי בפרשיה של ניצול מיני ואונס לאחר ש-13 מתושבי האי הועמדו למשפט בניו זילנד. התביעה החלה לאחר שתושב פיטקרן הואשם באונס ילדה בעת שביקר בניו זילנד בשנת 1999. בעקבות זאת החל בירור שהעלה טענות על מסורת של ניצול מיני של נערות באי. 47 התושבים שנשארו באי ניסו לבטל את המשפט וטענו שהרשעה תהיה מכת מוות לאוכלוסייה באי. לטענתם, מה שנראה מבחוץ כניצול מיני הוא חלק מתרבותם ונובע מהבידוד. התושבים מחזיקים ברובים שבאמצעותם הם מפילים פירות מהעצים, ונדרשו להביאם אל הרשויות מחשש להתלקחות בעקבות הדיון המשפטי. המשפט, שלפי דרישת התושבים התקיים באי ולא בניו זילנד, התנהל באוקטובר 2004. כדי לחמוק ממנו העלו פרקליטיהם של הנתבעים את הטענה שפיטקרן עצמאית ואינה כפופה למרות החוק הבריטי, אך זו נדחתה. החיכוכים שהתגלו סביב החקירה המקדימה היו רבים ובפעם אחת אפילו סירבו אנשי פיטקרן לסייע למשפטנים ולשוטרים לרדת מספינתם, סנקציה קשה באי שהמבנה שלו אינו מאפשר לספינה לעגון אלא במרחק מה מהחוף. בסופו של דבר נידונו ארבעה גברים לעונשי מאסר, ביניהם מנהיג התושבים. השופט ציין שהקל בעונשים כדי לאפשר את המשך התנהלות החיים באי.
פוליטיקה
פיטקרן הוא טריטוריה בריטית מעבר לים, עם ממשל מקומי. מלך בריטניה (צ'ארלס השלישי) מיוצג על ידי מושל, המחזיק בנוסף בתואר הנציב העליון הבריטי לניו זילנד, ומושבו בוולינגטון. הממשל באי מבוסס על דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית של שטח תלוי. בפיטקרן ראש העיר ממלא את תפקיד ראש הממשלה. לאי יש חוקה שנכנסה לתוקפה בשנת 1964. במונחים של אוכלוסייה פיטקרן נחשבת לדמוקרטיה הקטנה בעולם.
המועצה המחוקקת של האי מורכבת מעשרה מושבים. במועצה חברים:
ארבעה תושבים הנבחרים בבחירה ישירה.
יושב הראש (נבחר).
ראש העיר (נבחר).
ממונה אחד על ידי הנבחרים וראש המועצה.
שני ממונים של המושל, אחד מהם המזכיר הכללי.
מתאם פעולות בין המושל למועצה.
הבחירות נערכות כל שנה ב-24 בדצמבר ובגלל המספר הקטן של התושבים אין באי חלוקה למפלגות.
צבא
מעמדו של פיטקרן, טריטוריה בריטית מעבר לים, מטיל את הגנת האיים על הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת. בשנת 2004, היו באי כ-20 רובים. אלה נלקחו מן התושבים כשהועמדו לדין באשמת תקיפה מינית.
כלכלה
במשך שנים התקיימו תושבי פיטקרן רק הודות לקרקע העשירה ולדיג. הדגה העשירה שמסביבם והגידולים החקלאיים ספקו להם שפע יחסי של מזון.
מקור הכנסה נוסף של תושבי האי הוא התיירות. מכיוון שאין באי שדה תעופה או מנחת מגיעים המבקרים רק מספינות ששטות בין ניו זילנד לחוף המערבי של אמריקה. מכיוון שגם נמל אין באי, מגיעים אליו התיירים באמצעות סירות קטנות שמופעלות על ידי התושבים. באי מוזיאון, נקודות תצפית וחנות מזכרות.
תושבי האי גילו מקורות הכנסה נוספים מההתעניינות העולמית בהם. הם מוכרים לאספני בולים הוצאות מיוחדות של בולים שנושאים את שם האי ובשנים האחרונות אפילו כרטיסי חיוג של הטלפון הציבורי היחיד באי שמופעל על ידי לוויין (מספרו: 872-762-337-766+). כמו כן הם מוכרים את הזכות להשתמש בסיומת האינטרנט שלהם (pn.) לאתרים.
באי גם תעשייה קטנה של דבש ובניית דגמי אוניות זעירים מעץ.
דמוגרפיה
האוכלוסייה באיים ירדה באופן חד מאז 1940, והמשך קיומה מוטל בספק. בשנים האחרונות עשתה הממשלה מאמצים למשוך מהגרים חדשים לאי, אך אלה לא הועילו. האוכלוסייה באי מונה 50 תושבים (נכון ל-2020), ועמם עוד 9 אנשי מקצוע המגיעים מחוץ לאי, ומתחלפים מדי מספר חודשים. שיעור גידול האוכלוסייה עומד על 0%. קיים קושי באיסוף הנתונים המדויקים והעדכניים עקב הגירה. רוב התושבים הם מצאצאי המורדים של המרד על הבאונטי ואחרים שמוצאם מטהיטי. האוכלוסייה מורכבת מבני תעורובת של בהירי עור וכהי עור . קיים שיעור גבוה של נישואי קרובים.
מספר התושבים באי לאורך ההיסטוריה
שנהאוכלוסייהשנהאוכלוסייהשנהאוכלוסייהשנהאוכלוסייהשנהאוכלוסייהשנהאוכלוסייה1790271880112197096199254200248201248180034189013619757419935720035920135618105019001361980611994542004652014561820661910140198558199555200563202050183070192016319866819964320066520214718401191930190198759199740200764185014619362501988551998662008661856193194016319895519994620096718591619501611990592000512010641870701960126199166200144201167
כל התושבים משתייכים ל"כנסיית ההתגלות של היום השביעי". הם הצטרפו אליה בשלהי המאה ה-19, ולכנסייה זו נודע חלק חשוב בעיצובה של החברה הפיטקרנית. בשנים האחרונות חלה ירידה ברמת האדיקות של האוכלוסייה, כאשר רק שמונה מתושבי האי מבקרים בכנסייה באופן קבוע, וחלקם הגדול מבקרים בה רק באירועים מיוחדים. שבת הוא יום המנוחה. גילויי חיבה פומביים אינם מקובלים, ומכירת אלכוהול אסורה.
באי מונהג חוק חינוך חובה חינם בגילאי 5–16. מערכת החינוך באי מצומצמת, ולכן נשלחים הילדים לפנימיות בניו זילנד ובאוסטרליה. רבים מעדיפים שלא לשוב, וכתוצאה מכך יורד כוח העבודה באי, והוא הוערך בשנת 2004 ב-15 איש בלבד. פרנסת התושבים מתבססת על מסחר זעיר עם תיירים ותרומות.
התושבים מקיימים קשרים חברתיים עם תושבי האי נורפוק, ולרבים מהם גם קרובי משפחה שם. בספטמבר 2003 נולדה תינוקת באי, לראשונה מזה 17 שנה, ותינוקת נוספת נולדה במרץ 2007. בשנת 2005 נישא באי הזוג הראשון אי פעם שאינו יליד המקום וקיבל אזרחות של האי.
השפה המדוברת באי היא שפה קריאולית הנגזרת מן האנגלית של המאה ה-18 ושפת טהיטי. עבור ילידי האי זוהי שפת אם, והיא נלמדת בבית הספר המקומי, לצד האנגלית הרגילה. היא קשורה קשר הדוק לשפה הקריאולית המדוברת בנורפוק, כי האי נורפוק אוכלס במאה ה-19 על ידי ילידי פיטקרן.
הדגל והסמל
הסמל מסמל שלט הרלדי המציג את העוגן והתנ"ך מהספינה הבאונטי. אלמנטים אלה מזכירים את ההיסטוריה של המתיישבים הראשונים באי - מורדי הבאונטי משנת 1789. במרכז השלט משולש ירוק על רקע פס צהוב ורקע כחול. צבעים אלה מייצגים את האי וחופיו על רקע האוקיינוס השקט. בראש הסמל מופיע פרח של עץ הפורטיה ומריצה המסמלת את החקלאות באי.
הסמל מופיע על דגל פיטקרן ועל דגל מושל האי.
למושל פיטקרן דגל משלו: יוניון ג'ק שבמרכזו סמל האי. הדגל מורכב מנס כחול ובו יוניון ג'ק ברביע העליון הקרוב לניצב הדגל (הקנטון), וסמל פיטקרן במרכז הדגל.
קישורים חיצוניים
אתר של אחת מהמשפחות באי
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים
קטגוריה:מקומות יישוב נידחים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-09-04T15:10:29 |
משטרה בגרמניה הנאצית | 250px|ממוזער|שמאל|שוטרי משטרת ההגנה (חלק ממשטרת הסדר בצרפת
המשטר הנאצי בגרמניה הפעיל מערכת מסועפת של כוחות וארגונים משטרתיים וסמי-צבאיים במטרה לאכוף את מרות המפלגה הנאצית ולחזק את השלטון הטוטליטרי באוכלוסייה בגרמניה.
ארגון מחדש
ביוני 1936 מינה אדולף היטלר את היינריך הימלר, מפקד האס אס, לראש המשטרה הגרמנית כולה בתואר רייכספיהרר-אס אס וראש המשטרה הגרמנית (Reichsführer-SS und Chef der Deutschen Polizei). הדבר איפשר להימלר להתחיל בתהליך ארגון המערכת המשטרתית מתוך עצמאות מלאה והכפפה למעשה של הארגון המדינתי (המשטרה) לארגון מפלגתי (האס-אס). בתחילה גיבש הימלר שתי זרועות עיקריות של כוח המשטרה, משטרת הסדר (אורפ"ו, (ORPO - Ordnungspolizei)) ומשטרת הביטחון (סיפ"ו, SIPO; Sicherheitspolizei). משטרת הסדר הופקדה על "שמירת הסדר הציבורי" וכללה את משטרת המגן (Schutzpolizei), הז'נדרמריה (המשטרה באזור הכפרי) ושירותי עזר טכניים, ב-1938 אוחדו לארגון זה שירותי כיבוי אש, וב-1942 גם ההגנה האזרחית; ואילו במשטרת הביטחון נכללו הגסטפו ומשטרת הפלילים (KRIPO).
משטרת הסדר
משטרת הסדר – אורפ"ו (ORPO - Ordnungspolizei) - איחדה בתוכה את משטרת המגן (המשטרה הרגילה של הערים) ואת הז'נדרמריה (המשטרה הרגילה של מחוזות השדה). על האורפ"ו פיקד קורט דליגה, שהוחלף באוגוסט 1943 על ידי אלפרד ויננברג (Alfred Wünnenberg), שפיקד על הארגון עד תום המלחמה. תפקידה העיקרי היה שמירת הסדר הציבורי. היא כללה את השוטרים במדים (שוטרי מקוף) כשב-1938 צורפו לתוכה מכבי האש וב-1942 גם משטרת ההג"א ומשטרת העזר העירונית והכפרית. כמו כן נוספו להם יחידות לוחמה נגד פרטיזנים ומשטרות הארצות הכבושות (כמו משטרת העזר הליטאית ומשטרת העזר האוקראינית). ב- 1944 שירתו במשטרה זו שלושה מיליון וחצי איש. בתקופה זו היא כבר הייתה חלק מהאס אס, תחת פיקודו העקיף של הימלר. לעיתים השתתף האורפ"ו בפעולות אנטישמיות ופעולות ריכוז והשמדה.
המשטרה הפלילית
המשטרה הפלילית – קריפ"ו (KRIPO - Kriminalpolizei) - פעלה בעיקר בתחום הפלילי - לכידת פושעים ועבריינים, אך לעיתים צורפה לגסטפו בפעולותיה. עד לשנת 1936 הייתה חלק ממשרדי הפנים של מחוזות הרייך השונים, אך בעקבות ריכוז המשטרות בידי הימלר היא אוחדה עם משטרת הפלילים של פרוסיה (משרד המשטרה הפלילית של הרייך - Reichskriminalpolizeiamt) ויחדיו אוחדו עם הגסטפו ב"משרד הראשי למשטרת הביטחון - סיפ"ו". כאשר המשטרה אוחדה ל"משרד הראשי לביטחון הרייך" הקריפ"ו היה למשרד 5 במשרד זה, הוא כלל 4 אגפים ובראשו עמד ד"ר ארתור נבה (שהיה אחד ממפקדי האיינזצגרופן במזרח ולימים נקשר בניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר בשנת 1944 והוצא להורג).
המשטרה החשאית
משטרת הביטחון
ב-1936 הוקמה משטרת הביטחון (בגרמנית: Sicherheitspolizei; בראשי תיבות: סיפ"ו, SIPO), מאיחוד של המשטרה הפלילית (קריפו) והמשטרה החשאית (גסטפו). ב-1939 אוחד משרד זה עם האס דה (שירות הביטחון של האס אס) תחת השם המשרד הראשי לביטחון הרייך בראשות ריינהרד היידריך.
לקריאה נוספת
יעקב לזוביק, הביורוקרטיה של היטלר: משטרת הביטחון הנאצית והבנאליות של הרשע, ירושלים, תשס"א
Gordon Williamson, World War II German Police Units, Osprey Publishing, 2006
קישורים חיצוניים
כוחות המשטרה בגרמניה הנאצית, היסטוריית הציר
קטגוריה:גרמניה הנאצית: ארגונים משטרתיים | 2023-06-20T20:53:00 |
איסור פרסום | איסור פרסום הוא איסור המוטל על הציבור, ובפרט על אמצעי התקשורת, לפרסום מידע מסוים. האיסור מתנגש בעקרונות של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת,צווי איסור פרסום - סקירה משווה, הלשכה המשפטית של הכנסת, 13 באוקטובר 2013 ולכן הוא חל רק על מידע שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים של הציבור, כגון פגיעה בחקירה משטרתית או פגיעה בביטחון המדינה, או מידע שפרסומו עלול לפגוע באדם מסוים, כגון פגיעה בשמו הטוב או סיכון חייו. איסור פרסום מיושם בשתי דרכים:
איסור כולל על פרסום מידע מסוג מסוים. איסור מסוג זה נקבע בחקיקה או בתקנות שהותקנו מכוחה.
איסור על פרסום מידע הנוגע לפרשה מסוימת. איסור כזה מוטל בצו איסור פרסום (בראשי תיבות צא"פ), שהוא צו המוצא על ידי הגורם שהוסמך לכך: בית המשפט, ובישראל גם על-ידי הצנזורה הצבאית. המונח צו איסור פרסום מתייחס בדרך כלל רק לצו שהוציא בית משפט.
בישראל
איסור פרסום כללי
באחדים מחוקי מדינת ישראל נקבע איסור פרסום לנושאים מסוימים:
קובע איסור פרסום כללי בתחומים הבאים:
פרטים הנוגעים לדיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות וכן תצלום שצולם בבית המשפט. לבית המשפט נתונה סמכות להתיר פרסום פרטים אלה.
שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין.
בינואר 2012 נקבע בתיקון לחוק בתי המשפט, כי לא יתפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, במשך 48 שעות מתחילת מועד החקירה.
קובע:
קובע מאסר שנה אחת על אלה:
סעיפים אחדים בחוק העונשין עוסקים באיסור פרסום:
: "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".
: "המוסר מידע או המפרסם פרסום על מתן שירות של מעשה זנות, כשנותן השירות הוא קטין, דינו – מאסר חמש שנים".
: "א. המפרסם פרסום בדבר מתן שירותי זנות, כשנותן השירות אינו קטין, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס כאמור , ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד - כפל הקנס האמור".
: המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירת מין, דינו – מאסר שנה (אלא אם אדם זה נתן בפני בית משפט את הסכמתו לפרסום זה).
לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958 קובע: "רשאי השופט החוקר לאסור כל פרסום של הליך בחקירת סיבת מוות, שהתנהלה בפומבי, ורשאי הוא להתיר פרסום בדבר חקירה בסיבת מוות שהתנהלה בדלתיים סגורות; המפרסם דבר על חקירה בסיבת מוות בניגוד לאיסור או בלי היתר לפי סעיף זה, דינו – מאסר שישה חדשים".
לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 קובע: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה".
לחוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב-2002 קובע: "לא יפרסם אדם נתוני אשראי שהתקבלו מבעל רישיון שירות נתוני אשראי לפי חוק זה".
צו ההגנה (שעת חירום) (הגשת ספרים לביקורת מוקדמת ואיסור פרסום), תשל"ב-1972 אוסר פרסומו של ספר הנוגע לביטחון המדינה, כל עוד לא הוגש לצנזור, או שהוגש לו ועדיין לא נתקבלו הוראותיו, או שנתקבלו הוראותיו ולא קוימו.
חוק הגנת הפרטיות קובע כי פרסום במזיד של מידע שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות ופרסום במזיד של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד עונשם מאסר חמש שנים (וכן הם בגדר עוולה אזרחית).
לחוק שירות הביטחון הכללי קובע: "כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור". ראש הממשלה רשאי להתיר פרסום מידע האסור לפרסום לפי סעיף זה, והוא האציל סמכותו זו לצנזורה הצבאית.
צו איסור פרסום
קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.
בית המשפט מוציא צו איסור פרסום, בהתאם לבקשה המוגשת לו, בפרשה מסוימת. בעת הוצאת הצו שוקל בית המשפט את נימוקיהם של מבקשי הצו אל מול העקרונות של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. לעיתים הצו הוא גורף, ואוסר פרסום כל פרט הנוגע לפרשה (כולל, לעיתים, עצם קיומו של הצו), ולעיתים הוא מפרט את המותר בפרסום ואת האסור בפרסום. עם הוצאתו נשלח הצו למערכות כלי התקשורת העיקריים.
מסמיך את בית המשפט להוציא צו איסור פרסום על:
דיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית.
שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום.חשיפת זהותו של חשוד - רקע תאורטי וסקירה משווה, הלשכה המשפטית של הכנסת, 19 במאי 2014
דיון משפטי
חרף הקושי באכיפה יעילה של איסור הפרסום, האיסור נאכף במקומות שבהם ניתן לאכוף אותו. אמצעי התקשורת הגדולים מצייתים במידה רבה לאיסורים שנקבעו בחוק, וכאשר מדובר בצו איסור פרסום שהוציא בית משפט, הם נלחמים בו בדרך הפתוחה בפניהם - פנייה לבית המשפט על מנת שיתיר את הפרסום. ערעורים על איסורי פרסום שהטילה הצנזורה הצבאית מגיעים רק לעיתים רחוקות לבתי המשפט, והם נידונים במגעים ישירים בין מערכות כלי התקשורת לצנזורה או מול ועדת ערעורים מיוחדת המכונה "ועדת השלושה".
בנסיבות אלה מתקיימים בבתי משפט בישראל פעמים רבות דיונים בבקשות להתרת פרסום. בדיון מסוג זה, שעסק בבקשה לביטול צו איסור פרסום על זהותן של שתי חשודות במתן טובות הנאה בפרשת מינויי שופטים תמורת שוחד, קבע השופט יצחק עמית: "מצאתי להבחין בין שתי המשיבות, ולקבל את הבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבה 1, בשל מעמדה הציבורי כשופטת מכהנת. לא כך לגבי המשיבה 2, שהיא אדם פרטי לכל דבר ועניין, כך שמול הנזק החמור שבפרסום לא עומד עניין ציבורי בפרסום זהותה."
קושי באכיפה יעילה של האיסור
בעידן האינטרנט
שמאל|ממוזער|250px|תרגום מאמרה של ג'ודית מילר, על איסור פרסום מעצרה של ענת קם, פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-6 באפריל 2010 תוך השחרת הקטעים שנאסרו לפרסום עד אז בישראל. אף שהכותרת הזכירה את "הצנזורה הישראלית", הצנזורה הצבאית לא הייתה מעורבת, והפרסום נאסר על-ידי בית משפט שהוציא צו איסור פרסום. את המאמר המקורי במלואו יכלו קוראי העיתון לקרוא באינטרנט.
עם שיפור התקשורת העולמית באמצעות רשת האינטרנט גבר מאוד הקושי לאכיפת איסור הפרסום עד כדי אי יכולת אכיפה בנושא, הן בגלל הכמות העצומה של אתרי האינטרנט בהם ניתן לפרסם, הן בגלל קלות מציאת המידע בעזרת מנועי חיפוש, העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת, והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו. במקרים רבים דולף המידע כלפיו הוצא איסור הפרסום לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום, או שהמידע מתפרסם בהרחבה עוד טרם הטלת איסור הפרסום.
דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין . כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים. פרסום הצו ברבים משמעו למעשה הוא פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה, ולכן אינו ישים.
קושי מסוג אחר נובע מהגלובליזציה של המידע. איסור פרסום תקף רק במדינה שבה הוטל (ולעיתים גם מחוצה לה, על אזרחיה של אותה מדינה). הקלות שבה ניתן לגשת למידע ממדינה למדינה באמצעות רשת האינטרנט מאפשרת את פרסום המידע מחוצה לה, על ידי אמצעי תקשורת שאיסור הפרסום אינו מחייב אותם, הנצפה על ידי אזרחי המדינה בה חל איסור הפרסום. למדינה שבה הוטל איסור הפרסום אין דרך להטיל סנקציות מכוח חוק על המפרסם, וסנקציות אחרות, כגון הגבלת פעילותו של אותו אמצעי תקשורת במדינה, בעייתיות ביותר.
בישראל הפרו צוי איסור פרסום, בין היתר, הבלוגרים משה הלוי ועומרי חיון, וכן אתר רוטר.נט. בעת חקירתה של הדוגמנית בר רפאלי ברשות המיסים נאסר תחילה פרסום שמה, אך אתרי חדשות פעלו בדרכים שונות לעקוף את האיסור: אתר החדשות הכלכליות "ביזפורטל" כלל בידיעה על החקירה אקרוסטיכון של שמה, ובאתרים אחרים צוין שמה בתגיות המלוות את הידיעה.
במליאת הכנסת
חברי הכנסת נהנים מחסינות פרלמנטרית ביחס לדברים שהם אומרים במסגרת תפקידם. פעמים אחדות ניצלו חברי כנסת חסינות זו לשם פרסום מידע שלגביו הוצא צו איסור פרסום:
בשנת 2010 הוצא צו איסור פרסום על זהותו של האסיר בן זיגייר, על עצם כליאתו, על החשדות בגינם הוא כלוא וכן על כל פרט אחר הקשור בפרשה, לרבות עצם קיומו של צו איסור הפרסום עצמו. צו זה הוצא לבקשת פרקליטות המדינה ולא הוגבל בזמן. בעקבות דיווחים בתקשורת האוסטרלית, ובמהלך דיון שגרתי במליאת הכנסת שהתקיים ביום חשיפת הפרשה, הפנו חברי הכנסת דב חנין, זהבה גלאון ואחמד טיבי שאילתות לשר המשפטים יעקב נאמן הקשורות לפרשה, ובכך היו לגורמים הישראלים הרשמיים הראשונים להתייחס אליה, על אף צו איסור הפרסום ותחת חסינותם הפרלמנטרית. השאילתות נשאלו בזמן דיון ששודר בערוץ הכנסת וחשפו בפעם הראשונה את הפרשה בתקשורת הישראלית. הפרוטוקולים ותמלילי השאלות של חברי הכנסת פורסמו לאחר מכן באתר הכנסת, על אף בקשות של גורמי ביטחון מיו"ר הכנסת הזמני בנימין בן אליעזר להטיל עליהם חיסיון, ובכך התאפשר לכלי התקשורת באותו היום לצטט את שאלותיהם של חברי הכנסת.
בנובמבר 2019 הציג שר המשפטים, אמיר אוחנה, בעת שדיבר במליאת הכנסת, מידע שלגביו הוצא צו איסור פרסום בעניין חקירתו של עד המדינה ניר חפץ. בתגובה לביקורת על צעד זה נמסר מטעם השר אוחנה כי "השר חזר אך ורק על דברים שפורסמו כבר, ולא חידש דבר". חפץ תבע לדין את אוחנה על דבריו אלה, ותביעתו נדחתה בנימוק שדברי השר חוסים תחת חסינות, אך השופטת מתחה ביקורת על אוחנה על שהפר צו איסור פרסום.
היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, הבהיר כי: "תכנון מראש של התבטאות המהווה עבירה, לא חוסה תחת החסינות, וניתן כעיקרון להעמיד חבר כנסת לדין בגינה, כמו כל אדם אחר. בכלל זה, פרסום מתוכנן של עניינים סודיים שפרסומם מהווה עבירה, בין במליאת הכנסת ובוועדות ובין בתקשורת או בכל מסגרת אחרת, אינו חוסה תחת החסינות וחבר הכנסת עלול להיחקר ולעמוד לדין בגינו."
לקריאה נוספת
אורי רוזן, העורך העירום - איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר, דביר, 2015, הפרק "צווי איסור פרסום", עמ' 215–225.
קישורים חיצוניים
מתן סטמרי, "זכות הסיקור לדעת" אתר משפט ועסקים, 2017
הערות שוליים
קטגוריה:צנזורה
קטגוריה:סדר דין פלילי
קטגוריה:תקשורת המונים
קטגוריה:חופש העיתונות | 2024-09-27T03:47:07 |
גסטפו | גֶסְטָפּוֹ או גֶשְׁטָפּוֹ (בגרמנית: Gestapo; ראשי תיבות של: Geheime Staatspolizei; ), הוא קיצור שמה של "משטרת המדינה החשאית" של גרמניה הנאצית, שהייתה אחד הגופים המרכזיים לאכיפת הטוטליטריות הנאצית – תחילה בפרוסיה בלבד, משם לכלל גרמניה, ולבסוף לכלל השטחים הכבושים.
היסטוריה
לפני עליית המשטר הנאצי, התקיימה במדינה החופשית פרוסיה סוכנות משטרה פוליטית שפעלה מאז 1851 בגלגוליה השונים של פרוסיה. על בסיס משטרה זו הגסטפו הוקם ב-26 באפריל 1933 בפרוסיה על ידי הרמן גרינג שבאותה תקופה היה שר הפנים של המדינה הזאת (ולימים מפקד הלופטוואפה ושר האוצר של גרמניה), וב-1934 התמנה היינריך הימלר לסגנו. בפרוסיה הוא שימש כמעין סוכנות חקירות פדרלית (כמו ה-FBI בארצות הברית, רק עם סמכויות מצומצמות יותר). בנוסף, שליטתו המוחלטת של גרינג בגוף הזה שימשה אותו לצורך מעקב, ריגול ואף ציתות לטלפונים אחרי שאר חברי החוג הפנימי של היטלר ובמיוחד נגד אלה מביניהם שהיו מסוכסכים עם גרינג, ובראשם יוזף גבלס (לדוגמה: הארגון חשף את פרשיית האהבים של גבלס עם לידה בארובה שהביאה אותו כמעט לפיטוריו בידי היטלר). ב-1935 מונה ריינהרד היידריך למפקדו. שנה לאחר מכן, ב-1936, איחד הימלר, שקיבל אחריות על כל המשטרות בגרמניה, את הגסטפו עם הקריפ"ו (משטרת הפלילים) למשטרת הביטחון, גם היא תחת פיקוד היידריך. אז התפרש הגסטפו לגרמניה כולה, התעצם, והחל להוות כלי חשוב בביצוע האידאולוגיה הנאצית.
באותה תקופה (סוף שנות השלושים) כלל הגסטפו שלושה אגפים:
משפטים וארגון, בפיקוד ד"ר בסט.
כללי, בפיקוד היידריך עצמו. אגף זה כלל מחלקות מתמחות רבות: לפעולות נגד אויבי משטר (קומוניסטים, "הבונים החופשיים" וכדומה) בפיקוד היינריך מילר, לענייני יהודים, לקבוצות דתיות אחרות, מחלקה לאוסטריה ועוד.
ריגול נגדי, בפיקוד גינתר פלטן.
בשנת 1939 שונה מבנה זה, כשמשטרת הביטחון אוחדה עם שירות הביטחון (אס דה) של האס אס לכדי "המשרד הראשי לביטחון הרייך" בפיקוד היידריך. הגסטפו הפך למשרד 4 במשרד זה, ולמפקדו מונה היינריך מילר (לשעבר מפקד מחלקת אויבי המשטר). הוא חולק ל-14 מחלקות בנושאים שונים - לפי תפקיד או "אויב" מסוים. בין המחלקות החשובות היו ב'-4 לענייני פינויים ויהודים בפיקוד אדולף אייכמן, לריגול נגדי בפיקוד ולטר שלנברג. שני מפקדים אלו היו חלק מגל מפקדים פנאטיים ששטף את הגסטפו במהלך איחודו עם האס דה, והחליפו את העובדים הוותיקים והשמרנים שהיו בו ושלא הצטרפו ל"גל". מאוחר יותר צורפה לגסטפו גם משטרת הגבולות. למרות האיחוד ושיתוף הפעולה בין הגסטפו לאס דה, שררה יריבות ביניהם (בעידוד היידריך, מפקד שני הארגונים), שהגיעה עד לכדי תחרות על קצב החיסולים וכמותם.
המכשיר העיקרי בפעולות הגסטפו היה "מעצר המגן", שנועד לעצור את "אויבי הרייך או המשטר". נגד "גזעים נחותים" השתמש בגירושים, בעיקר למחנות ריכוז והשמדה. חקירות הגסטפו היו אכזריות מאוד וחסרות מעצורים (תיאור המאפיין את רוב פעולות הגסטפו וכלל האס אס) ולא עמדו תחת מגבלות משפטיות או חוקיות כלשהן, כל עוד לא התנגשו עם רצונו של הפיהרר ושאר הבכירים ברייך.
המבנה בברלין בו שכנה מפקדת הגסטפו, נהרס בהפצצות בעלות הברית בראשית 1945, ובמקומו עומד היום המוזיאון טופוגרפיה של הטרור (בגרמנית: Topographie des Terrors) המתעד את פעולותיהם של הגסטפו ושל ה-SS, בתקופת השלטון הנאצי.
קישורים חיצוניים
גסטאפו, באתר מט"ח
*
קטגוריה:המשרד הראשי לביטחון הרייך
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית | 2024-08-06T16:23:35 |
אבשלום (יישוב) | ממוזער|250px|כניסה לישוב
אַבְשָׁלוֹם הוא יישוב קהילתי-חילוני ומרכז אזורי של פתחת שלום - אזור שבו הוקמו יישובים וקיבוצים שפונו מפתחת רפיח לאחר הסכם השלום עם מצרים. היישוב שייך למועצה אזורית אשכול, הממוקמת בנגב המערבי.
היסטוריה
אבשלום הוקם בשנת 1990, ונקרא על שם היישוב אבשלום בסיני, שהוקם עוד ב-1979, על שמו של אבשלום פיינברג, ממקימי ניל"י.
בתחילת שנות ה-90 היישוב אוכלס וקלט גל עליה מרוסיה, בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.
אוכלוסייה
היישוב הוא קהילתי-חילוני. נכון לשנת 2015 היישוב מונה כ-75 משפחות ובתהליך להקמת שכונה חדשה המונה 54 מגרשים נוספים. חתך הגילים באבשלום רחב ומגוון וכולל זוגות צעירים, משפחות ואזרחים ותיקים.
ילדי היישוב לומדים בבית הספר המושבי היסודי של המועצה, "יובלי הבשור", ובבית ספר תיכון משותף למושבים ולקיבוצים, "נופי הבשור". במרחק הליכה: מרכז נוער אזורי "הדיונה", בריכה אזורית, מגרשי ספורט, קופת חולים אזורית, ומערך גנים אזורי - אשכול גנים.
ביישוב פועלת ועדת תרבות המפיקה אירועים חברתיים שונים. הקהילה חוגגת את חגי ישראל יחד, וכך גם חגיגות לילדי כיתות א', מתגייסים לצה"ל וכדומה.
היישוב מסווג כאזור עדיפות לאומית א' להטבות מס ולצורך קבלת משכנתא בתנאים מועדפים.
קישורים חיצוניים
אבשלום באתר המועצה האזורית אשכול
פרויקט ההרחבה באבשלום, משקים בנגב
עמוד הפייסבוק של היישוב
הערות שוליים
קטגוריה:עוטף עזה
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1990
קטגוריה:חבל שלום
קטגוריה:הנגב: יישובים | 2024-04-10T08:38:22 |
רוגלה | רוגלה (רָגְלָה, באנגלית: spyware), או תוכנת ריגול, היא תוכנת מחשב זדונית המוחדרת למערכת מחשוב במטרה לאסוף מידע באופן נסתר ולהעבירו לצד שלישי. התוכנה מרגלת אחרי המשתמש או המערכת ומכאן נגזר שמה. רוגלות ברמה גבוהה יכולות לפרוץ למכשיר, להתקין עליו נוזקה ולאסוף את כל המידע השמור על המערכת (כולל הפעלה וליקוט נתונים בעזרת המצלמה וחיישנים נוספים). לכן הקורבן לרוגלה מאבד את פרטיותו.
הגדרת תוכנה כרוגלה
בהגדרת המושג רוגלה לא קיים קונצנזוס. תוכנות ריגול עשויות להיות מותקנות על המערכת כתוצאה מתוכנות זדוניות אחרות – לדוגמה: סוס טרויאני. אולם עובדה זו לא הופכת את כל הסוסים הטרויאנים לתוכנות ריגול, כמו גם שאינה הופכת את כל תוכנות הריגול לסוסים טרויאניים. ייתכנו מקרים בהם תוכנת ריגול אף אינה תיחשב לזדונית.
לפעמים, קשה לקבוע אם תוכנת מחשב נחשבת לתוכנת ריגול או לא. אולם לתוכנות ריגול יש מספר מאפיינים הניתנים לזיהוי.
דוגמאות להתנהגויות האופייניות לרוגלות (במיוחד כשקורות ללא ידיעת המשתמש):
רישום הקשות במקלדת, תנועות עכבר ולחיצות עכבר.
לכידת תמונות מסך.
הקלטת קלט המיקרופון, קלט המצלמה, או כל חיישן אחר המחובר למחשב.
גניבת מפתחות רישיון עבור תוכנות מותקנות.
גניבת קבצים השמורים על המערכת.
צפייה בפעילות הדפדפן.
שינוי הגדרות הדפדפן (בדרך כלל בכדי להקל על גניבת מידע).
פעילות חשאית וביצוע פעולות בניסיון להימנע מגילוי.
התקנת תוכנה בצורה שאינה ברורה או מטעה.
ביצוע פעולות בניסיון להימנע מהסרת ההתקנה.
נראה שהשימוש המוקדם ביותר במונח "רוגלה", ביחס לתוכנת מחשב היה בשנת 1994 – כאשר פרסום של Usenet נשא את שורת הנושא 'Info wanted on spy-ware'.
איסוף המידע יכול להיעשות במטרה להפיק רווח כספי, למטרות מודיעין ומטרות נוספות. המידע הנאסף יכול לכלול שמות משתמש, סיסמאות, מספרי כרטיסי אשראי, כתובות דואר אלקטרוני, מעקב אחר הרגלי הגלישה של המשתמש במחשב, מידע אישי או כל מידע אחר. רוגלה משייכת למשפחת התוכנות הזדוניות הנקראות "נוזקות" (או "וירוס מחשב").
תוכנות ריגול הנועדו לרגל ריגול "טהור" (ולא בהכרח להפקת רווחים), מסוגלות לדעת ולעקוב אחר כמעט כל הפעולות שביצע המשתמש במחשב – החל מהרגלי הגלישה וכלה במידע אישי (כמו יומן, סיסמאות או נתונים בנקאיים). דוגמאות לתוכנות כאלו הן סוס טרויאני או תוכנת הקלטת הקשות (Keylogger). אלו שומרות על קובץ את כל המקשים עליהם הקיש המשתמש, ובסדר הקשתם. זוהי אחת הסיבות שבגינה יש להיזהר משימוש רגיש במחשבים ציבוריים, כמו קפה אינטרנט.
לעיתים מתגלה הרוגלה עקב המטרד שהיא גורמת. למשל, בדמות חלונות פרסומת הקופצים במהלך הגלישה שאין מקורם באתר אליו פונה הגולש. בשוק המחשבים פותחו תוכנות שמטרתן לנקות את המחשב מהרוגלות המותקנות עליו. משתמשים מתקדמים גם נוהגים להתקין במחשביהם תוכנת רחרחן (סניפר), המסוגלת לעקוב אחר תעבורת הרשת במחשב ולרשום מידע זה בקובץ. בדרך זו ניתן לזהות אם תוכנה שהותקנה זה עתה תמימה או שמא היא רוגלה – וכן אם קיימים במחשב סימינים המעידים על פעילות של סוס טרויאני.
אופן פעולה
ראשית, יש להתקין את התוכנה ולקבל דריסת רגל במחשב. שנית, יש להפעיל אותה; תוכנת ריגול אינה יכולה להשיג דבר אם היא יושבת רדומה – לא מופעלת – על הכונן הקשיח של המחשב.
התקנת תוכנות ריגול על מחשב יכולה להתרחש במספר אופנים, הנבדלים זה מזה לפי מידת המעורבות של המשתמש. בקצה הגבוהה של סולם (סקאלה) המעורבות, מסווגות הרוגלות אותן מתקין המשתמש ביודעין ומרצון. במרכז הסולם (הסקאלה), מסווגים המקרים בהם המשתמש פחות מעורב – ונותן את אישורו להתקנת הרוגלה בלי משים. בתחתיתו של הסולם (הסקאלה), מסווגים המקרים בהם המשתמש הוא קורבן לרוגלה שהותקנה על מחשבו מעצמה – פשוט מעצם היותו במקום הלא נכון (וירטואלי) בזמן הלא נכון – ובלא ידיעתו. התקנה כזו כלל אינה דורשת מעורבות מצד המשתמש כלל.
החדרת הרוגלות למערכת המחשב יכולה להיעשות על ידי צירופן לחבילות תוכנה תמימות למראה, שהמשתמש התקין על המחשב מרצונו. ברוב המקרים בהם מסכים המשתמש להתקנת הרוגלה, אינו מודע לכך. שכן רוב המשתמשים אינם טורחים לקרוא את הסכמי השימוש ומדלגים במהירות על שלבי ההתקנה. אפשרות אחרת להדבקה ברוגלה היא התקנה פיזית של התוכנה בידי הפורץ, שמשיג גישה פיזית למחשב. (כמו למשל ספייפון, המותקנת כאשר אדם שואל טלפון מאדם אחר, מתקין על הטלפון תוכנת ריגול).
תוכנת ריגול עשויה לפעול רק פעם אחת בלבד – כשהיא מותקנת לראשונה – ואינה תנסה להיטען מחדש בכל הפעלה של המחשב. לחלופין, תוכנות הריגול עשויה לשאוף להיטען באופן קבוע ותנסה לאסוף מידע לאורך זמן. כלומר, לתוכנת הריגול חייב להיות מנגנון כלשהו להפעלה מחודשת של עצמה. השיטות המשמשות את תוכנות הריגול להפעלה (מחדש) תלויות בפלטפורמה אליה מכוונת תוכנת הריגול. המושגים המשותפים לכל הפלטפורמות יוצגו בה החל ממה שרואה המשתמש והמשך בגרעין של מערכת ההפעלה, עוד לפני שבוחנים את הגנות המחשב.
ראו גם
וירוס מחשב
פרשת השימוש ברוגלה במשטרת ישראל
אבטחת מחשב אישי ברשת
חומת אש
האקר
נוזקה
אקספלויט
קישורים חיצוניים
ספייבוט תוכנה להסרת רוגלה.
What is spyware?, באתר מיקרוסופט
רָגְלָה, באתר האקדמיה ללשון העברית, פברואר 2022
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנות זדוניות
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-06-13T08:39:39 |
פיטקאירן | REDIRECT פיטקרן | 2015-09-26T11:07:23 |
איי פיטקרן | REDIRECT פיטקרן | 2004-04-19T12:43:44 |
קירגיזסטן | קירגיזסטן (בקירגיזית: Кыргызстан; ברוסית: Кыргызстан או Киргизия) או בשמה הרשמי הרפובליקה הקירגיזית (בקירגיזית: Кыргыз Республикасы; ברוסית: Кыргызская Республика) היא מדינה ללא מוצא לים במרכז אסיה. בעבר הייתה חלק מברית המועצות (כקירגיזסטן הסובייטית), אך במהלך התפרקות השלטון הסובייטי היא הפכה למדינה עצמאית ב-31 באוגוסט 1991. למדינה גבולות עם סין במזרח, קזחסטן בצפון, אוזבקיסטן במערב וטג'יקיסטן בדרום.
מתוך אוכלוסיית קירגיזסטן כ-90% הם מוסלמים, והיא אף מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
בעברה הקדום התגוררו בשטח המדינה שבטים נודדים שהתפרנסו ממרעה וגרו באוהלי יורטה המתאימים למזג האוויר באזור וניתנים להעברה ממקום למקום.
במהלך העידן המודרני התיישבו במקום מיעוטים אתניים שונים לצד בני העם הקירגיזי. כחלק מהשינויים הבולטים שעוררה העת החדשה המאוחרת באזור זה עקב סיפוח הטריטוריה של הקירגיזית לאימפריה הרוסית בשנים 1855–1876 ככיבוש ח'אנות קוקנד.
ב־1937 תחת שלטון ברית המועצות הפכה קירגיזסטן לאחת מהרפובליקות הסובייטיות. לפיכך, שמה המלא היה "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקירגיזית", כמו כן שמותיה הנוספים היו "SSR הקירגיזית", "קירגיסטן הסובייטית" ו"קירגיזיה".
קירגיזסטן הפכה לרפובליקה עצמאית ב-31 באוגוסט 1991, עם התפרקות ברית המועצות.
פוליטיקה
בשנים הראשונות שלאחר קבלת העצמאות המלאה (בשנת 1991), נתפס הנשיא אסקר אקייב כמי שמעוניין לבצע תהליך של רפורמות כהפרטה של הקרקע ושל משאביה הכלכליים של המדינה. אולם למרות התמיכה של התורמות המערביות, כולל קרן המטבע הבינלאומית, סבלה הכלכלה של קירגיזסטן מנקודת פתיחה חלשה — בעיקר כתוצאה מפירוק גוש הסחר של ברית המועצות, אשר מנע מהמדינה את המעבר החלק לכלכלה חופשית.
בשנת 2002, לקראת הבחירות לפרלמנט, הואשם חבר הפרלמנט אזימבק בקנזרוב בשחיתות והועמד למשפט בעיר ג'לאל-אבאד. המונים צעדו לעיר אולם המשטרה נקטה בצעדים אלימים לפיזור ההפגנות והביאה לפציעתם של עשרות בני אדם. בהמשך הגיעו ההפגנות לבירה בישקק, והמפגינים דרשו את שחרור בקנזרוב והתפטרותו של אקייב. ב-2010 מונה בקנזרוב לסגן ראש ממשלת קירגיזסטן.
בשנת 2005 דרשה האופוזיציה לבטל את הבחירות השנויות במחלוקת לפרלמנט. לאחר שאקייב סירב לדרישה, התפשטו ההפגנות האלימות גם לבירה ובוצעה הפיכה בראשות האופוזיציה. בתום 14 שנות שלטון, נמלט אסקר אקייב עם משפחתו לקזחסטן השכנה במסוק והפרלמנט מינה את קורמאנבק באקייב, ממנהיגי האופוזיציה, לעמוד בראש המדינה.
בנובמבר 2006 פרץ משבר פוליטי במדינה לאחר שהמונים יצאו להפגנות בדרישה מבאקייב לחתום על החוקה החדשה שהציע הפרלמנט, הכוללת הקטנת כוחו של הנשיא והעברת סמכויות לפרלמנט. ההפגנות אף התעצמו בעקבות טענות על כך שבאקייב לא מימש את הבטחותיו להקטין את כוחו של הנשיא ולהילחם בשחיתות.
ב-7 באפריל 2010 הרגו מפגינים את שר הפנים מולדומוס קונגנטייב והאופוזיציה הכריזה על הפיכה. למחרת הכריזה רוזה אוטונבייבה, שרת החוץ לשעבר, העומדת בראשות הממשלה החדשה במדינה, על הקמת ממשלה זמנית שתכהן במשך שישה חודשים והצהירה כי תפעל לגיבוש חוקה חדשה ולקיום בחירות במדינה בחודשים הקרובים. כמו כן הודיעה על פיזור הפרלמנט: "אחרי העברת השלטון לידינו, אנו מפזרים את הפרלמנט". ב-19 במאי 2010 מונתה לנשיאה הזמנית של קירגיזסטן, עד 31 בדצמבר 2011, על פי ההסכם של הממשלה הזמנית. בתפקיד שר הפנים, החליף את קונגנטייב השר שרנייאזוב בולוטבק. ב-10 באוקטובר 2010 התקיימו בחירות פרלמנטריות ובהם ניצחה המפלגה הלאומית הקירגיזית.
בנובמבר 2011 נבחר אלמזבק אטאמבייב לנשיא קירגיזסטן ובשש שנות כהונתו הצליח לייצב את המשטר במדינה. באוקטובר 2017 נבחר סואורונבאי ג'נבקוב להחליפו, באחת מהעברות השלטון השקטות והדמוקרטיות בתולדות מרכז אסיה.
באוקטובר 2020 שוב פרץ משבר פוליטי על רקע הבחירות לפרלמנט. הדבר הביא לגל מחאות, לביטול הבחירות והכרזה על בחירות חדשות. סואורונבאי הודיע על התפטרותו ולממלא מקומו מונה קאנטבק איסאייב, שהעביר את המושכות לראש הממשלה סאדיר ג'פארוב. בבחירות 2021 האחרונות זכה ברוב קולות ומונה לנשיא קירגיזסטן.
כלכלה
קירגיזסטן היא מדינה ענייה יחסית. עם זאת, בערים הגדולות קיימת תעשייה מפותחת למדי שנותרה לאחר יציאת ברית המועצות מהמדינה.
בקירגיזסטן קיימת חקלאות המבוססת בעיקר על מרעה צאן ועל גידול פירות וירקות. בנחלים ההרריים, המצויים בקירגיזסטן, קיים פוטנציאל משמעותי לייצור חשמל באמצעות אנרגיה הידרואלקטרית, אך מלבד הנחלים, לקירגיזסטן כמות מצומצמת של אוצרות טבע.
שלטון מקומי
קירגיזסטן מחולקת לשבעה מחוזות. היא שאבה מרוסיה שני מחוזות עיקריים ושתי ערים. כל אזור מחולק לעוד מספר מחוזות המנוהלים על ידי פקידים הממונים בידי הממשל המרכזי.
הערים הראשיות הן:
בישקק (הבירה) — 650 אלף תושבים.
אוש — 320 אלף תושבים.
תוקמק — כ-70 אלף תושבים.
קרה בלתה — כ-70 אלף תושבים.
קארקול — כ-70 אלף תושבים.
ג'לאל-אבאד — כ-70 אלף תושבים.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|280px|הר סולימאן ליד העיר אוש
את רוב שטחה של קירגיזסטן תופסים הרי טיין שאן, הרים גבוהים עם עמקים עמוקים. נקודת הגובה המינימלי במדינה היא בשולי עמק פרגנה (300 מטרים מעל פני הים), והמקסימלית היא "פיק פובדי" ("פסגת הניצחון" ברוסית), ששמו הקירגיזי הוא "ג'נגיש צ'וקוסו" וגובהו 7,349 מטרים.
במדינה נמצא אגם גדול ששמו איסיק קול ("האגם החם" בקירגיזית), ששטחו למעלה מ-6,000 קילומטר רבוע. הפסגות הגבוהות (למעלה מ-4,000 מטרים מעל גובה פני הים) של ההרים מכוסות בשלג כל השנה. במדינה זורמים נחלים רבים, אם כי מעט מהם גדולים ביותר, נהר נרין, נהר טלס ונהר צ'ו.
האקלים נוח יחסית, יבש וחם בקיץ וקר בחורף. הטמפרטורה הממוצעת ביולי בעמקים היא 20–27 מעלות צלזיוס, אך לעיתים קרובות נרשמות טמפרטורות של למעלה מ-40 מעלות. בינואר הטמפרטורה הממוצעת היא 6–8 מעלות, אבל נרשמו גם טמפרטורות נמוכות מ-35-. כמות המשקעים בעמקים נעה בדרך כלל בין 200 ל-400 מילימטרים בשנה, ובמדרונות הצפוניים ומערביים של ההרים היא עולה עד ל-750 מילימטרים בשנה.
בתוך שטחה של קירגיזסטן ישנן שש מובלעות השייכות למדינותיה השכנות (4 של אוזבקיסטן ו-2 של טג'יקיסטן), ואף כוללת בעצמה מובלעת בתוך שטח אוזבקיסטן.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|280px|זוג קירגיזי בתלבושת מסורתית
שמאל|280px|ממוזער|אתר הזיכרון אטה-ביית, הסמוך לבירה בישקק
אוכלוסיית קירגיזסטן מונה כ-6.5 מיליון תושבים (2020).
דתות ומוצאות אתניים
כ-58% מאוכלוסייתה הם קירגיזים, 17% רוסים, 15% אוזבקים. כמו כן, במדינה מתגוררים גם מיעוטים אתניים נוספים, כגון אוקראינים, גרמנים, טטרים, קזחים, דונגנים, אויגורים וטג'יקים. המיעוט הרוסי (הראשון בגודלו במדינה) מתגורר בעיקר בבישקק, בירתה של קירגיזסטן, ובאזורים הסמוכים לה. המיעוט האוזבקי (השני בגודלו במדינה) מתגורר בעיקר בדרום מערב המדינה.
מבחינת הדת במדינה, כ-90% מהרפובליקה הקירגיזית הם בני דת האסלאם ובפרט מהזרם הסוני, אם כי בני מיעוטים כמו הטג'יקים הם מוסלמים-שיעים. קיים גם מיעוט של נוצרים-אורתודוקסים-רוסים המהווה כ-7% מאוכלוסיית קירגיזסטן, ולצד כ-3% בני דתות אחרות.
בעבר, הייתה קיימת קהילה יהודית קטנה שבטרם העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 לישראל מנתה כ-10,000 יהודים אשכנזים ויהודים-בוכרים. עם זאת, לאחר עלייתם, נשארה קהילה זניחה של כמה מאות יהודים בלבד, כשמתוכה גם משפחות מתבוללות.
תרבות
התרבות הקירגיזית היא תרבות של נוודים הררים. מאפיינים אותה מוזיקה ייחודית ואגדותיהם של מספרי סיפורים היוצרות את המאנאס, אחד מהאפוסים הארוכים ביותר בספרות העולם.
לסוסים מקום חשוב בתרבות הקירגיזית. המשקה המסורתי של הקירגיזים הוא קומיס - חלב סוסה.
האפוס של מאנאס
האפוס של מאנאס הוא אוסף מיתולוגי של שירים, אגדות וסיפורי עם אשר עברו מדור לדור וקובצו באוסף אחד המתארות את חייו והרפתקאותיו של הגיבור המיתולוגי מאנאס ולוחמיו האמיצים המשולבים יד ביד עם ההיסטוריה של העם הקירגיזי.
מאנאס היה ח'אן (שליט/אדון), לוחם ומפקד מוכשר אשר נולד וחי במחוז טאלאס. המיתולוגיה סביב מאנאס החלה כנראה במאה ה-10 לספירה אולם יש הטוענים שהיא החלה במאה ה-12 או ה-15.
הסיפורים על מאנאס הם ערש התרבות הקירגיזית ועד היום ניתן למצוא מספרי סיפורים מקצועיים הנקראים מאנסאצ'י אשר נודדים ממקום למקום ומספרים את סיפורי הרפתקאותיו של מאנאס, שעל פי המסורת נחשב למייסד ולאבי האומה הקירגיזית אשר איחד את השבטים הקירגיזיים במאבקם לעצמאותם מול השבטים הקלמיקים ששלטו באזור.
על דגל קירגיזסטן ניתן לראות 40 קרני שמש המסמלות את 40 השבטים אשר איחד מאנאס לאומה אחת.
יורטה
לאורך מאות שנים שימש היורטה כבית העתיק של השבטים הקירגיזיים הנודדים, והוא מסמל את מסורת הנוודים העתיקה, האחדות והרעות של העם הקירגיזי. הטונדוק — אותו חלק אשר מחזיק את גג היורטה — מופיע על הדגל הלאומי והסימבוליקה שלו מפורשת בכך שכל העם הקירגיזי נמצא תחת גג היורטה.
היורטה הוא אוהל הבנוי ממוטות עץ הקשורים בחבלים ועטופים בשמיכות העשויות מצמר כבשים ומעורות של בעלי חיים, לרוב יש כיסוי חיצוני המעוטר באיורים מסורתיים על מנת לייפות את היורטה. היורטה הוא מבנה פונקציונלי; במקרה הצורך או בעת סכנה, למשל, עם התקרבות שבט פולש, ניתן להרכיב ולקפל יורטה בפחות משעה.
נהוג לשבת ביורטה על הרצפה ולכן ביורטה פרוסים שטיחים עבים המבודדים מן הקור. ברוב היורטות יש צד שהוא מטבח וחדר אוכל ובו נמצא שולחן נמוך אשר אוכלים סביבו, וצד שהוא סלון וחדר שינה ובו נמצאים רוב בני המשפחה. גם במאה ה-21 ניתן לראות בקיריגיזיסטן משפחות רבות אשר מציבות מספר יורטות, בעיקר לאירוח תיירים.
סוסים
משחר הימים הסוסים שימשו את הנוודים הקירגיזיים כמקור חיים. הקירגיזים, אשר הצטיינו מאז ומעולם בגידול וביות סוסים, צדו איתם, השתמשו בהם כבהמות משא להעברת סחורות, אכלו את בשרם, שתו את החלב שלהם, וסחרו בהם על מנת לקנות תבואה ומזון אשר לא תמיד היו זמינים בהרים. על פי המסורת ברגע שילד קירגיזי יכול ללכת ולרוץ באופן עצמאי זהו הזמן להושיב אותו בפעם הראשונה על סוס.
לבוש מסורתי
סגנון הלבוש הקירגיזי מושפע רבות מתנאי מזג האוויר אשר משתנים בקיצוניות מחום לקור. בקיץ בקירגיזסטן חם, והטמפרטורה הממוצעת היא סביב 30 מעלות; בחורף הטמפרטורות צונחות מתחת לאפס, ושלג יכול להיערם עד לגובה של מטר במישורים ובמקומות נמוכים. פסגות ההרים מושלגות במשך כל השנה.
הבגדים צריכים להיות קלים ולאפשר חופש תנועה בזמן רכיבה על סוס או רעיית צאן. בחורף הנוודים מתעטפים בפרוות חיות על מנת לשמור על חום גופם.
פריט הלבוש המפורסם ביותר הוא ללא ספק הקאלפאק – הכובע הקירגיזי המסורתי. זהו כיסוי ראש ארוך העשוי מצמר כבשים דחוס, ועליו עיטורים מסורתיים אשר מסמלים את הייחוס השבטי.
מודיעין וביטחון
שירות הביטחון הקירגיזי הוא שירות הביטחון הלאומי שהפך לוועדה הממלכתית לביטחון לאומי, האחראית גם לביטחון חוץ.
הכוחות המזוינים של רפובליקת קירגיזסטן הם הגוף האחראי לספק את ביטחון המדינה כנגד איומי חוץ.
ראו גם
יהדות קירגיזסטן
קישורים חיצוניים
צור שיזף, קירגיסטן , באתר המחבר
נסים קריספיל - קירגיסטן ומערב סין
נוודים במרכז אסיה, מתוך אתר "מסע אחר"
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:עמים מוסלמיים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רוסית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-10-04T08:21:51 |
כח הכובד | redirect כבידה | 2004-04-19T14:35:10 |
כח המשיכה | redirect כבידה | 2004-04-19T14:39:43 |
כח הכבידה | redirect כבידה | 2004-04-19T14:40:04 |
כוח הכובד | redirect כבידה | 2004-04-19T14:40:38 |
כוח הכבידה | redirect כבידה | 2004-04-19T14:41:26 |
הפועל באר שבע | הפועל באר שבע הוא מועדון כדורגל ישראלי מהעיר באר שבע, המשחק בליגת העל הישראלית. המועדון הוקם בשנת 1949, ומאז 2007 הוא מנוהל על ידי אשת העסקים אלונה ברקת, שמכהנת כבעלי המועדון. המועדון כולל גם קבוצות נוער, נערים וילדים, ובתי ספר לכדורגל. המועדון חבר מן המניין בארגון המועדונים האירופיים.
צבעי התלבושת הביתית הקבועה של המועדון הם אדום ולבן. עד שנת 1959 ערכה הקבוצה את משחקי הבית שלה באצטדיון שהיה ממוקם בעיר העתיקה בבאר שבע, לאחר מכן עברה לשחק באצטדיון וסרמיל. החל מעונת 2015/2016 משחקת הקבוצה באצטדיון טרנר.
המועדון החל לזכות בתארים משנות ה-70. לאורך כל שנותיה זכתה הקבוצה בחמש אליפויות, שלושה גביעי מדינה, ארבעה גביעי טוטו (אחד בליגה הלאומית), ארבעה גביעי אלוף האלופים (אחד בליגה השנייה) וגביע ליליאן אחד.
כמו כן, באר שבע היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במפעל אירופאי (גביע האינטרטוטו), במשותף עם בית"ר ירושלים. בנוסף, באר שבע היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במוקדמות גביע אופ"א, ובמוקדמות הקונפרנס ליג במשותף עם מכבי תל אביב ומ.ס. אשדוד.
היסטוריה
שנים ראשונות
ראשיתה של הקבוצה בשנת 1949, כאשר זלמן כספי בעברו כדורגלן בהפועל רמת גן, הקים מחלקה למציאת כישרונות צעירים במעברות באזור באר שבע, על מנת לייסד בסופו של דבר קבוצת כדורגל. באפריל 1950 הוקמה הקבוצה בפועל, במסגרת מרכז "הפועל".
הפועל באר שבע שיחקה לראשונה במשחק ידידות לרגל האחד במאי ב-1950, וניצחה 5–4 את הפועל מפלסים, קבוצה שהורכבה משחקנים שעלו לישראל מדרום אמריקה. את השערים לזכות הקבוצה כבשו מרכוס אברג'יל (צמד), הנרי לב (צמד) וברוך כהן. באותה עת השתתפה הקבוצה במשחקי ידידות מול קבוצות משתי הליגות הבכירות, וכן נערך דרבי מול מכבי באר שבע, אשר הסתיים בתיקו 3–3.
בשנת 1952 הופסקה פעילותו הרשמית של המועדון, לאחר שהוחלט בהתאחדות כי המרחק הגאוגרפי אינו מאפשר את השתתפותו, אך בשנת 1954 נרשמה הקבוצה מחדש בהתאחדות לעונת 1954/1955 במחוז הנגב של ליגה ג', הליגה השלישית. את העונה סיימה במקום השביעי והאחרון במחוז הנגב עם ניצחון אחד מ-12 משחקים, 22 שערי חובה, ו-5 שערי זכות בלבד.
את עונת 1955/1956, תחת הדרכתו של המאמן יוסף עזרן, סיימה הקבוצה במקום הראשון במחוז דרום של ליגה ג', הליגה הרביעית. במשחקי המבחן על העלייה לליגה ב' התמודדה מול הפועל לוד, הפועל רמלה והפועל חולון, ובמשחק הקובע ברחובות ניצחה את הפועל יפו 5–0 והעפילה לליגה ב'. בעונת 1956/1957 סיימה הקבוצה במקום השביעי בליגה ב' מחוז דרום.
בעונת 1957/1958 החליף לוניה דבורין את עזרן בעמדת האימון. באותה עונה עצרה ההתאחדות לכדורגל את כל הליגות מתחת לליגה הראשונה לקראת סופן, כשבאר שבע במקום השני שמוביל לשלב המבחנים לליגה א', בעקבות חשדות לקבלת שוחד והטיות משחקים, בגינן הוקפאו כל העולות והיורדות בליגות אלה לעונה זו. בסיום העונה הגיעה הקבוצה לגמר "גביע ההתאחדות לכדורגל", אך הפסידה 1–7 להפועל טבריה.
בעונת 1958/1959 סיימה הקבוצה במקום השני בליגה ב' מחוז דרום והעפילה לשלב המבחנים לליגה א'. במשחק המבחן הראשון הפסידה 0–5 להפועל עפולה ודבורין התפטר מאימון הקבוצה. מאמן נבחרת ישראל לשעבר ג'קי גיבונס מונה במקומו, והוביל את הקבוצה לליגה א' לאחר ניצחון במשחק המכריע מול הפועל נתניה ברחובות בתוצאה 2–1.
שנות השישים
155px|ממוזער|שמאל|יצחק גוזלן במדי באר שבע בשנות השישים
בעונת 1959/1960 עברה הפועל באר שבע לשחק על מגרש דשא באצטדיון העירוני בבאר שבע. בעונה זו הצטרף לקבוצה יחיאל מור, בלם הפועל רמת גן בן ה-27, והחל לשמש כמאמן-שחקן. תחת הדרכתו סיימה הקבוצה במקום התשיעי בליגה א'. לקראת עונת 1960/1961 ערכה לראשונה משחק בינלאומי, כשאירחה את אנורתוסיס פמגוסטה הקפריסאית למשחק ידידות, אשר הסתיים בהפסד 1–2. בעונה זו סיימה שוב במקום התשיעי.
בעונת 1961/1962 מונה רוברט שרף למאמן הקבוצה, אך לאחר חמישה מחזורים נותרה באר שבע ללא נקודות, ובמועדון החליטו לפטר את שרף ולהזעיק בחזרה את המאמן יחיאל מור. באותה עונה הגיעה הקבוצה למעמד חצי גמר גביע המדינה לראשונה בהיסטוריה, כשהיא בליגה השנייה, לאחר שבשמינית הגמר ניצחה 2–1 את הפועל רמלה מליגה א', ברבע גמר ניצחה 3–1 את הפועל תל אביב, והודחה לאחר הפסד 0–3 למכבי תל אביב בחצי גמר.
בעונת 1963/1964 חולקה הליגה לשני מחוזות - צפון ודרום, ובאר שבע סיימה כ"אלופת החורף" בליגה א' דרום. באר שבע נאבקה עם בית"ר תל אביב על העלייה לליגה הלאומית במחוז דרום, ובסוף העונה סיימה בית"ר תל אביב במקום הראשון בזכות הפרש שערים טוב יותר.
בעונת 1964/1965, תחת הדרכתו של המאמן היוגוסלבי סלבקו מילושביץ', התמודדה הקבוצה על העלייה לליגה הלאומית מול בית"ר רמלה ובית"ר ירושלים, ולבסוף סיימה במקום הראשון בליגה א' דרום, בפער של תשע נקודות מהמקום השני, והעפילה לליגה הלאומית לראשונה בתולדותיה. בנוסף הגיעה הקבוצה לרבע גמר גביע המדינה, לאחר שניצחה בשמינית הגמר 2–1 את הפועל חיפה מהליגה הלאומית. ברבע הגמר הפסידה 2–4 להפועל תל אביב לאחר הארכה. בעונת העלייה בלטו בקבוצה הקשר אליהו עופר, הקשר-חלוץ אברהם נומה ושחקן הרכש חיים כהן שהיה מלך השערים של הקבוצה עם 20 שערים בעונה זו.
בעונת 1965/1966 מונה סלבוליו סטנקוביץ' היוגוסלבי למאמן הקבוצה, והצטרף הקשר-חלוץ יצחק גוזלן שהגיע מהפועל אופקים. בעונה זו הבטיחה באר שבע את הישארותה רק במחזור האחרון, כשניצחה בבית 4–0 את מכבי נתניה, וסיימה במקום ה-13 בליגה.
בקיץ 1966 מונה שוב יחיאל מור למאמן הקבוצה, והקשר ההתקפי מאיר ברד צורף ממחלקת הנוער לסגל הקבוצה הבוגרת. לאחר 12 מחזורים הובילה הקבוצה את טבלת הליגה ובהמשך צורף לסגל שחקן הנוער רפי אליהו. בתום העונה הכפולה 1966/1968 סיימה הקבוצה במקום התשיעי בטבלה, ושחקנה אברהם נומה זכה בתואר כדורגלן העונה בישראל.
לקראת עונת 1968/1969 מונה סלבוליו סטפנוביץ' למאמן הקבוצה, אך כבר בתחילת העונה היא נקלעה למקומות האחרונים בליגה. בעקבות כך הזעיקה ההנהלה את מאמנה לשעבר של הקבוצה, לוניה דבורין, כדי שישמש כמנהל מקצועי. לאחר המחזור ה-16 פוטר סטפנוביץ' ובמקומו מונה משה ליטבק, אשר תחת הדרכתו הצליחה הקבוצה לסיים במקום ה-14 ולהישאר בליגה. בנוסף, הגיעה הקבוצה לרבע גמר גביע המדינה לאחר ניצחון 2–1 על בני יהודה תל אביב בשמינית הגמר. ברבע הגמר הפסידה הקבוצה 2–3 למכבי שעריים.
תחילת שנות השבעים
250px|ממוזער|שמאל|זוכת אלוף האלופים לליגה השנייה 1970/71
בעונת 1969/1970, תחת הדרכתו של אברהם מנצ'ל, מיעטה הקבוצה להבקיע שערים, כשהיא מסיימת עם 24 שערי זכות בלבד, והרבתה לספוג, כשהיא מסיימת עם 49 שערים לחובתה. בין היתר, הקבוצה הפסידה 0–8 להפועל תל אביב. את העונה סיימה הקבוצה במקום ה-16 והאחרון בטבלה, וירדה לליגה א' אחרי חמש שנים בליגה הלאומית.
בעונת 1970/1971 שב משה ליטבק לתפקיד מאמן הקבוצה, אשר החלה להתבסס על שחקניה הצעירים. בסיום העונה שבה הקבוצה לליגה העליונה מהמקום הראשון בליגה א' דרום, בפער של 14 נקודות מהשנייה הפועל יהוד, כשמאיר ברד מסיים את העונה כמלך השערים של הקבוצה עם 19 כיבושים. בסוף העונה ניצחה הקבוצה בבעיטות הכרעה את אלופת ליגה א' צפון, מכבי יפו, במשחק אלוף האלופים לליגה השנייה.
בתחילת עונת 1971/1972 התברגה באר שבע בצמרת הליגה הלאומית, אך פציעתו של מאיר ברד וסכסוך בין הנהלת המועדון לברד ורפי אליהו דרדרו את הקבוצה לתחתית הליגה. גם חזרתם של ברד ואליהו כעבור כחודשיים לא שינתה את היכולת הרעה, והקבוצה סיימה לבסוף במקום ה-12 בטבלה, עם 25 שערי זכות בלבד, כשברד מסיים את העונה כמלך שערי הקבוצה עם 10 כיבושים. באותה עונה נפגשה הקבוצה למשחק ידידות עם אסטון וילה, קבוצה מצמרת הליגה השלישית באנגליה, וניצחה אותה בתוצאה 3–1.
בעונת 1972/1973 מונה אלי פוקס למאמן הקבוצה, והצטרף אליה החלוץ שלום אביטן מבית"ר באר שבע. הקבוצה פתחה בתחתית, אך השתפרה עם התקדמות העונה הודות לאברהם נומה שהיה מלך השערים של הקבוצה עם 14 שערים בעונה זו, וסיימה במקום החמישי בטבלה, המיקום הטוב בתולדותיה עד אותה עת.
את עונת 1973/1974 פתחה הקבוצה בצורה לא טובה, ובתום 18 מחזורים התמקמה במקום ה-14 בליגה, אך עם התקדמות הליגה הצליחה להשתפר, ולסיים את העונה במקום השביעי בטבלה. בנוסף, הגיעה הקבוצה שוב לרבע גמר גביע המדינה, בו הפסידה 1–3 להפועל פתח תקווה בסיכום שני משחקים.
תארים ראשונים
250px|ממוזער|שמאל|שחקני הפועל באר שבע, 1974/1975
250px|ממוזער|שמאל|חגיגות האליפות הראשונה
בעונת 1974/1975 מונה אמציה לבקוביץ' למאמן הקבוצה כאשר הוא בן 37, ונחשב למאמן צעיר ביחס למאמנים הבכירים והמובילים בארץ. לבקוביץ' היה המאמן הראשון שהחדיר את סגנון המשחק של המגנים התוקפים בישראל, סגנון אשר נלקח מהכדורגל הגרמני. לבקוביץ' שילב בהרכב הקבוצה שחקנים צעירים, בהם אורי בנימין בן ה-20 כמגן ימני ויעקב כהן בן ה-18 כמגן שמאלי. סגל הקבוצה היה מהצעירים בליגה, וכלל בתוכו רק ארבעה שחקנים שעברו את גיל 25. הקבוצה התחילה את העונה עם שלושה ניצחונות, כולל ניצחון על אלופת העונה שעברה מכבי נתניה, מבלי לספוג ולו שער אחד. במהלך העונה התמודדה על האליפות מול מכבי נתניה, וההכרעה הגיעה מחזור אחד לפני סיום העונה. באר שבע שיחקה מול מכבי יפו, כאשר נקודה אחת מפרידה בינה לבין מכבי נתניה מהמקום השני, וניצחה 1–0 משער של אפרים צבי הפועל באר שבע הוכתרה לאלופת המדינה בכדורגל לראשונה בתולדותיה, כאשר מרבית שחקני הסגל היו שחקני בית. אפרים צבי סיים את העונה כמלך השערים של הקבוצה עם 10 כיבושים, ואורי בנימין זכה בתואר כדורגלן העונה בישראל.
בקיץ 1975 השתתפה הקבוצה במשחק אלוף האלופים לראשונה בתולדותיה, וזכתה בתואר לאחר ניצחון 2–1 על הפועל כפר סבא.
בעונת 1975/1976 פתחה הפועל באר שבע את הליגה בצורה מאכזבת כאשר סיימה פעמיים בתיקו בשני המחזורים הראשונים, אולם במחזורים הבאים השתפרה, וכבר במחזור החמישי התמקמה לראשונה בעונה זו במקום הראשון בטבלה. במהלך העונה נאבקה על המקום הראשון מול בית"ר ירושלים, ובמחזור הנעילה פגשה באר שבע שוב את מכבי יפו למשחק מכריע, כשהפעם נלחמה יפו נגד הירידה והייתה חייבת לנצח על מנת להישאר בליגה, בעוד באר שבע רצתה לנצח כדי להבטיח את האליפות. מנגד, פגשה בית"ר ירושלים את מכבי תל אביב, שנלחמה גם היא נגד הירידה, והייתה חייבת לנצח. מכבי יפו ניצחה 1–0, אך בעקבות הפסדה של בית"ר ירושלים השיגה הפועל באר שבע אליפות שנייה ברציפות. שלום אביטן, שחזר לקבוצה בתחילת העונה, סיים אותה כמלך השערים של הקבוצה עם 11 כיבושים.
בקיץ 1976 היו הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים הקבוצות הראשונות בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקו במפעל אירופאי, גביע האינטרטוטו. באר שבע הוגרלה לבית ב' וקיימה שישה משחקים בשיטת "בית-חוץ" נגד הקבוצות קוגה מדנמרק, הרטה ברלין מגרמניה וסטנדרד ליאז' מבלגיה. מאזן הקבוצה במפעל היה ניצחון אחד, 2–1 על קוגה באצטדיון וסרמיל, שלוש תוצאות תיקו ושני הפסדים. בהמשך השתתפה בפעם השנייה ברציפות במשחק אלוף האלופים, בו הפסידה למחזיקת הגביע בית"ר ירושלים 2–3 לאחר הארכה.
סוף שנות השבעים
בעונת 1976/1977 כמעט הפכה הפועל באר שבע לאלופה מכהנת ראשונה שיורדת ליגה. תחת הדרכתו של אלי פוקס, ששב לאימון הקבוצה, פתחה באר שבע רע את העונה ונקלעה לתחתית. בעקבות כך, לאחר 16 מחזורים התפטר פוקס מאימון הקבוצה, ואליהו עופר, שפרש מפעילות סדירה כשחקן במהלך העונה ושימש גם כעוזרו של פוקס, נקרא לתפקיד המאמן. שני מחזורים לסיום העונה נפגשה הקבוצה בחוץ עם מכבי חיפה למשחק הישרדות, כשרק הפרש שערים מפריד בין שתי הקבוצות בטבלה. הפועל באר שבע ניצחה 1–0 והצליחה להישאר בליגה בעוד מכבי חיפה ירדה לליגת המשנה. בנוסף, הגיעה הקבוצה שוב לרבע גמר גביע המדינה, לאחר שניצחה 2–0 את מכבי חיפה בתוצאה בשמינית הגמר, והודחה לאחר הפסד 0–3 לבית"ר תל אביב.
בעונת 1977/1978 הציגה הקבוצה יכולת התקפית טובה לאורך כל העונה, בניצוחם של מלך השערים שלה שלום אביטן, עם 12 שערים וסגנו ויקטור סרוסי, עם 10 שערים, אך לצד זאת הציגה יכולת הגנתית פחות טובה. באר שבע סיימה את העונה כשהיא במקום החמישי בטבלה עם 43 שערי זכות, המספר הגבוה ביותר בעונה אחת בתולדותיה של הקבוצה בליגה הראשונה עד אז (מלבד העונה הכפולה של 1966/1968, בה הובקעו 71 שערים).
את עונת 1978/79 סיימה הקבוצה במקום התשיעי. בנוסף, הגיעה בפעם השישית בתולדותיה למעמד רבע גמר גביע המדינה, לאחר ניצחון 2–1 על הפועל כפר סבא בשמינית הגמר. ברבע הגמר הפסידה לבית"ר תל אביב בבעיטות הכרעה.
שנות השמונים
לקראת עונת 1979/1980 שב אמציה לבקוביץ' לאימון הקבוצה, והצטרף אליה אפרים דוידי הצעיר ממכבי באר שבע. הקבוצה לא פתחה טוב את העונה לאחר מכן נתן לבקוביץ' הזדמנות לשחקני הגנה צעירים נוספים. מספר שערי החובה, 27, היה הנמוך ביותר מאז עונת האליפות הראשונה תחת לבקוביץ' (1974/1975), אך ההתקפה לקתה בחסר והקבוצה מיעטה לכבוש שערים. את העונה סיימה הקבוצה במקום העשירי בטבלה עם שבעה ניצחונות בלבד.
לקראת עונת 1980/1981 חזר אליהו עופר לעמדת המאמן והיא פתחה היטב את העונה, אולם כשם שהרבתה הקבוצה להבקיע שערים כך גם הרבתה לספוג, והיא סיימה את העונה כשהיא במקום ה-11 בטבלה.
לקראת עונת 1981/1982 מינתה הקבוצה את שמעון שנהר, והקבוצה פתחה את העונה עם ארבעה הפסדים, שתי תוצאות תיקו וניצחון, שהובילו למקום ה-15 והלפני אחרון בליגה. מהמחזור השמיני ואילך השיגה הקבוצה רצף של 11 מחזורים ללא הפסד ובתום המחזור ה-18 התמקמה הקבוצה במקום הרביעי בטבלה, עליו הצליחה לשמור עד סוף העונה.
באר שבע הציגה יכולת התקפית טובה במהלך העונה, הבקיעה 43 שערי זכות, והשוותה בכך את שיא הכיבושים לעונה אחת. מלך שערי הקבוצה היה שלום אביטן עם 14 שערים. בנוסף, הגיעה הקבוצה בפעם השנייה בתולדותיה לחצי גמר גביע המדינה, לאחר שניצחה בשמינית הגמר 1–0 את מכבי נתניה, וברבע הגמר ניצחה 4–0 את הכח רמת גן. בחצי הגמר פגשה את הפועל תל אביב והפסידה 3–5 בבעיטות הכרעה לאחר 2–2 בתום ההארכה.
המקום הרביעי בליגה הקנה לבאר שבע כרטיס לגביע ליליאן, טורניר אשר שוחק בשנות ה-80. לקראת עונת 1982/1983 שיחקה הקבוצה בטורניר ונוצחה בגמר 1–3 מול מכבי נתניה. בעונה זו הציגה באר שבע יכולת הגנתית טובה מאוד וספגה 23 שערי חובה בלבד, מספר שערי החובה הנמוך ביותר מאז עונת האליפות הראשונה. את העונה סיימה באר שבע במקום השלישי בטבלה, ומלך שעריה היה שוב שלום אביטן עם 11 כיבושים.
לקראת עונת 1983/1984 שב אליהו עופר לתפקיד המאמן. הקבוצה שיחקה שוב מול מכבי נתניה בגמר גביע ליליאן והפסידה 2–3. בליגה לא הצליחה הקבוצה לשמור על יציבות, התנדנדה לאורך כל העונה בין אמצע הטבלה לתחתית, ולבסוף סיימה במקום השביעי בטבלה. בנוסף, הגיעה לראשונה בתולדותיה לגמר גביע המדינה, לאחר שניצחה ברבע הגמר 4–2 את הפועל תל אביב בבעיטות הכרעה לאחר משחק חוזר, ובחצי הגמר ניצחה 2–0 את האלופה היוצאת מכבי נתניה. בגמר הפסידה הקבוצה 2–3 בבעיטות הכרעה להפועל לוד, לאחר 0–0 בתום ההארכה.
לקראת עונת 1984/1985 מונה צבי רוזן לתפקיד מאמן הקבוצה, שמיעטה לכבוש שערים וסיימה את העונה עם מספר הכיבושים הנמוך ביותר מאז עונת 1976/1977, ועמדה בפני סכנת ירידה לליגת המשנה. שלושה מחזורים לסיום העונה, בפיגור של 5 נקודות מהמקום בו נשארים ליגה, פוטר רוזן ובמקומו מונה שחקן העבר של הקבוצה ג'קי דקל, שהצליח להשאיר את הקבוצה בליגה הבכירה.
לקראת עונת 1985/1986 מונה נחום סטלמך לתפקיד המאמן, ולעוזרו מונה שחקן העבר של הקבוצה אלון בן דור. בעונה זו הגיעה הקבוצה לראשונה בתולדותיה למעמד גמר גביע הטוטו, לאחר שניצחה בחצי הגמר 2–1 את מכבי תל אביב. בגמר הפסידה 1–2 להפועל פתח תקווה. בליגה מיעטה הקבוצה לספוג שערים וסיימה את העונה עם 24 שערי חובה, אך גם מיעטה להבקיע וסיימה עם 24 שערי זכות, המספר הנמוך ביותר מאז עונת הירידה של 1969/1970. לאורך כל העונה נדדה הקבוצה בין התחתית לאמצע הטבלה, וסיימה לבסוף במקום השמיני בטבלה.
לקראת עונת 1986/1987 מונה נינו ברגיג למאמן הקבוצה, שהחלה את העונה עם שני הפסדים ותיקו. בעקבות כך פוטר ברגיג ובמקומו מונה דרור בר-נור, אשר תחתיו שיפרה הקבוצה את משחק ההגנה, והיא סיימה אותה עם 19 שערי חובה בלבד, אך מנגד המשיכה להתקשות במשחק ההתקפה, מיעטה להבקיע, וסיימה את העונה עם 20 שערי זכות בלבד. מספר שערי הזכות והחובה של הקבוצה היו הנמוכים בתולדותיה בליגה הראשונה. במהלך כל העונה נאבקה בתחתית, וסיימה אותה במקום ה-11 בטבלה.
לקראת עונת 1987/1988 מינתה הקבוצה את ניסים בכר לתפקיד המאמן. בעונה זו שמרה הקבוצה על יכולת הגנתית גבוהה, ושיפרה את היכולת ההתקפית שלה. את העונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בטבלה וזכתה בכרטיס לגביע ליליאן בפעם השלישית מאז הוקם הטורניר.
לקראת עונת 1988/1989 ניצחה הקבוצה 1–0 את הפועל תל אביב בגמר גביע ליליאן. בהמשך העונה הגיעה הקבוצה בפעם השנייה למעמד גמר גביע הטוטו, וזכתה בגביע לראשונה בתולדותיה לאחר ניצחון על מכבי נתניה. בליגה הקבוצה לא הרשימה, ובמחזור ה-22 נפרדה מהמאמן ניסים בכר, כשבמקומו הגיע שמעון שנהר לקדנציה שנייה כמאמן הקבוצה. באר שבע מיעטה להבקיע במהלך העונה, עם 22 שערי זכות בלבד, לצד 29 שערי חובה, וסיימה את העונה במקום החמישי בטבלה.
שנות התשעים
עונת 1989/1990 הייתה העונה הראשונה בה הותר לשתף שחקנים זרים בליגה הישראלית, ובאר שבע צירפה את שחקני ההתקפה הארגנטינאים קלאודיו דיקסטרה וריקרדו קאצ'יונה. במהלך העונה החליפה הקבוצה ארבעה מאמנים: שמעון שנהר שסיים את דרכו במחזור החמישי, שחקני העבר חיים כהן ואלון בן דור, ואליהו עופר שמונה לקראת תום העונה בה סיימה הקבוצה במקום התשיעי בליגה.
בעונת 1990/1991 העפילה הקבוצה לפלייאוף העליון, וסיימה את העונה במקום השישי בטבלה. בעונת עונת 1991/1992 ספגה הקבוצה 43 שערי חובה, מספר שערי החובה הגבוה ביותר של הקבוצה מאז עונת הירידה, עונת 1969/1970. מנגד, הרבתה הקבוצה גם להבקיע, וסיימה את העונה עם 40 שערי זכות, מספר שערי הזכות הגבוה ביותר שלה מאז עונת 1981/1982, וסיימה את העונה במקום העשירי בטבלה.
לקראת עונת 1992/1993 הצטרפו לקבוצה אורי מלמיליאן והישאם זועבי. לאחר חמישה מחזורים פוטר אליהו עופר והוחלף בעוזר המאמן ויקו חדד ובעקבות כך עזב מלמיליאן את הקבוצה. באר שבע הציגה יכולת התקפית טובה במהלך העונה, כשזועבי מסיים כסגן מלך שערי הליגה עם 17 שערים, וקובע שיא כיבושים לשחקן באר שבעי בליגה הבכירה. הקבוצה כולה סיימה את העונה עם 52 שערי זכות, מספר שערי הזכות הגבוה ביותר של הקבוצה אי פעם בעונה אחת בליגה הבכירה, כמו גם עם הפרש השערים הטוב ביותר שלה אי פעם בליגה הבכירה, ובמקום הרביעי בטבלה.
בעונת 1993/1994 שברה הקבוצה שוב את שיא השערים שלה לעונה בליגה הבכירה וכבשה 54 שערים, ושחזרה את הפרש השערים הטוב ביותר שלה עד אז בליגה הבכירה. אמיר אביגדור סיים את העונה כמלך השערים של הקבוצה עם 16 כיבושים, הקבוצה סיימה במקום השלישי וזכתה בכרטיס לגביע אופ"א בפעם הראשונה בה השתתפו קבוצות ישראליות במפעל.
בעונת 1994/1995 מונה ויטלי שבצ'נקו האוקראיני לאימון הקבוצה. בגביע אופ"א הוגרלה הקבוצה מול אריס סלוניקי מיוון, הפסידה לה פעמיים והודחה מהמפעל. בליגה המשיכה הקבוצה להציג יכולת גבוהה, השוותה את שיא שערי הזכות שקבעה בעונה הקודמת, וסיימה בפעם השנייה ברציפות במקום השלישי.
בעונת 1995/1996 מונה שוב ויקו חדד לאימון הקבוצה. בשלב המוקדמות הראשון של גביע אופ"א ניצחה הקבוצה את קיי אף טירנה מאלבניה, ולאחר מכן הודחה מהמפעל לאחר מפגש כפול מול ברצלונה בו הפסידה 0–7 בבית ו-5–0 בחוץ. בהמשך העונה פוטר חדד והוחלף על ידי המאמן הקודם ויטלי שבצ'נקו. הקבוצה זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע הטוטו, לאחר ניצחון על הפועל כפר סבא במשחק הגמר. בליגה הציגה הקבוצה יכולת ירודה ומיעטה להבקיע, ושבצ'נקו הוחלף על ידי אלי גוטמן. באר שבע סיימה את העונה כשהיא עם 32 שערי זכות ובמקום העשירי בטבלה.
בעונת 1996/1997 הוביל גוטמן את הקבוצה לזכייה ראשונה בתולדותיה בגביע המדינה, לאחר ניצחון 1–0 על מכבי תל אביב במשחק הגמר, משער של ג'ובאני רוסו. בליגה סיימה הקבוצה את העונה במקום השלישי, לאחר שפספסה את המקום השני במחזור האחרון של העונה, עם 25 שערי חובה ועם הפרש השערים הטוב ביותר בתולדותיה בליגה הבכירה.
בקיץ 1997 החליט הבעלים אלי להב לשחרר רבים מהשחקנים המובילים בקבוצה וביניהם רוסו, סיאד חלילוביץ' ושי הולצמן, ולאחר מכן עזב את הקבוצה והעביר את הבעלות לאלי זינו. בעקבות כך, פתחה הקבוצה את עונת 1997/1998 עם סגל מצומצם. בשל המחסור בשחקנים העלתה הקבוצה את שחקן הנוער יוסי בניון לסגל הקבוצה הבוגרת כבר בגיל 17, ולמאמן מונה בני טבק. בשלב המוקדמות הראשון של גביע אירופה למחזיקות גביע הדיחה הקבוצה את ז'לגיריס וילנה הליטאית, ולאחר מכן הודחה מהמפעל על ידי רודה ההולנדית, לה הפסידה 4–1 בבית ו-10–0 בחוץ. לאחר התבוסה התפטר טבק, ובמקומו מונה שוב ג'קי דקל, שפוטר אחריי מספר מחזורים ובמקומו מונה אליהו עופר שכמעט והשאיר את הקבוצה בליגה. יוסי בניון הבקיע 15 שערים בעונה זו, כולל שער דרמטי בניצחון 1–0 על מכבי חיפה במחזור הסיום, אך עקב ניצחונה של יריבתה לתחתית בני יהודה תל אביב ירדה הקבוצה לליגת המשנה לאחר 27 שנים רצופות בליגה הבכירה, כשהיא מסיימת את העונה עם 57 שערי חובה, מספר שערי החובה הגבוה בתולדותיה בעונה אחת בליגה הבכירה.
לקראת עונת 1998/1999 בליגת המשנה מונה שייע פייגנבוים למאמן הקבוצה, ובמהלך העונה הוחלף על ידי גילי לנדאו. הקבוצה נאבקה עם מכבי נתניה על ההעפלה לליגת העל, אך לבסוף סיימה במקום השלישי בטבלה.
תחילת שנות האלפיים
לקראת עונת 1999/2000 חזר אליהו עופר לאימון הקבוצה, ולאחר מכן הוחלף במוטי איווניר. לקראת סיום העונה הוחלף איווניר באייל לחמן, והקבוצה נכשלה שוב בניסיונה להעפיל לליגה הראשונה, לאחר שסיימה במקום השביעי בטבלה, בעת שיריבתה העירונית בית"ר באר שבע במקום החמישי ומעליה בטבלה.
בעונת 2000/2001 המשיך אייל לחמן על הקווים, אך הוא פוטר במהלך העונה, והוחלף על ידי שלמה שרף, שהתפטר לאחר שני מחזורים, ולופא קדוש החליף אותו בתפקיד ותחתיו הפועל באר שבע חזרה לצמרת הליגה הלאומית להילחם על עלייה לליגת העל, בעונה זו נפגשה הקבוצה מול בית"ר ירושלים מליגת העל במסגרת גביע המדינה, וניצחה 3–2 לאחר הארכה. במחזור האחרון של העונה נפגשה הפועל באר שבע מול הפועל רמת גן על משחק העלייה לליגה הראשונה, ובו ניצחה 5–0 והבטיחה את עלייתה לליגת העל מהמקום הראשון.
בשתי העונות הראשונות לאחר חזרתה לליגת העל סיימה הקבוצה פעמיים במקום החמישי, ובעונת 2002/2003 אף הגיעה למעמד גמר גביע המדינה, לאחר שחלפה בשמינית גמר על פני הפועל תל אביב עם ניצחון 1–0 בבלומפילד, ובחצי גמר ניצחה 3–0 מכבי חיפה. בגמר פגשה הפועל באר שבע את הפועל רמת גן מהליגה הלאומית, אך נוצחה בבעיטות הכרעה מ-11 מטר לאחר 1–1 בתום ההארכה.
בעונת 2003/2004 חזר אלי גוטמן לתפקיד המאמן, ובסגל הקבוצה בלטו אלון מזרחי, דדי בן-דיין, אופיר חיים, ובלסינג קאקו. בעונה זו סיימה באר שבע במקום הרביעי אשר הקנה לה כרטיס למפעל גביע האינטרטוטו.
בעונת 2004/2005 נקלעה הקבוצה לבעיות כלכליות ובסיומה נשרה הקבוצה לליגה הלאומית לאחר שרוב שחקני הסגל שוחררו. הבעיות הכלכליות המשיכו ללוות את הקבוצה גם בשתי העונות הבאות, בהן סיימה במקום הרביעי בליגה הלאומית.
תחילת עידן אלונה ברקת
ביולי 2007 רכשה אשת העסקים אלונה ברקת את הקבוצה מידיו של אלי זינו. ב-29 באוגוסט 2007, במהלך משחק אימון נגד מכבי באר שבע, קרס חלוצה של הקבוצה צ'אסווה נסופוואה ומת כתוצאה מדום לב.
בעונה הראשונה בעידן אלונה ברקת, עונת 2007/2008, סיימה הקבוצה במקום הרביעי בליגה הלאומית ולא הצליחה להעפיל לליגת העל. בעונת 2008/2009 מונה גיא לוי למאמן הקבוצה, והוחתם הקשר ההתקפי מאור מליקסון. בעונה זו הצליחה הקבוצה לשוב לליגת העל לאחר ארבע שנים בליגה הלאומית. באותה עונה זכתה הקבוצה גביע הטוטו לליגה הלאומית, לאחר שגברה בגמר 1–0 בהארכה על מכבי הרצליה.
לקראת עונת 2009/2010 מונה גיא עזורי למאמן הקבוצה, אשר החתים בקבוצה מספר שחקנים חדשים, ביניהם דוד רביבו, סיראז' נסאר וויליאם סוארס הברזילאי שהצטרף בינואר. הקבוצה הציגה יכולת חלשה ואוהדיה מחו ודרשו את התפטרותו של עזורי. במרץ 2010, בעקבות תקרית אלימה של אוהד כלפי המאמן, החליט עזורי להתפטר מתפקידו. הבעלים ברקת הודיעה שבעקבות התנהגות האוהדים היא תעזוב את הקבוצה בתום העונה. האוהדים פתחו בקמפיין להשארתה במועדון, ובסופו של דבר נשארה ברקת בהפועל באר שבע. המנהל המקצועי של מחלקת הנוער, ויקו חדד, שימש כמאמן עד סוף העונה, בה סיימה הקבוצה במקום התשיעי.
בעונת 2010/2011 מונה ניר קלינגר למאמן הקבוצה. הקבוצה התחילה את העונה בצורה טובה, אך בינואר 2011 נמכר כוכב הקבוצה מאור מליקסון לויסלה קרקוב, ולאחר מכן חלה ירידה משמעותית ביכולתה. במחזור האחרון של העונה הסדירה הצליחה להעפיל לפלייאוף האמצעי, לאחר ניצחון חוץ 2–0 על מכבי תל אביב, ואת העונה סיימה בפעם השנייה ברציפות במקום התשיעי.
בעונת 2011/2012 החליטה הבעלים אלונה ברקת, להתבסס על שחקני בית צעירים, ביניהם המגן השמאלי אופיר דוידזאדה, בשילוב שחקנים מנוסים, אך העונה נפתחה בצורה רעה, כאשר הקבוצה הפסידה שישה משחקים רצופים. במחזור השביעי ניצחה הקבוצה 0–2 את הפועל חיפה, ובתום המשחק החליט קלינגר להתפטר. במקומו מונה גיא לוי שחזר לקדנציה נוספת כמאמן הקבוצה, וחתם על חוזה עד תום העונה. במחזור האחרון ניצחה הקבוצה בבית 3–1 את בית"ר ירושלים, ובעקבות כך סיימה במקום ה-13 ונשארה בליגת העל.
בעונת 2012/2013 החתימה הבעלים אלונה ברקת את המאמן היוצא של מכבי חיפה אלישע לוי. בעונה זו החתימו שוער בכיר בדמותו של אוסטין אג'ידה. באותה עונה הגיעה הקבוצה למעמד גמר גביע הטוטו מול הפועל חיפה והפסידה בהארכה 0–1, כאשר עידו אקסברד חלוץ הפועל באר שבע החטיא פנדל בדקה 88. בעונה זו הגיעה הקבוצה לפלייאוף התחתון, וניצלה מירידה רק במחזור האחרון, לאחר ניצחון חוץ 3–0 על מכבי נתניה. בעקבות הניצחון סיימה באר שבע במקום השמיני, והנחילה למכבי נתניה ירידת ליגה.
החזרה לצמרת
לקראת עונת 2013/2014 החליטה הבעלים אלונה ברקת להחתים לעונה נוספת את אלישע לוי, ולצרף שחקנים בעלי שם ופוטנציאל לעתיד, בעקבות כך הגדילה אלונה ברקת את התקציב בהתאם והחתימה שחקנים בכירים בדמותם של אליניב ברדה, מאור בוזגלו וגליינור פלט. החתמות אלו הובילו את הקבוצה לעונה הטובה ביותר שלה מאז עונות האליפות, וסיימה את העונה במקום השני. בעקבות כך המועדון קיבל כרטיס למוקדמות הליגה האירופית.
בעונת 2014/2015 חזרה הקבוצה למפעלים האירופאים לאחר 18 שנות היעדרות, הקבוצה הוגרלה לשחק מול רדניצ'קי ספליט הקרואטית במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, לצמד משחקים בשיטת בית-חוץ. עקב המצב ביטחוני לאותה עת (מבצע צוק איתן), נאלצו הקבוצות הישראליות לקיים את משחק הבית בקפריסין. המשחק הראשון נערך בקרואטיה ונגמר 1–2 לטובת הקרואטים, באר שבע הודחה מאירופה מאחר שסיימה בתיקו 0–0 בקפריסין. בעונה זו הוחתמו מספר שחקנים בכירים בדמותם של מאור מליקסון ושלומי ארבייטמן שחזרו מאירופה. בנוסף, הוחתם ג'ון אוגו הניגרי ואובידיו הובאן הרומני. בחצי גמר גביע המדינה הביסה באר שבע 7–0 את הפועל עפולה, התוצאה הגבוהה ביותר אי פעם בשלב חצי הגמר, והעפילה לגמר הגביע בו הפסידה 2–6 לאלופה מכבי תל אביב - ההפסד הכי גדול בגמר הגביע מאז קום המדינה. בליגה סיימה הקבוצה את העונה במקום השלישי.
250px|ממוזער|שמאל|הזכייה בגביע הטוטו לעונת 2016/2017
בעונת 2015/2016 מונה ברק בכר למאמנה החדש של הקבוצה. בנוסף, הוחתמו מספר שחקנים מובילים בדמותם של אנתוני ואקמה, שיר צדק, מהראן ראדי ובן שהר. במסגרת הליגה האירופית הוגרלה באר שבע מול פ.צ. תון השווייצרית למפגש משחקים בשיטת בית-חוץ. במשחק הראשון שנערך באצטדיון טדי הסתיים המשחק בתוצאה תיקו 1–1, במשחק הגומלין שנערך באצטדיון הארנה שבתון, הסתיים המשחק בתוצאה 1–2 לפ.צ. תון, ובעקבות כך הודחה באר שבע מהמפעל האירופאי. במחזור הרביעי של העונה חנכה הקבוצה את אצטדיון טרנר שנבנה בעיר, במשחק מול מכבי חיפה לעיני 16,126 צופים. ב-21 במאי 2016 זכתה הקבוצה באליפות השלישית בתולדותיה אחרי 40 שנה. במהלך העונה היה לקבוצה רצף של 29 משחקים ללא הפסד, ובכל העונה ספגה באר שבע רק שלושה הפסדים. במשחק ההכרעה במחזור האחרון ניצחה באר שבע את בני סכנין 3–1 באצטדיון טרנר וזכתה בתואר האליפות.
בעונת 2016/2017 זכתה הפועל באר שבע בתואר אלוף האלופים לאחר שניצחה 4–2 את מחזיקת הגביע מכבי חיפה. בעונה זו השתתפה הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות, והגיעה לשלב הפלייאוף לאחר שחלפה על שריף טירספול ואולימפיאקוס. בשלב הפלייאוף הודחה הקבוצה מול סלטיק, וכתוצאה מכך נשרה לשלב הבתים של הליגה האירופית. בשלב הבתים ניצחה פעמיים את אינטר, סיימה פעמיים בתיקו מול סאות'המפטון, ועל אף שני הפסדים לספרטה פראג סיימה במקום השני בבית והעפילה לשלב 32 האחרונות. בשלב 32 האחרונות הוגרלה באר שבע מול בשיקטש הטורקית, והודחה לאחר שהפסידה 2–5 בסיכום שני המשחקים. ב-28 בדצמבר 2016 זכתה הקבוצה בגביע הטוטו, לאחר ניצחון 4–1 על עירוני קריית שמונה במשחק הגמר. ב-29 באפריל 2017 ניצחה באר שבע 2–1 בחוץ את מכבי תל אביב וזכתה באליפות השנייה ברציפות כאשר נשארו שלושה משחקים לסיום העונה.
בעונת 2017/2018 זכתה הפועל באר שבע בתואר אלוף האלופים לאחר שניצחה 4–2 את מחזיקת הגביע בני יהודה תל אביב. במוקדמות ליגת האלופות הדיחה הקבוצה את בודפשט הונבד ואת לודוגורץ ראזגרד, אך בשלב הפלייאוף הודחה על ידי מריבור ונשרה לשלב הבתים של הליגה האירופית. בשלב הבתים הוגרלה לבית עם ויקטוריה פלזן, סטיאווה בוקרשט ולוגאנו, וסיימה במקום האחרון בבית. ב-12 במאי הפסידה הקבוצה לראשונה באצטדיון טרנר במסגרת הליגה, 0–1 למכבי תל אביב, אך למרות זאת זכתה באליפות שלישית ברציפות.
בעונת 2018/2019 הפסידה הקבוצה להפועל חיפה במשחק אלוף האלופים, בתוצאה 4–5 בבעיטות הכרעה לאחר 1–1 בתום 120 דקות. במוקדמות ליגת האלופות הדיחה הקבוצה את פלורה טאלין והודחה על ידי דינמו זאגרב, ונשרה לשלב המוקדמות השלישי של הליגה האירופית, בו הודחה על ידי אפואל ניקוסיה. בליגה לא הצליחה הקבוצה לשחזר את הצלחותיה מהעונות הקודמות, וסיימה את העונה במקום השלישי.
ב-6 בינואר 2020 התפטר המאמן ברק בכר מתפקידו לאחר שהקבוצה הפסידה 0–1 להפועל תל אביב, צברה רק 29 נקודות מתוך 51 אפשריות והייתה במקום הרביעי והמאכזב, וזאת לאחר 5 שנים במועדון כשהוא זוכה ב-68.7% הצלחה בסך הכל ב-161 משחקים. יומיים לאחר מכן מונה יוסי אבוקסיס לאמן את ב"ש לאחר ששוחרר מבני יהודה. בסיום העונה הסדירה ולקראת הפלייאוף של עונת 2019/2020, בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל הוחלט על עצירה מוחלטת של הליגה, כמו כל אירועי הספורט באותה תקופה. השבתת הליגה הובילה את הקבוצות לחתימה על הסכמים עם השחקנים על קיצוץ בשכרם בסכומים שנעו בין 25 ל-50 אחוזים מהשכר. כאשר חלק אף סגרו על קיצוצים לעונה שלאחר מכן. שחקני באר שבע סירבו לחתום בתחילה על ההסכם שהוצע להם על ידי הבעלים ברקת שדרשה קיצוץ בנוסף לעונה הנוכחית גם לעונה לאחר מכן. בתגובה לסירוב השחקנים למתווה שהציעה, הודיעה אלונה ברקת על עזיבת הקבוצה לאלתר והעברת הטיפול בה לידי נאמן עד למכירת המועדון בגלל חוסר אמון של השחקנים בה לטענתה. האוהדים והשחקנים ניסו עוד לגרום לה לחזור בה מהחלטתה המפתיעה בימים שלאחר ההודעה, אך לאחר כשבועיים הודיעה שהחלטתה היא סופית בהחלט בהודעה רשמית בעמוד המועדון, תוך שהיא מודיעה בנוסף על השארת תרומה חד פעמית בסך 5 מיליון ש"ח להמשך פעילותו של המועדון בעונת 2020/2021.
בסוף עונת 2019/2020, זכתה הקבוצה בגביע המדינה לאחר שניצחה 2–0 את מכבי פתח תקווה. ב-1 באוקטובר 2020, העפילה הקבוצה לשלב הבתים בליגה האירופית לאחר שניצחה 1–0 את קבוצת ויקטוריה פלזן בשלב הפלייאוף. ב-30 בינואר 2021 התפטר המאמן אבוקסיס במפתיע מאימון באר שבע, עקב חוסר הערכה של הבעלים ברקת כלפיו לטענתו, שמצידה הודיעה בימים שלאחר מכן כי היא חוזרת לנהל את המועדון ולהשקיע בו כסף. בשלב ביניים למשך מספר משחקים אימן את הקבוצה שחקן העבר אליניב ברדה. ב-17 בפברואר 2021 מונה רוני לוי למאמנה של הקבוצה בחוזה לשנה וחצי.
ממוזער|שחקני הפועל באר שבע מניפים את גביע המדינה בכדורגל לעונה 2021/2022 לאחר זכייתם במשחק הגמר שנערך בין הקבוצה למכבי חיפה באצטדיון טדי בירושלים, מאי 2022
את עונת 2020/21 סיים המועדון במקום הרביעי המוביל למוקדמות הקונפרנס ליג עם הדחה בשלב סיבוב ח' מגביע המדינה בסוף העונה אלונה ברקת שחזרה לנהל את המועדון עשתה הרבה שינויים בסגל השחקנים. המועדון נפרד מכמה שחקנים כשהבולטים שבהם: ז'זוסאה פשקיירה, לואי טאהא, אוהד לויטה, שון גולדברג וסינטיאהו סלליך. במקומם הצטרפו כמה שחקנים כשהבולטים שבהם: דור מיכה, יוג'ין אנסה, דוידה פטרוצ'י, איתי שכטר, אריאל הרוש, איתן טיבי, דנילו אספרייה וניקיטה רוקאביציה. בקיץ של תחילת עונת 2021/2022 החלה הקבוצה את דרכה באירופה במשחקי מוקדמות המפעל החדש - הקונפרנס ליג. הקבוצה הגיעה לשלב הפלייאוף ולא הצליחה להעפיל לשלב הבתים של המפעל כאשר הודחה מול אנורתוסיס פמגוסטה הקפריסאית, אחרי 0-0 ביתי והפסד 1–3 בחוץ. בגביע הטוטו הגיעה הקבוצה עד לגמר שם הפסידה למכבי חיפה וסיימה כסגנית המפעל בפעם הרביעית בתולדותיה. בליגה הקבוצה פתחה טוב עם סיבוב ראשון ללא הפסד, אך למרות ההצלחה היחסית בליגה, וכשהקבוצה במקום השני, עקב שרשרת תצוגות לא טובות וכדורגל לא אטרקטיבי לדעת חלק מאוהדי הקבוצה, פוטר רוני לוי מתפקידו כמאמן הקבוצה ב-1 במרץ 2022. בתחילה מונה המנהל המקצועי אליניב ברדה למאמן זמני ולאחר מכן נשאר למאמן הקבוע עד לתום העונה, והקבוצה סיימה במקום השני כסגנית האלופה של מכבי חיפה. בנוסף, זכתה באותה העונה בגביע המדינה לאחר ניצחון על מכבי חיפה בדו-קרב פנדלים.
ב-18 ביולי 2022, חתם החלוץ אסטריט סלמאני ל-3 שנים בקבוצה.
אצטדיון ומתקנים
מיום הקמתו של המועדון בשנת 1949 שיחקה הפועל באר שבע בשלושה מגרשים שונים. בעשור הראשון להיווסדותה שיחקה הקבוצה על משטח אדמה באצטדיון שהיה ממוקם בעיר העתיקה בבאר שבע. האצטדיון העירוני בבאר שבע נחנך ב-31 באוקטובר 1959 במשחק חגיגי של הפועל באר שבע מול הפועל תל אביב שבו הביסה הפועל תל אביב את באר שבע בתוצאה 0–6. בדצמבר 1988 הסתיים שיפוץ כללי של האצטדיון, בתרומתה של הגברת לילי פרידמן-וסרמיל, ושמו הוסב ל"אצטדיון וסרמיל" על שם בנה ארתור וסרמיל, שנרצח במחנה ההשמדה מיידנק כשהיה בן 7. בשנת 1995, לקראת משחקה של הפועל באר שבע מול קבוצת ברצלונה במסגרת גביע אופ"א, שופץ האצטדיון פעם נוספת והותקנו בחלק מהיציעים מושבי פלסטיק במקום הבטון החשוף על מנת להתאים את האצטדיון לסטנדרט האירופי המינימלי. בשנת 2009 הותקנו מושבים בשאר היציעים, בעקבות חזרתה של הפועל באר שבע לליגת העל על מנת לעמוד בדרישות המינימום לליגה הבכירה. ב-30 במאי 2015 שוחק באצטדיון וסרמיל המשחק האחרון, שבו גברה הפועל באר שבע 4–0 על קבוצת בית"ר ירושלים. ביוני 2019 החלו להרוס את האצטדיון הישן עליו תוכננו שטחי מגורים, פארק ומסחר.
ב-16 בספטמבר 2015 נפתח אצטדיון טרנר לראשונה לכ-4,000 מאוהדי הקבוצה שצפו באימון ראווה פומבי של הקבוצה. המשחק הרשמי הראשון שאירח האצטדיון התקיים ב-21 בספטמבר 2015, במסגרת המחזור הרביעי בליגת העל מול קבוצת מכבי חיפה, והסתיים בתוצאת תיקו 0–0. לפני המשחק התקיים בו טקס חנוכת בית וקביעת מזוזות בנוכחות ראש העיר רוביק דנילוביץ'. השער הראשון אי פעם באצטדיון נכבש שני מחזורים לאחר מכן בניצחון 5–2 נגד מכבי פתח תקווה במסגרת המחזור השישי בליגה, על ידי שחקן הקבוצה אנתוני ואקמה.
מתחם וסרמיל
במהלך שנת 2015 החליטה עיריית באר שבע להמשיך ולהנציח את ארתור וסרמיל (על שמו נקרא האצטדיון הישן שנהרס) בשם מתחם האימונים שלה שנקרא "מתחם וסרמיל". מתחם זה משרת בעיקר את קבוצות מחלקת הנוער של הפועל באר שבע, אך לעיתים גם את הקבוצה הבוגרת. במתחם חמשת מגרשי האימונים הכוללת גם מגרש עם דשא סינתטי לפי דרישות פיפ"א.
בשנת 2013 נחנך מבנה "בית האגודות". הפרויקט כולל 750 מ"ר של חדרי מחשבים, חללים מקצועיים, חדרי הלבשה, חדר רופא, חדר מאמנים, אזור להתכנסויות וחדרים לוגיסטיים.
סמל ותלבושת המועדון
סמל המועדון
עם הקמת המועדון הוחלט על ידי ההנהלה להטביע על חולצות הקבוצה את סמל הפועל, תחילה באופן עצמאי ובהמשך עם הכיתוב באר שבע מתחתיו. סמל זה שירת את המועדון עד שנת 1993.
בשנת 1993 הוחלט לשנות את הסמל הקבוצה ולמתג אותה כקבוצה של אזור הנגב וספר המדבר עם מוטיב מרכזי של גמל. בין שנת 1993 ל-1995 שונה הסמל לגמל כשעל דבשתו סמל הפועל ומתחתיו עיגול שבמרכזו כדורגל ובקצוות נכתב שם הקבוצה בעברית ובאנגלית.
משנת 1995 ועד 2016 כלל חציו התחתון של הסמל כחצי כדור כדורגל, וחציו העליון הכיל ארובה שמסמלת את מבנה העירייה, סמל הפועל המקורי, וכיתוב עם השם של המועדון. בשנת 2008, שונה עיצוב הסמל, ונוסף לו הסלוגן "גאוות הנגב" לתיאור הקבוצה מבירת הנגב.
ב-21 ביוני 2016 הציגה הנהלת המועדון את סמלה הרשמי החדש במעמד מסיבת העיתונאים לעונת 2016/2017. הסמל הנוכחי מבוסס על הסמל אשר שירת את המועדון מעונת 1995/1996 עד עונת 2015/2016, כאשר הסמל מוצג בצורת עיגול שחציו התחתון כחצי כדור כדורגל, וחציו העליון מכיל ארובה שמסמלת את מבנה העירייה, סמל הפועל המקורי, שבקצוות העיגול העליון מוצג הכיתוב עם השם של המועדון בעברית ובאנגלית. בנוסף, מוצג כוכב מעל הסמל העגול, אשר מייצג את האליפויות בהן זכה המועדון.
מדי המועדון
צבע החולצה והמכנסיים של הפועל באר שבע היה מאז הקמתה אדום ולבן, צבע התלבושת השלישית של הקבוצה הוא כחול.
לפרקים מסוימים לאורך השנים נוסף גוון שחור למדי הקבוצה, במהלך שנות ה-90 שיחקה הקבוצה גם בתלבושות שאינן קשורות לצבעיה המסורתיים, למשל תלבושת סגולה, שמייצג את מועדון הפורום ששימש באותו עת כספונסר ראשי. המדים המפורסמים של המועדון הם חולצות הפסים בצבע אדום ולבן מעונות האליפות הראשונה והשנייה.
המדים של הקבוצה החל מעונת 2019/2020 הם של חברת קלמה, לאורך השנים הפועל באר שבע אומצה על ידי פומה, קאפה, אדידס, נייקי, דיאדורה, לוטו ויומברו.
להלן יצרני המדים של הקבוצה החל משנת 1975
שניםיצרנית המדים1975–1980יומברו1980–1983אדידס1983–1986יומברו1986–1995דיאדורה1995–1998לוטו1998–2000דיאדורה2000–2004קאפה2004–2005נייקי2005–2008לוטו2008–2011דיאדורה2011–2016קאפה2016–2019פומה2019–2023קלמה2023–הווהיומברו
נותני חסות
מיום הקמתה הפועל באר שבע עבדה עם מספר נותני חסות מוכרים בארץ כמו סולל בונה בשנות השמונים, וחברת המכוניות הדרום קוריאנית קיה ומועדון הפורום בתחילת ואמצע שנות האלפיים.
בין 2012 ל-2015 נותנת החסות הראשית הייתה חברת "מובלי", בין 2015 ל-2016 נותנת החסות הראשית הייתה חברת "גט סטוקס" ובין 2016 ל-2020חברת "תדיראן הולדינגס.". משנת 2020 נותנת החסות העיקרית היא מחסני השוק בין נותני החסות המשניים של הפועל באר שבע ניתן למנות את חברת מחסני חשמל, מטרופולין, אביסרור, בריאותא, גדות כימיקלים, וובי, פתאל, אופקים נסיעות ותיירות, דלתא ושפע הפקות.
אוהדים
הפועל באר שבע בתרבות
בין אוהדיה המפורסמים של הקבוצה ניתן למצוא את צביקה הדר, דני קושמרו, מאור זגורי, אתי ביטון, רינה מצליח, סילבן שלום, נדב יעקבי ויעקב איילון.
בסדרה שמש, הפועל באר שבע מוזכרת כקבוצתו האהובה של גיבור הסדרה, נחום שמש, אותו גילם צביקה הדר. בנוסף, בסדרה זגורי אימפריה מוזכרת אחת הדמויות בסדרה, אביר זגורי, כאוהד שרוף של הקבוצה.
האהבה לקבוצת הפועל באר שבע נמצאת במרכז ספרו של אשר הלפרין, הסנגור הצבאי הראשי לשעבר, "השתגעתי בגללה: סיפור על אהבה וכדורגל".
עמותת האוהדים וסרמיליה
עמותת אוהדי הפועל באר שבע קמה בתחילת שנת 2013 על ידי דור שוקר, בן בודה, וירון אלפי. ואושרה על ידי רשם העמותות. השם "וסרמיליה" נבחר כדי לשמר ולזכור את שמו של ארתור וסרמיל, ילד יהודי שנספה בשואה ועל שמו נקרא האצטדיון שליווה את הקבוצה במהלך השנים והיה לבית של אוהדי הכדורגל בעיר. מטרת העמותה היא פעילות ברשתות החברתיות. העמותה מעבירה לאוהדים מידע הכולל חדשות, תמונות, אירועים של העמותה ועדכון בזמן אמת על תוצאות משחקים. בנוסף, לעמותה תוכנית אוהדים ברדיו דרום בשם "קול היציע" בהגשת דור שוקר ובן בודה.
בתחילת עונת 2017/2018 זכתה העמותה בפרס הקהל המצטיין של בית הנשיא ומנהלת הליגות לכדורגל, הפרס הוענק על ידי נשיא המדינה ראובן ריבלין.
אולטרה דרום
שמאל|ממוזער|250px|סמל הארגון Ultra South
250px|ממוזער|שמאל|יציע האוהדים של הפועל באר שבע, 2017
ארגון האוהדים אולטרה דרום (באנגלית: Ultra South) נוסד בשנת 2014 לאחר איחוד שני ארגוני האוהדים THE CAMELS 05 ביחד עם SOUTH SIDE ופעילותו התרכזה בשער 5 באצטדיון וסרמיל. באצטדיון טרנר הוא פועל מאחורי השער ביציע הדרומי. הארגון מתמקד בעידוד הקבוצה ובהכנת תפאורה למשחקים. כמו כן, מסייע הארגון לארגן לאוהדי הקבוצה בדרכי הגעה למשחקי חוץ. מאז שעברה הקבוצה לאצטדיון טרנר, החל הארגון להציג תפאורות עידוד מתקדמות. בעונת 2016/2017 ארגון האוהדים החל בקמפיין גיוס כספים וזאת על מנת לרכוש ארכובה ליציע הדרומי שתסייע בפריסת התפאורות. הסכום אליו שאפו להגיע בארגון היה מאה אלף שקלים ומועד סיום הקמפיין עמד על כחודש, אולם לאחר 24 שעות הכסף גויס במלואו. הארגון דוגל בהיבדלות פוליטית וחרט על עצמו את המוטו ULTRAS NO POLITICA.
הארגון מכיל כ-1100 פועלים.
תארים, שיאים והישגים
250px|ממוזער|שמאל|נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין עם שתי הקבוצות המשתתפות במשחק אלוף האלופים, מכבי חיפה והפועל באר שבע. אוגוסט 2016
250px|ממוזער|אלופת המדינה הפועל באר שבע ומחזיקת גביע המדינה בני יהודה בצילום קבוצתי עם נשיא המדינה בטקס הענקת "מגן הכבוד" לעונת 2016/17, אוגוסט 2017
ליגת העל
אליפות (5): 1974/1975, 1975/1976, 2015/2016, 2016/2017, 2017/2018
סגנות (3): 2013/2014, 2021/2022, 2022/2023
גביע המדינה
זכייה (3): 1996/1997, 2019/2020, 2021/2022
סגנות (4): 1983/1984, 2002/2003, 2014/2015, 2023/2024
גביע הטוטו
זכייה (3): 1988/1989, 1995/1996, 2016/2017
סגנות (5): 1985/1986, 2012/2013, 2017/2018, 2021/2022, 2022/2023
אלוף האלופים:
זכייה (4): 1975, 2016, 2017, 2022
סגנות (3): 1976, 2018, 2020
אלוף האלופים (ליגת המשנה)
זכייה (1): 1970/1971
גביע ליליאן
זכייה (1): 1988/1989
סגנות (2): 1982/1983, 1983/1984
גביע הטוטו (ליגת המשנה)
זכייה (1): 2008/2009
סגנות (1): 2005/2006
גביע ההתאחדות:
סגנות (1): 1958
הישגים באירופה
ליגת האלופות:
מוקדמות (3): 2016/2017, 2017/2018, 2018/2019
הליגה האירופית:
32 האחרונות (1): 2016/2017
שלב הבתים (2): 2017/2018, 2020/2021
סיבוב ראשון (1): 1995/1996
מוקדמות (4): 1994/1995, 2014/2015, 2015/2016, 2018/2019
הקונפרנס ליג:
שלב הבתים (1): 2022/2023
מוקדמות (3): 2021/2022, 2023/2024, 2024/2025
גביע אירופה למחזיקות גביע:
סיבוב ראשון (1): 1997/1998
הופעות באירופה
מפעל אירופאי הופעות משחקים ניצחון תיקו הפסד ש. זכות ש. חובה ליגת האלופות 3 16 9 3 4 27 24 הליגה האירופית 9 44 14 9 21 49 72 הקונפרנס ליג 2 17 7 7 3 26 14 גביע אירופה למחזיקות גביע 1 4 1 1 2 3 15 גביע האינטרטוטו 3 12 4 4 4 19 22
מפגשים באירופה
עד תחילת שנות ה-90, השתתפו הקבוצות הישראליות בגביע האינטרטוטו בלבד, ולא קיבלו כרטיס למפעלים האירופים הבכירים.
החל מעונת 1992/1993 החלו קבוצות ישראליות לקבל כרטיס למפעלים האירופיים הבכירים, הכוללים את גביע אופ"א וליגת האלופות.
משחקי הפועל באר שבע בליגת האלופות עונה מפעל שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופית2016/2017ליגת האלופותשלב המוקדמות השני שריף טירספול2-30-02-3שלב המוקדמות השלישי אולימפיאקוס0-10-00-1שלב הפלייאוף סלטיק0-25-25-42017/2018ליגת האלופותשלב המוקדמות השני בודפשט הונבד1-22-33-5שלב המוקדמות השלישי לודוגורץ ראזגרד0-23-13-3שלב הפלייאוף מריבור1-21-02-22018/2019ליגת האלופותשלב המוקדמות הראשון פלורה טאלין1-31-42-7שלב המוקדמות השני דינמו זאגרב 2-2 5-0 7-2
משחקי הפועל באר שבע בליגה האירופית עונה מפעל שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופית1994/1995גביע אופ"אשלב מוקדם אריס סלוניקי3-12-15-21995/1996גביע אופ"אשלב מוקדם קיי אף טירנה0-20-10-3שלב המוקדמות הראשון ברצלונה7-05-012-02014/2015הליגה האירופיתשלב המוקדמות השני רדניצ'קי ספליט0-02-12-12015/2016הליגה האירופיתשלב המוקדמות השני פ.צ תון1-12-13-22016/2017הליגה האירופיתשלב הבתים (בית יא') אינטר2-30-2מקום 2/4 סאות'המפטון0-01-1 ספרטה פראג1-02-0שלב 32 האחרונות בשיקטש3-12-15-22017/2018הליגה האירופיתשלב הבתים (בית ז') ויקטוריה פלזן 2-0 3-1 מקום 4/4 סטיאווה בוקרשט 2-1 1-1 לוגאנו 1-2 1-02018/2019הליגה האירופיתשלב המוקדמות השלישי אפואל ניקוסיה2-23-15-32019/2020הליגה האירופיתשלב המוקדמות הראשון לאצ'י0-11-11-2שלב המוקדמות השני קאיראט אלמטי0-21-11-3שלב המוקדמות השלישי נורשפין 1-3 1-1 2-4שלב הפלייאוף פיינורד 3-0 3-0 6-02020/2021הליגה האירופיתשלב המוקדמות הראשון דינמו בתומי0-3 -0-3שלב המוקדמות השני לאצ'י -1-21-2שלב המוקדמות השלישי מאת'רוול0-3 -0-3שלב הפלייאוף ויקטוריה פלזן0-1 -0-1שלב הבתים (בית ג') באייר לברקוזן4-24-1מקום 3/4 סלביה פראג1-33-0 ניס0-11-0
משחקי הפועל באר שבע בקונפרנס ליג עונה מפעל שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופית2021/2022הקונפרנס ליגשלב המוקדמות השני ארדה קרדז'אלי0-40-20-6שלב המוקדמות השלישי שלאסק וורוצלאב0-42-12-5שלב הפלייאוף אנורתוסיס פמגוסטה0-03-13-12022/2023הקונפרנס ליגשלב המוקדמות השני דינמו מינסק1-20-11-3שלב המוקדמות השלישי לוגאנו1-30-21-5שלב הפלייאוף אוניברסיטטה קראיובה1-11-12-2 (3-4 פ)שלב הבתים (בית ג') ויאריאל2-12-2מקום 3/4 אוסטריה וינה0-40-0 לך פוזנן1-10-02023/2024הקונפרנס ליגשלב המוקדמות השני פוניבז' 0-1 1-1 1-2שלב המוקדמות השלישי לבסקי סופיה0-02-12-12024/2025הקונפרנס ליגסיבוב המוקדמות השני צ'רנו מורה וארנה0-01-21-2סיבוב המוקדמות השלישי מלאדה בולסלאב4-21-15-3
משחקי הפועל באר שבע בגביע אירופה למחזיקות גביע עונה מפעל שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופית1997/1998גביע אירופהלמחזיקות גביעשלב מוקדם ז'לגיריס וילנה1-20-01-2שלב המוקדמות הראשון רודה4-110-014-1
משחקי הפועל באר שבע בגביע האינטרטוטו עונה מפעל שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופית1976גביע האינטרטוטושלב הבתים (בית ב') הרטה ברלין3-35-1מקום 3/4 סטנדרד ליאז'0-03-1 קוגה1-21-11994גביע האינטרטוטושלב הבתים (בית ב') יאנג בויז0-1 -מקום 2/5 מ.כ קראיובה -3-1 קרלסרוהה -1-1 האקן1-6 -2004גביע האינטרטוטושלב המוקדמות הראשון וולאזניה שקודרה3-01-24-2
שיאים קבוצתיים
עונות בליגה הראשונה - 49 (כולל 2022/23)
הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במפעל אירופאי (גביע האינטרטוטו בעונת 1976/1977 במשותף עם בית"ר ירושלים)
הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במוקדמות גביע אופ"א (1994/1995)
הניצחון הגבוה ביותר של קבוצה ישראלית בשלב חצי גמר גביע המדינה - 0–7 (מול הפועל עפולה, 2014/2015)
ההפסד הגדול ביותר של קבוצה ישראלית במפעלים האירופיים - 0–10 (מול רודה, 1997/1998)
ההפסד הגבוה ביותר בגמר גביע המדינה מאז קום המדינה - 6–2 (נגד מכבי תל אביב בגמר גביע 2014/2015)
משחקי ליגה רצופים ללא הפסד - 29 (09/05/16 - 03/10/15)
משחקי חוץ רצופים ללא הפסד - 14 (25/04/16 - 16/10/15)
משחקי בית רצופים ללא הפסד (שיא ליגה) - 51 (21/09/15 - 12/05/2018)
שיא ניצחונות לעונה - 26 (2016/2017)
שיא ניצחונות רצופים - 10 (2016/2017)
שיא ניצחונות בית לעונה - 16 (2016/2017)
שיא ניצחונות רצופים בבית - 10 (22/02/16 - 03/10/15)
שיא ניצחונות רצופים בחוץ - 7 (25/04/16 - 16/01/16)
שיא הפסדים לעונה - 21 (1966/1968)
שיא שערים לעונה - 73 (2016/2017)
שיא שערים לעונה בבית - 45 (2016/2017)
שיא הספיגות לעונה - 62 (1966/1968)
שיא הספיגה הנמוכה לעונה - 18 (2016/2017)
שיא דקות ליגה ללא ספיגה - 450 דקות (1996/1997)
שיא הפרש השערים לעונה - 55 (2016/2017)
שיא נקודות לעונה - 85 (2016/2017)
שיאים אישיים
שיאן ההופעות בליגה בכל הזמנים: שלמה אילוז, 509 הופעות
מלך השערים בליגה בכל הזמנים: שלום אביטן, 100 שערים
שיאן שערים לעונה: הישאם זועבי בעונת 1992/1993, 17 שערים
שיאן בישולים לעונה: מאור בוזגלו (עונת 2013/2014) ומאור מליקסון (עונת 2015/2016), 14 בישולים
שיאן השערים באירופה: אנתוני ואקמה (2015 - 2018), 8 שערים
שיאן ההופעות באירופה: מיגל ויטור (2016 - הווה), 43 הופעות
שיאני ההופעות
מקום שם השחקן הופעות שנות פעילות בהפועל באר שבע 1 שלמה אילוז 509 1977 - 1996 2 סתיו אלימלך 431 1987 - 1997, 1998 - 2005 3 רפי אליהו 419 1966 - 1984 4 מאיר ברד 344 1966 - 1977, 1978 - 1982 5 שלום אביטן 251 1972 - 1973, 1975 - 1980, 1981 - 1985 6 אביתר אילוז 249 2001 - 2005, 2006 - 2015 7 מאור מליקסון 228 2008 - 2011, 2014 - 2019 8 אליניב ברדה 207 1998 - 2003, 2013 - 2018 9 ויליאם סוארס 202 2010 - 2016, 2017
שיאני שערים
מקום שם השחקן שערים הופעות שנות פעילות בהפועל באר שבע 1 שלום אביטן 100 251 1972 - 1973, 1975 - 1980, 1981 - 1985 2 מאיר ברד 80 344 1966 - 1977, 1978 - 1982 3 רפי אליהו 66 419 1966 - 1984 4 בן שהר 62 151 2015 - 2020 5 אליניב ברדה 53 207 1998 - 2003, 2013 - 2018
זוכים בתואר מלך השערים של ליגת העל במדי הפועל באר שבע
עונה שם השחקן שערים הערות 2003/2004 אופיר חיים 16 יחד עם שי הולצמן ממ.ס. אשדוד 2018/2019 בן שהר 15 -
זוכים בתואר כדורגלן העונה במדי הפועל באר שבע
שחקני הקבוצה זכו 5 פעמים בתואר כדורגלן העונה בישראל לליגה הבכירה המפורט לפי הטבלה הבאה:
עונה שם השחקן תארים קבוצתיים הערות 1966/1968 אברהם נומה – כדורגלן העונה של "מעריב" 1974/1975 אורי בנימין אליפות כדורגלן העונה של "מעריב" 2015/2016 אליניב ברדה אליפות כדורגלן העונה של "מנהלת הליגות" ואתר "ONE" 2016/2017 מיגל ויטור אליפות, גביע הטוטו ואלוף האלופים כדורגלן העונה של "מנהלת הליגות" 2017/2018 חנן ממן אליפות כדורגלן העונה של "מנהלת הליגות"
כמו כן, בעונת 1973/1974 זכה מאיר ברד בתואר כדורגלן העונה של "ידיעות אחרונות"
מאמנים
להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה" יוסף עזרן 1955–1957 לוניה דבורין 1957–1958 לוניה דבורין ג'קי גיבונס 1958–1959 יחיאל מור 1959–1961 רוברט שרף יחיאל מור 1961–1962 יחיאל מור 1962–1964 סלבקו מילושביץ' 1964–1965 סלבוליו סטנקוביץ' 1965–1966 יחיאל מור 1966–1968 סלבוליו סטפנוביץ' משה ליטבק 1968–1969 אברהם מנצ'ל 1969–1970 משה ליטבק 1970–1972 אלי פוקס 1972–1974 אמציה לבקוביץ' 1974–1976 אלי פוקס אליהו עופר 1976–1977 אליהו עופר 1977–1979 אמציה לבקוביץ' 1979–1980 אליהו עופר 1980–1981 שמעון שנהר 1981–1983 אליהו עופר 1983–1984 צבי רוזן ג'קי דקל 1984–1985 נחום סטלמך 1985–1986 נינו ברגיג דרור בר-נור 1986–1987 ניסים בכר 1987–1988 ניסים בכר שמעון שנהר 1988–1989 שמעון שנהר חיים כהן אלון בן דור אליהו עופר 1989–1990 אליהו עופר 1990–1992 ויקו חדד 1992–1994 ויטלי שבצ'נקו 1994–1995 ויטלי שבצ'נקו ויקו חדד אלי גוטמן 1995–1996 אלי גוטמן 1996–1997 אליהו עופר בני טבק ג'קי דקל 1997–1998 שייע פייגנבוים גילי לנדאו 1998–1999 אליהו עופר מוטי איוניר אייל לחמן 1999–2000 אייל לחמן שלמה שרף ג'קי דקל 2000 לופא קדוש 2000–2003 אלי גוטמן 2003–2004 אלי גוטמן אלי כהן לופא קדוש 2004–2005 ניר לוין חיים בן שאנן מרקו בלבול 2005–2006 גילי לנדאו 2006–2007 מרקו בלבול גילי לנדאו 2007–2008 גיא לוי 2008–2009 גיא עזורי ויקו חדד 2009–2010 ניר קלינגר 2010–2011 ניר קלינגר גיא לוי 2011–2012 אלישע לוי 2012–2015 ברק בכר 2015–2020 יוסי אבוקסיס 2020–2021 רוני לוי2021–2022 אליניב ברדה2022–
שחקנים בולטים בתולדות המועדון
150px|ממוזער|שמאל|ג'קי דקל שחקן הקבוצה בשנות השישים והשבעים
150px|ממוזער|שמאל|יצחק גוזלן שחקן הקבוצה בשנות השישים והשבעים
150px|ממוזער|שמאל|מאיר ברד שחקן הקבוצה בשנות השבעים והשמונים
150px|ממוזער|שמאל|שלום אביטן שחקן הקבוצה בשנות השבעים והשמונים
שחקני בית
שםעמדהמרכוס אברג'ילקיצוני/חלוץאשר בן-שאנןקשרשמעון סבןחלוץמרדכי ביטוןקשרשמואל אדמוןחלוץמוריס הנגביקשרג'קי דקלבלםאליהו עופרקשראברהם נומהחלוץמאיר ברדקשררפי אליהוקשר התקפיאלון בן דורבלםרוברט אלבזבלםמשה אבוגזירקשר אחוריאפרים צביחלוץעובדיה צביקשריעקב כהןמגן שמאליאורי בנימיןמגן ימנישלמה אילוזבלםסתיו אלימלךקשר אחורישמעון ביטוןמגן שמאליאורן סגרוןקשר התקפיגדי חזותמגן ימניאסי רחמיםשועריוסי בניוןקשר התקפיאליניב ברדהחלוץאלעד בונפלדקשראביתר אילוזמגן ימניאופיר דוידזאדהמגן שמאלי שחקני רכש
שםעמדהדניאל דניאליקשרשלום בלחסןחלוץיהודה חייםמגן שמאליחיים כהןחלוץמרדכי נידםקשריצחק גוזלןחלוץשלום אביטןחלוץשלמה בן דודבלםרוני מוסקוביץ'שוערמריו זוכוביצקישועראפרים דוידיבלםאופיר חייםחלוץרמי אבו לאבןקשראלון מזרחיחלוץמאור מליקסוןקשר התקפימאור בוזגלוקשר התקפיבן ביטוןמגן ימנישיר צדקבלםבן שהרחלוץמהראן ראדיקשר שחקנים זרים
שםעמדה ויקטור מורוזחלוץ סיאד חלילוביץ'קשר ג'ובאני רוסוקשר ויליאם סוארסבלם ג'ון אוגוקשר אנתוני ואקמהחלוץ אובידיו הובאןקשר מיגל ויטורבלם ז'וזואה פשקיירהקשר
ראו גם: רשימת כדורגלני הפועל באר שבע בעלי ערך בוויקיפדיה
מחלקת הנוער
הפועל "השלושה" באר שבע, המייצגת העיקרית של דרום הארץ בכדורגל, ואחת ממחלקות הנוער הגדולות ביותר בישראל.
ברוב שנות המועדון, המועדון נהנה ממחלקת נוער חזקה. עד שנת 1969 הייתה להפועל באר שבע קבוצת נוער אחת, והיא אף זכתה לראשונה באליפות ישראל לנוער בשנה זו. בסוף עונת האליפות הוקמה קבוצה נוספת, הפועל "השלושה" באר שבע על שם שלושה מעובדי מפעל "מכתשים" שנספו בתאונת עבודה. מאמן "השלושה" היה חיים סנה ותוך זמן קצר הפכה "השלושה" לקבוצת הנוער הבכירה בעיר כשבמשך מספר שנים פעלו שתי קבוצות הנוער במקביל. "השלושה" זכתה לראשונה באליפות ישראל לנוער בעונת 1973/1974. עד סוף שנות השמונים הפועל "השלושה" באר שבע דורגה בקביעות בצמרת ליגת העל לנוער ואף זכתה בארבע אליפויות המדינה לנוער. מאמצע שנות השישים נסמכו קבוצות הנוער של הפועל באר שבע על הכישרונות שהתגלו בליגות הנוער העירוניות, מיסודו של אהרון בן יעקב, שמנו בשנות השיא שלהן אלפי נערים ששיחקו במאות קבוצות. עם מעבר הקבוצה לידיים פרטיות בשנות התשעים של המאה העשרים, ירדה ההשקעה במחלקת הנוער וקבוצת הנוער ירדה אחרי מספר שנים לליגת המשנה. משנת 2007 כאשר רכשה אלונה ברקת את המועדון, הושקעו כספים רבים על מנת להחזיר את מחלקות הנוער לקדמת הבמה, ובשנים האחרונות חזרה בהדרגתיות קבוצת הנוער לצמרת בליגת העל לנוער.
קבוצות מחלקת הנוער
מנהל מקצועי של מחלקת הנוער: מאור מליקסון
שם הקבוצה ליגה מאמן הפועל "השלושה" באר שבע ליגת העל לנוער דוד גרסיה סמניירו הפועל באר שבע נערים א' על אלון ריף הפועל באר שבע נערים ב' ארצית דרום ריימונד קרון הפועל באר שבע נערים ג' מרכז רועי אוריין הפועל באר שבע ילדים א' מרכז חאבייר רואה הפועל באר שבע לבן ילדים ב' מרכז אורי אזולאי הפועל באר שבע ילדים ב' שפלה רמי ג'ורנו הפועל באר שבע ילדים ג' שפלה אלי אישה
תארים והישגים
אליפויות בליגה חובבנית (4): 1968/1969, 1973/1974, 1975/1976, 1984/1985
אלוף האלופים נוער (1): 1984/1985
סגל נוכחי
נכון ל-19 בספטמבר 2024
צוות מקצועי
מאמן ראשי רן קוז'וך מאמן כושר ישראל זביטי מאמן שוערים שילה מיארה מאמן שוערים גיל בן נחום
לקריאה נוספת
שאול אדר, הפועל באר שבע: ביוגרפיה, הוצאת בבל, 2019
אשר הלפרין, השתגעתי בגללה: סיפור על אהבה וכדורגל הוצאת דני ספרים, 2017
זוהיר בהלול, רמי ברוש, יגאל ביטון, האנציקלופדיה לכדורגל ישראלי, כרך ג', עמ' 179–188, הוצאת ישראגול, 2011
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות כדורגל ישראליות
קטגוריה:קבוצות כדורגל ששיחקו בליגה הבכירה בישראל
קטגוריה:קבוצות כדורגל שזכו באליפות ישראל
קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1949
באר שבע | 2024-09-20T10:01:39 |
איגרת הבזק של היידריך | איגרת הבזק (בגרמנית: Schnellbrief) היא איגרת ששלח ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ריינהרד היידריך אל ראשי האיינזצגרופן שהיו ממוקמים בפולין הכבושה. האיגרת נשלחה ב-21 בספטמבר 1939, שלושה שבועות לאחר כניסת הכוחות הגרמניים לפולין ופתיחתה של מלחמת העולם השנייה.
באיגרת כתב היידריך את ההוראות הראשונות בנושא יהודי פולין. צוין בה כי:
יש לשמור על האמצעים המתוכננים כסוד כמוס;
יש להבדיל בין: "המטרה הסופית" (Endziel), (שמחייבת זמן רב יותר) ובין: שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים).
התוכניות מצריכות הכנה יסודית, טכנית וכלכלית.
סעיפי האיגרת
העברת היהודים – יש להעביר את כל יהודי השטחים למקומות קרובים (גטאות לעתיד) ליד צומתי רכבות.
הקמת מועצת זקנים – צריך להקים מועצת נכבדים (יודנראט), אשר תרכז בתוכה את מנהיגי היישובים. המועצה תרכז בתוכה עד 24 מנהיגים, בהתאם לגודל הגטו.
השארת סוחרים – ניתן להשאיר בלית ברירה סוחרים יהודיים אשר יספקו מזון לצבא הגרמני.
השארת מפעלים יהודיים – ניתן להשאיר מפעלים יהודיים אשר יפעלו למען הצבא הגרמני.
מיון היהודים – היודנראט צריכים למיין את כל היהודים לקבוצות של גיל ומין.
העברת רכוש לפולנים – שטחים חקלאיים של יהודים יועברו לידי איכרים פולנים וגרמנים שימשיכו את עיבודם.
תיאום ודיווח – מפקדי האיינזצגרופן ידווחו באופן שוטף להיידריך. למען השגת המטרה יופעלו כל כוחות הביטחון. מפקדי גדודי האיינזצגרופן המוצבים בסמיכות יקפידו על תיאום ביניהם.
קישורים חיצוניים
על הרקע לאיגרת הבזק, באתר יד ושם
איגרת הבזק - הטקסט המלא בתרגום לעברית, באתר יד ושם
קטגוריה:השואה: מסמכים ותיעוד
קטגוריה:שואת יהודי פולין
קטגוריה:ריינהרד היידריך
קטגוריה:איינזצגרופן
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1939
קטגוריה:מכתבים | 2023-02-28T08:28:20 |
אגרת הבזק של היידריך | REDIRECT איגרת הבזק של היידריך | 2005-03-05T10:53:21 |
מברק היידריך | REDIRECT איגרת הבזק של היידריך | 2008-10-30T21:34:12 |
הסכסוך הישראלי-פלשתיני | הפניה הסכסוך הישראלי-פלסטיני | 2019-08-08T13:50:51 |
בקבוק מולוטוב | REDIRECTבקבוק תבערה
קטגוריה:מלחמת החורף
קטגוריה:מלחמת ההמשך | 2019-07-17T02:50:21 |
בקבוק תבערה | ממוזער|250x250 פיקסלים|בקבוק תבערה בפעולה
שמאל|ממוזער|200px|בקבוק תבערה מתוצרת פינית, כדוגמת אלו שבהם השתמשו הפינים במלחמת החורף
בקבוק תבערה (בראשי תיבות בקת"ב), המכונה גם בקבוק מולוטוב, או קוקטייל מולוטוב (על שם ויאצ'סלב מולוטוב) הוא נשק מאולתר פשוט וקל להכנה, הנמצא בעיקר בשימושם של לוחמי גרילה, ובעבר היה גם בשימוש צבאות סדירים בזמן מלחמה.
מבנה
בקבוק תבערה מורכב מבקבוק זכוכית ממולא בנוזל דליק, על פי רוב בנזין או כוהל (בדרך כלל מתנול או אתנול), וסמרטוט התחוב בפיית הבקבוק. הנשק מופעל על ידי הצתת הסמרטוט וזריקת הבקבוק על המטרה. עם הפגיעה מתנפץ הבקבוק, וכאשר הנוזל נשפך על המטרה ונוגע בסמרטוט הבוער, נוצרת תבערה.
לפעמים, אם הם בנמצא, חומרים מתלקחים-מעצמם (כגון זרחן לבן) יכולים לשמש אף הם כדי להבטיח את התפוצצות הבקבוק כשהוא פוגע בפני המטרה. זפת, שמן דקלים, סוכר או חומרים אחרים, מוספים אף הם לעיתים לבקבוק, כדי לגרום לנוזל הבוער להידבק למטרה במקום לנזול. לפעמים מוסיפים לתערובת חומצה כדי להגדיל את פוטנציאל הנזק של הנוזל ואת סיכוייו לחדור משטחים חסיני-אש.
שימוש
ממוזער|בקבוקי תבערה שנתפסו במזרח ירושלים.
בקבוקי תבערה נקראים גם "בקבוקי מולוטוב", על שם ויאצ'סלב מולוטוב, שהיה שר החוץ ומזכיר המלחמה של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. לאחר שמולוטוב טען כי אינו מפציץ את הפינים אלא מנחית להם חבילות מזון, הפינים כינו את הפצצות "סלסלות הלחם של מולוטוב". לאחר מכן, בפרפרזה על כינוי זה, כינו הפינים את בקבוקי התבערה בהם השתמשו בשם "קוקטייל מולוטוב". חיילי צבא פינלנד השתמשו בבקבוקי תבערה בהצלחה נגד טנקים של הצבא האדום בשני העימותים הצבאיים שנערכו בין פינלנד לברית המועצות, מלחמת החורף ומלחמת ההמשך, והם שטבעו את המונח. הצבא הפיני ייצר בקבוקי תבערה בהליך ייצור סדרתי, בצירוף גפרורים להצתתם. בפצצות דלק נעשה שימוש כבר במהלך מלחמת האזרחים בספרד, ולפעמים הושלכו פצצות כאלה באמצעות קלע. בקבוקי מולוטוב היו בשימוש גם בקרבות בעמק הירדן. בקרב על דגניה א' נעשה שימוש בבקבוקי מולוטוב אשר יוצרו בבית הספר המקומי על ידי המורה לכימיה ועד לפני כמה שנים הייתה סברה שאחד הבקבוקים שזרק אחד מהמגנים פגע במכל הדלק של הטנק וגרם לסורים לסגת (בפועל הוכח על ידי חיל החימוש כי מדובר בפגיעה של מטען חלול ממטול הפיא"ט).
כלי נשק אלה היו בשימוש נפוץ על ידי כל הצדדים במלחמת העולם השנייה. הם היו יעילים מאוד כנגד טנקים קלים, ופגעו קשות במורל האויב. להלן תיאור מכלי ראשון של תוצאות השימוש בהם, שנכתב במהלך מרד גטו ורשה ב-1943:
שימוש בסכסוך ישראלי-פלסטיני
ממוזער|220x220 פיקסלים|בקבוקי תבערה שנתפסו בביתו של חשוד בפיגוע טרור בשנת 2022
ממוזער|מחבלים פלסטינים מיידים בקבוקי תבערה
בקבוקי התבערה נמצאים בשימוש נרחב בהסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר על ידי מפגינים ומחבלים פלסטינים. בקבוקי התבערה משמשים הן נגד מטרות צבאיות והן נגד אזרחיות. טנקים ונגמ"שים וצמ"ה מודרניים ממוגנים לרוב מפני פגיעה רגילה של בקבוקי תבערה, בשל היותם חסיני אש. יידוי בקבוקי תבערה במהלך מהומות לעיתים משלוב עם יידוי אבנים.
בית המשפט העליון הדגיש את החומרה שביידוי בקבוק תבערה לעבר כלי רכב:
במקרים בהם בקבוק תבערה לא גרם לנפגעים, נקבע מתחם ענישה על ייצור ויידוי בקבוקי תבערה של 12 חודשים ל-40 חודשי מאסר למבצע העיקרי, ובין 8 חודשים ל-30 חודשי מאסר למסייע. לקטינים נקבעו עונשים קלים יותר, אך גם אלו כללו לעיתים מאסר בפועל.
קישורים חיצוניים
"איך פועל בקבוק מולוטוב", צילום באתר "רוטר" של מאמר בכתב העת הטכנאי הצעיר
הערות שוליים
קטגוריה:נשק תבערה
קטגוריה:נשק במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פינלנד: המצאות | 2024-08-30T07:20:54 |
פרסאוס | שמאל|ממוזער|250px|פרסאוס עם ראשה הכרות של הגורגונה מדוזה וחרבו המיוחדת דמוית מגל מאת אנטוניו קנובה; מוזיאון הותיקן, רומא.
שמאל|ממוזער|250px|פרסאוס עם ראשה הכרות של הגורגונה מדוזה וחרבו המיוחדת דמוית מגל מאת בנוונוטו צ'ליני; לוג'ה דיי לאנצי, פירנצה.
פרסאוס (ביוונית: Περσεύς) הוא גיבור במיתולוגיה היוונית. התפרסם בהרג מדוזה והצלת אנדרומדה.
סיפורו במיתולוגיה היוונית
פרסאוס היה בנה של דנאה (ביוונית: Δανάη), שהייתה בתו היחידה והאהובה של אקריסיוס מלך ארגוס. האחרון, מאוכזב מכך שלא היה לו יורש עצר, פנה לאורקל ושאל האם זה ישתנה. האורקל סיפר לו שיום אחד הוא ייהרג על ידי בנה של בתו. באותו זמן היא הייתה עדיין חסרת ילדים, ולכן החליט אקריסיוס לנעול אותה בחדר אטום מברזל, הנמצא במגדל, במטרה לשמור שלא ייוולדו לה ילדים. כשזאוס ראה איך אקריסיוס מנסה להתחכם עם הגורל הוא כעס ובא אל דנאה בצורה של גשם מזהב, ועיבר אותה. לאחר זמן קצר, ילדם פרסאוס נולד.
אקריסיוס לא שמח על כך, אולם כיוון שלא רצה שזעם האלים יופנה כלפיו, החליט לא להרוג את בתו ונכדו אלא לשלח אותם על פני הים בתוך קופסת עץ, כך שבמקרה שהם יטבעו האשמה תהיה על פוסידון אל הים. למרות הכל הם ניצלו ונשטפו לחוף של האי סריפוס, שם הם נלקחו על ידי דייג בשם דיקטיס, אשר גידל את הילד עד בגרותו. לאחר זמן מה פולידקטס, שליט האי ואחיו של אקריסיוס, התאהב בדנאה ורצה להעלים את פרסאוס כדי שיוכל להתחתן איתה. לכן הוא תכנן תוכנית - לשלוח את פרסאוס למשימת התאבדות.
פולידקטס נתן לפרסאוס כמה רמזים עבים על כך שהוא היה שמח לקבל את ראשה של מדוזה, אחת מהגורגונות, אשר כל המביט בהן הופך לאבן. לאחר מכן הוא הצהיר שהוא חושק בהיפודאמיה ולכן הוא זקוק לכך שאנשיו יתנו לו סוסים (כחלק ממיתוס אחר). בוש ונכלם מכך שאין לו דבר לתת, פרסאוס עזב במטרה לתת לו את ראשה של מדוזה. הוא ידע שמשימה זו לא קלה, ובמשך זמן רב הוא התהלך ללא תקווה למצוא את מדוזה או ביכולת להצליח במשימתו אם הוא אכן ימצא אותה.
האלים הרמס ואתנה באו לעזרתו. הם הובילו אותו לגראיות, שלוש נשים זקנות אלמותיות עם עין אחת ושן אחת שחלקו ביניהן, ואחיות של הגורגונות. פרסאוס לקח את העין ואמר שלא יחזירה כל עוד לא יקבל הכוונה. בתמורה לעין, הגראיות הפנו אותו להספרידות, נימפות שהעניקו לו תיק מכושף שבו הוא יוכל לשמור בבטחה את ראשה של מדוזה. פרט לכך הוא קיבל מהאלים גם סנדלים מכונפים, כובע של האדס אשר הפך אותו לבלתי נראה, מגל ומגן עם מראה בצידו החיצוני. עם כל הציוד הזה הוא הצליח להתקרב לגורגונות הישנות. על ידי הסתכלות בהשתקפות של מדוזה במגן שלו הוא הצליח להתקרב בבטחה אליה לערוף את ראשה ולשים אותו בשק. שתי הגורגונות הנותרות רדפו אחריו, אך הוא הפך לבלתי נראה ונעלם.
בדרך חזרה לסריפוס, פרסאוס עצר ביפו (לפי גרסאות אחרות הוא עצר במצרים או באתיופיה), אשר עליה שלטו המלך קפאוס והמלכה קסיופאה. קסיופאה, אשר התגאתה ביופייה השווה ליופיין של נימפות הים, עוררה את כעסו של פוסידון אשר הציף את האדמה בשיטפון ושלח מפלצת ים שהרגה אנשים ובעלי חיים רבים. האורקל של אמון הצהירה שלא תהיה הקלה בנקמתו של פוסידון כל עוד המלך לא ייתן את בתו אנדרומדה למפלצת ולכן היא נקשרה לאבן על החוף, מחכה למפלצת. פרסאוס מצא אותה, הרג את המפלצת, שחרר אותה ונישא לה, על חשבונו של פינאוס, ארוסה לפני כן. בחתונה עצמה התפתחה תגרה בין פרסאוס ופינאוס, ופינאוס הפך לאבן למראה ראשה של מדוזה. אנדרומדה נסעה יחד עם פרסאוס לטירינס בארגוס, והייתה למקימת משפחת פרסידאה דרך בנה, פרסס. לאחר מות בעלה מיקמה אותה אתנה בקבוצת כוכבים בצפון השמיים, ליד פרסאוס וקסיופאה. סופוקלס ואוריפידס (ופייר קורניל בזמנים המודרניים) הפכו את הסיפור לנושא של טרגדיות רבות, והתקריות הוצגו במספר עבודות אמנות עתיקות.
כאשר חזר פרסאוס לסריפוס, וגילה שאמו הייתה נתונה להתעללות מצדו של פולידקטס, הוא הראה לו את ראשה של מדוזה והפך אותו לאבן, והמליך את דיקטיס למלך. לאחר מכן, החזיר פרסאוס את האביזרים שקיבל מהאלים, ונתן את ראשה של מדוזה כמתנה לאתנה. הוא פגש את המלך אקריסיוס בדרכו חזרה למולדתו ארגוס והרג אותו בטעות בכידונו. בכך הגשים את נבואתו של האורקל לאקריסיוס וכתוצאה מכך התבייש מכדי לחזור לממלכת ארגוס. לכן פרסאוס נתן אותה למגפנטס, בנו של פרואטוס (אחיו של אקריסיוס), ונטל את השלטון בממלכת הטירינס שבה גם הקים את מיקנאה ומידאה.
אבאס היה חבר טוב של פרסאוס.
אגדה אחת מספרת שפרסאוס הפך את הטיטאן אטלס להרי אטלס בעזרת ראשה של מדוזה, כאשר האחרון סירב לתת לפרסאוס מחסה.
לפרסאוס ואנדרומדה היו שישה בנים: פרסס, אלקאוס, הלאוס, מסטור, סטנלוס ואלקטריון. הראשון עזב כנראה את אתיופיה והפך למקים שושלת הקיסרות של פרס (ומכאן דמיון השמות פרס ופרסס). צאצאיו של פרסאוס שלטו במיקנאה, החל מאלקטריון, לאחר מכן יוריסטאוס, אחר כך אטריאוס קיבל את הממלכה, ובזמן מאוחר יותר גם הגיבור הרקולס, בנו של אמפיטריאון.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:אלים למחצה
קטגוריה:מלכי מיקנה | 2024-09-26T13:00:28 |
נוטרייה | נוּטְרִיָּה (שם מדעי: Myocastor coypus) היא מכרסם שוכן במִקווי מַים מתוקים ממשפחת הנוטרייםשיוך הנוטרייה לסוג ולמשפחה עובר כל הזמן שינויים, ועל רצוי לקרוא מידע מעודכן..
מאפיינים
אורך גופה של הנוטרייה הוא 45 סנטימטרים, ואורך זנבה 30 ס"מ. משקלה הממוצע ארבעה קילוגרמים. משך ההיריון כ-130 יום, ובכל היריון נולדים בין ארבעה לשמונה ולדות. הנוטרייה ניזונה לרוב מצמח מים ומצמחי גדות. מוצאה מאמריקה הדרומית, ובנוסף ליבשת זו היא נפוצה גם באמריקה הצפונית, באירופה והובאה על ידי האדם לישראל. בית הגידול האופייני לנוטרייה הוא מקווה מים.
בישראל הנוטרייה היא מין פולש. משפחות של נוטרייה מצויות באגמון החולה, בכנרת, בפארק הירקון, בנחל עקרון, בבריכות הדגים במעגן מיכאל, אגמון חפר ובבריכה של נחל עין זהב בחורשת קק"ל באזור קריית שמונה.
גופה של הנוטרייה מתאים לשחייה. עיניה, אוזניה ונחיריה ממוקמים בחלק העליון של ראשה, הבולט מהמים בעת שהיא שוהה בתוכם. ברגליה האחוריות קרומי שחייה. הרגליים הקדמיות חסרות קרומי שחייה, אך משמשות להליכה, אחיזת מזון ולסירוק וניקוי הפרווה. זנבה דומה לזנב חולדה.
הנוטרייה מסתגלת בהצלחה לאזורי מחיה מגוונים בזכות הסתפקותה במועט. לצורך קיומה היא זקוקה למקווה מים קטן ולמזון צמחי הגדל במים או על הגדה הסמוכה. מרבית פעילותה מתרחשת בלילה. הנקבה ממליטה את גוריה כשהם מכוסי פרווה ועיניהם פקוחות. בתום חודשיים של טיפול האם, הם נעשים עצמאים.
האדם עושה שימוש רב בפרוותה היפה של הנוטרייה, והיא הובאה על ידיו למקומות שונים בעולם וגם לישראל. נוטריות רבות נמלטו מהשבי והתרבו בטבע בכמויות גדולות. סברה שגויה היא כי בישראל הופסק גידולה בשל התפתחות לא טובה של הפרווה במזג האוויר הארצישראלי, אך קיים מכתב לחברי קיבוץ חולתה מחברת פרוות אירופאית המעיד כי טיב הפרווה הוא מהאיכות המעולה ביותר, אולם מכיוון שבכל אירופה החלו לגדל נוטריות לפרווה, קנייה מישראל הייתה לא כלכלית. הנוטרייה חופרת מחילות בגדת המים הגורמות נזק רב לבריכות הדגים. בשנים בהן נפגעה אוכלוסיית הטורפים בארץ עקב הרעלות, גדלה מאוד אוכלוסיית הנוטריות ונגרם נזק רב גם לגידולי ירק.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
נוטרייה באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי חואן איגנסיו מולינה
קטגוריה:דמויי קביה
קטגוריה:ארץ ישראל: מכרסמים
קטגוריה:מיני בעלי חיים פולשים בישראל
קטגוריה:מכרסמים מימיים
קטגוריה:בעלי חיים בפנטנל
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מינים יחידים במשפחתם
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1782
קטגוריה:צ'ילה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בביצות באסיה | 2024-05-06T14:36:40 |
יריחו | ממוזער|העיר יריחו ממצפה ים המלח שביישוב מצפה יריחו. היישוב מימין (דרום) שקרוב לתמונה הוא ורד יריחו, צפונית אליו מבנה גדול, זהו קזינו אואסיס. משמאל (צפון) על הרכס רואים אנטנה, זהו "מצפה דיה" הסמוך למנזר קרנטל
יְרִיחוֹ (בערבית: – אַרִיחַא) היא עיר ברשות הפלסטינית בבקעת יריחו בדרום בקעת הירדן, כ-10 ק"מ מצפון לים המלח. גובה העיר – כ-250 מטר מתחת לגובה פני הים – הופך אותה לעיר המיושבת הנמוכה ביותר בעולם. יריחו היא ממקומות היישוב העתיקים בעולם, והתקיים בה היישוב העתיק ביותר שמוקף חומה כבר בשנת 9500 לפנה"ס בערך, דהיינו לפני כ-11,500 שנה.
מקור השם
העיר יריחו קרויה על שם פולחן אל הירח שהיה נהוג בה.
רש"י כותב ששם העיר יריחו מקורו בשורש ריח, וזאת עקב עצי בשמים שניטעו שם.
היסטוריה
ממוזער|250px|
העיר יריחו מוקפת מבוך של שבע חומות, איור מתוך תנ"ך פרחי, נוצר במאה ה-14 בפרובנס על ידי אלישע בן אברהם קרשקש|alt=איור של חומת יריחו המקראית מהמאה ה-14
שמאל|ממוזער|260px|אמת המים הרומאית
שמאל|ממוזער|260px|ארמון הישאם, מבנה מתקופת בית אומיה
יריחו העתיקה
במשך שנים טענו ארכיאולוגים שיריחו היא העיר העתיקה בעולם, אבל חוקרים מודרניים מטילים בכך ספק.
יריחו היא נווה מדבר גדול באזור צחיח שכמעט ולא יורדים בו גשמים. העיר שימשה מקום יישוב לאורך השנים בזכות המעיינות הסמוכים לה. העיר שואבת את מימיה משני מקורות: ממעיין אלישע (עין א-סולטאן) וממעיין נערן, הנמצא במרחק של כ-3 ק"מ מצפון מערב למעיין אלישע.
ראשוני המתיישבים בתל יריחו היו ציידים-לקטים מהתרבות הנאטופית המאוחרת, לפני יותר מ-11,500 שנה, שבנו שם בתים עגולים. בתקופה העוקבת (כ-11,500 שנים לפני זמננו), התקופה הנאוליתית הקדם קרמית א', יריחו הייתה הכפר הגדול והחשוב ביותר שהתגלה עד כה בארץ ישראל. לפי הממצאים היה ביריחו יישוב מוקף חומה שתכליתה שנויה במחלוקת. חומה זו ככל הנראה שימשה להגנה מפני הסחף, ולא להגנה ביטחונית. היישוב התפרש ככל הנראה על שטח של 40 דונם, שבו נבנו בתים מעוגלים בקוטר של עד חמישה מטרים. החומה הייתה בגובה של ארבעה מטרים ולאורכה היה מבנה מגדל, אשר יש המשערים כי הוא מגדל שמירה, אך מבנהו בתוך החומה בניגוד למגדל שמירה סטנדרטי, בגובה של 8.5 מטרים. מגדל זה ככל הנראה היה מבנה פולחני, כפולחן של הקרנטל. מסביב לחומה היה חפיר – תעלה גדולה, נועדה לספק אדמות לחקלאות ומים נוחים לשאיבה. החומה והמגדל נמצאו רק בתחילת התקופה, ובתקופה הנאולית הקדם קרמית ב' אין זכר לחומה ולמגדל.
היישוב הנאוליתי ביריחו התקיים במשך מאות שנים, כשבמהלך כאלף שנים יריחו לא הייתה קיימת, ולאחר הפער היישובי נבנו בניינים רבים וחומות נוספות.
בתקופת הברונזה הקדומה הייתה ליריחו חשיבות כלכלית וצבאית. יתרונה הגדול היה בהיותה שוכנת על מעברות הירדן – סוחרים שעברו דרך מעברות הירדן נכנסו גם ליריחו. גם מבחינה צבאית היה בכך יתרון, מפני שהאויב היה חייב לעבור דרך מעברות הירדן כדי להגיע ליריחו וגם כדי לעבור לערים אחרות.
יריחו במקרא
בתורה (כלומר בספרים במדבר ודברים), העיר אף פעם אינה נקראת יריחו - אלא תמיד רק ירֵחו - עם ר' בצירי (והשוו גם לאטימולוגיה של השם), ולאמיתו של דבר - כך גם ברוב ככל המקרא (למעשה בספרים: שמואל, ירמיהו, עזרא, נחמיה, ודברי הימים). החריג היחיד הוא ספר יהושע, שמכיל מחצית מאזכורי העיר במקרא, ושבו העיר אף פעם אינה נקראת ירחו - אלא תמיד רק יריחו - עם ר' בחיריק מלא. רק בספר מלכים מצויים שני הכתיבים בכפיפה אחת.
על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה נפלה תחתיה, והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה. יהושע בן נון הטיל קללה על מי שיבנה את יריחו מחדש: . בימי דוד יריחו מוזכרת כמקום נידח: . ב מסופר על חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מבית אל), שבתקופת אחאב מלך ישראל, בנה את יריחו מחדש, והתקיימה בו קללת יהושע. בהמשך () מצוין שיריחו הייתה משכנם של בני הנביאים. מכאן ניתן להסיק שמשנבנתה יריחו מחדש – לא היה איסור להתיישב בה.
התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית
נמצאו שרידים מועטים מהבנייה הפרסית שבאה לאחר חורבנה של העיר היהודית ביריחו בידי הבבלים. באופן כללי אין הרבה ממצאים באזור במשך התקופה הפרסית וההלניסטית המוקדמת.
בתקופה ההלניסטית המוקדמת יריחו הופכת להיות אחוזה פרטית של אלכסנדר מוקדון לאחר שהוא כובש את האזור. באמצע המאה השנייה לפנה"ס העיר נמצאת תחת שלטון סאלוקי והגנרל בקכידס בונה מערכת מבצרים אל מול מרד החשמונאים. אחד מאותם מבצרים יהפוך בתקופת הורדוס למבצר קיפרוס.
התקופה החשמונאית
לאחר הצלחת מרד החשמונאים, העיר יריחו הופכת בתקופה החשמונאית לעיר גנים ואחוזה מלכותית, המנצלת בצורה אפקטיבית את המעיינות סביבה. בגבעות המערביות בפאתי יריחו נתגלה בית הקברות מהתקופה החשמונאית, המתוארך בין 100 לפנה"ס ועד לשנת 68 לספירה. במערות הקבורה נתגלו גלוסקמאות יהודיות עם כתובות בעברית.
התקופה ההרודיאנית
בתקופת המלך הורדוס, אוקטביוס מעניק לו שליטה מוחלטת על יריחו. הורדוס מקים את ההיפודרום, אמות מים חדשות המביאות מים לארמונות החשמונאים. כפי שתיעד יוסף בן מתתיהו, הורדוס מטביע את הכהן הגדול החשמונאי אריסטובולוס השלישי באחת מהבריכות במהלך משתה בארמון. בתקופתו של הורדוס מעבר להיותה של יריחו מרכז חקלאי היושב על פרשת דרכים ראשית, היא גם הופכת לארמון החורף של האריסטוקרטיה הירושלמית. את הורדוס ירש ארכלאוס שהקים את היישוב ארכלאיס במרחק של 12 ק"מ מהעיר, בינה לבין לפצאליס.
המלומד היווני סטראבון מתאר את העיר יריחו וסביבתה כך:"יריחו היא עיר מישורית המוקפת בהרים המשתפלים אליה בדומה לתיאטרון. הנה הפניקון, המעורב גם עם כל מיני עצים מעובדים ופוריים, אם כי הוא מורכב בעיקר מעצי דקל. אורכו 100 אצטדיונים והוא מושקה בכל מקום בנחלים. כאן נמצאים גם הארמון ופארק הבלסם."במאה ה-20 נערכו בתל יריחו מספר חפירות ארכאולוגיות, שבין השאר נועדו להשוות את הסיפור המקראי עם הממצאים הארכאולוגיים. החוקרים השונים נחלקו בדעותיהם לגבי תיארוך השכבות באתר. בדרך כלל, מקובלת עמדתה של קתלין קניון, אשר חפרה ביריחו בין השנים 1952 ל-1958, ולפי דעתה שרידי היישוב מהתקופות בהן היה עשוי להתרחש כיבוש העיר בתקופת יהושע, נסחפו לחלוטין במשך הזמן, והממצאים ששרדו הם מתקופות קדומות יותר.
ניסיונות להתיישבות יהודית בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט
שמאל|ממוזער|250px|דיר אל-קרנטל, מנזר יווני-אורתודוקסי מהמאה ה-19
ממוזער|שמאל|250px|בניין עיריית יריחו, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים.
בשנת 1872 הממשלה הטורקית העמידה למכירה פומבית, שני שלישים מאדמת יריחו. הסיבה לכך הייתה שהשלטון המרכזי החליט להטיל מס על הקרקעות. כאשר בקשו לגבות את המס מהאריסים, אשר עיבדו את האדמות, הם הודיעו שהיות שהם נהנים רק משליש היבול, הם מוכנים לשלם רק שליש מהמס על האדמות.
השטח שעמד למכירה עמד להירכש על ידי אחד משני אישים: האחד, האפנדי מוסה פאשא אל חוסייני מנכבדי ירושלים והשני, עשיר ארמני תושב מצרים. קבוצת יהודים מירושלים התארגנה בשם החברה לקניית אדמת יריחו, והחליטה כי היא תרכוש את השטח. הקבוצה הגיעה לידי הסדר כספי עם שני הרוכשים הפוטנציאליים. ואכן, השלטונות בירושלים אישרו את העסקה והשטח עמד להרשם על שם קבוצת היהודים מירושלים. אלה כבר בחרו שם למקום "פתח תקווה". מקור השם היה לקוח מספר הושע:
מייסדי המקום רצו לבטא בכך את הרצון להסיר מהעיר את שם הקודם, אשר נקבע בספר יהושע במעשה עכן: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁב ה', מֵחֲרוֹן אַפּוֹ; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, עֵמֶק עָכוֹר, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (). ועמק זה, לפי דברי הנביא. יהיה לפתח תקווה.
ההסכם נשלח לאישור לשלטון המרכזי בקושטא. הסולטאן הטורקי בקש לדעת מהי הנתינות של קוני השטח ביריחו. ראשי הקבוצה, כמו ברכישות אחרות שנעשו בארץ ישראל הציעו לחברי הקבוצה כי האדמה תרשם על שם נתינים עות'מאניים. אך המשקיעים האירופאיים חששו לכספם וסירבו לכך שהקרקע תרשם על שם באי-כחם. כאשר הוברר לסולטאן כי רוכשי השטח הם זרים אירופאיים, הוא הציע עבור השטח סכום העולה על זה שהוצע על ידי הקבוצה בירושלים ואדמת יריחו הייתה לאחוזת הסולטאן הטורקי.
יהושע ילין שהיה מיוזמי הרכישה אומר בסיום העסקה שלא יצאה לפועל, בשברון לב ובדאבון נפש: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." () ו"וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" ().
בהמשך הקבוצה רכשה אדמות בשפלה ובנתה עליהם את המושבה פתח תקווה, השם שניתן למושבה שהייתה מתוכננת ביריחו.
רבי אברהם משה לונץ מציין בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" שיצא בירושלים בשנת תרנ"א (1891) כי "הדרך מירושלים ליריחו, ים המלח והירדן נסללה כליל בשנת תרנ"ה (1896), נסעו בעת הסיור כמעט בכל יום ויום מרכבות רבות הלוך ושוב ליריחו והירדן וקלות המסע אשר הוסב על ידה יסבב בטח בריבוי התרים והנוסעים, והדבר הזה כנודע הוא אחד מהעמודים אשר פרנסת העיר נשענת עליהם".
העיתון הצבי דיווח בכ"ט בכסלו א'תתכ"ה לחורבן (8 בדצמבר 1893), בכתבה תחת הכותרת "מטע-קפה ביריחו", ובהמשך הכתבה: "ארבע משפחות – משה אברהם אורנשטיין, אברהם ליאון, יעקב גרין ושמואל ליאון – יצאו השבוע הזה להתיישב על אדמת הדר מלכנו הסולטאן אצל יריחו. וזה זמן אשר השיגו מכבוד המודיר הממונה על קרקעות הדר מלכותו להתיישב שם, אך בידיים ריקניות לא יכלו לעשות מאומה ועזר עוד לא מצאו, ובכל זאת לא נפל לבם ויוסיפו להשתדל בדבר והנה נמצאה אשה נדיבת לב אשר נתנה להם – בהלוואה או במתנה – חמישים נפוליון, ויקנו להם כלי עבודה היתר נצרכים, ויצאו שמה עם בני ביתם ויחלו את עבודתם, וכבוד המודיר הנכבד נוטה להם חסד ויתן להם זרע קהות לנסות שם ועוד הבטיח להם עד כמה שיוכל".
בתקופת המנדט המשיכו לשבת ביריחו יהודים מעטים, ביניהם בני משפחת הסוחר יוסף משה מזרחי, שהיו בעלי קרקעות בעיר ועסקו בחקלאות, וכן הרופאה היהודיה ד"ר אולגה פיינברג, שהתגוררה בעיר עד שנת 1938. ד"ר פיינברג, כמו גם אחרוני משפחת מזרחי, עזבו את העיר לאחר שהותקפו בידי ערבים פעמים אחדות, על רקע מאורעות "המרד הערבי" בכל רחבי הארץ.
לאחר מלחמת העצמאות (1948-היום)
שמאל|ממוזער|270px|מתחם תיירות בלב יריחו, דצמבר 2012
לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות השתלטה עליו ממלכת ירדן. בסמוך אליה הוקמו שלושה מחנות פליטים (נועימה, עין א-סולטאן ועקבת ג'בר). במלחמת ששת הימים נכבשה העיר בידי צה"ל.
יריחו הייתה העיר הראשונה ביהודה ושומרון שהועברה לשליטת הרשות הפלסטינית בשנת 1994, במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה", ההסכם הראשון מבין הסכמי אוסלו. מסביב לעיר נבנה כביש "עוקף יריחו", שהביא לכך שישראלים שביקרו בעבר בעיר בדרכם בכביש הבקעה חדלו כמעט לחלוטין מלעבור בה. מאז ועד תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הייתה יריחו שקטה, כמעט ללא אירועים אלימים ולקזינו אואסיס רב-הקומות שהוקם בעיר בשנת 1998 הגיעו ישראלים רבים.
גם במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה העיר שקטה באופן יחסי לשאר הערים ביהודה ושומרון, התייחדה בשליטה של שוטרי הרשות הפלסטינית, ולא הפכה למוקד טרור. עם זאת, עם תחילת האינתיפאדה, נשרף בה בית הכנסת העתיק והישיבה במקום, ומבנה הקזינו הפך לזירת ירי לעבר היישוב היהודי הסמוך ורד יריחו, ושבת מפעילות, לאחר שכניסת ישראלים לשטחי A נאסרה על ידי צה"ל.
ב-14 במרץ 2006, פשטו כוחות צה"ל על בית הכלא בעיר, כחלק ממבצע הבאת ביכורים, במטרה להביא לדין בישראל את רוצחי ומתכנני רצח רחבעם זאבי, ביניהם אחמד סעדאת, מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, שהוחזקו בכלא ועמדו להשתחרר בעקבות עליית החמאס.
לפי מפקד אוכלוסין שערכה הרשות הפלסטינית ב-2007, התגוררו בעיר 17,515 תושבים ובנפה כולה עוד כ-23,000 תושבים. בעיר קיים מיעוט של נוצרים. אזור יריחו הוא האזור הכי פחות מאוכלס ברשות הפלסטינית, ובניגוד בולט למחנה הפליטים הסמוך, יש בה גם שכונת פאר יוקרתית הכוללת בתים עם בריכות צמודות ואף מתחם מגורים מפואר בו גר בעבר יאסר ערפאת.
אתרים ארכאולוגיים
240px|ממוזער|מגדל יריחו בתל א-סולטאן
ביריחו אתרים ארכאולוגיים מתקופות קדומות כמו תל א-סולטאן, בו כנראה הייתה העיר הקדומה מימי יהושע בן נון, ארמונות החורף מימי בית שני ומהתקופה הביזנטית בארץ ישראל – בתי הכנסת וארמון הישאם.
תל יריחו
התל המרכזי ביריחו, ידוע גם בשם תל א-סולטאן, גובהו 21 מטר ושטחו 40 דונם. החופרים המרכזיים בתל היו צ'ארלס וורן, ארנסט זלין וקרל ואצינגר (1907–1909), ג'ון גרסטנג (1930–1936) וקתלין קניון (1952–1958).
בחפירות בתל נמצאו שרידים מתקופות קדומות, שנבנו אחת על גבי רעותה. התקופה הקדומה ביותר מתוארכת בקירוב ל-9500 לפני הספירה, לתקופה הנאוליתית, במה שנראה כמקדש של ציידים. כמה שכבות שמעליה אף הן מהתקופה הנאוליתית, ובהן ממצאים רבים כמו המגדל העגול שקוטרו 8.50 מ', והשתמר לגובה של 7.70 מ'. ליבתו של המגדל מולאה באבנים, וגרם מדרגות הוביל לראשו. התגלו גם גולגולות אדם מכוירות בטין (לצורך פולחן אבות כנראה) וכלים שונים.
שכבה נוספת בולטת היא מהתקופה הכנענית הקדומה (האלף ה-4 לפנה"ס) שבה נדדו מבחוץ תושבים חדשים לארץ, שמנהגיהם היו שונים מהמקובל שם. תקופה זו נחשבת לראשית התקופה העירונית. בתקופה זו הפסיקו לקבור את המתים מתחת לבתים ועברו לקוברם במערות קבורה. מהתקופה הכנענית התיכונה, שבה לראשונה מוצאים שם קברים נפרדים.
מעיין אלישע
שמאל|ממוזער|250px|תעלות ליד מעיין אלישע, דצמבר 2012
שמאל|ממוזער|240px|מעיין אלישע, דצמבר 2012
מעיין אלישע או "עין א-סולטאן" הוא מקור המים החשוב של העיר. הוא נובע לרגלי התל העתיק של העיר "תל א-סולטאן". מימיו ידועים באיכותם – תכולת הכלור נמוכה מ-30 מ"ג לליטר. נפח הזרימה השנתי הוא 5.4 מיליון מטרים מעוקבים. המעיין מצטיין בשפיעה יציבה כל ימות השנה .
בעבר קרה שמי המעיין לא היו ראויים לשתייה. כך היה בימי אלישע הנביא () אשר, על פי המסופר בתנ"ך, ריפא אותם בדרך נס. אירועים דומים התרחשו גם בעת החדשה. בשנת 1546 המים היו מהולים באדמה אדומה ונראו כזרמי דם. החוקר הבריטי בלייק העריך שמצב זה נמשך מאות בשנים ואכן הייתה תקופה שלא היה יישוב ביריחו. היו שניסו למצוא הסבר לתופעה, כיצד המים פעם ראויים לשתייה ופעם מפסיקים להיות ראויים לשתייה. אורך תעלות המים היוצאות מהמעיין להשקיה מגיע ל-36 ק"מ.
תעודות כתף יריחו
ב-1986 ו-1994, נערכו חפירות במערות "כתף יריחו", מול מנזר הקרנטל בוואדי אל-מפג'ר (מערת אביאור ומערת הסנדל). במהלכן נמצאו חלקים מ-19 תעודות כלכליות, שתים מן התקופה הפרסית והיתר מן המאות הראשונה והשנייה לספירת הנוצרים. מלבד זאת, נמצאה כמות גדולה של עצמות אדם, 29 מטבעות (המאוחרים מימי הדריאנוס), כלי חרס רבים, תכשיטים, כלי זכוכית, מסרקי עץ, ראשי חיצים, חלקי סנדלים מסומרים, וחומר אורגני הכולל פירות וגרעינים שונים.
עד גילוין של תעודות כתף יריחו, רווחה הדעה בעקבות תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, כי יריחו ננטשה לאחר המרד הגדול וכי תשתית מפעלי המים באזור יריחו לא חודשה אחריו. דומה שעם גילוין של תעודות אלה, אשר תוארכו בחלקן לימי דומיטיאנוס, טראיאנוס, ואדריאנוס, התקבלה הגישה במחקר כי נאת יריחו הייתה מיושבת עד לסוף מרד בר כוכבא.
מצב השתמרותן של רוב התעודות שהתגלו בכתף יריחו, אינו טוב. עם זאת, ניתן לראות שהנושאים בהם עסקו, מתאימים למידע הידוע לגבי אופייה החקלאי של יריחו וענפי הפרנסה שלה. נאת המדבר של יריחו נהנתה מכמויות מים גדולות שמקורם במעין אלישע, עין דוק, עין נועימה, עין אבו שושה, עין עוג'ה, עין פארה ועין פואר. אלה איפשרו גידולים חד שנתיים, כגון דגנים, קטניות וירקות, וגידולים רב שנתיים כגון תמרים, גפנים, אפרסמון ועצי פרי שונים. לפי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, הוערך שטחה החקלאי של יריחו בכ-15,000 דונם
ארמונות החורף ואחוזת המלך ביריחו
ארמונות החורף החשמונאים ואחוזת המלך ביריחו הם מכלול של מבנים מתקופת בית שני אשר נחשפו במערב בקעת יריחו, סמוך לפתחו של נחל פרת ולדרך הרומית, היורדת מירושלים ליריחו. באתר בולטים שני תילים: הדרומי, תולול אבו אל-עלייק והצפוני, 400 מטר מהראשון, על שפת ואדי שק א-דאבי, הנשפך לנחל פרת.
המבנים תוארכו לתקופות החשמונאים והרומאית. בין השאר התגלו ארמונות החשמונאים מימי תקופת בית שני, ובהם ארמונו של אלכסנדר ינאי וארמון הורדוס. וכן, מבנים רבים כמו אמת מים, ברכות שחייה, בתי מרחץ, מקוואות, אמבטיות, גנים, רצפות פסיפס, קולומבריום לגידול יונים וגיתות ליין.
נוכחות הצבא הרומאי בסביבות יריחו
שמאל|ממוזער|200px|כתובת של הלגיון העשירי פרטנסיס שהתגלתה באזור יריחו
שמאל|ממוזער|230px|פסיפס עץ החיים בארמון הישאם
שמאל|ממוזער|230px|בתוך מנזר קרנטל
כתובת לטינית שנמצאה בסביבות יריחו ועכשיו נמצאת בפטריארכיה הארמנית, מתוארכת לתקופת הקיסרים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס (161-169 לספירה). הכתובת הייתה כתובת הקדשה למושל הפרובינקיה יוליוס קומדוס שפיאר מבנה, והוצבה כנראה על ידי יחידה של הלגיון העשירי פרטנסיס, ששכנה באזור יריחו.
[Imp(eratoribus) Marco] Anton(ino), [et Lucio V[ero Aug(ustis), [? leg(io) X Fret(ensis)] fecit, [sub Iulio Co]mmodo co(n)s(ulare)
.
בית הכנסת שלום על ישראל
בית כנסת זה התגלה בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשנת 1936 על ידי דימיטרי בראמכי מטעם מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. החוקרים זיהו את רצפת הפסיפס בגודל 10 על 13 מטר כבית כנסת עתיק, בזכות הציורים של ארון הקודש, מנורה, שופר, לולב, והכתובת "שלום על ישראל", שהיא המקור לשמו של בית הכנסת.
בשנת 1986 רשות הגנים הלאומיים רכשה את הבניין. באותה שנה נוסד מניין קבוע במקום, ובשנות ה-90 המוקדמות, התחילו קבוצות לימוד ושיעורים. במהרה התפתחה ישיבה בבית הכנסת העתיק.
במסגרת הסכמי אוסלו (1993) נמסרה העיר יריחו לרשות הפלסטינית, אך נכתב בהסכמים כי הכולל שפעל במקום - ימשיך לפעול. סעיף זה בהסכם הופר, ולא הותר לחברי הכולל להישאר שם. בראש השנה תשס"א, בליל ה־12 באוקטובר 2000, פורעים ערבים נכנסו לבנין הישיבה, השחיתו סידורים וריהוט, ושרפו את הקומה השנייה. ספר התורה של בית הכנסת ניצל בזכות שמירתו בתוך כספת במחסן הנמצא ליד הפסיפס. כיום הספר נמצא במבואות יריחו. בשנת 2010 החלו תפילות מאורגנות במקום בליווי צה"ל ובתיאום הרשות הפלסטינית.
בשלהי שנת תשפ"ב (2022) הוחלט להקים מחדש את הישיבה שפעלה במקום. כיום הישיבה ממוקמת בבית חגלה, ואחראית על הכניסות היהודיות ליריחו.
בית הכנסת העתיק בנערן
ממוזער|שרידי פסיפס גלגל המזלות
בית כנסת העתיק בנערן ממוקם כ-5 ק"מ צפונית ליריחו בגדה המזרחית של ואדי מכוך (נ"צ 1903.1447). האתר שוכן ליד חורשת עצים גדולה. באתר ישנו פסיפס גדול (מעט גדול יותר מהנמצא בבית הכנסת שלום על ישראל) הכולל גלגל המזלות ועוד וגם אבן שהיה כנראה בסיס לתיבה. האתר מתוארך למאה ה-6.
המקום נתגלה בפעם הראשונה בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, במהלך הפגזה טורקית על האזור. בשנת 1921 נחשף הפסיפס על ידי 2 אבות דומינקנים. האתר נשכח ונתגלה שוב על ידי יחידה של צה"ל שהתאמנה במקום בשנות ה-70. כיום האתר נטוש אך מגודר ונעול.
ארמון הישאם
ח'רבת אל-מפג'ר הוא אתר ארכאולוגי כ-5 קילומטרים צפונית ליריחו. המקום מכיל מספר מבנים מלכותיים מפוארים שהחלו להיבנות ב-743–744 לספירה על ידי אל ווליד יבן יזיד אך לא הושלמו בטרם נהרסו ברעש שביעית ב-747. יוצא מן הכלל הוא בית המרחץ שבמקום שהיה בשימוש, ושרידיו מכילים פסיפסים ועבודות סטוקו מרהיבים, שרבים מהם הועברו למוזיאון רוקפלר בירושלים. האתר היה גן לאומי ישראלי, וכיום הוא בניהולה של הרשות הפלסטינית.
אתרים ארכאולוגיים נוספים
אתרים נוספים באזור הם:
תל אל סמרת - 600 מטר מדרום לתל א-סולטאן, תל מלאכותי שהיה בסיסו של היפודרום בתקופה הרומית.
תל חאסן, שבו נמצאו שורה של כנסיות מתקופות שונות.
אמת מים ממזרח לעיר מצויה אמת מים רומאית המובילה מים ממעיינות.
ראו גם
עקבת ג'בר
דיר אל-קרנטל
השקמה של זכאוס
קרנטל
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ערך יריחו, עמ' 731–757, הוצאת כרטא.
יריחו (מקורות היסטוריים ומאמרים מאת אהוד נצר ואחרים), הוצאת יד בן צבי, 1978.
אלי שילר (עורך) יריחו וסביבותיה, במסגרת "קרדום" דו-ירחון לידיעת הארץ, יולי 1983, הוצאת אריאל.
אריה קליין, יריחו העברית ואתריה, הוצאת "מדרשת יריחו".
זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, אדר ה'תשנ"ד.
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
י"ח, משא ומתן על קניית אדמת יריחו, יהושע ילין, 1872
י"ט, על קניית אדמת יריחו שר יואל משה סולומון, פנחס גראייבסקי, 1872
חנן אשל ובועז זיסו, ממצאים מתקופת מרד בר כוכבא ממערות כתף יריחו, בתוך: ח' אשל וד' עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 113–151
יוסף פורת, חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי בתקופת הבית השני (המאה השנייה לפני הספירה- המאה הראשונה לספירה, בתוך: א' אופנהיימר ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 127–141
Kathleen Kenyon, Excavations at Jericho, London : British School of Archaeology in Jerusalem, 1960-1983, V1-5
קישורים חיצוניים
יריחו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
תרבות ומורשת יריחו
עפרה גורי-רימון, אדמות בקעת יריחו – הרציפות במעמדן כאדמות מלך בתקופת בית שני, בתוך: מ' מור ואחרים (עורכים), לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, ירושלים 2005, עמ' 577–595.
צילום אוויר של יריחו 1:10,000, 1946, הכולל כיתוב המתייחס לאתרים בעיר. (באנגלית) אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
תמונות מאוסף רוני קניגסברג - יריחו וים המלח מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:בקעת הירדן
קטגוריה:נפת יריחו
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:תלים מקראיים
קטגוריה:בקעת הירדן: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:הרשות הפלסטינית: ערים
קטגוריה:נאות מדבר
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:התרבות הנאטופית
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:אתרים בספר יהושע
קטגוריה:נחלת שבט בנימין
קטגוריה:יישובים באזור ים המלח
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי
קטגוריה:מקומות שנקראו על שם הירח | 2024-10-05T04:22:51 |
URL | ממוזער|ימין|תמונה המדגימה את מיקום כתובת הדף.
URL (ראשי תיבות באנגלית: Uniform Resource Locator; בעברית: מַעַן מַשְׁאַבִּים אָחִיד), הוא רצף של תווים במבנה אחיד המשמש לייצוג המיקום של דפי אינטרנט וקבצים ברשת האינטרנט. באופן עממי ה־URL מכונה כתובת האתר, כתובת רשת או כתובת הדף. למעשה, URL הוא מקרה פרטי של URI, שהוא המונח הנכון, הכולל את כל הכתובות בהן נעשה שימוש, אך בשל סיבות היסטוריות, המונח URL נמצא בשימוש נרחב.
מבנה כתובת URL
כתובת URL בנויה באופן כללי בצורה:
scheme://authority/path?query
כאשר:
scheme – מציינת את אופן השימוש בכתובת: הפרוטוקול בו יעשה שימוש (למשל HTTP או HTTPS) ובכפוף אליו גם אילו פרמטרים נוספים יש להעביר.
authority – ה"רשות" אליה שייך המשאב, כלומר כתובת ה־IP של השרת עליו הוא נמצא, או כתובת מילולית שתתורגם לכתובת כזו על ידי מנגנון ה־Domain Name System, בנוסף ניתן להוסיף נקודתיים ואת פתחת (port) ה־TCP בשרת.
path – ה"נתיב" בו נמצא המשאב במערכת הקבצים של השרת – אם ישנן תיקיות משנה ועד שם העמוד. אם הנתיב ריק, סימן ששם העמוד הוא גנרי כגון index.html, default.asp וכו'.
query – שאילתה (בשיטת GET; בשיטת POST הנתונים לא עוברים ב־URL) שנועדה להעביר לאותו המשאב פרמטרים נוספים בצורת parameter=value, להפרדה בין מספר פרמטרים משמש הסימן "&".
מבנה כתובת HTTP
רוב כתובות ה־URL בהן נעשה שימוש באינטרנט מיועדות לשימוש על ידי פרוטוקול HTTP ובנויות בצורה –
schema://[username[:password]@]server[:port]/path[?query][#anchor]
כאשר החלקים שבסוגריים מרובעים הם אופציונליים.
לדוגמה –
https://he.wikipedia.org/wiki/URL
זהו ה-URL של ערך זה, ה-schema היא https, ה-server הוא שרת ויקיפדיה העברית – he.wikipedia.org, וה-path הוא הנתיב של מסמך זה בשרת – wiki/URL
http://anonymous@he.wikipedia.org:443/wiki/URL
זוהי למעשה הכתובת לאותו משאב (דף), בתוספת הזדהות כ־anonymous, וציון פתחת (port) ברירת המחדל – 443.
http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=URL&action=submit
זהו ה־URL של דף העריכה של ערך זה, ה־path השתנה ל־w/index.php שהוא הדף המאפשר עריכה של עמודים בוויקיפדיה, וכמו כן נוספה שאילתה – query בת שני פרמטרים, כותרת הערך אותו יש לערוך – title=URL, וכן הפעולה אותה יש לבצע – action=submit.
URI
שימוש דומה לזה של URL קיים במבנה של URI, Uniform Resource Identifier. במקרה זה, מדובר בביטוי המזהה נתיב למקור מידע (Resource) באופן חד חד ערכי. ה-URI מהווה בפועל הרחבה של URL, כך שניתן לזהות כל מקור מידע בעזרתו ולא רק דפי אינטרנט.
ראו גם
נתיב (מחשוב)
קישור
קישור שבור
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כתובות רשת
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:מזהים | 2024-06-25T10:39:58 |
משה שמיר | 250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בפתח ביתו של משה שמיר ברח' קהילת סופיה 16 בתל אביב
משה שמיר (י"ב באלול ה'תרפ"א, 15 בספטמבר 1921 – ג' באלול ה'תשס"ד, 21 באוגוסט 2004) היה סופר, סופר ילדים, מחזאי, פובליציסט, מבקר ספרות, מרצה לדרמה, עורך מדורי ספרות בעיתונות הארצית, עורך כתבי עת ואיש ציבור ישראלי, נחשב לאחד מחשובי הסופרים הישראליים של העת החדשה. חתן פרס ישראל לספרות עברית לשנת תשמ"ח (1988). חבר הכנסת התשיעית (במסגרת סיעת לעם של הליכוד) וממקימי מפלגת התחיה-בנא"י.
ביוגרפיה
משה שמיר נולד בצפת לאלה ואריה שמיר, בני קבוצת פועלים שהתיישבה בראש פינה. אמו, אלה, בתם של נחמה לבית שרמן (לאחר מכן נישאה ליוסף ורבין) ואפרים אהרנסון, עלתה לארץ ישראל בעלייה השנייה. ב-1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב-1934 הצטרף אל השומר הצעיר וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. ערך את ביטאון התנועה "על החומה" עד 1941, ונהג לפרסם בו סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.
בין השנים 1941–1947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ"ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר. בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב"משמר" ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות "ילקוט הרעים", ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.
בשנים 1972–1973 שימש עורך כתב העת "מאזנים".
ערך את ביטאון צה"ל "במחנה" עד סוף 1949. אחיו נפל במארב כנופיית ערבים לשבעת נוטרים על יד יאזור במלחמת העצמאות. סיום תפקידו של שמיר בעיתון זה לווה בטונים צורמים – בן-גוריון דרש את פיטוריו בשל דיווח על מחאה נגד פירוק הפלמ"ח. לאחר מכן ערך את "בשער", ביטאון צעירי מפ"ם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שימש חבר מערכת "מעריב" ועורך המדור הספרותי של העיתון.
את ראשית הקרע בין שמיר לשמאל הציוני ניתן לזהות במאמר "לוחות שבורים" שפורסם ב-1957 ב"על המשמר" ובו הועלתה ביקורת נגד מפ"ם. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שכללה אנשי תנועת העבודה ורוויזיוניסטים. ראשית התנועה ממאמרים שפרסמו נתן אלתרמן "מול מציאות שאין לה אח", ושמיר "אין דרך בחזרה" כבר בחודש יוני 1967.
התנועה הצטרפה לליכוד עם הקמתו לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973. לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת "לעם" בליכוד, ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית ב-1977. בכנסת התנגד להסכמי קמפ דייוויד (1978) ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979 ונמנה עם מקימי תנועת "התחיה". בשנת 1981 פרש מהכנסת והקדיש עצמו לכתיבה. בשנותיו האחרונות כתב טור שבועי בעיתון "מקור ראשון".
נפטר ב-21 באוגוסט 2004 בראשון לציון. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. על שמו נקראו רחובות במספר יישובים בישראל ובהם: תל אביב, ירושלים, פתח תקווה ועוד.
בשנת 1946 נישא לצביה פרומקין מקיבוץ גבעת-ברנר. צביה הייתה בתו של השל פרומקין. לזוג שלושה ילדים - ענולה, יעל ואלי הקרוי על שמו של אליק.
יצירתו
שמיר היה מן היוצרים הפוריים ביותר של התרבות העברית. הוא עסק בעיקר בסיפורת לסוגיה – רומנים וסיפורים קצרים. מפרי עטו יצאו במהלך השנים כ-50 ספרים. תחום נוסף שבו יצר שמיר הוא השירה, אם כי בסופו של דבר זכור שמיר בעיקר כסופר ולא כמשורר. מבחינה היסטורית וסגנונית הוא שייך לקבוצת הסופרים של דור תש"ח או "דור בארץ": אנשי החבורה המייסדת של הסיפורת הישראלית. מראשית דרכם התאפיינו בנוסח הבעה ריאליסטי תוך שילוב סיפורי החיים הפרטיים של גיבוריהם בעלילה הקולקטיבית של תקומת ישראל בארצו.
הסיפור הראשון של שמיר שהופיע בדפוס בשנת 1940 עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון השומר הצעיר, "על החומה".
הרומן הראשון שכתב היה "הוא הלך בשדות", אשר גיבורו הוא אורי, פלמ"חניק צעיר ואהבתו למיקה העולה החדשה. הספר הודפס ב-1947 על ידי הוצאת פועלים, נגנז ופורסם רק באביב שנה לאחר מכן. לפני שהספר יצא לאור הוא הומחז והוצג על ידי התיאטרון הקאמרי עם קום המדינה. הספר גם זכה בפרס אוסישקין ב-1948 והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. הספר נלמד כחלק מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ודמות הגיבור בספר תרמה לעיצוב מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר.
קובץ סיפוריו הראשון נקרא "נשים מחכות בחוץ" ויצא ב-1952. הקובץ כלל רק סיפורים שעברו את הצנזורה של ספרית פועלים ועל כן גם קיבוץ הסיפורים נעשה רק ב-1952.
ספר מפורסם אחר של שמיר הוא במו ידיו - פרקי אליק שיצא ב-1951, ומספר על חייו של אחיו אליק שנפל במארב כנופיות ערביות ליד יאזור במלחמת העצמאות. הספר, שהפך למייצג של מלחמת העצמאות, תורגם לאנגלית, עובד לתסכיתי רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא אחד מרבי-המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים, והוא אף הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שמיר כתב ספרים נוספים על בני משפחתו - 'במו ליבו', על אביו, ו'לא רחוקים מן העץ', על תולדות משפחת אימו.
אחד הספרים המתורגמים ביותר של שמיר הוא מלך בשר ודם מ-1954. הספר הוא רומן היסטורי העוסק במלך אלכסנדר ינאי. הספר התקבל באהדה אצל קהל הקוראים, אולם ספג ביקורת מההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שאמר: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".
לעומתו, פרופ' ברוך קורצווייל שיבח את הספר.
שמיר כתב גם שני ספרים אוטוביוגרפיים באופיים – 'תחת השמש' מ-1950, ו'כי עירום אתה' מ-1959. בעיניו היה זה פאר יצירתו, אך מבקרים מעטים מסכימים עמו בעניין זה. ב-1960 היה לאחד מהמועמדים הסופיים לקבלת פרס אנדרסן על ספרו "כולם ביחד".
בשנת 1991 פרסם שמיר את ספרו "עד הסוף", החוליה השלישית והמסיימת בטרילוגיה "רחוק מפנינים" - יצירה רחבת יריעה המשרטטת את דיוקן דמותה של לאה ברמן, דמות אידיאליסטית הרואית, שפרשת חייה הייתה אחוזה בתהליכים ובאירועים העיקריים שעיצבו את פני המהפכה הציונית מראשיתה ועד לאחר הקמת מדינת ישראל.
בשנת 2011 התברר כי שמיר כתב גם את היצירה "שקט, השמינית נבחנת". (סיפור מחיי הנוער) בשם בדוי, צבי בראלי, שראה אור ב"הוצאת עין".
הפולמוס סביב שמיר וסיפוריו
סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון הנרייטה סאלד מצא ששני שלישים מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. על אף נתון זה ספגה יצירתו של שמיר, כמו גם הוא עצמו, ביקורת רבה. שמיר, כאמור, עסק יחד עם כתיבתו הספרותית בפובליציסטיקה ובפוליטיקה, ויצירותיו נתפסו לא אחת המשך לעמדותיו ופעילותו הפוליטית. על רקע זה היה שמיר שנוי במחלוקת, בקרב המחנה ממנו צמח, בעשורים האחרונים לחייו.
סיפוריו של שמיר היו ריאליסטיים באופיים, וככאלו הציגו את המציאות שבה חי שמיר – הקיבוץ והשמאל הציוני. כדרכו של הריאליזם לא הציגו סיפוריו רק את הצד ה"נקי" וה"יפה" של החברה הקיבוצית אלא גם את הבעייתיות, את השונה והמכוער. הסביבה האידאולוגית של שמיר שמצאה את עצמה מתוארת בסיפוריו, לא אהבה את שראתה. סביבתו של שמיר דגלה בעקרונות הספרותיים של ריאליזם סוציאליסטי ובראשה הקביעה שעל הספרות לבצע "חינוך" לסוציאליזם.
הביקורת על שמיר נבעה בשל העיסוק בנושאים שבשולי החברה כגון זנות, תאוה, רצח וכדומה. המבקרים דרשו ממנו לעסוק בנושאים מרכזיים יותר. כמו כן נמתחה ביקורת כנגד הגישה האידאולוגית המוצגת בסיפורים אלו הרואה את האדם כרע מנעוריו ולא תולה את הרוע (בניגוד לעקרונות המרקסיסטיים) במציאות החברתית. שיא הפולמוס הגיע בדו־שיח ציבורי מעל דפי העיתונות בין המבקר עזריאל אוכמני לבין שמיר, כאשר שמיר דרש את "חופש היצירה" שלו. שמיר הביע בהמשך תמיכה בעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, אך לא ראה סתירה בינם ובין פנייה אל הצד הכעור של הקיום האנושי. הוא לא היה מעוניין ליצור ספרות "נקיה" אלא ספרות חושפנית שבבסיסה הרצון לתיקון החברה.
בראיון שנערך עם שמיר בשנות ה-70 הוא טען כי בכל ערב שבת, לאחר שסיפוריו התפרסמו ב"משמר" של יום שישי, היו נערכים בקיבוץ דיונים על יצירתו, כאשר הוא בדרך כלל מצא עצמו עומד על ספסל הנאשמים. שמיר גם זיהה את הסיבה לכך - "הסיפורים היו ריאליסטיים, הראו שיש גם מריבות בקיבוץ וכדומה, ולקיבוץ היה קשה לעכל זאת". פולמוס מפורסם במיוחד ניהל שמיר עם מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, בעקבות הסיפור "הקילומטר השנים-עשר". יערי טען כי בסיפור ישנן "סטיות" אידאולוגיות מהשקפת התנועה. עניין זה הוביל ככל הנראה לעזיבתו של שמיר את הקיבוץ ב-1947. היחסים העכורים לא נסתיימו בכך ושמיר טען כי עזיבת הקיבוץ הובילה לעיכוב מכוון של הוצאת הרומן שלו, "הוא הלך בשדות". גם כשהספר יצא לאור וזכה להצלחה קופתית חסרת תקדים נמשכה הביקורת.
פרסים שבהם זכה
פרס אוסישקין ל-1948 על "הוא הלך בשדות"
פרס ברנר ל-1953 על "במו ידיו"
פרס ביאליק ל-1955 על הרומן ההיסטורי "מלך בשר ודם" והמחזה ההיסטורי "מלחמת בני אור"
פרס ישראל ל-1988
ספריו המפורסמים
הוא הלך בשדות (1947)
עד אילת (1950)
תחת השמש – רומן אוטוביוגרפי (1950)
במו ידיו – פרקי אליק, בהוצאת עם עובד
אחד אפס לטובתנו (1951)
כולם ביחד – סיפורים לילדים בשני קולות, מרחביה, ספרית פועלים, 1959
כבשת הרש, ספרית פועלים, מרחביה 1957 – אינטרפרטציה שלו כסופר על סיפור דוד ובת שבע
מלך בשר ודם – רומן היסטורי על חייו של ינאי המלך בסוף תקופת החשמונאים
כי עירום אתה – רומן היסטורי, 1959
טרילוגיית "רחוק מפנינים" הכוללת את הספרים: יונה מחצר זרה, הינומת הכלה, ועד הסוף, בהוצאת עם עובד
הגלגל החמישי – ספר ילדים (1961)
אוטוביוגרפיה: חיי עם ישמעאל (1968)
יונה מחצר זרה (1974)
סיפורים, ספריית תרמיל 89 (1974)
ביוגרפיה של ראובן הכט, בשם אגדת חיים (1994)
יאיר – אברהם שטרן: חייו – מלחמתו – מותו. רומן ביוגרפי. (לוד): זמורה ביתן (תשס"א; 2001)
עניין אישי – עם 35 משוררים (קובץ מאמרי ביקורת והערכה) תשמ"ז (הוצאת עם עובד)
אברהם בבוקר, הוצאת אבן חושן
במו ליבו, הוצאת עם עובד
הבעד והנגד, הוצאת דביר
הגבול, הוצאת זמורה
היורש, הוצאת אור עם
המקום הירוק, הוצאת דביר
העומדים בפרצה, הוצאת מוסד ביאליק
ואפילו לראות כוכבים, הוצאת עם עובד
זרקור לעומק, הוצאת דביר
חוט השני, הוצאת דביר
יהודית של המצורעים, הוצאת אור עם
ילדי השעשועים, הוצאת עם עובד
מלחמת בני אור: מחזה היסטורי מימי ינאי המלך, הוצאת אור עם
סיפורים בשלושה קולות: קול מכפר, קול מעיר, קול מאתמול (איירה: תמי בצלאלי), תל אביב, דביר, 1978.
כמעט – ספר שירה, 1991
גם זו לטובה – מחזה
מאגדות לוד – מחזה
אברהם בבוקר, הדפסים: מנשה קדישמן, (שלושה פיתוחי מתכת), הוצאת אבן חושן, ספרים ביבליופילים, רעננה, תשנ"ו, 1995
פרוטוקול של מפולת – תשנ"ב, 1991 (הוצאת ספריית בית־אל)
על סוסו בשבת – סיפור על אלישע בין אבויה.
לא רחוקים מן העץ - קורות בית אחד בישראל, הוצאת דביר, 1983
לקריאה נוספת
באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966
דן מירון, ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, שוקן, 1975, עמ' 437–470
יוסף אורן, "משה שמיר: סופר דורו וסופר לדורות", בצרון (כתב-עת), ט', 1988, עמ' 39–40
קובי נסים, הם באו מן השדות, על המשמר, כ"ט בכסלו תשנ"ב, 6 בדצמבר 1991, עמ' 21. על: משה שמיר, כמעט: כל שירי משה שמיר (תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"א, 1991)
נורית גוברין, "ילקוט הרֵעים – מציאות של המשך ומיתוס של התחלה"; "אדם במלחמה – קשת סופרים. ילקוט לדברי ספרות של סופרים חיילים", בתוך: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002
נורית גוברין, "הזכרונות חיים – והחיים הם זכרונות. משה שמיר: עד הסוף", בתוך: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002
יגאל שוורץ, הידעת את הארץ שם הלימון פורח: הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה, דביר, 2007, עמ' 239–366
אביבה מהלו, וכי עירום אתה?! – אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב / מוסד ביאליק, 2008
קישורים חיצוניים
משה שמיר, באתר הפלמ"ח
אלי אשד, סופר בשר ודם: על משה שמיר
סקירת ספרו "כבשת הרש"
רן יגיל, מֶלֶךְ-נַעַר. על דמות הצעיר בפרוזה של משה שמיר, "בננות", 12 בדצמבר 2008
אריק גלסנר, על משה שמיר, באתר "רשימות", 15 בפברואר 2008
שמעון לוי, משה שמיר, מחזאי ישראלי, תיאטרון מס' 13
- פתיחה לסיפור - ספורי רדיו
מאמרי משה שמיר, באתר "נתן אלתרמן"
משה שמיר, באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית)
במלאת מאה שנה להולדתו
מאה שנים להולדתו של הסופר משה שמיר, אירוע הוקרה ליצירתו,אגודת הסופרים העבריים, 28 באוקטובר 2021
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1988
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:זוכי עיטור אנדרסן
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי בית הספר תל נורדאו
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:עורכי במחנה
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:משפחת ורבין
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:משמר העמק: חברי הכנסת
קטגוריה:פעילי מפלגת התחיה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-08-11T19:48:46 |
ריקודי עם בישראל | 250px|ממוזער|שמאל|ריקוד "מנחת העומר" (והיה כי תבואו) בקיבוץ רמת יוחנן, שנות ה-40 של המאה ה-20.
שמאל|ממוזער|250px|ריקודי עם בפסטיבל מחול כרמיאל, 2011
ממוזער|250px|ריקודי עם בטקסי "הבאת ביכורים", מארכיון חברת החדשות
ריקודי עם בישראל הם סוג של ריקוד, הנפוץ בישראל, אשר רווח עוד מימי העליות הראשונות, וקיבל תנופה עם קום המדינה כשהשיא היה בחג המחולות המסורתי בקיבוץ דליה. מכיוון שכמעט כל ריקודי העם בישראל, נכתבו על ידי כוריאוגרפים, והכוריאוגרפים שכתבו אותם מוכרים וידועים, ההתייחסות לריקודים אלו כאל ריקודים עממים בקרב הקהילה הבינלאומית לריקודי עם, היא לעיתים שנויה במחלוקת.
ריקודי העם בישראל נחלקים לשניים: מחול לבמה וריקוד השתתפותי. במחול לבמה נרקדים ריקודים על ידי להקות מחול עם תלבושות על במה בפסטיבלים ובאירועים. בריקוד השתתפותי נרקדים ריקודים על ידי הקהל הרחב בהרקדות במאות חוגים ברחבי הארץ. בעבר שימשו ריקודי העם בריקוד ההשתתפותי ליצירת מורשת מאחדת לעם, אך בהמשך הפכו למרכיב בתרבות הפנאי בישראל. הריקודים הנרקדים בהופעות מחול, שונים מאלו שנרקדים על ידי הציבור.
היסטוריה
ריקודי העם התחילו בארץ ישראל עם הגעת החלוצים הראשונים של העלייה הראשונה ב-1882, החלוצים הביאו איתם את הריקודים מארצות מוצאם, כמו: הורה, פולקה, קרקוביאק, צ'רקסיה ורונדו.
ריקודי העם הישראלים נוצרו כדרך לעזור ליצור תרבות חדשה בארץ ישראל, המשלבת אלמנטים מתרבויות ריקוד אחרות עם המוזיקה והתרבות של ישראל המודרנית.
ב-1924 יצר ברוך אגדתי את הגרסה הישראלית של ההורה הרומנית, שנקראה על שמו "הורה אגדתי" והייתה הריקוד העממי הישראלי הראשון, החלוצים רקדו את הריקוד במעגל בקצב מסחרר כשזרועותיהן של הרקדניות היו כרוכות סביב כתפיהם של הרקדנים והמהירות הצנטריפוגלית גרמה לכך שרגליהן ריחפו מעל הקרקע.
ב-1937 יצרה הכוריאוגרפית אלזה דובלין את ריקוד העם שמפורסם עד היום "מים מים".
הכוריאוגרפית המשמעותית הראשונה הייתה רבקה שטורמן שעלתה לארץ בשנת 1929, היא הצטרפה לארגון שהוקם ומומן על ידי ההסתדרות, ארגון שהקדיש עצמו ליצירה של ריקודי עם. לשטורמן היה רקע לריקוד המודרני. בין 1942 ו-1983 היא יצרה כ-90 ריקודי עם שרבים מהם נחשבים לקלסיקה ישראלית כמו "הגורן", "אני רועה צאני" ו"דבקה גלבוע".
בשנים 1929–1931 ארגנה גורית קדמן שני פסטיבלי מחול בכפר הנוער בן שמן, המקום בו לימדה. לקראת הפסטיבל היא יצרה את הריקוד "ימינה ימינה". ב-1944 ארגנה גורית קדמן תחרות ריקודים בקיבוץ דליה במסגרת חגיגת הביכורים בשבועות ובאותה השנה היא ארגנה את כנס המחולות בקיבוץ.
בכנס מחולות העם בדליה בשנים 1944–1968, השתתפו מאות רקדנים שיצרו את ריקודי העם הישראליים. ביניהם ניתן למנות את גורית קדמן ויונתן כרמון.
עד שנת 1945 לא רקדו בארץ ריקודי-עם ישראליים אלא רק ריקודי טקס לחגים, הורה ופולקה. בערים רקדו גם ריקודים סלונים. בשנת 1945 התקיים בארץ הקורס הראשון למדריכים לריקודי עם. חמישה תלמידים סיימו את הקורס, הפכו למדריכי ריקודי העם הראשונים בארץ והדריכו רקדנים בערים ובקיבוצים.
בשנת 1951 עזבה תרצה הודס את קיבוץ חצור לתל אביב. הקימה והחלה לעבוד כמנהלת המדור לריקודי עם, ליד המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות. מדור זה היה המוסד הציבורי היחיד שטיפח את פעילות ריקודי העם בישראל עד שהופסקה פעילותו בשנת 2000. הודס ניהלה במשך 35 שנים את המחלקות לריקודי עם וקיבלה את פרס ההסתדרות לאומנויות ולמפעל חייה. היא מכונה "האמא של ריקודי העם בישראל".
אט אט הפכו ריקודי העם להיות פעילות פנאי רווחת לצד השירה בציבור. בארץ פועלים מרקידים מקצועיים שהוראת ריקודי העם הוא עיסוקם, והם מפעילים חוגים במסגרות של בתי-ספר ומתנ"סים. מרקידים ישראלים פועלים גם בחו"ל ומדריכים בהרקדות של ריקודים ישראלים, המתקיימות בעיקר בערים בהן יש קהילות גדולות של יורדים. רובם של המרקידים חברים ב"ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות", המשמש כאיגוד המקצועי שלהם.
בשנת 1976 הוקם ארגון המדריכים והיוצרים לריקודי עם.
בסוף שנות השמונים חודשה מסורת מפגש המחולות, כאשר הכוריאוגרף יונתן כרמון והמרקידה תרצה הודס ייסדו את פסטיבל מחול כרמיאל. במהלך הפסטיבל מתקיימות הרקדות לקהל הרחב, לצד הופעות של להקות מחול בסגנונות שונים, מהארץ ומחו"ל, ותחרויות כוריאוגרפיה.
ב־30 בספטמבר 2002 הוצעה והוכרה המילה רִקּוּדַאי המגדירה מחבר ריקודי עם בנוסף ל"יוצר", "כוריאוגרף", "מחבר צעדים" ו"מחבר ריקודים". על ידי אליהו (אלי) רונן.
בשנת 2007 הוקם "ארגון הרוקדים" הפועל בהתנדבות במטרה להביא לשיפור בתחומים כגון שימור מורשת ריקודי העם והתנאים הסביבתיים בהרקדות ובפסטיבלים.
בשנת 2012 הושק האלבום הראשון של הפרויקט "צעד קדימה" שהוא פרויקט חידוש שירי ריקודי העם הקלאסיים בו לקחו חלק אמנים רבים, ביניהם יואב יצחק, שלומי שבת, אביהו מדינה, סגיב כהן, גלעד שגב ועוד. את הפרויקט יזם הכוריאוגרף גדי ביטון.
בינואר 2017 הוקם ביוזמתה של מירי רגב, מדור חדש לריקודי עם ופולקלור ישראלי במשרד התרבות. לראש המדור התמנה גדי ביטון.
הריקודים
הריקודים לקהל הרחב מתקיימים במספר מבנים: ריקודי מעגל, ריקודי זוגות וריקודי גוש (שורות)
חובבי ריקודי העם לקהל הרחב גם נוהגים להבחין בין כמה קבוצות ריקודים על פי מועד חיבורם: ריקודי נוסטלגיה - ריקודים שחוברו עד שנות השמונים, ריקודי אמצע הדרך - ריקודים משנות התשעים עד שנת 2010 לערך וריקודים חדשים - מהעשור האחרון המחוברים בקצב של מאות ריקודים בשנה בדרך כלל לשירים חדשים.
בין ריקודי העם הידועים בישראל (בקבוצת ריקודי הנוסטלגיה):
חוג ריקודי עם
מאות חוגי ריקודי עם פרושים בכל רחבי הארץ בהם רוקדים אלפי רקדנים מכל הגילאים.
חוג ריקודי עם מאורגן על ידי מרקיד בעל הכשרה וניסיון מתאים, המרקיד קובע את סגנון הריקודים המתאים לקהל הרוקדים בחוג.
כל חוג מאופיין במספר פרמטרים:
סוג הרקדנים – נשים בלבד, עיוורים, נכים על כיסאות גלגלים, גיל הזהב, תלמידים או פתוח לכלל ציבור הרקדנים.
סוג ההרקדה – ריקודי זוגות, ריקודי מעגלים, ריקודי שורות או מעורב.
סוג הריקודים – נוסטלגיה, ריקודי אמצע הדרך ריקודים חדשים או תערובת של כל הסוגים.
רמת הריקודים – מתחילים מהצעד הראשון, רמה בינונית, ריקודים למתקדמים או רמות מעורבות, כשבמקרה האחרון, בדרך כלל, מתחילים בריקודים ברמה הנמוכה וממשיכים לרמות מתקדמות יותר במהלך ההרקדה.
המרקיד נוהג ללמד מדי שבוע ריקוד חדש או ותיק, שחובר על ידי כוריאוגרף.
בחגים המרקידים נוהגים לקיים הרקדות מרתוניות, שמתקיימות, על פי רוב, במהלך הלילה. לעיתים מגיעים זמרים שהרפרטואר שלהם כולל שירי ריקודי עם.
בטיילות לאורך חופי הים מתקיימות הרקדות בשבתות, כגון: חוף גורדון בתל אביב, חוף ראשון לציון ועוד. ההרקדות ממומנות בדרך כלל על ידי העיריות, לפעמים מתקיימות בחופי הים הרקדות שנקראות "לילה לבן" שהם הרקדות מרתון שמתקיימות לאורך הלילה.
להקות ריקודי עם
להקות ריקודי העם הישראלים החלו בפעילותן בתקופת פסטיבל המחול בקיבוץ דליה, הלהקה הראשונה שהוקמה הייתה להקת הרעי"ם בחיפה ב-1950 ומיד לאחריה הוקמה להקת כרמון, מאז הוקמו עשרות להקות, רובן להקות של רקדנים חובבים שממומנות על ידי רשויות מקומיות ומופיעות בעיקר במועדונים של אותה הרשות, וחלקן להקות הכוללות רקדנים מקצוענים ושחלק מהרפרטואר שלהם הוא ריקודי עם.
ללהקות ריקודי עם של תלמידים קוראים לפעמים בשמות כמו פצפונים, אפרוחים, ניצנים, צברים, עלומים, נעורים ועוד.
בראש הלהקה עומד כוריאוגרף מקצועי ומספר הרקדנים בלהקה משתנה ויכול להגיע עד למאות רקדנים.
ריקודי עם ישראלים בעולם
ריקודי עם ישראלים נפוצים ברחבי העולם, היכן שישנן קהילות של ישראלים, ריכוזי יהודים או בקרב אוהבי-ישראל, כמו קהילות של נוצרים אוונגליסטים או חברי תנועת המקויה ביפן.
קיימים מאות חוגי ריקודי עם ברוב היבשות בעולם ובהם רוקדים אלפי רקדנים. בחלק מהמדינות ישנם פסטיבלים של ריקודי עם ישראלים אחת לשנה, בדומה לאלה שקיימים בישראל.
המרקידים בחוגי ריקודי העם הם בחלקם ישראלים-לשעבר וחלקם מקומיים. בחוגים מבקרים מדי פעם מרקידים מישראל, המלמדים את המקומיים ריקודים חדשים. מרקידים מקומיים בחו"ל מגיעים להשתלמויות בישראל במקומות כמו פסטיבל הקמפ בתנועה באילת. כך, הפסטיבלים בישראל מהווים גם מקום מפגש למרקידים מרחבי העולם.
פסטיבלים
פסטיבל המחול הישראלי הראשון התקיים בין השנים 1929 ל-1931 בכפר הנוער בן שמן, אותו ארגנה הכוריאוגרפית גורית קדמן, מאז מתקיימים מספר פסטיבלים בערים שונות ובקיבוצים, בפסטיבלים משתתפים להקות מהארץ ומחו"ל, והם מהווים מפגש ומקום בילוי למרקידים ולרקדנים.
כנס מחולות העם בדליה נערך משנת 1944 ועד לשנת 1968 בקיבוץ דליה, הופיעו בו להקות ומחוללים בעיקר מאנשי ההתיישבות העובדת.
פסטיבל מחול כרמיאל נערך משנת 1988, בכרמיאל מדי קיץ, אורך הפסטיבל שלושה ימים ומופיעים בו להקות מהארץ ומחו"ל, עשרות אלפי רקדנים וחובבי מחול מגיעים לפסטיבל מכל רחבי הארץ, צופים במופעים ורוקדים באולמות ובמגרש הטניס עד לאור הבוקר.
"ראש אחר" החל באפריל 93' ולאחריו נקרא "קמפ בתנועה"הם פסטיבלי ריקודי עם באילת. קמפ בתנועה נערך משנת 2008. בפסטיבל לוקחים חלק מרקידים, מדריכים וכוריאוגרפים מהארץ ומחו"ל וכן כ-2,500 מחוללים ולהקות מחול, בפסטיבל מתקיימים סדנאות בנושאי מחול ותנועה
פסטיבל מחול יזרעאלי מתקיים מדי שנה בחג השבועות כחלק מאירועי פסטיבל חלב ודבש בעמק יזרעאל. הפסטיבל נוסד על ידי "אלון יזרעאל", שהיא עמותה למחול בעמק, והכוריאוגרף זאב קרן, ומארח להקות מחול בגילאי 30 ומעלה מכל הארץ. הפסטיבל הראשון התקיים ב-2010 והוקדש לציון 100 שנות התיישבות עברית בעמק יזרעאל.
פסטיבל מחולות אשדודאנס החל בשנת 2017 בעיר אשדוד. מתקיים בחודשי הקיץ ונמשך ארבעה ימים. הוגה הרעיון היוצר והכוריאוגרף אבי לוי. הפסטיבל מתקיים בחסות עירית אשדוד. בפסטיבל לוקחים חלק טובי הכוריאוגרפים, מדריכים ורוקדים רבים מכל רחבי הארץ. מופיעות להקות מחול מרחבי הארץ וגם מחו"ל. מתקיימים גם מופעים באולמות סגורים, תיאטראות, מתנסים ואולמות ספורט.
ארגונים ועמותות
ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות
הארגון הוקם בשנת 1976 ומהווה איגוד מקצועי, המסייע למדריכים בכל הנוגע ליחסים עם מעסיקים, ליחסים בין מדריכים לבין עצמם, מטפל בטבלאות השכר, תעריפי ההרקדות ודירוג המדריכים, עריכת השתלמויות, סדנאות וימי עיון להעשרה, דואג לאתיקה והגינות בין המרקידים. הארגון כולל מאות מרקידים ומרקידות. בין פעילותיו, הפקת ההרקדות בפסטיבלי כרמיאל, בפסטיבלי מחול יזרעאלי ובפסטיבלי אשדודאנס. הפסטיבלים כוללים בתוכם הרקדות המוניות במגרשי הטניס ובאולמות ספורט עירוניים.
ארגון הרוקדים לריקודי עם
הארגון הוקם כעמותה בשנת 2007. הארגון שם לו למטרה לשתף פעולה עם ארגוני המרקידים ולהביא בכך לפתרון סוגיות העומדות על הפרק להנאתם ולרווחתם של הרוקדים והמרקידים כאחד. בתוך ארגון הרוקדים פועלים צוותים במתכונת של ועדות משנה, הדנות בנושאים שונים, אשר בסופו של תהליך עולים לדיון ולהצבעה במליאת חברי העמותה. שם מתקבלות ההחלטות באורח דמוקרטי.
ריקודי עם פופולריים
המצעד של ארגון הרוקדים
ציבור הרשומים לאתר הרוקדים בוחרים מזה כמה שנים את הריקודים האהובים עליהם ביותר, וכך נוצרה רשימה של 100 הריקודים החביבים ביותר. הכוראוגרפים החביבים ביותר, בעיני קהל הרוקדים, הם ישראל שיקר, שלמה ממן, ויקטור גבאי, חיים שריון, יואב אשריאל ורוני סימן טוב. נכון לספטמבר 2023, אלה עשרת הריקודים החביבים ביותר.
מקוםשם הריקודמחברצורהשנה1יד קטנהמאיר שם טובזוגות19912בבוסתניםויקטור גבאיזוגות19933כיון שאין לדעתאבי פרץזוגות19914ערב באיואב אשריאלמעגלים19605אהבה אסורהנפתלי קדושזוגות19906לגעת במים לגעת ברוחויקטור גבאיזוגות19947כאן בדרוםמוטי אלפסיזוגות19768גווניםשלמה ממןמעגלים19789חרותיויקטור גבאיזוגות199210בואו נשיר לארץ יפהחיים שריוןמעגל1987
המצעד השנתי של גדי ביטון
המצעד מתקיים כל שנה החל משנת 2009 על ידי היוצר והמרקיד גדי ביטון. המצעד מתקיים במרכז ספורט המשמש כרחבת ריקודים, משתתפים בו למעלה מ-1,000 רוקדים מכל רחבי הארץ. את האירוע מנחים שדרני רדיו, במהלך האירוע בוחרים הרקדנים את עשרת הריקודים המובילים בכל קטגוריה.
+להלן טבלת הריקודים שזכו במקום הראשון. שנה זוגות מעגלים שורות 1996 המיסטיקנים הסיניים פני מלאך 2000 עץ הזית יום חולין 2001 בנוף ילדות 2002 אודה אודה בדם אהבתי 2003 עד סוף העולם קסם החליל 2004 ההצגה נגמרת אם תרצו לדעת ציוואווה 2005 סרט שחור לבן אישה על החוף ולרו 2006 חי למענך סלמתי אישה יפה 2008 דמעות שחורות אדמה ושמים סרט הודי 2009 ארץ בראשית לילה מכושף ריקוד השבטים 2010 בדרך אליך את לי הבית 2011 שובר שתיקה מי הנהר אחלה חמודה 2012 בוכה בסתר שיר לאסף לוקה 2013 יורקת אש מאריפוסה חנל'ה התבלבלה 2014 הפצע שגרם האושר מתנות קטנות הפי 2015 היא רק רוצה לרקוד 2016 עינב אמא אם הייתי יכול אגו 2017
לקריאה נוספת
דן רונן, ריקודי עם בישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, תשע"א 2011.
קישורים חיצוניים
ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות
ארגון הרוקדים לריקודי עם
רדיו הרוקדים של ארגון הרוקדים
רוקדים: המרכז לריקודי עם
הורוויקי - אתר ויקי בעברית לריקודי-עם.
ריקודי עם נמשכים גם בימי מלחמת סיני, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956, (התחלה 11:54)
הערות שוליים
ישראל
קטגוריה:ישראל: מחול
* | 2024-07-27T06:33:55 |
ריקודי עם | REDIRECT ריקוד_עם | 2015-09-26T11:07:25 |
רקטה | ממוזער ממוזער|משגר רקטת "K239 Chunmoo" ב-2023
רקטה היא עצם גלילי שנע באמצעות מנוע רקטי ובניגוד לטיל מונחה אין לו מערכת ניווט והנחיה. הרקטה משמשת בעיקר ככלי נשק הנורה לטווחים קצרים (250 מ' עד 50 ק"מ), והיא משוגרת ממשגר רקטות. באנגלית, נהוג להשתמש במילה "Rocket" על מנת לציין כל עצם שמונע בעזרת מנוע רקטי ומשגר לוויינים וחלליות בפרט, אבל בעברית שימוש זה לא מקובל.
היסטוריה
ממוזער|קטלוג הרקטות של קונגריב מ-1814מקום ומועד המצאת הרקטות אינו ברור לגמרי. חלק מהספק נובע מכך שהמילה הסינית ל"חץ" בוער אומצה בהמשך עבור רקטה, כך שלא ניתן לדעת בוודאות מאימתי היו רקטות בסין, אך ישנן עדויות לשימוש ברקטות כבר מהמאה ה-13. עדויות מאוחרות יותר נמצאו בהודו ובהמשך לכך גם אומצה הטכנולוגיה גם בקוריאה ואירופה.
הודו המשיכה להוביל את חזית הפיתוח הרקטי לאורך חצי האלף הבא. הפיתוחים שיפרו בהתמדה את טווח הרקטות ואת קטלניותן, ובשלהי המאה ה-18 הגיע הטווח לשני קילומטר - הנשק בעל הטווח הגדול ביותר בעת ההיא - ומשקלן לשני קילוגרם.
השליט ההודי טיפּוּ סאהיבּ ניסה ללא הצלחה לנצל את יתרון הטווח של הרקטות למיגור הפלישה הבריטית. הרקטות גרמו אמנם לאבדות רבות בקרב הבריטים, אך חוסר הדיוק שלהן מנע למעשה שליטה טקטית בריכוז האש, והאבדות התפזרו על פני חזיתות רחבות, ועל כן האבדות לא תורגמו לבלימת אף לא אחת מהחזיתות.
הקרב המכריע, עבור היסטוריית הרקטות, היה הקרב על העיר סְרירָנְגָפָּטְנָה. בקרב זה זכו הבריטים בשלל של כ-10,000 רקטות. יזם בשם ויליאם קוֹנְגְריב שנפצע בקרב לקח עמו את שלמדו הבריטים וביסס על הידע והטכנולוגיה ההודית כלי נשק רקטי. קונגריב לא עצר בחיקוי הטכנולוגיה ההודית. הוא פיתח תהליך תעשייתי שאיפשר ייצור המוני של רקטות אחידות, גדולות, מדויקות יותר, ויותר מהכפיל את הטווח. בקטלוג מצויר שלו הוצעו 10 גדלים שונים של רקטות, שהגדולה שבהן נשאה ראש נפץ בקוטר כ-200 מילימטר ומשקלה עמד על 50 קילוגרם. על הרקטות הקטנות יותר ניתן היה להרכיב שלושה סוגי ראשי נפץ - ראש מתפוצץ, פצצת תבערה ופצצת תאורה בעלת מצנח.הנשק החדש זכה עד מהרה ליישום קטלני בשטח. ב-1806 השתמשו הבריטים בהצלחה ברקטות בהתקפה על בולון. שנה לאחר מכן שרפו הרקטות מתוצרת קונגריב את קופנהגן עד אפר.
היתרון הגדול של הרקטות במאה ה-18 היה חוסר הרתע. הרתע הגביל כלי שיט קטנים לתותחים קטנים, אך גם את הרקטות הגדולות ביותר היה ניתן לשגר בקלות מסירות. בשל יתרונות אלו השימוש ברקטות התפשט במערב, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הן זכו לסדרת שיפורים. מוט הייצוב הצדדי המסורתי, שנשאר ללא שינוי מהמאה ה-10, הוחלף במוט ייצוב מרכזי. כך שופרה יציבות המסלול של הרקטה, ובנוסף ניתן היה לירות אותה מתוך קנה גלילי שקבע את מסלולה. פותחו טכניקות לדחיסת אבק השריפה שהגדילו את טווח הרקטות ואת משקל הראש הקרבי כמה מונים. יזם אנגלי בשם הייל הגה את רעיון פתחי הפליטה המוטים, שגרמו לסחרור הרקטה סביב צירה ושיפרו עוד יותר את הדיוק - עד לרמה המודרנית של כאחוז אחד מטווח הרקטה (לרקטה ללא מנגנון הנחיה).
במחצית השנייה של מאה ה-19 דעך כוכבן של הרקטות. הופיעו ספינות קיטור משוריינות, וללא ההמצאה המאוחרת יותר של מטען חלול לא היה ביכולת הרקטות לחדור את השריון. לפגזי תותח, לעומת זאת, הייתה אנרגיה קינטית גבוהה הרבה יותר בזכות מהירות הלוע, ופגז כבד ומהיר די הצורך היה חודר את השריון. תהליך בסמר הביא לייצור המוני של פלדה לקני תותחים שכתוצאה ירו לטווח ארוך יותר פגזים גדולים יותר. המצאת הקנה המחורק שיפרה את דיוק התותחים ללא הכר. פיתוח המיכנס האחורי העלה את קצב האש.
לעדנה מחודשת זכו הרקטות רק אחרי פיתוח המטען החלול לדרגה שאפשרה שימוש בשדה הקרב. ההמצאה עצמה הייתה לקראת סוף המאה ה-19, אך התהליך לא היה מובן, והפיתוח לדרגת נשק מעשי נמשך עשורים. רק במלחמת העולם השנייה החל שימוש מאסיבי ברקטות נושאות מטען חלול. רקטות אלו - דוגמת הבזוקה האמריקאית והפאנצרפאוסט הנאצית - אפשרו לחיל רגלים להתמודד עם טנקים. באותה מלחמה פתחו הסובייטים גם את הקטיושה, אשכול רקטות ארוכות טווח שאפשר מטח ארטילריה ממשאית קלה וזולה הרבה יותר מאשר תותח, אך ללא הדיוק של תותח.
בעוד הנשק נגד טנקים השתכלל וכיום מדובר בטילים (כלומר עם מנגנון הנחיה) לטווחים ארוכים יחסית, עדיין משתמשים ברקטות כדוגמת הRPG-7 כנגד מטרות משוריינות פחות, מבנים, וחי"ר. גם נשק הפצצת שטח כדוגמת רקטות קטיושה עדיין נמצא בשימוש בימינו.רוב תוכן פרק זה מבוסס על סדרת הרצאות של פרופ' מייקל גרונטמן, אוניברסיטת דרום קליפורניה
מאפייני הרקטה
הן הרקטה והן הפגז נעים במסלולים בליסטיים, אך הרקטה נבדלת מפגז בכך שכוח הדחף פועל עליה במשך זמן-מה גם לאחר שיגורה, וזאת בזכות פעולת המנוע הרקטי. על פגז (קליע), לעומת זאת, פועל כוח רק כאשר הוא נמצא בקנה המשגר שלו (קנה תותח, קנה אקדח, וכדומה) והוא ממשיך לנוע רק בזכות המהירות הראשונית שהוקנתה לו.
בשימוש צבאי משוגרות רקטות ממשגר קרקעי או ממטוס, לעבר מטרה קרקעית. היעדר מנגנון הניווט גורם לכך שמסלול הרקטה נקבע לפי זוויות ההגבהה והצידוד של קנה המשגר בעת השיגור וכן על פי עוצמת המנוע. ישנם גורמים חיצוניים שעלולים אף הם להשפיע על המסלול, כגון מהירות וכיוון הרוח, לחץ אטמוספירי, טמפרטורה, לחות וכיוצא בזה. גורמים אלה מובאים בחשבון כאשר הרקטה משוגרת ממערכות מתקדמות. אולם, היעדר מנגנון ניווט והנחיה גורם לרמת דיוק נמוכה יחסית בפגיעה במטרה, ולכן נעשה שימוש ברקטות בדרך כלל נגד מטרות רבות בפריסה רחבה או מטרה גדולה למדי. דרך נוספת להתגבר על חוסר הדיוק הוא שיגור "מטח" רקטות - שיגור רקטות רבות בבת אחת לעבר המטרה.
יציבות הרקטה
תכונה נוספת המשפיעה על מעוף הרקטה היא יציבותה האווירודינמית. כנפונים, המכונים "כנפוני ייצוב", המקובעים לחלקה האחורי של הרקטה (לעיתים אף למרכזה) ומיועדים לייצב אותה במהלך מעופה. ההיגיון מאחורי השימוש בכנפיים אחוריות הוא שהן מסיטות את המרכז האווירודינמי אל מאחורי מרכז הכובד, מה שמאפשר יציבות גבוהה יותר של המסלול.
עבור מעוף עצמים ניתן להגדיר את מרכז הכח האווירודינמי (Aerodynamic centre) באופן המקביל להגדרת מרכז כובד, כנקודה בה שקול המומנטים האווירודינמיים יחסית אליה מתאפס. אם המרכז האווירודינמי היה ממוקם מקדימה למרכז הכובד, היו נוצרים מומנטים נוספים על הרקטה שהיו הופכים את מסלולה ללא רגולרי. להתמודדות עם תופעה זו גם ניתן לעשות שימוש במנגנון סחרור - מנגנון שגורם לרקטה להסתובב סביב צירה ולפתח מומנט התמד בציר הגלגול המגביר את יציבותה.
בטיל, תכונת היציבות פועלת כנגד יכולות תיקון מסלול, תמרון והתחמקות.
דגם רקטה
דגם רקטה היא רקטה קטנה, שבנויה מחומרים קלים כמו נייר, עץ או פלסטיק ונועדה להגיע לגבהים נמוכים של מאות מטרים בודדים. דגמי הרקטות משוגרים בדרך כלל באמצעות מנוע דלק מוצק קטן. בנייה ושיגור של מודלי רקטות זעירים הוא תחביב נפוץ בארצות הברית ונחשב כמקור השראה משמעותי לילדים. למרות שבנייה ושיגור דגמי רקטות עוסקים בחומרים דליקים מאוד, ובאובייקטים בעלי קצה מחודד הטסים במהירות גבוהה, התחביב הוא היסטורית בטוח מאוד.
רקטת זלזאל-3 העושה שימוש במנגנון סחרור במהלך שיגור הרקטה.מנגנון סחרור עושה שימוש פתחי פליטה המשיקים לציר הגלגול, ניצבים זה לזה שנמצאים בחזית הרקטה|ממוזער|600px|ימין
ראו גם
ארטילריה רקטית
רקטה נגד טנקים
דואר רקטי
טיל
קישורים חיצוניים
מאינטראקציה לרקטה, באתר משרד החינוך
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחמושת
קטגוריה:מנועים רקטיים
קטגוריה:סין: המצאות | 2024-09-23T17:59:59 |
מיידנק | ממוזער|250px|שמאל|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
מָיִידַנֶק (בגרמנית: Majdanek) היה מחנה ריכוז והשמדה נאצי, שהיה ממוקם כארבעה קילומטרים ממרכז העיר לובלין בפולין, ופעל בשנים 1941–1944. מבני המחנה שרדו את המלחמה ולא הושמדו בידי הנאצים, בניגוד למבנים במחנות אחרים. לפי ההערכות כ-360,000 בני אדם נספו במחנה, מהם 120,000–200,000 יהודים, והיתר פולנים. במחקר מאוחר יותר נקבע כי מספר הקורבנות היהודים במיידנק עומד על כ-58 אלף. כיום פועל באתר המוזיאון הממלכתי במיידנק.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|מחנה מיידנק 24 ביוני 1944. בחלק התחתון נראים הצריפים שפורקו לפני המתקפה הסובייטית, עם ארובות גלויות וקורות עץ שנערמו לאורך כביש האספקה, ובחלק העליון נראים צריפים עומדים
שמאל|ממוזער|250px|אתר קברי אחים בבורות ירי במבצע "חג הקציר"
מיידנק היה מחנה שבויים של האס אס, שפעל תחת פיקודו של קארל אוטו קוך. הוא הוקם ב-1 באוקטובר 1941 בפקודתו של היינריך הימלר, לאחר שזה ביקר בלובלין בחודש יולי של אותה שנה, ובפברואר 1943 הוסב למחנה ריכוז.
את שמו של המחנה נתנו לו ב-1941 תושבים מקומיים, והוא מבוסס על שמו של המחוז מיידנק טטרסקי בלובלין. שמו הגרמני המקורי של המחנה היה Konzentrationslager Lublin (מחנה ריכוז לובלין).
בשיא פעילותו הכיל המחנה 50,000 אסירים. בחודשים הראשונים של 1942 נוסחו ואושרו תוכניות להרחיב את מיידנק כדי שיכיל עד 250,000 אסירים. בשל קרבתו של המחנה ללובלין, אסירים היו מסוגלים לתקשר עם העולם החיצון באמצעות מכתבים שהוברחו בסיוע עובדים אזרחיים שנכנסו למחנה (רבים מהמכתבים ששרדו נמצאים במוזיאון המחנה). משנת 1943 ואילך אפשרו הגרמנים לצלב האדום הפולני להביא חבילות מזון לאסירים במחנה.
בין אפריל 1942 ליולי 1944 התבצעה במיידנק השמדה בתאי גזים ובמשרפות. הקורבנות נרצחו עם הגיעם למחנה. מספר הנספים נאמד ב-200,000. מספר היהודים שנספו במחנה מוערך כיום בכ-80,000. נוסף על היהודים, רבים מהנספים היו שבויי מלחמה סובייטיים ופולנים.
מיידנק סיפק עובדי כפייה למפעלי תחמושת ולמפעל הנשק שטייר-דיימלר-פוך.
מבנה המחנה
שלא כמו מחנות ריכוז והשמדה נאציים אחרים, מחנה מיידנק לא הוקם על מפגש מסילות ברזל, לא הוחבא ביער מרוחק, לא הוסתר באמצעות מכשולים טבעיים וגם לא הוקף באזור ביטחון. הוא השתרע על שטח של כ-2,700 דונם סמוך לפרברי לובלין שבפולין. מיקום זה מהווה בסיס לטענות שלפיהן תושבי פולין שהתגוררו בסמיכות למחנה ההשמדה ידעו מה מתחולל בו. המחנה היה מוקף בגדר תיל כפולה וחשמלית שלאורכה ניצבו 18 מגדלי שמירה אשר התנשאו לגובה של יותר משמונה מטרים כל אחד.
המחנה חולק לחמישה אזורים, שנקראו "שדות". כל שדה הוקף גדר תיל משולשת ומחושמלת. באזורים שבין השדות הוקמו שבעה תאי גזים וקרמטוריום. בכל שדה היו 22 צריפי מגורים, ובסך הכול היו במחנה כ-227 צריפים. באזור ששימש למגורי אנשי האס אס היו קזינו, ביתני הפיקוד וביתנים נוספים.
בכניסה למחנה עברו המובלים להשמדה על פני "הבית הלבן", שבו התגוררו מפקדי המחנה. בכניסה למחנה שולחו האסירים לשני כיוונים - ימינה ושמאלה. מי שנשלחו ימינה נותרו להתגורר במחנה, ואילו מי שנשלחו שמאלה נשלחו אל המוות: מקלחת, חיטוי הבגדים ולאחר מכן כניסה לתאי הגזים.
גופותיהם של הנרצחים נשרפו בתחילה במדורות ענק ליד המחנה. לאחר מכן הוקם במחנה קרמטוריום קטן, ובספטמבר 1943 הוקם בו קרמטוריום גדול יותר, ובו חמישה תנורים.
נוסף על הרציחה השיטתית בגז בוצעו במחנה ובסמיכות אליו רציחות-ירי המוניות.
מבצע חג הקציר - Aktion Erntefest
בשלהי 1943 פקד היינריך הימלר לחסל את האסירים שנותרו חיים במחנות הריכוז בגנרלגוברנמן. הסיבה הייתה חשש מהתקוממות במחנות לאחר כישלונות הגרמנים בסטלינגרד ובקורסק - ובייחוד לאחר מרד גטו ורשה והמרד במחנות טרבלינקה וסוביבור.
שם מבצע הרצח היה "חג הקציר" (Erntefest) והוא הוצא לפועל בעת ובעונה אחת במחנות טרווניקי, פוניאטובה ומיידנק. בסך הכול הוצאו להורג במבצע זה 43,000 אסירים יהודים. בסוף אוקטובר 1943 נלקחו 300 אסירים במיידנק וצוו לחפור שלושה בורות גדולים ליד הקרמטוריום. 100 אנשי אס אס הובאו מאושוויץ לעזור לצוות המקומי.
ב-3 בנובמבר 1943 הובאו למקום משאיות עם רמקולים שהשמיעו מוזיקה מחרישת אזניים. האסירים עמדו במסדר בוקר רגיל ומדי פעם נלקחו אל הבורות קבוצות של 100 איש, אשר אולצו להתפשט ולשכב בתוך הבורות ואז נורו בידי אנשי ס"ס שעמדו על שפתם. רעש הרמקולים גבר על רעש היריות והצרחות. באותו יום שכונה "יום רביעי של שפיכות הדמים", נרצחו 18,400 אסירים במיידנק, 10,000 בטרווניקי ו-15,000 בפוניאטובה.
ליד בורות הנרצחים במבצע "חג הקציר" במיידנק הוקמה אנדרטה גדולה בצורת כיפה ומתחתיה אפר הנרצחים שהוצא מן הבורות. על האנדרטה חקוקה כתובת בפולנית: הגורל שלנו - אזהרה לכם.
המחנה פוזר ביולי 1944 במסגרת ממבצע 1005, אך נהרס רק באופן חלקי בטרם הגיע למקום הצבא האדום. אף ש-1,000 אסירים נלקחו ממנו בצעדת מוות, הצבא האדום מצא אלפי אסירים שעדיין נותרו במחנה ושפע עדויות לרצח ההמוני שבוצע שם, ובהן תאי גזים, משרפות וצריפי אחסון ומגורים. אחד מחיילי הצבא האדום ששחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב, אשר תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.
מפקדי המחנה
קארל אוטו קוך (ספטמבר 1941 עד יולי 1942) - הוצא להורג על ידי הס"ס ב-5 אפריל 1945 באשמת גניבה של רכוש המדינה (למעשה, גניבת רכוש היהודים שהגיעו למחנה).
מקס קוגל (אוגוסט 1942 עד אוקטובר 1942) - התאבד ב-27 ביוני 1946 לאחר שנעצר.
הרמן פלורשדט (אוקטובר 1942 עד ספטמבר 1943) - הוצא להורג על ידי הס"ס ב-15 באפריל 1945, באשמת גניבה של רכוש המדינה (למעשה, גניבה של רכוש היהודים שהגיעו למחנה).
מרטין גוטפריד וייס (ספטמבר 1943 עד מאי 1944) - הוצא להורג בתלייה ב-29 במאי 1946.
ארתור ליבהנשל (מאי 1944 עד 22 ביולי 1944) - הוצא להורג בתלייה ב-24 בינואר 1948.
גלריה
לאחר מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה בכניסה למחנה
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה במיידנק מעל הר אפר הנרצחים. הכתובת בפולנית: "הגורל שלנו – אזהרה לכם"
שמאל|ממוזער|250px|מבנה המשרפות המחודש
משפטי מיידנק
משפטי מיידנק היו שלוש סדרות משפטים שונות אשר התרחשו בפולין ובגרמניה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1981, בו הועמדו לדין אנשי סגל המחנה. המשפט הראשון התרחש בחודשים נובמבר-דצמבר 1944, בלובלין שבפולין. סדרת המשפטים השנייה נערכה בין 1946 ל-1948 בפולין והמשפט האחרון, אשר נערך בדיסלדורף בגרמניה, החל בנובמבר 1975 ונמשך עד ליוני 1981. מתוך 1,037 חברי הסגל אשר שירתו במחנה ושמם היה ידוע, הועמדו לדין רק 170 נאצים, בודדים הוצאו להורג.
הנצחה ושימור במחנה
כיום פועל במקום אתר ההנצחה המוזיאון הממלכתי במיידנק ובסמיכות אליו "החברה לחסות על מיידנק".
באוגוסט 2010 פרצה במחנה ההשמדה שרפה אשר נמשכה כשש שעות, וגרמה לנזק בלתי הפיך למחנה. הרשויות בפולין ציינו כי קרוב לשני שלישים מביתני העץ נשרפו, וכי הנזק העיקרי נגרם לאוסף זוגות הנעליים של אסירי המחנה לשעבר ועשרות אלפים מהן נהרסו.
קריאה נוספת
לפידות אורי, מחנה מיידנק בשלבים האחרונים, בשביל הזיכרון 23 (תשנ"ז), עמ' 4-8.
קרנץ טומש, פנקסנות של מוות ותמותת אסירים במיידנק, יד ושם; קובץ מחקרים לה,1 (תשס"ז) 71-95
קישורים חיצוניים
מיידנק במאגר המידע אודות השואה באתר יד ושם
מבצע "חג הקציר"
עדות על "חג הקציר" מתוך משפטי נירנברג
אמיר השכל מחנה מיידאנק על פי רוברט קובאלק, 2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:השואה בפרובינציית לובלין
מיידנק
מיידנק
מיידנק
קטגוריה:מחנות שבויים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שבי בידי גרמניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:יהדות לובלין | 2024-10-06T11:09:58 |
טלוויזיה רב-ערוצית בישראל | הפניה טלוויזיה בישראל#טלוויזיה רב־ערוצית | 2020-05-11T06:44:48 |
חצי אלף | הפניהאלף (פנטזיה)#חצי אלף | 2014-12-12T21:08:10 |
הרשות המבצעת | REDIRECT רשות מבצעת | 2010-10-20T01:44:33 |
קיסריה | קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בשנים 25–13 לפנה"ס. העיר הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה מאז כינון פרובינקיה יודיאה (לאחר הדחת ארכלאוס בשנת 6 לספירה). היא שמרה על מעמד זה ביהודה, ולאחר מכן בפרובינקיה סוריה-פלשתינה עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית פלשתינה פרימה. העיר נקראה על שם אוגוסטוס קיסר. כיום חלק משטח העיר העתיקה הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים ביחד עם החברה לפיתוח קיסריה. בסמוך לעתיקות קיסריה, הוקמה במאה ה-20 קיסריה המודרנית.
היסטוריה
ממוזער|משאל|קיסריה העתיקה מהאוויר, ינואר 2022
ממוזער|שמאל
ממוזער|מבט אווירי על קטע מנמל קיסריה
שמאל|ממוזער|העתק כתובת של פונטיוס פילטוס שהתגלתה באתר
שמאל|ממוזער|התיאטרון
כרונולוגיה
המאה ה-3 לפנה"ס – 90 לפנה"ס: יישוב פיניקי בשם מגדל סטרטון.
90 לפנה"ס: סיפוח לממלכת החשמונאים (תקופת אלכסנדר ינאי).
סוף המאה ה-1 לפנה"ס: בניית העיר קיסריה על ידי הורדוס.
6–639: התקופה הרומית והביזנטית.
639: הכיבוש המוסלמי
1101: כיבוש העיר בידי הצלבנים
1251: ביצור העיר על ידי הצלבנים (המלך לואי ה-9).
1265: כיבוש העיר על ידי הסולטאן ביברס.
ראשית המאה ה-19 – 1948: במקום מתקיים כפר בוסני קטן.
מגדל סטרטון (המאה ה-3 לפנה"ס – 90 לפנה"ס)
ראשיתה של העיר קיסריה בשלהי התקופה הפרסית, במעגן פיניקי קטן סמוך לתחנה ימית של צידונים. המקום נקרא מגדל סטרטון (או "שרשון" כשם גנאי לשם האלה הכנענית עשתרת) – צורתו היוונית של השם הצידוני עבד-עשתרת, שהוא שמם של שני מלכים צידוניים שהשני מהם הוא בן זמנו של אלכסנדר מוקדון. מקובל במחקר שבתקופה זו או מעט אחריה הוקמה חומה בתוואי קשתי שהקיף שטח יבשתי של כ־270 דונם והיה לה קו חוף שאורכו קילומטר וחצי בקירובתולדות נמליה של קיסריה, אבנר רבן, אוניברסיטת חיפה, עמ' 80 .
סיפוח לממלכת החשמונאים (תקופת אלכסנדר ינאי)
בסוף המאה השנייה לפני הספירה השתלט על המקום זואילוס, הטיראנוס של דור, וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 90 לפנה"ס, נכבש המקום בידי אלכסנדר ינאי וסופח לממלכת החשמונאים. אירוע הכיבוש מוזכר כיום טוב במגילת תענית, שם נכתב שבי"ד בסיון גברה יד חשמונאי על ׳קיסרי בת אדום׳ שהייתה ׳יתד תקועה לישראל׳. עם כיבוש ארץ ישראל בידי רומי בשנת 63 לפנה"ס, צירף אותה פומפיוס לנציבות סוריה, ובשנת 31 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום, הוא העביר את העיר, יחד עם כל החוף הארץ ישראלי, להורדוס, ששלט בארץ ישראל בחסות רומית.
בניית העיר קיסריה על ידי הורדוס
הורדוס בנה במקום עיר נמל גדולה וקרא לה קיסריה, על שם מיטיבו. העיר נבנתה כעיר נוכרית, עם מתקני שעשועים, אמפיתיאטרון, תיאטרון (שופץ כיום), בתי מרחץ ומקדשים אליליים. כמו כן בנה בה הורדוס נמל ענק, שתואר על ידי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) כגדול מזה של פיראוס (מלחמת היהודים ספר א, כ"א). הורדוס החל בבנייתה בשנת 22 לפנה"ס וחנך אותה בשנת 9/10 לפנה"ס.
התקופה הרומית והביזנטית
לאחר מותו של הורדוס (4 לפנה"ס) עלתה קרנה של קיסריה, ובשנת 6 לספירה, לאחר שהודח ארכלאוס בנו של הורדוס, היא הפכה למקום מושבם של נציבי יהודה הרומיים. בעיר חייתה אוכלוסייה מעורבת, אך היה לה צביון הלניסטי מובהק. תושבי העיר היהודים סבלו לעיתים קרובות מהתנכלויות שכניהם הנוכרים, ומתיחות מתמדת שררה בין היהודים לנוכרים. בימי הנציב אנטוניוס פליקס פרצו בה מהומות דמים ובימי גסיוס פלורוס, בשנת 66, הביאה שרשרת אירועים סמוך לבית הכנסת שבעיר לפרוץ מהומות דמים בין יהודים לנוכרים, שנתנו את האות לתחילתו של המרד הגדול. בית הכנסת בקיסריה כונה לאחר מכן במקורות "כּנִיסָתַא דֶמָרדוּתָא". בימי מרד בר כוכבא הייתה קיסריה בסיס האספקה הראשי של הצבא הרומי, ומאוחר יותר הוצאו בה להורג כמה מעשרת הרוגי מלכות, ובהם רבי עקיבא.
אספסיאנוס העלה את העיר לדרגת קולוניה בעלת זכויות מוגבלות, ומאוחר יותר העניק לה אלכסנדר סוורוס את התואר "מטרופולין". בתקופה הרומית התיכונה שבה והתחזקה בה הקהילה היהודית, והיא הפכה למרכז יהודי חשוב.
התפתחות הנצרות בשלהי התקופה הביזנטית
שמאל|ממוזער|250px|המצודה הצלבנית בנמל קיסריה
בתקופה הביזנטית הייתה קיסריה המטרופולין של "פלשתינה פרימה" ומרכז נוצרי חשוב. בין השאר חיו בה אבות הכנסייה אוריגנס (אשר כתב בעיר את "הקספלה" – תרגום התנ"ך לאורקית בחמש גרסאות), ואוזביוס (אשר כתב בעיר את "האונומסטיקון" – רשימת יישובי ארץ ישראל, ואת "תולדות הכנסייה"). לעיר הייתה חשיבות גדולה בעיני הנוצרים, מאחר שבה, על-פי המסורת הנוצרית, התנצר עובד האלילים הראשון, הקנטוריון קורנליוס. בנוסף, ישבו בה יהודים ובתוכם רבי אושעיא ואחריו רבי אבהו דקיסרין. לדעת חלק מחוקרי התלמוד נערכה בעיר קיסריה מסכת נזיקין מהתלמוד הירושלמי. בראשית המאה ה-5 חולקה הארץ לכמה מחוזות, וקיסריה נבחרה לבירתה של "פלשתינה פרימה". במאה ה-6 נולד בקיסריה פרוקופיוס, שהפך לסופרו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.
בין מוסלמים לצלבנים
יחד עם כל ארץ ישראל, נכבשה קיסריה במאה ה-7 על ידי המוסלמים. ב-1101 נכבשה בידי בלדווין הראשון, מלך ירושלים. הנוסע בנימין מטודלה (1168–1170) מספר שמצא בקיסריה עשרה יהודים ו-200 שומרונים. בסוף המאה ה-12 עברה השליטה בקיסריה בין הצלבנים לצלאח א-דין לסירוגין. העיר בוצרה בידי לואי התשיעי, מלך צרפת בסביבות 1250, אך ב-1265 נפלה בידי הממלוכים בהנהגת הסולטאן ביברס וחרבה על ידיהם יחד עם שאר ערי החוף בארץ ישראל.
במחצית הראשונה של המאה ה-17 ביקר בקיסריה הכומר אבגניוס רוג'ה, ומצא בה כמאה משפחות של מוסלמים ושבע או שמונה משפחות יהודיות, שהתגוררו בבתים דלים במזרח העיר, ועסקו במסחר בכותנה, שמן וחיטה.
התחדשות היישוב בעת החדשה
ממוזער|220px|עמודים עתיקים באתר העתיקות בקיסריה מצולמים בהקבלה לארובות תחנת הכוח אורות רבין.
היישוב בקיסריה התחדש בשלהי המאה ה-19, כאשר קבוצה של גרמנים טמפלרים ניסו להתיישב במקום במסווה של חפירות ארכאולוגיות. יהוסף שווארץ, חוקר ארץ ישראל במאה ה-19, סבר שקיסאריה (קיסרי) ועקרון המקראית עיר אחת הן – כפי שכתב בספרו "תבואות הארץ". בשנים 1880–1882 הוקם היישוב קיסאריה על ידי 50 משפחות בוסניות מוסלמיות מהעיר מוסטאר בבוסניה והרצגובינה, שנאלצו לעזוב את בתיהם עקב הכיבוש האוסטרו-הונגרי של ארצם. המתיישבים הקימו במקום עיירה מודרנית עם בתים מרווחים ורחובות מצטלבים, במתכונת היישובים בבוסניה והרצגובינה. היישוב כלל שני מסגדים, ח'אן, שוק, בית מושל (מודיריה), נמל, מחסנים ומשרדי מכס.
בראשית תקופת המנדט הרברט סמואל הציע את שיקום נמל קיסריה ההרודיאני כנמל המודרני הראשון של ארץ ישראל המיועד לספינות קיטור. מתוך שיקולים של תחבורה יבשתית נבחר לבסוף מפרץ חיפה.
תושבי הכפר ישבו על אדמות שהחכירה להם פיק"א ורוב בתיו היו רכוש יהודי. במהלך מלחמת העצמאות, ב-12 בינואר 1948, החלו תושבי הכפר להתפנות ממנו, מתוך פחד. ההגנה חששה שהצבא הבריטי יתפוס את הכפר וישתמש בו כבסיס לפעולות נגד ההעפלה, ובתחילת פברואר החליט מטה הארגון לכבוש את הכפר ולהרוס את בתיו. ב-9 בפברואר יצאו אותו תושבים נוספים. ב-15 בפברואר נכבש הכפר והתושבים שנותרו בו ברחו או נצטוו לעזוב. ב-20 בפברואר כיתרה את הכפר יחידה של הפלמ"ח והרסה את בתיו. נהרסו 30 בתים ושישה נותרו לעמוד על תלם, משום שחומרי הנפץ אזלו. 20 התושבים האחרונים שנותרו בכפר גורשו ממנו. קיסריה הייתה הכפר הראשון שתושביו גורשו באופן יזום על ידי "ההגנה". הכפר היה היישוב הראשון שנכבש בידי הצד היהודי באותה מלחמה.
היישוב המודרני של קיסריה כיום הוא יישוב קהילתי אמיד הכלול במועצה אזורית חוף הכרמל.
ממצאים ארכאולוגיים
שמאל|ממוזער|300px|עבודות השימור בעתיקות קיסריה, שנות ה-50
300px|ממוזער|עתיקות נמל קיסריה, 2018
שמאל|ממוזער|250px|הריסות העיר
ממצאים מהתקופה ההלניסטית וההרודיאנית
ממצאים ארכאולוגיים מתקופה זו נתגלו בכמה משטחי החפירה. צפונית לתל של מגדל סטרטון נחשף קטע של חומה שמשולבים בה שני מגדלים עגולים, דומים לאילו אשר נחשפו בשומרון ויוחסו לתקופה ההלניסטית.
העיר של הורדוס (קיסריה) הוקמה על גבי חורבות מגדל סטרטון, המקום זה נזכר לראשונה בפפירוסים של זנון שספינתו עגנה במקום. על פי הפפירוסים המקום היה מתאים לעגינה. עדות שנתן יוסף בן מתתיהו. הורדוס ראה בשטח המישורי פוטנציאל למימוש עקרונות תכנוניים אדריכליים (תכנון היפודמי) שהיו מקובלים באותה תקופה. הורדוס הקים את נמל קיסריה אדיר המידות וזאת כצורך להקמת נמל נוסף בין דור ליפו. הבניה בקיסריה היא באבני כורכר מקומיות אשר את מראן הלבן קיבלו מכיסוי הטיח – מכאן מבינים את תיאורו של יוסף בן מתתיהו, אשר תיאר את העיר כבנויה מאבן לבנה. העיר של הורדוס הייתה מתוכננת היטב עם מערך של תעלות ניקוז מתחת לרחובות. התיאטרון עשוי אבן, מה שמייחד אותו מן התיאטרונים עשויי העץ שהיו נפוצים באותה תקופה.
הנמל
מטרתו העיקרית של נמל קיסריה הייתה לשמש כמקום עגינה לספינות הרומאיות שהובילו דגן מאלכסנדריה שבמצרים, לרומא. בריכת הנמל הייתה מחולקת לשלושה אזורים עיקריים: הנמל הפנימי, המרכזי והחיצוני. סירות וספינות קטנות עגנו באזורים הפנימיים, וספינות גדולות עגנו בנמל החיצוני.
שוברי הגלים שהגנו על הנמל מצפון וממערב נבנו באמצעות תיבות עץ ענקיות שהושטו לתוך הים, ולתוכן יצקו אפר וולקני ("פוצולנה") שהתקשה במגע עם המים. התיבות שקעו עם האפר שהתקשה, ויצרו בסיס יציב וחזק לבניית הנמל בתוך המים. טכניקה זו הייתה חדשנית מאוד בתקופת בנייתו של הנמל, והשימוש בה מבטא את החזון המפואר של הורדוס בבניית קיסריה כולה. קיסריה לא הייתה עיר נמל במקורה כי אין בה שובר גלים טבעי (כמו בעכו, למשל), ולכן היה צורך להקים שובר גלים מלאכותי שיאפשר עגינה של ספינות וקיום נמל בעיר.
שמו של הנמל, 'סבסטוס', ניתן לו על ידי הורדוס לכבודו של פטרונו הרומי, הקיסר אוגוסטוס ('סבסטוס' הייתה הגרסה היוונית לשמו של אוגוסטוס).
על פי הערכות, נמל קיסריה החזיק מעמד כמאה שנים בלבד לפני ששוברי הגלים התמוטטו. הסיבה לקריסה אינה ידועה במלואה, אך חוקרים משערים כי הסיבה טמונה בשילוב של תחזוקה לקויה וסופות חורף חזקות אשר ערערו את יסודות השוברים.
המקדש
המקדש נקרא מקדש אוגוסטוס ורומא לכבודו של אוגוסטוס קיסר. למקדש היה פרונאוס וקלע עמוק. נבנה במרכזו של מתחם מקודש המוקף בקירות. על סמך השרידים הציע נצר כי מדובר במקדש פריפטרלי. נחשפו שרידיו של גרם מדרגות שעולה מכיוון מערב למזרח. אבני המקדש עשויות כורכר מקומי והוא צופה שכבה עבה של סטוקו משובח אשר נתן ממד של מונומנטליות ופאר. רק בשלב הרומי המאוחר נכנסו למקדש אלמנטים עשויים שיש. על שרידי המקדש נבנתה בתקופה הביזנטית כנסייה אוקטוגונלית ומאוחר יותר מבנה מוסלמי. בפינה הצפון מערבית של המקדש ניצב נימפאום אשר נחפר לראשונה בשנת 1961 על ידי הארכאולוג אברהם נגב ושוב בשנות ה-90 של המאה ה-20 בידי יוסף פורת. לאחר מכן כוסה הנימפאון ונחשף לציבור הרחב רק בשנת 2014.
ארמון הורדוס
שמאל|ממוזער|250px|שרידי ארמון הורדוס בקיסריה
שמאל|ממוזער|250px|ההיפוסטדיום בקיסריה זוכה לעדנה ב-2004
זוהה על שונית הבולטת פנימה אל תוך הים. בשרידי החדרים המערביים נחשפה רצפת פסיפס בדגמים גאומטריים (אהוד נצר הציע לתארכה כהרודיאנית, ויש המאחרים זאת). עיקר השרידים השתמרו בחלקו הצפוני, מדובר היה באולם גדול עם מסדרונות משני צדדיו. לארמון היו שני מפלסים. מאוחר יותר שימש מבנה הארמון כמקום מושבם של המושלים הרומאים.
התיאטרון
ממוזער|טקסט=קהל במופעו של פאבלו קזאלס ב־1961, בו נחנך התיאטרון בקיסריה. משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|קהל במופעו של פאבלו קזאלס ב־1961, בו נחנך התיאטרון בקיסריה. משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
התיאטרון בקיסריה הוא אחד התיאטראות הרומיים הקדומים והמפוארים שהתגלו בארץ. הוא נבנה בתקופתו של הורדוס והיה פעיל במשך מאות שנים עד התקופה הביזנטית. המיקום נבחר באופן קפדני במיוחד. התיאטרון הכיל 4,000 מושבים בערך.
במקורו היה בנוי כולו מאבן כורכר וטיח ומאוחר יותר בימיו של ספטימוס סוורוס שולבו בו עמודי שיש ופורפיר. התיאטרון נחשף על ידי המשלחת האיטלקית בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. במקום הוצגו הצגות מימוס ופנטומימה הכללו אתלטיקה חיקויים והוצאות להורג.
בשנת 1961 התגלה לוח שחם בהריסות התיאטרון הרומי, המקדיש את ה"טיבריום" לפרפקט פונטיוס פילאטוס. אין לדעת מהו אותו טיבריום, ומניחים כי המדובר במבנה שנועד לפאר את שמו של הקיסר טיבריוס. כתובת זו מוצגת כיום במוזיאון ישראל בירושלים.
מספטמבר 1961 מתקיימות בתיאטרון (המכונה לעיתים בטעות "אמפיתיאטרון" בפי העם) הופעות פופ ורוק של אמנים שונים, כאשר ההופעה שחנכה את המקום הייתה הופעתו של הצ'לן הקטלאני פבלו קזאלס. התיאטרון מכיל כ-3,700 מושבים, והופעה בו נחשבת לאבן דרך משמעותית בקריירה של אמנים ישראלים.
ההיפוסטדיום
נבנה בימי הורדוס, ומשתרע לאורך קו החוף. במקור היה מוקף ספסלי אבן סביב. לאורך הקירות המקיפים את הזירה (הארנה) נחשפו ציורי בעלי חיים – נראים תיאורים של מחזות ציד, זאת אולי בהשראת הפעילות שנהגו בו. בקצה הצפוני של הזירה נחשפו עמדות הזינוק ומכאן למדים כי המקום שמש גם כהיפודרום / קירקוס; הוצע לקרוא למבנים מעין אילו בשם "היפוסטדיום", שילוב של היפודרום ואצטדיון כאחד.
ממצאים מהתקופה הרומית / רומית מאוחרת
שמאל|ממוזער|250px|בית מרחץ בקיסריה
שמאל|ממוזער|250px|הפלסטרה
לאחר שארץ ישראל עברה לשלטון הנציבים הפכה קיסריה לבירת פרובינקיה יהודה. בתקופה זו העיר התרחבה ונבנו בה מבני ציבור מגוונים. העיר התפשטה מזרחה, ובתקופה זו נוספו מבני שוק גדולים. המקדש המשיך לשמש כמקדש רומא ואוגוסטוס ונקרא בשם "סבסטיאון". תופעת המחסנים גדולי המידות גם כן נפוצה בתקופה זו. הארמון של הורדוס הוסב לשמש כמקום מושבם של המושלים הרומיים ובתקופה זו נוספו לו חדרי משרדים שונים, כמו כן נוסף לארמון בית מרחץ שברצפתו לבנים הטבועים בטביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס. מדרום לארמון נפרס שטח שעליו נבנו וילות של אנשים אמידים שהתעשרו מבעלות על אדמות (באזור השרון). מצפון לכל אחת מן הווילות היה רובע של מחסנים אשר שייך היה לבעל הווילה. נמצאו בנוסף אסמי תבואה תת-קרקעיים.
קירקוס
בהשראתו של הקירקוס מאקסימוס (ראו: המלוכה הרומית וספורט ברומא העתיקה) נבנה הקירקוס בקיסריה בימיו של אדריאנוס. המבנה המשיך להיות בשימוש עד המאה ה-6 לספירה. מידותיו 450X 70 מ'. המבנה נועד למרוצי מרכבות וסביבו מערך ארגוני שלם (התגבשות קבוצות, מועדונים וכו'). הקירקוס ממוקם במזרחה של העיר, בשטח נרחב אשר לא נוצל לבנייה. בעבר קיים היה מערך מושבים מאבן, אותן אבנים נשדדו, אך עדות לו נראתה כאשר נחשף מערך קמרונות שנשא את המושבים. הספִּינה הייתה מורכבת ממערך של בריכות לאורכה כאשר במרכז ניצב האובליסק (שהוצב מחדש), האובליסק עשוי אבן גרניט אסואן ויובא ממצרים. נחשפו הקונוסים שהוצבו בפינות הספִּינה.
בית הכנסת
ניתן להבחין בפסיפס שהיה חלק מקומפלקס בית הכנסת. בית הכנסת בקיסריה מוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים" עם ספר התורה שהיה בתוכו. לפי הכתוב – פה ניצתה האש שהבעירה חיש מהרה את כל יהודה באש המרד נגד הרומאים.
היהודים בתקופה הרומית המאוחרת היוו אחוז ניכר מאוכלוסיית העיר והם השתלבו במערך הכלכלי כסוחרים, חקלאים וכו'. חיכוכים עם האוכלוסייה השכנה יצרו לעיתים מחלוקות חריפות ביניהם, אך ישנן גם עדויות המדברות על יחסים טובים עם השכנים הנוכרים דוגמת אוסביוס, מאבות הכנסייה, אשר למד כמה מענייני דתם של היהודים מפיו של "עברי".
טקסט=דגם ברונזה של שחזור קיסריה הרומית – ביזנטית ביצוע הדגם: "מה-טוב פתרונות המחשה"|ממוזער|דגם ברונזה של שחזור קיסריה הרומית – ביזנטית ביצוע הדגם: "מה-טוב פתרונות המחשה"
ממצאים מהתקופה הביזנטית
בית המרחץ
בקיסריה מכלול של בתי מרחץ מהתקופה הביזנטית, בית המרחץ נבנה זמן רב לאחר הפסקת פעולתו של התיאטרון של הורדוס והיווה גאווה רבה. לפני כניסת הרוחצים לבית המרחץ, היו נכנסים לפָלָאֶסְטְרָה בה היו מתעמלים. לאחר הטבילה בבית המרחץ באו המתרחצים שנית לפלסטרה כדי לקבל עיסויים למיניהם והתארגנות לקראת יציאה.
לשכת המס
מדובר באולם מלבני מוקף חדרים מכל עבריו הממוקם במרכז העיר ממזרח להיפוסטדיום. מבנה זה היה חלק ממכלול קריית הממשל. נחשף בו פסיפס של אופוס סקטילה המוקף בספסלי אבן, ששימשו, כך משערים, כמקומות המתנה. פירושו של דבר הוא שמדובר על מערך בירוקרטיה שהוא סממן מובהק של השלטון הביזנטי. תרגום הכתובת שבפסיפס: "אם תציית לשלטונות המס, אזי אין לך ממה לחשוש". כל המבנה נבנה על רצפה מוגבהת ומשערים כי משמעות הדבר עונה על הצורך להוריד את רמת הלחות במבנים שנשאו מסמכים הרגישים לרטיבות.
מערכת אספקת המים לקיסריה
שמאל|ממוזער|250px|אמת המים לקיסריה
על מנת לקיים חיים, דואג כל יישוב בעולם לאספקת מים. זו הסיבה העיקרית לכך שחלק ניכר מהיישובים הוקמו על גדות נהרות או ליד נביעות מים.
ביישובים אחרים נקדחו בארות, נבנו בורות לאיסוף מי גשמים, או, כפי שנעשה בקיסריה, הוקמו אמות מים להעברת מים ממקורות מים מרוחקים אל היישוב.
עד ימיו של הורדוס היישוב בקיסריה היו קטן יחסית, ובורות מי תהום סיפקו די מים לצרכיו. עם התרחבותה של קיסריה ועליה ברמת חיי תושביה (למשל בניית בתי מרחץ) נוצר צורך בהובלת מים ממעיינות מרוחקים. לשם כך, במהלך השנים, נבנו מספר מפעלי מים להבאת המים אל העיר:
האמה הגבוהה מורכבת משלוש תעלות שנבנו בזמנים שונים:
תעלה א' – כנראה בתקופת הורדוס, נבנתה אמת מים שכללה תעלה יחידה ממעיינות שוני הנמצאים צפונית לבנימינה, כ-12 ק"מ צפונית מזרחית לקיסריה. האמה נישאה על גבי קשתות וחצתה את רכס הכורכר בג'סר א-זרקא באמצעות מנהרה חפורה ובעלת פירים לתחזוקתה. שרידיה של אמת המים הגבוהה מופיעים באופן ברור סמוך למחצבה בקצה הדרומי של הכרמל סמוך למושב בית חנניה. בקטע המקביל לפני הים הייתה התעלה מקורה, ככל נראה על מנת למנוע חדירת חול לתוכה.
תעלה ב' – בהמשך נוספה תעלה שנייה, אשר הובילה את מי מעיינות צברין (צפונית ליישוב עמיקם). בין עין צברין לעין אביאל נחפרה נקבה של שישה ק"מ, ומשם חצתה האמה את בקעת הנדיב בתעלה פתוחה לאורך חמישה ק"מ. אמה זו נבנתה בתקופתו של הקיסר אדריאנוס, על ידי הלגיון ה-10, כפי שניתן ללמוד מכמה כתובות שהוצבו לאורכה. משערים כי תוקנה על ידי הלגיונות שהיו מרוכזים בקיסריה בזמן מרד בר כוכבא. נמצאו עליה עד כה עשר כתובות, תשעה מהן של הלגיונות הרומיים. הכתובות של הלגיונות השני, השישי והעשירי הן מזמנו של אדריאנוס קיסר. תעלה זו הובילה מים גם ממקורות מים נוספים מזרחית למקורותיה של תעלה א', על ידי מפעלים תת-קרקעיים שהובילו מים מאזור המושבים אליקים, עמיקם ואביאל שברמות מנשה. מאחר שבין קצה הכרמל ורכס הכורכר יש אזור בעל קרקע רכה אשר גרמה לשקיעה של האמה, השתמשו במערכת של צינורות חרס אשר היוו סיפון הפוך, אשר העביר את המים בקטע השקוע.
תעלה ג' – מתוארכת כביזנטית
משערים כי מאחר שהעיר הביזנטית נבנתה על בסיס קודמתה, הייתה במפלס גבוה יותר ולפיכך, מילאו את תעלה ב' במילוי גס ובנו עליה תעלה שלישית במפלס גבוה יותר שספיקתה הייתה נמוכה יחסית לקודמותיה.
האמה הנמוכה מהתקופה הביזנטית
עם גידול האוכלוסייה שהצריך אספקת מים רחבה יותר. האמה הובילה את מי המעיינות שבאזור ביצות כבארה (מעגן מיכאל), חמישה ק"מ צפונית לקיסריה. מאחר שמפלס המעיינות היה נמוך ממפלס קיסריה נבנו סכרים בין אזור בית חנניה לאזור מעגן מיכאל, ובאמצעותם נאגרו המים באגם שאיפשר את הובלת המים לקיסריה. המים זרמו בתעלה חצובה בדופן המערבית של רכס הכורכר, אשר באזור החוף כוסתה בקמרון חביתי. בקרבת קיסריה עברה התעלה תחת הקשתות של האמה הגבוהה, ונעה במקביל לה עד העיר. המעבר אל תחת האמה הגבוהה בסמוך לג'סר א-זרקא נעשה תוך שינוי כיוון בגלל קיומן של הקשתות של האמה הגבוהה, דבר המעיד על קדמותה של האמה הגבוהה יחסית לנמוכה.
גנים לאומיים באזור קיסריה
כיום, עיר הנמל קיסריה וסביבתה מוגנת באמצעות גנים לאומיים. אלו הם:
גן לאומי קיסריה – גן לאומי מוכרז המהווה את הגן הלאומי המרכזי הכולל בתוכו את קיסריה עצמה.
גן לאומי עתיקות קיסריה – גן לאומי מוכרז
גן לאומי היפודרום קיסריה – גן לאומי מוכרז
גן לאומי חוף האקוודוקט בקיסריה – גן לאומי מאושר
גן לאומי ים קיסריה – גן לאומי ימי מוצע
ראו גם
ארמון פסיפס הציפורים
הבוסנים בישראל
מוזיאון ראלי
לקריאה נוספת
שלמה לוטן, נוכחותם של חברי המסדר הצבאי הטבטוני בקיסריה במאה הי"ג, מכמני קיסריה א', 2011, עמ' 299–304
א. שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1992, ערכים – קיסריה ובית שערים
דוד עמית, יזהר הירשפלד, י' פטריך, אמות המים הקדומות בארץ ישראל – קובץ מחקרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1989
התרשימים והתמונות מתוך מצגות השיעורים המופיעות באתר HighLearn
אבי-יונה, מיכאל, "פסל של אבן-פורפיר שנמצא בקיסרי", ארץ ישראל י (תשל"א) 50–52, 1971
כותן חנה מ., והק וורנר, "מושלים ופרסונל בכתובות לטיניות מקיסריה מריטימה", קתדרה 122, עמ' 31–52
אפרים תלמי, מנחם תלמי,"כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל", הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, עמוד 563–565
יוסף פטריך, עורכת : חנה עמית, "עת־מול – עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל", הוצאת יד יצחק בן-צבי, "מי ייסד את קיסריה?", אדר ב' תשס"ג, מרץ 2003, כרך כ"ח, גיליון 4 (168), עמוד 6–9
טום מולר, הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008
קיסריה – מלכת הים, מטרופוליס 80, פברואר 2024
Levin. Lee, I. Caesarea Under Roman Rule, Leiden E. J. Brill, 1975
Avner Raban, Kenneth G Holum (eds.), Caesarea Maritima: a retrospective after two millenia, 1996
C.M. Lehmann, and K. G. Holum, The Greek and Latin Inscriptions of Caesarea Maritima, Boston 2000
Cotton, Hannah M., Werner Eck, Governors and their Personnel on Latin Inscriptions from Caesarea Maritima, in: Proceedings of the Israel Academy of Sciences and Humanities VII 7, 2001, 215–238
Kenneth G Holum, Hadrian and Caesarea: An Episode in the Romanization of Palestine, Ancient World 23.1 (1992): 51–61
M. Avi-Yonah, The Caesarea Porphyry Statue, Israel Exploration Journal 20, (1970), pp. 203–208
קישורים חיצוניים
הגן הלאומי באתר רשות הטבע והגנים
אודות נמל קיסריה
סיפור מקומי קיסריה – ארכיון קהילתי מבוסס ציר זמן
יגאל מורג, פסיפס הצי פורים
מפת נמלי ארץ ישראל, 1918, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
תמונות מאוסף חפירות בקיסריה 1959–1964 מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
גבריאל סולומון, גן לאומי קיסריה: תחזוקת שימור, באתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2013
שחר פוני, הקירקוס המזרחי: תכנון שימור ופיתוח האתר והכנת תיק תורם, באתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2001
קרן רוטשילד קיסריה
יעקב שרביט, לאן נעלם הנמל הקיסרי? במגזין להיסטוריה סגולה
יובל מלחי, קיסריה למשפחה המטיילת, חלק א', חלק ב', באתר "קטעים בהיסטוריה", 9 במאי 2016
שי שמש, אוצר רומי תת-ימי נדיר בן כ-1,600 שנה התגלה בקיסריה, באתר מדע גדול, בקטנה, 17 במאי 2016
למה נשכחה טכנולוגיית הבטון הרומי – בניית נמל קיסריה – סרטון ביוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:אמפיתיאטראות בישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: ערי בירה לשעבר
קטגוריה:ארץ ישראל: יישובים לשעבר
קטגוריה:האימפריה הביזנטית: יישובים
קטגוריה:הורדוס
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:השרון: אתרים ארכאולוגיים
קיסריה
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה הצלבנית
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:ישראל: מתחמי הופעות | 2024-10-19T09:06:03 |
אנתראקס | REDIRECTגחלת | 2004-04-20T12:50:20 |
מזכרת-בתיה | REDIRECT מזכרת בתיה | 2004-04-20T13:05:40 |
אוגוסטינוס | אורליוס אוגוסטינוס (בלטינית: Aurelius Augustinus; 13 בנובמבר 354 – 28 באוגוסט 430) היה פילוסוף ותאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות המערבית לדורותיה. אוגוסטינוס הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית.
קורות חייו
ממוזער|אוגוסטינוס מאת פיליפ דה שאמפן
אוגוסטינוס נולד בעיר תאגסטה בפרובינקיה הרומית נומידיה, בצפון אפריקה (סוק אהראס באלג'יריה). אביו, פטריקיוס, היה עובד אלילים, ואמו, מוניקה, נוצרייה. בגיל 17 הלך ללמוד בקרתגו לטינית, מתמטיקה, מוזיקה, פילוסופיה ורטוריקה.
בקרתגו התרחק אוגוסטינוס מהנצרות ונפתח להשפעות שונות. הוא הצטרף לזרם המניכאיזם, אמונה דואליסטית ואסקטית קיצונית. אוגוסטינוס היה מניכאי במשך תשע שנים. בעת שהותו בקרתגו החזיק פילגש במשך כ-15 שנים, ונולד לו ממנה בן ושמו אדאודטוס. אדאודטוס נטבל יחד עם אביו לנצרות, אך מת בעודו נער.
כשהגיע לגיל 29 נסע לרומא, ואחר כך הצטרף לאוניברסיטה של מילאנו כפרופסור לרטוריקה. אט-אט החל אוגוסטינוס לשוב ולהתקרב אל הנצרות, כפי שייחלה אמו מאז ומתמיד. תחילה מצא עניין רב בפילוסופיה, ובמיוחד בכתבי קיקרו והורטנסיוס ובאנאדות מאת פלוטינוס. אוגוסטינוס הושפע מן הפילוסופיה הנאו-אפלטונית עד יומו האחרון. כתבי הקודש נראו לו גסים ועממיים ביחס לספרות הלטינית הגבוהה, והוא מיאן להתעמק בהם.
כל זה השתנה כאשר הכיר אוגוסטינוס את אמברוזיוס, בישוף מילאנו, ושמע את דרשותיו. אמברוזיוס היה בעל השכלה רחבה, ואוגוסטינוס התרשם מן הפירושים האלגוריים שנתן לסיפורים בכתבי הקודש. בהשראתו, הלך אוגוסטינוס והתמסר לנצרות. אוגוסטינוס הושפע גם מדמותו של פאולוס השליח, שהפך בבת אחת, בהשפעת החסד האלוהי, מרודף הכנסייה לאחד ממנהיגיה. אוגוסטינוס העריץ את הנצרות וייחל למהפך דומה, אולם התקשה להתחייב לחיי פרישות. יום אחד, ביושבו בגן במילאנו, סיפר ששמע קול ילדותי שציווה עליו: "טול וקרא, טול וקרא". אוגוסטינוס פתח את כתבי השליח וקרא מתוכם את פסוקים י"ג-י"ד באיגרת אל הרומים פרק י"ג: "לֹא בְזוֹלֲלוּת וּבְשִׁכָּרוֹן וְלֹא בְּגִילּוּי עֲרָיוֹת וַעֲשׂוֹת זִמָּה וְלֹא בִמְרִיבָה וְקִנְאָה׃ כִּי אִם־לִבְשׁוּ אֶת־הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְדַאֲגוּ לִבְשַׂרְכֶם אַךְ־לֹא לְהַגְבִּיר הַתַּאֲוֹת". סיפורו האישי הוא אחד התיאורים המפורסמים של המרה לנצרות.
בעקבות זאת הטביל אמברוזיוס ב-387 את אוגוסטינוס. הצעיר עזב את האוניברסיטה וחזר לעיר מולדתו באפריקה, מכר את רכושו, חילק את הכסף לעניים, הקים מנזר וכתב עבורו תקנון.
אוגוסטינוס החל את דרכו בכמורה כממלא מקומו של ולריוס, בישוף (כיום העיר ענאבה באלג'יריה). הקהל אהב את דרשותיו משום שהיה נואם מוכשר. כאשר מת ולריוס ב-391, בחרו בו לבישוף, תפקיד שמילא עד מותו, ובשלו נודע כ"אוגוסטינוס מהיפו". ממקום כהונתו נטל אוגוסטינוס חלק מכריע בהתפתחותה ובעיצוב דמותה של הכנסייה, מבחינה תאולוגית ואתית כאחד. לא ניתן להפריז בחשיבות השפעתו על הנצרות המערבית עד עצם היום הזה.
אוגוסטינוס התנגד לפולחן הקדושים, שהועתק מפולחן האלילים, ונאבק נגד המינים והפלגנים ובעיקר נגד הדונאטיזם שנפוץ באפריקה הרומית. הדברים הגיעו לכדי כך שהקיסר הונוריוס נאלץ לזמן מועצה כנסייתית ב-411, על מנת לפתור את הסכסוכים. המועצה תמכה באוגוסטינוס ופקדה לסגור את הכנסיות הדונאטיסטיות, והדונאטיסטים הגיבו באלימות וברצח. אוגוסטינוס, שאמר בעבר ש"אין לכפות איש לתוך אחדות המשיח... עלינו ללחום אך ורק בעזרת טענותינו ולגבור אך ורק בכוח השכל", שינה את טעמו. הוא ביקש מהשלטונות לאכוף בכוח את החוק על הדונאטיסטים.
סופו של אוגוסטינוס בא כאשר גאיזריק, מנהיג הוונדלים, כבש את צפון אפריקה ב-429. אוגוסטינוס נותר בהיפו הנצורה ודרש בפני התושבים. בחודש השלישי למצור, בשנת 430, מת בגיל 76.
חיבוריו
אוגוסטינוס היה בעל כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, הוא כתב למעלה מ-230 חיבורים.
הכתבים הרבים שהותיר אחריו עולים במספרם על כל מה שהותיר מחבר קדום אחר.
בעיקר ידוע ספרו האוטוביוגרפי "וידויים", שכתב ב-397 ובו הוא מפרט את חטאיו ותשובתו.
בין השנים 413–426 כתב אוגוסטינוס את עיר האלוהים – De Civitate Dei, שעוסק בפילוסופיה היסטורית. את החיבור, המשווה בין הקיסרות הרומית לכנסייה שהיא מלכות השמים, כתב אוגוסטינוס בעקבות בזיזת רומא על ידי אלאריך מנהיג הוויזיגותים ב-410. בספר נטל גם את המילה saeculum, "הזמן הזה", והפכה למשל לעידן שלפני הביאה השנייה, שבו נגזר על הנוצרים לחיות בעולם החומר ולהתפשר איתו ועם שוכניו – משימוש זה נגזרו, בתאולוגיה הנוצרית ובעולם המערבי, המונח "חילוני" (סקולארי) על כל נגזרותיו.
עובדי האלילים באימפריה המתפוררת האשימו את הנצרות בביזה וטענו שזהו גמולה של העיר שהרסה את מקדשיהם וניתצה את פסיליהם. אוגוסטינוס נאלץ להגן על הנצרות בטענה שלא האמונה הנוצרית החדשה הביאה לה זאת, אלא שנות האלילות הרבות קודם לכן.
החיבור הדוגמטי על השילוש – De Trinitate נמשך כ-15 שנה. בחיבורו זה ניסה אוגוסטינוס למצוא אנלוגיות מחיי בני אדם לשילוש הקדוש.
אוגוסטינוס כתב גם חיבורים פילוסופיים-תאולוגיים כמו על הישארות הנפש, וכן חיבורים פולמוסיים ופירושים למקרא.
בנוסף, כתב תקנון למנזר שייסד, מחולק ל-Praeceptum, Ordo Monasterii ומכתב 211 שבו הכללים מותאמים למנזר נשים.
השקפתו והפולמוסים
אוגוסטינוס נחשב להוגה הנוצרי הראשון שהעניק לגיטימציה מפורשת להשתתפות נוצרים בפעולות לוחמה מסוימות וכתב כי:
עמדה זו התבססה על השקפתו של אוגוסטינוס שהמוסר דורש "לשמור עליו [על הזולת] מלחטוא, או להעניש אותו על חטאו, על מנת שהאדם הנענש יפיק תועלת מניסיונו או שאחרים יראו וייראו".
אוגוסטינוס נלחם בעוז נגד המינויות השונות שנולדו באותה תקופה בנצרות, הוא יצא נגד המינות הדונטיסטית, ובסוף ימיו נלחם בכל כוחו במינות הפלגיאנית. הרקע למלחמתו האחרונה נעוץ בפרסום חיבוריו על השקפתו בנוגע לחטא הקדמון והבחירה החופשית:
הוויכוח על בחירה חופשית מול החטא הקדמון
כיוון שבמהלך חייו שינה אוגוסטינוס את חשיבתו התאולוגית לכאן ולכאן, ניתן למצוא סתירות רבות בין חיבוריו המוקדמים לאלו המאוחרים. בימי נעוריו כתב מסה שנקראה 'על הבחירה החופשית' – De Libere Arbitrio, ובה הציע, על פי התורה המניכאית, שהרוע הוא תוצאת הבחירה החופשית: האל רצה שתהיה לאדם בחירה חופשית ולכן נתן לו את הטוב והרע.
אולם ב"עיר האלוהים" שינה אוגוסטינוס את השקפותיו: הוא טען, בעקבות פאולוס, שהעולם והאדם נבראו טובים, אבל החטא הקדמון שהוא יצר הגאווה, הסית את האדם לחשוב שהוא האדון וכך הוא נהיה משועבד לתאוותו ואין אפשרות לשנות את המצב הזה, אף ללא קיום מצוות ומעשים טובים. מאידך, לאדם יש אפשרות בחירה בין הטוב ובין הרע ואלוהים רק צופה ברוח קודשו בבחירה של האדם.
תורת החטא הקדמון הייתה ידועה קודם לכן מפי פאולוס וממשיכי דרכו (טרטוליאנוס, קיפריאנוס ואמברוזיוס), אך פותחה עוד יותר על ידי אוגוסטינוס – לדעת אוגוסטינוס, אדם וחוה שחטאו בחטא התאווה, גרמו לכך שגם צאצאיהם בני האדם נהיו שותפים לאשמתם; עצם קיומו של האדם תלוי בפרייה ורבייה, אך זוהי גם קללתו של האדם, שכן דבר זה תלוי בתאווה. לפיכך רק מעטים יינצלו מיום הדין ולא יהיו אלו שיעשו מעשים טובים בהכרח, אלא אותם אלה שהאל, בנה של מרים, ריחם עליהם וגאל אותם ברחמיו בחסדו – "אשה הוליכתנו לאבדון ואשה תחזירנו אל הישועה". ישו שמת כעבד, החזיר לאנושות את מידת הענווה והכשיר את בני האדם לקבלת החסד והישועה.
פלגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409, יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס. הוא ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. פלגיוס כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם; הוא כפר בחטא הקדמון וטען בדומה ליחזקאל הנביא כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו", ובכך שמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.
ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני פלגיוס, ובעקבות הוויכוחים הרבים נערכה מועצה מזרחית שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס כמינות והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה. לאחר מכן מת האפיפיור ואת מקומו תפס זוסימוס, שזיכה את פלגיוס, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור וזה חזר בו.
בסופו של דבר נאספה ועידת אפסוס בשנת 431 והיא הוקיעה את ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, ככפירה.
יחסו לסקרנות ולמדע
אוגוסטינוס כתב נגד הסקרנות, השאיפה לידע והחקירה המדעית. הוא כתב "לכך מצטרף עוד פיתוי רב סכנות...זוהי תשוקת הסקרנות הריקה הנחווית באמצעות הגוף ומוסווית באמצעות השמות 'ידיעה' ו'מדע'...עבור זה יוצאים בני האדם לחקור את נסתרות הטבע, שהבנתם היא מעבר להשגתנו. אין שום תועלת בידיעת דברים אלה, ואין אנשים כאלה מעוניינים אלה בידיעה לשמה".
ריצ'רד דוקינס ביקר בהמשך גישה זו, וטען כי ממשיכי דרכו של אוגוסטינוס נמצאים בתקופתנו בתחומים כמו תכנון תבוני. לטענתו העיקרון הבסיסי של "תאוריה" זו היא "אם אתם לא מבינים איך משהו פועל, לא חשוב; פשוט הניחו לעניין ואימרו שאלוהים עשה אותו". לטענתו המסר של הדוגלים בתאוריה היא לא לחקור מנגנונים ביולוגיים כמו פוטוסינתזה או דחף עצבי, שכן כל עוד מדובר בחידות לא פתורות ומורכבות, הן "בורות יקרת ערך" שכן תומכי התכנון התבוני זקוקים לפערים שיש בתאוריה האבולוציונית לגבי התפתחות מבנים, כמפלט אחרון לאלוהים.
יחסו ליהודים
אוגוסטינוס הוסיף ושכלל את תאולוגיית החילופין: הכנסייה היא היורשת היחידה והבלעדית של בחירת עם ישראל, ומהווה את המשכם הישיר של העברים טרם ישו. היהודים שלא קיבלו אותו איבדו את מעמדם ונושלו מן העם. גלותם ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית מהווים עדות נוספת לאמיתות משיחיותו של ישו בעיני עובדי האלילים, שהרי כך רואים הפגנים שגם אויבי הנצרות מחזיקים בנבואות הברית הישנה אודותיו; כמו כן, מעמדם המושפל הוא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לו. לשיטתו יש להגן על היהודים ואף אסור לנצרם בכפייה, אך מעמדם נחות בהכרח; לבסוף יקבלו את ישו. השקפתו הייתה קו מנחה ביחס הכנסייה ליהודים לאורך ימי הביניים.
שמו של אוגוסטינוס מוזכר בספר היוחסין:
רבי דוד ניטו הביא טיעון של אוגוסטינוס, המבקש להוכיח שספרי הקודש שבידי היהודים הם אמיתיים: "בשום אופן אין להאמין שהיהודים זייפו הספרים הקדושים, מפני שנראה שבלתי אפשרי שהסכימו כולם להרע ברצון אחד".
חיבורים עיקריים
וידויים
עיר האלוהים
המורה
נגד האקדמיים
על הדוקטרינה הנוצרית או "על אודות התורה הנוצרית" (De doctrina Christiana)
לקריאה נוספת
אוגוסטינוס, וידויים, תרגום מלטינית, מבוא, הערות ואחרית דבר: אביעד קליינברג, תל אביב: משכל, 2001.
אוגוסטינוס, וידויים, תרגום מלטינית, מבוא והערות: פאול פיליפ לבר-טוב, תל אביב: אדרא, 2018.
הנרי צ'דוויק, אוגוסטינוס, ירושלים: מוסד ביאליק, 1991.
דוד רוקח, היהודים במשנתם של טרטוליאנוס ואוגוסטינוס, ללא מו"ל, תשע"ח.
קישורים חיצוניים
איתן גוטמן, אוגוסטינוס מול תומאס אקווינס
- שיחה עם פרופ' אביעד קליינברג
אוגוסטינוס, על הדוקטרינה הנוצרית
אוגוסטינוס, מכתבים
האנכירידיון (על אמונה תקווה ואהבה) , תרגום נוסף לאנגלית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים נוצרים
קטגוריה:פילוסופים באימפריה הרומית
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:מורי הכנסייה
קטגוריה:אבות הכנסייה
קטגוריה:חוקרי רטוריקה
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה
קטגוריה:ילידי 354
קטגוריה:נפטרים ב-430 | 2024-07-16T02:38:04 |
פצצת אטום | הפניה פצצת ביקוע גרעיני | 2024-04-06T18:38:47 |
ניווט | שמאל|ממוזער|200px|לוח של גאוגרפיה, הידרוגרפיה וניווט מאנציקלופדיה ב-1728
ניווט הוא מציאת המיקום של חפץ או אדם על פני מערכת ייחוס ידועה. במקרים רבים, משמש המושג ניווט גם למציאת דרך בין נקודות שנבחרו. הניווט יכול להתבצע על ללא עזרים או תוך שימוש בעזרים ייחודיים עבור ניווט.
בניווט ללא עזרים, הנווט ימצא את דרכו על פי זיהוי נקודות ידועות בשטח, כגון הר גבוה או מגדל. כאשר אין נקודות מזוהות על פני השטח, בסביבה חד גונית, כגון ים, אזור שכוסה בשלג או חוליות, הנווט יצטרך להשתמש בעזרי ניווט. במשימות צבאיות נדרש לעיתים ניווט בחשיכה גמורה בסביבה עוינת, המציב גם הוא קשיים מיוחדים בפני הנווט.
ניווט גם מתייחס לתחום הנדסי המשתמש בחישה ואלגוריתמים לשיערוך מיקום, מהירות ומצב זוויתי של אלמנט במרחב. רכיבים מרכזיים בתחום הם מערכת ניווט אינרציאלית, מערכות ניווט לוויניות וניווט משולב.
בנוסף לניווט הפונקציונלי, מתקיים גם ניווט ספורטיבי.
בהשאלה משמש המושג ניווט לפעולות ועזרים המשמשים להתמצאות בסביבה מורכבת, כגון ניווט באתר אינטרנט.
עזרי ניווט
בעת העתיקה היו השמש והירח עזרי הניווט העיקריים. מטבע הדברים היו עזרי ניווט אלו בעלי דיוק מצומצם.
כוכב הצפון, הנראה בשמי חצי הכדור הצפוני, היה עד להמצאת המצפן נקודת עזר עיקרית להתמצאות בים בלילה. בעולם העתיק כל מי שהתעתד להיות ספן נזקק להכירו. גם בימינו נלמד הכוכב בשיעורי תורת הניווט הימי.
המצפן המגנטי הומצא לראשונה בסין בעת העתיקה, בסביבות שנת 206 לפנה"ס. אולם השימוש בו היה לצרכים מיסטיים, כמו ניבוי עתידות, ולא לצורכי ניווט אשר החל בסין רק במאה ה-11.
השימוש המערבי הראשון המתועד במצפן היה במערב אירופה ובפרס בתחילת המאה ה-13.
אצטרולב
אַצְטְרוֹלָב הוא מכשיר מכני המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18, בה נתפס מקומו על ידי הסקסטנט.
אצטרולב מורכב מלוח עגול, המכויל במעלות (בדומה למד-זווית), ומזרוע מסתובבת המחוברת למרכזו. כאשר סימון ה-0° מיושר עם האופק, וכוכב כלשהו (או כל גוף שמימי אחר, שמיקומו ידוע) "נראה" בקצה הזרוע, נמדדת הזווית (במעלות) אל הכוכב (מכאן שם המכשיר: "אסטרו" – כוכב, "לב" – לקחת). על המעגל חרוטים קווי הקוארדינטות שמייצגים הטלה סטריאוגרפית של ספרת השמים, כפי שהם במקום ידוע כלשהו על פני כדור הארץ. מעל מערכת הגריד הזו מסתובבת ה"רטה", שהיא מסגרת עם סימונים שנקודותיה מסמלות כוכבי שבת. לאחר שהמכשיר מכויל לשעה הנוכחית, ניתן לקרוא את מיקום הכוכב מהגריד. ניתן לבצע גם את ההפך ולהתאים את האצטרולב למיקום הידוע, ולדעת, לפי החישוב, מה השעה.
מפה
המפה מכילה מידע אודות פני השטח, נווט מומחה יכול להשתמש בה לקביעת מיקומו הנוכחי ותכנון מסלול ליעד.
עזרים נוספים
במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה הומצא הסקסטנט – מכשיר המאפשר לדעת את מיקום האוניה ביחס לכוכבים. במפות הופיעו קווי האורך וקווי הרוחב.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 האנגלי ג'ון הריסון המציא כרונומטר מספיק מדויק, שאיפשר מדידה מדויקת של הזמן שאיפשרה ניווט מדויק יותר.
ניווט מונחה לוויינים מדויק ביותר הושג בשלהי המאה ה-20.
הכוונה על פי שעה
ניתן למצוא את הצפון על פי ידיעת השעה הנוכחית ומיקום השמש בשמיים.
מציירים על האדמה שעון מחוגים, כאשר הצל שמטיל עמוד, או כל חפץ אנכי, שנמצא במרכז השעון, מראה על השעה הנוכחית. חוצה הזווית בין הצל לשעה 12 יצביע בקירוב טוב על הצפון. יש להתייחס לשעה של שעון חורף. למשל בשעה 3, הצל יהיה ב 45 מעלות מימין לצפון.
כיוונים
שמאל|ממוזער|250px|שושנת הרוחות הגדולה בעולם שורטטה במדבר ליד בסיס חיל האוויר אדוארדס בארצות הברית
מעגל האזימוטים
שושנת הרוחות שעל גבי המצפן שבו המעגל כולו מתחלק ל-360 מעלות (ניתן להשיג דיוק גדול יותר אם משתמשים בראדיאנים), שבו כל רבע קובע כיוון. צפון ב־0°, מזרח ב־90°, דרום ב־180° ומערב ב-270°־. בחלוקת משנה לשמיניות, כיוון צפון-מזרח יהיה 45°. ישנה חלוקת משנה נוספת של כיוונים לחלוקה של 1/16, ובה צפון-צפון-מזרח הוא הכיוון בין צפון לבין צפון-מזרח. באמצעות שושנת הרוחות ניתן לחשב את היחס בין שני עצמים יחסית לצפון.
אזימות – כיוונו היחסי של עצם אחד מעצם שני, (במעלות או בראדיאניים). כדי לחשב אזימוט משתמשים בדרך כלל במצפן. בשימוש באזימוט מבלי לציין מהוא החפץ אליו מייחסים, הכוונה היא אזימוט ביחס לצפון.
שמאל|ממוזער|250px|מצפן נוזלי שמשמש לניווטים לקביעת כיוון ולקביעת מיקום באמצעות הוצאת אזימוט לעצמים שידוע מיקומם במפה
אזימוט חוזר – כיוונה היחסי של נקודת הצפייה מהעצם הנצפה, (במעלות או בראדיאניים). לחישוב של אזימוט חוזר, עד 180° יש להוסיף 180°, ליותר מ־180° יש להפחית 180°.
התמצאות באמצעות גרמי שמים
אפשר גם להתמצא באמצעות הכוכבים: ביום ניווט בעזרת השמש, שמסלולה ידוע והוא ממזרח למערב, דרך הדרום או הצפון בהתאם למיקום בכדור הארץ. ישנה שיטה של שימוש בשעון מחוגים, כדי לדעת את הכיוון המדויק של הצפון, (שיטה זו למעשה הפוכה לשעון השמש שבו באמצעות מיקום השמש, מקבלים את השעה ביום). בלילה ניתן להשתמש במיקומם של מערכות כוכבים שונות, כמו כוכב הצפון וקבוצת הכוכבים הקרויה חץ הצפון.
דרך מעניינת נוספת אפשרית, ושימושית מאוד כשהשמים מעוננים, לבחון לאן פונים קולטני דודי השמש בסביבה עירונית, ובהנחה שמתקיניהם מן הסתם פעלו ביעילות. במדינות צפוניות כישראל הכיוון יהיה דרום.
נקודת ציון
ממוזער|סימון פנתרון (האות שין עם שתי הנקודות בתוכה) של פלס"ר 401 בנקודת ציון (נ.צ.) על גשר על נחל אלכסנדר. סימון זה והמספר שלידו מהווה הוכחה לכך שבמהלך ניווטים הגעת לנ.צ. הנכון בשטח.
נקודת ציון (נ.צ.) – נקודת ציון היא הנקודה במפה, שהקואורדינטות האופקי והאנכי חותכים אותה. בנקודת ציון נעשה שימוש על מנת להעביר מיקום של עצם או אדם לגורם אחר. במאה ה-21 מקובל לקבל נ.צ. בשטח באמצעות מערכת ניווט לוויינית (לדוגמה GPS), המספקת מיקום מדויק באמצעות ביצוע חיתוך במדידת מרחק מארבעה לוויינים. בשיטות הישנות היה מקובל לבצע חיתוך בין שתי נקודות זיהוי בולטות בשטח כאשר מחשבים את האזימוטים אליהם באמצעות מצפן, בדיוק כמו חישוב של מיקומו של קודקוד משולש שאורך הבסיס וזוויות צלעותיו נתונות ולאחר מכן מציאת הנ.צ. במפה באמצעות ביצוע חיתוך במד קואורדינטות. מד קואורדינטות משמש גם למדידת מרחקים במפה. אפשרות נוספת לחשב נ.צ. כאשר אין אזימוטים, היא באמצעות מדידת מרחק משלוש נקודות זיהוי בולטות, וביצוע חיתוך במחוגה בין שלושת המעגלים.
שמאל|ממוזער|250px|חישוב מרחק על פי טריאנגולציה. בשרטוט, סירה יכולה לחשב את מרחקה מהחוף באמצעות מדידת זוויות לשני עצמים בולטים.
רשת טריאנגולציה
השטח למעשה עשוי מרשת של משולשים של נקודות טריאנגולציה. נקודות אלו נמדדו בקירוב של סנטימטר וסומנו בשטח באופן בולט, ובצורה עמידה שלא ניתנת להריסה אקראית. בארצות גדולות נהוג ליצור סרטים של משולשי טריאנגולציה, שמקיפים את השטח, ומאפשרים ליצור בתוכו נקודות טריאנגולציה משניות. בשטחה של ישראל מצויות מאות אלפי נקודות בקרה כאלה, כיום עוברים למדידה באמצעות תחנות GPS קרקעיות שיחליפו במדידה את הנקודות הללו.
נקודת טריאנגולציה (נקודת טריג) היא לרוב נקודת גובה שנמדדה וסומנה בשטח. העיקרון המנחה ביצירת נקודת טריג, הוא שמכל נקודת טריג אפשר לראות לפחות שתי נקודות טריג נוספות, כך שמודדים יכולים לקבל את מיקומם המדויק במדידת מרחקם לשלוש הנקודות.
במפה טופוגרפית נקודת טריאנגולציה מסומנת כמשולש שבתוכו נקודה, ולידו מספר ואות המציינים את מספרו הסידורי, ומספר המציין את הגובה המוחלט שלו. משמש למדידות וגם לאימות התמצאות בשטח בניווטים.
ראו גם
ניווט ספורטיבי
מנגנון אנטיקיתרה
לקריאה נוספת
זאב ח' ארליך, סיפור דרך – המדריך ללימוד הניווט, כתר הוצאה לאור, 2004.
קישורים חיצוניים
הגדרת הניווט בשטח – ניווט יבשתי וכלים ללימוד ניווט.
המוזיאון הווירטואלי של אוניברסיטת תל אביב – ניווט ימי וכלי ניווט.
ניווט באמצעות כוכבים – מפות שמים לכל מקום וזמן בעולם
ניווט באמצעות כוכבים – מפת שמים מסתובבת לבנייה עצמית (עבור צופה מישראל)
התמצאות וניווטים באתר המרכז הארצי לצופיות – דפי הסבר וקישורים שונים.
ניווט ימי באתר שער לים
מפות לניווט בכבישים וחיפוש כתובות
סונאר סורק קדימה מכשיר חדיש להגנת כלי השיט סרט המחשה של Farsounder
הערות שוליים
* | 2024-08-03T11:37:25 |
גרינפיס | גרינפיס (באנגלית: Greenpeace) הוא ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח, הפועל למען הגנה על איכות הסביבה. מטה הארגון יושב באמסטרדם.
הארגון משתמש בשיטות של התנגדות בלתי אלימה הכוללת הפגנות, פעולה ישירה, לוביזם, מחקר ופרסום כדי לחשוף בעיות ומחדלים סביבתיים עולמיים ומקומיים כאחד, ולהציע פתרונות ראליים וברי קיימא לעתיד ירוק, נקי ובריא עבור האנושות והחי. מטרתו הבסיסית של גרינפיס היא להבטיח את יכולתו של כדור הארץ להמשיך לקיים את החיים על כל מגוונם.
גרינפיס נוסד בקנדה בשנת 1971. ראשיתו של הארגון הייתה בפעולות מחאה ומאבק נגד הניסויים הגרעיניים התת-קרקעיים שבוצעו בידי ארצות הברית באי אמצ'יטקה שבשרשרת האיים האלאוטיים שבדרום מערב אלסקה וכללה השטת אוניות לאזורים שנמצאו בהסגר צבאי. פעולות מחאה אלו נעשו בשיתוף התנועה לפירוק נשק גרעיני.
נכון לשנת 2021 יש לארגון משרדים ביותר מ-55 מדינות, ביניהן ישראל, ויש לו נוכחות ופעילות כלל-עולמית, כולל במוסדות כגון האיחוד האירופי והאו"ם. המנהל הנוכחי של גרינפיס ישראל הוא יונתן אייקנבאום.
פעולותיו המפורסמות הן בתחומי הגנה על יערות העד, הפסקת ציד הלווייתנים, מאבק בשינויי האקלים ועידוד השימוש במקורות אנרגיה מתחדשים ולא מזהמים.
תקריות
ממוזער|250x250px|גרינפיס ישראל בפעולת מחאה נגד זיהום חיפה באצטדיון סמי עופר בחיפה
בשנת 1985 שימשה ספינת הדגל של גרינפיס בשם Rainbow Warrior להפגנה נגד הניסויים הגרעיניים שערכה צרפת באטול מורורואה שבאוקיינוס השקט. בעקבות ההפגנה הורתה ממשלת צרפת לפוצץ את הספינה. בעת שעגנה בנמל אוקלנד שבניו זילנד, הוצמדו אליה שתי פצצות שגרמו לטביעתה, תוך שהן גורמות למותו של צלם שהיה על הספינה. שני האחראים למעשה, קצינים בצבא צרפת, נעצרו. לאחר לחץ ציבורי ותקשורתי שנמשך שנתיים, הסכימה ממשלת צרפת לשלם לארגון גרינפיס פיצוי בגובה 13 מיליון דולר ניו זילנדי. ב-9 ביולי 2005 פרסם העיתון הצרפתי לה מונד ידיעה כי פעולת החבלה בוצעה באישורו האישי של נשיא צרפת דאז, פרנסואה מיטראן.
גרינפיס ישראל
בישראל פעיל משרד גרינפיס המקומי כחלק מגרינפיס ים-תיכון שמאגד את טורקיה וישראל. הסניף הישראלי קיים מזה 25 שנה ובולט במיוחד במאבקים בנושא קידום אנרגיה בלתי מתכלה ולא מזהמת בישראל, מאבקים נגד שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית, מאבקים להצלת הים התיכון מרעלים והקמת שמורות טבע ימיות, עצירת שיטפון הפלסטיק בישראל ובעולם, ובהשתתפות קמפיינים בינלאומיים להצלת יערות הגשם והקוטב הצפוני והדרומי.
בין פעילויותיו המוצלחות של גרינפיס בארץ: מאבק כנגד הקמתה של תחנת-כוח פחמית שנייה באשקלון, מאבק נגד הזרמת שפכים ובוצה לים התיכון, מניעת זיהום נחל קישון על ידי מפעלים, עידוד הפרדת פסולת על ידי העיריות הגדולות בישראל, מניעת שימוש ברעלים מסוכנים בתעשייה, מאבק נגד ניסוי מסוכן בהפקת נפט מפצלי שמן בשפלת יהודה (אזור שידוע כאחד מהמקומות הבודדים בהם ניתן להפיק דלק מפצלי שמן בישראל), הסרת כל החסמים הבירוקרטים בפני התקנת גגות הסולאריים בישראל (ביטול הצורך בפתיחת תיק במס הכנסה, במע״מ, ביטול הארנונה המוגדלת על הגגות, ותחילת יישום שיטת ״מונה נטו״ להפקת אנרגיה נקייה לצריכה עצמית), מניעת הרחבת בתי הזיקוק בחיפה (גורם הזיהום הבולט בחיפה) לגודל של פי 3 מגודלם המקורי, לאחרונה אף הארגון שכנע את שר האנרגיה יובל שטייניץ לסגור את היחידות הפחמיות בחדרה, הארגון רשם ניצחון נוסף לאחרונה במסגרת מאבק עולמי (ישראל הייתה בין מובילות המאבק) בתאגיד ייצור הבקבוקים המזהם בעולם ״קוקה קולה״ - אשר בעקבות המאבק התחייב לעבור לייצור מקיים.
הארגון גם מעודד העלאת מודעות בציבור הרחב לערכי השמירה על הסביבה והגנה על כדור הארץ ברמה הגלובלית והמקומית כאחד. הארגון נוקט מאבק יצירתי ובלתי אלים ומשלב זאת עם מחקר, לוביזם ועבודה ישירה מול מקבלי ההחלטות בכל הרמות. הארגון נתמך כלכלית על ידי אנשים פרטיים בלבד על מנת לשמור על עצמאות מוחלטת ואי תלות כלכלית ופוליטית ולהימנע מניגודי אינטרסים שעלולים לסכן את יכולתו לפעול למען טובת הכלל.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של גרינפיס ישראל
אתר העצומות של גרינפיס ישראל
אתר סיכום 20 השנים הראשונות של גרינפיס בישראל
קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים להגנת הסביבה
קטגוריה:ישראל: ארגונים להגנת הסביבה
קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים לא-ממשלתיים
קטגוריה:התנגדות לנשק גרעיני | 2024-10-03T05:23:08 |
מיתוג | מִיתּוּג היא שיטה לשינוי זרימת זרם חשמלי במעגל חשמלי באמצעות מתגים חשמליים.
ישנן דוגמאות יום-יומיות למיתוג ביניהן הדלקת אור בחדר חשוך. על מנת להדליק את האור ניתן לשנות את מצבו של המתג החשמלי ובכך לסגור את המעגל החשמלי ולאפשר לחשמל להפעיל את הנורה. על מנת לכבות את האור, ניתן לשנות פעם נוספת את מצבו של המתג ובכך המעגל החשמלי יפתח, החשמל יפסיק לזרום במעגל והנורה תכבה. בצורה דומה, מתבצע הדבר במערכות מורכבות אף יותר בהן יש להדליק או לכבות רכיבים מסוימים או, לחלופין, להחליף בין שתי רמות מתח – גבוהה ונמוכה. בתחום זה עוסקת תורת המיתוג בחשמל ובאלקטרוניקה.
לתורת המיתוג יישומים מרכזיים גם במדעי המחשב, האלקטרוניקה הספרתית והתקשורת האלקטרונית.
מיתוג במעגלים חשמליים
שמאל|ממוזער|130px|סימול של מתג חשמלי
ברמת המעגל החשמלי, ישנם מספר רכיבים אשר תפקידם הייעודי הוא לשמש כמתגים, החל ממתגים ידניים פשוטים המאפשרים הדלקה או כיבוי של מערכות מסוימות וכלה במערכות מורכבות המשמשות פונקציות בוליאניות-לוגיות.
המתג החשמלי הפשוט ביותר הוא המתג המוכר לכולנו מחיי היום-יום, זהו מתג המיועד לרוב כדי להפעיל ולכבות מכשירי חשמל שונים. המתג אשר נמצא בכל בית ומחובר למערכת התאורה הוא דוגמה טובה לכך.
מעבר לשימוש במתג החשמלי הפשוט והידני, לעיתים יש צורך בדרכים נוספות "לנווט" בהן זרם, לשם כך משתמשים ברכיבים אלקטרוניים שונים, ביניהם דיודה, טרנזיסטור ושערים לוגיים.
הדיודה היא רכיב אלקטרוני לא סימטרי המעביר את הזרם החשמלי הזורם דרכו בכיוון אחד בלבד, בתלות באופן חיבורו. הטרנזיסטור הוא רכיב אלקטרוני בעל שלושה הדקים אשר אחד מהם - הדק בשם "הדק הבסיס" - משמש כהדק בקרה אשר "מפעיל" או "מכבה" אותו בהתאם לזרם העובר בו.
בנוסף לשימוש במתגים בסיסיים בעלי שני מצבים - "ON" ו-"OFF", ניתן לבנות מעגלים המממשים פונקציות בולאניות-לוגיות מורכבות יותר. הדבר נעשה באמצעות חיבורם של דיודות וטרנזיסטורים בתצורות מסוימות או על ידי שימוש ברכיבים ייעודיים בשם "שערים לוגיים".
מיתוג במחשבים
עקרון הפעולה של המחשב המודרני כולל שימוש בשני מתחי פעולה (הנקראים "ON" ו-"OFF" או, בכתיב לוגי, '1' (קרי: "אחד לוגי") ו- '0' (קרי: "אפס לוגי") באופן סימבולי). הלכה למעשה, בתוך הרכיבים המרכזיים של המחשב כמו המעבד או האוגר והדלגלג, ישנן כמויות רבות של מתגים מבוססי טרנזיסטורים האחראיים על וויסות מתחי הנתונים, מייצגי המידע. שפת מכונה, השפה בה עובד המחשב, היא בעצם רצף סימנים בבסיס בינארי המבטאים ייצוג ספרתי של מתחי המבוא והמוצא של המעבד כאשר כל '1' מיוצג על ידי מתח גבוה וכאשר כל '0' מיוצג על ידי מתח נמוך.
מיתוג בתקשורת
בשימוש במערכות תקשורת המונים אלקטרוניות ישנו צורך להעביר מספר אותות רב מן המוענים לנמענים, לשם כך נעשה שימוש במערכות מיתוג מתקדמות העושות שימוש בטכנולוגיות שונות.
בטלפונים ישנים, למשל, נעשה בתחילה שימוש במרכזניות אשר ביצעו מיתוג ידני של השיחות אל יעדיהן. בהמשך, עבר עולם הטלפוניה לשימוש בשיטות אלקטרומכניות על מנת לנתב את השיחות וכיום נעשה שימוש בשיטות מיתוג המבוססות על מעגלים ספרתיים.
במערכות של תקשורת ספרתית ישנו לרב צורך לטפל במספר רב מאוד של אותות המקודדים בינארית (דבר זה מתרחש במערכות טלפוניה, טלוויזיה ואינטרנט המשודרים בתקנים ספרתיים, למשל) ומערכות המיתוג הספרתיות מותאמות בהדרגה לצרכים אלה עם פיתוח הטכנולוגיה.
לימודי מיתוג
לרוב, נלמד מקצוע המיתוג במסגרת לימודי אלקטרוניקה ספרתית או במסגרת לימודי אלקטרוניקה בבתי הספר התיכוניים או באוניברסיטאות. במסגרת לימודי מיתוג נלמדים לרוב גם הלוגיקה הבוליאנית וכלים מתמטיים נלווים.
ראו גם
קשר לוגי
לוגיקה בוליאנית
קטגוריה:אלקטרוניקה
קטגוריה:מעגלים ספרתיים
fa:سوئیچ کردن | 2024-08-01T02:37:01 |
אבשלום | 250px|ממוזער|שמאל|הריגתו של אבשלום. ריצפת פסיפס בקתדרלה של סיינה.
ממוזער|דוד ואבשלום. מיניאטורה מתוך כתב יד בוהמי מהמאה ה-14
על פי המקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון בתחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאמנון אנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.
סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא ענשו ולכן יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).
אטימולוגיה ומדרש שם
השם מופיע במקרא גם בצורה המלאה – "אֲבִישָׁלוֹם". השם מורכב משתי המילים אב ושלום במשמעות אבי השלום, וייתכן שהוא כינוי תאופורי – אבי הוא הנותן שלום.
יש הסבורים כי אבשלום הוא שיבוש מכוון של השם האלילי אבישלם שהוא שם תאופורי המהדהד את שמו של האל הכנעני שלם, בדומה לשם אחיו שלמה ולשם העיר ירושלים שהוא שיבוש מאוחר של ירושלם.
רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים) בפרשנות לפרשת כי תצא, על הפסוק כתב (בעקבות חז"ל, שנימקו מדוע היה אבשלום בן סורר ומורה) רמז לאחריתו של אבשלום: .
למרות הקונוטציה השלילית העולה מהסיפור המקראי, השם נפוץ בעיקר כשם פרטי בעברית, במיוחד ביישוב העברי החדש (למשל: אבשלום פיינברג, אבשלום חביב ואבשלום קור). גרסאות של שמו קיימות בשפות לועזיות, בדרך כלל כשם פרטי ולעיתים נדירות כשם משפחה. בשפות גרמאניות הפך השם מאבשלום לאקסל (אנגלית, גרמנית: Axel; דנית: Aksel)
תחילת הסיפור המקראי
לידתו
250px|ממוזער|יוהרה. תמונה אלגורית מהמאה ה-17 בה נראה אבשלום (ראשון משמאל) עם דמויות היסטוריות אחרות מתבוננים בשלד.
אבשלום נולד בעת שדוד מלך על שבט יהודה בעיר בירתו הזמנית - חברון - ונלחם לבסס את אחיזתו בישראל מול הנאמנים האחרונים לבית שאול המלך. דוד נשא לאישה ראשונה את מיכל בת שאול, שלא ילדה לו ילדים. אשתו השנייה הייתה אחינעם היזרעאלית, ממנה נולד בנו הבכור אמנון. אשתו השלישית הייתה אביגיל אשת נבל הכרמלי, ממנה נולד בנו השני כלאב. אשתו הרביעית הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד אבשלום. בספר פרשנות המקרא "מצודת דוד" כתב רבי דוד אלטשולר כי "מעכה בת מלך גשור הייתה יפת תואר, ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה, ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה" ופירוש התוספות מרחיק לכת וקובע כי "תמר לא הייתה בת דוד אלא מקודם לכן הייתה אמה מעוברת והא דכתיב: כן תלבשנה בנות המלך מעילים, לא משום שהייתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך".
עם המקורות הראשונים לפרשנות הרואה במעכה, אם אבשלום, אשת יפת תואר שנלקחה במלחמה, נמנה בעל מדרש תנחומא הנוקט גישה מרחיבה וקובע כי: "שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי [בן גרא] ושבע בן בכרי, ואחיתופל, ומפיבושת, ואיש בשת, והשליט ציבא על כל בית שאול".
על פי פרשנות אחרת התחתן דוד עם מעכה כחלק ממערכת של בריתות עם שליטים שכנים על מנת לבצר את מעמדו כמלך ישראל. אף על פי שכלאב (הקרוי דניאל בספר דברי הימים) היה השני בתור לכתר, הוא - בניגוד לאבשלום - לא תבע את המלוכה. המפרשים מביאים לכך שתי סיבות אפשריות: כלאב נפטר בגיל צעיר, או שלא היה ראוי למלוך מסיבה כלשהי.
אמנון ותמר
ממוזער|200px|משרתי אבשלום הורגים את אמנון. תחריט צרפתי מתוך ספר משנת 1728 מאת הצייר ההולנדי ג'רר הואט
לפי המקרא אמנון, בכורו של דוד, התאהב בתמר, אחות אבשלום. בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, העמיד אמנון פני חולה וביקש מאביו לשלוח אליו את תמר, שתכין לעיניו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד, ובעת הכנת הלביבות ביקש אמנון להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה. לאחר מכן ביקשה ממנו תמר לפרוש עליה את חסותו, אך אהבתו הפכה לשנאה והוא הורה למשרתו לגרש אותה מעל פניו. תמר שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה כמנהג האבלים.
בפרשנות מודרנית לסיפור שיערה אריאלה דים-גולדברג, סופרת עברית וחוקרת מקרא, כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם כנגד אבשלום. לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים שיערה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים.יש הטוענים שמקרה האונס לא אירע וצמד האחים תמר ואבשלום בדו אותו, על מנת לפנות את אמנון מהדרך ולהבטיח את המלוכה לאבשלום וזו הסיבה להתנהגותו הסבילה של דויד שסבר כך אף הוא.
לאחר היוודע מקרה האונס נקט דוד כאמור בעמדה סבילה. הוא לא ברר את ההאשמות כנגד אמנון. את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע מלבוא במגע עם אמנון. המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום ארגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום ל"נעריו" הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור.
ניסן אררט טוען שאבשלום הוא שניצל את חולשת אמנון ותמרן אותו ואת תמר על מנת ליצור אמתלה לסילוק אמנון מהקרב על ירושת מלכות אביהם. ביסוס עיקרי לטענה זו נובע מהעובדה שיונדב, בנו של שמעה אחי דוד, שהיה האיש שתכנן למען אמנון (לכאורה) את נסיבות בידודה ואינוסה של תמר, הוא זה שמביא את הידיעה על רצח אמנון לדוד המלך ודואג להבהיר כי ההתנקשות הייתה מכוונת נגד אמנון בלבד כנקמה על אונס תמר, ולא כרצח פוליטי במטרה להסיר את יורש העצר מהמרוץ לכתר.
גלות
לאחר הרצח ברח אבשלום לגשור אל תלמי, שהיה אבי אמו, ושהה שם במשך שלוש שנים. למרות מעשה הרצח של יורש העצר ובנו בכורו התגעגע דוד לאבשלום, אך לא נקט בכל צעד להחזירו לירושלים, וכך נמנע דוד מלדון את אבשלום על רצח אמנון אחיו.
על פי הרב משה אלשיך, לאחר שגלה אבשלום לגשור, התנחם דוד על מות אמנון, והחל להתאבל על אבשלום. בריחת אבשלום אינה נתפסת עוד כגלות הרוצח והתנתקות המשפחה ממנו, אלא כהיעלמות הבן האובד. לדעת הרב אלחנן סמט, המילים "ויתאבל על בנו כל הימים" מכוונות לאבלו של דוד על אבשלום ולא על אמנון, שעליו כבר ניחם. סמט מציין את הדיווח החוזר על בריחת אבשלום, לכאורה מחוץ להקשר, בפסוקים שמוקדשים לתיאור תגובתו הרגשית של דוד לרצח אמנון ולגלות אבשלום. חזרה זו רומזת לדעתו על מרכזיותו של הניתוק מאבשלום בתהליך הפסיכולוגי שעובר דוד: תחילה מבכה דוד את הטרגדיה המשפחתית, ששלובים בה מותו של אמנון וגלותו של אבשלום הרוצח; בהמשך מתאבל דוד על אבשלום בניסיון להשלים עם הניתוק הסופי ממנו, המחויב על פי דין; ניסיון זה נכשל: דוד איננו מסוגל להשלים עם הניתוק מבנו והוא כמה לחידוש הקשר עמו. עם מותו של אמנון כבר השלים, שהרי "גזירה על המת שישתכח מן הלב".
שמאל|ממוזער|250px|האשה מתקוע מופיעה בפני דוד המלך, תחריט נחושת משנת 1712
לאחר שלוש שנות גלות יזם יואב בן צרויה מהלך ששחרר את דוד מהסבך: הוא שלח לדוד, בשבתו על כס המשפט, אישה מהעיר תקוע, המבקשת פסק דין שיאפשר לבנה שרצח את אחיו לחזור לבית ללא חשש מנקמת דם: דוד המלך פוסק כי מאחר שלרצח לא היו עדים: . בכך קבע דוד המלך הלכה לא רק עבור המקרה הבדיוני של האישה החכמה מתקוע, אלא גם עבור המקרה של רצח אמנון. סופו של פרק הגלות של אבשלום נותר ללא קתרזיס, אבשלום מוחזר מגשור לירושלים אך דוד מסרב לפגוש בו או לראותו, שולח את אבשלום אל ביתו וגוזר עליו "גלות" קטנה:
מניעיו של יואב לנקוט עמדה פעילה בסכסוך בין דוד לאבשלום לא מפורטים בספר שמואל. השערה שהועלתה על ידי חיים גבריהו היא שמות אמנון והעדויות הברורות לחולשת דוד, הביאו את יואב להטיל את משקלו לטובת יורש העצר החוקי - אבשלום, אדם שהפגין נחישות וחוסר מעצורים שדיברו אל לב יואב. ייתכן וחנינה לאבשלום הציבה את יואב במצב נוח יותר בהקשר להרג אבנר בן נר בעיני דוד המלך, סייעה לשבור את הקרח ולקדם את האינטרסים שלו כיורש העצר. על פי חוק פעל אבשלום בערוץ התקשורת היחיד שהיה פתוח ובחר ביואב כמתווך בינו לבין דוד. ממקום מושבו בירושלים הוא קרא ליואב אך נתקל בסירוב על הסף מצד יואב לפגוש בו. כדי להכריח את יואב לבוא אליו, ציווה אבשלום על עבדיו להצית באש את חלקת יואב המלאה שעורים. יואב מגשר בין אבשלום לדוד, .
במאמר, המשתמש במחקר השוואתי עם מסורות טקסי החיטוי והכפרה לרוצח השב למולדתו, שהיו נהוגים בעולם העתיק, שכתב חוקר התנ"ך חיים גבריהו, מועלות סברות מספר: על פי אפלטון, במקרים מקלים של ענישה על מעשי רצח היו נהוגות שלוש מידות זמן של גלות: שנה אחת, שלוש שנים וחמש שנים. הקבלה מוצא החוקר בין דברים אלו לשלוש שנות גלות אבשלום בגשור ולאחר מכן שנתיים של נידוי מחצר המלך. על דרך השיבה של הרוצח לארץ מולדתו מצוטט אפלטון כי: עם תום תקופת גלותו ישלחו שליחים של בית המשפט ויחקרו את מעשי הגולה, ומוסיף חיים גבריהו "ייתכן שבעניין שיגורו של יואב לגשור להשבת אבשלום משתקף תהליך משפטי מסוים, ששליח הציבור בודק את מעשי הגולה אם הוא ראוי להיות מושב למולדתו."
חז"ל מבקרים את אבשלום על שריפת שדהו של יואב: "כל השורף תבואתו של חברו, אינו מניח בן ליורשו". דרש זה משמש להסביר את הסתירה לגבי המסופר על משפחתו של אבשלום וליתר דיוק מספר צאצאיו בפרק י"ד פסוק כ"ז "ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת", ולעומת זה נאמר בפרק י"ח פסוק י"ח: "ואבשלם לקח ויצב לו בחיו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי", ועל כך עונה "אמר רב יצחק: שלא היה לו בן הגון למלוכה".
מרד אבשלום
שמאל|ממוזער|250px|אבשלום זומם למרוד בדוד, כתר ושרביט מוגשים לו. כתב יד מתוך התנ"ך של העניים. 1450-1400
רקע
עוד בפרק הפיוס בין אבשלום לדוד, נכתב כי: . תיאור זה קורע צוהר אל לב הנפשות הפועלות לפני המרד ובמהלכו. אבשלום מתואר באריכות יחסית כגבר יפה תואר, באמירה שיש בה יותר מרמז על סוד קסמו של אבשלום על אביו במהלך כל חייו ועל ישראל במהלך המרד. הרד"ק מרחיב: "איש יפה - ספר מה גרם לו למרד, שהיה יפה ונתגאה ביפיו ובשערו, וחשב שאין ראוי באחיו כמוהו." חז"ל פירשו את הפסוק בדרך אחרת: "רבי יהודה אומר נזיר עולם היה, והיה מגלח לשנים עשר חדש, שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו', רבי יוסי הגלילי אומר נזיר ימים היה, והיה מגלח אחת לשלשים יום, שנאמר מקץ ימים לימים וגו', רבי אומר כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים לגלח בכל ערב שבת."
המלבי"ם כותב כי אבשלום הבין, הן מפגישתו הצוננת עם דוד המלך והן משהותו בנידוי בירושלים, שדוד אינו מתכונן להמליכו אף על פי שהוא הבכור אחרי אמנון, שמת, ולכן החליט להקדים ולמרוד בטרם יקבל שלמה, אחיו למחצה, את כס המלכות. אבשלום, שחשב כי יופיו הוא השער למלוכה, החל לארגן את המרד. דברים דומים משתמעים מדברי מדרש משלי: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, אמר רבי יוסי הגלילי, כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה, אלא אמרו כנגד אבשלום אחיו, שהיה מחשב בלבו ואומר אם אני הורג את דוד אבי אני נוטל המלכות לעצמי, ואינו יודע שמחשבתו של מקום קדמה לשלו".
פרופ' אלכסנדר רופא כתב כי ההתמקדות המקראית בפן האישי ובאופיו של אבשלום חושפים רק חלק מהתמונה הכוללת, וכי בפרספקטיבה רחבה יותר לא יכול היה אבשלום "לגנב את לב כולם" מבלי שגורמים עמוקים בעלי הד רחב יותר יפעלו לטובתו וכנגד דוד. מלכות דוד סימנה מהפכה בשיטת המשטר שהיה קיים בישראל מימי קדם - ממשטר של שבטים, משפחות ובתי-אב, המונהגים בעיתות חירום על ידי שופטים, עבר השלטון בימי דוד למשטר מלוכני בעל מוסדות של קבע ובראשם צבא, שבבסיסו חיילים שכירים מקצועיים המקבלים שכר מקופת המלוכה. שיטת ממשל זו מצריכה שלטון מרכזי חזק, היוזם פרויקטים לאומיים, ובהם סלילת כבישים ובניית ביצורים. חלק מפרויקטים אלו, כמו גם המלחמות והקרבות שניהל המלך דוד כנגד העמים השכנים, נעשו בדרך של גיוסי חובה שהיו לטורח על אזרחי המדינה, שעיקר כלכלתה נשען על חקלאות. גיוסי חובה אלו היו בדרך כלל ללא תמורה וללא התחשבות בלוח השנה החקלאי. כל אלו יצרו אנטגוניזם בקרב ישראל כנגד מלכם.
נקודה אחרת שגרמה להתרחקות העם ממלכו היא תופעת שירות הזרים בראש האדמיניסטרציה של הממלכה. דוד העסיק חיילים שכירים זרים, פקידים זרים ובעלי מלאכה זרים הבאים מצור. הבחירה בהם באה, בחלקה לפחות, מהיעדר מסורת של שלטון מרכזי בישראל שהייתה מחולקת לשבטים אוטונומיים למחצה, וכן מהיעדר אנשי מקצוע בתחומי הממשל והניהול. ייתכן ועל יחסו של דוד לזרים אפשר ללמוד עוד בהיותו נרדף על ידי שאול המלך וחייליו, ובהיותו מפקד כנופיית עבריינים, כפי שנאמר: " וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (). פרופ' רופא כתב כי "המסורת של דוד ראש גדוד הביאה אותו לקרב אנשים, לא על פי מוצאם אלא לפי כישוריהם, לפי התועלת שהם יכולים להביא לעניין המשותף... בכך פרץ דוד את המסגרות הישנות. המשפחה והשבט אינם קובעים עוד דבר, קובע הממשל של המלכות. פקיד זר, הדרם בן עבדא או שושא הסופר, קובע יותר מאספת זקני יהודה בחברון!". ראיה לעוצמת הרגשות כנגד המצב הקיים והמלך דוד ניתן למצוא בעובדה כי אף על פי שכל ישראל מרד, בראש המרד עמד שבט יהודה - שבטו של המלך. ייתכן ואבשלום בחושיו החדים חש בהתמרמרות ביהודה ושאפתנותו העמידה אותו כמנהיג למרד שלא פרץ קודם לכן מחוסר מנהיג.
לסיבות אלו ניתן גם להוסיף טינה בקרב נאמנים של שאול המלך ויורשיו שעדיין נטרו לדוד על מלחמתו בשאול ותפיסת המלכות ונתינת בני השושלת לגבעונים שהמיתו אותם. הד ברור לכך ניתן למצוא במעשי שמעי בן גרא, איש משבט בנימין ומשפחת שאול המלך שקילל את דוד כשזה עבר בעירו של שמעי, בחורים, בבורחו מפני אבשלום.
תחילת המרד
שמאל|ממוזער|250px|דף בספר תנ"ך צרפתי מאמצע המאה ה-13. בפינה השמאלית העליונה מתאר דוד מקבל את בשורת מרד אבשלום. בחלק התחתון מתוארת בריחת דוד מירושלים, בחלק הימני עליון אבשלום בא על פילגשי דוד
שמאל|ממוזער|250px|דף בספר תנ"ך צרפתי מאמצע המאה ה-13. בפינה השמאלית העליונה הקרב בין צבאות אבשלום ודוד. מות אבשלום הפינה הימנית עליונה, דוד ממתין לבשורות בחלק התחתון
אבשלום החל את המרד ברכישת אהדתם של תושבי ממלכת ישראל. הוא רכש גינוני מלכות והיה נע במרכבה המלווה בפמליה של 50 איש ההולכים לפניו, סימן לאדנות ועמדה רמה אך גם הד לנבואתו של שמואל הנביא: . במקביל הוא ישב על כס המשפט והיה אומר למתדיינים כי דבריהם מבוססים אבל ספק גדול אם הם יזכו, במצב הדברים הנוכחי, למשפט צדק. אבשלום לא דיבר במפורש נגד המלך, אולם הכניס את הספק בלבו של כל מי שבא לדון ומאידך הבהיר למתדיינים ובני ישראל הרבים שבאו לשערי המשפט שאם אבשלום היה השופט - הם היו הזוכים. המקרא מסכם: .
ברגע המתאים התניע אבשלום את מזימת המרד, תוך שהוא גונב את לב אביו, כפי שמתואר במקרא: .
החידה הראשונה היא הגדרת הזמן, שהרי כל שנות מלכותו של דוד היו ארבעים שנה. התלמוד הבבלי דן בפסקה זו לעומק ב. רש"י הרחיב על פרשנות זו: "מקץ ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך משמואל נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות", כלומר על פי רש"י אזהרותיו של שמואל התגשמו כעבור ארבעים שנה, שבסופן הופיע טוען לכס המלכות. הרלב"ג מציע פרשנות אחרת: "ייתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל, רוצה לומר מעת המשח שאול, או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד, ואולי הוגד על דרך נבואה שארבעים שנה יעמוד מלכות דוד ולזה חשב אבשלום שאז יהיה העת שתסור המלוכה מדוד ודמה מפני זה שכבר תשלם מחשבתו בהריגת אביו לסבב שתהיה הממלכה לו". פרשנות נוספת מופיעה בתרגום השבעים וב"קדמוניות היהודים" שנכתב כאלף שנה מאוחר יותר על ידי יוסף בן מתתיהו, במקורות אלו נכתב "ארבע שנים" במקום "ארבעים שנה". שאלה שנייה נוגעת לבחירת העיר חברון כמקום הכרזת המרד והכתרת אבשלום. עם זאת קיימת הקבלה ברורה בין מעשי דוד בטרם הוכתר לבין מעשיו של אבשלום, דוד נמשח אף הוא למלך במסווה של זבח, ומלך תחילה בחברון - שם גם נולד אבשלום. בחברון מצטרף אחיתופל הגילוני לאבשלום, נוכחותו הייתה בעלת חשיבות עליונה והיטתה את הכף לטובת אבשלום, המקרא מפרט בהמשך את מהות היתרון: . האגדה הצביעה על חסרונו היחיד של אחיתופל - אנוכיות שנאמר:" חכם גדול היה אחיתופל ודבריו נאמרו כברוח הקודש, למעלה מדרך הטבע...ומה היה חסר? עיקר היה חסר, שלא היה ירא שמים". סביב אבשלום ואחיתופל נאספים תומכים רבים המאפשרים לו לצעוד ישירות על ירושלים ולהתעמת עם דוד.
הרב יוסף כרמל כתב פרשנות מורחבת לאירועים: דוד בחר בירושלים כמרכז דתי בלעדי והפסיק את תמיכת משטרו בבמות שהיו מרכזי פולחן במקומות שונים ביהודה וייתכן ואף אסר על תמיכה של משפחת המלוכה בבמות אלה. בכך הקים דוד המלך על עצמו את זעמם של הכוהנים שערכו את הפולחן בבמות, שאחת המרכזיות שבהן הייתה בחברון, והסיתו את המאמינים שנהנו מפולחן הקרוב למקום מגוריהם (בניגוד לפולחן בעיר זרה). על פי פרשנות זו, בשבתו בשער המשפט פגש אבשלום את המשלחות שהגיעו אל דוד ונדחו על ידו. הבטחתו של אבשלום להצדיק את הפונים אליו הייתה למעשה הבטחה שאם הוא יקבל את השלטון יבוטל הפולחן המרכזי האקסקלוסיבי בירושלים ויותר הפולחן על הבמות. על רקע זה בחר אבשלום את חברון כמקום המרד ואת הזבח על במה בעיר כנושא המאחד את העם אחריו.
דוד בורח מירושלים
שמאל|ממוזער|250px|דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול
דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים . באופן סמלי מספר המלווים את דוד בבורחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בבורחו משאול. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הקודש אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הקודש מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: . ואמרו חז"ל:
שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והנה לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.
בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.
לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להישאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.
סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: .
אבשלום בירושלים
אבשלום ואנשיו יצאו ממקום ההתכנסות בחברון על מנת לכבוש את מרכז השלטון בירושלים, אך גילו שדוד המלך ואנשיו ברחו מלבד חושי הארכי שנשאר ונשבע אמונים לאבשלום, הוא מכנה את אבשלום פעמיים "המלך" – בתגובה, אבשלום החשדן שואל את חושי בתוכחה חושי, מבלי להתבלבל, נותן הסברים משכנעים למעשהו: תפקידו הוא להיות רע למלך, את זהותו של "המלך" קבע העם - כלומר אבשלום, וחושי יהיה רעו יהיה המלך אשר יהיה. הוא ממשיך ומסביר לאבשלום כי הוא לא רואה בו מורד זר אלא בנו ממשיכו של דוד. אבשלום, שדברי חושי נעימים לאוזניו ונראה כאילו נותנים משנה תוקף לתביעתו לכתר, מצרף את חושי ליועציו.
אבשלום הגיע אל המטרה העיקרית של המרד, אך ניצב עתה בפני שתי בעיות שנובעות מהצורך לבסס את ניצחונו, אחיזתו בכס וסילוק האיום מצד דוד ונאמניו. הוא פנה לאחיתופל וביקש את עצתו: . אבשלום פונה ישירות רק "אֶל אֲחִיתֹפֶל", אך פנייתו נעשית בלשון רבים, פרשנות אחת היא כי פנייתו היא גם לחושי והרד"ק פירש: "לשון תפארת, או פירושו: אתה והחכמים אשר אתך". אחיתופל ייעץ לאבשלום: . מטרת המהלך היא להפוך את המרד והקרע בין דוד לאבשלום לבלתי הפיך, כך ייאלצו תושבי ירושלים, יהודה וישראל לקבוע את הצד בו הם תומכים וללא חשש מהסכם שירקם בין המורד למלך שיוביל לחזרת דוד למלכותו, וענישת מי שתמך באבשלום בפומבי. כמאמר רש"י: "כי עתה ידם רפה לעזור לך שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו ואנו נהיה שנואים למלך". הקבלות למעשים בעלי משמעות זהה ניתן למצוא במעשהו של ראובן שבעל את בלהה, פילגשו של יעקב אביו. ובסמוך יותר למרד בתגובתו האגרסיבית של איש בושת כנגד מעשהו של אבנר בן נר ששכב עם רצפה בת איה פילגש שאול המלך, ובהמשך, כעסו של שלמה המלך על בקשתו של אדוניהו לשאת לאישה את אבישג השונמית כפי שמסביר שלמה:
אבשלום קיבל את עצת אחיתופל, אך במקום לעשות את המעשה ולהפיץ את השמועה, אבשלום החליט לעשות מעשה נחרץ עוד יותר, והוא בעל את הפילגשים באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: . העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו". בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:
"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".
עצת אחיתופל
בשלב הבא של המרד פנה אחיתופל לאבשלום והציע תוכנית להשלים את מהלך תפיסת השלטון ולהסיר את האיום היחיד שנותר לאבשלום כמלך:
בהצעתו של אחיתופל שלושה שלבים: גיבוש יחידה צבאית בת 12,000 - מספר סמלי של 1,000 לוחמים לכל אחד משבטי ישראל יציאה במרדף אחרי המלך הבורח והרג המלך על מנת לפזר את מחנה תומכיו והבטחת כיסא המלכות בידי אבשלום. ורש"י מפרש: "האיש אשר אתה מבקש – יעשה בו בקשתך ויהרג, ואחר כך כל העם יהיה שלום, וזה מקרא קצר".
ייתכן שהפגם בתוכנית של אחיתופל, מבחינת אבשלום, הוא שביצועה מתמקד בו ושבע פעמים נעשה שימוש בפעלים בגוף ראשון יחיד, ומוציא את אבשלום אל מחוץ לתמונה. וכך מבקש אבשלום גם את עצת חושי הארכי.
עצת חושי הארכי
בתשובה לפניית אבשלום חושי הדגיש כי העצה שיעץ אחיתופל אינה טובה "בַּפַּעַם הַזֹּאת". דברי חושי נחלקים לשניים: הוא מסביר מדוע לדעתו טעה אחיתופל הפעם, ומציע הצעה משלו כיצד להתמודד עם דוד ואנשיו. גם חושי מדגיש כי הציר המרכזי לניצחון הוא המומנטום, אך בניגוד לעצת אחיתופל לנצל את המומנטום מיידית ולהכריע את המערכה, טען חושי שהמומנטום יטה לטובת אבשלום במהלך קרב גדול ומכריע. לדברי חושי, אם יצאו אבשלום וצבאו מיד לקראת דוד הם יפעלו מבלי שגורם הפתעה יהי לצידם ויסכנו את הישגיהם השבריריים. במקום זה חושי הציע לאסוף צבא ענק מכל אנשי ישראל, ולזכות בניצחון מכריע. בדבריו נזהר חושי להזכיר את אבשלום כמי שעומד בראש הפירמידה וכמי שכל פעולה נסבה סביבו, עם זאת, כשחושי עבר לתאר את הגורל הצפוי לדוד, הוא מקפיד לדבר עליו בגוף שלישי ונמנע מאזכור שמו. דברי חושי לאבשלום עמוסים בדימויים ציוריים שיצרו ערפול ומאידך שבו את לבו של אבשלום, ומעל לכל נמנע חושי מלהתייחס לעצמו ובכך האדיר את דמותו של אבשלום. מטרתו האמיתית של חושי הייתה להרוויח זמן בתקווה שהמרד ידעך ודוד המלך ייהנה מפסק זמן להתארגנות. בסיכומו של דבר בחר אבשלום לנהוג על פי עצת חושי אך המספר המקראי מציין כי החלטתו של אבשלום לא נבעה מתהליך "אנושי" בו מעורבת חכמת חושי ומחשבת אבשלום בלבד, אלא הייתה כאן מעורבות אלוהית ישירה.
ומסכם יצחק אברבנאל:
"...ואולי בחרו ישראל באבשלום כי רע בעיניהם עניין בת שבע ושבנה ימלוך, ואבשלום ראוי מצד אמו ומצד עסקו במשפט, ואחיתופל בראותו שלא הייתה בכוונת אבשלום למרוד ולהמית את אביו יעץ לו בעניין הפלגשים, שלא יוכל לתקן ולהשלים עוד עם אביו, וגם לפרסם עניין בת שבע בעם. וכששמע אבשלום עצת אחיתופל להרוג את אביו סמר בשרו, וביקש את עצת חושי גם כן, ודוד שידע שאין בדעת אבשלום להורגו ציווה לחוס עליו, אבל יואב פחד שאם ישלימו האב והבן ישנאהו אבשלום, ובחר להורגו."
מה גרם לאחיתופל להתאבד? – יכולתו לחזות את אשר יקרה אם לא תתקבל עצתו, והבנתו כי המרד למעשה נכשל, הביאה אותו לנקוט בצעדים דרסטיים. לאחיתופל היה ברור שיאשימו אותו כמורד במלכות על כל הכרוך בכך למשפחתו ולרכושו, הוא "מצווה אל ביתו" כלומר מכריז על צוואתו ואחר כך מתאבד. המקרא איננו מפרט מה היה כתוב בצוואה של אחיתופל אך בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא דף קמ"ז מובא הציטוט, "תנו רבנן שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חיטים." ועל כך כתב המהר"ל:
"...ויש לשאול מה עניין אלו דברים שצוה עליהם ביותר. ונראה מפני שראה אחיתופל שהיה בקושרים ובמחלוקת שהייתה לו ומה שמגיע אליו מן המחלוקת, ולפיכך היה מזהיר על המחלוקת... כאשר אין חכם גדול יותר מבעל ניסיון... וכדי לחזק יותר אמר שיהיו נזהרים וזריזים שלא יבא סיבה לבטל השלום שהוא דבר גדול. והנה השלום הוא מצד ג' פנים, האחד הוא שלום בית, השני השלום שיש לו עם ריעיו וחבריו, והוא השלום שיש לו עם עצמו, והג' עם שאר בני אדם, ודבר זה תלוי בשלום מלכות, שהוא מחזיק השלום בעם. ולכך נגד שלום ביתו שהוא עם אשתו אמר יום של עצרת ברור זרעו חטים, כי עיקר ביטול שלום בית שהוא עם אשתו הוא מתוך שאין לו חטים, וכדאמרינן בפרק הזהב, לעולם יזהר אדם בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה בתוך ביתו אלא בשביל חטים... וכנגד השלום השני שלא יתחדש מחלוקת בין איש ובין אחיו אמר אל תהיו במחלוקת זה עם זה, כי דבר זה נחשב כאלו הוא חולק עם עצמו, כי אחיו הוא כמותו. ושלא יבא לידי מחלוקת שהוא בין איש לרעהו אמר אל תמרדו במלכות בית דוד, שהוא שלום מלכות".
הקרב המכריע
חושי הארכי לא הסתפק בפעילותו בחצר אבשלום ושלח את המידע העדכני לדוד תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים", מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה. על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה.
בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד ובחישוב מתמטי פשוט על דברי חייליו , ניתן להניח שצבאו של דוד מנה כעשרים אלף איש. על רקע הגידול במספר חייליו נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: .
אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שנסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'". כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם נספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי - כנראה חיות טרף ששרצו ביער. בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.
מותו של אבשלום
שמאל|ממוזער|200px|מות אבשלום, תחריט של גוסטב דורה
200px|ממוזער|ימין|אבשלום נלכד בעץ. ציור של אלברט וייסגרבר. 1914
.
הרב אמנון בזק מסביר כי "הפרד היה בהמת הרכיבה של בני המלך; מעברו של הפרד הוא ביטוי למעבר המלכות מאת אבשלום." אבשלום המופתע מהמפגש עם חיילי דוד מנסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ הוא חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים (חצים או חניתות) בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום.
התלמוד הבבלי מסכם: "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב, ולפי שגנב ג' גנבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר וייקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום." חז"ל הוסיפו:" אבשלום גבור כח היה במלחמה והיה חרבו מצומדת על מתניו, ומפני מה לא שלף חרבו וכרת שער ראשו וירד, אלא ראה גיהנם שנפתחה מתחתיו, אמר מוטב לי להתלות בשער ראשי ולא לירד באש, לפיכך היה תלוי באלה".
עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה: . לאחר מכן מטפל יואב בגופת אבשלום, המושלכת בבזיון לבור ועליו גל אבנים כפי שנהג יהושע בן נון לקבור את אויבי ישראל לאחר שתלה אותם על עץ כגרדום.
לסיכום מציין הסופר המקראי כי אבשלום מת ערירי, בלא בנים, ולא זכה להיקבר במקום שהכין לו כמצבה ושמה יד אבשלום, הביטוי יד גם הוא מצביע על הנצחת אדם שמת בלא בנים ואין מי שיזכיר את שמו על הסתירה בין פסוק זה לפסוק הקובע כי לאבשלום נולדו שלושה בנים ובת בשם תמר אומר המלבי"ם: "ויוולדו - וכולם מתו בעת ההיא, והמלך לא בא לנחמו". בין חוקרי המקרא יש המקבלים פירוש זה, ואחרים דוחים אותו בטענה שאין זה סביר שהמחבר ישמיט את עובדת מותם. חוקרים רבים רואים בפסוק זה (יח, יח) תוספת של עורך מאוחר, שביקש להזכיר מסורת שהייתה המקובלת בימיו על יד אבשלום שבעמק המלך, ולא הבחין בסתירה שנגרמה או שלא הוטרד ממנה. מיעוט מן החוקרים סבור שדווקא גרסה זו היא הראשונית. פרשנות אחרת קובעת כי: "והכתיב ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת, אמר רב יצחק בר אבדימי שלא היה לו בן הגון למלכות". מעכה בת אבשלום מוזכרת במקרא כאמו של אביה מלך יהודה או כאם בנו אסא.
עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. . יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: . בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו . ודוד שואל: והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: ".
קינתו של דוד על אובדן אבשלום
שמאל|ממוזער|250px|קינת דוד על אבשלום, תחריט של גוסטב דורה
.
דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא). ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7.
אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: .
לאחר המרד
דוד המלך, יהודה וישראל
שמאל|ממוזער|250px|יואב הורג את עמשא, תחריט נחושת הולנדי מהמאה ה-18
מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: . מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: .
נראה, שדוד הסיק כאן מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון וההבנה כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.
בצעד נוסף הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה שעמשא היה אחד ממנהיגיו. המקרא מציין את הצלחת המהלך: . הרלב"ג עצמו מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".
צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי:
מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: (.
מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה:
פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא
בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו. שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דוחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי. דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד המגלה ראייה ארוכת טווח מעדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ומעדיף להשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.
ברזילי הגלעדי
לפני שובו לירושלים התפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד הציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שולחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו , ורש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, . רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.
מפיבושת וציבא
אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!" הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".
חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת , יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו"
גורל פילגשי דוד
המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים ל"בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית עד יום מותן: רבי ישעיה די טראני ביאר את מצבן לפי האיסור המוטל על פילגש מלך, למי שאינו מלך בעצמו:: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רד"ק דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל: דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל נגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה, כפי שמחמת כבודו של המלך אסור למי שאינו מלך לשכב עם מי שהייתה פילגשו, כך אסור למלך עצמו לשכב עימה אם אחר בא עליה באיסור.
בספר תהילים
סיפור אבשלום מוזכר בתנ"ך בספר תהלים מזמור ג:
בגמרא התפרשו הפסוקים בתהילים, במסכת ברכות דף ז': "ואמר ר' יוחנן משום רשב"י קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג מגוג שנאמר (תהילים ג'): "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" וכתיב בתריה (שם) "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב (שם ב') "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" ואילו "מה רבו צרי" לא כתיב. ומבואר- שהמאבק של דוד עם אבשלום בנו המכונה בגמרא "תרבות רעה" - מהווה סמל למאבקו של האדם עם יצרו הרע המקומם עליו מתוך ביתו.
בספר הזוהר נכתב: "רבי יהודה פתח ואמר מזמור לדוד בברחו וגו', מקרא זה העירו החברים, אבל למה אמר שירה, אם משום שבנו שקם עליו ולא זר, היה צריך להיות יותר גדולה, כי אדם מתמרמר יותר על רעה מועטת מיד קרוביו, משמתמרמר על רעה מרובה מידי אחרים. אלא מזמור לדוד שכן רצה דוד, שמקודם חשב שהקב"ה יענישו על חטאיו בעולם הבא, כיוון שראה שבעולם הזה רוצה להפרע ממנו היה שמח ואמר שירה."
רש"ר הירש כתב על האמור בפרק: "דוד המלך, נתפס בתאוות היצר, הפר את המוסר ואת אושרו המשפחתי של אחד מנתיניו והוא נושא עתה את עוונו בבריחתו מפני בנו, עצמו ובשרו, שגזל ממנו את כס מלכותו וביתו. קצף עמו, תוכחתו והאשמתו, מביאים אותו לידי ייאוש, ובעצם העובדה שהוא שכב, ישן והקיץ שוב - הוא מוצא את הביטחון שה' לא נואש ממנו, ובכך הוא מביע ללב כל השקועים בחטא ויגון את הנחמה ואת עוז הרוח שאי אפשר לגזלם לעולם: איש אשר ה' מניחו לקום משנתו לקראת יום חדש, מובטחת לו בזאת עזרת ההשגחה העליונה במאמציו לשוב ולזכות בטוהר חיים ושמחת חיים".
ילדיו
ב מוזכר קיומם של שלושה בנים של אבשלום, ששמם לא ידוע, ובת אחת, ששמה תמר, והיא מתוארת כיפה מאוד.
בפרק י"ח מסופר: . הסיבה לכך היא כנראה שבניו ובנותיו מתו בחייו.להרחבה ראו: להקמת מצבה לאדם בעודו בחיים מקבילות בקרב הפיניקים.. סלושץ תרגם "אנכי עבראסר... מבצה שהצבתי בעודי בחיים על משכב נוחי לעולם...". סלושץ מציין שנמצאו כתובות אחרות כאלה (אחת מהן מופיעה בעמ' 94).
בחקר המקרא ובארכאולוגיה
החל מימיו של יוליוס ולהאוזן בסוף המאה התשע עשרה התבססה התפיסה במחקר לפיה מרבית הסיפורים על אודות משפחתם של דוד המלך ואבשלום המופיעים בספר שמואל משקפים חיבורים עתיקים הכוללים תיעוד היסטורי אמין בעיקרו, וכי הם נכתבו בסמוך לזמנם של המאורעות המסופרים, בימי דוד או שלמה, גם אם עברו מאז אי אילו עריכות.
אסכולות אחרות שהתפתחו במהלך החלק השני של המאה העשרים ערערו על הקונצנזוס אודות זמן חיבורם של סיפורי דוד ואבשלום ועל מהימנותם ההיסטורית. היו חוקרי מקרא שהחלו לראות בהם יצירה ספרותית בדיונית מעיקרה שנכתבה בהדרגה בתקופות מאוחרות יותר, כמו תקופת יאשיהו, גלות בבל והתקופה הפרסית. מגמה זו הצטרפה למגמה מקבילה בארכאולוגיה, שקראה תיגר על הנחת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת כפי שהיא מתוארת במקרא כרקע לפעילותם של דוד ואבשלום.
נכון לעשור השני של המאה ה-21, עצם קיומה של שושלת בית דוד מוסכמת על החוקרים, אך ישנה מחלוקת בדבר אמיתות תיאור עלילתו של אבשלום ויתר בני משפחת המלוכה. הטענות כנגד אמיתות סיפורי אבשלום מתבססות על הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו נכון לשנת 2013, שלפיהם כמות התושבים שהייתה באזור ממלכת יהודה לפני היווסדה נעה בין מאות לאלפי אנשים, וכן לא מעידים הממצאים, למשל, על מערכת בירוקרטית מתקדמת המאפיינת ממלכה מסודרת.
ייצוגיו בתרבות
האוניברסליות של סיפור אבשלום, לצד גילויי הרגש העזים המתוארים בפשטות ובבהירות, היו אבן שואבת ליוצרים בסוגות מגוונות. וסיפור אבשלום הפך למשל ידוע; סמלים ממנו נלקחו ליצירות בתרבות העולם המערבי, אשר שואב ומשוחח בחלק ניכר מערכיו ויצירותיו עם הברית הישנה. עלילותיו של אבשלום גם נתנו השראה ליצירות אמנות בציור: בצבע ובהדפס בכתבי יד ועל בד ונייר, בפיסול ובאריגה; רוב יצירות האמנות עם דימויי אבשלום שנשתמרו הן מימי הביניים ואילך.
בספרות בעת החדשה
בספרות העברית
הביטוי עצת אחיתופל מתייחס לעצות אחיתופל הגילוני לאבשלום ואף על פי שהיו אלו עצות טובות ולמרות המוניטין של אחיתופל הפך הביטוי לסמל עצה רעה ובמסורת המאוחרת נעשה אחיתופל כינוי ליועץ נוכל, בוגד ומסית ובמשנה הוא נמנה עם אלה שאין להם חלק בעולם הבא. וקבע מדרש האגדה: "דואג ואחיתופל דוברי כזב הן" ובתלמוד הירושלמי נאמר: "דואג ואחיתופל, שהיו להוטין אחר לשון הרע"
גם קינתו של דוד זכתה לציטוטים רבים, עגנון למשל השתמש בקינה על אבשלום פעמיים: פעם אחת בסיפורו "מעשה העז" תוך צירופה לקינת יעקב על יוסף, ופעם שנייה בסיפורו "הנעלם", בקינת אם על בנה.
בספרו של משה שמיר כבשת הרש מוצג אבשלום באור חיובי למדי. על פי הספר, מתוקף היותו יורש העצר אבשלום מוּדע לחטאיו של דוד - קודם בבת שבע ולאחר מכן באוריה, ואף מתריע בפני אוריה בעוד מועד על הגורל אותו מייעד לו דוד. מהסיפור עולה כי החלטתו של אבשלום למרוד באביו הייתה פועל יוצא של תיעובו כלפי חטאי אביו.
עוד שיר על אבשלום/נתן יונתן
שיר שכתב המשורר נתן יונתן כעין המשך של קינת דוד על אבשלום בנו ומספר על אהבתו אליו ועל מניעת המלוכה ממנו כרצונו של דוד להציל את אבשלום מהמלוכה. בראיון שנתן המשורר למגזין המקוון מגזין במה אמר:
השיר "עוד שיר על אבשלום" נכתב חמש שנים לפחות לפני שנפל בני ליאור במלחמת יום הכיפורים. לפיכך אמירתך שאני מתייחס לבני כשם שדוד התייחס לאבשלום אין לה קשר אל השיר הזה. כתבתי אותו מתוך הזדהות עם אבלו של אב שהיה בריב נורא עם בנו אבל אהבתו הייתה גדולה מכל ריב. לאחר מלחמת יום הכיפורים ראו קוראים רבים, ואני ביניהם שיש משהו בגורל שלי שמחבר אותי אל מה שקרה ב"עוד שיר על אבשלום".
"עָרוּם כָּאִשָּׁה, יָפֶה כַּנָּחָשׁ, בַּיְשָׁן כֶּאֱלִיל/ תָּמִיד עִם חֶבֶר מֵרֵעָיו, בַּסּוּסִים, בַּזָּהָב,/ וְעַכְשָׁו, אִמְרוּ, אֵיפֹה עָרְמַת נָשָׁיו/ יְפִי נְחָשָׁיו, אֱלִילוֹ הַבַּיְשָׁן,/
חֲלוֹמוֹת מַלְכוּתוֹ אַיָּם? / עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם /וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת/ אֲפִלּוּ רַכָּבוֹ פּוֹנֶה הַצִּדָּה לִבְכּוֹת;/ כָּכָה לִשְׁבֹּר גַּב שֶׁל אָב,/ לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מֵהַמָּוֶת, מֵהַכֹּל! /אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם"
אבשלום/שלום חנוך
בכתיבת השיר השתתפו פרט לחנוך אנשי חבורת לול בועז דוידזון, אריק איינשטיין, צבי שיסל, אורי זוהר ויהונתן גפן. השיר כלול ב"שבלול", אלבומם המשותף של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שיצא ב-1970 ומבוסס על סרט הקולנוע "שבלול". הטקסט נקרא תחילה כשיר על אגדות ילדים, אך בבית האחרון משתנה הטון "אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם/כְּמוֹ חֲלוֹם, כְּמוֹ חֲלוֹם בַּקַּיִץ/לָמָּה לֹא, לָמָּה לֹא,/לָמָּה לֹא יבוֹא כְּבָר עַכְשָׁו/מָה שֶׁבֶּטַח יבוֹא מָחָר." על השיר אמר שלום חנוך בראיון "היינו בפירוש הומניסטיים. העניין של השלום היה אז בכל העולם ופה הוא היה ממוקד ובפירוש חיפשנו דרכים לעשות משהו כאן, ישראלי, שידבר על הדבר הזה".
אבשלום/יונה וולך
שירה של יונה וולך, שנכתב לאחר אירוע הפלה מלאכותית בגיל 21, הוא קינה דמיונית של אם אבשלום המבכה את מותו. על השיר כתב אליעז כהן במגזין נאמני תורה ועבודה "כעת אוכל להציע כי בשיר זה, כבשיר פרידה בשל ומפוכח, מבטאת יונה הצעירה את חוסר יכולתה להרות מחדש את אביה המת (אב-שלום) אך גם את אפשרויות המגע בגלגול דמותו בדמויות קרובות אחרות שעתידות להופיע במהלך חייה. ואולי יעבור קול הגעגועים את הסף"
"אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת /לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם /שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי/וְלֹא יָצָא לִי /לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי..."
אבשלום/רות חשמן
שיר של רות חשמן שהולחן על ידי יאיר קלינגר ובוצע על ידי מוטי פליישר. בשיר שובצו מילותיו של דוד המלך בקינתו עם תיאור דמיוני של אבשלום כרודף נשים, מרד אבשלום מוצג מנקודת מבטן של נשות ישראל והמילים דנות בקשריו של אבשלום עם נשים בכלל ופילגשיו של דוד בפרט.
"רבים הבנים שהיו לדוד/ אך בנו אבשלום מיוחד ויחיד/ חסון כאלון ויפה עד חמדה/ ואין עוד כמוהו בכל יהודה./ ידו האחת הוא הושיט למלוכה/בעוד השנייה לנשים נשלחה..."
את שערו של שמשון/נתן זך
שיר של נתן זך על שערו של שמשון ושערו של אבשלום, ההבדל ביניהם והמקום של השיער בדמותו של כל אחד מנזירים אלו.
"לְעֻמַּת זֹאת אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם./ מוּבָן שֶׁהוּא יָפֶה, כְּשֶׁמֶשׁ בִּמְלֹא אוֹר יוֹם, כִּירֵחַ נְקָמוֹת אָדֹם...זֶהוּ הַשֵּׂעָר הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר בְּכָל הַמַּמְלָכָה, הַהַצְדָּקָה הַמֻּבְהֶקֶת/לְכָל מְרִידָה וְאַחַר כָּךְ הָאֵלָה."
בספרות האנגלית
Prayer for Sunset/לאונרד כהן
שיר שכתב ופרסם בשנת 1956 המשורר היהודי-קנדי לאונרד כהן באסופת השירים Let Us Compare Mythologies ובו מתואר לכאורה מסע של המשורר בסערה והיעלמותה של השמש כמות אבשלום:
The sun is tangled in black branches
Raving like Absalom
Between sky & water
Struggling through the dark terebinth
To commit its daily suicide
אבשלום, אבשלום / ויליאם פוקנר
רומן גותי משנת 1936 מאת הסופר האמריקאי זוכה פרס נובל לספרות ויליאם פוקנר ובו מתוארות שלוש משפחות מדרום ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, במרכז הסיפור תומאס סוטפן ויחסיו עם בנו.
זעקי ארץ אהובה / אלן פטון
"זעקי ארץ אהובה" היא נובלה מאת הסופר הדרום אפריקאי אלן פטון אשר פורסמה לראשונה בשנת 1948. הספר מגולל את סיפורו של סטיפן קומאלו, כומר אנגליקני שחור בעיירה כפרית באזור נטאל שבמזרח דרום אפריקה, אשר יוצא לחפש את בנו אבשלום בעיר יוהנסבורג. הספר מתמקד במערכת היחסים הבעייתית בין האב לבנו על רקע האפרטהייד. הספר מסתיים עת קומאלו יושב על ראש גבעה, והשחר מפציע על יום הוצאתו להורג של אבשלום. התרגום העברי לספר, מאת אהרן אמיר, יצא לאור בהוצאת עם עובד. גרסה נוספת לנוער יצאה לאור בהוצאת עופרים ובתרגומה של גילה ברגיל וולף.
בשנת 1951 הספר עובד לראשונה לסרט קולנוע בבימויו של זולטן קורדה, כאשר פטון עצמו כתב את התסריט. קנדה לי גילם את דמותו של קומאלו, צ'ארלס קארסון את ג'ארויס וסידני פואטייה את מסימאנגו. גרסה קולנועית נוספת יצאה לאקרנים ב-1995 בבימויו של דארל רודט. ג'יימס ארל ג'ונס שיחק את קומאלו וריצ'רד האריס את ג'ארויס.
יד אבשלום
שמאל|ממוזער|150px|יד אבשלום בין גלי אבנים בשלהי המאה ה-19
שמאל|ממוזער|150px|יד אבשלום
"יד אבשלום" היא מצבה מונומנטלית הנמצאת בנחל קדרון, בין הר הזיתים והר הבית. היא שוכנת סמוך לצלע הר הזיתים, לצד מבני קבורה מפוארים נוספים כקבר בני חזיר וקבר זכריה. שֵׁם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום.
מסורת יהודית קדומה מקשרת את המצבה עם מצבתו של אבשלום, עליה מסופר בספר שמואל:
"ואבשלֹם לקח, ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה" מיקומה של המצבה אינו מזוהה, לבד מהקביעה שהיא נמצאת ב"עמק המלך", שמקומו אינו מפורט. בשלהי תקופת בית שני כבר הצביעה המסורת הארץ-ישראלית על אתר בסביבות ירושלים וזיהתה אותו עם יד אבשלום מתקופת התנ"ך. יוסף בן מתתיהו מיקם את המצבה במרחק "שני ריסים מירושלים", אולם לא מסר מיקום מדויק. מקור נוסף מתקופה זו היא מגילת הנחושת, המספרת על אוצרות שהוטמנו במקומות שונים בממלכת יהודה, ובין שמותיהם של מקומות אחרים סביב ירושלים, מופיע גם שמה של יד אבשלום: "תחת יד אבשלום מן הצד המערבי חפור אמות שתין עשרה ככ 80" כלומר: בעומק שתים עשרה אמות, מצדה המערבי של יד אבשלום, טמון מטמון של שמונים כיכרות.
שמו של אבשלום בן דוד שב ועלה במאה ה-10 או ה-11, ב"מדריך ירושלים" שהתגלה בגניזה הקהירית. מכאן ואילך, אף כי שמות קדושים אחרים צצו מדי פעם, מרבית התיאורים קראו למצבה בשם יד אבשלום, עמוד אבשלום או מצבת אבשלום. מנהג קדום, שנהג על ידי המקומיים בני כל הדתות הוא סקילת המצבה. תיאור מרתק במיוחד של מנהג זה מספק הצליין פליקס פברי, בשלהי המאה ה-15:
"קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה... אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו ומותו של אבשלום... כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים."
מנהג זה המשיך ונהג במהלך הדורות, וערמות האבנים נערמו מחוץ למצבה עד שפונו בשנת 1924 על ידי משלחת החפירות של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של נחום סלושץ. גם בשנות ה-40, נצפו אנשים שהמשיכו לאחוז במנהג.
אילן יוחסין
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
אבי אמסלם, "דמותו של אבשלום בסיפור אמנון ותמר", המאיר לארץ, 60, 2003, עמ' 72–85
יונתן מלי, "מרד אבשלום", שמעתין, 175, 2009, עמ' 32–41
שרה הלפרין, "האספקט הטראגי של סיפור מרד אבשלום", בר-אילן (כתב עת), י"ח-י"ט, 1981, עמ' 307–313
אליהו מנחם גויטין, "מרד אבשלום בראי חז"ל", שמעתין, 57/56, 1979, עמ' 21-14; 58, 1979, עמ' 17–23
משה סיסטר, "פרשת מרד אבשלום", בשער, י"ב, 1969, עמ' 402–409
ברוך קרוא, הערך: אבשלום, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 14–15.
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
קישורים חיצוניים
שמואל ב פרק יג - אונס תמר ורציחת אמנון
שמואל ב פרק יד - חזרת אבשלום לירושלים
שמואל ב פרק טו - מרד אבשלום
שמואל ב פרק יז - סיכול עצת אחיתופל
שמואל ב פרק יח - מות אבשלום
שמואל ב פרק יט - קינת דוד על אבשלום
אורי קציר, הנסיך - ניתוח מפורט של פרשת אבשלום, בבלוג אפלטון
אסופת מאמרים על אבשלום ומעשיו באתר הניווט בתנ"ך
אבשלום, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:בני דוד
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:נזירים (יהדות)
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס | 2024-09-08T15:17:29 |
אס אה | 270px|ממוזער|אנשי האס.אה. נקראו גם "החולצות החומות" על שם המדים החומים שלהם.
250px|ממוזער|שמאל|היטלר מצדיע לאנשי האס אה, אפריל 1932
שְׁטוּרְמְאַבְּטַיְילוּנְג (בגרמנית: ) הידועות בשמן המקוצר אֶס-אַה (SA) היו פלוגות הסער הנאציות, שהורכבו מאלפי בריונים ומובטלים. שמם לקוח מחיילי הסער – יחידת עילית גרמנית במלחמת העולם הראשונה. הם עודדו אלימות, פיזרו אסיפות והגבירו את חוסר הביטחון בקרב הציבור.
אנשי האס-אה נודעו גם בכינוי "החולצות החומות", על-שם צבע המדים שלהם, ולהבדילם מ"החולצות השחורות" – האס אס. המדים הללו, שבמקור יועדו לקולוניות אפריקאיות שהקיסרות הגרמנית הפסידה במלחמה, נותרו במחסנים עד שנקנו על ידי הרמן גרינג.
הקמת הארגון
בשנת 1921 הוחל בהקמת ארגון צבאי מתוך פלוגת הספורט של המפלגה הנאצית, וב-4 בנובמבר 1921 הוא אורגן פורמלית בשם אס-אה. רבים מחברי האס-אה באו משורות הפרייקור. בראש הארגון עמד לתקופה קצרה אמיל מוריס, מבריוני מינכן, ושען במקצועו. בתחילה נקראו הפלוגות "מחלקת ההתעמלות והספורט", אך לאחר זמן מה הוסרה ההסוואה; אנשי האס-אה קיבלו מדים חומים, שם חדש, והפכו למיליציה לכל דבר.
באוקטובר 1921 הועמד בראשות הארגון הנס אולריך קלינטש, מאנשיו של הסרן ארהארדט, שהיה מראשי המרידה הימנית הכושלת המכונה "הפוטש של קאפ". הקפיטן (סרן) ארנסט רהם (Röhm), שהיה מראשי הארגון, ניסה להובילו לכיוון של ארגון צבאי, אך היטלר מנע זאת ממנו, בהעדיפו שהארגון יעסוק בתעמולה ובפעולות אלימות.
בשנת 1922 מונה הרמן גרינג לעמוד בראש האס-אה. בנובמבר 1923 ליוו אנשי האס-אה את היטלר בפוטש במרתף הבירה, שבעקבותיו נדון היטלר למאסר. בין 1923 ו-1925 היה הארגון ללא כל מנהיג. הייתה זו תקופת שפל למפלגה כולה, בעת שישב היטלר בכלא לנדסברג, ולאחר מכן חלו הגבלות חמורות על פעילות המפלגה ופעילות האס-אה.
בשנת 1925, בעקבות שחרורו של היטלר מהכלא, עבר האס-אה ארגון מחדש ובראשו הועמד הנס פפר פון סלומון. בשנת 1930 מינה היטלר את ארנסט רהם לעמוד בראש האס-אה. רהם הכיר את היטלר מימיו הראשונים במפלגה, עת היה הוא קצין בדרגת סרן והיטלר היה טר"ש ששוחרר מן הצבא והתפרנס כמלשין פוליטי על מפלגות קיצוניות שחתרו תחת ערכי הרפובליקה הויימארית. הוא הרגיש שווה ערך להיטלר, והיה יכול לפנות אליו בגוף שני, "אתה" (du), תחת הפנייה המנומסת (Sie). רהם היה חשוב להיטלר בגלל גישתו לנשק מתוקף תפקידו בצבא הבווארי.
האס-אה הורכב מבריונים ומפושעים שניתנה להם דרך אחרת "להשתלב" בחברה הגרמנית. הפלוגה עברה אימונים צבאיים מרובים. דרכי פעולותיה כללו התפרעויות ברחובות ואלימות לצד הגנה על היטלר והמפלגה.
עליית המפלגה הנאצית
שמאל|ממוזער|250px|הפגנת פלוגות-סער בחזית בית המסחר היהודי נ. ישראל בברלין – מרץ 1933. כיתוב השלטים: "גרמנים! התגוננו! אל תקנו מיהודים!" ("Deutsche! Wehrt Euch! Kauft nicht bei Juden!")
בתקופת עליית המפלגה הנאצית לשלטון היה תפקיד האס-אה הטלת מורא על יריבים פוליטיים ואפילו רציחתם. אופיינית היא דרכו של איש האס-אה הורסט וסל, אשר נורה למוות עקב סכסוך על רווחי פרוצה. האס-אה ניצל את העובדה כי הרוצח היה קומוניסט ויצר אגדה שווסל נרצח בקטטה פוליטית. זמן מה לפני מותו פרסם וסל שיר בשם "הדגל מתנופף אל על" בעיתון הנאצי "דר אנגריף" (ההתקפה), שנערך על ידי יוזף גבלס. שיר זה הפך להמנון של אנשי האס-אה ולאחר מכן להמנון שני לגרמניה, לצד ההמנון "גרמניה מעל לכל".
היטלר היה מודאג מהקיצוניות שבדרכו של רהם. הוא סבר כי תדמית המפלגה נפגעה בשל כוחניות האס-אה וכי פעולותיו תהיינה לו לרועץ בדרכו לכס הנשיאות.
האס-אה לא ראה בעין יפה את הברית שכרת היטלר, עם עלייתו לשלטון בתחילת 1933, עם השמרנים, אשר ייצגו את בעלי ההון, התעשיינים והצבא. אנשי האס-אה, שמנה בסוף 1933 כ-3,000,000 חברים, סברו כי לאחר עשור של מאבק, אלים ברובו, הגיע הזמן לממש את חזונם באשר לגרמניה, וחזון זה כלל את סילוק השמרנים מעמדות הכוח שלהם, השתלטות על גרמניה והפיכתה למדינת אס-אה, במה שכונה על ידי רהם "המהפכה השנייה". בין היתר הועלתה הדרישה למזג את האס-אה עם הצבא, מה שהיה מביא להשתלטות האס-אה, הגדול יותר מבחינה מספרית, והטמעת הצבא, המבוסס על האצולה המשרתת בו מדורי דורות, באס-אה, הפרולטרי וההמוני.
הרמן גרינג והיינריך הימלר, ראש האס-אס שעדיין היה כפוף, לכאורה, לרהם ולאס-אה, החלו בפעולות שמטרתן להעמיד אותם במצב הטוב ביותר האפשרי אל מול האס-אה, לרבות גיוס כוח מזוין של כמה אלפי אנשים והעמדתו בכוננות בבית הספר לקצינים "ליכטרפלדה", בפאתי ברלין.
חיסול הארגון
ב-30 ביוני 1934 נתן היטלר לאס-אס פקודה לחיסול האס-אה, פקודה שביצועה נודע בשם "ליל הסכינים הארוכות". כל הנהגת האס-אה נעצרה, והיטלר הורה על גל של הוצאות להורג ללא משפט של כל חבריה. בזה אחר זה הובאו המנהיגים אל הקיר שלפני בית הספר לקצינים בליכטרפלדה ונורו על ידי כיתות יורים של האס אס והגסטאפו. רהם עצמו נרצח ביריות על ידי סוהריו.
בעקבות "ליל הסכינים הארוכות" הפך האס-אה לארגון שולי בגרמניה הנאצית ללא השפעה ממשית, לאחר ליל הסכינים, הוחלט להעמיד בראשו את ויקטור לוצה. לוצה נהרג בתאונת דרכים ב-2 במאי 1943, והוחלף על ידי וילהלם שפמאן, שפעל להעלאת המורל בקרב אנשיו ושילב יחידות של האס-אה בכוחות הלוחמים של הורמאכט.
במשפטי נירנברג עמד הארגון יחד עם חמישה ארגונים נוספים למשפט. משמעות התביעה הייתה שניתן להרשיע מי שהשתייך לארגון על סמך השייכות לארגון בלבד. הארגון לא הורשע.
ראו גם
שיר הורסט וסל – שיר המלחמה של האֶס אַה
אס-אס
אס דה
הלגיון הכסוף של אמריקה – ארגון פשיסטי אמריקאי שנוסד בהשראת האס אה
קישורים חיצוניים
Sturm Abteilung באתר "Axis History Factbook" – רשימת מפקדי הארגון, היסטוריה, מבנה ארגוני, יחידות הארגון ופירוט דרגות.
הערות שוליים
קטגוריה:גרמניה הנאצית: צבא וביטחון
קטגוריה:מיליציות ברפובליקת ויימאר
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית | 2024-08-16T21:37:52 |
גריפין (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-10-09T08:33:46 |
ייסוד הרפובליקה הרומית | שמאל|ממוזער|250px| דיוקנו של לוקיוס יוניוס ברוטוס, מייסד הרפובליקה לפי המסורת הרומית, על גבי מטבע בצד הימיני של התמונה. מטבע זה נטבע על ידי צאצאו של ברוטוס, מרקוס ברוטוס בשנת 56 לפנה"ס
ייסוד הרפובליקה הרומית הוא אירוע מכונן בתולדות הרפובליקה הרומית שהתרחש בשנת 509 לפנה"ס, בו הוחלף המשטר המלוכני בשלטון רפובליקני. השלטון החדש הושתת על שיתוף פעולה בין מעמדי, בין הפטריקים, אצילי רומא בני המעמד השלט, והפלבס, אזרחי רומא פשוטי העם.
רקע
העיר רומא נוסדה לפי המסורת הרומית בשנת 753 לפנה"ס ולפי הסברה המדעית הרווחת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס. התגבש בה משטר מלוכני, שבראשו עמדו ככל כנראה אטרוסקים. בצד המלוכה פעלו הסנאט הרומי, גוף מייעץ של זקני העם ואספת העם הרומית, שתפקידה היה לאשר את שלטונו של המלך.
במהלך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס רכשה רומא מעמד של עיר ראשית בלאטיום בזכות כוחה הצבאי, גידול דמוגרפי, ארגון מדיני מוצלח וכלכלה פורחת. ערב ייסוד הרפובליקה היו הרומים כוח חשוב אם לא החשוב ביותר באיטליה המרכזית. באותה תקופה היו האטרוסקים הכוח הדומיננטי באיטליה, ששלטו על אטרוריה מצפון ללאטיום, קמפניה, מספר ערים לאטיניות וציים שלט במימי הים האדריאתי.
האוכלוסייה הרומית הורכבה משבטים שונים שהעיקריים בהם היו ממוצא לאטיני וסביני . החברה הרומית התגבשה בשני מעמדות שונים:
בעלי האזרחות, ילידיה המקוריים של רומא שנהנו מזכויות וחובות מסוימים בשלטון המלוכה הרומי.
הגרים, או תושבי החוץ, שהיגרו לרומא ונהנו ממעמד משפטי מסוים שלא העניק להם את מלוא הזכויות שמהם נהנו בעלי האזרחות.
משתי שכבות אלה התפתחו מאוחר יותר שני המעמדות, הפטריקים והפלבס.
ההפיכה לפי המסורת הרומית
המקור הרומי המפורט ביותר על מהלכה של ההפיכה והאירועים שהובילו אליה, ששרד עד היום, הם כתביו של טיטוס ליוויוס. פרטים משלימים ואף חוזרים על עצמם נמצאים בכתבי דיוניסיוס מהליקרנסוס היווני והיסטוריונים רומים אחרים (כגון טקיטוס).
הגורם להפיכה, לפי ליוויוס, היה שלטונו העריץ של מלכה האחרון של רומא, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, שזכה לתואר "היהיר" עקב התנהגותו ומעשיו. כבר בתחילת שלטונו התגלה טארקוויניוס כשליט אכזר וכוחני. המלך הקודם וחמו, סרוויוס טוליוס, הודח ונרצח בפקודתו ופעולותיו הראשונות של המלך החדש היו הוצאתם להורג של ראשי הסנאט שחשד בהם בתמיכה בקודמו. ליוויוס ממשיך ומתאר ששלטונו של טארקוויניוס התבסס על כוח הזרוע בלבד, ללא אישור או תמיכה של הסנאט הרומי ואספת העם הרומית.
טארקוויניוס גייס לעצמו שומרי ראש מזוינים, פסק עונשי מוות, גלות והחרמת רכוש ללא התייעצות עם הסנאט. בנוסף לכך הוא יצא למלחמות וחתם על הסכמי שלום על דעת עצמו, תוך כדי התעלמות גמורה מאספת העם והסנאט. שנאת הרומים אליו גברה בשל ניסיונותיו להתקרב לשבטים הלטינים מחוץ לרומא ולגייס מתוכם חיילים.
המעמדות הנמוכים חשו על בשרם שורה של מסי עבודה קשים, שבהם הוכרחו לבנות מקדשים, כיסאות אבן לקרקס והמשפיל ביותר בשבילם, תעלת ביוב מקורה לעיר (תעלה שבנייתה על פי עדויות ארכאולוגיות מתוארכת בסוף המאה השישית לפנה"ס) רגשי ההתמרמרות והשנאה כלפי המלך העריץ הלכו וגברו, עד שהתפרצו במרד גלוי בעקבות מעשה עוולה של בנו השלישי.
בשנת 509 לפנה"ס, זמן קצר לאחר שפרצה מלחמה בין רומא לבין השבטים הרטולים, ערכו בניו של המלך סעודה, שאליה הצטרף גם שאר בשרם, לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס. במהלך הסעודה התפאר קולאנטיוס במעלותיה של אשתו לוקרטיה (או לוקרציה). סקסטוס טארקוויניוס, בנו השלישי של המלך, אנס אותה לאחר ששמע את תשבחותיה ולאחר שראה את אשת קרובו.
לוקרטיה התאבדה ולפני מותה השביעה את בעלה, אביה ורעה לוקיוס יוניוס ברוטוס לנקום את כבודה. ברוטוס וקרוביה של לוקרטיה נשאו את גופתה לפורום, שם הצליח ברוטוס להמריד את העם הרומי נגד עריצות המלך, כשהוא מנצל את רגשי הזעם והתמרמרות ואת הפגיעה במסורת האבות של טראקוויניס ובניו. הוא גייס צבא מקרב העם וצעד לעבר מחנה הצבא שצר על העיר הרטולית ארדאה.
טארקויניוס, שהדיווחים על המרי בעיר הגיעו לאוזניו, החל לצעוד לעבר רומא בראש כוחותיו. כאשר הגיע לעיר מצא את שעריה סגורים לפניו. המלך ובניו נאלצו לגלות לקרה, רכושם הוחרם ואדמותיהם הולאמו. לוקיוס יוניוס ברוטוס חזר לרומא מאראדה והקים את שלטון הקונסולאט. הוא ולוקיוס טארקוויניוס קולאנטיוס, אלמנה של לוקרטיה, נבחרו לקונסולים הראשונים של הרפובליקה החדשה. פעולתם הראשונה בשלטון הייתה להשביע בנדר את העם הרומי לעולם לא להסכים שימלוך עליו מלך.
הטראקווינים לא ויתרו וניסו להחזיר לעצמם את השליטה בעיר בעזרת שליטים אטרוסקים אחרים בלאטיום, ביניהם לארס פורסנה. ברוטוס נהרג במהלך הקרבות, אך הטראקווינים ובני ברית האטרוסקים נהדפו ושלטון הרפובליקה ברומא הפך לעובדה קיימת.
ההפיכה לפי ניתוחים מודרניים
בהיסטוריוגרפיה המודרנית קיימות תאוריות רבות השוללות את מהלך המאורעות כפי שמתוארים במקורות העתיקים. הספקות של ההיסטוריונים נובעים מריבוי חלקים דרמטיים שנראים מועתקים מסיפורי התבנית הקלאסיים של ההיסטוריוגרפיה היוונית. חוקרים אלה מצביעים על כך שממצאים ארכאולוגיים שבנייתם מיוחסת לתקופת המלכים במקורות הם מתקופה מאוחרת יותר. חלק מהמתנגדים התבססו על תאוריות היסטוריות העוסקות בהתפתחות שלטונית וטענו שהמתואר במקורות העתיקים סותר תאוריות אלה.
ישנם חוקרים מודרניים שטוענים שלא ייתכן שהרפובליקה נוסדה כתגובה לאירוע פתאומי ואומרים שמשטר זה התפתח בצורה טבעית והדרגתית: הסמכות השלטונית של משרת המלך נחלשה לאט לאט והכוח עבר בהדרגה לידי פקידים נבחרים, עד שלבסוף נשאר רק תפקידו הדתי של המלך, מלך הקורבנות, שהיה חסר כוח פוליטי. לפי סברה זו התהליך הסתיים בסביבות 450 לפנה"ס.
חוקרים נוספים מנסים להראות שהייתה קיימת השפעה אטרוסקית רחבה על התרבות הרומית במחצית הראשונה של המאה החמישית לפנה"ס, דבר הסותר את התנתקותה של רומא מהשלטון האטרוסקי, כפי שמשתקף מהתיאור המסורתי.
יש חוקרים שטוענים ששנת 509 היא שנת ייסודו של מקדש חדש ברומא, ולא של הרפובליקה.
אף על פי כן, רוב החוקרים המודרניים נוטים להסכים עם קווי המתאר הכללים של המסורות הרומית: הפיכה אלימה (אם כי ללא שפיכות דמים רצינית), שהתרחשה בסוף המאה השישית לפנה"ס ושנושאי הדגל שלה היו בני המעמד האריסטוקרטי המתגבש. בסופה של ההפיכה התגבש משטר חדש המבוסס על שני עקרונות: עיקרון השנתיות ועיקרון הקולגיאליות. חוקרים אלה מתבססים במסקנותיהם על אחידותם הכמעט מושלמת של המקורות העתיקים, עדויות ארכאולוגיות מסוימות, סדר כרונולוגי בדיווחים היסטוריים ויחס התיעוב של הרומים בתקופות מאוחרות יותר למושג המלוכה.
תאודור מומזן, בספרו דברי ימי רומא, סבור שקווי היסוד של המסורות הרומיות המשתקפים בתיאורו של ליוויוס נכונים. נראה למומזן שהמלך האחרון ובני משפחתו גורשו עקב פעולות שחרגו מהמסורות והמנהגים השונים של המלוכה הרומית: המלך הפסיק לבקש את עצת הסנאט הרומי ולא מילא את שורותיו מחדש, פסק דיני מוות והחרמות ללא התייעצות, אגר באסמיו כמויות גדולות של תבואה והטיל על העם גיוסים ומסי עבודות מעבר למידת החובה הרגילה שלהם.
מומזן ממשיך וכותב שמעשים אלו הובילו לכריתת ברית זמנית בין האצולה הרומית לבין מעמד הפלבס, ברית שהובילה לגירוש המלך ומשפחתו מרומא ולהקמה של משטר שבראשו עמדו שליטים נבחרים. מומזן חושב ששינוי זה ממשרה שלטונית לכל החיים, למשרה שנתית, הייתה חלק מהתפתחות הטבעית של החברה, שהתרחשה במקביל ברחבי העולם ההלני והאיטלקי. תהליך דומה התרחש בערים לטיניות אחרות וכן בקהילות סאבליות, אטרוסקיות ואפוליות.
ההיסטוריון הישראלי, ישראל שצמן, חושב שאף על פי שישנם שיבוצים רבים של "דרמה ונופך סיפורי" בגרסאות של המקורות העתיקים הנקודות העיקריות נכונות. כסימוכין הוא מביא את ההסכמה של מקורות אלו לכך שהתרחשה הפיכה ברומא בשנת 509 לפנה"ס. בנוסף הוא מביא כתימוכין לכך את הסלידה המוטבעת של העם הרומי ממלכים, סלידה שמתועדת עד לימי הקיסרות הרומית.
קארי רואה גם הוא את קווי המתאר העיקרים של הסיפור כנכונים היסטורית. יחד עם זו הוא מדגיש את הניפוח הספרותי שנעשה למאורע ההיסטורי:
"על הסיפור המתאר את גירושו של טארקינוס סופרבוס הוסיפו כותבי הרשומות הרומיים, במרוצת הזמן, שכבה עליונה של פרטים דמיוניים אשר בחלק מהם ניכר בבירור שהושאלו מן הסיפורים היוונים הקלאסיים המתארים עריצים מרושעים."
קארי טוען שהגורם העיקרי לנפילת המלוכה הרומית הייתה ההתמוטטות הכללית של השלטון האטרוסקי בלאטניום, התמוטטות שהתרחשה בו זמנית גם באנטיום, אריקיה ואסקולם. קארי משער שתהליך ההתמרדות הרומית בשלטון האטרוסקי החלה עוד בהמלכתו של המלך הקודם לטארקויניס, סרוויוס טוליוס, שלפי שמו היה ממוצא לטיני.
תוצאות
במקום המלוכה נוסד משטר חדש, שהושתת על עקרון השותפות (הקולאגיות) והבחירות השנתיות. בראש הרפובליקה עמדו שני מלכי שנה, שליטים שנבחרו לתקופה של שנה, שסמכויותיהם היו שוות וחופפות. שליטים אלה נקראו פורטרים ("אלה שהולכים בקדמת המחנה"), אידיקוס ("שופטים"), או בשמם המאוחר יותר והמקובל ביותר, קונסולים ("חברים"). לצידם של הקונסולים הועמדו שני מוסדות ותיקים-חדשים:
הסנאט הרומי שבתקופת המלוכה שימש כגוף מייעץ ועתה קיבל תפקיד דומה בעל מעמד גבוה יותר.
אספת הקנטוריות, שמעמדה כגוף סמלי בתקופת המלוכה עלה עכשיו למעמד של אספת עם אשר מעבירה חוקים ובוחרת את מנהיגי הרפובליקה.
במקביל להשתרשות מוסדות פוליטיים אלה החל לתסוס הקרע הבין מעמדי בחברה הרומית. כשמעמד המלוכה נעלם החלו לחוש ביתר שאת את ההבדלים בין המעמדות השונים של רומא. היעלמותו של מוסד המלוכה שחסם את התחזקותו של מעמד האצולה הביאה להתחזקותם של האחרונים. אלו החלו לנצל את יתרונם כדי להשיג יתרונות הולכים וגדלים על חשבון שאר העם הרומי. החיכוך המתמשך בין הפטריקים והפלבס, הגיע לאחד משיאיו 10 שנים לאחר ההפיכה נגד המלוכה. הצבא שהורכב רובו מבני מעמד הפלבס איים בפרישה ובהקמת עיר חדשה אם לא יינתנו לו זכויות.
רומא שהייתה העיר החזקה בלאטיום איבדה את מעמדה זה בעקבות ההפיכה. לפי מקורות מסוימים העיר אף נכבשה על ידי השליט האטרוסקי לארס פורסנה לתקופה קצרה. אף על פי ששלטונו של לארס נשבר במהרה, כבר בשנת 506 לפנה"ס החלו ערים לטיניות רבות למרוד בהגמוניה של רומא בברית הלטינית. המרידה הגיעה לקרע סופי בשנת 496 לפנה"ס בקרב רגילוס שבו לא הושג ניצחון מכריע לאף אחד משני הצדדים, והסדר חדש נקבע בין המדינה הרומית לברית הלטינית.
לקריאה נוספת
תאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרך א', תרגום על ידי דוד קלעי, הוצאת מסדה, תשכ"א.
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
פרופסור מ. קארי, דברי ימי רומא, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב.
טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, תרגום על ידי שרה דבורצקי, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב.
קטגוריה:הרפובליקה הרומית | 2022-12-19T16:25:13 |
חיל שריון | ממוזער|300px|טנק מרכבה סימן 4 של חטיבה 401 מבצע ירי בתותח 120 מ"מ.
ממוזער|300px|טנק מרכבה סימן 3ד ב"ז באימוני עוצבת ברק.
ממוזער|300px|כוח משולב של טנקי M1 אברהמס ונגמ"שי לחימה M2/M3 בראדלי מסתערים במלחמת המפרץ.
ממוזער|172x172 פיקסלים|סימון של כוחות שריון במפות
חיל השריון (בראשי תיבות: חש"ן) הוא אחד מארבעת חילות השדה העיקריים בחילות העולם, יחד עם חיל הרגלים, חיל ההנדסה וחיל התותחנים (בצה"ל קיים חיל שדה חמישי – חיל האיסוף הקרבי). עיקר תפקידו של חיל השריון הוא הפעלת טנקים – כלי רכב קרביים משוריינים זחליים החמושים בתותח טנק ומקלעים, ומשלבים בין יסוד התמרון (ניידות), כוח אש ושרידות (הגנה).
היחידה הלוחמת הבסיסית בחיל השריון היא הטנק (על צוותו). יחידה בסיסית זו פועלת בשדה הקרב במסגרות גדולות יותר: מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה ואוגדה. גודל היחידה הלוחמת נגזר מקלות השליטה בה ומהשטח אותו היא מסוגלת לכסות. במבצע קדש, למשל, כשלא לכל הטנקים היו עדיין מכשירי קשר, פלוגה הורכבה מארבע מחלקות של ארבעה טנקים כל-אחד. במלחמת יום הכיפורים, הגודל התקני של פלוגת טנקים בצה"ל היה כבר אחד-עשר טנקים.
חיל השריון נחשב לחיל בעל חשיבות מכרעת בשדה הקרב.
חיל השריון הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה בה השתמשו הבריטים בכמה עשרות טנקים כדי לפרוץ את מערכי החי"ר המחופרים בשוחות. חיל השריון דחק בהדרגה את חילות הפרשים החוצה מהזירה. עד מלחמת העולם השנייה התפתחו הטנקים בעיקר ללוחמה נגד חי"ר (הדגש היה על שריון וריבוי מקלעים, כאשר התותח הראשי היה קטן יחסית) ומטרת חיל השריון הייתה פריצת מערכי האויב והכרעת הקרב.
ברם, כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה, הוא החל בבנייה מסיבית של טנקים (בעיקר מסוג פנצר) ומשחיתי-טנקים כדי לכבוש בקלות את אירופה ולהכניע את חילות השריון האירופאים. מהפכת השריון התאפשרה הודות לפיתוחים טכנולוגיים כדוגמת טבעות צידוד, שאפשרו מיקום התותח על-גבי צריח מצטודד, מטען חלול, שאפשר לטנק יכולת לחדור ביצורי בטון (וטנקים אחרים), תותח 88 מ"מ, ועוד.
בעקבות הצלחת השריון הגרמני ב-1940, הקימו צבאות בעלות הברית חילות שריון ענקיים שהתנגשו בקרבות הטנקים הגדולים בהיסטוריה. הקרב הבולט ביותר בזמן זה ובעצם קרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה הוא קרב קורסק שהתרחש ב-1943, בו ניצחו הכוחות הסובייטים את צבא היטלר וציינו פרק חדש בתולדות חיל השריון בכך שהם קבעו את תפקידו המרכזי של חיל השריון ב-40 השנים הבאות: השמדת חיל השריון של האויב. תוצאה ישירה מכך היה מרוץ חימוש שבו עובה השריון של הטנק, קליבר התותח הראשי גדל ופותחו סוגי חימוש חדשים.
צבא ההגנה לישראל הדגים באופן מוחץ את חשיבות חיל השריון להכרעת המערכה כאשר ניצח את צבאות ערב (שהיו בעלי יתרון מספרי, ולעיתים גם בעלי יתרון בחימוש) בסדרה של מלחמות, ובהן מבצע קדש שבו הובקעו מערכי חי"ר בשטח פתוח, מלחמת ששת הימים שבה הובקעו מערכי חי"ר ושריון מחופרים ומלחמת יום כיפור שבה התרחשו קרבות שריון-בשריון הגדולים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה.
מצביאי שריון ישראלים זכו להערכה רבה על תמרוניהם המזהירים בסיני וברמת הגולן. האלופים ישראל טל ("טליק") ומשה ("מוסה") פלד אף זכו להנצחה בקיר "מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון השריון בוושינגטון.
מעמדו של חיל השריון דעך במקצת בעקבות הופעת הנשק האנטי-טנקי המתקדם, בעיקר טילי נ"ט אישיים ומסוקי קרב שהתמחו בציד טנקים מהאוויר. מאז תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, הדוקטרינה השלטת בצבאות מערביים היא הקרב המשולב בו פועל חש"ן לצד חי"ר, הנדסה קרבית, ארטילריה ועוד גורמים מסייעים.
במלחמת עיראק (2003) הדגים צבא ארצות הברית גרסה עדכנית של הקרב המשולב, בשם קרב התקדמות, בו דיוויזיית חי"ר השיגה קצב התקדמות של עד 200 ק"מ ליום, כאשר המודיעין הקרבי ומרבית ההתקלויות מנוהלים בידי גדוד סיור חש"ן.
כיום חיל השריון בצה"ל עוסק בעיקר בבניין הכוח, הכשרת צוותי ומפקדי טנקים ושריון, אימונם והחזקת הטנקים. בעבר הייתה בצה"ל מפקדת גייסות השריון שהייתה אחראית על לוחמת הטנקים ומאוחר יותר פורקה וסמכות הפעלת הטנקים בשדה הקרב והפיקוד עליהם עברו לחטיבות והאוגדות השונות של צה"ל.
ראו גם
לוחמת שריון
קישורים חיצוניים
אל"ם (מיל') יוסי תורג׳מן, תפקידו של חיל השריון במלחמה הנוכחית (פודקסט), אתר מערכות, 2024
*
שריון | 2024-07-09T11:03:39 |
ארגון האומות המאוחדות | REDIRECT האומות המאוחדות | 2004-04-20T20:17:52 |
רפואה גרעינית | רפואה גרעינית היא ענף ברפואה שעושה שימוש באטומים רדיואקטיביים ובקרינה מייננת לשם מחקר ואבחון מחלות וכדי ללמוד על שינויים פתולוגיים. כמו כן, הרפואה הגרעינית מנצלת את התנאים הביופיזיקליים של התא כדי לטפל ולהרוס בצורה מבוקרת גידול סרטני, מבלי לפגוע ברקמת התאים הבריאה, באמצעות שיטה הנקראת רדיותרפיה.
שימוש
הרפואה הגרעינית עושה שימוש בחומרים רדיואקטיביים במינון נמוך כדי לבדוק תפקוד של רקמות, כגון המוח, בלוטות וכלי דם. לצורך האבחון מוזרם חומר רדיואקטיבי לדם, ולאחר הספיגה ברקמה נעשה צילום באמצעות גלאים של הקרינה הנפלטת מן הגוף. הרדיואקטיביות של החומר המוזרק לגוף מאפשר לעקוב אחרי המסלול שלו בגוף ביתר קלות. התמונה המתקבלת באמצעות החדרת האיזוטופ, בין אם היא דו-ממדית או תלת-ממדית, מאפשרת לאבחן את תפקוד הרקמה, ובכך ענף רפואה זה נכלל בתחום הדימות הרפואי התפקודי. מכשירי הדימות ברפואה הגרעינית קולטים קרינת גמא (סקינטיגרפיה וטומוגרפיית פליטת פוטון בודד) הנפלטת מן החומר הרדיואקטיבי או פוזיטרונים (PET). קרינת בטא משמשת לצורך הטיפולי בהרס תאים סרטניים. היתרון בטיפול מסוג זה הוא שהטיפול איננו פולשני, כיוון שאין צורך בניתוח לשם חקירת האיבר.
החומר הרדיואקטיבי המוזרק הוא מולקולה המורכבת משני חלקים: האחד רדיואקטיבי והשני בעל אופי ביוכימי המכוון את החומר אל איבר מסוים, שם הוא נספח לרקמה ולתהליכים אשר יש עניין לבדוק אותם. הפיזור של החומר בגוף הוא שמקנה את יכולת הבדיקה. על החומר הרדיואקטיבי להיות בעל עוצמה וזמן מחצית חיים המאפשרים פענוח אך לא גורמים לנזק. איזוטופ שזמן מחצית החיים שלו קצר דיו עשוי לפלוט יותר קרינה כשהוא עדיין פעיל, ולפיכך קל יותר לזהות את החומרים בתוך הגוף וליצור תמונה של האיבר. נוסף על כך, הקרינה של איזוטופ שזמן מחצית החיים שלו קצר יותר תדעך במהירות רבה יותר, ולפיכך הוא יסכן פחות את הגוף.
היסוד הרדיואקטיבי השכיח ביותר בשימוש הרפואה הגרעינית הוא האיזוטופ טכנציום-99m, שלו זמן מחצית חיים של 6 שעות והוא משולב לרוב בתרכובת עם זרחן. איזוטופ זה משמש בעיקר לבדיקת פגיעות בעצמות, והשימוש בו נעשה באמצעות ספיגת התרכובת על העצם. נעשה שימוש אף ביסודות אחרים: כך, למשל, בבדיקת כלי דם האיזוטופ הנפוץ הוא תליום-201. השימוש בו נעשה באמצעות הזרקתו לאחד הוורידים, והוא מועבר לאזור שריר הלב בהדרגה, בהתאם לקצב זרימת הדם. בבדיקת הריאות נהוג להשתמש באיזוטופ קסנון-133. האיזוטופ מועבר לחולה בנשימה, וניתן לאתר באמצעותו מחלות ריאה, כגון סרטן הריאה או נפחת.
קרינה רדיואקטיבית משמשת גם להשמדת תאים סרטניים ממאירים. האנרגיה הרבה שאצורה ביונים הנוצרים באמצעות קרינה מייננת עלולה לפגוע במולקולות ביולוגיות ולחולל שינויים בתהליכים הכימיים המתרחשים בתא. האינטראקציה של הקרינה המייננת עם נוזלי התא יוצרת אלקטרונים חופשיים וחלקיקים אחרים שמסוגלים להזיק ל-DNA, מה שעלול לשנות את תפקוד התא ובמקרים קיצוניים להביא למותו. ניתן לנצל מנגנון זה לטיפול בסרטן; איבר הנגוע במחלה מכיל הן תאים בריאים והן תאים ממאירים, אך התאים הממאירים רגישים יותר להשפעת הקרינה משום שהם מתחלקים לעיתים תכופות יותר. חשיפת האזור הנגוע למינונים מדויקים של קרינת גמא מחומרים עתירי אנרגיה כגון קובלט-60. תמית תאים סרטניים רבים יותר מאשר תאים בריאים, וכך תביא להשמדת הגידול אך תותיר כמות מספקת של תאים בריאים שישמרו על תפקוד האיבר החולה.
ניתן לעשות שימוש ברפואה גרעינית כדי לטפל בסרטן גם על ידי איזוטופים שאינם רדיואקטיביים; בשיטת תרפיה באמצעות לכידת נייטרונים על ידי בור מוזרק האיזוטופ בור-10, שאינו רדיואקטיבי, עם תערובת הנקלטת באופן מועדף בגידולים. המטופל נחשף במשך פרקי זמן קצרים להפצצת נייטרונים, הגורמת לאיזוטופ לפלוט חלקיקי אלפא הרסניים, הפוגעים בתאים הסרטניים. בבדיקות מוח, נהוג להשתמש באיזוטופ פלואור-18. הפוזיטרונים הנמצאים בתוך האיזוטופ נהרסים כשהם פוגשים באלקטרונים, ובכך משחררים קרינת גמא. קרינה זו, שניתן לאתר אותה באמצעות טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET), מאפשרת לאתר את המקום במוח שבו נמצא הגידול.
בישראל
בין מייסדי תחום הרפואה הגרעינית בישראל היו פרופ' פנחס צ'רניאק, שייסד ב-1954 את המכון לרפואה גרעינית בתל-השומר ופרופסור ארנסטו לובין, שהקים מכון לרפואה גרעינית בבית החולים בלינסון ב-1963.
ראו גם
PET
מיפוי לב
מיפוי MIBI
בדיקת PET CT
רדיותרפיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים ברפואה | 2024-10-02T10:25:57 |
רפואה טרופית | רפואה טרופית היא ענף רפואי של רפואת מחלות זיהומיות, שמתמקד בחקר מחלות אשר נפוצות או שכיחות באזורים טרופיים או סובטרופיים. מחלות אלה זיהומיות בדרך כלל וקשורות קשר הדוק לנשאים הנושאים את המיקרואורגניזמים המזהמים, כגון יתושים, זבובים, כינים, קרציות, פרעושים ועוד.
בין המחלות הטרופיות:
בילהרציה מחלה טפילית שנגרמת בעקבות חדירת תולעים טפיליות בסוג Schistosoma לכלי הדם.
קדחת מערב הנילוס – מחלה נגיפית שנגרמת בעקבות עקיצת יתושות נושאות נגיף ה-West Nile virus.
קדחת צהובה – מחלה נגיפית שנגרמת בעקבות עקיצת יתושים נושאות נגיף ה-Yellow fever virus.
מלריה - מחלה טפילית שנגרמת בעקבות חדירת טפילים חד-תאיים בסוג Plasmodium הנישאים על ידי יתושות בסוג אנופלס.
מחלת שינה (טריפנוזומיאזיס) - מחלה טפילית שנגרמת בעקבות חדירת טפילים חד-תאיים בסוג Trypanosoma הנישאים על ידי זבובי צה-צה.
רופאים מוסמכים יכולים ללמוד ולקבל תעודות ברפואה טרופית. התעודה המוכרת ביותר בתחום היא ה-DTM&H.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רפואה טרופית | 2021-12-03T05:49:30 |
רפואת עור ומין | הפניה רפואת עור | 2011-07-19T20:24:33 |
מרדכי ואנונו | מרדכי ואנונו ( שינה את שמו לג'ון קרוסמן; נולד ב-13 באוקטובר 1954) הוא טכנאי ישראלי שעבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה. לאחר שפוטר מעבודתו מסר לעיתונאים זרים תצלומים מתוך מתקני הקריה ומודיעין טכנולוגי על יכולתה הגרעינית של ישראל, מידע שממנו עלה שלמדינת ישראל מספר רב של פצצות גרעיניות. בעקבות כך נחטף ואנונו לישראל, הורשע בבגידה ובריגול חמור וריצה בכלא את מלוא עונשו, 18 שנים. לאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים ולאחר שהפר אותם נאסר שוב לשלושה חודשים. ואנונו מכונה באמצעי התקשורת בישראל "מרגל האטום".
ביוגרפיה
ואנונו נולד למשפחה יהודית דתית במרקש שבמרוקו שהייתה אז תחת שלטון צרפת, כילד השני מבין 11 ילדים לסלומון ומזל. עלה לישראל בגיל תשע עם משפחתו והם התגוררו בשכונה ד' בבאר שבע, שם למד בישיבת בני עקיבא אהל שלמה, למשך תקופה קצרה. אביו התפרנס מדוכן תשמישי קדושה בשוק העירוני. לאחר סיום שירותו הצבאי בחיל ההנדסה למד לתואר ראשון בפיזיקה. בשנת 1976 החל לעבוד כטכנאי בקריה למחקר גרעיני בדימונה, שם שימש כמפקח קרינה עד 1985. בתקופת עבודתו הבריח מצלמה לכור וצילם חלק מהמתקנים.
במקביל, למד פילוסופיה וגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים אלו התקרב לסטודנטים הערבים שהיו קשורים לתא רק"ח. בתקופת מלחמת לבנון הפכו השקפותיו המדיניות שמאליות-רדיקליות והוא הצטרף לפעילויות פוליטיות ברוח זו. כשנודע למעסיקיו על פעילותו, פוטר מעבודתו. לאחר שפוטר יצא למסע בעולם שנמשך יותר משנתיים. בתחילה נסע למזרח, שם ניסה להמיר את דתו לבודהיזם, לבסוף התיישב בסידני שבאוסטרליה ועבד בה כנהג מונית. שם התקרב לכנסייה אנגליקנית, וסיפר לחברי הכנסייה על עבודתו בכור הגרעיני. ביולי 1986 התנצר ועבר לגור באחד החדרים בכנסייה במשך ארבעה חודשים.
החשיפה והתפיסה
שמאל|ממוזער|250px|ואנונו המצמיד את כף ידו לחלון הרכב שבו הוסע לדיון בהארכת מעצרו, וחושף בכך את נסיבות מעצרו
עיתונאי קולומביאני שפגש את ואנונו באוסטרליה שכנע אותו למכור את התמונות שצילם ועזר לו ליצור קשר עם העיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי סאנדיי טיימס, שחשף בסופו של דבר את הסיפור. בשנת 1986 פגש ואנונו בסידני את הונאם, מסר לו את המידע שברשותו ואת התצלומים שצילם בחשאי. כאשר הגיעו הונאם וואנונו ללונדון, בספטמבר 1986, ניסו עורכי העיתון לברר האם ואנונו אמין ולצורך כך העבירו את התצלומים למומחים לנשק גרעיני, שקבעו כי המידע מדויק מבחינה מדעית ומראה בבירור שישראל מחזיקה ארסנל גרעיני מתקדם של בין 100 ל-200 ראשי נפץ שאותם ייצרה. המידע עדכן הערכות קודמות שגרסו כי לישראל כ-20 ראשי נפץ, והציב את ישראל במקום השישי בעולם בין המעצמות הגרעיניות.
ניסיונות העיתון לאימות המידע הגיעו לידיעת רשויות הביטחון הישראליות והשב"כ פתח בחקירה. המוסד שלח צוותים, בפיקודו של בני זאבי, לאוסטרליה ולבריטניה, שניסו לאתרו במבצע שכונה מבצע קניוק. ואנונו אותר לבסוף בלונדון, על ידי סוכנת מיחידת העוקבים בשם שריל בנטוב, אשר כונתה "סינדי". לאחר מספר פגישות פיתתה אותו סינדי לבוא עימה לרומא, ב-30 בספטמבר 1986. המוסד רצה להביאו לרומא, משום שראשיו לא רצו לקלקל את מערכת היחסים הרגישה עם הממסד והמודיעין הבריטי. עם הגיעו לרומא, נחטף ואנונו על ידי חוליית לוחמי המוסד בפיקודו של גיורא צחור והובא בחשאי לישראל באונייה אח"י נגה שהתחזתה לאוניית משא.
ב-5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על-פי תיאורו של ואנונו. לטענת העיתון, פרסום זה היווה הוכחה ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני. למחרת פרסם העיתון חדשות בישראל את הכתבה המקורית ותרגום שלה לעברית.
במשך תקופה של 40 ימים הוסתרה העובדה שואנונו מוחזק בישראל עד שלבסוף הובא להארכת מעצר, ללא שהוסבר כיצד הגיע לארץ. בדרכו להארכת המעצר הערים ואנונו על שומריו, כתב את נסיבות חטיפתו על כף ידו והצמיד אותה לחלון הניידת שהובילה אותו. הטקסט תועד בתצלום עם כיתוב: Vanunu M was hijacked in" Rome. ITL. 30.9.86, 21:00. Came to Rome by flight BA504" - בעברית: "ואנונו מ' נחטף ברומא. איטליה. 30.9.86, 21:00. הגיע לרומא בטיסה BA504". מאוחר יותר, שימש מידע זה לאיתור סוכנת המוסד על פי סידור המושבים באותה הטיסה.
בהגיעו לישראל, מונתה ועדת בדיקה כדי לברר את הסיבות לכשל הביטחוני, בראשה עמד בכיר שב"כ אבנר ברנע, ובה היה חבר גם יחיאל חורב ממלמ"ב. הוועדה הצביעה על כשלים משמעותיים בפעילות שב"כ ומלמ"ב, שלא זיהו בזמן את הסיכון הביטחוני מעבודת ואנונו בקמ"ג, גם לאחר שפוטר, ובכך שלא מנעו את יציאתו מהארץ, ואת חשיפת הסודות לגורמים זרים.
המשפט והמאסר
ב-9 בנובמבר 1986 פרסמה ממשלת ישראל הודעה רשמית בה נאמר:.
כתב האישום נגד ואנונו הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים ב-28 בנובמבר 1986 וכלל בקשה למעצר עד תום ההליכים. בתחילה יוצג ואנונו על ידי עו"ד אמנון זכרוני, אולם במרץ 1987 פוטר זכרוני על ידי אחיו של ואנונו ובמקומו נשכר עו"ד אביגדור פלדמן לייצגו. ב-28 במרץ 1988 הורשע ואנונו בבגידה ובריגול חמור, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר. ב-11 הראשונות מתוכן שהה ואנונו בבידוד "מנהלי", שאינו מוגדר בחוק העונשין, שלא נזכר בגזר הדין, ולא ברור גם מכוח איזו סמכות "שודרג" עונשו.
לאחר המאסר
לאחר שחרורו מהכלא, בתום מלוא תקופת מאסרו, ב-21 באפריל 2004, הוטלו על ואנונו מגבלות מכוח תקנות שעת חירום, בנימוק שהוא ממשיך להוות איום על ביטחון המדינה. נאסר עליו לצאת מישראל, לדבר עם אזרחים לא ישראלים. ואנונו דבק בטענה כי פעל ממניעים אידאולוגיים, כדי למנוע הפצה ושימוש בנשק גרעיני. עם שחרורו עמד ואנונו לעבור להתגורר במתחם אנדרומדה שביפו, בדירה ששכרו עבורו בני משפחתו אך בעקבות פרסום הכתובת בתקשורת עבר להתגורר בקתדרלת סנט ג'ורג' שבמזרח ירושלים. גם אחרי שחרורו המשיך ואנונו להתראיין לתקשורת, בניגוד להגבלות, בחלק מהן העיר הערות בגנות הדת היהודית, כגון שהיא פרימיטיבית וגזענית.
ב-22 במאי 2004 ערכה העיתונאית יעל לוטן ריאיון עם ואנונו עבור ה"סאנדיי טיימס" וה-BBC, כדי לעקוף את המגבלות שאסרו עליו לדבר עם עיתונאים זרים. השב"כ עצר כמה ימים אחר כך את העיתונאי הבריטי, פיטר הונאם, כתב "סאנדיי טיימס" ועיכב בנמל התעופה בן-גוריון כתב של רשת בי-בי-סי, כריס מיטשל, שהכין את הסרט על ואנונו והחרים ממנו קלטות מהריאיון.
ואנונו נחקר מספר פעמים על הפרת תנאי השחרור, ואף נעצר פעם אחת בשל כניסתו לשטחי הרשות הפלסטינית. בעקבות זאת הוגש נגד ואנונו כתב אישום, המייחס לו 22 הפרות של צו אלוף פיקוד המרכז. ב-30 באפריל 2007 הרשיע בית משפט השלום בירושלים את ואנונו ב-15 הפרות. ואנונו אמר בתגובה שישראל היא מדינה דיקטטורית ואין בה זכויות למי שאינם יהודים. בהמשך גזר בית המשפט את עונשו של ואנונו לשישה חודשי מאסר בפועל ועוד שישה חודשי מאסר על תנאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי קוצר מאסרו לשלושה חודשים, ואילו בית המשפט העליון הורה שיבצע במקום זאת עבודות שירות, בשל החשש שייפגע על ידי אסירים יהודים, אולם ואנונו סירב לבצע עבודות שירות ולכן נכלא במאי 2010. וריצה בפועל מאסר של חודשיים וחצי.
מיד עם שחרורו עתר לבג"ץ בדרישה להסרת המגבלות שהוטלו עליו, בהמשך עתר פעמים נוספות אך עתירותיו נדחו. השופטים כתבו כי שוכנעו שהמגבלות המוטלות על ואנונו נובעות מחשש ממשי לפגיעה קשה בביטחון המדינה, משום שעדיין יש בידו מידע סודי שטרם פורסם.
ביולי 2011 עתר ואנונו לבג"ץ בדרישה לחייב את שר הפנים לבטל את אזרחותו הישראלית. לפי "ידיעות אחרונות" ואנונו התגורר בשנת 2011 בתל אביב ועמד בקשר זוגי עם התאולוגית הנורווגית ד"ר כריסטין יואחימסן, וזאת באישור השב"כ. במאי 2016, הוגש כנגד ואנונו כתב אישום לאחר שהפר שוב את תנאי שחרורו. הוא הואשם בין היתר על אי דיווח על מעבר דירה, מסירת מידע מסווג במסגרת ריאיון לערוץ 2 ומפגש עם אזרחים זרים. הוא נידון ל-120 שעות לתועלת הציבור בגין הפרות אלו.
פרסים, תארים והוקרות
ואנונו נתפס בעיני ישראלים רבים כבוגד. עם זאת, ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ואחרים בישראל ובעולם רואים בו אסיר מצפון הנאבק לפירוק נשק גרעיני ויצאו במחאה על החטיפה ועל שהותו הארוכה בכלא. ואנונו הוצע כמועמד לקבלת פרס נובל לשלום, אך הוא דחה את ההצעות בנימוק שאינו מעוניין לקבל פרס שהוענק לשמעון פרס, שהקים את הכור בדימונה.
הפרלמנט האירופי גינה את ממשלת ישראל על חטיפתו ועל אופן הטיפול בו. ואנונו קיבל מספר פרסים ותוארי כבוד, כגון פרס הקיום הנכון בשנת 1987, תואר "דוקטור לשם כבוד" מאוניברסיטת טרומסה (נורווגיה) בשנת 2001. בשנת 2005, קיבל את פרס העם הנורווגי לשלום. בספטמבר 2004, העניקה יוקו אונו לוואנונו פרס לשלום על שם בן זוגה המנוח, ג'ון לנון. באוקטובר 2010 הוענקה לו מדליה על ידי הליגה הבינלאומית למען זכויות אדם על שם קרל פון אוסייצקי.
סרט והצגת תיאטרון
בשנת 1997 עם הקמת התיאטרון הערבי-עברי ביפו, הועלתה ההצגה "אדון V", על חייו וסיפורו של מרדכי ואנונו, בבימויו של יגאל עזרתי ובכיכוב יונתן צ'רצ'י. באפריל 2024 דווח כי סיפורו יעובד גם לסרט הוליוודי בשם "The Dimona Affair".
ראו גם
מדיניות הגרעין של ישראל
קארן סילקווד
לקריאה נוספת
גיורא נוימן ואהוד עין-גיל, ואנונו והפצצה, בהוצאת הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי
יואל כהן, המתריע מדימונה - ואנונו, ישראל והפצצה, הוצאת בבל, 2005
יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 257–296
פיטר יונם, האישה מהמוסד, הוצאת אור-עם, 2001
קישורים חיצוניים
(סקירה בנושא שחרורו)
אתר על תוכנית הגרעין של ישראל - כולל פירוט חשיפותיו של ואנונו ומשמעותן
האתר (באנגלית) של האגודה לשחרור ואנונו
מרדכי ואנונו, למען ששת מיליארד תושבי העולם השביר הזה, באתר הגדה השמאלית
ניסים מוסק ודני ורטה (ביבליקל הפקות), אני המרגל שלך - פרופיל של מרדכי ואנונו, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עובדי הקריה למחקר גרעיני – נגב
קטגוריה:המוסד: מבצעים
קטגוריה:יהודים מומרים ישראלים
קטגוריה:מורשעים בעבירות ביטחון בישראל
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:מדליפי מידע
קטגוריה:ישראלים שנחטפו
קטגוריה:אסירי מצפון על פי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל
קטגוריה:ישראלים זוכי פרס הקיום הנכון
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טרומסה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:בוגרי ישיבת אהל שלמה
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:אנשי תוכנית הגרעין הישראלית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954 | 2024-08-17T18:02:54 |
חטיבה 188 | חטיבה 188 (לשעבר חטיבה 18 וחטיבה 45), המכונה גם "עוצבת ברק", היא חטיבת שריון סדירה תחת פיקודה של עוצבת געש (אוגדה 36) בפיקוד הצפון של צה"ל. כיום מפעילה העוצבה טנקי מערכה מדגם מרכבה סימן 4.
חטיבה 18 - הוקמה כיחידת המרגמות הכבדות 120 מ"מ, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת השחרור. מקים החטיבה ומפקדה היה יהודה פריהר. החטיבה פעלה בנפרד מחיל התותחנים, והשתתפה בין השאר בקרב לטרון ובמבצע חורב. ב-1949, לאחר המלחמה, הוטמעו המרגמות הכבדות בגדודי התותחנים. חטיבה 18 אורגנה מחדש בפיקוד דן לנר, כחטיבת חי"ר מילואים, שבמקביל לחטיבת כרמלי, התבססה גם היא על מאגר אנשי מילואים במרחב חיפה והמפרץ. גדוד 25 קיבל את מספרו כהמשך למספרי הגדודים (21, 22, 23, 24) של חטיבת כרמלי. כרמלי צמחה מתוך מפקדת ההגנה במרחב חיפה והמפרץ, ובשל כך תג חטיבה 18 סימל את המרחב ואת סמל מפקדת "ההגנה" בחיפה. תג זה משמש בחטיבה 188 עד היום.
חטיבה 45 - לאחר מלחמת סיני אורגנה כחטיבת מילואים ממוכנת 45, "ברק". החטיבה כללה את גדוד חרמ"ש 25, גדוד חרמ"ש 74, גדוד טנקים שרמן 39 (גדוד מוגבר שכלל 63 טנקים - 35 טנקי M50 ,ו - 28 טנקי M51), גדוד מרגמות כבדות 527, פלוגת סיור ופלוגת הנדסה. בהרכב זה לחמה במלחמת ששת הימים, בקרבות השומרון, כולל קרב עמק דותן וברמת הגולן.
חטיבה 188 - ב-1969 חטיבה 45 הוסבה לחטיבת טנקי שוט קל סדירה, מספרה שונה ל-188, וקיבלה אחריות על גזרת רמת הגולן, במקום חטיבה 7 שירדה מהרמה בתום השנתיים בהן החזיקה בגזרה. חטיבה 188 כללה כעת את גדוד שוט קל סדיר 53 שהועבר מחטיבה 7, גדוד שוט קל סדיר 74, וגדוד שוט קל מילואים 39.
במלחמת יום הכיפורים הייתה החטיבה פרושה ברמת הגולן וב-12 השעות הראשונות של המלחמה, נשאה באמצעות 2 גדודים (74 ו-53) בעיקר עול הבלימה של הכוחות הסוריים ברמת הגולן. גדוד המילואים 39 לחם תחת חטיבה 4, תחתיה נותר בהמשך. בתום המלחמה צורף לחטיבה גדוד טנקים 71, כגדוד סדיר שלישי.
החטיבה השתמשה בטנקי שוט קל עד שנת 1992, עת הוחלפו בטנקי מרכבה סימן 3. החטיבה לחמה ופעלה עם טנקי מרכבה סימן 3ד ב"ז במשך 27 שנים. בסוף שנת 2019 החלה בהצטיידות ובתהליך הסבה למרכבה סימן 4מ 400 המצויד במערכת "מעיל רוח" ומענ"ק משואה 750 וסיימה אותו בשנת 2021.
מבנה החטיבה
החטיבה השתמשה בטנקי שוט משנת 1969 עד 1992, אז עברה הסבה לטנק מדגם מרכבה סימן 3 ובכך הייתה החטיבה הסדירה האחרונה שהשתמשה בטנקי שוט, כאשר גדוד סופה היה הגדוד האחרון בחטיבה שנפרד מטנק השוט. ב-1995 שודרגו טנקי החטיבה לסימן 3ב ב"ז ובסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נוסף לטנקים שריון מודולרי קס"ג. החל מאוגוסט 2019 הוסבה החטיבה לטנק מרכבה סימן 4מ (עם מעיל רוח) והייתה חטיבת השריון הסדירה האחרונה שעברה לסימן 4מ (אחרי חטיבה 401 וחטיבה 7).
לחטיבה שלושה גדודי טנקים סדירים, גדוד טנקים מילואים וגדוד הנדסה קרבית סדיר הנמצא תחת פיקוד החטיבה:
גדוד 53 ("גדוד סופה")
גדוד 71 ("גדוד רשף")
גדוד 74 ("גדוד סער") – גדוד מרכבה סימן 4מ
גדוד 275 – גדוד מילואים מרכבה סימן 4, שעבר מחטיבה 847
גדוד 605 ("גדוד המח"ץ") של חיל ההנדסה
תחת פיקוד החטיבה מספר יחידות נוספות:
פלס"ר – פלוגת סיור (במילואים) האחראית לפעילות האיסוף והסיור הממוכן.
פלחי"ק 358 ("החץ מברק") – פלוגת הקשר והמחשוב האחראית לקשר במפקדת החטיבה ובגדודים.
יחס"ם – יחידת סיוע מנהלתי (במילואים) בפיקוד סגן-אלוף. במסגרתה פועלות: פלגת פינוי רפואי, פלגת ניוד, פלוגת החייאה קדמית, פלוגת חי"ר חרמ"ש ומחלקת שליטה בתנועות.
גדוד 53 (סופה)
שמאל|ממוזער|220px|סמל גדוד סופה
ממוזער|220px|טנק מרכבה סימן 3 ד של גדוד סופה, במהלך אימון החטיבה ברמת הגולן
גדוד 53 (סופה) התחיל את דרכו בתור גדוד 63 שהיה גדוד שריון (צנטוריונים) בחטיבה 14. הגדוד הגיע אל חטיבה 14 כתגבור מבית הספר לשריון ערב מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה היווה הגדוד מרכיב חשוב בקרבות קרב אום-כתף וצומת אבו עגילה בגזרה המרכזית של חצי האי סיני, כחלק מאוגדת שרון ומאמץ ההבקעה בציר המרכזי.
באוגוסט 1967 הועבר הגדוד לחטיבה 7 כאשר זו נפרדה מגדוד הפטון 79. חטיבה 7 בפיקודו של גורודיש הורכבה בשלב זה מגדוד 82 בפיקודו של אברהם רותם וגדוד 63 בפיקודו של יצחק בן-שהם (שניהם גדודי צנטוריונים). ב-1968 עלתה חטיבה 7 לגיזרת רמת הגולן שם נותרה למשך השנתיים הבאות. עם המעבר לרמת הגולן, שונה מספרו של גדוד 63 והוא הפך לגדוד 53.
לקראת סוף שנת 1969 חטיבת המילואים 45, בפיקודו של משה בר כוכבא, הועברה לרמת הגולן כדי להחליף את חטיבה 7. החטיבה הורכבה מגדוד 74 שלא מכבר הפך לגדוד שריון (צנטוריונים) וגדוד המילואים 39 שהורכב מחדש. עם קבלת הגזרה החדשה והסימול החדש בתור חטיבת שריון סדירה, שונה שמה לחטיבה 188. חטיבה 7 שכאמור ירדה מרמת הגולן, השאירה שם את גדוד 53 בפיקודו של יהודה בכר, שצורף לחטיבה 188. בעת הזו גדוד 53 היה גדוד צנטוריונים ותיק ומנוסה בגיזרת רמת הגולן.
במהלך שש השנים שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים, ניהל הגדוד ימי קרב רבים, והיה כח שריון מרכזי בהגנה על רמת הגולן. גדוד 53 ישב בבסיס גדודי בבתי הכפר הנטוש בעליקה, המקום שלצידו, בסביבות יוני 1973 הועברה מפקדת החטיבה כולה (מבסיסה הקודם במחנה פילון). לאחר שהגדוד היה תחת פיקודו של יהודה בכר (בתקופה שאחרי ששת הימים), הפיקוד על הגדוד הועבר לדן ורדי ובמאי 1972 הועבר פיקוד הגדוד ליוסי בן-חנן. בן-חנן כיהן בתור מג"ד עד ל-15 באוגוסט 1973 כאשר קיבל את הפיקוד רס"ן עודד ארז, שפיקד על הגדוד במלחמת יום הכיפורים רק כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד.
במלחמת יום הכיפורים היה הגדוד אחד מבין שני הגדודים של החטיבה אשר בלמו יחד עם כוחות חטיבה 7 את ההתקפה הסורית לאורך רמת הגולן. פלוגה ג' של הגדוד נפרסה באזור הג'וחדר (דרום-מזרחית לתל פארס) ובאזור תל עכשה (דרומית לתל חזקה), פלוגה א' ישבה באזור הצפוני של רכס בשנית ובאזור הבוסטר, פלוגה ב' (פלוגת בזק) נפרסה באזור שיקרא לימים עמק הבכא. מפקד הגדוד עודד ארז ישב באזור הג'וחדר וכוחות המפקדה של הגדוד ישבו בעיקר בחושנייה, זאת משום שלמרות הפריסה לאורך כל הרמה, הגזרה של הגדוד הייתה בדרום רמת הגולן. הלחימה בגזרה הדרומית הייתה קשה במיוחד והובילה לחללים רבים, זאת משום ההצלחה הסורית בשבירת קו ההגנה הישראלי. לאחר המלחמה הוקמה אנדרטה גדודית לזכר 31 חללי הגדוד והיא ממוקמת בג'וחדר.
במהלך מבצע ליטני, התקדם הגדוד בציר המערבי בתקיפה בלבנון. בצומת מנצורה ניהל הגדוד קרב אש לכיוון צור ומחנה המחבלים בראשדיה.
ממוזער|לוחמי גדוד 53 של חטיבה 188 בהתכוננות לתמרון הקרקעי ברועת עזה במלחמת חרבות ברזל, אוקטובר 2023
במלחמת לבנון הראשונה, נכנס הגדוד יחד עם החטיבה בגזרה המרכזית של ציר ההתקדמות, כאשר המטרה הסופית הייתה הגעה לעיר צור. פלוגה א' של הגדוד נלחמה יחד עם גדוד של חטיבת גולני בטיהור מאחזי מחבלים. ביום הלחימה השלישי, הגיעה הפלוגה למבואות ביירות בחלדה, שם התנהל קרב קשה בו נפלו שבעה מלוחמי הפלוגה. לאחר הפסקת האש הראשונה של המלחמה, כאשר היא נכנסה לשלב השני, הועבר הגדוד לגזרה המזרחית ושם ניהל יום קרב אל מול כוחות סוריים.
במערכה ברצועת הביטחון אייש הגדוד מוצבים רבים ביניהם מוצב הבופור ומוצב גלגלית.
באפריל 1987 נעשה ניסיון מצד ארגון חזבאללה לתקוף את מוצב שומריה על ברך הליטאני. באותה העת איישה את המוצב פלוגה מסייעת מגדוד 51 ומחלקת טנקים מהגדוד. חזבאללה שניסה לתקוף את המוצב עם עשרות מחבלים עם סיוע אש נהדף על ידי מחלקת הטנקים. בסופו של הקרב נמצאו בקרבת המוצב 18 גופות מחבלים, רובן ככולן נפגעו על ידי הטנקים.
בשנת 2003 קיבלה פלוגה ג' ('גולן') צל"ש אלוף (אלוף פיקוד הצפון) על הפעילות המבצעית בין השנים 2002–2003 בגזרת נצרים, רצועת עזה. בתקופה זאת פגעו כוחות הפלוגה בעשרות מחבלים, אך גם איבדה שישה מלוחמיה. מפקד הפלוגה, סרן יניב מכלוף קיבל בתקופה זאת באופן אישי צל"ש מפקד אוגדה.
במהלך מלחמת לבנון השנייה הגדוד הועבר משירות ברצועת עזה והשתתף בלחימה בגזרה המזרחית של דרום לבנון. גדוד סופה השתתף בלחימה במהלך המבצעים השונים בגזרה המזרחית בהם קרבות סביב בינת ג'בייל, מבצעי 'שינוי כיוון' ו-'קורי פלדה' ובהם מבצע שינוי כיוון 11 והקרב על הסלוקי. במהלך הלחימה איבד הגדוד מספר חיילים, בהם צוות טנק שלם שנפל בסמוך לבינת ג'בייל. בנוסף לכך, היו גם פעולות גבורה רבות, ביניהם חילוץ כוח צנחנים שנעשה על ידי טנק מפקד פלוגה א' ('אלון') חנוך דאובה שקיבל על כך את עיטור העוז.
ממוזער|לוחמי פחת"ק גדוד 53 במלחמת חרבות ברזל
במבצע צוק איתן פעל הגדוד תחת פיקוד החטיבה בגזרת ג'וחר א-דיק, הגדוד ספג אירוע פגיעת פצמ"ר 120 מ"מ בנגמ"ש סיור, באירוע נפלו 5 מלוחמי הגדוד מהפלוגה המסייעת 'אלון'.
ב-25 בנובמבר 2021 הוענק לגדוד אות הערכה מבצעי מטעם הרמטכ"ל על פעילותו במבצע שומר החומות.
במלחמת חרבות ברזל, ב-2 בנובמבר 2023 נהרג מפקד הגדוד סלמאן חבקה בקרב בצפון רצועת עזה.
במהלך התמרון הקרקעי ברצועת עזה במרחב שג׳עייה. ספג טנק של הגדוד פגיעת טיל נ"ט, באירוע נהרגו סגן מפקד פלוגה, מפקד מחלקה ו-2 לוחמים של הגדוד .
מפקדי גדוד 53
שםתקופת כהונההערותנתן ניר 1967–1968 מפקד הגדוד במלחמת ששת הימים, עד פציעתו ביום השני (עדיין בשם גדוד 63 שהגיע מביסל"ש)יצחק בן-שהם 1968–1969 מפקד הגדוד בששת הימים, החל מהיום השני. בהמשך היה מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים במהלכה נפליהודה בכר 1969–1970 בהמשך היה סמח"ט 7, סמח"ט 600, מפקד חטיבה 292דן ורדי 1971–1972 יוסי בן-חנן 1972–1973 לימים קצין שריון ראשי 1973–1973 מפקד הגדוד במלחמת יום הכיפורים עד לפציעתו. לימים סמח"ט 14. נהרג בתאונה בצאלים ב-1976יוסי בן-חנן 1973–1973 ריכז מחדש את הגדוד ופיקד עליו במלחמת יום הכיפורים, לאחר פציעתו של עודד ארזעוזי קרן 1973–1973 שימש בתפקיד למשך חודש לאחר הפסקת האשמשה ורבין 1973–1975 מיכאל ברקן1975–1977לימים מח"ט 188, ונספח צה"ל בפרויואל מרשק1977–1979מפקד הגדוד במבצע ליטניאמי פלנט1979–1980בהמשך, מג"ד 82, מח"ט 7, קצין שריון ראשינח טימיאנקר1980–1982חיים מורנו (מור) 1982–1982 מפקד הגדוד במלחמת לבנון הראשונהשמואל יכין 1982–1983 לימים ראש מפא"תאסף סלע1984–1983לימים סגן צבאי למבקר מערכת הביטחון בדרגת תא"לאבינועם ברוכין 1985 - 1984אריק דוידי 1987 - 1986דן ביטון 1989 - 1988לימים אלוף בצה"ל, ראש אט"ל ירון גילן 1989–1990 רני ירום 1990–1992 גיא צור 1994 - 1992 לימים מפקד זרוע היבשהארז לזובר 1996 - 1994זאב שרוני 1997–1998 לימים סגן דובר צה"לאילן לביא 1998–2000 לימים ראש מטה פיקוד הצפוןשמואל אולנסקי 2002 - 2000 מפקד הגדוד במבצע חומת מגן, לימים מפקד החטיבה וקצין שריון ראשידותן רזילי 2004 - 2002משה כץ 2004 - 2006 מפקד הגדוד במלחמת לבנון השנייהאמיר חמוד 2006–2008 לימים מפקד חטיבה 679גל שוחמי 2008–2010 לימים מפקד החטיבה, ומפקד אוגדה 319מתן שפי 2010 - 2012 לימים סגן מפקד מל"ידביר אדרי 2012 - 2014 מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים מפקד חטיבה 14אלעד שוורץ 2014 - 2016 לימים מפקד חטיבה 10אלעד צורי 2016 - 2017 בעל עיטור צל"ש אלוףמאיר בידרמן 2017–2018 לימים סגן מפקד חטיבת הצנחניםטל אלקובי יולי 2018–30 יוני 2020 לימים מפקד גדוד 195 (בה"ח השריון), מפקד הגדוד במבצע מגן צפוני בו הגדוד לקח חלק משמעותי והשמדת מנהרת "נר שמיני" ביחד עם יחידת יהל"ם. במהלך תקופת פיקודו קיבל הגדוד אות הערכה מטעם מפקד אוגדה 80 על סיכולים רבים בגזרת גבול מצרים.דורון (דורי) סער יוני 2020–יולי 2022 לימים מפקד חטיבה 8סלמאן חבקה יולי 2022–2 בנובמבר 2023 מפקד הגדוד בפרוץ מלחמת חרבות ברזל. נפל בקרב בצפון רצועת עזה.רועי כץ 15 בנובמבר 2023 - מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל לאחר נפילתו של סלמאן חבקה
גדוד 74 (סער)
שמאל|ממוזער|220px|סמל גדוד סער
גדוד 74 (סער) הוקם כגדוד טנקים שוט קל, בעת הסבת החטיבה לסדירה בשנת 1969 . הגדוד הוקם בשיאה של מלחמת ההתשה על בסיס לוחמים שהגיעו מגדוד 53 (גדוד סופה), וסומן כגדוד השני בחטיבה. המספר 74, הועבר מגדוד החרמ"ש של חטיבת המילואים לשעבר 45.
במהלך מלחמת ההתשה הוצב הגדוד, יחד עם גדוד סופה, ברמת הגולן על מנת לשמור על הביטחון השוטף של תושבי הרמה בעקבות הסתננויות של מחבלים מכיוון סוריה וימי הקרב שיזמה סוריה בין השנים 1969–1972. כמו כן השתתף הגדוד בתקופה ההיא במספר פעולות תגמול שכללו פשיטות משוריינות לשטחי סוריה ולבנון, שהמפורסם בהם היה מבצע קיתון 10, מבצע שנערך ב-26 ביוני 1970 בתגובה להפגזה המתמדת על יישובי רמת הגולן ותקריות האש היזומות מצד צבא סוריה אשר הסתיים בקריסת מערך הקו הראשון הסורי.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשבת 6 באוקטובר 1973 התפרס גדוד סער יחד עם גדוד סופה, שעלה לתגבר את גזרת רמת הגולן כשבוע ימים לפני, לכל אורך הקו הסגול. שתי פלוגות הגדוד, פלוגה ו' (בפיקודו של אבי רוניס) ופלוגה ז' (בפיקוד אורי עקביה) התמקמו בדרום הרמה והועברו להיות תחת פיקודו של מג"ד סופה, סא"ל עודד ארז. פלוגה שלישית של הגדוד, פלוגה ח' התמקמה בצפון הרמה ונותרה תחת פיקודו של מג"ד סער, סא"ל יאיר נפשי שקיבל תחת פיקודו שתי פלוגות מגדוד סופה. במהלך המלחמה השתתף גדוד 74 בקרבות בלימה קשים תוך כדי ספיגת אבדות רבות בדרום ובצפון הרמה, בניסיון לבלום את ניסיונות הפריצה הסוריים. ב-11 באוקטובר במסגרת התקפת הנגד של צה"ל לכיבוש המובלעת בשטח הסורי, התארגנו כוחות מגדוד סער, סופה ורשף (הגדוד השלישי של חטיבת ברק שהוקם ערב המלחמה וסופח לחטיבה 7) וכבשו את תל א-שמס, דרום – מזרחית למזרעת בית-ג'אן.
ב-14 במרץ 1978, במהלך מבצע ליטני, שנועד לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון, התקדם גדוד סער עד לנהר הליטני וכבש את הכפרים תל עברש, תל צחור ואבל א-סאקי הממוקם צפונית לאל ח'יאם.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה הועבר הגדוד תחת פיקודה של חטיבת גולני ולחם עימה תחילה בגזרה המרכזית ומאוחר יותר בגזרה המערבית של דרום לבנון, כשהוא מתקדם לאורך ציר החוף הלבנוני. במסגרת הלחימה השתתף הגדוד בקרבות קשים בתוך מחנה הפליטים עין אל חילווה הממוקם מספר ק"מ דרומית לעיר צידון, כאשר פלוגה ו' של הגדוד שפרצה אל תוך המחנה מחופה על ידי טנקי פלוגה ז' של הגדוד נתקלה בהתנגדות קשה בסמטאות הצרות של מחנה הפליטים. ב-8 ביוני 1982 קיבל הגדוד פקודה להתקדם צפונה לאורך כביש צידון – ביירות לעבר דמור, כחלק מהמאמץ של חטיבת ברק. אולם לכשנכנסו לדמור כוחות החטיבה, גילוה נטושה. כפר סיל, השוכן מס' ק"מ צפונית לדמור היווה צומת דרכים אסטרטגית במלחמה: הכפר אשר חולש על ציר החוף הלבנוני המוביל לעבר שדה התעופה הבינלאומי של ביירות ופרבריה הדרומיים שיכן כוחות גדולים של שריון, נ"ט, חי"ר וכוחות קומנדו סוריים. על כן עלתה החשיבות בכיבושו. גדוד סער יחד עם גדודי החטיבה כמו כן גם עם גדוד 202 של הצנחנים וכוחות גולני השתתפו בכיבוש הכפר. לאחר שעות רבות של לחימה הצליחה החטיבה להשמיד כליל את הכלים הסוריים ולהשתלט בהצלחה על הכפר. עם גמר הכיבוש התארגן הגדוד באזור דמור עד לחודש אוגוסט 1982, בו החל צה"ל במאמץ להדק את המצור על ביירות, אשר נועד לגרום לבריחת המחבלים מהעיר. בין הימים 2–3 באוגוסט תקף הגדוד את שדה התעופה של ביירות, יחד עם חיילי גדוד 12 של גולני. ההשתלטות על שדה התעופה אפשרה את כניסתם של הכוחות לשכונות הדרומיות בעיר. עם תום המלחמה המשיך גדוד סער לעסוק בפעילות הביטחון השוטף באזור רצועת הביטחון, עד לנסיגה ממנו בחודש ב-24 במאי 2000.
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה נטל הגדוד חלק פעיל בלחימה באיו"ש ואוגדת עזה והמשיך לעסוק במשימות הביטחון השוטף באזורים הללו ולאורך הקו הכחול. במהלך תוכנית ההתנתקות היווה גדוד סער יחד עם גדודי החטיבה וכוחות הנדסה חלק מהמעגל השלישי בפינוי, אשר תפקידו היה לאבטח את יישובי גוש קטיף ולמנוע כל ניסיון לבצע פח"ע כנגד הכוחות המפנים.
בחודש יולי 2006 הוקפץ הגדוד לרצועת עזה כחלק מההכנות למבצע גשמי קיץ בעקבות חטיפתו של גלעד שליט. הגדוד השתתף במספר מבצעים באזור בית להיא ובשכונת אל-עטטרה שבצפון הרצועה, ציר כיסופים במרכז הרצועה ובנמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת דרומית לרפיח בדרום הרצועה.
ממוזער|250px|טנק מרכבה סימן 4מ 400 של גדוד 74, 2021.
ב-30 ביולי, בעקבות ההחלטה להרחיב את פעילות צה"ל בדרום לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה, הועלה גדוד 74 צפונה לגזרה המערבית בדרום לבנון, סמוך ליישובים זרעית ושתולה. במהלכה של מלחמת לבנון השנייה הועבר הגדוד תחת פיקודה של חטיבת אלכסנדרוני והשתתף בקרבות לכיבוש הכפרים שיחין ורג'אמין. במסגרת המאמץ המלחמתי של חטיבת אלכסנדרוני התקדם הגדוד עד לכפר ראס ביאדה על ציר החוף שבין ראש הנקרה לצור. לאחר חתימת ההסכם להפסקת האש, הועבר הגדוד לגזרה המזרחית בדרום לבנון ונותר שם עד לשלב יציאת כוחות צה"ל במקביל לכניסת צבא לבנון לאזור. לאחר מכן נותר הגדוד לעסוק בפעילות הביטחון השוטף לאורך הקו הכחול ורצועת עזה כשהוא נוטל תפקיד מרכזי במבצעים כגון מבצע חורף חם ומבצע עופרת יצוקה.
במבצע צוק איתן פעל הגדוד תחת חטיבה 188 בגזרת ג'וחר א-דיק והיה שותף לאיתור מנהרה התקפית שנחפרה לכיוון קיבוץ בארי.
במרץ 2020 היה הגדוד הראשון בחטיבה לעבור הסבה לטנקי מרכבה סימן 4מ 400 (הדגם החדש ביותר של המרכבה).
בדצמבר 2020 הגדוד קיבל אות הערכה מטעם הרמטכ"ל על תקופת פעילותו בגזרת עזה בה רשם 26 פגיעות מדויקות במטרות טרור ו-0 החטאות.
מפקדי גדוד 74
שםתקופת כהונההערותצבי רם 1962–1967מפקד גדוד 74 חרמ"ש מילואים (חטיבה 45). כולל במלחמת ששת הימיםאורי ברז 1969–1971מקיים גדוד הטנקים שוט-קל הסדיר (חטיבה 188)בן ציון (בנצי) כרמלי 1971נפל במלחמת ים כיפור, בהיותו מג"ד 87 (חטיבה 14) אהרון טל (סטולר) 8.1971–11.1972קצין אגם אוגדה 143,מחט 600,ק אגם פיקוד צפון,רמ"ט גייס 466,מדריך במכללה לפיקוד ומטה. מעוטר באות המופת.יאיר נפשי1972–1973מפקד הגדוד במלחמת יום הכיפורים, מעוטר עיטור העוזחיים ברק1973–1974לימים מפקד קורס קציני שריון, מפקד חטיבה 211 ומפקד אוגדה 162אמציה "פצי" חן1974–1975לימים מפקד סיירת שקדדורון יזרעאלי1976–1977לימים סגן מפקד אוגדה 36עוזי קרן1977–1978מפקד הגדוד במבצע ליטניעוזי דיין 1978–1980לימים מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד חטיבה 401 וסגן הרמטכ"ל. הודח מהתפקיד לאחר שקצין בגדוד נהרג בתרגיל אימונים.שלום חוטר 1980–1981 מפקד פלוגה ח' בשנת 1974עמירם לוין1981–1982מפקד הגדוד במלחמת לבנון הראשונה, לימים מפקד פיקוד הצפוןרפאל (רפי) לנדסברג 1982–1983חנן ברנשטיין 1983–1984לימים מפקד החטיבה ומנכ"ל עמותת יד לשריוןמשה ברגר1985–1986שי אביטל1986–1987לימים מפקד מפקדת העומקאורי בן יהודה 1987–1988לימים סגן מפקד החטיבהצביקה אביגדור 1988–1989מפקד פלוגה בגדוד במלחמת לבנון הראשונהיגאל דוכן1989–1991לימים סגן מפקד החטיבהאריאל פלג1991–1993לימים מפקד החטיבהיובל וייס 1993–1995לימים סגן מפקד החטיבהיעקב ברק1995–1996לימים מפקד זרוע היבשהעפר צפריר1996–1998לימים קצין שריון ראשימשה שטרית1998–2000לימים מפקד החטיבהאדם בן טולילה2000–2002סער צור2002–2004לימים מפקד עוצבת הפלדהשאול אבידב2004–2006מעוטר צל"ש אלוף 2006–2007 נפטר ממחלה במהלך תפקידוניר בן דוד2007–2009לימים מפקד החטיבהרלי מרגלית2009–2011לימים מפקד חטיבת קרייתי ומפקד מפקדת "אלון"מולי כהן2011–2012לימים מפקד חטיבה 205מורן עומר2012–2013לשעבר מפקד חטיבה 460, כיום ראש מחלקת מבצעים באמ"ץרועי סבירסקי2013–2015מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים מפקד חטיבה 8 ומפקד חטיבה 188אריה ברגר2015–2017מעוטר צל"ש מפקד אוגדה, לימים סגן מפקד החטיבהאלעד צורי2017–2019מעוטר צל"ש מפקד פיקוד הצפוןאיתי זעפרני 2019–2021 מפקד הגדוד בהסבה למרכבה סימן 4מ, בתקופתו הגדוד עוטר באות הערכה המבצעי מטעם הרמטכ"לעופר טכורש2021–2023מפקד הגדוד במבצע "שובר גלים" ובמבצע "עלות השחר"אורן שינדלר2023–
גדוד 71 (רשף)
שמאל|ממוזער|220px|סמל גדוד רשף
גדוד 71 (רשף) הוקם ערב מלחמת יום הכיפורים, ב-5 באוקטובר 1973. הגדוד נבנה בחופזה על בסיס מפקדים ומדריכים מבית הספר לשריון בג'וליס, אליהם צורפו מדריכי שריון ממגמת שוט קל ממתקן 500 (בסיס צאלים) וצוערי שריון מבית הספר לקצינים. הגדוד סופח לחטיבה 7 ונלחם תחתיה במהלך המלחמה. סא"ל משולם רטס, מפקד קורס קציני שריון בבית הספר לשריון, מונה למפקד הגדוד, ורס"ן גדעון ויילר, מפקד מדור נט"ר (נהיגה) בבית הספר, מונה לסגנו.
ב-6 באוקטובר עלה הגדוד לרמת הגולן ונערך באזור צומת ווסט (האמיר). עם תחילת קרבות הבלימה ברמה לחם הגדוד בגזרה הצפונית והשתתף בקרבות באזור הר חרמונית. ב-9 באוקטובר לפנות בוקר נהרג הסמג"ד ויילר ובהמשך היום, במסגרת קרב עמק הבכא, נפל גם המג"ד משולם רטס. הגדוד הפסיק להתקיים במסגרת גדודית והטנקים שנותרו סופחו לגדוד 77 והמשיכו את המלחמה תחתיו.
כאשר נכנסה הלחימה לשלב הפריצה למובלעת הסורית קיבל כוח עמוס כץ, שהורכב מלוחמים שחזרו מחו"ל, את המספר 71. הגדוד עלה לרמת הגולן והשתתף בקרב לכיבוש מזרעת בית ג'אן ובקרבות במובלעת הסורית. בסיום המלחמה הפך לגדוד סדיר בחטיבה 188 שספגה אף היא מכה קשה במלחמה והוקמה מחדש.
הפקודה להקמת גדוד 71 במסגרת החטיבה ניתנה ב-8 בנובמבר 1973. הגדוד הוקם על ידי סגן יצחק וימר במחנה ירדן, לאחר שהתבקש לעשות זאת על ידי סגן אלוף עמוס כץ שקיבל את הפיקוד על חטיבה 188, לאחר פציעתו של מפקד החטיבה סגן אלוף דני ורדי, ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים. הגדוד התבסס בהקמתו על פלוגת חרמ"ש ו-5 טנקים שעברו מגדוד 74, ו-13 טנקים נוספים שעברו מגדוד 53. הגדוד עבר בהמשך לפיקודו של סגן אלוף רן גוטפריד.
בשנים הבאות נלחם הגדוד במסגרת מבצע ליטני ובקיץ 1981 השתתפו כוחות הגדוד בעשרה ימי קרב שכללו ירי תותחים לתוך לבנון. במלחמת לבנון הראשונה לחם הגדוד בגזרה המרכזית בלבנון ולאחר מכן עבר לגזרה המערבית ונלחם כחלק מהמאמץ הצה"לי לאורך כביש החוף הלבנוני, בין היתר בקרבות בפאתי העיר צידון, דמור וכפר סיל. בהמשך המלחמה הועבר הגדוד לבקעת הלבנון, שם השתתף בין היתר בקרבות מול כוחות סורים בהם הושמדו כ-30 טנקים סורים. במהלך המלחמה נפלו שישה מחיילי הגדוד.
בחודשים האחרונים של צה"ל בלבנון לקראת הנסיגה, עסקו כוחות הגדוד בחיפוי שלבי הנסיגה, בין היתר הייתה לגדוד פלוגה שלטנקים שלה היו אמצעים מיוחדים ללחימה בלבנון. פלוגה זו; 'נחשול' קיבלה לאחר הנסיגה בשנת 2000 צל"ש אלוף מאלוף פיקוד הצפון על תרומתה ללחימה במסגרת חודשי צה"ל האחרונים בלבנון והנסיגה עצמה.
במשך השנים ביצע הגדוד מספר תקופות של פעילות מבצעית בגזרות השונות. בבוקר ה-26 ביוני 2006 במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה, הותקף אחד מטנקי הגדוד באזור מעבר כרם שלום, במהלך התקיפה נהרגו שני אנשי הצוות סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר, נהג הטנק נפצע והתותחן רב"ט גלעד שליט נחטף בידי החוליה ונלקח מעבר לגדר המערכת לתוך רצועת עזה. שליט הוחזק בידי ארגוני טרור שונים במשך מעל חמש שנים ושוחרר לבסוף במה שמוכר כעסקת שליט.
בין היתר, כתגובה לחטיפת שליט, יצא צה"ל למבצע רחב ברצועת עזה מבצע גשמי קיץ. כוחות הגדוד השתתפו במבצע יחד עם שאר גדודי החטיבה, אך כאשר התחילה מלחמת לבנון השנייה הועברו שני הגדודים האחרים של החטיבה צפונה ונכנסו ללבנון, בעוד שגדוד 71 נשאר בעזה למשך שארית המבצע. לגדוד היה תפקיד מרכזי במהלך מבצע עופרת יצוקה, במהלכו נהרג חייל מפלוגה ל' ('להב') על ידי ירי צלפים ב-8 בינואר 2009.
בשנת 2014 השתתף הגדוד במבצע צוק איתן שם הוביל את כוחות חטיבת גולני בהתקפה על שג׳אעייה שבצפון הרצועה. על הגדוד פיקד ניר רוזנברג. במהלך ההתקפה אל תוך השכונה נפצע מפקד מחלקת טנקים והטען-קשר פינה אותו אל תוך הטנק והכווין כוחות פינוי לאחר מכן נטל הטען יהודה וישליצקי את הפיקוד על הטנק והובילו אל חזית הכוחות הלוחמים. על מעשהו זה עוטר בצל"ש הרמטכ"ל.
מפקדי גדוד 71
שםתקופת כהונההערותמשולם רטס 5 עד 9 באוקטובר 1973 לשעבר מג"ד 46. עד מלחמת יום הכיפורים - מפקד קורס קציני שריון. הקים את גדוד 71 ערב המלחמה, ופיקד עליו עד נפילתו. מעוטר עיטור העוזעמוס כץ 9 באוקטובר עד נובמבר, 1973 לשעבר מג"ד 46. קיבל פיקוד על הגדוד במלחמת יום הכיפורים, עקב נפילת משולם רטס. בנובמבר 1973 מונה למפקד חטיבה 188. לימים מפקד אוגדה 252, וקצין שריון ראשי.רן גוטפרידנובמבר 1973–אפריל 1974יוני נתניהו 1974–1975 לימים מפקד סיירת מטכ"ל, נפל במבצע אנטבהיאיר יחדיו 1976 - 1977 נפל במהלך השירות הצבאישמואל בן שחר1978 - 1977 מפקד הגדוד במבצע ליטני, לימים מפקד החטיבהרפי נוי 1979 - 1978 לימים מפקד אוגדת הבשן ורמ"ט פיקוד צפוןדורון ביבר 1979 - 1980איל בן ראובן 1980–1982 מפקד הגדוד במלחמת לבנון הראשונה, לימים מפקד אוגדה 162 ומפקד המכללות הצבאיות, וחבר הכנסתשוקי עזריה 1982–1984 אביגדור קליין 1984–1985 לימים קצין שריון ראשימאיר גחטן 1985 - 1987 לימים מפקד החטיבה וקצין שריון ראשידורון מיינרט 1994–1995 נהרג במהלך תפקידו כמפקד הגדודשלמה כהן עמיחי אברהמס 1999–2001 לימים מפקד חטיבה 8צפריר אורפז 2001–2003 לימים מפקד חטיבה 27עודד בסיוק 2003-2004 הודח בעקבות תאונה קטלנית במהלך תרג"ד. לימים ראש חטיבת התכנוןאורן סולומון2004 - 2005לימים מפקד חטיבת יפתח יואב טילן2005–2006 לימים מפקד חטיבה 205עומרי בורברג 2007–2008 הודח בעקבות פרשת הירי בנעליןחגי עמר 2008–2010 מפקד הגדוד במבצע עופרת יצוקה, לימים מפקד חטיבה 10 ומפקד מא"ט במל"ירפי וולפסון 2010–2012 לשעבר מפקד חטיבה 679, לימים סגן מפקד אוגדה 36ניר רוזנברג 2012–2014 מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים מפקד החטיבהברק צ'רני 2014–2016 אור וולוז'ינסקי 2016–2018 לימים סגן מפקד עוצבת הפלדה ומפקד חטיבה 188מיקי שרביט 2018–2020 מפקד פלוגת "להב" במבצע עופרת יצוקה, לימים מפקד חטיבת קרייתיעידן ניר אוגוסט 2020–יולי 2022סגן מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, בתקופתו הוסב הגדוד לטנק סימן 4מ' והוענק לגדוד ציון לשבח ממפקד פיקוד מרכז על מבצע שובר גליםארז גבאי יולי 2022–2024מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזלעומר בר לב יולי 2024 - מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל
גדוד 605 (המח"ץ)
ימין|75px|סמל גדוד המח"ץ
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין ומחפר ממוגן של גדוד 605 מפנים שדות מוקשים בבקעת הירדן, 2021
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין ומחפר ממוגן של גדוד 605 מפנים שדות מוקשים בבקעת הירדן, 2021
גדוד המח"ץ (605) (ראשי תיבות של "הבקעה, מיקוש, חבלה, צליחה") הוא גדוד של חיל ההנדסה הקרבית הכפוף מבצעית לחטיבה 188. הגדוד מפעיל פלוגות פלסים המתמחים בנושא החבלה והמטענים, לצד לחימה רגלית ושלהן נגמ"שי הנדסה כבדים מדגמי פומ"ה ופלוגת הצמ"ה "חתולי הפרא" המפעילה דחפורי D9 משוריינים, מחפרים ממוגנים, אמצעי גישור וכלי צמ"ה ממוגנים אחרים. תפקיד הגדוד במלחמה הוא לפרוץ את הדרך לכוחות השריון והחי"ר, סיוע בלחימה אורבנית, לפלס דרך תעלות ושדות מוקשים, לנקות זירות מטענים, לחלץ כלים פגועים ולהכשיר עמדות ירי וסוללות מגן לטנקים ולרק"מ.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|טנק M51 שרמן מהסוג ששימש את החטיבה במהלך מלחמת ששת הימים.
מלחמת העצמאות ולאחריה
חטיבה 18 - הוקמה כיחידת המרגמות הכבדות 120 מ"מ, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת השחרור. מקים החטיבה ומפקדה היה יהודה פריהר. החטיבה פעלה בנפרד מחיל התותחנים, והשתתפה בין השאר בקרב לטרון ובמבצע חורב. ב-1949, לאחר המלחמה, הוטמעו המרגמות הכבדות בגדודי התותחנים. חטיבה 18 אורגנה מחדש בפיקוד דן לנר, כחטיבת חי"ר מילואים, שבמקביל לחטיבת כרמלי, התבססה גם היא על מאגר אנשי מילואים במרחב חיפה והמפרץ. גדוד 25 קיבל את מספרו כהמשך למספרי הגדודים (21, 22, 23, 24) של חטיבת כרמלי. כרמלי צמחה מתוך מפקדת ההגנה במרחב חיפה והמפרץ, ובשל כך תג חטיבה 18 סימל את המרחב ואת סמל מפקדת "ההגנה" בחיפה. תג זה משמש בחטיבה 188 עד היום.
מלחמת סיני
במבצע קדש ישבה העוצבה על גבול ירדן ולא נטלה חלק פעיל בלחימה. אולם מבצע קדש הוכיח כי חיל השריון הוא החיל המוביל ביבשה וכוח ההבקעה העיקרי. התוצאה הישירה לאחר המלחמה הייתה כי הצבא זקוק ליחידות שריון נוספות וחטיבה 18 הוסבה לחטיבה הממוכנת 45.
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים, לחמה חטיבה 45 באזור צפון השומרון. החטיבה, בפיקוד סא"ל משה בר כוכבא, כללה 2 גדודי חרמ"ש – גדוד 25 בפיקוד סא"ל לוי מן וגדוד 74 בפיקוד סא"ל צבי רם, גדוד טנקי שרמן – גדוד 39 בפיקוד סא"ל אדולף אברמוביץ' (הגדוד כלל 35 טנקים מדגם M-50, ו-28 טנקים מדגם M-51), פלוגת סיור (סיירת) חטיבתית בפיקוד רס"ן אביתר יעקב, פלוגת הנדסה בפיקוד סרן אהרן טנא, יחידות חטיבתיות וגדוד 527 -גדוד מרגמות כבדות 120 מ"מ.
ב-5 ביוני לפנות ערב, נכנסה החטיבה למבואות עמק דותן כדי למנוע פריצה של כוחות שריון ירדנים הנעים לעבר ג'נין ושכם. החטיבה הצליחה חלקית לחסום את האזור ההררי מדרום לעמק והמשיכה בניסיון לכיבוש העיר ג'נין. מולה התייצבה חטיבת השריון 40 הירדנית והצליחה להפתיע את חטיבה 45 מכיוון שכם, דבר שאילץ את חטיבה 45 להקים מערך הגנה נחפז. בבוקר 6 ביוני איגפה חטיבת השריון 37 את החטיבה הירדנית, שחררה את חטיבה 45 מהכיתור והמשיכה לפיצוץ הגשרים בעמק יריחו. על פעולתו בקרב עמק דותן הוענק לגד רפן, אחד מקציני חטיבה 45, עיטור הגבורה.
עם תום הלחימה בשומרון הופנתה החטיבה לגזרת רמת הגולן, ובצהרי 8 ביוני החלה בתנועה לכיוון צומת גולני. ב-10 ביוני הוכנסה החטיבה ללחימה כדי לסייע בטיהור רמת הגולן עד מועד כניסת הפסקת האש. לפנות בוקר כבשה החטיבה ללא התנגדות את תל חמרה. בהמשך היום נעה החטיבה יחד עם גדוד מחטיבה 1 אל עבר מסעדה. הצבא הסורי כבר נסוג בשלב זה והכוחות לא נתקלו בהתנגדות. עד הערב נערכה החטיבה באזור הכפר.
לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט לפרק את החטיבה, אולם לבסוף הפכה החטיבה לחטיבה משוריינת המצוידת בטנקי שוט קל. באפריל 1969 הועלתה החטיבה ממחנה מנסורה למחנה פילון ומספרה שונה ל-188. לחטיבה היו שני גדודים סדירים: גדוד 53 (שהועבר מחטיבה 7), גדוד 74 וגדוד 39 (מילואים). בשנת 1969, עם מעבר חטיבה 7 לתעלה, קיבלה החטיבה את גזרת רמת הגולן, ובשנים הבאות לקחה חלק במבצעים רבים (קלחת 2, קלחת 4, קיתון 10) ובימי קרב רבים מול השריון הסורי.
מלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים הייתה חטיבה 188 ("ברק"), בפיקודו של אל"ם יצחק בן-שהם, חטיבת השריון העיקרית שנשאה בעול הבלימה בשעות הראשונות של המלחמה ברמת הגולן. שני גדודי השריון הסדירים של החטיבה, גדוד 74 בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי וגדוד 53 בפיקודו של סא"ל עודד ארז (בסה"כ 77 טנקים) היוו את כל כוחות השריון של צה"ל בקו הקדמי של רמת הגולן, בשעות הקריטיות הראשונות. גדוד 39 בפיקודו של סא"ל יואב וספי – הגדוד השלישי (המקורי) שלה – היה גדוד מילואים שגויס לאחר תחילת הקרבות ונלחם במסגרת חטיבה 4 . חטיבה 7 התרכזה בקו שני, ונערכה כעתודה פיקודית, עד לשעות הערב של מוצאי שבת ה-06/10. קצת לאחר 18:00 פיקוד צפון חילק את הרמה לשתי גזרות. חטיבה 188 קיבלה אחריות על הגזרה הדרומית, וחטיבה 7 קיבלה אחריות לגזרה הצפונית.
לוחמי חטיבה 188 נאלצו להתמודד עם כוחות שריון סוריים גדולים פי עשרה ויותר, ונשחקו בצורה קשה ביותר. 24 שעות מתחילת הלחימה נותרה החטיבה ללא הפיקוד הבכיר שלה לאחר שמפקד החטיבה יצחק בן-שהם, סגנו דוד ישראלי, וקצין האג"ם נהרגו במהלך הקרב על נפח. לסורים נפגעו בקרבות אלה מאות טנקים, כך שבלחימתם הנחושה תרמו לוחמי חטיבה 188 תרומה מכרעת לבלימת הצבא הסורי.
אחד מסיפורי הגבורה הנודעים של מלחמה זו הוא סיפורו של "כוח צביקה", כוח שמנה שלושה טנקים בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד, ופעל לבלימת התקדמות הסורים לעבר צומת נפח. שניים מהטנקים של הכוח נפגעו, והטנק בפיקודו של צביקה המשיך להילחם לבדו במשך שעות. על לחימתו קיבל גרינגולד את עיטור הגבורה.
במהלך הלחימה מונה יוסי בן-חנן כמפקדה החדש של החטיבה לאחר שחזר מחו"ל. כשנפצע בן-חנן בניסיון כיבוש תל א-שמס מונה דן ורדי לפקד על החטיבה. לאחר פציעתו של ורדי במלחמה במובלעת הסורית, מונה עמוס כץ לפקד על החטיבה.
בסה"כ נהרגו במלחמה 79 מחיילי החטיבה. על פועלם בקרבות ברמת הגולן קיבלו יצחק בן-שהם, יוסי בן-חנן, שמואל אסקרוב (סמג"ד 53) ואחרים את עיטור העוז.
מלחמת לבנון
ממוזער|250px|טנק מרכבה סימן 3 ב"ז של החטיבה במהלך אימון ברמת הגולן, 2012.
ממוזער|250px|צילום מתוך יום כשירויות ברמת הגולן של חטיבת ברק
החטיבה בפיקוד אל"ם מאיר דגן (לימים ראש המוסד) כללה 3 גדודי טנקי שוט קל: גדוד 53 בפיקוד סא"ל חיים מורנו (מור), גדוד 74 בפיקוד סא"ל עמירם לוין, וגדוד 71 בפיקוד רס"ן איל בן ראובן. החטיבה יחד עם חטיבת גולני התקדמה מכיוון אצבע הגליל, חצתה את הליטני בגשר עקיה ללא כל התנגדות, והמשיכה להתקדם צפונה לכיוון רמת נבטיה. ב-8 ביוני יומיים לאחר פרוץ הלחימה הגיעו גדודי החטיבה לאזור צידון, שם לחמו יחד עם כוחות חטיבת גולני וצנחנים לכיתור וכיבוש העיר. מאוחר יותר הופסקה הלחימה, מתוך הבנה שלוחמה בשטח בנוי אינה מניבה את התוצאות שנתבקשו והלחימה מסוכנת מידי.
כוחות של גדוד 74 לחמו במחנה הפליטים עין-חילוה, אחד ממחנות הפליטים הגדולים בדרום לבנון, תוך קרב קשה ועיקש בשטח בנוי.
ב-8 ביוני בערב התקדמו כוחות החטיבה צפונה לכיוון הכפרים הדרומיים לביירות, כדי לסייע לכוחות שנחתו מהים. למחרת קיבלה החטיבה פקודה לכיבוש כפר סיל, כפר החולש על כביש החוף הלבנוני המשמש עורק לעיר ביירות. בשל מיקומו וחשיבותו היה הכפר מבוצר ומוגן על ידי כוחות שריון וחי"ר סורי. הקרב היה קשה במיוחד והסתיים לבסוף רק בליל 10 ביוני. בקרב נהרגו 9 מלוחמי החטיבה. בסך הכל נפלו במלחמת לבנון הראשונה 25 לוחמי החטיבה.
לאחר שהפסקת האש הראשונה (שהושגה אחרי שבוע הלחימה הראשון) נכנסה לתוקפה התארגנו כוחות החטיבה בכפרים סיל, דומא ודמור למשך כחודש. ב-12 ביולי עברו גדוד 53 וגדוד 71 לגזרה המזרחית וניהלו לחימה מול הסורים. בתחילת חודש אוגוסט, חזרה החטיבה והתארגנה במאמץ להפעיל לחץ על העיר ביירות. החטיבה לחמה בצפון מערב ביירות תחת אוגדה 91, וכבשה את מרכז העיר תוך 48 שעות, תוך שהיא פוגעת במחבלים רבים ומשתלטת על מפקדותיהם.
שנות ה-90 של המאה ה-20
בשנות ה-90 של המאה ה-20 עברה החטיבה הסבה מטנקי שוט קל (השבחה ישראלית לצנטוריון הבריטי) לטנקי מרכבה סימן 3 רמ"ח. ב-1995 שודרגו טנקי החטיבה למרכבה סימן 3 ב"ז בהם הותקנה מערכת בקרת ירי "ברק זוהר" מתוצרת אלביט מערכות הישראלית, ששיפרה את ביצועי הטנק באופן ניכר.
האינתיפאדה השנייה ואחריה
באינתיפאדה השנייה לקחה החטיבה חלק בפעילות הצבאית למניעת הטרור. גדוד המח"ץ (גדוד 605 של חיל ההנדסה הקרבית) שסופח לחטיבה זכה בצל"ש הרמטכ"ל על לחימתו במבצע חומת מגן ובפעילות בט"ש לפניו. במבצע חורף חם נזקפו לחטיבה הצלחות שונות.
במלחמת לבנון השנייה לחמו גדוד 53 בגזרה המזרחית וגדוד 74 בגזרה המערבית. הגדוד השלישי של החטיבה, גדוד 71, נשאר בדרום הארץ והשתתף במבצע גשמי קיץ. גדוד חה"ן 605 לחם תחת פיקוד אוגדה 91 במרכז גזרת הלחימה בלבנון.
מבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן
החטיבה השתתפה במבצע עופרת יצוקה וגדודיה פעלו לכל רוחב גזרת רצועת עזה והובילו את הכוחות המתמרנים, כאשר גדוד 'סער' 74 לחם ת"פ חטיבת הצנחנים בצפון הרצועה באל-עטטרה, גדוד 'רשף' 71 וגדוד ההנדסה 605 ת"פ חטיבת גולני בחארת' א-תופח, וגדוד 'סופה' 53 ת"פ החטיבה בגזרת רפיח. במהלך המבצע נהרג סמל עמית רובינזון מפגיעת כדור צלף עת ששהה בתא טען וסרק את השטח הקרוב לטנק, סמוך לבריכת המים בשכונת שג'אעייה.
החטיבה נלחמה גם במבצע צוק איתן וגם שם פעלה בראש הכוחות המתמרנים כאשר גדוד 'רשף' 71 פועל ת"פ חטיבת גולני בשג'אעייה, גדודים 'סער' 74 ו'סופה' 53 ת"פ החטיבה במרחב ג'וחר א-דיק, שם חשפה החטיבה מנהרת טרור התקפית שנחפרה לכיוון קיבוץ בארי, וגדוד ההנדסה 605 ת"פ חטיבה 7. במהלך המבצע שבעה חיילים מהחטיבה נהרגו: שניים נהרגו על ידי מחבלים שחדרו לתוך שטח ישראל דרך מנהרה ושיגרו טיל נ"ט אל רכבי חבורת הפיקוד של המח"ט ו-5 חיילים נוספים נהרגו בשטח ישראל כתוצאה מפגיעת פצמ"ר 120 מ"מ פגיעה ישירה בנגמ"ש סיור. בסיום המבצע עוטר סמל יהודה וישליצקי מגדוד 'רשף' 71 בצל"ש רמטכ"ל לאחר שטיפל ופינה את מפקדו הפצוע, החביר כוחות רפואה אל הטנק, ואף נטל את הפיקוד על הטנק, כאשר אין מפקד בטנק, וחבר בחשכת הליל, כאשר זהו לו קרב ראשון בחייו, אל חזית הכוחות הלוחמים עם יתר אנשי הצוות שנותרו. על הטנק פיקד לבדו עוד כשש שעות עד שהובא מפקד מחליף אל הטנק.
מלחמת חרבות ברזל
במלחמת חרבות ברזל לחמה חטיבה 188 במספר רב של קרבות, במתקפת הפתע על ישראל, ביום הראשון של המלחמה, בו סייעה החטיבה רבות בהדיפת מתקפת הפתע הקטלנית של חמאס. בשלב השני של הלחימה השתתפו כוחות החטיבה בתמרון הקרקעי בעומק שטח רצועת עזה. בפברואר 2024, עם סיום תפקידה של עוצבת געש בתמרון בעזה, עלתה החטיבה לחזית הצפונית מול ארגון הטרור חזבאללה.
מורשת והנצחה
לחטיבה 339 נופלים במערכות ישראל המונצחים במספר אנדרטות:250px|ממוזער|חלקו המרכזי של אתר ההנצחה, סמוך לעליקה.
250px|ממוזער|שמאל|הכניסה לאתר מורשת חטיבת ברק במחנה עליקה.
שמאל|ממוזער|220px|אנדרטת גדוד 71 בצומת בשן, רמה"ג.
אתר הזיכרון המרכזי לחללי החטיבה נמצא במחנה חטיבת ברק בעליקה, רמת הגולן.
אנדרטת חטיבה 188 בפארק עוצבות השריון סמוך ללטרון.
אנדרטת גדוד 53 לחללי גדוד "סופה", נמצאת בסמוך לגבעת אורחה.
אנדרטת גדוד 71 לחללי גדוד "רשף", נמצאת באזור צומת בשן (ממזרח לחושנייה).
אנדרטת גדוד 74 לחללי גדוד "סער" נמצאת בצפון רמת הגולן בסמוך לכפר בוקעאתא (אזור הר חרמונית)
אנדרטת גדוד הנדסה 605 במחנה חומה.
מרוץ 188
בשנתיים האחרונות מתקיים מרוץ חטיבה במסגרתו רצים כל חיילי החטיבה 188 ק"מ. מתווה המסלול מתחיל במפרץ חיפה המציין את סמל החטיבה, המשכו בנחל תבור דרכו נעו כוחות גדוד 39 במילואים שהיה שייך לחטיבה במלחמת יום כיפורים, ממשיך במעלה גמלא לכיוון תל-סאקי שם נלחם גדוד 53, עובר באנדרטת הגדוד בגבעת אורחה וממשיך לאנדרטת גדוד 71 בצומת בשן, משם ממשיך מסלול הריצה עד לציר-הנפט ומסתיים באנדרטאות המח"ט בן-שוהם והסמח"ט ישראלי שנהרגו סמוך למחנה נפח על ציר הנפט.
סמל החטיבה
סיפורה של החטיבה שעברה גלגולים שונים לאורך השנים בא לידי ביטוי בתג עצמו שבו אין כל אזכור או רמז לחטיבת טנקים.
בעת ההחלטה על הקמת חטיבת השריון נקבע תג היחידה ככזה הזוכר חסד נעורים לאותה חטיבת חיל הרגלים המיתולוגית.
תג החטיבה, בו מופיע קו החוף של מפרץ חיפה, הוא תג היחידה היחידי מהכוח הסדיר בצה"ל בו מצוירת מפה.
מפקדי החטיבה
שםתקופת כהונה כמפקד החטיבההערותיהודה פריהר1948 - 1949מפקד חטיבה 18, חטיבת המרגמות הכבדות, במלחמת השחרור. דן לנר 1951–1964 מפקדה כחטיבת חי"ר מילואים 18, ובהמשך כחטיבה ממוכנת 45 משה בר כוכבא אפריל 1964–מרץ 1971 מפקדה כחטיבה 45, כולל במלחמת ששת הימים. ב-1969 הסב את חטיבה 45 לחטיבה 188 הסדירה. לימים מפקד פיקוד הדרום אברהם ברעם מרץ 1971–יוני 1972 אהרן פלד יוני 1972–יוני 1973 יצחק בן-שהם יוני 1973–אוקטובר 1973 נהרג במלחמת יום הכיפורים יוסי בן-חנן אוקטובר 1973–אוקטובר 1973 נפצע במלחמת יום הכיפורים דן ורדי אוקטובר 1973–אוקטובר 1973 נפצע במלחמת יום הכיפורים עמוס כץ אוקטובר 1973–יוני 1975 לימים קצין שריון ראשי עמרם מצנע יוני 1975–יולי 1976 לימים מפקד פיקוד המרכז יאיר נפשי יולי 1976–אוקטובר 1977 לימים רמ"ט פיקוד דרום יום-טוב תמיר אוקטובר 1977–דצמבר 1978 לימים מפקד אוגדה 252 יהודה (יודק'ה) פלד דצמבר 1978–ספטמבר 1980 יוסי מלמד ספטמבר 1980–מרץ 1982 מאיר דגן מרץ 1982–נובמבר 1982 לימים ראש המוסד עמירם לוין נובמבר 1982–אוגוסט 1984 לימים מפקד פיקוד הצפוןמיכאל ברקן אוגוסט 1984–ינואר 1986 לימים נספח צה"ל בפרושמואל בן שחר ינואר 1986–יוני 1987 בני לידור יוני 1987–פברואר 1989 לימים מפקד אוגדה 36 יוסי רווה פברואר 1989–מרץ 1991 איל בן ראובן מרץ 1991–אוקטובר 1992 לימים מפקד המכללות הצבאיות וסגן מפקד פיקוד הצפון. בהמשך חבר כנסת ויו"ר ועדת חוץ וביטחון מאיר גחטן אוקטובר 1992–מאי 1994 לימים קצין שריון ראשי חנן ברנשטיין מאי 1994–אוגוסט 1995 לימים מפקד אוגדה 366, מכהן כיו"ר עמותת יד-לשריון ומנכ"ל אתר לטרוןמתי לשם אוגוסט 1995–יוני 1997 אריה טסלר יוני 1997–מאי 1999 אריאל פלג מאי 1999–מאי 2001 לימים סגן מבקר מערכת הביטחון בועז כהן מאי 2001 – יולי 2003 אגאי יחזקאל יולי 2003–ספטמבר 2005 לימים קצין שריון ראשי וראש חטיבת התכנון באג"ת משה שטרית ספטמבר 2005–יוני 2007 עפר צפריר יוני 2007–יולי 2009 לימים קצין שריון ראשי אילן לביא יולי 2009–יולי 2011 לימים ראש מטה פיקוד הצפון שמוליק אולנסקי יולי 2011–יוני 2013 לימים קצין שריון ראשי תומר יפרח יוני 2013–אוגוסט 2015 לימים נספח צה"ל בסינגפור ניר בן דוד אוגוסט 2015–23 ביולי 2017 גל שוחמי 23 ביולי 2017–20 באוגוסט 2019 לימים ראש חטיבת תורה והדרכה ניר רוזנברג 20 באוגוסט 2019–25 באוגוסט 2021 רועי סבירסקי 25 באוגוסט 2021–31 במאי 2023 אור וולוז'ינסקי 31 במאי 2023– מפקד החטיבה במלחמת חרבות ברזל
טנקי החטיבה לאורך ההיסטוריה
ראו גם
חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים
לקריאה נוספת
איתן הבר (עורך), ברק: מלחמת יום הכיפורים, רמת הגולן, תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973, הוצאת המשפחות השכולות של חטיבת השריון ברק, 1979. באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
אבירם ברקאי, "על בלימה", סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2009.
אביעזר גולן, אנשי הפלדה (סיפורה של חטיבה 45 במלחמת ששת הימים), הוצאת אותפז, 1969
צביקה גרינגולד, כוח צביקה: 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים, 2008.
קישורים חיצוניים
חטיבה 188, באתר צה"ל
חטיבה 188, באתר יד לשריון
תמונות (וסרט) מיום כשירות של חטיבת ברק, פורום צבא וביטחון בפרש
המנון חטיבה 188, באתר יוטיוב
בצה"ל כבר מתרגלים את האפשרות שהמלחמה הבאה תתקיים בגבול סוריה - כתבה + וידאו, על אימון חטיבה 188 בגזרת הצפון, נענע10/חדשות 10, 27 במרץ 2014
רן לוי, הסורים על הגדרות: חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, חלק א', חלק ב', חלק ג', בפודקאסט "עושים היסטוריה", 2018
עדות סא"ל עודד ארז – מפקד גדוד 53, חטיבה 188 – 1.2.1974 בפני אוספי החומר של ועדת אגרנט באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
הערות שוליים
*
188
188 | 2024-10-12T08:16:58 |
צב | הפניה צבים | 2024-06-09T17:44:17 |
ילדות | שמאל|ממוזער|250px|פעוט מתגלגל בדשא
ממוזער|250px|שתי ילדות אוכלות
ממוזער|250px|נערה צעירה שטיפסה על עץ
ממוזער|300px|ילדים בקיבוץ תל קציר, 1962|טקסט=ילדים בקיבוץ תל קציר
יַלְדוּת היא תקופה במהלך חייו של האדם. על פי המקובל היא מתחילה בסביבות גיל 3 ומסתיימת בסביבות גיל 13. תקופת הילדות חלה לאחר תקופת הינקות ולפני גיל ההתבגרות. התפתחות גוף האדם בתקופת הילדות מואצת בכל התחומים – הפיזיולוגי, הקוגניטיבי, הנפש וכו'. המשחק נפוץ מאוד בגילים אלו.
מונחים
זכר אנושי בתקופת הילדות מכונה "ילד" ואילו נקבה אנושית בתקופה זו מכונה "ילדה". לעיתים נעשה שימוש במונחים "בן" ו"בת" כמילים נרדפות לכינויים אלו, אך הם גם משמשים לתיאור יחס שארות שאינם תלויים בגיל או בתקופת החיים של אותו האדם. בדומה לכך, גם ההפך נעשה והורים קוראים לבניהם ובנותיהם "ילדים" בכל גיל.
משחק, התנהגות חקרנית ולמידה עצמאית
ממוזער|250px|הנטייה הטבעית של ילדים לסקרנות ומשחק מובילה אותם לחקור את העולם וליצור אינטראקציות חברתיות
הצורך לדעת ולהבין בא לידי ביטוי בינקות ובילדות באופן גלוי וחופשי.
באופן טבעי ילדים נהנים מהתבוננות ומחשיבה על הסובב אותם.
הילד בונה משמעויות ביחס למושגים הקשורים לתופעה בה הוא עוסק מתוך התנסותו ותחושותיו.
ילדים ניחנים בראיית עולם רעננה, חדשה, ויפה. הם מביטים בעולם ומגלים תגליות בהתפעמות, בהתפעלות ובהתרגשות.
התנהגות זו מתחילה כבר בגיל הרך, כאשר הפעוטות חוקרים את סביבתם הפיזית והאנושית מכוח הסקרנות ומיצר הפעילות הטבועים בהם. ככל שההתנהגות הזאת מביאה להם סיפוק רב יותר כך גוברת נכונותם להתנסות בניסיונות נוספים. במובן הזה ההתנהגות החקרנית מחזקת את עצמה.
משחק ילדים הוא משחק שבדרך-כלל המשחקים בו הם ילדים. משחק ילדים הוא משחק בעל חוקים, אשר עובד במהלך שנים רבות ונצרף בתהליך אבולוציוני של מנגנונים.
המשחק הוא אחת הדרכים שבה התנהגות סקרנית יכולה לבוא לידי ביטוי.
לילדים יש יכולות למידה גבוהות וכל שצריך לעשות הוא לאפשר להם לעסוק במשחק חופשי, תוך הענקת תחושת ביטחון ביכולת שלהם לשחק וללמוד בכוחות עצמם.
למשחק תרומה חשובה ביותר להתפתחותו הגופנית, הקוגניטיבית, הלשונית, הרגשית והחברתית של הילד.
באמצעות המשחק הילד מתחיל להבין איך הדברים פועלים, מה אפשר לעשות עם חפצים שונים, מהם חוקי ההתנהגות בסביבתו החברתית ועוד. המשחק יכול לשמש גם ככלי לריפוי עצמי עבור ילדים, אשר מסייע להם להתמודד עם קשיי היום יום ותהליכים פנימיים.
רוב ההורים מבינים את חשיבות המשחק לילדם ויודעים שהוא לא רק עיסוק מהנה, אלא גם עיסוק רציני וחשוב. הם שמחים לספק לילדם צעצועים ומשחקים שונים, מעודדים אותו ועוזרים לו להשתמש בהם. הם גם דואגים להבטיח שישחק גם עם ילדים אחרים.
התפתחות במהלך הילדות
התפתחות האדם בשלב הילדות ניכרת בתחומים רבים. הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסקת בתחומים אלה שכוללים את ההתפתחות הגופנית, ההתפתחות החברתית, ההתפתחות הרגשית וההתפתחות הקוגניטיבית הנחקרת גם במסגרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
ההתפתחות היא הדרגתית ומתרחשת בכל התחומים במקביל, כך שכל תחום תלוי בתחומים האחרים ומשפיע עליהם. למשל, ההתפתחות הגופנית מאפשרת לילד לחקור את סביבתו ולעודד את ההתפתחות הקוגניטיבית ואת היכולת שלו להבין את הסביבה. באופן דומה ההתפתחות הקוגניטיבית מאפשרת שימוש בשפה לצורכי תקשורת ויצירת קשרים חברתיים מפותחים יותר.
התפתחות קוגניטיבית
במהלך תקופת הילדות מתרחשת התפתחות קוגניטיבית משמעותית.
לפי אחת התאוריות, חלק מההתפתחות הקוגניטיבית מתאפשרת הודות להרחבה של קיבולת החשיבה.
בגיל שלוש המהווה את סוף תקופת הינקות קיבולת זיכרון העבודה מאפשרת לילד לעבד כשתי יחידות מידע בו זמנית בלבד. עם זאת במהלך הילדות קיבולת החשיבה מתפתחת בהדרגה עם הגיל ומגיעה בבגרות לכשבעה פריטים.
ההתפתחות של קיבולת החשיבה מסבירה את התמורות ביכולתו של הילד לפתור בעיות.
ההתפתחות האינטלקטואלית של הילד עלולה להתעכב או להיעצר בהיעדר הזדמנויות לעסוק בשעשוע ומשחק, משום שפעילויות אלו מסייעות לילד לתרגל את תהליכי החשיבה שלו.
התפתחות חברתית
ממוזער|250px|המשחק הוא חלק חשוב בתהליך החיברות של ילדים
ממוזער|250px|חלק משמעותי של ההתפתחות החברתית של האדם מתרחש בתקופת הילדות
חלק משמעותי של ההתפתחות החברתית של האדם מתרחש בתקופת הילדות.
בגילאים אלו נוצרים קשרים בין-אישיים ראשונים מחוץ למשפחה.קשרים אלו יכולים להתקיים גם בעולם הפיזי וגם במרחב המקוון
המקור השני של קשרים משמעותיים עם אנשים בוגרים בחיי הילד הוא דמות מטפלת (כמו שמרטף או או-פר), גננת ומורה של בית ספר יסודי.
כדי להשתלב באופן מוצלח בחברה על הילד לדעת כיצד עליו להתנהג.
הדברים הנחשבים למוסריים או מקובלים חברתית תלויים בהקשר התרבותי ולכן יש ללמוד אותו במהלך ההתפתחות.
סוציאליזציה של הילדות הוא מונח מתחום הסוציולוגיה, המתאר את התהליך הסוציולוגי, החברתי, אותם חווים הילדים מרגע יציאתם לאוויר ועד סוף חייהם.
על פי ז'אן פיאז'ה הילדים עוברים בתהליך החברות הבנייה סוציולוגית, הם בונים לעצמם את הבנתם והתנהגותם בחברה בארבעה שלבים:
השלב הסנסורי/חושי מוטורי – שלב זה הוא עד גיל שנתיים בו הפעוט מתפתח ומגלה את העולם באמצעות חושיו: מישוש, טעם, ריח, ראייה ושמיעה.
השלב הטרום-אופרציונלי – שלב זה מתחיל מגיל שנתיים עד לגיל שש בערך. בשלב זה מתחילים הילדים לראשונה להשתמש בשפה ובסמלים. הבנה של המציאות אל מעבר לתחומם של החושים אך לא מעבר לתחום המופשט.
שלב האופרציות הקונקרטיות – בין הגילאים שבע לאחת עשרה מתחיל הילד בשלב זה להבין את הסיבתיות של דברים בסביבתו. הילד מתחיל להבין מדוע וכיצד דברים קורים גם בעיני האחר, ולא רק מתוך ראייתם האישית בלבד.
שלב האופרציות הפורמליות – גיל שתים עשרה ואילך (לעיתים גם לפני). הילד המתבגר מסוגל לחשוב ולא רק בצורה מופשטת אלא גם בצורה ביקורתית, חשיבה יצירתית ודמיונית. בגיל זה ניחן הילד ביכולת להבין מטאפורות.
התפתחות האישיות
ממוזער|250px|צילום של ילדה בפארק בהודו.
זיגמונד פרויד ניסח מודל בו הוא מחלק את התפתחות האישיות לשלושה חלקים.
"איד": החלק הראשון, שמאפיין ילד בשנותיו הראשונות. האיד הוא השתקפות הצרכים והדחפים הבסיסים של כל אדם, שהם בלתי מודעים ותובעים סיפוק מיידי. אלו הם צרכים הטבועים בנו מיום היוולדנו שדוחקים בנו לדרוש תשומת לב, מגעים ומזון.
"אגו": מאמציו של הילד, מגיל שלוש או ארבע, ליישב בין תאוות הטבע שלו, דחפיו הבסיסיים מלידה, לבין תביעותיה של החברה.
"סופר אגו": חותמה של התרבות על אישיותו של הפרט/ הילד. בשלב זה מפנים הילד את הערכים והנורמות התרבותיות ומגדיר לעצמו את גבולות המוסר. הילד מתחיל להבין למה אינו יכול להגשים את כל רצונותיו.
תהליך ההתפתחות נוצר כאשר יש קונפליקט בין ה"איד" – רצונותיו הבסיסיים של האדם – לבין ה"סופר אגו" – הערכים והרצונות של החברה – כאשר ה"אגו" מיישב, מייצב ומווסת בין תביעותיו של האדם לבין תביעותיה של החברה.
יישוב זה יוצר את אישיותו של האדם בהתאם לנורמות החברתיות. מנגד אי יישוב של קונפליקטים בשלב הילדות עלול לגרום להפרעות אישיות בשלב מאוחר יותר.
בתום תקופת הילדות הילד מתחיל את גיל ההתבגרות ועובר לעצמאות.
קשר לעולם החי
ממוזער|250px|ילדה מקריאה ספר לכלבה
ממוזער|250px|ילד עם בובה בצורת כלב
ממוזער|250px|ילדה מחזיקה כלב, ציור מהשנים 1755 - 1756
התפיסה שילדים קשורים לעולם החי באה לידי ביטוי בעיצוב של צעצועים, בספרות ילדים ובמשחקים שונים. לדוגמה: דוב צעצוע, סוס נדנדה, ברווז גומי, הספר פו הדב, כספיון הדג הקטן ועוד.
הירידה בגודל המשפחה במדינה המפותחת מורידה את הסבירות שלילד יהיו אחים, תינוקות או אנשים זקנים, אשר חיים איתו באותו משק בית. דבר זה מעלה את הדומיננטיות של התפקיד הרגשי והחברתי של חיות מחמד.
הילדות במערכת החינוך
שמאל|ממוזער|250px|ילדי בית ספר יסודי יושבים בכיתה
שמאל|ממוזער|250px|בנות מלזיות קופצות משמחה על קבלת ציונים מעולים בתעודת הלימודים
שמאל|ממוזער|250px|יוליה הקטנה מטפלת באחותה התינוקת בבית מגוריה שבאלבמה, ארצות הברית. יתר בני משפחתה – הוריה ואחיה עבדו במפעל סמוך לפרנסתם. תצלום של לואיס היין משנת 1911
בתקופת הילדות הילד פוגש את מערכת החינוך לראשונה בגן שעליו אחראית הגננת.
הילד הופך לתלמיד בסביבות גיל 6, כאשר הוא עולה לכיתה א' בבית הספר היסודי. במהלך תקופה זו הילדים יכולים להשתתף גם במסגרות נוספות כגון חוגים ותנועות נוער.
פיתוח יכולת אוריינית
במערכת החינוך המורים משתמשים בספרי לימוד ומלמדים תחילה מיומנויות בסיסיות כגון קריאה וכתיבה.
רכישת יכולת הקריאה והכתיבה, המהוות חלק חשוב מהיכולת האוריינית, איננה משימה פשוטה לילדים. זהו תהליך המתרחש באופן הדרגתי לאורך שנים.
בזמן שהילד רוכש בהדרגה מיומנויות להבנת הצופן של הכתב, לשונו מתעשרת, ידע העולם שלו מתרחב ונוצר הבסיס ליכולות הגבוהות יותר של הבנת הנקרא והבעה בכתב. יכולות אלו ממשיכות להתפתח גם במשך שנות בגרותו של האדם.
שמירה על מוטיבציה ועניין
כדי לעמוד בציפיות של בית ספר יסודי, על הילדים להפגין רמה נאותה של עוררות רגשית ומוטיבציונית, אשר תסייע ולא תפריע ליישום של תפקודים ניהוליים הנדרשים לצורך ביצוע של מטלות לימודיות.
הסקרנות היא היבט חשוב של ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד.
כאמור, הסקרנות הטבעית שבה ניחנו הילדים דוחפת אותם לעסוק בהתלהבות בפעילויות מדעיות לצורך קבלת הסיפוק שבעשייה ובחקר כשלעצמם. בהתאם לכך, העדרה של סקרנות וחוסר עניין בסביבה מעידים על פתולוגיה.
לאור זאת, אחת ממטרות החינוך היא לעודד ולפתח התעניינות טבעית זאת.
משרד החינוך יזם את תוכנית הלימודים במדע וטכנולוגיה לגיל הרך במטרה לבסס ולחזק את העיסוק בנושאים אלו בגני הילדים.
אולם, אם מכריחים את הילד ללמוד נושאים שאין הוא חפץ בהם באמצעות ענישה מחמירה, הדבר עלול לצמצם את סקרנותו. זאת משום שסקרנות עלולה לדעוך בעקבות איסורים החלים עליה או חוסר שימוש בה.
ספרות ילדים
סִפרות ילדים היא סוגה ספרותית המכוונת לגילאים צעירים, מגיל הינקות ועד ראשית גיל ההתבגרות. סוגה זאת מתאפיינת בשפה פשוטה יחסית, שמרנות בבחירת האמצעים הספרותיים (בפרט בשירה לילדים), שימוש בנושאים הקרובים לעולמם של הילדים, ולעיתים קרובות גם בתשתית דידקטית, כלומר שימוש בסיפור או בשיר כאמצעי לימודי או כאמצעי להעברת מסר חינוכי.
עד תחילת המאה ה-20 נכתבו ספרי ילדים בידי סופרים ומשוררים שרוב עיסוקם היה כתיבה למבוגרים. חלק ניכר מספרי הילדים היו עיבודים של סיפורי עם, דרשות דתיות או עיבודים של ספרים שנועדו במקורם למבוגרים. בסוף המאה ה-19 נעשתה ספרות הילדים עשירה ומגוונת יותר מבחינת הנושאים וסגנון הכתיבה, אולם רק במאה ה-20 הופיעו סופרים ומשוררים הכותבים רק או בעיקר לילדים. גם סופרים ומשוררים שכותבים לקהלים שונים יוצרים כיום הבחנה ברורה בין יצירותיהם לילדים ליצירותיהם למבוגרים. התפתחות זו באה בד בבד עם התפתחות החינוך הממלכתי ברחבי העולם, האיסור על עבודת ילדים ואימוץ גישה שעל-פיה ילדות היא מעין מעמד חברתי ומשפטי שממנו נובעות זכויות והגנות מיוחדות.
עיתונות ילדים
עיתונות ילדים היא עיתונות המיועדת לילדים (בדרך מגיל הגן ועד גילאי 12–13) והעוסקת במגוון נושאים. חלק מכתבי העת המיועדים לילדים נכתבים – באופן חלקי או מלא – על ידי ילדים.
המוציא לאור של עיתונות ילדים יכול להיות גורם פרטי-מסחרי; אך יכול גם להיות גורם ממסדי כגון בית ספר, משרד ממשלתי, ארגון דתי, וכדומה.
כתבי עת לילדים כוללים בדרך כלל, לצד מאפיינים חדשותיים (כתבות או ראיונות בנושאים שמעניינים את קבוצת היעד), גם סיפורים, איורים, קומיקס, שירים וחידות המותאמים לגילאי קהל היעד. לעיתים קרובות, קיימת כוונה לתרום לחינוך הקוראים ולסוציאליזציה שלהם.
עיתוני ילדים בישראל – בישראל יצאו לאור עיתוני ילדים רבים. עיתון הילדים העברי הראשון היה "עולם קטן" שיצא לאור ב-1892. עורכי העיתון היו אליעזר בן-יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ. העיתון יצא בשבעה עותקים (במשך כעשרה חודשים). עיתון הילדים העברי הראשון שבו כתבו בני נוער היה "שפת עבר", שהוצא לאור על ידי איתמר בן-אב"י בגיליון אחד ב-1897. עיתון הילדים הוותיק ביותר בישראל כיום הוא "אצבעוני", היוצא לאור על ידי הוצאת אצבעוני בע"מ, בעריכת רמי שיר – מוציא לאור פרטי.
מוזיאון ילדים
מוזיאון ילדים הוא מוזיאון המיועד לילדים כקהל יעד. הנחת היסוד בהקמה של חלק ממוזיאוני הילדים היא, שהליך הלמידה וההנאה שילדים יכולים לספוג בעת ביקורם במוזיאון, שונה מחוויית הלימוד וההנאה של מבוגרים, וכי הליך למידה זה צריך להתנהל באופן שונה כאשר מדובר בילדים המבקרים במוזיאון. הוא צריך להתנהל, למשל, דרך משחק – דבר שאינו תמיד אפשרי במוזיאונים אחרים.
בישראל פועל מוזיאון הילדים בחולון, המוגדר מפורשות כמוזיאון ילדים. מוזיאון המדע בירושלים הוא בעל אוריינטציה ברורה לילדים, אם כי אינו מוגדר כך רשמית. במוזיאון ישראל, בירושלים, יש אגף המוגדר כ"אגף הנוער".
רפואת ילדים
רפואת ילדים היא דיסציפלינה רפואית העוסקת בטיפול הרפואי בתינוקות, ילדים ומתבגרים (החל מגיל ינקות ועד לגילאי 16–21, דבר המשתנה במדינות שונות). ברוב מדינות העולם רופאי ילדים חברים באיגודים מקצועיים לאומיים לרפואת ילדים, כדוגמת האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. בישראל פועל "האיגוד לרפואת ילדים בישראל" במסגרת ההסתדרות הרפואית בישראל. בנוסף קיימים ארגונים המאגדים מספר מדינות (דוגמת ALAPE, הארגון הלטינואמריקאי לרפואת ילדים ו-EAP, האקדמיה האירופאית לרפואת ילדים, וישנו גם ארגון בינלאומי הקרוי IPA.
רפואת ילדים שונה מרפואת בוגרים בהיבטים רבים. ההבדלים הברורים מאליהם הם גודל גופו של המטופל ושלבי התפתחות האיברים בגוף. גופו של תינוק, או יונק, לא רק שונה בגודלו מגופו של אדם בוגר אלא שמבחינה פיזיולוגית קיימים הבדלים משמעותיים בין בוגר לתינוק. טיפול רפואי בילדים מעורר קשת שלמה של היבטים ייחודיים בתחומים כגון: מומים מולדים, אימונולוגיה, אונקולוגיה ועוד. ככל שהולכים ומשתכללים אמצעי הרפואה, הולכות ומתרבות המחלות המטופלות כבר בשלבי הינקות והילדות, בידי רופאי ילדים. רבים מן הילדים החולים במחלות כרוניות זוכים להגיע לבגרות וממשיכים את הטיפול במחלתם בידי רופאים אחרים. רופאי ילדים מתמודדים אף עם מחלות זיהומיות באופן תכוף יותר מתחומי רפואה אחרים וכן דואגים לחיסון אוכלוסיית הילדים.
תמיכה ממשלתית בגידול ילדים
מדינות רבות תומכות במשפחות בגידול ילדיהן, באמצעות תמיכה כספית ישירה ובאמצעות מתן שירותים ציבוריים מסובסדים בנושאים הקשורים בגידול ילדים.
בישראל חוקים אחדים המעבירים חלקים מעלות גידול ילד מההורים אל המדינה:
חוק לימוד חובה מקנה לאדם לימוד במוסדות חינוך מגיל 5 ועד לסיום כיתה י"ב.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי מעניק טיפול רפואי לכל תושבי המדינה (וילדים בכלל זה). חוק זה נכנסת לתוקף בתחילת 1995, אך גם קודם לכן, כאשר הטיפול הרפואי נעשה באמצעות חברות בקופת חולים, לא היו דמי החבר תלויים במספר הילדים במשפחה.
בנוסף נותנת המדינה מענקים אחדים להורים, כהשתתפותה בעלות גידול הילדים:
קצבת ילדים משולמת מדי חודש למשפחה, בהתאם למספר הילדים שבה.
נקודת זיכוי בגין כל ילד מקטינה את גובה מס הכנסה שחל על האם (ועל האב, כאשר הוא עומד בראש משפחה חד-הורית).
למשפחה חד-הורית ניתן מענק לימודים, לקראת תחילתה של שנת הלימודים.
מענק לידה משולם ליולדת בהתאם למספר הילדים שנולדו בלידה זו.
בפסק דין ורד פרי הוכרה תביעתה של עו"ד ורד פרי, אם לשני ילדים, להכיר בהוצאותיה בגין ההשגחה על ילדיה, בעת שהיא עובדת, כהוצאה מותרת בניכוי, בעת חישוב מס ההכנסה שלה (הכרה זו מביאה להקטנת נטל המס). בעקבות פסק דין זה תוקנה פקודת מס הכנסה, ונקבע בה שאין להכיר בהוצאות לטיפול בילד או להשגחה עליו, אך הוגדל מספר נקודות הזיכוי הניתן בגין ילדים קטנים.
העסקת ילדים
העסקת ילדים או עבודת ילדים היא עבודה המוטלת על ילדים ונוער (מי שטרם מלאו להם 18 שנים). העסקת ילדים בעולם המערבי בזמן המהפכה התעשייתית הייתה דבר שבשגרה. במהלך השנים קמה התנגדות לכך, ונוצרו אמנות וחוקים המגבילים העסקת ילדים ומסדירים אותה. בישראל עוסק בכך חוק עבודת הנוער.
סוגי עבודות לילדים כוללים עזרה בעסק המשפחתי וכן ניקוי חלונות של מכוניות, צחצוח נעליים, מכירת פריטים קטנים כגון סיגריות וכדומה. ישנם ילדים העובדים כמדריכי תיירים ולעיתים יחד עם בעלי חנויות ומסעדות, על מנת להביא לקוחות לעסק. כמו כן, ישנו שימוש צבאי בילדים, סחר בסמים, סחר לא חוקי המעורב בהפרת זכויות יוצרים וילדים שחקנים וזמרים.
ראו גם
ילדה
אמנת זכויות הילד
קבוצת השווים
פדופוביה
הצבת גבולות
שעשוע ילדים
רפואת ילדים
לקריאה נוספת
ג'ודית ריץ' האריס, מיתוס גידול הילדים: למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים, הוצאת עם עובד, 2005
מאסן, קונגר וקאגאן, התפתחות הילד ואישיותו, תל אביב-יפו: הוצאת לדורי (תרגום: שלומית קדם)
רוני סולן, חידת הילדות, מודן הוצאה לאור (2007)
קישורים חיצוניים
גולשים ושומרים על עצמנו ברשת - סרטון של המשרד לביטחון הפנים ומשרד החינוך, העוסק בגלישה בטוחה וזהירה באינטרנט
Jigsaw: Assembly for 8 - 10 year olds - סרטון המיועד לילדים, אשר ממחיש את המשמעות של חשיפת מידע אישי באינטרנט
יעקב אופיר, "ילדות דיגיטלית", ראיון רדיו על ילדות והתבגרות בעידן המקוון בתוכנית 'שלושה שיודעים' עם דודו ארז
ריצ'רד לבוי, 20 tips to help foster a child's self-esteem - מאמר על דרכים לטיפוח הערכה עצמית של ילדים על ידי הוריהם
The Growth of Knowledge – סרטון הסבר על התפתחות קוגניטיבית ותאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה מתוך CrashCourse
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:מעגל החיים
קטגוריה:אדם | 2024-10-10T06:42:46 |
מירנדה IM | מירנדה IM היא תוכנת קוד פתוח המהווה לקוח לרשתות מסרים מיידיים עבור מערכת ההפעלה Windows, ששמה דגש בצורה קפדנית על עקרונות הפשטות והיעילות. עם הצגת גרסה 1.0 ייתכנו כמה שינויים בהצמדות עקרונות אלו.
מירנדה מספקת שלד לקוח בסיסי וארכיטקטורת תוספים מתקדמת, שהיא לב העניין. תמיכה בפרוטוקולי מסרים מיידיים נבחרים ותכונות נוספות מיושמים בעזרת תוספים אופציונליים, אשר כמה מהם מגיעים עם החבילה הארוזה של מירנדה כברירת מחדל והשאר ניתנים להורדה מאתר הבית של מירנדה. כך נשארת מירנדה בלתי-תלויה ומהירה, מאחר שהמשתמש יכול בקלות להסיר תכונות שאינו משתמש בהם. נכון לכתיבת שורות אלה ישנם כ-450 תוספים עבור מירנדה.
קישוריות
פרוטוקולים הנתמכים על ידי מירנדה בעזרת תוספים:
ICQ
AIM
MSN Messenger
IRC
Yahoo!
Jabber ו־GTalk
Gadu-Gadu
QQ
Tlen
BNet
NetSend
ופרוטוקולים נוספים שלא מפורטים לעיל.
מירנדה, שבמקור נועדה להיות לקוח אלטרנטיבי לרשת ICQ, יצאה לציבור לראשונה בשנת 2000 ופיתוחה המשיך מאז. גרסת מירנדה 0.9.43 יצאה ב־6 בפברואר 2012.
בעוד תיקוני שגיאות ותכונות משניות עדיין מתוכנתות לתוך קוד המקור, המפתחים הציגו את הגרסה העיקרית הבאה (1.0) שתכיל קוד שנכתב מחדש שיאפשר תכונות חדשות ויכולות נרחבות מעבר למה שמציעה הארכיטקטורה הנוכחית.
מירנדה ברוב חלקיה אינה תומכת בכיוון כתיבה עברי (המאפשר הצגה של תיבת ההתכתבות בתצורת מימין־לשמאל) אך ניתן להשתמש בתוספי קריאה וכתיבה מימין לשמאל כמו "TabSRMM". כמו כן, עקב לחצים מצד משתמשים ישראלים נוספה תמיכה ביישור רשימת אנשי הקשר על ידי מפתחי התוספים בתוספי רשימות הקשר השונים (Clist Nicer, Clist Modern ועוד) כך שניתן ליישר את שמות אנשי הקשר ולסדר את הסמלים המופיעים עבור אותם המשתמשים בהתאם.
קישורים חיצוניים
מיזם ה־Sourceforge של מירנדה IM
קטגוריה:תוכנות מסרים מיידיים
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-2000 | 2024-03-11T21:40:20 |
בגץ | REDIRECT בית המשפט הגבוה לצדק | 2004-04-20T23:05:03 |
בית דין גבוה לצדק | REDIRECT בית המשפט הגבוה לצדק | 2004-04-20T23:04:15 |
פרמניון | פרמניון (ביוונית: Παρμενίων, 400 - 330 לפנה"ס) היה מצביא מוקדוני, ששירת את המלך פיליפוס השני ואחר כך את בנו אלכסנדר הגדול.
פרמניון, בנו של פילוטאס, היה אריסטוקרט ממשפחה מיוחסת. במהלך שירותו תחת פיליפוס השני קיבל פיקוד יחידות שונות, ביניהן על צבאות גדולים. הוא הביס את האילירים בשנת 356 לפנה"ס ובשנת 346 היה חלק ממשלחת דיפלומטית לאתונה שנועדה לכרות חוזה שלום בינה לבין מוקדון. ב-336 נשלח עם צבא בן 10,000 איש לאסיה הקטנה להכין את הפלישה של פיליפוס לממלכת פרס שאלכסנדר הגדול הוציאה אל הפועל אחרי רצח פיליפוס על ידי מתנקש.
במהלך מסע המלחמה בפרס פיקד בהצלחה על אגף שמאל בקרבות גרניקוס, איסוס וגאוגמלה. ב-330 הוצא להורג בפקודת אלכסנדר הגדול בגלל מעורבות בנו, פילוטאס, בקשר נגד אלכסנדר. האחרון לא האמין שהאב לא ידע על העניין, ולפי המסורת שהייתה מקובלת בזמנו במוקדון הורה להוציאו להורג.
קישורים חיצוניים
ערך אודות פרמניון באנציקלופדיה איראניקה
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג
קטגוריה:מוקדונים
קטגוריה:אלכסנדר הגדול
קטגוריה:אנשי צבא
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2020-10-08T16:38:55 |
סטאבקה | שמאל|ממוזער|הסטאבקה הקיסרית, 1914-1917
שמאל|ממוזער|הסטאבקה הסובייטית, 1941-1945
סטאבקה ורחובנוגו גלבנוקומַנדובנייה (ברוסית: Ставка Верховного Главнокомандования) הוא הגוף העליון שהוקם לניהול הפיקוד המלחמתי של צבא האימפריה הרוסית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וכן של צבא ברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה.
מלחמת העולם הראשונה
בראש הסטאבקה עמד תחילה ניקולאי ניקולאייביץ' הדוכס הגדול של רוסיה, ואחר כך היה הצאר ניקולאי השני לראש הסטאבקה. לאחר מהפכת פברואר שוב ביקש ניקולאי ניקולאייביץ' להתמנות לראש הסטאבקה אך הממשלה הזמנית התנגדה למינוייו ומינתה את מיכאיל אלכסייב במקומו לרמטכ"ל ולראש הסטאבקה, כמחליף לגנרל אלכסיי ברוסילוב, לאחר כישלונו בחזית של אלכסייב החליפו לאוור קורנילוב ועם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, בוטלה הסטאבקה כשלקראת הסוף עמדו בראשה אלכסנדר קרנסקי וניקולאי דוחונין.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמה הסטאבקה על פי החלטת מועצת הקומיסרים העממיים מ־23 ביוני 1941. בהתאם לצו זה הועמד בראשות הגוף סמיון טימושנקו (שהיה אז הקומיסר לענייני הצבא) וחבריו היו גאורגי ז'וקוב, יוסיף סטלין, ויאצ'סלב מולוטוב, קלימנט וורושילוב, סמיון בודיוני וניקולאי גרסימוביץ' קוזנצוב. ב־10 ביולי 1941 הועמד סטלין בראש הגוף, בוריס שפושניקוב נוסף כחבר, וניקולאי קוזנצוב פסק להיות חבר בגוף זה.
בהרכב זה הסטאבקה תפקדה למעשה כל המלחמה. ב־17 בפברואר 1945 שונה בפעם נוספת הרכב חברי הגוף: יוסיף סטלין (יו"ר), גאורגי ז'וקוב, ניקולאי בולגנין, אלכסיי אנטונוב וניקולאי קוזנצוב.
ב־3 באוגוסט 1945 בוטלה הסטאבקה כגוף עליון לניהול הצבא והוחלף במטה הכללי של הכוחות המזוינים של ברית המועצות.
קטגוריה:הכוחות המזוינים של ברית המועצות
קטגוריה:הכוחות המזוינים של האימפריה הרוסית
קטגוריה:רוסיה: היסטוריה
קטגוריה:מטות פיקוד צבאיים | 2024-06-15T18:31:43 |
קרב קורסק | המערכה סביב בליטת קורסק (שהשלב הראשון שלה ידוע גם בשמו הגרמני "Operation Zitadelle", "מבצע מצודה") התחוללה בחודשים יולי ואוגוסט 1943 בין הצבא הסובייטי לבין צבא גרמניה הנאצית, והייתה אחת המערכות המכריעות בחזית המזרחית בפרט, ובמלחמת העולם השנייה בכלל. קרב קורסק נחשב גם לקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה, מכיוון שהשתתפו בו 6,000–8,000 כלי רכב משוריינים משני הצדדים.
הקרב החל במתקפה גרמנית על מבלט קורסק – בליטה גדולה בקו החזית, שנוצרה עקב התקדמות הצבא האדום מערבה בחורף 1942/43. המתקפה (5–16 ביולי) נועדה לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה באמצעות מתקפה מתמקדת מצפון ומדרום על שני האגפים של המבלט הסובייטי. אף שהגרמנים ריכזו לצורך המתקפה חלק גדול מכוחותיהם הניידים בחזית הסובייטית, נכשלה המתקפה בהשגת יעדיה ולא הצליחה להבקיע דרך מערך ההגנה הסובייטי העמוק, שנתמך על ידי עתודות משוריינות רבות עוצמה. היה זה הכישלון המשמעותי הראשון של טקטיקת הבליצקריג הגרמנית במהלך המלחמה. הכוחות הגרמניים נסוגו בסופו של דבר לעמדות המוצא שלהם, לאחר ששני הצדדים ספגו אבדות כבדות.
במהלך שתי מתקפות הנגד הסובייטיות, שבאו בעקבות כישלון המתקפה הגרמנית, על בליטת אוריול הגרמנית מצפון למבלט קורסק (מבצע קוטוזוב), ועל הערים בלגורוד וחרקוב מדרום למבלט (מבצע רומיאנצב), הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש שטחים נרחבים, ולגרום אבדות ניכרות לכוחות קבוצת ארמיות דרום וקבוצת ארמיות מרכז, אף על פי שספג אבדות כבדות פי כמה מאבדות הצד הגרמני. הפיקוד הסובייטי ניצל את הצלחת מתקפות הנגד שלו, ואת החלשות הכוחות הגרמניים שניצבו מולו, כדי להמשיך להתקדם מערבה כמעט ללא עצירה. עד תום שנת 1943 הצליחו הכוחות הסובייטיים להגיע לקו הנהר דנייפר, ואף לחצות את הנהר ולכבוש שטחים נרחבים בגדה המערבית שלו.
קרב קורסק היה המתקפה האסטרטגית הגרמנית האחרונה שנערכה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. כתוצאה משחיקת הכוחות הניידים הגרמניים במהלך הקרב, איבד הצבא הגרמני את היוזמה האסטרטגית בחזית הסובייטית, ולא הצליח להחזיר אותה לידיו עד לתום המלחמה.
רקע
בראשית פברואר 1943 השלים הצבא האדום את חיסול הכוחות הגרמנים שכותרו בכיס סטלינגרד, שכללו את הארמייה השישית וחלק מכוחות ארמיית הפאנצר הרביעית. האבדות הכבדות שספגו הצבא הגרמני וצבאות בעלות בריתה של גרמניה הנאצית במהלך המערכה באזור סטלינגרד החלישו את כוחות מדינות הציר בחזית המזרחית ומאזן הכוחות האסטרטגי החל לנטות לטובת ברית המועצות.
לאחר סיום קרב סטלינגרד, התקדמו הכוחות הסובייטיים בתנופה מערבה, חדרו לאגן הדון הצפוני ושחררו את העיר חרקוב. אולם המתקפה הסובייטית סבלה מהבעיות האופייניות להתקדמות מהירה של כוחות ניידים – התארכות קווי האספקה, בלאי מואץ של כלי הרכב, ואובדן התנופה. מפקד קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, אריך פון מאנשטיין, שקיבל תגבורות חזקות מעתודות הפיקוד הגרמני, ניצל את חולשת כוחות החלוץ הסובייטיים כדי לפתוח במתקפת נגד חזקה לקראת סוף פברואר 1943. במהלך מתקפת הנגד נכבשו מחדש הערים חרקוב ובלגורוד, כוחות הצבא האדום ספגו מכה קשה במסגרת קרב חרקוב השלישי, והחזית בדרום רוסיה התייצבה לאורך הנהרות מיוס וסוורסקי דונץ. אולם במחצית השנייה של מרץ 1943 הצליחו כוחות סובייטיים לבלום את המתקפה הגרמנית מצפון לבלגורוד, והגרמנים עצרו והתחפרו בקו אליו הגיעו. כתוצאה מכך נוצר מבלט סובייטי גדול בקו החזית מסביב לעיר קורסק, בין בלגורוד בדרום לבין בליטת אוריול הגרמנית בצפון. עומקו של המבלט היה כ-120 קילומטר ורוחבו מצפון לדרום כ-250 קילומטר.
לפיקוד הגרמני היה ברור, שבעקבות כניעת כוחות הציר בצפון אפריקה, צפויה פלישה של כוחות ארצות הברית ובריטניה לדרום אירופה דרך הים התיכון, שעלולה לגרום לפתיחת חזית שנייה. היטלר רצה להנחית מהלומה חזקה על הצבא האדום, שתגרום לשינוי מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית, לפני שפתיחת חזית שנייה במערב, תאלץ את הפיקוד הגרמני להעביר לשם כוחות מהחזית הסובייטית.
תוכניות הצדדים
התוכנית הגרמנית
שמאל|ממוזער|350px|המערכה על בליטת קורסק (4 ביולי – 1 באוגוסט 1943). האזורים המסומנים באדום, הם השטחים שנכבשו על ידי הגרמנים בשטח הבליטה עד 16 ביולי. בחלק העליון של המפה (בצבע כחול) ניתן לראות את השטח שנכבש על ידי הסובייטים בשלב הראשון של מתקפת הנגד על בליטת אוריול הגרמנית
שמאל|ממוזער|250px|טנק פנתר בחזית המזרחית
אריך פון מאנשטיין, אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא הגרמני, המליץ לפיקוד העליון הגרמני לא לתקוף בחזית הסובייטית בקיץ 1943, אלא לחכות שהצבא האדום יתקוף ראשון, ואז לנצל את יתרונות הכוחות הניידים הגרמניים במלחמת תנועה, כדי לכתר את הכוחות הסובייטיים התוקפים ולהשמידם, בצורה דומה לדרך בה פעלה קבוצת הארמיות שבראשותו בסוף פברואר 1943. הוא הציע, שכאשר יתקוף הצבא האדום באזור דונבאס, ייסוגו כוחותיו לכיוון הדנייפר, כדי למשוך את הכוחות הסובייטיים לחדור הרחק מערבה, ואז יהלמו הכוחות הממונעים הגרמנים באגף הצפוני של הכוחות התוקפים, ינתקו אותם מעורפם, ידחקו אותם דרומה לכיוון ים אזוב וישמידו אותם.
מפקדת כוחות היבשה של הוורמאכט (ה-OKH) והיטלר, לא התלהבו מתוכניתו של מאנשטיין, מכיוון שהיא הייתה כרוכה בוויתור התחלתי על שטח ניכר, ובנויה על ההנחה, שהמתקפה הסובייטית תונחת בדרום-מזרח אוקראינה, ולא צפונה משם. ריכוז הכוחות הסובייטיים באזור בליטת קורסק היווה מטרה מפתה, ומשך את תשומת לבם של המתכננים במטה הכללי הגרמני. מתקפה גרמנית בנקודה זו הייתה יכולה להביא להישגים ניכרים, מבלי לקחת סיכונים גדולים מדי. הפיקוד העליון הגרמני העריך, שמתקפה ממוקדת על שתי ה"כתפיים" של הבליטה, תביא לכיתור ולהשמדת כוחות סובייטיים גדולים מאוד, ובכך תטה את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת גרמניה. בנוסף לכך, כיבוש הבליטה אמור היה להביא לקיצור משמעותי של קו החזית הגרמני, והעיר קורסק עצמה היוותה צומת מסילות ברזל חשוב בדרום רוסיה.
במהלך אביב 1943 התגבשה תוכנית המתקפה הגרמנית, שקיבלה את השם "מבצע ציטדלה" (מצודה). הארמייה התשיעית, בפיקוד ולטר מודל, מקבוצת ארמיות מרכז, הייתה אמורה לתקוף את בליטת קורסק מצפון, בעוד ארמיית הפאנצר הרביעית ופלגת הארמייה קמפף (כוח בסדר כוחות של ארמייה מוקטנת) מקבוצת ארמיות דרום, תוקפות במקביל מכיוון דרום. שני הכוחות הגרמניים היו אמורים לחבור ממזרח לעיר קורסק, ולכתר את הכוחות הסובייטיים בבליטה. לאחר השמדת הכוחות הסובייטיים המכותרים, נועדו הכוחות הגרמניים להתקדם מערבה לאזור וורונז' ונהר הדון העליון, במטרה להרחיק את קו החזית מזרחה ככל האפשר.
היטלר, שבשלב זה של המלחמה לקח לידיו את הפיקוד האסטרטגי, כמו גם את הפיקוד הטאקטי על הוורמאכט, והיה מעורב בתכנון המבצעים לעיתים עד לרמת הגדוד, חרג הפעם ממנהגו, ואיפשר לראשי ה-OKH לתכנן את המבצע על פי הבנתם, מבלי להתערב בעבודתם. במהלך השבועות הבאים המשיכו קציני המטכ"ל הגרמני לתכנן את המתקפה, תוך שהם מגדילים פעם אחר פעם את היקף הכוחות המעורבים בה, ומרכזים חלק גדול מהכוחות הממונעים הגרמניים בחזית המזרחית לצורך המבצע המתוכנן.
מבצע "מצודה" היה אמור להתחיל ב-4 במאי, אך נדחה ל-12 ביוני ולאחר מכן ל-4 ביולי על מנת לאפשר הזרמת כוחות נוספים, ובגלל התעקשותו של היטלר לכלול במתקפה מספר ניכר של טנקים חדישים מדגם פנתר וטיגר, ובמשחיתי טנקים מדגם פרדיננד. הפנתרים והטיגרים היו עדיפים בהרבה על כל סוגי הטנקים הסובייטיים, כולל הטנקים מדגם T-34, והיטלר האמין שגדוד של טנקי טיגר שווה בעוצמתו לדיוויזיית פאנצר שלמה. הבעיה הייתה, שייצור הטנקים החדישים התנהל בעצלתיים (בתקופה ההיא יוצרו רק תריסר טנקי פנתר בשבוע), וגרם לעיכובים, שהתבררו בדיעבד כקריטיים, במועד המתקפה הגרמנית. היינץ גודריאן, המפקח הכללי של כוחות השריון הגרמניים ואלברט שפר, שר החימוש, התריעו על הקושי הטכני בייצור טנקים אלו, בייחוד הפנתר, אך טענותיהם בוטלו.
ניצול גורם ההפתעה (לפחות הפתעה טקטית) היה חלק בלתי נפרד מטקטיקת ה"בליצקריג" הגרמנית, אולם הפעם ויתר הפיקוד הגרמני למעשה על גורם ההפתעה. היה ברור, שהפיקוד הסובייטי לא יתקשה לצפות היכן תונחת מתקפת הקיץ הגרמנית, והעיכובים הממושכים במועד הפתיחה של מבצע "מצודה" גרמו לאיבוד מה שנותר מגורם ההפתעה. כאשר היינץ גודריאן הביע באוזני היטלר את ספקותיו ביחס למתקפה המתוכננת, וביחס לעצם הצורך בעריכת מתקפה בחזית המזרחית ב-1943, הסכים איתו היטלר באומרו: "המחשבה על מתקפה במזרח הופכת את קיבתי", אך לא עשה דבר בנדון, והמשיך לתת גיבוי למתכנני מבצע "מצודה".
הצבא הנאצי בבליטת קורסק
הפיקוד הגרמני הבכיר האמין, שגם אם הצד הסובייטי יהיה מוכן לאפשרות של מתקפה גרמנית על בליטת קורסק, כוחותיו לא יצליחו לבלום את המהלומה הגרמנית המרוכזת. בין שתי זרועות המלקחיים הגרמניות הפרידו פחות מ-250 ק"מ. עוצמת האש והניידות של הכוחות התוקפים יהיו גדולים בהרבה מאשר במערכות של 1941 ו-1942, מידת הריכוז שלהם רבה פי כמה, ויעדיהם הרבה פחות שאפתניים. הכוח הגרמני סביב בליטת קורסק כלל בסופו של דבר 50 דיוויזיות, מתוכן 16 דיוויזיות שריון ודיוויזיות ממונעות, לרבות יחידות העילית של הצבא הגרמני – דיוויזיית הפאנצרגרנדיר גרוסדויטשלנד, ודיוויזיות הואפן אס אס לייבשטנדרטה, טוטנקופף ודאס רייך. כוחות אלו כללו כמעט 800 אלף חיילים, 2,928 טנקים ותותחי סער (מתוכם 2,465 מבצעיים ב-4 ביולי) וכ-7,500 קני ארטילריה.שמאל|ממוזער|350px|תוכנית המתקפה הגרמנית בקווים כלליים, והערכות כוחות העתודה הסובייטיים ממזרח לבליטת קורסק
הצלחת המתקפה הגרמנית הייתה תלויה במידה רבה בהשגת עליונות אווירית מעל בליטת קורסק, שתאפשר למפציצי הצלילה הפגיעים מדגם יונקרס Ju 87 "שטוקה" להעניק סיוע צמוד לכוחות הקרקע בהבקעת מערך ההגנה הסובייטי, ולמטוסי התקיפה ולמפציצים לתקוף את אזורי העורף ואת העתודות הסובייטיות. אולם עד קיץ 1943 חלק מיחידות הלופטוואפה כבר הועברו מהחזית המזרחית לגרמניה ולזירת הים התיכון, כדי להגן על גרמניה מפני הפצצות חיילות האוויר של בעלות הברית המערביות, ולהתמודד מול איום הפלישה האנגלו-אמריקאית לדרום אירופה. כתוצאה מכך נחלש כוחו של הלופטוואפה, והוא איבד את העליונות האווירית המוחלטת, ממנה נהנה בשלבי הפתיחה של המערכה הצבאית בחזית הסובייטית.
במקביל הוכנסו שיפורים רבים במבנה ובארגון של חיל האוויר הסובייטי, שהגבירו מאוד את יעילותו, ואיפשרו לו להתמודד מול הלופטוואפה בתנאים שווים יותר. המטוסים הסובייטים רוכזו במסגרת ארמיות אוויריות, שכללו 700–800 מטוסים, וחיל האוויר הסובייטי צויד במטוסים מדגמים משופרים, כגון מטוסי הקרב מדגם La-5 ויאק-9, שעלו באיכותם על רוב מטוסי הקרב הגרמניים, ומטוסי תקיפה מדגם איליושין סימן 2 וסימן 3 (שטורמוביק), שהיו יעילים מאוד בתקיפת מטרות קרקע וכוחות שריון. במהלך שנת 1943 בלבד, ייצרה התעשייה הסובייטית 35 אלף מטוסים, רובם מדגמים משופרים. לכן, ערב קרב קורסק, חיל האוויר הסובייטי נהנה מעדיפות מספרית גדולה על הלופטוואפה בחזית המזרחית.
ההכנות הסובייטיות
הפיקוד הסובייטי היה מודע לכך שהגרמנים מתכננים מתקפה חדשה בקיץ, ותכנן מתקפה משלו, שתקדים את המתקפה הגרמנית. ריכוז הכוחות במבלט קורסק לא נועד בראשיתו לצורכי מגננה, אלא לצורך התקפות מתוכננות מצפון ומדרום לבליטה, שנועדו לשחרר את הערים אוריול ובלגורוד.
ככל שהתקרב הקיץ, התברר יותר ויותר, שהמתקפה הגרמנית תונחת על בליטת קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים ממערך אולטרה שבמסגרתו פוצח צופן אניגמה הגרמני באמצעות רשת הריגול של לוסי, שפעלה בשווייץ. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם גאורגי ז'וקוב ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו לסטאבקה, הפיקוד העליון של הצבא האדום, בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה.
כאמור, סטלין ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל הסובייטי אלכסנדר ואסילבסקי שכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה.
העיכובים החוזרים ונשנים במועד פתיחת המתקפה הגרמנית, העניקו לפיקוד הסובייטי זמן רב לצורך ביצור בליטת קורסק והכנת מערך הגנה לעומק בשטחה, וכן לתגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה – החזית המרכזית, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי בצפון הבליטה, וחזית וורונז' בפיקוד ניקולאי ואטוטין בחלקה הדרומי – ביחידות שריון וארטילריה מעתודות הפיקוד העליון. עד 1943 הספיק הפיקוד הסובייטי ללמוד היטב את טקטיקת הבליצקריג הגרמנית. הדרך שנבחרה להתמודד עימה הייתה, בניית מערך הגנה לעומק, הכולל מספר רב של קווי הגנה, בסיוע כמויות גדולות של אמצעי נ"ט, שנועד לספוג את עוצמת המהלומה הגרמנית, לגרום אבדות כבדות לכוחות התוקפים ולהתיש את כוחם. יחידות החי"ר שאיישו את רצועות ההגנה הקדמיות חוזקו על ידי יחידות טנקים, משחיתי טנקים ותותחים מתנייעים (במסגרת גדודים, רגימנטים ובריגדות עצמאיות), שנועדו לספק להן סיוע צמוד. כוחות השריון העיקריים (במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים וארמיות טנקים) הוצבו בעתודה, מאחרי כוחות הדרג הראשון של החזיתות, ככוח לביצוע התקפות נגד, למקרה שכוחות השריון הגרמנים יצליחו להבקיע לעומק מערך ההגנה הסובייטי.
במסגרת ההכנות למתקפה הגרמנית הוטמנו בשטח בליטת קורסק כמיליון מוקשים. באזורים שהיו צפויים לספוג את עיקר המהלומה הגרמנית הוטמנו בממוצע 1,700 מוקשים נגד אדם ו-1,500 מוקשי נ"ט בכל קילומטר רבוע של חזית.
חיילים ואזרחים סובייטיים חפרו כ-5,000 ק"מ של תעלות לחימה ומכשולים נגד טנקים, והניחו אלפי ק"מ של גדרות תיל. בנוסף לכך הוקמו אלפי עמדות מסוות היטב למרגמות ולתותחי נ"ט, ועמדות תובה לטנקים, ולצדם עמדות דמה רבות, שנועדו למשוך את האש הגרמנית. בתוך שטח הבליטה עצמה נבנו שישה קווי הגנה, ומאחריה נבנו שתי רצועות הגנה נוספות לפני ארמיות העתודה. העומק המקסימלי של מערך ההגנה הסובייטי הגיע ל-150 ק"מ.
הפיקוד הסובייטי הציב כ-20 אלף קני ארטילריה בבליטת קורסק, מתוכם כששת אלפים תותחי ZiS-3 בקוטר 76.2 מ"מ, ששימשו גם כתותחי נ"ט, וכמעט אלף מטולי רקטות מדגם קטיושה. צפיפות הארטילריה בשטח הבליטה הייתה חסרת תקדים. הכוחות הסובייטיים במבלט קורסק כללו יותר רגימנטים של ארטילריה מאשר רגימנטים של חיל רגלים. הפיקוד הסובייטי ייעד לארטילריה תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הגרמנית. תותחי השדה והתותחים הבינוניים והכבדים נועדו להפגיז ריכוזי כוחות באזורי העורף ובקרבת החזית, לפגוע בסוללות הארטילריה של האויב, ולהפריד בין כוחות החי"ר והחרמ"ש לבין הטנקים הגרמנים במהלך ההתקפה, ואילו תותחי הנ"ט נועדו לפגוע בשריון הגרמני בירי בכינון ישיר, ולבלום את התקדמותו. תותחי הנ"ט הופעלו בשיטה שהועתקה מהגרמנים, אשר נודעה בשם פקפרונט (חזית תותחי נ"ט). עד עשרה תותחים נ"ט הופעלו תחת פיקוד קצין אחד, ונועדו לרכז את אישם כנגד מטרה בודדת בכל פעם, כדי להבטיח את השמדתה. מערכי העמדות הסובייטיים בבליטת קורסק נבנו בצורה שנועדה לתעל את כוחות השריון הגרמנים ל"שטחי השמדה", שכוסו על ידי מספר רב של "פקפרונט", שנפרסו לעומק, כך שגם במקרה שהטנקים הגרמניים יצליחו לחלוף ללא פגע על פני קבוצה אחת כזאת, כמעט ודאי היה שיותקפו מהאגף על ידי קבוצה אחרת.
כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק
הפיקוד הסובייטי דאג לתגבר את שתי החזיתות, שהחזיקו בשטח בליטת קורסק, עד שערב המתקפה הגרמנית הם כללו למעלה ממיליון ו-300 אלף חיילים, יותר מ-3,300 טנקים, 20 אלף כלי ארטילריה וכ-2,400 מטוסים, ריכוז כוחות חסר תקדים בהיקפו. בנוסף לכך הקים הפיקוד העליון הסובייטי מעתודותיו חזית חדשה בשם חזית הערבה, בפיקוד איבן קונייב, שכללה שש ארמיות (כולל ארמיית שריון), קורפוס טנקים, 3 קורפוסים ממוכנים, 3 קורפוסי פרשים וארמייה אווירית. חזית הערבה, אשר הוצבה במרחק כ-200 ק"מ מאחרי קו החזית בבליטה, נועדה לשמש כדרג אופרטיבי שני וכמאגר עתודות לצורך ביצוע התקפות נגד במקרה הצורך, וכללה 449,133 איש, מעל ל-1,600 תותחים וכ-1,600 טנקים נוספים. שלוש החזיתות הסובייטיות, שנועדו לקחת חלק במערכה על בליטת קורסק, נהנו מעדיפות מספרית גדולה כמעט בכל התחומים על הכוחות הגרמנים התוקפים. אולם העדיפות האיכותית של הציוד הצבאי (במיוחד כלי הרכב המשוריינים) של הצד הגרמני, איזנה את יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים.
מצפון ומדרום לבליטת קורסק הועמדו בכוננות עוד שלוש חזיתות סובייטיות – חזית בריאנסק, החזית המערבית והחזית הדרום-מערבית – שנועדו לעבור למתקפה מיד לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על הבליטה, ולבצע שתי מתקפות גדולות, במטרה לכבוש את בליטת אוריול, ואת הערים בלגורוד וחרקוב. מתקפות אלו היו חלק מהתוכנית האסטרטגית של הסטאבקה להדיפת הצבא הגרמני אל מעבר לנהר הדנייפר, ולשחרור כל אוקראינה המזרחית בשנת 1943.
מ-1941 התמקדה התעשייה הסובייטית בייצור המוני של מספר מינימלי של דגמי טנקים ובפישוט תהליכי הייצור, וכתוצאה מכך עמדו לרשות הצבא האדום בקיץ 1943 כ-9,500 טנקים ותותחים מתנייעים, כולל טנקים מערביים, שסופקו לברית המועצות במסגרת תוכנית השאל החכר. בנוסף לכך רמת האימונים והמקצועיות של צוותי הטנקים הסובייטים השתפרו, וחלק ניכר מהטנקים צוידו במכשירי רדיו, שחסרונם הורגש בדגמים המוקדמים של הטנקים הסובייטיים. דגם הטנק העיקרי ששימש את עוצבות השריון הסובייטיות בקרב קורסק, היה ה-T-34 שצויד בתותח 76.2 מ"מ, אולם הם כללו גם אחוז ניכר של טנקים קלים מדגם T-70, ששימשו בעיקר כרכב סיור/פשיטה, ולא היו מסוגלים להתמודד מול הטנקים הבינוניים הגרמניים, וכן מספר לא מבוטל של טנקים בריטיים ואמריקניים מיושנים, שסופקו לצבא הסובייטי במסגרת תוכנית החכר והשאל. ביסודו של דבר, הצבא הסובייטי הפעיל בקרב קורסק שני דגמים עיקריים של טנקים וכן תותחים מתנייעים/משחיתי טנקים משני דגמים (SU-76 ו-SU-122), ולכן בעיות החלפים שלו היו פשוטות יחסית. הגרמנים, לעומת זאת, הפעילו במהלך הקרב חמישה סוגים שונים של טנקים ולא מעט דגמים של תותחים מתנייעים ותותחי סער.
מצבת הכוחות היריבים ערב פתיחת קרב קורסק (4 ביולי 1943)
הצבא הסובייטי
חזית וורונז' בפיקוד ניקולאי ואטוטין
ארמייה מפקד קורפוס דיוויזיות ארמיית המשמר ה-6 איוון צ'יסטיאקוב קורפוס המשמר ה-22 דיוויזיות המשמר 67 ו-90, דיוויזיה 71 קורפוס המשמר ה-23 דיוויזיות המשמר 51 ו-52, דיוויזיה 375 דיוויזיות עצמאיות דיוויזיית המשמר 89 ארמיית המשמר ה-7 מיכאיל שומילוב קורפוס המשמר ה-24 דיוויזיות המשמר 15, 36 ו-72 קורפוס המשמר ה-25 דיוויזיות המשמר 73, 78 ו-81 דיוויזיות עצמאיות דיוויזיה 213 הארמייה ה-38 ניקאדר צ'יביסוב קורפוס 50 דיוויזיות 167, 232 ו-340 קורפוס 51 דיוויזיות 180 ו-240 דיוויזיות עצמאיות דיוויזיה 204 הארמייה ה-40 קיריל מוסקלנקו קורפוס 47 דיוויזיות 161, 206 ו-237 קורפוס 52 דיוויזיות 100, 219, 309 דיוויזיות עצמאיות דיוויזיה 184 הארמייה ה-69 ואסילי קריוצ'נקין קורפוס 48 דיוויזיות 107, 183 ו-307 קורפוס 49 דיוויזיות 111 ו-270 ארמיית הטנקים ה-1 מיכאיל קטוקוב קורפוס הטנקים ה-6 קורפוס הטנקים ה-31 הקורפוס הממוכן ה-3 עתודות החזית קורפוס המשמר ה-35 דיוויזיות המשמר 92, 93 ו-94 קורפוס המשמר המשוריין ה-2 קורפוס המשמר המשוריין ה-3 ארמיית האוויר ה-2 סטפן קרסובסקי
החזית המרכזית בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי
ארמייה מפקד קורפוס דיוויזיות הארמייה ה-13 ניקולאי פוחוב קורפוס המשמר ה-17 דיוויזיות המשמר 6, 70 ו-75 קורפוס המשמר ה-18 דיוויזיות המשמר המוטסות 2, 3 ו-4 קורפוס 15 דיוויזיות 8, 74, ו-148 קורפוס 29 דיוויזיות 15, 81, ו-307 הארמייה ה-48 פרוקופיי רומננקו קורפוס 42 דיוויזיות 16, 73, 137, 143, 170, 202, ו-399 הארמייה ה-60 איוואן צ'רניאחובסקי קורפוס 24 דיוויזיות 42 ו-116 קורפוס 30 דיוויזיות 121, 141 ו-322 דיוויזיות עצמאיות דיוויזיה 55 הארמייה ה-65 פאבל באטוב קורפוס 18 דיוויזיות 69, 149, ו-246 קורפוס 27 דיוויזיות 60, 181, 193, 194 ו-354; דיוויזיית המשמר 37 הארמייה ה-70 איוואן גאלאנין קורפוס 28 דיוויזיות 102, 106, 132, 140, 162, 211 ו-280 ארמיית הטנקים ה-2 אלכסיי רודין קורפוס הטנקים ה-3 קורפוס הטנקים ה-16 עתודות החזית קורפוס הטנקים ה-9 קורפוס הטנקים ה-19 ארמיית האוויר ה-16 סרגיי רודנקו
חזית הערבה בפיקוד איבן קונייב
ארמייה מפקד קורפוס דיוויזיות ארמיית המשמר ה-5 אלכסיי ז'אדוב קורפוס המשמר ה-32 דיוויזיות המשמר 13 ו-66; דיוויזיית המשמר המוטסת ה-6 קורפוס המשמר ה-33 דיוויזיות המשמר 95 ו-97; דיוויזיית המשמר המוטסת ה-9 דיוויזיות עצמאיות דיוויזיית המשמר ה-42 קורפוס הטנקים העצמאי ה-10 ארמיית משמר הטנקים ה-5 פאבל רוטמיסטרוב קורפוס המשמר הממוכן ה-5 קורפוס הטנקים ה-29 ארמיית האוויר ה-5 הארמייה ה-27 הארמייה ה-47 הארמייה ה-53 ארמיית המשמר ה-4
הצבא הגרמני
סדר הכוחות של הצבא הגרמני לקרב:
מבצע מצודה
פעולות מקדימות
הזמן הרב שחלף בין תחילת התכנון של מבצע "מצודה" לבין פתיחת המתקפה הגרמנית, איפשר לגרמנים לתגבר את הכוחות התוקפים ב-200 טנקים מדגם פנתר, כ-130 טנקי טיגר ו-90 משחיתי טנקים מדגם פרדיננד (שהצטיינו בעובי השריון שלהם). כוח הלופטוואפה, שנועד לסייע להתקפה, תוגבר ב-79 מטוסי תקיפה חדישים מדגם הנשל 129 .
מועד פתיחת המתקפה הגרמנית נדחה מספר פעמים, עד שב-1 ביולי ניתנה הפקודה לפתוח במתקפה בבוקר 5 ביולי. למחרת היום העביר המרשל אלכסנדר ואסילבסקי אזהרה למפקדי החזיתות הסובייטיות שנועדו לקחת חלק במערכה, ניקולאי ואטוטין, קונסטנטין רוקוסובסקי ואיבן קונייב כי המתקפה הגרמנית תונחת בין 3 ביולי ו-6 ביולי. רשתות הביון הסובייטיות הזינו את הפיקוד הצבאי במידע מועיל בדבר ההכנות למתקפה מזה חודשים.
ארמיית הפאנצר הרביעית החלה במתקפה מקדימה על קו מוצבי החוץ של ארמיית המשמר ה-6 בדרום מבלט קורסק כבר בשעות אחר הצהריים של 4 ביולי, כדי לתפוס שטחים שולטים לפני תחילת המתקפה העיקרית. הקו מוקם על שורת גבעות נמוכות, ששלטו על אזורי ההערכות של הגרמנים. יחידות חרמ"ש משלושת הקורפוסים של הארמייה, תקפו את העמדות הסובייטיות בסיוע ארטילריה ומפציצי צלילה, אך נתקלו בהתנגדות קשה ובשדות מוקשים עמוקים, והצליחו להשתלט על חלק מיעדיהם רק בשעות הלילה המאוחרות. המתקפה המקדימה הבהירה לפיקוד חזית וורוניז', שהמתקפה הגרמנית העיקרית תונחת על חזיתה של ארמיית המשמר ה-6.
לאחר שהפיקוד הסובייטי קיבל ידיעות על המועד המדויק של פתיחת המתקפה הגרמנית (שעה 03:00 לפי שעון גרמניה ב-5 ביולי) הוא החליט להקדים רפואה למכה, ולהנחית שורת מהלומות ארטילריות ואוויריות, שהוכנו מראש, על הכוחות הגרמניים מסביב לבליטת קורסק. המטרה הייתה לעכב ולשבש ככל האפשר את המתקפה הגרמנית, להחליש את הכוחות התוקפים ולגרום להם אבדות, באמצעות תקיפת ריכוזי כוחות קרקע באזורי ההערכות להתקפה, סוללות ארטילריה ושדות תעופה קדמיים של הלופטוואפה.
המהלומה הסובייטית המקדימה החלה בשעה 02:20 והשתתפו בה כ-3,000 קני ארטילריה. בחזיתו של רוקוסובסקי התרכזה הארטילריה הסובייטית בשיבוש ההכנה הארטילרית הגרמנית. כ-80 אחוז מהפגזים שנורו כוונו כנגד עמדות הארטילריה הגרמנית, והמקורות הסובייטיים טוענים שהצליחו לשתק או לפגוע קשות בכ-50 מתוך 100 סוללות הארטילריה שנפרסו בגזרה זו. כתוצאה מכך, כאשר נפתחה המתקפה הגרמנית בצפון, היחידות התוקפות לא קיבלו מספיק סיוע ארטילרי ולוח הזמנים של המתקפה שובש.
בחזיתו של ואטוטין הייתה המהלומה הארטילרית המקדימה פחות יעילה, משום שכוונה בעיקר נגד כוחות הקרקע הגרמניים באזורי ההערכות שלהם. האחרונים עדיין נמצאו בחפירות הממוגנות שלהם, ולכן ספגו אבדות קלות בלבד מאש הארטילריה הסובייטית. גאורגי ז'וקוב מודה בזכרונותיו, שהמהלומה המקדימה הסובייטית בגזרה זו לא הוכנה כראוי. אש הארטילריה לא כוונה במקרים רבים למטרות ספציפיות, אלא למטרות שטח כלליות, בגלל מחסור במידע מודיעיני מדויק, ולכן הייתה פחות יעילה ממה שקיוו המתכננים הסובייטים, ולא הצליחה לדחות באופן משמעותי את תחילת המתקפה הגרמנית. בנוסף לכך, ההתקפה המקדימה של חיל האוויר הסובייטי על שדות התעופה הגרמניים הקדמיים נכשלה בהשגת יעדיה, משום שהגרמנים הספיקו להזניק את מטוסיהם לאוויר לפני פתיחת המהלומה האווירית הסובייטית. הגרמנים טענו, שבקרב האווירי שהתפתח, הם הצליחו להפיל 120 מפציצים סובייטיים.
המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק
המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית
שמאל|ממוזער|250px|טנקי הטיגר הגרמנים, שימשו כחוד החנית במתקפה הצפונית
ב-5 ביולי עם שחר פתחו קורפוסי הפאנצר ה-41, ה-46 וה-47 והקורפוס ה-23 מהארמייה התשיעית בהתקפה על גזרה ברוחב כ-45 ק"מ, שהוחזקה על ידי הארמייה הסובייטית ה-13 והאגפים הסמוכים של הארמיות ה-48 וה-70. הכוח הגרמני התוקף (כולל כוחות עתודה) כלל 14 דיוויזיות חי"ר, 6 דיוויזיות פאנצר ודיוויזיית פאנצרגרנדיר אחת, ועוד דיוויזיית פאנצר בעתודת קבוצת ארמיות מרכז. לרשותו עמדו כ-1,200 טנקים, תותחי סער ומשחיתי טנקים, מתוכם כ-900 היו זמינים להשתתף בשלבים הראשונים של המתקפה. וולטר מודל, מפקד הארמייה התשיעית, תכנן להשתמש בעיקר בדיווזיות החי"ר שלו כדי להשתלט על רצועות ההגנה הסובייטיות הראשונות ולטהר נתיבי תנועה עבור כוחותיו הניידים. הוא לא רצה לשחוק את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו בקרב ההבקעה, ולכן שמר את מרבית הטנקים שלו בעתודה, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בשלב הפריצה החוצה והתנועה לעומק אזורי העורף של הכוחות הסובייטיים בבליטת קורסק. רק דיוויזיית פאנצר אחת נועדה להשתתף ביום הראשון של המתקפה הגרמנית. את התפקיד המרכזי במתקפה הראשונית נועדו למלא 9 דיוויזיות חי"ר, שהופעלו בצוותי קרב משולבים בראשם נעו תותחי סער, משחיתי טנקים מדגם פרדיננד וטנקים כבדים מדגם טיגר (ש-31 מהם הופעלו בשלב הראשון של המתקפה). הכלים המשוריינים נועדו להשמיד מטווח רחוק את תותחי הנ"ט והטנקים הסובייטיים, ולחסל עמדות מבוצרות במערך ההגנה הסובייטי, מכיוון שהיו מצוידים בשריון עבה, שהפך אותם לפחות פגיעים לאש הסובייטית.
תוך זמן קצר מצאו עצמם הכוחות הגרמנים התוקפים מסובכים בתוך שדה מוקשים ענק, בתוכו מוקמו חוליות של ציידי טנקים, וספגו אש עזה מתותחי הנ"ט ומהארטילריה הסובייטית. כוחות ההנדסה הקרבית הגרמניים, שפעלו תחת אש, התקשו לטהר מעברים בשדות המוקשים עבור השריון הגרמני, אף על פי שהשתמשו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים (כלי רכב בלתי מאוישים לפיצוץ מוקשים, שהופעלו מרחוק באמצעות גלי רדיו). 90 משחיתי הטנקים מדגם פרדיננד, שהופעלו כחוד החנית של התקפת קורפוס הפאנצר ה-41, לא נפגעו כמעט מאש הנ"ט הסובייטית, משום שצוידו בשריון עבה מאוד (20 ס"מ בחזית). אבל רבים מהם שותקו תוך זמן קצר לאחר שעלו על מוקשים, והפכו מטרה נייחת לאש הארטילריה ולחוליות ציידי הטנקים שפעלו בשטח. הכלים המועטים שהצליחו להבקיע לעומק מערך ההגנה הסובייטי, מצאו עצמם מבודדים, והפכו מטרות קלות לחי"ר הסובייטי משום שלא צוידו במקלעים. התוצאה הייתה שרוב משחיתי הטנקים הוצאו מכלל פעולה כבר ביום הראשון למתקפה (אם כי רק מעטים הושמדו לחלוטין) והשפעתם על מהלך הקרב הייתה שולית. ההתנגדות הסובייטית העזה אילצה את מודל להטיל למערכה שתי דיווזיות פנצר נוספות בגזרת קורפוס הפאנצר ה-47 כבר בשעות הצהריים של 5 ביולי, כדי לסייע לכוחות החי"ר בהבקעת מערך ההגנה הסובייטי. למרות זאת, ההתקדמות המרבית של הכוחות התוקפים ביום הראשון למתקפה לא עלתה על 8 ק"מ. רק בגזרת קורפוס הפאנצר ה-41 ובחלק מגזרת קורפוס הפאנצר ה-47 הצליחו הגרמנים להבקיע דרך רצועת ההגנה הסובייטית הראשונה. קורפוס הפאנצר ה-46 באגף המערבי (שכלל למעשה רק דיוויזיות רגלים) והקורפוס ה-23 באגף המזרחי של המתקפה הגרמנית, לא השיגו התקדמות משמעותית ועדיין היו מסובכים בלחימה ברצועת ההגנה הסובייטית הראשונה.
לקראת סוף יום הלחימה הראשון החליט קונסטנטין רוקוסובסקי שהגיעה העת להטיל למערכה את העתודות המשוריינות שלו, שהוצבו מאחרי רצועת ההגנה השנייה. ארמיית הטנקים ה-2 ביחד עם קורפוס הטנקים ה-19 נועדו לתקוף ב-6 ביולי עם שחר את הכוחות הגרמנים, שהצליחו לחדור לעומק מערך ההגנה הסובייטי, ולהדוף אותם לעמדות המוצא שלהם. בסה"כ נועדו להשתתף בהתקפת הנגד כ-750 כלים משוריינים בסיוע כ-1,500 קני ארטילריה. בשעות הבוקר של 6 ביולי ערכו כוחות השריון הסובייטיים בסיוע כוחות רגלים שורת התקפות נגד, אך לא זכו להישגים משמעותיים. הם תקפו בחזית רחבה מדי, במקום לרכז את המאמץ בגזרה צרה, והיחידות התוקפות הוטלו למערכה בזו אחר זו, בזמנים שונים, במקום לתקוף בצורה מרוכזת. בנוסף לכך חיל האוויר הגרמני הצליח להשיג עליונות אווירית זמנית מעל שדה הקרב, ומטוסיו תקפו ללא הפרעה את הטנקים הסובייטיים, וגרמו להם אבדות כבדות. כתוצאה מכך, הגרמנים לא התקשו להדוף את מתקפת הנגד, ובמספר גזרות אף עברו להתקפה והצליחו להשיג התקדמות נוספת. עם זאת, מתקפת הנגד הצליחה להאט את קצב ההתקדמות הגרמנית, ואילצה את הפיקוד הגרמני להטיל למערכה חלק נוסף מעתודותיו הניידות.
ב-7 ביולי, לאחר שערכו מחדש את כוחותיהם, חידשו הגרמנים את המתקפה, במאמץ לפרוץ דרך רצועת ההגנה הסובייטית השנייה. קורפוס הפאנצר ה-41 המתוגבר התקדם דרום מזרחה לכיוון תחנת הרכבת בפונירי, בעוד קורפוס הפאנצר ה-47, ממערב לו, תקף דרומה לכיוון קאשירה ואולחובטקה. שני הקורפוסים לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום וספגו אבדות כבדות. הקרב הפך לקרב התשה, והעתודות המשוריינות הסובייטיות המשיכו להנחית התקפות נגד על הכוחות הגרמנים המתקדמים, אם כי רוקוסובסקי החליט למקם את רוב הטנקים שלו בעמדות תובה, כדי לא לחשוף אותם לאש משחיתי הטנקים והטנקים הכבדים הגרמניים. הכוחות הסובייטיים שהגנו על אזור פונירי קיבלו סיוע ארטילרי מסיבי מקורפוס הארטילריה ה-4 מעתודת הפיקוד העליון, שכלל 700 תותחים ומרגמות ו-432 מטל"רים קטיושה. צפיפות הארטילריה הסובייטית באזור זה הגיעה ל-92 קנים בממוצע לק"מ של חזית. במשך ארבעה ימים (7–10 ביולי) התחוללו קרבות קשים סביב פונירי, בהם סבלו שני הצדדים אבדות כבדות. הכפר ותחנת הרכבת עברו מיד ליד מספר רב של פעמים, אך התקדמות הכוחות הגרמניים נבלמה. אבדות הגרמנים באזור פונירי בלבד הוערכו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ופצועים וכ-220 טנקים ותותחי סער.
החל מ-8 ביולי ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי בגזרת קורפוס הפאנצר ה-47, שם תקפו ארבע דיוויזיות פנצר ודיוויזיית פאנצרגרנדיר בחזית צרה, שרוחבה לא עלה על 10 ק"מ. למרות התקפות נגד סובייטיות בלתי פוסקות, הצליחו הכוחות הגרמניים להמשיך להתקדם באיטיות דרומה, כבשו את קאשירה, וב-10 ביולי הגיעו עד מרחק קצר מטאפלוי (Teploe) כ-15 ק"מ מנקודת ההתחלה של המתקפה הגרמנית. זו הייתה הנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליחו להגיע כוחות הארמייה התשיעית. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור והצליח לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית.
עד 10 ביולי הגיעו אבדות כוחות השריון הגרמניים לממדים כאלו, שהם לא היו מסוגלים להמשיך להתקדם. הארמייה התשיעית נותרה עם פחות ממחצית הטנקים עימם פתחה את הקרב. משחיתי הטנקים והטנקים מדגם טיגר, שהובילו את המתקפה, ספגו אבדות כבדות במיוחד. לדוגמה, גדוד היאגדפנצר הכבד ה-653, שפתח את הקרב עם 45 משחיתי טנקים מדגם פרדיננד, נשאר ללא אף כלי כשיר לתנועה ב-8 ביולי, ואילו גדוד הפאנצר הכבד 505, שפתח את הקרב עם 31 טנקי טיגר, נותר עם 4 טנקים מבצעיים בלבד, לאחר שלושה ימי לחימה. רוב הכלים המשוריינים שנפגעו לא הושמדו, אך הוצאו מכלל פעולה לפחות למשך מספר ימים. שדות המוקשים הסובייטיים, ובמיוחד שדות מוקשים חדשים, שהונחו במהלך הקרב על ידי יחידות הנדסה סובייטיות מיוחדות, מילאו תפקיד מרכזי בהאטת קצב ההתקדמות הגרמנית ובגרימת אבדות לכלי הרכב המשוריינים. לפי מקורות סובייטיים לפחות 420 טנקים ותותחי סער גרמניים נפגעו במהלך הלחימה ממוקשי נ"ט בלבד.
ב-12 ביולי פתחו חזית בריאנסק הסובייטית והאגף השמאלי של החזית המערבית במבצע קוטוזוב, מתקפה מתוכננת מראש, שנועדה לכבוש את בליטת אוריול, מצפון לבליטת קורסק, ולחסל את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בה. הבליטה, שנכבשה על ידי הצבא הגרמני כבר בסוף 1941, הוחזקה על ידי ארמיית הפאנצר השנייה והארמייה התשיעית מקבוצת ארמיות מרכז. המתקפה הסובייטית תוכננה והוכנה היטב, והכוחות התוקפים הצליחו לפרוץ תוך זמן קצר דרך מערך ההגנה הגרמני בגזרה המרכזית והצפונית של בליטת אוריול, ולהתקדם לכיוון העיר אוריול. הארמייה התשיעית עצרה באופן מיידי את המשך המתקפה שלה על בליטת קורסק, והחלה להעביר במהירות את כוחותיה צפונה, כדי לתגבר את הכוחות הבולמים את המתקפה הסובייטית החדשה. עד 15 ביולי השלימו הגרמנים את פינוי כוחותיהם מהשטח שכבשו במהלך מתקפת הארמייה התשיעית וחזרו לעמדות המוצא שלהם. המשמעות המעשית של סיום המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית של בליטת קורסק, הייתה אובדן הסיכוי להשיג את יעדי מבצע מצודה ולהשלים את כיתור הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה. הזרוע הדרומית של המתקפה הגרמנית נותרה תלויה באוויר.
הגורמים העיקריים לכישלון המתקפה של הארמייה התשיעית היו ההכנה הקפדנית של קרב המגננה הסובייטי בצפון בליטת קורסק, והדרך בה ניהל קונסטנטין רוקוסובסקי מפקד החזית המרכזית את המערכה. רוקוסובסקי הצליח לצפות במדויק היכן תונחת המתקפה הגרמנית, ודאג לבצר היטב את האזור, שנועד לספוג את עיקר המהלומה הגרמנית, תוך שהוא מפנה לשם כוח אדם וציוד מאזורים אחרים. הארמייה ה-13, שהגנה על הגזרה שספגה את עיקר המתקפה הגרמנית, החזיקה בחזית ברוחב 32 ק"מ בלבד, ותוגברה עד שכללה 12 דיווזיות רגלים (מתוכן 3 דיוויזיות עילית מוטסות), בסיוע יחידות טנקים, תותחים מתנייעים, ארטילריה ותותחי נ"ט. במהלך הקרב הניע רוקוסובסקי במיומנות את עתודותיו, והצליח לסכל את כל הניסיונות הגרמניים לפרוץ את חזיתו. הפיקוד הסובייטי העריך, בטעות, שהמתקפה הגרמנית העיקרית תונחת בצפון בליטת קורסק, ולכן העניק לחזית המרכזית עדיפות בהקצאת עתודות ומשאבים (כגון הקצאת תחמושת ארטילרית). אולם בפועל, לארמייה התשיעית היו הרבה פחות כלי רכב משוריינים מאשר לכוחות הגרמנים שתקפו את הגזרה שהוחזקה על ידי חזית וורונז' בדרום בליטת קורסק, ורבים מהם היו מדגמים מיושנים יחסית. דיוויזיות הפאנצר שעמדו לרשותה ספגו אבדות כבדות במסגרת הדיפת שורת המתקפות הסובייטיות על מבלט רז'ב, ועדיין לא חזרו לכוחן המקורי. בנוסף לכך, רוקוסובסקי ריכז את עיקר כוחותיו באזור ההגנה הטקטי, בעומק עד 20 קילומטרים מקו החזית, על חשבון החלשת כוחותיו באזורי ההגנה העמוקים יותר. גם כאשר נסוגו כוחותיו תחת לחץ המתקפה הגרמנית, הנסיגה בוצעה בצורה איטית ומאורגנת, שלא איפשרה לכוחות הגרמניים להבקיע את החזית הסובייטית.
חלק מהחוקרים שעסקו בקרב קורסק סוברים, שהתנהלותו של מפקד הארמייה התשיעית, מודל, במהלך המתקפה על האגף הצפוני של מבלט קורסק, הייתה זהירה מדי, ותרמה לכישלון המתקפה בגזרתו. הימנעותו של מודל מהטלת מרבית הכוחות הניידים שעמדו לרשותו למערכה ביום הראשון למתקפה, לא אפשרה לכוחותיו לחדור לעומק מערך ההגנה הסובייטי בימים הראשונים של המתקפה, לפני שהפיקוד הסובייטי הספיק להזרים את עתודותיו לזירת המערכה. מודל הטיל את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו לשדה הקרב טיפין טיפין, וכאשר חייב את עיקר כוחות השריון שלו למערכה, כבר היה מאוחר מדי, ולא ניתן היה להבקיע את מערך ההגנה המתוגבר של רוקוסובסקי. רוב ההתקדמות של הארמייה התשיעית הושגה ביומיים הראשונים של המתקפה. לאחר מכן הואטה ההתקדמות הגרמנית לכדי זחילה, עד שנבלמה לחלוטין. מצד שני, גישתו הזהירה של מודל, הפחיתה את מידת הפגיעה בכוחותיו הניידים, וכאשר נפתחה מתקפת הנגד הסובייטית על מבלט אוריול, עדיין עמדו לרשותו עתודות משוריינות חזקות.
אין בידינו נתונים מדויקים לגבי האבדות, שספגו הצדדים היריבים במהלך המתקפה הגרמנית הכושלת על האגף הצפוני של בליטת קורסק (5–12 ביולי). לפי מקורות גרמניים הארמייה התשיעית ספגה למעלה מ-20 אלף נפגעים, ו-647 טנקים ומשחיתי טנקים שלה נפגעו בדרגות שונות של חומרה (143 מתוכם הושמדו לחלוטין). קיימת אי בהירות לגבי האבדות שספגו כוחותיו של רוקוסובסקי במהלך הקרב. לפי מקורות סובייטיים שונים הן נעו בין 33 אלף ל-90 אלף נפגעים. בנוסף לכך נפגעו/הושמדו 526 טנקים ותותחים מתנייעים סובייטיים.
במקביל למערכה הקרקעית בצפון בליטת קורסק, התנהלו קרבות אוויר קשים על השגת שליטה אווירית בשמיים מעל שדה הקרב, בהם השתתפו מאות מטוסי קרב מכל צד. אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג עליונות אווירית מוחלטת, אך שניהם הצליחו לגרום אבדות ניכרות לכוחות הקרקע של הצד שכנגד. צי האוויר השישי הגרמני טען, שבשלושת הימים הראשונים של הלחימה, הפילו מטוסיו 386 מטוסים סובייטיים, ואיבדו רק 39 מטוסים, יחס אבדות של 10:1. אולם נוכח השיפור שחל באיכות המטוסים הסובייטיים, ובמערך הפיקוד והשליטה שלהם, הטענות הגרמניות ביחס לאבדות הצד הסובייטי נראות מוגזמות ביותר.
הפעולות בגזרה הדרומית
שמאל|ממוזער|250px|טנק טיגר וחיילים מקורפוס הפאנצר אס אס השני בפעולה במהלך קרב קורסק
קבוצת ארמיות דרום תקפה את האגף הדרומי של בליטת קורסק, שהוחזק על ידי חזית וורונז', בפיקוד ניקולאי ואטוטין. הכוח התוקף כלל כמעט 1500 כלי רכב משוריינים, מתוכם 196 טנקים חדישים מדגם פאנצר סימן 5 פנתר וכ-100 טנקים מדגם פאנצר סימן 6 טיגר. שתי הארמיות שהשתתפו במתקפה (ארמיית הפאנצר הרביעית ופלגת הארמייה קמפף) כללו 10 דיוויזיות חי"ר, 5 דיוויזיות פאנצר ו-4 דיוויזיות פאנצרגרנדיר. שתי דיוויזיות פאנצר נוספות נשמרו בעתודת קבוצת ארמיות דרום (אך לא הופעלו במהלך המתקפה הגרמנית). הכוחות הגרמנים התוקפים נהנו מעדיפות מספרית ואיכותית ניכרת על הכוחות הסובייטיים שניצבו מולם בשתי רצועות ההגנה הראשונות של חזית וורונז'.
בגזרה שהותקפה על ידי קבוצת ארמיות דרום היו לואטוטין שתי ארמיות בדרג הראשון (ארמיית המשמר ה-6 וארמיית המשמר ה-7), ושתי ארמיות נוספות (הארמייה ה-69 וארמיית הטנקים הראשונה) בדרג השני. עתודות החזית כללו שני קורפוסי טנקים וקורפוס חי"ר. ארמית המשמר ה-6, שספגה את המתקפה הגרמנית העיקרית, נדרשה להחזיק חזית שרוחבה 60 ק"מ (כמעט פי שניים מרוחב החזית של הארמייה ה-13 בגזרה הצפונית) עם שבע דיוויזיות חי"ר. היא כללה כ-80 אלף חיילים, בסיוע 150 טנקים מבצעיים (פחות מ-40 אחוז מתוכם מדגם T-34, והשאר טנקים קלים וטנקי החכר השאל אמריקנים מיושנים) וכ-2,500 קני ארטילריה, אך עדיין הייתה רחוקה מלהוות יריב שקול לארמיית הפנצר הרביעית, שתקפה את חזיתה עם כ-1,100 טנקים ותותחי סער. המודיעין הסובייטי לא הצליח לחזות במדויק היכן תונחת המתקפה הגרמנית בדרום בליטת קורסק, ולכן חלק גדול יחסית מהכוחות של חזית וורונז' הוחזקו בעתודה, במרחב ההגנה האופרטיבי, כדי שניתן יהיה להפנות אותם לתגבור הגזרות שיותקפו.
הטקטיקה בה נקט אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום, במתקפה בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, הייתה שונה מהטקטיקה בה נקטה הארמייה התשיעית בצפון הבליטה. בין השאר, מפני שכוח החי"ר שעמד לרשותו היה מצומצם יחסית. הוא לא השתמש בדיוויזיות החי"ר כדי לפלס דרך לדיווזיות הפאנצר, אלא תקף את מערך ההגנה הסובייטי באמצעות דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו, כאשר יחידות החרמ"ש שלהן, שימשו כתחליף לכוחות החי"ר. היחידות התוקפות השתמשו בטקטיקה הידועה בשם "פאנצר קייל" (טריז שריון). 7 מ-9 הדיוויזיות הניידות, שהשתתפו במתקפה, כללו פלוגת טנקי טיגר (14–15 טנקים) כל אחת. פירוש הדבר היה שהשריון הכבד ביותר – הטיגרים או הפנתרים – היוו את חוד הטריז המשוריין, בעקבותיהם נפרסו הטנקים בעלי השריון הדק יותר (פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4), ובבסיס הטריז נעו כוחות החרמ"ש בנושאי גייסות משוריינים. בדרך זו הוטלה ההבקעה הראשונית על הטנקים בעלי הכושר הרב ביותר להנחית ולספוג את המהלומות הקשות ביותר, ולפצח עמדות מבוצרות בקו ההגנה הקדמי, כדי לאפשר לטנקים הפגיעים יותר ולכוחות החרמ"ש לתקוף את עמדות החי"ר הסובייטי ולהשלים את הבקעת מערך ההגנה. בניגוד לטיגרים, טנקי הפנתר הופעלו באופן מרוכז. רגימנט הפנתר ה-39 (שתי בריגדות שכללו כ-200 טנקים) הועמד תחת פיקוד דיוויזיית העילית גרוסדויטשלנד, שיחד איתו כללה יותר כלי רכב משוריינים משתי דיוויזיות הפאנצר, שלחמו לצדה במסגרת קורפוס הפאנצר ה-48, גם יחד.
המתקפה של קבוצת ארמיות דרום נפתחה ב-5 ביולי בשעה 05:00 במהלומה ארטילרית קצרה אך מסיבית (לפי מקור אחד, ב-50 הדקות של ההכנה הארטילרית, השתמשו הגרמנים ביותר תחמושת ארטילרית, מאשר הכמות שנורתה על ידם במהלך המערכות בפולין ובצרפת בשנים 1939–1940 גם יחד), שלוותה בתקיפות של מאות מפציצי צלילה על העמדות הסובייטיות. למרות העדיפות המקומית הגדולה ממנה נהנו הכוחות התוקפים, ההתקדמות שהושגה ברוב הגזרות ביום הראשון למתקפה הייתה מאכזבת. כוחות ההנדסה התקשו לטהר נתיבים בשדות המוקשים הצפופים, וכתוצאה מכך נגרמו עיכובים ניכרים לכוחות התוקפים, וטנקים רבים הוצאו מכלל פעולה, לפחות זמנית, לאחר שנפגעו ממוקשי נ"ט. בנוסף לכך, הכוחות התוקפים ספגו אבדות ניכרות מאש הארטילריה ותותחי הנ"ט הסובייטיים.
בתום יום הלחימה הראשון הצליח קורפוס הפאנצר ה-48, שתקף באגף השמאלי של ארמיית הפאנצר הרביעית, לחדור לעומק של 5–6 ק"מ בלבד. גשם כבד, שירד בלילה שקדם למתקפה, הפך את הקרקע לבוצית ביותר והקשה על תנועת כלי הרכב הגלגליים. בנוסף לכך נתקלו כוחות הקורפוס בהתנגדות סובייטית עזה, וספגו אבדות כבדות בשדות המוקשים. דיוויזיית גרוסדויטשלנד ספגה את האבדות הכבדות ביותר. היא איבדה 25 טנקים ותותחי סער שנפגעו ממוקשים, ורגימנט הפנתר (רגימנט הפאנצר ה-39) שסופח אליה, נתקע בלב שדות מוקשים עמוקים, ואיבד 40 טנקים כתוצאה ממוקשים ומאש נ"ט מרוכזת בעת שנחלצה לאחור.
טנקי הפנתר, שזו הייתה הופעת הבכורה שלהם בכוח גדול, לא עמדו בציפיות הגבוהות שתלה בהם הפיקוד הגרמני. התברר שמערכות הדלק והשמן שלהם אינן מוגנות כראוי, ונוטות להתלקח בקלות, ובנוסף לכך הם סבלו מתקלות טכניות, שהשביתו רבים מהם.
גם ביום השני למתקפה ההתקדמות של קורפוס הפאנצר ה-48 הייתה איטית, והפער בינו לבין קורפוס הפאנצר אס אס השני, שהתקדם היטב באגפו הימני, הלך והתרחב. שבר ענן גרם לעליית מפלס המים ביובל של נהר פנה שניצב בדרכו, והפך אותו למכשול נ"ט רציני, עובדה שנוצלה היטב על ידי המגנים הסובייטיים. השריון הגרמני, שניסה לחצות את הנחל הרחב והבוצי, ספג אבדות כבדות מאש בכינון ישיר של טנקים ותותחי נ"ט שהוצבו בגדה הנגדית, ומאש הארטילריה הסובייטית. הקורפוס זנח את ניסיונו לחצות את נהר פנה, והמשיך בהתקדמותו במקביל לגדה המערבית של הנהר.
גם קורפוס הפאנצר ה-3 מפלגת הארמייה קמפף לא הצליח להשיג התקדמות רבה. הקורפוס, שמשימתו העיקרית הייתה להגן על האגף הימני של ארמיית הפאנצר הרביעית, תקף את הגזרה שהוחזקה על ידי ארמיית המשמר ה-7 בסיוע הקורפוס ה-11. כוחות הקורפוס הצליחו אמנם לחצות את נהר דונייץ הצפוני ולהקים ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר, מדרום מזרח לעיר בלגורוד, אך המשך התקדמותם מזרחה בכיוון קורוצ'ה נבלמה על ידי כוחות עתודה סובייטיים שהוטלו למערכה. המתקפה של דיוויזיית החי"ר ה-168 בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-6 באגף הצפוני של הקורפוס, לא זכתה להצלחה רבה. שתי הדיוויזיות תקפו מראש גשר קטן מעבר לנהר במיכאילובקה, מצפון-מערב לבלגורוד, אך נתקלו בשדות מוקשים צפופים ובאש ארטילרית מרוכזת, ספגו אבדות כבדות ולא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית. מפקד הקורפוס, הרמן בריית, החליט להוציא את דיוויזיית הפאנצר ה-6 מראש הגשר, ולהעביר אותה דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית של דיוויזיית הפאנצר ה-7, באגף הימני של הקורפוס. כתוצאה מכך נוצר פער, שהלך והתרחב בימים הבאים, בין ארמיית הפאנצר הרביעית, שתקפה צפונה ממערב לבלגורוד, לבין פלגת הארמייה קמפף, שהתקדמה לכיוון צפון מזרח. הפיקוד הסובייטי מיהר לנצל את ההזדמנות כדי לתקוע טריז בין שתי הארמיות ולתקוף את כוחותיהם המתקדמים מהאגף. התקפות הנגד הסובייטיות אילצו את קורפוס הפאנצר ה-3 ואת קורפוס האס אס ה-2 לרתק כוחות ניכרים (כשליש מכוחם) להגנה על אגפם החשוף.
רק קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 באגף הימני של ארמיית הפאנצר הרביעית, הצליח להשיג התקדמות נאה והתקדם למעלה מ-15 ק"מ ביום הראשון למתקפה. הקורפוס, שכלל 450–500 טנקים ותותחי סער (כולל 40 טיגרים) תקף גזרה, שהוחזקה על ידי שני רגימנטים סובייטיים שהשתייכו לשתי דיוויזיות שונות, ולא התקשה להבקיע דרך רצועת ההגנה הסובייטית הראשונה. אחד הגורמים המרכזיים להצלחה היחסית של הקורפוס הייתה, שהפיקוד שלו מיקד את התקפתו בגזרה צרה, ושמר חלק גדול מכוחותיו בעתודה לצורך ניצול הצלחות מקומיות, בעוד שני הקורפוסים התוקפים האחרים תקפו בחזית רחבה עם כל שלוש הדיוויזיות שלהם בקו אחד, ולא הותירו לעצמם עתודות מבצעיות. במהלך היומיים הבאים המשיך הקורפוס להתקדם במהירות יחסית, ובתום היום השלישי למתקפה (7 ביולי) חדרו כוחותיו עד לעומק של 28 ק"מ, הבקיעו דרך שתי רצועות ההגנה הסובייטיות הראשונות, והתקרבו לרצועת ההגנה השלישית.
כוחות השריון הגרמנים סבלו אבדות כבדות ביותר בימים הראשונים של המתקפה. דיוויזיית גרוסדויטשלנד, למשל, דיווחה ב-10 ביולי, שנותרו לה רק 20 טנקים כשירים מתוך 118 בהם פתחה את הקרב. קורפוס הפאנצר ה-48 דיווח באותו יום שנותרו לו רק 38 טנקי פנתר כשירים לפעולה מתוך 200. קורפוס הפאנצר ה-3 דיווח ב-11 ביולי שנותרו לו כ-170 טנקים ותותחי סער כשירים מתוך למעלה מ-400. אף על פי שחלק גדול מהטנקים שנפגעו לא הושמדו, וחלקם הוחזרו לפעולה תוך מספר ימים, עדיין מדובר היה ביותר ממחצית הכלים המשוריינים עימם פתחו הגרמנים את המערכה.
בצד השני, גם כוחות חזית וורונז' ספגו אבדות כבדות ביותר. ואטוטין הטיל את העתודות המשוריינות שלו לקרב בשלב מוקדם של המערכה, בניסיון לעצור את ההתקדמות הגרמנית. ארמיית הטנקים ה-1 וקורפוס המשמר המשוריין ה-5 תגברו את ארמיית המשמר ה-6 ותקפו את יחידות ארמיית הפאנצר הרביעית, בעוד קורפוס המשמר המשוריין ה-2 וקורפוס הרגלים ה-35 מעתודות החזית תגברו את ארמיית המשמר ה-7. כוחות השריון הסובייטיים תקפו שוב ושוב את הכוחות הגרמניים המתקדמים, בניסיון לכבוש בחזרה עמדות שולטות, וספגו אבדות כבדות מאוד מאש טנקים ותותחי הסער גרמניים (במיוחד מאש טנקי הטיגר, שתותחי ה-88 מ"מ שלהם יכלו להשמיד את הטנקים הסובייטיים מטווח של עד 2 ק"מ) וכן מתקיפות מהאוויר של מטוסי הלופטוואפה. כך למשל דיווח קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 ב-7 ביולי, שבמהלך היום הושמדו בגזרתו 125 טנקים סובייטיים, ולמחרת היום דיווח הקורפוס על השמדת 290 טנקים נוספים. גם בהנחה, שהייתה הגזמה מסוימת בדיווחים הגרמניים לגבי אבדות הצד השני, ניתן ללמוד מהם לגבי חומרת האבדות שספגו כוחות השריון הסובייטיים במהלך התקפות הנגד הכושלות שלהם.
הפיקוד הסובייטי העליון, אשר חשש שכוחותיו של מאנשטיין יצליחו להבקיע את מערך ההגנה של חזית וורונז', נעתר לבקשתם של ואטוטין ושל ואסילייבסקי, נציג הסטבקה והורה כבר בליל 6/7 ביולי לחזית הערבה לשלוח שתיים מהארמיות שלה (ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 וארמיית המשמר החמישית) לעזרת כוחותיו המותשים של ואטוטין. לאחר מסע מואץ של מאות ק"מ, הגיעו שתי הארמיות ב-9 ביולי לאזורי הערכות מאחרי חזיתו של ואטוטין, והיו מוכנות לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. בנוסף לכך, העביר הפיקוד הסובייטי את ארמיית האוויר ה-17 מהחזית הדרום-מערבית, כדי לתגבר את הכוח האווירי של חזית וורונז'.
שמאל|ממוזער|250px|המתקפה הגרמנית על האגף הדרומי של בליטת קורסק, 5–16 ביולי 1943
לאחר שני ימי הלחימה הראשונים הואט מאוד קצב ההתקדמות של כוחות קבוצת ארמיות דרום. במרכז הבליטה הגרמנית נבלמה התקדמות קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 כמעט לחלוטין לאחר שנתקל בכוחות הדרג השני של חזית וורונז'. כוחות הקורפוס ספגו שורת התקפות נגד של כוחות השריון הסובייטיים, ועברו למגננה. באגף השמאלי של ארמיית הפאנצר הרביעית, הצליח קורפוס הפאנצר ה-48 ב-9 ביולי, לאחר מאמצים רבים, להדביק את הפער בינו לבין קורפוס הפאנצר אס אס השני, ליישר עימו קו, ולטהר את השטח שנכבש מכוחות סובייטיים. אולם הוא עדיין היה רחוק מהשגת יעדיו הראשוניים, חציית נהר פסל וכיבוש אובויאן. נסיגת הכוחות הסובייטיים התבצעה באופן איטי ומסודר, ויחידות הנדסה שעבדו בלילות, הטמינו כ-55 אלף מוקשים חדשים בנתיבי ההתקדמות המשוערים של הכוחות הגרמניים.
ב-9 ביולי בלילה הורו מפקד קבוצת ארמיות דרום, אריך פון מאנשטיין, והרמן הות, מפקד ארמיית הפאנצר הרביעית לכוחותיהם לחדש את המתקפה במטרה להשלים את הבקעת מערך ההגנה הסובייטי, ולפרוץ אל אזורי העורף של הכוחות הסובייטיים המגנים על בליטת קורסק. הפיקוד הגרמני לא היה מודע להימצאות שתי ארמיות מחזית הערבה מאחרי חזיתו של ואטוטין, ולכן העריך שהמתקפה הגרמנית החדשה לא צפויה להיתקל בהתנגדות משמעותית מצד כוחות שריון סובייטיים.
דיוויזיית טוטנקופף, באגף השמאלי של קורפוס הפאנצר אס אס ה-2, בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-11 מקורפוס הפאנצר ה-48, נועדו לצלוח את נהר פסל, ולנוע צפונה בכיוון אובויאן וקורסק. במקביל נועדו דיוויזיות הס"ס לייבשטנדרטה ודאס רייך לתקוף בכיוון צפון מזרח במטרה להשתלט על צומת מסילות הברזל בפרוחורובקה, בפיתחה שבין נהר דונייץ לנהר פסל.
בשעות הערב של 10 ביולי הצליחה דיווזית טוטנקופף לצלוח את נהר פסל ולהקים ראש גשר בגדה הצפונית של הנהר. ממזרח לה הצליחה דיוויזיית לייבשטנדרטה, לאחר יומיים של התקדמות איטית, להגיע בשעות הערב של 11 ביולי עד מרחק קצר מפרוחורובקה, כ-35 ק"מ מנקודת ההתחלה של המתקפה הגרמנית.
במקביל להתקדמות ארמיית הפאנצר הרביעית חידשה גם פלגת הארמייה קמפף את התקדמותה, במטרה לסייע למתקפה של קורפוס הפאנצר אס אס השני. היא נערכה מחדש ושינתה את מרכז הכובד של המתקפה שלה. שלוש הדיוויזיות של קורפוס הפאנצר ה-3 רוכזו באגף הצפוני של ראש הגשר, שנכבש על ידי כוחותיו של קמפף בגדה המזרחית של הדונייץ בימים הראשונים של המתקפה הגרמנית. הן תקפו לכיוון צפון במקביל לנהר דונייץ הצפוני (בעברו המזרחי של הנהר), והצליחו לחדור לעומק מרחב ההגנה האופרטיבי הסובייטי. ב-11 ביולי הואצה התקדמות הקורפוס וכוחותיו גמאו 15 ק"מ במהלך היום. ב-12 ביולי עם שחר כבשה דיוויזיית הפאנצר ה-6 ראש גשר בגדה המערבית של הדונייץ, ויצרה איום ממשי על האגף המזרחי של הכוחות הסובייטיים שניצבו מול ארמיית הפאנצר הרביעית. ב-12 ביולי היו הכוחות הגרמניים אמורים להמשיך במתקפה במגמה להשלים את הבקעת מערך ההגנה של חזית וורונז'.
קרב פרוחורובקה
שמאל|ממוזער|250px|מגדל פעמונים בפרוחורובקה לזכר הניצחון של הצבא האדום בקרב קורסק
האיום שיצרה ההתקדמות הגרמנית המחודשת על יציבות החזית הסובייטית בדרום בליטת קורסק, והחשש מפני כיתור כוחות חזית וורונז' מעורפם, אילצו את הפיקוד הסובייטי להגיב במהירות. הוא החליט שהגיעה העת להטיל למערכה את שתי הארמיות הרעננות מחזית הערבה, שנשמרו עד אז בעתודה מאחרי חזיתו של ואטוטין. ארמיית הטנקים ה-5 וארמיית המשמר ה-5 ביחד עם הארמייה ה-69, ארמיית הטנקים ה-1 וארמיית המשמר ה-6 מחזית וורונז' נועדו להנחית מתקפת נגד סימולטנית על הכוחות הגרמנים, במטרה לעצור את התקדמותם ולהשמיד את הכוחות שחדרו לעומק מערך ההגנה הסובייטי. ארמיית הטנקים ה-5 בסיוע חלק מיחידות ארמיית המשמר ה-5 נועדה לתקוף את קורפוס הפאנצר אס אס ה-2, בעוד הארמייה ה-69 תוקפת את קורפוס הפאנצר ה-3, וארמיית הטנקים ה-1 בסיוע ארמיית המשמר ה-6 תוקפים את קורפוס הפאנצר ה-48. החשיבות שייחס סטלין לבלימת המתקפה הגרמנית ולמתקפת הנגד הסובייטית הייתה גדולה כל כך, עד שהוא הורה לשני המפקדים הבכירים של הצבא האדום, ז'וקוב וואסילבסקי, לטוס לגזרת פרוחורובקה, כדי לתאם באופן אישי את המבצעים של הכוחות הסובייטיים באזור.
ב-12 ביולי נערך באזור פרוחורובקה אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. לפי תיאור הקרב במקורות הסובייטיים, עליהם הסתמכו רוב המחקרים שעסקו בקרב (כולל המחקרים המערביים) עד העשור האחרון של המאה ה-20, השתתפו בקרב כ-850 טנקים סובייטיים, מולם התייצבו 500–600 טנקים גרמניים, כל הטנקים שנותרו לארמיית הפאנצר הרביעית. הקרב תואר כקרב היתקלות קלאסי בין שני כוחות משוריינים גדולים, שהסתיים ללא הכרעה. שני הצדדים היריבים איבדו מאות טנקים במהלך הקרב, אך האבדות הכבדות שספגו כוחות השריון הגרמניים סתמו את הגולל על התקווה, שעוד נותרה לפיקוד הגרמני, להשיג הכרעה צבאית במערכה על בליטת קורסק.
מחקרים עדכניים על קרב פרוחורובקה, המסתמכים על חומרים מהארכיונים הגרמניים והסובייטיים, שנחשפו לאחרונה, מעלים תמונה שונה לחלוטין על מה שהתרחש בו. היקף הכוחות שהשתתפו בקרב, לפחות מהצד הגרמני, היה קטן בהרבה ממה שהיה מקובל לחשוב, והחשיבות שיוחסה לתוצאותיו הייתה מוגזמת. למעשה, לא מדובר היה על קרב אחד, אלא על מספר קרבות שהתנהלו במקביל לאורך גזרה רחבה למדי. הכוח העיקרי שנטל חלק בקרב מהצד הגרמני היה קורפוס הפאנצר אס אס ה-2. הוא כלל פחות מ-300 טנקים ותותחי סער כשירים לתנועה, שרבים מהם תוקנו באופן חפוז לאחר שנפגעו במהלך הלחימה. מולו עמדה ארמיית הטנקים ה-5 המתוגברת, שכללה למעלה מ-800 טנקים ותותחים מתנייעים, מתוכם כ-650 נטלו חלק בלחימה באזור פרוחורובקה (חלק מיחידות הארמייה הופנו מזרחה, כדי לבלום את התקדמות יחידות קורפוס הפאנצר ה-3, שחצו את הדונייץ).
הקרב העיקרי התנהל סביב פרוחורובקה, שם תקפו שני קורפוסים משוריינים מארמיית הטנקים ה-5, שכללו כ-400 טנקים ותותחים מתנייעים, את דיוויזיית הוואפן אס אס לייבשטנדרטה, שכללה כ-70 טנקים ותותחי סער מבצעיים (כולל 4 טנקי טיגר). המתקפה הסובייטית החלה זמן קצר אחרי עלות השחר, הפתיעה את הגרמנים שעסקו עדיין בהתארגנות לקראת המשך המתקפה המתוכננת שלהם, ואילצה אותם לעבור למגננה. במקביל תקפו כוחות משני קורפוסי טנקים (מוחלשים), שסופחו לארמיית הטנקים ה-5 את דיוויזיית דאס רייך שהגנה על האגף הימני של קורפוס הפאנצר אס אס ה-2. דיוויזיית טוטנקופף באגף השמאלי של הקורפוס, ניהלה קרב קשה נגד כוחות מארמיית המשמר ה-5.
רמת התיאום בין כוחות הקרקע והאוויר של הצבא האדום הייתה גרועה, ובנוסף לכך כוחות האוויר שסייעו לכוחות הסובייטיים בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, ארמיות האוויר ה-2 וה-17, התרכזו בעיקר בסיוע לפעילות ההתקפית בגזרת קורפוס הפאנצר ה-48, ולכן לא נתנו חיפוי מספק למתקפה של ארמיית הטנקים ה-5 על קורפוס הפאנצר אס אס ה-2. כוחות הלופטוואפה, ששלטו בשמיים מעל אזור פרוחורובקה, תקפו את ריכוזי השריון הסובייטי, שנחשפו בשטח הפתוח, וגרמו להם אבדות כבדות. בנוסף לכך חלק מהכוחות התוקפים נתקלו בדרכם בתעלת נ"ט (סובייטית) עמוקה, שעיכבה את התקדמותם, ונחשפו לאש נ"ט גרמנית בעודם מנסים למצוא דרך לעקוף/לחצות אותה. התקפות כוחות השריון הסובייטי היו כה עזות, עד שבמספר מקרים הצליחו טנקים שלהם לחדור דרך הקווים הגרמניים, ולתקוף את עמדות הארטילריה בעורפם, לפני שנהדפו לאחור. הלחימה התנהלה לעיתים בטווחים קרובים מאוד. בסופו של דבר נהדפו כל ההתקפות הסובייטיות לאחר לחימה עזה, ולקראת ערב נסוגו שני הצדדים לעמדות המוצא שלהם, כדי להתארגן מחדש.
אבדות הצדדים היריבים במהלך הקרב נותרו שנויות במחלוקת. נראה שהמספר האמיתי של הכלים המשוריינים שנפגעו במהלכו קרוב יותר להערכות הממעיטות. ארמיית הטנקים ה-5 ספגה אבדות כבדות. 300–350 מהטנקים שלה נפגעו, מתוכם כ-200 הושמדו לחלוטין, והיא ספגה כ-5,500 נפגעים. קורפוס הטנקים ה-29 איבד כ-70 אחוז ממצבת הטנקים שלו במהלך יום הלחימה. אבדות קורפוס הס"ס ה-2 היו קלות יחסית, ולפי מקורות גרמניים לא עלו על 60–80 טנקים ותותחי סער שנפגעו, מתוכם רק כלים בודדים הושמדו לחלוטין וכ-850 נפגעים. שדה הקרב נותר בשליטת הגרמנים, עובדה שאיפשרה להם לחלץ ולתקן חלק ניכר מהכלים המשוריינים שנפגעו במהלכו.
תוצאות הקרב לא היו חד משמעיות. כוחות הצבא האדום הצליחו אמנם לעצור את המשך ההתקדמות הגרמנית לכיוון פרוחורובקה, אך הם עצמם לא הצליחו להגיע להישגים כלשהם, ומתקפת הנגד הכושלת שלהם עלתה להם במחיר כבד. ייתכן שהפיקוד הסובייטי יכול היה לעשות שימוש נכון יותר בארמיית הטנקים הרעננה שעמדה לרשותו, שנפגעה קשות במהלך הקרב. ניתן לומר שהקרב הסתיים בניצחון טקטי גרמני, ובתיקו אסטרטגי, אולם הוא שכנע את הפיקוד הגרמני, שלרשות הצבא הסובייטי עומדות עדיין עתודות משוריינות רבות עוצמה באזור בליטת קורסק, ושלקבוצת ארמיות דרום אין יכולת להשיג הכרעה במערכה, ובכך אולי טמונה חשיבותו העיקרית.
ב-13 ביולי הורה ואטוטין לכוחותיו לעבור למגננה, והגרמנים ניסו לחדש את התקדמותם לכיוון פרוחורובקה, אך נבלמו על ידי כוחות סובייטיים חזקים. מאנשטיין ויתר על כוונתו המקורית לפרוץ את החזית הסובייטית ולהגיע לקורסק, והחליט להתרכז בניסיון למשוך לקרב את העתודות הניידות הסובייטיות, במטרה לשחוק אותן ולגרום להן אבדות, שלא יאפשרו לצבא האדום לפתוח במתקפה גדולה חדשה נגד הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית. ההישג הגרמני המשמעותי ביותר במהלך הימים הבאים (13–15 ביולי) היה החבירה של כוחות ארמיית הפאנצר הרביעית עם קורפוס הפאנצר ה-3 מפלגת הארמייה קמפף ב-15 ביולי. סגירת הפער בין שתי הארמיות, לאחר לחימה קשה שארכה שלושה ימים, שחררה לפעולה כוחות גרמניים חזקים, שרותקו קודם לכן להגנה על אגפיהם, אך לא הצליחה לגרום לכיתור כוחות סובייטיים משמעותיים. פיקוד קבוצת ארמיות דרום הגיע למסקנה, שלא ניתן יהיה לפרוץ את מערך ההגנה הסובייטי, ללא תגבור משמעותי של הכוחות התוקפים באמצעות כוחות עתודה, כוחות שלא עמדו לרשותו. כוחן של היחידות הגרמניות התוקפות הותש כמעט לחלוטין. לארמיית הפאנצר הרביעית נותרו פחות ממחצית כלי הרכב המשוריינים איתם פתחה בקרב, ואילו העתודות הסובייטיות נראו כבלתי נדלות. בנוסף לכך, כוחות סובייטיים חזקים תקפו את שני האגפים של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בחזית הסובייטית.
ב-17 ביולי הורה היטלר לקבוצת ארמיות דרום לסגת חזרה לעמדות המוצא שלה בעקבות מתקפה סובייטית חדשה שהחלה באותו יום על עמדות הארמייה השישית וארמיית הפאנצר הראשונה בקו נהר מיוס, מדרום לבליטת קורסק. המתקפה הסובייטית ריתקה את העתודות המועטות שנותרו לקבוצת ארמיות דרום, ואילצה את מאנשטיין להעביר במהירות חלק מדיוויזיות הפאנצר שלו מבליטת קורסק דרומה, כדי לסייע בבלימת המתקפה החדשה. הנסיגה הגרמנית מהשטח שנכבש בבליטת קורסק התבצעה בצורה איטית ומסודרת, תוך ניהול קרבות מאסף עזים נגד הכוחות הסובייטיים, שגם הם היו מותשים מהלחימה הקשה. רק ב-23 ביולי השלימו הגרמנים את נסיגתם לקו בו החזיקו ב-4 ביולי 1943.
נחיתת בעלות הברית בסיציליה
ב-10 ביולי, בעוד המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק בעיצומה, נחתו כוחות אמריקאים ובריטים בסיציליה במסגרת "מבצע האסקי". ב-13 ביולי זימן היטלר למפקדתו את מפקדי שתי קבוצות הארמיות שהשתתפו במתקפה, גינטר פון קלוגה ואריך פון מאנשטיין, והודיע להם שהוא מתכוון לבטל את המשך מבצע מצודה, משום שהוא זקוק לעתודות זמינות למקרה שאיטליה תוצא מהמלחמה כתוצאה מהנחיתה בסיציליה. קלוגה הסכים איתו, שאי אפשר להמשיך במבצע במצב שנוצר (כזכור, הצבא האדום החל במתקפת נגד בגזרתו יום קודם לכן), אולם מאנשטיין, מפקד הזרוע הדרומית של המבצע, טען שאסור להפסיק את המבצע לפני שיובסו העתודות הניידות שהטילו הסובייטים למערכה בגזרתו. היטלר לא קיבל את דעתו, אך אישר לו לדחות את נסיגת כוחותיו במספר ימים.
יש הרואים בשימוש שעשה היטלר בנחיתה בסיציליה תירוץ, שאיפשר לו לבטל את המשך מבצע מצודה מבלי להודות בכישלון המתקפה הגרמנית. הם טוענים שב-13 ביולי כבר היה ברור שלא ניתן להשיג את יעדי המבצע, ולכן לא היה טעם להמשיך במתקפה בבליטת קורסק, שגם כך עלתה לצבא הגרמני במחיר יקר מאוד. הזרוע הצפונית של מתקפת המלקחיים הגרמנית כבר לא הייתה קיימת למעשה, והצבא האדום כבר החל במתקפת הנגד שלו מצפון לבליטה. בגזרה הדרומית, נכשלו כל מאמצי הכוחות הגרמניים לפרוץ דרך מערך ההגנה הסובייטי העמוק, וניסיון להמשיך בהתקפה רק היה גורם לאבדות נוספות ללא תועלת.
הצבא האדום עובר למתקפה
לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק, עבר הצבא הסובייטי למתקפה, בהתאם לתוכניות שהוכנו מראש על ידי הסטאבקה. מצפון לבליטת קורסק, החלה המתקפה הסובייטית (מבצע קוטוזוב) כבר ב-12 ביולי, בהשתתפות חזית בריאנסק והאגף המערבי של החזית המערבית. לאחר פריצת קו הביצורים הגרמני, התקדמו כוחות החזית המערבית במהירות מכיוון צפון, ואיימו לכתר את הכוחות הגרמניים בבליטת אוריול. אולם ארמיית הפאנצר השנייה והארמייה התשיעית הצליחו להיערך מחדש ולבלום את התקדמות הטנקים הסובייטיים בסיוע מסיבי של חיל האוויר הגרמני. התקדמות כוחות הצבא האדום הואטה, ולא עלתה על מספר קילומטרים ליום. העיר אוריול נכבשה רק ב-5 באוגוסט, וב-18 באוגוסט השלים הצבא הגרמני את נסיגתו מבליטת אוריול, וקו החזית התייצב כ-25 ק"מ ממזרח לבריאנסק. שמאל|ממוזער|250px|המערכה בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, ומתקפת הנגד הסובייטית באזור חרקוב (מבצע "רומיאנצב")
לפי תוכנית הפיקוד הסובייטי העליון, המתקפות מצפון ומדרום לבליטת קורסק נועדו להתבצע בעת ובעונה אחת. אולם שתי החזיתות, שנועדו לבצע את ההתקפה בדרום – חזית וורונז' וחזית הערבה – ספגו אבדות כבדות במהלך הדיפת המתקפה של קבוצת ארמיות דרום על בליטת קורסק. ז'וקוב וואסילבסקי שכנעו את סטלין לדחות את פתיחת מבצע רומיאנצב במספר שבועות, כדי לאפשר לשתי החזיתות להשלים את אבדותיהן, ולהכין את המתקפה בצורה אופטימלית. צפיפות הארטילריה בגזרה בה הונחתה המהלומה הסובייטית העיקרית הייתה חסרת תקדים, והגיעה ל-250 קני ארטילריה לק"מ של חזית. כאשר נפתחה לבסוף המתקפה הסובייטית ב-3 באוגוסט, הצליחו הכוחות הסובייטיים להבקיע את מערך ההגנה הגרמני כבר ביום הראשון למתקפה. חזית הערבה כבשה את העיר בלגורוד ב-5 באוגוסט וכוחותיה התקדמו דרומה לאורך הכביש לחרקוב, בעוד חזית וורונז', שתקפה ממערב לה, התקדמה במהירות לכיוון דרום ודרום מזרח וכבשה את העיר בוגודוכוב ב-7 באוגוסט. הכוחות הסובייטיים הגיעו עד למרחק קצר מחרקוב, ואיימו לכתר את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בעיר. בשלב זה הנחיתה קבוצת ארמיות דרום שורת התקפות נגד חזקות על ראשי החץ הסובייטיים ממזרח לחרקוב. כוחות חזית וורונז' נסוגו במספר גזרות, אך לאחר שקיבלו תגבורות, הצליחו לבלום את המתקפה הגרמנית, ולחדש את התקדמותם. ב-23 באוגוסט שוחררה חרקוב לאחר קרבות קשים והחזית התייצבה מדרום לעיר ועל קו נהר פסל במערב. בהיסטוריוגפיה הסובייטית מסמן תאריך זה את נקודת הסיום של המערכה סביב בליטת קורסק.
הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאוד בעקבות האבדות שספג במהלך קרב קורסק, והמתקפות הסובייטיות שבאו בעקבותיו. במענה לכך הורה הפיקוד הגרמני על נסיגה כללית לקו נהר הדנייפר, תוך ניהול קרבות מאסף, בתקווה שיוכל להקים קו הגנה "בלתי עביר" בגדה המערבית של הנהר. כוחות הצבא האדום, התקדמו בחזית רחבה מסמולנסק בצפון עד לים אזוב בדרום, ועד סוף ספטמבר 1943 הגיעו לקו נהר הדנייפר כמעט לכל אורכו, ואף הצליחו לתפוס מספר רב של ראשי גשר מעבר לנהר. בראשית נובמבר הצליחה החזית האוקראינית הראשונה, בפיקודו של ואטוטין, לפרוץ מראש גשר מצפון לקייב ולכבוש את העיר ב-6 בנובמבר. עד סוף השנה הצליח הצבא הסובייטי לשחרר את כל שטח אוקראינה ממזרח לנהר הדנייפר, ולהשתלט על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הנהר. בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, הוכיח הצבא הסובייטי את יכולתו לנהל מתקפה רחבת היקף בכל עונות השנה (ולא רק בחורף), ולהתמודד בהצלחה עם התקפות הנגד של הכוחות הניידים הגרמניים.
סיכום
אפשר לומר שקרב קורסק סימן את ראשית הקץ של גרמניה הנאצית. הצבא הגרמני הצליח להתאושש משתי מפלות קשות שספג בחזית המזרחית – מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה בחורף 1941/42, והשמדת הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד בחורף 1942/43 – אך לא הצליח להתאושש מהאבדות שספגו כוחותיו הניידים במהלך המתקפה הכושלת על בליטת קורסק, ומתקפות הנגד הסובייטיות שבאו בעקבותיה, ולהחזיר לידיו את היוזמה.
בקיץ 1943 כבר נטה מאזן הכוחות האסטרטגי במלחמה בחזית המזרחית באופן ברור לרעת גרמניה הנאצית. הגורמים העיקריים לכך היו הגידול העצום בתפוקת תעשיית הנשק הסובייטית, החל מהמחצית השנייה של 1942, והצלחתה לייצר עשרות אלפי טנקים ומטוסים מדגמים משופרים בשנה, ביחד עם הכורח של גרמניה להעביר יותר ויותר כוחות (בעיקר יחידות לופטוואפה) מהחזית המזרחית, כדי להתמודד עם האיום הגובר מצד בעלות הברית המערביות (בריטניה וארצות הברית). המתקפה הגרמנית בקיץ 1943 הייתה ההזדמנות האחרונה של גרמניה הנאצית לשנות את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובתה. הזדמנות זו הוחמצה. הצבא הגרמני לא היה מסוגל לפצות על האבדות שספג במהלך המערכה סביב בליטת קורסק, ואילו עוצמתו של הצבא הסובייטי הלכה וגברה ככל שחלף הזמן. מכאן ואילך עבר הצבא הגרמני בחזית המזרחית למגננה, והיוזמה האסטרטגית עברה לידי הצבא הסובייטי, שלא שמט אותה עד לסיום המלחמה. המתקפה על בליטת קורסק הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שערך הוורמאכט בחזית המזרחית.
מפקד קבוצת ארמיות דרום, אריך פון מאנשטיין, טען שהמערכה בבליטת קורסק הסתיימה ללא הכרעה, משום שאף על פי שהגרמנים נסוגו ולא הצליחו להשיג את יעדיהם, הם הצליחו לגרום אבדות קשות לעתודות הניידות הסובייטיות שהוטלו למערכה. בראייה צרה, ניתן לומר שהוא צדק. הצבא הגרמני לא הובס בקרב קורסק, והאבדות שספגו כוחות הצבא האדום במהלך הקרב, עלו במידה ניכרת על אבדות הצד הגרמני. אולם תוך זמן קצר נוכח מאנשטיין בטעותו, ובתוצאות הרות האסון של האבדות שספגו כוחותיו הניידים במהלך המתקפה על בליטת קורסק. הצבא הסובייטי לא התקשה להשלים את אבדותיו בטנקים, ועדיין עמדו לרשותו עתודות משוריינות חזקות. פחות משבועיים לאחר סיום המתקפה הגרמנית, הותקפה קבוצת ארמיות דרום על ידי כוחות סובייטיים עדיפים, שכללו גם מספר ארמיות טנקים, והעתודות הניידות שנותרו למאנשטיין לא היו מסוגלות לבלום את מתקפת הנגד הסובייטית.
במהלך קרב קורסק הצליח הצבא הסובייטי, בפעם הראשונה מאז פתיחת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, להתמודד בהצלחה נגד מתקפה גרמנית גדולה, שנערכה בתנאי קרקע ומזג אוויר נוחים יחסית לכוח התוקף, ולמצוא תשובה לטקטיקת הבליצקריג הגרמנית. אף על פי שהכוח הגרמני התוקף כלל כמחצית מהטנקים וכ-60 אחוז מהמטוסים, שעמדו לרשות הצבא הגרמני בחזית המזרחית, וצויד בכלי הנשק מהדגמים החדישים ביותר, הוא לא הצליח להבקיע את מערך ההגנה הסובייטי העמוק, וההתקדמות המרבית שהשיג, לא עלתה על 35 קילומטרים.
ניתן למנות מספר גורמים מרכזיים לכישלון המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק :
א. התעקשות הפיקוד הגרמני לדבוק בתוכנית המתקפה המקורית שלו, גם לאחר שהיה ברור שגורם ההפתעה אבד, ושהצבא הסובייטי מרכז כוחות חזקים בבליטת קורסק, כדי להדוף את המתקפה הגרמנית הצפויה. כתוצאה מכך, הפיקוד הגרמני הטיל את כוחותיו הניידים למתקפה נגד יעד מבוצר בקנה מידה עצום, בזירה בה יתרונות הצבא הגרמני בלוחמת תנועה לא יכלו לבוא לידי ביטוי.
ב. תוכנית המערכה, שהוכנה על ידי הפיקוד הסובייטי העליון, יצרה תנאים אופטימליים להדיפת המתקפה הגרמנית עבור כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק. הפיקוד הסובייטי העריך כמעט במדויק את תוכנית המתקפה הגרמנית, ואת הגזרות הצפויות לספוג את עיקר המהלומה הגרמנית, וערך את כוחותיו בהתאם. ההכנות הסובייטיות כללו יצירת מערך הגנה מבוצר לעומק בשטח בליטת קורסק, תיגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה ביחידות שריון, ארטילריה וחיל אוויר מעתודות הפיקוד העליון, והכנת עתודה אופרטיבית חזקה (חזית הערבה) שהוצבה מאחרי הבליטה, במטרה להתערב במערכה בעת הצורך. ניתן לומר שקרב קורסק היה הקרב המתוכנן הגדול בהיסטוריה. כל הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה ידעו מהן המשימות המוטלות עליהם, תרגלו אותן, והתכוננו מראש לכל התרחישים האפשריים.
ג. הגידול המרשים בעוצמת האש של יחידות הצבא הסובייטי, ביחד עם הגדלת הכמות ושיפור האיכות של כלי הנשק הכבדים שעמדו לרשותו, והשיפורים הארגוניים הרבים שבוצעו במסגרתו בשנה שקדמה לקרב קורסק, איפשרו לצבא הסובייטי להתמודד בפעם הראשונה בתנאים שווים פחות או יותר מול מכונת המלחמה הנאצית. הפיקוד הסובייטי הצליח לרכז לקראת קרב קורסק כ-5,000 טנקים ולמעלה מ-3,000 מטוסים בשלוש החזיתות, שנועדו להשתתף במערכה. לשם השוואה, לקראת מתקפת הנגד בסטלינגרד בנובמבר 1942 הצליח הפיקוד הסובייטי לרכז לא יותר מאלף טנקים.
שמאל|ממוזער|250px|השינויים בקווי החזית באזור בליטת קורסק בין 5 ביולי ל-23 באוגוסט 1943
אבדות הצדדים היריבים
קשה לתת הערכה מדויקת של אבדות הצדדים היריבים במהלך קרב קורסק. ראשית, יש בעיה של קביעת התיחום בזמן ובמרחב של הקרב. בברית המועצות המונח "קרב קורסק" התייחס לא רק למתקפה הגרמנית על בליטת קורסק, אלא גם למתקפות הסובייטיות שנערכו בעקבותיה מצפון ומדרום לבליטה – מבצע קוטוזוב ומבצע רומיאנצב – ולפרק הזמן שבין 4 ביולי ל-23 באוגוסט 1943. הגרמנים, לעומת זאת, מתייחסים רק לפרק הזמן בו נמצאו כוחותיהם (לפחות קבוצת ארמיות דרום) במתקפה (4–16 ביולי), אף על פי שנסיגת כוחותיו של מאנשטיין מבליטת קורסק הסתיימה רק ב-23 ביולי. שנית, הנתונים לגבי אבדות הצבא האדום והוורמאכט במהלך הקרב אינם חד משמעיים, ולכן קיימות מחלוקות בין החוקרים השונים של הקרב, הן במערב והן בברית המועצות לשעבר, לגבי חומרת האבדות של הצדדים היריבים.
ההערכות ביחס לאבדות הצד הסובייטי במהלך הקרב בשטח בליטת קורסק (4–23 ביולי) נעות בין 178 ל-235 אלף נפגעים (הרוגים, פצועים ונעדרים, כולל שבויים). אבדות הצבא האדום בציוד כללו 1,600–1,900 טנקים ותותחים מתנייעים, ו-459–1,000 מטוסים. ההערכות ביחס לאבדות הצד הגרמני בימים 4–16 ביולי (השלב ההתקפי של קרב קורסק) הן 50–57 אלף נפגעים, 252–323 טנקים ותותחי סער שהושמדו לחלוטין, ו-159 מטוסים שהופלו.
אין מחלוקת על העובדה שאבדות הצבא האדום במהלך קרב קורסק היו כבדות במידה ניכרת מאבדות הכוח הגרמני התוקף. אולם נוכח העובדה שהצבא האדום לחם בקרב מגננה מתוכנן היטב, בתנאים אופטימליים מבחינתו, יחס אבדות של 4:1 או 5:1 (כשמדובר בטנקים ובמטוסים) לטובת הצד הגרמני נראה בלתי סביר. הסבר אפשרי לפער העצום בין אבדות הצדדים היריבים, לפחות בכלי רכב משוריינים (טנקים ותותחי סער), ניתן למצוא בעובדה שהגרמנים מתייחסים רק לכלים שהושמדו לחלוטין, בעוד שבצד הסובייטי מדובר על כלל הטנקים שנפגעו, שחלקם תוקנו והוחזרו לשימוש לאחר הקרב.
לפי המקורות הגרמניים, ב-13 ביולי מספר הטנקים ותותחי הסער המבצעיים בשלוש הארמיות שהשתתפו במתקפה, ירד ב-1,612 בהשוואה למספר הכלים המשוריינים שעמדו לרשותן ב-4 ביולי, ערב פתיחת קרב קורסק. כלומר, למעלה מ-60 אחוז מהכלים המשוריינים הגרמניים נפגעו במהלך תשעת הימים הראשונים של הקרב. יש לזכור, שמספר זה אינו כולל כלים רבים, שנפגעו קלות ותוקנו במהלך הקרב, וכן תגבורות שנשלחו לכוחות התוקפים במהלך הקרב. הגרמנים מודים ש-323 כלים משוריינים שלהם הושמדו לחלוטין, אך אינם מספקים נתונים לגבי גורלם של יתר הכלים, שנפגעו בדרגות שונות של חומרה. סביר להניח שחלקם הוחזרו לשירות מבצעי תוך פרק זמן קצר יחסית, אך מאות טנקים ותותחי סער הוצאו מקו החזית והושבתו למשך חודשים ארוכים לצורך תיקונים. עובדה זו משתקפת בירידה החדה שחלה באחוז הטנקים ותותחי הסער הכשירים לשירות בחזית המזרחית החל מיולי 1943. יש לזכור גם ששדה הקרב נותר בסופו של דבר בשליטה סובייטית לאחר נסיגת הכוחות הגרמניים מבליטת קורסק, ולכן הצבא האדום יכול היה לחלץ ולתקן לא מעט טנקים שנפגעו במהלך הלחימה, בעוד הגרמנים השאירו מאחור כלים משוריינים שנפגעו באופן קשה.
ראיה נוספת לחומרת האבדות שספגו הכוחות הממונעים הגרמנים במהלך קרב קורסק ניתן למצוא בעובדה, שכאשר הצבא הסובייטי עבר להתקפה מצפון ומדרום לבליטת קורסק, זמן קצר לאחר מכן, הכוחות הניידים שנותרו לקבוצת ארמיות מרכז ולקבוצת ארמיות דרום לא היו מסוגלים לבלום את המתקפות הסובייטיות, ולעבור למתקפת נגד (כפי שעשו פעמים רבות בעבר), והפיקוד הגרמני הורה על נסיגה כללית של כוחותיו לקו הדנייפר.
ראו גם
סמיון קריבושיין
לקריאה נוספת
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976
אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941–1945, הוצאת מערכות, 1968
גאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, הוצאת מערכות, 1982
ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001
פרידריך וילהלם פון מלנתיין, קרבות שריון (הוצאת מערכות, 1960)
ספרות מחקר באנגלית
Barbier M.K. KURSK: The Greatest Tank Battle, Amber Books, 2013
Dalecky William J. Battlefield Air Interdiction By The Luftwaffe At The Battle Of Kursk – 1943, Pickle Partners Publishing, 2014
Glantz david.m (1986), Soviet defensive tactics at kursk, july 1943, U.S army command and general staff college
Glantz & House. The battle of Kursk, university of Kansas press, 2004
Healy Mark. Zitadelle: The German Offensive Against the Kursk Salient 4–17 July 1943, The History Press, 2010
Jacobsen, Hans Adolf and Jürgen Rohwer. Decisive battles of World War II; the German view. New York, NY: Putnam, 1965
Showalter Dennis. Armor and Blood: The Battle of Kursk: The Turning Point of World War II Random House, 2013
Zamulin Valeriy. Demolishing the Myth: The Tank Battle at Prokhorovka, Kursk, July 1943: An Operational Narrative, Helion Pub, 2011
קישורים חיצוניים
אור סופר, מבט חדש על מערכת קורסק, אתר מערכות, גיליון 372, אוגוסט 2000
הערות שוליים
קורסק, קרב
קורסק
קורסק
קטגוריה:קרבות זירת מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה
קורסק
קורסק | 2024-07-28T21:40:52 |
הצבא הרומי | שמאל|ממוזער|250px|לגיונרים בחימוש מלא (שיחזור)
שמאל|ממוזער|250px|לגיונרים בהיפודרום בג'רש, ירדן (שיחזור)
שמאל|ממוזער|250px|קסדת חייל רומאי, כפי שמוצגת במוזיאון ישראל
הצבא הרומי (בלטינית: Exercitus Romanus) כלל את הכוחות המזוינים של רומא העתיקה. הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-8 – תחילת 6 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באופן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.
אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היא יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר בתחילת דרכם למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון כן כמו מגן וחרב והפילום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.
ענפים עיקריים
כוחות היבשה
שמאל|ממוזער|250px|קליגה – סנדלים שנעלו חיילי הצבא הרומי
כוחות היבשה של הצבא הרומי היוו את מוקד הכוח של צבא זה ושל המדינה הרומית בכלל. כבר משלב מוקדם בהיסטוריה של רומא התבססה מכונת הלחימה הרומית על חיל רגלים כבד. החיילים הרומים נלחמו במסגרת הלגיון, ובמסגרת יחידות המשנה של הלגיון, הקנטוריה, הקוהורטה והמניפול. הלגיונרים הרומים היו חיילים רגליים מצוינים שאומנו באופן נוקשה והיו בעלי משמעת סדר וכוח סיבולת גבוה במיוחד.
חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי. בשלבים מאוחרים של התפתחותו של הצבא הרומי גויס צבא זה מקרב בעלי הברית של רומא, כגון הפרשים הנומידים וההיספנים.
במקביל לכוחות של אזרחי רומא, שלחמו במסגרת הלגיונות, עמדו לרשות רומא גדודי צבא שגויסו מקרב בעלות הברית הלאטיניות והאיטלקיות. מספרם של אלה נקבע ככל הנראה לפי כוח האדם הפנוי של מדינות אלה וצרכיה המלחמתיים של הרפובליקה. כוחות אלו באו לעיתים קרובות בתור חיילים קלים, פרשים וקשתים, אם כי גויסו לגיונות גם מקרבם.
במאה הראשונה לספירה הוכנסו חיילים קלים נוספים כגון זורקי כידונים, קלעים וקשתים לתוך מערך הלחימה הרומי. הלגיון הרומי נשאר היסוד השליט בכוחות הקרקע, אבל מימיו של יוליוס קיסר הוא החל להילחם בכוחות משולבים של רגליים כבדים, קלים ופרשים.
גודלו של הצבא היבשתי של רומא השתנה באופן דרסטי במהלך ההיסטוריה. בעוד בראשיתו כוח זה היה מבוסס על לגיון אחד, שכלל כ-3,300 איש וגויס רק במקרה הצורך ולמשך עונת המלחמה, בשיאה של האימפריה הרומית מנה הצבא הרומי כ-28 לגיונות קבע, שמנו כל אחד בסביבות 5,000 עד 8,000 חיילים רגלים. בנוסף לגיונות אלו לוו בכוחות עזר, שגודלם הכולל היה שווה לזה של הלגיונות.
הצי הרומי
בתחילת דרכם לא היה לרומא צי צבאי, אך כשהתמודדו עם קרתגו ביקשו מבני בריתם האיטלקים לספק להם ספינות, ובקיץ 260 לפנה"ס סופקו ספינות אלה. הרומאים הצליחו לתפוס ספינה קרתגנית ובנו על פי הדגם שלה צי שלם. בספינות אלה הוצב גשר נחיתה שהרומאים קראו לו "עורב" – מעין גשר עם דוקרן שמסתובב על צירו, ואפשר להפיל אותו על ספינת אויב ולהעלות חיילים, בהמשך הוחלף בהרפקס שהיה עוגן בעל קרסים שיורים בעזרת בליסטרא, העוגן נתפס בספינת האויב ומושכים אותה אל הספינה הרומאית.
היסטוריה של הצבא הרומי
תקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת
הצבא הרומי התאפיין מאז ראשית דרכו ביכולת להשתנות, ולהסתגל בצורה טובה לתנאים חדשים שנוצרו בשדה הקרב. לעיתים קרובות, השינויים והרפורמות התבצעו בעקבות תבוסות גדולות שנחל הצבא. הכמות העצומה של כוח האדם שעמד לרשותה, נתנה לרומא את היכולת להשתקם גם לאחר תבוסות גדולות (למשל בקרב קאנאי), ולהשמיד לבסוף את האויב.
בתקופת המלוכה, ובתחילת דרכה של הרפובליקה, הצבא הרומי היה מבוסס על המעמדות החברתיים-כלכליים הגבוהים בחברה. המשרתים בצבא היו אזרחים רגילים, והתגייסו למספר שנים קטן לשירות צבאי. החיילים היו אחראים על קניית החימוש והציוד, ורק אלו שיכלו להרשות זאת לעצמם יכלו להצטרף לצבא. הצבא בתקופה זו היה מבוסס על מבנה הפלאנקס, שהיה מקובל בעולם העתיק באותה תקופה.
הרפובליקה התיכונה
במאה הרביעית לפני הספירה, לאחר מספר תבוסות שספג הצבא הרומי (וביחוד לאחר ביזת רומא בידי הגאלים) נעשתה רפורמה בשיטת הלחימה. המבנה שבו נעשה שימוש החל מתקופה זו נקרא המבנה המאניפולרי, על שם המאניפולוס, שהיווה את יחידת הבסיס בצבא. המאניפולוס הורכב מקבוצת חיילים רגלים הומוגנית, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים בקבוצה). בתקופה זו התפתחו בצבא ארבעה סוגי חיילים. האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים, שהיו מאורגנים במאניפולים, ווליטים, ששימשו כחיל רגלים קל. הלגיון היה מאורגן בארבעה קווים, בקו הקדמי היו הווליטים, ומאחוריו שלושה קווים, כאשר כל קו מורכב מעשרה מאניפולים זהים.
המבנה המאניפולרי הוכיח את עצמו במשך למעלה ממאתיים שנה, עד לקרבות נגד חניבעל במלחמה הפונית השנייה. למרות כל גמישותו, המאניפולוס היה פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. הכמות הגדולה של האבדות גרמה למחסור חמור בכח אדם בצבא, מה שגרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים הנדרשים לגיוס לצבא. בתקופת המלחמה הפונית השנייה הופיע לראשונה הקוהורטה, כתחליף למאניפולוס. לאחר מכן, התפתחה הקוהורטה ליחידת המשנה העיקרית של הצבא. הקוהורטה הייתה יחידה הומוגנית, ונתנה ללגיון את היכולת להיערך במספר קווים משתנה.
הרפובליקה המאוחרת
בשנת 107 לפני הספירה, ביצע גאיוס מריוס מספר רפורמות משמעותיות במבנה הצבא וביחס שבין צבא לחברה. גאיוס מריוס נתן לכל אזרח רומאי את הזכות להתנדב לצבא, והאריך את תקופת השירות ל-25 שנים. הוא נתן להמונים את היכולת לשפר את מצבם, ולשרת כחיילים מקצועיים. מכיוון שהחיילים העניים לא יכלו לרכוש לעצמם את הציוד, מריוס הנהיג שיטה שבה המדינה נתנה לחייל את ציודו. כמו כן, הוא הנהיג שיפורים בחימוש ובשיטת הלחימה. לבסוף, מריוס נתן אזרחות רומית לכל האזרחים של בעלות הברית האיטלקיות, לאחר השלמה של תקופת השירות בצבא.
תקופת הקיסרות המוקדמת
עם תום מלחמת האזרחים וניצחונו של אוגוסטוס על מרקוס אנטוניוס, אוגוסטוס פנה לארגון מחדש של הצבא. מתוך 60 הלגיונות ששירתו, רק 28 נשארו לשרת כצבא הסדיר, בעוד שהשאר שוחררו. הצבא נשבע שבועת אמונים לפרינקפס, ושדרות הפיקוד הופקדו תמיד בידי בני משפחתו של אוגוסטוס. בכך הפך אוגוסטוס את הצבא לאלמנט שמרני התומך במשטר, ומנע אפשרות שמצביאים פופולריים ינצלו את כוחם הצבאי, לשם ניסיון הפיכה כנגד שלטונו, כפי שקרה מספר פעמים בימי הרפובליקה.
מלבד העובדה שהצבא היה כפוף למרות הקיסר, ושהחיילים בדרגות הזוטרות היו מתנדבים שראו בשירותם קריירה, הצבא הרומי בקיסרות היה ממשיכו של הצבא הרפובליקני, בתקופה שאחרי הרפורמות של גאיוס מריוס. אולם ההבדל הגדול הוא שעידן הכיבושים של שטחים חדשים הסתיים במידה רבה בשלהי תקופת שלטונו של אוגוסטוס. הצבא החל להתרכז בעיקר בשמירה על הקיים, בין אם בדיכוי מרידות של העמים הכבושים, ובין אם בקיום מסעות עונשין כנגד הברברים שהעזו לחדור לשטחה של האימפריה.
לעובדה שהצבא בפרובינקיות הוצב ליד ערים, הייתה השפעה חשובה על תהליך הרומניזציה של האוכלוסייה המקומית.
תקופת הקיסרות המאוחרת
טכנולוגיה והנדסה
קווי הביצורים הרומיים
כלי נשק בצבא הרומי
שמאל|ממוזער|250px|קטפולטה אופיינית לצבא הרומי
הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריביהם. רומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת – גלדיוס שהגיעה מספרד. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.
העליונות הטכנולוגית של כלי הנשק הרומיים, ביחד עם פתיחותו של הצבא הרומי לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, היו מהגורמים החשובים בהפיכתו לצבא יעיל ואימתני, בעל האמצעים לנצח במלחמות הרפובליקה והאימפריה הרומית.
הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
בהתחלה הצבא הרומי לא היה שונה בהרבה מצבאות האטרוסקים והיוונים. המערך הרומי האופייני היה פלנקס. עם הזמן הפיתוחים הטכנולוגיים שיכללו את תורות הלוחמה הרומיות ונוצר הלגיון.
את הקרב התחילו הולטיס שהתגרו באויב על ידי זריקת אבנים וכידונים, יחידות ההסטאטי ופרינציפה זקופים, והטריארי כרעו ברך והתכסו במגינהם. הראשונים שתקפו היו ההסטאטי. אם האויב גבר עליהם הם נסוגו והשאירו את הפרינציפה בקו הראשון. אם גם הפרינציפה נכשלו הם נסוגו והטריארי התקדמו לחזית. בינתיים השאר נערכו מחדש ועלו שוב לחזית. אחרי הניצחון הולטיס והפרשים רדפו אחרי האויב.
לאחר הקרב הרומאים ערכו בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. במהלך המלחמה הרומים בדרך כלל ניסו להתיש את האויב. הם שלחו צבאות חזקים המונים בדרך כלל כמה עשרות אלפי לוחמים.
בתקופת הרפובליקה הרומית והשושלת היוליו-קלאודית הכוחות הרומים היו מפוזרים במעגל רחב סביב איטליה, בריכוזים של מספר לגיונות בכל כוח. משנת 69 לספירה ועד אמצע המאה ה-3 לספירה החלה להתבסס מערכת אסטרטגית חדשה. הכוחות הצבאיים היו ממוקמים בגבולות (לימס), והגמישות הקודמות שלהם נעלמה.
ראו גם
דרגות הצבא הרומי
הצבא הביזנטי
לקריאה נוספת
פוליביוס, ההיסטוריות, ספר שישי, 19–42
טיטוס ליוויוס, תולדות רומא
כתריאל בן ארי, קרבות מופת, הוצאת מערכות
Benjamin Isaac, The Limits of Empire: The Roman Army in the East, Oxford, 1990 pp. xiv, 495; revised edition 1992;
קישורים חיצוניים
מילון מונחים (באנגלית)
אתר שמוקדש לצבא הרומי
הצגת המלחמה ברומא העתיקה
לוגיסטיקה של הצבא הרומי
זיו יופה, טקטיקת הקרב של הרומאים: 100 לפנה"ס – 100 לסה"נ
הערות שוליים
*
רומא
צבא
קטגוריה:צבאות עבר | 2024-08-13T15:04:33 |
אושוויץ-בירקנאו | הפניה אושוויץ#אושוויץ II (בירקנאו) | 2024-01-18T05:47:15 |
המלחמה הפונית השנייה | לוח אירועים שנה אירועים באיטליה אירועים בחצי האי האיברי אירועים בזירות נוספות קונסולים ברומא 219 לפנה"ס התקוממות הבויים (boii) והאינסוברים (insubri) פרשת סגונטום, העילה לפרוץ המלחמה
המצור על סגונטום (הסתיים בשנת 218 לפנה"ס) משלחת רומית לקרתגו לוקיוס אמיליוס פאולוס
מרקוס ליוויוס סלינטור 218 לפנה"ס נובמבר קרב טיקינוס
חורף קרב טרביה סתיו קרב קיסה אביב מסע חניבעל לאיטליה מתחיל
סתיו קרב נהר הרון
חניבעל חוצה את האלפים
קרב ליליבאיום פובליוס קורנליוס סקיפיו
טיבריוס סמפרוניוס לונגוס 217 לפנה"ס 21 ביוני קרב טראסימנוס
מיושמת האסטרטגיה הפביאנית
קרב אגר פלרנוס
קרב גרוניום קרב הנהר היברוס יצירת מגע ראשון בין חניבעל לפיליפוס החמישי, מלך מוקדון גנאיוס סרוויליוס גמינוס
גאיוס פלאמיניוס נפוס
מרקוס אטיליוס רגולוס (קונסול סופקטוס – ממלא מקום לאחר מותו של פלמיניוס בקרב טראסימינוס)
פאביוס מאקסימוס (דיקטטור; מונה לאור ההפסדים בקרבות)
מרקוס מינוקיוס רופוס (מפקד הפרשים; תוארו של סגן הדיקטטור) 216 לפנה"ס אוגוסט קרב קאנאי
קרב נולה הראשון
תחילת עריקת בעלות הברית של רומא בדרום חצי האי האפניני לקרתגו
קרב קאסילינום הראשון משלחת דיפלומטית ממוקדון לחניבעל לאחר ניצחון בקאנאי גאיוס טרנטיוס וארו
לוקיוס אמיליוס פאולוס (נהרג בקאנאי) 215 לפנה"ס קרב נולה השני
קרב קאסילינום הראשון קרב דרטוסה מותו של הירון השני טיראן סירקוסאי מעלה לשלטון את הסיעה התומכת בקרתגו ופותח את הלחימה בזירה הסיציליאנית
קרב קורנוס בסרדיניה מסיים את הפשיטה הקרתגית הראשונה על האי
חתימת ברית בין קרתגו ומוקדון
קרב קומאי מרקוס קלאודיוס מרקלוס
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס
פאביוס מקסימוס (ממלא מקום במקום מרקלוס שנשלח לסיציליה) 214 לפנה"ס קרב נולה השלישי
קרב בנבנטום
תחילת המצור על קאפואה פרוץ המלחמה המוקדונית הראשונה
שלהי הקיץ פיליפוס החמישי מטיל מצור על אפולוניה
תחילת המצור על סירקוסאי פאביוס מאקסימוס
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס 213 לפנה"ס אפרי (Apri) חוזרת לברית עם רומא לאחר תבוסה בידי פאביוס מאקסימוס המשך מצור על סירקוסאי פאביוס מאקסימוס
מרקוס קלאודיוס מרקלוס 212 לפנה"ס קרב טראנטום הראשון
קרב קאפואה הראשון
קרב סילארוס
קרב הרדוניה
קרב בנבנטום השני מצור סירקוסאי מסתיים בניצחון רומאי מכריע
הרומאים יוצרים קשר עם הליגה האיטולית קווינטוס פולוויוס פלאקוס
אפיוס קלאודיוס פולכר 211 לפנה"ס קרב קאפואה השני מסיים את המצור על קאפואה בניצחון רומאי קרב באיטיס מסיים את הנוכחות הרומאית באיבריה סיום המלחמה בסיציליה בניצחון רומאי
כריתת ברית רשמית בין רומא לליגה האיטולית גנאיוס פולוויוס קנטומיליוס מאקסימוס
פולביוס סולפיקיוס גלבה מאקסימוס 210 לפנה"ס קרב הרדוניה השני
קרב נומיסטרו סקיפיוס אפריקנוס מגיע לאיבריה פשיטות רומיות על אפריקה
פשיטות קרתגיות על סרדיניה מרקוס קלאודיוס מרקלוס
מרקוס ואלריוס לאיווינוס 209 לפנה"ס קרב קנוסיום
קרב טראנטום השני קרב קרתגו החדשה קרב לאמיה הראשון
קרב לאמיה השני פאביוס מאקסימוס
קווינטוס פולוויוס פלאקוס 208 לפנה"ס קרב באיקולה פשיטה רומית ופרגמית משותפת על האי לסבוס גאיוס קלאודיוס נרו
מרקוס ליוויס סלינטור 207 לפנה"ס קרב גרומנטום
קרב מטאורוס קרב מנטינאה מרקוס קלאודיוס מרקלוס
טיטוס קווינקטוס קריספינוס 206 לפנה"ס קרב איליפה
מרד סורקו – הצבא הרומי פורק את עול הפיקוד בספרד
קרב גוודלקאביר
קרב קרטאיה פיצול במחנה הנומידי – מסיניסה עורק לרומאים בעוד סיפאקס מחזק את קשריו עם קרתגו לוקיוס ויטוריוס פילון
קווינטוס קאיקולוס מטלוס 205 לפנה"ס התקפה קרתגית נואשת על קרתגו החדשה סיום המלחמה המוקדונית הראשונה סקיפיו אפריקנוס
פובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס 204 לפנה"ס סקיפיו הודף התקפה קרתגית על לוקרי
קרב קרוטון
מגפה במחנהו של חניבעל מרקוס קורנליוס קאטאגוס
פובליוס סמפרוניוס טוביטיאנוס 203 לפנה"ס קרב עמק הפו קרב אוטיקה
קרב המישורים הגדולים
קרב קירטה גנאיוס סרוויליוס קאיפיו
גאיוס סרוויליוס גמינוס 202 לפנה"ס קרב זאמה
שלום קרתגו סיום המלחמה מרקוס סרוויליוס פולקס גמינוס
טיבריוס קלאודיוס נרו
המלחמה הפונית השנייה הייתה מלחמה שהתנהלה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים) בשנים 218–201 לפנה"ס, והיא הקשה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין רומא לקרתגו. המלחמה הפונית השנייה הייתה אחת מהמלחמות הגדולות והמכריעות בתולדות הרפובליקה הרומית בפרט, והעולם העתיק באגן הים התיכון בכלל, שכן היא הפכה את רומא למעצמה בינלאומית רבת השפעה.
בתחילת המלחמה פלש המצביא הפוני חניבעל לאיטליה דרך הרי האלפים, והביס את הרומאים במספר קרבות. הוא הצליח לערער את נאמנותן של ערים איטלקיות וסיציליאניות לרומא, ואף לכרות ברית עם מוקדון. אבל בהמשך המלחמה, על ידי האסטרטגיה הפביאנית החזירה רומא לעצמה את השטחים שאיבדה, ואף כבשה את השטחים הקרתגיים בספרד, ואת מרבית השטחים בצפון אפריקה.
בסיומה של מלחמה זו הובסה קרתגו בהנהגתו של חניבעל על ידי הרומאים בהנהגת פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס, בקרב זאמה, ונאלצה להיכנע לרומאים בתנאים קשים ביותר. המלחמה הפונית השנייה הייתה אחד מהשלבים העיקריים בהפיכתה של רומא לאימפריה הגדולה ביותר לחופי הים התיכון בעת העתיקה.
רקע
הסיבות לפרוץ המלחמה נעוצות במלחמה הפונית הראשונה, שבה הפסידה קרתגו לרומא שטחים רבים (סיציליה, וקורסיקה) ונאלצה לשלם לה קנס גדול (3,200 טאלנטים). כתוצאה מהקנסות הכבדים לא יכלה קרתגו להרשות לעצמה לשלם שכר לשכירי החרב שלה והם התמרדו. במהלך מרד השכירים סיפחה רומא גם את האי סרדיניה שהיה בשליטה קרתגית עד אז, דבר שעורר התמרמרות קשה בקרתגו, אך היא לא העזה להכריז מלחמה נגד רומא. קרתגו נכנסה למשבר כלכלי גדול ובנוסף הוכתה על ידי השכירים המתמרדים מספר פעמים. קרתגו מינתה את חמלקרת ברקה לדכא את מרד השכירים, והוא אכן הצליח והביס אותם.
חמלקרת היה אחד משני ראשי הסיעות הפוליטיות העיקריות בקרתגו. סיעתו טענה שהמלחמה נגד רומא נגמרה טרם זמנה ויש להתכונן למלחמה נוספת נגד רומא, כאשר קרתגו תהיה מוכנה לכך. הסיעה השנייה, בראשותו של חנו הגדול, דגלה בפיתוח האינטרסים של קרתגו בצפון אפריקה בלבד, כדי לא להיכנס למלחמה נוספת נגד רומא המתעצמת. לאחר מרד השכירים שבו הצטיין עלתה קרנם של חמלקרת וסיעתו וחמלקרת התמנה לשליט יחיד על כל הצבא.
חמלקרת פלש לחצי האי האיברי (היספניה, כיום ספרד), העשיר במרבצי כסף, כדי לייצב את מצבה הכלכלי והצבאי של מדינתו. הוא הרחיב וחיזק את השליטה הקרתגית בספרד, הקים את העיר קרטחנה (קרתגו החדשה) בדרום מזרח ספרד וגייס שכירים מהשבטים המקומיים, ובכך שיקם את הצבא והכלכלה של קרתגו במהירות רבה. נלווה אליו בנו הגדול חניבעל, שצבר שם את הניסיון הצבאי הראשון שלו. כאשר נהרג חמלקרת בשנת 229 לפנה"ס, קיבל חתנו עזרובעל את הפיקוד על צבא קרתגו בספרד, והוא המשיך להשתלט על ספרד אבל בעיקר בדרכים דיפלומטיות ולא בדרכים צבאיות. הוא חתם על הסכם עם משלחת רומאית שנשלחה אליו, לפיו קרתגו לא תחצה את נהר האברו צפונה כדי לתקוף את רומא. על רומא הוטלה הגבלה דומה. בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל, וחניבעל בן חמלקרת קיבל את הפיקוד על הצבא. לאחר שהביס חניבעל בקרב נהר הטחו קואליציה של שבטים ספרדים, הפכו הקרתגים לשליטים הבלתי מעורערים של דרום ספרד.
בשנת 219 לפנה"ס הטיל חניבעל מצור על סגונטום (כיום סגונטו בספרד), בעלת בריתה של רומא. המצור על סגונטום קיבל את השם פרשת סגונטום, וזו הייתה העילה לפרוץ המלחמה. רומא הייתה עסוקה באותה עת במלחמה האילירית השנייה, ולכן לא יכלה להתפנות לעזרת סגונטום. אמנם הרומאים שלחו משלחות לחניבעל ולסנאט בקרתגו, בדרישה להפסיק את הלחימה, אך אלו לא הועילו, וחניבעל כבש את סגונטום. כתוצאה מכך הכריזה רומא מלחמה על קרתגו.
צבאות ופיקוד
ממוזער|לגיונר רומאי טיפוסי
ממוזער|וליט
ממוזער|פרש רומאי
רומא
הצבא הרומאי
השירות בצבא הרומי נחשב זכות וחובה של כל אזרח רומאי. באותה תקופה היה מקובל שרק אזרחים בעלי רכוש מינימלי זכאים לשרת בצבא. היו לכך שתי סיבות: הראשונה, שבאותה תקופה היה מקובל שהחיילים רוכשים בעצמם את כלי הנשק, המזון והלבוש. והשנייה הייתה אמונה מקובלת שרק אזרחים שכבר יש להם רכוש יכולים לשרת באמת את המדינה. גיוס חובה הונהג רק לעיתים נדירות, אולם במהלך המלחמה הוא הופעל מספר פעמים בלית ברירה. החיילים חולקו ליחידה צבאית שנקראה לגיון. כל לגיון כלל 3,000 רגלים כבדים מעולים שנקראו לגיונרים, וכן 1,200 קלי נשק. מדי שנה גויסו 4 לגיונות ובנוסף על כך גויסו חיילים מקרב הערים בעלות הברית הלטיניות והאיטלקיות, כאשר הגיוס מהערים השתנה בהתאם לכוח האדם שלהן וצרכיה של רומא. בעלות הברית תרמו חילות עזר שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו, ומספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים ולעיתים אף עלה עליו. חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם: חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.
בניגוד לקרתגו, ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד הצבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו. הקונסול היה מקבל כוחות צבא לפי הצורך, בהתאם למיקום הפרובינקיה. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעיתים נדירות, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים ובימים האי-זוגיים חברו.
הלגיון כלל ארבעה סוגי חיילים: וליטים, האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים. הווליטים הגיעו לרוב מהשכבות העניות יותר, והיו צעירים יותר מרוב החיילים בצבא הרומי. הם חומשו בחרב קצרה שנקראה גלאדיוס, ומספר כידוני הטלה לשימוש חד פעמי. המיגון שלהם היה דל בהרבה משל רוב החיילים, ועל כן הם היו ניידים למדי. ההאסטאטים היו מוגנים טוב יותר מהווליטים. הם חומשו, כמו הווליטים, בגלאדיוס, וצוידו גם בהאסטה - חנית כבדה שנועדה לדקירה. הפרינקיפים היו מורכבים מאנשים אמידים יותר. הם היו מוגנים היטב וציודם כלל, בנוסף לגלאדיוס והחנית, גם מגן גדול. הטריאריים היו החיילים המבוגרים ביותר ובעלי האמצעים הרבים ביותר, ובהתאם לכך גם היו מוגנים בצורה הטובה ביותר.
סד"כ הצבא הרומאי במלחמה הפונית השנייה שנה לגיונות חדשים מספר לגיונות כולל סה"כ הערות218 לפנה"ס6627,000217 לפנה"ס51150,000המספרים ירדו לאחר קרב טראסימנוס.216 לפנה"ס21365,000לדעת החוקר פיטר ברונט. רוב החוקרים מגדילים את המספרים עד 16 לגיונות ו-85,000 חיילים. ברונט עצמו אינו מסביר מדוע הוא מצמצם.215 לפנה"ס11560,000214 לפנה"ס52075,000213 לפנה"ס22275,000212 לפנה"ס32580,000211 לפנה"ס22575,000210 לפנה"ס42165,000209 לפנה"ס22165,000208 לפנה"ס02160,000207 לפנה"ס22365,000206 לפנה"ס12055,000205 לפנה"ס01850,000204 לפנה"ס41955,000203 לפנה"ס22060,000202 לפנה"ס01650,000201 לפנה"ס21445,000
הטקטיקה הרומאית
בראשית ימיו של הצבא הרומי, הייתה טקטיקת הקרב הרומאית מבוססת על הפלנקס היווני. הרומאים למדו במהרה את חולשותיו של הפלנקס - חוסר גמישות, הקושי להיערך בקרקע לא שטוחה והקושי להתגונן כאשר הפלנקס מותקף מהאגפים. חולשות אלו הודגמו כאשר הצבא הרומי נאלץ להילחם בשבטים גאלים בהרי צפון איטליה. התורה החדשה שיושמה במהלך המלחמות נגד הסמניטים ומלחמת פירוס, הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה שנקראה מאניפולוס. המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה. כל מאניפולוס כלל שלושה סוגי חיילים. על האגפים הגנו 10 להקות בנות 30 פרשים כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.
בתחילת הקרב, נערך הלגיון כאשר בחזיתו שורת וליטים רציפה, ומאחוריה שלושה דרגים של רגלים כבדים, שכל אחד מהם כלל עשרה מאניפולים, העומדים זה לצד זה עם רווחים ביניהם. המאניפולים של הדרג השני והשלישי של הלגיון הוצבו מאחורי הרווחים במערך המאניפולים של הדרג שלפניהם, ויצרו תבנית של לוח שחמט. כאשר הגיע הלגיון לטווח מגע, נפתח הקרב: בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם, לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. לדעת חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים נסוגו הווליטים לאגפים. אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את חניתותיהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור והצטרפו לקרב רק במידת הצורך. לאחר הקרב, ערכו הרומאים בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי, והוא גויס לרוב מקרב בעלות הברית. חולשה זו של הפרשים נחשפה היטב במהלך המלחמה, שכן כאשר התמוטטו הפרשים שהגנו על האגפים בידי פרשי העילית של חניבעל, התברר שהמאניפולוס אינו גמיש דיו, והמאניפולים בקו השני והשלישי לא הצליחו לרוב לבצע תפנית מהירה מספיק כדי להתגונן.
הפיקוד הרומאי
הפיקוד העליון על הצבא נמסר לפוליטיקאי, לרוב בעל מאגיסטרטורה של פראיטור או קונסול או פרומגיסטראט (פרופראיטור ופרוקנוסול בהתאמה). לכן, פעמים רבות המצביא העליון היה חסר ניסיון פיקודי משמעותי, אם כי שירת בצבא במסגרת גיוס חובה. המצביא היה מאבד את האימפריום עם תום תקופת כהונתו. אף על פי שניסיון פיקודי לא היה תנאי הכרחי, פעמים רבות היו מגיסטראטים רומאים בכירים בעלי ניסיון צבאי ניכר. בדרך כלל הכהונה הייתה מוגבלת לשנה אחת (בתקופת היותו פראיטור או קונסול) ולשנה אחת נוספת במסגרת תפקיד של פרוקונסול, אך לעיתים הוארך המינוי לכמה שנים. הפרוקונסולים שהיו למעשה קונסולים או פראיטורים לשעבר, מונו על פי "החלטת הסנאט" ולא על–פי חוק מיוחד, ולכן, כמו פעולות אחרות של הסנאט הרומי, היו ניתנות לביטול על ידי אסיפות העם. במהלך המלחמה נעשה צעד חריג במסגרתו מונה "דיקטטור" שהקונסולים הוכפפו לו כאשר לצד הדיקטטור היה "מגיסטר אקוויטום" (תרגום מילולי: "אדון הסוסים", תרגום חופשי: "מפקד הפרשים"), ששימש למעשה כסגן הדיקטטור וייעץ לו.
על הלגיון פיקדו במשותף שישה טריבונים צבאיים, שמונו בידי אספת העם, נדרשו לוותק צבאי של חמש שנים לפחות, וכיהנו למשך חודשיים. הטריבונים שימשו בעיקר בתפקידי מטה, שימשו כעוזרי הקונסול, והיו אחראים על המשמעת בלגיון, לפעמים הם שימשו גם כמפקדים ישירים של חלקים מלגיון, מיחידות בסדר גודל קוהורטה ומעלה. הלגיון חולק לקנטוריות, שכללו לרוב בין 100 ל-80 חיילים. על כל קנטוריה פיקד "קנטוריון" (שר מאה). בתחומי אחריותו של הקנטוריון היו ענייני השגרה של החיילים: לאמן אותם לקרב, ולוודא שהם שומרים על הציוד שלהם במצב תקין ומקפידים על משמעת. לקנטוריון הייתה סמכות שיפוט על חייליו במקרים של עברות פעוטות והוא יכול היה להטיל עונשים גופניים. על הפרשים פיקדו ה"דקוריונים", שכל אחד מהם פיקד על "טורמה" (להקה) בת 30 פרשים.
שרשרת הפיקוד המסודרת אפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים אפשרה לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות. עם זאת, מקרה יוצא דופן היה קרב סילארוס, שבו פיקד על הצבא הרומאי מרקוס קנטיניוס פנולה, שלא החזיק בשום תפקיד רשמי והוביל צבא של מתנדבים.
הקצינים הרומאיים הבכירים שהשתתפו במערכה (לפי סדר כניסתם למערכה) שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרתפובליוס קורנליוס סקיפיוPublius Cornelius Scipio קרב טיקינוס
הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייהבן לאחת המשפחות החזקות ביותר ברומא. נשלח להיאבק בחניבעל בהיספניה, אולם כשראה שזה האחרון חצה את האלפים, מיהר להתייצב נגדו. הובס בקרב טיקינוס ונשלח להיספניה שם מצא את מותו. אביו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.טיבריוס סמפרוניוס לונגוסTiberius Sempronius Longus קרב טרביה
קרבות קטנים בלוקאניהשימש כקונסול יחד עם סקיפיו. מונה למפקד הכוח שהיה אמור לתקוף את אפריקה, אולם לאחר קרב טיקינוס נקרא לחזור חזרה לאיטליה. הובס בידי חניבעל בקרב טרביה ומאז מילא תפקיד שולי למדי במלחמה.גאיוס פלאמיניוס נפוסGaius Flaminius Nepos קרב טראסימנוסנבחר לקונסול יחד עם סרוויליוס. לאחר קרבות טיקינוס וטרביה נפל למלכודת מתוחכמת שטמן לו חניבעל ונהרג בקרב טראסימנוס.פאביוס מאקסימוסFabius Maximus קרבות השהיה שונים
קרב גרוניום
המצור על קאסילינום
המצור על טראנטוםידוע בכינוי "קונקטטור" ("המתמהמה"). לאחר קרב טראסימנוס מונה לדיקטטור ויעץ להילחם בחניבעל בשיטה שמאוחר יותר נקראה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית". שיטה זו דגלה בהימנעות מקרבות גדולים ופעולת אדמה חרוכה. כיהן כקונסול חמש פעמים ופיקד גם על הכוחות שלכדו מחדש את קאסילינום וטראנטום. התנגד לסקיפיו אפריקנוס שניסה להעביר את המלחמה מאיטליה לאפריקה. מת עוד לפני קרב זאמה.מרקוס מינוקיוס רופוסMarcus Minucius Rufus קרבות השהיה שונים
קרב גרוניום
קרב קאנאיהיה מתנגד חריף לפאביוס מאקסימוס. מונה למגיסטר אקוויטום ומאוחר יותר ל-"דיקטטור עמית". פיקד על הכוחות הרומאיים בקרב גרוניום, נהרג בקרב קאנאי.גאיוס טרנטיוס וארוGaius Terentius Varro קרב קאנאיבן למשפחה פשוטה, נבחר כקונסול לשנת 216 לפנה"ס ודחק בסנאט לצאת לקרב מכריע נגד חניבעל. ביוזמתו גויס אחד הצבאות הרומאיים הגדולים ביותר אי פעם, הצבא כולו הושמד בקרב קאנאי.לוקיוס אמיליוס פאולוסLucius Aemilius Paullus קרב קאנאימצביא מבריק אך חסר ביטחון עצמי. שימש כקונסול יחד עם וארו ותמך בגישתו של פאביוס מאקסימוס להימנע מקרב. נכשל בניסיונותיו למנוע את שואת קאנאי ונהרג בקרב.מרקוס קלאודיוס מרקלוסMarcus Claudius Marcellus קרבות נולה
הזירה הסיציליאנית במלחמה הפונית השנייה
המצור על סירקוסאי
קרב נומיסטרוכונה "חרבה של רומא". היה אחד המצביאים הרומאיים המוכשרים ביותר במערכה זו. הדף את התקפתו של חניבעל על נולה, ולאחר מכן נשלח לסיציליה ולחם נגד הערים הנאמנות לחניבעל ובמיוחד נגד סירקוסאי. לאחר מכן חזר לאיטליה ונאבק בחניבעל במספר קרבות, עד שחניבעל ארב לו והרג אותו.טיבריוס סמפרוניוס גרקכוסTiberius Sempronius Gracchus המצור על קאפואה
קרבות נוספיםמפקד רומאי מוכשר ששימש כקונסול מספר פעמים. נהרג במהלך המצור על קאפואה כאשר ניסה למנוע מחניבעל להגיש סיוע לעיר הנצורה.מרקוס קנטיניוס פנולהMarcus Centenius Penula קרב סילארוסלא החזיק בתפקיד רשמי כלשהו, אולם התפרסם כאשר הוביל צבא מתנדבים נגד חניבעל. צבאו הושמד בקרב סילארוס.גאיוס קלאודיוס נרוGaius Claudius Nero קרב גרומנטום
קרב מטאורוסנבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס וקיבל ידיעה שעזרובעל ברקה חצה את האלפים ומנסה להתחבר לכוח של אחיו. הפר את הוראות הסנאט ובא לסייע לסלינטור לעצור אותו, השניים הביסו את עזרובעל בקרב מטאורוס. אולם נרו נענש מאוחר יותר על שפעל בניגוד להוראות הסנאט.מרקוס ליוויוס סלינטורMarcus Livius Salinator קרב מטאורוסנבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס ויחד עם נרו הביס את עזרובעל בקרב מטאורוס.
קרתגו
צבא קרתגו
ממוזער|חייל כבד קרתגי; שחזור אמנותי על בסיס מטבע שנמצא בסירקוסאי.
ממוזער|פרשים גאלים היוו מרכיב חשוב בצבאו של חניבעל. חיל הפרשים הגאלי היה מצויד טוב יותר מחיל הרגלים, וללוחמים רבים יותר היה שריון גוף.
מרבית החיילים בצבא קרתגו היו שכירי חרב זרים, ורק הקצונה וחלק מחיל הפרשים היו קרתגים. הקרתגים גייסו לרוב ללא הבחנה את כל אלו שביקשו להתגייס לצבאם. אחד הדברים ההופכים את חניבעל לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, היא העובדה שהוא הצליח להשתלט על ערב רב זה ולהופכו לצבא מלוכד, ולא ידוע על מרידות בצבאו. היחידות בצבא קרתגו הופרדו לרוב לפי מוצאם, וחומשו לרוב בנשק שהביאו עמם מארצותיהם, אם כי יש רמזים לכך שאת הסוסים סיפקו הקרתגים. בהמשך חימש חניבעל את חייליו בנשק שנלקח שלל מהרומאים.
בתחילת המסע כלל מרבית הצבא חיילים מהיספניה, הארץ שבה חניבעל גדל והתחנך, ולפיכך בטח בהם לרוב יותר מאשר החיילים האחרים. חיילים אלה התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: קלטים, איברים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. הקלטים היו גבוהי קומה לרוב, והתחמשו בחרבות פלקטה ארוכות ומעוקלות מעט. האיברים חומשו גם הם בחרבות אלו, והוסיפו להן גם כידוני הטלה. האיברים הרגליים נפרשו במבנה אחיד בצמוד אחד לשני. הפרשים ההיספנים היו מעולים, אם כי לרוב פחות ממושמעים.
מרכיבים חשובים נוספים בצבא הקרתגי היו הקלעים הבליארים, וכן חיילים לובים קלים, שהצטיידו בכידוני הטלה, חרבות קצרות ומגנים קלים. יחידות לוביות אחרות תפקדו כחי"ר הכבד בצבא חניבעל, וחומשו בתחילה בדומה להופליט היווני, ומאוחר יותר אימצו את החימוש הרומי. בהמשך שולבו גאלים רבים בצבא. הללו היו חמושים בחרב ארוכה שנועדה בעיקר לשיסוף, וכן מגן גדול.
אחד המרכיבים החשובים ביותר בצבאו של חניבעל היו הפרשים בני נומידיה, שנודעו כפרשים איכותיים במיוחד. הם רכבו על סוסים ללא רסן או אוכף ולרוב השליכו כידוני הטלה תוך כדי דהירה. הם נעזרו גם בחרבות קצרות ומגן קל. הם לא הוגנו בשריון וחלקם עטו עורות של בעלי חיים כגון נמרים. כמו כן, נעזר חניבעל בפרשים בני תערובת שנודעו בשם לובי-פיניקים. הללו היו בני תערובת קרתגים-ברברים ונודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים. הם היו חמושים במגנים עגולים וחניתות.
חניבעל הביא עמו לאיטליה כ-50 פילי מלחמה. במהלך המסע מתו רובם, ועד קרב טרביה שרדו רק מעטים מהם. הקרתגים השתמשו לרוב בפילים מזן פיל צפון אפריקני. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. גובהם היה 2.5 מטר והם היו כנועים ונוחים לאילוף. משקלם היה כמעט 6 טון, והם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים או שלושה אנשים, שהיו בעיקר קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת, היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה, נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או אזמל בין עיניו. לעיתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.
הפיקוד הקרתגי
בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו, והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון. במלחמה זו היה הפיקוד העליון בזירה האפנינית ובהמשך גם בזירה האפריקנית בידי חניבעל. בזירה האיברית נשלטה גם כן בידי בני משפחת ברקה. במהלך רוב המלחמה פיקדו על הכוחות הקרתגיים בזירה אחיו של חניבעל עזרובעל ומאגו, אולם בהמשך הצטרף אליהם גם עזרובעל בן גיסקו. מרבית המפקדים בצבא הקרתגי היו פונים, אולם קצינים אחרים כגון מהרבעל היו נומידים.
הקצינים הקרתגיים שהשתתפו במערכה שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרתחניבעלHannibal מרבית הקרבותאחד המצביאים המוכשרים והמבריקים ביותר בהיסטוריה. פיקד על הצבא כולו והשתתף במרבית הקרבות.מאגוMago קרב טרביה
קרב טראסימנוס
קרב קאנאי
מספר קרבות בצפון איטליהאחיו הצעיר של חניבעל. לאחר קרב קאנאי חזר לקרתגו בניסיון להשיג תמיכה נוספת, נכשל במשימתו זו ונשלח להיספניה. חזר לאיטליה ונאחז בחופים של צפון הארץ. עזב יחד עם אחיו אולם נהרג בים בדרך חזרה לאפריקה.מהרבעלMaharbal המצור על סגונטום
קרב טראסימנוס
קרב קאנאי
קרב קאסילינום (216 לפנה"ס)קצין ממוצא נומידי, שפיקד על חיל הפרשים בצבא חניבעל. נודע כאחד המפקדים היותר נועזים והפחות ממושמעים של חניבעל, אם כי חניבעל הפקיד בידיו לעיתים קרובות משימות קריטיות ביותר. גורלו אינו ידוע.חנוHanno קרב נהר הרון
קרב קאנאי
קרב בנבנטום
המצור על קפואה
קרבות נוספים באפוליה
קרב המישורים הגדוליםאחיינו של חניבעל, בנו של שופט. נזכר לראשונה בקרב נהר הרון. היה אחד הגנרלים המוכשרים ביותר של חניבעל, והלה הפקיד בידיו משימות רבות. לא ברור מתי, חזר לאפריקה והשתתף בקרב המישורים הגדולים. גורלו אינו ידוע.עזרובעלHasdrubal קרב אגר פלרנוס
קרב גרוניום
קרב קאנאימפקד חלק מחיל הפרשים והממונה על האספקה. נעלם מהדיווחים לאחר קרב קאנאי.בומילקרBomilcar הזירה הימית במלחמה הפונית השנייהאדמירל קרתגי, אין לבלבל בינו לבין שופט בעל אותו שם. היה אחראי על התקשורת בין חניבעל לאפריקה, ומספר פעמים הנחית עבור חניבעל תגבורות רעננות.עזרובעל ברקהHasdrubal הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה
קרב דרטוסה
קרב באיטיס
קרב באיקולה
קרב מטאורוסאחיו של חניבעל. לחם ברומאים על השליטה בספרד, ולבסוף חצה את האלפים כדי לסייע לאחיו באיטליה אולם הובס ונהרג בקרב מטאורוס.חניבעל מונומאכוסHannibal מסע חניבעל לאיטליה
חציית הרי האלפים בידי חניבעלאין לבלבל בינו לבין מפקדו הדגול. נודע לשמצה כאחד הגנרלים האכזריים ביותר של חניבעל.קרתאלוCarthalo קרב קאנאי
המצור על טראנטוםאין לבלבל בינו לבין קרתאלו. פיקד על יחידת פרשים במהלך קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח בידי חניבעל כדי להציע לרומאים הסכם שלום. נכשל במשימתו, ושימש כמושל טראנטום. נהרג כאשר הרומאים השתלטו מחדש על עיר זו.חמלקרתHamilcar קרב מטאורוס
קרבות מאסף לאחר הפינויקצין בצבאו של עזרובעל ברקה. לאחר הכניעה המשיך לנהל את המאבק ברומאים עד שנת 197 לפנה"ס.
צבאות נוספים
מוקדון
סיציליה
נומידיה
השבטים הגאלים
מהלך המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|רומא וקרתגו בתחילת המלחמה
תוכניות
רומא העריכה שלא תתקשה לנצח את קרתגו ולכן גייסה רק חמישה לגיונות: אחד בפיקודו של לוקיוס מאנליוס הושאר בצפון איטליה, שניים נמסרו לקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו (האב) ויועדו לכיבוש ספרד, והשניים הנותרים נמסרו לקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס שנשלח לסיציליה עם 100 אוניות ונועד להעביר, בהמשך המלחמה, את המלחמה לאפריקה עצמה. רומא סברה כי אין דחיפות רבה לתקיפת קרתגו ומושבותיה, ועל כן התנהל ארגון הכוחות בעצלתיים ומסעי ההתקפה לא הספיקו לצאת אל הפועל.
חניבעל לעומת זאת לא בזבז זמן, ולאחר כיבוש סגונטום החל בהכנות לפלישה לאיטליה. הוא גייס צבא גדול מקרב השבטים הספרדיים והאפריקאיים, אימן את צבאו בשיטה המאניפולארית במקום בשיטת הפלנקס, שלח את חייליו לחופשה בביתם והודיע לחייליו להתכונן למסע ארוך. מספר חייליו של חניבעל לא ברור, אך ככל הנראה עמד על כ-120,000 רגלים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילי קרב. חניבעל שלח כמעט 20,000 חיילים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה, וכ-20,000 חיילים, 3,000 פרשים וכ-20 פילים הותיר בספרד בפיקוד אחיו, עזרובעל. את עיקר הכוח שמנה כ-90,000 חיילים ו-12,000 פרשים לקח חניבעל תחת פיקודו, חצה איתם את נהר האברו ובאביב 218 לפנה"ס יצא למסע אל איטליה, דרך גאליה.
המסע לאיטליה
חניבעל חצה את האברו וכבש שטחים נרחבים מצפון לו. להגנתם, השאיר את חנו הגדול עם חלק מהכוח, והוא המשיך עם השאר דרך גאליה, לאיטליה.
ליד נהר הרון בצרפת נתקל חניבעל בשבטים ברברים עוינים שלא אפשרו לו לחצות את הנהר. הוא איגף אותם מאחור, הכה אותם והעביר את צבאו את הנהר. השמועה על הקרב ליד הרון הגיעה אל סקיפיו, שהיה בדרכו לספרד. הוא החליט לשלוח לספרד את אחיו, גנאיוס, ולחזור בעצמו לאיטליה, לחכות שם לחניבעל. חניבעל המשיך הלאה אל הרי האלפים תוך התמודדות עם שבטי ברברים. כאשר הגיע חניבעל מתחת להרי האלפים התערב חניבעל בסכסוך בין שבטים וזכה בעזרת השבט המנצח. לאחר מכן חצה את הרי האלפים בראש צבאו, אל איטליה. תוך כדי מעבר ההרים התמודד צבאו של חניבעל עם סופות שלגים מוקדמות, עליות ומורדות קשים ומסוכנים, חוסר אספקה והתקפות חוזרות ונשנות של שבטי הגאלים המקומיים, שהיו עוינים כלפיו. לבסוף נחת חניבעל בצפון איטליה לאחר חמישה חודשי מסע, עם כ-20,000 רגלים ו-6,000 פרשים.
הלחימה באיטליה
שמאל|ממוזער|250px|מיקום הקרבות העיקריים באיטליה
מבחינת הרומאים, המלחמה הגיעה לאיטליה במפתיע. לאחר נחיתתו בעמק הפו נתן חניבעל לצבאו מנוחה והחל בגיוס השבטים הגאלים באזור. הוא היה זקוק לניצחון על הרומאים כדי שכל השבטים הגאלים יצטרפו אליו, וקיבל אותו לאחר היתקלותו עם סקיפיו בקרב טיקינוס. לאחר גיוס שבטי הגאלים התקדם חניבעל דרומה, וחנה מול המחנה הרומאי ליד נהר הטרביה. באותו החורף (218 לפנה"ס) ניצח חניבעל בקרב טרביה את הרומאים בראשות הקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, ודרכו אל דרום איטליה הייתה פתוחה. בשנה שלאחר מכן ניסו הקונסולים החדשים, גאיוס פלאמיניוס וגנאיוס סרוויליוס גמינוס, לבלום את התקדמות חניבעל באיטליה, אלא שחניבעל שוב הערים עליהם, הכין לפלאמיניוס מארב ליד אגם טראסימנו והכה אותו בקרב טראסימני.
בעקבות ההפסדים מונה בשנת 217 לפנה"ס פאביוס מאקסימוס לדיקטטור. הוא הציע אסטרטגיה חלופית: מלחמת התשה במקום קרב הכרעה שבו עלול חניבעל לנצל את כישרונו הטקטי. ברומא התנגדו לאסטרטגיה הפביאנית מכיוון שהרעיון היה זר למנטליות הרומית ומשום ששיטה זו לא מנעה מחניבעל לבזוז את שדות איטליה. לאחר שחניבעל הערים על פאביוס מאקסימוס פעם אחת החריפה ההתנגדות אליו ברומא והוחלט למנות בשנה הבאה (216 לפנה"ס) שוב קונסולים. באותה שנה נבחרו אמיליוס פאולוס וטרנטיוס וארו, הם גייסו צבא גדול, כ-80,000 איש, כדי להתמודד עם חניבעל בקרב קאנאי. בתרגיל מבריק הצליח חניבעל להכות את הצבא הרומאי ולהשמיד אותו.
בגלל ההפסד ערקו חלק ניכר מבעלות בריתן בדרום איטליה למחנה הקרתגי ורומא הייתה נתונה בסכנה ממשית, אבל מסיבה לא ברורה לא עלה חניבעל על רומא לאחר קרב קאנאי. בעקבות תבוסתם חזרו הרומאים לאסטרטגיה הפביאנית, נמנעו מקרב הכרעה נגד חניבעל ובמקום זאת זינבו בחייליו, תקפו את קציניו ואת בעלי בריתו. המלחמה בחצי האי האיברי, בסיציליה והמלחמה המאקדונית הראשונה מנעו מחניבעל תגבורות חיוניות כי הן הוסטו לזירות האלה. כל זאת גרם לכך שבשנת 211 לפנה"ס, לאחר המצור על קאפואה, שוב הייתה רומא השליטה באיטליה, ולא חניבעל. בהמשך המלחמה צמצמו הרומאים יותר ויותר את שטח שליטתו של חניבעל ובסוף הלחימה בזירה האיטלקית נותרו לו מעט בסיסים בברוטיום ותו לא.
לאחר שעזרובעל, אחיו של חניבעל, הובס על ידי סקיפיו אפריקאנוס בחצי האי האיברי, הוא יצא לאיטליה לעזרת אחיו. הודות לידיעות מודיעיניות שהגיעו לידי הרומאים בעוד מועד, הובס צבאו של עזרובעל בקרב מטאורוס בשנת 207 לפנה"ס וכך נמנעה מחניבעל התגבורת החיונית. בהיעדר תגבורת התמקד חניבעל בהגנה על הכוחות שנותרו לו ולא יכול היה לצאת ולהתקיף את הרומאים. ניסיון נוסף לשלוח תגבורת לחניבעל נעשה על ידי אחיו הצעיר, מאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס, אך גם ניסיון זה לא צלח.
בסופו של דבר נופצו שאריות הצבאות הקרתגי בחצי האי האיברי ופובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס נחת על אדמת אפריקה. אחרי הפסד בקרב חשוב והסכמי כניעה ראשונים, הזעיקו הקרתגים את חניבעל חזרה לאדמת אפריקה וכך הסתיימה הלחימה באיטליה.
חצי האי האיברי
הלחימה בזירה האיברית הייתה רצופה מתחילת המלחמה עד שנותיה האחרונות. בזירה זו היו שתי המעצמות תלויות מאוד בשבטים המקומיים לאספקת חיילים לצבאן. התלות נוצרה בראש ובראשונה בגלל המרחק הניכר בין חצי האי האיברי ממוקדי הכוח של המעצמות - איטליה במקרה של רומא וצפון אפריקה במקרה של קרתגו.
בתחילה הצליחו הרומאים לערער בהדרגה את שליטת קרתגו בחצי האי, שאותה הנהיג אחיו של חניבעל, עזרובעל. אולם בשנת 211 לפנה"ס הובסו הרומאים בקרב באיטיס שבו נהרגו מפקדיהם ושרידי צבאם נסוגו מאיבריה. בשלב זה התמנה מפקד רומאי חדש לזירה, סקיפיו אפריקנוס, והוא הצליח להחזיר את רומא למעמד שאבד לה ואף הגדיל לעשות והביס את הצבאות הקרתגיים תוך כדי קשירת בריתות עם השבטים המקומיים.
בסופו של דבר נאלצה קרתגו למשוך ידה מההתעסקות בחצי האי האיברי ולעסוק בהגנת אפריקה מפלישה רומאית גדולה.
סרדיניה
סרדיניה הייתה זירה משנית ולא התרחשו בה אירועים חשובים במלחמה זו. עיקר חשיבותה הייתה כספקית דגן של רומא. הלחימה הגיעה אל האי בשנת 215 לפנה"ס - שנה אחרי תבוסת הרומאים בקרב קאנאי. בשנה זו פרצה מרידה באי בראשותו של המפסיקורה והרומאים נאלצו לשלוח תגבורת בראשותו של מאניליוס טורקווטוס. בעזרת הכוחות שהיו באי, התגבורת שהגיעה מרומא וחיילי הצי הצליח מאניליוס לקבץ כ-20,000 חיילים שאיתם תקף את בסיס המורדים בפנים האי. המפסיקורה לא היה בנמצא ובנו, שקיבל את הפיקוד, הובס בקלות על ידי המצביא הרומי המנוסה. שאריות המורדים נסו לעיירה קורנוס ליד כף מאנו.
בשלב זה הגיעו במפתיע ידיעות אודות הגעתו צי קרתגי בראשותו של עזרובעל (קאלבוס) לאזור. בגלל החשש מאיגוף נאלץ מאניליוס לסגת לעבר קאראלס והקרתגים הצליחו לחבור למורדים. הכוחות המשותפים של קרתגו והמורדים הסרדינים התקדמו לעבר קאראלס תוך כדי ביזת אזור הכפר, אך הובסו בקרב קשה נגד רומאים. המפסיקורה נהרג ובנו התאבד; מפקד כוח המשלוח הקרתגי נפל בשבי.
שרידי הכוח הקרתגי ושאריות המורדים נסו לעבר קורנוס, אך מאניליוס רדף אחריהם וכבש את העיירה אחרי מצור קצר. המרד היה האירוע היחיד הקשור למלחמה שקרה באי בתקופה זו.
סיציליה
סיציליה הייתה אחת הזירות המשניות במלחמה הפונית השנייה. באי הייתה עיר גדולה אחת – סירקוסאי, שהייתה בעלת בריתם של הרומאים ואילו שאר האזורים היו תחת שליטת הנציב הרומי. הקרתגים שלטו במשך כמה מאות שנים על חלקו המערבי של האי, אך הפסידו את השטח לרומאים כתוצאה מתבוסתם במלחמה הפונית הראשונה. האי היה חשוב לרומאים כי הוא סיפק בסיסים טובים לצי הרומאי, במיקום שאיים על חופה של צפון אפריקה וחלק ניכר מהדגן שגדל בו הועבר לרומא על מנת לעזור למחייתה. הקרתגים רצו את סיציליה כדי להקל על בעיית התגבור של הצבא הקרתגי באיטליה בראשותו של חניבעל וכדי להחליש את הרומאים.
בתחילת המלחמה הייתה סירקוסאי בעלת ברית נאמנה של הרומאים, אך בהמשך, עם מותו של שליטה והפיכה שביצעו שליחיו של חניבעל, ערקה למחנה הקרתגי בשנת 213 או 214 לפנה"ס.התאריך המדויק שנוי במחלוקת. לפרטים ראו Lazenby p. 105 הקרתגים השקיעו מאמצים גדולים בכיבוש האי ושלחו צבאות חזקים שמנו עשרות אלפי חיילים לסיציליה ושייטות שמנו עשרות ספינות קרב. בהתחלה הצליחו הקרתגים להעביר לצדם כמה ערים נוספות מלבד סירקוסאי, אך צבאם הובס על ידי מרקוס קלאודיוס מרקלוס. סירקוסאי נפלה בשנת 212 לפנה"ס, לאחר מצור ארוך בו השתתף המדען היווני המפורסם ארכימדס בהגנה על העיר.
בסופו של דבר לא הצליחו הקרתגים לגרש את הרומאים מהאי והמאמץ הגדול שהושקע בו היה לחינם. הרומאים הצליחו להחזיר את האי לשליטתם, וללחימה בו לא הייתה השפעה גדולה על מהלך המלחמה.
אפריקה
קרתגו הייתה העיר הראשית באוטיקה, השוכנת באפריקה הצפונית. ערים פיניקיות אחרות ששכנו באוטיקה היו נתונות למרותה הבלעדית. בתחילת המלחמה התכוונו הרומאים לשגר לאפריקה צבא חזק, מלווה ב-160 ספינות מלחמה, אך תוכנית זו בוטלה עם חציית האלפים על ידי צבאו של חניבעל והתקפתו על איטליה גופה. הרומאים נאלצו לזנוח את תוכניות הפלישה והסתפקו בדיפלומטיה.
בהתחלה, נחלה הדיפלומטיה הרומית הצלחה ניכרת: בשנת 213 לפנה"ס כרתה רומא ברית עם סיפקס, שליטה של נומידיה המערבית. סיפקס תקף את נומידיה המזרחית, בעלת בריתה הנאמנה של קרתגו, שהייתה תחת שליטתו של גאלה . הוא הובס על ידי הצבא המשותף של נומידיה המזרחית וכוחות קרתגיים. הזירה נשארה שקטה עד מותו של גאלה בשנת 206 לפנה"ס וחבירתו של בנו, מסיניסה לרומא בשנת 206 לפנה"ס. הרומאים ניסו לחדש את הברית עם סיפקס שהתקררה קמעה, אך לא הצליחו בכך וכרתו ברית עם מסיניסה במקום.
בשנת 205 לפנה"ס כבר ניצחו הרומאים את קרתגו בחצי האי האיברי וגם באיטליה הייתה ידם על העליונה. במצב זה הצליח סקיפיו אפריקנוס להעביר החלטה באספת הקנטוריות שאישרה לו לצאת לאפריקה בראש שני לגיונות ובעלות ברית בשנת 204 לפנה"ס. אחרי ניצחונו בקרב המישורים הגדולים בשנת 203 לפנה"ס נותרה קרתגו חשופה להתקפה רומאית ונאלצה להזעיק את צבאותיו של חניבעל שנלחמו עדיין באיטליה. בקרב שהתחולל ליד זאמה בשנת 202 לפנה"ס הובס חניבעל וקרתגו נאלצה להיכנע.
תוצאות המלחמה
בעקבות מפלתה נאלצה קרתגו לחתום על חוזה שלום משפיל. תנאיו הקשים קבעו כי קרתגו יכולה להחזיק רק עשר ספינות קרב, חייבת לשלם פיצויי מלחמה ענקיים בסך של 10,000 טאלנטים בתשלומים במשך 50 שנה, לוותר על כל שטחיה מחוץ לאוטיקה. התנאי הקשה ביותר היה איסור לנהל מלחמה, גם לא מלחמת מגן, ללא אישור הסנאט הרומאי, אף על פי שבשאר ענייני הפנים ניתנה להם עצמאות. כדי להבטיח את קיום הכללים לקחה רומא מקרתגו מספר גדול של בני ערובה.
למרות התנאים הקשים הפציר חניבעל בבני עירו לקבל את התנאים, כי הצבא הושמד ולא הייתה אפשרות מעשית לגייס צבא חדש תוך זמן קצר.
הרומאים לא הסתפקו בתנאים אלו וכעבור כמה עשרות שנים פלשו לאוטיקה והחריבו את קרתגו במלחמה הפונית השלישית.
ראו גם
הצבא הרומי
צבא קרתגו
לקריאה נוספת
ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית, פרק ח: המלחמה הפונית השנייה, עמ' 129–157. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ. לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה.
כתריאל בן אריה. קרבות מופת (מאלכסנדר מוקדון עד אלנבי). ירושלים, הוצאת לביא, 1994.
פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991
טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 21–30. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973.
אלפרד תייר מהן. השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, 1660-1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985.
מאיר שָׂשׂ. המערכה על הימים - תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
איתן אבישר. 2500 שנות טקטיקה. – יוני 1943 הוצאת מסדה.
הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון, מערכות - משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
יחיאל זלטנר, המודיעין של חניבעל, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 14–26
Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
Appianus. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage. Secker & Warburg, 1971
Brian Caven, The punic wars. Weidenfeld and Nicolson, 1980
J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D.. Oxford university press, 1971
Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press.
Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press.
Delbruck, Hans (1990). Warfare in Antiquity, Volume 1. University of Nebraska Press.
Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks.
Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited.
Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press.
Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
+ | 2024-09-05T18:52:27 |
מערכת העצמות | הפניה שלד | 2007-04-16T20:52:35 |
העצמות הארוכות | REDIRECT עצם | 2007-01-27T21:32:08 |
עצמות קטנות | REDIRECT עצם | 2007-01-27T21:32:44 |
ליקורגוס | שמאל|ממוזער|250px|ליקורגוס
ליקורגוס (ביוונית: Λυκοῦργος, בתעתיק: Lukoûrgos, חי 800 לפנה"ס-730 לפנה"ס לערך), היה המחוקק האגדי של ספרטה, שהקנה לה את משטרה הפוליטי הייחודי ושיטת חינוכה החמורה, האגוגה.
ליקורגוס נזכר בכתביהם של ההיסטוריונים הרודוטוס, קסנופון, אפלטון, פוליביוס ופלוטרכוס. לשאלה האם ליקורגוס היה דמות היסטורית אמיתית אין תשובה ברורה; עם זאת, היסטוריונים רבים מן העת העתיקה האמינו שהוא היה אחראי לרפורמות שנודעו ברובן בתור הרטרה הגדולה. היסטוריונים אלה מתארכים אותו במחצית הראשונה של המאה השביעית לפני הספירה.
חייו וזמנו
על פי חלק מן המקורות, ליקורגוס נולד כבן או אח לאנומוס לבית אאוריפוטית, נצר למלכות והעוצר של כרילוס, ויש אומרים לאובוטס. הוא יצא מספרטה כדי למנוע שמועות זדון כי בכוונתו לרצוח את אחיינו, יורש-העצר, ולהשתלט על המלוכה; ולקח חלק במסעות רחוקים לכרתים, מצרים ואיוניה. לאחר שובו נתגלע סכסוך בין המלוכה לעם, והוא יצא אל האורקל בדלפי, ומהם קיבל את השראתו לחוקה. ליקורגוס ראה לנכון להציג את הרפורמות כחוקים מידי האל אפולו; הוא אסר על כתיבת חוקיו, ועם סיומם, הוא גרם לאזרחים להתחייב בנדר ושבועה, לציית לחוקיו ללא שינויים. הוא עזב אז את ספרטה לדלפי, ויש אומרים ששם שם קץ לחייו.
במקורות עתיקים ששרדו מוזכר ליקורגוס לראשונה על ידי הסופר היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), הטוען שהמחוקק השתייך לבית אגיס בספרטה, אחת משתי שושלות שעליהן התבססה שיטת המלוכה הכפולה בספרטה. על פי הרודוטוס, .
ההיסטוריון קסנופון (Xenophon), שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס, האמין למעשה שליקורגוס ייסד את המוסדות הספרטניים זמן קצר לאחר שפלשו הדורים ללקוניה והפכו את האכאים למעמד של צמיתים (הלוטים). באמצע המאה ה-4 לפנה"ס הייתה הסכמה כללית כי ליקורגוס השתייך לשושלת האאוריפוטית, והיה העוצר של אחיינו, המלך כרילוס. על סמך זאת תיארכו החוקרים את תקופתו למאה ה-9 לפנה"ס.
ליקורגוס מופיע גם אצל ההיסטוריון פלוטרכוס. על פי מקור זה, ליקורגוס ביקש שחוקיו לא יירשמו אלא יעברו מדור לדור. בכל זאת תקנותיו נשמרו במשך מאות שנים, והפכו את ספרטה לעיר שנחשבה לחזקה ביותר ביוון העתיקה מבחינה צבאית:
בתארו את חיי ליקורגוס, שיבץ פלוטרכוס מסורות עממיות לגביו, והוא מתאר בין היתר את המסע של ליקורגוס לאיוניה, כרתים ומצרים, וטוען שליקורגוס היה זה אשר הביא את שירתו של הומרוס לספרטה.
התיארוך של חוקת ליקורגוס משתנה ממקור למקור – כפי שמוצג גם אצל פלוטרכוס, בפתח הביוגרפיה – ולכן בלתי אפשרי לאחד בין המסורות השונות ולהחליט בביטחון על גרסה אחת. ההיסטוריון בנדיקט ניזה קבע את הזמן כמחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס.
תיאורים אלה שנויים במחלוקת. קיימות גרסאות שונות לשאלת זהותו של מייסד שיטת הממשל הספרטנית ואפלטון עצמו האמין כי חוקת ספרטה הייתה פרי התפתחות הדרגתית. חוקרים מודרניים הסיקו מן הסתירות הללו כי ליקורגוס היה דמות מיתולוגית, ולא אישיות אמיתית. הם מצביעים על כך שהיוונים נוטים לייחס את מקורם של מוסדות פוליטיים וחברתיים לכוחות האישיות של מייסד יחיד. בכל אופן, היסטוריונים רבים מאמינים כי היה קיים אדם בשם זה, וכי לו יש לייחס את הרפורמות הדרסטיות אשר מוּסדו בספרטה אחרי מרד ההלוטים במחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס. חוקרים אלה טוענים כי על מנת למנוע עוד הפיכה הלוטית, ייסד ליקורגוס את השיטה הצבאית הקהילתית, שהפכה את ספרטה לתופעה ייחודית בקרב ערי-המדינה של יוון.
קיימות גם מסורות הממקמות את ליקורגוס במאה ה-9 לפנה"ס. ההיסטוריון תוקידידס, שעליו מסתמך ההיסטוריון ג'ורג' גרוט מתארך את הרפורמות זמן קצר לפני 804 לפנה"ס. איסוקרטס ואפורוס מרחיקים עד 869 לפנה"ס. הכרונוגרפים חלוקים בין 821, 828 ו-834 לפנה"ס. על-פי המסורת של קסנופון, ליקורגוס היה בן זמנו של הרקלידס (Heraclides), כלומר בן המאה ה-10 לפנה"ס.
הרפורמות
פלוטרכוס מצטט את ה"רטרה הגדולה", היא הנבואה אשר קיבל ליקורגוס מן האורקל בדלפי, אשר שימשה בסיס לתיקונים במשטר בספרטה. רוב החוקרים מסכימים כי יש דמיון ניכר בין ציטוט הרטרה על ידי פלוטרכוס לבין שורות אחדות שחיבר טירטאיוס (Tyrtaeus) בשיר שנשא את הכותרת "הסדר החוקי הטוב" (εὐνομία ביו'.) שם הוא מזכיר את תוכני הנבואה מדלפוי, ומונה את שלושת הסדרים אליהם חילקה ספרטה את משטרה: המלכים, מועצת-הזקנים (גרוסיה) והעם, המיוצג באספה האזרחים.
הנחיות האורקל היו (כמובא אצל פלוטרכוס:)
לבנות מקדש לזאוס סילניה ולאתנה סילניה;
לחלק את העם לפילאי ("שבטים") ואובאי ("כפרים");
להקים מועצת-זקנים של שלושים איש, כולל שני המלכים (זקנים שגילם מעל שישים);
לכנס מעת לעת את אספת האזרחים (ה'אפלה') ליד הנהר אורוטס.
חוקרים מודרניים קובעים שהרפורמה של ליקורגוס כללה גם רפורמה אגררית. להשלמת גופי הממשל מעבר לרטרה, כפשרה, הקים את מוסד האפורים, המפקחים, פקידים בכירים הנבחרים לשנה אחת, ממונים על אוצר המדינה, שופטים בפלילים וענייני מדינה, ממונים על הפיקוח של בני המעמדות הנמוכים, על חינוך הילדים והאימון הצבאי, אך בראש ובראשונה כמבקרים של המלכים. אחד האפורים הוא נותן השם לשנה.
ישנם חוקרים הטוענים כי מוסד זה של האפורים הוקם קודם להכנסת החוקה של ליקורגוס, ואחרים מייחסים אותו רק לתקופה מאוחרת יותר. הוויכוח על עניין זה התנהל כבר בעת העתיקה, ונמצא את שתי הגרסאות בנפרד אצל פלוטרכוס והרודוטס. מייחסים לליקורגוס גם רפורמות אחרות, כמו: הכנסת מטבעות הברזל והחרמת מטבעות הזהב והכסף (ייחוס אנאכרוניסטי, שהרי מטבעות נטבעו ביוון רק מאוחר יותר); חיים משותפים של הנערים ופרחי-הצבא במגורים משותפים, במחנה; ארוחות משותפות בחדרי-אוכל משותפים במסגרת כיתה/קבוצה; המיליציה אחראית לאגוגה - חינוך ואימון הצעירים (כולל מניעת מזון, כדי ללמד אותם לגנוב, חינוך ללקיחת סיכונים); לליקורגוס אף מיוחס מיסוד משכב-הזכר בין המדריך/חונך לתלמיד הנער.
לקריאה נוספת
הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
אריסטו, פוליטיקה. תרגם ח.י. רות. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תרצ"ו; הדפסה מחודשת - 1986.
פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א; הדפסה שנייה - תשמ"ו (1986).
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים: 1984.
Plato, Laws (trans. T.L. Pangle), New York: 1980.
Xenophon, The Constitution Of Sparta (ed. M. Lipka), Berlin: 2002.
Brill's New Pauly, Encyclopedia Of The Ancient World, Leiden: 2003.
Meier, M., Aristokraten unt Damoden, Stuttgart, 1998.
Szegedy-Maszak, A., Legends Of The Greeck Lawgivers ,Connecticut: 1974.
Tigerstedt, E.N., The Legend Of Sparta In Classical Antiquity, Uppsala: 1974.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:מתאבדים: פוליטיקאים
קטגוריה:ספרטה | 2023-01-29T08:27:19 |
לואי השישה עשר, מלך צרפת | לואי ה־16 (בצרפתית: Louis XVI, בפי העם לואי קאפה; 23 באוגוסט 1754 – 21 בינואר 1793) היה מלך צרפת ונווארה בשנים 1774–1792. הוא הוביל את צרפת לתמיכה במלחמת העצמאות האמריקנית. בשנותיו האחרונות התמוטטה הממלכה תחת עולו של משבר כספי, וניסיונותיו הכושלים להיחלץ ממנו הביאו לפרוץ המהפכה הצרפתית. מול זו ניהל המלך מדיניות של השלמה והתנגדות חליפות. בתחילה ניסה לדכא את מהלכיה הראשונים, עד שנפילת הבסטיליה אילצה אותו להכיר באספה הלאומית, והאספסוף הפריזאי כפה עליו במצעד אלים לעבור מוורסאי לבירה עצמה ב-5 באוקטובר 1789. מאז לא התעמת עוד בגלוי עם הרשויות החדשות, אף כי ההקצנה המהפכנית הייתה למורת רוחו והוא ניסה לבלמה בחשאי. ב-20 ביוני ניסו הוא והמשפחה המלכותית להימלט מפריז בתקווה לשאת ולתת מול האספה ממקום בטוח, אך הם נתפסו בוארן. המנוסה פגעה קשות במעמדו אם כי הרשויות שקיצצו את סמכויותיו לא העזו להדיחו ואף ניסו להעמיד פנים שהיה מדובר בחטיפה. החשש ממזימה זרה עצומה שהמלך מעורב בה היה אחד הדוחפים להכרזת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, שדרדרה עוד יותר את מצבו עד שהודח ונכלא בהפיכת ה-10 באוגוסט 1792. הוא נשפט על ידי הוועידה הלאומית, נמצא אשם בבגידה והוצא להורג בגיליוטינה ב־21 בינואר 1793. עשרים ושתיים שנה לאחר מותו תפס בית בורבון את השלטון מחדש.
משפחתו
לואי היה בנו השלישי של לואי, דופן צרפת, בנם של לואי החמישה עשר, מלך צרפת ומריה לשצ'ינסקה, נסיכת פולין. אימו הייתה מריה יוזפה, נסיכת סקסוניה. בילדותו הוא גדל בצלו של אחיו הבכור, המיועד לכתר המלכות של צרפת לאחר אביהם. עם זאת, שרשרת של טרגדיות הביאו למותם בטרם עת של אחיו הבכור ושל אביו, והוא נותר הבא בתור לרשת את כס המלכות של צרפת. לרוע מזלו של לואי ה-16 הצעיר, הוא הושווה ללא רחם לאחיו הבכור המת, ונאמר לו פעמים רבות כי כישוריו אינם מגיעים לכישורי אחיו, דבר שהותיר אותו חסר ביטחון ביכולותיו למלוך. גם מבחינה פיזית לא שפר עליו מזלו, מבנה גופו הגדול גרם לו להיות מגושם ולא פופולרי ברכישת הכישורים האופנתיים בחצר המלוכה – ריקוד ונגינה – והוא השקיע את עיקר זמנו בציד, ומגיל 9 ניהל יומן יומי המתעד את הצלחותיו ואת חוויותיו בציד. יומן זה שימש את מבקריו להאירו באור שלילי, כעדות לחוסר התעניינותו של לואי במאורעות ההיסטוריים ששינו את פניה של צרפת: אירועים אלה לא תועדו ביומניו, אולם חוויותיו מן הציד תוארו מדי יום.
ב־16 במאי 1770 נשא לואי ה־16 לאישה את מארי אנטואנט, בתם של פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והקיסרית מריה תרזה לבית הבסבורג. הנישואים אורגנו על ידי בתי המלוכה של אוסטריה וצרפת על מנת לקדם קשרים פוליטיים. לאורך נישואיהם, נראה כאילו לואי ה-16 לא גילה עניין רב באשתו, ויורש לבית המלוכה בושש לבוא. שמועות רבות נפוצו על היות המלך אימפוטנט או הומוסקסואל, אך נראה כי הוא רק סבל מפימוזיס. יועציו התקשו לשכנעו להסכים לניתוח, אך לבסוף, לאחר ביקור אחיה של מארי אנטואנט בחצר המלוכה הצרפתית, שוכנע לואי. לאחר שבע שנים של אי מימוש נישואיהם ולאחר שהניתוח עבר בהצלחה, נולדו לזוג ארבעה ילדים.
גורל ילדיהם היה עגום כגורל ההורים. מתוך 4 ילדים רק אחת שרדה את המהפכה, אך חיה את שארית חייה בגלות באיטליה. יורש העצר מת ממחלה, בת נוספת מתה בעודה תינוקת, ואילו גורלו של הבן הצעיר, יורש העצר נותר עלום במשך שנים רבות. הוא נותק מאימו, מארי אנטואנט, ומאחותו היחידה ואולץ לחיות בבידוד עד שגווע ומת ממחלה בגיל 10 בלבד. בידודו והמסתורין שבמותו הפריחו תקוות בדבר היותו בחיים, ומתחזים רבים טענו כי הם הנסיך האבוד. שנים לאחר מותו חזרה אחותו לצרפת לחפש אחריו, אך ללא הועיל.
ילדיהם:
מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט, 19 בדצמבר 1778 – 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. התגוררה עם משפחתה עד גיל 11 בארמון ורסאי ואז הועברה לארמון טווילרי במסע האימה שליווה את המשפחה מוורסאי לפריז. הייתה קשורה מאוד לאביה, והתאבלה על הרצחו כאשר הייתה רק בת 13. לאחר הריגתו של אביה, נלקח אחיה הקטן ממנה ומאמה והועבר לבידוד. היא נותרה כלואה בארמון טווילרי עם אימה ודודתה, אולם שתי אלו הוצאו להורג בזו אחר זו ומארי תרז נותרה לבדה בכלאה. ביום הולדתה ה-17 היא שוחררה מהכלא בעסקת החלפת שבויים עם אוסטריה, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המהפכה הצרפתית. היא הועברה לחזקתו של דודה, אחיו של לואי ה-16 אשר ברח מצרפת עם פרוץ המהפכה ובעידודו היא נישאה, אך נישואיה לא היו מאושרים והיא נותרה חשוכת ילדים. היא הצטרפה אל דודה אשר חזר לצרפת ודרש לעצמו את המלוכה, וחיה זמן מה בצרפת כאשר היא מחפשת אחר אחיה הקטן, אשר תעלומת מותו בהיותו בכלא לא הוכחה, שכן גופתו לא נמצאה ומתחזים רבים טענו לכתר בשמו. שפיכות הדמים בתקופת נפוליאון והסכנה שהביאה אל העיירה הצרפתית שבה שהתה, הביאה אותה למסקנה כי היא מוותרת על המלוכה. היא עברה לגור באיטליה ושם חיה עד יום מותה.
ז'וזף לואי פרנסואה קסבייה, 22 באוקטובר 1781 – 4 ביוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אספת המעמדות. במותו איבד העם הצרפתי את יורש העצר למלכות והתפקיד הועבר לאחיו הקטן לואי שארל. בכל זמן אחר מאורע שכזה היה הופך לאבל לאומי, אולם האומה השסועה בצרפת לא הקדישה למותו של יורש העצר מחשבה והמלך והמלכה נדרשו להמשיך את האספה כרגיל על אף האבל על בנם.
לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 – 8 ביוני 1795. הנסיך הקטן חי חיים אומללים. הוא נותק מאימו ומאחותו בהיותו בן 8 בלבד, ונותר בין כותלי הכלא בתא נפרד, כאשר הוא מטופל ומחונך על ידי מהפכנים שעודדו אותו להתכחש לאימו ולאמץ את רעיונות המהפכה. לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט הוא נשכח בתאו שבמצודת טמפל, לא קיבל טיפול, חלה ולבסוף מת בגיל עשר בהיותו שבוי במצודה. הרופא שטיפל בגופתו הוציא ממנה את ליבו ושמר אותו ברשותו. במשך זמן רב לאחר מותו התרוצצה שמועה כי הוא לא מת אלא הוחלף בילד אחר על ידי המלוכנים שהצילו אותו מהמצודה. אולם בדיקות עכשוויות שנערכו לשריד היחיד מגופתו, ליבו, השמור היום בבזיליקת סן-דני, מול שרידים מגופתה של אימו, מארי אנטואנט, הביאו לתוצאות המוחלטות כי אין ספק שלואי שארל לא הצליח לברוח ממצודת טמפל ולא הוחלף בילד אחר, אלא מת שם.
סופי ביאטריס (1786–1787), מתה בגיל 11 חודשים.
חיי המלכות
ב־11 ביוני 1775 ירש לואי את כס סבו לואי ה-15 והוכתר למלך צרפת בשם לואי ה-16, בתקופה שצרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה. לואי ה-15 היה מלך נהנתן ורודף נשים, שרוקן את קופת הממלכה בהתנהלותו הבזבזנית ורוקן את מעמד האצולה מערכיו כאשר ניהל חצר מלוכה מושחתת ומתרפסת, העוסקת ברכילות ומתנהלת בצביעות ובאנוכיות.
תפקידו של המלך בתרבות הצרפתית היה להוות דמות ציבורית במדינה, על מנת לקבל החלטות בשם הכלל. המלך לבדו הוא הציבור, הוא מייצג את הציבור כולו. תפקידו הציבורי בא לידי ביטוי באופן הפומבי בו התנהלו חייו הפרטיים. חיי החצר איפשרו פרטיות לאנשי האצולה, אולם חייו של המלך היו שקופים לחלוטין. כל אירוע יום-יומי בחייו הפך לציבורי. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן טקס ההלבשה של המלך בעת קומו מן המיטה בבוקר וטקס פרישתו לשינה, שלוו יום יום על ידי כל אנשי החצר שהוזמנו להיכנס לחדר המיטות של המלך ולבצע משימות שונות. אנשי האצולה שסייעו למלך להתלבש קיבלו למעשה תפקיד פוליטי בעל משמעות רבה. לא היו אלה משרתים, אלא אנשי אמון שמינה המלך, וקרבתם אליו הייתה פרס נחשק וסיבה למריבה ולעימותים בין אנשי החצר. הדבר סימל את ההיררכיה החברתית שהמלך הוא המעצב שלה, וכן סמל לכך שהמלך הוא דמות ציבורית ואינו קיים כלל בתחום הפרטי. באופן דומה, נדרשה נוכחות מלאה של אנשי החצר בעת ארוחותיו של המלך, והכל צפו בו בסעודתו.
התנהלות יום-יומית מעין זו הקשתה עד מאוד על לואי ה-16 ואשתו, מארי אנטואנט, שקיבלו את המנהגים הישנים בירושה מקובעי המדיניות, קודמיהם בתפקיד, לואי ה-14 ולואי ה-15. אלה ראו את היתרונות הרבים בניהול חצר המלכות בשליטה מוחלטת של המלך, אך לא כך לואי ה-16 ומארי אנטואנט. לואי ה-16 היה אדם פרטי, ותחומי העניין שלו הוקדשו לתחביבים אישיים כגון תיקון שעונים וללמדנות אקדמית. המולת חצר המלכות לא הלהיבה אותו ואף שיעממה אותו. במקרים רבים הוא השאיר את אשתו, מארי אנטואנט, להיות הרוח החיה של חצר המלוכה הצרפתית והלך לישון מוקדם. אולם גם מארי אנטואנט לא מצאה את מקומה בחצר המלכות, ובמהלך השנים ביקשה לשנות את ערכיה הנהנתניים של האצולה הצרפתית ואף פרשה ויצרה לעצמה חוג חברתי משלה, אשר נמנע מחיי החברה של האצולה ונפגש במקומות מבודדים בוורסאי, כגון הטריאנון הקטן וכפר המלכה.
קושי עיקרי עמד בפני לואי ה-16 ומארי אנטואנט דווקא בתחילת דרכם, בחוסר יכולתם להעמיד יורש לבית המלוכה. היעדרו של יורש במשך שנים רבות הביא לשמועות בגין גבריותו של המלך, בחצר מלכות שבה עיקר עיסוקם של אנשי האצולה היה לעגוב על נשים, פילגשים ויצאניות, ורבו בה בגידות עם נשים וגברים נשואים. כמו כן, היעדרו של יורש הביא להנחות שגויות כי יורשי המלך יהיו קרובי משפחתו, ומעמדם בחצר המלכות עלה ככל שמעמד המלך ירד.
חוסר התאמתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט לציפיות החברתיות של מעמד האצולה, כמו גם רצונו של לואי ה-16 לכרסם בהטבות המס המפליגות שמהם נהנו האצילים, הביאו לכך שסר חינו של המלך בעיניהם. הם בילו את רוב יומם בחצר המלוכה ברכילות על מהות הקשר בין המלך והמלכה, בהפרחת שמועות והפצת סיפורי זימה עליהם ובזלזול במעמדו של לואי ה-16. מבין אנשי החצר שזממו כנגד המלך והמלכה, היה זה דודו של לואי ה-16, לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן, שהדפיס והפיץ כרזות שטנה כנגד המלוכה, שיחד אנשים שיסיתו כנגד השלטון ואף היה ממובילי צעדת הנשים לוורסאי, שעל פעולה זו אף הואשם וגורש מצרפת. לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן ובנו, הדוכס שארטר, היו מחברי מועדון היעקובינים ובימי המהפיכה ויתר על תוארו והפך להיות האזרח פיליפ אגליטה, אך עדיין היה בעל מעמד רם דיו להיות מבין המצביעים בעד גזר דין מוות למלך צרפת באספה שלאחר המשפט. בגידה אשר הובאה לידיעתו של לואי ה-16 ואשר ציערה אותו עד מאוד. אויביהם העיקריים של המלך והמלכה לא היו המון העם הצרפתי, שביום הוצאתו להורג של לואי ה-16 חשו חרטה על המעשה, אלא אלה שרצו את השלטון לעצמם. סכנת החיים שעמדה מול לואי ה-16 נבעה מידי האצולה שזלזלה ביכולותיו של המלך והביאה את העם הצרפתי להאשימו במצבה הכלכלי הקשה של צרפת.
המאבק על הרפורמות בצרפת שלפני המהפכה
התסיסה החברתית והמשבר הכלכלי הביא לפריצתה של המהפכה הצרפתית ב-1789. הסיבות למשבר שהביא למהפכה הצרפתית היו המערכת הכלכלית המיושנת, שיטת משטר המבוססת על פריבילגיות של מעמד האצולה והכמורה, שחיקתו של המעמד השלישי, וסדרת מלחמות כושלות שניהלה צרפת. כל אלה הביאו את המלוכה הצרפתית למצב שבו לא יכלה לגייס כספים כדי לקיים את התחייבויותיה, מצב שהלך והחריף עד שהגיע למשבר בתקופתו של לואי ה-16.
לואי ה-16 היה מודע למצבה הכלכלי של צרפת וביקש להעביר רפורמות אשר ישנו דברים מהיסוד. בין היתר הוא החליט על הטלת מיסים חדשים אשר ייגבו גם ממעמד האצולה, שעד אותו זמן נהנה מפטור ממסים. שר האוצר שלו ז'אק נקר הציע להטיל מיסים על האצילים, ועל אף שלואי תמך בכך, ההצעה לא עברה בשל התנגדות עזה מקרב מעמד האצולה, אשר ראו בהצעה זו פגיעה בזכויות היתר שלהם. הבעיות הכלכליות והחברתיות בצרפת רק הלכו והחריפו, אולם ללא תמיכה ברפורמות שביקש לואי ה-16 לעשות, לא היה ניתן לשנות דבר. מבין הרפורמות שביקש לואי ה-16 לבצע היה שיפור מעמדם של הפרוטסטנטים ושל היהודים, אשר היו מופלים לרעה בצרפת. את המלאכה הוא הטיל על השר כרטיין גיום דה מלזרב, אשר החזיק בתפקיד של היועץ המשפטי של הפרלמנט בפריז. ב-1775 הוא נקרא על ידי לואי ה-16 לנהל את חצר המלוכה, ובמסגרת תפקידו הוא טיפל במתן זכויות אזרחיות לפרוטסטנטים, והנהיג רפורמות בבתי הסוהר. ב-1788 כינס מלזרב צוות של משפטנים והזמין את מנהיגי הקהילות היהודיות. הרפורמה שנועדה לשפר את מעמד היהודים בצרפת לא יצאה לפועל בשל פרוץ המהפכה הצרפתית.
השינויים שביקש לואי ה-16 לבצע, הביאו לחיכוכים בין המלוכה לאצולה. האצילים סברו כי המלך שוכח את מקומו כמגן על מעמד האצולה, חורג מסמכותו ומתכנן לשנות את סדרי העולם כפי שנהנו מהם עד אז. מתוך הרצון לעצור את רפורמות מרחיקות לכת אלה, הטילו חברי האצולה וטו על החלטותיו שנועדו לשפר את מצבה של צרפת. כתוצאה מכך, מצבו של המעמד השלישי נותר על כנו. ישנם היסטוריונים הטוענים שלמעשה היו אלה בני מעמד האצולה אשר יזמו את המחאה נגד המלוכה ב-1788, במטרה להחליש את המלוכה ולמנוע ממנה לכפות מהלכים בניגוד לרצון האצולה. מחאה זו הביאה בסופו של דבר לאירועי המהפכה בשנת 1789, לרציחתם של רבים מבני מעמד האצולה ולחיסולם של בני משפחת המלוכה.
עם מעמד האצולה המסרב להחלטות המלך להטיל עליו מיסים, הלכה וגברה אי הנחת של הציבור בגלל אי יכולתו של המלך לכפות רפורמות חדשות. לואי ה-16 היה אדם נוח לבריות, אהב את משפחתו ונחשב לאדם בעל רצון טוב, שלא כפה את רצונו על הסביבה ולא שלט בכח הזרוע כמלכים לפניו. הוא זכה לחינוך מקיף, קרא לטינית, היה בעל ידע במתמטיקה, התעניין בחידושים מדעיים וברפורמות בתחום החקלאות והתעשייה, היה בקיא בעיקרי הנאורות ועסק במחקרים מדעיים בחדר עבודתו שבוורסאי. עצם ניהול המדינה לא עניין אותו והפוליטיקה הצרפתית לא התאימה לאופיו. הוא נהג לאפשר לדיונים להארך ונתן את זכות הדיבור לכל, דבר שהביא עליו שיעמום ואף גרם לו להירדם בישיבות שעסקו בנושאים החשובים היותר. משום רצונו לשמוע דעות שונות הייתה לו תדמית של בטלן ורופס, קשה החלטה וחסר חוט שדרה. מדיניותו סבלה משינויים רבים, משום שנהג להחליף את יועציו ושרי האוצר הוחלפו ברגע שהמדיניות שעיצבו נתקלה בקושי, והדבר רק הגביר את תחושת אי היציבות ואת חוסר האמון בו.
פרוץ המהפכה
בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת ונאבק על חייו. לואי ה-16 היה טרוד לא רק במצבו הקשה של בנו, אשר הידרדר מיום ליום, אלא גם בגין הבטחתו לשר האוצר ז'אק נקר כי יכנס את אספת המעמדות וכי זו תכריע בנושא המיסוי הנדרש מבני המעמדות השונים. יורש העצר נכנע למחלתו ומת בעת שאספת המעמדות הייתה בעיצומה. מותו של יורש העצר לא יצר עניין באומה השסועה ובני הזוג התאבלו עליו לבדם.
אספת המעמדות של שנת 1789
לואי ה-16 כינס את אספת המעמדות על מנת לפתור את בעיית המיסוי בצרפת. כינוס האספה היה מאורע שחיכו לו רבות, בעיקר בני המעמד השלישי שקיוו שבכינוס זה יזכו להשמיע את קולם ולקבל ייצוג ההולם את מספרם באוכלוסייה. באספה עלו חילוקי הדעות בין המעמדות הראשון והשני (האצולה והכמורה) לבין המעמד השלישי שהורכב ממעמד הביניים והבורגנים. עיקר חילוקי הדעות היו על מספר הנציגים לכל מעמד. על פי המסורת של אספת המעמדות, כל מעמד קיבל מספר זהה של נציגים. דרישתו של המעמד השלישי לקבל ייצוג כפול על מנת שקולם יהיה משמעותי יותר ביחס לקול מעמד האצולה והכמורה, נענתה, אולם לא סייעה להתנהלות האספה. כאשר התכנסה האספה בוורסאי ב-5 במאי 1789 התברר, שהייצוג הכפול לא שינה את מאזן הכוחות, היות שההצבעה נעשתה לפי מעמדות. פירושו של דבר, שכוחם היחסי של 578 קולות המעמד השלישי לא היה גדול יותר מכוחם היחסי של המעמד הראשון או השני בנפרד. הדבר הביא לא רק לפתירת נושא המיסוי שעליו היו חלוקות הדעות, אלא עוררה חילוקי דעות חדשים ומסוכנים, בדבר מעמד האספה והרכבה. אספת המעמדות הייתה הראשונה בשרשרת של פעולות שהביאו לתסיסת המעמד השלישי, ובסופו של דבר למרידתו ולהפלת שלטון המלוכה בצרפת.
מדיניותו של שר האוצר ז'אק נקר, אשר לא הוכיחה את עצמה, הביאה לפיטוריו בידי לואי ה-16. הדבר עורר זעם רב בעם הצרפתי, אשר אהד את שר האוצר וראה בו את הפתרון למצבו הקשה. ההמונים שוטטו ברחובות פריז וביקשו לנקום במוסדות השלטון על מה שהם ראו כחוסר מענה לצרותיהם. הפריצה לבסטיליה הייתה פעולה לא מתוכננת של אספסוף ששלט ברחובות וחיפש פורקן לכעסו. ההמון פרץ בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה, ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה. מעשה זה הובן היטב בחצר המלוכה כאקט של מרידה. בחצר המלכות שררה בהלה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, שכן "לא מדובר במרד, אלא במהפכה". לואי ה-16 סירב לעזוב את הארמון ולא היה מוכן להיות מלך המודח מכיסאו.
הצעדה לפריז
הצלחת הפריצה לבסטיליה ערערה את מעמד המלך והמלכה, והביאה להתלהבות מסחררת בקרב העם הצרפתי, שחש כי הוא שולט בגורלו ובגורלם של המלך והמלכה. ב-5 באוקטובר 1789, החלה צעדה מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז. הצעדה תוכננה ובוצעה על ידי מהפכנים שביקשו להפיל את השלטון המלוכני ובראשם לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן שבגין כך הואשם וגורש מצרפת. למרות זאת, הציגו המהפכנים את הצעדה כצעדת נשים ספונטנית. מטרה מוסווית לצעדה זו הייתה לרצוח את המלכה. לשם כך ארגנו המהפכנים ״נשים״ שיצעדו אל חדרי המלכה. עשרות אלפי נשים צעדו במסע האמהות נגד המלכה, בתוכן גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרץ ההמון את דלתות חדר השינה של המלכה בעודם רוצחים את שומרי ראשה. דקות המאבק העניקו למארי אנטואנט את השהות לברוח והיא נמלטה מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של לואי ה-16, באמצעות מעבר מסדרונות סודי:
״מן השינה נחרדה המלכה בראשונה לשמע קולו של הזקיף בפתח חדרה, שצעק אליה שתנוס ותמלט את נפשה, שתוקפים אותו והוא מת. חבורה של הוללים ומרצחים אכזריים שריח דמו נודף מהם, פרצו לחדר המלכה, ובמאה מדקרות כידונים ופגיונות פילחו את המיטה, שממנה נסה האישה הנרדפת הזו...״.
מעשה זה הפך את בני המשפחה המלכותית לשבויים, והמהפכנים לקחו אותם חזרה במסעם אל פריז, לארמון טווילרי הריק, כשהם מלווים אותם לאורך כל הדרך בצעקות ובשירים, ובכידונים שלופים שעל חודם תקועים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה:
״המלך, רעייתו וילדיהם, אולצו לנטוש את מקום מבטחם בארמון המפואר ביותר בעולם, שעזבוהו כשהוא שטוף דמים, מגואל מעשי טבח וזרוע גפיים פזורים וגופות מרוטשות. שניים נבחרו מתוך השחיטה, נגררו באכזריות ובפומבי אל הגרדום. ראשיהם נערפו בחצר הארמון הגדולה, שופדו על רמחים ונישאו בראש התהלוכה, בעוד בני המלכות השבויים מובלים אט אט לדרכם, בתוך צווחות אימים וזעקות מחרישות אוזניים...״.
לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של בני עמו אליו והתקשה להחליט מה לעשות ובאילו צעדים לנקוט. משפחת המלוכה שהתה בארמון טולירי שמונה-עשר חודשים במעצר בית. לאחר ניסיון בריחה מפריז, הועברה המשפחה למצודת טמפל בתנאי מאסר. המהפכה ביקשה לערער את ההטבות המפליגות שקיבלו מעמד האצולה והכמורה, וכמובן, המלוכה. לשם כך, ערך השוויון בין המעמדות היה הערך הראשון שאליו חתרו המהפכנים. מסיבה זו, וגם מתוך רצון להשפילו, העניקו המהפכנים ללואי ה-16 את שם המשפחה קאפה, על שם איג קאפה, מייסד השושלת, כדי לציין שאינו מלך אלא אחד האדם.
הוצאתו להורג
ב-1792 החליטו חברי האספה המחוקקת להעמיד את לואי ה-16 למשפט ולחרוץ את דינו למוות. הסיבה הרשמית הייתה כי הוא מחרחר מלחמה עם אוסטריה, על מנת להביא להחלשת המונרכיה החוקתית החדשה שתחזיר אותו, כך הם טענו, לכס המלוכה. הוצאתו להורג של לואי ה-16, ולאחריו חיסולה השיטתי של כל משפחת המלוכה – אשתו, מארי אנטואנט ויורש העצר הדופן אשר נכלא במגדל וגווע למוות לבדו – הביאה למצב האידיאלי בעבור המהפכנים, שבו לא נותרו עוד איומים בדמות יורשי עצר פוטנציאליים, והשלטון החדש, שבו המונרכיה אינה שולטת עוד, יצא לפועל. גזר דינו של לואי ה-16, ורציחתם של כל בני המשפחת המלוכה, מלבד בתם האחת, הביאו לסיום השלטון המלוכני בצרפת ולהצלחת המהפכה.
לואי ה-16 נשפט על בגידה במולדת והוא הוצא להורג: ראשו נערף אל מול ההמון הצוהל ב־21 בינואר 1793.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
הופמן עמוס, מהפכה של הרוח, נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18, רסלינג, 2012.
ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה בצרפת. הוצאת שלם, 2000.
Antonia Fraser, Marie Antoinette – The Journey, Phoenix, 2001
קישורים חיצוניים
נאום הביקורת של אדמונד ברק
הערות שוליים
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בימי המהפכה הצרפתית
קטגוריה:המהפכה הצרפתית: אישים
קטגוריה:בית בורבון
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-18
קטגוריה:ילידי 1754
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1793
קטגוריה:אישים הקבורים בבזיליקת סן-דני | 2024-07-03T03:36:12 |
מלחמת המפרץ השניה | REDIRECT מלחמת עיראק | 2004-04-21T10:27:26 |
המשרד הראשי לבטחון הרייך | redirect המשרד הראשי לביטחון הרייך | 2004-04-21T10:37:54 |
עיר בירה | עיר בירה היא עיר המשמשת כמרכז השלטוני והפוליטי של מדינה, טריטוריה או אזור מנהלי. לרוב משמשת הבירה כמושבם של מרבית מוסדות הממשל (בית מחוקקים, רוב משרדי הממשלה ובמיוחד של ראש הממשלה, משכנו של ראש המדינה וכדומה), הערכאות הגבוהות של הרשות השופטת ובמיוחד בית המשפט העליון ולעיתים גם מוצב הפיקוד העליון של הצבא, וכן לרוב גם שגרירים ונציגים רשמיים של מדינות זרות.
פעמים רבות עיר הבירה היא עיר הראשה או העיר הגדולה במדינה או בטריטוריה, ולרוב היא בעלת תפקיד מרכזי מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית.
אטימולוגיה
המילה מופיעה בתנ"ך מספר פעמים, ככל הנראה במשמעות של "מצודה" או "ארמון". בספר נחמיה מוזכרת "הבירה אשר לבית", ובספר דברי הימים מופיעה "בירה" בדברי דוד במעמד הכתרת בנו שלמה. בחלק מהמקומות נראה שהביטוי מתייחס לבית המקדש, על פי הפרשנים, במשמעות של "מגדל" או "ארמון". בדברי הימים נזכרות גם "בירניות" שנבנו על ידי מלכי יהודה.
המצודה שבפינתו הצפון-מערבית של הר הבית נקראה "מצודת הבירה", ובימי השלטון הרומי שונה שמה ל"מצודת אנטוניה".
מקור המשמעות המודרנית של המילה מגיע כנראה מהבנה שגויה של הצירוף שושן הבירה, מקום מושבו של מלך פרס במגילת אסתר, הנזכר גם בדניאל ובנחמיה.
שינויים של עיר הבירה
לאורך המאה ה-20 מספר מדינות החליפו את עיר הבירה שלהן:
אוסטרליה הכריזה על קנברה כבירה (1913).
טורקיה החליפה את איסטנבול אשר שימשה כבירה שלה מזה כ-500 שנה באנקרה כצעד סמלי להתנתקות מהעבר של האימפריה העות'מאנית (1924).
ברזיל החליפה את ריו דה-ז'ניירו בבירה החדשה ברזיליה (1960).
פקיסטן החליפה את קראצ'י בבירה החדשה אסלאמאבאד (1967)
בליז החליטה להעביר את מוסדות השלטון מבליז סיטי בעקבות הוריקן אשר פגע בה ב-1961, לבלמופן הרחוקה מהחוף ומוגנת מסופות עתידיות (שנות השבעים).
ניגריה החליפה את לאגוס בבירה החדשה אבוג'ה (1991).
בעשור השלישי של המאה ה-21, מספר מדינות פועלות לשינוי עיר הבירה שלהם:
הממשלה במצרים פועלת להקים בירה חדשה, 45 ק"מ ממזרח לבירה הנוכחית, אשר תקרא בירת מצרים החדשה.
נשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו, פועל לכינון בירה חדשה באי בורנאו, כ-1,400 ק"מ מהבירה הנוכחית שבג'קרטה.
בגינאה המשוונית קיימת תוכנית להפיכת העיר סיודאד דה לה פאס שבמזרח המדינה לעיר הבירה, במקום מלאבו
משמעויות סמליות של עיר הבירה
בלשון הדיבור יכול שם עיר הבירה להחליף את שמה של המדינה. במספר שפות, שמה של הבירה מתחלף עם שמה של המדינה גם בשפה התקנית: "מצר" היא מצרים וגם קהיר, "אש-שאם" (או: "אלשאם", "א-שאם") הוא אחד משמותיה של דמשק וגם כינוי לסוריה. גם השם "ציון" מופיע במקורות כאחד משמותיה של ירושלים והפך בהדרגה כינוי לארץ ישראל.
הבירה נתפסת כמייצגת הסמלית של מדינתה וגם לעיתים שער הכניסה של אותה המדינה, ולכן ניתן למצוא במרבית ערי הבירה מונומנטים ונופים סמליים וייצוגיים: שדרות רחבות, ארמונות, אנדרטאות, אתרי הנצחה, וביטויים נוספים במרחב הבנוי לערכים הנתפסים על ידי השלטון כחשובים.
פועל יוצא מהעובדה שהבירה מהווה סמל ראשון במעלה למדינה הוא היותה מטרה עיקרית למדינות ולארגונים עוינים לאותה מדינה. ברוב המלחמות מדינות נכנעו לכובשיהן ברגע שעיר הבירה נפלה, אפילו אם נותרו כוחות רבים שיכלו להמשיך להילחם. מצד שני, מדינות שהצליחו להיכבש ברובן המוחלט אך רק עיר הבירה נשארה עומדת לבסוף ניצחו במלחמות. דוגמאות בולטות מההיסטוריה:
ממלכת יהודה נכבשה ברובה על ידי ממלכת אשור ורק אחרי המצור על ירושלים הבירה שהסתיים במגפה אשר קטלה את רוב הצבא האשורי, הכובשים נסוגו.
במבצע ברברוסה גרמניה הנאצית ניסתה לכבוש את מוסקבה הבירה של ברית המועצות אך הקרב על העיר הסתיים במפלה מפתיעה לכובשים ולדעת מספר היסטוריונים (כגוון מיכאל הרסגור ואהוד פוקס) נחשב לנקודת מפנה העיקרית בחזית המזרחית אף על פי שהקרבות נמשכו ביתר עוז עוד כ-4 שנים.
במלחמת העולם השנייה גרמניה הנאצית נכנעה רק לאחר כיבוש הבירה ברלין אף על פי שכוחות רבים עוד היו מוכנים להמשיך את הלחימה באזורים נרחבים בגרמניה ואפילו במדינות שכבשה.
גם בהמשך העיר ברלין הפכה לסמל מרכזי במלחמה הקרה כאשר חולקה בין ארבעת המעצמות הכובשות ולבסוף הייתה מחולקת לשתיים כאשר כל גוש מחזיק בחלק אחר וחומה מבוצרת היטב הפרידה ביניהם. למעשה מזרח גרמניה הכריזה על מזרח ברלין כבירתה בעוד גרמניה המערבית העדיפה להציב את מוסדות השלטון בעיר בון עקב המורכבות בהיותה של מערב ברלין מובלעת בלב שכנתה המזרחית. המורכבות הגיעה לשיא עת ברית המועצות חסמה את דרך הגישה היחידה למערב העיר במצור אשר נמשך 10 חודשים. למרות אי היותה עיר בירה בפועל, היותה סמל היסטורי לאומי הביא את מעצמות המערב לא לוותר ולהביא לעיר אספקה דרך האוויר עד אשר ברית המועצות נשברה ופתחה מחדש את הדרך הקרקעית.
במלחמת יום כיפור המפנה העיקרי אשר הביא את מצרים וסוריה לבקש הסכם הפסקת אש היה הגעת כוחות צה"ל עמוק לשטחם בנקודות שכבר איימו על ערי הבירה, קהיר ודמשק (בהתאמה).
מאפיין סמלי נוסף של עיר הבירה הוא היותה במעמד על מבחינה מנהלית-גאוגרפית. המקרה הידוע ביותר בהיסטוריה של נוהג זה הוא ירושלים שנקבע עליה שהיא לא נתחלקה לשבטים. כן ניתן למנות את וושינגטון די.סי. אשר לא שוכנת באף מדינה מ־50 מדינות ארצות הברית אלא במחוז קולומביה המהווה מחוז מיוחד שלא במעמד מדינה.
סוגים ומאפיינים
ניתן לחלק את ערי הבירה בעולם לפי קריטריונים שונים - ערים שהן ערי בירה היסטוריות (כדוגמת דלהי, פריז ולונדון), ערים שנבנו על מנת לשמש כערי בירה (למשל ברזיליה, אסטנה ואסלאמאבאד), ערי בירה שהן גם העיר הראשה במדינתן (כגון וינה, בגדאד ומקסיקו סיטי), ערי בירה פדרליות - שהן בדרך כלל ערי מינהל ואינן הערים הגדולות במדינתן, ואינן משתייכות לאף מדינה ממדינות הפדרציה (כגון קנברה, ניו דלהי ווושינגטון די. סי.), ערי בירה שהן גם המרכז הכלכלי של ארצותיהן (לונדון), וערי בירה בעלות משמעות דתית או היסטורית (ירושלים, קהיר ורומא).
במספר מדינות ישנן שתי ערים מרכזיות החולקות דה-יורה או דה פקטו את מעמד הבירה. בהולנד, למשל, הבירה היא אמסטרדם (אשר מהווה גם מרכזה הכלכלי של המדינה) אך רק מבחינה סמלית כאשר מושב המלכה הוא בהאג, בישראל נמצאות מרבית השגרירויות בתל אביב בשל המחלוקת הפוליטית על מעמדה של ירושלים. לדרום אפריקה נקבעו מיום הקמתה שלוש ערי בירה: פרטוריה (בירה מנהלית, מקום מושבה של הממשלה), קייפטאון (בירה תחיקתית, מקום מושבו של הפרלמנט), בלומפונטיין (בירה משפטית, ומקום מושבו של בית המשפט העליון).
בירות משנה
ערי בירה קיימות גם בדרגות מינהליות נמוכות יותר מאשר מדינה - למשל, מדינת מחוז (כמדינות המרכיבות את גרמניה, את רוסיה) או מחוזות אוטונומיים (כמו בספרד), ואף מחוזות ונפות.
סוגי ערי בירה נוספים בעלי מאפיינים גאוגרפים ומנהלתיים יחידות
במספר רב של מדינות ופרט מדינות פדרליות. נהוג שמלבד השטח המוניציפלי של העיר עצמה, מצורפים לה חבלי ארץ סמוכים תחת מעמד מיוחד המוגדר בחוק. והוא מכונה מחוז-הבירה או טריטוריית-הבירה. (דוגמת: וושינגטון די. סי, טריטוריית הבירה האוסטרלית)
בחלק מהמדינות ופרט במדינות אי בהם הבירה מרוכז באי מרכזי אחד ואי זה נמצא תחת מעמדה המוניציפלי הבלעדי. בירה מסוג זה נקראת גם אי-הבירה. (דוגמת: מאלה, פונאפוטי)
בירת ישראל
הקמת המדינה הוכרזה בתל אביב; מכיוון שירושלים הייתה נתונה במצור באותם ימים, ויועדה להיות עיר בינלאומית בחסות האו"ם. בחודשי העצמאות הראשונים פעלו כל מוסדות המדינה מתל אביב - שם פעלו רובם עוד קודם, בתקופת המדינה שבדרך. בדצמבר 1949 הודיע דוד בן-גוריון לכנסת על ההחלטה להעביר את הבירה לירושלים. משרדי הממשלה עברו בעצלתיים, חלקם נותרו מפוצלים עד היום בין תל אביב לירושלים, וחלקם אינם יושבים כלל בירושלים (משרד הביטחון ומשרד החקלאות).
מספר הצעות עלו בראשית ימי המדינה, בהנחה שירושלים לא תוכל לשמש כבירה: גולדה מאיר הציעה את העיר חיפה, בשל ההרים שבה המזכירים את ירושלים ובשל הנמל החיוני שבה ומרכזיותה; העיר הרצליה הציעה את עצמה כמי שנושאת את שמו של חוזה המדינה, ואילו בן-גוריון הציע להקים למדינה בירה חדשה ליד העיר הנבאטית ממשית, שכן היא נמצאת בנקודה המרוחקת ביותר מכל גבול.
הנשיא הראשון חיים ויצמן ישב ברחובות, ורק עם מותו ובחירת יצחק בן-צבי לנשיא עבר מושב הנשיא לירושלים.
בחוקים השונים (ובעיקר בחוקי היסוד) העוסקים ברשויות המדינה, נקבע גם מקום מושבם - בירושלים. חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל התקבל בשנת 1980 וקובע כי ירושלים היא בירת ישראל ומושב מוסדות השלטון. החוק גם מחייב את הממשלה לשקוד על פיתוחה של העיר באמצעות 'מענק הבירה', שהוא מענק שנתי מתקציב המדינה. בעקבות חקיקת החוק (ההצהרתי ברובו) עקרו מעט השגרירויות שהיו בעיר (ביניהן שגרירות הולנד ושגרירויות מרבית מדינות דרום אמריקה) לתל אביב, בעקבות לחץ מדיני כבד.
ראו גם
רשימת ערי בירה - מסודרת אלפביתית על פי עיר או על פי מדינה.
בירת קיץ
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערים לפי סוג
קטגוריה:גאוגרפיה פוליטית | 2024-10-20T08:38:01 |
שטורמאבטיילונג | REDIRECT אס אה | 2004-05-01T15:44:40 |
הנרי קיסינג'ר | ממוזער|קיסינג'ר במהלך ביקור בישראל, 1961
הנרי אלפרד קיסינג'ר (באנגלית: Henry Alfred Kissinger; 27 במאי 1923 – 29 בנובמבר 2023) היה מדינאי יהודי-אמריקאי, שכיהן כיועץ לביטחון לאומי ובהמשך כמזכיר המדינה של ארצות הברית, בממשלים שכיהנו מטעם המפלגה הרפובליקנית. הוא היה ליהודי הראשון שכיהן כמזכיר המדינה, וכן לראשון שכיהן במקביל בשני התפקידים, יועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה.
על מעורבותו במשא ומתן להסכם הפסקת האש בווייטנאם, זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1973. שנה קודם לכן זכה בתואר איש השנה של המגזין טיים.
במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בתקופת הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ של ארצות הברית לפי תפיסת הריאל-פוליטיק, בין השנים 1969–1977, וכחלק מתפיסה זו השתתף באופן משמעותי בתהליך הדטאנט, שעיקרו הפשרת היחסים שבין הגוש המערבי לגוש המזרחי. כחלק מתהליך זה פעל למיסוד היחסים הדיפלומטים עם סין העממית ולחתימה על הסכם פריז בשנת 1973, במטרה להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם שהייתה שנויה במחלוקת בארצות הברית.
גישת הריאליזם הפוליטי הקר של קיסינג'ר, הובילה להתנהלות אמריקאית שנויה במחלוקת, דוגמת התמיכה שהעניקה לפקיסטן במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, על רקע רצח העם הבנגלי שבוצע על ידי ממשלת פקיסטן, ללא כל ניסיון התערבות אמריקאי.
לצד השפעתו הרבה בזירה המדינית נותר קיסינג'ר דמות שנויה במחלוקת. חוקרים ואנשי אקדמיה רבים רואים בו כאחד ממזכירי המדינה האפקטיביים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, ישנם פעילי זכויות אדם ואקטיביסטים המגנים חלק מפועלו ורואים בו כאחראי לפשעי מלחמה.
בנוסף לעבודתו המדינית כתב קיסינג'ר ספרים רבים העוסקים במדיניות חוץ ובדיפלומטיה. הוא המייסד והנשיא של חברת הייעוץ קיסינג'ר ושות' , אשר הוקמה בשנת 1982 ועוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים.
ראשית חייו
נולד בשם היינץ אלפרד (אברהם) קיסינגר (בגרמנית: Heinz Alfred Kissinger) בפירט במדינת בוואריה שבגרמניה למשפחה יהודית מסורתית, בתקופת רפובליקת ויימאר. אביו, אליעזר לודוויג (לואיס) קיזינגר, עסק בהוראה, ואמו פולה (לבית שטרן) הייתה עקרת בית. לקיסינג'ר היה אח קטן בשם ולטר. אחד מתחביביו העיקריים של קיסינג'ר בתקופת ילדותו היה כדורגל, והוא שיחק תקופה מסוימת בקבוצת הילדים של גרויטר פירט, אשר הייתה אחד מהמועדונים הבולטים באותה תקופה. בנעוריו בפירת שבגרמניה היה חבר פעיל בצעירי אגודת ישראל. ב-20 באוגוסט 1938, בשל רדיפות המשטר הנאצי, נמלטה משפחתו ללונדון ומשם הגיעה לניו יורק ב-5 בספטמבר 1938. לאחר הגעתו לארצות הברית, שינה היינץ קיסינגר את שמו ל"הנרי קיסינג'ר".הוא למד בתיכון בשכונת וושינגטון הייטס שבמנהטן, והשתלב במסגרת קהילת המהגרים היהודים מגרמניה, שרבים מתוכה התגוררו בשכונה. על אף העובדה שקיסינג'ר השתלב בארצות הברית, הצטיין בלימודיו ולמד במהירות את השפה האנגלית, הוא לא הצליח להיפטר לחלוטין מהמבטא הגרמני שלו (המשויך לאזור מזרח פרנקוניה שבבוואריה). אחת מהסברות לכך היא ביישנותו של קיסינג'ר בצעירותו אשר הקשתה על הסרת המבטא.
לאחר שנתו הראשנה בתיכון ג'ורג' וושינגטון, ובשל מצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו, החל קיסינג'ר לקחת שיעורי ערב, כאשר במהלך היום עבד במפעל לייצור מברשות גילוח. עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1940, נרשם ללימודי חשבונאות בסיטי קולג' של ניו יורק, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשנת 1943 עם גיוסו לצבא האמריקאי.
שירות צבאי
לאחר גיוסו, ב-19 ביוני 1943, קיבל קיסינג'ר אזרחות אמריקאית. במסגרת שירותו, נשלח ללימודי הנדסה בקולג' לאפייט שבפנסילבניה, אך התוכנית בוטלה, והוא הוצב מחדש באוגדה 84. בשל שליטתו בגרמנית, הוצב קיסינג'ר במחלקת המודיעין. במסגרת תפקידו, השתתף במבצעים שונים בהם השתתפה האוגדה, בהם הקרב על הבליטה.
עם התקדמות הצבא האמריקאי בגרמניה, בעודו בדרגת טוראי בלבד, מונה למושל העיר הגרמנית קרפלד, עיר בינונית בגודלה, הסמוכה לדיסלדורף. בעקבות הצלחתו זו הועלה לדרגת סמל והוצב בגייס המודיעין הנגדי, במאמץ לתפוס פושעי מלחמה נאצים שנמלטו מכוחות הברית. על תפקודו ואומץ ליבו בתפקיד זה קיבל את כוכב הארד, העיטור הרביעי בחשיבותו בצבא ארצות הברית.
במהלך המלחמה גמלה בליבו ההחלטה לנטוש את לימודי החשבונאות אותם התחיל ולפנות לעולם האקדמי, תוך התמקדות בהיסטוריה פוליטית.
השכלה אקדמית
בשנת 1950 סיים קיסינג'ר לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1952, השלים את לימודי התואר השני ובשנת 1954 הגיש את עבודת הדוקטורט, אשר עסקה בנושא המדיניות הפוליטית של לורד קאסלריי וקלמנס ונצל פון מטרניך, אשר השפיעה רבות על תפיסת העולם של קיסינג'ר, בין היתר בצורך של מדינאי ליצור סדר מדיני המבוסס על מאזן כוחות כבסיס ליציבות בעולם.
לאחר קבלת תואר דוקטור, נבחר קיסינג'ר לסגל המרצים בפקולטה לממשל באוניברסיטה. בשנת 1957, זכה לתהילה אקדמית, לאחר שבמסגרת ספרו "נשק גרעיני ומדיניות חוץ", ביקר את מדיניותו של הנשיא דווייט אייזנהאואר בנושא השפעת האיום הגרעיני על יחסי הכוחות עם ברית המועצות.
על אף פיתוח הקריירה האקדמית, החל קיסינג'ר למלא תפקידים שונים במסגרת הממשל האמריקאי. בשנים 1961–1968, במקביל לעבודתו בהרווארד, שימש, בין היתר, כיועץ מיוחד לנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון בנושאים של מדיניות חוץ.
בשנת 1969 עזב קיסינג'ר את עבודתו באוניברסיטה לאחר שמונה על ידי נשיא ארצות הברית הנבחר ריצ'רד ניקסון, לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. הוא נכנס לתפקידו זה ב-20 בינואר 1969.
קריירה פוליטית
יועץ לביטחון לאומי (1969–1973)
מעורבות ביחסים עם ברית המועצות
במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי תחת הנשיא ניקסון, וכחלק ממדיניות הריאל פוליטיק בה דגל, פעל קיסינג'ר למימוש תהליך הדטאנט ולהפשרת היחסים עם מדינות הגוש המזרחי. במסגרת הליך זה תרם קיסינג'ר להורדת המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית. כחלק ממאמץ זה, היה מעורב קיסינג'ר בשיחות סאל"ט שהתקיימו בין המדינות בנוגע לסוגיית הגבלת נשק. השיחות, שהחלו כבר בשנת 1967, הובילו לחתימת שני הסכמים בנושא (הראשון בשנת 1972 והשני בשנת 1979). אמנה נוספת, שעסקה בהגבלת השימוש בטילים נגד טילים ונקראה "ABMT", נחתמה בשנת 1972, לאחר משא ומתן שניהלה ארצות הברית עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב.
כחלק מתהליך הדטאנט, השתתף קיסינג'ר במשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכמי הלסינקי בסוף יולי ותחילת אוגוסט 1975.
קידום היחסים עם סין
ממוזער|250px|פגישה בין קיסינג'ר למנהיג סין מאו דזה-דונג בשנת 1975
כחלק מניסיון להפעלת לחץ דיפלומטי על ברית המועצות, פעל קיסינג'ר לקידום היחסים עם סין הקומוניסטית. ביולי 1971 נסע קיסינג'ר בחשאי לסין ונפגש עם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, אשר כיהן במקביל גם כשר החוץ. כעבור שלושה חודשים ביקר בה פעם נוספת. המאמצים הדיפלומטים נשאו פרי והובילו למפגש פסגה היסטורי שנערך בשנת 1972 בו השתתפו הנשיא ניקסון, ראש הממשלה אנלאי ושליט סין מאו דזה-דונג, ואשר סיים תקופה של 23 שנים בה לא התקיימו בין המדינות יחסים דיפלומטים.
במהלך ההתקרבות לסין ניצל קיסינג'ר את הבנתו לפיה קיימים חילוקי דעות בין המאואיזם הסיני ללניניזם הסובייטי, הבנה שונה במדיניות החוץ האמריקאית, שנטתה לראות עד אותו זמן, את כל המדינות הקומוניסטיות כמקשה אחת. התקרבות ארצות הברית לסין, שכללה את הכנסתה כחברה באו"ם ובמועצת הביטחון במקום טאיוואן (שייצגה את סין בעיני ארצות הברית עד אז), הרחיבה את הטריז בין סין לברית המועצות, עצרה את ההתערבות הסינית בווייטנאם, והכניסה את ברית המועצות ללחץ שאיפשר סחיטת ויתורים והגעה להסכמים בהמשך.
מלחמת וייטנאם והסכם פריז
עוד בטרם התמנה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, בעודו בהרווארד, קיבל קיסנג'ר הזמנה משגריר ארצות הברית בסייגון לבקר בווייטנאם. לאחר מספר ביקורים במדינה בשנים 1966 ו-1967, הגיע קיסינג'ר למסקנה כי הסיכוי של הצבא האמריקאי להביא להכרעה צבאית במדינה (כחלק ממלחמת וייטנאם, שהחלה ב-1959) הוא אפסי, ועל כן יש לבסס מציאות פוליטית חדשה שתלווה בהסכם הפסקת אש יציב ושתשרוד גם לאחר יציאת ארצות הברית וצבאה מהמדינה.
לאחר היבחרו לנשיאות בשנת 1969, הודיע הנשיא ניקסון על כוונתו לסיים את המעורבות האמריקאית במלחמה בווייטנאם באופן הדרגתי. בסיועו של קיסינג'ר, גיבש ניקסון את מדיניות ה"Vietnamization", לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לדרום וייטנאם, שתאפשר לה ולצבאה שליטה ולחימה עצמאית נגד צבא צפון וייטנאם והוויטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי. לקיסינג'ר היה תפקיד מפתח בתוכנית להפצצות בקמבודיה, שבוצעו ממרץ 1969 ועד ליולי 1970, במטרה לסכל התקפות של כוחות הצפון מתוך המדינה, וכן כדי לקטוע את קו ההספקה דרך נתיב הו צ'י מין.
ההתקפות האמריקאיות המסיביות בקמבודיה גבו מחיר כבד מהאוכלוסייה הקמבודית ועוררו ביקורת רבה, שהופנתה בין היתר גם כלפי קיסינג'ר. לפי ההערכות, בין 4,000–150,000 אזרחים קמבודיים נהרגו כתוצאה מהתקפות אמריקאיות בשנים 1969–1973, ומאות אלפי בני אדם הפכו לפליטים לאחר שנסוגו מאזורי הקרבות אל עבר הערים.
בשנת 1969 החלו בפריז שיחות לקידום הפסקת אש ותהליך שלום בין ארצות הברית, שיוצגה על ידי קיסינג'ר, לצפון וייטנאם, שיוצגה על ידי לה דק טהו. לאחר מספר שנים של סבבי שיחות, חלקן גלויות וחלקן חשאיות, נחתם הסכם להפסקת אש בין הצדדים ב-27 בינואר 1973. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. עם זאת, נמשכה הלחימה בין הצדדים, והיא פסקה באופן רשמי רק ביולי 1976, עם איחוד דרום וייטנאם וצפון וייטנאם, ולאחר נפילת הבירה הדרומית סייגון לידי כוחות הצפון.
מלחמת העצמאות של בנגלדש
בבחירות דמוקרטיות שנערכו ב-1969 במזרח פקיסטן, נבחרה מפלגת "הליגה האוומית" שתמכה בהתנתקות של מערב פקיסטן (בה ישב השלטון המרכזי) ממזרחה (שלימים תהפוך לבנגלדש). בתגובה, החליט ראש הצבא הגנרל יחיא חאן (ששלטונו הצבאי הופל ב-1969) על טיהור נרחב במזרח המדינה בניסיון למנוע את שאיפות העצמאות של תושבי מזרח פקיסטן. ב-25 במרץ 1971, פלש הצבא הפקיסטני למזרח המדינה והחל בטיהור אתני, שהוביל, לפי נתונים של הממשל האמריקאי, ל-200 אלף הרוגים ול-10 מיליון פליטים שנסו מאזורי הקרבות מערבה לתוך הודו.
ביקורת רבה הופנתה כלפי הממשל האמריקאי, בעיקר כלפי הנשיא ניקסון וכלפי קיסינג'ר, שלטענת מבקריהם לא עשו דבר כדי למנוע את רצח העם הבנגלי, וזאת על רקע העובדה שפקיסטן הייתה בת ברית של ארצות הברית. בהקשר זה מתייחסים המבקרים לשני מברקים אותם שלח הקונסול האמריקאי במזרח פקיסטן ארצ'ר בלאד לוושינגטון בהם הוא מפרט על אודות הטבח שמבוצע באזרחים הבנגלים שלא הובילו לנקיטת עמדה אקטיבית מצד הממשל, ואף זכו לפקפוק בנוגע לאמיתות המצב מצידו של קיסינג'ר, שאף לחץ להעברתו של בלאד מתפקידו כקונסול. המלחמה הסתיימה לבסוף ב-16 בדצמבר 1971, לאחר פלישת הודו למזרח פקיסטן.
מעורבות בצ'ילה
ממוזער|250px|לחיצת ידיים בין קיסינג'ר לשליט צ'ילה אוגוסטו פינושה (1976)
בשנת 1970 נבחר ראש המפלגה הסוציאליסטית סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה. בחירה זו עוררה דאגה בקרב הממשל האמריקאי וזאת בשל דעותיו הסוציאליסטיות ותמיכתו בקובה. בשל כך, הורה הנשיא ניקסון ל-CIA, בתמיכתו של קיסינג'ר, לפעול להפלתו של איינדה על ידי עידוד גורמי האופוזיציה במדינה להביא להפיכה צבאית ולסיום שלטונו. ב־11 בספטמבר 1973 בוצעה כנגד איינדה הפיכה צבאית אלימה בהנהגת חונטה בראשותו של הגנרל אוגוסטו פינושה ובתמיכתה של ארצות הברית. הצבא כיתר את ארמון הנשיאות, הפציץ אותו והרג את איינדה. בעקבות ההפיכה תפס פינושה את השלטון. ההפיכה הפאשיסטית דרדרה את צ'ילה לתקופה אפלה של דיכוי דמים. כ-50 אלף מבני העם הצ'יליאני נרצחו על ידי שליחי הכת הצבאית בראשות פינושה. רבבות עונו ואלפים "נעלמו".
מלבד ביקורת רבה שהופנתה כלפיו בשל מעורבותו בהפיכה הצבאית בצ'ילה, זכה קיסינג'ר לקיתונות של ביקורת לאחר ההתנקשות בדיפלומט הצ'יליאני הגולה אורלנדו לטלייה, שבוצעה בוושינגטון בשנת 1976. לדעת המבקרים, על אף העובדה כי קיסינג'ר ידע על כוונותיה של צ'ילה לפעול לחיסול מתנגדיה ברחבי העולם, כחלק ממבצע קונדור, הוא לא פעל להעברת מסר תקיף לממשל הצ'יליאני, על מנת למנוע פעולות אלה.
שערורייה סביב הזכייה בפרס נובל
על המאמץ הדיפלומטי שהוביל להסכם הפסקת האש בווייטנאם, זכו קיסינג'ר ולה דק טהו בפרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1973. לפי ההיסטוריון האמריקאי ארווין אברהמס, הייתה זו הזכייה המעוררת מחלוקת ביותר בהיסטוריה של פרסי נובל עד לאותה תקופה. בפעם הראשונה אי פעם, עזבו במחאה את הוועדה שני נציגים ואילו דק טהו סירב לקבל את הפרס, כל עוד המלחמה בווייטנאם עדיין מתחוללת. קיסינג'ר ציין כי הסכים לקבל את הפרס "בהכנעה ובענווה".
מזכיר המדינה (1973–1977)
ב-21 בספטמבר 1973 מונה קיסינג'ר על ידי הנשיא ניקסון לתפקיד מזכיר המדינה והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה בארצות הברית. הוא נכנס לתפקידו כשבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
מלחמת יום הכיפורים
ממוזער|250px|פגישה בין שר החוץ המצרי איסמעיל פהמי (משמאל), עם הנשיא ניקסון (במרכז), וקיסינג'ר (מימין), שנערכה כשבוע לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים (31 באוקטובר 1973)
ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים, עם פלישת צבאות סוריה ומצרים לישראל. בראיון שנערך עמו בנובמבר 2013, אמר קיסינג'ר כי קיבל דיווח על המלחמה המתוכננת בשעה 12:30 של אותו יום. עוד הוסיף, כי שיחות טלפון דחופות שביצע עם הסובייטים והמצרים לא הועילו וכי ההחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להימנע מתקיפה מקדימה הייתה נכונה משום שמנעה מישראל להצטייר בפני הקהילה הבינלאומית כמחרחרת מלחמה והתחשבה באפקטיביות הנמוכה יחסית של מתקפה מקדימה בסמיכות לתחילת המלחמה.
ב-9 באוקטובר 1973 הגיעו לארצות הברית שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והאלוף מוטה גור להיפגש עם קיסינג'ר. במהלך הפגישה סקרו השניים את מצבה הקשה של ישראל בחזית המצרית וציינו כי ראש הממשלה גולדה מאיר מעוניינת להגיע לוושינגטון, לשם בקשת סיוע דחוף מהנשיא ניקסון. קיסינג'ר התנגד לבואה של מאיר, בטענה כי הדבר יתפרש כחולשה מצד ישראל, אך פעל לזירוז הזרמת אספקת תחמושת ומטוסים לישראל, בהתאם לדרישותיה.
לאורך המלחמה ועל רקע העובדה כי הנשיא ניקסון היה שקוע וטרוד בפרשת ווטרגייט, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט לבדו. דוגמאות לחוסר המעורבות היחסית של ניקסון במלחמה הובאו בספרו של ההיסטוריון רוברט דאלק, שציין, בין היתר, כי קיסינג'ר המתין כ-3 שעות לאחר שנודע לו אודות הפלישה המתקרבת ובטרם יידע את ניקסון אודותיה. בראיון שנערך עמו ציין קיסינג'ר כי "הקושי הבסיסי במרוצת כל פרשת ווטרגייט היה בשימור האמינות האמריקאית בעוד הסמכות הנשיאותית נמצאת במתקפה מתמדת. אבל עזרה לנו העובדה שהמנהיגים הסובייטים לא העלו בדעתם עד כמה באמת התפוררה הסמכות בתוככי המערכת (האמריקאית)".
הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כמו גם השיחות עם ישראל ומדינות ערב, התנהלו כולן דרך קיסינג'ר, שמספר על כך בספרו "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם". במהלך המלחמה נקט בדיפלומטיה בדילוגים ויצא ל״מסע דילוגים״ בין ברית המועצות וישראל כדי להביא להפסקת אש בין ישראל ומצרים והיה מהארכיטקטים של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה. בהמשך היה אחראי קיסינג'ר למסע דילוגים נוסף בין ישראל ומצרים שבסופו, נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים.
התפטרות ניקסון וביקורת בעקבות פלישת טורקיה לקפריסין
ממוזער|250px| קיסינג'ר והנשיא פורד משוחחים במדשאות הבית הלבן. אוגוסט 1974
לאחר התפטרותו של הנשיא ניקסון ב-9 באוגוסט 1974 בעקבות "פרשת ווטרגייט", המשיך קיסינג'ר בתפקיד מזכיר המדינה בקבינט של הנשיא ג'רלד פורד, בעודו ממשיך לכהן כיועץ לביטחון לאומי, עד לעזיבתו את התפקיד ב-3 בנובמבר 1975.
עוד בטרם ההתפטרות, הועלתה ביקורת כנגד קיסינג'ר והממשל האמריקאי אשר, לפי הנטען, קיבלו התראה מוקדמת בתחילת יולי 1974 על כוונת הטורקים לפלוש לקפריסין אך לא מנעו זאת.
איום בפלישה לקובה
ממסמכים מסווגים שנחשפו בשנת 2014 בארצות הברית, עולה כי קיסינג'ר החל בפברואר 1976 בהכנת תוכנית מגירה לתקיפת קובה, כתגובה לשליחת חיילים קובנים לאנגולה במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה שם, החל מנובמבר 1975. מהמסמכים עלה כי לאורך מספר פגישות שנערכו בבית הלבן תמך קיסינג'ר בפעולה חזקה לעצירת מנהיג קובה פידל קסטרו מחשש שהתערבותו באפריקה תגרום לארצות הברית להיראות חלשה. לטענת קיסינג'ר, פעולות קובה עוררו חשש בעולם ממלחמת גזע רחבה יותר שעלולה להתפשט לאמריקה הלטינית וגם לערער את היציבות במזרח התיכון. בתוכניות המגירה שהוכנו הוצגו כמה אפשרויות פעולה דוגמת סגר צבאי, תקיפות אוויריות ומיקוש נמלים קובניים. לצד האפשרויות לתקיפה, הוצגו גם הסיכונים הגדולים מתקיפה אמריקנית בקובה, דוגמת העמקת הסכסוך עם ברית המועצות ומלחמה קרקעית לשם הגנה על בסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו.
תמיכה בסיפוח מזרח טימור
בשנת 1974 החלו לצמוח במזרח טימור תנועות פוליטיות סוציאליסטיות אשר קראו לעצמאות חלקו המזרחי של האי, אשר נשלט באותה העת על ידי פורטוגל (כשחציו השני נשלט על ידי אינדונזיה). קריאה זו לעצמאות נתמכה על יד הממשל הפורטוגלי בראשותו של הנשיא הסוציאליסטי מריו סוארש. מנגד, אינדונזיה אשר ראתה בחומרה את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח טימור, פלשה לטריטוריה המזרחית ב-7 בדצמבר 1975, באצטלה של איום קומוניסטי. הפלישה האינדונזית נדחתה ב-24 שעות על מנת לא להביך את הנשיא פורד ואת קיסינג'ר שביקרו בג'קרטה ביקור רשמי ב-5 וב-6 בדצמבר. צמידות זו של הביקור לפלישה תרמה לחשד שהמבצע זכה לאישור סופי של ארצות הברית ועוררה ביקורת רבה, בין היתר כלפי קיסינג'ר על כך שלא עשה דבר על מנת למנוע את הפלישה ואף תמך בה כחלק ממאבק אמריקאי נגד התפשטות קומוניסטית אפשרית במדינות מזרח אסיה.
הכיבוש האינדונזי של מזרח טימור נמשך עד 1999, במהלכו נהרגו בין רבע לשליש מהאוכלוסייה שמנתה כ-700,000 תושבים טרם פרוץ הקרבות.
תפקידים לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים
ממוזער|198x198 פיקסלים|פגישה בבית הלבן בין הנשיא רונלד רייגן וקיסינג'ר בשנת 1981.
ב-20 בינואר 1977, פרש קיסינג'ר מתפקיד מזכיר המדינה, וזאת בעקבות הפסדו של פורד לג'ימי קרטר, בבחירות לנשיאות ב-1976. לאחר הפרישה, המשיך קיסינג'ר להשתתף בקבוצות ובארגונים שונים אשר עסקו בהתווית מדיניות חוץ, דוגמת ועד השלישייה.
באותה שנה, קיבל קיסינג'ר הצעה למשרה באוניברסיטת קולומביה, אשר בוטלה כעבור זמן מה בשל ביקורת מצד סטודנטים אשר התנגדו למהלך ואף יצרה הד תקשורתי נרחב. בהמשך, הצטרף קיסינג'ר לצוות המרצים במרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים שבאוניברסיטת ג'ורג'טאון. בשנת 1978, מונה לדירקטור במנהלת ליגת הכדורגל הצפון אמריקנית.
בשנת 1982 הקים קיסינג'ר את חברת הייעוץ קיסינג'ר ושות', העוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים. בשנים 1983–1985 קיסינג'ר עמד בראש המועצה הלאומית לענייני מרכז אמריקה, ובשנים 1986–1988 היה חבר בצוות שייעץ לנשיא רונלד רייגן בנושאים בינלאומיים.
בשנת 1999 מונה לדירקטור בחברת גאלפסטרים איירוספייס. בהמשך מונה לדירקטור בקבוצת המדיה סאן טיימס . בין השנים 1995–2001, כיהן בדירקטוריון חברת הכרייה האמריקאית Freeport-McMoRan . בשנת 2000, מונה ליועץ פוליטי לנשיא אינדונזיה עבד א-רחמן וחיד. בהמשך קיבל את התואר "יועץ לשם כבוד" של לשכת המסחר ארצות הברית-אזרבייג'ן. באותה שנה החליף את מרגרט תאצ'ר בתפקיד נשיא מכללת ויליאם ומרי . בין השנים 2000–2006, כיהן כיו"ר דירקטוריון ארגון אייזנהאואר . לאחר פרישתו, זכה בפרס מטעם הארגון על תרומתו רבת השנים.
בשנת 2002 מונה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לעמוד בראש הוועדה לחקר אירועי 11 בספטמבר, אך עזב את התפקיד ב-13 בדצמבר 2002.
נפטר ב-29 בנובמבר 2023, בגיל 100.
אידאולוגיה ותפיסת עולם מדינית
תפיסת העולם של קיסינג'ר הושפעה רבות מהדיפלומטיה של הקרדינל רישלייה, שטבע את המונח הגיון המדינה (בצרפתית: raison d'état - טובת המדינה), לפיה על המדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה בכפוף לאינטרסים שלה, בניגוד למדיניות הרואה את המעצמה כאוכפת "סדר עולמי" או דרכי פעולה מוסריות (מדיניות אותה מייחס קיסינג'ר לנשיאים מן המפלגה הדמוקרטית ובפרט לוודרו וילסון).
גיבור נוסף במחשבה המדינית של קיסינג'ר היה שר החוץ האוסטרי, מטרניך, שניסה להחזיר על כנו את הסדר הפוליטי באירופה השסועה לאחר תקופת נפוליאון והמהפכה הצרפתית והיה הדמות המובילה בקונגרס וינה ב-1815. מדיניותו עוצבה תוך התחשבות במאזן הכוחות הגלובאלי ותוך שימור מקסימלי של הסדר הקיים תוך סלידה ממהפכנות. מאזן כוחות בין המעצמות הוא לדידו של קיסינג'ר הבסיס לשלום וליציבות בעולם.
קיסינג'ר התנגד להסתמכות על הסמכות האוניברסלית של האו"ם והסביר: .
יחסיו עם היהדות וישראל
ממוזער|194x194 פיקסלים|פגישה שנערכה ב-1 במרץ 1973 בין הנשיא ניקסון, ראש הממשלה גולדה מאיר וקיסינג'ר.
בספרו "פנקס שירות", מתאר יצחק רבין את תגובתו של קיסינג'ר להתנהלות ישראל במגעים הכושלים שהתקיימו בשנת 1971 לפתיחת תעלת סואץ לתנועת אוניות, במחיר של התרחקות ישראלית מקו התעלה. לפי עדותו של רבין, ששימש כשגריר ישראל בוושינגטון, ביקר קיסינג'ר את ישראל באומרו: "איש אינו מבין אתכם. איש אינו יודע מה אתם רוצים. יש חששות רציניים, כי כל מה שאתם רוצים, באמת, הוא להתחמק מכל הסדר המחייב ויתורים מצדכם ולשבת בגבולות שאתם יושבים בהם היום".
סערה סביב הקלטות הניו יורק טיימס
בשנת 2010 חשף עיתון הניו יורק טיימס הקלטות סודיות משיחות שונות שנערכו בבית הלבן, מהם עולה התבטאויות שנויות במחלוקת של הנשיא ניקסון וקיסינג'ר. לפי עדויות של בוב הולדמן, ראש הסגל של הבית הלבן תחת הנשיא ניקסון, הוציא ניקסון הנחיה לפיה אין לאפשר לדיפלומטים ואישים בצמרת המדינית שהם יהודים אמריקאים, לרבות קיסינג'ר, מלהשתתף בגיבוש מדיניות כלשהי בנוגע לישראל. ככלל, היה קיסינג'ר צריך להתמודד עם רקעו היהודי ובשאלה שעלתה לגביו באיזו מידה הוא יכול להיות אובייקטיבי בשאלות הנוגעות לגורל ישראל ומעמדה במזרח התיכון, בו כלולות גם מדינות ערב.
באחת מההקלטות הנוספות שנחשפו, נשמע קיסינג'ר אומר לנשיא ניקסון כי "הגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית. אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקאית. זה אולי עניין הומניטרי". שיחה זו התקיימה זמן קצר לאחר פגישה שקיים קיסינג'ר עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ב-1 במרץ 1973.
במאמר שפרסם בעיתון וושינגטון פוסט בדצמבר 2010, הגיב קיסינג'ר לתוכן ההקלטות וטען כי דבריו הוצאו מהקשריו וכי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בזיכרון השואה וביהודים ככלל.
ביקורת בישראל
ממוזער|178x178px|קיסינג'ר בקריקטורה מאת יואל בוכוולד.בעת "מסע הדילוגים" שלו לאחר מלחמת יום הכיפורים זכה קיסינג'ר להפגנות מחאה כנגדו בישראל, רובן ביוזמת גוש אמונים, שהמסר שהודגש בהן היה שלמרות יהדותו הוא מוביל למהלכים הפוגעים בישראל.
בשל התנהלותו במהלך מלחמת יום הכיפורים וכן בשל התבטאויות שונות כנגד יהודים וישראל בפרט, זכה קיסינג'ר לשינאה ובוז מקרב גורמים בחוגי הימין, על רקע מה שהם ראו כבגידתו באינטרסים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי במדיניות הישראלית. כינוייו בשיח הפוליטי הימני בישראל היו "ג'ו בוי" (יהודון) ו"בעל הגויה", כפי שכינה אותו מנהיג גוש אמונים, הרב צבי יהודה קוק.
ממוזער|173x173 פיקסלים|מפגש בין קיסינג'ר לרמטכ"ל גבי אשכנזי בנובמבר 2010
הוקרה בישראל לפועלו
על אף הביקורת שהופנתה כלפי קיסינג'ר מצד גורמים שונים בישראל. בשנת 1984, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. ביוני 2012, קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל מהנשיא שמעון פרס כאות הערכה על פעילותו למען מדינת ישראל.
קיסינג'ר ביקר מספר פעמים בישראל, כאשר הפעם הראשונה הייתה בשנת 1961, והפעם האחרונה בשנת 2023 בגיל 100.
חייו האישיים
ממוזער|219x219px|קיסינג'ר ואשתו ננסי בבית האופרה המטרופוליטנית (2008)
ממוזער|שלט הרחוב על שמו של קיסינג'ר בעיר נתניה
בשנת 1949, התחתן קיסינג'ר עם אן פליישר ונולדו להם שני ילדים, אליזבת ודייוויד, אשר שימש בעבר כבכיר בחברת NBC ומאז 2005 משמש כמנכ"ל חברת ההפקות של קונאן אובראיין "קונקו" . קיסינג'ר התגרש מאן בשנת 1964, והתחתן בשנית בשנת 1974 עם הפילנתרופית ואשת החברה האמריקאית ננסי מגינס . הזוג התגורר לסירוגין בעיירה קנט שבקונטיקט ובעיר ניו יורק.
בסוף מאי 2023 הגיע קיסינג'ר לגיל 100. על שמו נקראו בחייו רחובות בישראל - בראשון לציון ובנתניה.
בתרבות הפופולרית
בשנת 2023, לרגל יובל למלחמת יום הכיפורים, הופיעה דמותו של קיסינג'ר בסרטו של גיא נתיב "גולדה", והוא גולם על ידי אייזק לייב שרייבר.
בזמן כהונתו כמזכיר המדינה, תוכנית הסאטירה הישראלית הבולטת, ניקוי ראש הקדישה לקיסינג'ר פרק שלם.
מספריו
נשק גרעיני ומדיניות חוץ; תרגם יוסף עוזיאל, תל אביב: הוצאת סדן, 1969
מדיניות החוץ האמריקאית; תרגם יוסף עוזיאל, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974
שנותי בבית הלבן; תרגם אהרן אמיר. תל אביב: ידיעות אחרונות, תשמ"א 1980
משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם; תרגם יצחק טישלר, הוצאת שלם, 2004
דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007
לקריאה נוספת
מרטין אינדיק, בתחבולות תסיים מלחמה: הנרי קיסינג'ר והחתירה לשלום במזרח התיכון, מאנגלית: נורית גרידינגר, ידיעות ספרים, 2023.
קישורים חיצוניים
הנרי קיסינג’ר, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות
יהונתן אלשך וחן קרצ'ר, ד"ר קיסינג'ר ומר הנרי, סקירה על ספרו "דיפלומטיה", זמנים 104
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית
קטגוריה:יהודים פקידי ממשל בארצות הברית
קטגוריה:היועצים לביטחון לאומי של ארצות הברית
קטגוריה:יהודים חברי הקבינט של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'רלד פורד
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
קטגוריה:דיפלומטים יהודים
קטגוריה:דיפלומטים אמריקאים
קטגוריה:מחברי ספרי עיון יהודים אמריקאים
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי ועד השלישייה
קטגוריה:אמריקאים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:מעוטרי כוכב הארד
קטגוריה:זוכי פרס וודרו וילסון
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ג'ורג'טאון
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:מהגרים מגרמניה לארצות הברית
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אמריקאים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1923
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2023 | 2024-10-10T05:01:13 |
זוטון | REDIRECT הוביט | 2004-09-27T19:34:18 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.