title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
בן מחצית | REDIRECT הוביט | 2005-06-10T10:59:07 |
פאנצר | שמאל|ממוזער|250px|קצינים בריטיים בוחנים טנק פאנצר סימן 4 שנפגע, 1944
פאנצר משמעו טנק או שריון בגרמנית. הטנקים הגרמניים נקראו בפיהם של הגרמנים Panzerkampfwagen (רכב קרבי משוריין). כקיצור החלו להשתמש במונח פאנצר (משוריין), והשימוש נותר עד היום. במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, השתרש בספרות האנגלית (וגם בעברית) המונח 'סימן' - Mark לטנקים הגרמניים, (כך לדוגמה הפאנצר 2 כונה פשוט "סימן 2") אף שהגרמנים עצמם מעולם לא עשו שימוש במונח זה.
היו שישה דגמי פאנצרים עיקריים:
פאנצר סימן 1 טנק קל מוקדם שהיה חמוש במקלעים בלבד ונועד לאימונים.
פאנצר סימן 2 מחליפו של הפאנצר סימן 1, חומש בתותח אוטומטי 20 מ"מ ופותח כאמצעי ביניים עד לייצור טנקי הפאנצר 3 ו-4.
שני הדגמים הראשונים נועדו לאימונים בלבד אולם בסופו של דבר השתתפו גם בלחימה פעילה בתחילת מלחמת העולם השנייה.
פאנצר סימן 3 טנק בינוני.
פאנצר סימן 4 טנק בינוני מתקדם יותר מקודמו, חומש בתותח 75 מילימטר.
הפאנצרים סימן 3 וסימן 4 היו עמוד השדרה של השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה.
פאנצר סימן 5 - "פנתר", טנק בינוני מתקדם ביותר שפותח כתשובה ל T-34 הסובייטי.
פאנצר סימן 6 - "טיגר" (נמר), טנק כבד חמוש בתותח 88 מ"מ.
פאנצר סימן 6 B - "קניגסטיגר", טנק כבד חמוש בתותח 88 מ"מ ארוך קנה.
הדגמים הראשונים של הפאנצרים היו נחותים מכל בחינה. בעת האנשלוס הם נתקעו במעברי ההרים. הצלחתם בפולין נבעה מהנחיתות של הצבא הפולני ובצרפת בעיקר מתפיסה שגויה של צבא צרפת שפיזר את הטנקים בין יחידות הרגלים במקום לרכזם ביחידות אורגניות. הדגמים המאוחרים של הפאנצרים, הפנתר והטיגר, היו אמנם טנקים מתקדמים ביותר בכל הקשור לשריון, כח אש, דיוק ירי, טווח ירי אפקטיבי, ואפילו אמצעי ראיית לילה, אך מצד שני הם היו מורכבים מאוד ולכן קשים יותר לייצור, וגם מועדים לתקלות רבות שנבעו מכך שבלחץ המלחמה הם הוכנסו לשירות קרבי לפני שתהליך הפיתוח שלהם באמת הסתיים, והטיגרים, בגלל משקלם הרב, גם היו איטיים וזוללי דלק, וזאת בתקופה שבה הצבא הגרמני סבל ממחסור שהלך והחריף בדלק.
כתוצאה מכך שחיל השריון הגרמני העביר בשנים האחרונות של המלחמה את רוב משאביו מייצור טנקי סימן 4 לייצור טנקי פנתר, ובהמשך בעיקר לטיגר המסובך, נפגעה תפוקת הייצור שהלכה וירדה. הטנקים החדשים היו אמנם רבי עוצמה, אבל יוצרו במספרים נמוכים מאוד ביחס לעשרות אלפי הטנקים שיוצרו בברית המועצות ובארצות הברית. רבים מהם אבדו בשדה הקרב כתוצאה מתקלות טכניות ואף כתוצאה ממחסור בדלק.
בשל נחיתות הפאנצרים הראשונים וקשיי ייצור של התעשייה, הגרמנים גם הפעילו שני סוגי טנקים צ'כוסלובקים, חלקם נלקחו שלל לאחר סיפוח צ'כוסלובקיה לגרמניה וחלקם יוצרו במפעלים המקוריים.
פאנצר 35(t) טנק קל חמוש בתותח 37 מ"מ.
פאנצר 38(t) גרסה משופרת מהיר יותר ובעל שריון עבה יותר.
ראו גם
מלחמת בזק
פאנצרגרנדיר
קישורים חיצוניים
תולדות פיתוחם של טנקי הפאנצר, סרט (56 דקות, באנגלית), 2009, בערוץ Janson Media
*
קטגוריה:מילים וביטויים בגרמנית
קטגוריה:טנקים נבחרים עבור תבנית טנקים | 2022-08-15T18:46:35 |
תותח | ממוזער|תותח חופים עות'מאני בתל יפו העתיקה
ממוזער|תותחים על חומות עכו
שמאל|ממוזער|200px|תותח בטירת סאו ז'ורז'ה שבליסבון.
תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השרפה בעת הירי. מקובל להגדיר כתותח כל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.
עקרון פעולה
עקרון הפעולה של התותח דומה לזה של נשק קני חם אחר. הצתת אבק השרפה יוצרת תגובה אקסותרמית מהירה המשחררת כמות גדולה של גזים בתחתית הקנה. לחץ הגז הפתאומי שנוצר דוחף את הפגז במעלה הקנה (הכיוון הפנוי היחיד) ומעביר אליו אנרגיה קינטית רבה עד לשחרורו של הפגז מלוע התותח. בחלק מהתותחים מוכנס אבק השריפה במארז נפרד מהפגז (בשק או באמצעי קיבול רך אחר) וזאת בשונה מכלי נשק קניים קטנים שבהם מוחדר תרמיל מתכת ביחד עם הקליע המורכב בקצהו (תחמושת אחודה). הדיפתו של הפגז יוצרת רתע בעוצמה שקולה לאנרגיה הקינטית שהוענקה לפגז (מכפלת מסת הפגז במהירותו החדשה).
היסטוריה
ממוזער|250px|תותח בהולנד
ממוזער|250px|תותח נפוליונצ'יק 65 מ"מ, יוצר ב-1906
ממוזער|250px|תותח מתנייע הוביצר 155 מ"מ, דגם "דוהר" M-109AL
ממוזער|250px|צוות חיל הנחתים האמריקני יורה בהוביצר M198 במהלך המלחמה בעיראק (2004)
שמאל|ממוזער|250px|קנה חרוק (של תותח 75 מ"מ מודל 1897)
ממוזער|שמאל|250px|תותח קרופ 335 מ"מ, ששירת את הצבא העות'מאני במערכת גליפולי המוצג במוזיאון הצבאי באיסטנבול
ממוזער|250px|תותח עות'מאני ישן בטיילת לואי בחיפה.
בתקופה העתיקה
הקרב המתועד הראשון בו נעשה שימוש בכלי ירי עם אבק שרפה, אירע בסין, כאשר ב-28 בינואר 1132. בחיבור רשומות על הגנת ערים (Shǒuchéng lù, 1172 守城錄,), נכתב על מצור על העיר דֶה-אָן (德安,Dé'ān), במחוז הֶבֵּיי של ימינו. מחבר הספר צֶ'ן גוּי (陳規, Chén Guī 1072-1141) היה מפקד הכוחות המגנים. בעת הלחימה נעשה שימוש בעשרים כלי ירי שהמחבר כינה בשם רומח-אש (火槍, huǒqiāng). צֶ'ן גוּי ציין כי זהו מוט עץ או מתכת שבקצהו גליל חזרן, הפולט אש, עשן רעיל ושבבי חרס או ברזל. אשר נישא על ידי שני חיילים. מטרת השימוש בכלי הייתה לשרוף את כלי המצור, או כל מטרה במרחק עשרה צעדים.
התותח העתיק ביותר ששרד עד היום, נמצא במנצ'וריה בפרובינציית הֵילוֹנְג ג'יָאנְג (Hēilóngjiāng) ומתוארך לשנת 1289.זהו תותח יד מארד יצוק. הוא נתגלה במטמון שהכיל כלי ארד נוספים, כגון: כלי בישול וכלי נוי. אורך הקנה 34 ס"מ, קוטר קדח-הקנה 26 מ"מ ומשקלו הוא 3.5 ק"ג.
באנציקלופדיה הצבאית הסינית "דרקון האש" (火龍經, huǒlóng jīng) מראשית המאה ה-15 נכתב על נשק-חם קטן הנקרא שׂוּן לֵיי (פין-יין: xùnléi pào; סינית מסורתית: 迅雷砲) מילולית פירושו – 'סופת רעמים'. היה זה נשק אשר נועד להרוס עמדות ממוקשות ולהגן בפני ירי ארטילרי של האויב. השׂוּן לֵיי דמה יותר לתותח מאשר לרובה מבחינת צורתו ואופן השימוש בו. אמנם משקלו היה כשבעה ק"ג בלבד, אך הירי יצר רֶתע חזק. כדי למנוע את היווצרותו נקשר הכלי לקרקע בשלשלות ברזל.
הגעת תותחים למזרח התיכון ולאירופה
ההיסטוריון הערבי אחמד אל-חסן מצביע על קרב עין ג'אלות שנערך ב-1260 כשימוש הראשון של הממלוכים בתותחים. הידע הכרוך בשימוש באבק השריפה הגיע ככל הנראה מאסיה דרך המונגולים.
בני אל-אנדלוס השתמשו בתותח במצור על סביליה ב-1248, ובמצור נאיבלה ב-1262.
אבק השריפה החל להגיע לאירופה, בראשית המאה ה-13, והתותחים הראשונים יוצרו בה בתחילת המאה ה-14. התיעוד העתיק ביותר לשימוש בתותח באנגליה נמצא בציור משנת 1326. בציור של וולטר מילימט נראה חייל היורה פגז דמוי חץ.
בקטלוג אנגלי מן המחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, צוינו ארבע קטגוריות משקל: קטן, בינוני, גדול וענק. משקל הנשק-החם בקטגוריית המשקל המרבית (gunnae maximae) היה בין 45 ל-136 ק"ג. משקל הנשק-החם בקטגוריה הקטנה ביותר (gunnae parvae) היה בין 6.8–11.4 ק"ג. יש לציין כי באותן שנים, המונח 'רובה' (gunnae) לא רמז בהכרח על גודל הנשק, ועד המצאת רובה הארקבוז נהוג היה לצרף את המילה 'יד' (hand), על מנת שיובן לקורא שמדובר בנשק-חם אישי.
התותחים הראשונים היו מכונות לא מדויקות שנועדו בעיקר להפיל חומות של ערים בצורות, מבצרים וטירות. במקביל ליכולות ההגנה של הערים, הקליבר של התותחים הלך ועלה בהדרגה כדי לירות כדורי תותח גדולים יותר מטווח רחוק יותר, עד ליצירת תותחי-על בעלי קליבר של למעלה מ- ועד . במקביל התפתחה הטכנולוגיה העדיפה של סוללות תותחים בעלי קליבר קטן יותר, היורים כדורי ברזל.
המאה ה-16 וה-17
במאה ה-16 החלה ההתפתחות המשמעותית בתותחים. התחילו להשתמש בהם בשדות קרב והרכיבו אותם על ספינות.
התפתחה טקטיקה ללוחמה נגד התותחים (בעיקר בערים בצורות) שהתבססה על ביצורי "באסטיון" (מגננים) נמוכים ועבים. התותח עדיין לא שימש כנשק הכרעה בשדה הקרב.
לקראת סוף המאה ה-17 הומצאו בהולנד תותחי ההוביצר המסוגלים לירי גם בכינון ישיר וגם במסלול תלול, שהיו פחות יציבים בזמן הירי מתותחי שדה, מה שהקטין את כמות אבק השריפה שהיה ניתן להשתמש בה. בהמשך, מספר צבאות אירופאים החלו להמציא הוביצרים שהיו ניידים מספיק כדי ללוות צבאות בשדה-הקרב.
המאה ה-18 וה-19
מאמצע המאה ה-18 ובראשית מאה ה-19 חלה התקדמות עצומה בהתפתחות התותחים שהפכו לכלי נשק מכריע מערכות. זאת בשל שיפור משמעותי בטווח ודיוק של התותחים, וכן ברמת הרסניות הפגזים. נפוליאון ריכז את התותחים בסוללות ענק בנות עשרות ולעיתים אף מאות תותחים.
באמצע המאה ה-19, ניסו לפשט חלק מהצבאות את הארטילריה שלהם על ידי המצאת תותחים בעלי קנה חלק קדח, שעוצבו לירות גם פגז מתפוצץ וגם פגז ברזל, ובכך החליפו גם את הוביצרי-השדה וגם את תותחי-השדה. המפורסם מבין התותחים האלה היה הנפוליאון 12-פאונדר, נשק צרפתי שנעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
הלמוט פון מולטקה הזקן הגרמני החזיר את התותחים לגדודים כמו שהיה לפני נפוליאון בשל החידושים הטכנולוגיים הרבים שחלו בכלי נשק זה (בעיקר הקנה הקדוח ואבק השריפה הלא מעשן).
המאה ה-20
תחילת פיתוח תותחי טנק: תותחים קטנים (בקטרים של 20-75 מ"מ) שהותקנו על גבי טנקים וכלי-רכב שונים.
הייצור ההמוני יצר תותחים כבדים אך ניידים יותר, שחוברו למכוניות וג'יפים ונגררו לשדה הקרב.
במקביל היו ניסיונות להשתמש בארטילריה למטרת הפצצה מרחוק של מטרות וביצורים. פותחו תותחי על בקליבר גדול מ-40 ס"מ כגון "ברטה השמנה" ו"תותח פריז", שטיווח את פריז ממרחק 130 ק"מ. חלק מתותחי הענק הורכבו על גבי רכבות ואוניות. כמו כן, פותח פרויקט HARP שמטרתו הייתה לשגר לוויין לחלל.
אחרי שנות ה-60 נכנס לשירות התומ"ת (תותח מתנייע) - תותח הוביצר המותקן על תובה זחלית ויכול להתנייד בכוחות עצמו. הקוטר הנפוץ עבור תומ"ת הוא 155 מ"מ.
המאה ה-21
בתחילת המאה ה-21 נכנסו לשירות תומ"תים משופרים: Panzerhaubitze 2000 הגרמני ו-M109A6 פלאדין האמריקאי. השיפורים העיקריים בתומ"תים אלו היו הוספה של טען אוטומטי, הוספת מערכות איכון המאפשרות לתקן את הירי והוספת מערכות תומכות של שליטה ובקרה, ניווט ותקשורת עם מרכז ניהול האש.
בצה"ל
בחיל התותחנים של צבא ההגנה לישראל משתמשים כיום בעיקר בתומ"ת M-109 האמריקאי, כיום בעיקר בדגם "דוהר" המשופר. ב-2023 החלה קליטת ה"רועם" - תותח סיגמא 155 של אלביט מערכות המותקן על גבי משאית.
סוגי תותחים
תותח מצור - תותח גדול ומסורבל שנועד להבקיע ביצורים כגון חומות עיר
תותח שדה - תותח קטן ונייד יותר, נועד לשימוש בשדה הקרב ולירי על חיילי האויב
הוביצר - תותח המסוגל לירות בזוויות הגבהה שונות, כולל ובעיקר ירי תלול-מסלול
תותח נ"ט - תותח שייעודו הוא פגיעה בטנקים ורכב קרבי משוריין, ומבצע ירי בכינון ישיר
תותח נ"מ - תותח מהיר-ירי נגד כלי טיס
תותח מתנייע - תותח המותקן על גבי כלי רכב המאפשר לו להתנייד
תותח טנק - תותח המותקן על גבי טנק ויורה כדורי טנק (פגזים אחודים בתצורת "כדורים") בכינון ישיר
תותח אוטומטי - תותח בו טעינת הפגז מתבצעת באופן אוטומטי, לרוב בעל קצב אש גבוה
תותח גאטלינג - תותח אוטומטי מהיר-ירי בעל שושנת קנים מסתובבת
גודל התותח
בעבר היה נהוג לציין את גודל התותח לפי משקל הפגז שהוא ירה. בבריטניה נשקל הפגז בליברה (ליברה אחת היא כ-0.45 ק"ג) שמכונה "פאונד" באנגלית ו"ליטרה" בעברית. כך למשל תותח 18 ליטראות ירה פגזים שמשקלם כ- אך מאחר שהמספר בשם התותח הוא עיגול ספרות בשביל נוחות השם, משקל הפגז אינו זהה בדיוק למספר העגול.
כיום מקובל לציין את גודל התותח לפי הקליבר - הקוטר הפנימי של הקנה כאשר לעיתים מציינים גם את אורך הקנה, לרוב בכפולות של קוטרו.
דגמים ידועים
גאריוואל 8 ליטראות (תותח שדה בצבא נפוליאון)
ברטה השמנה - תותח כבד לטווחים ארוכים במיוחד ("תותח-על") שהיה בשימוש במלחמת העולם הראשונה
V-3 תותח על גרמני
תותח בופורס 40 מ"מ - תותח אוטומטי רב-תכליתי
תותח 6 ליטראות - תותח שדה בריטי נגד טנקים
M61 וולקן - תותח גאטלינג אוטומטי נגד מטוסים
תותח מתנייע M-109 - תותח מתנייע מודרני
ראו גם
ארטילריה
חיל תותחנים
HARP - פרויקט ליצירת התותח החזק בהיסטוריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך
קטגוריה:סין: המצאות | 2024-08-19T19:13:39 |
אבק שרפה | שמאל|ממוזער|250px|אבק שרפה
אבק השרפה הוא חומר בעירה שהומצא, ככל הנראה, על ידי הסינים במאה ה-9. עם זאת, קיימים אזכורים לשימוש בחומר דמוי אבק שרפה בתקופות מוקדמות יותר. האזכור הראשון ביותר לאבק שרפה הופיע בשנת 142 לספירה על ידי האלכימאי הסיני וויי בוייאנג, שכתב על חומר עם תכונותיו של אבק שרפה. בספרו "קרבת השלוש" (ספר טאואיסטי בנושא אלכימיה) הוא תיאר תערובת של שלוש אבקות אשר "עפה ורוקדת" בפראות כאשר מציתים אותה. למרות שלא ניתן לדעת האם הוא אכן התייחס לאבק שרפה, אין בנמצא חומרי נפץ אחרים שהם תערובת של שלוש אבקות.
כבר במאה ה-10 השתמשו הסינים ברומח אש עבור מטרות צבאיות. במאה ה-13 גילו גם האירופים את הפוטנציאל ההרסני הגלום באבקה והשתמשו בה למטרות צבאיות, תותחים ורובים. המקור להגעת הטכנולוגיה לאירופה ולארצות ערב הוא ככל הנראה באימפריה המונגולית, ששיא פריחתה היה באמצע המאה ה-13, ושטחה כלל חלקים מאירופה ומהמזרח התיכון.
ישנם סוגים שונים ומגוונים של אבקות שרפה. במשפחה זו נכללים חומרים דליקים המשחררים בעת בעירתם אור, חום וגזים.
אבק שרפה שחור
אבק השרפה השחור (אבש"ש) הוא הראשון מבין הסוגים השונים של אבקות השרפה. עד לאמצע המאה ה-19 השתמשו באבק השרפה למטרות שעשוע (זיקוקין די-נור) ולמטרות צבאיות. במחצית השנייה של המאה ה-19 הופסק השימוש הצבאי באבק השרפה השחור ובמקומו הגיע האבש"ר (אבק שרפה נטול עשן). אבק השרפה השחור משמש בעיקר בתחום הפירוטכניקה.
אבק השרפה השחור מכיל גופרית, אבקת פחם (התורמת את הפחמן לתהליך הבעירה) ואשלגן חנקתי המשמש כמחמצן של התערובת.
באופן פשטני, ניתן לנסח את תגובת השרפה כך:
2(KNO3) + S + 3C → K2S + N2 + 3(CO2)
ניסוח מדויק יותר, אם כי עדיין פשטני, הוא כדלהלן:
10(KNO3) + 3S + 8C → 2K2CO3 + 3K2SO4 + 6CO2 + 5N2
תוצרי הבעירה מלמדים כי אין מדובר בתגובה פשוטה. תוצרי הבעירה של אבק שרפה שחור הם כ־55.91% מוצקים (לרבות אשלגן פחמתי, אשלגן גופרתי, גופרית, אשלגן חנקתי ופחמן); 42.98% תוצרים גזיים (בהם פחמן דו-חמצני, חנקן, פחמן חד-חמצני, מימן גופרתי, מימן ומתאן); 1.11% מים.
היחס האופטימלי ליצירת אבק שרפה שחור הוא 74.64% אשלגן חנקתי, 13.51% אבקת פחם ו-11.85% גופרית (במסה).
התקן הנפוץ ביותר בקרב יצרני חומרים פירוטכניים מכיל 75% אשלגן חנקתי, 15% אבקת פחם ו-10% גופרית. סוג הפחם הטוב ביותר הוא פחם שיוצר מעץ ערבה, אך ניתן גם לעשות שימוש בפחם אורן, אלון, צפצפה, שזיף או אדר.
איכות אבקת השרפה נמדדת על פי מהירות שריפתה, זו תלויה בסוג הפחם וגודל גרגירי האבקה.
גודל גרגירי האבקה הוא גורם חשוב מאוד במהירות השרפה. בין הגרגירים ישנם מרווחי אוויר שבהם הגזים יכולים לעבור ולהצית עוד מהתערובת בצורה מהירה יותר.
אבק שרפה נטול עשן
אבק שרפה נטול עשן (אבש"ר) מורכב בעיקר מניטרוצלולוזה ומניטרוגליצרין, אינו מייצר עשן בזמן בעירתו, יכול לפתח לחצים גבוהים ביותר ובעל מקדם איכות נמוך.
משתמשים בו בעיקר בתחום הצבאי, כחומר הודף בתחמושת רובים ואקדחים.
ייצור
בתחילת המאה החמש-עשרה התגלה מתכון לתרכובת אבק-שרפה גבישי (Corned-powder), אשר מתכלה לאט יותר. לתרכובת זו היה פוטנציאל ליצור אנרגיית פיצוץ חזקה. המתכון וההוראות לייצור תרכובת גבישית נכתבו לראשונה בספר "עבודה עם אש" ("Feuerwerkbuch"), אשר יצא לאור אחרי שנת 1411 בנירנברג. אופן הכנת התרכובת הגבישית היה: כתישת שלושת הרכיבים הבסיסיים והוספת אלכוהול, על מנת להפכה למשחה. לאחר מכן המשחה יובשה ונדחסה לכדי גביש מוצק. את הגביש ניתן היה לאחסן ולכתוש לפירורים בהתאם לצורך. בנוסף, השיטה עזרה לאבק שרפה לספוח פחות אדי מים מהאוויר והיא נשמרה לאורך זמן רב יותר כתוצאה מכך.
לתרכובת האבק-שרפה הגבישית היו שלושה יתרונות נוספים פרט לעוצמת פוטנציאל הפיצוץ המוגדל. היא הייתה חסכונית, משום שאפשרה להפחית בכמות המְלֵחַת, אשר נחשב ליקר מבין הרכיבים; ניתן היה לנייד אותה בקלות וכן לאחסן אותה לזמן ארוך יותר..
במאה ה-16 אחד ממקורות אבק השרפה היה גואנו - צואת עטלפים. אוניות של המעצמות יצאו לאיים (בעיקר באזור דרום מזרח הודו) והביאו את החומר היבש לאירופה. במהלך המסע חלו רבים מאנשי האניות במחלות זיהומיות עקב המגע עם פרש הציפורים.
עד מלחמת העולם הראשונה אחד הרכיבים בייצורו של קורדיט (סוג של אבקת שרפה ללא עשן) היה אצטון טבעי. ד"ר חיים ויצמן, כימאי נודע באותם ימים, המציא שיטה לייצור אצטון בתהליך ביוטכנולוגי, כך שהבריטים ובני בריתם יכלו להילחם באימפריה האוסטרו-הונגרית, בגרמנים ובאימפריה העות'מאנית.
אחסנה
באחסנת אבק השרפה מתמודדים עם שלוש בעיות: על האבקה להישאר יבשה ומוכנה לשימוש, יש למנוע פגיעה חיצונית בחומר בידי אויבים ויש למנוע את הנזק במקרה של תקלה ופיצוץ. בעקבות פיצוץ מחסן אבק השרפה בעיר לוצרן ב-1701, הוחלט לחלק את חומר הנפץ בין שני מגדלי אחסנה.
ב-1751 גרם פיצוץ של כמה חביות אבק שרפה בעיר לבוב, כנראה כתוצאה מרעידת אדמה, למותם של 36 אנשים, ביניהם אשתו ובתו של מנהיג היהודים בעיר הרב יעקב יהושע פלק (פני יהושע).
אבק השרפה מאוחסן כחלק מהתחמושת אותה הוא מרכיב, ב"בונקרים" - מחסנים תת-קרקעיים ששכבת האדמה ולפעמים גם מתכת ובטון אמורים לספוג הן את הפגיעות החיצוניות מידי האויב, והן את ההדף במקרה שמחסן כזה אכן יוצת, ובכך למנוע נזק לסביבה. התחמושת עצמה בדרך כלל אטומה ללחות ומים, ושמורה בארגזים אטומים, ובהם סיליקה ג'ל לספיחת הלחות.
ראו גם
חומר נפץ
קישורים חיצוניים
השימוש באבק שרפה בסין
הערות שוליים
קטגוריה:חומרי נפץ
קטגוריה:סין: המצאות
קטגוריה:אבקות | 2024-02-11T20:27:19 |
הגליל | שמאל|250px|מפת תבליט של הגליל|ממוזער
שמאל|ממוזער|חלק מיישובי הגליל|250px
שמאל|ממוזער|250px|רכס עם צמחייה צפופה במרום הגליל העליון
הגליל (ערבית: الجليل) הוא חבל ארץ הררי בצפון ארץ ישראל. גבולותיו של הגליל הם עמק יזרעאל ועמק בית שאן בדרום, בקעת הירדן, הכנרת ועמק החולה במזרח, חוף הים התיכון ועמק זבולון במערב, ודרום לבנון בצפון. בקרב הקהילה הגאוגרפית בישראל מקובל לראות בגבול המדיני בין מדינת ישראל ללבנון כגבולו הצפוני של הגליל.
גבולות
קו הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון הוא בקעת בית כרם, שהיא עמק צר הנמשך ממזרח למערב במרכז הגליל. בעוד הגליל העליון מאופיין בהרים גבוהים, שהגבוה בהם הוא הר מירון, המתנשא לגובה 1,204 מטרים מעל פני הים, הגליל התחתון מאופיין בהרים נמוכים יחסית המופרדים על ידי עמקים רחבי ידיים. ההבחנה בין שני חלקי הגליל קדומה, ומוזכרת כבר במשנה: "מכפר חנניה (יישוב בבקעת בית כרם) ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין – גליל התחתון" (שביעית ט, ב).
כיום הגליל במובן הרחב מתייחס לכל השטח הישראלי מעברו הצפוני של הכרמל (לא כולל הגולן), כך שגם העמקים נכללים בו, אך אזור הקריות בדרך כלל לא נחשב לחלק מהגליל. הגדרה זו חופפת פחות או יותר את מחוז הצפון של משרד הפנים (לא כולל הגולן), אשר כולל גם חלק מרמות מנשה ליד יקנעם עילית אך לא את קריית טבעון שנחשבת לחלק מהגליל ואף יושבת על הקצה הדרום מערבי של הרי הגליל התחתון.
מבחינה גאוגרפית, גבולות הגליל הם גבולות טבעיים, ומבחינה זו מהווה דרום לבנון המשך של הגליל.
היסטוריה
טרום־היסטוריה
היישוב האנושי בגליל עתיק יומין. קיימות עדויות רבות להתיישבות בגליל כבר בתקופת האבן במערות ובאתרים תחת כיפת השמים. אחד האתרים הארכאולוגיים הקדומים בישראל הוא מחצבת עברון שליד קיבוץ עברון. באתר זה התגלו עצמות פילים ובעלי חיים נכחדים אחרים יחד עם כלי אבן מסותתים האופייניים לתרבות האשלית הקדומה של התקופה הפלאוליתית התחתונה והוא מתוארך לכמיליון שנה לפני זמננו. באתר האשלי גשר בנות יעקב בעמק הירדן העליון, שגילו כ-790,000 שנה, התגלו עדויות קדומות ביותר לשליטה באש ולטביחת פיל ישר-חט ובעלי חיים אחרים.
בשלב מאוחר יותר של התקופה הפלאוליתית התחתונה, לפני כ-300,000 שנה, חי במערת זוטייה בנחל עמוד האדם הגלילי, בן התרבות האשלו-יברודית. במהלך התקופה הפלאוליתית התיכונה (התרבות המוסטרית, 250,000–45,000 שנים לפני זמננו, התקיימו שני מיני אדם בגליל: האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני (הומו ספיינס). קברי ניאנדרטלים התגלו במערת עמוד, ביחד עם שרידי כלי צור מסותתים, עצמות בעלי חיים שניצודו ושרידי מדורות מלפני כ-55,000 שנה. במערת קפזה שבהר הקפיצה התגלה יישוב דומה של הומו ספיינס, המהווה אחת מהעדויות הקדומות ביותר לנוכחותו מחוץ לאפריקה וגילו כ-100,000 שנים. גולגולת האדם המודרני בת כ-55,000 שנים שהתגלתה לאחרונה במערת מנות מצביעה כי ייתכן ששני מיני האדם התקיימו במקביל בגליל בשלהי התקופה הפלאוליתית התיכונה. מחנות עשירים של קבוצות ההומו ספיינס מהתקופה הפלאוליתית העליונה (כ-47,000–23,000 שנים לפני זמננו) התגלו במערת קפזה, מערת מנות ומערת היונים.
ראשית התיישבות הקבע בתרבות הנאטופית, לפני כ-15,000–11,500 שנה, מיוצגת באתר עינן בעמק החולה, שם התגלו מבני אבן, בתי קברות ופסולת יישוב רבה. גם במערת היונים ובאתרים מסביב לכנרת התגלו יישובים דומים. החל מכ-11,000 שנה התקיימו בגליל כפרים חקלאיים רבים בתקופה הנאוליתית, כגון יפתחאל, ביסמון וכפר החורש.
בגליל אותרו ממצאים רבים הנוגעים לתקופה הכלקוליתית. בפקיעין נמצאה מערת קבורה מתקופה זו. כיום ידוע על 22 יישובים נפרדים בגליל ההררי, כולם לצד מקורות מים, מן התקופה הכלקוליתית (בהם באר צונם). באתרים נמצאו ממצאים קראמיים ייחודיים לאזור לצד ממצאים טיפוסיים לתקופה. בגליל התחתון לא הייתה נהוגה התיישבות סמוך לברכות, והתרבות הייתה שונה מן התרבות בגליל העליון.
תקופת הברונזה
תקופת הברונזה בגליל מאופיינת בתחילת העיור. מידע מתקופה זו נמצא בכתובת המתארת את מסעו של תחותמס השלישי לכיבוש כנען, והכוללת כמה ערים בגליל. גם במכתבי אל-עמרנה נמצאו אזכורים של אישים ומקומות בגליל, בהם מושל חצור, מלך אכשף, מלך עכו
בחפירות ארכאולוגיות נמצאו עדויות על התרבות החומרית בתקופת הברונזה בגליל וסביבותיו – תל חצור, מגידו, בית שאן, תענך, תל עכו ועוד. ערי התקופה היו בצורות ונמצאו בהם מבני ציבור כמקדשים, שערי עיר וארמונות. בחצור, למשל, נתגלו בחפירות ארבעה מקדשים מתקופת הברונזה, לכל אחד מהם אדריכלות שונה, שיטת בניה שונה, וחפצי פולחן שונים. הגיוון התרבותי בממצאים הארכאולוגיים אופייני לגליל, ונובע ככל הנראה ממיקומו בין הממלכות השונות ששגשגו סביבו – מצרים העתיקה, האימפריה החיתית, מיתני ובבל.
תקופת הברזל
בתקופת הברזל התיישבו בגליל בני ישראל, והוא נחלק בין נחלות שבט אשר במערב ושבט נפתלי במזרח. אזור עמק יזרעאל חולק בין נחלות שבט זבולון במערב ושבט יששכר במזרח. במקרא, השם "גליל" נזכר לראשונה בספר יהושע: , ולאחר מכן בספר מלכים. שלמה המלך העניק לחירם מלך צור עשרים ערים בארץ כבול בגליל: .; ראו גם , יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3
התקופה הפרסית וההלניסטית
החל בתקופה הפרסית ועד שלהי התקופה ההלניסטית חלקים גדולים מהגליל, וייתכן שלעיתים אף כולו, היו תחת השפעת הערים הפיניקיות (בעיקר צור וצידון), שהיו בעלות מעמד מיוחד בממלכה האחמנית. באותה העת הגליל היה מיושב בדלילות, כאשר רוב תושביו ישבו במרכזים מבוצרים בשולי העמקים שבמרכז ובמערב. על-פי הממצא הארכאולוגי מתל אנפה, תל קדש ואתרים נוספים, האוכלוסייה הייתה בעיקרה אוכלוסייה פוליתאיסטית.
סביב שנת 104 או 103 לפנה"ס, כבש את הגליל יהודה אריסטובולוס הראשון, מלך יהודה החשמונאית, וסיפח אותה לממלכה היהודית. בעקבות כך החל מעבר של יהודים רבים מיהודה לגליל. עדויות לגל התיישבות זה נמצאו באתרים כמו יודפת, מירון, ציפורי, שיחין, כנא, באר שבע הגלילית, צלמין, ממלח, מגדלא, ארבל, כפר חיטיא ובית מעון.
היהודים שהגיעו לאזור הביאו עמם ידע מקצועי בתחום ייצור שמן הזית, מה שהביא להתפתחותה של תעשיית שמן זית רחבת היקף בגליל שנמשכה במאות השנים הבאות.
התקופה הרומית
לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי המצביא הרומי פומפיוס (63 לפנה"ס), התרחש גל שני ומשמעותי יותר של התיישבות יהודית באזור הגליל. בסוף המאה הראשונה לפנה"ס ובתחילת המאה הראשונה לספירה, נוסדו עיירות גדולות ומרכזיות בגליל, בהן כפר חנניה, פרוד, רביד, משכנא, וסבן. על-פי עדויות בנות התקופה, בשלהי תקופת בית שני היה היישוב היהודי בגליל צפוף ופורה מאוד. יוסף בן מתתיהו כתב שהיו בגליל (בשנת 67 לספירה) 204 ערים וכפרים.
לאחר מותו של הורדוס, הקיסר הרומי אוגוסטוס מינה את בנו, הורדוס אנטיפס, לטטראך (מושל) הגליל. אנטיפס הביא לתנופת בנייה בגליל: הוא בנה מחדש את העיר ציפורי, ובשנת 18 או 19 לספירה, ייסד את העיר החדשה טבריה, אותה קרא על שם הקיסר הרומי טיבריוס. שתי הערים הללו הפכו למרכזיות ולחשובות שבערי הגליל. ניכרת בהן השפעה יוונית-רומית, אך רוב תושביהן היו יהודים וכך גם היה צביון הערים.250px|ממוזער|שמאל|ציפורי הקדומה, בירת הגליל בתקופה הרומיתבשנת 66 לספירה פרץ ביהודה המרד הגדול נגד רומא, ובשנת 67 הגיע לגליל המצביא הרומי אספסיאנוס, בראש צבא של כ-60,000 איש. יישובים רבים ברחבי הגליל נכנעו לרומאים באופן מיידי ללא שום קרב, אם כי ביישובים אחרים הרומאים נאלצו להשתמש בכוח על מנת להכניעם. יוסף בן מתתיהו, שהתמנה בראשית המרד למפקד המרד בגליל ולאחר התבוסה ביודפת ערק לצד הרומי, סיפק בכתביו תיאורים מפורטים בעיקר על המצור שערכו הרומאים ביודפת ובגמלא, ועל הקרבות בטריכאי.שמאל|ממוזער|250px|תל יודפת בגליל התחתון, מעוז המורדים היהודים באזור בימי המרד הגדול
התקופה הרומית המאוחרת
מרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנים 132 עד 136 לספירה, התרחש ככל הנראה באזור יהודה בלבד, ולא התפשט לחלקי הארץ האחרים. הדיכוי הרומי של המרד הוביל לחורבן אדיר ביהודה, ורבים נהרגו, נעקרו מבתיהם, נסו או נמכרו לעבדות, והאזור רוקן מיושביו. לאחר המרד, עבר מרכז הכובד של העם היהודי בארץ מיהודה לגליל, ולשם עברה גם הסנהדרין.
התרבות, היצירה והדומיננטיות הפוליטית היהודית בגליל הגיעה לשיאה בשלהי המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית לספירה. בציפורי שבגליל חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה. על-פי הכתוב בספרות חז"ל, מנהיגותו הייתה בעלת השפעה רבה על יהודי ארץ ישראל, יהודי הגולה, וכן הוא היה בעל קשרים קרובים עם הממסד הרומי.
מסקרים ארכאולוגיים שנערכו באזור ניכר שיא התיישבותי בגליל באותה התקופה. תעשיית שמן הזית בגליל שהחלה עוד בתקופת החשמונאים משתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות תנאיים ואמוראיים.250px|ממוזער|שמאל|בית הכנסת העתיק בארבל, על רקע מצוק הארבל
התקופה הביזנטית
לאחר חתימת המשנה, שחתמה גם את תקופת התנאים, החלה תקופת האמוראים. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי, ורוב החכמים ושמות היישובים שנזכרים בו מקורם בגליל. ברחבי הגליל אותרו עשרות רבות של בתי כנסת מתקופת התלמוד, בעיקר באזור הכנרת. בתקופה הרומית ביזנטית נחשבה רמת הגולן מבחינה גאוגרפית כחלק מהגליל.
בערך באמצע המאה הרביעית לספירה, חיבור ועריכת התלמוד הירושלמי נעצרו בפתאומיות.Sussmann 1990: 67–103 באזור כולו ניכרת דעיכת אוכלוסין במהלך המאה הרביעית, ומספר גדול של יישובים ננטשו. הארכאולוג עוזי ליבנר הציע לקשר את משבר יישובי זה לסוף תקופת האמוראים, התנצרות האימפריה הרומית ובתוכה ארץ ישראל, הפסקת פעילותם של לפחות חלק מבתי המדרש באזור, והפיכת הגליל מאזור המתאפיין בהתיישבות יהודית צפופה לאוסף של קהילות יהודיות וביניהן אזורים לא יהודיים.
במקביל לדעיכת היישוב היהודי, בולטת במהלך התקופה הביזנטית התפשטות של היישוב הנוצרי. מספר יישובים נוצריים נבנו בסמוך או על גבי יישובים שננטשו. ממקורות היסטוריים עולה כי יישובים כדוגמת ראמה, מגדלא, כפר כנא, דבורייה ואכסאל, שבעבר גרה בהן אוכלוסייה יהודית, היו עתה יישובים נוצריים או שגרה בהם אוכלוסייה נוצרית משמעותית. הגליל התאפיין באותה העת בהפרדה כמעט מוחלטת בין יישובים יהודיים ונוצריים, למעט שני המקרים יוצאי הדופן של נצרת וכפר נחום, בהם גרה אוכלוסייה נוצרית לצד זו היהודית, כנראה בשל קדושתם במסורת הנוצרית.
על פי הארכאולוג עוזי ליבנר, אין זה סביר כי מקורה של האוכלוסייה הנוצרית בגליל בתקופה זו היא ביהודים שהתנצרו. לדבריו, המקורות האמינים המועטים מתקופה זו המזכירים התנצרות יהודים בארץ ישראל, מתייחסים לאנשים פרטיים ולא לכפרים שלמים. זאת בשונה, למשל, מעדויות לגבי תהליכי התנצרות רחבים יותר במערב האימפריה. על-פי ספראי וליבנר, דעיכת האוכלוסייה היהודית והתפשטות האוכלוסייה הנוצרית היו שני אירועים נפרדים שהתרחשו בזמנים שונים. בגליל המזרחי נשמר הרוב היהודי לפחות עד המאה השביעית לספירה.
התקופה האסלאמית המוקדמת
במאה ה-7, בעקבות המלחמות שקדמו לכיבוש הערבי וכן בעקבות השלטון הערבי שהביא חורבן על היישובים הנוצריים והיהודיים בגליל ירד מעמדה של הגליל כיצרנית שמן זית. מרכז הכובד של ייצור השמן במזרח התיכון עבר באותה תקופה לקפריסין אשר לא נכבשה על ידי הערבים.
בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, הגליל הפך לחלק מג'ונד אל-אורדון ("המחוז הצבאי של ירדן"), שבתורו היה חלק מבלאד א-שאם ("סוריה הגדולה"). הערים המרכזיות במחוז היו טבריה ששימשה בירת המחוז, וכן קדס, ביסאן, עכו, ספוריה וכאבול.Le Strange, Guy. (1890) Palestine Under the Moslems pp. 30–32. הגאוגרף הערבי אל-יעקובי בן המאה ה-9 כינה את האזור בכתביו "ג'בל אל-ג'ליל" ("הר הגליל"), וכתב כי תושביו היו ערבים משבט אמילה.
באותה העת, החל תהליך הסתערבות והגירה שבסיומו כמעט נכחד היישוב היהודי בגליל, ולא חודש בצורה מסיבית עד ראשית ההתיישבות בהובלת יהודי אירופה מהתנועה הציונית במאה ה-19. בגליל התחתון ובגליל המערבי תהליך זה הושלם כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת, אך בגליל העליון הוא נמשך עד התקופה הממלוכית, עת התרחשה התיישבות של מוסלמים סונים ובהם מטיפים סופים באזור צפת, ואלו שיחקו תפקיד משמעותי בהמרת דתם של תושבי האזור.
במאה העשירית נכבש האזור על-ידי השושלת הפאטמית, שושלת של שליטים מאמיני האסלאם השיעי. מהאסלאם השיעי פרשו בהמשך חסידי הכליף הפאטמי השישי אל-חאכם, שראו בו את התגלמות הרוח האלוהית, וכך נוסדה הקבוצה האתנית-דתית של הדרוזים, שמרכזה בהר הלבנון וכן התיישבה בגליל העליון ובכרמל.
התקופה הצלבנית, האיובית, הממלוכית והעות'מאנית
בתקופה הצלבנית, הגליל סופח לנסיכות הגליל, אחת מארבע הסניוריות העיקריות שהיו כפופות לממלכת ירושלים. סלאח א-דין הצליח לכבוש כמעט את כל חלקי ממלכת הצלבנים, אך זו בהמשך התאוששה וסביב שנת 1191 הצליחה להשתלט מחדש על מישור החוף ולקבוע את בירתה בעיר הנמל עכו.ממוזער|250px|מפרץ עכוכמות מצומצמת של יהודים חזרה לגליל כבר במאה ה-11, אבל עדויות של ממש לגבי חידוש היישוב היהודי בצפת ישנן רק מהמאה ה-13. יהודים עלו בהדרגה לאזור לאחר חורבנן של צור ועכו בשנת 1291, וביתר שאת לאחר גירוש ספרד בשנת 1492. היישוב היהודי בטבריה חודש רק במאה ה-18.שמאל|ממוזער|250px|צפת
תקופת המנדט הבריטי
בשנת 1946 אירעה העלייה לביריה, בו החליטו שלטונות המנדט הבריטי להגדיר את היישוב ביריה הסמוך לצפת כ"שטח צבאי מוחזק", לאחר שחבריה נעצרו על ידי השלטונות בגלל אחזקת נשק לא חוקית.
היישוב הגיב בעלייה המונית של אלפים אל ביריה, אל מול התנגדותו של הצבא הבריטי. העלייה נערכה על ידי חניכי תנועות הנוער, פועלים וחיילים משוחררים, בליל י"א באדר התש"ו, אם במטרה להסמיך את האירוע למאורעות תל-חי, ואם במטרה להסוות את האירוע כעלייה השנתית של בני נוער לתל-חי. בתחילה גילו הבריטים התנגדות עיקשת, ופיזרו את המתיישבים בטנקים ושריוניות. לאחר הפעם השנייה שעלו המונים למקום הסכימו שלטונות המנדט לקיומו של יישוב של קבע במקום.
הגליל אחרי קום המדינה
במבצע חירם כבש צה"ל את הגליל העליון מכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י. מאז עשו מוסדות המדינה מאמצים רבים לאכלסו ביהודים בניסיון להגיע לרוב יהודי באזור.
לאורך כל ההיסטוריה היה הגליל התחתון מיושב יותר מאשר הגליל העליון. האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ התיישבה למרגלות הגבעות ועיבדה את האדמות. בגליל העליון הייתה התיישבות חקלאית מועטה, וכן התגוררה שם אוכלוסייה דרוזית. העיר צפת בגליל העליון נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש ולכן תמיד משכה אליה אוכלוסייה דתית. מייחסים לצפת את מקור התפתחותה של תורת הקבלה. עם קום המדינה, החלה התיישבות בגליל, הוקמו עיירות לעולים חדשים ובמשך השנים התבצעו מספר תוכניות ליישוב יהודים בגליל (לדוגמה מבצע סו"ס). בשנות ה-80 הוקמו יישובים קהילתיים רבים בגליל במטרה לנסות ולשנות את הדמוגרפיה של הגליל. תוכנית זו כונתה "יהוד הגליל", היות שאחוז אוכלוסיית המיעוטים ובמיוחד בגליל התחתון גבוה, דבר העלול לערער את שליטת ישראל בו, גם במסמך קניג מפורטים דרכים לייהוד הגליל וצמצום האוכלוסייה הערבית באזור.
ב-2011, יצא השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום בקריאה "לייהד את הגליל".
גאוגרפיה
הגליל העליון
הגליל העליון משתרע על כ-800 קמ"ר. הוא מתאפיין בנוף הררי המכוסה בצמחייה רבה – בעיקר חורש ים-תיכוני. ההרים גבוהים ותלולים וביניהם עמקים עמוקים וצרים. באזור יש צורות נוף קרסטיות. הגליל העליון מגיע לגובה מרבי של 1,208 מ' מעל פני הים (הר מירון).שמאל|ממוזער|250px|שלג במושב דלתון שבגליל העליון אקלים הגליל העליון הוא אקלים ים תיכוני. הקיץ חם ויבש והחורף גשום מאוד וקר. זהו החבל הגשום ביותר בארץ ישראל, וקר יחסית לשאר חלקי הארץ.
הגליל התחתון
האקלים בגליל התחתון הוא אקלים ים תיכוני אך כמות המשקעים באזור קטנה יותר. לעומת הגליל העליון, בגליל התחתון ההרים נמוכים ועגולים, ומכוסים ביערות אלונים, בצמחייה רבה וביניהם עמקים רחבים. רוב הרי הגליל התחתון עשויים גיר רך, ורק המדרונות המזרחיים מכוסים בזלת. חלקים גדולים מהגליל התחתון משמשים שטח חקלאי.שמאל|ממוזער|250px|הר תבורשמאל|ממוזער|250px|רכסי הגליל התחתון נשקפים מעמק יזרעאל
רמת כורזים
עמק החולה
עמק יזרעאל
עמק בית שאן
עמק הירדן
ארץ כינרות
הגליל המערבי
הגליל המערבי הוא כינוי רווח לאזור שכולל את החלק המערבי של הרי הגליל העליון, מישור חוף הגליל שממערב להם, וכן לרוב גם את צפון מערב הגליל התחתון.
אצבע הגליל
"אצבע הגליל" הוא כינוי לשטח ישראל הבולט צפונה אל תוך לבנון, אשר כולל את עמק החולה ואת הרי נפתלי של הגליל העליון.שמאל|ממוזער|250px|אפיק נחל ליד ראש פינה
אתרים
בגליל ישנם עשרות קברי צדיקים, בעיקר מתקופת התנאים, שהמרכזי שבהם הוא קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במירון, וציונו של התנא רבי מאיר בטבריה.
בבית הקברות העתיק בצפת קבורים האר"י ורבנים נוספים מתקופתו, כדומת רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. כמו כן, אותרו ברחבי הגליל עשרות בתי כנסת מתקופת התלמוד.
ברחבי הגליל פזורים מגוון אתרי פולחן המזוהים עם דמויות מן המקרא. על-פי מיכאל ארליך, ייתכן שאתרים אלו מקורם באוכלוסייה היהודית בגליל שנותרה בארץ והתאסלמה ערב מסעות הצלב, אך שימרה את המסורות האלו גם לאחר שהמירה את דתה.שמאל|ממוזער|250px|קבר רבי עקיבא בבית מעון, טבריה עילית, על רקע הכנרת
דמוגרפיה
תושבי הגליל מתחלקים בין ארבע נפות (הנתונים נכונים לשנת 2015, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה):
בנפת צפת חיים כ-115,000 תושבים.
בנפת עכו חיים כ-615,600 תושבים.
בנפת כנרת חיים כ-112,100 תושבים.
בנפת יזרעאל חיים כ-490,300 תושבים.
ראו גם
המשרד לפיתוח הגליל
לקריאה נוספת
* אבשלום שמואלי, ארנון סופר ונורית קליאוט, (עורכים), ארצות הגליל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983
צבי גל, הגליל התחתון: גאוגרפיה יישובית בתקופת המקרא, הוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1990
ישראל רוזנסון, מקורות על מקומות הגליל התחתון, הוצאת משרד החינוך, התרבות והספורט, תשנ"ח
יוסי בוכמן ועזריה אלון, לטייל בגליל התחתון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993
ציונה גרוסמרק, חיים גורן, יאיר זלטנרייך ומוסטפא עבאסי (עורכים), מחקרים חדשים של הגליל. ספר העשור לכנס מחקרי גליל, תל חי וירושלים, המכללה האקדמית תל חי והוצאת כתר, 2009
ציונה גרוסמרק, חיים גורן, מוסטפא עבאסי, יאיר זלטנרייך וזאביק גרינברג (עורכים), מחקרים חדשים של הגליל. ספר שני, זיכרון יעקב, הוצאת איתי בחור, 2016
קישורים חיצוניים
מפות
מפה של הגליל המערבי משנת 1880, הקרן לחקר ארץ ישראל, באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
גליל
קטגוריה:לבנון: גאוגרפיה
קטגוריה:ישראל: גאוגרפיה | 2024-08-01T09:00:05 |
ולדימיר איליץ' לנין | שמאל|ממוזער|150px|אוליאנוב (לנין) בגיל 17
ולדימיר אִילִיץ' אוּליַאנוֹב (ברוסית: Влади́мир Ильи́ч Улья́нов ; 22 באפריל 1870 (כך על פי הלוח הגרגוריאני; על פי לוח היוליאני שהיה נהוג ברוסיה בזמנו: 10 באפריל) – 21 בינואר 1924), הידוע בכינוי לֶנִין (Ленин), היה מהפכן רוסי ואידאולוג מרקסיסטי עם שורשים יהודים במשפחתו, מנהיג מהפכת אוקטובר ב-1917 ומייסד ברית המועצות. הנהיג את המדינה הסוציאליסטית בשנותיה הראשונות והיה בעל השפעה מכרעת על התפתחותה.
לנין נודע כסופר מרקסיסטי פורה במיוחד וכנואם מצטיין שהותיר השראה רבה על סובביו. האידאולוגיה שפיתח, שזכתה לכינוי "לניניזם", השפיעה רבות על החשיבה המרקסיסטית בדורות הבאים, והמהפכה הקומוניסטית שהנהיג הייתה לאחד מהאירועים המעצבים של המאה העשרים.
קורות חיים
ולדימיר איליץ' אוליאנוב נולד בשנת 1870 בעיר הקטנה סִימְבּירְסְק שעל נהר הוולגה (כיום אוליאנובסק), כילד שלישי למשפחה בת שישה ילדים ממעמד הביניים. אמו, מריה, הייתה בת לאב יהודי-רוסי, ישראל בלנק, רופא עשיר שהתנצר ושינה את שמו לאלכסנדר בלנק, ולאב ממוצא גרמני-שוודי. הוריו היו אנשים משכילים, תומכים נאמנים בצאר אלכסנדר השני, ועבדו שניהם במערכת החינוך של ממשלת רוסיה. אביו, איליה, כיהן כמפקח בתי הספר בפלך סימבירסק וקיבל תואר אצולה מדרגה רביעית, שאותו היה זכאי להוריש לצאצאיו.
כשהיה בן תשע החל לנין ללמוד בגימנסיה בסימבירסק והצטיין בלימודיו. כבן למשפחה משכילה הִרבה בילדותו לקרוא ספרים וגילה עניין רב בדקדוק ובשפות. משפחתו הייתה מן המשפחות האמידות ביותר והמקובלות בקהילתה, אולם בתחילת שנת 1886, כשהיה בן 16, נפטר אביו, ככל הנראה כתוצאה מדימום תוך-גולגולתי; מותו של האב סימן את ראשיתה של תקופת משבר בחייה של המשפחה.
ב-5 במאי 1887 הוצא להורג בתלייה אחיו הגדול, אלכסנדר, עקב מעורבותו בקשר להתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השלישי. בעקבות ניסיון הרצח נפגעה קשות תדמיתה של המשפחה והיא נדחקה לשולי החברה בסימבירסק, שהייתה מלאה בנתינים נאמנים לממשל. על אף ההלם שספג, המשיך לנין את בחינות הסיום שלו בגימנסיה ועבר אותן בהצלחה יתרה.
בקיץ 1887 עקר לנין ביחד עם משפחתו לקאזאן, ונרשם בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קאזאן. בתחילת חודש דצמבר היה מעורב בהתקוממות המונית של סטודנטים נגד אופן הניהול של האוניברסיטאות, ובעקבות זאת נעצר וסולק מהאוניברסיטה. הממשלה אסרה עליו להמשיך להתגורר בעיר, והוא עבר יחד עם אמו לכפר סמוך. בספטמבר 1888 אִפשרו לו השלטונות לשוב לקאזאן.
פעילותו המהפכנית
עלייתו כמהפכן
הוצאתו להורג של אחיו עוררה את עוינותו של לנין כלפי שלטון הצאר, והוא החל לפתח את שאיפותיו המהפכניות להפלת המשטר. במשך לימודיו באוניברסיטת קאזאן, וכן לאחר חזרתו לעיר ב-1888, הצטרף לחוגים מחתרתיים קטנים של סטודנטים. הקבוצות בהן היה חבר בראשית דרכו התבססו על האידיאלים של התנועה הנרודניקית (ה"פופוליסטים") ושל ארגון "נרודנאיה ווליה", שדגל בביסוס המהפכה הסוציאליסטית על מעמד האיכרים ובהנהגת טרור שיטתי נגד המשטר. את ההשפעה הגדולה ביותר ספג מהסופר ניקולאי צֶ'רנישֶׁבסקי, ובייחוד מהרומן שכתב, "מה יש לעשות?", שבהשראתו פיתח מסירות אדוקה לפעילות מהפכנית. לנין רחש אהדה מיוחדת לרעיונות של "טרור מהפכני", שקודמו בעיקר מאז שנות ה-70 של המאה ה-19 על ידי הוגים כגון פיוטר קרופוטקין.
ב-1889 החליטה אמו לעבור לאחוזה בבעלות המשפחה שבפרובינציית סמרה, והפקידה בידיו את ניהול האחוזה, אך לא היה לו עניין בפעילות החקלאית. כעבור זמן קצר עברה המשפחה לעיר עצמה, ולנין הצטרף לקבוצה מהפכנית מקומית. חברי הקבוצה הקדישו את מאמציהם לפעילות עיונית במטרה לבחון את התאוריות הסוציאליסטיות ואת סיכויי הצלחתן, ובמסגרת זו התעמק לנין במיוחד בכתביהם של מרקס ואֶנְגֶּלְס. בשלב זה כבר הסתייג מרעיונות הסוציאליזם החקלאי והפך למרקסיסט, כשהוא מזדהה עם רעיונותיו של גיאורגי פְּלֵחַאנוֹב, שייסד בתחילת אותו עשור את התנועה המרקסיסטית ברוסיה. לנין גמר אומר בדעתו כי על המהפכה הסוציאליסטית להתבסס על מעמד הפועלים ולהיות תלויה בהתפתחות הקפיטליסטית שתקדם לה.
ביוני 1890 נרשם לנין ללימודים אקסטרניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, מאחר שלימודיו במסלול הרגיל לא התאפשרו עקב בעיות המשמעת בעברו. בינואר 1892 השלים תואר ראשון במשפטים והוכשר כעורך דין. באוגוסט 1893 עזב את מקום מושבו ועבר להתגורר בבירה סנקט פטרבורג. הוא נרשם כעוזר לעורך דין בעיר, אך בפועל הזניח את המקצוע לטובת מאמצי המהפכה.
שמאל|ממוזער|230px|מנהיגי "איחוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים" ב-1897, לפני הגלייתם לסיביר (לנין יושב מאחורי השולחן)
בסנקט פטרבורג הלך וגדל המוניטין של לנין כאחד מהבולטים שבמהפכנים האינטלקטואלים, כשהוא מצדד במחנה ה"סוציאל-דמוקרטים", שהפנו את קריאתם אל פועלי התעשייה, אל מול ה"פופוליסטים", שטענו כי בשל פיגורה הכלכלי של רוסיה ניתן לבצע מהפכה סוציאליסטית חקלאית. באפריל 1895 נפגש בשווייץ עם פלחנוב והותיר עליו רושם רב. בסתיו אותה שנה נפגש עם יולי מַרְטוֹב, מרקסיסט צעיר שהגיע מז'נבה, ויחד עִמו ועם מספר חברים נוספים ייסד את "איחוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים", ארגון בלתי-חוקי שנועד ליצור תסיסה בקרב הפועלים בסנקט פטרבורג. במסגרת הארגון עסק בפעילות הסברתית נרחבת, שיגר עלונים לפועלים בבתי החרושת, ועודד אותם לשבות.
עד אותה עת נמנעה האוֹכְרַאנַה (המשטרה החשאית הצארית) מלעצור את לנין וחבריו, במחשבה שפעילותם העיונית אינה מסכנת את המשטר; אולם מדיניות זו השתנתה לאור הפצתה של התנועה המרקסיסטית והקמת "איחוד המאבק" החדש. בדצמבר 1895 נעצר לנין על ידי האוכראנה יחד עם שאר חברי הארגון, ובינואר 1897 נדון לשלוש שנות גלות במזרח סיביר. בזמן גלותו נשא לאישה את הפעילה המהפכנית נַאדֶּזְ'דַּה קְרוּפְּסְקַיַה, שהפכה למזכירתו ולעוזרת המִנהלית שלו עד סוף ימיו.
בתקופת גלותו בסיביר המשיך לנין ביתר שאת בכתיבתו הפוליטית. ב-1899 פרסם את ספרו הגדול הראשון, "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה", שזכה לתפוצה מעטה באותו זמן. הספר ניתח את התפתחות הכלכלה והחברה החקלאית ברוסיה וקבע כי המדינה עלתה זה מכבר על דרך הקפיטליזם, דבר שהתבטא, לטענתו, בחלוקתם המעמדית של האיכרים בין איכרים עשירים לבין איכרים עניים ופועלים באחוזות בעלי־הקרקעות. בעת גלותו הוטרד לנין במיוחד מעליית התאוריה ה"רוויזיוניסטית" של אדוארד ברנשטיין ושל הזרם שחבריו כונו "אקונומיסטים", שטענו כי על הפועלים לדחות את הפעילות הפוליטית-מהפכנית ולהתרכז במאבקים רפורמטוריים למען שיפור זכויותיהם. יחד עם מרקסיסטים מובילים אחרים, ובהם פלחאנוב, הוקיע לנין רעיונות אלו כבגידה במרקסיזם וכהרסניים עבור האידיאל הסוציאליסטי, וה"אקונומיסטים" היו לאחת מהקבוצות המרכזיות שנגדן ניהל מאבק אינטלקטואלי בשנים הבאות.
בינואר 1900 השלים לנין את שנות גלותו ושב לרוסיה, אך כעבור זמן קצר החליט להגר ממנה, על מנת להתרחק מהישג ידה של האוכראנה.
ייסוד המפלגה הבולשביקית
ביולי 1900 נסע לנין לציריך, שם נפגש עם קבוצתו של פלחנוב, ומיד החל להניע את כינוסה מחדש של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. כבר שנתיים קודם לכן התכנס קונגרס המפלגה הראשון, אולם התפזר כשכל חבריו נעצרו; כעת ראה לנין דחף בייסוד מפלגה על מנת לחזק את המרקסיזם במפה הפוליטית. יחד עם שני מהפכנים נוספים בני הדור הצעיר – מרטוב ואלכסנדר פוטרסוב, ועם המהפכנים הוותיקים – פלחנוב, פבל אקסלרוד וורה זסוליץ', ייסד את "איסקרה" ("ניצוץ"), ביטאון המפלגה הרשמי שמועצת העריכה שלו שכנה תחילה במינכן. מטרתו העיקרית של העיתון, שלנין היה עורכו הראשי בפועל, הייתה להגן על האידאולוגיה המרקסיסטית המהפכנית כנגד גישתם של ה"אקונומיסטים". ככלל היה לנין לפעיל המשמעותי ביותר מבין חברי ההנהגה, וכאשר עבר להתגורר בלונדון (באפריל 1902) ולאחר מכן בז'נבה (במאי 1903), ניהל ממקום מושבו את תעמולת המפלגה בתוככי רוסיה ופעל על מנת לגייס רוב של צירים לסיעת "איסקרה" בקונגרס המתוכנן.
שמאל|ממוזער|170px|לנין בשנת 1897
במרץ 1902 פרסם את הספר "מה יש לעשות?", שהפך לאחד מכתביו החשובים ביותר. בספר תיאר את המבנה הארגוני של המפלגה המתוכננת, שעליה להיות מורכבת מקומץ של אינטלקטואלים מסורים, "מהפכנים מקצועיים", שיחדירו בפועלים את התודעה המעמדית וינהיגו אותם לעבר המהפכה - או במילותיו, "תודעה סוציאליסטית אינה יכולה להתקיים בקרב הפועלים. יש להחדיר אותה אליהם מבחוץ". לנין דחה את הדמוקרטיזציה של המפלגה וטען כי על הארגון המהפכני להיות מיליטנטי ובעל משמעת נוקשה, דבר ממנו הסתייגו חברי מפלגה רבים.
ב-30 ביולי 1903 נפתח הקונגרס השני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבריסל, אך ב-6 באוגוסט הועבר בחזרה ללונדון בשל מעקב של המשטרה המקומית. בעת שעסק הקונגרס בניסוח מצע המפלגה אירע פילוג בין לנין למרטוב בשאלת קבלת חברים. בעוד שלנין טען כי על המפלגה לכלול רק חברים הפעילים באופן אישי באחד ממוסדותיה, מרטוב רצה במפלגה שתקבל לשורותיה את כל התומכים ברעיונותיה גם אם אינם פעילים. הוויכוח בין השניים שיקף, למעשה, מחלוקת אידאולוגית עמוקה יותר - בעוד שתאוריית המהפכה של לנין דגלה בארגון מהפכני ממורכז, ממושמע וקונספירטיבי, מרטוב האמין שלצורך הצלחת המהפכה הכרחי להקים מפלגה דמוקרטית ופתוחה בעלת בסיס המוני.
בהצבעה שהתקיימה בשאלת ארגון המפלגה, שהפכה למוקד המחלוקת הראשי בקונגרס, זכה מרטוב לרוב. ואולם ב-18 באוגוסט עזבו חלק מהנציגים שתמכו במרטוב – חברי הבּוּנד ומקצת ה"אקונומיסטים" – את הדיונים. כתוצאה מפרישתם ניצחו תומכיו של לנין בהצבעות שנערכו בהמשך בקונגרס, וסיעתו של לנין אף זכתה לרוב בבחירות שנערכו לוועד המרכזי של המפלגה. לאחר שניצח באחת מההצבעות, מיהר לנין לבצע צעד טקטי וקרא לסיעתו בשם "בולשֶביקים" (אנשי הרוב), בעוד שבהתאם קיבל הפלג של מרטוב את השם "מנשֶביקים" (אנשי המיעוט). מהלך זה העניק יתרון תדמיתי לסיעתו של לנין כמייצגת של הרוב במפלגה, על אף שהשמות לא שיקפו את האמת המספרית.
עם זאת, ישנם היסטוריונים הטוענים שהמניע האמיתי לפילוג מאחורי הקלעים היה רצונו של לנין להדיח שלושה מהחברים הפחות פעילים במועצת העריכה של "איסקרה" (פוטרסוב, אקסלרוד וזסוליץ'), שאליו התנגד מרטוב - יותר מאשר ההבדלים האידאולוגיים שהוצגו ביניהם במהלך אירועי הקונגרס עצמו. בחוגי המפלגה באותו זמן עוד רווחה התפיסה כי הפילוג אינו אלא תקרית שניתן לפותרה, ובחודשים שלאחר הקונגרס נעשו ניסיונות לאיחוי הקרע בין הסיעות המתהוות, אולם אלו עלו על שרטון עקב חוסר נכונותו של לנין להגיע לפשרה. בעקבות כך החל פלחאנוב, שלנין נהנה עד אז מתמיכתו, לצדד יותר ויותר במנשביקים עד שעבר סופית לסיעתם, ובראשית נובמבר 1903 התפטר לנין עצמו ממועצת העריכה של "איסקרה", דבר שהותיר את הביטאון בידי המנשביקים.
המחלוקת סביב דרישותיו הקשוחות של לנין ביחס למבנה הארגוני עמדה במוקד העניינים של המפלגה בשנה שלאחר מכן. בחיבור "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה", שפרסם במרץ 1904, שב לנין והדגיש את הצורך במפלגה בעלת מנהיגות קשוחה ומבנה היררכי ברור, תוך שהוא מגנה בחריפות את מתנגדיו. המנשביקים, לעומתו, שנתמכו על ידי מנהיגים סוציאליסטים בכירים מארצות המערב (כגון רוזה לוקסמבורג וקרל קאוצקי), האשימו את לנין בניסיון להפוך את המפלגה לדיקטטורה אישית שלו. בקיץ 1904 פעלה קבוצה דומיננטית של בולשביקים בוועד המרכזי לגישור מחודש במפלגה, ומשלא הסכים לכך לנין, הסירו הללו את תמיכתם בו. נידויו מצד מרבית הגורמים במפלגה הביא לבידודו הכמעט מוחלט של לנין בזירה הפוליטית, והוא נותר עם חוג מצומצם של תומכים חסרי השפעה.
באותה שנה פגש לנין את אלכסנדר בּוֹגְדָנוֹב, ובחודשים האחרונים של 1904 החלו השניים בגיוס מחודש של פעילים לסיעה הבולשביקית מרחבי האימפריה הרוסית. יחד עם בוגדנוב ואנטולי לוּנָצַ'רְסקי ייסד בדצמבר את העיתון "קדימה" (Вперёд), ששימש כבמה העיקרית להפצת דעותיו. החל ממאי 1905 הוחלף זה בָּעיתון "פְּרוֹלֶטָארִי" (פירוש השם: 'של מעמד הפועלים'). שיתוף הפעולה עם בוגדנוב הביא לסיעתו של לנין תועלת משמעותית מבחינה כלכלית, היות שבאמצעותו יכול היה להתקרב לסופר הסוציאליסט הפופולרי מקסים גורקי, שהשתמש בקשריו על מנת להשיג עבור הבולשביקים כסף מתעשיינים עשירים.
מהפכת 1905 ואחריה
שמאל|ממוזער|150px|לנין ב-1910
לנין ושאר הסוציאל-דמוקרטים הגולים קיבלו בהפתעה את מהפכת 1905, שפרצה ברוסיה בעודם עוסקים במאבקים סיעתיים. עם פרוץ המהפכה החל לנין להתאים את רעיונותיו הפוליטיים לנסיבות שנוצרו, ולמרות הלחץ מצד חבריו למפלגה לא שב לרוסיה אלא לאחר פרסום מניפסט אוקטובר, שבו הודיע הצאר ניקולאי השני על הקמת הדּוּמַה ועל הענקת חירויות פוליטיות נרחבות. בנובמבר הגיע לבירה סנקט פטרבורג, אך כעבור זמן קצר עבר למקום בטוח יותר בפינלנד; לנין לא הצטרף לסובייטים שהוקמו ברחבי המדינה, ובמשך ימי המהפכה עסק בעיקר בכתיבת רעיונותיו. עם דעיכתה של רוח המהפכה, ופתיחת משטר הדיכוי המוגבר תחת סטוליפין, שבה ונשקפה סכנה לפעילים המהפכניים. בנובמבר 1907, לאחר שהאוכרנה פשטה על אזור מגוריו, הוא נמלט לשוודיה, ממנה נדד בין מספר ארצות במערב אירופה.
בקונגרס השלישי של המפלגה שהתכנס בלונדון באפריל 1905 (והוחרם על ידי המנשביקים, כך שהשתתפו בו הבולשביקים בלבד), העלה לנין את תוכניתו להקמת "דיקטטורה דמוקרטית-מהפכנית של הפועלים והאיכרים", שקיבלה ביטוי נרחב בכתבים שפרסם בחודשים הבאים. הוא טען כי לאחר המהפכה הדמוקרטית העתידה לבוא, על הפועלים לעמוד בכוננות מיידית לביצוע מהפכה משלהם, תוך כריתת ברית עם מעמד האיכרים; מהפכה כזו אפשרית במדינה מפגרת כרוסיה, שבה הבורגנות חלשה, כך שאין צורך להמתין להתפתחות קפיטליסטית של עשרות שנים. בייחוד עמד לנין על חשיבות שמירת ה"הגמוניה" של הפרולטריון ושל התנועה הסוציאליסטית בתוך אירועי המהפכה הבורגנית, שלצורכה נדרשת התקוממות מזוינת של הפועלים. הוא לקח חלק מרכזי, יחד עם ההנהגה הבולשביקית, בייזומו של מרד הפועלים במוסקבה בדצמבר 1905.
באפריל 1906 התכנס בסטוקהולם קונגרס המפלגה הרביעי, שנועד להביא לאיחוד בין הסיעות, אך חילוקי הדעות הובילו שוב לפיצול. לנין התנגד לרצונם של חלק מהמנשביקים, שכונו "ליקווידטורים", לנטוש את הפעילות המחתרתית ולעבור לפעילות חוקית במסגרת הסדר הקונסטיטוציוני החדש; הוא אף קרא להחרמה כוללת של ההשתתפות בדומה, שהתכנסה לראשונה באותה שנה. אולם לאחר כינוס הדומה השנייה ב-1907, שינה לנין את דעתו ותמך בהשתתפות של הסוציאל-דמוקרטים בבחירות לדומה, בשאיפה להרחיב בדרך זו את הפופולריות של המפלגה ואת בסיס הפעולה שלה. עם זאת טען כי על המפלגה להשתתף בפרלמנט כסיעה עצמאית, והתנגד לחתירתם של פלחנוב ומנשביקים אחרים לשיתוף פעולה עם הליברלים ממפלגת הקדטים. לצורך מימון פעילות המפלגה הרבו הבולשביקים לבצע מעשי שוד בנקים ברחבי רוסיה, שכונו על ידם "החרמות", ובקונגרס המפלגה החמישי, שהתקיים בלונדון בקיץ 1907, התנגד לנין להחלטה שאסרה על מעשי שוד כאלו. זמן קצר לאחר הקונגרס נערך בהוראתו שוד הבנק של טיפליס המפורסם.
שמאל|ממוזער|170px|לנין לפני יציאתו מפולין, אוגוסט 1914
במהלך 1908 הובילו מחלוקות אידאולוגיות בין לנין לבוגדנוב לפילוג בתוך הסיעה הבולשביקית עצמה. בוגדנוב הנהיג את פלג ה"אוֹטְזוֹבִיסטים" (Отзовисты, 'מחזירנים'), שדרש את החזרתם של נציגי המפלגה מהדומה ואת הפסקתה של כל פעילות חוקית במסגרת מוסדות השלטון. קבוצתו של בוגדנוב קראה תיגר ככלל על מנהיגותו הדומיננטית של לנין בסיעה. לפילוג בין השניים תרמה העובדה שהצורך המעשי של לנין בשיתוף פעולה עם בוגדנוב נמוג, מאחר שהוא קיבל כעת תמיכה כספית ישירה מגורקי.
בתקופה בה שהה לנין כגולה פוליטי בציריך, נהגו גולים פוליטיים מכל הסיעות והקבוצות לקיים פולמוסים בנושאים שונים, ובין השאר העיד יוסף קרוק, בעצמו סוציאליסט-יהודי-לאומי שהיה גם הוא גולה פוליטי בציריך, על עמדתו של לנין בנושא הזהות הלאומית. בהדרשו לסוגיית "זכות ההגדרה העצמית של כל העמים ברוסיה", ביניהם פולנים ויהודים, כתב קרוק על לנין כי:
לנין ניסה לערער על מעמדו של בוגדנוב גם כפילוסוף החשוב של הסיעה, ובמאי 1909 פרסם את הספר "מטריאליזם ואֶמְפּיריוקריטיציזם" – תגובה לחיבורו של בוגדנוב "אמפיריומוניזם" – ובו תקף את האחרון בחריפות, בטענה כי השקפותיו המוניסטיות נוגדות את המטריאליזם הדיאלקטי. ביוני ניצח לנין בוועידה של מועצת העריכה של "פרולטארי", שהתכנסה בפריז, שבה הוחלט על סילוקו של בוגדנוב מהסיעה. פילוג זה הביא להצטמקות מספר החברים בסיעה הבולשביקית, שגם כך לא נהנתה מפופולריות רבה.
בשנת 1910 נפגש לנין עם הפעילה הבולשביקית אינסה ארמנד, עמה יצר קשר קרוב בשנים שלאחר מכן. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם באשר למהותו ולמידת הרומנטיות של הקשר שפיתח לנין עם ארמנד, שיש הסבורים שהיה בו משום בגידה באשתו, קרופסקאיה, אף שהדבר לא העיב על נישואיהם ועל פעילותם המשותפת.
לבסוף החליט לנין להתנתק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ולהכריז רשמית על הבולשביקים כעל מפלגה נפרדת. בינואר 1912 כינס בחשאי, ללא ידיעתם של שאר חברי המפלגה, ועידה מפלגתית בפראג שכמעט כל המוזמנים אליה היו בולשביקים. הוועידה בחרה בוועד מרכזי נפרד למפלגה הבולשביקית, שלנין היה הנציג הבולט ביותר בו. בשנתיים הבאות גברה השפעתה של המפלגה בקרב הפועלים בערי רוסיה, שהחריפו את מאבקם נגד השלטונות ונמשכו אחר מדיניותם הרדיקלית יותר של הבולשביקים בהשוואה לפלגים הסוציאליסטיים האחרים. באפריל 1912 הוקם ברוסיה העיתון "פראבדה" - לימים הביטאון החשוב של המפלגה - שזכה לתפוצה הרבה ביותר מבין העיתונים הסוציאליסטיים עד מלחמת העולם הראשונה. לנין עצמו חיבר את מרבית מאמריו, אף שלא יכול היה לשמש כעורך העיתון. קבוצה בת שישה חברים, בראשותו של רומן מַלִינוֹבְסְקִי (שמאוחר יותר התגלה כסוכן כפול), ייצגה את הבולשביקים בדומה הרביעית וקיבלה דרך קבע הוראות מלנין בנוגע לפעולותיה.
במלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|160px|לנין במהלך גלותו בשווייץ ב-1916
שמאל|ממוזער|160px| הבית בציריך בו התגורר לנין
בעת הכרזת המלחמה של אוסטריה על רוסיה באוגוסט 1914, שהביאה לפתיחת מלחמת העולם הראשונה, שהה לנין בגליציה שתחת שליטת אוסטריה. לאחר שנעצר לזמן קצר על ידי השלטונות בחשד להיותו מרגל רוסי, נמלט מחשש לכיבוש המדינה על ידי הצבא הצארי, וחזר לשווייץ הנייטרלית, שבה התגורר עד סוף גלותו.
מעת שפרצה המלחמה ביטא לנין בגלוי את התנגדותו לה, ובייחוד בספר "המלחמה והסוציאל-דמוקרטיה הרוסית" שפרסם בספטמבר 1914. הוא קרא לפועלים להסב את המאבק ממלחמת עולם למלחמת אזרחים נגד ממשלותיהם-הם, וטען שהמלחמה אינה אלא כלי בידי המעמדות השליטים להסחת דעת הפועלים ממאבקם האמיתי. באותו זמן קרא למהפכה בינלאומית ולמאבק משותף של פועלי העולם, ללא הבדלי לאום.
בעקבות הצבעת חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בפרלמנט הגרמני (הרייכסטאג) בעד כניסת ארצם למלחמה, החליט לנין להתנתק מהאינטרנציונל השני, שאותו ייצגה המפלגה. פריצת המלחמה הביאה למעשה להתפרקותו ולהפסקת פעילותו של האינטרנציונל, שעד אז היה המוקד הראשי לפעילותה של התנועה המרקסיסטית הבינלאומית. גם לאחר סיום המלחמה התייחס לנין בבוז לניסיונות להחיות את האינטרנציונל.
בשנים 1915 ו-1916, בעודו משתתף בכינוסים אנטי-מלחמתיים שונים ברחבי שווייץ, כתב לנין את ספרו המפורסם "אימפריאליזם, השלב האחרון של הקפיטליזם" (פורסם ב-1917). הוא תיאר את האימפריאליזם כתופעה הנובעת מהשפעתם של כוחות ההון על השלטונות הלאומיים, המביאה למאבק מיליטריסטי למען הגדלת רווחי המדינה. בשל התפשטותו ברחבי כל העולם, ראה לנין את האימפריאליזם כתופעה שתגרום לשקיעתו הסופית של הקפיטליזם, מאחר שהוא ייפול בארצות שבהן אפשרויות התפתחותו מעטות יותר.
המהפכה הרוסית
תחת הממשלה הזמנית
שמאל|ממוזער|185px|לנין נואם בארמון טבריצ'סקי, אפריל 1917
בעקבות מהפכת פברואר של 1917 - מהפכה שפרצה בהפתעה גמורה עבור לנין הגולה בשווייץ, ובה לא לקחו הבולשביקים חלק משמעותי - ויתר הצאר ניקולאי השני על כסאו, והשלטון עבר לממשלה זמנית ליברלית בראשות גאורגי לבוב, שהמשיכה במלחמה עם גרמניה. לנין וקבוצה של סוציאליסטים אחרים קיבלו היתר מגרמניה, שקיוותה להחליש באמצעותם את מאמצי המלחמה של יריבתה, לחזור דרכה לרוסיה בקרון רכבת מיוחד, והם הגיעו לתחנת פינלנד שבפטרוגרד ב-3 באפריל.
מרבית חברי ההנהגה הבולשביקית, כולל העורכים הראשים של "פְּרַאבְדַּה", קאמנייב וסטלין, ביקשו לשתף פעולה עם הממשלה הזמנית, וחלקם אף תמכו בהמשך הלחימה בגרמניה עד הניצחון. לנין התנגד לכך באופן נחרץ, ועוד טרם חזרתו פנה ב"מכתבים מרחוק" לוועד המרכזי של המפלגה, בהם בז לדמוקרטיה הליברלית והגדיר את הממשלה הזמנית כממשלה של "קפיטליסטים ובעלי-אדמות".
בנאום שנשא בארמון טבריצ'סקי למחרת הגעתו, יצא לנין ב"תזות אפריל" שבהן קרא להפסקת התמיכה בממשלה הזמנית ולמעבר לשלטון עצמי של הפועלים במסגרת הסובייטים. תוכניתו התבססה על ברית בין שני המעמדות הנמוכים ביותר, הפרולטריון והאיכרים העניים, שבמסגרתה ייקחו הפועלים לידיהם את הפיקוח על הייצור התעשייתי ועל חלוקתו, ויולאמו כל הבנקים והאדמות החקלאיות. עמדתו של לנין הייתה שונה מהתאוריה המרקסיסטית הקלאסית, שעל פיה נדרשת התקדמות הדרגתית באמצעות שלב "בורגני" של המהפכה, והיא נתקלה לא רק בהתנגדותן של המפלגות המובילות האחרות בסובייטים, הסוציאל-רבולוציונרים והמנשביקים, אלא גם של מרבית המנהיגים הבולשביקים. אולם בשבועות הבאים השתמש לנין בהשפעתו על מנת להשיג את תמיכתם של מרבית חברי מפלגתו, ובוועידת המפלגה שהתקיימה בסוף אפריל זכה לרוב אל מול עמדת המתונים במפלגה, שאותם הוביל קמנייב.
תחת מנהיגותו של לנין פנו הבולשביקים בכיוון רדיקלי ונחוש מזה של כל המפלגות האחרות, ודגלו בהפלת הממשלה הזמנית ובהתקדמות מהירה לסוציאליזם. עקב עמדותיה, שביטאו את הרצון העממי של ההמונים, הלכה וגברה התמיכה במפלגה במהלך החודשים הבאים, במקביל לצניחה בפופולריות של הממשלה הזמנית. תמיכת המפלגה בשליטה של הפועלים בכלכלה הובילה להתפשטות הפופולריות שלה בקרב מרבית ועדי העובדים; קריאתה לפתרון מהיר של בעיית הקרקעות על ידי החרמת רכוש האצולה משכה אליה את האיכרים. בולטת במיוחד הייתה השפעתם של הבולשביקים בקרב חיילי הצבא, שהיו עייפים מהמלחמה והמורל שלהם הידרדר, וזאת בשל קריאת הבולשביקים לשלום מיידי והתנגדותם הנחרצת למתקפת יוני.
במהלך הקונגרס הכל-רוסי הראשון של הסובייטים שהתקיים בחודש יוני, הכריז לנין כי מפלגתו מוכנה לקחת על עצמה את תפיסת השלטון - הצהרה שהתקבלה בבוז, היות שהבולשביקים היו במיעוט ניכר. במטרה לבחון את כוחה של המפלגה בקרב ההמונים, חרף נחיתותה המספרית, פעלו לנין והוועד המרכזי לארגון הפגנה חמושה מטעם הבולשביקים ב-10 ביוני. ההפגנה לא אושרה על ידי קונגרס הסובייטים שהתקיים באותם ימים, ובערב שקדם למועדה המתוכנן התכנס הוועד המרכזי של המפלגה והחליט על ביטולה. אף על פי כן, בהפגנה שאורגנה על ידי הסובייט עצמו ב-18 ביוני, שלטו סיסמאותיהם של הבולשביקים שקראו לשים קץ למלחמה ולהעביר את השלטון לידי הסובייטים.
בין 3 ל-7 ביולי פתחו בהפגנות המוניות אלפי פועלים, חיילים ומלחים מקרונשטדט שביקשו לצאת מהמלחמה, ועמדו בפני התקוממות נגד השלטון. לנין הביע ספקנות באשר למאורעות, וניסה להניא את החיילים מהתקוממות, אך הוועד המרכזי של המפלגה החליט לעמוד בראש ההפגנות נגד המשטר. הממשלה הזמנית פיזרה את ההפגנות בכוח רב, שכלל ירי במפגינים לא-חמושים. ראש הממשלה החדש, אלכסנדר קֶרֶנְסקי שמונה בעקבות משבר יולי, הוציא צווים למעצרם של לנין ומנהיגים בולשביקים אחרים, והאשים אותם כסוכנים שפועלים בשירות גרמניה. אף ששקל בתחילה להסגיר עצמו לידי המשטרה, הוברח לנין לפינלנד בסיועו של סטלין. ממקום גלותו כתב את הספר "מדינה ומהפכה", שנחשב לאחד מחיבוריו האוטופיים, ובו תיאר את מבנה המדינה הסוציאליסטית ואת תהליך גוויעתה של מדינה זו.
שמאל|ממוזער|170px|לנין בתחפושת לפני בריחתו לפינלנד, 1917
לאחר ניסיון ההפיכה של גנרל קוֹרנִילוֹב בסוף אוגוסט, הפכו הבולשביקים לכוח מרכזי בפוליטיקה הרוסית. מרבית ועדי העובדים, ששאפו לסלק את בעלי המפעלים ולקחת לעצמם את ניהול התעשייה, העבירו את תמיכתם לבולשביקים. גם מועצות החיילים, שרצו להשתחרר מהמשמעת הצבאית ומאסו בלחימה הקשה נגד גרמניה, הושפעו במידה רבה מהמפלגה, ואיכרים עניים רבים הזדהו עם קריאתה להחרמת האדמות שבידי בני המעמדות העשירים. התגברות הפופולריות של המפלגה הובילה לכך שזכתה ברוב בסובייטים של שתי הערים הגדולות, פטרוגרד ומוסקבה. לנין זיהה את ההתפתחויות כהזדמנות שאין להחמיצה עבור הבולשביקים, וממקום גלותו פנה במכתבים רבים לוועד המרכזי של המפלגה בדרישה לתפוס את השלטון.
תפיסת השלטון
בתחילת אוקטובר חזר לנין לפטרוגרד בתחפושת, כשזקנו מגולח. בכינוס חשאי של הוועד המרכזי ב-10 באוקטובר הצליח לשכנע את מרבית חבריו לצאת לתפיסת השלטון, כשרק לב קַאמֶנְיֶיב וזִינוֹבְיֶיב התנגדו. לאון טרוצקי, שהצטרף לבולשביקים מספר חודשים קודם לכן, לקח על עצמו את הנהגת "הוועד הצבאי המהפכני", שהורכב מחברי הסובייט של פטרוגרד. בלילה שבין 24 ו-25 באוקטובר תפסו לוחמי הוועד את המבנים העיקריים בעיר, ולמחרת הכריז לנין בפני הסובייט של פטרוגרד על נפילת הממשלה הזמנית ועל הקמת המדינה הסוציאליסטית. ב-26 באוקטובר נפל לידיהם גם ארמון החורף, לאחר שקרנסקי נמלט. באותו יום התקיים הקונגרס הכל-רוסי השני של הסובייטים, ובו הוכרז על העברה מיידית של השלטון. במחאה על כך עזבו את הקונגרס המפלגות המובילות האחרות, המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים, והותירו אותו בידי הבולשביקים. לנין נבחר ליושב ראש "מועצת הקומיסרים העממיים" – סוֹבְנַארְקוֹם (СовНарКом) – שהייתה לרשות המבצעת של המדינה החדשה.
לנין הציג בפני הקונגרס שני צווים שהתוו את מדיניותם של הבולשביקים בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה:
"הצו על השלום", שקרא למדינות הלוחמות להפסיק את מלחמת העולם הראשונה ולפתוח במשא ומתן לשלום, "ללא סיפוחים וללא פיצויים".
"הצו על האדמות", שלמעשה הגשים את השקפותיהם של הסוציאל-רבולוציונרים, ובו הוכרז על החרמת הקרקעות מידי המעמדות העשירים והעברתן לידי מועצות הכפרים, שיקבעו את חלוקתן בין האיכרים העניים. הוכר בכך שזכות השימוש בקרקע נתונה בידי אלה שמעבדים אותה.
עוד לפני נפילתה, החליטה הממשלה הזמנית על קיום בחירות לאספה המכוננת. לנין החליט שלא לבטל אותן, בתקווה שהאספה שתקום תפעל לקידום הסוציאליזם. בבחירות, שהתקיימו ב-25 בנובמבר, זכו הסוציאל-רבולוציונרים לרוב, אולם במהלך כינוסה הראשון של האספה בינואר 1918 החליטו הבולשביקים לפזר אותה, ובכך הונחו היסודות להקמת מדינה חד-מפלגתית ולריכוז מוחלט של הכוח בידם.
בהנהגת המדינה
מלחמת האזרחים והקמת ברית המועצות
ממוזער|239x239 פיקסלים|לנין בדיוקן מימי שלטונו
בתוך ימים אחדים מההשתלטות על פטרוגרד תפסו המשמרות האדומים של הבולשביקים את השלטון במוסקבה ובערים גדולות אחרות – שם נהנו מתמיכה רחבה של הפועלים – אולם במרבית חלקי האימפריה לשעבר התקשו לבסס את שלטונם. הצבאות הלבנים, שהונהגו על ידי גנרלים מצבא הצאר, ביקשו להשיב על כנו את הסדר המלוכני ואת ערכי הלאומנות, והיוו את האיום העיקרי על הבולשביקים. התקדמות הצבא הגרמני לשטחי רוסיה אילצה אותם לחתום על הסכם בְּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק, שהיה כרוך בוויתור על שטחים גדולים. במרץ 1918 העתיקה ממשלת לנין את מושבה מפטרוגרד למוסקבה, ושמה של המפלגה שונה ל"מפלגה הקומוניסטית הרוסית".
בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה הצטרפו ארבעה מאנשי הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית לקואליציה עם הבולשביקים, אך לאחר הסכם השלום עם גרמניה הם פרשו מהממשלה. ביולי רצחו אנשי המפלגה את השגריר הגרמני במחאה על ההסכם, וניסו לתפוס את השלטון בהפיכה, שדוכאה במהירות.
ב-30 באוגוסט ניסתה הסוציאל-רבולוציונרית פאניה קפלן להתנקש בחייו של לנין, בטענה כי שלטונו בוגד בעקרונות המהפכה. לאחר שסיים נאום בפני פועלי בית חרושת הפנתה קפלן לעברה את מבטו של לנין, ומיד ירתה לעברו שלושה כדורים; שניים מהם חדרו לכתפו ולצווארו והשלישי החטיא אותו. לנין סירב לנסוע לבית חולים, מחשש שייתקל במתנקשים נוספים בדרך, ותחת זאת הוחש לקרמלין. רופאיו החליטו שלא לבצע ניתוח להוצאת הכדורים מגופו, מחשש שהדבר יאט את סיכויי החלמתו. לנין החלים במהירות ובתוך שבועיים חזר לעבודתו בממשלה.
החל מהמחצית השנייה של 1918 גבר משמעותית האיום מצד הצבאות הלבנים, ומלחמת האזרחים הגיעה לשיאה במהלך 1919. כוחות נפרדים בראשותם של אדמירל קוֹלְצָ'ק והגנרלים דֶנִיקִין ויוּדֶנִיץ' שלטו על חלקים נרחבים מהמדינה, וזכו לתמיכה צבאית מצד מדינות ההסכמה, שזעמו על נטישתה של רוסיה באמצע המלחמה וחששו מהתפשטות המהפכה הסוציאליסטית לארצותיהן.
הכוח הלוחם המרכזי של הבולשביקים היה הצבא האדום, שהוקם על ידי הממשלה בפברואר 1918 במקומם של המשמרות האדומים, שסבלו מארגון לקוי. תחת הנהגתו של קומיסר המלחמה טרוצקי, שקיבל את תמיכתו של לנין, הונהגו בצבא אמצעים שהיו אופייניים למשטר הישן, לרבות מינויים של קצינים מהצבא הצארי לשעבר, החזרת גיוס החובה והנהגת משמעת חזקה בהשגחתם של קומיסרים פוליטיים. אמצעים אלו היו הכרחיים לצורך שרידת שלטונם של הבולשביקים. המדיניות הכלכלית שהנהיג לנין בימי המלחמה (קומוניזם מלחמתי) הפנתה לצבא האדום את מרבית המשאבים התעשייתיים, דבר שהיה גם הוא חיוני לניצחונם. עד לאביב 1920 סולקו מרבית הצבאות הלבנים משטחי המדינה.
האידאולוגיה שהפיצו לנין והבולשביקים, שקריאתה הופנתה למעמדות הנמוכים, היוותה מרכיב משמעותי בניצחון במלחמה. הריאקציה החברתית שביקשו לבצע הלבנים הובילה את האיכרים להתקומם נגדם ולתמוך בבולשביקים, על אף שמרביתם התמרמרו על הפקעות המזון במסגרת הקומוניזם המלחמתי. גורם משפיע נוסף היה מנהיגותו הדומיננטית של לנין במפלגה שסייעה לאחד את הבולשביקים סביב מטרתם, בעוד שהכוחות הלבנים היו בעלי אינטרסים סותרים וסבלו מחוסר תיאום. מיד לאחר שחלפה סכנת השתלטותם של הלבנים חלו התקוממויות איכרים רבות נגד המשטר הבולשביקי, שהגיעו לשיאן במרד טמבוב ובמרד קרונשטדט. רק הנהגת הנא"פ, שאומצה על ידי לנין בקונגרס המפלגה במרץ 1921, החזירה את השקט למדינה והביאה להתייצבותם הסופית של הבולשביקים בשלטון.
סוגיה מרכזית שאיתה התמודדו הבולשביקים הייתה לאומי האימפריה הצארית לשעבר. כמתנגד חריף לאימפריאליזם, ביקש לנין לתת הגדרה עצמית לעמי האימפריה, אך עם זאת נעשו מאמצים להביא את מהפכת הפועלים לארצות אלו. רבות מארצות האימפריה לשעבר זכו לעצמאות מלאה לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אולם במהלך מלחמת האזרחים ולאחריה סייע הצבא האדום לייסד רפובליקות סובייטיות בבלארוס, אוקראינה, אזרבייג'ן, ארמניה, גאורגיה (שלוש האחרונות התאחדו לרפובליקת עבֶר הקווקז) וארצות מרכז אסיה – שאיתן חתמה רוסיה על בריתות.
במהלך 1922 החל לנין תהליכים להקמת פדרציה מאוחדת של שלוש רפובליקות סובייטיות (אוקראינה, בלארוס ועבר הקווקז) עם רוסיה, שבה יינתן מעמד חוקי זהה לכל אחת מהן – זאת במטרה להגדיל את משאביה של המדינה הסובייטית ולחזק את כוחה אל מול המדינות הקפיטליסטיות. הוא דחה את הצעתו של סטלין למזג את אותן רפובליקות כיחידות אוטונומיות לתוך רוסיה, מחשש לדיכוי רוסי כלפי העמים האחרים. ב-28 בדצמבר הוכרז על הקמת ברית המועצות – "ברית [או איחוד] הרפובליקות הסובייטיות [כלומר, המועצתיות] הסוציאליסטיות". בעקבות ההסדרים התחוקתיים שבאו לאחר מכן, בתקופה שבה הושבת לנין מפעילות, צברה רוסיה את עיקר הכוח הפוליטי בפדרציה שהוקמה.
הדיקטטורה הבולשביקית
שמאל|ממוזער|190px|לנין נואם בטקס הסרת הלוט מעל אנדרטה לזכר סטפן ראזין, 1919
ב-20 בדצמבר 1917 הקים לנין את "הוועדה הכל-רוסית המיוחדת למלחמה במהפכנות-הנגד ובחבלה", שנודעה בקיצור כ"הוועדה המיוחדת", ובראשי תיבות: צֶ'קַה (ЧК). לראש הארגון, שהיה למשטרה החשאית הראשונה בתולדות המשטר הסובייטי, מינה את פליקס דְזֶרְזִ'ינְסקי. באמצעות הקמתה ביקש להתמודד בצורה יעילה עם האנרכיה שגרמה מלחמת האזרחים, ולרסן את הכוחות שסיכנו את המשך קיומה של המהפכה.
הצ'קה עסקה כבר מהשלבים הראשונים בחיסול המעמדות החברתיים הישנים - אצילים, קצינים, שרים במשטר המלוכני, בעלי אדמות ובורגנים רבים נאסרו בהנחייתו של לנין, וחלקם נמלטו מהמדינה לאחר פרוץ המהפכה. הדת הנוצרית היוותה מוקד מרכזי להתקפה בידי המשטר החדש, וכמרים רבים הוצאו להורג. ביולי 1918 הוצאו להורג ללא משפט הצאר המודח ניקולאי השני ובני משפחתו, שהוחזקו על ידי הבולשביקים ביקטרינבורג, פעולה שיש הטוענים שנעשתה בפקודתו החשאית של לנין.
בתגובה לניסיון ההתנקשות בחייו של לנין, הוכרז בראשית ספטמבר 1918 על מדיניות "הטרור האדום", שחלקה הגדול נעשה בהכוונתו של לנין. אנשי הצ'קה וחיילי הצבא האדום פתחו בהרג שיטתי של שבויי מלחמה מהכוחות הלבנים, של תומכיהם ושל קבוצות אחרות שנחשדו במרד נגד המשטר. אחרים נשפטו על ידי בתי משפט מיוחדים ונשלחו למחנות עבודת כפייה, כשהעבודות הקשות ביותר הוטלו על המתנגדים הגלויים למשטר. על פי ההערכות, בין כ-250 ל-500 אלף בני אדם נהרגו בתקופת "הטרור האדום". במקביל אליו התקיים גם "הטרור הלבן", במסגרתו נהרגו תומכים רבים של הבולשביקים ונערכו פוגרומים נרחבים ביהודים.
הבולשביקים, שראו עצמם כמייצגים המהימנים היחידים של מעמד הפרולטריון, פעלו לחיסול קבוצות האופוזיציה השונות, ו"שלטון הסובייטים" המובטח הפך בפועל לשלטון של מפלגה אחת בלבד. המפלגות השמרניות והליברליות הוצאו אל מחוץ לחוק בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, אולם היחסים כלפי המפלגות הסוציאליסטיות האחרות התאפיינו במתינות. בקיץ 1918 הוצאו המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים אל מחוץ לחוק, אולם פעילותן הותרה מחדש בשנה הבאה, היות שהבולשביקים נזקקו להם במלחמתם נגד הלבנים. לאחר תום מלחמת האזרחים שבו ודוכאו שתי המפלגות - בשנים 1921 ו-1922 נעצרו מרבית חבריהן, נשפטו והוגלו אל מחוץ למדינה, עד שפעילותן הופסקה כליל.
מדיניותו הכלכלית
לנין הגיע לשלטון בשאיפה לכונן כלכלה וחברה סוציאליסטית ברוסיה. אחד מהצעדים הראשונים שננקטו היה פרסום "הצו על האדמות" ב-26 באוקטובר, שהכריז על הפקעת האדמות מידי בני האצולה והקוּלָאקים (בני מעמד האיכרים העשירים) ומסירתן לידי העמלים המעבדים אותה. משמעות הצו הייתה הכרה שלטונית וחוקית בתפיסת אדמות האצולה על ידי האיכרים הפשוטים וחלוקתן ביניהן, תהליך שהחל למעשה עוד לפני תפיסת השלטון באוקטובר, ונמשך ביתר שאת עד לאביב 1918. בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה חתם לנין על סדרת צווים שהלאימו את הבנקים, הרכבות ומרבית התעשיות הגדולות ביותר. במקביל נתפסו מפעלי תעשייה רבים על ידי הפועלים עצמם, שסילקו את בעלי המפעלים הישנים ולקחו לעצמם את ניהולם – מגמה שזכתה בתחילה לעידודם הנמרץ של הבולשביקים, בין היתר ב"צו על פיקוח הפועלים" שפורסם ימים אחדים לאחר המהפכה.
הכלכלה הרוסית הייתה מוכה קשות בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת האזרחים שפרצה החריפה את המצב. הצעדים הסוציאליסטיים שנקט לנין לא הועילו. מומחים רבים סירבו לעבוד בשירות ממשלת הפועלים החדשה, והפועלים שתפסו בעצמם את הניהול התעשייתי היו חסרים את הכישורים הדרושים.
על מנת לשקם את הכלכלה ההרוסה ולהתמודד עם קשיי מלחמת האזרחים, פתח לנין בקיץ 1918 במדיניות הקומוניזם המלחמתי, שהגבירה את אחיזת המדינה במשק. בתחום החקלאות, בוטלו ההנאות שניתנו לאיכרים קודם לכן ונאסר עליהם לסחור בתבואתם. האיכרים הורשו להחזיק כמות מוגדרת של תבואה שנדרשה לצורכי קיום עצמי בלבד, ואת כל העודפים חויבו למסור למדינה. יחידות איסוף מיוחדות של הצֶ'קָה נשלחו לכפרים לצורך איסוף הדגנים ונקלעו למאבקים אלימים נגד איכרים שהסתירו עודפים. לנין והמפלגה הכריזו על מלחמה בקוּלאקים, מייצגי הקפיטליזם בכפרים; אולם מכיוון שהם ייחסו ל"קולאקים" באופן בלעדי את ההתנגדות להחרמות ואת השיבושים באספקת המזון, המושג שימש באופן כללי כתעמולה נגד איכרים שהתנגדו למדיניות הממשלה.
שמאל|ממוזער|185px|לנין נואם במהלך מצעד צבאי בכיכר האדומה ב-1919
בתחום התעשייה העירונית הוחל בהלאמה מלאה של כל המפעלים, למעט אלו שהועסקו בהם מספר זעום של עובדים. התעשייה התנהלה באופן ריכוזי במיוחד במסגרת ה"גְלַאבְקים" (Главк, קיצור של главный комитет, 'היחידות המרכזיות') – מוסדות ממשלתיים שפיקחו כל אחד על עשרות או מאות מפעלים. כדי להגביר את יעילות הייצור החליט לנין להציב בראש המפעלים מנהלים יחידים מקצועיים, שנקראו רשמית "מומחים טכניים", וקיבלו שכר ותנאים טובים יותר מאלו של הפועלים. צעד זה בלם את תנופת התפיסה של הניהול בידי הפועלים, והביא, למעשה, להתמוטטותה של הדמוקרטיה הכלכלית שאפיינה את ימי המהפכה הראשונים. המצב הקשה הכריח אכיפת משמעת נוקשה על העובדים, והאיגודים המקצועיים איבדו את מעמדם העצמאי והפכו לארגונים שתפקידם העיקרי לפקח על תפוקת הייצור.
הקומוניזם המלחמתי נחל כישלון חרוץ. האיכרים, שלא היו יכולים להפיק רווחים מעודפי תבואתם, הסתפקו בייצור של הכמות המעטה שנדרשה להם לצורך קיומם, וכך לא סופקו כמויות מזון מספקות לערים. המחסור ממזון ממנו סבלו פועלי התעשייה גרם לירידה חדה בפריון העבודה, ותושבים רבים נדדו לכפרים שם יכלו עוד למצוא מזון. מוצרים בסיסיים רבים סופקו לאוכלוסייה דרך ספסרי השוק השחור, שהלכו והתרבו על אף צעדים דרסטיים שננקטו נגדם. גורמים אלו, יחד עם העדיפות שניתנה לצבא באספקת המשאבים ועם ההרס שגרמה מלחמת האזרחים, הובילו לשיתוק כמעט מוחלט של הייצור התעשייתי, ולרעב בערים הגדולות שהוביל להגירה המונית לאזורים הכפריים ולאובדן של אחוזים עצומים מהאוכלוסייה העירונית. ההתמרמרות כלפי השיטה התבטאה בהתקוממויות איכרים רבות בשנים 1920 ו-1921, לאחר שהובסו מרבית הצבאות הלבנים. יתר על כן, לאחר שכבר בוטלה מדיניות הקומוניזם המלחמתי, הובילה הבצורת הקשה ברוסיה, יחד עם היבטים שונים של אותה מדיניות, לרעב המוני בשנים 1921–1922 באזור הוולגה ובאוקראינה, שבו נספו כחמישה מיליון בני אדם.
ההתמוטטות הכלכלית דחפה את לנין לאמץ את הנֶא"פּ (НЭП, ראשי תיבות: Новая Экономическая Политика — מדיניות כלכלית חדשה), שאותה הציג בפני קונגרס המפלגה במרץ 1921. המדיניות החדשה כללה מאפיינים של כלכלת שוק ונועדה לתת תמריצים לאיכרות. מעתה הורשו האיכרים לשמור את עודפי תוצרתם ולסחור בהם, כשהם מוסרים למדינה מס בעין בהתאם לרווחיהם. במגזר התעשייתי התרופפה משמעותית הריכוזיות ומפעלים רבים הועברו לידי אנשי עסקים פרטיים תוך חידוש הסחר החופשי, עם דגש על ייצור מוצרי צריכה פשוטים. רק התעשיות הגדולות ביותר, כדוגמת התעשייה הכבדה ושירותי התחבורה, כמו גם השליטה על סחר החוץ, הושארו בידי המדינה. את מה שנחשב כערעור העקרונות הסוציאליסטיים של המפלגה, הסביר לנין כנסיגה זמנית הכרחית לצורך קידום המהפכה בעתיד.
בשנים הבאות, הביאה הנא"פ להחייאתה של הכלכלה הסובייטית, על אף משבר המספריים (1923–1924) שנבע מהפער ההולך וגובר בין מחירי התוצרת החקלאית למחירי התוצרת העירונית. האיכרים נהנו מעונות קציר מוצלחות שאפשרו להם להניב רווחים; פועלי התעשייה ותושבי הערים, אף שלא נהנו במיוחד מאופי המדיניות הכלכלית, קיבלו את המזון הנדרש להם. הממשלה הסובייטית צברה כמויות נאות של תבואה, שבאמצעותן ייבאה מוצרים תעשייתיים חשובים, ובמרוצת שנות ה-20 הגיעו רמות הייצור ורמת חייהם של האזרחים עד לרמתם מלפני מלחמת העולם הראשונה ואף עלו עליה. רבים מהישגים אלו התרחשו לאחר מותו של לנין. הכלכלה הוסיפה להתנהל על בסיס הנא"פ עד 1928, עת הוחלפה על ידי סטלין בתוכנית החוֹמֶש.
מדיניות חוץ
מטרתם המיידית של לנין והבולשביקים הייתה הוצאת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. בהתאם ל"צו בדבר השלום" מ-26 באוקטובר הם ציפו להגיע לשלום עם גרמניה ללא סיפוחים ופיצויים, ולאחר מכן לפתוח בייצוא המהפכה הסובייטית לארצות אחרות; למעשה, הם ייחלו למצב שבו לא ייצגו כלל מדינת לאום אלא יהיו חלק מעולם קומוניסטי. אולם תקוותיהם התפוגגו במהירות: האומות הנלחמות התעלמו מקריאתם ליציאה מהמלחמה, והגרמנים התקדמו לתוך שטחי רוסיה מבלי שלצבא הבולשביקי הייתה יכולת לעוצרם.
בסוף ינואר 1918 הציע לנין לוועד המרכזי של המפלגה לקבל את תנאי הפסקת האש של גרמניה, שכללו ויתור על שטחים נרחבים, אך מדיניותו לא התקבלה. תחת זאת הקומיסר לענייני חוץ, טרוצקי, דגל בהשהיית השיחות ובמדיניות של "לא שלום, לא מלחמה"; אך הכוחות הגרמניים המשיכו את התקדמותם, התקרבו לשערי פטרוגרד והקשיחו את תנאיהם. בעקבות כך שכנע לנין את הוועד המרכזי כי קבלת התנאים, אף שכינה אותה "שלום מביש", הכרחית לשמירה על המהפכה לצורך המשך התפשטותה בעתיד. עמדתו זכתה לרוב במושב הוועד ב-23 בפברואר. אל מול ההחלטה ניצבה אופוזיציה מפלגתית רחבה בהנהגתו של ניקולאי בוכארין, שהתנגדה לכניעה המשפילה למעצמה אימפריאליסטית, וסברה שיש להתמיד ב"מלחמה המהפכנית" עד להשגת ניצחון. ב-3 במרץ נחתם הסכם בְּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק, שבו ויתרה רוסיה למעצמות המרכז על אוקראינה, פולין וטריטוריות נוספות שכללו משאבים חקלאיים ותעשייתיים חשובים.
לאחר תבוסת גרמניה וסיום מלחמת העולם הראשונה נקלעה רוסיה הסובייטית לבידוד דיפלומטי מצד מדינות ההסכמה. גם אז המשיך לנין לדבוק באמונתו כי שרידתה של המהפכה הסובייטית ברוסיה אפשרית רק על ידי התפרצות מהפכה דומה בארצות המתקדמות. מרד הסְפַּרְטָקִיסְטים בגרמניה בראשית 1919 – אף שנכשל – יחד עם סדרת משברים כלכליים-חברתיים שפקדו את הארצות השונות בעקבות המלחמה, שכנעו את לנין שהסיכויים למהפכות כאלו הולכים וקרבים. ברוח זו ייסד את האינטרנציונל השלישי - האינטרנציונל הקומוניסטי, ובקיצור קוֹמִינְטֶרְן (Коминтерн) - במקומו של האינטרנציונל השני, שיסודותיו התערערו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשמטרתו הייתה לעורר את התלהבות פועלי העולם למען תפיסת השלטון במדינותיהם.
במרץ 1919 התכנס במוסקבה הקונגרס הראשון של הקומינטרן, שבו חברו מעט יותר מחמישים צירים, אך יסודותיו היו רופפים, והארגון לא צבר כוח פעולה משמעותי. הקונגרס השני ביולי 1920 נחל הצלחה משמעותית בהרבה, וכלל למעלה מ-200 נציגים. הקונגרס ניסח תנאי קבלה לקומינטרן, שהוצעו ברובם על ידי לנין, ואשר נועדו להתוות לארגון אופי מאוחד על פי המודל של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. לנין הורה למפלגות הקונגרס לעסוק בפעילות חוקיות במסגרת הסדר הדמוקרטי במדינותיהן, ואף לחתור לשיתוף פעולה פרלמנטרי עם מפלגות השמאל המתון (כדוגמת מפלגת הלייבור בבריטניה), אך זאת כשלב ביניים בלבד לקראת המהפכה. אולם במשך אותן שנים לא הצליחה רוסיה, שהדריכה את פעילות המפלגות הקומוניסטיות השונות, להביא לפריצת מהפכות קומוניסטיות בארצות המערב, למעט ניסיונות נועזים כושלים במדינות כמו הונגריה וגרמניה.
בקיץ 1920 נטתה המלחמה הפולנית-סובייטית לטובת הצבא האדום, שהדף את הכוחות הפולניים בראשות יוזף פִּילְסוּדְסקי מאוקראינה והגיע עד לגבול הפולני. לנין, שראה הזדמנות להפיץ את המהפכה הבולשביקית מערבה, הורה לצבא להמשיך את התקדמותו ולפלוש לפולין; התקרבותו של הצבא לשערי ורשה, בעת שהתקיימו דיוני הקונגרס השני של הקומינטרן, הפיחה בנציגים התלהבות כי המהפכה העולמית ניצבת בפתח. תבוסתו לבסוף של הצבא האדום, שאילצה את הרוסים לחתום על הסכם ריגה (1921), שחתם את המלחמה, הפריכה את תקוותיו. בעקבות המאורעות מבית ומחוץ החל לנין לסגת מאידיאל המהפכה העולמית, להתמקד בשיקומה של מדינתו ולפעול לחידוש היחסים עם המדינות הקפיטליסטיות.
נקודת המפנה הראשונה ביחסי החוץ של רוסיה הסובייטית הגיעה עם החתימה על הסכם סחר עם בריטניה במרץ 1921, שבו הובטח להימנע מפעולות עוינות בין שתי המדינות. בה בעת החל לנין בהתקרבות דיפלומטית לגרמניה הרפובליקנית, שהייתה משמעותית במיוחד על רקע מעמדן הדחוי של שתי המדינות במפה הבינלאומית. במהלך 1921 נוסחו הסכמים צבאיים סודיים בין רוסיה לגרמניה, שבמסגרתם ייצרו מפעלים על אדמת רוסיה נשק עבור הצבא הגרמני – דבר שנמנע ממנו בעקבות חוזה ורסאי. באפריל 1922 שלח לנין נציגים מטעם הממשלה הסובייטית לוועידה בינלאומית בג'נובה, ולאחריו נחתם הסכם רפאלו, שהבטיח את יחסי הידידות עם גרמניה. לאחר מותו של לנין ננטש בפועל חזון "המהפכה העולמית" עם אימוצה של דוקטרינת ה"סוציאליזם בארץ אחת".
הידרדרות בריאותו ומותו
שמאל|ממוזער|200px|לנין בתקופת מחלתו לצדו של סטלין, 1922
לאחר שנים ארוכות שבהן סבל מבריאות רופפת, עבר לנין במאי 1922 התקף שבץ. הוא החלים ממנו כעבור זמן קצר והוסיף לעבוד במלוא המרץ, אולם הפעילות האינטנסיבית הכבידה עליו והשפיעה לרעה על בריאותו. ב-16 בדצמבר עבר התקף שני של שבץ, ששיתק את חלק גופו הימני. כשמותו הלך וקרב, הכתיב לנין את צוואתו ב-25 בדצמבר. השם הרשמי שנתן לצוואה היה "מכתב לקונגרס", והוא ביקש שתוקרא בקונגרס המפלגה הראשון שלאחר מותו.
במרכז הצוואה עמדה ביקורתו של לנין על סטלין, שלאורך שנים היה אחד מנאמניו הגדולים ביותר, אך מאז מינויו למזכירה הכללי של המפלגה ריכז בידיו עוצמה פוליטית רבה. באותו מכתב, עם זאת, ביקר גם את המנהיגים הבולטים האחרים, וביקש למנוע את העברת השלטון לידי אחד מהם. על מנת להפחית את הבירוקרטיה שצמחה במפלגה ולמנוע את סכנת הסכסוך בין סטלין לטרוצקי, הציע להגדיל משמעותית את מספר החברים בוועד המרכזי.
ב-4 בינואר 1923 הוסיף לנין פסקה מיוחדת לצוואתו, שבה גינה בחריפות את סטלין:
בתקופה שלאחר מכן ביקש לנין לפתוח במהלכים להדחתו של סטלין מהתפקיד, אולם ב-9 במרץ עבר התקף שבץ שלישי, שנטל ממנו כמעט לחלוטין את כושר הדיבור ומנע ממנו לקרוא. פעילותו של לנין הופסקה לחלוטין בעקבות ההתקף, הסיכויים להחלמתו אפסו, ולא נודע לו על המאבק שפרץ על ירושת ההנהגה בין הטריומווירט המשולב של סטלין, זינובייב וקאמנייב לבין טרוצקי.
פרופ' גאורג קלמפרר, בנו של רב שניהל את המחלקה הפנימית בבית החולים "מואביט" בברלין הוזמן ב-1924 מטעם ממשלת ברית-המועצות לבוא למוסקבה על מנת לטפל בלנין הגוסס.
לנין מת ב-21 בינואר 1924. גופתו הובאה לבית האיגודים המקצועיים במוסקבה, שם צפו בה קרוב למיליון איש. ימים אחדים לאחר מותו נחנטה גופתו והוצבה במאוזוליאום על שמו (ולא הוצאה משם גם לאחר התפרקות ברית המועצות). שמה של פטרוגרד, עיר הבירה הקודמת, שונה ל"לנינגרד", להנצחת שמו. גם עיר הולדתו קראה עצמה על שמו, "אוּליאנוֹבְסְק". מותו נתן את האות לפתיחת פולחן אישיות קיצוני במיוחד סביב דמותו, שאורגן בעיקר על ידי סטלין ונמשך לאורך כל שנותיה של ברית המועצות.
אף שסיבת מותו של לנין נרשמה על ידי השלטונות בתור: "מצב בריאותי ירוד כתוצאה מסדרת אירועי השבץ בהם לקה", רופאים וחוקרים רבים סבורים כי מותו נבע ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו (עגבת שלישונית).
סטלין, שצבר כעת השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות במפלגה, מנע את פרסום צוואתו של לנין בקונגרס השלושה־עשר שהתקיים במאי 1924. בתום סדרת מאבקים נגד סיעות אופוזיציה שקמו מולו, השיג סטלין בסוף שנות העשרים שלטון יחיד במפלגה ובמדינה כולה. תחתיו הפך המשטר הקומוניסטי, שהבטיח בתחילה חירות ושלטון להמוני העם, למשטר טוטליטרי אכזרי. המהפכה התעשייתית שהנהיג סטלין, והניצחון במלחמת העולם השנייה, הפכו את ברית המועצות לאחת משתי מעצמות-העל של תקופת המלחמה הקרה, אולם משברים מדיניים וכלכליים הביאו מקץ כמה עשורים לנפילתה של ברית המועצות ב-1991.
דמותו ומורשתו
שמאל|ממוזער|175px|פסל של לנין בעיר קינשמה שליד נהר הוולגה. פסלים ואנדרטאות של לנין הוקמו בערים רבות ברוסיה ובמזרח אירופה, אף שרבים מהם הוסרו או נותצו לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי
במשך חייו הפך לנין למנהיגה הבלתי-מעורער של המפלגה הבולשביקית, שכל חבריה הכירו בו כ"מורה" האידאולוגי של התנועה. הוא מתואר כמי שבאמצעות דמותו הכריזמטית, האנרגטיות יוצאת-הדופן בפעילותו וכישוריו האינטלקטואליים היה מסוגל להותיר השפעה רבה על חבריו לתנועה המהפכנית, ובכך הצליח להטיל את השקפותיו על מפלגתו ולגבש אותה סביבו. לנין אף התבלט כנואם וכרטוריקן מוכשר, שהשכיל לחדור ללבם של המוני העם תוך שימוש בסיסמאות פופולריות ושלהב אותם לתמיכה במפלגתו – כישורים שהיו חיוניים להצלחתו הפוליטית במהלך אירועי 1917.
ברם, מעדויותיהם של רבים משותפיו לתנועה מצטייר לנין כאדם בעל נטיות רודניות באופיו, שהיה חסר-סבלנות כלפי המתנגדים לדעותיו ונטה להיכנס לעימותים אגרסיביים במיוחד בנושאים פוליטיים תוך גינוי חריף של יריביו. כמהפכן גולה הרבה לנין לפצל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לעיתים סביב חילוקי דעות מינוריים יחסית, והיה מהגורמים העיקריים לכך שנמנע איחודה מחדש.
ברוב תקופת ברית המועצות תדמיתו של לנין הייתה חיובית מאוד והוא נערץ כאבי האומה, עם זאת בשנות השמונים עם רפורמת גלאסנוסט שבה ניתן חופש ביטוי ופתיחות בברית המועצות, דמותו של לנין החלה להתערער ואנשים ביקרו את לנין בשל שפיכויות הדמים שהיו בתקופתו. למרות הביקורת וגם לאחר נפילת ברית המועצות נשאר לנין דמות פופולרית ברוסיה אך ללא ספק תדמיתו ירדה וכיום ישנם הרבה מתנגדים לדרכו ברוסיה.
השקפותיו
לנין פרסם את השקפותיו המרקסיסטיות במאות כתבים, והללו עיצבו את תורת המפלגה הבולשביקית בשנים בהן הנהיג אותה. האידאולוגיה שפיתח, שלאחר מותו נקראה בשם לניניזם (או מרקסיזם-לניניזם), הפכה לאידאולוגיה הרשמית של ברית המועצות וכתביו צוטטו דרך קבע בחיבורים פוליטיים והיסטוריוגרפיים. רעיונותיו מהווים מקור השראה גם כיום עבור תנועות השמאל הרדיקלי ברחבי העולם.
עם רעיונותיו המרכזיים נמנים:
מפלגת חיל-החלוץ: מכיוון שהפרולטריון חסר את התודעה המהפכנית, אחד מהמרכיבים ההכרחיים מבחינתו של לנין, ומוגבל למאבקים רפורמיסטיים בלבד, נדרשת מפלגה שתורכב מקומץ של "מהפכנים מקצועיים", בני האינטליגנציה, שיפעלו במסירות במחתרת למען הוצאתו לפועל של המרקסיזם. אינטלקטואלים אלו ינסחו תאוריה מהפכנית עבור הפועלים, יחדירו בהם את עקרון מלחמת המעמדות וינהיגו אותם לעבר המהפכה.
צנטרליזם דמוקרטי: לשיטתו של לנין, על המפלגה להיות בעלת הנהגה, ארגון ומשמעת חזקים. בעוד שכל חברי המפלגה יכולים לדון בחופשיות, מרגע שהתקבלה החלטה על דעת הרוב בגופי ההנהגה כולם מחויבים לציית לה, והקמת סיעות נפרדות היא פסולה. לנין טען שתלות מוגזמת בעקרונות כמו חופש הביטוי ובחירות דמוקרטיות תוביל לניוון של הפעילות המהפכנית ולמה שהגדיר כאופורטוניזם.
המדינה הסוציאליסטית: עם עליית מעמד הפועלים לשלטון נדרשת הקמת מדינה בעלת מבנה חדש לגמרי, במקום זו ששימשה את מעמד הבורגנות. במדינה זו המוני העם יהיו מעורבים בגופי המנהל, במשטרה ובמערכת המשפט, כשמיליציות אזרחיות יבואו במקום צבא הקבע, והללו יתחלפו ביניהם מעת לעת ויקבלו שכר שווה לזה של הפועלים. מכיוון שהמדינה החדשה היא "טבעית" יותר ואינה מיועדת לדיכוי ההמונים, תהליכי הניהול והייצור יפושטו לחלוטין. מאותה סיבה גם מדינה זו תגווע בסופו של דבר עד למימוש אידיאל הקומוניזם.
מהפכה עולמית: לנין קרא להתאגדות משותפת, אינטרנציונליסטית, של פועלי העולם במטרה להפיל את השלטונות הבורגניים במדינותיהם, והציב כאידיאל את פריצת המהפכה במספר משמעותי של ארצות. בייחוד ברוסיה, המפגרת מבחינה כלכלית ושהפרולטריון בה אינו מפותח דיו, לא יוכל המשטר הסוציאליסטי להתקיים מבלי שתפרוץ מהפכה בארצות המערביות המפותחות.
יצרנות: לצורך ניצחונו הסופי של הסוציאליזם, עליו להתעלות ביצרנותו ובאיכותו על פני אלו של הקפיטליזם. אחת מהמטרות העיקריות שעל המהפכה להשיג היא התגברות על פיגורה הכלכלי של רוסיה כך שתגיע לרמתן של המדינות המערביות המתקדמות: תיעוש, פיתוח הטכנולוגיה והמדע ובייחוד חשמול המדינה כולה. לצורך כך הטיף לנין למשמעת עבודה חזקה שיארגנו הפועלים ולביעור האנאלפביתיות בקרבם.
אנטי-אימפריאליזם: לנין תיאר את האימפריאליזם כתופעה הנובעת מהתפתחות הקפיטליזם: ההשקעות הפרטיות, שאפיינו בעבר את הקפיטליזם, התחלפו בשליטה של כוחות הון בדמות בנקים, חברות ענק וקרטלים, שהאינטרסים שלהם מעצבים את מדיניותם של השלטונות הלאומיים. התשוקה להגדלת רווחי המדינה והמרדף אחר המשאבים הכלכליים מובילים למאבקים מיליטריסטיים בין המדינות הגדולות, לאלימות ולשפיכות דמים, ולכיבוש ולדיכוי של עמים שלמים ברחבי העולם (קולוניאליזם). מלחמת העולם הראשונה שיקפה, לשיטתו, מאבק בין הכוחות הקפיטליסטיים העולמיים.
לנין טען שהמלחמה מהווה הזדמנות לפריצת המהפכה הסוציאליסטית. מכיוון שהקפיטליזם מתפשט ברחבי העולם כולו באמצעות האימפריאליזם, הוא יקרוס באחת מה"חוליות החלשות" שלו - ארצות מפגרות מבחינה כלכלית שבהן סיכויי השתלטותו קטנים יותר. "חוליה חלשה" כזו הוא ראה ברוסיה, וחזה כי פריצת המהפכה באימפריה הרוסית תחילה, תצית שרשרת מהפכות במדינות המערביות המפותחות שיובילו לנפילתו הכללית של הקפיטליזם.
הגדרה עצמית: על אף חזונו הקוסמופוליטי, בטווח הקצר שאף לנין לשחרר את האומות השונות מהדיכוי שגזר עליהן הקפיטליזם, ובייחוד עמי אסיה ולאומי האימפריה הרוסית. הוא דגל בחירות האדם ובשוויון של כל הלאומים ובזכותה של כל אומה לקיים את תרבותה, אולם המטרה הסופית אותה הציב הייתה שחרור הפרולטריון באותן מדינות
כתביו בעברית
וו"א לנין, כתבים נבחרים (תרגם: חיים גולדברג; ערכו: ל' לויטה, מ' דורמן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י-תשי"ג.
נ' לנין וג' זינובייב, המלחמה והסוציאליזם, בשני כרכים (תרגם: מ' ערעם), תל אביב: פטיש, 1932.
וו"אי לנין, כתבים נבחרים (מתרגמים: חיים שלון בן אברהם ואליהו טסלר ספריית הפועלים, [מרחביה]: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942.
ו. א. לנין, מאטריאליזם ואמפיריוקריטיציזם: ציוני ביקורת לפילוסופיה אחת ריאקציונית; עשר שאלות למרצה (1908-1909) (תרגם: שמחה אוורבוך), מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1950.
ו"אי לנין, מחלת הילדות של "השמאליות" בקומוניזם (תרגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1970.
ו"אי לנין, המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי (תרגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1970.
ו"אי לנין, על השאלה הלאומית (תרגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1972.
לנין, מדינה ומהפכה (תרגם לעברית: משה בן-חורין), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1984.
לקריאה נוספת
כריסטופר היל, לנין והמהפכה הרוסית (עברית: יאיר עברון; עריכה מדעית: שולמית שחר), הדר, תשכ"א.
שלמה צירולניקוב, לנין והמהפכה הרוסית, צ'ריקובר, 1983.
רוברט סרוויס, לנין (מאנגלית: אריה חשביה, אודי תגרי; עריכת תרגום: מתי בן יעקב), ספרית מעריב, 2007.
עופר ריחני, המהפכנים הגדולים בהיסטוריה, הוצאת סטימצקי, 2018.
קתרין מרידייל, לנין ברכבת (2016), תרגם יפתח בריל, הוצאת מאגנס, 2021.
Михаил Зыгарь, Империя должна умеретьː история русских революций в лицах 1900-1917, Москва: ООО «Альпина Паблишер», 2017. (בתרגום לאנגלית: Mikhail Zygar, The Empire Must Die : Russia's Revolutionary Collapse, 1900-1917, INGRAM PUBLISHER SERVICES US, 2017).
קישורים חיצוניים
הארכיון של לנין, באתר הארכיון האינטרנט המרקסיסטי
לנין – המקור לדיקטטורה הסטאליניסטית?, באתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 4 באוגוסט 2004
"לנין היה פטרייה" - פרק על חייו של לנין בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
זכרונות מלנין מאת נאדז'דה קרופסקיה, 1933
לנין, לקט סרטונים, בארכיון הסרטונים של AP
ביוגרפיות של לנין מאת כותבים מרקסיסטים: אנטולי לונצ'רסקי, קרל קאוצקי, לאון טרוצקי
ביוגרפיה של לנין מאת גרגורי זינובייב
הארכיון של לנין, באתר Marxists.org
הערות שוליים
*
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:שליטי ברית המועצות
קטגוריה:ראשי ממשלת רוסיה
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:מהפכנים רוסים
קטגוריה:אתאיסטים רוסים
קטגוריה:קומוניסטים רוסים
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים
קטגוריה:אישים במלחמת האזרחים ברוסיה
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של חומת הקרמלין
קטגוריה:חנוטים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:מנהיגי רוסיה שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1870
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1924 | 2024-10-05T02:21:09 |
תבאי | תֵּבַּאי (ביוונית עתיקה: Θῆβαι; ביוונית מודרנית: Θήβα, תִיבָה; בעברית גם: תבץ, תבס, תבי ותובאיי) היא עיר היסטורית יוונית חשובה בחבל בויוטיה. תבאי הייתה מיושבת מהתקופה הפרה-היסטורית. במיתולוגיה היוונית מסופר שקדמוס, בן המלך הפיניקי, הוא שייסד את תבאי. בעת העתיקה הייתה ראש הליגה הבויטית ועלתה לגדולה בתקופה הקלאסית ואף החזיקה במשך כמה שנים בהגמוניה על יוון כולה. לאחר חורבנה בידי אלכסנדר הגדול לא חזרה לעמדת ההשפעה שהייתה לה, אך זכתה לעדנה מחודשת בימי הביניים. כיום תבאי היא עיר קטנה, וגרים בה כ-35,000 תושבים (נכון ל־2011).
בעיר עצמה נמצא מוזיאון חשוב ובו אוספים מהחפירות הארכאולוגיות שנעשו באזור ובמיוחד מיצגים מקדמיה - המצודה של תבאי העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר במחוז בויטיה ביוון המודרנית.
תבאי נמצאת במישור בין אגם איליקי להרי קיתריון בגובה ממוצע של 215 מעל פני הים. נמצאת תחת השפעת אקלים ים-תיכוני טיפוסי עם קיץ חם ולח וחורף גשום. העיר מחוברת על ידי כביש מהיר M1 לאתונה ולצפון יוון. באזור עוברת גם מסילת רכבת.
במיתולוגיה
ייסוד
ממוזער|תגליף על המתאר את ייסוד תבאי, במרכז קדמוס, משמאל אתנה ומימין פרה, , המאה ה־2 לפנה"ס
במיתולוגיה היוונית, המייסד (או במונחים יווניים, ה) של תבאי היה הגיבור הפיניקי קדמוס.Corinne Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia: ‘Middle Ground’ and New Agencies", in: Jörg Rüpke (ed.), The Individual in the Religions of the Ancient Mediterranean, Oxford University Press, 2013, p. 51–52,
לאחר שזאוס חטף את הנסיכה אירופה, אביה אגנור שלח את בניו, וביניהם קדמוס, לחפש אחריה מעבר לים, ולא לשוב עד שתימצא.פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.1.1–3.1.2 קדמוס הגיע ליוון בחיפושיו, ולאחר נדודים באיים שונים (בהם רודוס,דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 5.58 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) קליסטה,הרודוטוס, היסטוריות, 4.147–4.148 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)פאוסניאס, תאוריה של יוון, 3.1.7–3.1.8 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) סמותרקה דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 5.48.5–5.49.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) ותאסוספאוסניאס, תיאורה של יוון, 5.25.12–5.25.13 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)פסאודו־סקימנוס , פריודוס לניקומדס, 645), הגיע לאורקל מדלפי, ושם הודרך לקנות מפלגון פר או פרה עם סימן בצורת ירח ולעקוב אחריו (יחד עם צבאו), ומבקום שבו יכרע לארץ מעייפות, שם ייסד קדמוס עיר וישלוט בה. קדמוס עשה כדברי האורקל, והפרה כרעה לארץ במקום שבו נוסדה תבאי. קדמוס רצה מים (לפי פסאודו־אפולודורוס, כדי להקריב את הפרה לאתנה, ולפי אובידיוס, כדי להקריב ליופיטר), ולכן שלח את מלוויו למעיין, אך במעיין שכן דרקון (נחש אימתני) השייך לארס, והוא הרג את המלווים. קדמוס נלחם בדרקון והרגו, ובעצת אתנה זרע את שיניו באדמה ומהם צמחו הספרטוי, שנלחמו ביניהם עד שחמישה מהם שרדו: כתוניוס, אודאיוס, היפרנור, פלורוס ואכיון.היגינוס , Fabulae, 178 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.12.1–9.12.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.4.1–3.4.2אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
עם זאת, במקום אחד כתב דיודורוס שקדמוס התחתן עם הרמוניה עוד בנדודיו באיים, באי סמותרקה, ורק בהמשך ייסד את תבאי.דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 5.48.5–5.49.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
פאוסניאס הביא סיפור על שלוש צלמיות עץ של אפרודיטה שנמצאו בתבאי בימיו, כה עתיקות שנאמר עליהן שנוצרו מפסלי־החרטום של אניות קדמוס, והרמוניה נתנה להן שמותיהן: אפרודיטה אוראניה (שמימית), פנדמוס (נפוצה, של העם), ואפוטרופיה (דוחה).פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.16.3–9.16.4 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
בויוטיה לפני קדמוס
פאוסניאס כתב שהראשונים לכבוש את ארץ תבאי היו האקטנים בהנהגת אוגיגס , שמשמו נגזר כינוי לאותה ארץ. הם נספו כולם במגפה, ואחריהם התיישבו שם ההיאנטים והאאונים , שלדעת המחבר היו מקומיים מבויוטיה ולא זרים; כשצבא פיניקי הגיעה לאותה ארץ בראשות קדמוס, שבטים אלה הובסו – ההיאנטים ברחו מהארץ (להיאמפוליס פאוסניאס, תיאורה של יוון, 10.35.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)) כשירד הלילה, והאאונים התחננו לרחמים, והורשו להישאר ולהתאחד עם הפיניקים. האאונים המשיכו לחיות בקהילות כפריות כמו קודם, אך קדמוס בנה עיר בשם קדמיה.פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.5.1–9.5.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
בארגונאוטיקה מכונה המקום שאליו קדמוס הגיע "עירו של אוגיגס".אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 3 שורות 1177–1187 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: (1) (2), ובתרגום לעברית)
הגרסה ה"מצרית"
דיודורוס הביא במקום אחד, בניגוד לפרטים המגוונים של הסיפור המקובל על קדמוס שהביא במקומות שונים בספריו, גרסה "ממוצרת" (מלשון מצרי) לסיפורי קדמוס ודיוניסוס, בהקשר של דיונו על איסיס ואוסיר, ששמע מהכהנים המצרים של אותם אלים. הכהנים סיפרו שמי שטוען שהאל דיוניסוס נולד מסמלה וזאוס בתבאי הבויוטית ממציא, ושהסיפור המקובל על דיוניסוס הגיע ליוונים כאשר אורפאוס ביקר בתבאי המצרית והשתתף בטקסי המסתורין של דיוניסוס הוא אימץ אותם, וכטובה לצאצאי קדמוס – שכן הוא היה נדיב אליהם וקיבל כבוד מידיהם – הוא המיר את הולדת האל לתבאי הבויוטית; ופשוטי העם, חלקם מבורות וחלקם מרצון שהאל יחשב יווני, קיבלו בשמחה את טקסי המסתורין שלו. סיפור דיוניסוס התרחש בכלל בתבאי המצרית, שם חיו קדמוס וסמלה.דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 1.23.1–1.23.8 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
בדברי הקטאיוס איש אבדרה שמביא דיודורוס מוסבר שקדמוס יצא מתבאי המצרית.דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 40.3.1–40.3.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
באחד מסיכומי סיפורי קונון שכתב פוטיוס מובא סיפור אחד המספר (בניגוד לסיפור אחד המספר את הסיפור הרגיל על קדמוס ואירופהקונון (פוטיוס), סיפורים, 32 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית)) איך האי תאסוס קיבל את שמו מתאסוס אחי קדמוס, ובו נכתב שקדמוס, שהיה חזק בקרב הפיניקים, נשלח על־ידי מלך הפיניקים לחפש אחר אירופה. הפיניקים היו אז חזקים מאוד, לא רק שהחזיקו בחלק ניכר מאסיה, אלא שגם החזיקו במלכות תבאי המצרית. קדמוס נשלח, לא כפי שהיוונים מספרים כדי לחפש אחר אירופה (כך כתב קונון), אלא בכוונה לשלוט באירופה (היבשת), לכן הוא בדה סיפור על חיפוש אחותו החטופה. בהפליגו מסביב לאירופה הוא הפליג לבויוטיה והלך לפנים הארץ למקום הנקרא היום תבאי, שהוא קרא על שם מולדתו שלו. כשהבויוטים התאחדו בקרב נגדם, הפיניקים הובסו, אך לאחר מכן גברו הפיניקים באמצעות תחבולות־מלחמה וקסדות ושריונות (שלא היו ידועים אז ליוונים), וקדמוס כבש את ארץ הבויוטים.קונון (פוטיוס), סיפורים, 37 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית)
את הטענות על המוצא המצרי של קדמוס הפריך פאוסניאס, וסיפר שפסל אתנה שהקדיש קדמוס, במקום בו התיישבה הפרה שהדריכה אותו לבויוטיה, מכנה את אתנה בשם הפיניקי Ὄγγα (אוֹנְגַה) ולא השם המצרי סאיס, ובכך, לדברי המחבר, הפרכה לטענות למוצא המצרי של קדמוס.פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.12.1–9.12.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
ייסוד תבאי בתרבות העתיקה
לפי פאוסניאס, את המקום שבו כרעה הפרה לנוח מציינים התבאנים, והיה בו מזבח ופסל אתנה שקדמוס הקדיש. אותה אתנה נקראת בשמה הפיניקי Ὄγγα (אוֹנְגַה) ולא שמה המצרי סאיס, ובכך, כך אומר פאוסניאס, הפרכה לטענות למוצא המצרי של קדמוס. עוד סיפר פאוסניאס בתיאור בויוטיה שבקרבת אחד משערי תבאי יש מקום עליו נאמר שבו זרע קדמוס את שיני הדרקון שהרג ליד המעיין, ומהן עלו אנשים;פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.10.1 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) ששושלת מלכי תבאי היו היחידים שידעו את האורקל שניתן לקדמוס, וכדי לרשת את הכס דרשה מהם הספינקס לדעת אותו;פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.26.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) ושהפרה שהדריכה את קדמוס וצבאו לתבאי ירדה בעיירה מיקלסוס .פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.19.4 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
ממוזער|חלק משרידי הארמון בקדמיה, אקרופוליס תבאי
האקרופוליס של תבאי נקרא "קדמיה", על שם קדמוס.דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 19.53.4–19.53.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.8.4 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) כן נקראים במספר מקורות אנשי תבאי "בני קדמוס" או "קדמאים" על שמו.אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 3 שורה 1095 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: (1) (2), ובתרגום לעברית) תבאי השיגה באחת ממלחמותיה ניצחון שהיה כרוך באבידות קשות ביותר, ועל שם ניצחון זה נטבע הביטוי "ניצחון קדמאי" (על שם קדמיה) לניצחון שכרוך בהפסדים כואבים במיוחד.פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.9.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)ממוזער|מטבע צורי מימי גליאנוס, ועליו מופיע קדמוס מייסד את תבאי, משמאל למטה העֶגְלה שעקב אחריה, משמאל למעלה שער העיר תבאי ומגדליו, ומימין חילזון הארגמןאגדת קדמוס ואירופה קיבלה מעמד חשוב בפיניקיה עצמה, לכל המאוחר בתקופה ההלניסטית. מטבעות רבים מצידון מציגים אירועים מחייהם, לרבות מטבע צורי המציג את קדמוס מייסד את תבאי. כתובת דיוטימוס, כתובת ביוונית מצידון המקדישה פסל למנצח הצידוני הראשון במשחקים פאן־הלניים, מציינת אותו כ"ראשון מבין האזרחים (של צידון) שהביא מהלאס את תהילת ניצחון הפרשים לביתם של האגנורידים (בני אגנור) האצילים", וציינה ש"שמחה גם תבאי בת קדמוס העיר הקדושה בראותה את תפארת הניצחונות של עיר־האם ("מטרופולין") שלה"; הכתובת אף תיארה את הניצחון כ"פורוני", על שם , מלך ארגוס הקדמון (שכן המשחקים בהם דיוטימוס ניצח נוהלו על־ידי בני ארגוס) המתואר על ידי הלאניקוס איש לסבוס כאבי אגנור. אזכור מסורות אלה נועד מחד לייחש את הצידונים לפורונאוס ההלני, ובכך לאפשר להם להשתתף במשחקים פאן־הלניים, ומאידך מדגישים את התרומה המכרעת של הפיניקים ליוון (כגון ייסוד תבאי) ואת היכולת של הפיניקים להתעלות על היוונים גם ביוון עצמה.Corinne Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia: ‘Middle Ground’ and New Agencies", in: Jörg Rüpke (ed.), The Individual in the Religions of the Ancient Mediterranean, Oxford University Press, 2013, p. 51–52, Corinne Bonnet, "The Hellenistic Period and Hellenization in Phoenicia", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 108,
לאחר הייסוד
במיתולוגיה היוונית תבאי היא עירו של המלך אדיפוס. תבאי מוכרת כיום בעיקר דרך שלושת המחזות שכתב המחזאי היווני סופוקלס על המיתוס של שושלת המלוכה בעיר (אדיפוס המלך, אדיפוס בקולונוס ואנטיגונה). המחזות אינם חלק מטרילוגיה, אלא שלושה מחזות שונים שנכתבו בשלוש תקופות שונות, אבל עוסקים באותה משפחה.
היסטוריה
האזור שבו נמצאת תבאי היה מיושב עוד בתקופה הפרה היסטורית. חפירות גילו התיישבות רציפה גם בתקופות ההיסטוריות, ואף לאחר שהעיר והארמון מן התקופה המיקנית נבזזו ונשרפו במשבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-12 לפנה"ס. לאחר פלישת הבויוטים ליוון התיכונה, כחלק מפלישת העמים דוברי היוונית מצפון לעבר המרכזים העירוניים של התרבויות האגאיות ותבאי הייתה אחת המרכזים העירוניים שנוסדו כתוצאה מפלישה זו.
פאוסניאס כתב שבימיו העיר תבאי בשפל: העיר התחתית (שהשם תבאי התייחס בעבר אליה) נטושה כולה מלבד המקדשים, והאנשים החיים באקרופוליס (שהשם קדמיה התייחס בעבר אליו) קוראים לו תבאי ולא קדמיה.פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.8.4 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
הייתה הפוליס החשובה ביותר בבויוטיה ואף הנהיגה את הליגה הבויאוטית, אך הייתה פוליס מהדרג השני בפויליקה היוונית בתקופה הארכאית ובמחצית הראשונה של התקופה הקלאסית. הגיעה לשיא כוחה במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפני הספירה בהנהגתו של אפמינונדס. העיר נחרבה על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 335 לפנה"ס, אם כי נבנתה מחדש בשנת 316 לפנה"ס על ידי קסנדר, אך לא חזרה לעמדת ההשפעה שהייתה לה בתקופה הקודמת.
תבאי פרחה שוב בימי הביניים והייתה מרכז תרבותי ומסחרי חשוב. במאה ה-12 תעשיית המשי של העיר הייתה הגדולה ביותר בכל האימפריה הביזנטית. העיר נכבשה על ידי צלבנים במהלך מסע הצלב הרביעי. הכיבוש העת'מאני סימל את תחילת ירידתה של תבאי וכיום היא עיר קטנה עם אוכלוסייה של כמה עשרות אלפי בני אדם.
ראו גם
הגדוד הקדוש של תבאי
לקריאה נוספת
ברכה ריבלין, "תבץ" (תבס, טיווה, טיבץ, תיבאס, תוביי, טיב'ה, תבי), בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 408–411.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:פולייס ביוון העתיקה
קטגוריה:מקומות במיתולוגיה היוונית
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו
קטגוריה:יוון: אתרים מיקניים
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-2000 | 2024-10-07T14:27:07 |
אנטיגן | אַנְטִיגֵן (בעברית: אֶנגָד; מאנגלית: Antigen) הוא מולקולה המצויה על פני השטח של פתוגן הפולש לגוף והעלול להזיק לו, ומעוררת תגובה חיסונית שגורמת ליצירת נוגדנים. אנטיגן משמש גם לסימון תאים במערכות החי ובמערכות חיסוניות בפרט.
מקור המונח אנטיגן באנגלית, והוא מורכב מחלקן הראשון של שתי מילים: תחילת המילה Antibody, שפירושה בעברית "נוגדן", ומתחילת המילה Generate, שפירושה "לייצר", כלומר: יוצר נוגדנים.
האנטיגן מפעיל את מערכת החיסון בעזרת הדטרמיננטה האנטיגנית (מכונה גם אפיטופ) שלו. הגוף מזהה את הדטרמיננטה כלא-עצמית (זרה), ותאים שונים המשתתפים בתגובת מערכת החיסון מתחילים לפעול נגדו.
אפיטופ הוא אזור של רצף חלבוני קטן באנטיגן, שאליו נקשר נוגדן באופן ייחודי, ובכך מעורר תגובה חיסונית.
סיווג על פי אנטיגן (ולמעשה לפי קשירת נוגדנים ייחודיים המופקים מסרום) נקרא סרוטייפינג (Serotyping) והוא משמש לזיהוי זנים שונים של וירוסים, חיידקים, תאים סרטניים וכדומה. למשל – מוכרים מעל ל-80 סרוטיפים של פניאומוקוק.
הבסיס המולקולרי
האנגד הוא לרוב חלבון או רב-סוכר, אבל גם מולקולות קטנות כמו הפטנים יכולות להוות אנגדים.
סוגי אנגדים (אנטיגנים)
ממוזער|שמאל|220px|כל נוגדן נקשר לאנטיגן ספציפי
אימונוגן – יש המדקדקים ומגדירים את המונח הכללי אנגד כגוף המזוהה על ידי מערכת החיסון, ואילו המונח "אימוּנוגן" משמש לאנגד אשר בנוסף לזיהויו בידי המערכת החיסונית, גם גורם לתגובה חיסונית. האימונוגן הוא תמיד מקרומולקולה – פרודה גדולה ומורכבת. יכולתו לעורר את מערכת החיסון תלויה בזרות שלו למאחסן, גודל הפרודה, הרכבה הכימי, ומידת המגוון (הטרוגניות) בהרכב חומצות האמינו של החלבון.
טולרוגן (Tolerogen) – אנגד שאינו מעורר תגובה חיסונית, עקב צורת הפרודה המסוימת שלו. אם צורת הפרודה של הטולרוגן משתנה, הוא עשוי להפוך לאימונוגן, אשר מעורר תגובה חיסונית.
אלרגן – אנטיגן הגורם לתגובה אלרגית.
סיווג אנגדים (אנטיגנים) לפי מקורם
אנגד או אנטיגן חוץ-תאי (Exogenous antigens) – אנגדים שחדרו לגוף מבחוץ, למשל על ידי שאיפה, עיכול או הזרקה. באמצעות מנגנוני האנדוציטוזה והפאגוציטוזה, אנגדים אלה מועברים לתאים מציגי אנטיגן (APCs) ומפורקים למקטעים. מקטעים אלה מוצגים לתאי T מסייעים דרך פרודות היסטוקומפטביליות (MHC) מסוג II – המצויות על גבי קרום התא שמציג את האנגד. תאי T עוברים שפעול, ומתחילים להפריש ציטוקינים – חלבונים המשמשים לתקשורת עם רקמות הגוף והמערכת החיסונית. הציטוקינים, בתורם, מפעילים מנגנונים אחרים של מערכת החיסון.
אנגד או אנטיגן תוך-תאי (Endogenous antigens) – אנגדים הנוצרים בתוך התא, כתוצאה מחילוף חומרים רגיל של התא או בגלל זיהום נגיפי או זיהום חיידקי תוך-תאי. מקטעים של אנגד כזה מוצגים על גבי קרום התא בתוך פרודה מורכבת הכוללת פרודות (מולקולות) היסטוקומפטביליות מסוג I, ומזוהים על ידי תאי T עם קולטן CD8, שמפרישים רעלנים שונים וגורמים להמסה תאית (ליזיס) או מות תאי מתוכנת (אפופטוזה) בתא המזוהם. התימוס מזהה תאי T המגיבים כנגד תאי גוף בריאים ומסיר אותם, על מנת למנוע את הפגיעה בתאים הבריאים.
אנגדים (אנטיגנים) בגידולים סרטניים
בגידולים סרטניים, יש אנגדים המוצגים על גבי פרודות היסטוקומפטביליות מסוג I. לעיתים אנגדים אלה יכולים להיות מוצגים רק על ידי תאי גידול ולא על ידי תאים בריאים. אנגדים אלה נקראים ספציפיים לגידול – או: מסוימים לגידול (tumor-specific).
נפוצים יותר אנגדים המוצגים הן על תאים בריאים והן על תאי גידול – ונקראים אנגדים קשורים לגידול (tumor-associated). תאי T ציטוטוקסיים יכולים לזהות ולחסל תאים אלה לפני שהגידול מספיק להתפשט.
אנגדים עלולים להופיע גם על גבי גידול בצורת קולטן שעבר מוטציה. תאי B יכולים לזהות אנגדים מסוג זה.
ראו גם
סופר אנטיגן
בדיקת אנטיגן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת החיסון | 2024-08-01T02:41:12 |
גלוקוז | גלוּקוֹז (באנגלית: Glucose; בקיצור: Glc; ידוע גם בשמות גלוקוזה וסוכר ענבים בשל הימצאו במיץ הענבים) הוא חד-סוכר. זוהי הפחמימה הנפוצה והחשובה ביותר ואף התרכובת האורגנית הנפוצה ביותר על-פני כדור הארץ. 50 מיליארד טונות מיוצרים בשנה, רובם על ידי יצורים פוטוסינתטיים.
גלוקוז הוא התרכובת המרכזית המשמשת בתהליך הפקת האנרגיה ביצורים חיים, המגיב הראשון בתהליך הנשימה התאית וחיוני לכל היצורים החיים.
הוא מופק כתוצר עיקרי בתהליך הפוטוסינתזה. הגלוקוז משמש לתהליכי המטבוליזם בתאים פרוקריוטיים ובתאים אאוקריוטים כאחד.
כימיה
מבחינה כימית גלוקוז הוא הקסוז – חד-סוכר המכיל 6 אטומי פחמן (הקסא ביוונית פירושו "6"). נוסחתו של גלוקוז היא: C6H12O6. גלוקוז הוא גם אלדוז – סוכר המכיל את הקבוצה הפונקציונלית אלדהיד (CHO).
משקלו המולקולרי של גלוקוז הוא 180.18 גרם למול.
גלוקוז יכול להופיע בצורת שרשרת פתוחה, אך בדרך-כלל נוטה קבוצת האלדהיד להגיב עם אחת מקבוצות ההידרוקסיל (OH), והשרשרת נסגרת לטבעת בעלת 5 פחמנים (ועוד חמצן הקשור אליה), המכונה טבעת הקסנוז. מבין כל האלדוזות, טבעת הגלוקוז היא היציבה ביותר, דבר המסביר את תפוצתו העצומה של סוכר זה.
את הגלוקוז ניתן לזהות באמצעות ריאגנט בנדיקט
שמאל|250px
שמאל|250px
שמאל|250px
איזומרים
מתוך מגוון המבנים האלדוהקסוזים האפשריים, רק שני איזומרים-אננטיומרים של חד-הסוכרים מכונים גלוקוז, ורק אחד מהם, האננטיומר D-גלוקוז, הוא פעיל מבחינה ביולוגית, והוא מהווה את צורתו הטבעית של חד-הסוכר המיוצרת במנגנונים הסטריאוסלקטיביים שבעולם הטבע. גלוקוז זה ידוע גם בשם דקסטרוז וזהו כינויו הנפוץ ביותר של הגלוקוז בתעשיית המזון. אננטיומר L של הגלוקוז מיוצר באופן מלאכותי במעבדה. הוא אינו פעיל ביולוגית, ולכן חסר ערך קלורי מכיוון שהוא לא יכול להוות מקור אנרגיה בתאים. ערך זה עוסק רק באיזומר D של הגלוקוז, אם-כי מבחינה כימית ופיזיקלית קיים ביניהם דמיון רב, למעט השפעתם השונה על אור מקוטב.
מבנים
מולקולת הגלוקוז יכולה להמצא בטבע גם בצורת מולקולה ישרה (א-ציקלית, ההפך מציקלית) וגם בצורת טבעת (ציקלית, מהמילה ציקלו), כמוצג בגלריית התמונות בפסקת כימיה, מעבר בין הצורות, יכול להגרם על ידי תגובה המתרחשת בין אטום הפחמן של קבוצת האלדהיד ובין קבוצת ההידרוקסיל של הפחמן החמישי בשרשרת, ויצירת קבוצת המיאצטאל ולהפך, דבר הגורם ליצירת טבעת או פירוק טבעת ליצירת מולקולה ישרה. תגובה זו נקראת מוטרוטציה. קיים שווי משקל בין הצורה הפתוחה לבין הצורה הטבעתית.
ביולוגיה
בביולוגיה, הגלוקוז הוא חומר המוצא של תהליך הפקת האנרגיה הבסיסי ביותר בכל היצורים החיים: הגליקוליזה. בתהליך זה מפורק הגלוקוז לשתי מולקולות תלת-פחמניות של פירובט; פירוק זה גורם לשחרור אנרגיה רבה, המנוצלת לקיום תהליכי התא. בחלק מהיצורים (ראו: אנארובי ותסיסה) מנוצל הפירובט לייצור תוצרים סופיים, כגון אתנול; ביצורים אווירניים (אארוביים) מהווה הגליקוליזה רק את השלב הראשון של תהליך יצור האנרגיה; הפירובט ממשיך להגיב ובסוף התהליך (הקרוי נשימה תאית) מופקת אנרגיה גדולה בהרבה מזו המופקת בגליקוליזה לבדה.
במקביל לתהליך זה, בו מפורק גלוקוז, קיימים בטבע שני תהליכים עיקריים בהם גלוקוז מיוצר:
בפוטוסינתזה מייצרים צמחים, אצות וחיידקים מסוימים גלוקוז מפחמן דו-חמצני ומים, בנוכחות אור. הגלוקוז בצמחים אינו נשמר בצורתו הטהורה, אלא נדחס לפולימר בעל שתי צורות: עמילן ותאית.
בגלוקונאוגנזה מייצרים בעלי חיים גלוקוז מפירובט או מחומצות אמינו. בבעלי חיים נאגר הגלוקוז בצורת גליקוגן, פולימר כמעט זהה לעמילן.
צמחים הם מקור הגלוקוז היחידי של בעלי החיים. בעלי החיים אוכלים את הצמחים, על הגלוקוז האגור בהם, או, במקרה של טורפים אמיתיים, אוכלים בעלי חיים אחרים שאכלו צמחים.
גלוקוז מהווה חומר מוצא לתרכובות ביוכימיות רבות בבעלי חיים. הגלוקוז הופך בתהליך הגליקוליזה, כאמור, לפירובט, תרכובת תלת-פחמנית. שינוי קל של פירובט הופך אותו לגליצרול, המהווה את הבסיס לכל הליפידים. מספר תוצרים של הגליקוליזה ושל מעגל קרבס מומרים לחומצות אמינו; הגלוקוז מהווה, אם כך, חומר מוצא לחלבונים. קבוצת התרכובות הביוכימיות שנותרה היא הנוקלאוטידים; הסוכר הקיים בכל הנוקלאוטידים, ריבוז, מיוצר מגלוקוז בתהליך הקרוי מסלול הפנטוז פוספט.
השפעה על תהליכים קוגניטיביים
גלוקוז הוא מקור אנרגיה מרכזי במוח, והוא הכרחי לתפקוד בסיסי של מערכת העצבים המרכזית. מעבר לתפקיד המטבולי שהגלוקוז מבצע במערכת זו, נמצא כי לגלוקוז השפעות רבות על התפקידים שלה, ובכללם יכולות קוגניטיביות גבוהות. הגלוקוז מגביר, תחת מטלות מסוימות, יכולות זיכרון כמו שליפה של מידע סמנטי, והיזכרות במאורעות בזמן. בנוסף לזאת נמצא כי הוא תורם ליכולת הלמידה הדקלרטיבית, לקשב, וכן לתפקודים ניהוליים. המנגנון דרכו הגלוקוז משפיע על תפקודים אלו אינו ידוע, זאת בשל מיעוט ראיות חותכות. עם השנים הוצעו מנגנונים הקשורים לזמינות גלוקוז חוץ תאי מוגברת, זמינות הנצרכת לשימוש התאים במוח כאשר הנבדק מבצע מאמץ קוגניטיבי, כמו גם מנגנונים המערבים את מערכת האינסולין או כאלה שמייחסים את התופעה להשפעת גלוקוז על המערכת הכולינרגית.
תזונה
צריכת הגלוקוז היומית הממוצעת לאדם עומדת על 160 גרם. מתוכם כ-120 גרם מיועדים לשימוש המוח בלבד והיתר מוקצים לצורכי יתר הרקמות. כמות הגלוקוז שמצויה בנוזלי הגוף היא כ-20 גרם, והכמות הזמינה לשימוש שמקורה במאגרי הגליקוגן בגוף היא בערך 190 גרם.
המדד הגליקמי של גלוקוז נקבע כ-100, והוא מהווה אמת מידה (מקסימלית) למדד זה.
קישורים חיצוניים
דפי הסבר על גלוקוז
הערות שוליים
קטגוריה:חד-סוכרים | 2024-10-10T22:16:05 |
אריך פרום | אריך פְרוֹם (בגרמנית: Erich Fromm; 23 במרץ 1900 – 18 במרץ 1980) היה פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני בעל שם בינלאומי. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה.
פרום ניסה לעמוד על מקומו של האדם בחברה, ולהבין כיצד החברה משפיעה על האדם. כמו כן, חקר את מקומם של מניעים נפשיים בהנעת תהליכים חברתיים-היסטוריים. הושפע מהשקפותיהם של זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר וקרל מרקס וניסה לשלב בין היבטים שונים של תורותיהם.
קורות חייו
פרום נולד בפרנקפורט שבגרמניה, לנפתלי פרום ולרוזה לבית קראוס, וגדל במשפחה יהודית אורתודוקסית. הוא היה נינו של הרב יצחק דב במברגר ונכדו של הרב פנחס זליגמן פרום. בשנת 1918 החל ללמוד תורת המשפט באוניברסיטת פרנקפורט, שם למד שני סמסטרים. במהלך סמסטר הקיץ עבר לאוניברסיטת היידלברג, ועבר מלימודי המשפטים ללמוד סוציולוגיה אצל אלפרד ובר (אחיו של הסוציולוג מקס ובר), אצל הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף קרל יאספרס ואצל היינריך ריקרט.
בשנת 1922 סיים דוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1930 הסתיימה הכשרתו כפסיכואנליטיקאי במכון הפסיכואנליטי של ברלין. בשנה זו הצטרף למכון למחקר סוציולוגי בפרנקפורט, שהיה בסיסה של אסכולת פרנקפורט הסוציאליסטית. בשנת 1926 התחתן עם הרופאה והפסיכואנלטיקאית פרידה פרום-רייכמן, שממנה התגרש מאוחר יותר בארצות הברית.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היגר פרום תחילה לז'נבה ומשם ב-1934 לארצות הברית והוזמן להרצות במכון הפסיכואנליטי בשיקגו. בשנים 1935–1939 לימד באוניברסיטת קולומביה. הוא המשיך לעסוק בפסיכולוגיה וללמד באוניברסיטאות בארצות הברית.
בשנת 1950 היגר למקסיקו, קיבל משרת פרופסור באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו, וייסד בה מחלקה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. הוא לימד שם עד פרישתו ב-1965. בשנים 1957–1961 לימד פסיכולוגיה גם באוניברסיטת מישיגן, וכן לימד כפרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1974 היגר למורלטו שבשווייץ, ובאותו זמן פרסם סדרה של ספרים. נפטר בביתו בשנת 1980, חמישה ימים לפני יום הולדתו השמונים.
ספרו הפופולרי ביותר הוא אמנות האהבה, שנמכר בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם (תורגם לעברית פעמיים).
תורתו
בתחילת דרכו כפסיכואנליטיקאי הושפע פרום רבות מהתאוריות של פרויד ואדלר. בשונה מפרויד, לא ראה פרום את ההנעה באדם כנובעת מתסכול ומאי-סיפוק של דחפים ביולוגיים ופיזיים, אלא הדגיש את מקורם של אלה – כנאמן לגישתו המתמקדת באינטראקציה בין-אישית – באי-סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם. ספרו הראשון יצא לאור בתחילת שנות הארבעים וגרם להרחקתו מהאיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי, כמו גם מהאיגוד האמריקני המקביל, בראשות קארן הורני. לתורתו החברתית של קרל מרקס נודעה השפעה רבה על פרום. מכאן ששיטתו בפסיכואנליזה היא שילוב של המבנה הנפשי הפנימי של האדם, תוך התחשבות בהשפעה של המבנה החברתי ובמגבלות הנובעות ממנו, העלולים לצמצם את מידת החופש של האדם, ולכן להאט את התפתחותו הייחודית.
אמנות האהבה
לדעת פרום, הקיום האנושי סובל ממה שהוא מכנה חוויית הנפרדוּת. הקריעה של האדם מהטבע הפרימיטיבי, ללא אפשרות לשוב אליו, בנוסף להיותו יצור בעל תודעה עצמית (רפלקציה), הם שיוצרים את חווית הנפרדות שמתבטאת בהכרה בקיומו הנפרד ובר-החלוף, ובחוסר הישע שלו אל מול כוחות הטבע והחברה. הדבר מתבטא ביתר שאת בעידן המודרני והטכנולוגי, המאופיין בניתוק ה"קשרים הראשונים" של החברה. פרום תולה זאת בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית, ששחררו את האדם מבחינה רוחנית וחומרית, אך גם העצימו בו ביתר שאת את חוויית הנפרדות המתבטאת בתחושת אפסות, חוסר ביטחון, ניכור, ספקנות, בדידות וחרדה.
כדי להימלט מהנפרדות הקיומית לאחדות, האדם יצר דרכים שונות שעונות באופן חלקי על בעייתו הקיומית:
חוויות אורגיאסטיות – אחדות על ידי חוויות אורגיאסטיות, כמו טראנס ושימוש בסמים, אלכוהול וחוויות מיניות, שבהם האדם מתפשט מגשמיותו, ובורח מהכאב של בדידותו. החיסרון של חוויות אלו נעוץ בעובדה שהן זמניות וחולפות.
קונפורמיזם – אחדות על ידי קונפורמיות לקבוצה (כגון המדינה, הכנסייה וכדומה) תוך סיגול מנהגיה, אורחותיה ואמונותיה, תוך העלמת ה"אני" והדברים החוצצים בין הפרט לבין הקבוצה באמצעות סטנדרטיזציה של האדם. זוהי הדרך הראשית להינצל מחוויית הבדידות. חסרונה שהיא למעשה אחדות לכאורה, או פסבדו-אחדות.
יצירה ועבודה – אחדות באמצעות מעשה יצירה ועבודה פרודוקטיבית, שבה היוצר מתאחד עם מעשה היצירה המסמל את העולם שמחוצה לו. חסרונה של דרך זו שהיא איננה בינאישית.
לדעת פרום (בספריו "אמנות האהבה" וב"אדם לעצמו"), הדרך היחידה והעיקרית לפתרון בעיית הנפרדות הקיומית של האדם היא אהבת אמת (ולא אהבה סימביוטית) – בהתאחדות בינאישית והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. זוהי לדעתו השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע באופן נחרץ: "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד".
סממניה של אהבת אמת הן: אכפתיות, אחריות, כבוד וידיעת מושא האהבה. מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה רכושנות סדיסטית או התמזגות מזוכיסטית, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הצביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר. על פי תפיסתו של פרום, האהבה איננה מתת אל שנופלת משמיים על האדם או רגש שהאדם מתוודע אליו פתאום, אלא מיומנות לא קלה, שיש ללמוד אותה תאורטית ולהתאמן בה מעשית, ממש כמו כל אומנות אחרת.
מנוס מחופש
שמאל|ממוזער|200px|דיוקן של אריך פרום
במסגרת העולם המערבי המודרני, הבנוי על מודל כלכלי-חברתי קפיטליסטי הנשען על התאולוגיה של לותר וקלווין, נוצר מושג חופש שאינו מאוזן, המצייר את האדם כרע מטבעו ואת ישועתו רק במסגרת פעולה נוירוטית לריצוי האל. מסגרת זו חולנה ותורגמה לפי פרום לדפוסים הכלכליים של המאה ה-19–20, כאשר האדם עובד למעשה לאל השוק והכלכלה, ומאבד את קשריו הבריאים עם הזולת. במצב זה האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לטפח את ייחודו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית למול העולם החיצוני שמאיים עליו. נוצרת דילמה בין דרישות החברה, המטפחת יצרנות ותרומה, לבין צורכי הפרט לצמיחה ולאושר. התנגשות זו יכולה לגרור "מנוס מחופש" (כשם ספרו הראשון של פרום) באמצעות מנגנוני מילוט שונים, שהעיקריים שבהם הם:
סמכותנות (authoritativeness) – ביטול העצמי מול גורם חזק, והענקת כוח הסמכות לבני-אדם אחרים, לאידאה או לרעיון, ולחלופין ניצול הכוח לשלוט, לנצל ואף להשפיל בני אדם אחרים. פרום מכנה זו גם כמאוויים סאדו-מזוכיסטיים או יחסים סימביוטיים. בשני המקרים נוצרת סימביוזה בין בני אדם שנמלטים מייחודיותם על ידי כניעה או שליטה. תופעת הנאציזם היא, לדעת פרום, ביטוי לבריחה מחופש לסמכותנות.
תוקפנות ממאירה (malignant aggression) – כדי להתגבר על התחושה של האיום מהסביבה, נוקט האדם בגישה תוקפנית והרסנית, שמטרתה להרוס את האיום שניצב למולו. האלימות והוונדליזם, התמכרויות לסמים ולמשקאות חריפים, המתרחשים בחברה העירונית המתועשת, מהווים ביטוי לכך.
קונפורמיות של אוטומט (automatum conformity) – בתואמנות הכפייתית יש משום הפחתה בתחושת הניכור של האדם, על ידי שהוא מידמה למרבית בני התרבות שאליה הוא משתייך בדפוסי חייו, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו, ואינו מתייחד עוד לעצמו. עמדה זו דומה לצבעי ההסוואה של בעלי חיים. פתרון זה מסוכן לדעת פרום, מכיוון שמדובר באשליה שבה האדם מדמה כי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו הם אותנטיים והוא בן חורין, בעוד שלמעשה הוא מתאים את עצמו לציפיות של החברה, ומאבד את זהותו בכך שהוא מחקה את רוב הפרטים בחברה ומטמיע את שאיפותיהם, מחשבותיהם, רצונותיהם ורגשותיהם. פתרון זה נפוץ ביותר לדעת פרום בחברה המערבית.
על-פי פרום, קיימות חמש אוריינטציות אישיותיות – צורות התמודדות והסתגלות במרחב הסביבתי והפיזי – שארבע מהן אינן יעילות:
המקבלת-פסיבית – היונקני, שקשור במובן החברתי למזוכיזם ולנאמנות; טיפוס שמאמין כי מקור הברכה נמצא מחוצה לו, והוא יכול לקבלו רק מחוצה לו. הוא תלוי באחרים, ותמיד יחפש ישות חיצונית שתתמוך בו ותפתור את בעיותיו.
המנצלת-אגרסיבית – הנצלני, שקשור במובן החברתי לסאדיזם ולמרותנות; גם טיפוס זה מאמין כי מקור הברכה נמצא מחוצה לו, אבל הוא ינסה לקבלו מאחרים בגנבה או בכוח הזרוע, שכן הוא מאמין שהדשא של השכן ירוק יותר, ושאין ביכולתו ליצור בעצמו דברים טובים. סיסמאותיו הן "מים גנובים ימתקו" ו"אני נוטל מהעולם מה שאני צריך".
האוגרת-כפייתית – האוגרני, שקשור במובן החברתי להרסנות ולדעתנות; טיפוס זה אינו מאמין כי הוא יכול לקבל מהעולם, ומאמין בעקרון השימור, האגירה והחסכון. הוא דוגל בסדרנות ובדייקנות כדי לבטל את האיום של פריצת העולם החיצוני לעמדתו המבוצרת. סיסמתו היא "אין חדש תחת השמש".
השווקנית-אופנתית – השווקני; יחסים בינאישיים נגזרים על פי הגישה הצרכנית של היצע וביקוש ורייטינג, וקשורים במובן החברתי לאדישות ולהגינות; טיפוס זה רואה את עצמו כמוכר וכסחורה גם יחד, ומפתח בעצמו את התכונות שה"שוק" דורש. מאפיין את האישיות השווקנית ריקנות וחוסר ייחודיות, כדי שלא יהיה דבר שיתנגש עם דרישות השוק העתידי.
אבל רק אוריינטציה אחת היא יעילה:
היצרנית – הפתרון הבריא והיעיל לאדם, שקשור במובן החברתי לאהבה יצרנית ושיקול דעת, ולחוסר תלותיות, למימוש כישורים ויכולות, לשייכות, לשליטה עצמית ולזהות. טיפוס זה, שמאמין כי הצמיחה והמימוש העצמי הם מטרה שלעולם אין להכפיפה למטרות אחרות, מנסה בכוח תבונתו ומאמציו להוציא אל הפועל ולהגשים את הפוטנציאל האישי והסגולות שגנוזות בו. הוא ממלא את חובותיו כלפי עצמו, וסיסמתו "היה נאמן לעצמך".
פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם. לתפיסתו, הפער שבין שתי חירויות אלה הוא הגורם לבעיה העיקרית של האדם, אשר משתחרר מכבלים קודמים, אך אינו מסוגל לגשר על הפער שנוצר באמצעות חירות חיובית. לתפיסתו של פרום, אין דבר נעלה יותר מהעצמי של האדם, ולכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית, והצמיחה והמימוש העצמי של האדם הן מטרת-על שאין להכפיפה למטרות אחרות. פרום קרא לאדם לבחור בחירות ולחנך לספונטניות, מקוריות ועצמאות, בלי לפחד מאנוכיות או אנרכיה, כיוון שבמצב של מתן חופש חיובי לאדם, הדבר יביא לידי ביטוי את כוחות הצמיחה, ההתרחבות וביטוי הכשרים האנושיים הטבועים בו, ובהם האידיאלים האמתיים שמכוונים לצמיחתו ואושרו של היחיד. לעומת זאת, דווקא במצב שבו היחיד מדכא את הספונטניות שלו והוא חסום, מבודד, אכול ספקות, חסר אונים וחייו מתוסכלים – הוא ייגרר להרסנות ויערוג לכוח או לכניעה.
בעלנות או מימוש עצמי
בספר זה משנת 1976 (To Have or To Be) מתאר פרום את ההתפתחות של דרך חיים המושתתת על בעלות ("בעלנות") במאות השנים האחרונות. פרום מסביר שהשאיפה לבעלות כדרך חיים (בעלות על משאבים חומריים, חברתיים ואחרים), מייצרת על פי רוב זיקה חזקה בין האדם לבין המשאב שבבעלותו. כאשר האגו וסיפור החיים של אדם נקשרים במשאבים שונים שמקורם בסביבת האדם, נוצרת אצל אותו אדם חרדה טבעית לגבי האפשרות של אובדן המשאבים הללו. לעומת זאת, משאבים פנימיים-רוחניים אינם חשופים לאותו איום, ולכן הם משרתים את האדם לאורך כל חייו. פרום מציע גם הבחנה נוספת בין שני מצבים אלו (מצב של בעלות ומצב של היות/קיום): בעוד שהשימוש במשאבים במצב הבעלות גורם בהכרח להתדלדלות המשאבים, השימוש במשאבים קיומיים-עצמיים (כדוגמת יצירה, לימוד, ידידות ואהבה), מתעצמים כתוצאה מהשימוש בהם.
משפחתו
אריך פרום היה נשוי שלוש פעמים, אך לא היו לו ילדים.
אשתו הראשונה – פרידה רייכמן בת אדולף וקלרה (נולדה ב-1889, נפטרה ב-1957; נישאו ב-1926 והתגרשו ב-1931). אמה קלרה הייתה דודה של אסתר מרכס, אשתו של הסופר וחתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון.
אשתו השנייה - הני גורלנד (נולדה ב-1900, נפטרה ב-1952 במקסיקו; נישאו ב-1944).
אשתו השלישית - אניס פרידמן (נולדה ב-1902, נפטרה ב-1985 במונטגומרי; נישאו ב-1953).
ספריו שתורגמו לעברית
מנוס מחופש: ניתוח פסיכו-סוציולוגי על מבנה האישיות של האדם המודרני (1941), תרגם אדן גרץ, הוצאת דביר, 1958. תרגום נוסף: תמר עמית, הוצאת דביר, 1992.
אדם לעצמו: הדרכים למימוש עצמותו של האדם בראי האתיקה (1947), תרגם מ' ד' בן חיים, הוצאת אוצר המורה, 1976.
פסיכואנאליזה ודת (1950), תרגמו שמואל שיחור ורחל רביד, ספרי דנה, 1964.
השפה שנשכחה: מבוא להבנת חלומות, אגדות-ילדים ומיתוסים (1951), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1973.
החברה השפויה (1955), תרגמו צבי ויסמן, ברכה פרוינדליך ועתליה בן מאיר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
אמנות האהבה (1956), תרגם א"ד שפיר, הוצאת הדר, 1966. תרגום נוסף: דפנה לוי, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
שליחותו של זיגמונד פרויד: ניתוח אישיותו והשפעתו (1959), תרגמה ברכה פרוינדליך, הוצאת א' רובינשטיין, 1987.
זן-בודהיזם ופסיכואנאליזה (1960), תרגמו אליעזר כרמי ויהודה רגבים, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
מעבר לאזיקי האשליה (1962), תרגם אהרן אמיר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
לב האדם (1964), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
הומאניזם סוציאליסטי (1965), תרגם נחמן בן-עמי, ספרית פועלים, 1967.
והייתם כאלוהים: פירוש רדיקלי למקרא ולמסורת הבתר-מקראית (1967), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
מהפכת התקווה: לקראת ההומניזציה של הטכנולוגיה (1968), תרגמו זהר שביט ומרדכי וורמברנד, הוצאת מסדה, 1975.
משבר הפסיכואנאליזה (1970), תרגם אהרן אמיר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
האנטומיה של הרסנות האדם (כרכים א-ג) (1973), תרגמה רחל אנקורין, הוצאת א' רובינשטיין, 1983.
בעלנות או מימוש עצמי (1976), תרגמה שושנה צינגל, הוצאת א' רובינשטיין, 1983.
אי-ציות: מחשבות על שחרור האדם והחברה (1981), תרגם יותם שטיינבוק, הוצאת רסלינג, 2015.
לקריאה נוספת
ליאור טל שדה, היהדות החילונית חברתית של אריך פרום, בתוך: מה למעלה מה למטה, עמ' 108-119, הוצאת כרמל, 2022
קישורים חיצוניים
.
ליאור טל שדה, אהבה לפי פרום, פודקאסט קולות של רוח - "אהבה, חופש וצדק חברתי בהגותו של אריך פרום - פרק 1".
ליאור טל שדה, חופש לפי פרום , פודקאסט קולות של רוח - "אהבה, חופש וצדק חברתי בהגותו של אריך פרום - פרק 2"
ליאור טל שדה, צדק חברתי לפי פרום , פודקאסט קולות של רוח - "אהבה, חופש וצדק חברתי בהגותו של אריך פרום - פרק 3"
גדעון לב, להרגיש בבית בתוך העולם: אמנות החיים על פי אריך פרום. רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב, 2.
גדעון לב, הרוח של הרגש, חיים אחרים, גיליון 262, יולי 2018, עמ' 36–41.
איגוד אריך פרום בישראל, אתר של עמותה להפצת וקידום הגותו של פרום בישראל הכולל מגוון תכנים של ועל פרום.
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים אמריקאים
קטגוריה:פסיכולוגים הומניסטים
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים גרמנים
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים יהודים
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אסכולת פרנקפורט
קטגוריה:משפחת במברגר
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1900
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1980
קטגוריה:זוכי פרס נלי זק"ש | 2024-09-10T23:45:06 |
היסטולוגיה | שמאל|ממוזער|200px|רקמת סרטן שד צבועה בהמטוקסילין. האזור המגורגר הוא הרקמה הסרטנית, מסביבו רקמת תמיכה ואחריה גופיפי שומן
שמאל|ממוזער|200px|רקמת סרטן שד צבועה בצביעת המטוקסילין-אאוזין. האזור המגורגר הוא הרקמה הסרטנית
שמאל|ממוזער|200px|צביעת גימזה
שמאל|ממוזער|200px|צביעה אימונוהיסטוכימית של רקמת גרורת סרטן שד צבועה בהמטוקסילין ונוגדן נגד החלבון erbB2 האזור החום הוא הריקמה סרטנית המבטאת את החלבון erbB2, הגרורה הסרטנית מוקפת ברקמת תמיכה
הִיסְטוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Histology, על פי האקדמיה ללשון העברית: תּוֹרַת הָרְקָמוֹת, חֵקֶר הָרְקָמוֹת) היא תחום בביולוגיה ורפואה החוקר את מבנה ותפקוד הרקמות. רקמה מוגדרת באופן בלתי-נוקשה כאסופת תאים בעלי תפקוד משותף. על פי רוב לתאים הללו יש מקור התפתחותי משותף, אם כי לא מדובר בתנאי מחייב, וישנן רקמות בעלות תאים ממקור אמבריונלי שונה. אף על פי שישנן רקמות רבות בגוף האדם וביצורים רב-תאיים אחרים, נהוג לחלקן ל-4 קבוצות מרכזיות:
רקמת אפיתל – מצפה את משטחי וחללי הגוף, וכן מרכיבה בלוטות הפרשה. רקמה זו בנויה משכבות תאים צפופים, אשר מכילים מעט חומר בין-תאי, והשכבה העמוקה ביותר מעוגנת לשכבת חומר בין-תאי מעובה הנקראת "Basement Membrane".
רקמת חיבור – מגנה ותומכת בגוף ואיבריו. ישנן רקמות חיבור רבות, הכוללות בין היתר רקמת עצם, סחוס, רקמת דם, וכן רקמות נוספות התומכות ומאגדות יחדיו אלומות תאים. רקמות אלו מאופיינות במיעוט תאים, אשר לרוב מרוחקים אלה מאלה, ובעלי חומר בין-תאי רב.
רקמת שריר – רקמה המורכבת מתאים מוארכים אשר מתמחים ביכולת התכווצות.
רקמת עצב – רקמה המורכבת משני סוגי תאים, נוירונים בעלי יכולת תקשורת חשמלית בין-תאית, ותאי תמך מגוונים המכונים תאי גליה.
החלוקה הנ"ל אמנם מקובלת, אך היא גסה, וישנם תאים שסיווגם איננו פשוט. נוסף על כך, אף על פי שישנם תאים אשר מתמחים בפעולה מסוימת, כגון כיווץ מכני (תאי שריר) או העברת שדר עצבי (נוירונים), ישנה חפיפה בפעולות של תאים שונים. לדוגמה, ישנם תאי רקמת חיבור אשר מתמחים ביכולת כיווץ (תאי מיו-פיברובלסט), וגם תאי שריר מתמחים בשינויים חשמליים דומים לאלו הנעשים על ידי תאי עצב (ראה: פוטנציאל פעולה).
שיטות היסטולוגיות
במסגרת הבדיקה ההיסטולוגית נאספות דוגמיות מבני אדם, בעלי חיים או צמחים, אותן חותכים לפיסות בעובי 5–15µm. לימוד מבנה הרקמה נעשה בעזרת מיקרוסקופ. לרוב התאים ברקמה הם חסרי צבע, ולכן כדי לאפשר את זיהויים יש צורך בצביעה של הדגימה. קיימות שיטות צביעה שונות המאפשרות להדגיש סוגי תאים ונוכחות מבנים וחמרים שונים ברקמה הנבדקת. בשיטות היסטולוגיות משתמשים בבדיקות רקמות שנלקחות מן החי (ביופסיה) או בדגימות מניתוחים שלאחר המוות. עיקר התרומה ניתנת למחקר סרטן ובדיקה של חולים שקיים חשש שחלו בסרטן.
לאחר הצביעה ניתן לחקור את המבנה במיקרוסקופ.
צביעות עיקריות
המטוקסילין (hematoxylin) מסמנים בדרך כלל בקיצור H.
צביעת המטוקסילין-אאוזין – צביעה המבוססת על חומציות ובסיסיות של הרכיבים השונים ברקמה. חלקים חומציים יצבעו בכחול, למשל גרעיני התאים, שמכילים את הדנ"א שמורכב מחומצות גרעין. חלקים בסיסיים ייצבעו בוורוד, לדוגמה המיטוכונדריות, שבהם יש ריכוז של יונים חיוביים.
צביעת Periodic acid-Schiff (PAS) – צובעת בעיקר סוכרים באדום. תצבע את הממברנה הבזאלית שמכילה גליקופרוטאינים ופרוטאוגליקנים.
צביעת גימזה – צביעת DNA המדגישה את הכרומוזומים.
צביעת Masson (טרי כרומטית) – מדגישה קולגן בגווני ירוק/כחול, בעיקר שימושית לאבחנת לייפת.
צביעה ויטלית – נעשית על ידי הזרקת חומר לבעל חיים בעודו בחיים. המקרופאגים ברקמות בולעים את חלקיקי הצבע, וכך לאחר הקרבת בעל החיים ויצירת הדגימה ניתן לזהות אותם בקלות.
צביעות אימונוהיסטוכימיות – צביעות המבוססות על נוגדנים, בעזרת צביעות אלו אפשר לאבחן נוכחות של אנטיגן ספציפי ברקמה. לדוגמה, צביעה אימונוהיסטוכימית עם נוגדן נגד החלבון ErbB2 מאבחנת את נוכחות חלבון זה ומצדיקה שימוש בתרופת ההרצפטין.
ראו גם
היסטולוגיה של הכליה
ביופסיה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:תחומים ברפואה | 2024-07-29T19:24:45 |
כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול | כרונולוגיה של כיבוש האימפריה הפרסית תאריך אירועים 334 לפנה"ס ראשית האביב – הכוחות המוקדונים יוצאים לפלישה.
מאי – קרב גרניקוס
יוני – התרת הקשר הגורדי
יולי – המצור על מילטוס
ספטמבר 334 - סוף 334 – המצור על הליקרנסוס 333 לפנה"ס תחילת אביב – מותו של ממנון מרודוס
ספטמבר או אוקטובר – קרב איסוס
לקראת סוף 333 לפנה"ס – הצעת שלום ראשונה של הפרסים332 לפנה"ס ינואר – כניעת גבל וצידון
ינואר – יולי המצור על צור
יוני – הצעת שלום שנייה של הפרסים
ספטמבר – אוקטובר המצור על עזה
14 בנובמבר הכתרת אלכסנדר כפרעה מצרים בממפיס331 לפנה"ס תחילת אביב – מסע לאורקל בסיווה
7-8 אפריל יסוד אלכסנדריה במצרים
30 בספטמבר או 1 באוקטובר – קרב גאוגמלה
אמצע אוקטובר – אלכסנדר כובש את בבל330 לפנה"ס חורף 330–331 – אלכסנדר מנצח בקרב השערים הפרסיים
תחילת יוני – שריפת ארמונות ומבני ציבור אחרים בפרספוליס
שחרור בעלות הברית היווניות משירות צבאי באחמתא (אקבטנה)
מחצית השנייה של יולי – רציחתו של דריווש על ידי קציניו
הפלישה לאימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי, מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מת דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כאל "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס.
העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח, גילה אלכסנדר כשחולשתה של האימפריה הפרסית נחשפה במהלך מסעם של רבבת שכירי החרב היווניים, שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס".
הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה.
מותו של דריווש לא סיים את תנופת הכיבוש. בסוס, סאטרפ באקטריה, רצח את דריווש, הכריז על עצמו כעל מלך פרס והכתיר את עצמו בשם המלכותי "אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא החמישי". אלכסנדר השתמש בהכרזתו של בסוס כעילה להמשך מסע כיבושיו ופלש לאסיה התיכונה.
רקע
ממלכת מוקדון
שמאל|ממוזער|250px|התפשטותה של ממלכת מוקדון בימיו של פיליפוס השני
מוקדון הייתה ממלכה נידחת בשולי העולם היווני עד המחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. מלכי מוקדון התרכזו לרוב בענייני פנים, והשפעת הארץ על ערי המדינה של יוון הייתה מוגבלת מאוד. מצב זה השתנה מן הקצה אל הקצה בעת שלטונו של פיליפוס השני (שלט בין 359 לפנה"ס ל-336 לפנה"ס). פיליפוס, שהיה בנעוריו בן ערובה בתבאי בעת שזו הייתה בשיא כוחה, ספג רעיונות רבים מהטקטיקה התבאנית. עם חזרתו למוקדון והכתרתו למלך, ארגן מחדש את צבאו והחל לבסס את ממלכתו, תוך כדי שהוא מנצל את התמקדות ה היווניות בענייניהן הפנימיים, ולא בעריכת עימות עמו על פגיעתו באינטרסים שלהם.
מאמציו של פיליפוס נשאו פרי. הוא הצליח להגדיל עד מאוד את תקבולי המס של ממלכתו באמצעות פיתוח מכרות הזהב שבשטחו. בסיוע ממון זה הרחיב מאוד את צבאו, שאומן בטקטיקות יווניות, שהשתכללו בזכותו, ויצא להרחבת גבולות ממלכתו. הוא הביס את השבטים התראקיים והאיליריים, הצליח להביס את הליגה הכלקידיקית, והתערב במלחמת הקודש השלישית (355 לפנה"ס–346 לפנה"ס) ביוון. ניצחונו בקרב שדה הכרכום הפך אותו לטגוס (שליט) של תסאליה – ארץ רחבה, שתושביה נודעו כפרשים מעולים. הוא הביס את הקואליציה היוונית של תבאי ואתונה בקרב כירונאה (338 לפנה"ס) ובעקבות זאת זכה בהכרה בהגמוניה המוקדונית ביוון, הכרה שסייעה בכינונה של הליגה הקורינתית.
פיליפוס נרצח בדמי ימיו בשנת 336 לפנה"ס על ידי אחד משומרי ראשו, ובנו, אלכסנדר הגדול, עלה לשלטון. אלכסנדר הצליח לבסס את מעמדו בחצר המלוכה, בעזרתה של אמו אולימפיאס ובעזרת חלק גדול מהגנרלים, ששירתו את אביו. אמו דאגה להוציא להורג מתחרים פוטנציאליים לכתר, וכך אפשרה לו להיות שליטה הבלתי מעורער של מוקדון.
ערי המדינה היווניות
שמאל|ממוזער|250px|המרחב היווני
צורת האיחוד המדיני היווני החשובה ביותר בתקופת חייו של אלכסנדר הגדול הייתה ערי מדינה הנקראות "פולייס", (פוליס בלשון יחיד). הפולייס היו ערים קטנות למדי ומספר תושביהן היה נמוך בדרך כלל. אתונה, ספרטה ותבאי היו שלוש פולייס גדולות יחסית שהתחרו על ההגמוניה ביוון במהלך התקופה הקלאסית. לאחר מלחמת פרס–יוון, תפסה אתונה את ההגמוניה, אולם ספרטה נטלה אותה ממנה לאחר המלחמה הפלופונסית. הספרטנים התקשו לשמור על ההגמוניה והמלחמה הקורינתית החלישה אותם מאוד. בשנת 371 לפנה"ס הביס המצביא התבני אפמינונדס את הספרטנים בקרב לאוקטרה וההגמוניה עברה לידי תבאי. הצלחתה של תבאי למלא את החלל שהותירה ספרטה, הקלה על פיליפוס להשתלט על יוון.
אלכסנדר הגדול ירש את ההגמוניה על יוון מאביו, אך היה צריך להפגין את עוצמתו בפני היוונים שלא ניאותו לקבל את מרות המוקדונים. לאחר שמועות שווא על מותו במלחמה נגד הברברים, מרדה תבאי. עונשה היה מר - העיר נהרסה עד היסוד, הגברים נטבחו והנשים והילדים נמכרו לעבדות. פעולת נקם זו שכנעה את היוונים בחוסר התוחלת שבמאבק נגד המוקדונים, וכולם, למעט ספרטה, שבו להיות בברית עימה במסגרת הליגה הקורינתית. ספרטה שמרה על עצמאותה ואלכסנדר העדיף שלא לפלוש לשטחה. כאשר אלכסנדר היה רחוק מהבית, ניסתה ספרטה לנצל את המצב לטובתה. היא כרתה ברית עם פרס ואף קיבלה ממנה שלמונים רבים והכריזה מלחמה על מוקדון. המלחמה נגד הספרטנים הייתה קצרה - צבאה תחת פיקודו של המלך אגיס השלישי נחל תבוסה בקרב מגלופוליס בשנת 331 (אם כי ייתכן שהקרב נערך מאוחר יותר, בשנת 330 לפנה"ס).
היוונים התגוררו לא רק בשטחה של יוון ובאיי הים האגאי, אלא גם בשטחה של אסיה הקטנה, שהייתה בתקופה זו תחת שלטון פרסי. בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס מרדו היוונים שישבו באסיה הקטנה בשלטון הפרסי, אך המרד דוכא. כעונש על הסיוע שהעניקה אתונה למורדים, שלח דריווש הראשון משלחת צבאית גדולה ליוון, אך זו הובסה בקרב מרתון. כתוצאה מכך, יזמו הפרסים פלישה רחבת היקף ליוון שנודעה בשם מלחמת יוון-פרס, אך גם זו הסתיימה בניצחון יווני. ערי המדינה היווניות של אסיה הקטנה התאחדו עם אתונה בליגה האטית דלית ושוחררו מהעול הפרסי. שחרורן היה קצר מועד. בגלל המאבק שהתקיים בין אתונה לספרטה במהלך המלחמה הפלופונסית, נחלשה אתונה, שהגנה עליהן, ואילו ספרטה מסרה אותן לפרסים תמורת כסף רב שמימן את מלחמתה באתונה. הספרטנים ניסו אמנם להחזיר להן את עצמאותן בתחילת המאה ה-4 לפנה"ס, אך ללא הועיל. רבות מהפולייס הללו, שנאמנותן לשלטון הפרסי הייתה חלשה, שיתפו פעולה עם אלכסנדר הגדול.
האימפריה הפרסית
שמאל|ממוזער|250px|האימפריה הפרסית בשיאה; דרך המלך מסומנת בחום
הממלכה הפרסית הייתה המדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באזור, גדולה פי כמה מהממלכה אותה ירש אלכסנדר. ראשיתה בכיבושיו הנרחבים של כורש הגדול, שהתרחשו למעלה מ-200 שנים לפני פלישתו של אלכסנדר הגדול. בראש הממלכה עמד מלך בעל סמכויות אוטוקרטיות נרחבות. המלך הסתייע במנגנון בירוקרטי מפותח שגובש במהלך אלפי שנות ההיסטוריה והאימפריות הרבות ששלטו בו. המנגנון הבירוקרטי נותר ללא שינוי מהותי במהלך 200 שנות קיומה של האימפריה הפרסית. העושר הרב של האימפריה התבטא בבנייה מפוארת בערי הבירה ובעתודות הזהב העצומות שנשמרו בכספות המלכותיות. יתרה מכך, המנגנון הבירוקרטי היעיל של האימפריה דאג לשמור על מעמדו הבכיר, לכן העדיף לפני הכל, לשמור אמונים לסמכות המדינה ולא לשליט. וכך, עם היעלמותו של דרוויש מהנוף, מיהר המנגנון להתייצב לימין הכובש המוקדוני והיה אחראי במידה רבה על העברה מסודרת של השלטון מהרשות הפרסית לרשות המוקדונית.
מערכת הדרכים המפותחת שבאימפריה סייעה לאלכסנדר במאמצי הכיבוש. מלב האימפריה נסללה דרך טובה אל אסיה הקטנה, שנקראה דרך המלך. במסלול זה יכלו לשנע הפרסים כוחות גדולים מלב האימפריה אל אסיה הקטנה.
מבחינה דמוגרפית, ידם של הפרסים ובני מדי (שניהם עמים דוברי פרסית), שהיו העלית השלטונית באימפריה, הייתה על העליונה ואליהם התווסף ערב רב של עמים שונים. חלק מהעמים האלה היו צאצאי התרבויות הגדולות של הסהר הפורה ובמיוחד של מסופוטמיה, שהשתלבו היטב באימפריה. באזור זה הייתה גם הליבה התרבותית והשלטונית של האימפריה (אזור זה נמצא בשטחן של איראן ושל עיראק המודרניות). חלק אחר מהתושבים, במיוחד אלה שגרו בשולי האימפריה, היו בעלי קשר דל לתרבות המסופוטמית והקשר שלהם לאימפריה היה רופף. אזורים אלה מיהרו לנתק כליל את הקשר, כאשר הצבא הפרסי המלכותי נכשל בקרבות נגד אלכסנדר.
טרם פלישתו של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית, עברה על הממלכה תקופה של חוסר יציבות פוליטית חריפה. האימפריה חוותה את מרד הסאטרפים (372–362 לפנה"ס). אמנם ארתחששתא השני דיכא את המרד, אך מאבקים פנימיים החלישו אותה. גרוע מכך, במהלך המאה ה-5 לפנה"ס, נהגו הפרסים בעזרת ממונם הרב, לסכסך בין הפולייס היווניות ומימנו פעם את האחת ופעם את האחרת. כך דכאו את השאיפות להגמוניה של הגורמים השונים ביוון, תוך נקיטת אסטרטגיה של הפרד ומשול. חוסר היציבות הפוליטית באמצע המאה ה-4 הביא להחלשת מדיניות החוץ הפרסית ובנוסף לכך, חוסר יכולתה של תבאי למלא את החלל שהותירה ספרטה, פתחו את הדרך למלחמת הקודש השלישית, שבמהלכה עלתה מוקדון לגדולה. השינוי הגאופוליטי ביוון פתח את הדלת להגמוניה מוקדונית, שהביאה בעקבותיה להגשמת החלום הישן לפלוש לאימפריה הפרסית.
מלבד אירועים גאופוליטיים חשובים, חוותה האימפריה טלטלה בעת שדריווש השלישי עלה לכס השלטון בהפיכת חצר בשנת 336 לפנה"ס (כשנתיים לפני הפלישה). במהלך הפיכת החצר, רצח דריווש, שהיה קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה, את המלך החוקי ארתחששתא הרביעי, שהיה בנו הצעיר של המלך הקודם, ארתחששתא השלישי (מלך בין 358 לפנה"ס ל-338 לפנה"ס). עם זאת, למרות הצגתה כאימפריה מנוונת ולא מוסרית במקורות היווניים, נראה כי תפקדה היטב והצליחה להתמודד עם האתגרים, ולולא הפלישה הייתה ממשיכה להתקיים.
צבאות ופיקוד
מוקדונים
הצבא המוקדוני
שמאל|ממוזער|200px|פרש של ההטיירוי (ככל הנראה אלכסנדר) תוקף פרסי. צילום מהסרקופג של אלכסנדר
שמאל|ממוזער|250px|פלנקס מוקדוני
עוד לפני פלישתו של אלכסנדר, שלח אביו פיליפוס השני, את פרמניון בראש גיס בן 10,000 חיילים לאסיה הקטנה במטרה לבסס ראש גשר איתן לפני הפלישה. הצלחתו של פרמניון הייתה חלקית. הוא אכן הצליח לבסס את ראש הגשר, אך לא הצליח לחדור לפנים היבשת. סביר להניח שצבאו של פרמניון חזר ליוון על מנת לסייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו לאחר רציחתו של אביו.
בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר להילחם באימפריה הפרסית, כשאתו 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים. ייתכן כי מספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000, בהנחה שחיל החלוץ שהיה תחת פיקודו של פרמניון, אכן נשלח על ידי פיליפוס, חזרה ליוון. בנוסף, היו ברשותו 182 תלת חתריות ועליהן כ-36,000 מלחים. כן כלל הצבא 9,000 חיילים שהשתייכו לחיל הלוגיסטיקה וההנדסה. הואיל והצי המוקדוני היה קטן בהרבה מהצי הפרסי, שכלל כמה מאות ספינות, בחר אלכסנדר להפנות את תשומת לבו לקרבות היבשתיים ולנשל את הפרסים מהצי שלהם על ידי כיבוש נמליהם. הפלישה הוצגה כמטרה פאן-הלנית לנקמה בפרסים על פלישתם ליוון כמאה וחמישים שנים קודם לכן. תוכנית זו הייתה נפוצה ביוון ודוברה החשוב ביותר היה הנואם איסוקרטס, שפעל ברוח זו זמן רב לפני הולדתו של אלכסנדר. הצבא לא נותר בגודלו המקורי - אלכסנדר קיבל תגבורות רבות ממוקדון במהלך כיבוש האימפריה הפרסית והמספר הסופי של החיילים בצבאו הגיע לכ-60,000 חיילים בשנת 330 לפנה"ס.
הצבא כלל שלושה מרכיבים עיקריים: בני מוקדון, בעלי ברית יוונים ושכירי חרב. המוקדונים שירתו בעיקר בתור פזטיירוי, כרגלים כבדים בפלנקס. הפזטיירוי היו חמושים ברומח הסריסה שאורכו הגיע עד 5.5 מטרים ובחרב קצרה ששימשה כנשק משני, במקרה שהסריסה נשברה בקרב. למיגונם השתמשו במגן פלטה קטן. קסדה, ולעיתים שריון קל ומוקיים, השלימו את מיגונו של החייל. כמו כן, חיילים מוקדונים הרכיבו את חיל ההיפספסטים, חיילי עלית שחימושם אינו ודאי והוא היה ככל הנראה קל יותר מחימוש החיילים ששירתו בפלנקס, אך כבד יותר מזה שהוקצה לפלטסטים. ייתכן שהיו חמושים, בדומה להופליטים יוונים בני התקופה, במגן גדול ובחנית קצרה. חלק קטן מבני מוקדון שירת בחיל הרגלים הקלים, בעיקר כקשתים.
הפרשים המוקדונים שירתו בחיל הפרשים הכבדים האליטיסטי, ההטיירוי, והיו נושאי רומח רכובים. הם היו חמושים ברומח קסיסטון ובחרב מעוקלת מעט בשם קופיס, ששימשה כנשק משני. למיגונם עטו שריון גוף וקסדה טובה, אך לא השתמשו במגן. חלק מההטיירוי שירתו באילה (פלוגה) המלכותי, המכונה גם האגמה הרכובה, ושימשו שומרי ראשו של המלך בקרב. כמו כן, שירתו חלק מהמוקדונים בחיל הפרשים הקלים מסוג פרודומוי (סיירים רכובים), שהיו חמושים ברומח, אך מיגונם היה דל.
בעלי הברית היוונים תרמו בעיקר פרשים והופליטים, שבדומה לפזטיירוי נלחמו במערך הפלנקס הצפוף. ההופליטים היוונים נהנו ממיגון טוב יותר מאשר זה של הפזטיירוי. היה להם מגן גדול הרבה יותר ושריון חזק יותר, אך החנית שלהם מסוג דורי הייתה קצרה יותר (כשני מטרים בלבד). הפרשים התסאלים היו איכותיים לפחות כמו ההטיירוי ומספרם היה דומה (1,800). כמו כן, שירתו בצבאו של אלכסנדר כמה מאות פרשים יוונים נוספים שאיכותם הייתה פחותה.
שכירי החרב השלימו את מצבת כוח האדם של הצבא. הם הגיעו מכל רחבי העולם ההלניסטי, אך בעיקר מתראקיה. בני תראקיה שירתו בעיקר בתור פלטסטים וכחיילים בחיל הפרשים הקלים. האגריאנים מוזכרים במקורות כפלטסטים מעולים.
הלוחמה המוקדונית
הטקטיקה המוקדונית התבססה בקרבותיה הסדורים על תיאום בין חיל רגלים כבד ופרשים כבדים. הרגליים הכבדים היו מסודרים במערך פלנקס צפוף ושימשו בדרך כלל ככוח רתק, שנועד לרתק את האויב לחזיתו, בעוד שהפרשים הכבדים שימשו ככוח הלם נייד, שנועד להכריע את הקרב באמצעות הבקעת מערך האויב ומיטוטו. הרגליים והפרשים הקלים ביצעו סיורים וסייעו בהגנה על האגפים מפני קשתי האויב ומפני יתר חייליו הקלים.
לעיתים, כפי שאירע בקרב גרניקוס, לאחר הבקעת כוחות האויב מעורפם, דחקו אותם הפרשים לכיוון הפלנקס, ששימש כסדן שעליו נחת הפטיש. תפקידם של חיל הרגלים הקל ושל הפרשים הקלים היה להגן על אגפי הכוחות הכבדים ולנצל את מהירותם להטרדת האויב. אף על פי שהצבא כלל יסודות כבדים רבים, הוא היה נייד מאוד ובעל יכולת תמרון גבוהה בשדה הקרב, הן בשל ריבוי היחידות השונות שפעלו בו והן בשל רבגוניות החיילים שאפשרו גמישות אסטרטגית וטקטית בהפעלת הצבא.
אלכסנדר נהג לבצע איגופים עמוקים בעת שנתקל בהתנגדות במעברים צרים. במסעות איגוף אלה לקחו חלק בדרך כלל ההיפספיסטים, יחידת העלית של חיל הרגלים, שפעלה בשילוב עם הפלטסטים האגריאנים ועם הפרשים. מסעות איגוף אלה מוטטו את מערך האויב באמצעות תקיפה מן העורף או מן האגפים, בעוד שחלקו הארי של הצבא שימש ככוח רתק.
הצבא המוקדוני השתמש בטכנולוגיה שהייתה מתקדמת באותה עת בכל הקשור לטקטיקת המצור. היו ברשותו כלי הטלה שונים, כמו בליסטראות וקטפולטות, ששימשו לדיכוי ההגנה על החומה וכן אילי ניגוח ומגדלי מצור, ששימשו להסתערות על האויב. הכלים הללו הורכבו אד-הוק על יד העיר הנצורה ורק החלקים המתכתיים הובלו במטען. השימוש בכלי ההטלה הללו לא היה מקובל בשדות הקרב ונעשה רק במקרים חריגים.
פיקודו של הצבא המוקדוני
פרטי הקצינים המוקדונים שהשתתפו במערכההקצונה הבכירה שם הקצין ותעתיק השתתפות בקרבות ותקופת שירות היחידות עליהן פיקד ביוגרפיה מקוצרת פרמניון Παρμενίων קרב גרניקוס
קרב איסוס
המצור על צור
קרב גאוגמלה סגנו של אלכסנדר (400 לפנה"ס - 330 לפנה"ס) מצביא מוערך ששירת עוד אצל פיליפוס השני אביו של אלכסנדר. לאחר רציחתו של פיליפוס, העתיק את נאמנותו לבנו, ותרם בכך לביסוס שלטונו של אלכסנדר. במערכה באסיה הקטנה פיקד על מרבית חיל הרגלים (סך הכול כ-24,000 חיילים) והיה השני בשרשרת הפיקוד הצבאית אחרי אלכסנדר. בקרבות גרניקוס, איסוס וגאוגמלה פיקד על האגף השמאלי של הצבא. הוצא להורג על ידי אלכסנדר בעקבות חשיפת הקשר של בנו, פילוטאס.קרטרוס Κρατερός חטיבת פלנקס
בהמשך זכה לפיקוד עצמאיקרטרוס (370 לפנה"ס - 321 לפנה"ס) פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס. בקרב איסוס עלה בדרגה ופיקד על כל חיל הרגלים של האגף השמאלי. לאחר מכן אף זכה לפיקוד עצמאי. בהמשך המערכה קיבל פיקוד על חלקים גדולים מצבאו של אלכסנדר ואף הוביל חלק מהצבא בחזרתו מהודו לבבל. לאחר מותו של אלכסנדר, היה אחד הדיאדוכים שנלחמו על חלוקת האימפריה של אלכסנדר וגם עזר לאנטיפטרוס לדכא את המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה. תמך באנטיגונוס מונופתלמוס ויצא נגד פרדיקס במלחמת הדיאדוכים הראשונה. נהרג בקרב נגד אאומנס.פרדיקס Περδίκκας חטיבת פלנקס
בהמשך זכה לפיקוד עצמאיהתחיל את דרכו הצבאית בחיל ההיפספיסטים עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון ובהמשך קודם למפקד חטיבת פלנקס. היה אחד הגנרלים הנאמנים ביותר של אלכסנדר והצטיין באומץ לב. בהמשך זכה לפיקוד עצמאי ועם מותו של הפאיסטיון קודם לדרגת היפרכוס (מפקד חיל הפרשים). לאחר מותו של אלכסנדר היה לעוצר לבנו הקטין. כשל בשמירה על שלמות האימפריה של אלכסנדר. נרצח על ידי הגנרלים שלו בעת מסע נגד המורדים הסאטרפים שביקשו לרשת את האימפריה של אלכסנדר הגדולמפקדי חיל הרגלים שם הקצין ותעתיק השתתפות בקרבות ותקופת שירות היחידות עליהן פיקד ביוגרפיה מקוצרתמלאגרוס Mελεαγρος קרב גרניקוס
קרב איסוס
קרב גאוגמלה
קרב השערים הפרסייםחטיבת פלנקסגנרל שהיה ככל הנראה ממוצא אפריוטי (היחיד בצבאו של אלכסנדר). במהלך מסעו של אלכסנדר הגדול, פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס ובקרבות נוספים. לא הצליח לעלות בסולם הדרגות מעבר לתפקיד זה, אולי מפני שהתנגד לרפורמות שביצע אלכסנדר למיזוג הפרסים בצבא. לאחר מותו של אלכסנדר תמך בארהידאוס, אך כשל במאמציו ואיבד את חייו במלחמות הדיאדוכים.פיליפוס בנו של בלקרוס Φιλιππoς קרב גרניקוסחטיבת פלנקסמעט ידוע אודותיו. פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס ולאחר מכן על חטיבת פלנקס של אמינטס בנו של אנדרומנס, בעת היעדרותו של האחרון. לא ידוע דבר נוסף אודותיו.אמינטס בנו של אנדרומנס Ἀμύντας קרב גרניקוס
קרב איסוס
מצור על צור
מצור על עזה חטיבת פלנקסמפקד חטיבת פלנקס, עוד בתקופת המערכה נגד תבאי (335 לפנה"ס). לאחר מצור עזה נשלח ליוון לגייס תגבורות והצטרף לאלכסנדר בסביבות אחמתא עם תגבורות ניכרות. לאחר מכן השתתף במסעות מלחמה באסיה התיכונה ובהודו, שבה נהרג בעת מצור על עיר קטנה.קוינוס Koῖνοςפיקד עם חטיבת פלנקס בקרבות גרניקוס, איסוס וגאומגלה. לקח חלק במצור על צור ובקרבות נוספים. קיבל פיקוד עצמאי במערכה שנערכה באסיה התיכונה. בסוגדיאנה עזר לסאטרפ, אמינטס בנו של ניקולאוס, לדכא מרד של ספיטמנס ומסגטאי והסב להם אבדות כבדות. בהמשך המסע תמך בעצירתו וחזרתו של הצבא ליוון. מת ממחלה בשנת 326 לפנה"ס.ניקנור Nικάνωρ קרב גרניקוס ההיפספיסטים
פיקוד על חלק יחידות הפלנקסניקנור (365 לפנה"ס - 330 לפנה"ס), קצין בכיר, בנו של פרמניון. נפטר ממחלה בסביבות העיר אריאה באזור באקטריה פרק זמן קצר לפני חשיפת הקשר של אחיו, פילוטאס.מפקדי חיל הפרשים שם הקצין ותעתיק השתתפות בקרבות ותקופת שירות היחידות עליהן פיקד ביוגרפיה מקוצרתקאלאס Κάλας קרב גרניקוסחיל הפרשים התסליככל הנראה קרוב משפחתו של הרפאלוס הגזבר. מוזכר במערכה המוקדמת שהחל בה פיליפוס באסיה הקטנה. בתחילת מסעו של אלכסנדר פיקד על חיל הפרשים התסלי. לאחר קרב גרניקוס היה לסאטרפ פריגיה הלספוטינית.אגאתון, בנו של טירימאס Ἀγάθων קרב גרניקוסהיה קצין מוקדוני שפיקד על חיל הפרשים התראקי בין השנים 334 לפנה"ס - 330 לפנה"ס.פיליפוס בנו של מנלאוס Φιλιππoς קרב גרניקוס פרשי בעלות הברית
הפרשים התסלים
פרשים שכיריםגנרל פרשים; פיקד על פרשי בעלות הברית מהפלופונסוס בקרב גרניקוס. בהמשך קודם ופיקד על הפרשים התסלים. לאחר פיזור היחידה התסלית, עבר לפקד על הפרשים השכירים ועל הפרשים התסלים שבחרו להישאר בצבא. ייתכן שהיה סאטרפ באקטריה וסוגדיאנה לאחר כיבושן.פילוטאס Φιλώτας קרב גרניקוס
קרב איסוס
קרב גאוגמלהמפקד ההיטיירויבנו של פרמניון, נולד ככל הנראה בסוף העשור 370–360 לפנה"ס. יחסיו הטובים עם אלכסנדר הגיעו לכדי משבר כבר בתחילת המסע, פרק זמן קצר לאחר הביקור באורקל בסיווה שבמצרים. פילוטאס התנגד להאלהה של אלכסנדר ואף קשר נגדו. הקשר התגלה ופילוטאס הוצא להורג. בעקבות חשיפת הקשר, הוצא להורג ללא משפט, גם אביו פרמניון, בהוראת אלכסנדר.
שרשרת הפיקוד המוקדונית הייתה מוגדרת היטב. כל יחידה גדולה נחלקה ליחידות משנה ובראש כל אחת מהן עמד קצין. הפיקוד העליון היה בידי אלכסנדר הגדול, שפיקד בארבעת הקרבות הגדולים גם על האגף הימני היוקרתי. בעת הקרב הציב עצמו אלכסנדר בין פרשי ההטיירוי, כך שהפיקוד עליהם היה למעשה בידיו. אלכסנדר נלחם בשורות הראשונות ושימש דוגמה אישית לחייליו. הוא נפצע פעמים רבות בקרבות, ולעיתים אף בצורה קשה.
אלכסנדר הסתייע בצוות קצינים גדול. חלקם שירתו בצבא לאורך שנים רבות והיו קציניו הנאמנים של פיליפוס אביו, דוגמת פרמניון שהיה סגנו של אלכסנדר. במהלך הקרבות הגדולים פיקד פרמניון על האגף השמאלי של הצבא. הוא לא הסתפק בשירותו האישי, אלא שילב גם את בניו בתפקידי קצונה בכירים. פילוטאס פיקד על ההייטורוי וניקנור על ההיפספיסטים. לצדו עמדו גם 7 (ובהמשך 8) שומרי ראש (σωματοφύλαξ). אין המדובר בשומר ראש שתפקידו שמירה על חייו של המלך, אלא בקצינים בכירים שפעלו כנציגיו של אלכסנדר ואף קיבלו פיקוד עצמאי מדי פעם. עם הזמן פחת משקלם של הקצינים הוותיקים ועלתה קרנם של קצינים צעירים יותר, בני דורו של אלכסנדר, שקיבלו תפקידים בעמדות מפתח.
הפיקוד באירופה היה נתון לגנרל ותיק נוסף – אנטיפטרוס. הוא היה רשאי לגייס כוחות לפי הצורך כדי לשמור על השקט ביוון גופה ולמנוע פלישות ברבריות. בעת מסע המלחמה של אלכסנדר בפרס, דיכא בהצלחה מרד שקשר אגיס השלישי, מלך ספרטה עם הפרסים.
פרסים
שמאל|ממוזער|200px|חייל מדי (שמאל) וחייל פרסי (ימין), תבליט בפרספוליס
הצבא הפרסי
הצבא הפרסי הורכב משלושה מרכיבים אתניים עיקריים: בני פרס, בני עמים כבושים ושכירי חרב. כמקובל בעולם העתיק, כל המרכיבים האלה נלחמו עם כלי הנשק המסורתיים שלהם. לא נעשה ניסיון להקים צבא מאוחד בעל שדרת פיקוד מרכזית. יושבי חופי הים התיכון, בעיקר הפיניקים והיוונים, שירתו בצי הפרסי, שהיה חזק למדי ומנה מאות אוניות מלחמה. ייתכן שהפרסים לבשו מדים, בהתאם לסוג היחידה שבה שירתו.
הפרסים האתניים נכנסו לשירות צבאי בגיל 16 או 17, על פי קסונופון, או 20, על פי סטראבון. האימון נמשך שנים אחדות ולאחר מכן היו חייבים בגיוס עד גיל 50 לערך. הצבא היה מכשיר ראשון במעלה בשמירת השלמות של האימפריה הפרסית, שהורכבה מבני עמים שונים. עם תבוסת הצבא בשדה הקרב, לא נותר עוד דבק שיאחד את העמים השונים תחת השלטון הפרסי והאימפריה הפרסית קרסה.
פרשים
חיל הפרשים הפרסי, שהיה גדול, חזק ויעיל, היה הזרוע הדומיננטית בצבא הפרסי. הוא כלל מגוון רחב של סוגי פרשים. חלקם היו חמושים בחניתות, בחרבות ובכלי נשק נוספים ששימשו לקרב מגע, וחלק אחר היו קשתים רכובים שהיו חמושים בקשתות.
לצדם של הפרשים הפרסיים שירתו בצבא גם יחידות רבות של פרשים מאזורים אחרים של האימפריה. לוחמים בני סאקה (עם סקיתי) ולוחמים מבאקטריה (מזרח איראן ומערב אפגניסטן של היום) מוזכרים במקורות. הפרשים הבאקטרים היו ידועים באומץ לבם והיו המרכיב הלא פרסי החשוב ביותר בצבא הפרסי. פרשים אלה נלחמו עם כלי הנשק המסורתיים שלהם. הפרשים הסקיתים כללו מגוון רחב של סוגי לוחמים, החל מפרשים כבדים ועד לפרשים קלים. הבאקטרים שיתפו פעולה עם הסקיתים בקרבות והפעילו בעיקר קשתים רכובים ופרשים קלים אחרים.
אל הפרשים התווספו מדי פעם יחידות של מרכבות חרמש, אך יעילותם הקרבית הייתה נמוכה. המרכבות היו חשופות לפגיעה והצטיינו בקרב בעיקר אם שיתפו פעולה באופן יעיל עם הפרשים. תיאום זה היה מורכב, ללא אמצעי קשר מודרניים, ולפיכך פעמים רבות הסתיימו ההתקפות שיזמו מרכבות החרמש בתבוסת התוקפים.
רגלים
שמאל|ממוזער|250px|ספרברה - חיל פרסי רגלי
לאחר קרב קונקסה השתמשו הפרסים בשכירי חרב יוונים רבים, בעיקר הופליטים. אלה גויסו במערב והוצבו לרוב במחוזות המערביים, כיוון שדי היה בחיילי הספרברה כדי לטפל במאבק מול חיל הרגלים האסיאתי, שלא כלל יחידות כבדות. הפרסים נקטו באמצעי זהירות והעדיפו שלא לגייס שכירי חרב מקרב בני העמים הכבושים, כדי להקטין את הסכנה למרד. לכן, הגיוס בוצע באזורים שטרם נכבשו על ידי האימפריה. במחוזות המזרחיים התבססו על גיוסם של בני סאקה ושבטים הודים לוחמניים. לצדם של שכירי החרב היוונים שירתו גם שכירי החרב האסיאתיים.
במקרים שבהם גויסו שכירי חרב מקרב בני העמים הכבושים, הם שירתו בחיל הטקברה (takabara). אלה נלחמו במערך המוכר האופייני לאזור שממנו גויסו הלוחמים, כלומר, היה להם ציוד שהכירו זה מכבר והם נקטו בשיטות המסורתיות שלהם, ללא ניסיון ליצור אינטגרציה בינם לבין הלוחמים מהמוצא הפרסי. כיוון שחימושם היה קל בדרך כלל, התקשו להתמודד עם הפלנקס היווני הכבד.
אליהם התווספו הקרדקים, שחומשו בדומה לחיל רגלים פרסי טיפוסי. על פי המקורות, תפקידיהם אינם נהירים דיים. אריאנוס ציין שהם היו דומים להופליטים, אם כי ניכר שחימושם היה קל יותר. חימושם ואימונם אינם ודאיים, אם כי סטראבון ציין שהם זכו לאימון מסודר וכן שהורכבו מצעירים בעלי כושר גופני גבוה. נראה כי היו חלק מהצבא הסדיר ולא חלק מגיוס אד הוק שבוצע לקראת מלחמה.
צי
לאימפריה הפרסית היה צי חזק שהורכב מציים של העמים הכבושים. המרכיב החשוב ביותר בצי זה היו יורדי הים הפיניקים. בסיסם של אלה היה באזור לבנון של היום. מלבדם, תושבי אסיה הקטנה ותושבי האיים שהיו בשליטת הפרסים סיפקו אף הם אוניות לצי הפרסי. טיפוסי האוניות שהיו בשירות הצי הפרסי היו דומים לאלה של היוונים וכך גם הטקטיקה. הפיניקים היו יריביהם המסורתיים של היוונים ובדרך כלל נלחמו באומץ לצדה של פרס, אך בעשור שקדם לפלישה, דיכא ארתחששתא השלישי בצורה אכזרית את המרד בצידון, אחת הערים החשובות בחוף הפיניקי והיא עברה ברצון לצדו של אלכסנדר לאחר התבוסות הפרסיות הראשונות. ערים רבות הלכו בעקבותיה ורק צור שמרה על נאמנותה לכתר הפרסי.
במלחמה נהנה הצי הפרסי מיתרון מספרי גדול על הצי היווני-מוקדוני שגייס אלכסנדר הגדול (כ-400 אוניות לעומת 160). הפרסים עשו שימוש התקפי בצי שלהם, פלשו לאיים יוונים רבים וניסו לשתק את אספקת הדגן ליוון. כמו כן, השתמשו הפרסים בשליטתם בים כדי לנסות להפיח את רוח המרד ביוון כנגד השלטון המוקדוני. בנוסף, חרף הבעיות עם הפיניקים, הנאמנות של הצי לאימפריה הפרסית הייתה בכל זאת גדולה יותר מאשר הנאמנות היוונית לאלכסנדר – היוונים שולבו בכוח הזרוע זה מכבר באימפריה המוקדונית. באתונה, שסיפקה את רוב כוחו של הצי, היו הרגשות הפטריוטיים חזקים במיוחד ואלכסנדר לא יכול היה לסמוך על נאמנות בעלות בריתו הימיות, במיוחד שהוא לא פיקד עליהם בעצמו.
בהמשך המלחמה, איבוד בסיסי הצי באסיה הקטנה ויותר מכך בלבנון, סתמו את הגולל על הצי הפרסי והשליטה בים התיכון עברה באופן סופי לצי היווני-מוקדוני.
הלוחמה הפרסית
שמאל|ממוזער|200px|פרש פרסי (שחזור מודרני)
הצבא הפרסי היה מאורגן בשיטה העשרונית. היחידה הגדולה ביותר הייתה קורפוס (baivarabam) בן 10,000 חיילים שחולק לעשר חטיבות (hazabaram) בנות 1,000 לוחמים כל אחת. כל חטיבה חולקה לעשר פלוגות (satabam) בנות 100 לוחמים כל אחת וכל פלוגה לעשר כיתות (dathaba) בנות 10 לוחמים כל אחת. לא תמיד הקפידו על מספרים אלה והיו מקרים רבים שבהם מספר החיילים בפועל נפל בהרבה מהמצבה המלאה. אמנם הצבא חולק ליחידות משנה, אך יחידות אלה לא היו בסיס לעוצבות טקטיות עצמאיות שיכולות לפעול במנותק מהצבא העיקרי. כך נמנעה מהפרסים גמישות טקטית חשובה שאפיינה את הצבא המוקדוני-יווני.
המערך הטקטי העיקרי של חיל הרגלים הפרסי התבסס על תיאום בין רגלים שנשאו מגן גדול שהיה קלוע מנצרים וכונה ספרברה, לבין הקשתים שהתמקמו מאחורי נושא המגן. מגן זה היה יעיל בבלימת חצים, אך לא היה מסוגל לעמוד בפני נעיצת החניתות הכבדות של היוונים. הלוחמים לבשו על גופם שריון בד מרופד בעור. גם שריון זה היה יעיל בעיקר נגד חצים והתקשה להתמודד עם שיטת הלוחמה היוונית שהתבססה על חניתות. שכירי החרב היוונים השתמשו בטקטיקת הלוחמה האופיינית להם ונערכו במערך הפלנקס.
יחידת העלית בצבא הפרסי הייתה מורכבת מפרשים כבדים. אלה נלחמו במערך צפוף ועטו שריון גוף כבד עשוי מתכת. טקטיקת ההתקפה שלהם התבססה בדרך כלל על שדרה, שיצרה תנופה בעת שהסתערו על חיילי האויב. בחלק מהמקרים, גם הסוסים היו מוגנים בשריון. הפרשים הכבדים שיתפו פעולה עם הפרשים הקלים, שהיו בין היתר ילידי האזורים המרוחקים של האימפריה הפרסית. אלה הביאו עמם שיטות לוחמה נוספות שהעצימו את כוחו של חיל הפרשים הכבד. שילוב פרשים קלים עם פרשים כבדים יצר יתרון מכריע, שבזכותו הצליחו הפרסים להביס פלישות יווניות קודמות לאימפריה.
פיקודו של הצבא הפרסי
ממוזער|שמאל|250px|דריווש השלישי בקרב איסוס; פרט מפסיפס אלכסנדר
הפיקוד הפרסי הבכיר שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרתדריווש השלישיDarius קרב איסוס
קרב גאוגמלהמלך האימפריה הפרסית והמפקד העליון של כוחותיה המזוינים.ארסמס, בפרסית: ארשמהArsames קרב גרניקוס
קרב איסוססאטרפ קיליקיה; לאחר קרב גרניקוס נס לבירת הסאטרפיה שלו, טרסוס, אך לא הצליח למנוע את כיבושה בידי אלכסנדר. נהרג בקרב איסוס.ממנוןMemnon קרב גרניקוס
המערכה הימית במלחמותיו של אלכסנדר הגדולגנרל שכיר יווני, היה בין המתנגדים הבולטים לאלכסנדר הגדול. נשלח על ידי דריווש השלישי להתעמת עם פרמניון בעת פלישתו לשטח האימפריה הפרסית לפי הוראתו של פיליפוס. שרד את הקרב וקיבל פיקוד על כל הכוחות הפרסיים באסיה הקטנה כדי להמשיך את ההתנגדות הפרסית לאלכסנדר באסיה הקטנה. לאחר מכן קיבל כוחות צי גדולים ונשלח לעורר התנגדות לאלכסנדר ביוון. כבש מספר איים, אך לא הספיק להשלים את המשימה כיוון שנפטר ממחלה בשנת 333 לפנה"ס.מזאוס בפרסית: מזדי (סביב 385 לפנה"ס - 328 לפנה"ס)Mazaeus קרבות בלימה בנהר הפרת
קרב גאוגמלהסאטרפ בבל; היה אריסטוקרט מקורב מאוד למלך פרס, ונודע כבעל תושייה רבה. פיקד על הגנת החידקל, התבלט בקרב גאוגמלה, שבו פיקד על האגף הימני של הפרסים. לאחר התבוסה בקרב גאוגמלה, שיתף פעולה עם הכובש המוקדוני ונותר בתמורה כשליט בבל תחת הממשל החדש.בסוסBessus קרב גאוגמלההיה סאטרפ באקטריה. בלט בקרב גאוגמלה, שבו פיקד על האגף השמאלי של הפרסים. לאחר הקרב נסוג עם שארית הפליטה של הצבא הפרסי מזרחה. בגד בדריווש השלישי וקשר קשר לרציחתו (330 לפנה"ס). לאחר הרצח הכתיר את עצמו "כמלך הגדול" והנהיג את ההתנגדות לכיבוש המוקדוני באסיה התיכונה עד שנבגד על ידי בעלי בריתו והוסגר לידי אלכסנדר הגדול שהוציאו להורג בשנת 329 לפנה"ס.אריוברזנס בפרסית: ארייברדנהAriobarzanes of Persis קרב גאוגמלה
קרב השערים הפרסייםהיה מקורב מאוד לדריווש השלישי ומונה לסאטרפ פרסיס. לאחר תבוסת הצבא הפרסי בקרב גאוגמלה, ניהל קרב בלימה עיקש במעבר הרים הנקרא "השערים הפרסיים". המשיך במאבק מזוין נגד הכובש המוקדוני עד יום מותו. נחשב כיום לגיבור לאומי באיראן.פרנבזוסPharnabazus III מצור הליקרנסוס
המערכה הימית במלחמותיו של אלכסנדר הגדול
מרד אגיס השלישיהיה בנו של ארטבזוס השני מפריגיה. שימש כסגנו של ממנון מרודוס ולאחר מותו של זה החליף אותו כמפקד הצי הפרסי וכבש את מיטילנה. סייע גם למרד של אגיס השלישי מלך ספרטה. לאחר קרב גאוגמלה ערק יחד עם אביו לצבאו של אלכסנדר, ולקח חלק במלחמות הדיאדוכים.
הפיקוד העליון על הצבא היה מופקד בידי המלך, אם הלה נכח בשדה הקרב. בעת ההיא מקובל היה שהמלך יצא בראש צבאותיו לעימותים גדולים ולא יאציל סמכות זו לאחד ממצביאיו. אם נבצר מהמלך לעמוד בראש צבאותיו מסיבה כלשהי, והמשימה הייתה חשובה די הצורך, נהוג היה למנות מצביא כלשהו למפקד העליון בשטח. לרוב, היו אלה אריסטוקרטים בכירים של הממלכה, שנמנו בדרך כלל על בית המלוכה עצמו. בקרבות נהגו מלכי פרס למקם את עצמם במרכז המערך (בניגוד למיקום באגף הימני כמקובל אצל היוונים).
הגנת הגבולות הופקדה בידי סאטרפים (מושלים), שנעזרו בקצין מקצועי בדרגת האזאראפ'אתיש (hazarpatiš - מפקד חטיבה) שפיקד על חיל המצב המוצב בסאטרפיה (aršibara). אליהם התווספו יחידות של פרשים כבדים שגויסו מקרב אריסטוקרטים פרסיים שקיבלו נחלות בסאטרפיה ושכירי חרב. מבצרים ומקומות אסטרטגיים היו תחת פיקודו של קצין בדרגת דידאפליש (didapališ), שהיה תחת הפיקוד הישיר של חצר המלוכה ולא הסאטרפ.
בתחילת העימות, נראה היה כי גבולות הממלכה בטוחים למדי ודריווש לא ראה צורך למנות מפקד עליון לזירת אסיה הקטנה. עם זאת, לאחר התבוסה בגרניקוס, דריווש פעל באופן נמרץ ומינה את ממנון למפקד העליון בזירה. לאחר מותו של ממנון, גייס במהירות רבה את צבאו ויצא בראשו לעימות יבשתי גדול נגד אלכסנדר. נראה כי האשמה בפחדנות המופיעה במקורות, הייתה תעמולה שהופנתה נגדו, כיוון שהוא עצמו היה מוכר כלוחם אמיץ, שגם במהלך העימות ניסה למצוא תשובות הולמות למהלכיו של אלכסנדר, שלרוע מזלו לא צלחו.
צבאות נוספים
מלבד הצבא הפרסי המלכותי, נאלץ אלכסנדר הגדול להתמודד גם עם עמים ששליטת הפרסים עליהם הייתה נומינלית במקרה הטוב או לא קיימת כלל. לרוב היו אלה שבטים לוחמניים, ששכנו באזורים קשים למעבר ודלים באוצרות טבע. השלטון הפרסי לא ראה צורך לדכא אותם ולכבוש אותם בכוח הזרוע, כי לפעולה כזאת נדרש ממון רב והתועלת הייתה נמוכה. אלכסנדר, לעומת זאת, שאף לכבוש את האזורים האלה כדי להימנע מביצוע מעקפים גדולים מאוד בתוכנית המסע שלו. יתר על כן, הוא ראה חשיבות בכיבוש אזורים קשים כחלק מטיפוח תדמיתו. חימושם של הצבאות השבטיים, שגויסו מקרב הנוודים ומבני הערים, היה קל ולרוב פיקד עליהם ראש השבט או אריסטוקרט כלשהו מראשי העיר.
טקטיקת הלוחמה, שבה נקטו השבטים, התבססה על הטמנת מארבים ולא על טקטיקה מתוחכמת או שימוש בנשק מתקדם. הם נהגו להתבצר בעריהם או באזורים קשים למעבר והסתמכו בעיקר על אומץ לבם ועל היכרותם את השטח.
יוצאי דופן מבחינה זו היו תושבי העיר הפיניקית העתיקה צור – בעת ההיא, הייתה העיר החשובה ביותר בחוף הפיניקי (בשטחי לבנון המודרנית). צבאה היה גדול וממושמע. צור, שידעה בעבר תקופות של מצור, נהנתה מצי חזק שהגן עליה. בני צור שיתפו פעולה עם הפרסים והעמידו את הצי שלהם לשירות הפרסים, אך ניהלו את ענייניהם הפנימיים בעצמם. המצור על צור היה המצור הארוך והקשה ביותר מכל המצורים שערך אלכסנדר הגדול.
מהלך המלחמה
הפלישה לאסיה הקטנה
שמאל|ממוזער|250px
קרב גרניקוס
ממוזער|שמאל|רגע השיא בקרב גרניקוס בעיניו של אמן מהמאה ה-17: קליטוס השחור (מניף גרזן קרב) מציל את אלכסנדר מלוחמים פרסיים; ציורו של שארל לה ברון משנת 1665
קרב גרניקוס היה הקרב הראשון שנערך על אדמת האימפריה הפרסית, בין הצבא היווני-מוקדוני, שפלש לשטחיה בהנהגתו של אלכסנדר הגדול, לבין הצבא הפרסי. צבא הפלישה המוקדוני-יווני יצא מססטוס ונחת באבידוס. הצי הפרסי החזק לא התערב בנעשה. ככל הנראה פעולתו היעילה של פרמניון, שנחת באסיה הקטנה עוד בשנת 336 לפנה"ס, מנעה מהצי הפרסי את היתרונות החיוניים הכרוכים בעגינה ובקשר עם נמל ידידותי. אוניות הקרב העתיקות לא יכלו לשהות בים יותר מיממה או שתיים כיוון שלא הייתה להן אפשרות להצטייד במים, שכן הנמל הידידותי הסמוך ביותר היה בעיר למפסקוס (Lampsacus), שהייתה מרוחקת מדי. סיבה אפשרית נוספת לחוסר התערבות הצי בלוחמה, היא מעורבותו במרד מקומי שהתרחש במצרים.
אזור הפלישה המדויק נבחר בקפידה על ידי אלכסנדר, על מנת להזכיר ליוונים באופן חד משמעי כי זהו המקום שבו החלה הפלישה של חשיארש הראשון (קסרקסס) ליוון בשנת 480 לפנה"ס. הפלישה עצמה לוותה אף היא בהעברת מסרים סמליים לצד הנגדי. אלכסנדר הקריב בעלי חיים כקורבנות לאלים ואף הטיל חנית באדמת אסיה כסמל לכיבושה בכוח הזרוע. הפולייס היווניות ששכנו בחופי אסיה הקטנה לא מיהרו להצטרף לפולש והמתינו לתוצאות העימות הצפוי בין צבא הפלישה לגייסות הסאטרפים הפרסיים.
בתגובה לפלישה התכנסו הפרסים בזליה. המצביא היווני ממנון מרודוס, שפעל בשירות הפרסים, יעץ לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, דהיינו השמדת יבולים, שריפת כפרים ומניעת עימותים חזיתיים. עצתו התבססה על מידע מודיעיני שממנו למד על מצבו הכלכלי הרעוע של אלכסנדר ועל היעדר האספקה שממנו הוא סובל, שיקשו עליו להמשיך בפלישה, כך הסיק, אם לא יצליח לכפות קרב מהיר על הפרסים. ממנון סבר כי כל עוד אלכסנדר מסתבך בלחימה חסרת תועלת על אדמת אסיה הקטנה, על הפרסים לגייס את הצי החזק שלהם ולפלוש ליוון גופא. הסאטרפים וארסיטס בראשם, שאת הטריטוריה שלהם הציע ממנון להשמיד, דחו את המלצותיו בטענה כי מדובר בפחדנות, והעדיפו לצאת לקרב חזיתי נגד אלכסנדר. ייתכן כי החלטה זו נבעה בעקבות הוראת דריווש השלישי, שפקד על המצביאים הפרסיים לצאת לקרב הכרעה נגד הפולש.
הפרסים, שהחליטו לצאת לעימות גלוי מול אלכסנדר, הובסו בקרב גרניקוס. האבדות הפרסיות היו כבדות: פרשים רבים וכל שכירי החרב היוונים נהרגו או נפלו בשבי המוקדוני ונמכרו לעבדות. כך נותרה אסיה הקטנה ללא כוחות מגן ניידים. הניצחון נוצל על ידי אלכסנדר הגדול להעצמת התעמולה הפן-הלנית שלו. כלי נשק שנפלו שלל בידיו נשלחו לאתונה ופסלים הוצבו בדיון שבמוקדון לזכר הפרשים המוקדונים שנהרגו בקרב.
כיבושי חופי הים התיכון באסיה הקטנה
שמאל|ממוזער|250px|הריסות הביצורים של הליקרנסוס מהמאה ה-4 לפנה"ס
לאחר הניצחון בגרניקוס, עמדו בפני אלכסנדר מספר אפשרויות. האחת, לכבוש את אסיה הקטנה, שנותרה ללא כוחות צבא משמעותיים ולהתבצר בה. השנייה, להמשיך בדרך המלך הפרסית לעומק שטחי האימפריה הפרסית. השלישית, לפנות לעבר החוף הדרומי של אסיה הקטנה ולנוע לאורך חופי הים התיכון עד מצרים. אלכסנדר בחר באפשרות השלישית, וזאת כדי לכבוש את בסיסי הצי הפרסי ששכנו לאורך חופי הים התיכון.
התבוסה לא גרמה לשינוי מהותי בעמדת הערים היווניות שהמתינו לתוצאות המערכה, אם כי ערים יווניות רבות, וגם כאלה שאינן יווניות, עברו לצד המוקדוני. אחת החשובות שבהן הייתה סרדיס, הבירה העתיקה של ממלכת לידיה ששימשה באותה עת כבירת הסאטרפיה הזו בממלכה הפרסית. מיתרנס (Mithrenes), מושל סרדיס, בגד בדריווש ומסר את העיר, את אוצרותיה ואת מצודתה החזקה ללא קרב. תושבי שתי הערים היווניות החשובות, מילטוס והליקרנסוס (בודרום בטורקיה המודרנית), בחרו להתבצר מאחורי חומותיהן ולא להיכנע לפולש. אלכסנדר נאלץ להטיל עליהן מצור, המכונה המצור על מילטוס, שהיה קצר יחסית. במהלכו החליט אלכסנדר לפזר את הצי שלו, שהיה נחות מבחינה מספרית, בגלל היעדר יכולת לכלכל אותו.
לאחר כיבוש מילטוס, המשיך אלכסנדר את מסעו במסלול שעבר סמוך לחוף הדרומי של אסיה הקטנה דרך קאריה לעבר הליקרנסוס, שאליה ברח ממנון לאחר התבוסה בקרב גרניקוס. בדרך כבש ערים אחדות והביס את חיל המאסף הפרסי מהעיר מילאסה (מילאס המודרנית) החשובה, שטמן לו מארב בהרים. דרך קאריה הגיע לאלינדה, שם פגש את אדה, מבית שליטי קאריה שיסד הקאטומנוס. אדה הודחה מכיסאה על ידי הפרסים זמן מה לפני הפלישה המוקדונית, ובאותה עת ראה בה אלכסנדר שותפה אפשרית לכיבושיו. יתרה מכך, קשריה של אדה בליקיה סייעו לו להשתלט על חבל ארץ זה ללא בעיות גדולות. בשל הסיבות הללו, מינה את אדה לשליטת הסאטרפיה של קאריה באימפריה שלו.
אלכסנדר העמיק לחדור לתוך קאריה והגיע להליקרנסוס. הליקרנסוס הייתה העיר החשובה ביותר בקאריה וביצוריה חוזקו על ידי ממנון, שנסוג אליה לאחר תבוסת הצבא הפרסי בקרב גרניקוס. התברר כי המצור על הליקרנסוס היה משימה קשה יותר ממה שסבר אלכסנדר בתחילה, ותושביה הצליחו להחזיק מעמד עד החורף. אלכסנדר לא המשיך במצור על הליקרנסוס בעצמו, אלא הותיר את המצביא שלו תלמי (אין לטעות כי הלה הוא תלמי בן לאגוס, שהיה לשליט מצרים לאחר מותו של אלכסנדר) עם כוח גדול שמנה 3,000 רגלים ו-200 פרשים. כוח זה הצליח לגבור בסופו של דבר על מגניה של הליקרנסוס ולהשתלט על האזור.
בעקבות בידוד חיל המצב של הליקרנסוס, חש אלכסנדר בטוח די הצורך לשלוח את קוינוס עם חלק מצבאו לחופשת מולדת ולגיוס כוחות נוספים. עם חזרתו של קוינוס, קיבל תגבורת משמעותיות שכללה 3,000 רגלים ו-650 פרשים.
לאחר כיבוש קאריה, פלש אלכסנדר לליקיה וכבש אותה ללא מאבק בסיועה של אדה ומשתפי פעולה יוונים. בעת ההיא שלח את פרמניון עם רוב הפרשים והמטען הכבד לסרדיס, הבירה העתיקה של לידיה, בשעה שהוא עצמו המשיך לנוע עם חיל רגלים לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה.
כיבוש פנים אסיה הקטנה
שמאל|ממוזער|250px|הריסותיה של גורדיון
אלכסנדר המשיך לנוע לפריגיה, לאחר שהותיר חלק מצבאו לצור על הליקרנסוס. דרכו עברה בשטח פיסידיה, שהייתה מאוכלסת בשבטים לוחמניים שנודעו באומץ לבם. המלכים הפרסיים לא הצליחו להכניע את האזור באופן מלא והפיסידים תושבי טרמסוס (Termessos ;Τερμησσός), התכוננו למאבק בפולש המוקדוני. הם התבצרו על שני הרים תלולים שתחמו את המעבר לעירם משני צדדיו, אך ללא הועיל. אלכסנדר שיער כי בלילה ישמרו על המעבר מספר מועט של זקיפים פיסידים, וכך אכן היה. לאחר שחייליו של אלכסנדר הצליחו להתגבר עליהם בקלות, הם הגיעו לטרמסוס, שתושביה בחרו להתבצר על גבעה תלולה. פעולה נחושה של הצבא היווני-מוקדוני בפיקודו של אלכסנדר הבטיחה את ניצחונו, תוך גרימת כ-500 אבדות לפיסידים. המוקדונים איבדו קצת למעלה מ-20 לוחמים, אך עמם נהרג גם קלאנדרוס, מפקד הקשתים. בעקבות התבוסה מיהרו הפיסידים להיכנע.
לאחר כיבוש פיסידיה הגיע אלכסנדר לגורדיון, הבירה העתיקה של פריגיה. הוא התעכב במקום עד סוף מאי 333 לפנה"ס, בעודו ממתין לתגבורת מיוון ולחייליו של פרמניון. בגורדיון הייתה מרכבה עשויה זהב שהייתה שייכת על פי האגדה למידאס, מלכה האגדי של פריגיה. מרכבה זו הייתה קשורה בקשר מתוחכם שקצותיו הוסוו, הידוע בשם הקשר הגורדי, שכמעט לא היה ידוע טרם הגעתו של אלכסנדר. על פי האגדה, מי שהיה מצליח להתיר את הקשר היה הופך לשליט אסיה. מערכת התעמולה של אלכסנדר ניפחה מעל ומעבר את חשיבות התרת הקשר. לאחר בחינת הקשר, החליט אלכסנדר להתירו במכות חרב וכך מילא מבחינתו אחר הוראות האגדה במלואן.
לאחר חיתוך הקשר הגורדי וקבלת התגבורת, יצא אלכסנדר לאנקירה (אנקרה, בירת טורקיה המודרנית) ושם קיבל את שליחי הפפלגונים, שמיהרו להיכנע ללא מאבק. הוא הותיר את אנטיגונוס מונופתלמוס כנציב פריגיה והמשיך לנוע דרומה עם עיקר הצבא לעבר שערי קיליקיה.
שערי קיליקיה הם מעבר בהרי הטאורוס בין קיליקיה לרמה האנטולית. זוהי הדרך הקצרה והנוחה ביותר להגיע לארץ ישראל ולמצרים שהיו המטרה האסטרטגית של אלכסנדר. המעבר נתפס על ידי כוח פרסי חזק, שנסוג מפני צבאו של אלכסנדר ללא מאבק.
התקפת הנגד הפרסית
לאחר תבוסת הצבא המקומי באסיה הקטנה וכניעת רוב עריה (פרט להליקרנסוס שהמשיכה להתנגד), היו לפרסים שתי אפשרויות. האחת, לצאת נגד הפולש עם כל כוחות האימפריה לקרב יבשתי גדול, והשנייה, לאלץ את אלכסנדר לסגת על ידי הפעלת הצי החזק שברשותם. לשתי התוכניות היו יתרונות וחסרונות. בקרב יבשתי גדול יכלו הפרסים לגייס מחד כוחות גדולים בהרבה מאלה שהיו לאלכסנדר, אך מאידך, סכנת התבוסה והחשש מאבדות היו ממשיים.
האפשרות השנייה, הייתה שימוש באסטרטגיה של הגישה העקיפה שמשמעותה הייתה העברת המלחמה לאירופה. אסטרטגיה זו נשענה על שתי הנחות יסוד. הצי שלהם היה גדול בהרבה מזה של אלכסנדר, במיוחד לאחר שהלה פיזר את הצי שלו בעת המצור על מילטוס. בנוסף, למרות מערכה מוצלחת שקיים אלכסנדר בבלקן ודיכוי המרד בתבאי, לא כל הפולייס היווניות נכנעו לשלטון המוקדוני. ספרטה שמרה על נייטרליות עוינת ואפשר היה לגייסה לצד הפרסי בקלות, על ידי הענקת ממון רב לשכירת שכירי חרב. אף אזורים אחרים לא הוכנעו במלואם. פלישה לאירופה או שימוש בפרוקסי עשוי היה לתת את המענה המתאים. עם זאת, גם התוכנית הזאת לא הייתה חפה מבעיות. ספרטה נחלשה במהלך המאה ה-4 במאבק נגד תבאי. אנטיפטרוס, הנציב של אלכסנדר במוקדון, החזיק בכוחות צבא חזקים ולמרות העדיפות המספרית של הצי הפרסי, המרחק הרב היה אתגר לוגיסטי קשה, במיוחד נוכח אובדן אסיה הקטנה.
התקפת הנגד הימית
שמאל|ממוזער|300px|דגם של תלת-חתרית - מאוניות הקרב הנפוצות בתקופה
הפרסים ניסו תחילה את הגישה העקיפה. ממנון קיבל את הפיקוד על הצי הפרסי בים האגאי ויצא להתקפת נגד באפריל או במאי 333 לפנה"ס, לאחר שהיית חורף בקוס. לממנון היה יתרון מכריע על פני יריביו המוקדונים: הצי הפרסי היה גדול וחזק ומנה 300 - 400 אוניות קרב ו-10,000 - 15,000 שכירי חרב ששירתו כנחתים שאפשר היה לנצלם להשתלטות על ערי החוף והאיים. לעומתם, אלכסנדר פיזר את הצי שלו לאחר כיבוש מילטוס ולא נותר תחת פיקודו כוח ימי משמעותי. הייתה לו אפשרות אמנם, להסתמך על הציים של בעלות בריתו היווניות, אך נאמנותן הייתה רופפת והיה חשש כי זו תיטה לצד הפרסי, אם סיכוייו לתבוסה בקרב יהיו גבוהים. יתרה מכך, ממנון קיבל ממון רב לרכישת כלי שיט נוספים, גיוס שכירי חרב ותשלום שוחד. כמו כן, אגיס השלישי, מלך ספרטה, הפוליס הגדולה ביותר ביוון שטרם נכנעה למוקדונים, יצר קשר עם פרנבזוס, שפיקד על הצי הפרסי לאחר מות ממנון, כדי לתאם עמו פעילות משותפת נגד המוקדונים ביוון.
ממנון היה קצין נמרץ. הוא הצליח לכבוש את כיוס, לאחר מכן כבש מספר ערים בלסבוס והטיל מצור על עיר הבירה שלה מיטילנה. הצי הפרסי החזק הטיל מורא על פולייס רבות באיים הקיקלאדיים, וחלק מהפולייס נקנו בעזרת שוחד נדיב. מצב המוקדונים הלך והחריף. אלכסנדר נאלץ לשלוח כסף לאנטיפטרוס ולפולייס נאמנות ביוון כדי לגייס מחדש את הצי שלו ולחזק את ההגנה ביוון. לרוע מזלם של הפרסים חלה ממנון והלך לעולמו בסוף יולי או בתחילת אוגוסט.
יורשו של ממנון בפיקוד על הצי הפרסי היה פרנבזוס (Pharnabazaus), שהיה נמרץ פחות מממנון. אף על פי שפרנבזוס סיים בהצלחה את המצור על מיטילנה, נראה כי דריווש איבד עניין באסטרטגיה הימית. פרנבזוס קיבל הוראה להגיע דרך הים לסוריה ולהעביר את שכירי החרב שגייס ממנון, לצבאו של דריווש שרובו השתתף בקרב איסוס (סוף 333 לפנה"ס). בדרך זו ויתר דריווש על האסטרטגיה ההתקפית בים האגאי והאיום האסטרטגי מהצי הפרסי הוסר.
הפרסים ניסו אמנם לשמר נוכחות כלשהי בים האגאי ולחסום את מצר הלספונטוס כדי למנוע את יבוא החיטה מחופי הים השחור, אך פעילות מצומצמת זו לא הועילה. הפרסים כבשו אמנם מספר איים נוספים ואף יצאו להתקפה בכרתים, אך המצור שהטיל אלכסנדר על צור (ינואר - יולי 332 לפנה"ס), היה בעוכריהם. צור הייתה אחת הערים הפיניקיות החשובות ביותר שסיפקה חלק ניכר מהמערך של הצי הפרסי, והמצור שהוטל על העיר חיבל במאמץ המלחמתי של הפרסים בים. כתוצאה מכך ערק חלק הארי של הצי ואילו חלק אחר הובס בקרבות קטנים.
למרות איבוד צור והעריקה מהצי, המשיכה פרס לטפח את הקשר עם ספרטה. הפרסים ציידו את אגיס בממון רב שבעזרתו גייס צבא שכירים גדול. בנוסף, יזם אגיס מערכה דיפלומטית ענפה והצליח בסופו של דבר לגייס צבא גדול שעמו יצא למערכה נגד מוקדון. אנטיפטרוס הצליח להביס אותו בקרב מגלופוליס בשנת 331 או 330 לפנה"ס. תבוסתו של אגיס, איבוד החוף הפיניקי והארץ ישראלי ותבוסת הפרסים בשני קרבות יבשתיים גדולים (איסוס וגאוגמלה) הביאו לדעיכת המאמץ ההתקפי הפרסי בים האגאי ולמיטוט הצי של הממלכה הפרסית באופן סופי.
התקפת הנגד היבשתית
ממוזער|התמרונים שקדמו לקרב איסוס
ממוזער|משפחתו של דריווש לפני אלכסנדר; שמן על בד, ציור של פאולו ורונסה המוצג כעת בגלריה הלאומית בלונדון
הפרסים לא הסתפקו בפעילות ערה בים התיכון, אלא גייסו גם כוחות ניכרים להתקפת נגד יבשתית גדולה. כמקובל אצל הפרסים ברגעי משבר גדולים, דריווש עצמו יצא בראש צבאותיו שנאספו מכל רחבי האימפריה הפרסית לעבר צבאו של אלכסנדר. הצבא הפרסי היה גדול למדי ומנה לפי הערכות מודרניות כ-100 אלף חיילים, שבהם פרשים רבים ושכירי חרב יוונים.
הצבאות נפגשו בנובמבר שנת 333 לפנה"ס על גדות הנהר פינרוס (זוהה על ידי פרופ' האמונד, אחד הביוגרפים החשובים של אלכסנדר, כנהר פאיאס (Payas) אם כי חוקרים מהמאה ה-19 זיהו אותו כנהר דלי צ'אי).
דריווש הצליח לתמרן את צבאו בעורפו של הצבא המוקדוני ואף טבח בפצועים מוקדונים שהושארו בבית חולים שדה מוקדוני. על אף שהתמרון הפרסי הצליח מבחינה טקטית, לא הצליח הצבא לנצל כהלכה את יתרונו המספרי בגלל תנאי שטח קשים שמנעו ממנו את היכולת להתפרס לרוחב. ההתנגשות בין הצבאות היריבים נערכה במישור צר התחום מצד אחד בים התיכון ומצדו השני בהרים קשים למעבר.
הפרסים ריכזו את חיל הפרשים שלהם באגף הימני שלהם, סמוך לחוף הים. אלכסנדר הציב מולם את הפרשים התסאליים שלו, אך את פרשי העלית הטיירוי, שהסתייעו בחלק מהרגלים המובחרים, הציב באגף השמאלי, בשטח הררי קשה למעבר. עם פתיחת הקרב תקפו הפרשים הפרסים את האגף המוקדוני השמאלי, אך התקפתם נבלמה לאחר לחימה קשה. הפלנקס המוקדוני ריתק במרכז את הרגלים הכבדים הפרסים ואת שכירי החרב היווניים שסייעו להם. התקפת הפרשים המוקדונים הכבדים בפיקודו של אלכסנדר על האגף הפרסי השמאלי, שבו הוצבו הרגלים הקלים שלהם בנתיב משובש וקשה למעבר, הפתיעה את הפיקוד הפרסי והכריעה את הקרב. לאחר הבקעת האגף הפרסי, תקפו הפרשים המוקדונים את משמר הראש של המלך דריווש, והאחרון נאלץ לנוס משדה הקרב ועמו צבאו שרוחו נשברה. חיל הרגלים במרכז המערך הפרסי, שהותקף מחזיתו (על ידי הפלנקס המוקדוני) ומעורפו (על ידי הפרשים הכבדים) נשבר והתמוטט. צבאו של אלכסנדר הצליח לכתר ולהשמיד חלק גדול מהצבא הפרסי, ורק הפרשים הפרסיים הצליחו להיחלץ ברובם משדה הקרב.
סוריה, ארץ ישראל ומצרים
כיבוש רצועת החוף
שמאל|ממוזער|250px
זמן קצר לאחר ניצחונו בקרב איסוס, שלח אלכסנדר הגדול צבא בראשותו של סגנו, פרמניון לכבוש את דמשק. לכיבושה של דמשק הייתה משמעות אסטרטגית רבה משום שדריווש השאיר שם את האוצר המלכותי הגדול שלקח עמו למערכה באיסוס. אוצר זה היה נחוץ ביותר לאלכסנדר לשם המשך המערכה, שכן אמצעיו הפיננסיים היו דלים למדי. יתרה מכך, שבייתם של בני משפחתו של דריווש וקרובי משפחה של הפקידות הבכירה של הממלכה שבאו ללוות אותו למערכה בדמשק, הייתה אף היא מטרה חשובה. דמשק נכנעה ללא קרב, בשל בגידתו של המושל המקומי. בנוסף לכיבוש דמשק, עסק פרמניון בהכנעת חבלי ארץ סמוכים וייתכן כי הוא או אחד מפקודיו הגיעו עד ליריחו במסעות כיבושיהם.
רצועת החוף המזרחית של הים התיכון הייתה מיושבת על ידי עם כנעני שהיוונים קראו לו פיניקים. הם היו יורדי ים מעולים ובדומה ליוונים התגוררו אף הם בערי מדינה. הערים הללו סיפקו את חלק הארי של הספינות והצוותים לצי הפרסי, לפיכך כיבושן היה גורם לאבדן הצי הפרסי. בעת העתיקה צי אניות לא יכול היה לשהות זמן רב במים ללא תמיכת בסיס אם שיספק שירות תיקונים וציוד. אלכסנדר יכול היה לרדוף אחרי דריווש לתוך פרס ולוותר על כיבוש ערי החוף, אבל אז הפעולות שנקט הצי הפרסי בים התיכון, היו יכולות לנתק את אמצעי הקשר שלו ליוון ולמנוע ממנו את הגעתן של תגבורות שלהן היה זקוק.
השלטון הפרסי בפיניקיה היה לרוב יציב, אולם בשנת 346 לפנה"ס התמרדו הפיניקים בשל העלאת המיסים, אך הפרסים דיכאו את המרד ביד קשה. הפיניקים שמרו טינה כלפי הפרסים, לפיכך מרבית ערי החוף הפיניקיות ובראשן העיר החשובה צידון, נכנעו ללא מאבק וספינותיהן ערקו על צוותן. צור, העיר הגדולה והחשובה מכולן סירבה להיכנע. תושבי צור שמו מבטחם בביצוריהם החזקים, במיקום שלהם ובחולשתו הימית של אלכסנדר. צור שכנה על אי שניצב במרחק מה מהחוף והגישה היחידה אליו הייתה באמצעות ספינות. אלכסנדר לא אמר נואש והטיל מצור על האי, שהיה הקשה והארוך ביותר שבו נטל חלק. שיטת המצור שבה נקט אלכסנדר הייתה מהפכנית בשעתה. אלכסנדר הורה לבנות סוללה שחיברה את צור ליבשה והורה לכונן מחדש את הצי. בעזרת פעולה משולבת של הצי והחיילים שתקפו מהסוללה הצליח אלכסנדר להכניע את הנצורים ביולי 332 לפנה"ס. המחיר ששילמו הנצורים על התנגדותם לכובש היה כבד – כ-8,000 נהרגו בקרב, והיתר, כ-30,000 בני אדם, נמכרו לעבדות. במקביל למצור על צור, נערכו קרבות נוספים לכיבוש פנים הארץ.
לאחר כיבוש צור, התקדם אלכסנדר דרומה והגיע לשערי עזה, שהייתה באותה עת עיר מבוצרת עם חיל מצב פרסי גדול. המושל בטיס, סירב להיכנע אך לאחר מצור של חודשיים, נכבשה העיר בהסתערות מוקדונית בספטמבר (332 לפנה"ס). כ-10,000 עזתים נהרגו במהלך המצור, והנותרים נמכרו לעבדות, כפי שאירע בצור.
הפרסים מצדם לא שקטו על השמרים. לאחר תבוסתם בקרב איסוס, הם נסוגו לכיוון קפדוקיה וכבשו אותה. לאחר שהתארגנו, היו מוכנים לצאת שוב להתקפה חדשה. הם שאפו לחבור עם הצי שפעל בים התיכון ולשתף פעולה עם אגיס מלך ספרטה. באותה עת, פעל המלך להרחקתו של אלכסנדר מחופי הים התיכון, בניסיון להקל על צור הנצורה. הוא אסף כוחות וכסף להמרדת היוונים נגד השלטון המוקדוני ופלש לאסיה הקטנה. אנטיגונוס מונופתלמוס, שנותר באסיה הקטנה לאחר שאלכסנדר עזב את המקום, הצליח להביס את הפרסים בשלושה קרבות שפרטיהם אינם ידועים. ההתקפה הפרסית נחלה כישלון חרוץ גם במקומות נוספים באסיה הקטנה.
מצרים
ממוזער|אלכסנדר מייסד את אלכסנדריה; ציור מאת פלאצ'ידו קוסטנצי, המחצית הראשונה של המאה ה-18
השלטון הפרסי במצרים לא היה יציב מעולם. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיום (בשנת 525 לפנה"ס), מרדה מצרים בשלטון הפרסי, תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465 - 463 לפנה"ס, ונכדו, הפרעה אמירתאיוס, זכה לעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס, שבה הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב נוסף שהתרחש בקרבת פלוסיום. המצרים היו נתונים שוב תחת עול השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.
במקום לסיים את כיבוש ערי החוף ולדחוק את רגליו של דריווש מהן והלאה ובכך למנוע ממנו לקבץ צבא גדול, פלש אלכסנדר למצרים, שהייתה על פי הסברה נופלת בחלקו ממילא, ושהה בה חודשים רבים. העדר התיעוד ההיסטורי לסיבות שהובילו למהלך זה, שימש כקרקע פורייה להעלאת סברות שונות, כגון הצורך של אלכסנדר לבסס את העורף שלו ורצונו לשלוט בעולם כולו.
הסאטרפ הפרסי במצרים נהרג בקרב איסוס, ובמקומו מונה מזקס שטרם הספיק לבסס את מעמדו. אלכסנדר ניהל עמו משא ומתן בעזרת עריק פרסי, והלה נכנע ללא מאבק, אם כי ייתכן שלא הייתה לו כל ברירה, כיוון שנותר ללא כוחות צבאים מספקים. אלכסנדר כבש את עיר הנמל פלוסיום ללא קרב, והצי שלו הגיע לשם מהעיר צור. לאחר מכן נכנס אלכסנדר לבירת מצרים, ממפיס (מוף), בטקס רב רושם. המצעד זכה לכיבודים המקובלים שנערכו על פי כל כללי הטקס המצריים העתיקים. אלכסנדר ביקר אצל האורקל בסיווה, ושם הוכתר כבנו של האל אמון. לאחר מכן ייסד את העיר אלכסנדריה לחופי הים התיכון.
גישושי השלום של הפרסים
שמאל|ממוזער|250px|השטחים שהציע דריווש הם ממערב לנהר האליס (קיזילאירמאק בטורקיה המודרנית)
שלוש פעמים ניסה דריווש לשאת ולתת עם אלכסנדר. דיודורוס סיקולוס טוען שאלכסנדר החביא את המכתב הראשון שהגיע מדריווש והציג במקומו זיוף כדי לסחוט מקציניו תשובה שלילית, אם כי אריאנוס לא מזכיר זיוף זה. כמו כן, אריאנוס טוען שדריווש רק ביקש להחזיר את קרובי משפחתו שנפלו בשבי, ואילו דיודורוס טוען שדריווש הוסיף הצעת כופר עבור בני משפחתו שנשבו על ידי אלכסנדר והסכים לוותר לטובת אלכסנדר על כל השטחים שממערב לנהר האליס. נראה כי הבחירה בהאליס לא הייתה מקרית - לאורך נהר זה עבר הגבול העתיק בין מדי ללידיה לפני כיבושה על ידי כורש. קווינטוס קורטיוס רופוס טוען שהפנייה של דריווש הייתה חצופה. לא ברור די הצורך מהי הגרסה האמינה ביותר, אך אלכסנדר השיב בשלילה על הצעה זו. גם הצעת השלום השנייה של דריווש, שהייתה דומה לראשונה, נדחתה על ידי אלכסנדר, שבלאו הכי כבש כבר שטחים רבים יותר מאלה שהציע לו דריווש.
ניסיון הפיוס השלישי, אירע כאשר אלכסנדר היה כבר בשערי הפרת. בפעם זו, בנוסף להצעת כופר הנפש, הגדיל דריווש את הצעתו הטריטוריאלית והיה מוכן למסור לאלכסנדר את כל הארץ מערבה מהפרת. נראה כי בעת שליחת אגרות השלום, ניסה דריווש לנהל משא ומתן מעמדה של כוח: היו בידיו עדיין שטחים רבים, רוב האוצר היה ברשותו ולא נרשמה עריקה משמעותית של אריסטוקרטים בכירים מהשירות הפרסי. דריווש לא שם את כל מבטחו בהצעות השלום ששלח לאלכסנדר, אלא המשיך לאמן במרץ את צבאו לקראת עימות נוסף עם הפולש המוקדוני.
אלכסנדר ניצל את הפניות הדיפלומטיות הפרסיות כדי להעצים את מערכת התעמולה שניהל נגד האימפריה הפרסית. תשובותיו למלך פרס, שהיו עזות מצח במכוון, הבטיחו את המשך מסע המלחמה נגדו. כמו כן, הציע אלכסנדר לדריווש להיכנע ללא תנאי וכתמורה לשחרר את משפחתו ללא כופר.
מסופוטמיה
שמאל|ממוזער|250px
חציית הפרת
לאחר שהצבא המוקדוני שהה בחורף במצרים, הוא החל לנוע צפונה באביב 331 לפנה"ס, דרך ארץ ישראל וצור, שנכבשו שנה קודם לכן, תוך קליטת תגבורות בדרך מיוון וממוקדון, שחלקן הגיעו עוד לפני כן. לאחר שהצבא היווני-מוקדוני תוגבר, הגיע כוחו לכ-47,000 לוחמים. בסביבות 10 ביולי, הגיע הצבא המוקדוני לתפסח (ביוונית: תפסקוס Thapsacus, בגבול בין טורקיה לסוריה המודרניות), על הגדה המערבית של הפרת.
כדי להגיע ללב האימפריה הפרסית, נאלץ הצבא המוקדוני לחצות את נהר הפרת הרחב. אף על פי שהייתה זו עונת קיץ חמה, מי הנהר הגיעו עד גדותיו. אלכסנדר שלח חיל חלוץ תחת פיקודו של הפאיסטיון כדי לבסס ראש גשר. הפסטיון התחיל לבנות גשרים על הנהר, אך דריווש שלח את הסטראפ מזאוס בראש כמה אלפי פרשים ורגלים, שביניהם כ-2,000 שכירי חרב יוונים, כדי לשבש את עבודות ההנדסיות ולהקשות על חציית הפרת. מזאוס הצליח לעכב את המשך בניית הגשרים עד שהגיע הצבא העיקרי בראשותו של אלכסנדר. על פי אריאנוס, נסוג מזאוס מפני אלכסנדר ללא קרב והמהנדסים היוונים הצליחו להשלים את בניית הגשרים בבטחה. ייתכן שמזאוס לא התרשל בהגנה על קו הנהר, כפי שטען אריאנוס, אלא ניסה לפתות את אלכסנדר לפלוש לשטח מסופוטמיה משתי סיבות: האחת, הוא רצה לנצל את פני השטח המאופיינים במישורים צחיחים ורחבי ידיים, שבהם ניתן היה להפעיל באופן מיטבי את חיל הפרשים הפרסי, שעלה במספרו פי כמה על הפרשים בצבאו של אלכסנדר. השנייה, הוא בחר לנקוט במדיניות של אדמה חרוכה כדי לפגוע בצבא הפולש.
לאחר חציית הנהר, עמדו בפני אלכסנדר שתי אפשרויות עיקריות: פנייה דרומה לאורך הגדה המזרחית של הפרת, או תזוזה מזרחה לעבר החידקל. הנתיב הדרומי הציב בפניו יתרונות אחדים: בבל ולב האימפריה הפרסית היו בכיוון זה ואילו בכיוון המזרחי היה עליו להתמודד עם נהר החידקל שהיה קשה לחצייה לא פחות מנהר הפרת שאותו הצליח לחצות לאחר מאמצים כבירים. יתרה מכך, נהר הפרת היה יכול לספק שפע של מים לצבאו וניתן היה להשתמש בו להשקת ספינות אספקה. ייתכן כי דריווש קיווה, שאלכסנדר יבחר בנתיב הדרומי, אך הלה בחר להתקדם מזרחה לעבר החידקל, כיוון שנתיב זה היה משופע באמצעי אספקה. הגדה המזרחית של הפרת הייתה דלה יחסית במקורות אספקה ומה שנותר מהם, השמיד מזאוס כשניסה בעת שנסוג, לנתב את צבאו של אלכסנדר דרומה.
הקרב המכריע בגאוגמלה
ממוזער|אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה; תחריט על שנהב מהמאה ה-18 על ידי אמן לא ידוע, בהשראת שארל לה ברון
דריווש עשה את כל ההכנות הנדרשות לקראת העימות המכריע עם אלכסנדר, הן בהיקף ציוד הלוחמה והן בהיקף ובמגוון הלוחמים. מספר הלוחמים המדויק אינו ידוע, כיוון שהנתונים שמסרו ההיסטוריונים העתיקים היו מוגזמים לכל הדעות. עם זאת, נראה כי הצבא הפרסי היה גדול מזה שנלחם באיסוס. לפי הערכות מודרניות, כלל הצבא למעלה מ-100,000 לוחמים, שביניהם היו פרשים רבים. לפי חלק מהמקורות העתיקים, כלל הצבא הפרסי גם כ-200 מרכבות חרמש ו-15 פילי מלחמה.
הקרב המכריע בין שני הצבאות התחולל ב-30 בספטמבר או ב-1 באוקטובר 331 לפנה"ס בשטח מישורי פתוח, המשתרע בין הערים מוסול ואירביל בצפון עיראק של ימינו, והסתיים בתבוסה מוחלטת של הצבא הפרסי. בראשית הקרב נעו הפרשים באגף הימני של הצבא המוקדוני ימינה, ובאמצעות תימרון זה הצליחו למשוך את כוח הפרשים באגף השמאלי של הצבא הפרסי למרדף אחריהם. התנועה שמאלה של הפרשים הפרסיים יצרה פרצה בין האגף השמאלי למרכז המערך הפרסי, שנוצלה באופן מידי על ידי אלכסנדר לתקיפת משמר הראש של דריווש. התקיפה בוצעה עם פרשיו הכבדים בראש, בסיוע הפלנקס המוקדוני במרכז, שאילצו את דריווש להימלט משדה הקרב (בדומה למה שאירע בקרב איסוס). במקביל תקפו הפרשים הכבדים מהאגף הימני של הצבא הפרסי את האגף השמאלי של הצבא המוקדוני-יווני. הלחץ על הצבא המוקדוני יווני היה כבד וכמעט גרם למיטוטו, אך לאחר לחימה קשה, הצליח אלכסנדר לבלום את הלחץ שהופעל על צבאו. לאחר מנוסתו של דריווש, נשברה רוחו של הצבא הפרסי והוא התפזר לכל עבר.
בעקבות התבוסה בקרב גאוגמלה, עמדו בפני דריווש שתי אפשרויות: לסגת דרומה לכיוון בבל, להתבצר בתוך העיר ולהסתמך על הגנת חומותיה החזקות, או לסגת למחוזות המזרחיים של האימפריה הפרסית ולגייס שם צבא חדש. נסיגה מזרחה הייתה גורמת אמנם לאובדן מסופוטמיה כולה, אחד האזורים העשירים ביותר של האימפריה הפרסית, אולם התבצרות בבבל הייתה מונעת מדריווש חופש תנועה ופעולה, ונפילת העיר לידי המוקדונים הייתה מביאה ללכידתו או אף למותו ושמה קץ למלחמה ולהתנגדות הפרסית. לכן דריווש בחר לסגת מזרחה לאחמתא (אקבטנה) ולהותיר את בבל לגורלה. הסטראפ מזאוס קיבל את הפיקוד על הגנת בבל, ודריווש קיווה שהמצור על העיר הגדולה והעשירה יארך זמן רב, יעכב את התקדמות צבאו של אלכסנדר, ויספק לו את הזמן הדרוש לארגן מחדש את כוחותיו.
הפלישה לפנים האימפריה הפרסית ומותו של דריווש
ממוזער|כניסתו של אלכסנדר לבבל; ציור של שארל לה ברון מהמאה ה-17
כיבוש בבל
התבוסה בקרב גאוגמלה חתמה למעשה את גורלה של האימפריה הפרסית, מכיוון שרוב המפקדים הפרסיים הבכירים ומושלי המחוזות הבינו, שתבוסתו הסופית של דריווש היא בלתי נמנעת, ושהמשך ההתנגדות לאלכסנדר היא חסרת סיכוי. לאחר שטיפל בפצועיו בשדה הקרב, חידש אלכסנדר את התקדמותו, ונע דרומה במורד החידקל לכיוון בבל. הוא ציפה להתנגדות עזה מצד הסאטרפ מזאוס, שנחשב בעיניו כמפקד הפרסי המוכשר ביותר, אולם כאשר הגיע צבאו לעיר סאפיר (Sappir) מצפון לבבל, ואלכסנדר הצהיר שאין בכוונתו לפגוע בתושבי בבל, הגיעה אליו משלחת בראשותו של מזאוס, שהודיע לו על החלטתו להיכנע ולמסור לידיו את העיר ללא קרב. לפי תיאורו של קורטיוס רופוס, אלכסנדר לא סמך על הבטחתו של מזאוס, וצבאו המשיך להתקדם לעבר בבל במערך קרבי, בכוננות למנוע הפתעות ולהדוף התקפה פרסית אפשרית. ייתכן שמיד לאחר התבוסה בגאוגמלה, מזאוס החליט להחליף צדדים והגיע להסכמה חשאית עם אלכסנדר למסור לידיו את העיר תמורת טובות הנאה. לדעת אחד החוקרים, הצבא המוקדוני נע לעבר בבל במערך קרבי, במטרה לאחז את עיניהם של הפרסים, ולמנוע מהם לחשוד בבגידתו של מזאוס.
ב-22 באוקטובר נכנס צבאו של אלכסנדר לבבל בתהלוכת ניצחון. בתמורה למסירת העיר, התיר אלכסנדר למזאוס להמשיך בתפקידו כמושל, ואף הרשה לו לטבוע מטבעות משלו. אלכסנדר ציווה אף לבנות מחדש את המקדשים הבבליים שנפגעו בימי חשיארש הראשון, והותיר בעיר חיל מצב מוקדוני שכלל כנראה 700 חיילים מוקדונים.
אלכסנדר שהה בעיר 34 יום וניצל את הזמן לארגן מחדש את צבאו. האוצרות שנפלו לידיו בבבל איפשרו לו לשלם את שכרם של שכירי החרב ששירתו בצבאו. היחס הנוח שהעניק אלכסנדר למזאוס, עודד את אבוליטס (Abulites) מושל שושן להיכנע אף הוא ללא התנגדות. אלכסנדר נכנס לשושן, הבירה העתיקה של מלכי פרס, בדצמבר שנת 331 לפנה"ס, והשתלט שם על האוצר המלכותי הפרסי, שכלל סכומי כסף עצומים.
חלק מהכסף משושן נשלח לאנטיפטרוס, ששהה ביוון, כדי לסייע לו לסיים את המלחמה נגד ספרטה. במהלך שהותו של אלכסנדר בשושן הגיעה אליו תגבורת גדולה מאוד מיוון בראשותו של אמינטס, בנו הבכור של אנדרומנס, שכללה כ-15,000 חיילים ו-50 בנים של אריסטוקרטים בכירים שהוצבו לשירותו אלכסנדר כנערי המלך, ושימשו למעשה כבני ערובה לנאמנות משפחותיהם.
התגבורת הגדולה שהגיעה אליו, אפשרה לאלכסנדר לערוך רפורמה מסוימת במבנה צבאו: הוקם טקסיס (יחידה בסדר גודל של חטיבה) נוסף של פלנקס וההטיירוי (חיל הפרשים הכבדים) הורחב ואורגן מחדש בשני לוכוסים (לוכוס - יחידה בסדר גודל של גדוד). בנוסף לחלוקה לשני הלוכוסים, שונה הרכב יחידות הפרשים. בעבר הם שובצו ביחידות, שגויסו מאותו אזור גאוגרפי. אלכסנדר שינה חלוקה זו, הן כדי לנפץ קשרים משפחתיים ולגרום לפרשים לטפח נאמנות אישית כלפיו, והן כדי לשפר את יעילותם הקרבית. באמצע ינואר, המשיך אלכסנדר את מסעו אל פרספוליס הבירה הטקסית של האימפריה הפרסית.
כיבוש פרסיס
שמאל|ממוזער|250px
ממוזער|משתה בפרספוליס; תחריט מעשה ידיו של גוסטבו סימוני
ממוזער|הריסותיה של פרספוליס
פרסיס (מחוז פארס באיראן המודרנית) הוא לב לבו של האזור הפרסי, שממנו צמחה האימפריה בראשותו של כורש במאה ה-6 לפנה"ס. כאן שכנו שתי בירותיה העתיקות: פרספוליס ופסארגאדה.
המכשול הגאוגרפי העיקרי שעמד בפני אלכסנדר היה רכס הרי זגרוס, שעובר כמעט במקביל לנתיבי הפרת והחידקל מצדם המזרחי. מזרחית לרכסים אלה נמצא דאשט א-קאביר – מדבר גדול שקשה לנוע בו עם צבא גדול. לכן, הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו היא כניסה דרך אחד מהמעברים של הרי הזגורס ופניה משם צפונה לעבר המישורים הפוריים שליד הים הכספי, דרומית להרי אלבורז. אזור זה היה מאוכלס ברובו על ידי שבטים פראיים, שהחזק ביניהם היה שבט האוקסים. אפילו הפרסים מעולם לא הצליחו להכניע שבט זה שגבה מיסים מכל אדם שעבר באדמתו. האוקסים, שהאמינו כי יוכלו לגבור על אלכסנדר, שלא הכיר את השטח ולא היה מנוסה כמוהם בלוחמה הררית, דרשו אף ממנו לשלם להם מיסים. אלכסנדר התחזה כנכנע לדרישתם, כפעולת הסחה, אולם במקביל שלח את קרטרוס ללכוד מספר נקודות אסטרטגיות בהרים, והוא עצמו בזז חלק מכפריהם. כתוצאה מכך התפזר הצבא האוקסי. הם נאלצו לקבל את מרותו של אלכסנדר, לשלם לו מס, לדאוג לאספקה עבור צבאו וחבל הארץ שלהם צורף לסאטרפיה של שושן.
התנגדות עיקשת יותר ציפתה לאלכסנדר מצד מושל פרסיס, אריוברזנס, שניסה לבלום את התקדמותו של אלכסנדר בטנג א-מיירן - מעבר הרים עתיק שמשמש את האיראנים עד ימינו. מעבר זה הוא אחד מהמעברים הספורים הנמצאים באזור זה של רכס הרי זגרוס. בעונת החורף, עשויה הטמפרטורה במקום להגיע עד מינוס 25 מעלות צלזיוס. המעבר הוא נתיב דמוי משפך שתחילתו בעמק רחב למדי, שנעשה צר יותר ויותר בהמשך דרכו בין הרים תלולים וקשים למעבר. גודלו של צבאו של אריוברזנס אינו ברור, אריאנוס מדבר על 40,000 לוחמים, מקורות עתיקים אחרים נוקבים במספרים פחותים, אך חוקרים מודרניים מעריכים שעמדו לרשותו לכל היותר כמה מאות חיילים.
צבאו של אלכסנדר, שנכנס למעבר ללא סיור מקדים, נקלע למארב של הכוח הפרסי, וספג אבדות כבדות. למחרת פיצל אלכסנדר את צבאו, ואיגף את כוח החסימה בראש כוח שהורכב מלוחמים הרריים קלי תנועה. לאחר השלמת תנועת האיגוף, תקף צבאו את כוחו של אריוברזנס מהחזית ומהעורף בו זמנית והביס אותו. לפי המקורות העתיקים, אלכסנדר נעזר במורה דרך מקומי לצורך מציאת הנתיב שאיפשר לו לאגף את הכוח הפרסי. אולם סיפור זה מזכיר מאוד את סיפור קרב תרמופילאי אצל הרודוטוס, ולכן כדאי להתייחס אליו בספקנות.
לאחר מכן המשיך אלכסנדר לפרספוליס. מושל העיר טירידטס לא רצה לקחת סיכון, ולכן הודיע לאלכסנדר שיקבל את מרותו אם יגיע לעיר לפני דריווש. בפרספוליס חרג אלכסנדר ממנהגו בבבל ובשושן, והרשה לחייליו לבזוז את העיר ואת סביבותיה. הוא גם הצית את הארמון העתיק של מלכי פרס בפרספוליס, מעשה שהוצג כנקמה על שריפת אתונה על ידי הפרסים 150 שנה לפני כן. לטענת חלק מהמקורות העתיקים, שריפת הארמון בוצעה בהשפעת הטאירה אתונאית בשם תאיס, אם כי אחרים מוסרים שהדבר נעשה לאחר דיונים ארוכים במועצת המלחמה של אלכסנדר. חייליו של אלכסנדר כבשו גם את פסארגאדה, מרחק של שני ימי רכיבה מפרספוליס, שם נמצא קברו של כורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית.
כיבוש אחמתא והירקניה ומותו של דריווש
ממוזער|שמאל|250px|נוף אופייני לאזור הירקניה
באמצע מאי יצא אלכסנדר צפונה לאחמתא (אקבטנה), הבירה העתיקה של מדי, הנמצאת במרחק של כ-775 ק"מ מפרספוליס. בתקופה זו שמשה אחמתא כצומת לדרכי מסחר חשובות, ואלכסנדר פגש שם את התגבורות שנשלחו אליו מיוון - כ-6,000 לוחמים מסוגים שונים. לפיכך התיר לבעלי בריתו היוונים מהליגה הקורינתית ולחיל הפרשים התסלי להשתחרר מצבאו ולחזור ליוון, אם כי הזמין כל מי שרצה בכך להישאר בצבאו תמורת תשלום (דבר שהיה מקובל בזמנו). אלכסנדר השאיר באחמתא כמה חטיבות פלנקס, המונות כ-6,000 לוחמים בראשות פרמניון, כדי לשמור על האוצר ויצא עם חיילים קלי חימוש ופרשים למרדף אחרי דריווש.
לאחר כיבוש אחמתא פנה אלכסנדר לכיוון צפון מזרח לעבר הירקניה שלחופי הים הכספי, מחוז שכולל בימינו חלקים משלוש פרובנציות באיראן המודרנית: גילאן (Gilan), מזנדראן (Mazandaran) וגולסטאן (Golestan). המקורות העתיקים לא מספקים פרטים רבים על מסע המלחמה שלו בחלק זה של האימפריה הפרסית. הם מזכירים שהוא ייסד מספר "אלכסנדריות" באזור זה, אך סביר יותר להניח שהוא רק העניק את שמו ליישובים קיימים שנמצאו שם. מהירקניה פנה צבאו של אלכסנדר מזרחה בדרך נוחה לעבר סווריין ראגוד (Savarjan rahgud), המשיך צפונה לרגאי (Rhagse; הסמוכה לטהראן בירת איראן המודרנית), ועבר את הדרך ב-11 ימים.
הדרך לרגאי הייתה נוחה מבחינה טופוגרפית, אך עברה בערבה צחיחה. עונת השנה (שלהי האביב - תחילת הקיץ) הוסיפה אף היא לקושי שחווה הצבא בדרכו. עם זאת, האזור היה מרושת בתחנות מנוחה שבנה הממשל הפרסי וניתן היה לעצור בהן להתרעננות. אלכסנדר אפשר לצבאו לנוח מספר ימים ברגאי ואחר כך המשיך במרדפו אחרי דריווש. בדרכו צפונה נאלץ לעבור במעבר הרים צר שכונה בעת העתיקה "השערים הכספיים", המזוהים במחקר המודרני עם מעבר בהר כספיוס (Mount Caspius), אחד מרכסי אלבורז.
שמאל|ממוזער|250px|אלכסנדר בוחן את גופתו של דריווש; תחריט מאת ברנהרד רודה
סמכותו של דריווש, שהמשיך לנוס מפני אלכסנדר, החלה להתפורר. הוא ניסה לקבץ צבא ולהכינו לקראת קרב גדול נוסף נגד אלכסנדר, אולם ההימור שנטל כשהחליט לנטוש את בבל לגורלה ולסגת מזרחה ולאחר מכן צפונה היו בעוכריו. הוא הצליח לקבץ אמנם מספר גייסות חדשים, אך הכוח הכולל של צבאו לא עלה על 30 אלף לוחמים, מספר מועט יחסית למספר החיילים שכלל הצבא הפרסי בקרבות המכריעים (איסוס, גאוגמלה) נגד צבאו של אלכסנדר בעבר. כאשר אלכסנדר התקרב לעיר אחמתא, שם שהה דריווש, החליט האחרון להמשיך במנוסתו.
ביולי 330 לפנה"ס, קשרו מספר סאטרפים ממורמרים, תחת הנהגתו של בסוס, קשר נגד דריווש, ולקחו אותו בשבי. כאשר כוח המרדף המוקדוני התקרב אליהם, הם רצחו אותו ונטשו את גופתו מאחור. אלכסנדר וחייליו מצאו את גופתו של דריווש באזור הכפר תארה. אלכסנדר חלק כבוד לגופתו על פי כל כללי הטקס הפרסיים, והבטיח להעניש את הרוצחים. בסוס הכתיר את עצמו כמלך "ארתחששתא החמישי", המלך החוקי של האימפריה הפרסית והנהיג את ההתנגדות הפרסית נגד אלכסנדר הגדול. המערכה נגד כוחותיו ותומכיה האחרונים של האימפריה הפרסית שהתרחשה בקצה הצפון-מזרחי של האימפריה, לבשה צורה של לוחמת גרילה שארכה כשנתיים (329 לפנה"ס - 328 לפנה"ס). בסופו של דבר הצליח אלכסנדר להכריע את רוצחיו של דריווש ולהתגבר על כיסי ההתנגדות האחרונים לשלטונו על האימפריה הפרסית. במהלך זמן זה הוא ארגן מחדש את צבאו בסיוע תגבורות משמעותיות, שהגדילו את כוחו, אפשר לבעלי בריתו היוונים לחזור לארצם והחל לשלב את העמים הכבושים בצבאו.
השתקפות המלחמה בתרבות ובאמנות
מלחמות תוארו בהרחבה באמנות, החל מהעת העתיקה, דרך הרנסאנס ועד העת המודרנית. אלכסנדר עצמו היה אחראי במידה רבה להנצחת הכיבוש הפרסי לצורכי תעמולה. פסלי הפרשים בדיון הם דוגמה ליצירת אמנות שנוצרה לצורכי תעמולה, ששרדה עד ימינו. גם הרומאים תיארו את הכיבוש ביצירות רבות, כגון פסיפס אלכסנדר, שנמצא בחורבות פומפיי.
אמנים רבים מתקופת הרנסאנס הקדישו מקום רב ביצירתם לתיאור הכיבוש. תיאוריהם אינם מדויקים, כיוון שלא נעשו בכפוף למקורות היסטוריים. פעמים רבות מתוארים הלוחמים כשהם עוטים שריון מימי הביניים או כשהם לובשים פרטי לבוש אנכרוניסטי. אמני הרנסאנס, הבארוק והרוקוקו תיארו סיטואציות שהציגו רגעי ניצחון או רגעים דרמטיים כמו מפגשו של אלכסנדר עם משפחת דריווש אחרי קרב איסוס כפי שמשתקף בציור של פאולו ורונזה, בן המאה ה-16. שארל לה ברון, בן המאה ה-17 בחר להציג את אלכסנדר דווקא ברגעי סכנה.
המלחמה מוצגת כאפיזודות בסרטים עלילתיים ודוקומנטריים שנעשו על אלכסנדר הגדול. סצנת קרב לא מדויקת מוצגת בסרט "אלכסנדר" של אוליבר סטון משנת 2004. היא שוחזרה פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים שמציגים את המהלכים הצבאיים השונים. פרק שלם הוקדש בסדרה הבריטית "The Great Commanders" לקרב איסוס. פרק אחד מתוך ארבעה בסדרה של מייקל ווד, מוקדש למלחמה זו.
יצירות ספרותיות רבות נוצרו אף הן בהשראת מהלכי המלחמה, כגון אלה של מרי רנו שהקדישה שני ספרים למלחמה זו: הנער הפרסי (מבוסס על חייו של באגואס) ומשחקי הלוויה (Funeral Games; לא תורגם לעברית).
יצירות פרסיות אחדות הוקדשו לכיבוש. האגדות החלו עוד בעת העתיקה, בעת שלטונה של השושלת הסאסאנית. לפרסים שתי מסורות עיקריות שבאות לידי ביטוי בספרות. איסקנדר נאמה היא יצירה פרסית המתארת את הכיבוש מנקודת ראות פרסית. היא מסתמכת על מסורות זורואסטריות ויווניות ומציגה לרוב את אלכסנדר באור חיובי. יצירות זורואסטריות אחרות מציגות את אלכסנדר ככובש אכזר שגרם להכחדת המלכות הפרסית. אלכסנדר מוזכר אף ביצירות פרסיות נוספות דוגמת האפוס הפואטי שאהנאמה, שכתב המשורר הפרסי פירדוסי.
ראו גם
מלחמת פרס–יוון
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
שמאל|ממוזער|250px|המקורות לאלכסנדר הגדול
עיקר המקורות העתיקים שנסובו על אלכסנדר, נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.
המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות שנערכו עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קלייסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה ונארכוס. מקור נוסף מהעת ההיא, הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קלייסתנס וראיון שנערך עם עדי ראייה. עבודתו שימשה כבסיס לחיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים הללו לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.
חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום:
אריאנוס, אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית) - נכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. הוא נחשב בדרך כלל כאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.
קווינטוס קורטיוס רופוס, היסטוריה של אלכסנדר הגדול – ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. החיבור נכתב על ידי ההיסטוריון הרומאי במאה הראשונה לספירה ומתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
פלוטרכוס, חיי אישים, אלכסנדר וקיסר – נכתב על ידי ההיסטוריון היווני במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה ("ספרייה היסטורית" ביוונית), ספר 17 - חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן כי היה בידיו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש. כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
יוסטינוס, תקציר ההיסטוריה פיליפיקה של פומפיוס טרוגוס, ספרים 11 - 12 - טרוגוס פרסם את חיבורו בזמן שלטונו של אוגוסטוס והתקציר של יוסטינוס לחיבור נכתב במאה ה-3 לספירה. ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.
קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע, כיוון ששרדו מהם רק קטעים בודדים.
המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג את אלכסנדר בזווית שונה, המותאמת להשקפתו של הסופר שכתבו. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס מתפתה להציג סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו אלכסנדר מוצג. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו, למרות זאת, המקורות העתיקים יודעים לספק גם מידע רב ואמין, שבעזרתו ניתן לקבל תובנות על דמותו של אלכסנדר.
מחקרים מודרניים
ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז.
ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, הוצאת מודן, 2012 – (מהדורה ראשונה בשנת 2010).
י. מודז'ייבסקי, אלכסנדר מוקדון, הוצאת הדר, 1960.
זאב רובינזון, "האשה והמסורת על שריפת פרספוליס", זמנים 15, 1984, עמ' 61–71.
יהושע גוטמן, "אלכסנדר מוקדון בארץ ישראל", תרביץ י"א (ג - ד), ניסן— תמוז ת"ש, עמ' 271–294.
Ernst Badian, Alexander in iran in Ilya Gershevitch (ed) Cambridge history of Iran vol II, Cambridge university press, 1968.
E. Badian, Darius III, Harvard Studies in Classical Philology, Vol. 100 (2000), pp. 241-267
Edmund F. Bloedow, Egypt in Alexander's Scheme of Things, Quaderni Urbinati di Cultura Classica, New Series, Vol. 77, No. 2 (2004), pp. 75-99.
Pierre Briant, Histoire de l'Empire Perse. De Cyrus à Alexandre, Librairie Artheme Fayard, 1996 - in English, From Cyrus to Alexander: A History of the Persian Empire, 2002.
A. R. Burn, Notes on Alexander's Campaigns, 332-330, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 72 (1952), pp. 81-91.
P. A. Brunt, The Aims of Alexander, Greece & Rome, Second Series, Vol. 12, No. 2, Alexander the Great (Oct., 1965), pp. 205-215.
J. F. C. Fuller, Generalship. of Alexander the Great, Eyre & Spottiswoode, 1958.
Peter Green, (1992). Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press.
N. G. L. Hammond, (1994). Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press.
N. G. L. Hammond, (1997). The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press.
N. G. L. Hammond, Casualties and Reinforcements of Citizen Soldiers in Greece and Macedonia, The journal of Helenic studies, Vol 109. (1989), pp. 56 - 68.
Waldemar Heckel, Marshals of alexander's empire, Routledge, 1992.
Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006.
Waldemar Heckel, The Conquests of Alexander the Great, Cambridge University Press, 2008.
Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003.
Stephen Ruzika, War in the Aegean, 333–331 B. C.: A Reconsideration, Phoenix, Vol. 42, No 2 (summer, 1988) pp. 131 - 151.
Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss, 1973.
Nicolas Secunda, The Persian Army 560 - 330 BC, Osprey, 1992
W. W. Tarn, Alexander the Great, Cambridge University Press (1948).
Matt Waters, Ancient Persia - A Concise History of the Achaemenid Empire, 550–330 BCE, Cambridge University Press, 2014.
קישורים חיצוניים
כתבה באתר ה-BBC, אודות המורשת של אלכסנדר בעיני הפרסים
כרוניקה בבבלית העוסקת בפלישתו של אלכסנדר הגדול • הסבר לכרוניקה באתר ליוויוס
תיאור כיבוש האימפריה הפרסית באתר ליוויוס חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8
הערות שוליים
קטגוריה:אלכסנדר הגדול
קטגוריה:מלחמות בעת העתיקה
קטגוריה:הממלכה האחמנית
קטגוריה:מלחמות מוקדון
האימפריה הפרסית | 2024-09-27T13:16:27 |
צו ירושה | הפניה ירושה#צו ירושה | 2008-10-24T21:34:34 |
12 בנובמבר | 12 בנובמבר הוא היום ה־316 בשנה בלוח הגרגוריאני (317 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 49 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1035 – מותו של קנוט הגדול מביא למאבקי ירושה על ממלכתו בין בניו החוקיים והלא-חוקיים. היורש המיועד הארדיקאנוט הופך מלך דנמרק, ונדחק מאנגליה מפני הבן הלא-חוקי, הרולד הראשון (שהופך מלך אנגליה). המלכה אמה גולה בפלנדריה. בסקנדינביה, מגנוס הטוב חוזר מגלותו ברוסיה והופך מלך נורווגיה
1459 – הוקמה אוניברסיטת בזל
1591 – הצבא הקסטיליאני כובש את סרגוסה
1900 – היריד העולמי בפריז ננעל לאחר שביקרו בו 50 מיליון מבקרים
1918 – אוסטריה הפכה לרפובליקה
1920 – החוף הדלמטי, שבין איטליה ליוגוסלביה נמסר ליוגוסלביה
1927 – לאון טרוצקי סולק מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ובכך נותר בידי יוסיף סטלין שלטון בלתי-מעורער על ברית המועצות
1933 – מסתיים תהליך "ההאחדה" בגרמניה הנאצית. העם הגרמני נקרא לבחירות כאשר רק המפלגה הנאצית עמדה לבחירה
1938 – על יהדות גרמניה מוטל קנס בסך 1,000,000,000 מארק כ"פיצוי" לגרמניה בעקבות נזקי פוגרום "ליל הבדולח"
1941 – מלחמת העולם השנייה: הטמפרטורה בסביבות מוסקבה צונחת ל-12 מעלות מתחת לאפס, וברית המועצות משגרת כוחות על מגלשי-שלג בפעם הראשונה כנגד צבא גרמניה הקופא מקור
1942 – מלחמת העולם השנייה: הקרב הימי על גוודלקנל בין ציי ארצות הברית והאימפריה היפנית, קרב שנמשך שלושה ימים
1948 – בית-דין בינלאומי לפשעי מלחמה בטוקיו דן למוות שבעה אנשי צבא וממשל יפנים, בהם הגנרל הידקי טוג'ו, על חלקם במלחמת העולם השנייה
1953 – ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מתפטר מתפקידו
1955 – מוקם הבונדסוור - הצבא של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, המורכב מהכוחות המזוינים המאוחדים של המדינה, המנהל האזרחי ורשויות הרכש
1965 – פרדיננד מרקוס נבחר לנשיא העשירי של הפיליפינים
1969 – מלחמת וייטנאם: העיתונאי החוקר העצמאי סימור הרש חשף את טבח מי לאי
1970 – מחלקת הכבישים של אורגון מנסה להיפטר מגופת לווייתן אפור הנרקבת על החוף בעזרת חומרי-נפץ, מה שמוביל לתקרית הלווייתן המתפוצץ הידועה לשמצה
1974 – דרום אפריקה מושעית מעצרת האו"ם בגלל מדיניות האפרטהייד
1980 – החללית וויאג'ר 1 של נאס"א מגיעה לקרבה מרבית לכוכב-הלכת שבתאי
1982 – בברית המועצות נבחר יורי אנדרופוב להנהיג את המפלגה הקומוניסטית (ולפיכך את המדינה כולה) במקום ליאוניד ברז'נייב המנוח
1989 – בברזיל נערכות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות לאחר 29 שנים
1990 – יורש העצר, הנסיך אקיהיטו, מוכתר רשמית לקיסר אקיהיטו, השליט ה-125 של יפן
1990 – טים ברנרס-לי מפרסם הצעה פורמלית להקמת ה-World Wide Web
1991 – טבח דילי: בדרום אפריקה פותחים כוחות משטרה באש חיה על קהל מפגינים שחורים
1998 – חברת דיימלר-בנץ משלימה מיזוג עם קרייזלר ויוצרת את חברת דיימלר-קרייזלר
2001 – מלחמת אפגניסטן: כוחות הטליבאן נוטשים את קאבול לנוכח התקדמות כוחות ארצות הברית ובעלות-בריתה
2003 – אל-קאעידה מפוצץ משאית תופת בעיר נסיריה שבעיראק, בפיגוע נהרגו 27 בני אדם מתוכם 10 שוטרים צבאיים ממוצא איטלקי. בפיגוע נפצעו כ-100 בני אדם
2014 – הגשושית פיליי משוחררת מהחללית הבלתי מאוישת רוזטה ונוחתת על פני השביט 67P/CG. בכך פיליי הופכת לגוף המלאכותי הראשון שנוחת נחיתה רכה על ליבת שביט
2015 – שני מחבלים מתאבדים התפוצצו בלבנון, הרגו 43 אנשים ופצעו יותר מ-200 אחרים
2017 – ברעידת האדמה בכרמאנשאה נהרגו לפחות 530 בני אדם, יותר מ-8,000 נפצעו, ויותר מ-70,000 נותרו ללא קורת גג
2019 – צה"ל מתחיל במבצע חגורה שחורה בעקבות ירי תגובה על חיסול בהאא אבו אל-עטא
נולדו
ממוזער|237x237 פיקסלים|בהאא אללה
1493 – ברתולומאו באנדינלי, פסל וצייר רנסאנס מנייריסט איטלקי (נפטר ב-1560)
1528 – צ'י ג'י-גואנג, מצביא וסופר סיני (נפטר ב-1588)
1547 – קלוד דה ולואה, נסיכת צרפת (נפטרה ב-1575)
1780 – פיט רטיף, מנהיג בורי דרום אפריקאי, ממובילי הטרק הגדול ב-1837 (נרצח ב-1838)
1782 – ויליאם הנדריקס, מושל אינדיאנה השלישי (נפטר ב-1850)
1815 – אליזבת קיידי סטנטון, פעילה חברתית אקטיביסטית, סופרג'יסטית ודמות מובילה בתנועת זכויות האישה (נפטרה ב-1902)
1817 – מירזא חוסיין עלי (בהאא אללה), מייסד הדת הבהאית (נפטר ב-1892)
1833 – אלכסנדר בורודין, מלחין רוסי (נפטר ב-1887)
1840 – אוגוסט רודן, פסל צרפתי (נפטר ב-1917)
1866 – סון יאט-סן, הנשיא הראשון של הרפובליקה הסינית (נפטר ב-1925)
1868 – פרדיננד שצ'ביל, היסטוריון וחוקר תולדות האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1954)
1915 – רולאן בארת, מבקר וחוקר ספרות צרפתי (נפטר ב-1980)
1924 – שמואל קמנצקי, רב אשכנזי, ראש ישיבת פילדלפיה ונשיא מועצת גדולי התורה בארצות הברית
1928 – חנה גוסלר, חברתה הטובה של אנה פרנק (נפטרה ב-2022)
1929 – גרייס קלי, שחקנית קולנוע אמריקאית ואחר כך נסיכת מונקו (נהרגה ב-1982)
1929 – מיכאל אנדה, סופר גרמני (נפטר ב-1995)
1931 – נורמן מינטה, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1932 – ג'רי דאגלס, שחקן יהודי-אמריקני (נפטר ב-2021)
1933 – בוריסלב איבקוב, שחמטאי סרבי בדרגת רב אמן (נפטר ב-2022)
1934 – צ'ארלס מנסון, רוצח (נפטר ב-2017)
1934 – מריה תרזה, דוכסית וירטמברג, גרושתו של אנרי, רוזן פריז
1935 – לודמילה גורצ'נקו, שחקנית זמרת ובדרנית מרוסיה (נפטרה ב-2011)
1940 – יאיר קלס, כנר ישראלי ופרופסור למוזיקה
1943 – בריאן היילנד, מוזיקאי וזמר פופ אמריקאי
1944 – טניה פרמינגר, פסלת ואמנית ישראלית
1945 – ניל יאנג, זמר ויוצר אמריקאי
1946 – קית' מיטשל, ראש ממשלת גרנדה
1948 – חסן רוחאני, נשיא איראן
1951 – מל רוזנברג, מיקרוביולוג
1955 – ארנן יקותיאלי, פעיל חברתי, פוליטיקאי מוניציפלי ירושלמי, מנהיג מאבק החילונים בירושלים, מייסד עמותת עם חופשי ומכון "קידום" להכנה לבחינה הפסיכומטרית (נפטר ב-2001)
1957 – פנינה בריק, זמרת ישראלית
1960 – אבי טרמין, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1961 – אנסו פרנצ'סקולי, כדורגלן אורוגוואי
1961 – נדיה קומנץ', מתעמלת רומניה
1962 – וים קיפט, כדורגלן הולנדי ששיחק בעמדת החלוץ
1966 – דני שטג, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ומדבב ישראלי
1970 – טוניה הארדינג, כוכבת החלקה על קרח אמריקאית
1976 – הילה אלון, יזמית ומפיקת טלוויזיה ישראלית
1980 – ראיין גוסלינג, שחקן קנדי
1980 – אדוה בולה, שחקנית וסופרת ישראלית
1982 – אן האת'וויי, שחקנית אמריקאית
1983 – יעל איתן, שחקנית טלוויזיה ותיאטרון ישראלית
1985 – רועי כפרי, קומיקאי, מוזיקאי ויוצר ישראלי
1988 – ראסל וסטברוק, כדורסלן אמריקאי מליגת ה-NBA
נפטרו
ממוזער|238x238 פיקסלים|קנוט הגדול
ממוזער|268x268 פיקסלים|סטן לי
607 – האפיפיור בוניפקיוס השלישי
1035 – קנוט הגדול, מלך אנגליה, דנמרק ונורווגיה (נולד ב-994)
1094 – דאנקן השני, מלך סקוטלנד (נולד ב-1060)
1202 – קנוט השישי, מלך דנמרק (נולד ב-1163)
1567 – אן דה מונמורנסי, מפקד צבא ומדינאי צרפתי (נולד ב-1493)
1595 – ג'ון הוקינז, בונה ספינות אנגלי (נולד ב-1535)
1729 – אלכסנדר מנשיקוב, אציל וגנרל רוסי (נולד ב-1673)
1933 – פרד הולנד דיי, צלם אמריקאי (נולד ב-1864)
1955 – אלפרד האיוש, שחיין הונגרי ממוצא יהודי, אדריכל מפורסם והאלוף האולימפי הראשון בשחייה (נולד ב-1878)
1956 – חואן נגרין, ראש ממשלת ספרד (נולד ב-1892)
1994 – וילמה רודולף, אצנית אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1940)
2000 – ביל שטיינר, אתלט אמריקאי-יהודי (נולד ב-1911)
2000 – לאה רבין, רעייתו של יצחק רבין (נולדה ב-1928)
2008 – מיטש מיטשל, מתופף בלהקת החוויה של ג'ימי הנדריקס (נולד ב-1947)
2009 – יוסף זינגר, פרופסור ישראלי לאווירונאוטיקה ונשיא הטכניון (נולד ב-1923)
2009 – עמנואל זיסמן, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1935)
2009 – אליהו שפייזר, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1930)
2018 – סטן לי, יוצר קומיקס (נולד ב-1922)
2019 – מוראד אבו קישק, כדורגלן ערבי-ישראלי (נולד ב-1973)
2019 – בהאא אבו אל-עטא, טרוריסט פלסטיני (נולד ב-1977)
2020 – יעקב לנדאו, היסטוריון ומזרחן ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1924)
2020 – מסטושי קושיבה, פיזיקאי יפני זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 2002 (נולד ב-1926)
2020 – בינה ברזל, עיתונאית ומשוררת, כתבת לענייני מפלגות ופרשנית פוליטית של "ידיעות אחרונות" (נולדה ב-1933)
2020 – ג'רי ג'ון רולינגס, ראש ממשלת ונשיא גאנה (נולד ב-1947)
2021 – שאול שאשא, פרופסור לרפואה בפקולטה לרפואה של הטכניון ומנהל בית החולים לגליל המערבי – נהריה (נולד ב-1939)
2022 – שמואל בוגלר, ניצול שואה, משבויי גוש עציון במלחמת העצמאות, תת ניצב במשטרת ישראל ומזכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות (נולד ב-1929)
2022 – יעקב אגסי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נולד ב-1932)
חגים ואירועים החלים ביום זה
11 בנובמבר – 13 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
onthisday.com
כ יב
קטגוריה:נובמבר | 2024-07-21T13:48:56 |
תומאס ג'פרסון | תומאס ג'פרסון (באנגלית: Thomas Jefferson; 13 באפריל 1743 – 4 ביולי 1826) היה מהאבות המייסדים של ארצות הברית ונשיאה השלישי, בין 1801 ל-1809. לפני כן, נבחר לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית השני, ושירת תחת הנשיא ג'ון אדמס בין 1797 ל-1801.
במהלך המהפכה האמריקאית ייצג את וירג'יניה בקונגרס הקונטיננטלי שאימץ את הכרזת העצמאות. ניסח רבים מהכתבים החוקתיים המכוננים של ארצות הברית ובהם כתב הזכויות של וירג'יניה – חוק הפרדת הדת מהמדינה בווירג'יניה. היה המושל שלה במהלך המלחמה (1779–1781). במאי 1785 מונה לשגריר בצרפת ולאחר מכן היה מזכיר המדינה הראשון של ארצות הברית בין 1790 ל-1793, תחת ממשלו של ג'ורג' וושינגטון.
כנשיא, הכפיל את שטחה של ארצות הברית במהלך רכישת לואיזיאנה. הוא נבחר שוב ב-1804 ובמהלך כהונתו השנייה, סגן הנשיא לשעבר, ארון בר, נשפט על בגידה. בנוסף, ג'פרסון העביר אינדיאנים אל לואיזיאנה, ואסר על יבוא עבדים. נחשב לאחד מגדולי הנשיאים האמריקאים.
ג'פרסון הקים את אוניברסיטת וירג'יניה לאחר פרישתו מהשירות הציבורי. ספרו היחיד, שפורסם ב-1785, היה על מדינת וירג'יניה, ונחשב לספר האמריקאי החשוב ביותר של זמנו.
לג'פרסון היו כמה מטעים שאותם עיבדו מאות עבדים. רוב ההיסטוריונים מאמינים שלאחר מות אשתו ב-1782, הייתה לו מערכת יחסים עם שפחה ואף נולדו לו ממנה ילדים.
על המצבה שלו נכתב, לבקשתו: "כאן קבור תומאס ג'פרסון, מחבר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה ואבי אוניברסיטת וירג'יניה".
ראשית חייו וקריירה
תומאס ג'פרסון נולד ב-13 באפריל 1743 (ב-2 באפריל 1743 לפי הלוח היוליאני), בבית משפחתו בשאדוול שבמושבת וירג'יניה, הילד השלישי מתוך עשרה. הוא היה ממוצא אנגלי וגם וולשי, ונולד כנתין בריטי. אביו, פיטר, היה בעל מטעים ומודד שמת כשג'פרסון היה בן ארבע עשרה. אמו הייתה ג'יין רנדולף. ג'פרסון לא ממש התעניין באבותיו. מצד אביו, ידע רק על קיומו של סבו. פיטר העביר את משפחתו למטע ב-1745 לאחר מותו של חבר שהכריז עליו כעל שומר ילדיו. המשפחה חזרה לשאדוול ב-1752, ופיטר מת ב-1757. האדמה חולקה בין תומאס ובין אחיו רנדולף. תומאס ירש כ-20 קמ"ר של אדמה, כולל את אחוזת מונטיצ'לו. הוא השיג בעלות מלאה על רכושו בגיל עשרים ואחת.
לימודיו
ממוזער|alt=A university building|הקולג' בו למד ג'פרסון
ג'פרסון החל את לימודיו לצד ילדי משפחת רנדולף עם מורים פרטיים. ב-1752, למד בבית ספר מקומי. בגיל תשע, החל ללמוד טבע ושלוש שפות: לטינית, יוונית וצרפתית. באותו הזמן למד רכיבה על סוסים. הוא למד אצל כומר בין 1758 ל-1760, ובנוסף למד היסטוריה, מדע, וספרות ישנה.
ג'פרסון החל ללמוד במכללה בגיל שש עשרה, ולמד מתמטיקה, מטפיזיקה ופילוסופיה. הוא הושפע מרעיונותיהם של ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואייזק ניוטון. ג'פרסון שיפר את הצרפתית והיוונית שלו ואת נגינתו בכינור. הוא סיים את לימודיו ב-1762, כעבור שנתיים. הוא החל ללמוד משפטים, ועבר כמתמחה. בנוסף קרא חיבורים קלאסיים בשפה האנגלית.
ג'פרסון שמר על ספריו. ב-1770, ביתו נשרף, כולל ספרייה בת מאתיים ספרים שירש מאביו. ב-1773, כבר היו בספרייתו 1,250 כותרים, וב-1814 היו לו כבר כמעט 6,500. הבריטים שרפו את ספריית הקונגרס באותה השנה, והוא מכר יותר מששת אלפים ספרים לספרייה ב-23,950 דולרים. הוא התכוון לשלם חלק מחובו הגדול, אבל למרות זאת המשיך לאסוף ספרים, וטען במכתב לג'ון אדמס שאינו יכול לחיות בלעדיהם.
עורך דין ובית הבורגנים
ממוזער|alt=Chamber of House of Burgesses|בית הבורגנים, בו כיהן ג'פרסון בין 1769 ל-1775
ג'פרסון הוכשר לעריכת דין ב-1767 וגר עם אמו. בנוסף ללימודי משפטים, ייצג את המחוז בבית הבורגנים של וירג'יניה בין 1769 ל-1775. הוא תמך ברפורמות בנוגע לעבדות. הוא הגיש חקיקה ב-1769 שהתירה לאדונים לשלוט בשחרור עבדיהם, תוך לקיחת הסמכות מהמושל המלכותי. הוא שכנע את בן דודו להוביל את החקיקה, אולם התגובה לחוק הייתה שלילית.
ג'פרסון ייצג עבדים דורשי חירות בשבעה תיקים ואף ויתר על העמלה שלו בעבור אחד מהם, שטען שעליו להשתחרר לפני גיל שלושים ואחת, שהיה הגיל הדרוש לשחרור במקרה של אדם עם סבים מעורבים. הוא הסתמך על משפט הטבע וטען שלכל אדם יש זכות על עצמו, החירות האישית, שניתנה לו בידי האל. השופט פסק כנגד הלקוח שלו. ג'פרסון הסכים לתת ללקוח שלו כסף, שבו השתמש כדי לעזור לבריחתו. לאחר מכן השתמש ביסודות המשפטיים הללו בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. בנוסף עמד מול בית המשפט של וירג'יניה ב-1767 עבור שישים ושמונה מקרים.
הפרלמנט הבריטי העביר את חוקי הכפייה ב-1774, וג'פרסון כתב מאמר בו קרא ל"יום צום ותפילה" במחאה, ולחרם על כל יבוא בריטי. לאחר מכן כתב מאמר בנוגע לזכויות המתיישבים, בטענה שלמתיישבים יש זכות למשול על עצמם.
מונטיצ'לו, נישואין ומשפחה
ממוזער|שמאל|alt=Monticello plantation house|ביתו של ג'פרסון, מונטיצ'לו
ב-1768, החל ג'פרסון לבנות את האחוזה שלו, מונטיצ'לו ("הר קטן" באיטלקית) על גבעה מעל המטע שלו. הבנאים והבונים החופשיים המקומיים בנו את רוב האחוזה, לצד עבדיו של ג'פרסון.
הוא עבר לאגף הדרומי ב-1770. מונטיצ'לו הפכה ליצירת מופת קלאסית בסגנון אדריכלות פלדיאנית.
ב-1 בינואר 1772, נישא לבת דודתו מדרגה שלישית, מרת'ה סקלטון, אלמנה בת עשרים ושלוש, שעברה לגור איתו. היא הייתה המארחת בבית וניהלה את המשק. מרתה קראה, תפרה וניגנה בפסנתר. ג'פרסון ליווה אותה בכינור ובצ'לו. במהלך עשר שנות נישואיהן, נולדו להם שישה ילדים: מרת'ה "פטסי" (1772–1836), ג'יין (1774–1775), בן שחי כמה שבועות בלבד ב-1777, מרי ויילס "פולי" (1778–1804), לוסי אליזבת' (1780–1781) ולוסי אליזבת' נוספת (1782–1785). רק מרת'ה ומרי שרדו יותר משנים בודדות. ממוזער|ימין|180px|מרת'ה, בתו של ג'פרסון אביה של מרת'ה, ג'ון ויילס, מת ב-1773, והזוג ירש מאה שלושים וחמישה עבדים, אדמות ואת החובות של האדמות. לקח לג'פרסון שנים לשלם את החובות, ודבר זה החמיר את מצבו הפיננסי.
מרת'ה סבלה מבעיות בריאותיות, כולל סוכרת, והלידות החלישו אותה. אמה מתה צעירה, ומרת'ה חיה עם שתי אימהות חורגות כילדה. כמה חודשים לאחר לידת בתה האחרונה, היא מתה ב-6 בספטמבר 1782, בגיל שלושים ושלוש, כשג'פרסון לצידה. לפני מותה, הבטיח לה ג'פרסון לא להינשא שוב, כדי שאף אם אחרת לא תגדל את ילדיה. ג'פרסון היה שבור ממותה.
לאחר עבודתו כמזכיר המדינה (1790–1793) חזר למונטיצ'לו ושינה אותה לפי שיטות אירופאיות. הוא המשיך בכך ברוב שנות נשיאותו, וסיים את העבודה ב-1809.
הנשים בחייו
על פי דעותיו הנחרצות של תומאס ג'פרסון בנוגע לנשים, רב המרחק בין דעותיו על האישה האידיאלית לבין הנשים שמילאו את מציאות חייו.
כך מתאר ג'פרסון בפני ידידתו אן וילינג בינגם את משימות חייה של האישה, שבהן עליה לדבוק כי הן אלה שיגרמו אושר לה ולמשפחתה:
"חברתו של בעלך, הטיפול הדאגני והאוהב בילדיך, סידורי משק הבית, שיפוץ וטיפוח החצרים והגינות שמסביב לבית... ממלאים כל רגע בפעלתנות בריאה ומועילה. כל מאמץ, יש תקווה ויש עידוד בצדו, שכן על הנאת הרגע הוא מעניק הבטחה של יתרון ורווחה בעתיד.
ג'פרסון האמין כי לשני המינים יש תפקידים נפרדים. הוא חשב שנשים צריכות להישאר מחוץ לפוליטיקה והוא לא מצא כל סיבה להעניק להן את זכות הבחירה. יתרה מזאת, כיוון שהנשים נעדרות ממשרות פוליטיות, אין טעם להעניק להן השכלה בנושא שאין להן שימוש בו כרעיות וכאימהות. החובות המוטלות עליהן הן כל כך לא מתוחכמות, עד שלהבנה הנדרשת מהן מספיק חינוך בסיסי ביותר.
כשנהיה שגריר בצרפת, פגש ג'פרסון נשים אינטליגנטיות, משכילות ומשוחררות, שניהלו את הסלונים הפריזאיים. הוא היה מוטרד מהעובדה שנשים אלו זנחו את תפקידיהן כעקרות בית וכאימהות והרחיבו את השפעתן בפוליטיקה, אבל התגבר בקלות על אי הנוחות הזאת. הנשים הפריזאיות, הוא כותב, "יוצאות לצוד עינוגים ברחובות, בהתקהלויות, בנשפיות המוניות, ובעשותן זאת הן שוכחות שאת אושרן האמיתי הן השאירו בבית בחדרי ילדיהן", לעומת נשות אמריקה "העסוקות בשעשועים הענוגים והשלווים של חיי המשפחה".Jewett, Views on Womern, עמ' p. 5
אשתו - מרתה ויילס סקלטון
תומאס ומרתה נישאו ב-1772 באחוזת ביתה של הכלה. במרתה מצא תומאס את הרעיה האידיאלית, את אשת חלומותיו בהקיץ. זאת האישה שראשו מצא עבורו. "הוא בעל טוב ומיטיב לאשתו לא פחות משהוא פילוסוף טוב ואזרח טוב לארצו", העיד עליו המרקיז דה שטלו ביומן המסע שלו.
במשך עשר שנות נישואיהם הביא הזוג לעולם שישה ילדים (מתוך תשעה הריונות). רק שניים מהילדים זכו להגיע לבגרות – הבנות מרתה ומרי. המאמץ הפיזי של ההריונות התכופים החליש את מרתה ג'פרסון כל כך עד שאחרי חודשים של טיפול מסור מצד בעלה הלכה מרתה לעולמה. וכך רושם ג'פרסון ביומנו, ב-6 בספטמבר 1782: "אשתי היקרה נפטרה היום בשעה 11:45 בבוקר". שבועיים לאחר מכן, כותב אדמונד רנדולף לג'יימס מדיסון: "גברת ג'פרסון השתחררה, סוף כל סוף, ממכאוביה ... והותירה את ידידנו אבל וממאן להינחם. תמיד ידעתיו כמי שמציב אושר משפחתי בראש רשימת הדברים הטובים, אבל מעולם לא העליתי על דעתי שצערו יכול להיות נורא כל כך ויגונו עמוק כל כך, עד כי יש רגליים לשמועה שהאיש מתעלף ומאבד את הכרתו כל אימת שהוא רואה את ילדיו".גיורא קולקה, איש רנסאנס אמריקני, כרך א', עמ' 92 וכך כותב תומאס ג'פרסון לאליזבט ווילס אפס, אחותה של אשתו מייד לאחר מותה: "אבדה לי ידידת חיי היקרה ביותר ובשל אהבתנו ההדדית, שעוצמתה לא פחתה עם חלוף הזמן, חייתי בעשר השנים האחרונות חיי אושר בלא רבב. אילולא היה זה מעשה בגידה מצדי לזנוח את הפיקדון הקדוש, שהושאר בידי, לא הייתי רוצה להמשיך ולהתקיים אף לא לרגע אחד נוסף. לשם מה עלי לרצות בהמשך קיומי? כל תוכניותי לחיי נחת ואושר התהפכו באחת בשל אירוע יחיד וכאשר אני צופה לעתיד אינני רואה לפני אלא קדרות עגומה בלא אף נקודת אור אחת".גיורא קולקה, איש רנסאנס אמריקני, כרך א', עמ' 91
הזעזוע שעבר על ג'פרסון עם מות אשתו היה נקודת מפנה ביחסיו אל הנשים בחייו. הוא לא יחפש יותר אישה כמרתה. אין לו יותר זכות לאושר מושלם כזה פעם נוספת. הוא יתור לו אחר רגעי אושר חולפים במחיצת נשים, שאין עתיד לקשרים ביניהם. הוא לעולם לא יחשוף את נשמתו לכאב כזה יותר. עדיף לו להיות בודד מאשר פגיע.Ellis, American Sphinx, עמ' 66
בנותיו – מרתה ומרי
כאמור, רק שתיים מתוך ששת ילדיהם של תומאס ומרתה נותרו בחיים. בתם הבכורה מרתה, שנולדה ב-27 בספטמבר 1772, היחידה שחיה אחריו ובתם השלישית מרי, שנולדה ב-1 באוגוסט 1778 ומתה ב-17 באפריל 1804 בעת שהיה נשיא ארצות הברית והיא רק בת 24. מרתה נישאה ב-1790 לתומאס מן רנדולף ונולדו להם שנים עשר ילדים. מרי נישאה ב-1797 לג'ון ווילס אפס, בנה של אחות אמה. אחרי 7 שנות נישואין נפטרה מרי.
הן היו בנות נפלאות אבל כה שונות זו מזו.
מרתה הייתה, במובנים רבים, הבת של אביה. לג'פרסון היו יחסים מאוד קרובים איתה. כששב לאחוזתו מכל מקום שהוא, היה עומד על כך, שמרתה וכל ילדיה יעברו להתגורר איתו במונטיצ'לו כל עוד הוא שם והיא הייתה עושה זאת. משאירה את בעלה, זונחת את אחוזתה ושוהה במחיצת אביה כל עוד הוא במונטיצ'לו. משעזב, הייתה שבה לאחוזתה.
בגיל 15 היא כותבת לאביה מהמנזר, בו התחנכה, עד כמה היא מייחלת למכתביו ומסיימת במשפט: היה שלום אבא יקירי ויהיה לבך סמוך ובטוח שאינך רחוק ממחשבותי אף לא לרגע והנני ילדתך האוהבת ביותר" ג'פרסון לחץ עליה מאוד בעניין לבושה, מידותיה ובנושא הספרים, שעליה לקרוא ומרתה קיבלה עליה את הלחץ הזה. "אין אני חרוצה במידה שהיית רוצה ... אך אני מקווה שאם אשתדל, במהרה אהיה חרוצה ... אין דבר היקר לי כמו שביעות רצונך ובלעדיה אהיה אומללה באמת ... היה בטוח בחיבתה של בתך האוהבת".
ג'פרסון מתנה את אהבתו לבתו בהישגים שלה ובפיתוח הכישורים, אותם הוא עצמו בחר עבורה: "ככל שאת לומדת עוד אני אוהבך יותר ואני מבסס את אושרי בחיי על התקווה לראותך אהובה על הכל ובאהבה זו תזכי לבטח אם, נוסף על טוב לבך הטבעי, תרכשי גם את הכישורים המיוחדים, שהם כה משובבי נפש אצל בנות מינך".
מרי סרבה להיכנע ללחץ של אביה. יחסיהם היו קרובים פחות. כבר בהיותה בת שבע, הוא כותב לה מפריס לווירג'יניה ומביע באזניה את רצונו כי תצטרף אליו ואל אחותה בצרפת, שם שימש כשגריר ארצות הברית. גם לה הוא מכין תוכנית ללימודי נגינה, ציור, קריאה, צרפתית ועוד, מה שיעשה אותה ראויה יותר לאהבת ידידיה. כדי לפתות אותה לבוא הוא מבטיח לה בובות וצעצועים ככל שתרצה אבל בלי סחיטה רגשית ג'פרסונית מובהקת הוא אינו יכול והוא אינו מרפה: "זכרי לא לצאת בלי כובעך, כי זה יעשה אותך מכוערת מאוד ואז לא נאהב אותך כל כך. אם תצייתי תמיד להוראות האלה, נמשיך לאהוב אותך כמו שאנו אוהבים אותך עכשיו ואי אפשר לאהוב אותך אהבה גדולה יותר".
אבל מרי אינה מעוניינת להגיע אליו לפריס. היא אינה הבת הצייתנית של אביה. היא מעיזה לעמוד על דעתה עד שדודתה (חמותה לעתיד) נאלצת לפנות אל ג'פרסון בתקווה שיבטל את הוראותיו להביא אליו את מרי. מרי אינה מאריכה במכתביה אל אביה כאחותה מרתה. את סירובה היא מעלה על הכתב בשתי שורות בודדות: "אבא יקר, הייתי שמחה מאוד לראות אותך, אבל אני לא יכולה לנסוע לצרפת ואני מקווה שאתה ואחותי מרתה בריאים ושלומכם טוב. בתך האוהבת. היה שלום, מרי ג'פרסון".
אביגיל אדמס
אביגיל אדמס הייתה אחת הנשים היותר משמעותיות בחייו של ג'פרסון מבחינה שהשפיעה על חייו בתחומים רבים ולאורך זמן. היא ידועה בעיקר כאשתו של ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית וכאמו של ג'ון קווינסי אדמס, הנשיא השישי.
באביגיל היה שילוב של אישה צנועה, המתלווה לבעלה ומשמשת עזר כנגדו עם אישה עצמאית, שמבטאת את דעותיה ומתעניינת בתחומים, שנחשבו "גבריים" בעיני ג'פרסון. במכתביה באים לידי ביטוי כשרונותיה האינטלקטואליים ועמדותיה הרעיוניות.
ב-1784 הצטרפה לבעלה בשליחותו הדיפלומטית בפריס ושם פגש אותה ג'פרסון, שהיה ידידו של בעלה מהימים בהם השתתפו בוועדה, שחיברה את הצהרת העצמאות. בהיכרותו אותה נחשף לאישה, שהיא שותפה מלאה לקריירה של בעלה ואשת שיחה, שעוברת באופן טבעי משאלות על אחריות הורית לענייני מדינה. אביגיל עזרה לו להתיישב בפריס והיכירה לו גלריה שלמה של נשים אירופאיות, שעל פי התיאוריה של ג'פרסון, חצו את הקו המפריד בין שני המינים.
ב-1785, כשהתמנה ג'ון אדמס לשגריר ארצות הברית בלונדון והזוג עזב את פריס, הצטערה אביגיל על הפרידה מידידה ג'פרסון והחליטה לשמר את קשר הידידות ביניהם באמצעות חליפת מכתבים אינטנסיבית, על כל נושא אפשרי. על בעיות משק בית, על גידול בנותיו, על רכישות שונות שרכשו זה לזה, על ענייני תרבות ואפילו על פוליטיקה.
במכתבה הראשון אליו היא מסבירה לו מדוע החליטה לכתוב לו: "בהזדמנויות אחדות שמעתיך מביע משאלה לשמוע חדשות מידידיך ואפילו זוטות מחיי היום-יום ועל יסוד זה, אני מעזה לכלול את עצמי בקהלם ולחתום את שמי כידידתך ושפחתך הכנועה". והוא עונה לה: "תודותי על שהואלת ברוב חסדך לצעוד את הצעד הראשון לפתיחת התכתבות שאני רוצה בה מאוד". הם מחליפים ביניהם משימות לרכישת דברים. הוא כותב לה: "בלא שהיות הזמנתי את הנעליים שביקשת ... כמו כן השגתי בשבילך שלושה מגשים לפרפרת עם שורת עמודי כסף בשוליהם וכן ארבעה פסלוני קערות לביסקוויטים וכדי להראות לך שתמיד אקבל ברצון את כל הוראותיך ואבצע בחפץ לב את כל משימות הרכישה, שתטילי עלי, הריני מעז להטריח אותך במשימה משלי ... אני מבקש להטריחך לשלוח לי שתי מערכות של מפות שולחן ומפיות ..."
אביגייל האינטליגנטית דנה עם ג'פרסון גם על נושאים אחרים. על "התסיסה וההתגעשות במסצ'וסטס" ועל "הצעת החלטה להכניס למחזור שטרות כסף מנייר".
לפעמים הם חלוקים בדעותיהם, כמו בוויכוח שפרץ ביניהם על התועלת שבמרד שייז. אבל נשארו ידידי נפש.
כשקיבלה ממנו מכתב, בו הודיע לה כי נקע את פרק ידו הימנית וכי הדבר מכאיב לו מאוד, שלחה מיד משרת להשיג סוג של שמן בריטי שתשלח אליו כדי שיגרום לו להחלים.
כשבתו הצעירה מרי יצאה מווירג'יניה בדרכה אליו לפריס, ידע ג'פרסון שיוכל לסמוך על אביגיל שתיקח את הילדה תחת חסותה בהגיעה ללונדון, שם עגנה האונייה והוא כותב לה: " ידידי כותבים לי שהם עתידים לשלוח את בתי אלי באוניה המפליגה לאנגליה במאי. נטלתי לעצמי את הרשות לומר להם שאת תסכימי, ברוב טובך, להכניס תחת כנפך עד אשר תודיעיני על בואה ואשלח מישהו לקחתה". אביגיל נקשרה מאוד למרי והתקשתה להיפרד ממנה. "בכל ימי חיי מעודי לא התקשרתי קשר עז כל כך לילד כלשהו בעקבות היכרות קצרה כל כך". מרי מצידה מצאה באביגיל דמות אם חמה ואוהבת, לה נזקקה יותר מכל. אביגיל הוכיחה את ג'פרסון על כי לא הגיע בעצמו ללונדון לקחת את הילדה.
כשמרי נפטרה, נשבר ליבה של אביגייל. היא נזעקה לנחם את ג'פרסון והוא מודה לה על כך במילים חמות.
קריירה פוליטית 1775–1800
הכרזת העצמאות
ממוזער|ימין|alt=Declaration of Independence|הכרזת העצמאות, עותק מפקסימילה
ג'פרסון היה הכותב הראשי של הכרזת העצמאות. בגיל שלושים ושלוש, היה בין הצירים הצעירים ביותר בקונגרס הקונטיננטלי, החל מ-1775 עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית, שבו תמכו בהכרזת עצמאות. ג'פרסון כתב את ההכרזה ביוני 1775, קצת לאחר תחילתה של המלחמה, כשהרעיון של עצמאות הפך לאהוד במושבות. הוא קיבל השראה מעידן הנאורות ומזכויות היחידים, ומכתביהם של לוק ושל מונטסקייה.
הוא חיפש את ג'ון אדמס, מנהיג בקונגרס. הם הפכו לחברים קרובים ואדמס תמך במינויו של ג'פרסון לוועדה בת חמישה אנשים שתכתוב את ההכרזה, שאושרה בקונגרס, של עצמאות המדינות. הוועדה טענה שעל אדמס לכתוב את ההכרזה, אולם אדמס תמך בג'פרסון, בטענה שהוא ידע לכתוב טוב יותר ממנו.
ג'פרסון התייעץ עם חברי הוועדה האחרים בשבעה עשר הימים הבאים. לאחר שכתב, חברי הוועדה הכניסו כמה שינויים והטיוטה האחרונה הוצגה לקונגרס ב-28 ביוני 1776.
ההכרזה הוצגה ביום שישי, 28 ביוני, והקונגרס החל לדון בה ביום שני, 1 ביולי. ב-4 ביולי, אושר הנוסח הסופי, כולל פסקה ובה ביקורת על המלך ג'ורג' השלישי ועל הסחר בעבדים. ג'פרסון התנגד לשינויים, אולם לא דרש לשנותם. ב-4 ביולי 1776, אשרר הקונגרס את ההכרזה, וב-2 באוגוסט חתמו עליה כל הצירים. בכך, ביצעו פעולת בגידה בכתר הבריטי. ההקדמה שכתב ג'פרסון נחשבת למופת לזכויות האדם, וההצהרה "כל בני האדם נולדו שווים" נחשבת לאחד המשפטים הידועים בשפה האנגלית, ולאחד המשפטים החשובים בהיסטוריה האנושית.
מחוקק ומושל וירג'יניה
ממוזער|ימין|288px|alt=Governor's Palace|מגוריו של ג'פרסון בתקופתו כמושל
עם תחילת המהפכה, היה ג'פרסון קולונל ומונה למפקד המיליציה של מחוז אלבאמרל ב-26 בספטמבר 1775. לאחר מכן נבחר לבית הצירים של וירג'יניה בספטמבר 1776, כדי לגמור את כתיבת חוקת המדינה. במשך שלוש שנים, עזר בכתיבת חוקת וירג'יניה, והתגאה בחוק שקבע חופש דתי, ואסר על המדינה לתמוך במוסדות דתיים או לאכוף לימודי דת. החוק לא עבר, וכך גם החוק שלו להוריד ממעמדה את הכנסייה האנגליקנית, אולם שני החוקים הועברו מאוחר יותר בידי ג'יימס מדיסון.
ב-1778, הוטל על ג'פרסון לשנות את חוקי המדינה. הוא העביר מאה עשרים ושישה חוקים בתוך שלוש שנים, כולל חוקים שפישטו את מערכת המשפט. הוא חוקק חוקים בנוגע לחינוך כללי, שהוא החשיב לבסיס הממשל הרפובליקני. הוא הודאג מכך שהחברה בווירג'יניה הפכה לאריסטוקרטית. הוא ביטל הפרדות מעמדיות, וחוקי ירושה עם העדפת הבן הבכור. החוקים קבעו שמי שירש את האדמה לא יכול היה למכור אותה, אולם נאלץ להוריש אותה לבנו הבכור. כתוצאה, המטעים הגדולים באזורי הטבק, שהחקלאים הלבנים והעבדים השחורים עיבדו, התחזקו. במהלך עידן המהפכה, כל החוקים הללו בוטלו בידי המדינות.
ג'פרסון נבחר פעמיים לתפקיד מושל, ב-1779 וב-1780. הוא העביר את הבירה לריצ'מונד והגיש חוקים לחינוך ציבורי, חופש דתי ושינוי חוקי הירושה.
כשהגנרל בנדיקט ארנולד פלש ב-1781 לווירג'יניה, ברח ג'פרסון מריצ'מונד כשהעיר נשרפה בידי הבריטים. גנרל צ'ארלס קורנווליס שלח כוח ללכוד את ג'פרסון, אולם המיליציה מנעה זאת. ג'פרסון ברח למטע שלו במערב. כשהאספה הכללית התכנסה מחדש ביוני 1781, נחקרו פעולותיו של ג'פרסון. האספה הסיקה שג'פרסון פעל בכבוד – אולם הוא לא נבחר מחדש.
באפריל, מתה בתו לוסי בגיל שנה. בת שנייה עם אותו השם נולדה כעבור שנה, אולם מתה בגיל שלוש.
הערות על מדינת וירג'יניה
ג'פרסון קיבל מכתב ב-1780 מפוליטיקאי צרפתי שאסף נתונים על ארצות הברית, בנוגע לגאוגרפיה, להיסטוריה ולממשל של וירג'יניה. ג'פרסון כלל את תגובתו בספרו, "הערות על מדינת וירג'יניה". הוא עבד על הספר במשך יותר מחמש שנים, כולל בחינת ידע מדעי, היסטוריה, פוליטיקה, חוקים, תרבות, וגאוגרפיה של וירג'יניה. הספר מביא את וירג'יניה כדוגמה לחברה בריאה. ג'פרסון חקר את המשאבים והכלכלה של המדינה, וכתב על עבדות, נישואי תערובת, ואמונתו שהשחורים והלבנים לא יוכלו לחיות בחברה אחת בגלל כעסם של העבדים. הוא גם כתב את עמדותיו בנוגע לאינדיאנים וטען שהיו שווי ערך למתיישבים האירופאים.
הספר פורסם בצרפתית ב-1785 ובאנגלית ב-1787. הספר הפתיע רבים בהיקף המידע שלו, ונחשב ליצירת מופת.
חבר קונגרס
ממוזער|alt=Legislative chamber|האולם שבו שירת ג'פרסון בקונגרס
ארצות הברית הקימה את קונגרס הקונפדרציה לאחר ניצחונה במלחמה המהפכנית ולאחר החתימה על חוזה השלום עם בריטניה ב-1783, וג'פרסון מונה לציר מטעם וירג'יניה. הוא היה חבר בוועדה שקבעה שערי חליפין והמליצה על מטבע אמריקני שמבוסס על מערכת עשרונית. הוא ייעץ ליצור ועדה של המדינות שתמנע ואקום שלטוני כשהקונגרס היה בפגרה. הוועדה אומנם הוקמה, אולם חילוקי הדעות בתוכה מנעו ממנה לפעול.
ב-1783 וב-1784 ניהל ג'פרסון כמה ועדות במטרה להקים ממשלה ברפובליקה החדשה ולהציע מדיניות ליישוב הטריטוריות המערביות. ג'פרסון כתב את החוק שחייב את וירג'יניה להעניק לממשלה את האזור מצפון לנהר אוהיו. הוא התעקש שאסור להשתמש בטריטוריה כמושבה, אלא לחלק אותה למחוזות שיהפכו למדינות. הוא תכנן גבולות לתשע מדינות חדשות ואסר על עבדות בתחום הטריטוריות. הקונגרס ביצע שינויים בחוק, וביטל את האיסור על העבדות. כעבור שלוש שנים, החוקים נגד העבדות הוחלו על הטריטוריות.
השגריר בצרפת
ממוזער|שמאל|alt=Young Thomas Jefferson|דיוקן של ג'פרסון בלונדון
ג'פרסון נשלח בידי קונגרס הקונפדרציה להצטרף לבנג'מין פרנקלין ולג'ון אדמס כשגרירים באירופה לצורך חתימה על הסכמי סחר עם אנגליה, ספרד וצרפת. רבים האמינו שהתפקיד יסיח את דעתו ממותה של אשתו. הוא נסע לאירופה עם בתו הצעירה פטסי ועם שני משרתים, והגיע לפריז באוגוסט 1784.
ב-1786, התאהב ג'פרסון במוזיקאית איטלקייה-בריטית בת עשרים ושבע. היא חזרה לבריטניה אולם הם המשיכו להתכתב.
ג'פרסון הביא את ילדתו פולי לפריז ביוני 1787. הוא גם הביא חלק מעבדיו. לטענת בן של אחת משפחותיו, ג'פרסון ניהל עם שפחה שלו מערכת יחסים ואף הכניס אותה להיריון. היא הסכימה לחזור לארצות הברית ולהיות הפילגש שלו לאחר שהבטיח לה שישחרר את ילדיה כשיגיעו לבגרות.
כשהיה בצרפת, התחבר עם המרקיז דה לה פאייט, הגיבור הצרפתי של המהפכה האמריקנית, והשתמש בהשפעתו כדי להשיג הסכמי סחר עם צרפת. לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, הרשה ג'פרסון ללה פאייט להיפגש בביתו עם רפובליקנים אחרים. הוא היה בפריז עם נפילת הבסטיליה, והתייעץ עם לה פאייט כשזה כתב את הצהרת זכויות האדם והאזרח. ג'פרסון גילה שמכתביו נפתחו בידי דוורים, ולכן החליט להמציא צופן משלו. הוא כתב את מכתביו החשובים בצופן למשך שארית חייו. בספטמבר 1789 עזב את פריז, בכוונה לחזור. אולם הנשיא ג'ורג' וושינגטון מינה אותו לתפקיד מזכיר המדינה הראשון, והכריח אותו להישאר במדינה. ג'פרסון תמך במהפכה הצרפתית אך התנגד לאלימות שלה.
מזכיר המדינה
ימין|200px|ממוזער|alt=Thomas Jefferson |תומאס ג'פרסון ב-1791
לאחר שחזר מצרפת, הסכים להצעתו של וושינגטון לשמש כמזכיר המדינה. ג'פרסון ציפה לחזור לצרפת, אולם וושינגטון התעקש שישב בקבינט של ארצות הברית. הבעיות החשובות היו החוב הלאומי ומיקומה הקבוע של הבירה. ג'פרסון התנגד לקיומו של חוב לאומי כלל-אמריקאי, והעדיף שכל מדינה תישא באחריות לגירעון שלה, בניגוד למזכיר האוצר אלכסנדר המילטון שדרש שליטה על חובות המדינות באמצעות הממשלה. להמילטון היו תוכניות לבסס את דירוג האשראי הלאומי ולהקים בנק מרכזי, אולם ג'פרסון התנגד לכך והוויכוחים כמעט הובילו את וושינגטון לפטרו. ג'פרסון עזב את הקבינט מרצונו. וושינגטון לא סלח לו ולא דיבר איתו שוב.
הנושא השני היה מיקומה הקבוע של הבירה. המילטון תמך בהקמת בירה קרוב למרכזי הסחר בצפון מזרח המדינה, ואילו וושינגטון, ג'פרסון ושאר הדרומיים רצו אותה בדרום. לאחר שהגיעו לפשרה, הוחלט להקים את הבירה על נהר הפוטומאק ובתמורה שהממשל הפדרלי ישלם את חובן של כל שלוש עשרה המדינות.
באביב 1791, נפשו ג'פרסון וג'יימס מדיסון בורמונט. ג'פרסון סבל ממיגרנות והריבים עם המילטון נמאסו עליו. במאי 1792, היה מודאג מהמאבקים הפוליטיים הרבים ושכנע את וושינגטון לרוץ לכהונה נוספת בתור נשיא כדי לאחד בין הפלגים. הוא דרש להקים מפלגה שתגן על הדמוקרטיה מול הבנקים ובעלי ההון של מפלגת הפדרליסטים של אלכסנדר המילטון. כך נוצרה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. ג'פרסון, מדיסון ואחרים תמכו בזכויות המדינות, והתנגדו לריכוז הכוח בידי הממשלה, ואילו המילטון דרש ממשל מרכזי חזק.
ג'פרסון תמך בצרפת במלחמתה מול בריטניה. ג'פרסון ניסה לשכנע את הבריטים להכיר בהפרת חוזה פריז, לפנות מוצבים בטריטוריה הצפון-מערבית ולפצות את ארצות הברית על עבדים שהבריטים שחררו בסוף המלחמה. ג'פרסון התפטר מהקבינט בדצמבר 1793, מתוך רצון לפרוש מחיים ציבוריים, ואולי לחזק את מעמדו מבחוץ.
לאחר שממשל וושינגטון הגיע להסכם עם בריטניה, החליט ג'פרסון להתנגד להסכם מביתו. המילטון היה אדריכל ההסכם שנועד להקטין מתיחויות ולחזק את הסחר. ג'פרסון טען שההשפעה הבריטית תגדל ותפגע ברפובליקניזם. ההסכם עבר, אולם פג בתקופת נשיאותו של ג'פרסון, לאחר שהממשל החדש בחר שלא לחדש אותו ב-1805. ג'פרסון המשיך לתמוך בצרפת. במהלך שלטון הטרור סירב להתנער מהמהפכה בטענה שהיא הבסיס לרפובליקניזם באמריקה.
הבחירות של 1796 וסגן הנשיא
ממוזער|ימין|alt=Electoral College map|תוצאות הבחירות ב-1796
במסע הבחירות של 1796, השיג ג'פרסון 68 אלקטורים לעומת 71 לג'ון אדמס הפדרליסט, ונבחר לתפקיד סגן הנשיא בגלל חוסר תקשורת בין האלקטורים הפדרליסטים. כנשיא הסנאט, היה יותר פסיבי מאדמס, קודמו בתפקיד. הוא הרשה לסנאט לדון בחופשיות והתערב בעניינים פרוצדורליים בלבד. ג'פרסון למד חוקים פרלמנטריים קודם לכן במשך ארבעים שנה, ולכן התאים לתפקיד. ב-1800 פרסם מדריך להתנהלות בסנאט.
ג'פרסון התייעץ עם השגריר הצרפתי באביב 1797, ותקף את אדמס, ועודד את צרפת לפלוש לאנגליה. צרפת סירבה להצעות השלום של אדמס, וג'פרסון ותומכיו לחצו כי יפרסם את התכתובת הדיפלומטית בעניין. באפריל 1798 דיווח הנשיא אדמס לקונגרס על הדרישות שהעלו הצרפתים, שכללו גם שוחד, אך נמנע מלנקוב בשמם האמיתי של הסוכנים הצרפתים ובמקום זאת כינה אותם בקיצורים W, X, Y, ו-Z. כשנודעה פרשת XYZ שטף גל של פטריוטיות את הקונגרס והציבור האמריקני כאחד. צעד זה הוביל לפתיחת מלחמת צוללות בלתי רשמית בין צרפת וארצות הברית, ולתחילתה של המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת.
הפדרליסטים בנו מחדש את הצבא במהלך כהונתו של אדמס, הנהיגו מיסים חדשים והעבירו את חוקי הזרים וההסתה. ג'פרסון טען שהחוקים נועדו לדכא את האופוזיציה ולא את האויבים, וטען שלא היו חוקתיים. הוא וג'יימס מדיסון כתבו באופן אנונימי החלטות של מדינות וירג'יניה וקנטקי, שהכריזו שלממשל הפדרלי אין זכות להפעיל כוחות שהמדינות לא נתנו לו. לטענת מדיסון, המדינות יכולות להגן על אזרחיהן מחוקים ממשלתיים שלא היו חוקתיים. ג'פרסון תמך בזכות המדינות לבטל חוקים ממשלתיים באופן כללי. ג'פרסון טען שללא עצירת החוקים, המדינות יבערו. לטענת היסטוריונים, ההחלטות של ג'פרסון ומדיסון הובילו למלחמת האזרחים האמריקנית. וושינגטון טען שההחלטות יפרקו את האיחוד.
ג'פרסון ומדיסון עברו לפילדלפיה והקימו עיתון מפלגתי ב-1791, בניסיון להתנגד לעיתונו המפלגתי של המילטון. העיתון ביקר את מדיניותו של המילטון בעזרת מאמרים אנונימיים של מדיסון.
ג'פרסון אומנם העריץ את סגנון מנהיגותו של וושינגטון אולם הרגיש שהמפלגה הפדרליסטית מובילה את האומה בכיוון הלא נכון. ג'פרסון לא נכח בהלווייתו של וושינגטון ב-1799 ונשאר בביתו.
בחירות 1800
ממוזער|ימין|alt=Electoral College map|תוצאות הבחירות של 1800
בבחירות הנשיאותיות של 1800, שוב התמודד ג'פרסון מול ג'ון אדמס. אדמס נחלש בגלל המיסים הלא אהודים שלו וסכסוך פנימי בתוך המפלגה הפדרליסטית על פעולותיו במהלך המלחמה עם צרפת. הרפובליקנים הזכירו את חוקי הזרים וההסתה והאשימו את הפדרליסטים במונרכיזם, ואילו הפדרליסטים טענו שג'פרסון היה אתאיסט מופקר שהיה כבול לצרפת. הבחירות נחשבו למׇרוֹת ביותר בתולדות המדינה.
הרפובליקנים אומנם השיגו יותר אלקטורים, אולם ג'פרסון וסגנו, ארון בר, השיגו את אותו מספר קולות. בגלל התיקו, הבחירות הוכרעו בידי בית הנבחרים הפדרליסטי (הבעיה נפתרה לאחר אשרור התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית ב-1804, שהפריד בין בחירת הנשיא לבחירת סגנו). המילטון לחץ על הפדרליסטים לתמוך בג'פרסון בטענה שהיה פחות נורא מבר. ב-17 בפברואר 1801, לאחר שלושים ושישה סיבובים, בחר בית הנבחרים בג'פרסון לנשיאות ובבר כסגנו.
הניצחון הוביל לחגיגות רפובליקניות ברחבי המדינה. חלק מיריביו של ג'פרסון טענו שניצחונו הושג בזכות מספרם הגדול של האלקטורים הדרומיים, מפני שהעבדים קיבלו זכות הצבעה של "שלוש חמישיות" מאדם רגיל. אחרים טענו שג'פרסון הצליח להשיג תמיכה פדרליסטית בזכות שוחד לכמה פדרליסטים שישאיר עובדי ממשל פדרליסטים בתפקידם. ג'פרסון הכחיש זאת.
חילופי השלטון עברו באופן חלק, והייתה זו אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה המודרנית שבה השלטון עבר ממפלגה אחת לאחרת ללא שימוש בכוח.
נשיאותו
ממוזער|ג'פרסון (1800)
נשיאותו של ג'פרסון החלה עם השבעתו ב-4 במרץ 1801, והסתיימה כעבור שמונה שנים, ב-4 במרץ 1809. כהונתו של ג'פרסון סימלה את תחילת שלטונה של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בפוליטיקה האמריקנית.
השבעתו לתפקיד הייתה הראשונה שהתרחשה בבירה החדשה, וושינגטון די. סי.. באותו הבוקר, נורו מטחי כבוד על גבעת הקפיטול עם שחר, וג'פרסון מסר עותק של נאומו לעיתון. הוא נאם נאום בן 1,721 מילים באולם הסנאט בתוך הקפיטול. הוא לא היה דובר חזק, והקהל בקושי שמע את מילותיו, שדרשו אחדות לאומית. השופט העליון ג'ון מרשל השביע אותו. הנשיא היוצא ג'ון אדמס עזב את הבירה באותו היום בלי להגיע לטקס.
בענייני פנים, ניסה ג'פרסון לחזק את הרפובליקניזם במדינה. הוא הצליח להגביל את גודלה של הממשלה, הקטין מיסים ואת החוב הלאומי. הוא הקים אקדמיה צבאית, השתמש בצי כדי להגן על ספינות סוחר מפירטים בצפון אפריקה, ופיתח תוכנית להגנה על המוצבים האמריקניים מפני פלישה זרה בעזרת ספינות תותחים (תוכנית שלא הצליחה במלחמת 1812).
בנושאי חוץ, ההתפתחויות המשמעותיות היו רכישת לואיזיאנה מצרפת ב-1803, חרם על סחר עם בריטניה וצרפת, והחמרת היחסים עם בריטניה כשארצות הברית ניסתה להישאר נייטרלית במהלך המלחמות הנפוליאוניות באירופה. ג'פרסון, למרות הנייטרליות, אישר משלוח נשק לסנטו דומינגו במהלך מרד העבדים וסירב לתת הלוואות לצרפת, כך שעזר למרידות העבדים ולהשגת העצמאות ב-1804. אולם לאחר מכן, עם התנגדות הקונגרס, סירב להכיר בהאיטי, ואסר על סחר איתה, מה שגרם לקושי של המדינה לשמור על עצמאותה. בנוסף אישר את משלחת לואיס וקלארק.
המתיחות בין ארצות הברית ובין בריטניה הייתה נושא מרכזי במהלך כהונתו השנייה של ג'פרסון. המדינות היו מעורבות במלחמת סחר, והצי המלכותי הבריטי השפיל את צי ארצות הברית כשהכריח מלחים אמריקנים שבויים לשרת בשורותיו. ג'פרסון התנגד למלחמה והשתמש בחרמות ובאיומים כלכליים, שפגעו יותר בארצות הברית. ההתנגדות בצפון מזרח המדינה גרמה לביטול החרם כשעזב את תפקידו.
במהלך כהונתו השנייה התמקד גם במשפטו של סגן הנשיא לשעבר, בר, בעוון בגידה, שהסתיים בזיכוי, ובנושא העבדות ובייבוא עבדים. ב-1806 טען שסחר העבדים הבינלאומי הוא הפרה של זכויות אדם והוביל חוק בקונגרס שאסר על ייבוא עבדים.
ג'פרסון נחשב לאחד מחמשת הנשיאים הטובים ביותר בכל הזמנים.
דמוקרטיה ג'פרסונאית
חזונו של ג'פרסון היה לחזק את הערכים הרפובליקניים במדינה. הנשיא החדש דגל במה שכונה לימים "דמוקרטיה ג'פרסונאית", שהאמינה בחקלאות ובהגבלה על הממשל המרכזי. האישים החשובים בממשלו היו ג'יימס מדיסון, שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית, ואלברט גלטין שהיה מזכיר האוצר של ארצות הברית. ג'פרסון עבד בשיתוף פעולה עם מנהיגי מפלגתו בקונגרס, כשהמפלגה הפדרליסטית המשיכה להיחלש.
הדמוקרטיה הג'פרסונאית הובילה לשני שינויים בחיים הפוליטיים האמריקניים. אחוז ההצבעה עלה, ומספר הזכאים לבחור עלה גם הוא. לפני שנת 1790, ניהול מסע בחירות נחשב להתערבות בזכותו של האזרח לחשוב ולהצביע באופן עצמאי. ללא תחרות על משרות ציבוריות, אחוזי ההצבעה היו נמוכים, ולעיתים היו פחות מ-5%. לאחר מכן, אחוזי ההצבעה עלו ל-20%. כששתי המפלגות החלו להתחרות אחת בשנייה, כ-80% מהגברים הלבנים יצאו להצביע.
תחת לחץ מטעם תומכי ג'פרסון, העניקו המדינות זכות הצבעה לכל הגברים הלבנים, ללא מגבלת רכוש. ב-1825 רק שלוש מדינות לא עשו זאת: רוד איילנד, וירג'יניה ולואיזיאנה. הרחבת זכות ההצבעה הובילה לכך שפשוטי עם החלו לעלות לתפקידים פוליטיים מרכזיים. מדינות אחרות הגבילו זכות הצבעה בגזע. למרות זאת, ארצות הברית של אז הייתה המדינה בעלת מערכת הבחירות הרחבה ביותר שהייתה קיימת.
אפילו הפדרליסטים החלו לאמץ שיטות מפלגתיות כארגון מפלגתי, עיתונים ומועדונים. הם יצרו רשת של ועדות מפלגתיות בכל מדינה ובכל מחוז, עם רצון להשפיע על דעת הקהל המקומית.
ההיסטוריונים טענו שהתחרות בין ג'פרסון והמילטון נחשבה לאחת מהגדולות בפוליטיקה, מדעי המדינה, מדיניות כלכלית והכיוון של ארצות הברית. פרט לבית המשפט העליון של ג'ון מרשל הפדרליסט, תומכי ג'פרסון ניצחו בקלות.
בחירות 1804
ממוזער|שמאל|alt=Electoral College map|הצבעת האלקטורים ב-1804
בבחירות של 1804, ניצח ג'פרסון בקלות את צ'ארלס קוטוורת' פינקני הפדרליסט, עם 162 אלקטורים לעומת 14, ונבחר מחדש. הפדרליסטים נחלשו בכל מקום פרט לניו אינגלנד, אולם לאחר כהונתו של ג'פרסון, עם פרוץ מלחמת 1812, החלו להתחזק שוב.
מדיניות פנים
משלחות, משלחת לואיס וקלארק
ממוזער|300px|באוקטובר 1805, נפגשו לואיס וקלארק עם האינדיאנים בנהר קולומביה, ציור מ-1905
לאחר רכישת לואיזיאנה, רצה ג'פרסון למפות את החלק החדש ביבשת לצורך התרחבות מערבה. כעבור שנתיים מכניסתו לתפקיד שכנע את הקונגרס לממן משלחת. ב-1804 מינה את מזכירו האישי מריווד'ר לואיס ואת ויליאם קלארק להנהיג את המשלחת. המשלחת חזרה עם ידע גאוגרפי ומדעי רחב.
יחד עם אלברט גלטין, החליט ג'פרסון לבקש מימון למשלחת בעזרת מסר סודי לקונגרס, בגלל יחסים עכורים עם האופוזיציה בקונגרס.
ג'פרסון הושפע מתיעודים של מסעות, וטען שהיה חשוב לבסס את הנוכחות האמריקנית באזורים של היבשת לפני שהאירופאים יגיעו לשם. הוא קיווה למצוא את המעבר הצפון-מערבי שיקדם את הסחר במדינה. הידע על מערב היבשת היה מוגבל. לואיס הוביל את המשלחת בגלל ניסיונו הצבאי והיכרותו עם האינדיאנים. ג'פרסון הנחה את לואיס בנושא מיפוי, היסטוריה טבעית, מינרלים וניווט. בספרייתו במונטיצ'לו, היה לג'פרסון את האוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי גאוגרפיה על היבשת, ואוסף גדול של מפות, ולואיס השיג גישה לספרייה. מלומדים שהיו חבריו של ג'פרסון הציעו את עזרתם למשלחת. לואיס וקלארק גייסו ארבעים וחמישה אנשים והתכוננו בחורף ליד סנט לואיס.
ממוזער|ימין|מפה שצייר קלארק בנוגע למסלול המשלחת, עם נהרות, הרים ומיקומי אינדיאנים.
בעזרת שבטים אינדיאניים, המשלחת, שהפליגה על נהר קולומביה, הגיעה אל האוקיינוס השקט בנובמבר 1805. לאחר סיום החורף, החלה המשלחת לחזור ב-22 במרץ 1806, וחזרה לסנט לואיס ב-23 בספטמבר, עם ידע רב בנושא, כולל ידע על האינדיאנים שאיתם קיווה ג'פרסון לסחור. המשלחת נחשבה להצלחה, ורק אחד מהשליחים מת בעקבות מחלה. היא נמשכה ממאי 1804 עד לספטמבר 1806, והובילה לפיתוחו של שביל אורגון. חודשיים לאחר סיום המשלחת, נאם ג'פרסון לראשונה בפני הקונגרס על הצלחת המשלחת והבטיח החזר הוצאות בעבורה.
בנוסף לכך, ארגן ג'פרסון עוד שלוש משלחות אל המערב, אל הרי הרוקי ואל דרום מערב היבשת. כל המשלחות הביאו מידע חשוב על אזורי הספר.
מדיניות פדרליסטית
ג'פרסון המשיך בתוכניתו הבסיסית של אלכסנדר המילטון בנוגע לבנק לאומי ולמכסי מגן. לאחר תפוגת חוקי הזרים וההסתה ב-1801, שוחררו כל אלו שנעצרו בשל החוק. הפדרליסטים אפשרו לג'פרסון לבחור בחברי הקבינט שלו ובממונים בדרגים הגבוהים.
ניסיון לחסל את החוב הלאומי
ג'פרסון רצה לחסל את החוב הלאומי כיוון שראה בו פתח לשחיתות. למרות זאת, רכישת לואיזיאנה הייתה הזדמנות יקרה מפז, וג'פרסון לווה זהב מאנגליה באיגרות חוב כדי לשלם בעבורה.
ג'פרסון לא סבר שלמדינה צריך להיות חוב כדי לבנות את דירוג האשראי שלה, השקפה שהמילטון תמך בה. הוא ביטל מיסים פדרליסטיים רבים, כולל מס על ויסקי שהוביל למרד הוויסקי. ג'פרסון האמין שהממשלה תוכל לפעול בעזרת הכנסות ממכסים וללא מיסוי ישיר. אומנם בתחילה הצליחה מדיניות זאת, אולם היא נכשלה כשהסחר נפגע בשל המלחמות הנפוליאוניות בין בריטניה וצרפת.
ג'פרסון הקטין את גודלו של הצבא, שהאמין שגזל משאבים שלא לצורך מהרפובליקה. רוב הצי שנוצר בממשל אדמס שותק. הפדרליסטים טענו שהמדינה תהיה חשופה להתקפות, אולם ג'פרסון טען שחיילים אזרחים יגנו על המדינה במקרה של התקפה, כמו שעשו ב-1775. הוא הבין שיש צורך במנהיגות צבאית כשהאזרחים יצאו לקרב, הקים את חיל ההנדסה האמריקני ואת האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט ב-1802 כדי לאמן חיילים רפובליקנים ללא פדרליזם.
מינויים פוליטיים ופדרליסטים
עם כניסתו של אדמס לתפקיד ב-1796, רוב תומכיו של וושינגטון נשארו בממשל. עם היבחרו של ג'פרסון, עבר השלטון ממפלגה אחת לאחרת. כנשיא, היה לג'פרסון הכוח למנות אנשים למשרות ממשלתיות שהפדרליסטים החזיקו בהם. רבים ציפו למינויים פוליטיים לאחר שהמפלגה החדשה תתפוס את השלטון. ג'פרסון התנגד לכך ולא פיטר את רוב הפדרליסטים. הוא החליף את האישים בדרגים הבכירים, ואת הקבינט, וגם את השופטים שאדמס מינה עם סיום תקופת כהונתו. הוא הרגיש שרוב הפדרליסטים, שהיו יותר מתונים בהשוואה לאלו הבכירים שתמכו בהמילטון, יוכלו לתמוך בדמוקרטים-רפובליקנים, ולכן שמר עליהם בתפקידם. סירובו לפטר את כל העובדים הממשלתיים נשאר בעינו עד להיבחרו של אנדרו ג'קסון ב-1828.
ג'פרסון העדיף להיות מתון כלפי הפדרליסטים, אולם המפלגה עצמה נקרעה במאבק פנימי. הפדרליסטים סירבו לקבל את מסע הבחירות של הדמוקרטים-רפובליקנים והתנגדו לפופוליזם במפלגה. ג'ון אדמס וג'ון ג'יי פרשו מהחיים הציבוריים, ואלכסנדר המילטון נהרג בדו-קרב עם ארון בר, סגן הנשיא. כשהמדינה החלה להתרחב (ורמונט, קנטקי וטנסי הצטרפו ב-1790 ואוהיו הצטרפה ב-1803), הבוחרים תמכו יותר בג'פרסון ופחות בממשל מרכזי חזק ובמיסוי גבוה, כמו שהפדרליסטים הציעו. ב-1805, הפדרליסטים היו חזקים רק בניו אינגלנד ובדלאוור, והמתונים מביניהם הצטרפו למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ובראש ובראשונה ג'ון קווינסי אדמס, בנו של הנשיא לשעבר אדמס.
שופטים
ג'פרסון לא סמך על השופטים שמינו קודמיו. הוא רצה להעביר מגילת זכויות, שתיתן כוח רב לשופטים טובים יותר לטעמו. הקונגרס ביטל את מינוי השופטים שאדמס מינה בסוף תקופת כהונתו, וביטל בתי משפט מחוזיים רבים שיצר. הקרב לא היה קל: הפדרליסטים טענו שלאחר יצירת בית המשפט, החוקה דרשה שהשופטים יכהנו כל חייהם אלא אם כן יודחו בשל פשעים חמורים. ג'פרסון טען שהעלות הגבוהה של בתי המשפט הצדיקה את ביטולם.
השופטים הפדרליסטים נותרו ללא משרות, אולם הם ממילא מונו לתפקידם כדי לשמור על בית המשפט מפני דמוקרטים-רפובליקנים. ג'ון מרשל, בן דודו של ג'פרסון ופדרליסט מושבע, מונה לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא השתמש בבית המשפט כדי להבטיח את עליונות הממשל המרכזי. בית המשפט פסק שעל מזכיר המדינה ג'יימס מדיסון לשלוח את ההסמכות לשופטים שלא מונו, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון שהפך לתקדים בנוגע לעליונות בית המשפט העליון.
הדמוקרטים-רפובליקנים תכננו להדיח את השופטים הפדרליים. הראשון היה שופט פדרלי שהציג סימני טירוף ושכרות בציבור, והוא הודח בידי הקונגרס. לאחר שהשופט העליון סמואל צ'ייס טען שהדמוקרטים-רפובליקניים איימו על הסדר, השלום, החופש והשגשוג, טען ג'פרסון שמדובר בהסתה ושיש להדיח את צ'ייס. הדמוקרטים-רפובליקנים לא היו מוכנים לכך, בתחושה שהדבר הזכיר את חוקי הזרים וההסתה. צ'ייס זוכה מכל האישומים ב-1804. היה זה המקרה היחיד בו שופט בית המשפט העליון הועמד להדחה. הסנאטורים שלחו לג'פרסון מסר שעצמאות בית המשפט לא פתוחה לדיונים פוליטיים.
מדיניות חוץ
רכישת לואיזיאנה
ממוזער|300px|רכישת לואיזיאנה הסתכמה ב-2,144,480 קילומטרים רבועים, שהכפילו את גודלה של ארצות הברית.
ב-1803, במהלך הפסקת אש זמנית שהתרחשה במהלך המלחמות הנפוליאוניות בין צרפת ובריטניה, אישר ג'פרסון את רכישת לואיזיאנה מצרפת, ובכך הכפיל את גודלה של ארצות הברית. נפוליאון החליט לוותר על הרעיון של אימפריה בצפון אמריקה ורצה לממן את המלחמות שלו בעזרת הכסף מהרכישה.
ג'פרסון שלח את ג'יימס מונרו לפריז ב-1802 עם משימה זהה: לרכוש את ניו אורלינס וסביבותיה. נפוליאון הציע למכור את כל השטח ב-15 מיליון דולר, והדיפלומטים הסכימו. המומחים חשבו שזאת הזדמנות פז לרכוש את השטח, חוץ מהנושא החוקתי. מזכיר המדינה מדיסון הבטיח שהרכישה חוקתית, והסנאט אישר את ההסכם במהירות. בית הנבחרים מימן את הרכישה מייד. ג'פרסון ביקש בתחילה מהמרקיז דה לה פאייט ואז ממונרו להפוך למושל האזור, ולבסוף מינה לתפקיד את ויליאם קליירבורן. מזכיר האוצר גלטין מימן את הרכישה באיגרות חוב שנמכרו לבנקים בלונדון תמורת זהב שנשלח לפריז. הפדרליסטים טענו שהרכישה אינה חוקתית, אולם החשש שלהם היה מהרחבת הבסיס החקלאי שתמך בג'פרסון.
הטריטוריה שנרכשה סיימה את התביעות הצרפתיות בצפון אמריקה שאיימו על השליטה האמריקנית בנהר המיסיסיפי ועל ההתרחבות מערבה. ב-20 בדצמבר 1803, עברה לואיזיאנה לבעלות אמריקנית.
הקשר של בר
ממוזער|240px|ימין|ארון בר פצע את אלכסנדר המילטון אנושות ב-11 ביולי 1804.
ב-11 ביולי 1804 פצע סגן הנשיא ארון בר אנושות את מנהיג המפלגה הפדרליסטית אלכסנדר המילטון, מזכיר האוצר של וושינגטון, בדו-קרב בניו ג'רזי. המילטון היה זה שהוביל לתבוסתו של בר בריצתו לתפקיד מושל ניו יורק ואמר עליו דברים פוגעניים. בר, שהאמין שכבודו נפגע, אתגר את המילטון לדו-קרב בו נפצע המילטון אנושות. בר הואשם ברצח בניו יורק ובניו ג'רזי וברח לג'ורג'יה, אף על פי שנשאר נשיא הסנאט. שני המקרים גוועו בשקט. הנשיא ג'פרסון שלח מכתב לבתו של המילטון עם תנחומים על מותו. המילטון היה אויבו הפוליטי במשך שנים.
לאחר שארון בר התבזה בדו-קרב ב-1804 וחוסלה שאיפתו להפוך לנשיא, דיווח השגריר הבריטי שבר תכנן להפריד את מערב ארצות הברית משאר המדינה. ג'פרסון שמע שבר תכנן להקים מדינה עצמאית במערב ולכבוש את מקסיקו. בנוסף היו דיווחים שגייס חיילים, אגר נשק ובנה סירות. ג'פרסון הזהיר את בר באופן ציבורי, ונוצר חשש לשלמות האיחוד. בדו"ח בפני הקונגרס ב-1807, הכריז ג'פרסון כי בר אשם. במרץ 1807 נעצר בר בניו אורלינס ונשפט בריצ'מונד שבווירג'יניה, בפני נשיא בית המשפט ג'ון מרשל. ג'פרסון טען שלא תמך בבר וסירב להופיע בבית המשפט. בר זוכה לבסוף, אולם המוניטין שלו נהרס.
פלורידה והאיטי
ממוזער|240px|''The ג'פרסון מוצג כ"כלב ערבות" שרוצה את מערב פלורידה הספרדית.
ג'פרסון רצה לרכוש את פלורידה מהספרדים כשם שרכש את לואיזיאנה מהצרפתים. הוא לא הבין את הנסיבות השונות של הספרדים. הוא ניסה לאיים כשהציע לרכוש את האדמות, אולם הספרדים לא התייחסו להצעותיו. ג'פרסון תבע סמכות משפטית על מערב פלורידה, אבל ספרד התעלמה מכך. לאחר תחילת 1802, כשגילה שנפוליאון התכוון להחזיר את אחיזתו בסנטו דומינגו ולואיזיאנה, הכריז ג'פרסון על נייטרליות בנושא מרד העבדים. ארצות הברית הרשתה לסחורה מוברחת להגיע אל העבדים וסירבה לכל בקשות העזרה הצרפתיות. בנוגע למאזן הכוחות באיים הקריביים, חשש ג'פרסון בנוגע להפרת המאזן שתתרחש בגלל שליטתו של נפוליאון, יותר מחששו ממדינה שעבדים ינהיגו אותה.
לאחר שהמורדים בסנטו דומינגו הכריזו על עצמאות מצרפת תחת הרפובליקה החדשה של האיטי ב-1804, סירב ג'פרסון להכיר במדינה. הוא קיווה לזכות לתמיכתו של נפוליאון בנושא פלורידה. בעלי העבדים האמריקנים חששו מיחסם של העבדים לבעלי המטעים במהלך המרד, והקונגרס, שנשלט בידי הדרומיים, התנגד להאיטי. הם חששו ממרד עבדים דומה בדרום ארצות הברית. האיטי, הרפובליקה הראשונה מחוץ לארצות הברית בחצי הכדור המערבי, לא קיבלה את הכרתה של ארצות הברית עד ל-1862. לטענת היסטוריונים, רצונו של ג'פרסון להשיג אדמות גבר על עקרונותיו, ומסיבות גזעיות ותועלתניות הוא הפקיר את המנהיגות המוסרית ואת קשרי הסחר באזור לבריטים.
במקרה הזה, בניגוד ללואיזיאנה, הפוליטיקה האירופאית פגעה בג'פרסון. נפוליאון היה מוכן לתמוך בוושינגטון מול מדריד כדי לראות מה יוכל להשיג, אולם ב-1805 ספרד הייתה בעלת בריתו. ספרד לא הייתה מוכנה לוותר על פלורידה, שמנעה מאמריקה להתרחב. חשיפה של שוחד שהציע ג'פרסון לצרפתים בנושא גרמה לזעם ציבורי, והוא ויתר על פלורידה.
המלחמה הברברית
ממוזער|300px|alt=Map. Barbary Coast of North Africa 1806.|החוף הברברי של צפון אפריקה ב-1806. משמאל מרוקו וגיברלטר, במרכז תוניס, ומימין טריפולי.
המלחמה הַבֶּרְבֶּרִית הראשונה הייתה המלחמה היחידה שהתרחשה במהלך כהונתו של ג'פרסון כנשיא, והייתה המלחמה הראשונה שבה נלחמה ארצות הברית על אדמה זרה. הממשלה עדיין התאוששה מהמחלוקות הפוליטיות של תקופת ג'ון אדמס, וג'פרסון ניסה לפייס בין הרפובליקנים והפדרליסטים. הוא לא דיבר על מדיניות חוץ בנאום השבעתו ולא רמז שיכנס למלחמה בצפון אפריקה מול שודדי ים ברברים.
במשך עשורים, לכדו שודדי ים צפון אפריקאים ספינות סוחר אמריקניות, החרימו מטענים יקרים ושיעבדו את צוות הספינה, כשהם דורשים סכומי כופר גבוהים לצורך שחרורם. לפני העצמאות, הגן הצי הבריטי על הספינות האמריקניות, אולם מצב זה הסתיים לאחר קבלת העצמאות. ג'פרסון התנגד לתשלום כופר למדינות הברבריות מאז 1785.
לאחר תחילתה של המהפכה האמריקנית, הגנה הברית עם צרפת על הספינות האמריקניות. ב-20 בדצמבר 1777, הכריז סולטן מרוקו, מוחמד השלישי, שהספינות יוגנו בידי הסולטן ויזכו למעבר בטוח.
לאחר העצמאות נאלצה ארצות הברית להגן על ספינותיה בעצמה. היא שילמה כ-80,000 דולר למדינות כמו בריטניה וצרפת, כדמי הגנה מול שודדי הים. אולם טריפולי דרשה תשלום מיידי של 225,000 דולר ותשלום שנתי של 25,000 דולר. ג'פרסון החליט שעדיף להילחם בשודדי הים. כתוצאה מכך, הכריז הפאשא של טריפולי מלחמה על ארצות הברית, וכך החלה המלחמה הברברית הראשונה. לפני היבחרו לנשיאות, התנגד ג'פרסון לתקצוב הצי בסכום שיעלה על הנדרש לצורך הגנה על החופים. ההתקפות מצד שודדי הים הובילו אותו לשנות את גישתו.
ב-15 במאי, תמך הקבינט פה אחד בשליחת שלוש פריגטות וסקונר אל המזרח התיכון כדי להפגין כוח. הייתה זאת הפעם הראשונה שחצתה ארצות הברית את האוקיינוס האטלנטי. ב-1 ביולי הגיעו הספינות אל גיברלטר לצורך אספקה ומידע. שם התברר שטריפולי הכריזה מלחמה על ארצות הברית. ג'פרסון והצי הצעיר הכריחו את תוניס ואת אלג'יר לבטל את הברית שלהן עם טריפולי, כדי שזאת תיכנע. בנוסף ציווה ג'פרסון על חמש הפצצות ימיות על טריפולי, מה שהחזיר את השקט לזמן מה, אף על פי שג'פרסון המשיך לשלם למדינות הברבריות עד סוף תקופת כהונתו.
יחסים עם האינדיאנים
כשג'פרסון נכנס לתפקידו, הובילו מנהיג שבט השוני טקומסה ואחיו טנסקאווטאווה פשיטות על נקודות יישוב אמריקניות בעמק אוהיו, כשהסוחרים הבריטים בקנדה מספקים להם תחמושת. שני האחים ניסו ליצור קונפדרציה עם השבטים בטריטוריה הצפון-מערבית, והטרידו את המתיישבים המערביים. השבטים החליטו להצטרף אל טקומסה, שרצה לגרש את האמריקנים מהאזור. הצלחת האינדיאנים הובילה את הבריטים לקוות שיוכלו ליצור מדינת לוויין אינדיאנית בחלקים מאמריקה. הפשיטות הובילו למלחמת 1812.
אף על פי שג'פרסון חקר והעריץ את האינדיאנים, הוא התנגד להתקפותיהם על המתיישבים. הוא הרגיש שיש להטמיע אותם בתרבות "הנאורה" או להעביר אותם מערבה. הוא היה הראשון שהוביל להעברת אינדיאנים ממדינות הדרום. רק חמישה שבטים הורשו להישאר כיוון שאימצו את התרבות הלבנה.
איסור על סחר עבדים
במהלך כהונתו התאכזב ג'פרסון מכך שהדור הצעיר לא ניסה לבטל את העבדות. הוא נמנע מהנושא עד ל-1806. הוא כן הצליח לשכנע את הקונגרס לאסור על ייבוא של עבדים לטריטוריית לואיזיאנה. הנשיא הנחה את הצי לעצור את הברחת העבדים.
כשהבין שב-1808 יפוג תוקפו של האיסור החוקתי בן עשרים השנים על סחר עבדים בין-לאומי, החליט ג'פרסון ב-1806, בהודעתו לקונגרס, לדרוש חוק כנגד הסחר. הוא טען שהסחר היה הפרת זכויות אדם כלפי תושבי אפריקה. הוא חתם על החוק החדש שאסר על סחר העבדים הבין-לאומי בינואר 1808. הסחר החוקי עמד על כ-14,000 עבדים בשנה. 1,000 עבדים לא חוקיים הוברחו בכל שנה במשך עשורים. למרות זאת, הדבר נחשב לאחד מהישגיו הגדולים.
יחסים עם אירופה
בכהונתו השנייה של ג'פרסון פרצו באירופה המלחמות הנפוליאוניות, כשבריטניה וצרפת נלחמו על הגמוניה. בתחילה המשיך ג'פרסון את מדיניות הנייטרליות שהנהיג וושינגטון, סחר עם שתי המדינות ולא תמך בשום צד. כשהצי הבריטי נזקק למלחים, הוא פשט על מאות ספינות אמריקניות ואסר 6,000 מלחים, מה שהכעיס את האמריקנים. הבריטים גם אסרו בחוק כל סחר עם יבשת אירופה. נפוליאון הגיב בסגר ימי משלו על בריטניה ב-1806, ולכן אירופה ובריטניה לא יכלו לסחור עם ארצות הברית. ג'פרסון טען שזוהי הפרה של זכויותיה של ארצות הברית כמדינה נייטרלית. המתיחות עלתה לאחר תקרית צ'ספיק-ליאופרד בחוף וירג'יניה. ספינת מלחמה בריטית, ליאופרד, ציוותה על ספינה אמריקנית, צ'סאפיק, לעבור חיפוש. לאחר סירוב אמריקני נורו יריות, שמהן נהרגו שלושה אנשים ונפצעו שמונה עשר.
בתגובה, פתח ג'פרסון במלחמה כלכלית. הקונגרס העביר חוק חרם ב-1807, שנועד להכריח את בריטניה ואת צרפת לכבד את הנייטרליות האמריקנית. האמריקנים פנו להברחות כדי לשלוח סחורות לאירופה. ג'פרסון נאלץ לקרוא לצבא ולהגדיל את סמכות הממשלה בכך ששלח פטרולים לחופים, וחסם את נתיבי הסחר לקנדה, החרים את תוכנן של ספינות מבריחים ודרש שאף ספינה לא תוכל לקבל מטען ללא אישור הצבא והמכס. ניו אינגלנד, שהייתה תלויה בסחר, החליטה לתמוך בפדרליסטים. ג'פרסון איבד תומכים רבים שהתנגדו לחדירת הממשלה אל חייהם. בריטניה וצרפת לא נפגעו. כשג'יימס מדיסון הפך לנשיא ב-1808, המוניטין של ג'פרסון נפגע בגלל חוק החרם.
נאום מצב האומה
ג'פרסון, שלא היה נואם טוב, סיים את מסורת נאום מצב האומה ושלח נאום כתוב שהקונגרס פרסם. וודרו וילסון החזיר את המסורת של הופעתו האישית של הנשיא מול הקונגרס.
מדינות שצורפו לאיחוד
מדינה חדשה אחת, אוהיו, הצטרפה אל ארצות הברית במהלך כהונתו של ג'פרסון. לא ברור מתי הפכה למדינה. ב-30 באפריל 1802 העביר הקונגרס חוק שהסמיך את תושבי אוהיו לכונן חוקה וממשלה, ולהצטרף לאיחוד. ב-19 בפברואר 1803 החיל הקונגרס את החוק האמריקני על אוהיו. אולם אף חוק לא קבע תאריך לצירוף המדינה. רק ב-1953 הועברה באופן רשמי החלטה לצירוף אוהיו לאיחוד, שקבעה ש-1 במרץ 1803 הוא התאריך. הייתה זאת המדינה הראשונה מהטריטוריה הצפון-מערבית.
פרישתו וסוף ימיו
לאחר פרישתו מהנשיאות, המשיך ג'פרסון לעסוק בחינוך: הוא מכר את אוסף הספרים שלו לספריית הקונגרס והקים את אוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון המשיך להתכתב עם מנהיגי המדינה, ודוקטרינת מונרו הזכירה את העצות שנתן לג'יימס מונרו ב-1823. כשפרש לחייו הפרטיים במונטיצ'לו, פיתח ג'פרסון סדר יום שבו קם מוקדם. הוא כתב תשובות למכתבים הרבים שקיבל במשך כמה שעות. בצהריים, הלך לבדוק את המטע שלו. בערב, הוא ומשפחתו נהנו מזמן איכות בגנים. בלילה פרש למיטתו עם ספר. אולם מבקרים לא קרואים ותיירים הפריעו לסדר יומו, ומונטיצ'לו הפך למעין בית מלון בו האורחים ביקרו כדי לראות אותו.
אוניברסיטת וירג'יניה
ממוזער|300px|ימין|אוניברסיטת וירג'יניה
ג'פרסון רצה להקים אוניברסיטה ללא השפעת הכנסייה שתוכל לעסוק בנושאים שמכללות אחרות לא עסקו בהם. הוא האמין שהחינוך הוא בסיס לחברה יציבה, שצריכה לספק בתי ספר ציבוריים לתלמידים מכל המעמדות על בסיס יכולתם. הוא הציע את הרעיון במכתב לג'וזף פריסטלי ב-1800, וב-1819, כשהיה בן שבעים ושש, הקים את אוניברסיטת וירג'יניה. הוא לחץ על המועצה המחוקקת לאשר את האוניברסיטה, רכש את האדמות, עיצב את המבנים, תכנן את תוכנית הלימוד והיה הרקטור הראשון עם פתיחתה ב-1825.
ג'פרסון למד אדריכלות יוונית ורומית, שהאמין שהייתה חיונית לדמוקרטיה האמריקנית. כל ביתן עוצב עם חזית בת שתי קומות, והספרייה עוצבה כמו הפנתאון ברומא. ג'פרסון התייחס אל מדשאות האוניברסיטה כאל "כפר אקדמי" ושיקף את רעיונותיו החינוכיים בתכנונם. עשרת הביתנים כללו כיתות ומגורים לסגל. הם יצרו ריבוע שחובר בידי שדרות עמודים, ומאחוריהם עמדו מעונות הסטודנטים. הגינות וערוגות הירקות היו מאחורי הביתנים והוקפו בחומות מתפתלות. לאוניברסיטה הייתה ספרייה במרכזה, ולא כנסייה, מה שהדגיש את אופייה החילוני והשנוי במחלוקת דאז.
כשמת ג'פרסון ב-1826, החליף אותו ג'יימס מדיסון כרקטור. ג'פרסון תרם את רוב ספרייתו לאוניברסיטה.
פיוס עם אדמס
ממוזער|ימין|150px|ב-1804 ניסתה אביגייל אדמס לפייס בין אדמס וג'פרסון.
ג'פרסון וג'ון אדמס היו חברים טובים בעשורים הראשונים של הקריירה הפוליטית שלהם, כשכיהנו יחד בקונגרס הקונטיננטלי ונשלחו לאירופה. הפילוג הפדרליסטי/רפובליקני הפריד ביניהם, ואדמס הרגיש שג'פרסון בגד בו כשמימן התקפות מפלגתיות עליו. שניהם לא תקשרו באופן ישיר במשך יותר מעשור לאחר שג'פרסון נבחר לנשיאות. אביגייל אדמס החלה להתכתב עם ג'פרסון לאחר מותה של בתו של ג'פרסון, פולי, ב-1804. אביגיל ניסתה לפייס בין השניים, אולם אדמס וג'פרסון עדיין היו עוינים אחד כלפי השני.
ב-1809 החליט בנג'מין ראש, אחד החותמים על הכרזת העצמאות, לפייס בין שני הנשיאים לשעבר וניסה לתווך ביניהם. ב-1812 כתב אדמס ברכה לשנה החדשה לג'פרסון וקיבל ממנו תגובה חמה. השניים החלו להתכתב במשך ארבע עשרה שנים, כשהם שולחים מאה חמישים ושמונה מכתבים על פוליטיקה, תפקידיהם באירועים היסטוריים ועל המהפכה. כשאדמס מת, מילותיו האחרונות היו "תומאס ג'פרסון עודנו חי", ללא ידיעה שג'פרסון מת גם הוא כמה שעות קודם לכן.
אוטוביוגרפיה
ב-1821, בגיל שבעים ושמונה, החל ג'פרסון לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. הוא התמקד בהישגיו עד 29 ביולי 1790. הוא הדגיש בעיקר את תקופת המהפכה ולא סיפר על ילדותו. לטענתו, סיפור התיישבות אבותיו הקדמונים, מוויילס לאמריקה בתחילת המאה השבע עשרה, השפיע על רצונו במתן זכויות למדינות. הוא תיאר את אביו כלא מלומד אך כאדם פיקח.
בנוסף הביע התנגדות לאריסטוקרטיה של משפחות עם קרקעות ומלך, ובמקום זאת העדיף אריסטוקרטיה של המוכשרים לטובת הרפובליקה.
ג'פרסון הסביר את השקפותיו על אנשים, פוליטיקה, ואירועים. הספר עוסק בעיקר בממשלת וירג'יניה ובהכרזת העצמאות שכתב.
ממוזער|upright=0.8|לה פאייט ב-1824דיוקן שתלוי בבית הנבחרים
ביקורו של לה פאייט
בקיץ 1824 קיבל המרקיז דה לה פאייט הזמנה מהנשיא ג'יימס מונרו לבקר במדינה. ג'פרסון ולה פאייט לא התראו מאז 1789. לאחר שביקר בניו יורק, בניו אינגלנד ובוושינגטון, הגיע לה פאייט למונטיצ'לו ב-4 בנובמבר.
נכדו של ג'פרסון, רנדולף, תיעד את האירוע וטען שהשניים התחבקו בדמעות. למחרת בבוקר, טיילו השניים עם ג'יימס מדיסון באוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון חיבר מראש נאום לכבוד לה פאייט, אך ביקש ממישהו אחר לקרוא אותו, מפני שקולו היה חלש. הייתה זו ההופעה הציבורית האחרונה שלו. לאחר אחד עשר ימים, נפרד לה פאייט מג'פרסון.
ימיו האחרונים, מותו וקבורתו
ממוזער|שמאל|upright=0.8|אתר הקבורה של ג'פרסון|alt=Obelisk at Thomas Jefferson's gravesite
חובו של ג'פרסון, מאה אלף דולר, הטריד אותו בסוף ימיו, כיוון שלא היה לו מה להוריש לבניו. בפברואר 1826 החליטה האספה הכללית לערוך הגרלה ציבורית לגיוס תרומות למענו. בריאותו החלה להידרדר ביולי 1825, וביוני 1826 הוא כבר היה מרותק למיטת חוליו. ב-3 ביולי פיתח חום, והחליט לא ללכת לוושינגטון כדי לחגוג את יום העצמאות.
בשעותיו האחרונות ליוו אותו חבריו ומשפחתו. ב-4 ביולי, ב-12:50 בצהריים, מת בגיל שמונים ושלוש, ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית, ושעות מעטות לפני מותו של ג'ון אדמס. הנשיא המכהן, בנו של אדמס ג'ון קווינסי, טען שמותם של השניים ביום העצמאות היה חסד שמימי.
מעט לאחר מותו של ג'פרסון, התגלה שענד על צווארו שרשרת זהב, במשך ארבעים שנה, עם קווצת שיער מאשתו מרתה.
גופתו קבורה במונטיצ'לו, תחת אֶפִּיטַף שכתב לעצמו:
כאן קבור תומאס ג'פרסון, כותב הכרזת העצמאות האמריקנית, אמנת וירג'יניה לחופש דתי, ואביה של אוניברסיטת וירג'יניה.
ג'פרסון מת כשהיה בחובות ולא הצליח להוריש את רכושו לבניו. הוא דרש לשחרר את ילדי פילגשו, אולם נכסיו ועבדיו נמכרו במכירות פומביות ב-1827. ב-1831 מכרו היורשים האחרים את מונטיצ'לו.
השקפות פוליטיות, חברתיות ודתיות
ג'פרסון נחשף לאידיאלים הפוליטיים של ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואייזק ניוטון, שאותם החשיב לשלושת האנשים הגדולים ביותר שחיו. בנוסף הושפע מכתביהם של גיבון, יום, מונטסקייה ושל וולטר. הוא סבר שחיים חקלאיים בארצות הברית היו האידיאל הרפובליקני. הוא לא סמך על הערים ועל הבנקאים, העדיף ביזור כוח הממשל, והאמין שהעריצות שפגעה בפשוטי העם באירופה התרחשה בגלל שחיתות ומונרכיה. הוא תמך בפירוק הכנסייה האנגליקנית, כתב את ההצהרה בדבר חופש דתי במדינת וירג'יניה, ולחץ להפריד בין הדת והמדינה. הרפובליקנים בתקופתו הושפעו מהוויגים הבריטים, שהאמינו בהגבלת הממשלה. המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הפכה למפלגה הבכירה, והשקפותיו נודעו כ"דמוקרטיה ג'פרסונאית".
חברה וממשלה
לפי השקפתו של ג'פרסון, לאזרחים יש זכויות בלתי ניתנות לערעור שלא ניתן לכופף. הוא תמך בשיטת שיפוט עם חבר מושבעים. השקפתו אסרה על יחידים לפגוע בחירותם של אחרים, והתנגדה לעריצות הרוב. ג'פרסון תמך בתחילה בהגבלת זכות ההצבעה לאלו עם סף רכוש מסוים, אולם לאחר מכן תמך במתן זכויות הצבעה כלליות.
הוא סבר שחירויות אישיות צומחות מתוך שוויון פוליטי, שמאוים על ידי ממשל שרירותי. תחלואי הדמוקרטיה נובעים, להשקפתו, לא מהטבע האנושי אלא משחיתות ממסדית. הוא התנגד למינויים הפוליטיים של הפדרליסטים. בנוסף ניסה לאזן בין הממשל המרכזי והממשל המקומי, כמו שנכתב בתקנון הקונפדרציה, עם רצון לחזק את הממשל המקומי שבו שלטה מפלגתו.
ג'פרסון הושפע מהוויגים הבריטים, שטענו שרוב מדוכא נלחם במפלגת המלוכה המנותקת בפרלמנט. הוא תמך במרידות קטנות כדי לחסל את המונרכיה ולהביא חירות לעם. במשטר רפובליקני שבו הרוב שולט, הכיר בכך שיכולות לקרות מרידות לא מוצדקות, וטען שיש לחון מורדים. השקפתו שארצות הברית היא אימפריית החירות התחזקה לאחר שמפלגתו הפכה למפלגה המרכזית במדינה. לאחר עזיבתו את תפקיד הנשיא, טען שאמריקה היא היחידה שמקדשת זכויות אדם, חירות וממשל עצמי.
דמוקרטיה
ממוזער|ימין|alt=Thomas Jefferson|ג'פרסון בגיל שישים ושמונהדיוקן מ-1821, שתלוי בווסט פוינט.
ג'פרסון טען שהדמוקרטיה מבטאת את החברה, וקידם הגדרה עצמית לאומית, אחידות תרבותית וחינוך לכל הגברים. הוא תמך בחינוך ציבורי ובעיתונות חופשית.
לאחר שהתפטר מתפקידו כמזכיר המדינה ב-1795, התמקד ג'פרסון בבסיסים האלקטורליים של הרפובליקנים והפדרליסטים. לטענתו הבסיס האלקטורלי של הרפובליקנים הוא בעלי אדמות, ופועלים שאין ברשותם אדמות. הרפובליקנים התאחדו מאחוריו כסגן נשיא, והבחירות של 1796 הרחיבו את הדמוקרטיה. הוא קידם מועמדים רפובליקנים לתפקידים מקומיים.
כשנבחר לנשיאות, התמקד בחקלאים. הוא טען שהבחירות של 1800 היו מהפכה בעקרונות הממשל, לא בעזרת החרב אלא בעזרת קולות העם. זכות ההצבעה התרחבה במהלך כהונתו בהשוואה לתקופה הפדרליסטית, כשעלתה מ-67,000 ב-1800 ל-143,000 ב-1804.
בתחילת המהפכה האמריקאית, ג'פרסון קיבל את הטיעון של ויליאם בלקסטון שזכות ההצבעה צריכה להיות מותנית בבעלות על רכוש, מפני שהבעלות מחזקת את שיקול הדעת העצמאי של הבוחר. אולם, ג'פרסון ניסה להרחיב את זכות ההצבעה באמצעות חלוקת אדמות לעניים. במהלך המהפכה ואחריה, מספר מדינות הרחיבו את זכות הבחירה לכל הגברים הלבנים ששילמו מיסים, בתמיכתו. לאחר פרישתו, הוא החל בהדרגה למתוח ביקורת על מדינת מגוריו על כך שהפרה את "עקרון השוויון בזכויות הפוליטיות" – זכות הצבעה אוניברסלית לגברים. הוא דרש מתן זכות הצבעה כללית לכל משלמי המיסים והמשרתים בצבא, וייצוג יחסי באספה הכללית לפי גודל האוכלוסייה כדי לתקן את ההעדפה לטובת מדינות העבדות.
דת
ממוזער|ימין|upright=1.1|התנ"ך של ג'פרסון שמציג אך ורק את מילותיו של ישו שהושמעו בידי שליחיו, עם תרגום ליוונית, לטינית וצרפתית.|alt=A leather-bound Bible
ג'פרסון הוטבל בנעוריו והצטרף אל הכנסייה האפיסקופלית. הוא הושפע מדאיזם ונטש את הנצרות המסורתית לאחר לימודי הברית החדשה. ב-1803 טען שהוא נוצרי כפי שישו רצה שאנשים יהיו. הוא טען שנוצרי הוא מי שמאמין בישו. ג'פרסון כתב ביוגרפיה על ישו, ללא התייחסויות על טבעיות. הוא טען שהוא מאמין באלוהים בגלל שלמות הטבע.
ג'פרסון התנגד להשפעת הכנסייה, בטענה שהיא השחיתה את הדת. הוא תמך בהפרדת הדת מהמדינה בווירג'יניה, שאסרה על נוכחות חובה או על תרומות למוסדות דתיים. הוא חקק את כתיבת ההצהרה על הפרדת הדת מווירג'יניה על קברו. ב-1802, טען שהדת היא בין אדם ואלוהיו. הוא פירש את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית כ"קיר שמפריד בין הדת למדינה".
ג'פרסון תרם לאיגוד התנ"ך האמריקני בטענה שארבעת השליחים הביאו מוסריות לאנושות. הוא ידע שהדת המאורגנת תמיד תיכנס לפוליטיקה, והעדיף את ההיגיון על פני העל-טבעי. הוא האמין באל עליון, בעולם הבא ובדת כאהבת האדם והאלוהים. אולם בנוסף לכך התנגד לשילוש הקדוש ולמעמדו של ישו כבן אלוהים.
אמונתו של ג'פרסון הפכה לנושא חשוב במהלך הבחירות של 1800, כשהפדרליסטים תקפו אותו וטענו שהיה אתאיסט. כנשיא, שיבח את הדת בנאום ההשבעה שלו ונכח בדרשות.
בנקים
ממוזער|ימין|150px|אלכסנדר המילטון, שתמך בבנקים והתנגד לג'פרסון
ג'פרסון לא סמך על בנקים ממשלתיים והתנגד לחוב ממשלתי, שלתפיסתו יצר חוב לטווח ארוך, הצמיח מונופולים, ועודד ספקולציות על חשבון עבודה יצרנית. במכתב למדיסון, טען שכל דור צריך לחסל את חובו בתוך תשע עשרה שנים, ולא לכפות חוב לטווח ארוך על הדורות הבאים.
ב-1791 שאל הנשיא וושינגטון את מזכיר המדינה ג'פרסון ואת מזכיר האוצר המילטון האם לקונגרס יש סמכות ליצור בנק לאומי. המילטון האמין שכן, ואילו ג'פרסון ומדיסון סברו שבנק לאומי יתעלם מצורכיהם של היחידים והחקלאים, ויפר את התיקון העשירי לחוקת ארצות הברית, בכך שייקח סמכויות שלא הוענקו לממשל הפדרלי בידי המדינות.
ג'פרסון השתמש בהתנגדות של החקלאים לבנקים ולספקולנטים כעיקרון המגדיר הראשון של מפלגת האופוזיציה שהקים ביחד עם ג'יימס מדיסון. כנשיא, השתכנע ג'פרסון להשאיר את הבנק על כנו, אולם ריסן את השפעתו. הבנק בוטל ב-1811 בידי הקונגרס הרפובליקני.
עבדות
ממוזער|ימין|alt=Farm Book page|רשימת עבדיו של ג'פרסון.
ג'פרסון חי בכלכלה של מטעים שהייתה תלויה בעבדות, וכבעל מטעים, הוא השתמש בעבדים. ב-1774 רשם שהיו לו ארבעים ואחד עבדים. במהלך חייו החזיק בשש מאות עבדים בערך. הוא ירש 175 והשאר נולדו במטעים שלו. הוא רכש עבדים כדי לאחד משפחות ומכר 110 מסיבות כלכליות, בעיקר עבדים מחוות מרוחקות. היסטוריונים רבים טענו שהיה בעל עבדים הוגן, שלא התיש את עבדיו, וסיפק להם מגורים נאותים עם חימום, אוכל וביגוד. בנוסף ג'פרסון נתן לעבדיו עזרה פיננסית כשהרשה להם לגדל ערוגות ירקות ולגדל עופות. הוא הלקה את עבדיו רק במקרים נדירים של ריבים וגנבות.
ג'פרסון טען ששאיפתו היא שיתייחסו טוב לפועלים. עבדיו לא עבדו בחג המולד ובימי ראשון והוא הרשה להם לקבל זמן פנוי בחודשי החורף. היסטוריונים אחרים מפקפקים בכך, בטענה שבהיעדרו עבדים רבים הולקו. מפעל המסמרים שלו נוהל בידי עבדים ילדים.
ג'פרסון הרגיש שהעבדות מזיקה לעבד ולאדון, אולם לא שחרר עבדים שחשב שלא היו מוכנים לחופש ותמך בשחרור הדרגתי. ב-1779 הציע למועצת וירג'יניה תוכנית של הכנה לחיים ויישוב מחדש, וחוקק חוק שהרשה לאדונים לשחרר עבדים. בהכרזת העצמאות, הוא כלל פסקה, אותה מחקו הצירים הדרומיים, שבה ביקר את תפקידו של ג'ורג' השלישי בקידום העבדות במושבות. ב-1784 הציע את ביטול העבדות במערב המדינה ואת הגבלת ייבוא העבדים במשך חמש עשרה שנה. הקונגרס דחה את ההצעה על חודו של קול. ב-1797 העביר הקונגרס חוק שביטל את העבדות בטריטוריה הצפון מערבית. ג'פרסון שחרר את העבד שלו ב-1794 ואת הטבח שלו ב-1796. במהלך נשיאותו הרשה לעבדות לחדור ללואיזיאנה, כשהוא מקווה למנוע מרידות עבדים בווירג'יניה ופרישה של קרוליינה הדרומית מהאיחוד. ב-1804 בפשרה על נושא העבדות, אסר הקונגרס על יבוא עבדים פנימי אל לואיזיאנה. ב-1806 חוקק חוק רשמי נגד יבוא עבדים. ב-1819 התנגד לתיקון לחוקה שיקבל את מיזורי לאיחוד בתמורה לאיסור יבוא עבדים ושחרור עבדים בגיל עשרים וחמש, בטענה שצעד זה יהרוס את האיחוד. הוא שחרר את שפחתו הנמלטת ב-1822. לאחר מותו, שחרר חמישה עבדים בצוואתו.
ג'פרסון, כמו רבים בתקופתו, סבר שהשחורים היו נחותים מהאדם הלבן מבחינה שכלית וגופנית, אולם טען שהיו להם זכויות אדם. ב"הערות על מדינת וירג'יניה" יצר שערורייה כשקרא לעבדות רשע שהאומה תצטרך לתת עליו את הדין בפני האל. הוא תמך בהעברת עבדים משוחררים למדינות כמו ליבריה או סיירה לאון, אף על פי שהכיר בכך שהצעד אינו מעשי.
בשנות נשיאותו היה שקט בנוגע לנושא העבדות, כיוון שהוויכוח בקונגרס פילג בין הצפון והדרום. ההתקפות על בעלי העבדים הלבנים במהלך מרד העבדים בהאיטי איששו את חששותיו בנוגע למלחמת גזעים, והוא לא קידם את שחרור העבדים. לאחר ניסיונות להביא לשחרור העבדים, כתב ב-1805 מכתב שבו טען שוויתר על רעיון ביטול העבדות לעת עתה.
הערכה היסטורית
היסטוריונים נותרו חלוקים בנוגע לתמיכתו של ג'פרסון בעבדות. תומכיו טענו שג'פרסון התנגד לעבדות כל חייו, ושעשה מה שיכול היה במסגרת טווח הפעולה המוגבל שלו כדי לעצור אותה, כשניסה לשחרר עבדים ודאג לעבדיו. אחרים טענו שג'פרסון היה גזען ופעל בניגוד למילותיו, כיוון שלא שחרר את רוב עבדיו ושתק בנושא במהלך תקופתו כנשיא. אחרים טוענים שג'פרסון תמך בשחרור העבדים לפני 1783, אולם לאחר שגילה את דעת הציבור בנושא, הפסיק זאת ב-1794, כשניסה להיבחר לנשיאות.
המחלוקת בנוגע להמינגס
מאז 1802, נטען שג'פרסון היה אב ילדיה של סאלי המינגס. ב-1998, מחקר בנוגע לצאצאיו של ג'פרסון ולצאצאיה של המינגס הראה התאמה גנטית. ההיסטוריונים מאמינים בכך שהייתה ביניהם מערכת יחסים. אחרים טענו שאין ראיות מספקות להוכחת אבהותו. לאחר מותו, הרשתה בתו מרתה לסאלי המינגס לחיות כשחורה חופשית עד למותה.
תחומי עניין
ממוזער|ימין|בניין הקפיטול של וירג'יניה, אותו עיצב ג'פרסון
ג'פרסון היה חקלאי שהתלהב מגידולים חדשים, ממצב האדמות, מעיצוב גנים, ומשיטות גידול מדעיות. הוא גידל בעיקר טבק, אולם מחיר הטבק היה נמוך. הוא ניסה לגדל גם ירקות, חיטה, תירס, חזירים, פשתן, כבשים, עופות ובקר כדי לתמוך במשפחתו, אולם תמיד היה בחובות.
ג'פרסון עזר להתפשטות האדריכלות הפלדיאנית בארצות הברית, כפי שעיצב את הקפיטול של וירג'יניה, אוניברסיטת וירג'יניה, מונטיצ'לו ומבנים אחרים. הוא היה אוטודידקט, ולמד אדריכלות בעצמו.
הוא התעניין בציפורים וביין. בנוסף כתב הרבה וידע שפות רבות. כחוקר טבע, ריתק אותו הגשר הטבעי בווירג'יניה , וב-1774 הצליח לרכוש את הגשר מג'ורג' השלישי.
האגודה האמריקנית לפילוסופיה
ג'פרסון היה חבר באגודה האמריקנית לפילוסופיה במשך שלושים וחמש שנה, החל מ-1780. באמצעות האגודה הוא קידם את המדע ואת האידיאלים של הנאורות, והדגיש שידע מדעי מחזק ומרחיב את החירות. את חיבורו "הערות על מדינת וירג'יניה" כתב בשביל האגודה. הוא נבחר לנשיאה השלישי של האגודה ב-3 במרץ 1797, כמה חודשים לאחר שנבחר להיות סגן הנשיא.
ג'פרסון שימש כנשיא האגודה במשך שמונה עשרה שנה, כולל במהלך כהונתו כנשיא. הוא קישר בין מריווד'ר לואיס לאגודה, ומלומדים רבים לימדו אותו לפני משלחת לואיס וקלארק. הוא התפטר ב-20 בינואר 1815, אולם נשאר פעיל בה.
שפות
ג'פרסון התעניין בבלשנות, וידע לדבר, לקרוא ולכתוב בכמה שפות, כולל צרפתית, יוונית, איטלקית וגרמנית. בשנות נעוריו הצטיין בלימוד שפות קלאסיות, וקיבל חינוך ביוונית ולטינית. ג'פרסון טען שהשפה היוונית היא "השפה המושלמת" לפי חוקיה ולפי הפילוסופיה. כשהיה בקולג', לימד את עצמו איטלקית. לאחר מכן למד אנגלו-סקסית.
ג'פרסון טען שלמד ספרדית במסע של תשעה עשר ימים לצרפת, כשהשתמש במדריך לדקדוק ובעותק של דון קיחוטה. הבלשנות מילאה תפקיד חשוב בעיצוב השקפותיו. הוא האמין שלימוד שפות עתיקות חיוני להבנת שורשי השפה המודרנית. הוא אסף ולמד כמה מילונים לשפת האינדיאנים, וביקש מלואיס וקלארק לתעד ולאסוף שפות של אינדיאנים במהלך המשלחת. כשעזב את וושינגטון לאחר תקופת כהונתו, ארז חמישים מילונים של שפות אינדיאניות בתיבה ושלח אותם בסירה למונטיצ'לו ביחד עם שאר רכושו. במהלך המסע, גנב לקח את התיבה הכבדה, מתוך מחשבה שהיא מלאה בחפצי ערך, אך זרק את תכולתה לנהר כשגילה שיש בה רק ניירות. שלושים שנות איסוף נהרסו.
ג'פרסון לא היה נואם טוב והעדיף לתקשר בכתיבה או לשתוק. במקום לנאום את נאום מצב האומה בעצמו, שלח נציג לקרוא אותו מן הכתב בקונגרס. המסורת נמשכה עד ל-1913, כשהנשיא וודרו וילסון בחר לנאום את נאום מצב האומה.
המצאות
ג'פרסון המציא כמה המצאות ושיפר כמה קיימות, כולל מעמד מסתובב לספרים ושעון שפועל בכוח הכבידה. הוא שיפר את הפדומטר, מכשיר להעתקת מסמכים בשם "פוליגרף" , ואת המחרשה הגורפת. בנוסף נחשב לממציא הכיסא המסתובב, שעליו כתב את רוב הכרזת העצמאות.
כשגריר בצרפת, התרשם מהאחידות הצבאית הצרפתית והגיש תוכנית להחלפת חלקי האקדח.
מורשתו
שמאל|ממוזער|250px|דיוקנו של ג'פרסון על שטר בן שני דולר
ג'פרסון אהוד בחוגים המקדשים את החירות האישית, את הדמוקרטיה ואת הרפובליקניות. הוא כתב את הכרזת העצמאות והיה פעיל במהפכה. הדמוקרטיה שהטיף לה התגשמה בדורות מאוחרים. הוא נחשב לאחת מהדמויות המשפיעות ביותר על הרפובליקה הדמוקרטית בחמישים השנים הראשונות שלה. המוניטין שלו דעך במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית כי תמך בזכויות המדינות, ובסוף המאה התשע-עשרה הוא נחשב לנשיא גרוע: שמרנים הרגישו שהפילוסופיה שלו הובילה לתנועות פופוליסטיות, ופרוגרסיבים דרשו ממשלה פעילה יותר. שתי הקבוצות העדיפו את המילטון, והנשיא וודרו וילסון טען שג'פרסון "היה איש דגול, אולם לא היה אמריקני דגול".
בתקופת הניו דיל היללו הדמוקרטים את ג'פרסון כנציג האנשים הפשוטים וכמייסד מפלגתם. ג'פרסון הפך לסמל הדמוקרטיה במהלך המלחמה הקרה. במהלך עלייתה של התנועה לזכויות האזרח, בעלותו על עבדים הייתה נושא למחקר.
ג'פרסון נחשב לאחד מחמשת הנשיאים הטובים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא אחד מארבעת הנשיאים שדיוקנם מונצח באנדרטה בהר ראשמור.
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל תומאס ג'פרסון
יום הולדתו של ג'פרסון
לקריאה נוספת
ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים - היסטוריה אמריקנית עד 1861, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1986, עמ' 66–72.
Wilson, Mabel O., DeWitt, Lloyd & 7 more, Thomas Jefferson, Architect: Palladian Models, Democratic Principles, and the Conflict of Ideals, Yale University Press, 2019.
קישורים חיצוניים
לקראת שלום היסטורי - מכתבי תומאס ג'פרסון בעקבות התקלות בשגריר הטריפוליטאי בשנת 1886 באנכי
The Differences Between James Madison and Thomas Jefferson - Video - Check123
הערות שוליים
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:האבות המייסדים של ארצות הברית
קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:פילוסופים אמריקאים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:אדריכלים אמריקאים
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי מכללת ויליאם ומרי
קטגוריה:אספני ספרים
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בצרפת
קטגוריה:מושלי וירג'יניה
תומאס ג'פרסון
קטגוריה:אדריכלים נאו-קלאסיציסטים
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:דאיסטים
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1796
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1743
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1826 | 2024-09-21T20:06:45 |
מתתיהו הכהן | מתתיהו הכהן (נפטר ב-166 לפנה"ס) (מכונה גם מתתיהו החשמונאי או "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול") היה כהן ממשפחת חשמונאי, מנהיג ומצביא. הוא החל את מרד החשמונאים כנגד הממלכה הסלאוקית ושליטה אנטיוכוס הרביעי, והיה אבי השושלת של שליטי ממלכת החשמונאים.
קורות חייו
250px|ממוזער|שמאל|מתתיהו מצית את אש מרד החשמונאים
מתתיהו היה בן יוחנן בן שמעון ממשמרת יהויריב, הראשונה מעשרים וארבע משמרות כהונה. למתתיהו היו חמישה בנים: יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני ויונתן הוופסי.
בזקנתו של מתתיהו, בשנת 167 לפני הספירה גזר השלטון הסלאוקי בימי אנטיוכוס הרביעי להעביר את תושבי יהודה על דתם תוך חילול בית המקדש בירושלים. לפיכך עזב מתתיהו עם בניו את ירושלים ועבר למודיעין. על פי המסופר בספר מקבים א', כאשר הגיעו היוונים למודיעין, בקשו היוונים ממתתיהו, שהיה מחשובי העיר שיתן דוגמה לאחיו, ויזבח ראשון לאליל. מתתיהו סירב לעשות זאת והצהיר אמונים לתורה ולמצוות. כאשר נגש אחד היהודים לזבוח על הבמה לאליל, קנא מתתיהו לה' והרג את היהודי המתיוון. כמו כן הרג את שליח המלך והרס את הבמה. לאחר מכן, ברחו מתתיהו ובניו להרים ורבים מבני יהודה, המכונים בספר מקבים "קהל חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה". מתתיהו ובניו החלו בפעולות גרילה נגד היוונים ובחידוש חיי התורה: הריסת במות שנבנו לעבודה זרה ומילת הילדים שלא נימולו בגלל גזירות אנטיוכוס.
שנה לאחר מכן בשנת 166 לפני הספירה נפטר מתתיהו. לפני מותו ציווה מתתיהו את בניו לשמור את מצוות התורה ולנקום באויבים. את שמעון בנו הוא מינה להיות איש עצה (איש דת), את יונתן הפקיד על קידום בתחום המדיני (דאגה ליהודים אל מול השלטון) ואת יהודה המכבי להיות שר הצבא – יורשו בהנהגת המרד.
לא לגמרי ברור מה מקור הכינוי "חשמונאי". השם אינו מופיע בספרי מקבים. על פי יוסף בן מתתיהו, חשמונאי היה אבי שמעון, סבו של מתתיהו. לפי מסורת חז"ל, מתתיהו עצמו היה מכונה "חשמונַי".
יש האומרים שמקורו בשם של עיר שהייתה מדרום לבאר שבע.
בתפילת על הניסים מוזכר ביחס למתתיהו הביטוי כהן גדול: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול". ייתכן שמקור הביטוי הוא בברייתא בה נכתב: "בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול". מאחר שבמקורות קדומים יותר לא מוזכר שמתתיהו היה כהן גדול, יש מפרשים שחז"ל כינוהו בתואר זה לשם כבוד בלבד. ואפשר שגם היה בגדר של כהן משוח מלחמה. יש מפרשים שהביטוי כהן גדול שבתפילת על הניסים מתייחס אל אביו יוחנן.
בעקבות רש"י רואים פרשנים אחדים במתתיהו ובחשמונאים את התגשמות נבואת דניאל
"ויתחזק על בסיסו בהר המודעית, מתתיהו בן יוחנן המעביר נוגש יון מעל ישראל וגו' והוא הדר מלכות בישראל כי שר וגבור יהיה הוא וכל זרעו אחריו בני החשמונים" (רש"י שם)
250px|ממוזער|שמאל|קבר המיוחס למתתיהו הכהן בחורבת הגרדי ביער בן שמן
בתחילת המאה ה-21 החלה להשתרש מסורת כי קברו של מתתיהו הכהן מצוי בחורבת הגרדי, במקום בו ניצב קבר שייח' ערבאווי, בלב יער אורנים הסמוך לקברי המכבים (סמוך למשלט 219). כיום מיוחס האתר על ידי "האגודה למען קברי צדיקים" כמקום קבורתו של מתתיהו הכהן אך לא נמצאו ראיות לביסוס הטענה.
הלכה
מתתיהו הכהן ראה בהתייוונות היהודים את האיום העיקרי על המשך קיומו של העם היהודי ולכן הוא פסק מספר הלכות:
1. ברית המילה – כפה עריכת ברית מילה, ובכך ביקש לחזק את הברית בין העם לאלוהים.
2. מלחמה – חידש היתר מלחמה בשבת, לאחר שחיילי המלך מירושלים תקפו "מבקשי צדק ומשפט" בשבת, והאחרונים סירבו להשיב מלחמה כדי להימנע מחילולה, ונהרגו עם משפחותיהם.
במסורת היהודית
מתתיהו נתפס במסורת היהודית כדמות המרכזית של מרד החשמונאים, וכמי שהוביל את עיקר המרד. בניגוד למסורת הנוצרית בה הדמות העיקרית היא יהודה המכבי, אשר נחשב כאחד מתשעת המכובדים באירופה הנוצרית. בתפילת "על הניסים" בחנוכה מוזכר רק מתתיהו ולא יהודה, וכן בתלמוד ובמדרשים מוזכר "חשמונאי ובניו" או "מתתיהו ובניו" אך יהודה בשמו לא מוזכר. במגילת אנטיוכוס אף מוזכר שאחר מות יהודה מתתיהו לוקח את הפיקוד על הלוחמים בעצמו ויוצא להלחם.
עץ משפחה של השושלת
לקריאה נוספת
אלף אישים, חלק א'
רומן וילק, "כפיית המילה בימי מתתיהו" סיני קטו תשנ"ה עמ' 182–184
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:מרד החשמונאים: אישים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים בספרים החיצוניים
קטגוריה:יהודי המאה השלישית לפנה"ס
קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס | 2024-10-06T16:24:55 |
לנין | הפניה ולדימיר איליץ' לנין | 2024-09-20T18:12:54 |
אבק השריפה | REDIRECT אבק שרפה | 2012-12-24T09:03:32 |
מדריד | שמאל|ממוזער|250px|פסל הדב האוכל מעץ התות – סמלה של מדריד
מדריד (בספרדית: Madrid, הגייה: ) היא עיר הבירה של ספרד ומקום מושבם של המלך, הממשלה, הפרלמנט ובית המשפט העליון. בעיר כ-3.2 מיליון תושבים (נכון ל-2018), ובכך מדריד היא העיר הגדולה בספרד. בשטח העיר רבתי מתגוררים כ-6 מיליון תושבים.
בגובה 667 מטר מעל פני הים זוהי עיר הבירה הגבוהה באיחוד האירופי, ועיר הבירה השנייה בגובהה באירופה, אחרי בירת אנדורה, אנדורה לה ולה.
בעבר הייתה מדריד בירת האימפריה הספרדית ומסיבה זו הצטברו בה אוצרות אמנות רבים המוצגים כיום במוסאו דל פראדו, במוסאו ריינה סופיה ובמוסאו תיסן בורנמיסה. בנוסף, בעיר מספר אתרים תרבותיים והיסטוריים חשובים, כמו הארמון המלכותי, התיאטרון המלכותי, פארק בואן רטירו, הספרייה הלאומית של ספרד והמוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של ספרד.
שם העיר
ישנן מספר תאוריות הנוגעות למקור השם "מדריד". על פי אגדה הקשורה בשם העיר, מדריד נוסדה בידי אוקנו ביאנור (Ocno Bianor), בנו של המלך טירניוס, שליט טוסקנה ומנטובה, ונקראה "מטרגירטה" (Metragirta) או "מנטובה קרפטאנה" (Mantua Carpetana). אחרים גורסים כי שמה המקורי של העיר היה "אורסריה" (Ursaria) – "ארץ הדובים" בלטינית, בזכות כמות הדובים הגדולה באזור, אשר יחד עם עצי התות, הפכו לסמל העיר מדריד החל מימי הביניים. שמה העתיק של העיר, "מגריט" (Magerit), נגזר משמה של מצודה שנבנתה על נהר מנסנרס במאה התשיעית לספירה, ופירושו "מקום שופע במים".
כיום הדעה הרווחת היא כי מקור שם העיר הנוכחי הוא במאה השנייה, אז הקימה האימפריה הרומית יישוב על גדות נהר המנסנרס. שם הכפר הראשון היה "מטריצה" (Matrice) בשל הנהר שחצה אותו. בעקבות פלישות השבטים הסואבים, הוונדלים והאלאנים הגרמאניים במהלך המאה החמישית, לא יכלה עוד האימפריה הרומית להגן על שטחיה בחצי האי האיברי. השליטה בשטחים אלו הועברה לוויזיגותים ומטריצה עברה לידיהם של הברברים. במהלך המאה השביעית ולאחר כיבוש חצי האי האיברי בידי המוסלמים, קיבלה העיר את השם "מייריט" (Mayrit), הנגזר מהמונח הערבי מיירה (Mayra), המתייחס למים כלעצים או כנותני החיים, והסיומת האיברו-רומאנית "איט", שפירושה "מקום". השם "מייריט" הפך במהלך השלטון המוסלמי ל"מטריט", והתפתח לשם המודרני "מדריד".
היסטוריה
ימי הביניים
אף שהאזור בו נמצאת כיום מדריד היה מיושב כבר בתקופה הפרה היסטורית, ההתיישבות המשמעותית הראשונה באתר העיר החלה בשנים 852–856, כאשר מוחמד הראשון מקורדובה הורה להקים במקום ארמון מלכותי וסביבו מצודה, כדי להגן על ממלכת טולדו. בקרבת הארמון זורם המנסאנארס (שנקרא בערבית: المجريط – "מקור מים" – "מג'ריט") שם זה התגלגל ברבות הימים לשם העיר "מדריד".
המצודה נכבשה בשנת 1085 על ידי אלפונסו השישי מקסטיליה בדרכו לכבוש את טולדו. אלפונסו הפך את המסגד של המצודה לכנסייה וקרא לה "כנסיית הבתולה מאלמודנה".
בשנת 1329 התכנס בעיר הקורטס חנרלס (אספה כללית) כדי לייעץ לפרננדו הרביעי, מלך קסטיליה.
לאחר שריפת העיר, העיר נבנתה מחדש על ידי אנריקה השלישי מקסטיליה, אשר בנה חומות סביבה.
יהודים ומורים המשיכו להתגורר בעיר עד גירושם במאה ה-15.
תקופת הרנסאנס
עם איחוד ממלכת קסטיליה (שבירתה הייתה טולדו) וממלכת אראגון (שבירתה הייתה ברצלונה) למדינה אחת על ידי קרלוס הראשון הוקמה ממלכת ספרד. אף שקרלוס העדיף את מדריד כבירת המדינה, המעבר אליה בוצע רק על ידי בנו פליפה השני מלך ספרד, בשנת 1561.
אף שלא בוצעה הכרזה רשמית, עם מעבר בית המלוכה הפכה העיר לבירה. בסביליה המשיכו לשכון מנגנוני השלטון של מושבותיה של ספרד, אולם מדריד שלטה בסיביליה.
ב-1601 הועברה הבירה על ידי המלך פליפה השלישי לוואיאדוליד לזמן קצר. ב-1606 שבה מדריד להיות הבירה. במאה ה-16 פעלו בעיר כותבים ידועים וציירים רבים.
250px|ממוזער|שמאל|מפה גרמנית של מדריד משנת 1888.
ממוזער|300px|שמאל|מזרקת סיבלס בפלאסה דה סיבלס
מתום תקופת הרנסאנס ועד התקופה המודרנית
המלך פליפה החמישי החליט שבירתו צריכה להיות מפוארת יותר, והורה על הקמת מספר ארמונות חדשים (בהם הפאלאסו ריאל דה מדריד, העומד במקום בו הקים מחמד הראשון את מצודתו).
רק בתקופת שלטונו של קרלוס השלישי הפכה מדריד לעיר מודרנית עם שיפוץ נרחב של רחובות העיר.
כאשר קרלוס הרביעי הומלך על ספרד, מרדו תושבי מדריד במסגרת מרד אראנחואז, שבראשם בנו של קרלוס – פרדיננד השביעי. קרלוס הרביעי התפטר, אולם מלכותו של פרדיננד הייתה קצרת ימים. ב-2 במאי 1808 נכבשה העיר על ידי נפוליאון בונפרטה.
לאחר מלחמת העצמאות הספרדית (1814) שב פרדיננד השביעי למלוך ממדריד.
המאה ה-20
המלכה איזבלה השנייה לא הצליחה להרגיע את המתח הפוליטי במדינה שהוביל למרידות, להקמת הרפובליקה הספרדית הראשונה (1873), שובה של המלוכה (1874), הקמת הרפובליקה הספרדית השנייה (1931) ומלחמת האזרחים בספרד. ב-1931 הוחל בבנין שדה התעופה הבין-לאומי של העיר.
במהלך המלחמה, עת רחובותיה של מדריד הפכו לשדה קרב, נפגעו בניינים רבים במדריד. מדריד תמכה ברפובליקנים החל מיולי 1936. ניסיון של הלאומנים לכבוש את העיר נכשל, והעיר נותרה נצורה עד מרץ 1939.
במהלך תקופת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, גדלה ההגירה מאזורי הכפר לעיר, ואזורי דרום מזרח העיר הפכו לשכונות מצוקה.
לאחר תום תקופת שלטונו של פרנקו ועם החזרת השלטון הדמוקרטי, הפכה מדריד למרכז כלכלי ותרבותי של ספרד בפרט וחצי האי האיברי בכלל. ב-1975 חזרה ספרד להיות מונרכיה, תחת הנהגתו של המלך חואן קרלוס הראשון, שארמונו ניצב במדריד.
בחודש אוקטובר 1991 נערכה בעיר ועידת מדריד לשלום במזרח התיכון.
המאה ה-21
ב-11 במרץ 2004 אירעה במדריד מתקפת טרור משולבת בארבע תחנות רכבת. מתקפה זו הייתה מתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדות ספרד: היא גבתה את חייהם של 191 בני אדם וגרמה לפציעתם של למעלה מ-1,700 בני אדם. פיגועים אלו התרחשו שלושה ימים בלבד לפני הבחירות הכלליות בספרד, וגרמו לתבוסתה של מפלגת השלטון, המפלגה העממית (PP), ולעלייתה לשלטון של מפלגת השמאל, המפלגה הסוציאליסטית (PSOE). חקירה משטרתית הובילה למעצרם של חברי תא איסלאמי קיצוני שפעלו בהשראת ארגון הטרור אל-קאעידה. חברים אלו הועמדו לדין בשנת 2007 בגין מעורבותם בפיגועים.
אקלים
מזג האוויר באזור מדריד הוא ים-תיכוני, וכולל רוחות קרות הנובעות מגובה העיר ביחס לפני הים, שלגים לפרקים וטמפרטורות היורדות לעיתים תכופות מתחת לאפס.
בחודשי הקיץ מזג האוויר נוטה להיות חם עם טמפרטורה של מעל C° 30, שלעיתים רחוקות מגיעה אף ל-C° 40. עיקר המשקעים בעיר יורדים בעיקר בחודשי הסתיו והאביב, אך אינם נדירים בכל מהלך השנה. בשל כמות המשקעים הנמוכה יחסית (כ-436 מ"מ), מוגדר האקלים במדריד כערבתי.
נתוני טמפרטורה וכמות משקעים ממוצעת:
אוכלוסין
גידול האוכלוסייה 1897–2008 שנה סה"כבעיר מדריד סה"כבקהילת מדריד אחוז(%)1897542,739730,80774.271900575,675773,01174.471910614,322831,25473.901920823,7111,048,90878.5319301,041,7671,290,44580.7319401,322,8351,574,13484.0419501,553,3381,823,41885.1919602,177,1232,510,21786.7319703,120,9413,761,34882.9719813,158,8184,686,89567.4019913,010,4924,647,55564.7820012,938,7235,423,38454.1920043,099,8345,804,82953.4020053,155,3595,964,14352.9020063,128,6006,008,18352.0720073,132,4636,081,68951.5120083,213,2716,271,63851.2320093,273,0066,360,24151.46
אוכלוסיית מדריד החלה לגדול בקצב הולך וגובר עם הפיכתה לבירת המדינה באמצע המאה ה-16. במהלך המאה ה-20 גדלה אוכלוסיית העיר בקצב מסחרר בשל תופעת העיור עד שנבלמה באמצע שנות השבעים בשל מעבר תושבים לפרברים, כחלק ממגמה כלל-אירופאית שנבעה גם ממיתון כלכלי. בשנות השבעים התייצבה אוכלוסיית העיר סביב כשלושה מיליון תושבים ועודנה נשמרת עד ימינו.
בשנות התשעים החל גל חדש של גידול באוכלוסיית העיר, בעיקר הודות להגירה שנבעה משיפור בכלכלת ספרד. לשם המחשה, בין השנים 2001 ו-2005 גדלה אוכלוסיית העיר ביותר מ-200,000 תושבים.
בהיותה הבירה, משכה אליה העיר מהגרים רבים מכל רחבי העולם. נכון לשנת 2007, כ-83.8% מתושבי העיר הם ספרדים, והיתר בני לאומים אחרים שהיגרו לעיר, מרביתם מאמריקה הלטינית, אירופה, אסיה, צפון אפריקה ומערב אפריקה.
קבוצות המהגרים הגדולות במדריד הן: אקוודורים: 104,184; רומנים: 52,875; בוליביאנים: 44,044; קולומביאנים: 35,971; פרואנים: 35,083; סינים: 34,666; מרוקאים: 32,498; דומיניקנים: 19,602; ברזילאים: 14,583 ו-פרגוואים: 14,308. קיימות אוכלוסיות משמעותיות נוספות של מהגרים מהפיליפינים, גינאה המשוונית, בולגריה, הודו, איטליה, ארגנטינה, צרפת, סנגל ופולין.
הקהילה היהודית במדריד
במהלך גירוש ספרד היוותה מדריד שער יציאה ליהודים שביקשו לברוח דרך היבשה לצרפת. אחת מנקודות הריכוז המרכזיות הייתה שער אלקלה, ממנו יצאו היהודים בכרכרות לכיוון פמפלונה וממנה לצרפת. לאחר גירוש ספרד, לא התקיימה קהילה יהודית במדריד עד לימי מלחמת העולם הראשונה, אז הגיעו לספרד פליטים מארץ ישראל, ובשנת 1917 אף הוקם בעיר בית כנסת.
בימי מלחמת העולם השנייה חודשו חלק מהקהילות היהודיות בספרד, הרבה בזכות חסידי אומות העולם ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס שהנפיקו לאלפי יהודים ויזות לספרד. במחצית שנות החמישים השתקעו בספרד יהודים מצפון אפריקה, במדריד החלה פעילות יהודית ענפה, הוקם בית ספר יהודי ומרכז קהילתי, נוסד כתב עת בשם "הקשר" ואף כוננה תנועת צופים. כיום מונה הקהילה היהודית במדריד כ-3,500 אנשים, ובעיר פועלים 3 בתי כנסת.
חלוקה גאוגרפית ואדמיניסטרטיבית
מטרופולין מדריד
200px|שמאל|ממוזער|מפת מטרופולין מדריד. מדריד מסומנת באדום.
אזור המטרופולין של מדריד מורכב מהעיר מדריד וארבעים ערים נוספות מסביבה. אוכלוסיית המטרופולין מונה כ-5.8 מיליון תושבים, ושטחו כ-8,200 קמ"ר. זוהי המטרופולין הגדולה בספרד והרביעית בגודלה על פי הגדרות האיחוד האירופי.
בדומה לאזורי מטרופולין אחרים בגודל דומה, קיימת חלוקה ברורה לשני אזורים:
טבעת פנימית: אלקורקון, לגאנס, חטאפה, מוסטולס, פואנלברדה, קוסלאדה, אלקובנדס, פוסואלו דה אלארקון, סן פרננדו דה אנרס.
טבעת חיצונית: ויאויסיוסה דה אודון, פארלה, פינטו, ולדמורו, ריואס-ואסיאמדריד, טורחון דה אורדוס, אלקלה דה אנרס, סן סבסטיאן דה לוס רייס, טרס קנטוס, לס רוסאס דה מדריד, מחאדאונדה, בואדייה דל מונטה.
הפרברים הגדולים ביותר נמצאים מדרום למדריד, ובאופן כללי מרוכזים מסביב לכבישים הראשיים המובילים ממדריד.
רובעי מדריד
200px|שמאל|ממוזער|מפת רובעי מדריד
מדריד מחולקת אדמיניסטרטיבית לעשרים ואחד רבעים, אשר בתורם מחולקים ל-128 שכונות בסך הכול. כל רובע מנוהל על ידי ועד עירוני, בו חברים תושבי הרובע. השינוי האחרון בחלוקה האדמיניסטרטיבית של מדריד חל ב-1988, וזוהי חלוקת הרבעים והשכונות הנוכחית:
רובע סנטרו (Centro) – מרכז, כולל את שכונות פלאסיו (Palacio), אמבחאדורס (Embajadores), קורטס (Cortes), חוסטיסיה (Justicia), אוניברסידד (Universidad) וסול (Sol).
רובע ארגנסואלה (Arganzuela), כולל את שכונות אימפריאל (Imperial), אקאסיאס (Acacias), לה צ'ופרה (La Chopera), לגספי (Legazpi), דליסיאס (Delicias), פאלוס דה מוגר (Palos de Moguer) ואטוצ'ה (Atocha).
רובע רטירו, כולל את שכונות פסיפיקו (Pacífico), אדלפאס (Adelfas), אסטרייה (Estrella), איביזה (Ibiza), חרונימוס (Jerónimos) וניניו חסוס (Niño Jesús).
רובע סלמנקה (Salamanca), כולל את שכונות רקולטוס (Recoletos), גויה (Goya), פארק דה לס אבנידאס (Parque de las Avenidas), פואנטה דל ברו (Fuente del Berro), גינדאלרה (Guindalera), ליסטה (Lista) וקסטיאנה (Castellana).
רובע צ'מרטין (Chamartin), כולל את שכונות אל ויסו (El Viso), פרוספרידד (Prosperidad), סיודד חרדין (Ciudad Jardín), איספנואמריקה (Hispanoamérica), נואבה אספנייה (Nueva España) וקסטייה (Castilla).
רובע טטואן (Tetuán), כולל את שכונות בייאס ויסטס (Bellas Vistas), קואטרו קמינוס (Cuatro Caminos), קסטייחוס (Castillejos), אלמנרה (Almenara), ולדאסדרס (Valdeacederas) וברוגטה (Berruguete).
רובע צ'מברי (Chamberí), כולל את השכונות גסטמבידה (Gaztambide), אראפילס (Arapiles), טרפלגר (Trafalgar), אלמגרו (Almagro), וייארמוסו (Vallehermoso) וריוס רוסאס (Ríos Rosas).
רובע פואנסראל-אל פארדו (Fuencarral-El Pardo), כולל את השכונות אל פארדו (El Pardo), פואנטלריינה (Fuentelarreina), פנייגראנדה (Peñagrande), בריו דל פילאר (Barrio del Pilar), לה פס (La Paz), ולוורדה (Valverde), מיראסיירה (Mirasierra) ואל גולוסו (El Goloso).
רובע מונקלואה-ארבקה (Moncloa-Aravaca), כולל את השכונות קאסה דה קמפו (Casa de Campo), ארגואלס (Argüelles), קריית האוניברסיטה (Ciudad Universitaria), ולדסארסה (Valdezarza), ולדמארין (Valdemarín), אל פלנטיו (El Plantío) וארבקה (Aravaca).
רובע לטינה (Latina), כולל את השכונות לוס קרמנס (Los Cármenes), פוארטה דל אנחל (Puerta del Ángel), לוסרו (Lucero), אלוצ'ה (Aluche), לס אגילס (Las Águilas), קאמפמנטו (Campamento) וקואטרו ויאנטוס (Cuatro Vientos).
רובע קרבאנצ'ל (Carabanchel), כולל את השכונות קומיאס (Comillas), אופנייל (Opañel), סן איסידרו (San Isidro), ויסטה אלגרה (Vista Alegre), פוארטה בוניטה (Puerta Bonita), בואנאויסטה (Buenavista) ואברנטס (Abrantes).
רובע אוסרה (Usera), כולל את השכונות אורקאסיטס (Orcasitas), אורקאסור (Orcasur), סן פרמין (San Fermín), אלמנדראלס (Almendrales), מוסקארדו (Moscardó), סופיו (Zofío) ופראדלונגו (Pradolongo).
רובע פואנטה דה ואיקאס (Puente de Vallecas), כולל את השכונות אנטרויאס (Entrevías), סן דייגו (San Diego), פלומראס בחאס (Palomeras Bajas), פלומראס סורסטה (Palomeras Sureste), פורטסגו (Portazgo) ונומנסיה (Numancia).
רובע מורטאלאס (Moratalaz), כולל את השכונות פוונס (Pavones), אורקאחו (Horcajo), מרוקינה (Marroquina), מדיה לגואה (Media Legua), פונטארון (Fontarrón) ווינאטרוס (Vinateros).
רובע סיודאד לינאל (Ciudad Lineal), כולל את השכונות ונטאס (Ventas), פואבלו נואבו (Pueblo Nuevo), קינטנה (Quintana), לה קונספסיון (La Concepción), סן פסקואל (San Pascual), סן חואן באוטיסטה (San Juan Bautista), קולינה (Colina), אטלאיה (Atalaya) וקוסטיארס (Costillares).
רובע אורטלסה (Hortaleza), כולל את השכונות פלומאס (Palomas), ולדפואנטס (Valdefuentes), קניאס (Canillas), פינאר דל ריי (Pinar del Rey), אפוסטול סנטיאגו (Apóstol Santiago) ופיוברה (Piovera).
רובע וייורדה (Villaverde), כולל את השכונות סן אנדרס (San Andrés), סן קריסטובל (San Cristóbal), בוטרקה (Butarque), לוס רוסאלס (Los Rosales) ולוס אנחלס (Los Ángeles).
רובע ויה דה ואיקאס (Villa de Vallecas), כולל את העיר העתיקה ואיקאס (Casco Histórico de Vallecas) ושכונת סנטה אאוחניה (Santa Eugenia).
רובע ויקאלברו (Vicálvaro), כולל את העיר העתיקה ויקאלברו (Casco Histórico de Vicálvaro) ושכונת אמברוס (Ambroz).
רובע סן בלאס (San Blas), כולל את השכונות סימנקאס (Simancas), איין (Hellín), אמפוסטה (Amposta), ארכוס (Arcos), רוסס (Rosas), רחאס (Rejas), קנייחאס (Canillejas) וסלבדור (Salvador).
רובע בראחס (Barajas), כולל את השכונות אלמדה דה אוסונה (Alameda de Osuna), טימון (Timón), קורלחוס (Corralejos), העיר העתיקה בראחס (Casco Histórico de Barajas) ונמל התעופה מדריד-בראחס.
כלכלה
ממוזער|250px|שמאל|מרכז הכנסים והתערוכות IFEMA
בשנת 2003 עמד התמ"ג של מדריד על 79,785,000,000 אירו, כעשרה אחוז מהכנסות המדינה כולה. הענף החשוב בכלכלת העיר הוא ענף השירותים, המהווה 85.09% מכלכלת העיר. הענף כולל בתוכו את השירותים הפיננסיים (31.91% מהתמ"ג הכולל) והעסקים (31.84% מהתמ"ג הכולל). יתר התמ"ג מגיע בעיקר מהתעשייה (8.96%) ומענף הבנייה (5.93%).
ייצור ותעשייה
התעשייה במדריד מאבדת מכוחה לאורך השנים, בשל נדידתה לערי המטרופולין האחרות, בעיקר מדרום ומדרום-מזרח לעיר. עם זאת, התעשייה עדיין מחזיקה בנתח משמעותי מהתמ"ג. ענף הבנייה הוא הענף בעל הצמיחה המהירה ביותר במדריד, המוערכת בכ-8.2% בשנת 2005. המגמה בשנים האחרונות מצביעה על גידול בבנייה שלא לצורכי מגורים, חלקית בגלל ההאטה בעליית מחירי הדירות בשנת 2005.
בענף השירותים, המחזיק בכ-85% מהתמ"ג, מועסקים כשני שלישים מכוח העבודה בעיר. במדריד שוכנים שרותי המינהל והכלכלה המרכזיים בספרד, לצד חברות רבות המחזיקות במשותף בחצי מההון הכלכלי בספרד. שניים מהמתקנים החשובים במדריד מבחינת התעסוקה והתמ"ג הם נמל התעופה מדריד-בראחס ומרכז הכנסים IFEMA, הקולט כ-4.7 מיליון מבקרים מדי שנה. בנוסף, מדריד הפכה לאחת הערים המתוירות ביותר באירופה אחרי פריז ולונדון, והיא העיר המתוירת ביותר בספרד.
כנסים ותערוכות
מדריד היא העיר המובילה בספרד באירוח ירידים ותערוכות, וכן היא נמצאת בין המובילות באירופה בתחום זה, בשקלול תערוכות בין-לאומיות, לאומיות ואזוריות, מבחינת שטחים המושכרים לתערוכות. מרכז הכנסים והתערוכות IFEMA במדריד הוא המוביל בתחומו בספרד, והוא מארח מספר תערוכות חשובות כגון FITUR – תערוכת תיירות בין-לאומית, Madrid Fusión – תערוכת גסטרונומיה בין-לאומית, ARCO – יריד אמנות עכשווית בין-לאומי, SIMO TSI – תערוכת פתרונות מחשוב, מולטימדיה ותקשורת למגזר העסקי, תערוכת רכב בין-לאומית ושבוע האופנה של מדריד.
אופנה
העיר מדריד ושבוע האופנה במדריד בפרט, נחשבים למרכז אופנה עיקרי באירופה. במדריד קיימות נציגויות של מרבית מותגי האופנה המובילים, וקיימים מספר מרכזי אופנה מקומיים בפוארטה דל סול וברחובות סראנו וגויה. במדריד ניתן למצוא מותגי הוט קוטור בין-לאומיים מובילים ובהם ארמני וגוצ'י, לצד מותגים ספרדיים כמו זארה ואחרים. מדריד היא גם בסיסה של רשת חנויות הכל-בו אל קורטה אינגלס (El Corte Inglés), המתמחה באופנה ובגדי מעצבים.
תרבות ואמנות
מוזיאונים
מדריד נחשבת לאחת הערים החשובות באירופה מבחינת מוזיאונים וגלריות אמנות. בולטים במיוחד בתחום זה הם שלושת המוזיאונים המהווים את משולש הזהב של האמנות – כינוי לאזור הגאוגרפי בו ממוקמים שלושת המוזיאונים מסביב לשדרת פראדו.
משולש הזהב של האמנות
מוזיאון הפראדו
250px|שמאל|ממוזער|מוזיאון הפראדו
שמאל|200px|ממוזער|מוזיאון ריינה סופיה
מוזיאון הפראדו הוא המוזיאון הגדול והמפורסם ביותר בעיר, ונמצא בו אחד האוספים הגדולים ביותר של אמנות אירופית מן המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-19. המוזיאון שוכן באחד המבנים הגרנדיוזיים שנבנו במסגרת תוכניתו של המלך קרלוס השלישי (1716–1788) לשיפור פני העיר מדריד. השם "פראדו", שפירושו "אחו", הוצמד לאזור מבנה המוזיאון ומאוחר יותר למוסד המוזיאון עצמו.
ב-19 בנובמבר 1819 נחנך המוזיאון המלכותי לציור ולפיסול במבנה הפראדו. בתחילה מנה אוסף המוזיאון 1,500 יצירות, שרק 300 מהן הוצגו בגלריות המוזיאון. כיום המוזיאון מחזיק במעל 5,000 איורים, כאלף מטבעות ומדליות, כאלפיים יצירות קישוטיות וכ-700 פסלים, אך כל אלה מחווירים לעומת אוסף הציורים האיכותי, המונה 8,600 יצירות. מפאת מספר היצירות העצום אין בשני מבני המוזיאון די מקום להציג את כל היצירות שבאוסף ורק שביעית ממנו – היצירות הבולטות ביותר – מוצגות במוזיאון בכל זמן נתון.
מוזיאון המלכה סופיה
מוזיאון המלכה סופיה הוא המוזיאון הלאומי של ספרד לאמנות המאה ה-20. הוא נחנך ב-10 בספטמבר 1992 ונקרא על שמה של סופיה, מלכת ספרד. המוזיאון נמצא בסמוך לתחנת אטוצ'ה, בקצה הדרומי של שדרת פראדו. במוזיאון מוצגים אוספים של שני אמניה הבולטים של ספרד במאה העשרים, פבלו פיקאסו וסלבדור דאלי. יצירת האמנות המפורסמת ביותר במוזיאון היא ציורו של פיקאסו, "גרניקה".
מוזיאון תיסן בורנמיסה
250px|שמאל|ממוזער|מוזיאון תיסן בורנמיסה
מוזיאון תיסן בורנמיסה הוא גלריית אמנות חשובה, המשלימה במידת מה את האוספים בשני המוזיאונים האחרים: אל מול מוזיאון הפראדו, מציג האוסף יצירות מוקדמות מאיטליה וכן עבודות מהאסכולות האנגלית, ההולנדית והגרמנית ואל מול מוזיאון ריינה סופיה מציג יצירות מזרמי האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם, לצד יצירות מאירופה ומאמריקה מחלקה השני של המאה ה-20.
אחד המוקדים של המוזיאון הוא יצירות אירופאיות מוקדמות, ובכלל זה אוסף ציורים איטלקיים של דוצ'ו ובני זמנו מהמאות ה-14 וה-15, לצד עבודות של אמנים הולנדים ופלמים מוקדמים בהם יאן ואן אייק, אלברכט דירר והנס הולביין. מוקד נוסף הוא יצירותיהם של אמני הרנסאנס והבארוק המפורסמים – טיציאן, סבסטיאנו דל פיומבו, קאראווג'ו, רובנס, ואן דייק, רמברנדט, פרנס הלס, גירלנדיו וקרפצ'יו. המוזיאון מכיל גם אוסף חשוב של אמנות אימפריוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית ובו יצירותיהם של קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, אדגר דגה ווינסנט ואן גוך, וכן יצירות מופת מהמאה ה-20, כגון ציור קוביסטי של פבלו פיקאסו ועבודות מאוחרות של פיט מונדריאן ואדוארד הופר.
מוזיאונים נוספים
המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה – כולל מוצגי אמנות מהתקופה הפרה-היסטורית ועד המאה ה-19, בעיקר מחצי האי האיברי. בין המוצגים המפורסמים במוזיאון נמצאים מספר פסלים עתיקים, קופסת אחסון עשויה שנהב, חשבוניית כרטיסים של נפייר, חלק מאוצר גוורסאר ואוסף פסיפסים רומיים. בנוסף, כולל המוזיאון בתא תת-קרקעי העתקי ציורים מתקרת מערת אלטאמירה.
מוזיאון האקדמיה הלאומית לאמנות יפה סן פרננדו – כולל אוסף גדול של עבודות אמנות, בעיקרן ספרדיות, איטלקיות ופלמיות, מהמאות ה-18 וה-19. בין האמנים שעבודותיהן מוצגות במוזיאון ניתן למנות את ברתולומה אסטבן מוריו, חוסה דה ריברה, פרנסיסקו דה סורבראן, פרנסיסקו דה גויה, ויסנטה לופס פורטנייה, חוסה מדראסו, פדריקו מדראסו, חואקין סורויה, ג'ובאני בליני, ג'וזפה ארצ'ימבולדו, אנטוניו דה קורג'ו, פטר פאול רובנס ואנטון רפאל מנגס. במוזיאון מוצגות גם מספר יצירות מודרניות, בהן כאלו של חואן גריס ופבלו פיקאסו.
מוזיאון אמריקה – כולל אוספים מיבשת אמריקה בתקופה הטרום-קולומביאנית לצד אמנות קולוניאלית ואתנוגרפיה.
מוזיאון סורויה – ממוקם בבניין בו התגורר חואקין סורויה והחזיק את סדנת העבודה שלו. הנכס לצד מספר עבודות הועבר לרשות המדינה על-פי צוואתה של אלמנתו של סורויה. כיום כולל המוזיאון אוסף ציורים ותרשימים גדול, לצד עבודות פיסול וקדרות ותצלומים. בנוסף נשמרים במוזיאון פרטי התכתבויות של האמן.
מוזיאון לסארו גלדיאנו – מוסד פרטי המכיל פריטי אמנות שונים, בהם כלי נגינה, עבודות מתכת וכן אוסף היסטורי של ציורים, פסלים ותרשימים בהם עבודות של דייגו ולסקס, פרנסיסקו דה גויה וברתולומה אסטבן מוריו.
המוזיאון הלאומי לאמנות שימושית – מכיל כ-40,000 מוצגים הכוללים רהיטים, עבודות קרמיקה, כלי זכוכית, בדים, שטיחים ואוסף גדול של עבודות אוריינטליות.
המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע – כולל מעל 6 מיליון פריטים ומציג תערוכות המוקדשות למדעי הטבע השונים: ביולוגיה (אבולוציה, אקולוגיה), גאולוגיה (סלעים, מינרלים) ופלאונטולוגיה (מאובנים). בין המוצגים החשובים במוזיאון נמצא שלד מגתריום, העתק של שלד דיפלודוקוס ופוחלצים של ציפורים ויונקים מהעשורים הראשונים של המאה ה-20.
מוזיאון קראלבו – כולל עבודות של אל גרקו, טינטורטו וסורבראן, לצד אוסף גדול של פריטי שריון, פורצלן ומטבעות.
חיי לילה
חיי הלילה והתרבות בקרב בני הנוער החלו לפרוח לאחר מותו של פרנקו, ובפרט במהלך שנות השמונים, בהן התפתחה תנועה "לה מובידה" (La Movida) שעודדה הדוניזם יחד עם שבירת המוסמכות החברתיות מימי המדינה הספרדית.
כיום קיימים מספר אזורים המפורסמים בחיי הלילה ובדיסקוטקים הרבים שהם מציעים, ובהם נמנים אזור כיכר סנטה אנה, כיכר השני במאי במלסאניה ושכונות לה לטינה, לבפייס וצ'ואקה, סמוך לגראן ויה, האחרון מתאפיין גם במספר רב של מוקדי בילוי הפונים לקהילה הגאה. בעבר מנהג נפוץ בקרב בני נוער היה שתיית אלכוהול בפארקים ובאתרים מרכזיים (מנהג הקרוי בספרד בוטיון), אך בשנים האחרונות פעילות זו נאסרה וכיום מתבצעת באופן מפוזר בשכונות העיר השונות, במקום במקומות מרכזיים כבעבר.
תרבות בוהמית
במדריד פועלות מספר מסגרות אמנות אלטרנטיבית, בעיקר ברובע המרכז. העיר אף מארחת מספר פסטיבלים בתחום ובהם פסטיבל אמנות אלטרנטיבית ופסטיבל אמנות עכשווית. בשכונות מלסאניה, אנטון מרטין ולבפייס פועלים מספר בתי קפה/גלריות בוהמיים, המצוידים בדרך כלל בריהוט בסגנון רטרו ואווירה צבעונית ובלתי מסורתית. בגלריות אלו מוצגות בדרך כלל תערוכות מתחלפות של אמנים עכשוויים ויצירותיהם עומדות למכירה. בשכונת לבפייס פועלים גם מספר "בתים נסתרים", למעשה בארים בלתי-חוקיים או מבנים נטושים בהם נערכות הופעות, מפגשי הקראת שירה ומסיבות רחוב.
מוזיקה קלאסית ואופרה
250px|שמאל|ממוזער|האודיטוריום הלאומי במדריד
האודיטוריום הלאומי הוא האולם המרכזי בעיר למופעי מוזיקה קלאסית והוא ביתן של התזמורת הספרדית הלאומית, התזמורת הסימפונית צ'מרטין וכן מארח קונצרטים של תזמורת מדריד והתזמורת הסימפונית של מדריד. האולם משמש גם כבמה עיקרית עבור תזמורות זרות המופיעות בעיר.
התיאטרון המלכותי משמש כבית האופרה העיקרי בעיר והוא ביתה של התזמורת הסימפונית של מדריד. תיאטרון סרסואלה מוקדש בעיקר למופעי סרסואלה, אופרטות ורסיטלים, והוא ביתה של התזמורת של קהילת מדריד. תיאטראות נוספים בהם הם תיאטרון מונומנטל, ביתה של התזמורת הסימפונית RTVE, מרכז חואן מארץ' ואודיטוריום 400, המעלים מופעי מוזיקה עכשווית.
מלחמות שוורים
במדריד נמצאת זירת מלחמות השוורים הגדולה בספרד, לס ונטאס, שהוקמה ב-1929. לס ונטאס נחשבת בעיני רבים כמרכז מלחמות השוורים העולמי, ומכילה כ-25,000 מקומות ישיבה. עונת מלחמות השוורים במדריד מתחילה בחודש מרץ ונמשכת עד אוקטובר. מלחמות שוורים מתקיימות בכל יום במהלך חגיגות סן איסידרו, ובימי ראשון וחגים בשאר העונה.
ספורט
כדורגל
שמאל|250px|ממוזער|אצטדיון סנטיאגו ברנבאו
מדריד היא ביתן של קבוצות הכדורגל ריאל מדריד, המשחקת באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, אתלטיקו מדריד, המשחקת באצטדיון וונדה מטרופוליטנו וראיו ואיקאנו, המשחקת במגרש הכדורגל ואיקאס. שלוש הקבוצות משחקות בליגה הספרדית הראשונה.
ריאל מדריד נחשבת לקבוצת פאר במונחים אירופים ולאחת הקבוצות המעוטרות ביבשת, כאשר לזכותה עומדות 15 זכיות בליגת האלופות, 36 זכיות בליגה, 20 זכיות בגביע המלך הספרדי ושתי זכיות בגביע אופ"א.
אתלטיקו מדריד היא יריבתה המושבעת של ריאל, והיא אחת הקבוצות המעוטרות בספרד עם עשר זכיות באליפות, עשר זכיות בגביע המלך ושתי זכיות בליגה האירופית.
שני האצטדיונים החשובים במדריד, סנטיאגו ברנבאו והמטרופוליטנו, שייכים לקטגוריה 4 הגבוהה ביותר על-פי דירוג האצטדיונים של אופ"א, ובכך מעמידים את מדריד כאחת משש ערים בלבד בהן שני אצטדיונים בקטגוריה זו, לצד ברצלונה, ליסבון, גלאזגו, מנצ'סטר ואיסטנבול. אצטדיון סנטיאגו ברנבאו אירח ארבעה משחקי גמר של ליגת האלופות, בשנים 1957, 1969, 1980 ו-2010, וכן את משחקי הגמר של מונדיאל 1982 ויורו 1964.
מועדון ליגה אצטדיוןריאל מדרידליגת העל הספרדיתאצטדיון סנטיאגו ברנבאואתלטיקו מדרידליגת העל הספרדיתאצטדיון וונדה מטרופוליטנוראיו ואיקאנוליגת העל הספרדיתמגרש הכדורגל ואיקאס
כדורסל
שמאל|250px|ממוזער|ארמון הספורט מדריד
למדריד נציגות מכובדת גם בליגת הכדורסל הבכירה בספרד, בה משחקות הקבוצות המקומיות ריאל מדריד ואסטודיאנטס מדריד. כמו בכדורגל, גם בכדורסל מועדון ריאל מדריד הוא המעוטר ביותר בספרד ובאירופה כולה עם תשע זכיות באליפות אירופה, 30 זכיות באליפות הליגה ו-23 זכיות בגביע המלך. קבוצת אסטודיאנטס זכתה 3 פעמים בגביע הספרדי והישג השיא שלה באירופה הוא השתתפות בפיינל פור הסופרוליג בשנת 1992.
מועדון ליגה אצטדיוןריאל מדרידליגת העל הספרדית בכדורסלארמון הספורט מדרידאסטודיאנטסליגת העל הספרדית בכדורסלארמון הספורט מדריד
ענפים אחרים
במדריד נמצא מסלול המרוצים חראמה (Jarama), שאירח תשע פעמים בעבר את מרוץ הגרנד פרי הספרדי. מדריד היא גם נקודת הסיום של מרוץ האופניים היוקרתי הוואלטה אספניה. החל משנת 2002, מדריד מארחת מדי שנה טורניר טניס במסגרת סבב המאסטרס, מטורנירי הטניס החשובים בסבב ה-ATP, אשר נערך במתחם קאחה מחיקה. משנת 1978 נערכת בעיר מדי שנה תחרות מרתון וריצת 10000 מטר.
אירוח אולימפיאדה
בעבר הגישה מדריד את מועמדותה לאירוח המשחקים האולימפיים שלוש פעמים לקראת אולימפיאדות 1972, 2012 ו-2016, אך היא לא נבחרה באף אחת מהפעמים והפסידה למינכן, לונדון וריו דה ז'ניירו בהתאמה. בשנת 2011 פורסם כי מדריד הגישה מועמדות נוספת לאירוח אולימפיאדת 2020, עליה היא התחרה מול איסטנבול וטוקיו. מדריד הודחה בסיבוב הראשון והפסידה את האירוח לטוקיו.
אתרי תיירות
מבנים ואתרים בעלי חשיבות
שמאל|ממוזער|250px|ארמון סיבלס – בית העירייה
הארמון המלכותי
קתדרלת אלמודנה
פלאסה דה סיבלס וארמון התקשורת
התיאטרון המלכותי
מקדש דבוד
שער אירופה
שוק אל רסטרו
פארק בואן רטירו
אצטדיון סנטיאגו ברנבאו
אצטדיון ויסנטה קלדרון
לס ונטאס
אנדרטות
שער אלקלה
שער הניצחון
שער טולדו
שער סן ויסנטה
אובליסק קאחה
כיכרות
שמאל|ממוזער|250px|פוארטה דל סול
פוארטה דל סול
פלאסה מאיור
פלאסה דה סיבלס
פלאסה דה קולון
פלאסה דה אספניה
פלאסה דה קסטייה
פלאסה דה לה ויה
פלאסה סנטה אנה
רחובות מרכזיים
גראן ויה
שדרת פראדו
שדרת רקולטוס
שדרת קסטיאנה
חינוך והשכלה
ממוזער|250px|מבנה האוניברסיטה הפוליטכנית
מערכת החינוך במדריד מנוהלת על ידי משרד החינוך של הקהילה האוטונומית של מדריד, אשר אחראית על מערכת החינוך בקהילה כולה.
השכלה יסודית ותיכונית
על פי הערכות, ישנם במדריד 167,000 ילדים בגנים, 320,800 תלמידים בחינוך תיכוני, כ-4,500 תלמידים במסגרת חינוך מיוחד וכ-50,000 תלמידים בחינוך מקצועי. בסך הכול לומדים בקהילת מדריד יותר ממיליון תלמידים בחינוך לא-אקדמי, מתוכם כ-600,000 לומדים במוסדות ציבוריים, 260,000 בבתי ספר פרטיים וכ-150,000 הלומדים במוסדות פרטיים אחרים שאינם מסובסדים.
בעשרים ואחד רובעי העיר מדריד קיימים 520 גני ילדים (98 ציבוריים ו-422 פרטיים), 235 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, 106 בתי ספר תיכוניים, 309 בתי ספר פרטיים (עם וללא סבסוד) ו-24 מוסדות לימוד זרים. בעיר 242 בתי ספר ציבוריים, כשליש מכלל בתי הספר, בהם מועבר חינוך דו-לשוני לכ-55,000 תלמידים.
השכלה גבוהה
בקהילת מדריד נמצאות שש אוניברסיטאות ציבוריות, לצד קמפוסים של האוניברסיטה הפתוחה. ארבע מהאוניברסיטאות מקיימות חלק או את כל פעילותן בעיר מדריד:
אוניברסיטת קומפולטנס במדריד, לרבות מרבית הפקולטות והאודיטוריום המרכזי, השוכנים בקרית האוניברסיטה במדריד.
האוניברסיטה האוטונומית של מדריד, עם הקמפוס המרכזי באזור קנטובלאנקו והפקולטה לרפואה בשכונת לה פס.
האוניברסיטה הפוליטכנית של מדריד, עם מספר פקולטות בקרית האוניברסיטה, קמפוס במרכז העיר וכן מספר בתי ספר הפזורים בעיר.
אוניברסיטת המלך חואן קרלוס, עם הפקולטות למשפטים ולמדעי החברה ברובע ויקאלברו.
מרבית פעילות אוניברסיטת קומפולטנסה, לצד פעילותם של מוסדות השכלה גבוהה נוספים, מתרכזת בקרית האוניברסיטה, שכונה ברובע מונקלואה-ארבקה. במרכז קריית האוניברסיטה נמצא ארמון מונקלואה, משכנו הרשמי של ראש ממשלת ספרד החל משנת 1977. בנוסף, מדריד היא מקום מושבם של CSIC – מכון מחקר ממשלתי בנושאים מדעיים, CNIC – מכון מחקר קרדיווסקולרי המשותף למספר אוניברסיטאות בספרד, וכן הספרייה הלאומית על שלל אוספיה והארכיונים.
בית הספר למנהל עסקים IE היא אוניברסיטה למנהל עסקים. האוניברסיטה נוסדה ב-1973 תחת השם Instituto de Empresa.
אוניברסיטת קומפלוטנס
ממוזער|250px|מבנה הנהלת האוניברסיטה
אוניברסיטת קומפלוטנס היא אחת האוניברסיטאות הוותיקות בעולם, והעתיקה באוניברסיטאות ספרד. באוניברסיטה לומדים כ-85,000 סטודנטים ועובדים בה למעלה מ-10,000 אנשי סגל. האוניברסיטה ממוקמת בקמפוס מרכזי בקרית האוניברסיטה ברובע מונקלואה-ארבקה ובקמפוס משני בשכונת סומוסגואס בעיר השכנה פוסואלו דה אלארקון.
שורשי האוניברסיטה נטועים בבית ספר כללי שהוקם בשנת 1293 על ידי המלך סאנצ'ו הרביעי באלקלה דה אנארס הסמוכה למדריד. בשנת 1499 הפך בית הספר הכללי לאוניברסיטה, ביוזמתו של הקרדינל פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס ובתמיכתו של האפיפיור אלכסנדר השישי. האוניברסיטה נקראה קומפלוטנסיס, על שם קומפלוטום – שמה הלטיני של אלקלה דה אנארס.
האוניברסיטה שגשגה במהלך המאה ה-16, ובשנת 1509 פעלו במסגרתה חמש פקולטות: אמנות ופילוסופיה, תאולוגיה, משפט קאנוני, פילולוגיה ורפואה. הצלחת האוניברסיטה בתקופה זו נזקפת רבות לזכותו של סינסרוס, שבתור הארכיבישוף של טולדו, הצליח לתמוך בה באופן ניכר. בשנת 1517 הושלמה באוניברסיטה כתיבת פוליגוט התנ"ך הקומפולטנסיאני, מהדורה בחמישה כרכים שכללה את כל כתבי התנ"ך בעברית, יוונית, ארמית ותרגום הוולגטה ללטינית. אף על פי שמרבית עותקי הפוליגוט לא שרדו, הוא נחשב למגנום אופוס של האוניברסיטה ולאחד משיאי האקדמיה הספרדית, לצד היותו גורם מכריע בהפיכתה של האוניברסיטה לאחת המובילות בעולם.
בשנת 1836 עברה האוניברסיטה למדריד ושמה שונה ל"האוניברסיטה המרכזית". בשנת 1927 הוחלט בצו מלכותי על הקמת קמפוס חדש ברובע מונקלואה ארבקה, לימים קריית האוניברסיטה, על שטחים שהועברו מחצר המלוכה על ידי המלך אלפונסו ה-13. במהלך מלחמת האזרחים בספרד הפכה קריית האוניברסיטה לאזור קרבות, וחלק מבייני האוניברסיטה נהרסו. בשנת 1970 שונה שם האוניברסיטה לאוניברסיטת קומפלוטנס של מדריד ונבנה קמפוס נוסף בסומוסגואס, עבור הפקולטאות למדעי החברה.
בין בוגרי האוניברסיטה לאורך שנותיה נמנים מדינאים ובני אצולה רבים בהם מנואל אסאניה, אדולפו סוארס, חואן נגרין, חאבייר סולאנה, חסיד אומות העולם אנחל סאנס בריס והנסיכה לטיסיה, אמנים ואנשי רוח רבים בהם לופה דה וגה, חוויאר מריאס, חוסה אצ'גרי, מריו ורגס יוסה, ויסנטה אליכסנדרה, לואיס בוניואל, אלחנדרו אמנבר, חואן דה מריאנה וחוסה אורטגה אי גאסט.
האוניברסיטה האוטונומית של מדריד
ממוזער|250px|קמפוס קנטובלאנקו
האוניברסיטה האוטונומית של מדריד (ידועה בשם UAM) נוסדה בשנת 1968 לצד האוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה והאוניברסיטה האוטונומית של בילבאו, כחלק מרפורמה מקיפה במערכת החינוך בספרד. קמפוס האוניברסיטה המרכזי שוכן באזור קנטובלאנקו בצפון מדריד, סמוך לערים אלקובנדס וטרס קנטוס. האוניברסיטה נחשבת לאחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בספרד ופעמים רבות מדורגת ראשונה מבין האוניברסיטאות הספרדיות בדירוגים שונים, ובהם דירוג אקדמי של אוניברסיטאות בעולם.
בקמפוס קנטובלאנקו שוכנות הפקולטות למדעים, משפטים, פילוסופיה ואמנות, פסיכולוגיה, כלכלה וחשבונאות וכן בתי ספר גבוהים להנדסה ולהוראה. הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה שוכנת בבית החולים הלימודי לה פאס בצפון מדריד. כיום לומדים באוניברסיטה כ-35,000 סטודנטים, ובין בוגריה נמנים הנסיך פליפה, טרינידד חימנס וכן מדינאים, אמנים, עיתונאים ואנשי תקשורת רבים.
תחבורה
כבישים
שמאל|ממוזער|250px|תרשים הכבישים המרכזיים במדריד וסביב לה. בכחול מסומנים כבישי הטבעת, בורוד מסומנים הכבישים הרדיאליים היוצאים ממדריד.
העיר מדריד מוקפת בארבעה כבישי טבעת, הממוקמים זה בתוך זה, שנועדו להקל על התנועה בין אזורים שונים במטרופולין ולמנוע עומסי תנועה בתחומי העיר עצמה. הכבישים הם M-30 בהיקף מרכז העיר, M-40 בפרברי העיר, M-50 ו-M-61 המהווים טבעת בהיקף המטרופולין ו-M-45 המהווה חצי טבעת המקשרת בין כביש M-40 לכביש M-50.
בנוסף, מדריד היא מקורם של מספר כבישים בין-עירוניים מרכזיים המקשרים אותה לכל אזורי ספרד, החשובים שבהם הם:
זיהוי הכביש מסלול A-1 מדריד – ארנדה דה דוארו – בורגוס – מירנדה דה אברו – ויטוריה – סן סבסטיאן A-2 מדריד – גוודלחרה – סראגוסה – ליידה – ברצלונה A-3 מדריד – ולנסיה A-4 מדריד – קורדובה – סביליה – חרס – קדיס A-5 מדריד – טלברה דה לה ריינה – נבלמוראל דה לה מאטה – מרידה – בדחוס – גבול פורטוגל A-6 מדריד – מדינה דל קמפו – בנוונטה – אסטורגה – פונפראדה – לוגו – לה קורוניה
אזורים תפעוליים
שמאל|ממוזער|250px|מפת האזורים התפעוליים לפי רשות התחבורה האזורית
רשות התחבורה האזורית מחלקת את הקהילה האוטונומית של מדריד למספר אזורים תפעוליים בצורת טבעות המקיפות את מרכז העיר מדריד בקטרים שונים. טבעת A כוללת את מרכז העיר, טבעות B2, B1 ו-B3 מרוחקות יותר מהעיר (בסדר עולה ביחס למרחק) וכוללות את שוליה הרחוקים ופרבריה, וטבעות C1 ו-C2 כוללות ערים הנמצאות מחוץ למטרופולין מדריד אך בגבולות הקהילה האוטונומית.
אוטובוסים
מערך האוטובוסים הציבוריים במדריד מופעל על ידי חברת התחבורה העירונית, בדומה ליתר אמצעי התחבורה בעיר. המערך כולל מעל 2,000 אוטובוסים הפועלים ב-218 קווים, בהם קווים רגילים, קווי אקספרס, קווים סיבוביים וקווי לילה. מערך האוטובוסים במדריד מקושר גם למערכי הרכבות העירוניות (התחתית והפרברית), ותחנות מעבר עיקריות הן שדרת אמריקה, מנדס אלבארו, מונקלואה, פלאסה אליפטיקל ופרינצ'יפה פיו. בנוסף, פועלים עשרות קווי אוטובוס בין-עירוניים המקשרים את מדריד לערים אחרות במטרופולין, וכן אוטובוסים לערים מרוחקות יותר במחוזות קרובים.
רכבת ארצית
חברת הרכבות של ספרד, ה-Red Nacional de Ferrocarriles Españoles, המכונה Renfe, מקשרת את מדריד עם שאר ערי המדינה באמצעות שתי תחנות רכבת מרכזיות – אטוצ'ה וצ'מרטין. פרט למערך הרכבות הארצי, בתחנות אלו עוברים גם קווי הרכבת התחתית והרכבת הפרברית של מדריד, המאפשרים קישור נוח בין כלל מערכי הרכבת בעיר.
תחנת אטוצ'ה משמשת כשער הכניסה העיקרי לעיר וממנה מופעלים קווים למרחקים בינוניים לטולדו, סגוביה, אלבסטה וערים נוספות, לצד קווים ארוכים וקווים מהירים לברצלונה, סביליה, וסקה, מאלגה, ולנסיה, קדיס, גרנדה ועוד. תחנת צ'מרטין מפעילה את מרבית הקווים לצפון ומערב ספרד ובהם קווים לסראגוסה, סלמנקה, סנטנדר, לאון, בילבאו, גיחון, לה קורוניה וכן ליסבון שבפורטוגל.
רכבת תחתית
שמאל|ממוזער|250px|רכבת תחתית בתחנת סול.
הרכבת התחתית של מדריד היא בין מערכות הרכבת התחתית הגדולות בעולם ובין עשר המערכות הארוכות בעולם. המערכת שהוקמה בשנת 1919 היא השנייה בגודלה באירופה, אחרי זו של לונדון, והיא משרתת כשישה מיליון תושבים במטרופולין מדריד. כיום כוללת המערכת 231 תחנות ומסלולים באורך כולל של 282.5 קילומטרים.
פרישת מערכת הרכבת התחתית מאפשרת גישה לכל אזורי העיר ולמרבית פרבריה, וכן קישור למערכי התחבורה הנוספים במטרופולין באמצעות קישור לשתי תחנות הרכבת הגדולות בעיר – אטוצ'ה וצ'מרטין, תחנת פרינצ'יפה פיו המשמשת כיום כבסיס אוטובוסים בין-עירוניים מרכזי ונמל התעופה מדריד-בראחס המשמש כשער התחבורה האווירית העיקרי לעיר. במסגרת תוכניות הפיתוח של המערכת מתוכננת פתיחתם של שני קווים חדשים והארכתם של קווים קיימים, למתן כיסוי רחב יותר של פרברי העיר, וכן מודרניזציה של תחנות המערכת הישנות והתאמתן לסטנדרטים החדשים.
רכבת פרברית
תחילתן של הרכבות הפרבריות במטרופולין מדריד בשנת 1851, אז נסללה מסילת הרכבת הראשונה בין מדריד לארנחואס. בשנת 1941, לאחר מלחמת האזרחים הספרדית, חברות הרכבת שסבלו מקשיים הולאמו ואוחדו לחברת RENFE. התפתחות ערי השינה בסביבת מדריד החלה רק בסוף שנות ה-60, והתמקדה בשני אזורים שונים במטרופולין – אזור אנרס והאזור מדרום למדריד הכולל את לגאנס, חטאפה וערים נוספות.
בשנות ה-90, החלה RENFE להפריד את קווי הרכבת שלה לפי אזורי פעילות, ובכל אחד מיתגה את השרות עם סמלים וצבעים שונים. כחלק מהרפורמה, הרכבות במדריד נצבעו בצבעים אדום, לבן ואפור, וקווי הרכבת השונים מוספרו באופן עוקב. במקביל, חל שינוי במגמת ההתפתחות העירונית באזור מדריד, כאשר יוזמות ותוכניות בניה חדשות, שהיו בעבר בעיקר בצפון-מזרח ובדרום-מערב העיר, החלו להתרכז באזור צפון-מערב העיר. במענה למגמת ההתפתחות העירונית שהתעוררה, החלה RENFE בתוכנית שאפתנית להרחבת מערכת הרכבת הפרברית, באמצעות קישורה של תחנת הצפון המיושנת לתחנת אטוצ'ה. נתיב הקישור בין התחנות שזכה לשם "המסדרון הירוק" נפתח בשנת 1997, עבר באזורי תעשייה ישנים מדרום למרכז העיר, ובין היתר הביא לסלילתם של רחובות חדשים ולמיזמי מגורים סביבם.
כיום, הרכבת הפרברית המופעלת על ידי חברת RENFE משרתת את מדריד ואת הערים באזור המטרופולין באמצעות 96 תחנות ומסלולים באורך כולל של 370 קילומטרים.
רכבת קלה
שמאל|ממוזער|250px|רכבת קלה בתחנת ארבקה.
הרכבת הקלה של מדריד נחנכה בשנת 2007 ומהווה, מבחינה אדמיניסטרטיבית, חלק מהרכבת התחתית של העיר. מערכת הרכבת הקלה כוללת 3 קווים באורך כולל של מעל 27 קילומטרים ו-36 תחנות. שלושת קווי הרכבת הקלה הם על-קרקעיים במרבית אורכם, אך חלק מהתחנות תת-קרקעיות. קו הרכבת הקלה ML-1 משרת שכונות חדשות צפון-מזרחית ממרכז העיר, והקווים ML-2 משרתים שכונות ממערב למרכז העיר.
תחבורה אווירית
במדריד פועל נמל התעופה מדריד-בראחס הממוקם בצפון-מזרח העיר. הנמל הוא הגדול והעמוס בספרד, והעשירי העמוס ביותר בעולם. כיום הנמל הוא השער האווירי המרכזי לחצי האי האיברי ומהווה מוקד משיכה לטיסות רבות, בעיקר מאמריקה הלטינית. בשנת 2008 עברו בנמל יותר מ-50.8 מיליון נוסעים. הנמל כולל ארבעה מסלולי המראה וארבעה בתי נתיבות. טרמינל 4, החדש מביניהם, משמש את טיסות חברת איבריה וחברות נוספות בברית חברות התעופה Oneworld, בהן בריטיש איירוייז ואמריקן איירליינס. שלושת הטרמינלים האחרים משמשים את טיסות שאר החברות, בהן החברות הספרדיות אייר אירופה. הנמל מקושר כיום למדריד באמצעות קו 8 של הרכבת התחתית, הכולל תחנה בטרמינל 2 (מעבר לטרמינלים 1 ו-3) ותחנה בטרמינל 4 החדש.
קו הרכבת יי-וו - מדריד
מדריד היא נקודת היעד לקו הרכבת הארוך בעולם, מחופי האוקיינוס השקט, דרך כל אסיה ואירופה, עד לספרד, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי. קו המסילה נחנך בשנת 2014, ומאפשר העברת סחורות שמוצאן מסין, לכל אירופה, בדרך יבשתית.
סביבה
שמאל|ממוזער|250px|שדרת פסלים בפארק בואן רטירו.
העיר מדריד מלאה בשטחים ירוקים ופארקים, והיא אחת הערים האירופיות עם היחס הגדול ביותר של שטחים ירוקים לאדם – 70 מ"ר, לעומת 20 מ"ר בממוצע באירופה. בשנת 2005, היו במדריד כ-300,000 עצים, נתון השני במספרו רק לטוקיו, אשר אוכלוסייתה גדולה פי שלושה מאוכלוסיית מדריד.
פארק בואן רטירו הוא הריאה הירוקה הגדולה במרכז העיר, בשטח של 1,180 דונם, והוא הפארק הפופולרי בעיר. במרכז הפארק נמצא אגם מלאכותי, ועוד נמצאים בו גני פרחים, ארמון הזכוכית שנבנה בהשראת ארמון הבדולח של לונדון, פסלים רבים ואנדרטות.
קאסה דה קאמפו הוא פארק גדול, בשטח של 17,220 דונם, הנמצא ברובע מונקלואה-ארבקה במערב העיר, והוא הגדול מבין שטחיה הירוקים של מדריד. בפארק נמצאים פארק שעשועים, גן החיות של מדריד ובריכה. כמו כן, קיים בפארק רכבל ממנו ניתן להשקיף על כל העיר, המקשר בין קאסה דה קאמפו לפארק מערב.
בתחנת אטוצ'ה נמצא גן טרופי מקורה בשטח של כ-4,000 מ"ר. בגן יש יותר מ-500 זנים שונים של צמחים, לצד אגמים עם צבים ודגים. יחד עם בתי הקפה הרבים הפועלים במתחם, הפכה תחנת אטוצ'ה למקום בילוי ומפלט ממזג האוויר.
הגן הבוטני המלכותי נוסד במאה ה-18 על ידי המלך קרלוס השלישי, ושימש לגידול זני צמחים שנאספו מסביב לעולם. בגן פועל מכון מחקר שהחל את דרכו בפיתוח תרופות צמחיות, וכיום מתרכז בשימור המערכת האקולוגית האירופית.
פאוניה הוא פארק שעשועים לימודי, המשלב בין גן חיות לבין לימודי טבע, במטרה להוות מוקד משיכה חינוכי לילדים. בפארק מוצגות שמונה מערכות אקולוגיות שונות ומעל 1,500 בעלי חיים, חלקם משוטטים בחופשיות ברחבי הפארק.
פארק המערב שוכן מצפון לארמון המלכותי וגובל ברובע מונקלואה-ארבקה וקרית האוניברסיטה. הפארק משתרע על-פני שטח של 980 דונם ומכיל זני עצים רבים בהם ארז, צפצפה וטיליה. מדי שנה הפארק מארח תחרות ורדים בין-לאומית.
פארק קפריצ'ו משתרע על פני שטח של 140 דונם בשכונת אלמדה דה אוסונה במזרח העיר. הפארק נחשב לאחד היפים בעיר ונמצאים בו פסלים, אנדרטות, מזרקות ומבוך צמחייה.
ערים תאומות
לקריאה נוספת
ענבל עופר, "שפת (ה)רחוב: צרכים קהילתיים ותכנון עירוני במדריד (1956–1986)", זמנים, מס' 119, 2012, עמ' 46–57.
קישורים חיצוניים
נמל התעופה מדריד-בראחס
תיירות במדריד – אתר רשמי
מדריך למבקר באתר aboutmadrid
מדריך לתיירים במדריד בויקימסע האנגלי
מדריד – מידע שימושי ומאמרים באתר מסע אחר
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:מדריד (קהילה אוטונומית): ערים
מדריד
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:קהילות אוטונומיות של ספרד: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-9 | 2024-10-03T15:37:29 |
היסטוריה של גרמניה | ההיסטוריה של גרמניה תלויה במידה רבה באופן שבו מוגדרת "גרמניה". גרמניה לא התקיימה כמדינת לאום עד 1871. לפני המאה ה-19, גרמניה היא בבחינת אזור תרבותי במרכז אירופה הכולל טריטוריות רבות, המחזיקות כל אחת ברמות שונות של עצמאות כמו גם במורשת היסטורית שונה. עובדה זו מקשה על הקביעה האם טריטוריה מסוימת כלל השתייכה ל"גרמניה".
אחת הסוגיות המורכבות בהקשר זה היא שאלת מעמדה של אוסטריה, מדינה דוברת גרמנית שהיא חלק מהמרחב התרבותי של גרמניה. מדינה זו הייתה דומיננטית במסגרת האימפריה הרומית הקדושה, הנחשבת לעיתים כמקבילתה הקדומה של "גרמניה" או הרייך הראשון; עם זאת, אוסטריה לא נכללה במסגרת איחוד המדינות הגרמניות ב-1871, וסופחה ל"גרמניה" רק למשך תקופה קצרה של שמונה שנים (1938–1945). (למידע נוסף ר' היסטוריה של אוסטריה).
ערך זה משרטט בקצרה תקופות עיקריות בהיסטוריה הגרמנית בלבד; מידע נוסף מופיע לרוב בערכים נפרדים.
פרהיסטוריה מאוחרת
כאשר פגשו העמים הגרמאנים לראשונה בתרבויות כותבות (ואגב כך הופיעו לראשונה בהיסטוריה), תרבות-האב הגרמאנית כבר הייתה מפולגת לשלוש תת-קבוצות מוכרות; הצפונית, המזרחית והמערבית, אשר עדיין חלקו במידה רבה מאפיינים לשוניים ודתיים זהים. הגרמנים בני זמננו הם צאצאי התרבות המערב-גרמאנית (בדומה למספר קבוצות אתניות מודרניות אחרות במרכז אירופה ובצפון מערבה). שלוש תתי-התרבויות הללו עברו התפלגות נוספת לכדי מספר רב של שבטים, אשר עברו שינויים פוליטיים ודמוגרפיים מורכבים בתקופות הבאות, באופן שהופך את זיהוים עם קבוצות אתניות מודרניות לכמעט בלתי אפשרי.
הגרמאנים והרומאים
הקרב החשוב ביותר בהיסטוריה הגרמאנית בתקופה הרומאית, קרב יער טויטובורג, נערך ביער טויטובורג בשנת 9 לספירה, שבמהלכו ארבו השבטים הגרמאנים בראשות ארמיניוס לכוח הרומאי והשמידו שלושה לגיונות. לאחר קרב זה לא נעשו עוד ניסיונות ממשיים להרחיב את גבול האימפריה הרומית מעבר לנהר הריין.
קרוב לארבע-מאות שנים מאוחר יותר, ב-407, השבטים הגרמאנים שחיו לאורך נהר הריין (הונדלים, הבורגונדים, האלאנים והשוואבים) חצוהו והקימו מספר ממלכות באזורים שבהן שוכנות היום צרפת וספרד. יחד עם זאת, הממלכות הללו לא שרדו זמן רב.
ואולם, ממלכת הפרנקים (אשר הוקמה זמן קצר לאחר מכן), שרדה מאות אחדות תחת שושלת השליטים המרובינגים והקרולינגים. בזמנו של קרל הגדול, אשר הוכתר קיסר בשנת 800, הממלכה הפרנקית כבר כללה את רוב השטח עליו יושבות כיום צרפת וגרמניה.
האימפריה הרומית הקדושה (843–1806)
שמאל|ממוזער|250px|הנסיכים-בוחרים של האימפריה הרומית הקדושה.
לאחר מותו של המלך הפרנקי לואי הצדיק, חולקו האדמות הפרנקיות על פי הסכם ורדן משנת 843 לחלק מערבי, שבו תקום מאוחר יותר צרפת, לחלק מזרחי, האימפריה הרומית הקדושה העתידית, ולאזור מרכזי (צפון איטליה, ארצות השפלה ובורגונדיה), שהיה לאחד ממוקדי המחלוקת ההיסטורית בין צרפת וגרמניה.
עם מותו של שליטה הקרולינגי האחרון של הממלכה הפרנקית המזרחית בשנת 911, הועברה המלוכה לקונראד הראשון. הממלכה הייתה מחולקת בין חמישה דוכסים מצאצאי האצולה המקומית והם אלו שתמכו במלך הקרולינגי ואפשרו את שלטונו. בשנת 919 בחרו חמשת הדוכסים את הדוכס מסכסוניה, היינריך הצייד כמלך על הממלכה.
בנו של היינריך, אוטו הראשון (לימים: אוטו הגדול) עלה לשלטון ב-932 והוכתר על ידי האפיפיור יוחנן השנים עשר כקיסר בשנת 962. אוטו ייסד שושלת קיסרים הקרויה השושלת האוטונית.
בראש הקיסרות שתיקרא מאוחר יותר "האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית" (Heiliges Römisches Reich deutscher Nation) עמד קייזר (Kaiser, קיסר) עד להתפוררותה בשנת 1806.
בשונה מממלכות צרפת או אנגליה, האימפריה הרומית הקדושה לא התפתחה לכדי מדינת לאום ריכוזית, אלא נותרה בבחינת ישות-על המורכבת ממספר טריטוריות אוטונומיות למדי, חלקן בשליטת נסיכים, חלקן בשליטת אנשי דת, חלקן בשליטתו הישירה של הקייזר ומקצתן אף התקיימו כרפובליקות, כדוגמת הקונפדרציה השווייצרית הישנה, אשר נותרה באופן רשמי חלק מהאימפריה עד החתימה על הסכמי וסטפאליה (1648).
ממוזער|250px|קתדרלת פרייבורג בעלת החזית עם מגדל אחד: היתוך של הסגנון הגותי עם מסורת הווסטוורק הקרולינגית.
עד המאה ה-13 שלטה בגרמניה אדריכלות הרומנסק (ראו למשל את קתדרלת במברג). במחצית המאה ה-13 החלה להיקלט בגרמניה האדריכלות הגותית שיובאה מצרפת. האדריכלות התמודדה עם מסורת הבנייה הקרולינגית של כנסיות וסטוורק (Westwerk) בעלות שני מוקדי פולחן: מזרחי ומערבי. הקתדרלות בגרמניה הושפעו גם מכנסיות מסדרי העוני, שכללו חלל אחיד או אגפים שווי-גובה והיו פשוטות בקישוטיהן, בחלונות הוויטראז', בכותרות ובתוכנית הפיסולית. כתוצאה מכך לקתדרלות גרמניות יש בדרך כלל שני אזורי קיר במקום שלושה והחלונות והעמודים פשוטים יחסית. בעוד שקתדרלות כגון קתדרלת רגנסבורג (1273–1872), קתדרלת פרייבורג (1260–1320) וקתדרלת קלן (1248–1880) נבנו על טהרת הסגנון הצרפתי קתדרלות כמו קתדרלת במברג (בעלת 4 מגדלים) וקתדרלת נאומבורג (בעלת שני בתי מקהלה, במזרח ומערב) שילבו בין הסגנון הגותי לסגנון הרומנסקי הקרולינגי וריבוי מגדלים עם צריחים האופייניים למזרח אירופה. יש לציין את קתדרלת שטרסבורג (1176–1439) וקתדרלת אולם (1377–1890) שנחשבות לקתדרלות גותיות מפוארות וחשובות ביותר. בניגוד לצרפת, בגרמניה בהרבה קתדרלות הושלמו הצריחים שעל ראש המגדלים (גם אם במאה ה-19), לרוב בסגנון תחרה גרמני או בסגנון שווייצרי שהקנה לקתדרלה מראה מחודד השואף כלפי מעלה.
מ-1438 ואילך, כל קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, להוציא אחד, היו בני משפחת הבסבורג (גם ההפסקה הקצרה בין 1742–1745 נבעה ממחסור זמני בהבסבורגים זכרים). יחד עם זאת, במקום לנסות וליצור סמכות ריכוזית בודדת (כמו בצרפת, לדוגמה), העדיפו השליטים ההבסבורגים להתמקד בחיזוק אדמותיהם הפרטיות (Hausmacht), הכוללות את השטחים בהם שוכנת כיום אוסטריה, ומשנת 1526 ואילך גם את בוהמיה ואת מורבייה. נוסף על כך, הקיסרים השיגו יותר ויותר טריטוריות מעבר לתחומי האימפריה הרומית הקדושה. לנוכח הנטיות הצנטריפוגליות שחוללה הרפורמציה בקרב תושבי האימפריה, ולאור ממדי ההרס שחוללה מלחמת שלושים השנים (1618–1648), הפכה הריכוזיות לבלתי אפשרית, במה שהעניק לנסיכויותיה ולמדינותיה של האימפריה ריבונות דה פקטו. זאת ועוד, שטח האימפריה, שבראשיתה כללה את ארצות השפלה, את מזרח צרפת ואת צפון איטליה, הלך והצטמק בחלוף המאות.
עם ההצלחות הצבאיות של נפוליאון וארגונן מחדש של רבות ממדינות האימפריה, הכריז הקיסר פרנץ השני, ככל הנראה מתוך חשש פן יורשו לא יהיה הבסבורגי, על סופה של האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1806. עבור ההבסבורגים, לא הייתה זו הורדה בדרגה, שכן פרנץ כבר הכריז על עצמו קיסר אוסטריה בשנת 1804; ואולם עבור גרמניה הסתיימה תקופה היסטורית כבת אלף שנים.
הקונפדרציה הגרמנית (1815–1866) ועלייתה של פרוסיה
לאחר התפוררות האימפריה, כונן נפוליאון את הקונפדרציה של הריין בשנת 1806, אשר כללה שש-עשרה מדינות גרמניות קטנות (בעתיד יתווספו 19 נוספות, אך לא פרוסיה או אוסטריה). קונפדרציה זו התקיימה עד לשנת 1813, כאשר נכשל מסעו של נפוליאון לרוסיה וכמה מהחברות בקונפדרציה הפנו לו עורף.
בשנת 1815, כתוצאה מקונגרס וינה, המדינות הגרמניות הריבוניות כוננו קונפדרציה רופפת, הקונפדרציה הגרמנית, אשר כללה שתי מעצמות מתחרות: אוסטריה ופרוסיה. גורם מסייע לאיחוד המדיני העתידי של גרמניה בראשות פרוסיה וללא אוסטרו-הונגריה היה איחוד המכס הגרמני ("צולפריין") אשר נחתם על ידי רוב מדינות גרמניה בשנת 1833.
ב-1848 ו-1849, פרצה סדרת מהפכות לאומיות בגרמניה, כביטוי מקומי של "אביב העמים" שהתחולל באותה תקופה באירופה כולה. המהומות שפרצו בברלין בשנת 1848, אשר תבעו כינון של מדינת לאום גרמנית בנוסף לרפורמות ליברליות שונות, אילצו את המלך הפרוסי פרידריך וילהלם הרביעי להבטיח מונרכיה חוקתית. אספת מדינות הקונפדרציה, שהתכנסה בפרנקפורט, אף החליטה על חוקה למדינה החדשה. ואולם לכשפורסמה החוקה סירב המלך פרידריך וילהלם ליטול את כתר המדינה הגרמנית המאוחדת. לאחר מכן, גרמניה תאוחד רק בשל הלחץ שהפעילו מנהיגיה הצבאיים של פרוסיה.
הקונפדרציה הצפון-גרמנית התקיימה בתקופה שבין פירוק הקונפדרציה הגרמנית (1866) לבין יסוד האימפריה הגרמנית (1871); פרוסיה שלטה בצפון גרמניה, ובאמצעות איחוד המכסים שנוצר שלושים שנים קודם לכן, שלטה גם בדרומה.
האימפריה הגרמנית (1871–1918)
ממוזער|שמאל|250px|ההכרזה על הרייך השני בארמון ורסאי, 1871. ביסמרק מופיע בלבן.
פרוסיה נהנתה מהצלחות צבאיות מרובות, כמו בקרב קוניגראץ שנערך מול אוסטריה ב-1866 או במלחמה הפרנקו-פרוסית ארבע שנים אחר כך. ניצחונות אלה הביאו ליצירתה של גרמניה כמדינת לאום תחת דומיננטיות פרוסית בולטת. האימפריה הגרמנית, או הרייך השני, הוקמה ב-18 בינואר 1871. אף שהיה לה פרלמנט, קנצלר גרמניה נבחר על ידי הקייזר.
ממוזער|ימין|100px|חזית קתדרלת קלן, בגובה 157 מטרים
עידן האימפריה עמד בסימן פריחה כלכלית אדירה באמצעות תיעוש הולך וגובר של גרמניה, אך גם בעלייה ניכרת בלאומיות ובמיליטריזם. במסגרת טיפוח הלאומיות הרומנטית, החלה תחייה גותית למרות שהסגנון הגותי יובא מצרפת. החל מהמאה ה-18 היסטוריונים גרמנים כגון האנס יאנצן ראו בו "[היצירות הגותיות הן] הביטוי החזק ביותר לרוח הנוצרית של ימי הביניים ולרוח הגרמנית" . ואכן, במאה ה-19 התרחשה תחייה גותית גם בגרמניה ונשלמה בנייתן של קתדרלות רבות בסגנון הגותי, ביניהן קתדרלת רגנסבורג, קתדרלת קלן וקתדרלת אולם (שתי האחרונות החזיקו בתואר הבניין הגבוה ביותר בעולם).
הסכם ורסאי (1919), אשר סיים את מלחמת העולם הראשונה, ראה בגרמניה אחראית לפריצתה, וקרע ממנה שטחים נרחבים – במזרח ובמערב – אשר הועברו לשכנותיה. גם מושבותיה הקולוניאליות של גרמניה נלקחו ממנה.
רפובליקת ויימאר (1919–1933)
רפובליקת ויימאר (1918–1933), אשר נוסדה בתום המלחמה, הייתה ניסיון ליצור משטר דמוקרטי, ליברלי ושוחר שלום בגרמניה. מקום מושבו של משטר זה היה בעיר ויימאר, ומכאן שמה של תקופה זו. יחד עם זאת, ממשלות ויימאר סבלו מקשיים רבים, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסתן: בעיות כלכליות גוברות מזה, וחולשתה הארגונית המושרשת של חוקת ויימאר מזה.
בשנותיה המוקדמות, נאלצה להתמודד עם הפגנות מוצלחות של השמאל והימין כאחד (1919–1923), ועם היפר-אינפלציה שפקדה את המדינה ב-1923. בשנים הבאות השתפרו התנאים עם ההקלות בתשלומי פיצויי המלחמה ובשיפור יחסיה של גרמניה עם אויבותיה לשעבר. שורה של ממשלות קואליציונית השיבו מידה רבה של סדר ושגשוג לגרמניה, עד לראשיתו של השפל הגדול ב-1929.
השפל הכלכלי החדש, מלווה בזכרונות ההיפר-אינפלציה של 1923 ובאופוזיציה לאומנית אשר התנגדה לתנאים הדרקוניים של חוזה ורסאי, פגעו קשות בממשלת ויימאר. אדולף היטלר ומפלגתו, "מפלגת הפועלים הגרמנים הנאציונל-סוציאליסטית", השתמשו במשבר הכלכלי והמדיני ובאבטלה הגוברת לטובתם. בהדגישם נושאים לאומנים וגזעיים ובהבטיחם למגר את בעיית האבטלה, הנאצים האשימו את היהודים ומזימותיהם כאחראים לרבים מתחלואי גרמניה, ואף טענו כי ההפסד במלחמת העולם הראשונה נבע מבגידתם.
עלייתו ונפילתו של הנאציזם (1933–1945)
לאחר שהשיגה המפלגה הנאצית רוב יחסי בשתי מערכות הבחירות שנערכו ב-1932, מונה אדולף היטלר לרייכסקנצלר (קנצלר) על ידי הנשיא פאול פון הינדנבורג ב-30 בינואר 1933, בסיוע מלוכנים, תעשיינים ושמרנים נוספים בקשת הפוליטית. לאחר מותו של הינדנבורג (אוגוסט 1934), היטלר איחד את משרת הנשיא עם משרת הקנצלר והיה לפיהרר (מנהיג) גרמניה. עתה, כשהשלטון היה בידיו, קיצצו היטלר ומפלגתו במוסדות הדמוקרטיים ובמפלגות האופוזיציה בגרמניה עד לביטולם המוחלט (ראה: גלייכשאלטונג). הרייך השלישי הוקם.
בשש שנים, המשטר הנאצי הכין את גרמניה למלחמת העולם השנייה וכפה חוקים מפלים על יהודים ועל קבוצות אתניות נוספות שאינן ממוצא גרמני (לרבות צוענים). ההנהגה הנאצית ניסתה לסלק את האוכלוסייה היהודית מגרמניה ומאוחר יותר ממדינות אחרות שכבשה, ובסופו של דבר לבצע בהם רצח עם הידוע בתור שואת יהודי אירופה.
לאחר סיפוחה של אוסטריה (מרץ 1938) ולאחר מכן את חבל הסודטים ואת צ'כוסלובקיה (אוקטובר (1938 – מרץ 1939), פלשו גרמניה וברית המועצות לפולין בספטמבר 1939, על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. היה זה האירוע שהצית את מלחמת העולם השנייה.
עד 1945, גרמניה ובנות בריתה (איטליה והאימפריה היפנית) נוצחו, בעיקר על ידי כוחותיהן המאוחדים של ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות. חלקים ניכרים מאירופה נחרבו, עשרות מיליונים נהרגו (רובם אזרחים), לרבות שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה ומיליונים רבים במדינות הכבושות. מלחמת העולם השנייה הביאה להרס תשתיתה הכלכלית והמדינית של גרמניה, הביאה לחלוקתה, לאובדן שטחים רבים במזרח ולהשפלה לאומית שתיזכר לאורך שנים.
ראו גם: התנגדות גרמנית לנאציזם
גרמניה מאז 1945
גרמנים רבים מתייחסים לשנת 1945 בתור Stunde Null (שעת האפס) על מנת לתאר את חורבנה הכמעט-מוחלט של מדינתם. בעלות הברית חילקו את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש; שלושת האזורים המערביים (בשליטה אמריקנית, צרפתית ובריטית) היו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (הידועה בתור מערב גרמניה), ואילו חלק מאזור הכיבוש הסובייטי היה לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (הידועה בתור מזרח גרמניה). שתי המדינות נוסדו בשנת 1949, במה שהיווה ביטוי ראשוני למלחמה הקרה שתפרוץ בין המערב הדמוקרטי למזרח הקומוניסטי. בנוסף, בעלות הברית החליטו שהפרובינציות שממזרח לנהרות האודר והנייסה (קו אודר-נייסה) יועברו לפולין ולרוסיה (קלינינגרד). הוסכם אף על ביטולה של פרוסיה.
וילי בראנדט נעשה קנצלר מערב גרמניה בשנת 1969, ופעל רבות לקירוב היחסים בין מזרח ומערב גרמניה. פלג הצבא האדום ביצע שורת פיגועי טרור במערב גרמניה בשנות השבעים.
לאחר קריסת הגוש הסובייטי באירופה, הוכרז על איחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990; יחד עם צרפת ומדינות אירופיות האחרות, גרמניה החדשה, מהחזקות שבמדינות אירופה, מדינית וכלכלית, היא מהשחקנים המובילים באיחוד האירופי. גרמניה עומדת בראש המדינות המבקשות להביא לאיחוד מדיני, צבאי וביטחוני של אירופה, תוך ניצול המומנטום הנובע מהצעדים הכלכליים ששיאם באיחוד המטבע האירופי. הקנצלר הגרמני הביע עניין במושב קבע גרמני במועצת הביטחון של האו"ם, תוך שהוא זוכה לתמיכתן של מדינות כמו צרפת, רוסיה ויפן.
החינוך הפוסט-מלחמתי (ראה: דה-נאציפיקציה) הפך את גרמניה לאחת המדינות האירופיות בעלות המיעוט הפרו-נאצי הקטן ביותר.
ראו גם
הדרך הגרמנית המיוחדת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
גרמניה, היסטוריה של | 2024-05-28T07:56:22 |
פילון האלכסנדרוני | פילון האלכסנדרוני (ביוונית: Φίλων ὁ Ἀλεξανδρεύς, בעברית מכונה ידידיה; נולד בין השנים 20–13 לפנה"ס לערך, ונפטר לא לפני שנת 45: סביבות 20 לפנה"ס עד בערך 50.) היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית.
פילון לא ראה סתירה בין היהדות לבין עקרונות הפילוסופיה היוונית וביקש להבין את דת ישראל באמצעות דרכי חשיבה ורעיונות של חכמת יוון. מחשבתו הפילוסופית הושפעה, בין היתר, מאפלטון, אריסטו והאסכולה הסטואית. פילון הבין את התורה באופן אלגורי ולא כפשוטה. דמות האל בחיבוריו היא דמות מופשטת שהאדם יכול לראות את דעת מציאותה ופעולתה בעולם, אך לא את מהותה.
פילון כתב בשפה היוונית ורבים מחיבוריו אבדו. כתביו לא השתמרו בדרך כלל במסורת הרבנית ועניין יהודי מחודש התעורר בהם רק בתקופה המודרנית.
בשם ידידיה האלכסנדרוני כינה אותו עזריה מן האדומים (המאה ה-16), שהקדיש לו ולמשנתו פרק בספרו "מאור עיניים", והיה הראשון בן המסורת הרבנית שגילה בו עניין משמעותי לאחר למעלה מאלף שנה. מן העת העתיקה ועד לימי עזריה לא היה עיסוק יהודי בפילון, אם כי חוקרים מעריכים שחז"ל היו מודעים למפעלו ואף התפלמסו עמו, ללא התייחסות ישירה, בספרותם.
על שמו נקרא כיום המושב כפר ידידיה שבעמק חפר.
קורות חיים
המידע הביוגרפי שיש בידינו אודות פילון הוא דל ומתבסס על המעט שכתב על עצמו בספריו ואזכורו בכתבי יוסף בן מתתיהו.
מוצאו של פילון ממשפחה אריסטוקרטית ועשירה שעסקה במסחר. אחיו, אלכסנדר, היה כנראה גובה מיסים (אלבארכס), ולפי יוסף בן מתתיהו, "עלה על כל בני עירו ביחוסו ובעושרו". על פי מבנה שמו המלא של אחיו, ניתן להניח כי היה זה יוליוס קיסר שהעניק את האזרחות הרומית לאביו או אפילו סבו של פילון. בית אביו ומשפחתו נמנה עם הכוהנים, האצולה החשמונאית ובית הורדוס ביהודה, ועם השושלת היוליו-קלאודית ברומא. מכאן מובנת ההשפעה הרבה שהייתה לתפיסת העולם ההלניסטית על הגותו.
בשנת 40 לספירה עמד פילון בראש משלחת (בת חמישה חברים), שייצגה את יהודי אלכסנדריה כנגד משלחת (שאחד מחבריה היה אפיון) שייצגה את תושביה ההלניסטים בפני הקיסר גאיוס קליגולה וביקשה לבטל את הוראתו להציב את פסלו בבית הכנסת באלכסנדריה. יוסף בן מתתיהו מספר כי פילון היה "איש מפורסם מכול־וכול", אולם הקיסר מנע ממנו ללמד סנגוריה על היהודים וגירש אותו מפניו בכעס. לדבריו, פילון אמנם "יצא נעלב כולו", אולם עודד את היהודים שהיו עמו וטען שהקיסר אמנם כועס עליהם, "אולם למעשה עתיד עתה אלוהים לפעול נגדו".
זמנה של משלחת זו משמש כבסיס לחישוב ימי חייו, כי הוא מתייחס אל עצמו כ"זקן" בעת השתתפותו בה. במשמעות אותם ימים, "זקן" מתייחס לאדם מעל גיל 55.
מקריאת כתביו מעריכים כי הוא ביקר פעם אחת בלבד בימי חייו בבית המקדש בירושלים. נראה גם שלא שלט בשפה העברית, ובעיסוקו הנרחב בספרי הקודש והמדרש היהודיים נעזר בתרגומיהם ליוונית.
רוב חיבוריו עוסקים בתורה, אך נשתמרו בידי הכנסייה. הוא אימץ לעצמו את דרכי המחשבה של אפלטון, וניסה ליישב בין הסיפור המקראי לתפיסת האלוהים האפלטונית. כמו כן הושפע רבות מהסטואיקנים, שפירשו את הדת והמיתולוגיה בצורה אלגורית ובבסיס תורתם עמדו רעיונות מונותאיסטיים ומוסריים.
עיקרי התאולוגיה של פילון
אלוהים ברא את העולם באמצעות מאמר (לוגוס).
אלוהים ברא חומר קדמון וברא ממנו את העולם, והטביע בחומר זה צורה שכלית ונצחית כמעין אדריכל. זאת, בדומה לתפיסת הדיאלוג "טימאיוס" של אפלטון. הבריאה היא פועל יוצא של רצונו החופשי של אלוהים. העולם תלוי באלוהים, שהוא סיבתו המוחלטת, ואין אלוהים תלוי בקיומו של העולם או בפעולות שמתרחשות בו.
אלוהים הוא שנתן לעולם חוק וסדר. הוא יצר את חוקי הטבע. אלוהים אינו בר שינוי ולכן גם חוקיו נצחיים, אלא אם כן ירצה לשנותם מתוך רצונו החופשי.
ישנה, על כן, אפשרות עקרונית להתרחשות הנס, שהוא פרי החלטה חופשית של האלוהים. הנס הוא ביטוי להשגחה האלוהית. הנסים אינם מעשים שרירותיים או מקריים, אלא הם נוצרים מתוך כוונה לטובת יחידים או קבוצות הזכאים לכך, או לטובת המין האנושי כולו.
הדעת הנבואית נעלה על פעולת השכל האנושי הרגילה והיא פועל של ההשגחה האלוהית. מעמד ההתגלות בסיני הוא אב טיפוס לדעת הנבואית המועברת בכוח ההשגחה לקבוצה של בני אדם.
דעת האלוהים – שתי דרכים להשיגה. דרך עקיפה – שכלית, ודרך ישירה – נבואה. דעת זו היא דעת מציאותו ופעולתו בעולם, אך לא דעת מהותו. אין לדעת דבר על מהותו של אלוהים. אלוהים אינו בר השגה.
בהתגלות נמסרו לאדם חוקים הנמצאים בהרמוניה מלאה עם הטבע (פיזיס). חקיקה אנושית (נומוס) אינה מגיעה להרמוניה זו. חוק הטבע משמעו חוק שנתגלה מאלוהים.
המדינה המושלמת היא מדינה המבוססת על חוקי האלוהים, תיאוקרטיה. פילון מכנה משטר כזה דמוקרטיה במשמעות של שוויון הכול בפני החוק האלוהי.
פילון מקבל את העיקרון האריסטוטלי בדבר המידה הטובה כדרך האמצע, אך מדגיש את חירות הרצון האנושית לבחור בין טוב ורע. (פרשנות מסוימת של פילון, כמו זו של הרמב"ם ואחריו של שפינוזה, ניסתה להראות שפילון בעצם אינו מאמין בחירות זו).
השפעת פילון על הנצרות
פילון השפיע במידה מעטה על המחשבה היהודית בעת העתיקה, אך השפיע רבות על התפתחות התאולוגיה הנוצרית, במיוחד באמצעות מושג הלוגוס, והמושגים שטבע שימשו את הנוצרים לניסוח עקרון השילוש הקדוש של האלוהות. ברבות השנים הפך פילון למקור השראה מרכזי לאבות הכנסייה הנוצרית בעיצוב תפיסת עולמם הדתית.
הירונימוס הקדוש אף הגדיר את פילון כאחד מאבות הכנסייה.
התאולוגיה של פילון עברה דרך אבות הכנסייה אל עולם הרוח של ימי הביניים. מולה עמדה בימי הביניים תפיסת פלוטינוס בדבר האצלת העולם באופן הכרחי מאלוהים.
המחשבה הדתית של אבות הכנסייה, ששורשיה בפילון, הסתמכה על דעת אלוהים הנקנית לאדם בהתגלות. מאידך, ההגות הפילוסופית מכוננת עצמה על השכל האנושי. בהגות ימי הביניים בכלל, ובהגות היהודית בפרט, נדרש ההוגה להכריע או לפשר בין שני מקורות הסמכות הללו.
הארי אוסטרין וולפסון הקדיש מונוגרפיה רבת חשיבות על פילון, וזו עוררה תהודה רבה, והעניקה זווית חדשה על תפיסת התפתחות הפילוסופיה של הדת בסוף התקופה ההלניסטית. בניגוד לגישה שראתה בפילון מטיף דתי בעיקר, מחקרו של וולפסון הראה כי לפילון שיטת ביסוס פילוסופית ברורה. וולפסון ציין כי הנחות היסוד של פילון מהוות "הטיה יסודית מהפילוסופיה היוונית האלילית" וכיוון שפילון השפיע במישרין על הבשורה על-פי יוחנן, הרי שכתביו טומנים בחובם את ייסודה של כול הפילוסופיה של ימי הביניים. ניתוח זה של כתבי פילון נעשה באמצעות מושג הסינתזה והיווה חידוש ממדרגה ראשונה, אשר ממשיך לעורר שאלות בנוגע לחלוקת הזמנים במעבר מהעת העתיקה לחדשה בתחום הפילוסופיה.
כתבי פילון שהשתמרו
תרגומי כתביו לעברית
כתבי פילון האלכסנדרוני: מתורגמים מיוונית לעברית, כרך א': על בריאת העולם; תרגם: יצחק מן; ערך בצירוף מבוא והוספות: משה שובה, ירושלים: י’ יונוביץ (ספריה פילוסופית), תרצ"א. (ירושלים: מקור, תשל"א)
כתבי היסטוריה: נגד פלאקוס המלאכות אל קאיוס: בנספחות – על האיסיים (קטעים ושרידים) מתורגם מן המקור בצירוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ז.
כתביו הפילוסופיים של פילון: מבחר (ערוך בידי יוחנן לוי; עברית: יהושע עמיר), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ה.
חיי איש המדינה: הוא על יוסף (מועתק מן המקור היווני בתוספת מבוא והערות על ידי נעמי כהן), ירושלים: קריית ספר, תשכ"ה.
היפותטיקה (תרגם מיוונית: דוד רוקח), ירושלים: [חמו"ל, תשל"ה].
כתבים / פילון האלכסנדרוני (בעריכת סוזן דניאל-נטף, יהושע עמיר ומארן ניהוף), ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ו 1986 – תשע"ב 2012.
מדרשי פילון, כרך א' פרשיות בראשית, נח, לך-לך: ליקוטים מספר "שאלות ותשובות" ושאר כתבי פילון מתורגמים מארמנית ויוונית לעברית עם השוואות וביאורים לספרות חז"ל. שמואל בלקין. בעריכת אלעזר הורביץ. הוצאת ישיבה-אוניברסיטה ניו-יורק, תשמ"ט.
על שהרע נוהג לארוב לטוב (פירש והוסיף מבואות והערות אלעד פילר), תל אביב: הוצאת אדרא תשפ"א 2021.
מתוך חיי משה (עברית: משה מנדלסון־פרנקפורט מהמבורג | ההדיר מכתב־היד: אלי שטרן), דחק, כרך טו', 2022.
לקריאה נוספת
מיריי הדס-לבל, פילון האלכסנדרוני – בין יהדות להלניזם, הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
י. עמיר, פילון מאלכסנדריה, בתוך מ. שטרן (עורך), הפזורה היהודית בעולם ההלניסטי-רומי, ירושלים תשמ"ג, עמ' 238–264.
חננאל מאק, הפרשנות הקדומה למקרא, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון – אוניברסיטה משודרת, 1993, עמ' 66–73.
מארן ניהוף, פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית / מארן ר' ניהוף; תרגמו מאנגלית: אסף רוט, רון אגמון. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשפ"ב 2021.
דוד כהן (הנזיר), "הפלוסופיא היהודית האלכסנדרונית", נזיר אחיו, הוצאת נזר דוד, ירושלים תשל"ח, כרך ב עמ' שכא–תד.
אלעד פילר, פילון – הפילוסופיה בשירות פרשנות המקרא, הוצאת אדרא, 2022.
קישורים חיצוניים
כתבי פילון: נגד פלאקוס, המלאכות אל קאיוס, על האסיים בתרגום וביאור ד"ר מנחם שטיין
עדי אביר, פילון האלכסנדרוני, 23 אוגוסט 2010
על בריאת העולם, תרגם ד"ר יצחק מן
ירון כהן צמח, פילון האלכסנדרוני: לא בעיני גופך אלא בעיני התבונה
שמואל בלקין, לשאלת המקורות של פרשנות פילון האלכסנדרוני, חורב, ניסן תש"ו
כתבי פילון, באתר www.earlyjewishwritings.com (אנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:פילוסופים יהודים מצרים
קטגוריה:פילוסופים של היהדות
קטגוריה:יהודי תקופת בית שני
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:כהנים בתקופת המשנה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס
קטגוריה:יהודי אלכסנדריה הרומית
קטגוריה:נפטרים במאה ה-1 | 2024-08-02T15:01:32 |
קרפדה ירוקה | קרפדה ירוקה (שם מדעי: Bufotes viridis) היא מין של קרפדה החיה במספר אזורי אקלים ברחבי אירופה ואסיה וזוהי הקרפדה היחידה החיה בישראל.
מראה
אורך הקרפדה מגיע ל-7 ס"מ ומשקלה ל-25 גרם בקירוב.
קיימים הבדלי צבעים בין הזכר לנקבה: לנקבות כתמים ירוקים ברורים ובולטים על רקע אפור בהיר ולזכר צבע אחיד כמעט - אפור-ירוק או חום-ירוק. נוסף להבדלי הצבעים בין הזכר לנקבה, קיימים גם הבדלים בגודל: הנקבה גדולה מהזכר ובעונת הרבייה היא עשויה אף להיות גדולה ממנו עד פי שניים.
העור בגב מכוסה גבשושיות.
באצבעות הרגליים האחוריות קיים קרום שחיה. ליד האצבע הראשונה יש יבלת חפירה. הגפיים האחוריות גדולות וחזקות יותר מהגפיים הקדמיות.
הקרפדה פחות זריזה מהצפרדע ומתקדמת בהליכה או בניתורים קטנים. פיה חסר שיניים, והיא בולעת את מזונה בשלמותו. לצורכי הגנה, היא מפרישה ריר רעיל מבלוטות על העור ומשתי בלוטות מרכזיות באזור האזניים.
אקולוגיה
הקרפדה הירוקה ניזונה בעיקר מפרוקי-רגליים יבשתיים, אותם היא תופסת בלשונה. הראשנים ניזונים גם מצמחייה ומחרקי מים.
אויביהן העיקריים של הקרפדות הירוקות הם הנחשים. האויב העיקרי בישראל הוא נחש מים משובץ. קרפדות צעירות עם הפרשה מעטה של רעל נאכלות גם על ידי אנפיות בקר וקרפדות בוגרות קניבליות. הקרפדות מתגוננות מפני איומים אלו באמצעות הפרשת נוזל חלבי רעיל שנקרא בופינין שמדיף ריח חריף מכל שטח העור ומבלוטות בעורף וכן באמצעות הפרשת שתן פתאומית.
בתקופות יובש מתחפרת בקרקע, בחורים ובמחילות. בעונת הגשמים אוגרת הקרפדה מים בשלפוחית השתן, המשמשים אותה בתקופות היובש. מסיבה זו, בארצות בהן היא נפוצה ניצלו אותן הילידים על ידי הוצאת המים מהן.
רבייה
הקרפדה הירוקה היא בעל חיים סוליטרי (מתבודד) והיא יוצרת קשרים חברתיים רק בעונת הרבייה.
עונת רבייה היא לרוב בחורף, בעיקר במקומות חיות מדבריים. בתקופת הרבייה, הנקבות נמשכות לקרקורי הזכרים, אותם הם משמיעים כאשר הם על גדת מקווה המים או בתוכו, טבולים חצי גוף כשראשם מורם מעל המים. כשהנקבה מגיעה למקווה המים, הזכר מתקרב אליה, עולה על גבה ונאחז בה בבית השחי. מנהג רבייה זה נקרא חיבוק כלולות. באצבעותיו מתפתחות יבלות אחיזה סמוך לעונת הרבייה.
הנקבה מטילה שרוכי ביצים והזכר שעליה מפריש את זרעו ומפרה את הביצים. אורך השרוכים עד 12 מטרים. מספר הביצים עד 7000. כעבור 5 ימים יש בקיעה של ראשנים שחורים. התפתחותם ובקיעתם תלויה בטמפרטורה ובכמות מזון זמין. קרפדות צעירות מתפתחות במהירות ומגיעות תוך שנה לגודל כמעט סופי ולבגרות מינית.
גלריה
לקריאה נוספת
אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. , עמודים: 251-254
פנחס אמיתי ועמוס בוסקילה, מדריך לזוחלים ודו-חיים בישראל
אנציקלופדיה החי והצומח בישראל, כרך 5, זוחלים ודוחיים
קישורים חיצוניים
לאן נעלמה הקרפדה הירוקה: ירידה באוכלוסייה או אזעקת שווא
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'וזפוס ניקולאוס לאורנטי
ירוקה
קטגוריה:ארץ ישראל: דו-חיים
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים רעילים
קטגוריה:דו-חיים רעילים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1768 | 2024-09-18T04:52:37 |
הפרברים | שמאל|ממוזער|250px|צמד הפרברים בהופעה (ההרכב השני), 2010
צמד הפרברים הוא צמד זמרים המתמקד בשירי ארץ ישראל ומוזיקה לטינית שהחל לפעול ב-1960. הצמד המקורי היו ניסים מנחם ויוסי חורי. בשנת 1977 החליף אורי הרפז את ניסים מנחם. בשנת 2015 פרש אורי הרפז, והוחלף בגיטריסט חגי רחביה.
הפרברים ניחנו בהרמוניות קוליות ומיומנות בנגינה בגיטרות. הם בעלי רפרטואר מגוון של שירים עבריים ושירים לועזיים מתורגמים (מוזיקה ברזילאית ודרום אמריקאית) וביצעו יצירות שנכתבו במיוחד עבורם.
פעילות מוזיקלית
ההרכב הראשון
הצמד עבר שלושה גלגולים עיקריים. הראשון בשנת 1960, עת נפגשו יוסי חורי וניסים מנחם במסיבה. ניכר שהייתה ביניהם כימיה וששילוב הקולות ביניהם הוא בסיס טוב להמשכיות, וכך הם הפכו להרכב שזכה לפופולריות. בתחילה נקרא הצמד "זמרי הפרברים", ובשם זה הופיעו חורי ומנחם במועדונים קטנים. השם ניתן לכבוד שכונת כרם התימנים, בה פעל הצמד, שהייתה "פרבר" של תל אביב וגם בהשראת המחזה והסרט סיפור הפרברים שהתפרסמו בארץ באותה העת. בתחילת דרכם הופיעו בשירים מאמריקה הלטינית אליהם נחשפו באמצעות תקליטים שהביאו איתם ספנים. לטענת יוסי חורי הם הושפעו מהאחים אברלי ומסימון וגרפונקל.
בשנת 1964 יצא תקליטם הראשון בעיבודו של חורי, ובו נכלל השיר "את ואני והרוח", שכלל שריקה בין בית לבית (זה היה השיר הראשון שפרסם יורם טהרלב למנגינה של נחום היימן). בתקליט נכלל גם שירה של רחל המשוררת "זמר נוגה" (המוכר יותר בשם "התשמע קולי"), בלחנו של יוסף מוסטקי.
בתקופה זו עבר ההרכב גלגול נוסף. כיוון שבעת ההיא רווחו הרכבי שלישיות, ומאחר ש"הפרברים" הרבו לבצע שירים דרום-אמריקניים, צורף ב-1965 חבר נוסף לצמד, ג'ימי סימן טוב, וכך נוצרה שלישייה. סימן טוב היה חבר בהרכב במשך כחצי שנה. בתקופה זו שהו חברי ההרכב במשך מספר חודשים בדרום אפריקה, והופיעו במועדון לילה. סימן טוב פגש במועדון אישה, החליט להישאר איתה, ו"הפרברים" חזרו לישראל כצמד.
בשנת 1964 השתתף הצמד לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון עם שני שירים: "ליבבתיני", שהלחין מוני אמריליו למילים מתוך שיר השירים, ו"קציר", שהלחין יעקב קנין למילים של ע. הלל.
בשנת 1966 זכה ההרכב במקום השני בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "ריח תפוח אודם שני", שכתב יורם טהרלב והלחין נחום היימן.
בנוסף, באותו הפסטיבל הם שרו את השיר "דבש" ("דבש ניגר"), שכתב והלחין ינון נאמן.
ב-1967 הוציא הצמד את האלבום "בשירי עם ישראלים", ובו שירים כ"ערב של שושנים", "אל גינת אגוז" ו"ביתי אל מול גולן". באותה שנה התחרו הפרברים פעם נוספת בפסטיבל הזמר והפזמון, וביצעו את שירו של חיים נחמן ביאליק "תרזה יפה", שהלחין ניסן כהן הב-רון. אלבום נוסף שהוציא הצמד באותה שנה הוא "בשירת לאדינו", ובו שירים בשפת הלאדינו לצד שירי עם ספרדיים שתורגמו לעברית, כ"שחרחורת" בתרגומו של משה אלימלך.
אלבומם המצליח "יש לי אהבה" מ-1968 הכיל את הנעימה "פוגה קטנה" ואת השירים "אילו כל האוהבים" (מילים: יוסי גמזו), "רק הד קולך" (מילים: איתן פרץ) ו"שדות ירוקים" (מילים: יורם טהרלב) ללחניו של נחום היימן, שליווה את הצמד בראשיתו. שירים נוספים מהאלבום שזכו להצלחה, הם "יש לי אהבה פשוטה", שכתב יעקב שרת והלחין יעקב הולנדר, ו"ציפורים נודדות", שהלחין אפי נצר למילים של טהרלב.
ב-1969 הוציאו הפרברים שני אלבומים. מהאלבום "אדום עתיק" התפרסמו שירים כ"ליבבתיני" בלחנו של מוני אמריליו על פי ספר שיר השירים ו"התרגעות" שכתב יהודה קרני על פי לחן עממי ספרדי. אלבומם השני שיצא באותה שנה הוא "במצב הח"ן". על עטיפת האלבום מופיעה תמונה פרובוקטיבית, שבה שניהם לכאורה עירומים, ורק הגיטרות מסתירות את גופם. מתוך אלבום זה התפרסם השיר "נבל מזהב", שכתב יוסי בכר והלחין נחום היימן.
ב-1971 יצא אלבומם "(אני אוהב אותך) בשקט, כמעט בסוד", שמתוכו הצליח שיר הנושא, שכתבה והלחינה תלמה אליגון.
בשנות השבעים הושפעו הפרברים מאד מהצמד סיימון וגרפונקל. השפעה זו התבטאה בסגנון השירה הדומה של הצמדים, וכן באלבומם של הפרברים "בשירי סיימון וגרפונקל", ובו שירים של סיימון וגרפונקל שתורגמו לעברית. עליהם נמנו "לו ניתן" (תרגומו של אבי קורן ל-"El Cóndor Pasa") ותרגומיו של אהוד מנור ל-"Bridge over Troubled Water" ("גשר על מי זעף"), "The Sound of Silence" ("צלילי השקט") ו"Scarborough Fair" ("יריד סקרבורו").
אלבומם "שתי גיטרות והפרברים" (1974) כלל בין היתר את שירו של נתן אלתרמן "תיבת הזמרה נפרדת" ("על העיר עפות יונים"), גם הוא ללחנו של היימן. הפרברים זכו לפופולריות שהתבטאה בהשמעה מרובה וקבועה בשידורי הרדיו וכן בטלוויזיה החד ערוצית של אותם ימים, והם הרבו בהופעות ברחבי הארץ ובעולם.
ניסים מנחם הלך לעולמו ב-5 ביולי 2016.
ההרכב השני
בשנת 1977 עברו "הפרברים" שינוי משמעותי, כאשר ניסים מנחם החליט לחזור בתשובה לאחר תקופת המתנה שבה עוד הופיע כשכיפה על ראשו. מנחם לא חש בנוח לשיר שירי אהבה, ובעקבות חזרתו בתשובה נאלץ הצמד לבטל הופעות בימי שישי ושבת. חורי החליט להמשיך את פעילות הצמד עם שותף חדש. נגן הגיטרה אורי הרפז, יוצא צוות ההווי של הצנחנים, הצטרף במקומו של מנחם. הרפז כגיטריסט שילב קטעי נגינה סולו בגיטרה 3/4 וערך פתיחים לשירים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהשיר עצמו, כמו ב"שיר אהבה ישן" ו"ערב של שושנים".
בשנת 1978 הוציא הצמד החדש את האלבום "החולמים אחר השמש", שבו, מלבד שיר הנושא שהלחין סשה ארגוב למילים של יורם טהרלב, מוכר גם השיר "פעם היו שם פרחים" (תלמה אליגון/ראלף לויטן). באלבום נכללה גם גרסתם של הפרברים לשירו של יוסף שריג "אור וירושלים", וכן השיר "טיול לילי" (עמוס אטינגר/מאיר נוי).
באותה שנה, במסגרת סדרת תוכניות רדיו ב"קול ישראל" בשם "דו רה ומי עוד", הוקדשה תוכנית לשירים ברזילאיים בגרסאות עבריות של אהוד מנור ובעיבודיו של מתי כספי. לצורך כתיבתן פנה מנור להרפז, שגדל בילדותו בברזיל, כדי שיתרגם לו מילולית מפורטוגזית. בתמורה הציע הרפז שהפרברים ישתתפו בתוכנית, וכך היה. שירי התוכנית הוקלטו למופע ולאלבום מצליחים בשם "ארץ טרופית יפה".
בעקבות תוכנית זו נוצר קשר מוזיקלי בין "הפרברים" למתי כספי, והוא הפיק ועיבד את שירי אלבומם "פרברים טרופיקל", שירים ברזילאים בגרסאות עבריות של יעקב שבתאי, מהם בלט במיוחד השיר "מתוק התפוח".
השלושה המשיכו לשתף פעולה בשנת 1983 במופע שירים מדרום אמריקה בשם "שיר אהבה רחוק", ובו תרגומים של אהוד מנור לשירים דרום אמריקאיים. המופע הוקלט לאלבום, שמתוכו מוכרים במיוחד השירים "סילבריו", "אני אשתגע" (בשיתוף פעולה עם חוה אלברשטיין) ו"אלפונסינה והים". כמו כן נודע הפתיח האינסטרומנטלי לשיר "בלב כבד".
שיתוף הפעולה עם הדודאים
בשנת 1985 החלו מופעים משותפים של הפרברים עם צמד מוכר נוסף שפעל במקביל, הדודאים. המופע של שני הצמדים זכה להצלחה רבה. לשיתוף פעולה זה תרמו יוצרים ידועים, בהם יורם טהרלב ונעמי שמר. השירים "שי" (רחל המשוררת/לוי שער), "תלבשי לבן" (שמר) ו"צל ומי באר" (טהרלב/שער) שביצעו הצליחו מאוד, זכו להשמעות רבות ברדיו ועם השנים הפכו לקלאסיקה של הזמר העברי. שיר נוסף בביצועם שהתפרסם הוא "הנה שנה עוברת", שתרגם אהוד מנור על פי יצירתו של אריאל רמירס "La Peregrinación" מתוך "Navidad Nuestra". שיתוף הפעולה תועד באלבום משותף בהפקת קובי אשרת, שיצא בשנת 1985 ונקרא "הדודאים והפרברים". בתוכנית ההוקרה שנערכה בטלוויזיה לבני אמדורסקי לפני מותו, הוא סיפר בהומור שמאחר שצמד "הדודאים" לא יכלו לנצח את יריביהם, הם החליטו להצטרף אליהם. עם זאת, לדבריו של חורי שרר בין שני הצמדים פרגון הדדי, ולא תחרות.
המשך הדרך
ב-1989 יצא אלבומם של הפרברים "מוזיקה". נעמי שמר תרגמה שני שירים עבור האלבום, ובהם "אישה על החוף" על פי לחן של מאנוס חג'ידאקיס.
בשנת 1991 יצא הדיסק 'הפרברים - 30 השנים הראשונות' בהוצאת NMC Music אשר כלל בתוכו 22 שירים אהובים של הלהקה מאז ראשית דרכה.
בשנות התשעים והאלפיים המשיכו הפרברים להופיע ברחבי הארץ, אך מיעטו בהקלטות. בתקופה זו, לצד הפעילות בצמד הפרברים, פעל הרפז גם עם אמנים אחרים. לאחר פטירתו של בני אמדורסקי ב-1994, הם הצטרפו לחבריו ישראל גוריון וחנן יובל לרביעייה בשם "החברים של בני", והעלו מופע משותף עם שירים מהרכבים בהם פעל אמדורסקי. אלבום בשם "החברים של בני" יצא ב-1997.
בשנת 2007 החליט הצמד, לכבוד אוסף "המיטב" משיריהם, להקליט שני שירים חדשים: "תם ולא נשלם" למילותיו של יוסי גמזו וללחן של יוסי חורי ו"ונאהב לתמיד" למילותיה של עידית חכמוביץ' וללחן של אורי הרפז. ב-2010 הקליטו הפרברים את השיר "קול ממדרונות", שכתב והלחין עילי בוטנר ונכלל באלבומו "עילי בוטנר".
ההרכב השלישי
בספטמבר 2015 הודיעו הפרברים כי אורי הרפז עוזב את ההרכב, ויוסי חורי הודיע בערוץ 2 שהוא כבר עובד עם שותף חדש. בסוף אותו חודש חשף בתוכנית הרדיו של גבי גזית ברדיו 103FM ששמו של שותפו החדש הוא חגי רחביה. צמד הפרברים המשיך להופיע בכל רחבי הארץ. ב-2023 החל אורי הרפז במשותף עם אלעד שטמר להעלות את המופע "שרים הפרברים", שבמסגרתו הופיעו עם שירי הצמד בעיבודים הנאמנים למקור.
דיסקוגרפיה
ההרכב הראשון
בשירי עם ישראלים - 1967
בשירת לאדינו - 1967
יש לי אהבה - 1968
אדום עתיק - 1969
במצב הח"ן - 1969
Sing International - 1969
(אני אוהב אותך) בשקט, כמעט בסוד - 1971
בשירי סיימון וגרפונקל - 1972
שתי גיטרות והפרברים - 1974
ההרכב השני
החולמים אחר השמש - 1978
פרברים טרופיקל - 1981
שיר אהבה רחוק (עם מתי כספי) - 1983
הדודאים והפרברים (עם הדודאים) - 1985
מוזיקה - 1989
הפרברים - 30 השנים הראשונות 1991
קישורים חיצוניים
שיתוף הפעולה בין הפרברים למתי כספי, מתוך האתר הרשמי של מתי כספי.
יוסי חרסונקי, ביקורת של הדיסק: הפרברים - 30 השנים הראשונות.
הערות שוליים
קטגוריה:להקות פולק ישראליות
קטגוריה:צמדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר המזרחי | 2024-08-27T04:54:01 |
תרכובת | שמאל|ממוזער|200px|תרשים של מבנה התרכובת המולקולרית אספירין
תרכובת היא חומר הבנוי משני סוגי יסודות או יותר, הקשורים ביניהם בקשר כימי כלשהו וביחס קבוע של כמויותיהם. לתרכובת תכונות כימיות משל עצמה, השונות מתכונות מרכיביה. למשל, מלח בישול בעל הנוסחה האמפירית NaCl, הוא תרכובת של המתכת נתרן והאל מתכת כלור. לתרכובת הרכב קבוע ומוגדר של אטומים; הרכב זה ניתן על ידי הנוסחה האמפירית של החומר. מספר התרכובות הידועות למדע הוא עצום. נכון ל-2006 ידועות למדע מעל ל-30 מיליון תרכובות שונות.
יש להבדיל בין תרכובת לבין תערובת, המכילה מספר אטומים או תרכובות יחדיו, אך ללא קשר כימי ביניהם, כך שכל חומר שומר על תכונותיו הכימיות והיחס בין מרכיביה אינו בהכרח קבוע. תמיסה, למשל, היא תערובת. דגים, לדוגמה, אינם נושמים את החמצן המהווה חלק מן התרכובת מים – הם נושמים את החמצן המומס במים.
כמו כן, יש להבחין בין סגסוגת לבין תרכובת. סגסוגת היא תערובת של מתכות ולא תרכובת. בסגסוגת מתיכים מתכות שונות באופן כזה שהמבנה היסודי של המתכת, גביש המשתרע לכל גודלו של גרעין מתכת, נשאר ללא פגיעה.
תהליך היצירה של תרכובת נקרא בעברית התרכבות.
סוגי תרכובות
ניתן להבחין בין מספר טיפוסי תרכובות, על פי סוג הקשרים הכימיים המתקיימים בהן. למשל:
תרכובת יונית
תרכובת הנוצרת כתוצאה מקשר יוני בין מתכת ואל מתכת.
תרכובת מולקולרית
תרכובת המורכבת מאוסף של מולקולות זהות. ישנם שני טיפוסים אפשריים של תרכובות מולקולריות:
תרכובת קוולנטית
תרכובת הנוצרת כתוצאה מקשר קוולנטי בין מספר אל מתכות היוצרות יחדיו מולקולה. התרכובות הקוולנטיות הנפוצות ביותר בטבע הן תרכובות אורגניות.
תרכובת קואורדינטיבית
תרכובת הנוצרת כתוצאה מקשר קואורדינטיבי בין ליגנדים ליון מתכתי. הליגנדים עצמם עשויים להיות תרכובות אורגניות, כפי שקורה במולקולות הם הקושרות יוני ברזל בכדוריות דם אדומות, או תרכובות אי-אורגניות, כפי שקורה בסיליקטים רבים.
ייצוג וקטלוג תרכובות
ניתן לתאר כל תרכובת על ידי כתיב כימי סטנדרטי המפרט את האטומים המרכיבים אותה, מטענם החשמלי, אופן הקישור ביניהם והמבנה המרחבי של התרכובת כולה. כמו כן, לכל תרכובת ידועה קיים מספר זיהוי יחיד במינו הניתן על ידי שירות התקצירים בכימיה (CAS) של האגודה האמריקנית לכימיה, הנקרא מספר CAS. מטרת המספור להקל על חיפושים במסדי נתונים, שכן אותו חומר מופיע לעיתים קרובות בשמות שונים. מרבית מסדי הנתונים של מולקולות בעולם תומכים היום בחיפוש לפי מספר CAS.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-10-08T16:57:27 |
מלחמת רוסיה–יפן | מלחמת רוסיה-יפן (ברוסית: Русско-японская война; ביפנית: 日露戦争) התנהלה בין 8 בפברואר 1904 ל-5 בספטמבר 1905. המלחמה פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון-מזרח האימפריה הסינית המתפוררת, ובעיקר על חבל מנצ'וריה וחצי האי קוריאה.
הקרב הראשון במלחמה היה התקפה של הצי הקיסרי היפני על בסיס הצי הרוסי הקיסרי בפורט ארתור ב-8 בפברואר 1904. המלחמה הסתיימה בניצחון היפנים לאחר תבוסת הצי הרוסי בקרב צושימה (27–28 במאי 1905) וכניעת המבצר הרוסי פורט ארתור. מפלתה של רוסיה הייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905.
תבוסתה של רוסיה במלחמה הכתה בהלם את העולם כולו. העובדה שמדינה לא-מערבית הצליחה להביס בשדה הקרב מעצמה גדולה כרוסיה הפיחה רוח חיים בתנועות אנטי-קולוניאליות בעולם כולו.
אף על פי שנציגים ממדינות רבות נשלחו לחזות בקרבות מלחמת רוסיה-יפן, השכילו מעטים בלבד להבין את משמעות השינויים שחלו בשדה הקרב, ולקחי המלחמה לא הופקו עשר שנים לאחר מכן בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה.
הגורמים למלחמה
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים בחשו כמה וכמה מדינות בקלחת המדינית של מזרח אסיה. יפן ניסתה להפוך למעצמה מודרנית ובשל מקומה הגאוגרפי התמקדה בקוריאה ובסין הצפונית, ובשל כך נקלעה להתנגשות עם רוסיה. בגלל ניסיונותיה של יפן לכבוש את קוריאה פרצה מלחמת סין–יפן הראשונה, ובהסכם שימונוסקי (17 באפריל 1895) נמסרה קוריאה ליפן יחד עם טאיוואן ולושונקו (פורט ארתור). מעצמות המערב (רוסיה, גרמניה וצרפת) לחצו על יפן לוותר על פורט ארתור, וב-1898 חכרו הרוסים את המקום ל-25 שנה מן הסינים. בינתיים כבשה רוסיה את רוב שטחה של מנצ'וריה והתחרתה ביפן על השליטה בקוריאה.
יפן נחלה אפוא אכזבה מהישגיה המדיניים ופנתה אל הדרך הצבאית. הצבא היפני הקיסרי רוענן בשיטות לחימה וציוד מודרניים, ולפיכך, למרות שלא היה גדול כמו צבא רוסיה, היה חזק דיו להתמודד איתו במזרח אסיה. ב-4 בפברואר 1904 ניתקה יפן את יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה, וארבעה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה.
הזירה
הזירה היבשתית
שמאל|250px|ממוזער|מנצ'וריה הגדולה. החלק הימני העליון מסמל את מנצ'וריה (החיצונית) הרוסית
הקרבות העיקריים התנהלו במנצ'וריה, בשטח הרפובליקה העממית של סין, במחוז ליאונינג, אקלימו של ליאונינג קיצוני, קר בחורף וחם בקיץ. תושביו היו בני מנצ'ו ומעט בני האן שהיגרו מאזורים שמדרום לחומה הסינית. בדרומו של מחוז ליאונינג משתרבב חצי האי ליאודונג לתוך הים הצהוב ובקצהו שכנה פורט ארתור, מעגן טבעי מצוין, מוגן בגבעות ומימיו אינם קופאים בחורף. הרוסים חכרו את פורט ארתור מהסינים והפכו אותו לבסיס חזק ולנמל הגדול ביותר של רוסיה במזרח האימפריה שלה.
הזירה הימית
הקרבות הימיים התנהלו בעיקר בים הצהוב שבאוקיינוס השקט. פורט ארתור, נמל הבית של צי האוקיינוס השקט של הרוסים, שכנה על חוף הים הצהוב. הים מתאפיין במזג אוויר קר ויבש בחורף וחם ולח בקיץ. מנובמבר עד מרס יש מונסונים צפוניים חזקים שיכולים להתפתח לסופות הרסניות.
בנמל פורט ארתור עגנו עשרות ספינות קרב של הצי הרוסי. נמל חשוב אחר, ולדיווסטוק, שכן לחופו של ים יפן. נמל וולדיווסטוק היה בסיסה של שייטת חזקה שכללה מספר סיירות משוריינות ועם נפילתה של פורט ארתור נותרה תקוותו האחרונה של הצי הרוסי לנמל מים עמוקים.
הכוחות
רוסיה
צבא היבשה הרוסי
הצבא הרוסי היה הגדול בעולם. בצבא הסדיר שירתו כ-41,000 קצינים ולמעלה ממיליון חיילים, והם אורגנו ב-29 קורפוסים של 16 גדודים ו-6 סוללות של 8 תותחים כל אחת. לצבא הרוסי הייתה גם עתודת כוח אדם עצומה, גדולה פי כמה משל יפן. עם זאת נאלצו הרוסים להשאיר חלק ניכר מצבאם פרוש לאורך גבולותיהם הארוכים במערב ובדרום. עוד בעיה הייתה ציוד מיושן ומפקדים לא ראויים.
חיל הרגלים היה חמוש ברובים מסוג מוסין נגאן בעל מחסנית של חמישה כדורים ובכידון מיושן, שהושאר במצבת הציוד רק בגלל דבקות במסורת. 120 כדורים, מעיל שינל ותרמיל גב השלימו את ציודו של החייל הרגלי הרוסי. לכאורה צורפו ליחידות חיל הרגלים גם פלוגות מקלענים, חמושות במקלעי מקסים, אבל בפועל יצאו יחידות רבות לקרב בלי סיוען של פלוגות המקלענים.
גם חיל הפרשים הרוסי היה חזק מאוד וכלל כ-80,000 איש, רובם קוזאקים, שאורגנו ב-22 יחידות גדולות. הפרשים חומשו ברובה קרבין ובחרב ולעיתים גם ברומח. הפרשים נלחמו לרוב בפלוגות של 100 חיילים כל אחת.
חיל התותחנים הרוסי עבר רפורמות חשובות, ולקראת המלחמה עמד הצבא להשלים את הרפורמות האחרונות. ב-1902 החלו יחידות הארטילריה לקלוט את תותחי השדה מדגם פוטילוב בקוטר של 76 מ"מ שטווחם כ-8.5 ק"מ. התותח היה שיפור של דגם אחר, גם הוא בקוטר של 76 מ"מ שנכנס לשירות שנתיים קודם לכן. שני התותחים היו נפוצים בצבא הרוסי בעת המלחמה.
בזירת הלחימה עצמה עמדו לרשות הרוסים בתחילת המלחמה כ-60,000 רגלים, 3,000 פרשים ו-164 תותחים. רוב הכוח הוצב בשני הנמלים העיקריים של הצבא הרוסי בזירה - פורט ארתור וולדיווסטוק. היתר פוזר לאורך מסילת הברזל שחיברה את פורט ארתור לרוסיה גופא. הרוסים אמנם הצליחו להגדיל את מספר חייליהם לכ-95,000 כבר בתחילת המלחמה, אבל בגלל מגבלות הרכבת הטרנס-סיבירית נותרו בנחיתות מספרית עוד זמן לא מבוטל. בסך-הכל גייסו הרוסים כמה מאות אלפי חיילי מילואים, העבירו מחזית אירופה שישה קורפוסים של 28,000 חיילים כל אחד (שלושה היו בדרך ולא השתתפו במלחמה). בסך הכל הועברו מזרחה למעלה מ-400,000 חיילים, 93,000 סוסים וכ-1,000 תותחים.
חיל הים הרוסי
הצי הרוסי היה השלישי בגודלו בעולם וכלל 25 אוניות מערכה (מחציתן ישנות), 3 אוניות חופים משוריינות, 38 סיירות מדגמים שונים, 63 משחתות, 88 ספינות טורפדו ו-17 ספינות תותחים. הצי הרוסי התחלק לשלושה חלקים בלתי שווים: צי הים השחור, הצי הבלטי וצי האוקיינוס השקט. הצי הבלטי יכול היה ואף שלח את אוניותיו לזירה, אבל צי הים השחור לא הורשה לעבור במצרי הדרדנלים ששלטה בהם האימפריה העות'מאנית.
הצי הרוסי במזרח הרחוק חולק לשתי יחידות עיקריות: פלגת הסיירות שבסיסה בוולדיווסטוק והחלק הגדול יותר שבסיסו בפורט ארתור, שנקרא "שייטת האוקיינוס השקט", ולימים "השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט" (כדי להבדיל בינה לתגבורת ספינות מן הצי הבלטי, שנקראה ה"שייטת השנייה והשלישית של צי האוקיינוס השקט"). למרות הפיצול היה לצי הרוסי יתרון כמותי בזירה: היו ברשותו 7 אוניות מערכה חדשות מסוג פרה-דרדנוט, 6 סיירות (מהן אחת משוריינת), 24 משחתות וספינות קטנות נוספות, סיירת משוריינת אחת יחד עם ספינת תותחים קטנה שהיו בנמל בקוריאה, ועוד שייטת שבסיסה בוולדיווסטוק, ובה 4 סיירות (מהן אחת קלה והיתר משוריינות) ו-10 משחתות.
יפן
צבא היבשה היפני
ראשיתו של הצבא היפני שהשתתף במלחמה ברפורמות של תקופת מייג'י. תקציב הביטחון של יפן עלה בהתמדה והגיע בסוף המאה ה-19 לכ-31% מתקציבה הלאומי. בערב המלחמה מנה הצבא היפני כ-257,000 רגלים סדירים, 11,000 פרשים וכ-900 תותחים. כל אלה אורגנו ב-13 דיוויזיות, כל אחת של 11,400 רגלים, 430 פרשים ו-36 תותחים. נוסף על הארגון זה היו ליפנים גם שתי חטיבות פרשים ושני אגדי ארטילריה עצמאיים. כמו כן, עמדו לרשותם עוד כמה מאות אלפי חיילי מילואים ששובצו ב-13 חטיבות, אם כי היה קשה לגייסם ועיקר המאמץ נפל על כתפי הצבא הסדיר. במהלך המלחמה הוקמו עוד 4 דיוויזיות סדירות ושתי חטיבות מיל'. בסך הכל מנה צבא היבשה של יפן כ-850,000 איש.
חיל הרגלים היפני היה מצויד ברובה מדגם אריסאקה סוג 30 בקוטר של 6.5 מ"מ ובמלאי תחמושת של 210 כדורים. חוץ מן הרובה קיבל כל חייל גם תרמיל גב, מעיל ואוהל סיירים. בסתיו 1904 קיבלה כל דיוויזיה מחלקת מקלענים ובה 10 מקלעים (בהמשך המלחמה עלה מספר המקלעים במחלקה ל-14). הפרשים היפנים היו מעטים והם נלחמו בדרך כלל על רגליהם ולא על גבי הסוסים, ולמעשה היו חיל רגלים רכוב.
גדוד ארטילריה ממוצע כלל שלוש סוללות של שישה תותחי שדה או תותחי הרים בקוטר 75 מ"מ, אם כי גם הוביצרים בקוטר 120 מ"מ היו נפוצים בחלק מהסוללות. חמש הדיוויזיות הראשונות וגם האגדים העצמאיים חומשו בתותחי שדה מדגם M1898 אריסקה שטווחם קצר יותר משל התותחים הרוסיים - כ-5 ק"מ בלבד - אבל משקלם היה נמוך יותר והם היו ניידים יותר. הדיוויזיה השביעית חומשה גם בתותחי שדה וגם בתותחי הרים ואילו הדיוויזיות האחרות הסתפקו בתותחי הרים, שהיו קלים יותר אבל טווחם קטן מעט יותר. למרות ההבדלים, לא היה הבדל משמעותי באיכות בין שני סוגי התותחים.
חיל הים היפני
לצי היפני היו רק שש אוניות מערכה, אבל לעומת זאת היו לו גם שש סיירות משוריינות. בדומה לצי הרוסי גם לצי היפני היו סיירות קלות רבות, עשרות משחתות וספינות טורפדו.
הפיקוד
הפיקוד הרוסי
בתחילת המלחמה שימש המשנה למלך יבגני אלכסייב המפקד העליון של כל הכוחות הרוסיים בזירה. עם פתיחת המלחמה מונה שר הביטחון של רוסיה, אלכסיי קורופטקין, למפקד צבא היבשה, אבל היה כפוף לאלכסייב. פיצול הפיקוד בין קורופטקין לאלכסייב גרם לבעיות חמורות בניהול המערכה. לאחר התבוסה בקרב נהר שאה קודם קורופטקין למפקד כל כוחות היבשה של רוסיה והוכפף ישירות למטה הצאר.
עם תחילת המלחמה פיקד תת-אדמירל אוסקר סטארק על השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט הרוסי. כחודש לאחר פרוץ המלחמה מונה כמפקד תת-אדמירל סטפאן מקארוב, אשר נהרג כחודש לאחר שהגיע לזירה, ב-13 באפריל. עם מותו מונה תחתיו וילהלם ויטגאפט, גם ויטגפט נהרג בקרב הים הצהוב ב-10 באוגוסט והפיקוד על השייטת עבר לקצין אחר.
הפיקוד היפני
פילדמרשל אויאמה איוואו פיקד על צבא היבשה במנצ'וריה
גנרל נוגי מרסוקה פיקד על הארמייה השלישית שכבשה את פורט ארתור
אדמירל היהאצ'ירו טוגו פיקד על הצי.
טקטיקה ואסטרטגיה
האסטרטגיה של שני הצדדים הייתה שונה מאוד. לעומת היפנים שתכננו התקפה הסתפקו הרוסים במגננה. היפנים נהנו מקווים פנימיים קצרים הרבה יותר מיריביהם וביקשו להגיע להכרעה מהירה לפני שגודלו העצום של הצבא הרוסי יכריע את המערכה. היפנים לא ביקשו להכות את האימפריה הרוסית שוק על ירך, אלא להנחיל לה מפלה קטנה יחסית כדי שלא לגרות אותה למלחמה מתמשכת נגד יפן.
ליפנים היו שני יתרונות חשובים: צבאם היה מגויס ומוכן לקרב ואילו הצבא הרוסי היה מרוחק, אי שם בתוככי רוסיה האירופאית. עוד יתרון חשוב היה המרחק הקצר יחסית בין יפן למנצ'וריה. אבל צבא רוסיה היה גדול הרבה יותר וכך גם הפוטנציאל הכלכלי שלה. רוסיה הייתה מדינה למודת קרבות ובעלת עתודות אדירות של כוח אדם. לכן שאפו היפנים להשיג הכרעה מהירה, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כוחה העדיף. הגורם הזה הכתיב את האסטרטגיה של היפנים - התקפות עזות ותנועות מהירות.
לעומתם זלזלו הרוסים ביפנים והיו בטוחים שאלה לא יעזו לתקוף. עם פרוץ המלחמה עדיין לא הושלמו ביצורי פורט ארתור, כוחות היבשה של הצבא הרוסי במזרח הרחוק היו מצומצמים יחסית ותוכניות מלחמה מסודרות לא היו קיימות.
גם המרחק העצום בין ריכוזי הצבא, האוכלוסייה והתעשייה במערבה ובמרכזה של רוסיה ובין זירת הקרבות היה לרועץ לרוסים. המסילה הטראנס סיבירית הייתה מסילת הברזל היחידה שחיברה את רוסיה גופא למנצ'וריה. וחמור מזה, תוואי המסילה עבר דרך ימת באיקל. החלק שעקף את הימה מדרום עדיין לא נסלל כשפרצה המלחמה, והמעבר דרך הימה האט מאוד את מהירות הרכבות. בשל הקשיים הלוגיסטיים האלה נדרשו 267 רכבות כדי להעביר קורפוס אחד מזרחה.
מלבד קשיי התעבורה היבשתית התקשו הרוסים גם לתגבר את צייהם באוקיינוס השקט. היו שתי דרכים להגיע ממערב רוסיה אל האוקיינוס השקט: המעבר הצפון-מזרחי דרך האוקיינוס הארקטי, נתיב קצר יותר אבל חסום בחורף; ומסע דרך האוקיינוס האטלנטי וכף התקווה הטובה (תעלת סואץ כבר הייתה פתוחה, אבל לא הייתה עבירה לאוניות המערכה החדשות של רוסיה.) המסע בדרך הזאת היה ממושך כל כך עד שכמעט כל צי האוקיינוס השקט הושמד לפני שהגיעה התגבורת מן המערב.
מהלך המערכה
המלחמה התנהלה בשתי זירות, יבשתית וימית. הים הצהוב הפריד בין יפן לזירת הקרבות במנצ'וריה והיא הייתה זקוקה לשליטה בו כדי להבטיח את הקשר עם הכוחות הלוחמים בשטח. זו גם סיבת התמרונים היפניים ההתקפיים שנועדו להשיג הכרעה בזירה הזאת. הרוסים לעומתם ראו את הזירה הימית כזירה משנית, ואף על פי שיכלו לשבש את התעבורה היפנית (כמו שהוכיחה השייטת שהוצבה בוולדיווסטוק), לא יזמו מפקדי הצי הרוסי פעולות נמרצות לעשות זאת.
המלחמה נפתחה בהתקפת פתע יפנית על המעגן העיקרי של הצי הרוסי בפורט ארתור. בקרב שהתפתח נפגעו שלוש ספינות רוסיות, אבל לא טבעו. היפנים ניסו לחסום את נמל פורט ארתור על ידי הטבעת ספינות סוחר ישנות עמוסות באבנים, אבל האש הרוסית היעילה סיכלה את כוונתם. ב-13 באפריל מיקשו היפנים את מוצא הנמל בכ-50 מוקשים. המזל האיר להם פנים, ולמחרת עלתה ספינת הדגל של הצי הרוסי, פטרופבלובסק, על מוקש וטבעה. מפקד הצי המקומי, סטפן מקרוב, ו-635 קצינים ומלחים נהרגו. קשה עוד יותר מאובדן הספינה היה אובדנו של מפקד הצי, שהפיח רוח קרב במגני פורט ארתור. ניסיונות נוספים של היפנים לחסום את הנמל על ידי הטבעת ספינות נכשלו אף הם. ב-15 במאי נקלעו שתי אוניות מערכה יפניות למארב ימי והושמדו באמצעות מוקשים.
ב-17 בפברואר החלו יחידות קדמיות של הדיוויזיה ה-12 של צבא יפן לנחות בנמל צ'מולפו, ועד מהרה השתלטו היפנים כמעט בלי קרב על קוריאה, שהנוכחות הרוסית בה הייתה דלה ביותר. כדי להגן על גבול מנצ'וריה הציבו הרוסים את כוח שמנה כ-20,000 איש על נהר יאלו, שמשמש עד היום קו גבול טבעי בין קוריאה למנצ'וריה, מפקד הכוח היה הגנרל-לוטננט מיכאל זסלוביץ, אבל הוא היה קטן מכדי להדוף את הארמייה היפנית הראשונה בפיקודו של טמומו קרוקי, ובה למעלה מ-40,000 חיילים. בסוף אפריל כבר השיגו היפנים את השליטה בים וב-30 באפריל פתחו בקרב נהר יאלו. בעקבות הקרב נסוגו הרוסים לליאויאנג והיפנים לא רדפו אחריהם.
ב-24 באפריל נפגשו אוקו יסוקטה, מפקד הארמייה היפנית השנייה והאדמירל טוגו על סיפונה של האונייה מיקאסה ודנו בפלישה לחצי האי גוונדונג. משנודע על ניצחונו של הגנרל קורוקי בקרב על נהר יאלו החלו הכוחות היפניים לנחות בחוף פיצובו, כ-100 ק"מ מפורט ארתור. הנחיתה החלה ב-5 במאי והושלמה בתוך שבוע, ובאותו הזמן החלה הארמייה היפנית הרביעית בפיקודו של גנרל נוזו לנחות בטקושן, באמצע הדרך בין מוצא הנהר יאלו ובין פיצובו. לאחר הנחיתה החלו כוחותיו של נוזי להתקדם צפונה במקביל לארמייה הראשונה.
הצי הרוסי החזק נותר חסר מעש במימי פורט ארתור ולא נקף אצבע כדי להפריע לנחיתות היפנים מן הים. חוץ מפעולת משחתות קטנה, שגרמה לטיבוע שתי אוניות המערכה היפניות (ב-14 במאי), לא יזמה רוסיה מהלכים התקפיים נוספים. נוסף על שתי אוניות המערכה הוטבעו גם המשחתות מיאקו (ב-12 במאי) ואקצוקי (ב-17 במאי), על ידי מוקשים. עוד שתי סירות תותחים יפניות התנגשו זו בזו, וגרוע מכך, אוניית המערכה קאסוגה התנגשה בערפל כבד בסיירת יושינו ונגחה אותה. יושינו טבעה על רבים אנשי צוותה (ב-17 במאי). כך איבדו היפנים אוניות רבות ומאות מלחים בגלל טעויות ניווט ומוקשים.
ב-26 במאי נתקלה הארמייה היפנית השנייה ביחידות הרוסיות באמצע הדרך אל פורט ארתור, בגבעות נאנשן, בחלק הצר ביותר בחצי האי והנוח ביותר להגנה. 38,000 היפנים הצליחו לגבור על כ-17,000 המגנים הרוסים, אבל ספגו אבדות כבדות. הרוסים נסוגו עד פורט ארתור ובתוך כך זנחו את עיר הנמל דלני, והיפנים הצליחו להשתלט על מתקני הנמל כשהם שלמים ומוכנים לפעולה.
חילוקי דעות חריפים התגלעו בין המשנה למלך והמפקד העליון אלכסייב ובין קורופטקין, מפקד צבא היבשה. אלכסייב דרש לתקוף את היפנים בכוחות שעמדו לרשות הרוסים באותו הרגע כדי למנוע מהם להטיל מצור על פורט ארתור, ואילו קורופטקין גרס שיש להמתין לבואן של תגבורות מרוסיה. בסופו של דבר, הכריע הצאר לטובתו של אלכסייב והרוסים יצאו מבסיסיהם בליאוינג בכוח של כ-30,000 רגלים, 2,500 פרשים וכ-100 תותחים כדי לבלום את התקדמותו של אוקו שצבאו מנה כ-36,000 רגלים, כ-2,000 פרשים ולמעלה מ-200 תותחים. הכוחות התנגשו ב-14 ביוני בקרב טליסו, והרוסים ספגו מפלה ונאלצו לסגת לבסיסם. דרכו של אוקו דרומה לעבר פורט ארתור הייתה פתוחה.
משנודעו תוצאות קרב נאנשן היה ברור שסכנת מצור נשקפת לפורט ארתור והמעגן אינו בטוח עוד. לכן, ניסה ויטגאפט לחלץ את הצי מנמל פורט ארתור בראש אוניותיו, אבל הוא נאלץ לחזור על עקבותיו.
יפן הטילה מצור ממושך על פורט ארתור המבוצרת. בחודש אוגוסט ניסה הצי הרוסי לפרוץ שוב מן הנמל ולהגיע לוולדיווסטוק, אבל התגלה ונחל תבוסה בקרב הים הצהוב. הספינות שלא יצאו מן הנמל טובעו גם הן זו אחר זו באש תותחי היפנים שצרו על הנמל. הניסיונות לפרוץ את המצור מן היבשה כשלו גם הם, ולבסוף נסוגו הרוסים לשניאנג וב-2 בינואר 1905 נפלה פורט ארתור בידי היפנים.
לאחר נפילת פורט ארתור היה הצבא היפני חופשי להתקדם צפונה, ובמרס 1905 הנחיל לרוסים מפלה דחוקה בשניאנג. לשם כך נדרשו היפנים להעביר לחזית כל חייל שהיה ברשותם, ובהם גם חיילים לא קרביים וזקנים.
בינתיים הצליחו הרוסים לתגבר את כוחותיהם בחזית הימית. הצי הבלטי בפיקודו של האדמירל זינובי פטרוביץ' רוז'סטבנסקי, הקיף את כף התקוה הטובה והגיע אל האוקיינוס השקט. במהלך המסע אירעה תקרית עם בריטניה: ב־21 באוקטובר 1904 פתחו אוניות הצי הרוסי באש על ספינות דיג בריטיות, שחשבו אותן בטעות לסירות טורפדו כשהשייטת הרוסית עברה בתעלת למאנש, סמוך לשרטון דוגר (בריטניה הייתה בעלת ברית של יפן אבל שמרה על נייטרליות בסכסוך).
בגלל אורכו של המסע ידע האדמירל טוגו היפני על בואה של התגבורת והכין תוכניות קרב לבלימת השייטת קודם שתעגון בוולדיווסטוק. טוגו יירט את הצי הרוסי במצר צושימה, בין קוריאה ליפן.
קרב צושימה התחולל ב־27–28 במאי 1905. הצי היפני היה נחות במספר אוניות המערכה שלו, אבל מהיר יותר ובעל טווח אש עדיף. התבוסה הרוסית הייתה מוחלטת. רוב הצי טובע ושאר ספינות הקרב נשבו או פורקו מנשקן. מתוך 40 אוניות רוסיות שרדו לאחר הקרב שש בלבד.
אירועים מרכזיים
תאריך אירוע תיאור השלכות 9 בפברואר 1904 קרב פורט ארתורמתקפת הצי היפני על אוניות רוסיות שעגנו בנמל. מספר אוניות רוסיות נפגעו. היפנים יכלו להתחיל בנחיתת הכוחות בקוריאה 9 בפברואר 1904 קרב צ'מולפוסיירת רוסית וריאג נלחמת נגד שייטת יפנית בקרבת נמל צ'מולפו בקוריאה לקרב לא היו השלכות ממשיות על מהלך המלחמה. הקרב נכלל במורשת צבאית של רוסיה כמעשה גבורה של אונייה בודדת נגד הכוחות העודפים. 9 באפריל 1904 טביעת פטרופבלובסקבקרבת פורט ארתור נפגעה ממוקש ימי וטבע אוניית הדגל של הצי הרוסי. נהרג אדמירל סטפאן מקארוב פגיעה קשה במורל הצי. 1 במאי 1904 קרב נהר יאלוקרב יבשתי ראשון במהלך המלחמה ניצחון יפני. כוחות יפן מתחילים להתקדם לחלקים הפנימיים של היבשת ונכנסים לשטח מנצ'וריה 14 במאי 1904 טביעת אוניות מחופות שריון יפניות2 אוניות יפניות עלו על מוקשים ימיים בקרבת פורט ארתור וטבעו הרוסים קיבלו יתרון בכוח הימי אך לא ניצלו אותו בהמשך המלחמה 14 ביוני 1904 קרב וואפאנגואניסיון של הצבא הרוסי להתקדם לכיוון פורט ארתור ולהקטין את הלחץ היפני על העיר והנמל ניצחון יפני. אפשרות להתקדם ולסגור מצור על פורט ארתור 1 באוגוסט 1904 קרב מצר צושימה קרב בין הצי רוסי שיצא מוולדיווסטוק לכיוון פורט ארתור והצי היפניחלק מהאוניות הרוסיות נטבעו היתר חזרו לנמל הבית 10 באוגוסט 1904 קרב הים הצהובניסיון של הצי הרוסי לצאת מפורט ארתור הנצורה ולהגיע לוולדיווסטוק הניסיון לא צלח. הרוסים החליטו שלצי אין כל סיכוי לצאת מהנמל הנצור. החל פירוק תותחים מהאוניות והעברתם ליבשה. הצי שבנמל הפסיק לתפקד כיחידה ימית אוגוסט 1904 - 5 בינואר 1905 מצור על פורט ארתורהמצור על העיר והנמל שהיו בסיס חשוב של הרוסים לנפילת העיר הייתה השלכה גדולה על מורל הכוחות הנלחמים. כוח יפני משמעותי השתחרר ויכול להשתתף בלחימה בחלקים הפנימיים של סין. 24 באוגוסט 1904 - 3 בספטמבר 1904 קרב ליאויאנגקרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד לאחר לחימה קשה הכוחות הרוסים החלו בנסיגה מאורגנת 5 באוקטובר 1904 - 17 באוקטובר 1904 קרב נהר שאהקרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד לאחר לחימה קשה במשך שבועיים בחזית לאורך של 60 ק"מ אף צד לא הצליח בהשגת המטרות 25 בינואר 1905 - 29 בינואר 1905 קרב סנדפוקרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-500 אלף חיילים למרות עדיפות מספרית הרוסים לא הצליחו להגיע לניצחון בקרב 21 בפברואר 1905 - 10 במרץ 1905 קרב מוקדןקרב יבשתי גדול אחרון בהשתתפות כ-600 אלף חיילים למרות הניצחון הצבא היפני היה מותש ומפקדי הצבא החלו לדבר על הצורך בסיום הלחימה 27 במאי 1905 - 28 במאי 1905 קרב צושימהקרב ימי שהכריע את תוצאות המלחמה ניצחון מוחץ של הצי היפני.
התוצאות
נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט תיווך בין שתי המדינות ובסופו של דבר נחתם הסכם פורטסמות' בניו המפשייר ב-5 בספטמבר 1905. רוסיה ויתרה על חצי מהאי סחלין ועל פורט ארתור וסביבתה והכירה בשליטת יפן בקוריאה. על תרומתו להסכם הזה זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום לשנת 1906.
לאחר ניצחונה במלחמה שלטה יפן ב-1905 בכל קוריאה ובחלקים מסין ומונגוליה של היום. בשנת 1905 נחתם הסכם יפן–קוריאה. עם סיום המלחמה כבשו היפנים בלי קרב גם חציו הדרומי של האי סחלין מידי האימפריה הרוסית.
מפלתם של הרוסים במלחמה ערערה את מעמדו של הצאר והייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905, ובסופו של דבר לעליית הקומוניזם ב-1917.
יחס היהודים למלחמה
יהודים רבים אהדו את יפן ושמחו לאידה של רוסיה, שהייתה נתונה אז בגל של פרעות ופוגרומים. יהודי אטלנטה שבארצות הברית, למשל, עשו מגבית לרכישת אוניית מלחמה ליפן. האהדה ליפן היא שהניעה את יעקב שיף, המיליונר היהודי האמריקאי, לתת ערבויות להלוואות ממשלת יפן בארצות הברית. ב-1905 פרסם שלום עליכם סיפור הומוריסטי, "הדוד פיני והדודה רייזי", ובו מתוארת קטטה בין "הדוד פיני", המסמל את יפן ובין הדודה רייזי, המסמלת את רוסיה. פיני הוא , ואילו רייזי . נפתלי הרץ אימבר פרסם ספר שירי תהילה ליפן ושלח עותק לקיסר יפן בצירוף מכתב שבו איחל לו ש"צבאות הוד מלכותך יענישו את הרוסים" יהודים רבים גויסו לצבא הרוסי ולחמו בקרבות נגד יפן ובהם יוסף טרומפלדור, שהיה קצין בצבא הרוסי והתנדב לשרת במנצ'וריה. טרומפלדור נפצע מרסיסי פגז וזרועו השמאלית נכרתה מעל למרפק, ואף על פי כן חזר להילחם אחרי שהחלים, וזכה לעיטורים רבים על גבורתו. כשנכנעה פורט ארתור נפל טרומפלדור בשבי, ונכלא בערך כשנה במחנות שבויים ביפן. רבים מהמגויסים היהודים ערקו, השתמטו או העדיפו נפילה בשבי היפני. זאב ז'בוטינסקי הגן על החלטת היהודים שלא לקחת חלק במאמץ המלחמתי לטובת משטר הצאר העוין אותם
לקריאה נוספת
רותם קובנר, המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה-יפן ומורשתה, מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005
מירון מדזיני, מפורט ארתור עד הירושימה, עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני. תל אביב: משרד הביטחון, 2006
Shumpei Okomoto, The Japanese Oligarchy and the Russo-Japanese War, New York: Columbia University Press, 1970
Nish, The Origins of the Russo-Japanese War, London: Longman, 1985
קישורים חיצוניים
לקט ידיעות עיתונאיות היסטוריות על הזירה הימית במלחמת רוסיה-יפן, בתוך: שפת הים: ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1856–1918.
דני אורבך, שבחי התבוסה, מתוך הבלוג "הינשוף", 30 בנובמבר 2012
אלי שטרן, מלחמת רוסיה-יפן: טרגדיה יהודית באיורים, בבלוג "נוטריקון", 4 בפברואר 2014
הצבא הרוסי בסין, אוסף תצלומים, 1904, באתר הארכיון הציוני, מרץ 2022
החברה למחקר מלחמת רוסיה יפן
מיומנו של רב-חובל רוסי בקרב צושימה
הערות שוליים
*
קטגוריה:שנות ה-1900
קטגוריה:1904 ברוסיה
קטגוריה:1905 ברוסיה
קטגוריה:מלחמות יפן
יפן
קטגוריה:יחסי יפן–רוסיה | 2024-07-11T09:59:21 |
תנועת בוגרים | תנועת בוגרים היא קהילה של קבוצות המהווה המשך לתנועת הנוער, ממנה באו החברים.
ממוזער|סדר פסח שני בקיבוץ משעול של בוגרי קבוצות הבחירה והמחנות העולים
מאז הקמתן בשנות העשרים של המאה ה-20 היו תנועות הנוער החלוציות (הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, השומר הצעיר) נושאות הדגל החינוכי והרעיוני של החלוציות וההתיישבות, ומתוך כך שלחו את חניכיהן למסלול "הגשמה", שכלל שנת שירות, שירות בנח"ל והקמת קיבוצים ועיבוי קיבוצים קיימים.
בסוף שנות השמונים, בד בבד עם תהליכי ההפרטה בחברה הישראלית ועם התפרקותם הרעיונית והפיזית של רבים מהקיבוצים (ראו גם: תהליכי השינוי בקיבוצים), החלו נרקמות קבוצות של צעירים בוגרי תנועות נוער, שלא ראו את עתידם במסלול ההגשמה הקיים. רוב הקיבוצים חדלו להוות יעד הגשמה רלוונטי מפני שחדלו להיות מקום שמגשים את רעיונות השיתוף והשוויון. גם החברה הישראלית נזקקה פחות להקמה של עוד יישובים באזורי ספר, ויותר לחיזוק הקיים - פעילות חינוכית ערכית לצמצום הפערים ובלימת התפרקות הסולידריות החברתית.
מתוך ניתוח של המצב המדיני והחברתי, בחרו בוגרי תנועות הנוער החלוציות לעצב צורות חיים שתפניות-משימתיות אלטרנטיביות לקיבוץ, שמשימתן המרכזית תהיה שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך. כך קמו כמה עשרות קבוצות שהתאגדו במספר תנועות בוגרים, כשכל תנועת בוגרים הורכבה מבוגרי תנועת נוער אחרת. משנת 2012 הקבוצות השתפניות-משימתיות מאוחדות תחת מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל.
תנועות הבוגרים הקימו וחידשו מספר קיבוצים (פעמים רבות במתכונת של "קיבוץ מחנכים"), ואולם רוב הקבוצות ממוקמות כיום בקומונות עירוניות, תוך ניסיון להוות חלק מהקהילה בעיר. הקבוצות מקיימות בתוכן חיי שיתוף ושוויון והערך המרכזי המנחה אותן הוא "שוויון ערך האדם". עיקר פעילותם של חברי הקבוצות היא בתחום החינוך, בתנועות הנוער ובמסגרות בלתי פורמליות ופורמליות אחרות.
מרכזים של תנועות הבוגרים בישראל (נכון לשנת 2009):
קיבוץ רביד, קיבוץ אשבל, גבעת הקיבוצים ברחובות, קיבוץ המחנכים בראשון לציון, קיבוץ המחנכים בעכו, קיבוץ המחנכים בחיפה, ועוד קומונות אחרות של "תנועת הבוגרים" של בוגרי הנוער העובד והלומד, ושל חברי "דרור ישראל".
קיבוץ נערן, קיבוץ משעול בנוף הגליל, קיבוץ שושנה בראשון לציון, במגדל העמק ובבת ים של קבוצות הבחירה של המחנות העולים.
מרכזים של בוגרי השומר הצעיר: קיבוץ פלך, קיבוץ המחנכים בגבעת חביבה, ״צפית (מוסד חינוכי) ״ במועצה אזורית יואב, מוסד חינוכי "מעלה הבשור", פנימיית "רעות" (מוכרת יותר כמוסד "הרי אפרים") וקומונות מחנכים עירוניות בחולון, חיפה, אשקלון ורחובות.
קבוצת "יובל", במקור מתנועת הבונים דרור, אך כיום בקבוצות הבחירה בנוף הגליל (כחלק מקיבוץ משעול של קבוצות הבחירה של המחנות העולים).
קהילות אמנים-מחנכים של תנועת תרבות בעפולה, ראשון לציון, נתניה, נהריה, בת-ים, טבריה, חצור הגלילית וקרית שמונה.
תנועת הבוגרים של תנועת הנוער נוע״ם קמה בבאר שבע, כשהגרעין הבוגר הראשון של התנועה (גרעין ״כוורת״), המשיך שם לחיי קהילה בוגרים.
ראו גם
נח"ל
תנועות נוער
קומונה
קישורים חיצוניים
ורס האס, תנועות הנוער ותנועות הבוגרים - מאידאולוגיה למעשה, הוצאת מועצת תנועות הנוער, 2021
ניצן הורוביץ, רוח עז (סרט), ערוץ 10
מחקר מעמיק של ניר מיכאלי על אופיין על תנועות הבוגרים בשנות ה-2000 (קובץ PDF)
צמיחתן של תנועות הבוגרים - "קבוצות הבחירה" כדוגמה, באתר יסו"ד
אתר מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל
קטגוריה:תנועת נוער
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:קומונות | 2023-02-14T18:50:06 |
המלחמה הפונית הראשונה | המלחמה הפונית הראשונה, שבה לחמו קרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים) והרפובליקה הרומית זו בזו, התחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס. הייתה זו הראשונה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין שתי מעצמות של העולם העתיק באגן הים התיכון, שבמרכזה המאבק על השליטה בסיציליה. מקץ 23 שנות לחימה בים וביבשה, לצד הפוגות ממושכות, ניצחה רומא, שכבשה את סיציליה וכפתה על קרתגו תנאי שלום קשים.
הצדדים הלוחמים
רומא
בתקופה זו שלטו הרומאים בכל חצי האי האפניני עד מרגלות האלפים. רומא הייתה בעלת משטר רפובליקני שנשען בעיקר על הקבוצות החזקות מבחינה כלכלית בחברה הרומית. כל שנה נבחרו שני קונסולים שהיו שווים זה לזה בעוצמתם החוקית. בעת מלחמה יצא אחד הקונסולים או שניהם בראש צבאותיה של רומא לקרב. לצד האזרחים הרומאים התבססו הרומאים על מספר גדול של בעלות ברית ששירתו בצבא הרומי. בתחילת המלחמה לא היה ברשותה של רומא צי והיא השתמשה בצי של בעלות הברית הימיות (הערים היווניות של יוון הגדולה בדרומו של חצי האי האפניני).
הצבא הרומי הורכב מלגיונות של אזרחים וכוחות עזר של הצבא הרומי מבין בעלות בריתה. לא ידוע בוודאות מה היה גודלו של הלגיון בעת המלחמה הזאת, אך נהוג לשער שהנתונים של פוליביוס שניתנו עבור המלחמה הפונית השנייה תקפים גם כאן. על פי פוליביוס כלל הלגיון הרומי 4,200 חיילים, מהם 1,200 קלים והיתר כבדים. לא הרבה ידוע על חימושו של החייל הרומי במלחמה זו, אך סביר להניח שציוד המיגון היה דומה לזה שהשתמשו בו במלחמה הפונית השנייה וכלל מגן גדול בשם סקוטום, שריון גוף ופרטי מיגון אחרים. כלי נשקו של החייל הרומי היו שונים מאלו שהופיעו במלחמה הפונית השנייה וכללו חרב ישרה הדומה לחרב היוונית קופיס וחנית הטלה, אם כי לדעת ההיסטוריונים בשלב זה טרם חומשו הלגיונרים בפילום בעל החוד המתעקל.
כאמור, הרומאים נכנסו למלחמה ללא צי משלהם, אך בהמשך בנו ציים גדולים שהשתוו בגודלם לצי הקרתגי. הספינה הגדולה ביותר שהייתה בשימוש במלחמה היא חמש חתרית שלפי פוליביוס הרומאים הציבו עליה 300 חותרים ו-120 חיילי צי. חמש חתרית הייתה מצוידת באיל ניגוח ובגרסה הרומית גם בגשר נחיתה שנקרא "עורב" לפשיטה על הסיפון.
קרתגו
קרתגו הייתה מושבה פיניקית של בני צור שנוסדה במאה ה-9 לפנה"ס. היא שכנה בשטחה של תוניסיה המודרנית. בשלב זה בהיסטוריה שלה התפתחה המושבה הפיניקית הקטנה לעיר-מדינה גדולה עם מוסדות שלטון, כלכלה, דת ומנהל מפותחים. היא שלטה במישרין או בעקיפין על ידי פיקוח על בעלות ברית ומשלמי מס על כל השטח הצפון אפריקאי, מתוניסיה המודרנית עד מצר גיברלטר. כמו כן, היו לה מספר אחזקות בדרום חצי האי האיברי, חלק מסיציליה וכמה איים בים התיכון. בראש המדינה עמדו שני פקידים נבחרים שנשאו בתואר "שופט", אך בניגוד לרומאים השופטים לא פיקדו על הצבאות בשדות הקרב. הפיקוד היו נתון בידיו של גנרל ממונה שהחזיק בתפקיד ללא הגבלת זמן עד אשר נקרא לשוב לקרתגו.
הצבא הפיניקי התבסס על שכירי חרב והפיקוד היה נתון בידיהם של קצינים קרתגים. הקרתגים גייסו ללא אבחנה את בני כל העמים שרצו לשרתה, והקימו צבאות גדולים של שכירי חרב שמספרם הגיע לעשרות אלפי בני אדם. חלק אחר של הצבא סופק על ידי בעלות בריתה, בעיקר על ידי ערים פוניות אחרות בצפון אפריקה. בני קרתגו עצמם לא היו חייבים בשירות מחוץ לאפריקה. לצד חיל רגלים ופרשים כלל הצבא הקרתגי פילים רבים. פילים קרתגנים היו קטנים יחסית ולא הורכבו עליהם קשתים או חיילים אחרים והפיל עצמו היה כלי הנשק. לא ידוע מה היה חימושם של החיילים הקרתגים, אך משערים שהם שמרו על כלי נשק שהיו מקובלים במולדתם.
בניגוד לרומא, קרתגו הייתה מעצמה בעלת היסטוריה ימית ארוכה. בתחילת המלחמה נהנתה משליטה בלתי מעורערת בים, אך בהמשך המלחמה ספגה כמה תבוסות כואבות בזירה הימית ובסופו של דבר הפסידה במאבק על הים וכתוצאה מכך גם במלחמה כולה. הצי הקרתגי היה דומה לצי הרומי, למעט גשר הנחיתה שלא היה בשימוש בספינות הקרתגיות. עיקר הטקטיקה של בני קרתגו הייתה ניגוח ולא פשיטה על הסיפון שהייתה נהוגה בצד הרומי.
הרקע למלחמה
היירון השני שליט (טיראן) סירקוסאי, ירש ממלכה קטנה במזרח סיציליה, שבדורות קודמים חלשה על שטח גדול בהרבה. הוא שאף להרחיבה, להשיב את הערים שאבדו, ובהן מסנה (מסינה של היום, בקצה הצפון-מזרחי של סיציליה) בה משלו המאמרטינים , שכירי חרב שמוצאם מאיטליה, שהשתלטו על העיר בכוח בשנת 289 לפנה"ס. משפנה נגדם היירון, יצאו שתי משלחות מאמרטיניות אל הקרתגים והרומים (אולי בהפרש זמן; מכל מקום, ברור כי המסע לרומא ארך זמן רב בהרבה). הקרתגים, שהחזיקו בחלק גדול ממערב האי, בעיקר בערי נמל ששימשו להם תחנות מסחר, נענו ברצון. משהתייצב חיל המשלוח הקרתגי במסאנה, נסוגו הסיראקוסאים. למפקד חיל המשלוח, מצדו, לא הייתה כל כוונה לעזוב את העיר, והוא וחילו חנו באקרופוליס של מסאנה. בכל זאת עלה בידם של המאמרטינים לגרשו "בתחבולות ובאיומים" (כך פוליביוס, היסטוריה, 1, 11; פוליביוס מציין כי הקרתגים דאגו להוציא את המפקד להורג בעקבות נסיגתו, על פי נוהג שרווח אצלם).
בשלב זה החליטו הרומאים להתערב. לא הייתה זו החלטה פשוטה עבור הסנאט הרומי: רומא הייתה חתומה על חוזה (משנת 306 לפנה"ס) עם קרתגו, שתחם את תחומי ההשפעה של שני הצדדים במערב הים התיכון. טיעונים שונים שעמדו כביכול בלב הדיון נזכרים במקורות, במיוחד החשש מפני השתלטות קרתגית על סיציליה כולה, וסכנה לאיטליה עצמה – קשה ליישב זאת עם מדיניות הקרתגים עד אז – וכן שאלת הצידוק המוסרי להתערבות, שהלא רומא עצמה פעלה בתקיפות, זמן קצר קודם לכן ובמצב עניינים דומה, נגד שכירי חרב מבין אזרחיה. בסופו של דבר נפלה ההכרעה לכרות ברית עם המאמרטינים (שרק מתוקף ברית הגנה מותר היה לצאת למלחמה "צודקת", שתזכה לאישור דתי), לטענת פוליביוס, בתוקף החלטת העם (מן הסתם בהצבעה באספת הקנטוריות), שכביכול מסר לו הסנאט את ההכרעה הגורלית. הקונסול אפיוס קלאודיוס קאודקס יצא למסנה, שכבר יצא ממנה המפקד הקרתגי, והמאמרטינים תכננו למסור לו את השליטה בה. לנוכח ההתערבות הרומית, מיהר היירון טיראן סירקוסאי לכרות ברית עם הקרתאגים ולהטיל מצור על מסנה. אפיוס חצה את מצר מסנה, תקף את מחנה הסירקוסאים והביסם לאחר קרב ממושך. היירון נסוג לעירו, ואפיוס גמר אומר לתקוף את הקרתגים בהקדם האפשרי. כך, בשנת 264, נפתחה המלחמה באי, שעדיין הייתה בגדר סכסוך טריטוריאלי מוגבל, שסופה שהסלימה לכדי עימות כולל בין חילות וציי הקרתגים והרומים (האחרונים כלל לא היה להם צי של ממש קודם למלחמה) בסיציליה, בסרדיניה, בקורסיקה, בים התיכון ובחוף אפריקה הצפונית (באזור תוניסיה של היום).
זירות המלחמה
לבד מכמה פשיטות קרתגיות על איטליה ופלישות רומיות על אפריקה ושטחים קרתגיים אחרים שלא הניבו הרבה, הלחימה התמקדה בעיקר בסיציליה ובמים הסמוכים לה.
סיציליה בתקופה הזאת הייתה מחולקת בין יישובים יווניים וקרתגיים. היישובים היווניים שכנו במזרחו של האי ותפסו את עיקר שטח האי (כ-70%–80%). העיר היוונית הגדולה והחשובה ביותר הייתה סירקוסאי. החלק המערבי היה נתון מזה זמן רב תחת שליטה קרתגית. תושביו המקוריים של האי שרדו, אך רובם ככולם נבלעו בתוך התרבות היוונית והקרתגית ולא היוו כוח משמעותי.
האי שוכן בסמוך לקצה ה"מגף" האיטלקי עם מצר צר שמפריד ביניהם, אך גם הדרך מקרתגו לאי לא הייתה ארוכה במיוחד ולא הייתה בעיה לאף אחד מהצדדים לתגבר את כוחותיהם.
מהלך המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|מצר מסינה
את המלחמה הפונית הראשונה ניתן לחלק לשלושה שלבים:
שלב ראשון (264–262 לפנה"ס): הכרעת סירקוסאי
בשלב זה עדיין הייתה המלחמה מצומצמת – רומא ניסתה לכפות על הכוחות השולטים בסיציליה – קרתגו וסיראקוסאי – לכאורה הכרה במעמדה של רומא כבעלת ברית של מסאנה, ולמעשה (כמשתמע מכך) הכרה כמעצמה בעלת אינטרסים ולפיכך אמירה בענייני סיציליה.
בשנת 264 נחתו הכוחות הרומיים בסיציליה ורומא הכריזה מלחמה על שתי היריבות. סירקוסאי, החלשה יותר, נכנעה בשנת 263 ובכך למעשה השיגה רומא חלק ממטרתה. חוזה השלום שנחתם עם סירקוסאי הבטיח פיצוי כספי כבד לרומא, אך גם הכיר בשלטונה של סירקוסאי על העיר והשטחים הסובבים אותה, ברדיוס של כ-50 ק"מ מסביבה.
קרתגו לא השלימה עם המצב אלא נערכה ללחימה ברומא ולפיכך תקפה רומא בעומק השטח הפוני וכבשה אחרי מצור את העיר החשובה אגריגנטום (אקרגס) הנמצאת בחופה הדרומי של סיציליה. העיר נבזזה בידי החילות הרומיים והשבויים נמכרו לעבדות. היחס הקשה של רומא אל אגריגנטום וסירקוסאי הוביל להימנעות הערים האחרות בסיציליה מכניעה לרומאים.
שלב שני (262–255 לפנה"ס): שינוי יעדים
רומא שינתה את יעד המלחמה לכיבוש בפועל של סיציליה, ובנתה לצורך כך צי מלחמה, זו הפעם הראשונה בתולדותיה, כדי שתוכל להתמודד עם הצי הקרתגי החזק. הרומאים ידעו, כי בשל חוסר ניסיונם הימי הם נופלים מן הקרתגים בשימוש בטקטיקות הימיות המקובלות – תמרון לשם ניגוח והטבעת אוניית האויב; על כן התקינו על סיפוני אוניותיהם גשרי נחיתה ניידים מצוידים בקרס ברזל, שהוטלו באמצעות מנוף על סיפון אוניית היריב וננעצו בו. משהוטלו הגשרים, הסתערו החיילים הרומיים אל אוניות הקרתגים והכריעו את צוותיהן בלוחמת פנים אל פנים.
ההתנגשות הימית הראשונה נערכה ליד מילאי (260) והסתיימה בניצחון רומי. בעקבותיו הרחיבה רומא את זירת המלחמה לקורסיקה וסרדיניה (259) ולאחר הכרעתם של הפונים בקרב ים ליד כף אקנומוס (256), נחתו שני לגיונות בחוף אפריקה וניצחו את הצבא העומד מולם.
הרומאים ניסו להגיע להסכם על כניעתה של קרתגו, אולם זו דחתה הסכם זה, שכלל תנאים קשים עבורה. קרתגו סירבה להיכנע, ובמהלך החורף אימנה צבא שכלל אזרחים ושכירים בידי קצין ספרטני. באביב 255 תקפו הכוחות הרומים שנית את קרתגו מבלי לחכות לתגבורת מאיטליה. הצבא הרומי הובס בקרב בגרדס ומפקדו נפל בשבי הפונים. שרידי הצבא הרומי חולצו בידי הצי שאף ניצח צי פוני שיצא לקראתו (קרב הרמאיון), אולם סערה שפרצה בדרכם לאיטליה הטביעה למעלה ממאתיים חמישים אוניות על צוותיהן ואנשי הצבא שבהן – עשרות אלפי אבדות.
שלב שלישי (254–241 לפנה"ס): ריכוז המאמץ בסיציליה עד להכרעה
בשלב זה התמקדו הרומאים בסיציליה ודחקו את הפונים למערב האי. במהלך תקופה זו הסתפקו הרומאים בפשיטות הטרדה בלבד על חופי אפריקה ובהגנה מקומית על חופי דרום איטליה מפני פשיטות הנגד שביצעו הפונים. הפונים הוטרדו באותה התקופה גם בבעיות מבית – התקוממות של השבטים הנומידיים שבשליטתם.
בשנת 254 נכבשה פאנורמוס ("ציץ" בפיניקית, היום פאלרמו), אך ניסיון הכיבוש של ליליבאיום ב-253 הסתיים בכישלון. כישלון זה, יחד עם אובדן נוסף של ספינות עקב סערה השהה את המשך המתקפה הרומאית. הפונים מצדם לא נקטו ביוזמה רצינית בתקופה זו, ייתכן שבשל הבעיות מבית. ב-250 ניסה צבא פוני מתוגבר בפילים לכבוש חזרה את פאנורמוס, אולם התקפתם הסתיימה בתבוסה. תבוסה זו גרמה לנסיגתם גם מהעיר סלינוס ולהתבצרות בליליבאיום. משנה זו ואילך קיימו הרומאים מצור קבוע על ליליבאיום. המצור נמשך עד לשנת 241, כשכל הניסיונות הרומיים להבקיע את הגנת העיר נכשלו.
בשני קרבות ימיים שהתקיימו בשנת 249 נחלו הרומאים מפלה: ניסיון למתקפת פתע על הצי הפוני בדרפאנה כשל לאחר פעולה מבריקה של מפקד הצי הפוני וטעות של המפקד הרומי והביא לאובדנן של 93 אוניות רומיות. זה היה הניצחון הפוני היחיד בקרב ימי במלחמה הפונית הראשונה. בהמשך, יירטה שייטת פונית צי אספקה רומי שלווה ב-120 אוניות קרב תוך יישום לקחים שנלמדו בקרבות הקודמים והימנעות מקרב מגע. על ידי דחיקת אוניות התובלה לחוף סלעי וחשיפת אוניות הקרב לסערה, טובעו כל האוניות הרומיות למעט 20, ובכך למעשה איבדה רומא את כוחה הימי למשך מספר שנים. גם כישלון רומי זה לא נוצל על ידי קרתגו להעברת היוזמה לידיה.
ב-248 הידקה רומא את קשריה עם סירקוסאי על ידי חידוש ההסכם, שקידם את מעמדה של זו – מהלך שהבטיח את העורף הרומאי במזרח סיציליה.
ב-247 מינו הפונים מפקד חדש לסיציליה – חמלקרת ברקה. חמלקרת העביר במידת מה את היוזמה ההתקפית לידי הפונים: פשט על החופים של דרום איטליה, איגף בדרך הים ואיים על הכוחות הרומיים בפאנורמוס ואלה שצרו על ליליבאיום ודראפנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד וכוחותיו לא הצליחו להסיר את המצור.
בין השנים 244–242 התמקדה רומא בבנייה מחדש של צי המלחמה שלה, שנבנה מתרומות (עקב הידלדלותו של אוצר המדינה). בשנת 241 הפליג הצי לסיציליה. הפונים, שלא ציפו להופעה מחודשת של כוח ימי רומי, נתפסו ללא כוחות ימיים באזור וגיוס חפוז של אוניות שנשלחו לעזרה נתקל במארב רומי מתוכנן היטב ובתבוסה פונית. תבוסה זו ניתקה למעשה את האספקה של הנצורים ולא הותירה להם עוד כל סיכוי. קרתגו נאלצה להיכנע ולפנות את סיציליה.
תוצאות המלחמה
הסכם הכניעה של קרתגו – "הסכם לוטאטיוס" ב-241 לפנה"ס, על שם הקונסול הרומאי גאיוס לוטאטיוס קאטולוס שפיקד על כוחות רומא בסיציליה וחתם על ההסכם עם חמלקרת ברקה – כלל פינוי מלא של כוחותיה מסיציליה, החזרת כל השבויים הרומיים שבידיה ותשלום פיצויים בסך 3,200 כיכר כסף (2,200 במשך 10 שנים ובנוסף 1,000 באופן מיידי). האיים שבין סיציליה לאיטליה (אוסטיקה והאיים הליפאריים), וכן האיים בסמוך לחופה הצפון-מערבי של סיציליה (האיים האגאדיים) עברו לשליטת רומא, ועל הפונים נאסר לשוט במימי איטליה ולגייס בה שכירים. בנוסף, ההסכם כלל התחייבות הדדית שלא לפגוע בבעלי הברית של הצד השני, התחייבות שתהיה לה משמעות רבה בסיבות שהביאו לבסוף לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. בנוסף, הפיצויים הגבוהים הקשו על קרתגו לשלם את שכרם של חייליה השכירים, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת שכירי החרב.
ראו גם
הצבא הרומי
צבא קרתגו
מלחמת שכירי החרב
המלחמה הפונית השנייה
לקריאה נוספת
פוליביוס, היסטוריה. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. כרך ראשון, ספרים א–ו. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א/1991.
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, פרק ז: המלחמה הפונית הראשונה, עמ' 107–128. ירושלים, הוצאת מאגנס, תש"ן.
J.F. Lazenby. The First Punic War. Stanford, Stanford Univesity Press, 1996.
Brian Caven. The Punic Wars. London, Book Club Association, 1980.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פונית
פונית
*
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
+ | 2024-08-16T13:11:10 |
אימפריית קרתגו | אימפריית קַרְתְּ חַדַשְתְּ, הידועה בשמה הרומאי קַרְתָּגוֹ, הייתה מעצמה ימית ויבשתית פיניקית במערב הים התיכון, שמוצאה בעיר קרתחדשת. העיר והאימפרייה שגשגו מן המאה ה־9 לפנה"ס וחלשו על חלק ניכר מהסחר הימי בים התיכון ועל שטחים נרחבים לחופיו המערביים, עד לחורבנן בשנת 146 לפנה"ס בסוף המלחמה הפונית השלישית.
היסטוריה
העיר המקורית
העיר קרתחדשת נוסדה כנראה בשנת 814 לפנה"ס על ידי מתיישבים כנענים־פיניקים מהעיר צור, כחלק מתהליך ההתפשטות התרבות הפיניקית מערבה. הם הביאו אתם את שפתם, דתם ותרבותם. האל הראשי היה מלקרת.
קרתחדשת ועתקת, הערים הסמוכות, היו ישות פוליטית אחת, ובהסכמים פוליטיים חתמו בשם "עותיקה וקרתגו", עד שזאת האחרונה האפילה על קודמתה ואף על ערי הפיניקים הקדומות צידון וצור, והפכה לבסיס הסחר הימי והעוצמה הפוליטית והצבאית של הפונים (הפיניקים של קרתגו) באגן הים התיכון ומחוצה לו.
בניית האימפריה
במאה ה־7 לפנה"ס החלה קרתחדשת להקים את הקולוניות הראשונות שלה. אלה הוקמו בחלקו המערבי של הים התיכון. לקראת סוף המאה ה־7 לפנה"ס ביססה העיר את מעמדה והייתה לכוח כלכלי ופוליטי מוביל באזור. עם שקיעת צור באמצע המאה ה־6 לפנה"ס, הייתה קרתחדשת לעיר הפיניקית החשובה ביותר. בסוף המאה כבר שלטה על שכנותיה הפוניות אוטיקה, קרקואן והדרומטום, ונהנתה מהגמוניה לאורך חופי צפון אפריקה, ממרוקו של ימינו במערב ועד לוב במזרח. בתקופה זאת היה השלטון בעיר נתון בידי "מלך" נבחר, שהלכה למעשה היה טירן.
קרתחדשת התבלטה כמושבה החשובה והמשפיעה ביותר מבין המושבות הפיניקיות ועד המאה ה־5 לפנה"ס, הספיקה להפוך למעצמה החזקה ביותר בים התיכון. בעיקר הצטיינה במסחר ובספנות. שליטתה התפרסה על מלטה, סרדיניה, האיים הבלאריים ועל חלקים מסיציליה, ספרד ומרוקו של ימינו. השפעתה המסחרית הגיעה עד בריטניה בצפון ועד מרכז אפריקה בדרום. ידועים מסעות מחקר נרחבים של ספנים מקרתחדשת, כגון מסעותיו של חנון שהקיפו את מרבית חופה המערבי של אפריקה, או של חימילקו, שהגיע עד לחופיה הצפון־מערביים של אירופה.
בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשי קרתחדשת את הערים היווניות בסיציליה (), בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, בעלת בריתם של הפרסים. לאחר תבוסתה ליוונים בקרב הימרה בסיציליה בשנת 480 לפנה"ס קם בקרתגו משטר רפובליקני אוליגרכי לבעלי הממון. המלכים הנבחרים עדיין שלטו בעיר אך סמכותם וכוחם נשחקו מפני אלה של הסנאט שמנה 300 חברים שכיהנו בו מיום בחירתם ועד מותם, "מועצת הבכירים" ו"מועצת ה־104", הסמכות השיפוטית הבכירה במדינה. עיקר הכוח הפוליטי הופקד בידיהם של שני "שופטים", מעין מגיסטראטים. בתקופה זאת הגיעה העיר לשיאה. לקראת סוף המאה ה-4 לפנה"ס בוטלה בהדרגה המלוכה.
המלחמות הפוניות
ממוזער|שטחי אימפריית קרתגו והשינויים בהם בעקבות המלחמות הפוניות
הרומאים קראו לכנענים הפיניקים בשם "פּוּנים", המלחמות הפוניות היו סדרה של התנגשויות בין קרתחדשת לבין הרפובליקה הרומית שהביאו לבלימת התפשטות כוחה של קרתחדשת, ובסופו של דבר לחורבנה המוחלט.
המלחמה הפונית הראשונה התחוללה בין השנים 264 לפנה"ס עד ל־241 לפנה"ס, על השליטה בסיציליה. זהו העימות הראשון בין כוחות קרתגו לרפובליקה הרומית, שטרם לו שמרו על יחסים תקינים. המלחמה הסתיימה בניצחון הרומים.
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|רבע שקל קרתחדשתי מאיבריה, 237–209 לפנה"ס, משמאל ראש גבר עטור עם אלה על כתפו, מימין פיל, סמל מלחמתי
המלחמה הפונית השנייה התחוללה בין השנים 218 לפנה"ס עד 202 לפנה"ס. המלחמה פרצה לאחר שחניבעל ברקה, מי שהיה בנו של אחד ממנהיגי המלחמה הקודמת, חמלקרת ברקה, כבש שטחים נרחבים מספרד של ימינו, והחליט להשתמש בהם כדי לפלוש לאיטליה בדרך היבשה, כשהוא חוצה את הרי האלפים. חניבעל הצליח להנחיל לכוחות הרומים מספר תבוסות קשות ולזמן מה עורר חשש ממשי לעתיד רומא. למרות זאת, מדיניות ההתשה שניהל נגדו פאביוס מאקסימוס החלישו את יכולתו לתמוך בצבא הגדול שלו הרחק ממקורות האספקה שלו, והביאה בסופו של דבר לתבוסת חניבעל על ידי המצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס, ולחתימת הסכם כניעה מחמיר שהטיל הגבלות קשות על צבא קרתחדשת ואסר עליה לצאת למלחמה ללא רשות הסנאט של רומא.
למרות ניצחונם במלחמה הפונית השנייה, הרומאים המשיכו לחשוש מפני כוחה של קרתחדשת, ולראות בה סכנה שיש להדביר. ידוע ביותר הסנאטור הרומי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס ("קאטו הזקן"), שסיים כל נאום שנשא בסנאט, ללא קשר לתוכנו, במילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
לאחר שקרתחדשת הפרה את הסכם הכניעה שלה כאשר פתחה במלחמת מגן נגד נומידיה, ללא אישור מהסנאט הרומי, הדבר הווה עילה לפריצת מלחמה נוספת – המלחמה הפונית השלישית, שנמשכה בין השנים 149 לפנה"ס ל־146 לפנה"ס, והביאה לחורבנה המוחלט של העיר.
על אף קריסת האימפריה, התרבות הפיניקית נותרה בחלק ממחוזותיה עד למאות הראשונות לספירה.
דת
דת הקרתגיים הייתה מבוססת בעיקרה על המסורות הכנעניות המקוריות של בני צור, והם שמרו על פולחנם של אלים כבעל, מלקרת ועשתרת. אלי העיר המרכזיים, שמקורם בכנען, היו תנת ובעל חמן. הקרתגיים נהגו להקים לאליהם מצבות נדר רבות.
שלטון
קרתגו הייתה רפובליקה אוליגרכית כשבראש המדינה עומדים שני שופטים הכפופים למועצת הזקנים.
כעקרון הקרתגים הסתפקו בשליטה באוטיקה, נומידיה וחלק מסיציליה (בערך 20%), ולא הרבו במסעי מלחמה גדולים עד המלחמה הפונית הראשונה. עיקר דאגתם הייתה להבטיח את מערב הים התיכון מפני שודדי הים על מנת לשמור על סחרם המפותח. הם שמרו על מונופול יבוא הבדיל מהאיים הבריטיים ולכן סמוך לעמודי מלקרת/הרקלס (כיום גיברלטר) תמיד פטרלו ספינות משמר.
כלכלה
ממוזער|250x250 פיקסלים|טטרדרכמה קרתגנית צבאית מסיציליה, 425–406 לפנה"ס, מימין כיתוב "מחנת" (צבא) ועץ תמר, סמל לאומי פיניקי, משמאל כיתוב "קרתחדשת" ואלת המזל(?) מעטרת סוס
עיקר הפעילות הכלכלית הייתה בענפים הבאים:
חקלאות מפותחת
סחר ימי
הצבא והצי
שמאל|ממוזער|250px|צבאו של חניבעל חוצה את האלפים
צבא קרתגו הורכב בעיקר משכירי חרב, ויחידות מבעלות בריתה של קרתגו. הכוחות הזרים סיפקו בעיקר חיל פרשים כבד וקל, וכוחות רגלים בעלי סגנונות לחימה רבים. בני קרתגו הרכיבו את הקצונה ואת הצי. הפיקוד העליון על הצבא הוחזק בידי שופטים או מלכים, ומהמאה ה־3 לפנה"ס נמסר למצביאים מקצועיים שקיבלו הוראות ישירות מהסנאט בקרתגו. ידועים גם מקרים בהם פיקדו על הצבא מצביאים שכירים.
חיל הפרשים הקרתגי היה חזק יחסית לרוב חילות הפרשים של שכניהם. חלקו היה קרתגי אך חלק הארי שבו היה שכיר מקרב הנומידים, ומאוחר יותר (בימי חניבעל) שולבו בו גם כוחות גאליים ואיברים. נוסף לפרשים, הצבא כלל מרכבות לוביות שנרתמו לארבעה סוסים, אך השימוש בהן פסק במאה ה־3 לפנה"ס, ובמקומן הוקם חיל פילי מלחמה גדול.
הצי היה גדול וחזק מאוד ובדרך כלל נוהל בצורה טובה. היה זה החיל העיקרי של קרתגו, והופקד על שמירת המדינה מפני פלישה, בדרך כלל בהצלחה מרובה. מספר ספינות המלחמה היה עצום יחסית (בערך 500–1000). לשם השוואה, לאתונה, הנחשבת מעצמה ימית היו "רק" 300 ספינות. בסיס הצי היה בנמל צבאי גדול בקרתגו, שנבנה בצורה מעגלית כשבמרכזו אי מלאכותי עם לשכת מפקד הצי. עוצמת הצי ומספר ספינותיו נשמרו בסוד.
הצי כלל את כל סוגי האוניות של התקופה. הדגם העיקרי שבו השתמש הצי הקרתגי השתנה עם השנים. תחילה היו אלה הדו־טוריות ולאחר מכן התלת־טוריות (טרירמה). במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר – חמש חתרית (קווינקוורמה). המדובר בספינה בעלת שלוש שורות משוטים אחת מעל השנייה, כשבשורה העליונה והאמצעית תופסים שני חותרים כל משוט ובשורה התחתונה חותר אחד למשוט. הפונים (השם שהרומאים נתנו לבני קרתגו) שלטו בכל האגן המערבי של הים התיכון עד סוף המאה ה־3 לפנה"ס, והפסידו את הבכורה לרומא במלחמה הפונית השנייה. במסגרת תנאי הכניעה הנוקשים שלאחר המלחמה (הסכם שכונה שלום קרתגו) פורק צי המלחמה הקרתגי למעט עשר ספינות.
על ציי התקופה ראו בערך התפתחות ספינות המלחמה.
סרטים
סרט דוקומנטרי מהממלכה המאוחדת "Carthage: The Roman Holocaust" (קרתגו: השואה הרומית) שבוים על ידי ג'וזף מקסוול והוגש על ידי ההיסטוריון ד"ר ריצ'רד מילס מנסה להציג את זווית הראייה הקרתגינית.
לקריאה נוספת
צבי הרמן, קרתגו – המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1963.
קישורים חיצוניים
אוצר שודדי הים וייסוד קרתגו באתר של הוצאת ענבר
מרכז מחקר עולמי לפיניקיה וקרתגו
תעמולה רומית נגד קרתגו
הערות שוליים
*
קטגוריה:אפריקה: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים רומיים
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו | 2024-10-17T02:30:03 |
הסעודה האחרונה (ציור) | הסעודה האחרונה של ישו, שהייתה הפעם האחרונה בה סעדו יחדיו ישו ותלמידיו, משמשת נושא לציורים רבים של ציירים שונים.
אחת התמונות המפורסמות ביותר של הסעודה האחרונה היא זו של לאונרדו דה וינצ'י, המתארת את הסעודה האחרונה עצמה. התמונה צוירה על קיר הרפקטוריום במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו.
בציור מתוארים ישו ושנים עשר שליחיו בסעודה שבה אמר ישו לתלמידיו כי יש ביניהם בוגד וכי הוא עצמו ימות. בסעודה זו גם אמר ישו לתלמידיו לאכול מלחם הקודש ולשתות מהגביע הקדוש כי הלחם הוא גופו והיין הוא דמו, אך בציורו של לאונרדו לא נראה גביע.
הכנסייה והמנזר הדומיניקני של סנטה מריה דלה גרציה הוכרזו בשנת 1980 כאתר מורשת עולמית. ההכרזה כללה התייחסות מפורשת לציור.
היצירה, ההרס והשיקום של הסעודה האחרונה
ממוזער|שמאל|חיתוכי הקומפוזיציה בציור
ממוזער|שמאל|שימוש בפרספקטיבה גאומטרית היוצרת תחושת עומק ומושכת את המבט אל הדמות במרכז הציור
דה וינצ'י לא עבד על היצירה באופן רצוף אלא לפרקים, ועל כן נמשכה העבודה בין 1494 ל-1499. אחד מפרחי הנזירים במקום, מטאו בנדלו שמו, סיפק לימים תיאור של האמן בעת העבודה:
הסופר ליאו פרוץ מתאר ברומן ההיסטורי שלו "יהודה איש קריות של לאונרדו", כיצד דה וינצ'י, שרצה לסיים את ציורו לאחר 14 שנים, חיפש ברחובות את "האדם המושחת ביותר בעולם" כדי שישמש לו דוגמן לדמות יהודה איש קריות. הוא מצא אותו לבסוף בדמות סוחר גרמני.
בציור זה ניסה דה וינצ'י להמציא טכניקות חדשות לציורי קיר (מעין פיתוח של שיטת הפרסקו). השיטה לא הצליחה ומצבו של הציור החל להידרדר עוד בימיו. אחד הגורמים העיקריים לכך היא הבחירה לצייר את הפרסקו על קיר צפוני הסובל מבעיות לחות. גורם נוסף להרס הוא השימוש בטכניקת הפרסקו והטמפרה (שמבוססות על מים) עם צבעי השמן, מכיוון ששמן דוחה מים.
הנזק המשמעותי הראשון שנגרם לציור, למעט התפוררותו הטבעית, אירע כ-150 שנים לאחר השלמתו: בשנת 1652 שברו נזירי המנזר חלק מהקיר שעליו צויר הציור לצורך פתיחת דלת. בחלקה של התמונה שהוסר בשל פתח הדלת ניתן להבחין עד ימינו. במהלך המאה ה-18 בוצעו מספר שחזורים לתמונה. מרביתם רק החמירו את מצבה הרעוע. בשנת 1796 הפך המנזר לבית סוהר של הצבא הצרפתי, דבר שהרע עוד יותר את מצבה של התמונה.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 נמסרה עבודת שחזור התמונה לאמן איטלקי שהתמחה בהזזת פרסקאות ממקומן. הוא הסב לה נזק משמעותי לפני שהבין כי אין מדובר בפרסקו, והעבודה אינה ניתנת להזזה. בתחילת המאה ה-20 החלו מדענים להבין לראשונה את הרכבה הכימי המיוחד של היצירה ובעקבות כך החלו משחזרים חלקים ממנה. ב-15 באוגוסט 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, פגעה פצצה שהוטלה מן האוויר בחדר שבו נמצאת היצירה. שקי חול שהושמו עליה מבעוד מועד הגנו עליה מפגיעה ישירה, אך הרעד שעבר במבנה מעוצמת הפגיעה פגע במצבה ובמאמצי שימורה.
בשנת 1978 החל מבצע שימור לתמונה שבו נעזרו בטכנולוגיה מתקדמת בתחום שימור יצירות אמנות. החדר בו נמצאת התמונה נאטם והלחות והטמפרטורה שבו נשמרו באמצעות מערכות בקרה כדי לשמר את היצירה. צוות של מומחים, שעבד בעזרת ציוד מיקרוסקופי, הצליח להסיר תוספות צבע וחומרים אחרים שהתווספו לציור במהלך יותר מ-475 שנותיו, ושחזר את הצבעים המקוריים של דה וינצ'י. במסגרת השימור האחרון התגלו הבדלים בין התמונה המקורית שהשתמרה מתחת לשכבות הצבע לבין התמונה שהכיר העולם המודרני, שהשתנתה רבות תחת ידיהם של שלל משחזריה. חלקים קטנים מהתמונה לא שוחזרו בשחזור האחרון (שהסתיים ב-28 במאי 1999) והושארו כמו שהם כדי להראות את ההבדל הניכר בין היצירה המקורית לזו ששוחזרה.
סדר היושבים משמאל לימין
ברתולומאוס, יעקב בן חלפי ואנדראס
יהודה איש קריות, פטרוס ויוחנן בן זבדי
ישו במרכז התמונה
תומאס, יעקב בן זבדי, פיליפוס
מתי, תדי, שמעון הקנאי
גלריה
ראו גם
כנסיית סנטה מריה דלה גרציה
הסעודה האחרונה (טינטורטו) - ציורו של טינטורטו
הסעודה האחרונה (תצלום) - צילום מעשה ידי עדי נס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:לאונרדו דה וינצ'י: ציורים
קטגוריה:ציור של תקופת הרנסאנס
קטגוריה:פרסקאות
קטגוריה:איטליה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:ציורים מהמאה ה-15
קטגוריה:הברית החדשה בתרבות ובאמנות
קטגוריה:הסעודה האחרונה
קטגוריה:ישו בתרבות ובאמנות | 2024-06-04T05:00:07 |
הסעודה האחרונה (פירושונים) | שמאל|ממוזער|250px | 2020-12-11T13:45:54 |
המלחמה הפונית השניה | REDIRECTהמלחמה הפונית השנייה | 2004-04-22T16:54:39 |
הסעודה האחרונה | שמאל|ממוזער|250px|תיאור הסעודה האחרונה ב"בשורת רוזאנו", מן המאה ה-6.
שמאל|ממוזער|250px|"הסעודה האחרונה" (1439-1443) מאת פרה אנג'ליקו, פרסקו בכנסיית סן מרקו בפירנצה.
שמאל|ממוזער|250px|"הסעודה האחרונה" (1494–1497) מאת לאונרדו דה וינצ'י.
הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו, המתואר בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. זהו אחד האירועים המרכזיים המיוחסים לחייו של ישו, ואירוע מכונן בנצרות, אשר שימש ומשמש השראה לטקסים נוצריים, לרעיונות תאולוגיים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות.
"הסעודה האחרונה" נקראת כך כיוון שעל-פי הברית החדשה זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו ("השליחים") לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי פונטיוס פילאטוס. הסעודה מתוארת בכל ארבע הבשורות.
תיאור האירוע
על-פי המסופר, כאשר הגיע חג המצות, ביום בו זובחים את הפסח, שלח ישו שני שליחים (פטרוס ויוחנן) לאתר מקום ולהכין בו את ארוחת הפסח. הסעודה התקיימה בערב חג הפסח, ונכחו בה ישו ושנים-עשר תלמידיו. במהלך הסעודה, מבשר ישו לתלמידיו כי אחד מהם עומד להסגיר אותו ולהביא למותו. הוא לא מציין מיהו זה העתיד לבגוד בו, אך מזכיר את העובדה שהבוגד הוא השליח שטבל עמו (את הלחם) בקערה. עם זאת, התיאור בברית החדשה מצביע בפירוש על יהודה איש קריות כבוגד.
מסופר, כי במהלך הארוחה מברך ישו על היין, מצהיר כי היין הוא דמו ומורה לתלמידיו לשתות ממנו. לאחר מכן, באופן דומה, הוא בוצע את הלחם, מברך עליו, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו. בסוף הסעודה אומר ישו "הלל", עוזב את המקום והולך עם השליחים לכיוון הר הזיתים.
בתיאור הסעודה מוזכרת אכילת הפסח, והכוונה היא ככל כנראה לקורבן הפסח שהיה נהוג להקריב ולאכול ממנו בליל חג הפסח, בימים בהם בית המקדש היה קיים. בקרב הקהל הרחב השתרש לעיתים זיהוי בין מנהגי סדר פסח לסעודה האחרונה.
קיימות מסורות נוצריות המצביעות על חדר הסעודה האחרונה שבהר ציון בירושלים כמקום שבו התרחשה הסעודה האחרונה. מסורת אחרת, של הכנסייה הסורית-אורתודוקסית, מצביעה על חדר מתחת לכנסיית סנט מרק בעיר העתיקה בירושלים – ביתה של מרים אמו של מרקוס המבשר - כמקום הסעודה האחרונה.
עיתוי הסעודה האחרונה
מקובל לחשוב כי הסעודה האחרונה התקיימה בליל הסדר. עם זאת, חוקרים רבים הצביעו על קושי בהנחה זו.
הקשר בין הסעודה האחרונה לבין חג הפסח מופיע בכל הבשורות. בכל הבשורות הסינופטיות מצוינת העובדה כי בערבו של אותו יום סעדו כולם ביחד, ביום הראשון של חג המצות. בבשורה על פי לוקאס נאמר: תיאור מפורט יותר מופיע בבשורה על פי מתי: מרקוס ציין אף הוא את היום כיום הראשון של הפסח:
עם זאת, לאור גרסה המופיעה בבשורה על פי יוחנן נראה כי הסעודה התקיימה לפחות יום לפני הפסח: – העובדה שהכסף יועד לרכישת צורכי החג מסמנת שהסעודה התקיימה לפני ליל הסדר, יום לפניו לכל המאוחר.
בפרק י"ח (שם) נאמר: ובפרק י"ט (שם) כתוב: כלומר, משפטו של ישו התקיים בערב פסח, וזבח הפסח טרם נאכל. ולפיכך הסעודה התקיימה קודם לכן.
כך גם כתוב בחסרונות הש"ס במסכת סנהדרין , ואם תלו אותו בערב הפסח, הייתה הסעודה קודם לכן.
חיזוק להשערה כי הסעודה האחרונה לא הייתה סעודת החג ניתן למצוא אצל מרקוס בפרק י"ד ואצל מתי בפרק כ"ו: – כלומר הסעודה והתפיסה נעשו שניהם לפני ליל הסדר.
אחת ההצעות ליישב את הסתירה היא שישו נהג על פי לוח השנה במגילות קומראן ולכן חגג את הפסח מוקדם יותר.
טקס המיסה
סיפור הסעודה האחרונה משמש בסיס לאחד הסקרמנטים המרכזיים בנצרות - טקס המיסה. טקס המיסה נהוג בכל העדות והזרמים הנוצריים, ובמהלכו נעשה שחזור של הסעודה האחרונה - ראש הטקס מחלק יין ולחם למאמינים כביטוי לדמו ולגופו של ישו. היין והלחם המשמשים במיסה נועדו במיוחד לצורך זה, ועל כן הם מכונים "לחם הקודש" ו"יין הקודש".
השפעות בתרבות המערב
לפי אמונה עממית, גביע היין שאותו העביר ישו בין תלמידיו בסעודה האחרונה שימש גם לאיסוף דמו בשעת קבורתו. גביע זה מכונה הגביע הקדוש ומיוחסים לו כוחות על טבעיים. עלילות חיפוש "הגביע הקדוש" הן חלק חשוב מאגדות המלך ארתור.
אחד מציוריו המפורסמים של הצייר האיטלקי לאונרדו דה וינצ'י, מכונה הסעודה האחרונה, והוא מתאר את האירוע על-פי המסופר בברית החדשה.
תיאור האירוע בברית החדשה
הבשורה על-פי מתי
הבשורה על-פי לוקס
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
סעודה האחרונה, ה-
קטגוריה:תאולוגיה נוצרית | 2024-05-07T14:45:57 |
גילדה | thumb|הוועד של אגודת הדרייפרים, רמברנדט, 1662
גִּילְדָּה היא אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם ולהבטיח כללי אתיקה בין חברי האגודה.
הגילדות התפתחו מאגודות עזרה הדדית או אגודות עסקים קטנים, שכל חבר בהן היה אוּמן או בעל מלאכה (ארטיזן) עצמאי או בעל סדנה או חנות. הגילדות התקיימו מאז ימי הביניים וממשיכות להתקיים בתחומי מקצוע שונים גם בימינו.
אטימולוגיה
מקובל כי המילה "גילדה" מקורה במילה כסף (כאמצעי תשלום) כנפוץ בשפות הגרמאניות הקדומות (בגרמנית: Geld), על שם תשלום דמי חבר שנדרשו חברי הגילדות לשלם לאיגוד.
התפתחות היסטורית
מימים עברו נחשבו בעלי מקצוע שונים לבעלי ידע ייחודי שאמון מיוחד ניטע בהם, וחוקות שונות קבעו כללי התנהגות ומגבלות חוקיות לעיסוק בתחומים מקצועיים שונים ולאופן ההתנהגות של בעלי המקצוע. עדות לכך ניתן למצוא בחוקי חמורבי שקבעו כי יוטל עונש מוות על בנאי או סתת שבניין שבנה יתמוטט על יושביו. שבועת היפוקרטס קובעת עד היום את בסיס הקוד האתי של רופאים. הגבלות נפוצות אחרות היו על כוחם של פוליטיקאים, שופטים, ובעלי כוח או ידע מיוחד אחרים.
גילדה ערבית נוצרה בפעם הראשונה במאה התשיעית תחת האימפריה המוסלמית. הוורקין, אלו שיצרו נייר וכתבו עליו ספרים שנקראו בפומבי במסגדים ובבתי הספר המוסלמיים, חששו מחדירת אחרים שיעתיקו את ספריהם ויעבירום הלאה כאילו נוצרו על ידם ולכן החלו לנסות להגן על קניינם ובמיוחד להגביל את הגישה לטכניקות, לחומרים ולשווקים למי שאינם וורקין כמותם.
באירופה, בראשית ימי הביניים, נעלמו רוב הארגונים של בעלי המקצוע, שהתארגנו כאחוות דתיות, לבד מאלו של חותכי האבנים ועושי הזכוכית. מאוחר יותר, בסביבות המאה התשיעית, הופיעו קהילות שוויוניות שכונו "גילדות" על שם הזהב שהפקידו בקרנות משותפות. קהילות אלו זכו לגינוי מהכמורה הקתולית משום ששבועות האמונים שבין בעלי המלאכה נחשבו ערעור על סמכותה העליונה, ובגלל הטקסים הפגניים והפרועים בהם נהגו לחגוג את שבועת האמונים לגילדה.
בראשית המאה האחת עשרה התפתחו הגילדות וחברות הליברי שהיו אגודות של חברות קטנות, לערך למקבילה של ארגונים עסקיים דמויי קונסורציום. לגילדות הייתה שליטה בהון הדרכתי—הידע שנגע להכשרת בעלי מקצוע חדשים, והחלו להתפתח המושגים המודרניים יותר של התקדמות בשלבים במיומנות במקצוע משוליה לבעל מלאכה, אומן יום ולבסוף אוּמן ורב-אוּמן. הופעתן של הגילדות בנוסח זה מקושרת על–ידי רבים להופעתה של כלכלה המבוססת על כסף ולעיור, שכן לפני כן לא ניתן היה להפעיל ארגון שיסודו בכסף, משום שרוב הסחר בוצע באמצעות סחר חליפין.
כמו עמותות הוורקין, גם הגילדות האירופיות כפו תקופות ארוכות של הכשרת שוליה והקשו או חסמו בפועל את הגישה לחומרים ולידע או את האפשרות למכור מוצרים בשווקים למי שאינם חברים בגילדה. במקביל, קיימה הגילדה קרנות שתמכו בחברי הגילדה המבוגרים או אלו שבריאותם התערערה, אלמנות ויתומים של חברי הגילדה, קבורה והקצבות לאלו שביקשו לנסוע כדי לתור אחר עבודה.
ארגון הגילדות
עם חברי הגילדות נמנו בעלי המקצוע הוותיקים והמיומנים בתחום, האוּמנים המומחים. כדי להגיע לדרגה זו ולהצטרף לגילדה היה על בעל המלאכה לעבור תקופה ארוכה של חניכות. השלב הראשון של החניכות כלל עבודה כשוליה, בה למד האומן לעתיד רק את הטכניקות הבסיסיות של המקצוע.
אחרי מספר שנים, כאשר ניתן היה לבטוח בשוליה כי ישמור על סודות הגילדה ואחרי שביצע עבודת מבחן ראויה, הוא הוסמך לדרגת "אומן יום", אומן שהכשרתו הושלמה אך אין באפשרותו לכונן עדיין סדנה או חנות משלו. אומני היום, כשמם, מצאו את פרנסתם בעבודה בשכר יומי אצל אוּמן אחר ובמעברם בין האומנים השונים סייעו להפיץ ידע וטכניקות חדשות באופן בלתי רשמי.
אחרי מספר שנות עבודה, מסע וניסיון ניתן היה להסמיך אומן יום לדרגת אוּמן. הסמכה זו דרשה אישור מצד כל החברים בגילדה, תרומת כסף ומתנות אחרות ובתחומי האומנות בהם נדרשה מיומנות מעשית גם הפקת "מעשה אומנות" שידגים את יכולותיו של האומן.
הגילדות היו חלק מהמשטר הקורפורטיבי, לכל גילדה בימי הביניים היה מכתב זיכיון (לרוב מהמלך) שהעניק לה שליטה בלעדית בתחום מקצועה בעיר בה פעלה. על בעלי המלאכה נאסר על פי חוק להפעיל עסק אלא אם כן הם חברים בגילדה, ורק לאומנים הותר להיות חברים בגילדה. לפני קביעתם בחקיקה נקראו אגודות בעלי מלאכה אלו פשוט "אגודות בעלי מלאכה".
רשויות העיר יוצגו בפגישות הגילדה והייתה להם לפיכך שליטה מסוימת בפעילויותיה. שליטה זו הייתה חשובה משום שערים רבות היו תלויות לעיתים קרובות במוניטין שלהן בייצוא מוצר או מגוון מוצרים שבו היה תלויים שמה של הגילדה ושל העיר עצמה. כך, לדוגמה, נודעו מחוזות כמו שמפיין או בורדו בצרפת ביינותיהם, נודעה החרסינה המעוטרת של ערים כמו דלפט, לימוז' או דרזדן, תחרה משנטילי, גבינה מחאודה (גאודה), קממבר, רוקפור, לימבורגר (מלימבורג שבבלגיה), וכן הלאה. במקרים רבים היה קישור זה הגרעין שממנו נבט הסימן הרשום המודרני.
בערים שונות בגרמניה ניסו הגילדות החזקות יותר להשפיע או אפילו לשלוט על ערים מסוימות ובמאה הארבע עשרה הייתה שורה של התקוממויות שלוו בשפיכות דמים בהן פיזרו גילדות מועצות עירוניות ואסרו אצילים בניסיון להגביר את השפעתן.
הגילדות היהודיות והלא-יהודיות באימפריה העות'מאנית
הגילדות חדרו לאימפריה במאות ה-15 וה-16, ולא ברור מאין הגיעו, אך הן היו בעלי השפעה מכרעת, בזכות שגשוגה של האימפריה מבחינה כלכלית, והן זכו אף לזכויות נרחבות מהסולטאנים בעצמם. הגילדות צמחו כארגוני פועלים משותפים, ורובם התארגנו לפי מוצא ודת, למרות קיומן של גילדות רב-דתיות (כולל יהודים). השלטון כלל לא יזם אותן, אלא נתן יד חופשית לתהליך ההתהוות שלהן, ואז מיסד את הקיים. ירון בן-נאה, בין גילדה לקהל: החברות היהודיות באימפריה העות'מאנית במאות הי"ז-הי"ח, ציון סג (תשנ"ח), עמ' 318-277
ליהודים היו מגוון גילדות: קצבים, צורפים, עובדי ניקיון במפעלי הצורפות, יצרני פנינים. הקשר בין הגילדות היהודיות להלכה היה רופף עד המאה ה-18, וזו הסיבה שהן כמעט ולא מוזכרות כלל בספרות ההלכתית. במאה ה-18, היה ניתוק דתי מלא, ולא היו יותר גילדות מעורבות. נראה כי היו לכך שלוש סיבות עיקריות: 1. התחזקותן. 2. ירידת כוחה הכלכלי של האימפריה. 3. ניצני הלאומיות הארמנית והיוונית. מרגע שהיו רק גילדות יהודיות – גדלה התלות שלהן בממסד הרבני. הן נעשו יותר מעורבות בקהילות, בנו בתי כנסת, מוסדות קהילה וצדקה, לראשיהם היה מעמד מכובד, והן כונו "האיסנאפ'יס". היו גם קהילות שנקראו על שם הגילדה הדומיננטית בהן כמו "קהילת הדייגים" בסיציליה. המקצועות העיקריים של הגילדות היהודיות: צביעת אריגים, ניקור צמר, הכנת כפתורים ומכירת בדים שונים. בצפת, לדוגמה, הייתה תעשיית צמר משגשגת, ויצוא רב לאירופה. ברגע שהענף קרס, עקב כיבוש שוקי אירופה בצמר יותר זול מהתוצרת הצפתית – גם קהילת צפת כולה שקעה. קהילת סלוניקי, שספקה מאות שנים צמר איכותי לחיל היניצ'רים, וכן לבגדי הסולטאן, ספגה מכה אנושה במאה ה-19, עת הסולטאן פירק את החיל וגם הפסיק את הזמנת בגדיו משם. זה גרם לאבטלה קשה, הגירה לקהילות בטורקיה עצמה, ויצירת אבטלה ומשברים גם שם.
היחסים בין היהודים ללא-יהודים, הן בתקופת הגילדות המעורבות, והן בתקופות הגילדות הנפרדות, אבל בעיקר בתקופת המעורבות, התנהלו לרוב על מי מנוחות, וקשרים טובים נקשרו. הקשרים, לעיתים קרובות גרמו גם לחילולי שבת, ישיבה בבתי קפה משותפים, פנייה לערכאות של גויים, ואף התבוללות. רבני הדור (הרב חיים בנבנישתי, הרב יצחק מולכו, ועוד) התריעו מפני "הרעה החולה הזאת". עצם פתיחת בתי המרזח היהודים, אף שהכניסה לנוצרים הייתה אסורה (עקב בעיות יין נסך), היה תוצאה של חיקוי התרבות הנוצרית. כל זה הופסק במאות ה-18 ו-19, עם הפרדת הגילדות, התגברות התחרות והמתח הבין דתי. היחסים הוחרפו עוד יותר במאה ה-19 עם התעוררות הלאומיות והחרפת המתח בין העדות באימפריה. התחרות גם גרמה להפסדים קשים לחלק מהגילדות היהודיות, וגם זה מופיע בכתבים הלכתיים של התקופה.
גילדות הסוחרים באימפריה הרוסית
באימפריה הרוסית, מתקופת הרפורמה של פיטר הגדול (תחילת המאה ה-17) ועד 1917, היו אלה איגודים של סוחרים עשירים, בעלי זכויות מוגדרות משלהם. לכן הם היוו סוג של מסדר שנחלק, לפי ההון העצמי של הסוחר, לשלושה מעמדות: סוחר של הגילדה הראשונה, של הגילדה השנייה, של הגילדה השלישית. והיה ניתן להעביר את שייכות לגילדה בירושה לילדים כסוג של תואר (כמו תואר אצולה רק בהקשר של סחר).
שקיעת הגילדות
הגילדות הצליחו לשרוד את התמוטטות השלטון הפיאודלי ושקיעתן החלה רק במאה השמונה עשרה, בעקבות מספר התפתחויות חשובות שכרסמו במקורות הכוח שלהן. החשובה שבהן הייתה הופעתו של ייצור ממוכּן, שאפשר ייצור מוצרים מוגמרים רבים על–ידי פועלים שאינם מומחים, בשבריר מן הזמן והעלות שנדרש לבעל המלאכה ליצרם. התפתחות זו הפכה את ההכשרה המודרגת והממושכת של בעלי מלאכה רבים למיותרת, כיוון שגם מי שלא עבר הכשרה כזו יכול היה לייצר מוצרים סופיים באיכות דומה. דבר זה גם הפחית במידה משמעותית את האטרקטיביות של חלק ניכר מבעלי המלאכה בעיני לקוחותיהם המסורתיים—האצולה ובעלי ההון.
התפתחות חשובה נוספת, אף היא תוצר של המהפכה התעשייתית הייתה התעצמות העיור והגברת תנועת האוכלוסייה מן הכפר אל העיר, שערערו את שליטתן המסורתית של הגילדות בעיסוק בתחום ההתמחות שלהן וגרמו לאובדן יכולתן לקיים שליטה אוליגופולית אפקטיבית באספקת המוצרים. בשורה ארוכה של מקצועות אבדה בעקבות זאת המשמעות של שטר הזיכיון שהוענק לגילדות.
התפתחות שלישית האופיינית לתקופה זו היא התרחבות והתפשטות ניכרת של ידע מקצועי, שהביאה לכך שחלק ניכר מסודותיהם המקצועיים של הגילדות נחשפו בפני ציבור רחב יותר. בתחומים כמו ציור, לדוגמה, נפתחה ההכשרה המקצועית בפני ציבור רחב יותר, ואופן הלימוד המסורתי הומר בבתי ספר, אסכולות וסטודיו פתוחים ללימוד סודות המקצוע. תרומה חשובה יותר כאן הייתה יצירת האפשרות לרשום פטנטים, שראשיתה באנגליה בשנת 1624. מערכות הפטנט הללו אפשרו בהדרגה לבעלי עסקים בודדים להבטיח את הבלעדיות שלהם על רעיונות מסוימים, כנגד הכורח להעביר לחברי הגילדה האחרים—המתחרים בבעל העסק—את סודותיו המסחריים.
השפעת הגילדות
הגילדות נחשבות לעיתים לגלגול מוקדם של ארגוני העובדים המודרניים, שכן פן משותף לשני סוגי הארגונים הוא היותם אגודה שמטרתה ליצור מונופול באספקת שירות חיוני. המתנגדים לטענה זו טוענים כי לגילדות דמיון רב בהרבה לאגודות של בעלי עסקים קטנים, שכל אחד מהם פועל באופן עצמאי ואינו נשלט על ידי "ראש ועד" כלשהו, ועל כן הדמיון בין שני סוגי הארגונים מצומצם מאוד.
השפעתם של רעיונות גילדאיים ניכרת גם בניסיונות שבוצעו מספר פעמים גם במאה העשרים ליצור מונופול גילדאי בחסות המדינה או אפילו על–ידי המדינה עצמה. מנהל השיקום הלאומי שהוקם במסגרת הניו דיל בשנת 1933 בארצות הברית דמה ברוחו לניסיון לכונן משטר גילדות במדינה מודרנית.
מספר גילדות קיימות עד היום בחסות חוקי מדינה האוסרים על עיסוק במקצועות מסוימים על–ידי מי שאינו חבר בגילדה. בישראל, ישנן למשל גילדות של רופאים, עורכי דין, אדריכלים ושמאים. בגילדות המודרניות נעשה שימוש בחוק המעניק להן מונופול על תחום העיסוק כדי לכפות על מי שרוצים להשתתף בגילדה לשמש מספר שנים בעבודה כשוליות ("סטאז'ר") תמורת שכר נמוך. הקבלה כחבר מן המניין לחברות אלו (גילדות) כרוכה במעבר מבחנים ממשלתיים (עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, אדריכלים) ורישיון העיסוק ניתן אך ורק לעומדים בבחינות.
הרופאים יכולים לעסוק במקצועם גם ללא חברות בהסתדרות הרפואית וזו משמשת למעשה כארגון עובדים ולא במשמעות של "לשכה" כמו לשכת עורכי הדין.
בהשפעת הגילדות ההיסטוריות, במשחקי וידאו מרובי משתתפים שחקנים יכולים ליצור ולהצטרף לגילדות בכך להגדיל את כוחם כנגד שחקנים אחרים, כדוגמה, MapleStory או Guild Wars.
קישורים חיצוניים
רשימת גילדות בערים בעולם לאורך ההיסטוריה, מתוך אתר הספרייה של בירקבק, אוניברסיטת לונדון.
הערות שוליים
קטגוריה:כלכלה, חברה ותרבות בימי הביניים
קטגוריה:איגודים
קטגוריה:חינוך מקצועי | 2024-08-27T14:27:35 |
הקרב על גליפולי | הפניה מערכת גליפולי | 2009-12-21T01:08:59 |
השקיה | שמאל|ממוזער|250px|השקיה בשיטת ההצפה בארצות הברית
השקיה היא פעילות חקלאית שבה מובאים מים אל הצמחים, לשם גידולם או לשם קיומם. השקיה נחוצה כאשר מי הגשמים ביחידה החקלאית אינם מספיקים. ההשקיה מאפשרת קיום חקלאות אינטנסיבית.
אופן ההשקיה
את ההשקיה ניתן לחלק לארבעה תת-סוגים של פעילויות:
הכנת המים לשם הובלתם ולצורך השימוש בהם (שאיבה, התפלה, טיהור, טיוב וכו').
אגירת המים לשם וויסות השימוש או לשם שימוש במועד מאוחר יותר (בבריכות, באגמים טבעיים ומלאכותיים, על ידי החדרה לתת-הקרקע).
הובלת המים, ממקום למקום ועד ליחידה החקלאית (ידנית: באסל ודליים; בעזרת כוח הכבידה: בתעלות, באמות מים; בלחץ מים: בעזרת צינורות, משאבות ומשאבות דחף; וכו').
הבאת המים אל הצמח בתוך היחידה החקלאית (ידנית במשפך, בהתזה מצינור גמיש, בהצפה, בתלמים, בהמטרה, בטפטוף וכו').
שיטת ההשקיה הקדומה העיקרית, בממדים גדולים, הייתה השקיה באמצעות הצפה של מי נהר, כדוגמת ההשקיה בנהר הנילוס.
שמאל|ממוזער|250px|השקיה עילית של אוכמניות
במערכת השקיה מתקדמת יותר מובילים מים ממקור קיים לשדות, באמצעות צינורות ותעלות. במערכות השקיה מתקדמות רבות משתמשים בשיטות של אגירת מים באופן מלאכותי לצורך השקיה.
קיומה של משאבה מקדם בצורה משמעותית את ההשקיה, שכן היא אינה תלויה בתנועתם הטבעית של המים. מכשיר נוסף המשנה את אופי ההשקיה הוא ממטרה, המתיזה מים על פני שטחים חקלאיים גדולים.
בישראל פותחה שיטת השקיה חסכונית הנקראת השקיה בטפטוף אשר מונעת פגיעה אפשרית בצמחים הקיימת בשיטות אחרות. פגיעה כזו יכולה להיגרם בשל מרווחי זמן גדולים בין פעולת השקיה אחת לשנייה בהם הצמחים עלולים להיות שרויים ללא מים. בעבור חקלאים חסרי אמצעים בסביבה יבשה פתוחה שיטת ההשקיה בטפטוף בעזרת כוח המשיכה, בה מכל המים ממוקם במקום גבוה. שיטה זו נחשבת לפשוטה וזולה ומתאימה לחלקות קטנות. פרט לכך, שיטת השקיה בטפטוף גורמת לחיסכון במים, וזאת מכיוון שהשקיה בהמטרה או בהצפה גורמות להפסדי מים כתוצאה מאידוי. בנוסף השיטה מאפשרת מתן כמות מים מדויקת לכלל הצמחים ובכך משדרגת את איכות היבולים במדינות עניות, עד כדי מעבר מחקלאות קיום לשיווק.
על-מנת להשקות יחידות חקלאיות קטנות, כדוגמת ערוגה, אדנית וכיוצא בזה, משתמשים לעיתים בכלים עדינים יותר כגון מזלף.
השקיית עזר
כאשר מדובר על גידולי בעל, הכוונה לגידולים (בעיקר עצים ודגנים) הגדלים ללא השקיה כלל.
לעיתים, יש צורך בהשקיה נקודתית או בהשקיה חד-פעמית. השקיה זו נקראת השקיית עזר. בנטיעות מטרתה לאפשר התפתחות נאותה של מערכת השורשים, אשר תשמש בהמשך את העץ לצורך השגת מים.
בדגנים, בעיקר בחיטה, השקיית עזר נועדה להשלים במידת הצורך (כלומר אם לא יורדים מספיק גשמים או שאינם יורדים בעתם) את כמות המים שמקבלים השיבולים למנת המים האופטימלית הרצויה לחיטה. ניתן להשקות עם הנביטה, או מיד אחריה במטרה לתת לשיבולים מזון להתפתחותן, פרקי זמן אחרים בהם ניתן להשקות הם בעת ההשתבלות, או בשלב התמלאות הגרעינים בשיבולת במטרה לאפשר את השלמת התפתחות החיטה ויצירת יבול במלוא הפוטנציאל שלה.
קישורים חיצוניים
שיטות השקיה באתר העמותה לקידום החינוך המדעי ביישובי הגליל
*
קטגוריה:הנדסה
קטגוריה:תולדות מלאכות שבת | 2023-04-01T22:36:04 |
אוקינוס | REDIRECTאוקיינוס | 2004-04-22T18:30:37 |
DNA | שמאל|ממוזער|200px| מודל DNA אנושי
DNA (ראשי תיבות באנגלית של Deoxyribonucleic Acid, חומצה דאוקסיריבונוקלאית; בתעתוק לעברית: דנ"א או די־אן־איי) היא מולקולת ענק של חומצת גרעין הבנויה כשרשרת נוקלאוטידים. כל המידע התורשתי הדרוש לבניית החלבונים בתא אצל כל האורגניזמים הידועים, מחיידקים ועד בני אדם, מוצפן במולקולת DNA אחת או יותר, המאורגנות במבנה של סליל כפול, ורצף הנוקלאוטידים בהן ייחודי לכל אורגניזם. גם בחלק מהנגיפים מקודד המידע התורשתי ב-DNA.
אין שני אנשים בעלי אותו ה-DNA.
לעיתים תכופות מקובל להשוות את ה-DNA למערכת תוכניות (דוגמת תוכנית מחשב), מכיוון שהוא כולל את כל ההוראות הנחוצות לבניית רכיבי התא, כגון חלבון או מולקולת RNA. כל מקטע משמעותי ב-DNA המכיל מידע לבניית חלבון או הוראות בקרה נקרא "גן". רצף הבסיסים המרכיב את מולקולת ה-DNA מקודד גנים שונים.
כל מולקולת DNA בתאים השונים מורכבת מארבע תת-יחידות של בסיסים חנקניים (נוקלאוטידים), מעין ארבע אבני בניין יסודיות, החוזרות על עצמן לאורכה של המולקולה בצירופים שונים. ארבעת הבסיסים החנקניים הללו הם אדנין (A), גואנין (G), תימין (T) וציטוזין (C), והם מסודרים לאורך הסליל הכפול כך שכל אחד מהם שנמצא בסליל אחד קשור בקשרי מימן עם בן זוג קבוע שנמצא בסליל הנגדי. אדנין (A) וגואנין (G) הם פורינים, ואילו תימין (T) וציטוזין (C) הם פירימידינים. פורין A הוא בן זוג קבוע לפירימידין T, ופורין G הוא בן זוג קבוע לפירימידין C. היחס בין הזוגות הללו בסליל הכפול הוא לפיכך תמיד 1:1, והוא אחד מחוקי צ'רגף. בין אלפים למיליארדים של זוגות בסיסים כאלה מרכיבים את ה-DNA ויוצרים את מבנה הסליל הכפול. בזמן חלוקת התא, הסליל הכפול ארוז בצורה קומפקטית ודחוסה ביותר, במבנה של מארזים הנקראים כרומוזומים.
גילוי מבנה ה-DNA בשנת 1953 נזקף לזכות המדענים ג'יימס ווטסון האמריקאי ופרנסיס קריק הבריטי, שזכו בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1962 על גילוי זה, יחד עם מוריס וילקינס. בדיעבד התברר שעבודתם התבססה במידה רבה על עבודתה של המדענית רוזלינד פרנקלין, עמיתתו של וילקינס, שנפטרה לפני קבלת הפרס.
מבנה ה-DNA
ממוזער|דגם ה-DNA של ווטסון וקריק. עיגול מסמל שייר פוספט, מחומש – דאוקסיריבוז, ריבוע – פורין (אדנין או גואזין), ומלבן – פירימידין (תימין או ציטוזין).
מולקולת DNA היא פולימר סלילי הבנוי מיחידה חוזרת. רוחבו של הסליל ואורכה של היחידה החוזרת קבוע. המולקולה היא שרשרת ארוכה, שחוליותיה הן נוקלאוטידים מארבעה טיפוסים, וכל נוקלאוטיד מכיל יחידה של סוכר מסוג דאוקסיריבוז, פוספט (יחידה המכילה זרחן), ובסיס חנקני. ארבעה סוגי בסיסים קובעים את ארבעת טיפוסי הנוקלאוטידים. מספר יחידות אדנין במולקולה זו שווה תמיד לזה של תימין, ומספר יחידות גואנין במולקולה שווה תמיד לזה של ציטוזין.
על פי המודל של ווטסון וקריק, מולקולת DNA היא מבנה דמוי סולם. שני מוטות האורך בסולם בנויים כל אחד כשרשרת של שני מרכיבים המתחלפים ביניהם: סוכר – פוספט – סוכר – פוספט וכן הלאה. אל צידו של כל סוכר קשור בסיס חנקני. כאשר שתי השרשראות ניצבות זו מול זו, פונים הבסיסים החנקניים שבשרשרת האחת לעבר הבסיסים שבשרשרת האחרת. קישור בין בסיסים משתי השרשרות יוצר זוגות של בסיסים המהווים את שלבי הסולם. במצב הטיפוסי שלה, המכונה מבנה מסוג B, המרחק שבין כל מדרגה בסולם הוא 3.4 אנגסטרום והעובי הכולל של מולקולת ה-DNA הוא 20 אנגסטרום (2 ננומטר).
בכל זוג בסיסים שיוצר קשר משתתף בסיס אחד קטן ובסיס אחד גדול. לא כל צירוף של בסיסים אפשרי מבחינה כימית, למעשה מורכבים שלבי הסולם משני סוגים בלבד של צירופי בסיסים חנקניים: אדנין יחד עם תימין, וגואנין יחד עם ציטוזין. אדנין וגואנין השייכים למשפחת הפורינים הם הבסיסים הגדולים, ותימין וציטוזין השייכים למשפחת הפירימידינים הם הבסיסים הקטנים. בין כל שני בסיסים קיימים קשרים כימיים חלשים, קשרי מימן.
בין אדנין ותימין נוצרים שני קשרי מימן ובין גואנין וציטוזין נוצרים שלושה קשרי מימן, ולפיכך הקשר בין גואנין וציטוזין חזק יותר. משמעות הבדל זה היא שזוג של גואנין וציטוזין עמיד יותר בפני שיבושים העלולים להיגרם מהסביבה, כמו מוטציות או התמרה סרטנית. למרות זאת שני הסוגים של זוגות הבסיסים דומים בגודלם, דבר המבטיח שמירה על רוחב סולם קבוע. משמעות החוקיות בזיווג זה של הבסיסים היא בכך שסדר הבסיסים בגדיל אחד של DNA קובע את סדר הבסיסים בגדיל שמולו, המכונה "גדיל משלים". כמו כן, המבנה הדו-גדילי של מולקולת DNA מיוצב על ידי אינטראקציות חלשות בין הבסיסים החנקניים לאורך שרשרת ה-DNA, מסוג "אינטראקציות פאי ארומטיות".
ארגונה של מולקולת DNA במבנה עם השלמה עצמית מהווה את הבסיס לשכפולה מדור לדור, ולהבאת המידע הגנטי הנמצא בה לידי ביטוי. שני גדילי ה-DNA מתפתלים זה סביב זה ויוצרים מולקולה לוליינית המכונה סליל כפול. צימוד משלים זה של שני גדילי DNA מכונה זיווג ווטסון-קריק (ע"ש שני המדענים שתיארו אותה לראשונה), כאשר גדיל אחד מכונה ווטסון והשני מכונה קריק.
תפקוד ה-DNA
שמאל|ממוזער|202px|סכימה של סליל DNA ופתיחתו לצורך הכפלה
שמאל|ממוזער|250px|DNA עם בסיסיו החנקניים מימין, ו-RNA משמאל
תהליך ייצור החלבונים על בסיס המידע המוצפן ב-DNA מתרחש בשני שלבים עיקריים: א. שעתוק למולקולות RNA, ב. תרגום לחלבונים.
שעתוק או תעתוק (Transcription)
תהליך השעתוק הוא בניית מולקולת RNA המבוססת על תבנית ה-DNA. ה-DNA עצמו לא מקודד חלבונים באופן ישיר. במקום זאת הוא מקודד את מולקולות ה-RNA שבאמצעותן מיוצרים כל החלבונים הנחוצים לתפקוד התא. ה-RNA הוא מולקולה חד-גדילית הדומה במבנה שלה למבנה גדיל יחיד של מולקולת DNA, והנבדלת ממנה בכך שיחידות הסוכר בנוקלאוטידים שלה הן ריבוז במקום דיאוקסיריבוז (חוסר באטום חמצן אחד), וכן בכך שרנ"א מכיל אוראציל, ו-DNA מכיל תימין.
התחלת התהליך היא כאשר קטע מתאים בסליל הכפול של ה-DNA נפתח, ואחד הגדילים שבו משמש כתבנית לסינתוז ה-RNA. האנזים האחראי על התהליך נקרא RNA פולימראז (RNA polymerase). אנזים זה נקשר לאזור מיוחד ב-DNA הנקרא קָדָם (פרומוטר, promoter).
שלב השעתוק הוא מהחשובים בתא, משום שבאמצעות השליטה בו נקבע אילו חלבונים ייווצרו בתא באותו זמן. באמצעות שליטה מבוקרת בהפעלת השעתוק של קטעי DNA שונים, כל אחד בעיתו, נוצרת השונות בין התאים השונים, ונקבעים השלבים השונים בחיי התא. לדוגמה, באמצעות בקרה מתאימה ייווצר החלבון שנותן את הצבע לעיניים רק בתאים של הקשתית, בעוד שבתאים שאינם תאי קשתית מושתק השעתוק של קטע ה-DNA המכיל את הגן לצבע העיניים.
תרגום (Translation)
בשלב התרגום נעשית בניית החלבון על-פי ה-RNA. כל שלשה של בסיסים ברצף ה-RNA (ולפניו ב-DNA) מתורגמת לחומצה אמינית אחת ברצף החלבון. רצף הבסיסים הראשוני ב-DNA קובע, על כן, את רצף חומצות האמינו בחלבון, ועקב כך את מבנהו ותפקודו.
מיקום וסידור
באורגניזמים פרוקריוטיים חסרי גרעין נמצא ה-DNA בציטופלזמה, שהיא הנוזל התוך תאי, והוא מעגלי ורציף. רוב החומר התורשתי ביצורים אלו שוכן על גבי מולקולת DNA טבעתית אחת.
באורגניזמים אוקריוטיים, שתאיהם בעלי גרעין, ה-DNA מסודר בגרעין התא, שם הוא נמצא בצורת כרומטין, שהוא סליל DNA מלופף סביב חלבונים הנקראים היסטונים. חלבונים אלה מאפשרים לו להיות ארוז בצורה יעילה ומקטינים את הנפח שהוא תופס. בדיקת מיקום וסידור הכרומטין על רצף ה־DNA, כלומר גילוי האזורים שהם הטרוכרומטין ואאוכרומטין, נעשית בין היתר על ידי DNA footprinting.
גילויים חשובים בחקר ה-DNA
פענוח המבנה
עד לתחילת שנות החמישים, ידעו מדענים על קיומם של גנים, המעבירים תכונות תורשתיות, אך סברו כי החלבונים, שהם מולקולות מורכבות ביותר, הם אלה הנושאים את המידע התורשתי. ה-DNA היה נחשב לחומר פשוט ומשעמם המשמש כמרכיב מבני של הכרומוזומים וזאת מפני שטעו לחשוב שארבע האותיות של ה-DNA מופיעות בו בסדר מחזורי קבוע. הבקטריולוג א.ת. איוורי ממכון רוקפלר בניו יורק ערך ניסוי חשוב שהראה כי אפשר להעביר תכונות בין חיידקים באמצעות העברת DNA שלהם זה לזה. הניסויים של איוורי הצביעו על כך שהגנים מצויים ב-DNA.
התפנית הגדולה בהבנת מבנה ה-DNA התרחשה כאשר רוזלינד פרנקלין הצליחה ליצור הדמיה דו-ממדית של סליל ה-DNA על ידי קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן. התמונה הטובה ביותר מכונה "תצלום 51". ווטסון וקריק השיגו את התצלום בלא ידיעתה, בעזרתו של מוריס וילקינס, עמיתהּ של פרנקלין בקינגס קולג', והצליחו בעזרתו לפענח את המבנה התלת-ממדי של מולקולת ה-DNA. הם הבינו שמדובר במבנה סליל דו-גדילי, חישבו את מספר הבסיסים בכל סיבוב של הסליל ובנו דגם תלת־ממדי של ה-DNA מלוחות מתכת.
פענוח המבנה הפריך את ההנחה בדבר סדר מחזורי של בסיסים במולקולת ה-DNA. האותיות יכולות להופיע בכל סדר שהוא בתוך הסליל הכפול, בלי שהמבנה עצמו יושפע כלל (כל עוד עיקרון זיווג האותיות של שתי השרשרות נשמר). בעקבות זאת, ניתן היה מייד להציע כי סדר האותיות בכל מולקולת DNA הוא זה שלמעשה מכיל את המידע התורשתי.
גדולתו של דגם המבנה של ה-DNA הדו-גדילי שהוצג על ידי ווטסון וקריק הוא בכך שמבנה מולקולה זה מתאים למילוי תפקידה כמולקולת התורשה: המבנה מציע הסבר למנגנון השכפול העצמי של המולקולה, לאופן שבו המידע הגנטי אצור בה ואף לדרך שבה שינויים במידע מועברים בתורשה.
פענוח הקוד הגנטי
בשנת 1961 ערכו פרנסיס קריק וסידני ברנר סדרת ניסויים שבהם הפעילו על DNA ממקור נגיפי חומר הגורם לסילוק זוגות בסיסים מה-DNA ועקב כך נוצרים שינויים תורשתיים. סדרת ניסויים זו הובילה להבנת תהליך התרגום. אובדן זוג בסיסים, או שני זוגות בסיסים מהרצף, הוא למעשה החסרת חלק ממילה בקידוד ה-DNA, ובנוסף לזה גורם להזזת מסגרת הקריאה של שלשות הבסיסים בדי-אן-איי. רצף הבסיסים משנה עקב כך את משמעותו ומתורגם לרצף חלבון שונה. לעומת זאת, אובדן של שלושה זוגות בסיסים גורם להחסרת חומצת אמינו אחת, אך יתר החלבון נשאר תקין.
בתוך חמש שנים נתגלתה המשמעות של כל 64 הצירופים האפשריים לרצף של שלושה זוגות בסיסים: 61 מצירופי השלשות השונים מקודדים ל-20 חומצות האמינו השונות המרכיבות את החלבונים בתא (מספר צירופים שונים עשויים לקודד את אותה חומצת אמינו), ובנוסף יש 3 צירופים שאינם מקודדים לחומצת אמינו אלא משמשים כסימן סיום. צירופים אלו, של שלשות של בסיסי חומצות גרעין, מכונים קודונים. תגליות מאוחרות יותר הראו שכאשר יש רצף ארוך שמשותף לשני גנים, אחד הגנים יהיה בחפיפה לשני ואז ייקטע וההמשך שלו יהיה אחרי אזור שלא משתתף בקידוד. במצב כזה הגן הראשון יתועתק ברציפות, אך כאשר מתבצע תעתוק של הגן המקוטע, רצף הדי אן איי יתפתל ללולאה שמסתירה את המקטע שלא צריך להשתתף ביצירת החלבון. כיום יודעים שהקוד הזה אוניברסלי לכל היצורים החיים ולנגיפים.
ראו גם
PNA
תיקון DNA
דנ"א אוריגמי
ריצוף DNA
חידת ערך C
שכפול עצמי
זיווג בסיסים
רצף נשנה
בדיקת סמני DNA
פרופיל DNA
DNA footprinting
נזקי DNA בעקבות קרינת UV וקרינת רנטגן
חוליה מקשרת
לקריאה נוספת
ג'יימס ווטסון, הסליל הכפול, ידיעות ספרים, 2003
עדי מרקוזה-הס, ביולוגיה עכשיו, ספרי תל אביב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חומצות גרעין
קטגוריה:פולימרים | 2024-09-12T10:00:32 |
מלחמת יפן-רוסיה | הפניה מלחמת רוסיה–יפן | 2020-04-06T16:16:21 |
אפירוס | אפירוס (ביוונית: Ήπειρος, באלבנית: Çamëria) היה חבל ארץ ביוון העתיקה, הנחלק כיום בין יוון המודרנית ואלבניה. כיום שמו של אחד מ-13 המחוזות של יוון.
אפירוס העתיקה כללה את חבלי הארץ מולוסיאן ותספרוטיאן.
עקב היותה מצדם השני של הרי מרכז יוון ומפרץ קורינתוס, אפירוס העתיקה הייתה חסרת השפעה בפוליטיקה היוונית וההלניסטית עד הולדתו של פירוס ומסע כיבושיו (280–275 לפנה"ס). לאחר מותו איבדה את ההשפעה שהייתה לה בימי חייו.
מחוז אפירוס המודרני מתחלק לארבע יחידות אזוריות: ארטה, יואנינה, פרווזה ותספרוטיה. שטחו הוא כ-9,203 קמ"ר ואוכלוסייתו מונה, נכון לשנת 2011, 336,856 תושבים.
ראו גם
נסיכות אפירוס
אומונויה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:יוון: מחוזות
קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפיה | 2023-08-26T15:33:06 |
הכנענים | ממוזער|שמאל|200px|"נמרוד" (1939), מאת יצחק דנציגר
"הכנענים" (העברים הצעירים) הייתה תנועה אידאולוגית-תרבותית, שדגלה בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל (כנען) באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל מני אז ועד כיום במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, בהתייחסו לארץ כנען, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".
תולדות התנועה
כבר יצחק כהן, בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ומאנשי ההסתדרות המצומצמת, בוויכוח עם אליהו גולומב ראה את התחייה הלאומית בארץ ישראל מובלת על ידי הטיפוס העברי החדש בן האינטליגנציה שייווצר בארץ ישראל ויהיה שונה מטיפוס היהודי הגולה החולה. רעיונות דומים הועלו על ידי בודדים במהלך השנים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20, פרסם עדיה חורון בפריז, מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. בשנת 1938 נפגש חורון עם המשורר יונתן רטוש ופגישה זו נחשבת לזו שהניעה את יסודה של התנועה. בשנת 1941 הופיעה התנועה כ"הועד לגיבוש הנוער העברי".
בשנים 1948–1953 ראה אור באופן בלתי סדיר הביטאון "אלף" שביטא את עמדות התנועה. בשנת 1951 בעת הקונגרס הציוני העולמי בירושלים הפיצו אנשי התנועה כרוזים נגד הציונות. בספטמבר 1951 התקיים כנס יסוד של אנשי התנועה ובעקבותיו הוגשה על ידי התנועה בקשה רשמית להתאגד באופן חוקי, אך משרד הפנים עיכב במכוון את מתן האישור הרשמי על ההתאגדות. נציג משרד הפנים הסביר שהאישור מתעכב בגלל "שהמשטרה לא סיימה את החקירה המקובלת במקרים של מתן אישורים לאגודות פוליטיות". בעיתונים של התקופה העריכו את מספר חברי התנועה בכ-100, אך אנשי התנועה טענו שיש כ-500 חברים.
לאחר מעצרו של עמוס קינן ביוני 1952 בחשד שזרק פצצה אל דלת דירתו של השר דוד צבי פנקס, יצאו בעיתונות נגד התנועה הכנענית שקינן היה בין חבריה. נטען שראשי התנועה אינם מסתירים את אהדתם למעשה וסופר שאנשי השורה של הכנענים תכננו פעולות נגד חנויות הסקריפ (חנויות שבתקופת המחסור במטבע זר מכרו מוצרי יבוא למי שקיבלו תווי קנייה במטבע זר מתומכיהם בחו"ל). אנשי התנועה הכחישו כל קשר למעשה וטענו שקינן עזב את התנועה במאי 1950. אהרן אמיר ויונתן רטוש אף הגישו תביעת דיבה נגד ישעיהו ברנשטיין מ"הצופה" ועזריאל קרליבך מ"מעריב", בשם תנועת העברים הצעירים, אך התביעות נדחו מסיבות טכניות.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 השתתפו אנשי התנועה בקבוצת דיונים שנקראה "המועדון למחשבה העברית" והוציאו חוברת מדיוניהם בשם "צבת ראשונה". בין המשתתפים בדיונים היו גם אישים שלא היו מזוהים ככנענים, כמו רוסתם בסתוני, ערבי ישראלי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השנייה ויהושע פלמון.
הכנענים והיהדות
ממוזער|שמאל|200px|"האריה השואג" (1928–1935), מאת אברהם מלינקוב
בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של הכנענים. במסה זו קרא לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות אין קשר של ממש. על פי רטוש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית נעדרת בסיס טריטוריאלי. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור אומה עברית בעלת זהות משל עצמה המנותקת מהיהדות. הולדתה של אומה זו בסהר הפורה.
מתוך התנכרות ליהדות, התנכרו הכנענים גם לציונות. לטענתם, על מדינת ישראל להיות מדינה עברית, ולא "פתרון לשאלת היהודים". בישראל שלאחר העליות הראשונות נוצר מצב חדש, וכבר קם בה דור שעברית היא שפת אמו, ובינו לבין היהדות אין כל קשר מחייב. יתרה מכך, הגדרת העם בארץ כ"עם יהודי" היא הגדרה מזיקה, משום שאם ניתן להיות יהודי בכל מקום בעולם, אזי מדינת ישראל היא רק אנקדוטה בהיסטוריה היהודית, ואין לה חשיבות לקיומו של העם. על עם להיות קשור לטריטוריה ולשפה, והיהדות, מעצם טיבה, אינה יכולה לספק קשרים מסוג זה.
הכנענים התנגדו לרישום הלאום בתעודת הזהות ומרשם התושבים כ"יהודי" וביקשו להירשם כ"עברים" או "ישראלים".
דגל תנועת העברים הצעירים
טקסט=|ממוזער|199x199 פיקסלים|דגל תנועת העברים הצעירים
בשנת 1944 פרסם יונתן רטוש, ממובילי התנועה בשנות הארבעים והחמישים, את "משא הפתיחה: במושב הוועד עם שליחי התאים", חוברת בת חמישים עמודים שמכילה את נאום כינון תנועת העברים הצעירים. בשער הפרסום מודבקת תמונת הדגל המוצע עבור העם העברי. הסמל המוזהב של הדגל, מבוסס על האות העברית הראשונה, האלף, ב, המסמלת את קרני הפר, או שור הבר. הסמל המוזהב מסמל גם את קרני השמש בעת הזריחה מעל ההרים במזרח (בכחול), הצובעות את השמים באדום. סמל זה שימש בהמשך את התנועה, ובעקבותיו גם נקרא עיתון התנועה "אלף". רטוש ייחס חשיבות רבה לדגל זה, שכינה אותו "דגל התכלת והארגמן וקרני הזהב", ובנאום ציין: "הדגל הזה הוא אשר יישאר מחוברתנו זו בכל לב, הוא תמצית תמציתה של חוברתנו זו הראשונה, ומי שיזכור את הדגל הזה לבדו, גם בו עשה הכתב את שליחותו כיום הזה. גם יומו בוא יבוא, ואחרי הדגל הזה ילך, בצלו יחיה ועליו ימות".
הכנענים וההיסטוריה
התנועה קידמה את הרעיון שמדינת ישראל היא ממשיכתה של כנען העתיקה (ולדעת הוגים מסוימים של הסהר הפורה או המרחב השמי כולו), שבה חיו עמים קדומים בעלי תרבות מפוארת ומשותפת, וכי ההתפתחות ההיסטורית של תקומת עם ישראל בארצו היא השבה לתחייה של אותם עמים קדמונים "עבריים", ושל תרבותם המפוארת, תוך דחייה של "היהדות" הדתית, לעומת "העבריות" השורשית, הילידית.
הכנענים העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו, ולא העבר היהודי הגלותי. לגרסתם, העם שישב בארץ בתקופת המלכים המקראיים חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקורות בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בתקופת בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.
חלק ניכר מהמאמץ הכנעני הוקדש למחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל התרבויות שחיו בו. אחד מהסימוכין להשקפתם היה הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות"ראו: של משה דוד קאסוטו, ובו תרגומים לעברית מהשירה האוגריתית (אוגרית הייתה עיר בצפון סוריה, שבה התגלו בראשית המאה מסמכים רבים הכתובים בשפה כנענית, שהם בעלי חשיבות מרכזית בחקר ההיסטוריה של האזור), שביניהם לבין לשון המקרא קיים קשר סגנוני ולשוני, שקשה להתעלם ממנו. "האלה ענת" וכתבים אחרים, שימשו יסוד מחקרי להשקפתם של הכנענים, כי בארץ ישראל שררה בעבר תרבות שהייתה חלק בל ינתק מתרבות האזור כולו.
כנענים וספרות
בספרו "ספרות יהודית בלשון העברית" (הוצאת הדר, 1982), ניסה רטוש ליצור הבחנה בין "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית בלשון העברית". לטענתו, ספרות "יהודית" ניתן לכתוב בכל שפה שהיא, ואף נכתבה ספרות כזו בשפות שונות. הרעיונות, סגנון הכתיבה ואופי "הספרות היהודית בלשון העברית" אינו שונה במהותו מהתכנים והסגנון של ספרות יהודית בשפות אחרות. רטוש וחבריו לתנועה (ובעיקר יש לציין את אהרן אמיר) גרסו כי על ספרות עברית להיות מחוברת למקום שבו היא נוצרה, לטריטוריה הישראלית ולשפה העברית. הם העלו על נס את הספרות האמריקאית, שהצליחה, לדעתם, ליצור ספרות חדשה לעם חדש. נדמה כי על פי הכנענים, ניתן ליצור "ספרות עברית" בשני אופנים שונים – ספרות טריטוריאלית, שישראל היא חלק ניכר ומהותי בה, או ספרות שבלשונה וסגנונה קרובה לספרות המקרא והמזרח הקדום.
אחד מהכלים העיקריים שבהם השתמשו הכנענים כדי לכתוב ספרות עברית, היה אימוץ ביטויים ומילים מהמקרא (בעיקר מילים יחידאיות, שבהן ראו הכנענים שריד מהמקרא "העברי", שלא הוצא בעריכה), ושילובם בפואטיקה הקרובה ברוחה לפואטיקה המקראית והאוגריתית (בעיקר מבנה החזרה והתקבולת). הכנענים לא נמנעו מלהשתמש גם במילים עבריות חדשות, אולם רובם הקפידו לא להשתמש בעברית משנאית. דברים אלה אינם מתארים את כל הספרות שיצאה תחת ידי הכנענים, אלא הם מאפיינים בעיקר את הכתיבה של "הגרעין הקשה" של הכנענות.
כך, לדוגמה, קשה להבין את השיר "ההולכי בחושך" ו"את נשמת" של רטוש, מבלי להכיר את השירה האוגריתית, ואת פנתיאון האלים האוגריתי. ב"ההולכי בחושך" כותב רטוש, בין השאר:
ניתן לראות כאן את השילוב בין פואטיקה מקראית לבין מילים עבריות חדשות, וכן את הלאומיות הכנענית, שרטוש היה ממייצגיה המובהקים.
בשיר "את נשמת" כותב רטוש:
בשיר זה, המתייחס בכותרתו לתפילת "אל מלא רחמים", מכניס רטוש את אלי כנען: ענת והבעל ומות. הוא כותב מעין תפילת אשכבה, אולם התפילה היא לאלים כנעניים, ולא לאל היהודי. מכיוון שחלק מאלי כנען נשאו שמות חופפים למילים עבריות (אל, צדק), קשה להבין שיר זה ללא הכרה קודמת עם המיתולוגיה הכנענית.
חוקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל טען כי הכנענים אינם זרם שהגיע מן האין, אלא המשך ישיר לספרות של ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, שהִתוו אף הם (בשירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" לטשרניחובסקי) זרם השולל חלקים מסוימים מן היהדות, והשתמשו בסמלים פגניים. הספרות הכנענית, על פי קורצווייל, היא הקצנה של זרם זה, והיא שואבת ממנו חלק מסגנונה ורעיונותיה.
האמנות הכנענית
שמאל|ממוזער|200px|"אדם בערבה" (1952) מאת יחיאל שמי.
הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את ההתעניינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20 וקדמה לספרות הכנענית. הפן הוויזואלי של הנטייה לפרימיטיביות באמנות בארץ ישראל החל מייד עם הקמת "בצלאל" בידי בוריס שץ בתחילת המאה ה-20. אמנים כגון אפרים משה ליליין וזאב רבן, ממורי בית הספר, יצרו תיאורים המשלבים בין האמנות האירופית ואמנות האר נובו לבין תיאורים של המזרח האוריינטלי. היצירה המונומנטלית של הפסל אברהם מלניקוב – "האריה השואג", היוותה את שיאה של מגמה זו תוך שהיא מדגישה את המקורות המסופוטמיים של עיצוב הדמות.
עם הקמת התנועה הכנענית, אחד האמנים הבולטים בה היה הפסל יצחק דנציגר, ששב לארץ ישראל בשנת 1938, לאחר לימודי אמנות באנגליה. הלאומיות החדשה שהציעה אמנותו ה"כנענית" של דנציגר, לאומיות אנטי-אירופית מלאת חושניות ואקזוטיקה מזרחית, שיקפה את תודעתם של רבים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל. החלום של בני דורו של דנציגר, כתב עמוס קינן לאחר מותו של דנציגר, היה "להתאחד עם הארץ ועל אדמתה, ליצור דמות ספציפית עם סימני היכר, משהו שהוא מכאן והוא אנחנו, ולהטביע את חותמו של אותו משהו מיוחד שהוא אנחנו, בהיסטוריה". לבד מלאומיות הציגו הפסלים סגנון אקספרסיוניסטי-סימבולי, ברוחו של הפיסול הבריטי בן התקופה.
בתל אביב הקים דנציגר סטודיו לפיסול בחצר בית החולים דנציגר (בית חולים בניהולו של אביו), ובו ביקרו ולמדו פסלים צעירים כבנימין תמוז, קוסו אלול, יחיאל שמי, מרדכי גומפל ואחרים. מלבד תלמידיו של דנציגר, הפך הסטודיו לאתר מפגש פופולרי גם בקרב אמנים מתחומים אחרים. בסטודיו זה יצר דנציגר את יצירותיו המשמעותיות הראשונות – הפסלים "נמרוד" (1939) ו"שבזיה" (1939).
מייד עם הצגתו הפך הפסל "נמרוד" לסלע מחלוקת מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית; בפסל הציג דנציגר את דמותו של נמרוד, הצייד המקראי, כנער צנום, עירום וערל, לגופו צמודה חרב ועל כתפו יושב בז. צורתו של הפסל הזכירה את הפיסול הפרימיטיבי מן התרבויות האשורית, המצרית והיוונית, ברוח הפיסול האירופי בן התקופה. בצורתו הציג הפסל שילוב ייחודי בין יופי הומוארוטי לבין פגניות ואלילות. שילוב זה עמד במרכז ביקורתם של חוגים דתיים ביישוב היהודי. ואולם קולות אחרים ביקשו לראות בו מודל חדש לאדם "העברי" החדש. בעיתון "הבוקר" נכתב בשנת 1942 כי "נמרוד איננו רק פסל, הוא בשר מבשרנו, רוח מרוחנו. הוא ציון-דרך והוא אנדרטה. סיכום של מעוף והעזה, של מונומנטליות, של התמרדות נעורים המציינת דור שלם... נמרוד יהיה צעיר לעד."
הצגתו של הפסל, אשר הוצב לראשונה ב"תערוכה הכללית של ציירי ארץ-ישראל" בבית "הבימה", בתחילת מאי 1944, עוררה את הוויכוח היצרי סביב תנועת "הכנענים". בעקבות התצוגה, סיפר דנציגר, פנה אליו יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, וביקש להיפגש איתו. הביקורת נגד "נמרוד" והכנענים נשמעה לא רק מצד גורמים דתיים, שכאמור מחו על הנציג הפגני-אלילי, אלא גם מקרב אנשי תרבות חילוניים שמחו על שלילת ה"יהודיות". במידה רבה ניצב נמרוד במרכזו של ויכוח שהחל עוד קודם לכן.
אף על פי שדנציגר הסתייג בדיעבד מ"נמרוד" כמודל תרבותי ישראלי, אימצו אמנים רבים את הגישה הכנענית בפיסול. דימויים של אלילים ושל דמויות בסגנון "פרימיטיבי" הופיעו באמנות הישראלית עד לשנות השבעים של המאה ה-20. בנוסף, ניכרת ההשפעה של פיסול זה גם בפיסול של קבוצת "אופקים חדשים", שרבים מן הפַּסלים שבה התנסו בפיסול כנעני בראשית דרכם האמנותית.
תנועת "אופקים חדשים", שהוקמה בשנת 1948, הזדהתה עם ערכי המודרניזם האירופי, ובייחוד עם האמנות המופשטת. עם מקימי הקבוצה נמנו יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, ואליהם הצטרפו אמנים נוספים ובהם הפסלים קוסו אלול, משה שטרנשוס ודב פייגין שהיו מזוהים עם האמנות הכנענית. מרבית יצירותיהם לא היו פיסול מופשט "טהור", אלא הכילו מאפיינים של הפשטה ושל סימבוליקה מטאפיזית. למרות הצורה האמנותית בעלת הגוון ה"בין-לאומי", התייחסו עבודות רבות בצורה מיתולוגית לנוף הישראלי.
גדעון עפרת, בחיבורו אודות הקבוצה, מצא קשר הדוק בין הציור והפיסול של "אופקים חדשים" לבין האמנות של הקבוצה ה"כנענית". בדצמבר 1962, לדוגמה, יזם אלול סימפוזיון בין-לאומי לפיסול שהתקיים במצפה רמון. אירוע זה מהווה דוגמה להתעניינות הגוברת של הפַּסלים בנוף הארץ, בייחוד הנוף השומם והמדברי. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה שההתעניינות של הפַּסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של 'קולטורה' (Culture) ולא של 'ציוויליזציה' (Civilization).
השפעת הכנענים
עם אנשי התנועה המוצהרים נמנו המשורר יונתן רטוש, וכן וההיסטוריון וההוגה עדיה חורון (ע. ג. חורון). סדרת מאמרים שפרסם חורון בירחון "קשת" בשנת 1965, יחד עם כמה מאמרים שפרסם במקומות אחריםלמשל , התגבשה לאחר פטירתו לספר בשם "קדם וערב" שפורסם בשנת 2000. ספר זה מציג את הטרום־היסטוריה וההיסטוריה של ארץ העברים ומי שחי בה, מתחילת הרביעון עד תחילת הספירה הנוצרית.
בפרסומים אחרים, ניסו חורון, רטוש ושאר אנשי התנועה להציג קשר בין התרבות השמית מהאלף השני לפני הספירה ובין תרבותנו היום, תוך הסתמכות על ההתקדמות בשדה הארכאולוגיה, וחקר השפות השמיות.
ההשפעה הפוליטית של הכנענים הייתה מוגבלת, אך השפעתם על חיי התרבות וההגות הייתה רבה. עם היוצרים שלקחו חלק בזרם זה נמנים הפסל יצחק דנציגר, שפסלו "נמרוד" הפך לסמל ויזואלי של הרעיון הכנעני, הסופר בנימין תמוז, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, הסופר והמתרגם אהרן אמיר, הוגה הדעות והבלשן עוזי אורנן (אחיו של יונתן רטוש), שרגא גפני (מחבר הסדרות דני דין והספורטאים הצעירים) על כל שמות העט שלו, אליהו מגידו, ש. שפרה, ועוד רבים.
ביקורת הכנענות
התנועה הכנענית ספגה כמעט מראשיתה ביקורת רבה. כבר ב-1945 פרסם נתן אלתרמן את השיר "מְרִיבַת קַיִץ" (השיר הוכלל אחר כך בקובץ "עיר היונה", שפורסם ב-1958), המתפלמס עם עיקרי התנועה הכנענית. בשיר לועג אלתרמן לניסיונם של הכנענים להתעלם מאלפי שנות קיום יהודי בגולה. בין השאר, נכתב בשיר:
הטענה המרכזית בשיר היא כי לא ניתן למחוק שנים כה רבות של גלות. במקום זאת מציע אלתרמן להניח להיסטוריה לעשות את שלה, ולא לנסות לכפות על היושבים בארץ הגדרה עצמית שהם לא יוכלו לקבל. רעיון זה נעשה ברור במיוחד במילים החותמות את השיר:
רטוש הגיב במאמר חמש שנים לאחר מכן, ב-1950. הוא טען כי אלתרמן מתחמק מלהשיב לשאלות הזהות העומדות בפני היושבים בארץ. לדבריו, שיבה למסורת העברית הקדומה אינה רק אפשרית, אלא אף הכרחית.
אלתרמן לא היה היחיד שיצא כנגד הכנענים. בין החשובים במבקריהם היה גם ברוך קורצווייל, שפרסם ב-1953 את המסה "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים'", שבה הוא מנתח את התנועה ותוקף אותה. קורצווייל טען כי שאיפת הכנענים להניע "קבוצות אתניות מקומיות" במזרח התיכון, שלהן "תוכניות וארגונים מדיניים לאומיים משלהן" אינה מעשה קל כפי שהכנענים מעדיפים להאמין. למעשה, קורצווייל טוען כי הכנענים החליפו את ה"לוגוס", ההיגיון, ב"מיתוס", וזוהי אשליה כמעט דתית.
באותו מאמר קורצווייל ציין כי הכנענים עלולים, אם לא תימצא אליטה אחרת בארץ, להפוך לתנועה מובילה בחיים הפוליטיים בארץ ישראל. נבואה זו לא התקיימה לבסוף, אולם ניתן למצוא השפעות כנעניות בחלקים נרחבים של התרבות העברית עד ימינו.
ראו גם
עברים
כנען
יונתן רטוש
עדיה חורון
לקריאה נוספת
ע.ג. חורון, קדם וערב, הוצאת דביר, 2000.
יונתן רטוש, ראשית הימים: פתיחות עבריות, הוצאת הדר, 1982.
און זית, העם הישראלי - התרבות האבודה, הוצאת ראם, 1991.
ברוך קורצווייל, "מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים", ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' 270–300.
יעקב שביט, מעברי עד כנעני, הוצאת דומינו, תשמ"ז.
נורית גרץ (ראש צוות הכתיבה), הקבוצה הכנענית - ספרות ואידאולוגיה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1987.
יהושע פורת, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש), מחברות לספרות (הוצאת ספרים), 1989.
דוד אוחנה, לא כנענים, לא צלבנים - מקורות המיתולוגיה הישראלית, הוצאת כתר ספרים, 2008.
קישורים חיצוניים
אנחנו כנענים - שיחות עם עוזי אורנן, באתר "סנונית"
אמיר אור, אחים בדם - על העבריוּת וישראל, "הארץ".
אמיר אור, בראשית - המיתוס היהודי, על אונס התנ"ך והולדת היהדות, מתוך ארכיטיפים מבראשית, "הליקון" 37.
אלי אשד, בראשית הייתה פלסטין, הופיע בגיליון "מטען" מספר 8 בעריכת מקסים גילן
אלי אשד, יפים הם הלילות בארץ כנען: אהרן אמיר והתנועה הכנענית
אלי אשד, לוחם-על עברי: עלילות גידי גזר ויוצרו יעקב אשמן
אלי אשד, ההשבעה של יונתן רטוש מגזין הרשת "יקום תרבות " 2011
זאב גלילי, מותו של אחרון הכנענים
עופרי קרישר, בחזרה לארץ עבר, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, מרץ 2024
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:ישראל: אמנות
*
קטגוריה:תנועות ביישוב
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו | 2024-08-18T14:52:29 |
אקטיביזם | ממוזער|שמאל|פעילי זכויות אדם במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות במהלך צעדה של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח ב 1963
אַקְטִיבִיזְם (מאנגלית: Activism; בעברית: פְּעִילָנוּת) מורכב ממאמצים לקידום, עיכוב או הכוונה של שינויים ומצבים חברתיים, פוליטיים, כלכליים או סביבתיים על ידי נקיטת עמדה ופעולה פומבית. אקטיביזם היא פעולה של יחידים המתארגנים יחד על מנת להביא לשינוי מהותי בחברה. הוא יכול להתבטא על ידי פעולות יומיומיות המשקפות אמונה בעמדה מסוימת, או על ידי מספר פעולות קיצוניות בודדות.
יש מגוון סוגים של אקטיביזם, כגון אקטיביזם דרך קמפיין פוליטי, חרם צרכנים, שביתת עבודה, שביתת רעב, הפגנה ומחאה.
כדי לעודד אקטיביזם ומעורבות לשינוי חברתי, יש צורך הן בכוחות הפועלים מחוץ לממסד ומאתגרים אותו כגון: ניירות עמדה, הפגנות, חשיפת אי סדרים ועוד, והן בכוחות הפועלים מתוך הממסד ומשתמשים בתשתיות הקיימות לקידום ערכים אלה.
סוגי האקטיביזם
אקטיביזם שמרני - משויך לקבוצות שמרניות המבקשות לשמור על כוחן או מעמדן וזאת על ידי נקיטת פעולות ישירות. למשל הקו קלוקס קלאן האמריקאי. קבוצות מסוג זה שואפות לשמר את ערכי העבר, ומתנגדות לקדמה. דוגמה לקבוצה כזו יכולה להיות האמיש.
אקטיביזם פרוגרסיבי - מנוגד לאקטיביזם השמרני ומופעל על ידי קבוצות היוזמות שינויים בצורה מואצת באופן התואם את תפישת עולמן. שינויים אלו מופנים כלפי חברה מסוימת, על ידי חינוך לערכים מסוימים והקמת צורות חברתיות והתאגדויות אלטרנטיביות (אקטיביזם קונסטרוקטיבי) או באלימות (דוגמת מהפכת אוקטובר).
הפעילות האקטיביסטית נעה על הציר שבין דרישה לשינוי מ"למעלה" לבין רצון לשנות מ"למטה". שינוי מלמעלה מתמקד בניסיון לאזן את מערכת הכוח והשליטה המונעת מצבירת כוח וממניעים אינטרסנטים. רוב ההתארגנויות האקטיביסטיות שעוסקות בפוליטיקה עוסקות בניסיון זה תוך יצירת מרחב ציבורי שמאפשר דיון ואינטראקציה בסוגיות אלו. שינוי מלמטה הוא אסטרטגיה של פעולה שנועדה למנוע מעשים שנויים במחלוקת וליצור תנאים רצויים לשגשוג חברתי. הוא מושג על ידי פעולות ישירות כמו שביתות, התבצרות במקום העבודה, חסימת דרכי גישה ועוד. צורה אחרת של שינוי מלמטה היא פעולות שמטרתן שינוי האופן בו פועלת וחושבת החברה.
ראו גם
אקטיביזם שיפוטי
אקטיביזם תקשורתי
קישורים חיצוניים
מקנה פופ: רוצה להיות אקטיביסט? תתחיל מהצעצועים שלך – על היכולת ליצור שינויים בעולם, הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
בני פירסט, אקלים עכשיו! על האפקטיביות של אקטיביזם סביבתי, כתב העת "אקולוגיה וסביבה", דצמבר 2019.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פוליטיקה
קטגוריה:מחאה | 2024-03-25T23:45:19 |
אריך לודנדורף | אריך פרידריך וילהלם לוּדנדוֹרף (בגרמנית: Erich Friedrich Wilhelm Ludendorff, לעיתים נקרא בטעות פון לודנדורף; 9 באפריל 1865 – 20 בדצמבר 1937), היה גנרל גרמני, ממנהיגי האימפריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. לודנדורף היה בתחילה מתומכיו המוקדמים של אדולף היטלר, אך בהמשך הפך לאויבו המושבע.
קריירה מוקדמת
אריך לודנדורף נולד ב-9 באפריל 1865 בעיירה קרוזווניה שליד פוזנן (אז בפרוסיה, מאז 1945 בפולין). אמו, קלרה פון טמפלהוף, הייתה ממשפחה של יונקרים - מעמד בעלי האחוזות הלוחמים שהיווה את האצולה של המדינה הפרוסית. לודנדורף גדל בחווה החקלאית של משפחתו, ובגיל צעיר חינכה אותו דודתו מצד אמו. מגיל צעיר הפגין יכולת בתחום המתמטיקה ומוסר עבודה יוצא דופן. התקבל לאקדמיה לקצינים בפלון לאחר שעבר את מבחני הכניסה בהצטיינות, וקודם לכיתה עם נערים הגדולים ממנו בשנתיים. לאחר מכן עבר לאקדמיה צבאית בברלין.
מצעירותו היה חייל מצטיין. לאחר שקיבל דרגת קצונה בגיל 18, מילא שורת תפקידי פיקוד במטה הכללי של צבא גרמניה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1885 הוצב כלויטננט ברגימנט הרגלים ה-57, והמשיך בשירות בקיל ובפרנקפורט. בשנת 1893 נבחר לאקדמיה למלחמה, שמפקדה הגנרל מקל המליץ למנות אותו למטה הכללי. הוא אכן הועבר למטה הכללי בשנת 1894 והתקדם שם במהירות במעלה הדרגות. בשנת 1905 הוא צורף למפקדת המחלקה השנייה במטה הכללי שם שירת תחת אלפרד פון שליפן. פון שליפן היה יוזמהּ של תוכנית שליפן, תוכנית האסטרגיה של גרמניה לניצחון כנגד צרפת ורוסיה, אם תפרוץ מלחמה. לודנדורף היה מעורב בגיבוש הפרטים הטכניים הקשורים בתוכנית. בין היתר הוא נסע לבלגיה על מנת ללמוד את חוזקם של הביצורים הסובבים את העיר לייז'. לודנדורף היה מעורב בלחצים פוליטיים שנועדו להגדיל את תקציב הצבא, על מנת לאפשר לו להיערך כראוי למלחמה עתידית. בעקבות מהלכים אלו בינואר 1913 הודח לודנדורף מהמטה הכללי ביחידה צבאית בדיסלדורף.
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|250px|אריך לודנדורף, 1918
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה לודנדורף לסגן מפקד הארמייה השנייה בצבא גרמניה, עליה פיקד הגנרל קרל פון בילוב. המינוי נבע מההיכרות המעמיקה של לודנדורף עם תוכנית שליפן. על פי התוכנית היה על הצבא הגרמני לאגף את קו הביצורים הצרפתי על ידי פלישה לבלגיה, מהלך שצריך היה להכריע את צרפת עוד לפני שצבאות רוסיה יספיקו להגיע לחזית. לודנדורף מיהר לצוואר הבקבוק של התוכנית, ללייז' שם הוא הצטיין בכיבוש העיר והמבצרים הסובבים אותה. בעקבות פעילותו זכה לקבלת העיטור הגבוה של פרוסיה 'פור לה מריט'.
כאשר החמיר המצב בחזית המזרחית עם פלישתה של רוסיה לפרוסיה המזרחית, נקרא, יחד עם פאול פון הינדנבורג לעצור את הפלישה. הינדנבורג מונה לראש הארמייה השמינית, ולודנדורף לראש המטה שלו. ביחד הצליחו לעצור את הפלישה ולהשמיד שני גייסות רוסיים, בקרב טננברג, שהיה אחד הניצחונות הגדולים ביותר במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן היה בין האחראים לניצחון הגדול הנוסף בחזית זו - הקרב על האגמים המזוריים.
באוגוסט 1916 התפטר הגנרל-פלדמרשל אריך פון פאלקנהיין, רמטכ"ל הצבא הגרמני. הינדנבורג מונה למלא את מקומו, והביא עמו את לודנדורף כראש המטה שלו. משלב זה ואילך היה לודנדורף למנהלו הראשי של מאמץ המלחמה הגרמני. רבים ראו בו את הכוח המניע מאחורי הינדנבורג, אשר לטענתם היה אך "חזית" לביצוע רעיונותיו של לודנדרוף. לודנדורף היה ממקדמיה הראשיים של לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, אשר בסופו של דבר הביאה לכניסתה של ארצות הברית למלחמה לצידן של מדינות ההסכמה.
הצוות הינדנבורג-לודנדורף היה בשנים אלו שליטהּ-בפועל של גרמניה, אשר הפכה לדיקטטורה צבאית-תעשייתית, כאשר הקייזר וילהלם השני, והקנצלר תאובלד פון בתמן-הולווג נדחקים הצידה. התערבותו של לודנדורף בפוליטיקה הגיעה לכך שהיה מעורב בפיטוריהם של שרי ממשלה, עד לרמת הקנצלר עצמו כשלוש פעמים ברציפות, והייתה לו זכות וטו על מינויים ממשלתיים רמי דרג.
בחודש מרץ 1918 היה לודנדורף בין האחראים לתנאי חוזה השלום הנפרד (חוזה ברסט-ליטובסק) שחתמה גרמניה עם רוסיה הבולשביקית, בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין.
במהלך המלחמה נפגש עם הרב יוסף שלמה כהנמן, לדון בבקשתו לתת הקלות ליהודים באזורים הכבושים שסבלו חרפת רעב.
סיום המלחמה בחזית המזרח איפשר לגרמניה להתמקד בחזית המערב, ולודנדורף הגה מתקפה גדולה ומורכבת מבחינה לוגיסטית. משזו כשלה, העריך לודנדורף בספטמבר 1918 כי מצבה הצבאי של גרמניה הוא של תבוסה ודאית, והביא להפסקת האש שהביאה לסיום המלחמה, ולאירועים שבאו בעקבותיה: התפטרות הקייזר וילהלם השני, ייסוד רפובליקת ויימאר וחתימה על חוזה ורסאי.
לודנדורף נמלט לשוודיה עוד בספטמבר 1918, ושהה מספר חודשים בגלות מרצון, עד ששב בשנת 1920.
הפוטש במרתף הבירה
בעודו בגלות כתב לודנדורף ספרים ומאמרים רבים אשר יצרו את המיתוס כי גרמניה הייתה יכולה לנצח במלחמה, אך פעילותם של בוגדים מבפנים, ובמיוחד היהודים אשר "דקרו את גרמניה בגבה" הביאה לתבוסתה של גרמניה במלחמה.
ב-1923 העמיד עצמו לרשות אדולף היטלר בפוטש במרתף הבירה, שבו ניסו היטלר ותומכיו להשתלט על מדינת בוואריה ולהפיל את הממשלה הגרמנית החוקית. התייצבותו לצדו של היטלר סייעה במתן לגיטימציה להיטלר, שהיה עד אז נואם אלמוני בעל עבר מפוקפק, ועתה עמד צד לצד עם גיבור המלחמה הידוע ביותר של גרמניה. עם כישלון הפוטש נשפט על ידי בית דין מיוחד, וזוכה.
זמן מה לאחר מכן עוד המשיך בפעילותו הפוליטית. לאחר הפוטש ופירוק המפלגה הנאצית, נבחר לרייכסטאג כנציג תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית בשנת 1924 והחזיק בכהונה זו עד שנת 1928. הוא העמיד עצמו לבחירות לנשיאות ב-1925, בחירות שבהן ניצח ידידו הוותיק הינדנבורג, שהיה מועמד הימין המתון, כאשר לודנדורף ייצג את הימין הקיצוני ואף זכה לתמיכת היטלר. לאחר כישלונו בבחירות נעכרו היחסים בינו ובין היטלר, דבר שהביא לבסוף לירידתו מן הזירה הפוליטית הלאומית.
ב-1 בפברואר 1933 יומיים לאחר מינוי של היטלר לקאנצלר, לודנדורף שלח מכתב לנשיא הינדנבורג בו הזהיר אותו מפני היטלר וכתב: .
לפני עליית הנאצים לשלטון תכננה רפובליקת ויימאר לשלוח את לודנדורף, ביחד עם מספר אנשי צבא ידועים אחרים (ביניהם אוגוסט פון מקנזן) על מנת לערוך רפורמה בצבאה של סין, אך רעיון זה הוכשל בהיותו נוגד את הוראות הסכם ורסאי, ועקב הבעיה התדמיתית במשלוח מצביאים אל מחוץ לגבולות גרמניה כשכירי חרב.
על אף שהתפכח מידידותו עם היטלר, ובסוף ימיו התבטא כי הוא חוזה אסון לגרמניה בהנהגתו, נותר לודנדורף גרמני לאומן קנאי, ומאבות אגדת "הסכין בגב" לפיה אשמים היהודים בכניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לאחר שנת 1928 פרש למעשה מפעילות פוליטית. בהשפעת אשתו השנייה מתילדה (לבית ספיס) לה נישא בשנת 1926 פיתח אידאולוגיה קנאית לפיה האחראים לאסונו של העולם הם היהודים, הקתולים - ובפרט הישועים - והבונים החופשיים. כדי להפיץ תורה זו הקים את "אגודת ידע האל" ("Bund für Gotteserkenntnis"), שהייתה אגודה קטנה ואזוטרית, אשר שרידיה קיימים עד היום. בשנותיו האחרונות נחשב לתמהוני. בשנת 1935 דחה את הצעתו של היטלר להעלותו לדרגת גנרלפלדמרשל. היטלר לא נטר לו טינה, ועם מותו, בשנת 1937 ערך לו הלוויה ממלכתית, בה נכח באופן אישי.
לודנדורף בתרבות
דמותו של לודנדורף מופיעה כאחד מהנבלים הראשיים בסרט וונדר וומן בגילומו של דני יוסטון.
ראו גם
גשר לודנדורף
לקריאה נוספת
ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי הוצאת שוקן, תשל"ו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: פוליטיקאים
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:מעוטרי הצלב הגדול של צלב הברזל
קטגוריה:גנרלים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1865
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1937 | 2024-05-30T11:14:38 |
הקריה למחקר גרעיני – נגב | שמאל|ממוזער|250px|תמונת האתרהקריה למחקר גרעיני – נגב ע"ש שמעון פרס (בראשי תיבות: קמ"ג) נקראת גם "הכור הגרעיני בדימונה" וממוקמת בלב מישור ימין, דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ותכליתה ביצוע מחקר באנרגיה גרעינית, ובכלל זה ייצור נשק גרעיני, אף כי ממשלת ישראל מעולם לא הודתה בכך והיא שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית". הכור הגרעיני הפועל בקריה הוא הגדול מבין השניים הפועלים בישראל (האחר הוא הכור במרכז למחקר גרעיני - שורק). מערבית למתחם ממוקם מתקן המכ"ם בדימונה.
היסטוריה
ההקמה וראשית הפעילות
שמאל|ממוזער|250px|מתחם קמ"ג, כפי שצולם על ידי לוויין ריגול אמריקאי ב-1968
הקריה הוקמה בסיוע נרחב של מהנדסים צרפתים באמצע שנות ה-50 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל. את הפרויקט הגה ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ולקידומו תרם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, שבין היתר, גייס תרומות לבנייה. אפרים אילין מספר כי פנחס ספיר, שהתנגד להקמת הכור, לחץ לבל יכיר האוצר בכספים אלה כתרומה מזכה לצורך מס הכנסה.
בשנת 1956 נשלחו 3 מהנדסים ישראלים בניהם - שמואל רותם, יוסף טוליפמן, ומהנדס נוסף, ללמוד מהצרפתים הקמה וניהול של כורים גרעיניים.
האדריכל הראשי של הקריה למחקר גרעיני היה אמנון ניב. בתכנון מערך השירותים האזרחי והמבנים הציבוריים השתתפו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר. הכור החל לפעול בסוף שנת 1963.
תחילה לא הודתה ישראל בבניית הכור. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", ובספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה". הודעה רשמית על כך שאכן נבנה במקום כור גרעיני נמסרה על ידי ישראל רק לאחר שדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית מ־2 בדצמבר 1960 פורסם על ידי הניו יורק טיימס ב־16 בחודש. ב־21 בדצמבר 1960, בתשובה לשאילתה בכנסת, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי ישראל מקימה בנגב כור גרעיני מחקרי לצורכי שלום בהספק של 24 מגה-ואט. בפרסומים מחוץ לישראל נטען כי לאחר מכן הוגדל ההספק ל-75 מגה-ואט.
באמצע שנות ה-60 חשף העיתונאי יצחק שתיל שתי פרשיות שחיתות בכור. בפרשה הראשונה, פקיד האחראי על מערכת החשמל בכור גנב ציוד יקר מהכור לביתו, וגם קיבל שוחד מקבלן חיצוני, שהכור העסיק כמהנדס חשמל, ואישר לו דיווחים כוזבים ומנופחים על עבודתו. השניים עשו לכור נזק כלכלי גדול של 350,000 לירות ישראליות. משפטם של השניים נערך בדלתיים סגורות, למרות הפרסום בעיתון.
פרשת השחיתות השנייה עלתה למדינה פי עשרה. בפרשה זו, שלושה פקידים של הכור שוחדו בידי צבעי חיצוני, שקנה להם דירות ומכוניות. הצבעי אמור היה לצבוע מבנים שונים בכור, בשבע שכבות של צבע בולם קרינה מיוחד ויקר, שהכור קנה עבורו. בפועל, הוא צבע רק שתי שכבות, ואת יתרת הצבע גנב. פעולתו זו החלה בשנת 1963 ונחשפה בשנת 1965. בין השנים האלו הוא הפך ממעסיקם של שני פועלים למעסיקם של שישים פועלים. בעקבות החשיפה, המדינה נאלצה להרוס מספר מבנים בכור, ולבנותם מחדש. בניגוד לדרישת ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, משפט המעורבים בפרשה זו נערך בדלתיים פתוחות.
ישראל אישרה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית, בתיאום עם ישראל, בתקופת ממשל קנדי, 1961. מטעם ישראל תיאם את הביקור מרדכי גזית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969, אז הושגה "הבנה גרעינית" בין ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שהביאה לסיום הלחצים האמריקאיים על ישראל לבלימת תוכנית הגרעין.
חשיפת מרדכי ואנונו
ב־1986 פגש מרדכי ואנונו, טכנאי לשעבר בקמ"ג, בעיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" בסידני שבאוסטרליה. ואנונו מסר לו מודיעין טכנולוגי שהיה ברשותו וסדרה של כ-60 צילומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו. המידע שמסר ואנונו נבדק על ידי מומחים ונמצא כמהימן. ב־5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על פי תיאורו של ואנונו. פרסום זה, לא רק שהיווה הוכחה פומבית ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני, כפי שהוערך זמן רב קודם לכן על ידי שירותי מודיעין של ארצות הברית, אלא אף חשף כי היקף התפוקה האמיתי של הקמ"ג גדול הרבה יותר ממה שהוערך בתחילה ומיצב את ישראל כמעצמה גרעינית. ניסיונות השתקתו וחטיפתו של ואנונו היוו חיזוק נוסף לאמינות המידע.
לפי דבריו של מרדכי ואנונו, הועסקו בקמ"ג בתחילת שנות ה-80 2,700 עובדים.
אוטובוס האמהות
ב־7 במרץ 1988 בוצע פיגוע טרור באוטובוס שהוביל עובדות לקריה ונחטף על ידי מחבלים. בפיגוע נרצחו שלושה מעובדי הקריה, והמחבלים חוסלו על ידי הימ"מ שפרץ לאוטובוס וחיסל את שלושת המחבלים. פיגוע זה זכה לכינוי "אוטובוס האמהות".
מלחמת המפרץ
בזמן מלחמת המפרץ הראשונה שיגרו העיראקים טילי סקאד לעבר הקמ"ג, אולם טילים אלה לא פגעו במטרתם.
אחד הטילים היה בעל ראש בטון (טילים אלו כונו אל-חיג'ארה, מערבית: האבן).
המאה ה-21
כיוון שההתראה במקרה של פגיעה בכור גרעיני קצרה ביותר, המליצה מערכת הביטחון בשנת 2002 לחלק לוגול לתושבי היישובים הסמוכים לכורים הגרעיניים, כך שהטבליות יהיו זמינות באופן מיידי בשעת חירום. בהתאם לעוצמתו של הכור בקמ"ג, הוחלט לספק לוגול למתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ ממנו.
בקיץ 2013, מל"ט של ארגון הטרור חזבאללה חדר מלבנון דרך הים, לאזור הנגב, טס קרוב לכור, והופל באזור הר חברון. חסן נסראללה, מזכ"ל הארגון דאז, טען שהוא נועד לאסוף מודיעין על הכור וגם הצליח במשימתו.
באוגוסט 2018 נקראה הקריה למחקר גרעיני על שמו של שמעון פרס, מיוזמי הקמתה, אשר נפטר שנתיים טרם לכן.
בפברואר 2021 חשפו צילומי לוויין, אשר פרסומם התאפשר לאחר שינוי תיקון קייל-בינגמן, בנייה חדשה נרחבת במתחם קמ"ג.
מתקנים
מבנה הקריה למחקר גרעיני נשמר בסוד בישראל, אך לפי מידע שמסר המרגל מרדכי ואנונו מורכבת הקריה ממספר מבנים המכונים "מכונים":
מכון 1 – מבנה כיפתי המתנשא לגובה של כ-20 מטרים מעל פני האדמה ומהווה את סימן ההיכר של הקמ"ג. המבנה מכיל כור מים כבדים גרעיני. ההספק המוצהר של הכור הוא 24 מגה-ואט אך הספקו האמיתי גדול יותר ועל-פי הערכות שונות הוא הוגדל לבין 70 ל-150 מגה-ואט. בדו"ח מיזם התפוצה הגרעינית משנת 2002 של קרן קארנגי לשלום בינלאומי שוער כי ישראל הפיקה בין 380 ל-650 ק"ג פלוטוניום ברמת נשק מאז החל לפעול הקמ"ג, כמות המספיקה ל-95 עד 162 פצצות גרעיניות.
מכון 2 – מבנה ארוך בן שתי קומות מעל פני האדמה ללא חלונות ושש קומות תת-קרקעיות. הקומות התת-קרקעיות מאכלסות מפעל להפרדת פלוטוניום. במתקן מיוצרים גם טריטיום, ליתיום ודאוטריום.
מכון 3 – מתקן לייצור מוטות הדלק המניעים את הכור וגם ליתיום-6 המשמש כמרכיב בנשק גרעיני.
מכון 4 – מתקן לטיפול בפסולת הרדיואקטיבית של הקמ"ג לפני שתוטמן באדמה.
מכון 5 – מתקן בו מצופים מוטות הדלק של הכור באלומיניום.
מכון 6 – תחנת הכוח המספקת את החשמל לקמ"ג.
מכון 8 – מעבדה בה מיוצר אורניום מועשר באמצעות צנטריפוגות (סרכזות) גז.
מכון 9 – מתקן בו מיוצר אורניום מועשר תוך שימוש בלייזר.
מכון 10 – מתקן המייצר אורניום מדולדל המשמש כמרכיב לייצור פגזים חודרי שריון.
במסגרת קמ"ג פועל גם בית ספר תיכון תעשייתי. בנוסף לנושאים הרגילים נלמדים בו מקצועות עיבוד שבבי, חריטה, כרסום, ריתוך, מסגרות, מכונאות, חשמל ורכב ועוד, ובוגריו משתלבים בפעילות קמ"ג.
אבטחה
הקמ"ג היא אחד האתרים המוגנים ביותר במדינת ישראל, והיא מסומנת במפות הטיסה הבינלאומיות כאזור איסור טיסה תמידי. כמעט בכל חשד לחדירה של כלי טיס בלתי מזוהה למרחב האווירי של ישראל מוזנק זוג מטוסי יירוט לאזור הקמ"ג. ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים עשה מטוס אוראגן ישראלי פגוע את דרכו (כשחזר מתקיפה בירדן) ישירות לעבר הקמ"ג. הטייס הפגוע, יורם הרפז, לא הזדהה, מטוסו הופל על ידי סוללת טילי הוק שהגנה על הכור, והטייס נהרג.
הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) נושא באחריות כוללת לאבטחת הקמ"ג.
בטיחות
במהלך שנות פעולתו של הכור, ידוע על לפחות תאונה אחת במהלכה נהרג עובד הכור. ב-14 בדצמבר 1966 נהרג טכנאי בקמ"ג, אברהם גופר, ונפצעו אחדים בעקבות תאונה שגרמה לפיצוץ. מותו של גופר נגרם כתוצאה ממכה בראשו ולא מקרינה. על פי פרסומים זרים לא מאומתים, התרחשה גם בשנות ה-70 תאונה נוספת בה נהרגו חמישה. בנוסף, מאז שנות ה-90 הוגשו עשרות תביעות של עובדי הקמ"ג לשעבר ובני משפחותיהם בטענה שלקו בסרטן בעקבות קרינה רדיואקטיבית לה נחשפו במהלך עבודתם ובעקבות תאונות שהתרחשו בקריה. ב-1997 פסק בית דין בישראל פיצויים בסך 2.5 מיליוני שקלים לטובת משפחתו של איש אחזקה מכנית לשעבר בכור, חיים איטח, בטענה שמותו ממחלת הסרטן בשנת 1989 נגרם עקב חשיפה לזיהום רדיואקטיבי שנגרם בשלוש תאונות, אשר האחרונה שבהן הייתה בשנת 1980. במהלך תאונות אלה התרחשה דליפת קרינה מקומית שלא חרגה מגבולות הכור הגרעיני עצמו. במהלך המשפט לאחר שהועלו טענות של עובדים לשעבר בכור ומשפחותיהם הודה פקיד בכיר לשעבר בקמ"ג, כי במשפטו של איטח, לא העיד את האמת במלואה בדבר נתוני הקרינה אליה נחשפו עובדי הקריה בין השנים 1988–1994. תקלה בבדיקות הקרינה בתקופה זו לא אפשרו בדיקה מהימנה של הקרינה אליה נחשפו עובדי הכור. בשנת 2017 הושגה פשרה בין מדינת ישראל לעובדים ומשפחות העובדים במסגרתה יקבלו פיצויים בעקבות מחלתם בסרטן ושונו נהלים במתקן המאפשרים תביעות בעתיד, אולם המדינה לא הודתה בקשר הסיבתי בין עבודת התובעים בכור למחלתם.
בשנת 2011 קרא פרופ' עוזי אבן לסגור את הכור הגרעיני משיקולי בטיחות. בשנת 2016 פורסם כי טיפול, שעובר הכור אמור להאריך את חייו עד שנת 2043. עוד פורסם בשנת 2016 כי מדענים גילו 1,537 פגמים בליבת הכור הגרעיני בדימונה. למרות זאת נקבע כי אין בפגמים כדי להעיד על בעיה בליבת הכור. על פי מברק משנת 2007, שנחשף בוויקיליקס, פרופ' אלי אברמוב, אז סמנכ"ל הכור, תדרך את תת-שר החוץ האמריקאי רוברט ג'וזף ואמר לו כי כל מערכות הכור, לרבות מגדלי הקירור שלו, הוחלפו במהלך שנות פעולתו, אולם ליבת הכור אינה ניתנת להחלפה ולכן היא נמצאת בניטור מתמיד באשר למצבה. על אף הטענות בדבר תקלות קרינה בכור והתיישנותו, דוברים רשמיים מטעם הקמ"ג טענו, כי האתר עומד בדרישות הבטיחות הנהוגות בכורים ברחבי העולם ואלה אף השתפרו במהלך שנות פעילותו.
בשנת 2015 יצאו לאקרנים שני סרטים תיעודיים על נושא הבטיחות בקמ"ג והבריאות של העובדים בו. סרט של הבמאית אורנה בן דור, "הסוד האפל של דימונה", ששודר בערוץ 10. והסרט "שם.אב" של הבמאית מיטל אבוקסיס, העוקב אחרי חזרתה של לעיר הולדתה כדי לתעד חולי סרטן שתובעים את הקמ"ג.
מנהלים
1965 עמנואל פרת, אחראי על הקמת הכור ומנהלו הראשון
1965–1973 יוסף טוליפמן
1973–1986 אברהם סרוסי
1986–1996 גיורא עמיר
1996–2001 מיכה דפט
2001–2008 יצחק גורביץ
2008–2013 אודי אדם
2013–2018 אהוד נצר
2018–מכהן גיל דגן
לקריאה נוספת
סיימור הרש, ברירת שמשון, ידיעות אחרונות, 1992.
אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
אבנר כהן, הטאבו האחרון - סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.
קישורים חיצוניים
תיאור מפורט של הכור, מבנהו, תפקודו ותמונות לוויין שלו, באתר GlobalSecurity.org
תוכנית הנשק הגרעיני הישראלית, באתר nuclearweaponarchive.org
Israel's Nuclear Weapons Program, Nuclear Weapon Archive
כור להפקת פלוטוניום בדימונה, באתר ארמגדון
פסח מלובני, על הכוונת: הכור הגרעיני בדימונה, באתר IsraelDefense, 23 במאי 2014
אורנה בן דור במאית סרט התעודה "הסוד האפל של הכור" – חלק א', חלק ב'. באתר חדשות 10, מאי 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:כורים גרעיניים
קטגוריה:הנגב: מבנים
קטגוריה:דימונה: מבנים
קטגוריה:מכוני מחקר בישראל
קטגוריה:תוכנית הגרעין הישראלית
קטגוריה:יחסי ישראל–צרפת
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן דן איתן
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן יצחק ישר
קטגוריה:הנצחת שמעון פרס | 2024-10-01T04:31:41 |
קמג | הפניה הקריה למחקר גרעיני – נגב | 2017-11-17T07:50:21 |
התבוללות | ממוזער|250px|סדרת הטלוויזיה האמריקאית "ברידג'ט אוהבת את ברני" עלתה לאוויר ב-1972 ותיארה את חיי הנישואים של איש יהודי ואישה קתולית. הסדרה ירדה לאחר עונה אחת עקב מחאה מצד הממסד היהודי-אמריקני.
התבוללות היא היטמעות יהודים בקרב הגויים, באמצעות הטמעה תרבותית או נישואי תערובת. ההתבוללות על כל סוגיה אסורה לפי התורה והלכות שונות נועדו למנוע אותה. בשל גודלו של העם היהודי והיותו מושמץ ונרדף לאורך ההיסטוריה, ההתבוללות נתפסת באופן מסורתי כאיום ממשי על המשך קיומו של העם היהודי, התרבות היהודית והאמונה היהודית.
איסור ההתבוללות
ההלכה אוסרת על יהודי להינשא לגויה וליהודייה להינשא לגוי. באשר לצאצאים, לפי ההלכה, היהדות נקבעת לפי האם, למעט במקרי גיור. לכן כאשר גבר יהודי נישא לגויה, הילדים גויים כמותה ואינם מיוחסים אחריו. כאשר אישה יהודייה מתחתנת עם גוי, הילדים שנולדים מנישואים אלו הם יהודים שאינם מיוחסים אחר אביהם.
על מנת למנוע התבוללות, גזרו חז"ל גזרות רבות המרחיקות יהודי מקרבה לשאינו יהודי ובתוך כך האיסור על פת גויים ותבשילי גויים ויין גויים ועוד.
התבוללות בתולדות עם ישראל
לקראת סוף המאה ה-18 והתחלת המאה ה-19 בעקבות האמנציפציה שניתנה ליהודים במערב אירופה הגיעה ההתבוללות של היהודים בעמי אירופה לממדים הולכים וגדלים. המגמה המשיכה גם בחלקים אחרים של אירופה ובאמריקה, בעיקר מתוך התקווה של חלק מהיהודים להיטמע טוב יותר בחברה הכללית (לעיתים אף בחברה הגבוהה), מתוך הזדהות עם הערכים של חירות, שוויון, אחווה וההפרדה בין דת למדינה שאומצו כאידיאלים חברתיים אחרי עידן הנאורות והמהפכות הבורגניות וגם בשל היעדר מדינה שבה תמומש הזהות הלאומית והדתית.
הוויכוחים הפוליטיים הראשונים לגבי תופעת ההתבוללות התקיימו בתקופת האמנציפציה בנוגע למידה בה היהודים צריכים לזנוח את המאפיינים הייחודיים להם (שמירת מצוות הדת, לבוש, שפה, מקום מגורים, חינוך, מנהגים, תרבות וכו') בתמורה להשתלבות בחיי המדינה בה הם חיו, שוויון חברתי, הרחבת תחומי העיסוק, שיפור המעמד החברתי ורמת החיים וכו'. ויכוחים אלה פרצו גם על רקע המרד בסמכות הרבנים ובחינוך הדתי המסורתי והתפתחותם של תנועת ההשכלה היהודית ושל החיים החילוניים בקרב היהודים, בדומה לחלק מהציבור הלא יהודי שמסביבם.
דרגות התבוללות
התבוללות ללא אובדן הזהות היהודית נקראת לעיתים "התבוללות התנהגותית" (אקולטורציה) בעוד שהתבוללות המגיעה לאובדן מוחלט של הזהות היהודית נקראת "התבוללות מבנית".
פעולת ההתבוללות כוללת בתוכה מספר מרכיבים: מתבולל בדרך כלל זונח קודם לכן חלק מהאפיונים והערכים של "חברת-האם" שבה הוא גדל, למד והתחנך, ומאמץ לעצמו נורמות, ערכים ומנהגים תרבותיים של החברה או העמים שבקרבם חי בדרך כלל כמיעוט. לאחר מכן מגיעה ההתערות בחברה הסובבת, ובעקבותיה יכול להתרחש בחלק מהמקרים גם אובדן של הזהות האתנית-הלאומית באמצעות התרחקות מוחלטת מן הקהילה והדת, המרת הדת או בחלק גדול מהמקרים, בנישואי התערובת.
תבחין נפוץ להתבוללות הוא בנישואי תערובת. לפי קריטריון זה, נכון לשנת 2010, 55% מיהדות ארצות הברית, 75% מיהדות מדינות ברית המועצות לשעבר, ובכללם 80% מיהדות רוסיה הם מתבוללים.
בפועל, מרבית הילדים שגדלים במשפחות מעורבות מחוץ למדינת ישראל, לא מוגדרים על ידי הוריהם כיהודים. פרופסור סרג'ו דלה-פרגולה טוען כי "בשנות ה-90 התחברו לצד היהודי פחות מ-20% מהילדים שנולדו בנישואי תערובת, גם בארצות הברית וגם ברוסיה. הנתונים האלה נוגעים לזהות הילדים על פי הצהרת ההורים".
פרופסור גור אלרואי טען בשנת 2016, כי בארצות הברית רק "שליש מהילדים של זוגות מעורבים גדלים בבית יהודי. הולכים לסאנדיי סקול, למחנה קיץ יהודי, הולכים לבית כנסת ומציינים את החגים היהודיים".
התבוללות במדינת ישראל
שיעור ההתבוללות במדינת ישראל, שבה רוב יהודי, נמוך לאין ערוך משיעור ההתבוללות בחו"ל, כנראה בגלל המבנה הדמוגרפי והחברתי, וחוקי אישות. תופעת נישואים בין יהודים לבני דת אחרת קיימת גם בה ואלה עשויים להביא לטמיעת בן הזוג היהודי בחברה שאינה יהודית, בין אם באופן של הגירתו למדינה אחרת, ובין אם באופן של הצטרפותו לחברת בן הזוג שאינו יהודי. בנוסף, קיימת בה במידה הרבה יותר גדולה, תופעה הפוכה, של טמיעת גויים בחברת הרוב היהודית, הנישאים ליהודיות וצאצאיהם יהודים. תופעה זו מתרחשת במיוחד במקרים של זוגות מעורבים בין יהודים לערבים בישראל. בנוסף, קיימת תופעה שזכתה לכינוי "התבוללות ישראלית" או "גיור סוציולוגי" - אימוץ הגדרה עצמית וסביבתית יהודית, ללא גיור דתי או רישום יהדות במרשם האוכלוסין. פרופ' אשר כהן, שטבע את המושג, כתב כי הלחץ החברתי הנובע מכך שהרוב המכריע בחברה היהודית רואה בהיותו של הגיור האורתודוקסי שער הכניסה היחיד אליה מבטיח פנייה של אנשים מקרב משפחות העולים לארץ להמרת דת, וקרא לרבנים לגלות גמישות מרבית על מנת למנוע חיכוך בעתיד.
בתלות בשאלה מיהו יהודי, הוערך שנישואים בין-דתיים בישראל מגיעים לשיעור של 5% מהנישואים שבהם אחד מבני הזוג הוא יהודי.
ראו גם
הטמעה תרבותית
נישואי תערובת ביהדות
גירוש הנשים הנוכריות
השואה השקטה
לקריאה נוספת
Jean Christophe Attias, Esther Benbassa Dictionnaire des mondes juifs Larousse,Paris 2008
Lloyd P.Gartner History of the Jews in Modern Times, Oxford University Press 2001
קישורים חיצוניים
מתוך "אנציקלופדיה יודאיקה"
אלי ברדנשטיין, לאן נעלמים יהודי הגולה? . הסוכנות היהודית.
התבוללות העם היהודי בארץ ובתפוצות - נתונים מסמך רשמי של הכנסת
על פי דו"ח המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, 2004
אוריאל היילמן, ?The war against intermarriage has been lost. Now what, הסוכנות הטלגרפית היהודית.
נישואי תערובת – הרובד התרבותי. דיון על נישואי תערובת בישראל באתר סוגיא
נישואי תערובת – הרובד המשפטי. דיון על נישואי תערובת בישראל באתר סוגיא
הערות שוליים
קטגוריה:תולדות עם ישראל
קטגוריה:סוציולוגיה של הדת
* | 2024-10-03T08:56:23 |
מולקולת ענק | REDIRECTפולימר | 2004-04-23T12:16:26 |
הרמן גרינג | הרמן וילהלם גֶרינג (בגרמנית: ; 12 בינואר 1893 – 15 באוקטובר 1946) היה פושע מלחמה נאצי, איש צבא ופוליטיקאי שהיה מראשי משטרו של אדולף היטלר, מפקד הלופטוואפה ומשרד התעופה. גרינג היה בעל אחריות רבה לשואה ולרדיפת היהודים במשטר הנאצי. נודע בשל אורח חייו הראוותני והנהנתני, שכלל ביזת אוצרות אמנות מכל רחבי אירופה הכבושה לשם קישוט אחוזתו הפרטית. במשפטי נירנברג נידון לעונש מוות, אך התאבד בתאו בבליעת כמוסת ציאניד בטרם הוצא גזר הדין אל הפועל.
ילדות ונעורים
הרמן וילהלם גרינג היה בנם הרביעי של ארנסט הרמן גרינג (1839–1913) ושל אשתו השנייה, פרנציסקה טיפנברון, שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. סנדקו של הרמן היה יהודי-מאב עשיר בשם ד"ר הרמן אפשטיין, שמו "הרמן" נקרא על שם סנדקו, ושמו "וילהלם" ניתן לו על שם וילהלם השני, קיסר גרמניה שאביו העריץ.
לגרינג היו מספר אחים למחצה מאשתו הראשונה של אביו, ושני אחים ושתי אחיות מאמו ומאביו. בין אחיו המלאים אלברט גרינג שהתנגד למשטר הנאצי. אביו היה משפטן ודיפלומט, אשר שימש במשרות רמות דרג במושבותיה של גרמניה במערב אפריקה והגיע עד תפקיד מושל דרום-מערב אפריקה הגרמנית (החופפת בקירוב לשטחה של נמיביה, כיום), וייעד לגרינג הצעיר תפקידים צבאיים. גרינג נשלח מגיל צעיר לבתי ספר צבאיים.
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה גרינג קצין זוטר בחיל הרגלים של צבא האימפריה הגרמנית. גרינג הוסב לתצפיתן מוטס, ולאחר מכן לטייס מטוס הפצצה, עד שבשנת 1915 הפך לטייס קרב.
באוקטובר 1916 הוצב בטייסת קרב, והופל בקרב אווירי. את שארית השנה בילה בהחלמה מפציעותיו. בפברואר 1917 שב לטוס. גרינג היה טייס מצטיין, ניצח ב־21 קרבות אוויר, וקיבל את אות פור לה מריט, העיטור הצבאי הגבוה ביותר של הצבא הגרמני, ב-2 ביוני 1918.
ב־7 ביולי 1918 קיבל את הפיקוד על הטייסת המפורסמת שייסד הברון מנפרד פון ריכטהופן שכונה "הברון האדום", והיה למפקדה האחרון. טייסת זו הייתה בין הטובות ביותר בחיל האוויר הגרמני. לזכותה 644 הפלות לעומת 52 טייסים שאיבדו את חייהם במהלך שירותם בטייסת.
לאחר מלחמת העולם הראשונה
לאחר המלחמה המשיך גרינג לטוס, ועבד זמן מה במפעלי "פוקר", ולאחר מכן, בשנת 1920 בחברת התעופה השוודית "סבנסקה לופטטרפיק". הוא שמר על מעמדו כקצין ברייכסווהר, צבאה של גרמניה, שקוצץ בצורה ניכרת על פי הסכם ורסאי. עד 1933 עלה בדרגות לדרגת גנרל מיור (מקביל לאלוף).
בסטוקהולם פגש בבת אצולה נשואה בשם קארין פון קאנצוב. הוא הצליח לגרום לגירושיה מבעלה, ונישא לה ב-3 בפברואר 1923.
לאחר נישואיו לקאנצוב יכול היה גרינג לשוב לגרמניה, וליהנות מאורח חיים של בני החברה הגבוהה. הזוג גרינג קבע את משכנו במינכן, שם למד גרינג באוניברסיטת מינכן היסטוריה וכלכלה.
בשנת 1931 מתה קאנצוב, שסבלה מאפילפסיה, ולאחר מכן ב-10 באפריל 1935 נישא גרינג לשחקנית בשם אמי זונמן (בתם היחידה, אדה גרינג, נולדה ב-2 ביוני 1938).
חבר המפלגה הנאצית
ימים ראשונים
ב־1921 נפגש הטייס הצעיר בעל הנטיות הלאומניות עם אדולף היטלר, ונשבה בקסמו. היטלר, שהקים אז את המפלגה הנאצית, היה נואם אלמוני ללא שם וללא קשרים. חברותו וקשריו של הטייס המעוטר בעל הקשרים הבינלאומיים סייעו לו בביסוסה של המפלגה ובהבאתה למודעות הציבורית כגוף מאורגן בעל בסיס של ממש. ב־1922 מונה גרינג לראש האס אה (SA), ובנובמבר 1923 השתתף לצד היטלר בפוטש במרתף הבירה, מרידת הנפל שנועדה להשתלט על מדינת בוואריה ומשם על גרמניה כולה. במהלך דיכוי הפוטש נפצע גרינג מירייה בירכו, ובלה באלין, אשתו של מוכר רהיטים יהודי שגר סמוך למקום הצילה אותו כשהסכימה לטפל בו (לימים, ב-5 במרץ 1942 גמל גרינג למשפחת באלין ואיפשר להם לצאת לשווייץ). הוא ברח לאוסטריה שם קיבל טיפול במורפיום כנגד כאבי פציעה זו, דבר שגרם להתמכרותו רבת השנים למורפיום, ואף לאשפוזו בבית החולים לחולי נפש ב-1925. הוא חזר לשוודיה, מולדתה של אשתו.
לאחר שנהנה מחנינה כללית, חזר גרינג ב־1927 לגרמניה, והמשיך בפעילות במלוא המרץ במסגרת המפלגה הנאצית, שביצעה בשנים אלו את התקדמותה לקראת השלטון בגרמניה. למוד ניסיון העבר החליט היטלר להשתלט לא בדרך של מרד מזוין אלא בדרך פרלמנטרית, תוך ניצול חולשתה של רפובליקת ויימאר. במאמצים אלו מילא גרינג תפקיד מפתח. ב־1928 נבחר לרייכסטאג מטעם המפלגה הנאצית, וב־1932 נבחר ליושב ראש הרייכסטאג. בתפקיד זה היה למעשה הנציג הנאצי הבכיר ביותר ברפובליקה, שכן על פי החוקה יושב ראש הפרלמנט הוא השלישי לאחר נשיא הרפובליקה והקנצלר. בתפקידו זה היה לגרינג חלק חשוב בתככים ובתמרונים הפוליטיים שהעלו את היטלר לשלטון ב־30 בינואר 1933.
רייכסמארשל
ממוזער|250x250 פיקסלים|תמונות של גרינג מדו"ח מעצרו
שמאל|ממוזער|250px|מכתבו של גרינג להיידריך בדבר "הפתרון לבעיית יהודי אירופה"
250px|ממוזער|שמאל|המדים המקוריים של רייכסמרשל גרינג
בשנים המוקדמות של הרייך השלישי שירת גרינג במספר משרות מיניסטריאליות, הן ברמת הרייך וכן במדינת פרוסיה.
בתחילה נתמנה לשר הפנים של פרוסיה, ולאחר מכן לראש ממשלתה. בתפקיד זה הקים את סוכנות ההאזנות "לשכת המחקר" ואת "משטרת המדינה החשאית" הפרוסית – בגרמנית: GEheimeSTAatsPOlizei, ובראשי תיבות: "הגסטפו" – שם שהפך שם נרדף לארגון חשאי המטיל אימה על מתנגדיו בשיטות של רצח וטרור. הוא מינה את רודולף דילס למפקד הראשון של הגסטפו. כפי הנראה הייתה לו יד בשריפת הרייכסטאג ב־1933, אשר בה הואשם הקומוניסט ההולנדי מרינוס ואן דר לוּבֶּה, וכיושב ראש הרייכסטאג שימש מיד לאחר מכן בתפקיד מכריע בקבלת "חוק ההסמכה", אשר שימש הבסיס החוקי לרודנותו של היטלר והיה מכת מוות לרפובליקת ויימאר.
ביוני 1934 עמד לצד היטלר כאשר זה, ביחד עם היינריך הימלר ומנהיגים נאצים נוספים, ביצעו את הטיהור הרצחני בשורותיהם אשר נודע כ"ליל הסכינים הארוכות", אשר במסגרתו נפטר היטלר מארנסט רהם וראשי האס אה, כצעד לקראת המשך ביסוס שלטונו הדיקטטורי.
בשנת 1935 הועמד בראש הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית, ובשנת 1939 מונה לדרגת גנרל-פלדמרשל של הלופטוואפה. מעמדו בשנים אלו היה כה מוצק, עד שבצו מיוחד ב־29 ביוני 1941 הוכרז כיורשו של אדולף היטלר, וכונה "רייכסמרשל" - הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר בהיררכיה הנאצית, אשר הומצאה במיוחד עבורו, במטרה לעשותו בכיר מכל אנשי הצבא האחרים. בשלב זה היה באופן רשמי ל"איש מספר 2" ברייך.
לאחר פרישתו של היילמאר שאכט מתפקיד שר הכלכלה השתלט גרינג על משרותיו, ומונה ל"אחראי על תוכנית ארבע השנים" . בתפקידו זה פעל גרינג במרץ לחימושה של גרמניה.
בה בעת פעל גרינג על מנת לצבור עושר אישי. גרינג היה בעל טעם אקסטרווגנטי באמנות ובאדריכלות. בפרוסיה בנה אחוזת ענק בשם "קארינהאל", שאותה קרא על שם אשתו הראשונה, ובה קיים אורח חיים ראוותני ומנקר עיניים. התמכרותו לתאוותיו ניכרה במבנה גופו: הוא צבר עודף משקל, על אף שבצעירותו היה בעל מבנה גוף אתלטי, וכן התמכר למורפיום. הוא ניצל את דרגתו בביזת יצירות אומנות מרחבי אירופה בזמן המלחמה ועל כך הסתכסך עם ארגונו של אלפרד רוזנברג. רוזנברג התעסק בהחרמת ספרים ופרטי אומנות למטרות מחקר ותרבות בזמן שגרינג רצה אותם לקישוט אחוזתו הפרטית. במסמך שנחשף במשפטי נירנברג מופיע סדר העדיפות בלקיחת הביזה. הבחירה הראשונה מגיעה להיטלר (או נציגיו), אחר כך לאנשי גרינג ורק לאחר מכן לרוזנברג ולמוסדות המחקר שלו.
גרינג היה בעל עמדה ספקנית בנוגע למתקפה על פולין, שהביאה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, והאמין כי גרמניה אינה מוכנה עוד למלחמה כוללת. באמצעות שליח שוודי בשם בירגר דאהלרוס ניסה לשכנע את הבריטים שלא להתערב לטובתה של פולין, אך נכשל.
גרינג והשואה
גרינג, במכלול תפקידיו, היה בעל תפקיד מכריע ברדיפות היהודים שקדמו להשמדתם הפיזית בשואה, להחרמת רכושם ולפרעות ליל הבדולח. גרינג הוא שיזם וביצע את הטלת ה"קנס" בסך מיליארד מארקים שהושת על יהודי גרמניה לאחר ליל הבדולח.
נציגיו של גרינג ישבו בוועידת ואנזה (1942), אשר החליטה על הצעדים המעשיים שיש לנקוט בהשמדת היהודים.
במקומו הגבוה בהיררכיה הנאצית היה גרינג בין האחראים הראשיים לשואה ולהשמדת היהודים. ב־31 ביולי 1941 שלח גרינג מכתב לריינהרד היידריך, היינריך הימלר וה-SS שבו הורה להם להכין תוכנית עבור הפתרון הסופי של השאלה היהודית. יש הרואים במכתב זה את ההוראה הראשונה להשמדת היהודים, וסבורים כי מקורה בפקודה בעל-פה שקיבל גרינג מהיטלר. ודאי שמכתב זה מתעד את מעורבותם של הדרגים הגבוהים ביותר בהיררכיה הנאצית בשואה, בניגוד לטענות של מכחישי השואה. לשון הפקודה של גרינג להיידריך:
במשפטו בנירנברג טען גרינג כי לא ידע על השואה, וכי סייע ליהודים בכל מקום בו היה הדבר בידו. טענה אל מולה עומד תיעוד במסמכים, התבטאויות אנטישמיות רבות מספור שלו במהלך השנים, כמו גם תפקידו הרם בממשל הנאצי, בו לא יכול היה להתקיים מפעל גדול ממדים כהשמדת היהודים, ללא מעורבותו הפעילה.
בזיכרונותיו, כותב אלברט שפר כי במהלך משפטי נירנברג שמע את גרינג מעיר, בהתייחס לעובדה כי מעט מיהדות הונגריה שרדה את השואה, "נותרו שם יהודים? חשבתי שחיסלנו את כולם. שוב מישהו התרשל ועשה עבודתו שלא כהלכה". הערה זו עומדת אל מול טענתו שנטענה כלפי הפסיכיאטר היהודי לאון גולדנסון, שראיין אותו בתאו, כי הפעם הראשונה בה שמע את השם אדולף אייכמן הייתה לאחר המלחמה.
עם זאת, לפחות בתחילת ימי גרמניה הנאצית היסטוריונים טוענים כי גרינג החזיק בדעה אנטישמית יותר מתונה משאר חברי החוג הפנימי של היטלר. הדוגמה הבולטת לכך היא היעדרותו מוועידת נירברג ומהחוקים שנוסחו בה שגבלס דאג לכך שלא יהיה נוכח שם מחשש שהוא ינסה למתן את חומרת החוקים.
מלחמת העולם השנייה
הצלחות ראשוניות
בניצחונותיו הראשונים של הצבא הגרמני היה גרינג בעל תפקיד מפתח. הלופטוואפה תחת פיקודו מחץ את חיל האוויר הפולני המיושן במהירות, והיה בעל תפקיד מכריע במערכות שבאו לאחר מכן בכיבוש נורווגיה, הולנד, לוקסמבורג, וצרפת. תורת הלחימה ההתקפית החדשנית, המכונה "מלחמת בזק", העניקה תפקיד ניכר לחיל האוויר, ששימש ליצירת אווירת האימה הנדרשת בצבאות האויב, לצורך הבקעת קווי האויב, כיתורו וכיבושו. על מנהיגותו בקרבות אלו העניק היטלר לגרינג את עיטור צלב הברזל מן הדרגה הגבוהה ביותר.
כישלון בקרב על בריטניה
ככל שהתקדם בתפקידיו, נכנע גרינג לחולשותיו האישיות. הוא התמסר לזלילה ולתאוות הגוף ואף לסמים משכרים. אחוזתו "קארינהאל" הייתה מופת לראווה ולבזבזנות, ואוצרות אמנות מכל רחבי אירופה נשדדו והובאו לקשטה. הדבר הביא להחלשת מעמדו ולזלזול בתפקידיו, והוא איבד את היעילות והמרץ שהביאו אותו למעמדו הרם. גרינג אף כתב מכתבי הגנה בעבור סוחרי אמנות יהודים שמהם "קיבל" יצירות אמנות.
עם התקדמות המלחמה, נכשל גרינג בתפקידו העיקרי כמפקד הלופטוואפה. בקרב על בריטניה נכשל הלופטוואפה במשימתו להשמיד את חיל האוויר הבריטי ולכתוש את ערי בריטניה כהכנה לפלישה קרקעית. מלחמת האוויר הפכה עד מהרה לסדרה של הפצצות יום ולילה שהביאו להחרבת ערי גרמניה בשלבים המתקדמים של המלחמה, והיטלר תלה בגרינג את האחריות לכך. כישלון הלופטוואפה בקרב על בריטניה היה למעשה כישלונו הראשון של הצבא הגרמני במלחמה, והסיר את חִנו של גרינג מעיני היטלר. מתקופה זו ואילך החל פיחות במעמדו של גרינג, והוא הלך ושקע בתאוותיו האישיות על חשבון תפקודו כחבר חשוב בממשל בעת מלחמה.
המלחמה במזרח
גרינג ראה במלחמה עם ברית המועצות, שפרצה בשנת 1941 עת פתחו הנאצים בהתקפת הפתע הידועה כמבצע ברברוסה, משום פתח להעלאת מעמדו ולשחזור הישגיו. בין היתר הפעיל כוח קרקע בשם "דיוויזיית הרמן גרינג" שנחשבה ליחידת עלית, ולחמה בהצלחה רבה בחזיתות שונות. במסגרת תפקידיו הכלכליים הייתה לו יד בביזה ובניצול שניצלו הנאצים את השטחים הכבושים במזרח.
בצומת מכריע של המלחמה הבטיח גרינג להיטלר כי יצליח להעביר לארמייה השישית הנצורה בסטלינגרד מספיק מזון וציוד להחזיקה במצב תקין תחת מצור. הבטחה זו לא הייתה מבוססת, ותרמה להחלטתו של היטלר להשאיר את הארמייה במקומה ולא להורות לה לסגת ולנסות לפרוץ המצור, החלטה שהביאה לבסוף לאובדנה של הארמייה השישית בקרב על סטלינגרד ולנקודת המפנה לטובת בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
הנפילה
לקראת סוף המלחמה, ב־23 באפריל 1945, עת היטלר היה נצור בפיהררבונקר בברלין, שלח גרינג שדר להיטלר, שבו כתב כי אם לא יקבל שדר בחזרה עד ליל אותו יום, יניח כי הבונקר נותק מהעולם החיצוני והיטלר נבצר מלמלא עוד את תפקידיו, ולפיכך - יכנס לתוקף הצו הממנה את גרינג ליורשו. גרינג קיווה להתחיל במגעים עם צבאות ארצות הברית ובריטניה בחזית המערבית כדי שגרמניה תוכל להיות בעלת בריתן ולהילחם אתן שכם אל שכם נגד ברית המועצות. לתקוותיו לא היה בסיס.
בהשפעת גבלס ובורמן - יריביו הוותיקים של גרינג - היטלר ראה במכתבו של גרינג בגידה, ובתגובה פיטר אותו מכל תפקידיו והורה על מעצרו, והוא אכן נלקח והוחזק במעצר על ידי אנשי האס אס.
ב"צוואתו הפוליטית", שנכתבה ב־29 באפריל 1945, כתב היטלר:
...
.
למחרת התאבד היטלר, וכעבור שבוע גרמניה נכנעה.
מעצר, משפט והתאבדות
ממוזער|שמאל|287x287px|הרמן גרינג (משמאל בשורה הראשונה) עומד למשפט בנירנברג
ממוזער|שמאל|287x287px|גופתו של גרינג לאחר התאבדותו
גרינג נעצר ב־8 במאי 1945 באוסטריה. מבחינה פורמלית היה הנאצי השני בהיררכיה שהוחזק על ידי בעלות הברית, מכיוון שגרוסאדמירל קרל דניץ, שמונה על ידי היטלר ליורשו במשרת נשיא הרייך, קדם לו בתפקידו. מבחינה מעשית, לאחר התאבדותם של אדולף היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס, נותר גרינג הנאצי הבכיר ביותר שנתפס בחיים.
גרינג הועמד למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בנירנברג קיימת טענה כי גרינג מרח על ציפורניו לק אדום במהלך משפטו, טענה זו מבוססת על הספר ״אנטומיה של רשע״ של ג'ואל א. דימסדייל, אם כי אינה נתמכת במקורות נוספים עמדתו במשפטי נירנברג הייתה כי עליו להגן על המשטר הנאצי ועל שמו הטוב, על מנת שבבוא היום יקים לו העם הגרמני מצבות שיש. צוות ההגנה שלו כלל את סגנו, ארהרד מילך, ששימש כעד נגד האישומים שהוטלו על גרינג. גרינג ניסה לאחד את פושעי המלחמה הראשיים שעמדו לדין ולהציג עמדה מאוחדת ותקיפה כנגד התביעה. לאחר תפיסתו רזָה מאוד, נגמל מהתמכרותו לסמים וחזר למרץ ולתקיפות שאפיינו אותו בעבר. אולם הדבר לא סייע בידו. בית הדין הבינלאומי מצא אותו אשם בפשעי המלחמה ואחראי לכל מעשי המשטר הנאצי, לרבות השמדת היהודים. הוא נדון למוות בתלייה, אך התאבד בתאו בבליעת ציאניד שעות ספורות בטרם בוצע גזר הדין.
השאלה כיצד הגיע לידו הרעל שבאמצעותו התאבד נותרה בגדר תעלומה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 טען אריך פון דם באך צֶלֶבְסְקִי כי הוא זה שהחדיר את הרעל לתאו של גרינג, אך כפי הנראה אין טענה זו נכונה. יש הסבורים כי גרינג התיידד עם אחד משומריו, לוטננט בצבא ארצות הברית, והוא זה שסייע לו לקבל את הרעל. בשנת 2005 טען טוראי לשעבר בשם הרברט לי סטייברס כי הוא שנתן לגרינג "תרופה" שהוחבאה בתוך עט נובע שקיבל מאישה גרמניה שחיזרה אחריו. לטענתו לא היה מודע עד לאחר התאבדותו של גרינג כי ה"תרופה" היא למעשה ציאניד.
גרינג עצמו תיאר את תוכנית התאבדותו במכתב פרידה למפקד הכלא. במכתב הוא טען שמלכתחילה היו ברשותו שלוש כמוסות ציאניד. אחת החביא כך שתימצא בידי הסוהרים. את השנייה החביא כך שלא תימצא. כמוסה זו החביא בתוך המגף שלו במהלך משפט נירנברג. את הכמוסה השלישית החביא בקופסת קרם עור במזוודתו.
לאחר התאבדותו של גרינג נשרפה גופתו ואפרו הושלך לפלג נהר קונבנצבאך במינכן, הזורם אל נהר האיזר.
לקריאה נוספת
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי (תרגום: אהרן אמיר). הוצאת שוקן, תשל"ו.
לאון גולדנסון, נירנברג 1946 (תרגום: דפנה ברעם). הוצאת "עברית" ו"כתר", תשס"ו.
קישורים חיצוניים
אריה קיזל, 60 שנה למשפטי נירנברג - הרמן גרינג - ללא חרטה, באתר אי-מאגו
רמי נוידרפר, אלברט גרינג - האח הטוב, באתר אי-מאגו
אמיר השכל, הרמן וילהלם גרינג, באתר משרד החינוך
הערות שוליים
קטגוריה:טייסים גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אלופי הפלות במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:מתאבדים: נאצים
קטגוריה:חיילי הרייכסווהר
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בלופטוואפה
קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא גרמנים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:מעוטרי הצלב הגדול של צלב הברזל
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש העולה
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:ילידי 1893
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946
קטגוריה:נאצים שנפטרו במעצר | 2024-10-14T22:34:29 |
ינשוף שדות | thumb|Asio flammeus flammeus
ינשוף שדות (שם מדעי: Asio flammeus) הוא מין בסוג ינשוף במשפחת הינשופיים. הוא תואר לראשונה ב-1763 על ידי חוקר טבע דני, אריך לודוויגסן פונטופידן. אוכלוסייתו העולמית נאמדת בכ-2,400,000 פרטים ומצב השימור שלו מוגדר ללא חשש.
מאפיינים
ינשוף השדות הוא דורס לילה בינוני בגודלו, שאורכו נע בין 34 ל-43 ס"מ ומשקלו 206–475 גרמים. עיניו גדולות, ראשו גדול, צווארו קצר וכנפיו רחבות. מקורו השחור קצר, חזק ומכופף. נוצות גופו מגוונות בצבעיהן, הנעים מחום-צהבהב לחום, בעוד שנוצות כנפיו וזנבו מפוספסות. מוטת כנפיו היא 85 - 103 ס"מ. הנקבות גדולות יותר במעט מהזכרים. צבען הצהוב-כתום של עיניו מודגש על ידי הטבעות השחורות שמקיפות את כל אחת מהן. מסביב לעיניים יש טבעות גדולות של נוצות לבנות המשוות להן מראה של מסיכה.
תפוצתו של ינשוף השדות היא מהרחבות בתפוצות העופות - הוא מצוי בכל היבשות פרט לאנטארקטיקה ולאוסטרליה. הוא מתרבה באירופה, באסיה, בצפון ובדרום אמריקה, באיים הקאריביים, בהוואי ובאיי גלאפגוס. גודל הטריטוריה נע בין 0.18 ל-2.42 קמ"ר, והוא תלוי בזמינות המזון. הוא אינו עוף נודד מובהק, אולם בחורף הוא ינדוד מתחומי תפוצתו הצפוניים. הוא יחיה באזורים בהם קיימות אוכלוסיות מכרסמים גדולות. בשנים שבהן אוכלוסיית העכברושים מצומצמת הוא ינדוד ויחפש מקום שבו זמינות המזון גבוהה יותר.
ינשוף השדות מקנן על הקרקע, לרוב בבתי גידול כמו ערבות, טונדרות, סוואנות ואדמות מרעה. הקנים מוסתרים על ידי צמחייה גבוהה, והוא מרופד קלות בעשבים ובנוצות. הנקבה תטיל ארבע עד שבע ביצים בכל תטולה (בכל שנה תטולה אחת), אולם בסביבות עשירות במזון גודל התטולה עשוי להגיע אף ל-12 ביצים. הדגירה נעשית בעיקר על ידי האם, ומשכה 21 - 37 ימים. לאחר ארבעה שבועות הצאצאים יחלו בגידול נוצות. ינשוף השדות ידוע בתכסיס שהוא עורך לטורפים המתקרבים לקן שלו - הוא יעמיד פנים כאילו אחת מכנפיו פגועה ויתרחק מהקן.
הצאצאים יגיעו לבגרות מינית בגיל שנה. בחצי הכדור הצפוני עונת הרבייה נמשכת ממרץ ועד יוני, כששיאה מתרחש באפריל. בחצי הכדור הדרומי עונה זו מתחילה בספטמבר. על מנת למשוך את הנקבות, הזכרים יבצעו מופעי ראווה בזמן תעופה, ובמהלכם אף ישירו לבת זוגתם. מופע הראווה הבולט של ינשוף השדות כולל תעופה לגובה רב, ואז צלילה במהירות גבוהה. במהלך התעופה הזכר יטיח את כנפיו זו בזו (כמעין מחיאות כפיים) בקצב של 2 עד 6 "מחיאות" בשנייה. ינשוף השדות הוא על פי רוב בעל חיים מונוגמי, אולם נראה שהקשר בין בני הזוג מוגבל לעונות הרבייה.
בניגוד לינשופים רבים אחרים, ינשוף השדות מתחיל לצוד את מזונו בשעות היום או בין הערביים. הוא ימשיך לצוד את מזונו בשעות הערב, אולם לרוב יפסיק עם רדת הלילה. בדרך כלל הוא יעוף בגובה נמוך מעל הקרקע, יעוט על טרפו וילכוד אותו בעזרת רגליו. הוא אינו בעל חיים טריטוריאלי מובהק - מספר פרטים עשויים לחפש את מזונם באותה הטריטוריה. תזונתו מורכבת בעיקר ממכרסמים, ובמיוחד מחולדות, אולם הוא עשוי לטרוף גם יונקים קטנים וחרקים גדולים. מקורו וטפריו חזקים, וחושי הראייה והשמיעה שלו חדים, וכך הוא מותאם לתפיסת טרפו תוך כדי תעופה.
ינשוף השדות מאוים על ידי מספר בעלי חיים שנוהגים לטרוף אותו, כמו נץ גדול, בז נודד, בז ארקטי, עקב אדום-זנב, אוח השלג, עיטם לבן-ראש, זרון תכול (Circus cyaneus), עורב שחור ושחף כספי. בית הגידול הפתוח והמישורי בו הוא חי גורם לו להיות גלוי יחסית לטורפיו. גורם תמותה מרכזי נוסף הוא התנגשות עם כלי רכב ומטוסים.
בישראל ינשוף שדות הוא מין חולף וחורף נדיר. בעבר קינן בישראל, אך הוא נכחד ממנה בעקבות דריסה בשל היותו מקנן בקרקע.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אריק פונטופידן
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:עופות קוסמופוליטיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1763 | 2023-04-24T23:20:24 |
הקרב על בריטניה 1940 | REDIRECT הקרב_על_בריטניה | 2015-09-26T11:07:27 |
משאבה | 300px|ממוזער|שמאל|שאיבת מים מהבאר בכפר באזור שמורת לואנגה (Luangwa) בזמביה
שמאל|ממוזער|200px|משאבת מים ידנית
250px|ממוזער|שמאל|שיחזור המשאבה באתר הראשונים בנגב - רוחמה
משאבה היא מכונה, המשמשת להעברת נוזל או גז ובאופן עקיף להגברת לחצו או מהירותו. המונח מתייחס בדרך כלל למכונה השואבת נוזלים, בעוד מכונה השואבת גזים נקראת גם מפוח או משאבת ריק (משאבת ואקום) ומכונה הדוחסת גזים נקראת גם מדחס. משאבות מונעות בדרך כלל על ידי מנוע חשמלי, אך לפעמים גם על ידי מנוע דיזל, מנוע בנזין או ידנית. במקומות שונים בעולם יש עדיין משאבות רוח השואבות מים בכוח אנרגיית הרוח המפעילה רוטור הנמצא בראש המגדל.
סוגי משאבות
משאבות נחלקות לשתי קבוצות עיקריות על פי עיקרון פעולתן:
משאבות דינמיות (או קינטיות) ומשאבות שינוי נפח.
משאבות דינמיות
משאבות מסוג זה מעניקות לנוזל אנרגיה קינטית ועל ידי כך גורמות לזרימתו.
משאבות צנטריפוגליות
אג'קטורים
משאבות שינוי נפח
במשאבות אלה מושגת פעולת השאיבה על ידי הקטנה והגדלה של נפח חלל השאיבה. המשאבה דוחקת את הנוזל ועל ידי כך גורמת לזרימתו.
משאבות בתנועה קווית
משאבות בוכנאיות
משאבות דיאפרגמה
משאבות רוטוריות
משאבות בוכנאיות סובבות
משאבות בעלות כנפיים גמישות (ג'בסקו)
משאבות שבשבים
משאבות בורגיות
משאבות טבעת מים
משאבות גלגלי שיניים
משאבת אונות
משאבות צנטריפוגליות
משאבות צנטריפוגליות עושות שימוש במאיץ, המסתובב וגורם להגברת הלחץ והספיקה של הנוזל הנשאב. משאבות צנטריפוגליות משמשות להזרמת נוזלים דרך צנרת. הנוזל נכנס אל המאיץ קרוב לציר הסיבוב, ומואץ כלפי הקוטר החיצוני באופן רדיאלי לאורך צלעות המאיץ אל בית המשאבה, המזכיר צורת בית שבלול ומשם לצינור היציאה. השימוש הנפוץ למשאבות אלו הוא בעיקר לספיקות גבוהות בעומד הידראולי נמוך.
משאבות צנטריפוגליות רב דרגתיות
משאבות צנטריפוגליות רב דרגתיות הן משאבות צנטריפוגליות אנכיות עם תאי שאיבה ומאיצים מרובים, העיצוב של המשאבות מאפשר התקנה במערכת אופקית עם יציאה וכניסה הנמצאת באותו מישור ובאותו קוטר צינור. המשאבות זמינות בגדלים שונים לפי דרישה של לחצים וכמויות מים שונים עבור יישומים שונים ממקומיים ועד לצורכי תעשייה ספציפיים. המשאבות מיוצרות מיציקת ברזל ומיציקת נירוסטה, השימוש הנפוץ במשאבות אלו הוא בעיקר לספיקות לא גדולות בעומד גבוה כגון אספקת מים למבנים רבי קומות, הגברת לחץ מים ומערכות סחרור קיטור.
משאבות קידוח מי תהום (משאבות באר)
הפעלת משאבות מהסוג זה חוסכות עלויות אדירות בהפעלה ובאחזקת המשאבות בקידוחי מים, בעולם משאבות קידוח טבולות הן מהסוג המוביל לשימוש במשקי המים, המשאבות מיוצרות בטכנולוגיה מתקדמת המבטיחה ביצועים אופטימליים ומיוצרות בגדלים שונים. גוף המשאבה וחלקיה עשוי לרוב מחומר נירוסטה בעל התנגדות גבוהה לשחיקה וכתוצאה מכך ירידה בעלויות הפעלה ויעילות גבוהה יותר בשאיבה ואריכות ימים. המשאבה יכולה לעבוד ברציפות במשך זמן רב ללא תקלות, אמינות גבוהה ותוצאות גבוהות גם בתנאים קשים לזה היא תוכננה ונועדה, מסנן נירוסטה ואל חוזר מובנים במשאבה היא תוספת קו ייצור של יצרנים מסוימים, מסנן למניעת כניסת גופים זרים לתאי השאיבה ואל חוזר למניעת חזרת נוזל ומניעת הנעת המשאבה בכיוון הפוך היוצר שחיקה מיותרת. המשאבות מסוגלות לתפקד תחת דרישת שינוי פיקוד מורכב ומהיר להצגת מופעי מים ומיזרקות. התקנת המשאבות אפשרית בצורה אנכית או אופקית.
משאבות בוכנאיות
משאבות בוכנאיות שייכות לקבוצת משאבות שינוי-נפח. חלקיה היסודיים של משאבה בוכנאית הם: בוכנה, צילינדר ושסתומי יניקה וסניקה חד-כיווניים. פעולת השאיבה במשאבות מסוג זה מושגת על ידי הקטנה והגדלה של חלל השאיבה (נפח הצילינדר) באמצעים מכניים (הבוכנה). תנועת הבוכנה מעלה גורמת להגדלת חלל השאיבה מתחתיה, ועקב כך לירידת הלחץ בצילינדר מתחת ללחץ האטמוספירי. כתוצאה מהפרש לחצים זה נפתח שסתום היניקה והנוזל נינק לתוך הצילינדר. עם תנועת הבוכנה מטה קטן נפח חלל השאיבה, הנוזל הנדחק על ידי הבוכנה סוגר את שסתום היניקה, פותח את שסתום הסניקה ונסנק החוצה מן הצילינדר. ברוב המשאבות שני השסתומים מצוידים בקפיצים, שתפקידם לשכך את כוחות האינרציה הפועלים על דיסקת השסתום כשהוא נפתח, וכדי להבטיח שהשסתום נסגר על תושבתו. גובתת מילוא מונעת דליפת נוזל מן הצילינדר סביב מוט הבוכנה.
במשאבה בוכנאית פשוטה מתבצעת יניקה במשך מהלך אחד וסניקה במשך המהלך השני. חסרונה הוא לחץ סניקה מתנודד ובלתי קבוע. משאבות בוכנאיות, כמו כל משאבות שינוי-הנפח, הן בעלות פריימינג עצמי, כלומר מסוגלות לשאוב אוויר ונוזל ואין צורך למלא אותן בנוזל לפני ההפעלה.
שימושים: משאבות בוכנאיות קטנות, המונעות על ידי פיקה, משמשות כמשאבות אספקת דלק וכמשאבות שמן סיכה במנועי דיזל קטנים וכן כמשאבות במכונות שטיפה בלחץ. משאבות בוכנאיות המונעות על ידי משאבות הידראוליות או בכח פנאומטי משמשות לשאיבת חומרים סמיכים והתזתם בשיטת האיירלס. משאבות בוכנאיות ידניות משמשות לריקון אגן השמן במנועים קטנים ולשימושים דומים אחרים.
משאבת קיטור בוכנאית בעלת פעולה כפולה
משאבות בוכנאיות, המונעות ישירות על ידי קיטור (direct acting steam pumps), היו המשאבות הסטנדרטיות באוניות וגם בתעשייה עד לאחר מלחמת העולם השנייה. המשאבות פועלות בלחץ קיטור נמוך (עד 10 bar), ובעבר שימשו לשירות כללי (אספקת מי-קירור, כיבוי אש ושאיבת מי שיפוליים) ולהעברת מי-הזנה לדודי הקיטור. עם פיתוחן של משאבות צנטריפוגליות גדולות נדחקו הצדה המשאבות הבוכנאיות, אך הן עדיין משמשות לריקון מכלים במכליות דלק (stripping pumps), כמשאבות מי הזנה לדוד ולשאיבת מי-שיפוליים. קיימות בתעשייה משאבות בוכנאיות כפולות, המופעלות על ידי אוויר דחוס.
למשאבה שתי בוכנות נגדיות, המחוברות למוט בוכנה משותף – בוכנת קיטור ובוכנת שאיבה. בוכנת הקיטור מונעת על ידי לחץ קיטור, המסופק לסירוגין לאחד משני צדדיה על ידי שסתום חלוקה מחליק (shuttle valve), כשבו זמנית מנוקז הקיטור מצדה השני. שסתום החלוקה מופעל באמצעות מערכת של מנופים ממוט הבוכנה המשותף. משאבות קיטור כפולות מצוידות בשני זוגות של בוכנות, הפועלות בהפרש של 180 מעלות אחת מהשנייה, בארבעה זוגות של שסתומי יניקה וסניקה ובשני שסתומי חלוקת קיטור.
מרכז|ממוזער|450px|חתך של משאבת קיטור בוכנאית כפולה
ספיקת משאבות קיטור בוכנאיות מוגבלת על ידי ממדי הצילינדרים ומשקל החלקים הנעים, ושיעורה במשאבות גדולות הוא 200-350 מטרים מעוקבים בשעה, אם כי נבנו משאבות בעלות ספיקה של 750 מטר מעוקב בשעה. את לחץ סניקת המים קובעים לפי היחס בין שטח בוכנת הקיטור לשטח בוכנת המים; כאשר קוטר בוכנת הקיטור גדול מקוטר בוכנת המים, המשאבה היא ללחץ גבוה ולהפך. המשאבות מסווגות על פי שלוש מידות: קוטר בוכנת הקיטור, קוטר בוכנת המים ואורך המהלך (לדוגמה 8x5x10 inch).
משאבות גלגלי שיניים
שמאל|ממוזער|lang=he|200px|משאבת גלגלי שיניים
ימין|ממוזער|150px|הנפשה של משאבת גלגלי שיניים
המשאבה בנויה משני גלגלי שיניים, כאשר אחד מהם מחובר לגל הינע ונקרא הגלגל המניע, ואילו השני משולב בו ומסתובב באמצעותו. שני גלגלי השיניים נתונים בתוך בית המשאבה, אשר מצדו האחד יש פתח דרכו נכנס הנוזל אותו שואבים ומצדו השני פתח דרכו הוא יוצא. פעולת השאיבה נוצרת כתוצאה מהיווצרות תת-לחץ במקום בו השיניים המשתלבות מתרחקות זו מזו והנפח ביניהן גדל. תת-הלחץ גורם לנוזל להישאב פנימה לתוך המשאבה. הנוזל ממלא את החללים בין השיניים ונדחף-מוסע על ידן אל פתח הסניקה. במקום זה משתלבות השיניים מחדש, הנפח ביניהן קטן, לחץ הנוזל גדל והוא נסנק החוצה מבית המשאבה. חשוב להדגיש, כי הנוזל הנשאב אינו עובר בין הגלגלים דרך מרכז בית המשאבה.
משאבות גלגלי שיניים משמשות כמשאבות הידראוליות לאספקת שמן בלחץ גבוה (למשל להנעת בוכנות הידראוליות) וכמשאבות אספקת דלק ואספקת שמן במנועי דיזל ובנזין.
משאבות בורגיות
שמאל|ממוזער|100px|משאבה בורגית
בנויות מרוטור בעל תבריג חיצוני דמוי בורג. הבורג מסתובב ועל ידי כך נדחף החומר שאותו יש לשאוב. בצורה דומה פועלת מטחנת בשר ידנית. בורג ארכימדס הוא דוגמה למשאבת בורג.
שימושי המשאבה
משאבות שונות נמצאות במכשירים רבים:
משאבות מים - משמשות לשאיבת מים לצורכי שתייה, השקיה וכדומה. משאבה קדומה להשקיה הייתה משאבת בורג - בורג ארכימדס. ישנן גם משאבות ידניות לשאיבת מים מבורות עמוקים. משאבות אלו פועלות בעזרת בוכנה. משאבות אלו, היו בשימוש בעבר ונמצאות גם במדינות נחשלות. כיום שואבים מים במשאבות ממונעות. רוב המשאבות פועלות באמצעות שסתומים, בדומה "למשאבת" הלב.
מדחס הוא משאבה שתכליתה להגביר את הלחץ של גזים שונים על ידי הקטנת נפחם. מדחסים משמשים לצרכים שונים, רפואיים, ביתיים ותעשייתיים. משאבות המתאימות לשימוש זה הן משאבות בוכנאיות ומשאבות בורגיות.
משאבות הידראוליות - הן משאבות שתכליתן להגביר את הלחץ של נוזלים שונים, לרוב שומניים, למטרת העברת והגברת כוח. הן משמשות בעיקר בתעשייה להפעלת ציוד הידראולי כגון בוכנות הידראוליות. משאבות המתאימות לשימוש זה הן משאבות בוכנאיות ומשאבות גלגלי שיניים.
משאבות דלק - מזינות את מנוע המכונית בדלק. משאבה המשמשת לכך היא משאבת דיאפרגמה.
ראו גם
מדריך משאבות
מדחס אוויר
סיפון (צינור)
קישורים חיצוניים
מילון למונחי משאבות (1974), באתר האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:הנדסת מכונות | 2024-07-28T18:58:26 |
עדנאן אל-ע'ול | עדנאן יחיא מחמוד אל-ע'ול (אלרול) (בערבית: عدنان الغول; 24 ביולי 1958 – 21 באוקטובר 2004) היה טרוריסט פלסטיני, מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה, מומחה להכנת מטעני נפץ, "אבי התעשייה הצבאית הפלסטינית", "אבי הקסאם", ויד ימינו של ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם, מוחמד דף. אחראי לרצח עשרות חיילים ואזרחים ישראלים. נהרג על ידי צה"ל בסיכול ממוקד.
ביוגרפיה
עדנאן אל-ע'ול נולד בשנת 1958 במחנה הפליטים שאטי שבצפון רצועת עזה. לאחר סיום לימודיו התיכוניים נסע לספרד כדי ללמוד כימיה, אולם בגלל קשיי התאקלמות חזר לרצועת עזה. בשנת 1980 נסע למצרים, שם אימץ אידאולוגיה אסלאמית קיצונית כשחבר למחתרות האסלאמיות במדינה. אל-ע'ול נטש את לימודיו, שב לרצועת עזה והצטרף לשורות הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הוא ביצע מספר פעולות חבלה ברצועה, ועד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה נמנה בראש רשימת המחבלים המבוקשים.
בסוף שנת 1987, בעקבות הניסיונות ללכדו, נמלט אל-ע'ול דרך הים למצרים. משם עבר לסודאן ולבסוף הגיע לסוריה. בשנים הבאות התאמן ועבר הכשרות לחבלה ברחבי העולם המוסלמי, בין היתר אף באיראן ובאפגניסטן. בראשית שנות ה-90 הצטרף אל-ע'ול לתנועת חמאס, אם כי עדיין שמר על קשרים עם בכירים מארגון הג'יהאד האסלאמי. בקיץ 1994 הסתנן בחזרה לרצועת עזה, דבר שהתאפשר בשל הקמת האוטונומיה הפלסטינית בעזה וביריחו בהתאם להסכמי אוסלו. עם שובו לרצועה הצטרף לשורות גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, ובמקביל גם לקח חלק בפעילות הטרור של הג'יהאד האסלאמי.
אל תודעת מערכת הביטחון הישראלית הוא הגיע לאחר שהתברר שהוא זה שהכין את מטעני החבלה אשר שימשו את הג'יהאד האסלאמי בשניים מהפיגועים החמורים ביותר של אותה תקופה, הפיגוע בצומת בית ליד בינואר 1995, בו נרצחו 22 חיילים ואזרחים ישראלים, והפיגוע במרץ 1996, חג פורים, בצומת דיזנגוף סנטר בתל אביב, בו נרצחו עשרה אזרחים ישראלים. אל-ע'ול שיתף פעולה עם יחיא עיאש, שהיה גם הוא בעל ידע מקצועי בחומרי חבלה, עד להריגתו בינואר 1996.
באפריל 1996, בעקבות לחץ מדיני, עצרו אותו כביכול מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, אך בפועל הוא נהנה מחופש תנועה כמעט מלא. בשנים 2000–1996 הוא שוחרר ונכלא פעמים אחדות, כאשר למעשה שולב בפעילות במסגרת מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית ולא הפסיק לעמוד בקשר עם בכירים בהנהגת חמאס, ולהיות מעורב בפעילות טרור. ב"תאונת עבודה" לקראת סוף שנות התשעים, הוא איבד כמה מאצבעותיו בעקבות פיצוץ מטען נפץ שהרכיב. כבר בשלב זה הוא הסתמן כמבוקש בכיר, בעל ידע מקצועי יוצא דופן בהרכבה ושימוש של אמצעי לחימה.
פעילות במסגרת האינתיפאדה השנייה
בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, נמנה אל-ע'ול עם שורות האסירים הביטחוניים הרבים אשר הרשות הפלסטינית שחררה מכל מעקב, מאסר, או פיקוח. מיד עם שחרורו הוא הצטרף במלוא המרץ למאבק המזוין נגד ישראל. אם בראשית שנות התשעים היה מזוהה יותר עם הג'יהאד האסלאמי, הרי במהלך האינתיפאדה השנייה הוא העמיד את שירותיו לטובת החמאס, בעל המשאבים וכוח האדם הרבים יותר. הוא נחשב בחמאס למי שמרכז את הידע המקצועי בתחום הייצור וההפעלה של מטעני הצינור, מטעני הצד, מטעני הגחון, נשק נ"ט, נשק נ"מ, תחמושת לנשק קל, ורימוני יד. בשנים הראשונות לאינתיפאדה השנייה הוא היה למעשה הרוח החיה בהסבת מפעלים קטנים למערך נרחב של מעבדות חבלה אשר בהן יוצרו כמויות מסחריות של אמצעי לחימה, בעיקר רימוני יד, תחמושת לנשק קל, ומטענים, אשר הועמדו לשימוש כלל כוחות חמאס ואף נמכרו לפעילים של ארגוני טרור נוספים. בכך הוא ייסד למעשה את המערך המאורגן הראשון של תעשיית החבלה הפלסטינית העצמאית.
הקמת מערך טילי הקסאם
למרות פעילותו הרבה בתחום אמצעי הלחימה, הוא התבלט בקרב הציבור הפלסטיני יותר בזכות היותו אבי הירי תלול-המסלול: פצצות מרגמה, ורקטות קסאם.
תרומתו לפיתוח טילי הקסאם הייתה הן בהיבט האסטרטגי והן בהיבט המעשי: מבחינה אסטרטגית, הוא עודד את הרחבת השימוש בירי תלול מסלול, כנשק שישראל מתקשה למצוא לו מענה; מבחינה טכנית, הוא פיקח על ייצור הדגמים הראשונים של רקטת הקסאם, ועל הגדלת טווח הירי, רמת הדיוק, וכמות חומר הנפץ בטיל. את הידע המקצועי הרב שלו הוא הצליח להעביר לתלמידים רבים נוספים, ויש הרואים בכך את עיקר תרומתו לחמאס. בדיווחים לא מאומתים נטען כי בשנת 2002 הוא יצא במנהרות מגבולות רצועת עזה, ובעודו בחו"ל עבר "השתלמויות", בהן למד ושיפר את יכולותיו בתכנון והרכבת טילי הקסאם.
בנוסף לרקטות קסאם, הוא פיתח גם טילים נגד טנקים מסוגים שונים: אל-באנה, אל-בתאר, ויאסין. חמאס עשה שימוש בטילים אלה בהתקפות נגד יישובי גוש קטיף ונגד חיילי צה"ל.
בנוסף למעורבותו הדומיננטית בייצור אמצעי לחימה, ייחסו לו בצה"ל גם מעורבות בהברחות אמל"ח וחומרי נפץ ממצרים, ובתכנון וביצוע פיגועים נגד כוחות צה"ל ואזרחי ישראל ברצועת עזה ומחוצה לה.
בשל "הישגיו" והיותו אחד מוותיקי המבוקשים על ידי ישראל, הוא נחשב עד להריגתו על ידי צה"ל לסגנו של מוחמד דף, ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של החמאס.
ניסיונות להורגו
ישראל ניסתה פעמים אחדות להרוג את אל-ע'ול או ללכוד אותו. ב-22 באוגוסט 2001 הוא הצליח לחמוק מאחד הניסיונות הללו, כאשר מסוק קרב ישראלי שיגר טילים לעבר שיירת רכב בה נסע, יחד עם בכירים אחרים מצמרת הזרוע הצבאית של חמאס והמכונית בה שהה לא נפגעה. עם זאת, אחד הטילים שנורו באותה תקיפה פגע במכונית אחרת, והרג את בנו הבכור, מחבל אף הוא, אשר למעשה איבטח את השיירה של אביו. גם עוזרו האישי של אל-ע'ול, סעד אל-עראביד, נהרג באותה התקפה.
ב-27 ביוני 2003 פשט כוח מהקומנדו הימי, שייטת 13 של צה"ל, על מתחם המגורים של חמולת אל-ע'ול בשכונת אלמורע'קה בדרום העיר עזה, במטרה לתפוס אותו יחד עם עוד כמה מבני משפחתו, שהיו מעורבים אף הם בפעילות טרור. בזמן הפשיטה הוא לא שהה במתחם, וכך חמק ממעצר. מתחם המגורים היה מרושת כולו במערכת של מטעני נפץ, וכוח הפשיטה נקלע בזמן הפעולה לקרב קשה אשר ארך מספר שעות. במהלך הקרב נהרג ארז אשכנזי, לוחם שייטת 13 מקיבוץ רשפים. ארבעה מחבלים פלסטינים נהרגו, ביניהם בן נוסף של אל-ע'ול, וכן בן של אחיו.
ב-6 בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות ניצל מניסיון נוסף להורגו, כאשר נכח בפגישה עם הנהגת חמאס בבניין שהופצץ בידי חיל האוויר, אך הבכירים ניצלו כיוון ששהו בקומה התחתונה של המבנה.
ב-21 באוקטובר 2004 נהרג אל-ע'ול בסיכול ממוקד כאשר מסוק קרב ישראלי שיגר טילים לעבר הרכב בו נסע יחד עם עימאד עבאס, בכיר נוסף בזרוע הצבאית של חמאס, ושניהם נהרגו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1962
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-01T23:26:31 |
מלחמת הבורים | מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים או המלחמה האנגלו-בורית (באנגלית: The Boer War), בקרב האפריקאנרים נקראת מלחמת העצמאות השנייה (באפריקאנס: Tweede Vryheidsoorlog) הייתה שורה של עימותים צבאיים, שנערכו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בין האימפריה הבריטית לבין הרפובליקות העצמאיות שהקימו המתיישבים הבורים (איכרים פרוטסטנטים, שמוצאם בהולנד, צרפת וגרמניה, אשר התיישבו בדרום אפריקה החל מהמאה ה-17) בדרום אפריקה, מצפון למושבת הכף הבריטית – הרפובליקה הדרום אפריקאית (טרנסוואל) ומדינת אורנג' החופשית. הניסיונות הבריטיים להשתלט על שטחי הבורים, הונעו במידה רבה מהשאיפה לשלוט באוצרות הטבע העשירים, שהתגלו בשטחים אלה, וכן מהחזון האימפריאליסטי ליצור רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית בחלק המזרחי של יבשת אפריקה, מהים התיכון בצפון ועד כף התקווה הטובה בדרום.
מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים הראשונה (1880–1881) הייתה עימות צבאי מוגבל וקצר בזמן בין הבורים לאימפריה הבריטית, במסגרתו הצליחו הבורים להביס את כוחות הצבא הבריטי בשטחים שבשליטתם, ולאלץ את ממשלת בריטניה להכיר באוטונומיה של שתי הרפובליקות הבוריות. אולם העצמאות הבורית היחסית לא האריכה ימים, שכן הבריטים (ובמיוחד ססיל רודז) לא היו מוכנים להשלים עם שליטתם של הבורים בטריטוריות החדשות, העשירות במחצבים. מצב זה החריף לאחר שב-1886 התגלו מרבצי הזהב העשירים שלידם קמה העיר יוהנסבורג.
מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים השנייה (1899–1902) הייתה עימות צבאי בקנה מידה גדול בין האימפריה הבריטית, על כל עוצמתה ומשאביה, לבין הרפובליקות הבוריות. בשלב הראשון של המלחמה נחלו הבורים מספר הצלחות צבאיות ואף חדרו לשטח מושבת הכף הבריטית, אך תוך זמן קצר השתלטו הבריטים על שטח הרפובליקות הבוריות, והמלחמה שינתה את פניה והתנהלה בתוך השטחים הבוריים. לאחר השלב הראשון (הקצר יחסית) של המלחמה, בו התנהלה לוחמה סדירה בין הצבאות היריבים, עברו הבורים לנהל לוחמת גרילה נגד הצבא הבריטי, שהשתלט על שטחי הרפובליקות שלהם, והציגו לעולם את מושג הקומנדו – שמן של היחידות הבוריות הבלתי סדירות, שהצליחו להסב אבדות כבדות לאנגלים. בסופו של דבר, בתום מלחמה קשה ואכזרית, לא היו הבורים יכולים לעמוד מול כל עוצמת האימפריה הבריטית, שגויסה נגדם, ונאלצו להיכנע. כתוצאה מהמלחמה הפכו כל שטחי דרום אפריקה לחלק מהאימפריה הבריטית. במסגרת המלחמה ביצעו הבריטים פשעי מלחמה בקנה מידה נרחב נגד האוכלוסייה האזרחית הבורית, ועשו שימוש מסיבי, בפעם הראשונה, במחנות ריכוז לכליאתה בתנאים קשים.
בדרך כלל, המונח "מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים" מתייחס ל"מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים השנייה", שהייתה הממושכת והקשה מבין העימותים הצבאיים בין הבורים לאימפריה הבריטית, ובמהלכה נגרם חורבן כמעט מוחלט לשטחי הרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה. המלחמה הותירה את חותמה על האזור למשך תקופה ממושכת, וקיומה של דרום אפריקה כמדינה מאוחדת בגבולותיה המוכרים הוא אחת מתוצאותיה.
רקע
במחצית השנייה של המאה ה-19 נחלקו השטחים בדרום יבשת אפריקה בין קולוניות בריטיות, רפובליקות בוריות עצמאיות, ושרידים אחרונים של ממלכות עמי ילידים אפריקאים. הבורים – איכרים יוצאי הולנד, גרמניה וצרפת – היו ראשוני המתיישבים האירופיים ביבשת אפריקה. התיישבותם החלה בכף התקווה הטובה במחצית השנייה של המאה ה-17, ונמשכה לאורך המאה ה-18 בשטחים שנודעו כמושבת הכף בחלקה הדרומי של היבשת. במאה ה-19 נכבשה מושבת הכף על ידי בריטניה, שהחלה להביא מתיישבים בריטיים למושבה החדשה. התנגדות התושבים הבורים לניסיון השלטונות הבריטיים לפגוע בעצמאותם ובדרך חייהם המסורתית (כולל איסור על החזקת עבדים שחורים, שהאיכרים הבורים היו תלויים בהם לפרנסתם) גרמה לגל נדודים של האוכלוסייה הבורית צפונה ומזרחה לעומק היבשת, אל השטחים שמחוץ לשליטת האימפריה הבריטית, שנודע בשם "הטרק הגדול". לאחר שהביסו את השבטים הילידים המקומיים בסדרת קרבות, השתלטו הבורים על אדמותיהם, והקימו שם שתי רפובליקות עצמאיות – מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום אפריקאית. הבריטים באותה עת לא גילו עניין רב בטריטוריות החדשות.
גילוי מרבצי יהלומים בשטחים שבשליטת הבורים בשנת 1869 שינה לחלוטין את התמונה. באותה עת החלה תחרות אימפריאליסטית בין המעצמות האירופאיות על כיבוש ושליטה בשטחים באפריקה, ולבריטניה היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי להבטיח את שליטתה על הנקודות האסטרטגיות ומשאבי הטבע העשירים של דרום אפריקה. לאחר השלמת ההשתלטות על אזור מכרות היהלומים וסיפוחו למושבת הכף על חשבון מדינת אורנג' החופשית, החלו הבריטים לגלות עניין בשטחים נוספים בשליטה בורית מצפון למושבת הכף. ב-1877 סיפחה בריטניה את טרנסוואל, וההתמרמרות בקרב הבורים, שחשו שעצמאותם נגזלה בידי הבריטים בפעם השנייה, גברה עוד יותר. מנהיג טרנסוואל פול קרוגר ניסה להידבר עם הבריטים, אך ללא הועיל - הבריטים היו נחושים לספח את שטחי הבורים ולהפוך אותם לחלק מהאימפריה הבריטית. בינתיים פרצה מלחמת הזולו בין הבריטים לבין בני הזולו, בסופה (1879) הצליחו הבריטים להשתלט על שטחי ממלכת הזולו, וכל שנותר להם הוא להשלים את המהלך של הפיכת הקולוניות הבריטיות והרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה לפדרציה תחת הדגל הבריטי. הבורים, שסירבו לקבל את הדין, התחמשו לקראת עימות מזוין עם הבריטים.
מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים הראשונה
בדצמבר 1880 פרץ עימות צבאי בין הבורים לבריטים, לאחר שרפובליקת טרנסוואל הכריזה באופן חד-צדדי על עצמאותה בראשותו של פול קרוגר. כך פרצה המלחמה האנגלו-בורית הראשונה. הבורים הטילו מצור על עמדות הצבא הבריטי ברחבי טרנסוואל ותקפו את שיירות האספקה והתגבורת שניסו להגיע אליהם.
בפברואר 1881 שלחו הבריטים כוח תגבורת קטן ממושבת נטאל לעזרת כוחותיהם הנצורים בטרנסוואל, בפיקוד הנציב העליון הבריטי בדרום-מזרח אפריקה, ג'ורג' קולי. אולם כוח התגבורת נחל תוך זמן קצר שלוש מפלות מידי הכוחות הבוריים הבלתי סדירים, שהגיעו לשיאן בתבוסה בקרב מג'ובה היל, שהסתיים בהשמדת הכוח הבריטי ובמותו של קולי בשדה הקרב. הגמישות, הכרת הקרקע וכושר הצליפה העדיף של הלוחמים הבוריים, אפשרו להם להנחיל תבוסה מוחצת לכוחות הבריטיים הסדירים, במינימום אבדות מצידם.
ממשלת בריטניה בראשות ויליאם יוארט גלאדסטון, שהתנגד למדיניות האימפריאליסטית של הממשלה הקודמת בראשות בנג'מין דיזראלי, הבינה שהכנעת הבורים תחייב משלוח כוחות צבא גדולים לדרום אפריקה ומלחמה ממושכת ויקרה, ולכן גילתה נכונות לפשרה. ב-6 במרץ 1881 נחתם הסכם שביתת נשק בין שני הצדדים, וב-23 במרץ חתמה ממשלת בריטניה על הסכם שלום, במסגרתו הכירה האימפריה הבריטית בקיום אוטונומיה בורית ב"רפובליקה הדרום אפריקנית" שבשטח טרנסוואל, ואילו הבורים הכירו באופן פורמלי בהשתייכותם לאימפריה הבריטית.
בין המלחמות
הבהלה לזהב והשאיפות האימפריאליסטיות
בשנת 1886 נתגלו בשטח טרנסוואל מרבצי הזהב הגדולים והעשירים ביותר עלי אדמות, באזור ויטווטרסראנד שמדרום לפרטוריה. הממצא עורר התרגשות ואופטימיות ברפובליקה הבורית, אך הנשיא פול קרוגר, שבחושיו המדיניים ראה את הנולד, הזהיר את בני עמו: "תחת לצהול בשמחה עליכם למרר בבכי, כי זהב זה עתיד להביא לרוויית אדמתנו בדם".
ממוזער|250px|קריקטורה המציגה את ססיל רודס וחזונו האימפריאליסטי לגבי אפריקה
תחת הסכם השלטון העצמי של טרנסוואל, החזיקה בריטניה בזכויות רבות בטרנסוואל, ביניהן שליטה על יחסי חוץ, סחר בינלאומי ותשתיות כלכליות, וכן הגנה על זכויותיהם של בריטים תושבי טרנסוואל. עם גילוי הזהב, החלו אלפי מתיישבים בריטים לנהור לטרנסוואל ממושבת הכף הסמוכה. אלה נקראו בפי הבורים "אייטלנדרים" – זרים (Uitlanders). גם מהגרים מאירופה, לשם הגיעו השמועות על שפע הזהב בדרום אפריקה, החלו להגיע. העיר יוהנסבורג צצה כמעט בן לילה במרכז ריף הזהב, והתמלאה במהירות בגלי "זרים" שהציפו אותה במטרה לכרות זהב ולהתעשר. במהרה, עברו הזרים במספרם את המקומיים, למורת רוחה של הממשלה הבורית בפרטוריה. כדי להתמודד עם בעיית הפלישה הזרה, הטילה ממשלת טרנסוואל מס כבד על כריית הזהב, ומנעה מהזרים זכויות פוליטיות במדינה – בראש ובראשונה, זכות ההצבעה. נפשם של התושבים הבריטים נקעה מהקשיים שהערימה עליהם ממשלתו של קרוגר, והם ייחלו לנפילתה, תוך שהם נושאים עיניהם אל האימפריה הבריטית לעזרה.
מחאתם נפלה על אוזניו הקשובות של ססיל רודז, ראש ממשלת מושבת הכף, שממילא שאף זה מכבר לרצף טריטוריאלי בריטי על פני כל אפריקה, "מקהיר עד קייפטאון". הוא ראה את המדינות הבוריות ובעיקר את טרנסוואל כעצם בגרונה של האימפריה הבריטית, המונעת את מימוש החזון האימפריאליסטי לגבי אפריקה.
פשיטת ג'מיסון
בסוף דצמבר 1895 ניסתה מיליציה בריטית חמושה בראשותו של לינדר סטאר ג'מיסון, בעידודו של ססיל רודז, לפשוט אל שטחי הבורים במטרה להגיע אל ריכוזי הזרים ביוהנסבורג ולעודד התקוממות מזוינת ביניהם, שתפיל את השלטון הבורי. הניסיון נכשל, ולוחמי המיליציה נתפסו ונעצרו. "פשיטת ג'מיסון" הביאה את המתח בין הבריטים והבורים לשיאו, ומלחמה נראתה בלתי נמנעת.
מברק שקיבל קרוגר מן הקייזר הגרמני וילהלם השני חיזק את ידיו וברך אותו על "הצלחתכם לעמוד בפני תוקפנות פולשים זרים בכוחות עצמכם, ללא בקשת עזרה מכוחות ידידותיים". הבורים, וגם הבריטים, ראו בכך איתות ברור לנכונותה של גרמניה להתייצב לצד הבורים, אם תידרש.
לקראת מלחמה
במושבת הכף החלה ההתחמשות הצבאית לקראת מלחמה שתספח את שטחי הבורים, בעידודו של הנציב הבריטי העליון בדרום אפריקה, סר אלפרד מילנר. מילנר היה מאמין נלהב בעליונות הבריטית ובחזון שליטתה של בריטניה בעולם. גם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברלין גרס שיש לספח את שטחי הבורים, אם כי היה מסויג יותר לגבי הכרזת מלחמה. מילנר נסע ללונדון והצליח לשכנע את ממשלת בריטניה, בעזרת טענות מופרזות, כי מצבם של הזרים בטרנסוואל קשה מנשוא וכי הבורים עסוקים בהתחמשות כבדה בסיוען הנדיב של הולנד וגרמניה, הלוטשות עיניהן לשליטה באזור. הוא דרש משלוח מהיר של כוחות צבא מבריטניה ומהודו.
בניסיון אחרון למנוע את פרוץ המלחמה אירח נשיא מדינת אורנג' החופשית מרטינוס סטיין את קרוגר ומילנר לוועידה בבלומפונטיין במאי 1899. המשא ומתן על זכויותיהם הפוליטיות של תושבי טרנסוואל הבריטים והסדרים כלכליים עלה על שירטון, ולא הצליח לגשר על עמדות שני הצדדים. בספטמבר 1899 הציב צ'מברלין אולטימטום בפני ממשלת טרנסוואל, בו הוא דורש זכויות פוליטיות מלאות לבריטים תושבי טרנסוואל. קרוגר הגיב באולטימטום משלו, בו הוא נותן לבריטים 48 שעות להסיג את כוחותיהם מגבול טרנסוואל, ולא - תהיה טרנסוואל, בברית עם מדינת אורנג' החופשית, במלחמה עם בריטניה.
הצדדים הלוחמים
מן הצד הבריטי הגיע סך הכוחות שהשתתפו במלחמה לכחצי מיליון חיילים, שכללו יחידות חיל פרשים, חיל רגלים רכוב, כוחות ארטילריה וחילות סיוע שונים בקנה מידה רחב. אולם בשלבי הפתיחה של המלחמה כלל הכוח הבריטי בדרום אפריקה רק כמה עשרות אלפי חיילים, ולכן הם נדחקו למגננה על ידי הכוחות הבוריים, אשר נהנו מיתרון מספרי קל והיוזמה הייתה בידיהם. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה תוגברו הכוחות הבריטיים באזור ביחידות צבא סדיר וביחידות מתנדבים, לא רק מבריטניה, אלא גם ממדינות חבר העמים הבריטי וממושבות האימפריה הבריטית – בעיקר אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, ודרום אפריקה.
הצבא הבורי כלל בשיאו כ-80 אלף לוחמים (40 אלף בשלבי הפתיחה של המלחמה), והיה מבוסס בעיקר על מיליציה של אזרחים מגויסים, שהקימו יחידות של קלעים רכובים ("קומנדו"), בדרך כלל על בסיס אזורי-טריטוריאלי וקשרים אישיים. כמו כן כלל הכוח הבורי כמה אלפי מתנדבים ממדינות שונות באירופה (רובם מהולנד), שבאו לעזרת הרפובליקות הבוריות. אף שהבריטים, כצבא סדיר, היו חמושים בנשק אישי תקני יותר שהתבסס בעיקר על רובי לי-מטפורד ולי-אנפילד החדשים, הבורים לא סבלו מנחיתות בתחום הנשק הקל, משום שהנהגתם דאגה מראש לרכוש רובי מאוזר גרמניים ורובי קראג-יורגנסון דניים, והם שימשו את הלוחמים הבוריים בנוסף לרובי ציד ושאר כלי נשק אישיים שהביא עמו כל איכר מגויס. ככל שהתקדמה הלחימה, נעזרו הבורים יותר ויותר בנשק ותחמושת בריטיים, שנלקח שלל במהלך הקרבות ובהתקפות קומנדו על קווי האספקה הבריטיים.
הלוחמים הבוריים נהנו משני יתרונות משמעותיים על יריביהם הבריטיים - רובם למדו לירות היטב ולצוד כבר מגיל צעיר, ורכשו ניסיון צבאי בעימותים כנגד שבטים אפריקאים מקומיים, ולכן היו קלעים וצלפים מעולים (בניגוד לצבא הבריטי, שלא שם דגש על הכשרת חייליו כקלעים, אלא לאחר המלחמה). בנוסף לכך, רובם המכריע היו רכובים על גבי סוסים (אף על פי שלא ניתן לראות בהם "חיל פרשים", במובן המסורתי של המילה), בניגוד לבריטים, שרוב צבאם הורכב מחיל רגלים, ולכן נהנו מניידות גבוהה מאוד (יתרון שבא לידי ביטוי בעיקר בשלב ה"גרילה" של המלחמה). יש לזכור גם, שהמלחמה התנהלה ברובה הגדול בשטח הרפובליקות הבוריות, עובדה שהעניקה ללוחמים הבוריים היכרות מעולה עם תנאי הקרקע בזירת הלחימה, ואיפשרה להם להסתמך על האוכלוסייה האזרחית הבורית לצורכי מודיעין ולאספקת צורכיהם הלוגיסטיים.
הצבא הבריטי
היחידות שהשתתפו בלחימה, לפי סוג ושנת הגעה 1899–1902 הצטרפו 1900 הצטרפו 1901–1902 הערות רגימנטים משמר פרשים 4 רג' רג' אחד 3 רג' רגימנט משמר החיים ה-1 וה-2, משמר הסוסים המלכותי, ומשמר הדרגונים ה-1, 2, 3, 5, 6 ו-7. רגימנטים פרשים 10 רג' 4 רג' 3 רג' סך הכל 17 רגימנטים של פרשים, נושאי רומח ודרגונים. גדודי משמר רגלים 6 גד' 2 גדודים מכל רגימנט (משמר הגרנדירים, קולדסטרים והסקוטי). גדודי חיל רגלים 62 גד' 24 גד'
לאורך שלוש שנות המלחמה השתתפו בה רובן הגדול של יחידות הצבא הבריטי; כמעט כל הרגימנטים של משמר הפרשים (8 רגימנטים), 17 רגימנטים של פרשים (בהם נושאי רומח, פרשים ודרגונים). יחידות חיל רגלים שהשתתפו במלחמה באו גם הן ממגוון יחידות החי"ר של הצבא הבריטי; שלושת הרגימנטים של המשמר ("גארדס") שלחו כל אחד את שני הגדודים שלו (סך הכל 6 גדודים), למעט משמר הגרנדירים שהשאיר גדוד אחד בבריטניה. הרגימנטים הרגילים של חיל הרגלים שלחו בדרך כלל גדוד אחד לדרום אפריקה אך לעיתים נשלחו שני הגדודים, דבר שהיה מקובל בעימותים צבאיים בעלי היקף גדול בלבד. סך הכל נטלו חלק במלחמה 88 גדודי חיל רגלים שהגיעו כמעט מכל רגימנט רגלים בצבא הבריטי.
אמצעי לחימה וטקטיקה
שמאל|ממוזער|230px|חיילים בריטים חופרים עמדת הגנה, 1900.
מלחמת הבורים השנייה חתמה את המאה ה-19 ופתחה את המאה ה-20, וככזו מסמלת את קיצו של עידן ותחילתו של עידן חדש מבחינה טכנולוגית, טקטית ואסטרטגית. זו הייתה אחת מאחרונות המלחמות שבהן חיל פרשים מסורתי היווה גורם מרכזי בשדה הקרב, ואחת הראשונות בהן נעשה שימוש מסיבי בחידושים הטכנולוגיים של סוף המאה ה-19 בתחום הצבאי, ביניהם רובים נטעני מחסנית, מכונות ירייה אוטומטיות ואבק שרפה נטול עשן. חידושים טכנולוגיים אלה איפשרו כוח ירי מסיבי ומדויק הרבה יותר מאשר בעבר, ועל כן יכולת פגיעה קטלנית יותר בכוחות האויב. במלחמה זו גם הוצגה לראשונה, בקנה מידה רחב, יכולת מרשימה של כוחות גרילה וקומנדו להציב לאורך זמן התנגדות אפקטיבית לצבא כובש בעל עדיפות מספרית וטכנולוגית.
מבחינת הארטילריה, מלחמת הבורים הציגה לראשונה שימוש בארטילריה קלה ואוטומטית. בשלבי הפתיחה של המלחמה סבלו הבריטים ממחסור בארטילריה כבדה, והתותחים והמרגמות המועטים שעמדו לרשותם, נפלו ברובם לידי הכוחות הבוריים. הבריטים אולצו להשתמש בתותחים ימיים שפורקו מספינות ועברו הסבה מהירה לשימוש קרקעי, ובעריהם הנצורות אף בכלי ארטילריה מאולתרים לעת מצוא. הבורים, לעומת זאת, הצטיידו היטב מראש בארטילריה אפקטיבית, בעיקר מתוצרת גרמנית, שבשלבי המלחמה הראשונים נהנתה מעדיפות משמעותית על הארטילריה הבריטית בעוצמתה ובטווח האש שלה, והעניקה להם יתרון פסיכולוגי ומוראלי על יריביהם. רק בשלבים מאוחרים יותר של הלחימה תוגברו הכוחות הבריטיים בדרום אפריקה במשלוחי ארטילריה כבדה מבריטניה, אשר עלתה על הארטילריה שעמדה לרשות הבורים, וסייעה ליצירת המפנה במלחמה.
במלחמת הבורים הראשונה עוד לבש הצבא הבריטי את מדיו האדומים המסורתיים, דבר שהתברר כטעות קשה היות שהמעילים האדומים הבוהקים הפכו את החיילים הבריטים למטרה קלה עבור לוחמי הקומנדו הבוריים וצלפיהם המיומנים. הצבא הבריטי הפנים את הלקח, ובין שתי המלחמות עבר למדי קרב המותאמים יותר לתנאי השטח, אך עדיין היה איטי ומסורבל בהשוואה לכוחות הבוריים. הבורים, אף שלא היה להם צבא סדיר, ואולי בשל כך, הצטיינו ביכולות הישרדות וניידות מרשימות בתנאי שטח קשים, ידעו היטב להסוות את עצמם ולהתחפר בקרקע, וככלל התמחו בניצול תנאי השטח המוכר להם היטב לתועלתם.
שלב המתקפה הבורית
שמאל|ממוזער|250px|לוחמים בורים
שמאל|ממוזער|250px|"הצלת התותחים בקולנסו"
המלחמה פרצה ב-12 באוקטובר 1899, ולאורך חודשיה הראשונים התאפיינה במתקפה בורית אל תוך שטחי מושבת הכף (שכללה גם את מושבת נטאל) עם הצלחות ניכרות לצד הבורי. הבורים הטילו מצור על הבריטים בערים קימברלי, מאפיקנג וליידיסמית'. תושבי קימברלי, עיר מכרות היהלומים, שהו במשך שבועות במכרות מתחת לפני אדמה מאימת ההפגזות הבוריות. הבריטים ספגו מפלות בשדה הקרב, וכל ניסיונותיהם לשלוח תגבורת לערים הנצורות הסתיימו בכישלון ועלו להם באבדות כבדות.
למרות הניצחונות הבוריים בשלב הפתיחה של המלחמה, הם ביצעו טעות אסטרטגית גורלית בכך שלא ניצלו את הניידות העדיפה של כוחותיהם ואת החולשה היחסית של הצבא הבריטי במושבת הכף ובנטאל, דבר שהיה מאפשר להם לחדור לעומק השטח שבשליטת הבריטים, להשתלט במהירות על הנמלים (דרבן, איסט לונדון, פורט אליזבת וקייפטאון) וכך לחסום את התגבורת לכוחות הבריטיים שהמשיכה להגיע. במקום זה ריתקו המפקדים הבוריים את כוחותיהם העיקריים ללוחמת מצור, שלא התאימה לאופיו של הצבא שעמד לרשותם, ובכך איבדו את יתרונם הגדול ביותר על הצבא הבריטי. הניסיון לשחרר את הערים הנצורות ריתק אמנם את עיקר הכוח הבריטי בחודשי המלחמה הראשונים, אולם מרגע שהבריטים החלו להזרים באין מפריע תגבורות גדולות לדרום אפריקה, ניצחונם במלחמה היה רק עניין של זמן.
בתקופת מלחמת הבורים כבר הומצא מקלע מקסים, שלימים שופץ והפך למקלע הוויקרס של מלחמת העולם הראשונה, והרובה נטען המכנס, אך הם זכו ליחס מזלזל מצד הפיקוד הבריטי, שלא חש בנוח להפעיל אותם במלחמה כנגד אנשים לבנים (אף על פי שנעשה בהם שימוש נגד שבטי הילידים השחורים כבר במלחמות הזולו). הזלזול הבריטי במיומנויות הצבאיות של הבורים גרם להם לבצע שגיאות טקטיות רבות בשלבים הראשונים של המלחמה. המפקד העליון הבריטי בדרום אפריקה היה גנרל סר רדוורס בולר, שנהנה ממוניטין של מצביא פיקח והחלטי, אך לא עמד בציפיות שנתלו בו. הכוחות שבפיקודו הובסו בשורה של קרבות, כולל שלושה קרבות במהלך 5 ימים בחודש דצמבר 1899, שזכו בפי הבריטים לכינוי "השבוע השחור" (Black Week). מצד שני, הפיקוד הבורי הבכיר אימץ אסטרטגיה פסיבית בעיקרה, הסתפק בהדיפת המתקפות הבריטיות, ולא השכיל לנצל את הצלחותיו הצבאיות לצורך השגת הכרעה צבאית במערכה.
ניתן לציין מספר תבוסות בולטות של הצבא הבריטי בשלב זה של המלחמה:
הקרב על נהר המודר (Modder River – 28 בנובמבר 1899) – כוח בריטי, שכלל שתי בריגדות חי"ר ומספר יחידות פרשים וחי"ר רכוב, בפיקוד לורד מת'יואן, התקדם ממושבת הכף צפונה במטרה לחלץ את העיר קימברלי מהמצור הבורי. נהר המודר היה המכשול הטבעי האחרון שעמד בין הבריטים לבין מטרתם. כוח בורי, בפיקוד קוס דה לה ריי ופיט קורנייה, התחפר בעמדות מוסוות בגדה הדרומית התלולה של הנהר, והמתין לבריטים. הפיקוד הבריטי חשב, שקו ההגנה הבורי נמצא מעברו השני (הצפוני) של הנהר, ולכן הכוחות הבריטיים התוקפים, שהתקדמו על פני הערבה השטוחה הסמוכה לנהר, הופתעו כאשר הבורים פתחו עליהם באש קטלנית. הם רותקו למקומם במשך כל שעות היום, וספגו אבדות ניכרות. הארטילריה הבריטית העדיפה פתחה באש עזה על העמדות הבוריות, אך ההפגזה לא הייתה יעילה, משום שהבריטים לא הצליחו לזהות את מיקום העמדות הבוריות, והלוחמים הבוריים היו מחופרים היטב. בשעות הצהריים הצליח כוח בריטי לחצות את המודר וליצור איום על האגף הבורי הימני. הבורים הצליחו אמנם לדחוק את הבריטים לאחור, ולצמצם את גודלו של ראש הגשר שלהם בגדה הצפונית של הנהר, אך הפיקוד הבורי, שחשש מאיגוף כוחותיו, הורה להם לפנות את עמדותיהם ולסגת במשך הלילה מקו נהר המודר. הנסיגה הבורית איפשרה לבריטים לטעון לניצחון בקרב, אף על פי שכוחותיהם ספגו אבדות כבדות פי כמה מהבורים, כ-450 נפגעים לעומת 75 נפגעים בלבד בצד הבורי.
קרב סטורמברג (Stormberg – 10 בדצמבר 1899) – ב-8 בדצמבר השתלט כוח בורי מרפובליקת אורנג' החופשית על צומת מסילת הברזל בסטורמברג, בשטח מושבת הכף הבריטית. המפקד הבריטי המקומי, ויליאם גאטאקרי (Gatacre), הגיב במהירות במשלוח כוח, שכלל כ-2000 חיילים ו-12 תותחים, באמצעות רכבות לתחנת הרכבת הקרובה ביותר במולטאנו. הוא תכנן לערוך מסע התקדמות לילי ממולטאנו לסטורנברג, במטרה להפתיע את הבורים, ולהשתלט עם שחר על גבעה, ששלטה על עמדותיהם. הכוח הבריטי טעה בניווט, והתגלה לפני שהצליח להגיע ליעדיו. כוח בורי קטן, שתפס את גבעת קיסייברג (Kissieberg), לא התקשה להדוף את המתקפה הבריטית על הגבעה התלולה, והכוח התוקף ספג אבדות גם מהתותחים הבריטיים, שהפגיזו את הגבעה. הבריטים החלו לסגת בבהלה חזרה למולטאנו, כשהם מותקפים משני העברים על ידי קלעים רכובים בוריים, ועיקר כוחם הצליח להחלץ בשלום משדה הקרב. אולם כ-700 חיילים, שלא קיבלו את פקודת הנסיגה, נותקו וכותרו על ידי הבורים ואולצו להיכנע. אבדות הבריטים הסתכמו בכ-90 נפגעים וכ-700 שבויים, בעוד שאבדות הבורים היו זניחות (כ-30 נפגעים).
קרב מאחרספונטיין (Magersfontein – 11 בדצמבר 1899) – לאחר פינוי קו נהר מודר, נסוגו הבורים לגבעות מאחרספונטיין. הכוח הבריטי בפיקוד לורד מת'יואן, שתוגבר עד שכלל כ-15 אלף חיילים ו-27 תותחים, ניסה לכבוש את הגבעות השולטות. הבריטים תכננו להפתיע את המגינים הבורים באמצעות מסע התקדמות לילי של כוחותיהם והסתערות עם שחר על העמדות הבוריות, אך הם טעו בהערכת מיקום קו העמדות הבורי. הבורים, שהתחפרו בעמדות מוסתרות למרגלות הגבעות (ולא על הגבעות עצמן, כפי שציפו הבריטים) הפתיעו את הכוחות התוקפים, שנעו עדיין בתבנית מסע, ופתחו עליהם באש קטלנית מטווח קצר לפני שהם הספיקו להתפרס. בריגדת הרמות הסקוטית (ה"היילנדרס"), שהובילה את המתקפה הבריטית, ספגה מאות נפגעים תוך מספר דקות, ורותקה למקומה. הבריטים הצליחו אמנם לבלום בקושי את ניסיונות הבורים לאגף את האגף הימני שלהם ולכתר את ה"היילנדרס", באמצעות הפעלת כוחות העתודה שלהם, אך מצאו עצמם במצב קשה, והפיקוד הבריטי נאלץ להורות על נסיגה לקו נהר מודר בשעות הלילה. אבדות הבריטים הסתכמו בכ-950 נפגעים, לעומת 236 נפגעים בצד הבורי.
קרב קולנסו (Colenso – 15 בדצמבר 1899) – הקרב השלישי ב"שבוע השחור". כוח בריטי בפיקוד גנרל בולר, שכלל 14 אלף חיילים רגליים, 2700 פרשים וחי"ר רכוב ו-44 תותחים, התקדם מנטאל כדי לשחרר את העיר ליידיסמית מהמצור הבורי. מולו עמדו כ-4500 לוחמים בוריים, בפיקוד לואי בותה, שתפסו עמדות מצפון לנהר טוגלה. בדומה לקרבות הקודמים, הבריטים לא הצליחו לאתר את מיקום העמדות המוסוות היטב של המגינים הבוריים, והאחרונים המתינו עד שהבריטים נכנסו לטווח האש שלהם, ואז המטירו עליהם אש קטלנית. הכוחות הבריטיים, שנעו במבנה צפוף בשטח פתוח ללא מחסה, ספגו אבדות כבדות מאוד ונאלצו לסגת ואף לנטוש חלק מהתותחים שלהם. הבריגדה האירית בפיקוד פיצרוי הארט, שהתקדמה בטעות לתוך עיקול של הנהר, נקלעה לאש צולבת ממספר עברים, וספגה 500 נפגעים תוך זמן קצר. היה זה אחד הקרבות החד-צדדיים ביותר במלחמה. אבדות הכוח הבריטי הסתכמו ב-383 הרוגים, נעדרים ושבויים, 755 פצועים, ו-10 תותחים שנפלו לידי הבורים, בעוד שהכוח הבורי ספג 33–50 נפגעים בלבד (6–8 הרוגים).
שלב המפנה
במהלך חודש ינואר 1900 ותחילת פברואר המשיכו הבריטים לספוג מפלות, וכל ניסיונותיו של בולר לארגן מתקפות לשחרור הערים הנצורות כשלו בזה אחר זה, כאשר הבריטים מוכים שוק על ירך בידי כוחות הקומנדו הבוריים תחת פיקודו של הגנרל לואי בותה. רק במחצית פברואר, עם הגעת תגבורות משמעותיות, הצליחו הבריטים לארגן מתקפת נגד מוצלחת תחת פיקודו של הפילדמרשל לורד פרדריק רוברטס. ב-15 בפברואר שחררה דיוויזיית פרשים את קימברלי. זאת הייתה נקודת המפנה במערכה הצבאית, ולאחריה החלה ההתנגדות המאורגנת של הצבא הבורי להתמוטט. ב-28 בפברואר שוחררה גם העיר ליידיסמית מן המצור הבורי, והכוחות הבריטים יכלו להתפנות להסתערות ממערב לכיבוש שטחי מדינת אורנג' החופשית. ב-13 במרץ 1900 כבר כבשו את הבירה, בלומפונטיין. עם שחרורה של העיר הנצורה מאפקינג ב-18 במאי 1900 לא היה כבר כל ספק במפנה בזירת הקרבות, וחגיגות ספונטניות פרצו ברחבי אנגליה.
לאחר עיכובים לוגיסטיים אחדים כתוצאה מהתפרצות מגפות בקרב הלוחמים הבריטים והיעדר אספקה רפואית, המשיך רוברטס במתקפתו לעומק שטחי הבורים, אל עבר שטחי טרנסוואל. ב-31 במאי 1900 נכבשה יוהנסבורג, וב-5 ביוני נפלה פרטוריה, בירת טרנסוואל, בידי הבריטים. זמן קצר אחר-כך השלימו הבריטים את השתלטותם על כל שטחי שתי הרפובליקות הבוריות – או לפחות כך סברו.
שלב לוחמת הגרילה
לאחר כיבוש הרפובליקות הבוריות והתפוררות התנגדות הצבא הבורי "הסדיר", עברו הבורים לנהל מלחמת גרילה נגד הצבא הבריטי. לוחמי יחידות הקומנדו הבורים התמקדו בניתוק הכוחות הבריטיים מקווי התקשורת והאספקה שלהם. התקפותיהם על מסילות ברזל וקווי טלגרף נעשו נועזות ומטרידות יותר ויותר, והוכיחו לבריטים כי תרועת הניצחון שלהם הייתה מוקדמת מדי. הם שלטו אפקטיבית רק בנקודות בהן נכחו פיזית יחידות צבא, אך השטחים האדירים עליהם השתרעו המדינות הבוריות לא איפשרו נוכחות צבאית בריטית בכל מקום. תוך זמן קצר הבינו הבריטים כי צבאם אינו בנוי להתמודד כנגד יחידות גרילה הנשענים על סיוע של אוכלוסייה אזרחית פזורה ועוינת, ולכן נדרשת גישה חדשה להתמודד עימם.
שמאל|ממוזער|250px|נשים וילדים בוריים במחנה ריכוז
המפקד החדש של הצבא הבריטי בדרום אפריקה, לורד הוריישו קיצ'נר, הכניס את השימוש ברשתות של מצדיות (בלוקהאוס) ומחנות צבא, שנועדו להקשות על תנועת יחידות הקומנדו הבוריות מאזור לאזור, ולהגן על קווי האספקה הבריטיים. בלוקהאוס טיפוסי היה מבנה מבוצר קטן דו-קומתי, מאויש במש"ק ו-6 חיילים, והבריטים הקימו כ-8,000 מצדיות כאלו ברחבי אורנג' וטרנסוואל במרחק כקילומטר זה מזה. בין המצדיות נמתח תיל דוקרני אליו הוצמדו פעמונים ואמצעי התראה שונים. המטרה הייתה להגן על מסילות הברזל, ולהגביל את לוחמי הקומנדו הבוריים לשטחים מצומצמים, בהם יהיה קל יותר לצוד ולהשמיד אותם. השיטה הוכיחה עצמה כיעילה, אף כי איוש קווי המצדיות ריתק מספר רב של חיילים בריטיים. במקביל, הקים קיצ'נר יחידות של פרשים קלים וסיירים, ששמרו על הפערים בין המצדיות, ופעלו בתוך השטחים שכותרו על ידי קווי המצדיות, ומחוץ להם, במאמץ לאתר ולהשמיד קבוצות גרילה בוריות.
אדמה חרוכה ומחנות ריכוז
החל ממרץ 1901 החל לורד קיצ'נר לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשכוחותיו פושטים על חוות ועיירות הבורים ושורפים אותן כליל, מרעילים את בארותיהם ומחרימים את הבקר והמקנה, כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל עורף לאספקה. בסך הכול נשרפו ונהרסו כ-30,000 בתי חווה וכ-40 עיירות. כ-28,000 גברים בורים נישבו, רובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים.
נשותיהם וילדיהם, שנותרו ללא קורת גג עם שרפת עיירותיהם וחוותיהם, הושמו במחנות פליטים שכונו "מחנות ריכוז" (לימים ישתמשו הנאצים בשם זה למתקני העינויים וההשמדה שהקימו). התנאים במחנות אלו, שנועדו במקור לספק קורת גג ומזון לאוכלוסייה האזרחית הבורית, שמקורות מחייתה נשללו ממנה, החלו להידרדר בצורה חמורה, כתוצאה מצפיפות יתר, תנאים סניטריים ירודים ומחסור במזון. השלטונות הבריטיים לא חזו מראש את הצורך לטפל בהמוני הפליטים שהצטופפו במחנות, ולא נערכו לכך כראוי. עד סוף המלחמה נכלאו כ-120,000 בורים (כרבע מכלל האוכלוסייה הבורית) במחנות, וכרבע מתוכם מתו בהם מרעב וממחלות, מרביתם ילדים.
גם שבויים בורים רבים הוצאו להורג ללא משפט. על כך הורה קיצ'נר לערוך משפט לשלושה קצינים אוסטרלים. שניים נידונו למוות ואחד למאסר עולם. פרשה זו היא הבסיס לסרט האוסטרלי "משפטו של סגן מורנט" (1980).
סיום המלחמה והסכם השלום
מדיניות האדמה החרוכה, ההגליה למחנות השבויים המרוחקים והכליאה במחנות הריכוז שברו סופית את רוחם של הבורים, ובמאי 1902 נכנעו אחרוני הלוחמים הבורים.
המלחמה הסתיימה רשמית ב-31 במאי 1902 בחתימת הסכם שלום שנודע כ"הסכם פריניחינג" (Treaty of Vereeniging), על פיו שתי הרפובליקות הבוריות חדלות מלהתקיים, והבורים מכירים בריבונות האימפריה הבריטית. הבריטים מצדם התחייבו לשיקום הארץ החרוכה והשסועה, לתשלום של 3 מיליון ליש"ט פיצויים לבורים, ולתהליך שיוביל לשלטון עצמי לבורים במסגרת האימפריה הבריטית.
תוצאות המלחמה
מחיר המלחמה היה כבד, הן לבריטים והן לבורים. מספר המתים הכולל במהלך שלוש שנות המלחמה מוערך בכ-75,000 איש, רובם אזרחים בלתי מעורבים בלחימה. אבדות הצבא הבריטי כללו כ-23 אלף הרוגים ונעדרים - רק מיעוטם (7,792 על פי הנתון הרשמי) נפלו בלחימה, והשאר מתו במחלות ומגפות כתוצאה מהתנאים הקשים בשטח ומחסור בסיוע רפואי מתאים - וכ-28 אלף פצועים. אבדות הבורים כללו כ-6200 לוחמים הרוגים. בנוסף כ-47 אלף אזרחים נספו במהלך המלחמה, רובם המכריע במחנות הריכוז הבריטיים, מתוכם כ-27 אלף נשים וילדים בוריים (הגברים שנשבו נשלחו למחנות שבויים מעבר לים). מספר האפריקאים השחורים שנספו במהלך המלחמה אינו ידוע במדויק, אך מוערך בלמעלה מ-20 אלף איש. החורבן בשטחי הרפובליקות הבוריות היה מוחלט, תוצאת מדיניות האדמה החרוכה של הבריטים, וחייב בנייה מחודשת מן היסוד של הכפרים, העיירות, התשתיות החקלאיות ותעשיית המכרות.
בהמשך להבנות הסכם פרייניחינג, ב-1910 קם "איחוד דרום אפריקה" כדומיניון במסגרת חבר העמים הבריטי, המורכב מארבע הפרובינציות טרנסוואל, מדינת אורנג' החופשית, נטאל והכף.
מבחינת בריטניה, אף על פי שבסופו של דבר הסתיימה המלחמה בהכרעה בריטית ובהשגת היעדים האסטרטגיים שנועדה להשיג, הרי שאלה היו קצרי טווח וספק אם הצדיקו את המחיר והאבדות הכבדות בשני הצדדים. ביקורת חריפה נמתחה בציבור הבריטי עם היוודע התוצאות של טקטיקת האדמה החרוכה והתנאים במחנות הריכוז. המפלגה השמרנית, שב-1900 עלתה לשלטון בבריטניה כשהיא נישאת על גלי הפטריוטיזם של תחילת המלחמה, איבדה את השלטון בתבוסה מוחצת ב-1906 למפלגת הימין הליברלית, שמיוחסת במידה רבה לתסכול ולזעם בעקבות המלחמה. מנגד, ביססו המלחמה ותוצאותיה את זקיפות הקומה האימפריאלית במושבותיה של בריטניה ברחבי העולם, ותרמו להכשרת דור מיומן ומנוסה של מצביאים ומפקדים, אשר תריסר שנים לאחר מכן הובילו את הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.
מנקודת המבט הבורית, המלחמה הותירה אותם מובסים, מושפלים ושותתי דם. ההיסטוריוגרפיה שלהם מכנה את שתי "מלחמות הבורים" בשם "מלחמות העצמאות" או "מלחמות החירות" - הראשונה בה השיגו את חירותם, והשנייה בה איבדו אותה. מרביתם קיבלו בסופו של דבר את הדין, והפכו לנתינים נאמנים של האימפריה הבריטית, שעסקו בשיקום ארצם החרבה בסיוע בריטי מסיבי. מיעוטם סירבו להשלים עם השלטון הבריטי, ובחרו להישאר בגלות או לחזור לדרום אפריקה תוך טיפוח התארגנויות מחתרתיות אנטי-בריטיות, בהמתנה לשעת כושר להכרזה מחודשת על עצמאות הרפובליקות הבוריות. הזדמנות כזאת נקרתה לידם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר קבוצת לאומנים בורים הניפה את נס המרד נגד ממשלת דרום אפריקה, שהתייצבה לצד בריטניה עם מדינות ההסכמה. מרידה זו, שנקראה על שם מנהיגה מרידת מאריץ (Maritz Rebellion), דוכאה במהרה בידי ממשלת איחוד דרום אפריקה, שהייתה חלק מחבר העמים הבריטי, ומנהיגי המרד נאסרו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ניסיון נוסף של לאומנים בורים להתנגד באופן אלים לחבירת דרום אפריקה אל מחנה בעלות הברית (יחידות דרום אפריקניות לחמו במסגרת הצבא הבריטי במהלך המלחמה), וגם ניסיון זה נבלם ודוכא. כמה מפעילי התארגנות זו היו לימים ממנהיגי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
ראו גם
היסטוריה של דרום אפריקה
מושבת הכף
הרפובליקה הדרום אפריקאית
מדינת אורנג' החופשית
מלחמת הבורים הראשונה
מרידת מאריץ
משפטו של סגן מורנט
לקריאה נוספת
ארתור קונאן דויל: מלחמת הבורים הגדולה – The Great Boer War Smith, Elder, London 1900 (ספר במהדורה מקוונת, )
קומנדו: יומן בורי של מלחמת הבורים, דניס רייץ (ספר במהדורה מקוונת, )
כלי הנשק והקרבות של מלחמת הבורים השנייה, דילן קרייג
קישורים חיצוניים
אתר מוזיאון המלחמה האנגלו-בורית, בלומפונטיין, דרום אפריקה (אנגלית)
המלחמה הדרום אפריקנית באתר הארכיון הלאומי הבריטי (אנגלית)
המלחמה האנגלו-בורית בדרום אפריקה בפרספקטיבה בורית
שמואל שניצר, המלחמה המוזרה בין הקיסרות הבריטית ובין קומץ אכרים עקשניים, אתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מלחמות הבורים באתר התוכנית, 7 במרץ 2013
*
קטגוריה:התקופה הוויקטוריאנית
קטגוריה:אסוואטיני: היסטוריה
בורים | 2024-09-24T20:37:16 |
הרמיוני גריינג'ר | הרמיוֹני ג'ין גריינג'ר (באנגלית: Hermione Jean Granger; נולדה ב-19 בספטמבר 1979) היא אחת מהדמויות הראשיות בספרי "הארי פוטר" מאת ג'יי קיי רולינג ומופיעה בכל הספרים שבסדרה. הרמיוני היא החברה הטובה ביותר של הארי פוטר ורון ויזלי. הרמיוני מתוארת כילדה חכמה ומכשפה מוכשרת ביותר על אף היותה ילידת מוגלגים.
יצירת הדמות
הרמיוני היא תלמידת בית גריפינדור ילידת מוגלגים (שני הוריה הם רופאי שיניים), וחברתם הטובה ביותר של הארי פוטר ורון ויזלי. היא הישגית מאוד ומתקדמת מבחינה לימודית בהשוואה לשאר התלמידים. רולינג תיארה אותה כדמות "מאוד לוגית, ישרה וטובה". רולינג תיארה את לונה לאבגוד כדמות הנגדית להרמיוני מבחינה התנהגותית ואידאולוגית, אך למרות זאת יריבתה הגדולה בהוגוורטס היא פנסי פרקינסון מבית סלית'רין, שהיא תלמידה בעלת פנים דמויי בולדוג.
רולינג טענה כי דמותה של הרמיוני הושפעה מכמה מאפיינים אוטוביוגרפיים הקשורים אליה. "לא התכוונתי ליצור את הרמיוני בדמותי אך כך זה יצא... היא הגזמה של הצורה שבה נראיתי כשהייתי צעירה". רולינג סיפרה כי היא זוכרת שכונתה "יודעת כל קטנה" בנעוריה. יתר על כן, היא סיפרה שבניגוד אליה "יש הרבה חוסר ביטחון וחשש גדול מכישלון" המוסווים על ידי התנהגותה הבטוחה של הרמיוני. לבסוף, רולינג סיפרה כי הרמיוני היא אחת הדמויות (לצידו של אלבוס דמבלדור) שבאמצעותה ניתן לספר לקורא דברים שונים הקשורים לעולם הקוסמים המתואר בסדרה, בזכות הידע העצום שלה.
מקור השם של הרמיוני הוא בקומדיה "אגדת חורף" של ויליאם שייקספיר; רולינג טענה שהיא בחרה בשם לא שגרתי כיוון שפחות בנות ייקראו בשם זה, ופחות בנות יוקנטו בשל כך אולם השם מופיע גם במיתולוגיה היוונית/רומית, שם הרמיוני (במקור הרמיונה) היא בתה של הלנה מטרויה. שם משפחתה המקורי הוא "פאקל", אך רולינג זנחה את הרעיון הזה כיוון שחשה כי הוא לא מתאים לדמות. בריאיון שנערך בשנת 2004 אישרה רולינג כי הרמיוני היא בת יחידה.
תפקידה בספרים
שני הספרים הראשונים
שמאל|ממוזער|230px|הרמיוני רוקחת את שיקוי הפולימיצי (הסרט השני)
הרמיוני מופיעה לראשונה כאשר היא פוגשת את הארי ורון על רכבת האקספרס להוגוורטס. היא מתוארת כבעלת קול מנדנד, שיער חום מתולתל, שיניים קדמיות בולטות, וכמישהי שמרגיזה את מי שמקשיב לה עם המידע הרב שברשותה. הארי ורון מתייחסים אליה כשחצנית בחלק הראשון של הספר, בעיקר לאחר שהיא מותחת ביקורת על אופן הטלת הלחשים של רון. במחצית הראשונה של הספר אין כמעט קשר בינה לתלמידים האחרים, והדבר מגיע לשיאו כאשר רון אומר עליה מאחורי גבה שאין לה חברים. היא שומעת זאת ובעקבות כך היא מתחבאת באחד מחדרי השירותים של טירת הוגוורטס, ונתקלת שם בטרול שהוכנס לטירה. היא ניצלת על ידי הארי ורון, ולאחר מכן השלושה הופכים לחברים.
רולינג סיפרה באתר שלה כי התנגדה לבקשתו של העורך להוציא מהספר את סצנת הטרול. לדבריה "הרמיוני כל כך מעצבנת בחלק הראשון של אבן החכמים שהרגשתי כי דרוש משהו ענק (במלוא מובן המילה) כדי לחבר בינה לבין הארי ורון".
לאחר שהשלימו ביניהם הם נמצאים כמעט תמיד ביחד, והיא מרבה לסייע להם בשיעורי הבית ובמטלות השונות. כאשר השלושה מחליטים לרדוף אחרי קוויריניוס קווירל (כפי שהתברר מאוחר יותר) כדי למנוע ממנו להשיג את אבן החכמים, מפגינה הרמיוני את יכולת החשיבה הלוגית שלה בכך שהיא מתגברת על המכשול של המורה סוורוס סנייפ שהיה חידה שלא ניתן לפותרה באמצעות קסמים. בשלב האחרון לפני שהארי מגיע אל המקום שבו נמצא קווירל היא אומרת לו "ספרים! והתחכמות! יש דברים חשובים יותר – ידידות, ואומץ ו- אוי הארי, תיזהר!" ובכך מוכיחה בפעם הראשונה שהיא אינה מאמינה אך ורק בלימוד שיטתי מספרים.
בשנתה השנייה בהוגוורטס היא מתאהבת בגילדרוי לוקהרט, המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל, עד שלבסוף נחשף כי הוא מתחזה. במהלך מריבה בין שחקני הקווידיץ' של גריפינדור וסלית'רין מטיח בה דראקו מאלפוי את הכינוי "בוצדמית", אך היא לא יודעת מה משמעות הביטוי עד שרון ויזלי מסביר לה זאת בבקתתו של רובאוס האגריד, ואומר כי בוצדם הוא כינוי גנאי שמשמעותו "בעל דם מלוכלך" (רמז למוצא הקסום "הלא טהור" שלה).
בהמשך שנת הלימודים היא מצליחה לרקוח את שיקוי הפולימיצי המורכב, המאפשר לה, להארי ולרון לשנות את המראה שלהם לזה של חבריו של מאלפוי, כדי שיוכלו לחקור אותו ולבדוק האם הוא אחראי לפתיחת חדר הסודות ולשחרור המפלצת האגדית של סלזאר סלית'רין. אולם, בשוגג היא מכניסה לשיקוי שלה שיער של חתול ובשל כך הופכת לחתול-למחצה ומאושפזת לשבועות אחדים במרפאה של הוגוורטס.
בזמן שהיא מחפשת מידע על המפלצת של סלית'רין שלפי האגדה המתוארת בספר נמצאת בחדר הסודות, היא מותקפת בעצמה על ידי הבסיליסק זמן קצר לאחר שניחשה נכונה כי הוא המפלצת, והשתמשה במראה כדי לבדוק היכן הוא. אף על פי שהיא מאושפזת במרפאה בתרדמת מתברר שלמידע שהספיקה לגלות יש חשיבות מכרעת להצלחת ניסיונם של הארי ורון לפתור את המסתורין סביב חדר הסודות ולהציל את ג'יני ויזלי, אחותו של רון. הרמיוני מתעוררת מהתרדמת זמן קצר לאחר שהארי הרג את הבסיליסק, ומאוכזבת לגלות שכל מבחני סוף השנה בוטלו בהוראתו של המנהל אלבוס דמבלדור כמתנה מטעם הנהלת הוגוורטס.
הספר השלישי
בתחילת הספר השלישי רוכשת הרמיוני חתול מחמד בשם קרוקשנקס, הנוהג לרדוף אחרי סקאברס, עכברוש המחמד של רון. לפני תחילת שנת הלימודים מקבלת הרמיוני מחולל זמן סודי ממינרווה מקגונגל, המאפשר לה לבצע מסע בזמן ובכך לחזור על שיעורים כדי להתמודד עם מערכת השעות העמוסה שלה.
הרמיוני חוששת לשלומו של הארי פוטר לאור בריחתו מאזקבאן של סיריוס בלק, וכאשר הוא מקבל באופן לא ברור מטאטא מרוץ יקר ערך מסוג "אש המחץ" היא פונה לפרופסור מקגונגל ומספרת לה על כך. בעקבות זאת המטאטא מוחרם לבדיקות, והארי ורון מסרבים לדבר עמה במשך זמן מה. לאורך השנה נוצר מתח בין הרמיוני לרון בגלל המריבות התכופות בין קרוקשנקס לסקאברס, והם מפסיקים לדבר זה עם זה לאחר שנראה כי סקאברס נטרף.
הרמיוני היא היחידה שמצליחה לנחש נכונה כי פרופסור רמוס לופין, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, הוא אדם זאב. היא עושה זאת לאחר שיעור שבו הוחלף לופין על ידי סוורוס סנייפ שנתן להם מטלה להסביר את מאפייני אדם הזאב.
היא מסייעת לרובאוס האגריד להכין את כתב ההגנה כדי להציל את ההיפוגריף בקביק, המועמד להוצאה להורג כיוון שתקף בתחילת השנה את דראקו מאלפוי. לקראת סוף הספר מתברר כי במהלך עבודתה עם האגריד היא חשפה בפניו את חששותיה לגבי הארי ורון, וכן את חששה מכך שככל הנראה הם מעריכים אותה פחות בהשוואה לסקאברס העכברוש. כאשר ערעורו הסופי של האגריד נדחה היא מבשרת להארי ולרון על כך, וכשהאחרון מבטיח לסייע לה היא פורצת בבכי ופורקת את העומס הרגשי שבו הייתה נתונה לאורך כל השנה. לאחר מכן משתקמת מערכת היחסים בינה להארי ורון.
מחולל הזמן שקיבלה מפרופסור מקגונגל בתחילת השנה הופך לשימושי כאשר היא והארי משתמשים בו כדי לחזור בזמן ולהציל את סיריוס בלק (שהתברר כי הופלל על ידי אוכל המוות פיטר פטיגרו) ואת בקביק ממוות.
הספר הרביעי
שמאל|ממוזער|230px|הרמיוני רוקדת בנשף חג המולד עם ויקטור קרום (הסרט הרביעי)
כבר בתחילת הספר הרביעי הרמיוני מביעה מחאה על תנאי התעסוקה של גמדוני הבית, ומקימה אגודה לשיפור מצבם. היא עוסקת בנושא הזה בהתלהבות לאורך כל השנה, אך לא זוכה לשיתוף פעולה מצד חבריה ללימודים שמסרבים להצטרף לאלרג"ה (האגודה למען רווחת גמדוני הבית) שהוקם על ידה.
הרמיוני היא בת זוגו של שחקן הקווידיץ' הבולגרי ויקטור קרום לנשף חג המולד של טורניר הקוסמים המשולש, ואף מתואר כיצד הארי לא מצליח לזהות אותה וחושב אותה לנערה יפה מאוד שהגיעה מחוץ לבית הספר. ההגייה הנכונה של השם שלה (הֶר-מַ-יוֹ-ניִ) משולבת בעלילה כאשר היא מלמדת זאת את קרום. לקראת סוף הנשף היא נקלעת לוויכוח עז עם רון, המאשים אותה ב"התרועעות עם האויב". המתיחות בין הרמיוני לרון סביב הנושא של קרום נמשכת לאחר שהוא מגלה כי הרמיוני ממשיכה לשמור על קשר עם קרום. היא הייתה גם "בת הערובה" שקרום היה צריך להציל מהאגם של הוגוורטס במהלך המשימה השנייה של הטורניר.
היא מעניקה תמיכה רבה להארי לאורך טורניר הקוסמים המשולש, ומסייעת לו להתכונן לכל משימה. היא עסוקה בניסיונות לנקום בכתבת "הנביא היומי" ריטה סקיטר, שפרסמה עליה, על הארי ועל האגריד כתבות משמיצות לאורך כל השנה. בלילה שבו וולדמורט שב לגופו הגשמי היא חושפת שסקיטר היא אנימאגוס לא חוקי, ומצליחה ללכוד אותה באמצעי קסם בתוך צנצנת זכוכית תוך הבטחה שהיא תשחרר אותה אם סקיטר תפסיק להשמיץ בכתבותיה.
הספר החמישי
בתחילת הספר החמישי מתמנה הרמיוני למדריכה בבית גריפינדור לצידו של רון. כבר בלילה הראשון היא נאלצת לנזוף בחברתה לבית גריפינדור לבנדר בראון, כיוון שזו האמינה להשמצות ש"הנביא היומי" פרסם על הארי ועל דמבלדור בניסיון לקעקע את דבריהם על שובו של וולדמורט, ובכך מביעה את אמונה בהארי בפעם הראשונה בפומבי.
עם הצטרפותה של דולורס אמברידג' לצוות ההוראה הרמיוני הופכת ליותר מרדנית, ולבסוף מציעה להארי להקים את צבא דמבלדור (צ"ד) כדי ללמד התגוננות מפני כוחות האופל למי שמעוניין. היא מכינה מספר מטבעות מכושפים כדי שחברי הקבוצה יוכלו לתקשר זה עם זה מבלי להסתכן בחשיפה, ומטילה קללה שתפגע במי מחברי הקבוצה שינסה להסגיר אותה. במהלך ניסיונותיה לשכנע את הארי להקים את צ"ד היא אומרת לראשונה את שמו המפורש של וולדמורט, ובכך הופכת לאחד האנשים היחידים בסדרה שעושים זאת.
לאורך השנה היא מנסה לעזור להארי במערכת היחסים הרומנטית שלו עם צ'ו צ'אנג, אך מביעה תסכול או אהדה כשהוא לא מצליח להסתדר עם צ'ו. היא מייעצת לו להזמין אותה ליציאה להוגסמיד, אך מבקשת ממנו לפגוש אותה לצורך ריאיון עם ריטה סקיטר, עליה היא מאיימת בחשיפת זהותה הסודית כאנימאגוס. כשהארי מספר זאת לצ'ו היא כועסת עליו ומטיחה לעברו שעדיף שהוא ילך לפגוש את הרמיוני כפי שהוא בוודאי רוצה לעשות. הארי וצ'ו חוזרים לדבר זה עם זו רק בעקבות פרסום הריאיון שיזמה הרמיוני.
בספר זה הרמיוני היא אחד האנשים היחידים (מלבד ג'יני ויזלי) שמצליחים לדבר עם הארי בשעות שבהן הוא מפגין התנהגות עצבנית בגלל המתחים שהוא נתון בהם. היא מנסה פעם אחר פעם לשכנע אותו לנהוג בהיגיון, אך לא תמיד מצליחה בכך. כאשר הארי רואה חיזיון שבו וולדמורט מענה את סנדקו סיריוס במשרד הקסמים, הוא נחוש ללכת לשם כדי להציל את סיריוס, חרף מחאותיה הנמרצות של הרמיוני שניחשה (נכונה) כי וולדמורט שתל חיזיון מזויף במוחו של הארי. היא אחת מחמשת חברי צבא דמבלדור שהצטרפו להארי במסע למשרד הקסמים, ובמהלך הקרב שפרץ מול אוכלי המוות היא נפגעה מקללה אפלה שכוונה לעברה על ידי אוכל המוות אנטונין דולוחוב. בעקבות הקרב היא מאושפזת למשך זמן מה במרפאה של הוגוורטס, אך מחלימה באופן מלא.
הספר השישי
שמאל|ממוזער|280px|הרמיוני בשיעור שיקויים עם הוראס סלגהורן (הסרט השישי)
הרמיוני מקבלת ציונים גבוהים בכל בחינות הבגרות שניגשה אליהן בסוף הספר החמישי, ולפיכך גם בשנה זו יש לה מערכת שעות עמוסה מאוד. היא והארי מוזמנים להצטרף למועדון ה"סלג סלבז" של המורה החדש לשיקויים הוראס סלגהורן, המקבץ במועדון זה תלמידים בעלי קשרים או בעלי פוטנציאל הצלחה גבוה. בניגוד לשנים קודמות היא אינה התלמידה המצטיינת בשיעורי שיקויים, וזאת כיוון שהארי נעזר בספרו של "הנסיך חצוי-הדם", המתברר לבסוף כסוורוס סנייפ.
היא מסייעת לרון לשמור על מקומו בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור לאחר שהכשילה את המתמודד השני (קורמק מקלגאן), ולבסוף אף מזמינה אותו למסיבת חג המולד של סלגהורן. אולם, לאחר המשחק הראשון פורצת ביניהם מריבה והרמיוני מסרבת לדבר עם רון במשך זמן רב, כאשר בשיאה של המריבה היא מזמינה למסיבת חג המולד את קורמק מקלגאן במקום רון, כדי לגרום לרון לקנא בה. היא ממשיכה לריב עם רון עד שהוא מורעל בטעות במשרדו של סלגהורן, ובכך גורם לה להפגין את רגשותיה כלפיו.
לאורך השנה מפצירה הרמיוני בהארי לא להשתמש בהוראות ובקסמים הרשומים בספרו של "הנסיך חצוי-הדם", אך בכל פעם הארי מתעלם ממנה. היא גם מסרבת להשתכנע מטענותיו על כך שדראקו מאלפוי הוא אוכל מוות, כפי שמתברר בסוף הספר.
בסוף הספר היא ולונה לאבגוד משגיחות על משרדו של סוורוס סנייפ לבקשתו של הארי, ובכך מחמיצה את הקרב מול אוכלי המוות שפורץ למרגלות מגדל האסטרונומיה לאחר מותו של דמבלדור. בהלווייתו של דמבלדור היא ורון נמצאים ביחד, והיא מבטיחה להארי שהם יצטרפו אליו למסע לאיתור והשמדת ההורקרוקסים של וולדמורט, אף על פי שבשל כך היא תיאלץ לעזוב את הוגוורטס.
הספר השביעי
בספר השביעי ממלאת הרמיוני תפקיד חשוב במסעו של הארי לאיתור והשמדת ההורקרוקסים הנותרים של וולדמורט. היא מקבלת בירושה מדמבלדור עותק ישן של הספר "מעשיות בידל הפייטן", ומפענחת בו חלק מהסודות הקשורים לאוצרות המוות. תוך כדי כך היא מספרת להארי שלצורך ביטחונם של הוריה היא שינתה את זיכרונותיהם, וגרמה להם לשכוח את קיומה ולעבור לאוסטרליה.
בזמן שהם נמצאים במנוסה ממשרד הקסמים הנשלט על ידי וולדמורט פורצת מריבה קשה בינה והארי לבין רון, המחליט לעזוב את המאהל שלהם. הרמיוני מגיבה לכך בעצב רב, ולעיתים קרובות הארי רואה אותה בוכה. לאחר שרון חוזר ומציל את חייו של הארי היא מסרבת לדבר איתו במשך ימים אחדים. כאשר הם נלכדים על ידי שליחי משרד הקסמים ומובאים לאחוזת מאלפוי היא מעונה על ידי בלטריקס לסטריינג', החושדת בטעות שהיא הצליחה לפרוץ לכספת שלה בבנק גרינגוטס. בסופו של דבר היא ניצלת ביחד עם הארי ורון בזכות גמדון הבית דובי.
בתקופה שלאחר גילוי עובדת קיומה של אגדת אוצרות המוות היא מפקפקת בנכונותה, ופעם אחר פעם מנסה לשכנע את הארי שמדובר באגדת ילדים ותו לא, וכי עליו להתרכז במשימה שהוטלה עליו על ידי דמבלדור.
זמן מה לאחר שחולצה מאחוזת מאלפוי היא משתמשת בשיקוי הפולימיצי של אלאסטור מודי, ומשנה את צורתה לזו של בלטריקס כדי שתוכל לפרוץ עם הארי ורון לגרינגוטס ולגנוב את ההורקרוקס המוחבא בכספת. היא חולקת את נשיקתה הראשונה עם רון לאחר שהוא אומר שאין לתת לגמדוני הבית למות עבורם במהלך הקרב על הוגוורטס, ובמהלך הקרב היא ורון נכנסים לחדר הסודות ומשמידים שם את הגביע של הלגה הפלפאף שנלקח מגרינגוטס. בחלק השני של הקרב היא נלחמת בבלטריקס ביחד עם לונה לאבגוד וג'יני ויזלי, אך הן לא מצליחות ונסוגות מהקרב לפי פקודתה של מולי ויזלי שמצליחה להרוג את בלטריקס.
הרמיוני חזרה להשלים את שנתה השביעית בהוגוורטס אחרי הקרב על הווגורטס.
אפילוג
באפילוג של הסדרה, המתרחש תשע עשרה שנים לאחר הקרב על הוגוורטס, הרמיוני נשואה לרון ויש להם שני ילדים: רוז והוגו. היא היחידה מבין השלישייה שחזרה והשלימה את שנת הלימודים השביעית בהוגוורטס, ולאחר מכן החלה את הקריירה שלה במשרד הקסמים במחלקה לרישוי ופיקוח של יצורי פלא, בה מילאה תפקיד חשוב בשיפור חייהם של גמדוני הבית; לאחר מכן היא עברה למחלקה לאכיפת חוקי הקסם, שם סייעה בביטול חוקים המפלים לטובה טהורי דם. בסיפור קצר שפרסמה רולינג מוזכר שהרמיוני היא סגנית ראש המחלקה. רולינג ציינה גם כי הרמיוני איתרה את הוריה באוסטרליה והסירה את קסם הזיכרון שהטילה עליהם.
במחזה הארי פוטר והילד המקולל הרמיוני התקדמה לתפקיד שרת הקסמים. היא משתפת שוב פעולה עם הארי ורון יחד עם דראקו מאלפוי ובניהם במאבק נגד שובו של וולדמורט באמצעות מחולל זמן.
בסרטים
אמה ווטסון גילמה את דמותה של הרמיוני בכל שמונת סרטי הארי פוטר. המורה שלה לתיאטרון באוקספורד העבירה את שמה לסוכני השחקנים של הסרט הראשון, לאחר שהתרשמה מביצועיה בהצגות בית הספר. ווטסון סיפרה כי אף על פי שהתייחסה למבחן הבד שלה ברצינות היא לא האמינה שתתקבל, והופתעה מכך שמפיקי הסרט בחרו בה. נימוקיהם לבחירה היו הביטחון העצמי שהפגינה ועדיפותה על פני אלפי הנבחנות האחרות.
לפני הפקת הסרט השישי שקלה ווטסון לפרוש מהתפקיד, אך החליטה לבסוף כי "הפלוסים גוברים על המינוסים" וחזרה לתפקיד כיוון שלדבריה לא יכלה לראות מישהי אחרת מגלמת את דמותה של הרמיוני.
ווטסון אמרה כי הרמיוני היא דמות שמוכיחה כי יכולת אינטלקטואלית עדיפה על פני יופי, וכי אף על פי שהרמיוני לוקה בחסר מבחינת קשריה עם החברה היא אינה מתביישת בעצמה. בשנת 2007, זמן קצר לפני יציאתו לאקרנים של הסרט החמישי, היא אמרה כי .
מאפיינים
אישיות
התכונה הבולטת ביותר של הרמיוני היא הידע הרב שלה. הרמיוני מתנהגת בדרך כלל בצורה שקולה, חכמה ולוגית, ובתחילת דרכה בהוגוורטס היא לא נוטה לאבד את העשתונות במצבים מלחיצים ומצטיינת בחשיבה מעשית. ככל שהסדרה מתקדמת היא לומדת לשפר את האינסטינקטים שלה, ומצילה את חייהם של הארי ורון מספר פעמים בזכות חשיבתה המהירה. לעיתים קרובות היא מנדנדת לחבריה, אך היא גם מאוד נאמנה ומצפונית. רולינג אמרה בעבר כי הרמיוני היא אדם ש"לעולם לא סוטה מהמסלול; היא תמיד ממוקדת בעבודה שצריכה להיעשות". היא גם אמרה שלמרות החוכמה והגישה הטורדנית (לעיתים) להרמיוני יש "קצת הרבה פגיעוּת באישיות שלה", כמו גם "מידה של חוסר ביטחון מתחת", היא מרגישה "לחלוטין לא מתאימה... וכדי לפצות, היא מנסה להיות הטובה ביותר בהכול בבית הספר, ומקרינה ביטחון עצמי לא אמיתי שיכול לעצבן אנשים". במהלך הבחינה שלה בהתגוננות מפני כוחות האופל בסוף הספר השלישי התברר כי הפחד הגדול ביותר שלה הוא כישלון, לאחר שהבוגארט שלה לבש את צורתה של מינרווה מקגונגל המודיעה לה שנכשלה בכל המבחנים.
תכונה נוספת של הרמיוני היא החמלה והרצון לסייע מיד לאחרים, ובייחוד לחסרי ההגנה כגון נוויל לונגבוטום, תלמידי שנה ראשונה, גמדוני בית וילידי מוגלגים נוספים. לאחר פרסום הספר השביעי והאחרון חשפה רולינג שעיקר הקריירה של הרמיוני במשרד הקסמים הייתה להיאבק למען זכויות המדוכאים (גמדוני בית וילידי מוגלגים). רולינג אמרה כי הרמיוני מאוד מגוננת כלפי חבריה, ומעריכה אותם עד כדי כך שלו הייתה מביטה בראי של ינפתא הייתה רואה את הארי, רון ואת עצמה "חיים ושלמים, ואת וולדמורט מחוסל".
מראה חיצוני
הרמיוני מתוארת בספרים כבעלת שיער חום מתולתל, עיניים חומות, ושיניים שהיו בולטות במקצת עד לספר הרביעי שבו נפגעה מלחש של דראקו מאלפוי, שגרם להן לצמוח ללא שליטה עד שאחות בית הספר גברת פומפרי הטילה על הרמיוני לחש שמכווץ אותן ואמרה לה לעצור כשהן מגיעות לגודלן הרגיל, אך הרמיוני הניחה להן להתכווץ מעט יותר.
יכולות קסם
לאורך כל הסדרה מוזכר כי הרמיוני היא אחת המכשפות המוכשרות ביותר בגילה. היא התלמידה המצטיינת בשכבה של הארי, וכמעט תמיד היא הראשונה שמצליחה לבצע בהצלחה כל כישוף או קסם הנלמדים בכיתה גם אם מדובר בקסמים הנלמדים בשנים מתקדמות יותר, כפי שמתברר בספר החמישי שבו היא מבצעת בהצלחה את קסם הפרוטאוס [שהוא ברמת כשיפומטרי] על המטבעות המזויפים של צבא דמבלדור, והופכת אותם לאמצעי תקשורת בין חברי הקבוצה. הרמיוני היא גם התלמידה הראשונה שביצעה בהצלחה לחשים אילמים.
היא מצטיינת בדו-קרב קוסמים, ומצליחה לגבור גם על אוכלי מוות מנוסים כפי שניכר בקרב במחלקת המסתורין, בית משפחת לאבגוד, ובקרב האחרון על הוגוורטס מול לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו. אולם, רולינג סיפרה כי אף על פי שבמהלך שלושת הספרים הראשונים הרמיוני הייתה גוברת על הארי בדו-קרב קוסמים, החל מהספר הרביעי הוא כה טוב בהתגוננות מפני כוחות האופל עד כדי כך שהוא מסוגל להביס אותה. הרמיוני לא הצטיינה בנושאים שלא נלמדו באמצעות ספרים או אימון מעשי, כגון טיסה על מטאטא, והיא התנגדה בנחרצות למקצוע גילוי עתידות שממנו פרשה במהלך הספר השלישי. היא אינה מצטיינת גם בשחמט קוסמים, שהוא הדבר היחיד שבו היא תמיד מפסידה.
צורת הפטרונוס של הרמיוני היא לוטרה, שהיא החיה האהובה על רולינג, וזה גם הקסם היחיד שהיא מתקשה לבצע. השרביט שלה עשוי מגפן וליבת הקסם שלו היא נימי לב של דרקון; גפן הוא העץ המתאים לתאריך הלידה הבדיוני של הרמיוני (19 בספטמבר) בלוח השנה הקלטי.
עץ המשפחה
בתרבות הפופולרית
ממוזער|391x391 פיקסלים|מרצ'נדייז של הארי פוטר המיועד למעריצים, קשיות שתייה שלו לצד חבריו רון ויזלי והרמיוני גריינג'ר ויריבו דראקו מאלפוי
דמותה של הרמיוני הייתה בסיס לפרודיות רבות במסגרת סדרות אנימציה ותוכניות מערכונים. בתוכנית סאטרדיי נייט לייב היא מגולמת על ידי לינדזי לוהן. בתוכנית Big Impression הציג אליסטייר מקגואן מערכון בשם "לואיס פוטר וביסקוויט החכמים", שבו גולמה הרמיוני על ידי ניגלה לוסון. בשנת 2003 הפיק ארגון הצדקה הבריטי קומיק רליף מערכון בשם "הארי פוטר וסיר הלילה הסודי של אזרבייג'ן" (Harry Potter and the Secret Chamberpot of Azerbaijan), שבו גולמה דמותה של הרמיוני על ידי מירנדה ריצ'רדסון המגלמת בסרטים את דמותה של העיתונאית ריטה סקיטר. הרמיוני הופיעה גם בסדרת המערכונים "הארי בלאדר" (Harry Bladder) של תוכנית המערכונים האמריקנית "All That", שם נקראה הרהייני וגולמה על ידי ליסה פוילס. מערכון שבו הרמיוני, הארי, רון ודמבלדור נהרגים מפצצה שהונחה על ידי וולדמורט זכה בפרס "הקומדיה הטובה ביותר" לשנת 2008 באתר יוטיוב.
במחזמר הפרודי מחזמר מאוד פוטרי את הרמיוני משחקת בוני גרוסון (חוץ מבמחזמר השלישי, שם משחקת אותה מרדית' סטייפן). היא מתוארת כמאוד מכוערת והרבה פעמים דמוית שונות טועות אותה לטרול לילה או בוגארט. למרות הכיעור בולט שלה, היא מופיעה כיפייפה בנשף החורף ובמחזמר השלישי, אחרי שנוויל לונגבוטום מכה אותה בפרצוף בחושבו שהיא אוכל מוות. היא מאוד לא פופולרית בהוגוורטס, ונחשבת להורסת שמחות שלא יכולה לצייר (על שמה נכתב השיר "הרמיוני לא יכולה לצייר") וכולם שונאים אותה, חוץ מרון, הארי, ג'יני ובהמשך גם דראקו. בנוסף, אף אחד לא מסוגל לזכור את השם שלה והרבה פעמים פונים אלייה בתור "הרמן".
קישורים חיצוניים
מידע, ב"וויקי הארי פוטר"
מידע, ב"לקסיקון הארי פוטר"
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהארי פוטר
קטגוריה:קוסמים בדיוניים
קטגוריה:מכשפות בקולנוע ובטלוויזיה
קטגוריה:מכשפות בספרות
קטגוריה:חברי צבא דמבלדור
קטגוריה:מסדר עוף החול | 2024-10-19T16:28:48 |
מגלה כיוון ומרחק | REDIRECT מכ"ם | 2005-06-10T18:50:18 |
טיל | טיל הוא עצם הנע באוויר או בחלל והוא בעל מנוע כגון מנוע רקטי או מנוע סילוני. לטילים מונחים יש גם מערכת הנחיה עצמית או הנחיה מרחוק המכוונות אותו למטרה. המונח "טיל" בעברית משמש בדרך כלל לתיאור סוג של כלי נשק, אך גם משגרי לוויינים ומשגרי חלליות הם טילים. רקטה היא טיל ללא אמצעי ניווט, אמצעי הנחיה ויכולת כוונון.
ממוזער|250px|איור של טיל AGM-65 מאבריק
שמאל|ממוזער|250px|סי-הוק – SH-60B – יורה טיל נגד ספינות מדגם AGM-119 פינגווין
היסטוריה
מקורות עתיקים
קיים קושי באיתור תאריך הופעת הרקטות משום שהמונח הסיני לחץ-אש ולרקטה זהים. על כל פנים ציור סיני משנת 1045 מראה בבירור רקטות היורות את עצמן מתוך אשפת חיצים, כמו גם את הלוחם היורה מחזיק בלפיד לצורך הצתת הרקטות.
פיתוח הנשק הרקטי בהודו, מהמאה ה-13 עד למאה ה-17
העדויות הראשונות לשימוש ברקטות בהודו מאוחרות יותר ב-150 שנה, אך עדויות אלו מעידות על רקטות מתקדמות הרבה יותר, כך שייתכן שההמצאה ההודית קדמה לסינית. בעוד טכנולוגיית הרקטות הסינית נותרה פרימיטיבית – רקטות קטנות בגלילי נייר, שהטווח שלהן נמוך מ-300 מטר – טכנולוגיית הרקטות ההודית כללה שימוש בגלילי מתכת, המסוגלים לעמוד בלחצים גבוהים הרבה יותר. טווח הרקטות ההודיות הגיע לשני קילומטר כבר במאה ה-15 ומשקלן עלה לשלושה קילוגרם, והן היו הנשק בעל הטווח הארוך ביותר בתקופה זו. סולטאן ממלכת מייסור חיידר עלי הקים חיל רקטות של 1,200 איש, והטווח הוגדל ל־6 קילומטר. בנו טיפּוּ סאהיב הרחיב את חיל הרקטות ל-5,000 איש, בניסיון לעצור את חילות הכיבוש הבריטיים, אך הדיוק הנמוך של הרקטות עמד בעוכריו.
שמאל|ממוזער|250px|קטלוג מאויר של "קונגריביות" מתחילת המאה ה-19
פיתוח הנשק הרקטי במערב, המאות ה-18 וה-19
הרקטות היו ידועות באירופה כבר במאה ה-13, אם לא קודם לכן, אך למרות מספר ניסיונות ראשוניים הן נותרו אטרקציה שולית. המערכה הבריטית בהודו שינתה מצב זה. בקרב צ'רינגפטם בשנת 1792 נפצע יזם בריטי בשם סר ויליאם קונגריב מאש הרקטות של טיפו סאהיב. קונגריב הביא עמו את הרעיון למערב, ושילב אותו בשיטות מערביות של ייצור המוני. הוא הציע בקטלוג שלו עשרה דגמי מנוע רקטי, משלושה ק"ג ועד 150 ק"ג, עליהם היה ניתן להרכיב ארבעה סוגים של ראש קרבי: ראש נפץ, ראש נפץ עם רסיסים (שרפנל), ראש הצתה וראש תאורה. עם הרקטות הוא סיפק ערכת כלים אחידה. הרקטות החדישות כונו על שמו, "קונגריביות".
הקונגריביות, בזכות ייצור תעשייתי אחיד, היו מדויקות וצפויות הרבה יותר מהמהדורות של דרום-מזרח אסיה, וזכו לשימוש נרחב. ב-1806 השתמשו הבריטים במאות קונגריביות בהתקפה על בולון. שנה לאחר מכן קונגריביות בעלות ראש הצתה שרפו את קופנהגן עד עפר. הקונגריביות היו נשק משלים מצוין לתותחים – הטווח שלהן היה גדול יותר, אך התותחים היו מדויקים. בשל הרתע, תותחים ניתן היה להתקין רק על ספינות בינוניות ומעלה, אך רקטות ניתן היה לשגר גם מתוך סירות.
בשל יתרונות אלו השימוש ברקטות התפשט במערב, והן זכו לסדרת שיפורים. מוט הייצוב הצדדי המסורתי, שנשאר ללא שינוי מהמאה ה-10, הוחלף במוט ייצוב מרכזי. כך שופרה יציבות המסלול של הרקטה, ובנוסף ניתן היה לירות אותה מתוך קנה גלילי שקבע את מסלולה. בחציה הראשון של המאה ה-19 פותחו טכניקות לדחיסת אבק השרפה שהגדילו את טווח הרקטות ואת משקל הראש הקרבי כמה מונים. יזם אנגלי בשם הייל הגה את רעיון פתחי הפליטה המוטים, שגרמו לסחרור הרקטה סביב צירה ושיפרו עוד יותר את הדיוק – עד לרמה המודרנית של כאחוז אחד מטווח הרקטה (לרקטה ללא מנגנון הנחיה).
בחצי השני של המאה ה-19 ירדה קרנן של הרקטות. טכניקות לייצור המוני של פלדה, והמעבר לתותחים בעלי מכנס אחורי, שיפרו את טווח התותחים, את דיוק התותחים ואת קצב הירי עד לרמה שהרקטות בנות התקופה לא יכלו להתחרות בה.
המאה ה-20 וטילאות בת זמננו
המאה ה-20 הביאה לפריצת דרכים רבות ולפריחת הטילאות. קונסטנטין ציולקובסקי הציע את רעיון הטיל הרב-שלבי כפתרון להארכת טווחי הטילים בסדרי גודל שלמים, והציע שימוש בטילים למסע בחלל. מהנדסים שגדלו על סיפוריו של ז'ול ורן מימשו חזונות מוקדמים אלו.
פיתוחיו של גודרד
רוברט גודרד פיתח בשנות ה-20 של המאה ה-20 את עקרונות הטיל המודרני. בסך הכל רשם גודארד מאות פטנטים שכיסו את כל הבעיות המעשיות – הנעה בדלק ומחמצן נוזלים, מנגנוני הפרדת שלבים, משאבות דלק לטמפרטורה נמוכה ולחץ גבוה, הנחיה באמצעות גירוסקופ ושימוש בסכיני אוויר להטיה, ועוד.
פיתוחיו של גודארד זכו להד מועט בארצות הברית, אך נלמדו בקפדנות בגרמניה.
הטילים המודרניים הראשונים בייצור סדרתי (אגרגט)
ה-V-1 הוא הטיל המונחה הראשון בהיסטוריה. הוא פותח בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נכנס לשימוש מבצעי החל מיוני 1944, ושימש ככלי נשק הרסני וזול לטווח ארוך. חסרונו של טיל זה היה שהבריטים זיהו אותו בקלות בעת מעופו באוויר בגלל הרעש שהוא יצר, ולכן הצליחו לרוב להפילו.
ה-V-2, הוא הטיל הבליסטי הראשון בהיסטוריה, הוא גם פותח בגרמניה הנאצית ומטרתו הייתה לפגוע בערים המרכזיות של בעלות הברית. הטיל נשא כטון חומרי נפץ בראשו, הוא היה בעל דיוק גבוה, הגיע למהירויות על קוליות והיה שקט ביותר, כך שאי אפשר היה לזהותו בזמן הטיסה ליעד.
ממוזער|מבנה טיל ה-V-2, והסבריו
בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה, ראו בעלות הברית את הפוטנציאל החבוי במדעי הטילים, והיו במרוץ אחד נגד השני למצוא את מפתחי הטילים הגרמניים ולשלבם במחקרים שיקדמו את הידע על הטילים בארצם.
ורנר פון בראון (ממפתחי האגרגט) וצוותו הבינו שהגוף היחיד שיממן את מחקרם במרביות הוא ארצות הברית. הצוות פנה לצבא ששהה בגרמניה והמשרד לשירותים אסטרטגיים קיבל את הצעתם ופתח במבצע פייפרקליפ. מבצע זה נתן לארצות הברית יתרון משמעותי בתחום הטילים במלחמה הקרה.
התמקצעות הטילאות במלחמה הקרה ולאחריה
המעצמות השקיעו סכומים ומאמצים גדולים, וההישגים לא איחרו לבוא. צוותים המבוססים על מומחים גרמניים פיתחו בארצות הברית ובברית המועצות טילים ארוכי טווח שנועדו מחד לנשיאת מטען מועיל לחלל, ומאידך ליכולת שיגור בין-יבשתית. מאמצים אלו הביאו בארצות הברית לפיתוח הטיל סטורן 5, המחזיק בשיא העוצמה עד ימינו והביא את משימות אפולו לירח, ואילו הסובייטים פיתחו את פלטפורמת סויוז האמינה יחסית, המחזיקה בשיא בלתי מעורער של שיגורים מוצלחים ובטיחות ונמצאת בשימוש עד ימינו.
פיתוח הטילים התרחב לכלי נשק קצרי טווח אך מדויקים וקטלניים. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 פותחו טילי אוויר-אוויר שנועדו להפיל מפציצים נושאי חימוש גרעיני, ובהדרגה התפתחו עד שהחליפו כמעט לגמרי את השימוש בתותחים בקרבות אוויר-אוויר. במקביל פותחו מערכות טילים נגד מטוסים, וטילים נגד טנקים שהם למעשה דורות ההמשך של הרקטות נגד טנקים משנות מלחמת העולם השנייה.
קיימים טילים בעלי יכולת הנחיה עצמאית לחלוטין, או נשלטים מרחוק בעזרת קשר רדיו ומצלמה, ומשפחות רבות מסוגים שונים של טילים.
החל משנות ה-60 פותחו במסגרת התוכנית האמריקאית Safeguard טילים נגד טילים. טילים אלו נדרשו לתאוצה עצומה, להנחיה מהירה מאוד ולכושר תמרון חסר תקדים. הטילים משנות ה-60 לא הגיעו לרמת הדיוק הנדרשת לפגיעה ישירה או כמעט ישירה, ולכן השתמשו בראשי נפץ גרעיניים, מה שהגביל את השימוש בהם ליירוט טילים בליסטיים בגובה רב.
טילים נגד טילים זכו לסבב פיתוח משמעותי שני במאה ה-21, ובפרט בישראל, בה פותחו טילי החץ וכיפת ברזל שהציגה הצלחות מרשימות. טכנולוגיות חדשות ומיזעור המחשוב הביאו ליכולת פגיעה ישירה בסבירות גבוהה, מה שביטל את הצורך בראש נפץ רב עוצמה ומסוכן לסביבה ואפשר שימוש לטווח קצר ובינוני.
מבנה
מבנה הטיל, ללא תלות בייעודו, הוא דומה – דמוי גליל המורכב ממספר מקטעים:
מקטע ההנעה, המורכב ממנוע ומכל דלק, נוזלי או מוצק המיועד להניע את הטיל לייעדו. לעיתים ובטילים בליסטיים – ישנם מספר מקטעי הנעה שונים המיועדים לשלבים שונים במעוף או מספר מכלי דלק (מנוע דו-שלבי או תלת-שלבי). החלוקה לשלבים מאפשרת לוותר במהלך מעוף הטיל על חלק ניכר ממשקלו, וכך להגדיל את הטווח.
מקטע ניווט וההנחיה (נקרא גם ראש הנחיה – רה"ן), המיועד להוביל את הטיל אל ייעדו. הניווט מתבצע לרוב באמצעות מערכת ניווט אינרציאלית ו/או לווינית המעבדות את מצב הטיל ובהתאם לתוכנית הטיסה המחשב המוטס (OBC) מעביר פקודות הנחיה לאמצעי הניהוג לתיקון.
ראש ביות (רב"ת) – משמש רק חלק מהטילים וממוקם לרוב בחלק הקדמי של טיל. המידע ממנו מועבר למקטע הניווט וההנחיה שמעבד אותן לפקודות היגוי ותיקון סופי לעבר המטרה.
מטען מועיל – המטען שהטיל נדרש להביא למטרתו. המטען עשוי להיות חללית, לוויין או ראש קרב (רש"ק) שהוא חומר נפץ, פצצת אטום, נשק כימי או נשק ביולוגי. בטילי אימונים הרש"ק עשוי מגבס או חומר דומה. הרש"ק מצויד במרעום שתכליתו ליזום את הפעלת הרש"ק שתביא לפגיעה במטרה או בסמוך לה.
מקטע ניהוג וייצוב – ייצוב טיל מתבצע באמצעות כנפונים סטטיים השומרים על מעוף אווירודינמי, ואילו תיקוני ההיגוי יכולים להתבצע בשיטות שונות כגון שימוש בקנארדים, הנעה וקטורית, הטיית דחף ונחיר גמיש.
הנעה
הנעת הטילים מבוססת על חוק שימור התנע: במנוע הטיל מתקיימת תגובה כימית אקסותרמית מאוד. הגזים שהם תוצרי התגובה מתלהטים לטמפרטורה של אלפי מעלות צלזיוס ונפלטים כסילון מהיר של גזים לוהטים לאחור. מאחר שהטיל פולט מסה לאחור, הוא עצמו נורה קדימה. עוצמת המנוע בכל זמן נתון היא מכפלת המסה של הגזים הנפלטים במהירות הפליטה.
עקרון פעולה זה זהה לזה של מנוע סילון, ברם, בטיל כל החומרים הדרושים לתגובת הבעירה מאוכסנים בטיל עצמו. במנוע סילון רק הדלק מאוחסן בגוף המטוס, בעוד המחמצן – חמצן מהאוויר – נשאב מבחוץ.
שני הסוגים הנפוצים של התגובה הכימית הם מנועי דלק מוצק בהם הדלק והמחמצן הם מוצקים המעורבים יחדיו (כדוגמת אבק שרפה, ומנועי דלק נוזלי שעבורם מותקנים בטיל מיכלים של גז הדחוס לנוזל, ומערך צינורות ומשאבות המזריק את הדלק והמחמצן לחלל המנוע, בו מתרחשת הצתה.
דלק מוצק לעומת דלק נוזלי – יתרונות וחסרונות
מנועי דלק מוצק הם פשוטים ולא כוללים חלקים נעים, על כן האמינות שלהם גבוהה מאד, כדי 99% ויותר. מנועי דלק נוזלי סבוכים הרבה יותר וכוללים מערך מורכב של משאבות, שסתומים וצינורות, ועל כן אמינותם נמוכה יותר, ואף בטילים המתקדמים ביותר ממין זה תאונות אינן נדירות.
יתרון נוסף של מנועי דלק מוצק הוא שהנוזלים המשמשים במנועי דלק נוזלי הם לעיתים קרובות חומרים מאכלים (קורוזיביים) שלא ניתן לאחסן אותם בגוף הטיל לאורך זמן. הדבר דורש תדלוק של הטיל לפני השיגור ממש, מה שמעכב את השיגור למשך זמן התדלוק שאינו מבוטל (בדרך כלל כמה דקות). לעומת זאת טיל בעל דלק מוצק מוכן לשיגור בכל עת.
יתרון נוסף של דלק מוצק הוא שהוא מחזק את גוף הטיל מעצם היותו מוצק. הדבר מאפשר לבנות את גוף הטיל מחומר חלוש וקל יותר, ומעלה את יעילותו הכללית.
מנגד, לדלק מוצק מגבלות רבות: טילים בעלי דלק נוזלי משתמשים בנוזלי הדלק עצמו לקירור מעטפת המנוע (הנוזלים מועברים בצינורות סביב המנוע לפני שהם מוזרקים לתוך המנוע ומוצתים). דבר זה אינו אפשרי במנועי דלק מוצק, ועל כן הם מתלהטים במהירות רבה לטמפרטורה שאין חומר שיכול לעמוד בה ללא התכה. הדבר מחייב לבנות את המנוע מהחומרים העמידים ביותר הקיימים, וגם בהם משך פעולת המנוע מוגבל לפני שהמנוע יותך והטיל יתפרק. מנוע דלק מוצק מוגבל לפעולה קצרה, עד שתי דקות לכל היותר ובדרך כלל שניות ספורות. כמובן מאליו, הטווח של טיל בעל דלק מוצק ויכולת התמרון שלו מוגבלים בהשוואה לטילי דלק נוזלי. טילים שמחייבים הנעה ארוכה משתמשים אך ורק בדלק נוזלי.
רק במנועי דלק נוזלי ניתן לשלוט בצורה מדויקת על קצב הבעירה לפי הצורך בעת הטיסה על ידי קצב השאיבה של הדלק הנוזלי. לעומת זאת קצב הבעירה במנוע דלק מוצק אינו ניתן לשליטה, ולכל היותר ניתן לעצב את חומר הדלק מראש למספר מוגבל של "פרופילי בעירה" באמצעות עיצוב צורת הדלק המוצק (ראו להלן).
לדלק נוזלי יש צפיפות טובה הרבה יותר של אנרגיה למשקל הדלק והמחמצן. אומנם דלק מוצק דחוס יותר וגם מאפשר בניית גוף קל יותר, אך מגוון האפשרויות לחומר דלק מוצק מוגבל, בעוד שבדלק נוזלי ניתן להשתמש בחומרים בעלי צפיפות האנרגיה הטובה ביותר שקיימים. התוצאה היא שלמרות המשקל העודף הרב שטיל דלק נוזלי נושא עימו – גוף חזק יותר, מערכות של משאבות וצינורות – בכל זאת טיל דלק נוזלי יהיה בעל עוצמה גדולה הרבה יותר משל טיל בעל דלק מוצק באותו משקל.
סיווג
200px|שמאל|ממוזער|טיל חץ 2 במהלך ניסוי בקליפורניה, יולי 2004
שמאל|ממוזער|200px|מטוס F-15 איגל משגר טיל נגד לוויין ASM-135 במהלך ניסוי. הטיל השמיד לוויין מחקר
סיווג מקובל
ניתן לסווג טילים על פי מספר קריטריונים שונים. אולם עם השנים התקבעו שמות נפוצים לסוגים השונים שלא על פי קריטריון אחיד, אלא כסיווג מקובל.
טיל נגד מטוסים (נ"מ): נקרא גם טיל קרקע-אוויר. טיל המשוגר מהקרקע ומיועד להפיל כלי טיס.
טיל אוויר-אוויר: טיל המשוגר מכלי טיס, המיועד להפיל כלי טיס אחר.
טיל נגד טנקים (נ"ט): טיל המשוגר מפלטפורמות שונות, החל כטיל כתף וכלה כטיל אוויר-קרקע, ומיועד לפגוע ברכב קרבי משוריין.
טיל נגד ספינות: טיל המשוגר מפלטפורמות שונות, המיועד להטביע כלי שיט.
טיל קרקע-קרקע: לרוב מדובר דווקא ברקטה קצרת טווח, אך התחום כולל את כלל הטילים המשוגרים מהקרקע לטווח בינוני-ארוך, המיועדים לפגוע במטרות קרקעיות למיניהן.
טיל כתף: טיל אישי, שלרוב מתופעל על ידי צוות מצומצם של אנשים (אחד עד שלושה). מיועד למטרות שונות – לרוב כטיל נ"ט או נ"מ.
טיל נגד טילים: טיל המיועד להגנה כנגד טילים. טילים אלו נורים לאחר גילוי הטיל המאיים על כן עליהם להיות בעלי יכולות המאפשרות לנטרל אותו. המגמה היא פיתוח מערכת שבה ההנחיה נעשית על ידי מערכת חיצונית, מונחית מכ"ם השולח נתוני ניהוג רציפים לטיל צייד הטילים, כאשר הטיל עצמו יהיה פשוט וזול. הבעיה היא עלות-תועלת והאתגר כעת הוא היכולת להתמודד עם רקטות קטנות וזולות הנמצאות בשימוש ארגוני טרור.
טיל נגד לוויינים: משמש להשמדת לוויינים.
משגרים הם הטילים הגדולים והחזקים ביותר שקיימים. הם משמשים לשיגור לוויינים וחלליות, וגם כטילים ביניבשתיים לשיגור נשק גרעיני היכולים להגיע לכל נקודה על פני כדור הארץ.
סיווג לפי מוצא ויעד
טיל אוויר-אוויר
טיל קרקע-אוויר
טיל אוויר-קרקע
טיל קרקע-קרקע
טיל ים-ים, טיל חוף-ים, טיל ים-קרקע, טיל ים-אוויר או טיל אוויר-ים
סיווג לפי שימוש עיקרי
טיל נ"ט
טיל נ"מ
טיל נגד טילים: טיל שנועד ליירט טילים.
טיל נגד קרינה: טיל שנועד לפגוע במכ"ם קרקעי.
משגר לוויינים וחלליות: טיל המשמש לשיגור לוויינים וחלליות לחלל.
סיווג לפי מסלול מעופו של הטיל
ממוזער|250px|טיל טאו נגד טנקים
הבחנה המתייחסת אל מסלול מעופם של הטילים:
טיל בליסטי: הוא טיל שחלק גדול ממעופו עובר ללא פעולת המנוע, ולכן נשלט על ידי חוקי הבליסטיקה. משוגר ממתקן קרקעי או מצוללת.
טיל שיוט: הטיל בעל מאפייני טיסה הדומים לאלו מטוס זעיר, ומיועד לפגוע בטווחים רחוקים ללא יכולת גילוי מוקדמת.
סיווג לפי אופן ההנעה
סיווג נוסף, אך לרוב בעל חשיבות משנית, הוא לפי אופן ההנעה של הטיל:
הנעה בעזרת דלק מוצק
הנעה בעזרת דלק נוזלי
ניווט והנחיה
לעיתים קרובות משתמשים במונח "הנחיית טילים" כדי להתייחס לשלושה תפקידים שונים, המבוצעים על ידי מנגנונים נפרדים בגוף הטיל, שכולם יחד אחראים לדיוק הטיל ולהגדלת הסיכוי שלו ליירט את המטרה. מנגנונים אלו הם: ניווט, הנחיה וניהוג (לעיתים מוסיפים מנגנון ביות).
מנגנון הניווט המשתמש בחישה ואלגוריתמים לשיערוך מיקום ומצב זוויתי של הטיל במרחב. רכיב מרכזי בתחום זה הוא מערכת ניווט אינרציאלית.
מנגנון הנחיה האחראי לממש את "כלל ההנחיה" – כלומר להעביר פקודות תיקון מסלול להגאים בהתאם למיקום הרצוי הנדרש בשביל ליירט את המטרה ביחס למיקום המצוי שהתקבל ממנגנון הניווט.
ניהוג הכוונה למנגנונים האחראים להעביר את הפלט הסופי של מנגנוני ההנחיה בצורה יעילה להגאי הטיל; מדובר בתהליך של תרגום פקודות ההנחיה של הטיל (המנוסחות בצורה קינמטית) לפקודות ניהוג אווירודינמיות להגאים, בהתאם למודל של ההתנהגות האווירודינמית של הטיל (תרגום הפקודות עשוי להיות מבוצע גם על ידי מחשב ההנחיה). בין המנגנונים הנכללים בתפקיד הניהוג נכללים גם האמצעים האלקטרומכניים שמניעים את הגאי הניהוג של הטיל.
המונח ביות בדרך כלל מתייחס למנגנון של הטיל לזהות את מיקום המטרה ומאפייני תנועתה (מהירות, כיוון, תאוצה וכדומה), והוא מבוצע על ידי ראש ביות – רכיב אופטי, מכ"מי או אקוסטי. מידע זה מועבר לצד המידע המועבר ממנגנון הניווט למחשב ההנחיה, וזה שולח פקודות תיקוני מסלול להגאים בהתאם לשני המרכיבים.
להלן מספר כללי הנחיה נפוצים:
הנחיית מרדף – המכונה גם "רדיפת כלב", הוא כלל הנחיה שנעשה בו שימוש בחלק מן הטילים והפצצות המונחות הראשונות. הכלל מתבסס על הכלל האינטואיטיבי הגס שכדי ליירט מטרה בזמן קצר צריך "לכוון אל המטרה" כל העת, כלומר על הטיל לנוע כל העת לאורך קו הראייה למטרה. בפועל כלל הנחיה זה מביא לא לזמן יירוט קצר ביותר ולא לביצועים טובים ביותר. ההתפתחות של תורת הבקרה האופטימלית ובעקבותיה הנחיה אופטימלית הובילו לפיתוח מגוון רחב של סכמות תאורטיות וכללים יעילים יותר באופן כללי ולמצבים מסוימים, בהתאם לכל מקרה.
ניווט יחסי – כלל הנחיה שמשמש במרבית הטילים המתבייתים על מטרות אוויריות ואחרות (החשיבות של כלל הנחיה יעיל היא הקריטית ביותר בזירה האווירית). מתבסס על העיקרון שטיל צריך לנווט בשיעור פרופורציונלי לשינוי של קו הראייה למטרה, ובאותו כיוון של שינוי זה על ספירת הכיוונים. צורת הניסוח של הכלל הופכת אותו למתאימה ביותר לטילים בעלי מערכת ביות אוטונומית (המתבייתים באופן עצמאי ללא פקודות מתחנת שליטה), כגון טילים בעלי ראש ביות תת-אדום או מכ"מי, שמבחינים בשינוי המיקום היחסי של המטרה באופן אוטומטי. כלל זה פותח במקור משיקולים של הנחיה אופטימלית, וחשיבותו היסודית היא בכך, שתחת קירובים מתמטיים מסוימים הוא הכלל היעיל ביותר מבחינת מאמץ הבקרה הנדרש ממנו, כלומר הוא החסכוני ביותר מבחינת כמות התמרונים הנדרשת מהטיל כדי לפגוע במטרה.
הנחיה דרך קו ראייה – סכמת הנחיה שנעזרת בנקודת ייחוס שלישית (נוסף על מיקום המיירט והמטרה) כדי להתכוון למטרה. הכלל קובע שעל הטיל להימצא כל העת על הקו שמחבר בין נקודת הייחוס והמטרה, כך שקו זה למעשה מנחה את הטיל לפגיעה במטרה. עיקר השימוש בכלל זה הוא בטילים זולים חסרי ראש ביות, שנעזרים בתחנת שליטה (המהווה את נקודת הייחוס), לרוב מכ"מית, שמנווטת אותם בהתאם למדידות המיקום ומהירות המטרה. חסרונו הבסיסי הוא ביעילותו לטווחים קצרים בלבד, עקב התבדרות אלומות המכ"ם עם המרחק, שפוגעת בדיוק המדידות של תחנת המעקב. נוסף לזאת כלל זה לא יעיל נגד מטרות מתמרנות בחדות, עקב היעדר ראש ביות מובנה בטיל.
ניווט מקבילי – נקרא גם "פתרון ירי". אין זה כלל הנחיה במובן המקובל, אלא רק פרוצדורה לקביעת כיוון הירי של קליע או טיל מסוג כלשהו (למשל טורפדו) כדי לפגוע במטרה בעלת מיקום ומאפייני תנועה כלשהם.
הנחיית Q – פרוצדורה מתמטית שמשמשת להכוונת טילים בליסטיים. משמשת לקבוע מתי לכבות את מנוע הטיל, כך שלאחר רגע הכיבוי הטיל ימשיך במסלולו האליפטי בהשפעת הכבידה כדי לפגוע במטרה.
דואר
נעשו בעבר מספר ניסיונות לשליחת דואר על ידי רקטה או טיל. אלו נוחתים באמצעות מצנח פנימי שנפתח בעת ההגעה ליעד. השיטה נוסתה על ידי ארגונים שונים ברחבי העולם ולא תפסה בשל עלות גבוהה ואחוז כישלונות גבוה.
ראו גם
רקטה
משגר לוויינים וחלליות
נשק מונחה
ורנר פון בראון
V-2
הנדסת אווירונאוטיקה
לקריאה נוספת
עזריאל ק.ג. לורבר, טילים מונחים ונשק רקטי, הוצאת מערכות, 1971
קישורים חיצוניים
דוד פלס, טיל מונחה, לשוננו לעם, כרך ט חוברת ח (תשי"ח), עמ' 233–238, באתר האקדמיה ללשון העברית, 13 ביולי 2014
פיני יונגמן, איך מיירטים טיל או מל"ט?, באתר מערכות, 19 בנובמבר 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמצעי לחימה
קטגוריה:מנועים רקטיים | 2024-10-19T16:48:32 |
טיל קרקע-אויר | REDIRECT טיל_קרקע-אוויר | 2015-09-26T11:07:28 |
גדעון בן יואש | גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ הוא דמות מקראית, שעל פי המסופר בספר שופטים היה השופט החמישי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.
גדעון הציל את ישראל ממדין, עמלק ובני קדם. הוא כונה גם ירובעל () וירובשת (), היה משבט מנשה מהעיר עפרה, ממשפחת "אבי העזרי" (לפי פירוש רש"י אביו היה מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה).
הניצחון על המדיינים נזכר בדורות הבאים כאחד הניצחונות הגדולים. הניצחון על מדין ועל מלכיהם, מוזכר במזמור , מצוין ב, וגם ב ו-.
סיפורו מתואר ב עד . גדעון פעל אחרי דבורה הנביאה וניצחונה על עמי כנען. לאחר מותו תפס בנו אבימלך בן גדעון, את המלוכה על העיר שכם תוך טבח אֶחיו, והוקע על ידי אחיו יותם במשל יותם ( עד ).
ממצא ארכאולוגי בסביבות העיר קריית גת העלה כתובת ארכאולוגית הנושאת את השם "ירבעל" בכתב פרוטו-כנעני. ייתכן כי שם זה מתייחס לגדעון שכונה כך.
רקע
פלישת עמי מדין
על פי ספר שופטים סבלו בני ישראל מהתקפות מדיינים, עמלקים ועמי מזרח אחרים (בני קדם), כעונש על חטאיהם. עמים מדבריים אלו פלשו בהמוניהם, בזזו והשחיתו את היבול ולא השאירו מקורות מחיה לבני ישראל. עמים אלו, כשוכני מדבר ומישור, עשו שימוש בגמלים כאמצעי תחבורה ומלחמה. המדיינים שלטו בארץ שבע שנים.
התקפות של השבטים הנודדים מהמזרח על יושבי הקבע בארץ, נבעו כנראה מפריצת ההגנה על הארץ, לאחר תבוסת עמי כנען בתקופת דבורה הנביאה. עם החלשת כוחם של הכנענים יושבי העמקים ואי ההיאחזות של בני ישראל בעמק יזרעאל ובערבות בית-שאן, נפרצו המבואות המזרחיים של הארץ לפולש.
לאחר שהעם זעק, כמקובל "במעגל ההתנהגות" בספר שופטים, נשלח נביא אשר הוכיח את העם על כך שהם עובדים את אלוהי האמורי במקום את ה', שהוציא אותם ממצרים והציל אותם מכל לוחציהם, והזהיר אותם מפני עבודה זרה.
קבלת התפקיד
מלאך ה' מופיע ומתיישב תחת עץ האלה באחוזת משפחת גדעון. המלאך נגלה לגדעון בשעה שעסק בדייש במחתרת מפחד המדיינים: "חביטת חיטים" בגת, ולא בגורן כמקובל.
המלאך מברך את גדעון לשלום כמנהג אותה תקופה: . ברכה שכזו מוזכרת גם במגילת רות המתארת את אותה תקופה, בפניית בועז לקוצרים (רוּת, ב' ד').
גדעון משיב בטענה כלפי המלאך במרירות על נטישת ה' והשעבוד למדין: .
בכך הוא מזכיר בספקנות את דברי הנביא שהופיע והבטיח ישועה.
המלאך אומר לגדעון שיש בכוחו הוא, להושיע. לעומתו, טוען גדעון לחולשה ואי-התאמה לתפקיד: . המלאך מחזקו בהבטחה כי ה' יהיה עמו.
גדעון דרש מהמלאך שיוכיח לו כי אכן מלאך ה' הוא. גדעון מביא למלאך בשר, מצות ומרק. המלאך מבקש מגדעון שיניח את הבשר והמצות על הסלע ואת המרק ישפוך, גדעון עושה כך, אש יוצאת מהסלע ו"אוכלת" את הבשר והמצות.
דרישה של גדעון לאותות נוספים חוזרת, ערב היציאה למלחמה.
גדעון מקבל את האותות וחושש כי ראה מלאך ה' פנים אל פנים, והמלאך מרגיעו. סיפור דומה של קבלת השליחות על ידי התגלות מלאך, החשש מראיתו והעלאת מנחה, מסופר על מנוח אבי שמשון.
המלחמה בבעל
בעקבות גילוי המלאך ודברי ה' באותו לילה, בונה גדעון מזבח לה'. גדעון יוצא בחשש, בלילה (ולא ביום) עם עשרה מאנשיו והורס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, וכורת את העץ המקודש לאשרה שננטע לידו.
הוא שוחט את הפר הצעיר מביניהם, מקדיש ומעלה אותו קורבן לה'. בבוקר, באו מאמיני הבעל אל יואש אבי גדעון, וביקשו להרוג את גדעון. יואש אמר להם בערמומיות ובאירוניה, שאם גדעון חטא לבעל, יהיה זה הבעל שינקום בו, ולא הם. מאז, יואש אביו שינה את שמו של גדעון ל"ירובעל', הלחם של המילים "ירב בו הבעל".
על פי פרשנות אחת, הכוונה היא 'שהבעל יריב עמו'. פרשנות זו טוענת השורש ר.י.ב במקרא בא במשמעות של לקיים משפט, ולכן יואש בדבריו אל אנשי העיר אומר שלא הם צריכים לשפוט את גדעון על הריסת המזבח כי אם הבעל.
פרשנות נוספת טוענת שבדומה למקרה של איש בושת, אשר מופיע בתנ"ך גם בשם "אשבעל", בוצעה החלפה מכוונת של שמו בשלב מאוחר יותר בעת עריכת הספר. מאחר שפשטה בישראל עבודת האליל שזהו שמו, בוצעה בספר שמואל א' החלפה תאופורית בשמות. לטענת פרשנות זו, החלפות השמות הללו מעידים על קיומו של פולחן הבעל בקרב שבטי ישראל, ואחת הראיות לכך היא הניסיון להסתיר את השמות הללו על ידי החלפתם במילה "בושת", שכן אם אכן העידו על התנגדות לבעל, לא היה צורך לשנותם. ראיה נוספת היא העובדה ששמות תאופוריים (שמות המכילים שם של אל) היו מאוד מקובלים, אך אין עדות נוספת על שמות תאופוריים מתגרים.
המלחמה במדין
מלחמת מדיין בספר שופטים היא מלחמה בה הוביל השופט גדעון בן יואש את בני ישראל למלחמה נגד מדין, עמלק ובני קדם, המתוארת בפרקים ו' וז' של ספר שופטים. במהלכה גדעון ביקש סימן מאלוהים שאכן יושיע את ישראל, וביקש להוכיח לעם ישראל כי הניצחון לא יושג מיתרון מספרי אלא מהתערבות אלוהית.
אחרית דבר
בקשת המלוכה ופרשת האפוד
עם ישראל ביקש מגדעון שימלוך עליהם, וייסד שושלת מלוכה. גדעון סירב בהצהרה שה' ימשול בהם.
בבקשה זו מתגלים ניצני הרצון למלוכה בישראל, שיתעצמו בימי שמואל.
כאות להכרת תודה, הוא ביקש ואסף את תכשיטי הזהב שנפלו שלל מהמדינים, ויצר אפוד - כמצבת זיכרון לניצחון בעירו בעפרה.
העם התחיל לסגוד לאפוד, ובכך מעשהו של גדעון גרם לעם למכשול ולחזרה לעבודת אלילים.
לאחר הניצחון גדעון חזר לביתו, נשא נשים רבות והן ילדו לו שבעים בנים.
נאמר כי הארץ שקטה ארבעים שנה, בדומה לסיום קורותיהם של עתניאל בן קנז, (שם, ג', י"א) ודבורה הנביאה (שם, ה' ל"א).
לאחר מותו, נאמר כי בני ישראל חזרו לעבוד את הבעל והיו כפויי טובה כלפי בית גדעון (שם, ח' ל"ה).
לאחר מותו והמלכת אבימלך
לאחר מותו, המליך עצמו בנו, אבימלך בן גדעון, על העיר שכם. זאת, לאחר טבח 69 אחיו מצד אביו.
רק האח הצעיר ביותר, יותם בן גדעון, שרד.
יותם נשא משל, הקרוי על שמו - "משל יותם" - שמטרתו הייתה להתריע בפני בעלי שכם על המהלך השגוי שבהמלכת אבימלך.
גדעון במדרשי חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|"מבחן השתייה" איור מתנ"ך אלבה, 1430
במדרש (ילקוט שמעוני), מובא שליל התגלות המלאך לגדעון היה בפסח - זה אף מרומז במקרא בכך שגדעון הביא למלאך קמח-מצות, כן טוען המדרש שגדעון לימד סנגוריה על ישראל.
את שמו ירובעל מפרש התלמוד: "ירובעל זה גדעון ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל".
על פי מדרש תנחומא וילקוט שמעוני, גדעון היה 'ריק' (כלומר עם הארץ), וכל זכותו הייתה בכך שלימד זכות על עם ישראל. הרב יששכר טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה", עשה גזירה שווה בין גדעון לציונות. הוא סבר שגם אם היא מובלת בידי חילונים, היא עדיין ראויה להנהיג את העם כמו גדעון.
דמותו של גדעון
דמותו של גדעון מורכבת ומתפתחת במהלך הסיפור, והיא מכילה ניגודים. מצד אחד, גדעון חושש מאוד מפעולה, והוא מחפש אותות וחיזוקים לפני כל מעשה. לעומת זאת, לאחר שקיבל אות מהמלאך ואותות בגיזת הצמר וסימן במחנה מדיין, יוצא גדעון בכוח קטן למבצע נועז ואף מבצע מרדף בעומק שטח האויב.
גם ביחס לעמו, גדעון מגלה התנהגות שונה במקרים שונים. מצד אחד, לאחר הקרב הוא מפייס את בני אפרים שבאו לקראתו בטענה שלא קרא להם לקרב; לעומת זאת, לאחר שאנשי סוכות ופנואל סירבו לתת לו עזרה במהלך הקרב, נקם בהם ולא סלח להם.
גם בסוגיית המלוכה מתגלה שניות בהתנהגותו של גדעון. מצד אחד הוא מסרב להיות מלך, אך מיד בפסוקים הבאים הוא נוקט בגינוני מלכות לא ראויים, שמובילים לאסונות בימי בניו.
חז״ל שראו את גדעון באור חיובי לא ביקרו אותו על התנהגותו עם בני סוכות. גמישותו של גדעון והגיוון שבאישיותו מתפרשים כמעלה, כאשר כמנהיג הוא יכול להכיל מורכבויות וניגודים - מצד אחד הוא עושה כל מאמץ לפיוס ומניעת מלחמת אחים, ומצד שני אינו יכול להשאיר ללא ענישה את מי שהפנו עורף ללוחמים בזמן הקרב.
צניעותו של גדעון כאשר שולח אותו המלאך להושיע את ישראל:
היא מוטיב חוזר בדמותם של מנהיגי מופת בהיסטוריה היהודית (בדומה לתגובתם של משה דוד ושאול כאשר נשלחו להנהיג את העם).
מורשת והנצחה
שמאל|ממוזער|250px|, אימרתו של גדעון כמוטו של בית הספר לקצינים
סיפורו של גדעון שימש השראה לארגונים רבים מראשית הציונות, מ"ארגון בני המושבות" בעלייה הראשונה, (הגדעונים) ועד לצה"ל של ימינו. כמו כן, על שמו יחידות בצה"ל (גדוד 13 בחטיבת גולני) ובמשטרה (הגדעונים). על שמו נקרא גם מבצע גדעון במלחמת העצמאות. החל משנת 2019 קורס כניסה לקבע בכיר לנגדים בצה"ל שנערך במכללות הצבאיות נקרא פו"ם 'גדעון'.
גדעון היווה השראה מיוחדת לאורד צ'ארלס וינגייט בהקמת פלגות הלילה המיוחדות (שכונו גם "הגדעונים") בארץ ישראל וכוח גדעון באפריקה.
נעמי שמר כתבה והלחינה את השיר "זמר לגדעון" המספר את סיפור הקרב, אך השיר מתרחק מאד מפשוטו של מקרא, כמו בביטוי "אבל המדיני חמס מחמנית ועד תירס"- המשוררת מציינת שני גידולים שלא היו בארץ בתקופת המקרא.
על שמו כפר גדעון והמושב גדעונה בעמק יזרעאל.
סיפורו של גדעון והדרך שבה הוביל והנהיג את אנשיו, היו למקור השראה לקורסי הפיקוד בהגנה בפלמ"ח ובצה"ל
.
אמירתו של גדעון,
, החקוקה על אחד מכותלי בבית הספר לקצינים,
מהווה את הערך על פיו מתחנכים חניכי קורסי הפיקוד השונים בצה"ל ובהם קורסי מפקדים וקורס קצינים, והנורמה על פיה מצופה כי יפעלו מפקדי צה"ל מתוך גילוי דוגמה אישית גבוהה
.
קבר גדעון
שמאל|ממוזער|250px|מבנה קבר הנמצא ברכס גדעונים, סמוך ליישוב איתמר על גבעה 851 מיוחס לגדעון.
קבר המיוחס לגדעון נמצא ברכס גדעונים (בערבית "ג'בל ג'דוע"), סמוך ליישוב איתמר על גבעה 851.
בארכאולוגיה
בחפירות בח'ירבת א-ראעי שממזרח לקריית גת, התגלה חרס עם כתובת מהמאה האחת עשרה לפני הספירה בכתב פרוטו-כנעני שלפי הפענוח המקובל כתוב בה „ירבעל״, כלומר „ירובעל״בכתיב חסר. ייתכן כי שם זה מתייחס לגדעון שכונה כך.
ראו גם
כוח גדעון
מבצע גדעון
חרב גדעון
לקריאה נוספת
אליהו עסיס, למען עמו ולמען עצמו - סיפורם של שלושה מנהיגים בספר שופטים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
מתוך הספר: "המבנה של סיפור גדעון ומשמעו", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יגאל אריאל,עוז וענווה: עיונים ביהושע ושופטים, מדרשית הגולן, חיספין, 1995.
יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.עמ' 207–245
קישורים חיצוניים
שופטים פרק ו'
גדעון השופט בפודקאסט "עושים תנ"ך", באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
ד"ר חוה שלום-גיא, מחזור הסיפורים על גדעון, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
אברהם מלמט, מלחמת גדעון במדין, מתוך "היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא", באתר דעת
מנחם זהרוני, מלחמת גדעון במדיינים, באתר מקראנט
ד"ר יוסי שפנייר, מלחמת גדעון במדיינים, באתר דעת
אורי קציר, קרב בעמק
גדעון, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ד"ר ישראל רוזנסון, פרשת גדעון, באתר מט"ח
יאיר זקוביץ, ממאכל יצא האכל - על חלום ושברו, המאמר עוסק במעשה חלום המדייני ופשרו (שופטים ז יג-טו), שהיוו אות לגדעון כי האל נותן את הניצחון בידיו אתר מקראנט
אליהו עסיס, גדעון מסרב לקבל את המלוכה ומקים את האפוד בעפרה, באתר מקראנט
אלי אשד גדעון בן יואש הוא ירובעל השופט כוכב ספרות אמנות קומיקס וקולנוע, המולטי יקום של אלי אשד, 2021
הערות שוליים
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך
קטגוריה:אישים משבט מנשה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-05-10T10:29:43 |
דיביזיה | הפניה אוגדה | 2006-11-18T18:52:53 |
בגדד | REDIRECTבגדאד | 2004-04-24T08:28:10 |
הצבא המוקדוני | שמאל|ממוזער|250px|מערך סכמטי של הצבא המוקדוני בתקופתו של אלכסנדר הגדול בקרב
הצבא המוקדוני הושתת על שני מרכיבים עיקריים. האחד הוא מוקדוני שממנו שאבו מלכי מוקדון בעיקר את חיל הרגלים הכבד ששירת בפלנקס וביחידות מיוחדות ואת הפרשים הכבדים שמהם גויסו ההטיירוי. המרכיב השני היה בעלי ברית ושכירי חרב שהשלימו את הצבא המוקדוני ותרמו לו בעיקר חיל רגלים קל ופרשים קלים.
הצבא המוקדוני הגיע לשיא בתקופת שלטונם של פיליפוס השני וביתר שאת בתקופת שלטונו של בנו, אלכסנדר הגדול (שלט בין 336 ל-323 לפנה"ס). מלחמותיו של אלכסנדר הגדול בנוסף לפלישה הגאלית, מלחמות הדיאדוכים, סכסוכים בתוך יוון והגירה ממוקדון למזרח רוקנו במידה רבה את עתודת כוח האדם שעמדה לרשות הממלכה. רק במאה ה-2 לפנה"ס חזר הצבא המוקדוני להיקפו בתקופת אלכסנדר הגדול ופיליפוס, אך היה זה כבר מאוחר מדי ולמרות מאמצי המלכים האחרונים של מוקדון, ניגף צבאה לפני הצבא הרומי ומוקדון נכבשה.
לפני פיליפוס
העדויות הכתובות על עברה העתיק של מוקדון הן מעטות וקשה לשחזר את הרכבו של הצבא המוקדוני לפני שלטונו של פיליפוס. הכוחות הלוחמים הראשונים של הצבא המוקדוני התבססו על המלך שנבחר על ידי אספת הלוחמים והוא בתורו בחר את רעיו ה"הטיירוי" ששירתו כפרשים כבדים והיו הכוחות המזוינים של הממלכה. לצדם היה גיוס אד הוק של יחידות מיליציה. כינונו של חיל רגלים קבוע יש לייחס כלל הנראה לאלכסנדר הראשון (שלט בין 498 ל-454 לפנה"ס).
ייתכן שחיל הפרשים המוקדוני קיבל השראה מיחידות דומות בצבא הפרסי ואילו חיל הרגלים המוקדוני הוקם בהשראתו של הדגם הפרסי או בפיקוחו בסוף המאה ה-5 לפנה"ס בעת מלחמת פרס–יוון (הפלישה הפרסית ליוון התרחשה בין 480 ל-479 לפנה"ס) כשמוקדון נפלה תחת שלטונה של פרס. העדויות המעטות מאפשרות רק הצצה חטופה למבנה הצבא לאחר הרפורמות של אלכסנדר הראשון. נראה שחיל הרגלים נזנח ברובו והצבא התבסס בעיקר על הפרשים.
מספרי הלוחמים המוקדונים שמוזכרים בחטף במקורות העתיקים העוסקים בתקופה שבין הפלישה הפרסית לעלייתו של פיליפוס השני לשלטון אינם גבוהים ולא עולים מעל 1,000 לוחמים. אין אפשרות לדעת אם זה כל הצבא או רק החלק שנשלח לביצועה המשימה שתוארה במקור. כך או כך נראה שהצבא המוקדוני בתקופה זו היה חלש יחסית ולא היה מסוגל לבסס את מוקדון כשחקנית מפתח בפוליטיקה היוונית.
תקופת פיליפוס ואלכסנדר הגדול
thumb|left|200px|איור של היפספיסט שהיו יחידת עלית בחיל הרגלים של הצבא המוקדוני
הרפורמות של פיליפוס
פיליפוס ערך רפורמה מקיפה בצבא המוקדוני. הוא שאב ממקורות עתיקים והן ממקורות יוונים, המבוססים על שהותו בתבאי בנעוריו.
החיל העיקרי בצבא המוקדוני היה הפרשים הכבדים, ההיטיירוי. פיליפוס דאג להגדיל את מספרם מ-600 בעת הכתרתו לכ-4,000 בסוף תקופת כהונתו. הוא עשה את זה על ידי חלוקה מסיבית של קרקעות לאציליו כדי שתהיה להם יכולת לכלכל את עצמם. כמו כן, אימץ מבנה טקטי חדש, דמוי טריז שהיה גמיש יותר ממבנה הקו שבו השתמשו הפרשים המוקדונים עד כה.
חיל רגלים המוקדוני שתמיד היה משני ושירתו בו איכרים נבערים חסרי אימון צבאי, עבר מהפכה של ממש בתקופתו. הוא יסד את הפלנקס המוקדוני, חימש את חייליו ברומח כבד שאורכו מגיע עד 5.5 מטרים בשם סריסה. רומח זה היה כפול באורכו מחנית הדורי הסטנדרטית של ההופליטים היוונים. הרפורמה כללה לא רק שינוי חימוש, אלא בעיקר אימון אינטנסיבי. חייליו למדו להשתמש בכלי נשקם וגם לצעוד מרחקים ארוכים.
בנוסף, יסד חיל חדש ההיפספיסטים. חימושם איננו ודאי, אך ידוע שרגלים אלה היו חיילי עלית. בקרב הוצבו בדרך כלל בין הפלנקס לחיל הפרשים הכבד. בנוסף, פעמים רבות יצאו למסעות איגוף או תמרונים מורכבים אחרים. היו בין הראשונים להסתער על חומות העיר הנצורה.
פיתוח חשוב נוסף היה בחיל ההנדסה. פיליפוס יזם את הבאת כלי הארטילריה החדשים לארצו. מגוון קטפולטות, בליסטראות ושאר ההמצאות היווניות התחילו לזרום למוקדון.
שינוי חשוב נוסף היה בלוגיסטיקה. פיליפוס אסר על חייליו להביא משרתים רבים, כפי שהיה מקובל בצבא היווני. משרתים אלה או עבדים היו צריכים לסחוב את הציוד של החיילים ולטפל בהם בעת מסע המלחמה. בצבא היווני היה נהוג משרת אחד על כל חייל. פיליפוס צמצם את המספר למשרת אחד לעשרה חיילים ובכך הקטין באופן דרסטי את הסיבוך הלוגיסטי שאפיין את הצבאות היוונים ואיפשר מסעות בזק במונחי העת העתיקה. חייליו נדרשו לחיות מהקרקע - לשדוד או לקנות מצרכי מזון מהאוכלוסייה המקומית. מטחנות קמח ידניות עשויות אבן חולקו לחייליו כדי לטחון את גרעיני החיטה לקמח לאפיית לחם.
על כל המרכיבים הלאומיים נוספו שכירי חרב ובעלות ברית. התרקים סיפקו חיל פרשים קל ורגלים קלים. שכירי החרב היוונים שירתו בצבא בתור הופליטים. בנוסף לחייליו, צירף פיליפוס לחצרו 50 פרחי קצונה - בניהם הצעירים של אציליו הבכירים. אלה היו צריכים לשרת אותו באופן אישי ולהתאמן באמנויות צבאיות. כך השיג את נאמנות האריסטוקרטיה.
מעבר לכל זה, החלק החשוב ביותר היה פיליפוס עצמו. הוא הצליח לשלב בין הפרשים לרגלים. שילוב זה היה חדש יחסית בהיסטוריה הצבאית של יוון. אמנם היו מקרים שבהם שיתוף פעולה הדוק בין חיל רגלים לפרשים הביא לניצחון כמו למשל בקרב דליום כשפגונדס הורה לפרשיו לתקוף את האגף האתונאי שהצליח להבקיע דרך צבאו, אך היה זה היוצא מהכלל שהעיד על הכלל - היוונים נלחמו בדרך כלל בעזרת חיל הרגלים. חיל הפרשים היה לא יותר מחיל מסייע, שנלחם בדרך כלל ללא תיאום עם חיל הרגלים. פיליפוס הצליח לשלב את הפרשים בתוכנית קרב סדורה. כעת, תחת הנהגתו, הפלנק שימש ככח רתק שעליו נשבר האויב ואילו הפרשים, שהיו כח הלם נייד, שברו את התנגדות המערך שערער הפלנקס. זה היה חידוש טקטי גדול לשעתו.
הרכב הצבא
הפרשים
הפרשים בצבא המוקדוני התחלקו לשני סוגים עיקריים: כבדים וקלים. הכבדים היו מוגנים בשריון ונלחמו במערכים צפופים. מטרתם של הפרשים הכבדים הייתה השגת הכרעה בקרב. הפרשים הקלים נועדו לסיור, אבטחה ומודיעין בין הקרבות. בקרב עצמו סוככו לרוב על הפרשים הכבדים מהתקפות הקשתים של האויב. היו חמושים לרוב בכידוני הטלה. לא היו מוגנים בדרך כלל בשריון גוף.
הפרשים היו מאורגנים לרוב בפלוגות הידועות בשם "אילה" בנות 200 לוחמים כל אחד. האילות קובצו לחטיבות גדולות יותר על בסיס מוצא. כך התסלים נלחמו יחד עם התסלים, היוונים יחד עם היוונים וכך הלאה. סך הכול היו לאלכסנדר כ-5,000 פרשים בתחילת המסע. לאחר מכן המספר הזה גדל, בעיקר בזכות שילוב העמים הכבושים בצבאו.
הטיירוי
שמאל|ממוזער|250px|מערך טריז של ההטיירוי - החיל בראש הכוח הוא מפקדו והחיילים בקצוות השורה האחרונה הם מש"קים
בגלל סיבות פוליטיות היו ההייטירוי סוג הפרשים החשוב ביותר בצבאו של אלכסנדר הגדול. הם גויסו לרוב מקרב האצולה המוקדונית והיו לפיכך החלק המיוחס בצבאו. סך הכול היו לאלכסנדר כ-1,800 הטיירוי. כמו כן, נותרו כמה מאות הטיירוי במוקדון עצמה. בקרבות נועדו בדרך כלל להשיג הכרעה על ידי פריצה בין שורות האויב ותקיפת אגפו. היו מקרים שבהם אלכסנדר השתמש בהם במסעות עומק שנועדו להשיג הפתעה.
הטיירוי היו חמושים ברומח בשם "קסיסטון" באורך של כ-3 או 4 מטרים ובחרב כנשק משני. כהגנה היה להם שריון שכיסה את כל גופו של הפרש וקסדה מדגם בויוטי.
הפרשים התסלים
שמאל|ממוזער|250px|פרש תסלי בצבאו של אלכסנדר הגדול. צילום מסרקופג של אלכסנדר
הפרשים התסלים גויסו מקרב האצולה התסלית והם נודעו בתור הפרשים הטובים ביותר ביוון הקלאסית. הם לא נפלו אפילו מההטיירוי ובמלחמה שפרצה עם מותו של אלכסנדר הגדול הידוע בשם מלחמת לאמיה הם הביסו מספר פעמים את ההטיירוי בקרב. סביר להניח שגם התסלים חולקו ל-8 פלוגות וסביר להניח שגם אצל התסלים אחת הפלוגות הייתה גדולה יותר מהיתר. סך הכול היו קצת פחות מ-2,000 פרשים תסלים בצבאו של אלכסנדר. החטיבה התסלית פורקה באקבטנה, אך 130 התנדבו להישאר עם הצבא.
המידע על כלי נשקם איננו ודאי, אך סביר להניח שהם היו חמושים בדומה להטיירוי, להוציא השימוש ברומח הארוך. סביר יותר להניח שהם השתמשו בחנית היוונית הקצרה יותר. חוץ מזה, אין הבדלים ניכרים בין שתי החטיבות. בניגוד להטיירוי שנלחמו במערך הטריז, התסלים נלחמו במערך דמוי מעוין עם מפקד בקודקוד המעוין.
פרודומוי
פרודומוי או "רצים" היו הפרשים הקלים של ממלכת מוקדון. הם גויסו מנתינים בעלי המוצא התראקי של הממלכה. הפיקוד על היחידות האלה נמסר לידיהם של קצינים ממוצא מוקדוני. השם "פרודמוי" מתאר לעיתים פרשים אחרים שגויסו מקרב בעלות הברית התראקיות, אבל בדרך כלל שמור לפרשים אלו. (ראו את הקושי במקורות עתיקים בפרק "מקורות"). סך הכול היו בצבאו של אלכסנדר 4 פלוגות של פרודומוי, סביר להניח גם כן בנות 200 פרשים כל אחת.
תפקידם כלל בראש ובראשונה סיור והשגת מודיעין על תנועות האויב. לצורך העניין חוזקו הפרודומוי לעיתים קרובות ביחידות של רגלים קלים או פרשים כבדים. בקרב אבטחו את אגפי הפרשים הכבדים ולעיתים הצטרפו אליהם להסתערות.
בתחילת שלטונו של אלכסנדר בעת מסעות המלחמה שלו באירופה חימושם הורכב ככל הנראה מכידוני הטלה וקסיסטון שהיה בשימוש ההטיירוי. לאחר מכן, עם התחלת המסע הפרסי, נזנח הכידון ונותר רק הקסיסטון. לעיתים, נקרא הרומח של הפרודומוי "סריסה" והפרשים "סריסופורים", אך לא סביר להניח שהם היו חמושים ברומח באורך של 6 מטרים וככל הנראה מדובר בטעות שמקורה בחוסר תשומת לב של ההיסטוריונים העתיקים. שריונם היה דל וכלל לרוב קסדה בלבד.
פרשים תראקים
לצד הפרודומוי שהיו ממוצא תראקי, היו פרשים תראקים קלים נוספים בצבא. סביר להניח שחימושם היה דומה לזה של הפרודומוי, אך פחות מאורגן כי הם לא היו חלק אינטגרלי מהצבא המלכותי. תפקידם היה דומה לזה של הפרודומוי.
התראקים היו היסודות הפרועים בצבאו של אלכסנדר. אם היחידות של הפרודומוי היו תחת שליטה נומינלית, גם אם לא אדוקה, של קצינים מוקדונים, הרי שפרשים תראקים שלא באו משטחי הממלכה היו פרועים ביותר. הם נודעו בשתייה מופרזת, הוללות ואהבת הביזה. עם זאת, היו אלו חיילים אמיצים שתפקדו היטב בקרבות.
פרשים שכירים
בתחילת מסעו הפרסי של אלכסנדר, צבאו סבל מנחיתות מספרית משמעותית בפרשים קלים שהיו נחוצים לו לסיורים. בנוסף לכך, הוא נאלץ להשאיר פלוגה אחת של פרשים קלים באסיה הקטנה על מנת לאבטח את עורפו. הפרשים השכירים השלימו את החסר בתחום זה. בקרב גאוגמלה השתתפו ככל הנראה כ-800 פרשים קלים שכירים. הם היו ממושמעים יותר מהפרשים התראקים, אך היו יעילים פחות מהתראקים בקרב.
פרשים של בעלות הברית היווניות
אלכסנדר רצה לתת רושם של "מסע כלל-הלני" נגד הפרסים. כתוצאה מכך היו בצבאו יחידות של בעלות בריתו היווניות. ידוע על 3 פלוגות (ככל הנראה גם כן בנות 200 לוחמים) בתחילת המסע ויש עדויות נוספות לגבי 3 פלוגות נוספות שהשתתפו בקרב גאוגמלה. לכן, סביר להניח שהיו סך הכול כ-1,200 פרשים של בעלות הברית היווניות בצבא.
רוב בעלי הברית השתתפו במסעו של אלכסנדר שלא מרצונם החופשי וכתוצאה מכך היחידות שנשלחו היו קטנות. מהמקורות עולה שאף עיר לא שלחה יחידה מספיק גדולה על מנת להרכיב פלוגה מבני אותה עיר. עם זאת, אלכסנדר הסכים לסידור זה כי הסיבה העיקרית לשיתוף היוונים הייתה פוליטית ולא צבאית.
לא ברור באופן חד משמעי מהמקורות מה היה החימוש של פרשים אלו, אך סביר להניח שהוא היה דומה פחות או יותר לחימוש התסלים.
חיל רגלים
שמאל|ממוזער|250px|פלנקס מוקדוני על פי פוליביוס
חיל רגלים היה החיל העיקרי בצבאו של אלכסנדר מוקדון. חיל הרגלים הורכב משני סוגים עיקריים: קל וכבד. חיל הרגלים הקל שימש בעיקר לאבטחה, סיור ותמיכה בפרשים קלים. חיל הרגלים הכבד הרכיב את המסה העיקרית של הצבא בקרב. בנוסף אליהם היו כמה אלפי פלטסטים שמסווגים אותם לפעמים כ"חיל רגלים בינוני" ולפעמים כ"חיל רגלים קל", תלוי בספר.
גם חיל הרגלים גויס מכמה מקורות: בני מוקדון המקוריים, בעלי הברית היווניים, שכירי חרב ותראקים. רוב החי"ר הכבד הגיע ממוקדון ויוון, חלק משכירי החרב גם כן היו רגלים כבדים, ואילו היתר סיפקו את הרגלים הקלים.
המערך האופייני לחיל רגלים כבד היה הפלנקס ואילו הרגלים הקלים יותר נלחמו במערך מפוזר יותר. על אף החשיבות שהייתה לחיל זה, השירות בו נחשב, בדרך כלל, לנחות יחסית לשירות בחיל הפרשים.
אימון
המקורות מוסרים מידע מצומצם בלבד אודות שגרת האימונים בצבאו של פיליפוס, שאותו ירש אלכסנדר הגדול. עם זאת, דיודורוס סיקולוס מזכיר שפיליפוס טרח לאמן את אנשיו והעלה את רמת המשמעת שלהם. פּוֹלִיאַינוֹס מזכיר גם כן אימונים שעבר צבאו של פיליפוס אחרי הרפורמות שלו. האימונים כללו בעיקר מסעות מפרכים באורך של כ-45 ק"מ בציוד מלא.
כמו כן, מניתוח הקרבות של אלכסנדר ופיליפוס אפשר להסיק, כי צבאם היה בעל מיומנות טקטית ממדרגה ראשונה, הניתנת להשגה באימון בלבד. התמרונים המורכבים בקרב כיירונאה, מערכותיו של אלכסנדר באיליריה וקרבות אחרים מדגימים זאת היטב.
פזטיירוי
שמאל|ממוזער|250px|פזיטיירוי מוקדוני (תבליט על סרקופג של אלכסנדר)
פזטיירוי היו החיילים שהרכיבו את הפלנקס בצבאו של אלכסנדר הגדול. הם גויסו מקרב בני מוקדון מקוריים. לצד ההטיירוי וההיפספיסטים הם היו החלקים המלכותיים בצבאו של אלכסנדר הגדול ובין הנאמנים ביותר.
מספרם נע סביב ה-9,000 בתחילת המסע כשהם מאורגנים בשש חטיבות שונות. בדרך כלל, הפזטיירוי נלחמו יחד, אם כי ידועים מקרים שבהם חטיבה מסוימת נשלחה למשימתה ללא שאר החטיבות. בדומה להטיירוי, גם הפזטיירוי גויסו על פי בסיס טריטוריאלי.
היפספיסטים
ההיפספיסטים (מיוונית: נושאי המגן), ידועים גם בשם "ארגירספידים" (נושאי המגן הכסוף) היו חיל רגלים נבחר. עד היום לא ברור לגמרי מה היה חימושם. כנראה הם היו מעין כלאים של פלנקס עם פלטאסטים (חי"ר בינוני). מהמקורות נובע שהם נלחמו גם במערך הפלנקס (אם כי עם חניתות ולא עם הסריסה) וגם בשורות מפוזרות בנוסח של החי"ר הקל. הם נלקחו לעיתים קרובות למסעי איגוף בעורף האויב, כמו כן היו בין הראשונים בהסתערות על החומות, דבר שמרמז שהם גם אומנו בחרב לא פחות מאשר בחנית. ההיפספיטים היו חשובים מאוד לצבא המוקדוני והיוו את הגורם המגשר בין הפלנקס המוקדוני הכבד לחי"ר קל.
תפקיד חשוב נוסף נשמר להם בקרבות גדולים: הם היו החוליה המקשרת בין הפרשים הכבדים לפלנקס. ההיפספיסטים היו מאורגנים בשישה גדודים בני 500 לוחמים כל אחד. בדומה להטיירוי אחד הגדודים שלהם גם כן אגמה ובדומה לאגמה הרכובה גם הם היו שומרי ראשו של המלך.
לאחר מותו של אלכסנדר הגדול שינו היפספיסטים את שמם לארגרספידים והשכירו את שירותיהם לכל דורש והיו אחת היחידות המובחרות בעת מלחמות הדיאדוכים. לאחר השתלטותו של אנטיגונס השני גונטס על מוקדון לא שומעים יותר על היספספיסטים, אך ייתכן שפלטסטים שמוזכרים במקורות כמשתתפי קרב קינוסקפלאי הם למעשה הפיספיסטים ולא פלטסטים.
חיל רגלים של בעלות הברית היווניים
היוונים סיפקו לאלכסנדר כ-7,000 חי"ר, רובו ככולו חי"ר כבד. היוונים שירתו בפלוגות שהורכבו מבני אותה עיר והיו תחת פיקודו של קצין יווני. הפיקוד העליון על חיל הרגלים היווני נמסר לקצין מוקדוני. חיילים אלו היו הופליטים וחימושם כלל חנית באורך של בערך שני מטר, מגן, קסדה וככל הנראה גם שריון גוף.
חלקים אלו לא היו נאמנים במיוחד לאלכסנדר והם גויסו בעיקר מסיבות פוליטיות. היוונים שוחררו לביתם באקבטנה, זמן קצר לאחר הניצחון בקרב גאוגמלה.
חיל רגלים קל ובינוני
חיל הרגלים הקל הורכב מפסילוי וקשתים מכרתים. המקורות העתיקים מוסרים מידע זעום על הפסילוי, בעיקר כי היה זה חיל נחות שרק העניים שבחיילים שירתו בו. תפקידם היה סיור, אבטחה, הטלת כידונים וכיוצא באלה. מספרם איננו ודאי. הקשתים מכרתים היו בין האיכותיים ביותר ביוון העתיקה ואף נשאו מגן קטן להגנתם. המקורות לא מזכירים את הקשתים האלה אחרי אקבטנה, וייתכן שהם שוחררו לביתם. לא ברור לגמרי גם מה מקורם של הקשתים האלה. ייתכן שהיו אלה שכירי חרב, אך ייתכן גם שהם היו חלק מבעלות הברית שסיפקו לאלכסנדר חיילים מתוקף היותו הגמון הליגה הקורינתית.
חיל הרגלים הבינוני כלל פלטסטים מובחרים. הטובים ביותר היו מקרב האגריאנים. האגריאנים קיבלו בדרך כלל תפקידי מפתח במסעות איגוף ובקרבות. מספרם ההתחלתי היה ככל הנראה 500, אך עם הזמן גדל ל-1,000.
לצד החיילים האלה היו עוד כ-7,000 חי"ר קל ובינוני שמקורו בתראקיה. חימושם איננו ודאי, אך ככל הנראה הם היו חמושים בעיקר בכידוני הטלה.
כוחו של הצבא המוקדוני
אלכסנדר יצא למלחמה נגד פרס ולקח איתו למערכה כ-30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים. שליש מהם בני מוקדון והיתר בעלות ברית ושכירים. בנוסף לכך, במהלך המלחמה ערך אלכסנדר הגדול גיוסים נוספים מקרב תושבי מוקדון.
ראו גם
הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטית
לקריאה נוספת
כתריאל בן אריה, קרבות מופת.
קישורים חיצוניים
מידע רב על חיל הרגלים של אלכסנדר הגדול
מידע רב על חיל הפרשים של אלכסנדר הגדול
מאמר המוקדש לצבא המוקדוני בתקופתם של פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול
הערות שוליים
מוקדוני
מוקדון
קטגוריה:אלכסנדר הגדול
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית | 2024-08-26T10:11:39 |
הצבא היווני בתקופת יוון הקלאסית | הפניהלוחמה יוונית בעת העתיקה | 2013-08-01T04:46:12 |
אלברט שפר | ברתולד קונרד הרמן אלברט שְפֵּר (בגרמנית: Berthold Konrad Hermann Albert Speer; (19 במרץ 1905 – 1 בספטמבר 1981) היה אדריכל גרמני ופושע מלחמה נאצי, חבר צמרת המשטר הנאצי בגרמניה בימי אדולף היטלר.
שפר שימש כאדריכל האישי של אדולף היטלר, ובין השניים התפתחה ידידות. ב-1942 מונה שפר לשר החימוש בממשלתו של היטלר, ובתפקידו זה דאג לספק חימוש לוורמאכט השוקע, בתנאים קשים ביותר, תחת הפצצות אוויריות בלתי פוסקות של בעלות הברית, תוך הישענות על מנגנון אדיר של עובדי כפייה. על מעשיו אלה נידון במשפטי נירנברג לעשרים שנות מאסר. אחרי שחרורו פרסם אוטוביוגרפיה שהייתה לרב מכר.
אישיותו של שפר מעוררת עניין אצל ההיסטוריונים בשל היותו "טכנוקרט מדעי" שהיה שותף פעיל למעשי זוועה נוראים, תוך התעלמות מוחלטת מהפן המוסרי, וראיית המערכת שבה הוא נמצא בצורה "טכנית-מדעית" לכאורה ו"לא-פוליטית", כביכול. מחקרים שפורסמו לאחרונה הראו כי תפיסה זו שגויה, וכי שפר היה שותף – תוך מודעות מלאה – לכל פשעי המשטר אותו שרת.
ביוגרפיה
שפר נולד במנהיים שבבאדן, גרמניה, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו וסבו היו אדריכלים, והוא המשיך בעקבותיהם. הוא נרשם ללימודי אדריכלות במסגרת המכון הטכנולוגי של קארלסרוהה. בחירתו באוניברסיטה זו דווקא - ולא במוסד יוקרתי יותר, נבעה מהתרוששות משפחתו בהיפר-אינפלציה של 1923. כשהשתפר המצב הכלכלי עבר שפר ב-1924 תחילה אל האוניברסיטה הטכנית של מינכן, וב-1925 עבר שוב אל האוניברסיטה הטכנית של ברלין. שם הוא נפגש עם האדריכל היינריך טסאנוב, שליווה אותו כמורה דרך ואב רוחני בתחילת דרכו. לאחר סיום הבחינות ב-1927 נתקבל לעבוד בתור עוזר הוראה לטסאנוב.
ב-1931 נכח שפר במפגן של המפלגה הנאצית במועדון בירה בברלין, אף שלטענתו באותה תקופה היה לא-פוליטי. בינואר 1931 הגיש שפר בקשה לחברות במפלגה הנאצית אחרי שהתרשם מהיטלר ונכבש בקסמיו וב-1 במרץ 1931 הוא הפך לחבר מספר 474,481 של המפלגה. היו אלה ימי הדמדומים של רפובליקת ויימאר, שאופיינו בקרבות רחוב בין קיצונים קנאים מימין ומשמאל. נוכח טענותיו המאוחרות של שפר להיותו "טכנוקרט לא-פוליטי", יש משמעות רבה להצטרפותו למפלגה הנאצית, למעלה משנתיים בטרם עלתה לשלטון.
ב-1931 נישא למרגרֶטֶה וֶבֶּר, שהייתה אם ילדיו.
עבודתו המשמעותית הראשונה עבור המפלגה הנאצית הייתה ב-1932, כשקרל האנקה, בכיר במטה המפלגה בברלין (שהיה ידידו של שפר והסתייע בשירותיו כאדריכל לשיפוץ הווילה הפרטית שלו בברלין) הזמינו לשפץ את המטה האזורי של המפלגה בברלין. בהמשך הוטל על שפר לשפץ גם את משרד התעמולה, בראשו עמד יוזף גבלס. גבלס התרשם מיכולתו של האדריכל הצעיר והמליץ עליו בפני היטלר, שעד אז העסיק את האדריכל פאול לודוויג טרוסט בשיפוץ לשכת הקנצלר בברלין; בהמשך שפר התבקש לסייע לטרוסט בעבודה זו. תרומתו החשובה של שפר לפרויקט הייתה הוספת מרפסת, ממנה יכול היה היטלר לעמוד ולנופף להמונים. היטלר, שראה את עצמו כאמן ומעין אדריכל, וסבר כי ייעודו האמיתי היה באמנות, חיבב את האדריכל הצעיר שגייס. שפר הפך לחבר בחוג הקרוב של היטלר והידידות בין השניים התחזקה, עד שלימים נהג לומר "אם היה להיטלר חבר, אני הוא האיש".
האדריכל הראשון של הרייך
שמאל|ממוזער|250px|שפר והיטלר בוחנים את עבודות ההכנה לבניית האצטדיון בנירנברג, 1938. ברקע, פרוסה מהיציעים המתוכננים של האצטדיון, שנבנתה כדי לבדוק את שדה הראייה בחלק הגבוה.
שמאל|ממוזער|250px|היטלר ושפר בוחנים את תוכניות בניית בית האופרה החדש בעיר לינץ, יוני 1939
שמאל|ממוזער|250px|בניין לשכת הקנצלר החדש
פאול טרוסט מת ב-1934 ושפר נבחר להחליפו כאדריכל הראשי של המפלגה. אחת מעבודותיו הראשונות, כנראה הידועה ביותר, היא 'שדה הצפלין' בנירנברג. האתר שימש כרקע למפגני מפלגה המוניים, הנראים בסרטיה של לני ריפנשטאהל. 'שדה הצפלין' התבסס על תכנון ארכיטקטוני דורי עתיק לפי מזבח פרגמון באנטוליה, שהוגדל מאוד כך שיכיל עד מאתיים וארבעים אלף איש. במפגן המפלגה ב-1934, אותו הנציחה לני ריפנשטאהל בסרט התעמולה הידוע "ניצחון הרצון", הקיף שפר את המבנה הענק במאה ושלושים זרקורים כנגד מטוסים, מה שיצר אפקט שכונה "קתדרלת הקרח", אליה נכנסו פעילי המפלגה כשהם אוחזים בדגלי המפלגה.
חזונו של היטלר לגבי נירנברג כלל הקמת מבנים נוספים, רבים מהם לא נבנו מעולם. כך למשל תוכנן אצטדיון שיוכל להכיל ארבע מאות אלף בני אדם במסגרת "המשחקים האריים", שנועדו להחליף את המשחקים האולימפיים. אגב תכנון מבנים אלו המציא שפר את תאוריית "ערך השרידים", לפיה יש לתכנן מבנה תוך התחשבות בשאלה כיצד ייראה לאחר תקופת "הרייך בן אלף השנים" (כפי שנראים כיום מבנים מהעת העתיקה של יוון ורומא) כעדות לגדולת העבר. תאוריה זו התקבלה בהתלהבות על ידי היטלר. עם זאת, אף אחד מן המבנים שהצליח שפר לבנות (רבים נותרו בשלבי תכנון בלבד), לא שרד אף לא את תקופת תריסר שנותיו של "הרייך השלישי".
ב-1937 תכנן שפר את הביתן הגרמני במסגרת התערוכה העולמית של פריז. עבודתו של שפר מוקמה בדיוק ממול הביתן של ברית המועצות ונועדה לייצג את חומת המגן של הנאציזם על אירופה מפני הקומוניזם. מתכנני שני הביתנים זכו במדליית זהב.
הפרויקט הגדול שהטיל היטלר על שפר היה תכנונה מחדש של ברלין והפיכתה למטרופולין ענק בשם "בירת העולם גרמאניה" וזאת כחלק מפרויקט אפילו יותר גדול בשם "ערי הפיהרר". פרט למבנים כמו האצטדיון האולימפי של ברלין (שנבנה לאולימפיאדת ברלין) ותוכנן על ידי האדריכל ורנר מארץ , תכנן שפר את בניין לשכת קנצלר הרייך החדש. בניין זה תוכנן מראש בממדי ענק, וכלל אולם רחב ממדים שנועד להיות גדול פי שניים מ"אולם המראות" המפורסם בארמון ורסאי. הבניין ניזוק באופן חמור במהלך הקרב על ברלין ב-1945 וסופו שפוצץ כליל בידי הכובשים הרוסים.
פרט לבניין עצום זה, אף אחד מן הבניינים המתוכננים לא נבנה בפועל. ברלין נועדה להיבנות מחדש לאורך שדרה בת חמישה קילומטרים; בקצה הצפוני של השדרה נועד להיבנות ה"היכל העם", אולם כינוסים ענק בעל כיפה, המבוסס על מבנה בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן. כיפת האולם הייתה ענקית באופן כמעט בלתי ניתן ליישום: גובהה אמור היה להיות מאתיים מטר, והיקפה שלוש מאות מטר, פי שישה עשר מכיפת הבזיליקה של פטרוס הקדוש, ששימשה לה כדוגמה. את הקצה הדרומי של השדרה אמור היה לעטר שער ניצחון נישא, המבוסס על שער הניצחון בפריז, שגובהו אמור היה להיות מאה ועשרים מטר. בצדי השדרה אמורים היו להיות מוצבים תותחים שיאספו כשלל משדות הקרב על ידי הצבא הגרמני.
אף לא אחת מתוכניות אלו לא יצאה לפועל, שכן מלחמת העולם השנייה שאבה את כוח האדם ואת חומרי הגלם שאמורים היו להיות מושקעים במפעלי הענק. המבנים, שתרשימים ודגמים מוקטנים שלהם נותרו עדיין, יוצרים רושם של בומבסטיוּת ומגלומאניה, חסרי כל פרופורציה ביחס לסביבתם, נטולי כל ייעוד של ממש פרט להטלת אימה ומורא. חלק מהמבנים תוכננו על פי סקיצות שערך היטלר בעצמו.
פן טראגי שקשור לתוכניות אלו: ההכנות לבינויה מחדש של ברלין גרמו לפינוי היהודים מאזורים המיועדים לבינוי. במסגרת תפקידו כאחראי על בנייתה מחדש של ברלין, היה שפר אחראי, בשנים 1938–1941, גם על פינוי יהודים מבתיהם בברלין, ששימשו לשיכון הדיירים ה"אריים" שפונו מבתיהם שנמצאו במקומות המיועדים לבינוי מחדש. היהודים שפונו מן הדירות גורשו לגטאות בפולין ונרצחו בהמשך.
על ליל הבדולח ב-1938 כתב שפר בזכרונותיו: .
שר החימוש
ב-1942 התרסק מטוסו של שר החימוש הגרמני פריץ טודט שנהרג בתאונה. היטלר מינה את שפר ליורשו של טודט בכל תפקידיו. חיבתו האישית של היטלר לשפר והערכתו ליכולותיו הארגוניות והטכניות, העמידו את שפר מעל לקנוניות ולריבים האישיים שליוו את צמרת המשטר הנאצי בכל הדרגים. שפר הועדף לתפקיד זה על פני אישים כהרמן גרינג, שחמדו לספח את סמכויותיו של טודט לתחומי אחריותם.
במסגרת אחריותו החדשה ניסה שפר להתאים את המשק הגרמני למצב המלחמה, ולייעלו למצב דומה למה שנעשה במדינות בעלות הברית. המשק הגרמני לקה בבעיות שחיתות וחוסר תיאום, חרף זאת שפר הצליח לגרום לריכוז כל הסמכויות הנוגעות לתעשייה לידיו, ולקיצוץ בבירוקרטיה הנאצית, וכך הצליח להכפיל פי ארבעה את ייצור החימוש בגרמניה. במהלך השנתיים וחצי הבאות, כשהייצור היה בשיאו, סבלה גרמניה מהפצצות אוויריות בלתי פוסקות, שהיו ממוקדות לעבר מרכזי אוכלוסייה ותעשיית החימוש.
ממוזער|שפר (שמאל) לצידו של היטלר בזמן ביקורו בפריז
בשנים שבהן חרבו הערים ומפעלי התעשייה של גרמניה בהפצצות בלתי פוסקות, מיקסם שפר את ייצור התחמושת, תוך ניצול מרבי של הטכנולוגיה, וכן יישום כח אדם של עובדי כפייה, ואיפשר פיתוחם של מטוסי סילון ושל טילים. שפר כבש לעצמו מקום חשוב בצמרת הנאצית, והיה לאחד האנשים החזקים ביותר ברייך באותן שנים.
מכשול גדול שעמד בדרכו היה המדיניות שמנעה מנשים גרמניות לעבוד בתעשייה, בניגוד מוצהר לנהוג במדינות בעלות הברית, שניצלו את מלוא כוח האדם שלהן, והעסיקו נשים במפעלי התעשייה בעת שהגברים היו בשדה הקרב. על מנת למלא חוסר זה הסתייע שפר במיליוני עובדי כפייה (גברים ונשים), שהובאו מהשטחים שנכבשו והועסקו בתנאים בלתי אנושיים. רק בינואר 1943 נעתר היטלר להפצרותיו והוציא צו המחייב כל אישה בגרמניה, בגיל 17–45, לעבוד בתעשיית החימוש.
לאחר קשר העשרים ביולי ב-1944, בו זממו קציני צבא להתנקש בחיי היטלר באמצעות פצצה, נמצא שמו של שפר ברשימת חברי ממשלתם העתידית, כפי הנראה - שלא בידיעתו. רק ההערה "במידת האפשר", שנרשמה בכתב יד ליד שמו של שפר, הצילה אותו מגורלם האיום של הקושרים. למרות זאת, לפי עדותו, זמם שפר עצמו בשלביה האחרונים של המלחמה להרוג את היטלר תוך שימוש בגז רעיל שיוחדר בארובת הבונקר בו הוא הסתגר, אך חזר בו מתוכניתו. רבים מתייחסים בספקנות לטענה זו ורואים בה ניסיון לחמוק מעונש מוות במשפטי נירנברג.
עד יומו האחרון ראה היטלר בשפר ידיד נאמן. עם זאת, אמונו התערער כאשר כתב שפר תזכיר שכותרתו "המלחמה אבודה". היטלר שאף להילחם עד הסוף המר, והוציא פקודה שנקראה "צו נירון". משמעות הצו הייתה הפיכת אירופה בכלל וגרמניה בפרט לאדמה חרוכה ולפיה בכל שטח אותו מפנים חיילי הוורמכט, כולל שטחים בגרמניה גופא, ייהרסו כל מפעלי התעשייה, התשתיות, החקלאות ואף האמנות. מטרתו הייתה להקשות על אפשרות של קיום אנושי בשטחים שיפונו. שפר ראה בפקודה זו אסון, ופעל לסיכולה.
בימיו האחרונים של היטלר בבונקר הפיקוד, בשעה שהתחולל הקרב על ברלין, כשההגעה לברלין הייתה כרוכה בסכנה והיציאה ממנה כמעט בלתי אפשרית, טרח שפר והגיע אל הבונקר של היטלר, והיה אחד האחרונים שפגשו את הרודן בעודו בחיים. שפר הביע באוזני היטלר את התנגדותו לפקודת האדמה החרוכה, אך הביע את הערכתו והערצתו לרודן. לדברי שפר, היטלר הגיע בשיחה זו לידי דמעות; בסופו של דבר הוא נפרד מידידו היטלר ויצא מברלין. היטלר החליט להדיר אותו מהקבינט החדש שיקום לאחר מותו, ושאת חבריו מינה בצוואתו הפוליטית שהוכתבה למזכירותיו בבונקר, טרם התאבדותו. אך שלא כאחרים שמהם סר חסדו, לא הורה על מעצרו או הוצאתו להורג. שפר נועד להיות מוחלף על ידי קארל אוטו סאור, שהיה הכפוף לו במשרדו.
שפר שימש עוד כמה ימים לאחר מותו של היטלר בתפקיד שר בממשלה הזמנית שהוקמה בפלנסבורג על ידי יורשו של היטלר, האדמירל קרל דניץ, ולאחר מכן נעצר והועמד לדין כפושע מלחמה.
לאחר המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|אלברט שפר כנאשם בפשעי מלחמה במשפטי נירנברג
במשפטי נירנברג הוגש כתב אישום נגד שפר, על חלקו בפשעי המשטר הנאצי כנגד האנושות, ובמיוחד על חלקו בניצול עבודת הכפייה. שפר טען כי לא היה מעורב בארגון עבודת הכפייה, והטיל את האחריות לכך על חברו לקבינט, פריץ זאוקל. במהלך המשפט הודה שפר שהוא אשם בפשעים בהם הואשם, ושאף שלא ידע על מעשי ההשמדה ההמוניים, לרבות השואה והשמדת היהודים, ולא היה אחראי לתנאים בהם היו מועסקים עובדי הכפייה - הרי שכחבר בקבינט של היטלר הייתה לו אחריות, למרות טיבו הטוטליטרי של המשטר שדרש ציות עיוור. עמדה זו הביאה לכך ששפר התחמק מעונש המוות, ונידון לעשרים שנות מאסר, שאותן ריצה עד תומן בכלא שפנדאו. פריץ זאוקל, שעליו הטיל שפר את האחריות לתנאים בהם הועסקו עובדי הכפייה, נידון למוות והוצא להורג.
במהלך המשפט הציג התובע תצלום בו נראה שפר במהלך ביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן, כשהוא מוקף בעצירים מזי רעב. לטענת התביעה, היווה תצלום זה הוכחה לכך ששפר היה מודע היטב לזוועות השואה. שפר טען כי קיבל "סיור אח"ם" במחנה, שלא כלל צפייה בזוועות, שהוסתרו מפניו.
בראיונות שניתנו לאחר שחרורו מן הכלא, כמו גם בזיכרונותיו, גרס שפר כי לא היה מודע לכל זוועות הנאצים. כך למשל, סיפר כי אחד מידידיו, קארל האנקה, אשר שימש כגאולייטר (מושל מחוז) של פרובינציית שלזיה התחתית, סיפר לו על מחנה ההשמדה אושוויץ שהוקם בסמוך לתחום שלטונו, והזהיר אותו כי יימנע מלבקר במקום. מסמכים שנתגלו בדיעבד מראים כי ב-1943 היה לשפר חלק בתכנון הרחבת מחנה ההשמדה אושוויץ, והתאמתו לתפקידו כמחנה השמדה.
חברו של אלברט שפאר Rudolf Wolters טען שכן שפאר ידע על כל עבודות הכפיה של היהודים והוא כתב בזו הלשון . לאחר שחרורו של שפר מהכלא ב-1966, התעוררו חילוקי דעות בין החברים ופרידה התרחשה ב-1971. וולטרס, שנשאר תומך כל חייו של היטלר, האשים את שפר בבגידה בחבריו לשעבר לנשק בנירנברג. השבר האחרון בבוז עמוק הגיע כאשר וולטרס, שלא דיבר אנגלית, קרא קטעים מראיון נרחב שערך ב-1971 העיתונאי אריק נורדן למגזין פלייבוי בתרגום גרמני במגזין קוויק . ככתב הימים של שפר, וולטרס הגיע שוב לתשומת לב הציבור בשנות השמונים. מאז 1941, וולטרס כתב כרוניקה של מחלקות ספיר, שתיעדה בסופו של דבר את מעורבותו העמוקה של שפר במשטר הנאצי ואת מעורבותו בפינוי הכפוי של יהודים בברלין. את דרכה של הכרוניקה הזו, שסולפה מאז ובכך זכה שפר, עקב ההיסטוריון מתיאס שמידט . ב-1980 הפנה וולטרס את תשומת ליבו של שמידט למסמכים מקוריים ולזיופים של שפר .
שפר טען כי לא ידע על השואה בעת התרחשותה, ולא היה לו כל חלק בה באופן ישיר (אם כי, לפי עמדתו, לחברי הממשל הנאצי קיימת אחריות קולקטיבית למעשים). אין ספק כי היה מודע היטב לתנאים האיומים של עובדי הכפייה שתחת מרותו. מחקרים היסטוריים ועדויות נוספות (לרבות יומני העבודה מהשנים 1938–1940, בהם תועד חלקו בגירוש היהודים מברלין, ועובדת נוכחותו בועידת פוזן, שם דיבר הימלר בגלוי על השואה), כמו גם עדויות שנחשפו בשנים האחרונות, מראים כי שפר לא היה "טכנוקרט לא-פוליטי", עיוור לתוצאות מעשיו כפי שטען, וכי ידע הרבה יותר מכפי שהודה לאחר מכן בניסיון להציל את עצמו, ואת "תדמיתה של גרמניה כולה" כמו שכתב בפרק האחרון בספרו.
נראה כי בגרמניה שלאחר המלחמה היה שפר לסמל של אנשים שהיו מעורבים במשטר הנאצי, אך כשפר - נוח היה להם לטעון שלא היה להם חלק ישיר בצדדים האפלים של המשטר. הבמאי היינריך ברלר מתאר מצב זה במילים "שפר נתן פתחון פה לאנשים שיכלו לומר: 'האמינו לי, לא ידעתי דבר על השואה'. ראו את שפר, ידידו של הפיהרר, שאף הוא לא ידע על כך דבר".
בכלא
שפר תיעד את שהותו בת עשרים השנים בכלא שפנדאו ביומן מפורט, שיצא לאור בשם "יומני שפנדאו". שפר היה אחד משבעה אסירים, ראשי המשטר הנאצי, שהוחזקו בכלא. שפר הצליח ליצור קשר חשאי עם העולם החיצון, כיוון שרכש את חיבת הסגל ואת אמונו. הוא הצליח לכתוב מכתבים רבים למשפחתו, חרף ההגבלות, ואף לנצל את זמנו בקריאה מרובה, בגינון, ובכתיבת זיכרונותיו.
לאחר שחרורו
שמאל|ממוזער|250px|דגם התוכנית להקמת בירת העולם גרמאניה בתכנונו של אלברט שפר, לפי החזון של אדולף היטלר
שחרורו של שפר מן הכלא ב-1966 היה אירוע בקנה מידה עולמי; לאחריו הוא פרסם כמה ספרים אוטוביוגרפיים (שהחשוב מהם יצא לאור בעברית תחת השם "בתוככי הרייך השלישי" בהוצאת "בוסתן"). האוטוביוגרפיה המצליחה, הממזערת את חלקו בביצוע השואה וידיעותיו עליה בזמן המעשה, והמסנגרת על העם הגרמני כולו, הפכה לרב מכר. בזיכרונות אלה הוא מגן על מעשיו, ומסביר כי אף ששימש בתפקיד משמעותי ונתן להיטלר את הכלים הטכנולוגיים להמשיך במעשיו, תוך הסכמה עם האידאולוגיה הנאצית ועם מהות המשטר, הרי שהיה ונותר אדם הגון מבחינה אישית, ולא ידע על פשעי המלחמה.
בפרקים האחרונים בספרו, שנכתב בעת מאסרו, הוא מתאר את מטרת משפטי נירנברג, אותה זיהה במהלכם: "הטלת האשמה על מנהיגי המשטר הטוטליטרי הנאצי (וביניהם הוא עצמו), תוך כדי הקהיית תחושת האשם של העם הגרמני בכללותו". שפר מציג בספרו את הרעיון כי פשעי הזוועה היו תוצאה של סמכות השלטון, שהשתמש באמצעים טכנולוגיים חדישים, שכמוהם לא נודעו עד אז, שאיפשרו מחד שליטה מוחלטת בכל אדם ושעבוד "שמונים מיליון בני אדם לרצונו של יחיד", ומאידך "שמירה מפליגה על סודיותם של מעשי פשע שבוצעו בפקודת המשטר".
תדמיתו
שפר קיבל על עצמו את האשמה למעשי הזוועה, אליהם הוא נחשף לטענתו בנירנברג, עת הוצגו בפניו "אסמכתאות ועדויות מזעזעות, שהוכיחו בעליל כי הפשעים המחרידים שבהם הואשמנו אכן בוצעו הלכה למעשה... תיאורים על רצח המונים מתוחכם והתעללות בהמית"; זאת בשל טענות כי הוא היה חלק מהנהגה הנושאת באחריות קולקטיבית. עמדה זו יצרה לו תדמית חיובית, והוא הפך למרצה מבוקש, ובילה את שנות חייו האחרונות ברווחה יחסית. הוא נפטר בבית מלון בלונדון בזרועות פילגש אנגלייה, ב-1981.
תדמית זו, שגם בעיון בה יש לקח מוסרי והיסטורי משמעותי, נמצאת תחת ביקורת. ביוגרפים אחרים מן השנים האחרונות, כדן ואן דר ואט, כותב הספר "הנאצי הטוב", וכמרטין קיצ'ן בספרו "שפר: אדריכלו של היטלר" טוענים כי שפר היה שותף מלא לכל פשעי המשטר, נאמן לדרכו של ידידו היטלר, ושותף פעיל בהשמדת היהודים, וכי תדמיתו היא הונאה שנועדה להצילו מעונש המוות, ולספק לו חיים מכובדים לאחר שחרורו מן הכלא.
סדרת ראיונות שנתן שפר בימי חייו עם הביוגרפית גיטה סרני הבשילו לכלל ביוגרפיה ביקורתית שיצאה לאור בשנת 1995, הקרויה "אלברט שפר ומאבקו באמת". סרני טוענת כי שפר היה אדיש לבעיית היהודים, וכי לאחר המלחמה היו השואה ומוראותיה בבחינת נטל מוסרי כבד על שפר.
בשנת 2020 הופק בישראל, על ידי הבמאית והמפיקה ונסה לאפא, סרט תיעודי בשם שפר בדרך להוליווד הבוחן את ניסיונו בשנת 1971 לכתוב סרט עלילתי המתבסס על האוטוביוגרפיה שלו בתוככי הרייך השלישי ולטייח את מעשיו באמצעותו.
חיים אישיים
בנו, הקרוי אף הוא אלברט שפר , המשיך בדרכו המקצועית והיה אדריכל מצליח בעל שם עולמי.
בתו, הילדה שראם, אשר כונתה בידי הביוגרפית של שפר, "האדם המוסרי ביותר שהכרתי מעודי", זכתה ב-2005 בפרס הסובלנות על שם משה מנדלסון. בכספי ירושה מאביה ייסדה קרן לסיוע לנשים יהודיות והיא פעילה בהעלאת זכר העבר הנאצי בגרמניה. בהתכתבויות שניהלה בילדותה עם אביה הכלוא, אשר עסקו ברגש האשמה, הוא טען בפניה שלא ידע על פשעי המשטר הנאצי. לימים אמרה לגבי ייחוסה המשפחתי, כי אין היא חשה אשמה, "אלא בושה".
לקריאה נוספת
ספריו
אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, תרגמה עדנה קורנפלד, הוצאת בוסתן, 1979.
Speer, Albert, Spandauer Tagebücher, Propyläen 2002 [1975],
Speer, Albert, Der Sklavenstaat. Meine Auseinandersetzung mit der SS, Ullstein 1981,
Speer, Albert, et al (1995). Architektur. Arbeiten 1933-1942. Propyläen. .
ביוגרפיות
אלברט שפר, ביוגרפיה, מאת יואכים פסט, תרגמו מאנגלית אסף תמרי ועמית יריב, הוצאת דביר, 2008.
Joachim Fest, Ewald Osers (translator), Alexandra Dring (2002). Speer: The Final Verdict. Harcourt. .
Van Der Vat, Dan (1997). The Good Nazi: The Life and Lies of Albert Speer. George Weidenfeld & Nicolson. .
King, Henry T. (1997). The Two Worlds of Albert Speer: Reflections of a Nuremberg Prosecutor. University Press of America. .
Sereny, Gitta (1995). Albert Speer: His Battle With Truth. Knopf. .
Schmidt, Matthias (1984). Albert Speer: The End of a Myth. St Martins Press. .
Kitchen, Martin (2015). Speer: Hitler's Architect. Yale University Press.
קישורים חיצוניים
אריה קיזל, 60 שנה למשפטי נירנברג
רמי נוידרפר, על בתו הטובה של הפושע אלברט שפר
אלי אשד "הנאצי הטוב":סקירה על הסרט התיעודי "שפאר בדרך להוליווד" "יקום תרבות 2021
אלי אשד בסקירה על הסרט התיעודי :"שפאר בדרך להוליווד" ועל חייו של שפאר ודיון בשאלה האם היה "שפאר "הנאצי הטוב"? או אף נורא מהימלר עצמו ?
"הנאצי הטוב " במגזין "יקום תרבות" :
https://www.yekum.org/2021/10/הנאצי-הטוב-על-הסרט-התיעודישפאר-בדרך-ל/
הערות שוליים
*
קטגוריה:אדריכלים גרמנים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:אדריכלים נאצים
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:אנשי תוכנית הגרעין הנאצית
קטגוריה:בוגרי מכון קרלסרוהה לטכנולוגיה
קטגוריה:אסירים בכלא שפנדאו
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1905
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1981 | 2024-10-01T01:19:48 |
הליגה הקורינתית | הליגה הקורינתית (מכונה גם בשם הברית ההלנית) הייתה ברית בין ערי מדינה ביוון בין היתר תבאי, ארגוס, כלקיס (פוליס), פרט לספרטה עם פיליפוס השני, מלך מוקדון. נחתמה בקורינתוס, בחורף שנת 338/337 לפני הספירה.
בקרב כירונאה שנערך ב-338 לפנה"ס בכירונאה אשר בבויאוטיה, נחלו כוחות מוקדון ובנות בריתה ניצחון, בעקבות הקרב הושמד רוב צבא תבאי, וגם צבא אתונה ספג אבדות כבדות, ואתונה איבדה את עצמאותה לעד.
בעקבות הניצחון בקרב כירונאה נוסדה הליגה הקורינתית. פיליפוס הוכרז הגמון (שליט) יוון ומוקדון, והחלו ההכנות לקראת מסע מלחמה נגד ממלכת פרס.
לאחר רציחתו של פיליפוס הליגה התפרקה, תבאי פרשה מהליגה ומרדה באלכסנדר הגדול.
אלכסנדר הגדול כינס את הליגה הקורינתית שוב בקורינתוס. שם הוכרז ב-336 לפנה"ס על ידי כל חברות הליגה, חוץ מספרטה, כ"מנהיג כל-יכול" במלחמתה של הליגה ההלנית נגד פרס.
תבאי המורדת הוחרבה על ידו ב-335 לפנה"ס, כהרתעה נגד כל ניסיון מרידה עתידי, או פרישה מהליגה הקורינתית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית | 2022-10-20T14:36:10 |
פרובינציה | פְּרוֹבִינְצְיָה בשיח המודרני הוא כינוי ליחידה מנהלית משנית לרמת המדינה ועליונה לרמת המחוז.
מונחים חלופיים ליחידה זו הם "מדינה" (state), למשל בארצות הברית או במקסיקו; "קנטון" (canton) בשווייץ; "ארץ" (land) בגרמניה ואוסטריה; "מחלקה" (departamento) בבוליביה ואורוגוואי. בקנדה פרובינציה היא למעשה מדינה. בשפת היום יום משמשת המילה לציון של אזורים נידחים במדינה, במיוחד בהקשרים של קיפוחם. המונח שאוב מהחלוקה המנהלית של האימפריה הרומית, בה הוגדרו יחידות רבות כפרובינקיות. בדרך כלל בראש הפרובינציה נמצא מושל, לו אוטונומיה מוגבלת, או ללא אוטונומיה כלל.
לעומת ההגדרה שלה כיחידה השנייה בחלוקה מנהלית לאחר המדינה, לעיתים משמשת המילים לציון המקבילה ל"מחוזות". לדוגמה, בבלגיה הדרג הראשון הוא שלושה מחוזות, שהם בתורם מתחלקים לפרובינציות.
פירוש לשוני
המילה פרובינציה מקבלת את המשמעות הניהולית הטריטוריאלית שלה מתקופת רומא העתיקה בה חולקה האימפריה הרומית לנפות. אך במקרים רבים נפות אלה היו דומות לקולוניות של היום, והאוכלוסייה שם סבלה מניצול ומניעת זכויות רבות. באופן אירוני למדי הקולוניות הרומיות (coloniae) קיבלו מעמד של זכויות מלאות מיד עם הקמתן ולרוב הוקמו באוכלוסיות קטנות עבור לוחמים מנוסי-קרב.
בשפה המודרנית משמעות המילה היא רמה שניונית של ממשל בארצות רבות. ביטויים מקבילים הם: מדינה (בארצות הברית, מקסיקו, אוסטרליה, ברזיל והודו), חבל ארץ (land – בגרמניה ואוסטריה), מחלקה (Departamento – בבוליביה).
עם זאת בארצות מסוימות פרובינציה נחשבת לדרג שלישי בלבד של ממשל. בצרפת ובאיטליה לדוגמה למילה פרובינציה יש משמעות הדומה יותר למשמעותו של מחוז בתוך אזור. שטחים כבושים מסוימים של האימפריה הבריטית זכו לשם פרובינציה, יותר בדומה לפרובינציות הרומאיות העתיקות, למשל הפרובינציה של קנדה והפרובינציה של דרום-אוסטרליה.
משמעות היסטורית ותרבותית
בצרפת לביטוי en province עוד מתלווה לרוב המשמעות 'מחוץ לאזור פריז'. (אותו ביטוי בא לידי שימוש בפרו, שם en provincias משמעותו 'מחוץ לאזור לימה'.) לפני המהפכה הצרפתית, צרפת חולקה בין מספר ממשלות וחלקן נחשבו לנפות, אבל הביטוי היה אז שגור גם כלפי אדמות שלא היו גדולות מאחוזה והשדות הסובבים. לרוב ה'ממשלות הגדולות' (Grands Gouvernements), שהיו שטחים פיאודליים נרחבים עיקריים, נחשבו לנפות. היום הביטוי מוחלף לרוב ב-en région, שהוא הביטוי השגור בימים אלה לרמה השניונית בממשל בצרפת.
במונחים היסטוריים תיאר פרננד ברודל את הפרובינציות האירופיות – אזורים שכללו מספר מחוזות בעלי זהות תרבותית ייחודית אשר התרכזו סביב עיירת מסחר אחת – כיחידה פוליטית אופטימלית באירופה שלפני המהפכה התעשייתית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:חלוקה מנהלית לפי סוג | 2024-04-24T01:41:32 |
איוניה | איוניה (יוונית Ιωνία, טורקית İyonya) הייתה ברית ערים בקצה המערבי של אסיה הקטנה, סביב העיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אשר כללה גם את האיים כיוס וסמוס.
היסטוריה
איוניה גבלה באיוליס (Aeolis) מצפון, בלידיה ממזרח ובקאריה מדרום, ולפי המסורת היוונית נוסדה על ידי מהגרים איונים שהגיעו מתחום מושבם באטיקה שביוון, ואשר העניקו לה את שמה. לפי מסורת זו התיישבו האיונים באיוניה 140 שנה לאחר מלחמת טרויה, היינו בסביבות שנת 1040 לפנה"ס. סביר שלא רק איונים אלא גם שבטים הלנים אחרים התיישבו באיוניה, והעיר סמירנה (איזמיר) עצמה הייתה במקור יישוב איולי. ברי בכל אופן שהשבטים ההלנים התערבבו אלה באלה ובאוכלוסייה ההודו-אירופית המקומית.
בשנת 800 לפנה"ס לערך הקימו 12 ערי איוניה את "הליגה האיונית", ברית תרבותית-דתית, ללא מאפיינים מדיניים-צבאיים, ומאוחר יותר הצטרפה אליה גם סמירנה, היא איזמיר. איוניה עצמה הייתה חבל ארץ גאוגרפי קטן למדי, וחלק מערי הברית שכנו בחבלים הגאוגרפיים של קאריה ולידיה ושתיים מהן היו היישובים ההלנים באיים כיוס וסאמוס. בשל האדמה הפורייה והשטחים החקלאיים בשפכי נהרות מערב אסיה הקטנה, נחשבה איוניה לעשירה מבין הממלכות ההלניות בחוף המזרחי של הים האגאי. העיר מילטוס התבלטה הן כמרכז מסחרי והן כמוקד תרבותי אשר שגשג בין 700 ל-500 לפנה"ס, וממנו יצאה האסכולה המילטית. ערים חשובות נוספות היו אפסוס ופוקיאה (Phocaea).
כשכנותיה סבלה גם איוניה מפלישת הקימרים לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. המלך גיגס מלידיה (מלך עד 657 או 652 לפנה"ס), המזוהה לעיתים עם גוג המקראי, פלש לערי איוניה וכבש את שטחן של סמירנה ומילטוס. עם זאת רק בתקופת קרויסוס, מלך לידיה בין השנים 560 עד 545 לפנה"ס, השלימה האחרונה את השתלטותה על ערי איוניה. קרויסוס בנה את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק. עם תבוסת קרויסוס לכורש, נכבשה גם איוניה על ידי הפרסים והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. ערי איוניה נהנו ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הפרסי, אך סבלו מזרועם הקשה של שליטים מקומיים שמונו לתפקידם על ידי הפרסים, מעול המיסים ומחובת השירות הצבאי שנכפה עליהן. בשנת 500 לפנה"ס לערך, מרדו ערי איוניה בפרסים בסיוען של אתונה ושל ארטריה, והמרד התפשט לאורך כל חופי הים האגאי. עם זאת המרד דוכא תוך מספר שנים והוכרע באופן סופי בקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס. מילטוס הושמה במצור וחרבה. הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהן.ממוזער|250px|מפת איוניה|טקסט=|ללא
ממוזער|250px|עתיקות מקדש ארטמיס באפסוס|טקסט=|ללא
ראו גם
המרד האיוני
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טורקיה: היסטוריה
קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפיה
קטגוריה:איזמיר
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו | 2023-08-25T15:11:27 |
אסיה הקטנה | טקסט=מפה של אסיה הקטנה כפי שהוגדרה בעבר, וחופפת ברובה לגבולות טורקיה.|ממוזער|מפה של אסיה הקטנה כפי שהוגדרה בעבר, וחופפת ברובה לגבולות טורקיה
ממוזער|250px|קפדוקיה במרכזה של רמת אנטוליה
שמאל|ממוזער|250px|נוף בקצ'קר
שמאל|ממוזער|250px|הר אררט
אסיה הקטנה (ביוונית: Μικρά Ασία, בלטינית: Asia Minor) הוא מונח גאוגרפי לחצי אי בחלקה המערבי של אסיה, הנקרא גם אנטוליה (ביוונית: Ανατολία, מ-ανατολή – "זריחת השמש" או "מזרח", בטורקית Anadolu). שני המושגים – "אסיה הקטנה" ו"אנטוליה" – מציינים את חלקה האסייתי של טורקיה. במערבה גובלת אסיה הקטנה במצר בוספורוס, בים מרמרה, בדרדנלים ובים האגאי. בדרומה גובלת אסיה הקטנה בים התיכון, ובצפונה – בים השחור. ממזרח ודרום-מזרח תחומה אנטוליה על ידי קווים דמיוניים המפרידים בינה לבין יתר חלקי אסיה.
מקור השם
מקור שמו של האזור ביוונית עתיקה Ἀσία (משם לטינית Asia), אך מקור השם היווני לא ידוע בוודאות. קיימת השערה שהמילה אסיה (Asia, מיוונית Ἀσία) נגזרת מהגרסה האכדית של הפועל יצא (aṣu ומוקדים יותר waṣu), במובן של "יצא לאור, צץ, הופיע": Asia מן aṣu. וזאת משום שאסיה הקטנה, ממזרח ליוון, הייתה האזור שבו השמש יצאה לאור (בדומה למילה מזרח, הכיוון שבו השמש זורחת): Asia מתואר כאזור שבו השמש aṣu (יצאה). קיימת השערה מקבילה למקור השם אירופה (Εὐρώπη), האזור בכיוון ההפוך, שבו השמש שוקעת (אכדית אֶרֶבֻּ erēbu 'שקע' קשור לעברית עֶרֶב, פועל מקראי עָרַב. ראו גם אכדית erēb šamši = ערב השמש = מערב): אירופה מתואר כאזור שבו השמש אֶרֶבֻּ.
גאוגרפיה
מרכזה של אסיה הקטנה ברמת אנטוליה, רמה מורמת שכוסתה לאחר היווצרותה בסחף. הרמה מוקפת בהרי צפון אנטוליה מצפון, המפרידים בינה לבין הים השחור, ובהרי הטאורוס מדרום, החוצצים בינה לבין הים התיכון. שתי שרשראות ההרים, תוצר של קימוט, נפגשות בצידה המזרחי של הרמה. לאורך חופי הים השחור והים התיכון משתרעות רצועות חוף צרות. השטחים המישוריים הנרחבים מעטים ומוגבלים לאזור ימת טוז (Tuz Gölü – "ימת המלח") ואגן קוניה (Konya Ovası) במרכזה של הרמה, ולאזורי הדלתה של מספר נהרות גדולים.
רמת אנטוליה
גובהה של הרמה נע בין 600 מטר במערב ל-1,200 מטר במזרח. גובה זה, יחד עם ההרים המקיפים אותה, מעניק לרמת אנטוליה אקלים יבשתי המתאפיין בעונות מובהקות ובמשרע טמפרטורות קיצוני בין יום ללילה ובין חורף לקיץ. הטמפרטורה בחורף עשויה לצנוח עד מינוס 40 מ"צ ושלג עשוי לכסות את האדמה משך 120 יום בשנה. הקיץ חם ויבש ומתאפיין בטמפרטורות של מעל 30 מ"צ. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה סביב 400 מ"מ, אם כי בהרים עולה נתון זה. באגן קוניה ובאגן מלטיה יורדים פחות משקעים, והכמות השנתית נעה סביב 300 מ"מ בממוצע.
חופי הים השחור והרי צפון אנטוליה
אזור הים השחור בצפון מתאפיין בחוף צר, מסולע ותלול, ובנהרות בעלי זרימה מהירה המתאפיינים במפלים. צמוד מדרום לו נמצאת שרשרת ההרים של צפון אנטוליה שחלקה המזרחי ידוע כהרי הפונטוס (Doğu Karadeniz Dağları – "הרי הים השחור המזרחיים"). השרשרת כולה מקבילה לחופי הים והיא עשויה ממספר רכסי קמט נפרדים. פסגות ההרים מגיעות עד 1,800 מטר במערב ול-4,000 מטר ברכס הקצ'קר (Kaçkar) שבמזרח. בין רכסים אלה זורמים מספר נהרות גדולים מהרמה שמדרום להרים אל הים השחור. הארוך מבין נהרות אלה הוא הקיזילאירמאק שאורכו מגיע ל-1,150 ק"מ. בשל מחסום טבעי זה והמעברים המעטים שחוצים אותו, היה אזור הים השחור נפרד מיתר חלקי אסיה הקטנה לאורך חלקים ניכרים בהיסטוריה.
חופי הים התיכון והרי הטאורוס
המישור המשתרע לאורך חוף הים התיכון נפרד מרמת אנטוליה על ידי הרי הטאורוס. המישור צר ומתרחב להיקף משמעותי רק באזור העיר אנטליה ובמיוחד במישור צ'וקורובה (Çukurova) סביב העיר אדנה. מישורים אלה והמורדות הדרומיים של הרי הטאורוס, המגיעים עד גובה של 2,750 מטר, נהנים מאדמה פורייה ומאקלים ים תיכוני המעודד חקלאות.
מזרח אנטוליה
הרי הטאורוס והפונטוס נפגשים במזרחה של אסיה הקטנה. חבל ארץ זה מתאפיין בהרים הגבוהים באסיה הקטנה ובטורקיה כולה (הרי האנטי-טאורוס), ושיאו בהר אררט שגובהו 5,137 מטר. האקלים באנטי-טאורוס קשה ורב משקעים ביחס לרמה שממערב לו. הרים אלה הם מקורותיהם של שלושה נהרות גדולים: נהר אראס הזורם מזרחה אל הים הכספי, והפרת והחידקל הזורמים דרומה עד למפרץ הפרסי.
במרכזה של מזרח אנטוליה שוכנת ימת ואן המשתרעת על שטח של 3,755 קמ"ר בגובה של 1,719 מטר. בדרום מזרחה של אסיה הקטנה אזור גבעי המשתפל מגובה של 800 מטר עד לגובה של 500 מטר סמוך לגבול הסורי.
ראו גם
גאוגרפיה של טורקיה
קו השבר של צפון אנטוליה
אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית
אסיה הקטנה בתקופה הרומית
היסטוריה של טורקיה
אבן בטוטה – תיאורו של הנוסע המוסלמי שתייר באזור במאה ה-14
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טורקיה: גאוגרפיה
קטגוריה:המזרח הקרוב הקדום
קטגוריה:אסיה: חצאי איים | 2024-06-11T23:30:28 |
תראקיה | שמאל|ממוזער|250px|חלוקת תראקיה בהווה בין טורקיה, יוון ובולגריה
תְרָאקְיָה (בטורקית: Trakya, נהגה תֶרַאקיה; בבולגרית: Тракия; ביוונית: Θράκη) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בפינה הדרומית מזרחית של חצי האי הבלקני בדרום-מזרח אירופה.
בימינו, חבל תראקיה נחלק בין שטחן של שלוש מדינות: בולגריה (תראקיה הצפונית), יוון (תראקיה המערבית) וחלקה האירופי של טורקיה (תראקיה המזרחית), שם היא מכונה גם רומלי (Rumeli).
חבל הארץ מזוהה עם צאצאיו של תִירָס המקראי. (תראקיה: בלועזית Thrace, שואב משורש יווני, Θρᾷξ)
גאוגרפיה
תראקיה גובלת ממזרח בים השחור ובבוספורוס, ומדרום בים השיש, מצר הדרדנלים ובים האגאי. גבולותיה היבשתיים מוגדרים פחות. היא משתרעת עד להרי הבלקן במרכזה של בולגריה בצפון, ובמערב היא כוללת את רכס הרי רודופי ויש הכוללים בה גם את הרי רילה והרי פירין. אורכה של תראקיה מגיע ל-500 קילומטר לכל היותר ורוחבה הממוצע הוא כ-200 קילומטר.
מזרח תראקיה שבשטח טורקיה הוא חבל ארץ גבעי, למעט הרי ילדז (Yıldız Dağları – "הרי הכוכב") שבצפונו. בדרום תראקיה המזרחית משתרע חצי האי גליפולי (Gelibolu Yarımadası). בתחומי יוון ובולגריה הנוף הררי יותר, אם כי בין הרי הבלקן מצפון להרי רודופי שבדרום תראקיה, משתרע עמק רחב ידיים בו זורם נהר המריצה (בולגרית Марица, טורקית Meriç, יוונית Εβρος – "אברוס") לאורך 480 קילומטר, עד שהוא מבצע תפנית דרומה ונשפך אל הים האגאי.
העיר החשובה והגדולה בתראקיה היא איסטנבול. ערים חשובות נוספות הן אדירנה בטורקיה, בורגס ופלובדיב בבולגריה, ואלכסנדרופולי ודידימוטיכו ביוון.
היסטוריה
העת העתיקה
שמאל|ממוזער|200px|תראקיה ואסיה הקטנה
שמאל|ממוזער|200px|חייל תראקי (המאה ה-5 או ה-4 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|200px|תראקיה לאחר חוזה סן סטפנו וקונגרס ברלין
שמאל|ממוזער|200px|תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה (למעלה) והשנייה (למטה)
בימי קדם התייחס המושג "תראקיה" אל שטח גדול בהרבה מהמקובל כיום, ואשר השתרע מערבה אל תוך מקדוניה, סרביה ויוון של היום. בשטח זה וברחבי הבלקן כולו, וכן בחלקה האסייתי של טורקיה, ישבו שבטים הודו-אירופים תראקים שיחס היוונים אליהם היה כאל "חצי-ברברים". שפתם של התראקים הייתה תראקית, שפה הודו-אירופית, ומקורם אינו ברור לחלוטין, אך הדעה הרווחת היא כי התפתחו מתושביו הקדומים של האזור שהתערבבו בתקופת הברונזה בשבטים הודו-אירופים המקורבים לעמים איראנים כמו הסקיתים, הקימרים והסרמטים. על בסיס הקבלה בין התרבות התראקית לתרבות הפריגית, המינואית והמיקנית העלו חוקרים בולגרים את הסברה כי התראקים היו מקורבים לאלה.
לראשונה נזכרו התראקים באיליאדה כבני בריתה של טרויה. הרודוטוס תיארם כעם רב ובעל עוצמה, אך הדגיש כי היו מפולגים ביניהם לקבוצות ושבטים. לפי המיתולוגיה היוונית היו התראקים צאצאיו של תראקס, בנו של אל המלחמה ארס שהתגורר לפי האמונה בתראקיה. הומרוס תיחם את תראקיה באופן מעורפל בין הים השחור במזרח לנהר אקסיוס באזור סלוניקי של היום. במאה ה-6 לפנה"ס הוקמו בתראקיה המושבות היווניות הראשונות, ובתקופה זו החלו התראקים לשמש שכירי חרב בשירותן של ערי יוון. תראקיה נכבשה על ידי דריווש הראשון בשנת 512 לפנה"ס והייתה למחוז בממלכה האחמנית למשך זמן קצר עד שהפרסים גורשו ממנה במלחמת פרס–יוון.
החל באמצע המאה ה-5 לפנה"ס הצליחו מספר שבטים תראקים להתאחד לממלכה שנשלטה על ידי המלך טרס, מייסד ממלכת אודריסה. הממלכה התקיימה עד אמצע המאה ה-3 לפנה"ס. הממלכה לא איחדה את כל שטחה של תראקיה, וגם בשטח שהיה נתון לשליטתה היה כוחו של השלטון המרכזי מוגבל. במאה ה-4 לפנה"ס התפצלה הממלכה לשלוש ממלכות קטנות יותר ובירתה של אחת מהן הועברה בשנת 320 לפנה"ס לסאותופוליס בסמוך לקאזאנלק בבולגריה. ממלכה זו המשיכה והתקיימה תחת השושלת האורדיסית עד למאה ה-1 אך כוחה הלך ונחלש.
בתקופה זו, תקופת הזוהר ביוון העתיקה, גברה ההשפעה היוונית בקרב התראקים, וכיוון ששפתם לא הייתה כתובה, היא נסוגה מפני היוונית. זו הפכה ללינגואה פרנקה ושימשה לתקשורת בין השבטים התראקים השונים כמו גם במגעיהם עם עמים אחרים. התרבות התראקית ספגה מכה נוספת עם כיבושה של תראקיה בידי פיליפוס השני מלך מוקדון ואביו של אלכסנדר הגדול, והתראקים בתראקיה אימצו את התרבות ההלניסטית במשך 150 שנות שלטונה של מוקדון עליהם. בשנת 305/306 המליך ליסימכוס את עצמו למלך עליהם. בשנת 279 לפנה"ס פלשו הגאלים לתראקיה ונותרו בה עד סוף המאה. תראקיה הייתה לחלק מהרפובליקה הרומית בשנת 168 לפנה"ס, אך הפכה באופן רשמי לפרובינקיה רק בשנת 46 לספירה.
הרומאים התייחסו לנהר נסטוס (Nestos) כאל גבולה המערבי של תראקיה והשתמשו בה כאסם תבואה בו היו אחוזות גדולות שעובדו על ידי עבדים.
ימי הביניים
במאה ה-4 פלשו ההונים והויזיגותים לתראקיה וב-9 באוגוסט 378 התחולל קרב אדריאנופול סמוך לאדירנה בו כשלו הרומאים בהדיפתם והקיסר המזרחי ואלנס נהרג בקרב. לאחר חלוקת האימפריה הרומית נפלה תראקיה בחלקה של האימפריה הביזנטית אשר שלטה בה עד המאה ה-9, עת רובה של תראקיה הפך לחלק מבולגריה. היא שבה לשליטת הביזנטים בשנת 972, אך נדה בינם לבין הבולגרים מהמאה ה-12 עד למאה ה-14. החל מ-1352 כבשו העות'מאנים את תראקיה בהדרגה תוך 20 שנה והחזיקו בכולה במשך 500 שנה.
העת החדשה והמאה ה-20
בתחילת שנת 1877 פרצה מלחמת רוסיה-טורקיה אשר נבעה משאיפותיה משכבר הימים של רוסיה להשיג גישה לים התיכון ולשלוט בקונסטנטינופול ובמצרים הסמוכים לה. הרוסים כמעט והגיעו לקונסטנטינופול בפברואר 1878, אך בריטניה שחששה שהעיר תיפול לידיהם, שלחה אליה צי אוניות. בשל ההתערבות הבריטית ובשל כך שהרוסים סבלו אבדות עצומות, הסכימה רוסיה לחוזה סן סטפנו שנחתם ב-3 במרץ 1878. בהסכם זה הכירו העות'מאנים באוטונומיה של בולגריה על רוב תראקיה, אך הוא בוטל ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן בקונגרס ברלין. לפי ההסכמה החדשה שמרה האימפריה העות'מאנית על חזקתה ברוב תראקיה באמצעות הקמת החבל האוטונומי של רומליה המזרחית. למרות זאת, שבע שנים בלבד לאחר מכן אוחד החבל עם בולגריה.
לאחר מלחמות הבלקן בשנים 1912–1913 נאלצו העות'מאנים לוותר על מערב תראקיה אשר נמסרה לידי בולגריה. קו הגבול בין שתי המדינות חפף במידה רבה את קו הגבול הנוכחי בין טורקיה ליוון ובולגריה, לאורך נהר המריצה. בולגריה זכתה במוצא אל הים האגאי אך נאלצה לוותר עליו, ועל מערב תראקיה כולה, ולמוסרה ליוון לאחר מלחמת העולם הראשונה. בכך נקבעו הגבולות השרירים בתראקיה כיום.
ראו גם
תראקים
קישורים חיצוניים
אודות הקרנבל בתראקיה, מתוך אתר התיירות הרשמי של יוון
תראקיה באתר התיירות הרשמי של טורקיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:טורקיה: היסטוריה
קטגוריה:בולגריה: היסטוריה
קטגוריה:יוון: היסטוריה
קטגוריה:האימפריה הביזנטית
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:טורקיה: גאוגרפיה
קטגוריה:בולגריה: גאוגרפיה
קטגוריה:יוון: גאוגרפיה
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית: גאוגרפיה | 2024-08-23T19:53:01 |
מארק טוויין | שמאל|ממוזער|250px|מרק טווין (סם קלמנס) בגיל 15, 1850
שמאל|ממוזער|250px|טוויין אוחז בידו סיגר, 1907
ממוזער|מארק טוויין (1909)
סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), שנודע בשם העט שלו "מַארְק טְוֵוייְן" (Mark Twain; 30 בנובמבר 1835 – 21 באפריל 1910), היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור ציני, בסאטירה חברתית חריפה, בתיאור ריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של תום סויר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני".
מקור שם העט, שבו החל להשתמש ב-1863, הוא במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.
ביוגרפיה
בית הולדתו של מארק טוויין הוא בקתה בעיירה פלורידה במדינת מיזורי שבארצות הברית. הוא החמישי מתוך ששת ילדיהם של עורך הדין ג'ון מרשל וג'יין למפטון קלמנס. שורשי משפחתו הם בווירג'יניה, וסביו היו בעלי עבדים.
בינקותו חלה טוויין, ובשנות חייו הראשונות נשקפה סכנה לחייו. בגיל ארבע עברה משפחתו לעיירה האניבל (חניבעל) שבמדינת מיזורי. השפעת מעבר זה התבטאה בתיאוריו על ילדותו בעיירה ועל הווי החיים סביב נהר מיסיסיפי ברבים מספריו, ובמיוחד ב"הרפתקאותיו של תום סויר" וב"הרפתקאותיו של האקלברי פין".
בילדותו היה טוויין שובב וחברותי. בתקופה זאת בחייו התרחשו במשפחתו מספר אסונות, בהם מות אחת מאחיותיו בגיל ארבע ומות אחד מאחיו בגיל שבע. לאחר מות אביו, כשהיה בן 12, החל טוויין לעבוד בעבודות מזדמנות: בנפחייה, בחנות מכולת, בבית מרקחת, בחנות ספרים, ובגיל 13 הפך לשוליית מדפיס.
בגיל 16 החל לעבוד אצל אחיו הבכור אוריון כדפס וכעוזר עורך, והמשיך להיות קרוב אליו במשך כל חייו. באותה שנה פרסם את המערכון הראשון שלו, "A Gallant Fireman". בסוף אותה שנה קנה אוריון את העיתון המקומי Hannibal Journal, וטוויין היה עוזרו ובמקביל המשיך לפרסם מערכונים בעיתון השייך לאחיו.
בגיל 18 עזב את העיירה האניבל ועבד כדפס וככותב. בשנת 1857 הצטרף לצוות של ספינת נהר. במשך שנתיים שט בספינה על המיסיסיפי, עד שהוסמך לנווט מדופלם. תעודת הנווט הקנתה לו את הזכות להשיט ספינה כבדה, בעלת שוקע של שני פאתום (יחידת מידה לאורך השקולה לשש רגליים שהם כ־1.83 מטרים). עומק מים זה נדרש לספינות הנהר כדי לשוט בבטחה ללא חשש לעלייה על שרטון. בתקופה זאת, החל להשתמש בשם העט שלו, המציין עומק זה, "Mark Twain", שפירושו המילולי מאנגלית הוא "סַמֵן שניים" או "ציין שניים". המודדים את עומק המים בנהר צעקו זה לזה "mark one" ואחר כך "mark twain", וכך הלאה. על חוויותיו בספינת הנהר כתב בהמשך בספרו "החיים על המיסיסיפי" (1883).
במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית הצטרף טוויין ליחידה של חיילי הקונפדרציה בדרום ארצות הברית, שכללה את חבריו מהאניבל, אך היחידה התפרקה כעבור זמן קצר. על חוויותיו כלוחם במלחמת האזרחים כתב בלגלוג ב-"Private History of a Campaign that Failed" מ-1885. לאחר שהתפרקה היחידה, הצטרף לאחיו הבכור שהתמנה לסגן מושל בנבדה שבמערב החדש. לאחר שניסה את מזלו במכרות קליפורניה ונכשל, כמו רבים באותה התקופה, החל טוויין לשמש ככתב עיתון שהתפרסם בווירג'יניה.
ככתב העיתון פרסם בשנת 1865 ריאיון עיתונאי עם ניצולי ספינה שנשרפה באזור חופי הוואי ונמצאו לאחר חודש וחצי של חיפושים באוקיינוס השקט, לאחר שנחשבו מתים. הראיון זכה לפרסום רב ברחבי ארצות הברית. באותה עת יצא לאור ספרו הראשון, שהיה קובץ דברי הומור והרהורים בשם "על הצפרדע המקפצת ורשמים אחרים".
לאורך השנים המשיך טוויין לפרסם מערכונים ומאמרים בעיתונים שונים, וכן להרצות בפני קהל, והפך להומוריסט ידוע. הוא החל להתפרסם בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, אז פורסם ספר המסעות הראשון שלו, "The Innocents Abroad", שזכה להצלחה במכירות. טוויין ביקר בין השאר בארץ ישראל ב-1867 ואת התרשמותו ממסעותיו פרסם בספר זה; לעברית תורגם רק החלק בספר המתייחס למסעותיו בארץ ישראל, והוא נקרא "מסע תענוגות לארץ הקודש".
באותה תקופה הכיר טוויין את אוליביה לואיז לנגדון, והשניים נישאו בתחילת שנת 1870. שנה לאחר מכן עברה המשפחה להרטפורד שבקונטיקט; טוויין, למרות היותו בן הדרום, החל תוך זמן קצר לזהות עצמו כיאנקי מהצפון. בסוף השנה הראשונה לנישואי בני הזוג נולד בנם הבכור, לנגדון, אולם הוא מת מדיפטריה בגיל 19 חודשים. לזוג נולדו עוד שלוש בנות – סוזי (1872), קלרה (1874) וג'ין (1880).
במהלך שני העשורים שלאחר מכן גברה הפופולריות של טוויין. ב-1885 פרסם את ספרו הידוע "הרפתקאותיו של האקלברי פין", לאחר כמעט עשור של כתיבה ושכתוב. טוויין התנסה גם בכתיבה דרמטית, וכתב את המחזה "בן המלך והעני". הוא טייל ברחבי העולם עם משפחתו, והתיידד עם אנשים בעלי השפעה וראשי מדינות. הוא הפך מעורב יותר ויותר בפוליטיקה. כך תמך כספית במספר אנשים, בהם אחיו הבכור, ואף הסטודנט האפרו-אמריקאי הראשון באוניברסיטת ייל. אחת ההשקעות הכספיות המרכזיות שלו הייתה בבית ההוצאה לאור "Webster & co".
בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 נקלע טוויין לקשיים כספיים, כתוצאה מהשקעותיו ב-"Webster & co" ובמכונת סידור דפוס חדשנית. ב-1894 הכריז על פשיטת רגל (שממנה התאושש לבסוף). באותה תקופה החל לסבול מבעיות בריאות רבות; דלקת מפרקים שממנה סבל הקשתה עליו את הכתיבה. בתקופה זו אובחנה בתו השלישית, ג'ין, כסובלת מאפילפסיה, וב-1896 מתה בתו הגדולה, סוזי, מדלקת קרום המוח.
בתקופה זו כתב טוויין פחות, ומבקרים מציינים כי נימת יצירותיו הפכה מרירה ואפלה יותר. הוא הפך מעורב עוד יותר בפוליטיקה, בעיקר מחוץ לארצות הברית (משפט דרייפוס, מלחמת הבורים, מרד הבוקסרים), ופרסם את דעותיו במאמרים שונים. כמו כן התחיל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו.
בין 1897 ל-1899 שהו טוויין ומשפחתו בווינה והוא פרסם מספר מאמרים בעיתון נויה פרייה פרסה.
בשנת 1904 מתה אשתו אוליביה לאחר מספר שנים של בריאות לקויה. בתם השנייה של בני הזוג, המוזיקאית המחוננת קלרה, התמוטטה נפשית ונשארה בלתי-יציבה במשך מספר שנים לאחר מכן. מצב מחלתה של ג'ין החמיר אף הוא. בסוף אותה שנה מתה גם אחותו של טוויין, פמלה, שאליה היה קרוב. טוויין התבודד במשך תקופה מסוימת, אך כעבור זמן מה חזר להיפגש עם אנשים. בתקופה זו לקה במחלת לב.
בשנת 1909 נישאה בתו קלרה, ובדצמבר באותה השנה מתה בתו ג'ין בגיל 29 מהתקף אפילפטי בהיותה באמבט. הוא מת כעבור פחות משנה בגיל 74, ונקבר באלמירה, לצד אשתו אוליביה וילדיו לנגדון, סוזי וג'ין.
בשנים הראשונות של המאה העשרים פעל טוויין נגד הזוועות של הקולוניאליזם הבלגי בקונגו.
טוויין טען שמותו יבוא באפריל 1910 וכשנשאל מדוע הוא חושב כך אמר: "נולדתי כשכוכב השביט היילי הופיע בשמי כדור הארץ ב-1835. יודע ובטוח אני כשיופיע שוב אני אסתלק מהעולם". וכך באמת היה: ב-20 באפריל 1910 נראה כוכב השביט היילי מכדור הארץ. יום למחרת, ב-21 באפריל 1910, מת מארק טוויין.
מארק טוויין והיהודים
בשהותו בווינה, רוב המאמרים שפרסם טוויין בנויה פרייה פרסה (שעורכו היה תיאודור הרצל) היו בעלי נימה פילושמית (אוהדת יהודים) כמו המאמר בנוגע ליהודים. גורמים אנטישמים בעיר קבעו ש"מארק טוויין" הוא כינוי שנועד להסוות את שמו היהודי, סמואל קלמנס.
על הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, כתב:
ספריו
הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קַלָאוֶרַס וציורים אחרים (1867. הצפרדע המקפץ. סיפורה של כלבה: שני סיפורים, בתרגום רעיה ג'קסון, 2021)
התמימים בחוץ לארץ (1869. לעברית תורגם חלקו של הספר המתייחס לארץ ישראל. הספר הוא תיאור הומוריסטי-סרקסטי של ארץ-ישראל באותה עת. תר' ארנון בן-נחום בשם מסע תענוגות לארץ הקודש, 1972; בשם מסע תענוגות לארץ הקודש בהוצאת אריאל, ירושלים, 1999; תרגם עודד פלד בשם מסע תענוגות בארץ הקודש, 2009)
חלום מוזר וציורים אחרים (1872)
עידן מצופה זהב: סיפור מן הווה (1875) אודות השחיתות בתחילת עידן הברונים השודדים. בעקבות הספר תקופה זו מכונה "העידן מצופה הזהב" (Gilded Age) - להבדיל מ"תור הזהב".
הרפתקאותיו של תום סויר (1876. מאורעות תום, תרגם ישראל חיים טביוב, אודסה 1911; אברהם-אריה עקביא, 1940; ברוך מורן, 1956; דן לוין, 1959; י. בן-פנחס, 1960; חמדה אלון, 1968; אוריאל אופק, 1969; א. כרמי, 1980, שרגא גפני, 1981; אהרן אמיר, 1987; הרפתקאות תום סויר, שרון פרמינגר, 2008; הרפתקאותיו של טום סוייר: הספר המוער, יניב פרקש, ; 2009; הרפתקאותיו של טום סויר, לי עברון, 2019) – קורותיו של טום, הנער השובב, טוב-הלב, הגאוותן וחובב ההרפתקאות, החל במעמד סיוד הגדר, דרך הקמת מחנה-הפיראטים על האי ועד ההצלה ממערת הנטיפים.
נווד בנכר (1880) – סיפור מסע (כולל The Awful German Language כנספח).
"על שקיעתה של אמנות השקר" (1880), מאנגלית: אביעד שטיר. המדרשה, 18 (סתיו 2015), 11-16.
בן-המלך והעני (1881. תרגם יהודה גור, ורשה 1891; א"ד מרקסון, ורשה 1923; אברהם-אריה עקביא, 1941; דניאל אלירם, 1954; איטליה רימיני, 1967; עטרה אופק, 1976; דליה למדני, 1978; נאוה סמל, 2011) – הרפתקאותיהם המופלאות של הנסיך אדוארד לבית טיודור והנער הקבצן טום, הדומים זה לזה כשתי טיפות-מים, לאחר שהחליפו בגדים וזהות.
הפיל הלבן שנגנב (1882. תרגמה שושנה חן-זהבי, 1947)
החיים על המיסיסיפי (1883) – סיפור ארבע שנות הסופר כנווט של ספינת-מסעות.
הרפתקאותיו של האקלברי פין (1884. תר' פלק הילפרין בשם מאורעות פין, 1926; יהודה קרני, 1928; אברהם בירמן, 1955; אהרון פישקין, 1964; אוריאל אופק, 1969; שרגא גפני, 1982; אהרן אמיר, 1987; בינה אופק, 2000; יניב פרקש, 2004) – האק היחפן, בן שיכור-העיר, מספר בשפתו הססגונית-משובשת את הרפתקאותיו המרתקות-משעשעות לאחר שלא עלה בידו להפוך לבן-תרבות, מנוסתו אל האי, הפלגתו עם עבד כושי נמלט במורד הנהר, "שותפותו" עם צמד הנוכלים ופגישתו המחודשת עם טום סויר.
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור (1889. תרגם ישעיהו לויט, 1954; י. אחיטוב, 1962; גדעון טורי, 1983; יעל אכמון, 2009) – מעשה בצעיר יאנקי, המתגלגל אל חצר המלך ארתור (שנת 500) ומנסה להקים שם ציוויליזציה מודרנית.
שטר בן מיליון וסיפורים אחרים (1893)
טום סויר בנכר (1894; תרגם: דב עמיקם בשם תום סויר הטייס, 1946; שושנה חן-זהבי בשם תום סויר בדרכים, 1947; אוריאל אופק בשם תום סויר בשחקים, 1974) – האק פין מספר בגוף ראשון כיצד טס בכדור פורח בחברת טום סויר, ג'ים הכושי ומדען מטורף, חצה את האוקיינוס ונחת לרגלי הר סיני.
טום סויר הבלש (1896. תרגם דב עמיקם, 1946; אוריאל אופק, 1974) – האק פין מספר על מבצע בלשי, שבו הצליח טום ידידו להוכיח את חפותו של דודו שהואשם ברצח.
הטרגדיה של וילסון סתום-הראש או התאומים הבלתי-רגילים (1896. תרגום אברהם בירמן בשם וילסון הטמבל, 1954; בתרגום אסתר גינצבורג בשם וילסון המוזר, 1980; וילסון ראש כרוב בתרגום עודד פלד, 2001) – סיפור בלשי על פרקליט תמהוני, המצליח לפענח תעלומת רצח וחילופי תינוקות.
זכרונות ז'אן ד'ארק (1896)
בעקבות קו המשווה (1897) – מסע-הרצאות מסביב לכדור-הארץ
מכתבים מן הארץ (1897 או 1905; מכתבים מכדור הארץ , בתרגום אביבה גר, 2018; המאמר "הפחות שבחיות" תורגם לעברית על ידי יניב פרקש והתפרסם בחקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011)
האיש שהשחית את הדליברג (1900. תרגם י. בן-יעקב בשם האיש שקלקל את כל העיירה, 1947; האיש שהשחית את העיירה, בתרגום יותם בנשלום, 2016) – מעשה בנכרי שבלבל את דעתה של עיירה שלווה לאחר שהשאיר באחד מבתיה שק מלא מטבעות זהב.
סיפור בלשי דו-קני (1902)
סיפורה של כלבה (1904; הצפרדע המקפץ. סיפורה של כלבה: שני סיפורים, תרגם רעיה ג'קסון, 2021)
יומנו של אדם הראשון / יומנה של חווה (1906; היומן של אדם וחוה: וסיפורי אדם אחרים, תרגם נח אבידור, 2004)
סיפורו של סוס (1907)
הזר המסתורי (1890–1910; בתרגום רות בונדי, 1995)
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
טוויין באתר של מבקר הספרות ג'ים טוויק
Mark Twain in His Times
ביוגרפיה של טוויין
פרקים מהאוטוביוגרפיה של טוויין
מכּתביו:
טקסטים מקוונים של מרבית יצירותיו
הייתי מזכירו של סנטור , בבלוג "אפלטון"
בסי הקטנה, באתר אפיקורוס
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:הומוריסטנים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער אמריקאים
קטגוריה:סופרים אמריקאים הידועים בשם עט
קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים נוצרים
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:כותבי ספרי מסע בארץ ישראל
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1835
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1910 | 2024-09-29T06:45:49 |
ניקולאה צ'אושסקו | נִיקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ (ברומנית: ; אלפבית פונטי בינלאומי: (nikoˈla.e t͡ʃe̯a.uˈʃesku) ; 23 בינואר 1918 – 25 בדצמבר 1989) היה פוליטיקאי קומוניסטי רומני, והשליט השני והאחרון של רומניה הקומוניסטית. הוא עלה לשלטון לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז' ב-1965 וכיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית הרומנית ובהמשך גם כנשיא רומניה עד פרוץ המהפכה הרומנית בדצמבר 1989, שבסופה הוצא להורג יחד עם רעייתו, אלנה צ'אושסקו. הוא היה חבר האקדמיה הרומנית ונשיא הכבוד שלה מ-1985, תארים שנשללו ממנו לאחר מותו, כמו תוארי כבוד ועיטורים זרים אחרים, שהורעפו עליו בחייו.
צ'אושסקו המשיך במדיניות הלאומית שהונהגה בשלהי שלטונו של גאורגיו-דז': הפגנת עצמאות מוגבלת ביחסי החוץ של רומניה ביחד עם הקפדה על משטר קומוניסטי נוקשה כלפי פנים. הוא ביקר בחריפות פעולות מסוימות של השלטון תחת המנהיג שקדם לו, והביא לטיהור חלק מהמורשעים במשפטי ראווה מבוימים. צ'אושסקו הכניס את רומניה לבולמוס של תיעוש ובנייה, הקמת פרויקטים גדולים וחתירה לכלכלה שאפתנית. הוא הצליח לפרוע את חובות החוץ של רומניה כחצי שנה לפני נפילתו, אך הפגיעה הקשה ברמת חיי התושבים ברומניה בדרך להשגת מטרה זו השניאה אותו על רבים בעם. פולחן האישיות סביב דמותו והנפוטיזם ברומניה בתקופתו הגיעו לשיאם: בעוד שהוא נבחר לכהן לכל ימי חייו, הייתה רעייתו האישיות השנייה בהיררכיה השלטונית, ואחד מבניהם הוכן לרשת את השלטון.
נעוריו ופעילותו במחתרת
ילדותו
צ'אושסקו נולד למשפחת איכרים בכפר סקורניצ'שט , במחוז אולט שבחבל מונטניה. הוא נולד ב-23 בינואר 1918, אך נרשם ברשומות רק לאחר שלושה ימים, ב-26 בינואר. שמו – ניקולאה, ניתן לו על ידי סנדקו, ניקולאה אלכסנדרו. אביו, אנדרוצה, היה בן למשפחת רועי צאן שכיהן זמן מה כראש הכפר. אימו, אלכסנדרינה, הייתה בתו של קצין ששירת בצבאו של טודור ולדימירסקו. הוריו ידעו קרוא וכתוב, דבר לא טריוויאלי באותה תקופה, כשמחצית מתושבי רומניה היו אנאלפביתים. למשפחה היו שלושה הקטרים של אדמה חקלאית ועדר כבשים, והאב עבד לעיתים גם כחייט. לניקולאה היו חמישה אחים (האח השישי, קונסטנטין, מת בגיל חמש) ושלוש אחיות. המשפחה חיה בבית בן שני חדרים, כשהמזון הבסיסי היה ממליגה (דייסת קמח תירס). כמו יתר ילדי הכפר למד ניקולאה ארבע כיתות בבית הספר בכפר, בו לימד המורה בני גילים שונים באותו חדר. לא היו לו ספרי לימוד, והוא היה הולך יחף לבית הספר גם בשלג, כשאר ילדי הכפר. הוא יצר לעצמו את הנעליים הראשונות מקליפות עצים. ניקולאה היה בין התלמידים הטובים בכיתתו, בעל זיכרון טוב וסקרן. אחותו הבכורה, ניקולינה, ילידת 1914, הייתה הראשונה שעזבה את הבית ועברה לבוקרשט הבירה בחיפוש אחר עבודה. ניקולאה עבד ברעיית כבשים ובגיל 11, בתום לימודיו בבית הספר היסודי, נשלח להתמחות כשוליה אצל הסנדלר אלכסנדרו סנדולסקו בעיר הבירה, חבר המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שהחל לקרב אותו לרעיונותיה. ניקולאה התגורר בבוקרשט אצל אחותו, ניקולינה.
הפעילות במפלגה הקומוניסטית המחתרתית
שמאל|ממוזער|/180px|ניקולאה צ'אושסקו בעת מעצרו בינואר 1936, בטרגובישטה
ב-1932 כבר הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית הרומנית (הלא-חוקית באותה תקופה), וב-1933 נעצר לראשונה באשמת הסתה לשביתה. במהלך 1934 נעצר שלוש פעמים בעוון גיוס חתימות למען שחרור חברי מפלגה עצורים, והפצת כרוזים מחתרתיים. צ'אושסקו היה נמוך קומה, מגמגם, וכשהתקשה בדיבור נטתה רגלו הימנית לרעוד – השוטרים ריחמו עליו והוא שוחרר לאחר מעצר קצר. הוא נדד בין הערים בוקרשט, קראיובה, קמפולונג ורמניקו ולצ'אה תוך ביצוע המשימות שהוטלו עליו. לאחר מעצרים קצרים אלה גברה פעילותו במחתרת.
בדצמבר 1935, בטרם מלאו לו 18, מונה צ'אושסקו לראש ארגון הנוער הקומוניסטי באזור פרחובה. הוא נעצר שוב באמצע ינואר 1936 בביתו של יון אולטאנו, פעיל קומוניסטי מקומי, שהיה מודיע של משטרת הביטחון (הסיגורנצה) ונידון בבית דין צבאי לשנתיים מאסר על סעיף האשמה העיקרי, ולמחצית שנת מאסר נוספת על התחצפות לשופטים. ב-30 בדצמבר 1933 הוכרז מצב חירום צבאי במדינה בגלל שביתות כלל-ארציות; ההכרזה חודשה מדי שישה חודשים והקומוניסטים נשפטו בפני בתי דין צבאיים. הכליאה בוצעה בבית הסוהר דופטאנה. בתקופת כליאתו בכלא דופטאנה חלה מאוד חברו לתא של צ'אושסקו וחבריו במפלגה הקומוניסטית הקצו לו חלק ממנת האוכל שלהם, כדי לעזור לו להבריא; יום אחד נראה צ'אושסקו אוכל מהתוספות המיועדות לחברו החולה ועל כך נענש על ידי חבריו במלקות. עד גיל 26 הספיק צ'אושסקו להיות כלוא בסך הכל כשבע שנים.
ב-1939 הוא פגש את אלנה פטרסקו, קומוניסטית ותיקה שהשפיעה עליו רבות. בשנת 1940 נעצר מחדש ונכלא, וב-1943 הועבר למחנה הריכוז טרגו ז'יו, שם נכלא גם גאורגה גאורגיו-דז' (לימים מנהיג רומניה), שהיה איתו באותו תא. צ'אושסקו גונה במפלגה וקיבל נזיפה בעקבות חוסר זהירותו במפגשיו עם אהובתו, אלנה.
חייו ברומניה הקומוניסטית
ב-23 בדצמבר 1947 נישאו בני הזוג צ'אושסקו. אלנה הייתה אז בחודש השביעי להריונה. לזוג צ'אושסקו נולדו שלושה ילדים: ולנטין (1948), זויה (1949) וניקו (1951). בשנת 1952, לאחר שסיעת בית הסוהר גברה על הסיעה המוסקבאית במפלגה הקומוניסטית הרומנית ואנה פאוקר הודחה מתפקידיה, נכנס צ'אושסקו לוועד המרכזי של "מפלגת הפועלים הרומנית", השם הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית באותה עת. בשנת 1954 התמנה לחבר מלא בלשכה הפוליטית (המקבילה לפוליטבירו בברית המועצות) ובהדרגה הוכר מעמדו כמספר שתיים בשלטון הקומוניסטי.
ראשית העפלתו בהיררכיה הקומוניסטית
לאחר מלחמת העולם השנייה מונה צ'אושסקו למזכיר איחוד הנוער הקומוניסטי. בשנת 1946, טרם עליית הקומוניסטים לשלטון, יועד צ'אושסקו לתחום החקלאות והיה למדריך של המפלגה בקונסטנצה (כסגנו של גאורגה סטויקה) ולאחר מכן באולטניה. בגיל 29 הצליח להיבחר לפרלמנט של ממלכת רומניה בבחירות הכלליות שנערכו ב-19 בנובמבר 1946 כנציג מחוז אולט. הוא מונה כאחראי על המגזר החקלאי במרכז.
בסוף 1947 כפתה המפלגה הקומוניסטית הרומנית על מיכאי הראשון, מלך רומניה לעזוב את כס המלוכה ואת הארץ. המדינה הוכרזה רפובליקה, ונתקבלה חוקה חדשה. ב-28 במרץ 1948 נבחר צ'אושסקו כחבר האספה הלאומית הגדולה של רומניה, הגוף המחוקק החדש של הרפובליקה העממית הרומנית, והוסיף להיבחר לגוף זה שוב ושוב עד סוף חייו. במאי 1948 מונה למזכיר משרד החקלאות, ובמרץ 1949 קודם לתפקיד סגן השר במשרד זה.
ממאי 1950 ועד אוקטובר 1955 היה חבר נשיאות האספה הלאומית הגדולה והוצב בראש הוועדה למדיניות חוץ.
ב-1950 מונה לסגן השר האחראי על הכוחות המזוינים. במרץ 1950, ב"צו כללי מספר 12 של המשרד להגנה לאומית" הועלה לדרגת מיור גנרל; בהמשך קודם לדרגת גנרל-לויטננט ונהיה סגן ראשון לשר ההגנה. שמונה חודשים למד צ'אושסקו באקדמיה הצבאית הרומנית, ובנוסף – קיבל פעמיים בשבוע הדרכה בגאוגרפיה ובטופוגרפיה צבאית. בכל אחת מהשנים 1951 ו-1952 השתלם במשך חודשיים רצופים גם באקדמיה הצבאית הסובייטית על שם מיכאיל פרונזה במוסקבה.
ב-19 באפריל 1954 נבחר ללשכה הפוליטית (פוליטביורו) של המפלגה הקומוניסטית בתפקיד מזכיר הוועד המרכזי שלה, מינוי שמיקם אותו בין חברי צמרת המפלגה.
שמאל|ממוזער|/180px|ניקולאה צ'אושסקו במדים בשנת 1954
ב-5 בנובמבר 1957, בעודו מכהן כמזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שותף במשלחת שטסה למוסקבה – והמטוס נפגע בנחיתתו שם; שר החוץ הרומני ושלושה חברי צוות המטוס נהרגו, אחרים נפצעו – אך צ'אושסקו יצא רק בחבלות ושריטות קלות.
בדצמבר 1957 הוביל צ'אושסקו, אז גנרל וסגן שר החקלאות, כוחות שדיכאו את התנגדות האיכרים לקולקטיביזציה. ב-4 בדצמבר 1957 פעלו הכוחות שבפיקודו, שכללו שני טנקים ומשאיות נושאות מקלעים, נגד איכרים, שהתמרדו בואדו רושקה (Vadu Rosca). הם ירו על האיכרים, שהיו מזוינים במוטות עץ וגרזנים, הרגו תשעה מהם במקום, ופצעו רבים אחרים. הכוחות גם עצרו איכרים רבים, שהועמדו למשפט באשמת מרד נגד הסדר החברתי ונידונו לשנות מאסר רבות.
ירושת השלטון ברומניה
לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז', פנה צ'אושסקו בנפרד לכל אחד מחברי ההנהגה הקומוניסטית של רומניה בהבטחה שישאיר את הכוח בידיהם ואף יגביר את השפעתם ותפקידיהם, אם ייבחר כיורש. מתחרהו הבולט, גאורגה אפוסטול, סבר שבחירתו מובטחת ולא פעל לגיוס תמיכה. אחרים מבכירי המפלגה לא התאימו לתפקיד כיוון שלא עמדו בשלושה תנאים מוקדמים, לא כתובים: מוצא רומני "טהור" (מוצאו של יון גאורגה מאורר היה גרמני, מוצאו של אמיל בודנראש היה אוקראיני וגרמני); רקע של פועל לשעבר; והיסטוריה של פעילות בתקופה המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. שלושה ימים לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז', במרץ 1965, נבחר צ'אושסקו למזכיר הכללי של מפלגת השלטון, "מפלגת הפועלים הרומנית" (Partidul Muncitoresc Român), אשר תחת הנהגתו חזרה לשם "המפורש": המפלגה הקומוניסטית הרומנית. צ'אושסקו שינה, בהמשך, גם את שם המדינה מ"הרפובליקה העממית הרומנית" ל"הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה". ב-1967 נהיה צ'אושסקו יושב ראש מועצת השרים של רומניה (מקביל לראש ממשלה).
גינוי קודמו וטיהור מורשעים
עם עלייתו לשלטון, מינה צ'אושסקו ועדה שנועדה לחקור פעולות שנעשו על ידי השלטונות לפני כניסתו לתפקיד, בהם פרשת שטפאן פוריש ופרשת לוקרציו פטרשקנו. בקונגרס המפלגה הקומוניסטית הרומנית מאפריל 1968, בהנהגת צ'אושסקו, גונו שיטות השליטה והדיכוי של גאורגה גאורגיו-דז' וטוהרו רבים ממורשעי אותה תקופה, ובהם לוקרציו פטרשקנו (שמייד עם הרשעתו הוצא להורג) ואנה פאוקר, שהודחה מן הצמרת, ולימים נפטרה. המורשעים שטוהרו ונותרו בחיים שוחררו מן הכלא ואף שוקמו בעבודה ובחברה. טוהרו גם קומוניסטים רומנים שחוסלו בגלותם בברית המועצות בתקופת סטלין. בהזדמנות זו הודחו ממעמדם בכירים קומוניסטים אחרים, דוגמת אלכסנדרו דרגיץ', שהיו קשורים בחקירות ובביום משפטי הראווה בתקופת גאורגיו-דז'.
נשיא רומניה
ב-28 במרץ 1974 יסדה האספה הלאומית הגדולה של רומניה בחוק את תפקיד נשיא רומניה, וניקולאה צ'אושסקו נבחר פה אחד למשרה.
כצפוי ממנהיג קומוניסטי, היה ניקולאה צ'אושסקו אתאיסט מוצהר וקפדן, וכשנזדמן לסעודה בחו"ל שבה השתתף גם איש כנסייה בכיר, שעמד על עריכת התפילה לפני תחילת הארוחה, הוא נהג לקום ולעזוב. עם זאת היה מתירני כלפי אחרים, וב-1969 אמר:
אמו של צ'אושסקו הייתה אדוקה בדתה, וכשמתה, השתתף הבן בטקס דתי שנערך על ידי כומר ואף הורה על בניית כנסייה על שמה בכפר.
מדיניותו של צ'אושסקו
מדיניות הפנים
לאחר עלייתו לשלטון ברומניה, ערך צ'אושסקו שינויים מבניים בהנהגת המדינה ובחלוקה האדמיניסטרטיבית שלה. בנוסף להיותו מנהיג המפלגה הקומוניסטית הרומנית, הוא התמנה לתפקיד נשיא המדינה – תפקיד חדש, העליון במדרג האדמיניסטרטיבי של המדינה. כשהוא מרכז בידיו את עוצמת השלטון, החליש צ'אושסקו את מנגנוני הבקרה ובכך חיזק עוד יותר את שלטונו. שינויים אלה הדאיגו מאוד את מנהיגי הגוש הקומוניסטי, שדנו בכך וחיפשו דרכים להתמודד עם המצב, כולל ניסיונות לפלג את הנהגת המפלגה הקומוניסטית הרומנית, ניסיונות שנכשלו.
ניקולאה צ'אושסקו הנהיג משטר מהדגם הנושא את התואר "דמוקרטיה", אך בעל אפיונים דיקטטוריים מובהקים. רק המפלגה הקומוניסטית הרומנית הייתה חוקית, אמצעי הייצור היו מולאמים, והכל נוהל בצורה ריכוזית מתוכננת. התקשורת והספרות היו מצונזרים בקביעות, והיוצרים המקומיים נדרשו ליצור בסגנון ריאליזם סוציאליסטי.
בנובמבר 1968, בוועידת הסופרים הרומנים, הזהיר צ'אושסקו את הסופרים מהשפעת התורות הפילוסופיות הזרות, גינה מגמות "לא בריאות", לדבריו, שנתגלו אצל סופרים מסוימים, והודיע שהמפלגה הקומוניסטית נקטה אמצעים כדי שהדבר לא יישנה.
בריחת המוחות מרומניה למערב התגברה בהדרגה. ב-1967 לא שבו לרומניה 11 מומחים שיצאו לביקורים במערב, ב-1968 לא שבו 28, וב-1969 לא חזרו 51 מומחים. ניתנו הוראות להחרמת כל הדרכונים ושמירתם בסקוריטטה ומסירתם למעוניינים רק לאחר בדיקות ובירורים מעמיקים לכל נסיעה ונסיעה, והנסיעות התמעטו מאוד. ב-1970 חוקק חוק נגד הפרזיטיות, ועל סמך חוק זה ניתן היה להרשיע חברי קהילות דתיות לא מוכרות; על פי הסעיף הראשון היו צפויים אזרחים בעלי תפיסת חיים פרזיטית או אנרכית לעונש של עד שישה חודשי מאסר וקנס עד חמשת אלפי ליי.
הוחלט שמגורים בבוקרשט מותרים רק למי שעובד בה ולגמלאים, ובכך הפכה הרשות לגור בעיר הבירה למבוקשת מאוד.
המדיניות הכלכלית
במסגרת השוק המשותף של מדינות הגוש הקומוניסטי יועד לרומניה תפקיד של ספקית תוצרת חקלאית. רומניה לא השלימה עם ההחלטה הזאת והחליטה להשקיע בתיעוש ובמיוחד בפיתוח התעשייה הכבדה. ההשקעות הכבדות שנדרשו נעשו על חשבון רווחת בני העם הרומני, והתוצאה הייתה ירידה ברמת החיים של האוכלוסייה. כדי להתגבר על הגירעונות פנתה רומניה של צ'אושסקו אל המערב בבקשת הלוואות, והמשיכה במדיניות מכירת המיעוטים שלה: פדיון יהודי רומניה ופדיון בני המיעוט הגרמני ברומניה – מתן היתרי הגירה תמורת מטבע זר. לצורך פיתוח הפרויקטים התעשייתיים, לקחה רומניה הלוואות גדולות בשוקי הכספים של המערב וחובות החוץ שלה צמחו מ-1.2 מיליארד דולר אמריקאי ב-1971 ל-9.5 מיליארד ב-1981.
ממוזער|200px|בול דואר רומני שהופק לכבוד פתיחת תעלת דנובה-הים השחור. בבול מצוירים ניקולאה צ'אושסקו, כשהוא גוזר את הסרט, ורעייתו, אלנה צ'אושסקו, המוחאת כפיים, הכל על רקע דגל רומניה
צ'אושסקו יזם מפעלים כלכליים, דוגמת המפעל לייצור יהלומים מלאכותיים בבוקרשט, שהפיקו הכנסות לרומניה. אלה הפרו פטנטים והתבססו על ריגול תעשייתי.
ממוזער|280px|תושבי בוקרשט עומדים בתור לרכישת שמן בישול בשנת 1986
בתקופת צ'אושסקו נחפרה תעלת דנובה-הים השחור, בניית ארמון הפרלמנט עמדה בפני סיום ובוצע חלק גדול מכריית תעלת דנובה-בוקרשט. צ'אושסקו שם דגש על פיתוח התעשייה והתשתיות והפנה לכך את מרבית ההשקעות. הוא לא הסתפק לשם כך במקורות הפנים, אלא לקח הלוואות, הן במערב והן מהגוש הקומוניסטי. ב-1971 הוקם מפעל Electroargeş (אלקטרוארג'ש), שנועד לייצר מכשירי חשמל לצריכה ביתית ומוסדית (התחיל לייצר ב-1973); באפריל 1973 נחנך בבראילה מפעל לייצור מחפרים; באותו חודש התחילו לייצר במפעלי Electroputere (אלקטרופוטרה) בקראיובה את השנאי הגדול ביותר ברומניה, ובטולצ'אה נחנך שדה התעופה. כעבור חודשיים נחנך בטולצ'אה מפעל לייצור אלומיניום. באוקטובר באותה שנה נפתח המפעל לייצור אמוניה בסלובוזיה, ובהמשך החודש נחנך הסכר שליד וידרארו, חלק מהמערך ההידרואלקטרי על הנחל לוטרו. בדצמבר 1973 נפתח בטרגובישטה מפעל לפלדות מיוחדות.
צ'אושסקו סבר שחובות החוץ של רומניה פוגמים בעצמאותה, ולכן החליט לעשות מאמץ לפרוע אותם. משטר צנע, שהוטל על רומניה, גרם למחסור במוצרים שונים ואפילו בחשמל ובשידורי טלוויזיה, אך רומניה שילמה את כל חובותיה (פרט לתביעות השוודיות, שההתדיינות לגביהן נמשכה משנות העשרים של המאה העשרים ועד לאחר נפילת משטר צ'אושסקו) והמשימה הושלמה כחצי שנה לפני כן.
הבנייה בתקופת צ'אושסקו
צ'אושסקו הפנה משאבים רבים לצורכי הקמת מפעלי בנייה גדולים מאוד, בחלקם אולי גדולים מדי. הוא עקב אחר התקדמות מפעלי הבנייה ודאג לספק את צורכי הבונים, כדי שהמפעלים יצליחו. בחלקם, כמו הרכבת התחתית של בוקרשט ותעלת דנובה-הים השחור, מדובר ביוזמות ישנות, שנכשלו בתקופות קודמיו, אולם חלקם האחר, כמו ארמון הפרלמנט הענק, שהושלם רק לאחר הפלת צ'אושסקו, היו לנקודות משיכה עבור תיירים ונושאי גאווה, אך היוו גם מושא לביקורת על המשאבים הגדולים שהושקעו בהם; כשבעה וחצי קילומטרים רבועים ממרכז העיר הישנה הוחרמו לטובת בניית הארמון הענק, שכונה "ארמון העם", וכ-40,000 תושבים נאלצו להתפנות מהאזור. העלויות לבנייתו הוערכו בכשלושה מיליארד דולריםThe Palace of the Parliament in Bucharest.
יוזמות בנייה אחרות, כמו מבני "קרקס הרעב", היו לתזכורת תמידית לכישלונות מדיניות צ'אושסקו.
עם נפילת צ'אושסקו ומשטרו נפסקו מפעלי בנייה רבים ובחלקם, דוגמת תעלת דנובה-בוקרשט, לא התחדשה העבודה בהם ומה שכבר נבנה, נבזז ונהרס בהדרגה.
המדיניות הדמוגרפית
ממוזער|שמאל|350px|ההתפתחות הדמוגרפית ברומניה בשנים 1961–2009
ב-2 באוגוסט 1966, בישיבה של הוועד הפועל של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, נידון מחקר דמוגרפי שערכה ועדה בראשותו של שר הבריאות. בדיון הועברה ביקורת קשה על צו משנת 1957, שאיפשר ליברליזציה בהפלות מלאכותיות יזומות. צ'אושסקו חיווה דעתו שהלגיטימיזציה של הגרידות גררה לגיטימציה לזנות והקלות לגירושים. צ'אושסקו ביקר בחריפות גם פעילים קומוניסטיים, שהתגרשו ונישאו מחדש. לפי הנתונים שהוצגו בישיבה, בוצעו ברומניה 1,115,000 הפסקות היריון יזומות ב-1965, מספר כפול מהמספר הנכון לשנת 1959. צ'אושסקו הוביל לקבלת החלטה להגדלת המקומות במעונות לילדים, וב-1 באוקטובר ניתן צו מספר 770, שאסר הפלות יזומות, פרט לכמה מצבים מוגדרים היטב והם:
ההיריון מסכן את חיי האישה ואין דרך אחרת להרחיק את הסכנה.
אחד מההורים סובל ממחלה קשה העוברת בתורשה.
האישה ההרה עברה את גיל 45.
האישה ההרה נכה פיזית או מנטלית.
לאישה ההרה יש כבר ארבעה ילדים והיא מטפלת בהם.
ההיריון הוא תוצאה של אונס או גילוי עריות.
צ'אושסקו הוביל מדיניות המעודדת ריבוי ילדים במשפחה, כשהוא נותן כדוגמה את משפחתו מרובת הילדים. למטרה זו זכו לתמיכה סרטים, הצגות תיאטרון ויצירות אמנות עם מסר של עידוד משפחות גדולות. במפלגה הקומוניסטית הרומנית הודחו או הורדו בדרגה בעלי תפקידים גרושים או בעלי אורח חיים מתירני מדי.
מדיניות זו הגיעה לשיאה בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר הונהגה בדיקה גינקולוגית תקופתית במפעלים, לאיתור נשים בהיריון ומס רווקות, המוטל על לא נשואים.
התוצאה של צעדים אלה הייתה קודם כל הכפלת הילודה ב-1967 לעומת השנה הקודמת. האפקט התמתן עם הזמן, וב-1973 חזר מספר הילדים הממוצע לאישה ברומניה למספר 2.4. האיסור הכללי של הפסקות ההיריון היזומות הוביל נשים רבות לביצוע הפסקות היריון מחתרתיות בתנאים לא נאותים, תופעה שהגדילה את מספר הנשים שמתו כתוצאה מכך. בשנים 1966–1989 נספרו 9,452 נשים שמתו מסיבה זו, אך ההערכות גבוהות יותר, כי מקרי מוות רבים נרשמו עם סיבות מוות שונות, כדי להסתיר את הסיבה האמיתית.
למדיניות זו היו תוצאות שליליות נוספות ובהן ריבוי מספר הילדים הלא-רצויים והילדים הנטושים, שחייבו יצירת מחנות מיוחדים להחזקתם והטיפול בהם. במחנות אלה התפשטו מחלות מידבקות, בין היתר בגלל שימוש חוזר במזרקים. מספר הילדים בבתי היתומים הגיע למאה אלף בעת המהפכה הרומנית ב-1989. ילדים אלה חיו בתנאים קשים, וגם לאחר המהפכה, בשנות התשעים של המאה העשרים, נשאר מצבם רע. הם התקשו למצוא כסף להחזקתם, ומהעולם המפותח באו זרים חסרי ילדים שהוכרו כמאמצים, בינם גם פדופילים, שניצלו את התוהו ובוהו למטרותיהם.
צ'אושסקו והמיעוטים
עם הגעתו לראש הפירמידה השלטונית ברומניה, נטה צ'אושסקו לכיוון של ליברליזציה מתונה וזה התבטא גם ביחסו למיעוטים הלאומיים ברומניה ובמיוחד כלפי ההונגרים והגרמנים. צ'אושסקו חילק מחדש את המחוזות בהם חיו המיעוטים וזה איפשר לו להרחיק מתפקידם נציגי מיעוטים, שהיו בין נאמני קודמו ולקדם לתפקידיהם ולתפקידים נוספים נציגי מיעוטים הנאמנים לו.
עוד לפני עלייתו לשלטון של צ'אושסקו, השתמש קודמו, גאורגיו-דז', במתן היתרי יציאה ליהודים, כדי לקבל הטבות כלכליות שונות. במרץ 1965 מת גאורגיו-דז' ובמקומו התמנה צ'אושסקו. המסחר ביהודים נשמר בסוד, עד כדי כך שעד עלייתו לשלטון של צ'אושסקו הוא לא ידע דבר על כך. צ'אושסקו קבע שהנושא שערורייתי והורה להפסיק אותו. הוא פיטר את הגנרל שעסק בכך וצמצם מאוד את אישורי היציאה ליהודים. כעבור שנתיים שינה צ'אושסקו את דעתו והתעניין אם המתווך עדיין חי. לפי הוראתו של צ'אושסקו, חודש הקשר עם המתווך, והגנרל הרומני שהודח הובא מחדש ואף הועלה בדרגה. אלא שהפעם לא הסתפק צ'אושסקו בסחר חליפין – הוא תבע תשלום במטבע זר.
בתקופה שבין 1968 ועד המהפכה הרומנית (1989), בהוראתו של צ'אושסקו, נרקמו עסקאות בהן שולמו כספים רבים למען מתן היתרי הגירה לבני המיעוט הגרמני שחיו ברומניה, סקסונים טרנסילבנים, ציפסרים וגרמנים אתניים אחרים. העסקאות נרקמו לפי דוגמת העסקאות לפדיון יהודי רומניה ונוהלו בדרכים דומות.
בסיום מלחמת האזרחים ביוון, ב-1949, היגרו עשרות אלפי יוונים מארצם לארצות שונות וחלקם הגיעו לרומניה, שם הצטרפו למיעוט היווני, שכבר היה קיים בה. מרבית המהגרים היו קומוניסטים והשלטונות הקומוניסטיים ברומניה הושיטו להם סיוע חברי כדי להתבסס ברומניה ולהשתלב בה. בתחילת 1968, בכינוס של המפלגה הקומוניסטית היוונית הגולה בבודפשט, חל משבר ופיצול במפלגה, כולל הדחת המיעוט מעמדותיו. הרוב פנה לשלטונות רומניה ותבע מהם לגרש את תומכי המיעוט. צ'אושסקו שמע את טענות שני הצדדים והחליט לא לקחת צד, ורומניה המשיכה לתמוך בכל המהגרים.
מדיניות החוץ
ממוזער|צ'אושסקו מקבל לראיון את אבא גפן, שגריר ישראל ברומניה בשנים 1977–1982|282x282 פיקסלים
ממוזער|צ'אושסקו בחברת ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד|283x283 פיקסלים
תחת הנהגת צ'אושסקו נקטה רומניה קו עצמאי במדיניות החוץ שלה, קו מתבדל לעומת יתר ארצות הגוש הקומוניסטי. היא לא השתתפה בפלישה לצ'כוסלובקיה ואף מתחה ביקורת על צעד זה בנאום תקיף שנשא צ'אושסקו בפני המונים ב-21 באוגוסט 1968; היא גם לא ניתקה את יחסיה עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובניגוד לשאר המדינות הקומוניסטיות, היא השתתפה באולימפיאדת לוס אנג'לס בשנת 1984.
שמאל|ממוזער|250px|ארמון הפרלמנט, שנבנה בתקופת צ'אושסקו בפיקוח צמוד שלו
צ'אושסקו שאף להכרה בינלאומית ופעל להשגתה. במאי 1968 ביקר ברומניה נשיא צרפת, הגנרל דה גול, שניסה, ללא הצלחה, למשוך את צ'אושסקו ליציאה מברית ורשה.
ב-1970 ביקר ברומניה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שפיתח יחסים חמים עם צ'אושסקו ועם רומניה. צ'אושסקו וניקסון הרבו במתן מחמאות האחד לזולתו וגם קשרו יחסים ההולכים ומתהדקים בין שתי המדינות, כולל מתן מעמד של שותפת סחר מועדפת לרומניה.
מדיניות זו הפכה את רומניה למדינה מקובלת על המערב ולגורם בפוליטיקה העולמית. מעמד זה בא לידי ביטוי במהלכי תיווך של ממשל צ'אושסקו, שתרמו לקיום ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בשנת 1977. כדי לא לתת תירוצים לברית המועצות לפלוש לרומניה, כפי שפלשה להונגריה ב-1956 או לצ'כוסלובקיה ב-1968, אך גם מסיבות פנימיות אחרות, הקפיד משטר צ'אושסקו על שלטון קומוניסטי אדוק יותר מכל מדינה קומוניסטית אחרת באירופה, פרט לאלבניה. בתחילת הנהגתו זכה לאהדה עממית, הודות לעמדתו העצמאית בגוש הקומוניסטי. אולם בהמשך התהפכה המגמה: הירידה ברמת החיים של העם, פולחן האישיות הסטליניסטי, טיפוח הנפוטיזם, שהתבטא בין היתר בעמדה הבכירה של אשתו ובהכנת הבן לירושת השלטון והבזבוז האדיר של משאבים על בניית ארמון הפרלמנט – כל אלה השניאו את צ'אושסקו על שכבות רחבות של האוכלוסייה.
בסוף שנות השבעים של המאה העשרים ערק למערב יון מיכאי פצ'פה, מראשי הביון הרומני. פצ'פה כתב ספר בשם "אופקים אדומים" ובו חשף את מדיניותו של צ'אושסקו. חבר הקונגרס האמריקאי, פרנק וולף, נתן לנשיא רונלד רייגן עותק מהספר. הנשיא קרא את הספר ולמחרת קריאתו ביטל את המעמד של רומניה כחברת סחר מועדפת של ארצות הברית. מאוחר יותר אמר רייגן שהספר הפך עבורו כתנ"ך לדרך בה יש לטפל בדיקטטורים.
פולחן האישיות והנפוטיזם
ממוזער|250px|ניקולאה צ'אושסקו חונך את תעלת דנובה-הים השחור, משמאלו רעייתו, אלנה צ'אושסקו ומאחוריו בנו, ניקו צ'אושסקו
עוצמתו של צ'אושסקו בהנהגת רומניה הקומוניסטית ויכולתו להיטיב או להרע עם אחרים הובילו רבים לנסות להתחבב עליו באמצעות חנופה. התחרות הייתה רבה, וצ'אושסקו זכה לתארים כגון "הגאון מהקרפטים", "יצור שנולד פעם בחמש מאות שנים", "גיבור בין גיבורים", "אדריכל הגורל הלאומי", "נווט חכם", "מנהיג בעל חזון", "אסטרטג גאון", "דגלן אמיץ", "גיבור האומה", "גיבור בלתי נלאה", "גיבור השלום העולמי" ועוד בסגנון זה.
לא רק ברומניה הרעיפו על צ'אושסקו דברי חנופה. גם מנהיגי המערב, נשיאי ארצות הברית וראשי מדינות מערב אירופה לקחו חלק בכך, כדי לקרב אותו אליהם ולהרחיק את רומניה מהגוש הקומוניסטי.
במטרה לקנות את רצונו הטוב, התחרו הפקידים הבכירים בינם ובין עצמם במציאת, רכישת ויצירת מתנות מקוריות עבור צ'אושסקו. אחד מהם הזמין עבור הזוג שטיח צמר בגודל 2.95 על 2.60 מטרים עם הדיוקנות שלהם במרכזו. העבודה על השטיח ארכה שנתיים.
לא רק הפקידים התחנפו אליו, גם אנשי האקדמיה. ב-11 ביולי 1985 בחרה האקדמיה הרומנית בצ'אושסקו כחבר מן המניין ונשיא כבוד שלה. תקופת שלטונו ברומניה כונתה באמצעי התקשורת "תור הזהב" או "תקופת ניקולאה צ'אושסקו".
כדי להבטיח את מעמדו הציבורי הייחודי, נתן צ'אושסקו הוראות לאמצעי התקשורת להדיר דמויות שעלולות להאפיל עליו, כמו האסטרונאוט הרומני הראשון, דומיטרו פרונאריו.
צ'אושסקו קידם לעמדות בכירות רבים מבני משפחתו. רעייתו, אלנה צ'אושסקו, קודמה לפסגה המקצועית בקבלה תואר דוקטור מהנדס בכימיה וחברה באקדמיה הרומנית, ואילו במסלול הפוליטי היא הייתה חברה בלשכה המתמדת של הוועד הפועל הפוליטי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית וסגנית ראשונה של ראש ממשלת רומניה – למעשה מספר שתיים בהיררכיה הפוליטית ברומניה.
שמאל|ממוזער|250px|ניקולאה צ'אושסקו עם רעייתו והוריו
אחיו הגדול של צ'אושסקו, מרין צ'אושסקו, התמנה לראש המשלחת הכלכלית של רומניה, תחילה בצ'כוסלובקיה ולאחר מכן באוסטריה.
אחיו הצעיר של צ'אושסקו, איליה צ'אושסקו, למד היסטוריה צבאית, קיבל תואר דוקטור ודרגת גנרל-לויטננט עם שני כוכבים והיה לסגן שר ההגנה. במהלך המהפכה הרומנית מינה אותו אחיו לשר ההגנה, תפקיד בו הספיק לכהן במשך מספר שעות.
הצעיר בילדי הזוג צ'אושסקו, ניקו צ'אושסקו, קודם לתפקיד ראש איחוד הנוער הקומוניסטי, תפקיד שבעבר מילא אביו בעצמו, ולאחר מכן התמנה לאחראי מטעם המפלגה הקומוניסטית הרומנית על אזור סיביו.
המסע באסיה והתזות של יולי
במסגרת מאבקיו מול הנהגת ברית המועצות בתוך הגוש הקומוניסטי, יצא צ'אושסקו ב-1971, ללא ברכתה של ברית המועצות, למסע בסין הקומוניסטית, בקוריאה הצפונית, בצפון וייטנאם ובמונגוליה והידק את יחסים איתן. במהלך המסע נחשף צ'אושסקו למהפכת התרבות בסין ולשיטות ממשל מקובלות במדינות אלה, שיטות שונות במידה מסוימת מהמקובל בארצות הקומוניסטיות האירופאיות. צ'אושסקו התפעל מההישגים בסין ובקוריאה הצפונית ונטה לחקות כמה מהשיטות הנהוגות בהן, כמו אידאולוגיית ג'וצ'ה. בדרך חזרה, בעוברו בברית המועצות, הביעו מנהיגיה מורת רוח מהביקור בסין, שהייתה מסוכסכת עם ברית המועצות, ובמהלך הביקור רוכזו דיוויזיות של הצבא האדום בגבול המזרחי של רומניה, והצי הסובייטי ערך תמרונים מול החוף הרומני.
בעקבות מסעו באסיה, נשא צ'אושסקו ב-6 ביולי 1971 הרצאה בפני הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שקיבלה מאוחר יותר את השם "התזות של יולי". התזות הכילו 17 הצעות ובהן הגדלה מתמדת של תפקיד ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית, שיפור החינוך באמצעות המפלגה, השתתפות הצעירים בפרויקטי הבנייה הגדולים כחלק מהעבודה הפטריוטית, העצמת החינוך הפוליטי-אידאולוגי בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אך גם בארגוני סטודנטים, תלמידים ואף ילדים, והרחבה של התעמולה הפוליטית תוך שימוש ברדיו, בטלוויזיה, בהוצאות לאור, הקולנוע, האופרה, הבלט, איגודי האמנים ועוד. השינויים שהתרחשו במדיניות הפנים הרומנית בעקבות התזות של יולי הובילו למיני-מהפכת תרבות, חיזוק הצנזורה, והתמעטות הפתיחות.
צ'אושסקו כהוגה דעות וסופר
בקיץ 1970 יצא לאור בהוצאה Editura Politică החלק הראשון של הספר "România pe drumul societății socialiste multilateral dezvoltate" ("רומניה בדרך החברה הסוציאליסטית המתפתחת בכיוונים רב-צדדיים"). תחת כותרת זו הופיעו הנאומים, המאמרים, הראיונות והדיווחים של צ'אושסקו החל מאביב 1969. במהדורות אלו נעשה שימוש בנייר המשובח ביותר, בכריכות חזקות במיוחד, בגוון אדום זהה לצבע הדגל ועם אותיות זהב. ההוצאה לאור המשיכה בפרסום דברי צ'אושסקו עד הפלתו, וב-1989 יצא לאור הכרך ה-32.
פרסום דבריו של מנהיג אבסולוטי תחת אצטלה של "הוגה מהפכני" היה באופנה באותה תקופה, דוגמת הספר האדום של מאו דזה-דונג והספר הירוק של מועמר קדאפי, וצ'אושסקו הלך בדרכם.
הביוגרפיה הרשמית
שמאל|ממוזער|חלון ראווה של חנות ספרים ברומניה, ב-1986, ובו ספרים רבים מאת צ'אושסקו ועליו|265x265 פיקסלים
ב-1971 פורסמה בו-זמנית ברומניה ובצרפת הביוגרפיה הרשמית של ניקולאה צ'אושסקו, שנכתבה על ידי העיתונאי הצרפתי מישל המלט. הספר, שהופיע בשם "NICOLAE CEAUSESCU BIOGRAFIE SI TEXTE SELECTATE" ("ניקולאה צ'אושסקו, תולדות חייו וטקסטים נבחרים"), היה חנפני מאוד. צ'אושסקו הושווה בו עם הגנרל דה גול, וניצח בהשוואה.
חנויות הספרים ובמיוחד חלונות הראווה הוצפו בספרים מאת צ'אושסקו ואודותיו.
צ'אושסקו מול דמותו של מירצ'אה הזקן
בין שליטי העבר הרומנים, תופס מירצ'אה הזקן מקום של כבוד, הן בגלל מאבקיו למען עצמאות רבה יותר של נסיכות ולאכיה והן בגלל שרידותו רבת השנים בשלטון (שלושים שנים בשתי תקופות כהונה). עם התארכות תקופת שלטונו של צ'אושסקו החלו להשוות בין שני האישים, וצ'אושסקו נהנה מההשוואה, אך עם הסתייגות אחת. צ'אושסקו ניסה להרחיק עצמו ממחלות ומזקנה. אנשים שחלו הורחקו מחוגו, והוא עצמו נמנע אפילו ממשקפי קריאה כדי לא לייצור רושם של זקנה. מירצ'אה ה"זקן" מת בגיל 63 וצ'אושסקו עבר כבר גיל זה וחשש שגם אותו יכנו "הזקן". כשהזכיר את מירצ'אה הזקן באחד מנאומיו, שינה את כינויו וקרא לו "מירצ'אה הגדול", על משקל כינויו של שטפן הגדול. אחרי כן טרחו אנשי המנגנון לשנות את כינויו של מירצ'אה בספרי הלימוד, בספרי הקריאה ובכל מקום בו הוזכר שמו.
במאי הסרטים הרומני סרג'יו ניקולאסקו שקד על הכנת סרט היסטורי על מירצ'אה הזקן, שנשא את השם "מירצ'אה". הסרט היה מוכן לצאת לאקרנים בקיץ 1988, והבכורה תוכננה ל-5 ביוני. הבמאי, ששהה באותו זמן במערב אירופה, הוזעק טלפונית ב-3 ביוני לשוב לרומניה. כשענה שיבוא בכל מקרה לבכורה בעוד יומיים, השיבו לו שהבכורה בוטלה, ו"החברים" (כינוי לבני הזוג צ'אושסקו) רוצים שינויים. השינויים נועדו לרמז יותר על הדמיון בין שליט העבר לבין ניקולאה צ'אושסקו ומטרותיו. הבמאי סירב לבצע את השינויים והודיע שלא יבוא. כשהגיע לבסוף לרומניה, נלקח ממנו דרכונו בכניסתו אליה, אולם הוא עמד בסירובו לשנות את הסרט. בסרט נעשו שינויים ללא רשותו, והוא הוצג לבסוף בנובמבר 1989, אך הורד מהאקרנים כעבור יומיים. הסרט יצא שוב להקרנה בעת המהפכה הרומנית.
סביבת החיים ומנהגיו בתקופת שלטונו
מגוריו
בני הזוג צ'אושסקו התגוררו ברובע השלטוני המיוחס, רובע האביב, בבוקרשט. תחילה הם גרו ברחוב הלשטאולוי 27, אך לאחר שעלה בסולם השלטוני נבנתה לו וילה בשדרות האביב 50, שם, בחצר של הקטר וחצי, נבנו לו בהמשך עוד חמש וילות, ששימשו את הוריו, את בתו, את גיסו, את אחותו ואת רופאיו. כל הבתים נבנו על ידי השלטון הרומני והיו לרכוש המדינה. הבית של צ'אושסקו כלל מרפסת פתוחה, בריכה, אולם קולנוע, סאונה, סלון כפרי בסגנון אולטני, משרדים, חדרי שינה, מטבח, חדר רחצה וחדר מגורים. הבית כולו, פרט לכמה מנורות תלויות ומראות מיובאות מאיטליה, נבנה מחומרים מקומיים.
צ'אושסקו גידל שני זוגות כלבי לברדור רטריבר ורעייתו אימצה כלב רחוב. חוסר הוודאות לגבי נסיבות מותו של קודמו, גאורגה גאורגיו-דז', השמועות על האפשרות שהורעל או הוקרן על ידי סוכנים רוסים, השפיעו על צ'אושסקו, שחשש מהקרנות ומהרעלות. מזונם של צ'אושסקו, של רעייתו, של ילדיו ושל בני זוגם הוכן ובושל במרוכז, תחת פיקוח רפואי וביטחוני. המזון הוכן, נארז ונשלח תחת ליווי אנשי סקוריטטה לבני המשפחה. כשניקו צ'אושסקו, בנו של ניקולאה, חי בסיביו, נשלח אליו מזונו בטיסות יומיות, ואם תנאי מזג האוויר לא אפשרו טיסה, נשלחה מכונית מיוחדת כדי להוביל את המזון המוכן.
במכלול Vlăsia, על שטח של 40 הקטרים, גידלו במיוחד את הירקות והפירות עבור משפחת צ'אושסקו, ללא קוטלי עשבים ודישון כימי, ועם שמירה קבועה. במקום היו גם שמונה פרות חולבות, שסיפקו את החלב ונגזרותיו עבור משפחת צ'אושסקו. פרות אלה נהנו מדיאטה מיוחדת והשגחה של איש סקוריטטה.
מתחת לבית היה מעבר למנהרה המקשרת אל המועדון השכונתי ואל רשת מנהרות המובילות אל מרכזי השלטון.
לאחר הדחת צ'אושסקו מהשלטון הפך ארמון פרימוורי בו התגורר למוזיאון.
תחביביו ואורח חייו
ממוזער|250px|שמאל|צ'אושסקו משחק ביליארד ב-1976
בני הזוג צ'אושסקו היו קרובים מאוד זה לזה. הם נהגו להחזיק ידיים ולאכול יחד בחצר הבית. צ'אושסקו אהב להקשיב לשירת הזמרות יואנה ראדו ומיאה בראיה ואף היה נותן קולו בשיר לאחר הארוחה. הוא נהג לשחק שחמט עם חברים ושש בש עם רעייתו. בנוסף על אלה, אהב לשחק גם ביליארד וכדורעף.
מסעי הציד
בצעירותו לא עסק צ'אושסקו בציד; הוא היה עני, וזה היה ספורט של בעלי ממון. עם עלייתו בדרגות ההיררכיה הקומוניסטית, התחיל להצטרף למסעי ציד של אחרים והדבר מצא חן בעיניו. לאחר שנעשה השליט של רומניה הקומוניסטית, הפכו מסעי הציד לשגרה קבועה, וצ'אושסקו אפילו חיבר אותם למגעים עם דיפלומטים ומנהיגים זרים, שהוזמנו להשתתף וליהנות מההווי המקומי. פטרו גרוזה היה שותף קבוע למסעי הציד של צ'אושסקו, והאחרון נהג להשוות את הישגיהם. צ'אושסקו נהג להזמין למסעי הציד גם שגרירים חדשים ולהעבירם טקס מיוחד, שכלל הצגת שאלות וענישה על תשובות בלתי מספקות לטעמו. הענישה כללה הלקאה קלה עם זרדים על ישבנו של הנחקר.
צ'אושסקו שאף להישגים בתחום הציד, וכדי להבטיח לעצמו אובייקטים מפוארים, נאסר הציד על תיירים זרים והותר רק לאנשי מנגנון המפלגה ועובדי מדינה. אותרו עבורו במיוחד דובים גדולים ואיילים בעלי קרניים מפוארות, ואורגנו מסעי ציד בהם יוכל לרשום לזכותו הישגים אלה.
המתנות
בני הזוג צ'אושסקו קיבלו מתנות רבות ויקרות מראשי מדינות זרות, מפירמות מסחריות, ומיצרנים זרים שהיה להם עניין לפעול ברומניה. מגרמניה המערבית קיבלו מכוניות יוקרה – האב (ניקולאה), הבן (ניקו) והאם (אלנה). אלנה אהבה במיוחד מתנות ואפילו תבעה את הדברים המיוחדים, כמו פנינים שחורות, שאותן קיבלה מהיפנים. בביקור בירדן ראתה את היאכטה של המלך חוסיין וביקשה אותה. המלך לא ויתר על היאכטה שלו, אך כדי לרצותה, הזמין בארצות הברית יאכטה זהה לשלו וכשזו הגיעה, נשלחה לרומניה, שם עגנה אך אף פעם לא שימשה את משפחת צ'אושסקו.
הדגל והירח
לקראת שילוח אפולו 11 אל הירח פנתה ארצות הברית למדינות שונות, בהן גם רומניה, וביקשה מהן מסר קצר להטמין בירח. ניקולאה צ'אושסקו כתב ברומנית ובאנגלית מסר בן שלוש שורות, צירף דגל של רומניה ומסר אותם. האמריקאים אספו את המסרים של 73 מדינות, צילמו אותם ומזערו אותם, את התוצאה הדפיסו על תקליטור זעיר ואותו טמנו בקרקע של ים השלווה.
זמן לא רב לאחר מכן, בתחילת אוגוסט 1969, הגיע ריצ'רד ניקסון לביקור ממלכתי ברומניה ובהזדמנות זו מסר לצ'אושסקו את הדגל הרומני, עם מכתב המעיד שהדגל היה על הירח והוחזר משם בצירוף כמה פירורים של קרקע הירח.
נופש ומסיבות
גאורגה גאורגיו-דז' יזם פרויקט של בניית שבע וילות ברמה גבוהה על חוף הים השחור, במקום שעתיד היה להיות היישוב נפטון. הפרויקט הושלם לאחר מותו של גאורגיו-דז', וצ'אושסקו בחר לו את הווילה המפוארת ביותר, שם נפש כל קיץ מאמצע יולי עד ספטמבר. יתר ראשי הממשל הקומוניסטי הלכו בעקבותיו, והכל נהגו לבלות נופש קיצי קולקטיבי עם המשפחות, תחת שמירה של אנשי סקוריטטה וברמת שירות גבוהה.
נפילת המשטר ומות הזוג צ'אושסקו
סימנים מבשרים
שמאל|ממוזער|280px|ניקולאה צ'אושסקו מצטלם עם כורי פחם במכרה לופן, 1977
במהלך שנות שלטונו של צ'אושסקו היו מקרים של התנגדות לשלטון, אך מרביתם היו חסרי עוצמה של ממש ולא הצריכו תגובות חריפות מדי. באוגוסט 1977 פרצה שביתה ספונטנית באזור המכרות בעמק הז'יו על רקע שינויי חקיקה שהקטינו את זכויות הכורים. עשרות אלפי כורים, בני משפחה וסקרנים התגודדו והפסיקו את העבודה במכרות, וסירבו להפצרות ולאיומי הנכבדים הקומוניסטים שנשלחו אליהם. הם דרשו לדבר עם צ'אושסקו, שהיה בנופש על חוף הים בנפטון, והוא נחלץ ובא אליהם. הוא הבטיח להם הטבות מסוימות, והם התרצו לחזור לעבודה. כעבור זמן מה, כשצ'אושסקו חיזק את אחיזתו באזור עם אנשי סקוריטטה ואנשי צבא, נחקרו אלפי כורים, חלקם באלימות; עשרות נשלחו לכלא או לבתי חולים לחולי נפש, ומאות הועברו עם משפחותיהם לאזורים אחרים.
עשר שנים לאחר שביתת הכורים בעמק הז'יו ושנתיים לפני המהפכה הרומנית, פרץ מרד עובדים בבראשוב. במפעל "הדגל האדום" לייצור משאיות קיבלו עובדי משמרת הלילה את תלושי המשכורת ונדהמו לראות שמשכורתם קוצצה בחצי לטובת סעיף תמוה, בו נכתבה רק מילה אחת: "סוציאלי". העובדים פנו לאחראי, שהתייחס אליהם בזלזול ואמר שבוודאי יבינו זאת בבוקר. בבוקר נפגשו העובדים עם משמרת הבוקר וכולם יחד החליטו לא לעבוד ולהשבית את המכונות. הם יצאו אל העיר, אל מושב המפלגה המקומי, לתבוע את משכורתם כשהם צועקים סיסמאות: "רוצים את הכסף שלנו!", "רוצים אוכל וחימום!", "רוצים אוכל עבור הילדים שלנו!", "רוצים לחם ללא הקצבה!" וכדומה. המורדים התפרעו במרכז המפלגה המקומי, אך המרידה דוכאה על ידי השלטונות. ראשי המורדים אותרו, נעצרו, נחקרו, נשפטו לעונשים שלא עברו את הרף של שלוש שנות מאסר ופוזרו ברחבי רומניה.
המהפכה הרומנית
המדיניות הליברלית שהפעיל מיכאיל גורבצ'וב לא השפיעה על הקו של צ'אושסקו, והוא המשיך במדיניות הדיכוי של האזרחים ברומניה. אזרחי רומניה ראו בעיניים כלות כיצד משתנים המשטרים במדינות הסובבות אותם, בעוד שאצלם דבר לא משתנה. בשנת 1989 אירעה בטימישוארה תקרית שהציתה את ראשית המרד נגד השלטון. צ'אושסקו ועוזריו ניסו להכניע את המורדים בעזרת כוחות הביטחון וגיוס פועלים מיישובים אחרים ושילוחם נגד המורדים. מהלכיהם לא צלחו, והמהפכה הרומנית, שהחלה בטימישוארה, התפשטה על פני רומניה והגיעה לבוקרשט. המשטר ארגן כינוס תומכים המוני בבוקרשט, אך בשעה שצ'אושסקו נאם בפניהם, התחילו המהומות שהלכו וגברו.
ההימלטות, המעצר והמשפט
200px|ממוזער|שמאל|ויקטור סטנקולסקו, שמונה לשר ההגנה לאחר מות ואסילה מילאה, ציווה על החיילים לשוב לקסרקטינים
בבוקרו של 22 בדצמבר 1989 נטה צ'אושסקו להאמין שמאמציו לייצב את המצב ולדכא את המהומות עולים יפה, אך בשעה 7:00 קיבלה אלנה, אשתו, ידיעות על המוני פועלים ממפעלים שונים, שמתקדמים לכיוון מרכז הבירה. מתרסי המשטרה, שנועדו למנוע את המעבר לכיכר האוניברסיטה ולכיכר ההיכל, לא עמדו במשימתם. בשעה 9:30 כבר הייתה כיכר האוניברסיטה גדושה. כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה הופיעו שוב, אך הפעם כדי להצטרף למהפכנים. בשעה 10:00 שודר ברדיו שנכנסו לתוקף חוקי החירום ואסורה התכנסות של יותר מחמישה אנשים. מאות אלפי המפגינים, שהתכנסו בפעם הראשונה בחייהם ביוזמתם, בזו להודעות. צ'אושסקו ניסה לפנות אל ההמון ממרפסת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, אך ההמון היסה אותו בזעם רב. מסוקים השליכו כרוזים אל המפגינים, שקראו להם ללכת הביתה וליהנות מחופשת חג המולד (שבדרך כלל היה יום עבודה רגיל ברומניה תחת השלטון הקומוניסטי), אך רוח חזקה העיפה את הכרוזים הלאה וההמונים המשיכו בשלהם.
במקביל נפוצו ידיעות על מותו של שר ההגנה, ואסילה מילאה. הוא מת בין השעות 9:00–11:00 בנסיבות חשודות. בהודעה שפרסם צ'אושסקו נמסר שהוא נמצא אשם בבגידה והתאבד לאחר שנחשפה בגידתו. התאוריה הפופולרית ביותר גרסה שהוא נרצח לאחר שסירב לבצע את הוראות הדיכוי של צ'אושסקו. בעקבות ניתוח שלאחר המוות, שבוצע בגופתו בשנת 2005, הגיעו למסקנה שאומנם ירה בעצמו באקדחו של אחד מפקודיו, אך התכוון רק לפצוע את עצמו ומת בגלל שטף דם כתוצאה מפגיעה בעורק.
בצל הכאוס הגובר, נמלטו צ'אושסקו ואשתו מבוקרשט, אך אותרו ונעצרו. ב-25 בדצמבר 1989 כונס בית דין צבאי מיוחד, ובמשפט בזק שנמשך שעה ועשרים דקות בלבד נמצאו שניהם אשמים במספר עבירות, כולל רצח עם וארגון פעולות מזוינות נגד העם ועוצמת המדינה. בני הזוג נידונו שניהם למוות, וגזר הדין הוצא לפועל כעבור דקות אחדות מסיום המשפט, באמצעות כיתת יורים. שגריר רומניה בישראל ראדו יואניד הסביר את מהירות הביצוע בחשש מפני עוצמתו של צ'אושסקו והשפעתו המאגית ומפני הפחד שהוא עוד עלול לחזור לשלטון.
אחרי מותו
ב-26 בדצמבר 1989, יום לאחר ההוצאה להורג, התכנסה האקדמיה הרומנית והחליטה לבטל את כל אותות הכבוד והתארים שהוענקו לבני הזוג צ'אושסקו. תואר הכבוד שניתן לצ'אושסקו ב-1978 על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת (Knight Grand Cross of the Most Honourable Order of the Bath), הוסר כבר ב-24 בדצמבר, יום לפני הוצאתו להורג.
צ'אושסקו הואשם במשפטו בכך שהעביר מאות מיליוני דולרים לחשבונות פרטיים בחוץ לארץ, אך הוא הכחיש זאת בתוקף. לאחר מותו נעשו מאמצים כבירים לאתר את הכספים, אולם המומחים לא מצאו דבר והגיעו למסקנה שלא היו רגליים לשמועה. לצ'אושסקו לא היו חשבונות בחוץ לארץ וגם ברומניה לא היה בעל רכוש של ממש, אפילו לא היה לו חשבון בנק, לא לו ולא לרעייתו. מסקנות הוועדה התקבלו בפרלמנט הרומני וגם חברי הפרלמנט, שדיברו בדיון, התייחסו לצ'אושסקו כאל אדם חסר אמצעים והגון.
הפופולריות של צ'אושסקו בקרב הרומנים גדלה מאוד אחרי מותו, אולי מתוך געגועים לעבר, ואולי בגלל אכזבה מהמנהיגים הנוכחיים. בסקר שנערך באפריל 2014 ענו הרומנים שאם צ'אושסקו היה חי, הם היו שוקלים בחיוב הצבעה עבורו לתפקיד נשיא המדינה. מספר התומכים בצ'אושסקו עלה בהרבה על התומכים בכל יתר המועמדים, שהוצעו בסקר.
אמיל ברבולסקו, אחיינו של ניקולאה צ'אושסקו, לשעבר קצין משטרה שבעצמו היה עצור שמונה חודשים שלאחריהם שוחרר ללא אישום, פתח בסקורניצ'שט לציבור הרחב את בית סבו – הבית בו נולד וגדל צ'אושסקו, וב-2007 הציב בכניסה לבית פסל של צ'אושסקו שהרשויות סירבו להציב במרכז היישוב.
תאוריית הקשר
אחרי המהפכה הרומנית של שנת 1989 צצו ופרחו תאוריות קונספירציה שונות, שבאו להסביר אותה כהתרחשות מתוכננת ולא ספונטנית. אחת התאוריות התבססה על העובדה שמרבית ההנהגה שלאחר המהפכה הגיעה משורות המפלגה הקומוניסטית. תומכי התאוריה הזאת גרסו שמדובר בקשר של הק.ג.ב., שהפעיל את הקומוניסטים הוותיקים כדי להפיל את המשטר של צ'אושסקו, העצמאי מדי, ולתפוס את מקומו. וריאנטים שונים של תאוריה זו דיברו על משמר שכירים ערבים שסבב את צ'אושסקו וגם על צבא יתומים שגידלו בני הזוג צ'אושסקו, יתומים שראו בזוג השליט את הוריהם והיו אמורים להגן עליהם מפני העם.
תאוריה אחרת התבססה על כך שהמהפכה ניצתה בטימישוארה, בעניינו של אדם הונגרי אתני, וטענה שמדובר משום כך בקשר הונגרי שנעזר בסוכנים מהמערב או מהק.ג.ב., תלוי באיזה נוסח מדובר. תאוריה זו מבליטה במיוחד פרשה סתומה מימי המהפכה בטימישוארה, בה נעלמו גופותיהם של כמה עשרות הרוגים, מה שפתח מבול של ניחושים לגבי מי היו ההרוגים (סוכנים חשאיים שהעלימו את גופותיהם) או אם היו קיימים בכלל (נטען שצילום הגופות בוים בעזרת גופות של מתים רגילים שהמתינו לקבורתן).
התאוריה הפופולרית ביותר טוענת שסוכנים של הסקוריטטה ואלמנטים מהצבא, שרצו מזמן להדיח את צ'אושסקו, ניצלו הזדמנות, הסיתו את ההמון בפעולות מכוונות והפילו את צ'אושסקו. מכאן מתפצלת התאוריה לכמה נוסחים, לפי האישים שעמדו בראש הקנוניה או שהקנוניה ניסתה לפגוע בהם. בין היתר נטען שניסו להרוג את יון איליאסקו או לעצור אותו. בכל התאוריות מככב גנרל ויקטור סטנקולסקו.
חודשיים אחרי הוצאתם להורג של בני הזוג צ'אושסקו, התאבד השופט הראשי שקבע את גזר דינם, קולונל ג'יקה פופה (Gică Popa). התאבדות זו, מטעמים לא ברורים (במכתב ההתאבדות טען שמאס בחיים בפחד), הוסיפה דלק לתאוריות הקונספירציה.
הביקורת על משפטם של בני הזוג צ'אושסקו
המשפט החפוז של בני הזוג צ'אושסקו והוצאתם להורג, ללא אפשרות לערער, עדיין טורדים את מצפונם של רומנים רבים ובהם כאלה שהיו מעורבים בהליך.
המשפט שנערך לבני הזוג צ'אושסקו, שהוביל להוצאתם להורג, לא עמד בקני המידה המקובלים של משפט צדק וזאת מסיבות רבות. המשפט נערך על ידי הרכב שיפוטי שרירותי, הנאשמים לא הכירו בסמכות בית המשפט המסוים לשפוט אותם, והסוגיה לא הובררה בפני פורומים מתאימים, הסנגורים נכפו על הנאשמים ולא שירתו את טובתם, לנאשמים לא ניתנה הזדמנות לפני המשפט לקרוא את כתב האישום ולהכין את הגנתם, הם לא נבדקו על ידי פסיכיאטרים, סעיפי האישום לא הוכחו בבית המשפט, ולבסוף לא ניתנה לנאשמים הזדמנות לערער על פסק הדין. לכל מורשע ברומניה עמדה הזכות לבקש חנינה, גם מזכות זו התעלמו השופטים בחפזונם להוציא את בני הזוג להורג.
במהלך הזמן שחלף מאז המשפט, התברר שסעיפי האישום היו מופרכים. רצח עם, לפי הגדרתו, הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת – עם, קבוצה לאומית, אתנית או קבוצה דתית – באמצעות רצח המוני. אפשר היה להטיל על צ'אושסקו אחריות על קורבנות הדיכוי בטימישוארה ואולי קורבנות נוספים, אך הם לא היו קבוצה חברתית מובחנת ומספרם אינו מצדיק תואר של רצח המוני – לכן לא היה מדובר ברצח עם, ומספר הקורבנות בו נקבו בכתב האישום היה מופרז מאוד ודמיוני לחלוטין.
בין סעיפי האישום נגד בני הזוג צ'אושסקו לא היו האשמות שגנבו כסף, אך בתקשורת ובהודעות לאחר הוצאתם להורג האשימו אותם בגנבת והברחת מיליארדי דולרים לחוץ לארץ. הם מצדם טענו שאין להם חשבונות בחוץ לארץ, ואומנם, חיפושים רבים ומדוקדקים לאחר מותם לא מצאו חשבונות על שמם.
זיהוי הגופות
שמאל|ממוזער|250px|קברו של ניקולאה צ'אושסקו
נסיבות ההוצאה להורג והקבורה ושמירת הסוד בתחילה לגבי מקום קבורתם של בני הזוג צ'אושסקו היו כר פורה להפרחת תאוריות שונות. היו מי שהטילו ספק בהוצאתם להורג והיו מי שהטילו ספק באשר לזהות הגופות הקבורות בקבריהם. לא נמצאו מסמכים רשמיים לגבי קבורת בני הזוג, וכל המידע התבסס על עדויות בעל פה.
בנם, ולנטין, וחתנם תבעו את חשיפת זהות הגופות, ולאחר התדיינויות משפטיות במשך ארבע שנים הוחלט להוציא את הגופות מקברן לשם עריכת בדיקת סמני DNA. הגופות זוהו על פי בגדיהן המחוררים מכדורי ההוצאה להורג ועל פי בדיקת סימני DNA, והוחזרו לקברן. מאוחר יותר יזמו בני המשפחה את העברת הגופות לקבר משותף (בני הזוג נקברו תחילה בקברים נפרדים).
הנוסטלגיה למשטר הקומוניסטי
קברו של ניקולאה צ'אושסקו הפך למוקד עלייה לרגל עבור אותם רומנים המתגעגעים למשטר הקומוניסטי והסבורים שלבני הזוג צ'אושסקו נעשה עוול. המתגעגעים למשטר הקומוניסטי טוענים שמקומות העבודה היו אז מובטחים ואף אחד לא סבל חרפת רעב. הם גם מבקרים בחריפות את המשפט של בני הזוג ועדיין, שנים רבות אחריו, שואפים לכך שיתחשבנו עם מי שערכו את המשפט. חסידי צ'אושסקו פוקדים את קברו בעיקר בימי שנה מיוחדים, כגון יום הולדתו ויום קבורתו.
בנובמבר 2009, עשרים שנה אחרי המהפכה והוצאתם להורג של הזוג צ'אושסקו, נערך סקר גדול על תרומתו של ניקולאה צ'אושסקו לרומניה, כדי לדעת איך ראוי להציגו בספרי היסטוריה – 52% מהנסקרים טענו שתרומתו הייתה טובה ושלילית במידה שווה, 31% טענו שתרומתו הייתה בעיקר טובה, 13% טענו שתרומתו הייתה בעיקר שלילית, והיתר לא ידעו. ההתפלגות הייתה דומה בין גברים ובין נשים, בין צעירים ובין מבוגרים, בין עירוניים ובין כפריים.
ספרים ויצירות אחרות על ניקולאה צ'אושסקו ומשטרו
1993 Nicolae Ceausescu a fost unchiul meu (ניקולאה צ'אושסקו היה הדוד שלי) מאת אמיל ברבולסקו, בן אחותו של צ'אושסקו
2010 Sfârşitul CEAUȘEȘTILOR (סופם של בני צ'אושסקו) מאת גריגורה קרטיאנו
2011 Dictatura lui Nicolae Ceausescu (1965–1989). Geniul Carpatilor (הדיקטטורה של ניקולאה צ'אושסקו (1965–1989). גאון הקרפטים) מאת אדם בורקובסקי
2011 The Autobiography of Nicolae Ceausescu (האוטוביוגרפיה של ניקולאה צ'אושסקו) סרט תיעודי בן 180 דקות בבימויו ועריכתו של אנדריי אוז'יקה.
2012 Viata lui Ceausescu: Ucenicul partidului (חיי צ'אושסקו: השוליה של המפלגה) מאת לאביניה בטאה, קריסטינה דיאק, פלורין רזבאן-מיכאי, אילריון טיו
2013 Viata lui Ceausescu. Fiul Poporului (חיי צ'אושסקו: בן העם), מאת לאביניה בטאה, הוצאת Holding
2015 Viața lui Ceaușescu. Tiranul (חיי צ'אושסקו: העריץ) מאת לאביניה בטאה, קריסטינה דיאק, פלורין רזבאן-מיכאי, אילריון טיו
לקריאה נוספת
ולדימיר טיסמניאנו, Stalinism pentru eternitate, היסטוריה פוליטית של הקומוניזם הרומני, הוצאת Humanitas, בוקרשט, 2014.
Manuela Marin: Cultul personalităţii lui Nicolae Ceauşescu între propagandă şi rezistenţă în România comunistă
Adam Burakowski. Dictatura lui Ceausescu (1965-1989)
Tiranul מאת Lavinia Betea, Florin-Răzvan Mihai, Ilarion Țiu, הוצאת Cetatea de Scaun, 2015.
Nicolae Ceaușescu a fost unchiul meu מאת Emil Bărbulescu הוצאת Editura Datina
קישורים חיצוניים
Nicolae Ceaușescu - Președintele României
Comunismul dinastic al lui Ceausescu, 1965-1989 cap-I-S10
5 minute de istorie:Cultul personalităţii lui Nicolae Ceauşescu(sursa TVR)
Construcţii impresionante ale comunismului care au uimit lumea!
Carti Despre Nicolae Ceausescu si Romania
סטנוגרמה של משפט בני הזוג צ'אושסקו
שעה היסטורית 28 השטן ואשתו גרים בבוקרשט על ניקולאי ולנה צ'אוצ'סקו
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:קומוניסטים רומנים
קטגוריה:גנרלים רומנים
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:מורשעים ברצח עם
קטגוריה:חברי האקדמיה הרומנית
קטגוריה:רומניה הקומוניסטית: אישים
קטגוריה:שרי החקלאות של רומניה
קטגוריה:נשיאי רומניה
קטגוריה:חברי הפרלמנט הרומני
קטגוריה:חברי האספה הלאומית הגדולה של רומניה
ניקולאה
קטגוריה:בני זוג של פוליטיקאים
קטגוריה:אתאיסטים רומנים
קטגוריה:אישי ציבור שהורשעו בדין
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי ברומניה
קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג ברומניה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטורים רומנים
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:מנהיגים רומנים שהודחו במהפכה
קטגוריה:רומנים שנולדו ב-1918
קטגוריה:רומנים שנפטרו ב-1989 | 2024-10-14T05:36:03 |
קאריה | שמאל|ממוזער|250px|קאריה באסיה הקטנה
קאריה (יוונית Καρία, טורקית Karya, לשונות חתיות Karkija) החלה את דרכה כממלכה חתית חדשה בדרום-מערב אסיה הקטנה, לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס', במקום בו שכנה לפנים חלק ממלכת ארזוה. אל היסודות החתים נוספו שבטים דורים אשר התיישבו בקאריה בסוף האלף השני ובתחילת האלף הראשון לפנה"ס. לפי מספר מקורות נקרא האזור בתחילה בשם "פיניקיה" בשל התיישבות פיניקית מוקדמת, ואת השם "קאריה" קיבל מהמלך האגדי "קַאר".
קאריה גבלה באיוניה ממערב, בלידיה מצפון ובליקיה ממזרח. העיר החשובה ביותר בממלכה הייתה בירתה הליקרנסוס (בודרום בטורקיה). הרודוטוס, בעצמו בן הליקרנסוס, מסר כי הקארים היו חרשי נשק מוכשרים ועמדו בקשרי מסחר ותרבות עם המצרים, ובמיוחד עם פרעה פסכמתיך הראשון שמלך בין 664 עד 610 לפנה"ס. קשרים אלה היו הדוקים במידה כזו שבני קאריה התיישבו בדלתה של הנילוס ושלחו כוחות צבא לעזרת המצרים כשאלה נזקקו להם.
במאה ה-6 לפנה"ס הייתה קאריה לחלק מממלכת לידיה, ויחד עם כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה נכבשה על ידי הפרסים בשנת 546 לפנה"ס, והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. בתקופה זו נבנה בהליקרנסוס המאוזוליאום, אחד משבעת פלאי תבל, שהוקם על ידי ארטמיסיה לזכר בעלה, המלך מאוזולוס, והעניק את שמו למושג.
בשנת 334 לפנה"ס נכבש האזור על ידי אלכסנדר הגדול והפך לחלק מהאימפריה ההלניסטית. בהמשך הוא עבר לשליטת האימפריה הרומית. תושבי קאריה דברו יוונית וקארית, לשון הודו-אירופית מקורבת ללשונות לידיה וליקיה. הם האמינו באל-אב שהרודוטוס כינה "זאוס של הקארים", אף שבניגוד לזאוס, היה האל הקארי אל המלחמה. דמות אלילית שמצאה את דרכה מפנתיאון האלים הקארי אל המיתולוגיה היוונית, הייתה הקטה (Hekátē), אלת פרשת הדרכים, שבקאריה נחשבה לאלה מרכזית, אך ביוון תפסה מעמד שולי ובדרך כלל שלילי.
בשטח נערכו חפירות ארכאולוגיות במספר אתרים. באזור העיר העתיקה אפרודיסיאס נמצאו שרידים של מספר מקדשים ובנייני העיר שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה-7 ולא שוקמה.
קישורים חיצוניים
אתר אודות קאריה בעת העתיקה
קטגוריה:טורקיה: היסטוריה | 2024-09-24T18:39:55 |
צור (לבנון) | צֹר (מפיניקית: 𐤑𐤓, צר; ביוונית: Τύρος – טִירוֹס; בצרפתית: Tyr, טִיר; בערבית: صُوْر, צוּר) היא עיר עתיקה, מהערים הפיניקיות המרכזיות ביותר, והעיר הרביעית בגודלה בלבנון (אחרי ביירות, טריפולי וצידון). אוכלוסייתה מונה כ־160 אלף בני אדם (ועם פרווריה כ־175 אלף), מרביתם מוסלמים שיעים ומיעוטם מוסלמים סונים ונוצרים בני עדות שונות. בעת העתיקה הייתה צור עיר מדינה, מהערים הפניקיות החשובות ביותר, ממנה יצאו מתיישבים בדרכי הים לארצות רבות. בשנת 1979 הכריז עליה אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה
ימין|ממוזער|העיר צור: בכתום ניכרים שני האיים, באי הצפוני שני נמלים (דרומי וצפוני), בקו מקווקו הסוללה המחברת כיום בין האיים ליבשה
צור שוכנת לחופי הים התיכון, כ־23 ק"מ צפונית לראש הנקרה ו־40 ק"מ דרומית לצידון. העיר העתיקה הורכבה מהעיר שעל היבשה (שנקראה ביוונית פאלאיטירוס) והעיר שעל שני איים, שבחלוף הזמן חוברו ליבשה בסוללה.
בעיר צור היו בעת העתיקה שני נמלים: האחד פונה צפונה, ומכונה "הנמל הצידוני", והשני פונה דרומה, ומכונה "הנמל המצרי"., p. 569 תארוכם קשה בשל השימוש הרציף בהם מהעת העתיקה, אך קיימות עדויות לשימוש בהם עוד בתקופת הברונזה. בנמלים נמצאו עדויות לבניית אבני הגזית הפיניקית האופיינית. הנמל הצידוני מהווה את מעגן הדיג המודרני, אף שמידותיו קטנו מהעת העתיקה.
הנמל המצרי הוא כנראה הנמל הימי הראשון בעולם כי לא נתגלה נמל ימי קדום יותר (להבדיל מנמלים בשפכי נהרות). בתקופה הביזנטית הנמל הדרומי כבר היה מלא בסחופת שהורבדה מהסחף שהגיע עם הזרם המערבי, לאחר בניית הסוללה (על ידי אלכסנדר מוקדון) שחיברה בין שני חלקי העיר.
היסטוריה
ייסוד העיר
הרודוטוס סיפר שכשביקר במקדש הרקלס הצורי (הוא מלקרת – "מלך־קרת", מלך העיר צור) בצור כדי לחקור על הרקלס, סיפרו לו הכהנים שהעיר נוסדה 2,300 שנה לפני זמנו (כלומר בסביבות 2,700 לפנה"ס), ושבאותה תקופה נוסד גם מקדש מלקרת־הרקלס בעיר.הרודוטוס, היסטוריות, 2.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) התאריך לא מדויק, אך הוא מתיישב עם הנתונים הארכאולוגיים, לפיהם בניית מקדשי פאר בכנען, בין גבל לעי, הסתיימה לפני אמצע האלף ה־3 לפנה"ס; הממצא הארכאולוגי בצור עצמה תומך בתארוך ייסודה ל־2,900–2,750 לפנה"ס. בצור היה, לדבריו, מקדש נוסף ל"הרקלס התאסי", על שם האי תאסוס בו התיישבו בזמנים קדומים פיניקים שעבדו את הרקלס הצורי. פאוסניאס מאשר את המידע, וכותב שמקורם של אנשי האי הוא מפיניקים, צורים בעיקרם, שהפליגו אליו בחיפוש אחר אירופה, והם עבדו בעבר את הרקלס שעובדים הצורים, ולאחר שנכללו בין היוונים אימצו את פולחן הרקלס היווני, בן אמפיטריאון.פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 5, פרק 25, פסקות 12–13
יוסטינוס כתב שצור נוסדה על־ידי צידונים שהפליגו למקום העיר לאחר שעל צידון הסתער מלך האשקלונים, בשנה שקדמה לנפילת טרויה.יוסטינוס, ספר 18 פסקה 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית); יש לציין שבעוד שמלחמת טרויה מתוארכת למאה ה־11 לפנה"ס, קיימות עדויות לקיום העיר צור מהמאה ה־14 לפנה"ס (ראו בפרק תקופת הברונזה)
קווינטוס קורטיוס רופוס סיפר שבני צידון שנשבו בידי אלכסנדר זכרו שצידון וצור היו בעבר תחת מלוכה אחת, ונוסדו שתיהן על־ידי אגנור.קווינטוס קורטיוס רופוס, תולדות אלכסנדר, 4.4
ימין|ממוזער|116x116 פיקסלים|מטבע פיניקי ועליו עץ וסלעים, שכנראה מסמלים את סיפור ייסוד צור על אי צף שעליו עץ זית
בכתבי סכניתן, שהשתמרו אצל פילון מגבל, שני האחים "שממרמוס" (שמיים־רמים) ו"אוסואוס", הראשון המציא את הבתים הבנויים מקנים, והשני את הבגדים העשויים עורות של חיות ניצודות. שממרמוס (שאולי כבר אז ישב בצור) הסתכסך עם אחיו שעל היבשה, ואוסואוס בנה רפסודה מעץ שנפגע מברק וצלח אל האי, בעזרת הנימפה טירוס (בדומה לשם היווני של צור – Τύρος), הקים עליו מקדש וקרא לו על שמה. לפי הסיפור, באותה תקופה האי צור ריחף, והוא התקבע במקומו רק לאחר הקמת המקדש והצבת שני עמודי זהב וברקת כה עמוק שהחזיקו את האי במקומו (הרודוטוס העיד שראה את העמודים במקדש מלקרת בעיר, אך לא הזכיר את הקשרם המיתולוגי).פילון מגבל, ההיסטוריה הפיניקית, תרגום ג'יימס באר, עמ' 24 בגרסה אחרת, האלה עשתרת נטעה עץ זית עם נשר בענפיו ונחש למרגלותיו על אי צף, והאי המשיך לצוף עד שהנשר הוקרב לאלים, וכאשר אוסואוס הגיע לאי, הנשר שמח להיות מוקרב ואוסואוס הקים מקדש כבית לאלים.
יוסף בן מתתיהו טען שצור נוסדה 240 שנים לפני ייסוד בית המקדש הראשון.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.3.1
מקור שם העיר במילה הכנענית (הן פיניקית והן עברית, שתי שפות כנעניות אחיות) "צור", שפירושה סלע, והיא מביאה לידי ביטוי את הטופוגרפיה של העיר הבנויה, במקור, על שני איים.
תקופת הברונזה
ממוזער|מצבת רעמסס השני שנמצאה בצור
בכתבי אוגרית
צור מוזכרת בכתבי אוגרית, הן בשירה האפית והן בכתבים המנהליים. בכתבי השירה האלה אשרה נושאת את הכינוי "אשרת צורים ואלת צידונים".KTU2 1.14 IV (מתוך עלילת כרת) בין הכתבים המנהליים באוגריתית שנמצאו בכבשן (ולכן תקופתם מתוארכת לימיה האחרונים של אוגרית) נמצא מכתב שנשלח ממלך צור למלך אוגרית, בו מלך צור קורא למלך אוגרית אחיו, מברך אותו, מספר לו שאוניותיו ששלח מצרימה עגנו (או טבעו?) בזמן "גשם אדִר" בצור, ומפקד הנמל לקח את מטענן מאנשי האוניות, אך מלך צור לקח את המטען ממנו והחזיר להם אותו, ושם את האוניות "עריֹת" (ללא מטען) בעכו עד שמצבן יהיה טוב יותר, ולבסוף מעודד אותו שלא יתעצב.UT 2059, KTU2 2.38; ראו פרשנות במאמר במכתב אחר ששלח אדם בשם שפטבעל "למלך בעלו" (כנראה עמרפאִ מלך אוגרית) מוזכר מלך צור, ויש התייחסות לזבח.UT 2063, KTU2 2.40 באוגרית נמצא מכתב נוסף ששלח מלך צור למלך אוגרית, באכדית, שנושאו מסחרי. בתרגיל כתיבה בו רשימת מילים נמצא הרצף "זבל צר" (זבֻל הוא שם תואר שפירושו רם, נשיא).KTU2 5.22
במכתבי אל־עמארנה
ימין|ממוזער|מכתב EA 153 מאבימלך מלך צור לפרעה, העוסק בהחזקת אוניות בידי אנשי צור למען חיילי פרעהבתקופת מכתבי אל־עמארנה שלט בעיר המלך אבימלך , שעשרה ממכתביו לפרעה שרדו בארכיון. – מכתבים EA 146-155 מהמכתבים עולה מאבק בין מלך צור למלך צידון זמרי־הדה , – למשל מכתב EA 146, עמ' 606–607; מכתב EA 148, עמ' 612–615 שלפי האשמות אבימלך שיתף פעולה עם עזירו המורד. – למשל בסוף מכתב EA 147, עמ' 610–613 מלך צור מבקש תגבורת צבאית מהמלך, כי את אנשיו לקח זמרי־הדה; הוא מוסיף ומיידע את פרעה שמלך חצור התייצב עם העפירו, שלידיהם עברה כנען. – מכתב EA 148, עמ' 612–615 במכתב אחר אבימלך מבקש מפרעה לבוא לראות את פניו, ומלין על כך שזמרי־הדה תפס את אוּסוּ, עיר בעורף היבשתי של צור, וכך נקטעה אספקת המים והעץ לעיר האִיִית, ולא היה לצורים מקום לקבור את מתיהם. – מכתב EA 149 , עמ' 614–621; בקשה להצלת אוסו נמצאת גם במכתב EA 150 אבימליכי מזכיר לפרעה שהוא ביקש ממנו לכתוב לו כל מה שהוא שומע, מספר שזמרי־הדה המורד כרת ברית עם אנשי ארוד, והם כינסו את אוניותיהם, מרכבותיהם ואנשי צבאם כדי לכבוש את צור כפי שכבשו את צומור ביזמת עזירו, ומתלונן על היעדר חיל מצרי מלכותי בצור. – מכתב EA 149 , עמ' 614–621 במכתב מאוחר יותר כותב אבימלך שהוא מוכן לבוא לראות את פני המלך, אך הוא איננו יכול לצאת מתחת ידו של זמרי־הדה, שכאשר שמע ממנו שהוא רוצה לראות את פני המלך נהג בעוינות כלפיו; אבימלך מבקש 20 אנשים לשמור על עירו. הוא שב ומלין על החוסר במים ועץ בעירו, המוקפת ים. אבימלך כותב שהוא שלח איש אוניות בשם אלימלך עם מנחת ברונזה למלך. הוא מזכיר לו את בקשתו לכתוב לו את מה שהוא שומע מכנען, ומספר שמלך הדנונה מת ואחיו מלך תחתיו, והארץ שוקטת, שאוגרית נשרפה, שאֶתַגַמַה מולך בקדש, ושעזירו נעשה אויב לאדם בשם נַמִיַוַזִי; הוא מספר שוב על חבירת זמרי־הדה ועזירו נגדו. – מכתב EA 151, עמ' 622–627 במכתב הבא הוא מבקש 80 חיילים מהמלך. – מכתב EA 152, עמ' 626–631 בעוד מכתב מספר מלך צור לפרעה שמאז עזיבת חייליו את צור, מלך צידון זמרי־הדה לא נותן לאנשיו להביא עץ או מי שתייה (מהיבשה), ושהוא הרג איש אחד ולקח בשבי אחר. – מכתב EA 154, עמ' 630–633 בקשת עזרה ארוכה מופיעה במכתב נוסף. – מכתב EA 155, עמ' 632–639 מכתב קצר נוסף של אבימלך לפרעה כולל הלל לפרעה. – מכתב EA 153, עמ' 630–631
תחילת תקופת הברזל
במגילת ון אמון הפליג הגיבור ממצרים לגבל, ובדרך נכתב שעבר בעיר צור.מגילת ון אמון באתר רשפים
בתיאור גבולות הארץ בספר יהושע מוזכרת .
תחת המלך חירם
חירם הראשון בן אביבעליוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.9, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.17–1.18 – לפי דיוס ומנאנדרוס מאפסוס מלך צור היה מהמלכים הבולטים של צור – תקופתו נחשבת לתחילת תור הזהב של העיר, והוא שיתף פעולה עם מלכי ממלכת ישראל המאוחדת דוד ושלמה בנו. העוצמה הכלכלית של ממלכתם התבססה, במידה רבה, על שיתוף הפעולה עם מעצמת הסחר הצורית. בימים ההם הייתה נתונה לצור הבכורה מבין ערי הפיניקים. על הברית בין חירם לדוד ושלמה נזכרת כ"ברית אחים" בדברי הנביא עמוס, כמאתיים שנה לאחר מות חירם.;
לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הרחיב את שטח האי מזרחה (לכיוון החוף; לפי דיוס, הדבר חיבר את האי ליבשה), הקדיש עמוד זהב במקדש זאוס (הוא בעל), חידש את גגות המקדשים בעצים מהלבנון ובנה את מקדש הרקלס (הוא מלקרת) ועשתרת. הוא גם יצא למסע נגד העתיקאים (Ἰτυκαίοις) שלא שילמו מס לצור.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.17–1.18
לאחר שכבש דוד את ירושלם, שלח לו חירם שליחים לכרות עמו ברית וידידות, והעניק לו ארזים, חרשי עץ וחרשי אבן, והם בנו לו בית.; ; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 7.3.2 בניסיונו לבנות בית לאלוהים בגורן ארנן, קיבל דוד ארזים רבים מהצורים והצידונים.; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 7.14.1 במפקד שערך יואב בפקודת דוד, עבר יואב ב.
כששמע חירם שנמשח שלמה תחת דוד אביו, שלח לו שליחים בשל ידידותו עם דוד. שלמה שלח לחירם שדוד, כידוע לחירם, לא יכל לבנות בית ליהוה, וכעת בימי השלום תחת שלמה, ניתן לבנות את הבית. שלמה ביקש מחירם לצווֹת לכרות לו ארזים מהלבנון ולשלוח לו את עבדיו, בתשלום, כי אין בישראל איש היודע לכרות עצים כמו הצידונים (הפיניקים). כששמע חירם שמח, בירך את יהוה על שנתן לדוד את שלמה החכם לשלוט, ושלח לשלמה שיעשה את כל חפצו בארזים ובברושים: עבדיו יורידו אותם מהלבנון לים, שם יועלו על דוברות ויושטו לאן ששלמה יבקש (לפי דברי הימים, ליפו), ושלמה ישלם לחירם; ואכן חירם עשה כאשר דיבר, ושלמה שילם לו בחיטה ושמן רבים.; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.6–8.2.7, 8.2.9, 8.5.3; ראו בניסוח אחר ב יוסף בן מתתיהו כתב שבימיו נשמרו האגרות שהחליפו ביניהם המלכים הן בספרי היהודים והן אצל הצורים, בארכיון הציבורי בעיר.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.8 חירם ושלמה כרתו ברית ושרר ביניהם שלום, ושלמה שלח חלק ממסיו ללבנון. את העצים והאבנים לבית המקדש פיסלו בנאי שלמה, בנאי חירם ואנשי גבל.; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.9
אחד מבוני המקדש הבכירים ביותר היה אדם בעל שם זהה לשם המלך – חירם, בן לאם משבטי ישראל הצפוניים ולאב צורי חרש נחושת, והוא עשה עיטורי נחושת רבים ומרשימים למקדש.; ; ראו גם בגרסה מעט שונה אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.3.4 לפי דברי הימים, אותו איש נשלח על־ידי חירם המלך. המחקר מאשר כי מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקיים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים. עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים –), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.
לאחר שחירם מלך צור מילא את הבטחתו בנוגע לעצים ולזהב ונשלמה בניית מקדש שלמה וארמון המלך, נתן שלמה לחירם עשרים ערים בגליל. חירם לא היה מרוצה מהערים, וקרא להן "ארץ כבול".; ראו גם , יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3 בין חירם לשלמה היה גם שיתוף פעולה בתחום הימי; מלחי חירם השיטו את אוניות שלמה מאילת לאופיר ושבו עם זהב רב ואוצרות אחרים,, ; , ; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.6.4 ואוניות תרשיש של שלמה הפליגו עם אוניות חירם והביאו גם הן אוצרות רבים.,
חירם ושלמה החליפו זה עם זה חידות, וכאשר אחד פתר את חידות השני, שילם לו השני כסף, וכאשר אחד לא הצליח לפתור, הוא שילם לשני כסף; כך החליפו ביניהם שני המלכים כספים. לחירם היה איש בשם אבדמון (Ἀβδήμονος) שהצליח לפתור את חידות שלמה, וגרם לו לשלם לחירם.
צור נודעה בייצור צבעי הארגמן והתכלת מארגמונים הנפוצים באזור;מאיר הלל בן־שמאי, "ארגמן צורי", בתוך האנציקלופדיה העברית, כרך ה' (אסלמית, אמנות – ארֶצו), תשי"ח, טורים 659–660 פרשי שלמה היו לבושים בארגמן צורי.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.7.3 לפי יוסף בן מתתיהו, בין נשות שלמה היו גם נשים צוריות.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.7.5
המשך תקופת העצמאות
יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שאחרי חירם מלך בנו בעליעזור , ואחריו נכדו עבדעשתרת , אותו רצחו ארבעת בניו, ואחריו מלך בכורו מתושעשתרת, ואחריו אחיו עשתרום , אותו רצח אחיו פלט שמלך תחתיו. את פלט רצח אתבעל כהן עשתרת שמלך תחתיו.יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.18 (ראו במקור היווני) – לפי מנאנדרוס מאפסוס יוסף מפרט את שנות חייהם ומלכותם של המלכים.
אתבעל מלך הצידונים מהמקרא היה מלך צור וצידון,יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני) ומקובל במחקר שכינויו "מלך צידונים" מצביע על מלכותו על כל פיניקיה (אף שיש החולקים על פירוש זה). אותו מלך בנה (כלומר ביצר) את בתרון ואת העיר "Αὖζαν" בלוב. בימיו גם נוסדה, כנראה, המושבה הפיניקית המרכזית בקפריסין – כתיון, שנותרה עיר תלויה בצור מאות שנים לאחר מכן. יוסף בן מתתיהו כתב שבתו של המלך, איזבל, שהתחתנה עם אחאב מלך ישראל, בנתה מקדש לבעל אלוהי הצורים, נטעה לו חורשה ומינתה לו נביאים. בהמשך כתב הסופר המונותאיסט שכדי לרצות את חותנו אתבעל בנה אחאב מקדש לבעל אלוהי הצורים בשומרון, מינה לו נביאים ועבד אותו.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.6.6
יוסף בן מתתיהו המשיך את רשימת מלכי צור ואת פירוט שנות מלכותם וחייהם: אחרי אתבעל מלך בנו בעליעזור , ואחריו נכדו מתן (המוזכר אצל ורגיליוס כ"בלוס" , בעל), ואחריו בנו של מתן פיגמליון, שבשנת מלכותו השביעית ייסדה אחותו דידו את קרתחדשת.
ייסוד קרתחדשת
ימין|ממוזער|מטבע צורי מתחילת המאה ה־3 – דידו מייסדת את קרתחדשת ולידה שער העיר, מסביבה חלזון הארגמן והדקל, הסמלים הלאומיים של פיניקיה. מטבעות המזכירים את ייסוד קרתחדשת נטבעו בצור מעל לאלף שנה אחרי ייסודה
ממוזער|מצבה מהמאה ה־4 לפנה"ס מצור, המוקדשת ל"יעמץ בן גרא בן עבדמלקרת בן עבדא בן קרתחדשת"
העיר קרתחדשת נוסדה, לפי המסורת, על־ידי דידו, אישה ממשפחת המלוכה הצורית שבעקבות הפיכת חצר ברחה מצור אל מעבר לים, לייסד את קרתחדשת – הקרת החדשה, בִתה ויורשתה של צור הקרת הגדולה (כפי שמתבטא גם בשם אלוהי העיר, מלקרת, הוא מלך־קרת). לפי טרוגוס פומפיוס (דרך יוסטינוס), דידו עגנה אצל הפיניקים שבקפריסין כשנמלטה מצור, לפני לצפון אפריקה. ייסוד העיר מתוארך ל־814/813 לפנה"ס. העיר עתידה הייתה לרשת את מעמדה של צור כעיר הפיניקית המרכזית, ולהיות מרכז התרבות הפיניקית מעבר לים. בכתובת קבורה מקרתחדשת נמצאו השמות "קרתיתן" ו"קרתמשל", שמות בהם ה"קרת" (היא צור) משמשת כרכיב תאופורי, שנחשבה, כנראה, לאלוהות. בכתובות נדר מקרתחדשת נמצאו אנשים בשם "צר"CIS I 617, 2020 (המופיע גם בספר במדבר כשם פרטי), אולי על שם העיר; בכתובות אחרות מופיע הכינוי "בן צר", באחת מהן אותו בן צור היה "רב סופרים", והם אולי לא בנים של אדם בשם צור אלא בני העיר, שממנה ומצידון הובאו לקרתחדשת סופרים.נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, 1942, עמ' 162, 192 השמות "צר"KTU2 4.102 ואולי 4.132 ו"צרי"KTU2 4.69 II, 4.339, 4.778 נמצא גם בכתבי אוגרית.
תחת האימפריה האשורית החדשה
סופרי אשורנצירפל השני ובנו שלמנאסר השלישי הקפידו לרשום את צור ראשונה בין פיניקיה (וזאת בניגוד לתגלת־פלאסר הראשון שקדם להם, שכלל לא מזכיר את צור). אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו, מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.
אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצורים, בין שאר ממלכות כנען.
במהלך המאה ה־8 לפנה"ס (לפחות עד סוף המאה) חלשה צור בהגמוניות על האי קפריסין, רובו ככולו, ואף סיפוח חלקים גדולים מהלבנט תוך הכפפת צור לאשור בימי תגלת־פלאסר והמרידות של חירם השני ומֵתֵנַּה לא ערערו שליטה זאת. השם האשורי "ידננה" (הנגזר מהדנונה האכאים) והתיעוד מכתובות אשוריות מתחילת המאה הבאה מעידים שהצורים שלטו על האי כשמלכיו וחלק ניכר מאוכלוסייתו היה איוני, והדבר מדגים את עוצמת הכוח הצבאי של הצי הצורי ותפקידו המוביל בסחר הימי במזרח הים התיכון במאה ה־8 לפנה"ס.
בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), מלך צור מוזכר כבר מכתובת מסביבות שנת 738 לפנה"ס ברשימת מלכים מעלי מנחות למלך. בין מעלי המנחה מוזכרים חירם השני מצור. חירם השני הוא ככל הנראה המלך המוזכר בכתובת בעל לבנון מקפריסין, אף שייתכן שהיה זה מלך אחר בשם חירם מתחילת המאה ה־8.Edward Lipiński, On the Skirts of Canaan in the Iron Age: Historical and Topographical Researches, Orientalia Lovaniensia Analecta 153, Peeters, 2006, pp. 185–186 במרידתו של רצין נגד תגלת פלאסר השתתף גם חירם השני מצור, ועל כך הענישו מלך אשור ותפס ובזז את העיר המבוצרת מחלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות. מכתובת מאוחרת יותר שכוללת רשימת מעלי מנחה דומה, מלך צור המוזכר הוא אתבעל, שכנראה מלך לפני חירם השני. לאחר חירם מלך מֵתֵנַּה: הוא מוזכר כנותן מנחה לשליח של מלך אשור לצור, בכתובת אחת המתארת גם את המס שלו וגם את המס הקודם של חירם, ובכתובת אחרת בה מתוארת גם ענישת חירם עקב מרידתו.
ממוזער|מנחות של אוניות מוגשות מצור וצידון לשלמנאסר השלישי, מתוך תבליטי שערי אימגור־אנליל
יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתיון) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור, הנקרא ביוונית פאלאיטירוס. משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אוניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אוניות ואוניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם של הצורים. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
ימין|ממוזער|240x240 פיקסלים|פרט מתבליט הובלת העצים מארמון סרגון השני, המתאר הובלת גזעי עצים באוניות פיניקיות. ייתכן שהעיר המבוצרת על האי היא צור
בתקופתו של סרגון השני (722–705 לפנה"ס), לא השתתפה צור במרידה אזורית שהנהיג אילובידי מלך חמת, בה השתתפו גם צומור, ארפד, דמשק ושומרון. סרגון נתן פקודה לכבוש את ארץ האיונים "בלב הים", וציין כי מתקופה קדומה הם הרגו את אנשי צור וקוה; בהמשך הוא מציין שהכנעת האיונים השכינה שלום בצור ובקוה. המרידה של שבעה מלכים "בארץ יא, מחוז בארת אדננה" (כלומר, בקפריסין) כמה שנים מאוחר יותר איימה לערער את השלטון הצורי על קפריסין; אותם שבעה מלכים חדלו להעלות מנחה לשילטה מלך צור, והוא בתורו ביקש מסרגון, שהיה איתו ביחסים טובים, סיוע צבאי, וחיילי סרגון האמיצים שנשלחו הטילו מורא על המלכים פורקי העול, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות. מלבד הכנעת האיונים שהרגו את הצורים והעזרה נגד מלכי קפריסין המורדים, צור לא מוזכרת בכתובות סרגון, ויש לכך חשיבות משמעותית – הדבר מעיד על יחסים טובים בין העיר למלך סרגון.
ברשימת מלכי ארץ אמורו מעלי מנחה לסנחריב (704–680 לפנה"ס) לא מוזכרים צור ומלכהּ, אף שצידון, גבל וארוד ומלכיהן מוזכרות. וכן סנחריב ציין בהמשך כי הוא הגלה את צור (יחד עם הכשדים, הארמים, המנים , אנשי קוה, אנשי חֿילכּו, ואנשי פלשת או פלסתין ) משום שלא נכנעו לעולו. במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם". וכן
ממוזער|270x270 פיקסלים|פרט ממצבת הניצחון של אסרחדון, שני שליטים כנועים; מימין כנראה בעל מלך צור
בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, מרד עבדי־מִלְכֻתִי מלך צידון יחד עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה) באימפריה האשורית. בעקבות כך העניש אסרחדון, לטענתו, את צידון, החריב אותה, סידר מחדש את פחת צידון, והגדיל את המנחה שנדרשה ממנה, והעניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו. בהמשך מספר אסרחדון שכינס את כל מלכי חֿתִי ועבר הנהר, ביניהם בעל מלך צור, וכן את מלכי ידננה, ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה. מאוחר יותר חבר בעל מלך צור לתהרקה מלך כוש ומצרים, פרק את עול מלך אשור והעליבו. בעקבות זאת צר אסרחדון על צור. לבסוף נישל אסרחדון את בעל מכל עריו וקניינו, וחתם איתו על הסכם .
במהלך מסעו הראשון של אשורבניפל (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, וביניהם בעל מלך צור, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואוניותיהם את חייליו בים וביבשה.. יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את הספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107). במסעו השלישילאחר השכתוב השני של ספרי שנות אשורבניפל מוספר המסע כמסע השני של המלך, ראו הלך נגד בעל מלך צור "היושב בלב הים" (צור הייתה באותה תקופה מוקפת ים), כי לא שמע להוראותיו., הקטע בגרסה הראשונה מופיע בעמ' 61–62 ו־86–87, בגרסה שנייה מורחבת מעט מופיע בעמ' 120–121, 144–145 ו־169–170, בגרסה שלישית מקוצרת בעמ' 193–194, בגרסה רביעית המרחיבה את הגרסה הראשונה בעמ' 236–237, בגרסה חמישית מקוצרת בעמ' 268 ו־276, ובגרסה הששית המקוצרת ביותר בעמ' 305 הוא צר על צור, חיזק את חיל המצב בה, לא נתן לאנשיה לצאת וקטע את דרכי אספקתה הימיות והיבשתיות. הוא איפשר להם אספקה לחיים דלים מאוד עד שנכנעו לעולו. בתו ואחייניותיו של המלך בעל הובאו לאשורבניפל כעוזרות בית, והן הגיעו עם מתנת־חתונה גדולה. גם יחימלך בן המלך בעל, שמעולם לא חצה את הים, הובא לאשורבניפל, אך אשורבניפל חס על בעל והחזיר לו את בנו. הוא פירק את חיל המצב נגד צור, פתח את דרכי אספקתה הימיות והיבשתיות כולן, ושב לנינוה. בחזרתו ממסעו התשיעי נגד הקדרים והערבים כבש את העיר אושו (כנראה צור היבשתית) שאנשיה לא שילמו את המס השנתי, טבח באנשיה ולקח את אליהם ואנשיהם לאשור.
תחת האימפריה הבבלית החדשה
ממוזער|פסל ראש מלך פיניקי מצור בסגנון מצרי, אבן גיר, המאה ה־7 לפנה"סלאחר שעול האימפריה האשורית החדשה ירד מצור ב־630 לפנה"ס, מצרים לטשה עיניה ללבנט, ונכו השני כבש את המרחב עד הפרת ב־608 לפנה"ס. צור הוכפפה למצרים, אך שמרה על האוטונומיה שלה ועל תנאים מיטיבים לסחר עליו התבססה. מצרים איבדה את השליטה באזור בקרב כרכמיש ב־605 לפנה"ס, ויחד עם האזור כולו גם צור הוכפפה לאימפריה הבבלית החדשה.
פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור,הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).
במסגרת מדיניותו של נבוכדראצר השני לחיזוק שליטתו בלבנט, ניסה לכבוש את צור. הוא צר על צור 13 שנה , עד שנת 572 לפנה"ס בערך, בימי המלך אתבעל השלישי,יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 10.11.1 ולא הצליח לכבשה. הנביא יחזקאל תיאר במפורט בקינתו על צור (ראו #דברי יחזקאל על צור) את הסתערות נבוכדראצר על צור ואת סבל העיר. במקום אחר יחזקאל מזכיר שנבוכדראצר לא הצליח להפיל את צור במצור, וכמין פיצוי ייתן לו יהוה את ארץ מצרים. המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני. בתעודות שהתגלו בארמון המלכים בבבל מוזכרים אסירים מדיניים מערים פיניקיות, ביניהן צור, וכן מתועדות הקצאות ציוד (כמו אוהלים, נעליים, שריונות ומזון) ואנשי צבא לקבוצות של 4, 10 ו־30 חיילים שהלכו עם המלך לצור, הן מארך והן מסיפר (הרחוקות כ־250 ק"מ זאת מזאת), דבר המעיד על מבצע צבאי גדול תחת פיקוד המלך. ייתכן, אפוא, שהבבלים פרשו את חסותם או השפעתם על ערי הסחר הכנעניות ועל איי הים הכפופים להן. יש הסוברים שהייתה לנבוכדראצר הצלחה מוגבלת בכיבוש; לפיהם, בשל התנאים הגאוגרפיים והצי האיוני הקטן רק החלק היבשתי של העיר נכבש, ובהסדר שסיים את המצור סוכם שאתבעל השלישי ירד מהשלטון, אך מוסד המלוכה יישמר. בעקבות סיום המצור התהדקו קשרי המסחר בין צור לבבל.
גולים או שבויי מלחמה צוריים בנהריים מוזכרים בכתבים מימי נבוכדראצר השני; בתעודות בבליות רבות מוזכר היישוב Ṣurru, המתייחס לרוב לא לעיר צור, אלא ליישוב של גולים צוריים בדרום נהריים.
יוסף בן מתתיהו כתב שלאחר מלכות המלך בעל, שמלך אחרי אתבעל והיה כנראה בנו, עבר השלטון בצור לשופטים לשבע שנים ושלושה חודשים, והוא פרט את שמותיהם; בשנה השביעית חזר השלטון למלוכה.יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.21 בטקסטים הבבליים מתועדת מרידה בצור בין חודש אב שנת 41 לנבוכדראצר עד חודש תשרי שנת 42 לנבוכדראצר, כלומר יולי 564 עד ספטמבר 563 לפנה"ס, תאריכים תואמים לשנים אליהן מתוארכת החלפת המלוכה בשופטים, כך שהחלפה זאת נעשתה כנראה כענישה על המרד השני שנעשה תחת מוסד המלוכה.
תחת השלטון הפרסי
ימין|ממוזער|280x280 פיקסלים|צלמית חרס של רוכב מִצור, המאה ה־5 לפנה"ס
ממוזער|193x193 פיקסלים|תבליט המתאר אדם מת (כנראה בארון אנתרופואידי), התקופה הפרסית
ממוזער|216x216 פיקסלים|מצבת אבן גיר מבורג' אל־שמאלי (צור היבשתית), המאות ה־5–4 לפנה"ס
האימפריה האחמנית בהנהגת כורש השתלטה על צור בשנת 537 לפנה"ס, בשנה ה־13 למלכות חירם השלישי. תחת השלטון הפרסי זכתה צידון לבכורה בין הערים הפיניקיות, ובצי הפרסי התבלטו אוניותיה;הרודוטוס, היסטוריות, 7.44, 7.96, 7.99, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) צור הייתה השנייה בחשיבותה בערי פיניקיה, וכאשר רצה חשיארש הראשון להיוועץ עם אנשי הצי שלו, נקראו שליטי העמים ומפקדי האוניות מסודרים לפי הכבוד שניתן להם מאת המלך, כאשר הראשון במעלה היה מלך הצידונים והשני היה הצורי.הרודוטוס, היסטוריות, 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשי קרתחדשת את הערים היווניות בסיציליה (), בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, בעלת בריתם של הפרסים.
בתקופה הפרסית היו לצורים מושבות לא רק במסגרת המסחר הימי מסביב לים התיכון. בתקופת שיבת ציון התבססו קהילות פיניקיות מצור גם בירושלים בפחוות יהודה: . אנשי מקצוע צורים וצידונים השתתפו בבניית בית המקדש השני והשיטו אליו ארזים מהלבנון, בדומה להשתתפותם בבניין בית המקדש הראשון: . הרודוטוס תיאר בממפיס שכונה מסביב למקדש הפייסטוס (פתח המצרי) שנקראה "מחנה הצורים", ובה ישבו פיניקים מהעיר צור; באותו מקדש היה גם מקדש ל"אפרודיטה הזרה", היחידה שנקראה כך במצרים, והיא אולי עשתרת הכנענית־פיניקית.הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)Agnès Cabrol, Amenhotep III le magnifique, Rocher, 2000, Part II, Ch. 1,
בשנים 390–381 לפנה"ס הייתה צור תחת השפעת אווגורס מלך סלמיס. אותו מלך גרם להעברת אנשי מלחמה פיניקיים מפרס לאתונה.פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 5, פרק 25, פסקות 12–13
בשנת 364 לפנה"ס כבש טאוס את פיניקיה כולה, כולל צור. בנו נכתנבו השני כנראה עזב את פיניקיה, אך יזם מרידה בעריה (כולל צור) נגד פרס ועזר להן, מרידה שדוכאה על־ידי ארתחששתא השלישי בשנת 346 לפנה"ס. מתהפוכות אלה יצאה העיר ללא פגע, ואף מחוזקת.
התקופה ההלניסטית
כיבוש העיר על ידי אלכסנדר מוקדון
לאחר שעזמלך (אזמילקוס ביוונית), מלכה של צור סירב לתת גישה לאלכסנדר מוקדון למקדש מלקרת שעל האי, החליט אלכסנדר לכבוש את העיר. לאחר מצור של 7 חודשים, שבמהלכו נבנה גשר יבשתי בין היבשה לאי והצורים נלחמו נגד הפולש בעוז, הצליח לבסוף לכבוש אותה בשנת 332 לפנה"ס. ישנן דעות שהאי חובר לחוף בתקופה קדומה הרבה יותר, על ידי חירם הראשון. למרות הכיבוש שמרה צור על מעמדה העצמאי.
תחת מרות יוונית
ממוזער|כתובת מצובה, המתייחסת ל"עם צור"
לאחר המצור הוצב בצור חיל מצב. לאחר מותו של אלכסנדר עברה העיר מיד ליד. בשנת 321 לפנה"ס שכנה בה המפקדה הראשית של אטלוס, מפקד הצי של פרדיקס. עד 321 לפנה"ס הייתה העיר, כנראה, תחת שלטון תלמי הראשון, אך לאחר מצור של 15 חודשים כבש אותה אנטיגונוס מונופתלמוס. בשנת 312 לפנה"ס שבה לידי תלמי הראשון. העיר עברה לידי דמטריוס פוליורקטס אחרי קרב איפסוס ב־301 לפנה"ס, שהחזיק בה ובצידון חיל מצב עד 285/286 לפנה"ס. בשנת 273/274 לפנה"ס עברה העיר סופית לידי בית תלמי. יש חוקרים הסבורים שעד 274/275 לפנה"ס שלטה בעיר, למרות הכיבושים התכופים, שושלת מקומית, כי בשנה זאת הפכה למעין רפובליקה (ששם ממשלתה היה "עם צור") – אוטונומיה עירונית־גלילית מסוימת, שלפי תאריך ייסודה נמנו השנים בעיר, ובראשה אולי עמדו שני שופטים. – לפי KAI 18
בעיר חמון, פחות מ־20 קילומטרים מדרום לצור, התגלו ממצאים רבים המגלים זיקה לצור. מבין כתובות חמון, שתי הכתובות הארוכות ביותר, בהן יש מניין שנים, מתייחסת הן לשנות מלכותם של מלכי בית תלמי והן לתאריך ייסוד "עם צור": כתובת בעלשמם המקדישה שער ודלתות לאל בעל־שמים, בשנת 132 לפנה"ס, וכתובת מצובה (שמקורה כנראה בחמון) המתייחסת לבניית סטיו בימי תלמי השלישי, בשנת 221 לפנה"ס. צלמיות שנמצאו בעיר, בעיקר במקדשיה, הן מאותו סוג שנמצא גם בעיר צור.
כאשר דמטריוס השני הובס בקרב ואשתו קלאופטרה תאה סרבה לקבלו, הוא ברח לצור ושם נהרג.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 13.9.3
מטבעות צור הפרסיים וההלניסטיים
ממטבעות שהוטבעו בעיר ניתן ללמוד על סמליה ועל הסמלים הפיניקיים הלאומיים, שהשפיעו גם על השם היווני של האזור – פיניקיה. הארגמן היה צבען יקר־ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית, צור,סטראבון, גאוגרפיקה, ספר xvi פרק 2 סעי' 23; ראו המקור ביוונית ותרגום לאנגלית. ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה, ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי" .ראו למשל מטבע צורי ועליו קונכייה וענף דקל. על מטבעות רבים מצור הוטבעו קונכיות, וראו גם כאן. הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים,למשל במטבעות מארוד, מצידון, מטריפולי, ומצור היה מסמליה של האשרה, שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית, 14. שמו של הדקל קשור לשם היווני "פיניקיה". אוניות, המופיעות תדיר על מטבעות העיר, הן הסמל הימי המובהק שלה. מלקרת, האל המגן של העיר, הופיע רבות על מטבעותיה, ובתקופה ההלניסטית תואר בדומה להרקלס יחד עם סמליו היווניים; אנשי העיר צור הפיצו את פולחן האל אל מעבר לים (למלטה, קרתחדשת, גדר ולכש ), וייצוגיו על מטבעות מקפריסין (כתיון, סלמיס, קוריון ואמתוס ) מצביעים על קשרי צור והערים הפיניקיות באי.
צור הייתה המקור העיקרי למטבעות כסף בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. השפעתה של העיר הייתה בעיקר מדרום לה, שכן מצפון שכנו ערים פיניקיות חזקות אחרות, כגון צידון, גבל וארוד. בעכו נמצאו מטבעות צוריים רבים, כאלה שנטבעו בצור, כאלה שנטבעו בעכו (וסומנו באות ע') בסגנון מטבעות צור, ואף מטבעות מִטביעות משותפות (שסומנו באותיות ע' וצ', עכו וצור). מטבעות צור הקדומים ביותר הראו השפעה אמנותית מצרית. בתחילה הונהג סטנדרט פיניקי למשקל המטבעות, אך בהמשך הותאמו המטבעות לסטנדרט האַטי.
לעיתים הופיעה על מטבעות העיר, ששמה היווני היה ΤΥΡΟΣ, מונוגרמה המורכבת מהאותיות ΤΥΡ בשילוב או מעל אלה.
על אף הסמלים הפגניים שעל המטבעות, טהרת המתכת שלהם ומשקלם הביאו את היהודים לקבוע שמחצית השקל הצורי הוא המטבע הסטנדרטי לתרומות קודש.
תחת האימפריה הרומית והביזנטית
ממוזער|שמאל|שער הניצחון והאקוודט הרומאיים בצור העתיקהממוזער|256x256px|כוס זכוכית עם תבליטי שקד, התקופה הרומית, צור
מטבעות צוריים מהתקופה הרומית הקדומה מצביעים על חשיבותה וכוחה הימי של צור באותה תקופה.: , "(ביוונית:) שנת 203 עיר מקלט קדושה, (בפיניקית:) לצר", שנת 77/78 לספירה
פומפיוס הביא את אילי הניגוח ומכונות המצור שלו מִצור כדי לצור על ירושלים ועל בית המקדש.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14.4.2; יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.7.3
בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצור אכסדרות, אולמות, שווקים ותיאטרון.יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.21.11
צור נזכרת גם כאחת הערים היווניות שהרגו בתחילת המרד הגדול רבים מתושביה היהודים, אך את רובם לא רצחו, אלא כבלו, ושמו עליהם משמר. יוסף בן מתיתיהו. תולדות מלחמת היהודים ברומאים. ספר שני. 478. תרגום מיוונית ליזה אולמן. הוצ' כרמל. ירושלים. 2012. עמ' 468
מתוך שנאה לבריטוס, התקוממה צור בימי פסקניוס ניגר ותמכה בספטימיוס סוורוס.הרודיאנוס, היסטוריה של האימפריה ממות מרקוס, 3.3 משהופרדה פרובינקיה סוריה פיניקיה מפרובינקיה סוריה בימי ספטימיוס סוורוס, הפכה צור לבירת הפרובינקיה. בימי אלאגבאלוס הפכה אמסה, עיר הולדתו של הקיסר, לבירת הפרובינקיה, ומאז ועד פירוק פרובינקיה סוריה פיניקיה התחרו שתי הערים על התואר.Otto Eißfeldt, Realencyclopädie der Classischen Altertumswissenschaft, Band XX: Philon–Pignus, 1941, ערך "Phoiniker (Phoinike)", עמ' 389–390 בפירוק הפרובינקיה הפכה צור לבירת הפרובינקיה החדשה פיניקיה פרליה (פיניקיה החופית), בעוד אמסה הפכה לבירת פרובינקיה פיניקיה ליבננסיס (פיניקיה הלבנונית). בסיס הלגיון השלישי גאליקה בְרפניה (בקרבת מסיאף) היה בתחומי הפרובינקיה וכפוף למושל צור, ויוצאי הלגיון התיישבו בצור, שקיבלה מעמד קולוניה .אולפיאנוס, דיגסטות, 50.15.1 גם בהנהגה הכנייסתית הובילה צור באזור וזכתה למעמד בכיר בדיוקסיית המזרח.
צור הייתה עיר הולדתו של פורפיריוס, ששמו המקורי היה "מלכוס", כלומר מלך.סודא, פורפיריוס; אונאפיוס, חיי הפילוסופים והסופיסטים
ימי הביניים
לאחר קרב הירמוך בשנת 634, בו ניצחו הערבים המוסלמים את הקיסרות הביזנטית, החלה תקופת השלטון הערבי בעיר. צור שימשה כבסיס לצי הערבי. הח'ליף מהשושלת האומיית, עבד אל מאליכ אבן מרואן, בנה את צור הן מבחינה צבאית, חיזוק ביצורי העיר והעברת מטה הצי הערבי מעכו לצור, והן מבחינה מסחרית. בימי הח'ליפות האומיית והעבאסית, היוותה העיר מרכז מסחרי גדול ותוסס. צור הייתה הנמל של ג'ונד אל־אורדון. בימי הח'ליפות הפאטימית השתלט יורד ים ערבי בשם 'אלקה' על צור ואף טבע מטבעות אשר נשאו את דמותו. הח'ליפות הפאטימית הגיבה בשליחת צי כנגד השליט המורד. בתגובה הגיע הצי הביזנטי להגן על העיר המורדת ובשנת 998 התחולל קרב ימי ליד חופי צור אשר הסתיים בניצחון החליפות הפאטימית.
בתקופת הצלבנים, בשנת 1124, נכבשה העיר והייתה חלק מממלכת ירושלים, אף על פי שהיו לה קשרים ישירים עם ערי מסחר איטלקיות. גם לאחר נפילת ירושלים וההפסד הצלבני לצלאח א־דין, נותרה העיר בידי הצלבנים עד שנת 1291, שבה נפלה בידי הממלוכים. לאחר מכן הפכה העיר חלק מהאימפריה העות'מאנית.
העת החדשה
במאה ה־17 ניסה שליט הר הלבנון הדרוזי, האמיר פחר א־דין השני, לפתח את העיר צור, אך הדבר לא עלה בידו.
מושל הגליל בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19, אחמד אל־ג'זאר, השתמש באבנים שנלקחו מבניינים בצור על מנת לפתח את בירתו עכו.
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|נמל צור בשנת 1925 לערך
לאחר מלחמת העולם הראשונה קם בעיר ממשל אשר תמך בשלטונו של המלך פייסל שהקים את ממלכתו בדמשק. לאחר תבוסתו וגירושו של פייסל מדמשק על ידי צרפת, נוסדה לבנון המודרנית בשנת 1920. תחילה היה דיון אם לייסדה על בסיס המחוז האוטונומי בהר הלבנון הנוצרית ברובה, שלא כללה (בין השאר) את דרום לבנון השיעי ברובו עם צור במרכזו. לבסוף צרפת החליטה לבחור באפשרות של לבנון הגדולה ואז הפכה צור חלק מלבנון.
ממוזער|שרידים מהתקופה הרומית בכנסייה מרונית
במלחמת לבנון הראשונה הגיעו כוחות צה"ל לעיר. לאחר המלחמה התרחשו בה אסון צור הראשון ואסון צור השני.
בספרות המקראית
מעמדה וגדולתה של צור בעת העתיקה באים לידי ביטוי גם במקרא. בנוסף להופעותיה בספרות ההיסטורית (ספר מלכים ודברי הימים), בטקסטים הספרותיים של המקרא מופיעה צור בשתי הופעות עיקריות, פרק שלם בספר ישעיהו ושלושה פרקים רצופים בספר יחזקאל, וכן אזכורים אחרים בספרי הנביאים ובתהילים.
משא צור אצל ישעיהו
הנביא ישעיהו הקדיש פרק () בספרו לקינה על נפילת צור, בין שאר נבואותיו על העמים. ערי פיניקיה, ובמיוחד צור, נפלו פעמים רבות לאויבים שונים, ועל כן קשה לזהות על איזו נפילה מקונן ישעיהו, אולם פסוק י"ג רומז שמדובר באשור. הקינה מתארת איך מתאבלות ארצות רבות מסביב לים התיכון בשמען על נפילת "צֹר הַמַּעֲטִירָה": תרשיש, ארץ כתים (קפריסין), צידון ומצרים, ואף הים עצמו. דבריו מרמזים על המצוקה ההיסטורית של בני צור, שכבר מתחילת הכיבוש האשורי החלו לנדוד מתחת עולו אל מעבר לים. העמים נדהמים מחורבן העיר שהייתה כה מפוארת. לאחר מכן פונה ישעיהו אל יושבי תרשיש, באומרו כי מסחרם ייגמר וכל שנותר להם כעת הוא לעבור בארצם כמו זרימת היאור. הוא ממשיך ואומר שיהוה הוא שגרם לחורבן צור והשמדת מעוזי כנען, אך לא נתן סיבה או פרט את חטאיהם. ישעיהו חוזר ומציע או מורה ל"בתולת בת צידון" (כינוי לצורהבתולה שהיא בת צידון (בתמורה ולא בסמיכות, בדומה לבתולת ישראל ובתולת בת ציון המקראיות ולבתולת ענת האוגריתית), ראו ; צידון טבעה על מטבעותיה את הכתובת "צדן אם צר", כלומר צידון אם צור, ראו ) לעבור למושבות בקפריסין, ואף שם לא תמצא מנוחה, ואולי תצטרך להמשיך הלאה, אל תרשיש, כבפסוק ו'. הוא מזכיר את חורבן הכשדים בידי אשור, ובכך נרמז אולי שהחורבן עליו מתנבא הוא בידי האשורים. הוא חותם את הקינה במילות פתיחתה, ואז פותח בנבואה: לשבעים שנה, שלא יותר ארוכות מכהונת מלך אחד (אם יאריך ימים), תישכח צור, ואז יקרה לה המסופר ב"שירת הזונה" (כנראה שירה נפוצה בין העמים בתקופתו); מוצע, אולי באירוניה, לזונה שהתקשתה למצוא עגבים לסוב את העיר בשיר ובכינור, כדי שאולי תיזכר. אז יזכור יהוה אותה, ומכיוון שדימה הנביא את צור לזונה, הוא מכנה את סחרה בשם זנות, ומנבא שתשוב אליו ו"תזנה", תסחור, עם כל הארצות, אך לא יישמר אצלה אלא יהיה קודש ליהוה.
דברי יחזקאל על צור
בספר יחזקאל הוקדשו שלושה פרקים (–) לנבואות וקינות על מפלת צור (יחד עם צידון) תחת נבוכדרצר מלך בבל . דבריו מתחלקים לשבעה חלקים, החמישה הראשונים עוסקים ישירות בצור: איום לפיו כתוצאה משמחת צור על נפילת ירושלם בידי הבבלים יבוא גם עליה נבוכדראצר; תיאור חרדת ארצות הים בשמען על מפלת צור; קינה והלל לצור; שתי קינות על מלך צור; נבואה קצרה על מפלת צידון; וניחומים לישראל. תיאור צור המהוללת ומפלתה דומה לתיאור המקביל המופיע במשא צור של ישעיהו. יש המשערים כי יחזקאל הבליע בדבריו קטעים מ"השירה הצורית" שהתחברה במאות ה־10–9 על גדולתה ותפארתה של העיר, אותה למד בשבתו בתל אביב מהגולים הצורים שישבו בקרבת ניפור. – תוך הפניה לבנימין מזר
בחלק הראשון פותח יחזקאל בזמן הנבואה: – בשנה האחת־עשרה למלוך צדקיהו, היא שנת חורבן הבית, באחד לחודש – משום שבנבואה יש התייחסות לחורבן ירושלים, משערים שמדובר באחד לחודש לאחר ששמע החורבן הגיע לנביא, כלומר בחודש האחד עשר (שבט). אז מתחילה הנבואה המאיימת על צור, כי בשל שמחתה על חורבן ירושלם, יעלה עליה יהוה – הים היה מקור עושרה של צור, וכעת העמים יחריהו כגלי הים. יחזקאל מגלה בקיאות במבנה העיר, ומנבא שייגרף העפר מהסלע עליה בנויה, ו – משטח עליו יפרשו דייגים את רשתותיהם. החורבן יגיע גם ל – מושג הנסוב על הכפרים הכפופים למטרופולין צור ביבשה., p. 607 אז יחזקאל מגלה את זהות המחריב – נבוכדראצר, ומתאר בפירוט את החורבן עצמו. לבסוף חוזר על תיאור צור החרבה כמשטח חרמים, ומנבא כי לא תיבנה עוד.
לאחר מכן פותח הנביא בתיאור אבל האיים (כך נקרא במקרא כל מקום על שפת הים) על מפלת צור. נשיאי הים פושטים את בגדיהם המהודרים, לובשים בגדי אבל, יורדים לארץ, משתוממים ונושאים קינות: איך העיר ה"חזקה בים" נפלה? בקינתם הם מהללים את העיר, או את מה שהיתה. אחרי כן הדיבור עובר ליהוה, האומר שהחריב את צור, שם אותה בעולם המתים והעביר את תפארתה לעולם החיים.
בחלק השלישי נושא יחזקאל עצמו, בשם יהוה, קינה על צור ומהלל אותה. צור היא "כלילת יופי", מתוארת כאונייה הבנויה לתפארת מעצים שונים משניר (הכינוי הפיניקי לחרמון), מלבנון, מהבשן ומקפריסין, ובדיה הם שש ממצרים ותכלת וארגמן מאלישה. עיקר הקינה בתיאור קשריה הענפים של צור: הנביא מונה ערים וארצות רבות וכותב מה היו קשריהם עם צור. אנשי הערים הפיניקיות הגדולות צידון, ארוד וגבל היו בעלי תפקידים שונים למענה, פרס, לוד ופוט היו לה חיל משמר, וארצות רבות אחרות מסביב לים התיכון ובתחומי המזרח הקרוב הקדום סחרו איתה בסחורות שונות ויקרות, אותן מפרט יחזקאל. בסוף הפירוט מזכיר יחזקאל את אוניות תרשיש, וחוזר לדימוי צור לאוניה אותה אנשים רבים השיטו במאמץ רב. כל אנשי האוניות, על תפקידיהם, מתוארים מתאבלים ומקוננים על חורבן צור, ושוב חוזר תיאור האיים ומלכיהם מתאבלים. הקינה נחתמת בפסוק: .
הקינה הבאה פונה ל"נגיד צֹר" – הכוונה למלך צור, לא למלך מימי יחזקאל או מלך מסוים אחר, אלא מלך כסמל למדינתו. בקינה הראשונה, יחזקאל, המדבר בשם יהוה, אומר כי נגיד צור נעשה יהיר וחשב עצמו לאל. הדובר מסכים שנגיד צור אכן חכם מאוד, ובזכות חכמתו התנהל בתבונה רבה והצליח, אך הדבר גרם לו ליהירות. באמירה מזכיר יחזקאל את הדמות הכנענית־אוגריתית דנאל (באוגריתית: 𐎄𐎐𐎛𐎍, דנאִל) מעלילת אקהת,ולא את דניאל היהודי, שכן היה בן זמנו של יחזקאל, ושמו במקרא נכתב תמיד עם י'; יחזקאל מזכיר את דנאל הכנעני במקום נוסף, , יחד עם עוד שני צדיקים לא־ישראלים אחרים, נח ואיוב, גם שם כ"דנאל" בלי י'. ראו כאדם שנודעה חוכמתו, ועלילתו נודעה גם בישראל; יחזקאל פנה לנגיד צור בסיפור הידוע לו היטב ממסורתו, אך גם משותף למסורות ארץ־ישראל. בשל גובה־לבו, מביא יהוה על צור זרים שישחיתוה ויחריבוה, ונגיד צור יהיה ביד הורגיו אדם ולא אל. הביטוי מצביע על כך שעד התקופה ההלניסטית נהגו הפיניקים למול את עצמם (כפי שמעיד גם הרודוטוסהרודוטוס, היסטוריות, 2.104 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)).
ממוזער|הכתרת זמרי־לים – תמשיח בו מתואר המלך האמורי זמרי־לים מקבל את סמלי המלוכה מהאלים במבנה באמצע גן עם חיות מיתולוגיות, ביניהן כרובים; למטה נראות שתי דמויות מחזיקות כדים מהם בוקעים נהרות בארבעה ראשים, בדומה לנהרות הבוקעים מגן עדן. החומר המיתולוגי בציור הושווה לסיפור גן עדן, ובעיקר לתיאור מלך צור בו.
החלק האחרון הנוגע ישירות לצור הוא הקינה השנייה למלך צור, גם היא בשם יהוה. הקינה נפתחת בדברי הלל ושבח למלך צור – הוא מתואר כמושלם, חכם, יפהפה, ויושב בגן עדן, מסוכךכלומר "שמסוככים עליו", תחת סכך באבני חן שונות ויקרות (לדימוי זה יש זיקה לאגדות שונות מהאזור) שנוצרו במיוחד בשבילו. מלך צור מעוטר בתואר רב־משמעות: . הסמליות של כס הכרובים, המוכר מהאמנות הפולחנית הפיניקית, ככס מלכותי באה לידי ביטוי בתואר זה., p. 704 עדיה חורון שיער שהמילה "ממשח" מרמזת, לאור הסחר הענף של צור בצפון אפריקה (באמצעות קרתחדשת) ומערבה, לשם אימזיע'ים, שבין צורותיו (בעיקר בקרב הטוארג) נמצאות גם גרסאות מהשורש מ־ש־ע' (כמו I-mušaɣ, אי־מושע'). הדבר מתבסס גם על זיהוי גן עדן בצפון אפריקה, ומציאת היסוד באגדת גן עדן והגירוש ממנו באירועי המדבור של הסהרה,להרחבה ראו בויקיפדיה האנגלית: , , , שכפו על יושבי האדמות הפוריות שהפכו למדבר לנדוד מזרחה. הנמשל הוא שמלך צור מסוכך, מגן על ארצות־חסותו, ובכך מתקבל על הדעת זיהוי משמעות המונחים במערב, שם התרכז עיקר הסחר הצורי. יהוה שם את מלך צור, הכרוב, בהר קודש, ובניגוד לקינה הקודמת המאשימה את מלך צור ביוהרה בחושבו עצמו לאלוהים, פה נאמר במפורש , כלומר הוא שלט בגן כאלוהים השולטים בעולם. אז נאמר על מלך צור שהיה תמים מיום היבראו, עד שנמצאה בו עוולה (מוסבר כי בשל סחרו הרוב מידותיו הושחתו), ובכך הוא מדומה לאדם הראשון שנברא ושגורש מהר האלוהים בשל חטאו. האשמת המלך בגובה לב בשל יופיו וחכמתו חוזרת, ונאמר שהמלך יושפל לעיני מלכים אחרים, ומאחר שמסחרו חילל את מקדשיו, אש תאכל אותו. גם קינה זאת נחתמת במילים .
החלק הבא של הנבואה לא נוגע לצור אלא לצידון, מנבא את חורבנה האלים, ובכך לא יהיה עוד לישראל מכאוב. החלק האחרון מנבא, בלי קשר ישיר לנבואות והקינות הקודמות, קיבוץ בית ישראל הגולים וישיבתם הבטוחה בארץ.
אזכורים נוספים
בטקסטים הספרותיים של המקרא מוזכרת צור גם בספרים נוספים.
בספר ירמיהו מלכי צור יחד עם מלכי צידון ו"מלכי האי אשר בעבר הים", וכן מלכים רבים נוספים (כולל יהודה) כחלק מהגויים עליהם מתבקש ירמיהו לשפוך כוס יין החמה; מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון קיבלו דרך שליחיהם הבאים לירושלם לצדקיהו (בכך אולי נרמז שבאו לטכס עצה בדבר מרידה בבבלים) את נבואת ירמיהו, בה הוא שלח להם מוסרות (רצועות לקשירת עול) ומוטות (המרכיבים את העול) וניבא שיהוה צבאות אלוהי ישראל, בורא הארץ, נתן את הארצות ומלכיהן ביד נבוכדראצר, בנו ונכדובפועל, את נבוכדראצר ירש בנו אויל־מרודך, אך אותו לא ירש בנו אלא נרגל שראצר, שלא היה לו קשר דם לנבוכדראצר או לבנו; הערים הפיניקיות, ביניהן צור וצידון המוזכרות בנבואה, לא נכבשו על־ידי הבבלים (אולי היו תחת השפעה מסוימת שלהם בלבד); ראו ; הממלכה שלא תיכנע לעולם תוחרב, ולכן אל להם לשמוע לנביאיהם שיאמרו להם אחרת, ואולם הגוי שיעבוד את מלך בבל ינוח על אדמתו. בנבואה קצרה אחרת על חורבן ערי חוף הלבנט, מנבא ירמיהו שמצפון יבואו מים וצבא גדול, וחרב יהוה תחריב את הפלשתים, (ייתכן שנרמז שהפלשתים היו באים לעזרת צור וצידון).; , במיוחד
מחוץ לקינה הארוכה שנשא על צור, יחזקאל מזכיר שנבוכדראצר לא הצליח להפיל את צור במצור, וכמין פיצוי ייתן לו יהוה את ארץ מצרים.
בדברי יהוה אֶל יואל מאשים האֵל את צור וצידון (אף שלא ידועים מעשי איבה שעשו לישראל) יחד עם גלילות פלשת (אויבי ישראל הידועים) שעשו לישראל רעה ללא סיבה, ובזזו את עושר ישראל ומכרו את בני יהודה ליוונים (הסוחרים בעבדים); ועל כן יהוה ינקום, יעורר את הבנים המכורים, והם ימכרו את בני ובנות מוכריהם לשבאים.;
גם עמוס מאשים את צור בפשע כלפי ישראל – הם הסגירו "גלות שלֵמה לאֱדום", ועל ש – ובכך נרמז לברית בין צור לדוד ולשלמה.
בנבואה חיובית לאחרית הימים ניבא זכריהו שאויבי ישראל הסובבים אותה (ארם, כנען ופלשת) ייכנעו, וניבא שאף שצור וצידון חכמות מאוד, וצור הייתה מבוצרת ועשירה וצברה "כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת", יהוה יורִשנה (יהפוך אותה לענייה, מלשון "רש"), יכה בים את חילה, דווקא בים שהוא מקור עושרה, והעיר תישרף.; צמד המילים המליצי כסף־חרוץ מוכר גם מכתובות פיניקיות, מהספרות האכדית וכן למכביר בשירה האוגריתית.
בספר תהלים מוזכרת צור שלוש פעמים: הראשונה, במזמור למלך בחתונתו עם בת עם זר – בחלק בו המזמור פונה לכלת המלך הזרה, הוא משבח אותה ש"בת צֹר" (כנראה הכוונה לעיר צור) ועשיריה יחלו פניה במנחה;; השנייה, בין אויבי ישראל הסובבים אותה (יחד עם אדום, ישמעאלים, מואב, הַגְרים, גבל, עמון, עמלק, פלשת ואשור) שמתוארים כורתים ברית נגד ישראל;; והשלישית, כמקום בו יש יישוב יהודי גדול (יחד עם רהב – כנראה מצרים, בבל, פלשת וכוש) ולכן משבחים בצור את ציון עיר האלוהים.;
מבנה העיר כיום
העיר בנויה מאי המוקף משלושת צדדיו בים ומחובר לחוף בגשר יבשתי מלאכותי.
המפרץ הצפוני שיוצר הגשר היבשתי קרוי בחר אל־מברכה
המפרץ הדרומי של האי קרוי בחר א־צליב
בדרום ישנה לשון יבשה סלעית הנכנסת אל תוך הים בשם ראס מינת רצץ
בתוך האי בנויה העיר העתיקה של צור, הבנויה בצפיפות רבה. העיר בנויה לאורך החוף הצפוני, ובמזרח העיר, בתוך שכונת "ביות אלבס", עברה מסילת הרכבת שבין ארץ ישראל ללבנון. בצפון האי מצוי המגדלור, "אל־מנארה", של מזח הדייגים של צור המצוי מזרחית למגדלור.
לאחר שנת 1948 הוקמו באזור צור שלושה מחנות פליטים גדולים: אל בץ, בורג' א־שמאלי ורשידיה, על מנת לקלוט את המוני הפליטים שברחו מארץ ישראל.
אתרים חשובים
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|שלט המוצב בסמוך לעיר העתיקה של צור בהתאם להוראות אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין
בעיר העתיקה ישנם שרידים של קתדרלה מהתקופה הצלבנית, כנסייה קתולית עתיקה וכן מסגד גדול.
בשכונת "ביות אל באס" ישנו אתר ארכאולוגי ובו קשת ניצחון ואמת מים מהתקופה הרומית. מעט מדרום לשכונה מצויים שרידי ההיפודרום העתיק של העיר, אתר מתקופת השלטון הרומאי.
ממזרח לעיר ישנו קבר הקדוש למוסלמים הקרוי "נבי מעשוק", אך אין ידוע מיהו.
דרומית לעיר ישנם מעיינות מים המובילים אל בריכות הקרויות "בריכות שלמה". האגדה מספרת שאלה הבריכות המופיעות ב: "מעין גנים, באר מים חיים ונוזלים מן לבנון".
יהודים בצור
בעת העתיקה
בכתובת רחוב נזכרות ב"תחום צור" העיירות שצת, בצת, פי מצובה, חנותה (המחולקת לעלייתה – העליונה, ולארעייתה – הארצית, התחתונה), ביברה, ראש מייה , אמון ומזה, כעיירות האסורות לעניין חובת קיום המצוות התלויות בארץ.
בימי הביניים
לאחר כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים ב־1073 עבר מרכז ההנהגה היהודי שנותר בארץ ישראל בדמות ישיבת ארץ ישראל אל צור. הישיבה התקיימה בצור בראשות אביתר גאון וברחה משם בעת שהתקרבו הצלבנים לעיר ב־1096. בנימין מטודלה מצא בה כ־500 יהודים. הוא מספר שיש "להם שם ספינות ליהודים בים" ושיש שם "יהודים אומני (זכוכית) הטוב הנקרא זכוכית צור, החשוב בכל הארצות".
ישנן עדויות לקיומה של קהילה יהודית בצור לאחר מסע הצלב השלישי. בתקופה זו היא הגיעה למעמד של יוקרה והוכרה כמרכז-תורה, שזכה להערכה בדברי הרמב"ם, שהתכתב עם כמה מחכמי צור ומאוחר יותר עם תלמידיהם. בחליפת מכתבים מדצמבר 1198 בין האפיפיור אינוצנטיוס השלישי לבין יוסציוס (Joscius), ארכיבישוף צור, עוסקת ביהודים שרצו להמיר את דתם לנצרות, מבלי שייאלצו להתכחש לבני זוגם להם היו נשואים. בתקופה זו התגוררו התושבים היהודים ברובע הוונציאני של העיר, אך יהודים התגוררו גם ברובע המלכותי וברובע הגנואזי. היהודים התגוררו בשלושה ריכוזים נפרדים, אך יהושע פראוור משער שהם התגוררו בשטח רצוף מבחינה טופוגרפית. הידיעה האחרונה על הקהילה היהודית בצור מתקופת הצלבנים היא משנת 1283. העיר פונתה על ידי הצלבנים בשנת 1291, ולדעת פראוור אין סיבה להניח שחל שינוי במצב הקהילה היהודית עקב הפינוי.
בעת החדשה
ישנו דיווח בודד משנת 1656 על קיומו של יישוב יהודי בעיר באמצע המאה ה־17. דיווחים משנת 1839 מספרים על קיומה של קהילה יהודית בעיר, שחלקם הגיע מחוף אלג'יר ורובם פליטי רעידת האדמה בצפת ב־1837. אחד הדיווחים הוא מאת מיסיונר אנגלי, שמספר כי שוחח עם הילדים היהודים בעברית. הנרי בייקר טריסטראם שערך מסע בארץ ישראל בשנים 1863–1864 מספר בספרו על יהודי צור שניסו לסחור עמו במטבעות זהב עתיקים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מטבעות עתיקים מצור באתר wildwinds
שלמה קושלבסקי, נבואות צור לפי אברבנאל, קובץ המעיין תמוז תשס"ז, שעלבים
התאולוגיה של הפיניקים מאת סכניתן, באתר sacred texts
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:לבנון: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:לבנון: ערי חוף
קטגוריה:לבנון: ערי נמל
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:נחלת שבט אשר
קטגוריה:איים לשעבר
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:מחוז דרום לבנון: יישובים | 2024-09-22T11:15:36 |
צידון | צִידוֹן (בפיניקית: 𐤑𐤃𐤍 – צדן; בסורית: ܨܝܕܘܢ – צידון; בערבית: صَيْدُونْ – צַיְד֫וּן, או בגרסה הנפוצה יותר בימינו صيدﺍ – צַ֫יְדָא או צֵ֫ידָא) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון (אחרי ביירות וטריפולי). העיר הייתה אחת הערים הפיניקיות המרכזיות ביותר. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ־48 קילומטר מדרום לביירות וכ־40 קילומטר מצפון לצור.
האוכלוסייה במטרופולין מונה כ־250 אלף תושבים, מוסלמים שיעים, סונים ונוצרים.
העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.
היסטוריה
העת העתיקה
ימין|ממוזער|חותם הגליל של אַדּוּמוּ מלך צידון, המאה ה־13 לפנה"ס, הלובר (AO 22361). החותם מציג מתפלל הנמצא בין בעל־סת (מימין) מחזיק ואס ורשף (משמאל) בתחונה האופיינית לו, מניף אלה ואוחז במגן.
ימין|ממוזער|חותם הגליל של אַנִּיפִי מלך צידון, המאה ה־13 לפנה"ס, הלובר (AO 22362)
צידון נזכרת בסביבות המאה ה־14 לפנה"ס, בכתבי אוגרית.לוח KTU2 1.14 IV (מתוך עלילת כרת) העיר הייתה מרכזית מאוד בקרב הפיניקים – "פיניקים" הוא כינוי יווני זר, ובקרב הפיניקים עצמם נפוץ הכינוי "כנענים" או "צידונים", גם אם מוצאם לא היה מצידון.
ממכתבי אחתאתן (אל־עמארנה) עולה מאבק בין מלך צור אבימלך למלך צידון זמרי־הדה , – למשל מכתב EA 146, עמ' 606–607; מכתב EA 148, עמ' 612–615 שלפי האשמות אבימלך שיתף פעולה עם עזירו המורד. – למשל בסוף מכתב EA 147, עמ' 610–613
באודיסיאה (המאות ה־9–8 לפנה"ס) מזוהים הפיניקים כצידונים.הומרוס, אודיסיאה, שיר 15 שורה 118: "מלך צידונים"; שיר 15 שורה 415: "פויניקים". באיליאדה מגיע פאריס לצידון, שם נארגו שמלות צבועות.הומרוס, איליאדה, שיר שישי, שורות 288–292 (ראו בתרגום טשרניחובסקי)
בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, ומשמה המקורית בפיניקית 𐤑𐤃𐤍 צדן השתלשלו שמותיה בשפות אחרות, Ṣidunni באכדית,; Σιδών (סידון) ביוונית, ܨܝܕܘܢ (צידון) בסורית, Sidon בלטינית, صَيْدُونْ (צַיְדוּן) בערבית קלאסית או صيدا (צַיְדָא) בערבית. מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור.
אתבעל מלך הצידונים מהמקרא היה מלך צור וצידון,יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני) וכינויו "מלך צידונים" מצביע על מלכותו על כל פיניקיה. אותו מלך בנה (כלומר ביצר) את בתרון ואת העיר "Αὖζαν" בלוב.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני) בימיו גם נוסדה, כנראה, המושבה הפיניקית המרכזית בקפריסין – כתי, שנותרה עיר תלויה בצור (אך לא בצידון) מאות שנים לאחר מכן.
מעבר לים
הקהילה הפיניקית באתונה נקראה "עם צדן", ונעבד בקרבה האל "בעל צדן" (המוכר גם מכתובת אשמונעזר).KAI 60: כתובת המרזח קיימות עדויות לצידונים גם מפיראוסKAI 59: כתובת אספת ומדמטריאס ההלניסטית.
צידונים שחיו בקרתחדשת הזדהו בכתובות שהקימו (בעיקר כתובות נדר), והסתדרו פעמים רבות בחבורות שנקראים "בד".CIS I 269, 272, 275, 279, 284, 285, 289-293. אותם בדים הונהגו בידי מנהיג, וכותבי הכתובות נשאו את התואר "אִש צִדֹן בד..." ולאחר הבד הופיע שם מנהיג הבד. פעמים רבות אותן כתובות נכתבו לפקודת ("למיעמס" בפיניקית) אדם מסוים או למיעמס עם קרתחדשת, מה שמצביע על זכויות מיוחדות לצידונים בעיר.CIS I 269, 271-272, 290, 291; נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות – אוסף שיָרי ספרות כנען, דביר, 1942, עמ' 327. אנשי צידון התייחסו לעצמם לרוב כ"אִש צִדֹן", ובמקרים נדירים,בנוסף לכתובות בהן מוזכר בד אנשי צידון או שנידרו לפי מיעמס־פקודה, ניתן לעיין בכתובות CIS I 277, 281-283. בעיקר מחוץ לקרתחדשת, "הצִדֹנִי" או "הצִדֹנִת".מקרתחדשת CIS I 308, מאתונה ופיראוס KAI 53, 54, 59 (כתובות פיניקיות־יווניות אתונאיות) סופרים צידונים הובאו לקרתחדשת.CIS I 273, 277
מעבר לים היו גם אנשים שנקראו על שם העיר צידון, כמו השמות הנקביים "צדנת",CIS I 2798 ו"צדן" שניתן לבת איש צידוני.CIS I 273; נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, 1942, עמ' 328.
במקרא
במקרא, האפונים "צידון" הוא בכור כנען., בברכת יעקב מבורך זבולון כאבי שבט ימי, ש"ירכתו על צידֹן". העיר ליש, שלאחר כיבוש שבט דן נקראה דן, הייתה בהשפעת העיר צידון, וכך גם צרפת בימי אליהו.
בין צידון לממלכת ישראל נכרתה ברית, שביטויה היה חתונת אחאב ואיזבל בת אתבעל מלך צידונים.;
בשל קרבתה לצור מוזכרת העיר מספר פעמים בקינות ישעיהו ויחזקאל על צור., , ; בקינת ישעיהו מתאבלת צידון יחד עם תרשיש, ארץ כתים (קפריסין) ומצרים על מפלת צור, וצור עצמה מכוּנה "בתולת בת צידון". בקינה הגדולה של יחזקאל על צור (שייתכן שביסס אותה על קינות הצורים עצמם – תוך הפניה לבנימין מזר), מוזכרים אנשי הערים הפיניקיות הגדולות צידון, ארוד וגבל כבעלי תפקידים שונים בצור (כאשר עמים אחרים היו לה לחיל משמר או סחרו איתה). בסוף הקינה על צור מופיעה נבואת חורבן קצרה על צידון: יחזקאל מנבא את חורבנה האלים, ובכך לא יהיה עוד לישראל מכאוב. צידון מוזכרת בנבואות נוספות., , ; ; ;
צידון מוזכרת במקומות נוספים בספרות המקראית. בספר ירמיהו, בו מלכי צידון יחד עם מלכי צור ו"מלכי האי אשר בעבר הים", וכן מלכים רבים נוספים (כולל יהודה) מופיעים כחלק מהגויים עליהם מתבקש ירמיהו לשפוך כוס יין החמה; מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון קיבלו דרך שליחיהם הבאים לירושלם לצדקיהו (בכך אולי נרמז שבאו לטכס עצה בדבר מרידה בבבלים) את נבואת ירמיהו, בה הוא שלח להם מוסרות (רצועות לקשירת עול) ומוטות (המרכיבים את העול) וניבא שיהוה צבאות אלוהי ישראל, בורא הארץ, נתן את הארצות ומלכיהן ביד נבוכדראצר, בנו ונכדו; הממלכה שלא תיכנע לעולם תוחרב, ולכן אל להם לשמוע לנביאיהם שיאמרו להם אחרת, ואולם הגוי שיעבוד את מלך בבל ינוח על אדמתו. בנבואה קצרה אחרת על חורבן ערי חוף הלבנט, מנבא ירמיהו שמצפון יבואו מים וצבא גדול, וחרב יהוה תחריב את הפלשתים, (ייתכן שנרמז שהפלשתים היו באים לעזרת צור וצידון).; , במיוחד בדברי יהוה אֶל יואל מאשים האֵל את צור וצידון (אף שלא ידועים מעשי איבה שעשו לישראל) יחד עם גלילות פלשת (אויבי ישראל הידועים) שעשו לישראל רעה ללא סיבה, ובזזו את עושר ישראל ומכרו את בני יהודה ליוונים (הסוחרים בעבדים); ועל כן יהוה ינקום, יעורר את הבנים המכורים, והם ימכרו את בני ובנות מוכריהם לשבאים.; בנבואה חיובית לאחרית הימים ניבא זכריהו שאויבי ישראל הסובבים אותה (ארם, כנען ופלשת) ייכנעו, וניבא שאף שצור וצידון חכמות מאוד, וצור הייתה מבוצרת ועשירה וצברה "כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת", יהוה יורִשנה (יהפוך אותה לענייה, מלשון "רש"), יכה בים את חילה, דווקא בים שהוא מקור עושרה, והעיר תישרף.; צמד המילים המליצי כסף־חרוץ מוכר גם מכתובות פיניקיות, מהספרות האכדית וכן למכביר בשירה האוגריתית.
אזכורים של "צידונים" בתנ"ך יכולים לכלול את כל הפיניקים, ולא להתייחד תמיד לבני העיר צידון.באופן מובהק ב; אולי גם ב, , , , , , , , ,
תחת האימפריה האשורית
המלך האשורי תגלת פלאסר הראשון כבש את האזור ("אמורו"), וקיבל מנחה מגבל, צידון וארוד.
אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו, מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.
אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצידונים, בין שאר ממלכות ארץ כנען.
ממוזער|תבליט הובלת העצים, תבליט אשורי מימי סרגון השני המתאר הובלת גזעי עצים לבנייה באוניות פיניקיות
צידון ומלכיה לא מוזכרים בכתובות המלכותיות של המלכים האשורים החדשים הראשונים תגלת פלאסר השלישי וסרגון השני.
ימין|ממוזער|מנחות של אוניות מוגשות מצור וצידון לשלמנאסר השלישי, מתוך תבליטי שערי אימגור־אנליל
יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתיון) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור. משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אוניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אוניות ואוניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם של הצורים. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) לארץ חֿתי (הלבנט) כוון בין השאר נגד מלך צידון לולי (Lulî באכדית), שמרד במלך אשור וברח לים (בחלק מהכתובות מצוין כי הוא ברח לקפריסין), ועל כן סנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית-זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, הערים המבוצרות הכפופות לצידון עליהן הסתמך לולי. וכן ב־ המדיניות האנטי־אשורית של לולי עודדה את חזקיהו למרוד באשור, ונראה שאף נכרתה ברית בין צידון לבין יהודה. הוא המליך במקום לולי את אתבעל (Tu-Baʿlu באכדית) על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית. וכן ב־ לאחר מכן מתוארים יחד עם אותו אתבעל שאר מלכי ארץ אמורו מגישים לסנחריב מנחה. וכן במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם". וכן
בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית. בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם. עבדי־מלכתי ברח לים (בדיוק כמו לולי מימי סנחריב), אך אסרחדון השיגו וערף את ראשו בחודש תשרי. הוא לקח את אשתו, בניו, בנותיו, שומרי ארמונו, ואוצרות וסחורות טובות רבים ("כל מה שהיה בעל ערך מארמונו בכמויות גדולות"), וכן אנשים ובהמות אין־ספור, לארץ אשור. לאחר מכן אסף אסרחדון את כל מלכי ארץ חַֿתִי (הלבנט) וחוף הים, והם בנו עיר במקום אחר, שהוא קרא לה "כַר־אסרחדון". תושבי ערים רבות בסביבת צידון, המתוארות כמקומות מרעה והשקייה למבצרי עבדי־מלכתי שהכניע אסרחדון, יושבו בעיר החדשה, יחד עם אנשים שהכניע אסרחדון ב"הרים המזרחיים" ובים. אסרחדון סידר מחדש את פחת צידון, הציב עליה מושל משלו, והגדיל את המנחה שדרש מהם לשלם. הוא העניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו. גם את סַנְדַה־אוַּרִּי בן בריתו של עבדי־מלכתי הכניע אסרחדון. בעיר אשור נמצאו אמפורות בהט עליהן נכתב כי הכילו שמן לנסיכים מארמון עבדי־מלכתי בצידון. בהמשך כבר לא מפורטים בכתובותיו צידון ומלכיה בין מלכי הלבנט.
צידון לא הוזכרה גם בכתובות המלכותיות של אשורבניפל.
תחת האימפריה הבבלית החדשה
פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור,הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).
המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני.
תחת האימפריה הפרסית
ממוזער|מטבע צידוני מ־420–410 לפנה"ס (התקופה הפרסית), עליו חומות העיר צידון, אונייה צידונית ושני אריות
ימין|ממוזער|מקדש אשמון בצידון
במאות ה־5–4 לפנה"ס הייתה צידון מעצמה ימית חשובה ביותר, בעלת עצמה כלכלית רבה. צידון זכתה למרכזיות ויוקרה תחת האימפריה הפרסית (והתעלתה אף על צור); מלחמת פרס ויוון התרכזה בעיקר בהתנגשויות צידון ואתונה, ומלך צידון היה כ"שר חיל־הים" למלך המלכים הפרסי. מסע הריגול של נכבדי דריוש ליוון במטרה להכין את הקרקע לכיבושה יצא מצידון.הרודוטוס, היסטוריות, 4.136 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) כאשר חשיארש הראשון קיים תחרות ראווה בין אוניותיו באבידוס, ניצחו האוניות הפיניקיות מצידון.הרודוטוס, היסטוריות, 7.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) האוניות הפיניקיות מתוארות כאוניות הטובות ביותר, ומתוכן הצידוניות הן הטובות ביותר.הרודוטוס, היסטוריות, 7.96, 7.99 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) כשרצה חשיארש לבחון את צבאו, בבחינת הצי בחר לעבור על פני אוניותיו באונייה צידונית תחת אוהל זהב.הרודוטוס, היסטוריות, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) במקרה אחר בו רצה חשיארש להיוועץ עם אנשי הצי שלו, נקראו שליטי העמים ומפקדי האוניות מסודרים לפי הכבוד שניתן להם מאת המלך, כאשר הראשון במעלה היה מלך הצידונים.הרודוטוס, היסטוריות, 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
ימין|ממוזער|מטבע של עבדעשתרת הראשון, מצד אחד עבדעשתרת והמלך הפרסי על מרכבה, מעליהם כיתוב "עב" (קיצור של שם המלך), מצד שני אונייה צידונית אלגנטית
המלך עבדעשתרת הראשון מלך בצידון תחת האימפריה הפרסית, ובנה את העיר מגדל עבדעשתרת, שנוסדה מאוחר יותר כקיסריה.
כמה ממלכי צידון השאירו כתובות מלכותיות וכתובות קבורה, המתוארכות לעיתים לתקופה הפרסית – כתובת תבנת, כתובת אשמונעזר וכתובות בדעשתרת. בכתובת אשמונעזר נכתב ש"אדון המלכים" (כנראה מלך פרס) הרחיב את שליטת מלכי צידון עד לדאר ויפו שבשרון, בתמורה לפעולות אשמונעזר.KAI 14 שו' 18–19 בתקופתם נבנה גם מקדש אשמון מצפון לעיר.
התקופה ההלניסטית
ממוזער|ארון הקבורה של עבאלנם מלך צידון, הידוע כארון קבורת אלכסנדר
ממוזער|233x233px|ארון הקבורה הליקי מצידון
אלכסנדר הגדול המליך את עבדאלנִם למלך על צידון תחתיו, והוא נקבר בארון הקבורה הידוע כארון קבורת אלכסנדר. בנו של מלך זה הקדיש כתובת דו־לשונית לעשתרת־אפרודיטה בקוס.KAI 292, ראו
בתחילת המאה ה־3 לפנה"ס החזיק דמטריוס פוליורקטס לכמה שנים בצידון ובצור.
כתובת יבנה ים היוונית מזכירה את ה"צידונים".
ימין|ממוזער|150x150 פיקסלים|מטבע מצידון המציג את אירופה על השור, ומתחתיה כיתוב ביוונית ΣΙΔΩΝΙΩΝ ופיניקית 𐤋𐤑𐤃𐤍𐤌 (שניהם במשמעות "לצידונים")
אגדת קדמוס ואירופה קיבלה מעמד חשוב בפיניקיה עצמה, לכל המאוחר בתקופה ההלניסטית. מטבעות רבים מצידון מציגים את חטיפת אירופה על השור, וייתכן שמציגים גם את קדמוס ואחיו פויניקס ואת קדמוס נלחם באריה; מטבעות מצור מציגים את השור ניגש לאירופה ואירועים שונים מחיי קדמוס. כתובת דיוטימוס, כתובת ביוונית מצידון המקדישה פסל למנצח הצידוני הראשון במשחקים פאן־הלניים, מציינת אותו כ"ראשון מבין האזרחים (של צידון) שהביא מהלאס את תהילת ניצחון הפרשים לביתם של האגנורידים (בני אגנור) האצילים", וציינה ש"שמחה גם תבאי בת קדמוס העיר הקדושה בראותה את תפארת הניצחונות של עיר־האם ("מטרופולין") שלה"; הכתובת אף תיארה את הניצחון כ"פורוני", על שם , מלך ארגוס הקדמון (שכן המשחקים בהם דיוטימוס ניצח נוהלו על־ידי בני ארגוס) המתואר על ידי הלאניקוס איש לסבוס כאבי אגנור. אזכור מסורות אלה נועד מחד לייחש את הצידונים לפורונאוס ההלני, ובכך לאפשר להם להשתתף במשחקים פאן־הלניים, ומאידך מדגישים את התרומה המכרעת של הפיניקים ליוון ואת היכולת של הפיניקים להתעלות על היוונים גם ביוון עצמה.Corinne Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia: ‘Middle Ground’ and New Agencies", in: Jörg Rüpke (ed.), The Individual in the Religions of the Ancient Mediterranean, Oxford University Press, 2013, p. 51–52, Corinne Bonnet, "The Hellenistic Period and Hellenization in Phoenicia", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 108, בתחילת המחזה לאוקיפה וקליטופונטה בן המאה ה־2 לפנה"ס, מתאר המספר את צידון, ומספר שבעת סערה עגן בה והלך להגיש מנחה לעשתרת אלוהי הפיניקים במקדשה; במקדש ראה ציור של חטיפת אירופה, והוא מתאר בפירוט את הציור.אכילס טטיוס , לאוקיפה וקליטופונטה , 1.1 (ראו במקור היווני עם תרגום לאנגלית) תיאור זה כנראה איננו היסטורי.
תחת האימפריה הרומית
מטבעות ביוונית מהתקופה הרומית של העיר מרמזים שגם בתקופה זאת המשיכה להיות צידון מעצמה ימית אוטונומית, ללא תלות ברומאים.: , "שנת 193 לצידון האלוהית, הקדושה ועיר־המקלט, השולטת בצי (או השולטת בימים)", שנת 82/83 לספירהממוזער|מטבע אס רומאי מצידון, מצד אחד דמותה של יוליה מאיסה, מהצד השני עשתרת במרכבה טקסית
בתקופה הרומאית היו העיר ובתיה ידועים ביופיים.יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 2.18.9 בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצידון תיאטרון.יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.21.11
כאשר בא פקורוס הפרתי להוריד מהשלטון את הורקנוס ולהמליך את אריסטובולוס הוא הגיע ליהודה בדרך החוף הפיניקי, ויושבי צידון מסרו את עירם לידיו.יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.13.1 כאשר אריסטובולוס שידל את שלומית דודתו להתחתן עם סולי הערבי ולגלות לו את סודות הורדוס, גילתה זאת שלומית להורדוס, והוא כלא את שני בניו בכפר הצידוני פְּלַטַּנֵּי.יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.27.2
בפתחו של המרד הגדול התבצעו מעשי טבח ביהודים בערים רבות בלבנט, אולם אנשי העיר צידון (יחד עם מספר מצומצם של ערים אחרות) לא טבחו ביהודים ולא שמו אותם במאסר.יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 2.18.5
פאוסניאס (המאה ה־2) מציין שפגש במקדש אסקלפיוס באייגיום שבאכאיה איש צידוני, שהכריז שלפיניקים יש יותר מושג על האלים מליוונים, והשניים התווכחו ויכוח תאולוגי על מהות האלים.פאוסניאס, תיאוריה של יוון, 7.23.7–7.23.8 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
הברית החדשה
על פי הברית החדשה, בין האנשים שהגיעו לשמוע את ישו היו גם "מִסְּבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן" ישו ביקר ב"גְּבוּלוֹת צוֹר וְצִידוֹן" ובין היתר עשה שם נס להוציא שד מבת של אשה "יְוָנִית וְאֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ פְּנִיקְיָה אֲשֶׁר לְסוּרְיָה".
בספר "מעשי השליחים" מסופר על מסעו של פאולוס, העצור, בספינה הרומית ועגינתם בצידון, שם הותר לו לפגוש את חבריו הנוצרים.
ימי הביניים
בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים ומאוחר יותר על ידי הצלבנים. ב־4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי זיגורד הראשון והפכה לבירת סניוריית צידון שבממלכת ירושלים. צלאח א־דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. ניתן עד היום לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים, את מבצר הים וכן את מבצר היבשה ששופץ וחוזק בתקופת מסע הצלב השביעי.
ממוזער|המצור המונגולי על צידון ב-1260; איור בכתב-יד מראשית המאה ה-14צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב־1249. לואי התשיעי, מלך צרפת ביצר ב-1254 את מצודתה. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר. ז'וליין גרנייה , הנסיך הצלבני ששלט על העיר ועל הבופור, השתלט על הכוח המונגולי ובתגובה הרס קיטבוקה את העיר.
העת החדשה
ממוזער|ימין|ציור של צידון משנת 1843
ממוזער|צילום צבוע של צידון מסוף המאה ה־19בתקופה העותמאנית הייתה צידון בירת איילט צידון.
במלחמת העולם השנייה נערך קרב צידון (13–15 ביוני 1941) שהיה חלק מתמרון הדיוויזיה השביעית האוסטרלית לכיבוש ביירות, במערכה בסוריה ובלבנון מערכה שערכה חמישה שבועות ונערכה בין בעלות הברית לכוחות הצרפתים של וישי. בסיומו של הקרב האוסטרלים כבשו את העיר.
בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים.
ימין|ממוזער|מבצר הים בנמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.
ממוזער|החוף נמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.
העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה, וכוחות צה"ל נכחו בה.
יהדות צידון
יהודי צידון ראו את עצמם כחלק מארץ ישראל, ולא נהגו בה יום טוב שני של גלויות.
בעיר קיים מבנה של בית הכנסת צידון שהוקם בשנת 822 והוא בית כנסת העתיק בעולם שמבנהו קיים.
הנוסע בנימין מטודלה (1170–1168) מספר על קהילה יהודית קטנה בצידון, כעשרים יהודים. אחר שנהרסה בשנת 1260 על ידי המונגולים העיר ננטשה, כולל בידי הקהילה היהודית שעזבה אותה. היישוב היהודי חודש בתקופת האימפריה העות'מאנית. במאות ה־16 עד ה־19 דיווחו נוסעים נוצרים על קהילה יהודית ולה בית כנסת.
משה מונטיפיורי ביקר בעיר בפסח 1839 ועל פי בקשתו נערך מפקד מדויק של היהודים תושבי צידון. הוכנה רשימת תושבים של הקהילה, המכילה את שמות כל היהודים תושבי צידון, לפי גילם, מוצאם ומקור מחייתם. הרשימה כללה 57 משפחות שמנו 215 נפשות ועוד ־72 בודדים, בסך הכל 287 נפש. 25 מהמשפחות לא היו ילידי צידון, רובם היו ילידי ארץ ישראל שעברו לצידון מטבריה, עכו וצפת. חלקם הגיעו לצידון מסוריה.
הכומר האנגלי ויליאם ג'ון וודקוק תיאר את הנשים היהודיות בצידון: "רבות מן הנשים חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלה שבדמשק. וראיתי מהן רבות שהן יפות־תואר ביותר".
הקהילה התגוררה בשכונה מיוחדת מוקפת חומה עד לתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, בה החלו להתגורר מחוץ לשכטנה. המשיכה להתקיים בעיר קהילה יהודית קטנה שמנתה ב־1920 500 איש. בהמשך רבים מבני הקהילה היגרו לברזיל. ביוני 1941 דווח שבעיר 250 יהודים, יש בית כנסת פעיל אחד ובית ספר של אגודת כל ישראל חברים. במאי 1948 דווח שהקהילה על סף חיסולה ולא נותרו בעיר יהודים רבים כאשר חלקם עלו לארץ ישראל.
ב־1968 היו בעיר כ־150 יהודים. מרבית הקהילה היהודית עזבה את העיר עד 1977, לאחר כניסת הצבא הסורי לעיר. שני משפחות יהודיות שנשארו בעיר עזבוה ב־3 בפברואר 1985, כשבועיים קודם עזיבת צה"ל את העיר.
קבר זבולון בצידון
בספר הישר מסופר: ”ויקברו את ארונות מטות אבותיהם... איש בנחלת בניו... ואת עצמות יששכר וזבולון קברו אותם בצידון, בחלק אשר נפל לבניהם” (ספר הישר, סוף ספר יהושע).
בסדר הדורות נזכר בשם 'גלילות ארץ ישראל': ”ועצמות יששכר וזבולן בצידון הוא צידון רבה בשפת ים הגדול, וחוץ לעיר קבר זבולן בכיפה ובית הכנסת שם”.סדר הדורות, שנת ב"א תקי"ד, בשם "גלילות ארץ ישראל"
מקום הקבר נמצא בעיר צידון שבלבנון ואינו נגיש לכניסת ישראלים ואף על פי כן, ביקרו בקבר יהודים מנטורי קרתא בעת משלחת לכנס אנטי ציוני לבנון.
על פי המסורת הדרוזית הנביא סבלאן (النّبيّ سبلان) הוא זבולון ומקום קבורתו הוא בהר סבלאן, שליד חורפיש.
ראו גם
היסטוריה של לבנון
פיניקים
צור
כתובות עתיקות מהעיר:
כתובת תבנת
כתובת אשמונעזר
כתובות בדעשתרת
הקיפוס של עבדמסכר
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:נחלת שבט אשר
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:לבנון: ערים
קטגוריה:מחוז דרום לבנון: יישובים | 2024-09-21T12:22:26 |
אויקומנה | שמאל|ממוזער|250px|האויקומנה על פי הקטיוס ממילטוס (המאה ה-6 לפנה"ס)
אויקומנה (ביוונית: οἰκουμένη) - "הארץ הנושבת" בפי היוונים הקדמונים. בתקופה ההלניסטית כללה את כל אגן הים התיכון, מערב אירופה, האיים הבריטיים, עיראק, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וחלקים של הודו של היום.
המונח הוא לא הגדרה גאוגרפית פשוטה אלא הגדרה תרבותית של העולם הנשלט על ידי התרבות היוונית בניגוד לעולם החיצוני שנשלט על ידי הברברים. המונח הלטיני המקביל שהיה בשימוש על ידי הרומאים הוא "orbis terrarum".
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התקופה ההלניסטית | 2024-01-25T21:22:22 |
תוכנית הגרעין של ישראל | לפי ההערכות של מקורות זרים ישראל היא המדינה השישית שהשיגה יכולת שימוש עצמאית בנשק גרעיני. עם זאת לישראל מדיניות של "עמימות גרעינית" - כלומר, לא לאשר ולא להכחיש יכולת גרעינית. אף על פי שישראל לא הודיעה במפורש על יכולתה הגרעינית, על פי הדלפה לעיתונות של מרדכי ואנונו (טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני) וכן על פי הערכות של מומחים וארגוני מודיעין שונים ורמיזות של אנשי ממשל בישראל, ישראל נמנית עם המדינות שברשותן נשק גרעיני.
בשל העמימות אין מידע אמין אודות המספר המדויק של הפצצות הגרעיניות שברשות ישראל, אך מקובל להעריך סדר גודל של עד 600 פצצות מדגמים שונים. ההערכות מתבססות על הדלפתו של ואנונו, על קיומו של הידע הנדרש בידי מדעני ישראל, ועל פוטנציאל הייצור של הקריה למחקר גרעיני.
הדיון ביכולתה הגרעינית עולה מפעם לפעם לכותרות העיתונים. ראשי ממשלה ישראלים שונים התבטאו בעניין ובפרט עלתה הסוגיה לדיון עם המידע שפרסם ואנונו בשנת 1986. בעקבות הפרסום הורשע ואנונו בבגידה ובריגול חמור. הדיון ביכולתה הגרעינית של ישראל מקודם בחלקו גם על ידי ממשלת מצרים.
שמאל|ממוזער|250px|קריה למחקר גרעיני - נגב
תחילת פעילותה הגרעינית של ישראל
שמאל|ממוזער|150px|דוד בן-גוריון
הדיון בנושא פיתוח נשק גרעיני עלה על סדר היום כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולמעשה עם תום מלחמת העצמאות. קברניטיה של מדינת ישראל הגיעו כבר אז להחלטה כי על מדינת ישראל להתחמש בנשק גרעיני לצורך הרתעת מדינות ערב שאינן משלימות עם קיומה. ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, פעל למימושה של אופציה גרעינית לישראל לצורך מניעת מלחמת השמדה. בשלב מאוחר יותר האמין שכאשר מדינות ערב יבינו שלישראל יש יכולת גרעינית הן יזנחו את הרעיון להשמידה, דבר שיוביל בטווח הארוך לשלום באזור. כדי לחזק את עמדתו, העלה בן-גוריון את הרעיון שבעוד שהערבים יכולים להפסיד מלחמה אחר מלחמה, הרי שלישראל אסור להפסיד ולו במלחמה אחת. ישראל, לפי בן-גוריון, לא תוכל לעולם לעמוד נגד הכמות המספרית של מדינות ערב, ולשם כך עליה להחזיק אופציה גרעינית לשם הרתעה.
חשיפת הפעילות לפיתוח פצצת אטום
החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל לפיתוח פצצת אטום אירעה במהלך 1960. בחודשים הראשונים של השנה ביצעה צרפת שני ניסויים גרעיניים פומביים במדבר סהרה, והפכה באופן רשמי למדינה הרביעית בעלת יכולת גרעינית. ידיעות על קשרים בין ישראל לצרפת בנושא האטום החלו להתפרסם בעיתונות. באוקטובר פרסם העיתון הירדני "אל שעב" ידיעה על כך שישראל מפתחת פצצת אטום בסיוע צרפתי. ב-17 בדצמבר פרסם על כך גם העיתון הבריטי דיילי אקספרס, והפעם דובר שגרירות ישראל בלונדון הכחיש את הידיעה. הפרסום וההכחשה הישראלית פורסמו בישראל ובעולם, והדבר הביא לתגובות שרשרת. עיתונים אחרים בעולם החלו גם לפרסם תחקירים בנושא. ב-19 בדצמבר חשף העיתון וושינגטון פוסט, שהוועדה המשותפת של שני בתי הקונגרס האמריקאי ערכה דיון בנושא הידיעות על הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל, ב-8 בדצמבר, ושהכור שישראל בנתה יאפשר לה לפתח פצצת אטום בתוך 5 שנים. עיתון בגרמניה חשף שגם מבצע סיני תוכנן מראש על פי הסכם צרפתי-ישראלי. גם ידיעה על כך שארצות הברית גילתה שישראל בונה כור ליד דימונה נחשפה.
לעומת זאת, העורך המדעי של העיתון ניו יורק טיימס טען שישראל אינה מסוגלת לייצר פצצות אטום, הכור קטן מדי ותהליך הזיקוק והריכוז של פלוטוניום דורש מפעל כימי מיוחד, שהקמתו דורשת הון עתק שאין למדינת ישראל.
העיתונאי שפרסם את הידיעה, צ'פמן פינצ'ר , היה מקורב למודיעין הבריטי והיה בעל קשרים בסוכנות הביון הבריטית. בשנת 2005 טען הגרדיאן כי הידיעה נשתלה על ידי פינצ'ר בכוונה (כחלק מחשיפה שעודפי מים כבדים שרכשה בריטניה מנורווגיה נמכרו לישראל ונשלחו לדימונה באותן השנים).
התגובות לחשיפה
הפרסום הנרחב גרר התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין זה, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד". השבועון העולם הזה, פרסם ב-28 בדצמבר 1960 גיליון שהוקדש כולו לשמועות על פצצת האטום של ישראל. בגיליון הועלו מספר טענות, בין השאר ששמעון פרס היה אחראי להדלפה במטרה להסיט את דעת הקהל מפרשת לבון, שעלות הקמת הכור על פי הערכות שפורסמו בעיתונות הזרה הייתה כ-500 מיליון ל"י, כשליש מתקציב המדינה ועל שלטון היחיד של בן-גוריון שקיבל את ההחלטה על הקמת הכור ללא שיתוף הממשלה או הכנסת. אורי אבנרי פרסם כתבה בשם "המדריך האטומי לאזרח הישראלי". בנוסף פרסמו תמונות של אזור הכור שאחת מהן הושחרה. ב-25 בדצמבר הודיע נשיא מצרים נאצר כי יפתח במלחמת מנע, אם יתברר שאכן ישראל בונה פצצת אטום.
בתחילת 1962, פרסם אליעזר לבנה מאמר בעיתון הארץ שיצא כנגד רעיון בניית דוקטרינה צבאית ישראלית עתידית המושתתת על טילים בליסטיים ועל נשק גרעיני. זמן קצר אחר כך ארגן לבנה יחד עם ישעיהו ליבוביץ מסיבת עיתונאים בירושלים, בה השתתפו כ-20 איש, חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית, אנשי ציבור ואינטלקטואלים, בה קראו לפירוז אטומי של המזרח התיכון והקימו את הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון. הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. בין חברי הוועד נמנו: מרטין בובר, אפרים אלימלך אורבך, יהושע בר-הלל, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום, שמואל סמבורסקי, הרב לואיס יצחק רבינוביץ, וחבר הכנסת מהמפלגה הליברלית שניאור זלמן אברמוב.
במהלך 1962 יזמו מספר אספות נוספות, ערכו פניות לחברי כנסת, פרסמו מאמרים בעיתונות ולקראת סוף השנה ארגנו עצומה שקראה לממשלה להימנע מלהכניס נשק גרעיני לאזור. מספר חברי כנסת העלו הצעות לסדר יום ושאילתות על הנושא, ביניהם ישראל ברזילי, משה סנה, יעקב חזן ותופיק טובי. ב-7 באוגוסט דחתה הכנסת הצעה לסדר היום של מפ"ם ומק"י, לדיון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. בתגובה אמר בן-גוריון שקווי היסוד של הממשלה כללו קריאה לפירוק נשק, אך לא נשמעה תגובה ממדינות ערב לקריאה זו. חבר הכנסת משה כרמל טען שהוא בעד פירוז, אך מאחר שמדינות ערב לא נענו לקריאה אין ברירה אלא לפתח את הנשק ואז לדון בפירוז מתוך עוצמה.
החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר. במהלך "תקופת ההמתנה" צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, מעמדו של לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה - כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון מפעילותו. אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם.
כורים גרעיניים בישראל
למדינת ישראל כור מחקר גרעיני באזור שפך נחל שורק, אשר הוקם ב-1958 בגלוי ונמצא תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
במסגרת מדיניותה הגרעינית של מדינת ישראל הוקמה בשנת 1960, בעזרת ממשלת צרפת, הקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", בספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה", ולאחר מכן נטען כי זהו כור למטרות שלום בלבד. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את הכור לפיקוח בינלאומי, אף על פי שבתחילת הפעלתו ביקרו בכור משלחות ביקורת אמריקאיות.
בשנת 1979 נקלט על ידי לוויינים הבזק שיוחס לפיצוץ אטומי באוקיינוס ההודי, ונטען שהוא קשור לניסוי גרעיני שערכו במשותף ישראל ודרום אפריקה.
יכולתה הגרעינית של ישראל
הערכות ראשונות על אפשרות חתירתה של ישראל לנשק גרעיני פורסמו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. הערכות אלה זיהו את "הקריה למחקר גרעיני - נגב" כבסיס לתוכניות אלה.
על פי ההערכות, בעת מלחמת ששת הימים, היו בידי ישראל שני כלי נשק גרעיניים בעיצוב פרימיטיבי, על פי הערכות נוספות היו בידי ישראל באותה התקופה כ-13 כלי נשק גרעיניים ויש הטוענים כי כמות כזאת הייתה בידי ישראל רק ערב מלחמת יום הכיפורים. מקובל להניח כי הקפיצה הגדולה בכושר הייצור הישראלי התרחשה אי שם בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, אז עברה ישראל לייצר כ-10 כלי נשק גרעיניים בשנה, רובם פצצות מימן, כאשר על פי ניתוח דגם פצצה שצילם מרדכי ואנונו בדימונה, מניחים כי פצצת גרעין ישראלית סטנדרטית מכילה 4 ק"ג פלוטוניום והיא בעלת עוצמה שבין 130–260 קילוטון (פי 10–20 מזו שהוטלה על הירושימה).
לאחר גילוייו של מרדכי ואנונו באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, התקבלה ההערכה שלישראל היה ארסנל תחמושת גרעינית בסדר גודל של 200 כלי נשק גרעיניים ב-1980. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 הועלתה ההערכה לכ-400 כלי נשק גרעיניים מסוגים שונים כולל פצצות היתוך תרמו-גרעיני (פצצות מימן, החזקות יותר מפצצת אטום רגילה) וכלי נשק טקטיים אחרים. אם מידע זה נכון, הרי שישראל היא המעצמה הגרעינית השישית בגודלה בעולם. ב-2014 פורסם בארצות הברית מחקר שלפיו כמות הנשק הגרעיני שבידי ישראל עשויה להיות קטנה מכך בהרבה. על פי הערכה מנובמבר 2015, לישראל כ-115 ראשי קרב גרעיניים.
במקביל לפיתוח כלי הנשק הגרעיניים עצמם, פיתחה ישראל תוכנית טילים שיוכלו לשאת את כלי הנשק הללו לכל מטרה אפשרית. סדרת טילי יריחו שפיתחה ישראל כוללת שלושה דגמים: יריחו 1, יריחו 2 ויריחו 3. כאשר 2 הראשונים הם בעלי טווח של 500 ו-1,500 ק"מ בהתאמה, ואילו יריחו 3 המבוסס על משגר הלוויינים הישראלי "שביט" הוא בעל טווח שבין 4,500 ל-7,000 ק"מ, לדעת הממעיטים, כאשר הוא נושא ראש קרבי במשקל של טון (או 6,000 - 6,500 ק"מ בנשיאת ראש גרעיני ישראלי סטנדרטי במשקל 350 ק"ג) ועד 7,800 ק"מ לדעת המרבים.
טווחים כאלו מאפשרים לטילי הגרעין של ישראל לכסות את רוב שטחה הגדול של אסיה, את כל אירופה ואת כל אפריקה ואולי אף לאפשר פגיעה בחלקים הקרובים יותר של אמריקה הצפונית.
לא ידוע האם בנתה ישראל בסיסי סילו לטילים ("אסמים"), בסיסים אלו יכולים לאפשר לישראל להשתמש בטילים הגרעיניים שלה גם כאשר הבסיס שבו הם מאוחסנים מותקף בנשק גרעיני.
יתרון משמעותי בשיגור טיל גרעיני מצוללת הוא בכך שבעצם שיגור הטיל אין סיכון של אוכלוסיית המדינה. היות שלישראל יש מספר מועט של צוללות, המוגבלות בטווח הפעילות שלהן ובמספר הטילים שהן נושאות, יהיה זה בזבזני מבחינת כושר ההרתעה להשתמש בהן למכה ראשונה, אם כי, בשל הסיכונים הכרוכים בשיגור נשק גרעיני מתוך שטחה של המדינה, במיוחד בשל אחוזי הכישלון הגבוהים יחסית בעת שיגור השביט (שני כישלונות בשיגור לווייני "אופק", אם כי בתנאים קשים מאוד של שיגור אנכי וכנגד סיבוב כדור הארץ כדי למנוע את נפילת הלוויינים בשטח מדינות אויב) שעליו, על פי הערכות, מבוססים הטילים ארוכי הטווח של ישראל, קיימת אפשרות שישראל תשתמש בצוללות כבר במכה הראשונה של תרחיש קיצוני שבו היא תבחר להשתמש בנשק גרעיני.
ארגון איכות הסביבה "גרינפיס" הציג במרץ 2007 פרטים המבוססים על הערכות בדבר מתקני הגרעין של ישראל. לטענת הארגון, לבד משני הכורים הגרעיניים בשורק ובדימונה יש לישראל גם כמה מחסנים של נשק גרעיני: באזור עיילבון שבצפון פועל מתקן לאחסון נשק גרעיני טקטי, ובאזור יודפת יש מתקן להרכבת נשק גרעיני. גם באזור המושבים תירוש וזכריה שבחבל עדולם וכן בחיפה מחזיקה ישראל, על פי מקורות אלה, מתקנים לאחסון טילים גרעיניים.
מדיניות השימוש בנשק הגרעיני
משקלו העיקרי של הנשק הגרעיני הוא ההרתעה - הן כנגד מדינות האויב והן כנגד מעצמות העל. קיומו של נשק מסוג זה והחשש שישראל תעשה בו שימוש אמור למנוע ממדינות ערב להשתמש בכוחן הקונבנציונלי נגד ישראל.
על פי הערכות, השתמשה ישראל באיום של הפעלת הנשק הגרעיני שלה בעת מלחמת יום הכיפורים כדי לקבל סיוע צבאי ומדיני מארצות הברית. יש טענות שישראל עשתה שימוש באיום כזה גם בעת מלחמת המפרץ (ראו להלן).
כמו כן על פי הערכות, שימוש בנשק הגרעיני הישראלי יכול להיעשות רק בהוראה ישירה של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל או שלושתם גם יחד. בהקשר להפעלת הפוטנציאל הגרעיני של הצוללות מסדרת דולפין נטען כי את מקומו של הרמטכ"ל בהפעלת הנשק הגרעיני ממלא מפקד חיל הים.
לפי טענה זו, גם במקרה שבו צה"ל יימצא במצוקה חמורה - עדיין, ישראל תוכל להימנע ממלחמה גרעינית באמצעות פגיעה חמורה בכוחות הצבאיים הקונבנציונליים של האויב באמצעות נשק גרעיני בעל נזק מצומצם המספיק לגרימת נזק חמור מאוד לכוחות צבא קונבנציונלי שמטבעו נע במסות גדולות - על ידי ניצול המצב בו פצצת נייטרון אחת יכולה להשמיד דיוויזיית טנקים שלמה הנעה בטור.
לפי הפרסומים, מדיניותה הגרעינית של ישראל גורסת כי שימוש בנשק גרעיני ייעשה רק באחד משלושת המצבים הבאים:
השמדת חיל האוויר
חציית הקו הירוק על ידי כוחות צבאיים סדירים
שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד ישראל
בעוד שבשני המקרים הראשונים תיתכן אפשרות להשתמש בנשק טקטי כדי להכריע צבאית את האויב, הרי שהמצב השלישי מורכב יותר.
פיתוח פרויקט החץ הביא לשינוי במדיניות האסטרטגית במדינות האסלאם הקיצוניות הקרובות לישראל - מאז 1973 נשענות מדינות ערב על אסטרטגיה הגורסת כי קיימת עדיפות למצבורי טילים בליסטים בעלי טווח בינוני-ארוך, המסוגלים לשאת ראשים קרביים גדולים, על פני בניית חילות אוויר גדולים מתוך ההנחות הבאות:
חיל האוויר הישראלי יעלה תמיד ביכולותיו ובאופן ניכר על אלו של חילות האוויר הערביים
עלות החזקת חיל אוויר גדול יקרה לאין שיעור ממחיר החזקתם של טילים
עם השנים נוספו לכך שיקולים נוספים, כמו הייצור והפיתוח הקלים יחסית של טילים בליסטיים לעומת ייצור ופיתוח מטוסי הפצצה, זמן התגובה המהיר מאוד של הטילים והעמידות הגבוהה שלהם מול מערכי הגנה אווירית בהשוואה למטוס.
בעקבות מלחמת המפרץ שונתה דוקטרינת ההפעלה של טילים בליסטיים והיקף הייצור שלהם בסוריה ובאיראן. הנחת העבודה שהביאה לשינוי במדינות אלו היא כי ירי טילים מועטים על ישראל בכל מטח, כפי שהתרחש במלחמת המפרץ על ידי עיראק של סדאם חוסיין לא יחדור את מעטה ההגנה האווירית של ישראל ולא יגרום לכאוס בעורף הישראלי. לכן, הדוקטרינה הטילאית החדשה היא שיגור מטחים של מאות טילים ורקטות לעבר ישראל, שכל אחד נושא ראש קרבי במשקל שבין 500–1500 ק"ג, היכולים לשאת נשק כימי או נשק ביולוגי. איראן פועלת כל העת להרחבת היקף יכולת ירי הטילים האסטרטגיים הן מבחינת כמות, קיצור זמן הכנה לשיגור, דיוק והתחמקות ממיירטים.
ברירת שמשון
לתרחיש שבו תשתמש ישראל בנשק גרעיני בהימצאה על סף השמדתה הפיזית ובמצב שאין לה מה להפסיד, ניתן השם "ברירת שמשון" - סוג של נקמה על סמך דוגמת שמשון הגיבור התנ"כי שלפת את עמודי מקדש האל דגון ומספר הפלשתים שהרג במותו היה רב יותר מאשר בחייו, בקוראו: "תמות נפשי עם פלשתים".
שלוש צוללות דולפין שהתקבלו מגרמניה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נושאות, על פי הערכות, ארבעה טילי שיוט מתוצרת ישראל, כל אחת, בעלי טווח של 1,500 ק"מ ומאפשרות לישראל להגיב במכה שנייה גם אם בסיסי הגרעין על אדמתה יוחרבו במכה הראשונה.
העיתונאי סימור הרש טען בספרו "ברירת שמשון" כי לישראל שתי סוללות תותחים לפחות, שהוסבו, באמצעות הגדלת טווח הירי ל-70 ק"מ (תוך הקטנת הדיוק), לעשיית שימוש בנשק גרעיני טקטי, הגורם לנזק בהיקף מצומצם (בדרך כלל קילוטון אחד, 5% - 10% מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה) ובפצצות נייטרון שמפיצות קרינה רבה, המסוגלת לחדור שכבות שריון עבות מאוד, אך נעלמת לאחר כ-24 שעות וקוטלת רק אורגניזמים ביולוגיים (בני אדם, חיות, צמחים) ואינה גורמת לנזק למבנים או לכלי הנשק של האויב עצמם.
עמימות גרעינית
מבחינה הצהרתית מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותן להשיג טכנולוגיית גרעין משלהן.
ובנוסף להימנע מגינוי ונקיטת צעדים על ידי האו״ם נגד ישראל בשל הודאה.
היסטוריה מלחמתית של הנשק הגרעיני בישראל
מלחמת ששת הימים
החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר. במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן נטען שישראל אף נערכה להפעלתו של התקן זה.
לדברי מלמן לא ברור אם הדיון בו נתקבלה ההחלטה נערך בידיעה או באישור של ראש הממשלה לוי אשכול. לדבריו מי שהיה אחראי לנושא הוא הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') צבי צור, שהיה אז עוזר שר הביטחון ועמד בראש ועדה מצומצמת שעסקה בסוגיה. מלמן מצטט את דברי צור שאמר, בעדות שפורסמה לאחר מותו על ידי העיתונאי אמיר אורן ב"הארץ", כי "לא שמישהו חשב לעשות משהו. הדרג הפוליטי לא עסק בזה והדרג הטכני שאני הייתי חבר בו היה (צריך) לבדוק מה מצבנו, ואם אפשר לעשות משהו, זה הכל. אחרי יום הסתבר שלא צריך לבדוק. אבל ביום הראשון בדקנו". לצד צור ויצחק יעקב השתתף בדיונים גם אלוף-משנה (מיל') יובל נאמן.
מלמן מדגיש כי מי שדחף באותם ימים להבלטת היכולת הגרעינית של ישראל היה שמעון פרס, אז חבר הכנסת מטעם סיעת רפ"י, שימים אחדים לפני המלחמה הצטרפה לממשלת הליכוד הלאומי. לדברי מלמן, המסתמך על דברי הביוגרף של פרס, מיכאל בר-זוהר, ב-1 ביוני 1967 הציע פרס "לבצע ניסוי גרעיני הפגנתי, שיציג בפני הערבים והעולם את עוצמתה של ישראל", אך הצעתו נדחתה.
הבדיקה וההכנות לשמישות נעשו על ידי רפא"ל שמהנדסיה עבדו מסביב לשעון בשבועות שלפני המלחמה. במקביל הצטווה מפקד סיירת מטכ"ל, סגן-אלוף דב תמרי, להכין צוות של היחידה, שיוטס במסוק לחצי האי סיני ויישא עמו "חפץ", שלא הוסבר לו מהו. הכוונה הייתה, ככל הנראה, שהלוחמים יניחו את ה"חפץ" – המתקן הגרעיני הראשון של ישראל – על הר גבוה בסיני.
מלמן הדגיש כי על פי העדויות והאזכורים המעטים הקיימים בנושא, הכוונה הייתה לאיים בהפעלת המתקן כדי להרתיע את מצרים. לדברי מלמן אפשר שגם דובר על הפעלת המתקן, כמוצא אחרון, אם צבא מצרים יפעיל במלחמה נשק כימי או ביולוגי או יפציץ בטילים מרכזי אוכלוסייה וישראל תעמוד בפני סכנת הכחדה. מלמן מצטט את דברי יצחק יעקב בספרו, כי "אף לא פעם אחת, לשנייה אחת, לא עלה בדעתי, שאמצעי ההרתעה הפרימיטיבי שהכנו יבוא לידי שימוש אם נאצר לא יפעיל את טיליו".
מלחמת יום הכיפורים
בראיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, תיאר עזריהו (על פי דברים ששמע, לדבריו, מגלילי) התייעצות שקיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם השרים משה דיין, יגאל אלון וגלילי, בצהרי 7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלו סקירה מהרמטכ"ל דוד אלעזר. בסופה של התייעצות זו הציע דיין, לקיים, לנוכח חומרת המצב בחזיתות, הפגנה של יכולתה הגרעינית של ישראל. השרים אלון וגלילי התנגדו בתוקף להצעה, וזו נדחתה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה לדיין: "תשכח מזה". אדם שניר, מאבטחה של ראש הממשלה גולדה מאיר, סיפר בעדות למשה שוורדי חוקר מודיעין וביטחון שהוא עצמו היה עד לסיטואציה, שבה בצוהרי ה-7 באוקטובר 1973 דרש שר הביטחון משה דיין מראש הממשלה גולדה מאיר הפגנה גרעינית והיא דחתה אותו במילים: "רק זה עוד חסר לי".
ישראל גלילי כתב בפתקים על אירוע ואמר כי משה דיין נכנס עצבני וצריך להיות מוכנים עם הדברים של דוסטרובסקי (ישראל דוסטרובסקי מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית עד 1971). דיין רומז להכנה מוקדמת, ולא מדווח כי הוא הורה להתחיל בהכנות הללו, הוא דיבר על ניסוי כלשהו, כדי לייצר הרתעה. במסגרת זו, זימן לדיון את המנכ"ל הנוכחי של הוועדה לאנרגיה אטומית, כדי לעדכן לגבי קיצור ההליכים. ראש הממשלה אמרה לדיין "בוא נפסיק לדבר בנושא", אומרת ראש הממשלה מאיר. וגלילי כתב על דיין "הוא השתגע?" גלילי יצא מהחדר נסער, אבל אז חזר פנימה כדי לוודא שההוראות של גולדה ברורות לכולם. מאיר קראה לשלהבת פריאר ואמרה לו בנוכחות כולם: "שום דבר בלא אישורי". לפי פרסומים הזרים, הצעדים המסויגים והראשוניים שישראל נקטה באותם ימים, מה שמכונה כוננות ג', זוהו על ידי המודיעין האמריקאי, ובקרב מספר מצומצם של פקידים בכירים בממשל הופץ דוח מפורט בנושא.
לפי יובל נאמן, לא נתקבלה שום החלטה לפרוס את מה שפורש כ"מאגר הנשק הגרעיני", אבל הוא לא מכחיש כוננות מסוג כזה או אחר. הביקור של שלהבת פריאר בדיון, לטענתו, היה כי
הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כתב ביומנו על האירוע:
ב-12 באוקטובר שלחה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם שגריר ישראל בארצות הברית שמחה דיניץ, שדר עם איום מפורש לארצות הברית שלפיו ישראל תשתמש בנשק גרעיני אם האמריקאים לא יספקו סיוע צבאי. דיניץ נפגש בארבע עיניים עם קיסינג'ר ומסר לו את השדר, בשדר לראש הממשלה כתב דיניץ על הפגישה: "השיחה בארבע עיניים הייתה באותה רוח ובאותה אווירה כמו הנ"ל כאשר נפתלי מתהלך בחדר כאריה בסוגר". השדר אשר לא נמצא בארכיון המדינה או בארכיונים אמריקאים הביא, על פי הטענות, לרכבת אווירית שהעבירה תחמושת מארצות הברית לישראל במבצע בזק שכונה מבצע ניקל גראס, בעת המלחמה. לאחר המלחמה, הנרי קיסינג'ר שהיה יועץ הנשיא האמריקאי לביטחון הכחיש טענות אלה.
בראיון שנערך עם יגאל אלון בשנת 1979 שאל המראיין על השדר, וכי הוא מבין שבעקבותיו ארה”ב "החליטה סופית לשלוח מיד את הרכבת מחשש שישראל תפעיל נשק גרעיני. אתה מכיר את התגובה האמריקאית הזו? או את השדר?" ואלון ענה לו: "אני זוכר שהיה שדר שהוחלט עליו באיזה פורום לא רשמי של שרים, אינני זוכר את הטקסט שלו. אני זוכר שהוא היה שדר... חמור מאוד! כן! זה אני זוכר..." בעקבותיו האמריקאים "חששו שאם ניכנס למצב של ייאוש, נעשה מעשה של ייאוש, דבר שהם לא רצו בו". יובל נאמן אישר בראיון עם רונן ברגמן כי "באמריקה…יש מעין סעיף בדוקטרינה, שאומר: ישראל תמיד יכולה ללחוץ על ארצות הברית לתת לה ציוד שגרתי, קונבנציונלי, על ידי זה שהיא מאיימת שהיא שתיכנס לכוננות גרעינית".
ב־16 באוקטובר, סאדאת מאיים בשיגור של טילי קרקע־קרקע לעבר ישראל. בדיון במטכ"ל שנערך ב-18 לחודש, שואל ישראל טל, סגן הרמטכ"ל: "האם במצב נואש לא יפעילו גז? (בראשי הנפץ של הסקאדים)", אהרון יריב, ראש אמ"ן לשעבר, עונה לו: "כן, וגם יפעילו סקאד על תל אביב. עוד אתמול בערב הבינו המצרים כי מצבם חמור". האמריקאים קיבלו אישור כי המצרים פרסו כמה טילי סקאד בדלתא של הנילוס, שיכולים להגיע לעומק ישראל. המפענחים האמריקאים טענו כי הטילים חמושים בנשק גרעיני. המידע הזה הועבר לנציגות ה־CIA בשגרירות ארצות הברית בתל אביב, ושם החליטו לחלוק אותו עם ישראל. יובל נאמן סיפר: "האמריקאים אומרים לנו: מה שאתם רואים פה זו למעשה יחידה של סקאדים עם ראשי נפץ גרעיניים", נאמן הציג את המידע לגולדה ולקבינט, אחר כך גם לרמטכ"ל דדו. "דדו נתן הוראה להציב את טילי היריחו...וביקש שהם יוצבו כך שיהיה ניתן לראות אותם ברור בצילומי לוויין, כדי שהרוסים, שהיו מוציאים לוויין חדש כל יומיים, יוכלו לצלם את זה, ושיידעו מבלי להגיד להם אם יש לנו או אין לנו ראשים מתאימים לזה, אבל שהטילים מוצבים מוכנים". טילי היריחו, שעליהם ניתן להרכיב גם ראשי נפץ גרעיניים, אוחסנו בבסיס סודי של חיל האוויר בקרבת בית־שמש. באותו ערב כינס מפקד הבסיס את בכירי הבסיס. המפקד הסביר לאנשיו כי הם חייבים לעשות משהו שלא יהיה קרוב או קשור לאזעקת אמת, לחימוש אמת, אלא יהיה מכוון כלפי מעלה, כלפי הלוויינים של האמריקאים והרוסים. בבסיס הטילים בוצעו פעולות שכל מטרתן הייתה שהלוויינים הסובייטיים יקלטו אותם. על פי פרסומים זרים, בחצר של אחד מהבונקרים ערכה משאית עם טיל יריחו תמרונים. סביר להניח כי הטיל היה חמוש בראש קרב אימון, כלומר כזה שלא משוגר ולא מתפוצץ.
בספרו של סימור הרש נטען, כי הסובייטים קיבלו מהאמריקאים מידע לווייני המאשש את נכונות ישראל להשתמש בנשק גרעיני טקטי ברמת הגולן, ושזו הסיבה לכך שהסורים שהגיעו עד גשר בנות יעקב, סבו על צירם לאחור.
מלחמת המפרץ
על פי ספרו של הרש, בעת מלחמת המפרץ הראשונה חשש ראש הממשלה, יצחק שמיר, שעיראק תשתמש בנשק להשמדה המונית (בעיקר נשק כימי) ובעת שיגור הטיל הראשון על ישראל איתרו לווייני ריגול אמריקניים למעלה מ-20 משגרי טילים שכוונו לישראל ולמדינות נוספות. על-פי הערכת האמריקנים מדובר היה בטילים שחומשו בנשק כימי, והכרתו של סדאם חוסיין בכושר הגרעיני הישראלי מנעה ממנו לעשות שימוש בנשק להשמדה המונית.
חילופי איומים עם איראן
ב-1995 הצהיר עלי רפסנג'אני, נשיא איראן ואחד מאבותיה החשובים של תוכנית הגרעין האיראנית, בעת נאום דתי אסלאמי במסגד, כי "ישראל יכולה לגרום לנו נזק רב, אך די בפצצה אחת כדי למחוק את ישראל". לדבריו אלו נוספו עם השנים הצהרות נוספות, כמו אלו של מפקד משמרות המהפכה, רחים ספווי, שטען כי "לישראל יש נשק רב עוצמה, אבל היא בית עשוי מזכוכית".
בטקס שנערך בקריה למחקר גרעיני - נגב באוגוסט 2018 אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו: "אויבינו יודעים היטב מה ישראל מסוגלת לעשות, הם מכירים את המדיניות שלנו. מי שמנסה לפגוע בנו - אנו פוגעים בו. מי שמאיים עלינו בכליה, מעמיד עצמו בסכנה דומה, ובכל מקרה הוא לא ישיג את מטרתו". שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, הגיב לדברים אלה בציוץ בטוויטר שבו אמר: "איראן, מדינה ללא נשק גרעיני, מאוימת בהשמדה אטומית בידי מחרחר מלחמה הניצב במפעל לנשק גרעיני".
במאי 2020 נוספה החלפת מהלומות. כאשר הנשיא ח'אמנאי פרסם איור לקראת יום ירושלים בו נראית ירושלים ה"משוחררת" על ידי חיילים פלסטינים ועליה נכתב "פלסטין עוד תהיה משוחררת, הפתרון הסופי - התנגדות עד למשאל העם". ראש הממשלה נתניהו השיב לו בטוויטר: "איומיו של ח'אמנאי לממש את "הפתרון הסופי" כנגד ישראל מזכירים את תוכנית "הפתרון הסופי" הנאצית להשמדת העם היהודי. עליו לדעת שכל משטר שמאיים על ישראל בהשמדה ימצא עצמו בסכנה דומה".
מלחמת חרבות ברזל
בזמן מלחמת חרבות ברזל, כאשר נשאל השר עמיחי אליהו בראיון האם לדעתו צריך לשטח את עזה באמצעות "מה שנקרא איזושהי פצצת אטום", ענה: "זו דרך אחת, הדרך השנייה היא גם לבדוק מה חשוב להם, מה מפחיד אותם, מה ייצור להם את ההרתעה הבאה". לאחר מכן הבהיר ש"ברור לכל בר דעת שהאמירה על האטום היא מטאפורית". בעקבות דבריו ראש הממשלה בנימין נתניהו השעה אותו מישיבות הממשלה עד הודעה חדשה. דבריו אלו הביאו לביקורת קשה בזירה הבינלאומית ואף צוטטו בתלונה נגד ישראל בגין רצח עם. בכלל זאת, משרד החוץ הרוסי פרסם כי "ההצהרה של השר, שנראה כי הביע פתיחות לרעיון שישראל תבצע תקיפה גרעינית בעזה, העלתה שאלות רבות - כולל בנוגע להימצאותם במדינה".
ביוני 2024 פרסם ההיסטוריון בני מוריס מאמר שבו כתב: "אם אין ביכולותיה הקונוונציונליות של ישראל למגר את מפעל הגרעין האיראני, אזי עליה להשתמש ביכולותיה הלא־קונוונציונליות למטרה זו."
"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון"
לאחר הצהרת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בשנת 1964, כי בעקבות ישראל, מצרים תחל בפיתוח אמצעי גרעין משל עצמה, הגיב מנהיג ישראלי כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אולם גם לא תהיה השנייה לעשות זאת". כלומר, אם מדינה ערבית תנסה לפתח נשק גרעיני, ישראל תקדים אותה. מכל מקום, החצי הראשון של משפט זה נשאר מאז כנוסח הקבוע של מדינאים ישראליים בכל פעם שהתבטאו בנושא. חוקרים של מדיניות הגרעין של ישראל ושל מורשת בן-גוריון גורסים שבן-גוריון טבע את הנוסחה הזאת ב-1962. יש המייחסים אמירה זו ללוי אשכול, ואחרים ייחסו אותה לשמעון פרס, תוך הסכמתו בדיעבד של דוד בן-גוריון. ברבות הימים הפכה זו למדיניות הרשמית של מדינת ישראל, עם זאת פירושה המעשי אינו ברור: האם כניסתה של צוללת נושאת נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון מפקיעה מן הראשוניות של המדינה הראשונה שתייצר נשק גרעיני? האם פצצה גרעינית מפורקת שניתן להרכיבה בתוך עשרים דקות עדיין עומדת בתנאי ההצהרה? ניסיונות של ארצות הברית, בעת ממשלי הנשיאים קנדי וג'ונסון, לפזר את העמימות סביב הצהרה זו, כשלו. כך או אחרת, לא ניתן לומר בצורה חד משמעית כי שתי המטרות הושגו: מדינות ערב לא נרתעו מפני פתיחה במלחמה כוללת נגד ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ומדינות אויב כגון עיראק, סוריה ואיראן פעלו (וחלקן עודן פועלות) להשגת נשק גרעיני משלהן.
התבטאויות של מנהיגי ישראל בדבר יכולתה הגרעינית
ביולי 1967 אמר הפיזיקאי עמוס דה-שליט, בריאיון לעיתונאי: "ישראל מצוידת בידע הטכני הנחוץ לייצור פצצה אטומית, ואף הייתה מסוגלת לייצר אותה תוך שנתיים-שלוש, אילו החליטה הממשלה על תוכנית כזאת; אולם לפי שעה שוללת מדיניות הממשלה לחלוטין כל תוכנית כזאת."
לצד ההצהרה הרשמית והמקובלת של ישראל, "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", יש מדי פעם התייחסויות מרומזות של מנהיגי המדינה לנושא הגרעיני. התבטאות יוצאת דופן הייתה לנשיא אפרים קציר, שאמר לכתבים זרים בדצמבר 1974 כי: "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". ובתשובה לשאלה האם אין הדבר מדאיג, השיב: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו? שידאג העולם."
בשנת 1996, בעת עימות הבחירות הטלוויזיוני בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, נשאל פרס על ידי המנחה, דן מרגלית, האם לא טעה כשהכריז שתמורת שלום יהיה מוכן לוותר על תוכנית הגרעין הישראלית, ופרס השיב שהוא נעלב מהשאלה, בעודו אחד ממקימי הכור הגרעיני בדימונה.
בדצמבר 2006, במהלך שימוע בקונגרס, הסביר מזכיר ההגנה האמריקאי המיועד, רוברט גייטס, את מניעיה של איראן בפיתוח נשק גרעיני, באמרו כי "מוקפים במעצמות גרעיניות: פקיסטן במזרח, הרוסים בצפון, הישראלים במערב וארצות הברית במפרץ הפרסי". זמן מה לאחר מכן התייחס ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשאיפת איראן להשיג נשק גרעיני "כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה", אך הבהיר פעמיים באותו ראיון גם כי ישראל מעולם לא טענה שיש בידה נשק גרעיני. למחרת הבהיר במסיבת עיתונאים כי אין שינוי במדיניות העמימות של ישראל וש"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".
העמימות ויחסי ישראל-ארצות הברית
250px|ממוזער|שמאל|מזכר סודי ביותר, מ-26 במרץ 1963, מאת מקג'ורג' בנדי, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, המורה בשם הנשיא כי יש לעשות מאמצים דחופים לבירור תוכניות הגרעין של ישראל, כולל סקירה מקיפה של הכור הגרעיני. זאת במטרה לעכב פיתוח נשק גרעיני בידי ישראל.
מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצורכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רשמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארצות הברית, שהייתה בין היוזמות על חתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה. חשיפה כזו הייתה פוגעת גם בסיכויי ישראל לקבל תמיכה פוליטית וסיוע בגלל לחץ חלק מהקונגרס האמריקני שלא היה משלים עם הכרזתה של ישראל על יכולת גרעינית.
ב-3 בינואר 1961 נפגש שגריר ארצות הברית בישראל, אוגדן ריד, עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, והודיע לראש הממשלה על דרישה אמריקאית לדעת מה אופיו המדויק של המבנה המוקם סמוך לדימונה. דרישה זו, כמו דרישות שבאו אחריה בתחילת שנות ה-60, לא נענו. בין השנים 1961–1963 ארצות הברית עשתה מאמצים מודיעיניים ניכרים לזהות את מקור האורניום שהגיע לכור הגרעיני בדימונה ועיקר החשדות נפלו על צרפת, דרום אפריקה וארגנטינה.
בזמן ממשל קנדי בארצות הברית התגבשה מדיניות מֵעין "אל תשאל, אל תספר" מול ממשלת ארצות הברית. החל משנת 1964 שלחה ארצות הברית מספר משלחות ביקורת לכור, שלא הורשו לבקר במעמקי הכור אלא רק בחלקים שלו שהיו מעל הקרקע ופעילות המחקר הגרעיני היחידה שבה הורשו לצפות, הייתה מחקר גרעיני לצורכי שלום.
בשלהי תקופת שלטונו של הנשיא ניקסון ב-1974, גיבש ה-CIA הערכת מודיעין בסיווג "סודי ביותר" לפיה ישראל יצרה ואגרה מספר מתקני נפץ גרעיניים ובידיה טילי קרקע-קרקע לשיגורם. ב-1975 פורסמה הערכה זו בניסוח שונה על ידי משרד החוץ האמריקני ובה הקביעות החד-משמעיות הוחלפו ב"חשדות" לקיום נשק גרעיני בידי ישראל.
בשנות ה-60 חקרו רשויות החוק האמריקני את זלמן שפירו כימאי יהודי-אמריקני בחשד שהעביר אורניום מועשר לתוכנית הגרעין הישראלית, אך חשד זה לא הוכח מעולם.
בשנת 2008 פורסם דו"ח של המכון למדע וביטחון לאומי בוושינגטון, בראשות דייוויד אולברייט, אחד המומחים הגדולים בעולם לנשק גרעיני ומניעת הפצתו. הדו"ח מתריע מפני עליית הפוטנציאל לשימוש בנשק גרעיני במזרח התיכון. הדו"ח, שהוגש לנשיא הנבחר של ארצות הברית, ברק אובמה, ממליץ לשכנע את ישראל להצטרף למשא ומתן העולמי על אמנה האוסרת על ייצור והפקה של חומרים בקיעים, בהם פלוטוניום ואורניום מועשר, בעבור נשק גרעיני . למרות הדו"ח, הבטיח אובמה לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לשמור על העמימות הישראלית.
החלטות האו"ם בנושא הגרעין הישראלי
האו"ם התייחס מספר פעמים לתוכנית הגרעין של ישראל.
בשנת 2014 גינתה העצרת הכללית של האו"ם את ישראל בשל סירובה להתפרק מנשק גרעיני ולהעמיד את מתקניה הגרעיניים לפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית. ההחלטה עברה ברוב של 161 מול 5 מתנגדות (ישראל, ארצות הברית, קנדה, פלאו ומיקרונזיה). העצרת קראה לישראל להתפרק מנשק גרעיני, והדגישה כי זו המדינה היחידה במזרח התיכון שאינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואינה מכירה בהחלטותיה.
בשנת 2022 התייחסה לנושא זה , שמטרתה לבחון ולפקח על סוגיית הנשק הגרעיני בעולם. הוועדה קראה לישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, וכן להימנע מפיתוח, ייצור, בדיקה או רכש של נשק גרעיני, ובנוסף לכך לוותר על החזקת נשק גרעיני ולהציב את כל המתקנים הגרעיניים שבה תחת הפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית.
נושא לסאטירה
במשך השנים הנושא אוזכר לא מעט בשולי הדיונים הרציניים. הן נושא העמימות, ובמיוחד חטיפת ואנונו באיטליה (למשל במערכוני החמישייה הקאמרית). ההקדמה "על-פי פרסומים זרים" נאמרת לא פעם בחצי חיוך, ובדיונים רציניים ניתנת הקדמה אוטומטית (לעיתים אף במילמול מהיר) "על-פי פרסומים זרים וכולי..." לפני הדיון.
הנושא נמצא ברקע סדרת האנימציה הסאטירית הישראלית מ.ק. 22 וכן אוזכר מספר פעמים בסדרה ייסורי אפרים, ובאופן ישיר בחלק מהפרקים.
הסרט הישראלי "פלאפל אטומי" מתמקד בכור הגרעיני של ישראל ובניסיונה להסתיר את קיומו של נשק גרעיני מפני פקח סוכנות פיקוח גרעין בינלאומית.
ראו גם
תוכנית הגרעין האיראנית
כנף 2
הצוללות מסדרת דולפין
דוקטרינת בגין
מה שחייב להיאמר
לקריאה נוספת
ספרים
יאיר עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, יד טבנקין, רמת אפעל, 1987.
סימור הרש, ברירת שמשון, ספרית מעריב, 1991.
אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון: המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
אבנר כהן, הטאבו האחרון: סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.
אדם רז, המאבק על הפצצה, הוצאת כרמל,2015.
אדם רז, משטר היד הקשה: דוד בן-גוריון, פולמוס הממלכתיות והמחלוקת הפוליטית על תוכנית הגרעין הישראלית, הוצאת כרמל, 2019.
מאיר כהן, ישראל מעצמה גרעינית? סודות הגרעין של ישראל, הוצאת קוראים, 2018.
דן סגיר, דימונה: ההרתעה הגרעינית של ישראל, הוצאת כרמל, 2022.
Mark Hertz, Shattered Hopes, Magnificent Failure: The Road to the Nuclear Middle East, 2015
פרקים ומאמרים
בניית הפצצה הישראלית, פרק שישי בספר הפצצה האיסלאמית, מאנגלית: דפנה לוי, ירושלים: אדם, 1982 (המהדורה העברית של Weissman, Stephen ‘Steve’; Krosney, Herbert (1981), The Islamic bomb: the nuclear threat to Israel and the Middle East, New York, NY: Times Books. ).
יאיר עברון, "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי" או "הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית". פוליטיקה 13, קיץ 2005, עמ' 19–32.
קישורים חיצוניים
ארמגדון (אתר הפועל למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית ומרכז מידע על תוכנית הגרעין הישראלית)
(על יחסי התקשורת והצנזורה סביב מדיניות הגרעין של ישראל).
אדם רז הגרעין הפוליטי של העמימות
אדם רז דרום אפריקה, ישראל והנשק הגרעיני
אדם רז, הפרשה הגרעינית של מלחמת יום הכיפורים, המכון למחקרי ביטחון לאומי, ינואר 2014.
כינוס הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בנושא ישראל:
רונן ברגמן ואחרים, מבצע שמשון - חימוש הצוללות הישראליות מתוצרת גרמניה בנשק גרעיני, דר שפיגל, 4 ביוני 2012
סדנת אלפרדו, התקפה גרעינית על ישראל | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | דוברים: מוטי אופק, יוסי בלום הלוי, מוטי בריל, יהושע סוקול ושמואל פרלמן, מנחה אורי מילשטיין, 27 בינואר 2015
מכון SIPRI: "ישראל הפיקה בדימונה 690 - 950 ק"ג פלוטוניום". חדשות מחלקה ראשונה, 1 במאי 2015
(תמליל הריאיון שערך אבנר כהן עם יצחק יעקב בנושא זה)
עופר ישראלי, חשיבות העמימות, ישראל היום, 19 ביוני 2016
יוסי בלום הלוי
An Overview of Nuclear Facilities in Iran, Israel and Turkey, Greenpeace International, February 18, 2007, pp. 13-19
Warner D. Farr, The Third Temple's Holy of Holies: Israel's Nuclear Weapons, Counterproliferation Paper No. 2, USAF Counterproliferation Center, Maxwell Air Force Base, Alabama, September 1999
Avner Cohen, New Exclusive Interviews on the Israeli Nuclear Program, Woodrow Wilson International Center for Scholars
Weapons of mass destruction in Israel, Campaign for Nuclear Disarmament
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:ישראל: צבא וביטחון | 2024-09-22T09:00:54 |
פיניקים | ממוזער|300x300px|עיקר המושבות הפיניקיות באגן הים התיכון (בצהוב)ממוזער|300x300px|ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס (תגליף על ארון קבורה )פיניקים (מיוונית: Φοίνικες, פֿוֹינִיקֶס) הוא שם יווני לכנענים שישבו על חוף הלבנט. אותם כנענים, המובחנים בכמה מאפיינים מעמים כנעניים אחרים, ישבו בתחילת תקופת הברזל ברצועת חוף המשתרעת בקירוב בין רמיתה (כיום לטקיה) לדור, ובתקופות מאוחרות יותר אף לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל, וכן במושבות רבות מסביב לים התיכון. הפיניקים שהתיישבו במערב הים התיכון, בייחוד בתקופת היריבות בין קרתחדשת לרומא, נקראים פונים (מלטינית: Punici או Poenici).
בדומה לקבוצות כנעניות אחרות התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שלעיתים היו גם יריבות זאת לזאת. ההבדל המשמעותי בין הכנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים, בהתאם לתנאים הגאוגרפיים השונים בין פנים הארץ לחופיה, הוא שהפיניקים היו יורדי־ים שעסקו במסחר ימי פורה וייסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון. בין המושבות המשמעותיות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את כתי (כתיון ביוונית), אגדר (גדס בלטינית, כיום קדיס בספרדית), אוטיקה, והגדולה ביותר – קרת חדשת (הקרת החדשה, קרתגו בלטינית); שתי האחרונות, בייחוד קרתחדשת, היו מהיריבות המרות של רומא.
מקור השם
ממוזער|מטבע צבאי מקרתחדשת ועליו עץ תמר (φοινικιές). ייצוגי עץ תמר נמצאו על מטבעות פיניקיים רבים|190x190px
ממוזער|מטבע צורי מתחילת המאה ה־3, ועליו דידו מייסדת את קרתחדשת ולידה שער העיר, מסביבה חלזון הארגמן ועץ התמר, הסמלים הלאומיים של פיניקיה
השם "פיניקים" הוא שם זר בו השתמשו היוונים לתאר את הפיניקים, הם הכנענים שחיו בחוף שבין ארוד לכרמל (בתקופות שונות השם חל גם על תחומים רחבים יותר דרומה וצפונה). מקורה המדויק של המילה פיניקים איננו ידוע בוודאות. המילה היוונית φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס) היא רבת משמעויות, ופירושיה הם "איש פיניקי", "ארגמן צורי", "עוף החול" ו"עץ תמר", כולם קשורים לפיניקים. הארגמן היה צבען יקר־ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית, צור,סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16.2.23 (ראו המקור ביוונית ותרגום לאנגלית) ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה, ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי".ראו למשל מטבע צורי ועליו קונכייה וכף עץ תמר. על מטבעות רבים מצור הוטבעו קונכיות, וראו גם פה.Giorgos Bourogiannis, "Introduction to the Phoenician problematic", in: Polyxeni Adam-Veleni, Evangelia Stefani (eds.), Greeks and Phoenicians at the Mediterranean Crossroads, Archaeological Museum of Thessaloniki, 2012, pp. 39 תחייתו הקבועה של עוף החול באש דומה לזריחת השמש המחודשת מדי יום, אשר מתרחשת, מנקודת מבט יוונית, בארץ פיניקיה המזרחית.Giorgos Bourogiannis, "Introduction to the Phoenician problematic", in: Polyxeni Adam-Veleni, Evangelia Stefani (eds.), Greeks and Phoenicians at the Mediterranean Crossroads, Archaeological Museum of Thessaloniki, 2012, pp. 39 עץ התמר, ששמו קשור לשם היווני "פיניקיה", היווה אחד מסמלי הארץ, הופיע על מטבעות פיניקיים רבים,; למשל במטבעות מארוד: , מצידון: , ומטריפולי: , מצור: . והוא וכפותיו היו מסמלי אשרה, שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית, 14.
האגדה היוונית על אירופה הפיניקית נותנת הסבר אפונימי לשם הארץ. לפי חלק מהמקורות על האגדה, דמות בשם פויניקס היה אביה של אירופה,הומרוס, איליאדה, שיר 14 שורות 321–322 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית);;פאוסניאס, תיאורה של יוון, 7.4.1 (לפי אסיוס מסאמוס , ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית);קונון (פוטיוס), סיפורים, 32 ו־37 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית) ולאחר שנחטפה שלח את בניו לחפשה; אך לפי מקורות אחרים, אביה היה אגנור מלך פיניקיה, ופויניקס היה בין בניו שיצאו לחפש את אירופה אחותם לאחר שנחטפה. לאחר שהאחים לא מצאוה הם התיישבו במקומות שונים, כאשר לפי פסאודו־אפולודורוס פויניקס התיישב בפיניקיה ונתן לה את שמה,בין האחים האחרים היו קדמוס שהתיישב בבויאוטיה ונתן את שמו לאקרופוליס קדמיאה בתבאי, קיליקס שנתן שמו לקיליקיה, ותאסוס שנתן שמו לאי תאסוס. ראו פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה 3.1.1 אולם לפי היגינוס , בהתייחס לפיניקים שבמערב הים התיכון, התיישב פויניקס בצפון אפריקה.היגינוס , Fabulae, 178 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
הפיניקים עצמם כינו את ארצם בשם כנען, והזדהו קולקטיבית ככנענים, על אף היריבויות המסחריות וההפרדה הפוליטית בין הערים.Giorgos Bourogiannis, "Introduction to the Phoenician problematic", in: Polyxeni Adam-Veleni, Evangelia Stefani (eds.), Greeks and Phoenicians at the Mediterranean Crossroads, Archaeological Museum of Thessaloniki, 2012, pp. 39 ברמת השתייכות ספציפית יותר הזדהה איש איש עם עירו,למשל Corpus Inscriptionum Semiticarum I 102 או בכתובות פיניקיות-יווניות אתונאיות. למשל צורי או צידוני, אך זיהוי זה הוא גאוגרפי ופנים־פיניקי, ואיננו מעיד על זהות קבוצתית – זיהוי כזה מופיע גם ליהודים וישראלים בתנ"ך,למשל: (יהושע בית השמשי), , (נבל ואביגיל הכרמליים), + (אחינעם היזרעאלית); (איתי הגתי), (גיבורי דוד – ביניהם שמה ואליקא החרודים, עירא התקועי, אביעזר הענתותי, מבוני החושתי, מערי וחלב הנטופתים, בניהו הפרעתוני, אבי עלבון הערבתי, עזמות הברחמי, אליחבא השעלבוני, אליפלט המעכתי, אחיתופל הגילוני, חצרו הכרמלי, פערי הארבי, ונחרי הבארותי); (אבישג השונמית) ו (חיאל בית האלי); (אשתמוע המעכתי), (גיבורי דוד – נוסף על אלה שנזכרו בשמואל כ"ג: עוזיה העשתרתי ושמע ויעואל בני חותם הערוערי), (אחיעזר ויואש בני השמעה ה, יהוא הענתותי, ישמעיה הגבעוני, יוזבד הגדרתי) ועוד. וכן במצבת מישע (שורות 1–2: "מלך מֹאב הדיבֹני").
באודיסיאה (המאות ה־9–8 לפנה"ס) מופיעים פעם כפיניקים ופעם כ"צידונים",הומרוס, אודיסיאה, שיר 15 שורה 118: "מלך צידונים"; שיר 15 שורה 415: "פויניקים". בתרגום השבעים (המאה ה־3 לפנה"ס) מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים",, בתרגום השבעים הוא פרק 41 פסוק 6. סטפנוס מביזנטיון (המאה ה־6 לספירה) זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה, ופילון איש גבל כתב בתרגומו לכתבי סכניתן (המאה ה־12 לפנה"ס או מוקדם יותר) על דמות בשם Χνᾶ (כנען) ששמו שוּנה ל"פויניקס".אוסביוס מקיסריה (לפי תרגום פילון לסכניתן), הכנה לבשורה, 1.10 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית); ראו במטבע פיניקי־יווני מלדקיה (לַאֹדִכֵאַ בכתיב חסר פיניקי) תורגמה המילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה). בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס (המאות ה־4–5 לספירה) מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה החמישית לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani,אורליוס אוגוסטינוס, Epistolae ad Romanos inchoata Expositio, פסקה 13 כלומר כנענים, ובתפילות הדונאטיסטים השתמשו בפונית בנוסף ללטינית;אורליוס אוגוסטינוס, In Epistolam Ioannis ad Parthos, דרשה 2 פסקה 3 מרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים".
בלטינית השתרשה המילה פּוּנִים, אולם בתקופתם ציינה המילה באופן בלעדי את אנשי קרתחדשת והאימפריה שלה במערב (מכאן המונח המלחמות הפוניות, המציין רצף שלוש מלחמות אשר התנהלו בין קרתחדשת לרומא במאה השנייה והראשונה לפנה"ס). במחקר המודרני הכינוי פונים מתייחס לשלבים המאוחרים של הפיניקים במושבותיהם, והכינוי "נאו־פונים" מציין את הפיניקים במערב הים התיכון לאחר חורבן קרתחדשת.
תולדות הפיניקים
מקורות והטיות היסטוריות
החומר הטקסטואלי עליו מתבססות ידיעותינו על הפיניקים מורכב בעיקר מכתבים קלאסיים שנכתבו בתרבויות יריבות לפיניקים פוליטית וכלכלית, שכן הגם שהפיניקים כתבו את תולדותיהם במלואן, הפפירוס עליו כתבו לא שרד. כתובות פיניקיות על חרס או אבן אמנם שרדו, אך רובן קצרות מאוד ולא מכילות מידע משמעותי. המקורות הזרים המתארים את הפיניקים ותולדותיהם, בין אם יווניים, רומיים, מקראיים או אשוריים, עשויים לסבול מהטיה וסלקטיביות מוטמעות – אותם מקורות, שבעיניהם תמיד היו הפיניקים ה"זר" וה"אחר" ולעיתים קרובות אויב, היו חסרי אינטרס לדווח על הפיניקים בצורה נכונה ומפורטת. ההטיות בדיווחים העתיקים המעוותים והבלתי־מספיקים מוצאות את דרכן מהכתבים העתיקים אף למקורות מודרניים העוסקים בפיניקים.Hans Georg Niemeyer, "The Phoenicians in the Mediterranean. Between Expansion and Colonisation: A Non-Greek Model of Overseas Settlement and Presence", in: Giorgos Bourogiannis, "Introduction to the Phoenician problematic", in: Polyxeni Adam-Veleni, Evangelia Stefani (eds.), Greeks and Phoenicians at the Mediterranean Crossroads, Archaeological Museum of Thessaloniki, 2012, pp. 37
נוסף על ההטיה שנובעת מהמקורות הקדומים, קיימת גם הטיה שמקורה בעמדות האידאולוגיות של החוקרים המודרניים. עם תחיית ההיסטוריה ברנסאנס ועד המאה ה־19, מקובלת הייתה התפיסה ההיסטורית לפיה הפיניקים הכנענים נשאו את התרבות לאירופה, כפי שגם מתועד באגדות הקדומות (כגון אגדת קדמוס); אלא שבשלהי המאה ה־19 חל מפנה והדעה המקובלת עד העשורים הראשונים של המאה ה־20 פנתה לקיצוניות ההפוכה, ששאפה "לטהר" את ההיסטוריה מהכנענים השמיים, להתייחס לאגדות כהזיות ולשקם את הכבוד הארי, בין השאר ממניעים גזעניים של עליונות לבנה ואנטישמיות.Victor Bérard, La Résurrection d'Homère - Tome 1, Bernard Grasset, 1930, p. 73 (מתורגם אצל שאול טשרניחובסקי באחרית דבר לאודיסיאה)
מסורות מוצא זרות
על פי המקרא יושבי הערים הפיניקיות הם מצאצאי כנען בן חם (בן נח): .
ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) כתב מה סיפרו היסטוריונים פרסים על הפיניקים (אף שהדברים בחלקם מנוגדים למיתולוגיה היוונית):
בדומה להרודוטוס, גם חוקר הארצות של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה ה־4 לפנה"ס אַנְדְרוֹסְתֶנֵס איש תאסוס טען כי מקור הפיניקים הוא מאזור המפרץ הפרסי; אולם המסורות של הרודוטוס ואנדרוסתנס לא מביאות בחשבון את הזיקה התרבותית החזקה של הפיניקים לתרבות המקומית של חוף כנען. יש הסבורים כי השמות הזהים של הערים בתחום מדינות אלה, דוגמת צור בעומאן, מעידות על המקום המדויק ממנו הגיעו הפיניקים.
יש המשערים כי זיהוי "הים האדום" אצל הרודוטוס עם האוקיינוס שמדרום לאפריקה הוא בלבול מושגים, ואותו ים מתייחס לים שלחופי מזרח תוניסיה ומערב לוב (שם מונחים גאוגרפיים רבים קשורים באדום: הרי זע'וון (אדום בברברית), "תא ג'שרת" (ארץ אדומה) המתייחס במצרית לכל אפריקה ממערב למצרים, והחמאדה בטריפוליטניה הקרויה "החמאדה האדומה" ). הדבר מתיישב עם תיאור רעידת האדמה, האופיינית לאזור זה, כגון אחת נוראה המתוארת בכתבי הממלכה הקדומה של מצרים.
יוסטינוס הביא גם הוא סיפור קצר על מקור הפיניקים, כפי ששמעוֹ מתושבי קרתחדשת:
מבחינה אתנית, הפיניקים נמנים עם העמים הכנעניים, המהווים קבוצה של עמים שמיים הדוברים ניבים כנעניים, מעין זה שנמצא בתעודות אוגרית, אשר הפיניקית והעברית (כמו גם המואבית, העמונית והאדומית) הן ניביו.
תקופת הברונזה
כאמור, ההתיישבות הפיניקית בחופי לבנון החלה ככל הנראה בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אולם התיעוד הידוע הראשון של הפיניקים מופיע בתעודות מצריות קדומות, מתקופת השושלת השנייה, בהן מוזכרת העיר גבל. התיעוד הראשון של קשרי המסחר בין ממלכת מצרים לערי הפיניקים מתועד לתקופתו של סְנֶפְרוּ – פרעה מהשושלת הרביעית (המאה ה־27 לפנה"ס). בתקופתו החלו המצרים לייבא את ארזי הלבנון מאזור הר הלבנון.
בכתבי המארות, שנכתבו במצרים העתיקה במאה ה־19 וה־18 לפנה"ס, מוזכרת פיניקיה כחבל הארץ החשוב ביותר בכנען. בכתבים אלה מוזכרות כבר הערים אולזה, עַרְקָת, גבל, צור ועכו. עדות נוספת לקיום יחסי גומלין בין פיניקיה למצרים באה לידי ביטוי בכך, ששליש ממכתבי אל־עמארנה, שנשלחו למצרים במאה ה-14 לפנה"ס, מקורם בחוף הפיניקי.
בכתבי תחותמס השלישי (המאה ה-15 לפנה"ס) – פרעה מהשושלת ה־18, החופים הפיניקיים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, כשהערים צור, ארוד וצומור משמשים את חיל המצב המצרי באזור ולמעגן הצי שלה. עם זאת, בעקבות פעולות האיבה המתמשכות בין האימפריה החתית והמצרית באזור הלבנט, עברה רצועת החוף הפיניקית מספר פעמים מיד ליד.
בין השנים 1200–1000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי, חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בתקופה הזאת נחרבה העיר אוגרית.
ממוזער|250x250 פיקסלים|חריתות אניות מאתר אמנות הסלע בטאנום – ייתכן שהחריתות מתארות אניות פיניקיות
כבר בתקופת הברונזה, הסחר בברונזה (שמקורה בעיקר בקפריסין, ששמה נובע מ־cuprum – נחושת, המרכיבה את הברונזה) הגיע עד שוודיה.
בשנת 1100 לפנה"ס כתב תגלת פלאסר הראשון על מסעו להר הלבנון, בו כרת ארזי לבנון למקדש אנו ואדד; משם המשיך לארץ אמורו (בשתיים מהכתובות ציין שכבש את כולה), קיבל מנחה מארצות גבל, צידון וארוד (באחת הכתובות ציין שהמנחה כללה תנין ו"קופה גדולה מחוף הים"), הפליג באניות אנשי ארוד מהאי ארוד לעיר צמור אשר בארץ אמורו, והרג נַחִֿירֻ, הנקרא "סוס ים" לדבריו. נראה כי לא הדרים מדרום לערים אלה, כי העיר צור לא הוזכרה, בעוד במגילת ון אמון (1075 לפנה"ס לערך) צור דווקא כן מוזכרת,מגילת ון אמון באתר רשפים ועל כן ברור כי הייתה קיימת בזמן זה.
במקרא
כבר בברכת יעקב לבנו זבולון נכתב ששבטו ישכון באזור צידון: . בהמשך נכתב, כי שבט אשר ישב בקרב הצידונים, דהיינו בין צידון לעכו: .
התיאור המקראי לא מזכיר עימות או חיכוך כלשהו בין שני העמים, פרט לסכסוכים מקומיים, שאינם מעידים על הכלל: .שמאל|ממוזער|250px|ישובי הפיניקים באגן המזרחי של הים התיכון (בירוק)
בספר מלכים מתואר כיצד בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל: . מתואר במקרא גם שיתוף פעולה ימי בין שתי הממלכות בימי שלמה, כאשר בעציון גבר (עיר נמל חשובה במפרץ אילת, היא אילת המקראית, שנכבשה מאדום בימי דוד) שיתפו אנשיו של חירם פעולה עם ספנים ישראלים בהכנת כלי שיט וביציאה משותפת למסעות סחר ימיים בארצות כדוגמת אופיר ומסע לתרשיש שלא יצא לפועל: . שלמה אף נשא נשים צידוניות (מלכים א יא א; שיר השירים ד, ח).
כן מתואר כיצד בבנין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים, שהיו הטובים בתחומם, דוגמת: חרשי עץ, חרשי ברזל, חרשי אבן ובנאים: .
בהמשך מתוארים היחסים בין הפיניקים לממלכת ישראל התחזקו, כאשר המלך אחאב נשא לאישה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב: .
ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של מדינת ישראל, בין היתר באכזיב ובגשר הזיו בתחומו נמצאים שרידים רבים. גם בתל דור נמצאו ממצאים פיניקיים.
תחת הכיבוש האשורי
ממוזער|מנחות של אניות מוגשות מצור וצידון לשלמנאסר השלישי, מתוך תבליטי שערי אימגור־אנליל
אשורנצירפל השני מלך אשור כתב בכתובותיו המלכותיות על מסע בו הגיע למורדות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו. הוא הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: מארצות אנשי צור, צידון, גבל, מחֿלתו, מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.
אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצורים ומהצידונים, בין שאר ממלכות כנען, ושהוא הזקיף את צלם מלכותו בארוד "השוכנת בלב ים". הוא הוסיף שכרת 100 גזעי ארזים חזקים מהלבנון לבניית היכלו ומקדשיו.
בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), מלך צור מוזכר כבר מכתובת מסביבות שנת 738 לפנה"ס ברשימת מלכים מעלי מנחות למלך. המלך התפאר באותה שנה שהושיב אנשי הרים ("קותו") בערים על חוף הים, ביניהן צומור, ערקה, אוסנו וסִיַנּוּ (עיר פיניקית במחוז חמת). בין מעלי המנחה מוזכרים חירם השני מצור, שיביתיביעיל (שפטבעל) מגבל ואֵני־אל מלך חמת; ברשימה אחרת, רחבה יותר, מוזכר גם מתן־בעל מלך ארוד, וכן בנוסף לחירם, גם מֵתֵנַּה מצור מוזכר כנותן מנחה לשליח של המלך לצור. בהמשך סופחו חמת, סיַנּו, צומור, ראש־צור ("רֵשי־צורי", כנראה ראס אבן האני שבאוגרית) והר צפון. מכתובת שנחקקה לאחר הסיפוח מובאת רשימת מעלי מנחה דומה לזאת שהוזכרה לעיל, בה לא מוזכר מלך חמת כלל, ומלך צור המוזכר הוא אתבעל. בהמשך גם גבל, ערקה, זימרּה, אוסנו ומערבה סופחו לאימפרייה.
במרידתו של רצין מלך ארם-דמשק נגד תגלת פלאסר השתתף גם חירם השני מצור, ועל כך הענישו מלך אשור ותפס ובזז את העיר המבוצרת מחֿלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות.
יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתי) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור, הנקרא ביוונית פאלאיטירוס. משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אניות ואניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
ימין|ממוזער|פרט מתבליט הובלת העצים, המתאר הובלת עצים על אניות פיניקיות בימי סרגון השני
בתקופת סרגון השני (722–705 לפנה"ס) השתתפה העיר הפיניקית צומור במרידה שהנהיג אילובידי מלך חמת, בה השתתפו גם ארפד, דמשק ושומרון. סרגון נתן פקודה לכבוש את ארץ האיונים "בלב הים", וציין כי מתקופה קדומה הם הרגו את אנשי צור וקוה; בהמשך הוא מציין שהכנעת האיונים השכינה שלום בצור ובקוה. כאשר שבעה מלכי ארץ יא באדננה הפסיקו לשלוח לסרגון מנחות, סילטה מלך צור המשיך, וביקש ממנו סיוע צבאי. סרגון שלח לו חיילים אמיצים, שהטילו מורא על המלכים פורקי העול, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות.
ממוזער|אניית מלחמה מימי סנחריב
מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) היה לארץ חֿתי (הלבנט), ובו מלך צידון לולי המורד ברח לים (בחלק הכתובות הוא מציין כי לולי ברח לקפריסין), וסנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית־זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, עריו המבוצרות שעליהן הסתמך. וכן ב־ הוא המליך במקום לולי את אתבעל על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית. וכן ב־ לאחר מכן מתוארים יחד עם אותו אתבעל שאר מלכי ארץ אמורו, וביניהם עבדי־לִיאְתִי מלך ארוד וירו־מִלְכִי מלך גבל מגישים לסנחריב מנחה. וכן בכתובת אחרת סנחריב סיפר שבמישור העיר אוּשוּ (עיר פיניקית) הגישו לו מלכי אמורו מנחות. סנחריב ציין בהמשך כי הוא הגלה את צור (יחד עם הכשדים, הארמים, המנים , אנשי קוה, אנשי חֿילכּו, ואנשי פלשת או פלסתין ) משום שלא נכנעו לעולו. במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם". וכן ממוזער|שחזור של דו־טורית פיניקית (המוזיאון הימי הלאומי)בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית. בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם. עבדי־מלכתי ברח לים (בדיוק כמו לולי מימי סנחריב), אך אסרחדון השיגו וערף את ראשו בחודש תשרי. הוא לקח את אשתו, בניו, בנותיו, שומרי ארמונו, ואוצרות וסחורות טובות רבים ("כל מה שהיה בעל ערך מארמונו בכמויות גדולות"), וכן אנשים ובהמות אין־ספור, לארץ אשור. לאחר מכן אסף אסרחדון את כל מלכי ארץ חַֿתִי (הלבנט) וחוף הים, והם בנו עיר במקום אחר, שהוא קרא לה "כַר־אסרחדון". תושבי הערים בית־צופורי, סיכּו, גיא, אינימֵּה, חֿילדוַּה, קַרְתִימֵּה, ביארו, כילמֵה, ביתירומֵה, סַגו, אַמְפַה, בית־גיסימֵיַה, בירגיא, גמבולו, דַלַיְמֵּה ואיסיחֿימֵּה שבסביבת צידון, מקומות מרעה והשקייה למבצרי עבדי־מלכתי שהכניע אסרחדון, יושבו בעיר החדשה, יחד עם אנשים שהכניע אסרחדון ב"הרים המזרחיים" ובים. אסרחדון סידר מחדש את פחת צידון, הציב עליה מושל משלו, והגדיל את המנחה שדרש מהם לשלם. הוא העניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו. גם את סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" הכניע אסרחדון, וערף את ראשו באדר של אותה שנה. בעיר אשור נמצאו אמפורות בהט עליהן נכתב כי הכילו שמן לנסיכים מארמון עבדי־מלכתי בצידון. בהמשך מספר אסרחדון שכינס את עשרים ושניים מלכי חֿתִי ועבר הנהר, ביניהם בעל מלך צור, מילכי־אַשַפַה מלך גבל, ומתן־בעל מלך ארוד, וכן את מלכי ידננה, ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה. מאוחר יותר חבר בעל מלך צור לתהרקה מלך כוש ומצרים, פרק את עול מלך אשור והעליבו. בעקבות זאת צר אסרחדון על צור. לבסוף נישל אסרחדון את בעל מכל עריו וקניינו, וחתם איתו על הסכם .
במהלך מסעו הראשון של אשורבניפללהרחבה על הערים הפיניקיות בתקופת אשורבניפל, ראו (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, וביניהם בעל מלך צור, מילכי־אַשַפַה מלך גבל ויכין־לוּ מלך ארוד, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה.. יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את ספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107). במסעו השלישילאחר השכתוב השני של ספרי שנות אשורבניפל מוספר המסע כמסע השני של המלך, ראו הלך נגד בעל מלך צור "היושב בלב הים" (צור הייתה באותה תקופה מוקפת ים), כי לא שמע להוראותיו., הקטע בגרסה הראשונה מופיע בעמ' 61–62 ו־86–87, בגרסה שנייה מורחבת מעט מופיע בעמ' 120–121, 144–145 ו־169–170, בגרסה שלישית מקוצרת בעמ' 193–194, בגרסה רביעית המרחיבה את הגרסה הראשונה בעמ' 236–237, בגרסה חמישית מקוצרת בעמ' 268 ו־276, ובגרסה הששית המקוצרת ביותר בעמ' 305 הוא צר על צור, לא נתן לאנשיה לצאת וקטע את דרכי אספקתה, באפשרו להם אספקה לחיים דלים מאוד עד שנכנעו לעולו. בתו ואחייניותיו של המלך בעל הובאו לאשורבניפל כעוזרות בית עם מתנת־חתונה גדולה. גם יחימלך בן המלך בעל הובא לאשורבניפל, אך אשורבניפל חס על בעל והחזיר לו את בנו. הוא פירק את חיל המצב נגד צור, פתח את דרכי אספקתה ושב לנינוה. אשובניפל הוסיף מיד לאחר מכן שיכין־לוּ מלך ארוד "היושב בלב הים" ומלכי תובל וקיליקיה "שלא נכנעו לאבותיו" לדבריו, נכנעו לעולו, והביאו לו את בנותיהם (בתיאור דומה לתיאור על בעל מלך צור). לאחר מותוההבהרה לפיה הדבר התרחש לאחר מותו מופיעה רק בגרסת ספרי השנים השנייה, ראו ב־ או היעלמותוכך לפי הגרסה הרביעית של ספרי השנים, ראו של יכין־לו, בניו עזיבעל, אביבעל, אדוניבעל, שפטבעל, בדבעל, בעל־ישופו, בעלחנן, בעלמלך, אבימלך ואחימלך הגרים "בלב הים" באו אליו עם מתנות ונישקו את רגליו. אשורבניפל הסתכל בתענוג על עזיבעל והמליך אותו על ארוד, ואת אחיו הלביש בבדים מעוטר בצבעים ובצמידי זהב והעמידם לפניו. בחזרתו ממסעו התשיעי נגד הקדרים והערבים כבש את העיר אושו (כנראה צור היבשתית) שאנשיה לא שילמו את המס השנתי, טבח באנשיה ולקח את אליהם ואנשיהם לאשור; וכן הרג באנשי עכו, תלה את גופותיהם על תרנים, לקח את שאירתם לאשור וגייסם לחילו המלכותי.
תחת מרות בבלית
ממוזער|פסל ראש מלך פיניקי מצור בסגנון מצרי, אבן גיר, המאה ה־7 לפנה"ס
לאחר שעול האימפריה האשורית החדשה ירד מפיניקיה ב־630 לפנה"ס, מצרים לטשה עיניה ללבנט, ונכו השני כבש את המרחב עד הפרת ב־608 לפנה"ס. מצרים איבדה את השליטה באזור בקרב כרכמיש ב־605 לפנה"ס, והאזור כולו הוכפף לאימפריה הבבלית החדשה.
פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור,הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).
במסגרת מדיניותו של נבוכדראצר השני לחיזוק שליטתו בלבנט, ניסה לכבוש את צור. הוא צר על צור 13 שנה , עד שנת 572 לפנה"ס בערך, בימי המלך אתבעל השלישי,יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 10.11.1 ולא הצליח לכבשה.; הנביא יחזקאל תיאר במפורט בקינתו על צור את הסתערות נבוכדראצר על צור ואת סבל העיר. המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני. בתעודות שהתגלו בארמון המלכים בבבל מוזכרים אסירים מדיניים מערים פיניקיות, וכן מתועדות הקצאות ציוד (כמו אוהלים, נעליים, שריונות ומזון) ואנשי צבא לקבוצות של 4, 10 ו־30 חיילים שהלכו עם המלך לצור, הן מארך והן מסיפר (הרחוקות כ־250 ק"מ זאת מזאת), דבר המעיד על מבצע צבאי גדול תחת פיקוד המלך. ייתכן, אפוא, שהבבלים פרשו את חסותם או השפעתם על ערי הסחר הכנעניות ועל איי הים הכפופים להן.
בעקבות סיום המצור, ירד אתבעל השלישי מהשלטון. יוסף בן מתתיהו כתב שלאחר מלכות המלך בעל, שמלך אחרי אתבעל והיה כנראה בנו, עבר השלטון בצור לשופטים לשבע שנים ושלושה חודשים; בשנה השביעית חזר השלטון למלוכה.יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.21 בטקסטים הבבליים מתועדת מרידה בצור בין יולי 564 עד ספטמבר 563 לפנה"ס, תאריכים תואמים לשנים אליהן מתוארכת החלפת המלוכה בשופטים, כך שהחלפה זאת נעשתה כנראה כענישה על המרד השני שנעשה תחת מוסד המלוכה.
התקופה הפרסית
ממוזער|מטבע של עבדעשתרת הראשון, מצד אחד עבדעשתרת והמלך הפרסי על מרכבה, מעליהם כיתוב "עב" (קיצור של שם המלך), מצד שני אניה צידונית אלגנטית, סמל לכוחם הימי
בתקופה הפרסית (החל מ־538 לפנה"ס) היו הפיניקים בעלי ברית קרובים של הפרסים, בעיקר משום שהפרסים עשו שימוש בשירותי הצי הפיניקי, ועל פועלם למען האימפריה קיבלו הטבות רבות. המלך כורש בנה ארמון בצידון ואפשר לפיניקים להתפשט דרומה למישור החוף הדרומי (שקמונה, מגדל עבדעשתרת, דור, יפו ואשקלון), הוא "דרום פיניקיה".אולי רלוונטי גם: ההתפשטות דרומה לא הייתה התפשטות לארצות חדשות, אלא שיבה לארץ שהייתה כנענית־פיניקית גם בתקופות קדומות יותר.
מלך צידון, שהייתה אז הראשונה במעלה מערי הפיניקים, היה כ"שר חיל־הים" למלך המלכים הפרסי. צידון הייתה מוקד מרכזי במלחמת פרס–יוון, שהתרכזה בעיקר בהתנגשויות צידון ואתונה. הפיניקים היוו את הצי הפרסי והיו החלק המיומן ביותר בו, ומתוך עריהם עמדה בראש צידון.הרודוטוס, היסטוריות, 7.44, 7.96, 7.99, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית), 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
הפיניקים בכנען באותה תקופה קיימו קשרים עם הפיניקים בעברי הים שתחת קרתחדשת. כשכנבוזי השני רצה לצאת למלחמה משולשת, נגד הקרתחדשתים, ה"אמונים" (כנראה עם במדבר שממזרח למצרים העליונה) ונגד האייתיופים ; בחלוקת צבאו, למלחמה בקרתחדשתים תכנן לשלוח את הצי. הוא נתן פקודה לצי הפרסי להפליג נגד קרתחדשת בזמן ששלח חיילים נגד יב, אך הפיניקים התנגדו, משום שהם מחויבים בשבועות להתנגד לכך, וכי הם לא ינהגו כראוי אם יצאו למסע נגד בניהם שלהם (קרתחדשת); ובגלל שהפיניקים התנגדו, לא היה שאר הצי די חזק למחלמה בלעדיהם. כך ניצלו הקרתחדשתים משעבוד לפרסים, כי כנבוזי לא ראה לנכון לכפות על הפיניקים, הן משום שכוחו הימי תלוי בהם והן משום שהם מסרו את עצמם מרצון לפרסים.הרודוטוס, היסטוריות, 3.17 ו־3.19 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
מבחינה מנהלית, פיניקיה חסתה בתחילת התקופה הפרסית תחת פחות בבל (שהשתרעה על דרום נהריים, סוריה הגדולה (כולל פיניקיה) וקפריסין), ולאחר שחולקה פחוות בבל ב־482 לפנה"ס, עברה פיניקיה לחסות תחת אחשדרפנות עבר נהרא.
בתקופת זרובבל בן שאלתיאל, בדומה לתקופת דוד ושלמה, הועסקו אוּמנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני: .
בתקופה הפרסית התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון גם בפנים הארץ (כמו מרשה, ירושלים ושכם). קהילות אלה עסקו, ככל הנראה, במסחר. על כך מעיד נחמיה .
תחת שלטון יווני
בשנת 346 לפנה"ס, התמרדו תושבי צידון בארתחשסתא השלישי – מלך פרס, בשל המיסוי הכבד ששילמו לו כדרך קבע. ארתחשסתא דיכא ביד קשה את המרד, והדבר דרבן את הפיניקים בכלל ואת הצידונים בפרט להתקרב לאלכסנדר מוקדון.
בשנת 333 לפנה"ס, לאחר שהביס את צבא פרס בקרב איסוס, הגיע אלכסנדר מוקדון לפיניקיה, ומלכי הערים הגדולות החלו ליצור איתו קשרים (נסיך ארוד הבטיח לו כניעה;אריאנוס, אנבסיס, 2.13 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) גם גבל נכנעה לואריאנוס, אנבסיס, 2.15 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)). הדבר שירת היטב את מטרתו העיקרית, שכן על ידי סיפוח ערי המדינה הפיניקיות, הצליח אלכסנדר להשתלט על מרבית הבסיסים הימיים של הפרסים ובכך להתגבר על היתרון המובהק שהיה לצבא הפרסי מול הצבא המקדוני בים. אולם העיר צור החליטה שלא לכרות ברית עם אלכסנדר מוקדון כיתר הערים הפיניקיות, כנראה בשל המשך תמיכתה בדריווש השלישי – מלך פרס. כתוצאה מכך הטיל אלכסנדר מוקדון, בשנת 332 לפנה"ס, מצור כבד על העיר, שבמהלכו – אך לא מיד עם תחילו – הצטרפו אליו מלכי ארוד, גבל וצידון, ובסופו צור נכבשה. במהלך המצור הפכה צור מאי לחצי אי באופן מלאכותי.
עם כיבוש צור בידי אלכסנדר מוקדון, בוטלו כל משטרי המלוכה הפיניקיים בערי המדינה.
לאחר מותו של מוקדון, בתקופת ממלכות הדיאדוכים עברה רצועת החוף הפיניקית פעמים מספר מיד ליד וזאת בשל רצונם של שליטי בית סלאוקוס ושליטי בית תלמי להשתמש בנמליה המפותחים של פיניקיה למסחר. בית תלמי נתן לערים הפיניקיות אוטונומיה. לאחר מאבק פנימי, שנמשך כ־40 שנים, נפלה פיניקיה סופית לידי בית סלאוקוס.
המאה האחרונה של השלטון הסלאוקי בפיניקיה התאפיינה בחוסר יציבות, שבסופה, בשנת 63 לפנה"ס, כבש גנאיוס פומפיוס מגנוס את סוריה ופיניקיה וסיפחן לאימפריה הרומית.
תחת שלטון רומא
ממוזער|מטבע מימי גורדיאנוס השלישי (פיוס), מימין כיתוב "צור המטרופולין" וקדמוס, מזוקן ועוטה גלימה לשמאלו, נלחם בדרקון, בימינו משליך אבן; מימין לסצנה חילזון ארגמן
ממוזער|אירופה על הפר, פסיפס מגבל, המאה ה־3
לאחר הכיבוש הרומאי מסר מרקוס אנטוניוס את כל רצועת החוף, ממצרים ועד לחופי לבנון, לקלאופטרה – מלכת מצרים. רק הערים צור וצידון המשיכו לשמור על עצמאותן. בתחילת התקופה הרומית המשיכו הפיניקים להחזיק בחוף המזרחי של הים התיכון. סטראבון תיאר את פיניקיה כרצועת החוף בין אורתוסיה לפלוסיום, נוסף על חלקים צפוניים יותר כגון ארוד,סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2, במיוחד 1.16.21 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) ופליניוס הזקן תיאר את פיניקיה בין קרוקודילופוליס למפרץ אלכסנדרטה.פליניוס הזקן, תולדות הטבע, 5.18–5.19 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
מבחינה מנהלית, בשנת 194 לספירה חולקה פרובינקיה סוריה לקוילה סוריה ולסוריה פיניקיה (שבהמשך חולקה בעצמה לפיניקיה פרליה – פיניקיה החופית, ופיניקיה לבננסיס – פיניקיה הלבנונית).Otto Eißfeldt, Realencyclopädie der Classischen Altertumswissenschaft, Band XX: Philon–Pignus, 1941, ערך "Phoiniker (Phoinike)", עמ' 389–390
עם חלוקתה של האימפריה הרומית לשניים, לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון ב־395, הפכה פיניקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית. תחת השלטון הביזנטי, שגשגו הערים ביירות, צור וצידון במשך יותר ממאה שנים.
אחריתם של הפיניקים
בפיניקיה, הפיניקים נטמעו בתרבות היוונית והרומית (ביזנטית). מספר אסונות טבע במאה השביעית, שהרסו את הערים בעלבכ וביירות, שחיתות השלטון הביזנטי והמיסים הכבדים שהוטלו על התושבים, החלישו את האימפריה. תקופת חוסר יציבות וחולשה זאת הפכה את האימפריה הביזנטית בכלל ואת פיניקיה בפרט לטרף קל עבור הכיבוש הערבי־מוסלמי. כשהגיע הכיבוש הערבי כבר לא הייתה ישות פיניקית עצמאית והערבים לא כתבו על מפגש עם ישות פיניקית.
בצפון אפריקה המשיכו הפיניקים (הנאו־פונים) להתקיים, להשתמש בלשונם ולהיקרא כנענים עד הכיבוש המוסלמי.
דרך הפיניקים נפוצו כמעט כל שיטות הכתב המוכרות כיום (כולל האלפבית הארמי, האלפבית היווני, האלפבית הלטיני ונגזרותיהם הרבות), והכתב הברברי, השאול מן הכתב הפיניקי (וצורת אותיותיו מעידה שנשאל בתקופה מוקדמת ביותר, אולי אף באלף השני לפנה"ס, ולא בתקופה הפונית), נקרא עד היום תיפינע' (מהשורש פנע'/פנק, על שם הפיניקים).
הפיניקים כיום
ממוזער|319x319 פיקסלים|הפיניקים נושאים את לפיד התרבות מעבר לים
צאצאי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון, דוגמת: לבנונים, תושבי המגרב, תושבי מלטה וקפריסאים. לפי מחקר גנטי של אוכלוסיות היושבות כיום במקומות אלה, לכ־6% מהגברים שנדגמו היה כרומוזום Y שניתן לקשרו להגירה הפיניקית. הלבנונים, ובייחוד האוכלוסייה המרונית הנוצרית, מבססים את הלאומיות הלבנונית על ההיסטוריה הפיניקית – צורה זאת של הלאומיות הלבנונית נקראת פיניקיזם.
דת הפיניקים
הדת הפיניקית הייתה דומה לזאת של שאר עמי כנען, כלומר פוליתאיסטית. פנתאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתרת, מלקרת, אשמון, תנת, בעל חמון, רשף, ירח ועוד, כשפולחן בעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגן. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתחדשת של תנת ובעל חמון.
בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), הזהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני.
בקרב הפיניקים, בעיקר בקרתחדשת (אך לא רק) היה נפוץ לנדור נדרים לאלים, וכאשר היו מתמלאים הנדרים, היו מזכירים אותם במצבות נדר.
מקדש פיניקי
ממוזער|מקדש אשמון בנוֹרָה שבסרדיניה
המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות הבנויות בצורת חלל בתוך חלל בתוך חלל:
דביר
היכל
אולם
מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקיים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים, תוך שימוש רב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור. עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים –), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.
יש הטוענים, בעיקר על סמך טענות יווניות ורומאיות קדומות, כי במסגרת הפולחן הפיניקי התקיים מנהג קרבן ילדים ב"תופת", אולם הטענה שנויה במחלוקת, וחוקרים רבים חולקים על טענה זאת כתפיסה השאובה מהתעמולה האנטי־קרתחדשתית היוונית והרומאית.Child Sacrifice באתר Encyclopedia Phoeniciana
האלפבית הפיניקי
שמאל|ממוזער|250px|ארון אחירם
מלבד תרומתם לפיתוח המסחר באגן הים התיכון, לדעת חוקרים מסוימים הפיניקים הם בין העמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, כיוון שהאלפבית בו השתמשו הוא הבסיס לאלפבית המודרני במרבית שפות העולם. הכתב העברי העתיק קרוב מאוד לכתב הפיניקי. מהכתב הפיניקי נגזר האלפבית היווני, שממנו התפתח גם האלפבית הלטיני, הנפוץ במרבית ארצות אירופה, והאלפבית הקירילי, הנפוץ במדינות ברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה. גם האלפבית העברי המודרני מקורו בגלגול הכתב הפיניקי לכתב הארמי.
התיעוד הראשון לאלפבית פיניקי שלם (פרט לשתי אותיות) מתוארך לסביבות 1000 לפנה"ס, בו ציווה אתבַּעַל מלך גבל, על הכנת ארון קבורה לאביו אֲחִרָם ועליו חקוקה כתובת לזכרו.
הכלכלה הפיניקית
ממוזער|מטבע פיניקי מאגדר, משמאל ראש מלקרת־הרקלס, מימין שני דגים, סמל בעל משמעות כלכלית, ביניהם סמל בעל חמן ומסביבת כיתוב פיניקי
ממוזער|אס צורי של הלגיון השלישי גאליקה מימי אלאגבאלוס; בחלקו התחתון מצד ימין מופיע חלזון הארגמן, מסמלי העיר ופיניקיה כולה
הפיניקים היו סוחרים מיומנים, ועסקו בייצור מוצרי יוקרה, מזון וטקסטיל משובח, בנפחות, בחטיבת עצים מארזי הלבנון ובדיג. הם ייצאו סחורות כנעניות ובהן כלים ואריגים צבועים ארגמן וסחרו בהן בערי הים התיכון.מאיר הלל בן־שמאי, "ארגמן צורי", בתוך האנציקלופדיה העברית, כרך ה' (אסלמית, אמנות – ארֶצו), תשי"ח, טורים 659–660 הם השיגו מעמד כלכלי משמעותי במזרח הקרוב, ופנו לחופי הים התיכון כולו להתרחבות מסחרית והתיישבות. בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם, אשר מאוחר יותר התפתחה למושבה.
את צבעי הארגמן הפיקו הפיניקים מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים (Muricoidea), כמו ארגמנית אדומת־פה (Stramonita haemastoma), ארגמון חד קוצים (Bolinus brandaris) וארגמון קהה קוצים.
את העדויות הראשונות למסחר הפיניקי ניתן למצוא בחרסים ושברי בהט הנושאים את שמותיהם של פרעונים מראשית האלף ה־3 לפנה"ס. לאורך האלף ה־2 לפנה"ס התקיים מסחר ענף בין הפיניקים למעצמות וממלכות אזוריות, דוגמת מצרים, כרתים וקפריסין.
המסחר בארזי הלבנון תפס מקום נכבד בקרב הפיניקים. כך למשל, שלמה המלך רכש קורות עץ עבור בניין בית המקדש ונראה שגם בארמונות ובתי פאר נעשה שימוש בעצים אלה: .
עצי הברוש והארז שימשו את הפיניקים לבניית ספינות משוטים מרובות חותרים ששימשו אותם הן למטרות מסחר והן למטרות מלחמה.
ספינות הסוחר של הפיניקים היו מסוג הִיפּוֹס (ביוונית: סוס). שם זה ניתן לספינות על ידי היוונים עיצוב החרטום כראש סוס. עם זאת, בניגוד לחרטום, בירכתי האונייה הותקן קישוט בצורת זנב של דג. היתרון המשמעותי ביותר של ספינות אלה היה טמון ביכולתן להפליג בנהרות.
פרט לכך, הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים ייצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית וייצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם ותעשיית צורפות זהב, באבני חן ובשנהב.
הפיניקים סחרו במתכות יקרות (דוגמת הבדיל), אותן ייבאו מאיי הים התיכון ומאירופה (איי סילי).
ממוזער|מחצית שקל צורי משנת 102/101 לפנה"ס, על צדו האחד ראש האל מלקרת־הרקלס, על השני נשר על חרטום אניית משוטים, על כתפו כף תמר (מסמלי פיניקיה) ולידו אלה המסמלת את מלקרת (אנ'), ומסביב כיתוב "לצור הקדושה ועיר מקלט"
כשהחל בלבנט השימוש במטבעות בסוף המאה ה־5 לפנה"ס, היו המטבעות של הערים הפיניקיות אמצעי השימוש המרכזי באזור כולו. חשיבות מיוחדת קיבל השקל הצורי, שהוטבע בין 126/125 לפנה"ס עד סביבות 60 לספירה, וזכה לבלעדיות כמעט מוחלטת בשוקי הלבנט, כולל בתשלומי מחצית השקל בבית המקדש השני.
המסחר ומסעות החקר הפיניקיים בים
ממוזער|שחזור ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס, על סמך תבליט הובלת העצים (המוזיאון הימי הלאומי)הפיניקים היו הסוחרים ויורדי הים הגדולים של העת העתיקה. הם התיישבו בכל אגן הים התיכון. עם זאת, קיימות מחלוקות לגבי היקף נתיבי המסחר שלהם. לפי דעה מקובלת, הפיניקים חצו את מצר גיברלטר החותם את הים התיכון והפליגו לאורך החופים האטלנטיים של אפריקה ואירופה והגיעו עד לאיים הבריטיים בצפון ולדרום אפריקה.
הקפת אפריקה
לפי הרודוטוס, הורה פרעה נכו השני בסביבות 600 לפנה"ס לצי הפיניקי שלו לרדת אל הים האדום ולהפליג לכיוון דרום אפריקה של היום; כעבור שנתיים וחצי שב אותו הצי דרך מיצרי גיברלטר:
לאור העדות לפיה השמש הייתה לימינם של המפליגים, התואמות את ירידתם מדרום לקו המשווה, מקובל הסיפור כנכון.אלכסנדר שור, ההיסטוריונים של יון ורומא, כרך א' – הירודוטוס, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה, ספר 4 עמ' 236 (הערה 7) קיימות ראיות להפלגות רחוקות לאורך חופי אפריקה ממזרח וממערב.
מסע לברטאן
מסע ימי נוסף של הפיניקים התנהל בשנת 450 לפנה"ס בכיוון ההפוך ומיוחס לקברניט קרתחדשתי בשם חמלך/חמלכת (Himilco), עליו מסופר, שהפליג במשך ארבעה חודשים מנמל גדיר, שבספרד, לאורך החוף האירופי (שהיה מוכר היטב לסוחרים הפיניקים בשם "ערב", היינו מערב, שהוא מקור השם אירופה), עד הגיעו אל העמים האויסטרמינים (Oestrmini), הידועים מהגאוגרפיה של התקופה, כיושבי חבל הארץ הקרוי היום ברטאן. מסופר שחימלך סחר עמם בעפרת ברזל. גם סטראבון מתייחס לסחר הפיניקי בעפרת ברזל עם ברטאן.
הפלגה לגינאה
ממוזער|שחזור של מסלול מסעו של חנא
בשנת 425 לפנה"ס יצא הקברניט הפוני חנֹא (Hanno) למסע ימי דרומה לאורך החוף האפריקני המערבי, על מנת להקים מושבות קרתחדשתיות חדשות. בהפלגה זאת, המתועדת בלוח המתורגם ליוונית, מסופר על: צי בן 60 ספינות, הנושא 30,000 גברים ונשים, האספקה והציוד הרב, המושבות שהקימו לאורך החופים האטלנטיים, עמים שחורים (שזכו לשם "גורילות") וכן על התפרצויות געשיות על החוף, אשר המטירו לבה אל תוך מי הים. תיאור זה מזכיר מייד את הר קמרון, הנמצא סמוך לחופהּ של קמרון, אך לסברה זאת יש לא מעט מתנגדים, בשל ריחוקה של נקודה זאת ולכן מציעים לזהות את המקום עם הר קָאקוּלִימָה, הנמצא סמוך לקונקרי – בירת גינאה. על כל פנים, מדובר במסע ימי ארוך ומכובד אל עומקה של אפריקה הדרום מערבית, שלכל הדעות הגיע לפחות לסנגל.
מסחר עם הודו
קיימות גם ראיות לשילוב הפיניקים בסחר ההודי, שהחל בתקופות אלה. מדובר במסלול סחר שנתגלה על ידי סוחר יווני בשם אאודוקסוס מקיזיקוס, אשר ניצל את רוחות המונסון כדי להגיע להודו ולסחור עם תושביה בתבלינים, שאותם הביא חזרה לעיר אלכסנדריה. בעקבות זאת, הפך המסלול הזה לדרך סחר מפותחת, שגם אפשרה לסוחרים רומיים ופונים (פיניקים) להגיע לאינדונזיה ולחופים הסיניים. מטבעות רומיים נמצאו בדלתה של נהר המקונג, והיו חלק מהעדות ליחסי מסחר רומיים–סיניים שהתנהלו בנתיב הימי, ופליניוס הזקן הלין כי מאה מיליון ססטרטיוס מבוזבזים מדי שנה על סחר עם ערב, הודו וסין.
קיימות עדויות למסחר בין כנען לבין דרום־מזרח אסיה כבר בתקופת הברונזה.
הקפות נוספות של אפריקה
בנוסף, מסופר על אותו אאודוקסוס, שמצא בשובו ממסעותיו, אונייה מהמושבה הפיניקית גדיר (היא קדיס שבספרד), שנטרפה מול חופי אפריקה. ההנחה שלו הייתה שאונייה זאת הקיפה את יבשת אפריקה והנחה זאת גרמה לו לנסות כוחו במסע ימי זה, אך לשווא. הוא נאלץ לשוב אחור, אולם לאחר מכן ניסה שוב. אף על פי שההיסטוריון והגאוגרף פליניוס הזקן מניח שאותו אאודוקסוס הצליח בניסיונו השני, הסברה המקובלת היא שהוא מת בדרכו. לעצם ההנחה, הן של אאודוקסוס והן של גאוגרפים כמו פליניוס, כי ניתן להקיף את אפריקה, חשיבות רבה להיסטוריונים העוסקים בסוגיית ההפלגה הפיניקית מסביב לאפריקה. ידוע, על כל פנים, שהחוף הדרום אפריקני המזרחי היה מוכר בחלקו הגדול. את אופיר המקראית (מקור הזהב של בית שלמה) נהוג לזהות עם הממלכות של קרן אפריקה של התקופה. בתקופה היוונית־רומית הסחר אף התפשט לטנזניה ומדגסקר.
המושבות הפיניקיות
מהמאה התשיעית לערך ועד למאה השישית לפנה"ס התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר, קרתחדשת), ספרד והחוף הצפון מערבי של אפריקה.
המפורסמות ביותר בין המושבות הפיניקיות הן עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה, הקרת החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה היו יריבות קשות של רומא. מאות שנים מאוחר יותר, יצא מקרתחדשת למסע המלחמה שלו כנגד הרומאים חניבעל ברקה, במסגרת המלחמה הפונית השנייה.
חוקרים מעריכים כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפנה"ס, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אתבעל.
תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רבות מהן גדלו והתרחבו לכדי יישובי קבע מרכזיים.
רשימת ערים ומושבות הפיניקים
להלן הרשימה של ערים ומושבות הפיניקים ברחבי אגן הים התיכון ומחוצה לו (הערה: הערים והמושבות מסודרות בסדר אלפביתי, בהתאם למדינות בהן הן נמצאות כיום. שימו לב שהמעבר בין המדינות הוא כנגד כיוון השעון):
+ערים ומושבות באגן המזרחי של הים התיכון שם המדינה שם העיר/המושבה הערות ישראל אכזיבאפולוניה (תל ארשף)מושבה מאוחרת אשקלון יפומושבה מאוחרת מִשְׂרְפוֹת מַיִם עתלית הקדומהממוקמת בחלקו הצפוני של חוף עתלית, כיום מתחת לפני הים מגדל עבדעשתרת קיסריה של ימינו. מושבה צידונית מהתקופה הפרסית תל דור תל סחר (קֵרְתָּה) תל עכו תל שקמונהמושבה מאוחרתלבנון אוּסוּ תל א־רשדיה, נמצאת כיום בתחומי העיר צור אִינְפָה אמיון בְּאֵרוֹתביירות של היום בעלבכ בתרון גבל (בִּיבְּלוֹס) טריפולילפי אחת ההשערות שמה הפיניקי של העיר הוא "אתר" עַרקַתַ ערקא של היום פּוֹרְפִירֵאוֹן גִ'יֶה של היום צור צידון צרפתסַרַפַנְד של היוםסוריה אוגרית מרת (כיום "עמרית") ארוד בניאס טרטוס סאפיתא צומור רמיתהלטקיה של היום תל סוקאס סמוך לגַ'בְּלָה של היוםקפריסין אדיל דאלי של היום כתי לרנקה של היום לפש בשדה נרנך (לַפִּיתוֹס לַרְנַקְס ביוונית) 14 ק"מ מערבית לקירניה מָרִיוֹן סמוך לפוליס של היום סלמיס פףפאפוס של היום תמש21 ק"מ דרום־מערבית לניקוסיהטורקיה מִירְיָאנְדּרוּס איסכנדרון של היום פִינִיקֶה יווןאתונהכתובות פיניקיות-יווניות אתונאיותדלוסדמטריאסכרתים האי מלוס האי קַלִיסְטָה (האי תירה או סנטוריני)המושבה הוקמה לאחר התרבות המינואית לתקופה של 8 דורותסאמוס מפרץ אבלמונאס באי־כתר קיתירה ביווניתפיראוס עבדרת קוסהאי תאסוסבאי שכן מקדש למלקרת אשר הוסב, בעקבות תהליך ההלניזציה של האי, למקדשו של הרקולסרודוסתבאיהוקמה על־ידי קדמוס הפיניקימצרים איפסמבול אבו סימבל כיום מֹף הרודוטוס מציין כי בעת ביקורו בעיר פעל במקום מקדש לעשתרת, ובסביבתו חיו פיניקים במקום שנקרא "מחנה הצורים".הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) נאוקרטיסערב הסעודית האי עשתרתבערבית תַּארוּת, סמוך לקטיף של היום
+ערים ומושבות באגן המערבי של הים התיכון שם המדינה שם העיר/המושבה הערותאיטליה (חצי האי האפניני) ג'נובהאיטליה (סיציליה)חנהמושבה קרתחדשתית, כיום אנה אגרגנתאגריג'נטו של היום. מושבה יוונית במקור. נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמות היווניות־פוניות, ומוזכרת בכתובת אגרגנת ארך בעת העתיקה נקראה אֶרִיקְס, אֶרִיצֶ'ה של היום. מושבה פיניקית במקור שעברה תהליך של הלניזציה. נכבשה ונהרסה על ידי קרתחדשת במלחמה הפונית הראשונה. ג'לה מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה היוונית־פונית השנייה דּרֵפָּאנָה טרפאני של היום. נכבשה על ידי קרתחדשת במלחמה הפונית הראשונה האי למפדוזה אירנםמטבע פיניקי שנמצא באי, עם הכיתוב "אירנם" נקרא גם האי קוֹסִירָה, פנטלריה של היום. מושבה קרתחדשתית הִימֵרָהמושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה היוונית־פונית השנייה הראקליה מינואה נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמות היווניות־פוניות ציץ פאלרמו של היום לִילִיבָּאיום מרסלה של היום. מושבה קרתחדשתית ליפארי מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה היוונית־פונית השנייה מטוא בשפות אחרות נקראה מוֹטְיָה מסינה מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה היוונית־פונית השנייה סוֹלוּססוֹלוּנְטוּם של היום סֶלִינוּס סֶלִינוּנְטֶה של היום. מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה היוונית־פונית השנייה קמארינה מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה היוונית־פונית השנייה קַסְטְרָה נִיסִיָה קלטניסטה של היום. מושבה קרתחדשתיתרש מלקרתהיישוב היווני Κεφαλοίδιον, שמשמעות שמו דומה. צ'פלו של היום.איטליה (סרדיניה) אולביה מושבה קרתחדשתית אלגרו בּוֹסָה טוֹרְטוֹלִי נוֹרָה סוֹלְכִּי/סלכהסנט'אנטיוכו של היום כרליMastino, Attilio (2006), "Carales", Brill's New Pauly Encyclopedia of the Ancient World, Leiden: Brillקליארי של היום קָרְלוֹפוֹרְטֶהתַּרוֹס אי נצִם האי סן־פייטרו של היום, סמוך לסנט'אנטיוכומלטה אֶטַרְדמושבה קרתחדשתית דִּינְגְלִי ויקטוריה ולטה זֶבּוּג' זוּרִיקמושבה קרתחדשתית מֶלִיטָהמדינה של היום מַרְסָה מַרְסַשְׁלוֹק סָפִימושבה קרתחדשתית פְגוּרָה קוֹסְפִּיקוּאָה האי גולכתובת גולגוזו של היום צרפת (פרובאנס) ארלמסלתמרסיי של היום אביניוןהכתובת הפיניקית מאביניון ניםקורסיקה אַלֶרְיָה אנגליה איי סילי (איי הבדיל) קַלְפָּה גיברלטר של היוםספרד (חצי האי האיברי) עבדרת אַדְרָה של היום. מושבה קרתחדשתית אוֹנוֹבָּה וֶלְבָה של היום אליקנטה מושבה קרתחדשתית בַּרְקִינוֹ ברצלונה של היום. מושבה קרתחדשתית גדיר/אגדר קדיס של היום הֵרְנָא גוּוָרְדַמָר דֶל סֶגוּוָרָה של היום טַרְטֶסוֹסמזוהה עם הארץ המקראית תרשיש טַרְקוֹןטרגונה של היום לֶבְּרִיחַה לה קורוניה מַלַחַה מאלגה של היום סגונטו נכבשה על ידי צבא קרתחדשת במהלך המלחמה הפונית השנייה סַן רוֹקֶה סמוך לגיברלטר של היום צכץמטבע מהעיר עם הכיתוב "מפעל צכץ"אַלְמוּנֶקָאר של היום קוֹרְטִיחוֹ לוֹס טוֹסְקָנוֹס 28 ק"מ מזרחית למאלגה קַרְמוֹנָה קַרְתְּ חַדַשְׁתְּ (השנייה) קרתגו נובה, קרטחנה של היום. מושבה קרתחדשתית ספרד (אוטונומיה ספרדית במרוקו) אַבִּילָה/אבן־חקLipiński, Edward (2004), Itineraria Phoenicia, Orientalia Lovaniensia Analecta, No. 127, Studia Phoenicia, Vol. XVIII, Leuven: Uitgeverij Peeters, p. 424 סאוטה של היום. מושבה קרתחדשתית רוּסַאדִיר מלייה של היוםספרד (האיים הבלאריים) איבשם על פי כיתוב על מטבעות מהאי.מטבעות מאיבסם יש המפרשים את שם האי על שם בס (בשין שמאלית), שדמותו נמצאת על המטבעות, ויש הפרשים "אי בשם". איביזה של היום. מגןמושבה קרתחדשתית שנקראה על שם מגו ברקה, בנו של חמלקרת ברקה, ששמו הכנעני היה "מגן". מַאוֹן של היום.סַקָלֵטָהמערבית לעיר איביזה של היום פוֹלֶנְסָהספרד (האיים הקנאריים)פורטוגל (חצי האי האיברי) אוֹסוֹנוֹבָּה פארו של היום אַלִיס אוּבּוֹליסבון של היוםבעל צפון טַבִירָה של היום סטובל פורטוגל (איי מדיירה)לא ידועההיסטוריון טִימָאיוֹס מתאר בארכיפלג מושבה קרתחדשתית, אולם חוקרים מאמינים כי במקום התקיימה מושבה פיניקית עוד בטרם ביסוס קרתחדשתסהרה המערבית האי הרנה נמצא במפרץ דַּאחְלָה, סמוך לעיר דאחלה של היום. מושבה קרתחדשתיתמרוקו איי אסואירה אַרָמְבִּיס אסואירה של היום. מושבה קרתחדשתית ווליביליס מושבה קרתחדשתית זִלִיל 13 ק"מ צפון־מזרחית לאַסִילָה של היום. מושבה קרתחדשתית טנג'ירמושבה קרתחדשתיתלכשליקסוס בשפות אחרות. עַרַיְשׁ של היוםשַׁאלַהסלא ורבאט בימינותִּימִיאַטֵריוּםסמוך לאגדיר של היום. מושבה קרתחדשתיתתָּמוּדָהטטואן של היוםאלג'יריה אי־אמן תיגזירת של היום אִיגִילְגִילִי גִ'יגֶ'ל של היוםאי־כֹסִםאלג'יר של היום מַלַקַה גוּאֵלְמָה של היוםהִיפּוֹ רֶגְיוּסעַנַבָּה של היום תבסה מוצב קרתחדשתיאי־חול/אלי־חולשֶׁרְשֶׁל של היום. מושבה קרתחדשתיתסַלְדַהבֶּגַ'יָה של היום. מושבה קרתחדשתיתכרטןקונסטנטין של היוםקָרְתֶּנֶסתֶּנֶס של היום רוּסִיקָדֶה סְכִּיכְּדָה של היוםתיפאזהמושבה קרתחדשתיתתוניסיה אוטיקה בּוּלָה רֶגְיָה מושבה קרתחדשתית דוגה מושבה קרתחדשתית אדרמת/דרמת הַאדְרוּמֶטוּם בלטינית. סוסה של היום הִיפּוֹ דִּאַרִיטוֹס ביזרטה של היום זַרְזִיס טַבַּרְקָה לֵפְּטִיס פַּארְוָהמושבה קרתחדשתית מַהְדִיָה סִיקָה אַלכַּאף של היום. מושבה קרתחדשתית פּוּפּוּט סמוך לחַמַמַת של היום. מושבה קרתחדשתית קַבֵּס קֵלִיבְּיָהמושבה קרתחדשתית קרקואןמושבה קרתחדשתית קַרְתְּ חַדַשְׁתְּבירת אימפריית קרתחדשת רוּסְפִּינָהמושבה קרתחדשתית תוניסנכבשה על ידי הפיניקים. ייתכן שנקראה על שם האלה תנית, אולם אין הסכמה בנושא.תַּפְּסוּס תנסמתביר־בורגבה של היום.לוב העית - סלושץ מקביל זאת לצורת נקבה של השם "העי" או ועיתבלטינית Oea, טריפולי של היום לֶפְּקִי (לפטיס מגנה) צברתען צברתה של היום
מרכז|ממוזער|877x877px|מושבות פיניקיות (צהוב) ויווניות (אדום) במאות ה־8 עד ה־6 לפנה"ס. (לא כל המושבות מצוינות במפה)
ראו גם
כנען
תלסוקרטיה
ערי פיניקיה הגדולות: צור, צידון, גבל, ארוד
כתי
אימפריית קרתגו
מיתולוגיה כנענית (פיניקית)
רשימת כתובות כנעניות וארמיות
פיניקיזם
לקריאה נוספת
ז'ורז' קונטנו, התרבות הפיניקית, כתבים 1954
נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, 1974
Micheal Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east, 1991
קישורים חיצוניים
מרכז מחקר עולמי לפיקיניה וקרתחדשת
אתר מוזיאון הכט
איפה הכסף (הפיניקי)? על נתיבי המסחר של הפיניקים, באתר מכון דוידסון
דרור איסמן, הפיניקים נושאי הקלשון המלכותי של נפטון, 'בין גלים' 158 אוקטובר 1982 עמ' 6.
שי שמש, אילן יוחסין של עם, באתר מדע גדול, בקטנה, 8 בנובמבר 2017
אלי גרינברג, אימפריה צפה, מגזין להיסטוריה סגולה
איך הפיניקים היו לאימפריה שאיתגרה את רומי?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמים קדומים
קטגוריה:עמים שמיים
קטגוריה:המזרח התיכון: היסטוריה
קטגוריה:לבנון: היסטוריה
קטגוריה:תוניסיה: היסטוריה
קטגוריה:ארץ ישראל: ישויות מדיניות
קטגוריה:עמי המזרח התיכון
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-10-14T17:06:11 |
MIM-104 פטריוט | MIM-104 פטריוט (באנגלית: MIM-104 Patriot) היא מערכת נשק נגד מטוסים וטילים בליסטיים שיוצרה על ידי חברת ריית'יאון האמריקאית. במערך ההגנה האווירית בחיל האוויר הישראלי מכונה המערכת "יהלום". השם PATRIOT הוא למעשה ראשי תיבות של Phased Array Tracking Radar to Intercept On Target הודות לעקרון "מערך המופע" (Phased Array). כיוון שאנטנת המכ"ם היא מסוג Phased Array, הרי שהיא בנויה ממספר רב של אלמנטי שידור־קליטה כשלכל אחד ניתן להזין מופע (פאזה) שונה. דבר זה מאפשר להסיט את אלומת המכ"ם הן בשידור והן בקליטה לכיוון אחר בזמן אפסי, ולמעשה לסרוק את המרחב עליו אמון המכ"ם מבלי לבצע תנועה מכנית של האנטנה. בנוסף, לשיטה זו יתרונות בהתמודדות עם לוחמה אלקטרונית, למשל על ידי יצירת הגבר אפס בכיוון ממנו מגיע אות שמטרתו לחסום את המכ"ם וע"י כך להתגבר על החוסם עוד בשלב הקליטה.
הרעיון שעומד מאחורי מערכת הפטריוט עלה עוד בשנות ה־60. פיתוח המערכת החל בשנת 1976 והיא הייתה מבצעית כנגד מטוסים החל משנת 1982, וכנגד טילים בליסטיים משנת 1988. לפרסום רב זכתה מערכת הפטריוט בימי מלחמת המפרץ, אז נעשה בה שימוש נרחב. במהלך המלחמה, מינואר ועד פברואר 1991, נפרסו סוללות פטריוט של צבא ארצות הברית בערב הסעודית ובישראל במטרה ליירט טילי סקאד עיראקיים, אולם היא נמצאה כלא יעילה מספיק, כיוון שטיל הפטריוט התקשה בזיהוי ראש הקרב של טיל הסקאד ולעיתים פגע בטיל, אך לא פוצץ אותו. מאז שודרגו טילי הפטריוט מספר פעמים, ואף שולבו במערכות הגנה רב־שכבתיות. בעתיד מתכננת חברת ריית'יאון האמריקאית לשלב במערכת הפטריוט את ה־Stunner, הטיל המיירט של מערכת קלע דוד שפותח בידי חברת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות הישראלית, במיזם שנקרא PAAC-4.
מערכת הפטריוט נמכרה לישראל, גרמניה, ספרד, יפן, הולנד, יוון, פולין, טורקיה, בחריין, מצרים, כווית, קוריאה הדרומית, טאיוואן, ערב הסעודית ובלגיה. את הפלות הבכורה העולמיות שלו רשם הפטריוט ב־2014 בשירות מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר הישראלי.
למערכת ארבע גרסאות, עם משקלים וטווחים שונים:
MIM-104A
MIM-104D/E PAC-2
MIM-104F PAC-3
MIM-104F PAC-3 MSE
מבנה והנדסה
מערכת הפטריוט מורכבת ממספר משגרי טילי קרקע־אוויר המקבלים מידע ממכ"ם מערך מופע ונשלטים על ידי מרכז הבקרה Engagement Control Station (מכונה בקיצור ECS). כל רכיבי המערכת ניידים וניתנים להובלה ולפרישה מהירה. במהלך השנים זכה הפטריוט לשדרוגים משמעותיים, הן בתוכנה והן בחומרה. כל שדרוג משמעותי כונה בלוק וסדרת שדרוגים משמעותיים מאוד כונתה PAC עם מספר סידורי, כאשר PAC זה ראשי תיבות של Patriot Advanced Capability. הדור הנפוץ כיום הוא PAC-2 משופר ולצידו PAC-3 הכולל טילים אחרים, קטנים יותר.
מערכת הפטריוט קיימת בשתי תצורות: נייחת (נגררת) וניידת. המשגר הנייח M-901 נגרר על ידי משאית M983 של חברת "אושקוש" בעלת הנעה 8X8 המתאימה לנסיעת שטח. המשגר הנייד מורכב כיחידה אחת מתוצרת גרמניה על גבי משאית KAT1 של חברת "מאן". כל משגר פטריוט מדגמי "PAC-1" ו־"PAC-2" נושא עד ארבעה טילים, ומשגרי "PAC-3" נושאים עד 16 טילים (אם כי קטנים יותר). במשך השנים יוצרו גרסאות שונות לטילי הפטריוט. כך לדוגמה, נתוני דגם PAC-2 (גרסה משופרת בעלת יכולת התמודדות טובה יותר עם טילים בליסטיים): אורכו – 5.31 מטרים, משקלו 900 ק"ג והוא טס במהירות המגיעה ל־5.5 מאך.
מערכת הפטריוט מסוגלת ליירט כלי טיס עוינים מטווח של כ־160 ק"מ וטילים מטווח של כ־60 ק"מ וכן מצוידת במערכת זע"ט (זיהוי עמית־טורף) לזיהוי מטרות ידידותיות ועוינות ואף במערכת למניעת שיגור טילים בשוגג לעבר מטרות ידידותיות. מכ"ם הפטריוט (המכונה Radar Set – RS) מדגם AN/MPQ-53 מצויד באמצעי התמודדות כנגד לוחמה אלקטרונית (נ"לא או ECCM – Electronic Counter Counter Measures) מתקדמים. זהו מכ"ם מסוג מערך מופע (Phased Array). כיוון שאנטנת המכ"ם היא מסוג Phased Array, הרי שהיא בנויה ממספר רב של אלמנטי שידור־קליטה כשלכל אחד ניתן להזין מופע (פאזה) שונה. דבר זה מאפשר להסיט את אלומת המכ"ם הן בשידור והן בקליטה לכיוון אחר בזמן אפסי, ולמעשה לסרוק את המרחב עליו אמון המכ"ם מבלי לבצע תנועה מכנית של האנטנה. בנוסף, לשיטה זו יתרונות בהתמודדות עם לוחמה אלקטרונית, למשל על ידי יצירת הגבר אפס בכיוון ממנו מגיע אות שמטרתו לחסום את המכ"ם וע"י כך להתגבר על החוסם עוד בשלב הקליטה.
גדוד סוללות פטריוט יכול לתקשר עם מרכז בקרה גדודי: Information Coordination Center (בראשי תיבת: ICC), אשר מסוגל לשתף מידע עם סוללות פטריוט ונ"מ אחרות (כגון הוק), ולהקצות להן מטרות ליירוט.
הפטריוט בישראל
ממוזער|250px|משגר טילי MIM-104D פטריוט של מערך ההגנה האווירית בתצוגה (יחד עם כיפת ברזל) לכבוד יום העצמאות, 2017
ממוזער|250px|משגר טילי MIM-104D פטריוט של מערך ההגנה האווירית בתצוגה לכבוד יום העצמאות, 2017
את מערך הפטריוט בישראל מפעיל מערך ההגנה האווירית בצה"ל, והכינוי שלו בצה"ל הוא "יהלום". הדגם הנוכחי של סוללות וטילי פטריוט הוא . כיום מוצבות בישראל מספר סוללות "יהלום" בעת שיגרה ובעת מלחמה (למשל, בעת מלחמת לבנון השנייה נפרשו מספר סוללות פטריוט סביב העיר חיפה; בשנת 2018 פורסם כי סוללות פטריוט מוצבות בצפת, בכרמל, בפלמחים ובאזור דימונה). ייעודו של הפטריוט הוא להפיל כלי טיס עוינים, הן מאוישים (כולל מטוסי קרב) והן בלתי־מאוישים, כמו גם לשמש כשכבת גיבוי במערך ההגנה הרב־שכבתי נגד טילים וליירט טילים לטווחים בינוניים־ארוכים במקביל למערכת קלע דוד וכגיבוי לחץ 2.
היסטוריה
ההחלטה לרכוש את סוללות הפטריוט התקבלה עוד לפני פלישת סדאם חוסיין לכווית. מערכת הפטריוט נחשבה למערכת הנ"מ הטובה ביותר לטווחים רחוקים, ונבחנה גם יכולתה ליירוט טילי קרקע־קרקע. מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הגיעו לישראל סוללות הפטריוט הראשונות. בעקבות הפלישה לכווית, החליטה ארצות הברית להשתמש בחוק סיוע חירום למדינות־חוץ, ולספק לישראל סוללות פטריוט נוספות במחיר זול יחסית. ב־25 בנובמבר 1990 יצאה משלחת ממערך הנ"מ, שהתבססה בעיקר על אנשי סוללות ה־MIM-23 הוק, לבסיס הדרכת הנ"מ בפורט־בליס, כדי ללמוד את הפעלת הפטריוט. קורס מיוחד נערך גם לטכנאים ישראלים, כיוון שלפי תורת הלחימה האמריקאית, המפעיל הוא גם הטכנאי. בחיל־האוויר הישראלי קיימת חלוקה מסודרת לרמות שונות של התחזוקה, וצריך היה לאפיין את תפקידיהם של אנשי המערך הטכני בסוללות הפטריוט.
במלחמת המפרץ
ממוזער|250px|טילי פטריוט משוגרים מעל תל אביב על מנת ליירט טיל "סקאד" עיראקי בעת מלחמת המפרץ, 1991
ממוזער|250px|סוללת פטריוט אמריקאית בישראל, 1997
קורס הטכנאים היה אמור לסיים את הכשרתו באפריל 1991 ובעלי שאר התפקידים היו אמורים לסיים את הכשרתם בסוף פברואר. אך עקב פרוץ מלחמת המפרץ בינואר 1991, ונפילת טילי הסקאד בישראל, חל שינוי בתוכניות. בסך־הכל הספיקה המשלחת הישראלית להשלים רק כחודשיים מתוך שלושת חודשי הקורס. הקורס של הטכנאים, לעומת זאת, נמשך חמישה חודשים, והם עדיין לא הגיעו לשלב בו יוכלו ליישם את הידע אותו רכשו. לפיכך, הכוח האמריקאי שנשלח לארץ כלל גם לוחמים וגם טכנאים. במקביל, סוללות פטריוט אמריקאיות שהיו מוצבות בגרמניה הועברו לארץ ונפרשו ברחבי גוש דן וחיפה. הסוללות נועדו לשמש תחליף זמני עד שהסוללות הישראליות, שכבר היו בארץ, יאוישו על ידי הצוותים הישראליים. בסוף ינואר קיבל מערך הנ"מ סוללות פטריוט נוספות, וזמן קצר לאחר מכן נפרשה גם סוללה הולנדית במרכז הארץ.
בארץ פעלו, אם כן, כמה סוגי סוללות: הסוללות האמריקאיות, הסוללות הישראליות וסוללה הולנדית. בסוללות האמריקאיות כל החיילים, כולל המפקדים, היו אמריקאים. בסוללה הישראלית המפקדים, הקצינים וחלק מהלוחמים היו ישראלים. שאר הצוות היה אמריקאי. הסוללה ההולנדית הייתה על טהרת ההולנדים בלבד. במהלך המלחמה היוו טילי הפטריוט את ההגנה היחידה מול טילי הסקאד העיראקיים. במהלך השנים שעברו מאז מלחמת המפרץ נערכו בפטריוט השבחות שונות, בעיקר בתחום התוכנה, לשיפור הדיוק בפגיעה בטק"ק.
במהלך הלחימה נורו עשרות טילי פטריוט נגד טילי הסקאד העיראקים, אך לא הצליחו ביירוט הטילים העיראקים עקב אי התאמה של מערכת ההנחיה בפטריוט למהירות העצומה של הסקאד. חלק לא ידוע ממטחי הפטריוט הצליחו אומנם ליירט את מטחי הטילים העיראקים אולם את נתוני היירוט מסרב צה"ל עד היום למסור.
בתחילת המאה ה־21
בעשור האחרון ביצעה ישראל מספר שדרוגים של המערכת על מנת להגדיל את יעילותה כנגד טילים, ואף שולבה בניסוי האחרון של הטיל "חץ 2" כמערכת גיבוי. בנובמבר 2009, במסגרת תרגיל 'ג'וניפר קוברה' 10, ביצעו צה"ל וצבא ארצות הברית ירי של 10 טילי פטריוט על אדמת ישראל ובמתקני שיגור על ספינות אמריקאיות.
במהלך מבצע צוק איתן, ב־14 ביולי 2014, יירט מערך ההגנה האווירית של צה"ל באמצעות טיל פטריוט מעל אשדוד כלי טיס בלתי מאויש ששלח חמאס. ב־17 ביולי יירט מערך ההגנה האווירית כטב"ם נוסף של חמאס, גם הוא באמצעות טיל פטריוט.
ב-30 באפריל 2024, הודיע צה"ל כי עד יולי 2024 תסיים מערכת הפטריוט את שירותה במערך ההגנה האווירית.
במלחמת האזרחים בסוריה
ממוזער|250px|משגר MIM-104D פטריוט, 2018
פריצת מלחמת האזרחים בסוריה והמעורבות של חזבאללה ואיראן בה תוך ניסיון לבסס תשתית טרור על גבול רמת הגולן הביא לעימותים אוויריים בין ישראל לסוריה, איראן וחזבאללה. העימותים כללו תקיפות אוויריות של ישראל כנגד מטרות צבאיות של סוריה, איראן וחזבאללה, ומנגד חדירות אוויריות של כלי טיס מסוריה אל עבר שטח ישראל. בחדירות אלו שוגרו טילי פטריוט נגד כלי הטיס החודרים וברוב המקרים הצליחו להפילם. כמו כן, בחזית זו רשם מערך ההגנה האווירית של ישראל הפלת בכורה עולמית של כלי טיס מאויש באמצעות הפטריוט.
להלן פירוט התקריות בהן שוגרו טילי פטריוט בחזית זו:
ב־31 באוגוסט 2014 יירט מערך ההגנה האווירית של צה"ל כלי טיס בלתי מאויש באזור קוניטרה באמצעות טיל פטריוט.
ב־23 בספטמבר 2014 מערך ההגנה האווירית יירט והפיל מטוס קרב סורי מדגם סוחוי Su-24 שחדר לשטח ישראל, וזאת באמצעות טיל MIM-104D פטריוט. זהו היירוט הראשון (בעולם) של מטוס מאויש על ידי טיל זה.
ב־17 ביולי 2016 שוגרו 2 טילי פטריוט על ידי מערך ההגנה האווירית על מנת ליירט כלי טיס בלתי מאויש שחדר מכיוון סוריה אל רמת הגולן, היירוט כשל וכלי הטיס שב על עקבותיו.
ב־27 באפריל 2017 הפיל מערך ההגנה האווירית כלי טיס בלתי מאויש שחדר מכיוון סוריה באמצעות טיל פטריוט. הכטב"ם ככל הנראה שוגר לעבר ישראל בעקבות תקיפה שיוחסה לישראל יום קודם של נשק מתקדם שאוחסן בסמוך לשדה התעופה בדמשק.
ב־19 בספטמבר 2017 חדר כלי טיס בלתי מאויש מתוצרת איראנית שהופעל בידי חזבאללה לשטח המפורז בסמוך לרמת הגולן והופל על ידי מערך ההגנה האווירית באמצעות טיל פטריוט.
ב־24 ביוני 2018 שוגר טיל פטריוט בשמי צפת לעבר כלי טיס בלתי מאויש שחדר לישראל מכיוון סוריה, הטיל החטיא את המטרה וכלי הטיס שב על עקבותיו.
ב־11 ביולי 2018 הפיל מערך ההגנה האווירית מעל הכנרת כלי טיס בלתי מאויש שחדר מסוריה לישראל. ההפלה בוצעה על ידי טיל פטריוט. תושבים בעמק הירדן דיווח על פיצוץ ושובל עשן בשמים.
ב־13 ביולי 2018 שוגר טיל פטריוט מצפת לעבר כלי טיס בלתי מאויש שהתקרב לישראל מכיוון סוריה. מצה"ל נמסר כי כלי הטיס יורט.
ב־24 ביולי 2018 יירטו זוג טילי פטריוט מטוס קרב סורי מדגם סוחוי Su-22 או סוחוי Su-24 שחדר שני קילומטרים לתוך שטח ישראל.
במלחמת חרבות ברזל
ב-8 באוקטובר וב-12 באוקטובר הופעלה המערכת ושוגרו טילים מעל צפת בשל זיהוי שגוי.
ב-25 באוקטובר שוגר טיל פטריוט באזור דרום הכנרת.
ב-9 בנובמבר 2023 יירט לראשונה במלחמה טיל פטריוט כלי טיס בלתי מאויש באזור הערבה לפני שחדר ישראל.
גלריה
ראו גם
S-300 – מערכת הגנה אווירית מתקדמת תוצרת רוסיה.
S-400 – מערכת הגנה אווירית מתקדמת תוצרת רוסיה, הדור האחרון בסדרה.
קלע דוד – מערכת ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני־ארוך. נקראה בעבר "שרביט קסמים".
ברק 8 – מערכת הגנה אווירית רב־משימתית לטווחים בינוניים.
ברק MX – מערכת הגנה אווירית רב־משימתית לטווחים בינוניים.
כיפת ברזל – טיל נגד טילים, מערכת הגנה נגד רקטות וטילים לטווחים קצרים ובינוניים, וכן נגד מטוסים.
קישורים חיצוניים
כיצד עובד טיל הפטריוט?, באתר HowStaffWorks
Patriot Missile Long-Range Air-Defence System, United States of America, באתר Army Technology
The Patriot Missile: Aerial Defense Against Enemy Infiltrations, הבלוג הרשמי של צה"ל, 17 בנובמבר 2014
אמש נערך תרגיל יירוט כטמ"מים על ידי פטריוט, אתר חיל האוויר הישראלי, 16 באוגוסט 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טילי קרקע-אוויר אמריקאיים
קטגוריה:הגנה נגד טילים
קטגוריה:מלחמת המפרץ
קטגוריה:מערך ההגנה האווירית: אמצעי לחימה
קטגוריה:ריית'יאון | 2024-09-26T17:42:49 |
פניקים | REDIRECT פיניקים | 2005-02-17T11:24:03 |
נארכוס | שמאל|ממוזער|250px|נתיב מסעו המשוער של נארכוס
נארכוס (ביוונית: Νέαρχος, בלטינית: Nearchus; 360 לפנה"ס לערך - 300 לפנה"ס
) היה אציל מוקדוני ממוצא כרתי ששימש כאחד מקציניו של אלכסנדר הגדול וכמפקד הצי שלו.
הידיעות על משפחתו וראשית חייו של נארכוס מעטות מאוד. ידוע ששם אביו היה אנדרוטימוס וכי נארכוס היה אחד מחברי הילדות של אלכסנדר. בשלב מסוים אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, גירש את נארכוס, יחד עם מספר חברים אחרים של בנו ממוקדון. מאוחר יותר הוחזר נארכוס על ידי אלכסנדר למוקדון.
בשנת 334 לפנה"ס הוא מונה למושל מחוזות ליקיה ופמפיליה בדרום מערב אסיה הקטנה, משרה בה החזיק עד שנת 329 לפנה"ס. לאחר שסיים את תפקידו יצא נארכוס עם תגבורת לעבר צבאו של אלכסנדר. הוא נפגש עם מלכו באזור באקטריה בסביבות 327 לפנה"ס.
בשנת 326 לפנה"ס מונה נארכוס למפקד הצי של אלכסנדר, ופיקד על הספינות שהעבירו חיילים אל שפך הנהר הידספס בחוף האוקיינוס ההודי. בקיץ 325 לפנה"ס החל הצבא המוקדוני לנוע בחזרה לפרס. אלכסנדר נע בראש מרבית הצבא מערבה דרך מדבר גדורזיה, בעוד נארכוס, כמפקד הצי, נצטווה לערוך הפלגת חקר בנתיב הים שבין שפך נהר האינדוס ובין שפך נהר פרת במערב המפרץ הפרסי. נארכוס התקדם במקביל לחוף של גדרוזיה, קרמניה ופרסיס. שלושה חודשים לאחר שיצא למסעו נפגשו הצי והכוחות היבשתיים בקרמניה, ואלכסנדר הורה לו להמשיך במסעו. מקרמניה הוא הגיע לשפך נהר הפרת ומשם המשיך, בסופו של דבר, לעיר בבל שם התאחד עם אלכסנדר.
פלוטרכוס מספר כי נארכוס שהה לצדו של אלכסנדר בימיו האחרונים, כשזה כבר קדח במחלה שתקפה אותו. השניים דנו בין השאר על מסעו של נארכוס באוקיינוס ההודי ועל רשמיו ממסע זה.
לאחר מות אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס ועם התלקחות מלחמות הדיאדוכים, הצטרף נארכוס למחנה אנטיגונוס מונופתלמוס. נארכוס מוזכר בפעם האחרונה במקורות בשנת 312 לפנה"ס כאחד מיועציו של דמטריוס פוליורקטס, בנו של אנטיגונוס. בשנה זו נחל דמטריוס תבוסה מידי סלאוקוס הראשון ותלמי הראשון בקרב שנערך בסביבות עזה. היסטוריונים אחדים מניחים בשל כך, כי נארכוס נהרג בקרב זה ולכן אינו נזכר יותר.
מסע נארכוס לאורך חופי צפון האוקיינוס ההודי הביא בפעם הראשונה עדויות על אזור שלא היה ידוע עד אז לעולם ההלניסטי. נארכוס תיעד את רשמי המסע בזכרונותיו, שלא שרדו, אך שימשו כבסיס לכתביהם של אריאנוס וסטראבון על הודו ואסיה.
לקריאה נוספת
.John Hazel, Who's Who in the Greek World, London, Taylor & Francis Group, 2002
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלכסנדר הגדול
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2024-02-25T13:07:35 |
רולאן בארת | רולאן בארת (Roland Barthes; 12 בנובמבר 1915 – 26 במרץ 1980) היה מבקר ספרות, חוקר ספרות, תאורטיקן חברתי וסמיוטיקאי צרפתי. הקריירה הארוכה והפורה שלו מתפרשת מהבלשנות הסטרוקטורליסטית בצרפת ועד לפוסט סטרוקטורליזם. עבודותיו של בארת הן מהמרכזיות הן בזרם הסטרוקטורליסטי והן בזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי. הוא היה הומוסקסואל גלוי, ויש המתארים אותו כאחד מאבות התאוריה הקווירית. בנוסף לכך, האיכות האוטוביוגרפית והאסתטית בכתביו של בארת הופכים רבים מהם ממחקרים תאורטיים לספרות של ממש.
רולאן בארת היה תאורטיקן ספרותי, פילוסוף ומבקר צרפתי שנולד ב-12 בנובמבר 1915 בשרבורג, צרפת. הוא היה אחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר במאה ה-20, הידוע בתרומתו לתחומי הסמיוטיקה, הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם. חייו המוקדמים של בארת היו בסימן טרגדיה. אביו מת בקרב ימי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואמו, הנרייט בארת, נאבקה לפרנס אותו ואת אחיו הצעיר. למרות הקשיים הללו, בארת הצטיין מבחינה אקדמית, ולמד ב-Lycée Montaigne בפריז לפני שהשתתף בסורבון, שם קיבל תארים באותיות קלאסיות ודקדוק. עבודתו המוקדמת של בארת התמקדה בביקורת ספרותית, במיוחד ביצירותיהם של מרסל פרוסט וגוסטב פלובר. בשנות ה-50 וה-60, הוא החל להתעניין יותר ויותר בחקר הסימנים והסמלים, בפיתוח מושג הסמיוטיקה או בחקר הסימנים ומשמעויותיהם. הוא גם מילא תפקיד מפתח בפיתוח הסטרוקטורליזם, גישה תאורטית המדגישה את המבנים הבסיסיים של השפה והתרבות. בשנות ה-70, החל בארת להתרחק מהסטרוקטורליזם ולכיוון גישה קולחת ופתוחה יותר ליצירת משמעות, תזוזה שלעיתים קרובות מזוהה עם התנועה הפוסט-סטרוקטורליסטית. ביצירות כמו "S/Z" ו"הנאת הטקסט", הוא חקר את הדרכים שבהן טקסטים נבנים וכיצד הקוראים עוסקים בהם. יצירתו המפורסמת ביותר של בארת היא "מיתולוגיות", אסופת חיבורים הבוחנת את הדרכים שבהן תרבות פופולרית ותקשורת המונים יוצרים ומנציחים מיתוסים וסטריאוטיפים. הוא גם כתב רבות על צילום, קולנוע ואופנה, וחקר את הדרכים שבהן אמצעי התקשורת הללו מעצבים את הבנתנו את העולם. בארת מת ב-1980, לאחר שנפגע בתאונת דרכים בזמן שהלך הביתה מארוחת צהריים עם פרנסואה מיטראן. עם זאת, מורשתו מתקיימת בחוקרים והוגים רבים שהושפעו מיצירתו, ובוויכוחים והדיונים המתמשכים על אופי המשמעות והפרשנות.
ביוגרפיה
רולן בארת נולד בשרבורג במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאם פרוטסטנטית, מהבורגנות האינטלקטואלית ולאב קתולי וקצין בצי הסוחר, אשר נופל במלחמה. רולן גדל בביון עד 1924 ולאחר מכן בפאריס; ושם הוא מסיים את חוק לימודיו, ב-1934. הוא נכנס לסורבון וב-1936 הוא מסיים תואר ראשון, בלימודים קלאסיים וצרפתיים. הוא מקבל פטור משירות צבאי, בשל גידול בריאה הגורם לו להשתעל דם. מחלתו מלווה את ראשית חייו ומאלצת אותו להתאשפז. אגב אשפוזיו בארת מעשיר את השכלתו: היא סוללת את דרכו להוראה בבתי ספר תיכוניים יוקרתיים ולכתיבת תיזה על הטרגדיה היוונית.
בשנות החמישים, בארת מתעניין בתיאטרון. לכשהוא 'מגלה' את ברכט, הוא מתחיל לבוז לתיאטרון הצרפתי; ולדבריו מאז הדיר את עצמו מהתיאטרון; אף כי הוא המשיך להרבות לכתוב בנושא.
בשנות השישים הוא מתחיל להתעניין בסמיולוגיה, היא תורת הסימנים; אשר תרתק אותו עד סוף חייו. בשנת 1975 התקבל בארת לקולז' דה פראנס היוקרתי, בסיועו של מישל פוקו, שתמך בו למרות מערכת היחסים המתוחה ששררה בין שני ההוגים. הוא החזיק בקתדרה לסמיולוגיה בין השנים 1977–1980. בשנת 1977 חתם בארת על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת).
ב-26 בפברואר 1980 נפגע בארת מפגיעת משאית בפריז, לאחר סעודה חגיגית שנערכה בהשתתפות פרנסואה מיטראן. הוא מת מפצעיו כחודש לאחר מכן, ב-26 במרץ 1980.
יצירתו של רולאן בארת
ממוזער|מות המחבר מהו מחבר
דרגת האפס של הכתיבה
דרגת האפס של הכתיבה (1953) הוא ספרו הראשון של בארת. חלקים ממנו התפרסמו מספר שנים לפני כן בכתבי עת ובעיתונות. התזה של בארת מצביעה על קיומו של "משבר" המפריד בין הכתיבה הקלאסית לבין זו שהתפתחה לאחר 1848 – כתיבה בורגנית בעלת מודעות "טרגית". על מנת לבסס את טענתו הוא מגדיר מחדש את היחסים שבין השפה והסגנון; יחסים אלו היוו ציר רעיוני בספרו של סארטר "הספרות מה היא?" (1947), אשר בו מדבר סארטר בזכות מחויבותו המוסרית של הסופר לחברה ובצורך לרתום את הסגנון לתכנים. בארת תוקף עמדות אלו – מבלי להזכירן במפורש – על ידי יצירת מושג חדש: "הכתיבה".
הכתיבה ממוקמת בין השפה לסגנון באופן המצריך ארגון מחדש של הגורמים המעורבים במעשה הספרותי; היא משקפת את "בחירתו" המודעת של הסופר ביחס להבנתו את מהות הספרות וביחס למחויבותו החברתית. אולם הניתוח שמציג בארת בדרגת האפס של הכתיבה טומן בחובו את הרמז לבלתי אפשריות של המפעל המוצע על ידי בארת עצמו, כלומר השאיפה לייצר סגנון ספרותי נייטרלי – "דרגת האפס" אינה יכולה להתקיים כמצב ממשי של כתיבה, אלא כאוטופיה הבלתי מושגת שלה.
'מות המחבר' ו-S/Z
במאמרו מ-1967 "מות המחבר", שפורסם לראשונה באנגלית, בארת טען בתוקף כנגד מרכזיות דמות המחבר בחקר הספרות - עמדה שהחזיקו בה גוסטאב לאנסון וסנט-בב. מאמרו של מישל פוקו, מהו מחבר? הגיב למאמרו הפוסט-סטרוקטורליסטי של בארת בניתוח של הפונקציות החברתיות והספרותיות של "המחבר". בארת גרס שלידת הקורא כרוכה במות המחבר, שכן בעיני רוחו הקורא כותב לעצמו את היצירה מחדש, בעצם קריאתה. הוא גם טען, שבלתי אפשרי הוא לרדת לעומקה של כוונת המחבר. עוד הוא טוען כי רק עם מות המחבר, 'הכתב יד' הופך למעשה ליצירה.
בספרו S/Z, בארת מפתח את התיאוריות שהוא ניסח במות המחבר. ספר זה, שיצא לאור ב-1970, מכונה לעיתים קרובות יצירת המופת של הביקורת הספרותית הסטרוקטורליסטית. בספר זה, בארת מנתח את הסיפור "סראזין" של באלזק, בודק משפט אחר משפט, ומשייך כל מילה ומשפט ל"קודים" שונים ולשלבי משמעות שונים בסיפור. הוא מוכיח שקשה לשייך את המשפטים לבלזק או לדמותו. יש הטוענים כי כבר בספר זה בארת עושה בעצם פרודיה על המחקר הסטרוקטורליסטי, ומקצין עד כדי נלעגות את שיטות המחקר של זרם זה.
לפי גישה זאת, קיימת לגיטימציה לקורא המודרני לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. העמדה היסודית של המאמר "מות המחבר" היא עמדה אנטי-הגמונית, המנסחת את היעלמות המחבר מן השיח הביקורתי על הספרות ואת החלפתו בקורא עצמו. משמע, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בקונטקסט תרבותי והיסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שייפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי סופיות. לפי בארת, הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם. אליו מועברת החובה להביא אל המציאות את האופי הסרבני והאנטי-סמכותני של הספרות.
טקסט=כריכת המהדורה הראשונה באנגלית|ממוזער|כריכת המהדורה הראשונה באנגלית
מיתולוגיות
ביקורת התרבות של בארת, שפורסמה בין השאר ב"מיתולוגיות" (1957), מכילה כמה מהטקסטים המכוננים של זרם לימודי התרבות. במחקרים אלה הוא יישם טכניקות של ביקורת חברתית וספרותית על תרבות ההמונים. "מיתולוגיות" הוא אוסף של ניתוחים קצרים ונבונים של אובייקטים תרבותיים, מגני חיות ועד למוזאונים ואופנה (נושא אותו בארת תיאר בפירוט מאוחר יותר במאמרו The Fashion System - le systeme de la mode, משנת 1973).
בספר זה מגדיר בארת את השפה הסמיוטית כמערכת מיתולוגית ומבקש להראות כיצד הופכים הסימנים למיתוסים. וכיצד החברה משתמשת בסימנים, ומציגה את משמעותם כטבעית לחלוטין, על מנת להצדיק מערכות אידאולוגיות, כגון זו של קהל אוהדים. בארת' מסתמך על החלוקה הבסיסית של דה-סוסייר ל"מסמן" ו"מסומן", אך מוסיף מערכת נוספת של מתן משמעות, על מנת להסביר כיצד מקבלים הסימנים את משמעותם המיתולוגית ה"טבעית".
המיתוסים, לפי בארת, מתייחסים לדברים שאכן קרו במציאות, ואשר החברה העניקה להם משמעויות נלוות. לכן, המיתוסים הם בעצם עיוות של המציאות. המשמעות החברתית-תרבותית שהסימן מעורר בנו מכונה "קונוטציה". לפירוק הקונוטציות והסבר היווצרותן, משתמש בארת, במערכת הסמיולוגית של דה-סוסייר. המערכת הסמיולוגית הראשונה, ה"דנוטציה", מהווה את הקשר השרירותי ב"לאנג", המשמעות המילונית של הסימן. בעוד שהמערכת הסמיולוגית השנייה ה"קונוטציה" מהווה את קשר ההסכמה החברתית-תרבותית של השימוש בסימן (הפארול).
עבודות אחרות
בין 1953 לבין 1960 בארת כתב כמאה מאמרים על התיאטרון, במספר כתבי עת. כמה מעבודותיו המאוחרות יותר של בארת הן אישיות יותר, למרות שהן עדיין עבודות ביקורתיות. המפורסם שבעבודות אלה הוא ספרו Roland Barthes (שנקרא לעיתים קרובות גם "בארת על בארת"), אוטוביוגרפיה תאורטית, מסודרת בסדר אלפביתי ולא כרונולוגי.
ספרו האחרון Camera Lucida, שיצא לאור ב-1980 (תורגם לעברית כ: מחשבות על הצילום), הוא ספר זכרונות אישי, זיכרונות על אימו ועליו, ומחקר על הצילום.
ספריו שתורגמו לעברית
רולאן בארת על פי רולאן בארת, רסלינג, 2011.
גרעין הקול, רסלינג, 2007.
ביקורת ואמת, תרגום אבנר להב, עריכה מדעית ד"ר עירן דורפמן, רסלינג, 2006.
דרגת האפס של הכתיבה, תרגום דניאלה ליבר, עריכת תרגום אבנר להב, עריכה מדעית ד"ר מילי אפשטיין-ינאי וד"ר טל גולדפיין, רסלינג, 2004.
הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגום אבנר להב, עריכה מדעית משה רון, רסלינג, 2007.
יומן אבל, כתר הוצאה לאור.
יסודות בסמיולוגיה, תרגום אבנר להב, עריכה מדעית ד"ר סשה וייטמן, רסלינג, 2006.
מות המחבר/מישל פוקו-מהו מחבר?, הוצאת רסלינג.
מחשבות על הצילום, כתר הוצאה לאור.
מיתולוגיות, הוצאת בבל.
ערבי פאריז, הוצאת ידיעות אחרונות.
שיח אהבה, הוצאת שוקן.
מסות של רולאן בארת בתרגום עברי
לקריאה נוספת
ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, רסלינג, 2004.
חובב רשלבך, מעשה האמנות - בין משמעות להתענגות: עיון על פי מחשבת רולאן בארת, רסלינג, 2011.
רות נצר. התשוקה אל התמונה, הגוף והאני האותנטי - רולאן בארת. מתוך: השלם ושברו - כינוס מאמרים. כרמל. עמ' 2009. 437-443
קישורים חיצוניים
דף על בארת באתר אוניברסיטת ג'ונס הופקינס
רולאן בארת, הנאת הטקסט - וריאציות על הכתב, באתר "טקסט"
על רולאן בארת, "בננות Blogs" , 30/07/2007, פורסם במקור ב"תרבות מעריב"
, תרגם מצרפתית עילי ראונר
על יצירתו:
איפה כאן הביקורת ומהי האמת: ביקורת על הספר "ביקורת ואמת", אתר הארץ
מילי אפשטיין-ינאי, מבוא לתרגום העברי של "דרגת האפס של הכתיבה"
פאר פרידמן, קריאה לא תמה: על "יומן אבל" של רולאן בארת, nrg, 24 באפריל 2010
הערות שוליים
בארת, רולאן
בארת, רולאן
קטגוריה:פילוסופים להט"בים
בארת, רולאן
קטגוריה:סגל קולז' דה פראנס
קטגוריה:תאורטיקנים של צילום
קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בצרפת
קטגוריה:סגל בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1915
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1980 | 2024-09-20T05:36:42 |
פיל מלחמה | 310px|ממוזער|פילי מלחמה היוו מרכיב מסורתי וחשוב בצבא הקרתגי
שמאל|ממוזער|250px|במלחמת העולם הראשונה השתמשו בפילים כדי לגרור ציוד כבד
פיל מלחמה היה נשק חשוב שהיה נפוץ בעולם העתיק ובימי הביניים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. בפילים נעשה שימוש בעיקר לצורך הסתערות על האויב, מחיצתו ושבירת שורותיו, ולעיתים מוקמו על הפיל קשתים. נעשה שימוש בפילים זכרים בלבד משום שהללו היו יותר מהירים ואגרסיביים ומשום שהנקבות נטו לברוח למראה נקבות אחרות.
היסטוריה
אילוף הפילים החל לפני כ-4,000 שנה באזור עמק האינדוס והוא ייחודי בכך שבניגוד לחיות אחרות ככבשים וכלבים נעשה במרבית המקרים ללא ביות הפילים וזאת כנראה בשל מזגם הרע, המזון היקר וההתבגרות האיטית (כ-15 שנה עד להגעה לבגרות). הפילים נשבו בטבע ושימשו למגוון מטרות. סוג הפילים הראשון שאולף היה הפיל האסייתי והוא שימש למטרות חקלאות, השימוש המתועד הראשון בפילים בתור אמצעי צבאי הוא בשנת 1100 לפנה"ס ומוזכר במספר מזמורי סנסקריט.
מהמזרח השימוש בפילי מלחמה התרחב מערבה אל הפרסים אשר עשו בו שימוש במספר קרבות. המקרה הראשון הידוע בו התעמת צבא אירופאי עם פילי מלחמה הוא קרב גאוגמלה בו נלחמו הפרסים כנגד אלכסנדר הגדול. 5 שנים מאוחר יותר בקרב הידספס, ללא פילים משלו, ידע כבר אלכסנדר כיצד להתמודד מול פילי האויב.
המקורות חלוקים בדבר השימוש בפילי מלחמה בקרב גאוגמלה. גם אם השתמשו הפרסים בפילים, נראה כי מספרם היה זניח ולא עלה על 10 עד 15 פרטים.
השימוש בפילים התפשט ברחבי העולם העתיק. יורשיו של אלכסנדר הגדול, הדיאדוכים, השתמשו במאות פילים הודים במלחמותיהם. המצרים והקרתגים החלו לאלף פילים אפריקאים לצורך דומה כמו גם הנומידים והכושים. החיה בה השתמשו הייתה פיל צפון אפריקני קדום שהיה נפוץ בצפון אפריקה והיה קטן יותר ממקבילו האסייתי, חיה שנכחדה לבסוף בשל ניצולה על ידי בני אדם. פיל סוואנה אפריקני שהוא הגדול מכל סוגי הפילים התגלה כקשה לאילוף למטרות לחימה ומעולם לא נעשה בו שימוש נרחב. בקרב רפיח בשנת 217 לפנה"ס, בו נלחמה מצרים התלמיית נגד הממלכה הסלאוקית, השתתפו פילים משני הסוגים; הסלאוקים השתמשו ב-103 פילים אסייתים ואילו המצרים עשו שימוש ב-73 פילים צפון-אפריקנים, אולם הדבר לא הבטיח ניצחון לצבא הסלאוקי והוא ניגף בפני המצרים.
על פי ספר חשמונאים א' גם במהלך מרד החשמונאים עשו הסלווקים שימוש בפילי מלחמה. על פי התיאור בפרק ו', במהלך קרב בית זכריה הסתער אלעזר המכבי (אחיו של יהודה המכבי) על פיל מלחמה של הצבא הסלווקי שהיה בעל שריון מיוחד. אלעזר שיער שהמלך אנטיוכוס החמישי נמצא על פיל זה, והחליט לסכן את חייו על מנת להציל את עמו ולהנציח את שמו בישראל. הוא רץ, שיסף את הפיל בחרבו, התמקם תחת בטנו ודקרו עם חניתו. הפיל מת אך בקריסתו אל הארץ מחץ את אלעזר. יוסף בן מתתיהו מסכם את הפרשה בכך שאף על פי שאלעזר הצליח להרוג חיילים רבים, לא הופקה תועלת ממעשהו חוץ משם העולם שעשה לעצמו.
במאות הבאות, עיקר השימוש בפילי מלחמה באירופה היה כנגד האימפריה הרומית, מקרב הרקלה (מלחמת פירוס, 280 לפנה"ס) ועד צעדתו של חניבעל דרך האלפים במלחמה הפונית השנייה, בה הפילים הפחידו את הלגיונות הרומים. כך, למשל מתאר פלוטרכוס את תפקידם המכריע של הפילים במלחמת פירוס אך כמו אלכסנדר הגדול גם הרומאים מצאו דרכים להתמודד מול הפילים. בקרב זאמה, הקרב האחרון של חניבעל, הכוחות הרומים הפכו את הסתערות הפילים לבלתי יעילה על ידי אימוצו של מערך קרב שסיפק לפילים מעברים דרכם יכלו עבור. בקרב תאפסוס (46 לפנה"ס), צייד יוליוס קיסר את הלגיון החמישי, לגיון שהורכב על טהרת הגאלים, בגרזנים והורה ללגיונרים שלו לכוון את מכותיהם לרגלי הפילים. הלגיון עמד בהסתערות והפילים נעשו לסימלו. קרב זה היה הקרב האחרון בו נעשה שימוש משמעותי בפילים במערב.
שמאל|ממוזער|250px|צבא האימפריה הקמרית יוצא למלחמה נגד הצבא של עם הצ'אם . תבליט במקדש באיון באנגקור שבקמבודיה מסוף המאה ה -12
נשק יעיל נגד פילים היה על פי היסטוריונים החזיר. פליניוס הזקן כתב כי "פילים מפחדים מהצווחה הקטנה ביותר של חזיר" (VIII, 1.27). מצור על העיר היוונית מגארה נפרץ על פי הדיווחים כשהמגרים שפכו שמן על עדר חזירים, הציתו אותם ושלחו אותם לעבר פילי המלחמה של האויב. הפילים ברחו בבהלה תוך גרימת מהומה.
בימי הביניים, נעשה שימוש בפילים לעיתים נדירות. קרל הגדול לקח את פילו, אבול-עבאס, כשיצא למלחמה בדנים בשנת 804 לספירה. הצלבנים איפשרו לפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לשבות פיל בארץ ישראל. בפיל נעשה שימוש מאוחר יותר בקרב על קרמונה ב-1214.
השימוש בפילים על ידי הסולטאנים ההודים כמעט והביא לסיום כיבושיו של טימור. ב־1398, צבאו של טימור התעמת מול צבא בו היו מעל 100 פילים הודים וכמעט הפסיד בשל הפחד שפשה בצבאו. הטורקים ניצחו בשל טקטיקה ייחודית, אשר על פיה הועמס קש אשר הוצת על גבם של גמלים וכתוצאה מהאש והעשן הגמלים רצו קדימה אל עבר הפילים וגרמו להם למנוסה אשר במהלכה הם מחצו את הכוחות ההודים. דיווח שונה על הקרב מפי אחמד אבן אראבשא מספר כי טימור השתמש במסמרי נינג'ה ענקיים על מנת לעצור את מתקפת הפילים. הפילים שנשבו שימשו מאוחר יותר את הטורקים במלחמתם באימפריה העות'מאנית.
עם תחילת השימוש באבק שרפה, פילי מלחמה נהיו מיושנים ככלי מסתער משום שניתן היה להפילם בקלות באמצעות ירי תותח.
שימוש בפילים בקרב
להכנסת פילים לקרב היו יתרונות רבים: ראשית, המחשבה על גודלם העצום של הפילים הטילה פחד בלב חיילי האויב שעמדו להילחם בהם, במיוחד אם הם לא נתקלו בחייהם באחד קודם לכן. שנית, הפילים היו יעילים מאוד כנגד פרשים, מכיוון שריחם של הפילים גרם לסוסים להשתגע.
ליתרונות צדדיים אלו התווספו יתרונות מלחמתיים ברורים: פילים היו יכולים לשמש פלטפורמה ניידת עבור עמדות ירי לקשתים (מעין טנק) ואף ככלי יעיל ומרתיע מאין כמוהו לדריסת חיילי האויב ברגליו.
עם זאת, ללחימה בעזרת פילים היו גם חסרונות לא מעטים: ראשית, השימוש האופטימלי בפילים היה רק בקרקע שטוחה. שנית, בגלל גודלם, הפילים היו פגיעים ביותר לנשק קל - כידוני הטלה, חצים וכדומה, לכן היה צורך להגן עליהם בכוחות קלים. דבר זה יצר בעיה - מכיוון שהפילים נטו לדרוס את החיילים שהיו על ידם ובכך סיכנו את כוחותיהם שלהם. בעיה נוספת הייתה הקלות בה ניתן לעצור את הפילים בעזרת תעלה חפורה, כמו שעשו הספרטנים במלחמתם נגד פירוס.
בנוסף לכל אלה, הייתה בעיה לוגיסטית בהעברת הפילים לשדה הקרב: הפילים האטו מאוד את התקדמות הצבא והיו נטל כבד על כלכלתו.
שימוש טקטי
פילים שימשו למטרות צבאיות רבות. כחיות גדולות הם יכלו לסחוב מטען רב ולהוות כלי תחבורה יעיל. בקרב הפילים הוצבו לרוב במרכז השורה והיו יעילים בעצירת הסתערויות אויב או בפתיחת הסתערות משלהם.
הסתערות של פילים יכלה להגיע למהירות של 30 קילומטר לשעה, ובניגוד לפרשים, חיל רגלים החמוש בכידונים לא היה יכול לעצרם. עוצמתם הייתה כוחם הגולמי אשר בעזרתה התנגשו בשורות האויב, דרכו ומחצו כל שעמד בדרכם תוך נדנוד חטיהם. אלו שלא נמחצו הועפו לצדדים או אולצו לנוע אחורנית. מעבר לכך, האימה שהפילים השרו בליבותיהם של אלו שלא היו רגילים להילחם בהם (כמו הרומאים), גרמה לאויב לעיתים להישבר ולברוח רק למראה ההסתערות, פרשים היו לא בטוחים גם הם משום שסוסים אשר לא הורגלו לריח הפילים נבהלו בקלות. עורם העבה של הפילים הקשה מאוד על חיסולם או ניטרולם, וגובהם ומסתם הקנו הגנה לרוכבם. אולם, הם נטו להיכנס לבהלה בקלות: לאחר ספיגת פציעות קלות, או לאחר מות רוכבם הם פתחו בריצת אמוק תוך פגיעה ללא הבחנה בניסיונם לברוח משדה הקרב. הנסיגה המבוהלת יכלה ליצור אבדות כבדות לשני הצדדים הלוחמים. כך, למשל, מנעה בהלת הפילים נסיגה מסודרת של פירוס וצבאו מהעיר ארגוס
החיילים הרומאים ניסו לעיתים קרובות לפגוע בחדק הפיל, דבר אשר גורם לו בהלה, ואם התמזל מזלם של הרומאים, לבריחתו בחזרה לשורות האויב.
במלחמות הפוניות, פילי המלחמה היו חמושים היטב והרכיבו על גבם מגדל, הקרוי הוודא, וצוות של שלושה אנשים: קשתים או מטילי כידונים; לעיתים היו מצמידים לחטי הפיל חרב פילים שהפכה אותו לקטלני אף יותר. הפילים קדומים היו קטנים ממקביליהם האפריקנים או האסייתים לא היו מסוגלים לשאת מגדל ונשאו שניים או שלושה אנשים בלבד. צוות זה כלל, בנוסף לאלו, גם "נהג" אשר תפקידו קרוי מאהוט. מוצאו של המאהוט היה בדרך כלל נומידי (אלג'יריה של היום) ותפקידו היה לשלוט על החיה. המאהוט היה מצויד גם בפטיש ואזמל אשר נועדו לחדור לעמוד השדרה של החיה ולחסלה במקרה שהיא נתפסת בשיגעון. יש המשווים את הפילים לטנקים אולם תפקודם הטקטי שונה במידה ניכרת ואין בסיס להשוואה זאת.
ראו גם
מחיצה על ידי פיל
בעלי חיים בשירות כוחות הביטחון
לקריאה נוספת
R. F. Glover, The Tactical Handling of the Elephant, Greece & Rome, Vol. 17, No. 49 (Jan., 1948), pp. 1-11
יהלום, עדו, "השימוש בפילי מלחמה באזור הים התיכון בעת העתיקה (מאות 4 – 2 לפנה"ס), עבודת M.A., אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008.
קטגוריה:אמצעי לחימה
קטגוריה:בעלי חיים בשירות צבאי ומשטרתי
קטגוריה:המלחמות הפוניות
קטגוריה:פילים בתרבות
קטגוריה:עיסוקים קרביים | 2024-09-29T09:11:09 |
התקופה ההלניסטית | התקופה ההֶלֶנִיסְטִית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפולֵייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו, ויצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוק אותה אימפריה, הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה, ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את התרבות ההלניסטית. מלבד ארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול, ארצות אחדות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים היו אף הן חלק מהעולם ההלניסטי.
העילית העירונית במדינות אלו דיברה ניב קוינה של השפה יוונית, שהפך ללינגואה פרנקה (שפה בין-לאומית), ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות היו תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו, שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. בריתות שונות נכרתו בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים נקשרו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותן ממלכות.
בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, שהחשובות שבהן היו מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית. אחרות, כדוגמת מוקדון, המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.
כרונולוגיה
ההיסטוריון שטבע את המונח "התקופה ההלניסטית" הוא יוהאן גוסטב דרויזן בן המאה ה-19. השפעתה של התרבות ההלניסטית הגיעה מהודו במזרח ועד רומא במערב, וממצרים בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. בני העת העתיקה לא הבדילו בין התקופה הקלאסית להלניסטית. נהוג למנות את תחילת התקופה במותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ולסיימה בהתאבדותה של קלאופטרה, אחרונת השליטים ההלניסטים בשנת 30 לפנה"ס.
רקע
רקע היסטורי
שמאל|ממוזער|250px|פועלו של אלכסנדר הגדול פתח את התקופה ההלניסטית
שורשיה של התקופה ההלניסטית נשענים על שני תהליכים בלתי תלויים זה בזה. התקופה הקלאסית ביוון מחד, וההשתלטות הפרסית על המזרח התיכון מאידך. כמבוזי הראשון היה זה שהתחיל בניסיונות לכונן אוטונומיה פרסית בתחומי מדי עוד במאה ה-6 לפנה"ס. בנו, כורש, המשיך מפעל זה וייסד את האימפריה הפרסית, שהייתה הארץ הגדולה ביותר שקמה עד אותו זמן באזור זה של העולם. כורש הצליח להשתלט על כל המזרח התיכון, פרט למצרים שנכבשה בתקופת שלטון בנו, כנבוזי השני. משהשתלטה על המזרח התיכון, התערבבה התרבות הפרסית העתיקה עם התרבויות העתיקות של המזרח התיכון ששורשיהן עוד באלף ה-4 לפנה"ס.
בראשית המאה ה-5 לפנה"ס פנו הפרסים מערבה וניסו לפלוש ליוון בשתי הזדמנויות, אך הובסו במלחמות יוון–פרס (480–479 לפנה"ס). מלחמות אלה מסמלות גם את תחילת התקופה הקלאסית ביוון. היוונים, שהיו מופרדים לערי מדינה קטנות שהיו במאבק מתמיד זו בזו, הצליחו, אמנם, להדוף את הפלישה הפרסית, אך המאבק הפנימי החליש אותן והן נפלו לידיו של פיליפוס השני מלך מוקדון בשנת 338 לפנה"ס. בנו, אלכסנדר הגדול, ניצל את גל ההתלהבות שהיה נפוץ בתקופתו ותקף את האימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס.
בתוך שנים מעטות הצליח אלכסנדר הגדול לכבוש את כל האימפריה הפרסית, ואף המשיך את מסעות כיבושיו עד הודו. למרות מותו בשנת 323 לפנה"ס, והוא בן 32 בלבד, הצליח אלכסנדר הגדול לכונן בכוח חזונו תרבות משותפת בין היוונים והמוקדונים מחד והפרסים והעמים המקומיים שהרכיבו את האימפריה הפרסית מאידך. הוא הצליח להתגבר אחרי מאבקים קשים על הרתיעה האתנוצנטרית שאפיינה את היוונים, ושילב בכוח את הפרסים במנגנון השלטון.
למרות מותו והתפרקות האימפריה, נותר השילוב בין המזרח למערב עובדה קיימת בשטח. אף שהיוונים נרתעו משילוב זה וראו בפרסים וביתר העמים שאכלסו את האימפריה הפרסית הכבושה "ברברים", לא נותרה להם ברירה, והתרבות המשולבת של יוון ובני המקום קרמה עור וגידים. כך אפשר אלכסנדר הגדול בפועלו הרב את קיומו של דף חדש בתולדות האנושות הלא הוא התקופה ההלניסטית.
רקע גאוגרפי
שמאל|ממוזער|350px|העולם ההלניסטי; הסגול מייצג את מצרים התלמיית; המספרים מייצגים את הארצות הבאות: 8 – קפדוקיה, 7 – ביתיניה, 6 – פרגמון, 5 – מחוזות תלמיים מעבר לים, 4 – הליגה האכאית, 3 – הליגה האיטולית, 2 – אפירוס
העולם ההלניסטי נוצר כתוצאה מהקולוניזציה היוונית וממסע כיבושיו של אלכסנדר הגדול. במזרח הגיע בתוך יבשת אסיה עד הודו, במערב עד אזור פרובאנס של ימינו, בצפון לאזור חצי האי קרים, ובדרום כלל את מצרים וחלקים גדולים מלוב. הישויות המדיניות העיקריות הוקמו על ידי הדיאדוכים, שהיו רובם ככולם קצינים בכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. הדיאדוכים נלחמו אלו באלו במשך עשרות שנים בעימות הידוע בשם מלחמות הדיאדוכים. הם הורישו את הסכסוך לצאצאיהם שהמשיכו בו עד שקיעת העולם ההלניסטי ועלייתה של האימפריה הרומית. למרות האיבה הגלויה בין הממלכות ההלניסטיות, הן שיתפו פעולה בתחומים רבים בהם כלכלה, תרבות ועוד.
לממלכות ולישויות המדיניות שהרכיבו עולם זה היו מאפיינים שונים, לעיתים הפוכים זה לזה, אך כולם היו נאמנים לתרבות ההלניסטית, אם כי מאפייניה היווניים היו חזקים יותר בארצות שנמצאו קרוב לחופיו המזרחיים של הים התיכון, והשפעתה של תרבות זו הלכה והצטמצמה בשטחים מרוחקים מהאזור הים תיכוני.
הגיוון המדיני והחברתי-כלכלי היה רב. מערי מדינה שהמשיכו את המסורת של יוון הקלאסית וכללו מוסדות דמוקרטיים וטיראניה, דרך ליגות מקומיות של מספר ערים או אזורים גאוגרפיים דוגמת הליגה האיטולית ביוון עצמה, עד מדינות גדולות כדוגמת מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית שהתאפיינו במשטר מלוכני.
תולדות התקופה ההלניסטית
מאבק על הירושה
דיאדוכים (מיוונית: "Διάδοχοι", "התופסים מקומו של אחר") הוא הכינוי שניתן ליורשיו של אלכסנדר הגדול מקרב קרובי משפחתו, שריו ומצביאיו, שחילקו ביניהם, לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס, את האימפריה שיצר.
מותו הפתאומי של אלכסנדר בבבל הותיר את האימפריה שבנה ללא שליט או יורש עצר מוצהר. יורשיו הטבעיים של אלכסנדר, אחיו למחצה פיליפוס אריאדיוס ובנו העולל אלכסנדר הרביעי, הוכרזו כמלכים על ידי הצבא המוקדוני, אולם הם היו נטולי כל סמכות ממשית. פרדיקס מונה לעוצר, אך סמכותו הייתה בעיקר חוקתית ולא מעשית. בנוסף לכך דיאדוכים אחדים, דוגמת פרדיקס העוצר, ניסו לשמור על אחדות האימפריה, אך אחרים, בהם הדיאדוכים החזקים ביותר שאפו לחתוך לעצמם נתח מהירושה של אלכסנדר ומרדו בשלטון המרכזי.
המלחמות בין הדיאדוכים נמשכו כשני דורות (323–275 לפנה"ס). בסופם, דיאדוכים רבים וצאצאיהם, כולל משפחתו של אלכסנדר הגדול, הושמדו ואחרים הקימו ממלכות עצמאיות. טוענים נוספים צמחו לכתרו של אלכסנדר בשנים אלו, מקרב בניהם של הדיאדוכים ומקרב הצבא המוקדוני, אישים כגון אאומנס, סלאוקוס הראשון, פוליפרכון, קסנדרוס ודמטריוס פוליורקטס.
במהלך השלב הראשון של מלחמות אלה, שנמשך עד שנת 301 לפנה"ס, היו דיאדוכים שניסו לתפוס את השלטון על כל האימפריה של אלכסנדר ועל כל העולם ההלניסטי או לכל הפחות לזכות בהגמוניה בקרב הדיאדוכים. 301 לפנה"ס הייתה שנת מפנה ביחסים שבין הדיאדוכים השונים. קרב איפסוס שנערך בין אנטיגונוס מונופתלמוס לכוחותיהם המשותפים של ליסימכוס וסלאוקוס (תלמי שהיה בברית עם ליסימכוס וסלאוקוס לא הספיק להגיע לקרב) הסתיים בתבוסתו של הראשון. קרב זה סמן את סיום המאבק על השליטה המלאה בכל העולם ההלניסטי. הממלכה האדירה של אלכסנדר התחלקה בין 4 דיאדוכים שונים: תלמי, סלאוקוס, ליסימכוס וקסנדרוס שהחלו לגבש ממלכות הלניסטיות חדשות ונפרדות בכך למעשה ויתרו על שאיפותיהם להשתלט על האימפריה בשלמותה.
השלב השני שנמשך עד קרב קורופדיום (281 לפנה"ס) נרגעו מרבית המלחמות ורק המצב במוקדון וביוון נותר עדיין בסימן שאלה. ייצוב השלטון בבלקן לקח עוד כמה שנים, ובשנת 275 הצליח אנטיגונוס השני גונטס להשתלט על מוקדון. הדיאדוכים עיצבו מחדש את פניו של העולם ההלניסטי, ויצרו סדר פוליטי ומדיני חדש על חורבותיה של ממלכת אלכסנדר הגדול.
יורשיהם של הדיאדוכים גיבשו את שלטונם בשלוש ממלכות עיקריות: שושלת תלמי במצרים, ארץ ישראל, דרום קוילה-סוריה וקפריסין; בית סלאוקוס באסיה הקטנה, סוריה פרס ומסופוטמיה ותוככי אסיה; ושושלת האנטיגונידים במוקדון.
תקופת שלום ושגשוג
ממוזער|הגאלי הגוסס – פסל המציג ניצחון פגרמון על הגלטים; מוצג במוזיאון הקפיטוליני ברומא
תקופת שגשוג החלה עם סיום מלחמות הדיאדוכים והדיפת הפלישה הקלטית שאיימה על יוון ועל אסיה הקטנה במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס. למרות שהמלחמות הגדולות שככו, נמשכו מאבקים מרים בין הממלכות שנוסדו. לעיתים עימותים, דוגמת המלחמות הקואלו-סוריות לאורך מאות בשנים. בנוסף לכך, מתחים פנימיים בין מהגרים ממוצא יווני ומוקדוני והאוכלוסיות הילידיות הובילו לא אחת למרידות ואף לניתוק שטחים רבים מגוף הארצות ההלניסטיות.
מבחינה כלכלית שגשגו המדינות ההלניסטיות. מסחר מפותח, חקלאות פורחת, אקלים נח והעדר אויבים חזקים אפשרו את הפריחה הכלכלית. השליטים העשירים, במיוחד מלכי תלמי, אך גם פרגמון ובמידה קטנה יותר סלאוקים ומוקדונים, שמשאביהם הכלכליים היו מוגבלים יותר, מימנו ביד נדיבה מפעלי תרבות שונים. האמנות ההלניסטית פרחה. ההישגים ההלניסטים בפיסול ובאדריכלות משתווים להישגים של האמנים המודרניים. גם המדע נהנה מתמיכה ממשלתית נדיבה מאוד וההתקדמות המדעית שלא הייתה לו אח ורע באזור הים התיכון הייתה אחד המאפיינים של התקופה. ההתקדמות המדעית והפריחה האמנותית לא נעצרו עם סיום התקופה ההלניסטית והכיבוש הרומי. משכילים יוונים ואמנים יוונים המשיכו את המורשת ההלניסטית גם תחת השלטון הרומי.
בתחום הפנים היו לכל מדינה הישגים וקשיים משלה, המתאימים לאופי המיוחד שלה. מדינות דוגמת פרגמון ומצרים שהרכבן התרבותי-אתני היה אחיד פחות או יותר נהנו מיציבות יחסית. מצרים סבלה ממספר מרידות, אך אלה באו רק אחרי התרופפות אחיזתו של השלטון המרכזי בפנים הארץ.
המדינה סלאוקית לעומת זאת, בגלל גודלה העצום הורכבה מעמים שונים ששאפו לעצמאות או לפחות לאוטונומיה. יתרה מכך, בגלל גודל הממלכה ואמצעי התחבורה הנחותים של ימי קדם התקשה השלטון המרכזי להטיל את מרותו על חלקים המרוחקים של הממלכה. השליטים נאלצו להחזיק כוחות צבא רבים בחילות מצב המפוזרים לאורך המדינה. קאטויקיות, מושבות צבאיות, של יוצאי צבא וצאצאיהם הקלו את העומס מהצבא המלכותי, אך בכל זאת נשא הנ"ל באחריות על הנעשה בממלכה מה שדילל את משאבי הממלכה. בגלל מיקומה הפרוץ יחסית הייתה הממלכה נתונה בסכנת פלישה מצד עמים ברברים ואף מפלישה מגבולה הדרומית מצדה של הממלכה התלמיית החזקה.
גם מוקדון ניצבה לפני בעיות דומות לאלה של הממלכה הסלאוקית, אך בקנה מידה קטן יותר. בית אנטיגונידים שהשתלט על מוקדון הצליח לכונן שלטון יציב ובמשך המאה ה-3 ערך מספר פלישות ומסעות מלחמה ליוון והצליח בסופו של דבר להדביר את שאריות העצמאות היוונית, למרות העזרה שהגישו לה מלכים הלניסטים יריבים, בעיקר בית תלמי. לקראת סוף המאה ה-3 לפנה"ס הייתה מוקדון שוב, כבימיו של פיליפוס השני לפני 150 שנה, הכוח הדומיננטי באזור.
דעיכה והעלמות הממלכות ההלניסטיות
פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, התערב לצדה של קרתגו במלחמה הפונית השנייה (218–202 לפנה"ס). עימות בשם המלחמה המוקדונית הראשונה (214–205 לפנה"ס) פרץ בינו לרפובליקה הרומית והסתיים ללא הכרעה, אך הרומאים נטרו לו טינה והכריזו מלחמה שנים אחדות אחרי חתימת הסכם השלום. העימות החדש, המלחמה המוקדונית השנייה (200–197 לפנה"ס) הסתיים באסון לצד לממלכת מוקדון. כוחותיה לא עמדו לה נגד הלגיונות הרומאים הממושמעים. תוך שנים אחדות הביסו הרומאים את פיליפוס וכפו עליו תנאי שלום קשים ששברו את הגב הכלכלי של ממלכת מוקדון. מרידות מוקדוניות הניעו את רומא לפלוש עוד כמה פעמים לשטחה ובסוף המדינה פורקה ושטחיה חולקו בין כמה פרובינקיות רומיות.
האירועים של תחילת המאה ה-2 לפנה"ס היו אות פתיחה למגמת ההתפשטות הרומית למזרח. היא נמשכה ללא תוכנית אב מסודרת, אך עם מגמה ברורה של השתלטות רומית על כל האגן המזרחי של הים התיכון והסתיימה במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס בימיו של אוגוסטוס. הממלכות ההלניסטיות שהיו מופרדות ומסוכסכות אחת עם השנייה לא הגישו עזרה לממלכות שהותקפו על ידי רומא ואפילו כרתו בריתות עם רומא נגד ממלכות הלניסטיות בגלל סכסוכים ישנים שהיו להם איתן.
לא כל הממלכות נכנעו אחרי פלישה צבאית. אטלוס השלישי, מלכה האחרון של פרגמון, הוריש את השלטון במדינתו לרפובליקה הרומית וכך גם מלכי תלמי. היו להם סיבות שונות לעשות כן. המתחים הפנימיים בתוך הממלכה, הקושי של השלטון המרכזי למשול ולחץ רומי הם אלה שהביאו למעשה זה. האימפריה הסלאוקית שהובסה במלחמת אנטיוכוס (192–188 לפנה"ס) נאלצה לחתום על שלום אפאמיאה שבמסגרתו נאלצו לשלם לרומא פיצויים בסך של 15,000 כיכרות (סכום עתק בעולם העתיק). התבוסה ואובדן היוקרה יחד עם העול הכלכלי הכבד היו הגורם החשוב למרידות שהרעידות את האימפריה הסלאוקית במאה ה-2 לפנה"ס. הממלכה ניסתה להתמודד עם הבעיה, אך קרסה תחת הנטל ואבדה את מעמדה ככוח הדומיננטי בחלקו הצפון-מזרחי של המזרח התיכון. פומפיוס כבש את מה שנותר ממנה במסע מלחמה לא קשה שערך באזור באמצע המאה ה-1 לפנה"ס.
היו כמה סיבות לנפילתן של הממלכות ההלניסטיות. הממלכות בעלות מרכיב יווני אתני גדול דוגמת מוקדון נלחמו בעוז על עצמאותן והרומים נלחמו בה כ-50 שנה לפני שהוכרעה סופית. אחרות, דוגמת הממלכה הסלאוקית היו מורכבות מפסיפס של עמים שונים שלא היה קשר אמיתי ביניהם זולת טובות הנאה שקיבלו מהשלטונות. ברגע שהשלטון ספג מכה אנושה, שאפו המרכיבים השונים של הממלכה הסלאוקית להתנתק ממנה. נוספה לכך חוסר יציבות פוליטית שבאה לידי ביטוי במאבק מר ואכזר עד כדי מלחמת אזרחים על כס המלוכה שאפיין את סופן של הממלכה הסלאוקית והתלמיית. התבוסה במלחמה נגד רומא הייתה רק המכה שפרעה את הסדק במבנה העדין של הממלכה הסלאוקית. היא קרסה מעצמה.
במצרים התלמיית, הוריש תלמי התשיעי את מצרים לרומא, למרות זאת, שושלת תלמי המשיכה להתקיים כמדינת חסות של רומא. תלמי השנים עשר שמלך אחריו שילם סכום כסף גדול כשוחד כדי ששלטונו יוכר. יורשתו הייתה קלאופטרה השביעית שעשתה מאמצים גדולים לשמור על הממלכה. עם התאבדותה בשנת 30 לפנה"ס, תמה התקופה ההלניסטית.
מגמת ההתפשטות הרומית במזרח נמשכה עד סוף ימיה של הרפובליקה הרומית ואף המשיכה בתקופת הקיסרות. גם האימפריה הביזנטית, היורשת של רומא באזור זה של העולם ירשה את העימות בין רומא למזרח.
ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית
התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבושה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 37 לפנה"ס, כשאז החלה בה התקופה הרומית. במהלך תקופה זו נשלטה ארץ ישראל בידי הממלכות ההלניסטיות של מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית, ובמשך כ-80 שנה הייתה תחת עצמאות יהודית של הממלכה החשמונאית. בתקופה זו התפשטה בה תופעת ההתייוונות בקרב היהודים בארץ ישראל.
חיי החומר
המישור הממלכתי
מוצאם של השליטים ההלניסטים היה יווני-מוקדוני, אולם במרוצת הזמן גיבשו שליטים אלה אופי מזרחי שהתבטא, בין השאר, בעקרונות הבאים:
המונרכיה הייתה אבסולוטית. המלך נחשב לראש ועליון, אשר חוקיו ותקנותיו מחייבים כל פרט בממלכה. המלך והממלכה נתפשו כאחדות אחת ועל כן קרקעות הממלכה והנכסים בכלל שייכים למלך. המלכים ההלניסטיים השתלטו גם על נכסי המקדשים ופיזרו מתנות קרקעיות לכל מי שתמך בהם. מכוח האבסולוטיזם נבעה סמכות ההתערבות של המלך בכל הנוגע והמתרחש בשטח מלכותו.
המלוכה קיבלה קדושה מיוחדת והמלך נחשב לאל. כתוצאה מכך כל חוקיו מקודשים והוא תובע מנתיניו ציות מוחלט ואף פולחן אישי לכבודו. האלהת המלך, המציאה לשליטים את הצידוק לעצם שלטונם. באופן זה נוצרה גם הגנה טובה מפני ניסיונות מרידה והשתלטות – לא שלא היו כאלה – המורד במלך זוהה כמורד באלוהות.
המלך הקיף עצמו בעוזרים וביועצים מקרב האצולה. אלה השתייכו למועצה מלכותית, כל אחד מהם היה אחראי לתחום רחב בניהול ענייני הממלכה.
בית המלוכה הפעיל מנגנון מורכב של פקידים מומחים בתחומים שונים כמו כלכלה, צבא, דת ותרבות. המלך עמד בראש הפירמידה ומתחתיו מאות רבות של פקידים, אנשי מקצוע בכירים וזוטרים, אשר עסקו בנושאים שונים כמו גביית מיסים, פיקוח על המסחר, ניהול מקדשים ועוד. למערכת כזו קוראים בשם בירוקרטיה.
בתקופה ההלניסטית מתפתח מושג שנקרא בשם "טיכה" (tyche). משמעו גורל מחד והכוונה (השגחה) אלוהית מאידך. הביטוי נפוץ בשעה שהתמסד פולחן השליט במזרח ההלניסטי. מייסדי הממלכות ההלניסטיות, הדיאדוכים, ייחסו לטיכה את הגשמת חזונם הפוליטי.
המישור העירוני
תפקיד חשוב ומשמעותי בהתפתחות התרבות ההלניסטית ובהפצתה מילאו הערים היווניות, כשלוש מאות וחמישים במספר, שנוסדו ברחבי הממלכות ההלניסטיות. הפוליס ההלניסטית הייתה למעשה כור ההיתוך של התרבות ההלניסטית. מדובר בפועל יוצא של מדיניות המלכים ההלניסטיים לעודד גלי הגירה של יוונים. הללו קיבלו נחלות קרקעיות ושורה של פריבילגיות, ועם הזמן קמו ערים במוקדי הגירתם הנרחבת במזרח. הללו היוו משען חשוב לתרבות ההלניסטית ולבתי המלוכה ההלניסטים שבמזרח, ועל כן יכולים היו לתבוע זכויות רבות.
ערים אלו קמו במתכונת של ערי הפוליס שביוון, בתוך ערים מקומיות או לידן, כשלעיתים חלה התמזגות בין העיר המזרחית לבין הפוליס. על פי רוב זה התרחש לאורך חופי הים או נהרות, או דרכי מסחר, ולעיתים כמושבות של חיילים משוחררים, יוונים ומוקדוניים. מפורסמת במיוחד היא אלכסנדריה שבמצרים.
ערי הפוליס במזרח, כאמור, נבנו במתכונת ערי הפוליס הקלאסיות שביוון. זה התבטא, בין השאר, בכך שהותר לה לנהל את ענייניה הפנימיים באופן אוטונומי. היא קיימה מוסדות משטר ומינהל. בעיר פעל מרכז עירוני האקרופוליס, מרכז מסחרי וכלכלי האגורה, מרכז תרבותי התיאטרון וכן מרכז חינוכי ספורטיבי ומוזיקלי הגימנסיון.
ברם, בשונה מעיר הפוליס הקלאסית ביוון, הייתה עיר הפוליס במזרח כפופה למרותו המוחלטת של המלך. המלכים קבעו את מקום העיר העתידה להפוך לפוליס ואת ממדיה, הם שהזמינו ועודדו יוונים להתגורר בה, הם שהחליטו איזו עיר או איזו מושבה תהפוך לפוליס והם שקבעו את מגילת הזכויות של עיר הפוליס.
הפקידות הגבוהה של הפוליס חייבת הייתה לקבל את אישורו של המלך לצורך תפקודה. מהפוליס נשללה הזכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית. עיר זו הייתה מעלה מיסים למלך וזה פיקח על הנעשה בה. העיר התבקשה להעמיד לרשות המלך בעת הצורך יחידות צבא, היו ערים שהוצבו בהן חילות מצב מלכותיים והיו ערים שזכות הטבעת מטבעות נשללה מהן והמלוכה הייתה מפקחת על המשק הכלכלי שלהן דרך מטבעותיה היא. כמו כן התקיים בכל עיר פוליס פולחן רשמי של המלך.
הנה כי כן התנדנדה עיר הפוליס במזרח בין ריבונות מוגבלת לבין תלותיות במלוכה.
בשונה מבית תלמי המצרי, שהתמקד רק בפוליס אחת במצרים, אלכסנדריה, הרבה בית המלוכה הסלאוקי להקים פולייס רבות. סלאוקוס הראשון המלך הסלאוקי, ייסד עשרות ערים. ביניהן הייתה גם העיר סלאוקיה על החידקל ששימשה לאחר הקמתה בירת הממלכה של בית סלאוקוס. גם אנטיוכוס הרביעי ייסד ערים רבות.
הגורם ההתיישבותי
מפעל הלניסטי חשוב, הוא ההגירה וההתיישבות במזרח. בעניין זה נציין אפשר סוגי התיישבות: קאטויקיה וקלרוכיה.
הראשון היה מושבה צבאית, שאוכלסה על ידי לוחמים יוונים ומוקדוניים, לעיתים בשירות פעיל, לעיתים מגויסים לצורך ההתיישבות ולעיתים חיילים משוחררים. בכל מקרה הוקמו מושבות אלו בנקודות אסטרטגיות מחד ובעייתיות מאידך. המושבה אמורה הייתה לתת פתרונות צבאיים לבעיות ביטחוניות בשעה שהמלוכה דרשה זאת. קאטויקיה ללא יוזמתו ואישורו של המלך ההלניסטי. המתיישבים זכו בקרקעות, בבתים, פטור כלשהו ממסים, קבלת תמיכות ממלכתיות.
המושבות הצבאיות שימשו בסיס שליטה לבית המלוכה, העניקו מאגר של כוח אדם מינהלי למלוכה, התמודדו עם בעיות ביטחוניות, אבטחת תנועה בדרכים חשובות, וממילא שימשו מוקד להפצת התרבות ההלניסטית. המתיישבים הצבאיים הקימו במושבה גימנסיון, לא רק כמוסד חינוכי לנוער, אלא גם כמרכז חברתי לבוגרים יותר ואף לקשישים.
הקלרוכיה אף היא הייתה מושבה בעלת זיקה צבאית. מקור המילה ביוונית "קלרוי" שפירושה מזל, גורל. מדובר היה בשטחי קרקע בהם זכו תושבי עיר הפוליס תמורת שירותם הצבאי. הקרקעות עובדו על ידי אריסים ושכירים והיוו את העורף החקלאי של המרכז העירוני.
הכלכלה ההלניסטית
שמאל|ממוזער|250px|מטבע כסף עם דיוקנו של אנטיוכוס הראשון – ממלכי בית סלאוקוס
התקופה ההלניסטית מציינת במידה לא מעטה את העברת מרכז הכובד היווני הכלכלי מיוון למזרח. בתקופה זו הפכו הממלכות ההלניסטיות במזרח, למערכת מסחרית גדולה, כשבראש בולטת אלכסנדריה במצרים, ומשנית לה אנטיוכיה שבסוריה. אלכסנדריה הייתה לא רק עיר מסחר בין-לאומית, דרכה עברו מוצרים כמו פפירוס, דגן, זכוכית, בשמים ומלחים למערב אגן הים התיכון, אלא גם מרכז ייצור חשוב.
העברת מרכז הכובד למזרח, ובכללו צמיחת ערי הפוליס וגלי ההגירה מיוון למזרח, הגבירו מאוד את הביקוש למוצרים ולסחורות, ובגבור הביקוש גבר הייצור, הן בכפר והן בעיר. ביקוש זה הביא להתפתחויות טכנולוגיות חקלאיות ושיפור משמעותי במלאכת הזכוכית, הקדרות, המתכת ועוד.
מערכת המיסוי הייתה מסועפת. חלק מהפעולות הכלכליות התנהלו תחת פיקוח ממשלתי או אפילו תחת מונופול ממלכתי ישיר כמו סחר במלח במצרים. מיסים עקיפים וישירים על האוכלוסייה היו מקובלים ברחבי העולם ההלניסטי. מס עובד היה צורת מיסוי מקובלת גם כן. טביעת המטבעות הייתה לרב מונופול ממלכתי, אך לעיתים זכויות טביעת מטבעות (לרב מטבעות בערכים נומינליים נמוכים) הוענקו לערים שונות.
החקלאות הייתה הענף הכלכלי החשוב ביותר בעת העתיקה וכלל זה לא היה חריג גם לכלכלה ההלניסטית. העדר מכונות חקלאיות מודרניות היה צורך במעורבות של אנשים רבים, לעיתים אלפים ואף עשרות אלפים לתיקון תעלות השקיה ופעולות חקלאיות אחרות. לכן, הכלכלה ההלניסטית התאפיינה במעורבות גדולה של המדינה שהחליפה את היוזמה האישית שפעמים רבות לא הייתה יעילה ולא הייתה מסוגלת לגייס כמויות כאלה של עובדים. שיטות חקלאיות אלה קידמו מאוד את החקלאות בתקופה ההלניסטית ובמיוחד את מצרים שהפכה לאסם החיטה של המזרח התיכון.
גם למסחר היה פן חשוב בכלכלה. אלכסנדריה הייתה לנמל חשוב ודרכי מסחר רבות הצטלבו בה. היא שמרה על מעמדה הכלכלי האיתן עד ימי הביניים עת שקעה בגלל התפתחויות כלכליות ומדיניות. הסחורות הנפוצות ביותר היו דגנים, מלח, מוצרי מותרות, מתכות ועוד. המחסנים, במיוחד אסמי החיטה, אך גם מחסנים אחרים מילאו תפקיד חשוב בכלכלה בתקופה זו.
התושבים המקוריים
למרות שאיפתו של אלכסנדר הגדול לשוויון בין התרבויות והעמים, התושבים המקומיים הופלו, בדרך כלל, לרעה במינויים בכירים. כך למשל סולקו כל ראשי המחוזות ממוצא מזרחי בימי שלטונו של סלאוקוס הראשון. במצרים התלמיית המשרות המנהליות הבכירות ביותר שהיו פנויות למזרחים היו ניהול הכפרים. נשואין בין התרבויות לא היו מקובלים. גם עניינים משפטיים נוהלו בבתי משפטו שונים. לא פלא שהתושבים המקוריים של הארצות הכבושות, ובמיוחד האליטות החברתיות, שאפו, במרבית המקרים, להמיר את תרבותם כדי להסיר את החסמים שעמדו בפניהם.
לא רק שהמלכים ההלניסטיים הפלו לרעה את התושבים המזרחיים של מדינותיהם, הם גם עודדו הגירה של יוונים ומוקדונים לתוך ארצותיהם. אין נתונים סטטיסטיים על גודל ההגירה, אך בערים מסוימות היא הייתה משמעותית למדי. כדי לעודד הגירה זו מימנו המלכים ההלניסטיים פרויקטים ציבוריים, העניקו סובסידיות וניסו לרכך את קליטתם של היוונים במזרח על ידי יצירת דמיון בין ארצותיהם ליוון, במיוחד מן הבחינה התרבותית.
למרות ההפליה הרשמית ממנה סבלו התושבים המקומיים, המלכים ההלניסטיים עשו מאמץ גדול כדי לקרב את האוכלוסייה המקומית אליהם. מקדשים רבים הוקמו לאלים מקומיים ומנהגים מקומיים רבים אומצו על ידי השלטון. בסופו של דבר, תרם הערבוב בין העמים והתרבויות ליצירת זהות משותפת בדמות התרבות ההלניסטית.
מעמד הנשים בחברה ההלניסטית
בתקופה הקלאסית מרבית הנשים היו עקרות בית, לרוב נעדרות השכלה עם יוצאות דופן בודדות דוגמת סאפפו או באירועים דתיים. בתקופה ההלניסטית מעמד הנשים השתפר יחסית לתקופה הקלאסית.
הן הורשו לנהל עסקים ולרכוש השכלה. הותר להן לבקר בגימנסיון ולהקים מועדונים משלהן. משרות פוליטיות, בהן בכירות, היו פתוחות לפניהן. עם זאת, מעמדן נותר עדיין מופלה יחסית לגברים ומרביתן עדיין הגבילו עצמן לעבודות בית ולא רכשו השכלה.
התרבות ההלניסטית
שמאל|ממוזער|250px|מזבח פרגמון – אחד המונומנטים היפים של התרבות ההלניסטית
התרבות ההלניסטית היא מיזוג של תרבות יוון העתיקה עם התרבויות של העמים השונים שהיו תחת השלטון של יוצאי חבל הבלקן. המרכיב ההלני, כלומר, היווני הוא הדומיננטי בתרבות זו. ההשפעה הדדית באה לידי ביטוי במגוון רחב של תחומים כגון מדע, אמנות, דת וכיוצא באלה.
הדת בתקופה ההלניסטית
מבחינה דתית התגברה הפרשנות התאולוגית שראתה באלילים של העמים השונים את התגלמות האלים היוונים. כך למשל הפך המלקרת הפיניקי למזוהה עם הרקלס היווני. יתרה מכך, לא רק מיזגו היוונים את אליהם עם האלים המקומיים, אלא אף המשיכו את הפולחנים המקומיים שהיו מקובלים מקדמת דנה. התלמיים, לדוגמה, בנו מקדשים רבים לאלים המצריים העתיקים.
הדת היוונית הפוליתאיסטית הייתה, בדרך כלל, סובלנית כלפי דתות אחרות. אמנם היחס לדת השתנה מממלכה לממלכה, אך בדרך כלל המלכים ההלניסטים המשיכו את המסורת הסובלנית של יוון כלפי הדתות האחרות. המקדשים נאלצו, אמנם, לשלם מס, אך לא הייתה הגבלה כלשהי על פעילותם. בממלכה הסלאוקית, למשל, הפולחנים המקומיים קיבלו גושפנקא רשמית ואילו במצרים, אימצו השליטים החדשים מנהגים דתיים מצריים רבים כדי להשפיע בדרך זו על האוכלוסייה המקומית ולשכנעה שהשלטון מעוניין ברווחתם.
השליט היווני הראשון שהכריז על עצמו כאל היה אלכסנדר הגדול. השליטים מהמוצא היווני שבאו אחריו קיבלו בחדווה את אלוהותם ואימצו חידוש זה. השליטים היוונים הצביעו על מוצאם מן האלים או מן הגיבורים המיתולוגיים, מנהג שהיה מקובל גם ביוון, אך כאן קיבל משמעות רבה הרבה יותר. המנהג היה נפוץ בעיקר במצרים התלמיית בה אימצו התלמיית את המסורת הפרעונית, אך לא הייתה זרה גם לממלכה הסלאוקית שבה הכריז אנטיוכוס הרביעי על עצמו כאל. במזרח ובמיוחד במצרים הייתה לכך השפעה רבה על יחסי האוכלוסייה הילידית אל השלטון. ביוון גופא התייחסו לתופעה זו בלגלוג מה, אם כי גם בה נוצרו סדקים בקיר הסרקזם.
למרות הסובלנות הדתית שאפיינה את הדת היוונית ולאחר מכן את היחס של השלטונות ההלניסטיים לדתות בני המזרח, נוצר חיכוך בין השלטון הסלאוקי בארץ ישראל ליהודים. גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי עומדות בניגוד גמור ליחס הסובלני שאפיין בדרך כלל את השלטון ההלניסטי כלפי הדתות האחרות. סופו של החיכוך להתפרץ במרידה רבתי שקרעה את ארץ ישראל מידי הסלאוקים ונוצרה בה ממלכה יהודית עצמאית.
חינוך ומדע
מבחינת החינוך ההשפעה היוונית הייתה מכרעת. במקום לימוד במקדש נבנו גימנסיות ואף ניתנה האפשרות לילידים להתקדם בסולם החברתי דרך החינוך. גם המדע נהנה משיתוף הפעולה הפורה בין היוונים למלומדים מזרחים. תגליות מדעיות רבות, מהן מהפכניות לזמנן נעשו בתקופה זו.
התקופה ההלניסטית מתאפיינת בפריחה מדעית שנמשכה גם אחרי כיבוש הממלכות ההלניסטיות על ידי רומא. התחומים שזכו לפיתוח הרב ביותר הם אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה ואחרים. המרכז המדעי של העולם ההלניסטי היה אלכסנדריה, בה עמד המוזאיון ובו הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.
ספרות ותיאטרון
הספרות והתיאטרון על גווניה השונים פרחו בתקופה ההלניסטית. במקום טרגדיות שהיו מקובלות ביוון הקלאסית, הועלו הצגות קלילות.
היצירות הספרותיות של התקופה ההלניסטית התמקדו בשירה ובמספר סוגות נוספות. דגש רב בכתיבה ניתן למסעותיו של אלכסנדר הגדול. בתקופה זו תרגמו את התנ"ך ליוונית.
האמנות בתקופה ההלניסטית
ממוזער|שמאל|300px|פסל לאוקואון, מוצג במוזיאון הוותיקן, רומא
האמנות נהנתה מתמיכה נדיבה של השלטון שהשקיע משאבים רבים בפסלים, מונומנטים גדולים, מפעלי ציבורי וכיוצא באלה כדי להאדיר את שמו. אמנם הייתה השקעה באמנות גם ביוון העתיקה, אך היא לא הגיעה מעולם להשקעה שהייתה מקובלת בתקופה ההלניסטית.
האמנות, המבוססת במידה רבה מאוד על אמנות יוון העתיקה פרחה בתקופה ההלניסטית. האמנות לא קפאה על שמריה. אף שעקרונות האמנות היוונית הקלאסית לא נזנחנו לחלוטין, האמנים הרגישו שהם לא כבולים עוד לצורות הקלאסיות. בתקופה זו השפעתו של הנטרוליזם, שהיה אופייני לתקופה הקלאסית, גדלה עוד יותר. עמדה קפואה שאפיינה את התקופה הקלאסית (למשל בפסל הרכב מדלפוי הנודע) הוחלפו בהבעות תנועה חדות ועוצמה כמו בפסל לאוקואון אשר מוצג בתמונה לעיל.
אף שנושאים דתיים היו עדיין חשובים, הם הוחלפו, בחלקם, בהבעות אנושיות דרמטיות. גם הארוטיות זכתה לעדנה בתקופה זו. פסליהם של אפרודיטה, ארוס ואליהם אחרים בשלל תנוחות היו נפוצים מאוד בתקופה זו.
מלחמות, טקטיקה ואסטרטגיה בתקופה ההלניסטית
שמאל|ממוזער|250px|צבאו של אלכסנדר הגדול ערוך לקרב; על מערך זה התבססו הממלכות ההלניסטיות עם שינויים מקומיים קטנים
הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטיות עברו התפתחות ניכרת מהטקטיקה בתקופה הקלאסית. הכוחות הצבאיים התבססו על צבא קבע חזק ולא על מיליציה, כפי שהיה מקובל בתקופה הקלאסית, אף על פי שהיו צבאות קבע גם בתקופה הקלאסית, התופעה הייתה נדירה יחסית בתקופה הקלאסית.
הצבאות שהיו מקובלים בעולם ההלניסטי השתנו בהתאם לאופי הארצות שהרכיבו את העולם ההלניסטי הרחב. מממלכות הדיאדוכים ובמיוחד הממלכה הסלאוקית, ממלכת מוקדון והממלכה התלמיית שמרו על המסגרת הכללית של הצבא המוקדוני שנוסד על ידי פיליפוס השני באמצע המאה ה-4 לפנה"ס. עיקר הצבא התבסס על פלנקס כבדה ועל פרשים כבדים ולצדם חילות ייעודיים לשטחים הרריים וקשים שגויסו לא אחת (במיוחד בממלכה הסלאוקית) מקרב בני המקום. הצבאות של ממלכות הדיאדוכים היו גדולים ומספר חייליהם עלו על כמה עשרות אלפי איש והגיעו בתקופת שיא כוחותיהם ליותר מ-100,000.
בנוסף על המרכיבים האלה שילבו מצרים והממלכה הסלאוקית פילי מלחמה רבים בצבאם במספרים שעמדו לרוב על כ-100 בהמות, אך הגיעו לעיתים ל-500. השליטה הצבאית בפועל התבססה על הקאטויקיה, מושבה צבאית של חייבי גיוס וחיילים בדימוס שניתן היה להשתמש בשירותיהם לדיכוי מרידות ולכפיית השלטון המרכזי על הפריפריה.
הצבאות של הארצות האחרות היו קטנים יותר ולא היו בהם פילים. חלקם היו מבוססי חיל רגלים קל וכבד דוגמת הליגות השונות בארץ האם היוונית ואחרים התבססו על חיל פרשים כמו הממלכה היוונית בבקטריה ובמקומות אחרים דוגמת יוון הגדולה שאלכסנדר הגדול לא הגיע אליה שם שמרו על המסגרת היוונית העתיקה של פלנקס הופליטים ופרשים מעטים כחיל עזר.
אחרי מלחמות הדיאדוכים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס מלחמות חורמה היו נדירות. היו סכסוכים רבים שהגיעו לכדי מלחמות גדולות, אך אחרי כינון הממלכות המסודרות לא ביקשו, בדרך כלל, השליטים ההלניסטים להשמיד איש את רעהו. נלחמו לרב על השפעה פוליטית, יוקרה וכסף. פלישות וכפיית תנאים קשים היו עניין שבשגרה, אך לא היה ניסיון להפיל את שושלתו של השליט הלגיטימי. עם זאת, לא הייתה גם עזרה הדדית בין הממלכות ההלניסטיות. כשרומא התחילה את התפשטותה מזרחה לא באו הממלכות ההלניסטיות לעזרתה של מוקדון שהייתה הראשונה שעמדה תחת המתקפה הרומית. מגמה זו נמשכה עד נפילת הממלכה ההלניסטית האחרונה בסוף המאה הראשונה לפנה"ס.
בממלכות הגדולות הצי היה זרוע משנית לצבא היבשה, אם כי מצרים החזיקה ברשותה צי חזק למדי. לעומתן חלק מהמדינות הקטנות, במיוחד רודוס החזיקו בצי חזק למדי שאבטח את הסחר הימי שלהן. הצי האתונאי שהיו בו מאות ספינות בתקופה הקלאסית התמעט מאוד וירד מכוחו. גם הצי הפיניקי נזנח ברובו וכמעט שלא היה בשימוש. התמעטות ספינות המלחמה באגן המזרחי של הים התיכון הביאה לפריחת השוד הימי ידועים במיוחד לשמצה הפירטים של קיליקיה (קיליקיה היא אזור באסיה הקטנה). רק אמצע המאה ה-1 לפנה"ס התפנו הרומים להדביר את הנגע הזה מהימים.
התמעטות הציים באגן המזרחי של הים התיכון לא עצרה את ההתפתחות הטכנולוגית והטקטית של הציים העתיקים. תלת-חתרית התפתחה לרב חתרית שמספר משוטיה הגיע במקרים קיצוניים עד שמונה ו-10, אך חמש חתרית הייתה ספינת המלחמה הגדולה האופיינית של התקופה ההלניסטית. יחד איתה השתמשו במספרים גדולים גם ליבורנות הקטנות והזריזות ובספינות נוספות.
מורשתה של התקופה ההלניסטית
ההתפשטות היוונית באסיה ויצירת ממלכות ששרדו מאות שנים יצרה תבנית שאליה נוצקו מסורות המזרח הקדום. מסורות אלה התערבבו עם הדת היוונית וכשרומא כבשה את העולם ההלניסטי במאה ה-1 לפנה"ס הסינתזה בין הדתות המזרחיות לדת היוונית הייתה גדולה מאוד. ההשפעה הדתית של אסיה, בראש ובראשונה של הנצרות שמקורה בארץ ישראל מורגשת עד היום.
רומא כבשה, אמנם, את העולם ההלניסטי, אך התרבות ההלניסטית כבשה את רומא. התהליך היה הדרגתי והחל עוד במאה ה-3 לפנה"ס, לפני העימות הצבאי הישיר. למרות התנגדות חלק מהאריסטוקרטיה הוותיקה, התהליך היה בלתי הפיך ובמאה הראשונה לפנה"ס הושלם באופן סופי. ההשפעה ההלניסטית הייתה מורגשת במידה הרבה ביותר בחלק המזרחי של האימפריה הרומית ואחרי חלוקתה למערב ומזרח הייתה התשתית שעליה התבססה האימפריה הביזנטית.
ראו גם
יוון העתיקה
התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית
לקריאה נוספת
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג
קישורים חיצוניים
התקופה ההלניסטית באתר אוניברסיטת סאות'ווסטרן בטקסס
* | 2024-08-23T14:24:09 |
קרב ארבלה | REDIRECTקרב גאוגמלה | 2004-12-17T15:00:01 |
ג'ודית באטלר | ג'ודית באטלר (באנגלית: Judith Butler; נולדה ב-24 בפברואר 1956) היא פילוסופית ותאורטיקנית בתחום המגדר, יהודייה-אמריקאית. פרופסור לרטוריקה ולספרות השוואתית, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ופמיניסטית, שכתבה את "Gender Trouble" ב-1990 ואת "Bodies That Matter" ב-1994. שני הספרים מתארים את מה שכונה מאוחר יותר בשם תאוריה קווירית. אחת מהתרומות המרכזיות של באטלר לתאוריה ביקורתית היא המודל הביצועי של מגדר, שבו הקטגוריות "זכר" ו"נקבה" מובנות כחזרה של פעולות במקום קטגוריות טבעיות והכרחיות. טענה זו רואה בקטגוריות "זכר" ו"נקבה" קטגוריות חברתיות, שתפקידים מגדריים חברתיים מוצמדים אליהן. באטלר אף טענה שהתנועה הפמיניסטית אינה יכולה להשתמש או להסתמך על הגדרה מסוימת, בלתי משתנית, של "אישה", ושהגדרה מסוג זה היא מזיקה, שכן היא מעודדת סקסיזם. בעבודות שלה ג'ודית באטלר מתייחסת גם למושג "לעשות מגדר".
ביוגרפיה
ג'ודית בטלר נולדה בקליבלנד, אוהיו, למשפחה יהודית ממוצא הונגרי ורוסי. אימה גדלה במשפחה אורתודוקסית, ואחרי מות הסב עברה לבית-כנסת קונסרבטיבי ולבסוף לרפורמי. אביה של באטלר היה חבר בקהילה רפורמית מילדותו. כילדה וכמתבגרת השתתפה בפעילותו של בית הספר היהודי, בו ערכי היהדות קיבלו מקום חשוב בחינוך והיוו עבורה "התנסות ראשונה בפילוסופיה". באטלר הצהירה בשנת 2010, בריאיון לעיתון "הארץ", שתורת המידות עבורה התחילה כבר בגיל 14, ושהם הונחלו עבורה בבית הספר היהודי, בצורה של עונשים על ידי הרבי של בית הספר, משום שהייתה "יותר מדי פטפטנית" בכיתה, ולא התנהגה כראוי וכמצופה ממנה. כמו כן, באטלר הצהירה שהייתה "נרגשת" מהשיעורים ובחרה להתמקד במרטין בובר. בנוסף לכך, היא נתקלה בכתביהם של עמנואל קאנט, גיאורג הגל וברוך שפינוזה, בזמן השיעורים המיוחדים הללו.
באטלר היא מבקרת חריפה של הציונות ושל מדינת ישראל, וטוענת כי מדיניותה לא מייצגת את כל היהודים. בתיווכו של אברהם עוז הצטרפה, ביחד עם הבלשן נועם חומסקי, הפילוסוף אטיין בליבאר והמחזאי הווארד ברנטון למועצה הבינלאומית של תיאטרון החופש שהקים מחדש ג'וליאנו מר חמיס בג'נין. היא פעילה כיום בארגון ה-BDS. בשנת 2006 אמרה כי "חמאס וחיזבאללה הם תנועות חברתיות פרוגרסיביות שהם חלק מהשמאל העולמי". במרץ 2024 אמרה על טבח ה-7 באוקטובר שביצע חמאס בעוטף עזה כי: "זו לא הייתה מתקפת טרור או מתקפה אנטישמית", וכי "זו הייתה התקוממות שהגיעה נגד שיעבוד".
באטלר היא לסבית מוצהרת ובעלת זהות מגדרית א-בינארית, ופעילה ותיקה למען קהילת הלהט"ב. היא מתגוררת בברקלי עם בת זוגה הפילוסופית ונדי בראון, ובנן המשותף אייזיק.
עבודתה
תאוריית הביצועיות (הפרפורמטיביות)
על פי באטלר המגדר אינו הפרשנות שהתרבות מטילה על המין הביולוגי, אלא הוא מנגנון של השיח המבנה את המין כמהות טבעית הקודמת לשיח. הפעולה באמצעותה הבנייה זו מתבצעת היא הפרפורמנס - הביצועיות - התנהגויות ושימושים לשוניים שיש להם ממד שחוזר על עצמו, שמשתחזר על ידי חיקוי, שנתפס כביצוע של תסריט ידוע מראש.
באטלר טענה בריאיון כי היא מבקשת מאנשים לחשוב מחדש על מהו מגדר באופן כללי וכיצד כל אחד מהקוראים שלה מגדיר את עצמו. לטענתה רוב האנשים חושבים ש"נשיות" או "גבריות" הן תכונות הנובעות ממציאות פנימית טבעית. לטענתה, למגדר אין קטגוריה ברורה, אלא סוג של הופעה, תפקיד שאנו מגלמים, המיוצר על ידי הזהות התרבותית שלנו. לכן היא מנסה, באמצעות השפה, ליצור בעייתיות בשפה הרגילה דהיינו במושגים הנתפסים כמובנים מאליהם. לטענתה, הקשיים שתציג בנורמות, בדברים שאנו לוקחים כמובן מאליו יגרמו לנו לחשוב שוב על הדברים ואולי לשינוי בתפישה.
צרות של מגדר (1990)
בספרה הפופולרי ביותר, "צרות של מגדר" ("Gender Trouble", 1990), היא דנה במושג הפמיניזם. היא מעלה מספר שאלות, כגון, את מי מייצגת התנועה הפמיניסטית? האם התנועה פועלת בשם הנשיות או בשם כל מי שהיא נקבה? מהם הערכים הנשיים ומהי אותה נשיות? באטלר טוענת כי הפמיניזם ביצע טעות חמורה בניסיון להגדיר את הנשים כקבוצה. היא רואה בחלוקה זו ביטול האינדיבידואל של כל אחת מהקבוצות בכך שהגדירו אותן כך, במקום שיאפשר לכל אדם לפעול כפי שירצה מתוך אינטרסים אישיים ולפי מאפייניו. באמצעות ההבחנה הברורה לשתי קבוצות שהן שונות, סגר הפמיניזם דלתות בפני נשים רבות. בניסיון להוכיח את טענתה, מתבססת באטלר על העובדה שבפעמים רבות נשים אומרות שהן "חשות כמו גבר" (ולהפך), ובכך היא מוכיחה שמגדרו של אדם הוא רק חלק מזהות המובנת על ידי תרבות ונורמות חברתיות. היא טוענת כי העולם מוגדר כבינארי, כלומר - עשוי משני חלקים. המערכת מתבססת על מין המורכב משני חלקים: זכר ונקבה, אלו מקושרים באופן אוטומטי למגדר - גברי ונשי. בין בני המין השונים אמורה להיות משיכה למען ההמשכיות. לא כך חושבת באטלר, היא אומרת כי התפישה לפיה קיימת המשכיות מתבקשת בין מין, נטייה ומגדר היא תפישה מוטעית מיסודה. בספרה היא כותבת כי אין שום זהות מגדרית מלבד הביטוי מגדר, הזהות באה לידי ביטוי בהתנהגות שייחסו לה בעבר. באטלר מציעה שינוי - היא מציעה לפרוץ את ההגדרות הקשיחות למושג מגדר באמצעות בלבול ביניהם. לדוגמה: בנות שמדברות בלשון זכר, בנים עם שיער ארוך, בנים שמסדרים גבות ועוד. כל אלו נראו בעבר כחלק מזוהה עם מגדר אחד בלבד, באטלר מנסה להפקיע את אלו מהשיוך על פי הגדרה קיימת ולשייך כל דבר למקום אליו שייך כאינדיבידואל ולא ככלל. הכוונה שלה היא שהמילים המגבילות (נשי וגברי) של ההגדרה הטבועה בנו ייעלמו ממילון המונחים וינוסחו על פי כל אדם, לפי נטיותיו ובחירותיו.
גופים נחשבים (1994)
בספרה "גופים נחשבים" (Bodies that Matter, 1994) חוזרת באטלר למוטיב של פעולות חוזרות, עליהן תדבר גם בספרה "קוויר באופן ביקורתי", אך הפעם היא מתמקדת בנושא הגוף. אותן פעולות לטענתה הופכות את הכוח המופעל על הגוף לטבעי. למעשה, הכוח הוא אותן נורמות חברתיות המפעילות כוח על הגוף שהופך את אלו לטבעיות ומקובלות. היא מראה כיצד חזרה על פעולות הקשורות לגוף, מסייעות ליצירת התפיסה כי המין הוא הטרוסקסואלי בלבד. אותה תפיסה דוחקת את צורות החיים האחרות אל מחוץ לנורמה החברתית. היא משתמשת במושג "מלנכוליה" על מנת להמחיש את כוונתה. לטענתה בכל קשר הומוסקסואלי ראשוני נוצרת מלנכוליה הנובעת מהניסיון להשתקה עצמית. קשר הומוסקסואלי יכול להיות קשר בין ילד להורה מאותו מין. אותו קשר מודחק בשל שורת איסורים שהחברה מכתיבה לנו, ולכן המלנכוליה הופכת להיות אחד ממרכיבי האישיות של כל אחד מאיתנו. באטלר דורשת מבני האדם לפתח מודעות לגמישות זהותם.
טענת אנטיגונה (2001)
בספרה "טענת אנטיגונה" (2001) סוקרת באטלר פרשנויות קודמות של הוגים כגון פרידריך הגל, ז'אק לאקאן ולוס איריגארי, ועל רקע זה ממשיגה מחדש את הטאבו על גילוי עריות ופותחת את מושג השארות לאפשרויות של שינוי חברתי. היא מחדשת את המורשת של אנטיגונה, מאירה את היבטיה המהפכניים, ורותמת אותם לקידומן של מחשבת הפמיניזם ושל פוליטיקת מיניות רדיקלית. באטלר מנסה לברר האם המרד של אנטיגונה, בתו של אדיפוס והמורדת הנודעת ממחזה של סופוקלס, שנחשבה עד אותה עת למופת של התרסה פמיניסטית, הצליח להשתחרר מצורות הכוח שנגדן יצאה. באטלר מתארת את אנטיגונה כדמות אמביוולנטית, מכיוון שמעשה המרד שלה הביא למותה. כלומר, העובדה שהיא מתה בסוף מחזקת את הטענה כי הנורמות החברתיות קובעות איזה סוגי חיים ראויים ויכולים להמשיך להתקיים. באטלר מבקשת לברר האם סיפור העלילה מנקודת מבט של אנטיגונה, ולא מנקודת מבט של קריאון, יכול היה לשנות את סוף הסיפור. אולי אם הסיפור לא היה מסופר מנקודת מבט הטרוסקסואלית הייתה הכרה בצורות חיים שונות ממה שאנו מחשיבים כנורמלים. באטלר טוענת כי המאבק של אנטיגונה דומה למאבק של אלה שנמצאים מחוץ לנורמות החברתיות המקובלות. הספר מדגים כיצד המסגרות הקיימות כיום מונעות מאיתנו לראות נכונה את מושגי החירות המינית והפעולה הפוליטית.
קוויר באופן ביקורתי (2004)
ספרה "קוויר באופן ביקורתי" (2004) נשען על תאוריות קודמות שלה המופיעות בספריה "Gender Trouble" ו-"Bodies that matter”. במאמרה "Critically Queer" היא טוענת, תוך הסתמכות על מושג ה"כוח" של מישל פוקו, כי שפה היא מדיום של כוח שהוא מממש באמצעות יצירת קטגוריות המחלקות את העולם ויוצרות תנאים להשתייכות. השפה היא תוצר של הבניה חברתית, לכן ההגדרות שהיא מספקת אינן יכולות להיות טבעיות, ואין לקבל אותן כמובנות מאליהן. הנורמות החברתיות שהשפה מגדירה לנו אינן בהכרח נכונות. אישה אינה חייבת להיות אישה במובן שאנחנו מכירים אותה כמו גם הגבר. הקטגוריות "זכר" ו"נקבה", כאמור, מכוננות באופן חברתי, ושאחת הדרכים לשינוי המצב הקיים היא פרודיה מגדרית, בנוסח הופעות דראג, בהן גברים מתחפשים לנשים, ומדגימים בכך כיצד תפקידים מגדריים הם לא יותר מקונוונציות חברתיות. פארודיות אלו מעקרות, לטענתה, את כוחן של הקונוונציות המגדריות, ומציגות אותן כשרירותיות, ומכאן פתוחה הדרך לשוויון. באטלר טוענת כי, אנו משחזרים בפעולות שאנו מבצעים, פעולות קודמות ובכך אנו מחזקים את סמכותן של אותן הפעולות. לדוגמה, אם אישה בוחרת להתחתן היא בעצם מעצימה את הכוח של מוסד הנישואין. היא טוענת שלכל הפעולות יש היסטוריה שנותנת להן משמעות. בניגוד לפמיניסטיות אחרות עליהן הסתמכה באטלר, מדגישה הכותבת את השימוש במונחי השפה הקיימים אך בדרך שונה כך שתסייע להרחבת המשמעות שלה.
המצפן של האבל – בעקבות הטבח בעוטף עזה (2023)
כשבועיים לאחר השבת השחורה (7 באוקטובר 2023), באטלר פרסמה במגזין הבריטי London Review of Books מאמר שכותרתו "המצפן של האבל". במאמר, באטלר טוענת שאין סתירה בין גינוי של מעשי חמאס באופן לא מתפשר (כפי שהיא מגנה) לבין מתן הקונטקסט ההיסטורי. היא מתייחסת אל המכתב הפתוח של קהילת האמנות לארגוני תרבות שהאשימו את פשעי ישראל נגד הפלסטינים בכל מעשה האלימות. הטיעון המרכזי של ג'ודית באטלר ב"מצפן האבל" הוא על הקשר המורכב בין אלימות לגינוי האלימות. אלה הם דבריה בהקשר לטבח:
בהמשך לפרסום המאמר, טענה באטלר בראיון לאתר "DemocracyNow", שחמאס איננו ארגון טרור, אלא תנועת שחרור.
ביקורת על המאמר
בביקורת חריפה על דבריה אלה המתייחסים ל"קולוניאליזם הישראלי" ולהיסטוריה של האלימות הישראלית, כותב חיים לוינסון בעיתון הארץ:
בביקורות על המאמר בעיתונים גרמניים, כתב כריסטיאן גייר-הינדמית' ב-FAZ שבאטלר מעלימה את הזוועות שהתרחשו באמצעות ההקשר שלה, תומאס א. שמידט דיבר ב-Die Zeit על "היפוך אשמה", אנה מאייר כתבה גם ב-Die Zeit: "(...) אין ספור אותו דבר קורה לגבי פסקאות: שום דבר לא יכול להצדיק את האלימות, ועדיין צריך לראות את האלימות של המעצמה הכובשת, ישראל. מתברר שהיא (באופן מובן) לא יודעת איפה לחשוב הלאה.
קבלה וביקורת
לכתיבתה של באטלר הייתה השפעה מכרעת על תאוריות פמיניסטיות ותאוריה קווירית, כמו גם על לימודי תרבות ופילוסופיה קונטיננטלית. באטלר מצוטטת במגוון של דיסציפלינות, כמו ספרות, קולנוע, פסיכואנליזה, ולימודי פרפורמנס.
הביקורות המרכזיות על באטלר קשורות להשלכות הפוליטיות של תפיסתה. יש הטוענים כי התפיסה של באטלר את הסובייקט כפיקציה הנוצרת על ידי השיח פוגעת באפשרות של פעולה פוליטית ממשית ומעודדת עמדה של השלמה ופסיביות. תאוריית הפרפורמטיביות של באטלר מספקת אמנם תיאור של המנגנון שבאמצעותו נוצר שינוי חברתי, אך אינה מסבירה מהם התנאים שיכולים לאפשר או למנוע אותו. ביקורת נוספת (על ידי סוזן בורדו) טוענת שהתייחסותה של באטלר למין הביולוגי כפיקציה הנוצרת על ידי השיח גורמת להתעלמות מהמטריאליות של הגוף ומההבדלים הפיזיולוגיים בין נשים לגברים, היוצרים צרכים שונים ורמות פגיעות שונות. השאלה שהועלתה הייתה האם התעלמות זו אינה פוגעת במטרות התנועה הפמיניסטית. באטלר עצמה שאלה: "אם הכל הוא שיח, מה קורה לגוף? אם הכל הוא טקסט, מה עם אלימות ופגיעה גופנית?".
ביקורת מסוג אחר שהופנתה כלפי באטלר התייחסה לסגנון כתיבתה, שנתפס כלא נגיש, כבעל סרבול סגנוני, וכמשתמש בעמימות הבאה להסתיר את החולשה של הטיעונים. כמו כן נטען כי באטלר אינה מספקת מידע מספיק לגבי מקורותיהם של המושגים והרעיונות בהם היא משתמשת, ובכך אינה מאפשרת לקוראים לשפוט באופן עצמאי את טענותיה.
אליס שוורצר מתחה ביקורת על באטלר בכך שהיא אינה מתייחסת למצבה של האישה בעולם המוסלמי ולדיכוי זכויות להט"ב במדינות ערביות
ביבליוגרפיה חלקית
ספריה שתורגמו לעברית
ג'ודית באטלר, טענת אנטיגונה, תרגום: דפנה רז, רסלינג, 2001
ג'ודית באטלר, קוויר באופן ביקורתי, תרגום: דפנה רז, רסלינג, 2004
פרקים ומאמרים בעברית
ג'ודית באטלר, ״גופים נחשבים״, תר׳ דפנה הירש, בתוך דלית באום ואח׳ (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד 2006, עמ׳ 443–477.
ג'ודית באטלר, ״חיים פגיעים״, מאנגלית: עודד וולקשטיין, מטעם 2 (אפריל 2005), עמ׳ 87–104.
ספרים באנגלית
[Their doctoral dissertation.]
קישורים חיצוניים
האתר של ג'ודית באטלר ב-European Graduate School
מקורות על ג'ודית באטלר
ספריה
Bodies that matter: on the discursive limits of "sex", בגוגל ספרים (אנגלית)
Gender trouble: feminism and the subversion of identity, בגוגל ספרים (אנגלית)
Excitable speech: a politics of the performative, בגוגל ספרים (אנגלית)
The psychic life of power: theories in subjection, בגוגל ספרים (אנגלית)
Undoing gender, בגוגל ספרים (אנגלית)
Precarious life: the powers of mourning and violence, כרך 13, בגוגל ספרים (אנגלית)
ראיונות וביקורות
עידו הרטוגזון, מהומה בקמפוס: הסטודנטים גירשו את הרקטור מהאולם (סטודנטים באוניברסיטת תל אביב גירשו את הרקטור בהרצאה של ג'ודית באטלר), נענע, 8 בינואר 2004
ג'ודית באטלר: המגדר הוא בעל אינספור אפשרויות: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
הערות שוליים
קטגוריה:חוקרי ספרות יהודים אמריקאים
קטגוריה:חוקרי רטוריקה
קטגוריה:פמיניסטיות יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וסליאן
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:חוקרים להט"בים
קטגוריה:פילוסופים להט"בים
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא יהודי-הונגרי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא רוסי-יהודי
קטגוריה:בוגרות בנינגטון קולג'
קטגוריה:בוגרי בנינגטון קולג'
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת ייל
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ייל
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1956
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1956
קטגוריה:פילוסופים של המיניות | 2024-10-06T10:47:01 |
וויאג'ר 2 | שמאל|ממוזער|400 פיקסלים|המהירות והמרחק של וויאג'ר 1, וויאג'ר 2
שמאל|ממוזער|250px|תקליט הזהב
וויאג'ר 2 (באנגלית: Voyager 2) היא גשושית מחקר שנשלחה ב־20 באוגוסט 1977 במסגרת תוכנית וויאג'ר. במקור היא תוכננה כ"מארינר 12" במסגרת תוכנית מארינר. היא זהה ברובה לגשושית האחרת מתוכנית וויאג'ר, וויאג'ר 1 (שכונתה לפני כן "מארינר 11"). עם זאת, וויאג'ר 2 השתמשה במסלול שונה בזמן מפגשה עם שבתאי, בהימנעה ממפגש קרוב עם טיטאן על מנת להשתמש במקלעת כבידתית ולהגיע לאורנוס ולנפטון. היא הגשושית הארצית הראשונה (ונכון לעכשיו, היחידה) שעברה בסביבתם הקרובה של שני כוכבי הלכת הללו, והראשונה שביקרה בכל ארבעת כוכבי הלכת הגדולים - צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון, בשל סידור גאומטרי נדיר של כוכבי הלכת שמתרחש אחת ל־175 שנה.
בדומה לוויאג'ר 1 (ובצורה דומה, לפיוניר 10 ו־11) וויאג'ר 2 נשאה עמה תקליט זהב המכיל קטעי צלילים המתארים בקצרה את המין האנושי ואת כדור הארץ, למקרה שאת הגשושית יפגוש מין חוץ-ארצי תבוני, ועליו חרוטות הוראות (בבינארית) לשימוש בתקליט. מכיוון שיחלפו כ־80,000 שנה עד שוויאג'ר 2 תגיע למערכת כוכב אחרת, התקליט הוא יותר בגדר מחווה סמלית של המין האנושי מאשר ניסיון מעשי לתקשורת.
שיגור וטיסה
וויאג'ר שוגרה ב־20 באוגוסט 1977 מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה, על גבי טיל טיטן 3E. כאשר צוותי השיגור שעל הקרקע היו עסוקים בבעיית שיגור בוויאג'ר 1, הם שכחו לשלוח רצף הפעלה חשוב לוויאג'ר 2. ללא רצף הפעלה הגשושית כיבתה את אנטנת-האלומה-הצרה הראשית שלה. צוותי הקרקע הצליחו לחדש את הקשר עם הגשושית דרך אנטנת-האלומה-הרחבה, ולהפעיל את אנטנת-האלומה-הצרה מחדש.
הגשושית התחילה לצלם את מערכת צדק ב-24 באפריל 1979.
מעברים פלנטריים
המעבר הקרוב ביותר של הגשושית בקרבת צדק התרחש ב־9 ביולי 1979. במהלך מעבר זה גילתה הגשושית 11 ירחים קטנים של הכוכב שלא היו ידועים עד אותה עת וכן צילמה פעילות וולקנית על איו, אחד מירחיו הגדולים של צדק.
המעבר הקרוב ביותר לשבתאי התרחש ב־25 באוגוסט 1981. בזמן שהייתה "מאחורי" שבתאי (יחסית לכדור הארץ), סרקה הגשושית את האטמוספירה העליונה של שבתאי בעזרת ראדאר, על מנת למדוד מאפיינים של חום וצפיפות.
המעבר הקרוב ביותר לאורנוס התרחש ב־24 בינואר 1986. הגשושית גילתה עשרה ירחים חדשים וחקרה את האטמוספירה הייחודית של כוכב הלכת (בשל הטיית הציר של אורנוס, בסך 97.77 מעלות) ואת מערכת הטבעות שלו.
המעבר הקרוב ביותר לנפטון התרחש ב־25 באוגוסט 1989. מכיוון שהיה זה כוכב הלכת האחרון אותו הייתה יכולה הגשושית לבקר, הוחלט לבצע מעוף קרוב לטריטון, בלי להתחשב בהשפעת המעבר על מסלול הגשושית, באופן דומה למפגשה של וויאג'ר 1 עם שבתאי וירחו טיטאן. הגשושית גילתה, בין השאר, את הכתם האפל הגדול על פניו של נפטון, שנעלם מאז לפי תצפיות של טלסקופ החלל האבל. כבר כחודש לפני המפגש עם נפטון, הודיע נאס״א על גילוי ירח חדש שלו, שלישי במספר, המקיף את נפטון. הירח התגלה בתמונות ששידרה החללית, עדיין ממרחק רב, של נפטון ומערכת ירחיו.
עם סיום המעברים הפלנטריים בספטמבר 1989, כובו המצלמות של הגשושית כדי לחסוך אנרגיה, משום שהיא לא צפויה להיות קרובה מספיק לגוף שמיימי אחר. האנרגיה משמשת לאיסוף נתונים אחרים ותקשורת עם כדור הארץ. באוגוסט 2002, 25 שנים לאחר ששוגרה, הגיעה למרחק של יותר מ-10 מיליארד ק"מ מכדור הארץ. בשלב זה בוצעה תקשורת עם הגשושית רק פעם בשלושה חודשים.
שמאל|ממוזער|300px|אנימציה של המעברים הפלנטריים
שמאל|ממוזער|500px|מיקום משימות תוכנית וויאג'ר ותוכנית פיוניר ביחס למערכת השמש, נכון לינואר 2015
משימה בין כוכבית
וויאג'ר 2 המשיכה במסלולה אל מחוץ למערכת השמש, והגיעה אל קצה גבול ההליוספירה ב-30 באוגוסט 2007. בהשוואה לוויאג'ר 1, היא עברה גבול זה כשמרחקה מן השמש היה קרוב בכ-1.6 מיליארד קילומטר, עקב מבנה ההליוספירה שאינו עגול.
ב-13 באוגוסט 2012, וויאג'ר 2 הפכה להיות המשימה הרציפה הארוכה ביותר של נאס"א, כאשר עקפה את השיא שהוצב על ידי פיוניר 6 שעבדה 12,765 ימים ברצף.
ב-7 בנובמבר 2012, וויאג'ר 2 הגיעה למרחב של 100 יחידות אסטרונומיות מכדור-הארץ, והפכה לגשושית השלישית שעשתה זו (לאחר וויאג'ר 1 ופיוניר 10), באותו זמן, שתי הגשושיות וויאג'ר עבדו והמשיכו לשדר נתונים.
באוגוסט 2017, המשימה חגגה 40 שנות פעילות רציפה.
נכון לאוקטובר 2018 הייתה הגשושית במרחק 118 יחידות אסטרונומיות מכדור-הארץ (כ-17 מיליארד ק"מ) והיא מתרחקת ממערכת השמש במהירות 15.464 ק"מ/שנייה או כ־3.3 יחידות אסטרונומיות לשנה. הגשושית ממשיכה לשדר מידע על סביבותיה (כעת כבר מחוץ למסלולו של פלוטו) בעזרת מערך רשת החלל העמוק (DSN), בעוד כ-40,000 שנים צפויה הגשושית לחלוף במרחק של 1.7 שנות אור מכוכב רוס 248.
ב-5 בנובמבר 2018 הגיעה הגשושית לתווך הבין-כוכבי, כלומר יצאה ממערכת השמש, בהיותה מרוחקת 119.7 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ. ב-4 בנובמבר 2019 הגיעו המדידות הראשונות מהגשושית לאחר שיצאה ממערכת השמש ובהם נתונים על ירידת הפלזמה ועליית הקרניים הקוסמיות אליהן נחשפה הגשושית. להבדיל מוויאג׳ר 1 לה לקח כ-28 ימים לחצות את ההליופאוזה, וויאג׳ר 2 חלפה אל התווך הבין-כוכבי בפחות מיום.
במרץ 2020 נותק הקשר עם וויאג'ר 2, עקב פרויקט לשדרוג ציוד התקשורת של נאס"א. בפברואר 2021 חודש הקשר עימה.
נכון לאוגוסט 2023 עדיין יוצרים עמה קשר.
בחודש אוקטובר 2023 בוצעו תיקוני תוכנה בחללית.
תמונות שצולמו מוויאג'ר 2
ראו גם
תקליט הזהב של וויאג'ר
פלנטרי גראנד טור
קרולין פורקו
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של תוכנית וויאג'ר באתר נאס"א - מכיל מידע מפורט
אתר המכיל מידע מפורט על התוכנית
איפה וויאג'ר? - המרחק של וויאג'ר מכדור הארץ והשמש באתר המשימה
"התקבלו אותות" מוויאג'ר 2, לאחר שהקשר איתה אבד בשל פקודה שגויה
הערות שוליים
קטגוריה:גשושיות אמריקאיות
קטגוריה:משימות לחקר מערכת השמש
קטגוריה:1977 בארצות הברית
קטגוריה:משימות מחוץ למערכת השמש
קטגוריה:2018 במדע | 2024-05-10T08:50:46 |
שורת המתנדבים | שמאל|ממוזער|200px|שער החוברת בשער האחורי חתומים (לפי סדר א-ב): שמעון אפלבאום; אליקים העצני; שלמה סימונסון; חנן רפפורט. עצוב העטיפה נעשה על ידי אלה דרור
שורת המתנדבים הייתה תנועה של אזרחים בעלי מודעות חברתית ופוליטית, שקמה בישראל בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 ושמה לה למטרה בתחילה, להילחם בעוולות חברתיות, אך לאחר מכן החלה להילחם גם בשחיתות השלטונית של אותה תקופה. מייסדי הקבוצה היו אליקים העצני וחנן רפפורט ועם חבריה נמנו בין היתר ד"ר שמעון אפלבאום, עו"ד יצחק זמיר, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ד"ר שלמה סימונסון, פרופסור פריץ בודנהיימר, פרופסור אפרים קציר, פרופסור אמנון רובינשטיין והמשורר יצחק שלו.
מקור שמה של התנועה
שם התנועה מקורו בשילוב של כינויו של ארגון "ההגנה", "השורה", יחד עם משפט מתוך השיר "חיילים אלמונים", ששימש כהמנון של האצ"ל והלח"י, "משורה ישחרר רק המוות". התנועה התפתחה כתנועה על מפלגתית ולכן הוחלט לקרוא לה "שורת המתנדבים".
התנדבות חברתית
התנועה קמה בשנת 1951 מתוך תא הסטודנטים של מפא"י, באוניברסיטה העברית בירושלים, אך פעלה שלא במסגרת המפלגה וחבריה באו מכל קצווי הקשת הפוליטית. בהמשך היא התרחבה וחברים נוספים באו מכל שכבות האוכלוסייה ברחבי הארץ ולא רק מקרב חוגי האקדמיה והסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. חברי השורה, בראשית תקופת פעילותם עסקו בפעולות התנדבות חברתיות בקרב ציבור העולים במעברות ובישובי העולים בפרוזדור ירושלים. פעולות אלו כללו הוראת השפה העברית לעולים והדרכתם בנושאי תזונה וכן סיוע לעולים בהתמודדות עם מוסדות השלטון. התנועה נוהלה על ידי העצני ורפפורט, שיצאו ובאו במסדרונות השלטון ובכנסת בהתנדבות מלאה ללא קבלת שכר, והיא זכתה לפופולריות עצומה בציבור, בימים של צנע, קיצוב, שוק שחור ואווירת נכאים כללית.
מנהיגי המדינה, ובפרט משה שרת ודוד בן-גוריון, ראו בחיוב את פעולתה, אף על פי שמנהיגי התנועה והתנועה עצמה לא פעלו במסגרת מפלגתם מפא"י.
חשיפת שחיתויות
שמאל|ממוזער|200px|שער החוברת בשער האחורי חתומים (לפי סדר א-ב): ש' אפלבאום; אליקים העצני; ש' סימונסון; חנן רפפורט. עצוב העטיפה נעשה על ידי אלה דרור
השורה, שהחלה כגוף התנדבותי שמטרתו סיוע חברתי וחינוכי, הפכה במרוצת הזמן לגוף העוסק בחשיפת שחיתות ציבורית. עם התרחבות פעילות זו, נוצרו בתנועה שני אגפים:
האגף החברתי לעזרה בקליטת עלייה.
האגף החברתי למלחמה בשחיתות.
רפפורט והעצני התחלפו ביניהם כראשי אגפים אלה.
בראשית 1953 הציעו אנשי השורה, שכלי רכב ממשלתיים והסתדרותיים יסומנו בסימן היכר, על מנת שהציבור יזהה שימוש לא ראוי ברכבי שרד, וההצעה נתקבלה.
המקרה הבולט הראשון, בו יצאו אנשי השורה כנגד אישיות רמת דרג היה זה של חבר הכנסת ישראל שלמה בן-מאיר (רוזנברג), שכיהן כסגן שר הסעד מטעם המזרחי. הגיע לידיהם מידע על כך שהוא היה מעורב בהברחה של שעוני יד בתוך קופסאות של בשר כשר, ובמכירתם לצורך רווחים מפלגתיים, במחיר מופחת. הם התלוננו על כך בפני משה שרת (אז ראש הממשלה), שהעביר את תלונתם ליועץ המשפטי לממשלה שהורה לפתוח בחקירה. עם זאת, בסופו של דבר החקירה העלתה מעט מאוד. היועץ המשפטי ביקש להאשים את סגן השר בעבירה מסוימת אחת וגם לגביה הוא לא הואשם לבסוף, משום ששופט חוקר זיכה אותו מחוסר הוכחות, לאור שתיקתו של עד התביעה הראשי, מרדכי נורוק, אף הוא ח"כ מהמזרחי.
"סכנה אורבת מבפנים" - עמוס בן-גוריון
בשנת 1955 התפרסמה מטעם השורה חוברת בשם "סכנה אורבת מבפנים", שבה נידונה הנורמה הכללית הראויה להתנהגותם של פקידי ונבחרי הציבור. בין ההדגמות הרבות להתנהגות בלתי רצויה, סופר בחוברת על העדפות שהוענקו על ידי עמוס בן-גוריון (בנו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון), שהיה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל, לשלושה קבלני בניין ואנשי עסקים ממקורביו, במטרה לעזור להם בעסקיהם עם משרד הביטחון.
כמו כן סופר כי קצין משטרה בכיר הורה על סגירת תיק חקירה משטרתי הקשור לעסקה אשר בה היו מעורבים חשודים אחרים בביצוע עבירות פליליות, ובהם חברו של עמוס בן-גוריון, ישעיהו ("שייקה") ירקוני, בעלה של הזמרת יפה ירקוני.
עמוס בן-גוריון הגיש בעקבות זאת, בפברואר 1957, תביעת דיבה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כנגד ארבעה מאנשי השורה החתומים על החוברת: אפלבאום, סימונסון, העצני ורפפורט.
משפט הדיבה - המפקח הכללי: שיקר
העילה לתביעה
העילה העיקרית לתביעת הדיבה שהגיש עמוס בן-גוריון בפברואר 1957 נגד "שורת המתנדבים" הייתה טענתם של ארבעת אנשי השורה בחוברת הנ"ל, כי תיק חקירה משטרתי, תיק אירס"ו, כנגד חשודים בעבירות פליליות ובהם חברו האישי של עמוס בן-גוריון, שייקה ירקוני, נסגר, על פי מה שהשתמע מהכתוב בחוברת אף כי לא נאמר בה במפורש, בהשפעתו או על פי הוראתו של סגן המפכ"ל.
הפרשה המדוברת התחילה בכספים שקבלה הסוכנות היהודית מקרן השילומים הגרמנית אירס"ו. קרן אירס"ו מומנה על ידי גרמניה, במיליוני מרקים מכספי הנרצחים היהודים בשואה, שלא היו להם יורשים והסוכנות היהודית קבלה שילומים אלו "כיורשת העם היהודי".
הסוכנות החליטה להשתמש בכספים אלה לפיתוח ענף התיירות בארץ וקנתה באמצעותם בין השאר גם ציוד מלונאי, כגון סדינים, מפות שולחן, כלי אוכל ועוד. לביצוע הקנייה נבחרו שני מלונאים, אברהם דרזנר ואריך בראון וכן השתתפו בעסקה שייקה ירקוני חברו של עמוס בן-גוריון ואריה פילץ. על פי החשד, הגרמנים מכרו לקבוצה את הציוד המלונאי, תוך שהם נותנים לקונים קבלות על סכומים מנופחים, שהיוו תוספת של 25%. היות שהסוכנות היהודית שילמה לקונים את ההחזרים הכספיים על פי הקבלות המנופחות, יכלו אלה לשלם לגרמנים את המחיר שביקשו ולקחת לעצמם את ההפרש. משטרת ישראל פתחה תיק כנגד הרביעייה וחוקרים מטעמה נשלחו לגרמניה, אולם התיק נסגר לאחר זמן ללא סיבה מניחה את הדעת.
ההכנות למשפט של שורת המתנדבים
אנשי שורת המתנדבים חיפשו עורך דין שייצג אותם במשפט, אל מול אחד מבכירי עורכי הדין בארץ – מיכאל כספי (אביו של עו"ד רם כספי), אשר ייצג את עמוס בן-גוריון. כסף לשכר טרחה לא היה ברשות "השורה". הם פנו לכמה עורכי דין - מהידועים, המוכרים והמוערכים ביותר בארץ – וקבלו את הסכמתם של שלושה: עו"ד ארנולד אפלבאום, השופט המחוזי בדימוס, עו"ד שלמה תוסיה כהן, ועו"ד שמואל תמיר – שניהלו את ההגנה במשפטם בהתנדבות.
המשפט בבית המשפט המחוזי
המשפט נערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטים ד"ר זאב צלטנר נשיא בית המשפט המחוזי וראש ההרכב, ד"ר יצחק קיסטר לימים שופט בית המשפט העליון, ויצחק שילה. הוא נמשך חמישה חודשים, מדי יום ביומו. לאחר "משפט קסטנר", היה זה המשפט השני הארוך והחשוב ביותר, שעניין את כל הציבור בארץ. עשרות קציני משטרה בכירים הופיעו באולם מדי יום ויצרו בנוכחותם לחץ סמוי על השופטים.
מטעם התביעה, כעד תביעה ראשון, העיד המפקח הכללי של משטרת ישראל יחזקאל סהר. הוא עלה לדוכן העדים והכריז כי זהו "משפטם של המשטר והמשטרה". הוא העיד כי היכרותו עם תיק אירס"ו מצוינת וכי שייקה ירקוני, אינו מופיע בתיק, לא כחשוד ולא בכלל.
בא כוח הנתבעים ביקש מיד לפתוח בפניו לעיון את התיק הרלוונטי של המשטרה, ועל כך השיב בא כוח התובע כספי בהתנגדות ובטיעון שיש לשמור על חסיון תיק אירס"ו, ולא לפותחו לעיון הנתבעים, מטעמים של שלום הציבור ושל ביטחון המדינה.
עד למשפט זה, די היה בעדותו של איש משטרה על הנזק שייגרם עקב פתיחת תיק, והתיק נשאר סגור. בית המשפט המחוזי, בהמשיכו את המדיניות הזו, דחה את בקשת הנתבעים אנשי "השורה" לפתוח את התיק לעיונם. לאחר ערעור "השורה" בפני בג"ץ (באמצע המשפט בבית המשפט המחוזי), הפך בג"ץ את החלטת בית המשפט המחוזי, והורה להתיר את העיון בתיקי המשטרה. הוחלט על ידו בהחלטה שהפכה תקדימית, כי תיקים כגון אלה, ייפתחו בלשכת השופטים והם לבדם יעיינו בהם. לאחר עיונם של השופטים, הותר לפתוח את תיקי המשטרה בעניין, לצורכי הצדדים במשפט הדיבה. בעקבות העיון בתיקים נקרא המפקח הכללי לעדות פעם נוספת והודה במפורש כי לא דיבר אמת בעדותו. הוא טען כהסבר לכך, שהיה חולה אותה עת.
שמואל תמיר, בא-כוח הנתבעים שהיה מעורב במספר משפטים בעלי עניין ציבורי באותה תקופה, הפך את המשפט להאשמה נגד צמרת המשטרה.
במהלך המשפט נדרש אליקים העצני לגלות את מקורות המידע של "השורה". הוא סירב לגלותם ונידון ל-10 ימי מאסר על בזיון בית המשפט.
ב-18 ביולי 1957 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי לטובת התובע מר עמוס בן-גוריון, שכלל את הסעיפים הבאים.:
תיק אירס"ו נסגר כדין.
עמוס בן-גוריון לא ידע כי ידידו שייקה ירקוני חשוד ולא היה מעורב בסגירת התיק.
"שורת המתנדבים" אשמה בהוצאת דיבה וצורת ניהול המשפט מצידה גבלה בשערורייה.
בית המשפט פסק שעמוס בן-גוריון יקבל פיצוי משורת המתנדבים בסך של 5,300 לירות (מתוך סכום התביעה שעמד על 25,000 לירות) בצירוף ריבית של 9% ועוד 2,000 ל"י שכר טרחת עורך הדין.
עדותו של סהר היא "טרגדיה" של מי שהיה "מסור למוסד המשטרה ולפיקודיו ואינו יכול להשתחרר מקנאה לכבוד המשטרה".
בנושא הראשון שהופיע בחוברת של שורת הדין, הקשרים בין עמוס בן-גוריון לשלושת קבלני הבניין, בית המשפט ציין כי אינו רואה בעין יפה את שותפותו של עמוס בן-גוריון בקואופרטיב לכריית זיפזיף וכן את שימושו בווילה של אחד משלושת אנשי העסקים שנזכרו בחוברת נשוא התביעה.
לפני מתן פסק הדין התפרסמו בעיתונות צילומים, בהם הופיע עמוס בן-גוריון, באופן הפגנתי, בחברת אביו ראש הממשלה. בית המשפט הביע בפסק דינו את מורת רוחו על פרסום הצילומים במהלך המשפט.
הפיצוי שהוטל על "השורה" לשלמו היה גבוה ביותר, והקשה על פעילות "השורה" לאחר מכן. ב"שורה" פעלו כ-750 מתנדבים קבועים.
בעקבות פסק הדין, שהטיל דופי בהנהגת השורה ובפעולותיה, פחתו המתנדבים ופסקו התרומות שעזרו לקיום הפעילות ההתנדבותית הענפה. במקביל גם נפסקו התרומות השונות שהעניקו לארגון גופים רשמיים למיניהם. בעקבות כל אלה דעכה השורה, עד שהפסיקה את פעולותיה כליל עוד לפני שניתן פסה"ד בערעורה בביהמ"ש העליון.
המשפט בבית המשפט העליון
הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד שמואל תמיר. בית המשפט, בהרכב של השופטים משה לנדוי (ראש ההרכב), שמעון אגרנט ואלפרד ויתקון, הפך בעצם את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, אף כי רשמית התקבל הערעור רק בחלקו.
פסק הדין הסופי, שניתן ב-3 ביוני 1960, קבע את הדברים הבאים:
תיק אירס"ו נסגר שלא כדין, ומטעמים פסולים.
בית המשפט אינו מאמין לחלקים משמעותיים מעדותו של עמוס בן-גוריון. מבחינה משפטית הוא ידע שידידו ירקוני היה חשוד בתיק, אף אם "עצם את עיניו" לנוכח העובדות, שהיו ידועות לו.
אנשי "השורה" הפסידו באופן פורמלי בערעור, כיון שאפשר היה להבין מן הכתוב בחוברת, שעמוס בן-גוריון טיפל באופן אישי בסגירת תיק אירס"ו, ואת הטענה הזו אנשי השורה לא הצליחו להוכיח במשפט. מדברי השופט לנדוי: "היכול להיות ספק שהם (חברי השורה) עשו זאת מרגש דאגה עמוקה של אזרחים השואפים לכך שמדינתם תהיה כמתוקנות שבהן?"
היה זה הפסד טכני בלבד. כי בית המשפט העליון הקטין את סכום הפיצויים לעמוס בן-גוריון לסך של 1,100 לירות. כמו כן, הורה בית משפט לעמוס בן-גוריון להחזיר ל"שורה" את כל אשר שלמו לו כבר בתוספת ריבית על התשלומים המוחזרים.
צמרת המשטרה עשתה כל שביכולתה, והשתמשה בכל אמצעי פסול, כדי להסתיר את האמת בבית המשפט. "התביעה ניסתה להשתמש בביטחון המדינה, כדי להסתיר את האמת מבית המשפט". "צודק מר תמיר בתארו את עמדת התובעים בנוסחה זו: ירקוני חשוד – חסוי, ירקוני אינו חשוד – אינו חסוי."
התביעה הפיצה אינפורמציה מסולפת באמצעות העיתונות. בפסק הדין ציין בית המשפט העליון את סדרת הכתבות שפרסם שבתאי טבת ב"הארץ", תחת השם: "קרבן הרצח בדיבה". סדרת הכתבות פורסמה עוד לפני פסק הדין של בית המשפט המחוזי, חרצה את דינה של "שורת המתנדבים", וזיכתה את עמוס בן-גוריון מכל חשד. הכתבות הללו זכו לנזיפה חמורה של שופטי בית המשפט העליון. "עמוס בן-גוריון אחראי אישית לניהול הקו הזה, של הסתרת האמת מבית המשפט והפצת אינפורמציה מסולפת".
בפסק הדין מתח בית המשפט העליון ביקורת קשה ונרחבת, על פסק דינם והתנהגותם של שופטי בית המשפט המחוזי, ובמיוחד על ניהול המשפט על ידי צלטנר.
יחזקאל סהר, שנתמנה בינתיים לשגריר ישראל באוסטריה, חזר בעקבות פסק הדין לארץ. הפרקליטות העמידה את סהר לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת עדות שקר. ב-16 בינואר 1961 הרשיע בית המשפט המחוזי את סהר ודן אותו ל-9 חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 15,000 לירות.
סהר ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה אף כי מצא פגם טכני בכך שסהר הועמד לדין על שלושה סעיפי אישום נפרדים בגין מעשה אחד, והפחית את הקנס לסך 5,000 לירות.
לאחר המשפט
פסק הדין של בית המשפט העליון חולל רעידת אדמה במפלגת השלטון, שמואל תמיר כתב בספרו: "כל ניסיונות הטשטוש עלו בתוהו. עכשיו כבר לא היה אפשר להיאחז במילים דו-משמעיות. ההגדרות היו ברורות, המסקנות היו חד-משמעיות והמהלומה על ראשו של השלטון – כבדה"
תוצאות המשפט חשפו את פניה של צמרת המשטרה, סגירת תיקים שלא כדין, העלמת ראיות ושקרים בבית המשפט. בית המשפט העליון קבע סייגים לשימוש בכוחו של איש משטרה ומגבלות להתנהגותו של איש ציבור. ובכך הוא נתן לגיטימציה לעיתונות חוקרת ולוחמת.
פסק דינו של בית המשפט העליון נחשב לסכר שקבע את גבולות שלטון החוק במדינה. על פי יצחק זמיר: "זה היה המשפט הראשון שבו תקפו אישיות בכירה. זו הייתה אולי תחילת הדרך אל המימוש של העיקרון של שוויון בפני החוק. המפקח הכללי של המשטרה כפוף לחוק כמו כל אזרח אחר". על פי אמנון רובינשטיין: "זה היה ציון דרך בתולדות המדינה, כיון שזהו מקרה ראשון בו יצא ארגון א-פוליטי נגד הנורמות המקובלות בישראל. גם אז ראיתי חשיבות בכך שמישהו מרים דגל נגד נורמות שהיו מובילות אז". "פרשה זו היא שפתחה את הפתח לשחרורם של המשטרה, התביעה, בתי המשפט והעיתונות מצבת השלטון, והפיכתם לזרועות עצמאיות."
השורה לא המשיכה עוד זמן רב בקיומה. פעילות השורה תמה במחצית השנייה של שנות ה-50, כשלדברי ראשיה פסק זרם התרומות אליה.
לקריאה נוספת
אליקים העצני, שורת המתנדבים, הוצאת מוסד ראובני, 1953.
פולה קבלו, שורת המתנדבים: קורותיו של ארגון אזרחים, הוצאת עם עובד בשיתוף אוניברסיטת תל אביב, 2007.
פולה קבלו, "'שורת המתנדבים' ומיסוד הביקורת הציבורית בישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
דניאל דור, "עלייתה ונפילתה של שורת המתנדבים", "כותרת ראשית", 8 ביולי 1987
נדב העצני, "שורת המתנדבים – הסיפור המלא", "מעריב", 10 באפריל 1998
דן מרגלית, "תוחזר שורת המתנדבים", "מעריב", 20 ביוני 2003
קישורים חיצוניים
פולה קבלו, שליח ציבור או דובר הממסד? סיקור משפט עמוס בן-גוריון נגד שורת המתנדבים בעיתון הארץ, אתר אוניברסיטת תל אביב
אמיר לוי, אליקים העצני ושורת המתנדבים: חלוצי החברה האזרחית, אתר מידה, 19 בספטמבר 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: היסטוריה פוליטית
קטגוריה:תנועות חברתיות ישראליות
קטגוריה:שנות ה-1950 בישראל
קטגוריה:ישראל: ארגוני דמוקרטיה וטוהר מידות
קטגוריה:ישראל: מאבק בשחיתות | 2024-09-28T07:06:37 |
מלכי אנגליה | ממוזער|233x233 פיקסלים|מגן אדום ובו שלושה אריות, סמל אנגליה
אנגליה הייתה ממלכה עתיקת יומין, אשר מקורותיה נעוצים בהפטרכיה שהתקיימה החל בסיום שלטון האימפריה הרומית באי הבריטי בשנת 410 ועד לאיחודה המלא של אנגליה תחת כתר אחד (של מלכי וסקס) בשנת 927. במאה התשיעית ובמאה העשירית פלש לאנגליה צבא דנמרק, ובמשך תקופות הולכות ובאות שימש מלך דנמרק גם כמלך אנגליה. בשנת 1066 פלש ויליאם מנורמנדיה לאנגליה, כבש אותה והיה למלכהּ. צאצאיו שולטים באי הבריטי מאז ועד ימינו אנו. בשנת 1649, לאחר ניצחון כוחות הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית, הודח המלך צ'ארלס הראשון והוצא להורג, ועד שנת 1660 לא שלט מלך באנגליה (ראו: חבר העמים). בשנת 1707 התאחדה ממלכת אנגליה עם ממלכת סקוטלנד ליצירת ממלכת בריטניה הגדולה.
בית וסקס
הרשימה מתחילה במלך אתלסטאן מווסקס, כיוון שבתקופת שלטונו (בשנת 927) אוחדו הממלכות שהתקיימו בארץ אנגליה לכדי ממלכה אחת; עם זאת, הספירה בשמותיהם של המלכים עד ויליאם הראשון היא בהתייחס למלכי וסקס.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותאתלסטאן
Æthelstan
894
-
27 באוקטובר 939טקסט=|לא ממוסגר|165x165 פיקסלים927
כמלך אנגליה27 באוקטובר 939בנו של אדוארד הזקןאדמונד הראשון
Edmund I
921
-
26 במאי 946טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים27 באוקטובר 93926 במאי 946בנו של אדוארד הזקןאדרד
Eadred
923
-
23 בנובמבר 955טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים26 במאי 94623 בנובמבר 955בנו של אדוארד הזקןאדוויג
Eadwig
940
-
1 באוקטובר 959טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים23 בנובמבר 9551 באוקטובר 959בנו של אדמונד הראשוןאדגר
Edgar
943
-
8 ביולי 975טקסט=|לא ממוסגר|139x139 פיקסלים1 באוקטובר 9598 ביולי 975בנו של אדמונד הראשוןאדוארד השני
Edward II
962
-
18 במרץ 978טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים8 ביולי 97518 במרץ 978בנו של אדגראתלרד
Æthelred
966
-
23 באפריל 1016טקסט=|לא ממוסגר|150x150 פיקסלים18 במרץ 9781013בנו של אדגר
בית דנמרק
בשנת 1013 כבשו הדנים את אנגליה, ואתלרד ברח לגלות בנורמנדיה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותסוון
Sweyn
17 באפריל 963
-
3 בפברואר 1014טקסט=|לא ממוסגר|133x133 פיקסלים25 בדצמבר 10133 בפברואר 1014זכות הכיבוש
בית וסקס
אחרי מותו של סוון זקן המזלג חזר אתלרד לאנגליה וכבש מחדש את כס המלוכה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותאתלרד
Æthelred
966
-
23 באפריל 1016טקסט=|לא ממוסגר|150x150 פיקסלים3 בפברואר 101423 באפריל 1016בנו של אדגראדמונד השני
Edmund II
990
-
30 בנובמבר 1016טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים23 באפריל 101630 בנובמבר 1016בנו של אתלרד
בית דנמרק
אחרי קרב אסנדון ב-1016 חתם אדמונד על חוזה עם קנוט הגדול, לפיו כל אנגליה למעט וסקס תישלט על ידי קנוט. חודש לאחר מכן מת אדמונד וקנוט הפך שליט יחיד על כל אנגליה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותקנוט
Canute
995
-
12 בנובמבר 1035טקסט=|לא ממוסגר|144x144 פיקסלים18 באוקטובר 101612 בנובמבר 1035בנו של סווןהרולד הראשון
Harold I
1016
-
17 במרץ 1040טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים12 בנובמבר 103517 במרץ 1040בנו של קנוטהארדיקאנוט
Harthacnut
1018
-
8 ביוני 1042טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים17 במרץ 10408 ביוני 1042בנו של קנוט
בית וסקס
אחרי מותו של הארדיקאנוט חזר בית וסקס לשלטון בראשות אדוארד השלישי, המוכר בשם אדוארד המודה. אדוארד המודה מת ללא צאצאים, ולאחר מותו טענו שניים לכס האנגלי: הרולד גודווינסון וויליאם מנורמנדיה. בעת מותו של אדוארד שהה הרולד באנגליה ולכן נהיה למלך, אך ויליאם ארגן באותה העת פלישה לאנגליה במטרה לכבוש אותה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותאדוארד השלישי
Edward the Confessor
1003
-
5 בינואר 1066טקסט=|לא ממוסגר|123x123 פיקסלים8 ביוני 10425 בינואר 1066בנו של אתלרדהרולד השני
Harold II
1022
-
14 באוקטובר 1066טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסלים6 בינואר 106614 באוקטובר 1066טען שהכס הובטח לו
על ידי אדוארד השלישי
נבחר על ידי הוויטנגמוט
המלכים הנורמניים
גיום דוכס נורמנדיה, שלימים ייקרא ויליאם "הכובש", פלש לאנגליה בספטמבר 1066 והחל במסע כיבושים שהוכרע בקרב הייסטינגס במותו של הרולד גודווינסון. הוויטנגמוט האנגלי בחר באדגר אתלינג כמלך, אך מהר מאוד נכנעו חבריו יחד עם תושבי אנגליה למציאות החדשה. ויליאם מנורמנדיה הוכתר בחג המולד של שנת 1066 למלך אנגליה, וצאצאיו שולטים בה עד לימינו אנו.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאויליאם הראשון
William I
1028
-
9 בספטמבר 1087טקסט=|לא ממוסגר|155x155 פיקסלים25 בדצמבר 10669 בספטמבר 1087בן דודו של אדוארד המודה
כבש את אנגליה בשנת 1066מלך האנגליםויליאם השני
William II
1056
-
2 באוגוסט 1100טקסט=|לא ממוסגר|166x166 פיקסלים26 בספטמבר 10872 באוגוסט 1100בנו של ויליאם הראשוןבחסד האל
מלך האנגליםהנרי הראשון
Henry I
ספטמבר 1068
-
1 בדצמבר 1135טקסט=|לא ממוסגר|162x162 פיקסלים5 באוגוסט 11001 בדצמבר 1135בנו של ויליאם הראשוןבחסד האל
מלך האנגלים
בית בלואה
הנרי הראשון לא השאיר אחריו יורשים זכרים ישירים. בנו נהרג בטביעת ספינה בשנת 1120. הנרי הוריש את הכס לנכדתו מתילדה, שהייתה גם אלמנתו של היינריך החמישי קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפני שהחליט להוריש את הכס למתילדה, שקל הנרי להוריש את הכס לאחיינו סטיבן מבלואה. עם מותו של הנרי פלש סטיבן לאנגליה, והכתיר את עצמו למלך. הפלישה עוררה מלחמת אזרחים שנקראה בשם האנרכיה. מתילדה שלטה באנגליה במשך תקופה קצרה בין אפריל 1141 לנובמבר 1141, אך היא לא הוכתרה מעולם והיא לרוב לא נכללת ברשימת מלכי אנגליה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאסטיבן
Stephen
1096
-
25 באוקטובר 1154טקסט=|לא ממוסגר|158x158 פיקסלים1 בדצמבר 113525 באוקטובר 1154נכדו של ויליאם הראשון
טען שהכס הובטח לו
על-ידי הנרי הראשוןבחסד האל
מלך האנגלים
בית פלנטג'נט
סטיבן ומתילדה חתמו על חוזה וולינגפורד, ובו הסכימו ביניהם כי בנה של מתילדה, אנרי פלאנטאז'נה, יירש את הכס האנגלי לאחר מותו של סטיבן כהנרי השני, מלך אנגליה. אביו, בעלה השני של מתילדה, היה ז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו, על כן נקרא הבית גם "בית אנז'ו". השם "פלנטג'נט" (Plantagenêt, "פלאנטאז'נה" לפי ההגייה הצרפתית) מקורו בכינוי שניתן לז'ופרואה ומשמעותו צמח מקומי שבחר בו ז'ופרואה לסמלו.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאהנרי השני
Henry II
5 במרץ 1133
-
9 ביולי 1189טקסט=|לא ממוסגר|151x151 פיקסלים19 בדצמבר 11549 ביולי 1189נכדו של הנרי הראשון
חוזה וולינגפורדמלך אנגליהריצ'רד הראשון
Richard I
8 בספטמבר 1157
-
6 באפריל 1199טקסט=|לא ממוסגר|162x162 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים3 בספטמבר 11896 באפריל 1199בנו של הנרי השנימלך אנגליהג'ון
John
24 בדצמבר 1166
-
19 באוקטובר 1216טקסט=|לא ממוסגר|164x164 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים27 במאי 119919 באוקטובר 1216בנו של הנרי השניבחסד האל
מלך אנגליה
אדון אירלנד
דוכס נורמנדיה
ואקוויטיניה
רוזן אנז'והנרי השלישי
Henry III
1 באוקטובר 1207
-
16 בנובמבר 1272טקסט=|לא ממוסגר|133x133 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים28 באוקטובר 121616 בנובמבר 1272בנו של ג'וןבחסד האל
מלך אנגליה
אדון אירלנד
דוכס נורמנדיה
ואקוויטיניה
רוזן אנז'ואדוארד הראשון
Edward I
17 ביוני 1239
-
7 ביולי 1307טקסט=|לא ממוסגר|122x122 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים20 בנובמבר 12727 ביולי 1307בנו של הנרי השלישימלך אנגליה
אדון אירלנד
דוכס אקוויטניהאדוארד השני
Edward II
24 באפריל 1284
-
20 בינואר 1327טקסט=|לא ממוסגר|100x100 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים8 ביולי 130720 בינואר 1327בנו של אדוארד הראשוןמלך אנגליה
אדון אירלנד
דוכס אקוויטניהאדוארד השלישי
Edward III
13 בנובמבר 1312
-
21 ביוני 1377טקסט=|לא ממוסגר|135x135 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים25 בינואר 132721 ביוני 1377בנו של אדוארד השנימלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנדריצ'רד השני
Richard II
6 בינואר 1367
-
14 בפברואר 1400טקסט=|לא ממוסגר|136x136 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים22 ביוני 137729 בספטמבר 1399
הודח בהפיכה והתפטרנכדו של אדוארד השלישימלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנד
נסיך צ'סטר
בית לנקסטר
ריצ'רד השני היה מלך לא פופולרי, והוא הודח בהפיכת חצר על-ידי דודנו הנרי בולינגברוק, שעלה לשלטון בתור הנרי הרביעי. אביו של הנרי היה דוכס לנקסטר, ועל שמו נקרא בית המלוכה החדש, בית לנקסטר, שהוא נצר לבית פלנטג'נט.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאהנרי הרביעי
Henry IV
15 באפריל 1367
-
20 במרץ 1413טקסט=|לא ממוסגר|119x119 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים30 בספטמבר 139920 במרץ 1413נכדו של אדוארד השלישי
עלה לשלטון בהפיכת חצרמלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנדהנרי החמישי
Henry V
16 בספטמבר 1386
-
31 באוגוסט 1422טקסט=|לא ממוסגר|139x139 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים21 במרץ 141331 באוגוסט 1422בנו של הנרי הרביעימלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנדהנרי השישי
Henry VI
6 בדצמבר 1421
-
21 במאי 1471טקסט=|לא ממוסגר|127x127 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים1 בספטמבר 14224 במרץ 1461
נשבה והודח כחלק
ממלחמות השושניםבנו של הנרי החמישימלך אנגליה
יורש ועוצר צרפת
אדון אירלנד
בית יורק
עם מותו של אדוארד השלישי, עלה לשלטון נכדו הנרי הרביעי, שהיה הצאצא הבכיר ביותר (בנו הבכור של בנו הבכור המת של אדוארד). בזמן מלכותו של הנרי השישי, טען דוכס יורק דאז, ריצ'רד, שהוא הצאצא הבכיר יותר של אדוארד השלישי, שכן אביו היה נכדו של אדוארד, ואמו הייתה בת נינתו. בשנות מלכותו של הנרי השישי החלה מלחמת השושנים, ובמהלכת הודח הנרי (שהיה נתון גם לחוסר שפיות זמני). במקומו של הנרי עלה לשלטון אדוארד דוכס יורק, שהיה בנו של ריצ'רד.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאאדוארד הרביעי
Edward IV
28 באפריל 1442
-
9 באפריל 1483טקסט=|לא ממוסגר|119x119 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים4 במרץ 14613 באוקטובר 1470נינו של אדוארד השלישי
עלה לשלטון בהפיכהמלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנד
בית לנקסטר
תומכי בית לנקסטר זכו בניצחון קצר במלחמת השושנים, והצליחו להשיב את הנרי הכלוא אל כס המלוכה, אך הוא הודח ממנו לאחר 191 ימים, ולאחר מכן נרצח יחד עם בנו, בהוראת אדוארד הרביעי.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאהנרי השישי
Henry VI
6 בדצמבר 1421
-
21 במאי 1471טקסט=|לא ממוסגר|127x127 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים3 באוקטובר 1470
הוחזר לכס המלוכה11 באפריל 1471
הודח מן הכס ונרצח
בהוראת אדוארד הרביעיבנו של הנרי החמישימלך אנגליה
יורש ועוצר צרפת
אדון אירלנד
בית יורק
לאחר תבוסתו של הנרי השישי מלך אדוארד הרביעי על אנגליה עד מותו, ולאחר מכן הומלך בנו אדוארד החמישי. אדוארד ואחיו הוזמנו על ידי דודם ריצ'רד למצודת לונדון, שם הושמו במעצר "הגנתי" ומאז עקבותם לא נודעו, וייתכן שהם נרצחו שם בהוראתו של ריצ'רד. הפרלמנט התכנס והכריז על אדוארד החמישי כעל ממזר, והכתיר את ריצ'רד למלך אנגליה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאאדוארד הרביעי
Edward IV
28 באפריל 1442
-
9 באפריל 1483טקסט=|לא ממוסגר|119x119 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים11 באפריל 14719 באפריל 1483נינו של אדוארד השלישי
גבר על הנרי השישימלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנדאדוארד החמישי
Edward V
2 בנובמבר 1470
-
אמצע 1483טקסט=|לא ממוסגר|128x128 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים9 באפריל 148325 ביוני 1483בנו של אדוארד הרביעימלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנדריצ'רד השלישי
Richard III
2 באוקטובר 1452
-
22 באוגוסט 1483טקסט=|לא ממוסגר|143x143 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים26 ביוני 148322 באוגוסט 1483
נפל בקרב נגד
בית לנקסטרנינו של אדוארד השלישימלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנד
בית טיודור
בית טיודור הוא נצר של ג'ון מגונט, שהיה בנו של אדוארד השלישי. לג'ון הייתה פילגש בשם קתרין, ובנם המשותף, ג'ון, היה הסבא-רבא של אדם בשם הנרי טיודור. טיודור היה חלק מבית לנקסטר, והוא לקח חלק פעיל בקרבות מלחמת השושנים. הוא הכריז על עצמו כיורש החוקי לכתר האנגלי, ויצא למלחמה נגד ריצ'רד מלך אנגליה. ריצ'רד נפל בקרב, ובית יורק הפסיד במלחמת השושנים. הנרי טיודור הוכתר כמלך בשם הנרי השביעי, ומיהר לשאת לאישה את אליזבת מיורק, שהייתה בתו של אדוארד הרביעי. בכך בא הקץ על המלחמה הכבדה בין שני הבתים, ונוסד בית טיודור כשילוב בין בית לנקסטר לבין בית יורק.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאהנרי השביעי
Henry VII
28 בינואר 1457
-
21 באפריל 1509טקסט=|לא ממוסגר|125x125 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים22 באוגוסט 148321 באפריל 1509צאצא של אדוארד השלישי
ניצח במלחמת השושניםמלך אנגליה וצרפת
אדון אירלנדהנרי השמיני
Henry VIII
28 ביוני 1491
-
28 בינואר 1547טקסט=|לא ממוסגר|140x140 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים22 באפריל 150928 בינואר 1547בנו של הנרי השביעיבחסד האל
מלך אנגליה,
צרפת ואירלנד
מגן האמונהאדוארד השישי
Edward VI
12 באוקטובר 1537
-
6 ביולי 1553טקסט=|לא ממוסגר|126x126 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים28 בינואר 15476 ביולי 1553בנו של הנרי השמיניבחסד האל
מלך אנגליה,
צרפת ואירלנד
מגן האמונהג'יין
Jane
אוקטובר 1537
-
12 בפברואר 1554טקסט=|לא ממוסגר|129x129 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים10 ביולי 155319 ביולי 1553
הודחה על ידי מרי הראשונהנינתו של הנרי השביעיבחסד האל
מלכת אנגליה,
צרפת ואירלנד
מגנת האמונהמרי הראשונה
Mary I
18 בפברואר 1516
-
17 בנובמבר 1558טקסט=|לא ממוסגר|132x132 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים19 ביולי 155317 בנובמבר 1558בתו של הנרי השמיניבחסד האל
מלך ומלכת אנגליה, ספרד
צרפת, ירושלים, שתי
הסיציליות ואירלנד,
מגני האמונהפיליפ
Philip
21 במאי 1527
-
13 בספטמבר 1598טקסט=|לא ממוסגר|195x195 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים25 ביולי 155417 בנובמבר 1558בעלה של מרי הראשונה
חוק של הפרלמנט התנה
את מלכותו בנישואיו עם מריאליזבת הראשונה
Elizabeth I
7 בספטמבר 1533
-
24 במרץ 1603טקסט=|לא ממוסגר|147x147 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים17 בנובמבר 155824 במרץ 1603בתו של הנרי השמיניבחסד האל
מלכת אנגליה,
צרפת ואירלנד
מגנת האמונה
בית סטיוארט
אליזבת הראשונה לא נישאה ולא הביאה ילדים. עם מותה ירש את השלטון בן דודה הראשון ג'יימס, שהיה בנה של מרי, מלכת הסקוטים ונכד-נכדו של הנרי השביעי. כשעלה לכס האנגלי כיהן ג'יימס גם כמלך סקוטלנד, ובכך התהווה איחוד הכתרים בין אנגליה לסקוטלנד. רק בשנת 1707 הפכה האוניה הפרסונלית הרופפת לממלכה מאוחדת אחת, עם חקיקת חוקי האיחוד של 1707 והקמת ממלכת בריטניה הגדולה.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאג'יימס הראשון
James I
19 ביוני 1566
-
27 במרץ 1625טקסט=|לא ממוסגר|168x168 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים24 במרץ 160327 במרץ 1625נכד-נכדו של הנרי השביעיבחסד האל
מלך אנגליה,
סקוטלנד, צרפת
ואירלנד,
מגן האמונהצ'ארלס הראשון
Charles I
19 בנובמבר 1600
-
30 בינואר 1649טקסט=|לא ממוסגר|173x173 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים27 במרץ 162530 בינואר 1649
הוצא להורג
בידי בית הנבחריםבנו של ג'יימס הראשוןבחסד האל
מלך אנגליה,
סקוטלנד, צרפת
ואירלנד,
מגן האמונה
הרפובליקה של קרומוול - חבר העמים
מלחמת האזרחים האנגלית הסתיימה בהפסד המונרכיסטים ובניצחונם של כוחות הפרלמנט. צ'ארלס הראשון נשפט והוצא להורג בינואר 1649. במאי של אותה השנה חוקק הפרלמנט חוק המכריז על אנגליה כעל "חבר עמים", שהוא כביכול רפובליקה. בפועל שלט מנהיג כוחות הפרלמנט אוליבר קרומוול, כשליט יחיד רודני, שנקרא בשם "האדון המגן" (Lord Proteceor). בשנת 1653 צורפה גם סקוטלנד לחבר העמים.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת שלטוןסיום שלטוןתואר מלאאוליבר קרומוול
Oliver Cromwell
25 באפריל 1599
-
3 בספטמבר 1658טקסט=|לא ממוסגר|124x124 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים16 בדצמבר 16533 בספטמבר 1658בחסד האל
והרפובליקה
האדון המגן
של חבר העמים
של אנגליה, סקוטלנד
ואירלנד, ושל כל
השטחים והדומיניונים
השייכים להםריצ'רד קרומוול
Richard Cromwell
4 באוקטובר 1626
-
12 ביולי 1712טקסט=|לא ממוסגר|123x123 פיקסלים3 בספטמבר 16587 במאי 1659
התפטר מתפקידו
שובו של בית סטיוארט
ריצ'רד קרומוול התפטר מתפקידו כאדון המגן במאי 1659, עקב חוסר האמון של הצבא בו. המדינה נשארה חסרת ראש במשך כשנה, עד שב-4 באפריל 1660, פרסם צ'ארלס השני, בנו של המלך המודח, את "הצהרת ברדה" בה הודיע שיעניק חנינה על כל הפשעים שבוצעו בתקופת מלחמת האזרחים לכל אלו שיכירו בו כמלך, למעט מספר קטן של אנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של אביו. ב-8 במאי הכריז הפרלמנט כי צ'ארלס השני היה המלך החוקי מאז הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. צ'ארלס חזר מגלותו ב-25 במאי, והוכתר למלך ב-23 במאי 1661. בכך הושלמה הרסטורציה האנגלית.
המתיחות בין הקתולים לפרוטסטנטים בממלכה הובילה בסופו של דבר למהפכה המהוללת, בה הוזמנה מרי, בתו הפרוטסטנטית של המלך הקתולי ג'יימס השני, יחד עם בעלה וילם הסטאדהולדר ההולנדי, על ידי אצילי הממלכה, לפלוש לאנגליה, להדיח את המלך המכהן ולמלוך תחתיו. וילם ומרי נענו לבקשה ב-1688. בתחילת 1689 הכריז הפרלמנט כי בריחת המלך כמוה כהתפטרותו. וילם (שנהיה לוויליאם) ומרי מלכו יחדיו כמלכים שותפים, ומאז לא ישב אדם קתולי על כס המלכות באי הבריטי.
שם
(תקופת חיים)דיוקןשלט אצולהתחילת מלוכהסיום מלוכהחזקה למלכותתואר מלאצ'ארלס השני
Charles II
29 במאי 1630
-
6 בפברואר 1685טקסט=|לא ממוסגר|154x154 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים29 במאי 16606 בפברואר 1685בנו של צ'ארלס הראשוןבחסד האל
מלך אנגליה,
סקוטלנד, צרפת
ואירלנד,
מגן האמונהג'יימס השני
James II
14 באוקטובר 1633
-
16 בספטמבר 1701טקסט=|לא ממוסגר|161x161 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים6 בפברואר 168523 בדצמבר 1688
הודח במהפכה המהוללתבנו של צ'ארלס הראשוןבחסד האל
מלך אנגליה,
סקוטלנד, צרפת
ואירלנד,
מגן האמונהמרי השנייה
Mary II
30 באפריל 1662
-
28 בדצמבר 1694טקסט=|לא ממוסגר|163x163 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים13 בפברואר 168928 בדצמבר 1694בתו של ג'יימס השני
הוזמנה על ידי הפרלמנטבחסד האל,
מלך ומלכת
אנגליה, סקוטלנד,
צרפת ואירלנד,
מגני האמונהויליאם השלישי
William III
4 בנובמבר 1650
-
8 במרץ 1702טקסט=|לא ממוסגר|127x127 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|116x116 פיקסלים13 בפברואר 16898 במרץ 1702נכדו של צ'ארלס הראשון
הוזמן על ידי הפרלמנטאן
Anne
6 בפברואר 1665
-
1 באוגוסט 1714טקסט=|לא ממוסגר|165x165 פיקסליםטקסט=|לא ממוסגר|117x117 פיקסלים8 במרץ 17021 במאי 1707
ומאותה עת -
מלכת בריטניה הגדולהבתו של ג'יימס השני
לפי חוק הזכויות 1689בחסד האל,
מלכת אנגליה,
סקוטלד, צרפת
ואירלנד,
מגנת האמונה
בשנים 1706 ו-1707 נחקקו חוקי האיחוד בפרלמנט האנגלי ובפרלמנט הסקוטי בהתאמה. החל מ-1 במאי 1707 אוחדו שתי הממלכות לישות אחת: ממלכת בריטניה הגדולה.
ראו גם
לרשימת השליטים ששלטו באנגליה וסקוטלנד לאחר חוקי האיחוד של 1707, ראו מלכי בריטניה.
לקריאה נוספת
וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית הוצאת "עם הספר", תשי"ט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אנגליה | 2024-07-14T11:45:44 |
פטר איליץ' צ'ייקובסקי | REDIRECT פיוטר_איליץ'_צ'ייקובסקי | 2015-09-26T11:07:29 |
ז'וליה קריסטבה | ז'וליה קריסטבה (בבולגרית: Юлия Кръстева, יוליה קריסטבה; בצרפתית: Julia Kristeva; נולדה ב-24 ביוני 1941) היא פסיכואנליטיקאית, בלשנית, מסאית וסופרת צרפתייה ממוצא בולגרי. הזוכה הראשונה בפרס הולברג, שהוענק לה בשנת 2004.
ביוגרפיה
ז'וליה קריסטבה נולדה בעיר סליבן בממלכת בולגריה. למדה צרפתית מאמה. קריסטבה סיימה לימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת סופיה, ובשנת 1966 בהיותה בת 25 השתקעה בפריז לשם נשלחה ללימודים עם מלגה מממשלת צרפת. עבדה זמן מה עם רולאן בארת ועם לוסיין גולדמן. אחר כך הצטרפה לקבוצה שמסביב כתב העת "טל קל" ובשנת 1968 התחתנה עם הסופר פיליפ סולרס.
כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות במכון האוניברסיטאי הצרפתי באוניברסיטת פריז 7, ופסיכואנליטיקאית. היא נחשבת אחת הדמויות הבולטות בתאוריה הביקורתית העכשווית, ואחת מהאינטלקטואלים המכובדים בעולם.
קריסטבה פיתחה את הגותה על ידי מיזוג של דיסציפלינות שונות - פילוסופיה, בלשנות, סמיוטיקה, תורת הספרות, פסיכואנליזה - ושאפה תמיד לבסס צורות חדשות של שיח ביקורתי במטרה לחשוב באופן שונה על לוגיקה ועל המציאות.
עבודתה
עיסוקים אלו צמחו בתחילה מפעילויותיה בצמוד לקבוצת תל-קל (Tel Quel), אליה הצטרפה ב-1969, ושכללה בתוכה גם אישים כרולאן בארת, מישל פוקו, מרסלין פליינט ופיליפ סולרס. תקופה זו הניבה עבודות כגון:
Sèméiotikè: Recherches pour une sémanalyse (1969) מוכר גם תחת התרגום לאנגלית כ-Desire in Language.
Le Texte du roman: approche Sémiologique d'une structure discursive transformationnelle (1970)
La Révolution du langage poétique: l'avant-garde à la fin du XIXè siècle (1974), מחקר סמכותי של ניסויים בצרפתית פואטית בסוף המאה ה-19.
Desire in Language
ב-Desire in Language מציגה קריסטבה מעין סיכום לעשר שנות מחקר, משלבת בין עבודותיהם של פסיכואנליטיקנים כפרויד ולקאן, בין סטרוקטורליסטים כיעקובסון ודה ססור, וכן עם עבודתו של רולאן בארת, בניסיון ליצור הבנה של הפואטיקה, של מה שעושה את הכתיבה ספרותית, מהו הרגע הספרותי. בניסיונה לעשות כן, היא מאמצת את רעיון הדיאלוגיות של באכטין.
בפרק הראשון, מעלה קריסטבה על הדף מעין מניפסט עבור שאר הספר. היא טוענת לקיומם של כוחות פסיכולוגיים שמעצבים את הצורה בה אנו מבינים וכותבים את הטקסטים הספרותיים. לדבריה, כוחות אלו מביאים למותו של המחבר, כלומר למצב בו הקונספט של זהות המחבר, של הסמכות שלו, נבלעת אל תוך החברתי. במילים אחרות, קריסטבה טוענת כי הטקסט מעביר את מה שהשפה מסרבת לומר, או לא יודעת שהיא מסוגלת לומר. יש פה אתגור של השפה, יחד עם קידום של הבנה סמיוטית חדשה, ניתוק של הדרך לומר ממה שנאמר. קריסטבה טוענת בפרק כי הדנוטציה, או המשמעות המילולית של הטקסט, מאבדת מבכורתה ומתחלפת בקונוטציה, או באותם דברים שעולים מהסימן, כמו אסוציאציות, רגשות וכן הלאה.
בפרק השני של הספר קריסטבה מנסה לתאר את הרומן, ה-novel. היא מתארכת את רגע הופעתו למאה החמש עשרה, עם הספר Le Petit Jehan de Saintré של הכותב אנטואן דה לה סאלה, מתוך ניסיון לקדם טענה לגבי אותם הדברים שמייחדים את הרומן בכללותו, כהמצאה מודרנית, חדשה, כמעט "מתקדמת". לדבריה הרומן מייצג את שיאה של ההפרדה בין המסמן למסומן, כלומר בין מה שאנו, בשפת היומיום, קוראים הסימן (לדוגמה שלט) לבין המסומן, או התוכן שלו. קריסטבה מעלה את הטענה כי כדי שהרומן יוכל להתקיים, חייב להתבצע ניתוק בין שני הצדדים הללו, צדדים שעד שנות השישים והשבעים נתפסו כבלתי ניתנים להפרדה. רק הרומן, היא מסכמת, מנסה לפתור את הקונפליקט הזה בין הצורך להעביר מסר לבין הצורך להעביר צורה או אסתטיקה.
בפרק השלישי קריסטבה פונה לבאכטין ולרעיונות הדיאלוגיות והקרניבליות. היא טוענת, בהמשך לבאכטין, כי לא רק שהדמויות מתכתבות זו עם זו, וכן עם הספר בכללותו, אלא כי הטקסט מעלה מספר קולות, מה שהיא מכנה פוליפוניות, וכי הספר ניתן, במילים אחרות, לפרשנויות שונות ולעיתים גם סותרות. הוא עושה זאת, לטענתה, באמצעות שפה קרניבלית, כזו שחוצה כל גבול אפשרי - מעין שילוב בין הקומדיה דלארטה להשתתפות הקהל; כזו ששוברת גבולות של מין ומגדר וגזע, של תרבות ומדינה, של דת ופילוסופיה – כדי להגיע לאותם רעיונות יסודיים מכל, מיניות ומוות. היא מסכמת את הפרק בקביעה כי הרומן, בהיותו גם פוליפוני וגם קרניבלי, חושף לאדם את הניכור מהעולם, תוך כדי שהוא מאשר אותם.
בפרק הבא, קריסטבה ממשיכה את עבודתו של המנחה שלה, רולאן בארת, ומפתחת את הרעיון לפיו הכתיבה יוצאת מתוך ניגוד, מתוך קונטרסט בין רעיונות ותחושות. בדבריה יש ממד פסיכואנליטי, והיא מוצאת כי יש הבדלים ספציפיים בין סוגים של כתיבה, נגיד מדעית וספרותית, מבחינת התחושות שאלה מעלים בנו, ומבחינת המטרות שאיתן אנו קוראים, כותבים ומבקרים אותם. הכתיבה הספרותית, שנמצאת בממד הסימבולי, המבוסס על ערכים שפחות או יותר משמעותם מוסכמת על הכלל (זאת בשונה מהסמיוטי, שקודם לעניין).
הפרק החמישי מציג תזה פוסטמודרניסטית במלוא מובן המילה, כשתוך ניתוח של מספר יצירות מפרקת קריסטבה את הסובייקט, ומעלה את נס את "מושא הביטוי", כלומר טוענת כי אין סובייקט מחוץ לשפה, ובעיקר מחוץ לפעולת הדיבור, מחוץ למחשבה שלנו או עלינו.
השפעת הפסיכואנליזה על עבודתה וחיבורה "כוחות האימה".
לאורך הקריירה שלה, השפיעה עליה ביותר פסיכואנליזה שאיננה פרוידיאנית, משום שלטענתה הפסיכואנליזה של פרויד היא השיח המסמן האולטימטיבי. הגרסה האנטי-פרוידיאנית של קריסטבה לפסיכואנליזה הניבה עבודות כגון:
Pouvoirs de l'horreur. Essai sur l'abjection, על נרקיסיזם ו-דיכוי על ההשלכות הפסיכואנליטיות, הפילוסופיות והבלשניות שלהם, בדגש על מושג הבזות (abjection);
Histoires d'amour, מחקר של "יחסי-אהבה, אהבה-אובייקט" וביטויה בחקר הספרות;
Au commencement était l'amour, עבודה על הקשרים בין פסיכואנליזה לאמונה;
Soleil noir. Dépression et mélancolie, בו קריסטבה בוחנת מלנכוליה ודיכאון בביטוייהם האמנותיים.
עבודות אחרות
מתוך דאגתה מבעיות של גזענות וקסנופוביה בצרפת, קריסטבה פרסמה גם את המאמר, Étrangers à nous-mêmes, בו היא בוחנת את ההיסטוריה של ה"זר" והצטלבותו עם לאומנות והבעיות הנובעות מכך.
בין פרסומיה האחרונים ניתן למצוא את המאמרים הבאים:
Contre la dépression nationale
Le féminin et le sacré
Proust: questions d'identité
Visions capitales
היחס לעבודתה
בין שלל הביקורות שהופנו כלפי קריסטבה, בין חיוביות ובין שליליות, בולטות במיוחד הביקורות של יעקובסון ובארת לחיוב, ושל ספיבאק ואיאן אלמונד לשלילה.
יעקובסון, בהקדמה לספרה Desire in Language, כותב כי "הן קוראים והן מקשיבים, בין מסכימים או שבעקשנות מתנגדים, לא יכולים שלא להימשך לקולה הייחודי ולמתנתה שהיא היכולת לשאול ולתשאל את אותם הדברים שאנו תופסים כאקסיומות, וכן גם למתנתה השנייה שהיא היכולת 'לשחר' שאלות מסימני השאלה שעד אותו רגע היו להם".
רולאן בארת, בספרו The Rustle of Language, כותב כי "ג'וליה קריסטבה משנה את המקום של דברים: היא תמיד שוברת את הדעה הקדומה האחרונה, זו שלא יכולת שלא להתעודד ממנה ומקיומה, שיכולת להתגאות בה; מה שהיא מפרקת זה את שנאמר, הרגע של המסומן, הטפשות; מה שהיא מפרקת זו סמכות –הסמכות של התאורמה המדעית, הורות וזיקה הורית".
איאן אלמונד מבקר את תפיסתה של קריסטבה כאתנוצנטריסטית. תוך התבססות על דבריה של ספיבק - שבביקורתה על הספר של קריסטבה "על נשים סיניות" טוענת כי הספר שייך לאותה מאה שמונה עשרה אותה הוא מבקר, וכי הוא ניסיון קצר, בסיסי ופעמים רבות חסר בסיס לתאר אלפיים שנות היסטוריה של תרבות שהיא לא מכירה - גורס אלמונד כי אין תחכום בהצגתה את העולם המוסלמי ואת הטון המבטל של הצגתה את תרבות האסלאם ואת מאמיני הדת. הוא מתמקד בעיקר בניגוד, שלטענתו, קריסטבה מציגה בין החברות המוסלמיות לבין דמוקרטיות שבהן החיים די נוחים (155), תוך התעלמות מנשים בעולם המוסלמי, ותוך התייחסות לחיבוריו של סלמאן רושדי כהישג היחיד של תרבות שהיא "ריאקציונית ומבוססת ציד מכשפות"
ב-15 השנים שעד ל-2001 קריסטבה שהתה כפרופסורית אורחת באוניברסיטת קולומביה, וחלקה את משרתה עם הסמיוטיקאי והסופר אומברטו אקו ועם צווטאן טודורוב. היא אף עובדת כמזכירה הביצועית של האגודה הבינלאומית לסמיולוגיה, וכחברה בוועדי־עורכים רבים. באפריל 1997, הוענק לה אחד התארים המכובדים ביותר בצרפת, אביר לגיון הכבוד, על עבודתה שהקיפה 30 שנה, ושתורגמה לשפות רבות. היא נבחרה כחברת חוץ של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1998, וכחברת חוץ של האקדמיה הבריטית בשנת 2002.
ראו גם
פוסט סטרוקטורליזם
סמיוטיקה
סמיולוגיה
אינטרטקסטואליות
פסיכואנליזה
לקריאה נוספת
ספריה שתורגמו לעברית
שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה, הוצאת רסלינג, 2006.
כוחות האימה: מסה על הבְּזוּת, הוצאת רסלינג, 2005.
בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה, הוצאת רסלינג, 2004.
סיפורי אהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "הצרפתים", 2006.
זרים לעצמנו, הוצאת רסלינג, 2009.
ספרים העוסקים בתורתה
ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.
קישורים חיצוניים
יאיר טלמור, "על הבְּזוּת והאֵימה". על הספר "כוחות האימה – מסה על הַבְּזוּת", באתר GoGay, 16 במרץ 2005
הערות שוליים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:חוקרי ספרות
קטגוריה:חוקרי ספרות צרפתים
קטגוריה:סמיוטיקאים
קטגוריה:פוסט-סטרוקטורליזם
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:פסיכואנליטיקאים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים בולגרים
קטגוריה:פמיניסטיות צרפתיות
קטגוריה:צרפתים ממוצא בולגרי
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בואנוס איירס
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1941
קטגוריה:זוכי פרס הולברג | 2024-07-27T23:30:25 |
אודין | אוֹדין (בנורדית עתיקה: Óðinn) הוא האל הבכיר במיתולוגיה הנורדית, מנהיג אלי האייסיר ומלך אסגארד, מקום מושבם של האלים. כדמויות אחרות בפנתיאון הנורדי, דמותו של אודין מורכבת וקשורה לתחומים רבים - החוכמה, המלחמה והקרבות, קסם הרוּנות והשירה. בנוסף קשור אודין קשר הדוק עם נושא המוות (ובפרט גם תלייה), שכן לוחמים אשר מתו בגבורה בשדה הקרב הגיעו להיכלו ולהאלה. שם חיכו עמו לרַאגְנַארוֹק, קרב אחרית הימים בין האלים ואויביהם הענקים, בו ייהרג אודין על ידי הזאב פֵנְריר. אודין ידוע גם בשמות ווֹדֵן (Wōden) באנגלית עתיקה, ווֹדָן (Wodan) או ווֹטָן (Wotan) בגרמנית עתיקה, גוֹדָן (Godan) בלומברדית ועשרות שמות אחרים בנורדית עתיקה. באנגלית ובמספר שפות גרמאניות אחרות קרוי יום רביעי (Wednesday) על שמו של אודין.
הדמות המיתולוגית
אודין הוא שליט האלים המכונה גם אבי הכל.
הוא בנם של בור והענקית בֵסטְלַה.
הוא חכם יותר מכל ויודעה את סוד הרונות.
הוא הוסיף לידע שלו בכך ששתה מהבאר של מימיר.
הולדתו ומשפחתו של אודין
אודין היה בנם של בוֹר והענקית בֵסטְלַה, יחד עם אחיו וילי ו-וֵה. הוריהם מוכרים רק בהקשר היותם הוריו של אודין.
המיתולוגיה מכפיפה אותו לאל טויסטו, ישות פרוטו-גרמאנית שטקיטוס כתב עליה בחיבורו גרמאניה וכן מציבה לצידו את אבי הענקים - יימיר.
אשתו של אודין היא פריג, אך הוא גם בעל את יורד ורינד. מקורות שונים מזכירים צאצאים רבים, אך התמונה לא תמיד מלאה או אחידה. עובדה זו יכולה להתפרש כקיומן של מספר מסורות שונות, או לחלופין להצביע על כך שלא הייתה מסורת בנושאים מסוימים. האל בַלדֵר (מאשתו פְריג), האל תוֹר (מהאנשת האדמה יוֹרד), וידאר ו-וַאלי (מהענקית רינד) מוזכרים כצאצאיו של אודין במקורות רבים. התמונה פחות ברורה עבור היימדאל, האל השומר על אסגארד, בְראגי המשורר, והאל העיוור הוד'ר. עובדת היותם בניו של אודין מוזכרת רק באֵדה הפרוזאית המאוחרת. האל טיר הוא דוגמה לחוסר עקביות במקורות. לטענת האדה הפרוזאית, טיר היה בנו של אודין, אולם טענה זו אינה נתמכת על ידי האדה הפואטית, שלפיה היה טיר בנו של הענק הימיר.
רכושו של אודין
שמאל|ממוזער|250px|אודין על סוסו סְלֵייפְניר
אודין קבע את מקום מושבו באסגארד, עולמם של האייסיר. היכלו המפורסם ביותר הוא ולהאלה ("היכל הנופלים") אשר נמצא בגְלַתְסְהֵיים ("אזור של אושר" או "אזור זוהר"). להיכל זה מגיעים הלוחמים האמיצים ביותר לאחר מותם. בנוסף, מספרת האדה הפרוזאית כי משכן בשם וַלַשְקַלְף ("מושב הנופלים"), שאותו בנו האלים ואשר גגו עשוי מכסף, שייך לאודין. בתוך המשכן נמצא הכס הְלידְשְקַלְף ("מושב שער" או "סלע השמים"). המושב מאפשר לאודין לראות את כל היקום. כאשר האל לוקי גרם למותו של האל בלדר והתחבא מזעם האלים, נעזר אודין בהלידשקלף כדי לאתר אותו. אלים אחרים שישבו על הלידשקלף זכו אף הם ליהנות מיכולותיו. ה"בלדה של גְרימניר" מתחילה מכך שאודין ואשתו פריג מתבוננים בעולם ביחד מהכס, ואילו ה"בלדה של סְקירניר" מתארת את האל פרייר סוקר מהכס את עולם הענקים.
לרוב היה אודין חמוש בחניתו גוּנגְניר (בתרגום חופשי "המתנועעת"). החנית אף פעם לא החטיאה את מטרתה ושום דבר לא בלם את מעופה. על פי הסאגות, אודין הלווה את החנית לגיבורים שבהם תמך. אלה אשר החנית תעבור לידם במעופה ימותו בקרב, ואילו מטיל החנית יזכה בניצחון. היות שכל תכונותיו של הנשק קשורות להטלתו, ניתן לומר כי הנשק הוא למעשה כידון. אך ההתייחסות לגונגיר היא כחנית ברוב המוחלט של המקרים ובמילא אין חשיבות להגדרה כשמדובר בחפץ מיתי קסום. גונגניר נוצר על ידי גמדים בעקבות בקשה של לוקי. יחד עמו נוצרו חפצים אחרים, כגון מקבתו של האל תור והטבעת דְרָאוּפְניר ("הנוטפת") שגם ניתנה לאודין. מהטבעת נוצרו שמונה טבעות זהות כל לילה תשיעי והיא סימלה עושר ושפע.
משרתיו של אודין
שמאל|ממוזער|200px|"אודין וולקיריות", בול מאיי פארו משנת 2003
הוולקיריות הן המשרתות וממלאות רצונו של אודין. תפקידן היה לבחור את הלוחמים הראוים בשדה הקרב, ובמותם ללוות אותם לוואלהלה. שם הגישו הוולקיריות תמד ובשר לאודין וללוחמיו. לשירותו של אודין עמדו גם מספר בעלי חיים. סוסו סְלֵייפְניר ("החומק במהירות") בעל שמונה הרגליים הוא המהיר ביקום, ואודין רכב עליו לרבים ממסעותיו. סלייפניר הוא צאצאו של האל לוקי (ראו סיפור בניית החומה של אסגארד). סיפור אחר באדה הפואטית מספר כי על שיניו של סלייפניר היו חרוטות רונות. לצדיו של אודין ישבו צמד הזאבים גֵרי ופְרֵקי ("חמדן" ו"רעבתן" בהתאמה), מסופר עליהם מעט ולא ברור אם היה להם תפקיד מעשי או סמלי בלבד. בזמן שהותו בוואלהלה היו הזאבים יושבים לידו, ואודין, אשר התקיים על שיכר ותמד בלבד, האכיל אותם באוכל שהוגש לו. זוג העורבים שלו, הוּגין ומוּנין ("חשיבה" ו"זיכרון" בהתאמה) נשלחו לעוף כל יום מעל העולם ולדווח לאדונם על המתרחש, על כן נקרא אודין גם רַפְנַגוּד ("אל עורב").
Huginn ok Muninn fljúga hverjan dagהוגין ומונין עפים כל יוםJörmungrund yfirמעל האדמה העצומהóumk ek of Huginדואג אני להוגיןat hann aftr né komitשמא לא יחזורþó sjámk meir um Muninאך אף יותר חרד אני למונין האדה הפואטית - הבלדה של גרימניר, בית 20
מלחמה וקרבות
שמאל|ממוזער|200px|"מותו של אודין", בול מאיי פארו משנת 2003. אודין, אוחז בחניתו, נאכל על ידי הזאב פנריר. ברקע הענק סוּרט, מחזיק את חרבו, והאל תור נלחם עם הנחש יוֹרְמוּנְגַנְד.
אודין מוזכר פעמים רבות בהקשר של מלחמה. במקרים רבים הוא מוזכר כמביא הניצחון ולעיתים כמחרחר ריב וגורם למלחמות, על כן נקרא ניקַר ("המסית למלחמה"). בשיר "חזון הנביאה" (Völuspá) מן ההאדה הפואטית בתיאור המלחמה הראשונה בעולם, אודין מופיע:
הטלת החנית גוּנְגְניר הייתה הכרזת המלחמה הראשונה בעולם, המלחמה בין אלי האייסיר לבין אלי הוואניר. מאז, נהגו הלוחמים להטיל חנית בצבא היריב לפני תחילת הקרב. בפעולה זו הם ביקשו מאודין ניצחון, קידשו לו את מות אויביהם וסימנו את תחילת הקרב. בקרב ראשון זה לא ניצח אודין את יריביו, חומות אסגארד נהרסו ולבסוף נכנעו אלי האייסיר ונכרת הסכם שלום.
אודין היה ידוע בדעתו ההפכפכה, לא פעם היה משנה את דעתו ומעניק את הניצחון לצד השני. ייתכן והאמונה בתכונת אופי זו נבעה מכך שפעמים רבות היו שני הצדדים מתפללים לאודין ורק צד אחד היה מנצח בסופו של דבר. חוסר עקביות זה של אודין זוכה ללעגו של לוֹקי, הטוען שלעיתים קרובות מדי מעניק אודין את מתנת הניצחון לאלה אשר לא היו ראויים לה.
ללוחמים נאמנים, הבֵרְסֵרְקֵרים, העניק אודין את מתנת האוֹד, שיגעון הקרב. הלוחמים הביאו את עצמם למצב של השתוללות לפני הקרב, באמצעות טקסים וסמי הזיה. מצב פסיכולוגי זה, משולב בעמעום תחושת הכאב, גרם ללוחמים להתעלם מפצעיהם ולהילחם ללא שריון. לפי הסאגה על בני אינגלינג - "אנשיו (של אודין) שעטו קדימה ללא שריון, היו מטורפים ככלבים או זאבים, נשכו את מגיניהם והיו חזקים כדובים או שוורים. הם הרגו אנשים במכה יחידה אבל מגע אש או ברזל לא השאיר עליהם את אותותיו. אלה נקראו בֵרְסֵרְקֵרים".
כאשר יגיע הרַאגְנַארוֹק, קרב אחרית הימים, יוביל אודין את האלים, תומכיהם והגיבורים אשר חיכו בהיכלו לשדה הקרב. בקרב עצמו הזאב פנריר יהרוג את אודין. בנו וידאר יתייצב מול הזאב, ינעץ את חרבו בליבו וינקום את מות אביו.
בריאת העולם ויצירת האדם
שמאל|ממוזער|150px|"האנשים הראשונים", בול מאיי פארו משנת 2003. אודין יוצר את האנשים הראשונים
סיפור בריאת העולם מספר כי אודין ושני אחיו הרגו את הענק הראשון יימיר ויצרו ממנו את מרבית היקום. לאחר שנוצר היקום, יצרו שלושת האלים את האנשים הראשונים, אסק ואמבלה, משני עצים. אודין הפיח בהם חיים ואילו אחיו העניקו להם מחשבה, רגשות וכן את חושי הראייה והשמיעה. בהקשר זה נקרא אודין פוֹלְדַרְדְרוֹטין ("אדון האדמה") ואַלְדַפוֹד ("אבי האדם").
חכמה ושירה
שמאל|ממוזער|150px|אודין בדמות הנווד בעל העין האחת, 1886 מאת גאורג וון רוזן
שמאל|ממוזער|150px|אודין שופך חלק מתמד ההשראה על עולם בני האדם
סיפורים רבים אודות אודין מוקדשים לתיאור מאמציו לזכות בידע ובעצות, לפעמים תוך מוכנות להקרבה. מספר סיפורים כתובים בצורת שיחה והמידע המועבר לקורא חשוב יותר מהעלילה עצמה. ב"בלדה של ואתְרוּתְניר" מגיע אודין, מחופש, להיכלו של הענק ואתרותניר ("חזק בחידות") ומציג את עצמו כאדם ששמו גַנְגְרַת ("משיג עצות"). הענק מזמין את אודין להוכיח את חוכמתו בתחרות חידות שעליה יהמרו שניהם בראשיהם. לאחר שיחה ממושכת, שבמהלכה נגלה לקורא מידע רב, נשאל הענק "מה לחש אודין באוזנו של בנו לפני שהובל לשריפה?". השאלה מתייחסת לבנו באלדר, אשר נרצח על ידי האל הוד'ר (ראו סיפור מפורט בערך על ראגנארוק) ונשרף בתוך ספינה בצורה טקסית. הענק מבין כי רק אודין בעצמו יוכל לדעת את התשובה לשאלה זו ומודה כי אודין אכן חכם יותר.
הבלדה של גְרימניר מספרת על ויכוח של אודין עם אשתו פריג בנוגע למלך מסוים שעליו הוא פרש את חסותו. פריג טוענת כי המלך רשע ומענה את אורחיו ואודין יוצא לבדוק את הטענה. מחופש כהרגלו, אודין מציג את עצמו למלך כאדם בשם גרימניר ("חובש הברדס"), אולם מסרב לספר דבר על עצמו. המלך מחליט לענות אותו כדי להכריחו לדבר ואודין נקשר בין שתי להבות. אַגְנַר, בנו של המלך, לא מסכים עם מעשי אביו ומציע לאודין משקה. על נדיבות זו, מעביר אודין לנסיך מידע רב על האלים והעולם. בסופו של הסיפור, מגלה המלך כי הוא מענה את אבי האלים ומנסה לחלצו מהאש. אולם, חרבו קופצת מנדנה והוא נופל עליה. לאחר מכן מולך בנו אגנר שנים רבות.
רצונו של אודין לרכוש ידע נראה גם בנכונותו להקריב אחת מעיניו כדי לשתות מהבאר של מימיר. שתיית מי הבאר העניקה חכמה, אולם מימיר דרש מחיר כה גבוה עבור הגישה למים, עד כי אף אל חוץ מאודין לא היה מוכן לשלמו. כאשר נותר עם עין אחת בלבד, נקרא אודין גם בַלֵיְג ("בעל העין הבוערת").
אודין מודע לנבואה אודות הראגנארוק, קרב אחרית הימים, ועל כן מזהה את הסימנים ומנסה להתכונן. בעוד אויביו צועדים לעבר שדה הקרב, פונה אודין אל הענק מִימִיר בפעם האחרונה כדי לקבל את עצתו.
המסורת גם קושרת את אודין עם מתן היכולת לכתוב שירה. אודין היה האל אשר לפי האדה הפואטית השיג את תמד ההשראה מהענקים. תמד ההשראה נעשה על ידי צמד גמדים אשר שחטו את האל החכם קווסיר וערבבו את דמו עם דבש. בהמשך לקח הענק סיטונג את התמד מידי הגמדים והציב את בתו לשמור עליו. אודין פיתה אותה וגנב את התמד. בזמן מעופו חזרה לאסגארד שפך אודין בטעות מעט מהתמד על עולם בני האדם והעניק להם את היכולת להלחין שירים. באדה הפרוזאית, האל בְרַאגי מספר כי אודין נתן את התמד לאלים ולאלה אשר יכולים להלחין, ועל כן קוראים לשירה "השלל של אודין ומתנתו"
מארח נשמות הגיבורים
גיבורים שמתו בשדה הקרב ונבחרו על ידי הוולקיריות מגיעים לוואלהלה, היכלו המפואר של אודין. מקורות מסוימים טוענים כי אודין מקבל רק מחצית מהלוחמים ואילו החצי השני מגיע לפולקוואנג, מקום מגוריה של האלה פריה. הלוחמים המובחרים אשר הגיעו לוואלהלה נקראו אֵיְנהֵרְיַאר. תרגום המונח הוא "צבא של אחד", במשמעות של לוחם יוצא דופן ברמתו. אולם ניתן להבין את הביטוי גם כשם כולל לאלה אשר נמצאים עתה בצבא אחד בעוד קודם הם היו בצבאות שונים. נשמות הלוחמים המובחרים יחכו בוואלהלה עד הראגנארוק, שבו יילחמו לצדם של האלים כנגד הענקים. עד אז יבלו את זמנם באכילה, בשתייה ובקרבות אימונים בחברתו של אודין. על תפקידו זה, נקרא אודין גם וַאלְפַדֵר ("אבי המתים").
מגלה הרונות
לפי האדה הפואטית, אודין הקריב את עצמו במשך תשעה ימים. הוא נתלה על העץ יגדראסיל ופצע את עצמו בחניתו, כדי לגלות את קסם הרונות. בסופו של התהליך, אודין מגלה את הרונות ומתרפא. בהמשך הבלדה, אודין מספר לקורא על הרונות השונות שהוא מכיר ועל יכולתן. מעשה זה קשר את אודין עם התלייה, הוא נקרא גם הַנְגַטיר ("אל התלויים") וקורבנות אדם הוקרבו לו על ידי תלייה.
Veit ek at ek hekk vindga meiði áידוע לי כי הייתי תלוי על העץ החשוף לרוחותNætr allar níu, geiri undaðrבמשך תשעה לילות, פצוע בחניתOk gefinn Óðni, sjálfr sjálfum mérוהקרבתי לאודין, את עצמי לעצמי בשבילי האדה הפואטית, חלק שני - הבלדה של הנעלה, בית 138
אודין גם למד את רזי הסֵיְד - אומנות הכישוף - מהאלה פְרֵיה, זאת על אף שהאומנות נחשבה נשית. על כך הוא זוכה בלעגו של לוֹקי.
פולחנו של אודין
על אף מעמדו הבכיר של אודין בכתבים השונים, ממצאים שונים מצביעים על כך שבנו, האל תור, זכה למעמד רם יותר בפולחן. אדם מברמן, היסטוריון גרמני מימי הביניים, מתאר בספרו "היסטוריה של הבישופים של ברמן" (Gesta Hammaburgensis Ecclesiae Pontificum) את המקדש הגדול באופסלה, שם "האנשים מכבדים את פסליהם של שלושה אלים, הממוקמים כך שהחזק ביותר - תור - יושב באמצע. משני צדיו נמצאים וֹודַן (אודין) ופְריקוֹ (פרייר)".
עדות נוספת למעמדו הבכיר יחסית של תור ניתן לראות בשימוש בשמו בשמות אנשים ומקומות. בארצות סקנדינביה תדירות השימוש בשמו של אודין שונה, אולם בכולן היא מתגמדת לעומת המגוון העצום של שמות אנשים ומקומות הקשורים לשמו של תור.
Þá skyldi blóta í móti vetri til árs, en at miðjum vetri blóta til gróðrar, hit þriðja at sumri, þat var sigrblótביום של חורף תהיה הקרבת קורבן לשנה טובה, באמצע החורף ליבול טוב, והקרבה שלישית בקיץ, בשביל ניצחון בקרב ציוויו של אודין, כפי שהוא מופיע בסאגה על בני אינגלינג, פסקה שמינית.
טקסי הפולחן, אשר נקראו בלוֹט, כללו הקרבת קורבנות אדם ולא היו מופנים רק לאודין. אדם מברמן מתאר טקס אשר נערך אחת לתשע שנים, במקדש באופסלה. בטקס היו חייבים להיות נוכחים כל תושבי שוודיה, הנוצרים אולצו לשלם קנס על היעדרותם. במהלך תשעת ימי הטקס הוקרבו תשעה זכרים מכל סוג של בעל חיים, כגון סוסים וכלבים, וגם בני אדם הוקרבו. הקורבנות נתלו בחורשה סמוכה. הקשר לאופן שבו נתלה אודין ברור, אולם אינו חד-משמעי. סיפורים אחרים אודות הקרבת קורבנות לאודין מעידים כי ייתכן שהנוהג היה נפוץ. במקרה המתואר בסאגת גַאוּטְרֵק, מלחים על ספינה אשר נקלעת לסופה מחליטים להקריב קורבן לאודין. לשם בחירת הקורבן נערכת הגרלה ובה עולה המלך ויקַאר אשר נמצא על הספינה ולבסוף הוא אכן נתלה. במקרה אחר, מסופר על מלך שוודי אשר הקריב לאודין את בניו אחת לעשר שנים כדי לזכות באריכות ימים. כשבא להקריב את בנו האחרון, לאחר שהקריב כבר תשעה, לא הרשו לו זאת נתיניו והוא מת מזקנה.
את יחסם של תושבי סקנדינביה אל אודין ניתן להמחיש בשני סיפורים. סאגת בַאגְלֵר, שנכתבה במאה ה-13, מספרת על רוכב בעל עין אחת אשר הגיע לעיירה וביקש מהנפח המקומי לפרזל את סוסו. הנפח התעניין איפה עצר הזר בפעם הקודמת וזה מספר על מקום מרוחק בצפון. עוד מספר הוא כי השתתף בקרבות רבים, אבל עכשיו הוא עובר לשוודיה. לבסוף מגלה הזר לנפח כי הוא אודין ורוכב הלאה. ההקשר לסיפור הוא חוזה השלום אשר נחתם אז בנורווגיה וקרב אשר פרץ במקביל בשוודיה. אודין, אל המלחמה, עובר ממקום שבו אין לו עוד תעסוקה, למקום אחר. סאגה אחרת מספרת כי בסביבות 1230, התבקש המשורר סנורי סטורלוסון על ידי סקול בארדסון לכתוב שיר המשווה את אויבו של סקול לאודין ומתאר את שניהם כמחרחרי ריב. סיפורים אלו מראים כי יחסם של האנשים כלפי אודין ותפקידו לא היו פשוטים כלל וכלל ותכונות האופי השליליות של אודין היו ידועות היטב.
במאה ה-20 חלה התעוררות מחודשת של האמונה באלים נורדיים ובהם אודין. דת האַסַאטְרו (Ásatrú), אמונת האייסיר, המוכרת גם כאוֹדיניזם היא דת מוכרת באיסלנד ובדנמרק.
פרויקט החיפוש אחר אודין
"החיפוש אחר אודין" (בנורווגית: Jakten på Odin) הוא שמו של הפרויקט האחרון של תור היירדאל. כוונתו של היירדאל הייתה להוכיח את הרעיון המוצג בסאגה על בני אינגלינג. הסאגה היא החלק הראשון מתוך ההֵימְסקְרינְגלַה ("קורות מלכי נורווגיה") של סנורי סטורלוסון. סטורלסון, פוליטיקאי משורר והיסטוריון איסלנדי נוצרי בן המאה ה-12, ניסה מצד אחד לשמר את הסיפורים והמסורות האליליות של עמו ומצד שני להוריד מהם את הפן המיתולוגי. סטורלסון מסביר כי האלים היו מהגרים מאזור הנהר דון אשר כה הרשימו את האוכלוסייה המקומית עד שאלו החלו לסגוד להם. ה"אִינְגלינגה סאגה" מספרת כי שושלת אינגלינג החלה ממלך בשם אודין.
תור היירדאל ניסה לחפש את מקור האייסיר, קבוצת האלים שאודין נמנה עמה, לפי הנתיב המתואר בסאגה: מהים השחור והנהר דון, דרך ארצות הסקסונים בצפון גרמניה, העיר אודנסה ועד סיגטונה העתיקה (הממוקמת כ-4 ק"מ מערבית לסיגטונה שבשוודיה). התאוריה של היירדאל מתבססת ברובה על דמיון בין שמות של דמויות מהמיתולוגיה לבין שמות של מקומות ועמים באזור הים השחור, כדוגמת אסיה ואֵיְיסיר, העיר אַזוֹב ו"אַס-הוף" ("מקדש האייסיר"), האל אודין ואוּדי (קבוצת שפות מקומית), האל טיר והטורקים.
עבודתו של היירדאל, אשר פורסמה בספר בנורווגית הנושא את שם הפרויקט, ספגה ביקורת ממספר סיבות. ראשית, היירדאל התעלם לחלוטין מהשינויים שחלו בשפות בפרקי הזמן המדוברים. מוצג דמיון בין צורות הגייה חדשות ועתיקות, אולם אלו השתנו במהלך הזמן. האל אודין נקרא בתקופה המדוברת ווֹטַנַז (כשמו של ים אזוב בתקופה הקדומה -מאוטן) והעיר אזוב קיבלה את שמה מהטורקים כ-1,000 שנה לאחר התקופה שבה חיו שם ה"אייסיר" לפי התאוריה. שנית, שיטת העבודה שלו ואופן הפרסום של ספריו אינם מאפשרים בדיקה מדעית של רעיונותיו. בנוסף, בין תיאוריו נמצאו טעויות עובדתיות.
אודין בתרבות המודרנית
שמאל|ממוזער|200px|אודין רודף אחרי בְרוּנְהילְד, איור מאת ארתור רקהאם לאופרה של ריכרד וגנר
שמאל|ממוזער|200px|הר אודין, קנדה
משמעות שמו של היום הרביעי בשבוע באנגלית (Wednesday), בדנית, בנורווגית ובשוודית (Onsdag) הוא "היום של אודין".
משמעות שם העיר ונדסבורי (Wednesbury), הנמצאת באנגליה, היא "המבצר של אודין" או "העיר של אודין" (הסיומת bury מקורה במילה borough שמשמעותה במקור הייתה עיר מבוצרת). מעל העיר הוצב פסל מתכת של סלייפניר, בתצלומים ניתן לראות כי הוא בעל שמונה רגליים (ראו כאן וכאן). מקומות רבים אחרים קרויים על שמו של אודין, ביניהם ניתן למנות את Wednesfield (השדה של אודין) באנגליה, Woden Valley (עמק וודן) ליד קנברה באוסטרליה, הר אודין בקנדה והעיר אודנסה (המקום הקדוש של אודין) השוכנת בדנמרק ליד פיורד ונהר הנושאים את אותו שם.
מסורת מקומית טוענת כי הקניון אסבירגי (Ásbyrgi, "מבצר האייסיר"), הנמצא בצפון איסלנד, קיבל את צורת הפרסה הייחודית שלו מחבטה של אחת מפרסותיו של סלייפניר, סוסו של אודין. הצורה דמוית הפרסה נראית היטב מתצלומי אוויר, כגון אלה.
אודין הוא דמות מרכזית בסאגת האופרות של ריכרד וגנר "טבעת הניבלונג" שגם בה הוא עומד בראש פנתאון האלים, בשמו הגרמני ווטאן.
אודין מופיע בספר "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" של דאגלס אדמס והוא אחת הדמויות הראשיות בספר "אלים אמריקאים" של ניל גיימן. באחד הסיפורים הקצרים השזורים בספר מתוארת הקרבת קורבן לאודין לצורך ניבוי העתיד, הקורבן נתלה.
ווֹטָן היה שם קוד למערכת ניווט בעזרת רדיו שבה השתמשו מפציצי לופטוואפה במלחמת העולם השנייה, אשר נקראה גם התקן-Y. הבריטים ידעו על קיומה ועל סמך שמה הניחו כי מדובר במערכת הפועלת בעזרת משדר רדיו אחד (אודין היה בעל עין אחת). ההנחה בדבר שמות הקוד המילוליים של הנאצים התגלתה כנכונה ומערכת משבשת פותחה בזמן.
גנדלף, מכשף מעולם הארץ התיכונה מזכיר את אודין בדמות הנווד המזוקן. טולקין אף מזכיר את הקשר מפורשות באחד ממכתביו ומתאר את גנדלף כ"Odinic wanderer".
דמותו של מאט קוטון, אחד מהגיבורים בספרי "מחזור כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן, מציגה הקשרים רבים לדמותו המיתולוגית של אודין. בין השאר ניתן למנות את העדפתו לשימוש בחנית עליה מצוירים צמד עורבים ושיר המזכיר זיכרון ומחשבה (שמות העורבים של אודין), העובדה כי נתלה כמחיר על רצונו לזכות בידע, הנבואה הטוענת כי ייתן מחצית מאור העולם כדי להצילו וההקשר לזימון גיבורים מתים לשדה הקרב.
אודין ודמויות אחרות מהפנתאון הנורדי מופיעות לעיתים קרובות בשיריהן של להקות מטאל שונות, כגון מנוור.
אודין, דמות בדיונית המבוססת על האל הנורדי, מופיעה בחוברות הקומיקס של תור בהוצאת מארוול קומיקס.
השיר "Immigrant Song" של להקת לד זפלין הוא מין תפילת לוחמים סקנדינבים לאודין ות'ור (תרגום חופשי: "פטיש האלים יניע את ספינותינו לאדמות חדשות. ולהאלה, הנה אני בא").
האסטרואיד שהתגלה ב-1986 על ידי האסטרונום פאול ג'נסן נקרא על שמו.
בסדרת האנימה "יו-גי-הו! המימד החמישי" מופיעה קבוצה של שחקני קלפים בשם "צוות ראגנארוק", למנהיג הקבוצה יש קלף מפלצת חזק ביותר בשם "אודין, אבי האיסייר".
במשחק הווידאו God of War (2018) ובהמשכו God of War: Ragnarök (2022), אודין הוא האנטגוניסט הראשי.
גרסה בדיונית לדמותו של אודין מאוזכרת במשחק "Assassin's Creed Valhalla", ובהמשך מופיעה כדמות ראשית בחבילת ההרחבה שלו, "Dawn of Ragnarok".
קישורים חיצוניים
סיפורים שונים - אודות אודין והמיתולוגיה הנורדית
The Children of Odin - סיפורים מהמיתולוגיה הנורדית עבור ילדים, הפרק השני בספר מספר על אודין
מאמר הבודק קווי דמיון בין אגדות איריות לבין עינו היחידה של אודין
מאמר על תפקידו של אודין במצוד הפראי
אודין במקורות לנגוברדים
רשימת שמותיו השונים של אודין
הסבר תמציתי על אודין במילון קליבסי-ויגפוסון לאיסלנדית עתיקה
מאמר מקיף על הברסרקרים, כולל השערה לפיה המפלצת גְרֵנְדֵל מתוך הפואמה ביאוולף היא בעצם לוחם ברסרקר
Odinic Rite - ארגון שמטרתו החזרת האמונה באודין
מאמר על הבלוט
הזאבים של אודין, סיפורים על גרי ופרקי
הערות שוליים
קטגוריה:אלים נורדיים
קטגוריה:ראשי פנתאון
קטגוריה:אלי מלחמה
קטגוריה:אלי חוכמה
קטגוריה:פגאניזם גרמאני
קטגוריה:מיתולוגיה נורדית
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-10-01T01:19:58 |
הליגה האיטולית | הליגה האיטולית הייתה ברית צבאית של יוונים באיטוליה, בצפון מזרח יוון של היום, בתקופת יוון ההלניסטית.
הייתה זו ליגה חזקה, יריבתה המרה של הליגה האכאית. הליגה האיטולית התנגדה גם לשליטת מוקדון ביוון. בפלישת הגאלים (או כפי שכונו ביוון "גלאטים"), הצליחו להדוף את הפלישה במקום בו נכשלה מוקדון וקראו לעצמם "מושיעי יוון".
במלחמה המוקדונית הראשונה היו בברית עם הרפובליקה הרומית נגד מוקדון. לאחר הניצחון הרומאי התלוננו שלא קיבלו מספיק טובות הנאה.
הליגה התפרקה כתוצאה מההשתלטות הרומאית על יוון במהלך המאה השנייה לפני הספירה, השתלטות שהושלמה בשנת 146 לפנה"ס.
שוד ימי
ייתכן ששמם השלילי של האיטולים כעוסקים בשוד ימי נוצר כתוצאה מהטיית המקור העיקרי לתקופה זו. פוליביוס שהוא המקור החשוב ביותר לתקופה היה בן הליגה האכאית, העוינת לאיטולית ונראה שהוא אחראי במידה רבה לשמם המסורתי הרע של האיטולית: ארץ המלאה בשודדי דרכים ושודדי ימים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:העולם ההלניסטי | 2020-10-08T03:42:49 |
הליגה האכאית | שמאל|ממוזער|250px|הליגה האכאית בשיאה בשנת 150 לפנה"ס
הליגה האכאית (ביוונית: Κοινὸν τῶν Ἀχαιῶν) הייתה קונפדרציה של ערי מדינה יווניות בתקופה ההלניסטית בחבל אכאיה שבצפון חצי האי הפלופונסוס. בהמשך התפשטה הליגה לכל רחבי חצי האי פלופונסוס שביוון.
מדינות הליגה היו ביחסים מתוחים ולעיתים אף במצב מלחמה עם הליגה האיטולית. לא אחת היו בברית עם מצרים התלמית.
אישיות בולטת בליגה זו, היא אראטוס מסיקיון שהיה סטרטגוס של הליגה במשך 23 שנה – לא ברציפות אלא במספר תקופות.
הליגה האכאית נלחמה למען האינטרס שלה, אף שנלחמה בשלטון המקדוני, לא חששה לבקש סיוע כאשר נלחמה בספרטה שהייתה בשלטון המלך אגיס הרביעי.
הליגה האכאית הביאה שגשוג כלכלי לחברות בה, ותמרנה את דרכה בין חילופי השלטון של בית אנטיגונוס, ולימים גם תחת שלטון רומא.
הליגה האכאית הייתה מבוססת על מוסדות כגון: אספת העם, המועצה (בולה) וסטרטגוס.
ההיסטוריון פוליביוס נהג לשבח את הליגה האכאית על תפקודה, ועל שיטת השלטון שהנהיגה. יש האומרים כי ההיסטוריון הגזים בדבריו עקב פטריוטיות.
ערים שחברו בליגה
דימה, פתרס, פארי, טריתיה, אֵכְיִוֹן (Aegion), בורה, כרוניה, לאונטיום, אֵרייה, פלטאיה, אלנוס, הליק, סיקיון, קורינתוס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:העולם ההלניסטי | 2024-09-08T14:00:44 |
23 באוקטובר | 23 באוקטובר הוא היום ה-296 בשנה (297 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 69 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
42 לפנה"ס – קרב פיליפי השני: צבאו של מרקוס יוניוס ברוטוס מובס סופית על ידי צבאותיהם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביוס והוא מתאבד לאחר מכן
1086 – קרב א-זלאקה: המוסלמים מביסים את כוחות ממלכת קסטיליה הנוצרית
1739 – פורצת מלחמת אוזנו של ג'נקינס בין בריטניה לספרד
1915 – כ-30,000 נשים צועדות בשדרה החמישית בניו יורק, בתביעה לקבלת זכות בחירה
1936 – אדולף היטלר ובניטו מוסוליני יוצרים את ציר רומא-ברלין
1942 – פורץ קרב אל-עלמיין במצרים
1946 – נוסד קיבוץ עין צורים
1956 – פורץ המרד ההונגרי נגד השלטון הסובייטי
1983 – בפיגוע התאבדות כפול נהרגים בביירות 241 לוחמים אמריקנים ו-58 צרפתים
1986 – תחילת השידורים הניסיוניים של ערוץ 2
1998 – בנימין נתניהו ויאסר ערפאת חותמים על הסכם ואי
2002 – תחילת משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה
2011 – רעידת אדמה בעוצמת 7.3 בסולם ריכטר מתרחשת בטורקיה
2012 – תקיפת מפעל התחמושת "ירמוך" בסודאן
נולדו
ממוזער|216x216 פיקסלים|אבשלום פיינברג
שמאל|ממוזער|240x240px|פלה
ממוזער|196x196 פיקסלים|מייקל קרייטון
1491 – איגנטיוס הקדוש מלויולה, מייסד מסדר הישועים (נולד ב-1556)
1715 – פיוטר השני, קיסר האימפריה הרוסית בשנים 1727–1730 (נפטר ב-1730)
1801 – אלברט לורצינג, מלחין גרמני (נפטר ב-1851)
1889 – אבשלום פיינברג, ממייסדי הארגון ניל"י (נהרג ב-1917)
1909 – מוחמד לטיף, כדורגלן מצרי (נפטר ב-1990)
1925 – ג'וני קרסון, מנחה טלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-2005)
1925 – מאנוס חג'ידאקיס, מלחין יווני (נפטר ב-1994)
1933 – יגאל תומרקין, צייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2021)
1935 – אריה משה אליהו קפלן, רב אורתודוקסי אמריקני (נפטר ב-1983)
1937 – יעקב העליון, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2021)
1937 – איתנה פדן, מיקרוביולוגית וביוכימאית ישראלית
1940 – פלה, שחקן כדורגל ברזילאי (נפטר ב-2022)
1941 – נחום נריה, ראש ישיבת "תורה בציון" באפרת ומייסד ארגון "משואה"
1942 – מייקל קרייטון, סופר אמריקאי (נפטר ב-2008)
1942 – נועה סקלי, כדורסלנית ישראלית
1947 – עבד אל-עזיז א-רנתיסי, טרוריסט פלסטיני (נהרג ב-2004)
1949 – אורי אברהמי, שחקן תיאטרון ישראלי
1949 – מייה הורוביץ, גנטיקאית ישראלית
1954 – אנג לי, במאי קולנוע אמריקאי יליד טאיוואן
1957 – פול קגאמה, נשיא רואנדה
1960 – רנדי פאוש, פרופסור אמריקני למדעי המחשב (נפטר ב-2008)
1960 – אלימור זילברמן, עיתונאית, עורכת אופנה ואשת טלוויזיה ישראלית
1960 − מירווה אחמדזאי, מפיק מוזיקלי צרפתי
1961 – אנדוני זוביזרטה, שוער כדורגל ספרדי-בסקי
1963 – ראשידי יקיני, כדורגלן ניגרי ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2012)
1964 – רוברט טרוחיו, בסיסט להקת המטאל מטאליקה
1972 – טיפני מילברט, שחקנית כדורגל אמריקאית
1976 – ראיין ריינולדס, שחקן ומפיק קנדי
1976 – יונתן פז-בוגנים, שחקן, זמר, מורה למתמטיקה ותיאטרון ורקדן ישראלי
1979 – דני דויטש, חזאי וכתב טלוויזיה ישראלי
1979 – אלי אלטוניו, שחקן ישראלי
1980 – מעין רוגל, סופרת ותסריטאית ישראלית
1983 – אילה זילברמן, שחקנית ישראלית
1986 – אמיליה קלארק, שחקנית אנגלייה
1995 – אגנס טירופ, אתלטית קנייתית (נפטרה ב-2021)
נפטרו
ממוזער|213x213 פיקסלים|ברוטוס
שמאל|ממוזער|150px|אל ג'ולסון, בבלק פייס, בסרט זמר הג'אז, הסרט המדבר הראשון, עם מיי מקאבוי
42 לפנה"ס – מרקוס יוניוס ברוטוס, אחד מראשי הקשר לרציחתו של יוליוס קיסר (נולד ב-85 לפנה"ס)
1157 – סוון השלישי, מלך דנמרק (נולד ב-1125)
1456 – ג'ובאני דה קפסטראנו, קדוש נוצרי (נולד ב-1386)
1872 – תאופיל גוטייה, משורר, סופר ומבקר צרפתי (נולד ב-1811)
1874 – אברהם גייגר, ממייסדי היהדות הרפורמית (נולד ב-1810)
1887 – אליהוא וושבורן, פוליטיקאי אמריקני (נולד ב-1816)
1892 – אמין פאשא, רופא, חוקר טבע ומושל אקווטוריה (נולד ב-1840)
1893 – אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה (נולד ב-1857)
1896 – קולומבוס דלאנו, חבר בית הנבחרים ומזכיר הפנים של ארצות הברית (נולד ב-1809)
1950 – אל ג'ולסון, זמר, שחקן וקומיקאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1886)
1963 – משה דפנא, מחנך ומשורר עברי (נולד ב-1884)
1968 – אלפרד נוימן, אדריכל יהודי-צ'כי (נולד ב-1900)
1980 – טיבור רוזנבאום, איש עסקים יהודי ופעיל ציוני (נולד ב-1923)
1991 – רפי פסחזון, מוזיקאי, מנחה זמר עברי ומנצח על חבורות זמר (נולד ב-1937)
2000 – יוקוזונה, מתאבק אמריקאי (נולד ב-1966)
2003 – סונג מיילינג, אשתו של המנהיג הסיני צ'יאנג קאי שק (נולדה ב-1898)
2003 – קווין מגי, כדורסלן אמריקאי ששיחק בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בשנים 1984–1990 (נולד ב-1959)
2011 – אמנון סלומון, צלם קולנוע ישראלי, זוכה פרס אופיר לצילום (נולד ב-1940)
2011 – מרקו סימונצ'לי, רוכב מרוצי אופנועים איטלקי (נולד ב-1987)
2016 – ח'ליפה בן חמד אאל ת'אני, אמיר קטר השישי (נולד ב-1932)
2019 – מרסל ניניו, מגיבורי "העסק הביש" (נולדה ב-1929)
2020 – מרדכי בן-חורין, אדריכל ישראלי (נולד ב-1930)
2020 – יהודה בארקן, שחקן קולנוע, מפיק, במאי ותסריטאי ישראלי (נולד ב-1945)
2021 – סירקה טורקה, משוררת פינית (נולדה ב-1939)
2022 – ליבור פשק, מנצח צ'כי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
כימיה – יום המול
22 באוקטובר – 24 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כג
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-18T21:50:15 |
רונלד ריגן | הפניה רונלד רייגן | 2023-12-28T16:11:33 |
דיגר | ממוזער|250x250px|מנגינת המשחק כפי שהיא נשמעת ב-Digger Remastered דרך כרטיס הקול (הערה: איכות המוזיקה איננה בדיוק כמו איך שהיא נשמעה במשחק המקורי, כיוון שכרטיס הקול של המחשב מתקשה לחקות את הדרך המיוחדת בה הצליל בדיגר מופק ברמקול הפנימי של המחשב).
דיגר (באנגלית: Digger) הוא משחק מחשב שפותח בשנת 1983 על ידי Windmill software, והפך לפופולרי באותם הימים. בשנת 1998 חידש אותו אנדרו ג'נר (Andrew Jenner) תחת השם Digger Remastered, והפך אותו לתואם מחשבים חדישים, אך עם נאמנות מלאה למקור ומספר תוספות אופציונאליות.
תיאור המשחק
גיבור המשחק הוא טרקטור שמטרתו לאסוף אבני חן ושקי זהב תוך התחמקות ממפלצות או חיסולן. כדי להיפטר מאויביו יכול הטרקטור להפיל עליהם שקי זהב (ולהיזהר שלא ייפלו עליו) או לירות בהם מרחוק. היריה מתחמשת מחדש אחרי 6 שניות וניתן לדעת על ידי עין הדיגר- אם יש אישון בעין סימן שהוא חמוש. כאשר מצליח השחקן להיפטר ממספר מסוים של אויבים, מספר העולה עם התקדמות בשלבים, מופיע דובדבן בפינה הימנית העליונה של המשחק, לקיחת הדובדבן מכניסה את השחקן למצב בונוס, הנמשך מספר שניות, הקטן עם ההתקדמות בשלבים, בו הוא יכול לאכול את המפלצות בעוד אלו מנסות להתחמק ממנו (בדומה לאכילת גלולת כוח בפק-מן), אבל המפלצות שנאכלו חוזרות בסיום הבונוס. ניתן לעבור שלב באמצעות איסוף כל אבני החן שבשלב או חיסול מספר מסוים של מפלצות, המשתנה משלב לשלב. כשמפלצת נפגשת עם מפלצת אחרת שתי פעמים או נחסמת על ידי שקי זהב, היא הופכת ל"קניבל" לכ-5 שניות ויכולה לחפור וגם לאכול אבני חן ושקים. כמו כן, אם מפלצת קניבלית אוכלת את אבני החן האחרונות שנשארו בשלב, השלב מסתיים לזכות השחקן.
מוזיקה
במהלך המשחק מושמעת הנעימה פופקורן, במהלך מצב "בונוס" מושמעת הפתיחה (אוברטורה) של האופרה וילהלם טל מאת ג'ואקינו רוסיני, כאשר השחקן נתפס על ידי המפלצות ומת מושמעת הסונטה לפסנתר מס' 2 הידועה גם כ"מארש האבל" מאת פרדריק שופן.
גרסאות נוספות
המשחק מ-1983 עבד מהר מדי על מחשבים מהירים מ-IBM 4.77Mhz אליו תוכנן במקור. בנוסף, משום שהמשחק תוכנן במקור למתאם תצוגה CGA, הוא לא הוצג כהלכה במחשבים עם מתאמי תצוגה חדישים יותר. על מנת להתגבר על בעיות אלו, נכתבה בשנים 1990-91 גרסה חדשה של דיגר שהשתמשה בקוד המקורי למצב המשחק והכילה יכולות נוספות, כמנגנון האטה, היכולת ליצור ולערוך שלבים נוספים, טבלת שיאים שונה בעבור כל שלב ועוד. הגרסה המשופרת נכתבה על ידי המתכנתים הרוסים מיכאל לארנטיב (Mikel Lavrentiev) ודמיטרי פטרוב (Dmitry Petrov).
בגרסה מתקדמת יותר ניתן לשחק עם שני שחקנים (אבל הם עלולים בטעות לירות אחד על השני).
בשנת 1998 יצר אנדרו ג'נר גרסה חדשה למשחק בשם Digger Remastered והפיץ אותה תחת רישיון GPL, הגרסה החדשה הותאמה לפלטפורמות שונות, ביניהן חלונות, Java ולינוקס. הגרסה תואמת למשחק המקורי בתוספת אופציות שונות ביניהן האפשרות להקליט משחקים, אופציה שיצרה תת-תרבות של יצירת סגנונות משחק חדשים והפצתם.
בסביבות 2004 הופץ קוד המקור של דיגר לציבור, אך רק למטרות היסטוריות, ולא כקוד פתוח. זאת, בניגוד לקוד של Digger Remastered אשר הופץ תחת רישיון GPL כקוד פתוח.
קישורים חיצוניים
www.Digger.org - אתר החידוש Digger Remastered
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי חשיבה ממוחשבים
קטגוריה:משחקי פעולה ממוחשבים
קטגוריה:משחקי מחשב
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1983
קטגוריה:משחקי וידאו שפותחו בקנדה | 2024-07-06T10:13:00 |
תקופה הלניסטית | REDIRECT יוון ההלניסטית | 2005-06-11T17:01:52 |
תמונת ISO | תמונת ISO או ISO image, הוא כינוי לקובץ בינארי המכיל את כל המידע על מדיה מסוימת (בדרך כלל תקליטור).
אפיון שמירה זה שונה ממבנה הקבצים הרגילים כיוון שהוא מכיל את המידע כפי שהוא מופיע פיזית על המדיה, ולא במבנה של קבצים (אשר עלולים להיות חסרי כל סדר על המדיה עצמה). מכאן גם נובע השם, שכן הקובץ הוא כמו דמות המשתקפת מהמראה של מבנה הקבצים במדיה. דמויות ISO אינם קובצי ארכיון מכווצים (כגון ZIP ו-RAR), למרות הדמיון בשמירת מספר קבצים בקובץ אחד, שכן גודלם בדרך כלל זהה או גדול מגודל המדיה המקורית.
השימוש העיקרי של קובצי דמות ISO הוא להעברת עותקי תקליטורים ברשת האינטרנט. הפצות של GNU/לינוקס אימצו בחום את הפורמט הנ"ל להפצת תוצריהם ברשת, כדרך נוחה וקלה. הלקוח שמקבל את המוצר בדמות ISO, יכול להשתמש בו כתקליטור רגיל על ידי תוכנות לדימוי כוננים וירטואליים כמו DAEMON Tools.
לרוב דמויות ISO הן כבדות משקל (אם מדובר בתקליטור - כ־700 מגה בית של מידע), ולכן רבים ממפיצי הקבצים מציגים באתריהם את תוצאת תוכנת MD5SUM (אשר, בתור סיכום ביקורת באמצעות אלגוריתם MD5, משייכת לכל קובץ מחרוזת תווים ייחודית), כדי שמורידי הדמויות יוכלו להשוות את המחרוזת המתקבלת על הקובץ שהורד ולבדוק אם שום דבר לא נפגם בזמן ההורדה.
פורמט ISO הוא אחד הנפוצים בתחום הדיסקים, ניתן למצוא גם את סיומת img. על חלק מקבצי תמונת ISO. עם זאת, קובצי img נוהגים להיות בעלי תוכן שונה במקצת. בנוסף משתמשים בסיומת UDF. כדי לציין שמערכת הקבצים בתוך תמונת ISO היא למעשה UDF ולא ISO 9660.
ישנם פורמטים נוספים לדמויות של תקליטורים, ביניהם BIN, פורמט nrg של חברת Nero ועוד, אך הם נפוצים פחות ופועלים על עקרון שונה.
מקור השם הוא בתקן ISO 9660 של ארגון התקינה הבין-לאומי (בר"ת ISO). מספר התקן (9660) נשמט מהשם.
קישורים חיצוניים
EMCA-119 - התקן שעליו מבוססת הגרסה הראשונית של התקן - ISO9660:1988
פרטים נוספים על ISO9660:1999 - גרסה מאוחרת יותר של התקן
קטגוריה:פורמטים דיגיטליים | 2022-02-16T18:31:55 |
פיליפוס השני, מלך מוקדון | שמאל|ממוזער|200px|מטבע שנטבע על ידי פיליפוס – האל אפולו
ממוזער|250px|מוקדון ויוון עם מותו של פיליפוס
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת פיליפוס השני בסקופיה
ממוזער|מטבע דרכמה כפולה של פיליפוס
פיליפוס השני (382–336 לפני הספירה) היה מלך מוקדון בשנים 359–336 לפני הספירה, ואביו של אלכסנדר הגדול. פיליפוס הרחיב את גבולות ממלכתו וביסס את מצבה הכלכלי. בימי שלטונו עלתה מוקדון לגדולה ולעמדת בכורה ביוון העתיקה. ניצחונו בקרב כירונאה סימן את קץ העצמאות היוונית. מאותו הקרב עברה באופן סופי ההגמוניה מהפולייס היווניות לעבר גורמים זרים.
פיליפוס נודע לא רק ככובש גדול, אלא גם כפטרון האומנויות. בימי חייו הורחב הארמון המלכותי בבירתו – פלה. הוא המשיך את מסורת קודמיו ותמך באמנים וביוצרים רבים. ראה עצמו בן התרבות היוונית הקלאסית, אף על פי שיריביו הפוליטיים, ובמיוחד דמוסתנס, נטו לקרוא לו ברברי.
נעורים
פיליפוס השני היה בנו השלישי של אמינטס השלישי ואורידיקי . הוא נולד בפלה בירת מוקדון. בין השנים 368–364 לפני הספירה הוא היה בן ערובה בתבאי בזמן ההגמוניה התבנית קצרת הימים. בזמן שהותו בתבאי היה מאהבו הצעיר של הבאוטרך פלופידס , שהיה מדינאי תבני נודע. והתגורר בביתו של פמנס , גנרל תבני חשוב. כמו כן למד רבות על לוחמה יוונית ובמיוחד שימוש בחיל רגלים כבד, שלא היה מקובל במוקדון מולדתו.
עלייתו לגדולה
על פי יוסטינוס, לאחר מות אחיו הגדולים, אלכסנדר השני ופרדיקס השלישי מונה פיליפוס בשנת 359 לעוצר לאחיינו הצעיר, אמינטס הרביעי , אך תפס את השלטון בעצמו אם כי ייתכן שעלייתו לשלטון הייתה חוקית. לאחר הכתרתו החל בהרחבת שטחה תוך כדי עימות עם שכניו התרקים והיוונים.
בהמשך, בזכות גילוי מכרה זהב במוקדון הצליח להקים צבא גדול ולנצח את יריביו. רבים מיריביו היוונים קראו לו טיראן ושולל החירות היוונית, אך עמדה זו לא היית נחלת הכלל. רבים, במיוחד בפולייס הקטנות, ראו בו מגן כנגד ההגמוניה של הפולייס הגדולות יותר. נקודת השיא בכהונה שלו הייתה הקמת הליגה הקורינתית.
הרפורמה הצבאית
שמאל|ממוזער|250px|המערכה האחרונה של פיליפוס על אדמת יוון
אחד ההישגים החשובים של פיליפוס הייתה הרפורמה הצבאית הגדולה שביצע בצבא המוקדוני. הרפורמה כללה את כל זרועות הצבא היבשה: חיל רגלים, חיל פרשים וכלי מצור.
עיקרי הרפורמה שערך פיליפוס היו:
פרשים כבדים – הגדלת מספר הפרשים הכבדים מ-600 ערב הכתרתו, ל-4,000 בתום כהונתו.
חיל הרגלים (פלנקס) – התמקצעות שכללה שדרוג בכלי הנשק (מעבר מהחנית לסריסה, רומח כבד וארוך במיוחד) ומעבר לאימונים אינטנסיביים.
חיילי עלית – פיליפוס ייסד את ההיפספיסטים, חייל שהתווסף לפריסה של הצבא המוקדוני והיה ממוקם בין חיל הרגלים לפרשים הכבדים. לא ידוע מה היה נשקם העיקרי, אולם ידוע כי היו בין הראשונים להסתער על חומותיה של עיר נצורה, ופיליפוס היה נוהג להשתמש בהם לבצע תימרונים מורכבים כגון מסעות איגוף במהלך קרב.
חיל הנדסה – פיליפוס ייבא למוקדון פיתוחים צבאיים מיוון, שעד אליו לא היו נהוגים בצבא המוקדוני כגון קטפולטות, ובליסטראות.
איסור על משרתים – הנוהג בצבאות היווניים היה להביא משרת אחד לכל חייל, שידאג לצרכיו. בצבא המוקדוני צמצם פיליפוס את הנוהג למשרת אחד לכל עשרה חיילים. כך הקטין את הקושי הלוגיסטי בהתקדמות הצבא (מה שהפך את הצבא המוקדוני לזריז יותר במונחים של התקופה). כמו כן החלטה זו הכריחה את חייליו לחיות מהקרקע, ולהיהפך לבעלי ידע בטחינת קמח והכנת מזון בעצמם.
שוליה – פיליפוס צירף לחצרו 50 שוליות שהיו בניהם של אציליו הבכירים. שוליות אלו שירתו את פיליפוס באופן אישי והתאמנו באמנויות צבאיות בחצרו. כך הבטיח פיליפוס את נאמנותם של אציליו, ודאג להכשיר את בניהם בתורת הלחימה שפיתח.
פיתוח טקטיקה צבאית חדשנית – שימוש משולב בפרשים וחיל רגלים. מבחינה זו פיליפוס הכניס אלמנט יחסית חדש בהיסטוריה הצבאית של זמנו. הפלנקס שימש ככוח רתק שעליו נשבר האויב ואילו הפרשים, שהיו כוח הלם נייד, שברו את התנגדות המערך שערער הפלנקס. הפרקטיקה הזו הייתה בשימוש בכמה קרבות יווניים, אולם לא אומצה מעולם כטקטיקה מקובלת כפי שפיליפוס עשה, ובכך חידושו.
הכנות למסע המלחמה נגד האימפריה הפרסית
פיליפוס החל בהכנות לשליחת כוחות בהנהגת פרמניון לעבר אסיה הקטנה, בצווים אשר שלח לכל חלקי יוון מסר כי הוא פועל לשחרור היוונים אשר היו תחת שלטון זר (סיסמה זו נשמעה גם לפני כן כאשר בשנת 478 הקימה אתונה את הברית האטית-דלית לשם שחרור היוונים כמטרה ראשונית, וגם אחרי כן על ידי בנו, אלכסנדר).
רציחתו
בשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס על ידי אחד משומרי ראשו הנקרא פאוסניאס. שומרי ראשו של פיליפוס הרגו מיד את המתנקש וכך לא ניתן היה לחקור את מניעיו. תאוריות רבות בנוגע לרצח קיימות, אחת מהן היא שאלכסנדר בנו תכנן את הרצח, אך סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה, על שלקח לו אישה נוספת, היא זאת שיזמה את ההתנקשות.
לקריאה נוספת
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת מאגנס, 1983
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של פיליפוס השני
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי מוקדון
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:אלכסנדר הגדול
קטגוריה:השושלת הארגיאדית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2024-06-15T12:42:48 |
אודיסיאה | שמאל|ממוזער|250px|תחילתה של האודיסאה ביוונית
האוֹדִיסֵיאָה (ביוונית: Ὀδύσσεια) היא אחת משתי היצירות האפיות היווניות הגדולות אשר מיוחסות להומרוס, לצד האיליאדה. השירה, המחולקת לעשרים וארבעה ספרים, או שירים, מתארת את מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, בשובו ממלחמת טרויה, לצד סיפורו של טלמאכוס, בנו של אודיסאוס, אשר יוצא לחפש את אביו. במשך שני לילות בחברת אצילי הפאיאקים (Phaeacians), מתאר אודיסאוס את הרפתקאותיו בעת המסע הארוך הביתה, שנמשך כמעט עשר שנים. לבסוף שב אודיסאוס לביתו ומחזיר לעצמו את השלטון באי, לאחר שקבוצת מחזרים חמדנית איימה לתופסו.
רוב החוקרים מתארכים את חיבור היצירות, אשר השפיעו רבות על תרבות המערב, לסוף המאה ה-8 או המאה ה-7 לפנה"ס.
בשפות מסוימות, ובמיוחד באנגלית, משמשת כיום המילה אודיסיאה לתיאור מסע ארוך ורב תלאות.
עלילה
שמאל|ממוזער|250px|אודיסאוס וקליפסו. ציור שמן של ברויגל מתחילת המאה ה-17
בתחילת הטקסט, אודיסאוס נמצא שבוי באי אוגיגיה של קליפסו, ואינו יכול לשוב אל ביתו ואל אשתו פנלופה. הוא זוכה לאהדה מכל האלים פרט לפוסידון, אשר נוטר לאודיסאוס על שעיוור את עינו היחידה של בנו, הקיקלופ פוליפמוס. כשפוסידון נוסע לביקור ב"אתיופיה" (כינוי ביוונית עתיקה לכל חופה הצפוני של אפריקה), האלים מתאספים ואתנה מבקשת מזאוס להרשות לאודיסאוס לשוב לביתו. זאוס נעתר לבקשת אתנה, ושולח את הרמס אל קליפסו כדי להורות לה לשחרר את אודיסאוס. במקביל, מגיעה אתנה אל האי איתקה, ומייעצת לטלמאכוס, בנו של אודיסאוס, לכנס את מועצת זקני איתקה כדי להוקיע את התנהגות המחזרים אחר פנלופה (אשר מכלים אט-אט את רכושו של אודיסאוס), ולאחר מכן להפליג אל פילוס ואל ספרטה כדי לבקש ידיעות בדבר מקום הימצאו של אביו.
בספר השני, טלמאכוס מכנס את העם ופונה לשווא אל מצפון המחזרים. הם משיבים לו בבוז, ואינם נותנים דעתם על אזהרתו של הלתרסס הנביא בדבר גורלם הצפוי אם לא יחדלו מרשעותם. טלמאכוס שואל ספינה ומפליג בלילה אל פילוס בלווית אתנה, המחופשת למנטור – חברו הנאמן של אודיסאוס.
בספר השלישי, הם מגיעים לפילוס וזוכים לקבלת פנים מהודרת מידי נסטור. ברם, אין בידי הלה חדשות על אודיסאוס; אתנה נעלמת.
ממוזער|250px|אודיסאוס בספינתו; פסיפס רומי מן המאה ה-3, אוסף מוזיאון בארדו בתוניס
בספר הרביעי, טלמאכוס מגיע לספרטה יחד עם פייסיסטרטוס , בנו של נסטור. הם מתארחים אצל מנלאוס והלנה – שליטי ספרטה. מנלאוס מתאר את שיבתו מטרויה ומספר שפרוטאוס, הזקן מן הים, גילה לו כי אודיסאוס עודו חי ומוחזק בעל כורחו על אי. מנלאוס מזמין את טלמאכוס להישאר אצלו לזמן מה; טלמאכוס מסרב, אך בהמשך מתברר שבכל זאת עשה בספרטה זמן רב. בינתיים, באיתקה המחזרים מגלים שטלמאכוס יצא לחפש את אביו, ומחליטים לארוב לו בשובו.
בספר החמישי, נערכת אספת אלים באולימפוס. אתנה שבה ומפצירה שאודיסאוס ישוחרר, וזאוס שולח את הרמס אל קליפסו ובפיו דבר החלטת האלים. זאוס מנבא שאודיסאוס יגיע אל ארץ הפאיאקים בסכריה לאחר עשרים ימי הפלגה, והם ייקחו אותו לאיתקה. קליפסו משחררת את אודיסאוס. אודיסאוס בונה בעזרתה רפסודה, ועוזב את האי שנים-עשר יום לאחר ההחלטה. לאחר הפלגה ארוכה, הוא מזהה את לשון-היבשה של סכריה. אולם פוסידון מעורר סערה נגד אודיסאוס כנקמה על שעיוור את בנו, והגעתו אל חוף הפאיאקים נדחית.
בספר השישי ובספר השביעי, פוגש אודיסאוס את נאוסיקה, בתו של מלך הפאיאקים אלקינואוס . בעצתה הוא פונה לאמה, המלכה ארטה , ומבקש שתעזור לו לחזור למולדתו. אודיסאוס מתקבל בארמון בסבר פנים יפות וזוכה לחסות השליט. בתשובה לשאלות הפאיאקים, הוא מספר כיצד הגיע מהאי של קליפסו. למחרת, לאחר תחרויות ספורט שאליהן הוא נגרר בעקבות התגרות מצד אצילים פאיאקים, הוא מגולל את קורותיו במהלך השנתיים שעברו מחורבן טרויה ועד לשביו באי של קליפסו.
לאורך הספר השמיני עד הספר השלושה-עשר, אודיסאוס מספר על הרפתקאותיו בטרויה, כולל אזכור של סוס העץ הטרויאני. הוא מתאר כיצד עזב את טרויה יחד עם אנשיו וכיצד פשט על איסמארוס , ארץ הקיקונים , בדרכו אל דרום יוון. אך רוחות סחפו אותו עם אנשיו אל ארץ אוכלי הלוטוס, ככל הנראה באזור לא-נודע של העולם. משם הפליגו אל ארץ הקיקלופים, נשבו על ידי פוליפמוס הקיקלופ והצליחו להחלץ מידו בתחבולה ערומה של אודיסאוס: הוא שיכר את הקיקלופ ביין וניקר את עינו האחת בשנתו באמצעות גזע עץ מחודד. תקרית הקיקלופ העלתה על אודיסאוס את חמת פוסידון, שהקיקלופ הוא יוצא חלציו. משם הפליגו אודיסאוס ואנשיו אל האי של איאולוס, שליט הרוחות, אשר נחלץ לעזרתם בגיוס הרוחות לטובת מסעם הימי. בתוך פחות מעשרה ימים הם קרבו לחופי איתקה, אולם כמה מאנשיו של אודיסאוס פתחו את שק העור אליו הכניס איאולוס את רוחות השמים, וסערות עזות מחזירות את ספינותיהם לאי של איאולוס. משם הגיעו לארץ הלסטריגונים, שם נטרפו כל ספינותיו ורוב אנשיו של אודיסאוס, פרט לספינתו שלו ואנשי צוותה. בהימלטם משם הגיעו אל האי של קירקה, המכשפה יפת המראה.
שמאל|ממוזער|250px|"היין של קירקה"; ציור של אדוארד ברן-ג'ונס , 1900
קירקה האכילה כמה מרעיו של אודיסאוס במטעמים ובתוך כך הפכה אותם לחזירים ושבתה אותם בדיר. אודיסאוס נחלץ לעזרתם בעזרתו של הרמס, משביע אותה לחדול מתחבולותיה ושוהה אצלה עם אנשיו במשך שנה. במהלך הזמן הזה, משתכר אלפנור , אחד מאנשי אודיסאוס, נופל מגג ביתה של קירקה ומת.
קירקה, אשר ניחנה בראייה נבואית, מגלה לאודיסאוס שיהא עליו להיוועץ בטֵיירֶסִיאַס, הנביא העיוור מתבאי, לפני שיוכל לשוב לביתו. אלא שטיירסיאס מת זה כבר, ועל-כן נאלץ אודיסאוס לרדת אל השְׁאוֹל ולמצוא את רוחו של הנביא. השיר האחד-עשר מתאר את ביקורו של אודיסאוס בשאול, שם הוא מוצא את טיירסיאס ולומד ממנו שעליו ועל אנשיו להימנע מלפגוע בעדריו של הליוס, אל השמש, באי תרינאקיה , פן לא יזכו לשוב לביתם. באותה הזדמנות, פוגש אודיסאוס את אמו, אנטיקליאה , ומחליף איתה דברים, ופוגש גם סדרה של גיבורים ודמויות מיתיות, ובהם טנטלוס, הראקלס, אגממנון ואכילס. לפני כל זאת, רוחו של אלפנור מפצירה בו שישוב אל קירקה ויקבור את גווייתו כדת וכדין, כדי שרוחו תמצא מנוח.
בשובם אל קירקה, הם קוברים את אלפנור, ומפליגים הלאה. הם מצליחים לשרוד את ההפלגה ליד אי הסירנות, חומקים ממפלצות הים סקילה וכריבדיס ומגיעים לתרינאקיה. שם יוצא אודיסאוס לחקור את האי, ואנשיו ברעבונם שוחטים ואוכלים בני בקר מעדרו של הליוס. בעקבות זאת, ספינתם נטרפת, וכולם טובעים למוות פרט לאודיסאוס, אשר מצליח להיסחף על גבי קרש במשך עשרה ימים ולהגיע אל האי של קליפסו.
לאחר שסיפר אודיסאוס למארחיו הפאיאקים את עלילותיו, הם נאותים לסייע לו. ביום המחרת הם מסיעים אותו אל איתקה בספינתם הפלאית, ומעניקים לו שלל מתנות. אודיסאוס, שנרדם במהלך המסע, מתעורר באיתקה, ואתנה נגלית אליו ומספרת לו על המחזרים אחר אשתו.
בספר הארבעה-עשר, אודיסאוס מתחפש לזקן בעזרת אתנה, ומגיע אל ביתו של אומאיוס, רועה החזירים הנאמן לו. אומאיוס אינו מזהה את אדונו, אך מספר לו על חוצפת המחזרים.
בספר החמישה-עשר, אתנה קוראת לטלמאכוס מספרטה, שם שהה במשך חודש. טלמאכוס מצליח להתחמק ממארב המחזרים, בעוד אודיסאוס מקשיב לסיפור חייו של אומאיוס (שהוא נסיך חטוף).
שמאל|ממוזער|250px|טבח מחזרי פנלופה בידי אודיסאוס
בספר הששה-עשר, טלמאכוס מגיע לאיתקה, ואתנה מכוונת אותו אל בקתת אומאיוס. שם הוא פוגש באביו המחופש, ועדיין אינו מזהה אותו. לאחר שאומאיוס נשלח אל פנלופה, אתנה חושפת את אודיסאוס בפני בנו, וביחד הם זוממים את נקמתם במחזרים. בערב חוזר אומאיוס לבקתה, ואודיסאוס שוב מחופש.
בספר השבעה-עשר עד התשעה-עשר, טלמאכוס בא לארמון, בעוד שאומאיוס ואודיסאוס המחופש כקבצן מגיעים בנפרד. לאחר תגרה עם המחזרים, הוא נפגש עם טלמאכוס והם מצליחים להגיע לנשקיה של אודיסאוס ולהתחמש. אודיסאוס משוחח עם פנלופה, שאינה מזהה אותו, ופותר לה חלום. היא מספרת שאינה מאמינה שאודיסאוס מת, ולכן נקטה תכסיסי השהיה כדי לא להינשא לאיש מהמחזרים. אף על פי כן, היא התחייבה שתינשא מחר, בחג אפולו הקשת, לאיש שיצליח לירות בקשתו הגדולה של אודיסאוס חץ דרך חורים בתריסר גרזִנים.
בספר העשרים עד העשרים-ושתיים המחזרים מחליטים לא להרוג את טלמאכוס ביום החג לאפולו. אף אחד מהם לא מצליח לדרוך את קשתו של אודיסאוס. אודיסאוס מורה לשני משרתים לנעול את דלתות הארמון, דורך את קשתו וקולע חץ דרך שנים-עשר הגרזנים, ואז מודיע למחזרים שדינם נגזר. תחינותיהם לא מועילות, ואודיסאוס וטלמאכוס הורגים את כל המחזרים.
בספר העשרים-ושלושה והעשרים-וארבעה, רוחות המחזרים מגיעות לשאול, וכך שומעות נשמות אגממנון ואכילס על ניצחונו של אודיסאוס, ומתקנאות בו. אודיסאוס מבקר את אביו הזקן, המתבודד מחוץ לעיר. שארי בשרם של המחזרים רוצים לנקום את דמם ולהרוג את אודיסאוס, אך אתנה משכינה שלום ומרגיעה את הרוחות בממלכת איתקה.
ניתוח היצירה
מוטיב השיבה המאוחרת
לקראת סוף היצירה חוזר אודיסאוס הביתה ומתגלה לאשתו פנלופה (בספר העשרים-ושלושה). שיבה זו, לאחר היעדרות כה ארוכה, היא מעשה אמיץ ומסוכן. באודיסאה החזרה הביתה מצליחה, אודיסאוס מתאחד עם אשתו הנאמנה. האודיסיאה תרמה לעולם הספרות את מוטיב השיבה המאוחרת. בספרות המערבית נעשה שימוש רב במוטיב זה באופן המהדהד לעיתים קרובות את סיפורם של אודיסאוס ופנלופה. שיבה מאוחרת ביצירות ספרותיות נוטה להיכשל, בין השאר בשל הזמן הרב מאז עזיבתו של הגיבור החוזר.
עיבודים ותרגומים לעברית של האודיסאה
הומרוס, אודיסאה, שאול טשרניחובסקי (מתרגם), הוצאת עם עובד, תל אביב, 1987.
הומרוס, אודיסאה, אהוביה כהנא (מתרגם), כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1996.
הומרוס, אודיסיאה, תרגום לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית מאת אברהם ארואטי, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס תשע"ג, 2012.
הומרוס, אודיסאה, בלהה רוזנפלד (מתרגמת), הוצאת עופרים, 2004. ספר זה הוא עיבוד מקוצר של היצירה.
אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, הוצאת מפה, תל אביב, 2000. בספר זה מופיע עיבוד של פרקי האודיסאה בפורמט סיפורי ומקוצר.
הומרוס, אודיסאה, אהרן שבתאי (מתרגם), הוצאת שוקן, תל אביב, 2014.
הומרוס, אודיסאוס, יחיעם פדן (סופר), כתר הוצאה לאור. ספר זה מספר על מסעות אודיסאוס מילדותו ועד סוף סיפורו, גרסה לגילאי 11+, 386 דפים.
ין וורנר ווטסון, איליאדה ואודיסיאה, אנדה עמיר-פינקרפלד (מתרגמת), הוצאת עמוס סוכנות סטימצקי. גרסה מעובדת לילדים בליווי ציורים מאת אליס ומרטין פרוונסן.
ראו גם: גבריאל צורן, (עורך), מאמרים על האודיסאה, כתר הוצאה לאור, 1989.
יצירות בהשראת האודיסיאה
מהעת העתיקה
טלגוניה, סיפור המשך לאודיסאה שנכתב על ידי אוגמון מקירני ועוסק בטלגונס, בנו של אודיסאוס מקירקה ומגעיו עם אביו ומשפחתו. היצירה לא השתמרה אלא בתקציר.
איניאדה, ורגיליוס, מאה ראשונה לפני הספירה. שירה אפית הנכתבה כסיפור המשך לאיליאדה של הומרוס המגולל את ייסודה של רומא.
רנסאנס
הקומדיה האלוהית, ספר של המשורר הרנסאנס האיטלקי דנטה ובו מופיעה אודיסאוס כדמות הנענשת בשל חטא ההיבריס - הגאווה (ראו: Inferno XXVI). (1320)
גן העדן האבוד, ג'ון מילטון. נכתב בסגנון השירה האפית בשנת 1667 ונחשב לאחד הטקסטים המרכזיים של התרבות המערבית.
העת המודרנית המאוחרת
איתקה, שיר של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס המציג תמונות מתוך האודיסאה. השיר נכתב לראשונה בשנת 1894 ונכתב בגרסה חדשה בשנת 1910. ראו: קוואפיס, קונסטנדינוס, כל השירים, יורם ברונובסקי (מתרגם), הוצאת כרמל, ירושלים, 1993.
אי הסירנות, שיר משנת 1908 של המשורר ריינר מריה רילקה על המפגש עם אי הסירנות (אודיסאה, ספר 12). ראו: רילקה, ריינר מריה, נטוש על הרי הלבב, הוצאת כרמל, ירושלים, 1999, עמ' 104.
יוליסס, ספר מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס הופיע בשנת 1922 (יוליסס הוא השם הלטיני של אודיסאוס).
הרפתקאות טלמאכוס, סיפור דאדאיסטי של לואי אראגון אודות קליפסו ואודיסאוס משנת 1922. הסיפור נכתב ביחס אל סיפור משנת 1699 של פנלון, סופר ותאולוג צרפתי בן המאה ה-17. ראו: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 139–141.
האודיסאה, ספר מאת הסופר היווני ניקוס קאזאנצאקיס. הספר מהווה מעין המשך מודרני לאודיסאה המקורית וכתובה באותה מתכונת ובו הגיבור מתנסה בתאוריות רוחניות שונות כגון אלו של ניטשה, ישו, בודהה ועוד. בספר 33,333 פסוקים כמו האודיסאה המקורית. היצירה פורסמה בשנת 1938.
הקומדיה האנושית מאת ויליאם סארויאן, סופר אמריקאי ממוצא ארמני. הספר מתאר את קורותיה של משפחה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הדמות הראשית שמה הומר (הומרוס), אחיו הצעיר שמו יוליסס (אודיסיאוס), וכך גם דמויות נוספות הנושאות שמות מתוך האודיסיאה. בספר זה אבי המשפחה אינו זוכה לחזור הביתה מהמלחמה, אך האח הבכור - חוזר. (1943)
קינת אודיסאוס מאת לאה גולדברג, פורסם בהמשך בספר 'על הפריחה'. השיר מתאר את אודיסאוס היורד לשאול ומבכה את המתים ורדוף תחושת אשמה על מותם. ראו: גולדברג, לאה, שירים (כרך שני), הוצאת פועלים, תל אביב, 2004.
השיר "אודיסס" מאת המשורר העברי חיים גורי, שנכתב כאלוזיה ניגודית לשיבתו המאוחרת אך-המוצלחת של אודיסאוס לאיתקה, ועוסק בחזרתם של חיילים משדה הקרב אל המציאות שהותירו אחריהם. (1988)
אומרוס, שיר אפי מאת המשורר הקאריבי וחתן פרס נובל לספרות דרק וולקוט, 1990.
שיבותיו של אודיסאוס, עירד מלכין, 1998.
אודיסיאה, מאת אלכס אפשטיין, ירושלים, הוצאת כתר, 2001.
פנלופאה, ספר של הסופרת מרגרט אטווד המציג גרסה של סיפור פנלופאה ואודיסאוס מנקודת מבט נשית. הספר יצא בשנת 2006.
אודיסאוס, ספרו של יחיעם פדן המשחזר את חייו של הגיבור מילדות עד זקנה לפי הומרוס ומקורות אחרים, תוך כדי השלמת הפערים הקיימים במקורות אלה. הספר מבסס את ההשערה שאודיסאוס היה הראשון ביוונים שהפליג לחלקו המערבי של הים התיכון, ומבליט את תחבולותיו ואת כישרון השכנוע שלו וכן את יכולתו לגלגל כל הרפתקה בלבוש מיתי. (2007)
יודיסאה מאת שי צ'רקה. ספר קומיקס המתאר תלאותיו של ליאון, פרופסור יהודי בזמן השואה, בסיפור שהוא תבנית סיפור ה'אודיסאה' היוונית. (2016)
האודיסאה, מחזה מאת רולנד שימלפפניג, 2018.
אוליסס 31, סדרת הנפשה משנת 1981
בקולנוע
הבוז (בצרפתית: Le Mépris), סרטו של ז'אן-לוק גודאר ובו תסריטאי מוזמן לכתוב עיבוד קולנועי של האודיסאה ונאלץ להיאבק במפיק אמריקני השואף להפוך את הסרט לפופולרי על ידי רידודו. הסרט הופק בשנת 1963.
2001: אודיסאה בחלל סרט מ-1968 בבימויו של סטנלי קובריק לפי סיפור של ארתור סי. קלארק.
עירום סרט מאת הבמאי הבריטי מייק לי. הסרט מתאר את מסעו של הגיבור (ג'וני) ברחבי לונדון. הסרט הופק בשנת 1994. התסריט פורסם ב-2004 בהוצאת פאבר.
אחי, איפה אתה? סרטם של האחים כהן ובבימויו של ג'ואל כהן. הסרט מציג עיבוד מודרני לסיפור האודיסאה, ובו שלושה אסירים נמלטים בדרך לא דרך בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. הסרט יצא להקרנה בשנת 2000.
מבט של אודיסאוס (באנגלית: Ulysses' Gaze). סרטו של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס מ-1995. סרט מסע בכיכובו של הרווי קייטל.
מסעות אודיסאוס, מחזה מאת רועי חן. הצגת ילדים בתיאטרון גשר המבוססת על ה'אודיסאה'.
במוזיקה
האודיסאה (The Odyssey) – שיר של להקת הפרוגרסיב מטאל "סימפוני אקס", המבוסס על היצירה.
הקומדיה האלוהית יצירה אלקטרואקוסטית של פראנסואה ביילה (FRANCOIS BAYLE) וברנארד פרמגייאני (BERNARD PARMEGIANI) שהיו חלוצים בתחום המוזיקה האלקטרונית. היצירה מתחילת שנות השבעים הייתה פסקול להופעת מחול לפי הקומדיה האלוהית ויצאה על גבי תקליטור כפול מטעם חברת Magison.
יוליסה\אודיסאוס, אופרה מודרנית מאת המלחין לואיגי דאלאפיקולה (LUIGI DALLAPICCOLA), היצירה נכתבה בשנות השישים ובוצעה לראשונה בשנת 1968 בצרפת. תקליטור יצא בחברת NAIVE תחת חסותו של ארגון המוזיקה הצרפתי INA. המוזיקה מרתקת ומהפנטת עם הרבה מוטיבים של שירת סירנות.
לקריאה נוספת
Victor Bérard, Les Phéniciens et l'Odysée, Armand Colin, Paris, 1902–1903 (נערך מחדש ב־1927)
קישורים חיצוניים
האודיסאה במנוע החיפוש של אתר האינטרנט של מט"ח
מאמרים וכתבות
אברהם רגלסון, הומרוס: תרגום טשרניחובסקי, בפרויקט בן-יהודה
אריק גלסנר, "אודיסאה" כאפוס של האמביוולנטיות הגברית ביחס לבית ולמשפחה, 8 בינואר 2015
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמת טרויה
קטגוריה:יוון העתיקה: ספרות והיסטוריוגרפיה
אודיסאה
אודיסאה
קטגוריה:ספרי הרפתקאות ומסעות
קטגוריה:אפוסים
קטגוריה:ספרי הוצאת שוקן
קטגוריה:הומרוס
קטגוריה:ספרות בשפה היוונית | 2024-10-01T16:26:56 |
Tertium comparationis | Tertium comparationis (מלטינית - החלק השלישי של ההשוואה) הוא התכונה שיש לשני דברים מושווים במשותף. זוהי נקודת ההשוואה, שהניעה את מחבר ההשוואה מלכתחילה לדמות מישהו או משהו למישהו או למשהו אחר.
אף אם השוואה מחייה פעולה, מצב, אובייקט או אדם על ידי הקבלתם לישות אחרת, אין זה הכרחי ששני הדברים המושווים יהיו זהים לגמרי. עם זאת, חייבת להיות להם לפחות תכונה אחת משותפת. תכונה משותפת זו נקראת באופן מסורתי tertium comparationis.
האמצעים השכיחים ביותר ליצירת השוואה מעין זו הם מטפורות ודימויים, המתבססים שניהם, מעצם טיבם, על אנלוגיה. במקרים רבים אספקט אחד של ההשוואה נרמז בלבד, ולא מובע במפורש.
ראו גם
אנלוגיה
מטפורה
דימוי
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:סמנטיקה
קטגוריה:רטוריקה
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון | 2019-02-09T22:41:13 |
הנרי פילדינג | הנרי פילדינג (באנגלית: Henry Fielding; 22 באפריל 1707 – 8 באוקטובר 1754) היה סופר ומחזאי בריטי. ספרו הידוע ביותר הוא "קורות טום ג'ונס".
ביוגרפיה
פילדינג נולד ליד גלאסטונברי בסאמרסט, והתחנך באיטון קולג'. אחותו הצעירה, שרה, הייתה אף היא סופרת מצליחה. לאחר קשר רומנטי עם אישה צעירה, שהסתיימה בכך שפילדינג הסתבך עם החוק, הוא עבר ללונדון, ובה החל בקריירה הספרותית שלו.
ב-1728 נסע פילדינג לליידן ללמוד. כאשר חזר, הוא החל לכתוב לתיאטרון, וכמה מעבודותיו ביקרו את הממשלה בראשות רוברט וולפול. חוק רישוי התיאטרון של 1737 היה תוצאה ישירה של מחזותיו של פילדינג, והוא אולץ לפרוש מהתיאטרון ולפנות לקריירה במשפטים.
עם זאת, פילדינג המשיך לכתוב. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה "שאמלה", פרודיה על רומן המכתבים המלודרמטי של סמיואל ריצ'רדסון, "פמלה". לאחר מכן הוא פרסם את "ג'וזף אנדרוז" (1742), ספר העוסק לכאורה באחיה של פמלה, ג'וזף.
ספרו הידוע ביותר, "קורות טום ג'ונס" (1749), הוא רומן פיקרסקי מורכב בקפדנות המתאר כיצד אסופי עולה לגדולה.
אשתו הראשונה, שרלוט, שבהסתמך על דמותה הוא בנה את דמות הגיבורה ב"טום ג'ונס" (סופיה), מתה ב-1744. שלוש שנים לאחר מכן נישא פילדינג למשרתת לשעבר שלה, מארי, בהתעלם מדעת הקהל. הוא נעשה לשופט שלום במקביל לקריירה ספרותית מצליחה. הוא ייסד את כוח המשטרה הראשון בלונדון, ה-Bow Street Runners ב-1750. בהמשך הידרדרה בריאותו. הוא יצא את בריטניה בחיפוש אחר מרפא ומת בליסבון ב-1754.
יצירות
(רשימה בלתי מלאה)
The Tragedy of Tragedies; or, The Life and Death of Tom Thumb (מחזה, 1731)
An Apology for the Life of Mrs. Shamela Andrews (רומאן, 1741)
The Life of Jonathan Wild the Great (רומאן, 1743), טיפול בראש כנופיית הגנבים, ג'ונתן ויילד.
קורות טום ג'ונס (רומאן, 1749)
בתרגום עברי
הנרי פילדינג, הרפתקאות ג'וזף אנדרוז; תורגם מאנגלית בידי אסתר כספי, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה. (מהדורה ב' מחודשת: תל אביב: דביר ('מבחר תרגום'), תשנ"ט 1999) ()
הנרי פילדינג, קורות טום ג'ונס; תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אסתר כספי; הקדים מבוא: א. א. מנדילוב; תשעה ציורים מאת ויליאם הוגארת, 2 כרכים, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשכ"ז. (התרגום זיכה אותה בפרס טשרניחובסקי לתרגום ספרות יפה לשנת תשכ"ט–1969) ()
הנרי פילדינג, מסע מן העולם הזה אל הבא – פרק ראשון (מאנגלית: אלינוער ברגר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016. (A Journey from this World to the Next)
קישורים חיצוניים
גיטה אבינור, "ממזר ממשפחה טובה", הפורטת על הפסנתר הכחול: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1974.
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:ילידי 1707
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1754
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות | 2024-09-20T11:28:26 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.