source
stringlengths 1
97
| text
stringlengths 46
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
חצוצרה
|
ממוזער|250px|לואי ארמסטרונג מנגן בחצוצרה
חצוצרה (נקראת גם "טרומפטה" או "חֲצוֹצֶרֶת") היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. מנעדה של החצוצרה היא השנייה בגובהה במשפחת כלי הנשיפה ממתכת (במקום הראשון קרן יער). אדם המנגן בחצוצרה נקרא חצוצרן או נגן חצוצרה או מחצצר.
החצוצרה הנפוצה ביותר כיום היא החצוצרה בסי במול (Bb): התו שנקרא כדו אמצעי נשמע כסי במול, הפרש של טון. אך יש סוגים רבים אחרים של חצוצרות במשפחת כלי הנגינה הזאת.
בימינו החצוצרה משתתפת כמעט בכל סוגי המוזיקה, ממוזיקה קלאסית, דרך ג'אז, מוזיקת עולם, סקא, פאנק, בלוז ועד פופ.
מבנה החצוצרה
החומר ממנו עשויות כיום רוב החצוצרות הוא פליז (סגסוגת מהמתכות נחושת ואבץ), הוא מעוקל בצורה ספירלית כאשר הפיה בקו ישר לפעמון. צינור החצוצרה הוא גלילי ודק בתחילתו קרוב לחיבור לפיה, ומתרחב לקראת סופו. אורכו כמטר וחצי.
חלקי החצוצרה
ממוזער|שמאל|250px|מרכיבי החצוצרה
ממוזער|שמאל|150px|שסתום החצוצרה
החצוצרה מחולקת למספר חלקים מרכזיים:
פייה - החלק שדרכו נושפים לתוך החצוצרה. נגנים רבים משתמשים במספר פיות שונות לסגנונות נגינה שונים ולכן הפיה לא מחוברת בדרך כלל לחצוצרה באופן קבוע. ישנם מספר סוגי פיות ופרמטרים שמשתנים מפיה לפיה כגון קוטר ראש הפייה ועומק חלל הנשיפה.
שסתומים - על השסתומים לוחצים לקבלת צלילים בגבהים שונים. ישנם בדרך כלל שלושה שסתומים הנמצאים במרכז החצוצרה. שילובים מסוימים של לחיצות מובילים לתוים שונים. כאשר לוחצים על אחד השסתומים כיוון האוויר שזורם בצינורות של החצוצרה מווסת, וגורם לשינוי האורך הכללי של הצינור, ככל שהאוויר עובר דרך ארוכה יותר מהפיה עד לפעמון - כך הצליל יהיה נמוך יותר ולהפך. על כל שסתום מופיע המספר שלו לפי הסדר מהפיה לפעמון.
פעמון - האחראי על התהודה. הפעמון ממוקם בקצה החצוצרה כמו בכל כלי הנשיפה האחרים. ככל שפעמון החצוצרה גדול יותר כך הצליל שייווצר יהיה חזק ומפוזר יותר, אך ברוב החצוצרות הפעמון בקוטר סטנדרטי של 12.5 ס"מ.
צינורות הכיוון - מחוברים במעגל הצינורות של החצוצרה, ניתן להוציא ולהכניס אותם בדומה לחליק (סלייד) של הטרומבון וכך לכוון את גובה הצליל. כאשר הצינורות במצב הכי פתוח שלהם, מעגל הצינורות של החצוצרה מתארך והצליל יותר נמוך ולהפך. משתמשים בצינורות אלה בעיקר כדי לכוון את החצוצרה לכלי נגינה אחרים על מנת ליצור הרמוניה.
תוספות
לחצוצרה אפשר להוסיף תוספות שיגרמו לצליל אחר ומעניין.
בחצוצרה נפוץ מאוד השימוש בעמעמים שונים (אנגלית: mute, איטלקית: sordino) אשר מוצמדים אל תוך פעמון החצוצרה, מנמיכים את עוצמתה ויוצרים גוון צליל מיוחד. בנוסף ישנן יצירות מעטות בהן שמים פיסת בד או כובע על הפעמון, מה שנותן אפקט דומה לשל העמעם אך צליל יותר רך ונעים לאוזן.
היסטוריה
ראשיתה של החצוצרה בעת העתיקה. בימי עם ישראל במדבר נצטווה משה על עשיית שתי חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן (במדבר י'). כלי נגינה דומים לחצוצרה נוצרו גם במצרים העתיקה ובממלכות המזרח פרס, טיבט, ביזנטיון, מונגוליה ועוד. החצוצרה שימשה אז לתהלוכות צבאיות ולטקסים חגיגיים אחרים.
בתקופת הבארוק זכתה החצוצרה להתפתחות גדולה (ראו: חצוצרת בארוק).
בימיהם של באך והנדל היו באירופה נגני חצוצרה מעולים, שהיו מסוגלים לנגן מוזיקה מסובכת רק באמצעות שליטה בטכניקת הלחץ של שפתיהם ושימוש בחצוצרות ארוכות יותר. מסורת גדולה זו שקעה, ובסוף המאה ה-18 הופיע תחליף לחצוצרה הארוכה בדמות החצוצרה הקצרה המצוידת בשסתומים.
בתזמורת המודרנית משתמשים בדרך כלל בשתים או שלוש חצוצרות. החצוצרה היא לרוב כלי הסופרן הגבוה ביותר בקבוצת כלי הנשיפה ממתכת.
סוגי חצוצרות
ממוזער|שמאל|75px|חצוצרת C
קיימים סוגים רבים של חצוצרות בכווני צליל שונים, לשימוש בעיקר במוזיקה קלאסית. לדוגמה: חצוצרה בדו, ברה/מי במול, חצוצרת פיקולו בסי במול/לה וסול, חצוצרת באס בפה ובסי במול ועוד.
כלים נוספים אשר כמעט זהים לחצוצרה הם הקורנט (Cornet), שלמעשה קדם לחצוצרה המודרנית, והפלוגלהורן (Flugelhorn), שניהם בעלי צלילים רכים ומעודנים יותר.
ישנם כמו כן מספר פיתוחים ווריאציות מיוחדות של החצוצרה (הרגילה) למשל:
חצוצרת כיס (Pocket Trumpet) - בעלת פיתולי צינורות רבים וצפופים שנותנים לה מראה קומפקטי. למעשה מנעד החצוצרה הזאת זהה לחלוטין לחצוצרה הרגילה וההבדל הוא רק באורך החצוצרה. לחצוצרות כיס רבות, ישנן בעיות כיוון קלות, עקב המבנה הפיסי של החצוצרה.
ממוזער|שמאל|250px|חצוצרת כיס
חצוצרת רבע טון (Quarter Tone Trumpet) - בעלת שסתום רביעי אשר מוסיף לחצוצרה (הרגילה בסי במול) אפשרות נגינה של צלילים במרווח רבע טון, אשר נפוצים במוזיקה ערבית, מוזיקה הודית ועוד.
Shew Horn - חצוצרה יוצאת דופן בעלת שתי מערכות פעמונים, שפותחה במיוחד עבור חצוצרן הג'אז Bobby Shew, ומסוגלת להפיק מעבר חד ומהיר בין שתי צורות נגינה עם איכויות שונות. לדוגמה: פעמון אחד מעומעם (עם משתיק קול) והפעמון השני רגיל.
Aida Trumpet - זוהי חצוצרה בעלת שסתום אחד בלבד, והיא ישרה לגמרי, ונראית כמו חליל ארוך, בשונה מחצוצרה רגילה שהצינור שלה מפותל. בחצוצרה זו השתמשו לצורך נגינת תרועה מפורסמת מתוך האופרה אאידה מאת המלחין ג'וזפה ורדי.
Firebird - חצוצרה מיוחדת שבה ניגן לראשונה החצוצרן מיינרד פרגוסון, היא שילוב של חצוצרה עם סליד (מחלק) כמו של טרומבון. על כלי זה ניגנו והקליטו גם החצוצרנים: דון אליס וג'יימס מוריסון.
תרועות
מאז תחילת השימוש בחצוצרה, שימושה המרכזי היה בתרועות. צלילה החד והחזק של החצוצרה מתאים לכל סוגי התרועות. הנה מספר דוגמאות לתרועות נפוצות כיום:
תרועת יזכור - תרועה איטית בדרך כלל המסמלת כאב. בישראל משמשת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בזמן נגינת התרועה מורידים את הדגל לחצי התורן.
תרועת הנפת הדגל - תרועה מהירה בסגנון מארש. משמשת בישראל בעיקר ביום העצמאות כאשר מרימים את הדגל לראש התורן לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
תרועת השכמה - תרועה מהירה בדרך כלל המשמשת להשכמה בבוקר.
תרועת כבוד - תרועה שמשמשת בטקסים או אירועים לכבוד בעלי כבוד. בישראל מנגנים אותה, לדוגמה, בעת כניסת הנשיא.
גם כיום יש שימוש רב בתרועות חצוצרה בצבאות ברחבי העולם, וכמו כן גם בצה"ל.
טכניקת הנגינה
שמאל|ממוזער|250px|פסל חצוצרה בפארק הגדול בפתח תקווה
שמאל|ממוזער|250px|כיכר החצוצרה בראש העין
הפקת צליל בחצוצרה נעשית על ידי נשיפה לתוך הפיה.
יש סוגים שונים של צלילים שנגרמים בצורות שונות:
"טה" - צליל חד, הנכון והנפוץ ביותר. הוא נגרם על ידי סתימת הפתח בשפתיים בעזרת הלשון, ומשיכת הלשון פנימה במהירות תוך כדי נשיפה.
"דה" - צליל רופף במעט, משתמשים בו בעיקר בג'אז וסווינג. הוא נגרם על ידי סתימה חלקית של הפתח בשפתיים בעזרת הלשון, ומשיכת הלשון פנימה תוך כדי נשיפה.
"קו" - נקישת ה"קו" נועדה למקצבים מהירים (כמו חלקי שש-עשרה או חלקי שלושים-ושתיים) בהם לא ניתן לנקוש בנקישת טה כל צליל. במקרים כאלו הנגן משתמש בנקישה כפולה (טו-קו) למקצבים זוגיים, או בנקישה משולשת (טו-טו-קו) למקצבים משולשים.
בחצוצרה ישנם 3 שסתומי בוכנה המאפשרים 7 שילובי לחיצה ומביאים לשינוי בגובה הצליל. כמו כן, גובהו של הצליל משתנה בהתאם למתח שפתיו (אמבושיור) ואופן נשיפתו של הנגן.
הצליל הנמוך ביותר שאפשר לנגן בחצוצרת סי במול הנפוצה הוא פה דיאז (#F)(מצלצל מי) הראשון מתחת לדו האמצעי. כמו כן ניתן להגיע לתו נמוך יותר על ידי השפתיים, טכניקה זאת נקראת over-tons ומשמשת בעיקר בג'אז ובמוזיקה מודרנית.
בחצוצרה אין מגבלה לתו הגבוה ביותר. על ידי מתיחת השפתיים וחוזק הנשיפה ניתן להגיע לצלילים גבוהים מאוד, תכונה זו ניכרת בכל כלי המתכת. רוב החצוצרנים לא מצליחים לעלות לצליל גבוה יותר מהתו דו באוקטבה הרביעית. יש חצוצרות בעלות כפתור נוסף הנקרא "אוקטבה", המעלה את הצליל באוקטבה (שישה טונים) וכך מקל על חצוצרנים להגיע לצלילים גבוהים.
את החצוצרה מחזיקים בעזרת שתי הידיים.
ביד הימנית לוחצים על השסתומים בחצוצרה. מקומה של כל אצבע בחצוצרה שכיחה:
האגודל נמצא מתחת לצינור שמתחבר לפיה.
בעזרת האצבע לוחצים על הכפתור הראשון מכיוון הפה.
בעזרת האמה לוחצים על הכפתור השני.
בעזרת הקמיצה לוחצים על הכפתור השלישי.
הזרת נמצאת בתוך חצי טבעת הממוקמת מעט רחוק יותר מהכפתור השלישי, בעזרתה מחזיקים את היד הימנית במקומה.
ביד השמאלית מחזיקים את החצוצרה:
האגודל נמצא בחצי מעלה לצינור כיוון מאחורי שלושת השסתומים.
האצבע והאמה נמצאים בצמוד לשסתום השלישי.
הקמיצה נמצאת בתוך טבעת הממוקמת על אחד מצינורות הכיוון.
הזרת נמצאת מתחת לטבעת של הקמיצה.
אצבוע
צירופי לחיצות שונות על השסתומים גורמים להפקת צלילים שונים.
כל לחיצה על שסתום, "מאריכה" את אורך הצינור בו עובר האוויר. ככל שהצינור ארוך יותר, כך הצליל ישמע נמוך יותר.
(לכן בטובה שאורך צינורותיה ארוך, הצליל נמוך, ובפיקולו הצליל גבוה מאוד). לחיצה על השסתום הראשון (הקרוב למחצצר) בחצוצרת סי במול, תאריך את הצינור כך שהצליל יונמך בטון שלם. השסתום השני- הארכה שתנמיך את הצליל בחצי טון, והשסתום השלישי- הארכה שתנמיך את הצליל בטון וחצי.
כך, אם ננגן סול אמצעי, ונלחץ על השסתום הראשון, נקבל את הצליל הנמוך בטון שלם מסול- פה. אם נלחץ גם על השסתום הראשון וגם על השני, נקבל צליל הנמוך בטון וחצי מסול- מי. אם נוסיף ללחיצה גם את השסתום השלישי, נקבל צליל הנמוך בשלושה טונים (טריטון) מסול- דו דיאז/רה במול.
בעמודה הראשונה של הטבלה מופיע התו, בעמודה השנייה מוצג הצירוף הנדרש ובעמודה השלישית מוצג צירוף אלטרנטיבי. 1 מסמן את הכפתור הראשון מכיוון הפיה, 2 מסמן את הכפתור השני, 3 מסמן את הכפתור השלישי ו-0 מסמן לא ללחוץ על שום כפתור. צירופי מספרים מורים ללחוץ על מספר כפתורים בו זמנית. למשל - 1–3 מסמן לחיצה על הכפתור השלישי ועל הכפתור הראשון.
הטבלה מסודרת לפי גובה התו ומתחילה בתו הנמוך ביותר בחצוצרת סי במול - פה דיאז (#F).
שימו לב שתוים מסוימים יכולים להיקרא בשני שמות, למשל - מי במול (Eb) יכול להקרא גם רה דיאז (#D) ופה דיאז (#F) יכול להקרא גם סול במול (Gb). לצורך נוחות בטבלה כתוב רק שם אחד לכל תו.
תו מוזיקליאצבוע חצוצרת סי במול (Bb)אצבוע חצוצרת סי במול (Bb) אלטרנטיביפה דיאז (#F)1-2-3איןסול (G)1-30סול דיאז (#G)2-3איןלה (A)1-23סי במול (Bb)1איןסי (B)2איןדו אמצעי (C)0איןדו דיאז (#C)1-2-3איןרה (D)1-3איןמי במול (Eb)2-3איןמי (E)1-23פה (F)1איןפה דיאז (#F)21-2-3סול (G)01-3סול דיאז (#G)2-3איןלה (A)1-23סי במול (Bb)11-2-3סי (B)21-3דו (C)02-3דו דיאז (#C)1-21-2-3, 3רה (D)11-3מי במול (Eb)22-3מי (E)01-2, 3, 1-2-3פה (F)11-3פה דיאז (#F)21-2-3, 2-3סול (G)01-3, 3, 1-2סול דיאז (#G)2-31, 1-2-3לה (A)1-23, 1-3, 2סי במול (Bb)11-2-3, 0, 2-3סי (B)21-3, 3, 2-3דו גבוה (C)01, 1-2-3, 2-3דו דיאז (#C)1-22רה (D)10, 1-3מי במול (Eb)22-3מי (E)01-2, 3פה (F)11-3פה דיאז (#F)21-2-3סול (G)01-3סול דיאז (#G)2-31לה (A)1-23סי במול (Bb)10סי (B)20, 1-3דו גבוה כפול (C)02-3
ראו גם
מוזיקה
כלי נשיפה
חצוצרת בארוק
אופיקלאידה
קון-זלמר
קישורים חיצוניים
יגאל מלצר, "משהו גדול יותר" בתוך אופוס - המגזין למוזיקה קלאסית
מדריך ללימוד חצוצרה סרטי לימוד והסברים
תשובות לשאלות של חצוצרנים
קטגוריה:כלי נשיפה ממתכת
| 2024-08-26T21:55:51
|
ביבופ
|
בִּיבּוֹפּ (באנגלית: Bebop) או בופ הוא ז'אנר מרכזי בג'אז, שהתפתח בשנות ה-40 של המאה ה-20. אף על פי שהביבופ ספג זלזול מהקהל ומהמוזיקאים בראשית דרכו, כיום הוא מוכר כחשוב שבסגנונות הג'אז, כיוון שניגוני הג'אז שהולחנו ובוצעו מאז נמנים עמו או עם סגנונות שהיו המשכיו הישירים. הבופ אף עיצב בדמותו את מרבית התרבות הסובבת את הג'אז - החל במועדוני הג'אז שהיו שונים בתכלית לפני כן, עבור בציבור החובבים וכלה באופי ההרכבים ובמניין חבריהם.
מן הבחינה המוזיקלית גרידא, נחשבת מהפכת הביבופ בעיני רבים לנקודת המפנה המשמעותית ביותר בתפיסה המוזיקלית של הג'אז. בעוד הסגנונות שקדמו לו נועדו בעיקר לצורכי בידור, הרי שייעודו של הבופ הוא בעיקרו אמנותי. נוסף על כך, הביא הביבופ לפיתוח הגישה האינדיבידואלית בג'אז, הקובעת כי חשיבות המוזיקאים המבצעים את הקטע גדולה לאין ערוך מזו של מלחינו. כיום זו הגישה המקובלת בג'אז, ועל פיה מרחב הביטוי העצמי של כל חברי ההרכב עד האחרון שבהם זוכה לחשיבות ראשונה במעלה.
הביבופ נבדל מהסווינג שקדם לו בשתי נקודות עיקריות: המלודיות מורכבות יותר, אף על פי שהן נכתבו על סמך אותו רצף אקורדים; והאלתור נעשה בצורה הרבה יותר חופשית, ללא קשר למלודיה המקורית של השיר. בביבופ נעלמת בדרך כלל המלודיה המקורית כבר בפזמון השני או השלישי. נוסף על כך, הטמפו (מפעם) בבופ מהיר בדרך כלל, והמבנה ההרמוני מורכב יותר. פיתוח הסגנון מיוחס בעיקר לנגן הסקסופון אלט, צ'ארלי פארקר, אשר במהלך חייו הקצרים הספיק להוביל מספר מוזיקאים הרפתקנים ואמיצים למהפכה הגדולה ביותר בתולדות הג'אז.
סגנון מוזיקלי
בבסיסה, מלודיית ביבופ היא מלודיה מתחדשת שנכתבת על בסיס המהלך ההרמוני של קטע מוכר, לרוב סטנדרט. בשל גודל ההרכבים ואורך הקטעים, יש בביבופ קטעי סולו רבים יותר, בעלי אופי שונה בתכלית מאופיים של קטעי סולו בסגנונות ג'אז אחרים, כמו סווינג. הסולו של הבופר (נגן ביבופ) הוא אלתור של מלודיות חדשות על בסיס רצף האקורדים בשיר המקורי (כלומר, המהלך ההרמוני). בביבופ יש מלודיות מסובכות בהרבה מאלו שהיו במוזיקה המקורית, והן דורשות על פי רוב מיומנות רבה יותר ויכולת אלתור מורכבת יותר.
הביבופ מנוגן בדרך כלל בטמפו מהיר מאוד, אך לא בקצב קופצני וריקודי כמו הסווינג, שכן תפקידם של כלי הקצב התפתח בסגנון זה מעבר לשמירה על הקצב בלבד. תוף הסנר, למשל, משמש למתן דגשים, ותוף הבס שנועד במקור לשמש כמעין "מטרונום", הפך בביבופ ל"מפיל פצצות" (באנגלית Bomb dropper). "הפלת פצצות" היא טכניקת בופ שבה תפקיד הבס נופל במקומות שונים בקטע המוזיקלי שאינם בדגש הטבעי, ובצורה זו נוצר מצב "כאוטי" ו"אנרגטי" יותר. פיתוח זה מיוחס בעיקר למתופף מקס רואץ'. רואץ' נודע בקטעי סולו תופים מורכבים שלעיתים אף מובילים את השיר, ומאופיינים בחילופי משקלים ומפעמים.
קטעי הבופ היו פעמים רבות מלודיה חדשה ומורכבת שנבנתה על בסיס רצף האקורדים של סטנדרט מוכר כשהמלודיה המקורית כבר אינה מופיעה כלל בקטע החדש. דוגמה לכך היא הקטע המפורסם של פארקר, "אורניתולוגיה", שנכתב על בסיס המהלך ההרמוני בסטנדרט "כמה גבוה הירח". בקטע בופ אופייני מבצעים הכלים יחד את המלודיה החדשה בהתחלה ובסוף, ובין לבין מאלתר כל כלי קטע סולו, גם הוא במתכונת האקורדים הבסיסיים של השיר. לעיתים יופיעו "ציטוטים מוזיקליים" לסטנדרט המקורי שעליו נכתב הקטע, ולעיתים גם יצוטטו קטעים אחרים (סטנדרטים שונים, או קטעי מוזיקה קלאסית). עם זאת, ישנם קטעי בופ מקוריים לחלוטין, החל מהאקורדים הבסיסיים ועד למלודיה המובילה.
מבנה קצבי
המפעם בביבופ מהיר מאוד ביחס לשאר הסגנונות, והוא בנוי בצורה הרבה יותר מורכבת, הכוללת יחידות ריתמיות קטנות יותר. כיוון שהמוזיקה אינטואיטיבית ו"רגשית" יש נטייה לשינויים רבים בתחום הקצב (הן המפעם, הן המשקל והן המקצבים), דבר שאינו מקובל בשאר תחומי הג'אז. נוסף על כך יש בבופ שימוש במשקלים מורכבים דוגמת שלושה רבעים וחמישה רבעים. המפורסמת ביותר בתחום השינויים הקצביים היא החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון, שהרבתה לשנות מפעמים והתנסתה גם במעברים בין סוגים שונים של משקלים.
בניגוד לבלוז למשל, שבו הקצב נשמר על ידי מערכת תופים, קונטרבס, גיטרה ופסנתר (ולעיתים כלים נוספים), בבופ אחראים על הקצב רק הקונטרבס וידו הימנית של המתופף. מצב זה יוצר יותר מקצבים פוליריתמיים, שכן שאר גפיו של המתופף, ולעיתים גם כלים אחרים, עסוקים במתן דגשים פוליריתמיים לרוב מאולתרים. פוליריתמיקה זו מגבירה את תחושת הכאוס ביצירה. כמו כן, המוזיקה מקבלת מקצב לא-ריקודי ומורכב יותר. מוכרת האמירה של מתופף בופ שטען כי "הקצב החשוב במוזיקה זו אינו הקצב של הרבעים, אלא קצב החשיבה".
מבנה מלודי
ייחודו המרכזי של הבופ היה הלבשת מלודיות חדשות וייחודיות על האקורדים המקוריים של הקטע. מעבר למורכבות הגבוהה יחסית שלהן, מאופיינות המלודיות הבופיות במהירות ובאנרגטיות שלהן. מלבד המלודיה הכתובה, על הבופרים לאלתר מלודיות חדשות בזמן קטע הסולו. לשם נגינת בופ דרושה יצירתיות רבה מאוד; כדי להקל על הנגן המבצע את הסולו ישנן כמה תבניות שבופרים נעזרים בהן תוך כדי האלתור. תבנית אופיינית כזו היא "החמישית המונמכת", תבנית שבה במקום להדגיש את הטוניקה של הסולם, או את הבס של האקורד, מדגישים את התו שמונמך בחצי טון מהדומיננטה של הסולם, הלא הוא "התו הכחול". תבנית נוספת היא תבנית שבה המלודיה עולה בארפג'ו ויורדת בסולם או בירידה כרומטית. תבניות אלו מיוחסות בדרך כלל לפסנתרן ארט טאטום, שניגן מעט לפני תקופת הבופ. כל התבניות הללו משמשות כקישוטים ועיטורים למלודיות הייחודיות של הנגנים.
מבנה הרמוני
בניגוד לדעה המקובלת, הביבופ אינו רק שינוי מלודי. במקור, האלתור של צ'ארלי פארקר (בירד) היה אכן על מלודיות כרומטיות על בסיס הרמוניה פשוטה, אך עם הזמן התפתח גם התפקיד ההרמוני, ונוצרה הרמוניה ייחודית מאוד (אם כי לרוב מסתמכת על ההרמוניה המקורית). בעוד שהסווינג והבלוז היו בנויים בסולמות פשוטים, היה הביבופ מושתת על סולמות מורכבים וייחודיים לסגנון.
האקורדים בביבופ, אף על פי שדרגתם לרוב זהה לסטנדרט המקורי, שונים למדי מהאקורדים המקוריים. קודם כל, האקורדים בנויים על הרמוניה, סולמות, ומבנים, מורכבים יותר. בעוד שבסגנונות הקודמים רוב האקורדים היו מז'ורים או מינורים, וספטאקורדים, בבופ רוב האקורדים היו אקורדים בעלי מתח הרמוני, כלומר אקורדים הכוללים גם נונה גדולה, לדוגמה. היה גם שימוש נרחב באקורדים מוקטנים, מוגדלים וכיוצא בזה. גם בתזמון האקורדים חל שינוי, יכולת האלתור המוגברת איפשרה לכלים ההרמונים לשלוט במשך האקורד ובתזמונו. כך למשל, אקורדים בעלי מתח גדול יותר מוחזקים לזמן רב יותר. מאפיין נוסף של הביבופ הוא שימוש באקורד עם ספטימה גדולה בתור אקורד הטוניקה. זאת בניגוד לבלוז, שבו הטוניקה היא ספטאקורד דומיננטי, והסווינג - שבו היא אקורד עם סקסטה גדולה.
הסולם הראשון שבו השתמש פארקר היה הכרומטי, אך עם הזמן ועם פיתוח הבופ נתווספו סולמות נוספים, למשל סולם הטונים השלמים או הסולם המוקטן, שהפכו פופולריים, בין השאר על ידי נגינתו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק. אחרי מונק, המשיך ג'ון קולטריין לפתח את הסולמות ההרמוניים בכך שהוסיף את המודוסים שלא היו בשימוש במוזיקה המודרנית.
לבסוף, לאחר שנוצר מגוון עצום של סולמות שונים בשימוש, רבים מהם חסרי שם, החליט בארי האריס, פסנתרן ומפיק מוזיקלי, לקבץ את הסולמות, ולראות מהו הגרעין האמיתי שמקשר ביניהם. האריס הגיע להבנה, שלמרות המספר הגדול של הסולמות, ניתן לשם הפשטות להסתכל על הבופ כבנוי מארבעה סולמות בסיסיים, ייחודיים, שעליהם מאלתרים ומפתחים סולמות חדשים. שני הסולמות המרכזיים מבין הארבעה שזיהה האריס הם הסולם הדומיננטי של הבופ (דרגות: 1 2 3 4 5 6 7b 7) וסולם הבופ המז'ורי (דרגות: 1 2 3 4 5 5# 6 7). נוסף על שני סולמות אלה קיימים סולם מודוס דורי של הבופ וסולם הבופ המינור מלודי.
סולמות הבופ הם רק הפשטה של ההרמוניה המורכבת של הבופ, והם מייצגים את הגרעין של המבנה ההרמוני בלבד. לא כל המנתחים מסכימים עמם. אמני בופ רבים נהגו לשלב את הסולמות הללו, וגם אחרים, זה בתוך זה ולעבור מאחד למשנהו.
שמאל|ממוזער|150px|שליחי הג'אז - להקת בופ והארד בופ חשובה. מנהיג הלהקה: המתופף ארט בלייקי
הרכבי בופ
בניגוד לביג בנדים של הסווינג, בבופ נהוג לנגן בקבוצות קטנות המונות 3–6 נגנים. הכלים האופייניים לסגנון הם תופים, קונטרבס, פסנתר, סקסופון וחצוצרה. לעיתים מצטרף עוד כלי נשיפה (לרוב סקסופון נוסף או טרומבון), או כלי מיתר (לרוב גיטרה או כינור). במקרים אחרים מוותרים על אחד הכלים (לרוב אחת ה"קרנות") ונשארים בקווארטט. בהרכבים אלה נהוג שכולם מנגנים קטעי סולו, בניגוד להרכבי הסווינג והבלוז שבהם לרוב רק הכלים המובילים זוכים לקטעי סולו. עקב תופעה זו, הפכה המוזיקה לאינדיבידואלית יותר, ונוצר מקום לביטוי עצמי של כל חברי ההרכב.
היסטוריה והתפתחות
בשנת 1939 הקליט הסקסופוניסט קולמן הוקינס הקלטה בשם "Body and Soul". בהקלטה זו התנסה הוקינס באלתורים מורכבים מהרגיל וקפיצות קצב רבות. אף על פי שנגינתו לא הייתה ממש בופ, הוא השפיע על מוזיקאים רבים, ביניהם סקסופוניסט האלט צ'ארלי פארקר. פארקר, שכבר החל להתנסות בנגינה בסולמות כרומטיים ובפרצי תווים, הוקסם משינויי הקצב ומהתחושה החדשנית שאפפה את הקלטתו של הוקינס.
בשנות הארבעים החלו הבופרים הצעירים, ופארקר בראשם, לפתח לעצמם סגנון ייחודי, שנבע מתוך שורשי הסווינג של שנות השלושים. הם הושפעו מאוד ממספר מובילים חדשניים כגון הפסנתרן ארט טייטום, הסקסופוניסטים הוקינס, ולסטר יאנג והחצוצרן רוי אלדרידג'. פארקר ודיזי גילספי הופיעו עם חלק מהנגנים של התקופה שקדמה לבופ, ולקחו את ההרפתקנות הזהירה שלהם לשלב הבא. הבופרים המוקדמים היו חדשניים מאוד ומספיק בטוחים במוזיקה שלהם כדי לא להירתע מהתגובות המזלזלות שבהן נתקלו בתחילת דרכם ממוזיקאים אחרים ומהקהל הרחב.
מועדון מינטונז פליי האוס (בתרגום חופשי מאנגלית: "בית המשחקים של מינטון") בניו יורק היה המקום להתנסויות ולפיתוח של הבופ בתחילת הדרך. נוסף על פארקר וגילספי, החלו לנגן שם נגני סווינג שרצו להתנסות בסגנון החדש. הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן, לדוגמה, שהחל להתנסות בשינויי מלודיות עוד כשהיה נגן בתזמורת של בני גודמן, היה מהנגנים הקבועים במועדון ונמנה עם חלוצי הביבופ. אחרי מותו לקח פארקר את המושכות, ויחד עם גילספי וקני קלארק הפך למוזיקאי המזוהה ביותר עם הסגנון החדש בתקופה זו. מוזיקאי נוסף, שהצטרף אליהם מאוחר יותר היה ת'לוניוס מונק. אך הוא, בניגוד לאחרים, כמעט שלא התנסה קודם לכן בסווינג בצורה מקצועית, והחל ישר לנגן ביבופ. מונק היה זה שהכניס את ההרמוניות המיוחדות שהקשו אפילו על חובבי הבופ. מבחינה זו, מונק היה שחקן חשוב ביצירה ובפיתוח של הבופ. המוזיקה שהם ניגנו הייתה קשה מאוד לקהל, כי בעוד נגינתו של כריסטיאן הייתה מעין הכלאה של סווינג ובופ, הסגנון החדש היה בופ טהור.
במשך מספר שנים נחשב הביבופ ל"מוזיקה עבור מוזיקאים". אף על פי שרוב השמות הגדולים של תקופת הסווינג המשיכו לנגן בסגנון שבו הם התמחו, היו מוזיקאים רבים שעברו לביבופ, רובם מוזיקאים צעירים שנמשכו לסגנון החדש, שבו היה מקום לחידושים ולתוספות. כמו כן, רבים נמשכו לבופ כיוון שהוא הציע להם מקום לביטוי עצמי, בניגוד לאפשרות המצומצמת לבצע סולו בתזמורות הסווינג הגדולות. אט-אט החל להימשך לסגנון החדש קהל שלא חיפש את מוזיקת הריקודים הקלילה, אלא מוזיקה מורכבת ומעניינת יותר. כך החלו להתפתח מועדוני ג'אז נוספים ועד סוף שנות הארבעים הפך הביבופ לזרם החשוב והמשמעותי ביותר בג'אז.
תפוצה גאוגרפית
הג'אז האמריקאי התפתח בעיקר באזורים אפרו אמריקאים בארצות הברית. הביבופ התפתח בעיקר בחוף המזרחי, בניו יורק, או ליתר דיוק בהארלם. גם בניו אורלינס הייתה, ועודנה קיימת, קהילת בופ גדולה למדי. כשהביבופ הגיע לצד המערבי של ארצות הברית, הוא כבר היא מקובל מאוד במזרח. באופן כללי, הבופ תפס פחות במערב, ואפילו היום ניתן לראות את ההבדל הזה בין האזורים.
המקבילה של הבופ במערב הייתה הקול ג'אז, סגנון המהווה התפתחות של הביבופ אבל בהתאמה למורשת הג'אז המקובלת במערב ארצות הברית, כלומר ג'אז שקט ואיטי יותר.
בישראל
בתחילת המאה ה-21 סגנון הג'אז השולט בישראל הוא הפיוז'ן, אשר גם הוא הושפע מאוד מהבופ. עם זאת, סגנונות הג'אז הנפוצים בישראל בעבר היו ביבופ או פוסט-בופ. להלן רשימה חלקית של בופרים ישראלים:
סטו הכהן
אהרלה קמינסקי
ארני לורנס
אלי דג'יברי
דניאל זמיר
מקור המילה
מקור המילה בופ בשירת הסקאט והיא בעצם ג'יבריש שבו משתמשים זמרים בעת אלתור. קיימות מספר תאוריות לגבי מקורה המדויק של המילה, אולם אף אחת מהן לא הוכחה. תאוריה אחת גורסת כי הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן היה משתמש בה כדי לזמזם את המנגינה שהוא ניגן. תאוריה מקובלת יותר גורסת שמקור המילה במנהיגי להקות לטיניות שפעלו בארצות הברית של אותה תקופה, והיו קוראים "אריבה אריבה!" כדי ל"דרבן" את הנגנים שלהם. התאוריה מתיישבת עם העובדה, שהמילה "ביבופ" הייתה מוחלפת לעיתים ב"ריבופ". לראיה אפשר לבחון את שמות השירים "הי בא-בא-רי-בופ" (ליונל המפטון) ו"בי-בופ-א-לולה" (ג'ין וינסנט), שניהם מאותה תקופת זמן בערך.
השפעות בתרבות הפופולרית
בסדרת האנימציה האמריקאית "צבי הנינג'ה", ששודרה גם בישראל, הופיעו שתי דמויות של רשעים בשם ביבופ ורוקסטדי. ביבופ נקרא על שם הז'אנר המדובר, ורוקסטדי הוא סגנון מוזיקה המושפע מרגאיי, שהיה פופולרי לזמן קצר בשנות ה-60 בג'מייקה.
בנוסף, שמה של סדרת האנימה היפנית "קאובוי ביבופ" נקראה על שם הז'אנר, וגם פסקול הסדרה הכיל ברובו שירים מהז'אנר.
סגנונות משנה
אף על פי שזכה לזלזול רב בתחילת דרכו הפך הביבופ ליסוד הג'אז המודרני. הבופ מהווה את הבסיס והשורש לכל החידושים בג'אז שבאו אחריו. הדוגמאות החשובות הן:
הארד בופ - סגנון שפותח על ידי המתופפים ארט בלייקי ומקס רואץ' (כל אחד בנפרד), הסקסופוניסט ג'ון קולטריין ועוד מספר מוזיקאים חשובים. הסגנון משתמש בקצבים מורכבים יותר מהבופ, תוך הדגשת התופים והבס. הארד בופ משתמש באקורדים הנוצרים על ידי מספר כלי נשיפה והוא מושפע מהבלוז ומהגוספל. הסגנון נחשב להמשך ישיר של הביבופ.
פוסט-בופ - סגנון שפותח על ידי ביל אוונס וויין שורטר, ובו נשבר הבסיס ההרמוני של הבופ. פוסט-בופ משתמש באקורדים חדשים וחדשניים וברצפים הרמוניים מדרגות שונות, ובכך הוא התרחק מן הבופ. נוסף על כך, נגני הפוסט-בופ מאלתרים בצורה אחרת לגמרי. הם נמנעים מלהשתמש בצלילים המתבקשים יותר וההגיוניים יותר מבחינה תאורטית.
קול ג'אז - סגנון שפותח בעיקר על ידי החצוצרן מיילס דייוויס. קול ג'אז התפתח במקביל לביבופ, ואף על פי כן אין ספק שינק השראה רבה ממנו. הסגנון, שמכונה לעיתים גם "ג'אז החוף המערבי", התפתח במערב ארצות הברית הרחק מאזור התפתחותו של הבופ. הסגנון בנוי באופן דומה לבופ, אך מושם בו דגש על יצירת מלודיות ערבות לאוזן וקצבים איטיים.
ג'אז מודאלי - סגנון שפיתחו דייוויס וקולטריין בשיתוף עם ביל אוונס. ג'אז מודאלי, שלא הגיע לרמת הפופולריות של שאר הפיתוחים של הבופ, הוא סגנון שנשען על הרמוניה במודוסים (סולמות שנעשה בהם שימוש רב בימי הביניים). הסגנון נועד ליצור צורת אלתור מורכבת יותר, בה נוצרות מלודיות והרמוניות מיוחדות יותר.
נוסף על אלה, אפשר למנות את האוונגרד והג'אז החופשי כצאצאים של הבופ, אם כי צאצאים פחות ישירים מארבעת הנזכרים לעיל.
נגני ביבופ חשובים
בג'אז יש חשיבות רבה לנגן (בניגוד למוזיקה קלאסית, שבה רוב הכבוד מיוחס למלחין), ובביבופ יותר מאשר בסגנונות שקדמו לו. זאת כיוון שבביבופ יש חופש אמנותי רב יותר למבצעים (שהרי הם מחויבים רק למעברי האקורדים), ולטכניקה יש מקום רב בנגינה. על כן ישנם נגנים רבים בבופ אשר ידועים בזכות הביצועים שלהם, הגדולים והמפורסמים הם:
צ'ארלי פארקר
צ'ארלי פארקר (כינויו - יארדבירד) הוא סקספוניסט אלט. בעיני רבים נחשב פארקר למייסד הבופ ולגדול נגני האלט של כל הזמנים. היכולת שלו לאלתר על סולמות כרומטיים במהירות מסחררת הפכה לסגנון נגינה שכל נגני הסקסופון אחריו היו מוכרחים להכיר. מאז פארקר השתנתה לחלוטין צורת הנגינה בסקסופון. בנוסף, על אף חייו הקצרים, הספיק פארקר להקליט מאות הקלטות, שרובן ככולן נחשבות לקלסיקות של הג'אז, ולמפתח בהבנת המוזיקה המודרנית. לני טריסטנו אמר בשנות השישים ש"אילו פארקר היה רוצה לאכוף את חוקי זכויות היוצרים, הוא יכול היה לתבוע כמעט כל אחד שהקליט תקליט בעשור האחרון".
דיזי גילספי
שמאל|ממוזער|120px|פסלו של דיזי גילספי בקרוליינה הדרומית
גילספי, החצוצרן, שקיבל את הכינוי "דיזי" בזכות יכולותיו הטכניות המדהימות ובשל התנהגותו הליצנית המלאה בהומור, היה מחלוצי הבופ. הוא ניגן ברביעיית הבופ המקורית שכללה את פארקר, רואץ' ופאוול. כמו כן, המציא דיזי שיטות חדשות לנגינה בחצוצרה, והיה להשראה להמוני נגני חצוצרה אחריו. דיזי נחשב לגורם חשוב בהפצת הבופ ובהפיכתו מזרם שולי לתחום חשוב במוזיקת הג'אז. בזכות אופיו הנחמד והאחראי (בניגוד לרבים מנגני הבופ האחרים), הוא קידם את הבופ בעולם המוזיקה המודרנית.
מקס רואץ'
מקס רואץ', חבר נוסף ברביעיית הבופ המקורית, החל לנגן בסגנון זה כבר בגיל 16. הוא נחשב לאחד המתופפים הראשונים שניגנו בופ (הוא וקני קלארק היו שני מתופפי הבופ הראשונים). נוסף על כך, נחשב רואץ' לאדם שהעביר את התופים מסטטוס של כלי משני, שתפקידו העיקרי הוא שמירת הקצב, אל מרכז הבמה, ונחשב לראשון שהוביל להקה. כאמור, רואץ' פיתח את המבנה הקצבי של הבופ והג'אז בכלל, והוא נחשב למבשר הקצבים השבורים. לימים, היה רואץ' ממפתחי ההארד בופ והפוסט-בופ, והיה הבופר האחרון שפרש והאחרון שנפטר מבין הבופרים של הרביעייה המקורית.
ת'לוניוס מונק
אף על פי שקשה להגדירה בדיוק, נחשבת נגינתו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק כביבופ. מונק ידוע בסגנונו הייחודי, הן בטכניקת הנגינה והן במבנה היצירות, האלתורים והקומפוזיציות. הוא תרם לפיתוח ההרמוניות של היצירות על ידי יצירת סולמות חדשים ומהלכי אקורדים ייחודיים. נוסף על כך, מונק היה מגדולי מלחיני הבופ. הוא כתב עשרות קטעים ורבים מהם הפכו לסטנדרטים; המפורסם מכולם הוא הקטע "Round Midnight", שזכה לאינספור ביצועים.
באד פאוול
באד פאוול, פסנתרן מחונן מהרביעייה המקורית של הבופ, שינה באופן משמעותי את צורת הנגינה על הפסנתר. פאוול היה נגן ויוצר חשוב בהתפתחות הבופ עד כדי כך שרבים קראו לו "הצ'ארלי פארקר של הפסנתר". פאוול שינה את הנגינה ביד שמאל מנגינת בסים לנגינת אקורדים צבעוניים, ופיתח את שיטת חיקוי הקרנות שבה מנגן הפסנתר מנגינות בופיות הדומות לנגינה של כלי נשיפה. לאחר שהוכה על ידי שוטר איבד את שפיות דעתו והפסיק לנגן עם גדולי הבופ. פארקר הסביר למה הוא לא מנגן איתו בכך שאמר: "הוא אפילו משוגע יותר ממני".
אחרים
שמאל|ממוזער|120px|פסלו של מיילס דייוויס
מלבד חמשת הנגנים הללו, מוזיקאים רבים נוספים השתייכו לזרם הבופ. ביניהם:
צ'ארלי מינגוס - בס
ריי בראון - בס
דקסטר גורדון - סקסופון טנור
סאני רולינס - סקסופון טנור
קליפורד בראון - חצוצרה
מיילס דייוויס - חצוצרה
קני קלארק - תופים
פילי ג'ו ג'ונס - תופים
ביל אוונס - פסנתר
הרבי הנקוק - פסנתר
טוטס טילמנס - מפוחית
רון קרטר - בס
פול צ'יימברס - בס
ג'ון קולטריין - סקסופון טנור
סאני סטיט - סקסופון אלט
ארט בלייקי - תופים
תאודור "פאטס" נאוורו - חצוצרה
ראו גם
שורשים: רגטיים, בלוז, סווינג
תולדות ישירות: הארד בופ, פוסט-בופ, ג'אז מודאלי
תולדות עקיפות: אוונגרד, ג'אז חופשי, פיוז'ן, רוק פסיכדלי
לקריאה נוספת
Bary McRea, The Jazz Handbook
Richard Cook and Brian Morton, Penguin Guide for Jazz on CD, 7th Addition
John Riley, The Art of Bop Drumming
Scott DeVeaux, The Birth of Bebop: A Social and Musical History
קישורים חיצוניים
הסבר על ההיסטוריה ועל המבנה המוזיקלי של הבופ, בדגש על הטרומבון
הערות שוליים
*
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:ג'אז
| 2024-10-01T20:04:23
|
יהדות אירופה
|
ההיסטוריה של יהודים באירופה מתוארכת בין תקופות שונות ורבות. יהודים ראשונים התיישבו באירופה עוד בתקופת בית ראשון. במהלך התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התפתחו קשרי מסחר בין ארץ ישראל ויוון, כחלק מקשרים אלו היו סוחרים שנסעו לשהייה של תקופות קצרות או ארוכות ליוון והתפתחה קהילה קטנה שם. בצורה דומה התפתחה הקהילה היהודית באיטליה (ובמיוחד ברומא) ובמדינות שכנות. הזינוק הגדול במספר היהודים והקהילות בדרום אירופה חל אחרי דיכוי המרד הגדול ואחריו מרד בר כוכבא, כאשר אלפי שבויים הובאו מישראל לאיטליה. יהודים נדדו למקומות נוספים באימפריה הרומית והקימו קהילות בכל מדינות הבלקן וספרד (השייכים ברובם ליהדות ספרד) וצרפת וגרמניה (שהקימו את קהילת יהדות אשכנז).
במהלך רדיפות שונות, בהן מסעי הצלב, המוות השחור ופוגרומים, נדדו קהילות יהודיות ממערב אירופה למזרחה, שם פגשו גם יהודים שהיגרו מאזור הקווקז, גאורגיה ובוכרה. גירוש ספרד גרם לנדודיהם של יהודים רבים מחצי האי האיברי מזרחה, חלקם לתחומי האימפריה העות'מאנית, חלקם למדינות שונות באירופה (כמו קהילת האנוסים הפורטוגזים באמסטרדם), כולל האיים הבריטיים, ומיעוטם למדינות יבשת אמריקה (בפרט ברזיל).
במאה ה-17 אירעו מספר אירועים, לרבות פוגרומים, שגרמו לנדידה הפוכה, ממזרח אירופה למרכזי הסחר במערבה ומצפון אירופה לדרומה; וזאת במקביל להגירה מועטה לארצות הברית ומדינות דרום אמריקה. בין האירועים הללו מלחמת שלושים השנים, פרעות חמלניצקי ופלישת השוודים לפולין. במאות ה-18 וה-19 היגרו לארצות הברית יהודים מפולין, הונגריה וממדינות אשכנז. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היגרו מיליוני יהודית, בעיקר מתחום המושב לצפון אמריקה, ומיעוטם למערב אירופה (כולל בריטניה), דרום אמריקה (בפרט ארגנטינה), אוסטרליה, דרום אפריקה וארץ ישראל המנדטורית.
בעקבות השואה, בה נספו 6 מיליונים מיהדות אירופה, לצד ההגירה והנהירה החוצה שקדמה לה, וכן ההגירה ושבאה בעקבותיה (לרבות למדינת ישראל), מדינות רבות התרוקנו מיהודיהן, ובחלקן אף נעלמו קהילות שלמות, ומרכז הכובד היהודי האירופאי עבר לרוסיה ולצרפת, שזכתה להגירה של יהודים רבים מצפון אפריקה לאחר מלחמת העולם השנייה.
פתיחת שערי ברית המועצות גרמה לפריחה מחודשת של קהילות יהודיות באוסטריה, גרמניה ומדינות נוספות. על פי נתוני הסוכנות היהודית בסוף 2004 חיו באירופה מיליון ו-161 אלף יהודים.
העת העתיקה
יש עדויות מוקדמות על התיישבותם של יהודים ביוון, ובתנ"ך מצויים מספר מקומות שמעידים על יישוב יהודי ביוון. יש ידיעות מהמחצית הראשונה של המאה השלישית לפנה"ס על קשר בין יהודה וספרטה. ספר מקבים א' מתאר חליפת מכתבים בין יונתן הוופסי לבין אנשי אשפרתא, היא ספרטה. חליפת מכתבים שנועדה לחדש קשר קודם. מכתבו של הקונסול הרומאי מ-142 לפנה"ס, שהעתקים ממנו נשלחו לספרטה וסיקיון שבפלופונסוס, מעיד על קיום יישובים יהודים במקומות אלה. הכהן הגדול חוניו השלישי נמלט לספרטה מפני אנטיוכוס אפיפנס, אדם במעמדו נמלט רק למקום שיש בו קהילה שתקיים אותו ברמת חיים גבוהה.
במאה ראשונה לספירה היו, לפי עדותו של פילון האלכסנדרוני יהודים ברוב חלקי הפלופונסוס. פאולוס מצא יהודים ובתי כנסת בעיר קורינתוס. אספסיאנוס שלח אלפי שבוים יהודים אל נירון קיסר לעבוד באיסתמוס הקורינתי.
במקביל להתיישבות ביוון ידוע על התיישבות של יהודים גם בארצות אחרות. סיפורי עם מספרים כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדונירם, גובה המס של שלמה המלך, שלפי האגדה הגיע עם ספנים פיניקים ונהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורות סיפרו גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא" נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, התייחסה לגזע דוד המלך ולפי מסורת משפחתית באה לספרד עוד לפני חורבן בית שני.
חוקר יהדות בולגריה, ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס, טוען בכתביו, שיהודים הגיעו לבולגריה עוד בתקופת בית ראשון, במאה ה-6 לפנה"ס, אך לטענה זו אין תימוכין פיזיים בכתבים או שרידים ארכאולוגיים.
בשנת 161 לפנה"ס נוצר הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. מאוחר יותר הגיעו לרומא סוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים וייסדו את הקהילה.
על פי המסורת, הקיסר הרומי אוגוסטוס הדיח והגלה לגאליה את נשיא יהודה ארכלאוס בן הורדוס יחד עם פמלייתו אחרי שנציגי היהודים ביהודה פנו אליו בבקשה להחליפו. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39. מאוחר יותר הוגלה גם אחיו הורדוס אנטיפס לגאליה בידי הקיסר קליגולה, ומת בגלותו או הוצא להורג.
אחרי חורבן בית שני ודיכוי המרד ברומאים
בתקופה הביזנטית הייתה בארצות הבלקן קהילה יהודית רומניוטית אשר הגיע מארץ ישראל.ממוזער|סמלים יהודיים מהמאה השנייה לספירה ברומא
החל משנת 69 לספירה ואחרי חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס בשנת 70, החלו להגיע לרומא גלי שבויים מיהודה הכבושה, חלקם נפדו על ידי יהודי העיר ונשארו בה. מעריכים את מספרם של יהודי רומא בתקופת זו ב-50,000, כעשירית מאוכלוסיית העיר, על סמך כתובות שנמצאו בקטקומבות יהודיות ברומא היו ברומא 12 בתי כנסת. מקצת היהודים הגיעו לגאליה (צרפת של ימינו).
עדות כתובה ראשונה להימצאותם של יהודים בבולגריה היא כתובת עתיקה בלטינית בה מופיע שמו של יוסֵי, ראש בית הכנסת (archisynagogos Joseph) ומנורה, מהמאה ה-2. הכתובת נמצאה בעיר היוונית העתיקה אוֹאֶסקוּס (Oescus) - כיום הכפר גִיגֶן (Gigen) ליד העיר ניקופול, שהייתה מושבה רומית בגבול הצפוני של בולגריה של היום, ליד הגשר על הדנובה המוביל לרומניה של היום.
ימי הביניים
העדויות על קיומה של יהדות באירופה בזמן שקדם לימי האימפריה הקרולינגית מעורפלות. בזמן קיום האימפריה כתבי זכויות שניתנו ליחידים הבטיחו לסוחרים היהודים שנדדו באותם ימים ביטחון והגנה. היהדות האשכנזית התחילה בצרפת ושלחה זרועות לאנגליה ולגרמניה.
בספרד הייתה קהילה יהודית, אולם בשנת 613 גורשו היהודים מספרד ואלו שלא עזבו התנצרו. ב-633 הותר ליהודים להתגורר בספרד תחת מגבלות. ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד, במהלך תקופה זו חייתה מרבית יהדות אירופה בחצי האי הספרדי.
תחילת האלף השני באירופה הייתה מאופיינת בבנייה אינטנסיבית של ערים. מקומם של היהודים בסחר העולמי הפך לחשוב פחות, ובמקום זאת תפסו עמדה חשובה בסחר המקומי. כתבי זכויות שניתנו להם היו כבר קולקטיביים.
בתקופת מסעי הצלב התמודדו היהודים עם רדיפות ההמונים. השלטונות דחקו את רגליהם, וההלוואה בריבית שבה לא יכולים היו הנוצרים לעסוק מסיבות דתיות, הפכה למשלח יד חשוב. מבחינה משפטית החלו להחשיב אותם ל"עבדי האוצר", והיה עליהם לשלם מיסים כבדים תמורת הגנתם. מאידך - משמעותו של מעמד זה הייתה שמעמדם היה טוב בהרבה משל רובה של אוכלוסיית האיכרים והצמיתים באירופה, שכן בניגוד אליהם, היו היהודים מוגנים וישבו במקומותיהם בזכות חוקית. פגיעה בהם הייתה כפגיעה באוצר המלך, ומשמעות דבר זה היא שלא הם קיבלו עליה פיצוי, אלא המלך.
הגירוש ממערב אירופה ומספרד
ממוזער|300px|גירושי יהודים באירופה בין השנים 1100 ו-1600היהודים גורשו מאנגליה ב-1290, מצרפת ב-1306 ואחר כך פעמים נוספות. תקופה קשה זו סיכמה חמש מאות שנים של הידרדרות הדרגתית במצב היהודים, ובסיומה סולקו רוב היהודים ממערב אירופה. גירוש ספרד ב-1492 שינה לחלוטין את מפת ההתיישבות היהודית באירופה.
פליטי היהודים הגיעו אל פולין. יחס השלטון הפולני אליהם היה אוהד, ושוב הייתה להם חשיבות רבה בכלכלה. בפולין כמעט שלא הושפעו היהודים מתרבות הארץ. שפתם הייתה זו שהביאו איתם מגרמניה, יידיש. בסופו של דבר ההיסטוריה חזרה על עצמה, גם כאן לבסוף התחדד העימות בין אנשי העיר הנוצרים לבין היהודים.
באמצע המאה ה-16 ניתן ליהודים פתח מילוט. נוספו לפולין אזורים בליטא ובמזרחה. היהודים היו פעילים ביותר בפיתוח אזורים אלו ובהתיישבות בהם, כפופים לאצילים הפולנים שהיו אדוני הארץ.
המאה ה-17 וה-18
בתחילת המאה ה-17 היו רק שני ריכוזי יהודים גדולים, באימפריה העות'מאנית, כולל מדינות אירופה שבשליטתה, והממלכה הפולנית-ליטאית. פרט לכך הייתה קהילה קטנה באיטליה וקהילות יהודי החצר בחצרות הנסיכים בגרמניה.
מרד הקוזאקים באצילים, בשנת 1648 פגע קודם כל בחוכרי האדמות היהודים ונקרא לכן בפי היהודים גזירות ת"ח ות"ט. במערב אירופה התקיימו קהילות עירוניות מעטות ברציפות מאז ימי הביניים. במהלך המאה ה-17 ואחריה נוסדו או חודשו קהילות רבות במערב אירופה. קהילות אלו נוסדו על ידי יהודים שהיגרו מהמרחב הכפרי שבמערב אירופה, ממזרח אירופה ומגורשי ספרד ששאפו לשפר את תנאי חייהם וחיפשו מקומות נוספים להתיישב בהם.
חלק מהיהודים מצאו לעצמם קשרים בחצרות השליטים השונים ויצרו את מעמד יהודי החצר. במאה ה-17 התחוללה השבתאות, שהמשיכה להתפרצות שבתאית גדולה בפולין, כאשר הקים יעקב פרנק ((1726 – 1791) את התנועה הפרנקיסטית וטען שנשמתו של שבתי צבי התגלגלה לתוכו.
בנוסף לכך עלתה במאה ה-18 תנועת החסידות במזרח אירופה, תחילה על ידי הבעל שם טוב, ובהמשך התפשטה, בפרט דרך גליציה, ליתר אירופה. במקביל, נוסדה גם התנועה הליטאית.
המאה ה-19
החל מהעשורים האחרונים של המאה ה-18 וביתר שאת במאה ה-19 החלה תנועת ההשכלה להתפשט במערב ומרכז אירופה וגם בקרב יהודיה. התוצאה הייתה חילון הולך וגובר. מבין יהודי אשכנז שנטשו את חומות הגטו יצאו אנשי הגות ומדע מפורסמים. אמנציפציה ושוויון זכויות בארצות המערב היטיבו מאוד את חיי היהודים, אבל גם הביאו איתם התבוללות רבה. התנאים הקשים והרצון להיטמע בחברה הכללית הביאו להתנצרות של עשרות אלפי יהודים ולנישואי תערובת של רבים אחרים במהלך המאה ה-19. עם זאת, במהלך המאה ה-19 עלה אחוז היהודים באירופה מכלל האוכלוסייה, למרות גידול אוכלוסייה כללי באירופה. במהלך המאה ה-19 עלה מספר היהודים באירופה מ-2 מיליון ל-7 מיליון. חלק מההסבר נובע מתמותת תינוקות נמוכה יותר אצל יהודים, חלק מאורך החיים הממוצעהגבוה יותר אצל יהודים בשל שמירה על היגיינה וטיפול מסור בחולים.
באימפריה הרוסית שסיפחה אליה שטחים הכוללים יהודים התחילו רדיפות היהודים, הוטלו עליהם הגבלות רבות, והם היו נתונים בעוני גדול, מצב זה עודד את הגירתם לארצות הברית. במהלך המאה ה-19 היו גלי נדידה של יהודים בתוך אירופה, וכן הגירה מחוץ לה - בעיקר לארצות הברית. בסוף המאה ה-19 היו ברוסיה כ-4 מיליון יהודים, בקיסרות האוסטרו הונגרית כמיליון וחצי יהודים, בגרמניה כ-550,000 (שלוש אוכלוסיות אלו כוללות את יהודי פולין המחולקת). וכמיליון נוספים בשאר הארצות.
המאה ה-20 וה-21
ממוזער|240x240 פיקסלים
מצבם של היהודים במערב התגלה כבטוח פחות מאשר נטו היהודים להאמין. פרשת דרייפוס העלתה תחושה זו בקרב יהדות צרפת, ותרמה להתגבשות הרעיון הציוני אצל תיאודור הרצל. יהודי גרמניה נותרו שאננים ואף האמינו שאירוע כמו פרשת דרייפוס אינו יכול לפקוד אותם, אולם ארבעים שנה לאחריה, משעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, החל גל רדיפות קשה ששיאו חסר התקדים היה השואה, בה נרצחו שישה מיליון יהודים בידי הנאצים. בעקבות השואה ועליית שארית הפליטה שנותרה באירופה למדינת ישראל, הידלדל מאוד מספר היהודים באירופה.
על פי נתוני הסוכנות היהודית בסוף 2004 חיו באירופה מיליון ו-161 אלף יהודים.
ראו גם
אנטישמיות מודרנית
היהודים בין שתי מלחמות העולם
שטעטל
יהדות אשכנז
יהדות פולין
לקריאה נוספת
א' מלמט, ח' תדמור, מ' שטרן ושמואל ספראי תולדות עם ישראל בימי קדם הוצאת דביר
חיים הלל בן ששון תולדות ישראל בימי הביניים הוצאת דביר
ש. אטינגר תולדות עם ישראל בעת החדשה הוצאת דביר, תשכ"ט
ברנרד וסרשטיין, על הסף, יהודי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוצאת יד ושם, 2018
קישורים חיצוניים
(אינפמרה)
הערות שוליים
אירופה
יהדות אירופה
| 2024-01-07T12:37:45
|
אנטישמיות מודרנית
|
אנטישמיות היא מושג שנקבע בשנת 1879 על ידי המשכיל הגרמני וילהלם מאר. אף שיש במושג זה כדי להצביע על הגזע השמי כולו, הרי שהשימוש שנעשה בו היה נגד היהודים. האנטישמיות, שנאת העם היהודי, התקיימה מדורי דורות, דבר שהביא להיבדלות חברתית ותרבותית של היהודים מיתר העמים.
שמאל|ממוזער|200px|הורדת אלפרד דרייפוס בדרגה
האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא כוונה בעיקר נגד האנשים היהודים, ולא ספציפית נגד היהדות. במילים אחרות, השנאה לדת היהודית המירה עצמה בשנאה לעם היהודי כולו.
אנטישמיות מודרנית היא אנטישמיות הקיימת מהמאה ה-18 ועד לימינו אנו. האנטישמיות המודרנית, שהתפתחה באירופה ומשם חלחלה לכל העולם שונה מהאנטישמיות המסורתית בסיבותיה, מטרותיה ואופיה, והיא מתבססת על שיטות מודרניות (מדע, תקשורת המונים, פוליטיקה מפלגתית וכו').
האנטישמיות המודרנית הגיעה לשיאה בתקופת השואה, בה נרצחו מיליוני יהודים בשל יהדותם.
"שנאה ישנה"
שנאת ישראל המסורתית התקיימה כבר בתקופות קדומות, בעת העתיקה ובימי הביניים, וזאת מכמה סיבות:
שנאת השונה והנבדל - שנאה על רקע מנהגים ומסורת.
שנאה דתית על רקע נוצרי - מאחר שעל פי הברית החדשה הסגירו יהודים את ישו לרומאים, רואים חלק מהנוצרים את היהודים כולם כחייבים בעונש.
גנוסיס - במהלך ימי הביניים התפתחו כתות מינות גנוסטיות, שראו בעולם זה בריאתו של דמיורגוס, מעין שטן. אלוהים התנ"כי נתפס במקרים רבים כדמיורג זה, והמאמינים בו כגזע השטן.
שנאה על רקע כלכלי - במהלך ימי הביניים ועד למאה ה-19 היו יהודים רבים מלווים בריבית. מאחר שהכנסייה אסרה על נוצרים לעסוק בתחום זה, ופעמים רבות נאסר על יהודים להחזיק בקרקעות, מצאו בו יהודים רבים את משלח ידם. שלא כיום, לעיתים הגיע גובה הריבית שדרשו יהודים כדי 100% מן ההלוואה עצמה, לפיכך נצטברה אצל הנוצרים טינה רבה.
עלילות דם - עלילות דם התפתחו בעיקר על רקע דתי. בין השאר נטען כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי אפיית מצות.
הגורמים לאנטישמיות המודרנית
מתן אמנציפציה: בארצות שונות (צרפת, גרמניה, איטליה) קיבלו היהודים אמנציפציה – שחרור מהגבלות, קבלת שוויון זכויות. חלק מהיהודים החלו להשתלב במהירות בחברה הנוצרית. אולם, תהליך ההשתלבות לא היה בכוחו לבטל את ההבדלים בין היהודים לבין הנכרים. דווקא משום שמספר גדול של היהודים עבר לחיות בערים ונקלט במקצועות בעלי השפעה ציבורית – החלה להיות מורגשת יותר הימצאותם של היהודים בקרבת הנכרים. כמו כן, האמנציפציה הביאה לתחרות כלכלית בין הנוצרים ליהודים על הון ומקומות עבודה. במקרה של הצלחת יהודים, הדבר גרם לרוגז, קנאה ולשנאה. היהודי הצטייר כבעל הון, כמכשיל או מהפכן, המנצל את העם הפשוט. אנטישמים רבים ביקשו לבטל את האמנציפציה שניתנה ליהודים.
התפתחות הדמוקרטיה: הרחבת זכות הבחירה, התפתחות התודעה הדמוקרטית וצמיחתן של המפלגות הפוליטיות - סייעו לחיזוק האנטישמיות בשל מספר גורמים, שעיקריהם:
שכבות נמוכות, רוויות שנאה ליהודים, השיגו זכויות פוליטיות והחלו להשמיע קולן בגנות היהודים. תעמולה אנטישמית חיזקה את כוחם.
חופש ביטוי והתפתחות תקשורת ההמונים סייעו לאנטישמים (בהחדרת קריקטורות לעיתונים, הפצת מאמרים אנטישמיים, וכו').
על יסוד חופש ההתאחדות, עלו מפלגות אנטישמיות שהתמודדו על קולו של הבוחר, תוך שימוש באנטישמיות כאמצעי לעלות לשלטון.
התפתחות המדע: עליית משמעותו של המדע עבור המודעות הציבורית, וצמיחת ענפי מדע חדשים, הביאו ליצירת ביסוס מדעי לאנטישמיות. עיקר ביסוס זה היה בדרוויניזם החברתי ובתורת הגזע.
התפתחות הרגש הלאומי: התפתחות התודעה הלאומית בין עמי אירופה הייתה מן הגורמים המרכזיים לאנטישמיות. לאחר שהריבונות עברה מן האצולה לעמים והעמים הגדירו עצמם כלאומים, נוצרה מסגרת חדשה, גם לטיפול ב"שאלת היהודים".המהפכה הצרפתית (1789) הכירה ביהודים כבני הלאום הצרפתי. הדגש בתפיסה הלאומית של ה"מהפכה הצרפתית" הושם על אפשרות הבחירה של היחיד את לאומיותו, בתנאי שיציית לחוק המדינה ויהיה אזרח נאמן לה.אולם, מגמה אחרת של הלאומיות האירופאית הייתה המגמה הרומנטית, אשר הגדירה את "הלאום" אחרת: אדם נולד לתוך לאום. הלאום מוגדר על פי מוצא, היסטוריה ושפה. אדם אינו יכול לאמץ לעצמו לאומיות. האנטישמים מהזרם הרומנטי טענו, כי אין לקבל את היהודים כאזרחים, בהיותם גוף זר, מבחינה לאומית.היהודי נתפס כגורם אנטי-לאומי, כפי שכתב וילמנס בספרו "אינטרנציונל הזהב" ב-1876: "…כל ניסיון למיזוג לאומי ייכשל, משום שיהודי מסתייג ממנו - מרובים היהודים בשורות המפלגות, החותרות לערער הארגונים הקיימים."
התעוררות המאבקים המעמדיים: במאה ה–19, עם התגברות המרמור על אי הצדק שבכלכלה המודרנית וצמיחת הסוציאליזם שהתנגד לשיטה הקפיטליסטית, רבו התאוריות הכלכליות להסבר ולהצדקת האנטישמיות. רבים טענו כי היהודים נגועים בקפיטליזם ושהיהודים מצליחים לצבור כספים, רכוש והון רב בזכות השוק הקפיטליסטי. היו שטענו כי היהודים שואפים להשתלט על המדינות השונות ולנצל את העמים הנוצרים.לדוגמה: שארל פורייה, הוגה דעות צרפתי, מראשי הסוציאליסטים בצרפת (1837 – 1772) ראה ביהודים אומה נחותה שעסוקה בעיקר בפעילות כלכלית מן הסוג הבזוי ביותר – הם מרמים את לקוחותיהם ועושקים את הציבור הנוצרי. לטענתו, "הנח ליהודים להשתכן בצרפת 100 שנה - הם יהיו בצרפת מה שהם בפולין וסופו שייקחו בחוזק יד את מקצוע המסחר מאותם האזרחים, שעסקו בו עד כה בהצלחה, בלעדי היהודים…"
זיוף וחשיפת הפרוטוקולים של זקני ציון והיהודי הבינלאומי: פרסמו וטענו כי ליהודים יש תוכניות מעשיות ועכשוויות להשתלטות על העולם.
חקר ההיסטוריה היהודית: יש שטענו כי ממשיכי הנצרות עודדו התנצרות, אנטישמיות וכן התנזרות ממין לכל החיים על-מנת לדלל אוכלוסייה לא-יהודית ונישואים בין-דתיים. בעוד היהודים ימשיכו להתרבות (כי ההתנזרות אסורה על-פי ההלכה היהודית). בנוסף דבר שימנע נישואים בין יהודים ללא-יהודים, שכן עם פרסום התנ"ך הדבר הוביל לרצונן של נשים וגברים אירופאים ונוצרים רבים ורבות להינשא ליהודים ויהודיות, דבר שהיהודים מתנגדים לו.
חקר ההיסטוריה המקראית: יש הטוענים כי לאור סיפור פרשת פינחס בנוסף לסיפור אשת יפת תואר, פילגש בגבעה, ייבום וחליצה וכו', הנאצים עשו ליהודים את שהיהודים עשו בתקופה המקראית. ואף ייתכן וראו בכך נקמה או הקדמת תרופה למכה, למקרה בו היהודים היו פועלים אם היו בעמדת כח.
נישואים בין-דתיים והנזירות: רצונם של אירופאים לקחת ליהודים את הכסף וההצלחה וכן התמרמרות על כך שאירופאים מוצלחים העדיפו להינשא ליהודים ויהודיות ולא נוצרים שכמותם. רצונם של נוצרים אירופאים כפריים להינשא לנשים יהודיות וסירובן של האחרונות והוריהן, דבר שפגע בכבודם ויצר רצון לנקום.
אנטישמיות כעקרון פוליטי
מימי ניסיון ההפיכה של ז'ורז' בולנז'ה בצרפת של שנות ה-80 של המאה ה-19 ועקב פרשת דרייפוס נעשה, מצד קיצונים מהפכנים מימין ומשמאל, ניסיון לאחד את האומה ואת ההמון נגד הליברליזם, הקפיטליזם (כולל הסוציאל-דמוקרטיה המתונה שהסכינה עמו) והבורגנות שגיבשו את השלטון הדמוקרטי. יסוד האנטישמיות ב"סינתזה" הלאומנית של ההמון, כפי שביטאו למשל גוסטב לה בון, מוריס בארס, שארל מוראס, פייר-ז'וזף פרודון, ז'ורז' סורל ואחרים לא היה שנאת יהודים סתם, אלא עקרון פוליטי ונוסחה לאיחוד שדרות הלאום. בכוחה של התעמולה האנטישמית היה לגשר על פערים חברתיים ומעמדיים, ניגודי אינטרסים וסתירות אידאולוגיות בקרב הקבוצות הלאומניות השונות שהרכיבו את הסינתזה. היהודי (הקפיטליסט, העקור הנצחי, הקוסמופוליטי, "הסוחר שאינו מכיר במולדת ובמעמד ואינו מבין טיבו של כבוד כי זהו ערך שאינו ננקב בבורסה") נתפס כמי שמתסיס, זורע פירוד ומפלג את ההמון הלאומי הפטריוטי. האנטישמיות הייתה הגרעין סביבו יכל להתגבש הרגש הלאומי. האנטישמיות הייתה הגרעין המשותף הבסיסי לתנועות לאומניות, סינדיקליסטיות ופשיסטיות בצרפת, הן ששאבו את האידאולוגיה שלהן מימין והן כאלה ששאבוה משמאל כגון "אקסיון פראנסז", "חוג פרודון" ותנועת הצהובים.
ביטויי האנטישמיות המודרנית
אפליה שלא מעוגנת בחוק: החברה הנוצרית רצתה באפליה, דחיית היהודים, אך לשם כך היה צורך להתעלם מחוקי המדינה, שנבנו באורח דמוקרטי. במדינות מסוימות שררה מדיניות מפלה בקבלת משרות לתפקידים מסוימים, נמנע קידומם של היהודים ששירתו בצבא ובמסגרות חברתיות שונות סירבו לקבל יהודים לתוכם. לדוגמה:
באימפריה הרוסית, הוגבל מספר המשרות היהודיות ברפואה הצבאית ל-5% והגבלת מספר סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות ("נומרוס קלאוזוס").
באוסטריה, ראש העירייה של וינה הרבה לנשל את היהודים ממשרותיהם הממשלתיות.
הבנק הקתולי בצרפת פשט רגל וכתוצאה מכך, הפסידו משקיעים רבים את חסכונותיהם. מנהל הבנק האשים בכישלונו את ה"הון היהודי", ובקשר לכך התפרסמו התקפות אנטישמיות בכמה עיתונים.
עלילות דם ופגיעות פיזיות ביהודים: עלילות דם התרכזו סביב פולחן הדת היהודית. במאה ה–19 התפתחה האנטישמיות החדשה נגד היהודים והיא באה לידי ביטוי בפגיעות פיזיות ביהודים. ברוסיה גרמו הפוגרומים לסבל רב ולראשית ההגירה היהודית לדוגמה:
בכפר אוסטרו-הונגרי, הנוצרים העלילו שהיהודים הרגו ילדה נוצרייה על מנת להשתמש בדמה באפיית מצות.
ברוסיה, שומר יהודי בבית חרושת מנדל בייליס, הואשם כי הרג ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו למטרות פולחניות. הוא נאסר, אך לאחר מספר שנים זוכה.
פוגרומים "סופות בנגב" ברוסיה – פרעות שנמשכו שלוש שנים. המוני רוסים פגעו ביהודים ובזזו את רכושם. השלטונות לא התערבו כי שיתפו פעולה עם הפורעים.
פרעות קישינייב – נערכו ביהודי העיר ביוזמת השלטונות הרוסיים. היהודים נרצחו, נפצעו, נשים נאנסו והרכוש נגזל.
פרשת דרייפוס בצרפת - הרצל ששהה אז בפריז ככתב עיתון וינאי, הטיב להבין כי האמנציפציה לא פתרה את הבעיה היהודית ובעקבות כך פנה לפעילות ציונית ולניסיונות להקים מדינה יהודית כ"פתרון לאומי" ליהודים.
מדיניות ממשלתית מפלה ופוגעת ביהודים: השלטונות פגעו ביהודים, באזורים מסוימים, אם בערים הגדולות ואם באזורי מחיה מרובי התיישבות יהודית. לדוגמה:
ברוסיה פורסמו תקנות, חוקי מאי, שנועדו להפלות את היהודים לרעה. יהודים לא הורשו לקיים מסחר בימי חג נוצריים ובימי ראשון.
בעקבות המשברים הכלכליים והחברתיים ברוסיה, הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות (תיקונים/שינויים) בתחומים הקשורים ליהודים: על יהודי רוסיה היה להתרכז ולחיות ב"תחום המושב" – אזור בדרום מערב רוסיה.
אסור על היהודים לעסוק בחקלאות - כדי למנוע תחרות עם האיכרים הרוסיים.
איסור על קניית אדמות מחוץ ל"תחום המושב".
באוסטריה, בעיר וינה פעלה מפלגה אנטישמית שהונהגה על ידי ראש העיר. ביוזמתם הונהגה מדיניות ציבורית מפלה (אסור ליהודים לתפוס משרות ציבוריות וממשלתיות).
גיבוש התאוריות האנטישמיות: התאוריות האנטישמיות היו חלק מתעמולת המשכילים הנוצרים כדי לפגוע ביהודים. מטרת התאוריות הללו הייתה להתריע על הסכנה בשילובם של היהודים בחברה הנוצרית. לדוגמה:
בשנת 1791 יצא לאור בעילום שם בגרמניה כתב הפלסתר "על המבנה הפיזי והמוסרי של היהודים בני זמננו: קולו של קוסמופוליט". ב-1803 הוא הודפס שוב, הפעם עם שמו של המחבר, קארל וילהלם גרתנאואר, משפטן מכובד מברלין, וזכה להצלחה עצומה בגרמניה. ייתכן שמחבר זה היה הראשון שהתייחס ל"גזע" יהודי. בין היתר כתב: "מדוע לסבול בקרבנו בני אדם שהם תמהיל כל הרעות והכשלים הקיימים באנושות ואשר מתרבים כמו ארבה"? באותה שנה התפרסמו מעל 60 פמפלטים בעד ונגד המחבר.
בגרמניה התפתחה התאוריה 'דרוויניזם חברתי', המבוססת על פרשנות תורתו של צ'ארלס דרווין, על פיה בעולם האנושי מתנהלת מלחמת הישרדות שבה החזק הנוצרי נאבק בטפיל היהודי (מדובר בפרשנות מעוותת של תורת האבולוציה שדרווין נזהר מאוד מלתת לה קונוטציות חברתיות. ראה התייחסות בערך דרוויניזם חברתי).
בצרפת התפתחה התאוריה "היהודים הבוגדים", בעקבות משפט דרייפוס. הצרפתים האנטישמים טענו שאין לסמוך על היהודים, שהרי הם בוגדים ורוצים בקריסתה של צרפת, הן מבחינה הכלכלית והן מבחינה הצבאית.
פעילות לקידום ולהטמעה של האנטישמיות, במטרה לדחוק את היהודים ולמנוע את השתלבותם בחברה הסובבת. האנטישמיות, שרווחה באירופה, באה לידי ביטוי גם בהקמת מסגרות ארגוניות שונות כמו מפלגות אנטישמיות, עיתונות אנטישמית, הקמת ליגות אנטישמיות ועוד. לדוגמה:
הקמת ליגת האנטישמים בגרמניה שמטרתה למגר את כוחם של היהדות ולבטל את השפעתה ברחבי גרמניה.
הקמת המפלגות האנטישמיות בגרמניה - מפלגתו של אדולף שטקר, שהייתה אחת מתוך עשרות מפלגות שרצו בסילוק היהודים מכל עמדות המפתח.
ברוסיה פורסם מסמך ששמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" – מסמך שנכתב כביכול על ידי היהודים, נתגלה כשקרי וכמזויף. תוכנו מעיד, כביכול, על שאיפת היהודים למוטט את כלכלת רוסיה ואירופה ולהביא לקריסת המשטרים.
בצרפת פורסם עיתון אנטישמי "הדיבור החופשי" ובו מאמרים, כתבות וקריקטורות אנטישמיים.
בין האחראים לאנטישמיות בצרפת היה אדואר דרימון, סופר ועיתונאי בעל עט מושחז וארסי. הוא הוציא לאור ספר אנטישמי, רווי שנאה תהומית לעם ישראל, בשם "צרפת יהודית". בספרו, טען כי קיים שוני תהומי בין הגזע הארי לשמי וכי צרפת סופגת השפעה מזיקה והרסנית של היהודים, עד כדי שיעבודה בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. מסקנותיו היו נוקבות: לבטל את האמנציפציה ולהחרים את רכושם של היהודים בעבור פועלי צרפת המסכנים; במצב הנוכחי, כשקיימת ממשלה בזויה בעיני כל ומתפוררת לחלוטין, די ב–500 איש, בעלי החלטה נחושה…שיקיפו את הבנקים היהודים ויבצעו את המהפכה הפורייה ביותר בזמן החדש.
בפרלמנט הצרפתי, בשנת 1891, הציע אחד הצירים לגרש את כל היהודים מצרפת. ההצעה, בה תמכו 32 צירים, לא הועמדה לדיון.
ראו גם
מדד האנטישמיות בעולם
אנטישמיות נוצרית
אנטישמיות מוסלמית
הפרוטוקולים של זקני ציון
היהודי הבינלאומי
אנטישמיות בגרמניה
אנטישמיות ברוסיה
נומרוס קלאוזוס
ליל הבדולח
קישורים חיצוניים
, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי, 18 בינואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:אנטישמיות
קטגוריה:אנטישמיות מודרנית
en:New antisemitism
es:Neoantisemitismo
fr:Nouvel antisémitisme
ru:Новый антисемитизм
| 2024-09-23T18:46:23
|
חליל צד
|
ממוזער|שמאל|400px|איור של חליל צד
ממוזער|250px|אישה מנגנת בחליל צד
חליל צד הוא כלי נגינה וחליל תזמורתי. חליל הצד יוצא דופן משאר סוגי החלילים. כי למרות שהוא חליל, מדובר למעשה בכלי נשיפה שעשוי ממתכת, יחד עם הכלים: סקסופון, חצוצרה, קרן יער, טרומבון, בריטון וטובה.
תפוצת הכלי והגדרתו
החליל הוא כלי הנפוץ בכל תרבות המוזיקה בעולם. הוא קיים בשני אופנים עיקריים: חליל שהוא צינור הפתוח רק בקצהו האחד, המוחזק אופקית, ובו האוויר ננשף אל תוך פיה מחוץ לפה, ונשבר על אחת הדפנות – בעברית כלי זה ידוע בתור חליל צד, או פשוט בתור חליל. קיים גם חליל שהוא צינור הפתוח משני הכיוונים, כאשר צד אחד הוא הפיה אשר מוכנסת אל תוך הפה, והאוויר שננשף נשבר על החור הראשון ובו משטח המתחדד לקראת קצהו – זהו כלי שמוכר בעולם המערבי בתור חלילית. לחלילית קיימות גרסאות נוספות בדמות אורגני-פה, שלהם כמה צינורות, והם יכולים להפיק יותר מצליל אחד בו זמנית. כלי נוסף הנפוץ כיום בעיקר בבלקן ובדרום אמריקה הוא כלי המכונה חליל פאן, ולו כמה וכמה צינורות סתומים בקצה אחד, והאופן שבו נושפים לתוכם זהה לאופן הנשיפה בחליל הצד. כלי נוסף הפתוח בשני קצותיו הוא נאי, אך בשונה מחלילית ומחליל צד גם יחד, אין לו פיה, מה שיוצר צורך לנשוף בזווית אלכסונית תוך שהאוויר נחתך בקצה דופן הצינור.
חליל הצד נפוץ בעיקר במוזיקה קלאסית, החל מראשית המאה ה-17 (בצורתו העתיקה) ועד ימינו, והוא משמש כחוליה חשובה בתזמורת סימפונית. חליל הצד נפוץ גם בג'אז, ברוק מתקדם ובמוזיקה אירית מסורתית.
התפתחות חליל הצד המודרני
ממוזער|250px|חליל צד בחלל
חליל הצד המתכתי בצורתו המוכרת הוצג באופן רשמי רק בשנת 1851, בלונדון, על ידי החלילן ובונה החלילים הידוע תאובלד בהם. לחליל המודרני קדם החליל הרומנטי, החליל הקלאסי (בדגמים מוקדמים עם 4 מפתחות, ומאוחרים יותר עם 6 עד 9 מפתחות), וחליל הבארוק, שידוע גם כטרברסו. החליל המודרני החל להיות פופולרי ראשית כל באנגליה ובצרפת, ולקראת סוף המאה ה-19 הוא היה הדגם הנפוץ היחיד שהיה בשימוש במוזיקה הקלאסית (פרט לאנגליה ובמיוחד לגרמניה, אשר בהן נעשה בו שימוש בלעדי רק החל מראשית המאה שעברה).
הצליל
לחליל הצד יש צליל רב-גוני. צליליו הנמוכים יכולים להיות רכים וחלשים, האמצעיים נעימים ועדינים, ואילו הגבוהים חזקים, חדים ומבריקים. חלילן מקצועי יכול אף לשנות את אופיים של הצלילים כך שלמשל הצלילים הנמוכים יהיו חדים וחזקים יותר, והצלילים הגבוהים יהיו חרישיים ועדינים. בתזמורת מנגן החליל לרוב ברגיסטר הגבוה, מפני שהוא אחד הכלים הבודדים המגיעים לגובה זה בקלות, ובצליל שאינו צווחני. אצל אנשים רבים יוצר צלילו של החליל תחושה "קסומה" ו"מרחפת", ואחת היצירות המפורסמות בה מנוצלות תכונות אלו של החליל היא "מנוחת אחר-הצהריים של פאון" מאת קלוד דביסי. כן רבים מדמים את צלילו לצליל ציוץ הציפורים, ואכן ביצירות תוכניתיות רבות מבוצע תפקיד הציפורים בידי החליל (לדוגמה: "קרנבל החיות" מאת קמיל סן-סאנס, "פטר והזאב" מאת סרגיי פרוקופייב).
מבנה החליל
חליל צד מודרני בנוי מצינור צר (בקוטר של כ-2 ס"מ) וארוך (66 ס"מ), העשוי בדרך כלל ממתכת, ולאורכו ישנם חורים הנסגרים ונפתחים על ידי מנגנון מורכב של לחצנים (המכונים "קלפות") ומנופים, אשר קרוי על שם ממציאו, מנגנון תאובלד בהם. הלחצנים עשויים גם הם ממתכת, ובתחתיתם שכבת לבד המצופה בעור-דג או חומר סינתטי אחר המונע בריחת אוויר בהסגרם. לחליל ישנה פייה המיועדת לנשיפה, העשויה לרוב גם היא ממתכת. חלילים שמיועדים למתחילים עשויים "ניקל סילבר" שזוהי תערובת ניקל מצופה כסף, ואילו החלילים היותר מתקדמים עשויים כסף סטרלינג (92.5%). יש שעשויים מזהב (בתערובות שונות), ואף מפלטינה. סוג המתכת משפיע בהכרח על גוון הצליל, אך הוא אינו ערובה להיותו של החליל "מקצועני" יותר או פחות, אלא עניין של טעם משתנה בגוון הרצוי של הצליל.
חליל צד מתקופת הרנסאנס והבארוק (והעתקים שלו המיוצרים כיום), נקרא "טרברסו" ועשוי מעץ, מלבד קלפה אחת (או יותר) שעשויה ממתכת. קיימים גם חלילי-צד מודרניים העשויים עץ עם מכניקה ממתכת. חלילי-צד מעץ הם כבדים יותר, והעץ ממנו הם עשוים הוא לרוב גרנדילה - עץ כהה בצפיפות מאוד גבוהה, שממנו מכינים לרוב גם פיקולו.
חליל הצד המודרני בנוי מ-3 חוליות אשר מורכבות יחד וניתנות לפירוק.
החוליה הראשונה, המכונה "ראש", בינונית באורכה, כוללת את הפייה, לתוכה נושפים כדי להפיק את הצליל. הפיה בדרך כלל מצופה בכסף או זהב, או עשויה מהם. הראש בנוי בצורת קונוס מתרחב (החלק המתרחב היחיד בחליל) החל מן הפקק וכמעט עד לאזור המפרק.
החוליה השנייה, הארוכה ביותר, מכונה "גוף", וכוללת את רוב הלחצנים והמנופים.
החוליה השלישית, המכונה "רגל", הקצרה ביותר, הכוללת בדרך כלל 3 לחצנים וחורים נוספים, אך לעיתים היא כוללת ארבעה, מה שמרחיב את מנעד החליל בחצי טון נמוך יותר מחליל צד רגיל (עד לתו סי שבאוקטבה הקטנה).
בחליל צד מודרני ישנם 17–18 חורים (מלבד הפיה ופתח הצינור בקצה החוליה האחרונה) אשר יכולים להיות פתוחים או סגורים (או פתוחים חלקית בחלילים בעלי לחצנים חלולים) בהתאם למצב המכסים שלהם. לכל חור יש מכסה, אך מכסים שונים הם בגדלים שונים ובאופן הפעלה שונה. למרבית החורים ומכסיהם גודל אחיד, אך שלושה מהם קטנים מהשאר. החורים שבמפרק הרגל גדולים מעט מן החורים שבמפרק הגוף.
אופן ההפעלה של המכסים מתחלק לשלושה סוגים:
לחצנים, כלומר סוגרים ישירות את החור. בחלילים מקצועיים, חמשת הלחצנים האלה חלולים (הם בצורת טבעת עם חור קטן יותר במרכזה) - כך שהם סוגרים את רוב החור, ואצבע הנגן אוטמת את החור הקטן שנותר בלחצן, מה שמאפשר יותר חופש לנגן ואף משפר את איכות הצליל, אך מקשה על נגנים מתחילים לסתום את החורים.
מכסים שמופעלים על ידי לחצן המחובר עליהם באמצעות מנוף אחד או יותר, ולא על ידי לחיצה ישירה. אלה מתחלקים לשני סוגים: כאלה שלחיצה פותחת אותם, וכאלה שלחיצה סוגרת אותם.
בסך הכול ישנם 12 לחצנים בחליל, כאשר שתי קבוצות מסוימות של לחצנים מיועדות לאצבע אחת. ההבדל בין מספר המכסים למספר הלחצנים מוסבר על ידי העובדה שיש לחצנים מסוימים המפעילים שניים ואף שלושה מכסים.
הפקת הצליל והנגינה
בזמן הנשיפה, חלק מהאוויר אשר ננשף על ידי הנגן, נכנס לתוך הצינור דרך הפיה, מסתחרר בתוכו, רועד, ויוצא החוצה. רוב האוויר יוצא בחזרה דרך הפיה, והשאר יוצא דרך החורים הפתוחים וקצה הצינור. רעידת האוויר בתוך הצינור היא הצליל שאנו שומעים.
גובה הצליל שמפיק הכלי נקבע על פי שלושה משתנים:
מצב החורים (פתוח/סגור) אשר משפיע על נפח האוויר הרועד - אורך הגל בצליל שמשמיע החליל נקבע לפי גודל "עמוד האוויר" (כך נקראת רעידת האוויר בגוף הכלי) שנוצר כתוצאה מן הנשיפה בו. גודלו של עמוד האוויר הוא בקירוב מתחילת החליל עד לנקב הפתוח הקרוב ביותר. הנגן מגדיל או מקטין את עמוד האוויר בכך שהוא סותם את נקבי החליל ברצף מהפייה והלאה או פותח אותם בכיוון ההפוך, ובכך מנמיך או מגביה את הצליל המופק מן החליל.
עוצמת הנשיפה - ככל שמהירות האוויר הננשף גדולה יותר, עולה גובה הצליל. מהירות האוויר מגובה מסוים והלאה תורמת ליצירת צלילים עיליים, שהם גבוהים בהרבה מהצלילים הבסיסיים. נשיפת אוויר מהיר יותר משמשת בין השאר כדי לנגן באוקטבה האמצעית והגבוהה של החליל. מהירות האוויר נקבעת במידה רבה לפי מידת פתיחת/כיווץ השפתיים.
כיוון הנשיפה - במידה מסוימת, ככל שהאוויר הננשף מכוון גבוה יותר, עולה גובה הצליל. גם במקרה זה, החל מזווית מסוימת עשויים להיווצר צלילים עיליים, המשמשים לנגינה ברגיסטרים הגבוהים של החליל.
אופן הנשיפה
ממוזער|250px|נגינה בחליל צד
בעת הנשיפה לפיה, לא מצמידים אליה את כל הפה, אלא רק את השפה התחתונה, או את הסנטר העליון, בעוד שהשפה העליונה מכוונת את האוויר לעבר הקצה המנוגד של חור הפייה, בדומה לאופן הנשיפה לבקבוק. בכך נבדל חליל הצד מרוב כלי הנשיפה מעץ וכלי הנשיפה בכלל, בהם מצמידים את שתי השפתיים לפיה. על פתח הפיה להיות מכוון ב-90 מעלות כלפי מעלה או בהטייה קלה פנימה, כשהפיה נחה מעל שקע הסנטר או בתוכו, תלוי במבנה פניו של החלילן. על השפה התחתונה לכסות רבע עד שליש מחור הפייה.
אופן החזקת הכלי
שמאל|150px|ממוזער|מוזיקאי הרוק והחלילן איאן אנדרסון אוחז בחליל
שמאל|150px|ממוזער|מוזיקאי הרוק והחלילן פיטר גבריאל אוחז בחליל
יד שמאל אוחזת בחליל מלפנים-מלמטה (גב היד מופנה קדימה), ויד ימין מאחור-מלמעלה (בדומה לכידון של אופניים או אופנוע - גב היד מופנה מעלה). לחליל שלוש נקודות אחיזה עיקריות:
ביד שמאל - האגודל והאצבע המורה מעניקים לחליל יציבות, החליל מונח על חלקה התחתון של האצבע, ממש מעל נקודת החיבור שלה לכף היד, וצד-כרית האגודל תומך בחליל בחלקו האחורי ומפעיל את שני הלחצנים שנמצאים שם. אין להסתמך על האגודל כנקודת אחיזה וייצוב לחליל, כיוון שבצלילים דו ודו# על האגודל להרפות מהחליל מבלי שיזוז, ולכן היא לא יכולה לתמוך בו.
ביד ימין - צד כרית האגודל, המונחת על החליל מתחת ללחצן הצליל פה, והזרת הנמצאת על אחד השסתומים (רה#) ב"רגל" של החליל. בצלילים מסוימים (רה) הזרת לא מונחת על החליל ואז לא מהווה נקודת אחיזה.
שאר האצבעות משמשות בעיקר לפתיחה ולסגירה של השסתומים.
נקודת אחיזה נוספת היא נקודת המגע של החליל בשפה-סנטר. נקודה זו היא שמאפשרת לייצב את החליל בצלילים כמו דו ודו#, שבהם יש נקודות אחיזה מעטות.
סוגי חלילי צד מודרניים
החליל, שהצורה הסטנדרטית שלו היא החליל התזמורתי קיים גם בעוד מספר גדלים ומנעדים שונים, המסודרים מהגבוה לנמוך:
פיקולו - ראו למטה.
חליל גבוה - קצר יותר מחליל סטנדרטי. גבוה ממנו בקווינטה, וכמעט שאינו בשימוש כיום.
חליל-צד סטנדרטי ("תזמורתי") במנעד סופרן - ראו למעלה.
חליל אלט - במקום השלישי בתפוצתו אחרי החליל הרגיל והפיקולו. נמוך בקווארטה מהחליל הרגיל.
חליל באס - במקום הרביעי בתפוצתו. נמוך באוקטבה מהחליל הרגיל.
חליל קונטרה-אלט בסול - נמוך באוקטבה מחליל האלט.
שמאל|250px|ממוזער|מוזיקאי הודי מנגן בבנסורי
חליל קונטרה-באס בסול/ בדו
חליל סאב קונטרה-באס
חליל דאבל קונטרה-באס - מסוגל להגיע לדו הנמוך ביותר בפסנתר.
חליל היפר קונטרה-באס - מסוגל להגיע לדו הנמוך באוקטבה מהדו הנמוך ביותר בפסנתר (16Hz).
פיקולו
שמאל|250px|ממוזער|פיקולו
ממוזער|שמאל|250px|מנעד הפיקולו
הוא סוג קטן של חליל צד העשוי ממתכת או מעץ הובנה, ואורכו כמחצית מאורכו של החליל הרגיל וצליליו גבוהים באוקטבה מאלה של החליל. היות שצליליו של הפיקולו גבוהים מצלילי החליל מהחליל (ומצלילי כל כלי הנשיפה מעץ), הם מבריקים וחזקים יותר ומשמשים בתזמור על מנת להכפיל את צלילי הכינורות.
רפרטואר
הרפרטואר לחליל הוא מגוון, וראשיתו בסוף המאה ה-17. במאה ה-18 נכתבו בעבורו יצירות רבות, אך הוא כמעט נזנח במאה ה-19. החל מן המאה ה-20 חזר החליל להיות דומיננטי ביצירות סולניות של מלחינים רבים וחשובים.
מן המלחינים הידועים אשר כתבו יצירות לחליל ניתן למנות את באך ובניו, הנדל, טלמן, היידן, מוצרט, שוברט, פורה, דביסי, פולנק, פרוקופייב ומלחינים נוספים.
חלילנים ידועים
מוזיקה קלאסית
פול טפנל ופיליפ גובר - מן המייסדים של האסכולה הצרפתית לנגינה בחליל צד הנפוצה על חליל מודרני, ומוריהם של מרסל מואיז וחלילנים ידועים אחרים בתחילת המאה ה-20.
מרסל מואיז - נחשב לאחד הנגנים והמורים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על סגנון הנגינה המודרני בחליל צד.
אורל ניקולה - תלמיד ידוע של מואיז. סולן ונגן לשעבר בפילהרמונית של ברלין, ומורם של חלילנים רבים וידועים (ביניהם עמנואל פהו).
ז'אן-פייר רמפל - רבים רואים בו את גדול החלילנים במאה העשרים.
סר ג'יימס גולוויי - רבים אחרים רואים בו את גדול החלילנים במאה העשרים. כונה על ידי רבים "האיש עם חליל הזהב".
עמנואל פהו - החלילן המוביל בפילהרמונית של ברלין, ואחד מן הסולנים הידועים ביותר כיום.
ז'אק זון
סוזן מילאן
ג'אז
אריק דולפי
בובי ג'ספר
יוברט לוז
רולנד קירק
רוק
איאן אנדרסון - "מנהיג" להקת ג'ת'רו טאל
אנדרו לאטימר -גיטריסט ו"מנהיג" להקת Camel
פיטר גבריאל - סולן ו"מנהיג" לשעבר של להקת ג'נסיס
ריי תומאס - החלילן ונגן כלי נשיפה נוספים של המודי בלוז
איאן מקדונלד - החלילן, הסקסופוניסט והקלידן לשעבר של להקת קינג קרימזון
מל קולינס - החלילן והסקסופוניסט לשעבר של קינג קרימזון וקאמל
דייוויד ג'קסון - החלילן והסקסופוניסט של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור
גלריה
קישורים חיצוניים
מאמר בנושא תגלית ארכאולוגית של חלילים מלפני עשרות אלפי שנים
*
קטגוריה:כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:כלי נגינה
| 2024-04-21T06:39:53
|
פוביה
|
פנים מפוחדות|200px|ממוזער|שמאל
פוֹבְּיָה (בפ' רפה; בעברית: בַּעַת) היא מצב נפשי של פחד או בעתה כרוניים או מוגזמים מאובייקט או ממצב כלשהו, המשבשים באופן ממשי את חיי הלוקה בו. מקור המילה במילה היוונית φόβος שפירושה: פחד (פובוס הוא אל הפחד במיתולוגיה היוונית). פוביות לא חייבות להיות פחד, אלא גם רתיעה, גועל ושנאה (כמו למשל, במקרים של הומופוביה).
מרבית האנשים הסובלים מפוביה מודעים לעובדה שהפחד שלהם אינו מוצדק ובלתי סביר, אך הם אינם יכולים להתמודד עמו. פוביה היא אחת מהפרעות ההתנהגות השכיחה ביותר מבין הפרעות הנפש.
בפסיכולוגיה קלינית, פוביה היא סוג של הפרעת חרדה שבדרך כלל מוגדרת כפחד מתמשך כלפי אובייקט או מצב. כשלעיתים קרובות המצב מוכר כחסר היגיון ורציונליזציה. במצב זה נעשה מאמץ מוגזם על ידי בעל הלקות להימנע מהיתקלות באותו אובייקט, וזאת באופן לא מידתי ביחס לרמת הסכנה הנשקפת מהיתקלות זו.
סיווג פוביות
פוביות שייכות לקבוצת הפרעות החרדה בפסיכיאטריה. בסיווג האמריקאי של המחלות הפסיכיאטריות מופיעים 12 סוגים של הפרעות חרדה, מתוכם ארבע הפרעות הכוללות פוביות:
הפרעת פאניקה עם אגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים).
אגורפוביה ללא היסטוריה של הפרעת פאניקה.
פוביות ספציפיות.
פוביה חברתית.
על פי ספר האבחנות האמריקאי ה-DSM כדי לאבחן פוביה ספציפית נדרשים הקריטריונים הבאים:
פחד ניכר ומתמשך הנגרם מנוכחות של אובייקט או מצב או מציפייה לאובייקט או מצב מסוימים.
חשיפה לגירוי המסוים תגרום כמעט תמיד לתגובת חרדה ועשויה להוביל להתקף פאניקה.
הפחד צריך להיות חסר פרופורציות לחוויה או לאובייקט (לאחר שלוקחים בחשבון היבטים תרבותיים רלוונטיים).
ההימנעות, הצפייה, או חוסר הנוחות מהגורם לפוביה גורמת לפגיעה בתפקוד.
ההפרעה נמשכת מעל חצי שנה.
אחת מהפוביות הנפוצות היא אופידיופוביה. בתמונה אדם לצד קוברה הודית|200px|ממוזער|שמאל
הגורמים להתפתחות פוביות
פוביה פשוטה מתפתחת בגיל הילדות, בדרך כלל מדובר בחוויה שהובילה להתפתחות הפוביה הפשוטה. בנוסף קיימים מקרים שבני משפחה או הסביבה גורמים לילד לפחד מדברים המפחידים אותם. הפוביה המורכבת מתפתחת מסיבה לא ידועה, ככל הנראה מדובר בשילוב של גורמים תורשתיים וחוויות שהאדם חווה בחייו המשפיעים על רכיבים כימיים במוח ומובילים להתפתחות פוביה מורכבת.
פוביה ספציפית
פחד גבהים|150px|ממוזער|שמאל
נקראת גם פוביה פשוטה – פחד מוגזם הקשור לאירוע או סיטואציה מסוימת. הפוביה נחלקת לכמה תתי סוגים, והן: פוביה מחיות (דוגמאות: נחשים, מקקים, כלבים ועוד), פוביה מהתרחשויות טבעיות (דוגמאות: גבהים, מים, חושך ועוד), פוביה מדם או זריקות ופוביות מצביות (מעליות, מדרגות נעות, גשרים ועוד). בדרך כלל פוביות מסוג אלה מתפתחות במהלך הילדות וישנם מקרים בהם הן יכולות להיעלם גם ללא צורך בהתערבות של טיפול פסיכולוגי.
במקרים רבים, פוביה ספציפית קשורה בחוויה טראומטית דרך מנגנוני התניה. התפתחות של פוביות קשורה גם במרכיבים תורשתיים.
באופן תאורטי, כמעט כל אובייקט עשוי לגרום לפוביה ספציפית, אולם יש אובייקטים וסיטואציות המועדים יותר לשמש כמושאים של פוביות כגון נחשים, עכבישים, גבהים וכדומה. יש תאורטיקנים הטוענים כי הדבר נובע ממוכנות ביולוגית מורשת לגורמי סיכון.
שם הפוביה נגזר משמו היווני של האובייקט ממנו חושש החולה, לדוגמה: ארכני = עכביש ומכאן ארכנופוביה = פחד מעכבישים, או תלסו = ים, תלסופוביה = פחד ממים עמוקים.
פוביה חברתית
פוביה חברתית היא פחד בלתי רציונלי ממצב שבו יהיה אפשר לצפות בפרט בפרהסיה, אנשים הסובלים מפוביה זו נרתעים מסיטואציות חברתיות בהן יש להם אינטראקציה עם אנשים. היא נחשבת נפוצה ביותר. היא יכולה להתבטא במספר דרכים כגון: פחד מהימצאות במקומות ציבורים (דוג' רחוב), פחד להימצא בתוך קהל גדול של אנשים. פוביה זו נפוצה ביותר בקרב חולים בוגרים ומתחילה בגילאים 18 ו-35, מסיבות לא ברורות היא לא נפוצה בגיל הילדות. לעיתים מתלווה לפוביה חברתית אגורפוביה.
על פי ספר האבחנות האמריקאי ה-DSM-V כדי לאבחן פוביה חברתית נדרשים הקריטריונים הבאים:
פחד מסיטואציות חברתיות שבהן האדם נחשף לאנשים לא מוכרים, והוא פוחד שהוא יראה סימני חרדה, יושפל, יובך או יידחה על ידי אחרים.
החשיפה לסיטואציה החברתית שממנה האדם פוחד כמעט תמיד תעורר חרדה ויכולה לגרום להתקף פאניקה, הפחד או החרדה אינם פרופורציונליים לאיום הכרוך בסיטואציה.
האדם נמנע ממצבים חברתיים מהם הוא חרד, או מתמודד אתם תוך תחושות עזות של חרדה ומצוקה.
הפחד או ההימנעות פוגעים באופן משמעותי במהלך חייו הנורמלי של האדם, ותפקודו בתחום התעסוקתי, במערכות יחסים או בתחומים חברתיים.
אצל ילדים ומבוגרים משך הסימפטומים צריך להימשך לפחות שישה חודשים.
הפחד או ההימנעות אינם קשורים לשימוש בחומרים או למצב רפואי אחר, ואינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה פסיכיאטרית אחרת.
אם קיימת בעיה רפואית או פסיכיאטרית אחרת, ההפרעה אינה קשורה אליה.
התקפי פאניקה שכיחים בחולים עם פוביות ספציפיות ועם פוביות חברתיות אך ההתקפים צפויים ברוב המקרים וקשורים לחשיפה לגורם הפוביה.
תסמינים
התסמינים הבולטים ביותר אצל אנשים הלוקים בפוביה הם: פאניקה, נשימות מהירות, קוצר נשימה, פעמת ודופק מהיר, אי-נוחות או כאב בחזה, תחושת מחנק, זיעה, חוסר תחושה בגפיים, סחרחורות והרגשת התעלפות. תסמינים אלו מופיעים בשני מקרים: כאשר האדם הלוקה נחשף באופן ישיר לאובייקט המרתיע או למצב והמקרה השני בו יכולה להופיע תגובה לפחד או מעצם המחשבה עליו. ישנם מקרים בהם התסמינים מחריפים ומגיעים להתקפי חרדה חמורים. במקרים בהם התסמינים מחמירים, הלוקים בפוביה מבודדים את עצמם מהסביבה החיצונית. כמו כן, אצל ילדים ניתן לראות תסמיני בכי, השתתקות מפחד או הצמדות לאדם אחר.
טיפול
הטיפול המקובל בפוביות הוא טיפול התנהגותי, ומבוסס על חשיפה לגורם המאיים. על פי התאוריה הביהביוריסטית, פוביה היא למעשה התניית פחד שאינה עוברת תהליך הכחדה משום שהסובל מפוביה נמנע מחשיפה לגורם המאיים באופן עקבי. מכאן שחשיפה מכוונת תאפשר את הכחדת ההתניה וסילוק הפוביה. קיימות שלוש שיטות עיקריות:
הקהיה שיטתית - הסובל מהפוביה מופגש עם מושא החרדה בהדרגתיות ובאופן מבוקר, לחלופין נעשה שימוש בדמיון מודרך. האדם החרד מתרגל חשיבה על מושא חרדתו תוך כדי שמירה על תחושת רוגע בגוף. לטיפולים אלו אחוזי הצלחה גבוהים מאוד, בתנאי שהמטופל נכון לחוות מצב של אי־נוחות מסוימת ולהשקיע מאמץ בטיפול לאורך זמן.
טיפול בהצפה - הסובל מפוביה נחשף אל הגורם המאיים באופן פתאומי וללא טכניקת רגיעה תומכת. לדוגמה, אדם שמפחד ממרחבים פתוחים נלקח אל חוף הים.
טיפול באמצעות דיגום (modeling) - המטפל משמש כדוגמה התנהגותית חיובית על ידי התמודדות עם הגורם שמפחיד את המטופל ללא פחד.
בשיטות המשתמשות בחשיפה ניתן להשתמש בחשיפה לאובייקט האמיתי (vivo) או לאובייקט מדומיין (covert). חשיפה לאובייקט אמיתי היא יעילה יותר אך מבוקרת פחות. שיטת טיפול חדשנית בפוביות מציע דרך ביניים ועושה שימוש במציאות מדומה על מנת להפגיש את החולה עם אובייקט הפוביה באופן פחות מאיים. תרופות נגד חרדה עשויות לסייע במקרים מסוימים.
כאשר הטיפול הפסיכולוגי אינו מספק, ניתנות תרופות שמטרתן לטפל בחרדה. בין אלה ניתן למצוא קבוצת הבנזודיאזפינים (ואבן, לורוון), ותרופות נוגדות חרדה, כמו פלואוקסטין, פארוקסטין, ציטלופראם, מירטאזאפין, סרטראלין.
קיימות שיטות נוספות, והן:
טיפול התנהגותי-קוגניטיבי- הסובל מפוביה נפגש עם פסיכולוג המסייע לו בעזרת הדרכות ותרגולים שונים לשנות את דפוסי ההתנהגות הבלתי רצויים לתקינים יותר. השיטה מתבססת על העובדה שדפוסים אלו נרכשים במהלך שנות החיים ולא מולדים ולכן ניתנים לשינוי, כלומר ההתנהגויות שלנו תלויות במחשבות המלוות אותן (תסריטים) וכך שינוי של המחשבות יהווה גם שינוי בהתנהגות.
ביופידבק- ישנה אפשרות לסובל מפוביה לאזן את תגובותיו בעזרת חשיפה למדדי הגוף השונים וטיפול נכון בזמן גילוי לגירוי המאיים. כלומר, האדם מחובר למערכת הנותנת לו מידע ומדדים כמו: דופק, לחץ דם, נשימה ושינויים בטמפרטורת הגוף בזמן החשיפה לפוביה, באמצעות מכשור ייעודי המדדים מוצגים למטופל וכך הוא מודע לשינויים החלים בגופו בזמן החשיפה לגירוי. לאחר מכן המטופל לומד על שיטות הרפיה שעוזרות לו לאזן את אותם השינויים ויוכל להרגיע את עצמו.
שימושים לא רפואיים למילה פוביה
ישנם מקרים שבהם מושאלת המילה "פוביה" לתיאור שנאה כלפי או דחייה מאובייקט, ללא קשר להגדרה הרפואית של המילה פוביה, לדוגמה:
קסנופוביה היא שנאת זרים.
הומופוביה היא עוינות כלפי הומואים ולסביות.
יודופוביה היא שנאת היהודים, האנטישמיות, על פי יהודה לייב פינסקר.
אסלאמופוביה היא עוינות כלפי מוסלמים.
ניאופוביה היא פחד ממצבים חדשים.
הידרופובי - בכימיה, חומר שאינו מתמוסס במים.
היפופוטומונסטרוססקוויפדאליאופוביה (באנגלית: hippopotomonstrosesquipedaliophobia) הוא מונח היתולי המתאר פחד ממילים ארוכות. המילה מורכבת ממילים בלטינית וביוונית: היפופוטו (hippopotamus ביוונית) פירושו היפופוטם, מונסטר (monstrous בלטינית) הוא אימתני, וססקוויפדאלי (sesquipedalian בלטינית) היא המידה "רגל וחצי", שפירושה המילולי הוא "מילה ארוכה מאוד". בסך הכל במילה האנגלית 35 אותיות.
לקריאה נוספת
מארקס, א"מ (1989). לחיות עם הפחד. תל אביב: ביתן.
פלד, ט' (2005). הכול חרדות. מושב בן שמן: מודן.
גולדברג, י' (2005). חרדה ופאניקה: דרכי התמודדות. קריית ביאליק: אח
טל, א' (2010). הפרעות חרדה במעגל החיים. מדיסין - פסיכיאטריה, 14, 36-38
אנהולט, ג', 2011. פוביות. טיפול קוגניטיבי- התנהגותי במבוגרים, 52-33.
קישורים חיצוניים
פוביה, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
פוביות - מדריך מידע על סוגי פוביות וחרדות
חרדה חברתית - אתר עם מידע רב על פוביה חברתית
בר-יוסף דדון, ר' (2007). טיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי בהפרעת פאניקה
ויינר, י' (2009). חרדה - טיפול פסיכולוגי לפחדים – פוביות.
הופמן, ש' וגוטליב, פ' (2012). המציף והמרגיע: טיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית.
פוביה וחרדות. (2016). התמודדות עם פוביה.
דרבי, ד' (2017). פוביה ספציפית – מה זה?
הערות שוליים
*
| 2024-07-14T14:36:40
|
אברהם
|
שמאל|ממוזער|250px| אברהם, איור מעשה ידי אפרים משה ליליין
אַבְרָהָם (במקור: אַבְרָם, מכונה גם אברהם אבינו) הוא דמות מקראית, הראשונה מבין שלושת האבות. אבי יצחק וישמעאל (שלפי הקוראן הערבים העדנאנים הם צאצאיו) ואבי המדיינים, ונכדיו בני יצחק הם יעקב ועשו, שעל פי המקרא הם אבותיהם של בני ישראל, האדומים והעמלקים.
דמותו במקרא
250px|ממוזער|אברהם, מתוך פרומפטואריום איקונום אינסיגניאורום
על פי המקרא, אברהם, שנולד בשם אברם, הוא בנו של תרח, מצאצאיו של שם בן נח. לפי חישוב השנים בתורה, הוא נולד בשנת אלף תתקמ"ח לבריאת העולם (1,948 שנים אחרי בריאת העולם). שם אמו של אברם אינו נזכר במקרא, אך על פי תלמוד בבלי, שמה הוא אמתלאי בת כרנבו, בספר היובלים (פרק י"א כב-כג) נכתב ששמה עדנה בת ארם, בפרקי דרבי אליעזר נכתב ששמה עתדיי.
המסע לארץ כנען
250px|ממוזער|איור של אברהם מקריב במזבח
אברהם מוזכר לראשונה בספר בראשית בשם "אברם", בסיפור על תרח אביו שעוזב את אור כשדים יחד איתו ועם אשתו שרי (לימים שרה) ובן אחיו לוט, במטרה להגיע לארץ כנען, אך הם לא מגיעים אליה אלא משתקעים בחרן. לפי ספר בראשית, לאחר שאביו של אברם מת, נגלה אליו אלוהים ומצווה עליו לעזוב את משפחתו וסביבתו, וללכת לארץ כנען (היא ארץ ישראל) בציווי המפורסם , ההבטחה לאברהם כוללת את הפיכתו בארץ לאביה של אומה גדולה שתביא ברכה לעולם, ברכה זו נאמרה גם ליצחק וליעקב והפכה לחזון בני אברהם בעולם. בגיל 75 יצא אברם מחרן לארץ ישראל, יחד עם אשתו, לוט אחיינו, ועם "הנפש אשר עשו בחרן".
לדעת רוב המפרשים אברהם נולד בארם נהריים. ומשם הלך לחרן עם אביו ואחר כך לארץ ישראל. ולשיטת הרמב"ן מקום הולדתו היה חרן. ושב לשם מאוחר יותר אחר שעקר לארם נהריים.
לפי חוקר המקרא יאיר זקוביץ, מסעו של אברהם לארץ המובטחת משמש כסיפור בבואה לכמה סיפורי מקרא אחרים. לדוגמה, למעשה המתואר ב בו מבקש משה מחותנו, יתרו, להצטרף אל בני ישראל במסעם לכנען והלה מסרב. בשני הסיפורים יש ביטויי לשון דומים וקווי דמיון רבים. גם סיפורה של רות הוא סיפור בבואה לסיפור זה. לשון דומה מופיעה בשני הסיפורים וקווי הדמיון רבים.
בראשית דרכו בארץ כנען הגיע אברם לאזור שכם (אלון מורה) ובנה שם מזבח לשם ה'. לאחר מכן המשיך אברם דרומה, והגיע אל בין היישובים בית אל והעי, וגם שם בנה מזבח. משם המשיך אברם דרומה אל הנגב. ד"ר מרדכי ברויאר מציין שדרכו של אברהם הייתה תמיד באזור ההררי מכיוון שבתקופת אברהם השפלה והעמק בארץ כנען היו תחת שלטון מצרי (דבר שהיה יכול להקשות על רועי צאן כאברהם - וכמבואר בבראשית מו לד: "כי תועבת מצרים כל רועי צאן" - שהמצריים היו מתנגדים למלאכה זו), ומאידך יישובי ההר התאימו מאוד לרעיית צאן מכיוון שהיו דלילים באוכלוסייה.
ירידה מצרימה
רעב כבד בארץ גרם לאברם לרדת למצרים. מכיוון שחשש שהמצרים ייקחו ממנו אל פרעה את שרי אשתו, המתוארת כ"אשה יפת מראה", ואף יהרגו אותו, ביקש ממנה שתאמר שהיא אינה אשתו אלא אחותו. ואכן, פרעה לקח את שרי לאשה, והעניק לאברם ממון ורכוש רב מתוך מחשבה שהוא אחיה. רק בעקבות "נגעים גדולים" שבאו עליו ועל ביתו על ידי ה', החזיר אותה פרעה לאברם, נזף בו על ההטעיה ושילח אותו ואת כל אשר לו מארץ מצרים.
ההיפרדות מלוט
שמאל|ממוזער|270px|אברהם ולוט, פסיפס בכנסייה ברומא
לאחר שגורש ממצרים, חזר אברם לארץ כנען, אל המקום שבו היה קודם לכן (בין בית אל לעי), עם רכוש רב ומקנה גדול. מכיוון שגם ללוט היה מקנה רב, נוצרו סכסוכים בין רועי אברם לרועי לוט. עקב כך הציע לו אברם להיפרד ולחלק ביניהם את הארץ. לוט בחר לשבת באזור סדום ועמורה, שהיה אז פורה ביותר.
על פי המדרש, הסכסוך בין הרועים נוצר בגלל הבדלים ברמת המוסר והיושר של שתי קבוצות הרועים, ובגלל הציפייה של לוט לרשת את רכושו הרב של אברם, שהיה אז חשוך ילדים, לאחר מותו.
לאחר היפרדותו מלוט נגלה ה' אל אברם והבטיח לו שיירש את כל ארץ כנען ושצאצאיו ירבו כעפר הארץ (בעת הזו היה עדיין אברם ללא בנים). ה' קרא לו להתהלך בארץ כדי לממש - כנראה באופן סמלי - את ההבטחה, ואברם נענה לקריאה, והגיע בנדודיו עד אלוני ממרא שליד העיר חברון. גם שם בנה אברם מזבח לשם ה'. באזור זה כורת אברם, ככל הנראה, ברית עם היושבים שם - ענר, אשכול וממרא.
מלחמת ארבעת המלכים את החמישה
שמאל|ממוזער|250px|פגישת אברהם ומלכיצדק
בזמן שבתו של לוט בסדום אירעה מלחמה בין ארבעה מלכים מאזור ארם נהריים לבין חמישה מלכים מאזור סדום ועמורה, המכונה מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. במהלך המלחמה נלקח לוט בשבי על ידי ארבעת המלכים מארם נהריים. אברם נחלץ לעזרתו, ויחד עם 318 מבני ביתו רדף אחרי המלכים המנצחים עד צפונה מדמשק, והחזיר את כל השבויים, ובהם לוט. המאורע הזה נתן לו פרסום וכבוד רב בקרב מלכי האזור, ובהם מלך סדום המנוצח אשר הציע לאברם את כל השלל (הצעה שאותה דוחה אברם בתוקף, מלבד לקיחת חלקם של הלוחמים ובעלי בריתו), וכן מלכיצדק, מלך העיר שלם (ככל הנראה, ירושלים הקדומה), המוגדר כ"כהן לאל עליון".
פרשן המקרא המלבי"ם מסביר כי ביסוד מלחמתו של אברם בארבעת המלכים עמד מאבק על ההגמוניה ועל השבת הסדר האזורי, שהרי עילם היה בנו של שם בן נוח כאשר ארץ ישראל ניתנה לבני שם בעוד שבפועל נכבשה על ידי כנען בן חם בן נוח שנחלתו הייתה מצרים.הרב שלמה גורן, תורת המקרא עמוד 30 ואילך
ברית בין הבתרים
לאחר מכן כרת ה' ברית עם אברם המכונה ברית בין הבתרים, ובה בישר לו כי זרעו העתידי יסבול מעבדות ומעינוי ארבע מאות שנים, אך לאחר מכן הוא יירש את הארץ ואת המרחב בין נהר מצרים לנהר פרת וכן ישלוט על עשרה עמים במרחב זה.
לקיחת הגר ולידת ישמעאל
שרי, אשתו של אברם, הייתה עקרה, ולפיכך היא הציעה לאברם, מקץ עשר שנים לישיבתם בארץ כנען, את הגר אמתה לאישה. במהלך ההריון הקלה הגר בכבודה של שרי גבירתה. בתגובה עינתה שרי את הגר וזו ברחה אל המדבר. שם נגלה אליה מלאך האלוהים והבטיח לה שמבנה תצא אומה גדולה, ואמר לה לשוב אל שרי ולקרוא לבן הנולד לה ישמעאל. הגר חזרה לבית אברם ושרי, וילדה את ישמעאל. אברם היה באותו זמן בן 86 שנה (בראשית ט"ז).
ברית המילה והחלפת שמם של אברם ושרי
ממוזער|250px|אברם ושרי
כשהיה אברם בן 99 התגלה אליו ה' והבטיח לו בן מאשתו שרי. בהתגלות זו החליף ה' את שמו לאברהם ("כי אב המון גויים נתתיך"), ואת שמה של שרי לשרה. כמו כן ה' ציווה על אברהם לעשות ברית מילה לו ולכל בני ביתו.
מהפכת סדום ועמורה והולדת יצחק
שמאל|ממוזער|270px|אברהם מפציר במלאכים להתארח בביתו, ברטולומיאו אסטבן מורילו, 1667
לפי המסורת, בעת שישב בכניסה לסוכתו באלוני ממרא ניגלו לאברהם שלושה מבקרים. אברהם בירך אותם והציע לשטוף רגליהם ואת לחם ביתו. הוא אירח אותם תחת עץ ואכל עמם, כאשר אחד מן האורחים אמר לאברהם שבעוד שנה לשרה יהיה בן זכר. שרה שמעה זאת מפתח הסוכה וצחקה כי לא ייתכן שבגילה יכולה להרות. האורח שאל מה פשר הצחוק של שרה, כי בעזרת האלוהים אין זה בלתי אפשרי שתהרה גם בגילה, מה שהבהיל את שרה. לאחר הארוחה, שלושת האורחים עלו לפסגה סמוכה וצפו על הערים במישור, תוך שהם דנים על גורל סדום ועמורה, כי "פשעיהם היו רבים". בשלב זה, עזבו שניים מן האורחים את אברהם בדרכם לסדום ואילו אברהם פנה אל האלוהים בבקשה לחוס על העיר, כי אחיינו לוט שהה בה. לאחר תפילתו, אורחיו של אברהם הגיע לסדום בחיפוש אחר "עשרה צדיקים", אשר מציאתם הייתה מביאה את אלוהים לחוס על תושבי העיר. לוט אירח אותם בביתו. כשהמון זועם דרש את האורחים, לוט סירב ואף הציע את בנותיו הבתולות במקום, אך ההמון המשיך ורצה לשבור את דלת ביתו של לוט - מה שעורר זעם של האלוהים. למחרת בבוקר, כשהיה ברור כי אין עשרה צדיקים בסדום, הצטווה לוט לעזוב את העיר סדום וארעה מהפכת סדום ועמורה, תוך שאברהם צופה ממקום מושבו באלוני ממרא.
לאחר הולדת יצחק, בנה של שרה, כמובטח, היא ראתה כי ישמעאל משפיע לרעה על יצחק (ועל פי המדרשים אף מסכן את חייו). שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ובנה. אברהם אינו שש לגרשם אך לאחר שאלוהים אומר לו לשמוע לדברי שרה, הוא משלח את הגר ובנה (בראשית, כ"א).
עקדת יצחק
נאמנותו של אברהם לה' נבחנה בכמה (על פי חז"ל: עשרה) ניסיונות ובראשם עקדת יצחק. ה' ציווה על אברהם להקריב לו את יצחק בנו. אברהם נענה לציווי והוא עושה את כל ההכנות ואת כל הפעולות לקיום הציווי, אולם רגע לפני הקיום בפועל התגלה אליו מלאך ה' ואמר לו כי כבר עמד בניסיון והוא אינו צריך להקריב את יצחק.
עקדת יצחק נחשבת לאחד האירועים המכוננים של היהדות. מחד, היא מהווה סמל היסטורי למסירות כלפי האלוהים, ומצד שני, משתמע ממנה בבירור שהאלוהים אינו חפץ בקורבנות אדם.
הגות רבה, יהודית ושאינה יהודית, נהגתה סביב עקדת יצחק. במוקד ההגות עומדות השאלות האם ה' התכוון שאברהם יציית לו, האם ה' ציפה שאברהם יסרב, והאם אברהם פעל נכון בצייתנותו או שמא היה צריך לסרב.
מערת המכפלה ושנותיו האחרונות
אחרי פטירתה של שרה רכש אברהם מעפרון החיתי את מערת המכפלה בחברון תמורת 400 שקל כסף, וקבר שם את שרה.
על פי המסופר בבראשית, כ"ה, א', נשא אברהם לעת זקנתו אשה נוספת ושמה קטורה, אחרי מות שרה אשתו. נולדו להם שישה בנים: זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק ושוח. על פי המדרש קטורה היא למעשה הגר, ואברהם לקחה שנית לאישה.
בערוב ימיו ביקש מעבדו למצוא אישה לבנו יצחק. עבדו מגיע לארם נהריים ומביא ליצחק את רבקה.
אברהם נפטר בגיל 175 ונקבר במערת המכפלה על ידי בניו, יצחק וישמעאל.
ספר היובלים פרק כ"ב מתארך את המאורע לחג השבועות שחל ב-15 בחודש השלישי בלוח השנה במגילות קומראן.
עץ משפחה
דמותו במדרש ובמסורת
שמאל|ממוזער|280px|עקדת יצחק, סלסטין מדוביץ', 1895
שאלה שעומדת בעינה לאורך כל העיסוק בדמותו של אברהם היא - מדוע נבחר אברהם? מפרשים רבים ומדרשים שונים מתפלפלים בשאלה זו דורות רבים.
במקרא אין מידע ברור מדוע התגלה אלוהים לאברהם. התורה פותחת את סיפורו של אברהם כשהוא בן שבעים וחמש, ועובדה זו מעוררת שאלות פרשניות רבות: מהי ראשיתו של הסיפור? מדוע עזב תרח את אור כשדים? מדוע בחר אלוהים דווקא באברהם ושלח אותו להתהלך בארץ כנען? במה שונה אברהם מעשרים הדורות שקדמו לו? מדוע לא פירשה התורה את פשר בחירתו של אברהם?
הסיבה לפי יוספוס פלביוס לבחירתו של אברהם היא כי הוא הפיץ אל כלל החברה את המונותיאיזם, הוא זה שהתווכח עם אנשי סביבתו ואף עם בני ביתו, הוא היה מוכן להיות נרדף, בשל אמונתו, ובגלל אמונתו ומסירותו לה'.
במקומות רבים, המקרא סותם ואינו מפרט את הרקע או את הסיבות להתרחשויות המתוארות בו. חז"ל, כפרשני מקרא, באו לפרש את הסתום, ודרשו אגדות ה"משלימות" את הפערים שמותיר המקרא. בבראשית רבה (פרשה ל"ח, יג) מופיע סיפור אברהם והצלמים, על ראשית דרכו של אברהם כמי ששולל את עבודת האלילים שבה היה שטוף דורו. על פי אגדה זו, בחן אברהם את האמונות הפגניות שהיו נפוצות בזמנו, ומשעמד על חוסר תוחלתן החל להאמין באלוהים. עקב סירובו לעבוד אלילים וכתוצאה מנסיונותיו להפיץ את אמונתו ברבים, נקלע אברהם לעימות עם סביבתו ועם נמרוד מלך אור כשדים. אברהם נידון למוות בהשלכה לכבשן אש, אך ניצל בנס.
ממוזער|אברהם ויצחק, ציור מהמאה ה-4
על פי מסכת אבות התנסה אברהם בעשרה ניסיונות מאת האלוהים ועמד בכולם. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק. על פי האגדה, לאחר ששמעה שרה על דרישת האלוהים פרחה ממנה נשמתה ומתה.
כאשר רצו חז"ל לתאר את דמותו הרוחנית של אברהם, תיארו אותו כך:
במסכת נזיקין, בבא בתרא מייחסים את כתבי דוד בין היתר לאברהם: .
על פי הגמרא והמדרש, אברהם הוא האדם הראשון שהלבינו שערות ראשו וזקנו, לאחר שביקש מהאל שיהיה הבדל ניכר לעין בינו לבין בנו יצחק, שדמה לו מאוד.מדרש תנחומא, חיי שרה א זקנה זו קפצה עליו לאחר מות שרה אשתו. המדרשים מתייחסים לכך כאל עטרה שהייתה שייכת לאל, ומאהבתו לאברהם נתנה לו במתנה, מאחר שכבר נהנה מעושר כלכלי.מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ד'.
על־פי הרמב"ם
הרמב"ם (בעקבות המדרש) מתאר בלשון סיפורית את דמותו של אברהם, שייחודיותו בהכרת הבורא ואמונת הייחוד:
תארוך שנות חייו
שמאל|ממוזער|260px|באר אברהם בבאר שבע המיוחסת לאברהם אבינו
לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית, אברהם נולד בעיר אור כשדים לאביו תרח בשם אברם, בשנת א'תתקמ"ח (1948) לבריאת העולם, היא שנת 1813 לפנה"ס, והיה בן הדור העשרים לאדם הראשון. יש הסוברים (רמב"ן בראשית יא, כח), על פי המדרש שאברהם נולד דווקא בעיר "כותא".
בכרונולוגיה הארכאולוגית של המקרא חלוקות הדעות. חלק מהחוקרים טוענים לתאריך שונה עד כדי הפרש של מאות שנים, כאשר אחרים מפקפקים בקיומו של אברהם, אשר אין לקיומו שום עדויות ממקורות חוץ מקראיים ובסיפוריו נזכרים מלכים של ערים שלטענתם כנראה לא היו כלל קיימות בתקופה המיוחסת לו במסורת. אחרים טוענים שדווקא יש הוכחות מספקות לקיומם של האבות וזאת לאור ממצאים ארכאולוגיים המראים כי המידע אודות הנהגים והחוקים בספר בראשית דומה למתקבל מן התעודות בנות התקופה. בדרך כלל נהוג לתארך את תקופת האבות לאלף השני לפני הספירה, בלי לנקוב בתאריך מדויק.
בעיר אֶבְּלָה שבשטחי סוריה של ימינו, אשר ידועה מעדויות רבות כעיר ממלכה חשובה לאורך האלף השלישי לפנה"ס ועד קרוב לאמצע האלף השני לפנה"ס. בחפירות שנערכו בה בשנות ה-70 של המאה ה-20 נמצא ארכיון ובו למעלה מ-20,000 לוחות-חמר ועליהן כתובות בכתב היתדות, בשפה השומרית ובשפה נוספת, ייחודית לאתר שכונתה בשם: "אבלאית". בין שלל הממצאים נמצאו השמות "עבר-אום" (עבר?, מאבותיו של אברהם), "אב-ר-אום" (=אברם/אברהם?), "איס-ר-איל(-ום)" (ישראל? שמו הנוסף של יעקב, נכדו של אברהם), "א-ס-או" (עשיו?, נכדו של אברהם), וכן שמות של אתרים גאוגרפיים, המוכרים מן המקרא: כנען, חרן, גבל, חצור ועוד.
דמותו באסלאם
270px|ממוזער|שמאל|אתר "ברכת אברהם" - שם לפי מסורת אסלאמית ויהודית נולד אברהם, בסמוך לעיר אורפה (דרום טורקיה)
גם בדת המוסלמית לדמותו של אברהם (או בצורה הערבית של שמו, אִיבְּרָהִים إبراهيم), נודעה חשיבות רבה. אברהם נחשב על־פי האסלאם כאחד הנביאים. כמה מהסיפורים על אברהם מהתנ"ך והמדרש מופיעים גם בקוראן, והסורה ה-14 בקוראן נקראת על שמו. אברהם מתואר בקוראן כחניף, והוא נחשב באסלאם למונותאיסט האולטימטיבי .
בסורה ה-37, סורת א-צאפאת, מובא בקצרה סיפור העקידה, ובו מתואר שאברהם מתיעץ עם בנו כאשר נודע לו שעליו להעלות אותו לקורבן, ובנו אומר לו לעשות כשצווה עליו. שמו של הבן אותו נצטווה אברהם להקריב אינו מצוין במקור זה, ועל־פי מסורת מוסלמית שהתפתחה מאוחר יותר, המדובר הוא דווקא בבנו ישמעאל ולא ביצחק כפי שמתואר בתנ"ך. חג הקורבן נחגג על ידי המוסלמים לציון אירוע זה.
בנוסף לכך, מיוחס לאברהם, בשיתוף עם ישמעאל, ייסוד הכעבה הקדושה למוסלמים, כמו גם טיהורה מעבודת אלילים. בהתאם להבנה האיסלאמית של האבות, הקוראן (סורת אאל עמראן נ"ז) קובע עוד כי (בערבית, מוסלמי).
קשרים למיתולוגיה ההינדואית
על פי טענה רווחת, ישנו קשר היסטורי-רעיוני בין המיתולוגיה ההודית לבין סיפורי הקודש היהודיים. על פי אמונה זו, קיים דמיון רעיוני (ואף מצלולי) בין הדמויות ברהמה וסראסווטי לבין הדמויות של אברהם אבינו ואשתו שרה. יש הקושרים זאת גם לפסוק: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם".
דמותו בספרות היוונית-רומית
יוסף בן מתתיהו מצטט בספרו "קדמוניות היהודים" את ההיסטוריון הבבלי-הלני ברוסוס, המספר על איש צדיק שחי 10 דורות לאחר המבול, וטוען כי מדובר באברהם. עם זאת, גם אם לפי ספר בראשית, עשרה דורות מפרידים בין נח לאברהם, לדעת ההיסטוריון מנחם שטרן יש ספק רב בכך שניתן לזהות אותו עם אברהם ונראה שיוספוס לקח את הזיהוי הזה מחוגים יהודים-הלניסטיים.
יוסף בן מתתיהו מציין גם שהקטאיוס איש אבדרה כתב חיבור על אברהם. חיבור זה מופיע בשם "אברהם והמצרים" ב"סטרומטה" של קלמנס מאלכסנדריה (סביב 200 לספירה). כפי הנראה, הספר נכתב על ידי "פסאודו-הקטאיוס" והוא תוצר של תעמולה יהודית דתית, מאחר שהוא כולל, כפי שניתן לראות בחיבורו של קלמנס, בתים מזויפים של סופוקלס בעלי צליל מונותאיסטי מיליטנטי.
בספר מקבים א מופיע ציטוט מתוך מכתב שנשלח ממלך ספרטה לכהן הגדול, בו נכתב כי הספרטנים והיהודים "אחים הם וכי מזרע אברהם המה".
הסופר היווני אלכסנדר פוליהיסטור ציטט את הסופר היהודי קלאודמוס מלכוס (200 לפנה"ס לערך), שכתב בחיבורו על היהודים שלאברהם נולדו מקטורה בנים רבים, ביניהם: אפרס (על שמו נקראה אפריקה), סורס (על שמו נקראה אשור) ויפרס, שיצאו עם הרקולס להילחם בלוב.
ההיסטוריון הרומי פומפיוס טרוגוס סבר שאברהם היה אחד ממלכי דמשק, מסורת שהופיעה גם אצל ניקולאוס איש דמשק, שכתב כי בסמוך לעיר ישנו כפר שנקרא על שמו, "בית אברהם".
ההיסטוריון הרומי קלאודיוס כאראקס (המאה ה-2 לספירה), כתב שהיהודים נקראים "עברים" על שם "אברמון" – הסבר שנמצא כבר בחיבורו של הסופר היהודי-הלניסטי ארתפנוס (המאה ה-2 לפנה"ס).
בספרות היוונית והרומית קיבל אברהם מוניטין של אסטרולוג. את הופעתו המוקדמת של מוניטין זה, ניתן למצוא כבר אצל ארתפנוס, שציין כי היה זה אברהם שלימד את המלך המצרי פרתוטס (Pharethotes) את מדע האסטרולוגיה. מסורת דומה לזו של ארתפנוס, ניתן למצוא אצל הסופר האלמוני הידוע בדרך כלל כפסאודו-אופולמוס. אוסביוס מקיסריה שציטט אותם בספרו "הכנה לבשורה", מציין שבמקורות אחרים נכתב כי טרם הגיעו למצרים, אברהם הכיר גם לפיניקים את האסטרולוגיה. במאה ה-2 לספירה, הזכיר האסטרולוג ההלניסטי וטיוס ואלנס את אברהם ("אברמוס" ביוונית) כסמכות אסטרולוגית. האסטרולוג הרומאי פירמיקוס מטרנוס (המחצית הראשונה של המאה ה-4) מזכיר בחיבורו האסטרולוגי את אברהם ארבע פעמים כסמכות אסטרולוגית, כאשר בראשונה מביניהן הוא מציין את שמו לצד סופרים אסטרולוגים ידועים.
ההוגה הנאופלאטוני אלכסנדר מליקופוליס הביא בחיבורו כדוגמה מתוך "ההיסטוריה היהודית" את הכנת בנו של אברהם לקורבן לאל.
בהיסטוריה אוגוסטה מסופר שהקיסר הרומאי אלכסנדר סוורוס החזיק פסלים של "נפשות קדושות ביותר", ובהן אברהם.
בחקר המקרא
בחקר המקרא ובארכאולוגיה מקובל לראות את סיפורי שלושת האבות כסיפורים מיתיים שהתגבשו בהדרגה מאות שנים לאחר התקופה אליה הם מתייחסים, כחלק מהתגבשות הנראטיבים הלאומיים של עמי האזור. בניתוחים נפוצים בחקר המקרא מיוחסים הטקסטים העוסקים באברהם למסורות מאזור ממלכת יהודה, בניגוד לטקסטים העוסקים ביעקב המיוחסים למסורות מאזור ממלכת ישראל. על פי ניתוחים אלו, המסורות על אברהם מאוחרות לאלו על יעקב ובשלב מאוחר, בעקבות חורבן ממלכת ישראל או אף לאחר מכן, אוחדו המסורות יחד ליצירת מסורת שלושת האבות. חוקרים שונים סוברים כי הצגתו בתנ"ך של אברהם כראשון משלושת האבות נובעת מכך שהתנ"ך נערך על ידי סופרים יהודאיים שבקשו להדגיש את עליונותה של יהודה.
חוקר המקרא יגאל בן נון סובר שקיים דמיון בין סיפורי אברהם למסורות אחרות מהמזרח הקדום, ומעריך כי סיפורי אברהם מבוססים על מסורות קדומות יותר. במסגרת זאת הוא מציע לפרש את השם "אב רם", כשם מלאכותי המרמז להיותו אבי האומה.
בן נון סבור כי ישנן עדויות טקסטואליות לפיהן במקור היה מוצאו של אברהם המקראי מכנען, והוא מציע שהולדתו באור כשדים היא תוספת מאוחרת שנוספה על ידי גולי בבל, תוספת שהפכה את אברהם לגולה מבבל לכנען, והשתמרה בהמשך על ידי כהני ירושלים.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
משה חלמיש, חנה כשר, יוחנן סילמן (עורכים), אברהם - אבי המאמינים: דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003
אוריאל סימון, אברהם המקראי - ברכת הניגודים, בתוך: בקש שלום ורדפהו, הוצאת ידיעות ספרים, 2004, עמ' 49–55
ורד טוהר, אברהם בכבשן האש: מרד בעולם פגאני, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010
שוש בן-ארי, אברהם ידיד האל - דמותו של אבי המונותיאיזם במסורת המוסלמית, הוצאת רסלינג, 2014
יונתן גרוסמן, אברהם - סיפורו של מסע, הוצאת ידיעות ספרים, 2014
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, עמודו של עולם, תרגם אביגדור שנאן, ידיעות ספרים ועמותת "מאוצר הרב", תשע"ו 2016
הרב שלמה לווינשטיין, ומתוק האור - אברהם אבינו, תשפ"א.
קישורים חיצוניים
עשרות מאמרים על אברהם אבינו, באתר 929 - תנ"ך ביחד
אברהם אבינו, באתר שאו מרום עיניכם
צבי אדר, סיפורי אברהם, באתר מקראנט
יעל נחשון, בראשית י"ח, באתר מקראנט
מפה הכוללת איורים המתארים את חיי אברהם, אורטליוס, 1590, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - אבות האומה, באתר "ערוץ מאיר"
יותם שטיינמן מארח את ד"ר שחר ענבר, סיפור אברהם ושרה: בוני וקלייד-סיפור משולש, פודקאסט עושים תנ"ך, ברשת עושים היסטוריה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אבות ואמהות עם ישראל
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:שושלת ארפכשד
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:חברון: אישים בתקופת המקרא
קטגוריה:אושפיזין
קטגוריה:שבעת הרועים
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110
| 2024-10-17T20:33:30
|
אמצעי תחבורה
|
ממוזער|הרכבת הקלה בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|חתן וכלה יורדים מכרכרה
שמאל|ממוזער|250px|אוטובוס - אמצעי תחבורה רב נוסעים ציבורי
שמאל|ממוזער|250px|אופנוע
שמאל|ממוזער|250px|רכב שטח
שמאל|ממוזער|250px|רכבת - אמצעי תחבורה המורכב מכמה חלקים. המחוברים זה לזה
אמצעי תחבורה הם כלים ומכונות המשמשים להסעה של נוסעים או שינוע משא באמצעות האדם, מנוע או על ידי בעל חיים. אמצעי תחבורה יכולים לפעול ביבשה (אופניים, קורקינט, סקייטבורד, אופנוע, מכונית, משאית, אוטובוס, רכבת, נגמ"ש), בים (אופנוע ים, סירה, ספינה, צוללת, גלשן), באוויר (כדור פורח, מטוס, מסוק, ספינת אוויר) ובחלל (טיל, מעבורת חלל).
המכנה המשותף לכל אמצעי התחבורה הוא היותם מקלים על האדם בהעברתו או בהעברת חפציו ממקום למקום. אם כי, חפץ המשמש למטרה זו אך הוא אינו בעל הגדרות מסוימות נוספות, דוגמת עגלת קניות או מזוודה על גלגלים, לא ייחשבו לאמצעי תחבורה.
אמצעי תחבורה המובלים על ידי בעלי חיים ידועים מאז החל האדם לביית את בעלי החיים, ואף קודם לכן. אחד מאמצעי התחבורה הראשונה שהומצאו על ידי האדם הקדמון, עוד בטרם המצאת הגלגל הייתה מזחלת שנמשכה על ידי בני אדם, ולמעשה בני אדם היו אמצעי ההנעה הראשון של אמצעי התחבורה. מאוחר יותר, עם ביותם של בעלי חיים כגון סוסים, פילים, חמורים ואף כלבים החלו להשתמש בהם כדי להניע אמצעי תחבורה, למרות זאת, גם כיום, משמשים בני אדם ככלי להנעת אמצעי תחבורה (ראו לדוגמה: ריקשה).
למרבית אמצעי התחבורה היבשתיים כיום ישנם גלגלים או זחל. ישנם גם אמצעי תחבורה יבשתיים שאינם פועלים על עקרונות אלה, ובדרך כלל אינם מיוצרים בייצור רחב היקף ומיועדים לשימושים ייחודיים (כגון אמצעי תחבורה סרטניים, שנועדו לאפשר תנועה בשטחים סלעיים על גבי כוכבי לכת או אסטרואידים או רחפות שפועלות על לחץ אוויר).
בעולם המערבי, מרבית אמצעי התחבורה כיום הם אמצעי תחבורה מכניים, היינו אמצעי תחבורה המונעים באמצעות מנועים. מנועים אלה מופעלים הן על ידי שריפת דלקים (פחם, דלק, עץ, גז ומימן), והן על ידי חשמל, לחץ אוויר ואמצעים סולריים.
היסטוריה
סיווג כלי רכב
רכב
כלי רכב
כלי רכב לא ממונעים
כלי רכב מונעי אדם
כלי רכב מונעי חיה
כלי רכב מנועיים
כלי רכב גלגליים
כלי רכב זחליים
כלי רכב משוריינים
ציוד מכני הנדסי
כלי רכב מסילתיים
כלי רכב אמפיביים
כלי טיס
כלי טיס מנועיים
כלי טיס חסרי כנף
כלי טיס בעלי כנף
כלי טיס בעלי כנף מסתובבת
כלי טיס חסרי מנוע
כלי שיט
כלי שיט מנועיים
כלי שיט מעל פני המים
כלי שיט מתחת לפני המים
כלי שיט חסרי מנוע
חלליות
בהלכה היהודית
בהלכה היהודית, נסיעה בכלי רכב ממונעים נחשבת מלאכה, ולפיכך הנסיעה בהם בשבתות ובימים טובים אסורה למעט מקרים של "פיקוח נפש" בהם מותר לחלל את השבת כדי להציל חיים.
ראו גם
בטיחות בתחבורה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
| 2024-08-28T15:36:53
|
יחידות מידה לאורך
|
אורך הוא גודל במרחב המשמש למדידת המרחק בין שתי נקודות. במהלך השנים התפתחו בארצות שונות יחידות מידה שונות לאורך.
השיטה המטרית
יחידת המידה הבסיסית לאורך במערכת היחידות הבין-לאומית היא המטר. מהמטר נגזרות יחידות נוספות בשיטה זו, לדוגמה: מטר רבוע וניוטון (ק"ג כפול מטר חלקי שנייה בריבוע).
השיטה הבריטית
יחידות אורך נפוצות שמקורן בשיטה הבריטית הן:
אינץ': 2.54 סנטימטר
רגל: 12 אינץ' (30.48 ס"מ)
יארד: 3 רגל (91.44 ס"מ)
מיל: 5,280 רגל = 1,760 יארד (1,609.344 מטר)
מיל ימי: כ-2,025 יארד (1,852 מטר)
כבל: עשירית מייל ימי.
יחידות מרחק עתיקות
השיטה הרומית
מיל – שווה אצל הרומים לאלף צעדים כפולים ומובנה של המילה (Mille) בלטינית הוא "אלף". יחידת מידה בשם זה הייתה קיימת גם ביחידות מידה תלמודיות ושווה במערכת המידות התלמודיות לאלפיים אמות שהם לרוב הדעות שוות לאלף מטרים, אך לפי שיטת הרב יחזקאל לנדא שממשיכה הידוע ביותר הוא החזון איש, היא שווה ל-1,160 מטרים. יחידה בשם זו קיימת גם ביחידות המידה הבריטיות והאמריקניות ("מייל") והן שוות ל-5,280 רגליים, שהם אצל הבריטים 1,609.344 מטרים ואצל האמריקנים 1,609.347 מטרים.
ליגה – שווה לכ-5.15 קילומטרים, מחושב לפי המרחק שיעבור לוחם במשך שעה. יחידת מידה זו הייתה קיימת גם זמן רב אחרי קיומה של האימפריה הרומית. התרגום המדויק לשמו של ספרו המפורסם של ז'ול ורן הוא "20 אלף ליגות מתחת למים" ולא "20 אלף מיל מתחת למים" שהוא השם המוכר בעברית.
מרחקים גדולים מאוד
למדידת מרחקים גדולים מאוד, הנפוצים באסטרונומיה, משמשות היחידות הבאות:
יחידה אסטרונומית
שנת אור – המרחק שעובר האור בריק בשנה אחת.
פארסק – כ-3.2616 שנות אור.
מרחקים קטנים מאוד
סנטימטר – מטר.
מילימטר – מטר.
מיקרון – מטר.
ננומטר – מטר.
אנגסטרום – מטר.
פרמי – מטר.
אורך פלאנק – מטר.
ראו גם
יחידות מידה לא תקניות
תחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית
קישורים חיצוניים
*2
קטגוריה:יחידות מידה: אורך
en:Length#Units_of_length
ca:Longitud (física)
es:Longitud dimensional
hu:Hossz
| 2024-08-04T11:06:09
|
יחידות מידה למהירות
|
מהירות היא גודל יחסי של גוף בתנועה. המהירות מודדת את המרחק (אורך) שעובר הגוף בזמן מסוים.
אלה הן יחידות המידה הנפוצות למדידת מהירות:
מטר לשנייה (יחידות MKS) - זו יחידת SI למהירות
סנטימטר לשנייה (יחידות cgs)
מייל לשעה (מהירות של כלי רכב, בארצות הברית)
קילומטר לשעה (מהירות של כלי רכב, בישראל ואירופה)
קילומטר לשנייה (מהירות של חלליות וגרמי שמים)
קשר (מהירות כלי שיט)
מאך (מהירות כלי טיס)
מהירות האור (בפיזיקה, למשל: אם מהירות של אלקטרון היא 0.997c אזי הוא נע במהירות של 299,099 ק"מ לשנייה)
ראו גם
מהירות האור
מהירות הקול
מספר מאך
*
*2
| 2023-04-01T23:49:15
|
סדר זרעים
|
שמאל|ממוזער|250px|בול של רשות הדואר המוקדש לסדר זרעים. מעצבת הבול: דנה זדה.
סֵדֶר זְרָעִים הוא הראשון שבסדרי המשנה, ונכללות בו ההלכות הקשורות בעבודת אדמה וכן הלכות של ברכות ותפילות, הנמצאות במסכת ברכות.
בסדר זה ישנן 655 משניות בסך הכל.
בתלמוד נדרש הפסוק על ששת סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר זרעים היא "אֱמוּנַת" מפני שאדם הזורע הוא אדם מאמין, כי לעולם אין לדעת האם התבואה תצמח בשנה הבאה, עקב כל פגעי הטבע האפשריים.
המסכתות שבסדר
סדר זרעים כולל 11 מסכתות:
מסכת ברכות, העוסקת בקריאת שמע, תפילה, ברכת המזון ושאר ברכות;
מסכת פאה, העוסקת במתנות עניים - חלקים מהתבואה, שחובה להשאירם לטובת האנשים החלשים בחברה;
מסכת דמאי, העוסקת בדמאי - תבואה, שספק אם הופרשו ממנה תרומות ומעשרות;
מסכת כלאיים, העוסקת באיסורי כלאיים - איסורי הכלאה, שעטנז והרכבה;
מסכת שביעית, העוסקת בדיני שנת שמיטה;
מסכת תרומות, העוסקת ב"תרומה גדולה" - אחת ממתנות הכהונה (ר' תרומות ומעשרות);
מסכת מעשרות, העוסקת בדיני מעשר ראשון;
מסכת מעשר שני, העוסקת בדיני מעשר שני;
מסכת חלה, העוסקת בדיני הפרשת חלה;
מסכת ערלה, העוסקת בדיני ערלה - פירות שצמחו על עץ בשלוש שנותיו הראשונות;
מסכת ביכורים, העוסקת בדיני הביכורים, וכן הכוללת פרק נוסף העוסק בדיני אנדרוגינוס.
על הסיבה לסידור זה כותב הרמב"ם, שרבי יהודה הנשיא בחר להתחיל את חיבורו דווקא ממסכת ברכות, משום שהדבר המתיר לאדם לאכול את מזונו הוא הברכה. והיות שהתכוון לדבר על ברכות, התחיל את מסכת ברכות דווקא מהברכות והמצוות שכל אדם מחויב לקיים בכל יום (קריאת שמע ותפילה) ולאחר מכן המשיך בברכות הנהנין ושאר ברכות. ואחר שדיבר על תיקון האכילה, התחיל בדברים שחייבים בהם בעת עבודת האדמה. והתחיל דווקא מפאה, משום שכל המתנות חייבים בהם רק אחרי הקצירה, ואילו מצוות פאה חלה אפילו כשהתבואה עוד לא נקצרה. והואיל והתחיל לדבר על מתנות עניים, המשיך למסכת דמאי, כי לעניים מותר לאכול דמאי. אחר כך עבר לדיני כלאיים, כי כך זה מופיע בתורה: "לא תכלה פאת שדך... שדך לא תזרע כלאיים"- מצוות פאה ואחר כך מצוות כלאיים. אחר כך עבר לדיני שביעית, שאף על פי היה ראוי שדיני ערלה יופיעו קודם, משום שהם מופיעים בתורה אחרי כלאיים, ערלה אינה מצווה המוכרחת שאדם יעשה אותה, כי אם הוא לא יזרע, לא יתחייב בערלה, אך בשמיטה יש איסור נטיעה שכולם אסורים באיסור זה. לאחר מכן התחיל בדיני המתנות והמתנה הראשונה היא תרומה גדולה ולכן התחיל במסכת תרומות. אחר כך המשיך את סדר במתנות למסכת מעשרות, מסכת מעשר שני ומסכת חלה. וכשסיים לדבר על הזרעים דיבר על הפירות במסכת ערלה וסיים במסכת ביכורים, כי גם בתורה מופיעים דיני ביכורים רק בסוף התורה (בפרשת כי תבוא).
הסדר מחוץ למשנה
תלמוד בבלי: כיוון שרוב הסדר עוסק במצוות שקשורות לארץ-ישראל ומפני שהתלמוד הבבלי נכתב בחוץ לארץ נכללה רק מסכת ברכות.
תוספתא: נכתבו כל המסכתות שבסדר.
תלמוד ירושלמי: נכתבו כל המסכתות שבסדר.
משנה תורה לרמב"ם: הספר המקביל לסדר זרעים הוא ספר זרעים. אך הדינים הנמצאים במסכת ברכות נמצאים בספר אהבה.
שולחן ערוך: הדינים המופיעים במסכת ברכות נמצאים בחלק אורח חיים. שאר הדינים השייכים לזמן הזה (כמו הלכות מעשרות) נמצאים בחלק יורה דעה.
מיקום סדר זרעים
סדר זרעים הוא הסדר הראשון של שישה סדרי משנה. הרמב"ם מסביר, שהסיבה שהוא הראשון היא משום שבשביל לעבוד את ה' צריך לחיות ואי אפשר לחיות בלא מזון. לכן, המשנה מתחילה קודם כל בדינים הקשורים לזרעים הנאכלים שמהם עושים לחם שהוא מזונו הבסיסי ביותר של האדם.
קישורים חיצוניים
סדר זרעים הטקסט המקורי - מתוך ויקיטקסט
הערות שוליים
סדר זרעים
| 2022-10-07T13:18:33
|
יחידות מידה לטמפרטורה
|
למדידה של טמפרטורה משמשות בעיקר שלוש מערכות של יחידות מידה:
מעלות צלזיוס
קלווין
מעלות פרנהייט
מעלות צלזיוס
מעלות צלזיוס, שסימנן C°, נקראות על־שם האסטרונום השוודי אנדרס צלזיוס (Anders Celsius). יחידה מידה זו נקבעה על־פי תכונות המים בגובה פני הים: נקודת ההתכה (הקיפאון) של המים היא C° 0, ונקודת הרתיחה של המים היא C° 100. הסולם מחולק באופן שווה בין שתי נקודות אלה.
להוציא חמש מדינות, משתמשים בסולם זה בכל העולם, הן בשימוש רשמי והן בשימוש יום־יומי.
קלווין
היחידה קלווין, אשר מסומנת באות K, נקראת על־שם הפיזיקאי לורד קלווין. קלווין היה הראשון שקבע ב־1841 את נקודת האפס על פי שיקולים מדעיים. נקודת אפס זו, הנקראת "האפס המוחלט", היא מינוס 273.15 מעלות צלזיוס - זוהי הטמפרטורה הנמוכה ביותר האפשרית מבחינה פיזיקלית.
סולם קלווין מבוסס על סולם צלזיוס, אך מודד את הטמפרטורה החל מהאפס המוחלט. מאחר שערכו של האפס המוחלט הוא C° 273.15−, נמצא שזו הסטייה בין שני הסולמות.
הקלווין היא אחת מיחידות ה־SI הבסיסיות, ומשמשת בעיקר לצרכים מדעיים.
מעלות פרנהייט
מעלות פרנהייט, שסימנן F°, נקראות על־שם הפיזיקאי הגרמני דניאל גבריאל פרנהייט (Daniel Gabriel Fahrenheit). השיטה מבוססת על נקודת ההתכה של תערובת שווה של קרח ומלח וטמפרטורת גוף ממוצעת של אדם בריא כנקודות מוצא.
בתחילה חילק פרנהייט את הסולם שלו ל־12 יחידות ומאוחר יותר חילק כל יחידה לשמונה, וכך נוצר סולם בן 96 מעלות.
לאחר מותו של פרנהייט אובחנה סטייה בסולם שלו, והסולם כויל כך שנקודת ההתכה (הקיפאון) של המים היא 32 ונקודת הרתיחה של המים היא F° 212. נקודת האפס בסולם זה היא הטמפרטורה שאליה יורד קרח כתוש כאשר מערבים אותו במלח.
שיטה זו משמשת באופן רשמי רק בחמש מדינות.
מעלות ניוטון
אייזק ניוטון היה ככל הנראה הראשון שהגדיר יחידת מידה מדויקת לטמפרטורה, סביב שנת 1700. בסולם ניוטון (Newton), נקודת האפס היא נקודת הקיפאון של המים (כמו בסולם צלזיוס), אך טמפרטורת הרתיחה של מים נמדדת ב־33 מעלות ניוטון, כך שגודלה של כל מעלה בסולם צלזיוס הוא 0.33 מגודלה של מעלה בסולם ניוטון.
מעלות ראומיר
מעלות ראומיר (Réaumur) היו נהוגות בצרפת. בסולם ראומיר, נקודת האפס היא נקודת הקיפאון של המים, כמו בסולם צלזיוס; אולם גודלה של כל מעלה בסולם ראומיר הוא 0.8 מעלות צלזיוס. כך, למשל, טמפרטורת הרתיחה של מים נמדדת ב־80 מעלות ראומיר.
מעלות רמר
בסולם רמר (Rømer), נקודת האפס נקבעה כטמפרטורה שבה קופאת תמיסה רוויה של מי מלח, ונקודת הרתיחה של המים הוגדרה להיות 60 מעלות רמר.
מעלות רנקין
בסולם רנקין (Rankine), נקודת האפס היא האפס המוחלט, כמו בסולם קלווין, אולם גודל המעלה זהה לגודל המעלה בסולם פרנהייט.
כך, למשל, נקודת הקיפאון של המים היא 491.67 מעלות רנקין.
המרה בין הסולמות
נוסחאות להמרה בין הסולמות העיקריים:
מ... / אל... צלזיוס (TC) פרנהייט (TF) קלווין (TK) צלזיוס (TC) – פרנהייט (TF) – קלווין (TK) –
ראו גם
סימן המעלה
קישורים חיצוניים
מחשבון המרת טמפרטורות
ביאורים
הערות שוליים
*
*2
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:טמפרטורה
en:Conversion of units of temperature
el:Κλίμακα Kelvin
lv:Kelvins (mērvienība)
| 2024-04-12T11:32:24
|
תאלס
|
תָאלֵס איש מילֵטוֹס (ביוונית עתיקה: Θαλῆς ὁ Μιλήσιος; 624 לפנה"ס עד 546 לפנה"ס בקירוב) היה פילוסוף יווני־פיניקי מן האסכולה המילֵטית ומתמטיקאי חשוב.
תאלס, שתקופת הפריחה שלו הייתה בסביבות 590 לפנה"ס, היה הפילוסוף המוכר הראשון בתולדות הפילוסופיה המערבית. הוא נחשב אחד משבעת חכמי יוון ולעיקרי שבהם. הוא עסק באסטרונומיה, בגאומטריה ובקוסמולוגיה.
חייו
תאלס נולד במאה ה־7 לפני הספירה במילטוס שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה). היסטוריונים כדוגמת הרודוטוס,הרודוטוס, היסטוריות, 1.170 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) ולפי דיוגנס לארטיוס גם דמוקריטוס ודוריס ,דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, 1.22 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) כתבו שמוצאו היה פיניקי. נוסף על כך, קשה להניח שהקשר בין מרכזיות המים בהגותו, והקרבה בין שמו לבין המילה הפיניקית 𐤈𐤋 ("טל") הוא מקרי.
במקצועו היה סוחר שמנים מהמעמד העליון. מסורת אחת מספרת שקנה את כל תעשיית שמן הזית באזורו לאחר שבאמצעות ידיעותיו הצליח לחזות יבול טוב צפוי. ערך מסעות רבים באסיה הקטנה ובמצרים, בהם למד רעיונות רבים שהשפיעו על הגותו. הוא עסק, בין השאר, גם בפיתוח יישומים מעשיים לרעיונותיו, כגון מציאת שיטה לקביעת מיקומה של ספינה הנראית מן החוף, אבל את עיקר מחשבתו הקדיש לרעיונות מופשטים כלליים.
תאלס היה המלומד היווני הראשון שלא נזקק לסיפור כדי להעביר את הסבריו.
לפי עדותו של דיוגנס לארטיוס, תאלס מת בגיל 78, ואולם לפי עדויות אחרות הוא מת בגיל 90 או 100.
הגותו
תאלס הניח את יסודות הפילוסופיה היוונית בכך שעסק לראשונה בחיפוש המקור לכל הדברים – הראשית.
תאלס הבחין בין תופעה לבין מהות. לדעתו, הדברים המופיעים בריבוים אינם אלא דבר אחד. לדעת תאלס, מוסבר הטבע באופן אימננטי (כלומר על פי עיקרון פנימי), ולא כמופעל על ידי כוחות חיצוניים. זאת בניגוד לתפיסה הדתית שרווחה בימיו, ושראתה בהתערבות חיצונית את ההסבר לתופעות העולם.
תאלס קבע חוק טבע, המסביר את התופעות בעזרת עיקרון. החוק מסביר את התופעות כל הזמן ובאותו אופן; ולא בעזרת מאורע שהתרחש פעם. ההסבר הוא קוסמוגני וקוסמולוגי בו זמנית, או שכלל אין הבחנה בין השניים.
זיהוי הראשית עם המים
את הראשית – המקור לכל הדברים והיסוד שמאחוריהם – זיהה תאלס עם המים.
אם כן, מה שנבחר כמהות, גם הוא למעשה אחת מן התופעות.
הדיעות חלוקות בקשר לכוונה המדויקת בהצהרתו ש"הכול מים".
ביוונית המילה "מים" שימשה גם כדי לתאר כל דבר לח וגמיש, בניגוד לדברים מוצקים יבשים ובלתי גמישים. במיתולוגיה המים הם היסוד הראשוני. העולם מתואר כצף על המים, או מוקף על ידם. תאלס הוציא את העוקץ המיתי, והפך את המים להסבר התקף גם להיווצרות העולם וגם לטבעו כעת.
המים נמצאים בכמות גדולה מאוד בעולם, באופן גלוי לצפייה. סנקה אומר שלטענת תאלס, העולם עומד על המים ולכן נוצרות רעידות אדמה.
אריסטו הניח כי תאלס הגיע למסקנתו דרך צפייה בבעלי חיים, שבכולם נמצאת לחות. לכל האורגניזמים יש טבע לח, כולל במזון ובזרעים. אין חיים וצמיחה ללא מים.
אריסטו ייחס לתאלס הבחנה בין מצע – המים, ובין תכונה – הארץ הניצבת עליהם, אך נראה כי תאלס לא הגיע להבחנה מפותחת כזאת.
ייתכן שתאלס לא הסביר את התנועה והשינוי – אופן הפיכת המים לדברים האחרים (אולי משום שהוא מקבל כנתון את העולם כתנועה, ומבקש להסביר דווקא את היציבות שאינה נראית מאליה), ייתכן שרצה להסביר את הראשית היציבה ולא את התנועה והשינוי, וייתכן שהסביר והסבריו לא הגיעו אלינו.
גילויים נוספים של תאלס
תאלס עסק גם בגאומטריה (בין השאר הוכיח את משפט תאלס, הנקרא על שמו) ובאסטרונומיה.
מקובל גם לחשוב כי תאלס היה הראשון שהשגיח בחשמל סטטי, עת שפשף ענבר והבחין כי הוא מושך עצמים קלים, כדוגמת גבעולי קש ועלים יבשים.
טענה נוספת של תאלס הייתה כי "כל הדברים מלאים אלים, ויש בהם מן הנשמה". לדעתו דבר זה מודגם בין היתר על ידי מגנטים. משפט זה הביא חוקרים אחדים לטעון שתאלס היה מראשוני המחזיקים בתפיסה פנפסיכיסטית.
גאומטריה
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|אחד משני משפטי תאלס
בנעוריו ביקר תאלס במצרים ושם למד גאומטריה. אף על פי שהמצרים המציאו את הגאומטריה, המדע שלהם היה אמפירי ולא מופשט. תאלס ניסח את חוקי האצבע המצריים לכדי חוקים כלליים. נאמר עליו שהוא גילה כי ניתן למדוד את גובה הפירמידות בעזרת הצללים שהטילו.
אסטרונומיה
הרודוטוס מספר כי תאלס חזה את ליקוי החמה המפורסם שהתרחש ב־28 במאי 585 לפנה"ס, ליקוי חמה שסיים את קרב האליס, אך לא מסביר כיצד הצליח לחזות אותו. ככל הנראה, הוא הצליח לעשות זאת באמצעות ניחוש מוצלח, מכיוון שכנראה לא הכיר את מחזור סארוס, ששימש את המדענים לחיזוי הליקויים.
דיוגנס לארטיוס כתב שלפי קאלימאכוס, הוא גילה את הדובה הקטנה, לפיה מנווטים הפיניקים (בניגוד ליוונים המנווטים לפי הדובה הגדולה).דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, 1.23 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית, וכן בהערה לתרגום)
תאלס היה ככל הנראה הראשון שהסביר ליקויי שמש וירח ככיסוי אור השמש (על ידי הארץ בעת ליקוי ירח ועל ידי הירח בעת ליקוי חמה).
מורשתו
תאלס לא השאיר אחריו ספרות כתובה, ומה שאנו יודעים עליו ועל רעיונותיו מקורו בהערות של כותבים אחרים. בהיותו האדם הראשון, ככל הנראה, שעסק באופן שיטתי בפילוסופיה, לתאלס חשיבות רבה בפיתוח הפילוסופיה הקדם־סוקרטית, היוונית והמערבית בכלל.
הוא נחשב למייסד האסכולה המילטית, עמה נמנו פילוסופים נוספים בני עירו, כאנכסימנדרוס ואנכסימנס תלמידו. מקובל לחשוב כי הייתה לו השפעה רבה גם על פיתגורס.
אריסטו, בספרו מטאפיזיקה, מכיר בו כראשון הפילוסופים, ולאור ניסיונותיו להסביר את העולם כולו כעומד על יסוד אחד, מחשיב אותו כאבי המוניזם, תפיסה שבה החזיקו רבים מהפילוסופים הקדם־סוקראטים.
קרל פופר טען שתאלס הוא אבי המדע, מכיוון שהוא עודד ביקורת מדעית וחופש אינטלקטואלי, ולא ניסה להתעקש על דעותיו כעל דוגמות. עובדה זו הובילה למסורת של השערות נועזות, ביקורת חופשית, מסורת שיצרה את הגישה המדעית ואיתה את הציוויליזציה המערבית.
לקריאה נוספת
שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקראטיים, עמ' 35 – 40, תל אביב: הוצאת יחדיו, 1981
*
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה
קטגוריה:אסטרונומים יוונים
קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-6 לפני הספירה
קטגוריה:פיניקים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס
קטגוריה:שבעת חכמי יוון
| 2024-03-18T16:27:38
|
כלל הסה
|
כלל הסה קובע כי אצל יצורים הומיאותרמיים, המשקל היחסי של הלב גדול אצל תת-מינים המצויים באקלים קר יותר מאצל תת-מינים המצויים באקלים חם.
הלב מוביל את הדם לרקמות, והדם מווסת את חום הגוף. באקלים קר ויסות זה קריטי יותר מאשר באקלים חם, ובשל זאת מתקיים הכלל.
קטגוריה:ביוגאוגרפיה
קטגוריה:תרמורגולציה
קטגוריה:תרמודינמיקה
| 2022-12-31T05:05:07
|
כלל אלן
|
ממוזער|200px|אוזני הפנק המדברי גדולות ובולטות.
ממוזער|200px|אוזני שועל השלג מהטונדרה קטנות.
שמאל|ממוזער|250px|כלל אלן
בזואולוגיה, כלל אלן הוא כלל הקושר בין גודל גפיים ואיברי גוף בולטים אחרים (כמו זנב ואוזניים) של בעלי חיים אנדותרמיים (בעלי "דם חם"), לבין טמפרטורת הסביבה הממוצעת. אצל בעלי חיים החיים במקומות קרים יהיו איברים אלה קטנים יותר, לעומת גודלם אצל בעלי חיים החיים במקומות חמים.
הכלל קרוי על שמו של ג'ואל אלן.
הכלל מתבסס על העובדה שקצב איבוד החום רב יותר ככל ששטח הגוף גדול יותר ולהפך. לדוגמה: לפנק המצוי באזורי מדבריות חמים יש זוג אוזניים הגדולות מאוד יחסית לגופו הזעיר, וזאת כדי שיוכל לצנן את גופו ביעילות ו"לסלק" את החום מגופו בזריזות כדי לשרוד כשטמפרטורת הסביבה בה הוא חי גבוהה. לעומת זאת, לדוב קוטב יש אוזניים זעירות יחסית לגופו העצום, ובאמצעותן הוא שומר על חום גופו כדי לשרוד באזורים הקרים בהם הוא חי.
ראו גם
כלל ברגמן
כלל גלוגר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זואוגאוגרפיה
| 2024-06-26T02:48:27
|
מערכת אקולוגית
|
מערכת אקולוגית (אקוסיסטמה) היא מערכת של תנאים ביוטיים וא-ביוטיים שמקיימים ביניהם יחסי גומלין. דוגמאות לתנאים א-ביוטיים הם טמפרטורה, לחות, קרינה וכו'. התנאים הביוטיים הם היצורים החיים המחולקים ליצרנים, צרכנים ומפרקים, המהווים את מרכיבי המערכת האקולוגית.
קיומה של מערכת אקולוגית מותנה ביציבות התנאים המקיימים אותה. שינוי של תנאי סביבה, מין שנעלם ממקום מחייתו וכן גורמים נוספים עשויים לגרום להפרת האיזון במערכת האקולוגית. מערכות אקולוגיות משתנות ואף מתמוטטות תדיר. כתוצאה מקריסת מערכות אלו נוצרות מערכות אקולוגיות חדשות, ובמקרים מסוימים ייתכן כי המערכת האקולוגית לא תתחדש.
לאדם השפעה ניכרת על מערכות אקולוגיות באזורים שונים, לעיתים אף הרסנית, אך כיום קיימת מודעות להשפעה זו וגורמים רבים מנסים לצמצם את ההשפעות ההרסניות של התרבות האנושית על מערכות אקולוגיות, מתוך הנחה שקיום מערכות אלו מועיל לאדם או מתוך תחושה של מחויבות מוסרית להגנת הסביבה.
שירותי המערכת האקולוגית והאדם
מערכות אקולוגיות מספקות שירותים חיוניים לרווחת האדם. החל במחצית השנייה של המאה ה-20 השתמש ושינה האדם מערכות אלו במהירות ובאינטנסיביות יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית והעמיד עצמו בתחרות מולן. המושג 'שירותי מערכת אקולוגית' הוא מושג באקולוגיה הבא לבסס ולהסביר את חשיבות המערכת האקולוגית לאדם תוך חלוקה לשלושה שירותים מרכזיים – שירותי אספקה, שירותי ויסות ושירותי תרבות.
לאתרי טבע עירוני ושמורות טבע תפקיד חשוב בשיקום, שימור וטיפוח שירותי המערכת האקולוגית.
שירותי אספקה
מזון ומים נקיים
חומרי גלם (כדוגמת עץ)
שירותי ויסות
חשיבות בוויסות ובקרת אקלים ויצירת הפוגה והפחתה באיי החום העירוניים.
סיוע בניהול מי הנגר ומניעת שיטפונות כאתרי השהייה ו/ או ספיגת מים.
מוקדים המסייעים בשימור וטיפוח אוכלוסיות מאביקים החיוניים להפצת צמחים, פריחתם ומתן פרי בשטחים פתוחים, חקלאיים, גינות פרטיות וציבוריות.
חיסכון במשאבים כלכליים בניהול השטחים הפתוחים הודות להתאמת אתרים אלו בדרך כלל לתנאי האקלים והסביבה המקומיים.
הפחתת זיהום האוויר בעיר הודות ליכולת הצמחים לקלוט מזהמים.
שירותי תרבות
תוכן לפעילויות חינוך, פנאי ונופש.
הזדמנות למפגש וגיבוש קהילה.
מרחב חשוב להפגת מתחים יומיומיים ותרומה לבריאות הנפש.
עיצוב ומיצוב אופייה הייחודי של העיר על ידי שימוש במשאביה הטבעיים.
קיבוע ולכידה של פחמן אטמוספירי באמצעות מערכות אקולוגיות
לקיבוע וללכידה של פחמן אטמוספירי במערכות אקולוגיות, בתהליכים טבעיים, יכולה להיות תרומה רבה להאטת ההתחממות הגלובלית. רבים מכירים בהקשר זה את תפקידם של היערות הטרופיים, אך פחות מוכרת בהקשר זה תרומתן של מערכות אקולוגיות אחרות שיכולות ללכוד כמויות גדולות מאוד של פחמן ויחד עם שירותי מערכת אקולוגיים נוספים לסייע לצמצום השפעות שינוי האקלים. חלק גדול מהמערכות האקולוגיות הללו, כגון בתי גידול לחים, כרי עשב ים ובתות עשבוניות ויערות, מאוימות בשל פעילות האדם הגורמת להרס ולאובדן של בתי גידול ולהכחדת מינים.
מערכות אקולוגיות בישראל
ישראל התברכה במגוון אקולוגי ונופי מרשים, והמערכות האקולוגיות השונות מהוות פסיפס של עולמות טבע ייחודיים, אשר יחד מרכיבים את המגוון הביולוגי הישראלי.
ישראל מחויבת לשמר לפחות 17% משטח כל מערכת אקולוגית עד שנת 2020. חלק מהמערכות האקולוגיות מיוצגות בצורה טובה בתוך שמורות טבע מוכרזות, אך חלק מהמערכות האקולוגיות מיוצגות בצורה דלה בשמורות הטבע, ולכן עתידן מצוי בסכנה.
ראו גם
אזור עמידות
כלכלה אקולוגית
כלכלה סביבתית
קיימות
קישורים חיצוניים
רפי קנט ומיכל שורק, השלכות שינוי האקלים על מערכות אקולוגיות בישראל, "אקולוגיה וסביבה", גיליון 4, דצמבר 2019
מערכת אקולוגית, באתר אקו-ויקי
הערות שוליים
*
קטגוריה:סביבה
קטגוריה:אקולוגיה
| 2024-09-10T16:06:07
|
ביומה
|
בִּיּוֹמָה (בעברית: נוֹפָה) היא חברה אקולוגית המשתרעת על פני שטח רחב, מוגדר מבחינה גאוגרפית ואקלימית, ומקיפה בדרך כלל כמה מערכות אקולוגיות. ביומות מוגדרות על סמך גורמים כמו מבנה הצמחייה (כמו עצים, שיחים, ועשבים), סוגי העלים (כמו עלים רחבים ועלים מחטניים), המרחק בין הצמחים (יער, חורש, סוואנה) ואקלים. ביומות מזוהות בדרך כלל עם דפוס מסוים של סוקצסיה אקולוגית (Succession) ועם חברת שיא צמחית מסוימת. היא קרויה על שם הצמחייה הדומיננטית באזור-major life zone. בעוד שביומה יכולה לכסות שטחים קטנים, מיקרוביום הוא תערובת של מיקרו אורגניזמים המתקיימים במקביל במרחב מוגדר בקנה מידה קטן בהרבה. לדוגמה, המיקרוביום האנושי הוא אוסף של חיידקים, וירוסים, שמרים, עובשים וחד-תאיים שונים הנמצאים על פני הגוף או בתוך האדם.ממוזער|מרכז|400px|ביומות יבשתיות בחלוקה לפי צמחייה
סיווגים
ממוזער|סיווג אזור החיים של Holdridge. למרות שהוא נתפס כתלת-ממדי על ידי המקור שלו, הוא מוצג בדרך כלל כמערך דו-ממדי של משושים במסגרת משולשת.
קשה לחלק את העולם למספר אזורים אקולוגיים, בגלל המגוון בקנה מידה קטן שקיים בכל מקום על פני כדור הארץ ובגלל המעבר ההדרגתי מביומה אחת לשנייה. לכן יש לשרטט את גבולותיהן באופן שרירותי ולאפיין אותן לפי התנאים הממוצעים השולטים בהם. בשנת 1947, הבוטנאית והקלימטולוגית האמריקאית Leslie Holdridge סיווגה את האקלים על סמך ההשפעות הביולוגיות של הטמפרטורה והגשם על הצמחייה בהנחה ששני הגורמים האביוטיים הללו הם המשמעותיים ביותר והמשפיעים ביותר על סוגי הצמחייה המצויים בבית גידול. הולדרידג' משתמש בארבעת הצירים כדי להגדיר את "מחוזות הלחות", הנראים בבירור בתרשים שלו. בעוד שתוכנית זו מתעלמת במידה רבה מחשיפה לאדמה ולשמש, הולדרידג' סבר כי הטמפרטורה והגשם הם הגורמים החשובים ביותר. הביומות מתחלקות לביומות יבשתיות ולביומות מים. האחרונות כוללות סביבת מים מלוחים ומים מתוקים. הביומות מושפעות בעיקר משני גורמים א-ביוטיים: כמות המשקעים וטמפרטורות, כך שבאזורים מרוחקים זה מזה עשויה להתפתח אותה הצמחייה ואותם בעלי חיים.
ביומות יבשתיות
מחלקים את כדור הארץ למספר ביומות לפי האקלים השורר בהן, המשפיע על המינים של בעלי חיים והצמחים שמתקיימים בהן. אחד הגורמים החשובים שמשפיעים על מיני בעלי החיים הוא אספקת האנרגיה מהשמש לאזור. סוגי הביומים העיקריים לפי Allee (1949) הם:
טונדרה
טייגה
יער נשירים
שטחי מרעה
מִדבָּר
רמות גבוהות
יער טרופי
ביומות יבשתיות מינוריות
ממוזער|מפת הטונדרה הארקטיתממוזער|טונדרה אלפינית בשמורת הטבע Noatak אלסקההביולוג צ'ארלס קנדייג Kendeigh Charles (1961) גרס כי הביומות העיקריות של העולם מתחלקות לשני סוגים עיקריים:
ממוזער|מפת ביומות של יערות טרופיים
ביומה יבשתית
יער נשירים
יער מחטניים
צ'פארל
טונדרה
שטח דשא
מִדבָּר
סוואנה טרופית
יער טרופי
ביומה ימית
מצטיינת בצמחייה הלופיטית שהיא צמחייה עמידה לריכוזי מלח המצויים באוקיינוסים ובימים
פלנקטון אוקיאני
חלזונות ואצות
צדפות ותולעים עגולות
שונית אלמוגים
סוגי ביומה לפי וויטקר Whittaker (1962, 1970, 1975)
Wittaker סיווג ביומות באמצעות שני גורמים אביוטיים: משקעים וטמפרטורה. ניתן לראות את התוכנית שלו כפישוט של הולדרידג'; נגיש יותר, אך חסר את הספציפיות הגדולה יותר של Holdridge. הוא ביסס את גישתו על בסיס תאורטיות ודגימה אמפירית. הוא ערך בעבר סקירה של סיווגי ביומה. הגדרות מפתח להבנת התוכנית של וויטאקר: ניתן לפשט את ההבחנה של וויטאקר בין המונח ביומה למונח היווצרות: המונח היווצרות משמש כאשר הוא מיושם על קהילות צמחים בלבד, בעוד שהמונח הביומה משמש כאשר מדובר בצמחים ובעלי חיים כאחד. השימוש המקובל של וויטאקר לסוג הביומה או סוג ההיווצרות היא שיטה רחבה יותר לסווג קהילות דומות.
ממוזער|סיווג ביומות לפי Robert Harding Wittaker
הפרמטרים של Whittaker לסיווג סוגי ביומה:
רמות בין גאות: שיפוע הרטיבות של אזורים החשופים למים מתחלפים ויובש בעוצמות המשתנות לפי מיקום המעבר מגאות לשפל
שיפוע לחות אקלימי
שיפוע טמפרטורה לפי גובה
שיפוע טמפרטורה לפי קו רוחב
לאורך שיפועים אלה, ציין ויטקר מספר מגמות שאפשרו לו לבסס באופן איכותי טיפוסי ביומה:
פיזיוגנומיה: מתייחס למראה הצמחים, או למאפיינים אחרים הנראים לעין של הביומה. המאפיינים החיצוניים או המראה של קהילות או מינים אקולוגיים צמחיים.
ביומה: קיבוץ של מערכות אקולוגיות יבשתיות ביבשת נתונה הדומה במבנה הצומח, הפיזיונומיה, תכונות הסביבה ומאפייני קהילות החיות שלהן.
היווצרות: סוג מרכזי של קהילת הצמחים ביבשת נתונה.
סוג ביומה: קיבוץ של ביומות מתכנסות או תצורות של יבשות שונות, המוגדרות על ידי פיזיונומיה.
סוג תצורה: קבוצה של תצורות מתכנסות.
סוגי ביומה לפי וולטר Heinrich Walter (1976, 2002) המכונים זונוביומים-
הסיווג של , בוטנאי גרמני, מתייחס לעונתיות של טמפרטורה ומשקעים בחלוקה לתשעה סוגי ביומה עיקריים, עם תכונות האקלים וסוגי הצמחייה העיקריים. הגבולות של כל ביומה מתואמים לתנאי לחות וקור, שני גורמים עיקריים המשפיעים על צורת הצמחייה הנפוצה באזור. תנאים קיצוניים, כמו הצפת ביצה, יכולים ליצור סוגים שונים של קהילות בתוך אותה ביומה.
סוגי מערכות אקולוגיות לפי גודול Goodall (1974)
הסדרה מרובת המחברים Ecosystems of the World, בעריכת החוקר דויד גודול מספקת סיקור מקיף של "סוגי המערכת האקולוגית או הביומות" העיקריות על פני כדור הארץ.
אזורים אקולוגיים לפי שולץ Jurgen Shultz - זונוביומים
Jurgen Shultz (1988, 2005) הגדיר תשעה אזורים אקולוגיים (המושג שלו של אקו-זון דומה יותר למושג הביומה מאשר למושג ה-Ecozone.Schultz, J. Die Ökozonen der Erde, 1st ed., Ulmer, Stuttgart, Germany, 1988, 488 pp.; 2nd ed., 1995, 535 pp.; 3rd ed., 2002; 4th ed., 2008; 5th ed., 2016. Transl.: The Ecozones of the World: The Ecological Divisions of the Geosphere. Berlin: Springer-Verlag, 1995; 2nd ed., 2005,.
ZonobiomeZonal soil typeZonal vegetation typeZB I. Equatorial , always moist, little temperature seasonalityEquatorial brown claysEvergreen tropical rainforest ZB II. Tropical , summer rainy season and cooler “winter” dry seasonRed clays or red earthsTropical seasonal forest , seasonal dry forest , scrub, or savannaZB III. Subtropical , highly seasonal, arid climateSerosemes, sierozemesDesert vegetation with considerable exposed surfaceZB IV. Mediterranean , winter rainy season and summer droughtMediterranean brown earthsSclerophyllous (drought-adapted), frost-sensitive shrublands and woodlandsZB V. Warm temperate, occasional frost, often with summer rainfall maximumYellow or red forest soils, slightly podsolic soilsTemperate evergreen forest, somewhat frost-sensitiveZB VI. Nemoral , moderate climate with winter freezingForest brown earths and grey forest soilsFrost-resistant, deciduous , temperate forestZB VII. Continental , arid, with warm or hot summers and cold wintersChernozems to serozemsGrasslands and temperate desertsZB VIII. Boreal , cold temperate with cool summers and long wintersPodsolsEvergreen, frost-hardy, needle-leaved forest ZB IX. Polar , short, cool summers and long, cold wintersTundra humus soils with solifluction Low, evergreen vegetation, without trees, growing over permanently frozen soilsאזורים אקולוגיים לפי ביילי (1989) Robert Bailey
הגאוגרף האמריקאי רוברט ג'י ביילי פיתח מערכת סיווג ביוגאוגרפית של אזורים אקולוגיים עבור ארצות הברית במפה שפורסמה ב-1976. לאחר מכן הוא הרחיב את המערכת כך שתכלול את שאר צפון אמריקה ב-1981, ואת העולם ב-1989. מערכת ביילי, המבוססת על אקלים, מחולקת לארבעה תחומים (קוטבי, ממוזג לח, יבש וטרופי לח), כאשר חלוקות נוספות מבוססות על מאפייני אקלים אחרים (סוב-ארקטי, חמים ממוזג, חם ממוזג וסובטרופי; ימיים ויבשתיים, שפלה והר). [With map of land-masses of the world, "Ecoregions of the Continents – Scale 1 : 30,000,000", published as a supplement.]
ביומות לפי אולסון ודינרשטיין Olson & Dinerstein (1998)
ביומות שנערכו עבור WWF / Global 200 הקרוי World Wildlife Fund
צוות של ביולוגים שכונס על ידי קרן חיות הבר העולמית (WWF) פיתח תוכנית שחילקה את שטח היבשה של העולם למחוזות ביוגאוגרפיים (המכונים "אזורים אקולוגיים"), ואלה לאקו-אזורים (Olson & Dinerstein, 1998). כל אזור אקולוגי מאופיין בביום ראשי (נקרא גם בית גידול ראשי).Olson, D. M. & E. Dinerstein (1998). The Global 200: A representation approach to conserving the Earth's most biologically valuable ecoregions. Conservation Biol. 12:502–515, .Olson, D. M., Dinerstein, E., Wikramanayake, E. D., Burgess, N. D., Powell, G. V. N., Underwood, E. C., D'Amico, J. A., Itoua, I., Strand, H. E., Morrison, J. C., Loucks, C. J., Allnutt, T. F., Ricketts, T. H., Kura, Y., Lamoreux, J. F., Wettengel, W. W., Hedao, P., Kassem, K. R. (2001). Terrestrial ecoregions of the world: a new map of life on Earth. Bioscience 51(11):933–938, . סיווג זה משמש להגדרת רשימת ה-Gl Global 200 של אזורים אקולוגיים שזוהו על ידי ה-WWF כאזור מועדף לשימור. עבור האזורים האקולוגיים היבשתיים, קיים רישום ספציפי, בפורמט של ספרור XXnnNN (XX הוא התחום הביוגאוגרפי, nn הוא מספר הביומה, NN הוא המספר האישי).
אזורים ביוגאוגרפיים (יבשתיים)
יערות רחבי עלים טרופיים וסובטרופיים (טרופיים וסובטרופיים, לחים למחצה)
יערות מחטניים טרופיים וסובטרופיים (טרופיים וסובטרופיים, לחות למחצה)
יערות רחבי עלים ממוזגים (ממוזגים, לחים)
יערות עצים מחטניים באזור ממוזגים (ממוזג, לח עד חצי לח)
יערות בוריאליים / טייגה (אקלים סוב-ארקטי, לח)
שטחי עשב טרופיים וסובטרופיים, משטחי עשב טרופיים, משטחי עשב סובטרופיים, סוואנות ואדמות שיחים (טרופיות וסובטרופיות)
שטחי דשא מתונים, שטחי דשא מתונים, סוואנות, אדמות ושיחים (ממוזגות, צחיחות למחצה)
שטחי דשא וסוואנות מוצפות (מים ממוזגים עד טרופיים, מים מתוקים או מליחים מוצפים)
שטחי דשא ושיחים הרריים (אקלים אלפיני)
טונדרה (ארקטי)
יערות ים תיכוניים, חורשות וחורש ים-תיכוני (חמים ממוזגים, לחים למחצה עד צחיח למחצה עם גשמים בחורף)
מדבריות שטחי שיחים קסרופיליים (ממוזגות עד טרופיות, צחיחות)
מנגרובים (סובטרופי וטרופי, מים מלוחים מוצפים)
אזורים ביוגאוגרפיים (מים מתוקים)
NA: Nearctic
PA: Palearctic
AT: Afrotropic
IM: Indomalaya
AA: Australasia
NT: Neotropic
OC: Oceania
AN: Antarctic
מאפיינים של ביומות שונות
הטונדרה מצויה באזורי הקטבים. אלו אזורים המקבלים מעט מאוד חום מקרני השמש ובשל כך האקלים שם קר מאד. אזור הקוטב הצפוני כולל את הביומה של הטונדרה, מישור רחב ידיים קפוא ונטול עצים, אין כמעט אנרגיית שמש ולכן אין הרבה בעלי חיים באזור. הטמפרטורות הממוצעות בחורף הארוך הן בסביבות 34oC - ובקיץ הקצר 8oC. היצורים מותאמים לתנאים הקשים ביותר, החורף ארוך וקר והקרקע כבר בעומק יחסית נמוך קפואה לחלוטין, רק לתקופה קצרה בשנה יש הארה של שמש בטונדרה. בגלל מבנה הקרקע, הצמחייה אינה מפתחת שורשים עמוקים אך עמידה לרוחות חזקות. בעלת יכולת לבצע תהליכי פוטוסינתזה בנוכחות כמות קרינת שמש נמוכה יחסית, וטמפרטורות נמוכות, כגון, חזזיות. רוב הצמחייה מתרבה ברבייה וגטטיבית. לבעלי החיים המצויים באזור יש תכונות המסייעות להם להתקיים בתנאים קיצון כאלה, כמו פרווה ושכבות שומן עבות. בעלי החיים מסוגלים להתרבות ולגדל את הצאצאים בחודשי הקיץ כך שיהיו מוכנים להסתגל לתנאי הקור של החורף. בחלקם מסוגלים להיכנס לשנת חורף . הרבה בעלי חיים' בייחוד ציפורים נודדים דרומה מן הטונדרה לאזור שיש בו יותר גשם, יותר אנרגיה מן השמש ויותר אמצעי קיום.
ממוזער|מפת אזורי הטייגהממוזער|יער מחטניים בטייגה אלסקה
ממוזער|יער גשם בשמורת טבע Windy Bay Gwaii Haanas
הטייגה - יער המחטניים (Boreal) , נחשבת לביומה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, המכסה כ-33% מפני כדור הארץ. זהו אזור בו קרני השמש ישירות יותר' מופיעות במשך זמן ארוך יותר בשנה בהשוואה לטונדרה, ומאפשר קיום של צמחים ובעלי חיים למשך זמנים ארוכים יותר. אומנם יש מעט שמש והטמפרטורות עדיין נמוכות אך יש בה כמות משקעים גבוהה יותר מהטונדרה. בעלי החיים מצמיחים פרווה עבה המאפשרת להם להתקיים בחורף. העצים הם מחטניים ירוקי עד ומאכלסים יערות גשם באזורים שונים של העולם המקנה להם עמידות בטמפרטורות נמוכות ביותר למשך זמן ממושך. המחטניים הם בין הצמחים המצליחים ביותר בעולם ומאכלסים אזורים רבים, גם באזורים מחוץ לביומה.
ממוזער|
מפת אזורי יערות נשירים של האזור האקלימי הממוזג
ממוזער|יער נשיר Temperate
היער הנשיר הממוזג (Temperate) משתרע על פני 25% מפני כדור הארץ, מדרום ליער המחטניים, באזור הממוזג. יש בו מידות חום גבוהות יותר עקב קרינה רבה יותר של השמש, החורף קצר יותר בהשוואה ליער המחטניים, עם ארבע עונות שנה מוגדרות. עונת הצמיחה ארוכה יותר, שפע הלחות והקרקע הפורייה מהעלים שנרקבו מאפשרים קיום לצמחים ובעלי חיים רבים. יש בו את מאגר בעלי החיים והצמחים הגבוה ביותר ומשמש כמשאב לצריכת עצים. העצים הגבוהים יוצרים מעין חופה הקולטת את מלוא עוצמתה של השמש. אור בכמות קטנה מסתנן ומגיע גם אל הצמחייה הנמוכה. יש אור שמש בשפע, גשם בשפע, רקבובית עלים שמעשירה את האדמה, מגוון רחב של צמחים ובעלי חיים. העצים מספקים לבעלי החיים מחסה, הגנה, מקום לקנון ומקורות מזון. בתקופת הסתיו עלים משנים את צבעם מירוק לצהוב כתום ואדום לפני נשירמתם.ממוזער|יער גשם טרופי, Hoh, שרכים אווירניים
ממוזער|מפת אזורי יערות גשם טרופיים
יער הגשם הטרופי , מקבלת יותר קרני שמש מכל ביומה אחרת ומקבלת עד כפליים מכמות הגשם ופי 70 אור שמש מהטונדרה, יש בה אנרגיית שמש בשפע כל השנה ויורד בה גשם כמעט בכל יום, הטמפרטורות גבוהות וכמעט אינן משתנות, תנאים אלה מאפשרים קיום מגוון עשיר של בעלי חיים. ביומה זו בעלת תנאים אקלימיים קבועים ביותר של כמויות משקעים, טמפרטורות ואור שמש. העצים הם ירוקי-עד עם עלים בעלי פטוטרת רחבה, ועשויים להגיע לגובה של 50 מטרים המאפשר להם לקלוט את קרני השמש, ומתחתם יש צמחים שמותאמים לקליטת אנרגיה בכמויות נמוכות, כגון, שיחים ושרכים. יערות הגשם הטרופי מצטיין במגוון רב של צמחים ובעלי חיים בהשוואה לכל ביומה אחרת. למשל, בדרום אמריקה, נמצאו בין 100-300 סוגי צמחים על שטח של הקטר אדמה אחד.
ממוזער|ערבות העשב-Grassland
ממוזער|מפת אזורי ערבות עשב ממוזגים, שרכים וסוואנה ערבות העשב של צפון אמריקה ממערב ליער הנשיר. באזורים אלה חלה ירידה בכמות הצמחים ובגודלם בגלל כמות גשם קטנה יותר ואידוי רב יותר של המים. העשב השולט בביומה זו מספק מזון למספר רב של בעלי חיים שניזונים מצמחים. כאשר ערבות העשב קופאות בחורף נוצר מחסור במזון, וכמו בערבות הטונדרה גם כאן נודדים בעלי החיים דרומה בחורף כדי למצוא תנאי מחיה מתאימים. ערבות העשב מספקות מזון לעדרי בקר גדולים וזהו מקום גידולם של רוב החיטה בעולם.
סוואנה טרופית - Tropical Savana של אזורים קרובים לקוו המשווה, באזורים אלה מורגש יובש עם מיעוט במשקעים בין אוקטובר למרץ בחצי כדור הארץ הדרומי, ובין אפריל לספטמבר בחצי כדור הארץ הצפוני. הטמפרטורות נעות בין 10-20oC בעונה היבשה ובין 20-30oC בעונה הגשומה. בגלל מיעוט המשקעים יש בה מעט מאד עצים. הצמחייה העיקרית היא עשבים ופרחים. הסוואנה מתחלקת לשלוש קבוצות על פי הצמחייה: צמחיית עצים ושיחים מפוזרת, צמחיית שיחים מפוזרת, צמחיית עשבים. בסוואנות קיים ריבוי שרפות. הצמחייה בעלת מערכת שורשים חזקה עם יכולות לרגנרציה לאחר אירועי שריפות. הסוואנות נחשבות לאזורים אקולוגיים המצויות באזורי במעבר בין היערות הטרופיים המשווניים לבין המדבריות מדרום ומצפון לסוואנות. כמות חומרי המזון המצויה בסוואנות דלה, הקרקע ניזונה מרקבובית שמקורה בנשירת עלים ומיניקת מינרלים ידי שורשי עצים ושיחים. 30% מן החומר הצמחי הנושר נאכל על ידי טרמיטים ונאגר בגופם. ניתן לשחרר חומרים אלה על ידי אמצעים מכניים המשמשים למחיצת אוכלוסיות של טרמיטים, כדי להזין את אוכלוסיית הצמחים.
ממוזער|צמחייה בסוואנהממוזער|נוף אלפיני
ביומה ייחודית לאזורים הרריים גבוהים הקרויה אלפינית - Alpine, משתרעת באזורים הרריים שונים על פני כדור הארץ: הרי האלפים, הרי האנדים והרי הרוקי, ההימלייה, הקרפטים, הפירנאים, הרי קווקז, הרי טיבט המתנשאים מעל 3,000 מטר גובה. האקלים הוא קר ויבש, עטיר רוחות ודל בחמצן ודו-תחמוצת-המפחמן הדרוש לפוטוסינתזה. שכבת הקרקע היא דקה ודלה, הצמחייה הנמוכה נאחזת בה על ידי רשת סבוכה של שורשים אופקיים המנצלים את המינרלים והרקבובית הצמחית. הצמחייה עמידה בפני טמפרטורות קפיאה ויובש. החורפים נמשכים 9 חודשים בשנה, צמחייה דלה ללא עצים, גדלים בה לא יותר מ-200 מינים.
ביומה Chaparral
ממוזער|צמחיית שיחים Ceanothus בפריחה בביומה Chaparral מונטנה
ממוזער|בפל Bison bison
ביומה ממוקמת בקליפורניה, צפון מקסיקו דרום קנדה. בעלת רמת משקעים נמוכה, רוב הצמחייה היא שיחים בעלתי זרעים המסוגלים להיכנס לתרדמת קיץ. בגלל תכיפות השריפות באזורים אלה, הזרעים פיתחו יכולת נביטה רק לאחר שריפה, מאחר שכתוצאה משריפות, הקרקע נהיה עשיר בחומרי מזון. בעל החי הדומיננטי באזורים אלה הוא הבופלו (Bison bison),
ביומות ימיות
ביומות ימיות מאכלסות 3/4 שטח פני כדור הארץ. ביומות ימיות כוללות: ביומות אוקיינוסים, ביומות של שוניות אלמוגים וביומות של שפכי נהרות
ביומות של אוקיינוסים
הצמחייה בביומות הימיות מחולקת לשלושה סוגים על פי זיקתם לקרני השמש:
צמחייה אוהדת שמש המכונה euphotic
צמחייה אוהדת תאורת בין-ערביים המכונה disphotic
צמחייה הצומחת בחשיכה המכונה aphotic
ביומות האוקיינוסי כוללות מספר סוגים:
אזורי האוקיינוס הפתוחים העיליים מכונה - pelagic zone, עשירים בסוגי צמחייה שונים, בייחוד אצות המצויות באזורים העיליים של המים ובעלי חיים בעלי חוליות רבים (דגים ויונקים), בעלי טמפרטורה נמוכה המשתנה בהתאם לזרמי מים קרים או חמים אל מי האוקיינוס,
אזורי האוקיינוס העמוקים מכונה - abyssal zone, מצויים מתחת לאזורי האוקיינוס העיליים, בעלי טמפרטורות בסביבות 3oC עשירים בחמצן, עשירם בחיידקים המפיקים אנרגיה על ידי כמוסינתזה המצויים בעיקר באזורי אוורור עשירים במימן גופריתי H2S, חסרי חוליות רבים ודגים שונים.
אזורי האוקיינוס התחתיים המצויים מתחת למרחבי האוקיינוס העמוקים מכונה - benthic zone, בעלי קרקעית חולית או סלעית, טמפרטורות נמוכות מאד, ללא קרני שמש, עשירים במגוון רב של יצורים: חיידקים, עובשים, ספוגי ים, כוכבי ים, שושנות ים, תולעים ודגים.
אזורי המפגש בין מי האוקיינוסים לבין שולי הקרקע של החופים. ביומות אלה מתאפיינות בשינויים תדירים של הרכב הצמחייה ובעלי החיים, בגלל האופי המשתנה בתדירויות גבוהות (גלים מתנפצים אל הקרקע, תופעות של גאות ושפל)
ממוזער|ממוזער|צילום שונית האלמוגים Flynn
שוניות אלמוגים Coral reefs
ממוזער|מפה משנת 1872 של אלמוגים ושוניות אלמוגים
שוניות אלמוגים מצויות במים לא עמוקים, באזורים גאוגרפיים המפרידים בין אוקיינוסים. השוניות מאוכלסות בעיקר על ידי אלמוגים שהם סימביונטים בין אצות לבעלי חיים רב תאיים. האלמוגים ניזונים מתוצרי הפוטוסינתזה של אורגניזם חד-תאי השייך לדינופלגלטים השיך למשפחת האצות, מסוג ושלוחות פוליפים של בעל חיים רב תאי ימי השייך למשפחת ה-Anthozoa. בעזרת שלוחות אלה האלמוגים אוספים האוספים את הפלנקטון האוקייני.
אזורי שפך נהר המכונה Estuary, בהo מתערבבים מים מתוקים ni נהרות עם מי הים המלוחים. האזורים האלה נתונים לשינויים בהתאם לכמויות המים המתוקים הנשפכים אל המים המלוחים.
ביומות מדבריות.
ביומות מדבריות מתחלקות לביומות קרות וחמות. כל האזור הארקטי והאנטארקטיקה נחשבים לביומות קרות, המכוסות שלג, ובעלות טמפרטורות מאד נמוכות.
ממוזער|דיונות חול במדבר סהרהביומות חמות הן ביומות בעלות טמפרטורות מאד גבוהות ביום וקרות בלילה. צמחייה דלילה, חוסר רטיבות באוויר, חוסר גשם, רוחות. מרבית הביומות החמות מצויות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.
ממוזער|עלי הצמח אוקוטילו שמופיעים לזמן קצר לאחר הגשם ונושרים (Fouquieria splendens) Sonora Desert, Arizona
הביומות החמות מצטיינות ברמת משקעים נמוכה. הצמחים מאבדים כמויות יותר גדולות של מים מכמויות המים שהם מקבלים מהגשמים. לפיכך פיתחו מנגנונים המאפשרים להם לשמר את המים ברקמות, כגון, שורשים עמוקים, מיעוט עלים וגבעולים אוגרי מים. באזורים החמים מאד לא צומחת צמחייה רב-שנתית. הצמחhיה החד-שנתית פורחת ומאפשרת רבייה תקופה קצרה בשנה. הצמחים מפתחים זרעים המסוגלים להיכנס לתרדמת משך תקופה ארוכה. גם בעלי חיים, יונקים וזוחלים מסגלים לעצמם יכולות של תרדמת קיץ על מנת לאפשר תנאי וויסות חום גוף בתנאים קשים.
ביומות אנתרופוגניות
בני אדם שינו דפוסים גלובליים של מגוון ביולוגי ותהליכים של מערכת אקולוגית. כתוצאה מכך, צורות צמחייה שנחזו על ידי מערכות ביומה קונבנציונליות כבר לא ניתנות לצפייה על פני חלק גדול משטח האדמה של כדור הארץ, מכיוון שהן הוחלפו בשטחי חקלאות וגידול בעלי חיים, עיור, וייעור ושימושים שונים אחרים בקרקע כגון, כריית מכרות, שאיבת נפט וגאז.. ביומות אנתרופוגניות מאפשרות הסתכלות שונה על הביוספרה היבשתית המבוססת על דפוסים גלובליים של אינטראקציה אנושית ישירה ומתמשכת עם מערכות אקולוגיות, ביומות אנתרופוגניות מציעות דרך לזהות את הקשר הבלתי הפיך של מערכות אנושיות ואקולוגיות בקנה מידה עולמי ולנהל את הביוספרה והביומות האנתרופוגניות של כדור הארץ. הביומות האנתרופוגניות מתחלקות לחמש קבוצות עיקריות:
יישובים צפופים
אדמות חקלאיות
שטחים לגידולי בעלי חיים
שטחים מיוערים
שטחים מקורים
ביומות אנדוליטיות
הביומה האנדוליטית המורכבת כולו מיצורים מיקרוסקופיים המתקיימים בנקבוביות סלעים וסדקים, בעומק פני השטח לאורך קילומטרים, התגלתה רק לאחרונה, ואינה משתלבת ברוב תוכניות הסיווג.
השפעות שינויי אקלים על ביומות
לשינויי אקלים אנתרופוגניים יש פוטנציאל לשנות במידה רבה את התפלגות הביומות של כדור הארץ. ביומות ברחבי העולם יכולות להשתנות כל כך עד שהן עלולות להיות להפוך לביומות חדשות לחלוטין. מודלים כלליים של תדרים היו מרכיב יסוד בגילוי ההשפעה שיכולה להיות לשינוי האקלים על הביומות בעולם. על פי תחזיות מדעיות 54%-22% משטח הקרקע העולמי יחוו אקלים התואם לביומות אחרות על פני כדור הארץ. 3.6% משטח הקרקע יחוו אקלים חדש לחלוטין או יוצא דופן. הטמפרטורות הממוצעות עלו יותר מפי שניים מהעלייה הרגילה הן בביומה הארקטית והן בביומה ההררית,, עובדה המובילה למסקנה שהביומות הארקטיות וההרריות הן כיום הפגיעות ביותר לשינויי האקלים הנוכחיים. שינויים אלה מבוססים על העובדה שסביבות קרות יותר נוטות להחזיר יותר קרני אור השמש, כתוצאה מהשלג והקרח המכסים את הקרקע. מכיוון שהטמפרטורות הממוצעות השנתיות עולות, הקרח והשלג נמסים. המסקנה המתקבלת מנתונים אלה היא כי חשוב לפקח על ערך האלבדו (הערך המבטא את מידת ההחזריות של קרני שמש ממשטח) ולפקח על ביומות יבשתיות הממלאות תפקיד מכריע בוויסות האקלים הגלובלי על פי תחזיות מדעיות, ביומות יבשתיות בדרום אמריקה צפויות לעבור את אותן מגמות טמפרטורה כמו ביומות ארקטיות והרריות. לפי תחזיות אלה, כשהטמפרטורה הממוצעת השנתית שלהן תמשיך לעלות, הלחות שנמצאת כיום בביומות היער תתייבש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ממוזער|מדבר קרח באנטארקטיקה
*
קטגוריה:אקולוגיה
| 2024-09-24T12:35:42
|
חלב הזפק
|
ממוזער|יונת ענק מאכילה את גוזלה בחלב יונים.
חלב יונים או חלב זֶפֶק הוא כינוי לנוזל המופק בזפק או בחלקים הקדמיים של מערכת העיכול אצל היונה, ומשמש להאכלת הגוזלים. נוזלים דומים מופקים על ידי פלמינגו והפינגווין הקיסרי.
קיימים הבדלים בין חלב הזפק לחלב של יונקים. בין השאר, חלב הזפק מופק על ידי שני ההורים, הוא מוצק יותר, אצל היונים הוא מכיל ריכוז גבוה במיוחד של חלבונים ודומה במראהו לגבינת קוטג' וצבעו צהבהב. אצל הפינגווין הקיסרי הוא מופק על ידי הזכר רק במקרה שהנקבה לא שבה לפני בקיעת הביצה.
אצל היונים החלב לא מופק מבלוטות אלא ממעטה האפיתל הפנימי שבזפק, שמתרבה במהירות במהלך השלב האחרון של הדגירה. תאים שמושלים מהמעטה מהווים את "חלב הזפק" ומשמשים כמזון להאכלת הגוזלים במהלך השבועיים הראשונים, במהלך השבוע הראשון הם ניזונים בלעדית מחלב הזפק. תהליך השלת תאי האפיתל מושרה באמצעות ההורמון פרולקטין. אחד היתרונות של חלב יונים הוא במרווחי האכלה ארוכים יותר של כשעה בניגוד להאכלה ישירה אצל ציפורי שיר המאכילות את הגוזלים בחרקים שונים כל מספר דקות.
אצל הפלמינגו מזון הזפק מכיל כמות גדולה של שומן ופחות חלבונים, ומופק ממעטה של בלוטות בחלקים העליונים של מערכת העיכול, מהפרשה זו הצאצאים ניזונים במשך כחודשיים. צבע החלב אדום מאחר שדיאטת הפלמינגו מכילה מקָרוֹטֶנוֹאידים, אותו פיגמנט המקנה לפלמינגו את צבעו האדום.
היות שחלב היונים עשיר יותר מחלב יונקים, קשה למצוא עבורו תחליף לצורך האכלה ידנית של גוזלים.
קישורים חיצוניים
עכבישים יונקים וחלב תיקנים מכון דוידסון.
קטגוריה:פיזיולוגיה
קטגוריה:יוניים
de:Kropf#Kropfmilch
| 2023-03-29T09:53:36
|
צילום פנורמי
|
ממוזער|520px|צילום פנורמי של סידניצילום פנורמי הוא סוג של צילום שבו נראית תמונה או סרטון מאוזן וארוך, כמו המראה הנשקף מהעין האנושית, ולא תמונה ממוקדת המתמקדת על אזור מסוים.
המראה הפנורמי הוא המראה הטבעי הנשקף לעינינו כי זווית הראייה של אדם מבוגר היא 130 מעלות.
בכל זאת, גם בקולנוע וגם בצילום בוחרים אנו להתבונן בתמונות צרות יותר. בצילום הפנורמי מדובר בהשגת תצלומים ביחס של 1:3 במידות האורך והרוחב.
מאפייני הצילום הפנורמי
ישנן דרכים לא מעטות לצלם צילום פנורמי. דרכים אלה נבדלות במספר משתנים עיקריים:
זמני הצילום של חלקי התמונה השונים, האם כל חלקי התמונה מצולמים באותו זמן, או בזמנים שונים.
הפרמטרים של הצילום חייבים להיות דומים לאורך כל התמונות, כדי שלא יהיו הבדלים משמעותיים בחיבורים.
רציפות הצילום, האם הצילום מבוצע באופן המייצר רצף של שדות ראיה, או מקטעים.
מידת האוטומציה של הצילום, האם הצלם נדרש לפעולה יזומה לצורך צילום מקטעי התמונה השונים, או שהמצלמה מצלמת אותם באופן אוטומטי.
מידת האוטומציה ביצירת התמונה הסופית, האם נדרשת התערבות הצלם ביצירת התמונה (חיבור המקטעים השונים) או שהפעולה אוטומטית.
צילום בו זמני של כל חלקי התמונה נעשה בשני אופנים עיקריים,
שימוש במערכת אופטית המכסה את כל שדה הראיה הנדרש, ומטילה אותו על הגלאי או סרט הצילום. מערכת זו יכולה להיות עדשה רחבת זווית, לזוויות של עד כ-180 מעלות, או מראות כדוריות לזוויות של עד 360 מעלות.
שימוש במספר מערכות אופטיות נפרדות המכסות את שדה הראיה הנדרש, לדוגמה מערך מצלמות המקובע עם הסטה זוויתית ביניהן. מערך זה יכיל בדרך כלל חפיפה אופטית מסוימת בין שדות הראיה.
צילום בזמנים שונים, מתבצע בדרך כלל על ידי מצלמה בודדת המסתובבת סביב צירה, ומצלמת תמונות שונות בכוונים שונים. שיטה אחרת היא על ידי מצלמות חריץ, אשר בהן תנועת המצלמה, או תנועת המערכת האופטית רציפה, ומכל זווית מצולם רק פס רוחבי צר של התמונה. במצלמות סרט, תנועת הסרט מתואמת עם תנועת האופטיקה ליצירת רצף אחיד. במצלמות דיגיטליות, מצולמות תמונות בקצב גבוה המכסות את כל שדה הראיה במימד הצר של התמונה הסופית, ושל זווית צרה במימד הרחב של התמונה הסופית. שיטה זו נהוגה בעיקר בצילומי אוויר ולווין.
בצילומים המתבצעים על ידי סיבוב המצלמה, קימות רמות שונות של אוטומציית התהליך:
צילום ידני, בו הצלם מצלם כל תמונה על ידי לחיצה נפרדת על לחצן הצילום. בשיטה זו הצלם מחליט על מידת החפיפה בין התמונות.
צילום בעזרת חצובה עם ראש חצובה ייעודי, בשיטה זו ציר הסיבוב של המצלמה נקבע באופן מדויק סביב המוקד האופטי של העדשה, קיימים סימוני עזר לקביעת זוויות הצילום הרצויות, ומישור הסיבוב נשמר בצורה מדויקת. גם בשיטה זו הצלם צריך ללחוץ על לחצן הצילום לצורך צילום כל אחת מהתמונות.
צילום דיגיטלי אוטומטי. בשיטה זו המצלמה מסתובבת באחד האופנים שהוזכרו כאן, אולם ההחלטה מתי, ובאיזה זווית לבצע את הצילום מתבצעת על ידי המצלמה באופן אוטומטי. שיטה זו מיושמת דווקא במצלמות לא מקצועיות ובמצלמות בטלפונים סלולריים, ומאפשרת לצלמים לא מקצועיים לצלם צילומים פנורמיים סבירים.
צילום בעזרת חצובה ממונעת, בשיטה זו המצלמה נעה באופן אוטומטי בין זוויות הצילום, והצילום עצמו נעשה גם הוא באופן אוטומטי. שיטה זו משמשת בדרך כלל ליצור תמונת תוצאה ממספר רב של תמונות נרכשות, כדי להשיג תוצאה בעלת רמת דיוק גבוהה ורזולוציה גבוהה.
יצירת התוצאה במקרה של צילום תמונות שונות לצורך יצירת תמונת תוצאה יכולה להיות בדרגות אוטומציה שונות:
הדפסה או טעינה של התמונות למחשב, והתאמתן באופן ידני, או על ידי תוכנת מחשב ליצירת הרצף.
מעבר אוטומטי של מערכת הצילום המייצרת תמונת תוצאה ללא צורך בהתערבות הצלם או העורך. מערכות צילום מסוג זה מקובלות בשני הקצוות של הצילום. במערכות ייעודיות ומקצועיות לצילום פנורמי, אשר בדרך כלל הן מערכות יקרות ומורכבות. ומאידך במצלמות דיגיטליות ובמצלמות בטלפונים סלולריים, בהן יש אפשרות לקבלת תמונת התוצאה הפנורמית מיידית לאחר סיום הצילום באופן אוטומטי.
צילום פאנוראמות על ידי מצלמות סרט
צילום פנורמות על ידי מצלמות סרט יכול להתבצע באופנים שונים, והוא מוכר כבר מסוף המאה התשע עשרה:
מרכז|ממוזער|550px|צילום פנורמי משנת 1864 של נוף בטנסי
הדרך הפשוטה והזולה מצויה במצלמות קומפקטיות שלהן עוצמית רחבת זווית ומתאם פנורמי במסגרת התמונה. לרוב ממדי התצלום בסרט הם 12:36 מ"מ וזווית הצילום אינה יותר מ-60 מעלות.
דרך נוספת היא בשיטת הצילום המתקדמת APS, בה ניתן לבחור בין האפשרויות המובנות את הצילום הפנורמי. ממדי התצלום בסרט שכזה אף קטנים יותר מאשר בסרט 35 מ"מ ובהגדלות בינוניות או יותר מכך, כבר ניכרת ירידה משמעותית באיכות התצלום.
דרך לחובבים מתקדמים היא לצלם מסגרת מלאה במצלמת 35 מ"מ או של פורמט בינוני עם עצמית רחבת זווית של 28 מ"מ ולאחר מכן לבצע חיתוך של התמונה ביחס של 1:3 לפי טעמו של הצלם.
יש אפשרות גם לצלם שתי מסגרות עוקבות ולחבר את התמונות זו לזו לשם השגת תצלום פנורמי וזאת בשני אמצעים:
ישנם ראשי חצובה המצוידים בפלס מים אשר מאפשרים לצלם תמונות עוקבות בצילום פנורמי על ידי סיבוב המצלמה במרחקים קבועים, בהתאם לעצמית בה משתמש הצלם, 28 מ"מ עד 85 מ"מ.
ישנם מתאמי פנורמה למצלמת רפלקס 35 מ"מ העושים שימוש בעצמית של פורמט גדול. המתאם מאפשר הסטה של העצמית ומאפשר לצלם תמונות עוקבות, בצד ימין ובצד שמאל ועל ידי כך ליצור תמונה פנורמית.
מרכז|ממוזער|510px|צילום פנורמי של המבצר הצלבני בכוכב הירדן
בשני האמצעים שהוזכרו ישנן לעיתים בעיות מיקוד ובעיקר בעיות חשיפה, כמו למשל בתצלום פנורמי של חומה ארוכה, כאשר במסגרת הימנית החומה היא בהירה ובמסגרת השמאלית החומה כהה יותר וזאת בגלל שיטות החשיפה הממוצעת שבוחרות יחס חשיפה שונה בכל פעם, בהתאם לנושא התמונה.
בימינו, על ידי שימוש בתוכנות שמיועדות לשם כך, אפשר לחבר תמונות עוקבות מן הסוג הנ"ל לתמונת פנורמה המצויה בקובץ דיגיטלי, אותה כמובן אפשר להדפיס לאחר מכן. התוכנות מאפשרות גם לעבד את התמונות ולהתאים להן את הגוון הנכון ביותר בעת החיבור ביניהן ועל ידי כך מתקנות את הבעיות הנפוצות בשיטת החשיפה הממוצעת.
ישנה גם דרך מקצועית והיא לצלם במצלמות המיועדות במיוחד לצילום פנורמי. ישנם שני סוגי מצלמות שכאלה, אחת בעלת עצמית הנעה על ציר ואחרת בעלת עצמית מתחלפת אולם זו קבועה במקומה לאחר התקנתה. מצלמה מן הסוג השני היא מצלמת כוונת של פורמט בינוני לרוב, אך יש מעטות של 35 מ"מ שמצלמות גם מסגרת רגילה (24:36 מ"מ) וגם ביחס של 24-72 מ"מ. העיקרון של מצלמות אלה מבוסס על מישור סרט רחב יותר מאשר הרגיל (36 מ"מ).
היתרון במצלמה שכזו הוא שהנושא מקבל בתצלום חשיפה אחידה לעומת השיטה של חיבור שתי תמונות זו לזו, אולם זווית הצילום היא לרוב 70 מעלות ואילו בשיטת הצמדת התמונות היא 140 מעלות.
מצלמה בעלת עצמית הנעה על ציר לוכדת נושא בזווית צילום של 140 מעלות והתצלום זוכה לחשיפה אחידה. מצלמות שכאלה הן של 35 מ"מ המפיקות מסגרת של 24:66 מ"מ והן של סרט גליל בפורמט בינוני המפיקות מסגרת של 60:170 מ"מ. ישנן כאלה שהתוף הנע על הציר פועל בעזרת סוללות בלבד ויש כאלה שהמנגנון איננו אלקטרוני אלא מכני ואינו זקוק לסוללות אלא לדריכת המנוף בלבד. ישנן המאפשרות הסטה קלה של העצמית לכוונון מדויק יותר ויש כאלה שמאפשרות מהירות סגר ארוכה למדי עבור צילום לילה.
ראו גם
Google Maps - גוגל תצוגת רחוב
גרפיקה וקטורית
תפירת תמונות
סינאורמה
פנורמה נעה
צילום פנורמי של שיניים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טכניקות דיגיטליות
קטגוריה:טכניקות צילום
| 2023-09-05T09:16:22
|
רון ארד
|
רון ארד (נולד ב-5 במאי 1958) היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי, שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986 ונחשב כנעדר לאחר שאבדו עקבותיו ב-5 מאי 1988.
בשנת 2016 הגיש אמ"ן דו"ח שהעריך שארד נפטר בשנים הראשונות שלאחר היעדרותו, אם כי לא כל גורמי המודיעין קיבלו את ההערכות האלו ועל פי הערכות אחרות נפטר בשלב מאוחר יותר.
בין המסקנות האחרונות בעניין ארד, הן השערה כי במהלך מאי 1988, ארד בעצמו הצליח לברוח משוביו, אך כנראה בהמשך לאחר בריחתו לכאורה מחוטפיו- נהרג במהלך הבריחה, ושרידיו עשויים להימצא ברדיוס של בין קילומטרים לעשרות קילומטרים מהמקום בו הוחזק בין ה-16 באוקטובר 1986, ועד כנראה במהלך הלילה בין 4 עד 5 במאי 1988 (שרידיו לפי תאוריה זו עשויים להיות בלבנון או בסוריה בחלקים הקרובים ללבנון) . ההערכה האחרונה גם באה על כך שהתברר שמבצע צבאי שנערך בלבנון על ידי צה"ל בין 4 במאי עד 5 במאי 1988, למעשה נערך על ידי כוחות צה''ל מבלי שהם יודעים שהם קרובים במרחק של עד קילומטרים בודדים בלבד, מהמקום שעד אותו זמן בערך, הוחזק בשבי רון ארד .
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
רון ארד נולד לדב ארד (1930–1972) ובתיה לבית דסקל (1934–2002), ילידי רומניה. גדל במגדיאל (כיום שכונה בהוד השרון), ולמד בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד גימנסיה הרצליה בתל אביב. ארד השלים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת 1979 (קורס מספר 87), ושירת כנווט מטוס פנטום. במהלך שירותו זכה ל"רישום לזכות" ממפקד חיל האוויר דוד עברי, לאחר שבמהלך טיסת לילה בפנטום בינואר 1980, לקח את השליטה על המטוס לאחר שהטייס לקה בוורטיגו. ב-1982, בגיל 24, נשא לאישה את תמי ארד (תמר גלעד) ובשנת 1985 נולדה בתם יובל. באוקטובר 1986 היה סטודנט להנדסה כימית בטכניון שבחיפה.
נפילתו בשבי
במסגרת שירות בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), ב-16 באוקטובר 1986, טס ארד כנווט מטוס פנטום במסגרת מבצע "בית אבא 12", לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תקלה טכנית במרעום אחת הפצצות גרמה לפיצוץ התחמושת בקרבת המטוס. שני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על ידי מסוק קוברה, והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי. בעת נפילתו בשבי היה בתקופת לימודים בה שירת בטייסת כהצבת חירום (הצ"ח), בדרגת סרן.
שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ארד ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו, ומספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. ניסיונות להגיע לעסקה לשחרורו נכשלו, ובשנת 1988 הוא ככל הנראה הועבר מידיו של בכיר אמל, מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין במאי 1988. עמיר רפפורט פרסם בשנת 2008 כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל 3 במאי 1988, במהלך מבצע חוק וסדר של סיירת צנחנים נגד חזבאללה בכפר מיידון, ואולי אחד משוביו של ארד החליטו לקבור אותו בקרבת מקום בכמה שיותר אמצעי הסוואה (בקרבת אזור א-נבי שית), או שנהרג כאשר ניסה להימלט.
מאמצי החיפוש
בשנים 1986–1994 עוכב שחרורם של 21 אסירים לבנונים, וכן נחטפו דיראני ובכיר חזבאללה עבד אל-כרים עובייד, במטרה שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן אפשרי לשחרור ארד. בית המשפט העליון פסק באפריל 2000 שיש לשחרר את רובם, כאשר דיראני ועובייד נשארו בכלא הישראלי ארבע שנים נוספות, עד עסקת חילופי השבויים ב-2004. באוגוסט 1988, הודיע חזבאללה שרון ארד בידיו.
בעקבות הריגתו של מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות שונים טענו כי ארד חי, ומוחזק באיראן (מידע התקבל בעקבות מבצע שנוהל על ידי ישראל פרלוב). באותה שנה הוקמה עמותת "לחופש נולד", עמותה ציבורית שמטרתה זירוז שחרורם של ארד ונעדרים נוספים. בפברואר 1995 אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בריאיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן, ושבעקבות ניסיון בריחה נותח והוא משותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. באותו חודש התראיינו ל"פרנקפורטר אלגמיינה" הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן, ולדבריהם שמעו שטייס ישראלי כלוא בבידוד. באפריל 1996 הודיע ארגון בשם "המדוכאים עלי אדמות" שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות.
באוקטובר 1997 טענו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בנושא, שארד ככל הנראה אינו בחיים. ישראל דחתה את הטענות, והבהירה שהנחת העבודה שלה היא שארד חי, ומוחזק באחריות איראן.
ב-26 בדצמבר 2000 הושלמה עסקה עם חזבאללה בתיווך גרמני ובה התקבל בישראל רובה ההישרדות האישי של רון ארד בהתאם לדרישת ישראל לקבלת אות חיים ממנו. במסגרת העסקה שוחררו 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. ביולי 2001 אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר במאי מהכלא הסורי, שהוא ראה את ארד באוגוסט 1993 בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועון הצרפתי "לה פואן". "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך".
בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, לפיה ארד בין החיים.
בשנת 2003 גילה ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין. באוקטובר 2003 טענו בכירים איראנים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק באזור העיר טהראן. בנוסף, טענו שהוא אושפז מספר פעמים בגלל בריאותו הרופפת, וכן שניסה להימלט מכלאו. בדצמבר 2004 הכריזה עמותת "לחופש נולד" על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאתו.
בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לפיו ארד נפטר, כנראה ממחלת עור קשה, בין 1995 ל־1997 בלבנון. הרב הצבאי הראשי הסכים להכיר בו כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, אולם ראש הממשלה אריאל שרון התנגד לכך. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק באיראן כנראה עד שנת 1994. לפי הדו"ח, לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל, חששו האיראנים כי הוא ישבר בחקירה ויגלה שארד נמצא על אדמתם, ולכן הם העבירו את ארד בחשאי בחזרה ללבנון. דעת מיעוט מבין אנשי הצוות שכתבו את הדוח גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאיראן אלא הוחזק כל השנים בלבנון על ידי משמרות המהפכה.
בספטמבר 2006 שידרה רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט המכונה "החטיפה" המתעד את רגעי חטיפת החיילים בהר דב, וקטעים בהם מצולם רון ארד מדבר מהשבי, כנראה משנת 1988. בסרט נצפה ארד מעשן, ועונה על שאלות קצרות של אחד משוביו. הוא ציין את שמות הוריו, ולאחר מכן הצהיר באנגלית: "אני חייל בצבא הישראלי". כמו כן, סיפר בסרט היכן למד, ומה עשה בחיל האוויר הישראלי.
ב-15 באוקטובר 2007 ערכה מדינת ישראל עסקת חילופי שבויים עם חזבאללה. בעסקה הועברו לישראל גופת אזרח ישראלי שטבע ונסחפה ללבנון, וכן היומן שכתב רון ארד בשבי (כך מדווח העיתון הלבנוני אל-אח'באר) וזאת תמורת שתי גופות מחבלי חזבאללה ועציר לבנוני.
במרץ 2007 העבירה ישראל שאלות לארצות הברית, בניסיון לתחקר את הגנרל עלי-רזא עסגרי, בכיר במשמרות המהפכה האיראני ונציג משמרות המהפכה בלבנון בשנות ה-80, שנמלט מאיראן. לפי הדיווח של ה-CIA עסגרי טען כי אין לו כל מושג מה קרה לרון ארד.
ב-11 ביולי 2008, במסגרת עסקה לחילופי שבויים, קיבלה ישראל שתי תמונות של ארד בהן נראה פצוע, יומן מהשנתיים הראשונות לשבי ודו"ח חזבאללה בן 80 דפים בערבית בו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשבי, המאמצים לאתר את ארד, ומידע לפיו במהלך שהותו בכפר א-נבי שית במאי 1988 נמלט משביו, ייתכן שבסיוע של אחד משוביו, ונהרג לאחר שניסה להגיע לכוחות הביטחון הישראליים ששהו ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בדו"ח של חזבאללה נכתב שהסיבות למותו של ארד עשויות להיות שהתמוטט, נפצע, או נפל מצוק גבוה במהלך ניסיון ההימלטות משביו ואי אפשר לאתר את גופתו, אף על פי שידוע לישראל שבשנת 2004 ניסה חזבאללה לאתר את קברו של רון ארד בכפר א-נבי שית. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים ערביים חזבאללה הצליח לאתר שרידי עצמות וקבר לא מזוהה. במספר מקרים הועברו לישראל דגימות עצמות לבדיקה גנטית, ונשללה השתייכותן לארד. גורמי מודיעין בישראל אמרו כי הדו"ח לא חידש להם מאומה והגדירו אותו כ"קשקוש".
בשנת 2011 הוצגו היומנים, שקיבלה המשפחה בעסקת חילופי השבוים ב-2007, בתוכנית הטלוויזיה "עובדה".
בפברואר 2016 פורסמה עדות חדשה מלבנון לפיה ארד נהרג עוד ב-1988, כשנתיים לאחר נפילתו בשבי. כך קבע גם צוות חקירה בראשות בכיר השב"כ יצחק אילן. לעומת זאת, גורמי מודיעין שהתראיינו לתוכנית זמן אמתטענו שישנן עדויות שחי עד שנת 1997.
באוקטובר 2021 חשף ראש הממשלה נפתלי בנט שהמוסד ביצע, בחודש שקדם לחשיפה, מבצע (בשיתוף צה"ל והשב"כ) שתכליתו לשפוך אור על גורלו ומקום הימצאו של ארד. ראש המוסד, דוד ברנע, התייחס למבצע בשיח עם אנשי הארגון וטען כי על אף שהמבצע היה "מורכב, נועז ואמיץ", הוא לא השיג את מטרתו.
זיכרון והנצחה
מ-1996 מתקיימת בהוד השרון צעדה שבה משתתפים אלפי אנשים. באותו היום מתקיים יריד גדול בפארק ארבע העונות בעיר.
מדי שנה חיל האוויר מציין את היעדרו של רון ארד במטס מיוחד של שלושה מטוסים הנמצאים במבנה חסר של רביעיית מטוסים, סמל לנווט הנעדר.
ממוזער|טקס הסרת הלוט מעל אבן ההנצחה בפארק רון ארד בעיר נשר. משמאל רועי לוי ראש העיר. יוני 2022
הפזמונאי אהוד מנור כתב את השיר "לא מפקירים חבר". את השיר הלחין חנן יובל, ובפזמון השיר מציינים את שמו: "אנחנו, רון, לא מפקירים חבר".
שיר נוסף, מפורסם יותר, שנכתב בידי אהוד מנור, הולחן ובוצע על ידי בועז שרעבי, הוא "כשתבוא". השיר מתאר את שובו של רון ארד הביתה. גם כאן מופיע שמו בפזמון השיר: "ואז נשיר ברון, נשיר ברון".
הכרזה "רון ארד – לחופש נולד" הופצה במאות אלפי עותקים ונתלתה על רבבות בתים בישראל.
שבט "ארד", שבט צופים בהרצליה, קרוי על שמו.
בשנת 2014 הוקם בישראל שבט של הצופים היהודים בצרפת ע״ש רון ארד. שבט זה היחיד בתנועה הנמצא בישראל.
קריית החינוך על שם רון ארד – בית ספר על-יסודי שש-שנתי ברחובות.
בשנת 2007 יצא לאור הספר ה-38 בסדרת הספרים "מנהרת-הזמן" מאת גלילה רון־פדר-עמית, "תעלומת הנווט השבוי", העוסק בסיפורו של ארד.
ב-13 ביוני 2022 התקיים טקס הפתיחה לפארק רון ארד בשכונת רמות יצחק בעיר נשר. על אבן הנצחה בפארק נכתב "מחכים לך בבית".
בית חינוך רון – בית חינוך אנתרופוסופי על שם רון ארד בפתח תקווה.
כביש 4313 נקרא גם דרך רון ארד
לקריאה נוספת
רן אדליסט ואילן כפיר, "רון ארד – התעלומה", הוצאת ידיעות ספרים, 2000
קישורים חיצוניים
רס"ן רון ארד , באתר איתור נעדרים של צה"ל
המכתב האחרון שהתקבל מרון ארד, באתר עמותת ערים בלילה
טלי בן עובדיה, רון ארד, תיק פתוח | חלק א' | חלק ב' | באתר כאן 11, 2020
הערות שוליים
קטגוריה:נווטי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:שבויי צה"ל
קטגוריה:נעדרי צה"ל
קטגוריה:בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד תל אביב
קטגוריה:יחסי ישראל–לבנון
קטגוריה:סגני-אלופים בחיל האוויר
קטגוריה:מגדיאל: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1958
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה
| 2024-10-16T09:01:17
|
מאניה
|
מאניה, או בשמה הרשמי אפיזודה מאנית, (אנגלית: Manic Episode) היא מצב רוח פתולוגי המאופיין בפעלתנות יתר קיצונית, תחושת כל-יכולות והיעדר עכבות או ויסות עצמי. היא עשויה להתבטא במצב רוח מרומם, אופטימיות ולעיתים אופוריה מצד אחד, ובעצבנות ולעיתים אף אלימות מצד שני. מצב זה גורם ברוב המקרים למיעוט שינה, להתנהגות חסרת רסן, ולחשיבה ודיבור מהירים (לוגומניה) עד כדי השמטת משפטים או חלקי משפטים, באופן שמקשה על ההבנה. האדם עשוי להיראות רציונלי ברגע אחד וחסר כל שליטה ברגע שלאחר מכן.
מאניה היא מצב נפשי שעשוי להיות חלק מהתמונה הקלינית של הפרעה נפשית קשה. הופעה קלה יחסית של מאניה, ללא מאפיינים פסיכוטיים, נקראת "היפומאניה".
למרות הדמיון בשם, אין כל קשר מבחינה קלינית בין מאניה לבין מצבים והפרעות נפשיות כמו ארוטומניה, קלפטומניה, פירומניה, טריכוטילומניה וכדומה.
אבחנה
קריטריונים לאבחנת אפיזודה מאנית לפי DSM 5
מצב הנמשך שבוע לפחות ללא הפסקות, של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאוד.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטומים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאוד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית;
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות);
דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר;
מחשבות מהירות – מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות;
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים;
הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה;
ישנה מעורבות, לעיתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת, או החלטות הרות גורל.
הפרעה במצב הרוח חמורה דייה כדי לגרום לפגיעה קשה בתפקוד החברתי והתעסוקתי, או שיש צורך באשפוז פסיכיאטרי כדי למנוע פגיעה עצמית או פגיעה באחרים.
האפיזודה אינה תוצאת השפעה של סמים או תרופות כלשהן. (אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול)
הערה: בעקבות טיפול בנזעי חשמל יכולים להופיע תסמינים דמויי מאניה. תסמינים אלה אמורים לחלוף, בחלוף ההשפעה הפיזיולוגית של הטיפול, זאת בניגוד למאניה שנשארת כמצב יציב למשך שבוע לפחות ללא הפסקות.
אבחון מאניה לפי ICD 10:
ICD 10 מאפשר להגדיר אפיזודה מאנית יחידה כאירוע יחיד שאינו חלק מהפרעה דו־קוטבית. אם המאניה חוזרת על עצמה, היא תוגדר כחלק מהפרעה דו־קוטבית. משמעות הדבר היא שלפי ICD 10 אדם יכול לעבור אפיזודה מאנית בודדת בלי לקבל אבחנה של הפרעה דו־קוטבית.
מאפייני התמונה הקלינית
אפיזודה מאנית מתחילה לעיתים קרובות בפתאומיות ונמשכת (באינטנסיביות רבה) בין שבועיים למספר חודשים. טיפול תרופתי מתאים יכול לקצר זמן זה. המשך החציוני של אפיזודה מאנית הוא כארבעה חודשים.
דרגות חומרה
מאניה יכולה להופיע בשלוש דרגות חומרה, לכולן משותף מצב רוח מרומם וגידול בכמות, וקצב הפעילות הנפשית והגופנית:
היפומאניה;
מאניה ללא תסמינים פסיכוטיים;
מאניה עם תסמינים פסיכוטיים. סוג זה קשור לפרוגנוזה גרועה יותר מהשאר, מבחינת החזרה לתפקוד לאחר האפיזודה המאנית.
אבחנה מבדלת
אבחנה מבדלת של מאניה תיקח בחשבון כל הסבר חלופי העלול ליצור תסמינים קליניים דומים למאניה:
מצבים רפואיים גופניים כמו פעילות יתר של בלוטת התריס (היפרתירואיזם)
טיפולים תרופתיים (תרופות נוגדות דיכאון)
טיפולים רפואיים לא תרופתיים (למשל נזעי חשמל)
קיום של הפרעות נפשיות שקדמו להופעת המאנייה (אנורקסיה נברוזה, הפרעה כפייתית קשה, ודיכאון.
במקרים של פסיכוזה קשה האבחנה המבדלת תהיה מהפרעות פסיכוטיות אחרות כמו סכיזופרניה או הפרעה סכיזו-אפקטיבית.
ראו גם
הפרעה דו־קוטבית
היפומאניה
קישורים חיצוניים
אברהם ויצמן, מיכאל פוירובסקי וורד טל, טיפול באפיזודה מאנית – פרק מתוך הספר "מאניה דפרסיה"
What is a Manic Episode?
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות אפקטיביות
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות
| 2024-09-07T15:21:15
|
טים ברנרס-לי
|
שמאל|ממוזער|250px|תחנת העבודה ששימשה את טים ברנרס-לי ב CERN, והיוותה את שרת הרשת הראשון
סר טימותי (טים) ג'ון ברנרס-לי (באנגלית: Timothy John Berners-Lee; נולד ב-8 ביוני 1955) הוא מדען מחשב אנגלי, שנודע כממציא "הרשת הכלל עולמית" (World Wide Web). זוכה פרס טיורינג לשנת 2016 "על המצאת הרשת הכלל עולמית, הדפדפן הראשון, והפרוטוקולים והאלגוריתמים הבסיסיים המאפשרים לרשת לגדול".
בשנת 1980, כאשר עבד כיועץ הנדסת תוכנה עבור CERN (מעבדת מחקר החלקיקים האירופית בסמוך לז'נבה שווייץ), פיתח ברנרס-לי פרויקט בסיסי בשם "Enquire" שיאפשר אחסון מידע וקישור אסוציאטיבי. זה היה הבסיס הרעיוני לרשת הכלל עולמית (WWW) שפיתח מאוחר יותר, כאשר שב לעבוד ב-CERN בשנת 1984.
בשנת 1989 הציע ברנרס-לי מערכת היפרטקסט גלובלית שבה יוכלו אנשים לחלוק מידע ולקשר מסמכים כך שתיווצר רשת קורים (Web) בינלאומית של מידע מקושר באמצעות קישורי-על. לשם כך הוא פיתח בסביבת NeXTStep שפה מיוחדת, HTML, שכללה תחביר אחיד לקישורים בין מסמכי הרשת (URL/URI), תוכנת שרת ותוכנת לקוח (דפדפן), שהשתמשו בפרוטוקול HTTP.
העבודה על הפרויקט החלה באוקטובר 1990, בדצמבר כבר שימשה המערכת באופן פנימי ב-CERN וב-6 באוגוסט 1991 נפתח שירות ה-WWW הפנימי של CERN לכלל רשת האינטרנט. אתר ה-WWW הראשון באינטרנט היה info.cern.ch. מאז, התפתחה רשת ה-WWW באופן נרחב והיקף השימוש בה באינטרנט שני רק לשימוש בדואר האלקטרוני.
ברנרס-לי ו-CERN לא רשמו פטנטים על המצאות אלו, ולכן ניתן להשתמש בהם באופן חופשי, בלי לשלם תמלוגים.
כיום עומד טים ברנרס-לי בראש ארגון World Wide Web Consortium הקובע את תקני ה-WWW. הארגון, שנוסד על ידי ברנרס-לי בשנת 1994, פועל כגוף עצמאי בחסות MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). הארגון משמש כיום כאחראי על התקינה לשפת HTML ומפרסם תקנים עדכניים שלה. כמו כן, הארגון מפרסם תקנים אחרים העוסקים בשפות מידע אחרות כגון XML, VoiceXML, CSS ורבים נוספים.
שנותיו
ברנרס-לי נולד בלונדון. הראשון מתוך ארבעת ילדיהם של מרי לי וודס ושל קונוויי ברנרס לי, שעבדו שניהם על אחד המחשבים הראשונים למטרות מסחריות, פרנטי סימן 1.
עבודתו הנוכחית
בחודש נובמבר 2009, השיקה חברת ברנרס-לי-World Wide Web Foundation, "לקדם את האינטרנט כדי להעצים את האנושות על ידי השקת תוכניות טרנספורמטיביות על ידי בניית יכולת מקומית למנף את האינטרנט כמדיום לשינוי חיובי".
ברנרס-לי הוא אחד הקולות החלוציים לטובת נייטרליות הרשת, וכן הביע את הדעה כי ספקיות האינטרנט צריכות לספק "קישוריות ללא תנאים", וצריכות שלא לשלוט ולא לפקח על פעילות גלישה של לקוחות ללא הסכמתם.
לי טוען כי על חופש המידע צריך להגן. הוא מפנה את האצבע המאשימה כלפי הרשתות החברתיות הגדולות כמו פייסבוק, לינקדאין ומייספייס שיוצרות "איים" עצומים של מידע אותו הן סוגרות רק למשתמשים שלהם ומונעות שיתוף שלו, כלפי ספקי האינטרנט שפוגעים ברוחב הפס לאתרים וחברות שלא משתפים עימם פעולה וכן כלפי ממשלות שמנטרות את הרגלי הגלישה של האזרחים שלהן.
"רשתות חברתיות מאיימות על הערכים המרכזיים של רשת האינטרנט על ידי איסוף מידע מהמשתמשים ושמירה שלו. החל באנשי הקשר שלהם, התמונות ועד כתובות הדואר האלקטרוני. ולאחר שאספו מידע זה, הן משתפות אותו רק עם המשתמשים באתר שלהן", טוען לי. "כל אתר כזה הופך לאי של מידע מנותק מהאחרים. ככל שאתה נכנס פנימה לאותו אי, ככה אתה נהיה יותר שבוי שלו. הרשת החברתית נהיית הפלטפורמה המרכזית של המשתמש באינטרנט, ואין לו שליטה על המידע בתוכה", הוא מסביר.
לי גם מתנגד להצעה של גוגל וורייזון לגבי סטנדרטים של "רשת נייטרלית", לפיה מידע שעובר בין רשתות אלחוטיות או קוויות יהיה נתון לחסדי ספקיות התקשורת שיוכלו להפלות חלק מהמידע בהתאם לתוכן שלו. צריך לזכור כי האינטרנט בתחילתה נבנתה במטרה לאפשר שיתוף של מידע. העיקרון היה בסיסי: לאפשר לכל אחד, בכל מקום, לשתף מידע עם כל אחד אחר בלי מגבלות.
לי טוען שהאחריות לחופש המידע ברשת היא שלנו, הגולשים. לדבריו, האינטרנט היום שייך למספר חברות גדולות ששולטות ברשתות החברתיות, במנועי החיפוש, בייצור הסמארטפונים ובפיתוח מערכות ההפעלה. אלמנטים מרכזיים אלו שדרכם עובר המידע מרשת האינטרנט ואליה יכולים להביא למצב של פירוק הרשת לאיים של מידע ואנחנו הגולשים נמצא עצמנו בעתיד נתונים לחסדיהם של תאגידים גלובליים.
לי מכהן במועצת המנהלים של הפקולטה למדעי המחשב במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס MIT. הוא עומד בראש "קבוצת מידע מבוזר", המפתחת פרויקט Solid, במשותף עם מכון מחקר של קטר QCRI, שמטרתו לשנות את האופן בו יישומי האינטרנט פועלים כיום וכתוצאה מכך לשפר משמעותית את כל נושא הבעלות על מידע ופרטיות.
פרסים ותארים
בשנת 1994 הפך לאחד מתוך ששת חברי היכל התהילה של הרשת הכלל עולמית (World Wide Web Hall of Fame).
בשנת 1995 זכה בפרס "הממציא הצעיר של השנה" של קרן קילבי.
בשנת 1995 קיבל גם את "פרס ACM למערכת תוכנה" (Software System Award) מהאגודה למכניקת מחשבים (ACM).
בשנת 1999 נבחר על ידי המגזין "טיים" לאחד מ-100 האנשים החשובים ביותר של המאה ה-20.
בשנת 2000 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה הבריטית.
בשנת 2001 נבחר לעמית של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
בשנת 2002 זכה בפרס יפן
בשנת 2003 קיבל פרס עמית מוזיאון תולדות המחשב, עבור תרומתו בפיתוח הרשת הכלל עולמית (WWW).
בשנת 2004 הוכרז ברנרס-לי כזוכה הראשון בפרס טכנולוגיית המילניום, שניתן בפינלנד. גובה הפרס: מיליון אירו, והוא הוענק לברנרס-לי על הישג טכנולוגי יוצא דופן, המשפר את איכות החיים.
בתחילת שנת 2004 קיבל ברנרס-לי תואר אבירות מאליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, כאות הוקרה על תרומתו המכרעת להתפתחות האינטרנט והרשת הכלל עולמית (WWW). ב-16 ביולי 2004 העניקה לו את תואר האצולה השני בחשיבותו, "KBE".
ב-21 ביולי 2004, קיבל תואר "דוקטור של מדע" מאוניברסיטת לנקשייר.
בשנת 2007 קיבל ברנרס לי את פרס "צלחת הזהב" של האקדמיה להישגים.
בשנת 2007 זכה בפרס צ'ארלס סטארק דרייפר.
בשנת 2007 הוא דורג במקום ראשון משותף, יחד עם אלברט הופמן, ברשימת "מאה הגאונים הגדולים של ימינו" של "הדיילי טלגרף".
ב-13 ביוני 2007, הוא קיבל את אות מסדר הכבוד אשר מוענק על ידי המלכה.
ב-2008 קיבל את פרס IEEE / RSE של וולפסון ג'יימס קלרק מקסוול, בזכות "יצירה ופיתוח של הרשת הכלל עולמית".
ב-2 בדצמבר 2008 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מנצ'סטר.
ב-21 באפריל 2009 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הטכנולוגית של מדריד.
ב-28 באפריל 2009 נבחר כחבר של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
ב-8 ביוני 2009 קיבל את פרס ובי על מפעל חיים, בטקס שנערך בניו יורק.
ב-אוקטובר 2009 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת וריג' באמסטרדם.
ב-30 במרץ 2011 קיבל את פרס "האיש ששינה את העולם" של מיכאיל גורבצ'וב בטקס שנערך בלונדון.
ב-26 במאי 2011 קיבל את התואר "דוקטור של מדע" מאוניברסיטת הרווארד.
בשנת 2011 נכנס להיכל התהילה לבינה מלאכותית של "IEEE מערכות חכמות" עבור "תרומה משמעותית בתחום מערכות בינה מלאכותית ומערכות אינטליגנטיות".
בשנת 2012 הופיע בטקס הרשמי של אולימפיאדת לונדון 2012.
בשנת 2013 זכה בפרס המלכה אליזבת להנדסה על פיתוח האינטרנט העולמי.
ב-4 באפריל 2017 זכה ברנרס-לי בפרס טיורינג לשנת 2016 על המצאת הרשת והדפדפן הראשון.
קישורים חיצוניים
הבלוג של טים ברנרס-לי
אתר ה-WWW Consortium
How Tim Berners-Lee made a revolutionary proposal , Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:בריטים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:היסטוריה של האינטרנט
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:זוכי מדליית אונסק"ו ע"ש נילס בוהר
קטגוריה:זוכי פרס ACM למערכת תוכנה
קטגוריה:זוכי פרס המלכה אליזבת להנדסה
קטגוריה:זוכי פרס טיורינג
קטגוריה:זוכי פרס יפן
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס למחקר טכני ומדעי
קטגוריה:זוכי פרס צ'ארלס סטארק דרייפר
קטגוריה:חברים במסדר ההצטיינות
קטגוריה:חלוצי האינטרנט
קטגוריה:מדעני מחשב בריטים
קטגוריה:ממציאים בריטים
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:עמיתי מקארתור
קטגוריה:פיזיקאים בריטים
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1955
| 2024-10-09T14:25:20
|
טנזינג נורגיי
|
טנזינג נורגיי (בנפאלית: བསྟན་འཛིན་ནོར་རྒྱས; 15 במאי 1914 – 9 במאי 1986) היה מטפס הרים ומגלה ארצות נפאלי, ממטפסי ההרים הידועים בהיסטוריה, שהתפרסם יחד עם חברו אדמונד הילרי בזכות ההעפלה הידועה הראשונה לפסגת הר האוורסט.
ביוגרפיה
טנזינג נורגיי נולד וגדל בסולו חומבו בנפאל, בסמוך לאוורסט. בתור נער הוא ברח כמה פעמים לבירה קטמנדו אך לבסוף עבר להודו שם הצטרף לקהילת שֶׁרְפָּה בדרג'ילינג.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 השתתף כסבל שרפה במספר משלחות בריטיות שניסו לכבוש את פסגת האוורסט מצפון. במשך השנים הוא השתתף בעוד משלחות לטיפוס הרים ברחבי תת-היבשת ההודית. ב-1952 השתתף במשלחת שווייצרית בראשות ריימונד למברט, שניסתה להגיע אל פסגת האוורסט מדרום. הם קבעו שיא גובה חדש, אך היו חסרים להם 200 מטר להגעה לפסגה.
בתהילתו זכה כשהצטרף ב-1953 למשלחת הבריטית לכיבוש האוורסט בראשות ג'ון האנט. טנזינג, שהיה ראש צוות השרפה במשלחת, והניו זילנדי אדמונד הילרי היו הזוג השני שניסה להגיע מהמחנה של המשלחת לפסגה, אחרי שהזוג הראשון כשל במשימה. ב-29 במאי בשעה 11:30 הגיעו השניים לפסגה, הנקודה הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ. הם שהו בה כ-15 דקות. הם הניפו ארבעה דגלים: דגל הממלכה המאוחדת, דגל האו"ם, דגל נפאל ודגל הודו. טנזינג הבודהיסטי הטמין בשלג מספר מנחות שהכין.
עם פרסום ההישג זכה טנזינג בתהילה עולמית, ובהודו ובנפאל אף להערצה דתית, על ידי אנשים שהאמינו שהוא חייב להיות גלגול של שיווה. אולם אל התהילה נלוו גם מחלוקות. שתי המדינות הצעירות בהן הוא היה אזרח ושאת דגלן הניף על הפסגה, נאבקו בשאלה למי הוא שייך. הוא התחמק מהמחלוקת כשאמר: "נולדתי ברחמה של נפאל, וגדלתי על ברכיה של הודו". הוא קופח גם במידת מה בחלקו בתהילה. בעוד שהילרי ואף ראש המשלחת האנט זכו בתואר אצולה ממלכת הממלכה המאוחדת, טנזינג זכה רק במדליה.
כל עוד היה טנזינג בין החיים סירבו הילרי וטנזינג לספר מי היה הראשון שהגיע לפסגה, והם דבקו בהצהרה שהם הגיעו לשם כצוות. לאחר מותו של טנזינג, פרסם הילרי באוטוביוגרפיה שלו כי הוא היה זה שהגיע ראשון, ואילו טנזינג היה מספר צעדים אחריו. פרסום זה גרם למתח מסוים בינו לבין משפחתו של טנזינג. אולם גם טנזינג עצמו סיפר באופן פרטי דברים דומים.
אחרי ההישג הוסיף טנזינג לטפס על הרים. הוא מונה למנהל אימוני השטח של "המכון לטיפוס הרים בהימלאיה" בדרג'ילינג, שהוקם ביוזמת ראש ממשלת הודו נהרו בעקבות ההישג. ב-1978 פתח חברה משלו לטיולים אתגריים בהימלאיה, אותה מנהל היום בנו מאשתו השלישית, ג'מלינג טנזינג נורגיי, שטיפס בעצמו על ההר בעקבות אביו ב-1996.
נורגיי היה נשוי 3 פעמים ואבא ל-4 ילדים שאחד מהם מת בינקותו. טנזינג נורגיי נפטר ב-9 במאי 1986 בדרג'ילינג, הודו. 22 שנה אחר מותו נפטר גם הילרי ב-11 בינואר 2008.
נמל התעופה טנזינג-הילרי בלוקלה, ליד האוורסט, נקרא על שמו ועל שם הילרי.
כוכב הלכת המינורי 6481 Tenzing נקרא על שמו.
נכדו הוא שחקן הקולנוע והטלוויזיה טנזינג נורגיי טריינור.
לקריאה נוספת
מיק קונפרי, אוורסט 1953: הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2013.
קישורים חיצוניים
נורגיי בסדרת כתבות על מטפסי השרפה, חלק ראשון, באתר EverestHistory.com
נורגיי בסדרת כתבות על מטפסי השרפה, חלק שני, באתר EverestHistory.com
ביוגרפיה ותאור ההעפלה לפסגת האוורסט, באתר Answers.com
טנזינג נורגיי באנציקלופדיה של הטיפוס
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מגלי ארצות נפאלים
קטגוריה:מטפסי הרים
קטגוריה:מטפסי הר האוורסט
קטגוריה:ילידי 1914
קטגוריה:נפטרים ב-1986
| 2024-05-30T11:49:26
|
אדמונד הילרי
|
ממוזער|אדמונד הילרי במדי חיל האוויר של ניו זילנד במלחמת העולם השנייה
ממוזער|אדמונד הילרי, ורשה 2004
סר אדמונד פרסיבל הילרי (באנגלית: Edmund Percival Hillary; 20 ביולי 1919 – 11 בינואר 2008) היה מטפס הרים ניו זילנדי שהתפרסם, יחד עם חברו טנזינג נורגיי, בזכות ההעפלה הידועה הראשונה לפסגת הר האוורסט.
ביוגרפיה
הילרי נולד ב-20 ביולי 1919 בעיירה קטנה בשם טואקאו (Tuakau) באי הצפוני של ניו זילנד, מדרום לאוקלנד. אביו היה דבוראי, ואף הוא עסק במלאכת הדבוראות. הוא היה ילד ביישן ומופנם, והחל לגלות עניין בטיפוס הרים בגיל 16, בעת טיול בית ספר להר רואפהו.
במלחמת העולם השנייה שירת כנווט בחיל האוויר המלכותי של ניו זילנד. ב-1951 השתתף במשלחת של ניו זילנד להרי ההימליה. הוא השתתף במשלחות בריטיות להר האוורסט ב-1952 וב-1953.
ב-29 במאי 1953 העפיל לפסגת הר האוורסט ביחד עם עמיתו הנפאלי-הודי טנזינג נורגיי אשר היה שותפו למסע והם היו לאנשים הראשונים שהגיעו לפסגת האוורסט. השניים היו חברים במשלחת בריטית בראשות ג'ון האנט. כשהתקרבה המשלחת אל הפסגה נבחרו מספר זוגות שניסו להגיע אליה. אחרי כישלון הזוג הראשון, עלו ב-28 במאי הילרי וטנזינג, והם הצליחו להגיע אל "פסגת העולם" למחרת בשעה 11:30. הם שהו בפסגה כרבע שעה. הילרי לחץ את ידו של טנזינג, וזה השיב לו בחיבוק חם. הילרי צילם את טנזינג מניף את דגלי האו"ם, הממלכה המאוחדת, נפאל והודו מעל הפסגה. עם רדתם מההר זכו הילרי והאנט בתואר האצולה "סר" ואילו טנזינג
זכה במדליית ג'ורג' אך לא בתואר אצולה.
בספרו האוטוביוגרפי של טנזינג, "נמר השלגים", אשר נכתב עם הסופר ג'יימס רמזי אלמן (Ulman), מודה טנזינג שהילרי היה הראשון שדרך על פסגת האוורסט:
"לא אמרתי לעצמי: "יש שם תפוח זהב. אני אדחוף הצידה את הילרי וארוץ אל התפוח". הלכנו לאט, בקצב יציב. ואז היינו שם. הילרי צעד ראשון לפסגה. ואני אחריו".
לאחר כיבוש האוורסט המשיך הילרי במסעותיו. ב-1954 פיקד על משלחת ניו זילנדית לעמק נהר הבארון, ובשנים 1956–1958 עמד בראש משלחת הסיוע הניו זילנדית של ים רוס לאנטארקטיקה במסגרת המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי, עמה הגיע לקוטב הדרומי ב-1957. הוא חזר להימלאיה פעמים נוספות ב-1961, 1963 וב-1964.
זכה בעיטורים רבים, בהם מדליית הקוטב ב-1958 על כיבוש הקוטב הדרומי. הוא כתב רבות על מסעותיו, ובין ספריו: "הרפתקה רמה" (1955), "חציית אנטארקטיקה" (1958), "אין כל מקום לטעות" (1961), "במרומי האוויר הדליל והקר" (1963) ו"בית ספר בעננים" (1965).
הילרי הקדיש חלק גדול מזמנו לשיפור חייהם של בני השׁרְפָה בנפאל באמצעות קרן אותה הקים. הוא אף טען שזהו ההישג הגדול של חייו. כיהן כנשיא שירות המתנדבים בחו"ל של הצבא הניו זילנדי, ממנו פרש ב-1962, וב-1985 התמנה לשגריר ניו זילנד בהודו, נפאל ובנגלדש, והתגורר ארבע שנים בניו דלהי. לאחר תפקידו התגורר באוקלנד שבניו זילנד, שם גידל דבורים.
אדמונד הילרי נפטר ב-11 בינואר 2008 בבית חולים בעיר אוקלנד עקב התקף לב, בן 88 במותו.
הנצחה
דיוקנו של אדמונד הילרי הופיע על שטר כסף ניו זילנדי. נמל התעופה טנזינג-הילרי בלוקלה, ליד האוורסט, נקרא על שמו ועל שם נורגיי.
חוף הילרי בשטח חסות רוס שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של אדמונד הילרי.
לקריאה נוספת
אדמונד הילרי, מסע הקוטב הדרומי, תרגמו מ:The crossing of Antarctica גדעון פרלמאן ו-דוד סיון, בהוצאת קרני, 1958.
ג'ון האנט, כבוש אברסט, תרגם: אהרן אמיר, בהוצאת קרני, 1963.
מיק קונפרי, אוורסט 1953: הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2013.
קישורים חיצוניים
ראשונים בפסגה, באתר סנונית
ביוגרפיה מפורטת של הילרי
הערות שוליים
קטגוריה:מעוטרי מדליית הקוטב
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מגלי ארצות ניו זילנדים
קטגוריה:מטפסי הרים
קטגוריה:נווטים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה
קטגוריה:אנטארקטיקה: מגלי היבשת
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:מטפסי הר האוורסט
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:אנשי צבא ניו זילנדים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ניו זילנדים שנולדו ב-1919
קטגוריה:נפטרים ב-2008
| 2024-06-04T15:21:43
|
ניל ארמסטרונג
|
ניל אולדן אַרְמְסְטְרוֹנְג (באנגלית: Neil Alden Armstrong; ) היה אסטרונאוט אמריקאי, טייס ניסוי ואחד מאנשי הצוות בנושאת מטוסים, שהתפרסם בזכות היותו האדם הראשון שצעד על אדמת הירח.
בטיסתו הראשונה לחלל היה ניל ארמסטרונג טייס במשימת ג'מיני 8 ב-1966. משימה זו הייתה הראשונה שביצעה עגינה והתחברות לעצם אחר בחלל (Agena Target Vehicle) בזמן שהייה במסלול סביב כדור הארץ והוא ביצע זאת יחד עם טייס המשנה דייוויד סקוט.
במשימתו השנייה (והאחרונה) היה מפקד משימת אפולו 11, שנחתה על הירח ב-20 ביולי 1969. ארמסטרונג היה האדם הראשון שדרך על הירח. במעמד זה אמר את המשפט הידוע (במקור: "That's one small step for [a] man, one giant leap for mankind."), (בתרגום מילולי : "קפיצה ענקית לאנושות")..
יחד עם באז אולדרין, חקר את הירח בפעילות חוץ-רכבית בת כשעתיים וחצי.
לפני היותו אסטרונאוט, שירת ארמסטרונג בנושאת מטוסים בצי האמריקאי והשתתף במלחמת קוריאה. לאחר שירותו בחיל הים הפך ארמסטרונג לטייס ניסוי בוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA), קודמתה של נאס"א.
ביוגרפיה
ילדות, נעורים וראשית הקריירה
ארמסטרונג היה בנם הבכור של סטיבן קוניג ארמסטרונג וויולה לואיז אנגל. הוא נולד ב-5 באוגוסט 1930 בחדר הכניסה של בית סבו בעיירה וואפקונטה, אוהיו. שמו האמצעי, אולדן, נבחר באליטרציה, ורמיזה לשיר The Courtship of Miles Standish של המשורר הנרי וודסוורת' לונגפלו. סטיבן ארמסטרונג עבד בממשלת אוהיו ובעקבות עבודתו שינתה המשפחה את מקום מגוריה פעמים רבות, 16 מעברי בתים ברחבי אוהיו במשך 14 שנה.
ארמסטרונג החל להתעניין בטיסה עוד בילדותו. את טיסתו הראשונה חווה ב-26 ביולי 1936 (בגיל 6), על מטוס פורד טרימוטור (Ford Trimotor). בגיל 8 החל להתעניין בבנית דגמי מטוסים ובגיל 15 החל לחסוך לשיעורי טיסה. לכל שעת טיסה נדרש ארמסטרונג לעבוד כ-22 שעות וחצי כדי להרוויח 9 דולרים. בגיל 16 החל לקחת שיעורי טיסה ב-Aeronca Champion, מטוס קל בעל מנוע 65 כוחות סוס. לאחר מכן עבר למטוסי BT-13 ולבסוף למטוסי פרצ'יילד PT-19. הוא קיבל את רישיון הטיס שלו עוד בטרם למד נהיגה, ועל כן היה שב לביתו באופניו.
לאחר שסיים בהצלחה את התיכון, החל ללמוד באוניברסיטת פרדו בשנת 1947 וסיים לימודי הנדסת אווירונאוטיקה. ארמסטרונג היה השני במשפחתו שזכה בהשכלה על-תיכונית, ולימודיו אלו התאפשרו בעזרת מלגה אשר במסגרתה התחייב לשירות בצי האמריקאי. ציוניו בפרדו היו בינוניים, ועלו רק לאחר שחזר משירותו במלחמת קוריאה. במסגרת לימודיו בפרדו הוא נפגש לראשונה עם ג'נט שירון, עמה התחתן ב-28 בינואר 1956. בנוסף, התקבל לאוניברסיטת דרום קליפורניה וקיבל שם תואר מוסמך בהנדסת תעופה וחלל.
ארמסטרונג היה פעיל מאוד בתנועת הצופים הבנים של אמריקה והגיע עד לדרגת צופה נשר. כבוגר, הוא קיבל שני אותות כבוד מתנועת הצופים. בזמן טיסתו לירח ב-18 ביולי 1969, הוא שלח את ברכתו לחניכי ג'מבורי הצופים הארצי באיידהו. יחד עם חפציו האישיים שלקח איתו לירח ובחזרה היה תג רשמי של ארגון הצופים העולמי.
שירות צבאי - מלחמת קוריאה
ארמסטרונג למד באוניברסיטה במסגרת תוכנית מלגות אשר במסגרתה התחייב לשירות בצי האמריקאי. הוא שירת כטייס בין 1949 ל־1952, כולל במלחמת קוריאה. לאחר תקופת אימונים ממושכת התבצעה טיסתו המבצעית הראשונה ב-5 בינואר 1951, באותה עת הטיס מטוס סילון מדגם F9F-2B. בסוף אותו חודש נשלח למלחמת קוריאה. משימתו הראשונה הייתה ליווי מטוס ביון אשר צילם תצלומי אוויר בשטח האויב. במהלך משימות אלו הפיל מטוס אויב לראשונה; הפלה זו הייתה היחידה במהלך כל קריירת הטיס שלו.
במהלך המלחמה ארמסטרונג ביצע 78 משימות וצבר 121 שעות טיסה. עבור שירותו במלחמה קיבל מספר עיטורי לוחמה: פעמיים במדליית האוויר (עבור ביצוע למעלה מ-40 גיחות קרביות) ופעמיים במדליית השירות בקוריאה. ארמסטרונג סיים את שירותו בצי בינואר 1952 בדרגת לוטננט מדרג זוטר.
טייס ניסוי
ארמסטרונג הוא בוגר קורס טייסי ניסוי שנערך בבסיס חיל האוויר האמריקני אדוארדס. במהלך שנותיו כטייס ניסוי הטיס מגוון רחב של מטוסים, ובמיוחד התפרסם כאחד הטייסים של המטוס המאויש המהיר בהיסטוריה, ה-X-15, אשר שבר גם שיאי גובה והגיע למעשה אל שולי החלל. בהיותו טייס ניסוי היה ארמסטרונג מעורב גם בפיתוח מטוס החלל של חיל האוויר האמריקאי, ה-X-20, שבוטל בסופו של דבר.
בחירתו לטייס חלל
ממוזער|ארמסטרונג בחליפת חלל לפני תוכנית ג'מיני
ארמסטרונג סיפר שאינו יודע מתי התגבשה אצלו ההחלטה להיות אסטרונאוט. ארבעה או חמישה חודשים לאחר הפנייה אליו לבוא למבחני בחירת אסטרונאוטים (הקבוצה השנייה שנאס"א בחנה) הפך לנרגש ביותר. כששמע על תוכנית אפולו ובהזדמנות לחקור סביבה חדשה לחלוטין שבה אין כוח כבידה התרגשותו אף גברה.
דיק סלייטון היה אחראי על בחירת צוות המשימה וקרא לארמסטרונג ב-13 בספטמבר 1962, בתקווה שזה יתעניין להצטרף לנאס"א. ארמסטרונג נענה לבקשה ללא שום היסוס. בחירת האסטרונאוטים מתוך הקבוצה הגדולה שבאה להיבחן נעשתה בחשאיות מוחלטת במשך 3 ימים ולאחריה פורסם כי ארמסטרונג היה בין הנבחרים לשמש כאסטרונאוטים.
במהלך השנתיים שלאחר הבחירה התעמק ארמסטרונג באימונים בסיסיים ותאורטיים. לאחר מכן החל לעבור סדרת אימונים בסימולטורי טיסה.
בסופו של דבר טס לחלל בשתי משימות: ג'מיני 8 ו-אפולו 11. בשתי משימות חלל אחרות הוצב בצוות הגיבוי.
תוכנית ג'מיני
ג'מיני 5
ארמסטרונג נבחר לשמש כטייס בצוות הגיבוי במשימה זו יחד עם אליוט סי. משימה זו הייתה בת 8 ימים, הארוכה ביותר עד אותה תקופה, כשצוות החללית היה גורדון קופר ופיט קונרד. המשימה, הצוות וצוות הגיבוי הוכרזו ב-8 בפברואר 1965 וההמראה התקיימה ב-21 באוגוסט 1965. במהלך ההכנות למשימה הוכנו גם ארמסטרונג וסי למשימה, למקרה שהצוות שנבחר לא יוכל למלא אותה.
ג'מיני 8
ממוזער|החזרת "ג'מיני 8" לאחר שנחתה באוקיינוס השקט
ב-20 בספטמבר 1965 הוכרז הצוות של משימת ג'מיני 8 וארמסטרונג נבחר לשמש כטייס הראשי. כטייס המשנה נבחר דייוויד סקוט. החללית המריאה ב-16 במרץ 1966. משימה זו הייתה המסובכת ביותר שבוצעה עד אז על ידי ארצות הברית, ויעדה העיקרי היה התחברות לעצם אחר בחלל (Agena Target Vehicle) בזמן שהייה במסלול ארצי. בסך הכול תוכננה המשימה ל-75 שעות ו-55 הקפות. לאחר ההנתקות מהאג'ינה בשעה 10 בבוקר, לפי שעון מזרח ארצות הברית, ה"טיטאן 2" הוצת בשעה 11:41:02 כדי להכניס את החללית למסלול מחדש.
העגינה לרכב האג'ינה הייתה הראשונה שבה חוברו שני עצמים בחלל. העגינה הושלמה לאחר שש שעות וחצי. הקשר עם הצוות ששהה בחללית היה קטוע ואינו רציף עקב חוסר במשדרי מעקב שהוצבו על החללית.
עקב תקלה, החלה החללית ג'מיני, בעודה מחוברת אל שלב האג'ינה, להסתחרר בקצב הולך וגובר, עד כדי סכנה של אובדן חיי הצוות עקב התאוצה הגבוהה. בנוסף, כילו ניסיונות מערכת הייצוב של החללית ג'מיני את מלאי הדלק במהירות, דבר שהביא לחשש באשר ליכולתה לתמרן לקראת הכניסה לאטמוספירה. בהחלטה מהירה ניתק ארמסטרונג את חלליתו משלב האג'ינה, ובניהוג ידני הביא לנחיתת חירום מוקדמת מהצפוי ומוצלחת של החללית ג'מיני.
ג'מיני 11
זוהי המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני שבה נבחר ארמסטרונג לצוות הגיבוי יחד עם ויליאם אנדרס. הכרזתו להיות טייס בצוות הגיבוי הוכרזה יומיים לאחר שנחתה ג'מיני 8. ההמראה של המשימה התקיימה ב-12 בספטמבר 1966 כשצוות המשימה הוא פיט קונרד ודיק גורדון.
אפולו 11
ממוזער|צוות אפולו 11 - מימין לשמאל: באז אולדרין, מייקל קולינס, וניל ארמסטרונג
ממוזער|ארמסטרונג בתא החללית
ממוזער|ארמסטרונג עובד על נחתת הירח בהליכת ירח
לאחר שנבחר למפקד צוות הגיבוי של משימת אפולו 8, נבחר ארמסטרונג למפקד משימת אפולו 11 על ידי דיק סלייטון ב-23 בדצמבר 1968. בפגישה שנערכה ללא עיתונאים, סלייטון טען שרצה להחליף את באז אולדרין בג'ים לוול, אך ארמסטרונג אמר שמבחינה מקצועית הוא מסתדר ומתואם יותר טוב עם אולדרין. אמירה זו על אולדרין השפיעה על החלטת סלייטון, שבחר לבסוף את הצוות הסופי. ארמסטרונג יהיה המפקד, באז אולדרין ינהג בנחתת הירח ומייקל קולינס יהיה טייס תא הפיקוד.
אחד הוויכוחים שנוצרו לפני ואחרי המשימה היה על ההחלטה מי יהלך ראשון על הירח. אולדרין חשב שהוא זה שיהיה הראשון עקב ניסיונו בתוכנית ג'מיני, במהלכה ביצע מספר הליכות חלל בעוד שהטייס הראשי נשאר בחללית. הנימוק הנגדי לזה טען שמפקד המשימה הוא בעל האחריות הגדולה ביותר על הצלחת המשימה, ובנוסף הוא עובר אימונים רבים שיכינו אותו למשימה טוב יותר בנוסף לאימונים הרגילים. לבסוף התקבלה ההחלטה שארמסטרונג ילך ראשון על הירח ואולדרין אחריו.
המסע לירח
בזמן השיגור, קצב פעימות ליבו של ארמסטרונג עלה ל-110 פעימות בדקה, הרעש האדיר שהתקבל מהצתת הטיל כלל לא הזכיר את טיל הטיטאן 2 ה"שקט" יחסית של ג'מיני 8. השוני הנוסף בין שתי המשימות הוא שקפסולת ג'מיני 8 הייתה בעלת שני מושבים ולא היה באפשרות של שני הטייסים לקום ממושבם (ראו תמונת ג'מיני 8), קפסולת אפולו 11 הייתה הרבה יותר מרווחת ביחס לג'מיני 8. צוות אפולו 11 לא סבל מתחושה רעה במהלך המשימה, דבר שהופיע אצל צוותים קודמים בתוכנית אפולו.
המטרה העיקרית של אפולו 11 הייתה לנחות על הירח. המכ"ם תחילה לא מצא מקום נחיתה נוח, לאחר זמן מה הראה מקום נחיתה שבו יהיה טוב לנחות, אך מספר מחשבים הראו שגיאות, הראשונה שביניהן הראתה שגיאה מספר 1202, אולדרין וארמסטרונג לא הכירו את שגיאות המערכת והחלו לדאוג לגבי המצב. מצב זה הלחיץ את הצוות הרבה יותר מאשר המכ"ם שלא מצא תחילה מקום נחיתה. אפילו ניסיונו של ארמסטרונג כטייס ניסוי לא עזר ולא היה להם מושג כללי מה לעשות לגבי המצב שאליו נקלעו. לבסוף התברר שהמחשב מוציא שגיאה זו כאשר הוא עמוס בחישובים ואינו יכול לקבל אליו חישובים נוספים.
לאחר פתירת בעיית המחשב, נותר לצוות להנחית את החללית על-פני הירח. עקב הזמן הרב שאבד עקב מציאת מקום לנחיתה, נשאר לצוות זמן מועט להנחית את החללית. למעשה אם היו נוחתים 15 שניות מאוחר יותר, הדלק היה אוזל והם היו מתרסקים על אדמת הירח מגובה של 15 מטרים. לטענת ארמסטרונג, שלא היה מודאג כלל מהמצב, היה הצוות שורד את ההתרסקות. ניתוח הממצאים לאחר הנחיתה הראה כי היו להם עוד 50 שניות לנחיתה ולא 15 כפי שחשבו.
ב-20 ביולי 1969 בשעה 20:17:39, לפי השעון האוניברסלי, מילותיו הראשונות של ארמסטרונג לאחר הנחיתה: "יוסטון, כאן בסיס השלווה, העיט נחת", נאמרו למרכז הבקרה ביוסטון. אולדרין וארמסטרונג חגגו את הנחיתה בלחיצת יד בלבד, והתכוננו לצאת לאדמת הירח ולבצע את משימותיהם.
ההליכה הראשונה על הירח
לאחר הנחיתה המוצלחת, התכוננו ארמסטרונג ואולדרין לצאת לפני הקרקע של הירח. דלת החללית נפתחה וארמסטרונג ירד בסולם. ב-21 ביולי 1969 בשעה 2:56 בלילה, לפי שעון הזמן העולמי, הניח את כף רגלו השמאלית ולאחריה הימנית על הירח. אז הוא אמר את המשפט שייזכר לדורות:
קובץ:Frase de Neil Armstrong.ogg
בשל בעיות תקשורת לא נקלטה כראוי המילה "a" שבמשפט, ועל כן דומה היה שארמסטרונג אמר "לָאדם" - ביהירות והתנשאות, בניגוד לענווה שהייתה מנת חלקו ושבה דיבר גם עתה.
לאחר 15 דקות מהצעד הראשון הצטרף אליו באז אולדרין והם החלו בתהליכי מחקר שתוכננו למשימה. במהלך ההליכה על הירח הם קבעו לוח שמנציח את הנחיתה הראשונה של האנושות על הירח, ובנוסף נעצו את דגל ארצות הברית באדמת הירח.
מחקר הירח במשימת אפולו 11
המשימה הראשונה של ארמסטרונג על פני הירח הייתה איסוף דגימת קרקע, אותה ביצע באמצעות יעה המחובר לידית אחיזה ארוכה. דגימה זו הושמה בכיס חליפתו, וכונתה דגימת חירום - אם יאלצו ארמסטרונג ואולדרין להמריא חזרה מהירח, תהא זו דגימה יחידה שיביאו עמם לכדור הארץ. ארמסטרונג ואולדרין הציבו על הירח סייסמוגרף, ומראה שנועדה להחזיר קרן לייזר הנורית מכדור הארץ על מנת לאפשר מדידות מדויקות של מרחק הירח מכדור הארץ. בנוסף בוצעה לכידה של חלקיקים שמקורם מן השמש, באמצעות רדיד אלומיניום שנחשף על פני הירח והוחזר לכדור הארץ.
המשך חייו ומותו
שמאל|ממוזער|200px|ארמסטרונג במרכז החלל קנדי ב-1999
בין 1971 ל־1979 כיהן כפרופסור להנדסת תעופה וחלל באוניברסיטת סינסינטי. מ־1980 כיהן בתפקידים בכירים במספר חברות אירוספייס, האחרונה שבהן בשנת 2000.
בין 1971 ל־1973 היה יושב ראש הוועדה המייעצת לנשיא ארצות הברית בנושא חיל השלום.
בין 1985 ל־1986 היה חבר בוועדה הלאומית לחלל, שמונתה על ידי נשיא ארצות הברית כדי להמליץ על תוכנית חלל לאומית למאה ה־21. היה גם סגן יו"ר "ועדת רוג'רס" - ועדת החקירה לבדיקת אסון הצ'לנג'ר בראשה עמד ויליאם רוג'רס.
ארמסטרונג היה נוצרי אדוק ולאחר מסעו לירח ביקר בישראל. בעת סיור בעיר העתיקה בירושלים, על המדרגות לשערי חולדה, אמר לארכאולוג מאיר בן דב, לאחר ששמע ממנו כי ישו ככל הנראה הלך עליהן: "אני הרבה יותר נרגש כשאני פוסע על המדרגות האלה מכפי שהייתי כשצעדתי על הירח".
בתחילת יולי 2007 ביקר ארמסטרונג בישראל כאורח של ישיר בית השקעות ונאם באירוע סגור שיזמה הקבוצה לכבודו, שנערך במרכז הירידים והקונגרסים בתל אביב.
בתחילת אוגוסט 2012 דווח כי סבל מבעיות בלבו ועבר ניתוח מעקפים.
ניל ארמסטרונג נפטר ב-25 באוגוסט 2012 כתוצאה מסיבוכים, כ-3 שבועות לאחר הניתוח שעבר. ב-13 בספטמבר נערך לו טקס אשכבה בקתדרלה הלאומית של וושינגטון במעמד מנהל נאס"א, חבריו לצוות אפולו 11 ואסטרונאוטים נוספים מתוכנית אפולו. גופתו נשרפה. למחרת הובל אפרו לאוקיינוס האטלנטי על סיפון אונייה של הצי האמריקני ופוזר שם.
אותות ועיטורים
מדליית החירות הנשיאותית (1969)
מדליית הכבוד של הקונגרס בתחום החלל (1978)
מדליית הזהב של הקונגרס (2009)
מחזיק במספר תוארי דוקטור לשם כבוד. בנוסף, ארגונים ומדינות מחוץ לארצות הברית העניקו לו אותות רבים נוספים.
מדינת אוהיו, שבה נולד, קראה מוזיאון לתעופה וחלל על שם ארמסטרונג.
קישורים חיצוניים
אבי בליזובסקי, , 10 ביולי 2007
אבי בליזובסקי, , 26 באוגוסט 2012
הקלטת הכרזתו של ארמסטרונג עם הנחיתה, באתר ערוץ ההיסטוריה
1969: Man takes first steps on the Moon, באתר ה-BBC; לכתבה מצורף קטע וידאו מהנחיתה
עמודי השער של עיתונות העולם מדווחים על מות ניל ארמסטרונג, באתר ניוזיאום
הערות שוליים
קטגוריה:טייסי חלל שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אסטרונאוטים אמריקאים
קטגוריה:תוכנית ג'מיני
קטגוריה:תוכנית אפולו
קטגוריה:טייסי חלל ששהו על הירח
קטגוריה:מעוטרי מדליית האוויר
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:טייסי צי ארצות הברית
קטגוריה:אוהיו: אישים
קטגוריה:דאיסטים
קטגוריה:טייסי ניסוי אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי מולדובה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: טלוויזיה
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:אמריקאים ממוצא סקוטי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרדו
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דרום קליפורניה
קטגוריה:אמריקאים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2012
| 2024-10-04T15:53:33
|
באז אולדרין
|
באז אולדרין (באנגלית: Buzz Aldrin; נולד ב־20 בינואר 1930 בשם אֶדְווִין יוג'ין אַלְדְרִין הבן, Edwin Eugene Aldrin Jr.) הוא אסטרונאוט לשעבר, שלקח חלק בתוכנית ג'מיני ובתוכנית אפולו. יחד עם ניל ארמסטרונג ומייקל קולינס, השתתף באפולו 11, בה נחת האדם לראשונה על הירח. היה האדם השני שהלך על הירח, לאחר ניל ארמסטרונג.
ביוגרפיה
אולדרין נולד בניו ג'רזי. אביו היה טייס בצבא ולחם במלחמת העולם הראשונה. יש לו שתי אחיות מבוגרות ממנו: מדליין ופאי אן. בתיכון שיחק בנבחרת הפוטבול. ביוני 1951, סיים את לימודי התואר הראשון בהנדסת מכונות בהצטיינות מהאקדמיה הצבאית וסט פוינט.
אולדרין היה טייס קרב במלחמת קוריאה במטוסי F-86 סייבר. במהלך 66 גיחות הפיל שני מטוסי מיג-15. לאחר מכן היה מדריך תותחנות אווירית בבסיס חיל האוויר "נליס" בנבדה. בין 1956 ל־1959 היה מוצב בטייסת 22 בבסיס חיל האוויר האמריקני בביטבורג, גרמניה, שם הטיס מטוסי F-100.
בתום שירותו חזר ללימודי דוקטורט באסטרונאוטיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, בתחום חבירה מאוישת בחלל. הטכניקות שפיתח בתחום החבירה החללית שימשו בכל משימות נאס"א, על פי האתר האישי שלו.
שירות בנאס"א
שמאל|ממוזער|250px|אולדרין הולך על פני הירח במשימת אפולו 11
ממוזער|באז אולדרין במהלך EVA במשימת ג'מיני 12 מבצע את הסלפי הראשון בחלל
בשנת 1962 הגיש אולדרין בקשה להצטרף לנאס"א במסגרת הקבוצה השנייה ונדחה. באוקטובר 1963, הגיש בקשה להצטרף לקבוצה השלישית והתקבל. כצוללן חובב, הביא לפיתוח אימוני האסטרונאוטים מתחת למים כהדמיה של חוסר משקל.
ב־1966 טס עם ג'יימס לוֹוֶל בג'מיני 12, האחרונה בחלליות ג'מיני. במהלך הטיסה ביצע פעילות חוץ רכבית בה צילם כוכבים וגם את עצמו במה שנחשב לסלפי הראשון בחלל. היה טייס גיבוי של אפולו 8.
ב־16 ביולי 1969 שוגר אולדרין כטייס מודול הירח בחללית אפולו 11, ויצא אל פני הירח בעקבות ניל ארמסטרונג, למשך שעתיים ורבע. בכך הפך לאדם השני בהיסטוריה שצעד על הירח, והראשון שצולם שם. את תמונתו, אחת מהמפורסמות במאה ה-20, צילם חברו למסע, ארמסטרונג. הוא עזב את נאס"א ב־1971.
לאחר נאס"א
בתום שירותו התמנה למפקד בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר של ארצות הברית בבסיס חיל האוויר אדוארדס, ושירת בתפקיד זה עד 1972.
בתחילת שנות ה־70 סבל מהתמכרות לאלכוהול, אותה תיעד בספרו "לחזור לכדור הארץ". הוא התגבר עליה, וכיום הוא מסייע לנגמלים אחרים.
ב־1988, על פי העיתון USA Today, או בתחילת שנות ה־80, על פי האתר הרשמי שלו, שינה את שמו באופן רשמי מאדווין יוג'ין אולדרין הבן לבאז אולדרין. באז היה כינוי שהדביקה לו אחותו הצעירה בילדותה, משום שהתקשתה לבטא את המילה Brother ("אח" באנגלית), ובמקום זאת אמרה Buzzer ("באזר"). במהלך השנים התקצר "באזר" ל"באז".
בשנת 1989, בשנת העשרים לנחיתה על הירח, פרסם את ספרו "גברים מכדור הארץ" (קטע מתוך הלוחית שהשאירו על הירח), בו תיעד את המרוץ לחלל בין ארצות הברית לברית המועצות מנקודת מבטו.
בשנת 1993 רשם פטנט על תחנת חלל קבועה שתכנן. לאחר מכן הקים את חברת "סטארקראפט בוסטרס", העוסקת בתכנון טילים לשימוש חוזר, ואת קרן "שרספייס" (ShareSpace), המקדמת את נושא תיירות החלל. הוא ממשיך לקדם את הפרטת הגישה לחלל, במאמרים, ספרים ונאומים שהוא נושא באירועים שונים.
השתתף בתפקיד משני בסרט "אפולו 11", שהופק בשנת 1996, ששיחזר את המהלכים שקדמו למשימה ההיסטורית.
בשנת 2002 מונה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש כחבר בוועדה הנשיאותית לבדיקת עתיד תעשיית האירוספייס האמריקאית, בראשות בוב ווקר , חבר קונגרס לשעבר.
באותה שנה גם חבט בפניו של בארט סיברל, אחד הטוענים הראשיים שארצות הברית מעולם לא נחתה על הירח, לאחר שזה קרא לו שקרן ופחדן. המשטרה לא הגישה כתב אישום נגד אולדרין.
ב-12 באוקטובר 2015, השתתף אולדרין בכנס האסטרונאוטיקה הבינלאומי שנערך בירושלים וסיפר על חוויותיו ושירותו בנאס"א.
ב-26 ביולי 2016 השתתף בתוכנית לימודי חלל של אוניברסיטת החלל הבינלאומית SSP16 שהתקיימה בטכניון, ובו סיפר על אפולו 11 ואת "מסלול מחזורי למאדים" שהוא מקדם, מסלול המאפשר תנועה קבועה בין כדור הארץ ומאדים. אולדרין הוא נגיד אוניברסיטת החלל הבינלאומית.
בדצמבר אותה שנה, הוא הצטרף לקבוצת מטיילים שביקרו בתחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט באנטארקטיקה. הוא חלה ופינו אותו.
חיים אישיים
בדצמבר 1954 נישא לג'ואן ולהם נולדו שלושה ילדים: ג'יימס, ג'ניס ואנדרו. הם התגרשו ב-1974. בדצמבר 1975 נישא לבוורלי ואן זיל והם התגרשו ב-1978. בפברואר 1988 נישא ללואיס קנון. הם התגרשו בדצמבר 2012. ב-20 בינואר 2023, יום הולדתו ה-93, פרסם אולדרין בחשבון הטוויטר שלו כי נישא, בפעם הרביעית, לאנקה פאור.
אותות ועיטורים
ממוזער|אולדרין, 2016
מדליית החירות הנשיאותית, 1969.
פרס רוברט היינליין, 1996.
מדליית הזהב של הקונגרס, 2009.
מדליית השירות המצוין של חיל האוויר (פעמיים).
אות לגיון ההצטיינות.
צלב התעופה המצוינת (פעמיים).
מדליית האוויר (שלוש פעמים).
ועוד מספר אותות מהשירות הצבאי ומארגונים אחרים.
מחווה והערכה
בסרט "צעצוע של סיפור" העניקה פיקסאר את השם לדמות באז שנות-אור בהשראת שמו של באז אולדרין. הרעיון למחווה בא מתוך רצון להוקיר את שמו של אולדרין, כאיש השני שרגליו צעדו על הירח, כאשר את רוב התהילה קיבל ניל ארמסטרונג (בהיותו הראשון שצעד על הירח).
קישורים חיצוניים
תוכנית ליישוב מאדים שפרסם אולדרין במגזין פופיולר מכניקס
הערות שוליים
קטגוריה:טייסי חלל שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אסטרונאוטים אמריקאים
קטגוריה:תוכנית אפולו
קטגוריה:תוכנית ג'מיני
קטגוריה:טייסי חלל ששהו על הירח
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:טייסי חיל האוויר של ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי מולדובה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: טלוויזיה
קטגוריה:אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מעוטרי צלב התעופה המצוינת (ארצות הברית)
קטגוריה:מעוטרי מדליית האוויר
קטגוריה:מעוטרי מדליית השירות המצוין של חיל האוויר
קטגוריה:מהנדסים אמריקאים
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
קטגוריה:מתחרי רוקדים עם כוכבים (ארצות הברית)
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930
| 2024-10-15T08:53:28
|
יורי גגארין
|
יורי אלכסייביץ' גגארין (ברוסית: Юрий Алексеевич Гагарин; 9 במרץ 1934 – 27 במרץ 1968) היה קוסמונאוט סובייטי. האדם הראשון בהיסטוריה ששהה בחלל, והראשון שחג סביב כדור הארץ.
ב-12 באפריל 1961 השלימה החללית "ווסטוק 1" בה טס הקפה סביב כדור הארץ והשיבה את גגארין בשלום לאדמת ברית המועצות. בכך הפך גגארין לגיבור בארצו ובעולם כולו. ב-27 במרץ 1968 נהרג גגארין בהתרסקות מטוס מיג-15 בו טס עם מדריך טיסה.
מצעירותו ועד הכשרתו לטיסה
גגארין נולד ב-9 במרץ 1934, בכפר קלושינו שבמחוז סמולנסק שבברית המועצות (היום רוסיה), למשפחת איכרים בת ארבעה ילדים. בזמן מלחמת העולם השנייה נלקחו אחותו ואחיו הגדולים לעבודות כפייה בגרמניה הנאצית, לאחר שהכפר בו התגוררו נכבש על ידי הנאצים.
בצעירותו גילה גגארין עניין בחקר החלל. בהשראת מורו למתמטיקה, ששירת כטייס קרב במלחמת העולם השנייה, חלם להיות טייס. גגארין למד בבית-הספר להנדסאים בסראטוב, ובמקביל ללימודיו למד להטיס מטוס קל. עם סיום לימודיו, בגיל 21, התגייס לחיל האוויר הסובייטי ב-1955. אז החל בהכשרה לטיסה קרבית בבית-הספר לטיסה צבאית באורנבורג, אותה סיים ב-1957 בהצטיינות, וקיבל את כנפי הטיסה. כחניך מצטיין הוצע לגגארין להצטרף לסגל ההדרכה בבית-הספר, אולם הוא סירב והוצב בבסיס של הצי הסובייטי בעיירה לוסטארי שבמחוז מורמנסק. גגארין שירת כטייס קרב בלהק של מטוסי מיג-15 שהשתייך לצי הצפוני.
ב-1960 נבחר גגארין, בנוסף ל-19 טייסים אחרים, לקחת חלק בתוכנית החלל הסובייטית. חברי הקבוצה עברו תהליך הכשרה פיזי ופסיכולוגי אינטנסיבי, במטרה להכינם לטיסה הראשונה שלהם לחלל. בסופו של התהליך נבחרו על ידי חיל האוויר הסובייטי שני המועמדים הסופיים לביצוע הטיסה: יורי גגארין כמועמד עיקרי וגרמן טיטוב כמחליפו.
טיסתו לחלל
ב-12 באפריל 1961 בשעה 6:07 שעון מקומי שוגרה החללית ווסטוק 1 (Vostok 1), ובה גגארין, מאתר השיגור קוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, ובכך הפך גגארין לאדם הראשון שהגיע לחלל. טיסתו ארכה כ-108 דקות, והביאה ליתרון לברית המועצות על ארצות הברית במרוץ לחלל. בזמן שהייתו בחלל זמזם גגארין את מנגינת השיר "המולדת שומעת, המולדת יודעת" שנכתב ב-1951. שורותיו הראשונות של השיר הן: "המולדת שומעת, המולדת יודעת / היכן בנה טס בשמיים". בזמן היותו בחלל קודם גגארין לדרגת רב-סרן.
עם נחיתתו הפך גגארין לגיבור לאומי ובינלאומי, והתפרסם בכל רחבי העולם. הוא ביקר, בין השאר, בבריטניה, בגרמניה, בקנדה וביפן, כדי לקדם את ההישג של ברית המועצות במרוץ החלל. לאחר זמן קצר בו שימש בתפקיד פוליטי בסובייט העליון, חזר גגארין ל"עיר הכוכבים" (מרכז סוכנות החלל הסובייטית), והחל לעסוק בעיצוב חלליות הניתנות לשימוש רב-פעמי (מעבורת חלל). הוא עבד ב"עיר הכוכבים" כ-7 שנים, עד מותו, עת שימש כסגן-מנהל האימונים במרכז. במהלך עבודתו קודם גגארין בדרגות, לדרגת סגן-אלוף של חיל-האוויר הסובייטי (מקביל לאלוף-משנה) ב-1962 ושנה לאחר מכן לדרגת אלוף-משנה.
במקביל, בהיותו סמל תרבות, השתדלו גורמים רשמיים להרחיק את גגארין ממשימות נוספות לחלל ואף מאימוני טיסה במסגרת חיל האוויר הסובייטי, מחשש לחייו. מספר שנים מאוחר יותר הותר לו לשוב ולטוס במטוסי קרב, בתנאי שילווה על ידי מדריך טיסה. הוא שימש כטייס גיבוי לוולדימיר קומארוב במשימה סויוז 1 (Soyuz 1) שהמריאה ב-23 באפריל 1967, אולם כתוצאה מהתרסקותה ומותו של קומארוב, הוחלט סופית למנוע מגגארין להשתתף באימונים לקראת משימות חלל נוספות.
בתעמולה האמריקאית, שקיבלה ביטוי גם בעיתונים רבים בישראל, נתמכה תאוריית קונספירציה שבה נטען שגגארין כלל לא היה בחללית ששוגרה לחלל וכי הרוסים ביימו זאת. משפט אייכמן, שהחל יום לפני טיסת גגארין, השפיע על סיקור הטיסה בישראל אף הוא, כאשר עיתון "מעריב" אף גינה את עיסוק התקשורת העולמית בנחיתה, ולא במשפט.
מותו
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת יורי גגארין במוסקבה
ב-27 במרץ 1968 התרסק מטוס מיג-15 שגגארין הטיס במהלך טיסת אימון עם מדריך הטיסה ולדימיר סירוגין, ושניהם נהרגו. עד היום לא ידועה בוודאות סיבת ההתרסקות.
ב-1986 הגיעו חוקרים למסקנה כי כניסת מטוסו של גגארין למערבולות אוויר שיצרו המבערים האחוריים של מטוס סוחוי-11 הביאה לאי-יציבותו ולאיבוד שליטה. ב-2003 פורסמו מסמכים מסווגים לפיהם ערך הק.ג.ב. חקירה משלו, אשר בעקבותיה דחה תאוריות שונות והגיע למסקנה כי פקחי הטיסה בבסיס חיל האוויר דיווחו לגגארין על מצב מזג האוויר לא מעודכן, בעוד מזג האוויר באזור הטיסה היה למעשה גרוע מכדי לאשר טיסה. לפי חקירת הק.ג.ב., ניסיונו של הטייס להתחמק מפגיעת ציפור או מהתנגשות עם מטוס אחר גרמה לאיבוד השליטה שכתוצאה ממנו התרסק. ב-2005 קידם חוקר ההתרסקות המקורי תאוריה, לפיה הושאר פתח אוורור פתוח בתא הטייס על ידי צוות הקרקע או הטייס הקודם. כתוצאה מכך, ייתכן כי הטייסים סבלו ממחסור בחמצן שהביא לאיבוד השליטה ולהתרסקות מטוסם. ב-2007 הביא הקרמלין לביטול חקירה נוספת של מותו של גגארין ביוזמת מומחים שהיו מעורבים בחקירה המקורית.
לאחר יותר מארבעים שנה חשף הקוסמונאוט אלכסיי ליאונוב את הסיבה למותו של גגארין וחברו לטיסה - באותו יום נערך ניסוי טיסה של מטוס סוחוי 15, שאמור היה לטוס בגובה רב מאוד, אך משום מה פרצה אש באחורי המטוס והוא טס נמוך, בקרבת מטוסו של גגארין וגרם לו להיכנס לסחרור וליפול ארצה.
גופתו של גגארין נשרפה, ואפרו נקבר לרגלי החומה בבית הקברות של חומת הקרמלין, בו קבורים אנשי מפתח רבים מהתקופה הסובייטית. על שמו נקראו ערים ומחוזות ברחבי ברית המועצות, ובהם העיר גזאטסק, הסמוכה לכפר הולדתו קלושינו, ששמה שונה ל"גגארין". בנוסף, נקראים על שמו מכתש גגארין (Gagarin Crater) בצד הרחוק ("הצד החשוך") של הירח (צולם לראשונה ב-1959, על ידי הגשושית לונה 3), האסטרואיד 1772 גגארין (התגלה בפברואר 1968, על ידי האסטרונומית הסובייטית לודמילה צ'רניש) ואוניית תקשורת וחקר חלל סובייטית. על שמו נקרא מרכז גגארין להכשרת קוסמונאוטים.
לאחר מותו הוצבה במוסקבה אנדרטה גדולה בדמותו בכיכר הנושאת את שמו סמוך לאקדמיה הרוסית למדעים.
על שמו מוענקת מדליית הזהב על שם יורי גגארין על ידי הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה. גביע האליפות של ליגת ה-KHL, ליגת ההוקי קרח הבכירה של רוסיה, נקרא "גביע גגארין" על שמו.
היה נשוי ואב לשתי בנות.
ראו גם
האדם בחלל
הלילה של יורי
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה באתר רוסקוסמוס
ביוגרפיה מפורטת
האנדרטה לזכר יורי גגארין במוסקבה באתר Flickr
, פורסם במקור ראשון
הערות שוליים
קטגוריה:טייסי חלל שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הסובייטי
קטגוריה:קוסמונאוטים סובייטים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של חומת הקרמלין
קטגוריה:מעוטרי גיבור ברית המועצות
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:הקפת כדור הארץ: אישים
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:סובייטים שנהרגו בתאונות אוויריות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:מעוטרי צלב גרונוולד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1934
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1968
| 2024-09-15T11:57:04
|
צ'ה גווארה
|
שמאל|ממוזער|150px|ארנסטו גווארה בגיל 17, בסביבות שנת 1945
ארנסטו (צ'ה) גווארה (בספרדית: Ernesto Che Guevara; 14 ביוני 1928 – 9 באוקטובר 1967) היה מהפכן ומרקסיסט ארגנטינאי-קובני.
גווארה היה פעיל בפעולות צבאיות ומהפכניות רבות, בין השאר במהפכה הקובנית שהתרחשה בשנות ה-50 של המאה ה-20, שם שימש בתפקיד בכיר, ופיקד על מיליציות צבאיות. הוא מצא את מותו בבוליביה, אליה הגיע ב-1966 כדי לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה, כאשר נתפס על ידי הצבא הבוליביאני והוצא להורג. מאז מותו הפכה דמותו בתרבות הפופולרית לסמל של התמרדות.
ביוגרפיה
ארנסטו רפאל גווארה דה לה סרנה אי לינץ' נולד ב-14 ביוני 1928 לסליה דה לה סרנה וארנסטו גווארה לינץ'. את הכינוי "צ'ה" ("חבר", בסלנג צבאי) קיבל מאוחר יותר. גווארה היה הבכור מבין חמישה ילדים למשפחה אמידה בעיר רוסאריו שבארגנטינה. בגיל שנתיים אובחנה אצלו אסתמה קשה שממנה סבל כל חייו. התקפי האסתמה החוזרים שלו גרמו למשפחה לעזוב את רוסאריו, ובשנת 1932, לפי המלצה רפואית, עברו לעיר אלטה גראסיה בפרובינציית קורדובה שבארגנטינה.
בני הזוג גווארה היו דעתניים ובעלי השקפות ליברליות. העליות והירידות הכלכליות לא מנעו מהם לנהל אורח חיים בוהמי, מרופד בלא מעט מותרות, אך היחסים ביניהם היו רצופי מריבות, בין היתר על רקע בגידותיו התכופות של האב, והסתיימו לבסוף בפרידה.
האב, דון ארנסטו גווארה לינץ', מהנדס בניין, בעל השקפות סוציאליסטיות, היה צאצא למשפחה מעורבת אירית-בסקית-ספרדית. אבותיה האירים של המשפחת הגיעו לאמריקה הדרומית במאה ה-18. גווארה חי בעבר במקסיקו (שם אחד מנציגיה, יש אומרים, היה פדרו קסטרו דה פיגרואה , משנה למלך ב"ספרד החדשה") ובקליפורניה עד שהגיע גם הוא לארגנטינה.
האם, סליה דה לה סרנה, הייתה צאצאית למשנה המלך האחרון של פרו, הגנרל ממוצא בסקי חוזה דה לה סרנה אֶ הינוחוזה. בני משפחת סרנה הגיעו לארגנטינה גם כן במאה ה-18, ונמנו עם מה שנקרא "אצולת חיות המשק" (oligarquia ganadera). האם התייתמה בגיל צעיר וגדלה אצל אחותה הגדולה שהייתה נשואה למשורר חסיד הקומוניזם קאיטנו קורדובה איטורבטרו.
גווארה נשאר קרוב יותר לאמו שהייתה אינטלקטואלית, מעריצה של התרבות הצרפתית, ובעלת אישיות מוחצנת ואסרטיבית יותר מבעלה. היא שימשה לו גם כמורה כשלא הלך לבית ספר במשך שנתיים בגלל מחלת האסתמה שממנה סבל. עוד בצעירותו הושפע מכתביו של קרל מרקס שהיו בספריית אביו, אולם אהב לקרוא גם את המסות של פרויד על המיניות, את ספרי המדע הבדיוני של ז'ול ורן, את אלכסנדר דיומא האב ואת דקמרון של בוקאצ'יו.
בבוליביה פגש את מי שהייתה אשתו הראשונה הילדה גדיאה שהרשימה אותו בידע הרב שלה ובדעותיה המהפכניות. הם נסעו ביחד למקסיקו, שם התחתנו ב-1955, ושם נולדה בתם הילדיטה. ב-22 במאי 1959 הזוג התגרש.
לימודיו, מסעותיו ופעילותו הרפואית
גווארה החל ללמוד הנדסה בקורדובה, אך שינה את תוכניותיו כאשר במשך כשבועיים טיפל בסבתו אנה לינץ' (אם אביו) הגוססת אחרי שבץ מוחי, עד יום מותה. תחת רושם חוויה זו הוא נרשם בדצמבר 1947 ללימודי רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. בגלל מחלת האסתמה הוא התעניין במיוחד בתופעות של אלרגיות, ובימי לימודיו, פרט לעבודות מזדמנות לצורך מימון הלימודים, התנדב במחלקה לאלרגיות בבית חולים במעבדתו של האלרגולוג ד"ר פיזאני. אחת מעבודותיו במסגרת לימודיו, הייתה בנושא אלרגולוגיה ומחלות עור.
בשנת 1949 יצא למסעו הראשון מבין מסעותיו הרבים והתוודע אל שבטי האינדיאנים המדוכאים והעניים. גם עובדת היותו סטודנט לרפואה הביאה אותו במגע עם הבעיות הרפואיות והחברתיות של השכבות העניות.
בשנים 1951–1952 טייל עם חברו, הביוכימאי אלברטו גרנאדו, בדרום אמריקה, בין היתר בפרו, בצ'ילה ובקולומביה, והמראות שראה שם - רודנות, עוני וסבל - גרמו לחיזוק דעותיו הפוליטיות ולשנאתו לאימפריאליזם ולקפיטליזם. גווארה התפרנס מעבודות בתחום הרפואה, הצילום והכתיבה העיתונאית. בין השאר עבד כמטפל במקלט למצורעים בסאן פואבלו בשולי האמזונאס בפרו, בשיתוף פעולה עם רופא ומנהיג סוציאליסט פרואני, הוגו פשה, מומחה בטיפול בצרעת שאותו פגש בצ'ילה. תוך כדי הטיול כתב גווארה גם מאמרים על שבטי המאיה והאינקה. ביולי 1952 חזר לבואנוס איירס ועמד במבחנים במסגרת לימודי הרפואה. את רשמיו מטיול זה העלה ביומן מסע שמאוחר יותר התבסס עליו הספר דרום אמריקה באופנוע.
בשנתיים הבאות עסק ברפואה לסירוגין, למשל בבית חולים בגואטמלה יחד עם שני רופאים מוונצואלה מומחים במחלת המלריה, ואחר כך במחלקה לאלרגיה בבית חולים במקסיקו סיטי. בחודש אפריל 1953, סיים את חובותיו האקדמיים וקיבל תואר "דוקטור לרפואה". בתקופת עבודתו בבית חולים בגואטמלה קיבל גווארה את הכינוי "צ'ה" (חבר או מילת פנייה אל מישהו, בסלנג ארגנטינאי). עמים שכנים נוהגים לכנות כך ארגנטינאים, בשל השימוש השגור שלהם במילה זו.
החבירה לפידל קסטרו
שמאל|ממוזער|230px|ראול קסטרו וצ'ה גווארה, 1958.
את האחים ראול ופידל קסטרו, לימים שליטי קובה, פגש לראשונה במקסיקו ביולי 1955. באותה עת היה פידל מהפכן שחתר להפיל את השלטון בארצו. ב-1956 הצטרף גווארה, יחד עם מהפכנים קובניים, לאימוני גרילה תחת פיקודו של לוחם ספרדי בשם אלברטו באיו, והיה לחייל המצטיין ולמפקד כיתה. האימונים משכו תשומת לב רבה, והמהפכנים נעצרו ביוני 1956, אך שוחררו לאחר זמן קצר.
זמן קצר לאחר מכן עזבו המהפכנים הקובניים את מקסיקו בדרכם לקובה, עם צבא קטן של 82 איש על סיפונה של ה"גראנמה". גווארה הצטרף לקבוצה כרופא. עם עלייתם לחוף נתקלו בכוחותיו של בטיסטה, שליט קובה באותם ימים. בשל נחיתותם המספרית, הוכרעו בקרב וספגו אבדות רבות. קומץ הניצולים ברח להרים וניהל לוחמת גרילה נגד צבא בטיסטה, בעזרת תושבים רבים שהצטרפו אליהם. עם התגברות הפופולריות שלהם, קיבל גווארה את הדרגה הגבוהה ביותר בצבאו של קסטרו, היה למפקד נערץ, ואף כונה "אל קומנדנטה" (המפקד).
המהפכה הקובנית
ממוזער|200px|צ'ה גווארה במהלך הקרב על סנטה קלרה, 1958.
בשלהי 1958 פיקד גווארה על כוח קטן שתקף את צבאו של בטיסטה בסנטה קלרה. הקרב, שבו ניצחו כוחות המורדים המעטים, היה למיתוס, ונחשב לאחת מהנקודות המכריעות של המהפכה (על אף שנטען כי ההתנגדות שבה נתקלו כוחותיו של קסטרו הייתה מועטה ורבים מחייליו של בטיסטה הצטרפו בעצמם לכוחות המורדים). ב-1959 הסתיימה המהפכה בעלייתו של קסטרו לשלטון. בטיסטה, שנחשב אז לבובה של האמריקנים, נמלט מקובה עם 40 מיליון דולר מכספי המדינה. גווארה הפסיק לעסוק ברפואה. לעומת זאת הוא קרא ליישום מה שהגדיר "רפואה מהפכנית" עם דגש על מניעת מחלות, על שיפור תנאי התזונה והמחיה הפיזיים של העניים, ועל חינוך ההמונים בתחום הבריאות. כמו כן הדגיש את חשיבות המאבק הפוליטי והמזוין בקפיטליזם ובתאגידים האמריקאיים.
גווארה קיבל אזרחות קובנית ומונה למפקד בית הכלא "לה קבאניה" למשך חמישה חודשים (ינואר-יוני 1959). בפרק זמן זה פיקח על משפטי ראווה מהירים ועל ההוצאות להורג של מורשעים בפשעי מלחמה. הוא שימש ראש בית הדין לערעורים של הטריבונל. בנושא זה כתב בזמן אמת: "ההוצאות להורג בידי כיתות יורים הן לא רק הכרח עבור העם בקובה, אלא גם נכפות על ידי העם" ואכן 93% מהציבור הקובני תמך בכך באותה עת, לנוכח אלפי קורבנות משטר האימים של בטיסטה. מספר המוצאים להורג במהלך הקדנציה של גווארה בכלא מוערך ב-55 עד 105, ואילו מקורבים לCIA מעריכים אותו ב-500. גווארה עצמו התנגד, על פי דבריו, לאלימות כלפי חפים מפשע. המשורר ארמנדו ולדרס נאסר באשמת חתרנות נגד המהפכה ובניסיון לטרור, ולפי הסברה היה סוכן CIA ותמך במשטרו של בטיסטה. ולדרס טען שעונה קשות עד ששותק מהמותניים ומטה (אולם נצפה יורד בכוחות עצמו ממטוס במיאמי בעת שחרורו), ושחזה במעשי עינויים וברצח של אסירים במקום.
לאחר המהפכה
שמאל|ממוזער|250px|צ'ה גווארה בכיכר האדומה, נובמבר 1964
לאחר המהפכה נישא גווארה לאלידה מרץ' (ילידת קובה, 1937). יש ספק לגבי תאריך חתונתם והתאריכים המקובלים הם 23 במרץ 1959 או 2 ביוני 1959. החתונה נערכה במבצר הצבאי לה קבאנה שבהוואנה, בירת קובה. נולדו להם ארבעה ילדים. היא חיברה את הספר "זיכרונות" (Evocation), שמתאר את התאהבותה בצ'ה, נישואיה לו ואת גידול ארבעת ילדיהם אחרי מותו.
בשנים הבאות הפך גווארה לשגריר נודד מטעם קובה וביקר יחד עם אשתו, אלידה, במצרים (באותה הזדמנות ביקר גם ברצועת עזה), ביפן, בפקיסטן, ביוגוסלביה, בהודו ובאינדונזיה. ב-1960 חזר לקובה וכיהן כשר התעשייה בממשלתו של קסטרו. במהלך כהונתו חתם על הסכם לייצוא קנה סוכר לברית המועצות (עד אז הקונה העיקרית של קנה הסוכר הייתה ארצות הברית). כמו כן כיהן כנשיא הבנק הלאומי של קובה .
עוד בזמן מסעו ביבשת נשבע גווארה "לשסף את גרונו של כל שבוי מנוצח שייפול לידי". ואכן, בתפקידיו השונים ביטא קשיחות רבה כלפי אויביו ואויביו לשעבר, ניהל הוצאות להורג של אסירים בהיקפים ניכרים, והטיף לאלימות ישירה וחסרת מעצורים. הוא תיאר הרג אויב כחוויה המאושרת ביותר בחייו של אדם, וטען כי "ירייה מדויקת, ברגע הנכון, היא חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר".
בתחילת המהפכה ראה גווארה בברית המועצות מודל לחיקוי שיש לשאוף אליו. עם הזמן, ולאחר שהתחוללה המהפכה בקובה, התחיל לראות פגמים במודל הקומוניסטי של ברית המועצות. התעוררו אצלו ספקות באשר לשיתוף הפעולה עם ברית המועצות, כפי שביטא בנאום שנשא באלג'יריה בו גינה את ברית המועצות על כך שאינה עושה מאמצים להפיץ את המהפכה מחוץ לגבולותיה. גווארה אמר כי מדינה שאינה מסייעת למדינות העולם השלישי לחולל בתוכן מהפכה אינה מדינה קומוניסטית אמיתית, ואולי אף יותר גרועה ממדינות קפיטליסטיות. גווארה גרס כי יש להוביל את המהפכה - תחילה בקובה, אחר כך בדרום אפריקה ובדרום אמריקה, ולהמשיך משם לשאר העולם. הוא התקרב בכך לעמדות המפלגה הקומוניסטית הסינית בביקורתה על מדיניות ברית המועצות. כפועל יוצא של הגינוי, ביקש ממנו פידל קסטרו, שהיה תלוי בחסדי הסובייטים, לצאת מקובה.
לאחר שיחה עם קסטרו, ובשל ייאושו מיצירת כלכלה חדשה בקובה, יצא גווארה לאלג'יריה ומשם לקונגו, כדי לסייע לכוחות הסוציאליסטיים במשבר קונגו. הוא האמין שיש ליצור מהפכה גם לפני שהתנאים מבשילים, ושהתחלת המהפכה יוצרת תנאים. למרות זאת נכשלה מהפכה זו. עם שובו לקובה פרש מפעילות ציבורית (ככל הנראה בשל סכסוך שהתגלע בינו לבין קסטרו). הוא הוצא ממנהיגות המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית של קובה, והושמט מרשימת חברי הוועד המרכזי שנבחרו למוסד העליון של המפלגה.
ממוזער|מאוזוליאום צ'ה גווארה בסנטה קלרה, קובה
בסתיו 1966, ככל הנראה, הגיע לבוליביה על מנת לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה. לחייליו הטיף ל"שנאה בלתי מתפשרת כלפי האויב, הדוחפת את האדם אל מעבר לגבולות הטבעיים של ההוויה האנושית והופכת אותו למכונת הריגה יעילה, אלימה, סלקטיבית וקרה". ב-9 באוקטובר 1967 נתפס בידי צבא בוליביה והוצא להורג.
על מעמדו של גווארה בעת הוצאתו להורג יעיד טיפולם של אנשי הצבא הבוליביאנים בגופה. תחילה הזריקו לתוכה פורמלין, אחר כך הצטלמו לצידה במעמד מתוקשר, ולבסוף קיצצו את זרועותיה כדי לשמור טביעות אצבעות כהוכחה לזהותו. מקום קבורתו הוסתר. ב-1997 איתר צוות חיפושים קובני וארגנטינאי את עצמותיו של גווארה, והן הוטסו לקבורה במאוזוליאום צ'ה גווארה שהוקם לזכרו בסנטה קלרה שבקובה.
בהוואנה התכנסו קרוב למיליון איש בכיכר המהפכה לטקס אשכבה, ושמעו את הנשיא פידל קסטרו מעלה את חברו לדרך לדרגת אדם שהקדים את זמנו, ושדרך חייו, ומחשבתו היו ללא רבב. המילים "דגם" ו"מופת" חזרו כשלושים פעם בנאומו.
גווארה כסמל
גווארה הפך בעיני אוהדיו לסמל של אומץ, צדק ומהפכה. המעמד שתפס בחייהם של הקובנים מומחש בקריאת ארגון תלמידי בתי הספר היסודיים הנקרא "החלוצים הצעירים". התלמידים נוהגים להצדיע מדי בוקר לדגל בצירוף הקריאה "חלוצים בשביל הקומוניזם, אנחנו נהיה כמו צ'ה" (Pioneros por el Comunismo, Seremos como el Che).
בסוף שנות ה-60 הפך גווארה לסמל פופולרי של מהפכנות ואמונה באידיאלים פוליטיים. תדמית זו קודמה במידה רבה בזכות צילום דרמטי של דיוקנו שצולם על ידי צלם האופנה אלברטו קורדה ב-5 במרץ 1960, כאשר גווארה עמד על המרפסת ליד פידל קסטרו בהוואנה. הצילום התפרסם רק שבע שנים מאוחר יותר בכתבה של עיתון איטלקי על מותו של גווארה. צילום זה עובד לסמל שהוא אחד הפופולריים והמוכרים בעולם. הוא שוכפל מאז וצוטט רבות כולל על פוסטרים, בניינים, חולצות ועוד. בנוסף, התמונה משמשת כסמל לאוהדי ספורט רבים בעולם המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, למשל אוהדי אגודות הפועל בישראל.
מורשתו של גווארה נוכחת מאוד גם בתרבות הפופולרית, בין היתר בזכות היומן שלו שזכה גם לעיבוד קולנועי (בסרט דרום אמריקה באופנוע) ובזכות השיר הפופולרי "Hasta Siempre" על אודותיו, שזכה לביצועים רבים.
גלריה
כתביו
צ'ה גווארה מדבר: נאומים וכתבים נבחרים (1967)
מלחמת גרילה (1969)
דרום אמריקה באופנוע, יומניו של צ'ה גווארה (1993), תורגם לעברית בהוצאת חרגול, 2002 ו-2004 (עובד לקולנוע בשנת 2004)
קובה, והדרך לסוציאליזם
צ'ה גווארה והמהפכה הקובנית: כתבים ונאומים מפי צ'ה גווארה
סוציאליזם ואנשים בקובה
יומניו הסודיים של צ'ה - יומניו של צ'ה גווארה מקונגו
צ"ה גווארה, רשימות למחקר האידאולוגיה של המהפכה הקובנית, 1960
לקריאה נוספת
אנריקה אולטוסקי, צ'ה, איש העולם הזה - מיקבץ זכרונות, קשת החדשה 2, חורף 2002.
אפרים דוידי, צ'ה גווארה - סיפורו של מהפכן, הוצאת רסלינג, 2004
אנה מננדס, לאהוב את צ'ה, תורגם על ידי רחל אהרוני, ספרית פועלים, 2006.
פידל קסטרו, צ'ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו, תרגם מספרדית: מתן קמינר, ייעוץ מדעי: אפרים דוידי, הוצאת רסלינג, 2010.
ג'ון לי אנדרסון, צ'ה (1997), תרגום לעברית ספרית מעריב, 2011.
תמר טאובר פאוזנר, צ'ה גווארה: פנים למיתוס, הוצאת רסלינג, 2012.
עופר ריחני, המהפכנים הגדולים בהיסטוריה, הוצאת סטימצקי, 2018.
-Che Guevara On Revolutionary Medicine- in "Militant" vol.59 nr.48 XII 1995 Eric Luther ,Ted Hesken Critical Lives:Che Guevara 2001 Alpha
Anderson, Jon Lee, Che Guevara : A Revolutionary Life,'' Grove Press / Atlantic Monthly Press, New York, United States, 2010.
קישורים חיצוניים
אודותיו
קומנדנטה צ'ה גווארה, באתר של גילי חסקין
צ'ה גווארה של קובה, באתר דיסקברי
ארנסטו צ'ה גווארה - סיכום ביוגרפי
נעם סגן כהן, מי אתה צ'ה גווארה, באתר דרכי נועם (כתבה עבור מגזין "מטרופוליס", גיליון 33)
דבר המערכת, מותו של צ'ה גווארה, מצפן, גיליון 39, 10 בנובמבר 1967
לשלילת דמותו
דוד מרחב, המיתוס של צ'ה גווארה, תגובה למאמר הקודם, תכלת 42, גיליון חורף ה'תשע"א (2011)
דעה: צ'ה גווארה – גיבור או רוצח? מאמר מאת ג'סטין סטאם
עינויים ועריצות - צ'ה האמיתי
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בואנוס איירס
קטגוריה:רופאים ארגנטינאים
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:פוליטיקאים ארגנטינאים
קטגוריה:המהפכה הקובנית
קטגוריה:קדושים עממיים
קטגוריה:מהפכנים
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:ילידי 1928
קטגוריה:ארגנטינאים שנפטרו ב-1967
| 2024-09-17T07:30:33
|
קונראד לורנץ
|
קונרַאד זכריאס לוֹרֶנְץ (בגרמנית: Konrad Zacharias Lorenz; 7 בנובמבר 1903, וינה, אוסטריה – 27 בפברואר 1989, שם) היה חוקר טבע אוסטרי, אבי מדע האתולוגיה וחתן פרס נובל בפיזיולוגיה לשנת 1973 יחד עם קארל פון פריש וניקולאס טינברגן. בתצפיותיו על אווזים וברווזים גילה לורנץ את תופעת "ההחתמה" אצל בעלי חיים וקבע שהיא מולדת ואינה נשלטת על ידי בעלי החיים.
לורנץ היה חבר המפלגה הנאצית, ועובדה זו גרמה לרבים להטיל ספק בעבודתו המדעית. כיום רוב עבודתו התאורטית מיושנת, וחלקים ממנה אכן משקפים את דעותיו הפוליטיות באותו זמן, אך תצפיותיו האמפיריות הן בעלות חשיבות גבוהה גם כיום.
לורנץ היה פרופסור באוניברסיטת וינה מ-1928 ועד 1935, ופרופסור לפסיכולוגיה אוניברסיטת קניגסברג ב 1940. ב-1938 הצטרף כחבר למפלגה הנאצית ופרסם מאמרים שתמכו בשמירה על טוהר הגזע עם תמיכה מתצפיותיו באווזים. הוא הצטרף לוורמאכט ב-1941 והוצב לעבוד בפרויקט פסיכולוגי סמוך לפוזנן הכבושה שבדק האם בני תערובת של גרמנים ופולנים יכולים להסתגל למוסר העבודה אותו ייחסו הנאצים לגרמנים. ב-1944 נשלח לחזית הסובייטית ונשבה. הוא היה בשבי הסובייטים מ-1944 ועד 1948. לימים העלים את העובדות אודות שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים.
בשנת 1950 נוסד על שמו מכון לורנץ לפסיכולוגיה התנהגותית בבולדרן שבצפון גרמניה. בשנת 1969 הוא זכה בפרס קלינגה. ביחד עם ברנהרד גזימק הוא במשך שנים היה עורך של ירחון גרמני פופולרי "Das Tier".
ספריו שתורגמו לעברית
טבעת המלך שלמה / קונראד ז' לורנץ; רישומים מאת המחבר; תרגם: חיים בן-עמרם, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - הקיבוץ המאוחד, תשי"ט-1958: ספורי אתולוג משווה על בעלי חיים.
הרע לכאורה: על התוקפנות בטבע / מאת קונראד לורנץ; (תרגם: יצחק כפכפי), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"א-1970.
איש איש וכלבו: כל מה שרצית לדעת על הכלב ולא עלה על דעתך לשאול / קונרד לורנץ; תרגם: יוסף כרוסט, תל אביב: הדר, 1973.
על שמונה פשעי האנושות המתורבתת / קונראד לורנץ (עברית: בצלאל וכסלר), ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ו
חיים הם לימוד: מקאנט עד לורנץ / קונראד לורנץ, פראנץ קרויצר; תרגום, מבוא ובאורים: זאב שילה, תל אביב: ספרית פועלים (סדרת "דעת זמננו"), תשמ"ד : "פראנץ קרויצר משוחח עם קונראד לורנץ, חתן פרס נובל, על מפעל-חייו".
פירוק הצלם האנושי / קונרד לורנץ (תרגום מגרמנית: זאב שילה), תל אביב: ספרית פועלים (ספרי דעת זמננו), תשמ"ו-1985.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נאצים
קטגוריה:חוקרי טבע
קטגוריה:ביולוגים אוסטרים
קטגוריה:מדענים אוסטרים
קטגוריה:אנשי הוורמאכט
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וינה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קניגסברג
קטגוריה:גרמנים שנשבו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1903
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1989
| 2024-07-08T07:45:39
|
ריי קרוק
|
ריימונד אלברט קרוק (באנגלית: Raymond Albert Kroc; 5 באוקטובר 1902 - 14 בינואר 1984) היה איש עסקים אמריקאי, מפתחה של רשת המזון מקדונלד'ס.
ביוגרפיה
קרוק שימש נהג אמבולנס במלחמת העולם הראשונה וניסה את ידו במספר מלאכות. בתחילת שנות החמישים עסק בשיווק מכונות מילקשייק כסוכן נוסע, ונתקל באחים דיק ומק מקדונלד, שהשתמשו בשמונה ממכונותיו במסעדת ההמבורגר החדשנית שלהם. קרוק הבין את הפוטנציאל הטמון בשיטת ההגשה והתפריט במסעדות הרשת הקטנה, ובשנת 1955 רכש במרמה זיכיון לפתיחת סניף של הרשת בדס פליינס שבאילינוי, ואת הזיכיון הבלעדי להפעלת מסעדות הרשת ברחבי ארצות הברית.
בשנת 1961 רכש קרוק את זכויות התמלוגים של האחים מקדונלד תמורת 2.7 מיליון דולר, ויצא לדרך עצמאית של חברת מקדונלד'ס סיסטם קופוריישן. בתוך שנים ספורות הפך אותה לרשת המזון המהיר הגדולה בעולם. מכירות הרשת הגיעו לכ-8 מיליארד דולר בשנת מותו.
קרוק גם היה הבעלים של קבוצת הבייסבול סן דייגו פאדרס מעירו סן דייגו, בשנים 1974-1984.
קרוק נישא בגיל 20 לאתל פלמינג, והם התגרשו ב-1961. שנתיים לאחר מכן נישא לג'יין דובינס גרין; הזוג התגרש ב-1968. שנה לאחר מכן נישא לג'ואן מנספילד, שנותרה אשתו עד מותו. היא הייתה פילנתרופית ידועה, ותרמה כספים רבים מההון שירשה מבעלה; כשנפטרה ב-2003 הורישה בצוואתה את מרבית הונם, 2.7 מיליארד דולר, לארגוני סיוע כגון צבא הישע להקמת מרכזי פנאי בשכונות מצוקה, לרשת הרדיו הציבורית NPR, למרכזי שלום, לגן החיות של סן דייגו ועוד.
ב-2016 יצא הסרט "המייסד" בכיכובו של מייקל קיטון, המגלם את דמותו של קרוק; הסרט מספר את סיפורו של קרוק כאדם לא יוצלח המחפש דרכים להתעשר ולהטביע את חותמו על העולם, ומתאר כיצד כאשר נקרתה ההזדמנות בדרכו ביצע בערמומיות עסקית וללא כל מעצורים או ייסורי מצפון את רכישת מקדונלד'ס תוך הפקעת השם המקורי והמסעדה המקורית מבעליה המקוריים (כמו גם הריסת המסעדה המקורית), והפיכתה לרשת מזון מהיר כלל עולמית תוך כדי התעשרות מסחררת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי עסקים אמריקאים
קטגוריה:מקדונלד'ס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1902
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1984
| 2024-05-30T12:43:51
|
הנרי פורד
|
הנרי פורד (באנגלית: Henry Ford; 30 ביולי 1863 – 7 באפריל 1947) היה תעשיין רכב אמריקאי ומייסד חברת פורד, אחת משלוש יצרניות הרכב האמריקניות הגדולות (יחד עם ג'נרל מוטורס וקרייזלר). פורד נודע גם עקב דעותיו הגזעניות והאנטישמיות.
ביוגרפיה
פורד נולד בפרבר של דטרויט שבמישיגן, ארצות הברית. בנם הבכור של ויליאם ומרי פורד. אביו הוא ממוצא אירי, ואמו נולדה במישיגן אך הוריה היגרו לארצות הברית מבלגיה.
בנעוריו התעניין בשעונים ולמד לתקן שעונים. מאחר שלא הצטיין בלימודיו, החליט בגיל 16 לעזוב את בית הוריו והחל לעבוד בדטרויט כשוליית מכונאי, תוך שהוא ממשיך לעזור להוריו בחוותם ולתקן מנועי קיטור וציוד מכני. בשנת 1888 נישא לקלרה בראיינט, ולפרנסתו פתח מנסרת עצים.
ב-1891 החל לעבוד כמהנדס בחברת לתאורה, החלטה שעודדה אותו לפנות אל התעשייה. קידומו למהנדס בכיר בשנת 1893 איפשר לו להקדיש זמן וכסף לנושא מנוע הבעירה הפנימית, בו התעניין, עד שב-1896 בנה את הרכב הממונע הראשון שלו, פורד קוואדריסייקל.
פורד השתתף במרוצי מכוניות מ-1901 ועד 1913. בשנת 1902 בנה את פורד 999. הוא נכנס להיכל התהילה של הספורט המנועי של אמריקה ב-1996 ונבחר ב-1999 כאיש העסקים של המאה ה-20 על ידי המגזין "פורצ'ן".
יחד עם שותפים הקים את חברת קדילאק לייצור מכוניות, אולם עזב אותה בגלל סכסוך עם שותפיו. הקים ב-1903 את חברת פורד למכוניות, בשנת 1904 בנה פורד את פורד מודל B. פורד שיכלל את הייצור ההמוני של המכוניות בשיטת הסרט הנע, ושילם לפועליו שכר גבוה מהמקובל באותה עת. פורד האמין כי המכונית היא מוצר צריכה בסיסי, והביא למהפכה של ממש בכך שהגשים חלומו של כל אדם: "רכב לכל פועל". "מודל טי", המכונית שייצרה חברת פורד (החל מ-1908), נחשבת לאחת המכוניות הנמכרות בכל הזמנים (15.5 מיליון מכוניות). זכורה גם אמרתו המשעשעת של פורד "תוכל להזמין פורד טי בכל צבע שתחפוץ, ובלבד שיהיה זה שחור".
פורד ניהל רומן עם מזכירתו שהייתה צעירה ממנו בכ-30 שנה. כאשר הרתה לו אילץ אותה להינשא לאחד משומרי ראשו, ומעולם לא הכיר בבנו. נוסף על כך, היה פורד בונה חופשי. פורד לקה בהתקף לב ב-1938. הוא מת ב-1947, בגיל 83 מדימום תוך-גולגולתי.
מלחמת העולם הראשונה
פורד התנגד נחרצות להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה משום שהוא ראה בה בזבוז כסף. הוא היה ביקורתי בייחוד כלפי ממשלות וארגונים שהיו מוכנים לתמוך כלכלית במלחמה. פורד התנגד למלחמה עד כדי כך שהסכים לממן, ב-1915, משלחת של פעילי שלום שתצא מארצות הברית לאירופה. פעיל השלום האמריקאי לואיס לוכנר והעיתונאית רוזיקה שווימר והובילו את המשלחת ופורד שכר את ספינה שכונתה ספינת השלום. הם קיוו ליצור הד ציבורי רחב על מנת לעודד את הצדדים הניצים לכנס ועידת שלום ולשים סוף למלחמה. אולם, היוזמה קבלה חשיפה שלילית והושמה ללעג על ידי העיתונות, אשר התייחסה לספינת השלום כ"ספינת השוטים". חילוקי דעות בין הפעילים, וזלזול של העיתונאים שהצטרפו למסע פגעו במסע. ארבעה ימים אחרי הגיעה לנורווגיה, פורד עזב את הספינה חולה ומוטרד וחזר לארצות הברית. השאיפה של פעילי השלום לעורר דיון ציבורי ולסיים את המלחמה לא צלחה והיוזמה חיזקה את המוניטין של פורד כמי שתומך ביוזמות יוצאות דופן.
מלחמת העולם השנייה
פורד התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה והאמין שעסקים בינלאומיים יכולים לייצר שגשוג שימנע מלחמות. פורד התעקש שמלחמה היא תוצר של בעלי הון חמדנים שביקשו להרוויח מהרס אנושות. בשנת 1939 הוא הרחיק לכת וטען כי ספינות סוחר אמריקאיות שטורפדו על ידי צוללות גרמניות היו תוצאה של פעילויות קונספירטיבית שתוכננה על ידי בעלי עניין כלכלי במלחמה. "בעלי ההון" אליהם התייחס היה ככל הנראה מעין שם קוד של פורד ל"יהודים"; הוא האשים את היהודים גם בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, פורד קיים קשרי מסחר עם גרמניה הנאצית, כולל ייצור ויצוא מוצרים ששימשו ללחימה. במקביל, הוא הסכים לבנות מנועים למטוסי קרב לממשלת בריטניה. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה, הנחה פורד את חברת פורד להקים מפעל רחב ידיים חדש לייצור המוני של מטוסים בווילו ראן (Willow Run הידוע גם בכינוי Air Force Plant 31) ליד דטרויט, מישיגן. המפעל הוקם באביב 1942, ו- B-24 הראשון היה מוכן כבר באוקטובר 1942.
אנטישמיות, גזענות והשקפות עולם
ממוזער|300x300 פיקסלים|מדליית "צלב מסדר הנשר הגרמני הגדול", פרס שהוענק לפורד על-ידי גרמניה הנאצית|טקסט=
הנרי פורד היה גזען בכלל ואנטישמי בפרט. כנגד היהודים, כשטען שהם מפיצי הקומוניזם באמריקה הצפונית. התבטא פעמים רבות בצורה שלילית ופוגענית גם כנגד האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.
במהלך השנים 1920–1922 הוציא לאור בעיתונו של פורד" ארבעה כרכים של ספר אנטישמי בשם "היהודי הבינלאומי" והפיץ אותם בכחצי מיליון עותקים.
ב־1919 רכש פורד את השבועון הדירבורן אינדיפנדנט שיצא לאור עד 1927. העיתון הגיע לתפוצה של 900,000 עד שנת 1925, שני רק "לניו יורק דיילי ניוז", בעיקר בגלל דרישה מסוחרים בחב' פורד למכור את העיתון. חלק מהפרסומים בעיתון התבססו על "הפרוטוקולים של זקני ציון". במרץ 1927 הגיש עורך הדין האמריקאי-יהודי אהרון שפירו תביעה אזרחית כנגד העיתון וזאת בעניין פרסומים אנטישמיים שפורסמו. הפרסום השלילי גרם לפורד לסגור אותו ולפרסם התנצלות על פעילותו נגד היהודים, חזר בו מההאשמות והתנצל.
פעילותו של פורד זכתה להערכתו של קנצלר גרמניה, אדולף היטלר, שאף ציין את שמו של פורד בספרו "מיין קמפף". ב-1938 קיבל פורד מהיטלר את מדליית "צלב מסדר הנשר הגרמני הגדול", שהיה העיטור הגבוה ביותר שניתן להעניק למי שאינו אזרח גרמני, כאות הוקרה לפעילותו לטובת הנאציזם בגרמניה. היטלר גם תלה את דיוקנו של פורד על קיר משרדו במינכן.
פעילותו האנטישמית של פורד עוררה התנגדות רבה כלפיו בצפון אמריקה. בשנת 1921 פורסמה עצומה שכללה את הנשיא המכהן וודרו וילסון ואישים רבים נוספים בעלי השפעה, שהגדירו את האנטישמיות תופעה לא-אמריקנית ויצאו נגדה.
בתרבות הפופולרית
חלק לא מבוטל בספר "עולם חדש מופלא" מבקר את העולם שאליו, על פי תפיסת אלדוס האקסלי, הוביל פורד.
בספר "הקנוניה נגד אמריקה" מאת הסופר היהודי-אמריקני, פיליפ רות', בו מתוארת היסטוריה חלופית למאורעות בארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה פורד הוא מזכיר הפנים בממשלו של נשיא ארצות הברית, צ'ארלס לינדברג. גם בסדרת הטלוויזיה המבוססת על הספר, פורד מכהן כמזכיר הפנים האנטישמי והפרו-נאצי של ארצות הברית.
ראו גם
"היהודי הבין-לאומי"
"
הנרי פורד השני
קרן פורד
לקריאה נוספת
אפטון סינקלר, מלך המכוניות - רומן על אמריקה של פורד. הוצאת תבל, 1952
Le Monde diplomatique המהדורה הרומנית, מאמר של מיכאל לוי, "הנרי פורד - מקור ההשראה של אדולף היטלר"
קישורים חיצוניים
עודד רוט, הנרי פורד: יחסו לחברה – ניגודים והפכים, באתר מגזין אימגו, 23 באוגוסט 2012
חייו של הנרי פורד ברשת, באתר The Henry Ford
הערות שוליים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:חלוצי תעשיית הרכב
קטגוריה:תעשיינים אמריקאים
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1916
קטגוריה:אנטישמיות בארצות הברית: אישים
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:אמריקאים משתפי פעולה עם הנאצים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1863
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1947
| 2024-08-30T03:02:23
|
פרנקלין דלאנו רוזוולט
|
פרנקלין דלאנו רוזוולט (באנגלית: Franklin Delano Roosevelt (מבוטא: רוֹזְוֵלְט); בראשי תיבות: FDR; 30 בינואר 1882 – 12 באפריל 1945) היה הנשיא ה־32 של ארצות הברית, משנת 1933 עד מותו ב־1945. נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית, והיה היחיד מבין נשיאי ארצות הברית שנבחר לנשיאות ארבע פעמים ברציפות (הנשיא היחיד שכיהן יותר משתי כהונות), מה שגרר בעקבותיו את התיקון ה־22 לחוקת ארצות הברית. הוא הנשיא שכיהן תקופה ארוכה ביותר בתפקיד, ושלט במפלגתו כדמות מרכזית באירועים העולמיים של תקופתו. הנהיג את מדינתו בזמן השפל הגדול ובמהלך מלחמת העולם השנייה.
רוזוולט התמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות ה"ניו דיל", תוכנית שכללה הרחבה ניכרת של מעורבות הממשל הפדרלי במשק והגדלת המגזר הציבורי, והחלה כבר במהלך מאה ימיו הראשונים בתפקיד. התוכנית זכתה לאהדה רבה בציבור, ורבים ראו בה פתרון למשבר הכלכלי, מה שעזר לו להיבחר שוב ברוב גדול בשנת 1936.
רוזוולט הבין את האיום הטמון במדיניות ההתפשטות התוקפנית של גרמניה הנאצית באירופה ושל האימפריה היפנית בסין, ולכן דאג להעברת ציוד צבאי לבריטניה ולסין, באמצעות חוק השאל־החכר, בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות הברית נותרה נייטרלית באופן רשמי. לאחר מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור, הוא השיג אישור מהיר מהקונגרס להכרזת מלחמה על האימפריה היפנית, ולאחר כמה ימים גם על גרמניה (לאחר שהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית כצעד של תמיכה ביפן).
רוזוולט הוביל את מחנה בעלות הברית, ביחד עם ראש הממשלה של הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל, מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין, והגנרליסימו הסיני צ'יאנג קאי שק, במלחמה מול גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה. כמנהיג צבאי פעיל, דגל רוזוולט באסטרטגיה של לחימה בשתי חזיתות במקביל (נגד גרמניה הנאצית וגרורותיה באירופה, ונגד האימפריה היפנית בזירת האוקיינוס השקט ודרום מזרח אסיה), שהובילה לניצחון על מדינות הציר ולפיתוח פצצת האטום הראשונה בעולם. בנוסף, עבודתו השפיעה על יצירת ארגון האומות המאוחדות ועל חתימת הסכם ברטון־וודס. במהלך המלחמה, צנחה האבטלה בארצות הברית ל־2%, תוכניות הרווחה נגמרו, והמגזר התעשייתי גדל במהירות כשמיליוני אנשים גויסו לצבא או עבדו בתעשיות המלחמתיות.
בריאותו של רוזוולט הידרדרה במהלך המלחמה, והוא מת זמן קצר לפני סיומה, כשלושה חודשים לאחר שהחל את כהונתו הרביעית.
בזכות הישגיו הוא זכור כאחד המנהיגים הבולטים במאה ה־20, וכאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית בכל הזמנים. לעיתים קרובות מדורג רוזוולט על ידי היסטוריונים כאחד משלושת הנשיאים הטובים ביותר, לצד ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן.
חייו האישיים
נעוריו וחינוכו
שמאל|ממוזער|250px|רוזוולט בתצלום עם אביו, ג'יימס ואחייניתו למחצה הלן בשנת 1899
פרנקלין דלאנו רוזוולט נולד ב־30 בינואר 1882 בהייד פארק שבעמק ההדסון במדינת ניו יורק (כיום אתר לאומי היסטורי). אביו, ג'יימס רוזוולט, איש עסקים אמיד, היה נצר לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות ביותר במדינה. אמו, שרה דלאנו רוזוולט, הייתה צעירה מג'יימס בעלה ביותר מ־20 שנה, והייתה גם היא נצר למשפחה מכובדת. פרנקלין היה בנם המשותף היחיד של בני הזוג (אחיו־למחצה מצד אביו, ג'יימס "רוזי" רוזוולט, נישא והוליד ילדים עוד לפני שנולד אחיו הצעיר פרנקלין). הוריו היו ממוצא אנגלי, אם כי סבא רבא של רוזוולט, ג'ייקוב רוזוולט השלישי, היה ממוצא הולנדי. אחד מאבותיו, אייזיק, שירת במיליציה של ניו יורק במלחמת העצמאות האמריקנית.
משפחתו של רוזוולט שגשגה בעסקי הנדל"ן והסחר, ורוב העושר של המשפחה נבנה בידי סבו, וורן דלאנו הבן, שסחר באופיום ובתה עם סין.
הוריו של רוזוולט היו בני דודים מדרגה חמישית. שם משפחתה של אמו היה "דלאנו". בנם היחיד היה אמור להיקרא "וורן", אולם לאחר מות אחיינה של שרה, שגם לו קראו וורן, הוחלט לקרוא לו על שם דודה של שרה, פרנקלין יוז דלאנו.
רוזוולט גדל באווירה של שפע. כשג'יימס רוזוולט לקח את בנו בן החמש לבקר את הנשיא גרובר קליבלנד בבית הלבן, הנשיא אמר לפרנקלין שהוא מציע לו לעולם לא לכהן כנשיא. אמו, הכוח המניע בשנות חייו הראשונות, דאגה לגונן עליו מכל רע. ג'יימס, שהיה בן חמישים וארבע בעת לידת בנו, נחשב לאב מרוחק. שרה הכריזה שבנה הוא דלאנו, ולא רוזוולט. במהלך ילדותו, בילו רוזוולט ושרה את חופשות הקיץ והחגים בבית דלאנו במסצ'וסטס. פרנקלין השתמש במגורים הללו כביתו בסופי השבוע בהם לא היה במכללות, שהיו באותה המדינה. את חינוכו קיבל רוזוולט הצעיר בבית הוריו באמצעות מורים פרטיים. בגילים 7–14 נלקח על ידי הוריו כל שנה לאירופה, שם קיבל אביו טיפול במרחצאות ובחלק מהזמן נשלח רוזוולט ללמוד בבתי ספר מקומיים, כתוצאה מכך דיבר רוזוולט גם גרמנית וגם צרפתית באופן שוטף. רוזוולט והמורה הפרטי שלו נעצרו בידי שוטרים ארבע פעמים במהלך טיול ביער השחור, על עבירות משניות. רבים טענו שבשל כך פיתח שנאה כלפי הגרמנים. הוא טען שהגרמנים היו חצופים ומתנשאים. כנשיא, טען שהחוויה גרמה לו להבין את הגרמנים טוב יותר מדיפלומטים. הוא למד לרכב, לירות, לחתור, ולשחק פולו וטניס. בשנות נעוריו למד גולף והצטיין בכך. בגיל שש עשרה למד להפליג בסירה של אביו.
בגיל 14 התקבל לבית הספר גרוטון היוקרתי שבמסצ'וסטס. המנהל דרש מתלמידיו להיכנס לשירות הציבורי ולעזור לעניים, ודבר זה השפיע עליו כל חייו. רוזוולט היה תלמיד ממוצע יחסית, אולם בלט בהשתייכותו למפלגה הדמוקרטית, שהייתה המפלגה שאליה השתייך הענף המשפחתי שלו. רוזוולט טען שמדיניות הפנים שלו היא "מעט שמאלה מהמרכז".
לאחר סיום לימודיו בגרוטון המשיך רוזוולט, כמו רוב בני המחזור שלו, ללמוד באוניברסיטת הרווארד, שם סייע לו מעמדו הרם לקבל מגורים יוקרתיים ולחיות חיי חברה תוססים. המגורים שלו נקראים כיום על שמו. אמו עברה לבוסטון ב־1900 כדי להתקרב לבנה. רוזוולט היה גם שם תלמיד ממוצע, והכריז על לימודי הכלכלה שלו שכל מה שלמד היה שגוי. הוא היה חבר באחוות הסטודנטים ובמועדון הטיס.
כתלמיד בלתי בולט, הפך לעורך של עיתון יומי, מה שדרש ממנו אמביציה, אנרגיה ויכולת ניהולית. בתקופה זו מונה תאודור רוזוולט, שאר בשר רחוק שלו, לנשיא ארצות הברית, ומנהיגותו הנמרצת, כמו גם הרפורמות הרבות שביצע, הותירו רושם עז על רוזוולט הצעיר. למרות זאת, תמך רוזוולט בויליאם ג'נינגס ברייאן. מאוחר יותר אביו מת, ורוזוולט נשאר לבד עם אמו. הוא התרחק ממנה כדי להפוך לעצמאי. באמצע 1902, פגש את אשתו לעתיד, אנה אלינור רוזוולט, אחייניתו של תאודור, ברכבת לניו יורק. הם היו בני דודים מדרגה חמישית. היא הייתה בתם של אליוט רוזוולט ושל אנה רבקה הול. כשהתארסו, היה רוזוולט בן עשרים ושתיים, ואלינור בת תשע-עשרה. הוא סיים את לימודיו בהרווארד ב־1903, עם תואר בהיסטוריה. לאחר מכן קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהרווארד ב־1929.
בהמשך, החל רוזוולט ללמוד משפטים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.
הוא עזב את הלימודים ב־1907 לאחר שעבר בהצלחה מבחני הסמכה של לשכת עורכי הדין של מדינת ניו־יורק. ב־1908 התקבל לעבודה בחברה יוקרתית בוול סטריט שבה עסק בעיקר בדיני חברות.
באותה תקופה התקבל כחבר במסדר העצמאי של העמיתים יוצאי הדופן ולאחר מכן בלשכה מספר 8 של הבונים החופשיים בניו־יורק.
חיי נישואים
ב־17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור בניו יורק סיטי, למרות התנגדות אמו, שהאמינה שהיה צעיר מדי. דודה של אלינור, הנשיא תאודור רוזוולט, החליף את אביה המת של אלינור בחתונתה (אלינור איבדה את שני הוריה בגיל עשר).
הזוג הצעיר עבר לספרינגווד, השטח המשפחתי בהייד פארק שבניו יורק, ושם, לצערה של אלינור, הייתה אמו של רוזוולט אורחת לעיתים קרובות. היא הייתה בעלת הבית עד מותה ב־1941. בנוסף, תכננו פרנקלין ואמו להקים בית חדש עבור הזוג בניו יורק סיטי, כך שהיא תגור לצידם.
רוזוולט היה בטוח בעצמו בקרב המעמדות הגבוהים, אולם אלינור הייתה ביישנית והעדיפה לגדל את ילדיהם. היא סלדה ממין, אולם נולדו להם שישה ילדים: אנה (1906–1975), ג'יימס השני (1907–1991), פרנקלין (1909–1909), אליוט (1910–1990), פרנקלין דלאנו הבן (1914–1988), וג'ון השני (1916–1981).
רוזוולט קיבל את האבהות, והוא ואלינור סבלו כשבנם השלישי, פרנקלין, מת ממחלת לב בהיותו תינוק. אלינור הצליחה ללדת בן נוסף תוך פחות משנה. ילדם החמישי ובנם הרביעי, שנולד ב־1914, נקרא גם הוא על שם פרנקלין. ילדם השישי, ג'ון, היה בנם החמישי.
לרוזוולט היו כמה רומנים מחוץ לנישואים, אחד עם לוסי מרסר, מזכירתה של אלינור, שנשכרה ב־1914. בספטמבר 1918 מצאה אלינור מכתבים שתיעדו את הרומן במזוודתו של רוזוולט, שחזר ממלחמת העולם הראשונה. פרנקלין שקל להתגרש מאלינור, אולם לוסי סירבה להינשא לאיש נשוי עם חמישה ילדים. פרנקלין ואלינור נשארו נשואים, ופרנקלין הבטיח לא להתראות שוב עם לוסי. אלינור לא סלחה לו, והנישואים שלהם הפכו מאז לשותפות פוליטית.
פרנקלין המשיך להתכתב עם לוסי, והם המשיכו להתראות ב־1941. השירות החשאי של ארצות הברית כינה אותה "גברת ג'ונסון", ולוסי הייתה איתו כשמת ב־1945. הרומן לא נחשף עד שנות השישים.
בנו של רוזוולט, אליוט, טען שלאביו היה רומן בן עשרים שנה עם מזכירתו הפרטית, מרגרט לנד. בן אחר, ג'יימס, טען שכנראה היו יחסים רומנטיים בין אביו לבין מרתה, נסיכת שוודיה, שהתגוררה בבית הלבן במהלך חלק ממלחמת העולם השנייה. העוזרים קראו לה "החברה של הנשיא", ורכילות בנוגע לשניים הופיעה בעיתונות.
קשה לדעת מה הייתה ההשפעה של הרומנים על אלינור. אלינור טענה שהיא יכולה לסלוח, אבל לא לשכוח. לאחר הרומן עם לוסי, כל אינטימיות במערכת היחסים שלהם נעלמה. אלינור גרה בנפרד מרוזוולט ובעיקר קידמה את ענייניה החברתיים והפוליטיים. השבר היה כה גדול עד שב־1942, כשרוזוולט ביקש מאלינור לחזור הביתה בגלל בריאותו המידרדרת, היא סירבה. הוא לא תמיד ידע מתי ביקרה בבית הלבן, ולעיתים לא יכלה לדבר איתו בטלפון ללא עזרת המזכירה שלו. הוא עצמו לא ביקר בדירתה בניו יורק עד סוף 1944.
כשרוזוולט היה נשיא, נודע כלבו פאלא כבן הלוויה שלו. הוא נקרא "הכלב המצולם ביותר בעולם".
משפחה
פרנקלין הוא קרוב משפחתו של נשיא אמריקאי אחר תאודור רוזוולט וגם הוא קרוב משפחה של ווינסטון צ׳רצ׳יל ראש הממשלה הבריטי ודאגלאס מקארתור הגנרל והמדינאי האמריקאי.
תחילת דרכו הפוליטית
סנאטור בניו יורק ומתנגד לטמאני
בבחירות המקומיות בניו יורק ב־1910, התמודד רוזוולט מטעם מחוז הייד פארק לסנאט של ניו יורק. המחוז היה רפובליקני, ובחר בדמוקרט אחד בלבד מאז הקמת המפלגה הרפובליקנית. המפלגה המקומית בחרה בו כמועמד לא רציני, בעיקר משום שתאודור רוזוולט היה עדיין אחד מהפוליטיקאים הבולטים במדינה, ודבר זה הביא לרוזוולט יחסי ציבור טובים. הוא מימן את מסע הבחירות שלו, ובהפתעה מוחלטת, לאחר מסע בחירות אגרסיבי, נבחר לסנאט במהלך ניצחון דמוקרטי כולל באותה שנה.
הוא נכנס לתפקידו בסנאט ב־1 בינואר 1911, ומיד הפך למנהיג הפלג שהתנגד לטמאני הול, המנגנון הפוליטי ששלט במפלגה הדמוקרטית במדינה. הבחירות לסנאט ב־1911, שהחלו במפקד דמוקרטי ב־16 בינואר, הפכו למאבק בין הפלגים. כיוון שהמועצה המחוקקת המקומית עדיין בחרה בסנאטורים, הטמאני תמך באופן מלא במועמדו, ויליאם שינן. ב־31 במרץ, נבחר מועמד פשרה בשם ג'יימס או'גורמן. רוזוולט קיבל חשיפה כפוליטיקאי מוצלח, וזכה להתנגדות הטמאני. רבים חששו שיפרוש מהמפלגה, כפי שעשה בן דודו תאודור במפלגה הרפובליקנית. רוזוולט עצמו עדיין לא נחשב לדובר רהוט.
בעזרת מסע בחירות מוצלח, ולאחר שהתגבר על קדחת הטיפואיד, נבחר רוזוולט לכהונה שנייה ב־1912, והפך לדובר הוועדה לחקלאות. הוא העביר חוקים רבים לטובת החקלאים והפועלים, כצעד מקדים לקראת מדיניות הניו דיל כעבור עשרים שנה. באותה תקופה הפך לפרוגרסיבי כמו בן דודו, תמך בפועלים ובתוכניות רווחה למען נשים וילדים. בנוסף, תמך ב־1912, בניגוד לדעת הטמאני, בוודרו וילסון הדרומי שנבחר לנשיאות. הוא הפך למזוהה עם תומכי וילסון.
תת מזכיר הצי
שמאל|ממוזער|200px|רוזוולט בעת היותו תת־שר הצי
התמיכה של רוזוולט בווילסון הובילה לכך שמונה ב־1913 לתפקיד תת־מזכיר הצי תחת המזכיר ג'וזפוס דניאלס. רוזוולט נמשך לצי כל חייו – הוא כבר אסף כ־10,000 ספרים על ימאות וטען שקרא את כולם – ותמך יותר מהמזכיר דניאלס בהרחבת הצי. בתפקידו זה פעל למען הרחבת הצי, והקים את עתודת המילואים של צי ארצות הברית. רוזוולט פיתח חיבה מיוחדת לצי, ופעל רבות בשמירה על תקציבו. בניגוד לשמרנים בצי, שלא ראו שום צורך בהשקעה באווירונאוטיקה, הקציב רוזוולט כסף להקמת מחלקת אווירונאוטיקה לאחר המלחמה, אף על פי שהתנגד לטענותיו של בילי מיטשל בנוגע ליכולתן של פצצות להטביע ספינות קרב. רוזוולט ניהל משא ומתן עם חברי קונגרס ומחלקות ממשלתיות כדי לאשר תקציבים. הוא התנגד לתוכניתו של פרדריק וינסלאו טיילור, שדרשה התקנת שעוני עצר במחלקות, בניגוד לדעת האיגודים. במהלך כהונתו של רוזוולט לא התרחשה שביתה. רוזוולט רכש ניסיון כמנהל עובדים, מנהל ממשלתי במהלך מלחמה, ניהול צי, ואחראי על לוגיסטיקה, תחומים שהיו חשובים להמשך הקריירה שלו.
רוזוולט היה עדיין אלמוני יחסית, אולם בקרב חבריו כבר נחשב לנשיא פוטנציאלי. הוא עצמו דיבר על עצמו כעל נשיא לעתיד כבר ב־1907. ב־1914 ניסה רוזוולט להיבחר לסנאט מטעם ניו יורק. ממשל וילסון לא תמך בו. הממשל נאלץ להתפשר עם הטמאני כדי להבטיח את היבחרו של וילסון מחדש ולהעביר חוקים, ואילו רוזוולט רצה להתעמת מולם. הוא הובס בידי מועמד הטמאני בבחירות המקדימות במפלגה, וזכה רק לרבע מהקולות. רוזוולט למד לקח חשוב: משרה פדרלית, ללא גיבוי מהבית הלבן, לא תביס את הארגון המקומי החזק.
במרץ 1917, לאחר שגרמניה החלה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת, ביקש רוזוולט אישור מווילסון להכין את הצי למלחמה. וילסון סירב. רוזוולט היה לתומך נלהב בשימוש בצוללות, ובעת מלחמת העולם הראשונה פיתח מספר תוכניות שנועדו לעצור את איום הצוללות הגרמניות על חילות הים של מדינות ההסכמה. אחת התוכניות כללה בנייה של מחסום שתוכנן לכלול שורה של מוקשים ימיים שיונחו לאורך הים הצפוני, מנורווגיה עד סקוטלנד. התוכנית התקבלה, אך המלחמה הגיעה לסיומה לפני שניתן היה לממשה במלואה. ב־1918 ביקר בסקוטלנד, באנגליה, בוויילס ובצרפת כדי לבחון את המתקנים הימיים. רוזוולט רצה לספק נשק לצי הסוחר. לאחר שהבין שאסור למכור להם נשק, הוא ביקש את אישורו של וילסון להחכיר נשק לסוחרים. וילסון אישר זאת בצו נשיאותי, וכך נקבע תקדים בו השתמש רוזוולט ב־1940.
בשנות המלחמה התפייס רוזוולט עם הטמאני הול וב־1918 ניסתה הקבוצה לשכנע אותו לרוץ לתפקיד מושל ניו יורק. וילסון ביקש מרוזוולט לא להתפטר לאחר סיום המלחמה. בתום המלחמה, היה רוזוולט אחראי לפרק חלקים מהצי, אך התנגד לפירוקו המוחלט.
רוזוולט חלה בשפעת שהתפשטה בארצות הברית ב־1918. ב־1919 הוא ספג ביקורת בעיתונות מאחר שלא טיפל ביחסים הומוסקסואליים בין חיילים בצי לבין אזרחים. בנוסף, רוזוולט ואשתו, שגרו בשכנות לצד התובע הכללי של ארצות הברית, אלכסנדר מיטשל פאלמר, כמעט נהרגו כשפצצות שהטמינו אנרכיסטים בביתו של פאלמר, בו היו מספר דקות קודם, התפוצצו. אחד מחלקי הפצצה נחת בשטח הבית שלהם.
מסע בחירות לתפקיד סגן הנשיא
ממוזער|קוקס ורוזוולט באוהיו ב־1920
רוזוולט התפטר מתפקידו ב־1920. באותה שנה נבחר כמועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית לצד המועמד לנשיאות, המושל ג'יימס קוקס מאוהיו. אף על פי שמועמדותו הפתיעה את רוב האנשים, הוא נחשב כאדם שיוכל לאזן את קוקס: מתון, תומך בווילסון, ותומך בחוק היובש. רוזוולט היה בן 38, צעיר בארבע שנים מגילו של תאודור כשנבחר לסגן נשיא. המועמדות ספגה כישלון צורב, וקוקס ורוזוולט הובסו על ידי וורן הרדינג וקלווין קולידג' הרפובליקניים בהפרש גדול. מאוכזב מכישלונו פרש רוזוולט מהחיים הפוליטיים למשך שנים אחדות, ופנה לעסוק במשפטים במגזר האזרחי.
נכות בעקבות מחלת שיתוק ילדים
ממוזער|תמונה נדירה של רוזוולט בכיסא גלגלים, עם פאלא ובתם של המטפלים בהייד פארק. התמונה צולמה בפברואר 1941
באוגוסט 1921, בעודו נופש באי קמפובלו שבניו ברנזוויק, קנדה, יצא רוזוולט לשיט עם חברים במפרץ פאנדי, ובמהלכו נפל למימיו הקפואים של המפרץ. באותו הלילה החל לחוש ברע, חום גופו עלה, והוא סבל מכאבים עזים ברגליו ובגבו. לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת גילה כי רגליו רדומות. מצבו המשיך להידרדר במהירות, ומספר ימים לאחר מכן הוא כבר היה משותק לחלוטין מהמותניים ומטה. רופאים שבדקו את רוזוולט קבעו כי הוא נפגע ממחלת שיתוק הילדים, מחלה נפוצה וחשוכת מרפא באותה העת, וכי השיתוק שנגרם לו הוא לצמיתות. רוזוולט סירב להשלים עם רוע הגזירה, ולמשך שארית ימיו האמין, כנגד כל הסיכויים, כי הוא יחזור לעשות שימוש ברגליו. בתקווה להביא להקלה במצבו, הוא החל לעבור טיפולי הידרותרפיה, וב־1926 רכש לשם כך את בית הנופש בוורם ספרינגס, מקום בו יסיים את חייו קרוב ל־20 שנים מאוחר יותר. בסיועם המסור של אלינור וחברים קרובים הצליח רוזוולט להשתקם מעט ואף למד ללכת מספר צעדים בסיועו של אדם נוסף, תוך שהוא נעזר בברזלים מיוחדים שהוצמדו לרגליו ובמקל הליכה. רוזוולט עמל קשה בניסיון לשכנע אנשים כי מצבו משתפר, מכיוון שהאמין כי דבר זה יסייע בידו להתמודד על משרה ציבורית בעתיד. עובדת היותו נכה רגליים המשתמש בכיסא גלגלים לא הוחצנה מעולם על ידי התקשורת. רוזוולט גם דאג שלא להצטלם כשהוא יושב על כיסא גלגלים. בפני הציבור הוא היה מופיע כשהוא עומד ונתמך על ידי אדם נוסף (לרוב היה זה בנו או אחד מעוזריו), ואת נאומיו היה נושא כשהוא נשען על דוכן שהוקם במיוחד למענו. מאמציו אלה נשאו פרי, ובמהלך שנותיו הרבות בפוליטיקה, רוב אזרחי ארצות הברית לא היו מודעים לחומרת מצבו.
לפני היבחרו לנשיא, רוזוולט היה אחד האישים הראשונים שסייעו לקהילה הסובלת מלקויות מחלת שיתוק הילדים. הוא היה הראשון שהקים מוסדות שיקום ואיסוף תרומות למחקר המחלה. רוזוולט השקיע מממונו האישי בהקמת מוסדות אלה ובניהולם, וקבע גם מי ינהל אותם אחרי פרישתו. מוסדות אלה תרמו רבות לשיפור איכות חייהם של הלוקים בהשפעות מחלת שיתוק הילדים, לחקר המחלה ולמציאת חיסון כנגדה.
מחקר מדעי היסטורי מקיף שהוכן בשנת 2003 ושבדק ביסודיות את נתוני מחלתו של רוזוולט מצא סבירות גבוהה לכך שהסיבה לשיתוקו לא אובחנה נכון בשעתה ונגרמה כנראה כתוצאה מתסמונת גייאן־בארה ולא משיתוק ילדים, אולם המסקנה לא נתמכת בידי היסטוריונים. באותם הימים תסמונת גייאן־בארה לא הייתה מוכרת היטב לרופאים בארה״ב, והן לה והן לשיתוק ילדים לא היה מרפא.
מושל ניו יורק
שמאל|ממוזער|180px|רוזוולט כמושל ניו יורק, יחד עם אל סמית'
רוזוולט המתין לשעת הכושר הנכונה לחזור לפעילות ציבורית, וגם בתקופת פרישתו המשיך לשמור על קשרים טובים עם דמויות מפתח במפלגה הדמוקרטית, בעיקר בניו יורק. אף על פי שבתחילה נודע כמתנגד למנגנון הטמאני הול, הוא נאלץ למתן את גישתו כלפי הקבוצה. ב־1922 תמך במועמדותו של אל סמית' בבחירות לתפקיד מושל ניו יורק, וסייע לו בניצחונו ב־1924 מול בן דודו, תאודור רוזוולט, הבן. רוזוולט גם תמך בסמית' כראש המשלחת הדמוקרטית בניו יורק ב־1924 וב־1928, בה נבחר סמית' להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. נאום התמיכה שלו בסמית' ב־1924 סימן את חזרתו לחיים הפוליטיים.
בחירות
לאחר שסמית' החליט להתמודד על הנשיאות, הוא פרש מתפקיד המושל. כחודש לפני הבחירות, הדמוקרטים עדיין לא הצליחו למצוא מחליף לסמית'. כמה מועמדים שהוצע להם לרוץ במקום סמית' סירבו או פרשו מטעמים שונים. הדבר היה חשוב, שכן מושל דמוקרטי יוכל לעזור לסמית' לזכות ב־47 האלקטורים. בתור פרוטסטנטי כפרי שלא נודע בעמדותיו כלפי חוק היובש ותמך בוודרו וילסון, נחשב רוזוולט כמחליף אידיאלי, אולם הוא לא היה בטוח בניצחונו. הרופאים ביקשו ממנו לחכות. בנוסף, התחושה הייתה שהרברט הובר, שינצח את סמית' בקלות בבחירות, יבחר לכהונה נוספת ב־1932. ב־1932, כך נטען, יוכל רוזוולט להיבחר לתפקיד המושל, ולהתמודד על תפקיד הנשיא בבחירות של 1936. לבסוף, הסכים רוזוולט להתמודד, לאחר שהדמוקרטים במדינה תמכו בו ותוך שהוא נאלץ להתפייס עם הטמאני הול.
בעוד שסמית' עצמו כשל בבחירות לנשיאות, רוזוולט זכה בבחירות למושלות ניו יורק בהפרש של פחות מאחוז אחד, 25,608 קולות מתוך יותר מארבעה מיליון. מנהלת הבחירות שלו הייתה אנה רוזנברג, שהחלה אז בנסיקתה.
ב־1 בינואר 1929 הוא מונה למושל ניו יורק. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנבחר לנשיא ארצות הברית ב־1932. כהונתו כמושל שימשה כפלטפורמה ממנה יוכל לעבור לתפקיד הנשיא.
כהונה ראשונה, 1929–1931
רוזוולט נודע כמושל רפורמיסט, ובמהלך כהונתו הוא ביצע שינויים ארגוניים רבים בתשתיות החשמל ובשירות בתי הסוהר. הוא היה אחד המתנגדים החריפים ביותר של השחיתות של הטמאני הול, אך מכיוון שנזקק לתמיכתו של הגוף, אולץ למתן את דעותיו ונמנע מלפעול נגדו בגלוי. הוא פיטר עובדים שהואשמו בשחיתות והקים ועדה לשירות הציבור. לאחר נפילת בורסת המניות של ניו יורק באוקטובר 1929 ושקיעת המדינה בשפל הגדול, החל רוזוולט לנקוט במדיניות שנועדה להקל על האוכלוסייה שנפגעה מהמשבר, ופיתח תוכנית רווחה מקיפה. בעצת הנשיא הרברט הובר הוא פנה לבית המחוקקים של ניו יורק, וביקש הקצאה של 20 מיליון דולר, אותם השקיע ביצירת מקומות עבודה בתקווה להמריץ את הביקוש ולהילחם באבטלה. הצעדים השפיעו על תוכניות הניו דיל. המאבק בשפל הגדול הביא את רוזוולט למסקנה כי רק על ידי חיזוק כוחו של הממשל הפדרלי והתערבות בשווקים הפיננסים תוכל המדינה להיחלץ מהמשבר.
מדיניות כלכלית
רוזוולט התייעץ עם אקדמאים ועובדים סוציאליים, וגם עם אלינור, שהיו לה חברים טובים שעסקו בתחומים. בהמלצתה, הוא מינה את אחד מחברותיה, פרנסס פרקינס, לתפקיד נציבת התעשייה, והיא העבירה חוקים רבים לטובת הפועלים. הוא פיתח את אחת התוכניות המקיפות לטיפול במשבר מבין כל מדינות ארצות הברית, לחץ על המועצה המחוקקת להעביר חוקי פנסיה וביטוח אבטלה. רוזוולט, שנכנס לתפקידו בעת שהמדינה הייתה בעודף תקציבי של 15 מיליון, עזב אותו עם גירעון עצום של 90 מיליון דולר.
הטמאני הול ובחירה מחדש
אחת מחולשותיו הגדולות של ממשל רוזוולט הייתה השחיתות של הטמאני הול, וראש עיריית ניו יורק, ג'ימי ווקר, היה בובה של הטמאני. רוזוולט נאלץ לזכות בתמיכת הטמאני הול כדי להיבחר מחדש, וגם כדי להפוך לנשיא בעתיד. הוא נאלץ לא להתערב בענייני העירייה. לקראת הבחירות לתפקיד המושל, הוא הנהיג חקירה בנוגע לשוחד בעירייה. צעדיו של רוזוולט התבררו כפופולריים בקרב הציבור, והוא נבחר מחדש לתפקיד ב־1930 בהפרש של כ־14%. הרפובליקנים עדיין נחשבו למפלגת השפל הגדול.
מערכת הבחירות לנשיאות
שמאל|ממוזער|300px|תוצאות הבחירות לנשיאות ב־1932
לאור הצלחתו והפופולריות הרבה שלו כמושל ניו יורק, עלה שמו של רוזוולט, באופן טבעי, כאחד המועמדים האפשריים של המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־1932. המאבק על המינוי היה סוער במיוחד, שכן ברור היה כי הנשיא הרפובליקני המכהן, הרברט הובר, סובל מחוסר תמיכה בולט וכי סיכויו להיבחר מחדש קלושים. האמונה הרווחת הייתה כי האדם שיזכה במינוי במפלגה הדמוקרטית יהיה ככל הנראה נשיא ארצות הברית הבא. אל סמית' זכה לתמיכת מנהיגים מסוימים במפלגה, אולם רוזוולט שלט במפלגה בניו יורק. לאחר מאבק פנים־מפלגתי עיקש זכה רוזוולט במינוי, לאחר שהצליח לקבל את תמיכתם של אישים רבי השפעה, בהם איל התקשורת ויליאם רנדולף הרסט ומספר פוליטיקאים מרכזיים כג'וזף קנדי, ויליאם גיבס מקאדו וג'ון גארנר. רוזוולט בחר בגארנר לרוץ עמו כמועמד לסגן הנשיא.
בניגוד למסורת באותה התקופה, נסע רוזוולט אל הוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו כדי לקבל את המועמדות. בנאומו הבטיח לספק "עסקה חדשה (ניו דיל New Deal) לעם האמריקני". במערכת הבחירות עצמה שיגר רוזוולט מסרים מעורבים, כשמחד גיסא תקף את הובר על היעדר ריסון תקציבי ומאידך גיסא הבטיח את שלושת ה־R־ים: הקלה (Relief), שיקום (Recovery) ורפורמה (Reform), אבל הבחירות, הפעם, לא נסובו סביב הבטחותיו של המועמד, אלא סביב כישלונו של הנשיא המכהן לעצור את המשך הידרדרותה של הכלכלה האמריקאית. רוזוולט יצר ברית בין העניים, איגודי העובדים, המיעוטים, העירוניים והלבנים בדרום. שחורים רבים בדרום עדיין לא יכלו להצביע באותה התקופה, כיוון שהמדינות הכריחו אותם לעבור מבחנים שמנעו מהם לבחור.
כלכלנים טענו שרוזוולט והובר דיברו אחד בשביל השני. רוזוולט היה זה שגינה את כישלונו של הובר ליצור שגשוג או לעצור את הנפילה בכלכלה, וצחק על הגירעון הענק מתקופת הובר. הוא דרש הגבלה מידית לכל הוצאה ציבורית, לבטל ועדות ומשרדים חסרי תועלת, למזג בין משרדים ומחלקות, ולהגביל את ההוצאות. הוא גם דרש מטבע יציב. רוזוולט גם הצליח להשיג את קולות המתנגדים לחוק היובש, לאחר שטען שביטול החוק יוביל להכנסות ממסים.
בבחירות, שנערכו בנובמבר 1932, ניצח רוזוולט ברוב של 57% מהקולות וזכה באלקטורים של כל המדינות פרט לשש. ההנחה המקובלת בקרב ההיסטוריונים כיום היא כי הבחירות הללו שינו את פני המפה הפוליטית במדינה, והיוו את תחילתה של המערכת המפלגתית החמישית. הקואליציה הדמוקרטית, שהורכבה מעובדים מאוגדים, שחורים בצפון, ומיעוטים כאיטלקים, פולנים ויהודים, השיגה רוב.
לאחר הבחירות סירב רוזוולט להיפגש עם הובר לניסוח תוכנית משותפת לטיפול בשפל המתמשך, בטענה כי הדבר יביא להגבלתו. רוזוולט חשש כי הובר, שהתנגד לניו דיל, ינצל את הפגישה על מנת לנסות לשכנעו לבטל את התוכנית, ולהמשיך במקום זאת במדיניות הכלכלית שהוא דגל בה. בין ניצחונו של רוזוולט בבחירות לבין כניסתו לתפקיד, במרץ 1933, המשיך המצב הכלכלי להידרדר באופן קשה, כשמערכת הבנקאות קרסה כמעט לחלוטין, והציבור הרחב איבד את אמונו בבנקים. המונים החלו למשוך את פיקדונותיהם, דבר שהביא להתמוטטותם של בנקים רבים עד אשר כשני שלישים מהבנקים במדינה נסגרו כדי למנוע מהם פשיטת רגל. רוזוולט סירב לבקשתו של הובר לצאת בהצהרת הרגעה לציבור המשקיעים, ולא עשה דבר כדי לנסות ולרסן את משבר הבנקים. המשבר החריף, וסכומי הכסף שהציבור החזיק הגיעו ל־6.3 מיליארד דולר, יותר מכפול משיעור הכסף במחזור לפני המשבר. הובר, שנתפס כאחראי העיקרי למשבר, סיים את כהונתו כאחד האנשים השנואים ביותר בארצות הברית. מספר פרשנים טענו כי זה בדיוק הלך הרוח הציבורי שאותו ביקש רוזוולט להשיג.
עוד לפני שהספיק להיכנס לתפקידו החדש, כמעט ומצא רוזוולט את מותו בהתנקשות. בעת שהתכונן לשאת נאום בעצרת במיאמי שבפלורידה, ירה לעברו מתנקש, הרג את ראש עיריית שיקגו, אנטון קרמרק, ופצע חמישה אנשים אחרים. רוזוולט לא נפגע והמתנקש נידון למוות והוצא להורג בכיסא חשמלי זמן קצר לאחר מכן.
תקופת נשיאותו
שמאל|ממוזער|250px|רוזוולט ואשתו, אלינור ביום השבעתו לנשיאות
שמאל|ממוזער|230px|רוזוולט במעמד החתימה על חוק רשות עמק טנסי
רוזוולט החל את כהונתו ב־4 במרץ 1933, וסיים אותה כשמת ב־12 באפריל 1945. סך הכל כיהן במשך שתים עשרה שנים ושלושים ותשעה ימים. התיקון ה־20 לחוקת ארצות הברית, שאושרר ב־1933, העביר את יום ההשבעה מ־4 במרץ ל־20 בינואר. השבעתו ב־1937 התרחשה בתאריך החדש. כתוצאה מכך, כהונתו הראשונה נמשכה רק 1,418 ימים, ארבעים ושלושה ימים פחות מכהונה רגילה. בעת השבעתו של רוזוולט לתפקיד הנשיא ה־32, היה ברור לכול כי ארצות הברית נמצאת בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה. חקלאים מצאו עצמם במצוקה קשה בעקבות ירידה חדה במחירי הירקות והפירות, הייצור צנח ביותר ממחצית וכך גם התוצר הלאומי הגולמי, שיעור האבטלה עמד על 25 אחוזים מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בהקמת עסקים חדשים התכווצו בקרוב ל־85 אחוזים. משבר הבנקים המשיך להחריף, וכשני מיליון אמריקאים, שהיוו קרוב לשני אחוזים מכלל האוכלוסייה באותה תקופה, הפכו לחסרי בית.
רוזוולט פנה לטפל במשבר, וכבר בעת נאום ההכתרה שלו התייחס לחששות הציבור מן השפל המתמשך באומרו את המשפט שהיה למטבע לשון ברבות השנים: . רוזוולט האשים את הבנקאים ובעלי ההון, וטען כי רדיפתם אחר רווחים קלים היוותה את אחד הגורמים להתמוטטותה של הכלכלה. רוזוולט פנה גם לציבור ואישש את הבטחת הבחירות שלו – להוציא את תוכנית "הניו דיל" לפועל במהירות האפשרית.
בעת כהונתו מינה הנשיא רוזוולט שמונה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, יותר מכל נשיא אחר מלבד ג'ורג' וושינגטון, שמינה עשרה. בשנת 1941, שמונה מתוך תשעת השופטים בבית המשפט העליון היו מינויים של רוזוולט.
כהונה ראשונה
המשימות בפניהן ניצב ממשל רוזוולט ביומו הראשון היו ברורות וכללו: הקטנת שיעור האבטלה, חיזוק הבנקים, הורדת עלות המחיה, הגדלת ההשקעות והרחבת הסחר הבינלאומי. פעולתו הראשונה של רוזוולט, מיד עם כניסתו לתפקיד, הייתה טיפול בבעיית "פניקת הבנקים" שהחלה להתפשט בכל רחבי המדינה. כ־32 מדינות סגרו את הבנקים שלהן, בנוסף למחוז קולומביה. הפדרל ריזרב בניו יורק לא הצליח להיפתח לאחר שלקוחות מבוהלים משכו סכומים גדולים מתוכו.
התוכנית של רוזוולט כללה הקלה – לעשרות מיליוני האמריקנים המובטלים; שיקום – לכלכלה המידרדרת; ורפורמה – תיקונים בכלכלה האמריקנית, ובעיקר במערכת הבנקאות והכספים. בתוכנית הרדיו שיחות ליד האח, הוא הציג את הצעותיו ישירות לציבור.
הניו דיל הראשון (1933–1934)
במאה הימים הראשונים בתפקידו, התמקד רוזוולט בהקלה מידית. מ־9 במרץ עד 16 ביוני, העביר מספר חסר תקדים של חוקים, כשהוא מסתמך על הרוב שהדמוקרטים זכו לו בקונגרס. רוזוולט הסתמך על יועציו האקדמיים ועל סנאטורים בולטים, שטענו שהשפל נגרם מפני שהאנשים לא השקיעו או קנו דברים מתוך חשש.
בנושא הבנקים, כינס רוזוולט מושב מיוחד של הקונגרס, ובו העביר הקונגרס חוק חירום לבנקים. החוק היה השלב הראשון בדרך לשיקום. כדי להחזיר את ביטחון הציבור בבנקים, חתם רוזוולט על חוק גלאס־סטיגל, שהקים את התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות, שיפקח על ההפקדות בבנקים.
אחרי שיושבה בעיה ראשונית זו, פנה רוזוולט לבניית תוכניותיו הכלכליות במפורט. נאמן להבטחת הבחירות שלו, ובעזרת הצוות שלצידו, שכונה "טראסט המוחות" (Brain Trust), יועצים ואנשי אקדמיה כגון ריימונד מולי והכלכלן רקספורד גאי טגוול, החל רוזוולט להאיץ בקונגרס, וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים שביססה את "הניו דיל". חוקים רבים הביאו להקמת גופים ממשלתיים שנועדו להוציא את ארצות הברית מהשפל. בנושא השיקום, המשיך רוזוולט את תוכניותיו של הובר למובטלים תחת שם חדש: מנהל השיקום הלאומי. הרשות האהודה ביותר בקרב הציבור ולדעתו של רוזוולט הייתה חיל השימור האזרחי, שהעסיק 250,000 נערים מובטלים לצורך עבודה בפרויקטים כפריים.
הקונגרס העניק לוועדת הסחר הפדרלית סמכויות חדשות וסיפק הקלות במשכנתה למיליוני חקלאים ובעלי בתים. רוזוולט הרחיב את הרשות שהקים הובר, איגוד המימון השיקומי, והפך אותו למקור מרכזי למימון תעשיות ומסילות ברזל. רוזוולט הקדיש מאמץ לנושא השיקום החקלאי והקים את מנהל התיאום החקלאי, שניסה לשמור על מחירים גבוהים בכך ששילם לחקלאים על מנת שישמידו יבולים.
הרפורמה בכלכלה הייתה מטרת חוק השיקום התעשייתי הלאומי (National Industrial Recovery Act) שעבר ב־1933. החוק כונן את "מינהל השיקום הלאומי" (National Recovery Administration), וניסה לעצור את התחרות בין חברות ועסקים על ידי כבילתם לכללים קבועים שנגעו למחירי מכירה מינימליים, הגבלת הייצור, והסכמה שלא להתחרות האחד בשני. התעשיינים המובילים נאלצו להעלות שכר כדי לאשר את התוכנית שתהיה לטעמם. החוק עודד איגודי עובדים וביטל חוקים נגד מונופולים. ב־27 במאי 1935 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית שהתוכנית אינה חוקתית. התוכנית לא הייתה פופולרית מתחילתה ונחלה כישלון חרוץ. ב־1933, חוקי בנקים חדשים עברו. ב־1934, הוקמה הרשות לניירות ערך (Securities and Exchange Commission), שנועדה להסדיר את פעולתן של הבורסות האמריקאיות ולמנוע את הישנות המשבר. בראש הרשות הוצב תורם מרכזי למסע הבחירות, ג'וזף קנדי.
רוזוולט רצה להנהיג שכר מינימום, בטענה שלשום עסק שמשלם פחות משכר הולם לעובדיו אין זכות להתקיים. הייתה זאת הרפורמה המשמעותית האחרונה בניו דיל.
את השיקום הוביל רוזוולט בעזרת השקעות פדרליות. מנהל השיקום התעשייתי הלאומי השקיע 3.3 מיליארד דולרים במנהל עבודות ציבוריות, כדי להתניע את הכלכלה. הוא גם הקים את רשות עמק טנסי (Tennessee Valley Authority), שהייתה החברה הממשלתית ורשות התכנון הגדולה ביותר בארצות הברית עד היום. הרשות בנתה סכרים ותחנות כוח, הגנה מפני שיטפונות, והפכה את החקלאות בעמק טנסי מוכה העוני למודרנית. בנוסף, ביטל הממשל בראשות רוזוולט את חוק היובש, ובכך הגדיל את ההכנסות ממסים.
אחת הפעולות הכלכליות הזכורות ביותר של רוזוולט התרחשה ב־5 באפריל 1933 עת הוציא הכרזה ההופכת החזקת זהב לבלתי חוקית: כל אדם שהחזיק במטבעות או מטילי זהב היה חייב להעבירם לידי הממשלה בתמורה לכסף מזומן. הצעד היה שנוי במחלוקת, שכן מעשית, הייתה פעולה זו שקולה להפקעת הזהב שבידי האזרחים. ההשלכה המשתמעת הייתה נטישה של תקן הזהב, שכן המירות דולרים לזהב היא ביסוד התקן. מאוחר יותר באו תקנות שאסרו על תשלום חובות בזהב ושחררו את הממשל מחובתו לשלם בזהב. החוק נועד לשחרר את הכלכלה מפני הדפלציה.
רוזוולט ניסה למלא את הבטחת הבחירות שלו, והביא גם לקיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה. הוא הקטין את תקציב הביטחון מ־752 מיליון דולר ב־1932 ל־531 מיליון ב־1934, וקיצץ 40% מההטבות ליוצאי צבא בכך שהסיר 500,000 יוצאי צבא ואלמנות מזכאות לפנסיה והקטין את ההטבות לשאר, ובנוסף קיצץ במשכורות העובדים הממשלתיים והקטין השקעות במחקר ובחינוך. המחאה המאורגנת של יוצאי הצבא הובילה להחזרת ההטבות ב־1934, אולם רוזוולט מנע מהם לקבל בונוס במזומן. הקיצוצים בהטבות לא שרדו, וביוני 1933 החזיר רוזוולט 50 מיליון דולרים לתקציב הפנסיה, והקונגרס הוסיף עוד 46 מיליון דולר.
יוצאי הצבא הצליחו לזכות בהטבות שיועדו להגיע אליהם ב־1945, לאחר שהקונגרס ביטל את הוטו של הנשיא בינואר 1936. כ־2% מהתוצר נכנסו לכלכלה, והתניעו אותה.
ב־23 במרץ 1933, חתם רוזוולט על חוק שהתיר צריכה של משקאות חריפים עם 3.2% אלכוהול. זאת לאחר העברת התיקון ה־21 לחוקת ארצות הברית, שאושרר מאוחר יותר באותה השנה.
הניו דיל השני
ממוזער|שמאל|רוזוולט חותם על חוק הביטוח הלאומי ב־14 באוגוסט 1935
בעקבות הבחירות לקונגרס ב־1934, שבהן זכתה המפלגה הדמוקרטית ברוב מכריע בשני בתי הקונגרס, החל ממשל רוזוולט בפעילות חקיקתית ומנהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו דיל השני. בין התוכניות המרכזיות בניו דיל השני נכללו: מינהל קידום העבודות (Works Progress Administration) שסיפק עבודה למיליוני אנשים, והפך לאחד הגופים הגדולים שהוקמו במסגרת הניו דיל. הגוף, בשיאו ב־1938, הצליח להוריד את האבטלה מ־20.6% ב־1933 ל־12.5% בלבד.
חוק הביטוח הלאומי (Social Security Act) שהעניק עזרה לכל אדם מעל גיל שישים וחמש באמצעות קצבה, ביטוח בריאות בסיסי, וסיוע תעסוקתי לנכה. הסנאטור רוברט וגנר הוביל לחוק שהפך לחוק יחסי עבודה לאומי (National Labor Relations Act) שבמסגרתו ניתנה למועסקים ממשלתיים הזכות להתארגן, להקים איגודים מקצועיים לנהל משא ומתן קולקטיבי ולשבות.
ממוזער|כרזה של רוזוולט שמקדמת את מדיניותו הכלכלית במהלך הבחירות של 1936.
בעוד שהניו דיל הראשון זכה לתמיכה רחבה, הניו דיל השני נחשב לפוגע בעסקים. הדמוקרטים השמרנים בהנהגת אל סמית' ו"ליגת החירות האמריקנית" השוו בין רוזוולט לבין קרל מרקס וולדימיר איליץ' לנין. אולם רוזוולט הוביל לזיהוי יריביו עם העשירים שהתנגדו לניו דיל, וחיזק את מעמדו. איגודי העובדים החדשים, שחוזקו בידי חוק וגנר, גדלו במיליונים והפכו לתומכים מרכזים של רוזוולט ב־1936, 1940 ו־1944.
כהונה שנייה
ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות ב־1936
בבחירות של 1936, תמך רוזוולט בתוכניות הניו דיל אל מול מושל קנזס, אלף לנדון, שקיבל את רוב תוכניות הניו דיל אולם טען שהוא היה עוין לעסקים ובזבזני. רוזוולט וגארנר השיגו 60.8% מהקולות וניצחו בכל המדינות פרט למיין ולורמונט. הדמוקרטים השיגו רוב גדול בקונגרס. רוזוולט זכה לתמיכה מצד דמוקרטים מסורתיים, חקלאים קטנים, הדרום הדמוקרטי הלבן, קתולים, מנגנונים פוליטיים בערים הגדולות, איגודי עובדים, שחורים בצפון (אלו שבדרום לא יכלו להצביע), יהודים, אינטלקטואלים וליברלים פוליטיים. קואליציית הניו דיל נותרה חזקה עד לשנות השישים.
בניגוד לכהונתו הראשונה, לא העביר רוזוולט יותר מדי חוקים משמעותיים בכהונתו השנייה. הוא העביר את חוק הדיור של 1937, חוק תיאום חקלאי שני, וחוק תקני עבודה הוגנים מ־1938, שהנהיג שכר מינימום והיה הרפורמה המשמעותית האחרונה בניו דיל. כשהכלכלה שוב החלה להידרדר ב־1937, ביקש רוזוולט מהקונגרס חמישה מיליארד דולרים למינהל קידום העבודות ולעבודות ציבוריות. הוא הצליח ליצור כ־3.3 מיליון משרות במנהל עד 1938. הפרויקטים שהנהיג המנהל היו בתי משפט ומשרדי דואר חדשים, מתקנים ותשתיות בפארקים לאומיים, גשרים ותשתיות חדשות בכל רחבי המדינה, וחפירות ארכאולוגיות. בנוסף העביר חוק חקלאים לאומי קבוע, ארגון מחדש של הממשל ותוכניות תכנון אזוריות.
חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית של רוזוולט הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית. בית המשפט העליון של ארצות הברית, שארבעה משופטיו היו שמרנים, ביטל את "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" ובשנים 1935 עד 1937 ביטל גם חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 כנגד 4, ואיים לבטל את "חוק הביטוח הלאומי" ואת "חוק יחסי עבודה לאומי". מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, יישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט", אך היא שירתה את מטרתו של רוזוולט – שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 4–5 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. החל מ־1937, החל בית המשפט לתמוך יותר בחקיקה הכלכלית, ורוב השופטים השמרניים כבר פרשו. עד 1941, שמונה מבין תשעת השופטים בבית המשפט העליון היו מינויים של רוזוולט. מתוכם רק שניים נשארו בבית המשפט לאחר מותו.
רוזוולט זכה לתמיכה מאיגודי העובדים החדשים, אולם התנגדותם לפדרציה האמריקנית לעבודה ולקונגרס הארגונים התעשייתיים פגעה בתמיכה שלו. המפלגה נחלשה בקרב הפועלים בין 1938 ל־1946.
מדיניות כלכלית
ההוצאה הממשלתית עלתה מ־8% מהתוצר תחת הובר ב־1932 ל־10.2% מהתוצר ב־1936. החוב הלאומי, כאחוז מהתוצר, הוכפל תחת הובר, ועלה מ־16% עד ל־40% מהתוצר בתחילת 1933. הוא נותר קרוב ל־40% עד לסתיו 1941, ואז החל לגדול כתוצאה מהמלחמה.
ממוזער|upright=1.4|שמאל|שיעור האבטלה בארצות הברית בין 1910 ל־1960, כששנות השפל הגדול (1929–1939) מודגשות.
כמה כלכלנים, בעיקר ג'ון מיינרד קיינס הבריטי, המליצו ליצור גירעון שיאושש את הכלכלה. התוצר ב־1936 היה גבוה ב־34% מ־1932 וב־1940, לקראת המלחמה, היה גבוה יותר ב־58%. כלומר, הכלכלה גדלה ב־58% במהלך תקופת רוזוולט, בשנות השלום, ועד 1945, במלחמה, גדלה ב־56%.
האבטלה צנחה באופן דרסטי בכהונתו הראשונה של רוזוולט, מ־25% כשנכנס לתפקיד עד ל־14.3% ב־1937. לעומת זאת, ב־1938 היא עלתה ל־19%, וירדה ל־17.2% ב־1939. האבטלה צנחה שוב ל־14.6% ב־1940 ולבסוף צנחה ל־1.9% ב־1945, במלחמה. מספר המועסקים בכהונתו עלה ב־18.31 מיליון, והעלייה השנתית בשיעור העבודות הסתכמה ב־5.3% בממוצע בשנה. ב־1944, בנאום מצב האומה, טען שזכויות כלכליות בסיסיות הן מגילת זכויות שנייה.
ממוזער|רוזוולט הכריז על תוכניתו למגילת זכויות כלכליות בנאום מצב האומה, ששודר ב־11 בינואר 1944.
רוזוולט לא העלה את מס ההכנסה לפני המלחמה. לעומת זאת, מיסים על השכר הונהגו כדי לממן את הביטוח הלאומי ב־1937. הוא גם שכנע את הקונגרס להשקיע יותר כסף בתוכניות רבות שלא היה להן תקדים בתולדות המדינה. בגלל הלחץ להשיג הכנסה במהלך השפל, רוב המדינות העלו והוסיפו מיסים, כולל מסי מכירה ומסי הכנסה. הצעתו של רוזוולט לגבות מס על חסכונות תאגידים הייתה שנויה במחלוקת בין 1936 ל־1937, והקונגרס דחה אותה. במהלך המלחמה הוא ניסה להגיע למס הכנסה גבוה יותר ליחידים (כולל שיעור מס שולי של 91%) ותאגידים ולהגביל את שכר הבכירים. הוא גם פרסם צו נשיאותי באוקטובר 1942, שהקונגרס ביטל, שהעלה את שיעור המס השולי על משכורות שמעל 25,000 דולר (לאחר מס) ל־100%, וכך הגביל את המשכורות ל־25,000 דולרים (שווה ערך ל־366,000 דולרים כיום). כדי לממן את המלחמה, הקונגרס לא רק הרחיב את בסיס המס כדי שכמעט כל עובד ישלם מס, אלא גם הנהיג ניכוי מס במקור ב־1943.
שימור וסביבה
רוזוולט התעניין במשך שנים באיכות הסביבה ובשימור. הוא התעניין ביערנות בשטחי המשפחה שלו. כמושל וכנשיא, הנהיג פרויקטים רבים לשימור, בשם הגנת הסביבה. הוא הושפע בעיקר מבן דודו תאודור. אף על פי שלא היה בליין או ספורטאי כמו בן דודו, הוא ביצע תוכניות שימור לאומי כמוהו. הוא יצר מאה וארבעים שמורות טבע (בעיקר לציפורים) והקים עשרים ותשעה יערות לאומיים ועשרים ותשעה פארקים לאומיים. חזונו היה לפעול לשימור כל היערות הקיימים וליצור חדשים. כנשיא היה פעיל בהרחבת, מימון וקידום תוכנית היערות והפארקים הלאומיים. ברשויות שהקים במהלך הניו דיל, השתמש לצורך שיפור התשתיות. ב־1930 ביקרו ביערות כשלושה מיליון מבקרים בשנה. ב־1939, המספר כבר היה 15.5 מיליון.
חיל השימור האזרחי הרחיב את תחומי אחריותו לפרויקטים של איכות הסביבה. במשך שתים עשרה שנים, הועסקו כ־3.4 מיליון צעירים, שבנו 13,000 שבילים, שתלו שני מיליארד עצים ושיפרו כ־201,168 קילומטרים של דרכי עפר. לכל מדינה היו פארקים משלה, ורוזוולט וידא שחיל השימור ישפר אותם. הוא מימן מערכת של סכרים שתוכל לשלוט בשיטפונות, לייצר חשמל, ולגרום למודרניזציה בקהילות הכפריות שנפלו בסמכותה של רשות עמק טנסי. בניית הסכרים ספגה ביקורת בטענה שהיא הייתה כנגד איכות הסביבה.
מדיניות חוץ
תחת הנשיא וודרו וילסון, נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בצד ההסכמה המשולשת, אולם דחיית הסכם חבר הלאומים ב־1919 סימנה את תחילת מדיניות הבדלנות. למרות הרקע שלו כתומך בוילסון, הוא ומזכיר המדינה של ארצות הברית, קורדל הול, ניסו למנוע פגיעה בבדלנות. רוזוולט תמך בסחר חופשי והתנגד לאימפריאליזם. אחת ממטרותיו הייתה סיום הקולוניאליזם האירופאי.
השפל הגדול בארצות הברית החל כאירוע מקומי, אך השפעותיו ניכרו במהירות בכל העולם והניעו משבר כלכלי עולמי שבעקבותיו כונסה ועידה כלכלית בינלאומית בלונדון ב־1933. ארצות הברית השתתפה בוועידה, אולם כאשר הנציגים ניסו להגיע להסכמה על תוכנית בינלאומית לפתרון המשבר, הודיע רוזוולט במפתיע כי הוא אינו מכיר בוועידה, ודחה כל ניסיון להגיע להסכם שיחייב את ארצות הברית באופן שימנע ממנו לפעול ביד חופשית. בעקבות דבריו של רוזוולט הפכה הוועידה לריקה מתוכן, ובסופו של דבר התמוטטה. הצהרתו של רוזוולט הייתה המשך ישיר למדיניות הבדלנות ששלטה בארצות הברית מאז המאה ה־19, ובאה לידי ביטוי מיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מאז דחה הקונגרס את הצטרפותה של ארצות הברית לחבר הלאומים בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, נמנעה ארצות הברית מלנקוט עמדה בעימותים ובמחלוקות בינלאומיות. רוזוולט נזהר מאוד לשמור על מדיניות זו, שזכתה לתמיכה רחבה בציבור ובכל קצות הקשת הפוליטית.
עם כניסתו לתפקיד הוא הגה את מדיניות השכן הטוב, שנועדה לצמצם לאפס את התערבותה של ארצות הברית בענייניהן של מדינות אמריקה הלטינית שהיו תחת השפעתה מאז המאה ה־19. מאז הנהגת דוקטרינת מונרו ב־1823, נחשב האזור לאזור השפעה אמריקני. תחת מדיניות זו נסוגו כוחות הצבא האמריקני מהאיטי, והסכמים חדשים שנחתמו עם קובה ופנמה ביטלו את מעמדן כמדינות חסות של ארצות הברית. בדצמבר 1933 חתם על אמנת מונטווידאו על הזכויות והחובות של מדינות, שביטלה את הזכות להתערב בענייני מדינות אמריקה הלטינית.
שמאל|ממוזער|220px|מדינות בהן ביקר רוזוולט במהלך כהונתו
עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב־1933 ופלישת איטליה לאתיופיה ב־1935 הביאו לחיזוק התנועה הבדלנית בארצות הברית. שיאה של גישה זו היה בקבלתם של חוקי הנייטרליות. הרוחות באירופה סערו עם התחמשותה מחדש של גרמניה הנאצית, מלחמת האזרחים הספרדית בה תמכו גרמניה ואיטליה בכוחותיו הלאומניים של הגנרל פרנקו, ונראה היה כי מלחמה חדשה היא בלתי נמנעת. ב־1936, חתמו גרמניה ויפן על הסכם אנטי־קומינטרן, אולם לא תיאמו אסטרטגיות. בינתיים העביר הקונגרס סדרה של חוקים שאסרו על העברת סיוע צבאי מארצות הברית לכל מדינה הנמצאת בעיצומה של לוחמה פעילה. החוק לא הבדיל בין תוקפן למתגונן, ולמעשה הפעיל את אותן סנקציות נגד שני הצדדים. רוזוולט התנגד נחרצות לחוק זה, שמנע ממנו לסייע למדינות ידידותיות כנגד תוקפנות, אך בגלל הלחץ הציבורי בעד החוק, תמך בו. זאת בעוד שהדיקטטורים באירופה ובאסיה החלו להתכונן למלחמת העולם השנייה. כשיפן פלשה לסין ב־1937, נטתה דעת הקהל לסין, ורוזוולט מצא כמה דרכים לעזור לה. בינתיים, הנהיג תוכנית לבניית צוללות שיוכלו לחסום את יפן.
שמאל|ממוזער|240px|רוזוולט עם וינסטון צ'רצ'יל על סיפון אה"מ פרינס אוף ויילס, בעת פגישתם הסודית עבור השיחות ב־1941 ליצירת האמנה האטלנטית
בזמן שאירופה ניסתה למלא אחר דרישותיה הטריטוריאליות ההולכות וגדלות של גרמניה הנאצית, הודיע רוזוולט כי הוא לא יצטרף למלחמה נגדה וכי ארצות הברית תישאר נייטרלית בכל מצב שיהיה. עם חתימת הסכם מינכן, שלח רוזוולט לנוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה ואחד מחותמי ההסכם, איגרת בת שתי מילים: "איש טוב". רבים רואים בצמד מילים זה הבעת תמיכה במדיניות הפייסנות בעוד קיים מיעוט הטוען את ההפך. רוזוולט סירב לפעול לטובת צ'כוסלובקיה והבהיר שארצות הברית תישאר נייטרלית. באביב 1939, אישר לצרפתים להזמין נושאות מטוסים אמריקניות, שלא הצליחו להגיע לשם בזמן לאחר נפילת צרפת ב־1940, ולכן מכר אותן לבריטים.
באוגוסט 1939, שלחו לאו סילארד ואלברט איינשטיין את מכתב איינשטיין־סילארד לרוזוולט, בו הזהירו את ארצות הברית מפני תוכנית גרמנית לפיתוח נשק גרעיני. סילארד הבין שתגלית הביקוע הגרעיני תוכל ליצור תגובת שרשרת גרעינית שתיצור נשק להשמדה המונית. רוזוולט הקים בתגובה את הוועדה המייעצת לאורניום, שלבסוף החלה בפרויקט מנהטן, שיצר את הנשק הגרעיני הראשון.
פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא את רוזוולט לשנות את מדיניותו. נאמן להבטחתו, נמנע מלצרף רשמית את ארצות הברית למלחמה, אך עם זאת היה נחוש לעזור לבריטים במלחמתם נגד הנאצים. בעוד מרבית הקולות בארצות הברית המשיכו לקרוא לבדלנות, החל רוזוולט בהתכתבות חשאית עם וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה החדש, בניסיון למצוא דרכים לסייע לבריטניה שמשאביה הידלדלו במהירות. כיבושן המהיר של מדינות סקנדינביה ומערב אירופה בידי גרמניה הנאצית הביא לשינוי ראשון בדעת הקהל בארצות הברית ולסדק ראשון בחזית הבדלנית. נפילת צרפת וכיבוש פריז גרמו לזעזוע עמוק בחברה האמריקנית, ולהחלשה משמעותית נוספת של הקולות הבדלניים במדינה. רוזוולט ניצל את ההזדמנות והגה את תוכנית "השאל־החכר", שבעקבותיה החלה ארצות הברית להעביר כמויות גדולות של אספקה וציוד צבאי לבריטניה בתמורה להלוואות ולזכויות נוכחות אמריקאית בבסיסים צבאיים בריטיים. ככל שהמשיכה והתקדמה הלחימה באירופה, החל רוזוולט להאמין בחשאי כי לארצות הברית לא תהיה בסופו של דבר ברירה אלא להצטרף למלחמה.
בריטניה ומושבותיה הפכו לכוח הבודד שלחם מול גרמניה בין 1940 ל־1941. בספטמבר 1940, חתמו גרמניה, יפן ואיטליה על ההסכם התלת־צדדי, ונודעו כמדינות הציר. רוזוולט, שלא רצה בתבוסת בריטניה, ניצל את השינוי בדעת הקהל. הציבור דרש הגדלת תקציב הביטחון, אף על פי שלא הייתה הסכמה בנוגע למידת ההתערבות האמריקנית. ביולי 1940, מינה שני מנהיגים רפובליקניים שצידדו בהתערבות, פרנק נוקס והנרי סטימסון, לתפקיד מזכירי הצי והמלחמה. שתי המפלגות תמכו בהגדלת הצבא, אולם הבדלנים הזהירו מפני מלחמה בלתי נחוצה.
רוזוולט השתמש בכריזמה שלו כדי להשיג תמיכה במעורבות בינלאומית. הוא טען שעל אמריקה להיות "מחסן הנשק של הדמוקרטיה". ב־2 בספטמבר 1940, הודיע שהוא מתנגד לחוקי הנייטרליות. הוא העניק 50 משחתות אמריקניות ממלחמת העולם הראשונה לבריטניה.
במדיניות חוץ, התייעץ רוזוולט עם הארי הופקינס, יועצו הבכיר. הם חשבו על דרכים יצירתיות לסייע לבריטניה ללא מלחמה. עד לסוף 1941, סירב רוזוולט לשלוח ספינות אמריקניות שיסייעו לבריטניה, והתעקש לשלוח אותן לסיורי ביטחון במערב האוקיינוס האטלנטי.
בחירות 1940
ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות של 1940
כהונתו של רוזוולט עמדה בפני סיום ב־1940. לאחר שנבחר מחדש ברוב סוחף לכהונה שנייה ב־1936, היה ברור לכל כי תהיה זו כהונתו האחרונה של רוזוולט בתפקיד הנשיא. מאז שג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית, סירב לרוץ לכהונה שלישית ב־1796, נשמרה המסורת, ואף נשיא לא נבחר לכהונה שלישית מעולם. שני הנשיאים היחידים שניסו לזכות בנשיאות בפעם השלישית, יוליסס ס. גרנט ותאודור רוזוולט, זכו לגינויים חריפים. רוזוולט אמר תחילה כי אין בכוונתו לרוץ בפעם השלישית, אולם בעוד מדינות מערב אירופה החלו ליפול זו אחר זו לידי צבא הוורמאכט, הוא הגיע למסקנה כי רק ביכולתו להוביל את המדינה בתקופה קשה זו. רוזוולט לא בטח מספיק באף אדם כדי להעביר לידיו את שרביט המנהיגות, ולכן שאף לזכות בכהונה שלישית. המכשול היחיד שעמד בדרכו היה, כיצד לזכות בכך ללא קבלת ביקורת מבית כפי שקרה בעבר. בצעד אסטרטגי נועז, הצליח רוזוולט לגרום ליריבים בולטים בתוך מפלגתו שלא להתמודד נגדו על המועמדות לתפקיד. הוא גם העביר את ועידת המפלגה הדמוקרטית לשיקגו שם ידע כי יזכה לתמיכה גדולה. האהדה הרבה שרכש במהלך שנות נשיאותו פעלה לטובתו, ובוועידה עצמה נבחר להיות מועמדה של המפלגה ברוב גדול, לקול הקהל שצהל "אנו רוצים את רוזוולט, העולם רוצה את רוזוולט". רוזוולט זכה לתמיכת 946 צירים בסיבוב הראשון. סגן הנשיא החדש היה הנרי וולאס, אינטלקטואל ליברל שהיה מזכיר החקלאות.
בעת מערכת הבחירות, הצהיר רוזוולט כי לא ישלח נערים אמריקנים להילחם במלחמות זרות, ועל בסיס הצהרה זו נבחר מחדש בבחירות לנשיאות, שנערכו בנובמבר 1940. הוא ניצח את המועמד הרפובליקני ונדל וילקי, ברוב של 55% מהקולות וזכה באלקטורים של 38 מדינות מתוך 48. מאוחר יותר הצטער רוזוולט על מתן הצהרה נחפזת כל כך. מיד עם היבחרו הורה על התחמשות מסיבית של צבא ארצות הברית, למורת רוחם של הבדלנים בהנהגת צ'ארלס לינדברג, שקראו לרוזוולט מחרחר מלחמה חסר אחריות.
כהונה שלישית
כהונתו השלישית של רוזוולט נשלטה בידי מלחמת העולם השנייה. רוזוולט החל בחימוש מחודש ב־1938, למרות התנגדות מצד סנאטורים כמו רוברט טאפט. ב־1940, שתי המפלגות תמכו בהגדלת הצבא והצי. רוזוולט החל לנקוט בעמדה נוקשה כלפי הנאציזם, והחל בפיתוח דוקטרינה מדינית חדשה. באחד מנאומיו לעם האמריקני אמר כי הוא מאמין שארצות הברית צריכה להיות "ארסנל הדמוקרטיה", ולהגן על מדינות חופשיות מפני תוקפנות הטוטליטריזם. שבוע מאוחר יותר נשא את נאום ארבע החירויות שבו קרא לשאוף ליצירת עולם המבוסס על ארבע חירויות של חופש הביטוי, חופש הדת והפולחן וחירות ממחסור ופחד. רוזוולט החל להבין יותר ויותר כי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה מהוות סכנה לא רק לשלום באירופה אלא לעולם כולו, אולם נראה היה כי הוא נמצא בדעת מיעוט. קולם של הדוגלים באי התערבות במלחמה המשיך להישמע באופן בולט וחזק, ולרוזוולט לא הייתה ברירה אלא להסתפק בשמירה על מוכנות הצבא ומתן סיוע צבאי גדול לבעלות הברית מצד אחד, והקפדה על עקרונות הבדלנות מאידך.
לפני המלחמה
שמאל|ממוזער|230px|רוזוולט מקבל את נשיא הפיליפינים בוושינגטון, מאי 1942
כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ביוני 1941, הסכים רוזוולט להרחיב את תוכנית השאל־החכר גם לסובייטים. הוא התחייב לבעלות הברית ב"סיוע מלא ללא כניסה למלחמה". מאוחר יותר באותה השנה, ירתה צוללת גרמנית על משחתת אמריקנית, ורוזוולט הכריז שהצי האמריקני ילווה את ספינות בעלות הברית אל המזרח הרחוק, כשבריטניה תתקוף ספינות גרמניות אם יכנסו לאזור השיט האמריקני. באופן מעשי, הוא הכריז על מלחמת צוללות מול הגרמנים, בה תמכו כשני שלישים מהציבור.
עד 1941, תוכניתו של רוזוולט ל"סיוע מלא ללא כניסה למלחמה" הצליחה מעל המצופה. חיל הים האמריקני ליווה ספינות אספקה לבריטניה, נושאות מטוסים אמריקניות העבירו מטוסי קרב בריטיים בין נקודות לחימה שונות, וספינות הצי המלכותי הבריטי תוקנו בבסיסים אמריקניים. ב־14 באוגוסט 1941, נפגש רוזוולט בסודיות עם וינסטון צ'רצ'יל על סיפונה של אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי, והשניים חתמו על מה שנודע בשם האמנה האטלנטית. האמנה הייתה למעשה הצהרת עקרונות משותפת למען השלום, והיוותה צעד נוסף בהתקרבות בין המדינות והתחייבות מוסרית של ארצות הברית להצטרף למלחמה. רוזוולט הורה למזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, להתחיל בהכנות לוגיסטיות נרחבות לגיוס מיליוני חיילים אמריקנים ולמעורבות ארצות הברית במלחמה כוללת. בשלב זה הכל היה מוכן לכניסתה של ארצות הברית למלחמה מלבד עילה מתאימה שתהיה מקובלת גם על מחנה המתנגדים. עילה זו הגיעה בהפתעה עם המתקפה היפנית על פרל הארבור.
הקונגרס התווכח על שינוי חוקי הנייטרליות לאחר תקיפה גרמנית על נושאת מטוסים אמריקנית. התיקון החדש עבר על חודו של קול, ואפשר חימוש צי הסוחר.
בתפקידו כמנהיג ארצות הברית לפני המלחמה ובמהלכה, ניסה רוזוולט להימנע מטעויותיו של וילסון במלחמת העולם הראשונה. וילסון דרש נייטרליות במחשבה ובמעשים, ואילו רוזוולט הבהיר שהוא תומך בבריטניה. בניגוד להלוואות במלחמת העולם הראשונה, ארצות הברית העניקה סיוע לבעלות הברית ללא ציפייה לתשלום. וילסון לא הגדיל את התעשייה המלחמתית לפני הכרזת המלחמה, בניגוד לרוזוולט. וילסון חיכה להכרזת המלחמה כדי לגייס חיילים, ואילו רוזוולט החל בגיוס עוד ב־1940. וילסון לא הפך את ארצות הברית לבעלת ברית רשמית, אולם רוזוולט כן. וילסון לא נפגש עם מנהיגי בעלות הברית אולם רוזוולט כן. וילסון דרש מדיניות חוץ עצמאית, כתוכנית ארבע עשרה הנקודות, אולם רוזוולט דגל בשיתוף פעולה בינלאומי. ב־1917, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה. ב־1941, חיכה רוזוולט עד לתקיפה על פרל הארבור. וילסון סירב לשתף פעולה עם רפובליקנים, ואילו רוזוולט מינה רפובליקנים מובילים לתפקידים בכירים. וילסון סמך על הגנרלים הצבאיים במלחמה, ואילו רוזוולט היה זה שהחליט את ההחלטות החשובות. הוא דחה את רעיון שביתת הנשק ודרש כניעה חסרת תנאים.
המתקפה על פרל הארבור
שאיפותיה האימפרליסטיות של יפן הקיסרית הביאו לפלישתה לסין ולפתיחת מלחמת סין–יפן השנייה ב־1937, וזאת למורת רוחה של ארצות הברית. תוקפנותה של יפן פגעה באינטרסים של ארצות הברית, וגרמה להגברת המתיחות בין שתי המדינות בעלות איבה רבת שנים האחת לשנייה. פרישתה של יפן מחבר הלאומים וחתימתה על ההסכם התלת־צדדי, שהביא להצטרפותה לברית מדינות הציר, הוסיפה שמן למדורה, והיטתה את דעת הקהל בארצות הברית כנגדה. רוזוולט החל לראות ביפן איום משמעותי, ושאף לרסן את שאיפותיה האימפריאליסטיות. מלבד הצעדים המדיניים שביצע, הוא אישר גם אספקת ציוד צבאי לסין, במסגרת חוק השאל־החכר, בתקווה כי הדבר יסייע לה בהדיפת הפולש היפני והחלשתו.
במהלך שנת 1941 הגיעה המתיחות בין יפן לארצות הברית לשיא חדש ורוחות מלחמה החלו לנשב באוויר. ביולי של אותה שנה, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו־סין, החליטו רוזוולט וצ'רצ'יל על הטלת שורה של סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות והקפאת נכסים. רוזוולט האמין כי מעשים אלה יביאו לריסונה של יפן, אך הוא לא השכיל לחזות את ההשפעה הקיצונית שהייתה למהלכים אלה על הלך הרוח בהנהגה היפנית. יפן זעמה על התערבותה של ארצות הברית במה שנתפס אצלה כאינטרס לאומי. הסנקציות שהטילו ארצות הברית ובריטניה הביאו לפגיעה קשה בצבאה והביאו אותה למסקנה כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב, וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.
ימין|ממוזער|160px|הנשיא רוזוולט חותם על מסמך המכריז מלחמה נגד יפן
שמאל|ממוזער|255px|הנשיא רוזוולט בעת נאומו מול שני בתי הקונגרס לאחר המתקפה
שמאל|ממוזער|250px|צ'יאנג קאי שק, רוזוולט וצ'רצ'יל בוועידת קהיר, נובמבר 1943
שמאל|ממוזער|250px|"שלושת הגדולים": צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין במהלך ועידת טהראן
בבוקר 7 בדצמבר, הפציצו מטוסי הצי הקיסרי היפני את כל בסיסי הגיס האווירי של צבא ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו־2,345 חיילים אמריקאיים נהרגו. מתקפת הפתע היפנית שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, וחיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. לאחר המתקפה, כבש הצבא היפני את גואם, וייק, הונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה, בורמה וסינגפור.
יום לאחר המתקפה, נשא רוזוולט את "נאום הקלון" בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס שבו כינה את מתקפת הפתע היפנית . המתקפה תפסה בהפתעה את הציבור בארצות הברית, ועוררה זעם עצום בכל רחבי המדינה. קריאות לנקמה הגיעו מכל הפלגים, החזית הבדלנית התפרקה כליל, והמדינה כולה התאחדה סביב מנהיגותו של רוזוולט שהכריז על מלחמה כוללת נגד האימפריה היפנית. ב־11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר המתקפה, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, בנות בריתה של יפן, מלחמה על ארצות הברית. לאחר למעלה משנתיים, נכנסה ארצות הברית עמוק לתוך הבוץ של מלחמת העולם השנייה.
ישנם כותבים אשר טוענים כי רוזוולט וחברי ממשל היו מודעים מראש לתקיפה היפנית בפרל הארבור, ונתנו לה להתרחש כדי להוביל את ארצות הברית למלחמה. טענות אלו נחשבות כתאוריית קשר על ידי רוב ההיסטוריונים.
ימין|ממוזער|מפת הכיבושים היפניים עד אמצע 1942|300px
לאחר ההתקפה על פרל הארבור, וכיבוש הפיליפינים, קטעה יפן את מסלול האספקה לסין. רוזוולט נפגש עם צ'רצ'יל בסוף דצמבר ותכנן ברית רחבה בין ארצות הברית, בריטניה, סין וברית המועצות. הברית כללה את תוכניתו של צ'רצ'יל לפלוש לצפון אפריקה (מבצע לפיד) ותוכנית של גנרלים אמריקניים לפלוש למערב אירופה, בעיקר לגרמניה (מבצע סלדג'האמר). בנוסף נוצר הסכם ליצור פיקוד ריכוזי התקפי שיורכב מנציגים אמריקניים, בריטים, הולנדיים ואוסטרליים, שיוכלו להציל את סין ולנצח את יפן. בערב השנה החדשה של 1942, הכריזו צ'רצ'יל ורוזוולט על שיתוף פעולה מלא, שייצג עשרים ושש מדינות שהתנגדו להסכם התלת צדדי.
מעצר היפנים, האיטלקים והגרמנים
כשהמלחמה החלה, הסכנה שבתקיפה יפנית הובילה ללחץ להעביר אנשים ממוצא יפני שגרו באזורי החוף. הלחץ גבר בגלל חבלות וטרור. ב־19 בפברואר 1942, נאלץ רוזוולט לחתום על צו שהעביר ממקומם מאות אלפי מהגרים יפניים מדור ראשון, שלא הייתה להם אזרחות, וילדיהם, בעלי האזרחות הכפולה. הם נאלצו לוותר על רכושם ועסקיהם, והועברו למחנות מעצר שנבנו במקומות לא ראויים למגורים. לאחר שגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית הכריזו מלחמה על ארצות הברית בדצמבר, 1941, רוזוולט נאלץ גם לעצור אזרחים גרמניים ואיטלקיים ללא אזרחות אמריקנית.
מלחמת העולם השנייה
רוזוולט רצה בפעולת תגמול מהירה על המתקפה היפנית, ודרש את הפצצת יפן עצמה במהירות האפשרית. בקשתו מולאה עם יציאתה לפועל של הפשיטה של דוליטל, מספר חודשים לאחר מכן. הפשיטה הייתה זריקת מרץ לציבור האמריקאי והביאה להרמת המורל הצבאי. אולם למרות זעמו על יפן, החליט רוזוולט כבר בתחילת המלחמה, לרכז את מרב המאמצים בחזית האירופית מתוך הערכה כי האיום הממשי האמיתי נובע מגרמניה הנאצית, והכנעתה תוביל בסופו של דבר גם לניצחון על יפן. בדיונים שהתקיימו בין "שלושת הגדולים" רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין הוחלט כי ארצות הברית ובריטניה ירכזו את מרב מאמציהם בזירת צפון אפריקה ובזירת האוקיינוס השקט בעוד שברית המועצות תמשיך להילחם בחזית המזרחית. "שלושת הגדולים" בצוותא עם צ'יאנג קאי שק, מנהיג הרפובליקה הסינית, המשיכו לתאם ביניהם את אסטרטגיית המלחמה, בסדרה של ועידות מתוקשרות שהתקיימו לסירוגין לכל אורך המלחמה. בין היתר הורה רוזוולט על הקמת המשרד לשירותים אסטרטגיים ומינה את ידידו ויליאם ג'יי. דונובן לעמוד בראשו.
ב־1942 חל מפנה במלחמה לטובת בעלות הברית. כוחות בריטים ואמריקאים נחלו הצלחה בכמה זירות עיקריות שהסבו נזק רב ואבדות כבדות למדינות הציר. הוורמאכט נחל הפסד צורב בקרב אל־עלמיין השני והרוסים ניצחו בקרב סטלינגרד והחלו בהדיפת כוחות מדינות הציר. גם בחזית האוקיינוס השקט חל מפנה כשארצות הברית ניצחה בקרב מידוויי. בעקבות נטיית המלחמה לטובת בעלות הברית, החלו להופיע חילוקי דעות אסטרטגיים בין בעלות הברית, שנסובו סביב נושא הפלישה לצרפת ופתיחת חזית שנייה באירופה. סטלין דרש להוציא את הפלישה לפועל במהירות כדי להסיט את הוורמאכט לחזית השנייה ולהקל על הצבא האדום שהיה מותש וספוג אבדות. צ'רצ'יל העדיף קודם פלישה לאיטליה הפאשיסטית, שלהערכתו הייתה נקודת תורפה של הרייך השלישי ובמבצע לפיד נחתו כוחות בעלות הברית בצפון אפריקה.
בינואר 1943 כינס צ'רצ'יל את ועידת קזבלנקה בהשתתפות צ'רציל ורוזוולט. סטלין הוזמן גם הוא, אך לא הגיע. בוועידה זו הסכימו בעלות הברית להמשיך לתת דגש ללחימה באגן הים התיכון. בפגישה זו רוזוולט גם תמך באנרי ז'ירו כמנהיג של צרפת החופשית במקום הגנרל שארל דה גול.
רבים בהנהגה הצבאית בארצות הברית היו בדעתו של סטלין, והאמינו כי פלישה לצרפת תביא לסיום מהיר של המלחמה. למרות זאת, רוזוולט תמך בתוכניתו של צ'רצ'יל, ובקיץ של שנת 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה וממנה פלשו לאיטליה עצמה. הקרב שהתפתח היה קשה מאוד ונמשך למעלה משנה וחצי. בוועידת טהראן, שהתקיימה בסוף אותה שנה, הוחלט סופית לרכז את מרב המאמצים בפתיחת חזית שנייה בצרפת. רוזוולט הבטיח לסטלין להביא להאצת ההכנות למבצע ולהוציאו לפועל במהירות האפשרית.
לקראת בוא הקיץ בשנת 1944 תמו ההכנות למבצע. רוזוולט בחר בגנרל דווייט אייזנהאואר על פני ג'ורג' מרשל לעמוד בראש כוח הפלישה המשותף של בעלות הברית. הפלישה קיבלה את הקוד מבצע אוברלורד ויצאה לפועל ב־6 ביוני 1944 בנחיתתם של למעלה מ־300 אלף חיילי בעלות הברית בחופי נורמנדי, במה שנחשב לפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה. עם שוך הקרבות הראשונים ברור היה כי המבצע נחל הצלחה רבה. גרמניה אולצה לפצל את כוחותיה לשניים דבר שהחליש את כושר עמידתה. בעלות הברית השתלטו על חופי צרפת והחלו בהדיפת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה אט אט מאירופה. בשלב זה ניצחונן של בעלות הברית היה ברור לכול, וזמנם של הרייך השלישי והאימפריה היפנית היה קצוב.
פרויקט מנהטן
ב־2 באוגוסט 1939 פנה אלברט איינשטיין במכתב אל רוזוולט, ובו התריע על יכולתה של גרמניה הנאצית לפתוח נשק גרעיני. בעקבות מכתב זה הורה הנשיא להגביר את המחקר בפיזיקה גרעינית. ב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון. רוזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. רק במאי 1942, חמישה חודשים לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה, קיבל רוזוולט החלטה להוציא את התוכנית אל הפועל בהיקף מלא. למטרה זו הוקם פרויקט מנהטן, שקיבל בהוראתו של רוזוולט הקצאת משאבים גדולה ועדיפות גבוהה, ובמסגרתו פותחו פצצות גרעיניות ששתיים מהן הוטלו על יפן עוד במהלך המלחמה.
כהונה רביעית וההידרדרות בבריאותו
שמאל|ממוזער|250px|סגן הנשיא היוצא ואלאס מימין, סגן הנשיא הנבחר הארי טרומן במרכז, והנשיא רוזוולט משמאל נוסעים יחדיו ברכב ב־10 בנובמבר 1944, שלושה ימים לאחר תום הבחירות
שמאל|ממוזער|250px|"שלושת הגדולים" בוועידת יאלטה
ימין|ממוזער|240px|רוזוולט נפגש עם אבן סעוד, מלך ערב הסעודית
בריאותו של רוזוולט החלה להידרדר במהירות החל מ־1940, ועד הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב־1944 הוא אובחן כסובל מבעיות בריאותיות רבות, שכללו לחץ דם גבוה, נפחת, טרשת עורקים ותעוקת לב. למרות זאת, מנהיגותו של רוזוולט בזמן המלחמה שימרה את הפופולריות שלו, ובניגוד לבחירות ב־1940, שבהן התמודדותו הייתה נושא שנוי במחלוקת, למעטים היה ספק הפעם כי רוזוולט ינסה לזכות בכהונה רביעית. לאורך כל מערכת הבחירות ניסו הרפובליקנים לנצל את בריאותו הרופפת, וטענו כי הוא חולה מדי ואינו כשיר לשמש כנשיא. חששות אלה לא היו רק נחלתם של הרפובליקאים, וגם קולות מתוך מפלגתו של רוזוולט הביעו דאגה שמא לא יחיה עד סיום כהונתו.
רק ביום האחרון של הוועידה הדמוקרטית , ב־21 ביולי 1944, הודיע רוזוולט סופית כי הסכים להיות המועמד מטעם הדמוקרטים לבחירות הקרובות וזכה ב־92% מהקולות. בהתאם לחוקת ארצות הברית, במקרה בו הנשיא המכהן נפטר, סגנו מושבע לנשיאות במקומו. לחץ כבד הופעל על רוזוולט להחליף את סגנו, הנרי ואלאס, שנתפס כבעל דעות שמאליות קיצוניות מדי, באדם מתון יותר. לאחר לבטים בחר רוזוולט בסנאטור האלמוני הארי טרומן ממיזורי כשותפו למרוץ, וועידת המפלגה הדמוקרטית אישרה את המינוי. למרות החששות, ניהל רוזוולט מערכת בחירות נמרצת. הוא התמודד מול המועמד הרפובליקני, תומאס דיואי, שהיה מושל ניו יורק וליברל. האופוזיציה תקפה את ממשל רוזוולט על שחיתות, ביורוקרטיה, סובלנות כלפי קומוניזם ומחדלים צבאיים. איגודי העובדים, שגדלו במהלך המלחמה, תמכו ברוזוולט. לבסוף הצליח רוזוולט לזכות בכהונה רביעית כאשר ניצח בבחירות שנערכו ב־7 בנובמבר את דיואי, ברוב של 53.4% מקולות הבוחרים, כשהוא סוחף אחריו 36 מדינות שהעניקו לו 432 אלקטורים. במהלך מסע הבחירות תמך בהקמת ארגון האומות המאוחדות, וניצחונו סימל תמיכה במעורבותה של ארצות הברית בעניינים בינלאומיים.
ימיו האחרונים ועיצוב העולם שלאחר המלחמה
לאחר שהניצחון בחזית האירופאית נראה מובטח, החל רוזוולט במאמצים להביא את בעלות הברית לידי הסכמה באשר למדיניות המשותפת שבה יש לנקוט לאחר סיום המלחמה. בוועידת יאלטה הצליח רוזוולט לקבל את הסכמתו של סטלין להצטרף לארגון האומות המאוחדות שאותו יזם. הוא גם קיבל ממנו הבטחה להצטרף למלחמה נגד יפן 90 יום לאחר סיום המלחמה באירופה. מנגד, הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט לדרישתו של סטלין לספח לברית המועצות את השטחים שנכבשו בזמן המערכה בפולין. הוחלט כי פולין, כתמורה על אובדן השטחים במזרח, תפוצה בשטחים ממערב לה. סטלין הבטיח עצמאות ועריכת בחירות חופשיות בכל מדינות מזרח אירופה שנכבשו על ידי הצבא האדום, אך הבטחה זו לא קוימה וסטלין הקים את הגוש המזרחי. היסטוריונים רבים מחזיקים בדעה כי רוזוולט ידע על כוונותיו האמיתיות של סטלין במזרח אירופה, אך התעלם מהן. אחת הסיבות שנתנו לכך הייתה שרוזוולט ביקש לפייס את ברית המועצות שספגה את מלוא עוצמתו של הוורמאכט במשך קרוב לשלוש שנים, ונפגעה מהמלחמה בצורה הקשה ביותר. סיבה אפשרית נוספת, הייתה רצונו של רוזוולט לשמור על יחסים טובים עם סטלין, דבר שהוא ראה כחשוב על מנת לשמור על שלום עולמי גם לאחר המלחמה. רוזוולט לא החזיק בגישה תקיפה כלפי ברית המועצות, והאמין כי ניתן יהיה להביא לריסונה בעזרת ארגון האומות המאוחדות ושותפות דיפלומטית. באותה תקופה העיר רופאו האישי של צ'רצ'יל על מצבו של רוזוולט, ואמר כי הוא גוסס, והעריך שנותרו לו רק מספר חודשים לחיות. מקורבים לרוזוולט התנגדו לסברה זאת וטענו שהוא היה צלול לחלוטין.
לאחר ועידת יאלטה, יצא רוזוולט למסע דילוגים ברחבי העולם שבמהלכו נפגש עם פארוק, מלך מצרים, היילה סלאסי קיסר אתיופיה ואבן סעוד מלכה הראשון של ערב הסעודית. במרץ 1945 נאם רוזוולט בפני הקונגרס בעודו יושב על כיסא, דבר שהיווה עדות נוספת למצב בריאותו הקשה. על ארגון האומות המאוחדות, אותו שאף להקים, אמר: . זמן קצר לאחר מכן, שלח רוזוולט מכתב זועם לסטלין שבו האשים אותו בהפרה בוטה של התחייבויותיו בוועידת יאלטה. סטלין בתגובה שלח מכתב זועם משלו שבו האשים את רוזוולט בכך שהוא מנסה לחתום על הסכם שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. על כך הגיב רוזוולט באומרו: . היו אלה ניצניה הראשונים של המלחמה הקרה העתידה לבוא בסיום מלחמת העולם השנייה.
עד אפריל 1945, כבר היו בעלות הברית עמוק בתוך שטח גרמניה והצבא האדום החל להקיף את ברלין כהכנה לקרב על ברלין, שהיה אחד הקרבות האחרונים במלחמת העולם השנייה.
מותו
שמאל|ממוזער|280px|הלווייתו של רוזוולט
בסוף מרץ 1945, נסע רוזוולט לביתו שבוורם ספרינגס, ג'ורג'יה, מקום שמאז 1932 שימש לו כמפלט למנוחה ולהסדרת מחשבותיו. בית זה זכה, במהלך השנים, לכינוי "הבית הלבן הקטן". בעודו שם, ב־12 באפריל, הוא התיישב לצורך ציור דיוקנו על ידי הציירת אליזבת שומטוף. שומטוף לא השלימה את הדיוקן, שכן לאחר זמן מה אמר רוזוולט פתאום כי הוא סובל מכאב ראש קשה והתמוטט. כפי שהתברר מאוחר יותר, לקה רוזוולט בדימום תוך־גולגולתי ונפטר מספר שעות לאחר מכן. סגן הנשיא טרומן הושבע לנשיאות במקומו עוד באותו יום.
ימין|350px|הארי טרומן בעת השבעתו לנשיאות, מספר שעות לאחר שנקבע מותו של רוזוולט|ממוזער
הידיעה על מותו של רוזוולט התפשטה במהירות והתקבלה בהלם ובתדהמה על ידי הציבור בארצות הברית ובעולם כולו. חומרת מצבו הבריאותי לא הייתה ידועה לציבור הרחב מכיוון שהתקשורת ראתה את הנושא כטאבו ונמנעה מלדווח עליו. המעטים שבכל זאת הפרו את קשר השתיקה, וטענו כי הנשיא חולה ואינו מתפקד כהלכה, נתקלו בהכחשות נמרצות מצד הממשל. התגובות על מותו של רוזוולט הגיעו מכל העולם וחוללו הדים. ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מותו של רוזוולט כמכה פיזית קשה, וגם מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין הביע זעזוע עמוק. מנגד, היטלר הגיב על קבלת הבשורה בהתלהבות חסרת מעצורים.
מאות אלפי אנשים נעמדו בצד הדרך בעוד התהלוכה הנושאת את ארונו של רוזוולט עשתה את דרכה אל עבר האחוזה המשפחתית שלו בהייד פארק שבעמק ההדסון במדינת ניו יורק. לבקשתו, הוא נקבר בגן ורדים הנמצא בשטח האחוזה.
לאחר מותו: מורשתו והנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|קברו של רוזוולט בהייד פארק שבניו יורק
ממוזער|שמאל|250px|ארבע החירויות כפי שהן מוצגות על אחד הקירות באנדרטת פרנקלין דלאנו רוזוולט בוושינגטון די. סי.
ב־8 במאי, פחות מחודש לאחר מותו, הגיע הרגע לו חיכה רוזוולט יותר מכל ואותו לא זכה לראות, כניעת גרמניה הנאצית. הנשיא הארי טרומן הקדיש את חגיגות יום הניצחון באירופה לזכרו של רוזוולט כאות כבוד לאיש שהקדיש את שנות חייו האחרונות לסיום המלחמה. סטלין עמד בהבטחה שנתן לרוזוולט בוועידת יאלטה וב־8 באוגוסט, 90 יום בדיוק לאחר סיום המלחמה באירופה, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה. ברם, הייתה זו מלחמה קצרת מועד מבחינתה של ברית המועצות, שכן ב־6 באוגוסט הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, ושלושה ימים אחר כך הטילה פצצה נוספת על העיר נגסאקי. יפן נכנעה חמישה ימים לאחר מכן ב־15 באוגוסט. ההחלטה בדבר השימוש בפצצה נפלה לידי הנשיא טרומן, שהחליט להשתמש בפירותיו של פרויקט מנהטן, אותו יזם רוזוולט, ושאליו התוודע טרומן רק ב־25 באפריל 1945. בכך הביא לסיומה המהיר של המלחמה נגד יפן. ב־26 ביוני, חזונו של רוזוולט בדבר הקמת ארגון "האומות המאוחדות" (שאת שמו הגה) יצא לפועל, עם חתימתן של 50 מדינות על מגילת האומות המאוחדות (שהתבססה בין היתר על האמנה האטלנטית), שהביאה ליסודו של הארגון.
רוזוולט נחשב על ידי רבים לאחד מטובי נשיאי ארצות הברית. בסקרים המבוצעים מדי מספר שנים בארצות הברית, הוא מדורג בקביעות בשלושת המקומות הראשונים, יחד עם ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן, כאחד מהנשיאים המוצלחים ביותר. מרבית ההיסטוריונים מתארים את רוזוולט באופן חיובי, כאיש שהצליח לחלץ את ארצות הברית מהשפל הגדול, והוביל את המדינה בתקופה הקשה של מלחמת העולם השנייה עד לניצחון מכריע. רוזוולט עזר גם לבסס את ארצות הברית כמעצמת על, ובאמצעות נאום ארבע החירויות, מיצב אותה בחזית הזירה העולמית. אישים רבים בממשלו של רוזוולט מונו מאוחר יותר לתפקידי מפתח בממשלותיהם של הנשיאים טרומן, קנדי וג'ונסון שאימצו לחיקם את המורשת הפוליטית שהותיר אחריו.
לאחר מותו של רוזוולט, אשתו, אלינור, המשיכה להיות דמות משמעותית בפוליטיקה של ארצות הברית ובעולם כולו, והיא שימשה, במשך מספר שנים, כנציגה בעצרת האומות המאוחדות ונשיאת ועדת זכויות האדם של האומות המאוחדות.
אתרים רבים בחייו של רוזוולט כגון: ביתו בהייד פארק, ובית הנופש שלו בוורם ספרינגס הפכו עם השנים לאתרים היסטוריים. שמו של רוזוולט מונצח במאות מקומות שונים בארצות הברית ובעולם, ודמותו מונצחת על מטבע של עשרה סנט אמריקני. ב־1997 נחנכה אנדרטת פרנקלין דלאנו רוזוולט, שמהווה כיום מוקד משיכה תיירותי למיליוני אנשים מכל רחבי העולם. בשנת 2012 נחנך בניו יורק פארק ארבע החירויות על שמו. הפארק ממוקם באי רוזוולט הקרוי גם כן על שמו.
כהונתו הארוכה במיוחד של רוזוולט הביאה את הקונגרס של ארצות הברית להעביר את התיקון ה־22 לחוקת ארצות הברית שהגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד.
חייו האישיים
שמאל|ממוזער|200px|פרנקלין ואלינור רוזוולט. תמונה משנת 1905
ב־17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור רוזוולט, אחייניתו של הנשיא, תאודור רוזוולט, ובת דודתו הרחוקה. פרנקלין היה כריזמטי, יפה תואר ופעיל חברתית. בניגוד אליו עמדה אלינור שהייתה אומנם דעתנית ופעלתנית אך סבלה מביישנות ושנאה אירועים חברתיים. לזוג נולדו שישה ילדים:
אנה אלינור רוזוולט (3 במאי 1906 – 1 בדצמבר 1975).
ג'יימס רוזוולט (23 בדצמבר 1907 – 13 באוגוסט 1990).
פרנקלין דלאנו רוזוולט הבן (18 במרץ 1909 – 8 בנובמבר 1909) – נפטר בינקותו.
אליוט רוזוולט (23 בספטמבר 1910 – 27 באוקטובר 1990).
פרנקלין דלאנו הבן (השני) (17 באוגוסט 1914 – 17 באוגוסט 1988).
ג'ון אספינוול רוזוולט (13 במרץ 1916 – 27 באפריל 1981).
כל ארבעת הבנים שהגיעו לבגרות שירתו כקצינים בעת מלחמת העולם השנייה ועוטרו בעיטורים על אומץ לב. ג'יימס ופרנקלין דלאנו הבן (השני) נבחרו לבית הנבחרים של ארצות הברית. למרות מספר ניסיונות, הם לא הצליחו להיבחר לתפקידים בכירים יותר בממשל.
המתיחות בנישואיהם של בני הזוג החלה כמעט מן ההתחלה. אמו השתלטנית של רוזוולט, שרה, לא חיבבה את אלינור, אותה ראתה כצעירה חסרת ניסיון שאינה מתאימה לשמש אישה לבנה, והביעה התנגדות לנישואים. לאחר החתונה נהגה שרה לבקר תכופות בביתם של בני הזוג, דבר שגרם לאלינור מפח נפש. יחסיהם של הזוג עלו על שרטון לאחר שב־1916 גילתה אלינור כי רוזוולט מנהל רומן עם מזכירתה לוסי מרסר. על פי הסברה המקובלת, אלינור הציעה לרוזוולט גירושים אך אמו התערבה מיד באומרה לבנה כי הדבר ימיט חרפה לשם המשפחה, וכי אם הוא לא יפסיק את יחסיו עם מרסר הוא ינושל מהירושה המשפחתית. רוזוולט התרצה והפסיק את יחסיו עם מרסר אך הנישואים מעולם לא חזרו להיות כשהיו. אלינור בחרה לעבור להתגורר בנפרד מרוזוולט, ויש שהגדירו את נישואיהם מאז "נישואים מטעמי נוחות".
פולמוסים על מעשיו
שמאל|ממוזער|250px|פסל של רוזוולט בניו יורק
הניו דיל ומדיניות הרווחה
רוזוולט הותקף על מדיניותו הכלכלית שהביא למעבר מהגישה האינדיבדואליסטית, השמה את היחיד במרכז ונחשבת לאבן יסוד בחברה האמריקאית, לגישה המבוססת על קולקטיביזם. מעבר זה, שהתבטא בחיזוק מדיניות הרווחה והגברת הפיקוח על הכלכלה, ספג ביקורת נוקבת בחוגים רבים ובמיוחד בחוג הליברטריאנים. ביקורת זו על רוזוולט לא שככה גם לאחר מותו, והיא ממשיכה להישמע בחוגים רבים גם כיום. מבקריו מן הימין הכלכלי טוענים כי מדיניותו הכלכלית גרמה להארכה מיותרת של השפל הכלכלי, וכי יישום מדיניות המבוססת על לסה פר, הדוגלת בחוסר התערבותה של הממשלה, הייתה מביאה לסיום המשבר במהירות גבוהה הרבה יותר. הכלכלן תומאס דילורנזו מהאסכולה האוסטרית ביטא טענה זו באומרו כי "תוכנית הניו דיל של רוזוולט האריכה והעמיקה את השפל הכלכלי. הטענה כי רוזוולט הוציא את ארצות הברית מהשפל והציל את הקפיטליזם מעצמו היא מיתוס שנלמד בבתי הספר האמריקאים במשך עשרות שנים". בשנים הראשונות לכהונתו של רוזוולט אחוז המובטלים אמנם ירד, אך מאוחר יותר עלה בחזרה מעט, ועמד על ממוצע של כ־16%. אולם, רמת האבטלה חזרה לרדת לאחר העלייה עוד בשנים שלפני המלחמה, והמשיכה לרדת בצורה דרסטית עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה, וארצות הברית יצאה מהשפל.
ביקורת נוספת הנשמעת כלפי רוזוולט נוגעת לעלייה החדה במסים, שלטענת המבקרים הקשתה על מעסיקים לשכור עובדים, וליזמים לגייס הון ראשוני. נטען כי השמדת היבולים במסגרת חוק ההתאמה החקלאית (Agricultural Adjustment Administration) בתקופה שבה אחוז גדול מהציבור סבל מרעב הייתה שגויה, והביאה לפגיעה בשכבות החלשות. מנגד עומדים נתוני סקר שבוצע בזמן השפל, שהצביע על כך שבין 80% ל־90% מהאנשים מהמעמד הנמוך, שלפי טענת המבקרים היו צריכים להתנגד לרוזוולט, דווקא תמכו במהלכיו. תומכי הניו דיל טוענים עוד כי פעולותיו של רוזוולט היו נכונות ונחוצות, והם שהוציאו בסופו של דבר את ארצות הברית מהשפל הגדול.
זכויות האזרח וכליאת היפנים
רשמיו של רוזוולט בנושא זכויות האדם הוא נושא שנוי במחלוקת. רוזוולט היה חייב בתמיכתם של הדמוקרטים ממדינות הדרום, שהיוו רוב במפלגה באותה עת, על מנת להעביר את חקיקות הניו דיל. אפליה וחוקים גזעניים היו מקובלים במדינות הדרום של ארצות הברית באותה תקופה, והדמוקרטים ממדינות אלה התנגדו בתוקף לכל דרישה לשוויון גזעי. עקב חששו מהעלאת חמתם של נציגי המדינות הדרומיות, שעלול היה להביאם להתנגד לתוכניותיו הכלכליות, נמנע רוזוולט מלתמוך בגלוי בחקיקות בנושא זכויות האזרח, ואף תמך בהפרדה גזעית בתוכניות הניו דיל השונות. פעולות אלה של רוזוולט היו מקובלות בנוף הפוליטי של המחצית הראשונה של המאה ה־20. למרות זאת רוזוולט זכה לתמיכה רחבה מקרב מיעוטים רבים כגון אפרו־אמריקנים, יהודים וקתולים וזאת, בין היתר, בזכות מספר הישגים בולטים בנושא זכויות האזרח שהוא הצליח להעביר למרות הקשיים. עם כניסת ארצות הברית למלחמה הוציא רוזוולט את הצו הנשיאותי 8802. מטרות הצו היו להבטיח חלוקה הוגנת של מקומות העבודה החדשים שנוצרו בעקבות המלחמה גם למיעוטים, ולצורך כך הוקמה הוועדה להזדמנות שווה בתעסוקה (Fair Employment Practice Commission). רוזוולט גם הפעיל לחץ לקבלתם של אפרו־אמריקנים לתפקידים משמעותיים יותר בצבא וקירב אותם לתפקידי השפעה במפלגה הדמוקרטית. המבקרים לעומת זאת טוענים כי מהלכים אלה לא היו יוזמות אישיות של רוזוולט ובוצעו בעיקר בזכות השפעתה של אשתו, אלינור, וליברלים אחרים. הם טוענים עוד כי גם בזמן המלחמה המשיכה ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי בניגוד להנחיות, וכאשר פנו נציגי האפרו־אמריקנים בעניין לרוזוולט הוא הבטיח לעזור, אך למעשה לא עשה דבר לשינוי המצב.
שמאל|ממוזער|300px|אזרחים יפנים עולים לרכבת בדרכם למחנות הסגר בעת העקירה
ב־19 בפברואר 1942 חתם רוזוולט על הצו הנשיאותי 9066 שהביא לעקירתם של כ־120 אלף אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני והכנסתם למחנות הסגר. הכליאה נעשתה בנימוק שהיפנים המתגוררים בארצות הברית עלולים להיות גיס חמישי ולסייע למדינת מוצאם, שלאחר התקיפה בפרל הארבור הפכה לאויבת ראשונה במעלה של האמריקנים. גם חלק מהאזרחים ממוצא איטלקי וגרמני זכו ליחס דומה. תומכי המהלך טוענים כי לרוזוולט לא הייתה ברירה אלא לבצעו לאחר שהובא לידיעתו חומר סודי שהצביע לכך שהציבור היפני בפיליפינים ובקליפורניה גילה תמיכה בצעדי יפן לאורך תקופה ארוכה, וכי מסרים סודיים שפוענחו על ידי מפענחי צפנים הצביעו על קיומם של מרגלים בתוך שטח ארצות הברית שהעבירו מידע ליפן לפני ואחרי המתקפה על פרל הארבור. בניגוד לכך טוענים המתנגדים כי הכליאה הייתה בלתי חוקתית ומיותרת מכיוון שהיא לא הצליחה לעמוד במטרתה העיקרית: לעצור את המרגלים שפעלו למען האימפריה היפנית. המתנגדים טוענים עוד כי הכליאה הייתה מושפעת בחלקה מגזענות, ומביאים כדוגמה את הדברים שכתב רוזוולט על הגירת היפנים ב־1925: "קליפורניה התנגדה (להגירה) ובצדק תוך שימוש בטענה הבסיסית כי המהגרים היפנים אינם מסוגלים להיטמע באוכלוסייה האמריקאית... כל אחד שזכה לטייל במזרח הרחוק יודע כי מיזוג דם אסיאתי ביחד עם דם אירופאי או אמריקאי מפיק, בתשעה מקרים מתוך עשרה, תוצאות מצערות ביותר". פעולותיו של רוזוולט, על אף שנראות חריגות כיום, לא נראו כך באותה עת, כפי שניתן ללמוד מפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, שניתן ב־1944, בה קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי כליאת היפנים חוקית. החלטה זו נהפכה רק בשנת 1983. כיום העקירה היא מושא לביקורת היסטורית ומגונה כגזענית באופייה. היא נחשבת לתמרור אזהרה לפגיעה בזכויות אדם שעלולה להתרחש בנסיבות קשות מבחינה ביטחונית. עם זאת, יש המגנים עדיין על העקירה ורואים אותה כהכרח בזמן מלחמה טוטאלית. לטענתם גיס חמישי הוא איום משמעותי, אף על פי שנראה כי היפנים לא היוו גיס שכזה.
יחסו ליהודים ולשואה
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו רבים שהביעו התנגדות להגירה המונית למדינה, על אף שארצות הברית הייתה מדינת הגירה לאורך ההיסטוריה שלה, והיו אף גם כאלה שאחזו בדעות קדומות כלפי יהודים. אך הדעה הרווחת היא שרוזוולט עצמו לא החזיק בדעות כאלה. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שרבים מחבריו הפוליטיים הקרובים, כגון פליקס פרנקפורטר וברנרד ברוך היו יהודים, ואף סייעו לו רבות בקבלת תמיכת היהודים בעיר ניו יורק. רוזוולט גם מינה את פרנקפורטר לשופט בבית המשפט העליון ואת הנרי מורגנטאו (הבן) לשר האוצר היהודי הראשון בתולדות ארצות הברית. אישים יהודים רבים אחרים מונו לתפקידים בכירים בממשלו של רוזוולט, דבר שזיכה אותו לא פעם בביקורת קשה. קריאות ששיבשו את שמו של "הניו דיל" (New Deal) ל"הדיל היהודי" (Jew Deal) וטענות לכך שהוא "מעמיס" את הממשל ביהודים הן דוגמה טובה להלך הרוח ששרר בקרב חוגים רבים בארצות הברית באותה תקופה. רוזוולט גינה בחריפות את רדיפת היהודים שהחלה בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. עם זאת, נטען כי הוא הלך שולל אחר הניצחון התעמולתי הגרמני עם הצלחת המשחקים האולימפיים של 1936. באוקטובר אותה שנה הוזמן הרב סטיבן וייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, לפגישה עם רוזוולט, במהלכה סיפר הנשיא על שני אנשים ש"סיירו" לאחרונה בגרמניה וסיפרו ש"בתי הכנסת מלאים, ונראה שאין שום דבר רע במיוחד במצב היום".
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|סנט לואיס בנמל הוואנה, קובה, יוני 1939
החל מ־1937 גדל בצורה חדה מספר היהודים שביקשו להימלט מגרמניה, ורוזוולט התבקש, על ידי ארגונים וחברי קונגרס יהודים, להרחיב את האפשרות לפליטים נוספים להתיישב בארצות הברית. רוזוולט סירב לבקשה ואמר כי הפליטים יתקבלו על פי מכסות ההגירה הקיימות. הוא הציע כי הפליטים הנוספים יתיישבו במדינות אחרות. לחצים מצד יהודים רבי השפעה כמו גם מצד אשתו, אלינור, לשנות את החלטתו לא נשאו פרי. רוזוולט יזם את ועידת אוויאן, שהתכנסה ביולי 1938 בהשתתפות 32 מדינות, כדי לדון בפתרון אפשרי לזרם הפליטים הגואה מגרמניה הנאצית, אלא שהוועידה כשלה, וכמעט כל המדינות המשתתפות בה, כולל ארצות הברית, לא הסכימו להגדיל את מכסות ההגירה לתחומן מעבר למכסות הקיימות. הדעה הרווחת היא שרוזוולט חשש מלעורר את זעמם של אישים כמו צ'ארלס לינדברג שהיה אחד ממבקריו החריפים, ואשר נהג לנצל כל עלייה ברגשות אנטישמיים על מנת לתקוף את מדיניותו של רוזוולט.
יחד עם זה ארצות הברית שימשה כיעד המרכזי לקליטתם של יהודים שברחו מגרמניה הנאצית, והיא קלטה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כ־100 אלף יהודים מגרמניה, יותר מכל מדינה אחרת בעולם. הספינה "סנט לואיס" ניסתה לקבל אישור להיכנס לארצות הברית. על סיפונה של הספינה היו כאלף יהודים שברחו מגרמניה וביקשו לקבל מקלט בארצות הברית מרדיפות הנאצים, שהתעצמו לאחר ליל הבדולח. רוזוולט לא נענה לבקשת הספינה ומחלקת המדינה שברשותו סירבה לאפשר את כניסה של הספינה לארצות הברית לא בדרך ההגירה הרגילה. הפליטים נאלצו בסופו של דבר לחזור לאירופה, וכתוצאה מכך רבים מהם נספו בשואה. בשנת 1939 לא תמכו רוזוולט והקונגרס בהצעת חוק של אדית רוג'רס שניסתה לאפשר ל־20 אלף ילדים יהודים מתחת לגיל 14 להיכנס לארצות הברית, ובסופו של דבר הצעת החוק נכשלה.
רוזוולט שאף להתערב צבאית לטובת יהודי אירופה, ומינה את מקורבו ברקינרידג' לונג לאחראי על עניין הפליטים. על רקע חוסר התמיכה הציבורית בהגירת יהודים נוספת, הורה לונג ביוני 1940 לקונסולי ארצות הברית באירופה לדחות מתן ויזות כניסה לארצות הברית, ועל כן מכסת ההגירה השנתית נוצלה רק בכ־10%. כאשר רוזוולט דן ב־1942 על השמדת היהודים באירופה עם אישים כסטיבן שמואל וייז הוא אמר שהפתרון הטוב ביותר לעצירת זוועות הנאצים הוא להביא להבסתה במלחמה של גרמניה הנאצית. בין מאמציו של רווזלט היה שליחת מכתב תקיף ומאיים (דרך מזכיר המדינה קורדל הול) ב־26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי, ובו נכתב:
מספר ימים לאחר מכן, הופצצה בודפשט קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (יחד עם מכתבים נוספים של מנהיגים כגון מלך שוודיה, האפיפיור) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה (כ־200,000 נפש, בעיקר בבודפשט). למסעות רצח נוספים לא היה ה"הספק התעשייתי" של אושוויץ.
ב־1945 החל להשתנות מוקד עניינים של רבים מהפליטים היהודים. רבים החלו לפתח שאיפות ציונית, ובמקום לנסות ולהגר לארצות הברית, החלו לנסות לעלות לארץ ישראל שהייתה נתונה תחת שלטון המנדט הבריטי. רוזוולט הביע תמיכה ברעיון הציוני, אך חשש שיישומו עלול להביא לעימות במזרח התיכון, וזמן קצר לפני מותו, שלח לאבן סעוד, מלך ערב הסעודית, איגרת בה הסתייג מרעיון המדינה היהודית באומרו שהממשלה שבראשותו לא תתמוך בשום פעולה באזור שלא תהיה מקובלת על הערבים והיהודים יחדיו. הפרשנות המקובלת היא כי רוזוולט שלח איגרת זו על מנת לשאת חן בעיני אבן סעוד והערבים בכלל, אותם ראה כבעלי ברית חשובים בעתיד, מהם ניתן להשיג אינטרסים מדיניים וכלכליים רבים.
דיוקנים
תמונות
ציורים
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל פרנקלין דלאנו רוזוולט
פאלא
לקריאה נוספת
דניאל ציפר: פרנקלין ואני – סיפורם של שני מוכי פוליו, הוצאת אסיף, 2018.
מייקל בשלוס (מאנגלית: אריה חשביה), המנצחים: רוזוולט, טרומן והריסת גרמניה של היטלר 1941–1945, הוצאת "מטר", תשס"ד
Black, Conrad. Franklin Delano Roosevelt: Champion of Freedom (2003)
Burns, James MacGregor. Roosevelt (2 vol.) (1956, 1970)
Coker, Jeffrey W. Franklin D. Roosevelt: A Biography. Greenwood (2005)
Freidel, Frank. Franklin D. Roosevelt: A Rendezvous with Destiny (1990)
Freidel, Frank. Franklin D. Roosevelt (4 vol.) (1952–73)
Davis, Kenneth S. FDR: The Beckoning of Destiny, 1982–1928 (1972)
Goodwin, Doris Kearns. No Ordinary Time: Franklin and Eleanor Roosevelt: The Home Front in World War II (1995)
Jenkins, Roy. Franklin Delano Roosevelt (2003)
Lash, Joseph P. Eleanor and Franklin: The Story of Their Relationship Based on Eleanor Roosevelt's Private Papers (1971)
Morgan, Ted, FDR: A biography (1985)
Ward, Geoffrey C. Before The Trumpet: Young Franklin Roosevelt, 1882–1905 (1985)
Ward, Geoffrey C. A First Class Temperament: The Emergence of Franklin Roosevelt (1992)
קישורים חיצוניים
רשמי
הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם פרנקלין ד. רוזוולט
זיכרון של פרנקלין דלאנו רוזוולט, וושינגטון, די. סי.
ראיונות, נאומים והצהרות
טקסט מלא וקול של כמה מנאומיו של רוזוולט, מרכז מילר לענייני ציבור
טקס ההשבעה של רוזוולט כנשיא, 1945, ארכיון הסרטונים של AP
אחר
דוד מ. קרקוב, פ.ד. רוזוולט והיהודים – החזון והמציאות נתיב 4–5, 1999, עמ' 58–63
פרנקלין דלאנו רוזוולט, באנציקלופדיה סיטיזנדיום
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:פוליטיקאים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:נכים אמריקאים
קטגוריה:נפגעי פוליו
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:פעילים חברתיים אמריקאים
פרנקלין דלאנו רוזוולט
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1932
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1940
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1944
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא הולנדי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:פוליטיקאים נכים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1882
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1945
| 2024-09-26T06:49:56
|
שליטי רוסיה
|
זוהי רשימה של כל השליטים בהיסטוריה של רוסיה. הרשימה כוללת את נסיכי נובגורוד, הנסיכים הגדולים של קייב, הנסיכים הגדולים של ולדימיר, הנסיכים הגדולים של מוסקבה, קיסרי רוסיה, שליטי ברית המועצות ונשיאי הפדרציה הרוסית. הרשימה מתחילה בנסיך החצי-אגדי של נובגורוד - רוריק, בערך באמצע המאה ה-9 (862) וסופה בימינו אלה.
הפטריארך של מוסקבה, שהוא ראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שימש גם כמנהיג רוסיה מעת לעת, בדרך כלל בתקופות של תהפוכות פוליטיות, כמו בתקופת הכיבוש הפולני והאינטררגנום של 1610–1613.
נסיכי רוס 862–1547
הארץ הידועה כיום כרוסיה הייתה מאוכלסת על ידי עמים מזרח סלאביים שונים לפני המאה התשיעית. המדינות הראשונות שהפעילו הגמוניה באזור היו אלה של אנשי רוס, נורדים ורנגים שעברו לאזור שהיום נקרא רוסיה בזמן כלשהו במאה התשיעית, והקימו מספר מדינות שבראשן רוס בסביבות 830. מעט ידוע על נסיכות רוס מעבר לקיומה, כולל היקף שטחה או כל רשימה מהימנה של חאגאנים (שליטים). באופן מסורתי, המדינה הרוסית קשורה לרוריק, מנהיג רוס של הולמגרד (מאוחר יותר נקראה בשם נובגורוד). יורשו של רוריק - אולג העביר את בירתו לקייב, והוא מייסד רוס של קייב. במהלך המאות הבאות, המשרות החשובות ביותר היו הנסיך הגדול של קייב והנסיך הגדול של נובגורוד אשר מחזיקן (לעיתים קרובות אותו אדם) יכול היה לטעון להגמוניה. בתחילת המאה ה-11 הייתה מדינת רוס מקוטעת לסדרה של נסיכויות קטנות אשר נלחמו זו בזו ללא הרף. בשנת 1097, המועצה של ליובך ייסדה רשמית את האופי הפדרלי של רוסיה. במאה ה-12, הדוכסות הגדולה של ולדימיר הפכה לנסיכות הדומיננטית, והוסיפה את שמה לאלה של נובגורוד וקייב, והגיעה לשיאה עם שלטונו של אלכסנדר נבסקי. אחרי אלכסנדר נבסקי, פוצל שוב האזור למדינות קטנות, אם כי הדוכסות הגדולה של מוסקבה, שנוסדה על ידי בנו הצעיר של אלכסנדר נבסקי, דניאל, החלה לגבש את השליטה על כל השטח הרוסי. לאחר כיבושי המונגולים של המאה ה-13, כל הנסיכויות הרוסיות היו מעין וסאליות של האימפריה המונגולית. הרוסים החלו לדרוש ולהשיג את עצמאותם מן המונגולים, בתהליך שהגיע לשיאו כשאיוון הגדול של מוסקבה מכריז למעשה על עצמאותה של נסיכותו. הנסיך הגדול האחרון של מוסקבה - איוון האיום ייסד את התפקיד צאר של כל הרוסים בשנת 1547.
נסיכי נובוגרוד
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםרוריקРюрик830 - 879862879מייסדה של רוס - נחשב לאבי האומה הרוסית. במקור ורנג.שושלת רוריקלא ממוסגר|90x90 פיקסליםאולגОлег855 - 912879912קרוב משפחתו של רוריק, עוצר בנו של רוריק, איגור.שושלת רוריקלא ממוסגר|92x92 פיקסלים
הנסיכים הגדולים של קייב
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםאסקולד ודירАскольд и Дирהמאה ה-9842 או 862882מפקדי צבאו של רוריק, אסקולד היה צאצא של שושלת קיי, ששלטה באזור לפני רוריק.שושלת קיי
(אסקולד)לא ממוסגר|110x110 פיקסליםאולגОлег855 - 912879912יורשם של אסקולד ודיר, כעוצר בנו של רוריק.שושלת רוריקלא ממוסגר|92x92 פיקסליםאיגורИгорь878 - 945913סתיו
945בנו של רוריק. הנסיך הרוסי הראשון שמוזכר גם בכתבים הביזנטיים והיוונים מהתקופה.שושלת רוריקלא ממוסגר|158x158 פיקסליםאולגהОльга890 - 969945962אשתו של איגור, שלטה תחילה כעוצרת לבנה ומשנת 962 כנסיכה. השליטה הראשונה ברוסיה שקיבלה על עצמה את הנצרות.שושלת רוריקלא ממוסגר|75x75 פיקסליםסוויאטוסלאב הראשוןСвятослав942 - 972סתיו
945מרץ
972בנו של איגור ונכדו של רוריק. נהרג בקרב מול פצ'נגים על נהר הדנייפר.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםיארופולק הראשוןЯрополк I Святославич950 - 980מרץ
97211 ביוני
980בנו של סוויאטוסלאב הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|81x81 פיקסליםולדימיר הראשון "הקדוש"Володимѣръ Свѧтославичь958 - 101511 ביוני
98015 ביולי
1015הפך את הנצרות לדת הרשמית ברוסיה.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםסוויאטופולק הראשוןСвѧтоплъкъ980 - 101915 ביולי
1015סתיו
1016בנו של יארופולק הראשון, במהלך שלטונו נכבשה רוס של קייב בידי פולין.שושלת רוריקלא ממוסגר|101x101 פיקסליםיארוסלאב הראשוןꙖрославъ Володимировичъ Мѫдрꙑи978 - 1054סתיו
1016קיץ
1018בנו של ולדימיר הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםסוויאטופולק הראשוןСвѧтоплъкъ980 - 101914 באוגוסט
101827 ביולי
1019כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|101x101 פיקסליםיארוסלאב הראשוןꙖрославъ Володимировичъ Мѫдрꙑи978 - 105427 ביולי 101920 בפברואר 1054כהונה שנייהשושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםאיזיאסלאב הראשוןІзяслав I Ярославич1024 - 107820 בפברואר 105415 בספטמבר 1068בנו של יארוסלאב הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםוסלאבВсеслав Брячиславич1039 - 110115 בספטמבר 106829 באפריל 1069מרד באיזיאסלאב ונטל ממנו את השלטון.שושלת רוריקלא ממוסגר|96x96 פיקסליםאיזיאסלאב הראשוןІзяслав I Ярославич1024 - 10782 במאי 106922 במרץ 1073נטל לעצמו את השלטון מחדש בעזרת הפולנים, אחיו מרד בו ונטל ממנו את השלטון.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםסוויאטוסלאב השניСвятослав Ярославович1027 - 107622 במרץ 107327 בדצמבר 1076נטל מאחיו את השלטון.שושלת רוריקלא ממוסגר|91x91 פיקסליםוסבולוד הראשוןВсеволод I Ярославич1030 - 10931 בינואר 107715 ביולי 1077ירש מאחיו את השלטון לאחר שמת.שושלת רוריקלא ממוסגר|99x99 פיקסליםאיזיאסלאב הראשוןІзяслав I Ярославич1024 - 107815 ביולי 10773 באוקטובר 1078נטל מחדש את השלטון, אך משפחתו קמה עליו והרגה אותו.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםוסבולוד הראשוןВсеволод I Ярославич1030 - 10933 באוקטובר 107813 באפריל 1093ירש מאחיו את השלטון לאחר שנרצח.שושלת רוריקלא ממוסגר|99x99 פיקסליםסוויאטופולק השניСвятополк Ізяславич1050 - 111324 באפריל 109316 באפריל 1113בנו של איזיאסלאב הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|75x75 פיקסליםולדימיר השניВолодимѣръ Мономахъ1053 - 112520 באפריל 111319 במאי 1125בנו של וסבולוד הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםמסטיסלאב הראשוןМстислав Володимирович Великий1076 - 113220 במאי 112515 באפריל 1132בנו של ולדימיר השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|94x94 פיקסליםיארופולק השניЯрополк II Владимирович1082 - 113917 באפריל 113218 בפברואר 1139אחיו של מטיסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|88x88 פיקסליםויאצ'סלב הראשוןВячеслав Владимирович1083 - 115422 בפברואר 11394 במרץ 1139אחיו של מטיסלאב השני ויארופולק השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|74x74 פיקסליםווסוולוד השניВсеволод II Ольгович1084 - 11465 במרץ 113930 ביולי 1146נכדו של סוויאטוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|91x91 פיקסליםאיגור השניИгорь II Ольгович1096 - 11461 באוגוסט 114613 באוגוסט 1146נכדו של סוויאטוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|101x101 פיקסליםאיזיאסלאב השניІзяслав Мстиславич1097 - 115413 באוגוסט 114623 באוגוסט 1149בנו של מסטיסלאב הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|89x89 פיקסליםיורי הראשוןЮрий Владимирович1099 - 115728 באוגוסט 1149קיץ 1150בנו של ולדימיר השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|93x93 פיקסליםויאצ'סלב הראשוןВячеслав Владимирович1083 - 1154קיץ 1150קיץ 1150אחיו של מטיסלאב השני, יארופולק השני ויורי הראשון; כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|74x74 פיקסליםאיזיאסלאב השניІзяслав Мстиславич1097 - 1154קיץ 1150קיץ 1150בנו של מסטיסלאב הראשון, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|89x89 פיקסליםיורי הראשוןЮрий Владимирович1099 - 1157אוגוסט 1150חורף 1151בנו של ולדימיר השני, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|93x93 פיקסליםאיזיאסלאב השניІзяслав Мстиславич1097 - 1154חורף 115113 בנובמבר 1154בנו של מסטיסלאב הראשון, כהונה שלישית.שושלת רוריקלא ממוסגר|89x89 פיקסליםויאצ'סלב הראשוןВячеслав Владимирович1083 - 1154אביב 11516 בפברואר 1154אחיו של מטיסלאב השני, יארופולק השני ויורי הראשון, כהונה שלישית.שושלת רוריקלא ממוסגר|74x74 פיקסליםרוסטיסלאב הראשוןРостислав Мстиславич1110 - 11671154ינואר 1155בנו של מסטיסלאב הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|84x84 פיקסליםאיזיאסלאב השלישיИзяслав III Давидовичהמאה ה-12ינואר 11551155נכדו של סוויאטוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםיורי הראשוןЮрий Владимирович1099 - 115720 במרץ 115515 במאי 1157בנו של ולדימיר השני, כהונה שלישית.שושלת רוריקלא ממוסגר|93x93 פיקסליםאיזיאסלאב השלישיИзяслав III Давидовичהמאה ה-1219 במאי 1157דצמבר 1158נכדו של סוויאטוסלאב השני, כהונה שנייהשושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםמסטיסלאב השניМстислав Изяславич1125 - 117022 בדצמבר 1158אביב 1159בנו של איזיאסלאב השלישי.שושלת רוריקלא ממוסגר|91x91 פיקסליםרוסטיסלאב הראשוןРостислав Мстиславич1110 - 116712 באפריל 11598 בפברואר 1161בנו של מסטיסלאב הראשון, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|84x84 פיקסליםאיזיאסלאב השלישיИзяслав III Давидовичהמאה ה-1212 בפברואר 11616 במרץ 1161נכדו של סוויאטוסלאב השני, כהונה שלישית.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםרוסטיסלאב הראשוןРостислав Мстиславич1110 - 1167מרץ 116114 במרץ 1167בנו של מסטיסלאב הראשון, כהונה שלישית.שושלת רוריקלא ממוסגר|84x84 פיקסליםולדימיר השלישיВладимир III Мстиславич1132 - 1173אביב 1167אביב 1167בנו של מסטיסלאב הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםמסטיסלאב השניМстислав Изяславич1125 - 117019 במאי 116712 במרץ 1169בנו של איזיאסלאב השלישי, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|91x91 פיקסלים
הנסיכים הגדולים של ולדימיר
מדינת ולדימיר-סוזדל הפכה לדומיננטית בין הנסיכויות הקטנות שנוצרו מן הפירוק של רוס של קייב. כתר של הנסיך הגדול של ולדימיר הפך לאחד משלושת הכתרים (יחד עם קייב ונובגורוד) שהיו בידי השליטים החשובים ביותר בקרב האצולה הרוסית. בעוד ולדימיר נהנית מהגמוניה לזמן מה, גם היא התפוררה לסדרה של מדינות קטנות. החשובה שבהם הפכה לדוכסות הגדולה של מוסקבה, שהתפתחה בסופו של דבר לצארות של רוסיה.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםאנדרי בוגולובסקיАндрей Боголюбский1110 - 117415 במאי 115729 ביוני 1174בנו של יורי הראשון, השליט הראשון של נסיכות ולדימיר. העביר את מרכז השלטון הרוסי לוולדימיר מקייב.שושלת רוריקלא ממוסגר|74x74 פיקסליםמיכאל הראשוןМихаилהמאה ה-121174ספטמבר 1174בנו של יורי הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|88x88 פיקסליםיארופולק השלישיЯрополк Ростиславичהמאה ה-12117415 ביוני 1175נכדו של ולדימיר השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםמיכאל הראשוןМихаилהמאה ה-1215 ביוני 117520 ביוני 1176בנו של יורי הראשון, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|88x88 פיקסליםוסבולד השלישיВсе́волод III 1154 - 1212יוני 117615 באפריל 1212בנו של יורי הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|99x99 פיקסליםיורי השניЮ́рий II1189 - 1238121227 באפריל 1216בנו של וסבולד השלישי.שושלת רוריקלא ממוסגר|93x93 פיקסליםקונסטנטין מרוסטובКонстанти́н Все́володович1186 - 1218אביב 12162 בפברואר 1218נטל את השלטון מאחיו.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםיורי השניЮ́рий II1189 - 1238פברואר 12184 במרץ 1238בנו של וסבולד השלישי, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|93x93 פיקסליםיארוסלאב השניЯросла́в II Все́володович1191 - 1246123830 בספטמבר 1246בנו של וסבולד השלישי, בתקופתו נכבשה רוסיה על ידי האימפריה המונגולית.שושלת רוריקלא ממוסגר|122x122 פיקסליםסוויאטוסלאב השלישיСвятослав III Всеволодович1196 - 125212461248בנו של וסבולד השלישי, הורד מהשלטון בידי אחיינו, מיכאל חורובריט.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםמיכאל חורובריטМихайл Ярославич Хоробрит1229 - 1248124815 בינואר 1248בנו של יארוסלאב השני. נהרג בקרב זמן קצר לאחר שתפס את השלטון מדודו סוויאטוסלאב. המנהיג הרוסי האחרון שנהרג בקרב.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםסוויאטוסלאב השלישיСвятослав III Всеволодович1196 - 125212481249בנו של וסבולד השלישי, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםאנדרי השניАндрей Ярославич1221 - 1264דצמבר 124924 ביולי 1252בנו של יארוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|103x103 פיקסליםאלכסנדר נבסקיАлекса́ндр Яросла́вич Не́вский1220 - 1263125214 בנובמבר 1263בנו של יארוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|97x97 פיקסליםיארוסלאב השלישיЯрослав Ярославич1230 - 127212641271בנו של יארוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|81x81 פיקסליםוסילי הראשוןВасилий Ярославич1241 - 127612721281בנו של יארוסלאב השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|82x82 פיקסליםדמיטריДмитрий Александрович1250 - 129412771281בנו של אלכסנדר נבסקי.שושלת רוריקלא ממוסגר|73x73 פיקסליםאנדרי השלישיАндрей Александрович1255 - 13041281דצמבר 1283בנו של אלכסנדר נבסקי.שושלת רוריקלא ממוסגר|84x84 פיקסליםדמיטריДмитрий Александрович1250 - 1294דצמבר 12831293בנו של אלכסנדר נבסקי, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|73x73 פיקסליםאנדרי השלישיАндрей Александрович1255 - 130412931304בנו של אלכסנדר נבסקי, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|84x84 פיקסליםמיכאילМихаил Ярославич1271 - 1318סתיו 130422 בנובמבר 1318בנו של יארוסלאב השלישי.שושלת רוריקלא ממוסגר|73x73 פיקסליםיורי השלישיЮрий Данилович1281 - 132513182 בנובמבר 1322נכדו של אלכסנדר נבסקי.שושלת רוריקלא ממוסגר|90x90 פיקסליםדמיטריДми́трий Миха́йлович Тверcко́й1299 - 1326132215 בספטמבר 1326בנו של מיכאיל.שושלת רוריקלא ממוסגר|141x141 פיקסליםאלכסנדרАлександр Михайлович Тверской1281 - 133913261327בנו של מיכאיל.שושלת רוריקלא ממוסגר|80x80 פיקסליםאלכסנדר מסוזדלАлександр Суздалеהמאה ה-1413281331נכדו של אנדרי השלישי.שושלת רוריקלא ממוסגר|98x98 פיקסליםאיוואן הראשוןИва́н I Дании́лович Калита́1288 - 1340133231 במרץ 1340נכדו של אלכסנדר נבסקי.שושלת רוריקלא ממוסגר|92x92 פיקסלים
הנסיכים הגדולים של מוסקבה
אלכסנדר נייבסקי, הנסיך הגדול של ולדימיר, הטיל על בנו דניאל את האחריות על השטח שמסביב למוסקבה ולהקים את מדינת מוסקבה, שהייתה מדינה וסאלית של נסיכות ולדימיר-סוזדאל. בנו של דניאל, איוואן, הקים את הנסיכות כמדינה הבכירה בין המדינות הרוסיות. שליטים מאוחרים יותר של מוסקבה צברו כוח, שהגיע לשיאו עם איוואן השלישי שפרק את העול המונגולי מעל רוסיה וכבש את רוב המדינות הרוסיות האחרות. בנו וסילי השלישי השלים את המשימה ואיחד את כל רוסיה על ידי חיסול המדינות העצמאיות האחרונות בשנות ה-20. בנו של וסילי, איוון האיום איחד סופית את רוסיה, והפך לצאר של כל הרוסים בשנת 1547.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםדניאיל ממוסקבהДаниил Александрович1261 - 130312834 במרץ 1303בנו של אלכסנדר נבסקי.שושלת רוריקלא ממוסגר|92x92 פיקסליםיורי ממוסקבהЮрий Данилович1281 - 13254 במרץ 130321 בנובמבר 1325בנו של דניאל ממוסקבה.שושלת רוריקלא ממוסגר|90x90 פיקסליםאיוואן הראשוןИва́н I Дании́лович Калита́1288 - 1340133231 במרץ 1340יורשו של אלכסנדר מסוזדל כנסיך ולדימיר ויורשו של יורי כנסיך מוסקבה.שושלת רוריקלא ממוסגר|92x92 פיקסליםסימאון ממוסקבהСемён Иванович Гордый1316 - 135331 במרץ 134027 באפריל 1353בנו של איוואן הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|86x86 פיקסליםאיוואן השניИван II Иванович Красный1326 - 135927 באפריל 135313 בנובמבר 1359בנו של איוואן הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|94x94 פיקסליםדמיטרי דונסקויДми́трий Ива́нович Донско́й1350 - 138913 בנובמבר 135919 במאי 1389בנו של איוואן השני.שושלת רוריקלא ממוסגר|95x95 פיקסליםוסילי הראשוןВасилий I Дмитриевич1371 - 142519 במאי 138927 בפברואר 1425בנו של דמיטרי.שושלת רוריקלא ממוסגר|96x96 פיקסליםוסילי השניВасилий II Васильевич Тёмный1415 - 146227 בפברואר 142530 במרץ 1434בנו של וסילי הראשון.שושלת רוריקלא ממוסגר|96x96 פיקסליםיורי דמיטרייביץ'Ю́рий Дми́триевич1347 - 143431 במרץ 14345 ביוני 1434בן דודו של וסילי השני, מרד בו ונטל ממנו את השלטון.שושלת רוריקלא ממוסגר|86x86 פיקסליםוסיליВасилий Юрьевич Косой1421 - 14355 ביוני 14341435בנו של יורי.שושלת רוריקלא ממוסגר|150x150 פיקסליםוסילי השניВасилий II Васильевич Тёмный1415 - 146214341446בנו של וסילי הראשון, כהונה שנייה.שושלת רוריקלא ממוסגר|96x96 פיקסליםדמיטרי שמיאקהДмитрий Юрьевич Шемякаהמאה ה-15144626 במרץ 1447בנו של יורי.שושלת רוריקלא ממוסגר|109x109 פיקסליםוסילי השניВасилий II Васильевич Тёмный1415 - 146227 בפברואר 144727 במרץ 1462בנו של וסילי הראשון, כהונה שלישית.שושלת רוריקלא ממוסגר|96x96 פיקסליםאיוואן השלישיИван III Васильевич1440 - 15054 באפריל 14626 בנובמבר 1505בנו של וסילי השני. איחד את מירב הנסיכויות הקטנות סביב מוסקבה ולמעשה הקים את ממלכת רוסיה. שחרר סופית את השטחים מהחאנים. החל בבניית הקרמלין, על שום פועלו ותקופת שלטונו הארוכה מכונה "איוואן הגדול".שושלת רוריקלא ממוסגר|102x102 פיקסליםוסילי השלישיВасилий III Иванович1479 - 15336 בנובמבר 150513 בדצמבר 1533בנו של איוואן השלישי, הראשון להיקרא אימפרטור - קיסר.שושלת רוריקלא ממוסגר|84x84 פיקסליםאיוואן הרביעיИва́н Васи́льевич1530 - 158413 בדצמבר 153328 במרץ 1584בנו הבכור של וסילי השלישי. בזמנו נעשו רפורמות רבות בתחום השירות הצבאי, החוקים והמשפטים. בתקופתו שטחה של האימפריה הרוסית כמעט הכפיל את עצמו. לקראת סוף חייו גודלה של רוסיה היה רב יותר מאירופה כולה. משך מלכותו הרשמי היה הכי ארוך בין כל השליטים בהיסטוריה הרוסית, 50 שנים ו-105 ימים, מכונה "איוואן האיום".שושלת רוריקלא ממוסגר|90x90 פיקסלים
צארים של רוסיה, 1547 – 1721
בשלטון איוואן השלישי הפכה הדוכסות הגדולה של מוסקבה למדינה הרוסית הדומיננטית, איחדה את כל המנהלים הרוסיים שנותרו תחת כיבושה, וכבשה אדמות הרחק מהעיר מוסקבה. בעוד איוואן השלישי הפך לשליט על כל רוסיה, המצב לא הוכר רשמית עד שנכדו איוון הרביעי ייסד את התואר "צאר" ב-1547.
התאריכים המצוינים כאן הם לפי הלוח היוליאני, אשר שימש ברוסיה עד המהפכה.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםאיוואן הרביעיИва́н Васи́льевич1530 - 1584כצאר:
26 בינואר 154728 במרץ 1584בנו הבכור של וסילי השלישי. בזמנו נעשו רפורמות רבות בתחום השירות הצבאי, החוקים והמשפטים. בתקופתו שטחה של האימפריה הרוסית כמעט הכפיל את עצמו. לקראת סוף חייו גודלה של רוסיה היה רב יותר מאירופה כולה. משך מלכותו הרשמי היה הכי ארוך בין כל השליטים בהיסטוריה הרוסית, 50 שנים ו-105 ימים, מכונה "איוואן האיום".שושלת רוריקלא ממוסגר|90x90 פיקסליםסימאון בקבולטוביץ'Симеон Бекбулатовичהמאה ה-16 - המאה ה-1715751576כבש את רוס של קייב.שושלת קאסיםלא ממוסגר|98x98 פיקסליםפיודור הראשוןФёдор I Иванович1557 - 159828 במרץ 158417 בינואר 1598בנון של איוואן הרביעי, האחרון לשושלת רוריק. הוא ואשתו לא הביאו בנים זכרים ולא נמצא יורש.שושלת רוריקלא ממוסגר|78x78 פיקסלים
תקופת הצרות
לאחר מותו של פיודור הראשון, האחרון לשושלת רוריק, נפלה רוסיה למשבר רצוף המכונה "תקופת הצרות". כיוון שפיודור לא השאיר יורשים זכרים, הפרלמנט הפיאודלי בחר את גיסו בוריס גודונוב להיות צאר. עקב רעב כבד, התדרדר השלטון לכדי אנרכיה. שורה של מתחזים, הידועים כ"דמיטרים כוזבים", טענו כל אחד כי הוא אחיו הצעיר של פיודור, עם זאת, רק המתחזה הראשון אי פעם החזיק את התואר "צאר". דודן רחוק של פיודור, ואסילי שויסקי, שלט גם במשך זמן מה. בתקופה זו היו הכוחות הזרים מעורבים עמוקות בפוליטיקה הרוסית, בהנהגתם של מלכי ואזה בשוודיה ובפולין-ליטא. זמן הצרות נגמר בבחירתו של מיכאל רומנוב לכס, שהקים את שושלת רומנוב שתשלוט ברוסיה עד המהפכה הרוסית של 1917.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםבוריס גודונובБори́с Фёдорович Годуно́в1551 - 160521 בפברואר 159813 באפריל 1605נבחר כיורש העצר על ידי הפרלמנט הפאודלי, כיוון שלפיודור הראשון לא היו בנים זכרים.שושלת גודונובלא ממוסגר|99x99 פיקסליםפיודור השניФёдор II Борисович1589 - 160513 באפריל 160510 ביוני 1605נרצח כחצי שנה בלבד מהכתרתו בגיל 16. האחרון למלוך משושלת גודונוב.שושלת גודונובלא ממוסגר|98x98 פיקסליםדמיטרי הכוזבДмитрий Иванович1581 - 160610 ביוני 160517 במאי 1606עלה לשלטון תוך הפצת שקרים בדבר היותו בנו של איוואן האיום, נרצח.שושלת רוריק
(שקר)לא ממוסגר|73x73 פיקסליםוסילי הרביעיВасилий IV Иванович Шуйский1552 - 161219 במאי 160617 ביולי 1610הורד מהשלטון על ידי האיחוד הפולני-ליטאי בשנת 1610 ונשבה בפולין עד למותו.שושלת רוריקלא ממוסגר|90x90 פיקסליםולדיסלאב הרביעי ואזהWładysław IV Waza1598 - 16486 בספטמבר 1610נובמבר 1612מלך פולין, כבש את רוסיה.שושלת ואזהלא ממוסגר|97x97 פיקסלים
בשנת 1610 כבש האיחוד הפולני-ליטאי את רוסיה, כיבוש שנמשך עד שנת 1613 ובמהלכו שלט מלך פולין כצאר רוסיה.
בית רומנוב
תקופת הצרות הסתיימה עם בחירתו של מיכאיל רומנוב כצאר בשנת 1613. מיכאיל שימש כצאר, אף על פי שאביו, הפטריארך פילארט (נפטר ב-1633) החזיק בפועל את השלטון. עם זאת, צאצאיו של מיכאיל ישלטו ברוסיה, תחילה כצארים ולאחר מכן כקיסרים, עד המהפכה הרוסית של 1917. פיוטר הגדול, נכדו של מיכאיל רומנוב, ארגן מחדש את המדינה הרוסית בקווים מערביים יותר, והקים את האימפריה הרוסית בשנת 1721.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםמיכאיל הראשוןМихаи́л Фёдорович Рома́нов1596 - 164526 ביולי 161312 ביולי 1645אחיינו מדרגה שנייה של פיודור הראשון. חתם על הסכמי שלום עם השוודים שהחזירו שטחים נרחבים לרוסיה. הסכמי שלום עם הלטבים והפולנים תוך איבודי שטחים. הגדיל ותפס את כל השטח של סיביר ויקוטיה עד לאוקיינוס השקט.שושלת רומנובלא ממוסגר|104x104 פיקסליםאלכסיי הראשוןАлексе́й Миха́йлович1629 - 167612 ביולי 164529 בינואר 1679בנו מאשתו השנייה של מיכאיל הראשון. איחד את רוסיה עם אוקראינה בשנת 1654.שושלת רומנובלא ממוסגר|89x89 פיקסליםפיודור השלישיФёдор III Алексеевич1661 - 168229 בינואר 16797 במאי 1682בנו הבכור של אלכסיי. נפטר בגיל 20 בלבד בלי להוליד צאצאים. אחרי מותו עלו לשלטון שני אחיו הצעירים.שושלת רומנובלא ממוסגר|86x86 פיקסליםסופיה אלכסייבנהСо́фья Алексе́евна1657 - 170417 במאי 168227 באוגוסט 1689בתו של אלכסיי הראשון, שימשה כעוצרת במשך 7 שנים.שושלת רומנובלא ממוסגר|86x86 פיקסליםאיוואן החמישיИван V Алексеевич1666 - 16962 ביוני 16828 בפברואר 1696בנו של אלכסיי הראשון, שלט במשותף עם אחיו הצעיר פיוטר עד למותו. כל חייו היה חולה מסיבות תורשתיות ונפטר בגיל 30 בלבד.שושלת רומנובלא ממוסגר|89x89 פיקסליםפיוטר הראשוןПётр Вели́кий1672 - 1725כצאר:
2 ביוני 1682כצאר:
2 בנובמבר 1721שלט למחצה עם אחיו איוואן החמישי עד 1696. נחשב לאחד הצארים הטובים והחזקים ברוסיה, מייסד הקיסרות הרוסית. הצאר הראשון שביצע מסע ארוך באירופה המערבית. כבש את השטחים הצפוניים מידי שוודיה ופתח יציאה לים הבלטי לקיסרות הרוסית. כמו כן ניהל קרבות מוצלחים מול הפרסים על הים הכספי ומול האימפריה העות'מאנית בסביבות הים השחור. הקים את העיר סנקט פטרבורג. על שום פועלו הוא מכונה "פיוטר הגדול".שושלת רומנובלא ממוסגר|97x97 פיקסלים
קיסרי רוסיה, 1721 - 1917
הקיסרות הרוסית הוכרזה על ידי פיוטר הגדול בשנת 1721. באופן רשמי, רוסיה נשלטה על ידי שושלת רומנוב עד המהפכה הרוסית של 1917. עם זאת, הצאצא הזכר הישיר האחרון של מיכאיל רומנוב סיים את שלטונו בשנת 1730, עם מותו של פיוטר השני, נכדו של פיוטר הגדול. הכס עבר לאנה, אחייניתו של פיוטר הגדול, ואחרי שלטון קצר של בנה התינוק איוואן השישי, נכבש הכתר בידי יליזבטה, בתו של פיוטר הגדול. יליזבטה תהיה הצאצאית הישירה האחרונה של בית רומנוב שתשלוט ברוסיה. יליזבטה הכריזה על אחיינה, פיוטר, להיות יורשה. פיוטר (ששלט בשם פיוטר השלישי) דיבר מעט מאוד רוסית, כיוון שהיה נסיך גרמני של בית הולשטיין-גוטורפ לפני שהגיע לרוסיה כדי לקבל את התואר הקיסרי. הוא ואשתו הגרמניה סופיה שינו את שמם לרומנוב לאחר שירשו את כס המלוכה. פיוטר היה שנוא, והוא נרצח בתוך שישה חודשים מיום שעלה על כס המלוכה, בהפיכה שאורגנה על ידי אשתו, שהפכה לקיסרית בזכות עצמה ושלטה כיקטרינה הגדולה (הן פיוטר והן יקטרינה היו צאצאי בית רוריק). בעקבות רצף מבלבל של צאצאיו של פיוטר הגדול, בנה של יקטרינה פאוול הראשון חוקק חוקי ירושה ברורים אשר הכתיבו את סדר הירושה לכתר הרוסי עד נפילת האימפריה בשנת 1917.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותשושלתתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםפיוטר הראשוןПётр Вели́кий1672 - 1725כקיסר:
2 בנובמבר 1721כקיסר:
8 בפברואר 1725שלט למחצה עם אחיו איוואן החמישי עד 1696. נחשב לאחד הצארים הטובים והחזקים ברוסיה, מייסד הקיסרות הרוסית. הצאר הראשון שביצע מסע ארוך באירופה המערבית. כבש את השטחים הצפוניים מידי שוודיה ופתח יציאה לים הבלטי לקיסרות הרוסית. כמו כן ניהל קרבות מוצלחים מול הפרסים על הים הכספי ומול האימפריה העות'מאנית בסביבות הים השחור. הקים את העיר סנקט פטרבורג. על שום פועלו הוא מכונה "פיוטר הגדול".שושלת רומנובלא ממוסגר|97x97 פיקסליםיקטרינה הראשונהЕкатери́на I Алексе́евна1684 - 17278 בפברואר 172517 במאי 1727אשתו של פיוטר הראשון.שושלת רומנובלא ממוסגר|92x92 פיקסליםפיוטר השניПётр II Алексеевич1715 - 173018 במאי 172730 בינואר 1730נכדו של פיוטר הראשון. החל את מלוכתו בגיל 11 עקב מותה של יקטרינה הראשונה. מת בגיל 14 מאבעבועות שחורות.שושלת רומנובלא ממוסגר|94x94 פיקסליםאנהАнна Иоанновна1693 - 174013 בפברואר 173028 באוקטובר 1740בתו של איוואן החמישי.שושלת רומנובלא ממוסגר|93x93 פיקסליםאיוואן השישיИван VI1740 - 176428 באוקטובר 17406 בדצמבר 1741נינו של איוואן החמישי. לא מלך למעשה כיוון שהיה בן מספר חודשים בעת המלכתו. במשך כל חייו היה כלוא בהוראת יליזבטה שהדיחה אותו מהשלטון. נרצח בגיל 23 על ידי שומרי המצודה בה הוחזק כשנודע שזמם לברוח מכלאו.שושלת רומנובלא ממוסגר|94x94 פיקסליםיליזבטהЕлизаве́та1709 - 17626 בדצמבר 17415 בינואר 1762בתם של פיוטר הראשון ויקטרינה הראשונה. נולדה מחוץ לנישואיהם (הוריה התחתנו באופן רשמי כמה שנים אחרי היוולדה).שושלת רומנובלא ממוסגר|106x106 פיקסליםפיוטר השלישיПётр III Фëдорович1728 - 17629 בינואר 17629 ביולי 1762נכדו של פיוטר הראשון. הורד בכוח מהשלטון כחצי שנה לאחר עלייתו. במקומו הושיבו את אשתו יקטרינה השנייה.שושלת רומנובלא ממוסגר|102x102 פיקסליםיקטרינה השנייהЕкатерина Алексеевна1729 - 17969 ביולי 176217 בנובמבר 1796אשתו של פיוטר השלישי, נולדה לדוכס פרוסי. הדיחה בכוח את בעלה מהשלטון אשר היה שנוא על ידי העם. הרחיבה את גבולות רוסיה למערב תוך תפיסת חלקים מפולין ולדרום תוך תפיסת האזורים אשר היום נמצאים באוקראינה מידי הטורקים.שושלת רומנובלא ממוסגר|82x82 פיקסליםפאוול הראשוןПа́вел I Петро́вич1754 - 180117 בנובמבר 179623 במרץ 1801בנו של פיוטר השלישי. נרצח תוך כדי הפיכה על ידי קצינים מהצבא הרוסי בהוראת בניו של פאוול.שושלת רומנובלא ממוסגר|101x101 פיקסליםאלכסנדר הראשוןАлександр Павлович1777 - 182523 במרץ 18011 בדצמבר 1825נלחם בנפוליאון במלחמה הגדולה של 1812.שושלת רומנובלא ממוסגר|121x121 פיקסליםקונסטנטין פאבלוביץ'Константи́н Па́влович1779 - 18311 בדצמבר 182526 בדצמבר 1826בנו של פאוול הראשון, ויתר על הכס.שושלת רומנובלא ממוסגר|116x116 פיקסליםניקולאי הראשוןНиколай I Павлович1796- 18551 בדצמבר 18252 במרץ 1855אחיו של אלכסנדר הראשון. הקים אוניברסיטאות רבות ברחבי האימפריה ובנה את מסילות הרכבת הראשונות. בזמנו חל מרד הדקבריסטים, אותו דיכא, ובעקבותיה הקים את המחלקה השלישית בלשכת הוד מעלת הקיסרשושלת רומנובלא ממוסגר|94x94 פיקסליםאלכסנדר השניАлекса́ндр II Никола́евич1818 - 18812 במרץ 185513 במרץ 1881נודע כרפורמטור גדול ברוב תחומי החיים של אזרחי האימפריה. אהוד ביותר על הרוסים. שמרנים רוסים ניסו להתנקש בו מספר פעמים לאורך שנותיו. ב-1881 נרצח בפעולת טרור במהלכה נזרקה פצצה לרגליו על גדת נהר.שושלת רומנובלא ממוסגר|97x97 פיקסליםאלכסנדר השלישיАлекса́ндр III1845 - 189413 במרץ 18811 בנובמבר 1894בתקופת כהונתו האימפריה הרוסית לא השתתפה באף מלחמה, לכן זכה לכינוי "עושה השלום". חתם על הברית הצרפתית-רוסית.שושלת רומנובלא ממוסגר|104x104 פיקסליםניקולאי השניНиколай II1868 - 19181 בנובמבר 189415 במרץ 1917הקיסר האחרון מבית רומנוב בפרט ושל האימפריה הרוסית בכלל. בתקופתו התפתחה הכלכלה הרוסית מאוד. נלחם במלחמת העולם הראשונה לצד בעלות הברית ועל כך זכה לשבחים רבים מממשלות בריטניה, ארצות הברית וצרפת. הורד מהשלטון במהפכת פברואר בשנת 1917. נרצח יחד עם משפחתו על ידי הבולשביקים ביולי 1918.שושלת רומנובלא ממוסגר|109x109 פיקסלים
ראשי ממשלת הרפובליקה הרוסית, 1917
כתוצאה ממהפכת פברואר ויתר ניקולאי השני על כסאו וקמה הרפובליקה הרוסית. קמה ממשלת מעבר זמנית עד שתכונן חוקה. בנובמבר 1917 חוללו הקומוניסטים מהפכה, שהביאה להקמת ברית המועצות.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותמפלגהתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםגאורגי לבובГеоргий Евгеньевич Львов1861 - 192515 במרץ 191721 ביולי 1917נבחר להיות ראש ממשלת המעבר של המפלגה הסוציאליסטית לאחר הפלת הקיסרות הרוסית. פרש מתפקידו עקב פרוץ מלחמת האזרחים הרוסית. נעצר ב-1918 על ידי המפלגה הקומוניסטית וברח לארצות הברית כדי לבקש עזרה כנגד הבולשביקים. הגיע לפריז ב-1920 ונשאר שם עד מותו.המפלגה הדמוקרטית החוקתיתלא ממוסגר|95x95 פיקסליםאלכסנדר קרנסקיАлександр Фёдорович Керенский1881 - 197021 ביולי 19177 בנובמבר 1917החליף את לבוב כראש ממשלת המעבר הרוסית. ברח מפני הבולשביקים תחילה ללונדון, אחר כך פריז ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח לארצות הברית.המפלגה הסוציאל-רבולוציונריתלא ממוסגר|95x95 פיקסלים
מנהיגי ברית המועצות, 1917 - 1991
מהפכת אוקטובר הביאה להקמתה של ברית המועצות - פדרציה קומוניסטית חד-מפלגתית. אחרי מלחמת העולם השנייה, הפכה ברית המועצות לאחת משתי מעצמות העל, לצד ארצות הברית. כחלק מאירועי סתיו העמים, התפרקה לבסוף ברית המועצות וקמה הפדרציה הרוסית.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותמפלגהתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםולדימיר איליץ' לניןВлади́мир Ильи́ч Ленинь1870 - 19247 בנובמבר 191721 בינואר 1924ראש המהפכה הבולשביקית ומנהיג הקומוניסטים במלחמת האזרחים הרוסית.המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותלא ממוסגר|106x106 פיקסליםיוסיף סטליןИосиф Сталин1878 - 195321 בינואר 19245 במרץ 1953הנהיג שלטון רודני אכזר, שלווה ברצף של חיסולי מתנגדים או חשודים כמתנגדים, כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה, קולקטיביזציה שהביאה למותם של מיליונים ופולחן אישיות קיצוני. שיטות אכזריות אלה היוו כלי עבורו לזירוז תהליך התיעוש של ברית המועצות והפיכתה למעצמת-על. חתם עם גרמניה על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, אך עם תחילת מבצע ברברוסה, נלחם לצד בעלות הברית.המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותימין|לא ממוסגר|106x106 פיקסליםגאורגי מלנקובГео́ргий Маленко́в1902 - 19885 במרץ 19538 בפברואר 1955שימש כרה"מ זמן קצר החל ממותו של סטלין ועד עלייתו לשלטון של חרושצ'ובהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותלא ממוסגר|99x99 פיקסליםניקיטה חרושצ'ובНики́та Хрущёв1894 - 19718 בפברואר 195514 באוקטובר 1964חיסל את פולחן האישיות של סטלין ונאם את "הנאום הסודי".המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותלא ממוסגר|95x95 פיקסליםליאוניד ברז'נייבЛеони́д Бре́жнев1906 - 198214 באוקטובר 196410 באוקטובר 1982המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותלא ממוסגר|101x101 פיקסליםיורי אנדרופובЮ́рий Андро́пов1914 - 198412 בנובמבר 19829 בפברואר 1984המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותלא ממוסגר|100x100 פיקסליםקונסטנטין צ'רניינקוКонстантин Черненко1911 - 198513 בפברואר 198410 במרץ 1985 המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'ובМихаил Горбачёв1931 - 202211 במרץ 198525 בדצמבר 1991הנהיג רפורמות גדולות דוגמת הפרסטרויקה והגלאסנוסט, בתקופתו החל גל הלאומיות ברפובליקות ברית המועצות, שהתפרקה בסוף שנת 1991.המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותלא ממוסגר|89x89 פיקסלים
נשיאי הפדרציה הרוסית, 1991 - היום
ברית המועצות התפרקה בסוף שנת 1991, כל רפובליקה סובייטית הפכה למדינה עצמאית, רוסיה ירשה את מקומה של ברית המועצות באו"ם ובארגוניו. רוסיה כעת היא פדרציה המורכבת מרפובליקות בעלות ממשל עצמי מסוים. בראש הפדרציה עומד הנשיא.
שםתקופת חייםתקופת שלטוןהערותמפלגהתמונהעבריתרוסיתהתחלהסיוםבוריס ילציןБори́с Е́льцин1931 - 200710 ביולי 1991 (כראש רוסיה הסובייטית)31 בדצמבר 1999הקים את הפדרציה הרוסיתעצמאילא ממוסגר|106x106 פיקסליםולדימיר פוטיןВладимир Путин1952 -31 בדצמבר 19997 במאי 2008עצמאילא ממוסגר|106x106 פיקסליםדמיטרי מדבדבДмитрий Медведев1965 -7 במאי 20087 במאי 2012רוסיה המאוחדתלא ממוסגר|100x100 פיקסליםולדימיר פוטיןВладимир Путин1952 -7 במאי 2012מכהןכהונה שנייהרוסיה המאוחדתלא ממוסגר|90x90 פיקסלים
ראו גם
צאר
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:רוסיה: היסטוריה
רוסיה
| 2024-07-28T20:27:18
|
ניקולאי השני, קיסר רוסיה
|
ניקולאי השני (שמו המלא: ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב (ברוסית: Никола́й Алекса́ндрович Рома́нов). תוארו הרשמי היה: ניקולאי השני, הקיסר והשליט של כל הנסיכויות הרוסיות; 18 במאי 1868 – 17 ביולי 1918) היה הקיסר האחרון של האימפריה הרוסית, שירש את אביו אלכסנדר השלישי ב-1894. בתקופת שלטונו נקלעה האימפריה למשבר פוליטי חריף, שהועצם על ידי האבדות הכבדות שספגה רוסיה בחזית מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). ניקולאי לא הצליח לנווט את האימפריה ברגעיה הקשים, ובסופו של דבר הסתיים שלטונו במהפכת פברואר בשנת 1917, שהביאה לסיום השלטון בן שלוש-מאות השנים של שושלת רומנוב ברוסיה. גם הממשלה הזמנית, שקמה בעקבות המהפכה, כשלה במשימה, והבולשביקים עלו לשלטון במהפכת אוקטובר באותה שנה. הבולשביקים רצחו את ניקולאי יחד עם בני משפחתו ב-1918.
בארצו, נמתחה ביקורת על ממשלתו שדיכאה יריבים פוליטיים ומה שנתפס כאשמתו או אי-פעולה במהלך אסון חודינקה, הפוגרומים האנטי-יהודיים, יום ראשון העקוב מדם (1905), והדיכוי האלים של מהפכת 1905 ברוסיה.
ביוגרפיה
נעוריו
ניקולאי היה בנו של הצאר אלכסנדר השלישי והצארינה מריה פיודורובנה (נולדה כדאגמאר, נסיכת דנמרק). אביו הקשוח סבר שניקולאי רכרוכי מדי וכלל לא הכין אותו לכתר. ניקולאי התאהב בנסיכה הגרמנייה אלכסנדרה מהסן, נכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך עם הנסיכה, שבנוסף להיותה מהאימפריה הגרמנית היריבה לרוסיה, השתייכה למשפחה שהייתה נגועה במחלת ההמופיליה (אחיה, פרידריך, חלה במחלה ומת מדימום בגיל שנתיים), וקיווה במקום זאת שיינשא לנסיכה מבית אורליאן, על מנת לחזק את הברית החדשה של האימפריה הרוסית עם הרפובליקה הצרפתית. רק כאשר היה על ערש דווי וירא מפני חוסר המשכיות לשושלתו, הסכים אלכסנדר לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנייה.
כיורש העצר, הרבה ניקולאי בנסיעות. ב-1891, בהיותו בנסיעה חשובה למזרח הרחוק, ירה בו אזרח יפני בלתי שפוי והוא כמעט נהרג. הוא ניצל הודות לפעולה מהירה של בן דודו גאורגיוס (שחבט בתוקף עם מוט חזרן) ונותרה רק צלקת במצחו. ניקולאי הוחזר לסנקט פטרבורג כשהוא נוצר בלבו שנאה עמוקה לקיסרות יפן.
ההכתרה-הקיסר האחרון
ניקולאי עלה לשלטון ב־1 בנובמבר 1894, וזמן קצר לאחר מכן נישא לנסיכה אליקס (ששינתה את שמה לאחר מכן ל"אלכסנדרה פיודרובנה"). היו להם חמישה ילדים: אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה, ואלכסיי. כמו כל הצארים בני משפחת רומנוב נחשב לשליט בחסד האל. בחגיגות הכתרתו במוסקבה ב-1896, נרמסו אנשים רבים למוות בעת שניסו לקבל מתנות מהצאר החדש. לניקולאי נודע על האסון מאוחר יותר באותו יום, והוא ביקש לבטל את כל החגיגות, אך שוכנע שלא לעשות זאת על ידי קרוביו ויועציו. רבים ראו את האסון כסימן רע. האירוסין שלו לנסיכה אליקס הקדימו אך במעט את מות אביו, והחתונה שלו הייתה זמן קצר לאחר הלוויה. ניקולאי, אדם חלש ורדוף אמונות תפלות, שראה בכל האסונות האלה אותות מבשרי רע, עמד בפני המשימה הקשה של שלטון באימפריה הרוסית בזמן של מהומה רבתי.
בנוסף למצב הבינלאומי המתוח, עמד ניקולאי בפני בעיות מבית. סבו, הצאר אלכסנדר השני, נרצח על ידי פצצה שהטמינו לו המהפכנים הסוציאליסטים, חרף העובדה שדווקא שליט זה היה בין המיטיבים ביותר עם השכבות החלשות. המהפכנים לא ניסו להשיג מעמד פוליטי בתוך שיטת הממשל הקיימת, אלא להרוס את השיטה לגמרי. כילד, שרדו ניקולאי ומשפחתו ניסיון התנקשות מפצצה שהוטמנה ברכבת שבה נסעו. ההפסד הרוסי במלחמת רוסיה–יפן חיזק את המתנגדים הפנימיים לשלטונו והיה בין הגורמים למהפכה של 1905, שבה שביתות מאורגנות והפיכות מקומיות הכריחו את ניקולאי להסכים לכינונו של פרלמנט – הדומה, במנשר אוקטובר. למרות הסכמתו, הפרלמנט הרוסי נהנה מזכויות מועטות והיה נתון לשליטתו המלאה של ניקולאי.
כאביו, מורהו הפוליטי, היה קונסטנטין פֹּובֶּדוֹנוֹסְטְסֵב , פרופסור למשפט ואיש דת שעמד בראש הנהלת הכנסייה האורתודוקסית. פֹּובֶּדוֹנוֹסְטְסֵב, ריאקציונר, תומך נלהב באוטוקרטיה, אורתודוקסיה ולאומנות, ומתנגד חריף למה שכינה "אתאיזם מערבי", יעץ לו לנקוט עמדה פומבית נגד הרעיונות של ממשלה יציגה ושל אספה נבחרת.
כמלך חוקתי-למחצה
שמאל|ממוזער|240px|ניקולאי בצעירותו
היחסים של ניקולאי עם הדומה החדשה לא היו טובים. הדומה הראשונה, שהיה בה רוב למפלגת הקדטים, כמעט מייד נכנסה לעימות איתו. ניקולאי פיטר את ראש ממשלתו הליברלי יחסית, סרגיי ויטה, ופיזר את הדומה. לאחר שבדומא השנייה היו בעיות דומות, ראש הממשלה החדש פיוטר סטוליפין פיזר גם אותה, ושינה את חוקי הבחירות על מנת להיטיב עם מפלגות שמרניות יותר בבחירות עתידיות. לסטוליפין, פוליטיקאי משופשף, היו תוכניות שאפתניות לרפורמה. אלה כללו העמדת הלוואות למעמדות הנמוכים על מנת לאפשר להם לקנות קרקעות, כשמטרתו הייתה לחזק את הנאמנות של החקלאים לשלטון המרכזי. התוכניות שלו נבלמו על ידי שמרנים בחצר המלוכה. בזמן הירצחו של סטוליפין בידי אנרכיסט ב־1911, הוא והצאר כמעט ולא דיברו, והדעה הרווחת הייתה כי סופו הפוליטי קרוב.
חוליו של הנסיך אלכסיי
בעיית הירושה החריפה את הבעיות הפנימיות. אלכסנדרה ילדה ארבע בנות לפני שבנם אלכסיי נולד ב-12 באוגוסט 1904. הנסיך הצעיר היה חולה בהמופיליה, מחלה שבאותו הזמן הייתה חשוכת-מרפא. בשל חולשת השלטון באותו זמן, ניקולאי ואלכסנדרה בחרו שלא לגלות את מצבו של אלכסיי לאיש מחוץ לבית המלוכה. תחת זאת ניצלו הצאר ואשתו את טכנולוגיית הראינוע המתפתחת של אותה העת, להפקת סרטים המתארים את חיי המשפחה המלכותית על ילדיה הנאים והפוטוגניים, מה שהביא לתקופה קצרה לעלייה בפופולריות של משפחת המלוכה.
מתוך ייאוש, אלכסנדרה ניסתה למצוא מזור לבנה אצל נזיר תימהוני בשם גריגורי רספוטין. רספוטין נראה כאילו הוא מועיל בזמן שאלכסיי סבל מדימום פנימי, ואלכסנדרה נעשתה לתלויה יותר ויותר בו ובעצותיו, שאותן קיבלה כמסרים ישירים מאלוהים. רספוטין הוקע על ידי הציבור הרוסי עקב השחיתות שלו ועקב חיי הפריצות המינית שניהל. מהעבר השני היה רספוטין שנוא גם על אנשי החצר, אשר חשו מאוימים מכוחו הפוליטי הבלתי מוגבל בחצר הצאר.
מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|אירופה ב-1914
לאחר הרצח של הארכידוכס פרנץ פרדיננד על ידי לאומנים סרבים בסרייבו ב־28 ביוני 1914, התלבט ניקולאי לגבי מעשיה העתידיים של רוסיה. הוא לא רצה לנטוש את בני בריתו הסרבים לדרישותיה של אוסטרו-הונגריה, אך גם לא רצה להתחיל מלחמה כללית. בסדרה של מכתבים שכתב לווילהלם השני, קיסר גרמניה (מה שקרוי "ההתכתבות של וילי וניקי"), שניהם הצהירו על רצונם בשלום, וכל אחד ניסה לגרום לשני להתקפל ראשון. ניקולאי אף עשה צעדים מעשיים בכיוון זה, כשהוא דורש שגיוס הכוחות יהיה רק בחזית האוסטרית, ולא בזו הגרמנית, כשהוא מקווה למנוע מלחמה עם גרמניה. אך כבר היה מאוחר מדי כדי שמכתבים ימנעו את האירועים הבאים. לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, וב־31 ביולי 1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי. דבר זה הוביל כמעט מייד להכרזת מלחמה גרמנית, ולכניסתה של רוסיה למלחמת העולם הראשונה.
ערב פרוץ המלחמה ב־1 באוגוסט 1914, מצא את רוסיה כשהיא אינה מוכנה די הצורך לעימות הממשמש ובא. המלחמה התחילה עם אבדות רוסיות כבדות ואיבוד שטחים. ניקולאי הרגיש כי חובתו היא להנהיג את צבאו אישית, כשהוא לוקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' הבן (בספטמבר 1915) לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד על המלחמה ישירות הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה ממוצא גרמני ולשמועות על תלותה ברספוטין. כעס על הנזק שהשפעתו של רספוטין גורמת למלחמה ולמלכות הביאה לרציחתו על ידי קבוצה של אצילים וביניהם בן דודו של הצאר, הנסיך יוסופוב, בדצמבר 1916.
מהפכה וסילוק
הקשיים הגוברים בתוך המדינה וכישלונו של הצבא לנצל את הצלחותיו בניצחונו הגדול על האימפריה האוסטרו-הונגרית במתקפת ברוסילוב ביוני 1916 הביאה לשביתות ומהומות בחורף של 1916–1917. בסוף מהפכת פברואר של 1917 (פברואר בלוח השנה הרוסי הישן), ב־2 במרץ (לוח יוליאני) / 15 במרץ (לוח גרגוריאני) 1917 ניקולאי הוכרח לפרוש לטובת אחיו. הדוכס הגדול מיכאיל לא הסכים לקבל את כס המלכות, ולאחר שפרש למחרת היום, שלוש מאות שנים של שלטון בית רומנוב הגיעו לקיצן.
הוצאה להורג
שמאל|ממוזער|250px|מטבע זהב שהונפק בתקופת כהונתו. הכיתוב ברוסית: בחסדו של האל, ניקולאי אלכסנדרוביץ' השני, קיסר ושליט של כל הרוסים
הממשלה הרוסית הזמנית בתחילה הגבילה את ניקולאי, אלכסנדרה וחמשת ילדיהם למשכנם המלכותי, ארמון אלכסנדר. בניסיון להוציא אותם מהבירה ומסכנה אפשרית, ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי העבירה אותם לטובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר הבולשביקית בנובמבר 1917, אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. שם מצאו את עצמם הצאר ומשפחתו, שהיו רגילים לחיי תפנוקים ומותרות, חיים בבית איפטייב המפואר, כשהם אסירים של מהפכנים בולשביקים. הצאר ומשפחתו, יחד עם רופא המשפחה ושלושה משרתים, הוצאו להורג בליל 16 או 17 ביולי 1918 על ידי כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים, לאחר שנאמר להם שהם נמצאים בסכנה ועליהם לרדת למרתף למען ביטחונם.
ההוצאה להורג התקיימה בזמן שיחידות של הלגיון הצ'כוסלובקי שמרדו בשלטון הסובייטי במהלך פינויים מרוסיה התקרבו ליקטרינבורג, והתבצעה על פי הוראה מהדרגים הגבוהים של המשטר הבולשביקי, מחשש שמא חיילי האויב ימצאו את הצאר ומשפחתו וישחררו אותם.
למשך זמן רב חשבו כי גופותיהם של ניקולאי ומשפחתו נזרקו לתוך פיר של מחצבה במקום ששמו "ארבעת האחים". למעשה, דבר זה היה נכון; הם באמת נזרקו לשם בליל יולי ה־17/16. בבוקר הבא, כאשר החלו להתגלגל שמועות, יורובסקי – מפקד הפלוגה שאליה השתייכה כיתת היורים – הוציא את הגופות והסתיר אותן במקום אחר. כאשר הרכב שלקח את הגופות התקלקל בדרך לאתר הנבחר הבא, הוא עשה סידורים חדשים וקבר את רוב הגופות בבור סגור ומוחבא בדרך קופטיאקי, דרך נידחת ועזובה כ־20 קילומטרים מצפון ליקטרינבורג.
שמועות על ניצולים מהמשפחה המלכותית
שמאל|ממוזער|250px|תמונתו האחרונה של ניקולאי השני
ההסתרה של ההוצאות להורג ושל הגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מחברי משפחתו נותרו בחיים. כמה אנשים טענו כי ראו את הצאר במחנות עבודה בסיביר בשנות השלושים המאוחרות. טענות אלה מעולם לא נלקחו ברצינות, אך מספר אנשים בשנות העשרים והשלושים טענו, באופן יותר רציני, כי הם בני משפחת רומנוב. במיוחד היו מספר נשים שטענו כי הן הנסיכה אנסטסיה, בתו של הצאר, וזאת מכיוון שגופתה של אנסטסיה לא נמצאה יחד עם גופותיהם של שאר בני המשפחה. הידועה ביותר הייתה אנה אנדרסון, שטענה כי היא אנסטסיה והצליחה לשכנע בכך כמה מחברי משפחת רומנוב המוגלים. נראה שהיא אף האמינה בטענתה בעצמה, אך בדיקות DNA שנעשו לאחר מותה קבעו כי היא שיקרה. סיפורה של אנדרסון הוסרט בסרט "אנסטסיה".
בתחילת שנות ה-90, לאחר נפילתה של ברית המועצות, גופותיהם של בני משפחת רומנוב נתגלו, הוצאו מקברן וזוהו בוודאות. דו"ח סודי של יורובסקי, שנתגלה בשנות השבעים המאוחרות, אך לא הגיע לידיעת הציבור עד לשנות ה־90, עזר לרשויות לאתר את גופותיהם. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות.
שתי גופות עדיין היו חסרות, של אלכסיי ושל אחת הבנות: מריה או אנסטסיה. על פי תיאורו של יורובסקי, הגופות של אלכסיי ושל אחת הבנות, שפלוגתו של יורובסקי חשבה כי היא של אלכסנדרה, נשרפו על יד אתר הקבורה ואפרן פוזר והוסתר. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.
במהלך השנים מקובל היה להאמין שאנסטסיה היא הבת הנעדרת, ושהיא עדיין בחיים. אך בשנת 2008 נמצאו שרידים של שתי גופות שהוטמנו במקום מרוחק יותר, ובבדיקות DNA קפדניות שבהן השתתפו רוסיה וארצות הברית התגלה שהגופות הן של אלכסיי ושל אחת מאחיותיו, כלומר מסתבר ששתי האחיות – אנסטסיה ומריה – נהרגו בליל הרצח המשפחתי, וכך נפתרה התעלומה הגדולה.
הכרזה כקדוש
ב-1981 הכריזה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה על משפחת רומנוב כקדושים מעונים.
ב־14 באוגוסט 2000, ניקולאי ומשפחתו הקרובה הוכרזו כקדושים על ידי הסינודה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית ברוסיה, הם לא הוכרזו כקדושים מעונים, כיוון שמותם לא היה תוצאה ישירה של אמונתם הנוצרית, ובמקום זה הם הוקדשו כ"נושאי פסיון". הם כבר נחשבו כקדושים על ידי כמה מחברי הכנסייה מחוץ לרוסיה כמה שנים קודם. לפי הצהרה של הסינוד של מוסקבה, הם הוכרזו כקדושים מהסיבות הבאות:
משפחתו
ב-26 בנובמבר 1894 התחתן ניקולאי עם אלכסנדרה, נסיכת הסן, בתם של לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן ואליס, נסיכת הממלכה המאוחדת, ממנה נולדו לו 5 ילדים:
אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1895–1918)
טטיאנה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1897–1918)
מריה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1899–1918)
אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1901–1918)
אלכסיי ניקולאייביץ', הצארביץ' של רוסיה (1904–1918)
אילן יוחסין
הקיסר ניקולאי היה צאצא של שושלות המלוכה של בית צרינגן, בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, בית הסן, בית אולדנבורג, בית רומנוב ובית הוהנצולרן.
קישורים חיצוניים
אוסף של מאמרים רבים, יחד עם ספרים שיצאו מדפוס
רשימה של אתרים העוסקים בצאר זה
של יקוב יורובסקי על ההוצאה להורג של המשפחה המלכותית
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:האימפריה הרוסית: פוליטיקאים
קטגוריה:פוליטיקאים רוסים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות ברוסיה ובברית המועצות
קטגוריה:קיסרי רוסיה
קטגוריה:שושלת רומנוב
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מונרכים שוויתרו על כסאם
קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר הבז הלבן
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:מנהיגים רוסים שהודחו במהפכה
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1868
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1918
| 2024-07-28T14:42:12
|
יוליוס ואתל רוזנברג
|
ממוזער|250px|יוליוס ואתל רוזנברג לאחר פסיקת בית המשפט, מופרדים ברשת מתכת, 1951
שמאל|ממוזער|250px|חורשה לזכר יוליוס ואתל רוזנברג בקיבוץ יד חנה
יוליוס (או ג'וליוס) ואתל גרינגלאס רוזנברג (באנגלית: Julius and Ethel Rosenberg) היו זוג יהודים אמריקאים, שנודעו בכינוי "מרגלי האטום". השניים נעצרו בשנת 1950, הורשעו בריגול למען ברית המועצות בעוון מסירת סודות אטום ב-1951, והוצאו להורג ב-19 ביוני 1953.
קורות חייהם
יוליוס (שמו היהודי "יונה"; נולד ב-12 במאי 1918) ואתל (נולדה ב-28 בספטמבר 1915), שנולדו שניהם בניו יורק, היו קומוניסטים מגיל צעיר וחברים בתנועת הנוער הקומוניסטית בארצות הברית, שם גם נפגשו. יוליוס השלים את לימודי הנדסת החשמל שלו בשנת 1939, נשא לאישה את אתל ובשנת 1940 התחיל לעבוד בחיל הקשר האמריקני. הוא שימש בחיל הקשר בתפקיד מהנדס-מפקח עד שנת 1945, אז פוטר בעקבות גילוי העובדה שהיה בעבר חבר במפלגה הקומוניסטית.
שלוש שנים לפני פיטוריו, ב-1942, גויס יוליוס על ידי הנ.ק.ו.ד., שירות הביון והמשטרה החשאית הסובייטיים, לשמש מרגל בעבור ברית המועצות. לפי מפעילו בנ.ק.ו.ד., אלכסנדר פליקסוב, סיפק יוליוס לסובייטים אלפי מסמכים בסיווג "סודי ביותר". רוזנברג אף הוסיף וגייס, בהנחיית מפעיליו, מרגלים נוספים, ובהם ג'ואל בר, אלפרד סרנט, ויליאם פרל, רות' גרינגלאס (אשתו של אחיה של אתל, דייוויד גרינגלאס) ומורטון סובל. בינואר 1950 נעצר הפיזיקאי קלאוס פוקס, שהיה חלק מצוות הפיתוח של פצצת האטום ("פרויקט מנהטן"). פוקס חשף בפני חוקריו הבריטים והאמריקנים את הארי גולד, שהעביר מסמכים סודיים הנוגעים לפרויקט לסובייטים. גולד חשף בעדותו שורה של מרגלים, ובהם אחיה של אתל רוזנברג, דייוויד גרינגלאס, ששימש בתפקיד טכני זוטר ב"פרויקט מנהטן", ואת יוליוס רוזנברג עצמו.
יוליוס ואתל רוזנברג הועמדו לדין יחד עם מורטון סובל במרץ 1951, בעוון מסירת סודות אטום לסובייטים. העד המרכזי נגדם היה דייוויד גרינגלאס, אחיה של אתל. גרינגלאס העיד על מעורבותו העמוקה של יוליוס בריגול וטען כי אתל הקלידה פתקאות ובהן מידע על תוכניות האטום. שנים רבות אחרי כן הודה גרינגלאס כי בדה את האשמתה של אתל מלבו, כדי להציל את עורו ואת עורה של אשתו. סברה רווחת היא כי העמדתה לדין של אתל באה להפעיל לחץ על יוליוס כדי להסגיר מרגלים נוספים, שכן אף שאתל ידעה כי אחיה ובעלה עוסקים בריגול, מידת מעורבותה הישירה לא הוכחה מעולם. הניסיון להפעיל לחץ על יוליוס לא צלח. הוא ואתל בחרו בזכות השתיקה בנוגע לחברותם במפלגה הקומוניסטית והכחישו את מעורבותם בריגול. גרינגלאס זכה להקלה בדינו, בזכות מעמד עד מדינה שקיבל. הוא נשפט ונידון בעסקת טיעון ל-15 שנות מאסר (הוא שוחרר אחרי כליאה של 10 שנים). מורטון סובל נדון למאסר ממושך וריצה במאסר 17 שנה ו-9 חדשים. בני הזוג רוזנברג הורשעו ונדונו למוות. לאחר שערעוריהם נדחו הוצאו להורג בכיסא חשמלי ביום שישי 19 ביוני 1953 בבית הכלא סינג סינג בניו יורק ונקברו בחלקה היהודית.
משפטם של יוליוס ואתל רוזנברג נתפש בעיני רבים מבני התקופה כסוג של "ציד מכשפות" המונע, בין השאר, מאנטישמיות. רבים באירופה, ואף בארצות הברית, פקפקו במידת האמת שבטענה שהזוג רוזנברג עסק בריגול וסברו כי גזר הדין שהוטל על הזוג היה חריג בחומרתו (זה היה משפט הריגול היחיד באותה תקופה שהוביל להוצאה להורג), ונבע מרוח המקארתיזם שפשטה בארצות הברית. הסופר ז'אן-פול סארטר גרס כי המשפט לא היה אלא "לינץ' חוקי" ואילו הצייר פבלו פיקאסו סבר כי גזר הדין הוא "פשע נגד האנושות". אחרים, ובהם היוצרים ברטולט ברכט, ז'אן קוקטו, פרידה קאלו ודשיל האמט ראו בגזר הדין חזרה על משפט דרייפוס ואפילו אישים בעלי שם שלא היו מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית, כמו האפיפיור פיוס השנים עשר ואלברט איינשטיין פנו לנשיא ארצות הברית בבקשה שיחוס על חיי הזוג.
השאלה האם היו בני הזוג מרגלים נותרה פתוחה, בעיני רבים, לאורך שנים. בניהם של הזוג הכחישו כי היו מרגלים. רק עם חשיפתם של מסמכי וינונה, פתיחת חלק מהארכיונים הסובייטים ועם פרסום דבריהם של סוכני ק.ג.ב. לשעבר שהיו קשורים לפרשה, התברר בוודאות כי יוליוס רוזנברג עסק במשך שנים בריגול לטובת ברית המועצות. הספקות לגבי מעורבותה הישירה של אשתו רק העמיקו, במיוחד כאשר עד התביעה הראשי, דייוויד גרינגלאס, חשף כי שיקר בעדותו, וכאשר ב-2008 נחשפה סתירה גם בעדותה המפלילה של אשתו רות'. עדות התומכת בחשיבות המידע שסיפק רוזנברג הביא מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית לשעבר ניקיטה חרושצ'וב, שכתב בזכרונותיו (שפורסמו אחרי מותו, בשנת 1990) ששמע מיוסיף סטלין ומשר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב שהזוג רוזנברג סיפקו מידע חשוב, שהאיץ את פיתוחה של הפצצה הסובייטית. לעומת זאת, בוריס ברוקוביטש, שעמד בראש המכון שפיתח את הפצצה האטומית הסובייטית, אמר לעיתון הניו יורק טיימס בשנת 1989: "אתם הושבתם את הזוג רוזנברג בכיסא החשמלי ללא סיבה. לא קיבלנו מהם מאומה". הספקות בנוגע לחשיבות המידע על תוכנית האטום שהעביר רוזנברג עומדים בעינם, אך ברי כי העביר מידע חשוב על מערכות קשר, על מרעום קרבה, על מטוס הקרב הסילוני לוקהיד P-80. עדות מאוחרת שסיפק מורטון סובל, שעמד לדין לצד הזוג, הבהירה באופן סופי כי יוליוס אכן עסק בריגול, והובילה את בניהם של הזוג לסגת מהטענה כי יוליוס היה חף מפשע.
ילדיהם
לבני הזוג היו שני בנים, מייקל ורוברט, שהיו בני 10 ו-6 כשהוצאו הוריהם להורג. הם אומצו על ידי אן ואייבל מאירופול ואף אימצו את שם המשפחה שלהם. אביהם המאמץ היה אייבל מאירופול, קומוניסט אדוק, שנודע יותר במאבקו למען זכויות האזרח באמריקה ובשיר המחאה שחיבר, "פרי מוזר" (Strange Fruit) במחאה על הלינץ' בתומאס שיפ ואברהם סמית'. במשך שנים רבות טענו בניהם של הזוג כי הוריהם היו חפים מפשע. שני הבנים כתבו ספר בהגנת הוריהם: "אנחנו הבנים שלכם: המסורת של אתל ויוליוס רוזנברג" (1975) ומייקל כתב ספר נוסף: "הוצאה להורג במשפחה: סיפור של הבן" (2003). רוברט גם הקים את "קרן רוזנברג לילדים", שמטרתה לעזור לילדים של פעילים פוליטיים.
אזכורים בתרבות
גזר הדין של הזוג רוזנברג מוזכר בתחילת הרומן הקצר "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת'. הוא מוסיף לעלילה את אלמנט המוות הראשוני ומשרה בה את אווירת המועקה: "היה זה קיץ משונה, חם ומחניק. הקיץ בו חישמלו למוות את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק." את מוטיב זה קושרת פלאת' באופן סמוי עם הטיפול בנזעי חשמל שבו מטופלת אסתר גרינווד, הדמות הראשית ברומן אוטוביוגרפי זה, ובכך יוצרת "סגירת מעגל" בין האירועים שהחלו לערער את מצבה הנפשי של גרינווד, לבין הטיפול שאותו מקבלת בעקבותיו.
אזכור נוסף ברומן מופיע בפרק 9, כאשר אסתר, גיבורת הרומן, צועדת עם עמיתתה הילדה, ומביעה את מורתה על ההוצאה להורג: "זה נורא בקשר לרוזנברגים, לא?" כניסיון ליצור עמה שיח בנושא אקטואלי. תגובתה של הילדה היא המשפט בו גם נפתח הפרק: "אני כל-כך שמחה שהם הולכים למות". דו-שיח קצר זה משקף את השוני שאסתר חווה באופייה ובדיעותיה משאר הבנות המקיפות אותה בניו יורק.
רוחה של אתל רוזנברג היא אחת הדמויות במחזהו של טוני קושנר "מלאכים באמריקה". במחזה, פוקדת אתל את רוי כהן, אחד מארבעת עורכי הדין מטעם המדינה והבולט שבהם. כהן, לפי עדותו שלו, שכנע את השופט קאופמן לגזור עונש מוות על הזוג. כמו כן, דמותה מופיעה גם בגרסה הטלוויזיונית של מחזה זה, מלאכים באמריקה (מיני-סדרה) ובאותו הקשר, שם היא משוחקת על ידי מריל סטריפ.
הספר "דניאל" מאת א.ל. דוקטורוב הוא סיפור דמיוני המבוסס על סיפורם של יוליוס ואתל רוזנברג ומסופר מפי בנם, דניאל.
בקיבוץ הקומוניסטי יד חנה ניטעה חורשה לזכר יוליוס ואתל רוזנברג "שהוצאו להורג על לא עוול בכפם בידי המקארטיזם האמריקאי".
בספר 4321 של הסופר פול אוסטר. בעמודים 62–63 מוזכרת העמדתם לדין בכיסא חשמלי של בני הזוג רוזנברג.
חוה רוזנברג פרסמה בשנת 2018 ספר בשם "סירות נייר במים", שעוסק בהתמודדות של נערה שהיא נינה של בני הזוג רוזנברג, עם הגילויים של הרקע המשפחתי, תוך כדי ניתוח מעמיק של הגורמים שהביאו להוצאה להורג של בני הזוג.
לקריאה נוספת
יוליוס ואתל רוזנברג, מכתבים מבית-המוות (תרגום: ט"נ דו), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ג.
ג'יליאן קנטור, כל שעה חשובה, הוצאת ספרים ומשכל, תשע"ז-2016.
קישורים חיצוניים
ליסה קוגן,
הזוג רוזנברג ומורטון סובל יוצאים מבית המשפט, ארכיון הסרטונים של AP
אושי דרמן, דייוויד גרינגלאס, המרגל היהודי שהקריב את אחותו למען אשתו, בלוג באתר בית התפוצות, יוני 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות ריגול בארצות הברית
קטגוריה:נשים יהודיות שהוצאו להורג
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג במדינת ניו יורק
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בארצות הברית
קטגוריה:מרגלים במלחמה הקרה
קטגוריה:מרגלים יהודים
קטגוריה:קומוניסטים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1915
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1918
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1953
| 2024-07-25T04:28:19
|
ג'אז מודאלי
|
ג'אז מודאלי (באנגלית: Modal jazz) הוא סגנון בג'אז, שמבוסס על סולמות מודאליים (שעליהם הושתתה המוזיקה של ימי הביניים והרנסאנס) במקום על מהלכים הרמוניים. בג'אז המודאלי האלתור (בסולואים בעיקר) מתבצע בשונה מבסגנונות הג'אז שקדמו לו. למשל, בסגנונות הבי-בופ וההארד-בופ נעשה האלתור על פי תחלופת אקורדים מהירה. על המוזיקאי היה לעבור בין האקורדים במהלך השיר, שוב ושוב. בג'אז המודאלי נעשה האלתור על פי המודוסים, ואלה מתחלפים לאט יותר, אם בכלל. בג'אז מודאלי יש לנגנים הרבה יותר חופש, שכן המודוסים בשונה ממהלכים הרמוניים מאפשרים למחלקת הקצב כמו גם לסולנים לפתח רעיונות ומוטיבים מלודיים מורכבים הרבה יותר.
הסגנון התפתח בשנות ה-50 המאוחרות. הקטעים המפורסמים ביותר בג'אז המודאלי הם "So what" של מיילס דייוויס ו-"Impressions" של ג'ון קולטריין, שני המוזיקאים הללו גם נחשבים כאבותיו של הסגנון.
לקריאה נוספת
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ג'אז
| 2024-10-02T13:36:25
|
אלתור
|
שמאל|ממוזער|300px|"The King and Carter Jazzing Orchestra", אלתור בפעולה במוזיקת הג'אז.
אִלתור, או מלועזית: אימפּרוֹביזציה (Improvisation, או בקיצור Improv - אימפרוב), הוא הפעולה של יצירת דבר חדש ושונה במשך תקופת זמן מסוימת ללא תכנון מקדים.
שמאל|ממוזער|300px|מתקן מאולתר לתיקור כלי רכב 'רכים' ('נינג'ה') עשוי ממסמר ודיסקית גומי. יחידות כאלה פוזרו על ידי פלסטינים בכבישי יהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה הראשונה.
מקור השם "אלתור" בעברית מהביטוי "על אתר" בארמית, כלומר: "על המקום".
ההבדל המרכזי בין האלתור ליצירתיות הוא שהאלתור חייב להתבצע באופן ספונטני אשר אינו מאפשר תכנון מודע או תיקון של טעויות.
מאפיינים
האלתור הוא מנגנון יצירתי המבוסס על חוסר ודאות. מהותו של האלתור היא המצאה וחשיבה מהירה, שהרי האלתור הוא המצאת היצירה (או כל תהליך אחר) תוך כדי ביצועה.
דבר זה הופך את האלתור למשימה קשה לביצוע.
אלתור הוא צורה של יצירה (כפועל ולא כשם עצם) באמנות, או אמנות בפני עצמה. למרות זאת, אלתור לא מבוצע רק בהקשר אמנותי אלא בכל תחומי החיים.
אלתור יכול להתבצע בתחומים שאינם קשורים קשר ישיר לאמנות. למשל, חובש שנתקע ללא ציוד מתאים, ומאלתר ציוד לטיפול בפצוע.
אלתור נפוץ למדי גם בתחומים הטכניים (מכונאות, הנדסה וטכנולוגיה) בהם הצוות הטכני צריך לאלתר פתרונות לתקלות טכניות או בעיות בלתי-צפויות.
משום שטבעו של האלתור מערב יצירה של דברים חדשים בדחף הרגע הוא נחשב כמצב מעורר לחץ.
250px|ממוזער|שמאל|פעמון צאן מאולתר שנמצא בשדה ליד תקוע. גוף הפעמון עשוי שבר כלי מטבח מאלומיניום והענבל מתרמיל כדור רובה.
ממוזער|שמאל|תוף בס מאולתר בכיכר טרפלגר, לונדון
ממוזער|שמאל|כיסוי כובע מאולתר של יהודי חרדי ביום גשם בתל אביב
אלתור וחשיבה
האלתור מעודד אנשים לשבור דפוסי חשיבה ישנים ובכך הוא יכול לעודד את היצירתיות.
אלתור באמנות
האלתור, בהקשרו האומנותי, לא נפוץ (או לא אפשרי) בתחומים שבהם היצירה כתובה, מודפסת או מוצקה (כמו ציור, קולנוע, פיסול, צילום וספרות), אלא בתחומים שבהם היצירה מבוצעת על ידי האמן על במה, כמו מוזיקה, מחול, פנטומימה ותיאטרון. למעשה יכולת האלתור חיונית לכל אמנויות הבמה.
דוגמה יוצאת דופן לאלתור מעולם הקולנוע ניתן למצוא בסרט הברזילאי "עיר האלוהים". רוב השחקנים ששיחקו בסרט זה היו שחקנים בלתי מקצועיים, שאותרו לצורך צילומי הסרט, ואִלתרו את הטקסט הקרוב לחייהם, לפי קווים מנחים כלליים בלבד. דוגמאות נוספות לאלתור קולנועי הם מקרים שחקן שמחליט לשחק לא כפי שכתוב בתסריט, אך מכיוון שהאלתור שלו מוצלח יותר הוא זה שנכנס בעריכה הסופית.
דוגמאות נוספות לאלתור אפשר למצוא באמנויות רחוב שונות, בסטנד-אפ קומדי, בתוכניות טלוויזיה כמו "של מי השורה הזאת בכלל?" או תוכנית רדיו כמו "שלושה בסירה אחת" ועוד.
ממוזער|אלתור בתיאטרון |233x233px
בישראל קיימות מספר קהילות מאלתרים בתחומי התיאטרון. הסגנונות הנפוצים בישראל הם:
מערכוני אימפרו - (ידוע גם בשם שורט אימפרוב) מופע מאולתר בשיתוף קהל ובהשתתפותו. שחקנים מקבלים מהקהל נתונים לסצנות ודמויות ויוצרים מערכונים ושירים מאולתרים. זמן יצירת המערכונים הוא קצר מאוד והשחקנים צריכים לספק תוצרים מהירים, בדרך כלל קומיים. בישראל קיימים מספר הרכבים בפורמט זה ובחלקם משתתפים דביר בנדק, אבי גרייניק, דרור קרן, עידן אלתרמן, ערן איווניר, ריקי בליך, משה פרסטר, אדיר מילר ועוד.
תיאטרון פלייבק - תיאטרון חוויתי אישי, ובו אחד הצופים משתף את הקהל בסיפור אישי מחייו, והשחקנים משקפים לו את הסיפור שסיפר.
מחזה אימפרוב - (ידוע גם בשם לונג פורם אימפרוב) תיאטרון שבו המחזה כולו מאולתר במקום על סמך נתונים המתקבלים מהקהל. בישראל סוג תיאטרון זה הוא הומוריסטי בדרך כלל.
אלתור במוזיקה
דוגמה מצוינת לאלתור אפשר למצוא במוזיקת הג'אז. רוב המוזיקה בג'אז אינה כתובה אלא מאולתרת, ולכן גם בג'אז ההרכבים קטנים יותר (על מנת שתתאפשר אינטראקציה בין הנגנים), כשכל נגן מקבל פרק זמן מסוים שבו ניתן לו חופש לנגן את רעיונותיו המוזיקליים כששאר הנגנים מלווים אותו.
ראו גם
קומדיה דל'ארטה
תיאטרון אלתורים
לקריאה נוספת
נפתלי שם-טוב, הוראה מאלתרת זו לא מילה גסה; אימפרוביזציה תיאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה, תל אביב, מכון מופ"ת, 2015.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אמנות
קטגוריה:פתרון בעיות
| 2023-12-01T19:58:05
|
היסטוריה של ארצות הברית
|
שמאל|ממוזער|350px|איור המתאר את הכרזת העצמאות של ארצות הברית
ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם.
ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית.
התקופה הקדם קולוניאלית
שמאל|ממוזער|250px|הר הנזיר באילינוי. אזור זה היה חלק מעיר גדולה שהייתה קיימת בשנת 1050 לפנה"ס בקירוב
המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס.
קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדייה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים".
תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים.
המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייב אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת.
מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14.
אמריקה הקולוניאלית
100px|שמאל|ממוזער|מפת מפרץ צ'ספיק 1584
לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים.
משלחות המחקר והיישובים הספרדיים
על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר.
בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו.
הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו.
הקולוניזציה הצרפתית (1652–1803)
פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים.
צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה.
אמריקה הקולוניאלית הבריטית (1493–1776)
המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים.
ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'.
דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא התקוממות פווהאטאן בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד.
המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789)
ממוזער|250px|ציור של מסיבת התה של בוסטון ב-1773
באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים.
המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.
בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.
ההתרחבות מערבה (1789–1849)
250px|שמאל|ממוזער|שטחי רכישת לואיזיאנה, 1803, מסומנים באדום
250px|שמאל|ממוזער|רפובליקת טקסס
250px|שמאל|ממוזער|שטחים שעברו לארצות הברית במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (אדום), וברכישת גדסדן ב-1853 (כתום)
לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית.
עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.
הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה.
ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה.
הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות.
כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים.
בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית.
ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול.
בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית.
סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.
ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה.
כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות.
מלחמת האזרחים (1849–1865)
שמאל|ממוזער|250px|מפה של ארצות הברית ערב מלחמת האזרחים:מדינות האיחוד: כחול, צהוב (בהן הותרה עבדות, ונודעו כמדינות הגבול). מדינות הקונפדרציה: חום טריטוריות ארצות הברית: כחול וחום בהיר
ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי.
ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות.
חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון.
מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית.
בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס.
תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865–1890)
שמאל|ממוזער|250px|אליס איילנד בשנת 1902, אחת מנקודות הכניסה העיקריות למהגרים בתקופה זו
עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב.
לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה.
מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם.
הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים.
גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית.
בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה.
תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20.
התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים.
אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age).
אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים:
הפועלים התחילו את הקמת האיגודים המקצועיים. אולם בניגוד לאירופה, בגלל האמונה שבאמריקה כל אחד יכול להתעשר, תנועת הפועלים האמריקנית ברובה מעולם לא ערערה באופן עקרוני על הקפיטליזם, ולא ניסתה לתרגם את כוחה למפלגה סוציאליסטית.
החקלאים – שסבלו מבעיית עודף ייצור, ממחירים גבוהים של מוצרים תעשייתיים (בגלל מכסי המגן) ושל מחירי התעבורה (בגלל הקרטליזציה של הענף), וכתוצאה מכך מחובות שתרמו שוב לבעיית עודף הייצור – הקימו את התנועה הפופוליסטית. הדרישה המרכזית של התנועה הייתה לבטל את תקן הזהב ולהטביע מטבעות כסף, בתקווה שהאינפלציה תעלה את מחירי התוצרת החקלאית ותשחוק את חובות החקלאים. המפלגה רצה באופן עצמאי בבחירות של 1892 וזכתה להישגים. ב-1896 אימצה המפלגה הדמוקרטית רבים מרעיונות הפופוליסטים, כשבחרה את ויליאם ג'נינגס ברייאן כמועמדה לנשיאות, אולם הוא הפסיד לויליאם מקינלי הרפובליקני.
המעמד הבינוני הישן שחשש מהתדרדרות איכות הממשל ומהשחיתות שפשתה בו, ומהכוח העצום שצברו "הברונים השודדים", הוביל את התנועה הפרוגרסיבית, שלמעשה שלטה בארצות הברית ובשתי המפלגות הגדולות במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון). במסגרת הרפורמות שהובילו הפרוגרסיבים היו חקיקת חוקים נגד הקרטלים והקמת מוסדות לפיקוח על המסחר, הנהגת מס הכנסה פדרלי, תחילת מיסוד ההגנה על איכות הסביבה, הנהגת בחירה ישירה של חברי הסנאט של ארצות הברית (בניגוד לבחירתם על ידי הקונגרסים המדינתיים), וגם האיסור על שתיית משקאות חריפים ("תקופת היובש").
התקופה הפרוגרסיבית, האימפריאליזם החדש האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890–1918)
לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מאהאן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני".
האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית.
האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה.
בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה.
השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה.
כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916.
במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה.
מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות.
גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבעה עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי.
וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים.
וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה.
ארצות הברית בין מלחמות העולם (1918–1940)
לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה.
הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח.
שמאל|ממוזער|200px|סוכנים פדרליים משמידים חביות אלכוהול בשיקגו, 1921
אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא איתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט מועברים בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, ומתחילות להשמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – מסמלים את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב מרים ראש, ומתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עומד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואיפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties").
במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה.
אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון.
בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות:
בתקופה זו התחזק מאוד ארגון הטרור הגזעני קו קלוקס קלאן שהטיל את אימתו בעיקר על אפרו-אמריקאים ויהודים.
חוק האיסור על משקאות חריפים גרם לעלייה בכמות ההברחות מעבר לגבולות המדינה. התקופה הייתה גם תקופה של פריחה למאפיה (שהמפורסם מראשיה בשנים אלה היה אל קפונה) שניצלה את האיסור על השתיה בשביל להרחיב ולבסס את עסקיה. במקרים רבים מלחמות הכנופיות הסלימו והסתיימו במעשי רצח.
חקיקת חוקי הגירה נוקשים בראשית העשור בעקבות ההגירה ההמונית מאסיה ואירופה והחשש מהקומוניזם. חוקים אלה נועדו כדי להגן על מעמדו של הפועל האמריקני, ובנוסף הם מנעו מאנשים שנמלטו מפני המשטרים הרודניים למצוא מקלט בארצות הברית.
השפל הגדול
שמאל|ממוזער|150px|תמונה של הצלמת דורותיאה לאנג בשם "אם נודדת" (מרץ 1936).
ימין|ממוזער|200px|חווה נטושה בדאלאס שבדקוטה הדרומית אשר נקברה בקערת האבק, מאי 1936
ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה.
השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל".
ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"Wall Street Journal". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן.
הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה , וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה.
הרקע לשפל הגדול
אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו.
ממוזער|ההפקה התעשייתית של ארצות הברית, (1928–1939)
הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן:
הקפיטליזם החופשי: הממשל הרפובליקני דגל בעיקרון זה וכביטוי לכך הוא נתן תמריצים לעשירים וביטל את הסיוע לנזקקים. צעדים אלו הפכו את העשירים למונופול וגרמו לממשל עצמו להיות תלוי בעשירים בתחום ההכנסות של המדינה. הממשל נמנע באופן עקרוני מלהתערב בשוק הכלכלי ולעצור את חוסר האיזון שהיה בו.
הירידה בסחר החוץ: לאחר הקמתה ב-1917, ניתקה ברית המועצות את קשריה עם ארצות הברית ובכך נגרם נזק כבד לשוק הייצוא האמריקני (כאשר גורם נוסף לפגיעה בשוק זה היה מכסי ייבוא גבוהים שהוטלו על ידי מדינות שונות, כתגובה למכסים גבוהים והמדיניות הפרוטקציוניסטית שהובילה ארצות הברית בראשותו של הנשיא הרברט הובר).
משבר החקלאות: לאחר מלחמת העולם הראשונה החקלאים לקחו הלוואות רבות מהבנקים כדי לשכלל את שיטות הייצור שלהם, אך עליית יכולת הייצור גרמה לצניחה במחירים כאשר החקלאים מתקשים לשווק את תוצרתם מחוץ לארצות הברית. ב-1924 נחקקו חוקי ההגירה הנוקשים שמנעו את הגעת הפועלים מחוץ לארץ שהיו מוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך באופן יחסי. חקלאים רבים נאלצו בעקבות זאת להכריז על פשיטת רגל.
תלות באשראי וניפוח מחירי המניות: לקיחת ההלוואות והנפקת המניות בתקופה זו הייתה ללא פיקוח וכתוצאה מכך אנשים רבים היו משועבדים לבורסה. הלוואות אלה גרמו למחירי המניות לעלות אל מעבר לערכן האמיתי. בעיה נוספת היא שבמקום להשקיע את הרווחים מהבורסה בשיפור התשתיות ואספקת מקומות עבודה השקיעו אותם בבורסה ובמוצרי צריכה שלא בהכרח היו נחוצים.
הגידול המהיר ביכולת הייצור גרם לעודפים רבים שעברו את יכולת הקליטה של השוק האמריקני. ההיצע היה גדול מאוד ביחס לביקוש. עסקים רבים ספגו הפסדים כבדים ונאלצו להכריז על פשיטת רגל תוך שהם מפטרים עובדים רבים.
על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30.
על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן.
מאפייני המשבר
המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה:
פוליטיקה: התנועות האנטי קפיטליסטיות בארצות הברית התחזקו. בעקבות הכישלון המתמשך בחילוץ המדינה מהמשבר, הפסיד הובר לפרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות לנשיאות שנערכו ב-1932. רוזוולט נבחר בעקבות הישגיו בתחום הכלכלה בתקופת כהונתו כמושל ניו יורק. הרפובליקנים איבדו את הרוב שהיה להם בקונגרס.
חברה: בעקבות הקריסה הכלכלית מאות אלפי אנשים נזרקו לרחובות. רבים סבלו מרעב והתפרקות התא המשפחתי. בעקבות זאת חלה עלייה תלולה ברמת הפשיעה שלעיתים הסלימה עד כדי פגיעה באנשי החוק. אנשים רבים החלו לנדוד ברחבי ארצות הברית מתוך מטרה למצוא עבודה, אך ללא תוצאות ממשיות.
כלכלה: ביום חמישי השחור החל תהליך הקריסה של וול סטריט ומערכת הבנקים. אלפי בנקים קרסו ואנשים רבים איבדו את כל רכושם. בתי עסק רבים שהיו תלויים באופן בלתי הפיך בכספי הבנקים נסגרו. האבטלה הגיעה עד לכ-25% מכוח העבודה וכמעט למחצית מהעובדים לא הייתה עבודה קבועה כלשהי. ההכנסה של ארצות הברית והמשכורות ירדו בעשרות אחוזים.
ההתמודדות עם המשבר – ניו דיל
בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים:
הלוואות ובנקים: כינון קרן של 300 מיליון דולר להלוואות; הקמת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשייה, רכבות ומוסדות פיננסיים כושלים כדי להגן עליהם מפשיטת רגל; הקמת מערכת בנקים להלוואות משכנתא שיסייעו לבנקים לחסכון והלוואה (את ההלאמה למחצה הזו של המערכת הובר כינה "ביזור מבנה האשראי"); חיזוק ותמיכה בבנקים להלוואות לחקלאים; הרחבת הזכאות להלוואות מהבנק הפדרלי ונגישות טובה יותר לבנקים קטנים; השבת חלק מההפקדות בבנקים שנסגרו למפקידים.
הלאמות, קרטליזציה וחיזוק מונופולים: כדי למנוע "תחרות הרסנית הגורמת לבזבוז משאבים גדול" (כלומר, כל תחרות) בתחום פחם, שמן תעשייתי, עץ ותעשיות חומרי גלם ותשתיות אחרות יש לחזק את חוקי האנטי-טרסט כך שימנעו קביעת מחירים, מונופול והרס תחרות בריאה (כלומר, יש לכונן קרטל או מונופול שיקבע מחירים בחסות המדינה); קרטליזציה והלאמה למחצה של הרכבות. הרכבות הן "השקעה של כל משפחה" וכדי לשפר את תפקודן ולהפחית את הוצאות ההפעלה יש לאחדן ולפקח על מחיריהן (כלומר, יש איחוד כל חברות הרכבת פושטות הרגל); המלצה לרגולציה של אספקת החשמל הבין-מדינתית והכפפת חברות החשמל לממשל הפדרלי.
מנהל עבודות ציבוריות: הקמת מנהל עבודות ציבוריות בהיקף של 800 מיליון דולר (בערך 80 מיליארד דולר בערכים של היום).
חקיקה: הפיכת תקנות הובר שאסרו על הגירה לארצות הברית לחוק; התנגדות לכל שינוי במדיניות המכסים הגבוהים, משום שהפחתה שלהם "תאריך את המיתון"; חקיקה שתשנה את חוקי פשיטת הרגל, כדי להחליש את מעמד הנושה ביחס לחבים.
בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות.
הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה.
מאפיינים ודרכי ביצוע
תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא:
המערכת הפיננסית: חקיקתם של חוק ניירות הערך וחוק הבנקאות, שלפיהם הממשלה פיקחה על הבורסה והבנקים. עידוד צמיחתם מחדש של הבנקים באמצעים שונים.
חקלאות: חקיקתה של סדרת חוקים שנועדו לתמוך בחקלאים ופיקוח על התוצרת החקלאית ומחירה. הממשל החל בקניית העודפים החקלאיים ואגר אותם לשעת הצורך.
תעשייה: הזרמת תקציבים וחקיקת חוק ואגנר שלפיו הוקמו איגודים סוציאליים. פיקוח באמצעות חוקים נוספים על תנאי העבודה כגון שכר ושעות עבודה.
עבודות ציבוריות יזומות: העסקתם של המובטלים בפרויקטים ציבוריים גדולים. הממשל השקיע בצעד זה כ-11 מיליארד דולרים והעסיק כ-8 מיליון מובטלים.
רווחה וביטחון סוציאלי: חקיקה סוציאלית נרחבת (כגון ביטוח לאומי ודמי אבטלה). הקמתה של רשות השיכון שתפקידה היה למנוע את השלכתם לרחוב של אנשים מרוששים.
רשות עמק טנסי: תוכנית שבמסגרתה החלה ב-1937 בנייתם של 25 סכרים הידרו-חשמליים על הנהר שמטרתם הייתה מניעת הצפות ואספקת אנרגיה זולה. כמו כן, הרשות עודדה מובטלים לעבור למגורים באזור דרום ארצות הברית.
יתרונות, חסרונות והחידוש שבניו דיל
החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום.
החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית.
לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה.
מלחמת העולם השנייה (1940–1945)
בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן.
תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה.
ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית.
המלחמה נגד גרמניה הנאצית
250px|שמאל|ממוזער|חיילים אמריקנים נוחתים בחוף אומהה בעת הפלישה לנורמנדי
כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה.
הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942.
בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה.
היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים.
גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית.
החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים.
המלחמה נגד האימפריה היפנית
שמאל|ממוזער|200px|תמונת הפטרייה של פצצת "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי
בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית.
נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה.
לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב.
המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלאמוס ולדרוש מהם להיכנע.
הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה.
תחילת המלחמה הקרה (1945–1964) ועלייתה של תנועת זכויות האזרח
המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות.
כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות:
אידאולוגיה: לפי התפיסה הקומוניסטית על המדינות הקומוניסטיות מוטלת החובה להפיץ את הקומוניזם ברחבי העולם. השלטון במדינות הללו צריך להיות דיקטטורי. כיוון שכך, בסיס הכוח שהקימה ברית המועצות במזרח אירופה יהווה רק קרש קפיצה לקראת הפעולות הבאות. לעומת זאת, ארצות הברית דגלה ביוזמה חופשית בכל מה שנוגע לכלכלת שוק ולא יכלה להשלים עם זה שהדיקטטורה הקומוניסטית תתפשט ברחבי העולם.
המשטר בברית המועצות היה טוטליטרי. ניתן להצביע על מאפיינים רבים של טוטליטריזם בברית המועצות בתקופה זאת וביניהם על פולחן אישיות נרחב מסביב לסטלין, המפלגה הקומוניסטית הייתה המפלגה החוקית היחידה, חברי המפלגה נהנו מתנאי מחיה גבוהים בעוד ששאר האוכלוסייה נאבקה בקשיי קיום, זכויות האזרח היו כמעט חסרות משמעות ובמקרים רבים נערכו הוצאות להורג על סמך משפטים מפוקפקים. ארצות הברית דגלה בדברים הפוכים לחלוטין כגון מערכת שלטונית בעלת איזונים ובלמים, חוקה הוגנת, ראש מדינה שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי העם וכדומה. מסיבה זו שאפה ארצות הברית להגביל את צעדיה של ברית המועצות עוד יותר.
כאמור, שתי המדינות החזיקו בארסנל נשק גרעיני גדול והגיעו להכרה שעימות שבו יעשה שימוש בקנה מידה נרחב בנשק זה יגרום להרס עצמי של שתיהן.
סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת.
נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו:
הצד הפרגמטי היה בלימת התפשטות הקומוניזם בעולם. כוונתו הייתה להציל את יוון וטורקיה מן הקומוניזם הסובייטי, שכן שתי המדינות נחשבו נכס אסטרטגי למערב.
הצד האידאולוגי היה ביסוס המשטרים החופשיים בעולם כולו, על ידי קיום בחירות חופשיות ודאגה לחופש התקשורת, חופש הדת והגנה על זכויות הפרט. דוקטרינת טרומן היא הכרזה רשמית שבעצם מבטלת את דוקטרינת מונרו הבדלנית מהמאה ה-19 שלפיה פעלה ארצות הברית עד אז – ההתערבות במלחמות העולם נכפתה עליה.
התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל.
בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה.
ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו.
ממוזער|ימין|230px|הנשיא קנדי נושא נאום לאומה על רפורמת זכויות האזרח, 11 ביוני 1963
בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית.
שמאל|ממוזער|220px|מרטין לותר קינג נואם את נאום יש לי חלום (1963)
ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968.
תנועת זכויות האזרח (1955–1970)
בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום".
התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים.
מהפכת תרבות הנגד בארצות הברית ותהליך ההחלשות של המלחמה הקרה (1964–1980)
המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית.
ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים.
התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר.
משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר.
במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי).
סוף המלחמה הקרה (1980–1991)
שמאל|ממוזער|200px|רונלד רייגן במהלך נאום בשער ברנדנבורג שבו קרא למיכאיל גורבצ'וב לפרק את חומת ברלין, יוני 1987. הנאום זכור בעיקר עקב המשפט מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!
ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם").
בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית.
לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה.
מסוף המלחמה הקרה ועד היום (1991 – הווה)
לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט.
ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקווי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי.
ימין|ממוזער|250px|הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בנאום טלוויזיוני על גבי אוניית הצי אברהם לינקולן
בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח וועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור.
בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים.
באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.
שמאל|ממוזער|250px|טקס השבעתו לנשיאות ארצות הברית של ברק אובמה, 20 בינואר 2009
ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב.
ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה.
בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים.
אובמה, טראמפ וביידן שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן.
ראו גם
אמריקניזם
שנים בארצות הברית
לקריאה נוספת
ההיסטוריה של ארצות הברית / סמיואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג’ר, ויליאם א. לכטנברג: מאנגלית אמיר אורן: עורך מדעי חגי הורביץ: בעריכת איתן בן-נתן; תל אביב: זמורה, ביתן, תשמ"ד 1984
ממושבות למלחמת אזרחים: היסטוריה אמריקנית עד 1861 / ארנון גוטפלד: עריכה: צילה דרורי; תל אביב: מטכ"ל/קצין חינוך ראשי/גלי צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ו 1986
ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה / ארנון גוטפלד; עריכה: צילה דרורי; תל אביב: מטכ"ל, קצין חינוך ראשי, גלי צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ט 1989
המאה האמריקאית / אייל נווה; עריכה: דלית רביד; תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס 2000
היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו / הווארד זין; תרגם מאנגלית: מתן קמינר; תל אביב: בבל, תשס"ז 2007
ניפוץ החלום האמריקני: אמריקה בעידן אובמה / דינש ד'סוזה; ספריית דעות, 2012.
The American Pageant: A History of the Republic (12th Ed.), Bailey, Thomas A., Cohen, Lizabeth, and David M. Kennedy. (2006)
America: the last best hope in 2 volumes / William Bennett (2007) and
John Mack Faragher. The American Heritage Encyclopedia of American History (1998)
John A. Garraty and Eric Foner, eds. The Reader's Companion to American History. (1991)
Steven M. Gillon and Cathy D. Matson. The American Experiment: A History of the United States, 2nd ed. (2006)
Paul Johnson A History of the American People, (1999)
David C. King. Children's Encyclopedia of American History (2003)
Schweikart, Larry and Michael Allen. A Patriot's History of the United States: From Columbus's Great Discovery to the War on Terror (2007)
George Tindall and David Shi. America: A Narrative History, Seventh Edition, (2006)
Steve Wiegand. U.S. History for Dummies (2001)
Zinn, Howard. A People's History of the United States, (2003)
קישורים חיצוניים
אתר מידע על מלחמת האזרחים
מלחמת העצמאות של ארצות הברית, באתר הפודקאסט "קטעים בהיסטוריה".
היסטוריה של מוסדות פוליטיים
אתר המורשת האמריקנית - אלפי מאמרים על ההיסטוריה של ארצות הברית
חברת הוטון מיפלין: מרכז המשאבים של היסטוריית ארצות הברית
מדריך ההיסטוריה של ספריית קונגרס ארצות הברית
אגודת ההיסטוריה האמריקנית
מכון גילדר לרמן להיסטוריה אמריקנית
ספר של צ'ארלס ומארי בירד על היסטוריה של ארצות הברית באתר פרויקט גוטנברג
אוסף הלדימנד: מעל 22,000 מכתבים הקשורים להקמת ארצות הברית וקנדה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
| 2024-09-13T04:12:22
|
ויליאם תומסון
|
ויליאם תומסון או לורד קלווין (באנגלית: William Thomson; 26 ביוני 1824 – 17 בדצמבר 1907) היה פיזיקאי ומתמטיקאי יליד בלפסט שבצפון אירלנד, למשפחה ממוצא אירי־סקוטי. תומסון הרים תרומה חשובה בתחומי מדע רבים, תרמודינמיקה, גיאופיזיקה, מוליכות חשמלית, מגנטיות, אלקטרומגנטיות, ניווט ומתמטיקה שימושית. הוא תרם גם לתחום הסטריאוכימיה, והיה הראשון שהגדיר באופן מדויק את תכונת הכיראליות. על שמו קרויה יחידת המידה לטמפרטורה, קלווין.
הוא החל את לימודיו האקדמיים בגיל 10 באוניברסיטת גלאזגו שבסקוטלנד, בהשראת אביו ששימש כמרצה למתמטיקה. כבר בגיל 16 כתב את עבודתו המדעית הראשונה בנושא צורת כדור הארץ. בגיל 17 עבר לאוניברסיטת קיימברידג', שם עסק במדידת קבועי חום שיועדו לפיתוח מנוע הקיטור, ניסח מערכת אבסולוטית למדידת טמפרטורות, והחל לנסח את חוקי התרמודינמיקה שלו. בגיל 22 חזר לתפקיד מרצה באוניברסיטת גלאזגו, ועסק רבות במחקרים בתחום המגנטיות והמתמטיקה שימושית. מחקריו היוו השראה להיינריך רודולף הרץ בגילוי גלי רדיו. כמומחה בתחום מוליכות חשמלית תרם רבות לבניית קווי הטלגרף התת־ימיים הטרנס־אטלנטיים. עבודתו המשותפת עם ג'יימס ג'ול הביאה לגילוי אפקט ג'ול־תומסון, שאיפשר לקרר גזים לטמפרטורות נמוכות ואף לנזלם.
כהוקרה על עבודתו, קיבל ב־1892 תואר אצולה של לורד, ובחר לעצמו את השם הברון קלווין איש לַרגס (באנגלית: Baron Kelvin of Largs), על שם נהר קלווין שזרם ליד אוניברסיטת גלאזגו. הוא כונה מאוחר יותר בקיצור "לורד קלווין". הוא פרש מן ההוראה ב־1899 אך המשיך לחבר מאמרים מדעיים עד מותו.
בשנים 1890–1895 כיהן כנשיא החברה המלכותית ובשנים 1905–1907 כיהן כנשיא אגודת פאראדיי. הוא נקבר במנזר וסטמינסטר שבלונדון עם שאר גדולי העם ומדענים מפורסמים אחרים של הממלכה המאוחדת.
יחידת המידה של טמפרטורה בתקן ה־SI, קלווין, נקראת על שמו. בשני מאמרים שפרסם בשנים 1848 ו־1849 תיאר תומסון סולם למדידת טמפרטורה המבוסס על האפס המוחלט. מדענים בכל רחבי העולם אימצו את שיטת תומסון, ששוכללה במשך השנים, ועתה היא משמשת בתחומים רבים. בסולם זה, הטמפרטורה נמדדת ביחידות הקרויות קלווין, שגודלן שווה לזה של מעלות צלזיוס, אולם נקודת ההתחלה של קלווין, אפס קלווין, שווה ל־273.15- מעלות צלזיוס. טמפרטורה זו נקראת האפס המוחלט.
לורד קלווין טען:
בשנת 1900 נתן לורד קלווין הרצאה מפורסמת בשם . בהרצאה זו הוא טען שישנם שני עננים על השמים היפים של הפיזיקה של המאה ה־19: ניסוי מייקלסון־מורלי (והבעיות במדידת תכונותיו של האתר), והקושי להבין את תופעת קרינת גוף שחור. מהענן הראשון שציין לורד קלווין נולדה תורת היחסות, ומהענן השני נולדה תורת הקוונטים. שתי תאוריות אלו שינו לחלוטין את הדרך שבה אנו מבינים את העולם. בנוסף לכך, גילוי האלקטרון, הרדיואקטיביות ומבנה האטום, תרמו לביסוסם של ענפים חדשים בפיזיקה: פיזיקה גרעינית ופיזיקה של חלקיקים אלמנטריים.
גיל כדור הארץ: גאולוגיה ותאולוגיה
ממוזער|שמאל|ויליאם תומסון עם המצפן שלו.
תומסון היה כל חייו מאמין אדוק בנצרות; נוכחות בתפילה הייתה חלק משגרת היומיום שלו. הוא ראה את האמונה הנוצרית שלו כמקור תמיכה ומידע לעבודתו המדעית, כפי שעולה מנאומו בפני הכינוס השנתי של "אגודת הראיות הנוצרית", 23 במאי 1889.
אחד המקרים המובהקים שבו בא לידי ביטוי השילוב בין אמונתו לבין עבודתו המדעית הוא באומדן שלו לגיל כדור הארץ. בהתחשב בעבודת נעוריו על צורת כדור הארץ ואת העניין שלו בהולכת חום, אין זה מפתיע שהוא בחר לחקור את קירור כדור הארץ ולעשות היקשים היסטוריים של גיל כדור הארץ כתוצאה מחישוביו. תומסון היה בריאתן במובן רחב, אך לא היה "גאולוג מבול". הוא טען כי חוקי התרמודינמיקה פעלו מלידתו של היקום, וראה בחזונו את מערכת השמש עוברת תהליך דינמי אבולוציוני שבסופו "מות חום" הדרגתי. הוא פיתח את ההשקפה כי כדור הארץ היה פעם חם מכדי לאפשר קיומם של חיים, ועימת השקפה זו עם זו של עקרון האחידות, שעיקרה הוא שכל תהליך טבעי המתרחש כעת התקיים גם בעבר ובקצב אחיד. לטענתו,
לאחר פרסומו של מוצא המינים בידי צ'ארלס דרווין ב־1859, ראה תומסון בנטייה שהייתה קיימת בקהילה המדעית של אותה תקופה לסתור את הסברו של דרווין לשונות הביולוגית – ברירה טבעית איטית, כהוכחה לזמן הקצר יחסית שעבר מאז שכדור הארץ נעשה ראוי למגורים. תומסון עצמו העדיף גרסה של אבולוציה תאיסטית שהואצה ידי ההשגחה העליונה חישוביו הראו כי השמש לא הייתה קיימת מספיק זמן כדי לאפשר את הפיתוח ההדרגתי האיטי (האבולוציה), אלא אם כן יימצא מקור אנרגיה חלופי אחר, ולא היה ידוע מקור כזה בתקופה הוויקטוריאנית.
לורד קלווין נמשך עד מהרה למחלוקת פומבית עם גאולוגים, ועם תומכיו של דרווין כגון ג'ון טינדל ותומאס הנרי האקסלי. בתגובתו למאמרו של האקסלי לחברה הגאולוגית של לונדון (1868), הוא הציג את מאמרו "הדינמיקה הגאולוגית" (1869) אשר, בין כתביו האחרים, מאתגר את הנחת היסוד של הגאולוגים שגיל כדור הארץ חייב להיות בלתי מוגבל בזמן ואינסופי, כלומר, הנחתם שהעולם הוא קדמון.
האומדן הראשוני לגיל כדור הארץ שערך תומסון בשנת 1864, עמד על בין 20 מיליון ל־400 מיליוני שנים. גבולות האומדן הרחבים נבעו בשל אי הוודאות שהייתה לקלווין בחישוב טמפרטורת ההתכה של סלע, שאליה הוא השווה את הטמפרטורה הפנימית של כדור הארץ. במהלך השנים הוא ליטש את חישוביו והצליח להפחית את הגבול העליון פי עשרה, וב־1897 הגיע להערכה סופית כי כדור הארץ היה בן 20–40 מיליון שנים. ניתן למצוא את סיכום מחקרו בנושא זה בהרצאתו בשנת 1897 בפני חברי החברה המלכותית, הרצאה שניתנה לבקשתו של הנשיא ג'ורג' סטוקס.
אף על פי שעוזרו לשעבר ג'ון פרי פרסם מאמר בשנת 1895 המאתגר את הנחת היסוד של קלווין בדבר מוליכות תרמית קבועה בקרום כדור הארץ, ובכך מאפשר הערכת גיל כדור הארץ גדול בהרבה מהשערת קלווין, רוב חברי הקהילה המדעית ולורד קלווין המשיכו לדבוק בהערכתו שלו.
גילוי החום שמשחררת דעיכה רדיואקטיבית ב־1903 הוביל לערעור על הערכת גיל כדור הארץ של קלווין, וארנסט רתרפורד היה הראשון שהעלה בהרצאה, בה השתתף גם לורד קלווין, את הטענה כי החום שמשחררת דעיכה רדיואקטיבית יכול לספק את מקור האנרגיה החלופי (שלא היה ידוע לקלווין) המאפשר את קיומה של השמש וכתוצאה מכך את הפיתוח ההדרגתי של כדור הארץ. על אף זאת, הערכת גיל כדור הארץ של קלווין נשארה בתוקף עד לפיתוח שיטת התיארוך הרדיומטרי של סלעים ב־1907.
האמונה הרווחת היא כי גילוי הרדיואקטיביות הוא שהפריך בסופו של דבר את הערכת גיל כדור הארץ של קלווין. תומסון עצמו מעולם לא הודה בפומבי בהפרכת הערכתו כי עדיין האמין שיש בידיו טיעון חזק הרבה יותר המגביל את גיל השמש לכדי לא יותר מ־20 מיליון שנים: ללא אור שמש, לא יכול להיות הסבר מניח את הדעת להמצאות משקעים בפני השטח של כדור הארץ. באותו הזמן, המקור היחיד הידוע לתפוקת אנרגיה סולארית היה קריסה כבידתית. רק כאשר היתוך תרמו־גרעיני הוכר ב־1930, פרדוקס הגיל של תומסון באמת נפתר.
כיום הערכת גיל כדור הארץ עומדת על כ־4.54 מיליארד שנים.
תומסון היה הראשון שניסה למדוד את גיל כדור הארץ באמצעות חוקי הפיזיקה והמתמטיקה. טעותו לא הייתה אי הבאתם בחשבון של מקורות אנרגיה חלופיים כגון רדיואקטיביות והיתוך תרמו־גרעיני מאחר שלא היו ידועים בתקופתו. טעותו הייתה שלא הכיר בכך שיש אפשרות שמוליכות החום בקרום כדור הארץ אינה קבועה.
ראו גם
טפטפת קלווין
מות החום של היקום
יחידות מידה על שם אישים
גשר קלווין
לקריאה נוספת
מריו ליביו, שגיאות גאוניות, בתרגום עמנואל לוטם, אריה ניר הוצאה לאור, 2013, פרקים 4–5
קישורים חיצוניים
ויליאם תומסון, באתר scienceworld
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גלאזגו
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:מדענים אירים
קטגוריה:פיזיקאים בריטים
קטגוריה:מתמטיקאים בריטים
קטגוריה:מתמטיקאים אירים
קטגוריה:מתמטיקאים סקוטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:נשיאי החברה המלכותית
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:חברים במסדר ההצטיינות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גלאזגו
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1824
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1907
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-07-09T11:27:56
|
ג'וזף הנרי
|
ג'וזף הנרי (באנגלית: Joseph Henry; 17 בדצמבר 1797 – 13 במאי 1878), היה פיזיקאי אמריקאי והנשיא הראשון של הסמית'סוניאן. בחייו היה נחשב לגדול מדעני אמריקה אחרי בנג'מין פרנקלין. במהלך מחקריו בתחום החשמל גילה את ההשראות העצמית. באופן בלתי תלוי במייקל פאראדיי גילה את ההשראות ההדדית. עבודות שלו על ממסרים היו בסיס לטלגרף חשמלי.
חייו
הנרי נולד באולבני, ניו יורק, במשפחה של מהגרים מסקוטלנד. המשפחה הייתה ענייה מאוד, ואבא שלו נפטר כאשר ג'וזף הנרי היה צעיר מאוד. הוא התחיל לעבוד בגיל 13 ובמקביל התעניין בתיאטרון.
בשנת 1819 הוא התחיל ללמוד ב. בשנת 1824 הוא התחיל לעבוד כעוזר מהנדס בבניית כביש מאזור נהר הדסון לימת אירי. הוא הצטיין בלימודים ובשנת 1826 התמנה לפרופסור באקדמיית אולבני. במשרה זו הוא התחיל את מחקריו בתחום המגנטיות. הוא בנה מגנטים חשמליים חזקים במיוחד. הדבר היה חשוב להמשך פיתוח הטלגרף.
בשנת 1832 הוא בנה את אחת המכונות הראשונות שהפכו את הכוח החשמלי לתנועה.
בשנת 1832 הוא התמנה לפרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1835 הוא בנה ממסר חשמלי ראשון.
באותה התקופה הוא גילה את תופעת ההשראות העצמית.
בשנת 1846 הוא התמנה למזכיר ראשון של הסמית'סוניאן. נפטר ב-13 במאי 1878 בוושינגטון.
יחידת מדידה של השראות הנרי. נקראת על שמו.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
ג'וזף הנרי, באתר מוזיאון המדע בירושלים
קטגוריה:פיזיקאים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:נשיאי האקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית)
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1797
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1878
| 2024-01-26T12:41:28
|
האפס המוחלט
|
האפס המוחלט הוא גבול לטמפרטורה הנמוכה ביותר האפשרית, 273.15- מעלות צלזיוס, 459.67- מעלות פרנהייט או אפס קלווין. המדען הבריטי, לורד קלווין קבע באופן תאורטי בשנת 1848 כי לא תיתכן טמפרטורה נמוכה מזו. לפי החוק השלישי של התרמודינמיקה, לא ניתן להביא חומר אל האפס המוחלט.
באפס המוחלט חלקיקים מאכלסים את מצב היסוד של המערכת, והאנטרופיה מתאפסת עד כדי אנטרופיה שיורית.
בעת קירור של חומרים מסוימים לטמפרטורה הקרובה לאפס המוחלט, מתגלות תופעות קוונטיות רבות, בהן מוליכות על ונוזליות-על. התפלגות החלקיקים ברמות האנרגיה השונות תלויה בטמפרטורה. שתי ההתפלגויות הנובעות מתורת הקוונטים – פרמי-דיראק ובוז-איינשטיין ישאפו בטמפרטורות גבוהות מספיק להתפלגות בולצמן הקלאסית, או במילים אחרות – האנרגיה הקינטית גבוהה מספיק כך שההפרש בין רמות האנרגיה הבדידות הוא חסר משמעות. בטמפרטורות נמוכות יחסית יתגלה האופי הקוונטי של החלקיקים, ואיתו מגוון תופעות פיזיקליות חדשות.
טמפרטורות שנמדדו קרוב לאפס המוחלט
לא ניתן לקרר חומר לטמפרטורת האפס המוחלט, אך ניתן להתקרב אליו. בספטמבר 2003 הצליחו וולפנג קטרל ושותפיו למחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס לקרר אטומי סידן לטמפרטורה של 450pK או , כלומר פחות מחצי מיליארדית מעלה צלזיוס מעל האפס המוחלט.
בערפילית הבומרנג, הנמצאת בקבוצת הכוכבים קנטאורוס, נמדדה בפברואר 2003 טמפרטורה של -272.15 מעלות צלזיוס, או קלווין אחד מעל האפס המוחלט. זוהי הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה מחוץ למעבדה. הערפילית נמצאת במרחק של כ-5,000 שנות אור ממערכת השמש.
מדידת ערכו של האפס המוחלט
ישנן מגוון תופעות התלויות בטמפרטורה של החומר. בחלקן ניתן להניח כי כאשר החלקיקים יפסיקו את תנועתם התופעה תיעלם גם היא, ולכן על ידי אקסטרפולציה ניתן לקבוע את ערכו של האפס המוחלט. דוגמה אחת למדידה ניסיונית כזו היא מדידת רעש תרמי בנגד, שזהו אות חשמלי אקראי הנובע מתנועתם האקראית של האלקטרונים בחומר. עוצמתו של הרעש (ריבוע המתח הנוצר) תלוי ליניארית בטמפרטורה.
טמפרטורות מתחת לאפס המוחלט
תאוריות קוונטיות מסוימות טוענות שניתן לרדת מתחת לטמפרטורה הנמוכה מהאפס המוחלט. ניסויים הראו תוצאות במערכות מסוימות (בעלות מספר סופי של רמות אנרגיה אפשריות) שיכולות להתפרש כטמפרטורה מתחת לאפס המוחלט במובן מסוים, אולם המדובר בטמפרטורה גבוהה יותר מאשר כל טמפרטורה חיובית – ולא נמוכה יותר כפי שלכאורה משתמע.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אפס
קטגוריה:טמפרטורה
| 2024-09-30T09:55:10
|
ג'וחא
|
ג'וחא (בערבית: جُحا), הידוע גם בשמו נאסר א-דין, הוא דמות הומוריסטית בסיפורי העם בפולקלור של רוב ארצות ערב והעולם המוסלמי, במזרח הקרוב, במרכז אסיה, בקווקז, ובחבל הבלקן. השם ג'וחא או ג'וחה נפוץ גם בקרב יהודי המזרח וסיפורי ג'וחה הם ז'אנר בספרות הלאדינו. לג'וחא שמות שונים בשפות רבות.
דמותו של ג'וחא משתנה מסיפור לסיפור, והוא מופיע לעיתים כצעיר ולעיתים מבוגר, לעיתים כחכם ולעיתים כטיפש, לעיתים נשוי ולעיתים רווק. הוא התגלמות האדם הבינוני. דמותו של ג'וחא מייצגת רמאי שלרוב מרמים אותו, מעין שוטה הכפר שהוא גם נוכל וגם תמים שבסופו של דבר נופל בפח שהוא מטמין לאחרים. ג'וחא מכונה גם נסראדין מולא (להבדיל מנסראדין אפנדי). מולא הוא תואר כבוד למורה, אולם נסראדין מולא מלמד באמצעות טפשותו ובכך מעביר את המסר שאין לקבל את דבריו של מורה בלי בדיקה.
ראו גם
נאסר א-דין
סיפורי אבו נימר
הרשלה
לקריאה נוספת
רחמים רג'ואן, ג'וחא, זמורה ביתן, 1984
תמר אלכסנדר-פריזר, מילים משביעות מלחם - לחקר הפתגם הספרדי-יהודי, הוצאת מאגנס ואוניברסיטת בן-גוריון, 2004, פרק שלישי: "ג'וחה הולך לבית המרחץ", עמ' 124–161
שלמה אבס (עורך), תעלולי ג'וחא, הוצאת עגור, 1990
הערות שוליים
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:מעשיות ואגדות
קטגוריה:ספרות ערבית
קטגוריה:דמויות בפולקלור היהודי
קטגוריה:הומור יהודי
קטגוריה:בדחנים עממיים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
| 2024-03-16T18:13:35
|
הרשל'ה אוסטרופולר
|
הרשל'ה מאוסטרופולי (או הרשלה מאוסטרופוליה, וכן הרשלה מאוסטרופוליא; בכתיב יידיש: הערשעלע אָסטראָפּאָלער או הרשלה מאוסטרופלי) היה בדחן חסידי שחי באוקראינה, בפלך ווהלין, במחצית השנייה של המאה ה-18. על בסיס דמותו ההיסטורית של הרשל'ה מאוסטרופולי נבנתה דמות בעלת מוטיבים בדיוניים ולה מיוחסות בדיחות רבות. הרשל'ה הוא מקבילם של גיבורי בדיחות בדיוניים באזורים אחרים, כגון ג'וחא בארצות המזרח, טיל אוילנשפיגל במרכז אירופה ופקאלה ברומניה.
הרשל'ה מאוסטרופולי () נמנה עם חוג חסידיו של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט, והוא היה "ליצן החצר" שלו. רבי ברוך והחסידים היו משתעשעים מהלצותיו, שבהן היה מלגלג עליהם ומוכיח אותם על מעשיהם.
בניגוד לבדיחות על חכמי חלם הלועגות לטיפשותם, דמותו של הרשל'ה אינה דמות שוטה, אלא דמות גיבור אנדרדוג עני, המצליח בסיוע חוש ההומור להתמודד עם עשירים גבירים ופריצים, עם סמכות בחצר החסידית, ואף עם נכרים המנסים לפגוע בעם ישראל.
קורותיו
ככל הנראה שמו האמיתי של הרשל'ה היה צבי (משמעות המילה "הירש" ביידיש).
רבי ברוך ממז'יבוז' שהרשל'ה היה חסידו, נהג את חצרו בפאר והדר, וכיוון שלעיתים הייתה תוקפת אותו עצבות חיפשו עבורו חסידיו בדחן-חצר. הרשל'ה נבחר לתפקיד זה. הרשל'ה השמיע בדיחות וביצע מעשי קונדס מבדחים, אשר השכיחו מהרבי את עצבותו.
לדברי ההיסטוריון דוד אסף, המקור לכך שהרשל'ה היה חסידו של הרבי ממז'יבוז הוא מתוך כתבי אברהם בר גוטלובר, שהיה משכיל אנטי חסידי, ויצא כנגד הממסד הרבני. על פי טענתו של גוטלובר, הרשל'ה סיים את חייו לאחר שנזרק מגג על ידי חסידי רבי ברוך ממז'יבוז' לאחר שהאחרון כעס על בדיחה שסיפר הרשל'ה על חשבון הרב והורה לחסידיו להשליך את הרשל'ה מהגג. לגרסה זו אין סימוכין במקומות אחרים פרט לכתביו של גוטלובר.
בשנות ה-2000 נטען כי קברו של הרשל'ה אותר בבית העלמין במז'יבוז', בסמוך לקבר הבעש"ט, והוצבה עליו מצבה. לפי דוד אסף אין לטענה ביסוס היסטורי (למעט מקור יחיד מ-1912 המציין את מקום הקבורה כסמוך לבעש"ט). במרץ 2013 הוסרה המצבה.
מעשיות הרשל'ה
רבות מן הבדיחות המיוחסות להרשל'ה הן חידודי לשון שמקורן ביידיש ויוחסו לו. אולם ישנן בדיחות במתכונת תלמודית, ובהן מעין "מדרש" על פסוקים ותפילות. מעשיות אלו פחות נפוצות כיום, כאשר ההיכרות עם המקורות פחות חזקה. כמו כן, ההווי היהודי הוא מאפיין חזק במעשיות המבדחות המסופרות עליו: הסעודות שאכל הן בחגים יהודיים (למשל: פעם הטעה אשה פתיה, וסיפר לה שכעת ליל פורים, ואחר כך הגיע לאכול סעודה ב"ליל הסדר" כשבעלה היה מחוץ לעיר), התפילות (כמו קידוש הלבנה), המקווה, המעמדות בבית הכנסת ובעיירה היהודית, וכן היחסים בין הקהילות היהודיות (חסידים ומתנגדים) ובין היהודים בעיירה לנכרים ובייחוד לפריץ.
סיפורי גבורתו
הסיפור הבא דומה מאוד לסיפור התלמודי של גביהא בן פסיסא, אלא שבסיפור של הרשל'ה ההתמודדות היא עם ההשכלה:
הפריץ שמע שבעיירה מז'יבוז' יש יהודי - רבי ברוך, אשר מעז ללבוש בגדי פריץ, כובע שיער (שטריימל) ואף נוהג בגינוני מלכות. מיד ציווה לאסור אותו. אך החיילים שהגיעו לעיירה מצאו שהרבי עזב את המקום לזמן מה. הם השאירו הודעה שעליו להתייצב תוך זמן נקוב. התלבטו החסידים מה לעשות, כדי לא למסור את רבם לשלטונות. הרשל'ה הציע את עצמו ואמר: "אם אצליח - מוטב, ואם לא - יהיה זה רק הרשל'ה שייתפס, ולא רבי ברוך".
הרשל'ה התייצב אצל הפריץ, ששאל אותו ארבע שאלות. אם ידע לענות עליהן יוכיח שאכן הוא ראוי ללבוש את הבגדים ולנהוג את מנהגי המלוכה.
א. האם מכיר אתה את מקום השלטון שלי? אם כן - מה בדיוק מידת האחוזה שלי?
ב. האם יודע אתה מדע? אם כן - מהו משקלה של הלבנה?
ג. האם אתה מבין איך שליט מתנהג? אם כן - כמה אני חשוב?
ד. האם אתה יכול להבין את רחשי הלב של אחרים? אם כן - מה אני חושב עתה?
ענה לו הרשל'ה:
מידת האחוזה שלך כמעט ידועה לי, אלא שעליך לתת לי פרט קטן, כי המים - האגמים והנהרות לעיתים נוגסים באחוזותיך. אמור לי בדיוק מה מידת המים ואומר לך את מידת האחוזה.
- טוב יהודי עונה בשאלה לשאלה, צחק הפריץ. בתשובותיך הבאות לא אסכים לכך.
המשיך הרשל'ה: משקל הירח - בדיוק ליטרא ומחצה (פחות מ-700 גרם). ואם אינך מאמין, תמדוד בעצמך!
- ניצחתני בזאת, אמר הפריץ. המשך.
אתה חשוב יותר מאברהם אבינו, ואין לנו בעמנו גדול ממנו - המשיך הרשל'ה.
- יפה! אמר הפריץ, איך הגעת לזה?
אתה הרי הפריץ החשוב הלבוש בבגדי המלוכה, והרי אברהם אבינו אמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר" - ומי לנו בעמנו גדול מאברהם אבינו.
- טוב ענית לשלש השאלות, אך לאחרונה לא תוכל: מה אני חושב כרגע?
אתה חושב שעומד לפניך רבי ברוך ממז'יבוז', אבל לפניך עומד רק הרשל'ה מאוסטרופוליא - אחד מתלמידיו הפשוטים והנקלים ביותר!
סיפורים רבים מראים את ההתמודדות שלו עם הנשים (השתלטניות לטעמו): לדוגמה אשת הרבי, ואשתו שלו:
פעם כשהרבנית צעקה עליו וסילקה אותו מהחצר שלהם, התחנן בפניה ואמר שאשתו רוצה לפגוש אותה, אלא שאשתו מתביישת לבוא כי היא כבדת שמיעה. לאשתו, שצעקה עליו וכעסה על כך שאינו מתפרנס, סיפר ששוחח עם הרבנית, וזו רוצה לפגוש אותה ולברך אותה, אלא שהרבנית כבדת שמיעה. בפגישה התחבא והקשיב כיצד שתי הנשים צועקות אחת לשנייה, עד שהרבי שאל לפשר הצעקות, ואז נגלה קלונן.
סיפור אחר מראה את הסכנות בהן היה נתון:
שבת אחת ביקש הרשל'ה לברך 'הגומל'. כשנשאל מדוע, הסביר שאשתו תלתה את מעילו לייבוש לאחר הכביסה, המעיל נפל לארץ, ואילו היה הוא בתוך מעילו היה עלול להיפגע קשות.
על פגישתם הראשונה של הרשל'ה ורבי ברוך ממז'יבוז' מסופר כי הרשל’ה נכנס לחדרו של הרבי כשנר דלוק בידו והחל מחפש אחר דבר-מה תחת השולחנות והכיסאות. פנה ר' ברוך להרשלה ושאל – איד, מה אתה מחפש? ענה לו הרשל’ה בשובבות – שמעתי את החסידים מספרים כי פניו של הרבי נפלו; גמרתי אומר ללכת לחפש את הפנים האבודות ולקיים מצוות "השבת אבדה"! צחק רבי ברוך והבין מה חיפש הרשל’ה בחדרו, ומאז, הפך הרשל’ה לדמות מוכרת בביתו של רבי ברוך. בכל פעם שהיה הרבי שרוי בנמיכות-רוח, היה 'מוזעק' הרשל’ה שכבר הראה את כוחו בהצהלת פניו של הרבי.
מן ההברקות המיוחסות להרשל'ה
פעם נתקל בעיר אחת בהלך ששאל אותו אם הוא יכול, לפי מצב הלבנה באותו לילה, לקבוע אם מותר לומר את ברכת קידוש לבנה או לא? "אינני מקומי!", ענה לו הרשל'ה בקול מתנצל.
כשהיה בעיירה אחת לפני כניסת השבת, לאחר שמספר ימים לא אכל ארוחה של ממש, התהלך בקרבת בית הכנסת ומלמל לעצמו: "אם אף אחד לא יזמין אותי לארוחת שבת איאלץ לעשות מה שאבא שלי עשה". כששאלו אחד מה אביו עשה חזר על המשפט בקול רם ומאיים. תחושת אי-נוחות ירדה על השומעים וכמה מהם החליטו לפנות לגביר שיושיעם. "במטותא ממך, עשה נא משהו," הם עתרו, "אם הוא לא יוזמן לארוחת השבת הוא עשוי חס וחלילה להביא עלינו אסון." התרצה הגביר ועל מנת שלא להעמיד בסכנה את כל העיירה, הוא הזמין את הרשל'ה לביתו לסעודת השבת. בתום הארוחה, כשכרסו מלאה, התמתח הרשל'ה על מושבו כשהוא מוכן ומזומן לקחת חלק בזמירות השבת. והנה באה שאלה מפיו של הגביר "סקרן אני לדעת מה עשה אבא שלך?" על כך השיב לו הרשל'ה "הוא הלך לישון רעב."
שבת אחת עבר אחד מהמשכילים בשעת הסעודה השלישית ליד בית המדרש שבו התפלל הרשל'ה והשתתף בסעודה. החסידים קראו לו "בוא, פטם את הנשמה היתרה שלך!" ענה המשכיל "לי יש נשמה אחת בלבד!" השיב לו הרשל'ה "כן, אבל היא יתרה!".
כאשר הרבי היה עצוב ניסו תלמידיו לעודד את רוחו אך לא הצליחו. לבסוף קראו להרשל'ה להתארח בבית הרבי. הרבי קיבל אותו בסבר פנים יפות והסכים לארחו לכמה ימים, אך ניכר היה שהוא עדיין שרוי בעצבות. בארוחת הצהריים הגדולה הכניס הרשל'ה כף אחת לכיסו. כעבור חצי שעה הכניס עוד כף לכיסו. שאל אותו הרבי "הרשל'ה, מדוע אתה מכניס כפות לכיסך?" והרשל'ה השיב "אדוני, אני קצת חולה והרופא רשם לי תרופה: לקחת כל חצי שעה כף". העלה הרבי חיוך על פניו ורוחו הטובה שבה אליו.
הרשל'ה בספרות ובתיאטרון
הסופר יצחק הרצברג כינס רבים מסיפורי תעלוליו ובדיחותיו של הרשל'ה, בשני כרכים, שהוצאו לאור בהוצאת י. שרברק.
המחזאי הקלסיקן היידי משה גרשנזון חיבר מחזה בשם "הרשל'ה אָסטראָפּאָלעֶר", אשר הוצג בעיבודים שונים בכל התיאטראות האמנותיים היהודים בעולם. בשנת 1951 נתן וולפוביץ' ממייסדי תיאטרון היידיש "תיאטרון גולדפאדן" בתל אביב, העלה את ההצגה, והועמד על כך לדין.
ידועה גם גרסה תיאטרונית מאת משה ליפשיץ.
ב-1966 הועלה בתיאטרון העירוני חיפה המחזה "הרשלי מאוסטרופולי" מאת יעקב אורלנד, בבימויו של יעקב רוטבאום. ב-2012 הועלה המחזה על ידי תיאטרון יידישפיל, בכיכובו של יעקב בודו.
בשנת 2016 החלה להתפרסם סדרת ספרי קומיקס מאת הקומיקסאית החרדית בת שבע הבלין המספרת את קורותיו של הרשלה. מרבית הסיפורים והשנינויות בספרים אלו לא באמת מיוחסים להרשלה, אלא הם פרי דמיונה של הבלין. כמו כן הצייר והכותב החרדי דוד גולדשמיט כתב מספר ספרי קומיקס על כך.
דמותו של הרשלה הופיעה במערכון של הסדרה היהודים באים. הסדרה מאזכרת את סיפורו של אברהם בר גוטלובר שלפיו סיים הרשל"ה את חייו לאחר שנזרק מגג על ידי חסידי רבי ברוך ממז'יבוז'.
ראו גם
חיים בלוך
לקריאה נוספת
ספרות
הירשילי / ש. י. אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)), אודסה: מוריה (מקרא לבני הנעורים), תרס"ד.
אליעזר שרמן, הירשלה אוסטרופולר: אמצאותיו ותעלוליו, בדיחותיו והלצותיו, תולדותיו והרפתקאותיו (תרגם: מ’ חריזמן), תל אביב: למען הספר, תרצ"א.
יעקב דינזון, הרשלה: ספור (תרגם: ש’ הרברג), תל אביב: מצפה, 1937. (מהדורה נוספת: י’ צ’צ’יק, [תשי"-].)
אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד.
הרשלי האוסטרפולי: מלך הלצנים – ספר חייו ותעלוליו, מעשיו ובדיחותיו / לקט וסדר יצחק הרצברג; הציורים מאת בינה גבירץ, תל אביב: י. שרברק: מאור, [1947]. (מהדורות נוספות: [תש"י-]; תשכ"ה-1964; תשל"ז-1977.)
הרשלה / ספרה מחדש תקוה שריג; צייר: אהרן שבו, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"א-1981.
הרשלה מלך הליצנים / לקטה ועבדה: עטרה אופק, איורים: איתן קדמי, תל אביב: ענבל, תשמ"ו-1986 – תשמ"ז-1987.
הרשלה: כל ספורי הרשלה / לקטו ועבדו עטרה אפק, ריבה בן נר; איורים: איתן קדמי, [תל אביב] : אלומות, [תשס"ג].
הרשלה האוסטרופולי: מיטב ספורי הרשלה / עריכה: תמר פרי, כפר מונש: עופרים, תשס"ו-2006.
הרשלה האוסטרופולי, מאת איציק מאנגר, בתוך ספרו דמויות קרובות, תרגם מיידיש אברהם שלונסקי, סיפא - אחרית דבר מאת דב סדן. מרחביה 1941.
עיון ומחקר
חיים שוארצבום, 'ליצנים עממיים מפורסמים בישראל', מחניים, ס"ז, 1962, עמ' 57–63
ז' איגרת, 'אוסטרופוליה באספקלריה של דורות', העבר, יט תשל"ב, 211-209.
א"י ברור, 'לדמותו של הירשל אוסטרופולר בנוסח גליציה', העבר, כא, תשל"ה, 231-230.
זלמן זילברצווייג, לעקסיקאן פון יידישן טעאטער, ו, עמ' 5617–5640.
קישורים חיצוניים
ספר הבדיחה והחידוד, בדחנים, ליצנים ומרדנים (מס' 2131 - 2149)
עקיבא נוביק ואדוארד דוקס, פה קבור הרשל'ה, ynet 21 בנובמבר 2011
הערות שוליים
קטגוריה:הומור יהודי
קטגוריה:דמויות בפולקלור היהודי
קטגוריה:בדחנים עממיים
קטגוריה:דמויות ספרותיות
קטגוריה:מעשיות ואגדות
קטגוריה:יהדות גליציה
קטגוריה:יהודים מווהלין
קטגוריה:חסידים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:ילידי 1757
קטגוריה:נפטרים ב-1811
| 2024-09-15T17:08:47
|
חכמי חלם
|
חכמי חלם (ביידיש: די כעלמער חכמים) - ביטוי שנוצר בפולקלור היהודי במזרח אירופה, לפיה הפכה בזמנו העיר חלם שבפולין למושא של בדיחות בתור עיר של טיפשים. יהודים ישבו בה מאות בשנים, והכינויים חכמי חֶלֶם או חֶלְמָאִים מרמזים לבריות שמעשיהם טיפשיים ואבסורדיים. לא ידוע מדוע דווקא חלם נבחרה לייצג "עיר של טיפשים". קיימת סברה כי הסיבה נעוצה במילה הפולנית "חולם" (ביידיש: קליסקי), שפירושה "טיפש", ומצד שני ייתכן אף כי מקור הביטוי "חולם" בפולנית בא משמה של העיר. גרסה נוספת היא, כי חכמתם ומאידך, תמימותם של יהודי חלם, יצרה את המונח.
כיום נהוג להשתמש במושג "מעשה חלם" או "חלמאוּת" כביטוי לבזבוז כספי ציבור על ידי הרשויות, כאשר הוא נעשה בניגוד לכל היגיון, כמו סלילת כביש ארוך לשום מקום, בניית תחנת רכבת באמצע שום מקום, בניית גשר גדול מעל שדה ריק שאף אחד לא עובר בו, משלוח דואר חוזר לכתובת שאינה קיימת, וכדומה.
סופרים אחדים עסקו בליקוט סיפורים אודות חכמי חלם, בכללם הסופר אלתר דרויאנוב וכן הסופר היידי יצחק בשביס-זינגר שליקטם בספרו "שלומיאל איש חלם ועוד סיפורים", שאף עובד לסרט בשם הרפתקאות שלומיאל.
היסטוריה
ספר ראשון שכלל סיפורים על שוטים המיוחסים לעיר חלם הופיע בעילום שם בשנת 1867 ומיוחס לאייזיק מאיר דיק. הראשון להשתמש בביטוי "שוטי חלם" היה קרל פרידריך וילהלם וואנדר (Karl Friedrich Wilhelm Wander) אשר במאסף של אגדות עם בשנת 1873, כלל גם את הביטוי "שוטי חלם" על סמך מידע שקיבל מאיגנץ ברנשטיין. במהרה פשט השימוש בעיר חלם בקרב מספרי בדיחות ומחדדי חידות.
מתחילת המאה ה-20 משמש הביטוי "חכמי חלם" כביטוי שגור בדיון הפוליטי.
מסיפורי חכמי חלם
תושבי חלם נהגו, על-פי הפולקלור, לעשות מעשים נפסדים שאין בהם תכלית, ובהם היו מתגאים כאילו היוו תרומה של ממש. רבות מהבדיחות מציגות מעשי טפשות של הציבור כולו, ויש בהן העוסקות בטפשותו של חלמאי יחיד.
דוגמה:
אחד מסיפורי חלם הידועים שמשותפים לתרבויות אחרות:
כיוון שחכמי חלם הם יהודים, נכללים בסיפוריהם, בנוסף לסיפורים המופיעים גם בעמים אחרים, גם סיפורים יהודיים מובהקים. דוגמה:
"ספר הבדיחה והחידוד" מספר על שלוש ערי טיפשים, כל אחת וייחודה:
בשנת 1940 כתב משה גרשנזון בברית המועצות את המחזה "חכמי חלם" שהוצג על במות תיאטראות ביידיש בכל העולם, כולל בישראל.
ראו גם
קהילת יהודי חלם
תרבות יהודית חילונית
הומור בתרבות היהודית
לקריאה נוספת
אורי סלע, "חכמי חלם", בספרו מלה בסלע, הוצאת כתר, 1990.
אדיר כהן, "ההומור של חכמי חלם", מעגלי קריאה 30, מאי 2004, עמ' 65–75.
שלמה אבס (עורך), הסיפורים הבלתי נשכחים של חכמי חלם, הוצאת עגור, 1992
יניב יג'בי, מעשה חלם, הוצאת אפיק, 2023
קישורים חיצוניים
אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד: טפשים שוטים ומשוגעים, באתר פרויקט בן-יהודה
אודות הספר "חלם וחכמיה" באתר "דףדף"
עמי בן-בסט, חכמי חלם
אריאלה קרסני, חכמי חלם, באתר של קרסני, 14 ביולי 2011
אריאלה קרסני, חכמת השוטים: חכמי חלם אל מול חכמי גוטהאם, שאנן (שנתון המכללה הדתית לחינוך) יד (תשס"ט), 215–231, באתר שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות בפולקלור היהודי
קטגוריה:יהדות מזרח אירופה
קטגוריה:מילים וביטויים בעברית
קטגוריה:הומור יהודי
קטגוריה:חלם
| 2024-07-04T14:42:47
|
רוברט אופנהיימר
|
ממוזער|טקסט=אופנהיימר נואם במהלך ביקור בישראל, 1966. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|אופנהיימר נואם במהלך ביקור בישראל, 1966. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
ג'וליוס רוברט אופנהיימר (באנגלית: Julius Robert Oppenheimer; 22 באפריל 1904 – 18 בפברואר 1967) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל את המעבדה הלאומית לוס אלמוס כחלק מפרויקט מנהטן לפיתוח הפצצה הגרעינית. בשל השפעתו הרבה על פיתוח הנשק הגרעיני הוא נחשב ל"אבי פצצת האטום".
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו
אופנהיימר נולד בניו יורק ב-22 באפריל 1904. אביו ג'וליוס (יהודה) סליגמן אופנהיימר היה יבואן טקסטיל יהודי עשיר שהיגר לארצות הברית מגרמניה בשנת 1888. אימו, אלה פרידמן, הייתה בת למהגרים יהודים מבוואריה שעסקה בציור והייתה מורה לאומנות. לרוברט היה אח בשם פרנק שהפך גם הוא לפיזיקאי ידוע (וחבר בתנועה הקומוניסטית) ואח נוסף שמת בסמוך ללידתו.
בני משפחת אופנהיימר היו יהודים אך לא השתייכו לשום בית כנסת. הם ראו את עצמם כחלק מתנועת "התרבות האתית", שקידשה ערכים של רציונליזם, הומניזם, צדק חברתי וחילוניות.
בספטמבר 1911 החל אופנהיימר את לימודיו בבית ספר יסודי פרטי של "האגודה לתרבות אתית". בית הספר, אשר חינך את תלמידיו לראיית עולם ליברלית ולאחריות חברתית, הוקם על ידי פליקס אדלר – גם הוא יהודי אמריקאי ממוצא גרמני – שייסד את תנועת התרבות האתית. אופנהיימר היה ילד מופנם שלא ניחן בכישורים ספורטיביים או חברתיים מפותחים. מאחר שהיה חולה לעיתים קרובות בילדותו, נהגה אימו להרחיקו מקרבת ילדים אחרים וזה פגע עוד יותר במיומנות החברתית שלו. כילד, גדל אופנהיימר בתנאי מותרות ועושר וחונך על ידי אימו למצוינות ולדבקות במטרה. לאחר סיום לימודיו היסודיים עבר אופנהיימר ללמוד בבית ספר התיכון של האגודה, שם למד מדעים, ביניהם פיזיקה וכימיה. בשנת 1921 סיים את לימודיו בתיכון.
לאחר טיול משפחתי בגרמניה, חלה אופנהיימר בדיזנטריה ובעקבותיה היה מרותק למיטתו במשך מספר חודשים. הוא חלה גם בקוליטיס – דלקת מעיים שממנה לא הבריא במשך כל חייו. בשנת 1922, לאחר שהחלים מדיזנטריה, נסע למסע רכיבה בניו מקסיקו, שברבות הימים הפכה לאתר ההתבודדות והמנוחה שלו. במסעו הגיע לאתר מבודד בשם לוס אלמוס, שקיבל את שמו משמם הספרדי של עצי הכוריזיה שגדלו לאורך הנחל. באותו אזור שכנה פנימייה לנערים. כעבור 20 שנה, בחר אופנהיימר במקום זה כאתר הבנייה של מעבדת לוס אלאמוס, שבה תוכננה ונבנתה פצצת האטום.
לימודיו האקדמיים
הרווארד
בספטמבר 1922 החל אופנהיימר את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. בתחילה לא היה בטוח באיזה מסלול אקדמי לבחור. הוא שקל ללמוד ארכיטקטורה, וכיוון שאהב יוונית בבית הספר, חשב גם ללמוד לימודים קלאסיים, אך בסופו של דבר, לאחר מספר חודשים, החליט ללמוד כימיה. הוא הגיע להישגים לימודיים גבוהים אך נותר בודד והתקשה לפתח קשר אינטימי עם נשים. בשנת 1925 סיים בהצטיינות יתרה את לימודי התואר הראשון, על אף תקופות של דיכאון, התבודדות והסתגרות שאפיינו אותו.
לאור הישגיו הלימודיים, קיבל אופנהיימר מהרווארד מלגת מחקר להמשך לימודים מתקדמים במסלול לדוקטורט. למרות זאת, רצה לפנות ללימודי פיזיקה. אופנהיימר קיווה שהפיזיקאי ארנסט רתרפורד, שנחשב לאבי הפיזיקה הגרעינית וזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1908, יהיה המנחה שלו בתארים המתקדמים. לכן ביקש מהמורה שלו לפיזיקה בהרווארד לכתוב לו מכתב המלצה עבור אוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. רתרפורד דחה את בקשתו של אופנהיימר, אך העביר אותה לפיזיקאי ג'יי ג'יי תומסון, שקיבל בשנת 1906 את פרס נובל לפיזיקה בזכות גילוי האלקטרון. תומסון הסכים להנחות את אופנהיימר במסלול לדוקטורט.
מעבר לאנגליה ולימודים בקיימברידג'
בספטמבר 1925 עבר אופנהיימר לאנגליה והחל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג'. כחלק מלימודיו עבד במעבדת קוונדיש, שבה פיתחו באותן שנים את תאוריית הפיזיקה הקוונטית ואף עבד על תאוריית החורים השחורים יחד עם אלברט איינשטיין, שם הומצא ניסוי הפרות המפורסם. על אף שזכה לעבוד עם פיזיקאים מובילים, אופנהיימר שנא את העבודה הסיזיפית שניתנה לו במעבדה, והדבר ערער את מצבו הנפשי במהלך החודשים הראשונים שלו באוניברסיטה. בסתיו של אותה שנה, במהלך עבודתו במעבדה, חווה אופנהיימר משבר נפשי. המנחה שלו, פטריק בלקט, הטיל עליו עוד ועוד עבודות מעבדה ואופנהיימר החליט להעניש אותו. לדברי פרגוסון, חברו הקרוב של אופנהיימר, אופנהיימר סיפר לו פעם שהוא הניח על שולחנו של בלקט תפוח שלתוכו הוחדר חומר כימי רעיל. למזלו של אופנהיימר, בלקט לא אכל מהתפוח אך המקרה דווח להנהלת האוניברסיטה. הנהלת האוניברסיטה דיווחה על המקרה. רק לאחר התערבותו של אביו, הסכימה ההנהלה לוותר על הגשת תביעה, והוסכם שהוא ימשיך ללמוד על תנאי ובמקביל יקבל טיפול אצל פסיכיאטר נודע בלונדון. אותו פסיכיאטר קבע שאופנהיימר סובל מ"Dementia praecox" – הגדרה מיושנת לתסמונת סכיזופרניה – וכי הוא מקרה אבוד, שכל טיפול נוסף יזיק לו יותר.
לאחר מכן המשיך אופנהיימר להיפגש עם פסיכיאטרים שונים לאור מצבו הנפשי המעורער. לאחר תקרית שהתרחשה בתחילת שנת 1926, שבה נעל אופנהיימר את אימו בחדר המלון שבו שהו, דרשה כי ילך לטיפול אצל פסיכואנליטיקאי צרפתי. אותו פסיכואנליטיקאי קבע שאופנהיימר סובל מתסמונת הקשורה לתסכול מיני. מעט לאחר מכן אירעה תקרית אלימה נוספת שבה כרך אופנהיימר רצועה של מזוודה סביב הצוואר של חברו פרגוסון, משום שקינא בקשריו של פרגוסון עם אישה כלשהי.
גטינגן
לאחר חופשה קצרה עם חברים באי קורסיקה במרץ 1926, שב אופנהיימר לאוניברסיטת קיימברידג' במטרה לעסוק בפיזיקה תאורטית. בעקבות פגישה עם הפיזיקאי הדני נילס בוהר, שהיה למורה שלו, החליט אופנהיימר בקיץ 1926 לנסוע אל גטינגן שבגרמניה, למרכז הפיזיקה התאורטית. שם הכיר אופנהיימר פיזיקאים רבים, חלקם זוכי פרס נובל, ובהם פיזיקאים יהודים־גרמנים שתרמו בהמשך לפיתוח תגלית ביקוע האטום. הם הוזמנו על ידי אופנהיימר בשנת 1942 לעבוד איתו במסגרת פרויקט מנהטן. במהלך שהותו במרכז הכיר אופנהיימר גם את ורנר הייזנברג, מהבולטים שבפיזיקאים הגרמנים, שלימים עמד בראש פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית, ופועלו היווה תמריץ לאמריקאים להקדים את גרמניה בייצור הפצצה.
עבודה כמרצה בברקלי
בקיץ 1927 השלים את לימודי הדוקטורט בפיזיקה ושב לניו יורק. בזכות הידע שצבר בתחום מכניקת הקוונטים בגרמניה ושיפור מעמדו בקהילת הפיזיקאים התאורטיים, החליטה קרן רוקפלר לממן את מחקרו במסגרת לימודי הפוסט-דוקטורט. בהמשך השנה, בגיל עשרים וחמש בלבד, מונה אופנהיימר למשרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא עסק במכניקת הקוונטים וחקר את התנהגותם של חלקיקים תת-אטומיים.
לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, פוטרו פרופסורים רבים ממוצא יהודי ממשרותיהם בגרמניה. אופנהיימר תרם לקרן סיוע לפיזיקאים שברחו מגרמניה, ביניהם מדען שהיה המורה שלו בגטינגן, וניסה לסייע לקרובי משפחתו היהודים לצאת מגרמניה.
פעילות מדעית
אופנהיימר ערך מחקרים חשובים באסטרונומיה תאורטית (בעיקר בהקשר לתורת היחסות הכללית ולתורת הגרעין), בפיזיקה גרעינית, בספקטרוסקופיה ובתורת השדות הקוונטיים, כולל הרחבתה לאלקטרודינמיקה קוונטית. הוא עסק גם במתמטיקה הפורמלית של מכניקת הקוונטים היחסותית למרות שפקפק בתקפותה. עבודתו שימשה בסיס לתגליות מאוחרות יותר, ביניהן הניטרון, המֶזון והניטרינו.
בתחילה התמקד אופנהיימר בתאוריה של הספקטרום הרציף. המאמר הראשון שלו, שפורסם ב-1926, עסק בתורת הקוונטים של ספקטרום הנוצר משרשרות מולקולריות. הוא פיתח שיטה לביצוע חישובים של ההסתברויות לביצוע מעברים בספקטרום זה. הוא חישב את האפקט הפוטואלקטרי עבור קרני רנטגן הפוגעות באטומי מימן, והשיג את מקדם הבליעה בגבול K. החישובים שלו תאמו תצפיות של בליעת קרני רנטגן שמקורן בשמש, אך לא התאימו לבליעתן בהליום. כעבור שנים התברר כי השמש מורכבת ברובה ממימן וכי החישובים שלו אכן נכונים.; reprinted as
אופנהיימר גם תרם לתאוריה של ממטרי קרניים קוסמיות, והחל במחקר שהוביל בסופו של דבר לתיאור של מנהור קוונטי. בשנת 1931 כתב יחד עם תלמידו הארווי הול (Hall) מאמר על "התאוריה היחסותית של האפקט הפוטואלקטרי". במאמר ערער על קביעתו של פול דיראק, ששתיים מרמות האנרגיה של אטום המימן הן בעלות אותה אנרגיה. לאחר מכן קבע אחד מהדוקטורנטים שלו, ויליס לם, שזו תולדה של מה שנודע כ"הסחת לם", שעליה הוענק ללם פרס נובל לפיזיקה ב-1955.
ביחד עם הדוקטורנטית הראשונה שלו, מלבה פיליפס, עבד אופנהיימר על חישובים של רדיואקטיביות מלאכותית תחת הפצצה על ידי דיאוטריום. כאשר ארנסט לורנס ואדווין מקמילן הפציצו גרעינים בדיאוטריום, הם מצאו שהתוצאות תואמות באופן מלא את התחזיות של ג'ורג' גאמוב. אולם כאשר בניסויים היו מעורבים אנרגיות גבוהות יותר וגרעינים כבדים יותר, התוצאות לא תאמו את התאוריה. ב-1935 פיתחו אופנהיימר ופיליפס תאוריה, הידועה כתהליך אופנהיימר-פיליפס, שהצליחה להסביר את תוצאות הניסויים. תאוריה זו עדיין בשימוש במאה ה-21.
כבר ב-1930 כתב אופנהיימר מאמר שחזה בעצם את קיומו של הפוזיטרון. היה זה לאחר שמאמר מאת פול דיראק הציע כי לאלקטרונים יכולים להיות גם מטען חיובי וגם אנרגיה שלילית. המאמר של דיראק הציג משוואה, הידועה בשם משוואת דיראק, שאיחדה את מכניקת הקוונטים, את תורת היחסות הפרטית, ואת המושג החדש של ספין חלקיקים, כדי להסביר את אפקט זימן. בהסתמכו על מכלול הראיות הניסיוניות, דחה אופנהיימר את הרעיון שהאלקטרונים החזויים בעלי מטען חיובי הם פרוטונים. הוא טען שהם יצטרכו להיות בעלי מסה זהה לאלקטרון, בעוד שניסויים הראו שהפרוטונים כבדים בהרבה מאלקטרונים. כעבור שנתיים גילה קארל דייוויד אנדרסון את הפוזיטרון, גילוי שזיכה אותו בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1936.
בסוף שנות ה-30 החל אופנהיימר להתעניין באסטרופיזיקה, ככל הנראה בזכות ידידותו עם ריצ'רד טולמן , וכתב סדרת מאמרים בנושא. הראשון שבהם נכתב בשנת 1938 יחד עם רוברט סרבר. המאמר נקרא "על היציבות של ליבות כוכבי נייטרונים",
ובו חקר אופנהיימר את תכונותיהם של ננסים לבנים. לאחר מכן, במאמר שכתב יחד עם אחד מתלמידיו, ג'ורג' וולקוף , "על ליבות מסיביות של כוכבי נייטרונים", הם הוכיחו שקיים גבול ("גבול טולמן-אופנהיימר-וולקוף") למסת הכוכבים, שמעבר לו הם לא יישארו יציבים ככוכבי נייטרונים ויעברו קריסה כבידתית. בשנת 1939 פרסמו אופנהיימר ותלמיד נוסף שלו, הרטלנד סניידר , מאמר "על התכווצות כבידה מתמשכת", שחזה את קיומם של מה שמכונה היום חורים שחורים. לאחר מאמר הקירוב של בורן-אופנהיימר. מאמרים אלה נותרו המאמרים המצוטטים ביותר שלו, והיו גורמי מפתח בקידום המחקר האסטרופיזיקלי בארצות הברית בשנות ה-50, בעיקר על ידי ג'ון א. ווילר.
המאמרים של אופנהיימר נחשבו קשים להבנה. הוא אהב להשתמש בטכניקות מתמטיות אלגנטיות אך מורכבות מאוד כדי להדגים עקרונות פיזיקליים. לעיתים ספג ביקורת על טעויות מתמטיות שלו, שנבעו ככל הנראה מחיפזון. "הפיזיקה שלו הייתה טובה", אמר תלמידו סניידר, "אבל החשבון שלו נורא".
לאחר מלחמת העולם השנייה פרסם אופנהיימר רק חמישה מאמרים מדעיים, אחד מהם היה בביופיזיקה. לאחר 1950 לא פרסם יותר דבר. מארי גל-מאן, חתן פרס נובל לפיזיקה ב-1969, שעבד עם אופנהיימר ב-1951 כמדען אורח במכון למחקר מתקדם, אמר:
פרויקט מנהטן
פיתוח הפרויקט
ב-18 בספטמבר 1942 החל בצבא האמריקאי פרויקט סודי ביותר של פיתוח נשק אטומי. אופנהיימר נחשב למועמד ראוי לניהולה של מעבדת הנשק הסודי, אך בשל פעילותו הפוליטית, הצבא לא אישר את סיווגו הביטחוני. לדרישת הצבא הוא מילא טופס ביטחוני ובו ציין את שמות הארגונים שבהם פעל, והצהיר שהוא מנתק את כל קשריו עם הפוליטיקה. הוא מונה בסופו של דבר בידי מנהל הפרויקט, הגנרל לסלי גרובס, למנהל מעבדות הפיתוח וההרכבה של פצצת האטום, והחל לגייס את מיטב המדענים, בהם הפיזיקאים הנס בֶּתֶה ואדוארד טלר. המידור והסודיות של הפרויקט היו כה גדולים, עד שאפילו הארי טרומן, שהיה סגן נשיא ארצות הברית באותה תקופה, לא ידע עליו דבר. טרומן גילה על קיומו של הפרויקט רק לאחר שהתמנה לנשיא בעקבות מותו של רוזוולט ב-1945.
אופנהיימר הציע את העיירה לוס אלאמוס, שאותה הכיר בצעירותו במהלך מסעותיו, כאתר לבניית המעבדה. באותו זמן היו במקום מבנים של בית ספר לנערים ששכנו בראש הר־שולחן שהתנשא לגובה 2,200 מטר. לאחר בנייה של מספר חודשים נפתחו מעבדות לוס אלאמוס במרץ 1943. תוך כשנתיים הפך המחנה לעיירה ובה כ-4,000 אזרחים וכ-2,000 אנשי צבא.
ניסוי טריניטי
שמאל|ממוזער|פיצוץ טריניטי, יולי 1945
ב-16 ביולי 1945 בוצע בלוס אלאמוס ניסוי טריניטי, שהיה הניסוי הגרעיני הראשון שבו התחולל הפיצוץ האטומי הראשון אי פעם. במסגרת ההכנות לניסוי גידר הצבא האמריקאי שטח של כ-40 קמ"ר, ובנה בונקרים ממוגנים עבור הצופים שיגיעו לחזות בניסוי. במהלך ראיון שנערך עימו בשנת 1965, תיאר אופנהיימר את תחושותיו בזמן שצפה בניסוי:
הניסוי המוצלח העמיד למעשה לרשות ממשלת ארצות הברית נשק בעל עוצמת הרס והרג חסרות תקדים. כשבועיים וחצי לאחר הניסוי נעשה שימוש מבצעי בפצצת הגרעין בפעם הראשונה בהיסטוריה. ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 08:14 הוטלה על העיר הירושימה שביפן פצצת אטום עם ליבת אורניום. באודיטוריום בלוס אלאמוס התאסף קהל גדול שרקע ברגליו והריע כשאופנהיימר עלה על הבמה והניף את ידיו מעל לראשו כמנצח. כעבור שלושה ימים החריבה פצצה נוספת את העיר היפנית נגסאקי, ובכך תמה הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. ב-14 באוגוסט 1945 הסתיימה המלחמה, לאחר כניעת האימפריה היפנית.
הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית
שמאל|ממוזער|אופנהיימר (שני משמאל) עם הוועדה המייעצת לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, אפריל 1947
לאחר המלחמה, בשנת 1947, מונה אופנהיימר ליושב ראש הוועדה המייעצת לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, הגוף העליון שניהל את הפיתוח הגרעיני במדינה. הוא התנגד לפיתוח פצצת מימן, הן משיקולים פרקטיים – הוא פקפק בהיתכנות של בניית מתקן כזה – והן משיקולים עקרוניים-הומניטריים, בהיותו מזועזע מהתוצאות ההרסניות של הפיצוצים הגרעיניים בהירושימה ובנגסאקי. אופנהיימר לא היה היחיד שהביע דעות כאלה. גם ג'וזף רוטבלט, שעבד לצד אופנהיימר בפרויקט מנהטן, התנגד באופן נמרץ להמשך פיתוח הפצצה מרגע שהתברר לו שגרמניה אינה מפתחת נשק גרעיני. רוטבלט עסק מאז בפעילות נגד נשק גרעיני.
בארצות הברית של ראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, שהייתה מודאגת מהמלחמה הקרה עם ברית המועצות תחת שלטון סטלין, די היה בעמדות כאלה כדי להפוך אפילו מדענים ידועים וחשובים כמו אופנהיימר לחשודים בנטיות קומוניסטיות.
בשנת 1953 קיבל אופנהיימר מסמך שנשלח על ידי לואיס סטראוס, יו"ר נציגות האנרגיה האטומית בארצות הברית, ובו נטען שאופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני. המסמך כלל 34 האשמות שהתייחסו ברובן לעברו הקומוניסטי לכאורה. במסמך נטען, בין היתר, כי משנת 1949 החל אופנהיימר להתנגד לפיתוח פצצת המימן, שהייתה לדעת הממשל האמריקאי האמצעי שיכריע במאבק בין המערב לבין מדינות המזרח הקומוניסטיות.
לנוכח מסמך זה נדרש אופנהיימר להכריע אם להתפטר מתפקידיו כיועץ לענייני מדיניות לאומית לממשלה וכיועץ לנציבות לאנרגיה אטומית האמריקאית, או לערער על השעיית סיווגו הביטחוני הגבוה. במסמך תגובה ששלח לסטראוס, כפר אופנהיימר בהאשמות נגדו, ולא הסכים להתפטר מתפקידיו, על אף לחצו של סטראוס לעשות כן. לאחר שימוע שנוי במחלוקת שהתבצע באפריל ובמאי 1954, נשלל סיווגו הביטחוני של אופנהיימר ועבודתו בממשלת ארצות הברית הופסקה. פרשת הדחתו של אופנהיימר עוררה סערה גדולה בקרב הקהילה המדעית בארצות הברית, ונדונה עד היום בקרב היסטוריונים.
אחרית חייו ומותו
בשנות החמישים והשישים המשיך אופנהיימר ללמד ולחקור כמנהל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ופרסם מספר ספרי מדע פופולרי, בהם ניסה להסביר לקהל הרחב מושגי יסוד בפיזיקה ואת שאלות המחקר העיקריות של הפיזיקה המודרנית. אופנהיימר ביקר בישראל ב-1958 וב-1966, אז הוצע לו על ידי מאיר וייסגל לכהן כנשיא מכון ויצמן למדע, והוא הביע את הסכמתו לכך, אך נפטר מסרטן הגרון בשנת 1967 ולא הספיק לכהן בתפקיד. לאחר מותו נשרפה גופתו, ואפרו פוזר בים.
מורשת והנצחה
בתרבות הפופולרית מתוארים מאבקיו של אופנהיימר עם מיליטריסטים ימניים ועם פציפיסטים שמאליים בנושא המוסריות של שימוש בנשק להשמדה המונית. סוגיית האחריות של מדענים כלפי האנושות מופיעה בדרמה של ברטולט ברכט "גלילאו" (1955) וב"הפיזיקאי" של פרידריך דורנמאט, והיא הבסיס לאופרה "דוקטור אטומי" מאת ג'ון אדמס (2005) שבה הוצג אופנהיימר כפאוסט מודרני. מחזהו של היינר קיפהארדט, "בנוגע לג'יי רוברט אופנהיימר", הופיע בטלוויזיה המערב-גרמנית ולאחר מכן שודר בברלין ובמינכן באוקטובר 1964. אופנהיימר התנגד למחזה וכתב בנושא לקיפהארדט, אשר הגן על המחזה והציע לבצע בו תיקונים. המחזה הוצג בהצגת בכורה בניו יורק ביוני 1968, עם ג'וזף ויסמן בתפקיד אופנהיימר. מבקר התיאטרון של הניו יורק טיימס קלייב בארנס כינה אותו "מחזה זועם ופרטיזני" שצידד באופנהיימר אך הציג את המדען כ"טיפש וגאון טראגי". אופנהיימר התקשה להשלים עם הצגה כזו ואיים לתבוע את המחזאי, תוך שהוא מגנה את "האימפרוביזציות המנוגדות להיסטוריה ולאופי האנשים המעורבים". מאוחר יותר אמר אופנהיימר למראיין: .
סדרת הטלוויזיה על אופנהיימר מ־1980, בכיכובם של סם ווטרסטון, זכתה בשלושה פרסי הטלוויזיה של BAFTA.
The Day After Trinity, סרט תיעודי משנת 1980 על רוברט אופנהיימר ובניית פצצת האטום, היה מועמד לפרס האוסקר וקיבל פרס פיבודי. חייו של אופנהיימר נסקרו בהצגה "אופנהיימר" מאת טום מורטון-סמית'.
בנוסף לפרוזה, ישנן ביוגרפיות רבות על אופנהיימר, בהן "פרומתאוס האמריקאי: הניצחון והטרגדיה של ג'יי רוברט אופנהיימר" (2005) מאת קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין שזכה בפרס פוליצר לביוגרפיה או אוטוביוגרפיה לשנת 2006. סיפורו של אופנהיימר נתפס לעיתים קרובות על ידי ביוגרפים והיסטוריונים כטרגדיה מודרנית. היועץ לביטחון לאומי והאקדמאי מקג'ורג' בונדי, שעבד עם אופנהיימר בפאנל היועצים של מחלקת המדינה, כתב: "חוץ מהעלייה והירידה יוצאת הדופן של אופנהיימר, לדמותו יש ממדים טרגיים לחלוטין בשילוב הקסם והשינוי. יהירות, אינטליגנציה ועיוורון, מודעות וחוסר רגישות ואולי בעיקר תעוזה ופטאליזם. כל אלה, בדרכים שונות, הופנו נגדו [בעיבודים] בדיונים."
כנס ותערוכת מאה שנים התקיימו ב-2004 בברקלי, [260] עם הליכי הכנס שפורסמו בשנת 2005 בשם Reppraising Oppenheimer: Centennial Studies and Reflections. מסמכי הכנס נמצאים בספריית הקונגרס.
כמדען, אופנהיימר זכור על ידי תלמידיו ועמיתיו כחוקר מבריק ומורה מרתק שהיה מייסד הפיזיקה התאורטית המודרנית בארצות הברית. מכיוון שתשומת הלב המדעית שלו השתנתה לעיתים קרובות במהירות, הוא מעולם לא עבד מספיק זמן על נושא אחד והוציא אותו לפועל כדי לזכות בפרס נובל. חקירותיו שתרמו לתאוריה של חורים שחורים עשויות היו לזכותו בנובל לו היה חי עד לזמן שבו הן מומשו על ידי אסטרופיזיקאים מאוחרים יותר. לכבודו נקרא אסטרואיד, 67085 אופנהיימר, וכך גם מכתש הירח אופנהיימר. כיועץ למדיניות צבאית וציבורית, אופנהיימר היה מנהיג טכנוקרטי שהוביל לשינוי של יחסי הגומלין בין המדע לצבא ולהופעת "המדע הגדול". במהלך מלחמת העולם השנייה, מדענים אזרחיים היו מעורבים במחקר צבאי במידה חסרת תקדים. בגלל האיום של הפשיזם על הציוויליזציה המערבית, מדענים רבים התנדבו לתת סיוע טכנולוגי וארגוני לבעלות הברית. זה הוביל לפיתוח כלים כמו מכ"ם, מרעום הקרבה ויישום מחקר מבצעי. כפיזיקאי תרבותי, אינטלקטואלי ותאורטי שהפך לגורם צבאי ממושמע, אופנהיימר ייצג את ההתרחקות מהרעיון שלמדענים יש "ראש בעננים" וכי לידע בנושאים אזוטריים כמו הרכב הגרעין האטומי אין יישומים "בעולם האמיתי".
יומיים לפני ניסוי טריניטי, אופנהיימר הביע את תקוותיו ופחדיו בציטוט של הבהגווד גיטא:
ביולי 2023 יצא לאקרנים הסרט "אופנהיימר", סרט קולנוע ביוגרפי על חייו של אופנהיימר בבימויו של כריסטופר נולאן, ובו דמותו של אופנהיימר מגולמת בידי קיליאן מרפי, שזכה בפרס האוסקר על הופעתו.
ספריו
לקריאה נוספת
קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום, מאנגלית: רחל אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 7–29
קישורים חיצוניים
, 19 ביולי 2023
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פיזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:יהודים עובדי פרויקט מנהטן
קטגוריה:סגל המכון למחקר מתקדם
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל המכון הטכנולוגי של קליפורניה
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:עמיתים יהודים בחברה המלכותית
קטגוריה:זוכי פרס אנריקו פרמי
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:יהודים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1904
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1967
| 2024-09-07T21:43:28
|
פרדוקס התאומים
|
פרדוקס התאומים הוא ניסוי מחשבתי בתורת היחסות הפרטית: התאום הראשון טס לחלל במהירות גבוהה מאוד וחוזר לכדור הארץ, ואילו השני נשאר בכדור הארץ. על פי תורת היחסות הפרטית, תנועה במהירות גבוהה מאיטה את זרימת הזמן. מכאן קיימים שני טיעונים סותרים: התאום שטס נע במהירות גבוהה יחסית לתאום שנשאר, ועל כן התבגר פחות מזה שנשאר, ויהיה צעיר ממנו. מאידך, כיוון שיחסות פרטית מבוססת על ההנחה שאין מסגרת התייחסות מועדפת, ניתן לטעון שהתאום שנשאר בכדור הארץ נע יחסית לתאום בחללית, ועל כן דווקא הוא שיהיה צעיר יותר.
הפרדוקס למעשה אינו קיים, מאחר שיחסות פרטית אינה מטפלת במקרים בהם קיימת תאוצה. העובדה שהתאום בחללית עובר תאוצה על מנת להפוך את כיוון הטיסה מוציאה את ניסוי התאומים ממסגרת יחסות פרטית אל תורת היחסות הכללית, בה לא נמצא פרדוקס.
תיאור הפרדוקס
תאום אחד נשאר בכדור הארץ בעוד אחיו מתרחק בחללית במהירות גבוהה מאוד, הקרובה למהירות האור. בשלב מסוים האח מסתובב ושב אל כדור הארץ. על פי תורת היחסות, בחללית יימשך המסע זמן מועט יותר מאשר על פני כדור הארץ, מה שיוביל לכך שהאח בחללית יחזור צעיר מהאח שנותר על פני כדור הארץ.
לדוגמה נניח שהמסע הוא אל הכוכב ε בארידנוס, שמרחקו ממערכת השמש כעשר שנות אור, כלומר , ושמהירות החללית היא , כלומר 80% ממהירות האור.
על פי התאום שנשאר בכדור הארץ, זמן המסע הלוך וחזור כפי שנמדד על כדור הארץ הוא
ולפי טרנספורמציית לורנץ, הזמן שימדוד התאום בחללית הוא
.
על פי התאום בחללית הוא נמצא במנוחה, ואילו כדור הארץ, שעליו אחיו התאום, והכוכב ε בארידנוס נעים על פניו במהירות של 80% ממהירות האור. בעקבות זאת המרחק ביניהם מתכווץ לפי טרנספורמציית לורנץ, כך שהמרחק שעליו לעבור הוא
בלבד, ובמהירות של 80% ממהירות האור המסע הלוך ושוב יארך
,
בדיוק כפי שחישב התאום שנשאר על כדור הארץ.
לכן שני התאומים מסכימים למעשה שהתאום בחללית יהיה צעיר יותר כשייפגשו שנית. מבחינת התאום שנשאר על כדור הארץ בגלל אפקט התארכות הזמן ומבחינת תאומו הנוסע בגלל התכווצות המרחק.
הפרדוקס מתואר בצורה ציורית ובעזרת תאומים, אך למעשה אין צורך בתאומים או בבני אדם בכלל. ניסוי שקול יהיה לאפס שני שעונים, לשלוח אחד מהם למסע במהירות גבוהה, ולהשוות את הזמן שמדד כל אחד מהם כאשר הם נפגשים שוב בסוף המסע. הזמן שמדד כל שעון יהיה שונה, משום ששעון מודד את הזמן העצמי במערכת המנוחה הרגעית שלו ולא, כפי שנוטים לחשוב באופן אינטואיטיבי, זמן אבסולוטי שמשותף לכל העצמים ביקום.
מהות הפרדוקס
הפרדוקס־לכאורה נעוץ בסימטריה המדומה בין שני התאומים: הם התחילו את המסע יחד, והמהירות של כל אחד מהם יחסית לאחר היא אותה מהירות. אם כך מדוע יש הבדל ביניהם, ודווקא זה ש"עזב" הוא שיישאר צעיר יותר?
למעשה אין סימטרייה בין השניים. התאום שנשאר בכדור הארץ נע במהירות קבועה לאורך כל הניסוי. לפיכך מערכת הייחוס שלו היא מערכת אינרציאלית. אחיו נוסע במהירות מסוימת, ולאחר מכן הופך את כיוון תנועתו כדי לחזור. כאשר הוא משנה את כיוונה של מהירותו, הוא מאיץ. יחסות פרטית אינה מטפלת בתנאי תאוצה אלא במערכות אינרציאליות בלבד, והחישוב שנעשה על פיה אינו תקף.
הסיבה לפרק הזמן השונה שעבר על שני התאומים היא שאומנם הם היו בשני מאורעות יחדיו: היציאה למסע והפגישה בסופו – אך הם עברו מסלולים שונים במרחב־זמן בין שני המאורעות הללו, דבר הניתן לחישוב ביחסות כללית ומניב תוצאה שאינה סימטרית לשני התאומים.
גרסה נוספת לפרדוקס התאומים, שמסבירה את הפרדוקס ללא תאוצות, הוא העברת קריאת השעון מאסטרונאוט "יוצא" לאסטרונאוט "חוזר"; כלומר ממערכת ייחוס אינרציאלית אחת למערכת ייחוס אינרציאלית אחרת. מכיוון שסינכרון השעונים שונה בשתי מערכות הייחוס האינרציאליות, תהיה "קפיצה" בקריאה של זמן השעון של כדור הארץ של האסטרונאוט ה"חוזר".
קישורים חיצוניים
מהו "פרדוקס התאומים"? מאת בלדד השוחי
מאמרים הקשורים לפרדוקס התאומים, באתר הידען
טיפול אנליטי בפרדוקס התאומים בבלוג "רשימות בפיזיקה עיונית"
פרדוקס התאומים: מה קורה כשלתאום שנוסע יש טלסקופ? ניתוח של צפייה רציפה בתהליך ההזדקנות של התאום שנשאר מאחור.
הערות שוליים
*
תאומים, פרדוקס
קטגוריה:תורת היחסות הפרטית
קטגוריה:ניסויים מחשבתיים
קטגוריה:מסע בזמן
| 2023-09-05T05:36:50
|
מהירות האור
|
מהירות האור היא המהירות של האור וכל קרינה אלקטרומגנטית אחרת בתוך ריק. המהירות היא 299,792,458 מטרים לשנייה, כלומר בערך 300,000 קילומטרים לשנייה, שהם כ-1,080,000,000 קילומטר לשעה. מקובל לסמן את מהירות האור באות c - קיצור של המילה הלטינית "celeritas" שמשמעה "מהירות". המטר הסטנדרטי הוגדר מחדש ב-1983 על פי מהירות זו שכן מהירות האור קבועה בכל מערכות היחוס ולכן זו הצורה הטבעית ביותר להגדיר בה מרחק.
התנהגות האור
על פי תורת היחסות הפרטית של איינשטיין מהירות האור בריק היא הגבול העליון למהירות שבה יכולים חלקיק או אנרגיה לנוע. מהירות האור בריק היא קבועה בעוד שהזמן והמרחב הם יחסיים. חלקיקים חסרי מסה כדוגמת הפוטון נעים בריק במהירות האור, בעוד חלקיקים בעלי מסה יכולים רק להתקרב אליה.
בשנת 1887 הוסק מתוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי שמהירות האור בכיוון תנועתו של כדור הארץ ומהירות האור בכיוון ניצב לתנועת כדור הארץ הן זהות. ממצא זה סותר את המכניקה הקלאסית, וגרם למבוכה רבה בשעתו. בסופו של דבר הוא הוסבר באלגנטיות על ידי תורת היחסות הפרטית על פיה מהירות האור קבועה עבור כל הצופים הנמצאים במערכות ייחוס אינרציאליות בלא קשר למהירות בה הם נעים זה ביחס לזה, כשהמסקנה המתחייבת מכך היא שהזמן איננו אחיד לכולם.
מהירות האור מתקבלת ממשוואות מקסוול כמהירות ההתקדמות של קרינה אלקטרומגנטית, ללא תלות בכיוון או במערכת ייחוס. מקסוול הראה שמהירות האור בריק נתונה על ידי כאשר הוא המקדם הדיאלקטרי של הריק ו־ הוא מקדם המגנטיות של הריק.
איינשטיין הסיק מכך שמהירות האור היא חוק טבע שאינו משתנה במעבר בין מערכות ייחוס אינרציאליות.
אולם, על פי איינשטיין משתנה מהירות האור בהכרח בהשפעת שדה כבידה שכן התנועה של קרן אור במסלול עקום בהשפעת שדה כבידה יכולה להתרחש אך ורק אם מהירות ההתקדמות משתנה עם המיקום. לכן, לתורת היחסות הפרטית יש תוקף רק ככל שניתן להתעלם מהשפעותיהם של שדות כבידה על התופעה.
מעבר של מהירות האור
לא ניתן לעבור את מהירות האור בריק, אך בתווכים שונים ייתכנו חלקיקים שיעברו את מהירות האור באותו התווך.
אלקטרונים מהירים יותר מפוטונים בבריכת מים כבדים שבכור גרעיני. תופעה זו מתאפיינת בפליטת אור כחול הנקרא קרינת צ'רנקוב.
מניסוי שנערך בשנת 2011 נטען על ידי מדענים מ-CERN כי חלקיקי נייטרינו עברו את מהירות האור. ממצא זה התברר כטעות.
היסטוריה של מדידת מהירות האור
מדידות אסטרונומיות
בשנת 1671, לאחר שסיים את לימודיו בקופנהגן, הצטרף אולה רמר למצפה הכוכבים של אורניבורג באי השוודי ון שבקרבת קופנהגן. במהלך מספר חודשים, צפו רמר וז'אן-פליקס פיקאר בקרוב ל־140 ליקויי ירח של איו, ירחו של כוכב הלכת צדק, בזמן שבפריז צפה באותם ליקויים ג'ובאני קאסיני. על ידי השוואת זמני הליקויים, חושב ההפרש בין קו האורך של פריז לזה של אורניבורג.
מספר שנים קודם לכן, בין השנים 1666 ו־1668, צפה קאסיני בירחיו של צדק ומצא אי־התאמות במדידות שלו, שהובילו למסקנה שלאור יש מהירות סופית. בשנת 1672 הגיע רמר לפריז והמשיך לצפות בירחיו של צדק כעוזרו של קאסיני. רמר הוסיף את תצפיותיו לאלה של קאסיני, והבחין בכך שהזמנים בין הליקויים (בעיקר אלה של איו) נעשו קצרים יותר ככל שכדור הארץ התקרב לצדק, וארוכים יותר ככל שכדור־הארץ התרחק ממנו. קאסיני פרסם מאמר קצר באוגוסט 1675 שבו כתב:
באופן מוזר, קאסיני נטש את ההסבר שסיפק, ורמר אימץ אותו והחליט להוכיח את נכונותו, בעזרת מספר תצפיות שהוא ופיקאר ביצעו בין השנים 1671 ו־1677. רמר הציג את תוצאותיו בפני האקדמיה הצרפתית למדעים, והרעיון סוקר זמן קצר לאחר מכן על ידי כתב אנונימי במאמר קצר. המאמר הראה שהכתב לא הבין את דבריו של רמר, וכשהלה ניסה לכסות על אי הבנתו, הוא בלבל ושיבש את הסברו של רמר. עם זאת, רק הדוגמאות המספריות שהופיעו במאמר היו הגיוניות: 40 הקפות של איו, הנצפות על כדור־הארץ כל 42.5 שעות כל אחת (בסך הכל כ־70 יום), כאשר כדור־הארץ מתקרב לצדק, קצרות ב־22 דקות מאשר 40 הקפות של איו הנצפות כאשר כדור־הארץ מתרחק מצדק. הודות לכך, רמר הסיק שהאור יעבור מרחק, שאותו עובר כדור־הארץ במהלך 80 הקפות של איו, ב־22 דקות. הדבר מאפשר לחשב את התוצאה שרמר הגיעה אליה בתצפיתו: היחס בין מהירות האור לבין המהירות שבה כדור־הארץ מקיף את השמש הוא 22 /60 *80 * 42.5 ~ 9,300. חישוב מודרני שיבוצע בתחילת המאה ה-21 יניב תוצאה העומדת על כ־10,000.
רמר לא חישב את היחס הזה, ולמעשה אף לא חישב את מהירות האור, אך רבים אחרים חישבו מהירותו על סמך המידע שלו. הראשון היה כריסטיאן הויגנס. לאחר הצלבה עם נתוניו של רמר והפקת מידע נוסף, הסיק הויגנס שהאור עובר בשנייה אחת מרחק פי 16 ו־2/3 מקוטרו של כדור־הארץ. הוא פירש לא נכונה את הערך של 22 הדקות בתור הזמן שאורך לאור לעבור את קוטר מסלולו של כדור הארץ.
קביעתו של רמר שמהירות האור היא סופית לא התקבלה עד למדידות שערך ג'יימס ברדלי בשנת 1727. באמצעות מדידת אברציה כוכבית גילה ברדלי כי מיקומם הנראה של הכוכבים בשמיים משתנה לפי כיוון תנועתו של כדור־הארץ. ההסבר לתופעה זו נובע מחיבור וקטורי של מהירות האור מהכוכבים למהירות המשיקית בה נע הצופה ביחס לכוכבים.
בשנת 1809, שוב באמצעות תצפיות על איו, והפעם הודות לתצפיות מדויקות יותר ויותר, דיווח האסטרונום ז'אן-בטיסט ז'וזף דלאמבר שהזמן שאורך לאור לנוע מהשמש לכדור־הארץ עומד על 8 דקות ו־12 שניות. אם המדידות של היחידה האסטרונומית (המרחק בין הארץ לשמש) היו מדויקות, הדבר אומר שמהירות האור עומדת על מעט יותר מ־300,000 קילומטר לשנייה.
מדידות פיזיקליות
ממוזער|300px|מנגנון פיזו. האור עובר מצד אחד של השן בדרכו החוצה, ומצדה השנייה של השן בדרכו חזרה, בהנחה שמהלך גלגל השיניים משלים שן אחת בזמן התקדמות האור.
הפיזיקאי הצרפתי ארמן איפוליט פיזו היה הראשון שחישב את מהירות האור על כדור הארץ, זאת באמצעות ניסוי פיזיקלי מתוכנן.
פיזו העביר קרן אור דרך גלגל שיניים מסתובב, הקרן עברה שמונה קילומטרים עד שהגיעה למראה שהחזירה אותה לגלגל השיניים, שבמשך אותו זמן הסתובב מהר מספיק כדי שהקרן תחלוף בפער הבא של השיניים ותגיע לעינו של הצופה. כדי לחשב את מהירות האור יש לסובב את גלגל השיניים במהירות נכונה שבה הקרן החוזרת מהמראה עוברת בפער בין השיניים במקום לפגוע בשן עצמה. על ידי חלוקת המרחק שהקרן עברה בזמן שלוקח לגלגל השיניים להסתובב מרחק של שן אחת, חושבה מהירות האור להיות 315,000 קילומטר לשנייה, סטייה של כ-5% מהערך הנכון.
הניסוי של פיזו למדידת מהירות האור במים נחשב כ"מסמר האחרון בארון המתים" של מודל החלקיקי של האור של ניוטון. מודל זה חזה שתנועת האור במים היא מהירה יותר מאשר באוויר. פיזו הראה שמהירות האור במים נמוכה מבאוויר, על ידי כך שהניח צינור מלא מים בנתיב האור.
בשנת 1850 תכננו פיזו ולאון פוקו את מנגנון פיזו-פוקו שהיה שכלול של המתקן של פיזו. במהלך הניסוי, אור מוחזר ממראה מסתובבת, לעבר מראה נייחת המוצבת במרחק 35 קילומטר ממנה. המראה המסתובבת מתקדמת מעט בזמן שלוקח לאור לעבור מהמראה המסתובבת לנייחת וחזרה, והשתקפות האור מוסטת ביחס למקור האור, בזווית קטנה אך ניתנת לגילוי. ניתן לחשב את מהירות האור כאשר יודעים את המהירות הזוויתית של המראה המסתובבת, המרחק בין שתי המראות והזווית שנצפתה בניסוי.
ממוזער|500px|מרכז|אחד הניסויים האחרונים והמדויקים ביותר של מייקלסון, פיז ופירסון למדידת מהירות האור. הניסוי נערך בשנים 1930–1935. מתקן הניסוי היה שכלול של מנגנון פיזו-פוקו וכלל צינור ריק באורך של 1.6 קילומטר, ומראה מסתובבת. האור הוחזר 10 פעמים ועבר בסך הכל 16 קילומטר. הניסוי הגיע לדיוק של ±11 קילומטר לשנייה
יחידות אורך ומהירות האור
המטר ומערכת היחידות הבינלאומית
במקור הוגדר המטר בשנת 1791 על ידי האקדמיה הצרפתית למדעים כחלק ה-10,000,000 של המרחק על פני כדור הארץ מהקוטב הצפוני עד לקו המשווה לאורך המרידיאן של פריז. ב-1795 אימצה צרפת את המטר כיחידה הרשמית למדידת מרחק. חוסר ודאות בנוגע לדיוקה של מדידת המרחק הנדון הוביל את הלשכה הבינלאומית למידות ולמשקלות להגדיר מחדש את המטר בשנת 1889 כמרחק בין שני פסים על מוט העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום.
הגדרות אלה סובלות מבעיות שונות - בעיה אחת היא שקשה למדוד מרחקים בדיוק רב כאשר הדבר מבוסס על מוט או היקף כדור הארץ. מוט מתכת עלול להגנב או להאבד. בנוסף, הגדרות אלה עלולות להשתנות עם הזמן - למשל מוט המתכת מתפשט ומתכווץ בהתאם לטמפרטורה, ואפילו בהיקף כדור הארץ עלולים לחול שינויים זעירים עם הזמן.
בשנת 1960, בעקבות פיתוח הלייזר, שונתה ההגדרה פעם נוספת בכנס ה-11 למידות ולמשקלות לפי אורכי גל של קו הפליטה הכתום-אדום של האיזוטופ קריפטון-86. ב-1983 הכנס הכללי למידות ומשקולות הגדיר מחדש את המטר לפי המרחק שעובר האור בריק במשך זמן נתון. המטר מוגדר כמרחק שעובר האור בריק, בזמן של 1/299,792,458 שנייה.
למדידה מדויקת של המטר יש חשיבות גדולה שכן הוא הבסיס לשיטה המטרית שמייצגת את יחידות המידה המקובלות ביותר בעולם, ומהווה את אחד הבסיסים למדידות גדלים פיזיקליים המסודרות על פיה, והן קרויות מערכת היחידות הבינלאומית או SI (בצרפתית -Système international d'unités). על פי המטר מוגדרות יחידות אחרות המשמשות במדעי הטבע ובהנדסה: יחידות אורך אחרות כמו קילומטר, דצימטר, מילימטר, וננומטר; יחידות שטח כמו קילומטר רבוע; יחידות נפח כמו ליטר (דצימטר רבוע); יחידות מסה כמו קילוגרם - במקור הוגדר הקילוגרם כמסה של דצימטר מעוקב של מים מזוקקים בטמפרטורה של 4 מעלות צלזיוס ובלחץ של אטמוספירה אחת; בכימיה, מול מוגדר ככמות המכילה חלקיקים כמספר האטומים שיש ב-12 גרם של פחמן-12 טהור; בחשמל, אמפר אחד מוגדר כעוצמת זרם קבועה, אשר אם יזרום בשני מוליכים מקבילים וישרים בעלי אורך אינסופי וחתך זניח אשר מונחים במרחק של מטר אחד מהשני בריק, יפיק כח של ניוטון למטר בין שני המוליכים.
שנת אור ויחידות אסטרונומיות
מאז המאה ה-20 נהוג להגדיר מרחקים אסטרונומיים ביחידות מידה המבוססות על מהירות האור. מכיוון שמהירות האור היא קבוע אוניברסלי, הרי שגם המרחק שעובר האור ביחידת זמן כלשהי הוא קבוע שיכול לשמש כיחידת מידה. בנוסף מידות אלה מפשטות את מדידת המרחקים האסטרונומיים, שנמצאים בטווחים גדולים לאמות מדידה מקובלות כמו קילומטרים.
הגדלים הבאים הם יחידות מידה שימושיות באסטרונומיה ומשמשות למדידת מרחקים אסטרונומיים:
דקת אור - המרחק שהאור עובר בדקה. (לדוגמה: השמש רחוקה מאיתנו 8.312 דקות אור)
שנת אור - המרחק שעובר האור בשנה אחת - 9,460,730,472,580.8 קילומטרים.
פארסק - המרחק שעובר האור ב־3.2616 שנים בקירוב - כ־ קילומטרים.
שניית אור - המרחק שעובר האור בשנייה אחת - 299,792,458 מטרים. המרחק (הממוצע) בין כדור הארץ לשמש הוא כ־8 דקות ו־19 שניות אור בריק.
שעת אור - המרחק שעובר האור בשעה אחת - 1,079,252,848.8 קילומטרים.
ראו גם
אלקטרומגנטיות
מהירות הקול
זמן מאוחר
קישורים חיצוניים
מהירות האור, מאמרים וכתבות באתר סוכנות החלל הישראלית
הואקום האלקטרומגנטי
הערות שוליים
קטגוריה:קבועים פיזיקליים
קטגוריה:תורת היחסות הפרטית
קטגוריה:אופטיקה
קטגוריה:גלים
קטגוריה:אור
קטגוריה:יחידות מידה: מהירות
קטגוריה:מהירות
| 2024-10-18T07:30:32
|
מארק ספיץ
|
ממוזער|שמאל|250px|מארק ספיץ בבריכת גלי גיל בתחרויות השחייה ב (1969)
250px|ממוזער|שמאל|מארק ספיץ באולימפיאדת מינכן 1972
מארק אנדרו ספיץ (באנגלית: Mark Andrew Spitz, נולד ב-10 בפברואר 1950) הוא שחיין יהודי-אמריקאי בעבר, מגדולי השחיינים והספורטאים בכל הזמנים. הוא אלוף אולימפי בעל 11 מדליות אולימפיות, מהן 9 מדליות זהב ושיאן עולם ב-5 משחים אישיים שונים.
באולימפיאדת מינכן (1972) זכה ספיץ ב-7 מדליות זהב, מספר מדליות הזהב הרב ביותר שזכה בו ספורטאי כלשהו באולימפיאדה אחת עד לאולימפיאדת בייג'ינג (2008), בה זכה השחיין מייקל פלפס ב-8 מדליות זהב. השיא הקודם היה שייך לסייף נדו נדי מאיטליה שזכה ב-5 מדליות זהב באולימפיאדת אנטוורפן (1920).
קורות חיים
ספיץ נולד בשנת 1950 במודסטו, בעמק המרכזי של קליפורניה. אביו יהודי אמריקאי שמוצא משפחתו מהונגריה ואימו יהודיה מפוארטו ריקו שמוצאה מרוסיה. בהיותו בן שנתיים עברה משפחתו להוואי ושם למד לשחות. בעת שהיה בן שש חזרה משפחתו לקליפורניה וספיץ התאמן במועדון שחיה בסקרמנטו תחת הדרכתו של המאמן שרם צ'אבור (Chavoor). כבר בגיל 10 הוא החזיק ב-17 שיאי גילאים של ארצות הברית ושיא עולם אחד לגילו. בגיל 14 משפחתו עברה לסנטה קלרה ושם התאמן במועדון השחייה המקומי תחת הדרכתו של המאמן ג'ורג היינס (Haines). במועדון השחייה שחו מספר אלופים אולימפיים כמו דיק רות', קלאודיה קולב, דון שולנדר, דונה דה וארונה, דבי מאייר וקארן מו. הוא למד בתיכון המקומי בסנטרה קלרה.
בגיל 15 וחצי השתתף ספיץ בתחרויות השחייה של המכביה השביעית שנערכו בבריכת גלית ביד אליהו בתל אביב באוגוסט 1965. בתחרויות הוא זכה ב-4 מדליות זהב, במשחה ל-400 מטר חופשי (4:24.0 דקות), במשחה ל-1500 מטר חופשי (17:50.3 דקות), במשחה ל-400 מטר מעורב אישי (5:02.0 דקות) ובמשחה שליחים 4x200 מטר חופשי והיה לשחיין המצטיין של המכבייה.
שיאן עולם
בתחרות שנערכה בהייוורד שבקליפורניה ב-25 ביוני 1967 קבע ספיץ במשחה ל-400 מטר חופשי את שיאו העולמי הראשון בתוצאה של 4:10.6 דקות. שבועיים לאחר מכן, בתחרות בינלאומית שנערכה בסנטה קלרה ב-7 ביולי הוא שיפר את השיא והעמיד אותו על 4:08.8 דקות. שלושה שבועות לאחר מכן, במשחקים הפאן אמריקאיים שנערכו בוויניפג קנדה בסוף יולי הוא זכה ב-5 מדליות זהב: במשחה ל-100 מטר פרפר, בו הוא קבע גם שיא עולם של 56.30 שניות, במשחה ל-200 מטר פרפר, בו הוא קבע שיא עולם נוסף, 2:06.42 דקות, ובשלושת משחי השליחים.
לאולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) הגיע ספיץ כשיאן עולמי במשחי הפרפר, לאחר ששבר 11 פעמים את השיא העולמי. הוא ציפה לזכות ב-6 מדליות זהב, אך זכה רק בשתי מדליות זהב במשחי שליחים. במשחה שליחים 4x100 מטר חופשי הוא קבע שיא עולם חדש 3:31.7 דקות לפני ברית המועצות (3:34.2 דקות) ואוסטרליה (3:34.7 דקות) ובמשחה שליחים 4x200 מטר חופשי סיים בתוצאה של 7:52.33 דקות לפני אוסטרליה (7:53.77 דקות) וברית המועצות (8:01.66 דקות). במשחה ל-100 מטר פרפר הוא זכה במדליית כסף בתוצאה של 56.4 שניות אחרי בן ארצו דאגלס ראסל (55.9 שניות) ולפני בן ארצו רוס וואלס (57.2 שניות) ובמדליית ארד במשחה ל-100 מטר חופשי בתוצאה של 53.00 שניות אחרי מייקל ונדן מאוסטרליה (52.2 שניות, שיא עולם) וקן וולש מארצות הברית (52.8 שניות). נוסף לכך, הוא השתתף במשחה ל-200 מטר פרפר וסיים במקום שמיני המאכזב בתוצאה של 2:13.5 דקות. המנצח היה קרל רובי מארצות הברית (2:08.7 דקות). בשלב במוקדמות הוא קבע את הזמן המהיר ביותר 2:10.6 דקות, תוצאה שהייתה מדרגת אותו במקום רביעי.
לאחר המשחקים האולימפיים החל ספיץ ללמוד באוניברסיטת אינדיאנה (בלומינגטון). הוא החל להתאמן אצל המאמן הנודע "דוק" קונסילמן (Counsilman). הוא כונה על ידי חבריו "Mark the Shark" (מארק הכריש).
ספיץ השתתף פעם נוספת בתחרויות השחייה של המכבייה, אך הפעם הגיע כאלוף אולימפי וכשיאן עולם. בתחרויות של המכביה השמינית שנערכו בבריכת גלי גיל ברמת גן ביולי 1969 הוא זכה ב-6 מדליות זהב, במשחה ל-100 מטר חופשי (52.9 שניות, 7 עשיריות השנייה איטי משיא העולם), במשחה ל-200 מטר חופשי (2:02.7 דקות), במשחה ל-100 מטר פרפר (58.1 דקות) ובשלושת משחי השליחים והיה לשחיין המצטיין של המכבייה, פעם שנייה ברציפות.
במבחנים לאולימפיאדת מינכן שנערכו בשיקגו בתחילת אוגוסט 1972 קבע ספיץ 5 שיאי עולם חדשים, במשחה ל-100 מטר חופשי אותו קבע במוקדמות (51.47 שניות), במשחה ל-100 מטר פרפר בשלב המוקדמות (54.72 שניות), אותו שיפר בגמר והעמידו על תוצאה של 54.56 שניות ובמשחה ל-200 מטר פרפר בשלב המוקדמות (2:01.87 דקות), אותו שיפר והעמידו על תוצאה של 2:01.53 דקות.
אולימפיאדת השיא
באולימפיאדת מינכן (1972) זכה ספיץ ב-7 מדליות זהב, כשבכל שבעת המשחים הוא קובע שיא עולם, 4 מדליות מהן היו במשחים אישיים: במשחה ל-100 מטר חופשי (51.22 שניות), במשחה ל-200 מטר חופשי (1:52.78 דקות), במשחה ל-100 מטר פרפר (54.27 שניות) ובמשחה ל-200 מטר פרפר (2:00.70 דקות). כן זכה ב-3 מדליות זהב במשחי השליחים, תוך ששותף בכל פעם בקביעת שיא עולם חדש: במשחה שליחים 4x100 מטר חופשי (3:26.42 דקות), במשחה שליחים 4x200 מטר חופשי (7:35.78 דקות) ובמשחה שליחים 4x100 מטר מעורב (3:48.16 דקות). עקב טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן פונה ספיץ מהכפר האולימפי והוחזר לארצות הברית עקב חשש לגורלו (משום מוצאו היהודי).
לאחר המשחקים האולימפיים פרש ספיץ משחייה תחרותית בגיל 22, גיל צעיר יחסית, על מנת לפנות את זמנו לרווח מהפרסום שהעניק לו ההישג הגדול שלו. באותו הזמן ספורטאים מקצועניים לא הורשו להשתתף באולימפיאדות ולכן הוא העדיף לוותר על השתתפות באולימפיאדה הבאה במונטריאול. הוא הרוויח קרוב ל-7 מיליון דולר מפרסומות בשנתיים (שווה ערך לכ-70 מיליון דולר כיום).
במכביה ה-12 שנערכה בשנת 1985 הדליק ספיץ את הלפיד, ובמכביה ה-17 שנערכה בשנת 2005 הוא נשא את הדגל של המשלחת האמריקאית.
הוא זכה להתאמן אצל שלושת המאמנים הגדולים של ארצות הברית שזכו להירשם בהיכל התהילה הבינלאומי של השחייה שרם צ'אבור, דוק קונסילמן וג'ורג' היינס.
ניסיון לחזור לשחייה תחרותית
לקראת אולימפיאדת ברצלונה ב-1992 ניסה ספיץ, בגיל 41 ולאחר כמעט 20 שנות היעדרות, להיכנס למשלחת ארצות הברית לאולימפיאדה. הוא כשל בניסיון להשיג את המינימום הנדרש ולא נשלח למשחקים.
תארים והישגים
מאזנו האולימפי הכולל של ספיץ הוא 9 מדליות זהב, מדליית כסף ומדליית ארד. מספר מדליות הזהב הכולל שהשיג הוא השני הגבוה ביותר - מספר זה הושג על ידי מספר ספורטאים בתחומים שונים: האתלטים פאבו נורמי וקרל לואיס והמתעמלת לאריסה לטינינה, שיא שהחזיק עד 2008 עת נשבר בידי מייקל פלפס.
בסך הכל קבע ספיץ 33 שיאי עולם, 38 שיאי ארצות הברית, זכה ב-24 תוארי אליפות ארצות הברית ו-8 תוארי NCAA.
ספיץ זכה 3 פעמים בתואר שחיין השנה בעולם בשנים 1967, 1971 ו-1972.
בשנת 1971 זכה ספיץ בפרס ג'יימס א' סאליבן, פרס לספורטאי החובבן הטוב ביותר.
בשנת 1977 זכה ספיץ להיכלל בהיכל התהילה הבינלאומי של השחייה.
בשנת 1979 הונצח ספיץ ביד לאיש הספורט היהודי במכון וינגייט, מוזיאון המנציח יהודים שזכו להישגים ספורטיביים יוצאי דופן.
ראו גם
התפתחות שיא העולם במשחה ל-100 מטר חופשי
התפתחות שיא העולם במשחה ל-200 מטר חופשי
התפתחות שיא העולם במשחה ל-400 מטר חופשי
התפתחות שיא העולם במשחה ל-100 מטר פרפר
התפתחות שיא העולם במשחה ל-200 מטר פרפר
קישורים חיצוניים
ד"ר אורי מילר, מארק ספיץ - סיפורו של אלוף (יהודי), אתר מכון וינגייט, 2 בנובמבר 2002
הערות שוליים
קטגוריה:שחיינים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אלופי המכביה: שחיינים
קטגוריה:אלופים אולימפיים יהודים
קטגוריה:שחייני פרפר
קטגוריה:שחייני חופשי
קטגוריה:שחיינים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:שחיינים באולימפיאדת מינכן (1972)
קטגוריה:משתתפים יהודים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:משתתפים יהודים באולימפיאדת מינכן (1972)
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הספורטאים היהודים: אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס ג'יימס סאליבן
קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: שחייה
קטגוריה:זוכי מדליית כסף אולימפית אמריקאים: שחייה
קטגוריה:זוכי מדליית ארד אולימפית אמריקאים: שחייה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אינדיאנה
קטגוריה:שיאני עולם אמריקאים: שחייה
קטגוריה:שיאני עולם יהודים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1950
| 2024-04-13T12:48:59
|
קרל לואיס
|
פרדריק קרלטון ("קרל") לואיס (באנגלית: Frederick Carlton ("Carl") Lewis ; נולד ב-1 ביולי 1961 בברמינגהאם שבאלבמה), אתלט ואצן אמריקאי. נחשב לאחד מגדולי הספורטאים במאה ה-20, אלוף אולימפי, אלוף עולם ושיאן עולם. זכה ב-10 מדליות אולימפיות מתוכן 9 זהב, זכה ב-10 מדליות באליפות העולם, מתוכן 8 זהב. קבע פעמיים שיא עולם בריצת 100 מטר. 4 פעמים ברציפות אלוף אולימפי בקפיצה למרחק. זכה ב-4 מדליות זהב באולימפיאדה אחת (לוס אנג'לס), 48 שנים אחרי שהאתלט הנודע, ג'סי אוונס עשה זאת בפעם הראשונה.
לואיס שלט בריצות ל-100 ו-200 מטר ובקפיצה למרחק בצורה כמעט בלתי מעורערת משנת 1981 ועד תחילת שנות התשעים. נבחר פעמים רבות בשנים אלו לתואר אתלט השנה. הוא קבע שיאים עולמיים בריצת 100 מטר ובריצת שליחים 4X100. שיאן העולם הנוכחי (2017) בקפיצה לרוחק באולם (8.79 מטר) משנת 1984. 65 ניצחונותיו הרצופים, בתקופה של למעלה מ-10 שנים, בבור הקפיצה, נחשב לאחד מרצפי הניצחונות הגדולים בספורט.
הישגיו הרבים הקנו לו תהילה רבה, כמו גם התארים "ספורטאי המאה" שהוענק לו על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי, וכן "הספורטאי האולימפי של המאה" בידי המגזין הפופולרי ספורטס אילוסטרייטד. בנוסף, תרם לואיס רבות לקידום מעמדו ותנאיו של האתלט. מספורטאי חובבן, לספורטאי מקצוען בעל הכנסה גבוהה שיכולה לממן קריירה ארוכה.
לואיס הוא טבעוני החל מ-1990 מסיבות בריאותיות ומוסריות.
ביוגרפיה
לואיס נולד ב-1961, בן שלישי למשפחה בעלת רקע ספורטיבי. אמו הייתה אצנית מצטיינת שאף השתתפה באולימפיאדת הלסינקי (1952), אביו היה מאמן ספורט ואחותו הצעירה, קרול, הייתה גם היא קופצת לרוחק וזכתה במדליית ארד באליפות העולם שנערכה בהלסינקי בשנת 1983.
הוריו הכירו באלבמה, באוניברסיטת טוסקיגי בה למדו. אביו, ויליאם מקינלי לואיס ג'וניור, היה קפטן נבחרת הפוטבול. אימו, אוולין, למדה בעזרת מלגת אתלטיקה. לאחר סיום הלימודים, בשנת 1951, התחתנו והתחילו לעסוק בהוראה ובאימון נערים באתלטיקה. בשנת 1956 הפכו מעורבים פוליטית בעקבות חרם האוטובוסים של מונטגומרי, ואף שימשו כנהגים במערך ההסעה החלופי. מאוחר יותר אף חברו למרטין לותר קינג ויצרו איתו קשר שהחזיק שנים. בשנת 1963, כשכבר היו הורים לארבעה, החליטו לעזוב את הדרום לטובת ניו ג'רזי לאחר עוד אירוע אלים על רקע גזענות שממנו סבלו.
היות שהוריו היו מורים, לואיס נדד בין בתי הספר לפי תעסוקותיהם, מה שהקשה עליו ליצור קשרים עם ילדים, אך חיזק את הקשר עם אחותו הקטנה. כמו כן, להוריו שפתחו קבוצת אתלטיקה לא היה כסף לבייביסיטר ולכן הביאו אותו ואת אחותו שישחקו בחול (בור הקפיצות). לבסוף, לואיס ואחותו הצטרפו לקבוצה. בתור ילד, היה לואיס רזה וקטן, וכישרונו לא בלט. הוריו לא צפו לו עתיד בתחום הספורט, אך בכל זאת עודדו אותו לעשות את מה שהוא אוהב וכן להציב מטרות גבוהות. מודל החיקוי של לואיס היה ג'סי אוונס שעליו שמע רבות מאביו, ואפילו פגש אותו באירוע שארגן אביו. לואיס, שהיה אז בן 9, חקק בזיכרונו את המשפט "עשו חיים" שהוציא אוונס מלשונו, והלך ברוחו בקריירה הארוכה שלו.
לואיס היה קשור מאוד להוריו ולמשפחתו וכשאביו נפטר ב-15 במאי 1987, טמן איתו את המדליה האולימפית הראשונה שלו (100 מ' מאולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)).
בגיל החטיבה החל לואיס לגדול ולצמוח ולצאת מתדמית ה-"חלשלוש". בגיל 14 כבר קפץ לרוחק 6.01 מטרים.
תחילת הדרך
בגיל 13 החל לואיס להתחרות בקפיצה לרוחק עבור בית ספרו - "תיכון ווילינגבורו", הוא התגלה כאתלט מבטיח. כנער היה לאחד מהקופצים הטובים בניו ג'רזי, ובשנתו האחרונה ללימודים היה כבר לאחד הקופצים המובילים בעולם. כמה ימים לאחר שסיים את התיכון ב-1979, לואיס שבר את שיא התיכון בקפיצה לרוחק והעמיד אותו על 8.13 מ'. אוניברסיטאות רבות ניסו לגייס אותו אליהן. הוא לבסוף בחר ללמוד באוניברסיטת יוסטון, שם אימן טום טלז. טלז אימן את לואיס לאורך כל הקריירה שלו.
לואיס החליט מהר כי ברצונו להתפרנס מיכולותיו האתלטיות, אף על פי שבתקופתו האתלטיקה היה ספורט חובבני. בפגישתו הראשונה עם טלז, בסתיו 1979, אמר לו לואיס "אני רוצה להיות מיליונר ואף פעם לא לעבוד בעבודה אמיתית". בסוף אותה שנה דורג לואיס 5 בעולם בדירוג קופצי הרוחק.
לקראת אולימפיאדת מוסקבה, התקבל לואיס לנבחרת האמריקאית בקפיצה לרוחק וכחבר בנבחרת השליחים ל-4X100. למרות התמקדותו ברוחק הוא החל לבלוט גם במקצועות הספרינט. בשל החרם המערבי שהוטל על האולימפיאדה, לואיס לא השתתף בה. באותה שנה (1980) דורג במקום ה-6 בעולם ברוחק ובמקום ה-7 בעולם ב-100 מ'.
1981 ו-1982
ב-1981 החל לואיס לבלוט גם ברוחק וגם במקצועות הספרינט. עד 1992 סיים שש פעמים בראש הדירוג השנתי ב-100 מטר (7 אם לא סופרים את בן ג'ונסון ב-1987)
.
השליטה שלו בקפיצה לרוחק הייתה גדולה עוד יותר, הוא דורג 9 פעמים במקום הראשון באותן שנים.
בשנה זו זכה בתואר האמריקאי למאה מטרים וקפיצה לרוחק, מה שהקנה לו את הזכות להיות מושווה לאתלט הנודע, ג'סי אוונס, בשל הנדירות של התואר הכפול.
בתחילת 1981, שיאו החוקי היה אותו שיא אשר קבע בשנתו האחרונה בתיכון שנתיים קודם (8.13 מטר). ב-20 ביולי, שיפר לואיס את שיאו בכמעט חצי מטר כאשר קבע 8.62 בעודו מתחרה כנער. לואיס התייצב כמספר שניים בטבלת כל הזמנים בקפיצה לרוחק אחרי בוב בימון, שקבע את תוצאתו בגבהים של מקסיקו. לואיס, אם כך, הפך לקופץ בעל הקפיצה הרחוקה ביותר בגבהים נמוכים.
כאשר נקבעה התוצאה באוויר הדליל בגבהים של מקסיקו סיטי ב-1968 (2250 מ'), השיא אושר. אולם לאחר מכן התחילו לצוץ כמה מקטרגים אשר טענו כי השיא אינו "טהור" בשל הסיוע אותו מעניק הגובה לאתלטים. טענו כי שיא בגבהים צריך להיפסל בדיוק כמו שיא הנקבע ברוח גבית במהירות מעל שני מטר בשניה. לואיס היה נחוש לקבוע תוצאותיו תוך הימנעות מהסיוע שאותו העניקו הגבהים. בתגובה לשאלה עליה נשאל לאחר תחרות בגבהים ב-1982, הוא ענה, "אני רוצה את השיא ואני מתכנן להשיג אותו, אבל לא בגבהים. אני לא רוצה 'A' אחרי התוצאה". בתחילת דרכו בשנות ה-80 כשרק החל דרכו באתלטיקה העולמית כל שיאי הספרינט והשיא בקפיצה לרוחק נקבעו בגבהים של מקסיקו סיטי.
שיאו האישי ה"צנוע" ב-100 מטר מ-1979, 10.67 ש', השתפר לרמה עולמית בשנה שלאחר מכן בה קבע - 10.21 ש'. ב-1981 כבר להפך למהיר בעולם כאשר חצה את קו הגמר לאחר 10.00 ש' בדיוק. התוצאה השלישית בכל הזמנים, והראשונה בלי לקחת בחשבון את התוצאות שנקבעו בגבהים. בפעם הראשונה, לואיס דורג ראשון בעולם גם בקפיצה לרוחק וגם בריצת 100 מטרים. בפברואר של אותה שנה הפסיד לואיס בתחרות באולם לארי מירקס, זה היה הפסדו האחרון בקפיצה לרוחק במשך יותר מעשור.
ב-1982, לואיס המשיך לשלוט בקפיצה לרוחק וסוף סוף נראה כי הגיע קופץ המאיים על שיאו הפנומנלי של בוב בימון מ-1968 - 8.90 מ'. לפני לואיס רק קופץ אחד בנוסף לבימון השיג תוצאה של מעל 8.53 מ', לוץ דומברוצקי, אלוף אולימפיאדת מוסקבה. במהלך שנה זו, לואיס עבר 8.53 מעל 5 פעמים באצטדיון, ועוד פעמיים באולם. את תוצאת השנה העמיד על 8.76 מ' אותה קבע באינדיאנפוליס ב-24 ביולי. באותה תחרות, לואיס פסל שלוש פעמיים כאשר הבוהן שלו בקושי עוברת את הקרש. בשתי הפסילות הראשונות היה נראה כי עבר את שיאו של בימון, על הקפיצה השלישית כמה צופים טענו כי ריחף כ-9.15 מ'. בנוסף, באותה שנה השווה את שיאו ב-100 מטרים, 10.00 ש'. באותו סוף שבוע קבע 8.61 פעמיים. את השנה סיים במקום הראשון העולמי בקפיצה לרוחק ובריצת 100 מטר. בריצת 200 מטר, ניצב במקום השישי. בנוסף, הוא נבחר לאתלט השנה של המגזין Track & Filed News. עד סוף השנה, הוכר כסופרסטאר בתחום הספורט אף על פי שטרם השתתף בתחרות בינלאומית גדולה. את ההזדמנות לכך קיבל לאחר שנה.
1983
ירית הפתיחה של אליפויות העולם
ממוזער|שמאל|250px|קרל לואיס מתכונן לזינוק ב-100 מטרים
לראשונה, התאחדות האתלטיקה הבינלאומית (IAAF), ארגנה אליפות עולם, מה שהפך להיות אחד מאירועי הספורט הגדולים בעולם. האליפות, שנערכה בהלסינקי, התהדרה במספר שיא של מדינות משתתפות באירוע ספורט (154), יותר מהאולימפיאדה שהוחרמה על ידי מספר מדינות בשני האירועים הקודמים (1976, 1980) ועתידה הייתה להיות שוב מוחרמת גם באירוע הקרוב בלוס אנג'לס. ללואיס לא היה יכול להיות תזמון כה מושלם להראות לעולם את כישרונו ועליונותו. בנוסף, היות שהחמיץ את אולימפיאדת מוסקבה עקב החרם, אליפות העולם שימשה עבורו מבחן גדול אחרון לפני האולימפיאדה שתיערך במולדתו בעוד שנה.
באליפות העולם, כולם ציפו לראות את לואיס מתחרה מול בן ארצו, לארי מירקס, אשר לו הפסיד ב-1981. מירקס הצטרף ב-1982 אל החבורה שעברה את גבול 8.53 מטר, מה שהגביר את העניין, אך הוא לא עבר את המבחנים האמריקאים, ונאלץ לצפות בלואיס מנצח בקלות. לואיס קבע באליפות העולם 8.55 מטר כאשר הוא עקף את מדליסט הכסף ב-26 ס"מ.
הריצה ל-100 מטר הגשימה את הציפייה, כאשר הציב את לואיס מול קלווין סמית אשר קבע כחודש לפני ההתמודדות שיא עולם 9.93 שניות (בגבהים). בגמר בהלסינקי היה זה סמית שהגיע 14 מאיות אחרי לואיס שקבע 10.07 שניות. סמית ניצח בריצת 200 מטר, מרוץ בו לואיס לא לקח חלק באליפות העולם. אולם, גם ב-200 מטר שמו של לואיס ייזכר משנה זו. ב-19 ביוני באותה שנה, העמיד לואיס שיא אמריקאי חדש, 19.75 שניות, שהיה שני בעולם לשיאו של פייטרו מנאה מאיטליה, מ-1979, 19.72 שניות (שנקבע בגבהים). באותה ריצה לואיס שמר כוחות והירפה ב-10–15 מטרים האחרונים, יש המעריכים כי לולא עשה זאת היה מעמיד שיא עולם על תוצאה של 19.60-19.65 שניות.
ההישג הגדול של האליפות הגיע בריצת שליחים, בו סמית, שרץ שלישי, מסר ללואיס את המקל כדי שהאחרון יחצה את קו הסיום וייקבע שיא עולם חדש, 37.86 שניות. שיא העולם הראשון של לואיס.
למרות האליפות המצוינת של לואיס, את תוצאות השנה ברוחק ובריצת 100 מטר קבע בהתמודדויות מוקדמות יותר. ב-14 במאי, רץ 100 מטר בתחרות בקליפורניה ועצר את השעון על 9.97 שניות התוצאה הטובה ביותר בעולם והפעם הראשונה שיורדים מ-10 ש' במקום נמוך. בזכות תוצאה זו והתואר מאליפות העולם סיים את השנה במקום הראשון הדירוג העולמי, ובכך עקף את קלווין סמית שקבע שיא עולם באותה שנה. באליפות המכללות ב-29 ביוני, קבע גם ברוחק את התוצאה הטובה בעולם במקומות נמוכים - 8.79, ודורג ראשון בעולם גם במקצוע זה. לואיס נבחר שוב שנה שנייה ברציפות לאתלט השנה של המגזין הנחשב.
1984
אולימפיאדה ראשונה והמסע אחר ג'סי אוונס
עד 1984 הפך לואיס לאחד הספורטאים המובילים והמוכרים בעולם. אולם, בשל החשיפה הנמוכה יחסית לה זוכה האתלטיקה הקלה בארצות הברית לעומת תחומי ספורט אחרים, לא זכה להכרה הראויה בארצו.
האולימפיאדה באותה שנה שנערכה בלוס אנג'לס שינתה את התמונה. לואיס החל את מסעו אחר ג'סי אוונס בניצחון משכנע במירוץ ל-100 מטרים כאשר קבע תוצאה של 9.99 ש' והותיר את חברו לנבחרת סם גריידי במקום השני, כ-20 מאיות אחריו.
בהתמודדות הבאה, קפיצה לרוחק, לואיס ניצח בקלות דומה. אולם, גישתו בקפיצות עוררה מחלוקת וקיבלה ביקורת גם בקרב המומחים שהסכימו איתו. מכיוון שללואיס נותרו המרוצים ל-200 מטר וה-4X100, הוא רצה לשמור כוחות ובחר לבצע מינימום קפיצות שיביאו לו את מדליית הזהב. לואיס פחד להיפצע או להתעייף, ובכך לסכן את מטרתו. לכן, לאחר שקפץ בקפיצה הראשונה 8.54 מ', ופסל בניסיון השני, כבר ידע בוודאות כי התוצאה תספיק לזהב המיוחל לנוכח תוצאות המתחרים. אכן לואיס ניצח בהפרש ניכר של 30 ס"מ את גארי הוני האוסטרלי. הקהל לעומתו, שהיה רוב רובו מקומי מארצות הברית רצה לראות את לואיס ממשיך לקפוץ ומנסה לשבור את השיא שבוב בימון קבע לפני 4 אולימפיאדות. לאחר שהיה ברור כי לואיס לא ימשיך לקפוץ החלו להישמע קריאות בוז מהיציע. כשנשאל אודות הקריאות ענה לואיס מצידו:"הייתי בשוק בהתחלה. אבל אחרי קצת מחשבה, הבנתי שהם שורקים מפני שהם רוצים לראות עוד מקרל לואיס. אני מניח שזה מחמיא". במרוץ ל-200 מטרים, השיג את המדליה הרביעית תוך שהוא עוצר את השעון על 19.80 ש' וקובע שיא אולימפי. ב-4X100 שיפר ביחד עם נבחרתו את שיא העולם שקבעו באליפות העולם בהלסינקי לפני כשנה ב-3 מאיות וקבעו 37.83 ש'.
בן ג'ונסון קורא תיגר
אחרי אולימפיאדת לוס אנג'לס, המשיך לואיס להיות אתלט מספר אחת, במיוחד בקפיצה לרוחק שם לא יפסיד במשך שבע השנים הבאות, אבל בריצה ל-100 מטרים החלו לקום מתחרים שהיוו איום לשליטתו. שיאו בגבהים נמוכים שופר על ידי מל לטני רגע לפני המשחקים האולימפיים, אבל המתחרה הגדול ביותר שלו היה הקנדי בן ג'ונסון, אשר סיים שלישי בלוס אנג'לס. ג'ונסון ניצח פעם אחת את לואיס בשנת 1985, שנה בה נחל לואיס עוד כמה הפסדים ב-100 מטרים, אבל בכל זאת סיים אותה ראשון בדירוג העולמי, כשג'ונסון הוא השני. בשנת 1986 ניצח ג'ונסון את לואיס במשחקי הרצון הטוב שנערכו במוסקבה כשעצר את השעון על התוצאה הטובה ביותר שהושגה בגבהים נמוכים, 9.95 ש'. בשנה זו דורג ג'ונסון במקום הראשון, כשלואיס רק במקום השלישי. בשנה זו הפסיד לואיס יותר מרוצים מאשר ניצח. גם ברוחק לואיס לא דורג ראשון באותה שנה. בשנה זו מעט להתחרות ותוצאת השנה נקבעה על ידי הרוסי רוברט המיאן שקבע 8.61 מ'.
1987
אליפות העולם השנייה
באליפות העולם השנייה שנערכה בספטמבר 1987, ברומא, זכה לואיס מחדש בתהילה מאולימפיאדת לוס אנג'לס, אף על פי שבמירוץ המכריע של השנה הפסיד לבן ג'ונסון.
כדי להתמקד בקפיצה לרוחק ולקפוץ את כל הניסיונות, ויתר על ההשתתפות בריצה ל-200 מ'. וזאת לא בגלל הביקורת לה זכה ב-1984, אלא מפני שהפעם הקרב היה קשה, רוברט המיאן קפץ במאי של אותה שנה, 8.86 מ' התוצאה השנייה בהיסטוריה, 4 ס"מ פחות מבוב בימון. באותו יום ידו (או רגלו) של לואיס הייתה על העליונה, כאשר עבר בארבעה ניסיונות 8.60 מ', ותוצאתו הטובה הייתה 8.67 מ', המיאן סיים שני עם 8.53.במירוץ השליחים עצר לואיס את השעון על 37.90 ש', מה שהספיק לזהב ולתוצאה שלישית בטיבה בכל הזמנים.
אולם האירוע המדובר ביותר של אותה אליפות היה הגמר ל-100 מטרים. ג'ונסון ירד באותה שנה 3 פעמים מגבול ה-10.00 ש', כשלואיס טרם עשה זאת באותה שנה. למרות זאת לואיס פתח חזק במוקדמות ועלה לגמר עם התוצאה הטובה ביותר, 10.03 ש', שיא אליפות. גם בגמר עצמו קבע לואיס תוצאה מצוינת, 9.93 ש' השוואה לשיא העולם, אך זה לא הספיק - ג'ונסון עצר את השעונים עשירית שנייה מוקדם יותר, כאשר קבע 9.83 ש', שיא עולם חדש.
לאחר ההפסד, כשג'ונסון התענג על הניצחון לואיס נשאר עם התירוצים. בהתחלה טען כי ג'ונסון רימה בזינוק, אחר כך נזכר בווירוס אשר בבטן אשר החליש אותו וגרם לו להפסיד. לואיס הרגיש כי הוא הרץ מס' 1 בעולם ולא הצליח לתפוס את ההפסד לג'ונסון. כעבור כמה חודשים בריאיון ל-Track & Filed News טען בלי להזכיר שמות: "יש הרבה חבר'ה שמגיעים משום מקום. אני לא חושב שהם עושים את זה ללא עזרה של סמים". הוא הוסיף, "אני היום יכול לרוץ פחות מ-9.8 אם אשתמש בחומרים אסורים". זאת למעשה הייתה ההתחלה של קריאתו של לואיס כנגד השימוש הבלתי חוקי בסמים ממריצים בספורט התחרותי והאתלטיקה. הסקפטים אמרו כי נגע הסמים התפשט בתחום זמן רב לפני כן, ולואיס נרתם למלחמה רק לאחר שנחל הפסד צורם. כתגובה לדבריו של לואיס אמר ג'ונסון: "כשלואיס ניצח בכל התמודדות לא אמרתי כלום כנגדו. גם כאשר הבחור הבא יביס אותי, אני לא אתלונן נגדו".
האמת התגלתה לעולם שנה מאוחר יותר, מה שהקנה ללואיס את מדליית הזהב, שיא אליפות והשוואה של שיא העולם.
ב-15 במאי 1987, נפטר אביו של לואיס. בהלוויה טמן בארונו את המדליה האולימפית הראשונה שלו, מדליית זהב מהמירוץ ל-100 מטר בלוס אנג'לס. לאחר שעשה כן, אמר לסובבים אותו, "אל דאגה, אני אשיג עוד אחת כזאת".
1988
לואיס, עמד במילתו והיה חד לאורך כל השנה והגיע לשיאו כאשר קבע במבחנים האולימפיים של ארצות הברית באינדיאנפוליס את התוצאה המהירה ביותר בעולם עד אז 9.78 שניות, אולם תוצאה זו לא הוכרה כשיא עולם בשל הרוח הגבית החזקה שעזרה לרצים (5.2 מ'/ש').
אולימפיאדת סיאול - המבוכה וההוכחה
לאחר ההפסד של לואיס לג'ונסון ברומא בגמר אליפות העולם, התחזקה המתיחות בין השניים. לואיס טען את טענותיו וג'ונסון לא נשאר חייב. בעונת החורף של אותה שנה מתח ג'ונסון את השריר. חלק מתומכיו האשימו את לואיס בשימוש בחומרים אסורים. ב-17 באוגוסט כחודש לפני תחילת המשחקים האולימפיים התמודדו השניים בציריך במירוץ האחרון ביניהם לפני האולימפיאדה. לואיס ניצח כאשר סיים את הריצה לאחר 9.93 ש' והשווה את שיאו האישי. ג'ונסון, שעדיין התאושש מהפציעה, סיים שלישי אחרי קלווין סמית (9.97 ש'), וקבע 10.00 ש' ולא רמז למה שהולך לקרות באולימפיאדה. לואיס אמר אחרי המירוץ, "עבר עליי הרבה בשנה האחרונה, כשהדבר המשמעותי ביותר היה מות אבי. זה גרם לי לחזור לפוקוס ולהיות הכי טוב שאני יכול השנה", והזכיר לכולם את מקור המוטיבציה העיקרי שלו.
את אולימפיאדת סיאול פתח לואיס בסערה, כאשר קבע במוקדמות הגמר ל-100 מטרים 10.14, 9.99, ו-9.97 ש'. היה ברור כי בריצת הגמר הולכת להתרחש דרמה יוצאת מהכלל.
כך היה. לגמר האולימפי התייצבו שמונה רצים, כאשר לואיס במסלול מס' 3 וג'ונסון ב-6. ברוח נוחה וחוקית של 1.1 מטר לשנייה, חיכו לראות מי יחצה ראשון את קו הגמר. לאחר ריצה מצוינת ופחות מ-10 שניות, סמית קבע 9.99, לינפורד כריסטי הפך לאירופאי הראשון שירד מגבול 10.00 כשקבע 9.97 ש', גם לואיס קבע שיא כשעצר את השעונים על 9.92 ש' - אך במקום הראשון בפער עצום, סיים את הריצה בן ג'ונסון תוך קביעת שיא עולם חדש, 9.79 ש'.
הדרמה הגדולה שלימים הפכה להיות לאחד מסיפורי הספורט הגדולים בהיסטוריה, המשיכה גם לאחר שהאצנים עברו את קו הגמר. יומיים לאחר המירוץ נמצא הסטרואיד סטנוזולול בבדיקת השתן שנערכה לג'ונסון, השמועה התפשטה כשריפה בשדה קוצים, ועדרי העיתונאים החלו במרדף אחר תגובתו של ג'ונסון שברח מסיאול. בינתיים, לואיס הוכרז כמנצח בגמר האולימפי. בשנת 1989, לאחר דיונים ארוכים לגבי ג'ונסון, ולאחר שהודה כי השתמש בממריצים כבר באליפות העולם האחרונה, הוחלט להשעותו ל-5 שנים, וכן לבטל את שיאו העולמי, 9.79 ש', להכתיר את לואיס כאלוף העולם לשנת 1987 ולהכיר בתוצאה של לואיס מהגמר בסיאול, 9.92 ש', כשיא העולם החדש. בדיעבד, גם ריצתו של לואיס מהגמר ברומא, 9.93 ש', היוותה שיא עולם ביחד עם ריצתו של קלווין סמית בשנת 1983. כך למשך כשנה וחצי החזיק לואיס בשיא העולם לריצת 100 מטרים עד אשר ביוני 1991, קבע הרץ האמריקאי לירוי בורל 9.90 ש'. בשנים 1989 ו-1990 איבד לואיס גם את דירוגו הראשון כספרינטר, אך בקפיצה למרחק נשאר בלתי מנוצח.
1991
אליפות עולם מרובת תהפוכות
בשנה זו אליפות העולם התקיימה בטוקיו שביפן. בגמר ה-100 מטר התמודד לואיס מול שני אלו שדורגו ראשונים בשנתיים החולפות. לירוי בורל, שיאן העולם הטרי, והג'מייקני ריימונד סטיוארט.במה שנחשב לריצת ה-100 מטרים העמוקה ביותר לאותה תקופה, עם שישה אצנים שירדו מגבול ה-10 ש', לואיס לא רק סיים בראש, אלה גם החזיר לעצמו את שיא העולם כאשר ניפץ את השעון על 9.86 ש' (למעשה גם בורל שבר את השיא, עם זמן של 9.88, אך זכה במקום השני בלבד).
אף על פי שכבר הוכר בעבר כשיאן עולם, זאת הייתה הפעם הראשונה בה קיבל את ההכרה בצורה ישירה ולא בדיעבד, והבמה הייתה פתוחה לחגיגות ולדמעות בשידור הישיר. "המרוץ הטוב בחיי", "הטכניקה הטובה ביותר, במהירות הגבוהה ביותר ועוד בגיל שלושים" היו חלק מתגובותיו, "הוא עקף אותנו כאילו רצנו במקום" - תגובתו של בורל לריצתו של לואיס. שיאו של לואיס החזיק כמעט 3 שנים עד אשר נשבר על ידי בורל בעצמו ביולי 1994 (9.85 ש'). עד היום רק 9 אצנים רצו מהר יותר משיאו של לואיס. בנוסף שבר לואיס עוד שיא עולם בתחרות, כאשר סגר את ריצת השליחים 4X100 עבור נבחרתו ועצר את השעון על 37.50 ש'.
הגמר לקפיצה לרוחק
אליפות העולם בטוקיו באותה שנה כנראה זכורה ביותר בשל הגמר לקפיצה למרחק, אשר נחשב בידי רבים לתחרות הגדולה, המותחת והמעניינת בכל ענפי הספורט בעולם. לואיס התמודד מול יריבו העיקרי בשנים האחרונות, מייק פאוול, מדליסט הכסף מסיאול 1988, ומי שדורג ראשון מבין קופצי הרוחק בשנה שחלפה. לואיס הגיע להתמודדות לאחר שלא הפסיד כעשור בקפיצה למרחק ולאחר שניצח 65 תחרויות ברציפות. פאוול שמעולם לא ניצח את לואיס היה קרוב לכך מספר פעמים, ואף קפץ למרחקים באזור שיא העולם, אך בשל נטייתו לפסול, קפיצותיו הרבות לא נרשמו והוא הפסיד פעם אחר פעם ללואיס. לעומת זאת, בתחרויות בהן ייצר קפיצה רחוקה ללא פסילה, זכה לראות את לואיס עוקף אותו בניסיונות הבאים.
באליפות הצליחו גם לואיס וגם פאוול לעקוף את שיאו האגדי של בוב בימון ממקסיקו 1968. עם זאת, קפיצתו של פאוול הייתה רחוקה יותר בארבעה סנטימטרים, והוא זכה בתואר אלוף ושיאן העולם, כאשר הצליח לקפוץ למרחק של 8.95 מטרים. בתחרות, לואיס הוביל עד לקפיצה החמישית עם קפיצות של 8.68 מטר, 8.83 מטר בעזרת רוח גבית מעל המותר ו-8.91 מטר בעזרת רוח גבית מעל המותר כשלפאוול תוצאה של 8.54 מטר, הקפיצה השנייה. כאמור, קבע פאוול בקפיצה החמישית שיא עולם חדש של 8.95 מטר. בקפיצה האחרונה והשישית קבע לואיס שיא אישי חדש של 8.87 מטר (לא רוח גבית מעל המותר).
1992
אלוף אולימפי בפעם השלישית ברציפות
באולימפיאדת ברצלונה (1992) זכה לואיס בשתי מדליות זהב. בקפיצה לרוחק הוא הגן על תוארו מסיאול כשקבע תוצאה של 8.67 מטר. בשלב המוקדמות קבע לואיס שיא עונתי של 8.68 מטר. בריצת 4X100 מטר בתוצאה של 37.40 שניות המהווה שיא עולם.
1993
באליפות העולם שנערכה בשטוטגרט זכה לואיס במדליית ארד בריצת 200 מטר בתוצאה של 19.99 שניות, אחרי פרנקי פרדריקס (19.85 שניות) וג'ון ריגס (19.94 שניות). נוסף לכך, הוא סיים במקום רביעי בריצת 100 מטר בתוצאה של 10.02 שניות.
1996
אלוף אולימפי בפעם הרביעית ברציפות
באולימפיאדת אטלנטה (1996) זכה לואיס במדליית זהב בקפיצה לרוחק בפעם הרביעית ברציפות קפיצה לרוחק בתוצאה של 8.50 מטר, לפני ג'יימס בקפורד מג'מייקה (8.29 מטר) ובן ארצו ג'ו גרין (8.24 מטר) ובכך היה לאתלט השני בהיסטוריה שזכה להישג זה אחרי בן ארצו אל ארטר בזריקת דיסקוס.
לאחר מכן הקריירה של לואיס כאתלט הייתה בסימן דעיכה, עד לפרישתו בשנת 1997.
אחרי הפרישה מספורט תחרותי
בשנת 2011 ביקש לואיס להתמודד על מושב בסנאט של מדינת ניו-ג'רזי, אולם הוא פרש מהמירוץ, בעקבות פסיקת בית משפט פדרלי, שקבע כי אינו רשאי להתמודד כיוון שאינו מתגורר במדינה לפחות ארבע שנים.
לקריאה נוספת
מישל נוריס, גם אני אמריקאי, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 221, אוקטובר 2016
מוטי בסוק, המשחקים האולימפיים אתונה - טוקיו (1896–2020), "קרל הגדול לואיס", עמ' 183–197; "לואיס וג'וינר קרסי", עמ' 204–207; עמ' 216–217.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אתלטים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:אלופים אולימפיים: קפיצה לרוחק (גברים)
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 100 מטרים (גברים)
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 200 מטרים (גברים)
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 4x100 מטרים (גברים)
קטגוריה:אצנים אמריקאים
קטגוריה:קופצים לרוחק אמריקאים
קטגוריה:אתלט השנה בעולם
קטגוריה:אלופי עולם באתלטיקה
קטגוריה:טבעונים אמריקאים
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת סיאול (1988)
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:זוכי פרס ג'יימס סאליבן
קטגוריה:ספורטאים טבעונים
קטגוריה:בחירות דראפט של שיקגו בולס
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לספורט
קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:זוכי מדליית כסף אולימפית אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:שיאני עולם אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת יוסטון
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1961
| 2024-07-07T04:16:45
|
ריצת 100 מטר
|
שמאל|ממוזער|250px|יוסיין בולט, מחזיק שיא העולם הנוכחי בריצת 100 מטר
ממוזער|250px|תחרות ריצת 100 מטר
ממוזער|ריצת 100 מטר נשים
ריצת מאה מטר היא ענף באתלטיקה. הריצה נחשבת לתחרות היוקרתית ביותר הקיימת בספורט ליחידים והמנצח בה במשחקים האולימפיים או באליפות העולם באתלטיקה מוכתר באופן לא רשמי כאדם המהיר ביותר בעולם. בתחרות זאת מתחרים ביניהם המשתתפים, מי יחצה הראשון את קו הסיום של מסלול באורך 100 מטר.
היסטוריה ושיאים נוכחיים
גברים
ב-1912 עמד שיא העולם בריצת מאה מטרים לגברים על 10.6 שניות. עד 1968 היה הדיוק מוגבל בשל היות המדידה ידנית. הרזולוציה הייתה של עשיריות שנייה ולא של מאיות. עם הכנסת השעון האלקטרוני לשימוש נפרץ מחסום עשר השניות בידי ג'ים היינס.
ב-16 באוגוסט 2009, במסגרת אליפות העולם באתלטיקה שנערכה בברלין, גרמניה, קבע יוסיין בולט מג'מייקה את שיא העולם הנוכחי – 9.58 שניות. במהלך קביעת השיא הגיע בולט למהירות שיא של 44.72 קמ"ש, ולמהירות ממוצעת של 37.58 קמ"ש.
אצנים שמוצאם, לפחות חלקית, ממערב אפריקה מתבלטים בריצה זו והם כמעט היחידים שירדו מעשר שניות בריצת מאה מטר אי פעם. ב-1960 היה הגרמני ארמין הארי הלא שחור האחרון, ששבר את שיא העולם (10.0 שניות). בשנת 2010 היה כריסטוף למטר מצרפת האדם הלבן הראשון שפרץ את מחסום עשר השניות כשרץ בזמן של 9.98 שניות. לעומת זאת, בריצות למרחקים ארוכים יותר גם רצים שמוצאם מאזורים אחרים נמנים עם רצי השורה הראשונה.
נשים
שיא העולם לנשים הוא 10.49 שניות (1988) ומוחזק על ידי פלורנס גריפית ג'וינר מארצות הברית. השיא עורר מחלוקת מכיוון שמד הרוח הורה כי לא הייתה כל רוח בעת הריצה (0.0 קמ"ש), אף שבכל הריצות האחרות שנערכו באותו יום באצטדיון באינדיאנפוליס נמדדו רוחות חזקות, בנוסף לעובדה שבעת הריצה מד הרוח של הקפיצה המשולשת המרוחק 10 מטרים ממסלול הריצה מדד רוח של 4.3 מטר לשנייה, יותר מכפליים מהמותר, על כן הועלה חשד כי אירעה תקלה במד הרוח בזמן ריצה זו. למרות זאת שיאה הוכר, והוא מהווה את השיא העולמי גם כיום. בנוסף הועלה חשד כי ג'וינר נטלה סמים אסורים להגברת יכולתה בעוד שבדיקות הסמים שנערכו לאתלטים באותה התקופה היו מקיפות פחות מאשר היום. על אף החשדות – הדבר הוכחש נמרצות על ידי משפחתה ולא הוכח מעולם ועל כן כל שיאיה נותרו על כנם.
שימוש בחומרי אימרוץ
האצן הקנדי בן ג'ונסון קבע שני שיאי עולם בריצה זו. באולימפיאדת סיאול בשנת 1988 קבע תוצאה שנחשבה למדהימה באותה עת: 9.79 שניות, אך שיאיו נפסלו לאחר שבבדיקת שתן שנערכה לו נתגלו ממצאים שהצביעו על שימוש בסטרואידים אנאבוליים אנדרוגנים.
אצנים נוספים ששיאם נפסל עקב שימוש בחומרי אימרוץ הם טים מונטגומרי שקבע שיא עולם של 9.78 שניות ב-2002 וג'סטין גטלין שקבע תוצאה של 9.77 שניות, השווה לשיא העולם בזמנו, ב-2006.
התפתחות השיא בריצת 100 מטר משנת 1968
ממוזער|שמאל|250px|התפתחות שיאי עולם במאה מטר גברים) 1900–2010
אתלט זמן לאום מיקום ותאריך ג'ים היינס 9.95 שניות אולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968 קלווין סמית 9.93 שניות קולורדו ספרינגס, 1983 קרל לואיס 9.92 שניות אולימפיאדת סיאול, 1988 לירוי בורל 9.90 שניות ניו יורק, 1991 קרל לואיס 9.86 שניות אליפות העולם בטוקיו 1991 לירוי בורל 9.85 שניות 1994 דונובן ביילי 9.84 שניות 1996 מוריס גרין 9.79 שניות 1999 אסאפה פאוול 9.77 שניות 2005 אסאפה פאוול 9.74 שניות 2007 יוסיין בולט 9.72 שניות גראנד פרי ניו יורק 2008 יוסיין בולט 9.69 שניות אולימפיאדת בייג'ינג 2008 יוסיין בולט 9.58 שניות אליפות העולם בברלין 2009
האצנים המהירים בכל הזמנים
נכון ל-29 ביוני 2024
דירוג זמן רוח (מ'/ש') אתלט לאום תאריך מיקום 19.58+0.9 יוסיין בולט 16 באוגוסט 2009 ברלין, גרמניה 29.69 +2.0 טייסון גיי 20 בספטמבר 2009 שאנגחאי, סין -0.1 יוהאן בלייק 23 באוגוסט 2012 לוזאן, שווייץ 49.72+0.2 אסאפה פאוול 2 בספטמבר 2008 לוזאן, שווייץ 59.74+0.9 ג'סטין גאטלין 15 במאי 2015 דוחה, קטר 69.76+0.6 כריסטיאן קולמן 28 בספטמבר 2019 דוחה, קטר +1.2טרייבון ברומל 18 בספטמבר 2021 ניירובי, קניה +1.4פרד קרלי 24 ביוני 2022 יוג'ין, אורגון, ארצות הברית 99.77 +1.2 פרדיננד אומניאלה 18 בספטמבר 2021 ניירובי, קניה +0.9 קישיין תומפסון 28 ביוני 2024 קינגסטון, ג'מייקה
האצניות המהירות בכל הזמנים
נכון ל-3 באוגוסט 2024
דירוג זמן רוח (מ'/ש') אתלטית לאום תאריך מיקום 110.490.0± פלורנס גריפית ג'וינר 16 ביולי 1988 אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית 210.54 +0.9 אליין תומפסון-הרה 21 באוגוסט 2021 יוג'ין, אורגון, ארצות הברית 3 10.60 +1.7 שלי-אן פרייזר-פרייס 26 באוגוסט 2021 לוזאן, שווייץ 4 10.64 +1.2 כרמליטה ג'טר 20 בספטמבר 2009 שאנגחאי, סין 510.65+1.1 מריון ג'ונס 12 בספטמבר 1998 יוהנסבורג, דרום אפריקה +1.0 שריקה ג'קסון 7 ביולי 2023 קינגסטון, ג'מייקה -0.2 שקארי ריצ'רדסון 21 באוגוסט 2023 בודפשט, הונגריה 810.72 +0.4 מארי-ז'וזה טה לו 10 באוגוסט 2022 מונקו, מונקו -0.1ג׳וליאן אלפרד3 באוגוסט 2024פריז, צרפת 910.73 +2.0 כריסטין ארון 19 באוגוסט 1998 בודפשט, הונגריה
ישראל
גברים
השיא הישראלי שייך לאלכס פורחומובסקי בתוצאה של 10.20 שניות. שיא זה נקבע באליפות העולם באתלטיקה שנערכה בסביליה, ספרד ב-21 באוגוסט 1999. השיא הושווה על ידי בלסינג אפריפה ב-21 במאי 2023.
נשים
השיא הישראלי שייך לדיאנה ויסמן שקבעה תוצאה של 11.06 שניות בתחרות שנערכה בשווייץ, ב-3 ביולי 2022.
ראו גם
ריצת 200 מטר
ריצת 400 מטר
קישורים חיצוניים
התוצאות הטובות ביותר בעולם ב-100 מטר עד היום – IAAF
50 התוצאות הטובות ביותר שנקבעו בריצה זו בישראל לגברים
50 התוצאות הטובות ביותר שנקבעו בריצה זו בישראל לנשים
השוואה גרפית בין כל זוכי המדליות באולימפיאדות מאז 1896, באתר הניו יורק טיימס
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אתלטיקה: ריצות קצרות
קטגוריה:ספורט אולימפי
| 2024-08-10T10:25:25
|
ג'וזף ליסטר
|
ג'וזף ליסטר (באנגלית: Joseph Lister; ) היה רופא אנגלי, אבי שיטת החיטוי והניתוח המודרני הסטרילי. עד ליישום שיטותיו של ליסטר מנותחים ופצועים רבים מתו בעקבות זיהום בפצעים או חתכים שהתפתח לדלקת חמורה. בעקבות פרסום תוצאות מחקריו של לואי פסטר, כי החיידקים גורמים לדלקות בעור, הגה ליסטר את הרעיון להשתמש בתמיסת פנול לחיטוי פצעים, ציוד ניתוח, תחבושות וסביבת הטיפול כדי למנוע דלקות חמורות בקרב מנותחים ופצועים דבר ששיפר בצורה משמעותית את הסיכוי שלהם לשרוד ניתוחים.
ראשית חייו
ליסטר היה בנו של חוקר טבע אנגלי. הוא סיים את לימודי הרפואה בלונדון בשנת 1852.
עבודתו
ב־1856 החל ליסטר לשמש כעוזר מנתח במרפאה המלכותית של אדינבורו. ארבע שנים מאוחר יותר מונה למשרת המנתח הראשי בגלאזגו.
לפני מחקריו של ליסטר בתחום הניתוחים, האמינו רוב האנשים, כולל רופאים וחוקרים, כי זיהומים של פצעים נגרמים עקב נזק כימי כתוצאה מחשיפה ל"אוויר רע", או מיאזמה. מדי כמה זמן מחלקות בבתי חולים אווררו בשעות הצהריים, כאמצעי זהירות נגד התפשטות הזיהום באמצעות מיאזמה, אך לא היו מתקנים לרחיצת ידיים או לניקוי פצעים של חולה. מנתחים לא נדרשו לשטוף את ידיהם לפני טיפול במטופל; בהיעדר תיאוריה כלשהי בנושא זיהום חיידקי, נוהגים כאלה לא נחשבו נחוצים. למרות עבודתם של איגנץ זמלווייס ואוליבר ונדל הולמס האב, בתי חולים קיימו ניתוחים בתנאים לא היגיינים. מנתחים באותה תקופה התייחסו ל"סירחון הכירורגי הישן והטוב" והתגאו בכתמים בחלוקי הניתוח הבלתי שטופים שלהם, כסמל סטטוס או אות למומחיותם כמנתחים.
בזמן שהיה פרופסור לכירורגיה באוניברסיטת גלאזגו, התוודע ליסטר למאמר שפרסם הכימאי והמיקרוביולוג הצרפתי, לואי פסטר. המאמר הראה כי מזון יכול להתקלקל בתנאים אנאירוביים אם היו קיימים מיקרו-אורגניזמים. פסטר הציע שלוש שיטות למיגור המיקרואורגניזמים האחראיים: סינון, חשיפה לחום או חשיפה לתמיסות כימיות. ליסטר אישר את מסקנותיו של פסטר בניסויים שערך, והחליט להשתמש בממצאיו כדי לפתח טכניקות חיטוי לפצעים. מכיוון ששתי השיטות הראשונות שהציע פסטר לא היו מתאימות לטיפול ברקמות אנושיות, ניסה ליסטר את החיטוי הכימי.
בשנת 1834 גילה פרידליב פרדיננד רונג (Friedlieb Ferdinand Runge) את התרכובת האורגנית פנול, המכונה גם חומצה קרבולית, אותה מיצה בצורה לא טהורה מזפת פחם. באותה תקופה היה קשה להבחין בין פנול לבין קריאוזוט ( Creosote) - חומר כימי ששימש להגנת קורות-עץ של ספינות ואדני-רכבת כטיפול מונע נגד רקבון. לאחר ששמע כי קריאוזוט שימש לטיפול בשפכים, החל ליסטר לבדוק את יעילות השמת פנול באופן ישיר על פצעים.
לאחר מכן, בדק ליסטר את התוצאות של ריסוס בתמיסת פנול על ציוד, חתכים כירורגיים ותחבושות. ליסטר גילה כי שטיפת הפצעים בתמיסה הפחיתה באופן יוצא דופן את השכיחות של נמק עקב זיהום. באוגוסט 1865 בבית המרפאה המלכותית בגלאזגו, מרח ליסטר חתיכת מוך טבולה בתמיסת פנול על פצעו של ילד בן שבע, שספג שבר מורכב לאחר שגלגל עגלה דרס את רגלו. כעבור ארבעה ימים הוא חידש את הרפידה וגילה כי לא התפתח שום זיהום, וכעבור שישה שבועות נדהם לגלות שעצמותיו של הילד התאחו, ללא פגיעה ברקמה או מוגלה. לאחר מכן הוא פרסם את תוצאות מחקריו בירחון המדעי The Lancet בסדרה של שישה מאמרים, בין מרץ ליולי 1867.
ליסטר הורה למנתחים שנמצאו תחת אחריותו ללבוש כפפות נקיות ולשטוף את הידיים לפני ואחרי ניתוחים בתמיסת פנול בריכוז של 5%. מכשירים נשטפו גם הם באותה תמיסה ועוזרים ריססו את התמיסה בחדרי הניתוח. ליסטר הציע גם להפסיק להשתמש בחומרים טבעיים נקבוביים בייצור ידיות של מכשירים רפואיים.
בשנת 1869 עזב ליסטר את אוניברסיטת גלאזגו. ועבר לאדינבורו נכנס לתפקיד המנתח הראשי באדינבורו במקום חותנו. כפרופסור לכירורגיה באוניברסיטת אדינבורו והמשיך לפתח שיטות משופרות לאספסיס, חיטוי חדרי ניתוח, כולל יישום השיטה של עיקור כלי הניתוח בחימום. בין אלה שעבדו איתו וסייעו לו בעבודתו שם היה הרוקח הבכיר ד"ר אלכסנדר גאן (Alexander Gunn). בשלב זה שמו של ליסטר נודע לתהילה, וקהלים של 400 איש הגיעו לעיתים קרובות לשמוע את הרצאותיו. ככל שהתבררו עוד פרטים על תאוריית החיידקים כגורמי מחלות, התברר שניתן למנוע טוב יותר זיהומים על ידי מניעת כניסת חיידקים לפצעים וחתכים. דבר זה הוביל לעליית הניתוח האספטי (ניתוח סטרילי).
בשנת 1877 מונה ליסטר מנתח הראשי בקינגס קולג' לונדון. בתקופה זו ניסה שיטות חדשות לחיטוי כמו שימוש בכספית, כפי שעשה רוברט קוך.
בשנת 1895 שימש כנשיא "החברה המלכותית" והמשיך בפעילותו זו עד 1900.
תרומתו הגדולה לבקטריולוגיה הייתה פיתוח שיטת המיהולים כדי לקבל תרביות חיידקים טהורות.
במלאת מאה שנה למותו, בשנת 2012, נחשב ליסטר על ידי מרבית העוסקים בתחום הרפואי כ"אבי הניתוח המודרני".
אותות הוקרה והנצחה
ב־1897 הוענק לו תואר ברון, וכך היה לרופא הראשון שזכה אי פעם בתואר אצולה בריטי בשל הישגיו המדעיים.
ב־1902 הוענקה לו מדליית קופלי.
סוג החיידקים Listeria נקרא על שמו.
מאז 1924 הקולג' המלכותי של הכירורגים של אנגליה (The Royal College of Surgeons) מעניק את מדליית ליסטר, הנקראת על שמו, לציון מצוינות בכירורגיה.
מותג מוצרי חיטוי הפה "ליסטרין", נקרא על שמו.
קישורים חיצוניים
רועי צזנה, מתקן-עולם – הברון ג'וזף ליסטר ומלחמתו בזיהומים, אתר "הידען"
קטגוריה:מדענים בריטים
קטגוריה:כירורגים אנגלים
קטגוריה:כירורגים בריטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:נשיאי החברה המלכותית
קטגוריה:קווייקרים
קטגוריה:סגל קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:רופאים בריטים במאה ה-19
קטגוריה:רופאים בריטים במאה ה-20
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1827
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1912
קטגוריה:חיטוי ועיקור
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2023-10-29T20:32:57
|
מרי אנינג
|
מרי אנינג (באנגלית: Mary Anning; 21 במאי 1799 - 9 במרץ 1847) הייתה אספנית וסוחרת במאובנים ופלאונטולוגית אנגלייה, אשר נודעה ברחבי עולם בשל ממצאיה, המאובנים מתקופת היורה, אותם אספה בצוקים במערב דורסט שבדרום-מערב אנגליה. אלו תרמו לשינוי המהותי שחל, במהלך חייה, בחשיבה המדעית אודות החיים הקדומים ותולדות כדור הארץ.
אביה היה נגר. השכלתה הרשמית הייתה בית הספר הכנסייתי אותו פקדה בימי ראשון. בשקידתה הצליחה להתחקות אחר מאובני הדינוזאורים ותרמה רבות לידיעה על זוחלים קדומים אלה. בשנת 1811, בגיל 12, גילתה מאובן מבעל חיים שנראה כקרוקודיל ענק. היא גילתה מאובן זה כאשר טיילה עם כלבה ביער, כשלפתע החל זה לחפור באדמה ולנבוח. אנינג מצאה עצמות ראש של חיה שלא הכירה עד כה – ומאוחר יותר זוהתה כאיכתיוזאור. היא זיהתה כי אין מדובר בשלד של קרוקדיל וכינתה את החיה החדש 'איכתיוזאור' ('דג לטאה' בלטינית). עשר שנים לאחר מכן גילתה את הפלסיוזאור.
אנינג נודעה היטב בחוגי הגאולוגים בבריטניה, באירופה ובאמריקה, שנועצו בה בסוגיות של אנטומיה ואיסוף מאובנים. מאמר מדעי יחיד שלה שהתפרסם בחייה הופיע בכתב העת Journal of Natural History, בעקבות מכתב שבו ביקרה אחדות מהקביעות בכתב העת.
ממצאיה של אנינג היוו את הבסיס לייצוג החזותי הראשון של עולם החי בתקופת היורה, שנעשה על ידי עמיתה הגאולוג הנרי דה לה בש ב-1830, וזכה לשם "דוריה אנטיקוויור" וסייע להפצת הידע הגאולוגי בספרות המדעית והפופולרית.
בשנת 2010 כללה החברה המלכותית את אנינג ברשימת עשר הנשים הבריטיות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המדע.
קורות חיים וקריירה
ילדות מוקדמת
אנינג נולדה בליים רג'יס, בדרום דורסט, אנגליה. אביה, ריצ'רד, היה נגר. הוא השלים את הכנסתו במכירה של מאובנים לתיירים. את המאובנים מצא בשכבות המאובנים בצוקי חוף הים ליד ביתו. הוא נישא למרי מור מולי ב-8 באוגוסט 1793 והזוג עבר לגור בליים בבית שנבנה על הגשר המקומי. לבני הזוג היו עשרה ילדים אך רק מרי ואחיה, ג'וזף, הגיעו לבגרות. ב-19 באוגוסט 1800, כשאנינג הייתה בת 15 חודשים, התרחש מאורע שהפך לחלק מההיסטוריה המקומית. אנינג הפעוטה הוחזקה בידי שכנה שעמדה עם עוד שתי נשים תחת עץ. לפתע פגע ברק בעץ והרג את שלוש הנשים. אנינג הצליחה להינצל ושנים אחר כך חברי הקהילה ראו בסקרנות ובאישיות הנעימה שלה כתוצאות של המאורע.
ההשכלה של אנינג הייתה מאוד מוגבלת. היא הייתה בבית ספר של יום ראשון שם למדה לקרוא ולכתוב. הכנסייה שהשתייכה אליה הדגישה את חשיבות ההשכלה לעניים. היה ברשותה גיליון של מגזין תאולוגי בו פרסם הכומר ג'יימס ווטון שני מאמרים - האחד מדגיש שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים והשני המעודד בדלנים ללמוד את התחום החדש של גאולוגיה.
עסק משפחתי של מאובנים
בסוף המאה ה-18 ליים רג'יס הפכה לאתר תיירות פופולרי לתיירים אמידים ומהמעמד הבינוני. גם לפני זמנה של אנינג השלימו המקומיים את פרנסתם במכירת מאובנים למבקרים. למאובנים הללו ניתנו שמות אקזוטיים כמו אבני-נחש, ציפורני השטן ותותי-חוליות, ויוחסו להם לעיתים תכונות רפואיות ומיסטיות. איסוף מאובנים היה באופנה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, תחילה כתחביב ובהדרגה הפך למדע כשהחשיבות של המאובנים לגאולוגיה ולביולוגיה קיבלה הכרה.
אביה של אנינג, ריצ'רד, לקח אותה ואת אחיה לסיורי איסוף מאובנים על מנת להשלים את הכנסת המשפחה. הם הציעו את מרכולתם לתיירים. בני המשפחה סבלו מהמחסור שהיה באותה עת במזון ומעליית מחירים. ריצ'רד אנינג אף השתתף בארגון מחאה נגד המחסור במזון. בנוסף, מעמדה של המשפחה כבדלנים בדתם - הם לא השתייכו לכנסייה האנגליקנית - גרר אפליה. הם לא הורשו להיות באוניברסיטה ובצבא, ולפי החוק לא יכלו לעבוד בכמה מקצועות. אביה אף סבל משחפת ומפציעות שנגרמו מנפילה מצוק. כאשר נפטר בנובמבר 1810 (בגיל 44), הוא השאיר את המשפחה בחובות כבדים וללא חסכונות, ולכן הם נזקקו לעזרה כספית מהקהילה שלהם.
טקסט=איור של איכתיוזאורוס שנימצא על ידי ג'וזף ומרי אנינג|ממוזער|איור של איכטיוזאורוס שנימצא על ידי ג'וזף ומרי אנינג
המשפחה המשיכה לאסוף ולמכור מאובנים. הממצא המפורסם הראשון של המשפחה הוא שלד של איכתיוזאורוס שנמצא ב-1811 על ידי מרי ואחיה. השלד נמכר תמורת 23£ והוצג בלונדון. שם הוא משך תשומת לב והעלה שאלות לגבי ההיסטוריה של היצורים החיים וגילו של כדור הארץ, כיוון שבתקופה זאת רוב האנשים האמינו בסיפור הבריאה התנ"כי, ובמשתמע ממנו שהארץ היא בת אלפי שנים בודדות.
כאישה, התייחסו לאנינג כאל זרה לקהילה המדעית. באותה תקופה בבריטניה נשים לא הורשו להצביע, להחזיק במשרה ציבורית או ללמוד באוניברסיטה. האגודה הגאולוגית החדשה, אך בעלת ההשפעה ההולכת וגוברת של לונדון, לא אפשרה לנשים להיות חברות, או אפילו להשתתף בפגישות כאורחות. המקצועות היחידים הפתוחים בדרך כלל לנשים ממעמד הפועלים היו עבודת משק, עבודות ניקיון ותחזוקה של הבית, ועבודה במפעלים החדשים שנפתחו.
בתחילה, לאחר מותו של אביה, אימה של אנינג ניהלה את העסק של מכירת המאובנים. ב-1812 היא כתבה למוזיאון הבריטי דרישת תשלום עבור ממצא. גם אחיה היה מעורב בעסק לפחות עד 1825, אך ככל הנראה, לאחר מכן, מרי הובילה את העסק המשפחתי.
אנינג נפטרה בגיל 47 ב-1847 כשהיא אנונימית כמעט לגמרי.
בתרבות פופולרית
הסופרת האמריקאית טרייסי שבלייה כתבה את ספרה יצורים מופלאים על פי סיפורה של אנינג.
בשנת 2020 יצא הסרט Ammonite , המתבסס על חייה של אנינג, בכיכובן של קייט וינסלט וסירשה רונן.
קריאה נוספת
קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת.
קישורים חיצוניים
״מאובנת״ - סיפורה של מרי אנינג בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
Mary Anning - Princess of Paleontology - סרטון הסבר על מרי אנינג
Mary Anning: History's pioneer of palaeontology, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פלאונטולוגים
קטגוריה:ביולוגיות בריטיות
קטגוריה:מדעניות בריטיות במאה ה-19
קטגוריה:בריטיות שנפטרו מסרטן השד
קטגוריה:ילידות 1799
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1799
קטגוריה:נפטרות ב-1847
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1847
| 2024-10-12T06:21:28
|
פלוגיסטון
|
שמאל|ממוזער|250px|יוהאן יואכים בכר, הוגה תאוריית הפלוגיסטון.
פלוגיסטון (מיוונית: φλογιστόν; נגזר מן המילה φλόξ, "להבה") הוא שמו של חומר היפותטי חסר צבע, חסר טעם וריח, שעל פי "תאוריית הפלוגיסטון", נמצא בכל גוף בר בעירה ומשתחרר במהלך הבעירה. ההיפותזה בדבר קיומו הוכחה כשגויה.
עיקרי התאוריה
את תאוריית הפלוגיסטון הגה יוהאן יואכים בכר במאה ה-17, כדי להסביר את תופעת הבעירה, והיא שלטה במדע הכימיה מאמצע המאה ה-17 עד אמצע המאה ה-18. לפי התאוריה, כל גוף בר בעירה מכיל את הפלוגיסטון, אשר בתנאים מסוימים הופך לאש. כלומר, כל חומר בר בעירה מכיל בתוכו את האש, אולם במעין מצב צבירה שהוא כלוא בו, ואילו הבעירה היא מעבר האש למצב חופשי. לחלקיקי הפלוגיסטון יש מסה והם יכולים לעבור מחומר לחומר.
הפרכת התאוריה
למרות שהצליחה לאחד תופעות כימיות רבות, להסבירן ולספק ניבויים איכותיים וכמותיים, תאוריית הפלוגיסטון הוחלפה על ידי תאוריית החמצן של אנטואן לבואזיה, במאמרו "הרהורים על הפלוגיסטון" (Reflexions sur le Phlogistique) מ-1783.
אחת הבעיות הראשונות בתאוריות הפלוגיסטון היה פרדוקס הקאלקס. הבעיה נבעה מכך שבתהליך הקלצינציה, שבו קולים מתכת בכלי סגור, התוצר שוקל יותר מהמתכת המקורית. לפיכך, מתבקש שמשקלו של הפלוגיסטון שלילי! המדען רוברט בויל הסביר זאת בכך שחלקיקי פלוגיסטון מן האש חודרים דרך הכלי ועוברים אל המתכת. למעשה, כאשר מחממים את המתכת, חמצן אטמוספירי נקשר למתכת, ומכאן העלייה במשקלה.
לבואזיה הראה, באמצעות ניסויים מבוקרים, כי ההסבר של תאוריית הפלוגיסטון לעלייה במשקל המתכת הוא לקוי. לבואזיה שם פיסת בדיל בכלי אטום, הוציא ממנו את רוב האוויר על ידי חימום קל, שקל את הכלי עם המתכת, וחימם אותו באש. לאחר מכן שקל לבואזיה שנית את הכלי, וגילה כי לא חלה עלייה במשקל המערכת (בניגוד לתאוריית הפלוגיסטון, שלפיה חימום המתכת מלווה במעבר של חלקיקי פלוגיסטון אליה). לאחר מכן הוא פתח את הכלי ושקל אותו שנית, ומצא שיש הפרש בין משקל הכלי המקורי למשקל החדש. משקל המתכת לבדה אכן עלה, ובכמות זהה לעלייה המאוחרת במשקל הכלי. לבואזיה טען ששני ההפרשים הללו נובע מהאוויר (ולאחר מכן מן החמצן) שנספג למתכת. אולם, המשקל הכולל של המערכת (האוויר, הכלי והמתכת) נותר קבוע. תאוריית החמצן של לבואזיה סיפקה הסבר משכנע לתהליכים כאלה, כמו גם לאחרים, ולכן נחשבה לתאוריה עדיפה. ניתן לייחס את הצלחתה של תאוריית החמצן גם לעובדה שלבואזיה פיתח מערכת טקסונומית חדשה ומקיפה לחומרים, שזכתה לפופולריות. אימוצה של מערכת זאת חייב את הנחת קיומו של החמצן. תאוריית החמצן שהציע לבואזיה עברה שינויים מרחיקי לכת מאז הוצעה לראשונה, אבל הכימיה המודרנית עדיין שותפה לחלק גדול מהנחות היסוד שלה.
נדרש זמן עד שביטול הפלוגיסטון הפך לנחלת הכלל. הכימאי ג'וזף פריסטלי המשיך לדבוק בתאוריית הפלוגיסטון עד סוף ימיו. הנרי קוונדיש פקפק בנכונות השינוי בפרדיגמה, אך מרבית הכימאים בני אותה תקופה דחו את תאוריית הפלוגיסטון והעדיפו את הסבריו של לבואזיה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של הכימיה
קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות
| 2024-08-21T03:07:28
|
ז'וזף לואי גה-ליסאק
|
ז'וזף לואי גה-ליסאק (בצרפתית: Joseph Louis Gay-Lussac; 6 בדצמבר 1778 – 10 במאי 1850) היה כימאי ופיזיקאי צרפתי. ידוע בעיקר בזכות שני חוקים שניסח, העוסקים בגזים ונקראים על שמו, חוקי גה-ליסאק.
חייו
את השכלתו הראשונית קיבל גה-ליסאק בביתו, ובשנת 1794 נשלח לפריז כדי להתכונן ללימודים באקול פוליטקניק, אליו התקבל בסוף 1797.
בשנת 1809 התמנה לפרופסור לכימיה באקול פוליטקניק, ובנוסף לכך כיהן כפרופסור לפיזיקה בסורבון בשנים 1808–1832.
בשנת 1802 ניסח לראשונה את החוק הקובע שגז הנתון בלחץ קבוע מתפשט ביחס ישר לטמפרטורה שהוא נתון בה. גז כזה מכונה "גז אידיאלי".
בשנת 1804 החל לעסוק בחקר האטמוספירה, תוך שיתוף פעולה עם ז'אן-בטיסט ביו ועם אלכסנדר פון הומבולדט. לשם כך טס בכדור פורח, והגיע לגובה של 7 ק"מ.
בשנת 1809 פרסם את החוק החשוב ביותר שלו, חוק הנפחים הפשוטים והקבועים בריאקציות כימיות בין גזים.
גה-ליסאק היה חבר באקדמיה הצרפתית למדעים. ב-1832 נבחר לחבר זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
הוא חקר את הכלור והיוד.
לואי ז'וזף גה-ליסאק נפטר ב-10 במאי 1850, ונטמן בבית הקברות פר לשז שבפריז.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קצרמר פיזיקאים
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:מגלי יסודות כימיים
קטגוריה:פיזיקאים צרפתים
קטגוריה:כימאים צרפתים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פריז
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק
קטגוריה:סגל אקול פוליטקניק
קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1778
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1850
| 2023-05-06T11:00:01
|
מנוע קיטור
|
שמאל|ממוזער|200px|חתך של מנוע קיטור מסוף המאה ה-19
ממוזער|200px|מנוע קיטור אטמוספירי (משמאל) ומנוע בלחץ קיטור (מימין)
ממוזער|מכונית עם מנוע קיטור מתוצרת Waltham Steam
מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. מנוע הקיטור הבוכנאי הוא חלוץ מנועי החום המודרניים, ונושא הדגל של המהפכה התעשייתית במאה ה-18. כיום כמעט ואינו בשימוש משום יעילותו הנמוכה לעומת מנועי בעירה פנימית ומנועי טורבינה.
שני חלקיו היסודיים של מנוע הקיטור הם צילינדר ובוכנה. קיטור בלחץ גבוה, המיוצר בדוד קיטור, מסופק אל הצילינדר על ידי שסתום חלוקה, המונע באמצעות מערכת מוטות על ידי הבוכנה עצמה. הקיטור הנכנס לצילינדר דוחף את הבוכנה מטה. לאחר דחיפת הבוכנה וביצוע העבודה המכנית, יוצא הקיטור מן הצילינדר כשהטמפרטורה והלחץ שלו נמוכים יותר, והוא מעובה למים על ידי קירורו במעבה. המים החמים מוזרמים אל דוד הקיטור לשימוש חוזר. מנגנון ארכובה הופך את התנועה הקווית של הבוכנה לתנועה סיבובית של גל ארכובה, אשר מניע מדחף, גלגלי קטר או כל מכונה אחרת.
מנוע הקיטור הבוכנאי הומצא ב-1690 על ידי דני פפן (Denis Papin) והוא אף בנה דגם ניסיוני שלו. ב-1712 הציג תומאס ניוקומן את המנוע האטמוספירי שלו שהיה הראשון שנעשה בו שימוש מסחרי. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הוסיפו ופיתחו אותו ממציאים ומהנדסים אנגלים ואמריקאים, שהחשוב והנודע בהם הוא הממציא הסקוטי ג'יימס ואט.
פיתוח והפצת מנוע הקיטור על ידי ג'יימס ואט בשנת 1774 היו הכוח המניע של המהפכה התעשייתית. יש הטוענים כי מנוע הקיטור היה קרש הקפיצה של התעשייה אל העידן המודרני. עד אותה תקופה היו פועלים מפעילים מכונות בכוח פיזי, בעזרת בעלי חיים או בכוח הרוח והמים.
כתוצאה מן השימוש במנוע הקיטור התחוללו בתעשייה שינויים רבים, הראשון שבהם בתעשיית הטקסטיל. בעלי מטוויות הכותנה היו הצרכנים הגדולים הראשונים של מנועי הקיטור. טוויית החוטים החלה להיעשות בעזרת מנוע הקיטור, ותעשיית הכותנה, שעד אז הייתה תעשייה ביתית ידנית ברובה, עברה לבתי החרושת. ייצור החוטים הלך וגדל במהירות רבה.
מנועי הקיטור הימיים הראשונים נבנו כבר במאה ה-18, אך היו כבדים ובלתי-יעילים, תצרוכת הפחם שלהם הייתה עצומה ביחס לממדיהם ולהספקם, והדבר הגביל את ממדי ספינות הקיטור ואת טווח הפלגתן. רק ב-1865 לערך, לאחר ששופרו בשיעור ניכר מנועי הקיטור, משהחליף המדחף את גלגל המשוטות ועם ראשית הבנייה של כלי שיט גדולים עשויים ברזל, דחקו אוניות הקיטור את אוניות המפרשים מנתיבי הימים. מנוע הקיטור הוסיף לשמור על מעמדו עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז תפסו את מקומו בהדרגה מנוע הדיזל וטורבינת הקיטור.
מנועי הקיטור הראשונים הסתמכו על הלחץ האטמוספירי שפעל על הבוכנה כתוצאה מעיבוי האדים שבתוכו. לצורך כך נאלצו להשתמש בצילינדרים בעלי נפח עצום. בסביבות שנת 1800, מהנדס המכרות ריצ'רד טרווית'יק מאנגליה המציא מנוע קיטור בלחץ גבוה, שאיפשר הפעלת מנוע נייד על גבי גלגלים, ואת קטר הרכבת. המצאת רכבת הקיטור הובילה לפיתוח ענפים חדשים בתעשייה, שעד אותה עת לא היו רווחיים עקב עלויות התובלה. הרכבות גם איפשרו לראשונה תנועה מהירה של אנשים למקומות מרוחקים, והובילה לפיתוח מואץ של אזורי ספר וערי מסחר.
בסוף המאה ה-19 החל ייצור מכוניות עם מנוע קיטור. תקופה מסוימת הם היו די פופולריות והיוו תחרות של ממש למכוניות עם מנוע בעירה פנימית. בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ייצור מכוניות עם מנוע קיטור הוקטן בהדרגה ורק יצרנים בודדים המשיכו לייצר אותן. בשנים 1921–1923 נמכרה בארצות הברית מכונית משפחתית מדגם Coats Steam Car עם מנוע קיטור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:המהפכה התעשייתית
*
קטגוריה:מנועי בעירה חיצונית
קטגוריה:קיטור
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:טכנולוגיות מיושנות
| 2024-06-19T21:42:21
|
חטיבת קצב
|
במוזיקה, חטיבת קצב או מחלקת קצב (מכונה בלשון הדיבור באופן רווח בשם "רית'ם סקשן" על פי המונח באנגלית: Rhythm section), היא חטיבה בהרכב של מוזיקה קלה או של ג'אז, שאחראית על הקצב, ההרמוניה והחיבור ביניהם.
בג'אז כוללת חטיבת קצב מלאה פסנתר, קונטרבס, מערכת תופים ולעיתים גיטרה או כלי הקשה נוספים. חטיבת קצב צנועה יותר בג'אז תכלול רק בס ותופים, או רק בס ופסנתר (מעטים ההרכבים שבהם אין בס בכלל).
ברוק ובפופ, חטיבת קצב מכילה תופים, גיטרה בס, ולעיתים גם גיטרה חשמלית, קלידים או די ג'יי.
במקרים מסוימים, הבס עשוי להיות מוחלף על ידי האוקטבות הנמוכות של הפסנתר או הקלידים, אך זה מגביל את הפסנתרן/קלידן.
על אף שחטיבת הקצב היא לא המובילה ברוב המקרים שבהם היא נכללת בהרכבים רחבים יותר, גם לכלים החברים בה ניתן ביטוי רב במהלך הנגינה. לחטיבת הקצב תפקיד חיוני לתפקוד הבסיסי של הרכב ג'אז או מוזיקה קלה.
קטגוריה:קצב
קטגוריה:ג'אז
קטגוריה:רוק
| 2020-12-27T23:53:55
|
בידור
|
ממוזער|250px|"יריקת אש" בקרקס
בידור הוא תחום תרבותי המספק לאנשים הנאה או התרגעות. הקהל יכול ליהנות מבידור באופן פאסיבי, לדוגמה בצפייה בטלוויזיה, או באופן אקטיבי, כמו במשחק. בידור, כולל את ענפי אמנות הבמה והרחוב. גם טלוויזיה, קולנוע, רדיו, עיתונות, טלוויזיה ומשחקי מחשב נחשבים כבידור. התעשייה המספקת תכנים בידוריים, נקראת "תעשיית הבידור".
על אף שמו המרמז על הומור, ענף הבידור איננו כולל רק תכנים בעלי תוכן הומוריסטי או מצחיק, אלא אף סוגות העוסקות בדרמה, מתח, אימה וכדומה.
פעילות ספורטיבית וקריאה עשויות להיחשב כבידור, אך נתפסות בדרך כלל כבילוי.
בידור בהיסטוריה
עיקר הבידור העת העתיקה היה בתחום האמנות, לרבות אדריכלות, פיסול, כתיבה, סיפור סיפורים, ציור, מיניטורות ובובות, פסלים, תכשיטים, בשמים, תיאטרון, אומנות פולחנית לרבות מומיות, כמרי דת, מכשפים וקוסמים.
סוגי בידור
קריאה
בידור הקריאה כולל בתוכו: ספר, עלון, קומיקס, ועוד.
אומנות הבמה
אמנות הבמה היא אמנות שבה פעולה שמתבצעת על ידי יחיד או קבוצה במקום ובזמן נתונים מהווה את היצירה. היא יכולה להתבצע בכל מקום, בכל זמן ולמשך כל אורך זמן. אמנות במה יכולה להיות כל מצב שמערב ארבעה יסודות בסיסים: זמן, מרחב, גוף המבצע ויחסי הגומלין בין המבצע לקהל. זאת בניגוד לאמנויות כגון ציור, שרבוט, רישום, צילום, ופיסול שבהם הפריט מהווה את היצירה.
קולנוע
קולנוע הוא תחום אמנות העוסק בצילום ועריכה של קטעי תנועה וצליל המשולבים יחדיו ליצירה אחת - סרט קולנוע. קולנוע היא גם מערכת תרבותית, במסגרתה נוצרות מאות ואלפי תוצרי תרבות הנצפים על ידי מיליונים ברחבי העולם. על אף היות של אמנות הקולנוע החדשה מבין שבע האומנויות, סרטים הם, כפי הנראה, המצרך האומנותי הפופולרי ביותר. בעבר נעשה שימוש בסרט מגנטי לצורך צפייה בסרטים או סרטונים וצילום הסרט התבצע באמצעות מצלמת קולנוע שמאוחר יותר התפתח למצלמת וידאו, שאפשר גם הפקת VHS.
רדיו
אמצעים וטכנולוגיות המשמשים להעברת (שידור וקליטה) גלי קול באמצעות גלי רדיו.
טלוויזיה
תוכנית טלוויזיה היא תוכן שידורי-טלוויזיוני, אשר נועד להיות משודר באחד מערוצי הטלוויזיה השונים. תוכנית טלוויזיה בעלת קו עלילתי רציף נקראת סדרת טלוויזיה. תוכנית או סדרת טלוויזיה יכולים להכיל תוכן מציאותי, כמו במסגרת חדשות, התרחשות דוקומנטרית ותוכנית מציאות או תוכן עלילתי, כמו בסדרות דרמה וקומדיה. לתוכניות ולסדרות טלוויזיה יכולות להיות מספר מטרות, כמו מטרה בידורית, מטרה חינוכית ואף מטרה פוליטית או הבעתית-רגשית.
מחשב
אמצעי בידור על בסיס חומרה המעבד נתונים על פי תוכנית (תוכנה), רצף פקודות שניתנו מראש - לשם הפקת או יצירת משחק מחשב. את הפקודות שומרים על המחשב עצמו (כונן תקליטונים) או על דיסק קשיח או דיסק און קי. בעבר נעשה שימוש בדיסקט.
סלולר
אמצעי בידור על מכשיר נייד שהתפתח עם השנים להכיל GPS, מצלמה, הקלטה, מקלט, אינטרנט, משחקים וכרטיס זיכרון כגיבוי.
אנימציה
הנפשה, בלועזית אנימציה, היא תחום העוסק באנימה, הקניית אשליה של תנועה על גבי מסך. שימוש נרחב בהנפשות נעשה בענפי הקולנוע והטלוויזיה ובאתרי אינטרנט. בדרך כלל ההנפשה מלווה בפסקול המוקלט על ידי שחקנים.
מוזיקה
מוזיקה היא אמנות סידור הצליל והשקט במרחב הזמן והמיקום מהמאזין. בעבר נעשה שימוש בשירה, כלי נגינה, פטיפון, אריך-נגן, תקליט, קלטת שמע ותקליטור לצורך שמיעת מוזיקה.
המוזיקה היא דרך הבעה, ואינה יכולה להיכלל בהגדרות ערכיות, שהרי רשימת הצלילים המוגדרים כמוזיקה משתנה בהתאם לתקופה, לאופי או לתרבות בה היא מתקיימת. למרות זאת, מקובל לסווגה ולקטלג אותה בסיווגים שונים, ואף לקבוע לה מתכונות שיש בהן מוטיבים ועקרונות אחידים.
ריקודים
תחרויות ספורט
כדוגמת: המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, המשחקים האולימפיים, המכביה, ליגת ה-NBA, NFL.
אומנות הקרקס
שמאל|ממוזער|250px|להטוטן באנגליה מבדר את העוברים והשבים
קרקס הוא מופע בידור הכולל שלל פעילויות, ובהן: אקרובטיקה, לוליינות, ליצנים, קוסמות, מופעי טרמפולינה, קסמים, להטוטנות, דיאבולו, דוויל סטיק, חד אופן, סטאף, פוי, אומנות בלונים וכדומה.
סטנד-אפ
מופע סטנד-אפ, הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. מקור השם סטנד-אפ מגיע מאנגלית; Stand Up פירושו לעמוד, כיוון שהקומיקאי לרוב עומד במהלך המופע.
משחקים
משחק הוא פעילות, הנעשית בדרך כלל לשם הנאה, בידור ולימוד. מרכיבי המפתח במשחקים הם המטרות, החוקים, האתגרים ושיתוף הפעולה ההדדי. משחקים דורשים בדרך כלל כוח פיזי או שכלי. למשחקים רבים יש עוד יתרונות מעבר להנאה, כגון למידה, חשיבה, שיפור המוטוריקה והקואורדינציה, שיפור הכושר הגופני ואינטראקציה חברתית. לפעמים מטרת המשחק היא הימורים או בילוי זמן. בתוך כך נכללים משחקי הכדור קריקט, פולו, כדורסל, בייסבול, כדורגל. ומשחקי הלוח שחמט, דמקה, גו.
סוגי בידור נוספים
קומדיה
דוגמנות ותחרות מלכת היופי
קוסמות
תקשורת המונים
סוגי בידור היסטוריים
וודוויל
מופע מינסטרל
ראו גם
אנשי בידור
קישורים חיצוניים
אמנדה פאלמר: האמנות לבקש – על יצירת קשר עם הקהל ומוזיקה חופשית. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פנאי
| 2024-07-16T20:56:12
|
בישול
|
ממוזער|שמאל|250px|בישול בציור מ-1485
בישול הוא שם כללי לפעולות עיבוד מזון על ידי חום ממקור חיצוני. במרבית המאכלים, הבישול גורם לריכוך של המזון, וכך הוא קל יותר ללעיסה, בליעה ועיכול. הבישול משנה את טעמו, מרקמו, מראהו וערכיו התזונתיים של המזון.
אופני הכנה של מזון בעזרת חום הם: הרתחה, אפייה, צלייה, טיגון, עישון, אידוי וקלייה.
השפעות תהליך הבישול
החימום, הכרוך בתהליך הבישול, מרכך מזון על ידי הפיכת הקולגן לג'לטין. רב סוכרים כעמילן עשויים להתפרק לשרשראות קצרות יותר וסוכרים עוברים תהליך קרמליזציה. בנוסף לכך, החימום יכול לחטא את המזון מחיידקים המתרבים בטמפרטורות שבין 4 ל-70 מעלות צלזיוס. חימום מזון בטמפרטורות של מעל 140 מעלות צלזיוס מייצר את תגובת מייאר, המפיקה מגוון של ריחות וטעמים.
בישול המזון נועד ליצור טעם חדש על פי בחירת האדם המבשל אותו. כדי להרבות ביצירת טעמים חדשים, נהוג לערבב ולבשל יחדיו חומרי גלם שונים, כגון ירקות עם בשר, חלב עם סוכר, בצק עם ממרחים שונים ועוד.
חשיבות אבולוציונית
החוקר טוען שבישול המזון אחראי להתפתחות האדם כפי שאנו מכירים אותו היום. לפי מחקריו, הבישול מקצר את הזמן הדרוש לעיכול, וכך נותר לאדם הקדמון זמן פנוי, אותו הקדיש לניסיונות לצוד חיות גדולות, למרות שניסיונות אלו לא תמיד הניבו הצלחות. ציד החיות הגדולות, כאשר צלח, סיפק בשר, שלעיסתו ועיכולו קלים יותר, לעומת מזון צמחי. בתהליך אבולוציוני, כתוצאה מהמעבר אל תפריט בשרי, השיניים הפכו קטנות וחדות יותר. גם המעיים התקצרו ולפעילותן נדרשה כמות פחותה של אנרגיה. הבשר אף סיפק אנרגיה רבה יותר, אשר איפשרה בהתפתחות מח גדול יותר. גם בישראל נמצאו הוכחות קדומות לבישול מזון. חפירות בגשר בנות יעקב חשפו הוכחות שבחברת אדם קדמון, אשר התקיימה שם, בושלו דגי ענק לפני 750,000 שנים.
חשיבות תרבותית
הבישול הוא מרכיב אתני חשוב בתרבויות העמים השונים, שכן הוא אחד הסממנים הבולטים להבדלים בין קבוצות עמים. הבדלים אלו ניכרים במרכיביו של התבשיל, טכניקות הבישול שנעשות בו, ובתבלינים המקומיים שמוכנסים אליו. במסורת הסינית, לדוגמה, מושרש החיתוך של המזון הנא לפיסות קטנות. זו פעולה מקדימה המאפשרת את סיום בישול המזון על ידי טיגונו המהיר (הקפצה).שיטה זו התפתחה בתקופות ארוכות של מחסור בחומרי בעירה. במסורת ההודית, אף שהיא עשירה מאוד בטכניקות בישול שונות, אופייני הבישול בשמן ובעיקר בגהי.
סממנים של תרבות גבוהה, כמו זו הקשורה למעמד האצולה באירופה, היו מלווים בכיבוש היצר. גם לאחר שהתבשיל היה מוכן, הייתה חובה להמתין עד שיוגש לשולחן וכל הסועדים האחרים קיבלו את מנתם, כשלבי ביניים עד למצב שבו הסועד היה רשאי להשתמש בכלי האכילה שלו. גם המעבר מקערות משותפות לצלחות אישיות אפיין את המעבר לתרבות אכילה גבוהה. יחד עם התפתחות תרבות האוכל, במאה ה-16, התפתח יצור אומנותי של כלי אוכל עשויים קרמיקה, במקום קערות עשויות עץ, אשר רווחו עד אז. במשפחות עשירות עשה שימוש במערכות כלי שולחן אשר נשאו את סמל האצולה של המשפחה.
בתרבותם של עמים שונים קיימים איסורים הקשורים למזון. הדוגמאות הידועות ביותר הן איסור אכילת בשר פרה בהינדואיזם, איסור אכילת חזיר אצל המוסלמים ואיסור על אכילת מאכלים לא כשרים אצל יהודים שומרי מצוות.
כהמשך למנהגי אכילה בצוותא בתרבויות שונות, הופיעו המסעדות ובעקבותיהן מוסדות שונים החלו לפרסם הערכות של השגי המסעדות. אחד המפורסמים במדרגי המסעדות הוא מדריך מישלין, אשר היה הראשון ביוזמה זו. בינתיים קמו לו מתחרים, כדוגמת רשימת סן פלגרינו, הידועה יותר כרשימת 50 המסעדות הטובות בעולם, אשר נוסדה בשנת 2002
בישול ברחבי העולם
מטבחי העולם נבדלים זה מזה, אך בהחלט מושפעים זה מזה. מאכלים רבים נדדו ממדינה למדינה בנתיבי השיט והמסחר ובכל מקום קיבלו גרסה מקומית המשתמשת בחומרים מקומיים. תופעה זו יצרה מגוון מאכלים קרובים אך שונים ששיקפו את הדומה והשונה בכל מטבח על פני כדור הארץ.
ראו גם
אמצעי חימום והכנת מזון
רשימת כלי בישול
טכניקות בישול
מיוליקה
מאכלים אסורים
לקריאה נוספת
מייקל פולן, קיצור תולדות הבישול: איך השפיע הבישול על חיינו. מאנגלית: ניצן לפידות. מודן הוצאה לאור, 2017
קישורים חיצוניים
מאגר מידע וכתבות בנושא בישול ומתכונים
האקדמיה לבישול, ב-ynet
מילון למונחי תבשילים וכלי בישול (1913), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:כלכלת בית
| 2024-07-23T19:45:05
|
גשם
|
שמאל|ממוזער|280x280px|גשם יורד בפרת', אוסטרליה
שמאל|ממוזער|280x280px|תמונות מהופכות של גשר שער הזהב, הנוצרות על ידי טיפות גשם שמתפקדות כעדשות מרכזות
שמאל|ממוזער|280x280px|גשם יורד ברחובות קולקטה, שבהודו
ממוזער|טיפות גשם על עלים
ממוזער|מד גשם של האוניברסיטה העברית בירושלים בבקעת ים המלח
גֶּשֶׁם או מָטָר הוא משקע הנופל מהעננים כטיפות מים. גשם נוצר מהתעבות אדי מים לטיפות מים מיקרוסקופיות ולאחר מכן התלכדותן לטיפות גדולות יותר, הכבדות מספיק כדי ליפול ארצה. הגשם ממלא תפקיד בסיסי במחזור המים, שבו לחות מתאדה מן האוקיינוסים, הימים והיבשות, מתעבה ויוצרת עננים, נופלת חזרה כמשקעים, וחלקה חוזר לאוקיינוסים ולימים דרך נהרות ונחלים, ומתחילה את המחזור מחדש. הגשם מאפשר את החיים המוכרים לנו על היבשה: יצירת עמקי נחלים, סלעי משקע וסחיפת חומרי הזנה לים. הגשם הוא אחד התופעות הבסיסיות שיוצרות את העולם המוכר לנו.
היווצרות הגשם
הגורם העיקרי ליצירת גשם הוא אוויר לח שנע בכיוון מעלה ומתקרר עקב ירידת הלחץ בעת העלייה. כאשר האוויר מתקרר מספיק מתחילה התעבות על גרעיני התעבות (גרגרים קטנים הדומים לאבק), גבישי מלח שנוצרים מטיפות מים מהים וזיהום אוויר ממקורות שונים. אם הטיפות גדלות מספיק הן תתחברנה, תגדלנה מספיק וכתוצאה מכך ייווצר גשם. תהליך חליפי הוא גידול של גבישיי קרח על גרעיני קפיאה כאשר הטמפרטורה היא מתחת ל-0, כך נוצר המשקע הקרוי שלג. אם פתית השלג גדול מספיק ונופל דרך אוויר שהטמפרטורה שלו היא מעל ל-0 מעלות, פתיתי השלג יפשירו ויהפכו לגשם. גשם חזק יורד מעננים ערמתיים (כאלה עם זרמים אנכיים חזקים), כמו קומולונימבוס.
מאפייני הגשם
גשם יורד גם בכוכבי לכת אחרים, והוא עשוי להיות מורכב מחומרים כמו מתאן, ניאון, חומצה גופרתית, ואפילו ברזל.
לגשם ריח אופייני המכונה בשם פטריכור. ריח זה מקורו בחומר המופרש מצמחים בתקופות יובש ומתפזר לאוויר על ידי טיפות הגשם.
מטאורולוגיה- מחזור המים בטבע
שלב האידוי - שכבות האוויר הקרובות לקרקע מתמלאות אדי מים שמקורם, בין היתר, בים וביערות.
שלב העילוי – שכבות האוויר רוויות הלחות עולות מעלה עד שכבת האינוורסיה.
שלב העיבוי – כתוצאה מעליית האוויר מעלה, והתלכדות הטיפות עם גרעיני התעבות, האוויר מתקרר - דבר שגורם לעיבוי אדי המים וליצירת עננים.
שלב האיחוי – אוויר זז בתוך ענן וגורם לטיפות מים קטנטנות להתלכד אל טיפות אחרות עד אשר טיפות המים נעשות גדולות וכבדות מספיק כדי שיוכלו לרדת מן הענן ואז נוצר הגשם.
כדי שטיפת מים תעזוב את הענן ויתחיל לרדת גשם, הטיפה צריכה להיות בגודל מינימלי של כ-1 מ"מ. מהירות נפילת הטיפות יכולה להגיע עד ל-7.6 מטר לשנייה. בהתחלה הטיפות גדלות על ידי איסוף הלחות עד שהן מגיעות לגודל של כ-20 אלפיות המילימטר, אך אין זו הדרך היחידה שבה נוצרת הטיפה. אילו היה זה התהליך היחיד, היו עוברים ימים עד שתיווצר טיפה אחת. כאשר טיפות מזעריות נוצרות, הן מתנגשות בינן לבין עצמן בענן ויוצרות טיפה גדולה יותר. הטיפה הזו מתחילה ליפול כלפי מטה והיא "אוספת" טיפות נוספות, וכך נוצרת טיפה גדולה יותר ויותר.
גודל טיפות הענן תלוי במהירות הזרמים האנכיים בענן. ככל שהזרמים מהירים יותר, כך הטיפות גדולות יותר, שכן ישנן יותר התנגשויות עם טיפות מזעריות. כשגודל טיפות המים מתגבר על עוצמת הרוחות האנכיות, הן מתחילות ליפול אל הקרקע. ענני ערימה מורידים לרוב גשמים חזקים המורכבים מטיפות בגודל של מילימטר עד חמישה מילימטרים. זאת בניגוד לגשמים חלשים, הבאים מעננים שכבתיים שגודל הטיפות בהם הוא קטן. בעננים שכבתיים הזרמים האנכיים חלשים יחסית, ולכן הטיפות קטנות ונופלות לאט.
לעיתים, טיפות גשם הנוצרות בענן אינן פוגעות בקרקע. כאשר הלחות היחסית מתחת לענן היא נמוכה, הטיפות הנוצרות ומתחילות ליפול מתאדות מיד, קצב הנפילה שלהן מואט ולבסוף הן אינן מגיעות אל הקרקע. מתחת לעננים האלה ניתן לפעמים לראות פסי גשם כהים, אשר אינם מגיעים אל הקרקע. תופעה זו נקראת "וירגה". תופעת הווירגה מתרחשת גם בענני צירוס הגבוהים: טיפות המים והקרח מתחילות ליפול, אך הן מתאדות לפני הגיען לקרקע.
בציורים רבים ניתן לראות טיפות גשם בצורת דמעה, אך בדרך כלל טיפות קטנות של גשם הן כדוריות או אליפטיות לחלוטין. טיפות גדולות יותר מקבלות צורה שטוחה יותר.
עננים חמים הם עננים שמכילים מים נוזליים בלבד, עננים קרים מכילים גם קרח. גשם נוצר על ידי שני סוגים העננים. בעננים קרים, הגשם בדרך כלל יורד כשלג ומפשיר במהלך רדתו ארצה (את תהליך היווצרות המשקעים בעננים קרים ניתן לראות בערך שלג)
את כמות הגשם שיורדת במקום מסוים מודדים באמצעות מד גשם והיא מצוינת באמצעות גובה המים שהתאספו במכל שטוח במילימטרים. את כמויות הגשם ניתן לאמוד באמצעות מכ"ם מזג אוויר. ממוצע המשקעים השנתי ביבשות הוא 715 מ"מ, אך בכל כדור הארץ הוא 990 מ"מ. שיטות סיווג מערכות האקלים, כמו שיטת קפן, משתמשות בממוצע משקעים שנתי כדי להבדיל בין אזורים אקלימיים שונים.
עננים חמים (Warm clouds)
במקרה זה מצב הצבירה של המים לאורך כל התהליך הוא נוזלי, ללא קיפאון. נפוץ בעיקר באזורים טרופיים ומעל לאוקיינוסים.
גידול על ידי הדיפוזיה - חוק פיק: . F- שטף המסה. D – מקדם הדיפוזיה של המים, ρ– צפיפות אדי המים מסביב לטיפה הנוצרת.
התנגשויות בין טיפות.
אי אפשר להגיע לגשם רק על ידי התעבות. בתחילת התהליך לדיפוזיה יש חלק משמעותי בגידול הטיפה, אולם לאחר גדילתה, בגלל יחס שטח פנים לנפח, תרומתה קטנה (כך למשל, יחלפו 44 שעות עד ליצירתה של טיפה בקוטר של 0.1 מ"מ). יש צורך בהתנגשויות בין טיפות המים והתלכדות ביניהן – תהליך זה משמעותי יותר לאחר עשרות דקות. מידת ההתנגשות (Collisions and coalescence) תלויה במהירות של הטיפה. לשם כך מחשבים את הכוח שמפעילה הטיפה, לפי חוק ארכימדס. מהירות נפילת הטיפות תלויה ברדיוס, ובחלקיקים מוצקים, מהירות הנפילה תלויה בשורש הרדיוס. כאשר טיפונות המים מתחת לטיפת המים המתגבשת קטנות מדי, הן לא מתאחדות עם הטיפה אלא עוקפות עם האוויר, מחמת תנע נמוך. אם הטיפות באותו גודל, הן במהירות דומה ולכן אין התנגשות. עם עליית ערך היחס r/R יעילות ההתנגשות גוברת, עד ל-0.6. לאחר מכן, הבדלי המהירות קטנים מדי.
בעת עליית חבילת האוויר מתרחשים שני תהליכים מנוגדים. מחד, עם התקררותה, יש גידול בשיעור העל רוויה, ומאידך, תהליך ההתעבות דרך הדיפוזיה מביא להקטנה בשיעור העל רוויה.
בחלקו התחתון של הענן יש עלייה מהירה בעל רוויה עד הגעה למקסימום, עדיין בחלק התחתון של הענן. לאחר מכן יש ירידה עד התייצבות של ערך מסוים ללא תלות משמעותית בגובה.
השפעת ריכוז גרעיני התעבות
ממוזער|צורתן של טיפות הגשם תלויה בגודלן
מעל היבשות כמות האירוסולים גדולה משמעותית מאשר בימים ובאוקיינוסים, 300 - 500 ל-cc, לעומת 1,000 - 2,000 ל-cc. עקב הריכוז הגבוה של האירוסולים באזורים היבשתיים, נוצרות טיפות רבות, אך הן קטנות מאוד, ולכן לוקח זמן רב יותר עד שגשם יורד (תהליך ההתנגשות יעיל פחות, וזמן החיים של העננים גדול יותר), והעל רוויה נשארת זמן רב יותר. מעל האוקיינוס הטיפות גדולות יותר, וגשם מתחיל לרדת מהר יותר. מספר הטיפות אינו שווה למספר גרעיני ההתעבות. ראשית, לא כל גרעין התעבות עובר אקטיבציה, ושנית, התנגשויות בין טיפות שונות גורמות להימצאותם של מספר גרעיני על התעבות בטיפה אחת.
במהלך תהליך ההתנגשות-התלכדות בעננים ימיים, הרוויה קבועה תחילה מכיוון שיש עדיין טיפות בריכוז מספיק בענן, ואז עם הירידה בריכוז הטיפות יש "קפיצה" בעל הרוויה, כי אין טיפות שייקחו את האדים באמצעות דיפוזיה.
שבירת טיפות במהלך נפילה – כתוצאה ממערבולות וזרמי אוויר באטמוספירה, טיפות העולות בגודלן על 2 מ"מ תישברנה. הגבלה כזו אינה קיימת כשמדובר בברד. במהלך נפילתן, טיפות גשם עלולות להישבר בצורות שונות, ואז תהליך ההתאחדות מתחיל מחדש.
פיזור מרשל-פלמר
פיזור מרשל פלמר (Marshall-Palmer Distribution of Raindrop)– מתאר יחס אקספוננציאלי (בקירוב) בין קוטר הטיפה ובין מספר הטיפות ליחידות הנפח של גשם (כאשר מודדים בקרקע). יש מעט טיפות גדולות, והרבה קטנות. העקומות השונות מתארות את קצבי הגשם השונים. . משתנה עם סוג הגשם (מענן שכבתי או ערמתי) ועם עוצמת הגשם לפי הקשר
כאשר R עוצמת הגשם ביחידות של mm/hr. הפרמטר אינו תלוי ברמת הגשם.
שבירה של טיפות גשם
אחד ההסברים ל-DCD, ולפיזור האקספוננציאלי, הוא שבירת הטיפות הגדולות. לרוב לא רואים טיפות הגדולות משישה מ"מ. טיפות גדולות יותר ("טיפות ענק" יכולות להגיע לגודל של יותר מ-8 מ"מ) יורדות בדרך כלל בתחילת הממטר, בריכוז נמוך, ומקורן בהפשרת ברד, גראופל ושלג. ההסתברות לשבירת טיפות ספונטנית עולה עבור טיפות הגדולות מ-3 מ"מ, מחמת זרמים פנימיים הנוצרים על ידי כוחות אווירודינמיים. טיפות שגודלן עולה על 5 מ"מ נהיות בלתי יציבות ונשברות בהכרח. הסיבה העיקרית להגבלת גודלן של הטיפות הוא שבירתן עם רדת.
זריעת עננים
זריעת עננים היא שיטה מלאכותית להגברת ירידת גשמים והיא חלק מפעולות שינוי מזג אוויר (הנדסת מזג אוויר). הדבר נעשה על ידי פיזור באמצעות תנורים או מטוסי ריסוס של החומרים יודיד הכסף (תרכובת של כסף ויוד) הגורם לזירוז תהליך הקיפאון או אירוסולים המזרזים את יצירת טיפות המים.
בישראל בוצע פרויקט מחקר גדול בשם "ניסויי ישראל" בו גילו כי החומר יודיד הכסף הוא היעיל מכולם עבור ישראל לצורך השגת מטרה זו. יודיד הכסף מסוגל לזרז את תהליך קפיאת הטיפות בטמפרטורות שליליות בזכות המבנה הקריסטלוגרפי שלו הדומה למבנה מולקולת הקרח.
גשם וגאוגרפיה
במעלה ההרים הפונים לכיוון הרוח יורדות כמויות הגשם הגדולות ביותר. במקומות אלה, אוויר לח מטפס על ההרים עד שהוא מגיע לגובה רם והופך לענן. במורדות ההרים, הפונים בניגוד לכוון הרוח כמות הגשמים נמוכה. לדוגמה, בהרי ההימליה, כאשר רוח נושבת צפונה מהאוקיינוס ההודי לכיוון ההרים, יורדים כ-10,000 מ"מ ואילו במורדות הצפוניים, שם לא מגיעה רוח מן הים, יורדים רק כ-1,000 מ"מ.
באזור ארץ ישראל קיימים הבדלים חדים בין מערב הרי הלבנון והחרמון (1,500 מ"מ) ביחס לאזורים המזרחיים להם - בבקעת הלבנון למשל, כמות הגשמים השנתית היא 600 מ"מ ובדמשק המזרחית ממנה כ-240 מ"מ בלבד. דוגמה נוספת היא ירושלים, שבה כמות הגשמים השנתית עומדת על 600 מ"מ וביריחו, המזרחית ממנה רק בכ-30 ק"מ, כמות המשקעים השנתית היא 170 מ"מ.
מרכז|ממוזער|800x800px|פנורמה של אזור תחת עננה. ניתן לראות מרחוק שצד ימין גשום לפי הפסים שנראים יורדים מהעננים, לעומת הצד השמאלי היבש
הגשם בתרבות
לגשם השפעה רבה על רוב התרבויות בעולם. בכל אזור שבו יורד גשם וחיים אנשים, התפתחה תלות בגשם. תלות זו עשויה להיות בעקבות מיעוט גשמים שכן בלי הגשם קשה להתקיים. כמו כן, תלות האדם בגשם יכולה לבוא בעקבות גשמים רבים מדי שעלולים לגרום להצפות ולשיטפונות. האדם ראה בגשם את הגורמים לנוף: צמחייה, נהרות, נחלים ועוד תופעות רבות. הגשם מסמל וסימל בתרבויות רבות את תהליך ההפריה המינית ואת פוריות הטבע. מושגים רבים הושאלו מהגשם המתארים רגשות אנושיים. תלותו של האדם הגשם גרמה לתרבויות שונות, לכאורה, לשלוט באופן ירידת הגשמים. כיום ידועים מיתוסים, אגדות וטקסים רבים כתוצאה מן הגשם.
שבט אבאלוייה במזרח קניה האמין שהאל ברא תרנגול אדום עצום ממדים. כאשר התרנגול מנפנף בכנפיו זהו ברק, וכאשר הוא קורא, נוצר הרעם. תפקיד הקשת בענן הוא לווסת את כמות הגשמים. באיי פולינזיה האמינו כי בתחילתו של העולם השמיים והאדמה היו מחוברים זה לזה. אך כאשר הזדווגו ונולדו להם בנים, הפרידו בין השמיים לארץ. הגשם הוא דמעותיהם של אלי השמיים הבוכים על הפרידה. שבטים רבים ניסו לחקות את קול הרעם ובכך לעודד את נפילת הגשמים. את זאת עשו בקול תופת עז, רשרוש ברעשנים, דרדור אבנים ותקיעה בשופר. שבט זוני בניו מקסיקו ביצע חיקוי של עננים שבוצע באמצעות פיזור נוצות וסיד באוויר. כמו כן, הם לבשו בגדים שחורים ומעשים רבים אחרים אשר היו קשורים בשחור. למשל: צביעת הפנים בשחור, הקרבת קורבנות של חיות בשחור ואוכל צבוע שחור.
הגשם ביהדות
שמאל|ממוזער|307x307px|שמחת בית השואבה. ציורה של האמנית דפנה לבנון.
המקור הראשון שמלמד על סירקולציית הגשם מופיע בתנ״ך בחומש בראשית פרק ב, פסוק ו,
״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה״.
לגשם השפעה רבה בתרבות, במקורות ובמסורת היהודית שכן תלותה של ארץ ישראל בגשם לצמיחת היבול נתנה להופעתו בזמן ובמידה הנדרשת חשיבות רבה. בתנ"ך הודגש ההבדל בין מצב המים בארץ כנען ובין זה שבמצרים, .
מחמת התלות הטבעית במים בארץ ישראל, מהווים הגשמים שכר על שמירת מצוות האל, מידה כנגד מידה - ; ואילו מן הצד השני, היעדר גשם הוא עונש ממרום. במשל הכרם אומר ישעיהו מה יעשה לכרמו, כלומר לישראל:
העונש של ציווי העננים "מהמטיר מטר" הוא עונש כבד, כיוון שלא יהיו מים לשתייה ולקיום משק חקלאי.
בחג הסוכות קובע ה' את דין המים בעונת הגשמים הבאה. טקס ניסוך המים המתבצע בסוכות קשור גם הוא בהורדת הגשמים. על פי רבי עקיבא אמר ה': "נסכו לפני מים בחג - כדי שיתברכו לכם גשמי השנה" ().
יש להודות לה' על הגשמים שהוא ממטיר לעמו, ובתפילת העמידה אומרים: ; על ירידת הגשמים נתקנה ברכת הגשמים, ברכת הודאה הנאמרת במקרה שבו הגשמים מביאים לשמחה מיוחדת.
גשם ברכה הוא גשם שירד בעונת הגשמים בין חודש מרחשוון לניסן - "יורה במרחשוון ומלקוש בניסן". גשם קללה הוא גשם שיורד בעת בה הוא עלול להזיק או בעוצמה מופרזת. גשמים בסוכות, למשל, הם גשמי קללה, שכן הם עלולים למנוע את מצוות הישיבה בסוכה.
כאשר מגיע שמיני עצרת ועד יום ראשון של פסח נזכרת בתפילה גבורות הגשם. מז' בחשוון מתחילים להתפלל על הגשם: "ותן טל ומטר" ב"ברכת השנים" בתפילת העמידה. תפילה זו מתחילה בז' בחשוון על מנת שהעולים לירושלים יספיקו לחזור לביתם לפני בוא הגשמים.
יהודי המזרח קיימו מנהגים שונים הקשורים לגשם, בעיקרם כדי למנוע בצורת ולעודד ירידת גשמים. מנהגים אלה היו דומים למנהגי המוסלמים השכנים. היהודים התהלכו יחד עם ספרי תורה בעודם מתפללים, תוקעים בשופר וצמים סביב קברי צדיקים. כמו כן, חילקו בשר לעניים.
ב מסופר על חוני המעגל שהיה בכוח תפילתו כדי להוריד גשמים ולעצרם.
ראו גם
ממוזער|קול גשם, מלקוש 2014
אקלים ארץ ישראל
מטאורולוגיה - מונחים
השפעת העמעום העולמי על דפוסי ירידת הגשמים
קישורים חיצוניים
גשמי זעם בישראל, יומני כרמל ינואר 1950 (התחלה 5:43)
ההיבט הלשוני -
עודד כרמלי, התחזית: גשם של ברזל נוזלי על כוכב לכת חוץ שמשי, באתר סוכנות החלל הישראלית, 13 במרץ 2020
, 26 בינואר 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:משקעים
| 2024-10-17T16:48:28
|
לחץ
|
ממוזער|250px|כוח F, שמופעל בניצב למשטח ששטחו A, יוצר לחץ P השווה ל-F/A.
בפיזיקה, לחץ הוא גודל שניתן לשייך למערכות מאקרוסקופיות (כלומר, בעלות מספר רב של חלקיקים) שמתאר את היחס בין כוח לבין יחידת שטח עליה הוא מופעל במאונך.
לדוגמה, עבור גז במיכל סגור, חלקיקי הגז מתנגשים באופן תמידי בדפנות המיכל, ובכך מפעילים עליהן כוח. אם במשך פרק זמן נתון נספור את כמות ההתנגשויות של חלקיקי גז בחלק מסוים של הדופן, וכן את כמות ההתנגשויות בחלק אחר של הדופן ששטחו כפול, נמצא שכמות ההתנגשויות כפולה בחלק ששטחו כפול, ולכן הכוח שהגז מפעיל עליו הוא כפול מהכוח שמופעל על החלק הקטן יותר. היחס של הכוח ליחידת שטח הדופן לא תלוי בשטח הדופן, אלא בתכונות הגז עצמו (כמה מהר המולקולות נעות, מה המסה של מולקולה בודדת, וכו'), ולכן ניתן לשייך לגז גודל שנקרא לחץ.
לחץ יכול להיות מוגדר גם בתוך חומר, כאשר אין משטח ממשי שעליו פועל כוח. בנוזלים ובגזים, לחץ הוא הכוח שיוצרת התנגשות של מספר רב של מולקולות החומר על דפנות הכלי שבו הוא מוכל. הלחץ במקרה זה מוגדר ככוח החיצוני שפועל על פאה של קובייה קטנה בתוך החומר, חלקי שטח הפאה.
גם במוצקים מושג הלחץ קיים ומוגדר, אך מושג זה לא מספיק כדי לתאר את הכוחות הפועלים על משטחים, זאת בגלל תכונות החוזק שגורמות גם לשינויי צורה.
מדידת לחץ אטמוספירי מאפשרת חיזוי מזג אוויר ומציאת גובה מעל פני הים. חישובי לחץ משמשים בכל תחומי ההנדסה (למשל בהנדסת בניין, הנדסת מכונות והנדסת רכב), ובמדע בתחומים רבים.
הקשר בין לחץ וכוח
משימור תנע ואנרגיה, בהתנגשות של מולקולה בודדת בעלת מסה קטנה בקיר עם מסה הרבה יותר גדולה, ניתן לקבל שהכוח שפועל על הקיר יהיה תמיד מאונך לקיר, לא משנה באיזה כיוון הגיעה המולקולה. לכן, לא משנה מה צורת מיכל הגז, הכוח שמרגיש אלמנט שטח מההתנגשויות תמיד יהיה מאונך לו. בנוסף, ככל שלוקחים שטח גדול יותר, כך יש יותר התנגשויות ביחידת זמן (באופן פרופורציונלי לשטח), ולכן כפי שתואר למעלה, נוח להגדיר לנוזלים וגזים תכונה שלא קשורה למיכל עצמו, הלחץ שלהם, המסומן באות . כאשר נסתכל על אלמנט שטח בעל גודל שנמצא בסמוך לזורם בלחץ , אלמנט השטח ירגיש כוח במאונך אליו ששווה בגודלו למכפלת לחץ הנוזל בשטח האלמנט:
כאשר וקטור יחידה שמצביע בכיוון מאונך לאלמנט השטח.
ניתן להסתכל על הנוסחה גם בכיוון ההפוך. כלומר, אם פועל כוח מסוים על גוף, כדי להקטין את הלחץ ניתן להגדיל את השטח עליו הכוח מופעל (כך כל חתיכה מאלמנט השטח מרגישה פחות כוח בפני עצמה). לדוגמה: אם ננסה לשכב על מסמר נרגיש כאב חד, והמסמר אף עלול לפצוע. לעומת זאת, אם נשכב על מיטת מסמרים עם מספר רב של מסמרים, שטח המגע בין המסמרים לגופנו יגדל. כתוצאה מכך, הכוח הנקודתי הדרוש לכל מסמר להינעץ לאותו עומק כמו במקרה הקודם גם יגדל. אך הכוח הכולל המופעל (המשקל שלנו) לא ישתנה. במילים אחרות, הלחץ על העור יקטן (כל חתיכת עור מרגישה פחות כוח בפני עצמה ולכן אף חתיכה לא נקרעת).
בכל הדוגמאות להלן, דובר על הכוח שמרגיש משטח כתוצאה מהתנגשויות בכיוון אחד, אך עבור משטח שנמצא בתוך נוזל או גז, המשטח ירגיש כוח משני הכיוונים. אם הלחץ זהה משני צדדי המשטח, הכוח השקול שירגיש המשטח הוא 0. לעומת זאת, אם הלחץ בכיוון אחד של המשטח גדול מהלחץ בכיוון השני, הזורם מהכיוון הראשון ידחוף חזק יותר ושקול הכוחות יהיה שונה מאפס. באופן כללי, הכוח שמרגיש אלמנט נפח בעל גודל פרופורציונלי לגרדיאנט הלחץ:
לדוגמה, בגלל כוח המשיכה, הלחץ במים עולה ככל שיורדים עמוק יותר. לכן, כאשר מכניסים כדור ים למים, הוא מרגיש לחץ גדול יותר מתחתיו מאשר מעליו, ולכן מרגיש כוח למעלה. כוח זה נקרא לרוב ציפה, והוא נובע מגרדיאנט בלחץ הזורם. גם על סלע באותם ממדים היה מופעל אותו כוח, אך משום שהוא הרבה יותר כבד מכדור ים, המשקל שלו גבוה יותר מגרדיאנט הלחץ שמפעילים המים והוא שוקע.
עוד דוגמה היא כנף של מטוס, שתוך כדי מעוף גורמת ללחץ האוויר מעליה להיות נמוך מלחץ האוויר מתחתיה, דבר שגורם לכוח עילוי.
בשואבי אבק, השואב יוצר לחץ נמוך מאטמוספירה בתוכו, דבר שגורם לאוויר קרוב לשואב להרגיש מכיוון אחד שלו (כיוון השואב) לחץ נמוך יותר מבכיוון השני (איפה ששאר האוויר נמצא, בלחץ אטמוספירי), ולכן גורם לאוויר עצמו להדחף פנימה אל תוך השואב.
משוואת מצב
לחץ המערכת קשור לגדלים תרמודינמיים אחרים כמו טמפרטורת המערכת או צפיפותה. לדוגמה, באופן אינטואיטיבי ניתן להבין שאם לוקחים את אותה כמות גז ושמים במיכל עם נפח גדול פי 2, הגז יתפרס במיכל ובכל רגע קיר המיכל ירגיש פי 2 פחות התנגשויות. לעומת זאת, אם באותו מיכל נכניס פי 2 חלקיקי גז, גם השפה של המיכל תרגיש פי 2 יותר התנגשויות. בנוסף, אם נחמם את הגז, המולקולות בו ינועו מהר יותר ויתנגשו ביותר עוצמה בקירות המיכל, מה שיגרום ליותר כוח. באופן כללי הקשר בין לחץ המערכת לטמפרטורה בה היא נמצאת וצפיפותה נקרא משוואת המצב של המערכת, ועבור הדוגמה האינטואיטיבית המתארת גז אידיאלי, משוואת המצב היא כאשר:
כמות חלקיקי הגז
נפח המערכת
טמפרטורת המערכת
קבוע בולצמן
מקובל יותר להציג את משוואת המצב הזו כ-.
עבור צפיפויות מאוד גבוהות של הגז, המולקולות מתחילות למשוך אחת את השנייה דרך כוחות ואן דר ואלס, מה שיגרום לכך שבשלב הזה הלחץ על דפנות המיכל לא עולה בצורה פרופורציונלית לצפיפות (עבור יותר מולקולות הן תמשוכנה אחת את השנייה קצת יותר ולכן הכוח על שפת המיכל לא תעלה באותה כמות שיכלה להיות בלי המשיכה הזו). במקרה זה, כאשר הקירוב של גז אידיאלי לא תקף, משוואת המצב היותר מדויקת נהיית המשוואה של גז ואן דר ואלס
כאשר קבועים שקשורים לחוזק כוחות המשיכה בין מולקולות הגז ולגודלן.
באופן כללי, משוואת מצב היא תכונה של החומר עצמו - למים, אוויר, חנקן נקי, ולברזל כולן משוואות מצב שמתארות את הקשר בין הגדלים התרמודינמיים השונים. עבור מקרים ספציפיים ניתן להסיק את משוואת המצב מעקרונות בסיסיים (כמו במקרה של גז אידיאלי), אך באופן כללי הבעיה הזו נחשבת קשה ולרוב משוואת מצב של חומר מתקבלת על ידי ניסויים.
יחידות
במערכת היחידות הבינלאומית נמדד הלחץ בפסקל שמוגדר כלחץ שמפעיל כוח של ניוטון אחד על משטח בעל שטח של מטר רבוע אחד: .
עם זאת, יחידה זו אינה שימושית בחיי היום יום מאחר שהיא מאוד קטנה, ולכן מקובל להשתמש ביחידות יותר גדולות כמו אטמוספירה או בר, ועבור שינויים בלחץ מקובל להשתמש במילימטר כספית או מיליבר. בארצות דוברות אנגלית מקובל גם השימוש ביחידה PSI, ראשי תיבות של Pound per Square Inch - כוח של ליברה אחת לשטח של אינץ' רבוע.
פירוש היחידות השונות:
אטמוספירה - אטמוספירה אחת היא בקירוב הלחץ הממוצע שמפעילה אטמוספירת כדור הארץ בגובה פני הים, והיא שווה ל-101,325 פסקל לערך או 760 מ"מ כספית.
בר - יחידה השווה בדיוק ל-100,000 פסקל. בר אחד מאוד קרוב לאטמוספירה אחת, אך הוא כפולה פשוטה של יחידת הלחץ הבסיסית פסקל, ולכן נפוץ מאוד ובגלל הסטייה הקטנה (1%) ביניהם, ניתן לשמוע אנשים משתמשים ביחידה כקירוב טוב ליחידה אטמוספירה.
mmHg - מילימטר כספית - הלחץ שיצור עמוד כספית בגובה מילימטר אחד בתחתיתו.
טור (Torr) - הלחץ השווה ל-1 חלקי 760 הלחץ של אטמוספירה אחת. ההבדל בינו לבין mmHg זניח ולכן כמעט ולא מבחינים בין השניים. באופן מסורתי, זו היחידה השימושית בקרב העוסקים במערכות ואקום (לחץ נמוך).
+טבלת המרות בין יחידות נפוצותפסקלבראטמוספירהמילימטר כספיתPSI 1 פסקל 1 10-5 0.987×10-5 0.00751.45038×10-4 1 בר 100,000 1 0.987 75014.5038 1 אטמוספירה 101,325 1.013 1 76014.6959 מילימטר כספית (torr) 133 0.00133 0.00132 10.0193368PSI6894.760.06894760.06804651.71491
מדידת לחץ
לחץ נמדד באמצעות מכשיר הנקרא מנומטר.
מנומטר פשוט בנוי מצינור בצורת האות U כאשר בקצהו האחד מצוי לחץ ידוע, בתחתיתו זורם כלשהו, וקצהו השני משמש למדידת לחץ. ניתן לחשב את הלחץ על ידי מדידת הפרש הגבהים בין שני קצוות הזורם ובעזרת הנוסחה למציאת לחץ סטטי בקירוב של שדה כבידה אחיד:
כאשר: היא צפיפות הנוזל, g הוא תאוצת הכובד, ו-h הוא גובה עמוד הנוזל.
לחץ בנוזלים ובגזים
שמאל|ממוזער|250px|לחץ הנוצר על ידי התנגשויות של חלקיקים בדפנות המכל. החלקיקים הן הנקודות השחורות. ניתן לדמיין שאלו כל החלקיקים במכל בנקודת זמן מסוימת. העקבות השחורים הם מסלולים של חלקיקים שרחוקים מהדפנות. חלקיקים כאלו לא יתרמו ללחץ על הדפנות בנקודת הזמן שבציור. העקבות האדומים הם של חלקיקים שהתנגשו בדופן, והחלקיק הוחזר למכל. שקלול וקטורי הכח של החלקיקים שכן התנגשו מייצר כוח אנכי לדופן. מרכיבי כוח של חלקיקים שונים שאינם מאונכים מבטלים זה את זה.
כפי שהוזכר בהתחלה, נוזלים וגזים (המכונים יחד זורמים) מורכבים ממספר רב של מולקולות אשר נעות באופן אקראי לכל הכוונים. בכל זמן נתון מספר רב של מולקולות מתנגשות זו בזו או במשטח, והכוח אשר הן מפעילות בהתנגשות זו יוצר לחץ אחיד בקירוב טוב. במיוחד כשמדובר בגזים הלחץ תלוי בתכונות החומר: ככל שיש יותר חלקיקים (יותר גז במיכל) הלחץ עולה, וככל שמהירות החלקיקים של הגז גדלה (ואיתה גם הטמפרטורה), הלחץ יעלה גם כן.
לחץ סטגנציה (עצירה) הוא הלחץ שיוצר זרם הנתון במהירות מסוימת ונעצר. בכלי טיס משתמשים בצינור פיטו על מנת למדוד את הלחץ מסביב למטוס, ואת לחץ הסטגנציה ובאמצעותם לחשב את מהירות הטיסה ביחס לאוויר.
יישומים
עומד הידראולי
לחץ בתרמודינמיקה
בתרמודינמיקה מקובל לדבר על הלחץ הממוצע שמפעילה המערכת על פאותיה. לרוב, המערכת תהיה גז הנתון במכל. לחץ זה נתון על ידי
כאשר
P זה הלחץ הממוצע שמפעילה מערכת על פאותיה. בתהליך הפיך הוא שווה ללחץ החיצוני המופעל על המערכת.
U זוהי האנרגיה הפנימית של המערכת.
V הוא נפח המערכת
S היא האנטרופיה שנשארת קבועה בגזירה חלקית זו.
במילים אחרות, עבור תהליך שינוי נפח הפיך (לדוגמה, דחיסה איטית של המיכל), במערכת בעלת מספר חלקיקים קבוע, כמות העבודה האינפיניטסימלית שנעשתה עליה שווה ל
במובן הזה, ניתן לראות שלחץ מבטא את היחס בין שינוי באנרגיה לשינוי בנפח.
לחץ אטמוספירי
לחץ אטמוספירי הוא הכוח שמפעיל משקל האוויר ליחידת שטח עליו פועל הכח. לחץ זה תלוי ברום הנקודה ובתנאים המטאורולוגיים. לחץ האוויר מופעל כאשר מולקולות האוויר מתנגשות בשטח עליו מופעל הלחץ. ככל שהמולקולות צפופות יותר, וככל שמהירותן (שתלויה בטמפרטורה) גדלה, הלחץ גדל (בהתאם למשוואת המצב של אוויר).
בתנאים סטנדרטיים, שנקבעו לגובה פני הים, מוגדר לחץ האוויר כאטמוספירה אחת. גרדיאנטים בלחץ האטמוספירי מהווים את הגורם המשמעותי ביותר ביצירת רוח. (מהדיון למעלה, גרדיאנט בלחץ האטמוספירי קשור לכוח שירגיש נפח מסוים של אוויר)
תת-לחץ
תת לחץ או לחץ שלילי מתאר מצב שבו הלחץ הנמדד מוצג כערך שלילי. תת-לחץ נובע בדרך כלל מכך שהלחץ הנמדד נמוך מלחץ ייחוס כלשהו ומוצג יחסית אליו. תת-לחץ בצמיג למשל הוא לחץ הנמוך מהלחץ הרצוי לצמיג. תת-לחץ של 80 קילו פסקל יכול להופיע במד לחץ סטנדרטי כלחץ שלילי של 21 קילו פסקל ביחס ללחץ אטמוספירי (101 קילו פסקל).
עם זאת, קיימים מקרים בהם לחץ שלילי הוא לחץ שלילי אבסולוטי ולא יחסי (כלומר לא ביחס ללחץ חיובי אחר). במצב זה, אלמנט שטח מרגיש כוח משיכה אל כיוון הנוזל ולא החוצה ממנו. במצב זה אם הלחץ השלילי גדול יותר (בערכו המוחלט) מהחוזק של החומר, החומר ייקרע.
ראו גם
חוק פסקל
תרמודינמיקה
לחץ אטמוספירי
לחץ דם
לחץ חלקי
מנומטר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:תרמודינמיקה
| 2024-05-20T07:05:12
|
גדר ההפרדה
|
ממוזער|250px|תוואי גדר ההפרדה המאושר והלא מעודכן, נכון למאי 2005
שמאל|ממוזער|250px|גדר ההפרדה במבט משכונת משכנות שאננים לכיוון דרום מזרח באוקטובר 2005
ממוזער|250px|גדר ההפרדה בדרום הר חברון, מאי 2006
שמאל|ממוזער|250px|הגדר מדרום לבת חפר. מעבֶר לה נראית טולכרם
שמאל|ממוזער|250px|רחוב השומרון בבת חפר שלאורכו טיילת המקבילה לגדר
שמאל|ממוזער|250px|כביש לעיר בית לחם
שמאל|ממוזער|250px|שער חקלאי המפריד בין הכפר בית איג'זא לאדמותיו החקלאיות. ברקע נראית גבעת זאב
שמאל|ממוזער|250px|הגדר בין אלפי מנשה לראס א-טירה
250px|ממוזער|גדר ההפרדה באבו דיס, יוני 2004
שמאל|ממוזער|250px|קטע של גדר ההפרדה בצידי כביש 443, סמוך לצומת גבעת זאב. קטע זה בנוי ממספר קומות של גדר תלתלית ("גדר תַיל")
ממוזער|כביש הטבעת המזרחי (כביש 4370) במפגש עם כביש 1 בצומת עיסאוויה. ניתן לראות את גדר ההפרדה שנבנתה בין הנתיבים כדי להפריד בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים על הכביש|טקסט=כביש הטבעת המזרחי (כביש 4370) במפגש עם כביש 1 בצומת עיסאוויה. ניתן לראות את גדר ההפרדה שנבנתה בין הנתיבים כדי להפריד בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים על הכביש|250px
ממוזער|פסגת זאב ומתחם מחנה הפליטים שועפט משני עברי גדר ההפרדה; השטח המוניציפלי של ירושלים כולל את השכונות משני עברי הגדר.|250px
גדר ההפרדה (; גם חומת ההפרדה או גדר הביטחון; לעניין השם ראו בהמשך) היא גדר גבול שהוקמה על ידי ישראל, בעיקר לאורך הקו הירוק ומקצתה בתוך שטחי יהודה ושומרון, לשם מניעת מעבר בלתי מורשה של פלסטינים למרכזי אוכלוסייה ישראליים, במטרה למנוע חדירת מחבלים פלסטינים, ובכללם מחבלים מתאבדים. הגדר, שנבנתה בשנים 2002–2006 ומתוחזקת גם כיום, היא באורך משוער של כ-720 קילומטר. עלות הקמתה מוערכת בכ-8 עד 9 מיליארד שקלים, על פי ממ"מ. לגדר גם עלות שוטפת של 140 מיליון שקלים בשנה על פי מבקר המדינה.
הגדר כוללת בתוכה גושי ההתיישבות, בהם גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל וגוש קרני שומרון, לצד יישובים סמוכים לקו הירוק.
טרמינולוגיה
כמו הגדר עצמה, גם שמה שנוי במחלוקת, בעיקר בשאלה האם היא "גדר" או "חומה". שמות שונים למכשול נגזרים מתפישת עולמו הפוליטית של הדובר ומעמדתו כלפי המכשול. בעברית לרוב קוראים לה "גדר ההפרדה" אך בנאום שנשא אריאל שרון באו"ם הוא השתמש במונח "גדר הביטחון", מונח זה מופיע גם בסעיף 2.ד בהחלטת הממשלה מ-24 ביוני 2002. לעיתים קוראים לזה "מכשול ההפרדה". שר ההסברה, יולי אדלשטיין, שילב בין הכינויים ואמר כי "בצד הישראלי של הגדר עומדת חומה בת מאות קילומטרים".
בערבית היא מכונה جدار (גִ'דַאר – שתרגומה: קיר, חומה, או גדר), אולם עיקר הוויכוח הוא דווקא על השם באנגלית.
מדינת ישראל קוראת לגדר באנגלית "The Security Fence" ("גדר הביטחון") ולעיתים גם Anti-terrorist Fence ("גדר אנטי-טרוריסטית") על מנת להדגיש את חשיבותה הביטחונית במניעת טרור. כלל מערכת הביצורים והגדרות כנגד מחבלים באזורי קו התפר נקרא "מכשול קו התפר". הפלסטינים ומתנגדי הגדר קוראים לה "The Separation Wall" ("חומת ההפרדה"), או "Apartheid Wall" ("חומת האפרטהייד/הפרדה גזעית"), בשל ההפרדה הגזעית שהיא מבססת, ועקב היות חלקים רבים ממנה, ובייחוד באזורים העירוניים, חומת בטון גבוהה ולא גדר.
כפשרה נייטרלית בין שתי הגרסאות משתמשים באנגלית במושג "Barrier" ("מחסום" או "מכשול"). שמות נוספים שמקובלים באנגלית הם "Israeli West Bank barrier" (בתרגום חופשי: "המחסום הישראלי של הגדה המערבית"), "Israeli Separation Barrier" ("מכשול ההפרדה הישראלי") ו-"Israeli Security Barrier" ("מחסום הביטחון הישראלי").
היסטוריה של רעיון הגדר
במקביל להעברת מרבית רצועת עזה לשליטת הרשות הפלסטינית ב־1994, נבנתה סביב הרצועה גדר ביטחונית, שאפשרה יציאה מהרצועה רק באמצעות מעברים מסודרים. הקמת הגדר הובילה לירידה מהותית בפעילות מְפַגעים מרצועת עזה, בשטחה המרכזי של ישראל.
כשעלה לראשונה הרעיון לבנות מכשול פיזי בין ישראל גופא לשטחים הן אנשי שמאל והן אנשי ימין התנגדו לו. טענתם של אנשי הימין הייתה שהדרך הנכונה ללחום בטרור היא באמצעות הפעלת לחץ צבאי רצוף, ולא באמצעות הסתגרות מאחורי גדרות, וכי הגדר תעלה כסף רב למשלם המיסים הישראלי, כשתועלתה מוטלת בספק. בנוסף חששו אנשי הימין שבכוח הגדר להביא לחלוקה דה פקטו של הארץ ולגרום להפניית הפיגועים כלפי ההתנחלויות הנמצאות מעברה המזרחי של הגדר. טענתם של אנשי השמאל הייתה שאין לתמוך בהקמת גדר הפרדה ביטחונית שאינה מלווה בפינוי התנחלויות או בנסיגה משטחי יו"ש שיישארו בצד שאינו מוגן בגדר. כמו כן, הציעו אנשי השמאל גדר המבוססת על תוואי הקו הירוק.
התרקמות ההחלטה על הקמת הגדר וקבלתה בציבור
ב־1995, התקבלה בממשלת רבין החלטה על הקמת גדר, לא כתגובה לטרור, אלא כדי ליצור גבול בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. השר לביטחון פנים, משה שחל, מונה לעמוד בראש ועדה שתדון בהקמת גדר ההפרדה. החלטה זו לא יושמה מסיבות שונות (בהן: רצח רבין).
ביולי 1996, שר הביטחון, יצחק מרדכי, מודיע שהוא מתנגד לתוכנית ההפרדה של ממשלת רבין והתוכנית מוקפאת.
ב־1999 המליצה "מנהלת השלום" בממשלת אהוד ברק להקים חלק מהאלמנטים של הגדר אולם ברק דחה את ההמלצה. לאחר ועידת קמפ דייוויד הודיע ברק על הקמת שתי גדרות, אחת על הקו הירוק והשנייה סביב גושי ההתנחלויות אולם לא נקט צעדים כלשהם בנושא. הדיון בנושא הופסק לאחר בחירתו של אריאל שרון. באפריל 2001 העביר שרון, שהתנגד תחילה להקמת הגדר, את הטיפול בנושא למועצה לביטחון לאומי. אבל במחצית 2002 החל לשנות את עמדתו ביחס לגדר.
את המאבק הציבורי למען הקמת גדר הפרדה ביטחונית רציפה החלה תנועת "גדר לחיים – התנועה הציבורית להקמת גדר ביטחון", שהוקמה ביוני 2001 לאחר הפיגוע בדולפינריום על ידי אזרחים מכל רחבי הארץ.
הבולט ביותר במאבק היה חיים רמון, שניהל במפלגתו (העבודה), בכנסת ובציבור, החל ב-2001, מסע למען גדר ההפרדה (לימים כינה אותו ראש הממשלה אריאל שרון "אבי תוכנית ההפרדה"). בלטו בתמיכתם בגדר האלוף במיל. עוזי דיין, ראש השב"כ אבי דיכטר והעיתונאי דן מרגלית. החל משלב מוקדם הצטרף גם אהוד ברק לתומכיה של הגדר, ובהמשך הצטרפו לתומכים בנימין נתניהו, אז שר האוצר בממשלת שרון, והנשיא דאז משה קצב. עם זאת, נתניהו הדגיש, כי יש לְגדר כחלק מתוכנית ההתנתקות את כל גושי ההתיישבות וגם את בקעת הירדן.
בהדרגה, לאחר מאות קורבנות כתוצאה מפיגועי התאבדות, התעצמה התמיכה הציבורית בגדר הפרדה ושכנעה לבסוף גם מתנגדים, כמו שר הביטחון בנימין בן אליעזר, הרמטכ"ל ושר הביטחון שאול מופז, הרמטכ"ל משה יעלון, ראש "שינוי" יוסף לפיד ואחרים. בעיקר היה זה ראש הממשלה אריאל שרון שהביע במשך תקופה ארוכה התנגדות לרעיון הגדר, אולם הוא שינה את דעתו לבסוף. בשל השתהותו הועלתה דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את אחריותו לעיכוב בבניית הגדר שהביאה, על פי המציעים, למותם של מאות ישראלים.
באפריל 2002 אישרה הממשלה את בניית הגדר, ללא תוואי סופי וסוכם כי משרד הביטחון יקבע קריטריונים, וביוני באותה שנה החלה בנייתה באופן רשמי. בסוף 2002, כאשר הושלמו 4 הקילומטרים הראשונים של הגדר באזור צומת מגידו התברר כי לא תואמה העברתם לצה"ל ולכן התעכבה הפעלתם. לאור הלחץ הציבורי הוטלה משימת התיאום של הקמתה על עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון.
שלבים בבניית הגדר
משהשתכנע בנימין בן אליעזר בנחיצות המכשול הפיזי בין ישראל לשטחים פעל במרץ לקדמו. בספטמבר 2002 שתי חברות זכו במכרז ההקמה והתחזוקה של הגדר, חברת מגל מערכות בטחון, שהייתה אחראית על הקמת הגדר מכפר סאלם בצפון ועד כפר קאסם והחברה האמריקאית "דיטקשיין" שזכתה במכרז להקמת הגדר בגזרת עוטף ירושלים. תחילה נבנה על ידו קטע הגדר על ואדי עארה, בדחיפת דני עטר, יו"ר המועצה האזורית גלבוע מטעם מפלגת העבודה. עם פרישת מפלגת העבודה מהממשלה והקמת ממשלת שרון השנייה, החליטה הממשלה על המשך הבנייה, אולם בתוואי שהשאיר את רוב המתנחלים בתוך הגדר, חצה ערים וכפרים פלסטיניים והשאיר בצד הישראלי של הגדר מאות אלפי תושבים פלסטיניים. התוואי אמור היה אף להקיף את אריאל וקדומים ולהגיע עד פאתי שכם. בלחץ אמריקאי הוחלט להשאיר את בניית חלק זה לסוף, ולהותיר בינתיים חלל לא בנוי בתוואי הגדר. עקב שינויים אלו בתוואי, איבדה הגדר את תמיכתם של רבים בשמאל שטענו כי גדר שמספחת פלסטינים רבים לישראל כלל אינה אפקטיבית מבחינה ביטחונית. מבצע בניית הגדר כונה "דרך אחרת".
בלחץ ציבורי ובין-לאומי שונה תוואי הגדר פעמים רבות. גם לקראת שלהי 2004 עדיין היה התוואי הסופי שיינתן לגדר מעורפל. עם זאת, פסיקת בג"ץ (ראו להלן) והלחץ הבין-לאומי נתנו את אותותיהם, והגדר שעליה דובר היא כזו שתהיה צמודה יותר לקו הירוק מאשר זו שתוכננה מלכתחילה.
פרויקט "מרחב התפר"
לשם הקמת הגדר הוקמה במשרד הביטחון מִנהלת מרחב התפר, שעסקה בניהול פרויקט הקמת הגדר, תוך הפעלתם של גופים קיימים במערכת הביטחון. המִנהלת עסקה בתיאום בין גורמי הממשלה המעורבים בפרויקט (משרד הביטחון, צה"ל, המשרד לביטחון פנים, משטרת ישראל). בגיבוש וריכוז של דרישות מבצעיות עסק פיקוד המרכז. בפיקוח על הקבלנים המבצעים את הפרויקט עסק אגף הבינוי במשרד הביטחון, בתיאום עם מרכז בינוי באט"ל. בסוגיות המקרקעין טיפל אגף אמו"ן במשרד הביטחון.
מאפייני הגדר
הגדר מצוידת באמצעי חישה אלקטרוניים, באמצעי תצפית ובכלי נשק להפעלה מרחוק, ובחלק קטן מהתוואי שלה – בתוך השכונות הפלסטיניות של ירושלים ומערבה לקלקיליה ולטולכרם, היא חומת בטון גבוהה (מאפיין שעליו מסתמכים הפלסטינים בקוראם לה "חומת ההפרדה"), וזאת בין השאר כדי למנוע ירי אל עבר כלי רכב ואזרחים ישראלים.
תיאור של מאפייני הגדר מופיע בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק:
תוואי הגדר
אורך תוואי הגדר המתוכנן הוא כ-708 קילומטר, מטירת צבי בצפון מזרח עד ים המלח בדרום מזרח. עד אוקטובר 2007 הושלמו כ-430 קילומטר. מנובמבר 2007 הוקטנה ההשקעה בגדר והעבודות מתנהלות בעצלתיים, בין השאר בגלל חוסר עניין ציבורי. עד סוף 2012 הושלמו 525 ק"מ ואילו עוד 183 ק"מ נמצאים בשלבי תכנון. בקטע בן 7 ק"מ מנחל ערוגות עד ים המלח לא מתוכננת כלל גדר בשל מכשול גאוגרפי טבעי קשה למעבר ובשל הימצאות תוואי גדר מתוכנן בתוך שמורות טבע.
קטעי הגדר:
מטירת צבי לסאלם, 60 ק"מ, הושלם באפריל 2004
מסאלם לאלקנה, 123 ק"מ, הושלם ב-31 ביולי 2003
מאלקנה עד מחנה עופר: 60 קילומטרים מתוך 110 הושלמו עד מאי 2006
אזור עוטף ירושלים: 88 קילומטר, ממחנה עופר בצפון לכביש המנהרות בדרום. 18.7 קילומטר שכללו קטעים בדרום: כביש המנהרות, הר חומה ובית סחור, וקטעים בצפון: מחנה עופר, עטרות ומחסום רמה, הושלמו עד 31 ביולי 2003, עד מאי 2006 הושלמו עוד 14 קילומטר
אזור גוש עציון מכביש המנהרות עד ג'בע: העבודות החלו באמצע שנת 2006, אך רובן עוכבו ולא הושלמו מסיבות תקציביות. הממשלה מתכננת לחדש את העבודות ב-2012
מג'בע לתרקומיא: 20 קילומטרים היו בעבודה ב-2006
מתרקומייה למצדות יהודה: הושלם עד 2006, למעט 13 קילומטרים באזור אשכולות, שיצרו פרצה של 2 קילומטר על הקו הירוק
ממצדות יהודה להר חולד במדבר יהודה, 27 קילומטר, תחילת עבודות באמצע 2006, בעקבות פניות של ארגונים ירוקים, הקמת הגדר הוקפאה
מהר חולד לעין גדי תוכנן להישאר בלי גדר
תוואי הגדר המתוכנן ארוך יותר מכפליים מאורך הקו הירוק (320 ק"מ). הגדר נצמדת בחלקה הקטן (15%) לאורך הקו הירוק, וברובה הגדול (85%) נכנסת לתוך הגדה המערבית, לעיתים בצורה מינורית ולעיתים – כמו במובלעות טל מנשה, לטרון וגבעת זאב – עד מספר קילומטרים מעבר לקו הירוק. בסך הכל היא עוטפת 9.4% משטחה של הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים.
התוואי הסופי של הגדר אינו ברור בשל מחלוקות פוליטיות בציבור הישראלי, דיונים מתמשכים בבג"ץ ולחץ בין-לאומי על ישראל. לפי הדרישה הערבית ודרישת בית הדין הבין-לאומי לצדק, על הגדר להיות ממוקמת על הקו הירוק ולא בתוך שטחי יהודה ושומרון. מנגד טוענת ישראל, כי אם מופקעות קרקעות בשטחם של הפלסטינים, הרי מדובר בהכרח שנועד להצלת נפשות ולא פועל יוצא של הסכמה על גבול מדיני בין-לאומי. לטענת ישראל אין הגדר קובעת את קו הגבול, אלא מדובר בגדר ביטחונית זמנית. כך מנוסחת עמדה זו בידי משרד הביטחון: "התוואי נקבע על סמך שיקולים ביטחוניים אסטרטגיים. בעתיד, לכשיקבעו הסדרי קבע עם הרשות הפלסטינית ייקבע הגבול ואם יהיה צורך, ישונה תוואי הגדר".
מטרת הגדר ותוצאות הלוואי שלה
מטרתה המוצהרת של הגדר, לפי מדינת ישראל, היא ביטחונית: מניעת כניסתם של מחבלים לישראל, ובפרט מניעת כניסתם של מחבלים מתאבדים. גורמים שונים בישראל ובעולם טוענים כי קיים פער בין הצהרותיה לבין כוונותיה האמיתיות של מדינת ישראל, וכי מניעיה של ישראל בהקמת הגדר אינם ביטחוניים בלבד, וכוללים גם סיפוח קרקעות והרחבת התנחלויות. מדינת ישראל עצמה הודתה בדיון שנערך בבית המשפט בעניין תוואי הגדר ליד אזור עזון ונבי אליאס, כי תוואי הגדר באזור נקבע על בסיס תוכנית מתאר להרחבת ההתנחלות הסמוכה צופים, ולא משיקולים ביטחוניים בלבד.
יש מקומות בהם הקשתה או מנעה הגדר מעבר של חקלאים פלסטינים אל אדמות אותן עיבדו.
הכניסה המבוקרת של פלסטינים דרך המעברים שנועדו לכך, מאפשרת אכיפה טובה יותר של דיני העבודה. זאת בניגוד למצב ששרר קודם להקמת הגדר, שבו התאפשרה כניסה חופשית של פלסטינים לישראל והעסקתם הלא מבוקרת תוך התעלמות מדיני העבודה ומחוקים נוספים.
לעיתים גם בישראלים פוגעת הגדר – התנחלויות רבות נותרו מעבר לגדר (אם כי מספר התושבים בהתנחלויות אלה מועט יחסית), והנסיעות דרך המעברים גורמות מטרד לתושבי היישובים ולאורחיהם.
השפעות ביטחוניות
שמאל|ממוזער|250px|ציורים על הגדר
שמאל|ממוזער|250px|פיזור הפגנה נגד הגדר בבילעין, 2005
שמאל|ממוזער|250px|קטע של גדר ההפרדה בצידי כביש 443
שמאל|ממוזער|250px|ציור מחאתי של אמן הרחוב הבריטי בנקסי נגד הגדר
בשנים בהן נבנה החלק הצפוני של גדר ההפרדה חלה ירידה משמעותית בפיגועים, בייחוד בערי השרון כגון חדרה, כפר סבא ונתניה. בשנים 2004 ו-2005 ירד מספר פיגועי ההתאבדות בערים אלה כמעט לאפס, כאשר הפיגועים התרכזו באזורים מרכזיים יותר (ירושלים, תל אביב ובאר שבע) – שם עדיין לא נבנתה הגדר. תומכי הגדר טוענים שקיים קשר בין הקמת הגדר לבין הירידה במספר הפיגועים. חלק מהמתנגדים לגדר טוענים שהירידה במספר הפיגועים החלה כבר לפני תחילת בניית הגדר וכי הסיבות לירידה במספר הפיגועים אינן קשורות כמעט או בכלל לבניית הגדר.
אף על פי שגדר ההפרדה מצמצמת את אפשרויות המעבר הבלתי חוקי, היא אינה מונעת אותו לגמרי. היו מקרים בהם מחבלים עברו דרך תחנות המעבר בגדר כדי לבצע פיגועים. בנוסף, באזור הר חברון היו מקרים בהם בעזרת מזרן או שמיכה עברו פלסטינים את הגדר ונעלמו לפני שהחיילים שקיבלו התראה על מעבר הגדר הגיעו למקום. בנוסף לכך, לאורך תוואי הגדר ישנן פרצות, דרכן עוברים פלסטינים את הגדר בלי אישורי מעבר. דווח שלעיתים פרצות אלה מסייעות לפשיעה חקלאית.
תוצרי לוואי של הגדר
לגדר תוצאות לוואי חיוביות מבחינתה של ישראל: צמצום ההגירה הלא חוקית של פלסטינים לישראל והקטנת היקף גנבות הרכב, הגנבות החקלאיות ושוד העתיקות על ידי פלסטינים.
פרצות בגדר
בגדר יש פרצות רבות, ודרכן עוברים מדי יום מספר רב של פלסטינים. ב-31 במרץ 2022 בעיצומו של גל טרור הגיע מבקר המדינה מתניהו אנגלמן לסיור בגדר ההפרדה. הוא הצהיר כי הגדר לא רלוונטית בשל הפרצות הרבות שבה. המבקר אנגלמן הודיע כי מזה חודשים מתקיימת עבודת ביקורת על גדר הביטחון, והגדיר את התנהלות המדינה בעניין כ"כשל מהותי ומשמעותי". בנוסף הצביע המבקר על כשלים באכיפת החוק כלפי שוהים בלתי חוקיים, שניתן להגיש כתב אישום נגדם רק לאחר ששב"ח נעצר שלוש פעמים.
ההתנגדות לגדר בישראל
כיום, גדר ההפרדה חוצה מחנות בישראל ויש לה תומכים בימין ובשמאל (בעיקר בימין ובשמאל המתונים), אך גם מתנגדים בשני המחנות (בעיקר בשני קצוות הקשת הפוליטית). חלק מנימוקי המתנגדים בימין שונים מאלו של המתנגדים בשמאל: בימין חוששים מהבידוד שנכפה על היישובים שמחוץ לה ומהסיכון הביטחוני שבכך ופוחדים שהגדר תשמש לקביעת תוואי גבול סופי עם הפלסטינים שמנתק חבלי מולדת ממדינת ישראל. כמו כן, עלו בחוגי הימין חששות פן הגדר תסגור את הכביש בין ירושלים למודיעין. לעומתם, בשמאל מוחים דווקא על הפגיעה בחופש המעבר של הפלסטינים ובזכויותיהם, כמו גם על קרקעות שהופקעו לטובת בניית הגדר. חלק מהמתנגדים מימין ומשמאל טוענים שהגדר אינה יעילה כי ניתן לירות מעליה, לפגע על ידה ולחפור מתחתיה.
מתנגדים נוספים הם ארגוני איכות סביבה המבכים את ההשפעות השליליות שיש לגדר על ערכי טבע ונוף. דוגמאות להשפעות כאלה הן הפגיעה בנוף הטבעי, מניעת מעבר בעלי חיים מצד אל צד, מניעת סחף טבעי ומניעת זרימת מי גשמים.
בעיות שנגרמות מתוואי הגדר
אחת הבעיות הסבוכות שהתעוררו היא שנקודות-ישוב קטנות, וגם כפרים, הפכו מתוּחמים בין הגדר לבין קו תיחום איו"ש (הקו הירוק, למעט באזור ירושלים), כאשר כל יציאה מגבולותיהם – דרך פתחי מעבר שנבנו בגדר במיוחד – מחייבת את פתיחת השערים בידי חיילי צה"ל, נעשית רק בשעות מוגבלות, ומותרת רק לתושבי הכפר ובעלי היתרים מהמנהל האזרחי. כתוצאה, גישתם של אלפי תושבים למקורות פרנסתם, לאדמותיהם החקלאיות, לבתי החולים ולבתי הספר, מוגבלת יותר מבעבר. בנוסף, בניית הגדר מחייבת הפקעת קרקעות חקלאיות מסביב לכפרים ולבתים. תושבים פלסטינים רבים שחשו עצמם נפגעים עתרו לבג"ץ, דבר שהביא לעיכוב בבנייה. בהתאם לתוואי המקורי הכפר חרבת ג'בארה היה מובלעת, בשנת 2013 התוואי שונה ושטח הכפר הפסיק להיות מובלעת.
בעיה נוספת שנגרמה בשל תוואי הגדר היא הפגיעה בגישה של תושבי מזרח ירושלים, שמתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה, אל מרכז העיר. מחקר שהתפרסם בשנת 2010 בדק את השפעת גדר ההפרדה על הנגישות לבתי החולים בירושלים. החוקרים מצאו שהפגיעה הקשה ביותר נגרמת דווקא לתושבים המתגוררים בסמיכות לירושלים, וזאת בשל התוואי בו נבנה הגדר, מיקומי המעברים הביטחוניים והמרחק של משרדי התיאום והקישור.
בנוסף קיימות בעיות נוספות כהוצאתו של כביש 443 שמחבר בין ירושלים למודיעין מחוץ לגדר. האיום על נתיב זה, הופך את כביש מספר 1 לאחד מהכבישים הבודדים לבירה. כפועל יוצא מגישת בג"ץ בנה משרד הביטחון גדר ביטחון משני צידי הכביש ובסמיכות רבה אליו. תוואי זה מקל על אפשרויות המילוט של מחבלים האורבים לנוסעים בכביש.
ארגונים ירוקים העלו גם הם טענות נגד תוואי הגדר, העובר בשטחים פתוחים וטבעיים רבים.
אירועים ועימותים בעקבות בניית הגדר
אנשי השמאל המתנגדים לגדר עורכים בשיתוף עם התושבים הפלסטינים, הפגנות ופעולות מחאה באזורי בניית הגדר בהם יש טענות לפגיעה חמורה במרקם החיים של הפלסטינים, או לשיקולים מדיניים פסולים בבניית הגדר והפקעות קרקע מיותרות.
לעיתים מסתיימים אירועים אלו בהיתקלויות אלימות ובמעצרים. תקרית זכורה במיוחד הייתה ב-26 בדצמבר 2003, כאשר במהלך הפגנה של ארגוני שמאל (כגון אנרכיסטים נגד הגדר), ירו חיילי צה"ל לעבר המפגינים שנענעו את הגדר, ופצעו ברגלו את אחד מהמפגינים הישראלים.
ארגוני שמאל וח"כים ערביים המשיכו לארגן הפגנות ביחד עם הפלסטינים במקומות בהם מתבצעות עבודות להכנת התוואי לגדר. בהרבה מקרים, ההפגנות הללו הופכות לאלימות וכוללות יידוי אבנים מצד המפגינים ושימוש באמצעים לפיזור הפגנות מצד כוחות הביטחון. בכמה מקרים היו בין מיידֵי האבנים מסתערבים ישראלים (מיחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר). מפגיני השמאל טוענים שהמסתערבים הם שפתחו ביידוי האבנים כפרובוקציה, ואילו צה"ל טוען שהמסתערבים רק הצטרפו ליידוי האבנים של הצעירים הפלסטינים על מנת שלא להתגלות. באחת ההפגנות איבד חייל את חוש הראייה בעין אחת כתוצאה מאבן או גולה מקלע שיידו בו מתפרעים.
החל משנת 2006 בימי שישי כל שבוע יוצאות הפגנות מהכפרים מעסרה, בילעין, ניעלין ומוקדים נוספים.
פגיעה הומניטרית שנגרמת לאוכלוסייה מהגדר
שמאל|ממוזער|250px|ילד פלסטיני על רקע הגדר וחייל צה"ל
ארגון השמאל "בצלם", נוקט עמדה לפיה גדר ההפרדה גורמת נזק לאוכלוסייה הפלסטינית והפיק מספר קמפיינים כנגד הגדר, בהם היא מכונה "מכלאות אנושיות". לטענת הארגון, הגדר תותיר מערבה לה בין 9.5% ל-13.2% משטחי יהודה ושומרון וכ-21 יישובים פלסטינים המונים כ-30,000 תושבים (לא כולל מזרח ירושלים, בה עוד כ-200,000 תושבים ערבים). בסך הכל, טוען בצלם, כ-490,500 תושבים פלסטינים המצויים ב-92 יישובים ייפגעו מהקמת הגדר.
מעמדה המשפטי של גדר ההפרדה
פסיקת בג"ץ
ממוזער|גדר ההפרדה ובית סוריכּ מאחוריה. במקור הגדר הייתה צריכה להיות צמודה לבתי היישוב ובעקבות בג"ץ בית סוריכ, הורחקה ממנו, וכך הגישה של החקלאים לחלק משטחי החקלאות של הכפר לא נפגעה|טקסט=גדר ההפרדה ובית סוריכּ מאחוריה. במקור הגדר הייתה צריכה להיות צמודה לבתי היישוב ובעקבות בג"ץ בית סוריכ, הורחקה ממנו, וכך הגישה של החקלאים לחלק משטחי החקלאות של הכפר לא נפגעה|310x310 פיקסלים
בסוף יוני 2004 קבע בג"ץ בפסיקה תקדימית , כי "לא מתקיים יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין התועלת הביטחונית הצומחת מהקמת גדר ההפרדה בתוואי שקבע המפקד הצבאי", ולכן על מערכת הביטחון לשנות את תוואי הגדר באזור ירושלים, כדי להפחית את הפגיעה באדמות החקלאים הפלסטינים.
ברם, בפסיקה זו קבע בג"ץ שהגדר, לצורכי הגנה, היא חוקית ושתוואי הגדר שהציג לו משרד הביטחון אכן מבוסס על שיקולים שיעניקו מקסימום ביטחון ובכך אישר את טענת המדינה שמדובר בגדר ביטחונית. ברם, במקרים מסוימים קבע בג"ץ שיש להתפשר על הביטחון כדי להפחית את הפגיעה בפלסטינים המתגוררים באזורים הסמוכים לגדר.
ב-15 בספטמבר 2005 הורה בג"ץ לשנות את תוואי הגדר באזור קלקיליה ואלפי מנשה, בעקבות עתירה שהגישו תושבים פלסטיניים שכפריהם נותרו במובלעות מחוץ לגדר. לאחר שמשרד הביטחון בחן מספר חלופות, תוקן תוואי הגדר, ועתירה נוספת שהגישו תושבי הכפרים, וכן המועצה המקומית אלפי מנשה, נדחתה.
ביוני 2006 אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, ביקר בחריפות את המדינה שטענה כי מטרת הגדר היא ביטחונית בלבד. לדבריו של אהרן ברק, לנגד עיניה של המדינה עמדו גם מטרות שונות כגון הרחבת התנחלויות על חשבון זכויותיהם, שגרת חייהם ופרנסתם של עזון ונבי אליאס, שני כפרים שעתרו נגד גדר ההפרדה. בפסק הדין השופט אהרן ברק כתב: "בעתירה שלפנינו התגלתה תופעה חמורה – לא הוצגה בפני בית המשפט העליון בעתירה הראשונה התמונה בשלמותה.
זהו אירוע שאין להשלים עמו, שלפיו המידע שסופק לבית המשפט לא שיקף את מלוא השיקולים שעמדו נגד עיני מקבלי ההחלטות". אהרן ברק התייחס למפות תוואי הגדר שהוגשו לו על ידי אלוף-משנה דני תירזה, יועץ שר הביטחון לענייני גדר ההפרדה, ואמר כי בפני בית המשפט הוצג גבול שנקבע לכאורה למטרות ביטחון, ולאחר מכן הסתבר כי התוואי נועד להרחיב את היישוב צופים על חשבון שטחים בבעלות פלסטינית. עקב הפסיקה עלתה מאוד המתיחות בין דני תירזה לבין שר הביטחון עמיר פרץ.
ב-4 בספטמבר 2007 קבע בג"ץ כי יש לשנות את תוואי גדר ההפרדה סמוך לכפר בלעין כך שלא יפגע באורח החיים של תושביו.
חוות הדעת של בית הדין בהאג
שמאל|ממוזער|250px|פילבוקס משולב בגדר ההפרדה סמוך לשכונת גילה בדרומה של ירושלים, ספטמבר 2005
ב-8 בדצמבר 2003 החליטה העצרת הכללית של האו"ם, לבקש חוות דעת מבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג בדבר "המסקנות החוקיות הנובעות מבניית החומה על ידי ישראל, הכוח הכובש, בשטחים הפלסטינים הכבושים". בית המשפט קיבל הצהרות כתובות ממדינות שונות, ושמע טיעונים בעל פה מה-23 ועד ה-25 בפברואר. ישראל סירבה להכיר בסמכותו של בית הדין לפסוק בעניין, לא מימשה את זכותה לשלוח שופט להרכב בית הדין, לא הציגה טיעונים בעל פה בפני בית הדין אלא רק טיעונים בכתב שרובם נסובו על סמכותו של בית הדין לדון בנושא ישראלי פנימי. גם ארצות הברית מתחה ביקורת קשה על בית הדין בהאג ויחד עם 22 מדינות דמוקרטיות הגישה חוות דעת לביה"ד שהגדר היא נושא פוליטי ולא משפטי.
ישראל ניהלה בהאג קמפיין מתוקשר, שכלל הפגנות של משפחות נפגעי טרור. להפגנות הובא מישראל, לשם המחשה, אחד האוטובוסים שבו בוצע פיגוע תופת ובו נרצחו ישראלים רבים.
ב-9 ביולי 2004 פרסם בית הדין את חוות דעתו, תחת הכותרת "Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory" ("השלכות משפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש") . בית הדין רשם את הבטחתה של ישראל כי המכשול ישמש רק כאמצעי ביטחון זמני. עם זאת הוא ציין כי קיים חשש כבד כי תוואי המכשול ייצור עובדות בשטח שיובילו לסיפוח דה-פקטו של שטחים וישפיעו על קביעת הגבולות העתידיים בין ישראל למדינה פלסטינית.
ההיבט השני שחוות הדעת דנה בו הוא חוקיות המכשול לפי המשפט ההומניטארי הבין-לאומי. ישראל טענה שאמנת ז'נבה הרביעית אינה חלה בשטחי יהודה ושומרון, שכן הגדה המערבית ורצועת עזה מעולם לא היו חלק ממדינה ריבונית. בית הדין קבע כי טענה זו אינה רלוונטית, היות שישראל הכריזה שהיא מחילה את "הסעיפים ההומניטריים" של האמנה על השטחים. לגופו של עניין, קבע בית הדין כי מכשול ההפרדה נועד לסייע למפעל ההתנחלות שמהווה הפרה של סעיף 49 של האמנה. בנוסף, קובעת חוות הדעת כי ההשתלטות על אדמות פרטיות הכרוכה בהקמת המכשול מהווה פגיעה בקניין הפרטי ועל כן היא הפרה של סעיפים 46 ו-52 בתקנות האג ושל סעיף 53 באמנת ז'נבה הרביעית.
ההיבט השלישי של חוות הדעת הוא חוקיותה של הגדר לאור המשפט הבין-לאומי לזכויות האדם. בהקשר זה קבע בית הדין בניגוד לדעתה של ישראל, כי משפט זה חל במלואו בשטחים כבושים. לדעת בית הדין, גדר ההפרדה פוגעת בזכויות שונות המעוגנות באמנות שישראל חתומה עליהן.
במסקנות חוות הדעת קבע בית הדין כי גדר ההפרדה מנוגדת למשפט הבין-לאומי וקרא לישראל להפסיק את הקמת "החומה בשטחים הפלסטינים הכבושים כולל מזרח ירושלים וסביבתה", לפרק את חלקיה שנבנו על שטחים שמעבר לקו הירוק, ולשלם פיצויים לפלסטינים שנפגעו מהקמתה. כמו כן קרא בית הדין לקהילה הבין-לאומית להימנע מלסייע להתמשכות המצב הבלתי חוקי (לטענתו) שנוצר עקב הקמת הגדר, ולנקוט באמצעים חוקיים על מנת להביא להפסקת ההפרות מצד ישראל. חוות הדעת ניתנה ברוב של 14 תומכים מול מתנגד יחיד – השופט האמריקאי היהודי, תומאס בורגנטל – שגם הוא הביע ביקורת כלפי מעשי ישראל, אך טען שבפני בית הדין לא עמד בסיס עובדתי מספיק בשביל ממצאיו הגורפים, וכי עדיף היה שיימנע מדיון בנושא.
תגובות בין-לאומיות לחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי
ממוזער|250px|מסתננים מבעד לפִרצה בגדר ההפרדה באבו דיס. ספטמבר 2005
שמאל|ממוזער|250px|גדר ההפרדה השוכנת בצמידות ליישוב אלקנה, נובמבר 2006, מבט מתוך היישוב אל הגדר
האיחוד האירופי אימץ את חוות הדעת של בית הדין. מספר ארגונים לזכויות האדם בירכו על ההחלטה, וכמוהם גם במדינות ערב: סוריה, לבנון, ירדן ומצרים, ובמדינות נוספות בעולם. לעיתים קרובות הציגו המחייבים את חוות הדעת (שאיננה מחייבת) בתור פסק דין מחייב ותבעו להטיל סנקציות על ישראל בשל הפרתו לכאורה של פסק דין מחייב מטעם בית הדין.
אחרי חוות הדעת, העביר בית הנבחרים האמריקני ברוב מוחץ של 45–360 החלטה המגנה את החלטת בית הדין ותומכת בזכותה של ישראל להקים את הגדר. קולין פאוול, מזכיר המדינה האמריקאי, קרא לפסיקת בית הדין "לא לגיטימית" והביע תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית.
תגובת ישראל לחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי
ממשלת ישראל מתחה ביקורת קשה על חוות הדעת והאשימה אותה בחד-צדדיות. בתגובתה הרשמית, ממשלת ישראל דחתה את חוות הדעת והודיעה שתמשיך לבנות את הגדר בשם הזכות להגנה עצמית. עיקר הכעס היה על ההתעלמות מפיגועי הטרור כנגד ישראלים ומכך שהגדר מונעת רבים מהם. בציבור הישראלי ברובו נטען שזו צביעות ששופטים ממדינות כמו סין אשר כבשה את טיבט, רוסיה שניהלה מלחמה אכזרית בצ'צ'ניה, או ירדן והתנהגותה כלפי הפלסטינים בספטמבר השחור – שופטים את מעשיה של מדינת ישראל בהתגוננותה כנגד הטרור הפלסטיני. כמו כן הובע כעס על כך שבית הדין טען שישראל לא יכולה להצדיק את הקמת הגדר בזכות להגנה עצמית המובטחת באמנת האו"ם, משום שאין מדובר על התקפה מצד מדינה.
בשנת 2005, בעקבות הוראת בג"ץ באוגוסט 2004, חיברה פרקליטות המדינה מסמך בן 170 עמודים ובו היא מנמקת מדוע היא דוחה את חוות הדעת של בית הדין בהאג. במסמך נכתב שחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי בהאג בעניין גדר ההפרדה "איננה רלוונטית", מכיוון שעמדת ישראל לא הוצגה שם ועל-כן אין להתייחס אליה. המסמך מציין כי: (1) ההחלטה הסתמכה על נתונים חלקיים ולא מעודכנים; (2) מאז מתן חוות הדעת שוּנה תוואי הגדר באופן משמעותי; (3) הממשלה אמורה לשנות בקרוב את התוואי בחלקים נרחבים בגדר; (4) עמדת הפרקליטות אושרה על ידי הדרג המדיני הבכיר.
עמדתו של בית המשפט העליון הישראלי ביחס לחוות הדעת ניתנה בהרכב של תשעה שופטים בפרשת מרעאבה, שבה נדון תוואי הגדר באזור קלקיליה ואלפי מנשה. השופט אהרן ברק כתב את פסק הדין, שאליו הצטרפו כל השופטים. ברק קבע שחוות הדעת אינה יוצרת מעשה בית דין המחייב את ישראל שכן היא חוות דעת "מייעצת", אך "עם זאת, חוות דעת של בית הדין הבינלאומי מהווה פרשנות של המשפט הבינלאומי, הנעשית על ידי הגורם השיפוטי העליון במשפט הבינלאומי. ... בית המשפט העליון של ישראל יתן את מלוא המשקל הראוי לנורמות של המשפט הבינלאומי, כפי שפותחו ופורשו על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג בחוות דעתו". השופט מישאל חשין אף ציין בחוות דעתו, כי במישור המשפטי נראה "שאין חילוקי דעות מהותיים בינינו לבין בית הדין בנושאי חוק ומשפט, וטוב שכך". עם זאת בג"ץ קבע כי הוא רשאי להגיע לתוצאה שונה מזו של בית הדין, בשל כך שבית הדין הסתמך על עובדות חלקיות, בעוד שלפני בג"ץ מצויה תמונה עובדתית מלאה יותר בעניין חשיבות הגדר ונחיצותה לאור פעולות טרור פלסטיניות. השופט חשין אף האשים את בית הדין בפוליטיזציה, וכתב כי "החלטתו של בית הדין הבינלאומי אין בכוחה להאיר את דרכי. אורה דל מכדי שאדריך עצמי על-פיה לעשות משפט אמת וצדק".
ראו גם
גדר הגבול ישראל-מצרים
המכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה
מחסום (צה"ל)
האינתיפאדה השנייה
עוטף ירושלים
גדרות טובות יוצרות שכנים טובים
לקריאה נוספת
אמנון רמון וקובי מיכאל, ירושלים גדר סביב לה: בניית גדר הביטחון (גדר ההפרדה) סביב ירושלים - רקע כללי והשלכות, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2004
ישראל קמחי, אמנון רמון, מאיה חושן וקובי מיכאל, גדר הביטחון בירושלים: השלכות על העיר ותושביה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2006
שאול אריאלי ומיכאל ספרד, חומה ומחדל: גדר ההפרדה - ביטחון או חמדנות?, ידיעות ספרים, תל אביב, 2008
ישעיהו פולמן, סיפורה של גדר ההפרדה, הוצאת כרמל, 2004
The Wall of Annexation and Expansion: Its Impact on the Jerusalem Area," The International Peace and Cooperation Center", Jerusalem, 2005
נועם שובל ואסף שטרן "השפעת גדר ההפרדה על נגישות לבתי חולים" המשפטי"ד 127 (2010)
טל אלוביץ', גדר נגד טרור: הדוגמה של רצועת עזה ושל יהודה ושומרון, מערכות 458, דצמבר 2014
כתב העת בין הקטבים של מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית: אל"ם יהודה ואך, מחוטי ברזל לחומה בצורה: "תסמונת הגדר" בגבולות ישראל והשפעתה על צה"ל גיליון 23 אוקטובר 2019
קישורים חיצוניים
מסמכים ואתרים רשמיים
"מרחב התפר", באתר משרד הביטחון
על הגדר
על הגדר, אוסף מאמרים, פרשנויות ודעות באתר הארץ
עוטף ירושלים - על גדר ההפרדה באזור ירושלים באתר עיר עמים
יחזקאל ליין, אלון כהן ליפשיץ, במסווה של ביטחון: הרחבת התנחלויות בחסות מכשול ההפרדה, בצלם, 2005
"חומה ומחדל": גדר ההפרדה - ביטחון או חמדנות?, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
מזל מועלם, "מדוע הממשלה לא משלימה את גדר ההפרדה?", באתר אל-מוניטור, 10 ביוני 2018
דעות בעד הגדר
נתניה קובעת - הגדר עובדת, כתבה של ה-BBC
גינויים להחלטת בית הדין הבין-לאומי: מרכז שמעון ויזנטל ו-הליגה נגד השמצה
גדר הביטחון הישראלית, בספרייה היהודית הווירטואלית
רקע: גדר ההפרדה, ב-IMRA
סדרת כתבות מ"במחנה":
עמרי קירון ודנאל אל-פלג, בגדר הצלחה, "במחנה", 2 בספטמבר 2009
עמרי קירון ודנאל אל-פלג, כלכלת שוק, "במחנה", 9 בספטמבר 2009
דעות נגד הגדר
"עצור את החומה", אתר פלסטיני נגד הגדר
דע מהי גדר ההפרדה, אתר עצמאי
גדר בחלם, מיכאל פואה, 2003
מאבק חם: מצילים את מדבר יהודה באתר החברה להגנת הטבע
"כליאתו של הכפר עזון עתמה והפרדתו מאדמותיו" מתוך אתר בצלם
5 מאמרים, גדר בואדי קלט, אתר החברה להגנת הטבע
גרשון הכהן, גדר "ההפרדה“: גבול מדיני במסווה ביטחוני, בהוצאת מרכז בגין-סאדאת ופורום קהלת, יולי 2018.
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: צבא וביטחון
קטגוריה:ישראל: גבולות
קטגוריה:בית הדין הבין-לאומי לצדק
קטגוריה:יהודה ושומרון
| 2024-10-13T12:11:51
|
הגדר הטובה
|
הגדר הטובה (או מדיניות הגדר הטובה) הייתה כינוי למדיניות שאותה יזם שר הביטחון שמעון פרס בגבול לבנון-ישראל, החל מיוני 1976, שכללה סיוע אזרחי, רפואי וכלכלי לתושבי דרום לבנון, וסיוע צבאי לצבא לבנון החופשית.
היסטוריה
רקע היסטורי
מהקמת מדינת ישראל עד לסוף שנות ה-60 היו יחסי ישראל-לבנון קורקטיים, והגבול בין ישראל ולבנון היה שקט לחלוטין (לבנון גם לא לקחה חלק במלחמת ששת הימים או במלחמת יום הכיפורים). בגבול לא הוקמה גדר מערכת, והותר לאזרחים לבנונים להיכנס לישראל דרך מעבר ראש הנקרה לביקורי משפחות, וצליינות. לעיתים אירעו הסתננויות, אך ברוב המקרים היו אלו תושבי הכפרים מצידו השני של הגבול, שביקשו ללקט חציר או עצים, או עברו את הגבול בטעות.
במחצית השנייה של שנות ה-60 חלה הידרדרות במצב הביטחוני לאורך הגבול, אירעו שורה של מעשי חבלה של מסתננים, והוקמה גדר מערכת לאורך הגבול. ב-5 במאי 1967, הופגז, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, קיבוץ מנרה באש מרגמות משטח לבנון, ושוב ביוני 1968. עם התבססות ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון, החל מ-1968 הגבול הפך לקו עימות.
בקשות סיוע ראשונות
תחילתה של "מדיניות הגדר הטובה" הגיעה עם פריצת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975, כאשר אזרחים לבנונים מרונים פנו לישראל בבקשת סיוע. החל מסוף 1975 הלכו והתרופפו הקשרים בין דרום לבנון ובין ביירות. מלחמת האזרחים הביאה להפסקת השירותים האזרחיים ולהרס תשתיות. המחבלים השתלטו על אזורים נרחבים ויחידות של צבא השחרור הפלסטיני באו ללבנון מסוריה. מאוחר יותר הגיעו יחידות של צבא סוריה והיו לגורם הצבאי הדומיננטי בלבנון. המאורעות בצפון השפיעו על הדרום, שהיה תחילה רגוע יחסית. אנשי יחידה של צבא לבנון הערבי בראשותו של סגן אחמד אל־חטיב, שפרשו מצבא לבנון המתפורר, השתלטו במרץ 1976 על מפקדת צבא לבנון במרג' עיון ועל המבצר העתיק של אל-ח'יאם והחלו לפגוע בכפריים הנוצריים של האזור. המתיחות החריפה בעת שכמה מחייליו של אל־חטיב חטפו חייל נוצרי מן הכפר קליעה. הכומר של קליעה דרש את שחרורו המידי ואיים, כי אם לא ישוחרר, תבקש קליעה את סיוע צה"ל. חיילי אל־חטיב נרתעו והחייל הנוצרי שוחרר ולאחר מכן משפחתו נמלטה והגיעה למטולה. הייתה זו המשפחה הלבנונית הראשונה שבאה לישראל מדרום לבנון בבקשת עזרה. את המשפחה אירח ביאליק בלסקי, בעל "מלון הארזים". אנשי מטולה יצרו קשר עם חבר הכנסת יוסי שריד, שביקש אישור מראש הממשלה ושר הביטחון כי יאשרו למשפחה להישאר בישראל. מאוחר יותר חזרה המשפחה ללבנון. אחרי אירועים אלו היו מגיעים לשטח ישראל נשים שכרעו ללדת, או ילדים שנפצעו ונאספו על ידי סיורים של צה"ל.
ההחלטה על יישום המדיניות
קריאת הנוצרים לסיוע הגיעה לאלוף פיקוד הצפון רפאל איתן שדיווח עליה בישיבות אצל שר הביטחון שמעון פרס. פרס יצא לסייר בגבול. הוא נפגש עם לבנוניים, שמע על מצוקתם, והחל לטפח רעיון של בניית יחסים חדשים בגבול, על רקע מצוקות התושבים בדרום לבנון. כבר בינואר 1976 הודיע פרס, כי ישראל פותחת את הגבול לפני פליטים נוצרים הנמלטים מלבנון והוראה ברוח זו הועברה ליחידות צה"ל הפרושות לאורך גדר המערכת. אלא שהגבול שנפתח, לא קלט פליטים, התברר, כי הלבנונים מבקשים להישאר בלבנון, למרות סבלם, הם לא חצו את הגבול והעדיפו להישאר בביתם. אך ביקשו סיוע, בעיקר עזרה רפואית מישראל. חובשים שהיו בסיורים לאורך הגבול, נתנו טיפול רפואי והחישו את הנזקקים לבתי חולים. ביוני 1976 הביא שר הביטחון פרס את נושא לדיון בישיבת הממשלה, והוחלט לקבוע נקודת קבע בגדר בין מטולה לכפר כילא (המכונה שער פאטמה), בה תינתן עזרה רפואית. בתחילה הקיף ההסדר רק את הנוצרים, אחר־כך הורחב על כל המבקשים סיוע. נוצרים ומוסלמים ודרוזים וצ'רקסים. באוגוסט 1976 פנו גם המתואלים (השיעים הלבנונים) לקבל עזרה ובקשתם נענתה בחיוב. ב-20 ביוני 1976, נחשפה מרפאת הסיוע ליד מטולה, כאשר אנשי תקשורת הוזמנו למקום, והדבר התפרסם באמצעי התקשורת בעולם. מטרת החשיפה הייתה יצירת תדמית חיובית לישראל בדעת הקהל העולמית.
עיקרי המדיניות
המדיניות, כפי שהסביר שמעון פרס, התבססה על שלושה עקרונות. האחת: בקרבת הגבול אספקת סיוע הומניטרי לתושבים המקומיים ומניעת חדירה של מחבלים. השנייה, מתן אספקה צבאית לכוחות הנוצרים. השלישית, לא לבצע התערבות צבאית ישירה במלחמת האזרחים בלבנון. באזור דרום לבנון לא ילחם צה"ל לצד הנוצרים. את הפעולות הצבאיות היה עליהם לבצע באמצעות יחידותיהם והסיוע יינתן, רק באמצעות ירי ארטילרי משטח ישראל. בנוסף, מאחר שאספקת נשק לעדה מסוימת בלבנון, הנוצרים במקרה זה, יכולה לייצר מתח עם יתר העדות, ובמיוחד עם השיעים שהם הרוב בדרום לבנון, ולא פעלו נגד ישראל באותן שנים, הוחלט שהעברת הנשק לנוצרים תיעשה בהדרגה ובאופן חשאי ככל הניתן.
מטרת המדיניות הייתה למנף את האינטרסים המשותפים של ישראל והאוכלוסייה המקומית לאורך הגבול כנגד האיום המשותף, כוחות ארגון צבא השחרור הפלסטיני שהתבססו באזור הפתחלנד, ומיליציות שפעלו לצידם עם פרוץ מלחמת האזרחים, ולחזק את האוכלוסייה המקומית מול האיום המשותף, באמצעות סיוע, אזרחי-הומניטרי וצבאי.
הסיוע הישראלי
סיוע רפואי
"מדיניות הגדר הטובה" החלה עם מתן סיוע רפואי, תחילה כאמור במרפאה שהוקמה סמוך לשער פאטמה. בהמשך הוקמה מרפאה שנייה סמוך למושב דוב"ב ומרפאה שלישית נחנכה על ידי שמעון פרס ב-29 בספטמבר 1976, סמוך לקיבוץ חניתה. עד תחילת ספטמבר 1976, 6,208 לבנונים קיבלו טיפול רפואי מישראל ומאות טופלו בבתי חולים. אזרחים רבים גם תרמו ציוד והגישו סיוע במרפאות.
הסיוע התרחב גם לתחום נוספים:
סיוע כלכלי
השלב השני ב"מדיניות הגדר הטובה" הייתה מתן אפשרות לתושבים בדרום לבנון לרכוש אספקה, מזון דלק ומים מישראל. סוחרים מלבנון הורשו להיכנס עם רכבם לקריית שמונה, להגיע לסניף בנק לאומי בעיר, להמיר את הלירה לבנונית ללירה ישראלית ולקנות מוצרים בעיר. בנוסף הורשו חקלאי דרום לבנון למכור את יבול הטבק שלהם בישראל, מאחר שמלחמת האזרחים מנעה מהם את היכולת למכור את היבול בתוך לבנון. הטבק היה מקור ההכנסה העיקרי של תושבי האזור. אחר כך הורחבה אפשרות מעבר הסוחרים לנקודת נוספת לאורך הגבול. בדצמבר 1976 אף הוקמה נקודת מסחר בתוך הכפר רמיש בלבנון, בה יכלו התושבים לקנות סחורה ישראלית.
בנוסף לכך, מספר סטודנטים לבנונים נרשמו ללימודים במכללת תל-חי.
סיוע צבאי
הסיוע צבאי, בשלבים הראשונים של יישום מדיניות הגדר הטובה, היה אספקת נשק קל לחיילים נוצרים בצבא לבנון, בעיקר מהכפר קליעה, שהותקפו על ידי לוחמי צבא לבנון הערבי - מיליציה איסלאמית אשר הורכבה מעורקי צבא לבנון ששיתופו פעולה עם לוחמי צבא השחרור הפלסטיני. הלוחמים הנוצרים התארגנו תוך מספר חודשים במיליציה משלהם בשם צבא לבנון החופשית. ניהול הקשר עם הכוחות הנוצרים בוצע על ידי יחידה 504, והאספקה נמסרה דרך "שער וייס" שמצדו המזרחי של מטולה, ולא דרך "שער פאטמה" שממוקם סמוך לכפרים שיעיים.
סיוע בשרותי דואר
מאחר ששירותי הדואר הלבנוני חדלו לפעול בדרום לבנון, בעקבות מלחמת האזרחים. ביקשו תושבי לבנון להעביר דואר, בעיקר חבילות ומכתבים דרך ישראל לקרובי משפחה בחו"ל. תחילה נשלחו מכתבים מנקודת דואר שהוקמה בשער פטמה, בהמשך החל דואר ישראל, להעביר מכתבים וחבילות נכנסות לתושבי דרום לבנון, דרך ישראל.
סיוע וטרינרי
במשך כ-24 שנים (בין 1976 ועד לנסיגת צה"ל בשנת 2000) טיפלו הרשויות הישראליות בבריאות בעלי החיים שבאזור דרום לבנון. הדבר נעשה במשותף על ידי קמ"ט חקלאות והשירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, תוך העסקתם של עובדים מקומיים לביצוע החיסונים ההמוניים השנתיים. החיסונים של הבקר והצאן טיפלו בעיקר במחלות הפה והטלפיים, הברוצלוזיס, הכלבת ואבעבועות הצאן . בוצעו ביקורים תקופתיים וביקורים מיוחדים על פי קריאות דחופות של מומחים ישראלים למחלות צאן ובקר ומחלות דבורים ושל מומחים נוספים. האזור המטופל כלל 32 כפרים (כ-46,000 בעלי חיים) בגזרה המזרחית ו-23 כפרים (קרוב ל-27,000 בעלי חיים) בגזרה המערבית. מצב הבריאות השפיר באזור שימש כחגורת מגן למשק הישראלי כנגד המחלות המגפתיות החודרות בתכיפות ללבנון מהצפון והמזרח ומתפשטות בה.
שינוי המדיניות
ממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות הליכוד שעלתה לשלטון במאי 1977 החליטה לשנות את המדיניות, להפוך את שיתוף הפעולה עם הנוצרים שבדרום לבנון לגלוי, ולהתערב בצורה ישירה במלחמת האזרחים בלבנון. ישראל החלה לספק סיוע ונשק לצבא לבנון החופשית באופן גלוי. ב-2 במרץ 1978 פשט כוח של אש"ף על הכפר מרון א-ראס הסמוך לגבול עם ישראל והצליח להשתלט על כלי נשק וכלי רכב שסופקו לנוצרים על ידי צה"ל. ישראל הייתה מעוניינת להוכיח לבני בריתה הנוצרים כי היא מחויבת להגנתם ולא תשלים עם פעולות מסוג זה ופתחה במבצע ליטני בליל 14 במרץ 1978. צה"ל פלש לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. ושוב במלחמת לבנון הראשונה כבשה שטח ניכר משטח לבנון והחזיקה ב"רצועת ביטחון" עד שנת 2000. במשך השנים שמדינת ישראל שלטה ב"רצועת ביטחון" התדרדרו היחסים עם האוכלוסייה המקומית. המרפאות בגדר הגבול נסגרו בסוף שנות ה-80. בשנות ה-90, לרוב רק קרובים מדרגה ראשונה של חיילי צד"ל הורשו לעבור כל יום לעבוד בישראל.
לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון
לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, נסגרו כל מעברי הגבול בין ישראל ללבנון, למעט מעבר ראש הנקרה. ופסק כל הסיוע האזרחי לתושבי דרום לבנון שעוד המשיך להתקיים עד הנסיגה (דוגמת הסיוע הווטרינרי שמטרתו הייתה לא רק לסייע לתושבים בלבנון, אך גם למנוע מעבר של מחלות בעלי חיים מעבר לגבול לישראל).
הברחות דרך הגדר
לאחר שינוי המדיניות התנועה בששת מעברי הגבול שהוקמו הפכה דו כיוונית. דרכם נכנסו ויצאו בתדירות גבוהה כוחות צה"ל, אזרחים עובדי צה"ל, אנשי תקשורת ואנשי קהילת המודיעין לתוך לבנון. התנועה בכיוון מלבנון לישראל גם גדלה לאחר הקמת צד"ל, כשהותר לכל בן משפחה של חייל צד"ל לעבוד בישראל. לעיתים הותר גם לרכבים לבנוניים להיכנס לישראל. עם הגידול בנפח התנועה בין ישראל ללבנון, החלה גם פעילות ענפה של הברחות מלבנון לישראל, בעיקר של מוצרי חשמל (שהוזכרה במערכון "המוסך" של שלישיית הגשש החיוור), משקאות חריפים וסמים. במשך השנים נתפשו עשרות חיילים ואזרחים שעסקו בהברחות, כולל מפקדים בכירים. בין השאר נתפס ז'אן אלרז מפעיל סוכנים ביחידה 504 שבמהלך עבודתו פיתח רשת של הברחות מכשירי חשמל מלבנון לישראל. הוא נלכד בעקבות חשד שרצח את אחד מסוכניו הלבנוניים. בכתב האישום נגדו נטען, כי ב-31 מקרים שונים בשנים 1987–1988 הבריח לישראל מאות מכשירי חשמל, בהם מכשירי וידאו, רדיו-טייפ ומקלטי טלוויזיה. הוא הועמד לדין על הברחות ונידון ל-5 שנות מאסר. באוגוסט 1990, מפקד מעבר שער פאטמה בדרגת רב-סרן, נתפס שברכבו 9 ק"ג הרואין מלבנון. הוא נידון ל-9 שנות מאסר.
ראו גם
נציגות ישראל בביירות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמת לבנון הראשונה
קטגוריה:לבנון: היסטוריה
קטגוריה:מעברי גבול בגבול ישראל–לבנון
קטגוריה:יחסי ישראל–לבנון
קטגוריה:המערכה ברצועת הביטחון
קטגוריה:ישראל: סיוע בין-לאומי
| 2024-10-02T09:53:58
|
קשר (יחידת מידה)
|
קֶשֶר (באנגלית: Knot) היא יחידה למדידת מהירות, ששיעורה 1 מיל ימי לשעה ושווה ל-1.852 קילומטר לשעה בקירוב. היא אינה מהווה חלק ממערכת היחידות הבינלאומית (SI), אך מקובלת בעולם כולו כיחידת מהירות בשימוש ימי ואווירי. מציינים בה את מהירותם של כלי שיט וכלי טיס וכן את מהירותם של זרמים ורוחות.
מקור המונח
שמאל|ממוזער|250px|מד מהירות (לוג) פשוט
שמאל|ממוזער|250px|תרשים סכמטי של לוג פשוט
את מהירותם של כלי שיט בתקופת אוניות המפרשים (מן המאה ה-16 עד המאה ה-19 לערך) חישבו באמצעות מד-מהירות ימי פשוט, שנקרא באנגלית "לוג" (log). המכשיר היה בנוי מלוח עץ בצורת רבע עיגול, שהקשת שלו הוכבדה בפס עופרת, כך שיכול היה לצוף במים כשהוא ניצב. אל הלוח נקשר חבל מדידה ארוך (log line), ועליו קשרים במרחקים קבועים, שהוכן על סיפון הירכתיים או האַחְרָה. כדי למדוד את מהירות האונייה, הטילו את לוח העץ למים. הלוח נשאר על מקומו כמעט ללא תנועה בעוד האונייה מתקדמת, ותוך כדי כך הופעל שעון חול והחבל שוחרר למים בהדרגה. את המהירות היחסית חישבו על פי אורך החבל שהשתחרר בזמן שחלף עד התרוקנות השעון. הקשרים נועדו לאפשר מדידה מהירה של אורך החבל ששוחרר למים, היינו הדרך שעברה האונייה.
במהלך התקופה היו בשימוש מספר שיטות לחלוקה ולסימון של חבל המדידה, אך הנפוצה שבהן קבעה את המרחק בין הקשרים ל-47 רגל ו-3 אינץ' ואת זמן התרוקנות השעון ל-28 שניות. העיקרון בכל השיטות הוא שהיחס בין אורכו של כל קטע על החבל לבין מיל ימי אחד שווה ליחס שבין זמן התרוקנות שעון החול בשניות לבין מספר השניות בשעה. לכן, כל קשר בחבל מציין מהירות של 1 מיל ימי בשעה, ומכאן שמה של יחידת המהירות.
המרת יחידות
1 קשר = 1 מיל ימי לשעה
1 קשר = 10 כבל לשעה
1 קשר = 1.852 קילומטר לשעה
1 קשר = 0.5144444 מטרים לשנייה
1 קשר = 101.268591 רגל לדקה
1 קשר = 1.687810 רגל לשנייה
1 קשר = 1.150779 מיל יבשתי לשעה
קישורים חיצוניים
על מד המהירות (log line) באתר: The Pilgrims & Plymouth Colony:1620
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה: מהירות
קטגוריה:ניווט
קטגוריה:מונחים ימיים
| 2024-09-15T09:34:16
|
מיל ימי
|
ממוזער|הגדרה היסטורית של מיל ימי
ממוזער|השוואה ויזואלית בין קילומטר, מיל יבשתי ומיל ימי
מיל ימי או מייל ימי הוא יחידת מידה לאורך הנמצאת בשימוש נרחב למטרות ספנות ותעופה.
המיל הימי הבינלאומי מוגדר כשווה ערך ל-1,852 מטרים (מיל יבשתי הוא כ-1,609 מטר).
הגדרה זו התקבלה ב-1929 על ידי הכנס הבינלאומי המיוחד להידרוגרפיה שנערך במונקו.
ב-1954 אומצה ההגדרה גם על ידי ארצות הברית, שעד אז גם בה וגם בממלכה המאוחדת (שם נקבעה היחידה לראשונה) היה ערכו של המיל הימי 6,080 רגל, או 1,853.184 מטר.
מיל ימי הוא חלק הדקה של זווית מהיקף כדור הארץ, וכך הוגדר בעבר. כדור הארץ איננו כדור מושלם, ולכן בקרבת הקטבים עשוי ערך זה להשתנות בכמה מטרים.
למטרות ניווט, ההגדרה הקודמת עדיין בשימוש נרחב. אורך דקה של זווית של קשת של קו רוחב נמצאת בכל המפות הימיות וניתן להשתמש בה כמייצגת מיל ימי אחד באותה מפה.
מקובל להשתמש עבור מיל ימי בקיצור nm, שבא מן הביטוי האנגלי למיל ימי (nautical mile), אם כי לקיצור זה יש גם משמעות אחרת (ננומטר). על אף שהקיצור nm שייך לשתי יחידות אורך שונות, יש בלבול מועט ביניהן, כיוון שמשתמשים בהן בהקשרים שונים לגמרי, ומפרידים ביניהן 12 סדרי גודל (מיל ימי = 1,852 מיליארד ננומטר).
עשירית מיל ימי היא כבל.
קשר הוא יחידת מהירות המבטאת מיל ימי אחד בשעה.
קישורים חיצוניים
מיל ימי מהאתר "שער לים"
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יחידות מידה: אורך
קטגוריה:מונחים בתעופה
קטגוריה:מונחים ימיים
| 2023-01-24T10:16:43
|
אחד באפריל
|
שמאל|ממוזער|280px|הזמנה לטקס "רחיצת האריות" השנתית במצודת לונדון – מתיחה מלונדון, בריטניה, משנת 1857
אחד באפריל הוא תאריך המוכר בארצות רבות כ"יום הכזבים הבין־לאומי" או "יום השוטים" (באנגלית: "April Fools' Day"), ובו נוהגים אנשים לספר בדותות כדי לנסות להתל באחרים.
קורבנה של מתיחת אחד באפריל קרוי באנגלית "April Fool" (שוטה של אפריל), באיטלקית "Pesce d'aprile" ובצרפתית "Poisson d'avril" (דג של אפריל).
חלק מכלי התקשורת נוהגים לפרסם גם הם בדותות ביום זה, ולכן גם הודעות אמיתיות המתפרסמות בו מעוררות לעיתים חוסר אמון. שירות Gmail למשל, נחשב בעיני רבים לכזב למשך ימים ספורים, כיוון שההודעה של חברת גוגל על הפעלתו פורסמה באחד באפריל.
מקור המנהג
מקורם של מנהגי אחד באפריל אינו ידוע באופן ודאי, אם כי ישנן כמה השערות בנושא זה.
יש המייחסים את מקור המנהג לצרפתים. ב-1564, בזמן תקופת שלטונו של שארל התשיעי, החליט המלך הצרפתי לציין את תחילת השנה האזרחית באחד בינואר, במקום המנהג שהיה עד לאותה שנה, לחגוג את תחילת השנה האזרחית באחד באפריל. הייתה זו תחילתה של הרפורמה למעבר משיטת לוח השנה היוליאני ללוח השנה הגרגוריאני, המקובל היום (אם כי המעבר הרשמי ללוח הגרגוריאני התרחש רשמית החל מ-1582, ועברו עוד כמה מאות שנים עד שאומץ באופן אחיד על ידי כלל מדינות אירופה). שארל הוציא צו מלכותי בשם "האדיקט של רוסילון" ב-1564 בו הוכרז על שינוי זה במועדי השנה. מעבר זה יצר בלבול רב. הצרפתים שהיו רגילים לחגוג את ראש השנה בשבוע שבין 25 במרץ ו-1 באפריל, קיבלו הזמנות למסיבות ראש השנה ואף קיבלו מתנות לכבוד ראש השנה, שכלל לא נחגג בתאריך זה. ומבלבול זה החל המנהג של האחד באפריל כיום של "מתיחות".
בממלכה המאוחדת החלו לציין מועד זה בהקף נרחב בתחילת המאה ה-18, אם כי אזכור ראשון שלו בכתב מופיע ברשימותיו של ג'ון אוברי משנת 1686, וככל הנראה המנהג הגיע לממלכה המאוחדת מגרמניה באמצע המאה ה-17.
מתיחות נודעות
שמאל|ממוזער|280px|מתיחה בקופנהגן, בירת דנמרק, משנת 2001, המדמה תאונת רכבת תחתית
ב-1 באפריל 1957 הודיע תאגיד השידור BBC, כי יבול הספגטי שופע במיוחד השנה, וכי קטיף עצי הספגטי מתבצע בשווייץ.
ב-1 באפריל 1960 הודיעה הטלוויזיה ההולנדית על התמוטטות מגדל פיזה באיטליה; הידיעה עוררה בהלה.
ב-1 באפריל 1977 דיווח עיתון "הארץ" כי חברת פ.מ.ל.ד תסייע בהעברת הכותל המערבי למקום אחר, בשל שקיעת אבניו, שנגרמה עקב שאיבת מים ניסיונית במאגר ברמת חובב (ראשי התיבות של פ.מ.ל.ד: פתי מאמין לכל דבר).
ב-1 באפריל 1979 הודיע "קול ישראל" כי השיר "הללויה", בביצוע גלי עטרי וחלב ודבש, שזכה באירוויזיון בלילה הקודם, יהיה ההמנון החדש של ישראל ויחליף את "התקווה" של נפתלי הרץ אימבר.
ב-1 באפריל 1981 הודיעו בחדשות הבוקר של "קול ישראל" כי נפסל תארה של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב כאלופת אירופה הטריה, משום שקהל האוהדים שנכח באולם פרץ למגרש כשנייה אחת לפני תום המשחק ולכן לא נסתיים משחק זה במועדו הרשמי, ולפי חוקת הכדורסל יש לקיים משחק חוזר. במהלך הבוקר ההוא רעשה הארץ, עד אשר חזר בו "קול ישראל" מדבריו והבהיר כי מדובר בכזב לכבוד אותו היום.
ב-1 באפריל 1986 שיגר חיל המודיעין ידיעה לקול ישראל על ניסיון התנקשות בחייו של המנהיג השיעי, נביה ברי, שככל הנראה עלה יפה. שר הביטחון, יצחק רבין, התבקש להגיב על הידיעה בוועדת חוץ וביטחון.
ב-1 באפריל 1995 פרסם מגזין המדע הפופולרי האמריקני "דיסקבר" כתבה אודות בעל חיים בדיוני בשם "מכרסם קרח עירום חמום מח" ("Hotheaded Naked Ice Borer").
ב-1 באפריל 1996 הודיעה רשת המזון המהיר האמריקנית טאקו בל כי היא רוכשת את פעמון הדרור על מנת לסייע למדינה להקטין את חובותיה וכי הפעמון יקרא מעתה "פעמון הדרור של טאקו" ("Taco Liberty Bell"). מודעה על כך אף פורסמה על ידי רשת המזון המקסיקני על גבי עמוד שלם בעיתון הניו יורק טיימס. דובר הבית הלבן, מייק מק'קרי, שנשאל על כך על ידי הכתבים, הגיב באישור הידיעה ואף הוסיף בהומור כי אנדרטת לינקולן ("Lincoln Memorial"), נמכרה אף היא ותיקרא מעתה "אנדרטת פורד לינקולן מרקורי" ("Ford Lincoln Mercury Memorial"), משחק מילים עם מותגי המכוניות לינקולן ומרקורי של חברת פורד.
ב-1 באפריל 2004, דני רופ, מגיש התחזית בחדשות ערוץ 2, הודיע בפומבי על מטר "זהובונים", חתיכות זהב, הנופלות מן השמים. כמו כן, טען שמאורע זה קרה בפעם האחרונה ב-1404. אנשים רבים יצאו מבתיהם לחזות במטר. לאחר מכן הוסיף כמה נקודות ואמר: 1.4.04.
ב-1 באפריל 2013, צוות האתר יוטיוב הודיע כי האתר ייסגר ל-10 שנים עקב תחרות שתתקיים במהלך השנים הללו. במהלך התחרות צוות האתר יבחר את הסרטון הטוב ביותר שלו. סרטון זה יזכה את בעליו בפרס ויוצג בשנת 2023 באתר עם פתיחתו המחודשת.
ב-1 באפריל 2013 גוגל פרסמו את Google Nose שבעזרתו ניתן להריח ריחות דרך הרמקולים שבמחשב או בנייד ואף לשלוח לחברים ריחות.
מסגרת|מרכז|הודעה שהופיעה בעמוד הראשי של ויקיפדיה האנגלית ב-1 באפריל 2005("אנציקלופדיה בריטניקה הודיעה על השתלטות על קרן ויקימדיה ויתר מיזמיה")
קישורים חיצוניים
100 המתיחות הידועות ביותר
מקורו של האחד באפריל
מתיחה של ה-BBC
אתר המוקדש לאחד באפריל
הערות שוליים
*
קטגוריה:חגים ומועדים
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:הומור
קטגוריה:מתיחות
קטגוריה:אירועים בחודש אפריל
| 2024-09-03T12:16:51
|
תקשורת
|
תקשורת היא תהליך בו מועבר מידע בין שני גורמים או יותר, היכולים להיות בני אדם, בעלי חיים ואף מחשבים..
תהליך התקשורת
מודלים של תקשורת
שמאל|ממוזער|250px|איור הממחיש את המרכיבים במודל שאנון־וויבר
"מודל שאנון–וויבר" מתייחס למערכת תקשורת על פי תורת האינפורמציה. על פי מודל זה כל אקט תקשורתי מתחלק ל־6 שלבים:
מקור המידע – תפקידו של מקור המידע לברור את המסרים מתוך הנושא עצמו, ולהתאים אותם לסיטואציה התקשורתית הנכונה.
קידוד המסר – הוא תרגום הרעיון שבמוח האדם לסימנים.
כלי הממסר – אמצעי העברה.
המקבל – האמצעי הקולט את הסימנים.
פיענוח המסר – לתרגם את הרעיונות.
היעד – לאן הוא אמור להגיע.
רעש
בדרך כלל הרעש נחשב למטרד במערכות דינמיות. נהוג לחשוב על רעש רקע כגורם הפוגע ביכולת איתור האותות, בכך שהוא יוצר אפקט ממסך המפריע ליכולת העיבוד של מידע רלוונטי אודות האות. כלומר, הרעש עלול לפגוע בתהליך התקשורת כאשר הוא גורם לשיבוש במסר שיוצא ממקור המידע אל המקבל, כך שהוא מתפרש באופן שגוי בהגיעו ליעד.
כיווניות התקשורת
שמאל|ממוזער|250px|תקשורת דו־כיוונית לסירוגין
מבחינת כיוון זרימת המידע, ערוצי תקשורת נחלקים לשלושה סוגים:
תקשורת חד־כיוונית (Simplex) – המידע זורם רק בכיוון אחד, מהצד המשדר אל הצד הקולט. תקשורת כזו מתקיימת בשידורים של תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה.
תקשורת דו־כיוונית לסירוגין (Half-Duplex) – המידע זורם בשני הכיוונים, אולם לא בו־זמנית – בכל רגע נתון המידע זורם בכיוון אחד בלבד. תקשורת כזו מתקיימת במכשירי קשר, שבהם כדי לשדר על מחזיק המכשיר ללחוץ על כפתור המאפשר לו, ורק לו, לדבר.
תקשורת דו־כיוונית מלאה (Full-Duplex) – המידע זורם בשני הכיוונים, גם בו־זמנית. תקשורת כזו מתקיימת במכשיר טלפון ובשיחה פנים אל פנים.
תקשורת סינכרונית ואסינכרונית
בתקשורת סינכרונית הצדדים קשובים זה לזה בזמן אמת וכל מסר נקלט מיידית וזוכה לתגובה מיידית. דוגמה לתקשורת כזו היא שיחת טלפון.
בתקשורת אסינכרונית הצדדים אינם קשובים זה לזה בזמן אמת ומסר עשוי להיקלט זמן רב לאחר ששוגר, ולזכות בתגובה זמן רב לאחר שנקלט. דוגמה לתקשורת כזו היא קשר מכתבים ודואר אלקטרוני.
תקשורת אנושית
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|שפת גוף הבאה לביטוי בעת ויכוח
ממוזער|250 פיקסלים|התקשורת האנושית היא יכולת חיונית להשתלבות של האדם בחברתו, והיא נרכשת בשנים המוקדמות של החיים במסגרת תהליך החיברות.
אופן התקשורת
התקשורת החושית משמשת את בני האדם באופן דומה לזה של בעלי חיים אחרים. בנוסף, בני האדם פיתחו גם דרכי תקשורת מפותחות יותר, אשר מתבססות על יכולות קוגניטיביות הייחודיות לאדם ועל שימוש ייעודי בכלים וטכנולוגיות שונות – לדוגמה, השפה היא צורת תקשורת אשר יכולה להתקיים באופן שמיעתי על ידי דיבור או באופן חזותי על ידי מערכת הכתב או שפת הסימנים. אומנות מאפשרת לאדם לתקשר בדרכים מגוונות כמו שפת גוף, פנטומימה, מוזיקה, ריקוד, צילום, ציור, פיסול ועוד. תעשיית הבשמים עושה שימוש בחוש הריח. עקרון ההכבדה בא לידי ביטוי אצל בני אדם באמצעות סמלי סטטוס שונים.
היכולת התקשורתית של האדם חיונית להשתלבותו בחברה, לתפקוד שלו באינטראקציות המערבות תקשורת חברתית וליצירת קשרים בין־אישיים. עם זאת, קיימים הבדלים בין אישיים במיומנויות התקשורת של אנשים שונים. יכולות תקשורתיות נמוכות עלולות לפגוע ביכולת התפקוד של האדם בחיי היומיום. קלינאי תקשורת הוא איש המקצוע המטפל בבעיות של תקשורת שונות כמו לקות שפה, גמגום ועוד. בחברה המודרנית ישנה חשיבות גם ליכולת האוריינות. במקור התייחסה האוריינות בעיקר ליכולת הקריאה והכתיבה, אך עם התפתחות הטכנולוגיה היא החלה לכלול בתוכה כל דרך של יצירה, העברה ופיענוח של מידע.
השפעת הטכנולוגיה
עם התפתחות הטכנולוגיה התפתחו גם אמצעי התקשורת בין בני אדם. התפתחויות אלו הביאו עימן תפיסות חדשות לגבי תקשורת – מעין מהפכות בתהליכי התקשורת עצמם. בעבר, נעשה שימוש רב בתקשורת שבעל פה. כדי להעביר מסרים למרחקים גדולים נעשה שימוש בשליחים, כך שמהירות התקשורת הוגבלה על ידי מהירותו של הרץ או של הסוס שהובילו את המידע.
במהפכת התקשורת הראשונה הופיעה לראשונה התקשורת הכתובה, עם הופעת הפיקטוגרף. תקשורת השתמשה באבנים וסלעים בתור המדיה, שלרוב לא הייתה ניידת. במהפכת התקשורת השנייה, החל להופיע כתב, על גבי חרסית, פפירוס, נייר וכדומה. מערכת סימנים מוסכמת אפשרה אחידות בשפה ואפשרה שימושיות בתפוצה רחבה יותר. הדואר יכול לשמש בין היתר גם להעברת מסרים כתובים. בהמשך, התרחבה מהפכה זו עם המצאת הדפוס.
במהפכת התקשורת השלישית, ניתן לבצע שידור וקליטה של מידע באמצעים אלקטרוניים, ומתאפשרת תקשורת המונים מהירה ויעילה. במהלך המאה ה־18, המאה ה־19, המאה ה־20 והמאה ה־21 התווספו אמצעי תקשורת חדשים עם התפתחות הטלקומוניקציה. אנשים החלו לתקשר באמצעות טלגרף, בקוד מורס, ומאוחר יותר באמצעות הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, והטלפון הסלולרי.
מערכות תקשורת הן נדבך נוסף של התחום. קיימות מערכות לתקשורת נתונים, תקשורת דיבור, ותקשורת מולטימדיה - הכוללות שילוב של תמונה, תנועה ושמע. את הרשתות לתקשורת נתונים ניתן לחלק לרשתות מקומיות (LAN) ואזוריות (WAN). חלוקה נוספת היא בין רשתות פרטיות לבין רשתות ציבוריות. דוגמה לרשת פרטית היא רשת של ארגון או חברה מסחרית. דוגמה לרשת ציבורית היא האינטרנט. במקביל צצו גם יישומים המופעלים באמצעות מערכות התקשורת, כגון הפקס על גבי רשתות טלפוניה, והדואר האלקטרוני על גבי רשת האינטרנט.
בעקבות מהפכת התקשורת הועלתה החשיבות של אוריינות מדיה. אוריינות מדיה היא תחום באוריינות המתייחס למיומנות השימוש באמצעי תקשורת שונים, לצורך קליטה, הבנה ומסירת מידע. לצורך כך על האדם לדעת כיצד להשתמש באופן יעיל בטכנולוגיות מידע ותקשורת.
טכנולוגיות תקשורת מקוונות השפיעו באופנים שונים על אינטראקציות תקשורתיות. האינטרנט הפך אינטראקציות תקשורתיות למהירות וזולות יותר. המחשב והאינטרנט הפכו את תהליכי העיצוב, העריכה וההפקה של מסמכים לקלים, ואיפשרו את שליחתם של המסמכים באופן מיידי, ללא קשר למיקום או זמן. בכך, הטכנולוגיה שיפרה את מהירות התקשורת ותרמה להורדה משמעותית של עלות התקשורת.
יש שטוענים שהאינטרנט תרם לדמוקרטיזציה והרחבת המידע שמועבר באמצעות מערכות התקשורת. היא איפשרה העברת ידיעות חדשותיות בשידור חי ובפורומים מקוונים, ובכך יצרה השתתפות גלובלית במערך המידע העולמי. בנוסף, גישה למידע עסקי סיפקה לחברות עסקיות רבות יותר מידע מעודכן. באופן זה הטכנולוגיה מילאה תפקיד מרכזי בקידום גישה נרחבת לידע ומידע.
בנוסף, הודות לזמינות הידע, גם איכות התקשורת השתפרה משמעותית. הטכנולוגיה שיפרה את אפשרויות האחסון של התקשורת המילולית. היא סייעה לאגור ולאחסן תקשורת מילולית וכן לשמור על קשר עם בני שיח לאורך זמן. למשל, רשתות חברתיות מאפשרות לאנשים לתקשר עם זרים מוחלטים, משפחה, עמיתים וחברים באופן מקוון. לאור זאת, רשתות אלו הפכו לכלים שיווקיים חשובים.
תקשורת המונים
שמאל|ממוזער|250px|מסיבת עיתונאים
אספקט נוסף של התקשורת הוא אמצעי התקשורת, בהם העיתונות הכתובה, האלקטרונית והמצולמת, זוהי תקשורת ההמונים. כיום ענף זה של התקשורת הוא מפותח מאוד ובזכותו אנו יודעים על חדשות ואקטואליה, רכילות ועוד. כמו כן הוא מספק לנו בידור לשעות הפנאי.
תחום מודרני יחסית של ענף התקשורת, הוא תחום הפרסום והתעמולה – כלים חברתיים בידי גורם קטן יחסית (חברה מסחרית, מפלגה וכדומה) אשר נועדו לקדם תהליך מסוים בקרב ציבור גדול יחסית בעלי מאפייני המון, בעזרת פנייה ישירה של גורם זה אל כלל הציבור.
תקשורת המונים היא תופעה מודרנית, שתחילתה במאה ה־20. היא מאופיינת בפנייה לקהל רחב, אנונימי ומגוון, על ידי שימוש באמצעי תקשורת המונים, כגון: טלוויזיה, רדיו, עיתונות, קולנוע, ספרות ואינטרנט. בתהליך התקשורת מועבר מסר בו זמנית לציבור רחב של נמענים, ולרוב מדובר בתהליך מורכב טכנולוגית ויקר יחסית מבחינה כלכלית. כך למשל, תוכנית טלוויזיה מועברת לציבור הרחב, האנונימי והמגוון של צופי הטלוויזיה, בו זמנית, על ידי שימוש בטכנולוגיה והשקעה כלכלית. חשוב להבחין בין תקשורת ההמונים כתהליך לבין אמצעי תקשורת ההמונים, שהם כלים טכנולוגיים המאפשרים את העברת המסר מהמוען לנמענים.
כאשר בוחנים את תקשורת ההמונים כתחום מחקר אקדמי, החוקרים מתבוננים בכל הגורמים השותפים לתהליך התקשורת: המוען, הנמען, המסר, האמצעי, המשמעות, הקוד, הרעשים בתקשורת וכדומה. בניגוד לתקשורת בין אישית, תקשורת ההמונים מאופיינת רובה ככולה ממוען ממוסד ומבוסס כלכלית; מנמענים רבים ומבודדים זה מזה; ממסר שרובו חד כיווני ומאמצעי תקשורת שמקורו בטכנולוגיה מודרנית. בנוסף, מחקר התקשורת מבקש לבחון האם הנמענים מבינים את המסר התקשורתי ומשמעותו כפי שביקש המוען להעבירו.
עד כניסת האינטרנט בסוף המאה ה־20, נחשב המסר המועבר בתהליך תקשורת ההמונים לחד כיווני. זאת אומרת, לנמענים לא הייתה יכולת להגיב על תוכן דברי המוען, למעט מכתבים למערכות עיתונים. האינטרנט יצר שינוי בעניין זה, באפשרו לנמענים להגיב על המסר כמעט במיידיות שבה הוא שוגר. הנמען אינו נחשב לפסיבי אלא הוא אקטיבי, צרכן תקשורת אשר מחליט בעצמו לאינפורמציה אליה הוא ייחשף.
ציר זמן של התקשורת האנושית
בתאריך בלתי מוגדר התחילה תקשורת באמצעות שפת הגוף.
כ־100,000 שנה לפנה"ס – מתחילה התקשורת המילולית בין בני אדם.
כ־50,000 שנה לפנה"ס – מתחילים בני האדם לתקשר באמצעות ציורי מערות המעבירים מסרים.
בערך באלף ה־5 לפנה"ס – מתחילה התקשורת בכתב, שלצורך השימוש בה נדרשת יכולת הבנת הנקרא. הכתבים הראשונים הידועים הם כתב היתדות השומרי וההירוגליפים. הכתובת ההירוגליפית העתיקה ביותר הידועה מתוארכת לשנת 4240 לפנה"ס.
כ־3500 שנה לפנה"ס – עדויות ראשונות לשימוש בסוגי נייר במצרים, שם יצרו פפירוס מהצמח גומא פפירוס.
כ־200 שנה לפנה"ס – התחילו לעבד עור בעלי חיים לקלף.
105 לספירה – החל בסין ייצור נייר כפי שהוא מוכר היום.
1000 לספירה (בערך) – המצאת גלופת דפוס מחרס בסין.
אמצע המאה ה־15 – התפתחה תקשורת באמצעות דפוס, המצאת הדפוס המודרני שייכת ליוהאן גוטנברג, בסביבות שנת 1436.
המאה ה־17 – התפתחו העיתונים ככלי להעברת מידע.
המאה ה־19 – התפתחה תקשורת אלקטרונית (טלגרף, טלפון, רדיו).
19 באוגוסט 1839 – המצאת הצילום.
1895 – הייתה הקרנת הראינוע הראשונה כאשר האחים לומייר הקרינו בפני קהל מספר סרטים קצרים בני דקה.
1924 – הוצגה בלונדון הטלוויזיה האנלוגית הראשונה.
29 באוקטובר 1969 – רשת האינטרנט התחילה לפעול עם הפעלת הארפאנט (ARPANET).
תקשורת בעולם החי
ממוזער|250 פיקסלים|תקשורת בין כלבי רועים אסייתיים
ממוזער|250 פיקסלים|תנועת הדבורים מהווה סוג של תקשורת ביניהן
תקשורת המורכבת מקבלה ושליחה של אותות היא אחד מיסודות החיים. בעולם החי התקשורת יכולה להתקיים באופן חיצוני בין שני יצורים חיים או באופן פנימי בתוך הגוף של יצור מסוים.
תקשורת בין יצורים חיים
בעלי חיים רבים מסוגלים לקיים תקשורת בינם לבין בעלי חיים אחרים. משום שהשפה ייחודית לאדם, רוב התקשורת בין בעלי חיים היא בלתי מילולית. את התקשורת בעולם החי אפשר לחלק למספר מחלקות על פי החושים שבהם היא נקלטת. תקשורת ויזואלית היא תקשורת באמצעות חוש הראייה, למשל בשפת גוף. תקשורת שמיעתית היא תקשורת באמצעות קול. תקשורת כימית היא תקשורת באמצעות חוש הריח, היא מתבצעת באופן טבעי באמצעות פרומונים אצל בעלי חיים רבים.
עקרון ההכבדה מתאר תופעה שבה פרט כלשהו מכביד על עצמו כדי להפגין יכולת כלשהי כלפי הסביבה. צורת תקשורת זו יעילה משום שלא משתלם לחקות אותה בהיעדר יכולת זו ועל כן היא נחשבת לאסטרטגיה יציבה אבולוציונית.
תקשורת ביולוגית תוך גופית
כאמור, סוג נוסף של תקשורת בעולם החי מתקיים בתוך האורגניזם עצמו. הקולטנים השונים מאפשרים לתאים לזהות אותות מסוגים ספציפיים. רוב הקולטנים נמצאים בקרום החיצוני של התא וחשים את השינויים המתרחשים בסביבה החיצונית. אות ההפעלה של הקולטן גורם לתגובה בתא המחובר אליו שלעיתים קרובות הופכת לשרשרת של תגובות תוך תאיות המצומדות זו לזו.
בקרב מיקרואורגניזם כמו יצורים חד תאיים, התקשורת מאפשרת להם להבחין במידע החיוני לקיומם. למשל, היכן יש חומרי מזון והיכן ישנם חומרי פסולת. ביצורים רב תאיים התקשורת מגוונת ומורכבת יותר. מערכת העצבים מאפשרת לגוף לפעול כיחידה מבוקרת ומתואמת באמצעות התקשורת שמתקיימת בין התאים שמרכיבים אותה. העברה סינפטית היא התהליך שבאמצעותו תאי העצב במערכת העצבים מתקשרים עם תאים אחרים בגוף. לתהליך זה יש תפקיד מרכזי ביכולת עיבוד המידע. היא כזו שבה המתקשרים אינם בהכרח קשובים זה לזה במהלך התקשורת ביניהם, ומסר עשוי להיקלט זמן רב לאחר ששוגר, ולזכות בתגובה זמן רב לאחר שנקלט. דוגמה לתקשורת כזו היא קשר מכתבים, דואר אלקטרוני ומסרונים.
ראו גם
ניסויים בלשניים בקופי אדם
דבורת הדבש#תקשורת
תקשורת דו כיוונית
לקריאה נוספת
דניס מקווייל, מבוא לתקשורת המונים, מהדורה שישית (תרגום: ענבל שגיב־נקדימון, עריכה מדעית: דוד לוין ואורן סופר), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2014.
דן לאפי, סוגיות מפתח בחקר המדיה (תרגום: ענבל שגיב־נקדימון, עריכה מדעית: דוד לוין ואורן סופר), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2011.
אורן סופר, תקשורת המונים בישראל, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2011.
תמר אשורי, מהטלגרף עד המחשב, רסלינג, 2011.
ברברה ג'ונסטון, ניתוח שיח (תרגום: יעל אונגר, עריכה מדעית ותוספות למהדורה העברית: שושנה בלום־קולקה, ארן ליביו, פנחס שטרן), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2012.
שושנה בלום־קולקה, ארן ליביו, אורן סופר (עורכים), שיח תקשורת: מקראה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2015.
אוריאל זוהר, תקשורת בלתי מילולית, שפת גוף ונפש באסתטיקה של התיאטרון, בכתב העת צפון, מס' 5, עמ' 259–276, חיפה, 1998.
דניאל רוזן, המדיום הוא המסר: התקשורת בישראל, הוצאת כרמל, 2022.
קישורים חיצוניים
דגלי הקוד הבינלאומי
תקשורת אלחוט, אתר שער לים
מערכות מתקשרות, מידע ותקשורת
מהי הטיה תקשורתית, 2 בינואר 2006, אתר אומדיה
The Origin of Consciousness – How Unaware Things Became Aware – על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:תקשורת מחשבים
| 2024-08-28T10:17:25
|
זנון מאליאה
|
זנון מאליאה (ביוונית: Ζήνων ὁ Ἐλεάτης) היה פילוסוף יווני מדרום איטליה שביוון הגדולה. זנון ידוע בעיקר בזכות הפרדוקסים שלו על תנועה וזמן, המכונים הפרדוקסים של זנון על שמו. זנון נחשב על ידי אריסטו למייסד הדיאלקטיקה.
זנון נמנה עם האסכולה האלאטית, שעליה נמנה גם מורו פרמנידס. בעזרת הפרדוקסים שלו הוא ניסה להוכיח, על דרך השלילה ותוך שימוש בטיעוני אד אבסורדום, את טענתו של פרמנידס על חוסר האפשרות לסמוך על החושים. הפרדוקסים שלו נחשבים לדוגמאות העתיקות ביותר לשימוש בשיטות הוכחה אלה (אם כי ידוע כי קסנופנס הקדום יותר השתמש אף הוא בשיטה זו בדבריו אודות הפרות והסוסים בפרגמנט 15).
המעט הידוע לנו אודות חייו של זנון מגיע מהדיאלוג "פרמנידס", שנכתב על ידי אפלטון.
פרדוקסים
פרדוקס אכילס והצב
במיתולוגיה היוונית, אכילס הוא סמל האדם המהיר בתבל. אכילס מבצע תחרות ריצה עם צב בה מוסכם כי לצב יהיה יתרון התחלתי של 10 מטרים על אכילס. ידוע כי אכילס מהיר פי עשרה מהצב, אך למעשה בזמן שאכילס יעבור את עשרת המטרים הראשונים שהפרידו בינו לבין הצב - הצב יתקדם במטר נוסף, ובזמן שאכילס ירוץ את המטר הנוסף הצב יתקדם בעשירית המטר וכן הלאה, וכך למעשה אכילס לעולם לא ידביק את הצב, בניגוד לניסיון החושים.
פרדוקס הדיכוטומיה (פרדוקס האצטדיון)
פרדוקס הדיכוטומיה עוסק באי האפשרות לעבור מרחק סופי בזמן סופי.
אם אכילס נע מנקודה א' לנקודה ב', עליו לעבור את מחצית המרחק בין שתי הנקודות לפני שהוא יכול להגיע אל נקודת הסיום. כדי להגיע למחצית המרחק עליו להגיע קודם כל לרבע המרחק - אך לפני כן עליו להגיע לשמינית המרחק וכן הלאה. כיוון שכל קטע סופי ניתן לחלק לשני חצאים, על אכילס לעבור אינסוף שלבים לפני שהוא מגיע לסוף הדרך, ולכן הוא לעולם לא יתחיל לנוע, מה שלטענת זנון מוכיח שהתנועה עצמה היא אשליה. פרדוקס זה עוסק בתכונת הצפיפות של נקודות הישר הממשי - בין כל שתי נקודות קיימת נקודה נוספת.
פרדוקס החץ
בפרדוקס החץ, זנון מתייחס לחץ שנורה מקשת. בכל רגע נתון, החץ עצמו סטטי - ולכן, לטענת זנון, התנועה של החץ היא אשליה, וכך כל תנועה אחרת.
הפרדוקס בדבר אי-קיומו של המרחב
זנון טען כי המרחב אינו קיים, משום שכשם שלכל עצם יש מקום, הרי שגם למקום זה יש מקום משלו, וכך עד אינסוף.
מרכז|700px|ממוזער|זנון מאליאה מראה לקבוצת נערים את הדלתות המובילות לאמת ולשקר. פרסקו באל אסקוריאל, מדריד.
ראו גם
אפקט זנון הקוונטי
הפרדוקסים של זנון
קישורים חיצוניים
Zeno of Elea באתר Internet Encyclopedia of Philosophy
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
| 2023-07-19T18:06:03
|
נופית
|
נוֹפִית (שם קודם: פי נר) הוא יישוב קהילתי כפרי במערב הגליל התחתון, בתחום שיפוטה של המועצה האזורית זבולון.
היישוב ממוקם על גבעה בגובה 213.5 מ' מעל פני הים בגבעות אלונים, כארבעה ק"מ צפונית לקריית טבעון וכ-18 ק"מ מזרחית לחיפה.
נופית משקיפה על נחל ציפורי, ובסמוך מדרום לה נמצאת חרבת קושט, בה ממצאים מתקופת התלמוד.
היסטוריה
תחילת דרכו של היישוב ביוזמה של שמונה משפחות (ארבל, גל, גפן, כהן, כרמלי, נאור, פרוינד, שפרינגר) מאזור חיפה והקריות להקמת יישוב בעל חיי קהילה בגליל. יוזמה זו תאמה את מדיניות הממשלה, שסיפקה את האישורים בשנת 1982. בשנת 1984 החלו עבודות התשתית: פריצת דרכים והכנת תשתיות תת-קרקעיות (חשמל, מים, טלפון, טלוויזיה מרכזית), באפריל 1986 החלה בניית בתי המגורים וטקס האכלוס ל־179 המשפחות הראשונות התקיים ב־9 בנובמבר 1987. היישוב נקרא בתחילה פי-נר על שמו של לודוויג פינר, מראשי חברת רסקו, והוחלף אחר כך לשם הנוכחי.
היוזמה להקמת היישוב הייתה של האדריכל צבי (ציבי) שפרינגר שגם תכנן את נופית כיישוב כפרי ירוק המשתלב בסביבה ובטבע, נוסע החולף בדרך שבין יגור לאחיהוד יתקשה להבחין כי על הגבעה המתנשאת מדרום לנחל ציפורי קיים יישוב הטובל כולו בירק וצמחייה, תוצאה של תכנון וחשיבה בת קיימא.
שלב ב' של היישוב, שנקרא "נופית הצעירה" נבנה במהלך שנות ה־90 ואכלוסו החל בשנת 1997. הבנייה והאכלוס התבצעו על ידי מינהל מקרקעי ישראל ללא תיאום עם האגודה השיתופית שאיגדה את תושבי שלב א', ובפועל נוצרו שני יישובים צמודים ומופרדים מבחינה מנהלתית. על רקע ההפרדה נוצרו מתחים בין תושבים ותיקים וחדשים, ובשנת 2003 החל תהליך למיזוג היישוב והוקם ועד מקומי סטטוטורי. התרחבות היישוב הביאה גם לפיתוח תשתיות, בהן בריכת שחייה ומרכז ספורט הכולל גם את קיר הטיפוס על שם ערן נאור, בית כנסת והרחבת מערך גני הילדים ובית הספר היסודי. מקיף את היישוב מחוצה לו מסלול טיול מסומן על שם אוהד זך, המשקיף על הוואדיות הסובבים את היישוב ועל מפרץ חיפה, ומקושר לשביל ישראל.
בימים אלה החלה העבודה על שלב ג' של היישוב (נופית ג') וצפויה להסתיים בשנים הקרובות.
חינוך
ביישוב פועל בית ספר יסודי שהוקם בשנת 1982 ולומדים בו תלמידים מהמועצה האזורית זבולון - רובם מנופית ומיעוטם משאר היישובים המועצה. בכל שכבה בבית הספר ישנה כתה או שתיים. עד לפני מספר שנים רק תלמידים מנופית למדו בבית הספר, אלא שבראשית שנות ה-20 של המאה ה-21, תלמידים משאר ישובי המועצה הצטרפו לאור הצמצום בכמות הילדים בגילאי בית הספר היסודי בני היישוב.
רוב תלמידי היסודי ממשיכים לאחר מכן לבית ספר העל-יסודי "כרמל זבולון", שנמצא בקיבוץ יגור למרגלות הר כרמל.
ממוזער|450px|נופית, במבט מהרדוף
תרבות
בנופית מרכז ספורט בשם ״נופשית״, הזמין לתושבי נופית כמו גם לתושבי חוץ. במרכז מספר בריכות, חדר כושר ומגרש ספורט.
קישורים חיצוניים
נופית ברשת - קהילה בצמיחה - עלון היישוב
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1987
| 2024-08-31T13:03:11
|
תעשייה
|
תעשייה, היא אותו חלק בכלכלה העוסק בייצור, בעיבוד ראשוני או המשכי בהיקפים גדולים של חומרי גלם והפיכתם לסחורה בעלת ערך. העוסק בתעשייה נקרא תעשיין.
התעשייה מלווה את ההיסטוריה האנושית כבר אלפי שנים, אך מקובל להבחין בין שתי תקופות עיקריות שאותן ניתן לחלק לתקופות משנה וגם למיין על פי אזורים: לפני ואחרי המהפכה התעשייתית המתבססת על אנרגיה זמינה, בעיקר פוסילית אך גם גרעינית, המאפשרת מקור כוח קבוע ויציב בעיקר בצורת חשמל.
התעשייה בעידן השני, המוכר גם בשם 'מודרני', שראשיתו לכל המאוחר במאה ה-18 בעיקר באירופה, עוצמתית מכל נקודת מבט: הנדסית, רפואית, צבאית, תחברותית ותקשורתית, אך האדם הגיע להישגים תעשייתיים מרשימים מאוד גם בתקופות היסטוריות קדומות יותר, המוכרות בשם 'העת העתיקה'. דוגמאות מובהקות לכך הן סין, מצרים ורומא, ששרידי הישגיה התעשייתיים ניכרים היום במאות אתרי תיירות ברחבי אירופה, והכוללים רשת כבישים משוכללת, מערכות העברת מים, גשרים, נמלים ומפעלים להפקת שמן זית.
כאמור, בעידן המודרני הפכה התעשייה למגזר העיקרי של ייצור באירופה וצפון אמריקה, תופעה המוכרת בשם המהפכה התעשייתית, שעל טיבה, שורשיה והשפעותיה התנהל וממשיך להתנהל ויכוח בין היסטוריונים.תומאס אשטון, המהפכה התעשיית 1760–1830, האוניברסיטה הפתוחה 1982. מצב זה שינה את המסחר והפיאודליזם באמצעות התפתחויות טכנולוגיות רצופות ומהירות, כגון פיתוח הקטר, מכונת התפירה המכנית והתקדמויות ייצור בתחום הפלדה והפחם. מדינות תעשייתיות עברו למדיניות כלכלית קפיטליסטית. מסילות ברזל וספינות קיטור החלו להשתלב במהירות רבה בשווקים מרוחקים, ובכך איפשרו לחברות פרטיות להתקדם לעושר ולהיקפי פעילות עצומים במושגי אותו זמן.
בכלכלה ובתכנון ערים, "שימוש תעשייתי" הוא סוג של שימוש מרוכז בקרקע עליה ממוקמים עסקים כלכליים העוסקים בייצור ותפוקה.
מרקסיזם ותעשייה
השליטה בתעשייה הפכה לנקודת המפתח של תאוריית המרקסיזם. תאוריית הערך של העבודה אומרת כי ערכו של עצם מסוים קיים אך ורק הודות לעבודה שנעשתה על מנת להביאו למצבו או צורתו הנוכחית. לעצמים בלתי מעובדים, כגון עצים ואבנים, אין בדרך כלל ערך. אך אם עץ מגולף לפסנתר, או אבנים הופכות ללבנים לבית, אזי לעצם הסופי יש לפתע ערך בשל העמל שנעשה.
מרקסיסטים מאמינים כי היחסים הקיימים בין המעמד הבורגני הקפיטליסטי, אלו העשירים מספיק להשקיע הון ניכר בתעשייה, לבין מעמד הפועלים אשר עובדים עבורם, הוא פרזיטי מיסודו – כך לדוגמה, הקפיטליסט מקבל סכום כסף הגדול בהרבה מהשקעתו המקורית, על ידי תשלום לעובדיו שהוא נמוך בהרבה מערכה האמיתי של התוצרת. לכן, מרקסיסטים תומכים בכך שעל הפועלים עצמם להחזיק באמצעי הייצור ונכסי ההון, כגון מפעלים וציוד המשמשים לייצור. במדינות לניניסטיות כגון ברית המועצות לשעבר, תוכנית זו יושמה על ידי הפיכת כל נכסי ההון לנכסי המדינה, ועל ידי כך, תאורטית, לנכסי העובדים עצמם.
מאואיזם, הכלכלה הפילוסופית של המנהיג הסיני הקומוניסטי מאו דזה-דונג, מסכימה עם המרקסיזם בנוגע לתעשייה, אך ממליצה על פתרון חלופי. במקום שהעובדים או המדינה יחזיקו במפעלים, מאואיזם תומכת ביישוב מחדש של פשוטי העם באזורים כפריים וחזרה לדרך חיים חקלאי.
סטלין כפה תיעוש מהיר בברית המועצות לשעבר במהלך השנים טרם מלחמת העולם השנייה באמצעות תוכניות החומש שלו, דבר שגרם לזעזועים חמורים בחברה ברוסיה, שכללו מוות המוני מרעב, אך מהלכיו של סטלין תרמו לתיעושה היעיל של ברית המועצות, עובדה שבאה לידי ביטוי בהצלחתה להביס את הגרמנים במהלך המלחמה ובכך להפוך את ברית המועצות למעצמת על.
ענפי תעשייה
ראו גם
תעשייה כבדה
אדם סמית
התעשייה בישראל
המהפכה התעשייתית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ענפים כלכליים
| 2024-09-01T00:45:00
|
עסק
|
עסק הוא ארגון הפועל לשם השגת רווח לבעליו. עוסק הוא מי שמעניק שירותים או מוכר טובין, נכסים ומקרקעין. בית עסק הוא המקום בו פועל העסק והוא מחויב ברישיון בהתאם לסוג בית העסק.
עסק הפועל בביתו הפרטי של העוסק הוא עסק ביתי, אם כי לעיתים זהו שימוש חורג או שימוש מעורב בבית. שימושים כאלו דורשים אישור, ויש רשויות שנוטות להקל עם אישור כזה. עסק וירטואלי הוא עסק המספק שירותים או מוכר מוצרים ונכסים באמצעות אתר אינטרנט.
עסקים קטנים לרוב מקיימים שילובים שונים של עסקים ביתיים, וירטואליים ובתי עסק. בעסקים בינוניים וגדולים לרוב קיים שילוב של בית עסק ועסק וירטואלי.
עסק נוסד על מנת לבצע פעילויות כלכליות למטרת רווח. כלומר, מטרתו של בעל העסק והעסק כולו היא החזר כספי בעבור עבודה והון שמושקעים בעסק.
אדם שפעילותו ממוקדת בהקמה ובניהול של עסק (או עסקים) מכונה איש עסקים, אדם העוסק במתן שרותי ייעוץ בתחום תכנון, קביעת מדיניות וליווי פעילויות עסקיות הוא יועץ עסקי.
הכנסה מעסק חייבת במס הכנסה (בישראל: לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה).
הקמת עסק
כדי להעניק שירותים או למכור נכסים במהלך עסקים רגיל יש להירשם כעוסק במשרדי מע"מ. תאגיד מחויב ברישום על פי סוג התאגיד, למשל שותפות מחייבת רישום אצל רשם השותפויות, ורישום חברה יש לבצע אצל רשם החברות. בנוסף נדרש רישום במשרדי מס הכנסה ובמוסד לביטוח לאומי.
סוג העוסק נגזר מהיקף הפעילות.
עוסק פטור הוא עוסק שמחזור העסקאות שלו אינו עולה על סכום שנקבע מעת לעת על ידי רשות המיסים (נכון לינואר 2016 הסכום הקובע הוא 99,006 ₪). עוסק זה פטור מגביית מע"מ מלקוחותיו, ולא רשאי לקזז מע"מ בגין הוצאותיו.
עוסק מורשה, הוא עוסק שנרשם כעוסק במשרדי מע"מ ואינו עוסק פטור, או שלגביו נקבע שיירשם כעוסק מורשה (גם אם מחזור העסקאות שלו קטן יותר). עוסק מורשה גובה מע"מ מלקוחותיו ומעביר את המע"מ הנגבה, וכן רשאי לקזז תשלומי מע"מ בגין ההוצאות שלו.
הקמת בית עסק מחייבת רישוי על ידי הגורמים המתאימים בהתאם לסוג בית העסק.
סיווג עסקים
ישנן דרכים רבות לסווג את הישויות העסקיות: גודל, אופן הרישום או ההתאגדות, תחום העיסוק, ומאפיינים נוספים. כך למשל, עסק עשוי לכלול גם מקצוע.
גודל העסק
גודל העסק מוגדר על פי כמות המועסקים בעסק והיקף העסקאות:
מועסק יחיד
עצמאי הוא בעל עסק בו הוא (לרוב) המועסק היחיד. הוא נדרש להירשם כעוסק (פטור\מורשה), וכעצמאי במס הכנסה ובביטוח הלאומי. (הערה: עצמאי יכול להיות גם מעסיק, וכן לקבל שירותים מעוסקים אחרים).
פרילנסר משתתף חופשי, לרוב מעניק שירותים לעסק בדומה לשכיר, אך ללא קשרי עובד-מעביד, ומוגדר כעצמאי. ההבחנה האם פרילנסר הוא שכיר בפועל (ולפיכך זכאי לזכויות על פי דיני עבודה) או עצמאי תלויה בתבחינים משפטיים שונים.
אדם יכול להקים חברה בע"מ בה הוא מוגדר "בעל שליטה בחברת מעטים" ומקבל משכורת מהחברה. חברות מסוג זה מכונות גם "חברות ארנק" בהן בעל החברה נותן שירותים לחברות אחרות. בשל העלויות הנדרשות להקמה והניהול של חברה במקרה (למשל החברה נדרשת להיות מיוצגת בפני רשויות המס על ידי רואה חשבון) הכדאיות של הקמת חברה כזו תלויה בשיקולי מס.
עסקים קטנים ובינוניים על פי פרסומים של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים מוגדרים העסקים הבאים, אך ההגדרה אינה פורמלית.
עסק זעיר מוגדר כעסק בו יש עד 4 עובדים ומחזור מכירות של עד מיליון ש"ח. הגדרה זו כוללת את העסקים בעלי מועסק יחיד לעיל.
עסק קטן הוא עסק בו 5 עד 20 עובדים ומחזור מכירות של עד 20 מיליון ש"ח.
עסק בינוני הוא עסק בו יש 11 עד 100 עובדים ומחזור מכירות של עד 100 מיליון ש"ח.
עסקים קטנים ובינוניים זכאים לתמיכה וייעוץ של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים.
אופי הפעילות
ניתן לסווג בתי עסק לפי אופי המוצר או השירות המסופקים, למשל:
מגדלים, בתחום החקלאות או החי.
יצרנים המייצרים בבית העסק מוצרים (מפעלי תעשייה או בתי מלאכה).
משווקים (סיטונאיים / קמעונאים) בתי עסק מסחריים העוסקים בשיווק ומכירת מוצרים.
עסקי בנייה ותשתיות. המוצר (כביש, מבנה) אינו מיוצר בבית העסק.
עסקי הובלה ושינוע (של אנשים ומוצרים).
שירותי השאלה השכרה ואירוח. השירות הוא שימוש בטובין לתקופה קצובה, כגון: השכרת רכב, השכרת ציוד, ספרייה, השכרת דירה, משרד וכיוצא בזה.
ספקי טובין, המספקים גם מוצרים וגם שירות (כגון מסעדות המספקות גם מזון וגם שירות, מלונות המספקים גם השכרת חדר וגם שירותי אירוח)
מוסדות פיננסיים (בנקים, עסקי ביטוח) בהם המוצר\שירות הוא פיננסי.
עסקי חינוך והכשרה (אוניברסיטאות, מכללות, גופי הדרכה, גני ילדים)
יצרני/ספקי מידע.
נותני שירות.
ראו גם
תאגיד
קונצרן (כלכלה)
קונגלומרט עסקי
יזם
מנהל עסקים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:מנהל עסקים
| 2024-07-21T21:46:37
|
פרדוקס הכול-יכול
|
פרדוקס הכול-יכול, או טיעון התכונות הסותרות, הוא פרדוקס המערער על היותו של מושג האומניפוטנטיות (כול-יכולוּת) כמוגדר היטב.
ממילא לכאורה הפרדוקס נוגד את קיומה של ישות המוגדרת ככל-יכולה ומצביע על היותה רב-יכולה במקום זאת ולכן יש לו השלכות בתחום התאולוגיה.
לפרדוקס צורות שונות, כגון "האם מי שהוא כל-יכול מסוגל ליצור אבן שאותה הוא לא יוכל להרים?", "האם מי שהוא כל-יכול יכול ליצור כיסא העשוי רק מברזל אבל רק מנחושת בו זמנית?", "האם מי שהוא כל -יכול יכול ליצור עיגולים מרובעים?", "האם מי שהוא כל-יכול יכול לממש החלטה להפסיק להיות כל-יכול?" או "האם מי שהוא כול יכול וכל יודע מסוגל לברוא אדם המסוגל לעשות משהו ולהיות היחיד היודע זאת?".
מעלי השאלות הללו טוענים כי שאלות אלה מובילות לסתירה ובעיקר מראות שכל-יכולות היא למעשה רב-יכולות, כלומר היא היכולת לעשות כל שניתן לעשות בלי להגיע לסתירה.
קטגוריות של כל-יכולות
ישנן מספר דרכים להגדיר את הטענה "א' הוא כל-יכול":
"א' כל-יכול באופן אבסולוטי" משמעותה ש"א" יכול לעשות כל דבר בכלל. בפרט כל דבר הניתן לתיאור על ידי רצף של מילים, גם אם ניתן להראות שרצף המילים הזה מכיל סתירה פנימית. הפרדוקס במלוא חריפותו מתייחס בעיקר להגדרה מסוג זה. תומכים באפשרות קיומה של ישות כזאת פותרים את הפרדוקס על ידי הטענה שישות כל-יכולה איננה כפופה להיגיון האנושי.
"א' כל-יכול" משמעותה שהטענה "א' יכול ב'" היא נכונה אם ורק אם ב' הוא תיאור עקבי של פעולה. הגדרה כזאת פותרת חלק מהפרדוקס, אך קיימת דעה כי היא איננה מתחמקת מהמקרה שבו ב' מוגדר כ"אבן שהיוצר שלה איננו מסוגל להרים אותה"; תיאור כזה של ב' איננו מכיל כל סתירה פנימית בפני עצמו, שהרי אנשים מסוגלים לייצר חפצים שהם אינם מסוגלים להרים. נובע מכך שאנשים מסוגלים לעשות דברים שכל-יכול (בהגדרתו זו) איננו יכול. קיימת גם דעה הסוברת שבהחלת המשפט "אבן שהיוצר שלה איננו מסוגל להרים אותה" על כל-יכול, נוצר המשפט "אבן שכל-יכול איננו מסוגל להרים אותה" והוא כמובן מכיל סתירה פנימית, ולכן הגדרה זו פותרת גם מקרים אלו.
"א' כל-יכול" משמעותה שהטענה "א' יכול ב'" היא נכונה אם ורק אם "א' עשה ב'" הוא תיאור נטול סתירה פנימית. הגדרה כזאת פותרת את הפרדוקס המקורי לחלוטין, אך עדיין טומנת בחובה בעיות מוסריות (אם ב' הוא "לשקר") או בעיות של זמנים (אם ב' הוא "להביא לכך שירושלים מעולם לא הייתה קיימת"). כמו כן, הגדרה כזאת עשויה לא לספק תאולוגים או מאמינים הרואים בהגדרה של האל ככל-יכול מצורה "מופחתת" כזאת פגיעה באל.
"א' הוא נאדר" - זו הגדרה חלשה יותר, המגדירה את א' בתור ישות החזקה מכל ישות קיימת אחרת, ואף ישות איננה עשויה להתחרות בא', אף לא בחוסר הצלחה.
הפרדוקס והיהדות
בעניין היכולות המיוחסות ביהדות לאל, כתב רס"ג:
דברים דומים כתב הרמב"ם, והוסיף: . זאת אומרת שעצם זה שהוא "לא יכול" להגביל את עצמו - זו היכולת הגדולה ביותר, ואם היה יכול להגביל את עצמו אז היה מוגבל. כן כתב ר' יוסף אלבו: דברים דומים כתבו ר' ידעיה הפניני בעל "בחינות עולם" (בתשובתו שנדפסה בשו"ת הרשב"א סי' תי"ח), ר' יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער פ'), הרלב"ג (בפירושו על ) ור' יצחק אברבנאל בספרו "מפעלות אלהים" (מאמר ד').
על פי פרופ' שלום רוזנברג, השאלה נוגעת לשאלת כפיפותו של אלוהים לעקרונות ההיגיון: . מאידך, אם התשובה היא כן:
ראו גם
אומניפוטנטיות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
כול-יכול, פרדוקס
קטגוריה:תאולוגיה
קטגוריה:טיעונים לאי-קיום אלוהים
| 2024-06-10T20:04:53
|
סוס רמכי
|
ממוזער|סוס הבית וסייח
ממוזער|סוס מגזע היק
ממוזער|סוסי פרז'וואלסקי
סוס רַמָּכִי (שם מדעי: Equus ferus או גם Equus caballus) הוא מין בסוג סוס, הכולל הן את תת-המין המבוית סוס הבית והן את תת-המינים טרפן וסוס פרז'וואלסקי הבלתי מבויתים. הטרפן נכחד במאה ה-19, וסוס פרז'וואלסקי היה על סף הכחדה וניצל הודות למאמצי שימור, ואף הוחזר בהצלחה לטבע. האב הקדמון של סוס הבית היה כנראה הטרפן שרעה בערבות אסיה ואירופה בתקופה בה בוית הסוס.
מאז שהטרפן נכחד נעשים ניסיונות לשחזר את הפנוטיפ שלו, וכתוצאה ממאמצים אלו נוצרו גזעי סוסים, כדוגמת הקוניק (Konik) הפולני וסוס הק (Heck), אך הם אינם זהים לטרפן.
פירוש השם המדעי Equus ferus הוא סוס בר, ואכן במרבית השפות האירופאיות מכונה המין סוס בר. יש הנוהגים לכנות בשם זה גם את העדרים של סוסי הפרא כדוגמת המוסטנג בארצות הברית, הברומבי באוסטרליה ורבים אחרים. סוסי הפרא הללו שייכים לתת-המין של סוס הבית (Equus ferus caballus) שנמלטו לטבע והתפראו, ואין לטעות בינם לבין שני תת-המינים האמיתיים של סוס הבר.
תת-מינים
לסוס רמכי היו כמה תת-מינים, שלושה שרדו עד התקופה המודרנית:
סוס הבית (Equus ferus caballus או גם Equus caballus caballus)
טרפן (Equus ferus ferus) או סוס הבר האירסיאני, שתחום מחייתו השתרע פעם באירופה ומערב אסיה. הטרפן נכחד בשלהי המאה ה-19, והפרט האחרון מת בשבי בגן חיות באוקראינה ב-1918 או ב-1919.
סוס פרז'וואלסקי (Equus ferus przewalskii) – ידוע גם כסוס בר מונגולי או טאחי. תחום המחייה של סוס פרז'וואלסקי היה מרכז אסיה ומדבר גובי.
שני האחרונים היו תת-מינים שמעולם לא בויתו וששרדו עד התקופה המודרנית. עם זאת, ייתכן כי היו קיימים תת-מינים נוספים של סוס רמכי שסוס הבית הוא צאצא של אחד מהם.
אבולוציה וטקסונומיה
משפחת הסוסיים והסוג סוס התפתחו באמריקה הצפונית, לפני שהמינים נדדו לחצי הכדור המזרחי. מחקרים תוך שימוש ב-DNA קדום כמו גם DNA של פרטים מתקופתנו, הראו על קיומם של שני מיני סוסים באמריקה הצפונית הקשורים בקשר הדוק, הסוס הרמכי וה-"Stilt-legged Horse" (לאחרון יש כמה שמות טקסונומיים). לפני כמיליון וחצי שנים חצה המין סוס רמכי את מצר ברינג לאסיה והתפשט עד לאירופה. במהלך הפליסטוקן התיכון והעליון התפתחו צורות רבות של הסוג סוס, ולא ברור כיום האם היו תת-מינים של הסוס הרמכי או שהיוו מינים נפרדים. ניתן כיום להפריד בין הצורות השונות על פי גודל הגוף. לכן יש הקובעים כי הגוף הגדול מאוד של סוס מתקופת הפליסטוקן העליון (Equus ferus germanicus) מעיד על היותו מין נפרד. הסוסים התפשטו ברחבי אמריקה הצפונית בפליסטוקן העליון, אבל לפני כ-10,000 שנים נכחד המין לחלוטין מיבשת אמריקה.
שמות מדעיים של המין
כיום מסווגים סוסי הבר והסוס המבוית כמין אחד, כאשר השם המדעי המקובל כיום למין סוס זה הוא Equus ferus. הטרפן, תת-המין שנכחד של סוס הבר, הוא Equus ferus ferus, סוס פרז'וואלסקי, תת-מין קיים של סוס הבר, הוא Equus ferus przewalski וסוס הבית הוא Equus ferus caballus. הכללים לבחירת השם המדעי של מיני בעלי החיים נקבעים בספר "International Code of Zoological Nomenclature" ("הקוד הבינלאומי של הנומנקלטורה הזואולוגית"), ובהם הכלל כי השם המדעי התקין הקדום ביותר בו כונה בעל חיים יהיה השם הקובע. בעבר, כשהטקסונומים הכירו בסוס הבית ובסוס הבר כשני תת-מינים של אותו מין, היה Equus caballus השם המדעי התקין של המין סוס רמכי, כפי שנקבע על ידי קארולוס ליניאוס ב-1758, כשתת-המינים של המין כונו Equus caballus caballus (סוס הבית), Equus caballus ferus (טרפן – נקבע על ידי Boddaert ב-1785) ו-Equus caballus przewalskii (סוס פרז'וואלסקי – נקבע על ידי פוליאקוב ב-1881). עם זאת, ב-2003 החליטה הוועדה הבינלאומית לנומנקלטורה זואולוגית (International Commission on Zoological Nomenclature) כי לשמות המדעים של מיני חיות הבר יש עדיפות על פני השמות המדעיים של המינים המבויתים, וקבעה את השימוש ב-Equus ferus כשם המדעי של המין, בלא קשר למעמדו של סוס הבית. קביעה זו שינתה את השם המדעי של הטרפן ל-Equus ferus ferus ואת השם של סוס פרז'וואלסקי ל-Equus ferus przewalskii. הוועדה לא התייחסה לשם המדעי של סוס הבית, ולכן השם המדעי Equus caballus caballus לסוס הבית הוא עדיין תקין, אבל כיוון שכל שלושת תת-המינים שייכים לאותו מין, ששמו שונה כאמור, מקובל כיום לכנות את סוס הבית בשם המדעי Equus ferus caballus.
סוס פרא
סוסים החיים בטבע, אך שאבותיהם היו מבויתים אינם סוסי בר, אלא סוסי פרא. לדוגמה, כשהאירופאים החזירו את הסוס ליבשת אמריקה בשלהי המאה ה-15, נמלטו חלק מהסוסים והתקבצו בעדרים. הדוגמה הידועה ביותר הוא המוסטנג בארצות הברית. המקביל האוסטרלי למוסטנג הוא סוס ברומבי, צאצא מסוסים שברחו או שוחררו לטבע על ידי מתיישבים אנגלים באוסטרליה. יש כיום אוכלוסיות מבודדות של סוסי פרא במספר מקומות, כולל פורטוגל, סקוטלנד, ובכמה מאיי המחסום (barrier island), החל באי סייבל שמול נובה סקוטיה שבקנדה וכלה בשקלפורד בנקס (Shackleford Banks) שמול צפון קרוליינה.
סוס רמכי במקרא
במקרא מופיע הסוס הרמכי בשמו פעם אחת ויחידה. במגילת אסתר מתואר שמרדכי היהודי כתב וחתם בטבעת המלך אחשורוש אגרות המאפשרות ליהודים לעמוד על נפשם נגד הצוררים אותם שקיבלו אישור לטבוח בהם. כדי שהאגרות תגענה ליעדיהן במהירות ודחיפות, דהרו הרצים על 'האחשתרנים בני הָרַמָּכִים':
קיימות דעות אחרות בזיהוי המוזכר בפסוק זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיטר בודארט
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1785
קטגוריה:מינים מתפראים
| 2024-05-31T09:34:55
|
פוסידון
|
שמאל|ממוזער|180px|"אנדריאה דוריה כנפטון" מאת הצייר האיטלקי אניולו ברונזינו. הציור מציג את דוריה, אדמירל מג'נובה, בדמותו רבת העוצמה של אל הים היווני-רומאי, ומתאר את שליטתה של ג'נובה בים הטירני. דוריה מחזיק בידו קלשון משולש, סמלו של פוסידון
250px|ממוזער|שמאל|פוסידון בחצר ארמון קאדריורג בטאלין
פוסידון (ביוונית עתיקה: Ποσειδών ) הוא אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעידות האדמה, הוא אחד משנים-עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. מוכר גם כאחד משלושת האלים המרכזיים והחזקים המכונים "שלושת הגדולים", לצד אחיו זאוס והאדס. בקרב הרומאים הוא נודע כנפטון. נחשב בעיני הציבור הרומי כאל נקמני.
דמותו של פוסידון
פוסידון היה מבכירי האלים בהר האולימפוס, שני בחשיבותו רק לזאוס, ראש האלים. נקל להבין זאת על רקע היותה של יוון ארץ השוכנת לחופי ימים, שרבים מתושביה היו ימאים ודייגים.
פולחן פוסידון היה נפוץ מאוד ביוון העתיקה, ומקדשים רבים נבנו לכבודו. הוא היה האל העיקרי של מספר ערים ברחבי יוון, לרבות עיר הנמל קורינת. באתונה הוא היה שני רק לאתנה, פטרונית העיר. במיוחד זבחו לו מלחים ויורדי ים, שהקריבו לו פרים וסוסים, בתפילה שהוא יסייע להם במסעם על פני הים. גם יושבי היבשה ייחסו לו חשיבות רבה והתפללו שהוא לא יכה אותם ברעידות אדמה.
בניגוד ליוונים שהוקירו וכיבדו עד מאוד את פוסידון, הרומאים כיבדו אותו פחות וגם אלה שכיבדו אותו במיוחד עשו זאת מתוך פחד מאופיו הנקמני. את נפטון – מקבילו הרומי של פוסידון – תיארו הרומאים בעיקר כאל הסוסים, החשיבו אותו לפטרונם של מרוצי הסוסים, ואחד ממקדשיו הוקם ליד מסלולי המרוצים ברומא. מקדש נוסף לכבודו הוקם בקמפוס מרציוס (25 לפנה"ס) ושם נחגגה הנפטונליה, יום החג החשוב ביותר של נפטון, ב-23 ביולי.
בחברה
פוסידון נודע באופיו ההפכפך ובמצבי הרוח שלו, שיכלו להסתיים בהפלגה מוצלחת או באלימות ובאסונות, דוגמה לכך היא מסע אודיסאוס, שפוסידון אמלל אותו והעמיס עליו תלאות. בהיותו במצב רוח טוב, הוא הרגיע את הגלים, עזר לספינות להגיע בשלום אל חופיהן ויצר איים חדשים. אולם, כשהיה פוסידון במצב רוח רע, הוא היה חובט עם קלשונו על פני האדמה והים, יוצר סערות ורעידות אדמה ומטביע ספינות.
בהתאם לכך, נטען שפוסידון הוא הגורם להתנהגות אי-רציונלית ולסוגים מסוימים של מחלות נפש, בדומה לדיוניסוס - אל היין, השכרות והשיגעון. היפוקרטס כתב ב־On the Sacred Disease כי נהגו להאשים את פוסידון כאשר אדם לקה בהתקף אפילפטי.
באמנות
פוסידון תואר כמי שחי בארמון ששכן בקרקעית הים, ושהיה עשוי כולו זהב, אלמוגים ואבני חן, וכרוכב במרכבה הרתומה להיפוקמפוסים (בעלי פלג גוף אחורי של דגים וקדמי של סוסים).
סמלו המוכר ביותר הוא הטריידנט - קלשון בעל שלוש שיניים, וביצירות אמנות פוסידון מתואר בדרך כלל אוחז בטריידנט. החיות המסמלות אותו הן דולפינים ודגים למיניהם, וכן חיות יבשתיות המייצגות חוזק, לדוגמה סוסים ושוורים.
מיתוסים מרכזיים
לידה, מלחמה וחלוקת השלטון
שמאל|ממוזער|250px|פסל של פוסידון במרכז עיר הנמל בריסטול, הממלכה המאוחדת
פוסידון היה הבן של הטיטאנים קרונוס וריה, ואחיהם של זאוס, הרה, האדס, הסטיה ודמטר. עם היוולדו, אביו בלע אותו שלם אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו וילדותיו (למעט זאוס) בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו.
זאוס, יחד עם אחיו ואחיותיו המשוחררים, יצא למלחמה כנגד אביו ושאר הטיטאנים. בסופו של דבר, הוכרע קרונוס, הורד מכיסאו ונקצץ לאלף חתיכות ונזרק לטרטרוס (על ידי האלים), והשלטון בעולם ובסדרי היקום עבר לידי האלים הצעירים, הם האלים האולימפיים. בתחילה התעוררו מחלוקות בין שלושת האחים בשאלת חלוקת השלטון: פוסידון והאדס לא הסכימו שזאוס יהיה השליט היחיד, כיוון שהם אחיו הבכירים, שנלחמו לצידו נגד הטיטאנים.
על פי עצתו של הטיטאן החכם פרומתאוס חולק השלטון בעולם בין שלושת האחים: זאוס קיבל את השמים ומלכות האלים, האדס קיבל את השאול מעמקי האדמה האוצרות והעושר, ולפוסידון ניתנה השליטה בימים ובאוקיינוסים.
מאהבות, מאהבים וצאצאים
פוסידון, כמו אחיו זאוס, נודע בגבריותו ובמיניותו השופעת. הוא ניהל פרשיות אהבה רבות עם אלות שונות, נימפות ים, בנות תמותה ואף עם מפלצות מהן הוא הוליד צאצאים רבים במספרם ובדמותם.
בת-זוגו המוכרת של פוסידון היא נימפת הים אמפיטריטה, בתם של נראוס ודוריס ונכדתו של הטיטאן אוקיינוס. פוסידון חטף אותה בעזרתו של הדולפין, אשר זכה בשל כך להימנות על קבוצות הכוכבים שבשמים. אמפיטריטה ילדה לפוסידון את בנו טריטון, שבדרך כלל תואר כבן-ים, בעל פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של דג.
בת זוג ידועה נוספת של פוסידון היא אחותו האלה דמטר. המיתוס מספר שפוסידון חשק בה, אך היא דחתה את חיזוריו ונסה מפניו. על מנת שלא יזהה וימצאה, היא שינתה את דמותה לדמות סוסה, והתחבאה בעדר סוסים. אולם, פוסידון שם לב לתרמיתה של דמטר, שינה את מראו לדמותו של סוס הרבעה ולכד אותה. צאצאם, אריון, היה סוס מהיר במיוחד, שניחן ביכולת לדבר. כמו כן, מסופר שדמטר ילדה לו את הנימפה דספינה.
פוסידון אנס את מדוזה בת התמותה במקדשה של אתנה, אותה שירתה מדוזה. אתנה זעמה על חילול מקדשה, והפכה את מדוזה למפלצת בעלת שיער העשוי מנחשים חיים ארסיים, המסוגלת לאבן אנשים חיים באמצעות מבטה. מאוחר יותר, כשפרסאוס ערף את ראשה של מדוזה, זינקו מצווארה השחוט שני בניו של פוסידון: קריסאור ופגסוס, הסוס המכונף.
בין בנות זוגו הרבות של פוסידון ניתן למנות גם את בת התמותה איתרה, שילדה לו את הגיבור תזאוס, הורג המינוטאור; את כיאונה אלת השלג שילדה לו את אומולפוס ואת ההרפיה קליינו, שילדה לו את לייקוס. בין צאצאיו הרבים גם הצייד המיתולוגי אוריון; אל הים משנה הצורה פרוטאוס והמפלצת טורפת הילדים למיה.
כמקובל ביוון העתיקה, פוסידון החזיק גם במאהבים גברים. בין היתר, הוא התאהב בפלופס, צעיר יפה תואר ובנו של טנטלוס, מלך לידיה, ולקח אותו לאולימפוס כדי שישמש לו כמאהב. על מנת להודות לו על אהבתו, פוסידון העניק לו מרכבה מכונפת, שאיתה פלופס ניצח במרוץ סוסים וזכה בידה של הנסיכה היפודאמיה.
פוסידון ואתנה
שמאל|ממוזער|250px|פוסידון נחשב, בין היתר, גם לאל המים המתוקים. מכיוון שכך, הוא נחשב לנושא מתאים לעיצובן של מזרקות מים, כפי שאפשר לראות במזרקה זו מצ'כיה.
אחד המיתוסים הידועים ביותר אודות פוסידון מתאר את תחרותו עם אחייניתו אתנה, אלת החכמה ותכסיסי המלחמה, על תואר האל-פטרון של העיר אתונה. השניים הסכימו שכל אחד ייתן לאתונאים מתנה אחת והאתונאים יחליטו איזו מתנה הם מעדיפים. פוסידון הכה על האדמה עם קלשונו, ומעיין התפרץ מהבקע, אך המים היו מלוחים ולא שימושיים במיוחד. לעומתו, אתנה העניקה לאתונאים את עץ הזית הראשון שלהם. האתונאים העדיפו את מתנתה של אתנה, כיוון שהעץ נתן להם מזון, שמן ועץ לבניה, והפכו אותה לפטרוניתם. בנוסף בחלק המיתוסים ישנו סיפור שאתנה הייתה המאהבת של פוסידון והוא הכעיס אותה וכך נגמר הרומן ביניהם.
על אף עימות זה, פוסידון ואתנה שיתפו פעולה מספר פעמים. הם בנו את המרכבה הראשונה. אתנה בנתה את המרכבה ופוסידון יצר ואימן את הסוסים. אתנה בנתה גם את הספינה הראשונה, המפליגה על פני הימים והאוקיינוסים, שפוסידון הוא שליטם. השניים שיתפו פעולה גם במלחמת טרויה, ונלחמו לצדם של היוונים כנגד הטרויאנים.
מיתוסים נוספים
לאחר שפוסידון ואפולו המרו את פיו של זאוס, הוא שלח אותם לשרת את לאומדון, מלך טרויה. לאומדון הורה לשני האלים לבנות חומות עצומות סביב העיר, והבטיח לגמול להם בעין טובה. אולם, לכשנשלמה המלאכה, סירב המלך למלא את הבטחתו ולא תגמל את שני עובדיו בני האלמוות בשכר כלשהו. פוסידון ואפולו הזועמים החליטו לנקום בו: פוסידון שלח מפלצת ים שהטילה את חתתה על יושבי העיר ועל הבאים בשעריה (מאוחר יותר מפלצת זו הושמדה על ידי הרקולס), ואפולו שלח מגפת דבר על העיר.
מיתוס נוסף מספר שלאחר שקסיופיאה, מלכת אתיופיה ואמה של אנדרומדה, התרברבה כי היא יותר יפה מנימפות הים, עוררה את כעסו של פוסידון הקנאי והוא דרש שקסיופיאה תקשור את בתה (אנדרומדה) לסלע בים ושלח מפלצת ים להרגה, פרסאוס קטל את המפלצת והציל את אנדרומדה.
ממיתוסים אלו ואחרים פוסידון מצטייר כאל נוקם ונוטר, שלא ישכח עוול הנעשה לו ולצאצאיו ויתרה מכך - ינקום קשות בעושי העוול. כך, לאחר שאודיסאוס עיוור את בנו הקיקלופ פוליפמוס, גאתה שנאתו של פוסידון כלפיו, והוא עשה כל שביכולתו כדי לטרוד את מנוחתו של אודיסאוס ולהאריך את מסע שיבתו לביתו.
ורגיליוס בספרו "איניאדה" סיפר כי לאחר הפסדם האיום של הטרויאנים במלחמת טרויה, פוסידון עדיין כעס עליהם, אך הוא לא שנא אותם כמו אחותו הרה. בשלב מסוים הוא אף מנע מהרה להטביע את הצי הטרויאני, אך הסיבה העיקרית לכך לא הייתה דאגתו להם, אלא זעמו על הפלישה לתחום שלטונו העצום.
ראו גם
נפטון (מיתולוגיה) - אל הים במיתולוגיה הרומית
ים - אל הים הכנעני
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלי ים ונהר
קטגוריה:אלי השמיים ומזג האוויר
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
| 2024-09-13T16:38:41
|
כתם שמש
|
שמאל|ממוזער|250px|השמש ועליה מספר כתמים
שמאל|ממוזער|250px|כתם שמש. תמונה שצולמה על ידי NASA
כתם שמש הוא אזור על פני השמש (הפוטוספירה) שבו מתרחשות מערבולות מגנטיות עצומות. הטמפרטורה באזור זה נמוכה יחסית לסביבתו, והפרש טמפרטורות זה גורם לאזור להיראות כהה יותר.
ככל הנראה ראו האסטרונומים הסיניים כתמי שמש כבר באלף הראשון לספירה. אולם רק לאחר המצאת הטלסקופ בשנת 1609 כתמי שמש נצפו ונחקרו ביתר עומק. בתצפיות אלו מצא היינריך שוובה שמספרם הכולל ועצמתם הממוצעת של כתמי השמש משתנים במחזוריות של כ-11 שנים, המכונה מחזור סולארי. הסיבה לקיומו של מחזור זה עדיין אינה ברורה. עם זאת, לא תמיד התקיים מחזור זה – בין השנים 1645–1715 לא נצפו כלל כתמי שמש, תקופה הידועה בתור המינימום של מאונדר.
לשמש יש שדה מגנטי חזק, הנוצר מתנועת הגזים הטעונים שלה. השדה המגנטי ערוך בצורה של קווי שטף ארוכים, המשתרעים מקוטב לקוטב. הגזים הטעונים יוצרים צינורות מגנטיים ארוכים, המתעוותים בגלל ההבדל בין מהירות הסיבוב של השמש בקו המשווה לבין מהירות סיבוב השמש בקטביה, והשדה המגנטי הופך להיות סבוך ובלתי יציב. לבסוף נוצרת לולאת קווי שטף מגנטיים המתנתקת מהשדה הכולל, ואז מדמים השדה המגנטי את רתיחת אזור ההסעה, במקום שהיא נוצרה. תחת השפעת השדה המגנטי המרוכז מתקררת נקודה זו והטמפרטורה שלה יורדת. מכיוון שכך היא פולטת פחות אור. לולאה זו מבקעת את השמש בשתי נקודות ויוצרת שני כתמים כהים, שהם למעשה, כתמי השמש הנראים לעיתים על פני הפוטוספירה.
ההבדל בכמות האנרגיה בין שיא המחזור למינימום הופעת הכתמים הוא 0.1%.
מדענים מהמרכז הלאומי למחקר אטמוספירי גילו מתאם בין מחזוריות הפעילות של השמש לבין מצב הסטרטוספירה ודרכה השפעה על מזג האוויר של כדור הארץ.
קוטביות האחד-צפון והשני דרום
כתמי השמש מופיעים במקביל לקו המשווה השמשי, כאשר בכל חצי כדור הקיטוב של הכתמים נעשה בהתאמה לקיטוב אותו חצי הכדור. כתמי השמש מורכבים מאזור מרכזי כהה (אומברה), המוקף באזור בהיר יותר (פנומברה) וצורתם בלתי סדירה. הם מופיעים תמיד בזוגות, כאשר הצפוני מוביל בחצי הכדור הצפוני
והדרומי גרור, כשבחצי הכדור הדרומי המצב הפוך. לאחר 11.2 שנות ארץ מתחלף הקיטוב: הצפוני מוביל בחצי הכדור הדרומי והדרומי מוביל בחצי הכדור הצפוני. לאחר עוד 11.2 שנות ארץ מתחלף שוב הקיטוב וחוזר למצב הקודם. מכאן נובע שקיימים, למעשה, שני מחזורי כתמים: האחד של 11.2 שנות ארץ והשני של 22.4 שנות ארץ.
מבנה הכתמים
החלק הכהה ביותר של כתם השמש, הנמצא במרכזו, נקרא umbra. קוטרו יכול להגיע לכ-30,000 ק"מ (לשם השוואה, קוטר כדור הארץ הוא 12,756 ק"מ לערך).
כאשר מתבוננים בכתם שמש, נראה כי מרכזו עטוף במבנה הנראה כעשוי מסיבים, המופנים לכיוונים שונים. נוכחותו של מבנה זה, כמו גם כיוון הסיבים, מרמזים על קיומם של קווי שדה מגנטיים. מבנה זה נקרא penumbra.
ההיסטוריה של חקר כתמי השמש
הראשון לצפות בכתמי השמש באמצעות טלסקופ היה ככל הנראה תומאס הריוט (Thomas Harriot) שככל הנראה צפה בהם כבר בשנת 1610, אולם הוא לא פרסם את תצפיותיו. בנובמבר 1611 המדען הישועי כריסטופר שיינר (Christoph Scheiner) שלח מכתב (שפורסם בידי הנמען מרק וולצר Mark Welser) בו הוא טען שכבר לפני שבעה חודשים זיהה באמצעות טלסקופ כתמים על השמש, אך מכיוון שלא ייחס לכך חשיבות לא פרסם את העניין. מכיוון שהוא זיהה שוב את הכתמים השתכנע לאחר בדיקות רבות שאכן ישנם כתמים על השמש ויש להסביר את אופן היווצרותם.
בתגובה למכתבים אלו שהודפסו והופצו כתב גלילאו מכתב לוולצר. במכתב מחודש מאי 1612 טען גליליאו שהבחין בכתמים על השמש כבר 18 חודשים לפני כן בסוף שנת 1610. הוויכוח העיקרי בין שיינר לבין גלילאו לא נסב סביב השאלה מי ראה קודם את הכתמים אלא כיצד יש להסביר את התצפיות.
שיינר טען כי הכתמים אינם על השמש ממש שכן הם נעים על פני השמש ואינם קבועים במקום אחד. אף אם נטען כי השמש מסתובבת סביב צירה ולכן הכתמים נעים, היינו מצפים כי הכתמים יחזרו בקביעות מסוימת. חזרה כזו לא נצפתה על ידו ולכן הוא שלל את האפשרות כי הכתמים נמצאים על השמש עצמה. בעקבות זאת שיינר הגיע למסקנה כי הכתמים נגרמים בגלל גופים שמימיים – כוכבים – שנעים בין כדור הארץ לבין השמש בסמוך לשמש.
גלילאו דחה את עמדתו של שיינר והוכיח באופן מתמטי על פי תצפיותיו שלו כי הכתמים נמצאים על השמש עצמה ואינם גוף מנותק מהשמש. גלילאו נטה לומר כי השמש עצמה מסתובבת סביב צירה ויוצרת את התנועה בכתמי השמש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומיה תצפיתית
קטגוריה:השמש
| 2024-09-08T09:09:49
|
רשת תקשורת מקומית
|
שמאל|ממוזער|תרשים של רשת תקשורת מקומית
ממוזער|רשת מקומית קטנה של שני מחשבים ניידים (מחוברים ביניהם בכבל הצהוב), מדפסת משולבת (מדפסת וסורק) וסורק נוסף
שמאל|ממוזער|כרטיס רשת - כרטיס PCI שמשמש כמתאם אתרנט
רֶשֶׁת תִּקְשֹׁורֶת מְקוֹמִית (LAN, ראשי תיבות של Local Area Network) היא רשת מחשבים המתפרסת, בשונה מרשת עירונית (MAN) או רשת אזורית (WAN), על אזור גאוגרפי מוגבל (עד אלפים בודדים של מטרים רבועים), בדרך כלל בתוך בניין אחד, או בניינים סמוכים. רשת כזו מתאפיינת ברוחב פס גבוה יחסית ובזמן השהיה נמוך יחסית.
היסטוריה
הרשתות המקומיות הראשונות (ARCNet), הוקמו ב-1977 על ידי Datapoint ונועדו, במקור, לשיתוף כוננים קשיחים בין מחשבים מאותה הסדרה. כיום מאפשרים תקנים שקובע ה-IEEE לרכיבים מדגמים שונים, של יצרנים שונים, לתקשר זה עם זה ביעילות באותה הרשת, ולספק מלבד שיתוף כוננים קשיחים גם שיתוף מדפסות, סורקים חיבור לרשתות אחרות, ניתוב וחלוקת עומסים.
בעבר התחרו מספר תקנים שונים על שימוש ברשת המקומית: תקן ה-Ethernet שפותח במשותף על ידי DEC, זירוקס ואינטל (תחת קונסורציום שנודע בשם DIX), תקן Token ring ("טבעת אסימון") של IBM, LocalTalk של חברת אפל, FDDI, ותקן ATM שתוכנן אמנם עבור רשת אזורית אבל התחרה גם על יישום כרשת מקומית.
עם הזמן כל התקנים פרט ל־Ethernet (את'רנט או אית'רנט) נזנחו, וכיום למעשה כל הרשתות המקומיות פועלות בתקן זה ובגילגוליו – גרסאות חדשות יותר של התקן עבור רוחב פס גבוה יותר, וכן גרסאות שלו לתקשורת אלחוטית (Wi-Fi). למעשה, היום ממעטים להשתמש בשם "את'רנט", משום שהמילה נחשבת למילה נרדפת ל"רשת תקשורת מקומית" (LAN).
תקן ה־Ethernet תוכנן בתחילה לרוחב פס של 3 Mbit/Sec, אבל עוד לפני שקיבל חשיפה רחבה הועלה רוחב הפס ל־10 Mbit/Sec. בשלב זה נפוצו שני מימושים פיזיים של התקן: תצורה שהתבססה על כבל קואקסיאלי – 10BASE-2, והשתמשה בטופולוגיית רשת מסוג אפיק, ומולה מימוש המבוסס על זוגות שזורים, שעושה שימוש ברכזת ("Hub") ובטופולוגיית כוכב.
רשתות אלו זכו לתפוצה הולכת וגוברת החל בשנות השמונים של המאה ה-20, כשבתחילת שנות התשעים נוסף תקן לרוחב פס של 100 Mbit/Sec, תוך זניחת טופולוגיית אפיק, והתבססות על זוגות שזורים או סיב אופטי. מאז נוספו תקנים מהירים אף יותר, וכן תקני Wi-Fi אלחוטיים.
שימושים
רשת מקומית מאפשרת למחשב אחד המחובר לרשת להשתמש במשאבים (כגון קבצים על דיסק, מדפסות) ממחשבים אחרים. כמו כן, ניתן להריץ יישומים ממחשב אחד על מחשב אחר.
לדוגמה, בקמפוס קטן של מכללה ישנם שלושה בניינים. בכל בניין מוקצת כיתה אחת עם שלושים מחשבים לשימושם של הסטודנטים בזמנם החופשי כדי שיוכלו להכין את שיעורי הבית שלהם ולחפש מידע באינטרנט. בכל כיתה מצויים סורק אחד ומדפסת אחת שנחלקים בין המחשבים באותה כיתה. חלוקה זו חוסכת קנייה של 87 מדפסות וסורקים. כמו כן מכל מחשב בקמפוס יש גישה לכונן קשיח מרכזי שבו לכל סטודנט יש תיקייה פרטית משלו. גישה זו מאפשרת לסטודנט להמשיך ולעבוד על מסמכים שהוא שמר בתיקייה שלו מכל מחשב בקמפוס.
יישום
רשתות מקומיות כיום משתמשות לרוב בתשתית אתרנט קווית או אלחוטית (Wi-Fi). בעבר היו נפוצים גם סוגי חיבורים אחרים, כגון Token ring, FDDI ו־LocalTalk.
פרוטוקול התקשורת הנפוץ ביותר הוא פרוטוקול האינטרנט - TCP/IP. פרוטוקולים אחרים שהיו בשימוש בעבר כגון IPX, NetBIOS, AppleTalk, בניאן, DecNet ואחרים למעשה נזנחו ואינם נמצאים בשימוש כמעט כלל.
רשתות ואבטחת מידע
חסרונותיה של העבודה ברשת הם סיכון לפרטיות המידע וריבוי מקורות לתוכנות זדוניות. המחשבים שברשת יכולים להתחבר ביניהם בכבלים או בקשר אלחוטי ויש לוודא שרק מחשבים מורשים יוכלו להצטרף לרשת, גם אם הם התחברו אליה בכבל או באופן אלחוטי ושרק אנשים מורשים יוכלו להשתמש במחשב שכבר מחובר אל הרשת. מעבר לזאת יש להגביל את הגישה של מי שכן מורשה כך שתוכנם של מסמכים יהיה גלוי רק לבעלי סמכות רלוונטית עבור תוכנו של כל מסמך, ששינויי הגדרות הפעולה של הרשת יהיו בסמכות מנהל הרשת בלבד ושהתקנת תוכנות תהיה בפיקוח ובמגבלות כלשהן.
סידורי הבטיחות המקובלים הם:
הגדרת שם קבוצת עבודה, כך שקשר פיזי או אלחוטי עם הרשת לא יספיק כדי להשתתף בה עבור מחשב ששם קבוצת העבודה שהוגדר בו לא תואם.
קרבה בין ה-IP של המחשבים ברשת אך לא זהות ביניהם (כדי שלא יהיה ניתן להתחזות למחשב שכבר נמצא ברשת)
שמות מחשבים שונים כדי שלא יהיה ניתן להתחזות למחשב שכבר ברשת.
שמות משתמש שונים לאנשים וכניסה לסביבות עבודה אישיות בעזרת סיסמה.
הגדרות שונות לסוגי משתמשים כך שלאנשים שונים יהיו סמכויות שונות.
הגדרות ברורות לאיזה משתמש מותר לגשת לאיזו תיקייה ואיזו תיקייה משותפת בין מחשבים או פרטית למחשב אחד.
תקנים לרשתות מקומיות
Ethernet
Token Ring
LocalTalk
FDDI
ראו גם
טופולוגית רשת
רשת מקומית וירטואלית (VLAN)
רשת פרטית מדומה (VPN)
מונחים ברשת מחשבים
תוכנת שליטה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
| 2023-02-08T10:35:14
|
שונר
|
שֻׁנָּר (שם מדעי: Lynx) הוא סוג במשפחת החתוליים. מקור המילה הוא שֻׁנְרָא בארמית, ותרגומה הוא "חתול".
מאפיינים
השונר חי ביערות גבוהים עם מעטפת צפופה של שיחים ועשבים. אף על פי שהשונרים צדים רק על הקרקע, הם מסוגלים לטפס על עצים ולשחות. הם מצויים בעיקר באמריקה הצפונית ובהימלאיה, אך גם באזורים הצפוניים של סקנדינביה חיים שונרים. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 נעשו מאמצים רבים ליישב מחדש את השונר הצפוני בגרמניה. השונר מצוי גם ביער ביאלובייסקה (צפון מזרח פולין), דרום ספרד ומזרח פורטוגל. במדינות רבות ציד שונרים אינו חוקי.
לשונר זנב קצר, ציצות שיער שחורות בקצות האוזניים, שפם, זקן וכפות רגליים מרופדות להליכה בשלג. צבע פרוותו נע בין חום בהיר לבז' ולפעמים ניכרים עליו כתמים חומים כהים, במיוחד על הרגליים. משקלו הוא 5–30 קילוגרם.
בני סוג זה, בנוסף לברדלס, הם היחידים מבני משפחתם הנוהגים לצוד את טרפם בריצה ולא בעזרת ציד מהמארב. הם ניזונים מיונקים, מעופות ומדגים. הם חיים בדרך כלל לבד, אף שעשויות להיות קבוצות שיטיילו ויצודו יחד. ההזדווגות נעשית בסוף החורף. בהמלטה ממוצעת יש שגר של 2–4 גורים, שעליהם האם שומרת ומגוננת בקנאות.
השונר הוא טורף קטלני ביותר, ואינו נרתע מציד של חיות הגדולות ממנו בהרבה כגון זאבים ואיילים. ביכולתו לטרוף כמעט כל בעל חיים הבא לידו, והוא מסוכן לבני אדם הנמצאים בקרבתו. עם זאת, בדומה לחתוליים אחרים, הוא ניתן לביות אם יאומץ כגור. ישנם המתארים את התנהגותו כחיית מחמד כ"מזכירה יותר כלב מאשר חתול", בעיקר מפני שהשונר הסיבירי חובב טיולים כשהוא קשור ברצועה. שונרים מבויתים נינוחים גם בהתנהלותם עם אנשים זרים.
מינים
שונר צפוני (Lynx lynx)
שונר קנדי (Lynx canadensis)
שונר איברי (Lynx pardinus) - מצוי בסכנת הכחדה בטבע
שונר מצוי (Lynx rufus)
שונר איסוודורנסיס (Lynx issiodorensis) - נכחד
Lynx thomasi - נכחד
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1792
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי רוברט קר
| 2024-07-10T09:18:24
|
נמרון
|
נמרון (שם מדעי: Leopardus), סוג במשפחת החתוליים, הכולל עשרה מינים החיים בצפון אמריקה ובדרום אמריקה. בעבר סווגו מיני הנמרונים תחת הסוג חתול. עשרת המינים הם:
אוצלוט (Leopardus pardalis)
נמרון מרגיי (Leopardus wiedii)
נמרון מנוקד (Leopardus tigrinus)
חתול קולוקולו Leopardus colocolo
נמרון פנטנל (Leopardus braccatus)
נמרון הפמפס (Leopardus pajeros)
חתול ג'ופרי (Leopardus geoffroyi)
חתול קודקוד (Leopardus guigna)
נמרון האנדים (Leopardus jacobita)
נמרון דרומי (Leopardus guttulus) – התגלה ב-2013
מאפיינים
לסוג הנמרון פרווה מנומרת, וצבעים הדומים לצבעי הקרקע הנעים בין חום חיוור לחום בהיר ואפור. אוזניהם הקטנות מעוגלות, הנחיריים שלהם מופרדות לגמרי ויש להם פחות כרומוזומים מאשר לחתולים האחרים.
גלריה
ראו גם
חתול ערבות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1842
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:חתולים קטנים
| 2023-04-02T07:44:52
|
זאב (פירושונים)
|
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בבעלי חיים
| 2024-06-12T07:03:34
|
שועל אוזנן
|
שועל אוזנן (שם מדעי: Otocyon megalotis) הוא סוג במשפחת הכלביים, דמוי-שועל, הכולל מין יחיד: שועל אוזנן מצוי.
מאפיינים
שועל אוזנן מצוי בסוואנות באפריקה. ישנן שתי אוכלוסיות נפרדות של השועל, אחת במזרח אפריקה ואחת בדרום אפריקה.
לשועל האוזנן אוזניים גדולות ובאנגלית הוא נקרא "Bat-eared Fox" ("שועל אוזני-עטלף"). צבע פרוותם של שועלי האוזנן חום צהוב וצבע פרוותם באוזניהם, ברגליהם ובחלקים מפניהם שחור. אורכם של שועלים אלו 55 ס"מ (ראש וגוף) ואורך אוזניהם 13 ס"מ.
שיניהם של שועלי האוזנן קטנות מאוד ביחס לשיניהם של מיני כלביים אחרים. 80% ממזונם מורכב מחרקים. הם מבקרים בגבעות טרמיטים, באים אחר נחילי ארבה או נשארים קרוב לעדרי זברות ואנטילופות במטרה לאכול חרקים אשר מגיעים לצואה של פרטי העדר. בנוסף לחרקים ניזון שועל האוזנן ממכרסמים, ציפורים וביצים ולפעמים גם פירות.
שועל האוזנן הוא פעיל לילה. הם חיים בלהקות קטנות שמורכבות מזוג ומגוריהם (אם כי לפי מספר תצפיות משערים כי לעיתים הם חיים בשלישיות שכוללות זכר ושתי נקבות). הזוגות חיים במאורות ומגדלים את הגורים (שניים עד חמישה) ביחד.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1822
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אנסלם גאייטאן דמארה
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:טנזניה: יונקים
קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית
| 2023-09-26T21:10:26
|
שועל (סוג)
|
ממוזער|שועלים בנגלים
ממוזער|שועל מצוי
ממוזער|שועל קורסאקי
שועל (שם מדעי: Vulpes) הוא סוג השייך לשבט הטקסונומי שועל בתת-משפחת הכלבים שבמשפחת הכלביים, וכולל 12 מינים ועשרות תת-מינים.
כל המינים בסוג זה, ורק הם, מוגדרים "שועלים אמיתיים". זאת להבדיל ממינים בסוגים אחרים, גם הם בתת-משפחת הכלבים שבמשפחת הכלביים (שניים מהם אפילו בתוך השבט שועל), המוגדרים "דמויי-שועל" ולפעמים פשוט "כלביים". להרחבה ראו שועל.
מינים
שועל שלג ("שועל ארקטי") Vulpes lagopus - נפוץ ב (סביב הקוטב הצפוני).
שועל מצוי ("שועל אדום") Vulpes vulpes - נפוץ במרבית שטחי חצי הכדור הצפוני (רובה המוחלט של אסיה, מעט מצפון אפריקה, ומרבית ארצות הברית וקנדה) ובאוסטרליה (אליה הובא בידי האדם).
שועל מהיר Vulpes velox - מצוי במרכז ארצות הברית (בעבר גם בדרום קנדה).
שועל מקרוטיס ("שועל קִיט", הקרוב במאפייניו לשועל מהיר) Vulpes macrotis - מצוי בדרום-מערב ארצות הברית ובצפון מקסיקו.
שועל קורסאקי Vulpes corsac - חי בערבות ובספר המדבר במרכז וצפון מזרח אסיה; תחום תפוצתו כולל את טורקסטן, איראן, פקיסטן, מונגוליה, צפון מזרח סין, וחלקים מרוסיה.
שועל חול טיבטי Vulpes ferrilata - מצוי באזור הרמה הטיבטית ורמת לדאק שבהרי ההימלאיה.
שועל בנגלי Vulpes bengalensis - נפוץ באזורי מזרח אסיה, בתת-היבשת ההודית ובאזור ההימלאיה.
שועל צוקים Vulpes cana - מצוי בדרום-מרכז אסיה ובמזרח התיכון (אזור טורקסטן, אפגניסטן, איראן, חצי האי ערב, ישראל וחצי האי סיני).
שועל החולות ("שועל הנגב") Vulpes rueppelli - נפוץ בצפון אפריקה, במזרח התיכון ועד דרום-מרכז אסיה (אפגניסטן).
שועל פֶנֶק ("שועל המדבר") Vulpes zerda - נפוץ בצפון אפריקה ובחצי האי סיני.
שועל חיוור Vulpes pallida - מצוי ברצועה צרה בצפון אפריקה.
שועל הכֵּף Vulpes chama - מצוי בדרום יבשת אפריקה (במדינות דרום אפריקה, בוטסואנה, נמיביה ובאזורים סמוכים).
אזכורי השועל בתנ"ך
בנוסף לחיה הידועה, שועל מופיע בתנ"ך גם כשמו של מחוז בנחלת בנימין וכשם איש מזרע אשר, וכן בצירוף חצר-שועל, עיר בנחלת שמעון.
שועל כשם חיה
()
()
()
()
שועל כשם מקום או שם אדם
()
()
(-יז)
()
()
()
ראו גם
שועל - שועלים אמיתיים ודמויי-שועל
משלי שועלים - קובץ משלים
שם שועלים יש - שיר העוסק בכינון היישוב היהודי החדש בארץ ישראל
קישורים חיצוניים
סרטון המדגים את צלילי קולו של השועל באתר יוטיוב
קובצי סאונד בפורמט WAV
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן לאונרד פריש
קטגוריה:סוגי יונקים
| 2024-09-24T12:34:39
|
שועל שלג
|
ממוזער|שועל שלג צעיר
שועל שלג (שם מדעי: Vulpes lagopus) הוא מין של טורף מהסוג שועל (בעבר בסוג יחיד Alopex) שבמשפחת הכלביים החי ברחבי האזור הארקטי.
מאפיינים
שועל שלג הוא שועל קטן, הנפוץ באזורים ארקטיים קרים של חצי הכדור הצפוני. שועלי השלג נפוצים סביב הקוטב, כולל רוסיה, קנדה, אלסקה, גרינלנד, איסלנד וסבאלברד.
תוחלת חיים: 5–7 שנים.
אורכו של שועל שלג נע בין 50 ל-60 ס"מ וזנב באורך של כ-30 ס"מ. גובהו 20–30 ס"מ מהכתף ומשקלו 3–6 ק"ג בדרך כלל.
פירוש שם המין Lagopus הוא רגל ארנב, השם מתייחס לשיער הצפוף בחלק המרופד הרך בתחתית כף רגלו. השיער מסייע במניעת איבוד חום לשלג ולקרח ומשפר את כוח הגרירה.
לשועל השלג אוזניים מעוגלות וקטנות במיוחד שמסייעות במניעת איבוד החום. שערו צפוף מאוד, וארוך יותר בחורף מאשר בקיץ.
שועלי השלג ניזונים ממגוון רחב של מזון, כולל למינגים, ציפורים וביציהן, פגרים וצמחים. המזון העיקרי מביניהם הוא למינגים. משפחת שועלים יכולה לאכול תריסר למינגים ביום. הוא יכול גם לטרוף חיות גדולות יותר כמו ארנבות שלג, אלקות, אווזים ואפילו גורים של כלבי ים המסתתרים מתחת לשלג.
אף על פי ששועל שלג מעדיף לאכול יונקים קטנים, הוא יכול להסתפק גם בחרקים, גרגרים ופגרים. בחודשי הקיץ, כאשר המזון מצוי בשפע, שועל השלג אוסף כמויות מזון עודף למאורותיו ושם מאחסן את המזון תחת אבנים לשימוש מאוחר יותר.
שועלי שלג חיים חיי נוודות ושתופיות, בדרך כלל הם יוצרים להקות קטנות לחיפוש מזון. הם אינם ישנים שנת חורף.
עונת הרבייה מתרחשת בדרך כלל בין אפריל ליולי. ההיריון נמשך בין 49 ל-57 ימים.
הם נוטים ליצור זוגות מונוגמיים בעונת הרבייה. כמות הגורים המומלטים משתנה, ומושפעת מזמינות המזון. בדרך כלל מומלטים חמישה עד שמונה גורים, אך המספר יכול להגיע עד ל-25. ההורים מגדלים את הגורים במאורה. הגורים יונקים במשך שבועיים עד ארבעה שבועות. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל עשרה חודשים. הזכר נשאר עם הגורים ומסייע בהזנתם. הוא מזדווג עם הנקבה מספר שבועות לאחר ההמלטה הראשונה.
גלריה
קישורים חיצוניים
שועל שלג, באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
שלג
קטגוריה:האזור הארקטי: יונקים
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:דנמרק: יונקים
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:פינלנד: יונקים
קטגוריה:איסלנד: יונקים
קטגוריה:שוודיה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-04T12:32:28
|
בירוקרטיה
|
250px|ממוזער|שמאל|כותבי בקשות בפתח בית המשפט, המציעים לבאי בית המשפט סיוע במילוי הטפסים הדרושים להליכי המשפט. תל אביב, 1964.
בִּירוֹקְרַטְיָה (בעברית: מִשׂרָדָנוּת, מילולית: שלטון מנהלים; נגזרת מהמילה היוונית κράτος, קרטוס, שלטון, ומהמילה הצרפתית bureau, "בִּירוֹ", משרד) היא צורת ניהול משאבי אנוש היוצרת תאום (השואף להיות רציונלי) במערכת. צורה זו מסודרת ומאורגנת בחוקים ברורים רשמיים ומוחלטים וקיים בה פיקוח רצוף על ביצועיה שלה ושל החברים בה.
כנגזרת לכך, בירוקרטיה היא גם כלל עבודת הניירת או העבודה המשרדית בארגון, ולרוב מתארת עודף מטריד של עבודה מסוג זה. ככינוי גנאי לעודף פנקסנות וטופסולוגיה, היא מייחסת מצב קפקאי של שתלטנות פקידים המופנית כלפי הציבור שהם אמורים לשרת.
המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את חידושו שָׂרֶרֶת תחת "בירוקרטיה", אולם חידושו זה לא נקלט.
הבירוקרטיה בראי הסוציולוגיה
סוציולוגים רבים התייחסו לבירוקרטיה (קרל מרקס, הגל, ג'ון סטיוארט מיל ועוד), אך הראשון שבחר בה כשיטת הניהול התאורטית הטובה ביותר עבור החברה נחשב לסוציולוג הרציונליסטי מקס ובר.
ובר ניסח את עקרונות הבירוקרטיה באופן תאורטי, בעזרת המודל הטהור של הבירוקרטיה. לצד הגדרותיו, ובר התריע כי בירוקרטיה מקצועית עלולה לדאוג לאינטרס האישי שלה על חשבון האינטרס הציבורי וכן התריע כי "שלטון הפקידים" עלול לחתור תחת השלטון הריבוני. לצד זאת, וובר גם ביקר את הבירוקרטיה מתוך טענה שהיא עלולה להוביל לאובדן יחס אנושי, ופעולה מתמדת המתמקדת אך ורק במטרה מבלי לקחת בחשבון גם את הדרך.
על פי תפישת הבירוקרטיה של ובר, מודל זה שבבסיסו חתירה של כל פרט לקידום האינטרס הפרטי שלו (הנגזר ממעמדו ומתפקידו במערכת) ומערכת הרותמת אינטרסים אלו על מנת לקדם את האינטרס המערכתי, מאפשר יכולות פיקוח וניהול של כוח עבודה, ועל כן נעשה בו שימוש רב במסגרות שונות ורבות, בייחוד מוסדות ממשלתיים וכלכליים גדולים.
למודל זה מצטרפים מאפיינים נוספים של ההתנהלות הבירוקרטית, כגון תקשורת מנותבת – מערכת כללים פורמלית להעברת מידע והוראות בין חלקי המערכת, על בסיס חלוקת העבודה והאחריות בה (לדוגמה: האיסור על עקיפת סמכות).
התוצאה של המודל הבירוקרטי היא יצירתם של מוסדות בעלי שוק עבודה פנימי, בו מערכת עצמאית של יחסי העסקה הפועלת לטווחי זמן ארוכים מבחינת העובד (המועסק לרוב לתקופות זמן ארוכות ביותר). מערכות בירוקרטיות הופכות עם הזמן למורכבות יותר ויותר, ומכילות בדרך כלל תת-מערכות שונות של התנהלות בתוך עצמן.
במערכת זו מתרחבים הכללים ומגדירים תחומים הולכים וגדלים של הפעילות האנושית. כך נוצרים נהלים שונים המגדירים פעילויות רבות באופן פורמלי ומדויק, הופכים להיות יותר ויותר עצמאיים ובלתי-תלויים באנשים המפעילים אותם. בתהליך זה, המכונה הצרנה (פורמליזציה) נעשים הכללים לקוד התנהגות עליון ובלתי ניתן לערעור. הפורמליזציה שואפת ליצור התנהגות שאינה תלויה בתודעתו ורגשותיו של האדם.
מלבד התכונות הבסיסיות של הבירוקרטיה, ההופכות אותה למערכת יציבה וקבועה באופן יחסי, מבנה הקידום במערכות אלו לרוב מהווה גורם משמר בתוכן. מצב זה נוצר משום שקיימות אפשרויות קידום רבות (שכן ישנם שלבים רבים בהיררכיה), בטוחות (שכן נאמנות וצייתנות, שאינן תלויות בכישרון או במזל, הן הקריטריונים העיקריים לקידום), ושונות (שכן קיימים תחומי התעסקות רבים ושונים), משום שערכו של תואר כלשהו במערכת בירוקרטית נמוך יותר מחוץ למערכת המסוימת בה הוא נרכש, ומשום ששיטת התגמול הופכת לחיובית יותר עם ההתקדמות (פרסים במקום ענישה).
מכיוון שמערכת בירוקרטית מכילה עולם פנימי יציב וקבוע באופן יחסי, הן מבחינת החוקיות שלו והן מבחינת הרכבו האנושי, קיימת נטייה ליצור 'משפחתיות' ותחושת נאמנות בקרב העובדים (לדוגמה, באמצעות שימוש בעיתונות פנימית).
אפיון נוסף של מערכת בירוקרטית הוא בהיותה סגורה יחסית לזרימת מידע, דבר היוצר מעטה של סודיות סביב פעולותיה.
הגדרה נוספת של אנתוני דאונס, מונה 4 מאפיינים לבירוקרטיה: ארגון גדול (הבכירים מכירים פחות מחצי משאר הסגל), רוב העובדים במשרה מלאה ותלויים במשכורת, מינוי וקידום עובדים מתבסס על הצלחה בתפקיד ולא על תכונות אחרות (מין, מוצא, קשרים), ותפוקת הארגון לא נמדדת בכסף.
ביקורת
למרות שיסוד השיטה הבירוקרטית הוא היעילות, מקובל להאמין כי היא מובילה במקרים רבים לחוסר יעילות רב ("דיספונקציונליות"), מכמה בחינות כמו:
מבנה
מבחינה מבנית- קיימות טענות רבות על-פיהן המבנה הבירוקרטי אינו מסוגל להתמודד עם המציאות באופן הטוב ביותר, כלומר, מבנה זה נתפש פעמים רבות כמסורבל, איטי, ורחב מדי מכדי להיות יעיל. כמו כן, חוסר ביצירתיות ביכולת ההתאמה הנדרשת למצבים משתנים נחשב לחיסרון בולט של הבירוקרטיה אל מול שיטות ניהול אחרות.
דוגמאות לטענות כאלו הן:
העיקרון הפיטרי
המודל של סלזניק
תפקוד
מבחינת תפקוד בעלי התפקידים במציאות, נהוג לטעון כי אופיים האנושי סותר לעיתים את הדרישות הנוקשות של המערכת הפורמלית, ועל כן מתעוררות בעיות תפקודיות. הטענה המרכזית בתחום זה היא שצמצום העובד לתחום הצר המוגדר על ידי תפקידו ויצירת עולם פורמלי של כללים נוקשים סביבו מונע ממנו להשיג את מטרות המערכת כולה (איתה אין הוא מזדהה) ביעילות, והוא לרוב מפתח אדישות כלפיהן הפוגעת בתפקודו.
דוגמאות לטיעונים כאלו הן:
חוק פרקינסון
המודל של מרטון
המודל של גולדנר
מכיוון שהבירוקרטיה מתבססת על אינטרסים פרטיים של כל החברים בה, לעיתים אינטרסים אלו מביאים את בעלי התפקידים השונים לקדם את המטרות שלהם גם באופן הפוגע במטרות המערכת.
מלבד חוסר היעילות, קיימות טענות ערכיות רבות כלפי טיבה הפורמלי של הבירוקרטיה. לרוב נטען כי הבירוקרטיה שוללת את אנושיותם של עובדיה ואת מחשבתם העצמית בזכות אופייה המקבע.
דוגמה לטעונים כאלו הם טיעוני המרקסיזם, כחלק מרעיון ביטול העבודה. בנוסף, ניתן למצוא טיעונים נגד הבירוקרטיה בתאוריה של יהודה שנהב הרואה בה אידאולוגיה שרירותית הפועלת נגד טובתם של רבים.
טעון נוסף הוא שמכיוון שאין חשיבה ערכית אקטיבית של המוסדות הבירוקרטיים, ניתן להשתמש בהם למטרות מזיקות (כדוגמה נהוג לציין את הביקורת כלפי השימוש בבירוקרטיה ברייך השלישי).
כמו כן, קיימת הטענה כי ההתנהלות הבירוקרטית אינה דמוקרטית מטיבה, ועל כן פוגעת בדמוקרטיה ובדפוסי החשיבה הדמוקרטיים (כדוגמת כלל הברזל של האוליגרכיה).
הביקורת כלפי הבירוקרטיה הפכה לנפוצה ביותר, עד הפיכת המונח למלת גנאי. תהליך ביקורת הבירוקרטיה מחוזק בזכות המגע המתמיד של אוכלוסיות רחבות בארגונים בירוקרטים, ובזכות תיאורים שליליים להם זוכה הבירוקרטיה ביצירות אמנות רבות (מהמפורסמות שבהן: יצירותיו של פרנץ קפקא וניקולאי גוגול).
ראו גם
מבנה ארגוני - מונחים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מודרניות
קטגוריה:מדיניות ציבורית
קטגוריה:מבנה ארגוני
| 2024-10-03T21:46:33
|
חוק פרקינסון
|
חוק פרקינסון (באנגלית: Parkinson's law, or The Pursuit of Progress; בתרגום מילולי: חוק פרקינסון, או המרדף אחרי הקידמה) הוא ספר הומוריסטי למחצה שיצא לאור בשנת 1958 על ידי נורת'קוט פרקינסון, היסטוריון בריטי.
הספר מקבץ סדרת טורים שיצאו לאור לראשונה בשבועון האקונומיסט, ועוסק בארגונים בירוקרטיים. הוא זכה לפרסום בגלל התובנות שהוא מציע על חסרונותיה של הבירוקרטיה, ומבוסס על ניסיונו הנרחב של פרקינסון בשירות המדינה הבריטי. הספר נקרא על שם הכלל המנוסח בפרקו הראשון, הטוען כי "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה".
תוכן הספר
פרקי הספר מטפלים באופן הומוריסטי במגוון בעיות של ארגונים בירוקרטים:
חוק פרקינסון: גידול בכמות הפקידים בארגון, ללא קשר לכמות העבודה שצריך לעשות.
רצון העם, או האספה הכללית השנתית: ניהול אספות הפרלמנט ואיך לשכנע קולות צפים וחברי פרלמנט מתנדנדים להצביע עבורך.
פיננסים גבוהים, או הנקודה בה נעלמה ההתעניינות: תהליך קבלת החלטות לאישור תקציבים, וכיצד אישור תקציב הקמת כור גרעיני לוקח 10 דקות ואילו תקציב לאישור בניית סככת אופניים מצריך מספר ישיבות.
מנהלים ומועצות, או מקדם אי-היעילות: דן במספר האידיאלי לחברי ממשלה (חמישה), מתאר כיצד מספר זה גדל וגדל עד שלא ניתן לקיים יותר דיון אפקטיבי, מה שמצריך הקמת "קבינט מצומצם", ואיך התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. פרקינסון אף מנסח נוסחה היתולית של "אי יעילותו של קבינט" עם פרמטרים כמו מספר החברים, גילם, אורך השולחן שלידו הם יושבים וכדומה.
הרשימה המצומצמת, או עקרונות בחירה: שיטות לבחירת וקבלת חברים לארגון כלשהו – לרוב ממשלתי, צבאי או כלכלי.
תוכניות ובניינים, או גוש בנייני הממשלה: מעבר של מוסד למבנה מפואר שנבנה במיוחד עבורו מסמן שהמוסד בתהליך שקיעה ועל סף חידלון.
ניפוי האישיות, או נוסחת הקוקטייל: זיהוי האנשים החשובים באמת על ידי ניתוח מסיבת קוקטייל.
אזקנאתנות, או שיתוק: מחלה ארגונית בה עובד ממורמר, קנאי אך כושל, גורם לאוזלת יד וחוסר מוטיבציה בפעילות הארגון, ולבסוף לשיתוקו ולפירוקו.
מסככת תמרים ל"פקרד", או נוסחה להצלחה: באמצעות דוגמת הקולי הסיני, מנתח פרקינסון מתי אדם שעלה לגדולה והתעשר מתחיל להפגין את עושרו והצלחתו.
שאלת הפנסיה, או גיל הפרישה: הקונפליקט בין מנהל בכיר ומנוסה לבין יורשו הצעיר והמבריק, וכיצד גורמים למנהל הבכיר לצאת לגמלאות כדי שהצעיר המוכשר יוכל לרשת את תפקידו.
"חוק פרקינסון" הראשון
בפרק הראשון של הספר, טוען פרקינסון כי לאדם נטייה טבעית להגדיל את כמות הזמן שעליו להשקיע בהשלמתה של מטלה מסוימת, עד למיצוי הזמן העומד לרשותו לביצועה. לפיכך, יש להגדיל באופן קבוע את מספר העובדים/פקידים.
על פי הסקותיו של פרקינסון, קיימים שני כוחות:
"הפקיד רוצה להגדיל את מספר פקודיו ולא את מספר יריביו".
"הפקידים מייצרים עבודה נוספת אחד עבור האחר".
כתוצאה מכך, מספר הפקידים במשרד בירוקרטי גדל אף על פי שהעבודה הממשית והיעילה אינה גדלה. הוא הגיע למסקנה זו לאחר שגילה כי ככל שהשליטה הבריטית מעבר לים קטנה בחשיבותה ומספר האוניות בחיל הים המלכותי קטן, כך גדל מספר העובדים בו ובמשרד המושבות.
בעקבות החוק
את "חוק פרקינסון" ניתן להגדיר בצורה כללית יותר: "הביקוש לאמצעי מסוים יתרחב תמיד כדי להתאים להיצע של אותו אמצעי".
מ"חוק פרקינסון" ניתן לגזור חוק דומה בתחום המחשבים: "הנתונים מתרחבים כך שימלאו את כל אזור האחסון הריק" - רכישה של זיכרון נוסף מעודדת שימוש בתהליכי ביצוע עתירי זיכרון. על פי תצפיות שנעשו בתחום המחשבים בעשר השנים האחרונות, נראה כי השימוש בזיכרון של מערכות מתפתחות נוטה להיות מוכפל כל שנה וחצי בערך. צפיפות הטרנזיסטורים על שבב אלקטרוני מוכפלת כל שנה וחצי בערך (ראו חוק מור), אם כי חוקי הפיזיקה מבטיחים כי הגידול על פי חוק מור לא יימשך עד אינסוף.
חוק הטריוויאליות
בפרק השלישי של הספר מופיעה הטענה לפיה ככל שהנושא יותר טריוויאלי, המשאבים שיידרשו כדי לדון בו יגדלו. הנימוק לכך, לפי פרקינסון, הוא שרוב האנשים אינם מבינים בנושאים מורכבים, ועל כן נוטים לקבל החלטות לגביהם בלי לדון בפרטים. לעומת זאת נושאים פשוטים (ולכן, בדרך כלל, מעוטי חשיבות) מעלים דיון שבו כל אחד מהמשתתפים יכול לכאורה להוכיח את יכולותיו, וכתוצאה להאריך את הדיון עד מאוד.
הספר בתרגום עברי
חוק פרקינסון: ועוד עיונים בבעיות מינהל; עברית: יוסף נדבה; רישומים: ר' אוסבורן וא' לנקסטר, תל אביב: הדר, תש"ך, תשל"ג.
החוק; מאנגלית: פאני מאוריבר, תל אביב: אור עם, תשמ"א 1981. (מהדורה חדשה).
חוקי פרקינסון: כללי הברזל של הבירוקרטיה. מאנגלית: עודד לוין, איורים: רוברט אוסבורן. ירושלים: סלע מאיר, 2024, מהדורה חדשה.
ראו גם
מבנה ארגוני - מונחים
מינהל ציבורי
המגזר הציבורי
בירוקרטיה
העיקרון הפיטרי
חוק הופשטטר
לקריאה נוספת
חוקי פרקינסון: כללי הברזל של הבירוקרטיה. מאנגלית: עודד לוין, איורים: רוברט אוסבורן. ירושלים: סלע מאיר, 2024, מהדורה חדשה.
קישורים חיצוניים
.
. קישור לא זמין 23-2-21
.
(עם הופעת התרגום העברי).
.
הערות שוליים
פרקינסון, חוק
פרקינסון, חוק
פרקינסון, חוק
קטגוריה:ספרי ניהול
קטגוריה:ספרי סאטירה
קטגוריה:ספרי 1957
| 2024-06-13T10:08:22
|
כוח עילוי
|
עילוי הוא סך כל הכוחות האווירודינמיים או ההידרודינמיים הפועלים על גוף הנמצא בתנועה ביחס לזורם (גז או נוזל) בו הוא שרוי, ומאונכים לכיוון תנועתו. העילוי מאפשר בין היתר לגופים כבדים מן האוויר לעוף.
ישנם מספר הסברים לקיומו של כוח העילוי, והסברים אלה בדרך כלל מציגים פנים שונות של אותם עקרונות פיזיקליים בסיסיים. כוח העילוי נובע, בין היתר, מהפרש הלחצים המופעלים על הגוף הנתון על־פי עקרון ברנולי, כמוסבר להלן. לפי עיקרון זה, ערכו של סכום הלחצים הדינמיים והסטטיים באזור מסוים קבוע. הלחץ הסטאטי מופנה לכל הכיוונים במרחב, ובכלל זה כלפי מעלה. לעומתו, הלחץ הדינמי אינו איזוטרופי וכיוונו תלוי בכיוון התנועה ביחס לזורם. כתוצאה מהפרשי המהירויות של הזורם (או של כל חומר אחר בו נע הגוף) מעל המשטח האווירודינמי, ובהשוואה למהירות התנועה שמתחת למשטח האווירודינמי, עולה הלחץ הדינמי על חשבון ירידה בלחץ הסטטי בחלק העליון של פרופיל הגוף הנע, וכל זאת בהשוואה ללחץ בחלקו התחתון. התוצאה של תהליך זה מביאה להפרש משמעותי בין הלחץ הסטטי מעל הפרופיל לבין הלחץ הסטטי מתחת לפרופיל הגוף הנע, והפרש זה הוא הגורם העיקרי ליצירת כוח העילוי. הסיבה להפעלת כוח העילוי כלפי מעלה מוסברת בכיוון פעולתו של הלחץ הסטטי, וכיוון שלחץ זה פועל לכל הכיוונים וגם כלפי מעלה, וכפי שהוסבר הלחץ הסטטי שמתחת לגוף גדול מזה שמעליו, נוצר כוח העילוי המעלה את הגוף.
הדוגמה לכוח העילוי היא עפיפון הקשור לחוט, שבאמצעותו, ובאמצעות הרוח הפועלת על העפיפון – עולה לאוויר. במקרה זה סכום הכוחות הפועלים על העפיפון מסתכמים מחלוקה אופקית ואנכית של כוחות הרוח הפועלים לדחיפת העפיפון כלפי מעלה, ולעומתם – כוחות החוט, שאף הם מחולקים לחלק האופקי ולחלק האנכי הפועל על העפיפון. בסיכומם של הכוחות הפועלים על העפיפון מאזנים הכוחות האופקיים אלה את אלה, ואילו סיכום הכוחות האנכיים מביא לעילוי העפיפון.
שמאל|ממוזער|250px|הכוחות האווירודינמיים הפועלים על הפרופיל בזרימה
תנועה בתוך זרימה
באוויר (ולמעשה בכל זורם), כוח נוצר כאשר קו זרימה עובר בסביבה של פרופיל אווירודינמי ומוסט כלפי מטה. הכוח שגרם להסטת קו הזרימה כלפי מטה נובע מהמפגש עם הפרופיל האווירודינמי, וכוח שווה ומנוגד לו (על פי חוקי ניוטון) מופעל על הפרופיל האווירודינמי כלפי מעלה. זו הפיזיקה שמאחורי מעוף צלחת מעופפת.
הסטת האוויר כלפי מטה יוצרת עילוי על הגוף שהסיט את האוויר היא תופעה מוכרת הנקראת הסטה מטה (Downwash).הסטת קו הזרימה כלפי מטה אינה נובעת כתוצאה מ"התנגשות" של מולקולות האוויר בפרופיל והסטתן כלפי מטה מהחלק התחתון שלו, ההסבר הנכון הוא שקווי הזרימה עוקבים אחרי שני צדדי הפרופיל האווירודינמי, וכתוצאה מצורת הפרופיל הזרימה מוטה כלפי מטה. למעשה, האצת הזרימה על ידי הפרופיל מתוארת גם כ"סיבוב" שהפרופיל מפעיל על הזרימה, וניתן לראות זאת גם במערבולות שנוצרות במורד הזרימה.
למעשה, כמעט כל גוף, שיוצב בזווית ביחס לזרימה, יגרום ליצירת עילוי. אולם, רוב הצורות ייצרו באותו אופן גם מידה לא קטנה של גרר, ולפיכך הגוף יהיה לא יעיל אווירודינמית במובן של יחס עילוי לגרר. האתגר העיקרי של מתכנני פרופיל אווירודינמי הוא ביצירת פרופיל שיוצר יחס גבוה בין עילוי לגרר.ניתן למדוד את עוצמת העילוי על בסיס מודל זה. הכוח הפועל על הכנף הוא בדיוק הפוך לנגזרת בזמן של תנע האוויר. במנהרת רוח, גודל המהירות וכיוונה של זרימת האוויר ניתנים למדידה (למשל במד פיטו, או במד מהירות מבוסס לייזר־דופלר), ומכאן שניתן למצוא את השינוי בתנע ומכאן גם את עוצמת כוח העילוי.
עקרון ברנולי
בקצרה, עיקרון ברנולי אומר שסכום הלחץ הסטטי והלחץ הדינמי הוא קבוע. כלומר, כאשר הלחץ הסטטי יורד הלחץ הדינמי עולה – ולהפך; אך סכומם משתמר.
על פי עקרון ברנולי בזרימה, הגדלה של מהירות הזרימה תגרום לירידה בלחץ. בזרימה ללא חיכוך, קיים קשר הדוק בין עקרון ברנולי לבין חוקי ניוטון ולעקרון שימור האנרגיה הנובע מהם. ההסבר על פי עקרון ברנולי נכון, אולם פעמים רבות מוסיפים להסבר זה הנחות לא נכונות, שמסלפות את המודל הנכון:
ההנחה שבה החלקיקים שעוברים מעל הפרופיל האווירודינמי ואלה שעוברים מתחתיו חייבים להיפגש לאחר המעבר סביב הפרופיל האווירודינמי אינה נכונה (הנחה זאת נקראת "עקרון זמן המעבר השווה").
ההנחה כי האצת הזרימה נובעת מההפרש באורך החלק העליון של הפרופיל האווירודינמי ביחס לחלקו התחתון אינה נכונה (הנחה זו היא המשך ישיר להנחה הראשונה).
לאחר שהובהר כי הנחות אלה שגויות, עדיין ניתן להסביר את העילוי ככוח הנובע מהפרש הלחצים מעל ומתחת לפרופיל האווירודינמי. אם נמדוד את מהירות הזרימה בנקודות שונות על פני הפרופיל (הן מעליו והן מתחתיו) ונשתמש במשוואת ברנולי לחישוב הלחץ נגלה שאכן קיים הפרש מהירויות הגורר הפרש לחצים ובעקבות זאת פועל כוח עילוי על הפרופיל האווירודינמי. עם זאת, עקרון ברנולי משמש אך ורק למדידת כוח העילוי באופן שהוסבר, אבל אינו מסביר מדוע הזרימה מאיצה באופן שונה סביב הפרופיל האווירודינמי. אם מניחים כי הזרימה היא זרימה פוטנציאלית, חישוב שקול הכוחות האווירודינמיים (עילוי וגרר) על הכנף נתון על ידי המשוואה הבאה:
כאשר:
– כוח העילוי ()
– כוח הגרר ()
– הגבול של הגוף הבא במגע עם הזרימה
– הלחץ ()
– הניצב לפרופיל האווירודינמי
במילים אחרות, נוסחה זו אינה מביאה בחשבון אפקטים של ערבוליות הזרימה (vorticity), חיכוך ודחיסות. בעיקר לא נכון להזניח את הערבוליות שהיא הגורם המרכזי המסביר את העילוי של כנף בזוויות התקפה גבוהות, של כנפי דלתא ושל כנפיים משוכות לאחור.
סירקולציה
אופן שלישי להסביר ולחשב את העילוי הוא על ידי מבנה מתמטי הנקרא סירקולציה. הסבר זה שימושי יותר לאנשים העוסקים בחישובים אווירודינמיים ופחות כהסבר פשוט לאנשים חסרי רקע מתמטי או אווירודינמי. סירקולציה מוגדרת כאינטגרל קווי של מהירות האוויר, במסלול סגור סביב גבולותיו של הפרופיל האוורודינמי. ניתן להבין זאת כשקול ה"סיבוביות" (או ערבוליות) של האוויר סביב הפרופיל. אם הסירקולציה ידועה, אזי העילוי יכול להיות מחושב באמצעות הנוסחה הבאה:
כאשר:
– צפיפות האוויר, הקטנה ככל שעולים בגובה ()
– המהירות היחסית בין הכנף לבין האוויר ()
– הסירקולציה
משפט הלמהולץ קובע כי הסירקולציה היא גודל קבוע, בשל חוק שימור התנע הזוויתי. לפיכך, מטוס במנוחה אינו מפעיל סירקולציה וכאשר מהירות הזרימה גדלה ביחס למטוס, נוצרת מערבולת (Vortex), שנקראת מערבולת התחלתית, בחלקו האחורי של הפרופיל האווירודינמי, בשל אפקטים של חיכוך הזרימה בשכבת הגבול עם הפרופיל. לבסוף, המערבולת ההתחלתית מתנתקת מהפרופיל האווירודינמי ונסחפת במורד הזרימה. בשל משפט הלמהולץ, הסירקולציה סביב הפרופיל האווירודינמי חייבת להיות שווה והפוכה למערבולת ההתחלתית (כדי לשמור על שקול ששווה לאפס, כפי שהיה כשהמטוס היה במנוחה). תאורטית, המערבולת הזו כלואה במשטח הפרופיל האווירודינמי ויוצרת מסלול סגור, אלא שלמעשה מערבולת זו נסחפת גם היא עם הזרימה אל מאחורי המטוס, אולם די בכך כדי ליצור עילוי על הכנף.
נוסחת העילוי ומקדם העילוי
כח העילוי מחושב על פי הנוסחה הבאה –
כאשר –
– כוח העילוי ()
– צפיפות האוויר, הקטנה ככל שעולים בגובה ()
– המהירות היחסית בין הכנף לבין האוויר ()
– שטח הכנף ()
– מקדם העילוי (חסר ממדים)
על פי הנוסחה, כוח העילוי תלוי בשני גורמים עיקריים: ריבוע המהירות ושטח הכנף.
שמאל|ממוזער|320px|דוגמה למקדם העילוי כתלות בזווית ההתקפה עבור פרופיל כנף אופייני
מקדם עילוי הוא מספר חסר ממדים המבטא את היחס שבין הכוח הפועל על הכנף בכיוון האנכי לבין שטח הכנף, חצי ריבוע מהירות הטיסה וצפיפות האוויר. מקדם העילוי מושפע בעיקר מהפרופיל האווירודינמי ומזווית ההתקפה של הכנף והוא מחושב באמצעות ניסוי, זווית התקפה גבוהה מדי עלולה לגרום להזדקרות.
שימוש במקדם העילוי מסייע בהבנת ההשפעה של צפיפות האוויר, מהירות הטיסה, ושטח הכנף על העילוי. וכן מאפשר לבצע חישוב מדויק של העילוי שתיצור כנף מסוימת במצב נתון, אך הוא אינו מסייע בהבנה אינטואיטיבית של העילוי ולא מספק כלים לחישוב מקדם העילוי של פרופיל כנף אלא באמצעות ניסוי.
אפקט קואנדה
ג'ף רסקין וחוקרים נוספים טוענים שנדרש להשתמש באפקט קואנדה כדי להסביר את היווצרות עילוי על פרופיל אווירודינמי. הם טוענים שהיצמדות הזרימה אל "עקמומיות הפרופיל" האווירודינמי בחלק שמעל לפרופיל נובעת ברמה המיקרוסקופית מאפקט קואנדה, ושבלעדיו היה נוצר מצב קבוע של הזדקרות. לעומתם, רוב החוקרים מסתפקים בהסברים שניתנו עד כה כדי לחשב ולמצוא את העילוי הנוצר, כשלדעתם אפקט קואנדה אינו נחוץ. עם זאת, תומכי השימוש באפקט מצדיקים את השימוש בו כדי לנתח את העילוי המתפתח על גופים אווירודינמיים ייחודיים, כגון מדפים ואמצעי הגברת עילוי נוספים.
בספרים רבים ובכנסים מדעיים שנוגעים בנושאי תעופה וטיסה נפוץ עדיין ההסבר השגוי הנקרא "עקרון זמן המעבר השווה", הקובע שחלקיקי זרימה, שהפרופיל האווירודינמי מפריד ביניהם, ייפגשו שנית בסיום הפרופיל האווירודינמי באותו זמן. כלומר, החלקיק שמעל הפרופיל יעבור דרך ארוכה יותר בשל עקמומיות משטח הפרופיל מהחלקיק שיעבור מתחת לפרופיל, ובשל הזמן השווה מהירותו הממוצעת של החלקיק העליון תהיה גבוהה יותר, הלחץ שיופעל מעל הפרופיל נמוך יותר (עקרון ברנולי) ומכאן הפרש הלחצים המסביר את העילוי. על אף שהסבר זה הוא הנפוץ ביותר, הוא לא ההסבר היחיד לעילוי הכנף, תופעה נוספת היא החוק השלישי של ניוטון, חוק הפעולה והתגובה, הכנף פוגשת את זרם האוויר בזווית מסוימת (זווית התקפה), זרם האוויר הפוגע בחלק התחתון של הכנף מוסט מטה וכתוצאה מכך הכנף מוסטת מעלה, תופעה זו תורמת לעילוי ומסבירה בין היתר את התופעה של עילוי כאשור המטוס טס הפוך, למטוסים ארובטיים יש פרופיל סימטרי והעילוי הנוצר גם מהפרש הלחצים הנובע מכך שהכנף פוגשת את זרם האוויר בזווית מסוימת הלא היא זווית ההתקפה, הפרופיל סימטרי כדי לאפשר למטוסים אלו טיסה הפוכה בזויות התקפה קטנה יותר, כמו כן למטוסים הטסים במהירויות גבוהות מאוד יש פרופיל כנף בעל עקימון קטן- הכנף דקה יותר, ניתן להבחין בכך כאשר מטוסים אלו טסים במהירות נמוכה והעילוי הנוצר כתוצאה מהעקימון אינו מספק ועל כן הפיצוי באבדן העילוי הנובע מעיקרון ברנולי נעשה על ידי הגדלת העילוי הנובע מחוק הפעולה והתגובה של ניוטון על ידי טיסה בזווית התקפה גבוהה, לצופה מהצד נראה שהמטוס טס עם ״אף״ גבוה יחסית ביחס לאופק.
לקריאה נוספת
"Introduction to Flight", John D. Anderson, Jr., McGraw-Hill, . The author is the Curator of Aerodynamics at the National Air & Space Museum Smithsonian Institute and Professor Emeritus at the University of Maryland.
"Understanding Flight", by David Anderson and Scott Eberhardt, McGraw-Hill, . The authors are a physicist and an aeronautical engineer. They explain flight in non-technical terms and specifically address the Bernoulli myth.
קישורים חיצוניים
ביקורת של תיאור אופן הטיסה של מטוסים
הסבר של NASA, הכולל אנימציה להסבר עילוי
הסבר של עילוי עם אנימציה של הזרימה סביב פרופיל אווירודינמי
הסבר מעולה מדוע ואיך כנפיים יוצרות עילוי
מאמר על נוסחת העילוי
אד רג'יס, תעלומת העילוי האווירודינמי, סיינטיפיק אמריקן, מכון דוידסון לחינוך מדעי, 28 במרץ 2020.
הערות שוליים
עילוי
קטגוריה:אווירודינמיקה
קטגוריה:הנדסת מכונות
| 2024-04-24T11:23:49
|
נילוס
|
שמאל|ממוזער|250px|הנילוס הכחול (מימין) והלבן (משמאל) מתמזגים בסמוך לאי תותי (קצהו הצפוני בתחתית התמונה) שבסודאן
נילוס (מיוונית עתיקה: Νεῖλος; בערבית: النيل, אַ-נִּיל; באנגלית וסוואהילי: Nile; בלוגנדה: Kiira, קִירַה; באמהרית: አባይ ወንዝ, אֶבַּיי וֶנְז; בנוביאנית: Áman Dawū; בקופטית: Ⲫⲓⲁⲣⲟ, פִיאַרוֹ) או היְאוֹר (באשורית: Yaruʾu) הוא נהר הזורם ביבשת אפריקה. יחד עם נהר האמזונאס, הנילוס נחשב לאחד משני הנהרות הארוכים בעולם. אורכו של הנילוס 6,655 קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו הוא 3,490,000 קילומטר רבוע, כעשירית משטחה של אפריקה. לנילוס שני מקורות עיקריים: הנילוס הלבן המתחיל באפריקה המשוונית והנילוס הכחול המתחיל באתיופיה. הנהר מהווה עורק חיים למצרים, סודאן ודרום סודאן, וזהו מקור המים העיקרי במדינות צחיחות אלו.
שמות הנהר
במונח המקרא, הנהר נקרא "נהר מצרים", "היאור","השיחור" או "מי השיחור".
בספרו "וזה גבול הארץ" משער החוקר חיים בר-דרומא כי הכינוי שיחור נקרא על שם האל המצרי חוֹר (הידוע כיום בשם היווני הורוס), שגונן על הגבול המזרחי של מצרים העתיקה, ואילו "שי-חור" פירושו "מימיו של חור", שד״ל מייחס את שם זה למילה היוונית Μέλανα שמשמעותה 'שחרות'. מקורו של השם העברי הנוכחי הוא השם היווני Νεῖλος, אשר ממנו התפתח גם השם הלועזי Nile, קיימת סברה כי השם "נילוס" הוא גלגול חוזר לעברית של המילה "נחל", שהשתבשה במעבר בין השפות.
בערבית הוא נקרא نهر النيل (נַהְר א-נִּיל ובתרגום נהר הנילוס).
הנילוס ומצרים העתיקה
ממוזער|250px|הנילוס ומצרים העתיקה
ממוזער|250px|סירה בנילוס
הצפות הנילוס והצורך לחלק את המים לצורכי השקיית הגידולים החקלאיים יצרו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת וכן תרמו לצורך במשטר מרכזי. בנוסף, יצר הצורך לחלוקת המים אמצעי מדידה שונים, כדוגמת הנילומטר. הביטוי "קנה מידה" הוא שריד לאחד מאמצעי מדידה אלו – קנה שעליו היו סימנים שעל פיהם פתחו וסגרו מגופים וניתבו את זרימת המים לתעלות שונות.
חלקי הנילוס
הנילוס עובר דרך אוגנדה, קניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), אתיופיה, דרום סודאן, סודאן ומצרים בה הוא נשפך לים התיכון. כיוון זרימתו הוא מדרום לצפון.
את מקורות הנילוס הכחול גילה לעולם המערבי מגלה הארצות הסקוטי ג'יימס ברוס בשנת 1770. על מקורות הנילוס הלבן הייתה מחלוקת בין סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, שטען שמקורו באגם טנגניקה, לבין ג'ון הנינג ספיק, שטען שמקורו באגם ויקטוריה. בשנת 1875 קבע סר הנרי מורטון סטנלי שמקור הנהר הוא אגם ויקטוריה מכיוון שמאגם טנגניקה לא יוצא נהר לכיוון צפון.
הנילוס הלבן
לעיתים נחשב אגם ויקטוריה למקור הנילוס, אך גם לאגם זה יש מספר נהרות הנשפכים לתוכו. היובל הארוך ביותר הוא נהר לובירונזה (Luvironza) בבורונדי שנשפך לנהר רורובו (Rurubu) ליד העיר קיינזה בבורונדי, שנשפך לנהר קאגרה (Kagera River) הנשפך לאגם ויקטוריה בטנזניה ליד העיר בוקובה (Bukoba). לכן, מבחינה הידרולוגית, נהר לובירונזה הוא מקור הנילוס האמיתי.
הנילוס הלבן יוצא מאגם ויקטוריה במפלי ריפון (Ripon Falls) ליד ג'ינג'ה (Jinja), אוגנדה בשם "נילוס ויקטוריה". הוא זורם כ-500 ק"מ לעבר אגם קיוגה, ומשם אל אגם אלברט. אחרי יציאתו מאגם אלברט מקבל הנהר את השם "נילוס אלברט". עם יציאתו מאגם אלברט זורם הנהר לסודאן. במדינה זו הוא מתאחד עם נהר גדול שאורכו כ-720 ק"מ ומקבל את השם "הנילוס הלבן". השם נובע מחומר לבן המומס במימיו. בסודאן הנהר ממשיך לזרום עד לח'רטום.
הנילוס הכחול
הנילוס הכחול מתחיל את זרימתו באתיופיה בגובה של כ-2,500 מטר מעל גובה פני הים בנהר "עבָאי הקטן", נופל לתוך אגם טאנה ויוצא ממנו כ"נהר עבאי". לאחר צאתו מגבולות אתיופיה הוא זורם צפונה עד לסביבות ח'רטום, בירת סודאן.
הנילוס המאוחד
הנילוס הכחול והלבן מתאחדים בח'רטום, בירת סודאן, ומשם זורם הנילוס המאוחד דרך מצרים עד הים התיכון. בדרך הוא מתחבר לנהר העטברה. צורתו של שפך הנילוס לים התיכון דומה לאות היוונית דלתא (Δ) ולכן קרוי אזור זה "הדלתא של הנילוס". בעבר זרם עם מי הנילוס גם סחף אדמה שהצטבר בדלתא בגלל היחלשות עוצמת זרם הנהר. הסחף יצר בדלתה שטח של אדמה יציבה, פורייה וטובה מבחינה חקלאית בניגוד לחולות המדבר הנודדים שסביבה. מי הנילוס מתחפרים באדמה זו בניסיון לחפש דרכים נוספות להגיע לשפכו בגלל כוח המשיכה ונוצרים עשרות זרמי מים קטנים. כל אלו יוצרים אדמה פורייה ואידיאלית לגידולים חקלאיים.
מקורם של 90% מהמים ו-96% מהסחף של הנילוס באתיופיה. רוב המים, כ-59%, מקורם בנילוס הכחול, והיתר ביובלים שונים שנשפכים לתוך הנילוס. בליה ושינוע המשקע מתרחש רק בתקופה הגשומה באתיופיה בקיץ כשהגשמים ברמת אתיופיה חזקים במיוחד. בשאר עונות השנה זרם היובלים שמתנקזים לנילוס חלש.
השפעתו הדמוגרפית של הנילוס
הנילוס חוצה את העיר ח'רטום ואת העיר קהיר. שתי המדינות של ערי הבירה האלו מתייחסות לנילוס כאל עורק חיים של ממש, שכן הוא מקור מים חשוב ויחיד בסביבה מדברית צחיחה, ואכן בבחינה של מפות פריסת התושבים במצרים וסודאן ניתן להבחין בעובדה שרובה הגדול של האוכלוסייה ומרבית הערים שוכנים לגדות הנילוס.
חלוקת מימי הנילוס
תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים כאשר הבריטים שלטו באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בנילוס מדי שנה, מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד וזו של סודאן 4 מיליארד. בהתאם להסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסתה של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם 1929, המגדילה את מכסות שתי המדינות: מצרים קיבלה 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן 18.5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.
החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו מדינות אפריקה, שיצאו לעצמאות למעט אתיופיה ב-1960, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929 כדי להתאימו לצורכיהן שהלכו וגדלו. הן טענו כי ההסכמים שנחתמו בתקופה הקולוניאלית אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהן. זאת בנוסף לגידול האוכלוסייה שיוצר צורך מוגבר במי שתייה, ובמים לפיתוח החקלאות והתעשייה.
ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, הצרכניות העיקריות של מימיו.
השקיה
במצרים
המצרים עושים שימוש במי הנילוס לטובת השקיה. השיפוע המצוי בין הנהר לאדמות לכל אורכו של הנהר הוא תופעה ייחודית אשר הופכת את השימוש במי הנילוס להשקיה לבר ביצוע.
המצרים היו הראשונים שהחלו בהשקיה כזו. השימוש הראשון בנילוס במצרים לצורכי השקיה החל כשזרעים נקלטו באדמה הבוצית שנותרה לאחר ההצפות העונתיות. שיטה זו שוכללה, ונוצרה השיטה המסורתית הידועה כ"אגן ההשקיה". במסגרת שיטה זו, האדמות במישורים שהוצפו במים מדי שנה, חולקו על ידי גדות למספר רב של אגנים בגדלים שונים. במהלך ההצפות, האגנים הוצפו במים למשך זמן של עד שישה שבועות, ולאחר מכן נוקזו. כשגובה פני המים ירד נותרה שכבה של סחופת נהר עשירה על האדמה. שיטה זו אפשרה לגדל יבול אחד בלבד מדי שנה, כך שהחקלאים היו נתונים לחסדי השינויים בהצפות השנתיות (ראו נילומטר).
לאורך גדות הנהר, באזורים הנמצאים מעל גובה השטחים המוצפים, נעשה שימוש בשיטות השקיה רב-שנתיות שמנתבות את המים במגוון שיטות מסורתיות כגון שימוש בבעלי חיים, שימוש במוטות ארוכים, ו"גלגל מים פרסי". בימינו החליפו משאבות מכניות את השיטות המסורתיות.
כתוצאה מהמגבלות של שיטת "השקיית האגן", לרוב מחליפות אותה שיטות ההשקיה הרב-שנתיות. שיטת ההשקיה הרב-עונתית נכנסה לשימוש במצרים לקראת סוף המאה ה-19; בשיטה זו נותבו מי הנילוס על ידי סכרים קטנים שנבנו על פני הנהר. במאה ה-20 הושלמה בנייתו של סכר אסואן וכך למעשה התבססה הדומיננטיות של שיטת ההשקיה הרב-שנתית.
בסודאן
מדינה נוספת העושה שימוש במי הנילוס לצורכי השקיה היא סודאן, אם כי ההסתמכות שלה על הנהר אינה מוחלטת, מאחר שבאזור הדרומי של המדינה יורדת כמות גשם נאה. השימוש בהשקיית האגן בסודאן הוא מועט מאחר שפני השטח באזור זה אינם שווים, כמות הסחופת העשירה שנצברת אחרי ניקוז מי ההצפות היא פחותה בהשוואה לזו שבמצרים, וכמות המים המציפים את השטח משתנה בתנודות גדולות יחסית מדי שנה. החל משנת 1950 פינו השיטות המסורתיות של ההשקיה את מקומן ברוב האזורים בסודאן לטובת משאבות ממונעות הפועלות על גדות הנילוס לאורכה של המדינה. ההשקיה הרב-שנתית בסודאן החלה לאחר השלמת בנייתו של סכר סנאר על גדות הנילוס הכחול ב-1925. לאור הצלחת הסכר נבנו סכרים נוספים בהיקף גדול ברחבי המדינה.
סכרים ומאגרים
בשנת 1843 התקבלה החלטה להקים סדרת סכרים לאורך הנילוס באזור הדלתא של קהיר כדי להעלות את מפלס המים, על מנת שיאפשר השקיה ושיט על הנהר. תוכנית הקמת הסכרים הושלמה רק בשנת 1861 ובמהלך השנים היא עברה הרחבות ושיפורים. התוכנית מהווה נקודת ציון משמעותית בתחילת תהליכי ההשקיה המודרנית בעמק הנילוס. בשנים הבאות נבנו מספר סכרים בולטים בהשראת תוכנית זו, בהם סכר זיפתא, סכר אסיוט וסכר איסנא.
סכר אסואן הוקם בשני שלבים. תחילה נבנה באסואן סכר אסואן הנמוך (או 'הקטן'), בין השנים 1899 ל-1902. בסכר הותקנו ארבעה שערים המווסתים את גובה המים, במטרה לאפשר שיט לאורך הנהר. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה כבלתי מתאים והוא הוגבה בשתי תקופות: 1908–1911 ו-1929–1934. הרחבות אלו תרמו להעלאת מפלס המים ולהגדלת תכולתו של הסכר. בסכר קיים גם מפעל הידרו-אלקטרי המסוגל לייצר למעלה מ-345 מגה ואט.
בשלב השני, נבנה סכר אסואן הגבוה, הממוקם כ-965 ק"מ דרומית לקהיר ו-6.5 ק"מ דרומית לסכר אסואן הראשון, בנקודה שבה רוחב הנהר הוא כ-550 מטר. הסכר מתוכנן לשלוט במימי הנילוס כך שישמשו לעיבוד אדמות חקלאיות, ייצור אנרגיה הידרו-אלקטרית והגנה מפני הצפות של אזורי חקלאות והתיישבות אוכלוסייה הנמצאים במורד הזרם. העבודה על הסכר החלה ב-1959 והושלמה ב-1970. הוא מתפרס על פני כארבעה קילומטר וגובהו כ-111 מטרים. ביכולתו לייצר כ-2,100 מגה ואט של אנרגיה הידרו-אלקטרית. הסכר יצר אגם גדול הקרוי אגם נאצר.
המטרה המרכזית שלשמה הוקם סכר אסואן הגבוה היא לאגור כמות מספקת של מים וכך להגן על מצרים מפני סכנות כדוגמת מספר שנים רצופות של הצפות מעל הממוצע, או להפך, חוסר מים. כל זאת כדי להבטיח זרימת מים קבועה מן הנילוס למצרים ולסודאן. בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1959 נקבעה הכמות המקסימלית של המים שבה תוכל כל מדינה לעשות שימוש. הקצאת המים נקבעה ביחס של 1:3 לטובת מצרים.
סכר אסואן הגבוה היווה מקור למחלוקת במהלך הקמתו וגם לאחר שהחל לפעול. המבקרים מאשימים את בוני הסכר בכך שמים נטולי סחופת הזורמים תחת הסכר מביאים לפגיעה ביסודות של סכרים נוספים באזור. בנוסף, החלשת זרם הנהר כתוצאה מבניית הסכר הביאה לכך שהשטחים הנמוכים הוצפו במים מלוחים שמקורם בים התיכון. הדבר גרם לכך שאוכלוסיית הדגים הצטמצמה באורח דרמטי כתוצאה מאובדן סחופת מזינה וחדירתם של מים מלוחים לסביבה טבעית של מים מתוקים. מנגד, המצדדים בבניית הסכר טוענים כי למרות חסרונותיו, העובדה שהסכר מספק מלאי מים קבוע וכמות אנרגיה גדולה, מהווה יתרון עצום שעולה על החסרונות. למשל, נראה כי הסכר סייע למצרים להימנע ממחסור חמור במים בין השנים 1984–1988.
סכר סנאר, הממוקם על תוואי הנילוס הכחול שבסודאן, מספק מים למישור אל-ג'זירה בתקופות השנה שבהן מפלס המים של הנילוס הכחול הוא נמוך. בנוסף, סכר זה מייצר אנרגיה הידרו-אלקטרית. סכר אחר, הידוע בשם ג'בל אל-אווליאא', אשר ממוקם על הנילוס הלבן, החל לפעול בשנת 1937. מטרת הקמתו הייתה להגדיל את מכסת המים הזמינה למצרים בתקופה שבה מפלס המים נמוך (בין החודשים ינואר ליוני). סכרים נוספים, ובהם סכר חַ'שְם אל-קִ֫רְבַּה (החל לפעול בשנת 1964) וסכר א-רוסיירס על הנילוס הכחול (הושלם בשנת 1966) אפשרו לסודאן לנצל את מכסת המים המקסימלית שהוקצבה לה מאגם נאצר.
באוגנדה, אגם ויקטוריה הוסב למאגר לאחר השלמתו בשנת 1954 של סכר מפלי אוון (כיום: סכר נאלובל). הסכר מאפשר אגירה של עודפי מים בשנים של הצפות גדולות, ובכך ניתן להשלים את כמות המים הדרושה בשנים בהן מפלס המים נמוך מן הממוצע הדרוש. במקום מצוי גם מפעל המנצל את מפלי המים להפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית שמשמשת את התעשיות של אוגנדה וקניה.
סכר אסואן היווה מקור לתקוות גדולות מצד העם במצרים. נאצר הכריז כי סכר אסואן יהפוך את מצרים לגן עדן עלי אדמות. הוא היה אמור להרחיב את שטחי החקלאות, להגדיל את ייצור המזון, תוכננו להיפתח שטחי חקלאות בעמקים בלתי מיושבים במערב מצרים, למנוע הצפות בעונת הגאות (יולי–אוקטובר), הספקת מים קבועה לנילוס במשך כל השנה, הגדלת מספר הגידולים בגלל השקיה קבועה, לספק חשמל הידראולי זול ובאופן קבוע, לפתח אתרי תיירות באגם נאצר, וכן פיתוח דייג באגם.
תחבורה
ממוזער|250px|נהר הנילוס משמש כנתיב ימי חשוב לתעבורת אנשים וסחורות
נהר הנילוס משמש כנתיב ימי חשוב לתעבורת אנשים וסחורות. הדבר קורה בעיקר בעונת ההצפות אז התחבורה הממונעת אינה בת ביצוע. במצרים וסודאן, מרבית הערים ממוקמות על גדות הנהר כך שהמעבר ביניהן מתבצע לעיתים רבות באמצעות כלי שיט.
בסודאן, שירות התחבורה המסופק לאורך הנילוס מתפרס על פני כ-3,860 ק"מ. עד 1962 שירות זה היה היחיד שחיבר בין חלקיה הצפוניים לדרומיים של המדינה.
במצרים, הנקודה הדרומית ביותר אליה ניתן להגיע באמצעות שיט בנהר היא אסואן. אלפי סירות קטנות שטות בנתיבים הימיים של הנילוס ואזור הדלתא.
צמחייה ובעלי חיים בנילוס
באזורים שבהם לא קיימת השקיה מסודרת, חיי הצמחייה הפראית הטבעית מתאפשרים במידה רבה, הודות לכמויות הגשמים היורדות לאורך השנה. צמחייה אופיינית בחלק מאזורי הנילוס, בשל השילוב בין הגשמים והחום, היא יערות גשם טרופיים, המשתרע לאורך הנהר באזור קונגו, במישורים שסובבים את האגמים ובדרום מערב אתיופיה. ביערות אלו גדל מגוון רחב של עצים וצמחייה טרופיים, כגון עצי הובנה, בננה, גומי, במבוק ושיחי קפה. עירוב של קרקע מיוערת ואדמה ערבתית בא לידי ביטוי בדלילות ופיזור רחב של עצים בגובה בינוני המעוטרים בעלים דקיקים, כאשר הקרקע סביבם מכוסה בדשא ועשב רב-עונתי. מראה זה אופייני לחלקים גדולים הסובבים את האגמים, חלקים מהרמה האתיופית, האזורים שבשולי הנילוס הכחול ליד א-רוסייריס ובדרום אזור נהר הגזאל.
במישור הסודני, הנוף מתאפיין בתערובת של שיחים דקים, עצים קוצניים ואדמה ערבתית. סביבה זו סובלת מהצפות במהלך עונת הגשמים, בייחוד באזור הסאד של דרום מרכז סודאן, המהווה שטח של כ–100,000 מיילים רבועים. אדמה זו, יחד עם הגשמים המציפים אותה בעונתם, מהווים כר גידול נוח לצמחייה כגון גומא פפירוס, חזרן, קנה מצוי, סוף מצוי, חסה, מינים של חבלבל ויקינטון המים.
באזור שמצפון לקו רוחב 10 מעלות, נוצרה חגורה של סוואנה קוצנית, המתאפיינת באוכלוסייה מעטה של עצים, שיחים קוצניים ועשבייה העולה על פני השטח לאחר הגשמים. צפונית משם, במקומות בהם כמות הגשמים דלה יותר, מידלדלת הצמחייה עוד יותר ואזור זה מנוקד בשיחים קוצניים קטנים בלבד. מאזור ח'רטום וצפונה מתפרס מדבר בו כמות המשקעים זעומה. במקום זה כמעט שלא קיימת צמחייה, ועשבים קטנים לאחר הגשמים מחזיקים מעמד שבועות ספורים בלבד.
צפונה משם, במצרים, הצמחייה שעל גדות הנילוס היא ברובה תוצר של טיפוח והשקיה מלאכותית.
ממוזער|250px|סוס יאור (היפופוטם) ותנין היאור הם שני בעלי חיים שהפכו לסמל של הנילוס ונקראו על שמו.
במערכת המים של הנילוס גדלים מינים רבים של דגים. אחד הבולטים בהם, המצוי במימיו העמוקים של הנהר, הוא נסיכת הנילוס, שמשקלו עשוי להגיע לכ-80 קילוגרמים. מינים נוספים הם אמנון, בינית, מספר מינים של שפמנון, דג חוטם הפיל, דג הנמר ומינים של סרדינים. מרבית המינים נפוצים לכל אורכו של הנהר וחלקם גם באגם ויקטוריה. מינים נוספים שהצליחו להשתרש בנהר הם הצלופח המצוי, שנדד דרומה והגיע עד לאזור ח'רטום, והצלופח הקוצני, אשר חי באגם ויקטוריה. במהלך השנים מעורבות האדם בנעשה בנהר הנילוס הובילה לפגיעה במינים רבים של דגים שנהגו לשרוץ בו. להקות דגים שלמות שניזונו ממימי הנילוס של מצרים במהלך עונת השיטפונות התמעטו ואף נעלמו כליל מאז בנייתו של סכר אסואן הגבוה; מרבית המינים של דגי הנילוס הם נודדים, והסכר מנע מרבים מהם לנדוד אל עבר אגם נאצר.
בין בעלי החיים הרבים השוכנים בנילוס ניתן למצוא את תנין היאור, אשר מצוי במרבית חלקיו של הנהר. בניגוד למינים אחרים, מין זה עדיין לא הגיע לאגמים המצויים באגן העליון של הנהר. מינים נוספים של זוחלים החיים באגן הנילוס כוללים את הצב רך השריון, שלושה מינים של לטאת כוח וביניהם כוח הנילוס, וכ-30 מיני נחשים, אשר יותר מחצי מהם נחשבים לארסיים. ההיפופוטם, שבעבר היה מצוי לכל אורכו של הנהר, גדל כיום רק באזור הסאד שבסודאן ומדרום לו.
זיהום נהר הנילוס על ידי האדם
זיהום המים וזיהום האוויר בנהר הנילוס על ידי האדם הוא סוגיה מרכזית בשמירה עליו. ככל שהחקלאות, התיעוש והעיור בקרבת הנהר הלכו והתפתחו, כך הוחמרו תופעות הלוואי והזיהום הנלוות אליהם. לאחרונה נעשים מאמצים להפחית את הזיהום בנהר, אך הצלחתם נמוכה עדיין. למרות כל זאת, מרבית מימיו של הנהר נחשבים נקיים יחסית מרעלנים, וחלקם אף נחשבים בריאים.
גורמים משמעותיים בזיהום הנהר הם כימיקלים המשמשים לחקלאות, מתכות כבדות ופסולת המושלכת לנהר על ידי בני אדם.
מזהמים עירוניים
בעשורים האחרונים, בחלק מהערים מודרניות בעולם, המים בהם נעשה שימוש עוברים דרך מערכת ניקוז, אשר הופכת אותם ידידותיים לסביבה ככל הניתן לפני חזרתם לטבע; תהליך זה מונע התפתחותן של תופעות לוואי העלולות לפגוע בסביבה. אך המציאות בערים רבות הממוקמות על גדות נהר הנילוס היא שונה, מכיוון שהן עניות ואין ביכולתן לשאת בעלויות הגבוהות של טיהור המים. מסיבה זו, המים שהתושבים משתמשים בהם חוזרים לנהר ללא כל טיפול. מי השפכים כוללים בתוכם פתוגנים (מיקרו-אורגניזמים מחוללי מחלות), שאריות מזון, תרכובות חמצן ועוד. אלו מכילים מגוון מחלות וזיהומים הפוגעים באורגניזמים החיים במימי הנילוס. קיימות מספר תוכניות במחוזות שונים לאורך הנילוס שתכליתן הוא טיפול במי השפכים, אך קצב הריבוי הטבעי המהיר באזור מקשה על הצלחתן.
זיהום חקלאי
המים המוזרמים על ידי הסקטור החקלאי מכילים חומרים מזהמים העלולים להשפיע על מערכת החיים בנהר לרעה. מדובר בחומרים מסוכנים כגון מלחים, זרחן, חנקן ושאריות חומרי הדברה. זרימת השפכים החקלאיים מגיעה ממספר רב של מוקדים, מה שמקשה על היכולת למזער את הפגיעה בנהר. סכנה נוספת טמונה ביכולתם של השפכים החקלאיים במקרים רבים לחלחל אל מי התהום. לאחרונה, בשל תקנים מחמירים בנוגע לשימוש בכימיקלים לצורכי חקלאות, חלה הפחתה מסוימת בכמות החומרים המזהמים המגיעה אל נהר הנילוס.
זיהום תעשייתי
על גדות הנילוס קיימות ערים מתועשות רבות. לאורך הנהר ישנם כ-700 מתקנים תעשייתיים. בשפכים של מתקנים אלו קיימת רמת זיהום גבוהה ורעילה ביותר. השפכים מכילים שאריות של מתכות כבדות, בוצה ומשקעים רעילים נוספים. מלבד זיהום המים, התעשייה גורמת גם לזיהום האוויר ואחראית לחלק ניכר מן הערפיח האופף את הערים הגדולות במצרים, במיוחד קהיר ואלכסנדריה.
היאור במקרא
שמאל|ממוזער|250px|"משה נמשה מן היאור בידי בת פרעה" – פרסקו מבית הכנסת בדורה אירופוס. בית הכנסת בדורה אירופוס התגלה בשנת 1928 במסגרת חפירות ארכאולוגיות שנערכו בדורה אירופוס שבסוריה על ידי משלחת מאוניברסיטת ייל.
השם "נילוס" אינו מופיע במקרא. האזכור הראשון במקרא שאפשר לייחס בביטחון לנילוס (בשם "יאור") הוא בסיפור חלום פרעה בסוף ספר בראשית, בפרשת מקץ: פרעה חולם והנה הוא עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה, ולאחריהן שבע פרות רעות מראה ודקות בשר. החלום נפתר על ידי יוסף, כמסופר שם.
המפגש הבא עם הנילוס הוא כאשר פרעה נותן לבני ישראל להתיישב בארץ גושןעל פי מדרש פרקי דרבי אליעזר ארץ גושן ניתנה במתנה לשרה אימנו מאת פרעה שהיא ככל הנראה הדלתא של הנילוס.
הפעם הבאה שבה מופיע הנילוס היא בתחילת ספר שמות, כאשר יוכבד, אמו של משה, מחביאה אותו בתיבת גומא על הנילוס ומשאירה את אחותו מרים להסתתר בין קני הסוף ולהשגיח עליו.
לפי המשך הסיפור המקראי הוא נמשה לאחר מכן מן הנהר על ידי בת פרעה שבאה להתרחץ בנהר. עוד מסופר בספר שמות על כך שמלך מצרים היה נוהג להגיע לנילוס, ככל הנראה כדי לעשות את צרכיו ולהתרחץ. גם המכות שהנחית אלוהים על מצרים קשורות בנילוס (מכת דם, מכת צפרדע).
רש"י גורס שההופעה הראשונה של הנילוס במקרא היא עוד בתחילת ספר בראשית (ב, י"א-י"ב) שם מסופר על הנהר שסובב בעדן (דהיינו בגן עדן) ומשקה את הגן, על פי הסיפור המקראי הנהר נפרד לארבעה נהרות, אחד מהנהרות הוא הנילוס – "שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם". את השם "פישון" מפרש רש"י במקום – "פישון, הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתרבין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים ובושו עובדי פשתים".
קישורים חיצוניים
Peter Schwartzstein, Death of the Nile, BBC. 10 October 2017
רוצחים על הנילוס - הנהר הארוך (ואולי גם המסוכן) בעולם - באתר עולם האימה, 20 ביוני 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:אפריקה: נהרות
קטגוריה:מצרים: נהרות ונחלים
קטגוריה:אוגנדה: גאוגרפיה
קטגוריה:קניה: גאוגרפיה
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: נהרות
קטגוריה:אתיופיה: גאוגרפיה
קטגוריה:סודאן: גאוגרפיה
קטגוריה:דרום סודאן: נהרות
קטגוריה:אתרי המקרא במצרים
קטגוריה:אתרי ספר בראשית
קטגוריה:נהרות ונחלים הנשפכים לים התיכון
קטגוריה:מצרים העתיקה: גאוגרפיה
| 2024-09-28T18:08:58
|
ליל הבדולח
|
שמאל|ממוזער|250px|זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938.
שמאל|ממוזער|נאצים שופכים דלק על ספסלי בית כנסת בליל הבדולח, לקראת הצתתו
ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht, נהגה: קריסטלנאכט) הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים, שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, בתי כנסת, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.
בתום המאורעות נמנו, על פי דו"ח נאצי, 91 הרוגים יהודים, אך על פי הערכות מאוחרות יותר המספרים גבוהים משמעותית: לפחות 400 הרוגים ישירים, לפחות 400 נוספים שמצאו את מותם בהמשך במחנות הריכוז בהם נכלאו, ועוד רבים שהתאבדו כתוצאת הפרעות.
הרקע
שמאל|ממוזער|180px|הרשל גרינשפן לאחר מעצרו ב-7 בנובמבר 1938
התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי, שבו התנהלה ההגירה היהודית מגרמניה, ותהליך דחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הרצון להסלים את המדיניות האנטי-יהודית ברייך.
ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם, ופצעו. המניע של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר ובטעות פגע במזכירו של השגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו, שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת אקציית פולין (גירוש זבונשין), יחד עם כ-18,000 מיהודי גרמניה, שמוצאם פולני. המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים, שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה.
ניסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים. למחרתו, ב-8 בנובמבר, עיתוני המפלגה (בהכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס) תקפו באכזריות את היהודים על המעשה. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים, אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם.
למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך למעשה נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום.
על פי פרופ' מאיר שורץ, מספר דברים מעידים, שהפוגרום תוכנן מראש: עדויות כי שוטרים הזהירו את חבריהם היהודים מראש עוד לפני ההתנקשות, מהתרחשות פוגרום, ודפוס פעולה דומה בכל המקומות, שכלל אספה מקומית של כל חברי המפלגה הנאצית, ולאחר דברי הסתה מהמפקד המקומי, צעידה משותפת לכיוון בתי עסק ובתים בבעלות יהודית לביצוע הפוגרום, וכן התזמון המכוון של הפוגרום ליום השנה לפוטש במרתף הבירה.
בנאום לציון ניסיון הפוטש ב-1923, נמנע היטלר מכל אזכור של המאורע בפריז, וב-9 בנובמבר לא כתב גבלס אפילו מילה אחת ביומנו על ההתנקשות בפריס יום קודם לכן, אף על פי שמאוחר בערב נועד עם היטלר. ההיסטוריון שאול פרידלנדר טוען, כי שתיקתם יוצאת הדופן הפומבית והפרטית של היטלר וגבלס לגבי אירועי 7 ו-8 בנובמבר הייתה אות ברור לתוכניות ל"התפרצות ספונטנית של זעם עממי", שנועדה להתרחש ללא כל סימן למעורבות מצד היטלר. לאחר שנודע על מותו של ראט, אמר גבלס בנאומו באותו ערב: "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן".
אירועי הלילה
ממוזער|שריפת בית הכנסת באייזנך
ממוזער|צילום מפנים בית הכנסת בפאזאנן שטראסה בברלין לאחר ליל הבדולח
ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ולמהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. היטלר ובכירי המפלגה הגיעו למינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית, והתכנסו בבניין העירייה הישן.
לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת ועשרים אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.
ב-10 בנובמבר כתב גבלס ביומנו על שיחתו עם היטלר ערב קודם לכן: "הוא [היטלר] מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי. הצדק איתו. מיד נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה...עכשיו העם יפעל".
בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעיתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש. בימים שלאחר הפרעות איבדו 400 איש נוספים את חייהם. במחנה הריכוז בוכנוואלד נרצחו 207 יהודים; בדכאו כ-185 נפש; מספר הנרצחים במחנה הריכוז זקסנהאוזן אינו ידוע. לא ניתן, אפוא, לקבוע את מספרם המדויק של קורבנות ליל הפרעות. לפי מחקרים מדוקדקים, ההשערה היא שמספרם נע בין 1,400 ל-1,500. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.
בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו, ואנשי מכבי אש נמנעו מלכבות את השרפות, ואף ליבו אותן. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא-יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.
גבלס כתב ביומנו שנתן פקודות לוודא שבית הכנסת הראשי בברלין ייהרס ותיאר את הרס בתי הכנסת במינכן:
.
באותו לילה כתב הימלר על האירועים: "אני משער ששגעון הגדלות של גבלס - שעליו ידוע לי זמן רב - וטיפשותו הן האחראיות לפתיחה במבצע הזה עכשיו, במצב דיפלומטי קשה ביותר".
ב-11 בנובמבר הוסיף גבלס לכתוב על היום הקודם: "ברלין. שם הכל מתנהל פנטסטי. דלֵקה אחרי דלֵקה. ככה זה צריך להיות".
הקונסול האמריקני בלייפציג דיווח: "לאחר שהרסו בתי מגורים וזרקו את רוב החפצים המיטלטלים לרחובות, זרקו הפורעים הסדיסטים שאינם יודעים שבעה רבים מן הדיירים הרועדים אל פלג קטן שזורם בגן הזואולוגי, וציוו על הצופים המבועתים לירוק עליהם, להכפישם בבוץ וללעוג לאסונם... מעשים אלה נעשו כל בוקרו של 10 בנובמבר בלי התערבות המשטרה, והם נעשו בגברים, בנשים ובילדים".
הקונסול של שווייץ דיווח ב-13 בנובמבר: "קבוצות מאורגנות עברו בקלן מדירה יהודית לדירה יהודית, המשפחות הצטוו לעזוב את הדירה, או שהיה עליהן לעמוד בפינת החדר בזמן שחפציהן הושלכו מן החלונות. גרמופונים, מכונות תפירה ומכונות כתיבה התגלגלו לרחובות. אחד מעמיתי אפילו ראה פסנתר שנזרק מחלון קומה שנייה. עד היום אפשר לראות כלי מיטה משתלשלים מעצים ושיחים". בעיירה הקטנה ויטליך במערב גרמניה נהרס תחילה בית הכנסת. איש ס"א טיפס אל הגג ונפנף בגלילי ספר תורה. הוא צווח "תנגבו בזה את התחת, יהודים" והשליך אותם כמו סרטי קונפטי. גברים יהודים הוכו ונלקחו. בעל האטליז כבר היה במשאית כאשר אנשי הס"א צחקו למראה אשתו שעמדה לפני חלון הזכוכית המנופץ ויללה אל הפרצופים השותקים בחלונות, שכניה כל ימי חייה: "למה אתם עושים לנו את זה? מה עשינו לכם?".
יועץ שגרירות בריטניה דיווח לשר החוץ שלו על הפרעות בברלין שנמשכו עד אמצע הלילה של 10 בנובמבר: "כנופיות צעירים, לבושים בבגדים אזרחיים וחמושים באלות, בפטישים ובשאר כלי נשק הולמים, פקדו חנויות של יהודים והשלימו את מלאכת ההרס שנעשתה בשעות הבוקר המוקדמות. במקרים אחדים החנויות נבזזו כליל, באחרים הסחורה רק פוזרה בגסות. ובמקום אחד או שניים עמדו אנשים פעורי פה והביטו בסקרנות שקטה אל הבעלים המתאמצים לנקות את ההריסות. בייחוד שמתי לב להתנהגות של הקבוצות שהלכו אחרי כל חבורה של פושטים. לא שמעתי שום ביטוי של בושה או שאט־נפש, אבל למרות הפסיביות הגמורה של רבים מן הצופים, שמתי לב לחיוך הטיפשי שמעיד פעמים רבות בלי משים על מצפון לא־נקי".
בדוח SOPADE מדצמבר, נכתב על גישת האוכלוסייה בברלין לאירועים: "כשנשרף בית הכנסת היהודי... יכולת לשמוע מספר רב של נשים אומרות: 'זאת הדרך לעשות את זה - חבל שאין כבר יהודים בפנים, ככה היינו שורפים את כל הכינים האלה'. איש לא העז לקום נגד הדברים האלה".
סיפרה רות אברהם לבית פרום, תושבת ברלין:
התקופה שלאחר ליל הבדולח ותוצאותיו
ממוזער|מכתב דרישה להשתתפות בתשלום עלויות ליל הבדולח. המכתב נשלח למריאן ווגל שגרה באותה עת בשכונת זכרון מאיר בבני ברק (אוסף מערך הספריות והמידע, אוניברסיטת בר-אילן)
הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.
ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר": "היהודי גרינשפן היה נציג היהדות. הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריס ירתה אפוא היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה".
על פי יומנו של גבלס, כבר ב-10 בנובמבר החליט היטלר על הפקודות שייתן גרינג יומיים לאחר מכן: "הפיהרר מבקש לנקוט אמצעים חריפים ביותר נגד היהודים. הם עצמם צריכים לתקן את עסקיהם. חברות הביטוח לא ישלמו להם כלום".
ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראשות ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל"שאלה היהודית". בישיבה במטה של גרינג, בה השתתפו בכירי השלטון הנאצי ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך, התחולל ויכוח סוער כשהתחוור גובה הנזקים שנגרמו בליל הבדולח. נציג חברות הביטוח הגרמניות זומן לישיבה. זגוגיות החלונות בלבד בחנויות היהודים בוטחו ב-6 מיליון דולרים, מה שגרם לגרינג להעיר להיידריך: "חבל שלא הרגת מאתיים יהודים במקום להרוס כל־כך הרבה רכוש". גרינג הוציא את הפקודות החשאיות שנתן היטלר יומיים קודם לכן: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק.
נזקי הרכוש נאמדו במאות מיליוני מארקים. בישיבה זו הוחלט על מספר רב של צעדים שינקטו כנגד היהודים. הוצא צו שאסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מ-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם. שורת צווים קבעה איסורים ומגבלות על יכולת התנועה של יהודים: איסור כניסה למקומות ציבוריים, איסור נסיעה ברכבות ועוד. הוצאו צווים שסגרו לחלוטין את בתי הספר היהודיים.
נאסרה הכניסה למוסדות תרבות ונאסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-3 בדצמבר נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם.
כל הצווים עליהם הוחלט בישיבה הוצאו לפועל במהלך החודשים דצמבר 1938, והחריפו מאוד את תנאי המחיה של יהודי גרמניה.
במכתב סודי מ-19 בנובמבר 1938 לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "רק אם נעשו מסיבות אנוכיות".
הכנסיות לא הוציאו שום ביקורת פומבית על הפוגרום וגם מן האוניברסיטאות לא באה שום ביקורת גלויה או אפילו מחאה עקיפה.
ליל הבדולח סימן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית. מהתנכלויות, אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה - לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי. המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפריצת מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה"אריזציה" - סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך, נגזל רכושם על ידי הנאצים.
ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.
על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, לא נרתעו הגרמנים מהמשך המדיניות הגזענית כלפי היהודים. לא רק בתחום הפנימי אלא גם מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית הפכה תוקפנית יותר. בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. בכך נסללה הדרך למלחמת העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה בשואה.
אומדן הנזקים שנגרמו בנפש וברכוש
ממדי ההרס וההרג המקובלים בספרי ההיסטוריה לקוחים מהנתונים שמסר היידריך ב-11 בנובמבר, כיום לאחר תום האירועים, ולפיהם נהרגו 36 יהודים, נהרסו 815 חנויות ונשרפו 267 בתי כנסת. דו"ח נאצי אחר מונה 91 הרוגים וכיום זוהי הסברה המקובלת.
המספרים האמיתיים הם בוודאי גבוהים בהרבה. לפי ההיסטוריון איאן קרשו עמד מספר החנויות שנהרסו על 8,000. פרופ' מאיר שוורץ מעמותת "בית אשכנז" העוסקת בתיעוד בתי הכנסת שנהרסו, מונה 1,406 בתי כנסת שנשרפו או נהרסו כליל. כמו כן הוא מעמיד את מספר היהודים שנהרגו בליל הפרעות על 400 ולאחר הכללת אלו שהתאבדו בימים שלאחר מכן כתוצאה מהן או נרצחו בשלושת מחנות הריכוז אליהם נשלחו (דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן) מגיע האומדן ל-1,300 עד 1,500 אבדות בנפש. על פי הערכות מוזיאון השואה האמריקאי - 2,000 עד 2,500. לפי נשרפו למעלה מ-7,500 חנויות.
מעורבותו של גבלס
לכל אורך הדרך היה יוזף גבלס הכוח המניע העיקרי מאחורי ליל הבדולח. התנקשותו של גרינשפן בפום ראט ובייחוד תזמון מותו של האחרון, היוו עבור גבלס הזדמנות פז להחריף ולהקצין את הפעולות נגד היהודים ברייך כפי שרצה לעשות מזה חודשים. לפי קרשאו, גבלס הוא שיזם ותיאם את הפוגרום רחב ההיקף, בידיעתו ובהסכמתו הכללית של היטלר ובניגוד לדעתם של בכירים אחרים כהרמן גרינג והיינריך הימלר.
בפעולותיו של גבלס היה גם אלמנט של פוליטיקה פנימית: הוא היה צריך לזכות מחדש באהדת הפיהרר, לאחר שהבעיות בחיי הנישואים שלו והרומן שניהל עם שחקנית הקולנוע הצ'כית לידה בארובה הביאו עליו את כעסו.
הכינוי "ליל הבדולח"
שמאל|ממוזער|150px|בול מזרח גרמני משנת 1963 לזכר ליל הבדולח
הכינוי "ליל הבדולח", או "ליל הבדולח של הרייך" (Reichskristallnacht), הוא בבחינת לשון נקייה ונטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה, להמעיט בנזקי הפוגרום (זכוכיות מנופצות ותו לא) ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.
על פי פרופ' מאיר שורץ לא היה זה כינוי רשמי של המשטר הנאצי, שכן המשטר השתמש במונחים מגוונים אחרים, כמו "מבצע היהודים" (Judenaktion), "מבצע נובמבר" (Novemberaktion), "מבצע נקמה" (Vergeltungsaktion), "מבצע מיוחד" (Sonderaktion) ו"מפגן נקמה" (Protest-Kundgebungen). המונח "ליל הבדולח" היה יצירה של ההמונים, ונראה שנוצר על ידי תושבי ברלין בהשראת החלונות המנופצים, ובשל רסיסי הזכוכית הרבים שכיסו את הרחובות.
חוקרים כפרופ' מאיר שוורץ סבורים על כן כי השימוש במונח "ליל הבדולח" אינו ראוי. ואכן, לפחות במקורות גרמניים רשמיים כיום הוא מכונה "ליל הפוגרום" (Pogromnacht או Reichspogromnacht) או "פוגרום נובמבר", ונחשב ליום זיכרון.
ב"לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז" שיוצא על ידי ירושתנו נכתב:
ליל הבדולח בתרבות
המחזה "מבדולח לעשן"
אירועי הישיבה ההיסטורית שנערכה ב-12 בנובמבר, שלושה ימים לאחר ליל הבדולח, מתוארים במחזה "מבדולח לעשן" שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'אק אטלי, ואשר הועלה בתיאטרון הקאמרי בעיבודה ובבימויה של הבמאית אורי אגוז. בראש הישיבה שנקבעה בהוראתו של היטלר עמד הרמן גרינג, והיא נועדה לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה השתתפו בכירי השלטון הנאצי, ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך. ארכיונים שנתגלו רק לפני שנים ספורות, חשפו לראשונה את תוכנה של אותה ישיבה. צעד אחר צעד חושף המחזה כיצד הוטל על היהודים קנס בגובה מיליארד רייכסמארק, בנוסף על הוצאות התיקונים והבנייה מחדש של רכושם וכיצד הוחלט על עטיית טלאי צהוב. במחזה נחשפים מאבקי הכוח בצמרת הרייך והאירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים של אותם ימים. בעקבות המחזה הופק גם סרט הטלוויזיה "זרעי ההשמדה".
המחזה המלא, מבדולח לעשן, חלק א', בעיבודה ובימויה של אורי אגוז בתיאטרון הקאמרי
המחזה המלא, מבדולח לעשן, חלק ב' (ההחלטה אודות הטלאי הצהוב) בעיבודה ובימויה של אורי אגוז בתיאטרון הקאמרי
הנצחה
בשנת 2018 על הבניין השוקם על בסיס בית הכנסת דבלינג שהוחרב הוצב שלט זיכרון. ב-2021 נחנכה בווינה אנדרטה לציון ליל הבדולח.
בעיר לייפציג בגרמניה יש אנדרטה לבית הכנסת, שנחרב בליל הבדולח.
במשך השנים התקבע מנהג להשאיר את אורות בתי הכנסת דולקים כל הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר כזיכרון לליל הבדולח.
ראו גם
שואת יהודי אוסטריה
לקריאה נוספת
מקורות
יצחק ס' הרץ, "ליל הבדולח" בבית היתומים בדינסלאקן: מזכרונותי, יד ושם, י"א, תשל"ו, עמ' 264–280.
מחקרים
מרטין גילברט, ליל הבדולח, כרוניקה של חורבן, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
שטפן קליי, היטלר והפוגרום של 9–10 בנובמבר 1938, יד ושם, כ"ח, תש"ס-2000, עמ' 73–92.
דניאל פרנקל, בין הלם לתגובה: הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938, בשביל הזיכרון, 30, תשנ"ט-1998, עמ' 22–27.
חיים שמיר, הפוגרום של "ליל הבדולח" בזיקתו למדיניות הפנים והחוץ הנאצית בסוף 1938, ילקוט מורשת, נ', תשנ"א 1991, עמ' 111–118.
פרנציסקה בקר, אלימות והיזכרות: זיכרונות מקומיים מרדיפות היהודים ב"ליל הבדולח", יד ושם, כ', תש"ן-1990, עמ' 83–93.
עזריאל הילדסהיימר, גורלם של בתי-כנסת ובתי-קברות יהודיים בגרמניה אחרי "ליל הבדולח", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 9, ב, 2, תשמ"ו, עמ' 169–172.
קורט יעקב בל-כדורי, ליל הבדולח ורשימות המקומות המיועדים להריסה, ילקוט מורשת, ט', תשכ"ט, עמ' 153–155.
קורט יעקב בל-כדורי, התכנון המוקדם של ליל הבדולח, ילקוט מורשת, ד, ו, תשכ"ז, עמ' 106–110.
קישורים חיצוניים
ליל הבדולח, מאמר באתר תולדוט
מסמך הפקודה של היידריך לביצוע הפוגרום
תערוכה על ליל הבדולח, באתר יד ושם
"לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה" - פרק מיוחד לציון ליל הבדולח, מתוך הפודקאסט של יד ושם, עם משה צימרמן (עם תמלול)
ארגון בית אשכנז לתיעוד בתי הכנסת שנהרסו בגרמניה, אתר הבית
היטלר וליל הבדולח, מאמר באתר יד ושם
פרופ' מאיר שוורץ, השׁקרים של "ליל הבדולח", אתר בתי אשכנז
גדעון ספיר, להבות, באתר של עמותת בית אשל
80 שנה לליל הבדולח, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:שואת יהודי גרמניה
קטגוריה:פרעות ופוגרומים בשואה
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:1938 בגרמניה
קטגוריה:1938 באוסטריה
| 2024-10-02T08:47:25
|
מנהל עסקים
|
מִנהל עסקים הוא תחום ידע בין-תחומי ורב-תחומי במדעי החברה ובמדעי הניהול, העוסק בתורת הניהול של ארגונים בעלי מטרות רווח. בתי הספר למנהל עסקים הם, על פי רוב, במעמד של פקולטה עצמאית במוסדות ההשכלה הגבוהה. בין הנושאים הנחקרים בתחום נמנים: שיווק, מימון, חשבונאות (ובתוכו שוק ההון), הנעת עובדים, ניהול משאבי אנוש, ניהול מערכות מידע, יזמות עסקית, חקר ביצועים ועוד. במסגרת התחום, נלמדות טכניקות לקבלת החלטות ברמה הכללית לארגון, כגון: קביעת ערכי ליבה לארגון, קביעת אסטרטגיה ויעדים, ויישומם באמצעות המחלקות השונות של הארגון.
נושאים מרכזיים
ניהול המימון
קבלת החלטות בנוגע למימון הפעילות הכספית של הארגון, כלומר מציאת משאבים כספיים למימון התשומות כגון ייצור, שיווק, מנהל וכו', וכן לגבי תזרים המזומנים הנכנס לארגון. מושג המימון מכיל בתוכו נושאים כגון השקעות, חלוקת רווחים, וגיוס הון.
ניהול השיווק
תחום הכולל את קבלת החלטות בנוגע לשיווק המוצר או השירות שמציע הארגון, במטרה שהלקוח יצרוך וישלם עבורו.
השיווק מחולק לארבעה פרמטרים המכונים תמהיל השיווק, או בשפת הקיצור 4 המ"מים (ובאנגלית The 4 P's):
מוצר – קבלת החלטות לגבי המוצר, כגון ניתוח צורכי הלקוחות, שימושים למוצר, אריזה, עיצוב המוצר, מיתוג וכו'
מחיר – קביעת מחיר המוצר. ישנם שני סוגי מחירים, מחיר כלכלי ומחיר שיווקי. המחיר הכלכלי הוא ניתוח תמחירי שבו מחושבת עלות המוצר לארגון בתוספת רווח רצוי המכונה COST PLUS. המחיר השיווקי הוא המחיר המרבי אשר מוכן הלקוח לשלם עבור המוצר ונגזר מהביקוש. המחיר נקבע בדרך כלל כמחיר השיווקי בתנאי שאינו פחות מהמחיר הכלכלי.
מיצוב – פרמטר אשר מרכז את כל הפעילות סביב נושא פרסום ויחסי ציבור. גורמים אשר תפקידם להגביר את המודעות למוצר בקרב הצרכנים הפוטנציאליים, ולהעלות את ערכו בעיניהם.
מכירות – קבלת החלטות לגבי תהליך המכירה וההפצה של המוצר. ניהול המכירות נוגע בבחירת נקודות מכירה, שיטות הפצה ושינוע של המוצר אל הצרכן.
ניהול הייצור
קבלת החלטות בנוגע לדרכים הטכניות בייצור המוצר והתייעלות בתהליכי הייצור. במטרה לייצר במהירות מרבית ובמינימום עלות.
ניהול משאבי אנוש
קבלת החלטות בכל הקשור להנעת העובדים בארגון והחדרת מוטיבציה על מנת שיבצעו את תפקידם ביעילות מרבית תוך שמירה על נאמנות מקסימלית לארגון.
ניהול מערכות מידע
ניהול מערכת בארגון שתפקידה למחשב את המחלקות בארגון, ולאפשר בצורה יעילה ובטוחה למחלקות השונות לנהל את פעילותם באמצעות מחשבים. מערכות המידע כוללות במקרים רבים גם תוכנה לניהול קשרי לקוחות (CRM). בפרמטר זה יש לקבל החלטות לגבי עלות המחשוב, צרכים באבטחת מידע, מניעת תקלות וכו'.
חקר ביצועים
שימוש במודלים וכלים מתמטיים לשיפור הניהול ברמות השונות של הפירמה.
ברמת המנהל הכללי, שימוש בכלים של תורת המשחקים וההחלטות מאפשר קבלת החלטות אסטרטגיות מושכלות בסביבות שונות של תחרותיות.
ברמת מנהל התפעול, כלי אופטימיזציה מאפשרים פתרון בעיות הקצאה אופטימלית של משאבים מוגבלים למשל: שיטות לניהול מלאי, קביעת מספר עמדות שירות לפי התפלגות מופע צרכנים ועוד.
לימודי מנהל עסקים
קיימות אלפי תוכניות למנהל עסקים באוניברסיטאות בישראל ובעולם. שכר הלימוד בהן משתנה על פי היוקרה והשיוך הציבורי. בין המוסדות הבולטים בעולם בתחום זה ניתן למנות את אוניברסיטאות הרווארד, וורטון, סטנפורד ודיוק (פיוקווא) האמריקאיות, אינסיאד הצרפתית, בית הספר לעסקים של לונדון ועוד. ההבחנה באיכות ביניהן נקבעת בדרך כלל על פי תחומי הלימוד המודגשים, מידת ההשפעה ורמת השכר של הבוגרים שלהן.
בישראל
בישראל נפתח לראשונה מסלול ללימודים אקדמיים במנהל עסקים בסוף שנת 1957 באוניברסיטה העברית. כיום קיימות תוכניות רבות לתואר ראשון במנהל עסקים (או לתואר ראשון בניהול), אלה מתקיימות באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות.
מנהל עסקים הוא אחד המקצועות המבוקשים ביותר במכללות האקדמיות בישראלמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: מסמך שפרסמה המועצה להשכלה גבוהה בשנת 2016. בשנת תשע"ט מעל 18,700 סטודנטים בישראל למדו את מקצועות מנהל העסקים ומדעי הניהוללקט נתונים שפרסמה המועצה להשכלה גבוהה לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ט. עם זאת, בשנים האחרונות ניתן גם לראות ירידה מסוימת בכמות הסטודנטים הבוחרים ללמוד את מקצוע מנהל העסקים באקדמיה בישראל, בין הסיבות לירידה זו בביקוש בקרב הסטודנטים ניתן למנות את רצונם של בני דור ה-Z במקצוע פרקטי המוביל לתעסוקה מהירה תוך ניצול יעיל של זמנם, את הביקוש המופחת בקרב מעסיקים לתואר זה או לדרישתו בנוסף לתואר עם אוריינטציה הנדסית או כלכלית, וכן את העובדה שמדובר בתואר "כללי" באופיו מה שעשוי לגרום לסטודנטים להעדיף תארים פרקטיים וממוקדים יותר באקדמיה.
סטודנטים במוסדות הלימוד יכולים לבחור בהתמחות במסגרת התואר הראשון, בין תחומי ההתמחות שמציעים המוסדות אפשר למנות מימון, שיווק, טכנולוגיות מידע, משאבי אנוש ויזמות. במסגרת ההתמחות לומדים הסטודנטים קורסים ייעודיים בתחום ההתמקדות ומבצעים את פרויקט הגמר. בחלק ממוסדות הלימוד מתקיימים גם מסלולים לתואר ראשון דו חוגי או תואר כפול שבו ניתן לשלב מנהל עסקים עם מקצוע נוסף כגון כלכלה, חשבונאות, משפטים ומזרח אסיה.
בוגרי התואר הראשון יכולים להמשיך את לימודיהם בתוכניות לתואר שני (M.B.A) במנהל עסקים. בדומה לתואר הראשון גם בתואר השני יכולים הסטודנטים לבחור התמחות מבין תחומים כגון ניהול פיננסי, יזמות וחדשנות, משאבי אנוש, ניהול טכנולוגי, שיווק, מימון, ניהול בריאות ותחומים נוספים. בחלק מן המוסדות מוצעת בחירה בין מסלול ללא תזה לבין מסלול מחקרי עם כתיבת תזה. מוסמכי התואר השני המחקרי יכולים להמשיך לתואר שלישי במנהל עסקים שמתקיים לרוב באוניברסיטאות.
בישראל קיימת אפשרות לבגרות במנהל עסקים הידועה בשם מגמת ניהול עסקי. מטרת המקצוע היא הקניית ידע בניהול ארגונים במשק תוך התמקדות בניהול תהליכים מסחריים ופיננסיים וניהול ההון האנושי. תלמידים במגמה זו יכולים לבחור בהתמחות חשבונאות, שיווק או ניהול משאבי אנוש. מקצוע זה ברמת 5 יחידות לימוד לתעודת הבגרות יכול לזכות את התלמיד בבונוס בחישוב ממוצע הבגרויות. בוגרי י"ב המעוניינים בכך יכולים להמשיך לכיתה י"ג להסמכה מקצועית בתחומי התמחות בחשבונאות, מנהל רפואי או חשבות שכר.
קישורים חיצוניים
ראו גם
עלות תועלת
רציונליות מושלמת
כלכלה
חשבונאות
אתיקה בעסקים
הערות שוליים
*
| 2024-10-17T17:51:54
|
ניהול משאבי אנוש
|
ניהול משאבּי אנוש הוא תחום של ניהול המתייחס לעיסוק בכוח האדם כמרכיב מרכזי בהבנת התנהגות ופיתוח ארגונים. תחום זה מניח כי עובדי ארגון הם משאבֿ ככל משאבי הארגון (חומרי גלם, הון וכו'), ועל כן הוא פונקציונלי, כלומר, רותם את תכונות האדם לתועלת המופקת ממנו, ולא לעצם אנושיותו.
התחום מניח יחסי שכירות קפיטליסטים בין העובדים לארגון. כלומר, העובד השואף להתפרנס על מנת להתקיים, מוותר על חלק מזמנו ומבצע מטלות אשר מוקצות לו על ידי הארגון, שמעניק לו תמורות מסוימות, לרוב כסף, זכויות והטבות נוספות. יחסים אלו, על-פי הנחת ניהול משאבי האנוש, הם יחסים תועלתניים, בהם כל צד שואף למלא את מטרותיו הפרטניות, ועל כן יוצר הסכם העסקה.
תחום ניהול משאבי האנוש שואף, אם כך, למצוא את ההתייחסות המתאימה ביותר לכוח האדם בארגון, על מנת שהארגון יוכל להפיק מהם את התועלת המרבית ולקדם את האינטרסים שלו בצורה הטובה ביותר. בימינו, ניהול המשאב האנושי עוסק יותר ויותר בנושאים כגון הנעת העובד, דאגה לרווחתו ויצירת תחושת מחויבות ("מחוברות עובדים") שישמר את הקשר הרציף בין האדם והארגון באופן המיטבי ביותר.
תחומי פעילות בניהול משאבי אנוש
גיוס עובדים
הנעת עובדים
כדי להשתמש בעובדים בדרך שתפיק ערך מקסימלי לארגון, יש חשיבות להתייחסות לגורמים המניעים את העובד. רעיון ההנעה לעבודה הוא לכן בעל משקל חשוב בעבודה של מחלקות משאבי האנוש הארגוניות. ארגונים מודרניים שואפים ליצירת מחויבות של העובד לתפקיד ולארגון, מתוך הבנה שלעובד מחויב יהיו ביצועים טובים יותר. בטווח הבינוני והארוך, מתורגמת הנעת העובדים גם למשך העסקה ארוך יותר, שמאפשר לשמר ידע בארגון ולצמצם את עלויות האיתור וההעסקה של עובדים חדשים. הנעת עובדים, אם כן, היא דרך למקסם את ערך העובד לארגון באופן שמשרת את מטרותיו.
פיתוח וקידום עובדים
על מנהל שברצונו לקבל את מיטב ההחזר מעובדיו יהיה מוטב שיתן להם הכשרה ראויה
ניהול נוכחות העובדים
תגמול עובדים
רווחה
משאבי אנוש בארגון
אחד מתחומי המחקר העיקריים בתחום משאבי האנוש הוא ההתייחסות משאבי האנוש בארגון, שכן ההתנהלות הארגונית מהווה חלק מכריע בחקר משאבי האנוש.
התחום חוקר את הקשר בין תכונות הארגון לבין ניהול משאבי האנוש בו, כלומר – האופן בו הארגון ויחסי העבודה משפיעים זה על זה. מכיוון שהמרכיב העיקרי של כל ארגון הוא כוח האדם שלו, משאבי האנוש מהווים חלק מכריע בהתייחסות לארגונים ובחקירתם.
בסיס ההתייחסות למשאבי האנוש בארגון, הוא בזיהוי מרכיבי היסוד שלהם:
קיום מנהל כללי המייצג את הבעלות על הארגון ושאיפותיה ועובדים ברשות הארגון.
האצלת סמכויות – מתן סמכות חלקית ממנהל למנהל משנה לקבוע חלק מהתנהלות המערכת ולתווך את הוראות המנהל לכפופיו, מתוקף תפקידו. יסוד זה הוא המרכיב העיקרי של ההירארכיה הביורוקרטית.
תיאום בין חלקי המערכת המבוצע על ידי האחראים השונים על התנהלותה התקינה.
בירוקרטיה בארגון
מרכיב חיוני לחקירת משאבי האנוש בארגונים הוא הבירוקרטיה: שיטת ניהול משאבי אנוש המבוססת על ניהול רציונליסטי ופורמליות. בזכות ההבנייה הרבה שיש בארגונים והצורך שלהם בפיקוח ובתיאום, קיימת בכולם נטייה זו או אחרת להתנהלות ביורוקרטית.
על-פי תוצאות מחקריו של הסוציולוג ר' הול, תוצאות המקובלות כהנחה בתחום חקר הארגונים, מידת ההתנהלות הביורוקרטית משתנה מארגון לארגון. כיום מקובל להניח כי היחס בין מרכיבי הבירוקרטיה השונים, וביטויים בכל ארגון, הם מורכבים ותלויים בגורמים רבים (כגון סביבת הארגון, תחום עיסוקו וכו'). מבנה ארגון קשיח בו מידה רבה של פורמליות והבנייה, מכונה מבנה מכני, ומבנה ארגון גמיש בו ההבנייה והפורמליות מצומצמות מכונה מבנה אורגאני.
לכל ארגון מידה מסוימת של התנהלות בלתי פורמלית הנובעת מחסרונות הפורמליזציה, שעיקרי סיבותיהן:
חסרונות אימפרסונליות: חוסר ההתחשבות באנושיותו, אופיו ורגשותיו של הפרט בתהליכים הפורמליים מביא ליצירת מערכת יחסים ישירה (בלתי פורמלית) בין חברי הארגון. מערכת זו לעיתים רבות תורמת ליעילותו של הארגון, ולכן הוא מעודד אותה במקרים רבים.
כלליות: לעיתים רבות המערכת הפורמלית אינה נותנת מענה לבעיות ייחודיות בארגון, שכן היא מבוססת על מקרים כללים בלבד. בעיות אלו מוצאות פתרון לא-פורמלי.
פיגור: במקרים רבים תהליך הפורמליזציה, הדורש זמן רב, לא מספיק מהיר על מנת להתמודד עם מציאות המשתנה במהירות, חוסר התאמה המאלץ קבלת החלטות באופן לא פורמלי.
אינטרסים אישיים: לעיתים חברי הארגון מוצאים לנכון לקדם אינטרסים שונים, המוגבלים על ידי הפורמליות הארגונית, באמצעות תקשורת והתנהגות לא פורמליות (כגון קשרי ידידות עם בכירים בארגון על מנת לקדם את הקריירה)
צורך בפנייה לרגש: במקרים רבים ההירארכיה והציות לכללים הפורמליים נשענים על הסמלה תואמת, הממחישה באופן רגשי ולא פורמלי את ממשותה של הפורמליזציה (שימוש בפאר, מדים התואמים את המעמד וכו').
אופי הניהול בארגון
המיון של קאסט ורוזנצוויג
החוקרים א' קאסט וג' רוזנצוויג חילקו ב-1974 את הארגונים לשני סוגים קיצוניים:
ארגונים סגורים: ארגונים שמרניים יציבים ו'מכניים', בהם רמות גבוהה של ריכוזיות, הבנייה ופורמליזציה.
ארגונים פתוחים: ארגונים בעלי מערכת גמישה ומשתנה תדיר, בעלי תכונות 'אורגניות' ולא נוקשות.
המיון של קבוצת אסטון
קבוצת חוקרים מאוניברסיטת אסטון שבאנגליה מיינה ארגונים על פי שלושה מאפיינים: מידת ההבנייה שלהם (אותה תלו בעיקר בגודל הארגון, כמוסבר להלן); מידת הריכוזיות של הסמכות בהם וחלוקת העבודה בין מקבלי ההחלטות למבצעיהן (אותה תלו באופיו והתפתחותו הייחודיים של כל ארגון) ומידת המשקל שיש לממונים למיניהם בקביעת הפעילות, ביחס למשקלם של הנהלים הפורמליים (גם תכונה זו נקבעה כנובעת בעיקר מגודל הארגון). על-פי חלוקה זו, הצביעו חוקרי קבוצת אסטון על שבעה סוגי ארגונים:
בירוקרטיה מלאה, בה קיימת ריכוזיות, הבנייה ומשקל רב לנהלים.
בירוקרטיה מלאה בהתהוות
בירוקרטיה של תהליכי עבודה, בה הבנייה רבה, משקל רב לנהלים וביזור סמכויות.
בירוקרטיה של תהליכי עבודה בהתהוות
בירוקרטיה מוקדמת של תהליכי עבודה, בה משקל רב לנהלים, ביזוריות והבנייה מעטהבינוי סמכות, בה הבנייה נמוכה, ביזור סמכויות ומשקל רב לממונים.ביורוקרטית סגל, בה הבנייה מעטה, ריכוזיות ומשקל רב לממונים.
המיון של עציוני
החוקר א' עציוני חילק ב-1961 את הסמכות הנהוגה בארגונים לשלושה סוגים:כופה: בה נעשה שימוש בכוח אקטיבי כאמצעי הנעה בארגון.מתגמלת: בה נעשה שימוש בכוח פאסיבי, כלומר מתן תגמולים ואיום בשלילתם, כאמצעי הנעה בארגון.נורמטיבית: בה נורמות מוסריות הן מוקד ההנעה של הארגון.
כמו כן, חילק עציוני את עמדת הפרט בארגון לשלושה סוגים: התנגדות למערכת, תועלתנות והזדהות מוסרית עם מטרות המערכת.
על פי עציוני, סמכות כופה לרוב קיימת בכפיפה עם התנגדות למערכת; סמכות מתגמלת מתאימה לתועלתנות וסמכות נורמטיבית להזדהות מוסרית. עציוני טוען כי הבחירה בין שלוש אפשרויות אלו נעשית בהתאמה למטרות הארגון (לדוגמה: מוסד דתי ייטה להתנהלות מוסרית, חברת השקעות להתנהלות תועלתנית וכו'), וכי ארגון אשר ינסה לשלב סמכות שאינה מתאימה לעמדת הפרט, לא ישיג את מטרותיו בצורה הטובה ביותר.
המיון של אוצ'י וג'ונסון
החוקרים ו' אוצ'י וג' ג'ונסון גילו ב-1978 הבדלים בין שיטות ניהול ארגונים שונות באמריקה וביפן.
ניהול אמריקני: המתבסס על פורמליזציה גבוהה, ריכוזיות נמוכה, רמות גבוהות של התמחות וקידום, העסקה לזמן מוגבל תוך קשר חלקי עם העובד.
ניהול יפני: המתבסס על חשיבה שיתופית ורחבה, פורמליזציה נמוכה, רמות התמחות וקידום נמוכות והעסקה לכל החיים.
סביבת הארגון ומבנהו
בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 מצאו חוקרים רבים קשר בין מבנה הארגון ואופי הניהול בו לבין הטכנולוגיה המשמשת אותו, באמצעות מיון ארגונים על בסיס שיטת הייצור. ניתוח זה הוביל לחקר ההשפעה של הסביבה על מבנה הארגון, ובייחוד לפיתוח תורת הסמיכויות.
גודל הארגון ומבנהו
ההתייחסות למבנה הארגון, ברובה מתארת את מידת הבירוקרטיה בו ואת ביטוייה השונים (פורמליזציה, הבנייה וכדומה). התיאור המקובל למבנה הארגון הוא תיאורו של הסוציולוג הנרי מינצברג, המתייחס לחלוקת העבודה בארגון ולקשרים השונים הנוצרים בין העובדים השונים.
חקר מבנה הארגון עשוי להתייחס למבנה של ארגון בתקופה מסוימת או להשתנות המבנה בהשפעת גורמים שונים. דוגמה להתייחסות לשינוי במבנה היא כלל הברזל של האוליגרכיה כפי שתואר על ידי החוקר רוברט מיכלס.
כמו כן קיים משקל רב לגודל הארגון ולמורכבותו, הנובעת מחלוקת התפקוד הכולל של הארגון למטלות משנה המבוצעות על ידי עובדים שונים. בתחום זה עומד כל ארגון במתח בין הדרישה להתמחות וחלוקה של העבודה (הדורשת מורכבות רבה), לבין הצורך בתיאום בין הגורמים השונים (הדורש פשטות). כמו כן, קיים מתח תמידי בין השאיפה לגידול בארגון, על-מנת להגדיל את תפוקותיו, לבין הצורך בפשטות. ככל שהארגון גדול יותר, כך מתחים אלו נעשים מכריעים יותר בהתנהלות הארגון.מחקרים הקשורים לגודל, מורכבות ותפקוד הארגון:ניסוי קרצו ויאנוצאז: בשנת 1969 ביצעו הסוציולוגים ר' קרצו וג' יאנוצאז הדמיה בה השתתפו שני ארגונים: ארגון עם ארבעה שלבים ושני כפופים בכל שלב (סה"כ 15 עובדים), וארגון עם שני שלבים ו-14 כפופים לממונה אחד (סה"כ 15 עובדים). על כל ארגון היה לקבל החלטות בנוגע לשיווק מוצר מסוים באזור אותו קיבל.הארגון השטוח הצליח לקבל החלטות במהירות גבוהה מזו של הארגון הגבוה (מכיוון שהארגון הגבוה הקצה זמן עבודה רב בתקשורת בין השלבים, ומכיוון שהבדלי המעמד הגדולים הערימו קשיים על התקשורת). אך ההחלטות שקיבל הארגון הגבוה היו רווחיות יותר (שכן יכולת ניתוח המידע הייתה מסודרת וחולקה בין שלבים רבים).
מהמחקר ניתן להסיק כי למבנה שטוח יכולת החלטה מהירה יותר, אך למבנה גבוה יכולת להגיע לפתרונות טובים יותר.קבוצת אסטון: בשנים 1963–1968 בחנה קבוצת אסטון 46 ארגוני תעשייה בברמינגהאם, ובדקה את השפעת גודלם של הארגונים על רמת ההבנייה בהם, על-פי שלושה קריטריונים:
גובה ההירארכיה בארגון
מידת ההתמחות בארגון
מידת הפורמליזציה של הארגון (שימוש בכלים פורמליים)
מסקנות המחקר היו כי שלושת הגורמים נוטים להיות חזקים יותר בארגונים גדולים.מחקר בלאו ושוהנהר: בשנת 1971 חקרו פ' בלאו ור' שוהנה 53 ארגונים ציבוריים אמריקניים, וגילו כי ככל שהארגון גדול יותר, כך גדלו בו רמת ההתמחות וחלוקת העבודה, יחס המנהל (כלומר – שיעור העוסקים בפעילויות פנים ארגוניות עלה) ושיעור המנהלים.
שני מחקרים אלו הועמדו בספק במחקרים מאוחרים יותר כגון מחקריהם של ג' האס (1966), ה' אדריץ' (1972), שהסביר את תוצאות המחקרים בכך שמאפייני ההבנייה בארגונים גרמו להם לגדול (ולא גודלם הוא שהביא להבנייה גבוהה בהם), ור' הול (1963), שבחן 75 ארגונים מסוגים שונים וקיבל תוצאות בהן הקשר בין ההבנייה לגודל היה חלש יחסית.
דמוקרטיה בארגונים
מכיוון שארגונים מהווים תת-חברה, ובייחוד בשל תפוצתם הגבוהה בעולם המערבי בו שולט אתוס הדמוקרטיה, ניתן לתאר את יחס הארגונים לדמוקרטיה כנושא התייחסות נפרד.
היסטוריית משאבי האנוש המודרנית
עם התפתחות המהפכה התעשייתית וירידת הפאודליזם, צמח הקפיטליזם ואיתו מנהל העסקים. בתחילתה, לא הכירה השיטה הקפיטליסטית בצורך של המנהלים להתייחס לעובדיהם מעבר להסכם הכלכלי הפשוט שביניהם, שהעמיד את יחסי העבודה כקנייה פשוטה בשוק חופשי של כוח אדם.
יחס זה נוצר על רקע קיומו של פער קוגניטיבי בין יזמים לבין אנשים שמעדיפים פשטות וביטחון תעסוקתי יחסי. התפיסה הקפיטליסטית הפשוטה לא הכירה בחשיבות של שיפור מצב העובדים מעבר למתן משכורת, ואדם שהיה עובד פשוט נתפס כחסר את היכולת העקרונית להצליח במשק מעבר למצבו.
לתפיסה הקפיטליסטית הפשוטה היו מספר ביסוסים רעיוניים, מהם:
התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית (בעיקר הזרם הקאלוויניסטי) על חשבון הנצרות הקתולית בתהליך הרפורמציה, תהליך שהעמיד את העבודה הרווחית, התחרות וההצלחה בה כמצב הטבעי של החברה. היבט זה נדון על ידי מאקס ובר בחיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם"
התפתחות הדרוויניזם, ואיתו הדרוויניזם החברתי, שביססו את תפיסת התחרות המוחלטת כמצב חברתי טבעי, מקביל למלחמת הקיום המתרחשת בין המינים בטבע.
פטרנליזם מודרני
ההתייחסות העיקרית לכוח אדם שחרגה מהגישה הקפיטליסטית הפשוטה עד סוף המאה ה-19 היא הפטרנליזם המודרני: תפיסה המעמידה את הארגון כיחידה כמו-משפחתית, הדורשת מן המעביד יחס אנושי ואבהי כלפי עובדיו. תפיסה זו מבוטאת במחויבות של הארגון מבחינה חברתית\כלכלית לעובדיו ולקהילתם.
תפיסה זו הנחתה מעסיקים שונים במהלך ההיסטוריה המודרנית (הידועים בהם: רוברט אוון מסקוטלנד, ופ' לוול וג' פולמן מארצות הברית), ולאורה הוקמו ערי המפעל הראשונות בארצות הברית ובבריטניה, שאופיינו במעורבות רבה של המעסיקים בקהילה. בשנות העשרים של המאה ה-20 התפתחה גישה זו ביותר, ושיאה בשנות הארבעים של אותה מאה.
במקרים רבים מהווה הגישה הפטרנליסטית אלטרנטיבה לאיגודים מקצועיים, ועם העלייה בדומיננטיות של איגודים אלו חלה ירידה בתוקפה של הגישה הפטרנליטית.
ניהול מדעי ויחסי אנוש בניהול הגישה הקפיטליסטית הפשוטה הולידה בסוף המאה ה-19 את הניסיון לנהל את כוח האדם בארגון על ידי מדע טהור ואובייקטיבי, שיביא ליעילות מקסימלית בעבודה. תחום זה שגשג בזכות פרדריק טיילור, החוקר המרכזי בו, וכונה טיילוריזם או ניהול מדעי.
בסוף המאה ה-19, מלבד הניהול המדעי, פותחה גם גישת יחסי אנוש בניהול: גישה על-פיה, על מנת להשיג את היעילות המרבית מן העובדים, יש להתייחס לתכונותיהם הנפשיות, ולא רק לתכונות הטכניות. בניגוד לגישה הקפיטליסטית הפשוטה, גישת יחסי האנוש בניהול הופכת את קניית כוח האדם לקנייה מורכבת, הדורשת התייחסות תואמת על מנת להפיק ממנה את הרווח המרבי.
פיתוח גישה זו הביא לפיתוח ניהול כוח האדם, תחום שחדר לארגונים רבים בדמות מחלקות כוח אדם שהשפעתן הולכת וגדלה (שעסקו בתחומים כגון מיון והכשרת עובדים, רווחת עובדים, מגע עם נציגי עובדים, פיתוח התקשורת בארגון והמנהיגות בארגון, וכו')
בניגוד לגישות הניהול המדעי ויחסי האנוש, התפתח במחצית השנייה של המאה ה-20 תחום ניהול משאבי האנוש לתחום כולל, השואף להגיע לניצול משאבי האנוש על ידי שימוש בשינויים מבניים בארגונים השונים, השוברים את המבנה המדרגי הקלאסי.
לקריאה נוספת
אילן משולם ויצחק הרפז, ניהול משאבי אנוש – הגישה האסטרטגית''', הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2015.
קישורים חיצוניים
הרפורמה בניהול ההון האנושי בשירות המדינה
אסטרטגיה של משאבי אנוש – סיכום מאמרים, באתר הפקולטה לניהול של אוניברסיטת חיפה
פרופ' אורלי יחזקאל, והארץ הייתה תוהו ובוהו – IT's A VUCA World, באתר הפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב
פרופסיית משאבי אנוש מהלכה למעשה, באתר של נציבות שירות המדינה, 30 בנובמבר 2014
*
| 2024-06-16T12:46:42
|
נילס הנריק אבל
|
נילס הנריק אָבֶּל (בנורווגית: Niels Henrik Abel; 5 באוגוסט 1802 – 6 באפריל 1829) היה מתמטיקאי נורווגי, והוא נמנה עם אבות האלגברה המודרנית והחשבון האינפיניטסימלי. במשך כל חייו הקצרים סבל אבל ממצוקה כלכלית ומבריאות לקויה.
ביוגרפיה
אבל נולד ב-5 באוגוסט 1802 בכפר פינדה שבנורווגיה (שהייתה מאוחדת באותה העת עם דנמרק). הוא היה השני משבעת ילדיהם של הכומר סְרֶן גאורג אבל ואשתו אן מארי.
בגיל 13 הוא נשלח עם אחיו הבכור לבית הספר הכנסייתי בכריסטיאניה (שמה של אוסלו באותה עת), וכעבור שלוש שנים הפגין לראשונה את יכולתו המתמטית בסדרת הוכחות לבעיות שהציב בפניו מורהו, ברנט מיכאל הולומבו. בהנחייתו של הולומבו קרא אבל את ספריהם של גדולי המתמטיקאים שקדמו לו (ניוטון, אוילר, לגראנז' וגאוס). אחד מהישגיו הראשונים, אליו הגיע בגיל 16, היה הכללת והוכחת משפט הבינום לכל מספר מרוכב (קדם לו אוילר שהוכיח את המקרה הרציונלי).
בשנת 1820 נפטר אביו של אבל, ומצבה הכספי של משפחתו, שהיה ירוד אף קודם לכן, הוחמר. בשנת 1821 החל אבל ללמוד באוניברסיטת כריסטיאניה, בתמיכתו הכספית של הולומבו. בשנת לימודיו האחרונה החל לעסוק בפתרון משוואה ממעלה חמישית, ובשנת 1821 חש שמצא פתרון וכתב מאמר על כך, אך בעת הכנת המאמר לדפוס גילה בו טעות שפסלה את הפתרון. בשנת 1824 הוכיח שאין דרך כללית לפתרון משוואה פולינומית ממעלה חמישית על ידי רדיקלים, ובכך פתר בעיה שהמתינה מאות שנים להוכחה המוכרת כיום משפט אבל-רופיני.
תמיכה ממשלתית איפשרה לו לבקר בגרמניה ובצרפת, ובמסע זה התוודע לנושאים עיקריים במתמטיקה. הוא שהה שישה חודשים בברלין, ושם פגש את המתמטיקאי אוגוסט לאופולד קְרֶל, שייסד בשנת 1826 את כתב העת הראשון בעולם שהוקדש למחקר מתמטי. הגיליון הראשון, שיצא לאור ב-1827, כלל מאמרים אחדים מאת אבל, ובהם הוכחה אלגנטית יותר, שנכתבה בעידודו של קרל, להיעדר דרך כללית לפתרון משוואה פולינומית ממעלה חמישית. חלק ניכר מעבודתו של אבל פורסם בגיליונות הבאים של כתב עת זה.
מברלין עבר אבל לפרייבורג ואחר כך לפריז, ושם התאכזב לגלות שהצרפתים אינם מגלים עניין בו ובמחקריו. כעבור חודשים מעטים הוא שב לברלין.
במהלך התקופה של מסעו לגרמניה ולצרפת ערך אבל את החשובים שבמחקריו, ובהם מחקרים בתורת הפונקציות, כולל מחלקה חדשה של פונקציות הידועות כיום בשם פונקציות אבליות, וכן פונקציות אליפטיות.
עקב קשיים כספיים חזר אבל לנורווגיה (אז חלק משוודיה) במאי 1827, ושם עסק בהוראה באוניברסיטת כריסטיאניה. הוא המשיך לפרסם מאמרים מתמטיים מעולים, בהם כאלה שזכו להתפעלותו של לז'נדר, אך בריאותו הלכה והתדרדרה. בשנת 1829 סידר לו קרל ידידו משרת הוראה בברלין, אך הידיעה על כך הגיעה רק לאחר שאבל מת משחפת ב-6 באפריל 1829.
לאחר מותו של אבל ערך הולמבו את כל כתביו, והם יצאו לאור בשנת 1839. מהדורה מקיפה יותר של כתבי אבל יצאה לאור בשנת 1881.
עצמים מתמטיים רבים קרויים על שמו של אבל, ובהם חבורה אבלית, אינטגרל אבלי, פונקציה אבלית, מבחן אבל ועוד רבים. בשנת 2002, במלאת מאתיים שנה להולדתו, הוקמה בנורווגיה קרן לחלוקת פרס אבל למתמטיקה. הזוכה הראשון בפרס היה המתמטיקאי הצרפתי ז'אן-פייר סר.
ראו גם
אווריסט גלואה - עסק גם הוא בפתרון משוואה ממעלה חמישית ומעלה באותה התקופה, ומת בשנות העשרים לחייו
פרס אבל
לקריאה נוספת
מריו ליביו, שפת הסימטריה, מהדורה עברית: תרגום מאנגלית עמנואל לוטם, הוצאת אריה ניר 2006
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של נילס הנריק אבל באתר פרס אבל
לירן זיידמן, נילס הנריק אבל, סיפור טראגי ממעלה חמישית, "הידען", 4 באוקטובר 2009
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים נורווגים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אוסלו
קטגוריה:נורווגים שנפטרו משחפת
קטגוריה:נורווגים שנולדו ב-1802
קטגוריה:נפטרים ב-1829
| 2024-04-09T19:12:33
|
ענק אדום
|
שמאל|ממוזער|250px|השוואה בין ענקים אדומים לשמש
באסטרופיזיקה, ענקים אדומים הם כוכבים עצומי-ממדים מסיווג ספקטרלי M או K, שצבעם כתום או אדום. מסת הענק האדום יכולה לנוע בין 0.3 ל-8 מסות שמש והטמפרטורה על פניו נמוכה יחסית, כ-5000°K. שלב הענק האדום הוא שלב מאוחר בהתפתחות הכוכב. שינויים בפעילות הגרעינית בלב הכוכב מביאים לכך שהוא יתנפח ויגדל עד פי מאות או אלפים מן השמש שלנו.
התפתחות
על כל כוכב פועלים שני כוחות מנוגדים: משיכת הכבידה הלוחצת אותו כלפי פנים, והפעילות הגרעינית המתנגדת לה. להבנת מחזור חייו של כוכב, די להבחין בעובדה אחת פשוטה: הפעילות הגרעינית ממירה חומרים מסוימים באחרים ודינה להחלש ולהפסק, בעוד שכוח הכבידה אינו נחלש. מכיוון שהיתוכם של ארבעה אטומי מימן לאטום הליום הוא התהליך האנרגטי ביותר ביחס למסה, תהליך היתוך כזה בליבת הכוכב הוא מקור האנרגיה הזמין הראשון של כל כוכב. גורלו של הכוכב כאשר מקור זה מתכלה תלוי במסתו ההתחלתית.
כוכבים קטנים
בכוכב קטן יחסית, שמסתו קטנה משל השמש שלנו, טמפרטורת הליבה אינה מגיעה ל-300 מיליון המעלות הנחוצות להתנעת היתוך ההליום. במקרה כזה, הכוכב יתקרר וידעך לאיטו. מסלול חיים זה מאפיין את הננסים האדומים (כוכבי הסדרה הראשית מסוג ספקטרלי M, ואולי גם הקרים מבין הכוכבים מסוג ספקטרלי K).
כוכבים בינוניים
בכוכב גדול יותר, בעל מסת שמש אחת לערך או יותר, טמפרטורת הליבה מספיקה להתנעת היתוך ההליום, שבו מתמזגים שלושה אטומי הליום לאטום פחמן אחד. כוכב כזה נמצא בתהליך היתוך מימן כ-90% ממשך חייו. במשך אותו זמן, ליבת הכוכב, שרדיוסה המקורי הוא כחמישית מרדיוס הכוכב, מתכווצת, בעוד שהכוכב עצמו גדל לאיטו. הכוכב מתחמם ונעשה בהיר יותר. השמש שלנו, לדוגמה, תימצא כ-10 מיליארד שנים בשריפת 12% מן המימן שלה. בתקופה זו הכוכב מצוי על הסדרה הראשית בדיאגרמת הרצשפרונג-ראסל, והוא הולך ומטפס בה כלפי מעלה (הבהירות והטמפרטורה שלו עולים).
בשלב זה מגבירה הכבידה את אחיזתה. הליבה מתחממת מהר יותר, ובשולי הליבה מתחיל היתוך מימן. מקור האנרגיה החדש, הפועל קרוב לפני השטח, מעלה את הבהירות של הכוכב פי 1,000 עד 10,000 משהיה קודם לכן. מאידך, הפעילות הגרעינית במעטפת, שאינה מרוסנת על ידי כוח הכבידה השורר בליבה, לוחצת את מעטפת הכוכב כלפי חוץ, והוא מתנפח. בתחרות שבין שני כוחות אלו מנצח הכוח הגרעיני - למרות העלייה בפליטת האנרגיה, גדל הכוכב במידה כזו שפני השטח שלו מתקררים, וצבעו מאדים בהתאם לחוק וין. הכוכב הופך לענק אדום. התנהגות זו אופיינית לכוכבים החמים, מסיווג ספקטרלי A עד K (צבעים לבן, צהוב וכתום).
המשך התהליך תלוי במסת הכוכב. בכוכבים בינוניים, שמסתם קטנה מ-2.57 מסות שמש, הליבה תלך ותידחס, עד שהלחץ, קרוב לטון אחד לסמ"ק, ינוון את הגז המצוי בה: קליפות האלקטרונים הן המחסום האחרון בפני קריסה מוחלטת פנימה. כשמחממים גז רגיל, הוא יכול לשחרר אנרגיה על ידי התפשטות. לעומת זאת, התנהגותו של גז מנוון קרובה יותר לזה של מוצק - הוא אינו מתפשט, וכך יעבור הכוכב הבזק הליום. במשך רגע אסטרונומי, מספר שעות בודדות, הטמפרטורה בליבה הולכת ועולה, וגורמת להתכת כמויות הולכות וגדלות של הליום. ייצור האנרגיה בשלב זה הוא אדיר - הכוכב משחרר אנרגיה כגלקסיה שלמה - אלא שהאנרגיה הזו אינה מפרקת את הכוכב. היא נבלעת כולה באטומי ההליום, ומשחררת אותם מן המצב המנוון. ההליום חוזר למצב של גז טהור, והוא ממשיך את ההתכה בקצב מתון יותר. לחצו של היתוך ההליום עוצר את התכווצות הליבה, שרדיוסה בשלב זה כאלפית משל הכוכב. בתהליך זה לא ניתן לצפות ישירות - הבזק ההליום עטוף היטב בשכבות החיצוניות של הכוכב: מיליוני קילומטרים של גז מימן לוהט.
בכוכבים כבדים עוד יותר, הטמפרטורה בליבה גבוהה מספיק כדי להתחיל את היתוך ההליום עוד לפני שהליבה התנוונה, וכך נחסך מהם הבזק ההליום. בזמן היתוך ההליום מתכווץ הכוכב אט-אט לגודל הקרוב לגודלו לפני תחילת היתוך ההליום שמחוץ לליבה.
בכוכבים דלי-מתכות, היתוך ההליום הוא שלב שבו הכוכב נע שמאלה על דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל, כאשר הטמפרטורה שלו הולכת ועולה וצבעו נע מאדום לכתום, אך רדיוסו קטן כך שהבהירות נשארת באותה רמה. כוכב כזה נקרא גם ענק כתום. כשההליום מתכלה, הכוכב מתקרר ומתנפח וחוזר, בקירוב, על עקבותיו לצבע אדום יותר. בכוכבים עתירי מתכות, הטמפרטורה נשארת קבועה למשך זמן ארוך, וכך גם הצבע הכתום-אדום שלהם. גם הבהירות (פי 10 עד 100 מזו של השמש) כמעט שאינה משתנה. תכונות אלה הופכות את הענקים האדומים עתירי המתכות ל"נרות סטנדרטיים" שאפשר למדוד בעזרתם מרחקים בגלקסיה שלנו וגם בגלקסיות מרוחקות.
כוכבים גדולים
אם הכוכב כבד ודחוס מספיק כדי להתיך יסודות כבדים מהליום (הכוכבים החמים עוד יותר מסוג ספקטרלי O או B שצבעם כחול), ליבת הכוכב תהפוך דחוסה יותר ויותר והרכבה ישתנה מהליום לפחמן, חמצן, ניאון, צורן וגופרית ולבסוף ברזל. הכוכב יגדל מאוד ויהפוך לעל-ענק אדום.
סופו של הכוכב
כאשר ענק אדום מכלה את ההליום שבליבתו, הליבה, המורכבת כעת מפחמן וחמצן (ובמקרים נדירים גם מניאון) מתכווצת ומתחממת בעוד השכבות החיצוניות מתפשטות ומתקררות. בסוף התהליך השכבות החיצוניות הופכות לערפילית פלנטרית המקיפה את ליבת הכוכב שהופכת לננס לבן קטן וחם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
אדום
קטגוריה:שלבים במחזור החיים של כוכבים
| 2023-12-06T11:59:56
|
אפולו
|
אַפּוֹלוֹ (ביוונית עתיקה: Απόλλων; תעתיק מדויק: אַפּוֹלוֹן) הוא שמו הרומי של אפולו או פוֹיבּוּס (ביוון קרוי אפולון, ן' הסיומת היוונית; בלטינית מאוחרת הדיפתונג התכווץ לכדי פֵבּוֹס), במיתולוגיה הרומית ובמיתולוגיה היוונית היה אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והשירה. אחד משנים עשר האלים האולימפיים.
דמותו של אפולו
שמאל|ממוזער|200px|אפולו מנגן בלירה, בפסל מהמאה ה-2 במוזיאון פיו קלמנטינו
אפולו היה מעין מתווך בין האלים והאדם, הוא הכיר לבני האנוש את רצון האלים וסייע בכיבודם. כמתווך הוא הכיר לבני האדם את חוכמת הרפואה. כאל האור הוא הביא להבשלת היבולים והשמיד מזיקים. בתור אל הנבואה הוא בנה מקדשים שבהם פעלו הנביאים. הוא קשור גם למקדש המרכזי בעיר דלפי. הוא היה גם אל הרועים, והגן על העדרים.
אפולו היה מומחה לנגינה בלירה ולשירה. הוא התפאר במיומנויות המוזיקליות שלו, ותמיד התלוו אליו מוזות ונימפות. כאל המוזיקה ניגן על נבל זהב לאלים באולימפוס. אפולו תואר כגבר צעיר בעל גזרה נאה, עירום ונטול זקן ולעיתים קרובות הוא מוצג כדמות אוחזת בקשת ובאשפת חצים. אפולו מעולם לא נישא, אך היו לו הצלחות עם נשים ונימפות רבות. באותו אופן אהב גם גברים, והנער יפה התואר יקינתוס היה מאהבו.
אגדות מעטות מתארות את אפולו כאל אכזרי, כמו שקרה כשירה את חציו וחולל מגפות בעולם. הוא היה האל היווני שביכולתו לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם.
בשנת 2020 נמצאה בחפירות עיר דוד חותמת גמא (שעיטרה טבעת) מתקופת בית שני, ועליה דיוקנו של אפולו
מיתוסים מרכזיים
לידת אפולו
אפולו היה בנם של זאוס ולטו ואחיה התאום של ארטמיס אלת הציד. כשגילתה הרה אשתו של זאוס כי לטו בהריון מבעלה, אסרה על לטו ללדת ביבשה או על אי. לטו נאלצה ללדת את התאומים אפולו וארטמיס באי הצף דלוס. אפולו נקרא גם "האל הדלי", על שם אי מולדתו. אגדה אחרת מספרת שהרה חטפה את אלת הלידה איליתיה, כדי שלטו המעוברת לא תוכל ללדת. ארטמיס נולדה ראשונה, וסייעה לאמה בלידת אחיה הצעיר אפולו. על פי גרסה אחרת של המיתוס, ארטמיס נולדה יום לפני אפולו באי אורטיגיה. היא סייעה ללטו להגיע לדלוס, שם נולד אפולו.
אפולו ונחש הפיתון
אפולו נקרא "האל הפיתי", על שם נחש הפיתון אותו הרג או על שם פיתו, שמה השני של דלפי. נחש הפיתון שחי במעיין בדלפי ניסה לאנוס את לטו כשהייתה בהריון עם ארטמיס ואפולו. כיוון שהפיתון היה בנה של אלת האדמה גאיה, החליטו האלים להעניש את אפולו. אל השמש גורש מן האולימפוס למשך תשע שנים.
אפולו הפך לרועה צאן של אדמטוס מלך פראיי בתסליה. אדמטוס גילה טוב לב כלפי אפולו, והאל הבטיח לו, כי לכשיגיע זמנו למות, יוכל לבקש שאחר ימות במקומו. אדמטוס אהב את אלקסטיס, בתו של המלך פליאס. פליאס הסכים שאדמטוס יישא את בתו לאשה רק אם יצליח לנהוג במרכבה רתומת אריות, דובים וחיות יער אחרות. אפולו סייע לאדמטוס במשימה והזוג התחתן. כשהגיע זמנו של אדמטוס למות, הסכימה אלקסטיס למות במקומו. הגיבור הרקולס הצליח למנוע את מותה ושני בני הזוג נותרו בחיים.
לאחר תשע שנים בחצרו של אדמטוס שב אפולו להר האולימפוס. הוא שינה את דמותו לצורת דולפין, גייס כוהנים מהאי כרתים שישרתו במקדשו וחזר לדלפי, שם הרג את נחש הפיתון. הוא בירך את המעיין בו התגורר הנחש, ודלפי הייתה לעיר הקדושה לאפולו. האורקל מדלפי הייתה נביאה ששאפה אדים רעילים שעלו מן המעיין, נכנסה למצב טראנס נבואי, וחזתה חזיונות. האורקל מדלפי נחשבה לנביאה החכמה ביותר ביוון העתיקה וכל דורשי האמת התאספו סביבה. אורקלים נוספים לאפולו היו בכרתים ובקלרוס.
אפולו וניובה
ניובה הייתה מלכת העיר תבאי אשת אמפיון. היא זלזלה באמו של אל השמש. ניובה טענה כי היא טובה מלטו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, ולא רק זוג תאומים. בתגובה הרג אפולו את כל בניה של ניובה, וארטמיס הרגה את הבנות (בגרסאות מסוימות אפולו שרף את כל הבנים לפחם וארטמיס הפכה את כל הבנות לקוביות קרח). על פי אחת הגרסאות רק כלוריס נותרה בחיים מכל ילדיה של ניובה. אמפיון נשבע לנקום את דם ילדיו, אך אפולו הרג גם אותו. ניובה נמלטה להר סיפליון באסיה הקטנה ובכתה כל כך עד שהפכה לאבן. דמעותיה הפכו לנהר אכלואוס. זאוס הפך את כל אנשי תבאי לאבן כדי שאיש מהם לא יוכל לקבור את ילדי ניובה המתים במשך תשעה ימים. בתום תשעה ימים קברו האלים עצמם את הילדים.
אהבותיו של אפולו
אפולו ודפנה
יום אחד לעג אפולו לכישורי הקשתות של ארוס אל האהבה. ארוס מצידו חשב שכישורי השירה של אפולו מרגיזים. כתוצאה מן הסכסוך בין האלים, שילח ארוס באפולו חץ אהבה לדפנה, נימפת יער, בתו של לדון. הנימפות שייכות לפמלייתה של האלה הבתולה ארטמיס ונשבעו גם הן לבתולין נצחיים. לכן דפנה סירבה לחיזוריו של אפולו. היא ברחה ממנו וכשראתה שהוא משיג אותה, התפללה לאביה, אל הנהר פניוס, שיעזור לה. פניוס הפך אותה לעץ הדפנה, שעד היום נחשב קדוש לאל אפולו. על פי המטמורפוזות ארוס ירה באפולו חץ אהבה לדפנה ובדפנה חץ עופרת הגורם לדחייה כנגד אפולו.
אפולו וקסטליה
נימפה נוספת אחריה חיזר אפולו הייתה קסטליה. גם היא לא נענתה לחיזוריו וברחה ממנו. במהלך מנוסתה קפצה למעיין בדלפי ליד הר פרנסוס. המעיין נקרא על שמה עד היום והיוונים חשבו את מימיו לקדושים. הכוהנות הדלפיות של אפולו נהגו להיטהר במעיין.
אפולו וקליתיאה
אפולו אהב את לוכותיאה, בת תמותה ובתו של המלך אורכמוס. הוא התחפש לאמה של לוכותיאה, וכך הצליח להיכנס לחדרה של הנערה. קליתיאה, אחותה של לוכותיאה, קינאה באחותה. היא סיפרה לאביהן אורכמוס את האמת ואורכמוס הזועם הורה לשרוף את לוכותיאה בעודה בחיים. אפולו לא סלח לקליתיאה על בגידתה, וסירב להראות לה אהבה. קליתיאה הבוכיה מתה מצער. אפולו הפך אותה לחמנייה, שתמיד פונה לאל השמש, מביטה בו, אך לא מצליחה להגיע אליו.
אפולו ומרפסה
מרפסה הייתה נסיכה מאייטוליה, שאפולו והגיבור אידאס התחרו על לבה. זאוס ביקש ממנה לבחור ביניהם ומכיוון שמרפסה ידעה שזיווג בין אל לבת תמותה יסתיים על פי רוב ברע, היא בחרה באידאס.
אפולו וקירנה
לאפולו ולבת התמותה קירנה, בתו של מלך הלפיתים, נולד בן בשם אריסטיוס שהיה אל הבקר, עצי הפרי, הציד, גידול בהמות משק, והכוורנות. על פי האגדה היוונית לימד אריסטיוס לבני אדם את מלאכת חביצת החמאה והכנת הגבינה. הוא גם לימד את בני האדם לצוד חיות במלכודות ורשתות, ולגדל זיתים.
אפולו ויקינטוס
יקינטוס היה נער יפה תואר מיישוב ספר ביוון אשר היה כה יפה עד כי אפולו עצמו התאהב בו, בנוסף, זפירוס, אל רוח המערב התאהב ביקינטוס, יקינטוס העדיף את אפולו וזפירוס הפגוע פיתח רגשי קנאה.
יום אחד, כשיקינטוס ואפולו יצאו לשחק בהטלת דיסקוס, זפירוס ראה אותם וכאשר אפולו הטיל את הדיסקית, זפירוס שילח אותה אל צווארו של יקינטוס שמת במקום. אפולו, באבלו, הפך את יקינטוס לפרח היקינתון המוכר לנו.
אפולו במלחמת טרויה
במלחמת טרויה שנערכה בין היוונים לטרויאנים, סייע אפולו לעיר טרויה. הוא ירה חיצי רעל במחנה היווני והציל ממוות את איניאס, בנה של אפרודיטה וגיבור טרויה. היווני דיומדס פצע את איניאס אנושות. אפרודיטה לקחה אותו בזרועותיה, אך הוא נפל. אפולו שמע את אלת האהבה זועקת וחש לעזרה. הוא נשא את איניאס על גבי ענן ולקח אותו לפרגמון, שם ריפא את פצעיו. לו ולהקובה אשת פריאמוס מלך טרויה, נולד בן בשם טרויליוס. האורקל חזתה שהעיר טרויה לא תובס במלחמה אם טרויליוס יחיה עד גיל 20. כדי לאפשר את כיבוש העיר, ארב הגיבור היווני אכילס לטרויליוס ואחותו פוליקסנה והרג אותם. אפולו אהב גם את קסנדרה, בתם של הקובה ופריאמוס, ואחותו-למחצה של טרויליוס בנו. אפולו הבטיח לקסנדרה את מתנת הנבואה אם תיענה לחיזוריו. הנערה דחתה אותו והוא קילל אותה: היא תקבל את מתת הנבואה, אך אף אדם לא יאמין לה וכולם יבוזו לה. קסנדרה חזתה את נפילת העיר טרויה, ואכן איש לא שעה לדבריה.
הקשר של אפולו לעיר טרויה החל מכך שאפולו, פוסידון ושאר האלים רצו להחליש את זאוס. הם קשרו את זאוס בשלשלאות וכשהתעורר הצליח להשתחרר מן הכבלים והוא העניש את פוסידון ואפולו על כך שהמרו את פיו ובגדו בו זאוס נתן להם לעבוד עבודת פרך בבנית חומות טרויה.
אפולו (בשמו הקדום אפליונה) נזכר כאחד האלים העדים לקיום חוזה הברית שנכרת בין מוואתלי השני מלך החתים לבין אלכשנדו מלך וילושה (אלכסנדר מלך טרויה).
אפולו ואורסטס
על פי המחזה האורסטיאה של המחזאי היווני אייסכילוס, אפולו עומד לצד אורסטס. אורסטס הרג את אמו, לאחר שזו רצחה את אביו וחיללה את גופתו. אפולו עוזר לאורסטס להימלט מהארניות, ולהגיע לאתונה. שם אתנה עורכת משפט, ואפולו הוא עד וסנגור כאחד. בזכות עזרתו של אפולו אתנה מכריעה את המשפט לטובת אורסטס.
מיתוסים נוספים
אפולו וקורוניס.
אפולו ואקנתה.
אפולו וקיפריסוס.
אפולו והרמס.
אפולו ופאן.
אפולו ומרסיאס.
פולחן אפולו
שמאל|ממוזער|350px|מקדש אפולו בדלפי.
אפולו היה דמות מוערצת על ידי היוונים בתחומים רבים, בהם שירה ונגינה, ירי בחץ וקשת ורפואה. אל השמש, האור, ההארה, והאמת. אפולו היה כעין מתווך בין האלים והאדם, הוא הכיר לאדם את רצון האלים וסייע בכיבודם. לעיתים נדירות מתואר כאל אכזרי. רחמנותו כלפי בני האדם לא ידעה גבולות. הוא היה האל היווני שביכולתו לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם.
אפולו נחשב למנהיג המוזות, תשע אלות ההשראה היווניות. כאל ההשראה, הנגינה והמוזיקה, הנבל קדוש לו. מקודשים לאפולו גם עץ הדפנה, הברבור הקשת והחצים.
מאמיני אפולו עבדו אותו בדרכים שונות. הם הביאו לו קרבנות ומנחות על גבי חצובה משולשת, סמל לכוחותיו הנבואיים. מדי ארבע שנים נערכו לכבודו המשחקים הפיתיים בעיר דלפי, שהיו שניים בגודלם וחשיבותם למשחקים האולימפיים באולימפיה.
שמות וכינויים
כמו לכל האלים היוונים, גם לאפולו היו שמות וכינויים רבים. כל שם מסמל תפקיד מסוים של האל או צד באישיות שלו. בין כינוייו של אפולו:
פוֹיְבּוֹס ("הזורח") - אל השמש והאור.
סמינתאוס ("לוכד העכברים") - אל המרפא ממגפות וממכות עכברים.
פרנופיוס ("חגב") - אל המרפא ממכות חגבים וארבה.
דלפיניוס ("דולפין") - כיוון ששינה את צורתו לדולפין כשחזר מן הגלות, קשור גם לעיר דלפי.
ארכגטס ("ראש הייסוד") - אל הקולוניות היווניות.
קלריוס ("האל המקצה אדמות") - אל הקולוניות היווניות.
מוזגטס ("ראש המוזות") - מנהיג המוזות.
פיתיוס ("האל הפיתי") - על שם נחש הפיתון שהרג או על שם דלפי, ששמה הנוסף היה פיתו.
אפוטרופאוס ("מגרש הרוע")
נומיוס ("האל הנודד") - לזכר ימיו כרועה צאן.
קינתיוס ("האל מהר קינתוס") - מסורת מסוימת גורסת שהוא נולד שם, ולא בדלוס.
לוקסיאס ("האל הלא ברור") - כינוי של אפולו כאל הנבואות הסתומות.
עם הזמן אפולו הפך מזוהה עם האל הליוס, למרות שהליוס היה טיטאן ואפולו היה שייך לאלים האולימפיים. האזכור הקדום ביותר של זיהוי זה מופיע בשרידי מחזהו של אוריפידס, פאתון, בנאום לקראת סופו בו אמו של פאתון מקוננת על כך שהליוס הרס את ילדה, ועל כך שגברים קוראים לו בצדק אפולו (Apollon "המשמיד"). למרות זיהוי זה, אפולו מעולם לא תואר בפועל על ידי המשוררים היוונים כנוהג את מרכבת השמש, למרות שזה היה מנהג נפוץ בקרב משוררים לטיניים. לכן, הליוס הוא עדיין ידוע בשם "אל השמש" - זה שמניע את מרכבת השמש על פני השמים בכל יום.
על שמו נקראה העיר העתיקה אפולוניה, כיום על חוף ימה של הרצליה. שם העיר הקודם היה ארסוף ע"ש אל הסער הפיניקי רשף ולצידה שוכן היום היישוב רשפון הממוקם באזור.
בתרבות העת החדשה
בסדרות הספרים של ריק ריירדן: פרסי ג׳קסון, גיבורי האולימפוס וגורלו של אפולו מתואר אפולו כנער בן 17, נאה ובלונדיני עם עיניים כחולות המסתובב לעיתים עם משקפי שמש.
ראו גם
אפולו קוטל לטאה
אפולו בלוודרה
לקריאה נוספת
הומרוס, איליאדה, אודיסיאה.
אייסכילוס, נוטות החסד, אגממנון.
סופוקלס, אדיפוס המלך.
אוריפידס, איון, איפיגניה בטאוריס.
ורגיליוס, איניאדה - ספר ששי.
קישורים חיצוניים
יעל רנן, אובידיוס, מטמורפוזות - אפולו ודפנה, מתוך: ספרות המערב - קובץ מסות.
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלים רומיים
קטגוריה:אלי שמש
קטגוריה:אלי בריאות
קטגוריה:אלי אמנות
*
| 2024-10-02T07:02:23
|
ארגנטינה
|
הרפובליקה הארגנטינאית (בספרדית: República Argentina, ), הנודעת גם בשם ארגנטינה, היא מדינה השוכנת בחלק הדרום-מזרחי של היבשת אמריקה הדרומית, בין הרי האנדים לאוקיינוס האטלנטי. ארגנטינה גובלת באורוגוואי, בברזיל, בפרגוואי, בבוליביה ובצ'ילה. מבחינה גאוגרפית, לשונית ותרבותית, שייכת ארגנטינה לאמריקה הלטינית. ארגנטינה היא פדרציה אשר מורכבת מ-23 פרובינציות והעיר האוטונומית בואנוס איירס, בירת המדינה.
המילה ארגנטינה באה מהשם הלטיני של המתכת כסף – ארגנטום (Argentum). הרפובליקה נקראה כך לאחר איחוד הפרובינציות של נהר לה פלטה (נהר הכסף) שקדם לה.
היסטוריה
אירופים הגיעו לאזור בשנים המוקדמות של המאה ה-16. האירופי ראשון שראה ויישב את הארץ היה יורד הים הספרדי חואן דיאס די סוליס ב-1516, אשר בחפשו אחר מתכות יקרות (כסף וזהב), כינה את הנהר הגדול אשר נגלה בפניו "Río de la Plata" – בספרדית "נהר הכסף" – כינוי אשר התגלגל ודבק במדינה כולה. המושבה בואנוס איירס נוסדה ב-1536 על ידי פדרו דה מנדוסה (Pedro de Mendoza); ולאחר שנהרסה על ידי ילידים, נוסדה בשנית ב-1580 על ידי חואן דה גאראיי (Juan de Garay).
ב-1810 הגיעו לארגנטינה הידיעות על כך שמלך ספרד פרננדו השביעי הופל על ידי צבאות נפוליאון. ב-25 במאי 1810 הקימו פרנסי העיר בואנוס איירס את המועצה המנהלית הראשונה (La Primera Junta). הכרזת העצמאות הרשמית של הפרובינציות המאוחדות של נהר לה פלטה משלטון ספרד אירעה ב-9 ביולי 1816 בעיר טוקומאן. ב-1817 חצה הגנרל הארגנטינאי חוסה דה סן מרטין את הרי האנדים כדי לשחרר את צ'ילה ופרו משלטון ספרד, ובכך שם קץ לאיום הספרדי על עצמאותה של ארגנטינה. בעשורים הראשונים לעצמאות הרפובליקה התחוללו עימותים אלימים בין קבוצות שדגלו בשלטון ריכוזי בראשות בואנוס איירס (אוניטריים) לבין הפדרליסטים, שדגלו בשלטון אוטונומי לכל אחת מהפרובינציות הפדרליות. איחוד לאומי הושג והחוקה הושלמה ב-1853.
בשנות השמונים של המאה ה-19 פעל צבא ארגנטינה להכנעתם של הילידים הנותרים באזורי הפמפס ופטגוניה. במסגרת "המסע לכיבוש המדבר" (Conquista del desierto) ביצע צבא ארגנטינה גם מעשי טבח המוניים, שבעקבותיהם שיעורם של האינדיאנים באוכלוסיית ארגנטינה נמוך בהרבה מאשר במדינות השכנות בדרום אמריקה.
מסוף המאה ה-19 ועד ההפיכה הצבאית הראשונה בשנת 1930 זכתה ארגנטינה ליציבות פוליטית ולתנופת שגשוג מתמדת, שמשכו אליה מאות אלפי מהגרים מאירופה. בתחילת המאה ה-20 הייתה ארגנטינה אחת הכלכלות המובילות בעולם ואף זכתה לכינוי "אסם העולם".
אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה לשלטון התנועה הפופוליסטית של חואן פרון, שגרמה לקיטוב בחברה הארגנטינאית. ב-1949 הביא פרון לאישור תיקון לחוקה, שאפשר לו להתמודד בפעם השנייה, וזכה בבחירות ב-1952. הפיכה צבאית בהובלת אדוארדו לונרדי הפילה את פרון ב-1955. הוא הוגלה, ובסופו של דבר התיישב בספרד של פרנקו.
בעשורים הבאים ידעה ארגנטינה שנים רבות של שלטון רודני צבאי ושנים מועטות של שלטון אזרחי נבחר. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. תקופת הרודנות הצבאית האחרונה נפתחה ב-1976, בהפיכה צבאית נגד שלטונה של איסבל פרון, בה עלה לשלטון חורחה רפאל וידלה. בשנת 1982, לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, פלש צבא ארגנטינה לאיי פוקלנד, השוכנים במרחק של כ-500 ק"מ מחופיה של ארגנטינה ונמצאים בריבונות הממלכה המאוחדת. בתגובה יצאה בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר למלחמת פוקלנד, שארכה עשרה שבועות, והביסה את הצבא הארגנטינאי. התבוסה הצבאית הצורבת זירזה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית ב-1983, וחזרת המשטר הדמוקרטי, ברשות הנשיא ראול אלפונסין. אלפונסין התקשה להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך ברפובליקה, וב-1989 התפטר והוחלף במועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, שכיהן בתפקיד עד 1999. בשנות כהונתו של מנם הושגה יציבות כלכלית ובוצעו תהליכי הפרטה נרחבים של חברות ושירותים ציבוריים. עם זאת מתחת לפני השטח הצטברו לחצים כלכליים ושחיתות, שהביאו להתרסקות כלכלית ב-2002, ובעקבותיה הגיעה ארגנטינה לספה של פשיטת רגל. בעקבות המשבר נאלץ הנשיא פרננדו דה לה רואה להתפטר מתפקידו. התפטרות זו עוררה משבר חוקתי שבמהלכו הוחלפו ארבעה נשיאים בתוך 15 יום, ובסופם מונה אדוארדו דואלדה כנשיא. בבחירות שהתקיימו שנה אחר כך, ב-2003, נבחר נסטור קירשנר כנשיא. משנת 2003, תחת שלטונו של קירשנר, ולאחר תחת שלטונה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר (אשתו), שנבחרה להחליפו ב-2007, כלכלת ארגנטינה התייצבה. באוקטובר 2011 נבחרה כריסטינה פרננדס דה קירשנר לקדנציה שנייה. ב-2015 נבחר מאוריסיו מאקרי לנשיא. ב-19 בנובמבר 2023 נבחר חאבייר מיליי לנשיא ארגנטינה, וכהונתו החלה ב-10 בדצמבר 2023.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|200px|בנין הפרלמנט בבואנוס איירס
החוקה הארגנטינאית של שנת 1853 נערכה מחדש בשנת 1994. היא מפרידה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת ברמה הלאומית וברמת הפרובינציה. הנשיא וסגנו נבחרים בבחירות ישירות לכהונה בת ארבע שנים. הם מורשים להיבחר לכהונה שלישית, בתנאי שאחת הכהונות הופסקה מוקדם מהצפוי.
הנשיא ממנה את הקבינט והחוקה נותנת לו כוח רב בתור ראש המדינה וראש הקבינט. החוקה מאפשרת לו להביא חוקים מתוקף צו נשיאותי, בתנאי שהם "הכרחיים ונחוצים ביותר", ויש לו זכות וטו.
הפרלמנט הארגנטינאי, שנקרא הקונגרס הלאומי הארגנטינאי (Congreso Nacional) מורכב משני בתים: סנאט (Senado) שכולל 72 סנאטורים ובית הנבחרים (Cámara de Diputados) עם 257 נבחרים. החל משנת 2001 הסנאטורים נבחרים באופן ישיר מכל פרובינציה, כולל הבירה הפדרלית, המיוצגת על ידי 3 סנאטורים. הסנאטורים נבחרים ל-6 שנים, כל שנתיים נערכות בחירות ושליש מחברי הסנאט נבחרים כל פעם. חברי בית הנבחרים נבחרים ל-4 שנים, גם בחירות אלה נערכות מדי שנתיים, ובוחרים בשיטה היחסית מחצית מחברי בית הנבחרים.
כלכלה
נכון לשנת 2017 התמ"ג הכללי של ארגנטינה עומד על כ-900 מיליארד דולר, כשהתמ"ג לנפש הוא כ-20,000 דולר. שיעור האבטלה עומד על 8.4%. נכון לשנת 2018 האינפלציה בארגנטינה עומדת על 47% לשנה.
ארגנטינה נהנית מכמות רבה של מחצבים, אוכלוסייה משכילה ומגזר חקלאי ששם דגש על היצוא. למרות תנאים טובים אלה, החל משנות ה-80 המדינה שקעה בחוב חיצוני גדול ובאינפלציה שהגיעה לשיאים של 200% בחודש. בניסיונותיה להאבק במשבר, הממשלה ניסתה להפחית את שליטתה בכלכלה, להנהיג רפורמות ליברליות והפריטה את המשק. הרפורמה הרדיקלית במטבע בשנת 1991, שהשוותה בין הדולר לפסו ("parity") הבטיחה יציבות מחירים אולם חיבלה קשות בצמיחה הכלכלית והייתה בין הגורמים הראשיים לפרוץ המשבר החמור בתחילת שנות האלפיים. ההצמדה קיבעה את המדיניות המונטרית של ארגנטינה לזו של ארצות הברית וכאשר האמריקאים עברו למדיניות מרחיבה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר נקלעה ארגנטינה לבעיה.
המשבר בכלכלה העולמית חיבל עוד יותר בכלכלתה הרעועה של ארגנטינה. ניסיונות להקטין את תקציב המדינה לא עזרו. המשבר הגיע לשיאו ב-2001 עם התמוטטות איגרות החוב הממשלתיות והבנקים. דרישות הבנק העולמי להחזר ההלוואות החמירו את המצב. ארגנטינה הפסיקה את הצמדת הפסו לדולר בינואר 2001. רפורמה כלכלית מקיפה הביאה לרגיעה במשבר החל מסוף שנת 2002, לייצוב המטבע ולהפחתת חובות המדינה. עם זאת, ציבור המשקיעים מאמין באיגרות החוב של ארגנטינה, ואיגרות החוב הממשלתיות המונפקות על ידיה מונפקות בניכיון נמוך ממרבית המדינות האחרות אשר הגיעו לחדלות פירעון בעשרים השנים האחרונות.
המשבר הפיננסי של שנת 2008 תפס את ארגנטינה לא מוכנה, והתמוטטות הבנקים בארצות הברית ובאירופה עצרה את זרימת ההון לארגנטינה וגרמה לפגיעה באמון המשקיעים. במאמץ להחזיר אותו החליטה הנשיאה קירשנר לתת ערבות לחסכונות הפנסיה של הארגנטינאים, מהלך שהיה שנוי במחלוקת.
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 התהדקה בהדרגה התלות בין כלכלת ארגנטינה וכלכלת ברזיל סביב ייצור משותף של תעשיות שונות כמו תעשיית הרכב הדומיננטית בשתי המדינות. המצב גורם לכך שמהלכים פוליטיים כלכליים של מדינה אחת משפיעים באופן משמעותי גם על המדינה השכנה.
בסוף העשור השני של המאה ה-21 חוותה ארגנטינה אינפלציה, שהגיעה בשנת 2018 לשיא של 47% בשנה. מאקרי ניסה לבצע ליברליזציה של הכלכלה הארגנטינאית, אך נכון לשנת 2018 המהלכים לא הניבו תוצאות. מאקרי נאלץ לחתום על הלוואת החילוץ הגדולה ביותר שנתנה אי פעם קרן המטבע הבין-לאומית – מעל 57 מיליארד דולר בפריסה של שלוש שנים.
ענפי הכלכלה העיקריים:
חקלאות – תירס, חמניות, סויה, בקר לבשר, תה, חיטה ובוטנים;
תעשייה – עיבוד מוצרים חקלאיים, כלי רכב וחלקי רכב, מתכת, דפוס, כימיקלים ומוצרי צריכה;
ייצור אנרגיה – בעיקר בעזרת תחנות הידרואלקטריות.
לצורכי המאבק בשחיתות שלטונית הוקם משרד למלחמה בשחיתות. ארגנטינה מדורגת במקום ה-95 (2016) מהיבט זה.
תרבות וחינוך
בארגנטינה, המצויה בדרום אמריקה, תרבות ענפה הקשורה למזג החם של המדינה. המדינה נודעת בתרבות ריקוד הטנגו, באדריכלות בסגנון קולוניאליסטי, במטבח שרובו מתמקד בבשר צלוי, במסורות שונות הקשורות בדמות הגאוצ'ו (רועה בקר) ובמרחבי טבע המהווים מוקד לתיירים.
שידורי טלוויזיה במדינה החלו בשנת 1951.
ארגנטינה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
ספורט
הספורט הפופולרי ביותר בארגנטינה הוא הכדורגל. נבחרת ארגנטינה בכדורגל היא אחת מנבחרות הכדורגל הטובות בעולם וידועה בשחקנים מצליחים רבים שיצאו מתוכה לליגות הגדולות באירופה, וביניהם דייגו מראדונה וליונל מסי, מהכדורגלנים הגדולים ביותר בעולם בכל הזמנים. עם מותו של מראדונה ב-25 בנובמבר 2020 הוכרז במדינה כי יהיו שלושה ימי אבל לזכרו. לזכותה של ארגנטינה שלוש זכיות בגביע העולם בכדורגל – ב-1978 ב-1986 וב-2022, 15 זכיות בקופה אמריקה ושתי זכיות במדליית הזהב האולימפית.
גם נבחרת הכדורסל של ארגנטינה נחשבת לאחת הנבחרות החזקות בעולם. היא זכתה במשחקים האולימפיים ב-2004, וכן זכתה פעם אחת באליפות העולם בכדורסל בשנת 1950, ופעמיים באליפות אמריקה בכדורסל בשנים 2001 ו-2011.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|סלטה (פרובינציה)
שמאל|ממוזער|200px|הרי האנדים באזור בארילוצ'ה
שמאל|ממוזער|200px|אגם ארגנטינו בפטגוניה
ארגנטינה היא המדינה השמינית בגודלה בעולם מבחינת שטח. היא נמצאת באמריקה הדרומית בשכנות לפרגוואי, צ'ילה, בוליביה, אורוגוואי וברזיל.
מבחינה טופוגרפית ניתן לחלק את ארגנטינה לשלושה חלקים עיקריים: המישורים הפוריים של הפמפס במרכז המדינה, שהם מרכז העושר החקלאי של ארגנטינה; הרמה של פטגוניה בדרום; ורכס הרי האנדים לאורך הגבול המערבי עם צ'ילה, ובו הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אמריקה כולה – היא ההר אקונקגווה (Aconcagua), המתנשא לגובה של 6,960 מטר.
הנהרות העיקריים הם נהר פרנה (Parana), אחד הנהרות הארוכים בעולם, ונהר אורוגוואי (Uruguay), בצפון מזרח המדינה. שני נהרות אלה זורמים במקביל לאורך מאות קילומטרים, והם יוצרים אזור המכונה מסופוטמיה ("בין הנהרות", ביוונית), ובו פרובינציות אנטרה ריוס ("בין הנהרות"), קוריינטס ("זרמי המים") ומיסיונס. לקראת סופם מתאחדים שני הנהרות והם יוצרים דלתה מרהיבה, ואת הנהר הרחב בעולם, הוא הריו דה לה פלטה. נהרות גדולים אחרים הם יובליו הרבים של נהר הפרנה – ובהם: נהר איגואסו (Iguazu), בגבול בין ארגנטינה לברזיל, ובו מפלי איגואסו המפורסמים והמרהיבים; הפרגוואי, הברמחו (Bermejo), הפילקומיו (Pilcomayo) וכן הנהר סלאדו (Salado), "הנהר המלוח".
במרכז המדינה ובדרומה זורמים נהרות גדולים אף הם, ובהם נהר אטואל (Atuel), נהרות הקולורדו (Colorado – "אדום") ונגרו (Negro – "שחור") הזורמים במקביל לאורך מאות קילומטרים, ונהר צ'ובוט (Chubut).
האקלים בארגנטינה הוא ממוזג, עם נקודות קיצון בצפון (אקלים סובטרופי) ובדרום (צחיח וקר).
ארגנטינה גם טוענת לבעלות על טריטוריה באנטארקטיקה – אנטארקטיקה הארגנטינאית.
בארגנטינה יש מגוון של בעלי חיים שחלקם ממוצא נאוטרופי וחלקם נארקטים, אשר עברו לאחר ההחלפה האמריקאית הגדולה. בין המינים הבולטים מצויים הטפיריים, פומה, גואנקו, דוב נמלים גדול, מספר קופים, עופות גדולים כמו ננדיים וקונדור האנדים, זאב הרעמה ודוב המשקפיים. בדרום ארגנטינה ישנם מינים החיים סביב הקוטב הדרומי כמו פילי ים, אלבטרוסיים ופינגווינים ובימים שוחים לווייתנים גדולים.
פרובינציות
בארגנטינה ישנן 24 פרובינציות ומחוז פדרלי אחד.
בואנוס איירס (עיר אוטונומית)
פרובינציית בואנוס איירס
קטמרקה
צ'אקו
צ'ובוט
קורדובה
קוריינטס
אנטרה ריוס
פורמוסה
חוחוי
לה פמפה
לה ריוחה מנדוסה
מיסיונס
נאוקן
ריו נגרו
סלטה
סן חואן
סן לואיס
סנטה קרוס
סנטה פה
סנטיאגו דל אסטרו
ארץ האש ואיי האוקיינוס הדרומי
טוקומאן
הערים הגדולות
כ-92.5% מאוכלוסייתה של ארגנטינה גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). כ-3 מיליון גרים בבואנוס איירס וכ-15.490 מיליון גרים במטרופולין בואנוס איירס רבתי, מה שהופך אותו לאחד האזורים העירוניים הגדולים בעולם. מרכזים עירוניים נמצאים בכל חלקי צפון ארגנטינה והמרכז לעומת פטגוניה מדרום שנותרה מאוכלסת בדלילות. עשרת המטרופולינים הגדולים מהווים מחצית מהאוכלוסייה. שיעור העיור בארגנטינה הוא בקצב שינוי שנתי של 0.97% (הערכה לשנים 2020–2025).
מתיישבים אירופאים רבים היגרו לערי ארגנטינה במהלך ההיסטוריה. הערים האלו הציעו עבודה, חינוך והזדמנויות אחרות למהגרים החדשים להיכנס למעמד הביניים. בהשוואה לרוב ארצות דרום אמריקה, בארגנטינה יש מעמד ביניים גדול מאוד. רבים מבני המעמד הזה עובדים בתעשייה, בעלי עסקים קטנים וחלק ניכר עובד בסקטור הציבורי והשירותים. רובם גרים במבנים רבי קומות או קוטג'ים עם גינה צמודה. העשירים מעדיפים לגור בווילות ואחוזות בפרוורים היוקרתיים.
החל משנות ה-30 הרבה עובדי כפיים עברו לערים הגדולות במטרה למצוא עבודה, דבר שגרם למחסור בדיור. כתוצאה מכך נוצרו שכונות עוני, עם פחונים ובתים מקרטון. הכמות העצומה של כוח עבודה זמין וזול גרמה לכך, שרבים מהם מסוגלים למצוא רק עבודה חלקית.
עריה של ארגנטינה דומות לערים באירופה, בעיקר בכל הנוגע לתכנון עירוני, לאדריכלות, ולמוצא האירופאי של מרבית מתיישביה. רובן בנויות בסגנון ספרדי סביב כיכר מרכזית – הפלאסה. הכנסייה ומבני הקהילה החשובים, בדרך כלל פונים אל הפלאסה.
בנוסף ארגנטינה מחזיקה בעיר הדרומית ביותר בעולם, אושואיה שממנה יוצאות רוב ההפלגות התיירותיות והמחקריות לאנטארקטיקה.
הערים העיקריות של ארגנטינה מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. כל הערים הן במעמד אגד ערים למעט הערים; מאר דל פלאטה, קוריינטס, באיה בלנקה ופורמוסה. נתוני האוכלוסייה הם משנת 2019.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|150px|בית כנסת יהודי בבואנוס איירס
תוחלת החיים במדינה היא 78.55 שנים (75.49 לגברים ו-81.81 לנשים) ושיעור הפריון הוא 1.36 צאצאים לאישה.
הרכב אתני
אוכלוסיית ארגנטינה מורכבת בעיקרה מצאצאי מהגרים, והמדינה זוכה לכינוי המקומי: "crisol de razas": תערובת של גזעים. ההרכב הדמוגרפי השתנה משמעותית בין המאה ה-18 ל, כשבפרק זמן זה היגרו לארגנטינה כ-6.6 מיליון איש (שנייה רק לארצות הברית בתקופה זו).
רוב הארגנטינאים הם צאצאים של כמה קבוצות אתניות מאירופה, ויותר מ-55% מתוכם הם ממוצא איטלקי. המוצא השכיח ביותר לאחר מכן הוא ספרדי, ולאחר מכן 17% ממוצא צרפתי, וכ-8% ממוצא גרמני, וקבוצה גדולה שמוצאה מהמזרח התיכון, בעיקר מסוריה או לבנון. בנוסף, יש בארגנטינה כ-180,000 תושבים שמוצאם מהמזרח הרחוק, ולרובם שורשים קוריאנים או סינים. הממשלה הארגנטינית מעריכה כי 750,000 מתושבי המדינה לא מחזיקים במסמכים רשמיים – רבים מהם היגרו מפרגוואי, פרו ובוליביה. כ-150 אלף הם אפרו-ארגנטינאים. בפטגוניה קהילה גדולה מוויילס.
התושבים המקוריים מונים כ-700,000 נפש והם יושבים בעיקר בצפון, צפון-מערב ודרום.
דת
עיקר האוכלוסייה (62.9%) היא קתולית, וישנה גם קהילה פרוטסטנטית חזקה שמהווה 15.3% מהאוכלוסייה. 18.9% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם חסרי דת. בנוסף, כוללת האוכלוסייה גם כ-1% אחרים וכ-0.4% יהודים.
יהודי ארגנטינה
הקהילה היהודית בארגנטינה היא הגדולה באמריקה הלטינית. לאחר מלחמת העולם השנייה, מנתה הקהילה כ-400,000 איש.
בשנת 1955, עם נפילתו של חואן פרון, שטף את ארגנטינה גל אנטישמיות שגרם ל-45,000 יהודים להגר לישראל. בין השנים 1999–2002, עלו לישראל כ-4,400 יהודים. כיום, מונה הקהילה כ-180,500 נפש ומורכבת ברובה הגדול מיהודים אשכנזים, ומיעוט של ספרדים ומזרחים.
ראו גם
המטבח הארגנטינאי
אדיוס בואנוס איירס
קישורים חיצוניים
ארגנטינה – מדריך טיולים באתר לכל הרוחות
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:אמריקה הדרומית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות שהחזיקו בנושאת מטוסים
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות במרקוסור
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1816
| 2024-09-28T19:18:44
|
זמרי (מלך ישראל)
|
זִמְרִי הוא דמות מקראית, לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנת 882 לפנה״ס. הוא עלה לשלטון לאחר שרצח את המלך הקודם, אלה, ומלך שבוע אחד בלבד, עד שהצית עצמו למוות.
זמרי שהיה "שר מחצית הרכב" (כלומר מפקד על מחצית מהמרכבות) בצבאו של אלה, ניצל את המלחמה עם פלשתים באותה העת לצורך ביצוע הפיכה נגד אלה. בעת שאלה היה שיכור, זמרי בא והרג אותו. לאחר מכן, הכה את כל משפחתו אשר הייתה מבית בעשא. בהפיכה זו התקיימה נבואת יהוא בן חנני לבעשא כי ביתו יושמד ().
כמו אלה מלך ישראל, גם רוצחו זמרי לא האריך בשלטונו. מהפכת החצר של זמרי קוממה עליו את החיל שצר על גבתון ומצביאו עמרי, עם חיל הרגלים נטש את המצור על העיר הפלשתית וחש אל תרצה להפיל את זמרי:
שמו של זמרי הפך לשם נרדף לבוגד. כאשר בא יהוא לארמונה של איזבל על-מנת להורגה, קידמה איזבל את פניו במילים: "הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים בתנ"ך
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:מתאבדים במקרא
קטגוריה:מתאבדים: ראשי מדינות
קטגוריה:אישים שהציתו עצמם למוות
קטגוריה:מלכים בתנ"ך
קטגוריה:מורדים
| 2024-08-28T22:27:17
|
רשת אישית
|
PAN - רשת אישית (Personal Area Network), היא רשת מחשבים בה אדם אחד עושה שימוש בכל הרכיבים ברשת. לדוגמה – במחשב אישי מתקיימת רשת אישית בין כל הרכיבים המצויים בתוך מארז המחשב ובין הרכיבים ההיקפיים, כגון: עכבר, מקלדת ומסך. רשת כזו היא מוגבלת למדי, אך כאשר היא מכילה גם, למשל, מחשב כף יד – המתחבר למחשב האישי ומתקשר איתו – זו היא כבר רשת לכל דבר.
רשת אישית מבוססת בדרך כלל על אפיקי מחשב כמו USB, FireWire, PS/2 ודומיהם, ושטחה הפיזי אינו עולה על מספר מטרים רבועים. ברשת אישית הסיכוי לאובדן מידע או שיבושו נמוך ביותר ולכן בקרת איכות על המידע כמעט ולא קיימת. מערכות הניתוב ברשת אישית מנוונות למדי, ובחלק מהמקרים אין צורך בהקצאת כתובות לוגיות, ואף כתובות פיזיות. לעיתים יהיו רוחבי הפס ברשתות אישיות גבוהים במידה רבה מאלו הנהוגים ברשתות אחרות.
ראו גם
תקשורת מחשבים - מונחים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
| 2022-06-03T15:03:05
|
רשת עירונית
|
רשת עירונית (באנגלית: Metropolitan area network; ר"ת: MAN) היא רשת תקשורת הפרוסה על פני עיר או קמפוס (של אוניברסיטה למשל). רשת עירונית יכולה לשמש לחיבור מספר רשתות מקומיות קרובות גאוגרפית, כאשר ביניהן קיים קשר לוגי הדוק. במקרים רבים משמשת רשת זו כדרך לחבר את הרשתות המקומיות לא רק זו לזו אלא גם לרשתות גדולות יותר, ארציות או עולמיות, כדוגמת האינטרנט.
לדוגמה, באוניברסיטה קיימת רשת מקומית לכל פקולטה. הרשתות מחוברות ביחד לרשת עירונית, שמחוברת (בנקודה אחת או יותר) לרשת אזורית, למשל רשת בין-אוניברסיטאית או לאינטרנט. בישראל נפוצות רשתות עירוניות בעיקר באוניברסיטאות ובמכללות.
רשת עירונית מודרנית עושה בדרך כלל שימוש בסיבים אופטיים על מנת לספק את רוחבי הפס ומרחקי ההעברה הנדרשים ממנה.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
| 2022-06-02T12:38:13
|
אפיפיט
|
שמאל|ממוזער|250px|אפיפיט הגדל על עץ בקוסטה ריקה
אֵפִּיפִיט ("צמח אוויר", או "צמח על צמח") הוא צורת חיים המתקיימת בעיקר ביער הגשם הטרופי, כאשר צמח אחד גדל על צמח אחר (או על חפץ דומם כלשהו) מבלי להיות טפיל עליו ומבלי לקיים עמו יחסי הדדיות, אלא משתמש בו כמקום לאחיזה בלבד (קומנסליזם).
הצמח הנושא אותו משמש מעין מצע לאפיפיט, אשר שורשיו כלל אינם בקרקע. האפיפיטים קולטים את המים ומינרלי המזון המומסים בהם והחיוניים לגידולם מהאוויר הלח אשר בסביבתם. יש הטוענים שנוכחותם מועילה לעץ היות שהם מקטינים את הלחות סביבם ובכך פוגעים בפטריות מזיקות. האפיפיט מעדיף להתיישב בהסתעפויות של ענפים, שם מצטברים מים וחומרים אורגניים הדרושים למחייתו. השגת האור מפצה על הריחוק מן הקרקע ועל הקושי היחסי בהשגת מים. האפיפיטים קולטים מים במהירות ויש המסוגלים לאגור אותם. שורשיהם נועדו בעיקר לאחיזה בענף ולחלקם יש צורה של שושנת עלים גדולה, שבתוכה מצטברים מי גשמים, והצמח קולט את המים מבסיס העלים. ישנם אפיפיטים ממשפחת הברומליים, שקיבולת המים שלהם בשושנת העלים מגיעה לחמישה ליטרים. במים האלה מתקיימים דו-חיים או חרקים, החיים רק בגומחת שושנת העלים. הפרשותיהם של יצורים אלה ושיירי מזונם הם גם מינרלים חיוניים לאפיפיטים ואלה נקלטים על ידם באמצעות המים.
ביערות הטרופיים גדלים רוב הסחלבים כאפיפיטים. רבים מהם מציגים לראווה פרחים גדולים, עזי צבע ומוזרי צורה.
באזורי אמריקה החמים והלחים והקרובים לחוף הים מצויים מיני קקטוסים אפיפיטיים. הקקטוסים הגדלים ביערות העד כמו אלה של האמאזונאס הם אוהבי חום ולחות בניגוד לדימוי שקקטוסים צומחים רק באזורים צחיחים.
רוב המינים של סוג הצמח ביישנית גדלים כאפיפיטים ביערות דרום-מזרח אסיה. כולם בעלי ענפים משתלשלים כלפי מטה. יש שאפילו ינבטו זרעי דקלים בינות לגזעי עצים וייתקיימו זמן מה כאפיפיטים, אם כי אין הם מסוגלים להגיע לממדיהם הטבעיים ולכן אינם נחשבים ככאלה.
האפיפיטים יוצרים תנאים ייחודיים למגוון רב של בעלי חיים, ולכן השפעתם ביער הגשם הטרופי גדולה למדי.
קישורים חיצוניים
מאמר על אופן הטיפול בצמחי אוויר, "טיפול בצמחי אוויר", צמחי אוויר
"איך להצליח עם צמחי אוויר (חלק ב')", הראל סרוסי, כתב עת "גן ונוף", כרך ע"א, גיליון ב', (מאי-יוני 2016), עמ' 20–25. www.ganvnof.co.il
הערות שוליים
*
| 2023-12-09T04:51:59
|
נימבוסטרטוס
|
שמאל|ממוזער|250px|נימבוסטרטוס אופייני
נִימְבּוֹסְטְרָטוּס (לטינית: נימבו - מוריד גשמים; סטרטוס - שכבתי) הוא ענן בעל אופי שכבתי אשר מפותח דיו על מנת להוריד משקעים, כגון גשם או שלג. לרוב בעוצמה חלשה אך רציפה ("גשם חקלאי"). ענן נימבוסטרטוס לא מוריד ברקים או רעמים.
בסיסו לרוב ממוקם ברום הבינוני, והוא מאפיין קלאסי מובהק של חזיתות חמות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עננים
| 2022-07-27T11:15:08
|
רשת אזורית
|
250px|שמאל|ממוזער|תרשים של רשת תקשורת מרחבית
WAN - רֶשֶׁת תִּקְשֹׁרֶת מֶרְחָבִית (Wide Area Network) היא רשת תקשורת המחברת בין מספר רשתות עירוניות ורשתות מקומיות, אשר בדרך כלל ממוקמות במרחק ניכר זו מזו.
רשת אזורית שונה מרשת עירונית בכך שהיא יכולה להתפרס על פני אזור גאוגרפי בלתי מוגבל (רשת האינטרנט היא רשת אזורית המתפרסת על חמש היבשות). רשת אזורית עוסקת בעיקר בניתוב מידע בין רשתות מקומיות או עירוניות, ונדיר מאוד למצוא בה צרכני או ספקי תוכן. על כן ההתייחסות לרשת אזורית היא בשלוש השכבות הנמוכות של מודל ה-OSI או שתי השכבות הנמוכות של מודל ה-TCP/IP.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
LAN
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
| 2022-05-27T12:07:25
|
XHTML
|
שמאל|ממוזער|200px|דוגמה של מסמך XHTML
XHTML (ראשי תיבות של eXtensible HyperText Markup Language) היא שפת סימון לעיצוב עמודי אינטרנט, בדומה ל-HTML, אלא שהיא מוגדרת כיישום XML ולא כיישום SGML, ולפיכך חלים עליה כללי מבנה קשיחים וקפדניים יותר.
כמו HTML, גם שפת XHTML הוגדרה והתקבלה על ידי ארגון W3C כתקן.
הצורך בכללי סמנטיקה קפדניים מ-HTML התעורר עקב עליית תפוצתם של התקנים ניידים ומשובצים (Embedded), והעובדה שעיבוד של XML פשוט יותר ודורש פחות משאבים. מסמכי XHTML עונים על התכונות הבאות:
מבניות. הדף חייב להתחלק לשני חלקים - body ו-head. שניהם חייבים להימצא בין תגיות HTML.
קוד מקונן. התגיות הסוגרות חייבות להיות מקוננות בהתאמה לתגיות הפותחות.
קוד מאורגן. כל תגית חייבת להיסגר. רוב התגיות באמצעות תגית סוגרת וחלקן כתגית ריקה - תגית פותחת וסוגרת בו-זמנית (לדוגמה: )
סוגי אותיות. הקפדה על אותיות קטנות בלבד, ולא עירוב של השתיים, כפי שקיים ב-HTML.
בהירות. כל תכונה של מאפיין חייבת להיתחם בגרשיים כאשר לפניה האופרטור שווה (=).
בינואר 2000 הושלמה הגדרתו של תקן XHTML 1.0, בהתבסס על HTML 4.01. בדומה לו, גם XHTML 1.0 כלל הגדרה לשלושה סוגי מסמכים, על פי תכונת הDOCTYPE:
Strict - נוקשה - סוג מסמך העונה על הדרישות המחמירות יותר.
Transitional - מעבר - סוג מסמך לזמן המעבר מהפורמט הישן לחדש, העושה שימוש בתכונות אשר קיימות בHTML כגון תגית FONT, אשר לא יתמכו בעתיד.
Frameset - לשימוש בדפים עם מסגרות (Frames) בלי קוד נוסף.
תקן XHTML 1.0 תוכנן לתאימות אחורה, וכולל נספח המתאר קווים מנחים כיצד לכתוב מסמכי XHTML אשר תתאפשר צפייתם גם בדפדפנים ללא תמיכה בתקן זה.
במאי 2001 הושלמה הגדרתו של תקן XHTML 1.1, בהתבסס על XHTML 1.0 Strict. תקן זה אינו משמר תאימות אחורה עם HTML.
נכון ליולי 2007, XHTML 2.0 עדיין מוגדר כטיוטת עבודה.
רוב הדפדפנים העדכניים תומכים ב־XHTML. דפדפנים ישנים יותר מתמודדים עם מסמכי XHTML 1.0 ללא קושי הודות לתאימות לאחור.
ישויות ב-XHTML
קובץ הגדרת המסמך (DTD) מצהיר במפורש על אותן 252 ישויות (Entity reference) של HTML. בנוסף, מכיוון ש-XHTML הוא XML הוא מכיל גם את הישות apos, וניתן להצהיר ב-XHTML על ישויות נוספות בקובץ הגדרת המסמך. מבחינת תמיכה של דפדפנים באפשרויות אלו, התשובה תלויה באיך הדפדפנים מתייחסים ל-XHTML.
אם הוא נקרא על ידי מפענח HTML אזי רק 252 ישויות HTML נתמכות. הישות apos אינה נתמכת בוודאות, כמו גם הגדרת ישויות נוספות.
אם הוא נקרא על ידי מפענח XML שלא יכול להבין ישויות חיצוניות, אזי רק 5 הישויות של XML בטוחות לשימוש, למרות ניתן להשתמש בישויות אחרות שמוגדרות בתוך המסמך.
אם הוא נקרא על ידי מפענח XML שיכול להבין ישויות חיצוניות, אזי 5 הישויות של XML בטוחות לשימוש, 248 הנוספות בטוחות לשימוש במידה וקוראים לקובץ הגדרת המסמך. כמו כן, ניתן להצהיר על ישויות נוספות כחלק מהמסמך, או בצורה חיצונית.
רק ", &, < ו > יעבדו בכל המפענחים בצורה בטוחה.
האפשרות הראשונה, של תמיכה ב-252 הישויות בלבד, היא הנפוצה כיום.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
מונחים בתוכנה
קישורים חיצוניים
תקן XHTML 1.0 באתר ה-W3C
תקן XHTML 1.1 באתר ה-W3C
טיוטת עבודה XHTML 2.0 באתר ה-W3C
מ-HTML ל-XHTML מדריך שמסביר את ההבדלים בין HTML ל- XHTML 1.0 STRICT
HTML/XHTML ספר HTML שמלמד את גרסה XHTML 1.0 STRICT.
אתר בעברית שעוסק בנושא
מדריך XHTML בעברית בוובמאסטר
מדריל באתר איתן
קטגוריה:XML
קטגוריה:HTML
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:עיצוב אתרי אינטרנט
| 2023-11-28T02:06:59
|
מיתולוגיה רומית
|
המיתולוגיה הרומית היא המיתולוגיה שנוצרה ברומא העתיקה, תוך ערבוב של מיתוסים, אגדות עם, אלים של עמים כבושים והעתקה של האלים במיתולוגיה היוונית, תוך שינוי שמותיהם.
בהתחלה הרומאים האמינו כי כמעט בכל חפץ יש מהות אלוהית ולכן היו האלים הרומיים אלים מופשטים חסרי צורה מוגדרת וחסרי תווי פנים, עם התגברות ההשפעה ההלניסטית שנבעה משליטתה של האימפריה הרומית ביוון ומהשפעתה של הדת היוונית-הלניסטית על רומא, התחילו האלים ללבוש צורה.
האלים הרומיים מחולקים למספר קבוצות:
לארס (מהמילה פמילארס – משפחה), שתפקידם להגן על המשפחה והבית.
פנטס, אלי משק הבית, המחסנים והחצר
מנס, אלי רוחות המתים והאבות הקדומים
אינפרי – אלי השאול
נובנסיליס – אלים מכובדים שאומצו מתרבויות אחרות
קבוצות נוספות מופיעות בתיאורים שונים.
אלים שמקורם במיתולוגיה היוונית
טקסט=פסל האל יופיטר, מלך האלים במיתולוגיה הרומית.|ממוזער|פסל האל יופיטר, מלך האלים במיתולוגיה הרומית.
במקביל לשנים עשר האלים האולימפיים של יוון העתיקה, גם במיתולוגיה הרומית תריסר אלים חשובים. אלים אלו נקראו בשם דיאי קונסטנס.
להלן שנים עשר האלים בשמם הרומי, יחד עם עוד שני אלים חשובים למרות שאינם משנים-עשר האלים המרכזיים. בסוגריים מופיע השם היווני המקורי של כל אל.
יופיטר (זאוס) מכונה גם יוביס. ראש המשפחה, אל הברקים ואדון האלים. בנו של הטיטאן סטורנוס ואופס.
נפטון (פוסידון), אחי יופיטר ופלוטו. אל הים, רעידות האדמה והסוסים.
פלוטו (האדס), אחי יופיטר ונפטון. אל השאול ואדון המתים. (איננו אחד משנים עשר האלים המרכזיים.)
יונו (הרה), אשתו ואחותו של יופיטר. אלת הנישואין והאימהות ופטרוניתן של הנשים הנשואות.
קרס (דמטר), אחות יופיטר, אלת התבואה והאדמה ובתה פרוסרפינה. בחלק מהגרסאות החליף אותה פלוטו אחי יופיטר, אל השאול ואדון המתים.
מרס (ארס), בן יופיטר ויונו. אל המלחמה והטבח.
וולקן (הפייסטוס), בנם של יופיטר ויונו ובעלה של ונוס. אל הנפחים, המלאכה וחרשי הברזל.
ונוס (אפרודיטה), אשתו של וולקן. אלת האהבה.
מינרווה (אתנה), בתו של יופיטר. אלת החוכמה, המדעים, האומנות, ומלחמת-הצדק. כמו כן, האלה המגינה על העיר אתונה, הנקראת על שמה.
מרקוריוס (הרמס), בנם של יופיטר ואופס בת אטלס. שליח האלים, אל הסוחרים והרופאים, וגם מגן הגנבים.
אפולו (אפולון), בנם של יופיטר וליטו. אל השמש, האור, המוזיקה, האמנות, הרפואה והנבואה.
דיאנה (ארטמיס), תאומתו של אפולו. אלת הירח והציד.
בכחוס (דיוניסוס), אל היין וההוללות. בנו של זאוס, קרוי גם בשם ליבר. כלי נשקו נראה כמטה עטוף קיסוס ובראשו אצטרובל, ידוע בשם תירסוס
וסטה (הסטיה), אחות יופיטר, אלת הבית והמשפחה. בחלק מהגרסאות מחליף אותה בכחוס, אל היין. (אינה אחת משנים עשר האלים המרכזיים.)
למרות הקשר ההדוק ליוון היו האלים הרומים שונים למדי ממקביליהם היוונים, בייחוד לפני התקופה הקלאסית.
גיבורים רומאים (במיתולוגיה הרומית)
איניאס
רמוס ורומולוס
הרקולס (הרקלס ביוונית)
לקריאה נוספת
ע. פלד, ש. לבני, רותי פישמן, אנדרו ט. קאמינגס, אלכסנדר ס. מוריי, האנציקלופדיה של המיתולוגיה: המיתולוגיה היוונית והרומית, בריאת העולם והאדם, אלי האולימפוס, האלים המשניים, גיבורים, סיפורי עלילה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2013.
ד"ר אפי זיו, המיתולוגיה הרומית, כנרת זמורה-ביתן, מוציאים לאור בע"מ, 2024
קישורים חיצוניים
*
| 2024-07-15T19:59:17
|