source
stringlengths 1
97
| text
stringlengths 46
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
29 ביולי
|
29 ביולי הוא היום ה-210 בשנה (211 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 155 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1014 – קרב בלאסיצה: הקיסר הביזנטי בסיליוס השני מביס את צבא האימפריה הבולגרית הראשונה
1030 – קרב שטיקלשטד, המלך אולף השני נהרג בקרב מול עמיתיו הפגאנים. מאוחר יותר יוכתר כקדוש מגן של נורווגיה. קאנוט הגדול מומלך במקומו
1108 – לואי השישי ("השמן") מוכתר למלך צרפת
1567 – ג'יימס השישי מוכתר למלך סקוטלנד בסטירלינג
1588 – קרב גרבלינס: הארמדה הספרדית נוחלת תבוסה מהצי הבריטי תחת פיקודם של לורד צ'ארלס האוורד וסר פרנסיס דרייק מול חוף גרבלינס בצרפת
1693 – מלחמת הברית הגדולה: קרב לנדן – צרפת זוכה בניצחון פירוס על כוחות הברית בהולנד
1848 – רעב תפוחי האדמה: מרד טיפררי באירלנד – במחוז טיפררי, המשטרה הבריטית מדכאת מרד של לאומנים אירים
1900 – באיטליה, מתנקש אנרכיסט ירה למוות במלך אומברטו הראשון
1907 – סר רוברט באדן פאוול מיסד את תנועת הצופים
1921 – אדולף היטלר ממונה ליו"ר המפלגה הנאצית
1947 – האצ"ל תולה שני סרג'נטים (סמלים) שחטף כבני ערובה כתגובה לתליית שלושה מאנשיו. המאורע נודע כפרשת הסרג'נטים
1947 – לאחר שכובה ב-9 בנובמבר 1946 לצורך שיפוצים, ENIAC, המחשב האלקטרוני הראשון מופעל שוב לאחר שדרוג זיכרון. המחשב המשיך לפעול ברציפות עד 2 באוקטובר 1955
1948 – האולימפיאדה ה-14 נפתחת בלונדון
1954 – הטיפוס הראשון לפסגת ה-K2
1954 – החלק הראשון של הספר "שר הטבעות", אחוות הטבעת, יוצא לאור בבריטניה
1954 – אסון מעגן
1958 – הקונגרס האמריקאי מקים את נאס"א
1976 – בניו יורק שולף "בנו של סאם" אקדח מתוך שקית נייר ויורה באדם אחד למוות ופוצע קשה אדם אחר בראשונה מתוך סדרת התקפות שהשליטו טרור בעיר באותה שנה
1981 – ליידי דיאנה ספנסר מתחתנת עם צ'ארלס, נסיך ויילס
1993 – בית המשפט העליון מזכה את ג'ון דמיאניוק, שהואשם שהיה שומר במחנה ההשמדה טרבלינקה
2010 – גשמי מונסון כבדים גרמו לשיטפונות נרחבים במחוז הספר הצפון-מערבי בפקיסטן; למעלה מ-1,600 בני אדם נהרגו ואלפים נותרו חסרי בית
2015 – הושקה מערכת ההפעלה Windows 10
2019 – פטריס אברה פורש מכדורגל
2024 – אירוע הדקירה בסאות'פורט, שהוביל למהומות ברחבי הממלכה המאוחדת
נולדו
ממוזער|261x261 פיקסלים|בניטו מוסוליני
869 – מהדי, אימאם השיעי ה-12 (שנת מותו לא ידועה)
1166 – אנרי השני, רוזן שמפאן (נהרג ב-1197)
1805 – אלכסיס דה טוקוויל, היסטוריון, איש מדע המדינה (נפטר ב-1859)
1846 – הנסיכה איזבל, הנסיכה הקיסרית האחרונה של ברזיל ומי שחתמה על חוק הזהב, שהביא לביטול העבדות בברזיל (נפטרה ב-1921)
1849 – מקס נורדאו, סופר, פילוסוף ומנהיג ציוני (נפטר ב-1923)
1883 – בניטו מוסוליני, שליט איטליה (הוצא להורג ב-1945)
1885 – תידה בארה, שחקנית הקולנוע האילם (נפטרה ב-1955)
1891 – ברנרד צונדק, אנדוקרינולוג ומפתח הערכה לבדיקת היריון (נפטר ב-1966)
1903 – דיאנה פרילנד, עיתונאית, עורכת ויועצת אופנה של המטרופוליטן (נפטרה ב-1989)
1905 – דאג המרשלד, מזכ"ל האו"ם (נפטר ב-1961)
1913 – אריך פריבקה, סרן (האופט-שטורמפיהרר) בוואפן אס אס (נפטר ב-2013)
1916 – צ'ארלי כריסטיאן, גיטריסט ג'אז (נפטר ב-1942)
1922 – אליהו גילון, איש פלמ"ח, רופא וקצין רפואה ראשי, מיוזמי ומקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי שיבא (נפטר ב-2014)
1923 – ג'ורג' לבנטון, רופא, מומחה למחלות אף אוזן גרון וכירורגיה של ראש וצוואר (נפטר ב-2021)
1924 – אליזבת שורט, נודעה בכינוי "הדליה השחורה", לאחר שהייתה קורבן לאחד ממקרי הרצח הידועים לשמצה והמפורסמים ביותר בארצות הברית (נרצחה ב-1947)
1925 – מיקיס תאודוראקיס, מוזיקאי יווני (נפטר ב-2021)
1926 – נסים קרליץ, מבכירי פוסקי ההלכה החרדים ליטאים (נפטר ב-2019)
1929 – אוריאל סימון, חוקר ופרשן מקרא ישראלי, פרופסור במחלקה לתנ"ך של אוניברסיטת בר-אילן
1930 – פול טיילור, רקדן וכוריאוגרף אמריקאי (נפטר ב-2018)
1932 – ברוך חפץ, עורך ספרותי ישראלי, מייסדו ועורכו הראשון של כתב העת הספרותי "עכשיו" (נפטר ב-2019)
1932 – ננסי קאסבאום, פוליטיקאית אמריקאית
1934 – סטנטון פרידמן, פיזיקאי גרעין אמריקני יהודי, סופר ומרצה (נפטר ב-2019)
1935 – פטר שרייר, זמר טנור ומנצח גרמני (נפטר ב-2019)
1936 – אליזבת דול, פוליטיקאית וסופרת אמריקאית
1936 – שלמה נקדימון, עיתונאי ישראלי ופרשן פוליטי
1941 – דייוויד וורנר, שחקן בריטי (נפטר ב-2022)
1942 – טוני סיריקו, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1947 – שולה חן, שחקנית וזמרת ישראלית
1948 – מאיר שלו, סופר ופובליציסט ישראלי (נפטר ב-2023)
1950 – ג'ני הולצר, אמנית נאו-מושגית אמריקאית
1953 – גדי לי, מוזיקאי קנדי
1955 – דב מורן, יזם, ממציא, משקיע הון סיכון, סופר ומרצה ישראלי, ממציא הדיסק און קי
1964 – אבי מאיר וענונו, זמר, שחקן ומדבב ישראלי
1974 – עדי אייזנמן, שחקן ישראלי
1978 – רננה רז, רקדנית, כוריאוגרפית, שחקנית וזמרת ישראלית
1980 – עודד פז, מנחה בערוץ הילדים, שחקן ישראלי
1983 – ולדימיר סטויקוביץ', כדורגלן סרבי
1989 – עומרי סגל, ראפר, פזמונאי, מלחין ומפיק מוזיקלי ישראלי
1990 – קאט דליה, זמרת-יוצרת וראפרית אמריקאית ממוצא קובני-לבנוני
1993 – עידן מורדל, שחיין ישראלי
1998 – נוי והדר קרקו, שחקניות, זמרות
2002 – מאיה קיי, דוגמנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|262x262 פיקסלים|אורבנוס השני
ממוזער|226x226 פיקסלים|ואן גוך
238 – בלבינוס, קיסר רומי (נולד ב-178)
238 – פופיאנוס, קיסר רומי (נולד ב-168)
796 – אופה, מלך מרסיה (נולד בתאריך לא ידוע)
1030 – אולף השני, מלך נורווגיה (בקרב שטיקלשטד) (נולד ב-995)
1095 – לאסלו הראשון, מלך הונגריה (נולד ב-1040)
1099 – ה אורבנוס השני, יוזם רעיון מסעות הצלב (נולד ב-1042)
1108 – פיליפ הראשון, מלך צרפת (נולד ב-1052)
1856 – רוברט שומאן, מלחין (נולד ב-1810)
1875 – פסקל בוורלי רנדולף, רופא, מיסטיקן, סופר ומדיום אמריקאי (נולד ב-1825)
1890 – וינסנט ואן-גוך, צייר הולנדי (נולד ב-1853)
1900 – המלך אומברטו הראשון מאיטליה (נולד ב-1844)
1947 – יעקב וייס, לוחם האצ"ל (נולד ב-1924)
1947 – אבשלום חביב, לוחם האצ"ל (נולד ב-1926)
1947 – מאיר נקר, לוחם האצ"ל (נולד ב-1926)
1974 – קאס אליוט, זמרת אמריקאית, חברת ההרכב The Mamas & the Papas (נולדה ב-1941)
1974 – אריך קסטנר, סופר גרמני (נולד ב-1899)
1979 – הרברט מרקוזה, סוציולוג (נולד ב-1898)
1982 – יוסף מישן, רופא, קרדיולוג, ייסד את הקתדרה להיסטוריה ולפילוסופיה של הרפואה, בבית ספר לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, ייסד את המכון להשתלמות רופאים ועמד בראשו (נולד ב-1899)
1983 – דייוויד ניבן, שחקן (נולד ב-1910)
1983 – לואיס בוניואל, במאי קולנוע (נולד ב-1900)
1990 – ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה (נולד ב-1911)
1992 – יהודה חזני, מראשי גוש אמונים (נולד ב-1945)
1994 – דורותי קרופוט הודג'קין, כימאית בריטית כלת בפרס נובל לכימיה לשנת 1964 (נולדה ב-1910)
2005 – שלמה יעקבסון, אסיר ארגון ההגנה בכלא עכו, מראשוני המסתערבים, מתנדב לצי הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומראשוני חיל הים (נולד ב-1916)
2011 – אלעזר אבוחצירא, רב ומקובל (נולד ב-1948)
2011 – שולמית שמיר, אשת ראש ממשלת ישראל השביעי, יצחק שמיר (נולדה ב-1923)
2017 – אברהם הלפרין, איש עסקים ופילנתרופ יהודי-אמריקאי (נולד ב-1936)
2019 – טוביה ריבנר, משורר ישראלי, חתן פרס ישראל לשירה עברית (נולד ב-1924)
2020 – משה אורון, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, אשר שירת בחיל הים (נולד ב-1937)
2021 – קארל לוין, פוליטיקאי יהודי אמריקאי מהמפלגה הדמוקרטית (נולד ב-1934)
2021 – עמוס לויטוב, נווט קרב בחיל האוויר הישראלי (נולד ב-1948)
2022 – אורי קליין, מבקר קולנוע ישראלי, זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות (נולד ב-1946)
2024 – עליזה גרינברג, משוררת ישראלית (נולדה ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
פרו – יום העצמאות (נערך בפועל)
נורווגיה – יום סנט אולף על שם אולף השני, מלך נורווגיה
איי פארו – אולפסוקה
28 ביולי – 30 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז כט
קטגוריה:יולי
| 2024-08-09T04:54:50
|
חסידות שטפנשט
|
חסידות שטפנשט היא חצר חסידית מבית רוז'ין שפעלה בעיר שטפנשט ברומניה בין השנים 1852–1933 תחת הנהגת רבי מנחם נחום פרידמן (בנו של רבי ישראל מרוז'ין) ובנו, רבי אברהם מתתיהו פרידמן. בשנת תשכ"ט (1969) הועבר קברו של רבי אברהם מתתיהו מרומניה לבית העלמין נחלת יצחק, ומאז הוא משמש מוקד עלייה לרגל למתפללים רבים.
רבי מנחם נחום פרידמן
רבי מנחם נחום פרידמן היה בנו הרביעי של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. הוא נולד בשנת תקפ"ג (1823) ונקרא על שם אבי סבתו, רבי מנחם נחום טברסקי ("המאור עיניים"). בשנת תרי"ב (1852), לאחר פטירת אביו, הוא הוזמן לכהן ברבנות בעיירה שטפנשט, שם הקים חצר חסידית. הוא לא הרבה באמירת דברי תורה, אך נהג בפאר והדר כמנהג אביו וזכה להערצת חסידיו. בביתו המפואר נבנה חדר שכונה "חדר המשיח" והונחו בו כתר זהב וכלים יקרים נוספים. הוא נפטר בי"ד בכסלו תרכ"ט (1868) בגיל 46 ונקבר ביאשי. את מקומו מילא בנו, רבי אברהם מתתיהו.
אשתו פרל הייתה בתו של רבי אלעזר קושאנסקי, נכד רבי גדליה מליניץ. בנותיו נישאו לקרובי משפחתם מבית רוז'ין, האדמו"רים רבי אברהם יהושע השיל פרידמן ורבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (בזיווג שני).
250px|ממוזער|דיוקן של רבי אברהם מתתיהו פרידמן
250px|ממוזער|קבר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט בבית הקברות נחלת יצחק, גבעתיים
רבי אברהם מתתיהו פרידמן
רבי אברהם מתתיהו פרידמן נולד בכ"ה בכסלו תר"ז (21 בדצמבר 1846). הוא נקרא על שם סב סבו, רבי אברהם המלאך, ועל שם מתתיהו החשמונאי. נישא לראשונה לבתו של רבי יצחק רייך חתנו של רבי אשר ישעיהו מרופשיץ. לאחר מכן נישא לבתו של דודו רבי יוסף מונזון.
כשהיה בן 22 נפטר אביו והוא הוכתר כאדמו"ר והנהיג את החסידות במשך 64 שנים עד לפטירתו. היה ידוע בתואר "הצדיק משטפנשט", או בכינוי הרומני: "הרב הגדול משטפנשט" (Marele Rabin din Stefanesti). נחשב על ידי רבים מיהודי רומניה כצדיק וקדוש. יהודים וגויים באו להתייעץ איתו ולקבל את ברכתו ועצתו. בשמו נקשרו אגדות על ריפוי חולים, פקידת עקרות, והצלת אנשים מירידה מנכסיהם - ניסים למעלה מדרך הטבע. מחסידיו היה רבי חיים זנוויל אברהמוביץ, האדמו"ר מריבניץ.
נפטר בכ"א בתמוז תרצ"ג (15 ביולי 1933) ללא שהשאיר אחריו ילדים. אחיינו רבי מנחם נחום פרידמן מאיצקן היה אמור לרשת את מקומו באדמו"רות אך נפטר חודש לפניו. לאחר פטירתו, הקים הרב יוסף ברייאר, רב העיר, את "ישיבת בית אברהם" לזכרו. הישיבה פעלה עד השואה. קברו ברומניה שימש מוקד עלייה לרגל לאנשי המקום עד שבשנת תשכ"ט, 1969 הועלה קברו מרומניה לישראל ונקבר מחדש בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים.
רבי מנחם נחום מרגליות
רבי מנחם נחום מרגליות, חתנו של רבי מרדכי זוסיא טברסקי מטריסק-הוצלס, התפלל ולמד ב"שטפנשטר קלויז" ביאשי. בפטירת רבי אברהם מתתיהו משטפנשט, הכתירוהו מתפללי הקלויז לרבם, ועל שם זה נקרא "שטפנשטר רבי". התפלל בחדר מיוחד כדרך אדמו"רי בית רוז'ין.
250px|ממוזער|שמאל|מרכז שטפנשט בגבעתיים
מוסדות שטפנשט
ביוזמת ועד חסידי שטפנשט בראשות רבי שמואל שור, ראש ועד חסידי שטפנשט, והרב אברהם יעקב סלומון, ראש מוסדות שטפנשט, החלו להנציח את זכרו בהקמת מפעל הנצחה. המרכזי שבהם הוא קבר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט בגבעתיים, אשר הפך למוקד עלייה לרגל.
בבני ברק ואלעד נמצאים "מוסדות שטפנשט" הקרויים על שמו. בתי כנסת על שמו נבנו בעתלית, בקריית גת ובגדרה, בית הכנסת הוקם ביוזמתו של יצחק רבינוביץ ונקרא בפי הגדרתיים בית הכנסת של הרומנים. כמו כן נמצאו שרידים של "קלויז" בעיר העתיקה בצפת ששימש את חסידיו. בשנת תשע"ה הוקם 'ישיבה על קברו' בגבעתיים סמוך לבית הקברות נחלת יצחק. מוסדות שטפנשט גם מוציאים לאור ספרות, עלונים ותמונות בתפוצה רחבה לפרסום משנתו ברחבי הארץ והעולם, ובהם: הספר "מחולל הפלאות משטפנשט" (2 חלקים), עלון פרשת השבוע "בית שטפנשט", "קובץ תורת אמת" על ענייני הכנסת ספר תורה לרגל הכנסת ס"ת הראשון על שם הצדיק משטפנשט, "עשור למוסדות שטפנשט - עשרה שערים נפתחים" שבט תשס"ח ועוד. בשכונת רמת שלמה בירושלים זכרו מונצח ברחוב "הצדיק משטפנשט".
בחודש אוקטובר 2024 פורסם כי בערוץ 14 התקיים משדר המארח ישראלים שחולקים סיפורי ניסים על סגולותיו יוצאות הדופן של הצדיק משטפנשט. מארגני המשדר ביקשו לגייס נשים שיספרו שנכנסו להריון לאחר שהתפללו ל"צדיק משטפנשט", תמורת 1000 שקל במזומן. הערוץ טען שאין לו קשר למשדר וכן שהמשדר פורסם באישור הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו .
לקריאה נוספת
יצחק אלפסי, "אנציקלופדיה לחסידות- אישים" כרכים א-ג, הוצאת מוסד הרב קוק, 1986, 2000, 2004.
יצחק אלפסי, "החסידות ברומניה", הוצאת "סגולה".
קישורים חיצוניים
מורשת שטפנשט - עיון מחודש, צחי הרשקוביץ
רשמי ההילולה מתוך אתר קברי צדיקים
האדמו"ר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט
אתר מוסדות שטפנשט
הערות שוליים
*
שטפנשט
שטפנשט
שטפנשט
| 2024-10-07T01:51:23
|
העת החדשה
|
ממוזער|350 פיקסלים|קו הרקיע של העיר ניו יורק, שעברה ההתפתחות תעשייתית וטכנולוגית משמעותית במהלך העת החדשה.
העת החדשה (או העידן המודרני) היא התקופה השלישית והנוכחית בתיקוף ההיסטוריה, על פי המקובל בהיסטוריוגרפיה המערבית. ראשיתה של העת החדשה נקבעה בחלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המערבית בשנת 1492, השנה בה גילה כריסטופר קולומבוס את יבשת אמריקה.
העת החדשה מחולקת בהיסטוריוגרפיה לתקופות משנה; למשל, העת החדשה המוקדמת (משלהי המאה ה-15 עד לשלהי המאה ה-18), והעת החדשה המאוחרת (החל מהמאה ה-19).
הגדרות
תיחום על ציר הזמן
שמאל|ממוזער|250px|1492 - קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש (הדפס משנת 1893). יש הרואים בגילוי אמריקה את תחילת העת החדשה.
מחלוקת על תחילת התקופה
ישנה מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים ותחילתה של העת החדשה, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמה, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס, בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15, ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים גם שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה שנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש היסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס. אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה רק בשנת 1517 עם תחילת המהפכה הפרוטסטנטית.
את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים. ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגרפי ותחיית האמנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף המאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסאנס.
הצעות לתיארוך סיום ימי־הביניים
בין התאריכים שהוצעו כמועד סיום ימי הביניים היו:
29 במאי 1453, מועד כיבושה של קונסטנטינופול על ידי הטורקים ונפילת האימפריה המזרחית. מהווה תאריך מקביל לתחילת ימי הביניים לפי תיארוך נפילת האימפריה המערבית (תחילת העת החדשה לפי חלק מן ההיסטוריונים הצבאיים).
23 בפברואר 1455, תאריך הדפסת הוולגטה על ידי יוהאן גוטנברג והתחלת מהפכת הדפוס (חלק מן ההיסטוריונים של התרבות).
שנת 1492, יציאת קולומבוס וגילוי אמריקה (היסטוריונים פוליטיים).
שנת 1517, תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית (היסטוריונים של הדת).
24 בפברואר 1525 - קרב פאביה הפעם הראשונה ששימוש בנשק חם הוביל לניצחון בקרב, ובכך מסיים את תקופת האבירים שאפיינה את ימי הביניים (חלק מן ההיסטוריונים הצבאיים).
1543, השנה בה פרסם קופרניקוס את התאוריה ההליוצנטרית בספר "על תנועתם של גרמי השמים" ובכך נעשה שינוי מחשבתי בדרך בה נתפש העולם (חלק נוסף מן ההיסטוריונים של התרבות).
המחצית השנייה של המאה ה-18: המהפכה התעשייתית, המצאת מנוע הקיטור, פיתוחים בחקלאות, בדת, בפילוסופיה ובפוליטיקה (המהפכה הצרפתית).
חלוקה לתקופות משנה
העת החדשה המוקדמת
נהוג לתארך את העת החדשה המוקדמת החל מתחילת המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-18 (1500-1800 בקירוב). תקופה זו מאופיינת בצמיחה תרבותית, מדעית ופוליטית באירופה הכוללת את קץ הפאודליזם והתפתחותן של ממשלות ריכוזיות ומדינות הלאום הראשונות.
העת החדשה המאוחרת
נהוג לתארך תקופה זו למתחילת המאה ה-19 ועד ימינו אלו (החל מ-1800 בקירוב). את תקופה זו, יש המחלקים לשתי תת-תקופות עיקריות:
1789–1914: עד אמצע המאה ה-19, המצב היה דומה לזה של העת החדשה המוקדמת, בעיקר באירופה בה השלטון המונרכי, זה המלכותי, וזה הקיסרי, נשאר כמו שהיה, והתרבות כמעט ולא השתנתה כאשר המוזיקה הקלאסית ויתר ענפי התרבות האירופאית נשארו כפי שהיו במאה שלפני, בעיקר במרכז ובמזרח אירופה. לקראת שנת 1900, התרבות המערבית השתנתה, תקופה זו מאופיינת בראשית האימפריאליזם האירופאי, המהפכה התעשייתית באירופה, הלאומיות המודרנית וראשית הדמוקרטיה המודרנית (המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקנית, שרק בתחילת המאה ה-20 גרמו לשינוי שיטת השלטון באירופה). בתקופה זו נשארת אירופה הכוח החזק בעולם, כאשר לקראת סופה מתחילים לאתגר את ההגמוניה שלה מדינות כגון ארצות הברית ויפן.
1914 עד ימינו: בתקופה זו העולם ידע שתי מלחמות עולם (מלחמת העולם הראשונה והשנייה), אשר בסופן ובמהלכן האימפריאליזם האירופאי קרס (דה-קולוניזציה), ובעולם עלו שני כוחות מרכזיים - ארצות הברית וברית המועצות. שתי מעצמות על אלו, התחרו ביניהן על ההגמוניה בעולם במסגרת המלחמה הקרה, כאשר בסופה קרסה ברית המועצות, וארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. בנוסף, בשנים אלו החלו לצמוח כוחות חדשים בעולם באסיה (יפן, סין והודו) ובאמריקה הלטינית (ברזיל) ואירופה התאחדה במידת מה תחת האיחוד האירופי, אולי בניסיון להחזיר מכוחה.
מאפיינים בולטים
תמורות במגוון תחומים
במהלך התקופה המודרנית, שינויים מרחיקי לכת התרחשו בכל תחומי החיים של בני האדם: דת, פוליטיקה, תעשייה, חברה, כלכלה, מסחר, תחבורה, תקשורת, מיכון, מדע, רפואה, טכנולוגיה ותרבות. תמורות אלה שינו את "העולם הישן" למה שמכונה "העולם המודרני" או "העולם החדש".
משטרים ואידאולוגיות
ייסוד המדינה המודרנית
המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית החלו את התהליך של חיסול המלוכה האבסולוטית באירופה. צורות השלטון החדשות שנוצרו במקומה הובילו ליצירת מושגים ומודלים חדשים של שלטון "מודרני" שמתאפיין במשטר דמוקרטי, וכלל ערכים של שוויון חברתי וחירות האדם.
ההסדר הישן של ימי הביניים התמוטט כאשר אישים כדוגמת הקיסר נפוליאון הכינו קודקסים חדשים של חוק, כמו קוד נפוליאון. החוקים החדשים קידמו אנשים על סמך כישרונותיהם ואופיים, ולא רק על סמך מערכת המעמדות, ששורשיה נבעו בין השאר ממערכת הפאודליזם. המערכת הפוליטית המודרנית של ליברליזם נוצרה, והעניקה כוח למעמדות הנמוכים של החברה. כוח שהתבטא ביצירת גופים נבחרים ופוליטיקה פרלמנטרית. השפעתם של הגופים הנבחרים מוטטה את השלטון המסורתי שנשלט על ידי צווים מלכותיים.
בארצות הברית התפתחה שיטת השלטון של הרפובליקה, שבתחילתה העניקה את זכות הבחירה לכל אזרח לבן וזכר. שיטה זו העניקה את מושכות השלטון לממשלה שמרוסנת על ידי חוקה, וכוחה מורכב ממערכת של איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות השונות של הממשל: הרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. שיטה זו של ממשל שימשה נר לרגליהן של ממשלות בכל רחבי העולם המערבי.
אידאולוגיות חדשות
בעת החדשה, נוסח חיבור חדש בין אדם למולדתו, תרבותו ושפתו, תהליך שהפיק בסופו של דבר את היווצרות הלאומיות. הלאומיות הביאה להתפתחותן של אידאולוגיות חדשות של פשיזם, סוציאליזם, מרקסיזם וקומוניזם. הרצון ליצור עולם חדש ומנותק מהעולם הישן הוביל ליצירת אידאולוגיות חדשות וקיצוניות. באימפריה הרוסית התפתחה תנועת הקומוניזם לבולשביזם ששיאה היה במהפכת אוקטובר שהובילה לחיסול משפחת המלוכה הרוסית של הצארים יצירת ברית המועצות, חיסול משטר הצמיתים והפיכת רוסיה ל"מדינה מודרנית". בגרמניה, לאחר התפטרותו של הקייזר ב-1918 החלה תקופת אי-סדר פוליטי שסללה את הדרך לעליית הנאציזם - תנועה פשיסטית ולאומנית.
התפתחות טכנולוגית ומדעית
המהפכה המדעית של המאה ה-17 הובילו להתפתחות המדע ופיתוח שיטות מחשבה "מודרניות" של הסקת מסקנות והבנה של היקום הפיזי והביולוגי שמסביב לאדם. כתוצאה מתהליך זה תגליות מדעיות רבות פרצו לעולם ושינו אותו. תגליות והמצאות כגון הטלפון, רדיו, קרני רנטגן, מיקרוסקופ, חשמל ומחשב תרמו בצורה ניכרת לשינוי מהיר ועצום בצורת החיים של האדם, ובחברה האנושית. חיי האדם הוארכו ושופרו בצורה ניכרת הודות לגילויים רפואיים. גילויים כגון אנטיביוטיקה וחיסון הביאו ליצירת דרכים חדשות להיאבק במחלות. פיתוח ענפי הכירורגיה, תרופות, אתיקה רפואית וגנטיקה הובילו לשינוי רדיקלי בטיפול הרפואי, בניהול בתי החולים ובמניעת מחלות ומגפות.
מדע המלחמה שונה לגמרי עם יצירתם של כלי נשק חדשים "חמים", כגון הרובה, התותח, האקדח ומקלע. פיתוח חומר נפץ שינה את מגבלות המלחמה. המצאת כלי נשק מתוחכמים וממונעים כגון הטנק, המטוס, מטוס סילון והטיל שינו את שדה הלחימה מקרב פנים מול פנים, ללחימה בסדר כוחות גדול והרסני. המצאת כלי נשק להשמדה המונית כגון פצצה גרעינית, פצצת מימן נשק כימי ונשק ביולוגי יצרה את האפשרות של השמדתה של האנושות כולה.
תאוריות מדעיות חדשות כגון אבולוציה ופסיכולוגיה ופסיכואנליזה שינו את הגישה המסורתית של האנושות לעצמה ולמוצאה.
התפתחות התעשייה בעת החדשה שינתה באופן דרסטי את עיסוקיו של האדם.
חברה ותרבות
גישה חדשה אל הדת החלה להופיע בעת החדשה, כאשר ברחבי העולם הכוחות המסורתיים של הדתות ומוסדותיהן איבדו את כוחם. תהליך זה נראה בבירור בעולם הנוצרי עם היחלשות כוחה של הכנסייה. רצון חדש לחופש אישי ממה שכונה, על ידי האנשים שרצו בכך, "מגבלות דתיות", הוביל להתפתחות מתירנות מינית, שנתקבלה על ידי חלקים נרחבים מהעולם המערבי. תופעות של קיצוניות דתית התפתחו אף הן, ויצרו בדתות שונות את הפונדמנטליזם. תהליך של יצירת שוויון בין המינים בפוליטיקה ובכלכלה הוליד את התנועה לשחרור האשה, ואת הפמיניזם.
השילוב, וההשפעה המשותפת של כל השינויים הקיצונים ומרחיקי הלכת שקרו בפוליטיקה, כלכלה, תעשייה, מדע, רפואה, טכנולוגיה, ותרבות בעולם שינו, וממשיכים לשנות את העולם, למה שמכונה המודרנה.
פילוסופיה והגות
יחד עם השינויים הטכנולוגיים והחברתיים התפתחו זרמים חדשים בפילוסופיה. דקארט (1596-1650), "אבי הפילוסופיה החדשה", חידש את המסורת הפילוסופית בכך שבדומה לסוקרטס, התעקש שנקודת המוצא של הפילוסוף היא ספקנית. בניגוד לפילוסופיה של ימי הביניים שנקשרה קשרים הדוקים עם הדת, הפילוסופיה החדשה שאפה לבנות שיטה פילוסופית שבה שכלו של הסובייקט הוא מקור הלגיטימציה של הידע ולא דבר-האל (דקארט ביקש להוכיח את קיום האל באמצעות מחשבתו בלבד).
בפילוסופיה של המאות ה-17 וה-18 מקובל לחלק את הפילוסופים לשני זרמים מרכזיים. דקארט חידש את המסורת הרציונליסטית, שמקורה עוד באפלטון. מולם התחדש הזרם האמפיריציסטי (הנסמך על אריסטו). קאנט איחד בין הזרמים ואז התחיל עידן הנאורות.
העת החדשה הייתה גם נקודת ציון משמעותית בתולדות הפילוסופיה הפוליטית. נהגו בה חלק ניכר מן הרעיונות שמהווים את התשתית למדינה המערבית המודרנית, כגון זכויות האדם (סוף המאה ה-17), והפרדת הרשויות (אמצע המאה ה-18).
בעת החדשה המאוחרת (סוף המאה התשע-עשרה), קמו שני זרמים חדשים עיקריים. הפילוסופיה האנליטית, אשר עוסקת בלוגיקה ובשפה כאמצעים המרכזיים למימוש העשייה הפילוסופית. אבות הפילוסופיה האנליטית הם פרגה אשר היווה השראה עבור הזרם כולו וראסל אשר הביא לפרסום וההכרה של הזרם. המסורת השנייה מכונה פילוסופיה קונטיננטלית וצורת הכתיבה בה "חופשית" יותר ו"קפדנית" פחות. אסכולות קונטיננטליות חשובות הן האקזיסטנציאליזם, הפנומנולוגיה, התיאוריה הביקורתית, הפוסט-סטרוקטורליזם והפוסטמודרניזם.
אמנות ואדריכלות
היהדות בעת החדשה
קיים דיון בין ההיסטוריונים כיצד לתקף את ראשית העת החדשה בתולדות עם ישראל:
ישנם הטוענים שגירוש ספרד ב-1492, ויצירת הקהילות החדשות מסביב לים התיכון וברחבי האימפריה העות'מאנית מסמנים את תחילתו של עידן זה.
ההיסטוריון בן-ציון דינור, ראה בהתעוררות הלאומית של עם ישראל כמסמנת את תחילת העת החדשה ביהדות. הוא מציין את שנת 1700, השנה בה הגיעה שיירת רבי יהודה החסיד לירושלים, כאירוע הפתיחה לעת החדשה בתולדות ישראל.
ההיסטוריון שמעון דובנוב רואה במהפכה הצרפתית ובמתן שוויון זכויות ליהודים בצרפת את תחילתה של העת החדשה.
שמואל אטינגר מסמן את הסופות בנגב ב-1881 ושגשוגה של האנטישמיות המודרנית במערב אירופה, בשלהי המאה ה-19 את ראשיתה של התקופה.
במאות ה-18 וה-19, היהודים שבו למערב אירופה, ולקחו חלק בתמורות הכלכלה ועליית הקפיטליזם. יהודים רבים רכשו השכלה כללית, בעיקר לצורך השתלבות בחברה שסביבם, מהלכים שהשפיעו על תהליכי חילון. במקביל, התגוונה התרבות היהודית במזרח אירופה עם היווצרות תנועת החסידות של הבעש"ט. בשלהי המאה ה-18 נוצר המרכז היהודי החשוב באמריקה והחל להתפתח פלורליזם דתי ויצירת הזרמים האורתודוקסי, הרפורמי והקונסרבטיבי. במקביל התפתחה במזרח אירופה התנועה הלאומית היהודית – הציונות. תנועה זו הקימה יישוב יהודי מודרני בארץ ישראל שהחיה את השפה העברית.
במלחמת העולם השנייה אירעה השואה כתוצאה של האנטישמיות המודרנית. מתוך הקיבוץ היהודי בעולם שמנה כ-16 מיליון נפש, הנאצים רצחו כשישה מיליון יהודים. בעקבות השואה הנהיגה הציונות מאבק פוליטי להקמת מדינה ליהודים. בשנת 1948 בעקבות החלטת האו"ם, ועם סיום המנדט הבריטי הכריזו מנהיגי היישוב על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל ושמה מדינת ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכה מדינת ישראל להיות המרכז החשוב ביותר של העם היהודי, שבו כשבעה מיליון יהודים. ברחבי העולם מתקיימות קהילות יהודיות רבות שהגדולה בהם היא יהדות ארצות הברית.
ראו גם
ימי הביניים
רנסאנס
מודרניזם
פוסטמודרניות
לקריאה נוספת
פרד ברונר, אילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה: ספרד, אירופה ואמריקה בראשית העת החדשה, ירושלים: הוצאת כרמל, תשס"ז 2007
חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה: תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה, (תרגום: מאנגלית - איילת סקסטין ; עריכה לשונית - יהושע גרינברג), ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשס"ז 2007
שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, (עורך: חיים הלל בן-ששון), ג: העת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ט-1969
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:היסטוריה לפי תקופה
| 2024-07-29T13:02:40
|
18 במאי
|
18 במאי הוא היום ה־138 בשנה (139 בשנה מעוברת), בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 227 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1035 – בבמברג מביע ברטיסלב הראשון, מלך בוהמיה את נאמנותו לקונרד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה; פולין הופכת לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה
1096 – הטבח בוורמס בו נרצחו מעל 800 יהודים על ידי הצלבנים
1152 – הנרי השני מלך אנגליה ואלינור מאקוויטניה נישאים
1565 – מתחיל המצור הגדול על מלטה
1652 – רוד איילנד היא המושבה הבריטית הראשונה בצפון אמריקה המאשרת חוק האוסר על עבדות
1725 – המלך ג'ורג' הראשון מייסד את מסדר האמבט
1803 – בריטניה מכריזה מלחמה על צרפת לאחר שזו סרבה לסגת מאדמת הולנד
1848 – בפרנקפורט נפתחת האספה הלאומית הגרמנית הראשונה, שמטרתה ליצור מדינה לאומית גרמנית מאוחדת
1896 – בית המשפט העליון של ארצות הברית פוסק בעניין פלסי נגד פרגוסון וקובע שמדיניות "נפרד אך שווה" אינה עומדת בניגוד לחוקה
1897 – הספר דרקולה מאת ברם סטוקר יוצא לאור
1909 – נערך מופע הבכורה של ה-"בלט רוס" של סרגיי דיאגילב
1933 – פרנקלין דלאנו רוזוולט חותם על חוק רשות עמק טנסי, מן המפעלים הגדולים בניו דיל לחילוץ ארצות הברית מן השפל הגדול
1934 – נחנך הפסל "לורד מלצ'ט" מאת בתיה לישנסקי
1940 – מלחמת העולם השנייה: הוורמאכט כובש את אנטוורפן
1941 – מלחמת העולם השנייה: כ"ג יורדי הסירה יוצאים בסירה למשימת חבלה בטריפולי, אך מעולם לא נראו שוב
1944 – מלחמת העולם השנייה: לאחר שהשתלטה מחדש על חצי האי קרים, ברית המועצות מתחילה בגירוש כל הטטרים כעונש קולקטיבי על סיועם לכובש הנאצי
1944 – מלחמת העולם השנייה: הקרב על מונטה קאסינו מסתיים בניצחון בעלות הברית
1948 – מלחמת העצמאות: מפציצים מצרים תוקפים את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב וגורמים למותם של 42 תושבים
1965 – המרגל הישראלי אלי כהן נתלה בדמשק
1969 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, שיגור משימת אפולו 10 שהייתה אמורה לבחון את כל שלבי ההתקרבות והנחיתה לקראת נחיתה על הירח באפולו 11
1971 – מאבקם של הפנתרים השחורים מגיע לשיאו בהפגנה אלימה בכיכר ציון
1973 – אייבי נתן מתחיל לשדר מספינתו את תחנת הרדיו הפיראטית "קול השלום"
1975 – האמן גדעון גכטמן מפרסם מודעת אבל עצמית
1991 – סומלילנד מכריזה על עצמאותה מסומליה, אך הקהיליה הבינלאומית אינה מכירה בעצמאותה
1991 – שיגור החללית סויוז TM-12 עם הקוסמונאוטים אנטולי ארצברסקי, סרגיי קריקאליוב והלן שרמן (בריטית ראשונה בחלל), לתחנת החלל מיר
1996 – האסון באוורסט. 8 מטפסים נהרגים ביום אחד עקב סופה בלתי צפויה בפסגה, ביניהם שני המדריכים הנחשבים ביותר בעולם, רוב הול וסקוט פישר
2001 – 5 הרוגים בפיגוע התאבדות בקניון השרון בנתניה
2003 – ארגון הטרור אל-קאעידה מבצע 4 פיגועים בקזבלנקה שבמרוקו במטרות יהודיות ומערביות. בפיגוע נהרגו 41 אנשים
2003 – 7 הרוגים בפיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים
2004 – האינתיפאדה השנייה – החל מבצע קשת בענן באזור רצועת עזה
2014 – מכבי תל אביב זכתה בגביע היורוליג, בפעם השישית בתולדותיה
2018 – התרסקות טיסה 972 של קובאנה, 111 נוסעים נהרגו
2019 – גמר אירוויזיון 2019
נולדו
1048 – עומר ח'יאם, מתמטיקאי, אסטרונום ומשורר פרסי (נפטר ב-1131)
1845 – וילהלם גריקה, מנצח אוסטרי (נפטר ב-1925)
1868 – ניקולאי השני, צאר האימפריה הרוסית (נפטר ב-1918)
1872 – ברטראנד ראסל, פילוסוף בריטי, זוכה פרס נובל לספרות (נפטר ב-1970)
1883 – ולטר גרופיוס, ארכיטקט גרמני, מייסד זרם הבאוהאוס באדריכלות (נפטר ב-1969)
1883 – גספאר דוטרה, נשיא ברזיל (נפטר ב-1974)
1888 – ג'ים ת'ורפ, אתלט אמריקאי ממוצא אינדיאני, מגדולי הספורטאים במאה ה-20 (נפטר ב-1953)
1891 – רודולף קרנפ, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1970)
1895 – אוגוסטו ססאר סנדינו, מנהיג המרד בניקרגואה נגד הנוכחות האמריקאית (מוצא להורג ב-1934)
1897 – פרנק קפרה, במאי קולנוע, מפיק ותסריטאי איטלקי-אמריקאי (נפטר ב-1991)
1912 – פרי קומו, זמר אמריקאי (נפטר ב-2001)
1917 – גאולה בת-יהודה, סופרת ישראלית והיסטוריוגרפית של הציונות הדתית (נפטרה ב-2017)
1920 – יוחנן פאולוס השני, אפיפיור פולני (נפטר ב-2005)
1922 – איבון קוקריין, פילנתרופית, אספנית אמנות, בעלת אזרחות לבנונית, בריטית ואירית (נפטרה ב-2020)
1924 – פריסילה פוינטר, שחקנית אמריקאית
1928 – יוסף הדס, דיפלומט ישראלי ואיש שירות החוץ (נפטר ב-2021)
1928 – מישל פרו, היסטוריונית צרפתית ופרופסור להיסטוריה בת זמננו באוניברסיטת פריז דידרו
1931 – מאיר ניצן, תת-אלוף בצה"ל, ראש עיריית ראשון לציון
1933 – ה. ד. דווה גאודה, ראש ממשלת הודו האחד עשר
1942 – נובי סטיילס, כדורגלן ומאמן אנגלי (נפטר ב-2020)
1943 – גרשון שפע, שחיין ישראלי
1951 – דורון אלמוג, אלוף בצה"ל, שירת כמפקד פיקוד הדרום
1952 – שלמה ינאי, אלוף צה"ל בדימוס ויושב ראש חברת הביוטכנולוגיה, פרוטליקס, מנכ"ל חברת טבע תעשיות פרמצבטיות ומנכ"ל מכתשים אגן
1952 – שלמה ישראלי, מוזיקולוג, מוזיקאי, איש רדיו ומרצה ישראלי
1953 – דן ברנר, שחיין ואיש עסקים ישראלי
1954 – יואב קוטנר, שדרן רדיו ואיש טלוויזיה ישראלי
1957 – אמיר הר-גיל, במאי ישראלי
1960 – יאניק נואה, טניסאי צרפתי
1962 – סנדרה אן לאור, זמרת גרמניה
1970 – טינה פיי, תסריטאית וקומיקאית אמריקאית, זוכת פרס אמי
1970 – ענת הראל, מגישת טלוויזיה ומאמנת כושר ישראלית
1971 – עודד רסקין, במאי טלוויזיה ישראלי
1974 – יאנה קלמן, מלכת היופי של ישראל לשנת 1995
1976 – יובל בן-עמי, סופר, עיתונאי ומוזיקאי ישראלי
1982 – מוריה קור, חוקרת ספרות, עיתונאית ואשת תקשורת ישראלית
1984 – ניקי טרפסטרה, רוכב אופני כביש הולנדי
1987 – לואיסנה לופילטו, שחקנית וזמרת ארגנטינאית, ידועה בתפקידיה בסדרות קטנטנות והמורדים וכן בפרסומות
2000 – קרלי הנסון, זמרת-יוצרת אמריקאית
2001 – מאי לווי, שחיינית ישראלית
נפטרו
שמאל|ממוזער|100px|אלכסנדר סובורוב
1799 – פייר בומרשה, מחזאי ומהפכן צרפתי (נולד ב-1732)
1800 – אלכסנדר סובורוב, גנרל רוסי (נולד ב-1729)
1911 – גוסטב מאהלר, מלחין אוסטרי ממוצא יהודי (נולד ב-1860)
1928 – ביל הייווד, מנהיג פועלים ואחד ממייסדי איגוד פועלי התעשייה של העולם (נולד ב-1869)
1945 – ויליאם ג'וזף סימונס, מייסדו האמריקאי של הארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן השני (נולד ב-1880)
1954 – זליג ברודצקי, מתמטיקאי, פעיל ציוני ונשיא האוניברסיטה העברית (נולד ב-1888)
1965 – אלי כהן, מרגל ישראלי שפעל בסוריה (נולד ב-1924)
1973 – אברהם שלונסקי, משורר ומתרגם ישראלי (נולד ב-1900)
1980 – איאן קרטיס, סולן, כותב, גיטריסט וקלידן להקת ג'וי דיוויז'ן (נולד ב-1956)
1981 – ויליאם סארויאן, סופר ומחזאי אמריקאי-ארמני, זוכה פרס פוליצר (נולד ב-1908)
1984 – ברוך ברוכין, תת-אלוף בצה"ל, כיהן כקצין תותחנים ראשי (נולד ב-1921)
2006 – מקסים כהן, מפקד בכיר בצה"ל ובמשטרת ישראל (נולד ב-1918)
2006 – חנה יפה, הצנחנית המבצעית היחידה בתולדות צה"ל (נולדה ב-1928)
2007 – פייר ז'יל דה-ז'ן, פיזיקאי צרפתי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1932)
2017 – ז'ק פרסקו, סופר, מרצה, עתידן וממציא אמריקאי, שנודע בשל ייסוד פרויקט ונוס (נולד ב-1916)
2019 – מנפרד בורגסמולר, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ (נולד ב-1949)
2020 – מרדכי דרורי, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1931)
2021 – צ'ארלס גרודין, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, קומיקאי, מחזאי, תסריטאי, במאי, מפיק וסופר יהודי אמריקאי (נולד ב-1935)
2021 – יצחק קרונזון, רופא אמריקאי ישראלי (נולד ב-1939)
2022 – ורנר ישראל, פיזיקאי קנדי (נולד ב-1931)
2022 – דני קרפן, שחיין ישראלי (נולד ב-1946)
2024 – ג'ימי לויד, זמר ג'אז יליד טרינידד (נולד ב-1925)
2024 – יעל דיין, חברת כנסת מטעם העבודה וסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו (נולדה ב-1939)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום המוזיאונים הבינלאומי
יום הדגל של האיטי
17 במאי – 19 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ה יח
קטגוריה:מאי
| 2024-09-08T23:29:22
|
לווייתנאים
|
לִוְויְיתָנָאִים (שם מדעי: Cetacea) היא תת-סדרה של יונקים ימיים, שכמה מהמינים המשתייכים אליה הם מבעלי-החיים הגדולים בעולם. במשך מיליוני שנים הסתגלו הלווייתנאים יותר מכל יונק אחר לחיים במים. על-סמך ממצאים רבים, מקובל שהלווייתנאים התפתחו מיונקים יבשתיים ועברו בהדרגה לחיים באוקיינוסים. גופם דמוי-הפלך מאפשר תנועה קלה במים; רגליהם הקדמיות השתנו לסנפירים; רגליהם האחוריות נעלמו ונותר להן זכר רק בדמות עצמות שרידיות מנוונות – הן לא מחוברות לעמוד השדרה וחבויות בתוך הגוף; הזנב התחלף בסנפיר זנב מאוזן, המחולק לשתי אוּנוֹת ומאפשר ניווט קל במים; חוש הריח שלהם אבד או שהוא אינו מפותח היות שאין בו צורך במים; כמעט כל שער גופם נעלם; שכבת שומן עבה מפרידה בין גופם לבין המים הקרים; והתאמות פיזיולוגיות והתנהגותיות נוספות הקיימות אצלם מקלות על החיים בסביבה ימית.
תת-סדרת הלווייתנאים כוללת כ-90 מינים, שכולם חיים באוקיינוסים מלבד חמישה מיני דולפינים החיים במים מתוקים. הלווייתנאים החיים מחולקים לשתי תת-סדרות: לווייתני מזיפות (Mysticeti) ולווייתני שיניים (Odontoceti; ובהם גם דולפינים); בעבר התקיימה תת-סדרה נוספת: לווייתנים קדומים (Archaeoceti), שנכחדה. במרבית המקרים לווייתני המזיפות גדולים באופן משמעותי מלווייתני השיניים, הקטנים והמהירים יותר, וכמה מלווייתני המזיפות הם מבעלי החיים הגדולים ביותר בכדור הארץ. לווייתני השיניים מתאפיינים בשיניים חדות, והם ציידים מהירים שניזונים מדגים ומיצורים ימיים אחרים. לעומתם לווייתני המזיפות הם חסרי שיניים ובמקום זאת יש להם מזיפות ארוכות דמויות מסננת, שבעזרתן הם מסננים פלנקטון מהמים.
באופן מסורתי, מחולקים הלווייתנאים לשתי קבוצות: דולפינים ולווייתנים, אף על פי שאינן קבוצות טקסונומיות נפרדות. הן הלווייתנים והן הדולפינים ידועים באינטליגנציה הגבוהה שלהם (שמנוצלת לעיתים על ידי האדם למופעי ראווה). בערך זה, כאשר מדובר על לווייתנאים הכוונה היא לסדרה Cetacea כולה, לרבות הדולפינים והפוקנות; וכאשר מדובר על לווייתנים, הכוונה היא לכל הלווייתנאים שאינם דולפינים או פוקנות, כלומר למיני הלווייתנאים הגדולים.
אנטומיה ומראה
שמאל|ממוזער|250px|דולפינן מזנק מהמים
הלווייתנאים, לצד התחשאים, הם היונקים היחידים המותאמים לחיים בסביבה ימית לחלוטין למשך כל חייהם. הלווייתנאים מבלים את כל חייהם בגופי מים, ואינם מסוגלים לשרוד לאורך זמן ביבשה (על אף שהם נושמים אוויר). לווייתנאים העולים ליבשה מתים תוך זמן-מה כתוצאה מחנק, עקב תמט הריאות, שאינן יכולות לעמוד במשקל הגוף כשאינו נתמך במים, מהתייבשות ומסיבות אחרות. כל המבנה האנטומי והפיזיולוגי של הלווייתנאים מותאם לחיים במים, אף על פי שיש להם את כל המאפיינים הבסיסיים של שלייניים:
נשימת אוויר - הלווייתנאים נושמים אוויר כשאר היונקים והם בעלי ריאות. אף על פי שהלווייתנאים מסוגלים לצלול בעצירת נשימה לפרקי זמן שבין דקות ספורות למספר שעות – בהתאם למין הספציפי, כל הלווייתנאים חייבים לעלות לפני המים על-מנת לנשום אוויר אחת לזמן מסוים.
לב - לבם של הלווייתנאים בעל ארבעה מדורים, והוא מסייע לחלוקת הדם בצורה יעילה לאזורי הגוף השונים.
הומיאותרמיות - הלווייתנאים הם הומיאותרמיים (בעלי "דם חם"), כלומר טמפרטורת הגוף שלהם קבועה פחות או יותר ואיננה מושפעת באופן ניכר מטמפרטורת הסביבה. ללווייתנאים שכבת שומן עבה, המפחיתה במידה ניכרת את איבוד חום גופם במים.
יניקת חלב - נקבות הלווייתנאים ממליטות גורים מפותחים, הניזונים למשך תקופה ארוכה יחסית מחלב אם עשיר בשומן ובחומרים מזינים שאותו הם יונקים מבלוטות החלב של אימם. העובר מתפתח בבטן אמו, ובמהלך ההיריון הוא ניזון באמצעות חבל הטבור.
גודל
ממוזער|250px|האדם לעומת הלווייתן הגדול ביותר (לווייתן כחול) והלווייתנאי הקטן ביותר (דולפין לבן-ראש).
נציגי הלווייתנאים הם הגדולים שבבעלי החיים בכדור הארץ. הלווייתן הכחול, העשוי להגיע לאורך של כ-27–33 מטר ולמשקל של למעלה מ-170 טונות, איננו רק בעל החיים הגדול ביותר החי כיום, אלא הגדול בבעלי החיים שחיו אי פעם בכדור הארץ. לשונו של הלווייתן הכחול גדולה כל-כך עד שפיל וכ-50 בני אדם יכולים לעמוד עליה בתוך פיו. לבו קרוב לגודלה של מכונית קטנה והוא הלב הגדול ביותר בקרב כל בעלי החיים. גם אבי העורקים גדול מאוד, וקוטרו מגיע לכ-35 סנטימטרים - גדול מספיק כדי להכיל תינוק קטן. לשם השוואה, משקלו של הדינוזאור הגדול ביותר, ארגנטינוזאורוס, זאורופוד באורך של כ-36 מטר שחי בעידן המזוזואיקון, הוערך בכ-70–100 טונות.
מין אחר של לווייתן, הראשתן גדול-הראש, הוא הגדול שבטורפים, אם לא מונים בטורפים את הניזונים מטרף מתלהק כפלנקטון. הפרט הגדול ביותר שתועד היה באורך מוערך של כ-28 מטר ומשקל מוערך של 120–150 טון, אך כיום, עקב ציד המוני, נדיר לראות ראשתן גדול-ראש שאורכו עולה על 18 מטר. בקרב הדולפיניים המין הגדול ביותר הוא הקטלן (Orcinus orca), שיכול להגיע לאורך של 10 מטר ומשקל של 10 טון. בשל גודלו, שיניו החדות, מוחו המפותח ושיתוף הפעולה בין פרטים שונים ובין להקות, הקטלן הוא טורף-על ואחד הטורפים הקטלניים ביותר באוקיינוס.
אורך גופם של הלווייתנאים הקטנים ביותר, הדולפין לבן-הראש, הדולפין לה פלטה, פוקנת ואקיטה, הדולפין הדרום אפריקני (Cephalorhynchus heavisidii) ומינים נוספים, מגיע עד ל-1.7 מטר לערך.
להלן טבלה ובה ששת הלווייתנאים הגדולים ביותר וממדיהם:
דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע אורך מרבי משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Balaenoptera musculus לווייתן כחול לווייתני ענק 33 מטר 177 טוןבעל החיים הגדול ביותר בכל הזמנים 2 Balaenoptera physalus לווייתן מצוי לווייתני ענק 120 טון בממוצע, הלווייתן השני בגודלו 3 Physeter macrocephalus ראשתן גדול-ראש ראשתניים 16–18 מטר 28 מטר 50 טון באופן ממוצע קטן מלווייתן מצוי, אך הפרט הגדול ביותר שתועד גדול יותר מלווייתן מצוי 4 Balaena mysticetus בלנה גרינלנדית בלניים 16–18 מטר 21 מטר 75 טון 100 טון ידוע גם כלווייתן קשות ראש או כלווייתן ארקטי גדול פה 5 Eubalaena japonica אובלנה צפון-פסיפית בלניים 15–18 מטר 20 מטר 50–80 טון 100 טון שאר מיני האובלנה הם בעלי גודל דומה 6 Balaenoptera borealis לווייתן צפוני לווייתני ענק 12–15 מטר 20 מטר 30–40 טון 50 טון גודל הפרטים משתנה כתלות באזור המחיה
מראה חיצוני של הלווייתן
שמאל|ממוזער|250px|פלג גופו הקדמי של לווייתן מצוי
שמאל|ממוזער|250px|תרשים המתאר בכלליות את המראה החיצוני של לווייתני המזיפות (למטה) לעומת לווייתני השיניים (למעלה). להגדלת התמונה ולקריאת הכיתובים לחצו כאן.
גופם דמוי הפלך של הלווייתנאים מזכיר בצורתו החיצונית את גופם של הדגים, וזאת על אף שאין קרבה ישירה בין הלווייתנאים – יונקים הומיאותרמיים - לבין הדגים, שהם בעלי חיים הטרותרמיים. דמיון זה בצורת הגוף מקורו באבולוציה מתכנסת: כיוון שגם הדגים וגם הלווייתנאים חיים בסביבת-מחיה זהה, לחצים אבולוציוניים הקשורים בשחייה יעילה וחסכונית הביאו לכך שגופם התפתח בצורה דומה פחות או יותר. כך, רגליהם הקדמיות של הלווייתנאים השתנו בהדרגה לסנפירים; רגליהם האחוריות נעלמו ונותר להן זכר רק כאיברים שרידיים מנוונים; בזנב התפתח סנפיר זנב מאוזן המחולק לשתי אוּנוֹת, שהפך לאיבר התנועה הראשי במים; חוש הריח שלהם אבד או שאינו מפותח היות שאין בו צורך במים; שיער גופם נעלם (למעט זיפים בודדים אצל דולפין האמזונאס); עורם חסר בלוטות, למעט בלוטות חלב שמפרישות חומר המשמן את העור ומקטין את החיכוך עם המים; שכבת שומן עבה מפרידה בין גופם לבין המים הקרים; התפתחו אצלם שסתומים המאפשרים סגירה הרמטית של פתחי הנשימה בעת צלילה; אפרכסות האוזניים התנוונו והעיניים קטנות יחסית ואינן בולטות; ועוד. למרבית מיני הלווייתנאים ישנו גם סנפיר גבי, שצורתו שונה בין המינים השונים.
צורת הגוף והסנפירים של הלווייתנאים מסייעת להם לנוע במים בצורה קלה. אצל כל מיני הלווייתנאים, הרגליים האחוריות והאגן מנוונים מאוד. רגליים אחוריות, בדומה לשיער או אפרכסות אוזניים, היו מפריעות ללווייתנאים לנוע בצורה חלקה במים עקב הגדלת חיכוך וערבול. גם איברי המין של הזכר והפטמות של הנקבה חבויים בתוך כיסי עור. במרבית המקרים, הצד העליון של גופם של הלווייתנאים אפור, כחלחל או שחור ואילו הגחון בהיר יותר. ישנם גם יוצאי דופן, דוגמת הלבנתן, שזכה לשמו מפני שכל גופו לבן. ראשם של כל הלווייתנאים גדול יחסית לגופם; הראש גדול במיוחד אצל לווייתני מזיפות, שהלסת שלהם גדולה במיוחד, אולם הלווייתן בעל הראש הגדול ביותר ביחס לגופו הוא דווקא ראשתן גדול-ראש המשתייך ללווייתני השיניים, שראשו מגיע לכשליש מאורך גופו.
במקום נחיריים בקדמת החרטום יש ללווייתנאים פתח נשימה בחלק העליון של ראשם. אצל לווייתני השיניים יש פתח נשימה יחיד, ואצל לווייתני המזיפות פתח כפול. פתחי הנשימה נדדו במהלך האבולוציה לחלק העליון של הראש, וכך הלווייתנאים יכולים לעלות ולנשום אוויר תוך כדי שחייה, כאשר גופם וראשם נשארים בתוך המים. כאשר הם שבים מצלילה, הלווייתנאים מזרימים דרך פתח הנשיפה סילון אוויר דל בחמצן ועשיר בפחמן דו-חמצני (תוצר של תהליך הנשימה), אשר במינים גדולים נראה למרחוק. סילון זה מכיל גם אדי מים המתעבים במעבר מטמפרטורת הגוף החמה לאוויר הקר. מיני הלווייתנים השונים נושפים סילונים אלו בצורות שונות מעט, ולכן ניתן לעיתים להסתמך על מאפייני הסילון כדי לזהות מרחוק את מין הלווייתן. בחלק הקדמי של ראשם של לווייתני השיניים מצוי איבר אליפטי בשם מלון המכיל חומר שמנוני המסייע ללווייתנאים בריכוז אלומות גלי הקול שהם פולטים. אצל ראשתן גדול-הראש איבר זה גדול במיוחד, ומכיל חומר יקר-ערך הקרוי סְפֶּרְמָצֶטִי (מילולית "זרע הלווייתן").
מספר השיניים של לווייתני השיניים משתנה בין מין למין, החל מבני משפחת לווייתני המקור, שלזכרים שבהם שתי שיניים בלבד (לנקבות אין שיניים כלל), ועד הדולפיניים שלהם עשרות שיניים בכל חצי לסת, הדומות מאוד זו לזו. לחדשן חט מוארך העשוי להגיע לאורך של שלושה מטרים, ולעיתים מסווג אף הוא כשן. לווייתני מזיפות הם חסרי שיניים, ובמקום זאת פיהם הגדול מכיל שורה של מזיפות קרניות דמויות שיער המסננות את הפלנקטון מהמים. מתחת לעורם של הלווייתנאים רקמה עבה הספוגה בשומן; במינים מסוימים, עובייה של שכבה זו יכול להגיע לחצי מטר. לשכבה זו שלושה תפקידים: בידוד גוף הלווייתן מהמים הקרים, הענקת צורה הידרודינמית שמקלה על התנועה במים, ושימוש כמאגר אנרגטי בפרקי זמן שבהם אספקת המזון דלה. באופן טבעי, עורם של רוב הלווייתנאים חלק (כדי לאפשר תנועה חלקה במים), אולם על גופם של לווייתנאים רבים – ובייחוד לווייתני מזיפות גדולים – חיים טפילים, כגון בלוטי ים וכיני לווייתנים, הגורמים לעור להיראות מחוספס או גבשושי. יוצא דופן בעניין זה הוא ראשתן גדול-הראש, שעורו גבשושי באופן טבעי.
אנטומיה
האנטומיה של הלווייתנאים תואמת את זו של מרבית היונקים. ההבדלים באנטומיה בינם לבין יונקים יבשתיים נובעים בעיקר מהסביבה הימית בה חיים הלווייתנאים, אולם הם מושפעים גם מגורמים אחרים, כמו הקרבה האבולוציונית של הלווייתנאים למעלי הגירה. עיקרי האנטומיה:
שמאל|ממוזער|250px|שלד של לווייתן כחול באוניברסיטת קליפורניה (סן חוזה)
שמאל|ממוזער|250px|שלד של פוקנה מצויה
מערכת העיכול – אצל לווייתני השיניים, השיניים משמשות רק לתפיסת המזון, שעל-פי רוב נבלע בשלמותו. רק כאשר מדובר בטרף גדול (טרף גדול הוא מנת חלקם הכמעט בלעדית של הקטלנים) עשויות השיניים לשמש לקריעת המזון לחתיכות קטנות יותר. אצל לווייתני המזיפות חסרי השיניים, קיימות מזיפות, שצורתן דמוית שערות, ושתפקידן לסנן מהמים יצורים קטנים מהם הם ניזונים. הלשון של הלווייתנאים ספוגית, וניידותה מעטה יחסית. הוושט צר יחסית, במיוחד אצל לווייתני המזיפות. קיבתם בנויה משניים עד ארבעה מדורים: הראשון משמש לאחסון ולכתישה מכנית; השני דומה יותר לקיבתם של מרבית היונקים, ובו מופרשים חומצת מימן כלורי ואנזימי עיכול נפוצים נוספים כמו ליפאז ופפסין; והשלישי מכיל לרוב בלוטות המפרישות ריר. המעיים אינם מתחלקים למעי דק וגס, אולם הם יוצאי דופן באורכם הרב, שנובע, כנראה, מהצורך בספיגה חוזרת של מים ומזון. אין להם תוספתן. הכבד גדול מאוד, והוא חסר כיס מרה.
מערכת העצבים – המוח הקטן של הלווייתנאים מפותח למדי, אולם לא מפותח בהרבה מזה של יונק יבשתי ממוצע. אין להם פקעיות הרחה, אולם החלק במוח שאחראי על חוש הריח מפותח למדי; מקובל לחשוב שהלווייתנאים הם בעלי חוש ריח גרוע, אם בכלל. קליפת השמיעה מפותחת מאוד, בהתאמה לנחיצותה של קליטת קולות המשמשים לאיכון הד ולתקשורת. בניגוד לאדם, חוש הראייה של הלווייתנאים הוא משני לחוש השמיעה, אולם האזורים במוח האחראים על הראייה אינם מנוונים. יתר על כן, נראה שלדולפיננים יש יכולת הבחנה ויזואלית (Visual discrimination).
מערכת התנועה או מערכת השריר-שלד – הגולגולות של לווייתני השיניים והמזיפות שונות מאוד אלו מאלו: לווייתני המזיפות ניחנים בגולגולת מעוגלת יותר, בעוד שזו של לווייתני השיניים מוארכת יותר והחרטום בולט בה; היא סימטרית אצל לווייתני המזיפות, וא-סימטרית אצל לווייתני השיניים (בהקשר זה בולט מיקום הנחיריים); וכן הבדלים נוספים פעוטים יותר. יתר השלד מפגין דמיון רב יותר בין שתי הקבוצות. המאפיין הבולט ביותר בשלד של הלווייתנאים הוא היוותרותם של איברים שרידיים מנוונים בלבד מהגפיים האחוריות ומהאגן. שבע חוליות הצוואר (מאפיין של כלל היונקים) קרובות מאוד אחת לשנייה, וברוב המינים מאוחות לכדי יחידה אחת. העור והשכבות התת-עוריות של הלווייתנאים מסייעות להם לקבל צורה הידרודינמית בזמן השחייה, ומעכבות את היווצרותן של מערבולות סביבם. סנפיר הזנב מונע בכוחם של שרירים אורכיים, שמספקים את כוח ההנעה העיקרי. אונות סנפיר הזנב חסרות אלמנטים גרמיים, והן בנויות מרקמת חיבור קשה.
מערכת הפרשה – הכליות שטוחות ומוארכות, והן מחולקות ל"כליוניות" (ביחיד - reniculus; ברבים - reniculi) רבות, מבנה שמגביר את יעילותן (כל "כליונית" היא בעלת אספקת דם וצינורית שתן משלה).
ללווייתנים אין רגליים אחוריות אבל יש להם שרידים שרידים אבולוציוניים של אגן הירכיים ושל הרגליים האחוריות בצורת עצמות זעירות הטמונות עמוק במעמקי גופם, כך הדבר גם בתחשאים שהם שונים מאד מהלוויתנים והדולפינים (אוכלי עשב איטיים לעומת טורפים מהירים). בשני המקרים יש שפע של שרידים בגלל שהם חיים בסביבה שונה מאד מזו שחיו בה אבותיהם היבשתיים.
תפוצה ונדידה
שמאל|ממוזער|250px|דולפין האמזונאס במימי יערות הגשם
שמאל|ממוזער|250px|זוג סטנלות ארוכות-חרטום במימי הוואי
שמאל|ממוזער|250px|לווייתן קטלן במימי אנטארקטיקה
שמאל|ממוזער|250px|אם וגור ראשתן גדול-ראש במימי מאוריציוס. הראשתן גדול-הראש נפוץ כמעט בכל האוקיינוסים והימים.
ברחבי העולם
מיני הלווייתנאים השונים נפוצים בכל האוקיינוסים שבכדור הארץ. חלק מהמינים שוחים לעיתים גם לדלתות של נהרות, ומינים מסוימים אף חיים בנהרות עצמם. רק שלושה מינים, המשתייכים לעל-משפחת דולפיני הנהרות, חיים באופן בלעדי במים מתוקים. למינים מסוימים, דוגמת הלווייתן הכחול, הלווייתן גדול-הסנפיר והקטלן תפוצה כלל-עולמית כמעט החופפת גם עם תפוצתם של מיני לווייתנאים אחרים, בעוד שלמינים אחרים תפוצה מוגבלת יותר, דוגמת הלבנתן שנפוץ באזור הקוטב בלבד, או דולפין הנהרות הסיני שחי עד לא מזמן ביאנגצה בלבד, וכנראה נכחד. תפוצתם של חלק מהלווייתנאים מוגבלת לחצי הכדור הצפוני או הדרומי, או לאוקיינוס מסוים. גם בין הלווייתנאים החיים באוקיינוסים, ישנם כאלה המטיבים לצלול לעומקים ומתרחקים מהחופים, וישנם כאלה המעדיפים מים רדודים ואזורים חופיים או מדפי יבשת.
בחופי ישראל
בחופי ישראל נצפו כ-16 מינים שונים של לווייתנאים, רובם לווייתני שיניים ממשפחת הדולפיניים ומיעוטם לווייתני שיניים אחרים כגון ראשתן גדול-ראש וזיפיוס חלול-חרטום ו-3 לווייתני מזיפות: לווייתן אפור, לווייתן גוץ ולווייתן מצוי. שלושה מינים מצויים בחופי ישראל רק במפרץ אילת: סטנלה ברודה, דולפינן אנקולי וסטנלה ארוכת-חרטום. עמותת מחמל"י (מרכז חקר, מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל) מחלקת את הלווייתנאים הנראים בחופי ישראל לשלוש קטגוריות: מאכלסים - מינים שביססו אוכלוסייה יציבה באזור; פוקדים - מינים ששוהים לחופי ישראל לתקופה מסוימת, בגלל מזון או סיבות דומות; ותועים - לווייתנאים שאינם מצויים בדרך כלל באזור, והפרטים המתגלים נמצאים בדרך כלל במצב ירוד.
נדידה
מיני לווייתנאים רבים נוהגים לנדוד בדפוסים קבועים פחות או יותר. לווייתני המזיפות עוברים מרחקים עצומים מדי שנה בעודם נודדים מאזור קו המשווה, שם הם מתרבים, כדי לבלות את האביב ואת הקיץ באזורים קרים יותר, בסביבות קוטב הצפוני או הדרומי. במהלך הנדידה נוטים חלק מהלווייתנאים לשחות לצד החוף, והדבר מאפשר לבני האדם לצפות בהם בקלות. באזורי הקטבים נמצאות באביב ובקיץ כמויות גדולות של פלנקטון (פיטופלנקטון וזואופלנקטון כאחד), ובייחוד סרטנאים זעירים הנקראים קריל, מקור תזונתם העיקרי של לווייתני המזיפות. רבים מלווייתני המזיפות אוכלים רק בעונות אלו, בהיותם באזורי הקטבים, ואילו בחורף הם מתקיימים על מאגרי השומן שצברו. נראה שהלווייתנים מסתמכים, בין השאר, על השדה המגנטי של כדור הארץ כדי למצוא את דרכם במהלך הנדידה. כאמור, במהלך הנדידה יכולים הלווייתנאים לעבור מרחקים עצומים; לדוגמה, הלווייתן גדול-הסנפיר עובר עד 25,000 קילומטרים מדי שנה , והלווייתן האפור - עד 22,000 קילומטרים.
לא כל האוכלוסיות של מיני לווייתני המזיפות השונים נודדות למרחקים ארוכים, וחלקן נשארות פחות או יותר באותו אזור למשך השנה כולה. הגם שהאכילה מתבצעת באזורי הקטבים השופעים פלנקטון, הרי שלעת הסתיו נודדים לווייתני המזיפות לאזורים חמים יותר ומתרבים שם, משום שאקלים זה נוח יותר עבור הגורים הצעירים. לווייתני השיניים אינם מציגים דפוסי נדידה כלשהם, להוציא את הראשתן גדול-הראש, הנודד למרחקים גדולים מקו המשווה. אף על פי כן, חלק ממיני לווייתני השיניים נודדים בצורה לא קבועה בהתאם לעונה, לזמינות המזון, למצבם החברתי וכיוצא בזה. חלק מהלווייתנאים נודדים לבדם או נפגשים מעת לעת עם פרטים אחרים ממינם, ואילו חלקם נודדים בקבוצות או בזוגות.
רוב הלווייתנאים אינם נתונים לאיום משמעותי מצד טורפים, בשל ממדיהם, מהירות שחייתם או אופיים החברתי (השחייה בלהקות גדולות). הטורפים הטבעיים העיקריים של הלווייתנאים הם מיני כרישים שונים הנוטים לתקוף לווייתנאים קטנים, והלווייתן הקטלן (אורקה), שאינו מהסס לצוד מיני לווייתנאים אחרים. עם זאת, גם הקטלן לא יכול לצוד לווייתני מזיפות זכרים בוגרים, והוא בדרך כלל מתמקד בנקבות קטנות, בגורים או בפרטים זקנים. דובי קוטב צדים לעיתים לווייתנאים החיים באזורי מחייתם, דוגמת לבנתנים, וגם ניבתנים עשויים לתקוף לווייתנאים צעירים.
החפת ליווייתנים
החפת לווייתנים (מלשון חוף) היא תופעה במסגרתה לווייתנאים עולים אל חוף הים ומתים אם אינם מצליחים לחזור למים – כתוצאה מהתייבשות, מחנק הנגרם מכיוון שמשקל הגוף איננו נתמך במים, או מדימום. לעיתים בני אדם מסייעים ללווייתנאים העולים אל החוף בכך שהם מרטיבים את גופם ומנסים להחזירם לים בשעת הגאות. הסיבה לתופעה איננה ידועה, והועלו השערות שונות כהסבר אפשרי – ההסברים העיקריים תולים את העלייה לחוף בפגמים בכושר הניווט של הלווייתנים הנובעים משינויים בשדה המגנטי או מסונאר מעשה ידי אדם. החפות לווייתנאים התרחשו לאורך כל ההיסטוריה האנושית המתועדת, גם כאשר סונאר ומתקנים דומים לא היו בשימוש, אולם בעת העתיקה לא תועדו כלל החפות המוניות אלא רק החפות של פרטים בודדים. לכן נראה שחלק מהחפות הלווייתנאים נובעות מסיבות טבעיות, כגון טעויות ניווט, ציד קרוב מדי לחוף, מזג אוויר קשה, דלקות או חולשה כתוצאה מגיל מבוגר. בשל הלכידות החברתית, לעיתים פרט אחד או יותר הנמצאים במצוקה ועולים לחוף גוררים אחריהם גם את שאר חברי הלהקה, ומסיבה זו ההחפה ההמונית נפוצה פחות אצל לווייתנאים לא חברותיים.
ביולי 2023 נסחפו לווייתני נתב גדול-סנפיר לחוף מערב אוסטרליה, ולמרות ניסיונות ההצלה, נאלצו להרדים את חלקם ונקבע מותם של 97 לווייתנים.
התנהגות ודרך חיים
שחייה, צלילה ונשימה
הלווייתנאים מניעים עצמם בעזרת זנבם העשוי רקמת חיבור. אונות הזנב נטולות עצמות, קשיחות למדי ומונעות על ידי ארבע רצועות של שרירים חזקים הנמצאים בבסיס הזנב ובחלקו האחורי של הגוף. צורתו של הזנב (בחתך רוחב, אונות הזנב נראות ככנפי מטוס) מקטינה את החיכוך עם המים ומספקת כוח עילוי חזק עם רכיב בכיוון התנועה, בעת הנעתו לשני הכיוונים. בסיס הזנב משוטח מצד לצד, מה שמקטין גם כן את החיכוך. הזנב מוזז מעלה ומטה (ולא לצדדים, כפי שקורה אצל דגים). הנעת הזנב מערבת את כל החלק האחורי של גוף הלווייתנאי. הסנפיר הגבי, שקיים אצל חלק מהמינים, מכיל גם הוא סיבי רקמת חיבור ומספק יציבות, בדומה לסנפירים הצדיים, שמכילים עצמות. הזרימה הלמינרית (זרימה סדירה בה קווי הזרימה כמעט מקבילים אלו לאלו ובה אין כמעט מערבולות) משופרת על ידי מבנה העור והרקמות שנמצאות מתחתיו. בתגובה ללחצי המים סביבו, עורם הגמיש של הלווייתנאים יכול לפתח באופן זמני אזורים בולטים ושקועים, שימנעו במידה מסוימת את יצירתן של מערבולות בטרם תתפתחנה. בנוסף, העור מכוסה בחומרי סיכה המקטינים את החיכוך. התאים החיצוניים של העור מפרישים טיפות זעירות של שמן, ושכבת התאים החיצונית של העור מוחלפת עד ל-12 פעמים ביום.
ממוזער|שמאל|250px|לווייתן גדול-סנפיר מוציא את גופו מהמים בארבעה שלבים, בהתנהגות הקרויה Breaching.
ממוזער|שמאל|250px|לווייתן גדול-סנפיר מצליף בעזרת זנבו.
ממוזער|250px|לווייתן כחול שוחה באוקיינוס סמוך לקליפורניה.
ללווייתנאים אוסף התנהגויות מיוחדות המאפיין אותם, בסמוך לפני המים (הערה: התנהגויות אלו עשויות להופיע גם אצל בעלי חיים אחרים, ואין הכוונה שמערכת התנהגויות זו מאפיינת רק את הלווייתנאים). חלק מהמינים אינם מבצעים אף אחת מההתנהגויות הללו, בעוד שהחלק האחר מבצע את חלקן או את כולן בתדירות המשתנה ממין למין. שוני זה עשוי לסייע רבות בזיהוי המין של קבוצת לווייתנאים. להלן חלק מהתנהגויות אלו:
"Aerial activity" - תרגילים אקרובטיים מחוץ למים - כמה מיני דולפינים הם מהמינים הפעילים ביותר על פני המים: הם מבצעים מגוון תרגילים אקרובטיים מסובכים, כמו היפוכים, סיבובי "בורג" באוויר וסלטות.
"Breaching" - הוצאת חלק גדול של הגוף מהמים, ולאחר מכן נחיתה עוצמתית ורועשת על פני המים. פעולה זו דורשת כוח רב, והיא מרשימה במיוחד כאשר מבצע אותה אחד ממיני הלווייתנאים הגדולים. הסיבות להוצאת הגוף בצורה כזו אינן ידועות לאשורן, אולם הועלו מספר הסברים אפשריים לכך: משמעות חברתית, כמו פעולת ראווה להדגשת דומיננטיות; אמצעי לתקשורת, או הסרת טפילים מהעור.
"Spyhopping" - הוצאת פלג הגוף העליון מהמים בצורה אנכית כמעט לחלוטין. הסברה הרווחת היא שלווייתן שמוציא באופן כזה את גופו מהמים, צופה על פני המים ותר את סביבתו.
"Lobtailing" - פעולה זו כוללת את הוצאת הזנב מהמים והצלפתו בעוצמה על פני המים. פשרן של הצלפות זנב אלו אינו ברור. בעבר הוצע כי זוהי דרך לתקשורת לא-קולית. לפי תאוריה אחרת, מטרת הצלפות אלה היא להפחיד טרף מתלהק (להקות דגים, למשל) ולקבץ אותו במרחב, על מנת שיהיה קל יותר לאכול אותם.
"Bowriding" - מספר מיני לווייתנאים קטנים נצפים לעיתים שוחים על גל החרטום שנוצר על ידי ספינות שנעות במים. בזמן השחייה, הפרטים מחפשים את הנקודה המסוימת שבה כמעט ולא יצטרכו לשחות באופן פעיל.
מהירות השחייה של הלווייתנאים שונה ממין למין ומסוג פעילות למשנהו. הלווייתנאים הגדולים שוחים על-פי רוב במהירות נמוכה: כארבעה עד תשעה קילומטרים בשעה. ביכולתם לשחות במהירות גבוהה יותר, אולם רק למשך זמן קצר: כך לדוגמה, הלווייתן הכחול מסוגל לשחות במהירות של כ-40 קמ"ש במשך דקות ספורות. הדולפינים, לעומת זאת, משייטים במהירות ממוצעת של 15 - 22 קמ"ש. גם הם מסוגלים לשחות במהירות של 40 קמ"ש, אולם למשך זמן ארוך יותר מהלווייתנים הגדולים.
לפני שהם צוללים, הלווייתנאים עולים לפני המים, נושמים וממלאים את ריאותיהם באוויר. בתוך פתח הנשימה של לווייתני שיניים מצויים "שסתומי אף" (Nasal plugs) אטומים למים, הנפתחים ונסגרים בעזרת כיווץ שריריים רצוניים (תהליך הנשימה של הלווייתנאים אינו רפלקסיבי). הריאות יעילות מאוד בהעברת חמצן מהאוויר לדם, ובצלילות שעומקן עולה על 100 מטרים הריאות קורסות כמעט לחלוטין. רוב החמצן המיועד לצלילה מאוחסן בדם ובשרירים, שם נחיצותו גבוהה. דמם של הלווייתנאים עשיר בהמוגלובין, שנושא את החמצן לגופו ולמוחו של הלווייתן. שריריו, לעומת זאת, עשירים במיוגלובין, שהוא חלבון שנקשר לחמצן ומאחסן אותו בשרירים לצורכי חילוף חומרים מקומי במהלך הצלילה. המיוגלובין הוא שמעניק לבשר הלווייתנאים את צבעו הכהה; הראשתן גדול-הראש מסוגל לצלול לעומק רב ולמשך זמן ארוך, בין היתר בעקבות ריכוז גבוה במיוחד של מיוגלובין בשריריו, ולכן צבע שריריו כמעט שחור.
בנוסף, ללווייתנאים רשתות מיוחדות של כלי דם שנקראות "רשתות מופלאות" (Retia mirabilia). רשתות מורכבות אלו מכילות כלי דם מעוקמים ומפותלים. כלי הדם הללו יוצרים גושים צפופים של רקמות הובלה (רקמות ווסקולריות; Vascular tissue) בדופן הפנימי של חלל החזה בסמוך לעמוד השדרה, וכן באזורים אחרים. מספר תאוריות הועלו באשר לתפקידה של הרשת המופלאה: מלכודת עבור החנקן שמבעבע מחוץ לדם בזמן עלייה לפני המים מצלילות עמוקות; וסת-נפח הממתן שינויי לחץ בבית החזה כאשר לחץ המים משתנה (בזמן צלילה או חזרה לפני המים); עתודות זמניות של דם רווי בחמצן שנועדו למוח, ואף וסת של טמפרטורת הדם.
בזמן מנוחה, הלווייתנאים שואפים ונושפים אוויר כארבע פעמים בדקה לערך. לשם השוואה, בני האדם נושמים כ-15 פעמים בדקה בזמן מנוחה. ריאותיהם של הלווייתנאים קורסות בזמן צלילה, וכך האוויר נדחס לתוך קנה הנשימה הלא-חדיר לגזים, ובכך כמות החנקן שעוברת לדם קטנה משמעותית. התאמה זו חיונית, שכן רמות גבוהות של חנקן בדם עלולות לגרום למחלת האמודאים (מחלה הנגרמת כתוצאה מבועות חנקן הנוצרות בעקבות מעבר מהיר מלחץ אטמוספירי גבוה לנמוך; Decompression sickness) בזמן עלייה לפני המים. בזמן הנשיפה, אחוז החמצן באוויר הננשף יכול להגיע ל-1.5%, שהוא שיעור נמוך לעומת אחוז החמצן באוויר (כ-20%). בנשימה אחת, הלווייתן מחליף אחוז גבוה מאוד מנפח הריאות שלו באוויר חדש (אוורור), פי שלושה עד ארבעה מ-15 האחוזים אצל האדם. בכל נשיפת אוויר, כאמור, נפלט סילון של אדים.
כיוון שהלווייתנאים חיים בסביבת מחיה חשופה שבה הסכנה עשויה לבוא מכל כיוון, גם מלמעלה או מלמטה, וכיוון שהם חייבים לנשום גם בזמן השינה, הם פיתחו אדפטציה מיוחדת לצורך כך: בזמן השינה, חצי ממוחם ישן, בעוד שחציו השני ער. החצאים "מתחלפים" תוך כדי השינה על מנת שכל חלקי המוח יזכו למנוחה. אדפטציה זו נותנת מענה לצורך נוסף: אם הלווייתנאים לא היו זזים במהלך השינה, איבוד החום שלהם היה רב מדי - שכן ייצור החום יורד כשהגוף לא בתנועה. לכן, שנתם של הלווייתנאים נעשית בתנועה המנווטת על ידי אונה אחת בלבד של המוח.
אספקת הדם של הלווייתנאים מותאמת לחיסכון בצריכת חמצן בעת הצלילה, וכן לטמפרטורות הנמוכות שבימים הקרים ובמעמקים: במהלך צלילות ממושכות, קצב לבם של הלווייתנאים יורד משמעותית (ברדיקרדיה), וזרימת הדם מוגבלת לכל האיברים, למעט הלב, המוח והשלייה. בשילוב עם העובדה שאספקת הדם לשכבת השומן העבה של הלווייתנאים נמוכה מאוד, איבוד חום הגוף שלהם יורד משמעותית. כלי הדם בעור מתכווצים גם הם, וכך איבוד החום לסביבה פוחת עוד יותר.
תזונה
שמאל|ממוזער|250px|ללווייתני המזיפות אין שיניים, והם מסננים פלנקטון מהמים בעזרת מזיפות גדולות המצויות בפיהם במקום שיניים. בתמונה: זוג לווייתני מזיפות ממין לווייתן גדול-סנפיר בעת אכילה.
שמאל|ממוזער|250px|לווייתני השיניים, כשמם, הם בעלי שיניים, והם ניזונים מדגים, דיונונים ויצורים נוספים. בתמונה דולפין האמזונאס הניזון מדג.
הלווייתנאים כולם הם טורפים הניזונים מיצורים חיים, אך רובם - למעט הקטלן והראשתן גדול-הראש - מתקיימים על בעלי-חיים קטנים יחסית. קיימים הבדלים משמעותיים בין מאפייני התזונה של לווייתני השיניים ושל לווייתני המזיפות – הבדלים הנובעים מההסתגלויות (אדפטציות) ההתנהגותיות והגופניות של בעלי חיים אלה. לווייתני השיניים, שהם בעלי שיניים חדות, צדים את טרפם הכולל בדרך כלל דגים בממדים שונים וכן רכיכות דוגמת דיונונים. לווייתני המזיפות, לעומת זאת, הם חסרי שיניים, ובמקום זאת יש להם מזיפות ארוכות ומנוצות, דרכן הם מסננים יצורים קטנים. חרף ממדיהם הגדולים, לווייתנאי המזיפות ניזונים בעיקר מסרטנאים זעירים המכונים פלנקטון, אך למרות זאת הם לא יהססו לאכול גם דגים קטנים או דיונונים המתלהקים בלהקות. מרבית לווייתני השיניים משתמשים באיכון הד למציאת טרפם.
התגלה כי בפיהם של סוגים מסוימים של לווייתני מזיפות ישנו איבר מיוחד - פקק לוע - הסוגר על הקנה והוושט בשעת הסתערות אכילה והצפת הפה במים. כשהלווייתן מוכן לבלוע, הפקק נע כלפי מעלה ומגן על דרכי הנשימה העליונות. באותה עת נסגר הלוע ואוטם את הקנה. כך מתאפשר מעבר המזון רק אל הוושט.
לווייתני המזיפות שוחים אל אזורים העשירים בפלנקטון או בדגים קטנים, פוערים את פיהם ושוחים או גחים דרך מצבורי הפלנקטון. כתוצאה מכך הם גומעים לחלל הפה כמויות גדולות של מי-ים, יחד עם כמות לא קטנה של פלנקטון. לאחר מכן, הם סוגרים את פיהם ובעזרת שרירי הלוע והלשון דוחפים את המים, והמזיפות משמשות להן כמסננת שמי-הים יוצאים דרכה החוצה, ואילו הפלנקטון נשאר בפה ונבלע. ציד הפלנקטון עשוי להתבצע קרוב לפני המים, בעומק הים, ואצל מינים מסוימים – דוגמת הלווייתן האפור – אף על קרקעית הים. הודות לאינטליגנציה שלהם, פיתחו חלק ממיני הלווייתנאים שיטות ייחודיות לתפיסת טרפם, המסתמכות על כישוריהם הגופניים ועל שיתוף-פעולה בין חברי הלהקה. על הפלנקטון והדגים שאוכלים לווייתני המזיפות לענות על כמה דרישות: הם צריכים להימצא במספרים ובריכוזים גדולים מספיק כך שיספקו את רעבו של הלווייתן (פרט בוגר אוכל עד מיליונים מדי יום); הם צריכים להיות גדולים מספיק כדי לא לעבור דרך המזיפות אל הים יחד עם המים; והם צריכים להיות קטנים מספיק כך שלא תהיה להם המהירות הנדרשת לבריחה.
כך, לדוגמה, הלווייתן גדול-הסנפיר ומינים נוספים של לווייתנאים מסוגלים ללכוד כמויות גדולות של דגים בעזרת "רשת בועות" שהם יוצרים במים. קבוצת לווייתנים יורדת אל מתחת למים ונושפת אוויר שגורם להיווצרות מסך בועות, מה שיוצר מעין מחסום חזותי עבור הדגים. לאחר מכן היא שוחה לעבר הטרף, ובו-בזמן לווייתן או קבוצת לווייתנים אחרת מפיקים צלילים גבוהים שמאיצים בדגים לשחות לעבר המחסום. קולות רמים אלה מושמעים לרגעים ספורים בתדירות כמעט קבועה. כאשר מסך הבועות הגלילי נסגר סביב להקת הדגים, הלווייתנים השוחים מתחת ללהקה מזנקים יחד במאונך דרך הדגים ומחוץ למים, ובולעים כמויות גדולות של דגים או סרטנאים בפעם אחת. מיני דולפינים מסוימים, דוגמת הסוסא הגיבן (Sousa chinensis) או הדולפינן, מסתמכים אף הם על שיתוף פעולה בעת הציד: קבוצת דולפינים מאתרת קבוצת דגים באזורי מים רדודים, ואז הודפת אותם יחד עד לחוף ואוכלת אותם. בשיטת תקיפה זו יש סיכון, משום שהלווייתנאים עלולים להיתקע על גדת הנהר. גם הקטלן משתמש בשיטה דומה, והוא עולה כמעט בכל גופו על חוף הים על מנת לתפוס טורפים ימיים שונים – בייחוד כלבי ים.
לווייתני השיניים, שרובם (מלבד יוצאי דופן דוגמת הראשתן גדול-הראש או הקטלן) אינם גדולים כמו לווייתני המזיפות, ניזונים במשך כל השנה כולה. תזונתם של לווייתני המזיפות, לעומת זאת, מתבססת בעיקר על ריכוזי פלנקטון המצוי באביב ובקיץ בכמויות גדולות באזורים הקרים יותר של כדור הארץ – בעיקר סמוך לקטבים. כיוון שכך, מרבית לווייתני המזיפות מבצעים נדידה שנתית בין שדות-טרף סמוך לקוטב הצפוני או הדרומי ובין אזורי הרבייה הסמוכים יותר לקו המשווה. בעת שהותם בשדות הטרף הם בונים מאגרי שומן גדולים מתחת לעורם, ובחורף הם מסתמכים בעיקר על מאגרי-שומן אלו וכמעט שאינם אוכלים. מובן שלגורים הצעירים הנולדים באזורים החמים יותר (ולא צברו שומן באזורי הקטבים) אין הדבר מהווה בעיה, משום שכשאר היונקים הם ניזונים מחלב אמם. כיוון שלווייתני המזיפות הם בעלי-חיים גדולים מאוד, עליהם לצרוך כמויות נכבדות של פלנקטון על-מנת לשרוד. כך, לדוגמה, הלווייתן המצוי יכול לצרוך כ-1,800 קילוגרמים של מזון ביום; הלווייתן הצפוני – כ-900 קילוגרמים; והלווייתן הכחול – הגדול שבמיני הלווייתנים – כ-3,600 קילוגרמים. בהתחשב בממדיהם הזעירים של הפלנקטון, פירוש הדבר שלווייתני המזיפות אוכלים מספר פרטים עצום של פלנקטון מדי יום.
תקשורת והתמצאות
שמאל|ממוזער|280px|איכון הד הוא הדרך העיקרית בה לווייתני השיניים סורקים את סביבתם. גל הקול מופק במעלה הראש, עובר דרך ה"מֶלון" שמרכז את אלומת הגלים ופוגע בעצם. ההד החוזר ממנו נקלט בחלק השחור באיור, שהוא הגוף החרוטי השומני המוכל בלסת התחתונה. בלבן - גולגולת הדולפין
באופן עקרוני, צורת התקשורת העיקרית של הלווייתנאים היא באמצעות השמעת קולות - נקישות, שריקות או פעימות. קולות אלו משמשים הן לתקשורת בין הפרטים, הן להתמצאות בסביבה, והן לאיתור וללכידת מזון. לווייתני השיניים מסוגלים להשתמש באיכון הד (ביסודו של דבר, פליטה של אלומת גלי קול בעלת עוצמה גדולה, טווח תדרים רחב ומשך קצר, המכונה נקישה-Click) על מנת לאתר את הגודל והמרקם של העצמים שלפניהם בצורה מדויקת מאוד. בניגוד לדגים מסוימים כדוגמת הכרישים, חוש הריח של הלווייתנים אינו מפותח. יש לשער, בהתחשב בראות הגרועה של הסביבה הימית ובעובדה שגלי קול עוברים היטב במים, כי חלק מהצלילים שהאוזן האנושית יכולה לשמעם המופקים על ידי הלווייתנאים ממלאים תפקיד בניווט שלהם. כך למשל, ייתכן שגם לווייתני המזיפות מעריכים באמצעות הקולות הרמים שהם מפיקים את עומק המים או מאתרים מכשול גדול הנמצא לפניהם, אם כי אין עדות ישירה לכך שהם משתמשים באיכון הד כפי שעושים זאת לווייתני השיניים. אצל האחרונים מידת המורכבות של הצלילים ושל איכון ההד גבוהה במיוחד, וכך התפתח אצלם אבר המֶלון, המשמש לריכוז ולהכוונת אלומת גלי הקול. איכון ההד מסייע ללווייתנאים בפעילויות נוספות כמו ציד וחיזור. כך למשל, הראשתן גדול-הראש צולל לעומק רב, ושם הוא מאתר את מזונו באמצעות איכון ההד. שיטת הפעולה פשוטה ומזכירה את שיטת חיפוש הטרף של העטלף: הראשתן גדול-הראש משמיע נקישות בקצב קבוע; כשהוא מאתר פריט מזון מסוים, הוא שוחה לעברו ובמקביל מגביר את קצב הנקישות עד לאכילתו. תאוריה אחרת גורסת שנקבות הראשתן גדול-הראש מסוגלות, באמצעות ניתוח הנקישות וההדים שמשמיע זכר, להעריך מרחוק את גודל ראשו, ולהחליט אם ברצונן לפוגשו.
מבחינה אנטומית, הקולות מופקים בנחיר הפנימי, עוברים ברקמת המלון (שם אלומת גלי הקול מתרכזת), ובחזרתם הם נקלטים בגופי שומן בלסתות התחתונות (בשחור באיור), המעבירים אותם לאוזן הפנימית. בשל כך, תפקידן של תעלות השמע של האוזן התיכונה פחוּת ממקבילותיהן ביונקים היבשתיים, ואצל מיני לווייתנאים מסוימים תעלות השמע אף סתומות בחלקן.
התקשורת הקולית בין פרטי הלווייתנאים התפתחה לרמה גבוהה במיוחד בדמות שירת הלווייתן. שירה זו היא אוסף של קולות דמויי שריקה שמפיקים לווייתנאים לשם תקשורת ביניהם. המונח "שירה" נמצא בשימוש במיוחד כשהוא נועד לתאר תבנית צפויה וחוזרת על עצמה של צלילים ארוכים בתדר נמוך, שמשמיעים מינים מסוימים של לווייתנאים (במיוחד לווייתן גדול-סנפיר) בצורה המזכירה לחוקרי הלווייתנאים שירת ציפורים או אף שירה אנושית. כל הלווייתנאים תלויים בצלילים לצורך תקשורת והתמצאות במידה רבה יותר מקרוביהם היבשתיים, משום שמתחת לפני המים הראייה קשה בשל בליעת האור על ידי המים. חסרונו של חוש הראייה בולט בעיקר בנהרות, בית גידולם של דולפיני הנהרות כדוגמת הבאיג'י - העכירות הגבוהה-יחסית הביאה לכך שחוש הראייה יצא משימוש באופן כמעט מוחלט והעיניים התנוונו.
רוב לווייתני המזיפות מפיקים קולות בתחום התדרים של 10 עד 15 הרץ. עם זאת, ביולוגים ימיים מהמכון האוקיינוגרפי "וודס הול" דווחו בכתב העת "ניו סיינטיסט" בדצמבר 2004 כי עקבו במשך 12 שנה אחר לווייתן בצפון האוקיינוס השקט ש"שר" בתדר של 52 Hz. המדענים אינם מסוגלים להסביר כיום את החריגה הדרמטית מהנורמה, עם זאת הם אומרים כי הם בטוחים שהלווייתן היה לווייתן מזיפות. כיוון שהסיכויים שמדובר במין חדש הם קלושים ביותר, מתברר שלמין ידוע של לווייתנים יש תחום תדרים נרחב יותר ממה ששיערו קודם. רוב הלווייתנים האחרים והדולפינים מפיקים צלילים בדרגות משתנות של מורכבות. מקרה מיוחד הוא הלבנתן המפיק מגוון נרחב של שריקות, נקישות ופעימות ולכן יש המכנים אותו "כנרית ים".
מבנה חברתי
ממוזער|שמאל|230px|להקת דולפינים מצויים במפרץ עומאן
ממוזער|שמאל|230px|המבנה המגונן "חרצית" (Marguerite)
בעוד שחלק מהלווייתנאים, כמו דולפין האמזונאס, חיים בגפם, מינים אחרים פיתחו מבנים חברתיים, פשוטים ומורכבים כאחד. לווייתני המזיפות, למשל, נוטים לחיות בקבוצות קטנות וזמניות, שבהן הקשרים בין הפרטים רופפים: הפרטים עשויים להתקבץ לקבוצה מסוימת ברגע מסוים, וברגע אחר הם יתפזרו או שיתקבצו לקבוצות אחרות. לווייתני השיניים, לעומת זאת, נוטים להציג ארגונים חברתיים מורכבים להפליא, המתקיימים למשך פרקי זמן שונים, גם לאורך שנים. המבנים החברתיים של שלושה מינים: דולפינן מצוי, קטלן וראשתן גדול-ראש נחקרו היטב. שלושת המינים הציגו דגמים חברתיים שונים, כך שלא ניתן למצוא מבנה חברתי המשותף לכל לווייתני השיניים. למשל, בלהקות של כמה מהם עשויים להיות עשרות, מאות ואף אלפי פרטים. הקשרים החברתיים בין לווייתני השיניים הם חזקים ונמשכים זמן רב. חלק מלווייתני השיניים, כמו הקטלנים (אורקות), יוצרים מבנים בהם קיימת היררכיה ברורה. אצל הראשתנים גדולי-הראש ניתן לצפות בסוגים רבים של קבוצות: להקות של אמהות וגוריהן, להקות של זכרים "רווקים", להקות של זכרים בוגרים. הגם שקשרים אלו הם ארוכי טווח, בחיי היום-יום קשרים אלו נזילים ומראים דגם של "פיזור - ליכוד" (Fission - Fusion). לעיתים ניתן לראות לווייתנאים הנעים בקבוצות המכילות פרטים ממינים שונים. דוגמה בולטת לכך היא הקבוצות המעורבבות של המינים לווייתן דלוע-ראש ודולפין פראסר.
המבנה החברתי נוצר בין היתר בעקבות לחצי ברירה אבולוציוניים והוא מספק הגנה לפרטיו. כשאחד הראשתנים גדולי-הראש נפצע, לדוגמה, יקיפו אותו יתר חברי הלהקה במבנה מגונן הקרוי "חרצית" (Marguerite), ויהלמו בזנבותיהם החזקים לבלימת אויביהם (ראו תמונה משמאל). דוגמה נוספת לכך היא הצלילה המתוזמנת שמבצעות נקבות הראשתנים גדולי-הראש כאשר בלהקה נמצא גור: כשאין גורים, הנקבות כולן תצלולנה באותו זמן על מנת למצוא מזון; כאשר נמצא גור אחד או יותר בלהקה, ואמו חייבת לצלול על מנת לאכול, חלק מהנקבות יישאר בסמוך לגורים ולפני המים על מנת לשמור עליהם. הקשרים החברתיים עשויים להניב שיתוף פעולה מוצלח בהשגת מזון. למשל, הקטלנים (אורקות) לעיתים משתפים פעולה בצורה יוצאת דופן. הם מוציאים את פלג גופם העליון מהמים ומאתרים כלבי-ים הנחים על גושי קרח צפים. ברגע שהם מוצאים אחד, קטלן אחד הולם בזנבו וגורם להפלת כלב-הים מגוש הקרח. באותו זמן, קטלן אחר אורב לכלב-הים על מנת לתפוס אותו כשייפול. בנוסף, גם הזכרים עשויים ליצור קשרים או בריתות בינם ובין עצמם, שמטרתם שיפור סיכויי ההזדווגות והאבהות.
רבייה ומחזור חיים
שמאל|ממוזער|250px|נקבות הלווייתנאים קשורות בקשר הדוק לגוריהן. בתמונה דולפיננית וצאצאיה
שמאל|ממוזער|250px|לבנתנית עם גור היונק ממנה
חלק גדול מטיבם ומטבעם של הלווייתנאים עודנו שרוי במסתורין, בעיקר מהסיבה שאלו בעלי חיים שקשה לחקור וללמוד. מרבית המינים שנחקרו הציגו יחסים פוליאנדריים, פוליגיניים או פוליגיננדריים (ראו כאן). גודלם הרב של אשכיהם של כמה לווייתנאים (למשל הלווייתן קשות הראש) מלמד על תחרות זרע בין הזכרים (נפח השופכה הגדול שופך החוצה את תכולת הזרע מהזדווגות קודמת) ועל פעולתו של לחץ ברירה. לעיתים, כפי שקורה אצל האובלנה הצפון-אטלנטית, נוהגי החיזור ניתנים לצפייה מפני המים. אצל מין זה, מספר זכרים מתקהלים סביב נקבה אחת ונאבקים על מיקום טוב בפעילות המינית שסביבה. הנקבה עשויה להזדווג עם מספר זכרים ברציפות, ואף עם שניים בו-זמנית.
איברי המין של הזכרים ופטמות הנקבות מוצנעים על מנת לשמור על צורתו ההידרו-דינמית של הגוף. כך, הפין של הזכרים מונח על החלק התחתון של חלל הבטן, לרוב בצורה מפותלת. הוא מוחזק שם על ידי שריר מיוחד, והוא נזקף אל מחוץ לגוף על ידי גדישתו בדם. הפין נייד למדי, והוא משמש לעיתים קרובות כאיבר חישה במגוון של אינטראקציות חברתיות. באופן דומה, גם הפטמות של הנקבות מצויות בתוך שני כיסי עור. מינים מסוימים של לווייתני שיניים, דוגמת הדולפינן, מפגינים התנהגות מינית ביסקסואלית בטבע ובשבייה כאחד.
מצגי החיזור של הלווייתנאים מורכבים ומרשימים, וכוללים לרוב השמעת קולות והצגת מפגנים אקרובטיים. בחלק מהמינים, לאחר החיזור הזכר והנקבה שוחים יחדיו במשך שעות רבות ואף ימים, במהלכם הם יגעו זה בזה וילטפו זה את זה. ההזדווגות נעשית בטן אל בטן, אופקית או אנכית, והיא קצרה מאוד - לא יותר מ-20 שניות. הנקבה ממליטה גור אחד מדי שנה אחת עד שש שנים, לאחר 8 עד 17 חודשי היריון. המלטת הגורים נעשית לרוב בעונה החמה. הגורים נולדים ב"לידת עכוז" או "לידת זנב" (הזנב יוצא ראשון), כאשר חור הנשימה (Blowhole) יוצא אחרון, כנראה על מנת למנוע שאיפת מים עם היציאה למים. על הגורים לעלות אל פני המים על מנת לנשום את נשימתם הראשונה (לעיתים בסיוע האם או נקבות אחרות) ולשחות מהרגע הראשון לאחר לידתם. על פי רוב, גורי הלווייתנים גדולים יותר יחסית לאמם בהשוואה ליונקי היבשה. לעובדה זו תפקיד חשוב בשמירה על חום גופו של הגור, שכן ככל שנפח גופו של הפרט גדל, היחס בין שטח הפנים לנפח קטֵן, וכך איבוד החום לסביבה קטן.
נקבות הלווייתנאים מיניקות את גוריהן במשך שישה חודשים (לווייתני מזיפות רבים) ועד למעלה משנתיים (לווייתני שיניים רבים: מקרה שיא הוא שנמצא חלב בבטנם של מספר ראשתנים גדולי-ראש שגילם 13 שנים). יצוין כי במינים החברותיים יותר, כמו הראשתן גדול-הראש, הגור עשוי לינוק גם מנקבות אחרות חוץ מאמו, שלרוב קשורות אליו בקשר משפחתי ("סבתא" למשל). הדאגה האימהית כה חזקה במינים מסוימים, עד כי ציידי לווייתנים כינו את הראשתנים גדולי-ראש ואת הלווייתנים האפורים בשם "Devilfish" (בתרגום חופשי: "דגי שטן"), משום שהאמהות גילו תוקפנות רבה בעת שהציידים תקפו את גוריהן. הגורים, בעיקר של לווייתני המזיפות, גדלים במהירות (גור לווייתן כחול יונק מאמו כ-90 ק"ג חלב ביום), בין היתר בשל אחוז השומן הגבוה בחלב האם - בין 15 ל-50 אחוזים (בהשוואה לשלושה עד חמישה אחוזים בחלב פרה). הם מגיעים לבגרות מינית תוך מספר שנים – לווייתני המזיפות מגיעים לבגרות מינית רק לאחר גיל 10 לכל הפחות. עם זאת, גם אחרי שהגיעו לבגרות מינית, לעיתים עליהם לחכות עד שיגיעו ל"בגרות חברתית", מה שייקח מספר שנים נוסף, לפני שיחלו להתרבות. הנקבות של מרבית המינים נשארות פעילות מבחינה מינית עד למותן, אולם תדירות ההמלטה יורדת עם הגיל. יוצאי הדופן לכלל זה הם הקטלנים (האורקות), וייתכן שגם הנתבים קצרי הסנפיר, שאצלם הנקבות נכנסות לשלב פוסט-רבייתי בו הביוץ נפסק.
נקבות הלווייתנאים הן אמהות דואגות: הן עוזרות לגורים להגיע לפני המים בנשימותיו הראשונות, והן תשמורנה עליהם מפני טורפים כל עת שיהיו לצדן. אצל חלק מהמינים, כמו הלבנתן הלבן, האמהות והגורים יוצרים קשרים שנמשכים זמן רב אף לאחר שייגמלו מיניקה. דאגה הורית מצד האבות היא נדירה, אולם קיימים מספר דיווחים נקודתיים לפיהם הזכרים הראו עניין כלשהו בצאצאיהם והביאו להם מזון.
תוחלת חייהם של חלק ממיני הלווייתנאים גבוהה ביחס לרוב מיני היונקים ולחלק ממיני הזוחלים. קיימים הבדלים בולטים בין תוחלת החיים של המינים השונים: המינים הקטנים הם בעלי תוחלת חיים של 12–50 שנים, בעוד שתוחלת חייהם של המינים הגדולים נעה בין 50 ל-100 שנים ואף יותר מכך. באופן כללי, לווייתני המזיפות מאריכים חיים יותר מלווייתני השיניים, ובדרך כלל לווייתנאים גדולים מאריכים חיים יותר מלווייתנאים קטנים. כך, לדוגמה, הדולפינן, שהוא לווייתן שיניים קטן, חי בין 20 ל-35 שנים; הקטלן (אורקה), שהוא לווייתן שיניים גדול, יכול להגיע עד גיל 50 בערך, והראשתן גדול-הראש, שהוא לווייתן שיניים גדול מאוד, יכול לחיות עד 70 שנה לערך; ואילו לווייתני מזיפות רבים, ובייחוד הבלניים, יכולים להגיע לגיל מופלג. כך, לדוגמה, הלווייתנים קשותי הראש יכולים להגיע לגילאים עד ל-200 שנים, ויכולים להתרבות עד גיל מבוגר.
יכולות למידה
התפיסה הרווחת היא שהלווייתנאים בכללותם הם בעלי חיים בעלי יכולות למידה מהגבוהות בטבע. בני האדם נוטים לעיתים לקרוא ליכולות אלו בתכונה אנושית אינטליגנציה. למיני הלווייתנאים מבנה חברתי מורכב מעצם היותם חיות עדר עם הרבה זמן פנוי ויכולות למידה גבוהות. מינים מסוימים מציגים שיטות ציד מתוחכמות. מנגנון התמצאות במרחב משוכלל מאוד קרי, הסונר הביולגי המבוסס על מנגנון איכון ההד שהמקבילה שלו אצל יונקים יבשתיים הוא אצל העטלף. מערכת תקשורת בן אישית מורכבת. שפה שלא פוענחה עד היום למעט מספר קולות. יכולת לקיים יחסי גומלין עם בני-אדם גם ללא מקדם חיזוק ראשוני מזון. יכולות לימוד וחיקוי טובות – תכונות הדורשות יכולות למידה גבוהה. המחקרים על יכולות הלמידה של הלווייתנאים מתמקדים בעיקר בלווייתני השיניים המוחזקים בדולפינריומים בתנאי שבי ופחות בלווייתני המזיפות, משום שלווייתני השיניים נגישים הרבה יותר לחוקרים.
מוח הלווייתנאים
שמאל|ממוזער|250px|מוחו של הדולפינן (ששוקל כ-1.7 קילוגרמים) בהשוואה למוחותיהם של בעלי-חיים אחרים, כולל האדם
באופן כללי, ככל שאורגניזם מפותח יותר, היחס בין גודל מוחו לגודל גופו גבוה יותר – תופעה שנקראת אנצפליזציה. לכל היונקים דרגת אנצפליזציה גבוהה ולכן אין תמה שלגדולים שבהם יהיו מוחות גדולים. ואכן, למרבית הלווייתנאים מוח גדול: מוחם של לווייתנים גדולים שוקל בין שלושה לשמונה קילוגרמים לערך, ומוחם של הדולפיננים שוקל כ-1.7 קילוגרמים (יותר מאשר מוחו של אדם ממוצע). מוחו של הראשתן גדול-הראש הוא הגדול ביותר בעולם החי, ומשקלו עומד על כשמונה קילוגרמים (אצל הזכרים). עם זאת, גודלו המוחלט של המוח אינו נחשב למדד להערכת האינטליגנציה של יצור מסוים. מדד מקובל יותר הוא היחס בין משקל המוח למשקל הגוף. יחס גבוה יותר, מקובל לחשוב, מלמד על מוח מפותח יותר: כך למשל, משקלם היחסי של מוחם של הלווייתנים הגדולים נמוך יותר ממשקלם היחסי של מוחם של הדולפינים, ובמיוחד הדולפיננים. בנוסף, משקלם היחסי של מוחותיהם של הלווייתנאים המודרניים גבוה בבירור מהנתון המקביל של הלווייתנאים הקדומים (Archaeoceti), ועוד יותר מזה של מפריסי הפרסה הקרובים אליהם (הקדומים והמודרניים גם יחד). עם זאת, גם מדד ה"מוח/גוף" עצמו הוא תלוי מסה, שכן הוא נוטה לקטון ככל שהמסה גדלה - המוח לא גדל באותה מידה שהגוף גדל, ולכן הוא אינפורמטיבי פחות ממדד המכונה "יחס האנצפליזציה", שהוא היום המדד המקובל לקיום פוטנציאל לאינטליגנציה.
יחס האנצפליזציה (Encephalization Quotient; EQ) הוא היחס בין משקל המוח הנמדד לבין משקל המוח הצפוי לאותו יצור, בהתאם לקבוצה בו היצור נמצא ולמשקל גופו. ככל שיחס זה גבוה יותר, מקובל לחשוב כי מוחו של היצור מפותח יותר. כך, רמת ה-EQ של האדם היא הגבוהה ביותר (מעל 8). מרבית הפרימטים האחרים מחזיקים ברמת EQ שנעה בין 1.5 ל-4.5. לעומתם, רמת ה-EQ של הלווייתנאים משתנה באופן חד יותר: היא נמוכה מאוד אצל הראשתן גדול-הראש (0.44) וגבוהה מאוד אצל הדולפין Lagenorhynchus albirostris (6.32). יתר המינים נעים בין רמות אלו. רמת ה-EQ גם היא עלתה במרוצת האבולוציה: אצל מרבית מפריסי הפרסה הקדומים היא הייתה קטנה מ-1; אצל מפריסי הפרסה המודרניים היא נעה סביב 1; אצל הלווייתנאים הקדומים היא הייתה נמוכה מ-1. בשלב ההיפרדות לשתי תת-הסדרות המודרניות התרחשה עלייה משמעותית ברמת ה-EQ של הלווייתנאים: בעוד שהלווייתנאים הקדומים היו בעלי רמה נמוכה כאמור, הלווייתנאים בתקופת האוליגוקן כבר הגיעו לרמות של 1.5 - 4 לערך. מכאן זה עלה בהדרגה: בתקופת המיוקן ה-EQ של מרבית המינים נע בין 2 ל-5, וכיום - ה-EQ של מרבית המינים נע בין 1.5 ל-5.5. מדובר כאן רק בלווייתני השיניים. מוחם של לווייתני המזיפות מציג רמות נמוכות באופן משמעותי, כנראה בשל גודלם הרב, ורמת ה-EQ שלהם נמוכה אף מ-0.5.
פתרון בעיות, יכולת למידה ויצירתיות
שמאל|ממוזער|250px|להקה של נתבים גדולי סנפיר. לנתבים ולשאר הדולפינים מוחות גדולים המאפשרים להם התקשרות חברתית מתוחכמת.
למונח "אינטליגנציה" אין הגדרה מוסכמת. עם זאת, מקובל לטעון כי האינטליגנציה כוללת את היכולות לפתור בעיות, לתכנן, לחשוב בצורה מופשטת, להבין מערכת של רעיונות, ללמוד מהר וללמוד מן הניסיון. הגדרה זו איננה כוללת תכונות חברתיות או יכולת לבצע טריקים ותעלולים (שעשויה לבוא כתוצאה מהתניה), שרבים מבלבלים בינה לבין מידת האינטליגנציה של בעל החיים. חלק מהחוקרים טוענים שלפי הקריטריונים שהוצגו לעיל מינים מסוימים של לווייתני שיניים אינטליגנטים יותר אף מהשימפנזים, שלרוב מוצגים כבעלי החיים האינטליגנטים ביותר לאחר האדם. דולפינים בשבייה אף מפגינים יכולת מתמטית, שמעידה על חשיבה מופשטת. מדענים אחרים, לעומת זאת, גורסים שמידת האינטליגנציה של הדולפינים זהה פחות או יותר לזו של הפילים, וכי אין הם מפגינים כישרון מיוחד לפתירת בעיות, יחסית לבעלי-חיים אינטליגנטים אחרים. נטען שהתרגילים שמבצעים הדולפינים בשבייה כולם תוצאה של תרגול, ושבעלי חיים מורכבים פחות, כגון חולדות, עולים על הדולפינים במבחנים מסוימים.
חקר התנהגות הדולפינים בטבע הוא משימה קשה. חוקרים מסוימים למדו את ההתנהגות החברתית של דולפינים וניסו להגיע להבנה לגבי רמת התקשורת בין הפרטים בלהקה, שמפורשת כמדד לרמת האינטליגנציה. ככלל, חלק גדול מלווייתני השיניים הם בעלי חיים חברתיים, החיים בלהקות בממדים שונים: דולפיני הנהרות חיים בקבוצות קטנות של 6 - 12 פרטים, והחוקרים מאמינים שהדולפינים בקבוצות הללו מזהים זה את זה. מינים אחרים, דוגמת סטנלה ברודה (Stenella attenuata), הדולפין הדרום אפריקני (Cephalorhynchus heavisidii) והסטנלה ארוכת-החרטום (Stenella longirostris) חיים בקבוצות שיכולות להגיע למאות פרטים. מחקרים מראים שגם בקבוצות כאלה, בעת הפרעה פתאומית כגון התקפת כריש, הקבוצה כולה זזה בהרמוניה כדי להימלט מהסכנה. אוכלוסיות מסוימות של קטלנים יוצרות אף הן מבנה חברתי סבוך, שכולל כמה דרגות של קרבה (משפחה, להקה, קהילה וכיוצא בזה). על כל פנים, ניכר שאצל לווייתני השיניים המתלהקים בלהקות יש קשר חזק בין חברי הלהקה השונים. הדבר בא לידי ביטוי גם בשיטות ציד מורכבות, הדורשות שיתוף פעולה בין חברי הלהקה, ובסיוע לפרטים חלשים או פצועים.
הלווייתנאים מפגינים יכולת משחק מורכבת, בטבע ובשבייה כאחד. בין ההתנהגויות המורכבות הללו ניתן למנות יצירת רשת בועות יציבה מתחת למים, שמשמשת למשחק או לציד. ישנן שתי שיטות עיקריות ליצירת רשת בועות: בשיטה הראשונה הלווייתנאים נכנסים אל מתחת למים, ונושפים אוויר בפרץ מהיר בטכניקה מיוחדת, שיוצרת צורת טבעת כאשר האוויר מגיע לפני המים; ובשיטה השנייה הלווייתנאים שוחים שוב ושוב במעגל ואז עוצרים ונושפים אוויר לתוך הצורה הספירלית שזה עתה יצרו. לווייתני השיניים בדרך כלל משתמשים ברשת הבועות למשחק בלבד, אך היא איננה ייחודית רק להם, והלווייתן גדול הסנפיר משתמש בה כטכניקה לתפיסת שלל ציד רב. לווייתני השיניים יבחנו לעיתים קרובות את הרשת שיצרו באופן ויזואלי או בעזרת אקולוקציה, ונראה שהם נהנים לשחק איתן. מיני לווייתני שיניים מסוימים אף "רוכבים" על גלים מזדמנים, בין אם גלים טבעיים ובין אם גלים שהם עצמם יוצרים. דולפינים גם נצפו משחקים עם הדגים שצדו לפני שאכלו אותם.
לבד מיכולתם ללמוד פעלולים מיוחדים והתנהגויות מורכבות, לווייתני השיניים אף מסוגלים להפגין התנהגות יצירתית, שאיננה נובעת מהתניה. במחקר שנעשה בשנות ה-60 על לווייתני שיניים ממין סטנו תלום שן נבדק האם הדולפינים מבינים שהם מתוגמלים עבור התנהגות יצירתית, והתשובה, לפי המחקר, הייתה חיובית: אמנם בתחילה הדולפינים לא הבינו שעליהם להפגין התנהגות יצירתית, אך לאחר זמן מה הדולפינים הפגינו התנהגות יצירתית שלא למדו או אומנו אליה קודם לכן, כדי לקבל תגמול. תוצאות דומות נראו גם בניסוי דומה שנערך על מתנדבים אנושיים. לנבדקים לקח בערך אותו הזמן כדי להבין מה נדרש מהם. לאחר זמן מה של תסכול, הנבדקים הבינו שהם מתוגמלים תמורת התנהגות יצירתית. אצל הדולפינים, ההבנה הזו הובילה להתרגשות ועוד התנהגות יצירתית; ואילו אצל בני האדם היא הובילה בעיקר להקלה. מודעות עצמית מעידה על אינטליגנציה גבוהה וחשיבה מופשטת. אחד המבחנים המקובלים לבחינת מודעות עצמית אצל בעלי-חיים הוא מבחן המראה, במהלכו מעמידים את בעל-החיים מול מראה ובוחנים את התנהגותו שעשויה להיות סתמית, תוקפנית (כאילו כלפי פרט אחר) או מוכיחה מודעות עצמית כמו סילוק לכלוך בין השיניים אצל שימפנזים. אצל לווייתנאים קשה יותר לקיים את מבחן המראה מאשר אצל פרימטים, משום שהם אינם יכולים לגעת בגופם בעזרת ידיהם, ולכן קשה יותר להבחין אם בעל החיים מזהה את עצמו. כדי להתגבר על הבעיה, ניתן לסמן באופן זמני חלקים מהגוף שהפרט יכול לראות רק בעזרת מראה, ולבחון אם הוא יפנה אותם למראה אופן מועדף. נראה שהדולפיננים עוברים את המבחן בהצלחה אך ממצאים אלו אינם מעידים דווקא על שאר מיני לווייתני השיניים, משום שקיים הבדל ניכר בגודל המוח ובהתנהגויות שמפגינים המינים השונים.
אצל לווייתני המזיפות, שירת הלווייתן עשויה להעיד על אינטליגנציה גבוהה. הדבר נכון במיוחד עבור הלווייתן גדול-הסנפיר, שמרכיב שירים מסובכים להפליא הבנויים ממספר רב של "יחידות בסיס", "תת-משפטים" ו"משפטים". יותר מכך, שירת הלווייתן מתפתחת במשך הזמן. לדוגמה, במהלך חודש - יחידת בסיס שהתחילה כתו עולה (הגדל בתדירותו) יכולה להפוך לתו קבוע שאינו משנה את תדירותו, או שעוצמת הצליל של יחידת בסיס אחרת תהפוך בהדרגה לחזקה יותר. אותו שינוי דגם השירה משנה לשנה מודגם על ידי אוכלוסיות פזורות על פני ימי העולם.
בשנת 2018 נחשף מחקר המתעד הקלטה של לווייתנית מסוג קטלן אשר חיקתה בהצלחה צלילים חדשים שהושמעו לה.
אבולוציה ומיון
הלווייתנאים כולם התפתחו מאב קדמון שחי על היבשה. בעבר היה מקובל לחשוב שהלווייתנאים קרובים לפילים, בגלל הדמיון המסוים בין מאפייניהם הפיזיים והחברתיים של הלווייתנאים והפילים, אך השערה זו הוכחה כשגויה. בהמשך, היה מקובל בעולם המדעי שהלווייתנאים התפתחו מהמֶזוֹניכידים, סדרה נכחדת של פרסתנים אוכלי-בשר שנראו כצבועים בעלי פרסות והיו קרובים למכפילי הפרסה. אולם, שורה של מחקרים החל מאמצע שנות ה-90 הוכיחו בעזרת ניתוח של רצפי DNA וניתוחים מורפולוגיים שהלווייתנאים קרובים למכפילי הפרסה, ולא למזוֹניכידים. בעקבות גילויים אלו הגדירו החוקרים תת-קבוצה חדשה בתוך קבוצת הפרסתנים בשם Cetartiodactyla (הלחם המילים היווניות "לווייתנים" ו"מכפילי פרסה"), על-מנת שתכלול את הלווייתנאים ואת מכפילי הפרסה יחדיו, וכך תדגיש את מוצאם הביולוגי הקדום המשותף. על פי בדיקות מורפולוגיות ומולקולריות נקבע שבעל החיים הקרוב ביותר כיום ללווייתנאים הוא ההיפופוטם. מסיבה זאת, במיונים חדשים מסווגים הלווייתנאים בקבוצת אחות להיפופוטמיים הנקראת דמויי היפופוטם (Whippomorpha), שמוכלת בתוך סדרת מכפילי הפרסה.
על פי המקובל היום, לפני כ-50 מיליון שנים הסתגלו אבות הלווייתנאים שהיו טורפים יבשתיים לחיים במים. השאלה כיצד יונקים יבשתיים התפתחו ליצורים ימיים גדולי-ממדים נותרה בגדר תעלומה למשך זמן רב, בשל מחסור במאובנים ופערים ברשומות המאובנים שנמצאו. עם זאת, המחקר הגנטי, יחד עם מאובני מעבר שנמצאו באזור פקיסטן, שפכו לאחרונה אור על אופן ההתפתחות של הלווייתנאים.
לצד השינויים הפיזיולוגים שהתרחשו בגופם של הלווייתנאים עם המעבר ההדרגתי למים, חלו גם שינויים בשלד ובמבנהו: מבנה העצמות הותאם בהדרגה לחיים בסביבה מימית, ועצמות שאין בהן צורך הפכו לשריד אבולציוני או נעלמו. גם כיום נולדים לעיתים לווייתנאים בעלי איברים שרידיים בדמות סנפירים אחוריים מנוונים, שמעידים על הרגליים שהיו ללווייתנאים בראשית דרכם האבולוציונית.
אבות קדומים
ממוזער|שמאל|240px|פקיצטוס
ממוזער|שמאל|240px|אמבולוצטוס
ממוזער|שמאל|240px|רודוצסטוס (Rodhocetus)
ממוזער|שמאל|240px|בסילוזאורוס (Basilosaurus)
בגבעות צ'יטה שבפקיסטן נתגלה מאובן של בעל-חיים הנקרא פָקיצֶטוּס והוא אחד מהלווייתנאים הקדומים ביותר שהתגלו עד כה. הפָקיצטוּס, שחי על חופי ים תטיס שבאותה תקופה הפריד בין הודו לפקיסטן, חילק את זמנו בין הים ליבשה, ואוזניו התפתחו כך שיוכל לשמוע במים ובאוויר כאחד, אולם לא היו לו מאפיינים פיזיולוגים רבים שיש ללווייתנאים בני זמננו. בחינת עצמותיו של הפָקיצטוּס חיזקה את השערת המדענים בדבר מוצאם של הלווייתנאים ממכפילי הפרסה. לפי עדויות אלה, הלווייתנאים החלו לחיות במים מעט לאחר שמכפילי הפרסה נפרדו מהמזוֹניכידים, ולכן הלווייתנאים המוקדמים שמרו על מאפיינים מסוימים שהיו למזוֹניכידים ומכפילי הפרסה איבדו זה מכבר, דוגמת שיניים מבתרות בשר. נראה גם כי אבות אבותיהם של כל מכפילי הפרסה היו בעלי חיים אוכלי בשר; לעומת זאת, כל מכפילי הפרסה הם צמחוניים, ולעומתם הלווייתנאים כולם אוכלים טרף בגדלים שונים.
הפָקיצטוּס הוא בן משפחת הפקיצטיים, משפחה שמנתה שלושה סוגים של טורפים בעלי פרסות שלעיתים קרובות מתייחסים אליהם כלווייתנאים הראשונים. הם חיו בעידן האאוקן, לפני כ-52 מיליון שנים. חלקים מסוימים בשלדם של הפקיצטיים מזכירים את גופם של הלווייתנאים, אולם חלק ממאפייניהם אינם קיימים אצל הלווייתנאים המודרניים.
אמבולוצטוס, רמינגטונוצטיים ופרוטוצטיים
אמבוּלוֹצטוּס ("לווייתן-מהלך שוחה") היה בעל חיים שחי אף הוא בים תטיס ושרידיו נמצאו לאחרונה באזור פקיסטן. האמבוּלוֹצטוּס הגיע לאורך של כשלושה מטרים, ומבחינה חיצונית נראה דומה לתנין. הוא היה בעל חיים אמפיבי, ורגליו האחוריות התאימו לשחייה במים יותר מאשר להליכה על היבשה. כפי הנראה, האמבוּלוֹצטוּס שחה על ידי הנעת רגליו האחוריות בצורה אנכית, בדומה לאופן שבו שוחים לוטרות ולווייתנים (אלא שהם עושים זאת בעזרת זנבם). זנבו של האמבוּלוֹצטוּס היה ארוך יחסית, וככל הנראה לא מילא תפקיד חשוב בתנועה במים. החוקרים משערים שהאמבוּלוֹצטוּס צד את טרפו בדומה לתנינים: הוא ארב לו בשקט, ובשעת הכושר התנפל עליו והרגו.
קרובי המשפחה של הלווייתנים-המהלכים השוחים היו הרמינגטונוצטיים. לרמינגטונוצטיים היה חרטום ארוך וצר יותר מזה של האמבוּלוֹצטוּס, והם היו במידת מה מותאמים יותר לחיים מתחת לפני המים. ככל הנראה, לווייתנאי קדום זה צד דגים ובעלי חיים ימיים במים הרדודים.
הפרוטוצטיים היו קבוצה גדולה, מגוונת והטרוגנית, ושלא כקודמיהם, מאובנים שלהם נמצאו באסיה, באירופה, בצפון אמריקה ובאפריקה. הפרוטוצטיים מנו סוגים ומינים רבים, כמה מהם (דוגמת הרודוצטוּס) ידועים יותר מאחרים. הפרוֹטוֹצטיים היו דומים בהרבה ללווייתנאים בני זמננו מאשר בעלי החיים שקדמו להם. גופם התחיל לקבל צורת פלך ורגליהם הקדמיות והאחוריות הגדולות היו בעלות צורה מיוחדת שאפשרה להם לחיות ביבשה ובים כאחד. לא ברור האם לפרוטוצטיים היה זנב הדומה לזנב הלווייתנאים המודרניים (מחולק לשתי אונות) או זנב רגיל.
לווייתנאים ימיים לחלוטין
מאובן הבסילוֹזאוּר, שאורכו הגיע ל-20 מטרים, נתגלה בשנת 1840. בגלל ממדיו ומאפייניו הגופניים הוא נחשב בטעות לזוחל, ומכאן הסיומת של שמו המדעי, זאורוס. הבסילוזאור היה בעל חיים ימי לחלוטין והוא חי לפני כ-45 מיליון שנים. אף על פי שזנבו היה דומה בצורתו לזנבם של הלווייתנאים המודרניים, היו לו גם גפיים אחוריות קטנות באורך כמה עשרות סנטימטרים שיצאו מצדי פתח המין וככל הנראה שימשו להצמדת הנקבה והזכר בעת ההזדווגות. הדורודונטידים היו קרובים במידה מסוימת לבסילוזאור, אך הם היו קטנים יותר והגיעו לאורך של כחמישה מטרים בלבד. שניהם היו אוכלי בשר.
אף כי לבסילוזאוריים ולדורודונטידים היו מאפיינים רבים מאוד של לווייתנאים מודרניים, הם לא היו מסוגלים להפיק את הקולות המיוחדים המכונים "שירת הלווייתן" ולא היו מסוגלים להתמצא באמצעות איכון הד מכיוון שלא היו להם איברים מסוימים שיש ללווייתנאים מודרניים, וכן מבנה ראשם היה שונה. נוסף על כך, היו להם מוחות קטנים יחסית; המדענים הסיקו מכך שככל הנראה הם היו בעלי חיים יחידאים, ולא הייתה להם מערכת חברתית מפותחת כזו של הלווייתנאים בני זמננו.
עידן ההולוקן וטקסונומיה מודרנית
שמאל|ממוזער|300px|איורים של כל מיני הלווייתנאים הידועים, והשוואת ממדיהם ביחס לאדם וביחס זה לזה
ממוזער|שמאל|300px|עץ פילוגנטי של משפחות הלווייתנאים
בסדרת הלווייתנאים שלוש תת-סדרות: לווייתנים קדומים, לווייתני מזיפות ולווייתני שיניים. הלווייתנאים הקדומים הם האבות הקדמונים של כל מיני הלווייתנאים המצויים כיום, אך הם עצמם נכחדו כליל. הלווייתנאים הקדומים היו בעלי שיניים. לווייתנאים אלו נכחדו במחצית השנייה של עידן האוליגוקן. לפני היכחדותם, כאמור, התפצלו מהם לווייתני המזיפות ולווייתני השיניים. התפצלות זו מתוארכת לתקופה שקדמה אך במעט לגבול בין עידני האאוקן והאוליגוקן, כלומר לפני 35 מיליוני שנים לערך.
הופעתם של המינים הגדולים ביותר של הלווייתנים - מינים מתת-סדרת לווייתני המזיפת - החלה לפני כ-2–3 מיליון שנים, ייתכן שבעקבות שינוי תפוצת המזון בעולם כתוצאה מגידול כיסוי הקרח בחצי הכדור הצפוני. במקביל לצמיחתם של מיני לווייתנים שונים, החלה העלמות של מיני לווייתנים קטנים. בתקופה זו הופיעו כמה מהחולייתנים הגדולים ביותר שהתקיימו אי פעם, ביניהם הלווייתן הכחול, שהוא החולייתן הגדול ביותר אי פעם המוכר למדע.
כיום מרבית מיני הלווייתנאים הם לווייתני שיניים, ומיעוטם לווייתני מזיפות. קיימים הבדלים פיזיולוגים והתנהגותיים רבים בין לווייתני השיניים ולווייתני המזיפות, בהתאם לאדפטציות ההתנהגותיות והפיזיולוגיות שאימצו. בתחילת דרכם גם ללווייתני המזיפות היו שיניים, אולם אלו הלכו והתנוונו עם הזמן ואת תפקידן החליפו המזיפות.
לווייתני המזיפות והשיניים נבדלים גם בהיבטים הקשורים במיון המודרני. בעוד שהמיון של לווייתני המזיפות החיים יציב למדי, בעיקר בשל כך שמספר המינים קטן והחלוקה די ברורה, המיון של לווייתני השיניים בעייתי יותר. דיונים ערים באשר ליחסים בין המשפחות עדיין מתקיימים, בהסתמך על מחקרים מורפולוגיים ומולקולריים גם יחד. עם זאת, מוסכם כי הראשתניים ולווייתני המקור היו הראשונים להתפצל מהענף של לווייתני השיניים. בהקשר זה בולטת קבוצת דולפיני הנהרות, קבוצה פרפילטית - זוהי קבוצה מלאכותית המכילה מינים שהתפתחו במספר פלישות בלתי תלויות בזמן ובמרחב מהים למערכות נהר מבודדות לגמרי אחת מהשנייה.
מיון הלווייתנאים:
תת-סדרת לווייתני מזיפות (Mysticeti)
משפחת בלניים (Balaenidae)
משפחת לווייתני ענק (Balaenopteridae)
משפחת לווייתנים אפורים (Eschrichtiidae)
משפחת בלניים מפותחים (Neobalaenidae)
תת-סדרת לווייתני שיניים (Odontoceti)
משפחת ראשתניים (Physeteridae)
משפחת ראשתנים ננסיים (Kogiidae)
משפחת לווייתני מקור (Ziphiidae)
משפחת פוקניים (Phocoenidae)
משפחת דולפיניים (Delphinidae)
משפחת חדשיניים (Monodontidae)
משפחת נהרתניים (Platanistidae)
משפחת איניים (Iniidae)
משפחת ליפוטיים (Lipotidae)
משפחת פונטופוריים (Pontoporiidae)
הלווייתנאים והאדם
שמאל|ממוזער|230px|אורקה עם מאמנת בפארק מים בסן דייגו, קליפורניה
שמאל|ממוזער|230px|גופת אובלנה צפון-אטלנטית שמתה לאחר שנתקלה במדחף של אונייה
שמאל|ממוזער|230px|דולפינן שאומן בתוכנית היונקים הימיים של חיל הים האמריקני, במסגרת פעולה במפרץ הפרסי בזמן מלחמת עיראק
שמאל|ממוזער|230px|ספינת תצפית בלווייתנים
הקשרים בין בני האדם ללווייתנאים הם ותיקים ביותר ועברו שינוי מהותי מהימים בהם הם נחשבו למקור מזון ותו לא, עד המאה ה-21 בה הלווייתנאים עומדים מול בעיות חדשות. בתקופת האבן ניצודו הלווייתנאים בקנה מידה קטן, בעיקר לשם אכילת בשרם (ראו למשל המאכל מאקטאק). ציד הלווייתנאים התרחב החל ממאה ה-10 לספירה באזור מפרץ ביסקיה. בתחילת המאה ה-12 החל השימוש גם בשמן הלווייתנאים לצרכים רבים, כמו תאורה וייצור סבונים ועור. שלד הלווייתנאים שימש בבנייה וכחומר גלם לקישוטים שונים. המזיפות של לווייתני המזיפות שימשו כחומר גלם גמיש במגוון של מוצרים מסחריים, כמו חישורי מטריות ומחוכים.
ציד לווייתנים
במאות ה-17 וה-18 עברה הבכורה בעניין לאנגלים ולהולנדים, בשלושה מרכזים עיקריים: גרינלנד, שפיצברגן ואיסלנד. עם התפתחות הטכנולוגיה, אוניות הציד וכלי הציד התרחבו והיקף הציד הלך וגדל והגיע לאוקיינוס השקט ולחצי הכדור הדרומי, ותחנת ציד אף הוקמה באנטארקטיקה. ב-1928 נכנסו לשימוש אוניות החרושת שהציידים לא רק צדו מהן, אלא גם עיבדו את גוף הלווייתן הניצוד בתוכן. ב-2 בדצמבר 1946 נחתמה האמנה הבינלאומית להסדרת ציד הלווייתנאים על ידי 42 מדינות, שנועדה להסדיר את ציד הלווייתנאים בעולם. החתומים על האמנה השתייכו לשתי קבוצות שונות. האחת ביקשה להסדיר את הציד כדי לאפשר המשך קיום הלווייתנאים במקביל להמשך הציד, והשנייה ראתה באמנה צעד ראשון להפסקת ציד הלווייתנאים. לחץ מצד דעת הקהל העולמית הביא ב-1982 להחלטה על הפסקה בציד מסחרי שתחל ב-1986. עם זאת, הציד נמשך על ידי מספר קבוצות ילידים (ראו למשל ציד לווייתנאים באיי פארו) ובמידה מסוימת על ידי איסלנד, שהכריזה על הפסקת הציד ב-2007, ונורווגיה ויפן, שעדיין צדות לווייתנאים.
פגיעות נוספות בלווייתנים
במקביל למאבק להפסקת ציד הלווייתנאים, נעשו מאמצים להגן על הלווייתנאים מפני סכנות העולם המודרני. העיקרית שבהן היא לכידתם כשלל-לוואי (By-catach). נזקי הדיג השולי עצומים: בארצות הברית לבדה נהרגו כ-3,029 פרטים בממוצע לשנה בין השנים 1990–1999, רובם המכריע (84 אחוזים) כתוצאה משימוש ברשתות זימים. קשה לכמת את שלל הלוואי העולמי בשל היעדר נתונים מספיקים, אולם הערכות שחושבו בדרך של אקסטרפולציה הגיעו לממוצע של מעל 300,000 פרטים בשנה בין 1990 ל-1994. בעיות אחרות כוללות רעש ימי העלול לגרום ללווייתנאים לאבד את כושר ההתמצאות ומזהמים ימיים הנמצאים בימים ובאוקיינוסים הכוללים אריזות פלסטיק למיניהן, ביוב ושפכים ומזהמים כימיים (מתכות כבדות וקוטלי חרקים למשל). המזהמים הימיים עלולים לפגוע בלווייתנאים במגוון דרכים, כמו רמות גבוהות של חומרים כימיים בגוף, פגיעה במערכת העיכול עד כדי רעב ומוות, פגיעה ברקמות ועוד.
דוגמה להשפעה החמורה ניתן למצוא בניתוח שנעשה ב-2019 לגופה של נקבת לווייתן שנסחפה לחוף בפיליפינים. הלווייתנית במשקל 498 ק"ג ובאורך 4.5 מטרים, נמצאה כשבקיבתה פסולת מגוונת מפלסטיק במשקל של כ-40 ק"ג, כמות שנחשבת לגדולה באופן לא רגיל אפילו ביחס לכמויות שפעילי סביבה רגילים למצוא בגופות יונקים ימיים באוקיינוסים.
בליעת חלקי פלסטיק מעניקה ללווייתנים וליונקים ימיים אחרים תחושה מוטעית של שובע מבלי לספק להם את הצרכים התזונתיים שהם צריכים. זה מוביל אותם לאיבוד משקל, חולשה וירידה במהירות השחייה שלהם מה שהופך אותם לפגיעים יותר על ידי טורפיהם. ליונקים הימיים אין שום אפשרות לעכל את הפלסטיק או להפריש אותו מגופם.
שימור לווייתנים
לפי איגוד השימור העולמי (IUCN), כ-28 מיני לווייתנאים נמצאים בסיכון נמוך להכחדה (LR; אחד ממצבי השימור של סיכוך נמוך), 5 מינים נמצאים במצב פגיע, 7 מינים מאוימים בסכנת הכחדה, 2 מינים מצויים בסכנת הכחדה חמורה, ולגבי 39 מינים לא הוחלט על מצב שימור בשל היעדר מידע מספק. כל הלווייתנאים נמצאים תחת חסותם של הנספחים הראשון והשני של אמנת CITES, האוסרת על סחר בחלקים ובמוצרים ממינים מוגנים. בעקבות האיומים עליהם, מין אחד כנראה נכחד בעשור האחרון (דולפין הנהרות הסיני), ונראה שהתקווה היחידה עבור מינים מאוימים אחרים היא גידולם בשבייה בגרעיני רבייה. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 עלתה התודעה הציבורית ללווייתנאים ולסכנה הנשקפת להם באופן משמעותי, וכך התרבו מאוד אגודות לשימור לווייתנאים. חלקן אף מציעות לקהל לתרום להן באמצעות תוכניות בסגנון "אמץ לווייתן", שבהן התורם משלם סכום מסוים ובעבורו הוא מקבל עדכון שוטף על הלווייתן ש"אימץ".
שימושים למטרות בידור, מחקר ועוד
לווייתנים חיים משמשים את האדם למטרות מחקר, שעשוע, שימושים צבאיים ותרפיה. מכיוון שהם אינטליגנטים, ידידותיים ובעלי יכולות אקרובטיות, מהווים הלווייתנאים בעלי-חיים אידיאליים עבור מופעי-ראווה. מופעים כאלה מתקיימים במתקן דולפינריום, שהוא אקווריום פתוח גדול-ממדים בו הלווייתנאים חיים, מתאמנים ומופיעים. מרביתם של הלווייתנאים המוחזקים במתקני דולפינריום משמשים להצגות למטרות שעשוע, אך מיעוטם מוחזק שם למטרות מחקר. לווייתנאים מוחזקים בשבייה באירופה ובצפון אמריקה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אך המתקן הראשון שהחזיק יונקים ימיים למטרות בידוריות היה דולפינריום "מארין סטודיו" (Marine Studios) שנוסד בשנת 1938 בפלורידה. באופן כללי, לווייתני מזיפות אינם מוחזקים בשבייה כלל, בשל ממדיהם. רוב לווייתני השיניים המוחזקים בשבייה הם דולפינים, אך ישנם גם יוצאי דופן כגון פוקנת המפרץ, לבנתן או קטלן. ארגונים הפועלים למען זכויות בעלי חיים ורווחתם מתנגדים להחזקת לווייתנאים בשבייה, בטענה שאין להם מספיק חופש תנועה בבריכות, ללא קשר לגודלן (בטבע, גומאים הדולפינים עשרות קילומטרים מדי יום) ושהם אינם מקבלים מספיק גירויים אינטלקטואליים. לעיתים קרובות דולפינים החיים בשבי מפגינים התנהגות תוקפנית כלפי בני אדם ובעלי חיים אחרים כאחד. תוקפנות זו מביאה לעיתים לפציעות של ממש בקרב בעלי חיים אחרים או אנשים, ולפחות אדם אחד נהרג כתוצאה מתקיפת דולפין בדולפינריום.
לווייתני השיניים גויסו גם לשימוש צבאי על ידי ארצות הברית וברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. שני הצדדים אימנו לווייתני שיניים למטרות ביטחוניות שונות, כגון נטרול מוקשים ופצצות, הצלת טובעים וצוללנים, צילום מודיעיני והגנה על החופים. כיום, ארצות הברית מפעילה את תוכנית היונקים הימיים של חיל הים האמריקני.
החל מסוף המאה ה-20 התפתח תחום של תיירות אקולוגית, במסגרתו יוצאים תיירים לצפות בלווייתנאים במקומות החיות שלהם (Whale watching). כמות התיירים הצופים בלווייתנאים עולה במשך הזמן, ונטען ששיקול זה השפיע על תהליך קבלת ההחלטות של מדינות בשאלה האם לצוד לווייתנאים או לא, כחלק משיקולי הכדאיות הכלכלית.
הלווייתנאים והסביבה
ללווייתנאים - ולמערכת האקולוגית הימית שהם במרכזה - תפקיד חשוב בהשפעה על איכות הסביבה.
הלווייתנים צוברים בגופם לאורך חייהם פחמן מהאטמוספירה, ובפרט פחמן דו-חמצני המשמעותי לאפקט החממה. לווייתנאים גדולים יכולים לצבור למעלה מ-33 טון פחמן דו-חמצני בשנה, כאשר לשם השוואה עץ סופג כ-25 ק"ג בשנה - פחות מאלפית לעומת הלווייתנים הגדולים ביותר. בנוסף, בניגוד לעצים שאם הם נשרפים או נופלים מחזירים את הפחמן שאגרו לאטמוספירה, הלווייתנאים שמתים בים באופן טבעי שוקעים לקרקעית האוקיינוס שם נקבר הפחמן.
הלווייתנאים מקיימים קשרי סימביוזה עם אוכלוסיית הפיטופלנקטון, שנכון לעשור השני של המאה ה-21 פולטת לאוויר העולם כ-50% מהחמצן, ולוכדת כ-37 מיליארד טון של פחמן דו-חמצני (בדומה לכ-1.7 מיליארד עצים), כמות שמוערכת בכ-40% מהפליטות. קיומם של הפיטופלנקטון בטבע תלוי בקיומם של הלווייתנאים, מכיוון שפיטופלנקטון משגשגים בסביבת ההפרשות של הלווייתנאים שמכילות את חומרי המזון של הפיטופלנקטון. נדידת הלווייתנאים מסייעת להתפתחות פיטופלנקטון ברחבי העולם.
לאחר סדרת מחקרים שבוצעו בנושא בעשור השני של המאה ה-21, קראו החוקרים להגברת שימור חיי הלווייתנאים למען הסביבה, וכזווית חשובה ונוספת להתמודדות עם ההתחממות הגלובלית.
בתרבות
שמאל|ממוזער|220px|פסל של הלווייתן שבלע את יונה הנביא
ממוזער|220px|לווייתן כחול על בול דואר של איי פארו, שם מתקיים מדי שנה ציד לווייתנים
במהלך ההיסטוריה היה ללווייתנאים מעמד מיוחד בעיקר בתרבויות שהתקיימו באזורים הסמוכים לחוף הים, לתרבויות שהתקיימו באיים או לתרבויות בעלות צי-סוחר גדול. מטבע הדברים, לווייתני השיניים הקטנים (ובהם הדולפינים), שלעיתים קרובות שוחים בסמוך לחופים, היו מוכרים יותר לרוב התרבויות מאשר לווייתני המזיפות גדולי הממדים. בעוד שלווייתני השיניים נצפו לעיתים קרובות מהחופים, הרי שעל לווייתני המזיפות ניתן היה ללמוד רק במקרה שעלו אל החוף, או מתצפיות של מלחים ויורדי-ים. מכיוון שכך, סביב הלווייתנים הגדולים התפתחו מיתוסים ואגדות שונות, וחוסר הידע אודותם גרם לכך שבמקרים רבים התייחסו אליהם כאל מפלצות ימיות מסתוריות. המפגש בין הלווייתנאים לבני האדם החל כבר בתקופת האבן – ממצאים מקוריאה הדרומית המתוארכים ל-6000 לפנה"ס עשויים להיות עדות ארכאולוגית לציד לווייתנים בידי אנשי תקופת האבן.
בין היוונים והרומאים העתיקים, התייחסויות מפורטות ללווייתנים ניתן למצוא בעיקר בכתביהם של אריסטו, פליניוס הזקן ומקרוביוס. פליניוס תיאר את עמוד האדים שמזרימים הלווייתנים דרך חור הנשיפה שלהם, ואמברוסיוס אף טען שהלווייתנים יכניסו את גוריהם הקטנים אל פיהם במטרה להגן עליהם. היוונים הקדומים אף הביעו את הערכתם לדולפינים וללווייתנים בכך שקראו על-שמם שתי קבוצות כוכבים נפרדות, לווייתן ודולפין. היוונים-הקדומים התייחסו בחיבוריהם בעיקר לדולפינים (לווייתני השיניים) ולא ללווייתנים. במיתולוגיה היוונית מוצג הדולפין כיצור אלטרואיסטי המסייע לבני-האדם, ומנגד ייתכן שהלווייתנים הגדולים היוו השראה למפלצות ימיות אחדות שמתוארות במיתולוגיה. גם בתנ"ך מוזכר הלווייתן, שהוא מפלצת מים מיתית המתואר בדרך-כלל בציורי התנ"ך כתנין עצום או כנחש ים אימתני. לפי התיאור התנ"כי המובא במספר פסוקים הלווייתן הוא יצור ימי, שבבוא היום ייהרג על ידי אלוהים: . הלווייתן המקראי זכה להתייחסות בספרות הדתית לדורותיה, ביהדות ובנצרות כאחד. בספר יונה מסופר שיונה נבלע על ידי "דג גדול" לאחר שנזרק לים: . במקרא לא מצוין שה"דג" הוא לווייתן אך מקובל לזהות אותו כלווייתן מסוג ראשתן גדול-ראש.
במדרש מתואר שהלווייתן נברא בבריאת העולם ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא, יחד עם שור הבר (אינו קשור למה שהיה קרוי שור הבר ונכחד). זאת כנראה משמעות התפילה שאומרים בהושענא רבה ביציאה האחרונה מהסוכה:
בימי הביניים סופרו סיפורים לא מעטים על היתקלויות במפלצות ימיות שונות, שככל הנראה היו למעשה לווייתנאים. מכיוון שהמחקר הזואולוגי לא היה מפותח, בני אירופה של אותה התקופה זיהו את היצורים האימתניים שבהם פגשו כמפלצות. מראשית ימי הביניים ועד תחילת ציד הלווייתנים המסיבי במאה ה-17, עיקר המידע על לווייתני מזיפות גדולים הגיע מתצפיות אקראיות וחלקיות של מלחים או מגופות לווייתנים שנסחפו אל החוף. בני אירופה לא נתקלו לעיתים קרובות ביצורים גדולים כל כך, ולכן מטבע הדברים היסחפות לווייתנים גדולים לחוף עוררה התרגשות רבה. הדבר נכון במיוחד עבור הראשתן גדול-הראש, שבדרך כלל עלה על החוף בכמויות גדולות ולא כפרטים בודדים. הציד שהתרחש בקנה מידה גדול מאוד בין המאות ה-17 וה-19, הביא לכדי כליון אוכלוסיות רבות של לווייתנים, אך מצד שני סיפק לאדם מידע רב על אורחות חייהם, והניב תיאור בהיר וצלול יותר של הלווייתנים. באותה התקופה תוארו לווייתני הענק כיצורים אימתניים שנלחמים בעוז בציידי הלווייתנים, תיאורים שמצאו את דרכם גם לספרות של אותה התקופה. מקומם של הלווייתנים לא נפקד גם בספרות הקלאסית: אזכורם המוכר ביותר הוא ברומן הידוע מובי דיק מאת הרמן מלוויל (1851), המספר על ספינת ציד לווייתנים שקברניטה, אחאב, רודף כאחוז דיבוק אחר ראשתן גדול-ראש לבקן ענק בשם מובי-דיק, שבמסע ציד קודם כרת את רגלו. אף שהרומן הוא בעיקרו אלגוריה מורכבת, כלל בו מלוויל, שהפליג בעצמו בספינה לציד לווייתנים במשך שנה וחצי, תיאור מדויק של החיים על ספינת ציד, איתור לווייתנים, מעקב אחריהם וציד לווייתנים. הלווייתנים מוזכרים אף בספר המדע-בדיוני הקלאסי 20,000 מיל מתחת למים מאת ז'ול ורן.
במאה ה-20 חל מפנה בהתייחסות ללווייתנאים בכלל וללווייתנים בפרט. עם התפתחות המחקר המדעי לווייתני המזיפות הגדולים כבר לא הוצגו כמפלצות ימיות נוראיות, המטביעות ספינות ומתקיפות יורדי-ים, אלא כיצורים שלווים, אינטליגנטים וידידותיים שנהרגו על לא עוול בכפם על ידי בני אדם, במהלך הציד ההמוני. כפועל יוצא של שינוי זה, נחקקו חוקים ואמנות בינלאומיות האוסרות על ציד לווייתנים, ועם התפתחות הארגונים לשמירת הסביבה החלו מאבקים להגנה על לווייתנאים המצויים בסכנת הכחדה. גם מקומם של לווייתני השיניים והדולפינים לא נפקד משינוי תרבותי זה: הם החלו לככב כדמויות חביבות ומסבירות פנים בסרטי קולנוע, בספרים ובתוכניות טלוויזיה. מטבע הדברים, ההצגה החיובית של הלווייתנאים בתרבות הפופולרית, יחד עם סדרות דוקומנטריות שהציגו את אופיים האמיתי, שיפרו אף הם את מעמדם של הלווייתנאים בציבור.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
כללי
אליסון פור, Order Cetacea, אתר "ADW": מידע כללי על הלווייתנאים, בתוספת טקסונומיה ותמונות.
מיכאל מילינקוביץ' ואוליבר למברט, Cetacea: Whales, dolphins, and porpoises, מאמר מקיף הסוקר את אורח חייהם של הלווייתנאים, ובייחוד את האבולוציה והטקסונומיה
Whales: The order of Cetacea, באתר הוועידה הבינלאומית לציד לווייתנאים
דאגלס פוטוימה, Cetacea Evolution - הסבר קצר על האבולוציה של הלווייתנאים, בצירוף איורים
Evolution of Cetaceans Dolphins and Whales- מאמר מקיף יותר על התפתחות הלווייתנאים
מחמל"י - דף הבית של מחמל"י
דלפיס - דף הבית של דלפיס
הלווייתנאים ואנחנו, סדרת כתבות על יחסי האדם והלווייתן בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
מאמר על ראיה חדשה ליצירת דרכי תקשורת ייחודיות לשבטי לווייתנים, ארסטכניקה/מדע/יוני 2016
ידיעות עיתונאיות היסטוריות על לווייתנים וציד לווייתנים בתוך "שפת הים" - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
שימור
From over-Exploitation to Total Prohibition - מסמך העוסק בציד הלווייתנאים, בתנודות באוכלוסייתם ובמצבם הנוכחי
מדיה
תמונות וסרטונים של מיני לווייתנאים שונים, באתר "ARKive"
תמונות וסרטונים של לווייתנאים שונים (הטקסט בצרפתית), באתר "cetace.info"
קובצי-קול של מיני לווייתנאים שונים, באתר "sons de mar"
קבצים נוספים של "שירת הלווייתן", באתר מיזם "avant garde"
תמונות רבות של לווייתנאים, באתר Flickr
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1762
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מטוראן ז'אק בריסון
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:סדרות בעלי חיים
sq:Balena
| 2024-10-15T22:43:33
|
לווייתני מזיפות
|
ממוזער|גודל לווייתני מזיפות שונים לעומת האדם
ממוזער|אובלנה דרומית
לווייתני מזיפות (שם מדעי: Mysticeti) הם תת-סדרה בסדרת הלווייתנאים. תת-סדרה זו כוללת כמה ממיני בעלי החיים הגדולים ביותר על-פני תבל. בפרט, היא כוללת את הלווייתן הכחול, שהוא היצור הגדול ביותר שחי בכדור הארץ בעבר ובהווה גם יחד.
לווייתני המזיפות הם חסרי שיניים. במקומן יש להם בחך מזיפות, שהן לוחות קרניים שהתפתחו מקיפולים של החך. המזיפות יוצרות שני טורים הניצבים לגוף. בכל טור כמאתיים מזיפות, שאורכן יכול להגיע עד 3.5 מטר. הן מפוצלות בקצותיהן ויוצרות מערכת מורכבת של מסרקות סינון המסננות את המים מהפלנקטון, סרטנאים ודגים קטנים שמהם הם ניזונים. לווייתנים אלה בולעים כמויות גדולות של מים, אותם הם דוחסים כלפי המזיפות. המים עוברים דרכן ונשפכים אל מחוץ לפה בין השפתיים, כשבפה נותרים הדגיגים, הסרטנים ושאר יצורי הזואופלנקטון.
מן המאה ה-11 ועד לקראת סוף המאה ה-20 ניצודו לווייתני מזיפות, כשהשימוש העיקרי שנעשה הוא בשמן שהופק מגופם לייצור שמן מאכל ומרגרינה, ובמזיפותיהם ששימשו לייצור מחוכים וחישורי שמשיות.
עד לא מזמן היה מקובל לחשוב שלווייתני המזיפות התפתחו לפני כ-3 מיליון שנים בחצי הכדור הצפוני בזמן עידן הקרח. הדבר נבע מכך ששם נמצאו רוב המאובנים שלהם. ב-1921 נתגלה מאובן של לווייתן מזיפות בנהר מארי באוסטרליה אך רק ב-2013 תואר מדעית וסווג כלסת של לווייתן מזיפות באורך כ-9 מטר על ידי ד"ר אריך פיצג'רלד ממוזיאוני ויקטוריה במלבורן. גיל המאובן הוא כ-20 מיליון שנה. באמצעות מאובן זה ומאובנים נוספים, חקרו ד"ר פיצג'רלד ועמיתיו את התפתחות לווייתני המזיפות והסיקו שהם התפתחו לפני כ-20 מיליון שנה בחצי הכדור הדרומי, סביב אנטארקטיקה.
מיון
משפחה (Aetiocetidae) - נכחדה
משפחה (Aglaocetidae) - נכחדה
משפחה בלניים (Balaenidae)
משפחה לווייתני ענק (או רורקלים) (Balaenopteridae)
משפחה בלניים ננסיים (או בלניים מפותחים; Cetotheriidae)
משפחה (Cetotheriopsidae) - נכחדה
משפחה (Diorocetidae) - נכחדה
משפחה (Eomysticetidae) - נכחדה
משפחה לווייתנים אפורים (Eschrichtiidae)
משפחה Mammalodontidae - נכחדה
משפחה Pelocetidae - נכחדה
סוג Amphitera - נכחד
סוג Burtinopsis - נכחד
סוג Idiocetus - נכחד
סוג Imerocetus - נכחד
סוג Isocetus - נכחד
סוג Mesocetus - נכחד
סוג Mioceta - נכחד
סוג Otradnocetus - נכחד
סוג Peripolocetus - נכחד
סוג Piscocetus - נכחד
סוג Siphonocetus - נכחד
סוג Tiphyocetus - נכחד
סוג Tretulias - נכחד
סוג Ulias - נכחד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1864
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם הנרי פלואר
| 2023-12-27T13:58:15
|
לווייתני שיניים
|
ממוזער|פוקנות דאלי
ממוזער|זוג ראשתנים גדולי-ראש
ממוזער|2 איניות.
ממוזער|לווייתן מקור קופץ
לווייתני שיניים (שם מדעי: Odontoceti) הם תת-סדרה בסדרת הלווייתנאים. לווייתני השיניים הם, כפי שמשתמע משמם, בעלי שיניים. מאפיין זה הוא המבדיל אותם מהפרטים בתת-הסדרה השנייה בסדרת הלווייתנאים, לווייתני המזיפות. לווייתני השיניים הם ציידים פעילים, והם ניזונים מדגים, מדיונונים ובמקרה של האורקה וקרוביה גם מיונקים ימיים ואף כרישים.
אנטומיה
ללווייתני שיניים יש חור נשימה אחד בקצה העליון של ראשם. הגולגולות של לווייתני השיניים אינן סימטריות. מוחם גדול יחסית, והקשר בין שתי אונותיו רופף יחסית. ללווייתני השיניים יש רקמה שומנית בראשם הנקראת מלון (Melon), המשמשת לריכוז אלומת גלי הקול שהם מפיקים. אין להם מיתרי קול, ובמקומם הקול מופק במערכת חור הנשיפה. לווייתני השיניים איבדו את היכולת להריח, ואין להם בלוטות רוק. הראש, לרוב, מסתיים בחרטום מוארך. בפיהם מספר שיניים משתנה, החל משתי שיניים ועד ל-200 שיניים. כל שיניהם זהות, ואין אצלם חלוקה לשיניים חותכות, טוחנות וכן הלאה.
התנהגות
רוב התקשורת בין לווייתני השיניים נעשה באמצעות קולות. הם מפיקים מגוון רחב של קולות, המשמשים לתקשורת בין פרטים, להתמצאות באמצעות איכון הד (ביסודו של דבר, פליטה של גלי קול ומיפוי הסביבה באמצעות ההד החוזר מהם) ולאיתור וללכידת מזון. לווייתני השיניים שוחים מהר יחסית. את המינים הקטנים ניתן למצוא באקראי רוכבים על גלים, בהם הגלים שיוצרים כלי-שיט. הדולפינים נצפים פעמים רבות באופן זה. כמו כן, הם ידועים בביצועים האקרובטיים שלהם. ידועה במיוחד ביכולות אלו היא הסטנלה ארוכת-החרטום (סטנלה לוליינית; Stenella longirostris). הם ניזונים מדיונונים, מפינגווינים, מדגים ומטורפים ימיים אותם הם צדים בזריזות. ככלל, לווייתני השיניים חיים בקבוצות המונות עד לתריסר פרטים. קבוצות אלו מכונות להקות. מפעם לפעם הלהקות מתמזגות ויוצרות "להקות-על", שהן התקבצויות של לווייתנים היכולות למנות אלפי פרטים. ביכולתם של לווייתני השיניים לנהל אינטראקציות חברתיות מורכבות, כמו ציד משותף. בשבייה מינים מסוימים מציגים פוטנציאל גבוה ללמידה, ומסיבה זו הם נחשבים בין בעלי החיים האינטליגנטים ביותר.
לווייתני שיניים והאדם
מינים מסוימים של לווייתני שיניים ניצודו בעבר בשביל בשרם, שומנם ומרכיבים אחרים בגופם (ראו ציד לווייתנים). כיום כל המינים מוגנים לפי אמנת CITES, וחלקם מוגנים גם באמנות נוספות. על הציד של הלווייתנאים כולם הוטל מורטוריום ב-1986, אולם מדינות אחדות עדיין צדות לווייתנאים בכמויות קטנות. עם זאת, לכל מיני לווייתני השיניים הסכנה העיקרית הנשקפת באופן ישיר מצדו של האדם היא לכידה שולית ברשתות דיג. בנוסף, מיני לווייתני שיניים קטנים מוחזקים כאטרקציה בגני חיות ובפארקים מיוחדים. החזקה זו מעוררת התנגדות עזה, וזאת בשל הדאגה ללווייתנים שדורשים בדרך-כלל מרחב גדול ורחב.
מיון
על-משפחת דולפינים (Delphinoidea)
משפחת דולפיניים (Delphinidae)
משפחת חדשיניים (Monodontidae)
משפחת פוקניים (Phocoenidae)
משפחת Kentriodontidae - נכחדה
משפחת Odobenocetopsidae - נכחדה
משפחת Albireonidae - נכחדה
סוג Delphinavus - נכחד
סוג Graamocetus - נכחד
סוג Lamprolithax - נכחד
סוג Miodelphis - נכחד
סוג Nannolithax - נכחד
סוג Oedolithax - נכחד
סוג Oligodelphis - נכחד
סוג Palaeophocaena - נכחד
סוג Platylithax - נכחד
סוג Protodelphinus - נכחד
סוג Sinanodelphis - נכחד
על-משפחת לווייתני מקור (Ziphioidea)
משפחת לווייתני מקור (Ziphiidae)
על-משפחת דמויי ראשתן (Physeteroidea)
משפחת ראשתניים (Physeteridae)
משפחת ראשתנים ננסיים (Kogiidae)
על משפחת דולפיני נהרות
משפחת איניים (Iniidae)
משפחת נהרתניים (Platanistidae)
משפחת ליפוטיים (Lipotidae)
משפחת פונטופוריים (Pontoporiidae)
משפחת Squalodontidae - נכחדה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1867
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם הנרי פלואר
| 2023-05-16T11:33:00
|
נהרתניים
|
ממוזער|נהר הגנגס בו חי נהרתן הגנגס
נהרתניים (שם מדעי: Platanistidae), משפחה בתת-סדרת לווייתני שיניים הכוללת סוג יחיד בשם נהרתן (Platanista) ובו שני מינים:
נהרתן הגנגס (Platanista gangetica)
נהרתן האינדוס (Platanista minor)
המינים במשפחה מתקיימים במים מתוקים ונחשבים לפרימיטיביים בין הלווייתנים. אלה מצויים בתת-היבשת ההודית בלבד. הם ניזונים מדגים וסרטנים. לכולם עיניים קטנות וחרטום מוארך.
קישורים חיצוניים
על נהרן הגנגס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1830
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן גאורג ווגלר
| 2023-10-24T17:54:36
|
חדשיניים
|
חדשיניים (שם מדעי: Monodontidae), משפחת של לווייתני שיניים הכוללת שני מינים, שניהם יחידים בסוגם:
לבנתן לבן (Delphinapterus leucas)
חדשן (Monodon monoceros)
שני המינים החיים ייחודיים במראה החיצוני שלהם: הלבנתן לבן כולו, ולזכרי החדשן יש חט מסולסל היוצא מפיהם.
גודלם של החדשיניים בינוני. אורכם נע בין שלושה לחמישה מטרים. חוטמם קטן מאוד. הם חסרי סנפיר גב, אולם במקומו יש להם גבשושית קטנה לאורך גבם. סנפירי החזה גדולים. הם מפיקים מגוון של קולות, ובדומה ללווייתנאים אחרים - הם משתמשים באקולוקציה על-מנת לנווט.
החדשיניים ניזונים מדגים, מרכיכות ומסרטנאים קטנים. ההיריון נמשך בין 14 ל-15 חודשים, ובסופו ממליטה הנקבה על-פי רוב גור יחיד. הגורים נגמלים מיניקה רק בגיל שנתיים, ומגיעים לבגרות מינית רק בגיל חמש עד שמונה שנים. הם חברתיים, ונעים בקבוצות שמונות מספר פרטים, ושעשויות להגיע לגודל של מאות פרטים.
מיון
מבין משפחות לווייתני השיניים, החדשיניים מקורבים ביותר לדולפיניים ולפוקניים. לפי מחקרים מולקולריים, נראה כי הפוקניים והחדשיניים התפצלו מהענף המרכזי לפני כ-11 עד 15 מיליוני שנים.
משפחה חדשיניים (Mondontidae)
סוג ומין יחיד Haborodelphis japonicus - נכחד
סוג ומין יחיד Denebola brachycephala - נכחד
תת-משפחה Delphinapterinae
סוג ומין יחיד לבנתן לבן (Delphinapterus leucas)
סוג ומין יחיד Casatia thermophila - נכחד
תת-משפחה Monodontinae
סוג ומין יחיד חדשן (Monodon monoceros)
סוג ומין יחיד Bohaskaia monodontoides - נכחד
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
| 2023-11-12T02:07:47
|
לווייתני מקור
|
ממוזער|תמונות של לווייתן מקור ישר-מקור מקפץ מעל המים
לווייתני מקור או זִּיפְיוּסִיִּים (שם מדעי: Ziphiidae), משפחה בתת-סדרת לווייתני שיניים ובה לפחות 20 מינים. המשפחה כוללת שישה סוגים:
הסוג לווייתן מקור ענק (Berardius)
הסוג בקבוקף (Hyperodon)
סוג ומין יחיד לווייתן מקור טרופי (Indopacetus pacificus)
הסוג מזופלודון (Mesoplodon)
סוג ומין יחיד לווייתן מקור טסמני (Tasmacetus shepherdi)
סוג ומין יחיד זיפיוס חלול-חרטום (Ziphius cavirostris)
לווייתני המקור היא אחת המשפחות הפחות ידועות של יונקים גדולים: מינים אחדים ממשפחה זו תוארו רק בשני העשורים האחרונים. משפחת הזיפיוסיים היא השנייה בגודלה של לווייתנאים (אחרי הדולפיניים).
לבני משפחה זו ראש מעוגל, חרטום מוארך וצר. לחלקם תפיחה במצח. לווייתני המקור נעים בגודלם מכ-3.4 מטרים ועד כמעט 13 מטרים והם עשויים לשקול בין 1 עד 15 טון. הם מצויים בכל האוקיינוסים. הם קשים מאוד לזיהוי בטבע: צורת הגוף משתנה במקצת ממין אחד לאחר, והצופה חייב להסתמך על ההבדלים הדקים בדרך כלל בגודל, בצבע, בצורת המצח ואורך החרטום.
הם ניחנים ביכולת בלתי רגילה לצלול למשכי זמן ארוכים - 20 עד 30 דקות בדרך כלל, ויש תיעוד אף לצלילה של 80 דקות- ולעומקים עמוקים ביותר: 1000 מטרים וייתכן שאף יותר מכך.
זיפיוסיים נוטים להתרועע בקבוצות משפחתיות קטנות ונמנעים ממים רדודים. אזורים ידועים שבהם הם מתקהלים כוללים את המים העמוקים הלאה משפת המדפים היבשתיים וקרוב לתחתית של צורות נוף ימיות כהרים ימיים, קניונים, מדרונות ואיים אוקייניים כגון האיים האזוריים והאיים הקנריים. הם ניזונים בעיקר מדיונונים החיים במים עמוקים אך גם מדגים ומסרטנים.
בשל אזור המחיה שלהם ונטייתם לבצע צלילות ארוכות מאוד הם קשים מאוד לצפייה ומעט ידוע על מרבית המינים. אחדים טרם קיבלו שם או תיאור באופן רשמי, ואחרים ידועים רק משרידים שנמצאו אך מעולם לא נראו חיים. רק שלושה או ארבעה מתוך יותר מ-20 מינים ידועים באופן סביר. המינים לווייתן מקור ענק ביירד וזיפיוס חלול-חרטום נוצלו לצרכים מסחריים הלאה מחופי יפן והמין בקבוקף צפוני ניצוד באופן נרחב בחלקו הצפוני של האוקיינוס האטלנטי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
קישורים חיצוניים
ADW: Ziphiidae
ממעמקים: חוקרים גילו לווייתן מקור חדש, מתוך "הזנב הארוך" 05 בפברואר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1865
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו במיוקן
| 2023-04-02T06:56:51
|
עופות קמאים
|
ממוזער|איברומסורניס
עופות קמאים היא קבוצה פוליפילטית הכוללת את ראשוני המינים במחלקת העופות, ואשר נכחדה כולה עם הכחדת הקרטיקון לפני 66 מיליון שנה. הם התפתחו מקבוצת הקלורוזאורים השייכים מקבוצת הדינוזאורים תרופודים, ביורה העליון שבסוף היורה. הם היו בעלי נוצות, שעיקר תנועתם לא הייתה בתעופה ממשית, אלא בדאייה ובקפיצות, והתפתחה מהצורך להתגונן מהטורפים על האדמה. מתוך עופות אלה התפתחו העופות הבתראים החיים כיום.
ההכחדה של סוף היורה העליון שפגעה בעיקר בדינוזאורים הגדולים, ופינתה מקום לשגשוג מחלקה זו. במהלך 10-5 מיליון השנים הראשונות של תור הקרטיקון, חזרו עופות רבים לאדמה והתפתחו שם לטורפים ולצמחונים לא מעופפים (כמו הפטגופטריקס וההספראורניס), בעוד אחרים המשיכו לפתח את יכולת התעופה. צורות שונות אלו של עופות חיו בדו-קיום במהלך 80-70 מיליון השנים של הקרטיקון, אולם ההכחדה הגדולה של עידן המזוזואיקון (שנגרמה מפגיעת אסטרואיד) חיסלה מינים רבים של יצורים על פני כדור הארץ, ובכללם את אחרוני העופות הקמאים שנפגעו קשות והוכחדו לגמרי. סוגי עופות בתראים שרדו ושכללו את יכולת תעופתם במהלך התפתחותם. גודלם היה קטן ביחס לעופות הקמאים ויכולת הסתגלותם גבוהה יותר. הגדול שביניהם היה הגרגנטואוויס שמגיע לגודל של יען במשקל של 140 ק"ג.
מיון
בעבר היו ידועים 6 סדרות שונות של עופות שמאובניהן נשמרו, הן עדות למגוון העשיר של המחלקה: מפריטים המזכירים דינוזאורים במראם עד לפריטים בעלי מראה עופות מודרני. כיום מניחים שקבוצות אלה הם פוליפילטיות וחסרות קשר אחת לשנייה. הקבוצה המכלילה שלהם היא ענף האביאלאה, המאפיין את המעבר בין דינוזאורים אמיתיים לעופות. עם זאת הענף גם הוא פוליפלטי מאחר שהוא כולל כנראה גם את המשפחות: אנכיאורניטיים וסקנסוריופטריגיים.
הקבוצות הנוכחיות קשורות לעופות הקמאים, נוסף על סוגים רבים נוספים:
משפחה ארכיאופטריקיים (Archaeopterygidae)
משפחה Yandangithidae
קבוצה Euavialae
קבוצה Avebrevicauda
משפחה Omnivoropterygidae
קבוצה Pygostylia
משפחה Jinguofortisidae
סדרה קונפוציוסאורניים (Confuciusornithidae)
קבוצה Ornithothoraces
קבוצה Enantiornithes
קבוצה Euornithes
קבוצה Ornithuromorpha
משפחה Hongshanornithidae
משפחה Songlingornithidae
קבוצה אורניתורה (Ornithurae)
קבוצה הספראורניסאים (Hesperornithes)
קבוצה איכתיאורנאים (Ichthyornithes)
קבוצה עופות בתראים (Neornithes)
קישורים חיצוניים
The reign of the terror birds מאתר ה-BBC
*
| 2023-06-26T08:19:15
|
עופות בתראים
|
עופות בתראים (שם מדעי: Neornithes) היא תת-מחלקה במחלקת העופות הכוללת את כל העופות החיים כיום. הם התפתחו מן העופות הקמאים, שנכחדו כולם ונראה שראשוניהם התפתחו בתור הקרטיקון. הם שגשגו בעיקר לאחר הכחדת הקרטיקון לפני 66 מיליון שנים ואז גדלו מאוד והחלו לכבוש את השמיים, כשמספר מינים קדומים כמו הגסטורניס והפורוסרקוסיים שלטו על הקרקע. ואולם מרבית עופות אלה נכחדו, למעט היענים וקרוביהם.
ידועות שתי קבוצות של העופות הבתראים:
עופות קדומים חסרי שיניים, כמו היען והננדו, שמבנה גופם לא מאפשר תעופה. (אם כי כמה מהטינמיים וכמה מינים נכחדים יכלו לעוף).
עופות מפותחים חסרי שיניים, הכוללים את מרבית העופות הקיימים. קבוצה זאת מצוידת בעצם השדרית (קרין) שהיא רכס אורכי מרכזי בחזה הציפור ומחברת את שרירי התעופה ומאפשרת תעופה .
. מרבית העופות החסרות את העצם הן עופות לא מעופפים.
תת־מחלקה עופות בתראים (Neornithes)
אינפרא-מחלקה עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae)
אינפרא־מחלקה עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae)
גלריה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1893
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנס פרידריך גדו
קטגוריה:עופות
| 2024-08-01T00:51:32
|
עופות בעלי שיניים
|
230px|ממוזער|שלד של איכתיאורניס
עופות בעלי שיניים (שם מדעי: Odontognathae), היא קבוצה לא-טקסונומית של עופות קמאים נכחדים אשר כשמם היו בעלי שיניים קצרות בקצוות מקורם. הקבוצה הוגדרה בידי החוקר אלכסנדר ווטמור אשר חיבר בין מיני עופות בעלי שיניים אשר נראו דומים יותר לעופות הבתראים מאשר לעופות קדמוניים כמו הארכאופטריקס.
קבוצה זו נחשבה לקבוצה השלישית של העופות באמצע הדרך בין העופות הקמאים (Archaeornithes) לעופות הבתראים (Neornithes), הקיימים כיום. עם זאת כיום הקבוצה חסרת תוקף מדעי, מאחר שהקבוצות הכלולות בה שייכות לקבוצה אורניתורה, בה עוד מינים רבים וגם אבות העופות הבתראים.
מינים אלה היו אוכלי דגים שחיו בקרבת הימים וחלקם חיו כמו טבלניים ופינגוויניים והסתמכו על שחייה במקום על תעופה. אחדים מהם כלל לא עפו. הגדול מביניהם היה ההספראורניס שהגיע לגובה של 1.8 מטר.
בני הקבוצה נכחדו כליל לאחר הסוף הקרטיקון עם ההכחדה הגדולה לפני 66 מיליון שנה ללא קרובים מודרניים.
מיון
קבוצה הספראורניסאים (Hesperornithes)
בפטורניס (Baptornis)
Brodavis
Enaliornis
Judinornis
Pasquiaornis
Potamornis
משפחה הספיאורניים (Hesperornithidae)
הספראורניס (Hesperornis)
Asiahesperornis
קנדגה (Canadaga)
Parahesperornis
סדרה איכתיאורנאים (Ichthyornithidae)
איכתיאורניס (Ichthyornis)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:עופות קמאים
קטגוריה:עופות שחיו בקרטיקון עליון
קטגוריה:קבוצות עופות שהתבטלו
| 2021-10-17T02:46:29
|
עופות מפותחים חסרי שיניים
|
עופות מפותחים חסרי שיניים (שם מדעי: Neognathae) היא אינפרא מחלקה במחלקת העופות בה נמצאים כל העופות המודרניים למעט בני קבוצת עופות קדומים חסרי שיניים.
עופות אלו התפצלו מעל־סדרת עופות קדומים חסרי שיניים שאינם עפים כלל. אף על פי כן, לא כולם מסוגלים לעוף לדוגמה משפחת הפינגווינים. העוף הקטן בעל־סדרה זו הוא קוליברי הדבורה (Mellisuga helenae) שוקל רק 1.6-2 גרם ואורכו 5–6 ס"מ. העוף הגדול ביותר בעל־סדרה הוא פינגווין קיסרי (Aptenodytes forsteri) ששוקל 22–45 ק"ג וגובהו 110–130 ס"מ. המין המעופף הגדול ביותר (בכל עולם החי המודרני) הוא המין שקנאי מסולסל (Pelecanus crispus) ששוקל 11–15 ק"ג ומוטת כנפיו כ־3 מ' וקרובים אליו עופות נוספים כמו חובה גדולה, קונדור האנדים, ברבור מחצצר וברבור מצוי. העוף בעל מוטת הכנפיים הגדולה ביותר הוא אלבטרוס נודד (Diomedea exulans) שמשקלו 5.9-12.9 ק"ג ומוטת כנפיו עד 370 ס"מ.
מיון הסדרות הקיימות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1900
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי וויליאם פליין פיקרפט
קטגוריה:עופות בתראים
| 2023-04-02T10:39:52
|
נקראים
|
ממוזער|יקמרה ממין Galbula ruficauda
נַקָּרָאִים (שם מדעי: Piciformes) היא סדרה במחלקת העופות הכוללת תשע משפחות. הבולטת ממשפחות הסדרה היא הנקריים הידועה במנהגה לנקר בעצים.
מאפיינים
לנקראים מבנה רגל המותאם לטיפוס, עם שתי אצבעות הפונות קדימה ושתיים אחורה. אצל הנקראים עצם הלשון היא בעלת מבנה ייחודי. העצם מקיפה את הגולגולת ועולה לתקרתה. לעצם מחוברים שרירים חזקים הגורמים ללשון להימתח.
הגוזלים בוקעים לא מפותחים, עיוורים ובדרך כלל עירומים.
הגדול שבנקראים הוא טוקן טוקו (Ramphastos toco) ששוקל עד 870 גרם.
משפחות
משפחת אוביליים (Indicatoridae)
משפחת ליביים (Lybiidae)
משפחת פופיים (Bucconidae)
משפחת יקמראים (Galbulidae)
משפחת ברבטים אמריקאים (Capitonidae)
משפחת ברבטי טוקן (Semnornithidae) - ובה סוג אחד ברבט טוקני (Semnornis)
משפחת מגליימיים (Megalaimidae)
משפחת נקריים (Picidae)
משפחת טוקניים (Ramphastidae)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1810
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ברנהרד מאייר
| 2023-05-19T07:21:55
|
נקריים
|
ממוזער|נקבת נקר אריזונה (Leuconotopicus arizonae)
ממוזער|זוג של Picus vittatus
ממוזער|Picoides tridactylus
נקריים (שם מדעי: Picidae) היא משפחה בסדרת הנקראים. זוהי המשפחה הגדולה בסדרה, ולה שני נציגים בישראל: נקר סורי וסבראש מצוי.
הגדול במשפחה הוא נקר סלטי גדול (Mulleripicus pulverulentus) שאורכו 50 ס"מ ומשקלו 450 גרם, זאת בהנחה שנכחד המין נקר אימפריאלי שמגיע לאורך 60–65 ס"מ. הקטן במשפחה הוא נקר בר-חזה (Picumnus aurifrons) שאורכו 8 ס"מ ומשקלו 7 גרם.
לנקריים יש בלוטות רוק מיוחדות המסייעות לתפיסת חרקים על ידי הלשון.
מיון
במשפחה יש 4 תת-משפחות בהם 30 סוגים ו-200 מינים.
תת-משפחת Jynginae
סוג סבראש (Jynx) בו 2 מינים - בו המין סבראש מצוי
תת-משפחת Picumninae
סוג פיקולט אמריקאי (Picumnus) בו 27 מינים.
סוג פיקולט אסייתי (Sasia) בו 3 מינים.
תת-משפחת Nesoctitinae
מין יחיד פיקולט אנטילי (Nesoctites micromegas)
תת-משפחת נקרים (Picinae)
סוג Palaeonerpes - נכחד
סוג Pliopicus - נכחד
סוג Colaptes - בו נקר קמפו
שבט Dendropicini
סוג נקר מטפס שחור (Melanerpes) בו 22 מינים.
סוג נקר מוצץ (Sphyrapicus) בו 4 מינים - בו נקר מוצץ אדום-חזה
מין יחיד נקר קובני ירוק (Xiphidiopicus percussus).
מין יחיד נקר צהוב-כתר (Leiopicus mahrattensis).
סוג Dendrocoptes - בו 3 מינים.
סוג Yungipicus - בו 7 מינים.
סוג Leuconotopicus - בו 6 מינים.
סוג Dryobates - בו 6 מינים.
סוג Dendropicos בו 15 מינים.
סוג Mesopicos בו 3 מינים.
סוג Melanerpes - בו המין נקר בלוטים
סוג Dendrocopos בו 25 מינים - בו נקר סורי
סוג Picoides בו 12 מינים.
סוג Veniliornis בו 14 מינים.
שבט Malarpicini
סוג Campethera בו 12 מינים - בו נקר זהוב-זנב
מין יחיד נקר קרקעי (Geocolaptes olivaceus).
סוג נקר גב-אש (Dinopium) בו 5 מינים.
סוג Meiglyptes בו 3 מינים.
סוג Hemicircus בו 2 מינים.
מין יחיד נקר אדמוני (Micropternus brachyurus).
שבט Picini
סוג Chrysophlegma - בו 3 מינים.
סוג Picus בו 15 מינים - בו נקר ירוק
סוג Mulleripicus בו 3 מינים.
סוג Dryocopus בו 6 מינים - בו נקר שחור ונקר מצויץ
סוג Celeus בו 11 מינים.
סוג Piculus בו 7 מינים.
סוג נקר פליקר (Colaptes) בו 12 מינים.
שבט Megapicini
סוג Campephilus בו 11 מינים - בו נקר מגלני והמין הנכחד נקר שנהבי
סוג Chrysocolaptes בו 8 מינים.
מין יחיד נקר כתום-גב (Reinwardtipicus validus).
סוג Blythipicus בו 2 מינים.
סוג Gecinulus בו 2 מינים.
התמודדות מוח הנקר עם חבטות
ייתכן שמוח הנקר נפגע מהחבטות. לצד זה, קיימות תיאוריות אחדות המנסות להסביר התמודדות אפשרית של מוחו עם חבטות. לפי אחת מהן, יש לו מערכת של בולמי זעזועים: בראשו נמצאים מבנים ספוגיים. הוצע שגם לשונו הארוכה במיוחד מתקפלת באופן המגן על הגולגולת. מדענים אחרים טוענים שבלימת זעזועים הייתה מפחיתה מיעילות הניקור ושראש הציפור נע אף הוא במהירות. ועוד הוצע שלמוח הציפור יש פחות מקום לזוז בתוך הגולגולת ולכן הוא נחבט פחות חזק.
מדיה
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס
| 2023-10-06T09:29:51
|
טוקניים
|
ממוזער|טוקן צהוב-אוזן
ממוזער|טוקן הטוקו - הגדול במיני המשפחה
ממוזער|Aulacorhynchus haematopygus
ממוזער|טוקן כתום-מקור
טוּקָניים (שם מדעי: Ramphastidae) הם משפחה של עופות טרופיים, המונה 5 סוגים וכ-40 מינים.
לטוקניים מקור גדול וחד, ולחלקם מקור העולה על אורך שאר גופם.
הטוקניים חיים ביערות הטרופיים של אמריקה הדרומית והתיכונה.
הם אוכלי פירות, ומתבלים את מזונם בחרקים, זוחלים וביצי ציפורים. הם חיים בלהקות. את קִניהם הם בונים בנקרות העצים. הנקבה מטילה 2-4 ביצים, שצבען לבן.
הן הזכר והן הנקבה דוגרים על הביצים.
טוקן חי בטבע בערך עד גיל 50, ובשבי פחות.
השם הוא בשפת הטופינאמבה האינדיאנית.
תיאור
גודלם של הטוקניים נע מבין המין הקטן ביותר טוקן ארקרי ירוק גב (Pteroglossus inscriptus), אשר שוקל 130 גרם, ואורכו מגיע ל-29 ס"מ, ועד למין הגדול ביותר טוקן טוקו (Ramphastos toco), אשר שוקל 680 גרם ואורכו 63 ס"מ.
גופם קצר ומזכיר בצורתו עורב. זנבם מעוגל ואורכו נע בין חצי אורך הגוף לאורך הגוף עצמו.
הצוואר קצר ועבה. נוצותיהם שחורות, ועל הצוואר ישנו כתם בולט (לרוב בצבעים חזקים: צהוב או כתום). מקורו גדול וחזק, לרוב גם בצבעים חזקים כמו כתום, אדום, ירוק או צהוב. הכנפיים קצרות ומותאמות לתעופה למרחקים קצרים. הרגליים קצרות וחזקות.
לטוקניים אין דו צורתיות מינית.
לשונו של הטוקן אפורה, צרה, ואורכה כ-15 ס"מ.
מחקרים אחרונים שנעשו על מבנה המקור של הטוקן מגלים כי הוא קל להפליא ביחס לחוזקו, ומדענים מנסים ללמוד את מבנהו ולהעתיקו לתעשיית התעופה והרכב כדי ליצור גופים קלים וחזקים יותר.
התנהגות
טוקניים הם לרוב אוכלי פירות, אך גם יכולים לצוד לטאות קטנות וחרקים.
ידוע שהטוקניים אוכלים גם ביצים של עופות קטנים יותר.
נקבת הטוקן מטילה 2-4 ביצים לבנות, ומשתמשת בחורים שכבר קיימים בעץ.
הזכר והנקבה דוגרים על הביצים יחדיו.
מיון
משפחה טוקניים (Ramphastidae)
סוג טוקן ירוק (Aulacorhynchus) בו 7 מינים:
טוקן כחול-פס (Aulacorhynchus coeruleicinctis)
טוקן חום-מקור (Aulacorhynchus derbianus)
טוקן וייטלי (Aulacorhynchus whitelianus)
טוקן אדום-עכוז (Aulacorhynchus haematopygus)
טוקן צהוב-שת (Aulacorhynchus huallagae)
טוקן ירוק (Aulacorhynchus prasinus)
סוג טוקן דיצ'רומטיק (Selenidera) בו 6 מינים:
טוקן גיאני (Selenidera culik)
טוקן אדום-שת (Selenidera nattereri)
טוקן צהוב-גבה (Selenidera reinwardtii)
טוקן גולד (Selenidera gouldii)
טוקן נקוד-מקור (Selenidera maculirostris)
טוקן צהוב-אוזן (Selenidera spectabilis)
סוג טוקן הררי (Andigena) בו 4 מינים:
טוקן אפור-חזה (Andigena hypoglauca)
טוקן שחור-כיפה (Andigena cucullata)
טוקן כחול-חזה (Andigena laminirostris)
טוקן הררי שחור-מקור (Andigena nigrirostris)
סוג טוקן ארקרי (Pteroglossus) בו 14 מינים:
טוקן זהוב (Pteroglossus bailloni)
טוקן ירוק-כנפיים (Pteroglossus viridis)
טוקן ירוק-גב (Pteroglossus inscriptus)
טוקן מוכתם-חזה (Pteroglossus torquatus)
טוקן שחור-צוואר (Pteroglossus aracari)
טוקן חום-אוזן (Pteroglossus castanotis)
טוקן מפוספס (Pteroglossus pluricinctus)
טוקן שנהבי-מקור (Pteroglossus azara)
טוקן מצויץ (Pteroglossus beauharnaesii)
טוקן אדום-צוואר (Pteroglossus bitorquatus)
טוקן אדום-חזה (Pteroglossus mariae)
טוקן כתום-מקור (Pteroglossus frantzii)
טוקן מפוספס-מקור (Pteroglossus sanguineus)
טוקן בהיר-לסת (Pteroglossus erythropygius)
סוג טוקן (Ramphastos) בו 8 מינים:
טוקן ססגוני-מקור (Ramphastos sulfuratus)
טוקן חום (Ramphastos brevis)
טוקן שחור-מקור (Ramphastos vitellinus)
טוקן צהוב-חזה (Ramphastos dicolorus)
טוקן שחור-לסת (Ramphastos ambiguusI)
טוקן חום-סנטר (Ramphastos (ambiguus) swainsonii)
טוקן לבן-גרון (Ramphastos tucanus)
טוקן הטוקו (Ramphastos toco)
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס
קטגוריה:נקראים
| 2024-09-19T09:52:20
|
עופות קדומים חסרי שיניים
|
עופות קדומים חסרי שיניים (שם מדעי: Palaeognathae) היא על־סדרה בתת־מחלקת עופות בתראים המכילה את מיני העופות הגדולים ביותר כיום. הגדול מכולם הוא יען מצוי שיכול להגיע לגובה של 2.8 מטרים ולמשקל של 145 ק"ג. עם זאת כמעט כל בני הקבוצה אינם יכולים לעוף עקב משקלם ועקב כנפיהם ונוצותיהם המגושמות והפרועות.
כיום בני הקבוצה חיים בעיקר בחצי הכדור הדרומי באמריקה הדרומית, אפריקה, דרום-מזרח אסיה, אוסטרליה ובניו זילנד.
מיון
משפחה ללא מקור ארמופזיים (Eremopezidae) - נכחדה
סדרה Lithornithiformes - נכחדה
סדרה טינמאים (Tinamiformes)
משפחה טינמיים (Tinamidae)
סדרה דינורניטיים (Dinornithidae) - נכחדה
סדרה יענאים (Struthioniformes)
משפחה יעניים (Struthionidae)
סדרה ננדאים (Rheiformes)
משפחה ראיים (Rheidae)
סדרה קיוואים (Apterygiformes)
משפחה קיוויים (Apterygidae)
סדרה קזואראים (Casuariiformes)
משפחה קזואריים (Casuariidae)
משפחה אמואיים (Dromaiidae)
סדרה אפיאורנים (Aepyornithiformes) - נכחדה
משפחה אפיאורניים (Aepyornithidae)
גלריה
500px|מרכז|ממוזער|השוואה בין שלדי מיני עופות קדומים לשלד האדם
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1900
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי וויליאם פליין פיקרפט
קטגוריה:עופות בתראים
קטגוריה:על-סדרות בעלי חיים
| 2023-04-01T22:44:54
|
פרפראים
|
שמאל|ממוזער|230px|זחל רפרף החלבלוב
שמאל|ממוזער|230px|זוג הספריתיים מזדווגים
שמאל|ממוזער|230px|שבתאי השקד
שמאל|ממוזער|230px|לימונית האשחר
שמאל|ממוזער|230px|צבעוני שקוף
שמאל|ממוזער|230px|ברודן בוהק
פרפראים (שם מדעי: Lepidoptera) הם סדרה של חרקים בעלי גלגול מלא. בעולם מעל 180,000 מיני פרפראים, מתוכם כ-20,000 פרפרים והשאר עשים. כמעט 10% מכל האורגניזמים החיים על כדור הארץ הם פרפראים. נטען כי הגנום שלהם כמעט לא השתנה יותר מ–250 מיליון שנה.
הזחלים בסדרה זו הם מטיפוס זחל אמיתי, ומתקיימים על-פי רוב מאכילת חלקי צמחים. לזחלים צורה גלילית. בראשם מספר עיניות, לסתות חזקות, שלושה זוגות רגליים (בכל פרק חזה זוג רגליים) ובנוסף כחמישה זוגות רגליים מדומות, לאורך הבטן. הגולם בדרך כלל מטיפוס חנוט.
הבוגרים מתאפיינים בשני זוגות של כנפי תעופה המכוסות בקשקשים, וכן בגפי-פה מוצצים, והם ניזונים מצוף פרחים ומהפרשות שונות של בעלי חיים. צבעיהם המגוונים של הכנפיים מיועדים להסוואה, לאזהרה או למשיכת בן זוג, והם יכולים לנבוע ממספר גורמים: מבנה מיוחד של קשקשים בגדלים שונים, סידור מיוחד של הקשקשים, או חומרים כימיים שונים בקשקשים. הזכרים הבוגרים נמשכים לנקבות, בעיקר בעקבות הפרומונים המופרשים מגופן. במינים מסוימים הבוגרים נודדים למרחקים של אלפי קילומטרים.
אטימולוגיה
שמה המדעי של סדרה זו, Lepidoptera, ניתן על ידי קארולוס ליניאוס ב-1746 בספרו "Fauna Svecica" (משוודית: העולם החי בשוודיה). המילה נגזרת מיוונית, lepídos (λεπίδος) - קשקש ו-pterov (πτερόν) - כנף. לעיתים השם המדעי Rhopalocera המתאר את הענף פרפרים משמש לתיאור של כלל מיני הפרפרים, שמקורו ביוונית עתיקה, rhopalon (ῥόπαλον) - נַבּוּט ו-keras (κέρας) - קרן, שם זה מושפע מצורתן של מחושיי הפרפרים.
השם העברי פרפר היא מילה מחידושי אליעזר בן-יהודה, ע"פ הפועל פִּרְפֵּר והמילה האיטלקית 'farfalla'.
פרפרים ועשים
בתוך סדרת הפרפראים, מבחינים בין פרפרים (באנגלית butterflies) לבין עשים (באנגלית moths). קיימים הבדלים מורפולוגיים והתנהגותיים ברורים בין הפרפרים והעשים. עם זאת, לכל אחד מההבדלים קיימים מקרים יוצאים מן הכלל. הפרפרים מהווים קבוצה מונופילטית, ואילו העשים קבוצה פאראפילטית.
הבדלים מורפולוגיים
צורת המחושים - לפרפרים יש מחושים בצורת מקל המעובה בקצהו. לעשים יש מחושים מנוצים, בצורה המזכירה מסרק או נוצה, או מחושים בצורת מקל, ללא התעבות בקצה. לכלל זה קיימים יוצאים מן הכלל לשני הכיוונים.
מעטפת הגולם - לרוב הפרפרים יש גלמים חשופים, בעוד שרוב העשים מתגלמים בתוך פקעות משי.
צבע הכנפיים - לרוב הפרפרים כנפיים ססגוניות, ואילו לרוב העשים כנפיים בצבעים בלתי בולטים, עם תצורות המשמשות להסוואה. עם זאת, לעשים רבים הפעילים ביום, בייחוד הרעילים שמביניהם, יש דווקא כנפיים ססגוניות.
מבנה הגוף - גופם של הפרפרים נוטה להיות מוארך וחלק יותר, בעוד שגופם של העשים נוטה להיות מכווץ יותר ושעיר. קשקשי הכנף של העשים גדולים יותר מאלה של הפרפרים.
הבדלים התנהגותיים
זמן הפעילות - רוב העשים פעילים בלילה ("פרפרי לילה") או בשעות הדמדומים, ואילו רוב הפרפרים הם פעילי יום.
תנוחה בזמן מנוחה - העשים נחים בדרך כלל כשכנפיהם פרושות לצדדים. הפרפרים לעיתים קרובות מקפלים את כנפיהם מעל גבם בזמן מנוחה, או שפורשים אותן לפרקי זמן קצרים בלבד.
הזדווגות
רוב המינים מוכנים להזדווג זמן קצר לאחר שהגיחו מהגלמים. גינוני הטקס שונים ממין האחד למשנהו, אך שלבי התנהגות דומים מתקיימים אצל רוב המינים. את הטקס מתחיל בדרך כלל הזכר, ולו שתי טקטיקות:
המתנה באתרים שבהם עפות נקבות.
סריקת אזור המחיה בחיפוש אחר נקבה.
שתי צורות התנהגות אלו עשויות להימצא באותו מין ואף באותו פרט בזמנים שונים.
לאחר שנראתה הנקבה, החיזור תלוי מאוד בתגובתה. במינים שנחקרו עד כה מתברר כי איתותי ריח שמסר הזכר נדרשים להמשך חיזור מוצלח. לרוב מפרישים גם הפרפרים חומר כימי המכונה פרומון או אקסהורמון, הורמון חיצוני שמועבר מגוף אחד לשני ומשמש למשיכת בן הזוג מאותו המין. פרומונים מופרשים על ידי הנקבה ועל ידי הזכר. פרומונים נוצרים בתאים בולטים אקטודרמליים, הקשורים לבסיס הקשקשים, והשונים בצורתם מיתר הקשקשים- קשקשי ריח, ונקראים אנדרוקוניה (Androconia). לרוב הם נמצאים על הצד העליון של הכנפיים. ברוב המקרים הפרומון מופרש על ידי הנקבה שמושכת את הזכרים ב-Hipparchia semele (סטירית) מגרה הבושם שמופרש מהאנדרוקוניה של הזכר ונוגעת בקצה מחושיה באנדרוקוניה, המעוררת בה את תאוות החיזור וההזדווגות.
האנדרוקוניה יכולה להופיע גם אצל הזכרים, בבסיס הבטן. את ההפרשה מהבלוטה הנמצאת בכיס, בתוך כתר שחור אחורי, שבצדן העליון של הכתפיים האחוריות. על ידי התכווצות שרירי הבטן והגדלת הלחץ של ההמולימפה, מעביר הזכר, בעזרת זוג מכחולי שערות שבקצה הבטן, את ההפרשה מהבלוטה בקצה הבטן, כתוצאה מכך הפרומון מתנדף באוויר או שהזכר מרפרף סביב הנקבה בעיקר מעל ראשה ומחושיה, או שהוא עומד מהצד ומנפנף בכנפיו כדי לגרותה.
במקורות רבים יש האומרים כי הריח של הפרומון נקלט על ידי עצבי הריח שבמחושים במרחק של כעשרה מטרים אצל פרפרי יום, לעומת הזכרים של פרפרי לילה מסוימים, שהם בעלי תאים המסוגלים, בעזרת תאי חישה מרובים, הנמצאים במחושיהם המסועפים, בהשוואה לנקבות, לקלוט את הריח ממרחק של כ־3.5 – 4.5 ק"מ, כשעוצמת הרוח היא 100 ס"מ לשנייה. לכל מין ריח אופייני של הפרומון, אך לא תמיד בהשפעות הפרומון של מין מסוים אופיינית אך לאותו המין בלבד. סוגים השונים זה מזה אינם נמשכים לפרומון של מין אחד. משיכה קבוצתית קיימת גם במשפחות אחרות.
עד כמה שידוע, אין ריח הפרומון משפיע על חוש הריח של האדם, אך אחדים מהריחות די חריפים, ויש אנשים שחשים בהם. מכך ניתן לגלות ולראות כי הפרפרים משתמשים בצורת החיזור באמצעות פיזור ריח.
הנקבה מזדווגת על פי רוב פעם או פעמיים, ורק לעיתים רחוקות יותר מזה. רוב הנקבות המתגלות על ידי הזכרים כבר הזדווגו, ולפיכך תגובתן על פי רוב שלילית.
המינים נפגשים במהלך טיסתם באוויר או בעת הזנה על הפרחים. באוויר מרפרפים שני בני הזוג, אחד מסביב לשני. לאחר שהנקבה מגורה במידה מספקת על ידי הריח של הזכר, יכולה להתקיים הזדווגות, אך היא תבוצע כשהנקבה במצב של מנוחה. הזכר עף אחריה, מרחף מעליה ומשתדל להורידה. אם הנקבה "בתולה" היא תיעתר לזכר, תוך עמידה על אחד הצמחים או מסעד מסוים, מרימה את קצה בטנה, ותוך ריטוט כנפיה ופרישתן לצדדים מאפשרת גישה נוחה לזכר.
הזכר עט על הנקבה, תופס בצבתות המין את קצה בטנה ומטה את עצמו ל-180 מעלות, כך שראשיהם מופנים לכיוונים נגדיים, וחלקי גופיהם האחוריים קשורים היטב על ידי הקרסים של איבר ההזדווגות. שניהם סוגרים את כנפיהם, כך שכנפי הזכר מונחות בדרך כלל בין כנפי הנקבה. ההזדווגות נעשית בעמידה. אם הם מוטרדים בשעת ההזדווגות, יעופו ביחד מבלי להיפרד ויעצרו בקרבת מקום.
משפחות בישראל (רשימה חלקית)
משפחת הצבעוניים Papilionidae
משפחת הלבניניים Pieridae
משפחת הנימפיתיים Nymphalidae
משפחת הכחליליים Lycaenidae
משפחת ההספריתיים Hesperiidae
משפחת הרפרפיים Sphingidae
משפחת השבתאיים Saturniidae
משפחת התנשמיתיים Noctuidae
קישורים חיצוניים
מגדיר הפרפרים והעשים של ישראל - האתר של עוז ריטנר
פרפרי ארץ ישראל, באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:חרקים
| 2024-05-09T06:56:05
|
כדור פורח
|
שמאל|ממוזער|250px|חגיגת הכדורים הפורחים הבין-לאומית באלבקרקי, ניו מקסיקו, 2005
שמאל|ממוזער|250px|המראת כדור פורח ליד בית השיטה
ממוזער|250px|כדור פורח מעל בריסטול
שמאל|ממוזער|250px|כדור פורח מעוצב בדמות הקתדרלה של מנזר סנט גלן
שמאל|ממוזער|250px|פסטיבל כדורים פורחים בקולורדו ספרינגס
כדור פורח הוא כלי טיס המורכב מבלון גדול (מעטפת) מלא אוויר חם או גז שמחובר לתא לנשיאת נוסעים או מטען.
כדור פורח משמש למגוון דברים, החל מבלוני תצפית שונים המשמשים לתצלום או לחיזוי מזג האוויר וכלה בריגול, חלל וספורט. בדצמבר 2023 שיגרה נאס"א את הטלסקופ GUSTO באמצעות כדור פורח ענק ממדף הקרח רוס באנטארקטיקה.
היסטוריה
ממוזער|250px|ציור של כדור פורח
ממוזער|250px|איור מ-1798 של אנדרה-ז'אק גרנרן בטיסת הכדור הפורח המפורסמת שלו עם סלסטין אנרי.
כדורים פורחים היו כלי הטיס הראשונים, כמו גם כלי הטיס הראשונים ששימשו לטיסה מאוישת. החל מהמאה השנייה או השלישית לספירה נפוצו בסין פנסי תאורה מרחפים בשם קונגמינג (孔明灯) שהיו מורכבים מכדור חלול הבנוי מנייר אורז משומן המתוח על מסגרת במבוק, שבתחתיתו נר בוער. אבל, כמו מספר המצאות אחרות שראשיתן בסין (אבק השרפה, הרובה, הטיל ועוד) לא התפתחה ההמצאה מעבר לשעשוע ולנוי, ופנסי הקונגמינג המעופפים נשארו נפוצים בכל מזרח אסיה עד היום (בעיקר מועפים בחגים) בלא שעברו כל שינוי מהותי מאז המצאתם.
התיעוד ההיסטורי הראשון של בלון המסוגל לשאת נוסעים, הוא בלון בו נעשה שימוש באוויר חם לצורך עילוי. הוא נבנה על ידי האחים ז'וזף-מישל וז'אק-אטיין מונגולפייה מהעיר אנונה שבצרפת, בנים למשפחה של יצרני נייר. הם שמו לב לתופעת העילוי של חלקיקי אפר מעל אש, והתחילו לשחק עם שקיות נייר מרחפות מעל להבות. לאחר מכן החלו לנסות בלונים גדולים יותר, תחילה לא מאוישים ולאחר מכן עם חיות. ב-1783 הם הרגישו בטוחים דיים לנסות טיסה מאוישת. בתחילה הורה המלך לואי ה-16 שהטייסים הראשונים יהיו פושעים מורשעים, אולם פיזיקאי צעיר בשם ז'אן פרנסואה פילאטר דה רוזייר ביחד עם המרקיז פרנסואה ד'ארלנדה ביקשו לקבל את הכבוד להיות הראשונים. בעזרת כדור שנפחו כ-2,200 מטר מעוקב הם הצליחו לטוס במשך כ-25 דקות למרחק של 9 ק"מ ובגובה של כ-100 מטר מעל פריז.
הכדורים הפורחים הראשונים היו שקי בד פשוטים (לפעמים עם ביטנת נייר) עם להבה מעשנת תלויה בתחתיתם. לעיתים הם נטו לעלות באש ולהיהרס בזמן הנחיתה.
הטיסה הראשונה בכדור פורח מלא במימן נעשתה על ידי הממציא והמדען הצרפתי ז'אק שארל (Jacques Charles) ב-27 באוגוסט 1783. שארל הגיע לגובה של כשני קילומטרים (יותר מהגובה אליו הגיע הכדור הפורח של האחים מונגולפייה).
עקרון הפעולה
בתווך זורם דוגמת האטמוספירה, עצמים קלים מהתווך צפים כלפי מעלה בהשפעת כוח הציפה. ישנם שני סוגים של כדורים פורחים, כדור אוויר-חם, וכדור גז (בדרך כלל הליום). הכדורים משני הסוגים, עולים למעלה משום שמשקלם הסגולי הממוצע קטן מזה של האוויר המקיף אותם. לכדור הפורח אין מדחף (להבדיל מספינת אוויר) והוא תלוי ברוחות הקובעות את כיוון תנועתו. ניווט הכדור הפורח נעשה על ידי שינוי גובה הטיסה ומתבסס על כך שבדרך כלל בגבהים שונים נושבות רוחות בכיוונים שונים. ניתן לשלוט על גובה הטיסה על ידי ריקון גז ממעטפת הבלון, שינוי טמפרטורת האוויר שבמעטפת או שינוי העומס על הכדור הפורח בעזרת ריקון זבורית, בדרך כלל חול או מים.
שיטה זו אינה מבטיחה הצלחה בהגעה ליעד מוגדר, כך שכדורים פורחים מוגבלים לשימוש ספורט ופנאי, ואינם משמשים בדרך כלל למטרות תחבורתיות.
שימושים
ממוזער|שמאל|250px|פנס תאורה מרחף מסוג קונגמינג
כיום, רוב השימושים הם לספורט ופנאי. פסטיבלים מתקיימים ברחבי העולם, בהם ניתן לחזות בעשרות רבות של כדורים רבגוניים.
תחבורה
בעבר השתמשו בכלי תחבורה זה כדי לנוע ממקום למקום, למרות החסרון העיקרי של הכדור הפורח שהוא, כאמור, קושי בשליטה מלאה על הכדור הפורח.
שימושים צבאיים
בלון תצפית
כבר בימים עברו השתמשו במזרח הרחוק בתצפיתנים מעופפים שנישאו בעזרת עפיפונים. האירופאים, לעומתם, השתמשו בתצפיתנים מעופפים רק מאוחר יותר, עם התפתחות הכדורים הפורחים. תצפית בעזרת כדורים פורחים מתבצעת, בדרך כלל, כאשר הבלון מעוגן לקרקע על ידי כבלים. הצילום האווירי הראשון נעשה מכדור פורח. כדורים הפורחים המשמשים לתצפית ואיסוף מודיעין חזותי בצבאות שונים.
גם כיום, משמשים כדורים פורחים כאמצעי תצפית. הן לנשיאת מערכות מכ"ם, והן כפלטפורמה לנשיאת אמצעי תצפית אופטיים. בלונים אלה מעוגנים לקרקע בעזרת כבלים שמהווים גם את אמצעי התקשורת בין הבלון לבין מרכז הבקרה שעל הקרקע. בלונים כאלה נמצאים בשירות משטרת ישראל וצה"ל.
כמו כן, ישנם שימושים שאינם צבאיים בבלוני תצפית, למשל בתצלומים מגובה או בחיזוי מזג האוויר.
ריגול
בזמן המלחמה הקרה תכננו האמריקאים בלוני ריגול בלתי מאוישים. הרעיון המקורי נהגה כבר בשנת 1949, אך רק כשנה לאחר מכן הוא החל לקרום עור וגידים. פרויקט סודי בשם "GOPHER", שנערך בשנת 1952 נועד לבחון את האפשרות של הפעלת בלוני הריגול. כדי להסתיר מהאזרחים את העובדה שבלונים אלו משמשים לריגול, נערך במקביל פרויקט מחקר מטאורולוגי בשם "MOBY DICK". הפרויקט הנ"ל זכה לחשיפה תקשורתית, כך שאם אזרח ימצא בלון על הקרקע, הוא יחשוב שהבלון משתייך לפרויקט המחקר. לאחר כשבועיים של שהיה באוויר בגובה של 70,000 רגל, נאסף הבלון בעודו באוויר בעזרת קרס מיוחד שהותקן על מטוס תובלה מסוג C-119.
ב-3 ביולי 1953 החל הפרויקט המבצעי שנקרא "GRANDSON". כדי להוכיח שאכן הבלונים יכנסו לשטח ברית המועצות ויצאו, שוגרו מספר בלוני מטאורולוגיה (מפרויקט "MOBY DICK") בשנת 1954, אך הם לא טסו כלל בנתיב המתוכנן (היה זה כישלון נוסף בשרשרת התקלות בהן היה הפרויקט רצוף). חרף כך, ומכיוון שה-CIA הוכיח שניתן להפריח בלונים מעל ברית המועצות בפרויקט אחר שעסק בפיזור חומר תעמולתי, הפרויקט לא ננטש. היחידות האמונות על הפעלת הבלונים התפרסו ברחבי אירופה בשנת 1955. כדי לשכנע את נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, נוסף סיפור כיסוי חדש לבלונים – בלוני מזג אוויר. כדי לאשש את הטענה כי אלו בלוני מזג אוויר, פרסם חיל האוויר שהוא מפריח מאירופה כדורים פורחים מפרויקט "MOBY DICK" כחלק מפרויקט חדש שכונה "WHITE CLOUD". חמשת אתרי שיגור הבלונים החלו, מבחינתם, את הפרחת בלוני הריגול האמיתיים מדגם WS-461L. המבצע כונה "GENTRIX". קצב שיגור הבלונים הוגבר מדי פעם. חלק מהבלונים ששוגרו בתחילת הפרויקט הצליחו למלא את משימתם בהצלחה, אך בסופו של דבר, הפילו הרוסים את שאר הבלונים, והצליחו להוכיח שלא מדובר בבלוני מחקר אלא בבלוני ריגול, והפרויקט בוטל.
הצלחת הפרויקט הייתה חלקית: רק 44 בלונים מתוך 448 בלונים ששוגרו סיימו את משימתם בהצלחה (השאר התרסקו, הופלו וכדומה). רק 8 אחוזים מתוך 39 אחוזים צפויים משטח ברית המועצות וסין כוסו (8 אחוזים אלו היו למעלה ממיליון מיילים רבועים). עם זאת, הפרויקט הצליח להשיג מספר הצלחות: צילום מקומות חדשים ובהם תחנות מכ"ם סובייטיות בלתי מוכרות וכן השגת מידע על מערכות ההגנה האוויריות של ברית המועצות.
ניסיון נוסף לריגול שנעשה זמן קצר לאחר מכן בעזרת בלוני WS-461L נקרא "MELTING POT" והתבסס על זרמי אוויר חם שמגיעים לגבהים עצומים, בהם לא ניתן ליירט את הבלונים. לאחר היסוסים רבים, נתן הנשיא האמריקאי אישור למבצע. הפרויקט נחל כישלון נוסף – הפעם, בניגוד לניסיון הקודם, הדבר היחיד שנגרם בעטיו של המבצע היה תקרית מדינית ותו לא, ללא שום הצלחה מודיעינית.
תחבורה
נפוליאון תכנן לפלוש לאנגליה בעזרת צי של כדורים פורחים, אך תוכניתו זו לא יצאה אל הפועל כיוון שסופי בלנשאר, האמונה על תכנון הפלישה הניעה אותו מכך עקב הרוחות העזות מעל התעלה.
ניסיון פלישה נוסף בעזרת כדור פורח, התרחש ב-16 באפריל 1981, כאשר שני מחבלים ניסו לחדור לשטח ישראל באזור מנרה, הבלון זוהה והופל על ידי כוחות נ"מ המצוידים בתותחי וולקן. התפתח קרב עם המחבלים על הקרקע והם חוסלו.
בזמן מלחמת צרפת–פרוסיה עשו הצרפתים שימוש בכדורים פורחים כדי לקשר בין פריז הנצורה לשאר המדינה. בנוסף, נמלטו מנהיגים צרפתים בכדור פורח מהעיר הנצורה.
הפצצה
במלחמת העולם השנייה ניסו היפנים לתקוף את ארצות הברית בעזרת כדורים פורחים הנושאים חומרי נפץ. נשלחו כאלף בלונים מסוג זה, אך המבצע נכשל ורק בלון אחד הגיע ליעדו והביא לנפגעים.
הגנה מפני מפציצים
במלחמת העולם השנייה, הופצצה לונדון על ידי מפציצים גרמניים. כדי לאלץ את המפציצים להגביה לגבהים מהם לא יוכלו לפגוע במדויק, הקיפו את לונדון בבלוני נ"מ. מכיוון שטייסי המפציצים חששו להתנגש בכבלי העגינה של הכדורים הפורחים – הם נאלצו לטוס גבוה, ויכולת הדיוק שלהם נפגעה.
מחקר ומדע
לפני עידן המטוס, השתמשו גאוגרפים בכדורים פורחים כדי לחקור את כדור הארץ. נעשה ניסיון לחצות את הקוטב הצפוני בעזרת כדור פורח, אך הניסיון נכשל, והחוקרים מתו תוך כדי המסע.
מטאורולוגיה
אחד השימושים הראשונים של כדורים פורחים היה במסגרת מחקר מטאורולוגי. ד"ר ג'יימס גליישר (Glaisher) הבריטי היה פורץ דרך בתחום זה ובמסגרת טיסותיו בשנת 1862 אף שבר את שיא הגובה בטיסת כדור פורח כדי לחקור את התנאים בשכבות הגבוהות באטמוספירה. טיסות אלה נעשו ללא חליפות לחץ או אמצעי הגנה נגד הקור העז וכמעט נסתיימו באסון – אך תרמו רבות להבנת מזג האוויר.
בשל העובדה שכדורים פורחים מסוגלים להגביה עוף, בנוסף לכך שמשך השהיה שלהם רב ועלותם נמוכה יחסית, משמשים כדורים פורחים גם היום בחקירת תחומים שונים. אחד התחומים בהם נעזרים בכדורים פורחים הוא מטאורולוגיה, בו הם משמשים הן למחקר והן לחיזוי מזג האוויר. תחנות מטאורולוגיות רבות מפריחות בלונים לחיזוי מזג אוויר פעמיים ביום.
חלל
בניסיון להציע מסע תיירותי לחלל, הוכרזה תחרות בשם "X-Prize", שמטרתה לעודד פיתוח מערכת שתוכל לשגר אזרחים לחלל בעלות נמוכה יחסית. חברה ישראלית שהתמודדה בתחרות, הציעה לבנות כדור פורח גדול, שיישא חללית. במשך כשעה הכדור הפורח ממריא מהקרקע, בהגיעו לגובה 30,000 רגל החללית מתנתקת ממנו, מנועיה מותנעים – והיא ממריאה אל מחוץ לאטמוספירה במשך כמאה שניות. לאחר מכן, חוזרת החללית אל כדור הארץ. בסך הכול, המסע בחלל יימשך כארבע דקות.
ספורט ואתגר
אחד השימושים העיקריים כיום בכדורים פורחים הוא לספורט והרפתקנות. תחרויות טיסה בכדור פורח מתקיימות במקומות רבים בעולם. הקפת העולם בכדור פורח מאויש ללא נחיתות וחניות ביניים הלהיבה את דמיונם של אנשים רבים. הון רב הושקע בניסיונות לבצע טיסה כזו, אך ההרפתקנים נכשלו פעם אחר פעם. ארגון הפדרציה הבין-לאומית לאווירונאוטיקה (FAI), הגדיר חוקים וכללים לאורך המסלול, גובה הטיסה ועוד.
ב-1978 ערך הבלון דאבל איגל II חצייה מוצלחת ראשונה של האוקיינוס האטלנטי.
הראשונים שהקיפו את העולם בכדור פורח ללא חניות ביניים היו זוג ההרפתקנים – ברטראן פיקאר, פסיכיאטר בן 41 משווייץ ובריאן ג'ונס, מדריך טיסה בכדורים פורחים בן 51 מאנגליה. אורך המסלול שעברו היה 46,759 קילומטרים, תחילתו באלפים השווייצריים ב-1 במרץ 1999, וסיומו במדבריות מצרים ב-21 במרץ באותה השנה. המסע נמשך 19 יום, 21 שעות ו-55 דקות. משקלו של הכדור הפורח בתחילת המסע היה 8,164 ק"ג. הכדור התרומם מהקרקע בעזרת אוויר שחומם על ידי גז פרופאן שאוכסן במכלים רבים, וכן, בעזרת הליום. השניים נעזרו תוך כדי המסע בעדכונים מטאורולוגים. הבלון צויד באמצעים מתקדמים כדי להגן על אנשי הצוות – ציוד הצלה, חליפות מיוחדות, מזון רב, משדרי חירום ועוד. הזוג המנצח זכה במיליון דולר, תרומת חברת בירה אמריקאית (חצי מהסכום נתרם על ידי השניים). הבלון הובל אחר כבוד למוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון.
סטיב פוסט, מיליונר אמריקאי, הקיף בשנת 2002 את כדור הארץ בכדור פורח לבדו במסע שנמשך שלושה עשר יום וחצי, לאחר שניסיונותיו הקודמים להקיף את כדור הארץ נחלו כישלון.
בילוי ופרסום
ממוזער|כדור פורח דו שימושי (לפרסום ותצפית) מעל גני התערוכה בתל אביב
שימוש נוסף בכדורים פורחים הוא לפרסום, כאשר הכדור הפורח משמש כפרסום חוצות גבוה הנראה למרחוק. בסוג זה של כדורים פורחים יש כבר עגינה הקושר את הכדור לאדמה. שימוש נוסף הוא לתצפית כך שהבלון משמש כנקודת תצפית מוגבהת. אפשר לראות כדורים פורחים המשמשים לתצפית ולפרסומת בגני התערוכה בתל אביב, באגמון החולה ובמקומות נוספים.
ראו גם
אסון הכדור הפורח בלוקסור
קישורים חיצוניים
רועי שושה, זה אמיתי: בקרוב תוכלו לטוס לחלל – בכדור פורח, באתר של ערוץ 14
כדורים פורחים, באתר מוזיאון המדע בירושלים
פסטיבל הבלונים הפורחים באלבקרקי ניו מקסיקו
, על הקפת כדור הארץ
, על הקפת כדור הארץ
, על הקפת כדור הארץ על ידי סטיב פוסט
, על ריגול בעזרת בלונים
אורי קציר, טיסת היחיד של הגנרל פורטר , על כדורים פורחים במלחמת האזרחים האמריקנית
רן לוי, ההיסטוריה של חליפות החלל, חלק א', הפודקאסט עושים היסטוריה, דצמ' 2017 (טקסט מלא)
הערות שוליים
*
קטגוריה:כלי טיס
| 2024-10-10T15:38:56
|
דולפיניים
|
ממוזער|אורקה קופצת
ממוזער|דולפין מזנק
ממוזער|סטנו תלום שן
ממוזער|שמאל|300px|השוואה בין גודל דולפיניים לגודל אדם ממוצע
דּוֹלְפִינִיִּים (שם מדעי: Delphinidae) היא משפחה של יונקים ימיים בתת-הסדרה לווייתני שיניים. הדולפיניים נוטים להימצא במי האוקיינוסים הפתוחים, בניגוד לדולפיני הנהרות. עם זאת, מספר מינים, כדוגמת דולפין איראוואדי, חיים בסביבות חופים ונהרות.
מאפיינים
אורכם של הדולפיניים נע בין 1.2 ל-7 מטרים, ומשקלם נע בין 40 קילוגרמים לארבעה וחצי טונות. מרבית המינים שוקלים בין 50 ל-200 ק"ג. הם נפוצים בכל העולם, ובייחוד באזורים הרדודים של המדפים היבשתיים. כל הדולפיניים הם טורפים, והם ניזונים לרוב מדגים ומדיונונים. כמעט כל המשפחה כוללת לווייתנים שיש להם סנפיר גב גדול יחסית לגופם ולשאר הסדרה לווייתנאים.
הגדול במשפחה הוא הלווייתן הקטלן או אורקה (Orcinus orca) שאורכו 9 מטר ומשקלו 10 טונות. הקטן במשפחה הוא דולפין דרום-אפריקאי (Cephalorhynchus heavisidii) שאורכו 1.2 מ' ומשקלו 40 ק"ג.
חלק ממיני הדולפינים ובייחוד הסוגים דולפין מצוי ודולפינן נחשבים ליונקים אינטליגנטיים במיוחד ובעלי חיי חברה מפותחים. לעיתים הם משתעשעים ומשחקים תוך ביצוע להטוטים ותרגילים אקרובטיים כגון זינוקים מחוץ למים. תכונות אלו, בתוספת מראם, הפכו את הדולפינים ליונקים החביבים על בני האדם, שרואים בהם יצורים חמודים וידידותיים. אנשים הולכים לצפות בפעלולי דולפינים במבני דולפינריום.
מיון
משפחת דולפיניים
סוג ומין יחיד לווייתן דלוע-ראש (Peponocephala electra)
סוג ומין יחיד קטלן (Orcinus orca)
סוג ומין יחיד קטלן גמדי (Feresa attenuata)
סוג ומין יחיד עבשן (Pseudorca crassidens)
סוג נתב (Globicephala)
מין נתב גדול-סנפיר (Globicephala melas)
מין נתב קטן-סנפיר (Globicephala macrorhynchus)
סוג דולפין (Delphinus)
מין דולפין מצוי קצר-חוטם (Delphinus capensis)
מין דולפין מצוי ארוך-חוטם (Delphinus delphis)
סוג דולפין לווייתני (Lissodelphis)
מין דולפין לווייתני צפוני (Lissodelphis borealis)
מין דולפין לווייתני דרומי (Lissodelphis peronii)
סוג דולפין הנהרות (Sotalia)
מין טוקוקסי (Sotalia fluviatilis)
מין דולפין גיאנה (Sotalia guianensis)
סוג סוסא (Sousa)
מין סוסא גיבן (Sousa chinensis)
מין סוסא הודי (Sousa plumbea)
מין סוסא אטלנטי (Sousa teuszi)
מין סוסא אוסטרלי (Sousa sahulensis)
סוג סטנלה (Stenella)
מין סטנלה מפוספסת (Stenella coeruleoalba)
מין סטנלה ארוכת-חרטום (Stenella longirostris)
מין סטנלת קליימן (Stenella clymene)
מין סטנלה פאנטרופית (Stenella attenuata)
מין סטנלה אטלנטית (Stenella frontalis)
סוג ומין יחיד סטנו תלום שן (Steno bredanensis)
סוג דולפינן (Tursiops)
מין דולפינן ים תיכוני (Tursiops truncatus)
מין דולפינן אנקולי (Tursiops aduncus)
מין דולפינן אוסטרלי (Tursiops australis)
סוג דולפין קטן (Cephalorhynchus)
מין דולפין צ'ילה (Cephalorhynchus eutropia)
מין דולפין דרום-אפריקאי (Cephalorhynchus heavisidii)
מין דולפין לבן-ראש (Cephalorhynchus hectori)
מין דולפין קומרסון (Cephalorhynchus commersonii)
סוג ומין יחיד גרמפוס אפור (Grampus griseus)
סוג ומין יחיד דולפין פראסר (Lagenodelphis hosei)
סוג דולפין בקבוקי (Lagenorhynchus)
מין דולפין פסיפי לבן-צד (Lagenorhynchus obliquidens)
מין דולפין מזנק (Lagenorhynchus obscurus)
מין דולפין וילסון (Lagenorhynchus cruciger)
מין דולפין שחור-סנטר (Lagenorhynchus australis)
מין דולפין לבן-גב (Lagenorhynchus albirostris)
מין דולפין אטלנטי לבן-צד (Lagenorhynchus acutus)
סוג דולפין סלוד-סנפיר Orcaella
מין דולפין איראוואדי Orcaella brevirostris
מין דולפין סלוד-סנפיר אוסטרלי Orcaella heinsohni
לקריאה נוספת
LeDuc, R.G., Perrin, W.F., Dizon, A.E. (1999). Phylogenetic relationships among the delphinid cetaceans based on full cytochrome b sequences. Marine Mammal Science 15, 619–648.
May-Collado, L., Agnarsson, I. (2006). Cytochrome b and Bayesian inference of whale phylogeny. Molecular Phylogenetics and Evolution 38, 344-354.
קישורים חיצוניים
שי שמש וג'יימי שפירו, דולפינים מדברים, באתר מדע גדול, בקטנה, 6 באוקטובר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
| 2023-10-12T08:36:29
|
קטלן
|
ממוזער|שמאל|250px|גולגולת של קטלן
ממוזער|שמאל|250px|גולגולת של קטלן
קטלן (שם מדעי: Orcinus orca; לעיתים אורקה) הוא יונק ימי השייך לסדרת הלווייתנאים, הגדול במשפחת הדולפיניים והיחיד בסוגו (Orcinus). אורכו של זכר בוגר נע בין 8 ל-10 מטרים, בעוד אורכה של הנקבה נע בין 7 ל-8.5 מטרים; משקלו של הקטלן עשוי להגיע עד ל-10 טונות. הקטלן ניזון מדגים, דיונונים, עופות ימיים, צבי ים ויונקים ימיים, כרישים, וגם מלווייתנים ממינים שונים. הקטלן נפוץ בכל האוקיינוסים.
אוכלוסיית הקטלנים נחלקת לקבוצות המצויות במרחבים קבועים ולקבוצות הנודדות למרחקים. שיטת הציד שלהם היא לרוב חברתית; התקשורת בין הפרטים נעשית באמצעות צלילים רבים ושונים, בהם שריקות וקריאות, כאשר לכל קבוצת קטלנים יש "מבטא" משלה. הקטלן נחשב לאחד הטורפים הקטלניים ביותר בטבע ואין לו טורפים טבעיים. את המידע אודות המתרחש בסביבתו קולט הקטלן באמצעות ההד: הוא משמיע קולות נקישה בתדר גבוה ומקבל בחזרה הד מגופים הנמצאים במים, כגון בעלי חיים.
אטימולוגיה וטקסונומיה
השם "אורקה" ניתן לראשונה ליונקים ימיים אלו על ידי הרומאים, ונגזר כנראה מהמילה היוונית "אוריקס" (ὄρυξ), שמשמעותה "לווייתן". המונח "אורק" שימש לתיאור דגים גדולים, לווייתנים או מפלצות-ים, אך כיום זהו מונח שקול לחלוטין ל"אורקה". השם "קטלן" היה נפוץ בעבר לתיאור בעל חיים זה, אולם משנות ה-60 של המאה ה-20 גובר השימוש בשם "אורקה". כיום יש שימוש בשני השמות, ועם זאת במרבית השפות האירופאיות הוא נקרא "אורקה".
מקור הכינוי "קטלן" או "רוצח" הוא בעדותם של מלחים ספרדים מהמאה ה-18 אשר צפו בלהקת קטלנים הורגת לווייתן גדול. הם כינו את היונק הימי בשם "asesina-ballenas", כלומר "רוצח לווייתנים". התרגום לשפה האנגלית, "לווייתן רוצח" (killer whale), היה מהופך ושגוי. מונח זה הפך לשגור אף בפי דוברי הספרדית, כך שהם החלו להשתמש בתרגום צולב מן המונח האנגלי המהופך - "ballena asesina". בימינו, גם בקרב קהילת החוקרים, רבים סבורים כי השם המתאים לקטלן הוא השם הקודם ("לווייתן רוצח"), בשל העובדה שהוא אכן הורג בעלי חיים, כולל לווייתנאים אחרים. התומכים בשם זה מצביעים על העובדה שמקור השם אינו קשור במסורת הספרדית בלבד. השם הלטיני של הסוג קטלן הוא Orcinus, ומשמעותו "מאורקוס" (אל מהשאול). בנוסף, הם טוענים כי השם "אורקה" אמנם אינו קשור מבחינה אטימולוגית ל-Orcinus, אולם ייתכן שהדמיון בצליל ביניהם גרם לאנשים מסוימים לכנות את הקטלן בשם שמשמעותו "לווייתן המביא מוות" או "שד מהגיהנום".
לשמו של הקטלן קונוטציה מאיימת גם בשפות אחרות. בפינית שמו הוא miekkavalas ובהולנדית - zwaardwalvis, שמות שמשמעותם "לווייתן חרב". ביפנית הוא נקרא "שאצ'י" (鯱); סימני המילה פירושם "דג" ו"טיגריס".
הקטלן הוא המין היחיד בסוגו (Orcinus). הוא הגדול מבין שלושים וחמישה מיני משפחת הדולפיניים. מנקודת מבט קלדיסטית (נקודת מבט הממיינת את עולם החי לפי התפתחות אבולוציונית ולא לפי דמיון מורפולוגי) אין לו קרובים ישירים, ולכן פליאונטולוגים מאמינים כי לקטלן היסטוריה אבולוציונית אנגנטית: הקטלן התפתח מהאבות הקדמונים שלו לצורתו הנוכחית ללא התפצלות השושלת. אם טענתם זו נכונה, משמעותה היא שהקטלן הוא אחד המינים הקדמונים של הדולפיניים. למרות זאת, לא סביר כי הוא עתיק יומין כמו משפחת הדולפיניים עצמה, שגילה המשוער הוא חמישה מיליוני שנים.
קיימים לפחות שלושה סוגי קטלנים בעלי שונות גנטית המספיקה כדי להבחין בהם כתת-מינים שונים או כגזעים שונים. מיונים אלו מבוססים בעיקרם על מחקרים שנעשו בקרבת החוף המערבי של קנדה וארצות הברית. שלושת הסוגים הם:
מקומי - הסוג הנצפה ביותר בקרב שלושת הסוגים באזור צפון-מזרח האוקיינוס השקט. הקטלן המקומי ניזון בעיקר מדגים והוא חי בקבוצות משפחתיות מורכבות ומלוכדות, הידועות כלהקות. הנקבות בעלות סנפיר גב מעוגל, המסתיים בזווית חדה. הקטלן המקומי נוהג לפקוד שוב ושוב אזורים מסוימים.
ארעי - תזונתו של הקטלן הארעי מורכבת רובה ככולה מיונקים ימיים; הוא אינו אוכל דגים. הקטלן הארעי שוחה בקבוצות קטנות, הכוללות בין שניים לשישה פרטים. בניגוד לקטלן המקומי, הקטלן הארעי אינו בהכרח שומר על המסגרת המשפחתית. הנקבות מאופיינות בסנפיר גב קטן שצורתו "משולשת" ומחודדת יותר.
רחוק מן החוף - קטלן זה שוהה באוקיינוסים הפתוחים, וניזון בעיקר מדגים, כרישאים וצבים. נצפו קבוצות הכוללות עד 60 פרטים של קטלן "רחוק מן החוף". אין מידע רב על אוכלוסיות אלו ועל מנהגיהן. ניתן להבחין בין קטלן זה לבין הקטלן המקומי והארעי על פי הבדלים גנטיים. את הנקבות מאפיין סנפיר-גב מעוגל ברציפות.
שלוש קבוצות אלו אינן מתקשרות ביניהן, ועל פי רוב פרטים מקבוצות שונות מתעלמים זה מזה, אף על פי שקבוצות הקטלן המקומי והקטלן הארעי חיות באותם אזורים. מחקרים שנערכו לאחרונה הראו כי שלוש הקבוצות לא הזדווגו זו עם זו במשך 10,000 שנים (Chadwik). לאחרונה נתגלו 2–3 קבוצות נוספות של קטלנים באזור אנטארקטיקה. סוג א' נראה כמו קטלן טיפוסי, חי במים הפתוחים וניזון בעיקר מלווייתני מינקי. סוג ב' וסוג ג' קטנים יותר מסוג א'. צבע עורם של שני סוגים אלו (ב' ו-ג') שונה - הוא בעל גוון אפרפר ולבן-צהוב, במקום צבעי השחור ולבן הטיפוסיים. ההבדלים בין שני הסוגים עצמם ניכרים בדפוסי הצבע על עורם. סוג ב' ניזון בעיקר מכלבי ים, בעוד סוג ג' ניזון בעיקר מדגים.
מאפיינים פיזיים
ממוזער|שמאל|250px|קטלן בקפיצה במבט מאחור בקליפורניה. ניתן להבחין בצבע הקטלן, בסנפירים הגדולים ובסנפיר הגבי.
250px|ממוזער|שמאל|נקבת קטלן יחד עם הוולד שלה
גבו של הקטלן שחור (אם כי לעיתים ישנו כתם אפרפר ליד החזה הגבי). החזה וצדי הגוף לבנים, וקיימים כתמים לבנים מעל ומתחת לעיניו. גופו כבד וחסון, סנפיר הגב גדול יחסית, ובצדו האחורי קיים כתם בצבע אפור כהה. הזכר יכול להגיע לאורך של 9.5 מטרים ולמשקל של 6 טונות. עם זאת, זכרים גדולים במיוחד יכולים להגיע אף למשקל של 9 טונות. הנקבות קטנות מהזכרים - אורכן מגיע לכ-8.5 מטרים, ומשקלן לכ-5 טונות. הקטלן הגדול ביותר שנצפה היה זכר מאזור מדינת וושינגטון בחוף המערבי של ארצות הברית, שאורכו הגיע ל-. הוולדות נולדים במשקל של כ-136 קילוגרם ובאורך של כ-2.4 מטרים. גודלו של הקטלן ועוצמתו הופכים אותו לאחד ממיני היונקים הימיים המהירים ביותר, ומהירותו יכולה לעלות על 45 קילומטר לשעה, אם כי הוא יכול להתמיד במהירות זו רק שניות ספורות. בדרך כלל, הלווייתן נע במים במהירויות נמוכות בהרבה של כ-13 קמ"ש. השיניים של הקטלן חרוטיות וחזקות, ומספרן 10–14 בכל מחצית לסת. השיניים שוות בגודלן, ומשמשות לאחיזת המזון בלבד. המזון אינו נלעס, אלא נבלע נתחים-נתחים לאחר שנקרע מגוף הטרף.
בשונה ממרבית הדולפיניים, סנפיר החזה של הקטלן הוא גדול ומעוגל וצורתו דומה לזו של משוט. סנפירי החזה של הזכרים גדולים באופן משמעותי מאלו של הנקבות: אורכם אצל הזכרים הוא 2 מטרים, ורוחבם - 1.2 מטרים. גם סנפירי הגב של הזכרים גדולים מאלו של הנקבות: אורך סנפיר הגב אצל הזכרים הוא 1.8 מטרים, פי שניים ומעלה מאורך סנפיר הגב אצל הנקבות. בנוסף, אצל הזכרים לסנפיר הגב צורה דמוית משולש והוא גבוה ומאורך יותר מאשר אצל הנקבות, שאצלן הוא קצר יותר ועקום יותר. את זכרי הקטלן הגדולים ניתן לזהות בקלות וקשה לבלבל בינם לבין חיות ים אחרות. עם זאת, ממרחק מה עלולים להתבלבל בין הנקבות והוולדות לבין עבשן קטלני או גרמפוס אפור.
מרבית המידע בנוגע לקטלן מקורו בסקירות ארוכות טווח של האוכלוסיות בקרבת חופי קולומביה הבריטית ומדינת וושינגטון, וכן בניטור מצבם של האורקות הנמצאים בשבי. בשנות ה-70 גילו חוקרים כי ניתן להבחין בין פרטים שונים של קטלן באמצעות סנפיר-הגב ובאמצעות הכתם שנמצא בתחתיתו. כיום מבדילים בין פרטי קטלן שונים בעזרת הבדלים בקפלים, בשריטות ובחתכים על סנפיר הגב וכן בעזרת הדפוסים של צבעי השחור והלבן על הכתם שנמצא בסופו של סנפיר זה. זיהוי זה מאפשר מנייה מדויקת של אוכלוסיות הקטלנים ולא אומדנן בלבד. בנוסף, הוא מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מחזור החיים והמבנה החברתי של אוכלוסיית הקטלנים.
מחזור חיים ותפוצה
הקטלן הוא בעל מחזור חיים פשוט. זכרי הקטלן מגיעים לבגרות מינית בגיל 15 שנים, ולבגרות פיזית בגיל 21 שנים. ואילו נקבות הקטלן מגיעות לבגרות מינית בין הגילאים 6–10 שנים, ומתחילות להזדווג בגילאים 12-14. אחרי גיל זה יש להן מחזורי ייחום; בין תקופת ייחום אחת לזו שאחריה פרק זמן של שלושה עד שישה חודשים. לנקבה שתי פטמות המצויות בכיסים לצד איבר מינה. לפני ההזדווגות מתקיים טקס חיזור ממושך. ההזדווגות מתרחשת כאשר הזכר והנקבה נמצאים זקופים ומקרבים את בטנם זה לזה, או כשהם צפים על פני המים ונצמדים זה לזה.
לפי הערכות, אורך חייהם הממוצע של הזכרים הוא 30 שנים, ובמקרים מסוימים אף מגיעים לגילאים 50–60 שנים. לעומתם, נקבות האורקה חיות בממוצע עד גיל 50, אך במקרים יוצאי דופן הן עשויות להגיע אף לגילאי 80 ו-90. נקבות הקטלן משקיעות אנרגיה רבה בגידול הוולדות שלהן. משך ההריון הוא בין 12 ל-18 חודשים, והנקבה ממליטה ולד אחד בכל 3 עד 10 שנים. הלידה יכולה להתרחש בכל זמן בשנה, אולם החודשים הנפוצים ביותר להזדווגות הם חודשי הקיץ, בעוד החודשים בהם מתרחשות בדרך כלל הלידות הם חודשי הסתיו. שיעור התמותה בקרב הוולדות גבוה מאוד - תצפיות שנעשו העלו כי כמעט מחצית הוולדות לא מצליחים להגיע לגיל שנה. הוולדות יונקים במשך שנה עד שנתיים, אולם הם מתחילים לאכול מזון מוצק כבר החל מגיל שנה. במהלך תקופה זו, הוולד לומד מאמו כיצד לצוד, לתקשר ולהתנהל בתוך הקבוצה אליה הוא נולד. הקטלן אינו מין מונוגמי, ולזכר ככל הנראה אין התערבות הורית לאחר ההזדווגות. הוולדות נולדים באורך של כ-2 מטרים, שוקלים כ-200 ק"ג ומגיעים בשנתיים הראשונות לחייהם לאורך של כ-3.5 מטרים. הנקבות מזדווגות עד גיל 40 לערך, כלומר בממוצע כל נקבה מעניקה חיים לחמישה וולדות.250px|שמאל|ממוזער|קטלן באלסקה
לקטלן תפוצה כלל-עולמית והוא מצוי בכל האוקיינוסים ובמרבית ימי העולם, כולל הים התיכון והים הערבי, ימים בהם לא נפוצים לווייתנאים בדרך כלל. הקטלן מעדיף אקלים קריר או קוטבי. במרבית המקרים הם יימצאו באזורי החוף, אולם ניתן למצוא אותם גם במי האוקיינוסים.
ריכוזים גדולים של קטלנים נמצאים באגן הצפוני-מזרחי של האוקיינוס השקט, קרוב לחופים הצפוניים של קנדה ולחופי אלסקה, וכן באזור החופים של איסלנד, צפון נורווגיה וצפון רוסיה. הם נצפים באופן קבוע באנטארקטיקה, והסברה הרווחת היא כי הם שוחים מתחת לקרחונים ונושמים דרך כיסי אוויר, בדומה ללבנתן הלבן. עם זאת, הקטלן כמעט ולא נראה באזורים הארקטיים בעונת החורף, והוא שוהה שם בעיקר בקיץ.
המידע הנוגע לקטלן החי באזורים הרחוקים מן החופים מועט יותר. תצפיות מצביעות על העובדה כי הקטלן יכול לשרוד בטווח רחב של טמפרטורת מים. לא קיימים אומדנים מדויקים המעריכים את אוכלוסיית הקטלנים העולמית, אלא רק הערכות מקומיות. יחד עם הערכה גסה של האזורים שלא נסקרו, ניתן לאמוד את אוכלוסיית הקטלנים העולמית ב-50,000 פרטים לכל הפחות.
תזונה
ממוזער|שמאל|250px|איור של קטלן. בזמן שחייה מהירה, הקטלן קופץ לעיתים ומתרומם מעל המים
ממוזער|שמאל|250px|להקת קטלנים אנטארקטיים שוחה על הצד כדי להפיל למים כלב ים וודל.
ממוזער|שמאל|250px|קטלן בציד של גורי אריות ים בחופי פטגוניה.
הקטלן הוא טורף הנמצא בצמרת מארג המזון, והמינים אותם הוא טורף הם רבים ומגוונים. אוכלוסיות מסוימות גילו תכונות של "התמחות" לטרף מיני בעלי חיים מסוימים. כך, לדוגמה, מספר אוכלוסיות קטלנים במימי נורווגיה וגרינלנד מתמחות בטרף של מיני מליח (Clupea, "הרינג"), והן עוקבות אחר נתיב הנדידה של דגים אלו לאורך החוף הנורווגי בכל סתיו; אוכלוסיות אחרות מתמחות בטרף של כלבי ים. קטלן אוכל בממוצע כ-227 ק"ג של מזון בכל יום.
מזון
250px|ממוזער|שמאל|קטלן צעיר יוצא מהמים וסורק את האזור
קטלן הניזון מדגים צד את טרפו מקרב כ-30 מיני דגים, שהעיקריים הם דגי סלמוניים (כולל טרוטת עין-הקשת, ואלתית גמלונית), הרינג וטונה. כרישים ענקיים, כרישים ארכי גף ולפעמים גם עמלצים לבנים נטרפים בשל הערך התזונתי הרב של הכבד שלהם. סילוניות, כמו תמנונאים, מהווים גם הם מטרות לטרף, סוג מזונו גורם לו להיחשב קרניבור.
הקטלן הוא היחיד מבין מיני הלווייתנאים שניזון באופן קבוע מלווייתנאים אחרים. תזונתו של הקטלן נחקרת בשלוש שיטות עיקריות:
בדיקת תכולת הקיבה של הקטלן.
בדיקת הצלקות על גופם של נטרפים.
צפייה בהרגלי האכילה של הקטלן.
באמצעות שיטות אלו נמצאו כ-22 מינים שונים של לווייתנאים המשמשים טרף לקטלן. קבוצות של קטלן יטרפו אפילו לווייתנים גדולים מהם, כמו לווייתני גוץ, לווייתנים אפורים, נקבות וולדות של ראשתן גדול-ראש ושל לווייתן גדול-סנפיר ואף לווייתנים כחולים קטנים, במקרים נדירים.
הקטלן טורף יונקים ימיים נוספים, כמו כלבי ים ואריות ים. ניבתנים ולוטרות הים ניצודים גם הם, אולם בשכיחות נמוכה יותר. בנוסף ניזון הקטלן גם ממיני עופות, כמו פינגווינים, קורמורנים ושחפים. את אריות הים הם הורגים בנגיחה חזקה, או במכה אדירה עם הזנב. מקרה אחד של קניבליזם נצפה בקרב הקטלן - במחקר שערך V. I. Shevchenko במימיו הדרומיים של האוקיינוס השקט ב-1975, תועדו שני זכרים שבקיבותיהם נמצאו שרידים של פרטי קטלן אחרים.
טכניקות ציד
שמאל|ממוזער|250px|אלבטרוסים שחורי-גבות מלווים קטלן בעת הציד שלו, במטרה ליהנות משאריותיו. התמונה צולמה על ידי מצלמה הנישאת על גב האלבטרוס.
טכניקות הציד של הקטלן מורכבות, והן כוללות דרכים למציאת הטרף והכנעתו. על מנת למנוע פציעות, הוא ישתק את הטרף לפני הריגתו ואכילתו. בדרך-כלל כוללת טכניקה זו השלכה באוויר, חבטות עם הזנב ונגיחות חזקות. כך, למשל, ישליך הקטלן כלבי-ים באוויר על מנת להמם אותם ולהרגם. בארצות הברית למדו פרטי קטלן שחיים בשבי לאכול דג, להעלות גירה ולהקיא אותו לפני המים, וכך למשוך שחפים לאזור, שיהוו יעד נוסף לציד.
על מנת לצוד לווייתן צעיר מנהלת להקת קטלנים מרדף אחר האם והוולד במטרה להפריד ביניהם. ברגע שהוולד נפרד מהאם חברי הלהקה מונעים ממנו להגיע לפני המים כדי לנשום. גם הלווייתנים הגדולים והבוגרים ניצודים בדרך זו. להקה של נקבות ראשתן גדול-ראש יכולות להגן על וולדותיהן באמצעות הקפתם במבנה טבעתי מגונן, כאשר הזנבות שלהן מופנים החוצה. בדרך זו הן מנענעות את זנבן בחוזקה ומנצלות את כוחן הרב על מנת להדוף את להקת הקטלנים.
הקטלן פיתח אף טכניקות מסובכות יותר להשגת מזון. בפטגוניה ובאיי קרוזה ניזון הקטלן מאריות הים הדרום אמריקאים ומגורים של פילי ים (Mirounga), אפילו אם הם נמצאים במים רדודים. בנוסף, יכולים האורקות לזקוף כחצי מגופם באופן אנכי, וכך הם יכולים לסרוק את הסביבה העל-מימית. בשיטה זו, הנקראת באנגלית (Spyhopping), מאתר הקטלן כלבי ים על גושי קרח צפים, ויוצר גלים במטרה להפילם. קטלן נוסף מחכה במארב ליד גוש הקרח הצף, וברגע שהטרף נופל ממנו - הוא מזנק עליו והורגו. טכניקה זו תועדה בהזדמנויות אחדות, אך שכיחות הופעתה באופן כללי אינה ברורה. באפריל 2006 תועד שימוש בטכניקה זו, אולם בסופה החזירו פרטי הקטלן את כלב-הים לגוש הקרח, והסתבר שבפעם זו הם רק הדגימו לוולדותיהם כיצד מבצעים את הציד. בתוכנית התיעודית עולם קפוא תועדה טכניקה זו ואף הוקדש לה פרק מיוחד של "מאחורי הקלעים" המתעד את עבודת הצילום, במהלך הצילומים אף ניסתה להקת הקטלנים להשתמש בטכניקה כנגד סירת צוות הצילום.
קטלן שרוצה לצוד כריש צריך לשתק אותו, שלא יפגע משיניו החדות. הקטלן עושה זאת על ידי הפיכת הכריש על גבו, מה שמשאיר אותו חסר אונים, ומאפשר לקטלן לאכול ללא סיכון. ישנן 3 שיטות שתועדו בטבע להפיכת הכריש על גבו. השיטה הראשונה נעשית בעזרת שיתוק חלקי של הכריש, מה שמאפשר הפיכה קלה. כאשר קטלן פוגש כריש, הוא יוצר בעזרת זנבו גלי הדף במים, שמעלים את הכריש אל פני הים. הקטלן מרים את זנבו העוצמתי מעל פני המים, ומכה בגופו של הכריש. כעת, לאחר שהכריש קיבל מכה חזקה שהממה אותו במקצת, הקטלן יכול להופכו ולאוכלו בנחת. שיטה נוספת שתועדה היא התגנבות מהירה של הקטלן אל הכריש מלמטה, כך שהוא לא מספיק להגיב לפני שנהפך. דרך נוספת - כיתור כריש בודד על ידי להקה של קטלנים, כך שכאשר הכריש עסוק עם חלק מהלהקה, קטלן נוסף מגיע מצד אחר והופך אותו.
דג האלתית ניצוד לרוב על ידי פרט בודד או קבוצות קטנות של קטלנים. לעומתו, מיני המליח נתפסים בדרך-כלל במאמץ משותף של פרטים רבים, באמצעות שיטה מיוחדת הנקראת "קרוסלה": קבוצת קטלנים דוחפת את דגי המליח לכדי גוש כדורי בדרך של שחרור בועות במעגל או סינוורם בבוהק גחונם הלבן, ולאחר מכן מטיחים הקטלנים את זנבותיהם בגוש המליחים לגרימת הלם או מוות. בהכאה מוצלחת תצוד להקת קטלנים בין 10 ל-15 דגי מליח. שיטה זו תועדה רק לגבי אוכלוסיית הקטלנים בנורווגיה, והיא דומה לשיטת הציד של מיני דולפינים מסוימים החיים באוקיינוסים.
התנהגות
ממוזער|שמאל|250px|קטלנים קופצים באלסקה
סדר היום של הקטלן מורכב ככלל מארבע פעילויות: חיפוש מזון, שחייה, מנוחה ופעילות חברתית. בזמן הפעילות החברתית, הזכרים נמצאים עם פין זקוף. טיבה של זקפה זו אינו ידוע, ולא ברור אם מטרתה של זו היא חלק ממשחק או מתצוגה של דומיננטיות. פרטי קטלן "מקומיים" נצפו שוחים לצד פוקניים, דולפיניים, אריות ים, שבאופן אירוני מהווים טרף לקטלן ה"ארעי". קטלן מקומי נמצא רוב הזמן בתנועה, ולעיתים הוא גומא מרחק של 160 קילומטרים ביום. עם זאת, ניתן למצוא אותם באזור מסוים במשך זמן רב המגיע עד כדי חודש ואף יותר. גודלו של תחום יכול להיות גדול (1,300 ק"מ) או קטן (320 ק"מ). בניגוד לקטלן המקומי, הקטלן הארעי שוחה וצד בדממה.
מבנה חברתי בקהילות מקומיות
אוכלוסיית הקטלנים בצפון האוקיינוס השקט יוצרת מבנה חברתי סבוך. בשונה מכל יונק אחר שהמבנה החברתי שלו ידוע, פרטי קטלן מקומיים משני הזוויגים חיים עם אימהותיהם במשך כל חייהם. היחידה החברתית הבסיסית מושתתת על הזוויג הנקבי. נקבות הקטלן יכולות להגיע לגיל 90, ועל כן ניתן לצפות בקבוצות בנות ארבעה דורות (הממוצע עומד על שלושה). קבוצות אלו מראות יציבות רבת שנים. הגודל הממוצע של קבוצה כזו עומד על 5.5 פרטים. פרטים יעזבו את הקבוצה רק למשך שעות ספורות, וזאת על-מנת להזדווג או לחפש מזון.
משפחות מטריארכליות אלו מתאחדות עם משפחות קרובות אחרות ליצירת להקות, כלומר קבוצות גדולות יותר של פרטי קטלן, שבהן הקשרים מעט רופפים יותר מאשר בקבוצה המשפחתית. להקת קטלן כוללת בממוצע כ-18 פרטים. בשונה מהמצב בקבוצה המשפחתית, הפרטים בלהקה ייפרדו ממנה למשך ימים או שבועות אחדים, לרוב לשם חיפוש אחר מזון. להקת הקטלן הגדולה ביותר שנצפתה מנתה 49 פרטים. פרטי קטלן מאותה להקה אינם מזדווגים ביניהם, והזיווג מתרחש רק בין פרטים מלהקות שונות. בדרך-כלל, להקות של קטלן מקומי גדולות יותר מלהקות של קטלן ארעי, הרחוקות מן החוף. לעיתים ניתן לצפות בלהקות-על, שמורכבות ממספר להקות שהצטרפו יחדיו באופן זמני, ואלו יכולות למנות מעל 150 פרטים.
ממוזער|שמאל|240px|המבנה החברתי של הקטלן
בהיררכיה החברתית, "שבט" היא הדרגה הבאה בתור, ושנייה רק ל"קהילה". שבט מורכב מלהקות של קטלן שהם בעלי "ניב" דומה (ראו בהמשך: שירת הקטלן). בצורה דומה למשפחות וללהקות, גם השבטים מורכבים מלהקות קרובות יחסית באילן היוחסין, לרוב מהצד הנקבי. שבטים שונים יכולים לאכלס את אותם אזורים ופעמים רבות ניתן לצפות בפרטי קטלן משבטים שונים שוחים יחדיו. כאשר קטלן מקומי מצטרף לשבט שלו, הוא ושאר חברי השבט מברכים זה את זה לשלום בשחיה במבנה של שני קווים מקבילים.
דרגת ההתקבצות העליונה היא "קהילה". זוהי דרגה שרירותית מעט, ויש הטוענים שזו חלוקה מלאכותית של החוקרים. קהילה היא קבוצה של שבטים שמתערים זה בזה. במבנה הקהילה, בניגוד לדרגות הנמוכות יותר, אין תבניות משפחתיות או קוליות משותפות שניתן להבחין בהן.
בצפון-מזרח האוקיינוס האטלנטי זוהו שלוש קהילות של קטלן:
הקהילה הדרומית, הכוללת שבט אחד, 3 להקות, 90 פרטים (נכון ל-2006)
הקהילה הצפונית, הכוללת 3 שבטים, 16 להקות, 214 פרטים (נכון ל-2006)
הקהילה בדרום-אלסקה, הכוללת 2 שבטים, 11 להקות, 211 פרטים (נכון ל-2006)
יודגש כי ההיררכיה המצוינת לעיל תקפה לגבי הקטלן המקומי, ורק לו. קבוצות של קטלן ארעי הן לרוב קטנות יותר. הסיבה לכך היא שהצאצאים של הקטלן הארעי עוזבים בשלב מסוים את המבנה המשפחתי, למרות היותו מבוסס על הזוויג הנקבי, בדומה לקטלן המקומי. עם זאת, גם בין קבוצות הקטלן הארעי קיימים קשרים, רופפים אמנם, הנובעים לרוב מניב דומה.
שירת הקטלן
בדומה למינים רבים במשפחת הדולפיניים, הקטלן נשען במידה רבה על התקשורת הקולית. הוא מפיק מגוון רחב של קריאות ושריקות המשמשות לתקשורת ולהתמצאות. סוג הקולות תלוי בסוג הפעילות; בזמן המנוחה הוא שקט למדי ופולט קריאה מקרית, הניתנת להבחנה ברורה לעומת הקריאות בזמן פעילות ערה יותר.
קבוצות של קטלן מקומי בצפון-מזרח האוקיינוס השקט נוטות להיות קוליות הרבה יותר מהקבוצות הארעיות החיות באותם אזורים. הקטלן המקומי ניזון מדגים, במיוחד מינים של סלמון פסיפי, שיכולת שמיעתם ירודה ולכן הם אינם מזהים את התקרבות להקת הקטלן ממרחק מספיק. לעומתם, הקטלן הארעי ניזון בעיקר מיונקים ימיים וכן מעופות מים מזדמנים. מכיוון שלכל היונקים הימיים יש שמיעה תת-מימית מצוינת, הקטלן הארעי שוחה בשקט רב על מנת למנוע מטרפם לשמוע אותם. לפעמים ניתן להבחין בהם משתמשים בנקישה בודדת (המכונה גם "הנקישה הסודית"), במקום רצף הנקישות שנצפו באוכלוסיות אחרות.
ממוזער|שמאל|270px|להקת קטלן מקומי
לכל קבוצה של קטלן מקומי יש ניב ספציפי, ולכל להקה יש מערכת של קולות תת-מימיים. כל חבר בלהקה מכיר את כל סוגי הקולות של אותה הלהקה, ולכן לא ניתן לזהות פרט בלהקה לפי הקולות שהוא משמיע. עם זאת, קריאה מסוימת יכולה לשמש להקה אחת או להיות משותפת ללהקות אחדות. מספר הקולות המשותפים לשתי קבוצות של קטלן הוא כנראה פונקציה של הקשרים הגנאלוגיים ביניהן, והוא פחות מושפע מהמרחק הגאוגרפי בין שתי הקבוצות. שתי קבוצות שחולקות את אותו אב-קדמון, אך התפתחו במרחק רב אחת מן השנייה, יהיו בעלות מערכת קולות דומה.
מכיוון שלכל להקת קטלן יש ניב שונה ואף שפה שונה, ניתן להבין כי שפת הקטלן היא שפה נלמדת (נרכשת), ומכאן שהקטלן נמצא בשורה אחת עם מיני יונקים מפותחים: האדם, פרימטים גבוהים אחרים וכלבי הים. זאת להבדיל מיתר היונקים, שאצלם השפה והניב נקבעים באופן גנטי ולכן לא קיימים הבדלים בין להקות ושבטים.
שימור
הרס סביבתי, פגיעה במינים המהווים את מקור מזון הקטלן, עימותים עם פעילויות דיג, והרס בתי הגידול הם האיומים המרכזיים על אוכלוסיית הקטלנים העולמית. בשל השתייכותו של הקטלן לרמה טרופית (מיקום יחסי במארג המזון) גבוהה, הוא נמצא ברמת סיכון גבוהה של הצטברות של ביפניל פוליכלוריד (סוג של תרכובות אורגניות מהצורה ; PCB) בגופו. בסקירה של בעלי החיים הימיים בחוף מדינת וושינגטון התגלה כי ריכוז ה-PCB היה גבוה יותר אצל הקטלן מאשר אצל פוקות מפרץ באירופה שחלו בעקבות חשיפה לכימיקל. תוצאות דומות התקבלו בעת השוואה בין רמות ה-PCB בשומן של פרטי קטלן ליד נורווגיה לעומת הרמות המקבילות אצל דובי קוטב. בהשוואה זו התגלו גם רמות גבוהות יחסית של מדבירי מזיקים ושל מעכבי אש ברומיים (Brominated flame-retardant). עם זאת, לא נצפו עדויות למחלות בעקבות הריכוזים הגבוהים של החומרים הללו. ההשפעה הרווחת ביותר שנמצאה, שאף היא לא הייתה קיימת בכל הפרטים שנבדקו, הייתה ירידה בקצב הרבייה או החלשות המערכת החיסונית.
רוב להקות דג הסלמון, מקור המזון העיקרי של להקות קטלן קבועות בחצי הכדור הצפוני, הצטמצמו באופן משמעותי בשנים האחרונות. גם אוכלוסיות של כלבי-ים ושל אריות-ים בחוף המערבי של אלסקה ובחופי האיים האלאוטיים קטנו אף הן. אם המזון מתמעט אז הקטלן חייב לקבל אנרגיה על ידי דילול מאגרי השומן של גופו, דבר המעצים את השפעת המזהמים. בשנת 2005 הגדירה ממשלת ארצות הברית את האוכלוסייה המקומית הדרומית של הקטלן כאוכלוסייה הנתונה בסכנת הכחדה בשל התדרדרות במצבן של שלוש הלהקות באוכלוסייה.
בעקבות התבקעות מכלית הנפט אקסון ואלדז ב-1989 נפגעה קשות אוכלוסיית הקטלנים באזור אלסקה. להקת קטלן מקומי נלכדה באותו אזור, אולם היא הצליחה להימלט מכתם הנפט למים צלולים. עם זאת, כשנה מאוחר יותר התברר כי קרוב לחצי מחברי הלהקה, כ-11 פרטים, נעלמו. לאסון האקולוגי היו השלכות ארוכות-טווח על אוכלוסיית הקטלנים, כמו צמצום משמעותי של כמות הטרף הזמין ובעקבות כך גם הידלדלות במספרם. בדצמבר 2004 קבוצה של מדענים טענה כי אוכלוסייה של קטלנים ארעיים, שמונה כיום כ-7 פרטים, לא התרבתה מאז התבקעות האקסון ואלדז, ועל כן היא עלולה להיכחד.
הקטלן והאדם
ממוזער|240px|ליזה בלנס עם קטלן באנטארקטיקה
ממוזער|שמאל|260px|הסנפיר הגבי והכתם שבתחתיתו של קטלן (כנראה מקומי)
הקטלן, המוכר לאדם משכבר הימים, הוגדר כמין טקסונומי בשנת 1758. התיאור הכתוב הראשון של הקטלן ניתן על ידי פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע, אשר זמן כתיבתו המשוער הוא שנת 70 לספירה. כבר בימים אלו סבבה את הקטלן אווירה של יצור בלתי-מנוצח וטורף כל. פליניוס צפה בטבח פומבי שנערך בקטלן אשר נקלע לנמל ליד רומא, שם התנפלו בני אדם על הקטלן הנטוש והרגו אותו באמצעות דקירות. הוא כתב:
בתרגום לעברית:
הקטלן בטבע תוקף רק לעיתים נדירות את האדם. מתוך מעט מאוד התקפות שאושרו על בני אדם על ידי אורקות בר, אף אחת לא הייתה קטלנית. במקרה אחד, אורקות ניסו להטות משטחי קרח עליהם עמדו צוות כלבים וצלם של משלחת טרה נובה. משערים שנביחות כלבי המזחלות נשמעו מספיק דומות לקריאות כלבי ים כדי לעורר את סקרנות הציד של האורקה. בשנות ה-70 ננשך גולש בקליפורניה, ובשנת 2005, ילד באלסקה ששחה באזור בו פוקדים כלבי ים נחבט על ידי אורקה שככל הנראה טעה בזיהויו כטרף..
עם זאת, בשבי מתועדות כשני תריסרים מקרים בהם תקפו פרטי קטלן את מאמניהם או מבקרים מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. חלקן של התקיפות היו קטלניות.
תקיפות הקטלן מובאות כטיעונים על ידי ארגונים התומכים בשחרורו לבתי הגידול הטבעיים. תקיפות אלו, לטענתם, מחזקות את הסברה כי השבי איננו מקומו של הקטלן בפרט ושל בעלי חיים בכלל.
החל מספטמבר 2020 ועד 2023 מספר קטלנים תקפו בצוותא כלי שיט שונים ששטו לחופי פורטוגל וספרד. ההשערה כי מדובר בפעולת נקמה בתגובת לפגיעה של סירה בקטלן.
ציד לווייתנים
תקופת הציד המסחרי המסיבי של הקטלן התרחשה באמצע המאה ה-20, לאחר שאוכלוסיות של מינים גדולים יותר ניצודו קודם לכן והידלדלו. ציד זה נעצר כמעט לחלוטין ב-1981 בשל איסור מוחלט על ציד לווייתנים.
מאז,למעשה, הקשר החזק של הקטלן עם האדם גורם למינים נוספים לזכות בשמירה על מרחב חייהם, מפני שבאזורי מחייתו ישנם חוקים, הגבלות דיג ותקנות, שמטרתם היא הגנה על הקטלן (מין מטרייה).
המדינה שאחראית לציד המספר הגדול ביותר של פרטי קטלן היא נורווגיה, בה ניצודו בממוצע 56 פרטים בשנה החל מ-1938 עד 1981. יפן אחראית לציד של 43 פרטים בממוצע שנתי בין 1941 ל-1981. ברית המועצות צדה מעט פרטים בכל שנה, ורק ב-1980 נרשמה חריגה של 916 פרטים.
כיום, ציד מסיבי של קטלן אינו קיים. יפן צדה פרטים ספורים בכל שנה, כחלק מתוכנית מחקר שנויה במחלוקת. רמות דומות של ציד מבוצעות על ידי אינדונזיה וגרינלנד. הקטלן ניצוד בעיקר לצורך שימוש בבשר שלו, אולם לעיתים הוא ניצוד גם בשל היותו מתחרה כבד של הדייגים על שלל הדיג. לבקשתה של ממשלת איסלנד בשנות ה-50 של המאה ה-20, השתמש חיל האוויר האמריקני במפציצים וברובים על מנת לטבוח בלהקות קטלן שהתחרו עם הדייגים האיסלנדים על הדגה במי איסלנד. המבצע הוכתר כ"הצלחה" על ידי איסלנד ודייגיה. עם זאת, רבים לא השתכנעו שלהקות הקטלן היו בכלל אחראיות לירידה בגודל הדגה, והאשימו דווקא את הדייגים בדיג עודף.
מוכרים מקרים שבהם הקטלן דווקא שיתף פעולה עם בני אדם בעת ציד של מיני לווייתנים שונים. דוגמה מפורסמת לכך התרחשה בקרבת נמל העיר אידן שבאוסטרליה בשנות ה-20 של המאה ה-20. להקת קטלן, שהובלה על ידי זכר דומיננטי שכונה "טום הזקן" (Old Tom; שמו נובע מגילו המופלג), עזרה לציידי לווייתנים לצוד לווייתני מזיפות. להקת הקטלן הייתה מוצאת את לווייתני המטרה, מובילה אותה למפרץ טופולד (Twofold Bay), ואז היו הציידים הורגים את לווייתן המטרה, לעיתים אף בעזרת להקת הקטלן עצמה, שקיבלה בתמורה את לשונות הלווייתנים ואת השפתיים שלהם.
הקטלן בשבי
שמאל|ממוזער|250px|זוג קטלנים בדולפינריום
האינטליגנציה של הקטלן, היכולת לאלפו, הופעתו המרשימה והמראה העליז שלו הפכו אותו למוצג פופולרי במתקני דולפינריום ובפארקי נושא מימיים. הלכידה הראשונה של קטלן למטרה זו התרחשה בוונקובר ב-1964. עד 1980 נלקחו 60–70 פרטי קטלן ממי האוקיינוס השקט למטרות אלו. בשנות ה-70 המאוחרות ובתחילת שנות ה-80 נלכדו כ-50 פרטי קטלן במימיה של איסלנד. מאז, התרבות של אוכלוסיית קטלנים בשבייה נחלה הצלחה. שביית קטלן היא מעשה שנוי במחלוקת וארגונים כמו ה-WSPA (World Society for the Protection of Animals) והאגודה לשימור לווייתנים ודולפינים (Whale and Dolphin Conservation Society) מנהלים מסעות תעמולה כנגד צעדים אלו.
קטלן החי בשבייה עלול לפתח מחלות כמו התמוטטות הסנפיר הגבי, שנצפתה ב-60 עד 90 אחוזים מן הזכרים. תוחלת החיים של הקטלן בשבי נמוכה מהציפיות, ומרבית הפרטים אינם עוברים את גיל 30. לשם השוואה, נקבות בסביבתן הטבעית יכולות להגיע לגיל 80 ויותר. סביבת השבייה אינה דומה מספיק לסביבה הטבעית. המבקרים טוענים כי חיי השבי הם לחוצים בשל מכלי מים קטנים וצפופים, קבוצות חברתיות מלאכותיות והרכב כימי שונה של המים. פרטי קטלן שחיו בשבי תקפו מדי פעם פרטים אחרים, בני אדם, ולעיתים אף פגעו בעצמם. המבקרים טוענים כי אלו הן תוצאות של דחק.
התמוטטות הסנפיר הגבי
שמאל|ממוזער|230px|קטלן שסנפירו הגבי התמוטט
קיימות תאוריות אחדות לגבי הסיבה להתמוטטות הסנפיר הגבי של רוב הזכרים החיים בשבייה. תאוריה אחת גורסת כי הסחוס שמחזיק את הסנפיר הגבי על כל גובהו נחלש כאשר זכר הקטלן חי בשבייה. ככלל, הסחוס אצל זכרי הקטלן מתקשה בסוף תקופת ההתבגרות. במרבית הזמן בתקופה זו שוחה הקטלן במים עמוקים, שם לחץ המים הוא גדול יותר. לחץ זה הוא המונע מהסנפיר הגבי להתמוטט, עד אשר יתחזק הסחוס. בשבייה לעומת זאת, מכלי המים רדודים וכתוצאה מכך לחץ המים נמוך יחסית. עובדה זו מביאה להתמוטטות הסנפיר הגבי בטרם מתחזק הסחוס המחזיק אותו. תאוריה נוספת גורסת כי גודלם הקטן של מכלי המים בהם שוהה הלווייתן השבוי מאלץ אותו לבצע פניות רבות יחסית במהלך שחייתו, ולכן הוא אינו יכול לשחות למשך זמן סביר בקו ישר. פניות רבות אלו גורמות ללחץ גבוה על הסנפיר הגבי, דבר שמביא להתמוטטותו בשלב מסוים.
הקטלן בתרבות
שמאל|ממוזער|250px|איורים דמיוניים של אורקה ובלניים סביב האי הדמיוני טולה בכרטא מרינה.
עמים ילידים בחופי האוקיינוס השקט של אמריקה הצפונית תארו את הקטלן בתרבותם באופן בולט בהיסטוריה, באמנות ובדת.
יצורים בשם אורקה או "אורק" הופיעו לאורך ההיסטוריה של הספרות המערבית. בפואמה של לודוביקו אריוסטו אורלנדו המטורף, האביר אורלנדו מחלץ את העלמה אנג'ליקה מהקטלן שמופיע כמפלצת-ים. מפלצת ים דומה לאורקה מופיעה לראשונה באנגלית בפואמה "פוליוביון" של מיכאל דריטון, שעוסקת בברוטס מטוריה, המייסד המיתולוגי של בריטניה. לאחר מכן הקטלן מופיע שוב בפואמה האפית "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון.
בשנים האחרונות, המחקר המדעי והעלייה בפופולריות של הקטלן בדעת הקהל הביאו למהפך דרמטי בדמותו של הקטלן, והוא נתפס בעיני רבים כטורף מכובד שכמעט ואינו מהווה איום ממשי לבני אדם.
בטרילוגיית הסרטים לשחרר את ווילי משנות ה-90 של המאה ה-20 כיכב קטלן בשם קייקו (באנגלית: Keiko, משמעות השם ביפנית: בר מזל) (1976 – 12 בדצמבר 2003). קייקו שנלכד ליד חופי איסלנד בשנת 1979 שקל 6 טונות ואורכו הגיע ל-7.3 מטרים. הסרטים התמקדו בשחרור של קטלן שהיה בשבי ולאחר שחרורו בהצלתו מציד לווייתנים לא חוקי.
ב-2013 יצא סרט תיעודי בשם "בלאקפיש" ("דג שחור") העוסק בחייהם של הקטלנים בשבי. הסרט סוקר לווייתן בשם טיליקום, שהרג את המאמנת שלו, דון בראנשו, בפארק "עולם הים" (Sea World) באורלנדו בשנת 2010. כדי להבין מה התרחש באותו אירוע טרגי עוקב הסרט אחר אותו לווייתן מאז נפל בשבי, ומגלה שהיה מעורב במותם של שני בני אדם נוספים: האחת מאמנת, ב-1991, והשני מבקר בפארק שהתגנב למיכל שלו, ב-1999. מאמנים לשעבר של קטלנים שהתראיינו בסרט טענו שהדבר נובע מהתסכול שחשים הקטלנים בשבי.
קישורים חיצוניים
מידע רב אודות הקטלן
קטלן באתר הרשימה האדומה של IUCN
תיעוד ייחודי ונדיר של לווייתן קטלן תוקף כריש עמלץ
קטלן בארכיון הסרטונים של AP | קישור תופסים נקבת קטלן לקראת העברתה מחופי איסלנד אל אקווריום בצרפת, 1900 | קישור קטלן נתקע בנהר, נגויה, 2000 | קישור נקבת קטלן ממליטה בבריכה, סן דייגו, 2013 | קישור קטלן תוקף וטורף עמלץ לבן, סן פרנסיסקו, 1997 | קישור קטלן תקף והרג את המאלפת שלו, אורלנדו, 2010 | קישור קטלן בוגר וגור נסחפו לחוף, אוסטרליה, 1997 | קישור קטלן תוקף להקת ראשתנים גדולי-ראש, חופי קליפורניה, 1997 |
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דולפיניים
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הדרומי
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הארקטי
קטגוריה:יונקים קוסמופוליטיים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-24T03:50:11
|
לבנתן
|
לִבְנָתָן (שם מדעי: Delphinapterus leucas) הוא מין של לווייתן בעל שיניים החי באזור הארקטי והסוב-ארקטי. הוא אחד משני המינים במשפחת החדשיניים, לצד החדשן. זהו יונק ימי שאורכו מגיע לחמישה מטרים, הבולט בצבעו הלבן ובמבנה ראשו הייחודי. שם נוסף של הלבנתן הוא בלוגה (Beluga). מקור שם זה נעוץ במילה הרוסית "белуга" ("בלוגה") או "белуха" ("בלוחה"), שנגזרות מהמילה "белый", שמשמעותה "לבן".
מיון ואבולוציה
הלבנתן תואר לראשונה על ידי פיטר סימון פאלאס ב-1776. הוא חבר במשפחת החדשיניים שבתת-הסדרה לווייתני שיניים. האב הקדמון הקדום ביותר של הלבנתן הוא ה-Denebola brachycephala שחי בתקופת המיוקן. מאובן אחד נמצא בחצי האי באחה קליפורניה, ולכן מרמז כי מיני המשפחה חיו בעבר באקלימים חמים יותר. יתר על כן, רשומות המאובנים מלמדות כי מרחבי תפוצתו של הלבנתן השתנו בהתאם לקרחונים בעולם - היא גדלה בתקופות קרות כמו עידני קרח והצטמצמה כשהקרחונים נסוגו.
תיאור
הלבנתן הוא לווייתן קטן יחסית. אורכו מגיע עד חמישה מטרים, ובכך הוא גדול יותר ממרבית הדולפינים, אך קטן יותר מרוב לווייתני השיניים האחרים. הזכרים גדולים יותר מהנקבות - משקלם של הראשונים בבגרותם הוא כ-1,360 קילוגרמים, ושל האחרונות - כ-900 קילוגרמים בלבד. אורכם של לווייתנים לבנים בלידתם הוא כמטר ומחצית, ומשקלם כ-80 קילוגרמים. הגורים נולדים אפורים בדרך-כלל. בבגרותם הם לבנים לחלוטין, מה שמקל מאוד על זיהוים בים. צורת ראשם גם היא ייחודית בקרב הלווייתנים - המלון שבראשם גמיש ודמוי פקעת. בנוסף, הוא ייחודי ביכולת לשנות את צורת ראשו, באמצעות נשיפת אוויר סביב הסינוסים. גופו של הלבנתן מעוגל, במיוחד בתקופות שבהן לא חסר מזון. הגוף צר באזורי הראש והזנב. הסנפירים רחבים וקצרים, ולכן צורתם כמעט כצורת ריבוע.
החוליות בצווארו אינן מאוחות, בשונה מדולפינים רבים, מה שמאפשר לו להפנות את ראשו אחורנית. בפיהם בין שמונה לעשר שיניים בכל צד של הלסת. היעדרו של סנפיר על גבו של הלבנתן משתקפת בשם הסוג שלו, המכיל את המילה היוונית "apterus" שמשמעותה "חסר כנפיים". במקום סנפיר גבי, על גבו של הלווייתן מצויה מעין בליטה "מרוחה". לפי ההשערות בדבר ההעדפה האבולוציונית בנושא, הבליטה התפתחה כהתאמה לתנאי מחיה מתחת לקרח, או כאמצעי לשימור חום. בדומה ללווייתנים אחרים, בלוטת התריס גדולה יחסית בהשוואה ליונקים יבשתיים.
הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שמונה שנים, והנקבות - בגיל חמש שנים. הנקבות ממליטות גור יחיד באביב, לאחר היריון ממושך בן כ-15 חודשים. צבע הגורים - אפור כהה, הופך בהיר יותר עם התבגרותם. צבעם לבן לחלוטין בגיל שבע אצל הנקבות ותשע אצל הזכרים. משך תקופת ההנקה הוא כשנתיים. משך חייהם של הלבנתנים נע בין 35 ל-50 שנים.
התנהגות ותזונה
הלבנתנים הלבנים הם בעלי חיים חברותיים מאוד. קבוצות של זכרים עשויות למנות מאות פרטים. קבוצות הנקבות עם הגורים קטנות יותר לרוב. להקות שונות עשויות להצטרף זו אל זו ב"צמתים מרכזיים", ואז ימנו יחדיו אפילו אלפי פרטים. להקות הלבנתנים אינן יציבות או קשיחות, כלומר הם נוהגים לעבור מלהקה אחת לחברתה. הקשר החברתי החזק ביותר הוא בין אם לגור. לעיתים הגורים בבגרותם חוזרים לשפכי הנהרות שבהן אימהותיהם נהגו לבקר בצעירותן, וכך לפגוש אותן. הלבנתנים הלבנים ידועים באהבתם למשחקים ובשובבותם. לעיתים הם "יורקים" על לווייתנים אחרים או על בני אדם. כך, המטפלים בלבנתנים מרוססים לעיתים קרובות על-ידם. אחת ההשערות היא כי יכולת זו התפתחה על מנת לחשוף סרטנים המתחבאים בקרקעית הים.
הלבנתנים הם שחיינים די איטיים, והם ניזונים בעיקר מדגים. חלק קטן יותר מתזונתם מורכב מדיונונים, תמנונים וסרטנים. את מזונם הם מחפשים פעמים רבות בסמוך לקרקעית הים, בעומק של כ-300 מטרים, אף שעומק הצלילה המרבי שלהם עשוי להיות כפול מכך. משך הצלילה הממוצע נע בין שלוש לחמש דקות.
קישורים חיצוניים
לבנתן לבן באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1776
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס
קטגוריה:חדשיניים
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הארקטי
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
| 2024-09-19T06:58:44
|
חדשן
|
חַדְשֵׁן (שם מדעי: Monodon monoceros; באנגלית Narwhal) הוא מין יונק מסדרת הלווייתנאים המצוי באזור הארקטי, אחד משני מינים ממשפחת החדשיניים (השני הוא לבנתן לבן) ומין יחיד בסוג חדשן.
מאפיינים
ימין|ממוזער|250px|גולגולת של נקבת חדשן בעלת שני חטים, מצב נדיר מאוד
המאפיין הבולט ביותר של הזכרים הוא החט המסולסל, אשר יוצא מצדה השמאלי של הלסת העליונה, החט עשוי להגיע לאורך של (לעומת אורך גוף של שבעה עד שמונה מטר) ולשקול עד 10 קילוגרם. בערך לאחד מתוך 500 זכרים ישנם שני חטים, הדבר קורה כאשר השן הימנית, הקטנה בדרך כלל, גדלה אף היא. לעיתים נדירות גם לנקבה יש חט, וישנו מקרה אחד מתועד של נקבה בעלת שני חטים.
ישנם חילוקי דעות באשר למטרת החט. בעבר שיערו שהחט מיועד לשבירת מעטה הקרח או שהוא חלק ממערכת האקולוקציה. לפי השערות מאוחרות יותר, החט נועד למשוך נקבות, בשל הנוהג של זכרים לשפשף את חטיהם אחד בשני. בסוף שנת 2005 העלה מחקר של צוות בפקולטה לרפואת שיניים מאוניברסיטת הרווארד בראשות מרטין נוויאה (Martin Nweeia) השערה שהחט משמש למעשה כסוג של איבר חישה. אולם בקנדה פורסם שלפי הממצאים הלווייתנים משתמשים בחט שלהם כדי לצוד - הם נותנים בעזרתם מכות מהירות ומהממים את דגי הבקלה המשמשים להם מזון.
אורך גוף החדשן הוא הזכרים שוקלים עד והנקבות בסביבות 1,000 קילוגרם. צבע הגחון בהיר עם כתמים חומים, אך הגב, הצוואר, הראש והסנפירים כהים, כמעט שחורים.
התנהגות ותזונה
ממוזער|250px|להקת לווייתני חדשן
חדשנים ניזונים בעיקר מדגי בקלה המצויים מתחת למעטה הקרח. באזורים מסוימים תזונתם יכולה לכלול דיונונים, חסילונים וסוגים אחרים של דגים. חוקרים גילו שכאשר ישנו מחסור במזון הם אפילו טורפים גורי כלבי ים. הם משתמשים בחט הארוך שלהם כדי להמם את הטרף.
הם בדרך כלל חיים בלהקות של כ-5 עד 10 פרטים, לעיתים כמה להקות מתאחדות בעיקר בקיץ כאשר הם מתקבצים ליד אותו החוף.
הזכרים לעיתים משפשפים את חטיהם זה בזה, ממצאים גילו שקיימים כ-10 מיליון עצבים זעירים אשר משמשים לחישה וייתכן שפעולת השפשוף היא למעשה דרך לנקות את התעלות הקטנות, פעולה המקבילה לצחצוח שיניים.
חדשן צולל במהירות של 2 מטר לשנייה למשך 8 עד 10 דקות עד לעומק של 1,500 מטר ושוהה בעומק זה במשך מספר דקות לפני שהוא עולה חזרה לפני המים כדי לנשום.
תפוצה
אוכלוסיית חדשן מוערכת בין 20,000 עד 50,000. הם נמצאים בעיקר בחלק הצפוני של האוקיינוס האטלנטי והצד הרוסי של האזור הארקטי. פרטים נצפים באופן תדיר במפרצים שלאורך החוף המזרחי של גרינלנד וברצועה מתמשכת בין צפון גרינלנד מזרחה לרוסיה. הנקודה הצפונית ביותר שבה נצפה חדשן הוא קו הרוחב 85° צפון. בחודשי הקיץ הם מתקרבים לחופים ובחורף כשהים מתחיל לקפוא הם מתרחקים מהחופים ושורדים בעזרת בקעים וחורים הפעורים במעטה הקרח. באביב כשהקרח מתחיל להמס הם שבים למפרצים קרוב לחוף.
הטורפים העיקריים של חדשן הם דובי הקוטב וקטלנים. לאינואיטים מותר לצוד מין זה באופן חוקי כיוון שהם מקור חשוב לוויטמינים באקלים הצפוני. בטקס מסורתי לאחר הציד, חבורת הציידים אוכלת את הכבד חי מתוך כבוד לבעל החיים. ארגוני זכויות בעלי חיים רבים (כגון PETA) מוחים מזה זמן רב-נגד הציד.
חדשן בתרבות
ימין|ממוסגר|230px|סמל נונאווט
באגדות האסקימואים חדשן נוצר כאשר אישה האוחזת צלצל נמשכה לאוקיינוס, התלפפה מסביב לצלצל והתאחדה עם לבנתן לבן וכך נוצר חדשן.
בימי הביניים באירופה האמינו שהחטים של החדשן מקורם מהחדקרן האגדי והם בעלי כוחות קסומים, הויקינגים וסוחרים צפוניים אחרים מכרו חטים אלו במחיר רב. מהחטים היו יוצרים ספלים, שלפי האמונה, היו יכולים לסתור את השפעתו של כל רעל אשר היה נמסך במשקה שבתוכם. במאה ה-16 קיבלה המלכה אליזבת הראשונה חט בשווי 10,000 לירה שטרלינג (מחירה של טירה דאז) שבו השתמשה בתור שרביט.
האמת על מקורם של החטים התגלתה כאשר חוקרי טבע ומגלי ארצות ביקרו באזור הארקטי. ב-1555 אולאס מגנוס (Olaus Magnus) פרסם איור המתאר יצור דמוי-דג עם קרן על מצחו, וב-1577 תיאר מרטין פרובישר (Martin Frobisher) את הקרן צומחת ישר. האגדות לגבי מקור החטים באו לסיומם באופן רשמי כאשר ב-1638 הזואולוג הדני אולה וורם (Ole Worm) נתן הרצאה פומבית על החט של חדשן.
בספרו של ז'ול ורן 20,000 מיל מתחת למים, מאמינים האנשים בתחילה שהצוללת של קפטן נמו, הנאוטילוס, היא סוג של חדשן.
בסרט הטלוויזיה מבוסס הסדרה פיוצ'רמה, Bender's Big Score, חלק נכבד מן העלילה מלווה את גידולה של נקבת חדשן ושחרורה לחופשי, כסמל של הקרבה למען האחר מצד הדמות הראשית פיליפ ג'יי פריי.
חדשנים מופיעים גם בסרט עידן הקרח 4: יבשת בתנועה כמלוויו של הנבל הראשי, קפטן גאס.
בנוסף חדשני מופיעים בסדרת האנימציה סטאר נגד כוחות הרשע.
גלריה
קישורים חיצוניים
אתר המוקדש לחדשן
That's One Weird Tooth - כתבה בשבועון האמריקאי Science News
מאמר באתר נשיונל גאוגרפיק המוקדש לחדשן
חדשן באתר הרשימה האדומה של IUCN
גלריית תמונות באתר Lane Photography
מידע ותמונה של להקת חדשנים שוברים את הקרח, בפליקר
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:חדשיניים
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הארקטי
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-08-25T04:21:09
|
זיפיוס חלול-חרטום
|
זיפיוס חלול-חרטום (שם מדעי: Ziphius cavirostris) הוא מין יחיד בסוגו (Ziphius) במשפחת לווייתני המקור והנפוץ ביותר מביניהם. אורכו - עד שבעה מטרים, ומשקלו מגיע עד לחמישה טון וחצי.
מאפיינים
לסתו העליונה קצרה במעט מן התחתונה. בלסת התחתונה 2–4 שיניים ובעליונה אין שיניים כלל. הוא ניזון בעיקר מדיונונים. צבעו לא אחיד, לרוב אפור עם כתמים לבנים בגחון. שוכן באוקיינוס האטלנטי והשקט ומגיע גם לים התיכון ולחופי ישראל.
למרות העדפתו למגורים בעומק של קילומטר ויותר והימנעותו מהתקלות בספינות, הוא נצפה פעמים רבות בידי בני-אדם.
המין והסוג תואר לראשונה על ידי חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה בשנת 1823, על-פי גולגולת לא שלמה מחופה הים-תיכוני של צרפת, במחוז שפך הרון.
באפריל 2008 נסחפה אל חוף הכרמל בחיפה, גופת לוויתן באורך 7 מטר. ביולי 2002 נמצא זכר צעיר בחוף סידנא-עלי בהרצליה, הניסיונות להצילו לא צלחו ובמהלך הנתיחה נמצאו שקיות פלסטיק בבטנו. ב-20 ביולי 2018 נצפו שישה לווייתנים כ-150 ק"מ מערבית לחיפה. בשנת 2019 נפלט לחוף דור פגר של נקבה ממין זה. הפגר נאסף על ידי אנשי רשות הטבע והגנים ואנשי מחמל"י, לצורך נתיחת הגופה
קישורים חיצוניים
זיפיוס חלול-חרטום, במגדיר המינים של מחמל"י
הערות שוליים
ימין|ממוזער|זיפיוס שצולם בים הליגורי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1823
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה
קטגוריה:לווייתני מקור
קטגוריה:יונקים בחופי ישראל
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הדרומי
| 2023-04-08T16:28:32
|
דולפינן
|
דולפינן (שם מדעי: Tursiops) הוא סוג של דולפין המכיל שלושה מינים: דולפינן מצוי (Tursiops truncatus) ודולפינן אנקולי (Tursiops aduncus) וכן דולפינן אוסטרלי (Tursiops australis).
מאפיינים פיזיים
הדולפיננים הם יונקים ימיים אפורים, כאשר צבעו של חלקם העליון כהה יותר מצבעו של חלקם התחתון. לסתותיהם מוארכות, ויחד הן יוצרות את החרטום של הדולפינן. אפם של הדולפיננים הוא למעשה חור הנשיפה שנמצא במעלה ראשם. את מחיצת אפם ניתן לראות כאשר חור הנשיפה פתוח.
אורכם של דולפיננים בוגרים נע בין שניים לארבעה מטרים, ומשקלם נע בין 150 ל-650 קילוגרמים. עם זאת, במרבית חלקי העולם אורכם של הדולפיננים הוא שני מטרים וחצי ומשקלם בין 200 ל-300 ק"ג, כאשר הזכרים ארוכים במעט מן הנקבות, אך כבדים מהן בצורה משמעותית. גודלם של הדולפיננים משתנה באופן משמעותי בהתאם לבתי הגידול בו הם חיים. מרבית המחקרים בתחום זה נעשו בצפון האוקיינוס האטלנטי, שם חוקרים זיהו שני אקוטיפים. הדולפיננים האלו, שחיים במים חמים ורדודים יחסית, נוטים להיות בעלי גוף קטן יותר מאשר קרוביהם החיים במים קרים יותר. הסנפירים האחוריים והגביים של הדולפיננים מורכבים מרקמות חיבור, והם אינם מכילים עצמות או שרירים. הם מתקדמים במים על ידי הנעת הסנפיר האחורי מעלה ומטה. הסנפירים הצדיים משמשים להיגוי ולקביעת כיוון התנועה; הם מכילים עצמות שהן בבירור הומולוגיות לרגליים הקדמיות של יונקים יבשתיים (מהם התפתחו הלווייתנאים לפני 50 מיליוני שנים לערך).
טקסונומיה
בסוג דולפינן קיימים כיום שלושה מינים:
דולפינן מצוי (T. truncatus) - נמצא במרבית האוקיינוסים הטרופיים והחמים; צבעם הוא לעיתים כחול; קיים קו בצבע כהה החל מהחוטם ועד לחור הנשיפה. תחת מין זה מסווגים שלושה תת-מינים:
Tursiops truncatus gilli
Tursiops truncatus ponticus
Tursiops truncatus truncatus
דולפינן אנקולי (T. aduncus) - נמצא באזור שמסביב להודו, אוסטרליה ודרום סין; צבע גבו אפור כהה, ובטנו לבנה עם נקודות אפורות.
מכיוון שהמין השני התפצל מהראשון רק לאחרונה, קיים חוסר בהירות רב בנוגע להבדלים בין שני המינים. תפוצתם של שני המינים חופפת במידה ניכרת, מה שהוביל את איגוד השימור העולמי (IUCN) לקבוע את מצב שימורם של שני המינים כ'מצב לא ידוע'.
בשנת 2011 גילו החוקרים מין חדש:
דולפינן אוסטרלי (T. australis)
ראו גם
דולפין - הדולפינן נראה כגרסה ארוכה יותר שלו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1855
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פול גרווה
קטגוריה:דולפיניים
| 2024-09-14T22:28:53
|
גרמפוס אפור
|
שמאל|ממוזער|גרמפוס אפור בהופעה
גרמפוס אפור (שם מדעי: Grampus griseus), הוא דולפין והוא מין יחיד בסוג גרמפוס (Grampus). המין תואר לראשונה על ידי ז'ורז' קיווייה ב-1812.
זהו דולפין גדול יחסית היכול להגיע לאורך 2.5-3.5 ולמשקל של 250–500 ק"ג. צבעו אפור עד לבן והוא בעל צלקות לבנות על רוב גופו. הסנפיר הגבי דומה לסנפיר הדולפינן.
תפוצה
הגרמפוס האפור נפוץ בכל העולם באזורים בעלי אקלים ממוזג או טרופי, לרוב במים עמוקים ולא קרוב לחוף. ניתן למצוא אותו באזורים הטרופיים של האוקיינוס ההודי, האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי, כמו גם בים התיכון ובים האדום. עם זאת, הוא אינו חי בים השחור. התנאים המועדפים עליהם הם אזורים בקרבת המדף היבשתי עם שיפועים תלולים, אשר עומקם נע בין 400 ל-1,000 מטרים, ואשר טמפרטורת המים בהם היא מעל 10 (רצוי מעל 15) מעלות צלזיוס.
אוכלוסיית הגרמפוסים האפורים, שחיה בקרבת המדף היבשתי של ארצות הברית, תועדה והגיעה לגודל של כ-60,000 פרטים. תיעוד שבוצע באוקיינוס השקט הצביע על כ-175,000 פרטים באזור הטרופי המזרחי ועל כ-85,000 פרטים במערבי.
גרמפוס אפור בישראל
אוכלוסיית הגרמפוס האפור נחקרה מעט מעבר למדף היבשת הישראלי בים התיכון. בכל סקרי מחמל"י אשר בוצעו מעבר למדף היבשת, תועדו להקות ממין זה ולכן ההנחה היא שהאוכלוסייה קבועה במדרון היבשת, מערבית לחוף ישראל. בשלושה מקרים הגיעו אל החוף פרטים חולים או פצועים. בשני מקרים הם מתו במרכז האישוש של מחמל"י תוך כ-18 שעות ובמקרה השלישי הושב הגרמפוס הצעיר לים.
במפרץ אילת ישנן תצפיות רבות של מין זה, הנחשב נפוץ בים האדום.
קישורים חיצוניים
הגרמפוס האפור באתר ה-IUCN
גרמפוס אפור, במגדיר המינים של מחמל"י
הערות שוליים
קטגוריה:דולפיניים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:יונקים בחופי ישראל
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1812
| 2023-07-02T00:48:37
|
סטנלה מפוספסת
|
סטנלה מפוספסת (שם מדעי: Stenella coeruleoalba) הוא אחד מחמשת מיני דולפין בסוג סטנלה.
הדולפין מוין בשנת 1833 על ידי המדען הגרמני פרנץ יוליוס פרדיננד מֵייֶן. השם שניתן לו, מתייחס לפסים האופייניים בצבע כחול ולבן המצויים בצדי גופו. צבעו החזק, מקל על זיהויו במים. הוא חי באזורים בעלי אקלים ממוזג ואקלים טרופי בכל האוקיינוסים בעולם. המספר הכולל של מין זה בעולם, הוא כ-2 מיליון פרטים. תוחלת החיים שלהם היא 55 עד 60 שנה. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 12 בים התיכון ובין 7 ל-9 שנים באוקיינוס השקט. ההריון נמשך כ-12 חודשים ופרק זמן של 3 עד 4 שנים חולף בין המלטה להמלטה. משקל הוולד הוא כ-10 ק"ג ואורכו מטר. משקלו של זכר בוגר הוא 160 ק"ג ואורכו 2.6 מטר. משקל הנקבה הוא 150 ק"ג ואורכה 2.4 מטר.
דפוסי התנהגות
כמו דולפינים אחרים מסוגו, הסטנלה המפוספסת נע בקבוצות גדולות, כ-100 פרטים בקבוצה. בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי תיתכנה קבוצות קטנות יותר. לפעמים הם מתערבים בקבוצות של הדולפין המצוי. כמו כל דולפין, גם הסטנלה מסוגלים לבצע תרגילי אקרובטיקה, כמו פריצה מהמים וקפיצה לגובה מעל פני המים. לפעמים הם מתקרבים לספינות באוקיינוס האטלנטי ובים התיכון, דבר שהוא פחות אופייני במקומות אחרים, במיוחד באוקיינוס השקט, שם הם ניצודו בעבר בכמויות גדולות. הסטנלה המפוספסת ניזון מדגים קטנים ודיונונים.מין זה ידוע ברגישותו הגבוהה לעקה (stress), דבר המקטין במידה ניכרת את סיכויי ההצלה של פרט שהוחף בעודו בחיים. לחופי ישראל הגיעו בשנים האחרונות מספר פרטים חיים ממין זה, אבל למרות ניסיונות אישוש של מתנדבי מחמל"י, אף אחד מניסיונות אלה לא צלח.
קישורים חיצוניים
סטנלה מפוספסת במגדיר המינים של מחמל"י
סטנלה מפוספסת באתר הרשימה האדומה של IUCN
תיעוד של סטנלה מפוספסת מתאבלת
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1833
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרנץ מיין
קטגוריה:דולפיניים
| 2024-05-23T03:19:40
|
סוסא גיבן
|
סוסא גיבן (שם מדעי: Sousa chinensis), מין בסוג סוסא, במשפחת הדולפיניים. הסוסא הגיבן נפוץ באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט.
כינויו האנגלי "דולפין סיני לבן" נגזר מצבעו הלבן, הזן הסיני נבדל ביכולת הפריטים "להסמיק" לגוון ורוד עדין.
תוחלת חיים
הסוסא הגיבן יכול לחיות עד 40 שנים. הפרט המבוגר כיום חי בהונג קונג וגילו מוערך בכ-33 שנים. מדענים גילו שניתן לקבוע את גילם של דולפינים מתים מתוך מדידת שטח החתך של שיניהם.
התנהגות
הסוסא הגיבן עולה לפני המים כדי לנשום כל 20 עד 30 שניות, לאחר שאסף מספיק חמצן הוא צולל למים העמוקים לפרק זמן ממושך יותר.
"גורי דולפינים" עולים לפני המים פי 2 יותר מדולפינים בוגרים. זאת מכיוון שיש להם ריאות קטנות יותר וקיבולת האוויר בהן פחותה משל פריטים בוגרים.
דולפינים בוגרים מסוגלים לעצור את נשימתם למשך 8 דקות. ה"גורים" מסוגלים להישאר מתחת למים בין דקה לשלוש דקות. בממוצע דולפינים בוגרים נשארים מתחת למים כ-4 דקות.
לפעמים הם קופצים וחושפים את כל גופם לאוויר. התנהגות זאת הקרויה "פריצת דרך" מרשימה לעיתים קרובות את הצופים האנושיים.
מלבד הקפיצה מחוץ למים הדולפינים עולים אנכית לפני המים כשחצי מגופם חשוף. הדולפינים מסוגלים להשתמש בעיניהם גם במים וגם באוויר.
קישורים חיצוניים
DeBottis, Sousa chinensis, Animal Diversity Web
CMS: Sousa chinensis
סוסא גיבן באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פהר אוסבק
קטגוריה:דולפיניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1765
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס ההודי
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס השקט
קטגוריה:בעלי חיים ימיים במזרח הרחוק
| 2023-01-04T03:58:14
|
פוקניים
|
ממוזער|זוג פוקנות ואקיטה.
פוקניים (שם מדעי: Phocoenidae) היא משפחה של לווייתנאים קטנים הדומים בגודלם לדולפינים. קיימים שני הבדלים בולטים בין הפוקנות לדולפינים: חוטמן של הפוקנות קצר ושטוח יותר, ושיניהן אינן קוניות כשל הדולפינים (צורתן כצורת את חפירה). ככל לווייתני השיניים, הפוקנות הן טורפות, המשתמשות ביכולת איכון הד על-מנת לאתר טרף ולתאם ציד קבוצתי. הן ניזונות מדגים, מדיונונים ומסרטנאים.
משפחת הפוקניים כוללת שישה מינים החיים בכל האוקיינוסים, לרוב בסמוך לחופים. בנוסף, קיימות אוכלוסיות של אחד המינים, פוקנה הודית, החיות במים מתוקים. המין הידוע ביותר הוא ככל הנראה פוקנת המפרץ, שנפוץ בחצי הכדור הצפוני.
מיון ואבולוציה
הפוקנות, לצד הלווייתנאים והדולפינים, הן צאצאים של פרסתנים יבשתיים שנכנסו חזרה למים לפני כ-50 מיליוני שנים. במהלך תקופת המיוקן (לפני 23 עד 5 מיליוני שנים), הלווייתנאים החלו להתפצל למשפחות ולמינים שונים. לפי עדויות מאובנים, נראה כי הדולפינים והפוקנות התפצלו אלה מאלו לפני כ-15 מיליוני שנים.
הפוקניים מתחלקים לשבעה סוגים, מהם שלושה חיים כיום:
סוג פוקנה חסרת סנפיר (Neophocaena)
פוקנה הודית (Neophocaena phocaenoides)
פוקנה יאנגצה Neophocaena asiaeorientalis
פוקנה מזרח-אסייתית Neophocaena sunameri
סוג פוקנה (Phocoena)
מין פוקנת המפרץ (P. phocoena)
מין ואקיטה (P. sinus)
מין פוקנה ממושקפת (P. dioptrica)
מין פוקנת בורמייסטר (P. spinipinnis)
סוג ומין יחיד פוקנת דאלי (Phocoenoides dalli)
סוג Haborophocoena (נכחד)
סוג Numataphocoena (נכחד)
סוג Septemriocetus (נכחד)
סוג Piscolithax (נכחד)
מבנה והתנהגות
הפוקנות הן קבוצת הלווייתנאים הקטנה ביותר. אורך גופן מגיע עד ל-2.5 מטרים; הואקיטה, שהיא הפוקנה הקטנה ביותר, מגיעה לאורך של 1.5 מטרים בלבד. הפוקנה הקלה ביותר היא הפוקנה ההודית, שמשקלה נע בין 30 ל-45 קילוגרמים; הכבדה ביותר היא פוקנת דאל שמשקלה נע בין 130 ל-220 קילוגרמים. סנפירי הצד צרים ומחודדים יחסית.
בשל קוטנן, הפוקנות מאבדות חום בקצב גבוה יותר מיתר הלווייתנאים. לכן, עליהן לאכול באופן תדיר, ואין הן יכולות לסמוך על מאגרי שומן. בהיבט זה, ייתכן כי מבנה גופן החסון, המקטין את שטח פני הגוף, נועד לפצות על הגודל ולמזער את איבוד החום. בנוסף, לפוקנות שכבת שומן עבה שתפקידה לשמור על חום הגוף.
הפוקנות ניזונות בעיקר מדגים, מדיונונים ומסרטנאים. אף שהן מסוגלות לצלול עד לעומק של 200 מטרים, לרוב הן צדות במים רדודים בסמוך לחופים. הן נמצאות על-פי רוב בקבוצות קטנות המונות פחות מעשרה פרטים. לעיתים רחוקות, כמה קבוצות ייצרו להקה גדולה המונה מאות פרטים, אך באופן זמני בלבד. שחייתן מהירה; כך, פוקנת בורמייסטר היא אחת מהמהירות ביותר בכל סדרת הלווייתנאים, בהגיעה למהירות של כ-55 קילומטרים בשעה.
תוחלת חייהן של הפוקנות נעה בין שמונה לעשר שנים, אולם הן עשויות להגיע גם לגיל 20. לעומת לדולפינים, הפוקנות מציגות אסטרטגיית רבייה R, כלומר באופן גס מאוד מעדיפות כמות על איכות.
קישורים חיצוניים
מידע על הפוקנות באתר Animal Diversity Web
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
| 2023-04-01T23:58:00
|
פוקנה מצויה
|
פוֹקֵנָה מְצוּיָה או פוקנת המפרץ (שם מדעי: Phocoena phocoena) היא מין יונק ימי המשתייך לסוג פוקנה שבמשפחת הפוקניים. כפי שמשתמע משמו, פוקנת המפרץ נוטה להישאר סמוך לחופים או לשפכי נהרות, כך שהוא אחד מהפוקנות הידועות ביותר לחובבי צפייה בלווייתנים. הפוקנה המצויה נפוצה בחצי הכדור הצפוני, במים קרים הקרובים אל החוף, בעיקר באזורים שממוצע הטמפרטורה בהם עומד על בסביבות 15°C.
פוקנה מצויה היא אחד ממיני הפוקנות הקטנים יותר. בלידה אורכה הוא בסביבות 75 ס"מ. זכרים בוגרים גדלים עד לאורך של 1.6 מטר ונקבות גדולות עד ל-1.7 מטר. הנקבות בדרך כלל שוקלות יותר מהזכרים: המשקל המרבי של נקבה הוא 76 ק"ג, לעומת משקל מרבי של 61 ק"ג בזכרים.
רוב הגוף הוא אפור כהה, כשהצדדים מנומרים באפור בהיר. החלק התחתון של הגוף בהיר, עם פסים כהים לאורכו.
לאחר היריון בן 11 חודש מולידה האם צאצאים. הצאצאים נולדים לרוב מתקופת האביב ועד אמצע הקיץ ומונקים עד הגיעם לגיל 7–8 חודשים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל חמש או אף לפני כן. תוחלת החיים של הפוקנה המצויה היא כ־25 שנה.
מספר יונקים ימיים מתקיפים את הפוקנות מבלי לטרוף אותם, אך יכולים להרוג אותם, כמו דולפינן מצוי וכלב ים אפור.
קישורים חיצוניים
Phocoena phocoena באתר CMS
פוקנת המפרץ באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
מפרץ
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס הארקטי
קטגוריה:לווייתני האוקיינוס השקט
קטגוריה:בעלי חיים בים הבלטי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2022-08-24T12:05:41
|
נתב (דולפין)
|
נתב או גלובי שחור (שם מדעי: Globicephala) הוא סוג יונק ימי בעל גוף בינוני המשתייך למשפחת הדולפיניים שבסדרת הלווייתנאים.
בסוג נתב שני מינים הדומים מאוד מבחינה חיצונית:
נתב גדול-סנפיר (G. melaena)
נתב קטן-סנפיר (G. macrorhynchus)
מאפיינים
גופו של הגלובי השחור צבוע בצבע אפור או כחול כהה מאוד. בלידתו, משקלו הממוצע עומד על כ-60 קילוגרם כאשר משקלו של פרט בוגר נע בין טון אחד לשלושה טון, ואורכו של פרט בוגר נע בין ארבעה לשבעה מטרים. תוחלת החיים היא כ-45 שנים לזכרים ו-60 שנים לנקבות. הגלובי השחור הוא בעל חיים חברתי החי בקבוצות המונות בין 10 ל-30 פרטים. זהו בעל חיים חברתי, פעלתני ואינטליגנטי ולעיתים אף יתקרב לסירות השטות בקרבתו.
תזונת הגלובי השחור מתבססת באופן מכריע על דיונונים, ובית הגידול המועדף עליו הוא אזורי מים עמוקים. בנוסף, הדולפין מעדיף מים קרירים כאזור מחיה.
המינים בסוג גלובי הם בדרך כלל אפורים, חומים או שחורים; לעומת זאת, יש מספר חלקים בהירים בגופם.
הדולפין ממין נתב גדול-סנפיר מאכלס בדרך כלל את מימי האוקיינוס הדרומי, ונמצאים ליד חופם של דרום צ'ילה, דרום ארגנטינה, דרום אוסטרליה, ניו זילנד, טסמניה, מזרח ארצות הברית ומערב אירופה.
אוכלוסיית המין נתב קטן-סנפיר נפוצה בכל העולם, למעט צפון אלסקה, צפון אסיה, דרום אוסטרליה, דרום צ'ילה ודרום ארגנטינה.
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|300px|מתנדבים שומרים על לחות הגוף של לווייתנים גלובי שחור שעלו על החוף ב-Farewell Spit באי הדרומי, ניו זילנד, 20 בדצמבר 2005
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1828
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי רנה לסון
קטגוריה:דולפיניים
| 2021-11-26T01:04:16
|
כלב ים נזירי מצוי
|
כֶּלֶב יָם נְזִירִי מָצוּי (ידוע גם בשם כֶּלֶב יָם נְזִירִי יָם תִּיכוֹנִי; שם מדעי: Monachus monachus) הוא מין בסוג היחידי "Monachus" שבעבר סווג בסוג כלב ים נזירי. זהו אחד היונקים הנדירים ביותר בעולם. מדובר במין כלב הים עם האוכלוסייה הקטנה ביותר מבין כל כלבי הים בעולם. הוא נמצא בסכנת הכחדה, ואוכלוסייתו כוללת רק כמה מאות פרטים בוגרים.
מאפיינים
כלב ים נזירי ים תיכוני הוא כלב הים היחיד שהסתגל לחיים בימים טרופיים וסובטרופיים. הוא פעיל ביום ובלילה וצד בשעות הגאות. חוש השמיעה שלו אינו מפותח, אולם חושי הראייה, ריח ומישוש מפותחים למדי. במים עכורים, נעזרים כלבי הים הנזיריים בשפמם לצורך התמצאות.
כלב ים זה נמצא בחלקים של הים התיכון, במזרח האוקיינוס האטלנטי, ובאזורים אחרים בחוג הסרטן. במהלך המאה העשרים נכחד מרוב מדינות הים התיכון. נקבת כלב הים נמנעת מלהמליט או מלטפל בגוריה בקרבת בני אדם, לכן התגברות הבנייה והתיירות בחופי הים התיכון פוגעת בהתרבותו. דייג יתר בים התיכון הוא גורם משמעותי נוסף המשפיע באופן שלילי על אוכלוסיית כלבי הים.
שרדו שלוש אוכלוסיות עיקריות: אחת בים האגאי באיי יוון וטורקיה, השנייה בארכיפלג הפורטוגלי מדיירה, והשלישית באוקיינוס האטלנטי בגבול מרוקו-מאוריטניה. הקבוצות נבדלות זו מזו ולא תועד קשר ביניהן. מספר אזורים מבודדים יחסית עם תנאים טובים להמלטות וגידול (עם נקרות באזור החוף) הוכרזו כשמורות טבע סגורות לטובת כלבי הים הנזיריים.
ביוון, כלבת הים ארגירו הפכה לאטרקציה, כשהייתה מגיחה לחופיו המתויירים של האי סאמוס, ונשכבת על מיטות החוף כאחת התיירות. הרשויות ביוון דאגו להפריד בינה לבין האוכלוסייה, כדי למנוע נזק הדדי. דווח כי ארגירו פגעה בשתי תיירות בעת שחייתן, ייתכן שתוך כדי משחק. ב-2017 היא נהרגה בירי ודקירה בידי אלמונים.
בישראל
250px|ממוזער|"יוליה", כלבת ים שהופיעה בחופי יפו במאי 2023
בישראל נצפו פרטים בודדים בצפון החוף של הים התיכון, שכנראה הגיעו מחופי לבנון. בשנת 1934 ניצודו אם וגור בחוף דור-הבונים. החוקר ישראל אהרוני מספר שנתפסו אם ושלושה גורים בחוף הכרמל, ומאז נכחדו מנוף הארץ.
בסוף 2009 התקבלו במחמל"י שני דיווחי על כלבי ים שנראו מול החוף. בשנת 2010 צולמה נקבה בשם "מאיה" ליד המרינה בהרצליה. זמן קצר לאחר מכן, נצפה כלב ים נזירי זכר באזור ראש הנקרה וב-2012 נצפה על ידי דייגים בחוף הבונים. ביוני 2014 נצפה שוב כלב ים נזירי ליד ראש הנקרה ושוב באפריל 2015. ב-4 בנובמבר 2018 נצפה כלב ים נזירי סמוך לחוף בת גלים שבחיפה.
במאי 2023 עלתה כלבת ים שכונתה "יוליה" לנוח בחוף ביפו. ככל הנראה הגיעה לאחר מסע ארוך מטורקיה. למעט גיחות קצרות לים, היא נותרה לנוח על החוף במשך כמה ימים, כדי להשיר את פרוותה. מדובר בתיעוד הראשון של כלב ים שעלה ליבשה בחוף ישראלי, ומשך סקרנים וחובבי טבע. בשל כך מיקמה רשות הטבע והגנים גדרות סביבה והציבה שמירה בנקודה, כדי למנוע הפרעה.
ב-31 במאי 2023, עלתה "יוליה" לחוף עזה אך הוברחה במהרה חזרה למים.
כלבת הים "יוליה" נעה מחוף לחוף בישראל במשך חודשיים.
בשאיפה מנסים להשיב את כלבי הים לחופי ישראל ולאפשר את התבססותם, קודמה יצירת בתי גידול חדשים. במסלול אחד, שהשיג מימון וקיבל את אישור רשות הטבע והגנים, נקבע שישוחזרו 2 מערות טבעיות בשמורת הטבע ראש הנקרה על פי מודל שנוסה בהצלחה בקפריסין. המסלול השני של הפרויקט כלל הקמת בית גידול מלאכותי באזור המרכז, שהיה בתהליך הרצה.
תיאור
נקבות כלב הים הנזירי הים-תיכוני ממליטות אחת לשנתיים בממוצע. בלידה, אורכו של כלב ים נזירי הוא בסביבות 80 ס"מ. לרוב הגורים נולדים במערות, מאורות ונקרות, רחוק מעין האדם. זאת בשל העובדה שהנקבות נמנעות מהמלטה או מטיפול בגורים באזור עם נוכחות של בני אדם. בדרך כלל הגורים נולדים בעיקר בסתיו. בגיל שבועיים הם מסוגלים לשחות ולצלול. בגיל 18 שבועות הם נגמלים מיניקה.
הם מגיעים לבגרות מינית בסביבות גיל ארבע. בבגרות הוא צומח עד לכ-230–280 ס"מ. משקלו הממוצע של זכר הוא 320 ק"ג ומשקל הנקבה 300 ק"ג. צבע פרוותם הוא חום או אפור כהה ובטנם לבנה. תוחלת חייהם הממוצעת נעה בין 20 ל-25 שנים.
פרווה
הפרווה שומרת על כלב הים מחוץ לים, אם כי רוב שעות היממה יבלה במים. בניגוד לרוב היונקים, כלבי ים משירים את פרוותם בבת אחת. תהליך ההשרה בכלב ים נזירי ים-תיכוני נמשך כשבועיים. בשלב הראשון הפרווה הופכת לחומה, ובשלב השני היא נושרת. תחילה מהראש והסנפירים ואחר כך מהגב והבטן. במהלך ההשרה כתמי הפרווה והעור המת מתקלפים, ואז צומחת פרווה חדשה. התהליך דורש אנרגיה מרובה ולכן במהלכו נוהגים כלבי הים לרבוץ על החוף, לרוב במערות, כדי לחסוך באנרגיה.
תזונה
כלבי ים הם פעילי יום וניזונים מדגים (סרדינים, דגי סולית ומולית), מרכיכות, תמנונים ודיונונים, עד ל-3 ק"ג ביום. הם מעדיפים לצוד את טרפם באזורי ים פתוחים, המאפשרים להם לנצל את מהירותם באופן יעיל יותר.
הם מקבלים מים מתוקים מהדגים שהם אוכלים, משריפת רקמות שומן () או מ"שתייה" של מי ים. הכליות שלהם מותאמות להפרדת המלח ולסילוקו דרך מערכת השתן.
שימור
בעבר נחשב כלב הים הנזירי המזרח תיכוני לאחד מ-12 היונקים הנדירים בעולם. בעקבות זאת הוגדר כב"סכנת הכחדה חמורה" . עם זאת, החל משנת 2015 הצטברו נתונים המצביעים על עלייה קלה בתת-האוכלוסיות של כלבי הים הנזיריים בים התיכון. נתונים אלו הביאו לעדכון סטטוס השימור ל"סכנת הכחדה" .
כלב הים הנזירי הים תיכוני מוגן משפטית בכל תפוצתו באמצעות חוקים לאומיים, אמנות אזוריות ובינלאומיות ובתקנות האיחוד האירופי. צעדי חקיקה ופעולות מחקר, ניהול ושימור להגנה יעילה על אוכלוסיות כלבי הים הנזיריים הים תיכוניים, קיימות בשמורת הטבע של איי דזרטש בארכיפלג מדיירה שבפורטוגל, בפארק הימי הלאומי של אלוניסוס, האיים הספורדיים הצפוניים, באזור הימי המוגן של צפון קרפטוס-סאריה ובאזור האסור לטיול בחצי האי גיארוס ביוון, באזור ללא דייג של חצי האי קאפ בלאן, וכן בשמורה שנוצרה כדי להגן על מערות גורי כלבי הים הנזיריים בקאבו בלנקו שבסהרה המערבית. בטורקיה מבוצעות פעולות דומות בחמישה אתרים בחופי במדינה.
בכל טווח המינים ננקטו פעולות נרחבות על מנת לעורר זהירות בקרב האוכלוסיות המקומיות. למשל, הגנה על מערות הרבייה, הגבלת הצייד והדייג, עצירת שיטות דייג מזיקות, פיתוח תוכניות ניטור ופרוטוקולי התערבות, וכן הגברת כושר השיקום של פרטים חולים ופצועים, בדגש על גורים. נחתמו הסכמים, אמנות והסכמים רבים (ברמה אזורית, לאומית ובינלאומית) כדי להגן על כלבי ים נזירים, וסדנאות וכנסים הפגישו מדענים כדי לדון בנושאים ובעיות של שימור כלבי הים הנזיריים. יתר על כן, גופים ופורומים בינלאומיים העלו יוזמות והצעות על מנת לשפר את האיומים הקיימים, ולהפחית לחצים מצד מגזרים רלוונטיים. במסגרת ה"אמנה בדבר שימורם של מינים נודדים של חיות בר" בוצעה רשימת פעולות, כגון הקמת מנגנונים לתיאום ומימון השימור, ניטור וחקר האוכלוסייה, הגנה על בתי גידול וחינוך סביבתי.
קישורים חיצוניים
הרצאתה של ד"ר מיה אלסר במסגרת האירוע "מחזירים את כלבי הים לישראל" במוזיאון הטבע, בעמוד הפייסבוק של דלפיס - למען היונקים הימיים, 2 במרץ 2023
פרויקט כלב הים הנזירי, באתר עמותת דלפיס
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יואן ארמן
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1779
קטגוריה:יונקים בחופי ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: טורפים
קטגוריה:כלבי ים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
קטגוריה:הים התיכון: בעלי חיים
קטגוריה:בעלי חיים בים השחור
קטגוריה:מגה-פאונה של האוקיינוס האטלנטי
| 2024-08-19T07:01:52
|
עכבישנים
|
ממוזער|קבוצות העכבישנים
ממוזער|עקרב אוכל עכשוב בבאחה קליפורניה
ממוזער|עכביש Nephila inaurata
עַכְּבִישָׁנִים (שם מדעי: Arachnida) היא מחלקה של יצורים יבשתיים ממערכת פרוקי-רגליים המונה כ-60 אלף מינים, ביניהם מיני העכבישים והעקרבים.
רוב בני המחלקה חיים על האדמה ומיעוטם במים.
מבנה
כל העכבישנים חסרי מחושים, וגופם בנוי משני חלקים עיקריים:
ראשחזה (Prosoma), עליו מצויים שישה זוגות גפיים, הכוללות (שני הראשונים נקראים יחד "גפי פה"):
גפיים קדמיים הנקראים כליצרות, משמשים כצבת ובנויים למציצה או עקיצה.
פֶּדִיפַּלפִּי (Pedipalpi), רגלי הבחנין, זוג גפיים הקבוע ליד הכליצרות. גפיים אלה משמשות כאברי חישה אשר עליהן יש שערות דקיקות ורגישות. לעיתים הן מכוסות קוצים רבים (למשל אצל העכשובאים); מפותחות לזוג צבתות (דוגמת העקרבאים ודמויי-העקרב); או כוללות כריות הצמדה (דוגמת האקריות) שלעיתים משמשות בתהליך הרבייה כאמצעי להעברת הזרע.
ארבעה זוגות רגלי הליכה כשכל רגל בנויה משבעה פרקים וציפורניים. בחלק מהמינים משמשות הרגליים גם לטוויה.
בטן (Opisthosoma). בקצה הבטן קיימת לעיתים התארכות המשמשת לעוקץ או לשוט.
סדרות
המחלקה כוללת את הסדרות:
גלריה
קישורים חיצוניים
מִלּוֹן עַכְּבִישָׁנִים, באתר האקדמיה ללשון העברית, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה
קטגוריה:בעלי כליצרות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1812
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בסילור
| 2023-09-24T06:12:55
|
בעלי כליצרות ימיים
|
בעלי כליצרות ימיים (שם מדעי: Merostomata) היא מחלקה בתת-מערכה בעלי כליצרות של יצורים פרוקי-רגליים הקרובים לעכבישנים אך חיים בים. רוב בני המחלקה התקיימו בעידן הפלאוזואיקון ורובם נכחדו, והיום נותרו רק 4 מינים תחת מחלקה זו, כולם במשפחה סרטני פרסה.
מיון
עקרבי ים (Eurypterida) - נכחדו. חיו בתקופת הפלאוזואיקון והיו טורפים גדולים שחיו בים
זנבות חרב (Xiphosura)
משפחה סרטני פרסה (Limulidae) - בה 4 מינים קיימים.
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|סרטני פרסה על החוף בניו גרזי
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי וודוורד
קטגוריה:בעלי כליצרות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1866
| 2023-04-02T01:26:34
|
עכבישנים ימיים
|
עכבישנים ימיים (שם מדעי: Pycnogonida) היא מחלקה של פרוקי-רגליים המצויים ברחבי העולם, בעיקר בים התיכון, בקריביים ובאוקיינוסי הקרח - הצפוני והדרומי.
גודלם של העכבישנים הימיים משתנה, ונע מ-1–10 מ"מ ועד ללמעלה מ-90 ס"מ. רובם של 1,000 הסוגים הידועים הם קטנים. לא קיים קשר בינם לבין עכבישנים, ובכלל, הגדרתם הטקסונומית של בעלי חיים אלו שנויה במחלוקת.
העכבישנים הימיים חסרי ארס בניגוד לעכבישנים, ורוב איברי גופם נמצאים בתוך רגליהם (למשל מערכת העיכול והלב).
אזורי המחיה שלהם משתנים. לעיתים הם נמצאים בחוף רדוד במקום שאליו מגיעה הגאות. לעיתים אפשר למצוא אותם בעומק של 7 ק"מ מתחת לפני הים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:בעלי כליצרות
קטגוריה:בעלי חיים ימיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1810
| 2022-09-03T09:14:56
|
צדפונאים
|
צדפונאים (קרוי גם צדפוניות; שם מדעי: Ostracoda), הם מחלקה בתת-המערכה סרטנאים. המחלקה כוללת כ-65,000 מינים, מהם 13,000 מינים החיים כיום.
הצדפונאים הם סרטנאים קטנים, וגודלם עשוי לנוע בין 0.2 מ"מ ל-30 מ"מ (Gigantocypris), כשהגודל הטיפוסי שלהם הוא כ-1 מ"מ. גופם שטוח מצד אל צד ומוגן על ידי מעטפת דמוית צדפה.
בשפתם העליונה של צדפונאים מסוימים ישנו איבר שיכול לפלוט שני חומרים, שכשהם נפגשים הם פולטים אור כחול בוהק. כחלק מהחיזור, עולים הזכרים מהקרקעית לאחר שקיעת החמה ולפני זריחת הירח. אז הם צוללים בתנועה ספירלית, מתעטשים כמה פעמים ופולטים גושים של אור. התוצאה תוארה כשרשרת אורות או פנינים בוהקות. נוצר מרחק בין הזכרים לבין האור שייצרובניגוד לגחליליות יבשה, החושפות את מקומן כשאורן נדלק, אך הנקבות יודעות לאתרםניו יורק טיימס, חוקרים תיעדו מין זעיר של גחליליות ים מבצע ריקוד אורות כדי למשוך נקבות, הארץ, 30 בנובמבר 2023.
הערות שוליים
טקסונומיה
מחלקת צדפונאים (Ostracoda)
תת-מחלקת Myodocopa
סדרת Halocyprida
סדרת Myodocopida
תת-מחלקת Podocopa
סדרת Platycopida
סדרת Podocopida
סדרת Insertae sedis
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1802
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו באורדוביק
| 2024-08-01T00:51:52
|
סרטנים עילאיים
|
ממוזער|Periclimenes imperator.
ממוזער|גמלן שלמה בסולאווסי
ממוזער|סרטנאי דמוי-חסילון מהמין Mysis relicta
סרטנים עילאיים (שם מדעי: Malacostraca) היא מחלקה גדולה בתת-המערכה סרטנאים, הכוללת את המינים הגדולים ביותר בה, כמו הלובסטרים וסרטן הקוקוס.
המחלקה מחולקת לשלושה תת-מחלקות: Phyllocarida, בה מצויה כיום רק הסדרה לפטוסטראכה , Hoplocarida בה מצויה כיום רק הסדרה טְרַפְיָדִים ו-Eumalacostraca, הכוללת את שאר הסדרות.
מאפיינים
לסרטנים אלה ישנו גיוון גדול במבנה גופם ותכונותיהם. רובם בעלי גוף נוקשה עשוי כיטין המשמש כשריון להגנה מטורפים. הם בעלי בית חזה בעל שמונה מקטעים ובטן בעל שישה מקטעים, לרוב מוארכים בצורתם עם קצה דמוי-זנב אך לעיתים (כמו אצל סרטנים קצרי בטן) הללו מאוחים יחדיו. לסרטנים עיניים מורכבות קטנות בעלות גבעול שגודלם משתנה אצל המינים השונים.
מרבית המינים חיים על קרקעית הים ונעים על רגליהם הרבות, בעוד מספר מינים פיתחו ריאות פרימיטיביות המאפשרות להם לחיות על היבשה או במים מתוקים. מרביתם אוכלי פלנקטון (מסננים) או אוכלי נבלות, אך ישנם גם כמה מינים טפילים ואף טורפים כמו טרפידים.
מיון
תת-מחלקה Phyllocarida
סדרה Archaeostraca - נכחדה
סדרה Hoplostraca - נכחדה
סדרה לפטוסטראכה (Leptostraca)
תת-מחלקה Hoplocarida
סדרה Aeschronectida - נכחדה
סדרה Archaeostomatopoda - נכחדה
סדרה טְרַפְיָדִים (Stomatopoda)
תת-מחלקה Eumalacostraca
על-סדרה Syncarida
סדרה Palaeocaridacea - נכחדה
סדרה Bathynellacea
סדרה Anaspidacea
על-סדרה Peracarida
סדרה Spelaeogriphacea
סדרה Thermosbaenacea
סדרה Lophogastrida
סדרה חסילוני אופוסום (Mysida)
סדרה Mictacea
סדרה שטצדאים (Amphipoda)
סדרה שווה-רגלאים (Isopoda)
סדרה Tanaidacea
סדרה Cumacea
על-סדרה Eucarida
סדרה קרילאים (Euphausiacea)
סדרה Amphionidacea
סדרה מעשירי רגל (Decapoda)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1802
| 2024-05-01T15:21:51
|
Cephalocarida
|
Cephalocarida היא מחלקה בתת-המערכה סרטנאים המורכבת רק מ-9 מינים.
האנטומיה של בני מחלקה זו פשוטה יחסית, בהשוואה לזו של שאר הסרטנאים. גופם קטן (2 עד 3.7 מ"מ באורכו) ומוארך.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סרטנאים
| 2024-04-24T17:57:31
|
סרטנים מסננים
|
סרטנים מסננים (שם מדעי: Branchiopoda), הנקראים לעיתים גם סרטנים ירודים ודפרגליים, הם מחלקה בתת-המערכה סרטנאים. אלו הם בעיקר סרטני מים, שלרוב דומים לחסילונים.
במחלקה ישנם רק 2 תת-מחלקות של סרטנים קטני ממדים ופרימיטיביים: Sarsostraca, בה מצויה רק סדרת הזימרגלאים ו-Phyllopoda, בה שאר 8 הסדרות הקיימות.
מיון
תת-מחלקה Sarsostraca
סדרה זימרגלאים (Anostraca)
תת-מחלקה Phyllopoda
על-סדרה Diplostraca
סדרה Anomopoda
סדרה Ctenopoda
סדרה Cyclestherida
סדרה Haplopoda
סדרה Laevicaudata
סדרה Onychopoda
סדרה Spinicaudata
סדרה Notostraca
סדרה Lipostraca - נכחדה
סוג Cryptocaris
סוג Dithyrocaris
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1817
| 2023-04-02T01:10:53
|
דגי גרם
|
ממוזער|דג שמש מגובשש, הדג הגרמי הכבד ביותר.
ממוזער|דג ריאות אפריקני.
ממוזער|Aspius aspius.
ממוזער|דקר ענקי.
ממוזער|דג-חרב כלל-ימי, מגדולי הדגים הטורפים.
ממוזער|בשוניות אלמוגים ישנם דגי גרם רבים ושונים מאוד אחד מהשני
דגי גרם (שם מדעי: Osteichthyes) היא קבוצה פרפילטית של דגים ממערכת המיתרניים בקבוצת חולייתנים לסתניים, בתוכה ישנם 2 מחלקות דגים: מקריני סנפיר ובעלי סנפירים בשרניים, שהם אבותיהם הרחוקים של קבוצת בעלי ארבע רגליים.
דגי גרם מאופיינים בעצמות ("גרמים"), המבדילים אותם מדגים ספוגיים חסרי עצמות.
לדגי הגרם מכסה זימים שמאפשר להם לנשום גם ללא תנועה. שלפוחית הציפה שבגופם מאפשרת להם שליטה נוחה בעומקם: כאשר היא מלאה במים, הם שוקעים. כאשר מרוקנים אותה ומכניסים אוויר לתוכה, הם צפים. אצל דגים אלו נמצא מערכת הזיז הזים על קשת הזים.
דגי מאכל ונוי רבים שייכים לקבוצת דגי הגרם, למשל: אמנון, קרפיון, סלמון, דניס ושפמנון.
דגי הגרם הגדולים ביותר
להלן רשימה של דגי הגרם הגדולים ביותר, כאשר רמת הטקסון היא לפי סוג המיוצג על ידי המין הגדול ביותר בו ואילו מינים נוספים בעלי גודל דומה מוזכרים בהערות, וזאת על-מנת לתת ייצוג נרחב יותר של מגוון הדגים. סדר הדירוג נקבע בדרך כלל לפי המשקל המרבי, אך גם אורך נלקח בחשבון.
דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע אורך מרבי משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Mola mola דג שמש מגובשש דגי שמש 1.8 מטר 3.3–4.2 מטר 1,000 ק"ג 2,300 ק"ג הכבד בדגי הגרם. המינים הקרובים: דג שמש דרומי ודג שמש ברדסי, בעלי גודל דומה אך קטנים במקצת. 2 Masturus lanceolatus דג שמש חד-זנב דגי שמש ? 3.4 מטר 1,000 ק"ג 2,000 ק"ג כבד כמעט כמו דג שמש מגובשש. 3 Huso huso בלוגה חדקניים 3–4 מטר 7.2 מטר 1,000 ק"ג 1,571 ק"ג אחד הדגים הארוכים והכבדים ביותר. המין קלוגה קצת קטן יותר. 4 Makaira nigricans מקאירה כחולה(מפרשן כחול אטלנטי) מפרשניים 4–6 מטר 6 מטר 540–800 ק"ג 818 ק"ג הגדול בדקראים. אחד הדגים המהירים ביותר. 5 Istiompax indica מפרשן שחור מפרשניים 4 מטר 5 מטר 670 ק"ג 710 ק"ג בעבר סווג כמין של מקאירה. 6 Xiphias gladius דג-חרב כלל-ימי דגי חרב 3 מטר 4.5 מטר 150–500 ק"ג 650 ק"ג ידוע בשל ה"חרב" הארוכה שלו. אחד הדגים המהירים ביותר. 7 Epinephelus lanceolatus דקר ענקי דקריים 2.7 מטר 4.26 מטר 400 ק"ג 600 ק"ג 8 Thunnus thynnus טונה כחולת-סנפיר אטלנטית קולייסיים 2–2.5 מטר 3.5 מטר 225–250 ק"ג 670 ק"ג9 Pangasianodon gigas שפמנון המקונג שפמנוני כריש מטר 3 מטר 150–200 ק"ג 350 ק"ג דג המים המתוקים הגדול ביותר 10 Catlocarpio siamensis קרפיון סיאמי ענק קרפיוניים 1.8 מטר 3 מטר 150 ק"ג 300 ק"ג הגדול שבקרפיונאים 11 Regalecus glesne דג משוט ענק דגי משוט 3–11 מטר 11 מטר (17 מטר?) ק"ג 270 ק"ג הארוך בדגי הגרם אך קל משקל יחסית לדגים אחרים.
מיון מדעי של דגי גרם
מחלקת מקריני סנפיר (Actinopterygii)
תת-מחלקה סחוס גרמיים (Chondrostei)
סדרת רב סנפירים (Polypteriformes)
סדרת חדקנאים (Acipenseriformes)
תת-מחלקת דגי גרם עילאיים (Neopterygii)
קבוצת תמים גרמיים (Holostei)
סדרת קשת סנפירים (Amiiformes)
סדרת דגי תנין (Semionotiformes)
קבוצת כליל גרמיים (Teleostei) - כוללת את מרבית דגי הגרם של ימינו
על-סדרה Osteoglossomorpha
על-סדרה Elopomorpha
על-סדרה Clupeomorpha
סדרה סרדינאים (Clupeiformes)
על-סדרה Ostariophysi
על-סדרה Protacanthopterygii
על-סדרה Stenopterygii
על-סדרה Cyclosquamata
סדרה דגי-לטאים (Aulopiformes)
על-סדרה Scopelomorpha
סדרה פנסאים (Myctophiformes)
על-סדרה Lampridiomorpha
סדרה למפיריים (Lampriformes)
על-סדרה Polymyxiomorpha
סדרה דגים מזוקנים (Polymixiiformes)
על-סדרה Paracanthopterygii
על-סדרה Acanthopterygii
סדרה דקראים (Perciformes) - בה 40% מדגי הגרם
מחלקה בעלי סנפירים בשרניים (Sarcopterygii)
תת-מחלקת דמויי צלקנתאים (Coelacanthimorpha)
סדרת צלקנתאים (Coelacanthiformes)
תת-מחלקת דמויי דגי ריאות (Dipnomorpha)
אינפרא-מחלקת דגי ריאות (Dipnoi)
סדרה דגי ריאות אוסטרליים (Ceratodontiformes)
סדרה בעלי שתי ריאות (Lepidosireniformes)
גלריה
קישורים חיצוניים
אושרה רשימת שמות דגי הגרם בים התיכון ובים סוף אתר האקדמיה ללשון העברית.
דג קדום בעל לסת שופך אור חדש על האבולוציה של דגי הגרם, מתוך "הזנב הארוך", 26 בספטמבר 2013
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1880
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס הנרי האקסלי
קטגוריה:קבוצות חולייתנים שהתבטלו
| 2024-03-15T08:42:28
|
דגי סחוס
|
230px|ממוזער|זנבתן מנומר
ממוזער|כריש שונית אפור
ממוזער|כינורית כדת-ראש
ממוזער|כימרה מהמין Hydrolagus colliei
דגי סחוס (שם מדעי: Chondrichthyes) היא מחלקה של מיתרניים ימיים בעלי גוף העשוי מסחוס. במחלקה זו ישנן שתי קבוצות גדולות:
תת-מחלקת מחוייצי זימים (Elasmobranchii)
תת-מחלקת כסויי זימים (Holocephali)
שלדם של דגי הסחוס עשוי סחוס. עורם עבה ועליו מצויים קשקשים קשיחים. סנפיריהם מוצקים וחסרי גמישות ומספרם אינו זוגי. נחיריהם מצויים בקדמת הראש ופיהם בדרך כלל בתחתיתו. לזימים אין מכסים; המים חודרים לזימים דרך שני נקבים בצד העליון של הראש. הם חסרי שלפוחית אוויר ולכן בתוך המים הם חייבים להיות בתנועה או לרבוץ על הקרקעית (רוב דגי הסחוס הם דגים המצויים סמוך לקרקע).
רוב דגי הסחוס טורפים. חוש הריח שלהם מפותח מאוד. ראייתם מכוונת למרחק, כך שבעזרתה הם מסוגלים לזהות טורף מרחוק. אצל רובם ההפריה פנימית והם משריצים ולדות חיים.
הגדולים שבדגים שייכים למחלקה זאת. כריש לווייתני שמגיע לאורך של יותר מ-12 מטרים ומשקל של 20 טונות הוא הדג הגדול ביותר החי בימינו. הדג הטורף הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא המגלודון (אורך של כ-15 מטרים ומשקל של 47 טונות), שקרובו הקטן ממנו – עמלץ לבן – הוא הדג הטורף הגדול ביותר כיום.
מיון דגי סחוס
תת-מחלקה כסויי זימים (Holocephali)
סדרה כימראים (Chimaeriformes)
תת-מחלקה מחוייצי זימים (Elasmobranchii)
אינפרא-מחלקה כרישים עילאיים (Neoselachii)
אולטרא-סדרה דמויי כריש (Selachimorpha)
סדרה Cladoselachiformes – נכחדה
סדרה קסנקנתידה (Xenacanthida) – נכחדה
סדרה היבודונטים (Hybodontiformes) – נכחדה
על-סדרה כרישים גלניים (Galeomorphii)
סדרה כרישאים (Carcharhiniformes)
סדרה דמויי עמלץ (Lamniformes)
סדרה זנבתנאים (Orectolobiformes)
סדרה הטרודונטאים (Heterodontiformes)
על-סדרה בעלי קוץ (Squalea)
סדרה Protospinaciformes – נכחדה
סדרה מגרנאים (Pristiophoriformes)
סדרה קוצנאים (Squaliformes)
סדרה מלאכי ים (Squatinidae)
סדרה שש זימאים (Hexanchiformes)
על-סדרה בטאים (Batoidea)
סדרה טחנאים (Myliobatiformes)
סדרה מסורנאים (Pristiformes)
סדרה Sclerorhynchiformes – נכחדה
סדרה תריסנאים (Rajiformes)
סדרה גיטרנאים (Rhiniformes)
סדרה חשמלנאים (Torpediniformes)
סדרה רינופריסטיים (Rhinopristiformes)
ראו גם
דג
דגי גרם
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1880
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס הנרי האקסלי
קטגוריה:מחלקות בעלי חיים
| 2024-04-24T10:08:30
|
דו-חיים
|
ממוזער|Boulengerula taitanus
ממוזער|Leptodactylus pentadactylus
ממוזער|דנדרובטיס כחול - צפרדע רעילה
ממוזער|Pleurodeles nebulosus
ממוזער|Pseudotriton ruber
ממוזער|סלמנדרה איטלקית (Lissotriton italicus)
ממוזער|סלמנדרה כתומה
דּוּ־חַיִּים (שם מדעי: Amphibia) היא מחלקה הכוללת כ-8,770 מינים של מיתרניים בקבוצת בעלי ארבע רגליים, בעל-מחלקת חולייתנים לסתניים. הדו-חיים הראשונים התפתחו בתור הדבון מתוך דגים בעלי סנפירים בשרניים שהיו להם ריאות וסנפירים עצמותיים, מאפיינים שהיו שימושיים לצורך התאמה לחיים ביבשה. בחלוף הזמן הם התפצלו והתגוונו. הם הפכו דומיננטיים בתורי הקרבון והפרם, אך בסופם תפסו את מקומם הזוחלים ובעלי חוליות אחרים. במקביל, גודלם הלך וקטן והמגוון פחת, כאשר לבסוף שרדה רק תת-מחלקה אחת: דו-חיים קיימים.
תיאור כללי
הדו-חיים הם חולייתנים שבצעירותם חיים במים מתוקים, ובבגרותם מסוגלים להתקיים גם מחוץ למים. למרות זאת, גם בשלב זה זקוקים הדו-חיים ללחות תמידית; את זאת הם מקיימים באמצעות הפרשת ריר על-גבי עורם, השומר על לחות העור. הריר המכסה את גופם של הדו-חיים הוא אחד מהמאפיינים העיקריים של מחלקה זו, ומשמש בעיקר לצורך נשימה עורית. לעיתים מכיל הריר חומרים רעילים המשמשים להגנה.
שמם של הדו-חיים מעיד על היותם בעלי החיים הראשונים אשר התפתחו באופן אבולוציוני מהדגים, יצאו מן המים ועברו, באופן חלקי, לחיות בסביבה יבשתית. חלק מהדו-חיים המשיכו להתקיים באופן זה, וצאצאיהם הקיימים ממשיכים בדרכם (למעט מינים מסוימים של קרפדות אשר חיות במדבר). גם שמם הלועזי של הדו-חיים, אמפיביה, מתאר מציאות זו (אמפיבי = הקשור למים וליבשה כאחד).
כאמור, הדו-חיים הצעירים, בדרך-כלל ראשנים, חיים במים בלבד. הסיבה לכך היא שליצורים אלו ישנם זימים בלבד, המאפשרים נשימה רק באמצעות סינון של חמצן מתוך המים. כאשר הדו-חיים מתבגרים הם מפתחים ריאות, ואז הם מסוגלים לקלוט חמצן מהאוויר, אם כי קיימים גם מינים חסרי ריאות שנושמים דרך עורם בלבד.
הדו-חיים הידועים ביותר הם הצפרדעים, הקרפדות והסלמנדרות. תנועתן של הסלמנדרות על-גבי הקרקע מזכירה את אופן השחייה של דגים בים (זיג-זג), דבר שתרם להבנת הקשר האבולוציוני בין שתי המחלקות.
אבולוציה
קבוצות הדו-חיים הראשונות התפתחו בתור הדבון, לפני כ-370 מיליוני שנים. הללו התפתחו מתוך דגים בעלי סנפירים בשרניים הדומים לדגי הריאות ה"מודרניים". דגים אלו פיתחו ברבות השנים סנפירים דמויי-רגליים בעלי מספר מפרקים, עם אצבעות שאיפשרו להם לזחול על קרקעית הים. חלקם פיתחו ריאות קטנות, שסייעו להם לנשום אוויר בזמן שהבריכות הביצתיות הכילו שיעורי חמצן נמוכים. הסנפירים החדשים איפשרו להם גם להגיח מהמים אל היבשה, במקרי צורך.
בסופו של דבר, הסנפירים הגרמיים התפתחו לגפיים - ויצורים אלו היו אבותיהם של כל קבוצת בעלי ארבע רגליים - הכוללת את הדו-חיים, היונקים, העופות והזוחלים. על אף יכולתם לזחול ביבשה, רבים מיצורים אלו המשיכו לבלות את מרבית זמנם במים, ולנשום בעזרת הזימים ולא בעזרת הריאות.
מאובני מעבר רבים התגלו לאורך השנים, שחושפים פרטים חשובים לגבי מעבר הדגים ליבשה. האיכתיוסטגה (Ichthyostega), אחד מראשוני הדו-חיים, היה בעל נחיריים וריאות יעילות יחסית. היו לו ארבע גפיים חסונות, צוואר, זנב עם סנפירים וגולגולת הדומה לזו של האאוסתנופטרון. עם התקדמות האבולוציה, הדו-חיים פיתחו התאמות נוספות שאיפשרו להם להישאר מחוץ למים לזמנים ממושכים יותר. יעילות הריאות השתפרה; השלד הפך כבד וחזק ויותר - וכך תמך במשקלם הגבוה על היבשה; הם פיתחו כפות-ידיים ורגליים בעלי חמש אצבעות ויותר; עורם שיפר את יכולתו לשמור על נוזלי הגוף ומניעת התייבשות. עצם ההיומנדיבולה (מצויה במעלה קשת הזימים, מאחורי הלסתות) הלכה וקטנה, והפכה לארכוף, עצם באוזן התיכונה - התאמה הכרחית לשמיעה ביבשה.
בסוף תקופת הדבון, לפני כ-360 מיליוני שנים, הימים, הנהרות והאגמים היו שוקקי חיים. ביבשה, לעומת זאת, חיו בעיקר צמחים מוקדמים, ולא היו כלל בעלי חוליות - למעט גיחות קצרות של יצורים כמו האיכתיוסטגה. בתחילת תור הקרבון (לפני 360 עד 345 מיליוני שנים), האקלים הפך חם ולח, ובעקבותיו התרבו והתרחבו הביצות וכן נפוצו מיני צמחים כגון טחבי עלים, שרכנים, קלמיטים ושבטבטיים. פרוקי-הרגליים פלשו ליבשה, ושימשו כמזון זמין לדו-חיים הטורפים, שהחלו להתאים את עצמם לסביבה היבשתית. באותה תקופה, לא חיו ביבשה בעלי ארבע רגליים אחרים, ולכן הדו-חיים היו בראש שרשרת המזון. אורכם הגיע למספר מטרים, והם ניזונו הן מחרקי-ענק והן מדגים גדולים. עם זאת, הטלת הביצים המשיכה להיות בסביבה מימית, מאחר שהביצים היו חסרות קליפה. בסופו של דבר, התפתחותה של הביצה האמניוטית, שמנעה מהעובר להתייבש ביבשה, היא זו שאפשרה לזוחלים, ואחרי-כן ליונקים, להתרבות ביבשה ולהדיח את הדו-חיים מעליונותם היבשתית.
הידלדלות אוכלוסיית הדו-חיים
מאז שנות ה-80 ניתן להבחין בהידלדלות אוכלוסיית הדו-חיים. במקומות שונים בעולם נרשמו התמוטטויות של אוכלוסיות שלמות, עד כדי הכחדה של מינים. הידלדלות זו היא חלק מתופעה כוללת יותר של הצטמצמות אוכלוסיות של בעלי חיים. אולם הצטמצמות אוכלוסיות הדו-חיים היא איום גדול במיוחד, שכן היא מסכנת באופן משמעותי את המגוון הביולוגי על פני כדור הארץ.
מספר סיבות משוערות הביאו למצב זה, בהן: הרס של בתי גידול, ניצול יתר סביבתי, זיהום, מינים פולשים, התחממות עולמית, קרינת על סגול מוגברת ומחלות. עם זאת, סיבות רבות שעל פי המשוער גרמו להידלדלות אוכלוסיית הדו-חיים עדיין אינן מובנות דיין, ומחקרים עכשוויים רבים עוסקים בנושא זה.
דו-חיים בישראל
בישראל שרדו 8 מינים בלבד של דו-חיים בשלולית חורף, בית הגידול העיקרי של המחלקה:
טריטון הפסים (Ommatotriton vittatus)
סלמנדרה מצויה (Salamandra infraimmaculata)
צפרדע הנחלים (Pelophylax ridibundus)
אילנית מצויה (Hyla savignyi)
אילנית ערבית (Hyla felixarabica)
קרפדה ירוקה (Bufotes sitibundus)
חפרית עין החתול (Pelobates syriacus)
עגולשון שחור-גחון (Latonia nigriventer)
מיון מדעי של דו-חיים
סדרת טמנוספונדילים (Temnospondyli) – נכחדה. בעבר השתייכה ללאבירנתודונטיה.
תת-מחלקת לפוספונדילים (Lepospondyli) - נכחדה
סדרת מיקרוזאוריה (Microsauria) - נכחדה
סדרת אדלוספונדילים (Adelospondyli) - נכחדה
משפחת אדלוגירניים (Adelogyrinidae) - נכחדה
סדרת נקטראים (Nectridea) - נכחדה
משפחת קרטרפטונטיים (Keraterpetontidae) - נכחדה
משפחת סקינקוזאוריים (Scincosauridae) - נכחדה
משפחת אורוקורדיליים (Urocordylidae) - נכחדה
סדרת איסטופודה (Aistopoda) - נכחדה
משפחת אוסטוספליים (Oestocephalidae) - נכחדה
משפחת פלגתונטיים (Phlegethontiidae) - נכחדה
משפחת לתיסיים (Lethiscidae) - נכחדה
משפחת פסאודו פלגתונטיים (Pseudophlegethontiidae) - נכחדה
משפחת אופידרפטונטיים (Ophiderpetontidae) - נכחדה
תת-מחלקת דו-חיים קיימים (Lissamphibia)
על-סדרת דו-חיים עילאיים (Batrachia)
סדרת חסרי זנב (Anura)
תת-סדרת ארכאובטרכיה (Archeobatrachia)
תת-סדרת מזובטרכיה (Mesobatrachia)
תת-סדרת ניאובטרכיה (Neobatrachia)
סדרת בעלי זנב (Caudata)
על-משפחת סלמנדרות ענק (Cryptobranchoidea)
משפחת סלמנדרות ענקיות (Cryptobranchidae)
משפחת הינוביים (Hynobiidae)
על-משפחת סלמנדרות (Salamandroidea)
משפחת אמביסטומיים (Ambystomatidae)
משפחת אמפיומיים (Amphiumidae)
משפחת דיכמפטודוניים (Dicamptodontidae)
משפחת פלתודוניים (Plethodontidae)
משפחת פרוטיאוסיים (Proteidae)
משפחת סלמנדרות אולימפיות (Rhyacotritonidae)
משפחת סלמנדריים (Salamandridae)
תת-סדרת סירנים (Sirenoidea)
משפחת סירניים (Sirenidae)
סדרת חסרי רגליים (Gymnophiona)
משפחת תולעניים (Caeciliidae)
משפחת תולעני זנב אסייתיים (Ichthyophiidae)
משפחת תולעני זנב ניאוטרופיים (Rhinatrematidae)
משפחת תולענים אפריקניים (Scolecomorphidae)
משפחת תולעני מים (Typhlonectidae)
משפחת תולענים הודיים (Uraeotyphlus)
גלריה
קישורים חיצוניים
גילוים של 6 מינים חדשים של דו-חיים בלאוס
דו-חיים בישראל מאת היינריך מנדלסון, באתר סנונית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:מחלקות בעלי חיים
| 2024-10-11T15:47:50
|
בלגיה
|
ממוזער|260 פיקסלים|עיר הבירה בריסל
בֶּלְגִיָּה (נקראת רשמית: ממלכת בלגיה, בהולנדית: België "בֶּלְחִייֶה", בצרפתית: Belgique "בֶּלְזִ'יק", בגרמנית: Belgien "בֶּלְגִין") היא מדינה באירופה, אחת מארצות השפלה ובירתה היא בריסל. המדינה היא פדרציה המורכבת משלושה אזורים: פלנדריה, ולוניה, ומחוז בריסל. במדינה שתי קהילות עיקריות המוגדרות על בסיס שפתם: דוברי הולנדית (הפלמים) ודוברי הצרפתית (ואלונים), ובנוסף קהילת דוברי גרמנית. שפות אלה הן השפות הרשמיות במדינה. בלגיה היא מונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית, וראש המדינה הוא המלך פיליפ. המדינה גובלת בהולנד בצפון, בגרמניה ובלוקסמבורג במזרח, ובצרפת בדרום, והיא שוכנת לחופי הים הצפוני במערב. בצפון־מערבהּ שוכנת הממלכה המאוחדת. בלגיה היא אחת המדינות המייסדות של האיחוד האירופי וחברה בברית נאט"ו.
הניב ההולנדי המדובר בפלנדריה נקרא "פלמית" בלשון הדיבור, אך במסמכים רשמיים השפה נקראת "הולנדית"; היא שונה מן השפה המדוברת בהולנד בעיקר במבטא ובביטויים הנפוצים. מאז החתימה על איחוד השפות ההולנדיות פותחו מילון משותף וכללי תחביר אחידים שצמצמו עוד יותר את ההבדלים המעטים שהיו בין השפות.
היסטוריה
ממוזער|260 פיקסלים|האזור העתיק בעיר ברוז'
באזור בלגיה של היום חיו לפני כאלפיים שנה שבטים קלטים וגאלים. בשנת 57 לפני הספירה הרחיב יוליוס קיסר את כיבושי האימפריה הרומית והגדיל את שטחה עד לאזור "גאליה-בלגיקה", אזור החופף לשטחי בלגיה והולנד של היום, אך במאה הרביעית מסר הקיסר יוליאנוס את גאליה-בלגיקה לפרנקים. במאה השביעית המירו בני המקום את דתם לנצרות, ובמהלך ימי הביניים שלטו ממלכות סמוכות שונות על בלגיה, יחד עם שאר ארצות השפלה.
במאה ה-14 הגיע תור הזהב של אזורים שונים בבלגיה שהיו בשליטת דוכסות בורגונדיה הצרפתית. בתקופה זו פרחו הכלכלה, התעשייה והאומנות. הערים הפלמיות איפר, ברוז' וחנט שגשגו בזכות ייצור האריגים והבגדים, ובזכות הסחר בהם. בהמשך הפכה אנטוורפן לעיר נמל חשובה שאפשרה העברת סחורות לכל אירופה מהאיים הבריטיים ואליהם. באמצע המאה ה-15 הגיעה השקיעה. ארצות השפלה עברו לידי ספרד ההבסבורגית, ותושביהן פתחו במאבק ארוך נגד שלטונם של הספרדים הקתולים.
בשנת 1568 פרצה מלחמת העצמאות של מדינות השפלה, "מרד ארצות השפלה". מלחמה זו ארכה 80 שנה, ובסופה גירשו הולנד והמחוזות בני בריתה את הספרדים מעל אדמתם, ואילו בלגיה ולוקסמבורג נותרו בשליטת ספרד הקתולית ונודעו כארצות השפלה הדרומיות או הספרדיות. במסגרת חוזה אוטרכט (1713), שסיים את מלחמת הירושה הספרדית, עברו ארצות השפלה הספרדיות לידי אוסטריה. בעקבות המהפכה הצרפתית פלשו הצרפתים לאזור. הכיבוש הצרפתי היה הזרז להתבססות התנועה הלאומית הפלמית, שהתנגדה לשלטון צרפת. ארצות השפלה לשעבר הפכו לחלק אינטגרלי מצרפת, שחילקה אותן מחדש לתשעה חבלים.
בקונגרס וינה, אחרי תבוסת נפוליון ב-1815, האזור ניתן לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, אבל כעבור 15 שנה, בשנת 1830, התרחשה המהפכה הבלגית: המחוזות הדרומיים (הקתולים) של ארצות השפלה מרדו בשלטון ההולנדי הפרוטסטנטי. הם זכו בעצמאות, והקימו לראשונה את ממלכתם הנפרדת תוך כדי אימוץ השם הרומי של האזור בלגיקה/בלגיה. הבלגים שאפו להקים ממלכה עצמאית ופנו למלך צרפת בבקשה להכתיר את בנו למלך בלגיה. משסירב, הוצעה הממלכה לנסיך הגרמני לאופולד לבית סאקסה-קובורג-גותה (דודה של המלכה הבריטית ויקטוריה). ב-21 ביולי 1831, יום העצמאות הבלגי, הוכתר הנסיך לאופולד כלאופולד הראשון, מלך הבלגים, ובכך החלה שושלת המלוכה הבלגית.
במשך כ-85 שנה שגשגה בלגיה כממלכה קטנה אך מבוססת. בלגיה חששה להיבלע בידי אחת משכנותיה אגב מאבקי המעצמות הגדולות שבגבולותיה - גרמניה, צרפת והולנד, ולכן שמרה על מדיניות חוץ נייטרלית. למרות מדיניותה הנייטרלית, וההכרה בה על ידי פרוסיה, פלשו אליה הגרמנים ב-1914. פלישה זו ופשעי המלחמה שנלוו אליה היוו את העילה המיידית להצטרפות בריטניה למלחמה. כמה מהקרבות העקובים ביותר מדם במלחמת העולם הראשונה התחוללו על אדמת בלגיה, דבר שבא לידי ביטוי בשיר בשדות פלנדריה. (ראו גם בלגיה במלחמת העולם הראשונה).
במלחמת העולם השנייה נכבשה בלגיה כולה תוך 18 יום במהלך מתקפת-פתע גרמנית במאי 1940, ורוב שטחה שוחרר בספטמבר 1944.
בלגיה שלאחר מלחמת העולם השנייה נהנתה משגשוג כלכלי. היא הוכרזה כמקום מושבם של מטות האיחוד האירופי ונאט"ו (האמנה הצפון-אטלנטית) והדבר העלה את קרנה בתחום העסקים הבינלאומיים ושיפר את כלכלתה.
כיום מחולקת בלגיה לשני חלקים אתניים, פלמי וואלוני. האחדות הפוליטית, הבירה בריסל והאהדה לבית המלוכה, מחזקים את קיומה של בלגיה כמדינה אחת.
פוליטיקה
הפדרציה הבלגית היא מונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית. במהלך המאות ה-19 וה-20 עברה הממלכה הבלגית שינויים רבים במבנה השלטון, והמבנה הפדרלי הנוכחי, שמסדיר מחדש את אופן הרכבת הפרלמנט הפדרלי, אושר בשנת 1993. המבנה החדש מסדיר השתתפות בשלטון של נציגים משלוש רמות ממשל: השלטון המרכזי, המחוזות וקהילות השפה (שהרכבן חוצה מחוזות).
הפרלמנט הפדרלי מורכב משני בתים: הסנאט ובית הנבחרים. הראשון מורכב מנציגים משלוש רמות הממשל, שנבחרים בשיטות שונות, והוא כולל גם נציגים סמליים, חסרי זכות הצבעה - צאצאיו הישירים של המלך. מ-2013 אלה ארבעת ילדיו של המלך פיליפ. בית המחוקקים מורכב מנציגים של 11 המחוזות, שמיוצגים באופן יחסי. המגמה הנוכחית בבלגיה היא העברת סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון האזורי.
שלוש רמות הממשל, שלכל אחת סמכויות נפרדות, הן:
השלטון המרכזי - רשאי לעסוק בתחומים בהם האחידות הבלגית חשובה כדי לשמור על שוויון ואחדות כמו תקציבים, אכיפת החוק, משפט, ביטחון המדינה, מדיניות בתחום המטבע, המס, התחרויות והביטוח הלאומי.
שלושה מחוזות (יחידות פדרליות):
פלנדריה, בצפון בלגיה, דוברי הולנדית.
ולוניה, דרום בלגיה, דוברי צרפתית. השפה העתיקה ולונית, הקרובה לצרפתית, מדוברת אף היא, אולם היא הולכת ונכחדת. בוולוניה קיים גם מיעוט קטן דובר גרמנית.
בריסל שבה כ-80% דוברי צרפתית, כ-10% דוברי הולנדית, והשאר דוברי שפות אחרות. נתונים אלו הם הערכות בלבד, שכן מדיניות ממשלת בלגיה היא הימנעות מעריכת משאלי שפה. באופן רשמי בריסל דו-לשונית, והשוויון בין השפות נשמר בקנאות (ראו גם: עליית השפה הצרפתית בבריסל).
שלוש קהילות שפה:
הקהילה הפלמית מורכבת מתושבי אזור פלנדריה וכן מ-10% מתושבי אזור בריסל המדברים הולנדית - בסך הכל מהווה הקהילה הפלמית כ-55% מתושבי בלגיה.
הקהילה הוולונית מורכבת מתושבי ולוניה וכן מ-80% מתושבי אזור בריסל המדברים צרפתית - בסך הכל מהווה הקהילה הוולונית כ-33% מתושבי בלגיה.
הקהילה הגרמנית קטנה יחסית (פחות מ-100,000 איש במזרח ולוניה), אך שוות זכויות לשתי הקהילות האחרות ויש לה גופים מחוקקים משלה. הקהילות אחראיות לנושאי תרבות וחינוך וכן תחומים בהם הפעילות קשורה בהכרח לשפה.
צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של בלגיה מהווים את הצבא הלאומי של בלגיה. הכוחות המזוינים של בלגיה נוסדו לאחר קבלת עצמאותה באוקטובר 1830. מאז לחמו הכוחות במלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה (מלחמת קוריאה וככוח כיבוש בגרמניה), קוסובו, סומליה ואפגניסטן. חיילי הקומנדו התערבו מספר פעמים במרכז אפריקה, במטרה לשמור על הסדר ולפנות אזרחים בעלי אזרחות בלגית. הכוחות המזוינים מורכבים מ-4 ענפים: יבשה, אוויר, ים ורפואה. הכוחות פעילים כיום בלבנון, אפגניסטן, מפרץ עדן ומבצעים פעולות נגד דאעש בעיראק. בלגיה נמנית עם המייסדות של ברית נאט"ו ב-1949.
כלכלה
הכלכלה של בלגיה מפותחת ביותר והיא מבוססת על מסחר בינלאומי. יותר מ-70% מהתל"ג הבלגי בא מיבוא ויצוא. בלגיה מייבאת את כל חומרי הגלם למוצרים רבים ומייצאת אותם לאחר עיבוד המעלה את שווי המוצר. יותר מ-50% מהייצור שלה מיועד לייצוא, ובתחומים מסוימים, כטקסטיל וזכוכית השיעור עולה ל-80%. בגלל המיקום של המדינה והתשתית התחבורתית המפותחת שלה היא משמשת צומת מסחרי מרכזי בשוק האירופאי.
בלגיה היא חברה מרכזית באיחוד האירופי, חברה בגוש האירו, ובריסל משמשת כבירת האיחוד האירופי. כלכלת השוק בבלגיה מפותחת ביותר, פריון העבודה גבוה (הרביעי בעולם לשעת עבודה ) והתל"ג לנפש בה הוא מהגבוהים במדינות המתועשות. סקטור השירותים הוא הדומיננטי והוא מהווה כ-75% מהתל"ג הבלגי. התעשייה מייצרת כ-24% מהתל"ג, והחקלאות רק כ-1.3%. בלגיה היא שוק קטן ופתוח עם יחס סחר חוץ לתל"ג של כ-84% ליבוא וכ-79% ליצוא.
בלגיה מייבאת בעיקר מזון, ציוד ממוכן, יהלומים גולמיים, נפט ומוצריו, בדים ועוד. ענפי הייצוא העיקריים הם כלי רכב, מזון מעובד, מתכות מעובדות ויהלומים מעובדים.
בלגיה סובלת ממספר בעיות כלכליות שמלוות אותה מזה דורות רבים, ובראשן הקושי ביצירת מקומות עבודה חדשים. באזורים אחדים שיעור הבלתי מועסקים הוא גבוה ואינו משתנה מזה עשורים רבים. המיסים במדינה גבוהים, ושוק העבודה הנוקשה נשלט על ידי חוקי עבודה בלתי גמישים. השכר בבלגיה הוא מן הגבוהים באירופה.
לבלגיה יש חוב ציבורי גדול, ובנוסף לזה היא עומדת בפני בעיית הזדקנות האוכלוסייה שתגרום להגדלה משמעותית של תשלומי ההעברה.
גאוגרפיה
בלגיה שוכנת בצפון מערב אירופה והיא גובלת בהולנד בצפון, בצרפת בדרום, ובגרמניה ובלוקסמבורג במזרח. בנוסף היא גובלת גם בים הצפוני במערב, ובממלכה המאוחדת בצפון מערב. רוב הארץ שפלה למעט הרי הארדנים בדרום מזרח. הנהר הגדול ביותר הוא נהר הסכלדה.
חלוקה לאזורים, פרובינציות וקהילות
260px|ממוזער|שמאל|חלוקת בלגיה למחוזות
260px|ממוזער|שמאל|מראה העיר נאמור
260px|ממוזער|שמאל|נוף כפרי בבלגיה
בלגיה מחולקת לשלוש קהילות עיקריות: הקהילה הפלמית, הקהילה הוולונית והקהילה דוברת הגרמנית. במקביל, בלגיה מחולקת לשלושה אזורים פדרליים שונים:
1. בריסל, מחוז הבירה, 80% מהתושבים דוברים צרפתית ובמחוז ישנה גם קהילה דוברת הולנדית. רשמית זהו מחוז דו-לשוני. אוכלוסייה: של 980,000 תושבים.
2. פלנדריה (בירה: בריסל), רוב התושבים דוברי הולנדית, אוכלוסייה: 6,000,000 תושבים. מורכבת מחמש פרובינציות:
אנטוורפן, בירה: אנטוורפן
לימבורג, בירה: הסלט
פלנדריה המזרחית, בירה: גנט
פלנדריה המערבית, בירה: ברוז'
ברבנט הפלמית, בירה: לוון
3. ולוניה (בירה: נאמור), רוב התושבים דוברי צרפתית ומיעוט קטן דובר גרמנית, אוכלוסייה: 3,360,000 תושבים. מורכבת גם היא מחמש פרובינציות:
ברבנט הוולונית, בירה: ואבר
נאמור, בירה: נאמור
לייז', בירה: לייז'
אֵנוֹ, בירה: מונס
לוקסמבורג, בירה: ארלון
מחוזות (פרובינציות)
מספר שם מחוז שם מחוז (אנגלית) אוכלוסייה שטח (קמ"ר) עיר בירה אוכלוסייה (עיר בירה) 1 אנטוורפן Antwerp 1,682,700 2,680 אנטוורפן 493,500 2 ברבנט הוולונית Walloon Brabant 370,450 1,093 וואבר 33,100 3 ברבנט הפלמית Flemish Brabant 1,037,800 2,106 לוון 96,950 4 אנו Hainaut 1,294,850 3,800 מונס 92,500 5 לוקסמבורג Luxembourg 261,200 4,443 ארלון 28,000 6 ליאז' Liege 1,047,400 3,844 לייז' 194,700 7 לימבורג Limburg 805,800 2,414 הסלט 73,8008 נמור Namur 462,000 3,664 נאמור 109,7509 פלנדריה המזרחית East Flanders 1,389,200 2,982 גנט 247,50010 פלנדריה המערבית West Flanders 1,130,050 3,151 ברוז' 116,900
דמוגרפיה
בלגיה לא הייתה ישות עצמאית ואף לא השתייכה כולה למדינה אחת במשך רוב התקופה מאז צירופה לאימפריה הרומית. כתוצאה מכך מפולגת אוכלוסייתה בין דוברי שפות שונות, בעיקר הולנדית וצרפתית. מניחים כי התושבים הראשונים היו הקלטים.
בשנת 2018 חיו בבלגיה מעל 11 מיליון תושבים. כ-59% מתוכם חיו בפלנדריה דוברת ההולנדית, כ-31% בוולוניה דוברת הצרפתית וכ-10% במחוז הבירה בריסל ובהם מעל ל-80% דוברי צרפתית.
התפלגות דתית במדינה: 60.7% נוצרים (52.9% קתולים ו-2.1% פרוטסטנטים), 32% חסרי דת (14.9% אתאיסטים ו-17.1% אגנוסטיקנים) 5.2% מוסלמים, 2.1% בני דתות אחרות.
החל משנות ה-60 המאוחרות החל גל הגירה למדינה. המהגרים פתרו את בעיית "הידיים העובדות" שהייתה במדינה ועדיין קיימת במובנים מסוימים. עם זאת, מושגים כמו בדלנות, פשיעה ומחסור בהשכלה מיוחסים לרוב למהגרים, מה שגורם למתיחות מסוימת בינם ובין הבלגים האתניים. בשנת 2012 הוקמה מפלגת "אסלאם" שלא הצליחה ברמה ארצית אך ברמה מקומית זכתה במספר קטן של מושבים בבחירות של שנת 2012. בשנת 2018 לא הצליחה לקבל אף נציג ברמה מקומית.
עיור
יהדות בלגיה
היהודים הראשונים הגיעו לבלגיה בימי הביניים, במאה ה-13, אך הקהילה הושמדה במהלך אותה המאה והמאה ה-14 בידי המגפה השחורה והפרעות שנלוו לה. במאה ה-16 הגיעו אנוסים מספרד ופורטוגל, ובמאה ה-18 הגיעו יהודים אשכנזים לתחומי המדינה.
כשהכריזה בלגיה על עצמאותה בשנת 1830 חיו בה כ-1,000 יהודים בלבד. גלי הגירה גדולים הגיעו בסוף המאה ה-19 בעיקר ממזרח אירופה.
לאחר כיבוש בלגיה על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה לא הורע מצב היהודים בבת אחת אלא בהדרגה, וכמחצית מיהודי בלגיה נשלחו למחנות עבודה והשמדה בתקופת השואה. מתוכם נרצחו כ-28,900 בני אדם, שהיוו כ-44 אחוזים מכלל הקהילה היהודית, שיעור נמוך מהולנד אך גבוה יותר מצרפת, שלושתן מדינות במערב אירופה. בלגים רבים הצילו יהודים באמצעות הסתרתם או שסייעו להם להימלט מהמדינה.
לאחר המלחמה הוקמו קהילות מחודשות בבריסל ואנטוורפן וכיום יש בבלגיה כ-30,000 יהודים.
היחסים בין פלמים לוולונים, ושאלת עתידה של בלגיה
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 הולכים ומתחדדים ההבדלים בין הצפון הפלמי, דובר ההולנדית, לדרום הוולוני, דובר הצרפתית. תנועות בדלניות, הקוראות לפירוק הישות המדינית הבלגית, קיימות בשני האזורים, אך בעוד שבדרום הוולוני הן זוכות לתמיכה מועטה, יותר ממחצית מהצפון הפלמי הצביע עבור מפלגה בדלנית מוצהרת. על רקע זה מתקשים הבלגים להרכיב קואליציה יציבה, וממשלה אחר ממשלה מסיימת את כהונתה בטרם עת. מאז 2008 הממשלה הבלגית המכהנת מוגדרת כממשלת מעבר, שכן הרכבת קואליציה חוקית על ידי המועמד הזוכה הפכה בלתי אפשרית. ראש הממשלה שכיהן בפועל עד 2010 אף התבטא בפומבי ש"בלגיה היא ישות מלאכותית, שכל מה שמאחד אותה זה בית המלוכה וכמה סוגים של בירה".
שאלות פתוחות הן שאלת עתידה של העיר בריסל, עיר הממשל, שאמנם רוב אוכלוסייתה דוברת צרפתית אך שוכנת בלב הצפון הפלמי, ועתידן של אי-אילו עיירות שאוכלוסייתן כוללת ולונים ופלמים. מאידך, ישנו חלק נכבד באוכלסייה הבלגית המתנגד לפיצול ורוצה בהמשך קיומה של בלגיה כפי שהיא, סמל למדינה בה חיות זו לצד זו שתי קבוצות אתניות בשלום יחסי.
שוני ושיתוף פעולה בין הפלמים והוולונים
במקור בלגיה יוסדה מתוך אינטרס של המעצמות גרמניה, צרפת ואנגליה להחליש את כוחה של הולנד. האיבה בין הפלמים לוולונים מקורה כבר אז, בשלטון המאוחד (הבדלנים הפלמים טוענים - השלטון הצרפתי) שהושתת על אליטה וולונית דוברת צרפתית. אך בעוד שבמאה ה-19 ההובלה הכלכלית הייתה בידי הדרום הוולוני, הצפון פרץ במאה ה-20 בתיעוש מואץ, וכיום הצפון הפלמי מממן תשלומי רווחה גבוהים - בשיעור מיליארדי יורו - לדרום הוולוני מוכה האבטלה.
החל מפרוץ מלחמת העולם הראשונה עד לראשית שנות ה-50 ירדה אפשרות הפיצול מסדר היום: עמדתה האמיצה של בלגיה במלחמת העולם הראשונה הגבירה את האחדות הלאומית, וסייעה להחלשת העמדה הבדלנית. בנוסף, החולשה הכלכלית היחסית של הדרום הולידה אינטרס כלכלי של הוולונים בשותפות עם הצפון. אך בשנות ה-50 הלכו וגאו הקולות בצפון שקראו לאוטונומיה תרבותית לצפון הפלמי. על רקע זה הושגה פשרה ב-1963 לפיה חולקה בלגיה לשתי אוטונומיות תרבותיות, בתוספת אזור פדרלי אחד (אזור בריסל). עם זאת עדיין חלק מסוים מהאוכלוסייה הפלמית רוצה בפיצול, ובשנים האחרונות יש לרעיון גם מעט תומכים בדרום. מתקיימים ביטויים שונים של הפרדה ושונות בין שתי הקבוצות: מספרם של הנישואים המעורבים הוא קטן, רוב מקומות הבילוי משמשים את אחת האוכלוסיות וישנם האוחזים בסטראוטיפים זה כלפי זה. מאידך, ישנם תחומים רבים של שיתוף פעולה בתחום הפוליטי, הכלכלי, הספורטיבי ועוד, ומתקיימת תחושת גאווה בלגית המקרבת את שתי הקבוצות זו לזו.
ראו גם
יחסי בלגיה–ישראל
קישורים חיצוניים
יוסף ישראל, בין בריסל לקטלוניה: הפלמים מחכים ליום שאחרי פירוק בלגיה
המסחר עם בלגיה, אתר משרד התמ"ס
פרטי עיתונות היסטוריים על בלגיה באתר עיתונות יהודית היסטורית
הקהילה היהודית באנטוורפן, בלגיה. מתוך אתר בית התפוצות"
סיקור על החלוקה האתנית של בלגיה והאפשרות לפיצולה מתוך אתר "סיקור ממוקד"
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות גרמנית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות הולנדית
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
| 2024-09-01T18:01:02
|
פולוניום
|
פּוֹלוֹנְיוּם (Polonium) הוא יסוד כימי רדיואקטיבי שסמלו הכימי Po ומספרו האטומי 84. שייך למשפחת המתכות למחצה כגון טלור או ביסמוט ומצוי בעפרות אורניום. נמצא בטבע במצב מוצק וצבעו כסוף. רעיל ביותר ומסוכן מאוד לטיפול - מיליגרם או אף מיקרוגרם מהחומר מסוגלים לפלוט קרינה קטלנית. היסוד נדיר מאוד בטבע ונמצא בעפרות אורניום בכמות של 100 מיקרוגרם לטון עפרה.
היסטוריה
פולוניום זוהה על ידי מארי ופייר קירי בשנת 1898 בשעה שזיקקו את עפרת האורניום "זיו הזפת" (pitchblende). הם הכריזו על גילויו ב-18 ביולי וקראו לו על שם מולדתה של מארי קירי, פולין. בתם של בני הזוג, הכימאית אירן ז'וליו-קירי, נחשפה בטעות לפולוניום בעת עבודתה במעבדה, ומתה מסרטן כעבור כעשר שנים.
על־פי הספר "פצצה במרתף", באו פרופ' דרור שדה ומספר אנשים נוספים במגע עם פולוניום, עקב תקלה שאירעה ב-1957 במעבדה למחקר גרעיני במכון ויצמן למדע.
יישומים
סגסוגת של פולוניום ובריליום מהווה מקור לנייטרונים.
מכיוון שלאיזוטופ 210Po זמן מחצית חיים קצר של 138 יום, הוא מהווה מקור אנרגיה משמעותי והוצע כמקור לחימום לוויינים.
שימוש כרעל
אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן רוסי בעבר ומתנגד למשטרו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, מת בעקבות הרעלת פולוניום-210 ב-23 בנובמבר 2006.
מומחים ממכון שווייצרי, שבדק שרידים מגופתו של יאסר ערפאת - יו"ר הרשות הפלסטינית בעבר, טוענים כי מת בעקבות הרעלת פולוניום-210.
ב-20 באוגוסט 2020 אושפז הפוליטיקאי והפעיל החברתי הרוסי אלכסיי נבלני, בבית חולים באומסק, ושם נטען כי הורעל באמצעות פולוניום. נבלני, הידוע בהתנגדותו למשטרו של הנשיא פוטין, הורעל באמצעות תה ששתה במהלך טיסה. אחרי כמה ימים הוא הוברח לגרמניה, שבה הוא היה מאושפז עד חזרתו לרוסיה ומאסרו.
בטבק
מסיבות שאינן ידועות עד תומן למדע, לעלי הטבק יש נטייה לספוח כמויות גדולות מהאיזוטופ 210Po וכתוצאה מכך שרידים שלו מצויים בסיגריות ובמוצרי טבק. הפולוניום הוא תוצר ביקוע רדיואקטיבי של רדון הנמצא בדשן המשמש להגברת קצב הצמיחה של הטבק.
קישורים חיצוניים
WebElements.com - Polonium
מידע על פולוניום 210 באתר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (אנגלית).
הערות שוליים
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות למחצה
קטגוריה:יסודות רדיואקטיביים
| 2024-02-09T17:25:51
|
אינדירה גנדי
|
אינדירה פריאדרשיני גנדי (בהינדי: इंदिरा प्रियदर्शिनी गांधी; נולדה בשם אינדירה נהרו; 19 בנובמבר 1917 – 31 באוקטובר 1984) הייתה פוליטיקאית הודית, מנהיגת מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, וראש ממשלת הודו השלישית בין השנים 1966–1977 ובין 1980–1984.
ביוגרפיה
אינדירה גנדי נולדה ב-19 בנובמבר 1917 באללאהבאד שבהודו הבריטית. אביה ג'ווהרלל נהרו נישא לקמלה קאול במרץ 1916, כשנה ומחצה קודם לכן. באותה תקופה היה נהרו עורך דין ופעיל עצמאות הודי שולי. במהלך ימי חייה המוקדמים התבסס אביה בהנהגת הקונגרס הלאומי ההודי, וב-1929 נבחר לנשיאו, והפך לדמות השנייה המזוהה עם תנועת העצמאות ההודית (לאחר מהאטמה גנדי). ב-1945 היה לראש ממשלת המעבר ההודית, ולאחר עצמאות הודו ב-1947 היה לראש ממשלתה הראשון, כשהוא מכהן בתפקיד עד למותו במאי 1964.
למדה באוניברסיטאות ויסווה-בהרטי שבהודו ובסומרוויל קולג' אוקספורד באנגליה ב-1937.
ב-1941 שבה אינדירה להודו.
במרץ 1942 נישאה אינדירה לפירוז גנדי, ואימצה את שם משפחתו, כשמעתה נקראה אינדירה גנדי. אף שאין לה קרבה משפחתית למנהיג ההודי מהטמה גנדי, שם המשפחה הקנה לה יוקרה מסוימת בקרב העם. בצעירותה נפגשה פעמים רבות עם גנדי והושפעה מדרכו. בספטמבר אותה שנה נעצרה על מעורבותה בתנועת צאו מהודו.
ב-1955 מונתה גנדי לחברת בוועדה המבצעת של הקונגרס ובוועדת הבחירות של המפלגה, וב-1958 מונתה לחברת הוועדה הפרלמנטרית עליונה של הקונגרס, ובמ-1959 עד 1960 כיהנה כנשיאת המפלגה.
לאחר מות אביה ג'הוורל נהרו במאי 1964 מונתה לשרת התקשורת והמידע בממשלת לאל בהדור שסטרי, שהחליף אותו כראש ממשלה. במקביל היא נבחרה לרג'יה סבהה מאוטר פרדש.
בינואר 1966 נפטר שסטרי בפתאומיות בטשקנט, ברית המועצות לאחר הצהרת טשקנט בוועידת הפסגה שנערכה בינו לבין נשיא פקיסטן איוב ח'אן בעקבות מלחמת הודו–פקיסטן השנייה. גנדי נבחרה למועמד המפלגה להחליפו, כשהיא גוברת על מורארג'י דסאי בהפרש ניכר.
שירתה כראש ממשלה 3 תקופות כהונה רצופות מטעם מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, בשנים 1966 עד 1977 ואחר כך בין השנים 1980 עד 1984.
ב-1969 הופרשה גנדי על ידי הוועד הפועל של הקונגרס הלאומי ההודי מהמפלגה, דבר שגרם למפלגה להתפצל בין תומכי המנגנון של המפלגה, שנודע כהקונגרס הלאומי ההודי (ארגון) לתומכי גנדי שנודעו כהקונגרס הלאומי ההודי (R). תומכי גנדי ניצו בבחירות ללוק סבהה ב-1971, והפלג הוכר על ידי ועדת הבחירות בהודו כמפלגת הקונגרס העיקרית.
ביוני 1975 בית המשפט הגבוה באללהאבאד הרשיע את גנדי בשימוש לרעה במנגנון הממשלתי, שימוש בשירותי משטרה לתעמולת בחירות, שימוש בשירותי ייעוץ מחבר פרלמנט מכהן במהלך הבחירות, ושימוש פרטי בתשתית החשמל הממשלתית. בית המשפט ביטל את תוצאות הבחירות במחוז בחירה של גנדי, קבע כי אינדירה גנדי צריכה לפנות את מקומה בלוק סבהה, ואסר עליה להתמודד שוב במשך שש שנים. ההחלטה בוטלה על ידי בית המשפט העליון של הודו בנובמבר, ובעקבות חוסר היציבות הפוליטי הכריזה גנדי על מצב חירום לאומי, הרחיבה מאוד את סמכויות הממשלה וכלאה את מרבית מתנגדיה. בבחירות שנערכו ב-1977 הובסה גנדי על ידי מורארג'י דסאי.
ב-5 באוקטובר 1977 נעצרה גנדי בחשד לשחיתות, אך שוחררה תוך יום לאחר שבית המשפט קבע כי אין ראיות מספיקות להחזיק אותה במעצר.
ב-22 בדצמבר 1977 הודחה גנדי מהלוק סבהה ונעצרה לשבוע ימים, לאחר שהואשמה בבזיון הפרלמנט, כשסירבה לאפשר לפקידיו לאסוף מידע על תוכניות בנה סאנג'יי לייצר מכוניות. במהומות שפרצו נהרגו 19 איש ונעצרו יותר ממאה אלף. בינואר 1978 פרשה גנדי מהמפלגה והקימה פלג עצמאי ברשותה.
מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי זכתה ב-269 מתוך 545 מושבי הלוק סבהה בבחירות ב-1980, וגנדי שבה לראשות הממשלה. גנדי הידקה את יחסי הודו-ברית המועצות, סירבה לכונן יחסים דיפלומטיים גלויים עם ישראל (אך קיימה עימה שת"פ ביטחוני) וב-1980 העניקה הכרה דיפלומטית לאש"ף.
ביוני 1984 השתלטו אנשי התנועה הלאומית הסיקית, שדרשו אוטונומיה פוליטית ודתית רבה יותר לאזור פונג'ב, על מקדש הזהב באמריטסר. אינדירה גנדי נתנה הוראה לצבאה להסתער בכח על המקדש ובמבצע, שנקרא "כוכב כחול", נהרגו 492 אזרחים ו-83 חיילים והמקדש עצמו נפגע קשות. במהומות בימים שלאחר מכן נהרגו אלפי מפגינים. בשל החשש הכבד מהתנקשות בחייה מצד קיצוניים סיקים כתגובה על ההסתערות על המקדש, ביקשו מקורביה להרחיק ממעונה את כל שומרי ראשה בני הדת הסיקית. עם זאת, שני שומרי ראש סיקים ותיקים ביקשו ממנה אישית להמשיך בתפקידם, ונענו בחיוב. ב-31 באוקטובר 1984, בגיל 66, בעת שיצאה ממעונה בניו דלהי, נרצחה אינדירה גנדי ביריות אקדח על ידי שני שומרי הראש.
רצח פוליטי זה לא שם קץ לשושלת בני נהרו בראשות הממשלה של הודו, ובנה הבכור רג'יב גנדי, נכדו של נהרו, נבחר אף הוא לראשות הממשלה (ונרצח גם הוא, בשנת 1991). במאי 2004 נבחרה סוניה גנדי, אלמנתו של רג'יב (ממוצא איטלקי), לראשות הממשלה, אך הודיעה שהחליטה לוותר על התפקיד, על אף שנותרה יושבת ראש מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי.
הנצחה
נמל התעופה של ניו דלהי, נמל התעופה הבינלאומי אינדירה גנדי, קרוי על שמה. כך גם האוניברסיטה הגדולה בעולם, האוניברסיטה הפתוחה הלאומית ע"ש אינדירה גנדי.
בספרות, ניתן לציין את ספרו של סלמאן רושדי, "ילדי חצות", בו מתוארת גנדי באופן מעורר מחלוקת. כמו כן, את ספרו של ארווינד אדיגה "בין הרציחות", המתאר את התקופה שבין רצח אינדירה לבין רצח בנה רג'יב בהודו.
גלריה
קישורים חיצוניים
אינדרה גנדי באתר iAsia
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת הודו
קטגוריה:פוליטיקאיות הודיות
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בהודו
קטגוריה:ממשלות אינדירה גנדי
קטגוריה:שרי ההגנה של הודו
קטגוריה:שרי האוצר של הודו
קטגוריה:שרי החוץ של הודו
קטגוריה:שרי הפנים של הודו
קטגוריה:משפחת נהרו-גנדי
קטגוריה:נשים בראשות ממשלה
קטגוריה:הינדואים
קטגוריה:שרות הגנה
קטגוריה:שרות חוץ
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:ילידות 1917
קטגוריה:זוכי פרס או תאנט לשלום
קטגוריה:חברי הלוק סבהה מאנדרה פרדש
קטגוריה:חברי הלוק סבהה מאוטר פרדש
קטגוריה:חברי הלוק סבהה מקרנאטקה
קטגוריה:חברי הרג'יה סבהה
קטגוריה:מנהיגים שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הלאומי ההודי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:נפטרות ב-1984
| 2024-08-21T04:39:22
|
תוכנת שחמט
|
שמאל|ממוזער|250px|צילום מסך: תוכנת GNU Chess בגרסה 5.07
תוכנת שחמט היא תוכנה המסוגלת לשחק שחמט. כיוון ששחמט נחשב למשחק אסטרטגיה המביא לשיא את יכולתו של המוח האנושי, פיתוח תוכנת שחמט ברמה גבוהה, כזו המסוגלת לנצח כל שחקן אנושי, הוא אתגר רב-שנים. בעבר נחשב אתגר זה כדרך להתקדמות בפיתוחה של בינה מלאכותית, אך כעת אין הוא נחשב ככזה, משום שתוכנת שחמט מגיעה להישגים גבוהים בתחום ספציפי זה בלבד, ואין בה את היכולות הכלליות של המוח האנושי.
מטרות
מעבר להנאה בעצם המשחק מול המחשב, המאפשר לשחקנים להתאמן כאשר אין יריב אנושי זמין, תוכנת השחמט היא עזר בניתוח העמדה וכלי מחקרי המאפשר להגיע לתובנות לגבי החשיבה האנושית. בשני הנושאים הראשונים תוכנות השחמט הפכו להצלחה מסחררת. לאכזבתם של רבים, פיתוח תוכנות השחמט לימד רק מעט לגבי בניית תוכנות המעניקות אינטליגנציה דמוית אנוש, או למעשה כל דבר מלבד לשחק שחמט ברמה גבוהה. מסיבה זו הפסיק נושא זה לעניין את חוקרי האקדמיה בתחום האינטליגנציה המלאכותית.
עקרונותיה של תוכנת שחמט
המאמר הראשון בנושא נכתב על ידי קלוד שאנון, פורסם בשנת 1950 לפני שאיש תכנת מחשב לשחק שחמט, וחזה בהצלחה את שתי האסטרטגיות בהן ייעשה שימוש שאותן כינה סוג א' וסוג ב'.
תוכנות סוג א' אמורות להשתמש בגישת כוח גס ולבחון כל עמדה אפשרית לעומק מוגדר של מסעים תוך שימוש באלגוריתם מינימקס. שאנון סבר שגישה זו לא מעשית משתי סיבות:
ישנם (בקירוב) בממוצע 30 מסעים חוקיים אפשריים בכל עמדת שחמט וחישוב לעומק 3 מסעים (6 חצאי מסעים) יניב 700 מיליון (306) עמדות שיש לבחון. גם בגישה האופטימית של ניתוח מיליון עמדות בשנייה, נידרש ל-16 דקות לניתוח לעומק של 3 מסעים. (בפועל המחשבים הגיעו לעוצמה המאפשרת ניתוח מיליון עמדות בשנייה 40 שנים לאחר כתיבת המאמר, אך הנימוק נותר מדויק בהחלפת שלושת המסעים בארבעה).
החישוב הקודם התעלם ממסעים "שקטים" וניסה להעריך רק עמדות שבסיום החלפת כלים או לאחר סדרת מסעים משמעותית. שאנון הניח שהוספת מסעים שקטים, פרופילקטיים, תגדיל מאוד את מספר העמדות שיהיה צורך לבחון ולכן תאט את התוכנית עוד יותר.
במקום לבזבז את עוצמת המחשב לניתוח מסעים רעים או טריוויאליים, הציע שאנון שתוכנות מסוג ב' ישתמשו בגישת אינטליגנציה מלאכותית כדי לפתור את הבעיה על ידי בחינת מסעים מועטים אך חזקים בכל עמדה. כך יתפנו לתוכנה משאבי זמן להעמיק בווריאנטיים המשמעותיים יותר.
אדריאן דה גרוט ראיין מספר שחמטאים מרמות שונות והסיק שהן אמנים והן מתחילים בוחנים 40 - 50 עמדות לפני שהם מחליטים איזה מסע לשחק. מה שהופך את האמנים לשחקנים חזקים בהרבה הוא בכך שהם עושים שימוש בכישורי זיהוי תבניות שנבנו מניסיונם האישי. כך הם יכולים לבחון הסתעפויות אחדות בעומק רב יותר ולהתעלם ממסעים שהם סבורים שהם חלשים.
הבעיה בתוכנות מסוג ב' נעוצה בכך שהתוכנה אמורה להחליט איזה מסע טוב מספיק כדי שיישקל בכל עמדה נתונה. התברר שזו בעיה קשה בהרבה לפתרון מאשר האצת תוכנות מסוג א' בעזרת חומרה משופרת.
תוכנות שחמט פועלות על מחשב סטנדרטי, או על חומרה מיוחדת שנבנתה למטרה זו, כך ששילוב התוכנה והחומרה יוצר מחשב שחמט. שיאה של המגמה ליצירת מערכת מיוחדת למטרה זו הוא מערכת "כחול עמוק" (Deep Blue), שפותחה על ידי חברת יבמ ופורקה אחרי כמה משחקים עקב עלותה הגבוהה של החומרה.
בלִבה של תוכנת השחמט נמצאת פונקציית הערכת העמדה. פונקציה זו נותנת ערך מספרי לכל עמדה במשחק, המתקבלת על ידי ניתוח המסעים, על פי פרמטרים קבועים מראש כגון מספר הכלים, חוזקם היחסי ומיקומם. כך, מסוגלת התוכנה לבנות מעל עמדה נתונה "עץ מסעים " (אשר ענפיו הם כל העמדות המתקבלות מכל המסעים החוקיים), ובהינתן "עומק עץ" (מספר המסעים קדימה שהתוכנה בוחנת), לחשב את ה"עלה" או המסע האידיאלי, על פי אלגוריתם רקורסיבי, המסתייע בעיקרון פשוט של מציאת המקסימום מבין המינימום (שהרי יש לקחת בחשבון יריב שמשחק היטב).
ככל שהחומרה שעליה פועלת תוכנת השחמט תהיה חזקה יותר (כגון מעבד חזק והרבה זיכרון וירטואלי) כך יהיה באפשרותה של תוכנת השחמט לסרוק מספר רב יותר של מסעים (על כל האפשרויות הנגררות מהם) קדימה בפחות זמן.
תחרות בין מחשב לאדם
בשנות השבעים והשמונים לא היה ברור אם אי פעם תגיע תוכנת מחשב ליכולת להביס את טובי השחקנים האנושיים. בשנת 1968 התערב האמן הבינלאומי דוד לוי שאף תוכנת שחמט לא תהיה מסוגלת לנצח אותו ב-10 שנים הקרובות. הוא זכה בהתערבות בשנת 1978 בניצחון על תוכנת שח 4.7 (המחשב החזק ביותר דאז) אך הסכים שלא ייקח זמן רב עד שלא יוכל יותר לתוכנות המחשב. בשנת 1989 נוצח לוי על ידי תוכנת "מחשבה עמוקה".
תוכנת מחשבה עמוקה הייתה עדיין חלשה בהרבה מרמת אלופי העולם כפי שהוכיח אלוף העולם דאז גארי קספרוב, בשני ניצחונות מבריקים בשנת 1989.
ב-11 במאי 1997 גרסה משופרת של "כחול עמוק" של חברת יבמ ניצחה את אלוף העולם דאז, קספרוב, בתוצאה 3.5 - 2.5. ניתן לומר שמתאריך זה תוכנת המחשב הפכה לשחקן החזק ביותר בעולם. על טענה זו יש חולקים, במיוחד לאור העובדה שהמחשב נעזר בבסיסי נתונים של פתיחות ושל סיומים ולעיתים מתאימים את סגנון משחקו במיוחד לצורך התמודדות עם שחקן ספציפי.
בשנות התשעים הגיעו תוכנות השחמט לרמה גבוהה, כך שהן מסוגלות לנצח את רוב בני האדם. בתחילת הדרך נזקקו תוכנות שחמט למחשב-על, משום שרק עוצמתו אפשרה להן לבדוק מספר מסעים קדימה במידה שתאפשר להן משחק ברמה גבוהה. כיום פועלות תוכנות שחמט מעולות גם על מחשב אישי. השינוי נובע בעיקר מהשיפור באלגוריתם של תוכנות השחמט, ומעבר משימוש בעוצמת מחשוב (כוח גס) לשימוש באסטרטגיה משופרת.
דו-קרב בן שישה משחקים בין קספרוב לתוכנה "דיפ ג'וניור" מישראל שנערך בינואר 2003 הסתיים בתיקו 3 - 3.
תחרות בת ארבעה משחקים שנערכה בנובמבר 2003 בין קספרוב ובין המחשב "פריץ X3D" הסתיימה בתיקו.
עם התחזקותם של המחשבים הביתיים בעשור הראשון של המאה ה-21, ושיפור האלגוריתמים של תוכנות השחמט המובילות, כיום אין אדם המסוגל להביס את המחשב בשחמט.
תחרויות בין תוכנות השחמט השונות
בנוסף לתחרויות בין תוכנות השחמט לבין בני אדם, מתקיימות תחרויות בקרב תוכנות השחמט, כדי לקבוע מי מהן היא הטובה ביותר. באליפויות העולם למחשבי שחמט שנערכו בשנים 1997, 2001 ו-2002, זכתה התוכנה "דיפ ג'וניור", שפותחה בישראל על ידי שי בושינסקי ואמיר באן. בשנת 2003 זכתה "שרדר" במקום הראשון, "פריץ" במקום השני, ו"דיפ ג'וניור" נדחקה למקום השלישי. אליפות העולם לשנת 2004 התקיימה באוניברסיטת בר-אילן, בתחילת יולי, ובה זכתה "דיפ ג'וניור" במקום הראשון, ו"שרדר" במקום השני. בשנת 2005 זכתה "זאפה" האמריקאית במקום הראשון, ובשנת 2006 זכתה "ג'וניור" מחדש במקום הראשון, "שרדר" הגיעה למקום השני, ו"זאפה" – למקום השלישי. ביוני 2007 גברה דיפ ג'וניור על דיפ פריץ בדו-קרב שנערך מטעם הפיד"ה.
בחודש מאי 2019 גברה תוכנת השחמט Leela Chess Zero על תוכנת Stockfish בדו-קרב של 100 משחקים בהפרש 7 נקודות. המשחקים היו בני שעתיים לכל צד לכל משחק.
דירוג תוכנות שחמט
קיימים שני דירוגים עיקריים של תוכנות שחמט:
דירוג המתבצע על ידי SSDF, ובו, נכון ל-28 בפברואר 2019, נמצאת במקום הראשון תוכנת "סטוקפיש" עם 3494 נקודות, ואחריה "קומודו" עם 3456 נקודות ו"דיפ שרדר" עם 3360 נקודות.
דירוג המתבצע על ידי קבוצה גרמנית בשם CEGT, שמריצה עשרות אלפי משחקים ומדווחת מדי מספר שבועות על הדירוג המעודכן. על פי הדירוג בקצב המשחק הארוך ביותר (40/120ׂׂׂ), נכון לאפריל 2019, במקום הראשון מדורגת התוכנה "סטוקפיש" עם 3348 נקודות, במקום השני "קומודו" עם 3299 נקודות, ובמקום השלישי "הודיני" עם 3284 נקודות.
תוכנות שחמט פופולריות
Battle Chess - משחק שתחילתו בימי DOS המציג בצורה מונפשת את לוח השחמט.
Chess Titans המובנה בחלק ממערכות ההפעלה של חלונות.
Chessmaster - הכותר הנפוץ בעולם .
ראו גם
תוכנה - מונחים
רב אמן (שחמט)
לקריאה נוספת
נתן נתניהו, "שחמט ובינה מלאכותית", בתוך:, עמ' 113–129.
קישורים חיצוניים
, התוכנה "דיפ ג'וניור" שוב זכתה באליפות העולם לשנת 2004 לתוכניות שחמט
מאמר בנושא ההתמודדות של קספרוב מול דיפ ג'וניור
דירוג CEGT
דירוג ssdf
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
| 2023-09-13T11:05:28
|
אדרנלין
|
אדרנלין (Adrenaline; קרוי גם אפינפרין, Epinephrine) הוא הורמון הנוצר ומופרש על ידי ליבת בלוטת יותרת הכליה. האדרנלין הוא נגזרת של חומצות האמינו טירוזין ופנילאלנין, ומשתייך למשפחת הקטכולאמינים. הוא מכיל טבעת בנזן ארומטית ושלוש קבוצות הידרוקסיל (OH).
אפינפרין משמש גם מוליך עצבי מעורר במערכת העצבים. כמוליך עצבי הוא נקלט באותם קולטנים כמו נוראפינפרין, ממנו הוא נגזר. היות שאדרנלין מופרש (בין היתר), במצבי לחץ ומצוקה, משמש המושג אדרנלין בהשאלה לציון מצבים אלו; לדוגמה: "הוא מכור לאדרנלין", כשהכוונה היא "הוא נהנה ממצבי לחץ".
האפינפרין התגלה בפולין בשנת 1895 בידי החוקר נפוליאון ציבולסקי, והיה ההורמון הראשון שהתגלה. ב-1901 התגלה ההורמון גם ביפן (מבלי לדעת שהוא התגלה שש שנים לפני כן), שם כונה אדרנלין.
פעילות
הפרשת ההורמון למספר תופעות פיזיולוגיות הקשורות לתגובת הילחם או ברח - מנגנונים פיזיולוגיים להתמודדות עם איום או סכנה מיידית, בהם:
הגברת קצב פעימות הלב (הדופק), אשר מובילה לדפיקת לב מהירה וחזקה.
עליית לחץ הדם - בזמן פעולת האדרנלין נדחף הדם בעיקר דרך השרירים והמוח, ולא דרך העור והקרביים.
עלייה ברמת הסוכר בדם - על ידי שחרור הגליקוגן שנאצר בכבד.
הרחבת כלי דם המובילים דם אל שרירים מסוימים.
התכווצות כלי הדם של העור והמעיים.
עצירת הפעילות של הקיבה והמעיים.
התרחבות של מעברי האוויר בריאות.
הרחבת האישונים.
הסתמרות שערות.
הזעה מרובה.
דחיית עייפותם של השרירים.
המרצת מערכת העצבים הסימפתטית (פעולה זו גורמת בעקיפין לחלק מהתופעות שלעיל).
השינויים הפיזיולוגיים המתרחשים בעקבות הפרשת האדרנלין, נגרמים גם על ידי מערכת העצבים הסימפתטית. עם זאת, בעוד שהעצבים הסימפתטיים גורמים לתוצאות אלה במהירות במשך זמן קצר, האדרנלין מעורר אותן ביתר איטיות ובמשך תקופות ארוכות יותר. באופן זה הליבה של יותרת הכליות, שממנה מופרש האדרנלין לדם, מהווה תוספת לפעילותם של העצבים הסימפתטיים.
קולטנים לאדרנלין
אדרנלין ונוראדרנלין פועלים באמצעות קולטנים הקרויים "קולטנים אדרנרגיים":
קולטני אלפא (α receptors)
קולטני אלפא-1 (α1 receptors) - פועלים על שרירים חלקים. גורמים לכיווץ כלי דם בעיקר בעור ובמערכת העיכול, ולהרפיית מערכת העיכול. כיווץ כלי הדם בפריפריה מעלה את לחץ הדם בעורקים הגדולים וכך מגביר את הזרימה בכלי הדם הכליליים ובמח. לכן הפעלת קולטנים אלו משמעותית בהחייאה.
קולטני אלפא-2 (α2 receptors) - פועלים על הסינפסות במערכת העצבים הסימפתטית.
קולטני בטא (β receptors)
קולטני בטא-1 (β1 receptors) - הגברת קצב הלב ותפוקת הלב ושיפור ההולכה החשמלית בלב, הגברת שחרור האנזים דמוי-ההורמון רנין מהכליות - המעלה את לחץ הדם.
קולטני בטא-2 (β2 receptors) - הרחבת סמפונות בריאות, הרפיית שריר חלק, הרפיית הרחם, עידוד הפרשת גלוקגון.
קולטני בטא-3 (β3 receptors) - פירוק שומנים מרקמות השומן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מוליכים עצביים
קטגוריה:מונואמינים
קטגוריה:קטכולאמינים
קטגוריה:רשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי
| 2023-06-11T05:03:07
|
יוון העתיקה
|
שמאל|ממוזער|250px|מקדש הפיסטוס באתונה
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת הניבים היווניים
תולדות יוון העצמאית בעת העתיקה נמשכו כאלף שנים במהלך העת העתיקה, מתקופת המעבר בין התרבות המיקנית ועד לכיבוש יוון על ידי רומא. התרבות היוונית העתיקה ומורשתה נחשבת בעיני היסטוריונים רבים כערש תרבות המערב וזו אשר הייתה בעלת השפעה רבה על תרבות רומא העתיקה, הקיסרות הרומית, וכלל התרבויות האירופאיות עד לימינו.
__תוכן_עניינים__
התרבות היוונית לא הייתה מוגבלת לחלקו הדרומי של חבל הבלקן, אזור גאוגרפי שבו שוכנת יוון המודרנית. תנועת קולוניזציה גדולה שיזמו היוונים הביאה יוונים רבים לחלקים גדולים של הים התיכון. מלבד איי הים האיגאי, ריכוזים יווניים גדולים היו באסיה הקטנה ואילו במערב ידועה יוון הגדולה – אזור התיישבות יווני שכלל את דרום חצי האי האפניני והחלק המזרחי של סיציליה. מלבד הריכוזים האלה היו מושבות יווניות רבות מפוזרות בחלקים נרחבים של הים התיכון ומעט גם בחופי הים השחור, במיוחד באזורים שבהם השלטון המרכזי היה חלש ולא היה מסוגל להתנגד להתיישבות היוונית.
בעת העתיקה יוון לא הייתה מדינה אחת. מדינות רבות, חלקן גדולות כמו אתונה וספרטה שמספר תושביהן עלה לכמה מאות אלפים וחלקן קטנות שמספר תושביהן לא עלה על אלפים ספורים, היו המאפיין של החיים היוונים. חלק מהמדינות היו בעלות חברה עירונית מפותחת והתבססו על עיר-מדינה, הידועה בשם הפוליס. הפוליס שלטה על הסביבה הגאוגרפית המידית שלה ובדרך כלל הייתה קטנה בשטחה. חלק מהיוונים לא יצרו פולייס אלא התגוררו במסגרות שבטיות או אגרריות בלי שלטון מרכזי מסודר. כתוצאה מכך לא הייתה צורת משטר אחידה או תרבות אחידה. כל אזור היה בעל מאפיינים המיוחדים לו, אם כי היו ליוונים העתיקים גם מאפיינים משותפים רבים.
היוונים סיווגו את עצמם לכמה קבוצות אתניות: איונים, דורים, איולים ואכאים. כל קבוצה דיברה ניב משלה של השפה היוונית, מלבד האכאים שהשתמשו בניב הדורי.
גאוגרפיה
גאוגרפיה פיזית של יוון
התרבות היוונית פרחה בדרומו של חבל הבלקן. אזור זה מתאפיין באקלים ים תיכוני: קיץ חם ולח וחורף גשום וקריר. חבל הבלקן שופע במים, אך הקרקע הראויה לעיבוד חקלאי היא מעטה בגלל רכסי הרים רבים. רכסים אלה לא רק דחפו את היוונים להוציא את פרנסתם מן הים, אלא גם הגדירו הלכה למעשה את העולם היווני. בעמקים הפוריים התפתחו הפולייס שגבולותיהן היו מופרדות על ידי רכסי ההרים. הרכסים מנעו מעבר נח מעמק אחד למשנהו ותרמו בכך לפירוד הפוליטי שאפיין את יוון. יתר על כן, הקרבה לים ושפע המפרצים והנמלים הטבעיים אפשרה את פיתוח התעבורה הימית ביוון, במיוחד בתקופה שבה אמצעי התעבורה היבשתיים היו פרימיטיביים מאוד.
הגאוגרפיה השפיעה גם על הכלכלה המקומית. העמקים הקטנים לא אפשרו עדרי בקר או סוסים גדולים. לכן, מרבית המשק החקלאי היווני התרכז בצאן כמו כבשים, עזים וכו'. הייתה לכך השפעה גם על תרבות הלחימה היוונית – מיעוט הסוסים הזמינים למלחמה הקטין מאוד את חילות הפרשים היוונים ואלה הסתמכו בעיקר על חיל הרגלים.
גאוגרפיה פוליטית
שמאל|ממוזער|250px|העולם היווני
המרכז הגאוגרפי של יוון היה בחלקו הדרומי של חבל הבלקן. הגאוגרפיה היוונית התחלקה באופן גס לדרום מערב יוון בחצי האי פלופונסוס עם ספרטה כפוליס הדומיננטית באזור במשך רוב התקופה, אטיקה בדרום מזרח עם אתונה כפוליס הדומיננטית. בויוטיה עם תבאי כפוליס העיקרית, פוקיס ולוקריס היו במרכז יוון ואילו תסליה בצפון. מלבד שטחים אלה בעלי הקשר ההדוק לתרבות היוונית, מספר ישויות מדיניות נוספות חלקו את התרבות היוונית. אפירוס ומוקדון הן מייצגות בולטות לכך.
הקולוניזציה היוונית שהחלה במאה ה-8 לפנה"ס הפיצה את התרבות היוונית ברחבי המזרח התיכון. תושבות (ἀποικία) חשובות רבות הוקמו באסיה הקטנה ובאזור איטליה – בחצי האי האפניני וסיציליה עם הפוליס החשובה סירקוסאי. התיישבות נוספת, אם כי פחות חשובה מבחינת ההשפעה הפוליטית הייתה לאורך חופי הים השחור ובלוב. התושבות היווניות היו עצמאיות מפוליס האם, אם כי קשרים "משפחתיים" התקיימו בין פוליס האם לבתה בניכר. חלק מהתושבות הפיצו את הקולוניזציה הלאה עם הקמת תושבות משלהן. התושבות היווניות עזרו להפיץ את התרבות היוונית באזור.
ממוזער|371x371 פיקסלים|מקדש אורקאל העתיק, ביוון - אלון דודונה.ממוזער|415x415 פיקסלים|התיאטרון העתיק של דודנה
היסטוריה של יוון העתיקה
ההיסטוריה של יוון העתיקה נמשכת לאורך תקופה של למעלה מאלף שנים במהלך העת העתיקה עד לעליית הנצרות ביוון. אין הסכמה בין ההיסטוריונים לגבי תחילתה המדויקת של התקופה כמו גם סופה אך מקובל לחלק תקופה זו לכמה תקופות משנה ברורות ומוסכמות. הדעות חלוקות באשר להכללתה של התקופה המינואית והתקופה המיקנית כחלק מהרצף ההיסטורי הממשיך גם ליוון הקלאסית כמו גם סוף התקופה שלגביו אין הסכמה – יש המציינים את סוף תקופת יוון העתיקה עם מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, יש הרואים אותו עם כניעתה הסופית של יוון בפני העצמה הצבאית של הרפובליקה הרומית בשנת 146 לפנה"ס ויש הטוענים כי התקופה ממשיכה עד המאה השלישית לספירה עם עליית הנצרות מכיוון שהתרבות הקלאסית לא השתנתה באופן מהותי עד אותה העת.
תקופת המעבר
אין שם אחיד לתקופה שבין 1200 או 1100 לפנה"ס ל-800 לפנה"ס. המקורות האנגליים נוטים להשתמש בביטוי "ימי החשיכה של יוון" (Greek Dark Ages) מקורות אחרים מדברים על "התקופה ההומרית", "התקופה הגאומטרית" ו"ימי הביניים של יוון". הסיבות לחורבן התרבות המיקנית אינן ידועות במלואן, אך ידוע שבערך שבין 1200 ל-1100 לפנה"ס היו גלי פלישה של שבטים שונים ליוון. על פי עדויות ארכאולוגיות רבות, הידרדרות כלכלית ותרבותית התרחשה בעקבות נדידות עמים גם באימפריה החתית ובארצות נוספות סביב מזרח הים התיכון בתקופה זו. גלי פלישה אלו שטפו את יוון מהצפון עד חצי האי פלופונסוס. רק שני מוקדים עיקריים נותרו מחוץ לשליטת הפולשים: אטיקה וארקאדיה.
הדורים התיישבו בעיקר בפלופונסוס והאכאים בשאר יוון (לא להתבלבל עם חבל הארץ אכאיה, שאכן נמצא בפלופונסוס, אך זהו מקרה יוצא דופן של אכאים שהתיישבו בפלופונסוס). רוב הקולוניות שנבנו מחוץ ליוון הן אכאיות. עניין השבטים השונים היה חשוב מאוד ביוון הקלאסית, היות שבני אותו עם בדרך כלל כרתו ברית בינם לבין עצמם. פרט לשבטים אלו ישבו ביוון האטים (תושבי אטיקה) והתסלים. שבטים אלו נמנים עם האוכלוסייה המקורית של יוון.
בתקופה זו, צורת השלטון היוונית עברה בהדרגה ממונרכיה לשלטון האריסטוקרטיה, למעט מקומות בודדים, שבהם המלכים שמרו על כוחם. גם הלוחמה עברה שינוי ניכר – מלוחמת מרכבות ללחימת רגלים.
בתקופה זו נזנחו האמנויות, נשכח הכתב ויוון התדרדרה למצב שהייתה בו בתקופה שקדמה לתרבות המיקנית. עם זאת, בתקופה זו התגבשה השירה בעל-פה, שהולידה מתוכה את פאר היצירה של הומרוס, ובה התהוו גם הניצנים הראשונים של הדגם היווני של עיר-מדינה, הלא הוא הפוליס – צורת ההתארגנות הפוליטית המרכזית ביוון באלף השנים לאחר מכן.
לקראת סוף תקופת המעבר היוונים קיבלו את האלפבית הפיניקי, שהיה פשוט יותר ויעיל יותר מהכתב המיקני, והחלו לשכלל אותו בהתאם לצרכיהם.
יוון הארכאית
במאה ה-8 לפנה"ס החלה ביוון מגמה של התפתחות כלכלית, חברתית, תרבותית וצבאית אשר בישרה על תחילתה של התקופה הארכאית. תקופה זו מתאפיינת בגיבוש המשטר ביוון העתיקה, בכינון הפוליס – עיר המדינה היוונית, בקולוניזציה יוונית של אגן הים התיכון, ובגיבושה ושכלולה של שיטת הלחימה ההופליטית.
המבנה המדיני בתקופת המעבר היה פשוט ולא נדרשו מנגנוני שלטון מורכבים כדי לשלוט על קהילה קטנה. עם גידול באוכלוסייה נוצר לחץ שדרש פתרונות פוליטיים לבעיות חברתיות. כתוצאה מכך, עלתה האריסטוקרטיה לשלטון בחלקים רבים ביוון. שלטון האריסטוקרטיה החזיק מעמד ללא ערעור משמעותי עד המאה ה-7 לפנה"ס. במאה ה-7 לפנה"ס עלו כוחות חדשים שהתהוו כתוצאה מהקולוניזציה ותהליכים חברתיים שונים. כוחות אלה דרשו חלק בשלטון ובמקומות רבים הגיעו מחוקקים וטיראנים שניסו לגבש כללים פוליטיים חדשים לניהול ענייני הפנים בפוליטיקה היוונית. בסופו של דבר, בחלק מהמקומות נותר השלטון האריסטוקרטי על כנו, בחלק עלו הטיראנים ובחלק התהוו משטרים דמוקרטיים שעלו לקראת סוף התקופה הארכאית.
הפוליס החלה להתגבש במאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיעו המרכזים האורבניים הראשונים, אך עיור משמעותי החל במאה ה-6 לפנה"ס. הפוליס התגבשה באחד משתי צורות: מספר כפרים התאגדו ביחד ליצירת קהילה משותפת אחת כדי לחלוק במקומות פולחן ונטל ההגנה. האפשרות השנייה היא פיתוח של יישוב קדום שהתרחב על בסיס האזור שמסביבו. הפוליס לא הופיעה בבת אחת במהפכה חברתית, אלא התגבשה לאורך תקופה ארוכה. הפוליס לא מאפיינת את כל הקהילות היווניות. היו קהילות שהמשיכו במבנה השבטי שאפיין אותן בתקופה מוקדמת יותר.
אחד המנועים החשובים ביותר לתהליכים חברתיים מורכבים ביוון הייתה הקולוניזציה היוונית. הסיבות לתופעה זו רבות. הסיבה החשובה ביותר היא גאוגרפית: יוון היא ארץ הררית בעלת מעט קרקע פורייה. לכן, עם גידול האוכלוסייה, ביקשו חלק מהיוונים לעבור ממולדתם למקומות אחרים בחיפוש אחר פרנסה. סיבה אחרת הייתה כלכלית: אף שחקלאות תפסה את הנתח העיקרי בכלכלת יוון בתקופה זו, המסחר עלה בהתמדה ואף נוסדו בתי מלאכה גדולים שייצרו תוצרת ליצוא. יצירה יש מאין של יחידות פוליטיות חדשות הביאה לשכלול של הדגם הפוליטי, שהשפיע חזרה על ערי האם.
בתקופה זו החלו גם להתפתח תחומי התרבות של תיאטרון, שירה, אמנות ואדריכלות לצד התפתחות הפילוסופיה והמדע. נהוג לתארך את סוף התקופה לתחילת המאה ה-5 לפנה"ס, בשנה שבה החלה מלחמת פרס–יוון בה נלחמו מספר ערי מדינה יווניות מול האימפריה הפרסית בשנת 480 לפנה"ס.
יוון הקלאסית
נהוג למנות את התקופה הקלאסית בתולדות יוון החל מהניצחון הגדול של הברית היוונית במלחמה נגד הפרסים, בראשית המאה ה-5 לפנה"ס, ועד להשתלטות המקדונית על יוון והכיבושים של אלכסנדר הגדול בדרום ובמזרח (334 לפנ' ואילך). בתקופה זו הגיע לשיא התפתחותו של הפוליס, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, נכתבו מחזות רבים, הוחל בכתיבת היסטוריהֿ, והוקמו מבנים מרהיבים ברחבי יוון.
בראשית התקופה הקלאסית יוון ניצבה מול האיום הפרסי. פרס כבשה את איוניה שהייתה מאוכלסת ביוונים ולאחר מכן ערכה שני מסעי כיבוש נגד יוון. הראשון והקטן יותר שנועד להעניש את אתונה על השתתפותה במרד האיוני הסתיים במפלת הפרסים בקרב מרתון (490 לפנה"ס). המסע השני (הידוע בשם מלחמת פרס - יוון) ארך שנתיים (480–479 לפנה"ס) ולקחו בו חלק כל הכוחות של האימפריה הפרסית. הפרסים הצליחו להגיע עד אטיקה ושרפו את אתונה, אך הפסידו במספר קרבות ונאלצו לוותר על כיבושה של יוון.
אחרי מלחמת פרס-יוון עלה כוח חדש ביוון העתיקה – אתונה. גם לפני המלחמה, הייתה אתונה פוליס חזק ורב השפעה, אך הבכורה הייתה נתונה לספרטה. אתונה הקימה לעצמה אימפריה באיי הים האיגאי והצליחה להדוף את הפרסים לתוך אסיה הקטנה. בסופו של דבר, הספרטנים החלו לחשוש מכוחה של אתונה ושתי המדינות התנגשו בשתי מלחמות. במלחמה השנייה הידועה בשם המלחמה הפלופונסית השנייה (431–404 לפנה"ס) נשבר כוחה של אתונה והיא נאלצה לוותר על שאיפותיה להגמוניה ביוון.
ספרטה שהייתה רגילה לבדלנות נאלצה לצאת את גבולות פלופונסוס, אבל מבנה החברה הספרטנית לא התאים למצב החדש, והמלחמות הבלתי-פוסקות דיללו את חבר האזרחים, ובעקבות כך את מאגר הגיוס. משלא השׂכילו הספרטנים להתמודד עם הנסיבות החדשות, אבדה ספרטה את הבכורה כ-30 שנה לאחר הניצחון במלחמה הפלופונסית, אחרי שהפסידה לתבאי בקרב לאוקטרה (371 לפנה"ס). סדרת פלישות תבאיות לפלופונסוס שברו סופית את הגב הספרטני והם לא חזרו לעולם למעמד הרם שהיה להם במהלך המאה ה-5.
גם תבאי לא הצליחה לשמור על ההגמוניה. מדינות נוספות עלו וירדו, גם אתונה הצליחה להשתקם ממפלתה, בעיקר בזכות המסחר המפותח שלה, אך לא חזרה למעמד שהיה לה בעת העימות עם ספרטה. סדרת מלחמות חדשה ליוותה את התפוררות הסדר הישן. מלחמת הקודש השלישית (356–346 לפנה"ס), מלחמת בעלות הברית של אתונה (357–355 לפנה"ס) החלישו מאוד את הכוחות הדומיננטיים בפוליטיקה היוונית.
החלשות הפולייס הוותיקים נתנה אפשרות לפיליפוס השני, מלך מוקדון להביא את מדינתו, שלפני כן נחשבה ספק ברברית, ספק הלנית למעמד בכורה ביוון. בסדרת מלחמות, כשבאחרונה הוא הביס את הצבא המשותף של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס) הוא הצליח להטיל את מרותו על יוון. פיליפוס נרצח שנתיים לאחר מכן, בעת ההכנות לקראת הפלישה לפרס. בנו, אלכסנדר, עלה לשלטון תחתיו.
התקופה ההלניסטית
ממוזער|350px|מפת האימפריה של אלכסנדר הגדול שבשטחיה הופצה התרבות ההלניסטית
ראשית התקופה ההלניסטית במסע הכיבושים של אלכסנדר, או, לפי חלק מהחוקרים, לאחר מותו ועם תחילת מלחמות הדיאדוכים. עם זאת, לאורך החופים של אסיה הקטנה זכתה תרבות יוון למידה לא-מבוטלת של הצלחה גם קודם לכן. סופה של התקופה ההלניסטית נקבע, בדרך כלל, להשתלטות הסופית של רומא על הים התיכון בימי אוגוסטוס. עם זאת, יש הרואים את המשך התקופה ההלניסטית גם במאות הארוכות עד לעליית האסלאם ולניצחונה של הערבית על היוונית באגן המזרחי של הים התיכון.
התקופה ההלניסטית מתאפיינת בהרחבתו של העולם היווני הרחק מזרחה, עד למרכז אסיה בואכה הודו. ראשית התקופה בשני דורות של מלחמת ירושה רבת-משתתפים. כעבור בשנות ה-70 של המאה ה-3 לפנ' התקבעה חלוקת כח שהציבה במרכז שלושה כוחות: מצרים התלמיית, הממלכה הסלאוקית באסיה, וממלכת מקדון של השושלת האנטיגונידית. אתונה וספרטה המשיכו להיות שׂחקניות מסדר-גודל שני. במערב אסיה הקטנה עלה כוחה של ממלכת פרגמון. במזרח נוסדה עם הזמן מלכות יוונית עצמאית בבקטריה.
צורת השלטון הבולטת בעולם ההלניסטי הייתה מלוכה, שהתבססה על שילוב בין עצמה צבאית לפולחן אישיות והאלהה של המלכים ובני-משפחותיהם. בארץ האם היוונית נותרו עדיין פולייס משמעותיות, ובמקביל עלה כוחן של "שיתופי-ערים" או "ליגות" (κοινόν), ובמיוחד הליגה האכאית, שמרכזה בצפון ומרכז פלופונסוס, והליגה האיטולית, בצפון-מערב יוון. לצד הליגות גם ספרטה שמרה על עצמאותה, אך חדלה מלהיות כח משמעותי ביוון, למעט תקופות קצרות שבהן מלכים רפורמיסטים ניסו להחזירה לימי הזוהר.
העולם ההלניסטי היה נתון במלחמה מתמדת בין הכוחות המרכזיים לבין עצמם, בין הכוחות המרכזיים למדינות בינוניות וקטנות, ובין הכוחות המשניים לבין עצמם. בארץ האם היוונית היה מאבק מתמיד בין מקדון לבין הליגות והערים העצמאיות (שנתמכו לעיתים קרובות על ידי מצרים התלמית). הלבנט היה מושׂא לריב מתמיד בין מצרים התלמית לבין הממלכה הסלאוקית. תקופת העליונות הצבאית ההלניסטית הסתיימה עם עליית כוחה של רומא, שהכניעה קודם את מקדון, אחריה את הסלאוקים, ולבסוף את מצרים התלמית.
חברה ומשטר
החברה ביוון העתיקה
בדרך כלל החברה היוונית הבדילה בין כמה שכבות אוכלוסייה: אזרחים בעלי זכויות פוליטיות מלאות, מטויקוי – תושבי קבע חסרי זכויות פוליטיות ועבדים. באזורים שונים היו אמות מידה שונות לכניסה לאחת הקטגוריות הללו. לעיתים, המדד היה רכוש ודי היה ברכוש מעל רף מסוים כדי להיות אזרח בעל זכויות פוליטיות מלאות ולעיתים היה די בלידה להורים ממוצא מסוים, בלי קשר לרכושם, כדי לקבל זכויות פוליטיות – בדומה למצב בדמוקרטיות המודרניות. נשים היו חסרות זכויות פוליטיות, בלי קשר לרכוש משפחתן.
החברה ביוון העתיקה אופיינה בהבחנה בין עבדים לבני חורין, הבחנה בין תפקידי גברים לתפקידי נשים, חוסר משמעות יחסי למוצאו של האדם ומרכזיותה של הדת. סגנון החיים האתונאי אפיין את העולם היווני העתיק, בניגוד למערכת החברתית של ספרטה, שהייתה ייחודית לה.
פוליס
פוליס (ביוונית πολις, פולייס ברבים) היא קהילה פוליטית אוטונומית כפי שהתקיימה ביוון העתיקה. לרוב הייתה הפוליס גם קשורה למיקום גאוגרפי. הפוליס הייתה מעין מדינה בזעיר אנפין (ומכאן כינויה הרווח "עיר-מדינה") אשר סיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה – הגנה, שיפוט, חקיקה, תרבות ופולחן דתי, ובמקרים מסוימים גם שירותי רווחה וחינוך (אף ששירותים אלה היו נדירים בעולם העתיק כשירות הניתן על ידי הקהילה/השלטון).
ארכון (מיוונית: αρχων) הוא נושא משרה בכירה בכמה פולייס ובמיוחד באתונה העתיקה. משמעות המילה היא "שליט". תפקיד הארכונטים נוצר כתוצאה מהפלת המלוכה באתונה והצורך להחליף את המלך בתפקידיו השונים. במקורן היו משרות הארכונטים מאוישות על ידי בני האצולה האתונאית למשך עשר שנים, אולם בשנת 683 לפנה"ס קוצרה תקופת כהונתם של הארכונטים לשנה.
השלטון ביוון העתיקה
היות שיוון לא הייתה מדינה מאוחדת אחת, כל אחת מהפולייס הרבות שאכלסו את יוון התאפיינה בשלטון משלה. יתרה מכך, צורת השלטון ביוון העתיקה לא הייתה קבועה לאורך הדורות. השלטון המלוכני שאפיין את תחילת התקופה התפתח לשלטון אוליגרכי עם מרכיבים שונים של סמכות מלוכנית, בהתאם לפולייס. בחלק מהפולייס התפתחה האוליגרכיה לטיראניה וזאת בתורה התפתחה לדמוקרטיה. לא בכל הפולייס הייתה ההתפחות השלטונית הזאת. בחלקן נותר השלטון האוליגרכי או הטיראני עד סוף העצמאות של הפוליס המדוברת כאשר נכבשה על ידי כוח גדול יותר. לעיתים הייתה חזרה לצורת השלטון הישנה. כך למשל יכול היה שלטון דמוקרטי לחזור בפוליס מסוימת לטיראניה וההפך.
טעות רווחת היא החלוקה השרירותית לדמוקרטיות ולאוליגרכיות. אפילו בספרטה, שהיא המודל האוליגרכי, לא היה שלטון רודני – להפך, היו בה המון בלמים ואיזונים. למשל, היו להם שני מלכים שעמדו למשפט כל שנה. פרט למלכים היו להם חמישה אפורים שנבחרו בבחירות רגילות והיו מופקדים על הרשות המבצעת. תפקיד המלכים היה סמלי וכלל את הנהגת הצבא בקרב. גם אתונה חוותה תקופות אוליגרכיות כמו לאחר התבוסה במלחמה הפלופונסית (השלטון ה-30 בשנת 404 לפנה"ס).
מחזור המשטר
צורות המשטר העיקריות שנוצרו בתקופה הארכאית: טיראניה, אוליגרכיה ודמוקרטיה התקיימו אלה לצד אלה תוך שהם מחליפים האחד את השני. היוונים קראו לתופעה זו קיקלוס (κύκλος Kyklos – גלגל לפי אפלטון שטבע את המונח והשתמש במונח בחיבורו "המדינה") או אנאקיקלוס (ἀνακύκλωσις), לפי פוליביוס. מספר צורות המשטר שהיוונים ראו נגד עיניהם משתנה על פי המחבר. אפלטון ראה נגד עיניו 5 צורות משטר. לפי פוליביוס הקיקלוס כלל שלוש צורות משטר תקינות התדרדרו מדי פעם לשלוש צורות פגומות. כך הדמוקרטיה התדרדרה לאוכלוקרטיה, המלוכה לטיראניה ואריסטוקרטיה לאוליגרכיה.
המשטרים התחלפו לא רק באורח טבעי בהתפחות פוליטית של הפוליס, אלא גם על ידי שימוש בכוח צבאי. כך למשל תמכו בדרך כלל האתונאים במשטרים דמוקרטיים ואילו הספרטנים העדיפו משטרים אוליגרכיים. הטיראניה שרדה בעיקר בפריפריה של העולם היווני. צורת משטר זו הייתה מקובלת בעיקר ביוון הגדולה ובמזרח, שם היוונים היו תחת שלטון פרסי.
צורות משטר עיקריות
טיראניה היא סוג של משטר אוטוקרטי, אשר התקיים במספר רב של פולייס במשך תקופות מסוימות. בטיראניה, על כל העיר שלט שליט אחד, אשר נקרא "טיראן" – "שליט יחיד" ביוונית. כך, למשל, במקור היווני השם של הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס הוא "אדיפוס טיראנוס" (שליט יחיד).
דמוקרטיה צורת הדמוקרטיה שהייתה מקובלת ביוון העתיקה היא דמוקרטיה ישירה, כלומר כל אזרח השתתף בהחלטות שלטוניות ולא היה גוף ממשלתי נבחר או גוף מחוקק נבחר. כל האזרחים הם אלה שחוקקו את החוקים בהצבעה אישית באספה. כדי לנהל את המשטר נבחרו בדרך כלל קבוצות נבחרות של אזרחים לתפקידים שוטפים. פעמים רבות הבחירה הייתה בהטלת גורל.
אוליגרכיה צורת שלטון שבה רק לבעלי הממון יש אפשרות להשפיע על ההחלטות המתקבלות. צורה זו הייתה נפוצה מאוד ביוון ופעמים רבות היו מאבקים עיקשים בתוך הפוליס עצמה בין מצדדי הדמוקרטיה לבין מצדדי האוליגרכיה. מאבקים אלה לוו פעמים רבות במהפכות כוחניות שגרמו לשפיכות דמים וכליאה של מתנגדים פוליטיים.
המשטר הספרטני היה יוצא דופן ביוון העתיקה. היה זה משטר אוליגרכי, אך בניגוד למשטרים אוליגרכים רבים, בראש המדינה עמדו שני מלכים. הם הנהיגו את הפולשים בגל ההגירה הגדול שהתרחש בסוף התקופה המיקנית וראשית התקופה האפלה. עם הזמן הצטמצמו תפקידיהם לפיקוד צבאי ומספר תפקידים דתיים בלבד, ונוספו בעלי תפקידים נוספים: 5 אפורים וגרוסיה שהיו בעלי חשיבות פוליטית רבה והמלכים לא היו יכולים לפעול בלעדיהם. הגוף הבוחר הורכב מגברים ספרטנים בני 30 ומעלה.
לוחמה ביוון העתיקה
הלוחמה ביוון העתיקה התאפיינה בצבאות בגודל שלא עלה בדרך כלל על 10,000 לוחמים מכל צד. לעיתים נדירות, בקרבות גדולים במיוחד, צירפו כמה פולייס את כוחותיהם ליצירת צבא גדול יותר.
הטקטיקה המקובלת הייתה פלנקס – מערך צפוף של רגלים המשלבים את מגיניהם ליצירת גוש מונוליטי חזק. בפלנקס שירתו ההופליטים – חיל רגלים כבד שהורכב מבעלי רכוש מספיק לרכוש את כלי נשקם. מלבד הפלנקס היו מעט פרשים, בעיקר באתונה ובתבאי. קרקעות מרעה טובות בצפון יוון, בתסליה ובמוקדון אפשרו להן להקים חילות פרשים גדולים יחסית. שינויים טקטיים במהלך המאה ה-4 לפנה"ס הביאו לשיתוף פעולה גובר בין הפלנקס לחיל הפרשים. גם חיל רגלים קל, הפלטסטים התחיל לתפוס את מקומו במערך הקרבי.
הלחימה הימית התאפיינה בטקטיקת ניגוח של ספינות משוטים. הספינות המקובלות והנפוצות היו אוניית חמישים (פנטקונטורוס) שהתפתחה לאחר מכן במאה ה-6 או ה-7 לפנה"ס לבירמה – אונייה בעלת שתי שורות משוטים ואלה בתורן התפתחו לתלת-חתריות בתקופה הקלאסית, שבהן המשוטים היו מסודרות בשלוש שורות. בתקופה ההלניסטית הופיעו אוניות גדולות יותר כגון החמש-חתריות.
תרבות יוון העתיקה
דת
ביוון העתיקה, הדת הייתה פוליתאיסטית. היוונים סגדו לפנתאון עשיר של אלים, גיבורים, נימפות וכיוצא באלה. האלים נחלקו בינם לבין עצמם לפי דרגת בכורה. החשובים שבהם היו שנים עשר האלים האולימפיים ובראשם זאוס.
מלבד האלים הכלליים, שבהם האמינו כל היוונים, פעמים רבות הייתה אלוהות מסוימת שתושבי אזור מסוים סגדו לה באופן מיוחד. הם האמינו שאלוהות זו היא המגנה העיקרית של עירם ולכן הקריבו לה קרבנות נוספים, מעבר למה שמקובל בעבודת הקודש הרגילה.
סגידה לבני אדם בתור אלים לא הייתה מקובלת ביוון העתיקה, אך מייסדי ערים זכו להכרה מיוחדת ולעיתים הוקרבו קרבנות לזכרם. הדבר השתנה עם עלייתו של אלכסנדר הגדול שדרש שיסגדו לו בתור אל. חלק מהמלכים ההלניסטים שבאו בעקבותיו יישמו את העיקרון הזה גם לגביהם.
מלבד אלים רבים, התאפיינה הדת היוונית גם במאגיה. מקדשים רבים היו אורקלים שאיתם התייעצו בכל דבר החל מענייני יום יום עד לגורל הפוליס עצמה כגון יציאה למלחמה. אסטרולוגיה ופירוש סממנים שמימיים כמו מעוף ציפורים וכיוצא באלה היו מקובלים אף הם.
הדת היוונית עברה תהפוכות רבות. בשיא הפריחה של התרבות היוונית היו פילוסופים שהטילו ספק בתפיסה היוונית הקלאסית של האלים. המייצג הבולט ביותר של קבוצה זו הוא אפיקורוס שעל שמו נוצר המובן העברי של כופר. הדת היוונית מיזגה לתוכה את הדת הרומית, שנתנו שמות רומאיים לאלים יווניים, ובעזרת הכיבושים הרומים הפיצה את עצמה בכל האימפריה הרומית. סופה להתחלף על ידי הנצרות בשלהי העת העתיקה ותחילת ימי הביניים.
פילוסופיה
שמאל|ממוזער|250px|סוקרטס הוא מן הפילוסופים היוונים המשפיעים ביותר
הפילוסופיה היוונית עסקה בתפקידם של ההגיון והחקירה בבניית מאגר הידע והאמונות האנושי. המדע והפילוסופיה המערבית המודרנית נשענים על יסודות רבים שהניחה הפילוסופיה היוונית.
הנחות היסוד של הפילוסופיה היוונית הן שהעולם, האדם והחברה אינם כפי שהוא נראים. הנחת יסוד נוספת הייתה כי ניתן להבין את העולם בצורה מוחלטת, הנחה הקיימת מראשית הפילוסופיה היוונית. ביכולתנו להכיר את המציאות, ההכרה מובנת ומובטחת, והטעות היא שטעונה הסבר. הכלי המאפשר להבין את העולם הוא המחשבה הרציונלית, כלומר המחשבה האוניברסלית הפתוחה לוויכוח ודורשת הנמקה ביחס לכל דבר. כך מתחילה המסורת הפילוסופית המלאה במחלוקות. הבנת העולם שעליה מדובר כאן היא ידיעה מדעית, כלומר ידיעת ההסבר (הלמה) ולא רק ידיעה מקצועית – ידיעת העובדות (המה).
הנושאים העיקריים בתולדות הפילוסופיה היוונית כוללים את הפילוסופיה הקדם-סוקרטית, את הפילוסופיה הסוקרטית ואת משנתם של אפלטון ואריסטו.
תיאטרון
התיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית) התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה.
שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את היסודות של הספרות הדרמטית עד ימינו. התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה.
הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית נוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן.
הגדולים במחזאים היוונים מתקופה זו הם הטרגיקונים איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס וכותב הקומדיות אריסטופאנס. מחזותיהם מועלים עד היום על בימות העולם.
אמנות
אמנות יוון העתיקה היא הסגנון האמנותי שהתפתח ביוון וסביב הים האגאי באלף הראשון לפנה"ס. סגנון אמנותי זה השפיע רבות על האמנות בעולם המערבי עד המאה ה-20, בעיקר בתחום הפיסול והאדריכלות. האמנות היוונית התקיימה במשך כ־1,000 שנים באזור איי הים התיכון ומשני צדי הים האגאי. יוון קשורה לארצות שסביבה באמצעות הים, וכך נוצרו ההשפעות ההדדיות.
היוונים היו יורדי ים, הם חיו באיים והקשר ביניהם נוצר באמצעות ספינות. מסיבה זו כל אי התפתח כמדינה עצמאית, ולעיתים בתוך אותו אי התפתחו ערי מדינה קטנות יותר שהיו מופרדות בגאיות, בעמקים ובהרים.
נוהגים לחלק את תולדות האמנות היוונית לחמש תקופות:
הקדרות והפיסול
ביוון העתיקה פיסלו פסלים מרהיבים המציגים את היופי של גוף האדם. השלמות שבפסלים אלו היא כה גדולה, שתקופה שלמה בהיסטוריה מתייחסת לחזרה לערכים אלו, הלא זוהי תקופת הרנסאנס. היוונים לא ראו בעירום משהו פסול או שלילי; לכן, הפסלים מציגים את הגוף האנושי ללא בגדים. פרט לפסלי אנשים ואלים (שגם הם בצורת אדם) הם פיסלו פסלים של חיות ושל יצורים דמיוניים.
הקדרות הייתה מפותחת מאוד, וכדים רבים מעוטרים בציורים מרהיבים עם נושאים הלקוחים בדרך כלל מהמיתולוגיה היוונית. צבע החימר הוא אדום, ולכן הציור, שהוא אדום, לא צויר כפי שאנו רואים אותו. הם פשוט כיסו בצבע שחור את כל המקומות בכד שלא הופיעו בתמונה.
אדריכלות
300px|ממוזער|הפרתנון באקרופוליס
האדריכלות היוונית התרכזה בבניית מקדשי שיש והמקדש היווני התקיים לאורך כל התרבות היוונית. סביב המאה ה־5 לפנה"ס הגיע סגנון הבנייה לשלמותו בסגנון הדורי ובסגנון האיוני. בתקופה ההלניסטית התפתח הסגנון הקורינתי.
באדריכלות היוונית המוקדמת הצורות בהן נעשה שימוש היו בעיקר תוכניות אורתוגונליות (מבוססות על זוויות ישרות) וגמלונים משולשים פשוטים בחזיתות מבנים. כאשר הבשיל סגנון הבנייה לקראת המאה ה-6 לפנה"ס, התאפיינו המבנים בקווים נקיים ומדויקים ובעלי פרופורציות מתוכננות היטב. מתכנני המבנים הקפידו על סימטריה כמעט מושלמת. עם זאת, בתכנון המרחב לא הייתה סימטריה כלל – על אף שכל מבנה כשלעצמו הקפיד על סימטריה, הבניינים היו מפוזרים בהתאם לטופוגרפיה ואלמנטים נופיים שונים. הדבר בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בתכנון האקרופוליס של אתונה. האקרופוליס, שבמרכזה הפרתנון, נבנתה על הר והמבנים השונים מפוזרים עליה כאשר הם משתלבים בהרמוניה עם הטבע והסביבה. הפרתנון ומבנים אחרים שנבנו באקרופוליס תוכננו להיתפס בפרספקטיבה מכל הכיוונים תוך כדי עלייה להר ולא במבט חזיתי מסודר בו נראית החזית בסימטריה מושלמת. הרומאים, שאימצו את הסגנון היווני, בחרו להבליט את הסימטריה ונתנו לצופה בבניין לראות את המקדש מהחזית הראשית בלבד וגם לרוב בנו מבנים נוספים מצידי המקדש שחיזקו את הסימטריה הכוחנית.
ביוון העתיקה היו גם הרבה מאוד בתי מרחץ.
ספרות
ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. אלפרד נורת' וייטהד אמר פעם כי כל הפילוסופיה כולה אינה אלא הערת שוליים לאפלטון. תהיה זו הגזמה לטעון כי כל הספרות המערבית אינה אלא הערת שוליים לספרות יוון העתיקה, אך בה במידה נכון הוא שעולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.
ספורט
מטבח
המטבח ביוון העתיקה התאפיין בעיקר בסגפנותו שהתפתחה על רקע הקשיים בהפקת המזון. קשיים אלה נבעו ממבנה השטח ומשיטות החקלאות של יוון העתיקה. המטבח התבסס על מה שמכונה "השלישייה המזרח תיכונית": חיטה, שמן זית ויין.
מוזיקה
מאפייני המוזיקה:
שימוש במודוסים: חשיבות לבחירת מודוס מתאים ע"פ אטוס ופאטוס.
מוזיקה חד-קולית: היצירות לא מנוגנות על ידי נגנים רבים, הם לא מלוות בזמרים רבים.
שימוש בטטרקורדים לפי אטוס/פאטוס.
אין מקצב קבוע.
התווים כתובים באותיות.
קהל היעד:
מוזיקת פולחן לאפולו ודיוניסוס.
מוזיקה לירית של זמרים נודדים.
מוזיקה עממית – מעגלי עם.
מוזיקת ליווי לתיאטרון.
תרומתו של אריסטו למוזיקה
אריסטו אמר שמוזיקה שלא מנוגנת נכון יכולה לפגוע באופיו של האדם. הוא קבע שיש באדם שני צדדים שונים, שחייב להיות איזון ביניהן כדי לקבל את האדם המושלם: אטוס – הצד השכלי, המאוזן, ההגיוני, "שימוש בחושים בריאים", צד זה אופיין לאפולו; פאטוס – הצד הרגשי, ללא מחשבה, צד זה אופיין לדיוניסוס. לגישתו של אריסטו, במוזיקה יש חשיבות רבה לבחירה של הצדדים ולהבעתם.
תרומתו של פיתגורס למוזיקה
פיתגורס קבע כללים רבים במוזיקה, כמו דיסוננס, קונסוננס, טטרקורדים ומהטטאקורדים הוא הרכיב מודוסים. קבע שלכל סוג של מוזיקה יש צורך במודוס אחר שמתאים לסוג המוזיקה, כמו מוזיקת פולחן, תיאטרון, אבל ועוד.
מורשת יוון העתיקה
התרבות היוונית, המדע היווני ותחומים נוספים של יוון העתיקה השפיעו מאוד על רומא העתיקה. הרפובליקה הרומית השתלטה על יוון באמצע המאה ה-2 לפנה"ס ויוון הייתה לפרובינקיה רומית. נהוג לתארך תקופה זו עד עליית הנצרות ביוון, שיקומה של העיר ביזנטיון והסבת שמה על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס ל"קונסטנטינופול" (כיום היא נקראת איסטנבול).
בתקופת הקיסרות הרומית יוון נחשבה לשער המזרחי של האימפריה וחלק בלתי נפרד מהתרבות היוונית-רומית. השפה היוונית הייתה לינגואה פרנקה עבור תושבים רבים במזרח האימפריה והתקיימו יחסי מסחר טובים בין יוון לרומא. חיי היום-יום בערים היווניות המשיכו למעשה כסדרן, כמו בתקופה בה היו תחת הכיבוש המקדוני.
הרומאים העריכו מאוד את התרבות היוונית והיא היוותה את שורשיהם של רוב תחומי התרבות הרומיים – אמנות, פילוסופיה, אדריכלות וכו'. אינטלקטואלים רומיים רבים, כגון ורגיליוס, הורטיוס, ויטרוביוס ואחרים, למדו את הספרות, האמנות והמדע שהתפתחו ביוון העתיקה וראו עצמם כממשיכי דרכם של היוונים בתחומים אלו. קיסרים רומיים שונים השקיעו רבות בפיתוחה של יוון ובמיוחד בתרומה של מבנים מפוארים שנבנו באתונה ובערים יווניות נוספות.
ראו גם
השפה היוונית
מיתולוגיה יוונית
תרבות הגוף ביוון העתיקה
הומוסקסואליות ביוון העתיקה
עבדות ביוון העתיקה
זנות ביוון העתיקה
מאגיה בעולם היווני-רומאי
טכנולוגיה יוונית עתיקה
לקריאה נוספת
בנימין שימרון, התרבות הקלאסית – שער להכרת תרבות יוון ורומא, תל אביב, פפירוס – בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב, 1993.
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1984.
דוד גולן, תולדות יוון ההלניסטית, הוצאת מאגנס, 1983.
מעין מזור, מבוא קצר לתולדות יוון העתיקה: מתקופת הברונזה עד התקופה הקלאסית, הוצאת כרמל, 2023.
קישורים חיצוניים
אורי אמיתי, העולם הקלאסי, קורס מתוקשב באוניברסיטת חיפה. הרצאות הווידאו נגישות לכל להורדה.
כלכלת יוון העתיקה באתר ECONOMIC HISTORY ASSOCIATION
הערות שוליים
*
קטגוריה:היסטוריה לפי תקופה
| 2024-09-23T10:34:54
|
מסכה
|
ממוזער|שמאל|325px|אוסף מסכות
ממוזער|שמאל|325px|מסכות פולחניות
מסכה היא פריט לבוש, המכסה חלק מן הפנים או את כולם, לעיתים גם חלק מן הראש, או אפילו את הראש כולו. למסיכות שונות ישנם שימושים שונים, כדגומת הגנה על פניו של ספורטאי או עובד בתעשייה מסוכנת, מניעת שאיפת רעלים, חימום, בידור, הסתרת פנים לצורך שיבוש זיהוי, או גילום דמות.
המסכה משמשת כסמן לאפיון דמות באירועים קהילתיים כגון טקסים דתיים בתרבויות שונות. המילה "מסכה" נשמעת דומה בשפות השמיות והרומאניות, ובלשנים שונים הציעו הצעות למקור המילה, למשל, מהמילה "Masca" הלטינית שפרושה "שד או רוח רעה", מהמילה הערבית "מסח'רה" שפרושה "אדם בתחפושת" או ממילה ארמית "סקר" שפרושה "צביעה באדום", ובקרב בלשנים אחרים מוצעת הצעה לגישור בשני התפיסות האלה הרואה את המקור במילה העברית המופיעה בתנ"ך שם המילה מסכה קיבלה את המשמעות הכפולה דבר עשית פסל זהב דמוי ראש עגל, עם זאת בעברית המודרנית התקבלה המשמעות המקובלת בשפות רומניות וזנחה את המשמעות המקורית. מסיכות משמשות אביזר חשוב במסיבת תחפושות ובקרנבלים. ביהדות נעשה שימוש במסכות כחלק מתחפושת פורים.
המסכה העתיקה ביותר בעולם, מן האלף השביעי לפני הספירה, נמצאה בארץ ישראל, בחורבת שבאזור חברון. המסכה, עשויה אבן גיר וגודלה 15X22.3 ס"מ, שימשה כנראה כחפץ פולחני. המסכה נמצאת במוזיאון ישראל והוצגה במסגרת התערוכה "בראשית – הסיפור האמיתי".
המסכה בתיאטרון
שמאל|ממוזער|100px|פסל המחזאי היווני אוריפידס מחזיק מסכת תיאטרון
ביוון הקדומה שימשה המסכה כאביזר בתיאטרון. מקורו של התיאטרון היה בטקסים דתיים והוא נשאר קשור אליהם קשר בל ינותק בעת העתיקה. הסיבות לשימוש במסכה היה להצגת רגש, לתיאור דמויות נשים (אשר לא הורשו להופיע בתיאטרון היווני), וכן העובדה שמבנה המסכה איפשר הגברה של קול השחקן בתיאטרון היווני הפתוח. המסכות נשאו אופי סאטירי או טראגי, בהתאם למחזה.
בקומדיה דלארטה במאה ה־15 שימשה המסכה לתיאור דמויות קבועות ומזוהות של טיפוסים. מסכות אלו מגדישות ומגזימות את תווי הפנים ויוצרות מעין קריקטורה של הדמות.
ברנסאנס המסכה הייתה אביזר שמשתמשים בו בחיי היום יום בנשפי מסכות וביציאות לבילויים כשהיא משמשת מסתור. גם בתיאטרון ברנסאנס (קומדיה דל'ארטה, שייקספיר, מולייר) משתמשים במסכות.
בתיאטרון השייקספירי תפקיד המסכה לגרום לכך שהדמות לא תזוהה על ידי הדמויות האחרות על הבמה. אצל מולייר המסכה ממשיכה את תפקידי הקומדיה דלארטה, המסכה הייתה לצורך הגזמת החיסרון המרכזי או הפגם של הדמות.
המסכה באמנות הפלסטית
שמאל|ממוזער|250px|פורטרט של ג'יימס אנסור ומסכות אופייניות ליצירתו
מאז העת העתיקה מופיעות מסכות ביצירות אמנות שונות. כך לדוגמה ניתן למצוא תיאורים של מסכות תיאטרון על גבי פסיפסי רצפה ברומא ובפומפי. באמנות של ימי הביניים ניתן לראות מסכות מפוסלות על גבי תבליטים בכנסיות. המסכה נתפשה בימי הביניים כייצוג שלילי כיוון שהיא מסתירה את האמת ואת העומד מאחוריה. דמות המסכה הופכת בשל כך למעין דמות שד או יצור גרוטסקי.
בציור של המאה ה-19 בולטים ציוריו של הצייר הבלגי ג'יימס אנסור, אשר צייר מסכות תיאטרון רבות. בציור המתאר את כניסת ישו לירושלים מופיע המון גדול כשפני האנשים הם פני מסכות. המסכה נתפשת כאן כאלמנט חברתי המביע צביעות.
הופעתם של פריטים אפריקנים "פרימיטיבים" באירופה, בהם מסכות פולחניות שונות, החל מן המאה ה-19, הייתה בעלת השפעה רבה על האמנות האירופית. אצל הצייר פבלו פיקאסו, לדוגמה, ניתן לראות השפעה בולטת של האמנות הפרימיטיבית בכללה ושל מסיכות בפרט, שהגיעו מהאומנות האפריקאית. בציור המפורסם "העלמות מאביניון" מופיעות חמש דמויות נשיות כשפניהן הן כפני מסיכות אפריקאיות שאותן ראה פיקאסו במוזיאון הלובר.
המסכה בספרות ובקולנוע
בספרות, כמו באמנות הפלסטית, ניתן למסכה תפקיד משמעותי. לעיתים הוא מרמז על יושרו של האדם. לעיתים, כמו בספר "הוויקונט דה בראז'לון: אחרי עשר שנים" (אודות האיש במסכת הברזל) מאת אלכסנדר דיומא האב, מצביעה המסיכה על יושרו של השבוי אל מול הצביעות של הסובבים אותו. תפקיד דומה ניתן למסכה בסיפור 'פנטום האופרה', שבו המום הפיזי של הגיבור והסתרתו במסיכה מהווים ניגוד אל טוהר לבו.
המסכה מהווה מוטיב מרכזי גם בסרטי קולנוע עלילתיים רבים. דוגמאות בולטות הן סרטי קומדיה המסכה של ג'ים קארי ואימה כדוגמת צעקה, בהם עוטה הרוצח מסכה כדי להסתיר את זהותו ולהגביר את הפחד הנובע מדמות חסרת פנים, וונדטה, בו משתמש גיבור הסרט במסכת גאי פוקס לאורך כל מהלכו, ובכך יוצר הקבלה בין פעולותיו, שמטרתן הפלת השלטון (ובין השאר, פיצוץ בניין הפרלמנט), לבין אלו של גאי פוקס, שניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי.
גיבורי על רבים בקומיקסים וסרטים עוטים מסכות. המסיכות נועדו להסתיר את זהותם של הדמויות ובו בזמן ליצור אלטר אגו של גיבור.
מסכה רפואית
ממוזער|חבילה של מסכות רפואיות חד פעמיות.
מסכה רפואית (נקראת גם מסכה כירורגית או מסכת מנתחים או נשמית כירורגית) משמשת מנתחים ואנשי רפואה אחרים בעת טיפול בחולים, או לחלופין משמשת את החולים בבואם במגע קרוב עם אחרים, או ביציאה למרחב הציבורי, והיא מיועדת ללכוד חיידקים ונגיפים הנפלטים מהפה ומהאף של העוטה אותה.
השימוש במסכות מסוג זה ומסכות בד התרחב בצורה ניכרת ברחבי העולם עקב מגפת הקורונה בשנים 2019–2022.
מסיכות מגן
מסכות רבות נועדו להגן על פניו וקנה הנשימה של העונד אותן. ענפי ספורט מסוימים, דוגמת הוקי קרח כוללים קסדה עם מסכה שנועדה להגן על פני השחקן. בנוסף, מסכות שונות משמשות רבות בתעשייה כימית ובעבודות עם חומרים מסוכנים ועבודה מתחת למים. דוגמאות למסכות מגן:
מסכת פיינטבול
מסכת גז
מסכת סינון אוויר
מגן פנים
מסכת צלילה
מסכת סקי
קישורים חיצוניים
מסכה על הפנים – מאמר על עיצוב ממוחשב של מסכות
"בראשית: הסיפור האמיתי" – תערוכה במוזיאון ישראל, לרבות סיור וירטואלי בתערוכה
מסכות באתר של רשת אורט
יעקב רז, המסיכה, באתר מסע אחר
דן אוריין, המסיכה בדרמה ובתיאטרון, תל אביב : ספרית פועלים, ארנים – בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית, אוניברסיטת חיפה, תשמ"ד 1983
הערות שוליים
*
קטגוריה:תיאטרון
קטגוריה:אביזרי אופנה
קטגוריה:כיסויי ראש
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים
| 2024-08-01T00:52:02
|
קירי
|
קירי (בקיצור Ci) הוא יחידת מידה לרדיואקטיביות והוא שווה ערך ל- בקרל, שהוא קצב ההתפרקות של גרם 226Ra. היחידה קרויה על שמם של בני הזוג פייר ומארי קירי מגלי הרדיום.
כיום לא נהוג להשתמש ביחידת המידה זו, שהוחלפה על ידי יחידת המידה בקרל Bq.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:רדיואקטיביות
| 2020-10-08T18:10:05
|
22 בנובמבר
|
22 בנובמבר הוא היום ה-326 בשנה, (327 בשנה מעוברת), בשבוע ה-47 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 39 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|250px|22 בנובמבר 1963 - נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי נורה למוות על ידי מתנקש
1220 – פרידריך השני מוכתר ברומא כקיסר האימפריה הרומית הקדושה
1303 – בנדיקטוס האחד עשר מתמנה לתפקיד האפיפיור
1497 – ואסקו דה גאמה, החוקר הפורטוגזי מקיף את כף התקווה הטובה (האירופאי הראשון העושה זאת)
1675 – מלך אנגליה צ'ארלס השני מפזר את הפרלמנט
1718 – הפיראט האכזרי "הזקן השחור" נהרג בקרב
1914 – חיילים הודים כובשים את העיר בצרה שבמסופוטמיה
1918 – כוחות צבא צרפתיים נכנסים לשטרסבורג לאחר בקשת ממשלת אלזס-לורן, ולמעשה מסיימים את עצמאותו בת 11 הימים של החבל
1918 – המרשל יוזף פילסודסקי הופך לנשיא הראשון של פולין
1928 – בולרו של מוריס ראוול מושמע לראשונה בבאלט של אידה רובינשטיין
1940 – 500 סטודנטים הולנדים מפגינים בעיר דלפט כנגד הנאצים
1943 – לבנון מקבלת עצמאות מצרפת
1943 – חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) מתחיל את ההפצצות על ברלין
1956 – נפתחה אולימפיאדת מלבורן
1960 – האספה הלאומית הצרפתית מחליטה לבנות כלי נשק גרעיניים
1963 – ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית, נרצח בדאלאס, טקסס
1963 – לינדון ג'ונסון, סגנו של קנדי, מושבע כנשיא ארצות הברית
1967 – מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת את החלטה 242
1968 – The Beatles, אלבומם העשירי של הביטלס הידוע גם בשם "האלבום הלבן", יוצא לאור ברחבי העולם
1972 – ארצות הברית מבטלת את איסור הנסיעות בן ה-22 שנים לסין
1975 – חואן קרלוס הראשון (Juan Carlos I) מוכרז כמלך ספרד
1976 – חוקת אלג'יריה נכנסת לתוקף
1986 – מייק טייסון מוכתר כאלוף העולם באיגרוף במשקל כבד (הצעיר ביותר בהיסטוריה)
1988 – נחשף המפציץ החמקן B-2
1990 – מרגרט תאצ'ר, מתפטרת ממשרתה כראש ממשלת בריטניה
1995 – לאחר שכיהן 18 יום כראש ממשלה בפועל, שמעון פרס מציג את ממשלתו (העשרים ושש במנין הממשלות) בפני הכנסת, ומתחיל כהונה שנייה כראש ממשלת ישראל
1995 – סרט האנימציה הראשון שנוצר במלואו בעזרת המחשב על ידי אולפני פיקסאר, "צעצוע של סיפור", יוצא לאור בארצות הברית
2004 – מחאות על זיופים בבחירות באוקראינה מבשרות את תחילתה של המהפכה הכתומה
2005 – אנגלה מרקל מושבעת לקנצלרית גרמניה, ובכך הופכת לאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד
2017 – ראטקו מלאדיץ', "הקצב של בוסניה" מורשע בבית הדין הבינלאומי בהאג בפשעים כנגד האנושות במהלך מלחמת בוסניה ונדון למאסר עולם
נולדו
ממוזער|208x208 פיקסלים|אביגייל אדמס
ממוזער|214x214 פיקסלים|ג'ורג' אליוט
ממוזער|251x251 פיקסלים|שארל דה גול
1515 – מארי דה גיז, רעייתו של ג'יימס החמישי (נפטרה ב-1560)
1710 – וילהלם פרידמן באך, מלחין ונגן עוגב גרמני (נפטר ב-1784)
1744 – אביגייל אדמס, הגברת הראשונה של ארצות הברית כרעייתו של ג'ון אדמס (נפטרה ב-1818)
1819 – מרי אן אוונס, סופרת בריטית הידועה בשם העט שלה ג'ורג' אליוט (נפטרה ב-1880)
1890 – שארל דה גול, נשיא צרפת (נפטר ב-1970)
1899 – הוגי קרמייקל, מוזיקאי ג'אז ושחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-1981)
1901 – יוסף לייטס, מפיק, תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה יהודי-פולני (נפטר ב-1983)
1902 – פיליפ לקלרק, גנרל צרפתי בתקופת מלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1947)
1908 – נתן אקרמן, פסיכיאטר אמריקני, מחלוצי הטיפול המשפחתי (נפטר ב-1971)
1913 – בנג'מין בריטן, מלחין בריטי (נפטר ב-1976)
1922 – ישראל בן אמיתי, קצין תותחנים ראשי, המנכ"ל הראשון של אוניברסיטת באר שבע (נפטר ב-2011)
1922 – אניטה נובינסקי, היסטוריונית ברזילאית ממוצא יהודי, ילידת פולין (נפטרה ב-2021)
1922 – רוברטו אבלאי, כדורגלן ארגנטינאי ששיחק בעמדת החלוץ
1923 – חנה מרון, שחקנית תיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2014)
1926 – אבנר חזקיהו, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי, אחד משחקניו הבולטים של תיאטרון הקאמרי (נפטר ב-1994)
1928 – פיליפ דיסקין, במאי תיאטרון ישראלי-אמריקאי
1929 – שמואל עזר, איש מודיעין ישראלי (נפטר ב-1955)
1929 – בן הלפגוט, מרים משקולות יהודי בריטי, אלוף מספר מכביות (נפטר ב-2023)
1929 – שמואל בוגלר, ניצול שואה, משבויי גוש עציון במלחמת העצמאות, תת ניצב במשטרת ישראל ומזכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות (נפטר ב-2022)
1930 – פרדיננד פון ביסמרק, פוליטיקאי גרמני, נסיך בית האצולה ביסמרק (נפטר ב-2019)
1933 – פיליפין דה רוטשילד, הבעלים של היקב הצרפתי שאטו מוטון רוטשילד (נפטרה ב-2014)
1936 – הנס צנדר, מלחין ומנצח גרמני (נפטר ב-2019)
1940 – טרי גיליאם, במאי קולנוע אמריקאי
1943 – בילי ג'ין קינג, אלופת טניס אמריקאית
1943 – נעמי בלומנטל, חברת הכנסת מטעם הליכוד בכנסות ה-13 עד ה-16
1944 – יצחק מרדכי, אלוף בצה"ל ושר בממשלות ישראל
1948 – רדומיר אנטיץ', כדורגלן ומאמן כדורגל סרבי (נפטר ב-2020)
1950 – סטיבן ואן זאנדט, מוזיקאי ושחקן אמריקאי
1952 – עודד בן-עמי, עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי, דובר צה"ל
1955 – עדי רנרט, קלידן ומעבד מוזיקלי ישראלי
1956 – פרננדו גומש, כדורגלן פורטוגזי (נפטר ב-2022)
1958 – ג'יימי לי קרטיס, שחקנית קולנוע אמריקאית
1965 – נבו ארז, אלוף-משנה בצה"ל, מפקד שייטת 13
1965 – מאדס מיקלסן, שחקן דני
1966 – מייקל קנת' ויליאמס, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2021)
1967 – בוריס בקר, טניסאי גרמני
1967 – מארק רופאלו, שחקן קולנוע אמריקאי
1968 – חיה סמיר, זמרת ישראלית ממוצא ערבי-מצרי
1971 – אלון מזרחי, כדורגלן ישראלי
1971 – אבי גרייניק, בדרן, שחקן ומוזיקאי ישראלי
1974 – חיים אתגר, מנחה טלוויזיה ישראלי
1973 – ישי גולן, שחקן ישראלי
1977 – הצל, ראפר ישראלי
1978 – דדי בן דיין, כדורגלן ישראלי
1980 – שון פנינג, מתכנת אמריקאי, מפתח "נאפסטר"
1981 – שרון ליפקינד, שחקנית ישראלית
1983 – יעל אודם, עיתונאית ישראלית
1984 – סקרלט ג'והנסון, שחקנית קולנוע וזמרת אמריקאית
1987 – ג'פרי שולו, מתאבק אמריקאי
1987 – מרואן פלאיני, כדורגלן בלגי ממוצא מרוקאי
1988 – ג'יימי קמפבל באוור, שחקן, זמר ודוגמן אנגלי
1992 – דנה זרמון, דוגמנית ואושיית אופנה ורשת ישראלית
1993 – מרק סולר, רוכב אופני כביש ספרדי-קטלוני
1995 – גאיה גור אריה, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|192x192 פיקסלים|שחור הזקן
ממוזער|220x220 פיקסלים|ג'ון קנדי
365 – פליקס השני, אנטי אפיפיור
1286 – אריק החמישי, מלך דנמרק (נולד ב-1249)
1318 – מיכאיל מטבר, נסיך ולדימיר (נולד ב-1271)
1617 – אהמט הראשון, הסולטאן הארבעה-עשר של האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1590)
1710 – ברנרדו פאסקוויני, מלחין איטלקי (נולד ב-1637)
1718 – שחור הזקן, שודד ים (נולד ב-1680)
1916 – ג'ק לונדון, סופר אמריקאי (נולד ב-1876)
1963 – ג'ון פיצג'רלד קנדי, נשיא ארצות הברית (נולד ב-1917)
1963 – אלדוס האקסלי, סופר בריטי (נולד ב-1894)
1963 – קלייב סטפלס לואיס, סופר, כתב את סדרת ספרי הפנטזיה האלגוריים דברי ימי נרניה (נולד ב-1898)
1967 – חיים בן-דוד, אלוף בצה"ל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ראש אגף כוח האדם, שגריר באתיופיה (נולד ב-1919)
1980 – מיי וסט, שחקנית ומחזאית אמריקאית (נולדה ב-1893)
1992 – סטרלינג הולוויי, שחקן אמריקני (נולד ב-1905)
2000 – אמיל זטופק, אצן צ'כי (נולד ב-1922)
2003 – שמואל ארד, אלוף בצה"ל, מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד עוצבת האש, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, ראש חטיבת המבצעים ומפקד פיקוד העורף (נולד ב-1947)
2007 – מוריס בז'אר, כוריאוגרף צרפתי (נולד ב-1927)
2010 – אברהם סיוון, קצין צה"ל במילואים בדרגת אלוף-משנה, מפקד יחידת דובדבן (נולד ב-1954)
2014 – ישראל זמיר, סופר ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1929)
2017 – דיתה פרח, לוחמת וטייסת בפלמ"ח, רקדנית וכוריאוגרפית (נולדה ב-1924)
2019 – יאיר הופמן, פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1937)
2019 – שלמה כישור, פזמונאי ישראלי (נולד ב-1943)
2019 – הנרי סובל, רב רפורמי ברזילאי-אמריקאי (נולד ב-1944)
2019 – משה גבעוני, שחיין ישראלי, מושתל לב-ריאה הישראלי הראשון (נולד ב-1970)
2022 – ג'ון י. בראון, פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית (נולד ב-1933)
2023 – עמנואל לה רואה לדורי, היסטוריון צרפתי (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
לבנון: יום העצמאות
ערב הסעודית: יום הניצחון על ארגנטינה (במונדיאל 2022)
21 בנובמבר – 23 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
כ כב
קטגוריה:נובמבר
| 2024-04-24T16:58:55
|
מספר אי-רציונלי
|
ממוזער|250px|מספרים אי-רציונליים
מספר אי-רציונלי הוא מספר ממשי שאינו מספר רציונלי, כלומר שלא ניתן להציגו כמנה של שני מספרים שלמים. כל מספר ממשי הוא רציונלי או אי-רציונלי (אך לא שניהם גם יחד). לעיתים קשה לקבוע לאיזו משתי הקבוצות משתייך מספר מסוים (ראו, למשל, קבוע אוילר).
בהצגה של מספר אי-רציונלי כשבר עשרוני יש מימין לנקודה מספר אינסופי של ספרות, ללא מחזוריות כלשהי, ולכן ביכולתנו לרשום רק מספר סופי של הספרות הראשונות שמימין לנקודה (ברמת הדיוק הרצויה לנו), ואת ההמשך לסמן בשלוש נקודות (למשל: ).
גילוי המספרים האי-רציונליים
ההתייחסות למספרים לא רציונליים כגון שורש 2 הופיעה בתרבויות קדומות שונות כחלק מחקירת צורות גאומטריות, אך גילוי המספרים האי-רציונליים, כלומר זיהוי ייחודיותם, מיוחס לכת הפיתגוראים. נהוג לייחס את הגילוי הראשון של מספר אי-רציונלי, שורש 2, לתלמיד של פיתגורס, היפאסוס. קיומם של המספרים האי-רציונליים היה מכה קשה לפילוסופיה הפיתגוראית שהחזיקה באמונה ביופיים ושלמותם של המספרים ובכך שכל תופעה ניתנת לתיאור באמצעות הרמוניות בין מספרים טבעיים (כלומר, יחסים שהם מספרים רציונליים); היפאסוס נהרג בטביעה, הנחשבת כהוצאה להורג בידי חבריו לכת הפיתגוראית. ברם, בסופו של דבר הגילוי הוביל להגדרה וחקירה של מספרים אי-רציונליים. במסגרת החקירה זיהו היוונים מספר רב של מספרים שאינם רציונליים, גילו מאפיינים שונים שלהם ופיתחו שיטות שונות להתייחסות וטיפול בהם. תיאודורוס מקירנה בן המאה הרביעית לפני הספירה, הוכיח (לפי פרוקלוס) שהשורשים של המספרים השלמים מ-2 עד 17 (למעט הריבועים 4, 9 ו־16) אינם רציונליים. אחת התגליות של היוונים הייתה שכל שורש ריבועי של מספר טבעי שאינו מספר שלם הוא מספר אי-רציונלי.
ייסוד תורת המספרים האי-רציונליים מיוחסת לאאודוקסוס מקנידוס. חקירה מעמיקה של יחסים רציונליים ואי-רציונליים הוצגה על ידי אוקלידס, הנודע מבין הגאומטריקנים היוונים, בספר "יסודות", הנחשב לפסגת הישגיו. בין החוקרים המודרניים יש התופסים את "יסודות" כספר שיעדו המרכזי הוא העיסוק בתורת המספרים האי-רציונליים.
דוגמאות
הדוגמה הקלה והמפורסמת ביותר למספר אי-רציונלי היא שורש 2, שהוא מספר ממשי השווה לאורך האלכסון של ריבוע שצלעו יחידה אחת (ראו משפט פיתגורס). ההוכחה שמספר זה אינו רציונלי היא בדרך השלילה:
נניח כי הוא מספר רציונלי, כלומר קיימים שני מספרים שלמים זרים (מספרים שהמספר היחיד שמחלק את שניהם הוא 1) שמקיימים (כל מספר רציונלי ניתן להצגה בצורה זו, שהרי מספרים שאינם זרים ניתן לצמצם). כעת נעלה בריבוע את שני אגפי המשוואה ונקבל , ולכן .
צד ימין של המשוואה הוא מספר זוגי (כי הוא מתחלק ב-2), ולכן גם צד שמאל של המשוואה הוא מספר זוגי, כלומר הוא מספר זוגי. ריבוע של מספר הוא זוגי אם ורק אם המספר עצמו הוא זוגי (כי מכפלה של שני מספרים אי זוגיים היא אי זוגית, ובפרט ריבוע של מספר אי זוגי הוא אי זוגי), כלומר קיים מספר שלם כך שמתקיים . מטענה אחרונה זו נגזר כי , כלומר , הוא מספר זוגי, ומכאן שגם הוא מספר זוגי.
קיבלנו כי וגם הם מספרים זוגיים, ולכן אינם זרים (שניהם מתחלקים ב-2). ההנחה כי הוא מספר רציונלי הובילה אותנו לסתירה, ולכן אינה נכונה, כלומר הוא מספר אי-רציונלי.
הוכחה זאת עובדת לכל מספר חופשי מריבועים. כדי להוכיח עבור מספר טבעי שאינו ריבועי אך גם אינו חופשי מריבועים, יש לפרק אותו למכפלה של מספר ריבועי ומספר חופשי מריבועים. מכפלת השורשים של מספרים אלו היא השורש של המספר המקורי; זוהי מכפלה של מספר רציונלי במספר אי-רציונלי, הנותנת מספר אי-רציונלי.
דוגמה נוספת למספרים אי-רציונליים מתייחסת לפונקציית לוג (): לכל שני מספרים ראשוניים שונים, p ו-q, המספר אינו רציונלי, משום שאם היחס היה רציונלי, אפשר היה לכתוב עבור a ו-b שלמים, אבל אז , וזה בלתי אפשרי.
דוגמה אחרת למספר אי רציונלי היא המספר π (פאי), שהוא היחס בין היקף המעגל לקוטרו. ערכו הוא , קרוב ל- , אך הוכח שאין שני מספרים שלמים שחלוקתם זה בזה תיתן את ערכו המדויק של π.
מספרים אי-רציונליים מפורסמים נוספים הם e ויחס הזהב.
כל מספר טרנסצנדנטי (מספר שאינו אלגברי) הוא אי-רציונלי. ההפך אינו בהכרח נכון. למשל ויחס הזהב הם מספרים אלגבריים אי-רציונליים.
אף שמספרים אי-רציונליים נפוצים פחות בחיי היום-יום, ניתן להראות כי כמעט כל המספרים הם אי-רציונליים. זאת משום שעוצמת המספרים הרציונליים היא בעוד עוצמת המספרים האי-רציונליים היא (ראו האלכסון של קנטור).
מספר אי-רציונלי בחזקת מספר אי-רציונלי
אם a אי-רציונלי, אז גם ההפכי הוא אי-רציונלי, וכך גם השורשים (עבור n טבעי). החזקה , כאשר r רציונלי, עשויה להיות רציונלית.
מספר אי-רציונלי בחזקת מספר אי-רציונלי יכול להיות רציונלי. הוכחה לא קונסטרוקטיבית לכך ניתנת על ידי הצגת המספר והמספר . קל לראות שהראשון הוא מספר אי-רציונלי בחזקת אי-רציונלי ושהשני הוא מספר שלם ולכן רציונלי. מכאן נובע שלפחות אחד מהשניים מראה כי הטענה הנ"ל נכונה, שכן אם המספר הראשון הוא רציונלי אז סיימנו, אחרת השני הוא אי-רציונלי בחזקת אי-רציונלי שתוצאתו רציונלית ועל כן סיימנו.
לדוגמה זו בפרט ניתן להוכיח כי הוא טרנסצנדנטי תוך שימוש במשפט גלפונד-שניידר האומר כי אם הוא אלגברי שאינו או ו- הוא מספר אלגברי אי-רציונלי, אז הוא טרנסצנדנטי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת המספרים
קטגוריה:הוכחות
קטגוריה:מספרים ממשיים
| 2024-08-23T05:39:21
|
IBM AIX
|
AIX היא הגרסה של חברת IBM למערכת ההפעלה UNIX. מערכת ההפעלה הוצגה לראשונה בשנת 1986. השם AIX הוא ראשי תיבות של Advanced Interactive eXecutive, אך השם המלא כמעט שאינו בשימוש. AIX היא מערכת ההפעלה העיקרית של משפחת מערכות המחשב System p של IBM, ופועלת על גבי מעבדים בארכיטקטורת IBM Power, ומעבדי PowerPC בגרסאותיה הישנות.
מערכת ההפעלה AIX ידועה בשל האינטגרציה המצוינת של מרכיבי החומרה והתוכנה, המדרגיות, מערכת הקבצים (JFS2) ויכולות הניהול הקלות-יחסית. עם זאת, ל-AIX מוניטין מפוקפק בכל הקשור לתאימות לגרסאות UNIX אחרות. מתחילת המאה העשרים ואחת ואילך, עשתה חברת IBM מאמץ להגביר את התאימות של AIX ללינוקס, ונכון לשנת 2007 השתיים נהנות מתאימות כמעט מלאה.
גרסת AIX, (אוקטובר 2015) היא 7.2.
בין התכונות הנתמכות: תמיכה ב-64 מעבדים במדרגיות כמעט-ליניארית, מחיצות לוגיות, מיקרו-מחיצות לוגיות והסמכה לתקן האבטחה CAPP/EAL4.
ראו גם
מונחים בתוכנה
מונחים בחומרה
קישורים חיצוניים
דף הבית של AIX באתר IBM
קטגוריה:מערכות הפעלה דמויות יוניקס
AIX
| 2024-04-24T18:39:23
|
אוסטרליה
|
שמאל|ממוזער|350px|התפתחות חלוקת אוסטרליה למדינות אוסטרליה
אוסטרליה (באנגלית: Australia), או הקהילייה של אוסטרליה (באנגלית: Commonwealth of Australia) היא פדרציה שמונה שש מדינות ועוד עשר טריטוריות, כששלוש מהן הן חלק מהיבשת עצמה. המדינות: ניו סאות' ויילס, ויקטוריה, קווינסלנד, אוסטרליה הדרומית, אוסטרליה המערבית וטסמניה. הטריטוריות: "הטריטוריה הצפונית", "טריטוריית מפרץ ג'רוויס" ו"טריטוריית הבירה האוסטרלית". אוסטרליה היא מונרכיה חוקתית, המשתייכת לממלכות חבר העמים הבריטי כשהמלך צ'ארלס השלישי הוא ראש המדינה.
האוכלוסייה באוסטרליה כיום כוללת ברובה אנשים ממוצא אירופאי, בפרט מהאיים הבריטיים. תושביה המקוריים של אוסטרליה וילידי המקום מכונים אבוריג'ינים, ומהווים כיום מעט יותר מ-2 אחוזים מאוכלוסיית היבשת.
היסטוריה
מניחים שאוסטרליה הייתה מיושבת לפחות 60 אלף שנה, כאשר אבות האבוריג'ינים היגרו אליה מדרום-מזרח אסיה. האירופים גילו את היבשת בראשית המאה ה-17, עת ביקרו במקום מספר משלחות מחקר הולנדיות. האנגלי הראשון שהגיע ליבשת הוא ויליאם דמפייר (William Dampier), ב-1688. ב-1770 הגיע לאוסטרליה ג'יימס קוק (James Cook). קוק תבע חזקה על שני שלישים מהיבשת, למרות הוראות מפורשות של המלך ג'ורג' השלישי, לנהל משא ומתן עם התושבים המקומיים לפני כל פעולה חד-צדדית. דיווחו של קוק, שאוסטרליה לא מיושבת, הביא לייסוד מושבת עונשין במקום, לאחר איבוד המושבות באמריקה (ב-1783).
משט האסירים הראשון יצא מנמל פורטסמות' באנגליה ב-13 במאי 1787 ב-11 אניות, הקיף את כף התקווה הטובה והגיע ליבשת אוסטרליה ב-26 בינואר 1788. באותו יום ייסד הקפטן והמושל ארתור פיליפ את מושבת ניו סאות' וולס (New South Wales) בסידני. בהפלגה הראשונה הגיעו לאוסטרליה 739 אסירים, בהם 518 גברים, 185 נשים, 14 אסירים ילדים ו-22 תינוקות שנולדו במהלך ההפלגה.
תאריך הגעת משט האסירים הראשון מבריטניה הוכרז לאחר מכן כחג לאומי - יום אוסטרליה (Australia Day).
המושבה "ארץ ואן דימן" (Van Diemen's Land) (כיום טסמניה) נוסדה בשנת 1803. יתרת השטח, המוכר כיום כמדינת אוסטרליה המערבית סופח בשנת 1829. בעקבות התפשטות היישוב הבריטי הוקמו מושבות חדשות בשטח היבשת: אוסטרליה הדרומית בשנת 1836, שבירתה אדלייד; ויקטוריה ב-1851, שבירתה מלבורן; וקווינסלנד ב-1859, שבירתה בריסביין. מדינת הטריטוריה הצפונית נוסדה בשנת 1863, כחלק מהמושבה של אוסטרליה הדרומית.
בין 1855–1890 הפכו שש המושבות בהדרגה לאוטונומיות, והשלטון המקומי דאג לרוב ענייניהן הפנימיים. הממשל הבריטי שמר לעצמו כמה זכויות, בעיקר במדיניות החוץ, הביטחון והספנות הבינלאומית. למרות הכלכלה האגררית, נשארה אוסטרליה מדינה אורבנית. הקהילות העיקריות נוצרו סביב סידני ומלבורן. ב-1880 הייתה מלבורן אחת הערים הגדולות של האימפריה הבריטית. המקום זכה גם לכינוי "גן העדן של הפועלים" ו"מעבדה לרפורמות סוציאליות", עם ההצבעה החשאית הראשונה בעולם, ותחת הממשלה הראשונה של המדינה שהורכבה על ידי מפלגת השמאל.
ב-1 בינואר 1901, בתום תהליך שנמשך עשר שנים, התאחדו המושבות למדינה פדרלית אחת כדומיניון של האימפריה הבריטית. על אף שאוסטרליה זכתה בעצמאות, שמר הממשל הבריטי לעצמו כמה תפקידים, עד שחוק וסטמינסטר ביטל אותם ב-1931.
האבוריג'ינים היו חסרי זכויות פוליטיות עד למשאל עם ב-1967, שהכיר בהם כאזרחים שווי זכויות והם קיבלו זכות הצבעה.
אוסטרליה השתתפה בשתי מלחמות העולם תחת הכתר הבריטי. הכוח הצבאי ההתנדבותי של אוסטרליה אוחד עם הכוח הצבאי של ניו זילנד ונקרא אנזא"ק – ANZAC. במלחמת העולם הראשונה, אחד הקרבות המפורסמים בהם נלחם אנזא"ק הוא קרב גליפולי בטורקיה, אשר החל ב-25 באפריל 1915 (יום שאף אותו מציינים). בנוסף, כוח אנזא"ק היה חלק מהצבא הבריטי שכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים. כוחות אנזא"ק גילו אהדה וחביבות לבני היישוב היהודי בארץ ישראל וזכורים עקב כך לטובה בהיסטוריה הציונית. בתחילת מלחמת העולם השנייה שוב התגייס הצבא האוסטרלי לצד בריטניה, במערכה נגד גרמניה הנאצית. לאחר ההשתלטות היפנית על דרום מזרח אסיה החלו היפנים להפציץ את ערי צפון אוסטרליה ונמליה, בעיקר דרווין שבטריטוריה הצפונית. על רקע החשש מיפן, הפנתה אוסטרליה את כוחותיה בעיקר לחזית באסיה, והתבוסה היפנית לצבא ארצות הברית הפכה את אוסטרליה לבת ברית קרובה של האמריקאים. מאז 1945 השתתפה אוסטרליה בכל המלחמות שבהן השתתפה ארצות הברית, ביניהן מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק.
מאורעות מלחמת העולם השנייה הביאו את ממשלות אוסטרליה לקדם מדיניות של יישוב היבשת, אך תחת מדיניות אוסטרליה הלבנה הועדפו מהגרים אירופאים, בעיקר מבריטניה ואירלנד, ארצות האם של מרבית האוסטרלים, אך גם מיוון ואיטליה.
לאחר אירועי 11 בספטמבר התייצבה אוסטרליה לימין ארצות הברית, ותמיכתה במלחמה האמריקאית בטרור אף התחזקה לאור ה בבאלי ב-2002, שבו נהרגו אוסטרלים רבים. ב-2003 שלחה אוסטרליה כ-2000 חיילים למלחמה בעיראק וראש הממשלה מטעם המפלגה הליברלית ג'ון הווארד ניהל מדיניות פרו אמריקאית, אף יותר מזו של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. בימיו של ג'ון הווארד זכתה אוסטרליה לצמיחה כלכלית מרשימה ולתיירות עולמית גדלה. בבחירות נובמבר 2007, לאחר יותר מעשר שנות שלטון המפלגה הליברלית, ניצחה בפער גדול מפלגת הלייבור בראשות קווין ראד את יריבתה.
קביעת עיר הבירה
פרנסי שתי הערים הגדולות, סידני ומלבורן האמינו כי עירם היא זו שראויה להיות עיר הבירה של המדינה. המאבק בין שתי הערים נמשך זמן מה עד שב-2 בפברואר 1899 החליטה האספה הכללית כי כפשרה תיבנה עיר חדשה בשם קנברה והיא זו שתהיה עיר הבירה.
ב-1911 הופרד מחוז טריטוריית הבירה האוסטרלית (Australian Capital Territory) ממדינת ניו סאות' וולס. והעיר קנברה, שהוקמה בו, הוכרזה כעיר הבירה של אוסטרליה.
פוליטיקה
שיטת המשטר האוסטרלית
אוסטרליה היא מונרכיה חוקתית. מלך אוסטרליה (המצוי באוניה פרסונלית עם מלך הממלכה המאוחדת) הוא ראש המדינה הרשמית והוא מיוצג בידי המושל הכללי. מלך אוסטרליה הנוכחי הוא צ'ארלס השלישי. באופן רשמי תוארו של צ'ארלס השלישי הוא: 'בחסד האל, מלך אוסטרליה והממלכות והטריטוריות האחרות שבממלכתו, ראש חבר העמים'. לפי החוקה האוסטרלית, תפקידי המלך הם טקסיים. במשאל עם שנערך באוסטרליה ב-1999, נדחתה ההצעה להפוך את אוסטרליה לרפובליקה והוחלט להשאיר את המונרך כראש המדינה.
בכל מדינה משש מדינות אוסטרליה מייצג את המלך מושל, ובראש הפדרציה כולה מייצגו המושל הכללי. אף על פי שלפי החוקה יש למושל כוח לא מבוטל, הוא עשה בו שימוש רק פעם אחת, ב-1975, כאשר פיזר את הפרלמנט האוסטרלי מיד לאחר בחירתו. בדרך כלל מוענקות זכויות אלה לקבינט, שנבחר על ידי הפרלמנט ומתמנה על ידי ראש הממשלה.
הפרדת הרשויות באוסטרליה דומה לישראלית וכוללת רשות מבצעת, מחוקקת ושופטת והשיטה הפוליטית בכללותה היא פרלמנטרית על פי מודל וסטמינסטר הבריטי.
עד קבלת חוק אוסטרליה, 1986, שימש בית המשפט העליון של בריטניה הגדולה כבית המשפט העליון של אוסטרליה והיה הפוסק הסופי. אחרי קבלת החוק הפך בית המשפט העליון של אוסטרליה לפוסק הסופי בכל ענייני אוסטרליה.
ראש הממשלה הוא כמעט תמיד ראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. הפרלמנט מורכב משני בתים כאשר בית הנבחרים הוא הבית התחתון עם 150 מושבים, כל חבר בבית הנבחרים מייצג באופן בלבדי אזור בחירה. מספר המצביעים בכל אזורי הבחירה שווה ככל הניתן. הבית העליון הוא הסנאט עם 76 מושבים. כל מדינה מיוצגת על ידי 12 סנאטורים, ללא קשר לגודלה. כל מחוז עצמאי מיוצג על ידי 2 סנאטורים. הבחירות לשני הבתים מתקיימות כל 3 שנים. בדרך כלל בוחרים כל פעם חצי מחברי הסנאט (שלפיכך מכהנים 6 שנים). על פי חוק, ראש הממשלה חייב להתפטר או להכריז על בחירות אם בית הנבחרים מביע אי אמון בממשלתו. כל השרים צריכים להיות גם חברי פרלמנט (תנאי שצריך להתקיים תוך 3 חודשים).
לכל מדינה גם פרלמנט משלה וכן קיים פרלמנט לטריטוריה הצפונית. בראש הקבינט של כל מדינה עומד ראש השרים (Premier) ובראש הפדרציה כולה עומד ראש הממשלה של אוסטרליה (Prime Minister). עם השנים הולך ונחלש מעמדן של המדינות, שהן שריד לתקופת היותה של אוסטרליה מושבה בריטית, לטובת הממשלה הפדרלית. הממשלה בכל מדינה אחראית על ענייני פנים, חינוך ותחבורה ואילו הממשלה הפדרלית אחראית על נושאי חוץ, ביטחון, הגירה וכדומה.
שיטת הבחירות לבית התחתון היא רובית-אזורית, בדומה לבריטניה. בניגוד לבחירות בבריטניה, על מנת לייצג אזור בחירה על המועמד לזכות ברוב מוחלט של קולות המצביעים, אולם הדבר נעשה בסיבוב אחד, כאשר המצביעים מדרגים את המועמדים השונים, והקולות של מי שהצביעו עבור המועמדים שהגיעו אחרונים מועברים למועמדים שנשארו בכל ספירה, עד שאחד המועמדים זוכה ברוב. שיטה זו מייצרת מערכת פוליטית דו מפלגתית. המפלגות הראשיות הן הלייבור משמאל, והקואליציה של המפלגה הליברלית והמפלגה הלאומית (National Party) מימין.
היסטוריה פוליטית של אוסטרליה
2010 עד היום
ביוני 2010, כשהפופולריות של קווין ראד צנחה בפתאומיות לקראת הבחירות הקרבות, החליטו ראשי הלייבור שיש להחליפו ושכנעו את גילארד להתמודד מולו. אחרי שהיא הכריזה על מועמדותה פרש ראד, וגילארד מונתה על ידי המושלת הכללית לראש ממשלה - האישה הראשונה בתפקיד ראש ממשלת אוסטרליה. שבועות ספורים אחר כך הודיעה על הקדמת הבחירות על מנת לזכות במנדט עצמאי.
בבחירות שהתקיימו ב-21 באוגוסט לא זכתה אף אחת מהמפלגות ברוב, ואחרי יותר משבועים הצליחה גילארד לגבש רוב להקמת ממשלה בעזרתם של חבר הפרלמנט ממפלגת הירוקים ושלושה מארבעת חברי הפרלמנט העצמאיים שנבחרו. בהרכבת ממשלה, שהושבעה ב-14 בספטמבר, היא קיימה את הבטחת הבחירות שלה למנות את קודמה, קווין ראד לתפקיד בכיר, ומינתה אותו לשר החוץ. גילארד הצהירה כי היא תומכת בביטול כפיפותה של אוסטרליה לכתר הבריטי, אלא שאין רוב בפרלמנט האוסטרלי לשינוי זה ובמקביל ביקור התנחומים של הנסיך ויליאם באוסטרליה לאחר השיטפון בקווינסלנד כמו גם חתונת הנסיך ויליאם וקתרין מידלטון הגבירו את הפופולריות של בית המלוכה הבריטי בקרב האוסטרלים.
ב-2013, ג'וליה גילארד הפסידה בבחירות לראשות מפלגתה לקווין ראד שמונה לראש ממשלה במקומה, אך בספטמבר 2013 מפלגת הלייבור הפסידה בבחירות הכלליות ולאחר 6 שנות שלטון הועברו מושכות השלטון לידי מפלגת האופוזיציה, שזכתה בבחירות, המפלגה הליברלית בראשותו של טוני אבוט, שהושבע לראש הממשלה. בהצבעת אי אמון חשאית שנערכה בספטמבר 2015, הודח אבוט מראשות המפלגה ואולץ להתפטר גם מראשות הממשלה. במקומו נבחר מלקולם תרנבול, שר התקשורת בממשלתו. באוגוסט 2018 לא הגיש מועמדותו לסיבוב השני לראשות מפלגתו ובמקומו נבחר סקוט מוריסון שמונה גם לראש ממשלת אוסטרליה.
ב-23 במאי 2022 הושבע ראש הממשלה מטעם מפלגת הלייבור אנתוני אלבניזי.
המנון ודגל
הדגל האוסטרלי משמש את הפדרציה מהקמתה ב-1901. זאת בנוסף לדגלים המייצגים את שש מדינות הפדרציה, שהתקיימו עוד לפני 1901. הדגל האוסטרלי מציג את הכוכב הדרומי ואת מפת הכוכבים המתגלה לעיניי השטים בחצי הכדור הדרומי, זאת במטרה לבטא את ייחודה של אוסטרליה כיבשת היחידה שנמצאת כולה מדרום לקו המשווה. בנוסף, מופיע בדגל סמל בית המלוכה הבריטי, היוניון ג'ק, כביטוי להשתייכותה של אוסטרליה לכתר הבריטי וכן ביטוי לרקע ההיסטורי והתרבותי המשותף לשתי המדינות.
יש הטוענים כי יש לנתק את אוסטרליה מבית המלוכה הבריטי, ולתת ביטוי בדגל להיסטוריה האבוריג'ינית של היבשת. עם זאת, מרבית האוסטרלים מתנגדים לשינוי בדגל, שבו מזוהה ארצם בכל העולם. כן מתנגד רוב האוסטרלים לשינויים בשיטת הממשל, והם רואים את תחילתה של ההיסטוריה האוסטרלית ביום שבו עגן קפטן קוק בחוף סידני, ומרגישים פחות מקושרים להיסטוריה הילידית של היבשת. ביטוי למורשת האבוריג'ינית מתקיים בדגל הטריטוריה הצפונית, שאף שאינה מדינה נפרדת - היא זכתה לדגל ולפרלמנט משל עצמה. כיוון שרבים מתושבי הטריטוריה הם ממוצא אבוריג'יני, הוחלט כי הדגל יבטא את מורשתם האבוריג'ינית ולא הבריטית. מתוך כוונה להטמיע את הסמלים הלאומיים האוסטרליים בעלי הזיקה הבריטית הכריזה ממשלת אוסטרליה ב-2004 על חובת הנפת הדגל הלאומי בכל מוסדות החינוך.
המנון
ב-1984 הוחלט להוסיף להמנון המלכותי של אוסטרליה, (המנון הממלכה המאוחדת, "אלוהים נצור את המלך" - God Save the King), המנון נוסף: המנון אוסטרליה, "צעדי קדימה אוסטרליה היפה" (Advance Australia Fair). עם הזמן נערכו בהמנון כמה שינויים כדי להתאימו לכמה שיותר אוכלוסיות. ההמנון הלאומי מושמע בכל האירועים הרשמיים של אוסטרליה, וכאשר המלך או נציגיו משתתפים באירוע - מנוגן גם ההמנון המלכותי.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|מכרה הזהב "הבור הגדול" (סופר פיט) שבקלגורלי, המכרה הפתוח הגדול באוסטרליה
עם מערכת פיננסית חזקה וכלכלה יציבה, כלכלת אוסטרליה היא אחת הכלכלות הקפיטליסטיות הגדולות בעולם. התמ"ג עומד על כטריליון דולר אמריקני, והעושר הלאומי מסתכם בכ-6.4 טריליון דולר אוסטרלי. אוסטרליה היא ביתן של כמה מהחברות הגדולות והחזקות בעולם, ועשר החברות האוסטרליות הגדולות ביותר נמנות עם החברות הגדולות בעולם. איכות החיים באוסטרליה היא מן הגבוהות בעולם, עם אוכלוסייה בת למעלה מ-22 מיליון נפש, ותמ"ג לנפש של למעלה מ-43,000 דולר אמריקאי.
הכלכלה האוסטרלית מזוהה לעיתים קרובות עם גידולים חקלאיים, כריית מינרלים ומשאבי אנרגיה - הנתפסים כראשונים במעלה בחשיבותם. אף על פי שתיאור זה לא מדויק למאות ה-20 וה-21, התיאור תואם לחלוטין את בערך מאה השנים הראשונות בהיסטוריה של הכלכלה האוסטרלית, שהולכת אחורה לעת ההתיישבות האירופאית שהחלה בסוף המאה ה-18. כמושבת עונשין, הכלכלה החלה אט-אט להתבסס ולהתרחב כשבתחילתה הייתה מרוכזת כולה בידי השלטון הבריטי ונציגיו בדומיניון. בהדרגה המגזר הפרטי צמח, וייצוא הצמר הפך לבסיס העיקרי של הכלכלה. עם גילוי הזהב ב-1851 חל שיפור משמעותי בקצב הצמיחה הכלכלית, והחל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ניצבת אוסטרליה בחזית הכלכלה העולמית לצד מדינות מפותחות אחרות. השפעת המשבר הכלכלי העולמי על אוסטרליה הייתה זניחה יחסית, ובשנת 2012 היא סיכמה למעלה מעשרים שנות צמיחה רצופה של 3.5% בממוצע, והיא מתאפיינת באבטלה נמוכה, אינפלציה מבוקרת, חוב ציבורי נמוך ביותר ומערכת פיננסית חזקה ויציבה.
נכון לתחילת העשור השני של המאה ה-21, מגזר השירותים הוא דומיננטי בכלכלה האוסטרלית, ומהווה כ-70% מהתמ"ג ומספק כ-75% מהתעסוקה. תעשיית המחצבים תורמת עוד כ-19% מהתמ"ג, כשכ-10% מתוכם מהווים התעשייה עצמה, וכתשעת האחוזים הנותרים הם מתחומים נלווים. אף על פי שהכלכלה האוסטרלית היא כאמור מבוססת שירותים, הצמיחה בכלכלה, עם זאת, תלויה בעיקר בחקלאות ובייצוא שמבוסס ברובו הגדול על תעשיית המחצבים. מוצרים חקלאיים ותעשייתיים מיוצאים בעיקר לשוק המזרח הרחוק, וגם כיום (נכון ל-2013) אוסטרליה היא יצואנית בשר, צמר, פחם וברזל מהגדולות בעולם.
הדולר האוסטרלי הוא ההילך החוקי של אוסטרליה ושל הטריטוריות שלה, והוא גם המטבע הרשמי בנאורו, בקיריבטי ובטובלו.
אוסטרליה חברה בארגונים הכלכליים הבינלאומיים APEC, G-20, OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ארגון הסחר העולמי ו-ASEAN. אוסטרליה גם חתמה על הסכמי אזור סחר חופשי עם איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה, עם צ'ילה, עם ניו זילנד ועם ארצות הברית.
על פי דו"ח האושר העולמי השנתי שפורסם בסוף מרץ 2024, אוסטרליה ממוקמת במקום העשירי במדד האושר בקרב האוכלוסייה הכללית, אחרי שוויץ ולפני ניו זילנד.
צבא וביטחון
האחריות להגנתה של אוסטרליה מוטלת על כוחות ההגנה של אוסטרליה, גוף תלת-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת אוסטרליה. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 57,994 אנשים בשירות קבע ו-22,072 אנשי מילואים. זרועות כוחות ההגנה הם:
צבא אוסטרליה
הצי המלכותי האוסטרלי
חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
ההיסטוריה הצבאית של אוסטרליה מתחילה מימי המלחמות נגד האבוריג'ינים, ממשיכה בהשתתפותם של כוחות ההגנה במלחמת הבורים, במלחמות העולם, במלחמת קוריאה, במלחמת וייטנאם ובעשור הראשון של המאה ה-21 באפגניסטן, בעיראק ובמשימות שמירת שלום במקומות שונים בעולם. זרועות כוחות ההגנה של אוסטרליה מהווים כוח צבאי קטן בקנה מידה עולמי, אך יעיל ואיכותי.
מדינות
שמאל|ממוזער|250px|קנגורו אפור
שמאל|ממוזער|250px|קוקברה, ציפור אנדמית לאוסטרליה
אוסטרליה מחולקת ל-6 מדינות ו-2 מחוזות עיקריים. יש בה גם כמה מחוזות משניים, אך אין להם נציגות בפרלמנט.
המדינות הן:
ניו סאות' ויילס
קווינסלנד
טסמניה
ויקטוריה
אוסטרליה הדרומית
אוסטרליה המערבית
הטריטוריות הן:
הטריטוריה הצפונית (Northern Territory)
מחוז הבירה (Australian Capital Territory)
גאולוגיה
במשך מיליוני שנים הייתה אוסטרליה חלק מיבשת-על בשם פנגיאה. לאחר תחילתו של תהליך נדידת היבשות נשארה אוסטרליה חלק מהיבשת הגדולה גונדוונה. בהמשך התהליך נפרדו היבשות אמריקה הדרומית ואפריקה, ועם ניתוק הקשר בין טסמניה לאנטארקטיקה, הפכה אוסטרליה ליבשת נפרדת, שנסחפה לעבר החלק הדרום מזרחי של אסיה. אוסטרליה מכילה, מצד אחד את החומרים העתיקים ביותר שנמצאו על כדור הארץ ומצד שני היא קיימת כיבשת עצמאית "רק" כ-35 מיליון שנים והיא עדיין בתהליך של נדידה לעבר יבשת אסיה. כך שתוחלת החיים שלה כיבשת, במושגים גאולוגיים, היא קצרה.
הממצא הגאולוגי הקדום ביותר ביבשת אוסטרליה הוא גרגיר דטריטי של זירקון בתוך סלעי משקע שעברו תהליך של התמרה. גילם של הסלעים נאמד ב-3.3 - 3.7 מיליארד שנים, ואילו גילו של גרגיר הזירקון שנמצא בתוך סלעים אלה, נאמד ב-4.4 מיליארד שנים. לפי עדות זו וממצאים אחרים, גילם של סלעי המשקע האלה מתקופת הפרקמבריון, נאמד בין 3.7 מיליארד שנים עד 540 מיליון. ביבשת נמצאים גם סלעים מהתקופה הבאה היא תקופת הפלאוזואיקון שארכה בערך 250 מיליון שנה. וכן בהתאמה סלעים תקופת המזוזואיקון שנמשכה בערך 65 מיליון שנים ותקופת הקנוזואיקון.
בשני שלישים מהחלק המערבי של יבשת אוסטרליה, קרום הליתוספרה הוא בעובי של 200 קילומטר, בשליש הנוסף בחלק המזרחי של היבשת, הוא דק יותר בעובי של 100 קילומטר. שולי היבשת באזורי השבר דקים עוד יותר בין 24 ל-59 קילומטר. קרום היבשת מורכב בעיקרו מסלעי גרניט וגנייס מתקופות הארכאיקון, פרוטרוזואיקון, ועידן הפלאוזואיקון. שכבה דקה של סלעי משקע מתקופת הפנרוזואיקון מכסה בקעות נרחבות של הנוף האוסטרלי. עובייה של שכבה זו כ-7 קילומטר. פעולות שחיקה שנגרמות על ידי תנועת הרוחות ופעולות סחף הנהרות גרמו ליצירת שטחים נרחבים של דיונות .
250px|ממוזער|שמאל|גאולוגיה של אוסטרליה
גאוגרפיה
אוסטרליה היא היבשת הכי קטנה בעולם והיא האי הכי גדול בעולם. מרבית שטחה של יבשת אוסטרליה הוא מישורים ורמות גדולים. אזורים מועטים הם הרריים. ההר הגבוה ביותר ביבשת, הר קושצ'ושקו, נמצא באלפים האוסטרלים, ומגיע לגובה של 2,228 מטרים. ניתן לחלק את אוסטרליה לכמה אזורים גאוגרפיים מרכזיים:
קו החוף, שמשתרע לאורך יותר מ-25 אלף קילומטר ומקיף את אוסטרליה, מהווה ברובו מישור עצום, והוא גם האזור המאוכלס ביותר במדינה, בעיקר בחלקה המזרחי של היבשת.
חלקה המערבי של אוסטרליה הוא ברובו רמה ענקית, בגובה ממוצע של 300–450 מטר מעל פני הים, ובה משתרעים המדבריות הגדולים, מדבר ויקטוריה הגדול ומדבר גיבסון.
הרכס החוצה – רכס הרים שעובר מצפון מזרח המדינה עד דרומה. מפריד בין מישורי החוף המזרחי לבין המישורים הפנימיים הרחוקים מן הים.
פנים היבשת באזור המזרחי, שהוא ברובו מישורים עצומים ופוריים, ובו מתקיימת רוב החקלאות האוסטרלית. בדרומו של אזור זה משתרעת רמה צחיחה וכמעט בלתי מיושבת, אך בעלת עניין גאולוגי רב.
לאורך החוף המזרחי בתוך האוקיינוס – על פני יותר מ-2,000 קילומטר – משתרעת שונית המחסום הגדולה (Great Barrier Reef), שהוא רצף שוניות האלמוגים הגדול בעולם, והמבנה הגדול בעולם המורכב מיצורים חיים. הריף נחשב לאחד ממקומות הצלילה וחקר החיים בים היפים ביותר בעולם.
במרכז יבשת אוסטרליה, בפארק הלאומי אולורו-קאטה נמצא אולורו שהוא אחד המונוליתים הגדולים בעולם.
אקלים
באוסטרליה אזורי אקלים רבים עקב גודלה, אך שטחה העיקרי מדברי או צחיח למחצה.
עקב מיקומה של אוסטרליה בהמיספרה הדרומית, הקיץ בה חל בחודשי החורף של ההמיספרה הצפונית והחורף חל בחודשי הקיץ. להלן חלוקה אפשרית אחת של עונות השנה, אך באוסטרליה יש מסורות שונות בנוגע לאופן החלוקה לעונות.
דצמבר - פברואר, עונת הקיץ. הטמפרטורות נעות בין 18–30 מעלות צלזיוס.
מרץ - מאי, עונת הסתיו.
יוני - אוגוסט, עונת החורף. הטמפרטורות הממוצעות הן 10 מעלות צלזיוס.
ספטמבר-נובמבר, עונת האביב.
בצפון שורר אקלים טרופי, בפנים היבשת שורר אקלים צחיח עד צחיח-למחצה ובדרום אקלים ממוזג. באזורים המדבריים המהווים כשני שלישים מהיבשת, המשקעים מועטים כמותם נעה בין 250–500 מילימטר. הגשמים אינם סדירים, תקופות של בצורת ארוכות ופרקי זמן קצרים של גשמים עזים הן דבר נפוץ. היוצא מהכלל היחיד הוא הרמה ליד החוף המזרחי וגם שם הטמפרטורה היא גבוהה. בחורף השלגים יורדים בטסמניה ובאזור ההר קוֹשְׁצִ'וּשְׁקוֹ (Kosciuszko).
בקיץ, משום שהשמיים כמעט ואינם מעוננים קרינת השמש חזקה ביותר, לים יש מעט מאוד השפעה ממזגת, והטמפרטורות יכולות לעלות עד 38 °C. טמפרטורה גבוהה שוררת בכל היבשת למעט טסמניה. בחורף, הטמפרטורות הן מתונות למעט טסמניה ודרום מזרח אוסטרליה, ששם יורד שלג. צפון אוסטרליה מושפע מהמונסונים שבאים בקיץ האוסטרלי. חופי האוקיינוס השקט, קווינסלנד וחלקה הצפוני של דרום וולס החדשה, מושפעים מסופות ציקלון ויורדות בהם כמויות ניכרות של גשם, כ-4,050 מילימטר בשנה.
החי והצומח
ממוזער|250px|תנין הים על גדת נהר באוסטרליה
אף על פי שרוב היבשת צחיחה, נמצאים בה מינים רבים של חיות וצמחים. בגלל האופי המיוחד של היבשת, המשלב אזורים טרופיים עם אזורי מדבר והיותו מנותק משאר העולם במשך רוב קיומו התפתחה בה ממלכת צומח ייחודית. 9,000 מתוך 12,000 מיני הצומח המצויים באוסטרליה הם מינים אנדמיים, בהם הקזוארינה, האקליפטוס, הגימפי גימפי והשיטה האוסטרלית.
הניתוק משאר היבשות גם גרם לכך שהשתמרו באוסטרליה בעלי חיים שנכחדו ביבשות אחרות, ולא הגיעו אליה צורות חיים שהתפתחו ביבשות אחרות בשלב מאוחר יחסית של האבולוציה. בין בעלי החיים הייחודיים לאוסטרליה נמנים: יונקי הכיס הקנגורו, הוומבט, השד הטסמני והקואלה, וכן האמו, כלב הדינגו, והברווזן. צפון אוסטרליה מהווה בית לאוכלוסייה של כמאה אלף תניני ים שהם הזוחלים הגדולים ביותר כיום. בזכות היותם נפוצים ונגישים והיותה של אוסטרליה מדינה מפותחת, התבצע מחקר רב על הביולוגיה, הפיזיולוגיה והאקולוגיה של תנינים אלו.
האדם הלבן שהגיע ליבשת מסוף המאה ה-18 ואילך הביא עמו צמחי תרבות ובעלי חיים כמו בקר וצאן, אך גם ארנבות, חתולים ועכברושים אשר התרבו ופגעו בצמחייה ובעולם החי המקוריים של אוסטרליה. עם זאת, יש יותר מ-1,900 בעלי חיים וצמחים ברשימת המינים המאוימים של אוסטרליה, כולל יותר מ-500 בעלי חיים. ב-3 באוקטובר 2022, אוסטרליה הודיעה על תוכנית של 10 שנים למנוע ממינים נוספים למות במדינה על ידי הגנה על הצמחים ובעלי החיים המאוימים ביותר שלה. התוכנית מוסיפה את אוסטרליה לקבוצה של יותר מ-100 מדינות אחרות, כולל ארצות הברית, שהתחייבו להגן על 30% מאדמתן ו-30% מהאוקיינוס שלהן עד 2030 .
דמוגרפיה
כיום חיים באוסטרליה כ-27.4 מיליון תושבים. תוחלת החיים במדינה היא 83 שנים (80.9 שנים לגבר ו-85.3 שנים לאישה). שיעור הפריון הוא 1.63 צאצאים לאישה.
מוצא אתני ושפה
רוב אוכלוסיית המדינה הם צאצאי המתיישבים של המאה ה-19 וה-20. רובם הגיעו מאנגליה ומאירלנד. על אף שאוסטרליה הוקמה על מנת לשמש מושבת עונשין לפושעים (על גבי האונייה הראשונה אף היו מספר יהודים), מספר האסירים הבריטים קטן בהדרגה בין 1840 ל-1868. קדחת הזהב של סוף המאה ה-19 הביאה לגידול עצום באוכלוסייה, ושינתה את פני המדינה. (לדוגמה, בין השנים 1850 - 1860 היגרו 2% מאוכלוסיית אירלנד ובריטניה לאוסטרליה).
בסוף המאה ה-20, הביאו גלי הגירה מיוון, מאיטליה ומאסיה מתיישבים חדשים. האבוריג'ינים, התושבים המקוריים של אוסטרליה, מהווים רק 2.9% מהאוכלוסייה על פי מרשם האוכלוסין של 2021.
עם התארכות תוחלת החיים וצמצום הילודה, נוצרה באוסטרליה בעיה של הזדקנות האוכלוסייה. על מנת להתגבר על כך מפעילה הממשלה האוסטרלית את אחת מתוכניות ההגירה הליברליות והמתקדמות בעולם. רוב היתרי ההגירה ניתנים על בסיס כישורים מקצועיים והשכלה, ולא על בסיס מוצא אתני, בניגוד לעבר, שבו יושמה מדיניות "אוסטרליה הלבנה" שהעדיפה מהגרים ממוצא אנגלוסקסי ולא אסייתי.
אזרחי ניו זילנד זכאים לוויזה מיוחדת, המאפשרת להם לשהות באוסטרליה לזמן בלתי מוגבל, וכן לעבוד בה.
השפה המדוברת ביותר היא אנגלית המאופיינת בכתיב ובביטויים הבריטיים של השפה, עם מספר מצומצם של אבוריג'ינים שמדברים בשפות האם ודור ראשון ושני של המהגרים שעדיין שומרים על שפת אמם.
דת
כ-52% מהאזרחים מגדירים את עצמם כנוצרים: 22.6% קתולים ו-13.3% אנגליקנים. אוסטרליה מקיימת חופש פולחן לכל, וקיימים מיעוטים בני דתות שונות: 2.6% מוסלמים, 2.4% בודהיסטים, 1.9% הינדואיסטים ו-0.4% יהודים. 30% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם חסרי דת.
בניגוד לדימוי של אוסטרליה כיבשת רב-תרבותית, הרי ש-93% מהאוכלוסייה הם ממוצא אירופי, כאשר בסביבות 80% מהאוכלוסייה מקורם באי הבריטי והם צאצאי מהגרים מאנגליה, מאירלנד ומסקוטלנד.
יהדות אוסטרליה
יהודים הגיעו לאוסטרליה עוד במאה ה-18, בתקופת הקמת מושבת העונשין ביבשת ב-1788. ב-1844 נוסד בית כנסת ראשון בסידני, וב-1845 נוסד בית כנסת בהוברט, אשר עדיין קיים. עם זאת, הקהילה נותרה קטנה, עד הגעת גלי הגירה של יהודים מאירופה בין שתי מלחמות העולם ובעיקר לאחר 1945.
באוסטרליה חיים מעל 100,000 יהודים, בעיקר במדינות ויקטוריה וניו סאות' ויילס, רובם בערים סידני ומלבורן, בכל אחת כ-45,000 יהודים. כן יש כ-7,000 יהודים בפרת' ועוד כ-1,000 בבריזבן, בניוקאסל ובאדלייד. הקהילה במלבורן נבנתה בעיקר מניצולי שואה יוצאי פולין, ואילו הקהילה בסידני מורכבת מיהודים ששורשיהם בעיקר מבריטניה, הונגריה ולאחרונה מדרום אפריקה. הקהילה בפרת' גדלה מאוד מאז דעיכת האפרטהייד בדרום אפריקה והגירת יהודים רבים משם למערב אוסטרליה. יהדות אוסטרליה נחשבת לציונית ואוהדת ישראל. אחוז הילדים המקבלים חינוך בבתי ספר יהודיים הוא גבוה יחסית ועומד על כ-60%. שיעור ההתבוללות נמוך יחסית ועמד על 22% ב-2006.
תרבות
התרבות האוסטרלית היא בעיקרה תרבות מערבית, אך ניכרת בה השפעת הגאוגרפיה הייחודית של היבשת האוסטרלית, וכן השפעות אתניות של ילידי היבשת, כמו גם של גלי ההגירה המאוחרים יותר ממדינות אסיה. מאז התיישבות האדם הלבן באוסטרליה, תרבותה מושפעת בעיקר מהמורשת הבריטית-אירית, כפי שמעידות ההגמוניה של השפה האנגלית, שיטת הממשל הנוהגת, הדומיננטיות של הדת הנוצרית במדינה ופופולריות ענפי הספורט הבריטיים, כרוגבי וקריקט. מאמצע המאה ה-20 מושפעת אוסטרליה רבות גם מהתרבות הפופולרית האמריקאית.
ראו גם
אוסטרלים
החי של אוסטרליה
בומרנג
דידג'רידו
לקריאה נוספת
ג'ואל אקנבך, יצורי הפרא האבודים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 149, אוקטובר 2010
רוף סמית, חולות הזמן, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 148, ספטמבר 2010
קישורים חיצוניים
תמונות מאוסטרליה
אוסטרליה - השוואה לעומת ישראל
שלטון מקומי באוסטרליה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:מדינות שהחזיקו בנושאת מטוסים
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:חברות ה-G20
| 2024-10-09T14:08:00
|
דולר
|
שמאל|ממוזער|250px|דולר אמריקני
ממוזער|250px|מטבע יואכימסטאלר משנת 1525|טקסט=
דולר הוא ההילך החוקי במספר מדינות. הידוע מביניהן הוא הדולר האמריקאי. מדינות נוספות המשתמשות בדולר הן קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ורבות אחרות.
מקור השם
מקור השם "דולר" אינו אמריקני, אלא גרמני, ואילו מקור השימוש בשם הוא ספרדי. המקור הגרמני לשם המטבע הוא "יואכימסטאלר" (Joachimsthaler), מטבע כסף במשקל של כ-27 גרם אשר היה בשימוש באירופה במשך מאות שנים, בין היתר באימפריה הרומית הקדושה. המטבע נקרא בשם זה היות שלצורך הטבעת המטבעות הראשונים, שהוטבעו החל מ־1518, השתמשו בכסף שנכרה במכרות הכסף של עמק יואכימסטאל בבוהמיה, כיום יאכימוב בחבל הסודטים, צ'כיה. Thal פירושו "עמק" בגרמנית; כיום נהוג הכתיב Tal.
העמק היה באותה תקופה תחת שלטון האימפריה הרומית הקדושה, והשימוש במטבע החדש התפשט לרחבי האימפריה. השם יואכימסטאלר היה ארוך מדי, ועד מהרה קוצר ל"טאלר" (Taler או Thaler). בחלקים מסוימים של גרמניה נקרא המטבע Reichsthaler (הטאלר של הרייך). השם "טאלר" היה בשימוש הן בהולנד כ"דאלדר" (rijksdaalder) והן בסקנדינביה כ"דאלר" (דנית: rigsdaler, שוודית: riksdaler).
לא ברור כיצד בדיוק הפך הטאלר לדולר. ייתכן כי בהשפעת השמות ההולנדיים והסקנדינביים נקרא המטבע באנגלית "דולר".
שמאל|ממוזער|250px|דולר ספרדי מ-1739
הסבר אפשרי אחר הוא בקשר שהיה במאה ה-16 בין האימפריה הרומית הקדושה לבין ספרד. המלך קרל החמישי עלה לשלטון בספרד בשנת 1516. בשנת 1519 קיבל לידיו גם את השלטון על האימפריה הרומית הקדושה. ייתכן כי שמו של מטבע הטאלר, שהיה בשימוש באימפריה הרומית הקדושה, התגלגל גם לספרד בשל השלטון המשותף, תוך שינוי שמו לדולר. הספרדים החלו לטבוע מטבעות בני שמונה ריאל (Real de a ocho) החל משנת 1497, אשר מאוחר יותר כונו גם בשם "דולר ספרדי". במטבעות אלו השתמשו הספרדים גם במושבותיהם אשר מעבר לים, בין היתר גם ביבשת אמריקה. בשנת 1535, תחת מלכותו של קרל החמישי, בנו הספרדים במקסיקו את המטבעה הראשונה בצפון אמריקה.
מסיבות היסטוריות, נעשה הדולר הספרדי להילך חוקי גם בארצות הברית הצעירה. הגם שבחוק המטבע משנת 1792 הוכרז הדולר האמריקני כהילך חוקי, ואף הוקמה מטבעה לשם כך, לא בוטל מעמדו החוקי של הדולר הספרדי עד לשנת 1857, אז הפך הדולר האמריקני להילך החוקי היחיד באיחוד המדינות. השם "דולר" אמנם שרד בארצות הברית, אך דווקא בספרד ובקולוניות שלה השתרש החל מהמאה התשע-עשרה השם "פסו" כשמו של ההילך החוקי, והוא נפוץ עד היום במדינות שהיו בעבר קולוניות ספרדיות (כגון ארגנטינה, צ'ילה, קולומביה ועוד).
מקור הסימן $
הסימון הבינלאומי המקובל לדולר הוא $. סימון זה משמש לדולרים של מדינות שונות, וגם למטבעות שאינם נקראים "דולר". כשרוצים להדגיש שמדובר בדולר אמריקני, משתמשים בסימון $US או בקיצור התקני USD .
מקורו של הסימן הוא מן הפסו הספרדי, שהוא כינוי אחר למטבע ה-Real de a Ocho הספרדי. לפי גרסה זו, הסימן $ התפתח מקיצור השם על ידי כתיבת שתי האותיות P ו-S ביחד. ראיות לתאוריה מראות כי הדולר הספרדי סומן בצירוף ps, וכן ישנן ראיות לכך שאף הדולר האמריקני סומן בצורה זו, אך כשה-p נכתבת "בתוך" ה-s.
גרסה זו נראית בעייתית עקב העובדה שהשם פסו ("משקל" בספרדית) הוטבע על המטבעות רק מ-1864. אולם הכינוי "פסו" קיים כבר מ-1537.
העובדה שסימן הדולר לא נובע מהאות הראשונה של שמו, בניגוד לרוב מטבעות העולם, מהווה כר פורה לתאוריות רבות.
מדינות שהמטבע הלאומי שלהן נקרא דולר
המדינה/טריטוריה המטבע דולר אוסטרלי דולר קיימן דולר איי שלמה דולר אמריקאי דולר מזרח קריבי דולר מזרח קריבי דולר אמריקאי דולר אמריקאי דולר בהאמי דולר בליזאי דולר ברבדיאני דולר ברוניי דולר ברמודה דולר גיאני דולר JMD דולר מזרח קריבי דולר מזרח קריבי דולר הונג קונגי דולר טרינידדי דולר זימבבואי דולר טאיוואני חדש דולר ליברי דולר מזרח קריבי דולר ניו זילנדי דולר נמיבי דולר סורינאמי דולר סינגפורי דולר מזרח קריבי דולר מזרח קריבי דולר מזרח קריבי דולר פיג'י דולר קנדי
שערי חליפין
ראו גם
דולר דיסני
לירה
קישורים חיצוניים
Welcome to Jáchymov: the Czech town that invented the dollar - מאתר ה-BBC
קטגוריה:מטבעות
| 2023-11-19T16:19:40
|
איזוטופ
|
ממוזער|שלושת האיזוטופים הטבעיים של אטום המימן, העובדה שלכל אחד מהאיזוטופים יש פרוטון אחד מגדירה את היותם אטומי מימן. האיזוטופ עם אפס נייטרונים הוא פרוטיום (1H), עם נייטרון אחד - דאוטריום (2H) ועם שני נייטרונים - טריטיום (3H)
אִיזוֹטוֹפּים של יסוד כימי הם אטומים בעלי אותו מספר אטומי אך בעלי מסה שונה, כלומר מספר הנייטרונים שונה. לאיזוטופים של אותו יסוד יש אותן התכונות הכימיות.
כיום מוכרים למדע מעל 1,000 איזוטופים שונים המשויכים ל-118 היסודות בטבלה המחזורית.
מקורה של המלה איזוטופ, ביוונית: Ισος (איסוֹס) = שווה, Τοπος (טוֹפּוֹס) = מקום, ופירושה "אותו מקום", מקור השם נעוץ בעובדה שאיזוטופים נמצאים באותו מקום בטבלה המחזורית של היסודות.
רקע
כל היסודות בנויים מאטומים. האטום בנוי, באופן כללי, מגרעין, המורכב מפרוטונים ונייטרונים הבונים את הגרעין, ומאלקטרונים הסובבים סביב הגרעין.
התכונה האטומית המבדילה בין חומר אחד למשנהו, היא מספר הפרוטונים שבגרעין. מספר זה - הקרוי מספר אטומי של היסוד, והמייצג גם את מספר הפרוטונים של יסוד זה - קובע את תכונותיו הכימיות של החומר, וממנו נובעים צבעו, מרקמו, ותכונותיו המכניות.
מספר הנייטרונים שבגרעין, לעומת זאת, יכול להשתנות מבלי לשנות את תכונותיו הכימיות של החומר. פעמים רבות מספרם של הנייטרונים שווה למספר הפרוטונים (בפרט ביסודות הקלים), אך הדבר אינו מחויב. מספר הפרוטונים והנייטרונים גם יחד קובע את המשקל האטומי - הנקרא גם מסה אטומית - של האטום. מסת האלקטרונים קטנה פי כ-2,000 ממסת הפרוטון או הנייטרון ולכן זניחה וניתן להתעלם ממנה.
גרעינים שונים של אותו יסוד (כלומר מספר זהה של פרוטונים, אך מספר נייטרונים שונה) נקראים איזוטופים של היסוד. לדוגמה, מימן הוא היסוד הכימי שבגרעין האטום שלו קיים פרוטון אחד בלבד. לרוב, בגרעין מימן אין נייטרונים, ולכן זהו האיזוטופ הנפוץ של מימן. עם זאת, קיימים עוד איזוטופים: גרעין שמכיל פרוטון אחד ונייטרון אחד גם הוא גרעין מימן (בגלל קיום פרוטון בודד) אך זהו איזוטופ שונה שלרוב נקרא דאוטריום או "מימן כבד". בנוסף, קיים איזוטופ נוסף של מימן המכיל שני נייטרונים בגרעין הנקרא טריטיום.
לפעמים איזוטופ מסוים של היסוד מהווה את רוב האטומים של יסוד זה. זהו לדוגמה המצב במימן בו רוב האטומים שלו הם מהאיזוטופ בלי נייטרונים. לעומת זאת, קיימים יסודות בעלי שכיחות דומה של האיזוטופים השונים. לדוגמה, הגז האציל קסנון הוא בעל גרעין עם 54 פרוטונים, וניתן למצוא אותו בטבע בשלושה איזוטופים בעלי תפוצה דומה: 75, 77 או 78 נייטרונים.
בניגוד למימן, שבה לכל איזוטופ יש שם, מרבית האיזוטופים אינם קרויים בשם, אלא קרויים בשם הבנוי משם היסוד ומספר הנוקליאונים (הפרוטונים והנייטרונים שבגרעין) הכולל שבגרעינו. אורניום-238, למשל הוא איזוטופ של אורניום שבגרעינו סך הפרוטונים והנייטרונים ביחד הוא 238. בכתיב הכימי מסומן האיזוטופ בסמל היסוד, שלפניו רשום, בספרות עיליות, מספר הפרוטונים והנייטרונים. 238U, למשל, הוא אורניום-238. עוד דוגמה היא היסוד הכימי פחמן (סימון כימי: C), בעל 6 פרוטונים. 99% מגרעיני הפחמן הם בעלי 6 נייטרונים ולכן מסמנים את האיזוטופ הנפוץ ביותר של פחמן כפחמן-12 או 12C. עם זאת, אחוז מכלל אטומי הפחמן הוא 13C ובאטמוספירה נוצרת כל הזמן כמות מזערית ביותר של 14C שדועכת עם הזמן.
קיומם של איזוטופים שונים לאותו יסוד גורם לכך שהמשקל האטומי, כפי שהוא מופיע בטבלה המחזורית של היסודות, אינו מייצג משקל אטומי של איזוטופ מסוים, אלא את המשקל האטומי המשוקלל, בהתאם לתפוצתם של האיזוטופים בטבע.
אף שלמספר הנייטרונים בגרעין אין השפעה על התכונות הכימיות של היסוד, יש לו השפעה רבה על היציבות של הגרעין - חלק מהאיזוטופים הם איזוטופים רדיואקטיביים. לניקל, למשל, יש 5 איזוטופים יציבים (הגרעין שלהם אינו מתפרק מעצמו), איזוטופ אחד (59Ni) שזמן מחצית החיים שלו הוא יותר מ-10,000 שנה, איזוטופ אחד (63Ni) שזמן מחצית חייו נמדד בשנים רבות ו-3 איזוטופים (56Ni, 57Ni ו-66Ni) שזמן מחצית חייהם הוא פחות מעשרה ימים.
משום שאין הבדלים כימיים בין האיזוטופים השונים של אותו יסוד, לא ניתן להבדיל ביניהם באמצעים כימיים. לדוגמה, כאשר יוצרים מולקולות פחמן דו-חמצני (CO2), כ-99% מהמולקולות יכללו אטום פחמן-12 וכ-1% יכללו פחמן-13, בהתאם לשכיחות שלהם בטבע. כלומר, לאטומי החמצן "לא אכפת" איזה סוג פחמן נקשר אליהם.
שימושי האיזוטופים
בין אטומים זהים של אותו יסוד אי אפשר להבדיל בתהליכים כימיים, אך ניתן להבדיל בין איזוטופים שונים בתהליכים פיזיקליים (בעיקר על פי משקלם). יצירת תרכובת מאיזוטופ מסוים מאפשרת מעקב אחר ההתנהגות של האטומים המרכיבים תרכובת זו בתערובת שבה נמצאים אטומים אלה גם בתרכובות אחרות. דוגמה: בחקר התנהגותו של הפנול (C6H5OH) במים, משתמשים במים כבדים (D2O), כלומר מים שהמימן בהם הוא האיזוטופ דאוטריום. בצורה זו ניתן להבחין בין המימן שבפנול ובין המימן שבמים, ולגלות שהפנול המומס במים מחליף אטומי מימן עם המים.
הבדל נוסף אפשרי הוא בתהודה מגנטית גרעינית, אם לאיזוטופ מסוים (כמו 31P, 1H וכו') יש ספין 1/2+ ניתן לראותו במכשיר NMR, או לפחות את האחוז היחסי שלו מתוך היסוד.
לייצורה של פצצת אטום דרושים איזוטופים מסוימים. הפעולה הקרויה "העשרת אורניום" היא בידודו של האיזוטופ הנדיר, 235U, הנחוץ לייצור הפצצה, מתוך האורניום המצוי בטבע שבו האיזוטופ הנפוץ הוא 238U. זהו אתגר טכנולוגי לא פשוט, עקב ההבדלים הפעוטים שבין האיזוטופים.
האיזוטופים 235U ו-239Pu נוחים לביקוע גרעיני, ולפיכך הם משמשים כדלק לכורים גרעיניים וכחומר בקיע בפצצות גרעיניות.
לאיזוטופים הרדיואקטיביים של יסודות רבים (הנקראים רדיו-איזוטופים) יש שימושים במדע בכלל ובביולוגיה בפרט (לרבות המחקר הרפואי) כסַמָּנִים – הודות לכך שאין כל הבדל ממשי בין הפעילות הכימית של האיזוטופים השונים של אותו החומר, ניתן להתחקות אחר התהליכים העוברים על חומר כלשהו בגוף האדם, באמצעות שימוש באיזוטופ הרדיואקטיבי שלו ומדידת הקרינה הנפלטת. לדוגמה, היסוד יוד ממלא תפקיד חשוב בגוף, ובייחוד בפעולתה של בלוטת התריס. בעזרת האיזוטופים הרדיואקטיביים שלו, למשל 135I, אפשר להתחקות אחר מהלך היוד בגוף ולעמוד על סיבותיהן של הפרעות לפעולתה של בלוטה זו.
שימוש אחר לאיזוטופים רדיואקטיביים הוא הפקת חשמל לפי העיקרון התרמו-חשמלי: האנרגיה הנפלטת בהתפרקות מומרת במישרין לזרם חשמלי. התקנים מסוג זה משמשים במקומות שיש בהם צורך בזרם, אך קשה או בלתי-אפשרי לתחזק את מקור הזרם באופן שוטף; לדוגמה, בגשושות חלל או בקוצבי לב.
זמן מחצית החיים של יסודות 83 עד 118
כל היסודות בעלי מספר אטומי מעל 82 (עופרת) אינם יציבים, וככלל, זמן מחצית החיים פוחת עם עליית המספר האטומי, החל מהיסוד היציב למדי אורניום (מספר 92) ועד היסוד הכבד ביותר 118. זמן מחצית החיים גדל בתחום היסודות 103 עד 105, יורד ביסוד 106 ועולה שוב קלות ביסודות 110 עד 114, מה שמרמז על היתכנות אי של יציבות.
בטבלה מוצג זמן מחצית החיים של האיזוטופ היציב ביותר של היסוד בטווח.
מספר אטומי שם היסוד האיזוטופ היציב ביתר מחצית חיים 83 ביסמוט 209Bi 2 × 1019 שנים 84 פולוניום 209Po 130 שנים 85 אסטטין 210At 8 שעות 86 רדון 222Rn 3.824 ימים 87 פרנציום 223Fr 22.0 דקות 88 רדיום 226Ra 1600 שנים 89 אקטיניום 227Ac 21.77 שנים 90 תוריום 232Th 1.41 × 1010 שנים 91 פרוטקטיניום 231Pa 32800 שנים 92 אורניום 238U 4.47 × 109 שנים 93 נפטוניום 237Np 2.14 × 106 שנים 94 פלוטוניום 244Pu 8.0 × 107 שנים 95 אמריציום 243Am 7400 שנים 96 קוריום 247Cm 1.6 × 107 שנים 97 ברקליום 247Bk 1000 שנים 98 קליפורניום 251Cf 900 שנים 99 איינשטייניום 252Es 470 ימים 100 פרמיום 257Fm 100.5 ימים 101 מנדלביום 258Md 51.5 ימים 102 נובליום 259No 58 דקות 103 לורנציום 266Lr ~11 שעות 104 רתרפורדיום 267Rf ~1.3 שעות 105 דובניום 268Db 1.3 ימים 106 סיבורגיום 269Sg ~3.1 דקות 107 בוהריום 270Bh 3.8 דקות 108 האסיום 277mHs ~130 שניות 109 מייטנריום 278Mt 7.6 שניות 110 דרמשטטיום 281mDs ~3.7 דקות 111 רנטגניום 282Rg 2.1 דקות 112 קופרניקיום 285mCn ~8.9 דקות 113 ניהוניום 286Nh 19.6 שניות 114 פלרוביום 289mFl ~1.1 דקות 115 מוסקוביום 289Mc 220 מילי-שניות 116 ליברמוריום 293Lv 61 מילי-שניות 117 טנסין 294Ts 78 מילי-שניות 118 אוגאנסון 294Og 890 מיקרו-שניות
ראו גם
נוקליד
פרדריק סודי
פרנסיס ויליאם אסטון
איזוטופולוג
אי של יציבות
גבישי מולקולות
קישורים חיצוניים
מידע על איזוטופים
טבלה ובה פרטים על כל האיזוטופים הקיימים
*
קטגוריה:כימיה פיזיקלית
קטגוריה:פיזיקה גרעינית
| 2024-07-23T08:53:24
|
דאוטריום
|
שמאל|ממוזער|250px|דאוטריום, מודגש מתוך טבלת האיזוטופים
דֶּאוּטֶרְיוּם (או דיטריום), הידוע גם בשם מימן כבד, הוא איזוטופ יציב (אינו רדיואקטיבי) של מימן. גרעין הדאוטריום, הנקרא דאוטרון, מכיל פרוטון אחד ונייטרון אחד (ראו תמונה), וזאת בניגוד לגרעין הנפוץ יותר של מימן המכיל רק פרוטון אחד ללא נייטרון. סמלו הכימי של הדאוטריום הוא 2H או D.
כמעט כל הדאוטריום ביקום נוצר במהלך המפץ הגדול לפני 13.8 מיליארד שנים, ביחס של 26 אטומי דאוטריום לכל מיליון אטומי מימן.
רובו של הדאוטריום קשור לאטום מימן רגיל בגז הנקרא "מימן-דאוטריום", וקיימות רק בכמויות זניחות של גז דאוטריום, שסמלו הכימי הוא 2H2 או D2.
מבחינה כימית הדאוטריום מתנהג באופן דומה למימן, והשינויים העיקריים מתבטאים באנרגיות ובאורכי קשר. מים כבדים שבהם יש אטום דאוטריום במקום אטום מימן, מתנהגים באופן דומה למים רגילים.
דאוטריום מופק בעיקר ממי ים. המדינה המובילה בהפקת דאוטריום היא קנדה, ומספקת אותו בעיקר בצורת מים כבדים. החברה לאנרגיה אטומית של קנדה (AECL) משתמשת במים הכבדים שהיא מייצרת להאטת נייטרונים בכור גרעיני מסוג קנדו.
שימושים
שמאל|ממוזער|250px|ספקטרום על-סגול של נורת דאוטריום
הדאוטריום שימושי בתהליכי היתוך גרעיני, במיוחד אם מעורב עם טריטיום. בתהליך ההתכה הגרעינית מתרכב הדאוטריום עם הטריטיום ליצירת הליום ובתהליך זה משתחררת אנרגיה רבה.
בכימיה ובמיוחד בביוכימיה משתמשים בדאוטריום כעוקב אחר איזוטופים שאינם רדיואקטיביים בתגובות כימיות, וזאת היות שמבחינה כימית, הוא מתנהג כמימן, אך עדיין ניתן לזהות את מיקומו לעומת מימן על ידי בדיקה פשוטה בספקטרומטר מסות או בספקטרומטר תת-אדום.
היסטוריה
איזוטופי יסודות קלים (כמו ניאון) נצפו עוד בשנת 1913 ואף הוכחו על ידי ספקטרומטר מסות בשנת 1920. התאוריה העיקרית באותו זמן הייתה כזו שהסבירה את קיום האיזוטופים על ידי "מספר שונה של אלקטרונים גרעיניים". התאוריה טענה, שמשום שמימן נמדד במסה אטומית ממוצעת קרובה מאוד ל- ומשום שגרעינו נחשב לבנוי מפרוטון אחד (שנתגלה זה מכבר), הוא אינו יכול להכיל "אלקטרונים גרעיניים", ולכן, הוא חסר איזוטופים.
הראשון שטען לקיום הדאוטריום היה וולטר ראסל בשנת 1926. הוא נתגלה לראשונה על ידי הרולד יורי בשנת 1931 מאוניברסיטת קולומביה. יורי מצא את הדאוטריום על ידי בדיקה ספקטרומטרית של 5 ליטרים מימן נוזלי. מתוך 5 הליטרים, מצא יורי עקבות זעירות של תוצאה ספקטרומטרית שונה שהצביעה על מיקום הדאוטריום. יורי קבע את שמו מן המלה היוונית והלטינית ל"שניים", כיוון שמסת הדאוטריום היא 2, בעוד שמסת המימן היא 1.
למידע נוסף לגבי היסטוריית הײצור ושימוש של דאוטריום ראו: מים כבדים.
מידע כללי
צפיפות: בתנאים סטנדרטיים של טמפרטורה ולחץ.
מסה אטומית: 2.01355321270 u
ספין: 1+
אחוזי המצאות ביסוד מימן: 0.015% בערך אטום דאוטריום 1 לכל 6,400 אטומי מימן.
זמן מחצית חיים: יציב
אנטי-דאוטריום
אנטי-דאוטריום הוא אנטי-חומר של איזוטופ הדאוטריום. בדומה לאנטי-פרוטון, זהו איזוטופ של אנטי-מימן המכיל בגרעינו אנטי-פרוטון ואנטינייטרון. גרעין האנטי-דאוטריום נחשב לאנטי-חומר הראשון שנוצר מלאכותית, במאיץ החלקיקים של CERN ב-1965. אטום שלם, עם פוזיטרון סביב הגרעין, לא יוצר עדיין, נכון לשנת 2008. סמלו של האנטי-דאוטריום דומה, אך יש בו סימן מינוס, כדי לזהותו כאנטי-חומר.
דאוטריום בתרבות
תגובת חומר עם אנטי-חומר (דאוטריום עם אנטי-דאוטריום) הם הבסיס לתנועה במהירות גבוהה ממהירות האור בסדרה מסע בין כוכבים (וויאג'ר, אנטרפרייז). לפי תורת היחסות הכללית, התגובה שבין חומר ואנטי-חומר מייצרת אנרגיה בנצילות תאורטית של 100% ולכן, בסדרות אלו, דאוטריום ואנטי-דאוטריום משמשים כדלק כדי להגיע למהירויות אלו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:איזוטופים של מימן
| 2024-08-01T21:52:55
|
משוואה דיפרנציאלית
|
במתמטיקה, משוואה דיפרנציאלית היא משוואה שבה הנעלם הוא פונקציה, כאשר המשוואה מתארת תלות בין הפונקציה ונגזרותיה. למשוואות דיפרנציאליות שימוש רב בתחומי המדע וההנדסה השונים.
משוואה דיפרנציאלית רגילה היא משוואה שבה הפונקציה היא פונקציה של משתנה יחיד, בניגוד למשוואה דיפרנציאלית חלקית, שבה הפונקציה היא פונקציה בכמה משתנים, והנגזרות הן נגזרות חלקיות.
למשל היא משוואה דיפרנציאלית רגילה שפתרונה הוא כל פונקציה מהצורה (אקספוננט) כאשר מספר קבוע.
סיווג משוואות דיפרנציאליות
את המשוואות הדיפרנציאליות מסווגים על פי שני קריטריונים עיקריים: סדר ומעלה.
מעלת המשוואה היא החזקה (המעריך) הגבוהה ביותר של הפונקציה הנעלמת, המופיעה בה. הסדר הוא סדר הנגזרת הגבוהה ביותר של הפונקציה.
שימוש במשוואות דיפרנציאליות
למשוואות דיפרנציאליות יש שימושים בכל תחומי המדע: פיזיקה, הנדסה, ביולוגיה, כלכלה ומטאורולוגיה. הסיבה לכך היא שלרוב אנו יודעים לכתוב משוואה המתארת את החוק שלפיו משתנה האובייקט שאותו אנחנו חוקרים: לדוגמה, מיקום או מהירות של חלקיק, טמפרטורה של נקודות שונות במרחב, ביקוש והיצע של מוצרים, וכן הלאה. משוואות כאלה הן לרוב משוואות דיפרנציאליות, ולכן הן צצות ועולות בכל תחום מדעי שבו מנסים לתאר את העולם בכלים מתמטיים.
דוגמאות למשוואות דיפרנציאליות בתחומים שונים:
משוואה המתארת את קצב התרבות חיידקים ברגע מסוים כתלות במספרם באותו רגע. ההסבר לתלות הוא שככל שמספר החיידקים גדל כך קצב הריבוי קטן, ולהפך.
משוואה המתארת תאוצה (קצב השתנות המהירות) של גוף נופל ברגע מסוים כתלות במהירות באותו רגע. ההסבר לכך הוא שהתנגדות האוויר גדלה באופן פרופורציונלי יחד עם מהירות הגוף, ולכן התאוצה קטנה.
פתרון משוואה דיפרנציאלית
ככלל, פתרון משוואה דיפרנציאלית עשוי להיות מורכב. אין שיטה כללית לפתרון של משוואה כזו, ולעיתים ניתן להגיע רק לקירוב של הפתרון ולא לפתרון עצמו.
עם זאת, לסוגים מסוימים של משוואות יש שיטות מתודיות לפתרונן. ברוב המקרים הבעיה של מציאת פתרון למשוואה דיפרנציאלית הופכת לבעיה של מציאת אינטגרל לפונקציה כלשהי, אם כי גם מציאת אינטגרל אינה שיטתית ולא תמיד ניתנת לביצוע. פתרונות הנתונים על ידי אינטגרל, גם אם לא פתור, יכולים להיות שימושיים מאוד, וניתן לחשב את ערכם המקורב לכל צורך מעשי.
כדי להקל על כתיבת המשוואה מסומנות בדרך כלל הפונקציות (ונגזרותיהן) באות בודדת בלבד.
פתרון משוואה דיפרנציאלית רגילה ליניארית מסדר ראשון
באופן כללי, משוואה דיפרנציאלית ליניארית מסדר ראשון היא משוואה מהצורה כאשר המשתנה בפונקציה שלנו הוא . אם אזי הפונקציה ידועה ואין צורך להמשיך. (אומרים ש- אם מתקיים שלכל x בתחום, )
לכן, נניח כי . לכן, מותר לחלק ב- ולקבל משוואה מהצורה .
נסמן ונקבל משוואה מהצורה: ולכן כשנרצה לפתור משוואה דיפרנציאלית ליניארית מסדר ראשון, נסתכל על הצורה הזאת.
דוגמה:
נרצה לפתור את המשוואה
נכפיל את 2 האגפים ב- ונקבל:
אך אגף שמאל הוא בדיוק שווה ל- ולכן נקבל:
ואכן, לכל שנבחר, הפונקציה שתתקבל פותרת את המשוואה.
כעת, נרצה למצוא דרך לכל המשוואות הדיפרנציאליות הליניאריות מסדר ראשון.
שיטה אחת היא, בדומה לדוגמה, למצוא פונקציה כך שכשנכפיל את כל המשוואה בה, נקבל באגף שמאל את הנגזרת של ואז רק נשאר לבצע אינטגרציה על 2 האגפים ולקבל ומשם לחלק ב- ולהגיע לפתרון. השאלה היא מהי אותה .
נראה כי אנחנו בעצם דורשים: (חיפשנו פונקציה שע"י כפל שלה במשוואה, נקבל את הנגזרת של (הפונקציה כפול y))
נראה כי ולכן בהכרח מתקיים ולכן . מכאן נגיע לתוצאות הבאות:
ואכן, כפל המשוואה בפונקציה זאת, תמיד יגרום לנו לקבל באגף שמאל נגזרת של וכל מה שנשאר לעשות זה אינטגרציה וחילוק ב- .
ראו גם
משוואה דיפרנציאלית סטוכסטית
קישורים חיצוניים
קורס מלא מוקלט "משוואות דיפרנציאליות רגילות" של פרופ אורי אליאש בטכניון, באתר YouTude
הרצאות מוקלטות של פרופ' דניאל הרשקוביץ בטכניון על משוואות דיפרנציאליות רגילות, באתר יוטיוב
הסבר על שיטות לפתרון של משוואות דיפרנציאליות רגילות, בפרויקט UnderWarrior
הסבר על שיטות לפתרון של משוואות דיפרנציאליות חלקיות, בפרויקט UnderWarrior
משוואות דיפרנציאליות רגילות - סיכום הקורס, אתר הטכניון
*
קטגוריה:אנליזה מתמטית
קטגוריה:מתמטיקה שימושית
דיפרנציאלית
| 2023-09-26T06:33:05
|
קרקוב
|
קְרָקוֹב (בפולנית: Kraków, , בפולנית נהגה השם: קְרָקוּף; בגרמנית: Krakau) היא העיר השנייה בגודלה בפולין ואחת מעריה העתיקות של המדינה. העיר, שהוקמה במאה ה-7, שוכנת על גדות נהר הוויסלה. קרקוב הייתה בירת פולין בשנים 1038–1596, ובירת הדוכסות הגדולה של קרקוב בשנים 1846–1918, וחלק מחבל גליציה המערבית ההיסטורי. כיום קרקוב משמשת כבירת מחוז פולין קטן.
קרקוב היא עד היום אחד ממרכזי המדע, התרבות והאמנות של פולין. לאור ההיסטוריה שלה, נחשבת קרקוב כמרכז הרוחני של פולין. קרקוב משמשת אטרקציה לתיירים מקומיים וזרים, ובשל מגוון אתרי המורשת בעיר הכריז עליה אונסק"ו בשנת 1978 כאתר מורשת עולמית.
אטימולוגיה
250px|ממוזער|בזיליקת מריה הקדושה המזוהה עם העיר
נהוג לזהות את מקור שמה של העיר במייסד האגדי שלה, הנסיך קרקוס (Karkus, Krak, Grakch), שהיה שליט של שבט פולני. עם זאת, אזכורו הראשון של הנסיך קרקוס מופיע בשנת 1190, שנים רבות לאחר ייסודה של העיר. יש המייחסים את שם העיר למילה הפרה-סלאבית "krakula", שמתייחסת למשפט, או למילה הפרה-סלאבית "krak", שמשמעותה "אלון", הנחשב לעץ קדוש.
שמה הרשמי המלא של העיר הוא עיר הבירה המלכותית קרקוב (בפולנית: Królewskie Stołeczne Miasto Kraków), אך שם זה משמש רק באירועים טקסיים.
בעברית היה נפוץ בעבר כתיב שמה של העיר בצורה קראקא.
היסטוריה
ימי הביניים
הממצאים הארכאולוגיים בגבעת ואוול מעידים על התיישבות אנושית בקרקוב כבר בתקופת האבן, אך מקובל שהעיר נוסדה במאה ה-7. לפי האגדה נוסדה העיר על ידי הנסיך קרקוס שבנה אותה מעל למערה בה התגורר הדרקון של ואוול (Smok Wawelski). האזכור הראשון של העיר בכתובים מיוחס ליהודי אברהם בן יעקב שציין ב-985 כי העיר היא מרכז מסחרי חשוב, וכי נבנו בה מבני לבנים, כולל טירת ואוול, וכנסיות רומנסקיות. משנת 1038 החלה העיר לשמש כבירת פולין.
ב-1044 הוזכרו לראשונה עתודות המלח במכרות המלח בווייליצ'קה, דרומית-מזרחית לעיר. המכרות הוזכרו בכתב זכויות של המלך קז'ימייז' הראשון המכנה אותן בשם הלטיני "Magnum Sal" ("המלח הגדול"). מסמך אחר מ-1105 מעיד כי מלח מסוגים שונים הופק במכרות כבר מתקופת המלך בולסלאב הראשון (מלך מ-992 עד 1025). העיר חרבה כמעט לחלוטין בפלישות הטטרים ב-1241, 1259 ו-1287, אך נבנתה מחדש ושוקמה. ב-1364 קרקוב עלתה שוב לגדולה כאשר המלך קז'ימייז' השלישי ("הגדול") הקים בה את אוניברסיטת קרקוב (האוניברסיטה היגלונית). העיר התפתחה ופרחה תחת השושלת היגלונית (1386-1572) ונמנתה על ברית ערי הנזה. תקופה זו ידועה כתקופת הזהב של העיר, שהפכה למרכז חשוב בתחומי התרבות, האומנות, האדריכלות, חקר המדע והמסחר.
הרנסאנס והעת החדשה
ב-1572, לאחר מות אחרון מלכי השושלת היגלונית, זיגמונט השני אוגוסט, עברה השליטה בקרקוב לשליטים זרים, והעיר החלה לאבד מחשיבותה. פלישת השוודים ומגפת דבר שגבתה את חייהם של כ-20,000 מתושבי העיר, החמירו את המצב. ב-1596 עברה בירת האיחוד הפולני-ליטאי
מקרקוב לוורשה.
עם חלוקתה השלישית של פולין ב-1795, בעקבות מרד בעיר, עברה קרקוב לשליטת אוסטריה כחלק מגליציה. ב-1809 כבש נפוליאון את קרקוב וצירף אותה לדוכסות ורשה. לאחר תבוסת נפוליאון השיב קונגרס וינה ב-1815 את המצב לקדמותו, אם כי לעיר ניתן מעמד של "עיר חופשית" (Wolne, Niepodległe i Ściśle Neutralne Miasto Kraków z Okręgiem - "העיר החופשית, העצמאית והניטראלית לחלוטין של קרקוב וסביבותיה"). ב-1846 שוב פרץ מרד בקרקוב ובעקבותיו שוב סופחה העיר ב-16 בנובמבר לאוסטריה. אזור העיר היה לדוכסות הגדולה של קרקוב (Wielkie Księstwo Krakowskie) וקרקוב נבחרה לבירתו.
בחלקה השני של המאה ה-19 שוב ידעה קרקוב מידה של עצמאות ופריחה, והייתה למרכז תרבות ואמנות שהקנה לה את השם "אתונה הפולנית" (Polskie Ateny). בסוף במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הותקנו בעיר צנרת מים ורשת קווי חשמלית, ופרבריה אוחדו החל ב-1910 לעיר אחת (Wielki Kraków - "קרקוב הגדולה").
המאה ה-20
ממוזער|רחובות הגטו לאחר חיסול אחרוני היהודים, מרץ 1943|ימין
בתחילת המאה, חומת העיר העתיקה נהרסה באופן יזום מפני שלא היה בה עוד צורך. במקום שבו הייתה החומה הוקם פארק פלנטי, שכיום מקיף את העיר העתיקה בצורת טבעת.
במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר למשך זמן קצר על ידי האימפריה הרוסית. השלטון האוסטרי בעיר הסתיים ב-31 באוקטובר 1918 והעיר צורפה לרפובליקה הפולנית. לאחר המלחמה שרר בעיר משבר כלכלי, שהוביל למהומות קרקוב (1923).
עם תחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה קרקוב בידי הנאצים וב־26 באוקטובר 1939 הכריזו עליה שלטונות הכיבוש כבירת הגנרלגוברנמן וקבעו את מרכזם בטירת ואוול. האוכלוסייה היהודית גורשה, הנותרים רוכזו בגטו ולבסוף נשלחו אל מותם במחנות השמדה. בניגוד לערי פולין האחרות וורשה בראשן, לא החריבו הנאצים את קרקוב, והיא שמרה על אופייה ועל מבני העבר שבמרכזה ההיסטורי. ב-1978 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית.
בתקופה הקומוניסטית נבנה בעיר מפעל ענק לתעשיות פלדה ברובע נובה הוטה (Nowa Huta) שבצפון-מזרחה, והיא הפכה גם למרכז תעשייתי תוך שהיא שומרת על מעמדה כמרכז תרבותי, מסחרי ותיירותי.
התפתחות האוכלוסייה
חינוך
שמאל|250px|השוק בכיכר המרכזית
קרקוב היא מרכז ראשי של חינוך. ישנם 11 מוסדות אקדמיים בעיר, בהם לומדים כ-170,000 איש. בנוסף, קרקוב משמשת כבית לאחת מהאוניברסיטאות העתיקות והחשובות ביותר בפולין ובאירופה כולה - האוניברסיטה היגלונית (בפולנית: Uniwersytet Jagielloński, בר"ת: UJ).
האוניברסיטה היגלונית נוסדה בשנת 1364 ונודעה במשך ההיסטוריה כ"אקדמיית קרקוב", עד ששמה שונה ב-1817 ל"אוניברסיטה היגלונית". אוניברסיטה זו היא העתיקה והנודעת ביותר בפולין, ואף התפרסמה כאוניברסיטה הטובה במדינה. הנכס האקדמי העיקרי שלה הוא הספרייה היגלונית, בה למעלה ממיליון עותקים, כולל אוסף גדול של מסמכים מימי הביניים. באוניברסיטה, שמהווה את אחד ממוסדות המחקר המובילים בפולין, למדו ב-2005 42,325 סטודנטים. בין הסטודנטים שבאו בשעריה ניתן למצוא את קופרניקוס והאפיפיור יוחנן פאולוס השני.
האוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה (Akademia Górniczo-Hutnicza או AGH) שנוסדה ב-1919 היא האוניברסיטה הטכנולוגית השנייה בגודלה בפולין, עם למעלה מ-15 מחלקות ו-30,000 סטודנטים.
תחבורה
ממוזער|תחנת הרכבת המרכזית בקרקוב|ימין
התחבורה הציבורית מבוססת על רשת צפופה יחסית של קווי חשמלית ואוטובוסים המופעלים על ידי חברה עירונית. בנוסף, ישנם מספר קווי מיניבוס המופעלים על ידי זכיינים פרטיים. רכבות מקומיות מחברות בין קרקוב לפרברים. האזור ההיסטורי של העיר הוכרז כאזור ללא תחבורה, אך קווי חשמלית עוברים במרחק קצר ממנו.
תחבורת הרכבות מקשרת את קרקוב עם רוב ערי פולין, כאשר רכבות לוורשה יוצאות בכל שעה. בנוסף, ישנן רכבות שיעדיהן מצויים מחוץ לפולין, כברלין, בודפשט, פראג, המבורג, לבוב, קייב ואודסה. תחנת הרכבת המרכזית בעיר צמודה לאזור ההיסטורי עם תחבורה ציבורית נוחה אליה וממנה.
נמל התעופה הבינלאומי ע"ש יוחנן פאולוס השני, ממוקם כ-11 ק"מ ממערב לעיר, ורכבות ישירות מתחנת הרכבת המרכזית של קרקוב גומאות מרחק זה ב-15 דקות. בשנת 2006 עברו בו מעל 2.3 מיליון איש, כ-15% מנפח התחבורה האווירית בפולין. כיום עובר הטרמינל הרחבה.
אתרי העיר
250px|שמאל|המרכז ההיסטורי של קרקוב
קתדרלת ואוול - מקום מושבו של הארכיבישוף של קרקוב ומקום ההכתרה והקבורה המסורתי של מלכי פולין.
ארמון מלכי פולין (הוואוול) - המצודה הסמוכה לקתדרלה נמצאת על גבעה מדרום לרובע העתיק. מצידה האחד ממוקם הרובע העתיק ומצידה השני נהר הוויסלה. ניכרים בה מספר סגנונות וזאת מאחר שהיא הוקמה לראשונה במאה התשיעית, נבנתה מחדש במאה ה-14 ושופצה במאה ה-16. היא שרדה את מלחמת העולם השנייה כיוון שהגרמנים לא הספיקו לפוצץ אותה בטרם נסוגו מפני הצבא האדום. במהלך המלחמה היא שימשה כמקום מושבו של האנס פרנק ושל מטה השלטון של הממשל המרכזי. שטיחים פלמיים מהמאות ה-16 וה-17, אוהלים טורקיים שנלקחו שלל מהקרב בשערי וינה, חרב הכתרה משוננת בשם שצ'רביץ מהמאה ה-13. בירידה לכיוון הנהר ניתן לעבור דרך מערת הדרקון.
הכיכר המרכזית של קרקוב - אחת הכיכרות המרשימות ביותר באירופה. סביבה ניתן למצוא את אולם הבדים, מגדל בית העירייה העתיק (שריד לבית העירייה שנהרס בשנת 1820), בזיליקת הבתולה מריה ומספר לא מבוטל של בתי קפה. מכאן יוצאים הסיורים בכרכרות. החיבור של רחוב FLORIANSKA עם רחוב GRODZKA יוצר את הנתיב שנקרא "הדרך המלכותית".
ברביקן קרקוב - מבנה ברביקן מבוצר שהיווה את אחד השערים שהובילו לעיר העתיקה.
תל קושצ'ושקו - נבנה על ידי התושבים בשנת 1820
בית החרושת של שינדלר - בית החרושת ששימש את אוסקר שינדלר להצלת יהודי גטו קרקוב במהלך השואה.
יהודי קרקוב
ממוזער|רובע קז'ימייז' המחודש עתיר מוטיבים יהודיים|ימין
שמאל|ממוזער|ארמון מלכי פולין על הנהר ויסלה בקצה העיר העתיקה
ממוזער|כיכר השילוחים של הגטו החדש. הכיסאות הריקים בכיכר מהווים אנדרטה ליהודים שנספו|ימין
שמאל|ממוזער|הנהר ויסלה זורם במרכז העיר
ממוזער|שמאל|כרכרת תיירים בכיכר המרכזית
מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמה קז'ימייז' (בפי היהודים קוזמיר). במרוצת הזמן הפכה קאז'ימייז' לשכונתה של קרקוב. משנת 1867 הורשו היהודים לגור בכל חלקי העיר.
יוסף קרוק שהגיע לקרקוב ב-1905 כשנאלץ לברוח מסוכני הצאר עקב פעילות פוליטית לטובת התנועה הלאומית היהודית והפולנית ביחד ובמקביל, סיפק בזכרונותיו תיאור של העיר בשנה זו:"בינתיים שוטטתי על פני קראקוב והתפעלתי מן הרְבָעים היהודיים העתיקים בקאז'מייז': בית־הכנסת העתיק בסגנון הגותי מן המאה הארבע־עשרה עם הבימה המפורסמת, יצירה אמנותית למופת; בית־כנסת אחר עם ציורי־הקיר הנפלאים. וגם עוד בתי־כנסת בסגנון הרנסאנס. התפעלתי גם מ"רחוב היהודים". המלך הגדול יכול היה להתגאות ביחסו ההומאני ובהערכתו את האמנות היהודית. מספר היהודים בקראקוב בימי לא הגיע לעשרים וחמשה אלף. הם היו גאים בכך, שהם היורשים של הימים הגדולים עוד מלפני ארבע מאות שנה... מה מיוחד במינו היה צלילה של החצוצרה אשר קול תרועתה נישא עד לכאן מצריח הקאתדראלה על שם מאריה".יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב, מחברות לספרות, 1968, עמ' 215 בפולין העצמאית (1918-1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות.
בספטמבר 1939, כאשר כבשו הגרמנים את פולין, הם קבעו את קרקוב כעיר הבירה. ב־6 בספטמבר 1939, עם כיבוש העיר, פתחו הנאצים ברדיפות שיטתיות של הקהילה היהודית בת אלף השנים, שמנתה לפני המלחמה כ־60 אלף נפש, כלומר כחמישית מתושבי העיר. על מנת לממש את תוכניתם ולעשות את קרקוב "יודנריין" (נקייה מיהודים), צימצמו הגרמנים את מספר היהודים בעיר עד למינימום.
ב־26 באוקטובר 1939 הכריזו שלטונות הכיבוש על קרקוב כבירת הגנרלגוברנמן, מה שגרם להגברת הרדיפות אחר יהודים. בקרקוב הונהגו צווים אנטי-יהודיים על ידי שלטונות הגנרלגוברנמן. בימים 5-6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים טרור מקיף בשכונות היהודיות, בעיקר במטרה לגזול רכוש יהודי. באותם ימים הועלו באש גם מספר בתי כנסת. ב־1 במאי 1940 פרסמו צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. ב־18 במאי הודיע ראש העיר הגרמני ליהודים, שניתנת להם הזדמנות לעזוב את העיר "מרצונם החופשי", ואלה שיעשו כן יוכלו לקחת עימם את רכושם. היום האחרון שנקבע להם היה ה־15 באוגוסט. ואמנם עד לאותו יום עזבו את העיר רבבות יהודים "מרצונם החופשי". בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עימם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו כ־40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ־11,000 יהודים.
שמאל|ממוזער|אנדרטה לזכר בית היתומים בקרקוב, פולין ומנהלו אלתר דוד קורצמן
ב־3 במרץ 1941 הוציא מושל המחוז אוטו וכטר פקודה בדבר הקמת "אזור מגורים יהודי", לפיה חייבים היהודים שנותרו בקרקוב, כ־15 אלף נפשות, לעקור אליו עד ל־21 במרץ. הגטו הוקם בפרבר פודגוז'ה, בדרום העיר קרקוב, בגדה הימנית של נהר הוויסלה. בשטח זה, לפני המלחמה, גרו כ־3,000 יהודים וגויים יחד. בעת ריכוז היהודים בתחום זה, שלו קראו הגרמנים "הרובע היהודי", נצטוו הפולנים לפנות את המקום ונאסר עליהם לתת מחסה או עזרה ליהודים. הגטו חוסל סופית במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נותר קומץ יהודים בלבד בעיר. ניצולים בודדים שבו לעיר מהמחנות לאחר השחרור, או ממקומות מסתור. בשנים 1947–1951 היגרו רוב היהודים עקב גלי האנטישמיות, שהתבטאו בין היתר בפוגרום קרקוב. אחרי שנת 1968 נשארו בקרקוב כמה עשרות יהודים בלבד.
לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בסוף המאה ה-20 השקיעו פרנסי העיר משאבים רבים בשחזור ושימור הרובע היהודי של העיר - קז'ימייז', תוך הנצחת מורשתו היהודית. בתי הכנסת במקום שופצו ומהווים אתרי תיירות פופולריים, ובשכונה נפתחו מסעדות, בתי קפה וחנויות בעלי גוון יהודי.
כיום משמש כרב העיר הרב בועז גדקא , המשמש אף כמנהל בית הכנסת הרמ"א בעיר,
ברישומי ה-JCC נמנו נכון ל-2018 כ-700 יהודים בעיר.
ערים תאומות
ראו גם
קז'ימייז'
מכרות המלח בווייליצ'קה
לקריאה נוספת
מ. צאנין, קראקוב בתוך: תל עולם: מסע על פני מאה קהילות נחרבות, תל אביב: המנורה, 1962. עמ' 269–281 (תיאור החורבן ותיאור של המקום מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ומבט האוכלוסייה המקומית על חיסול היהודים והשימוש בשללם)
יחזקאל פראם, "לימוד שפת המקום בקראקוב במאות ה-16 וה-17, הייתכן?", גלעד, המכון לחקר יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין, אוניברסיטת תל אביב, כר' כ"ה, עמ' 23–38
חנה קוז'ינסקה-ויט, "האלימות האנטי-יהודית בקרקוב בין שתי מלחמות העולם ותגובות העירייה ומועצת העיר עליה", גלעד, כרך כ"ה, עמ' 131–158
יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 193-197
קרקוב, מטרופוליס 24, חורף 2007
קישורים חיצוניים
גיליון על קרקוב בכתב העת המקוון "זיקה", בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
ריאיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה היאגלונית בקרקוב על החיים היהודיים בקרקוב לפני השואה, במהלכה ואחריה, באתר יד ושם
סרט משנת 1939 על החיים היהודיים בקרקוב
אורי זר אביב, קרקוב זורחת: שכחו מכל מה שידעתם על פולין, באתר Time Out תל אביב, 13 באוגוסט 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:פולין: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:ערי הנזה
קטגוריה:גליציה
קטגוריה:אירופה: ערי בירה לשעבר
| 2024-08-28T10:40:28
|
21 בנובמבר
|
21 בנובמבר הוא היום ה-325 בשנה, (326 בשנה מעוברת), בשבוע ה-47 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 40 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
235 – אנטרוס נבחר לאפיפיור
1783 – הטיסה המאוישת הראשונה בכדור פורח שאינו מעוגן לקרקע מתבצעת בפריז
1789 – צפון קרוליינה מאשרת את החוקה ומצטרפת כמדינה ה-12 של ארצות הברית
1920 – טבח יום ראשון העקוב מדם, יום של אלימות בדבלין במהלך מלחמת העצמאות האירית, שבסיומו מצאו את מותם 31 אנשים
1953 – הנהלת מוזיאון הטבע הבריטי מודיעות כי גולגולתו של "איש פילטדאון", אחד הממצאים המאובנים הידועים בעולם, היא מעשה זיוף
1962 – צבא השחרור העממי של סין מכריז על הפסקת אש חד-צדדית במלחמת הודו–סין
1969 – רשת הארפאנט (ARPANET), מתחילה לפעול
1973 – מוקמת ועדת אגרנט לבדיקת נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים
1974 – בפאבים בברמינגהאם שבבריטניה נהרגים 21 איש מפצצות שהטמין ה-IRA. "שישיית ברמינגהאם" נידונו למאסר עולם בעקבות האירועים, אך זוכו לאחר שנים בכלא
1975 – קווין מוציאים את האלבום "A Night At The Opera"
1984 – ראשוני העולים במבצע משה מגיעים ארצה מאתיופיה
1985 – ג'ונתן פולארד נעצר בארצות הברית על ידי ה-FBI באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל
1995 – מדד הדאו ג'ונס חוצה לראשונה את קו ה-5,000 נקודות (5,023.55)
2002 – פיגוע התאבדות של ארגון החמאס באוטובוס בקו 20 בירושלים. 11 איש נרצחים
2002 – נאט"ו מזמינה את בולגריה, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובניה, סלובקיה להצטרף כחברות בברית
2005 – ראש ממשלת ישראל אריאל שרון עוזב את הליכוד ומקים את מפלגת קדימה
2012 – הכרזה על הפסקת אש וסיום מבצע עמוד ענן
2021 – עבדאללה חמדוכ הוחזר להיות ראש ממשלת סודאן בעקבות הסכם לאחר ההפיכה הצבאית
נולדו
ממוזער|213x213 פיקסלים|וולטר
ממוזער|247x247 פיקסלים|טרומפלדור
ממוזער|170x170 פיקסלים|ביורק
1694 – וולטייר (פרנסואה מארי ארואט), סופר ופילוסוף צרפתי (נפטר ב-1778)
1768 – פרידריך שליירמאכר, תאולוג ופילוסוף גרמני (נפטר ב-1834)
1840 – ויקטוריה, הנסיכה המלכותית, רעייתו של פרידריך השלישי, קיסר גרמניה (נפטרה ב-1901)
1854 – ה בנדיקטוס החמישה עשר (נפטר ב-1922)
1880 – יוסף טרומפלדור, לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ (נהרג ב-1920)
1898 – רנה מגריט, צייר בלגי (נפטר ב-1967)
1902 – יצחק בשביס-זינגר, סופר יידישאי (נפטר ב-1991)
1921 – אריה לובה אליאב, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2010)
1929 – מרילין פרנץ', סופרת אמריקאית (נפטרה ב-2009)
1929 – נחום אדמוני, ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
1932 – משה טבק, קצין בכיר בחיל הים (נפטר ב-2020)
1935 – דוד פריש, כדורסלן ישראלי
1938 – נורית שני, מייסדת רשת בתי הקולנוע והפצת הסרטים "לב" וכלת פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע ירושלים
1940 – ריצ'רד מרסינקו, קומנדר בצי האמריקאי אשר הקים את צוות 6 של אריות הים של צי ארצות הברית (נפטר ב-2021)
1940 – ברוך ויסבקר, ראש ישיבת בית מתתיהו בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה (נפטר ב-2024)
1943 – אריאל פורמן, שחקן ישראלי (נפטר ב-2016)
1945 – גבי טייכנר, כדורסלן ישראלי
1945 – גולדי הון, שחקנית אמריקאית
1945 – משה מורג, תת-אלוף, ראש להק כוח האדם
1947 – דוד אלנסון, רב רפורמי אמריקאי, נשיא היברו יוניון קולג' וחוקר יהדות (נפטר ב-2023)
1951 – שמעון גלבץ, מלחין, מתרגם, עורך ומרצה
1962 – אברי גלעד, איש בידור ורדיו ישראלי
1965 – רג'י לואיס, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-1993)
1965 – שלמה מולה, סגן יושב ראש הכנסת וחבר הכנסת מטעם מפלגת קדימה ומפלגת התנועה
1965 – ביורק, זמרת, משוררת, ושחקנית איסלנדית
1965 – יואב כ"ץ, סופר, מתרגם ותסריטאי ישראלי
1967 – טושיהיקו קוגה, ג'ודוקא יפני (נפטר ב-2021)
1970 – עלמה זק, בדרנית ישראלית
1970 – יורם זק, במאי טלוויזיה, עורך ומפיק ישראלי
1975 – חיים סילבס, כדורגלן ומאמן ישראלי
1975 – עמי אנידג'ר, שחקן, קומיקאי ומנחה סדנאות צחוק
1983 – דניאלה פיק, זמרת ישראלית
1985 – חסוס נבאס, כדורגלן ספרדי
1986 – הילה ערן, שחקנית, דוגמנית ומפיקת קולנוע ישראלית
1987 – יעל נזרי, מלכת היופי של ישראל לשנת 2006 ודוגמנית
1992 – עקיבא ווייס, עיתונאי חרדי ישראלי
נפטרו
ממוזער|180x180 פיקסלים|פרנץ יוזף
615 – קולומבנוס, נזיר ומיסיונר נוצרי (נולד ב-543)
1325 – יורי ממוסקבה, נסיך ולדימיר (נולד ב-1281)
1555 – גאורגיוס אגריקולה, רופא מחוזי באחד מאזורי המכרות החשובים בגרמניה (נולד ב-1494)
1695 – הנרי פרסל, מלחין אנגלי (נולד ב-1659)
1781 – הרוזן ממורפה, ראש שרי צרפת בתקופת לואי השישה עשר מלך צרפת (נולד ב-1701)
1811 – היינריך פון קלייסט, סופר, מחזאי ומשורר פרוסי (נולד ב-1777)
1844 – איוואן קרילוב, סופר אגדות עם וממשיל משלים רוסי (נולד ב-1769)
1899 – גארט הוברט, סגן הנשיא ה-24 של ארצות הברית (נולד ב-1844)
1907 – פאולה מודרזון-בקר, ציירת אקספרסיוניסטית גרמנייה (נולדה ב-1876)
1916 – פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה (נולד ב-1830)
1924 – פלורנס הרדינג, אשת נשיא ארצות הברית וורן הרדינג (נולדה ב-1860)
1963 – רוברט פרנקלין סטראוד, אסיר עולם, נודע בכינויו "איש הציפורים מאלקטרז" (נולד ב-1890)
1993 – ברונו רוסי, פיזיקאי ניסויי יהודי-איטלקי, חלוץ במחקר של קרינה קוסמית (נולד ב-1905)
1999 – קוונטין קריספ, סופר וציניקן בריטי (נולד ב-1908)
2006 – אברהם רותם, אלוף בצה"ל, ראש מחלקת ההדרכה (נולד ב-1934)
2006 – אליעזר וולדינברג, רב, מחבר שו"ת ציץ אליעזר, מגדולי הפוסקים במאה העשרים (נולד ב-1916)
2006 – מיכאל גל, איש חינוך ישראלי, זוכה פרס החינוך (נולד ב-1932)
2011 – יוסף נוה, ארכאולוג, פרופסור אמריטוס לאפיגרפיה ולפלאוגרפיה שמית במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1928)
2011 – אלי הורביץ, תעשיין ישראלי (נולד ב-1932)
2018 – איגור קורובוב, קולונל גנרל רוסי, ראש המודיעין הצבאי הרוסי וסגן הרמטכ"ל הרוסי (נולד ב-1956)
2019 – מייקל ג'יי פולארד, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1939)
2019 – אנאבלה יעקב, שחקנית תיאטרון ישראלית (נולדה ב-1941)
2019 – רמי רוזן, מחזאי ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1944)
2021 – רוברט בליי, משורר, סופר ומתרגם אמריקני (נולד ב-1926)
2021 – יותם ראובני, משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי (נולד ב-1949)
2022 – יעקב סיקא אהרוני, לוחם אצ"ל, פובליציסט, מחנך וסופר (נולד ב-1921)
2022 – נוזהת קצב, חברת הכנסת מטעם סיעת המערך ויו"ר הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות (נולדה ב-1932)
2023 – דייל ספנדר, מורה, סופרת, יועצת ואקדמאית פמיניסטית אוסטרלית (נולדה ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
20 בנובמבר – 22 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כא
קטגוריה:נובמבר
| 2024-04-24T16:58:08
|
תנועת ההשכלה היהודית
|
תנועת ההשכלה היהודית, ובקיצור ההשכלה, היא כינוי למגמה אינטלקטואלית שפעלה בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה, עם השפעה מועטה גם במערבה ובארצות האסלאם. ראשיתה כהשקפה מגובשת בשנות ה-70 של המאה ה-18 וסיום השלב האחרון בה היה לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הלאומיות היהודית סביב 1881. ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מחד שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, יחד עם פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית, שהתנועה הייתה אחראית לתחייתה כלשון ספרותית לצורכי חולין; ומאידך השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה. התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית.
בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.
צביון
תנועת ההשכלה הייתה תופעה רחבת היקף, שהתפרשה על פני תקופה ארוכה ואזורים גאוגרפיים מרוחקים. גם השימוש השיטתי במונח "השכלה" להגדרה עצמית לא הופיע אלא ב-1860, בכותרת 'המליץ', אם כי נגזרות שונות והתואר "משכיל" שימשו הרבה קודם במספר הקשרים. שמואל פיינר ציין כי למרות גיוונה והיעדרם של מוסדות משותפים, הייתה לחבריה מידה של תודעה עצמית נבדלת; זו נבעה מהקשר שלהם למרכז המשכילי הראשון בברלין. היצירות שחיברו מנהיגיו, כמשה מנדלסון ויצחק סטנוב, חזרו ונדפסו והוסיפו להיקרא על ידי בני הדורות המאוחרים, כשכל אחד מהם מוסיף משלו לקאנון של הבא אחריו. קשרים אלה שיקפו את אחד מנדבכיה של ההשכלה, שמפעלה הגדול היה חידוש השימוש בעברית כשפה ספרותית לצרכים חילוניים (הפיכתה ללשון דיבור התרחשה רק מאוחר הרבה יותר), התעניינות בדקדוקה וחיבור ספרות, עיתונות, שירה ומחזאות ענפה בה. היסטוריונים תיארו את המרחב המשכילי במידה רבה כרפובליקה ספרותית, שהתקיימה סביב בתי-הדפוס ומועדוני הקוראים של פרי עטה.
מבחינה לשונית, השפה המשכילית התאפיינה בסגנון גבוה ופורמלי, שנשאב מהמקרא, ממדקדקי העברית בימי הביניים ומשורריה. הם הרבו במליצות ובשיבוץ קטעים שלמים מהמקורות – כך, לדוגמה, פתח אברהם מאפו את ספרו "אהבת ציון" בקטע הגדוש במליצה מקראית: המשכילים נמנעו כמעט באופן גורף משימוש בארמית או בלשון חז"ל, מתוך הקפדה על טוהר "שפת עבר צחה" כפי שכינוה ודחיית הסגנון שרווח בכתבי הרבנים בימיהם, אותו חשבו לקלוקל ונחות. סופריה, בלשנייה משורריה ומחזאיה היוו את השלב הפותח בספרות העברית המודרנית. 'קהלת מוסר' שהוציא מנדלסון עוד ב-1755 נחשב לראשיתה של זו ולכתב-העת העברי הראשון. וייזל חיבר את "שירי תפארת", מחזור בן שמונה-עשר שירים על משה שהיה בעל השפעה רבה. יהודה ליב בן-זאב היה הראשון לכתוב ספרי דקדוק מודרני בעברית, ואלו הפכו לסמל של ההשכלה בפני עצמם ולקריאת חובה לנחשפים אל רעיונותיה. יוסף האפרתי מטרופלוביץ כתב את המחזה "מלוכת שאול", הדרמה העברית הגדולה המוקדמת ביותר של ההשכלה. שלמה לויזון היה, בין היתר, הראשון לתרגם את שייקספיר אליה ב"מליצת ישורון" מ-1816. יוסף פרל היה חלוץ הסאטירה בכתביו האנטי-חסידיים "מגלה טמירין" ו"בוחן צדיק". "שירי שפת הקודש" לאד"ם הכהן היו שלב חשוב בהתחדשות השירה בשפה, ואברהם מאפו חיבר את הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון". יל"ג הפיק יצירה ענפה, כמו שירו "קוצו של יוד", ונחשב לגדול משוררי דורו. מנדלי מוכר ספרים החל בכתיבה בעברית משכילית אך פנה למִשְלָב מאולתר ושוטף יותר. הוא סימן את קץ ההשכלה ופתח את תקופת התחייה.
המניע העיקרי של התנועה היה השאיפה למודרניזציה של הציבור היהודי ברוח עקרונות הליברליזם והרציונליזם כפי שרווחו במחשבת המאה ה-18 וה-19. חבריה כיוונו להפיץ את ערכי התרבות האירופאית בקרב הציבור, ללמד אותו את לשון המדינה ולכוון להשתלבותו בחברה. הם התנגדו לסתגרנות היהודים ופעלו בין היתר לזניחת הלבוש המסורתי ולאימוץ ההופעה המקובלת, הטיפו לנאמנות למולדת ולשלטונות הריכוזיים החדשים ופעלו להחלשת כוחם של מוסדות הקהילה, אותם תפשו כשריד לאפליה של ימי הביניים. הם ביקרו תופעות חברתיות כעיסוק בלעדי בתלמוד, נישואי בוסר (זכרונות מרים מחתונות שנערכו מעט לאחר גיל בר-מצווה הם תמה שכיחה בספרות ההשכלה), השימוש בחרם להשלטת מרות הקהילה ועוד. במישור הכלכלי, ביקשו להפוך את היהודים ליצרניים ומועילים במשק המתארגן-מחדש של המדינות בהן חיו. בהשלמה לכך, שדה מרכזי למאמצי המשכילים היה רפורמה חינוכית. למן ייסוד "חברת חינוך נערים" ('פרייאשולע') בברלין ב-1778, המוסד הראשון ביהדות אשכנז שנכללו בו לימודי חול ולא רק קודש, עבור בקריאתו של נפתלי הרץ וייזל לאימוץ מודל דומה לכל במנשר 'דברי שלום ואמת' ב-1782 ועוד, עשו מצדדי ההשכלה להנחלת הוראה מודרנית בקרב היהודים. במזרח אירופה הם ייסדו את החדר המתוקן ומכונים להכשרת רבנים. אחיזה בתוכנית פעולה מעין זו וחתירה ליישמה – אף על פי שבגלגוליה השונים של ההשכלה היא לבשה ופשטה צורות רבות, בהתאם לתנאים המשתנים – הייתה התבחין שהבדיל בין מתעניינים סתם בדקדוק עברי ומדעים, שנפוצו במאה ה-18 ושקיומם היה רציף עם מגמה שלא חדלה במשך המאות, לבין ראשוני המשכילים ממש שהתגבשו כחוג בפרוסיה בשנות ה-70 וה-80 שלה. ייחודם היה בכך שקראו תיגר על ההנהגה הרבנית וראו עצמם אליטה מתחרה, ובפועלם הניחו את היסוד למרבית התנועות המודרניות בקרב היהודים.
במקביל לחזון ההתערות, דרשו המשכילים את שימור ייחודיותם של היהודים כקיבוץ נפרד והאמינו כי התמורות שתבעו היו הערובה היחידה לכך שישרדו את המעבר לעידן חדש. אפילו יחסם לאפשרות האמנציפציה היה דו-משמעי. שנִיוּת זו, כתב פיינר, הייתה אבן הפינה של ההשכלה; נטישת העיקרון לטובת פעילות לטמיעה מלאה של היהודים בחברה הסובבת, אליה גלשו חלק מפעיליה, הייתה גם ניתוק הקשר אל התפישה המשכילית. ביטוי חשוב לכך היה בתחום השפה, בו רצו המשכילים להמיר את הדו-לשוניות של החברה המסורתית, לשון הקודש בחיי הדת ויידיש לצורכי חולין, במערך חלופי של עברית מחודשת לצרכים פנים-יהודיים ולשון המדינה לתקשורת עם הסביבה. יחסם ליידיש היה שלילי כמעט ללא יוצא מן הכלל, אף כי לעיתים מזומנות נאלצו לכתוב בה כדי לפנות להמוני העם, כפי שעשה אהרן האלה-וולפסון שמחזהו "לייכטזין אונד פרעממעלייא" ('קלות דעת והתחסדות') מ-1796 הוא המחזה היידי המודרני הראשון. דוד סורקין הביא כדוגמה את העיתונות היהודית-גרמנית: 'המאסף', שיצא בהפסקות בין 1784 ל-1797 ושימש כבימה המרכזית של משכילי ברלין, נכתב בעברית והטיף ללימוד הגרמנית; כתב-העת הגדול הבא, 'שולמית', יצא החל מ-1806 אחרי קריסת ההשכלה שם. הוא היה כולו בגרמנית והפגין את הטמיעה הלשונית. מנגד, גם האכזבה וההתנערות מהנחות היסוד הליברליות על השתלבות במדינות בהן חיו היהודים, לטובת פיתוח לאומיות משלהם או אידאולוגיות מהפכניות כמו סוציאליזם, סימנו את קצה של ההשכלה במזרח אירופה. התנועות הלאומיות היהודיות שתפסו את מקומה ביקרו אותה קשות – כפי שתנועות לאומיות-רומנטיות אחרות תקפו את הנאורות בארצותיהם – ותיארוה כהתבוללות: היסטוריונים לאומיים כמו שמעון דובנוב הציגו את ההשכלה כאבן הראשה במערך הכוחות "המפוררים" שתלשו ובוללו את יהדות המערב והחלו להשפיע על יהדות המזרח עד להתפכחות ולאכזבה שהובילו לתחייה לאומית, לשיטתם, בשנות ה-1880. ראייה זו של ההשכלה, כתופעה של התכחשות עצמית וכניעה לחברות הסובבות, הייתה משפיעה מאוד בהיסטוריוגרפיה היהודית, בייחוד במדינת ישראל.
דפוס בסיסי שאפיין את התנועה בכל תולדותיה היה חולשתה וכפיפותה לכוחות גדולים בהרבה. המשכילים עצמם היו כמעט תמיד אינטלקטואלים עניים; מעטים ביחס, כמו דוד פרידלנדר ויהודה לייב מיזס, שילבו יצירה משמעותית עם הון אישי. הם היו תלויים באחרים שיממנו אותם ויעניקו להם שהות להגות ולכתוב, בין אם פטרונים יהודים עשירים או מוסדות המדינה שמתוכם פעלו. משולש גורמים זה, המשכילים, האליטה היהודית המשתלבת והממשל, היה מאוחד כמעט אך ורק בשאיפה לשנות מן השורש את החברה היהודית הישנה. פעילי התנועה חלמו להתמצב כהנהגה שתוביל את העם לתמורה רוחנית ופריחה תרבותית בעברית. השלטונות היו אדישים לחלוטין לשיקולים כאלו, ותבעו נתינים מועילים שיתרמו לכלכלה, ידעו את השפה המדוברת, יהיו נאמנים ולא יכבידו על הסדר הציבורי בדרישות מיוחדות. גם ליהודים העשירים היו שיקוליהם שלהם. שינוי הערכים העמוק במשפחות מעמד הפרנסים, שהחלו לדרוש תמורה בקהילות, היה חשוב לתהליכי המודרניזציה של היהודים יותר מפעילותה של ההשכלה ותנאי מקדים לה. אבל אף על פי שחלק מהעשירים חלקו את האידיאלים של התנועה, לפחות לפרקי זמן מסוימים, הם היו לרוב מעשיים. הם התעניינו פחות בחזונות הערכיים מרחיקי הלכת של נתמכיהם ויותר בריצוי השלטון ככל הניתן, מתוך כוונה להשתלב ולקבל מעמד שווה בחברה. הפטרונים והממשל נזקקו אמנם לכשרים וליכולות של המשכילים ביוזמותיהם לערוך רפורמה נרחבת בציבור היהודי, בעיקר כאנשי חינוך – ואלו ניצלו זאת כדי לקדם את רעיונותיהם ככל האפשר – אבל ייחסו חשיבות פחותה ואף התנגדו במפורש לאידאולוגיה שלהם להותירו כקולקטיב מובחן היטב בעל תרבות מפותחת. אין-אונים וחוסר תקווה אף הם מוטיב נפוץ בכתבי התנועה, כמו ב"לְמִי אֲנִי עָמֵל?" של יל"ג, בו הוא מתאונן על האדוקים הישנים והמתבוללים החדשים שכולם גם יחד היו אדישים לחזונו.
חברי התנועה עצמם הבדילו בכתביהם בינם ל"משכילי שקר" או "פסאודו-משכילים", כמו דאיסטים ומתבוללים קיצוניים לסוגיהם. למן השלב בו התפתחו בחברה היהודית מגמות ברוח זו, כגון האוניברסליסטים והנוטים להתנצר בברלין של שלהי המאה ה-18 או האינטליגנציה היהודית דוברת-הרוסית במחצית המאה ה-19, יצאה ההשכלה לגנותן, אף כי הקטגוריות היו נזילות ופעילים עברו ממחנה אחד למשנהו ולעיתים החזיקו בהשקפות ביניים. במקרה אחד, זה של המשכילים המעטים במגרב, הם היו מלכתחילה גורם שמרני שעסק יותר באיום הטמיעה בתרבות צרפת מבליקויי החברה המסורתית.
בה במידה נאבקה ההשכלה נגד הדתיים השמרנים. אף כי שיתוף פעולה ביניהם לממסד הרבני לא היה בלתי-שכיח והם החזיקו באידיאל של "רב משכיל", התקיימו עימותים קשים עמו. כמתנגדים למה שהגדירו כאמונות תפלות ומנהגים מיושנים, הם עיינו במיוחד את החסידות. לצד תופעות אנטי-דתיות כהקצנה בימי המאספים המאוחרים, מבקר התלמוד יהושע השל שור והרדיקלים ברוסיה, היו שמרנים ואדוקים דוגמת ההשכלה בבוהמיה ומוראביה, שהייתה ארוגה בתוך ההנהגה הרבנית, והחוג בווילנה שצמח מתוכה בחלקו הגדול (משכילים וילנאים רבניים אף ראו עצמם כיורשיו האמיתיים של הגר"א). מרבית המשכילים אחזו בהשקפה דתית מתונה.
מאפיין חשוב אחר של התנועה היה טיבה כאידאולוגיית מעבר, כשם שהתקופה ההיסטורית בה התקיימה הייתה זו של התמורה מהקהילה המסורתית האוטונומית, שקשריה עם סביבתה היו ממושטרים ומוגדרים, לציבור יהודי משולב. חוגי ההשכלה התבססו על חברים שגדלו בתוך החברה היהודית הישנה, לרוב למדנים צעירים, ונחשפו להשקפתה מאפס – הביאור לחומש של משה מנדלסון, "נתיבות השלום", שנכתב בגרמנית באותיות בעבריות, היה במשך דורות הכלי של יוצאי תלמודי תורה וישיבות ללמוד לראשונה שפה זרה ולצאת מהבידוד הלשוני שנבע מחינוכם. מכך נגזר גם אופייה הגברי בעיקרו, אף כי היו יוצאות-דופן כרחל מורפורגו ומרים מארקל-מוזסזון; מיעוט לימודי הדת של הנשים הביא לרוב לחוסר שליטה בעברית. שמואל ורסס הצביע על היציאה מעולמם הקודם כחלק מכריע מהחוויה המשכילית. ילדיהם כמעט ולא השתייכו לה אלא הוסיפו להתברג בחברה הכללית: בעוד שההורים צרכו תרבות בעברית מכתבי התנועה במידה גדולה או שווה למה שקראו בלשונות אחרות, אותן למדו מאוחר בדרך כלל, הצאצאים כבר נולדו מחוץ להוויה המסורתית ושלטו בשפת המדינה. ההיצע המועט בעברית, אם בכלל היו בקיאים בה בהיעדר חינוך מן הסוג הישן, לא משך אותם. כמו כן, בכל אזור בו התחוללה ולו מודרניזציה שטחית של הציבור היהודי ורובו קיבל את הצורך בהשתלבות במידה מסוימת, איבדה התנועה את משמעותה והתפוגגה.
המונח "השכלה" הפך בפי רבים, יריבים כאוהדים, לכינוי גורף לשינויים הסוחפים שהתחוללו בחברה היהודית (בעיקר בקרב האשכנזים במרכז ומזרח אירופה) משלהי המאה ה-18. היסטוריונים מן העבר כהיינריך גרץ אחזו בדעה דומה, והציגו אותה כשחקן מכריע בתהליך. המחקר המאוחר מדגיש את היותה תנועה מצומצמת ובעלת השפעה חשובה, אך מעטה למדי. מקפידים להפריד בינה לביטויים השונים של התִּרבּוּת (אקולטורציה) שעברו היהודים, עם תיווך מועט של ההשכלה או לגמרי בלעדיה – לרוב עקב פעולתם של סוכני תמורה חשובים בהרבה, כבתי-ספר ממשלתיים או אילוצים והזדמנויות כלכליים חדשים – והשפעותיו: היטמעות לשונית, חילון, רפורמה דתית לגווניה מהמתונה ועד לקיצונית, הזדהות עם הלאומיות המקומית ועוד.{{הערה|הפרק מתבסס בעיקר על: שמואל פיינר, '''Towards a Historical Definition of Haskalah, בתוך: Shmuel Feiner, David Sorkin, New Perspectives on the Haskalah, Litmann, 2001. עמ' 184–219. לתובנות דומות המייצגות את הגישה 'הרוויזיוניסטית' המתוארת כאן, ראו למשל, Arnold Eisen, Rethinking Modern Judaism, Uni. of Chicago Press, 1998. עמ' 3; Israel Bartal, The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 96.}}
היסטוריה
פרוטו-השכלה
ממוזער|איור מתוך ספר מעשה טוביה, 1708.|150px
במאה ה-18 החלו להופיע בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה בודדים שהיו בקיאים בארחות העולם, במדעים ובדקדוק עברי. בין אותם פרוטו-משכילים נמנו ישראל מזמושץ', ברוך משקלוב, שלמה מחלם ומנשה מאיליה. דוגמאות מובהקות יותר היו האסטרונום רפאל לוי ואהרון גומפרץ, שהיו כבר מעורים יחסית בחברה.
כאנשי הנאורות שפעלו אז, הפגינו מבשרים אלה התעניינות רבה במדעי הטבע, פילוסופיה וספרות. רבים מהם ביקרו את אופייה של החברה האשכנזית המסורתית שהתקיימה מאז המאה ה-16 (דוד סורקין טבע את המונח "יהדות הבארוק" כדי לתארה), שהניחה דגש בלעדי על לימוד הגמרא בשיטת הפלפול ועסקה רבות בקבלה שהפכה למערכת מבססת לחיי הדת. העניין בהגות היה מועט, והדקדוק הוזנח עד כדי בורות של דרשנים וחזנים בשפה. כמו כן הייתה מבודדת מסביבתה, הן לשונית בהיות היידיש לניביה שפת היום-יום והן בהתנכרותה למדעים ולימודים חיצוניים. הפרוטו-משכילים חידשו את העניין בדקדוק ובלימוד התנ"ך ופרשנותו, פנו לפילוסופיה היהודית של ימי הביניים כתחליף לקבלה ורצו בהרחבת התחומים הנלמדים במוסדות החינוך המסורתיים. בחתירתם לכך התבססו על התקדים של המהר"ל מפראג וממשיכיו שביקרו את צרות האופקים של החינוך האשכנזי והציעו להכליל לימודי חול. דגם בולט יותר שעמד לנגד עיניהם היה זה הנהוג בין הספרדים במערב אירופה, שבתי-ספרם הורו מקצועות כאלה ויישמו שיטות פדגוגיות שרחקו מן המלמדים המסורתיים בתלמודי התורה. ב-1749 חיבר הסוחר יצחק וצלר מנשר בשם "ליבעס בריוו" ('מכתב אהבה'), בו ביקר את ליקויי סביבתו והציע תוכנית פעולה מעין זו. הוא לא הדפיסו מעולם.
המשכילים המוקדמים סברו כי רפורמות כאלה היו חיוניות כדי לבלום את הידרדרות מעמדה של הדת; השפעות הנאורות הקיצונית זלגו מהחברה הנוצרית דרך יהודי חצר ואחרים שהיו חשופים אליה יותר, במקביל לבוקה ומבולקה שעורר המאבק בשבתאות, והובילו לשחיקה מתמשכת בסמכותם המוסרית של המסורת והרבנים. סורקין הקביל אותם לאנשי הנאורות הדתית בקרב הנוצרים, שחתרו אף הם לחולל תחייה רוחנית ולבלום סחף למגמות קיצוניות. באותה תקופה ממש ניסו הוגים קתוליים מתקדמים לאמץ מחדש יסודות מימי הביניים שנזנחו בתקופת הרפורמציה.
למרות ביקורתיותם, בני דור מוקדם זה כמעט שלא עסקו בפעולה ישירה וכל שכן נמנעו מעימות עם ההנהגה הדתית. הם חסרו מסגרת משותפת והיו ברובם בגדר של תופעות מבודדות. לרעיונותיהם הייתה תפוצה רחבה: ספרי הדקדוק של שלמה זלמן הנאו, לדוגמה, היו פופולריים למדי. בקרב האליטה הרבנית היו רבים שחלקו את תחומי העניין בהם עסקו הפרוטו-משכילים.
ברלין
ממוזער|ראשית לימודים, חיבור כמו-אנציקלופדי מאת ברוך לינדא, 1788.|150px
התגבשותה של ההשכלה כתנועה התחוללה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18. בברלין, קהילה חדשה ודינמית יחסית (בעדות עתיקות, כמו פרנקפורט, היו תהליכי השינוי הכלכלי והחברתי איטיים בהרבה) שיהודי החצר העשירים שלה היו נתונים בניגוד עז בין מידת השתלבותם בתרבות הסובבת – רבים מהם נהגו מזה כמה דורות להעניק לילדיהם חינוך מקיף בשפות, חשבון וכדומה מידי מורים פרטיים, אך הדבר הוגבל לאליטה צרה זו – לערכי החברה ממנה באו. האידיאלים של ההשכלה נתפשו בידי פטרונים כדניאל איציג כאמצעי לאזן זאת, וכהשקפה שיכלה לעמוד בלב תוכנית רפורמה בארחות חייהם של יהודי הארץ. זו נועדה להסב אותם כך שיתאימו לחזונו החברתי של השלטון האבסולוטי הנאור ולהביא לבסוף לאמנציפציה, כפי שהציע הפקיד הממשלתי כריסטיאן קונרד וילהלם פון דוהם בחיבורו מ-1781 "על שיפורם האזרחי של היהודים" שנכתב ברוח הנאורות.
דמויות מעבר בין ההשכלה המוקדמת לברלינאית המאורגנת היו משה מנדלסון הצעיר, שהתיישב בעיר ב-1743, ונפתלי הרץ וייזל שהגיע אליה ב-1774. מנדלסון החיה את העיסוק בפילוסופיה וטען שהדת צריכה לפעול באמצעות שכנוע והגיון ולא הסנקציה הפלילית הגלומה בכח החרם: היוקרה שזכה לה בקרב הנוצרים, כפילוסוף מוביל, הפכה אותו לסמלה של השכלת ברלין בימיו ובדורות הבאים אף על פי שלא היה הפעיל מבין חבריה; כל היתר העריצוהו עמוקות וראו בו מופת. וייזל, לעומתו, התנגד לפילוסופיה מאחר שחשש שתערער את האדיקות הדתית ועסק בחינוך. שניהם גם יחד, וייזל במיוחד, סלדו מכל התנגשות עם האליטה הרבנית מסיבות מעשיות ועקרוניות גם יחד.
ב-1778 הקימו יצחק דניאל איציג (בנו של איציג הקודם) ודניאל פרידלנדר את "חברת חינוך נערים", בית-הספר היהודי המודרני הראשון והיחיד שלימוד מקצועות חול ביהדות אשכנז, שהתקבל בהתלהבות בבירה. ב-1780 החלו מנדלסון ועמיתיו במפעלם הגדול, "נתיבות השלום" ('הביאור'), תרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית בכתב עברי. חיבור זה שיקף את תיעובם לניב היהודי וכמיהתם ללמד את הציבור, שהיה רחוק מלדעת את האלפבית הלטיני, גרמנית תקנית מחד ועברית מטוהרת מאידך. "נתיבות שלום" שימש בעתיד גם משכילים צעירים במזרח אירופה, שהתחנכו בתלמודי תורה, כשער לרכוש דרכו את השפה הגרמנית.
לאחר פרסום כתב הסובלנות באימפריה הרומית הקדושה ב-1782, קידם וייזל את השיפור במעמד היהודים במנשר "דברי שלום ואמת". הספרון קרא לרפורמה חינוכית מקיפה ולהשתלבות בחברה וגינה את האופי המיושן והמנוון של החברה היהודית בת-זמנו. בפרט הושפע וייזל מהפילנתרופיניזם הגרמני. הנכונות לצאת נגד הממסד סימלה בעיני פיינר את הבשלתה של תודעה אחרת, שהלכה וצמחה בקרב המשכילים: ראיית עצמם כאליטה חדשה, שאינה כפופה לרבנים, ומשימתה להוביל את הציבור היהודי ולהנהיג אותו בדרכו לשיפור עצמי. המהפך הזה – שהקביל לעלייתה, בעקבות הנאורות, של שכבת אינטלקטואלים שקראו תיגר ולבסוף החליפו את הכמורה בחברה הנוצרית – היה בעיניו תמציתה של התנועה. המסה של וייזל, שהשוותה בין לימודי חול ("תורת האדם") לקודש ("תורת ה'") ורמזה על איום למעמדם כהנהגה רוחנית, עוררה התנגדות רבתי מרבנים שמרנים ובראשם יחזקאל לנדא ודוד טעביל מליסא. במשך שלוש השנים הבאות סער פולמוס קשה בינו ואוהדיו לבינם, כשלעזרתו באים גם חלק מרבני איטליה.
1782 ציינה עוד אבן דרך בתולדות ההשכלה, כשיצחק אייכל ייסד בקניגסברג את "חברת דורשי שפת עבר" והוא וחבריו החלו בהפצת כתב-העת המרכזי של התנועה בדור זה, המאסף. זה שימש מוקד ובמה להפצת כתביהם בעברית, תוך המשך קידום התרבות הגרמנית בקרב הציבור היהודי הרחב. בעיני פיינר היה אייכל . כעבור ארבע שנים עבר לברלין, ו"דורשי שפת עבר" התאחדו עם "חברת שוחרי הטוב והתושיה" בבירה. ב'מאסף' התפרסמו דיווחים חדשותיים, ביקורות ספרות, שירים ומאמרים במדעים, מרביתם בעברית. בשיאו באמצע שנות ה-80, הוא היה מוקדו של חוג תורמים פעיל בן כמה עשרות והיו לו 272 מנויים, חלקם מפיצים שהזמינו מספר גדול של עותקים לפיזור. הם התפרשו הרחק מעבר לברלין, כרשת של בודדים וחוגי קריאה קטנים שהשפיעו על קהילותיהם. בקצה המזרח, יהושע צייטלין ונתן נטע נוטקין היו בין הנרשמים בשקלוב ועוד שלושה הזמינו עותקים בווילנה, ובמערב חיברו עבורו טורים דוד פרנקו-מנדס (מורו של וייזל בשעתו) באמסטרדם ומרדכי לעוויסאן בלונדון. רבים מהמשכילים או תומכי ההשכלה האלו התערבו בפרשת "דברי שלום ואמת."
אחרים העלו תרומה משלהם. יהודה ליב בן-זאב חיבר את ספרי הדקדוק העברי המודרניים הראשונים, שנותרו יצירות חשובות ומשפיעות עד שלהי המאה ה-19. יואל ברי"ל פרסם ביאור עברי עם התרגום של מנדלסון לספר תהלים, לאחר עשר שנות עבודה. והוסיף לכתוב פירושים משלו. ברוך לינדא הוציא ב-1788 את 'ראשית לימודים', מעין אנציקלופדיה קצרה שנותרה פופולרית דורות לאחר מכן, בה טבע חידושי מילים בעברית שעודם בשימוש. יצחק סטנוב, איש פודוליה ומנהל בית-הדפוס של "חינוך נערים", הוציא מהדורות חדשות לספרי תור הזהב בספרד והיה מחבר פורה בפני עצמו שכתב בין היתר את אסופת השירה 'דברי אסף.'
בדור שאחרי מנדלסון, שמת ב-1786, לבשו המאספים גוון רדיקלי יותר. אם קודם הייתה מגמתם מאופקת והגותית בעיקרה, מכאן והלאה לא נרתעו מפעולה ישירה. אהרן האלה-וולפסון, יואל ברי"ל ופרידלנדר ודומיהם, צעירים שרקעם והחינוך שקיבלו היו כבר מודרניים ופתוחים יחסית, תפסו את הבכורה ומונו להנהלת "המאסף"; גם המהפכה הצרפתית, על האמנציפציה שהביאה בהדרגה ליהודי צרפת והתקווה לחירות ושוויון אוניברסליים, והמשך החלת מדיניות כתב הסובלנות על ידי הקיסר באימפריה הרומית הקדושה – שכללה הקמת בתי-ספר ממשלתיים ליהודים וגיוס מכסות לצבא – כולן עודדו את החוג בברלין לציפייה שהתמורה הגדולה בפתח. ברקע ההקצנה עמד אף מאמץ ארוך של פרידלנדר וכמה פרנסים לשאת ולתת עם המלכות על מתן שוויון ונתינות קבע ליהודי פרוסיה, שנמשך מ-1787 ועד 1792 ונכשל לבסוף. אזהרותיו של וייזל מפני יזימת עימות עם ההנהגה הרבנית נזנחו בקוצר רוח, והעשור שאחרי מות מנדלסון התאפיין בשורת מתקפות חריפות עליה בתביעה להסיר כל מכשול מפני ההשתלבות המקווה בחברה הכללית.
שאול ברלין, בנו של הרב צבי הירש לוין מברלין ואולי הבקיא ביותר מבין המשכילים בספרות הרבנית, קטל ב-1789 בארסיות ספר של הרב רפאל זיסקינד בהלכות שחיטה והאשימו בהעתקה ובבורות. ב-1793 הוציא אף ספר שו"ת מזויף בשם "בשמים ראש" שייחס ברמייה לרא"ש והעניק אישור למגוון היתרים מרחיקי-לכת. חזית אחרת שנפתחה הייתה בפולמוס הלנת המת, בתקופה בה הקושי לוודא מוות העלה את הטענה שאנשים חיים עשויים להיקבר בטעות. מנדלסון הסתפק בהמלצה שרופא יבדוק את הגווייה, אך וולפסון פרסם סאטירות בוטות בנדון ופעם אף התחפש למת עטוי-תכריכים והחריד רב בברסלאו שערך הלווייה מזורזת לנפטר. הוא ניצח על הקו הטהרני והבלתי-מתפשר בדור השני של השכלת ברלין גם בסוגיות אחרות, ובין היתר תקף בבוז את יצחק סטנוב כשהפגין יחס פשרני כלפי הקבלה. וולפסון תיאר את יהדות מזרח אירופה כאספסוף אחוז אמונות תפלות שהיה צורך להתרחק מדרכיו ככל האפשר ולעג לאליטה הרבנית כמעמד מאובן וחסר תוחלת.
אחרים במחנה המשכילים אימצו כיוון רדיקלי עוד יותר ונעו לכיוון הדאיזם והפנתאיזם, מתוך ביקורת עצמית כנה כלפי היהדות כמו גם מענה על ההאשמות שהטיחו בה הוגים מובילים כקאנט ופיכטה, שתיארוה כדת מנוונת ופרימיטיבית שבניה אינם יכולים לקוות לשוויון זכויות כל עוד לא יזנחוה. שאול אשר (שהרבה להתפלמס עם פילוסופים עוינים ליהודים) ואלעזר בן-דוד קראו, ב-1792 וב-1793 בהתאמה, לצמצום או ביטול המצוות המעשיות כדי להשתית את היהדות כדת טבעית של תבונה והגיון; אשר פרסם רשימה חדשה של עיקרי אמונה שהייתה אמורה להתיישב עם רוח הנאורות, ובן-דוד תיאר את ההווייה היהודית הקיימת כ"הידרה" שנצרכה לטיהור וזיכוך. גם שלמה מימון פנה עורף להשכלה והפך לפילוסוף קנטיאני ותו לאו. פרידלנדר הרחיק מעל כולם וזנח כליל את התקווה לשילוב היהודים כיהודים, כשהוא תוהה מדוע עליהם להמשיך להתקיים כקבוצה. כישלונותיו הנמשכים בהנעת שינוי חיובי, כשצעירים מעורים הפנו את גבם כליל למורשתם בעוד שהמוני העם נותרו אדוקים ונחשלים, הניעו אותו לבקש ב-1799 להתקבל לכנסייה הפרוטסטנטית מבלי שיוצרך להאמין בישו ובעיקרי הנצרות, הצעה שנדחתה על ידי הכמורה. הפוליטיזציה וההקצנה של ההשכלה, שהתלוותה לשינוי העצום במבנה החברתי שזעזע את אדני הקהילות היהודיות, הניעו את ההנהגה הרבנית להתכנס למגננה נוקשה נגדה.
בשלב זה איבדה ההשכלה הברלינאית את שאריות תנופתה. "המאסף" נסגר כבר ב-1797. מגמת אימוץ הגרמנית כשפה עקפה בהרבה את תביעותיה של התנועה בראשיתה – הרפורמות-מגבוה שהנחיתו הרשויות על היהודים, גם הקמת בתי-ספר, נעשו בתיאום מועט עם המשכילים; רק קומץ מוסדות קיבל משהו מחזונם – והשימוש בעברית התייתר. במקביל נטשו הפטרונים העשירים את המלומדים, שגישתם נראתה עתה כאנכרוניסטית. מעגלי האינטלקטואלים ששאפו לטמיעה מלאה והיו מנותקים מהשיח המשכילי או לכל היותר בשוליו, דמויות כרחל ורנהגן, תפסו את מרכז הבמה. בדור הבא פנו רבים מבניה של האליטה היהודית המשתלבת, אותם אלו שההשכלה ניסתה להציע להם חלופה, להתנצרות. ב-1800 כתב אייכל לשלום הכהן, שביקש לחדש את "המאסף", בייאוש:
המשכיל נחמן ברלין עזב ב-1801 את ברלין בעודו מאשים את עמיתיו לשעבר בנטישת החינוך המסורתי ממנו צמחו כולם ובמתן לגיטימציה לפטרונים העשירים לעשות אותו דבר. ב-1806 חתמו דוד בן משה פרנקל ויוסף וולף את עידן ההשכלה בגרמניה כשהחלו לפרסם את כתב-העת "שולמית", הראשון בארץ שנכתב כולו באות גרמנית ונועד גם לקהל נוצרי; כפי שהעיר דייוויד סורקין, נגוזה סופית הדואליות הלשונית (ובמשתמע, החברתית) בה התנהלה הקהילה המסורתית ושאותה שימרה ההשכלה, ואף ניסתה להעצימה באמצעות תחיית העברית, בה היה מרחב אחד לצורכי פנים ואחר ונבדל לתקשורת עם הגויים. תביעת השלטונות מן הציבור היהודי לעבור רפורמה כדי להתאים עצמו לחברה הסובבת הופנמה על ידי כל אגפיו, כולל השמרנים המובהקים, שפנו אליה במשותף מתוך תקווה לקבלת אמנציפציה. בשני הדורות הבאים צמחו מתוך מגמה זו כל התנועות החדשות בקרב יהודי הארץ, כולל חכמת ישראל, הנאו-אורתודוקסיה – שמנהיגה רש"ר הירש ראה עצמו כיורשם של מנדלסון ווייזל – היהדות הרפורמית ועוד. המרכז המשכילי התפורר כבר במפנה המאה, ולאחר מלחמות נפוליאון לא נותר ממנו כמעט דבר.
השפעתה של ברלין הקרינה החוצה וזכרה נשמר, בין היתר באמצעות משכילים שעזבו אותה ונדדו באירופה כמנחם מנדל לפין. בעוד שבגרמניה, כתב פיינר, דורות לאחר מכן, הוסיפו משכילים באימפריה הרוסית ובגליציה לקרוא את היצירות שחוברו בידי כותבי 'המאסף' וגונו כ"גרמנים" או "ברלינאים" בידי יריביהם.
התנועה פעלה מעט אף במערב אירופה. ב-1815 נוסדה באמסטרדם "חברת תועלת" הקטנה בראשות שמואל ישראל מולדר, שהפיצה ספרות משכילית וטיפחה מגמה דומה. באלזס פעל חוג מצומצם סביב משה אנסהיים, מן המאספים. באנגליה היו מספר אינטלקטואלים שכתבו בעברית, כאברהם בן נפתלי טנג, אך הם הושפעו כמעט אך ורק מהתרבות המקומית ולא מהחוג המנדלסוני. בארצות אלה כולן התרחשה האקולטורציה רובה ככולה במגע ישיר עם החברה הסובבת או דרך הקהילות הספרדיות הוותיקות, שאימצו את ערכיה הרבה קודם; ההשפעות המשכיליות היו חלשות ומבודדות.
הנחלות האוסטריות
ממוזער|ספר "מגלה טמירין", סאטירה אנטי-חסידית מאת יוסף פרל, 1819.|150px
כבר בסביבות 1780 התפתח בפראג, בירת ממלכת בוהמיה, מרכז משכילי שבראשו עמד הרב ברוך ייטלש. השכלת פראג התאפיינה לאורך כל ימיה בשמרנות, מתינות והקפדה על שימור יחסים תקינים עם ההנהגה הרבנית לצד ביקורת על אורחות הקהילה ותביעה להשתלבות ומודרניזציה. ייטלש עצמו פרסם ב-1793 הספד על הנודע ביהודה ב"המאסף", וכשהאלה-וולפסון לעג לו על כך תקף את עורכי כתב-העת על גישתם האנטי-מסורתית: . לצדו בדור הראשון עמדו בין היתר אחיו, הבלשן יהודה ייטלש, שחיבר מספר יצירות ספרותיות ובמיוחד אסופת השירים והמשלים "בני הנעורים" מ-1821, וישראל בן משה לנדא, מפרנסי העיר העשירים ובעל בית-דפוס שהוציא מהדורה כוללת של "הביאור" למנדלסון ועוד כותרים רבים, וגם חיבר בעצמו הרחבה מוערת של "הערוך" ואת ספר הדקדוק "מרפא לשון". בנוסף, בניגוד לשרידי המאספים שכמהו להשתלבות בהוויה הגרמנית, ראו מקביליהם בפראג את היהודים כשווים בין העממים הרבים שאכלסו את ממלכת הבסבורג – אם כי יחסם החיובי למושגים כמו "עם" נותר במובן הטרום-מודרני, והנחות היסוד שלהם היו השתלבות ואוניברסליות מתונה ברוח הנאורות. הם אף גילו אהדה לניב היהודי-גרמני, באופן חריג למשכילים.
פראג לא הגיעה מעולם לשכלול שאפיין את פרוסיה. במשך כל שנות ה-1780 וה-1790 נותרה במידה רבה בצלה של ברלין, אם בצייתנות ואם מתוך מחאה, אך תמיד כשלוחה ולא כמרכז עצמאי של ממש. רק עם הריק שנוצר בתחילת המאה ה-19 החלו הבוהמים לפעול לבדם, וגם אז לא בהיקף שאפיין את קודמיהם. ב-1802 הקימו חוג מאורגן, "חברת העברים הצעירים" (Gesellschaft der jungen Hebräer) וזה הוציא כתב-עת, "יודיש-דייטשע מונאטשריפט", אם כי רק למשך חצי שנה. משכילי פראג נדרשו בדרך כלל לפרסם את מכתמיהם ב"שולמית" הגרמני. לצד הרוב המתון פעלו גם משכילים קיצוניים, שהבולטים מביניהם היו פרץ בר ובמידת מה הרץ הומברג. בֶּר הטיף להשתלבות ולהסרת חישוקי הדת, וראה בכך את הערובה היחידה לשימור היהדות בצורה כלשהי בטרם תתפורר לגמרי. הומברג התפרסם בשל מדיניותו הנוקשה כמפקח על החינוך היהודי בגליציה, בה ניסה לכפות בתי-ספר מודרניים בחוזק יד על המקומיים, אם כי המחקר המאוחר גילה שהיה מתון יותר מתדמיתו המקובלת. שניהם נדחו על ידי עמיתיהם בפראג, שהעדיפו לשכור מורים ומנהלים נוצרים על פני מינויים למשרות חינוך. המרכז המשכילי בעיר גווע לאטו לקראת 1830, כשרמת הטמיעה של היהודים ייתרה פעילות תרבותית עצמאית: בעשור זה ולאחריו הם פנו להשתתפות מלאה בסביבה דוברת-הגרמנית (ומאוחר יותר, גם בתרבות הצ'כית שקמה לאטה), והחינוך המסורתי כמעט ונעלם.
במוראביה השכנה הייתה ההשכלה מתונה ומשולבת באליטה הרבנית באותה מידה ואף יותר. הבולט מבין הפעילים בחבל היה יוסף פלעש, שלמד עם ייטלש בפראג וחזר לעירו נוי ראוסניץ ב-1804. ביתו הפך למועדון קריאה, והוא חיבר ספרות עברית ועמד בקשר רציף עם משכילים אחרים. את מקומו תפס אחריו גדעון ברכר. בניגוד לקודמתה שהוגבלה לפראג, חוגים משגשגים התקיימו בכל החבל, והגדול שבהם היה בפרוסניץ. משם הוקרנה השפעה מסוימת אל מערב ממלכת הונגריה, בה לא התפתח מרכז עצמאי. הדפוס המתון בבוהמיה ומוראביה, אף כי לא נעדר חיכוכים, אפשר קיום הרמוני למדי; המשכילים היוו סוכן תירבות חשוב, אבל עמדו בצלה של מערכת בתי-ספר בשפה הגרמנית שהתקבלה על ידי ההנהגה המסורתית עוד בימי יוזף השני (זו העניקה כישורים בסיסיים וידע בגרמנית, ולחזונותיה המפליגים של ההשכלה לא הייתה שום השפעה עליה). , ציין מיכאל סילבר; אפילו הנוקשים מבין הרבנים, כמרדכי בנט ונחום טרייביטש, הפגינו אהדה לאגף השמרני של ההשכלה, והישיבות היו מרכזיה. באופן טיפוסי לפלך, פעלו בפרוסניץ במקביל ישיבתו של משה כ"ץ וואהנפריד, בה נלמדו גם מקצועות כלליים, בית-ספר יהודי מודרני בפיקוח האב"דים ליב שוואב וצבי הירש פאסל, ומעגל ספרותי עברי סביב ברכר עצמו. הסניף המורבי דעך, בנסיבות דומות לאלו של פראג, סביב אביב העמים.
המוקד הגדול והמרכזי של ההשכלה בנחלות בית הבסבורג היה גליציה. בין 1787 ל-1800 ניסה הומברג לכפות על היהודים חינוך מודרני, והוביל לטראומה קשה. הכח העולה בגליציה היה החסידות. ב-1813 עשתה ההשכלה בחבל את צעדה הגדול הראשון, כשיוסף פרל הקים בטרנופול בית-ספר מודרני ובמקביל החל לפרסם את כתב-העת "ציר נאמן". פרל, שהיה אדוק שמרן, נלחם כל ימיו בחסידות. משכיל בולט אחר היה ר' נחמן קרוכמל מז'ולקווה, שהנהיג חוג משלו החל מ-1814. הסוחרים העשירים בערים הגדולות ברודי, טרנופול, למברג וקרקוב היו פטרוניהם של צעירים רבים שעזבו את החברה המסורתית והתעניינו בחינוך כללי ובהפצת תרבות בקרב ההמונים. לצד פרל ורנ"ק פעלו המשורר מאיר הלוי לטריס, הפטרון יהודה ליב מיזס, הסאטיריקן יצחק ארטר והרב שלמה יהודה רפפורט. הם, ושי"ר בפרט, עסקו גם בחכמת ישראל, המחקר המדעי של היהדות, ועמדו בקשרי התכתבות עם חוגיה בגרמניה.
משכילי גליציה היו שרויים בעימות מתמשך עם החסידים, שהיווה מכנה משותף מרכזי עבורם: כך למשל, נסיגתו של יעקב שמואל ביק מהיריבות עם החסידות והפיכתו לפופוליסט סימנה את הנתק בינו להשכלה. אחת התמות המרכזיות בספרותה שם היה הצגת החסידים כבורים שטופים באמונות תפלות, ועמנואל אטקס עמד על כך שהזיהוי הבלעדי בין חסידות למיסטיקה וכישוף, שרווחו בקרב המתנגדים לא פחות, היה פריה של זו. השכלת גליציה חבקה מנעד רחב מהרב השמרן מהר"ץ חיות, ששטם גם הוא את החסידים, ליהושע השל שור עורך 'החלוץ' שהכריז כי מטרתו לשחרר את העם מהבלי התלמוד. בחבל הנחשל היה ציבור מסתגר עצום שסיפק הן כר פורה לעימותים והן מאגר בלתי-נדלה של צעירים שנחשפו לראשונה לחכמות חיצוניות. אף כי שיא פעילותה חלף סביב 1860, התנועה הגליציאנית שגשגה במשך דורות, עד קץ ההשכלה בכלל. כפי שיתרחש ברוסיה, אם כי באופן הדרגתי ומתון יותר, נעו יהודי החבל בשנות ה-70 וה-80 ללאומיות יהודית מחד ולפולוניזציה מאידך. שכבה צרה ואמידה אימצה לגמרי את התרבות הגרמנית כבר קודם.
בבירה הכלל-קיסרית וינה לא קם חוג משכילים יוצר, אך היא הייתה למרכז חשוב להפצת כתבי התנועה. יוצאי ברלין שלום הכהן ויהודה ליב בן-זאב, איש פראג שלמה לויזון ואחרים הועסקו בעיר כמגיהים בבתי-הדפוס. בין 1820 ל-1831 הוציא הכהן לאור בווינה את 'ביכורי העתים', כתב-העת המשכילי החשוב ביותר בזמנו, שרוב כותביו היו גליציאנים. גם יורשו 'כרם חמד' נערך בה בשנותיו הראשונות, וכמוהו אף 'כוכבי יצחק'.
להשכלה האוסטרית היה אגף איטלקי קטן. זה מנה את שד"ל, נציגו הבולט, יש"ר מגוריציאה ומעט אחרים. על אף שכתבו בעברית, פרסמו בעיתונות הווינאית ועמדו בקשרים חזקים עם גליציה, ההיבט של תפקיד המשכיל כדוחף לשינוי חברתי היה שולי בפועלם. כבמערב אירופה, המודרניזציה הגיעה ליהודי איטליה קודם ובדרכים אחרות. שד"ל היה מסורתי, חליפות אנטי-רציונליסט, ולא חלק את הנחות היסוד הליברליות של התנועה – במידה רבה, השקפותיו היו הד לביקורת הרומנטיקה על הנאורות. הוא ראה בתרבות האירופאית דבר העומד בניגוד בסיסי ליהדות, הטיף ליחס דו-משמעי וזהיר כלפיה והתנגד לזרמים הביקורתיים יותר בחכמת ישראל. ה"השכלה-שכנגד" של שד"ל בישרה את ההתנערות מהמגמות אותן ביקר. זו אירעה כדור אחריו.
רוסיה
ממוזער|שער עיתון 'המליץ'.
בטריטוריות שהיו ב-1812 לפולין הקונגרסאית הייתה נוכחות משכילית עוד מימי ברלין. בראשית המאה ה-19 הייתה בה פעילות תחייה יהודית משמעותית, שהובלה בוורשה על ידי דמויות כאברהם יעקב שטרן ומאוחר יותר חתנו ועורך 'הצפירה', חיים זליג סלונימסקי. אף כי העלית התרבותית באזור נטתה יותר להשתלבות וכתבה בעיקר בפולנית (הלעז של רוב המשכילים היה גרמנית) ופחות בעברית, היו בה נימות משכיליות חזקות וחבריה הצהירו על השפעתם של מנדלסון ואחרים עליהם.
ההשכלה בתחום המושב התפתחה בראשיתה בשני מרכזים: וילנה, בה הייתה אליטה רבנית גדולה שהיוותה לה מצע נח ושמשכיליה התאפיינו בשמרנות ואף באדיקות ממש; ואודסה, עיר תוססת בה התיישבו סוחרים גליציאנים שהביאו עמם את הנופך המשכילי של מולדתם. החוג הווילנאי קם בשנות ה-30 בראשות מרדכי אהרן גינצבורג, אד"ם הכהן ועמיתיהם, והאודסאי התבסס סביב בצלאל שטרן, יליד טרנופול שניהל את בית-הספר היהודי המודרני הראשון בעיר מ-1829. אך הדמות הבולטת ביותר בכל רוסיה הייתה יצחק בר לווינזון, איש קרמניץ בחבל ווהלין, שבילה שנים בין משכילי גליציה. במקביל לפעילותו הספרותית קשר קשרים עם שלטון הצאר, וב-1828 הוציא לאור מנשר שקרא לרפורמה מקיפה בחיי היהודים, 'תעודה לישראל'.
ב-1840 החליט שר החינוך סרגיי אוברוב לנסות ליזום מהלך כזה בשיתוף המשכילים, שהיוו מיעוט זעיר בציבור היהודי. הוקמו רשת בתי-ספר ושני מוסדות להכשרת רבנים מטעם הממשלה. הרב מקס ליליינטל נקרא מגרמניה כדי לנסות לסייע במפעל. ב-1843 גם עתרו המשכילים לממשלה (שעשתה זאת קודם מספר פעמים על דעת עצמה) להחיל צו שהורה ליהודים לזנוח את הלבוש וההופעה המסורתית ולאמץ את הביגוד המקובל. פרשה זו, שנודעה כ'ההשכלה מטעם', הייתה כישלון. החינוך היהודי המשיך ברובו המוחלט להתנהל במתכונת הישנה, וגם היבטים אחרים של החברה הושפעו אך מעט. עם זאת גבר ביטחונם של המשכילים, ובד ובד החלה ההנהגה הרבנית לראותם כאויבים מסוכנים. במקביל לפעילותה הציבורית, הרימה ההשכלה הרוסית תרומה תרבותית גדולה: בין היתר, פרסם אברהם מאפו ב-1853 את "אהבת ציון", הרומן העברי הראשון, ואד"ם הכהן היה משורר מרכזי.
המדיניות הליברלית של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה מ-1855 והלאה הובילה להשתלבות גדלה של היהודים בחיי הכלכלה. התפתחות זו, שלא כאמצעי הכפייה שהפעיל קודמו, יצרה מאליה ציבור שהיה נכון יותר לקליטת רעיונות מן החוץ. החלה להתהוות גם אינטליגנציה דוברת-רוסית שהזדהתה עם תרבות המדינה יותר ויותר. עיתון 'המליץ', שהתפרסם למן 1860, תפקד כבימה המרכזית של ההשכלה. לצדו פעלו עיתונים כ'הכרמל', 'הצפירה', 'המגיד' ועוד. בנוסף, קם דור חדש של משכילים רדיקליים דוגמת יהודה לייב גורדון, שטבע את הססמה "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" בשירו "הקיצה עמי", ראובן אשר ברודס ואחרים. הם ביקרו קשות את הדת ודרשו שינוי גורף בחברה היהודית. מנגד ניצב מחנה ההשכלה המתונה, שכלל וותיקים כרש"י פין ואב"ג לצד צעירים יותר כאליעזר צווייפל, שהחשש מהמגמות הקיצוניות הלך והתחזק בקרבם. אם קודם הפנו את מאמציהם לעומת הרבנים השמרנים, עתה קיוו לברית עמם כדי לקדם רפורמה מוסכמת ומרוסנת בארחות הציבור שנועדה בעיניהם לבלום את סכנת ההיסחפות לטמיעה. למגמה הזו – , כפי שכינה אותה שמואל פיינר – היו מהלכים בקרב רבנים צעירים ופתוחים, שמרדכי גימפל יפה, יצחק יעקב ריינס ויחיאל מיכל פינס נמנו על הבולטים מביניהם. ב-1863 הופיע עוד גורם, 'חברת מרבי השכלה' המתונה והבורגנית. זו שאפה לפעול בתיאום עם הממשל ועם חזונו הרפורמטורי, ונעשתה בהדרגה מזוהה עם ההשתלבות הגורפת בהוויה הרוסית. תקוות המשכילים המתונים להסכמה עם הרבנות נמוגו בלחץ המאורעות והרדיקלים: בין היתר, פרסם משה ליב ליליינבלום ב-1868 קריאה לערוך בחינה מחדש של תקנות וחומרות שונות כדי להקל על העם. ההצעה, יחד עם ויכוחים ציבוריים אחרים, עוררה חשש ומגננה שמרנית חריפה.
בשלב זה, למול ההפנמה כי סירוב השלטונות להעניק ליהודים שוויון זכויות עמד בעינו, ותחושה גוברת של אפליה, החלה מגמה של התנערות מהאידיאלים של העבר. יל"ג, מל"ל ושכמותם כתבו על תחושת ניכור, כשהם ניצבים בין ציבור מסורתי מאוד מחד, ומתבוללים ששאפו להיטמע כליל מאידך. פרץ סמולנסקין, עורך עיתון 'השחר' בווינה, החל לתאר את ההשכלה שבה דגל בצעירותו כרמייה עצמית. בסדרת המאמרים 'עת לטעת', שפרסם בשנות ה-70, תקף בשצף את מנדלסון, שלל את רעיונות ההשתלבות והחל להעלות את הקביעה שהיהודים מהווים לאום.
הזעזוע שעבר על יהודי רוסיה עם "הסופות בנגב", שורת הפוגרומים של 1881, הביא לתגובה דומה בקרב רוב המשכילים, שהתאכזבו משאיפותיהם. הם וקהל היעד שלהם פנו לחלופות אחרות: הזדהות מלאה עם היסודות הפרוגרסיביים בחברה הרוסית (בין סוציאליסטים ובין ליברלים), הגירה לארצות הברית, רומנטיזציה של השכבות העממיות והיידיש או 'חיבת ציון', שקראה לעלייה לארץ ישראל. התנועה איבדה את טעם קיומה גם בפן אחר; כל שכבות הציבור הסכימו עתה לכך שחינוך מודרני, ברמה מסוימת, נדרש להשתלבות כלכלית. גם תופעות כנישואי בוסר, וכדומה, נעלמו למעשה בלחץ חילופי העתים. אף על פי שיהדות רוסיה נותרה מבודדת יחסית מתרבות הסביבה – בשנת הפרעות, היו בכל האימפריה, כולל פולין הקונגרסאית, רק 21,308 תלמידי בית-ספר יהודיים, והרוב המוחלט התחנך עדיין בתלמודי תורה; ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים שנרשמו הצהירו על יידיש כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא רוסית ברמה מינימלית – חלפו ימי הקהילה המסוגרת שהייתה ערב 'ההשכלה מטעם'. לקראת מפנה המאה איבדה המילה "משכיל" את הקשרה האידאולוגי, וקיבלה את משמעותה בעברית המודרנית, במובן של אדם שרכש חינוך. מבחינה ספרותית, היה זה קץ השלב האחרון של תקופת ההשכלה שהחלה במנדלסון ווייזל, ותחילתה של תקופת התחייה.
להשכלה היו השפעות מסוימות גם במזרח התיכון והבלקן: הרב יהודה נחמה מסלוניקי היה בקשרי תכתובת עם המרכז הרוסי, וכמוהו אברהם דאנון באדירנה. בירושלים צמחה ביישוב הישן תנועה קטנה (בספריות שנוסדו בעיר ב-1874 ו-1884 היו גליונות 'המאסף') שמנתה בין היתר את יחיאל מיכל פינס וישראל דוב פרומקין. עימותיהם עם היישוב החדש הניעו אותם לבסוף לחבור מחדש ליסודות השמרניים ביותר בעיר. בצפון אפריקה ניהלו דמויות כגון שלום פלאח, יצחק בן יעיש הלוי ודוד אלקיים מערכה להחייאת העברית, כתבו לעיתונים במזרח אירופה ודרשו לתקן את חליי הקהילות מהם באו; אך מאבקם העיקרי, והכושל, היה בתרבות הצרפתית שהפיצו בתי-הספר של כי"ח.
לקריאה נוספת
כללי
ראובן מיכאל, לידת היהודי המודרני - תולדות תנועת ההשכלה היהודית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה השמונה-עשרה. ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ב.
שמואל פיינר וישראל ברטל, ההשכלה לגווניה, עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ה.
היבטים שונים של תנועת ההשכלה היהודית
אברהם הרצברג, תנועת ההשכלה והיהודים בצרפת, תרגם: אהרן אמיר, ירושלים: כתר, תשל"א-1971.
שמואל ורסס, השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ח-1988.
שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה, תולדותיה של הכרת עבר יהודית מודרנית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ה.
נתן שיפריס, שמואל פיינר, חנן גפני (עורכים), מגלי טמירין - תנועת ההשכלה היהודית בגליציה: היסטוריה, ספרות, הגות וזיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2022.
יהושע ענבל, נאורות והשכלה, מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשפ"ד
ספרות ההשכלה
מנוחה גלבוע, מבנים ומשמעויות: עיונים בסיפור ההשכלה, תל אביב: עקד, 1977.
שמואל ורסס, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ן.
שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה, תולדותיה של הכרת עבר יהודית מודרנית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ה.
שמואל ורסס, 'הקיצה עמי': ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"א.
משה פלאי, מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845, מפתחות מוערים לכתבי-העת העבריים של ההשכלה בהולנד, גליציה, גרמניה וליטא (תק"פ-תר"ו).
שמואל פיינר וטובה כהן, קול עלמה עבריה, כתבי נשים משכילות במאה התשע עשרה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
שמואל פיינר, זהר שביט, טל קוגמן, נטלי ניימרק-גולדברג (עורכים), הספרייה של תנועת ההשכלה: יצירתה של רפובליקת הספרים בחברה היהודית במרחב הדובר גרמנית, עם עובד ומכון לאו בק, 2014
יהושבע סמט שינברג, יהודה ויזן, שירת ההשכלה העברית - מבחר, אנתולוגיה מקיפה הכוללת כמאה ושישים ממשוררי התקופה, בצירוף ערכים ביוגרפיים, דחק, 2020
Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland : a History of Conflict, Oxford Littman Library of Jewish Civilization, 2005.
קישורים חיצוניים
ספריית ההשכלה''' - מאגר מידע מוקדש לתנועת ההשכלה, בעיקר על ספרים וסופרים;
תערוכת "השכלה דיגיטלית", מאוספי הספרייה הבודליאנית, אוקספורד. (ראו תיאור ב גיליון איגוד ספרני היהדות, י,ב)
שמואל פיינר, "המכתב החדש משוטט בחוצות": ההשכלה כמהפכת תקשורת
טובה כהן, Maskilot, Nineteenth Century ב-Jewish Women's Archive.
מרדכי זלקין, החשיבה המדעית והתפשטותה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה
– על ספרה של איריס פרוש, "נשים קוראות"
דוד אסף, שונאים – סיפור אהבה? התפתחויות במחקר יחסי הגומלין בין החסידות וההשכלה
הערות שוליים
*
| 2024-07-15T22:22:24
|
חסיד אומות העולם
|
שמאל|ממוזער|300px|לוח בכניסה לשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם
ב, התואר "חסיד אומות העולם" ניתן למי שאינו יהודי ופעל למען הצלת יהודים במהלך השואה תוך סיכון חייו, ללא קבלת תמורה. התואר ניתן בהתאם לחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם משנת 1953. עד כה הוענק התואר לכ-28,000 אנשים (ראו טבלה להלן). מקור המונח הוא תיאור הלכתי לאינו יהודי ששומר שבע מצוות של בני נח.
הרעיון בבסיסו של הביטוי הזכאי לכאורה להיקרא "חסיד" במשמעות הנהוגה ביהדות. זאת, על אף העובדה כי הוא נמנה עם "אומות העולם", כלומר אינו יהודי.
בהלכה משמש התואר "חסידי אומות העולם" לגויים מאמינים המקיימים את שבע מצוות בני נח, ללא קשר להצלת יהודים.
ההצלה וסיבותיה
שמאל|ממוזער|150px|מדליה עשויה מכסף אשר הוטבעה על ידי "יד ושם" ומוענקת לחסידי אומות העולם (עוצבה על ידי נתן קרפ)
שמאל|ממוזער|150px|העיצוב הישן של המדליה שהוענקה לחלק מהחסידים
חסידי אומות העולם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה. היו בהם נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, בני דתות אחרות ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים. הם הגיעו מכל השכבות החברתיות, ובהם משכילים וחסרי השכלה, אנשי ציבור לצד מנהיגים ודמויות ידועות בחברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות העולם ומכל המקצועות. היו להם מניעים וסיבות שונות שבגללן סיכנו את חייהם למען הצלת יהודים:
יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה;
מחאה נגד הנאציזם (ראו גם התנגדות גרמנית לנאציזם);
מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה;
שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.
סיכון החיים היה כפול: הן מצד הגרמנים והן מצד שכניהם בני עמם מהפחד שילשינו עליהם. העונשים להסתרה היו חמורים, ואיימו על חיי המסתירים. במזרח אירופה הרגו הגרמנים לא רק את המסתירים אלא גם את בני משפחותיהם. במערב אירופה העונשים היו חמורים פחות, אולם גם שם התוצאות יכלו להיות טרגיות. אחדים מחסידי אומות העולם במערב אירופה נאסרו, נשלחו למחנות ונספו שם.
אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. ישנם מספר סוגים של מעשי הצלה:
הסתרת יהודים בבתי המצילים, בחוות, או במנזרים.
המצאת ניירות מזויפים וזהויות בדויות.
הברחה מעבר לגבול וסיוע לבריחת יהודים.
הצלת ילדים, על ידי משפחות, מנזרים, וארגוני מחתרת שסייעו למצוא בתים לילדים.
הענקת אות חסיד אומות העולם
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת זיכרון ביער יופ וסטרויל לזכר חברי המחתרת ההולנדית שנספו במלחמת העולם השנייה
ממוזער|פסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם. פסל - שלמה זלינגר
תנאים להענקת האות
חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג (1953) שקיבלה הכנסת, הטיל על רשות הזיכרון להקים יד זיכרון "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". כל תיק של מועמד לקבלת אות חסיד אומות העולם נידון ונבדק בקפדנות ב, שבראשה עומד שופט מבית המשפט העליון, לאחר שתחילה נאסף החומר במחלקה לחסידי אומות העולם ב"יד ושם" ונגבות עדויות מהניצולים. כאשר אין אפשרות לעשות זאת, ניתן להסתמך על הצהרות ועדויות הנמסרות בפני נציגויות קונסולריות ישראליות במדינת מושב הניצול.
החוק קבע הגדרה ברורה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם. על פי המקובל בשפת יום יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. בהקשר לחוק הזיכרון השואה והגבורה ברור כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שביצע מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם שכן על-פי חוקי הנאצים כל המסתיר יהודי או מגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. מי שהגיש עזרה מתוך בצע הכסף אינו ראוי לתואר חסיד אומות העולם במובן החוקי, אף על פי שהסתכן בהצילו יהודים.
ארבעת התנאים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם:
מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות.
סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים.
המניע הראשוני של המצילים היה לסייע ליהודים נרדפים. כלומר: ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר כגון המרת דתם של הניצולים, אימוץ ילדים וכו'.
קיומן של ראיות למקרה ההצלה – עדות של מי אלו שקיבלו את העזרה מהמצילים (עדות ניצול) או במקרים יוצאי דופן תיעוד ממקור ראשון המבסס את אופי ההצלה והנסיבות להצלה.
אדם זכאי לתואר "חסיד אומת העולם" גם אם בזמן המלחמה טען הניצול בפני המציל כי הוא אינו יהודי ולאחר המלחמה התברר כי הניצול הוא יהודי.
בשנת 2016 הועלתה בכנסת הצעה לתיקון החוק המבקשת להשוות את מעמדם של יהודים אשר הצילו יהודים אחרים לאלה שאינם יהודים. הצעה זו העלתה ביקורת נוקבת מצד מוסד "יד ושם", שטען כי הדבר יהווה פגיעה ברגשותיהם של שורדי שואה רבים.
אותות כבוד והטבות
שמותיהם של חסידי אומות העולם מונצחים ב"יד ושם" על קיר כבוד מיוחד ובעץ שניטע על שמם (ולעיתים על ידיהם) בשדרת חסידי אומות העולם, והם מקבלים מדליה מיוחדת עליה מוטבע שמם ותעודת כבוד. האות מוענק למצילים או שארי-בשרם בארצות מגוריהם באמצעות נציגיה הדיפלומטיים של ישראל. בטקסים אלו נוכחים נציגים של הממשל המקומי והם זוכים על פי רוב לסיקור תקשורתי רחב. לעיתים הניצולים מזמינים את מציליהם או קרוביהם לישראל ואז, לבקשתם, מתקיימים הטקסים ביד ושם. הנצחת שמם וההכרה בגבורתם מהווה הכרת תודה של העם היהודי לדורותיו על החמלה והמוסר הגבוה שהפגינו אנשים אלה בזמן השואה כלפי העם היהודי.
לפי סעיף 2 (4א) לחוק יד ושם, זכאים חסידי אומות העולם לאזרחות כבוד של מדינת ישראל לאות הוקרה על פועלם, ואחדים מהם אכן קבעו בה את מקום מושבם. לאלו מהם שהלכו לעולמם מבטיח החוק "אזרחות־זיכרון של מדינת ישראל".
לפי חוק הביטוח הלאומי, זכאים חסידי אומות העולם ובני משפחותיהם, היושבים בישראל, לתגמול חודשי השווה לשכר הממוצע במשק, למענקי הבראה ולהנחה בארנונה.
חסידי אומות העולם לפי מדינות
נכון ל-1 בינואר 2022, מקור: אתר יד ושם פולין 7,232 הולנד 5,982 צרפת 4,150 אוקראינה 2,691 בלגיה 1,774 ליטא 924 הונגריה 876 איטליה 766 בלארוס 680 גרמניה 641 סלובקיה 638 יוון 364 רוסיה 217 סרביה 139 לטביה 138קרואטיה130 צ'כיה 125 אוסטריה 115 מולדובה 79 אלבניה 75 רומניה 69 נורווגיה 68 שווייץ 49 בוסניה והרצגובינה 49 ארמניה 24 דנמרק 22 בריטניה 22 בולגריה 20 סלובניה 16 שוודיה 10 מקדוניה 10 ספרד 9ארצות הברית5אסטוניה3 פורטוגל 3אינדונזיה3 ברזיל 2 סין 2פרו2 צ'ילה 2אירלנד1 יפן 1 לוקסמבורג 1 וייטנאם 1 מונטנגרו 1 טורקיה 1 אל סלוודור 1 גאורגיה 1 אקוודור 1 קובה 1 מצרים 1 סה"כ: 28,217
חסידי אומות העולם בולטים
אליזבת איידנבנץ, מורה ואחות שווייצרית. ייסדה את בית היולדות של אלנא ובין השנים 1936–1944 הצילה כשש מאות תינוקות, פליטים יהודים וצוענים שברחו מגרמניה הנאצית וממדינות שנכבשו על ידיה.
אליס, נסיכת באטנברג - נסיכה ממשפחת המלוכה הבריטית ואמו של הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו. החביאה בביתה באתונה אלמנה יהודייה ושניים מילדיה בתקופת הכיבוש הגרמני ביוון.
אלידה בוסהרט הייתה פעילה בצבא הישע בהולנד, והצילה ילדים יהודים רבים באמסטרדם ובמערב הולנד, מצאה להם מקומות מסתור, ואספה עבורם אוכל וכסף לאחזקתם.
אוטו ויידט, היה בעלים של בית מלאכה בברלין שרוב עובדיו היו יהודים חירשים ועיוורים. וכאשר החלו רדיפות הנאצים בתקופת השואה, ניסה לשמור על עובדיו תוך סיכון עצמי. עזרתו כללה מציאת מקומות מסתור עבורם, זיוף תעודות, שוחד של מנהל לשכת התעסוקה ועוד, לאחר המלחמה הקים בית יתומים עבור ניצולי מחנות הריכוז.
אידה קוק, סופרת בריטית, שסייעה לעשרות פליטים מגרמניה להגיע לבריטניה.
אירנה סנדלר, חברת ארגון "הוועד להצלת יהודים" ז'גוטה הפולני, הצילה מספר רב של ילדים יהודים על ידי הברחתם למנזרים ולמשפחות נוצריות.
אוסקר שינדלר: שינדלר היה תעשיין גרמני שפעל בקרקוב שבפולין. בזכות קשריו ההדוקים עם ההנהגה הנאצית הצליח להציל מאות יהודים על ידי העסקתם במפעלים שהיו בבעלותו. פועלו הונצח בסרט "רשימת שינדלר". הבחירה, בו ובאשתו, ל"חסידי אומות העולם" הייתה שנויה במחלוקת והם נבחרו רק לאחר דיונים חוזרים בוועדה, בהם הוחלט .
אנדרה גלן-הרשקוביצ'י מבריסל שבבלגיה, הצילה בתקופת השואה, יחד עם אחרים, כאלף ילדים יהודיים.
אנחל סאנס בריס, דיפלומט ספרדי, וג'ורג'ו פרלסקה, איטלקי שהתחזה לדיפלומט ספרדי. הצילו יחדיו אלפי יהודים באמצעות שימוש בסמכויות השגרירות הספרדית בבודפשט, בין השאר תוך שימוש בחוק הספרדי מ-1924 המעניק אזרחות לצאצאי מגורשי ספרד. השניים השתמשו בחוק זה גם כשהיהודים האמורים לא באמת היו מצאצאי המגורשים.
ארישטידש דה סוזה מנדש, קונסול פורטוגל בבורדו, צרפת. העניק 30,000 ויזות של מדינתו ליהודים, תוך שהוא מפר את האיסור של ממשלתו - וכך הצילם מהנאצים.
גאורג פרדיננד דוקוויץ, דיפלומט גרמני בשגרירות ארצו בדנמרק, אשר איפשר את הצלת יהודי דנמרק בכך שהדליף את הידיעה על גירושם הצפוי למחתרת הדנית, והשיג בחשאי את הסכמת ממשלת שוודיה לקליטת היהודים.
גרטרודה בבילינסקה, קתולית פולנייה שהייתה מטפלת בבית משפחה יהודית. כשנפטרה אם המשפחה, המשיכה גרטרודה לטפל בילד שנרשם כאחיינה במסמכים מזויפים שהשיגה. היא סיכנה את עצמה ונדדה עם הילד במחנות עקורים, עלתה איתו לאניית המעפילים אקסודוס ובשנת 1947 הגיעה עמו לארץ ישראל.
ד"ר סימיליאן צ'קדה, בישוף סקופיה, התנגד בגלוי לנאצים והציל ילדים יהודים.
דימיטר פשב פוליטיקאי בולגרי והמטרופוליט סטפן ראש הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, שניהלו בנפרד מאבק עיקש ברשויות הפוליטיות ומול מלך בולגריה, אשר מנע את גירושם של יהודי בולגריה אל מחנות ההשמדה.
ד"ר היינריך קרל ארנסט גריבר שהיה כומר פרוטסטנטי בברלין שפעל למען הצלת יהודים תוך סיכון חייו.
הרמן גרבה, מהנדס גרמני שהציל עשרות יהודים ממפעלו מהאקציות ברובנו, וכן צייד קבוצת עובדים אחרת בניירות מזויפים וכך הציל את חייהם. לאחר סיום המלחמה העיד במשפטי נירנברג על פשעי הנאצים בווהלין.
ראו גם
הצלת יהודים במהלך השואה
אות גיבור השואה הבריטי
הצלה של יהודים על ידי מוסלמים בתקופת השואה
יהודים שהוצלו בשואה על ידי חסידי אומות העולם להם יש ערך בוויקיפדיה
לקריאה נוספת
רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תל אביב: הוצאת דביר
אמיר השכל, גיבורים רגילים: על חסידי אומות עולם גרמנים, יבנה: שורשים, תשע"ד 2014
יובל (וואלה) פישר, אלבניה: אלבנים ויהודים בתקופת השואה, ירושלים: הוצאת סטימצקי, 2022
קישורים חיצוניים
דף הבית של המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם
רשימה מלאה של שמות חסידי אומות העולם, לפי מדינות, באתר יד ושם
חסידי אומות העולם - מבחר סיפורים, באתר יד ושם
חסידי אומות העולם בישראל – מתוך הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
על חסידי אומות העולם, בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
חסידי אומות העולם, באתר מט"ח
ההטבות לחסידי אומות העולם, באתר הביטוח הלאומי
יחידי סגולה- הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה מאת אמונה נחמני גפני, באתר אימגו
נילי קרן (עורכת), לחפש בן אדם, משואה לב, 2004
כומר בלגי שהציל ילדים יהודים בא לביקור בישראל, יומני כרמל מרץ 1950 (התחלה 1:55)
מגזין נייטיים, על הצלת קונרד לאטה ומצילי יהודים גרמנים, 13 בפברואר 2000
הערות שוליים
*
קטגוריה:הצלה בשואה
| 2024-09-15T14:22:03
|
אוסקר שינדלר
|
שמאל|ממוזער|אוסקר שינדלר באחד מביקוריו בישראל
ממוזער|שמאל|250px|מבנה בית החרושת של שינדלר במחנה ברינליץ בצ'כיה כיום
שמאל|ממוזער|250px|המפעל לייצור אמייל של אוסקר שינדלר בקרקוב, 2006מפעל האמייל של שינדלר המוזיאון
שמאל|ממוזער|250px|המפעל לייצור אמייל של אוסקר שינדלר בקרקוב, 2000, לפני שינוי הכתובת שעל שער הכניסה
שמאל|ממוזער|250px|קברו של אוסקר שינדלר בבית הקברות הקתולי בהר ציון
250px|ממוזער|שמאל|תבליט זיכרון לאוסקר שינדלר בבית מגוריו במרכז פרנקפורט
250px|ממוזער|שמאל|מצבת הנצחה בעיר הולדתו צוויטאו (כיום סביטאבי)
אוסקר שינדלר (בגרמנית: Oskar Schindler; 28 באפריל 1908 – 9 באוקטובר 1974) היה תעשיין גרמני סודטי, מחסידי אומות העולם, חבר המפלגה הנאצית שהציל במלחמת העולם השנייה כ-1,200 יהודים ממוות בשואה על ידי העסקתם במפעליו בפולין ובצ'כוסלובקיה. ב-1993 סיפור חייו הפך לסרט ההוליוודי "רשימת שינדלר", שעובד מספר שיצא כעשור קודם לכן.
ביוגרפיה
שינדלר נולד בשנת 1908 בצוויטאו שבחבל מוראביה (אז בקיסרות האוסטרו-הונגרית; כיום העיר סוויטאבי בצ'כיה) כבן הבכור למשפחה קתולית-גרמנית בת שני ילדים. אביו יוהאן "האנס" שינדלר היה בעל מפעל לייצור מכונות חקלאיות, ואימו הייתה פרנציסקה "פאני" שינדלר (לבית לוזר). לו הייתה גם אחות צעירה בשם אלפרידה. בילדותו היה שכן של ד"ר פליקס קנטור ומשפחתו היהודית, ושני ילדיה, שהפכו לימים לפרופסורים, למדו עמו בבית הספר והיו חבריו הטובים. לאחר סיום לימודיו עבר הכשרה מקצועית במפעל של אביו ונשאר לעבוד שם במשך שלוש שנים. תחביבו באותה עת היה רכיבה על אופנוע ומרוצי אופנועים. ב-6 במרץ 1928 נשא לאישה את אמילי שינדלר (פלצל), בתו של בעל אחוזה וחקלאי מבוסס. לאחר הנישואים עבר הזוג להתגורר אצל הוריו של שינדלר.
בשנות ה-30 שינה את מקור פרנסתו מספר פעמים, ויזם מספר עסקים, אך במהרה פשט את הרגל עקב השפל הגדול.
הוא הצטרף למפלגה הגרמנית הפרו-נאצית בראשות קונראד הנליין בשנת 1935. באותה שנה החל לעבוד באוסטרבה ובברסלאו עבור המודיעין הגרמני (האבווהר), תחת פיקודו של וילהלם קנריס. ככיסוי נשא במשרת מנהל עסקים בחברה אלקטרוטכנית. כאשר שלטונות צ'כוסלובקיה חשפו את עבודתו במודיעין הגרמני ביולי 1938 הוא נעצר, הועמד לדין, הורשע בבגידה ונידון למוות. אולם בעקבות הסכם מינכן יצא לחופשי. בזכות פעילותו זו למען הרייך, הוענק לו עיטור הדם (Das Blutorden), מן העיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית. בשנת 1939 הצטרף שינדלר למפלגה הנאצית, מתוך כוונה להבטיח לעצמו מכרזים עסקיים. הוא המשיך לסייע לנאצים בריגול לקראת פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה במרץ 1939. בזכות נסיעות תכופות לפולין העביר מידע מודיעיני על הצבא הפולני עד סתיו 1940.
במלחמת העולם השנייה
מפעל האמייל בקרקוב
בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות.
באוקטובר השתלט על מפעל לייצור אמייל בזבלוצ'ה (Zablocie) הסמוכה לקרקוב. לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר. אחד מבעלי המפעל היה היהודי אברהם בנקיאר, אותו השאיר שינדלר בתפקיד ניהולי והפך אותו גם לרואה החשבון שלו.
בשל פרוץ המלחמה היה ייצור סירים ומחבתות אסור, עקב המחסור במתכות. שינדלר ייצר במפעלו, "מפעל האמייל הגרמני" (Die Deutsche Emailwarenfabrik, DEF), כלי אוכל וסכו"ם מפח מצופים אמייל ומכר אותם לוורמאכט. משאריות המתכת ייצר סירים ומחבתות ואלה נמכרו בשוק השחור. בזכות הביקוש הרב למוצריו, הצליח לעשות הון ותוך שלושה חודשים כבר העסיק 250 עובדים פולנים. שינדלר תואר על ידי מכריו כיפה תואר, שרמנטי ובעל הצלחה בקרב נשים. הוא ניהל אורח חיים ראוותני, חי בפזרנות, נהג להמר ושימש כנותן החסות לקבוצת כדורגל גרמנית בקרקוב.
ב-1 באוגוסט 1940 הוציא הנס פרנק, המושל הנאצי של פולין הכבושה, צו לפינוי היהודים מקרקוב. מתוך 60 עד 80 אלף יהודים נותרו בעיר רק כ-15 אלף בעלי אישורי עבודה. אלה נאלצו במרץ 1941 לעבור לגטו, שהוקם באזור התעשייה פודגוז'ה בעיר. עובדיו היהודים של שינדלר, 370 איש, עשו דרכם ברגל מדי יום מן הגטו למפעל וחזרה. בזכות הצלחתו הכלכלית, הרחיב שינדלר את מפעלו והקים מרפאה, חדר אוכל, משרדים וצרכניה. בשיאו, השתרע על פני 45,000 מטרים רבועים והעסיק כ-800 עובדים. ב-3 ביוני 1942 הצליח ברגע האחרון לחלץ את אברהם בנקיאר ממשלוח למחנה ההשמדה בלז'ץ.
במחנה פלאשוב
במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב - יהודים רבים נשלחו להשמדה ואילו אלה שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסטי של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב, ברחוב ליפובה.
שינדלר החליט לנסות ולהציל את עובדיו, החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים האחרים ולהשתיק אותם. הדרך היעילה ביותר להציל את עובדיו הייתה בהכרת שלטון הכיבוש הנאצי במפעלו כמפעל חימוש (Rüstungsbetrieb). הוא הצליח בכך בשנת 1943 בזכות העובדה שהמפעל החל בייצור תרמילי פגזים. בזכות ההכרה היה יכול לקבל עובדים יהודים נוספים מן האס אס. בספטמבר 1944 קיבל שינדלר כמאה עובדים ממפעלו של יוליוס מדריץ', בסיועם של מדריץ' וריימונד טיץ' (Raimund Titsch).
יהודי בשם סדלצ'אק, שליח "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני ועדת ההצלה. באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן אודות ההשמדה באושוויץ. שינדלר נעצר ונחקר מספר פעמים בידי הגסטאפו. לראשונה נעצר ונחקר ב-1941 בחשד לפעילות בשוק השחור. ב-29 באפריל 1942 נעצר שוב בעקבות הלשנה על שנישק אישה יהודיה.
בזכות קשריו עם האבווהר הצליח לרוב להשתחרר במהרה מן המעצר. מהות וטיב קשריו עם ראש האבווהר, קנריס, מעבידו לשעבר, אינם ידועים להיסטוריונים כיום.
במחנה ברינליץ
לקראת סוף 1944, נוכח התקרבות הצבא האדום לפולין, מיהרו הנאצים לחסל את מחנה פלאשוב והאס אס שילחו משם למעלה מ-20,000 יהודים למחנות השמדה. שינדלר הצליח להשיג את כל האישורים להעתיק את מפעליו החיוניים לרייך, על כל עובדיו היהודים, למחנה ברינליץ שבמוראביה (חבל הסודטים). האס אס אישר לשינדלר להעביר 1,200 עובדים. הרשימה הסופית, שהוכנה וכללה יהודים רבים מעבר לעובדיו עד אז, מנתה 297 נשים ו-801 גברים. הגברים הועברו החל מ-15 באוקטובר למחנה הריכוז גרוס-רוזן. הוראות האס אס חייבו גברים ונשים כאחד לעבור בידוק רפואי ושהות בהסגר בעת מעבר ממחנה אחד למשנהו. כיוון שבגרוס-רוזן לא ניתן היה לבצע בידוק רפואי לנשים, נשלחו עובדותיו של שינדלר למחנה הקרוב אושוויץ. שינדלר שלח את מזכירו לאושוויץ, שם דן בשחרור הנשים ונאלץ לשלם 7 רייכסמרק לאישה ליום כדי להוציאן משם. הנשים נשלחו ברכבת לברינליץ.
מעשה הצלה נוסף של שינדלר ואשתו היה קליטתם כפועלים של מעל ל-100 יהודים ששולחו ברכבת משא ממחנה גולשוב, הסמוך לאושוויץ. היהודים הגיעו בינואר 1945 בקרונות סגורים, לאחר מסע של מספר שבועות, לתחנת הרכבת של צוויטאו. בגלל מצבם הגופני הירוד סירבו מפעלים אחרים לקבלם. כדי לקבלם למפעלו שיחד שינדלר את מנהל תחנת הרכבת. קליטתם לעבודה נעשתה על אף שסבלו חרפת רעב וכוחם הדל לא הספיק כדי שיוכלו לשמש כפועלים. במהלך זה הציל אותם שינדלר מהשמדה. בברינליץ לא סבלו יותר העובדים מהכאות והשפלות, אף עובד לא גורש ולא הומת עד לסוף המלחמה. מקרה המוות היחיד שהתרחש בין קירותיו של מפעלו של שינדלר בברינליץ, הוא מותה הטבעי של גברת הופסטטר, יהודיה שהועסקה במפעלו. שינדלר לא עבר על כך בשתיקה והביא אותה לקבורה כהלכה: קנה חלקת אדמה והסב אותה לבית קברות יהודי. בנוסף, נערכה עבורה הלוויה יהודית מסורתית בעזרת רב שהועסק גם הוא במפעלו. מסופר שראה שינדלר את כל 1,200 היהודים שהציל התחיל לבכות שאל אותו שטרן מדוע הוא בוכה, שינדלר הצביע על כספו ואמר: "יכולתי להציל עוד אנשים."
לאחר המלחמה
בגלל עברו הנאצי ושירותו במודיעין הגרמני חשש שינדלר שייעצר על ידי הסובייטים ויואשם בפשעי מלחמה. על כן הכינו לו בנקיאר, שטרן ומספר עובדים נוספים מכתב המפרט את מעשיו למען הצלת יהודים. שינדלר ורעייתו נמלטו ברכבם מפני הצבא האדום בתחילת חודש מאי 1945. בעקבותיהם נסעה משאית ובה מספר פועלים יהודים, פילגשו של שינדלר וכן סחורה שנועדה למכירה בשוק השחור. רכבם של בני הזוג הוחרם בידי הצבא הסובייטי בעיר צ'סקה בודייוביצה, ששוחררה מידי הנאצים. משם המשיכו בני הזוג שינדלר ברכבת וברגל עד גבול בוואריה והגיעו לעיר פסאו, שכבר הייתה בידי הצבא האמריקאי. קצין אמריקאי ממוצא יהודי ארגן לשניים נסיעה לשווייץ, בזכות המכתב שבידיו, שהוכן לו על ידי עובדיו לשעבר. לאחר המלחמה, בנובמבר 1945, שבו בני הזוג לבוואריה, השתקעו ברגנסבורג ושהו שם עד שנת 1949. בתקופה זו נתמך כלכלית על ידי הארגון היהודי-אמריקני הג'וינט. במקביל הגיש שינדלר בקשה לאשרת הגירה לארצות הברית, אולם זו נדחתה על רקע חברותו במפלגה הנאצית.
ב-1949 היגר עם תריסר יהודים לארגנטינה. שם השתקע בסן ויסנטה הסמוכה לבואנוס איירס והקים שם חוות נוטריות, אולם העסק פשט רגל והוא שב בגפו לגרמניה בשנת 1957. בגרמניה עבד כסוכן מכירות ואף ניסה להקים מפעל למלט, אולם גם עסק זה הגיע לפשיטת רגל ב-1961.
כאשר הגיעו השמועות על מצבו הכלכלי הקשה ליהודים שהציל, הזמינו אותו אלה לירושלים. לראשונה הגיע שינדלר לישראל ב-28 באפריל 1962. מאות אנשים נכחו בקבלת הפנים שנערכה לו בנמל התעופה לוד, רובם היהודים שהציל. במהלך אותו שבוע התקיימה בבית-מלון בתל אביב קבלת-פנים לכבודו של שינדלר. במעמד זה, ראיינה אותו טובה רוזנבלום שהייתה אז כתבת צעירה בכיתה ד'. יצחק שטרן נמנה עם הדוברים. מכאן ואילך חלק שינדלר את זמנו בין ירושלים לדירת חדר צנועה בפרנקפורט. בשנת 1962 נתקבלה בקשה מקרב היהודים שהציל להכריז עליו כחסיד אומות העולם, אך התערבותו של יוליוס וינר, שהיה בנו של מנהל חנות כלי הבית עליה השתלט, טרפדה את ההחלטה. וינר גם גייס לעזרתו את נתן וורצל, כעת ניסן קידר, בעליו המקוריים של מפעל האמייל. שינדלר שהה בישראל 16 פעמים עד שמת בגרמניה ב-9 באוקטובר 1974. הוא הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים, על פי בקשתו.
הבחירה, בו ובאשתו, ל"חסידי אומות העולם" הייתה שנויה במחלוקת. ב-18 ביוני 1962 ניטע עץ לכבוד שינדלר על ידי יד ושםSchindler Oskar & Emilie (Pelzl). ב-24 ביולי 1993 אושרה ההחלטה להכיר באוסקר שינדלר כחסיד אומות העולם והוחלט להכיר גם ברעייתו אמילי שינדלר ככזו. הדבר היה לאחר דיונים חוזרים בוועדה לציון חסידי אומות העולם, בהם הוחלט "שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושאף על פי שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם".
סיפורו של אוסקר שינדלר התפרסם בספר "רשימת שינדלר" שכתב תומאס קנילי, ושעל-פיו הופק בשנת 1993 סרטו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר". הספר והסרט עוררו הזדהות רבה עם דמותו של שינדלר.
מחלוקות לגבי דמותו
דמותו של אוסקר שינדלר מעוררת מחלוקות רבות: האם מדובר במלאך מציל או בנאצי אכזר? מספר עובדות ועדויות מעלות תימוכין לכאן ולכאן: בשלב מסוים הקים שינדלר מפעלים לייצור נשק. כך למעשה העסיק שינדלר יהודים בייצור נשק שמשרת את מכונת המלחמה הנאצית, הפועלת להשמדתם. עם זאת, מעדויות ניצולים עולה כי לא נוצר ולו פגז תקין אחד במפעל התחמושת של שינדלר. עוד קודם לכן מעידים העובדים בחנותו של יוליוס וינר כי שינדלר הזהיר אותם פעם מפני חיפוש שיערכו (ושבסופו של דבר ערכו) הגרמנים בבתי יהודים (היה זה לפני הקמת גטו קרקוב וכליאת היהודים בתוכו). גם עדותו של נתן וורצל על הדרך בה השיג שינדלר בעלות על המפעל, ועדותו של וינר התומכת בה, אינן מתאימות לדמות החסודה העולה מהספר ומהסרט. מצד שני, וורצל עצמו מעיד ששינדלר הדליף לו פעם על אקציה המתוכננת בגטו וכך הצילו.
מעבר לכול, ברור כי במפעליו של שינדלר היו היהודים מוגנים. הנאצים נשארו מחוץ לגבולות המפעל ולא הורשו להיכנס אלא עם אישור מיוחד משינדלר עצמו. בנוסף, היהודים קיבלו מזון ובגדים חמים שאפשרו להם להתקיים. כמו כן, לכל אותם יהודים היו מסמכים המעידים עליהם ככשירים לעבודה מבחינת גיל ומצב גופני. 1,200 יהודים - גברים, נשים וילדים, נשארו עובדיו של שינדלר עד תום המלחמה וכך למעשה ניצלו.
הוקרה והנצחה
בשנת 2005 רכשה עיריית קרקוב את מפעל האמייל של שינדלר והפכה אותו למוזיאון, במימון האיחוד האירופי. המוזיאון נחנך בשנת 2010
שינדלר נטע עץ חרוב על שמו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, 1962
עיטור מסדר הכבוד של גרמניה, 1965
מדליית בובר-רוזנצוויג על שם מרטין בובר, 1967
מדליית הכסף של הוותיקן, 1968
בול גרמני בשנת 2008, לרגל מאה שנים להולדתו
רחובות נקראו על שמו בערים קלן, נירנברג, פרנקפורט, אאוגסבורג, הילדסהיים, תל אביב, נס ציונה, בת ים, באר שבע וחיפה
יצירת הסרט רשימת שינדלר באנגלית Schindler's list, השחקן ששיחק אותו בסרט הוא ליאם ניסן.
ראו גם
הצלת יהודים במהלך השואה
מפעל האמייל של שינדלר המוזיאון
לקריאה נוספת
תומאס קנילי, רשימת שינדלר, ירושלים: כתר, 1994
קישורים חיצוניים
אוריאל פיינרמן, הפולמוס על אוסקר שינדלר
רשימת שינדלר , הרשימה המלאה כולל שמות האנשים ועיסוקם
אתר אינטרנט על אוסקר שינדלר
פרופ' דוד מ. קראו, Oskar schindler: The Untold Account of His Life, Wartime Activities, and the True Story Behind the List, באתר גוגל ספרים
אריק וייס, מסע בעקבות סיפורו העצוב של אוסקר שינדלר, באתר נענע10, 30 באפריל 2011 - במקור, מתוך התוכנית "המגזין עם אשרת קוטלר בנגל"
יצחק שטרן, דברי יצחק שטרן על אוסקר שינדלר במפגש עם הניצולים, יד ושם, 1962
איריס יוטבת -כולם היו בניו -מאמר מקיף על אוסקר שינדלר ממגזין "מוניטין 1983 ברשת בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:גרמנים חסידי אומות העולם
קטגוריה:תעשיינים גרמנים
קטגוריה:גרמנים ממוראביה
קטגוריה:אישים הקבורים בהר ציון
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל
קטגוריה:מצילים בשואה: פולין
קטגוריה:מצילים בשואה: צ'כוסלובקיה
קטגוריה:פלאשוב
קטגוריה:נאצים שהוכרו כחסידי אומות העולם
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1908
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1974
| 2024-10-15T00:21:10
|
לוויין
|
שמאל|ממוזער|250px|הלוויין הראשון בחלל ספוטניק 1
ממוזער|לווין על רקע כדור הארץ
שמאל|ממוזער|250px|הירח הוא הלוויין הטבעי היחיד שנמצא במסלול סביב כדור הארץלוויין הוא גוף שמימי המקיף גוף שמימי אחר, לרוב כוכב או כוכב לכת.
המונח לוויין בעברית בא מהשורש ל־ו־ה, שכן הלוויין "מלווה" את כוכב הלכת. מקור השם לוויין בשפה העברית הוטבע על ידי משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני.
קיימים שני סוגי לוויינים:
לוויין טבעי – ירח נחשב ללוויין טבעי של כוכב הלכת אותו הוא מקיף.
לוויין מלאכותי – כל גוף מעשי ידי אדם שנשלח למסלול סביב גרם שמיים.
עם תחילת שיגורם לחלל של לוויינים מלאכותיים על ידי האדם בסוף שנות ה־50 של המאה ה־20, הלכה ותפסה משמעות הלוויין המלאכותי את מקומה של המשמעות הכללית, וכיום במושג "לוויין" הכוונה היא בדרך כלל ללוויין מלאכותי, ואילו ללוויין טבעי יוחד השם "ירח".
מאז העשור השני של המאה ה־21, עם הוזלת תחום הלוויינות, התפתח התחום של מערכי לוויינים, הנותנים פתרונות לשלל תחומים בפריסה עולמית.
היסטוריה
ממוזער| הניסוי המחשבתי של אייזק ניוטון, בו משגרים כדור תותח
ההתייחסות הראשונה ללוויין נמצאת בניסוי המחשבתי של אייזק ניוטון, בו משגרים כדור תותח במהירות גבוהה מספיק כדי שלא יפול בחזרה לכדור הארץ אלא ימשיך להקיף אותו. "התותח של ניוטון" והפיתוחים המתמטיים למסלול בספרו עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע משמשים בסיס להבנתנו את מסלולם של לוויינים וגופים במסלולי הקפה בחלל. בספרות, האזכור הראשון של שיגור לוויין למסלול מוזכר בסיפור קצר של אדוארד הייל "הירח מבטון" (1869). ז'ול ורן הזכיר לוויינים לראשונה בספרו הירושה הגדולה בשנת 1879.
בשנת 1903 קונסטנטין ציולקובסקי פרסם את עבודתו "חקר החלל הקוסמי באמצעים של התקני תגובה" בה מופיעה נוסחת ציולקובסקי. באמצעות נוסחה זו, הוא חישב את המהירות האופקית הנדרשת להביא טיל במסלול המעגלי הכי קרוב לכדור הארץ.
ב־1928 הרמן פוטוכניק פרסם את ספרו "בעיות טיסה בחלל – המנוע הרקטי" המתאר את הנדרש ליצירת לוויין המקיף את כדור הארץ ומבצע מדידות וניסויים מדעיים.
סופר המדע בדיוני ארתור סי קלארק פרסם ב־1945 בעיתון wireless world מאמר המתאר את האפשרות להשתמש בלווייני תקשורת הנמצאים במסלול מיוחד שבו הלוויין יוכל לחוג סביב כדור הארץ בגובה קבוע, אשר בו המהירות הזוויתית שלו תתאים למהירות הזוויתית של כדור הארץ, וכך למעשה יישאר מעל נקודה אחת. הוא חזה שמספיק שלושה לווייני תקשורת כדי לתת כיסוי סביב העולם כולו.
הלוויין המלאכותי הראשון היה "ספוטניק 1" ששוגר על ידי ברית המועצות למסלול סביב כדור הארץ ב־4 באוקטובר 1957.
במהלך השנים שוגרו לוויינים גם אל כוכבי לכת אחרים. לוויינים אלה הקיפו את כוכבי הלכת, צילמו אותם ואספו מידע נוסף, ושידרו את המידע בחזרה אל החוקרים על כדור הארץ בעזרת משדרי רדיו.
רקע פיזיקלי
ממוזער|250px|תנועה של לוויין במסלול גאוסטציונרי
לוויינים מקיפים גופים בעלי מסות גדולות (כמו כוכבים) בהתאם לחוק הכבידה שאותו גילה וניסח אייזק ניוטון: כל שני גופים מפעילים אחד על השני כוח כבידה המקיים את הביטוי הבא:
F הוא הכוח המופעל, G הוא קבוע הכבידה, M היא מסת הגוף הראשון, m היא מסת הגוף השני ו־R הוא המרחק ביניהם.
במקרה הפרטי של לוויינים m היא מסת הלוויין, M הוא מסת הכוכב שאותו מקיף הלוויין ו־R מייצג את המרחק בין מרכז הכוכב לבין הלוויין. במצב עבודה רגיל של הלוויין הוא מקיף את הכוכב באותו רדיוס ולכן גודל הכוח הפועל עליו הוא זהה וכיוונו כלפי מרכז הכוכב.
על לוויין המקיף גוף שמיימי מופעל כוח גדול אשר מצד אחד לא מאפשר לו להתרחק מהגוף, ומצד שני קטן מכדי לגרום להתנגשות בין הגופים (ללא השפעת גורם נוסף כגון התנגדות אוויר).
לוויין מלאכותי (להלן לוויין) הוא התקן המשוגר מפני כדור הארץ אל מסלול הקפה, בדרך כלל סביב כדור הארץ. הצבתו של הלוויין בחלל נעשית בדרך כלל באמצעות טיל בליסטי, שהלוויין נמצא בחרטומו ומופרד ממנו בהגיעו ליעדו. דרך נוספת היא הובלת הלוויין ליעדו באמצעות מעבורת חלל. בעבר, היה ניסיון ליצור תותח על שיוכל לשגר לוויינים לחלל (פרויקט HARP)
על מנת לשגר לוויין לחלל יש להתגבר על הכבידה של כדור הארץ, ולשם ההישארות במסלול יש להשיג מהירות מתאימה.
לעיתים קרובות ישא משגר יותר מלוויין אחד בשיגור.
ממוזער|250px|לוויין משוחרר ממעבורת חלל
שימושים בלוויינים מלאכותיים
לוויין המשמש לטיסה של אדם בחלל מכונה בדרך כלל חללית.
לווייני תקשורת, לתקשורת אלחוטית בין נקודות מרוחקות על פני כדור הארץ. שידורי טלוויזיה מועברים בדרך זו ללא צורך ברשת של תחנות ממסר קרקעיות. שיחות טלפון בינלאומיות מועברות בדרך זו ללא צורך בכבלים.
לווייני צילום, לצילום פני כדור הארץ, למטרות מדעיות, צבאיות ומסחריות.
לווייני מזג האוויר, לניתוח שינויי מזג האוויר על פני כדור הארץ ושיפור מתן התחזית.
מערכות ניווט לווייניות.
לווייני ריגול, למעקב, האזנה ותיעוד פעילות על כדור הארץ.
לווייני קרב, הגנה או התקפה על לוויינים, למטרות צבאיות.
למחקר מדעי. כדוגמת טלסקופ החלל האבל וטלסקופים למדידת קרינת גמא כמו Compton Gamma Ray Observatory ו־Gamma-ray Large Area Space Telescope .
סוגי מסלולי לוויינים
LEO
לוויינים הנמצאים במסלול לווייני נמוך (LEO – Low Earth Orbit) הם למעשה מרבית הלוויינים המקיפים את כדור הארץ, מגובה של 300 קילומטר ועד לגובה של 2,000 ק"מ. לוויינים הנמצאים במסלול LEO מקיפים את כדור הארץ כל 90–120 דקות.
תקשורת מול לווייני LEO דורשת שימוש באנטנות שמשנות את כיוונן באופן שוטף כך שהן תמיד יהיו מכוונות אל הלוויין. (חלופה אחרת היא קיום תקשורת רק בפרקי זמן מצומצמים, כאשר הלוויין נמצא בדיוק מול אנטנה קבועה).
MEO
Medium Earth Orbit ולפעמים Intermediate Circular Orbit (ICO) הוא התחום שבין ה־LEO ל־GEO, והוא בגובה 2,000 ק"מ ועד 36,000 ק"מ מכדור הארץ. זמן ההקפה של לוויינים בתחום זה הוא בין שעתיים ל־24 שעות. בתחום ה־MEO נמצאות מערכות הניווט הלווייניות כגון ה־GPS.
GEO
שמאל|ממוזער|250px|שני לוויינים גאוסטציונאריים. בצהוב – לווין גאוסטציונרי מעל אפריקה. באדום – לוויין גאוסטציונרי מעל סינגפור
לוויינים במסלול גאוסטציונרי. סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק, ששירת כקצין בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה העלה רעיון להציב לוויינים בגובה כ־36 אלף ק"מ מעל קו המשווה. בנקודה זו, משך זמן ההקפה שלהם שווה למשך זמן ההקפה של כדור הארץ סביב צירו, ולכן הם ייראו למתבונן מכדור הארץ כעומדים בנקודה קבועה. תכונה זו מהווה יתרון כאשר נדרש לספק שירות קבוע ורציף: האנטנות הקרקעיות שמתקשרות עם לוויינים מכוונות באופן קבוע אל לווייני ה־GEO הנמצאים בנקודה קבועה ביחס לקרקע. רוב לווייני התקשורת הם GEO, ונותנים שירות קבוע כתחנת ממסר לקליטה ושידור של אותות ונתונים, כגון שיחות טלפון בינלאומיות או שידורי טלוויזיה. לדוגמה, שידורי yes הטלוויזיה בלוויין, מועברים בלווייני התקשורת עמוס 2 ועמוס 3 מתוצרת התעשייה האווירית לישראל.
HEO
High Earth Orbit הוא התחום שמעבר ל־GEO (כלומר יותר מ־36,000 ק"מ מכדור הארץ).
מסלול קוטבי
במסלול זה הלוויין מקיף את גרם השמיים מעל או בקרוב לקטביו. באופן זה, סיבוב גרם השמיים סביב צירו מאפשר ללוויין לעבור מעל לאזור אחר בכל הקפה. מסלול זה הוא שימושי מאוד כאשר ממפים כוכב.
קבוצות סיווג
ממוזער|ננו לוויין (בגודל יחידת קיוּבְּסָאט אחת) מסוג ESTCube-1 שפותח על ידי סטודנטים מאוניברסיטת טרטו, מבצע ניסוי פריסה לקשור במסלול סביב כדור הארץ הנמוך
ממוזער|לווין בגודל יחידת קיוּבְּסָאט אחת
ממוזער|150px|פמטו־לוויין – מסוג KickSat
תחום הלוויינים מתחלק לקטגוריות לפי משקל.
גודל הלוויינים אינו קשור למשקלם. גודלם יכול לנוע מגודל של אוטובוס (טלסקופ החלל האבל למשל), ועד לגודל של כרטיס אשראי (ראו בהמשך KickSat).
מגה־לוויין
לוויין שמשקלו מעל 10 טונות. אלו משמשים בעיקר כלווייני תקשורת לאלפי ערוצי טלוויזיה.
לוויין גדול
לוויין שמשקלו 5–10 טונות. אלו משמשים כלווייני תקשורת למאות ערוצים (כמו הלוויין עמוס 6, שהתרסק לפני שיגורו ב־2016, ושקל כ־5.5 טונות).
לוויין בינוני
לוויין שמשקלו 1–5 טונות. ושימושו העיקרי הוא כלוויין תקשורת קטן ולוויין מזג אוויר (לוויין GOES 13, לוויין מזג אוויר אמריקאי, משקלו 3.1 טונות).
מיני־לוויין
לוויין שמשקלו נע בין 100 ק"ג ל־1 טונות, ושימושו העיקרי הוא לווייני תצפית חזותית ותצפית מכ"ם ברזולוציה גבוהה (אופק 10 לוויין ריגול ישראלי משקלו 330 ק"ג).
מיקרו־לוויין
מונח זה מתייחס לקטגוריית לוויינים שמשקלם נע בין 10 ל־100 ק"ג, כולל מטען הדלק שבתוכו. לפעמים משייכים קטגוריה זו גם לוויינים שמשקלם נע בין 1 ל־50 ק"ג (TacSat-1 לוויין צבאי אמריקאי, משקלו 100 ק"ג).
ננו־לוויין
מונח זה מתייחס לקטגוריית לוויינים שמשקלם נע בין 1 ל־10 ק"ג, כולל מטען הדלק שבתוכו (Dove-2 לוויין תצפית על כדור הארץ משקלו 5.5 ק"ג).
פיקו־לוויין
מונח זה מתייחס לקטגוריית לוויינים שמשקלם נע בין 0.1 ל־1 ק"ג, כולל מטען הדלק שבתוכו. לפעמים משתמשים במונח זה גם לייצג כל לוויין שמשקלו מתחת ל־1 ק"ג (לוויין Pico-Sat 2 של נאס"א, משקלו 200 גרם).
פמטו־לוויין
מונח זה מתייחס לקטגוריית לוויינים שמשקלם נע בין 10 ל־100 גרם, כולל מטען הדלק שבתוכו. במרץ 2014 שוגר לחלל לוויין מסוג ננו (KickSat), שהכיל בתוכו 104 פמטו לוויינים שנראים כמו כרטיסים קטנים.
לוויינים ישראליים
כיום פועלות בעולם כ־70 סוכנויות חלל ונבנים לוויינים במדינות רבות (למעלה מ־65 מדינות מחזיקות בבעלות על לוויינים או שותפות בבניית לוויינים), וכמעט כל מדינה בעולם משתמשת בשירותי הלוויינים, אם כי עד כה רק ל־13 מדינות, ובהן ישראל, יש יכולת לשגר בעצמן לוויינים לחלל (אמנם יכולת השיגור של ישראל מוגבלת ללוויינים קלי משקל של כחצי טונה במשקל מרבי ולמסלולים נמוכים בלבד).
ישראל החלה את פעילותה בחלל בראשית שנות ה־80, ושיגרה מאז לחלל לוויינים אחדים. הלוויינים הצבאיים (מסדרת אופק) שוגרו מישראל, (למעט הלוויין הצבאי טכסאר־פולאריס ששוגר עבור ישראל מהודו), באמצעות משגר "שביט" שפותח ויוצר בישראל (על בסיס תכנון של משגר טילים צבאי ישראלי מדגם יריחו 2), והאזרחיים שוגרו מבסיסי שיגור זרים (ברוסיה, בקזחסטן ובגיאנה הצרפתית).
סוף חייו של לוויין
חייו של לוויין עשויים להסתיים בכמה תרחישים:
כאשר אין עוד צורך כלכלי בייעוד של הלוויין
כאשר אין עוד צורך טכנולוגי בייעוד של הלוויין
כאשר ללוויין אין יותר דלק (חשמלי או גזי) להחזרה למיקום התפעולי
אם הקשר עם הלוויין התנתק
בפעמים כאלה, מנסים מבעוד מועד להעביר את הלוויין למסלול שיהיה פחות מסוכן ללוויינים אחרים שעדיין מתפקדים, זאת על מנת למנוע מצב שהלוויין, אם יישאר ללא בקרה, יתחיל, להוות סכנה ללוויינים אחרים. במצבים כאלו המטרה היא להעבירו למסלול בטוח למשל בית קברות ללוויינים, שם נמצאים לווייני תקשורת במסלול GEO שאינם עוד בשימוש, וכך אינם מהווים סכנה ללוויינים מתפקדים. עבור לוויינים במסלול נמוך העדיפות היא להביא להשמדתם באטמוספירה. בכל המסלולים הללו קיימת פסולת חלל, היינו: שברים, חלקי טילים רב שלביים, לוויינים שיצאו משימוש, בגדלים שונים, שנמצאים במסלול, אך אין כל דרך לשלוט עליהם. קיימות תוכניות שונות ומיזמים שונים כיצד להאריך את חיי הלוויין או להעבירו למסלולים יותר בטוחים.
ראו גם
חקר החלל
לוויין זעיר
קיוּבְּסָאט – שם כללי לפלטפורמה לוויינית זעירה בצורת קובייה בגודל של 10×10×10 ס"מ
לקריאה נוספת
חיים אשד, דורון שטרמן, לוויינים והחלל הקרוב, הוצאת אפי מלצר, 2014
קישורים חיצוניים
stuffin.space – מבט בזמן אמת על הלוויינים המקיפים את כדור הארץ
מה זה לוויין מאת אלי שביט באתר מט"ח
לוויינים מעל ראשינו – מאת יורם אורעד, באתר עמלנט
אתר הלוויינים הישראלי
הסבר מעמיק על עצם השגת הבריחה באתר דעמדע
מהו לוויין?, באתר סוכנות החלל הישראלית
heavens-above – זמני מעבר תחנת החלל והטלסקופ האבל ושאר לוויינים מעל שמי ישראל
הרצאות וידאו על לוויינים ומשימות חלל
– קצת על פמטו לוויינים.
ד"ר רונה אורן, מסלולים מעגליים בחלל – מה זה מסלול של לוויין?, מסלולים אליפטיים, מה זה תמרון ואיך מבצעים אותו באתר "מדע גדול, בקטנה"
- סרטון המראה עצמים שונים שניתן לראות בשמיים מיטביים.
הערות שוליים
*
| 2024-07-24T03:11:15
|
טדאוש פנקייביץ'
|
טדאוש פַּנְקְיֵיבִיץ' (בפולנית: Tadeusz Pankiewicz; 21 בנובמבר 1908 – 5 בנובמבר 1993) היה רוקח פולני וחסיד אומות העולם, שסייע ליהודים בגטו קרקוב בתקופת השואה. פנקייביץ' היה בעל בית המרקחת בשם "מתחת לעיט", שמוקם בכיכר זגודי שהייתה בתוך שטח הגטו. הוא סייע ליהודי הגטו בתרופות, בכסף ובמזון ואף זייף מסמכים על מנת לעזור ליהודי הגטו.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|280px|בית המרקחת "מתחת לעיט", קרקוב
שמאל|ממוזער|280px|בית המרקחת, תשס"ז. מבט מהאומשלאגפלץ
ימין|ממוזער|העץ שניטע לכבוד טדאוש פנקייביץ' ביד ושם
פנקייביץ' נולד בסמבורזה שבפולין כבנו של רוקח, ולמד לימודי רוקחות באוניברסיטה היגלונית בקרקוב. ב-1933 הועברו לידיו הבעלות והניהול של בית המרקחת של אביו, שהוקם ב-1910 ושכן בכיכר זגודי שבלב רובע פודגוז'ה. לקוחותיו עד המלחמה היו פולנים ויהודים כאחד.
במרץ 1941, תחת שלטון הכיבוש הנאצי, הוכרז רובע פודגוז'ה כגטו היהודי של קרקוב. לפנקייביץ' הוצע, כמו ליתר בעלי העסקים הפולניים ברובע שהפך לגטו, ובכללם ארבעה בתי מרקחת, לקבל חנות חלופית באזור הארי של העיר.
פנקייביץ' היה היחיד שסירב להצעה והעדיף להישאר במקומו, בין השאר מתוך מחשבה שיצטרך להחזיר את המבנה החלופי לבעליו המקוריים לאחר הפסדם הצפוי של הגרמנים במלחמה. הוא קיבל אישור להמשיך לפעול במקום ואף להתגורר באותו בניין, ועובדות בית המרקחת קיבלו רישיונות מעבר שאיפשרו את המשך עבודתן במקום. פנקייביץ', וכן עוזרותיו, פעלו להציל את חיי היהודים באמצעים שעמדו לרשותם. פנקייביץ' היה הפולני היחיד שנותר לעבוד ולחיות בתוך גטו קרקוב עד לחיסול הגטו. מחנותו, חזה פנקייביץ' בפשעים שביצעו הגרמנים באוכלוסייה היהודית בגטו, ותיעד מעשים אלו ביומנו.
כששני חברי המחתרת הפולנית הורשו להיכנס לגטו לצורך ביצוע עבודות לכאורה הם הביאו עימם ניירות מזויפים, תעודות זהות, חותמות וכתבים של המחתרת. בית המרקחת שימש כנקודת חלוקה של החומר המחתרתי והמזויף. כמו כן, שימש בית המרקחת מקום לחלוקת אמצעים קוסמטיים ומזון, שהובאו על ידי ד"ר לודוויק ז'ורובסקי (רופא העיר הפולני שקיבל היתר כניסה לגטו). בית המרקחת שימש כמקום חלוקה בחינם לתכשירים, כגון מאות ליטרים של צבע לשערות, ששימשו זקנים ולבני-שיער על מנת להציל אותם מסיווג כבלתי כשירים לעבודה ועל כן כנידונים להשמדה.
יומנו של פנקייביץ'
יומנו של פנקייביץ', שבו תיעד את המתרחש בגטו, יצא מאוחר יותר כספר בשם "בית-מרקחת בגטו קרקוב". אחד הפשעים אותם תיעד פנקייביץ' אירע בסתיו 1941. כל היהודים שהתגוררו בסביבות העיר קרקוב הצטוו להתרכז בגטו קרקוב, כאשר יום הכיפורים היה המועד האחרון למעבר לתוך הגטו. לאחר חודשיים, ציוו הגרמנים להוציא מהגטו 1,000 איש בשל הצפיפות הרבה. הראשונים לסילוק היו הזקנים ומחוסרי העבודה. היודנראט והמשטרה היהודית, שמילאו אחר הפקודה, סחבו בלילה אנשים ממיטתם אל תחנת המשטרה, משם הוליכו אותם לכיוון מחנה פלאשוב.
הוקרה והנצחה
ב-10 בפברואר 1983 הוענק לפנקייביץ' תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם על פועלו שהיה כרוך בסכנת מוות, ועץ ניטע על שמו בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים. באפריל אותה שנה נפתח מוזיאון במקום בו שכן בית המרקחת שלו. הוא נפטר בקרקוב ב-1993 ונקבר בבית העלמין רקוביצקי שבעיר.
לקריאה נוספת
תדאוש פאנקייוויץ', בית-מרקחת בגטו קרקוב, בהוצאת יד ושם, 1985.
קישורים חיצוניים
על ספרו של פנקייביץ' באתר יד ושם
קטגוריה:פולנים חסידי אומות העולם
קטגוריה:מצילים בשואה: פולין
קטגוריה:גטו קרקוב
קטגוריה:רוקחים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה היגלונית
קטגוריה:עזרה רפואית בשואה
קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1908
קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1993
| 2024-03-25T00:12:52
|
גטו קרקוב
|
שמאל|ממוזער|250px|כיכר המשלוחים (ה"אומשלגפלץ") של הגטו בשנת 2011. כיום מצויה במקום כיכר מרכזית המשמשת כאנדרטה ליהודים שהיו ואינם, ובה כיסאות ריקים המביעים את האובדן
גטו קרקוב היה גטו שהוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה ברובע פודגוז'ה – פרבר דרומי של העיר קרקוב. הגטו הוקם ואוכלס לאחר שהנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן (השטח הפולני שלא סופח לגרמניה או לברית המועצות), כשל בניסיונותיו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" (מטוהרת מיהודים).
הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים – מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ.
הרקע להקמת הגטו
יהדות קרקוב לפני מלחמת העולם השנייה
מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בפולין העצמאית (1918–1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בעיר פעלו סניפים של כל הארגונים הפוליטיים היהודיים בפולין (הציונים, הבונד, החרדים והמזרחי), התלמידים למדו בבתי ספר יהודיים ממגוון הזרמים, "אוניברסיטה עממית" נוסדה בידי סטודנטים יהודים, ופעלו בה תיאטרון יהודי קבוע, ספריית השאלה, עיתונים ביידיש, אגודות ספורט יהודיות ועוד. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות. הקהילה מנתה לפני המלחמה 56 אלף נפש, כחמישית מתושבי העיר.
כיבוש קרקוב
ב־1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) לפולין ב"בְּלִיצְקְרִיג" (מתקפת בזק). הנאצים החליטו, בהתאם לתורת הגזע ולאידאולוגיה הנאצית, להפוך את פולין ל"לֶבֶּנְסְרַאוּם" (מרחב מחיה גרמני), ועל כן ננקטה מדיניות של הרעבה כלפי האוכלוסיות ה"נחותות". בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פולין חולקה לשני חלקים מרכזיים: החלק המערבי, שהיווה את מרבית פולין שלפני הכיבוש, אשר סופח לגרמניה, והחלק המזרחי אשר סופח לברית המועצות.
בחלק מהשטח הנאצי בחלק המרכזי של פולין, הוקם הגנרלגוּבֶרנֶמַן, אזור שלא סופח ישירות לגרמניה הנאצית אלא הפך למדינת חסות שלה, והוא כלל את רוב האוכלוסייה ה"בעייתית" של פולין: צוענים, יהודים וכדומה. בגנרלגוברנמן היו ארבעה מחוזות עיקריים: ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב. שטח הממשל הכיל את רוב יהדות פולין, ועל כן הוקמו שם גטאות ומחנות ריכוז רבים. למושל הגנרלגוברנמן מונה האנס פרנק.
קרקוב הופצצה כבר ביום הראשון למלחמת העולם השנייה ונכבשה ב־6 בספטמבר, ללא כל התנגדות מהצבא הפולני. כחלק מתהליך של השפלת האומה הפולנית, השייכת על פי תורת הגזע לגזע הסלאבי הנחות, הכריזו שלטונות הכיבוש ב־26 באוקטובר 1939 על קרקוב ולא על ורשה כבירת הגנרלגוברנמן, דבר שהיה לו השפעה מכרעת גם על גורלה של יהדות קרקוב.
קרקוב תחת השלטון הנאצי
כבר עם כניסת הוורמאכט לעיר, החלו החיילים הנאצים לגלות את יחסם העוין כלפי יהודים העיר. בתחילת מעשי האיבה כלפי היהודים, הופנו התקיפות במיוחד כלפי החרדים, שבלטו בשל חזותם. בנוסף, החלו יהודים להילקח לעבודות שירות שונות, כגון טאטוא רחובות וכבישים, ניקיון בתי שימוש בבניינים ציבוריים וסבלות.
יחד עם מעשי האלימות וההשפלה, החלו תהליכים כלכליים שונים ולכאורה חוקיים, אשר נועדו לשדוד באופן שיטתי את כל היהודים ובתי העסק שלהם. ב־8 בספטמבר 1939 פורסמו חוקים במסגרתם הוטלו על כל בתי העסק היהודיים חובת סימון במגן דוד, כדי להבדיל בתי עסק אלו מבתי העסק הפולנים. דבר זה היווה למעשה את תחילת השוד המאורגן על בתי העסק היהודים של קרקוב. משאיות רבות של הנאצים היו מגיעות לעיתים לבתי עסק יהודים ודורשות מילוי סחורה. בלי לדעת למה ובלי לשאול, היו היהודים מעלים את הסחורה על גבי המשאית בלי תשלום ובלא תמורה. בנוסף, החל באותו זמן חיילים נאצים לבצע מעשי ביזה בבתים פרטיים.
ב־8 בספטמבר נדרש מרק ביברשטיין להקים את היודנראט בקרקוב, וב־10 בספטמבר אכן הוקם גוף זה, וביברשטיין עמד בראשו.
ב־26 באוקטובר 1939 פורסם צו של ממשלת הגנרלגוברנמן, המטיל עבודות כפייה על כל היהודים בני 12 עד 60. ביצוע הצו הוטל על האס אס. בצו לא דובר כלל על תנאי עבודה ותעסוקה, כל שכן לא על תגמול על העבודה או על משכורת. היהודים לא זכו לשום הטבה או זכויות רווחה הקשורות בעבודה, להן זכו דווקא העובדים הפולנים. כיוון שלא היו צריכים לשלם להם כלל, מעסיקים גרמנים רבים מן השוק הפרטי היו מעוניינים בכוח העבודה של היהודים בפולין, ולכן מעבידים רבים הגיעו מגרמניה כדי להעביד יהודים. בעקבות כך אנשי אס אס החלו לחטוף יהודים ברחוב כדי להטיל עליהם עבודות כפייה שונות.
ב־1 בדצמבר 1939 פורסם צו מיוחד שקבע כי כל יהודי האזור יחויבו בלבישת סימן הכר יהודי. בקרקוב נאלצו היהודים ללבוש סרט לבן עם מגן דוד כחול שבא להפריד בין האוכלוסייה הפולנית לבין האוכלוסייה היהודית. מאביב 1940 החלו גזירות אנטישמיות נוספות: עוצר לילה על היהודים, איסור נסיעה בחשמלית, איסור לבקר בבתי קפה, בתי קולנוע ותיאטראות שאינם יהודיים, איסור החלפת מקום המגורים ללא אישור, ואיסור לנסוע ברכבת.
בראשית מאי 1940 פרסם האנס פרנק הודעה אשר הכריעה את גורל יהדות קרקוב:
לכן, בשונה מאיגרת הבזק של היידריך, שדרשה לכנס קהילות יהודית קטנות לעיר הגדולה הקרובה ביותר (כדי שבהמשך יהיה אפשר לשלוח אותם להשמדה), פרנק שאף להפוך את קרקוב ל"יוּדֶנרָיין" – נקייה מיהודים. על כן הוא החליט לפנות את כל יהודי קרקוב (שמספרם גדל ל־80,000 עד מרץ 1940, עם הגעת אלפי פליטים), שהתגוררו בעיקר במרכז העיר ברובע קז'ימייז', לכפרים שבסביבה.
רבבות יהודים עזבו את קרקוב בין ה־18 במאי ל־15 באוגוסט 1940, בעקבות הזדמנות שניתנה להם לעזוב עם רכושם "מרצונם החופשי", עליה הודיע ראש העיר הגרמני. הם עזבו לפולין המזרחית, שהייתה שטח רוסי, וגם לעיירות קטנות וכפרים סביב העיר, שם קיוו להיות הרחק מעיני הגרמנים.
הקמת גטו קרקוב
שמאל|ממוזער|250px|תוכנית הגטו
שמאל|ממוזער|250px|קטע מחומת גטו קרקוב
שמאל|ממוזער|250px|לוח הנצחה
בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ־40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ־21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ־6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). בשלב זה נוכחו הגרמנים שעוד ישנם יהודים רבים בעיר הבירה ולא יהיה אפשר לטהר אותה לחלוטין מיהודים, ועל כן, בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך, החליטו להקים גטו בקצה העיר.
גטו קרקוב הוקם רשמית ב־20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze) שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר ויסלה. המושל הנאצי אוטו וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.
הגטו היה מוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. גובהה של החומה היה בממוצע כ-3 מטרים, והיא עוצבה בראשה בסיומת המזכירה אותה עם צורת לוחות הברית. רעיון עיצוב זה נעשה על ידי רעייתו של הנס פרנק. בראש החומה הוצבו סימנים יהודיים שהיו נפוצים בבתי קברות, מה שהוסיף עוד על התחושה הקשה לשוהים בתוכו. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור (חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון). על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים.
בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים שעבדו במפעלים באזור או שבתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, כמו גם עובדי בית החולים ובית היתומים יצאו מדי יום מהגטו באישור מיוחד. גם עובדים פולנים נכנסו לבתי חרושת בתוך הגטו ואף פעל בו בית דואר. מצב זה אִפשר להבריח קצת מזון אל הגטו. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ליחיד ליום, אך ההקצבה המעטה לא חולקה באופן סדיר.
מאוקטובר 1941 הגרמנים החלו לנתק בהדרגה את הגטו מהעולם שבחוץ, פרסמו עונשי מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון, וסניף הדואר נסגר. בסוף אותה שנה נסגרו חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעדיין פעלו בעיר.
היודנראט במהלך הקמת הגטו
הקמת היודנראט
רוב ההנהגה היהודית של קרקוב ברחה מהעיר עם פרוץ המלחמה, בעיקר לצידה המזרחי של פולין (שסופח לברית המועצות), לכן לא נותרה ליהודים הנהגה רשמית שתסייע להם להתאקלם לכיבוש ושתייצג אותם בפני השלטונות הגרמנים. מספר יהודים ניסו להתחיל לפעול בארגון פעולות סעד, אך הנאצים לא היו מעוניינים בכך, אלא בגוף כללי שייצג את כל יהודי העיר. בעקבות התייעצות עם ראשי עיריית קרקוב, החליטו ראשי המשטרה הנאצית (הסיפ"ו) להקים יודנראט ("מועצת יהודים") בעיר, ולמנות לראש היודנראט את מרק ביברשטיין, מורה ועסקן חברתי בעיר, שהיה מוכר היטב בקרב הציבור היהודי בניקיון כפיו.
ב-8 בספטמבר 1939 (יומיים לאחר כיבוש קרקוב), התפרצו שני קציני אס אס נאצים לביתו של ביברשטיין והודיעו לו בתקיפות שהם הגיעו בשליחות ראש משטרת הביטחון ושהוא מונה לראש מועצת היהודים בעיר. ניתנו לו יומיים להרכיב את הרשימה של חברי היודנראט, שהייתה צריכה למנות שנים עשר חברים. כשניסה למחות, הובהר לו כי זו עלולה להיות מחאתו האחרונה בחיים. ביברשטיין הבין כי הוא חייב לקבל את משרת יושב ראש היודנראט על מנת לעזור לקהילה היהודית לשרוד את המלחמה. בלית ברירה החל במשימה הקשה של הרכבת המועצה. הוא השתדל למצוא מועמדים שהיו ידועים בקרב הציבור היהודי של קרקוב בניקיון כפיהם, שיוכלו לייצג את היהודים בקרב השלטונות הגרמנים. מספר מועמדים הסכימו להצטרף ליודנראט רק לאחר שכנועים ומאמצים רבים, ולאחר שהובטח להם שיקבלו תפקידים שמיועדים לסייע לציבור היהודי ולא תפקידים שכוללים הוצאה לפועל של הפקודות הנאציות. בסופו של דבר הצליח ביברשטיין להרכיב את הרשימה בזמן, והיא כללה שנים עשר חברי מועצה וארבעה סגנים.
כבר בפגישה הראשונה של המועצה בבניין היודנראט, סטר קצין אס אס לפניו של סגנו של יושב ראש היודנראט, שרצה לקבל את פניו והבהיר כי הגרמנים לא כבשו את פולין כדי לסייע ליהודים, אלא להפך. הוא אף הודיע לחברי המועצה כי רק יושב ראש המועצה ביברשטיין יהיה אחראי באופן ישיר לקהילה היהודית של קרקוב, ורק הוא ייצג אותה בפני השלטונות הנאצים. בנוסף, המועצה כפופה אך ורק למשטרת הביטחון ואסור לחברי המועצה לפנות לשום גורם שלטוני גרמני אחר. כל תקווה שהייתה למישהו מחברי היודנראט, שיוכל במסגרת תפקידו לשפר את היחסים בין הקהילה היהודית לבין השלטונות הנאצים, או שיוכל לשפר את מצבם של היהודים בקרקוב בזמן המלחמה, נגוזה.
הקמת היודנראט בקרקוב נעשתה לפני פרסום איגרת הבזק של היידריך ב-21 בספטמבר 1939, כלומר לפני שגובשה מדיניות ראשונית לגבי היהודים בפולין. בשל כך, לקהילה היהודית בעיר עדיין היה רכוש רב ומוסדות רבים, וקיוו לשרוד בעזרתו את המלחמה, חרף הפעולות האנטישמיות הראשונות. לחברי היודנראט לא היה מושג בתחילה מה תכננו הנאצים בנוגע ליהדות פולין.
תפקידי היודנראט ומבנהו
ב־17 בספטמבר 1939 פורסמה הודעה לקהילה היהודית על הקמת היודנראט ועל תפקידיו וסמכויותיו:
היודנראט אחראי להעביר ולבצע את כל הפקודות שיטיל שלטון גרמניה הנאצית על היהודים של קרקוב, והוא הגוף היחיד שיבצע את הפקודות הללו.
סמכויות היודנראט בעניין היהודים הן מוחלטות ובלתי מוגבלות. על ביצוע הפקודות הגרמניות יהיה אחראי היודנראט בלבד (ולא השלטונות הנאצים). בשיטה זו יצרו השלטונות הנאצים מצב של הפרד ומשול, בו יהודי קרקוב לא הבינו שמאחורי הפקודות ששילח בהם היודנראט עמד השלטון הכובש. נוצר מצב בו היהודים שנאו יותר את חברי היודנראט מאשר את הנאצים, אף על פי שהדבר היה אמור להיות להפך. דבר זה גרם לכך שליהודים רבים היה ספק לגבי אמינותו של היודנראט, והם חששו מלשתף פעולה עמו באופן מלא.
היודנראט ייצג את היהודים של קרקוב בפני השלטונות הנאצים. הוא יעביר לשלטונות בקשות ספציפיות של יהודים בעיר, ויבקש מן השלטונות עזרה על פי הצורך.
לרוב התעלמו השלטונות הנאצים מבקשותיהם של היודנראט ושל היהודים.
היודנראט ידאג לכל צורכי הקהילה היהודית של קרקוב בתחומים השונים: סעד, בריאות, כלכלה, עבודה, סניטריה, דיור ועוד.
השלטונות הנאצים נתנו לחברי היודנראט יד חופשית בנוגע לחלוקת התפקידים שניתנו למועצת היהודים.
בעת הקמת היודנראט ב־10 בספטמבר 1939 הוא מנה שנים עשר חברי מועצה ועוד ארבעה סגנים. עד סוף שנת 1939 גדל מספר החברים ביודנראט והגיע לעשרים וארבעה חברי מועצה. עם תחילת פעולות הגירוש והאקציות בתוך הגטו, ירד בהדרגה מספר החברים ביודנראט, עד שבזמן שדוד גוטר כיהן כיושב ראש היודנראט, מנתה המועצה שישה חברים בלבד.
עד סוף שנת 1939 נקבע מבנה היודנראט, שכלל שתים עשרה ועדות, ושבע עשרה מחלקות. תפקיד הוועדות היה פיקוח כללי על הנעשה בתחום עליו הן אחראיות והחלטת החלטות בנושא. בראש הוועדות עמדו חברי יודנראט או סגניהם, ומונו אף יועצים יהודים מחוץ ליודנראט שהתמחו בנושא עליו הייתה אחראית הוועדה. כך למשל, לצד ראש ועדת הבריאות, עמד מנהל בית החולים של קרקוב. מן הוועדות הבולטות שהפעיל היודנראט היו: ועדה לענייני משק דיור וכלכלה, ועדה לענייני סעד, ועדה לענייני בריאות, ועדה לענייני כספים ומסים, ועוד.
המחלקות היו המוציאות לפועל של החלטותיהן של הוועדות. לחלק מן המחלקות היו תת-מחלקות על פי הנושאים בהן טיפלו. מן המחלקות הבולטות ביודנראט היו: לשכת עבודה, מחלקת סעד, בריאות, דיור ותברואה, מחלקת תחזוקת בית, מחלקת מגורשים, ועוד.
פעילות היודנראט לאחר הכניסה לגטו
לאחר הקמתו היה היודנראט אחראי לכל הקשרים בין היהודים לשלטון הנאצי.
עם הגעת אלפי פליטים יהודים לקרקוב מהסביבה, הורע מאוד מצבה הכלכלי של הקהילה. הפליטים הגיעו חסרי כל וללא שום אמצעים לשיפור מצבם. בנוסף נפגעו קשות הגמלאים היהודים בעיר, שהפסיקו לקבל את תשלומי הפנסיה שלהם, ואנשי ההשכלה הגבוהה – עורכי דין, מורים, פקידים ואמנים, אשר פוטרו מעבודתם. המצב הזה הכביד מאוד על פעילות היודנראט, ומחלקות רבות היו עסוקות רק בעניין זה. במשרדי המחלקות הסעד, הדיור, העבודה, והבריאות הצטופפו תמיד יהודים רבים, בניסיון נואש להשיג עבודה ואוכל.
בעקבות המצב הקשה, הקים היודנראט מוסדות רבים שנועדו להקל על היהודים: הוקמו דירות מגורים משותפות לפליטים בבתים שעדיין היו בבעלות הקהילה היהודית, הוקמו שישה בתי תמחוי שהיו מחלקים ארוחות בוקר וצהריים גם לפליטים וגם ליהודי קרקוב שמצבם הכלכלי הידרדר, והוקם מגבית לבגדים. בנוסף הייתה ביקורת פעילה על הסניטריה באזורים היהודים במטרה להימנע ממחלות וממגפות. הכסף למימון כל הפעילות הזו של היודנראט הגיעה מכמה מקורות – קופת היודנראט, יהודי קרקוב שהייתה להם אפשרות לסייע בתמיכה כספית, והג'וינט האמריקני (הנאצים נאלצו להעביר את תרומות הג'וינט ליהודים ברחבי פולין כיוון שהיו מעוניינים שארצות הברית תישאר נייטרלית במלחמה). בנוסף, היודנראט שיתף פעולה גם עם "יס"ס" – "מוסד העזרה העצמית היהודית" שאף הוא פעל לטובת יהודי קרקוב בתחומי הסעד והבריאות, ועזר בין השאר להקים בית אבות, בית חולים, ובית יתומים (ה"צנטוס") בעיר.
ב־18 במאי 1940 הכריז מושל הגנרלגוברנמן האנס פרנק על רצונו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" – נקייה מיהודים. בעקבות כך מתוך 80,000 היהודים שחיו בעיר באותה תקופה (56,000 שגרו בקרקוב עוד לפני המלחמה, והשאר פליטים מסביבת העיר), 65,000 היו מיועדים לגירוש, והיו מיועדים להישאר רק היהודים שהביאו תועלת ניכרת לכלכלה הפולנית, ונקראו "חיוניים לכלכלה". הנאצים הערימו על היודנראט אף את הקושי הזה - להחליט מי נשאר בקרקוב, ומי עוזב.
הקצב האיטי של העזיבה הרגיז את השלטונות הגרמנים, והם הודיעו ליודנראט כי רק 10,000 יהודים יוכלו להישאר בעיר, והמשטרה תגרש בכח את כל מי שלא יעזוב את העיר עד ה־15 באוגוסט 1940 ולא יהיה בידו אישור הולם, והוא יורשה לקחת רק מטען של 50 קילוגרם. כאשר פרסם היודנראט את ההודעה, התעוררה בהלה גדולה בקרב היהודים, גם בשל הפרסום וגם בשל השמועות שכדי להישאר בעיר יש צורך באישור מיוחד. ביולי 1940 הקים היודנראט את המשטרה היהודית בפקודת השלטון הנאצי, כדי להחיש את קצב העזיבה של היהודים אל מחוץ לתחומי העיר. בעקבות העזיבה, בביסקופיצה העיירה הסמוכה מספר היהודים הוכפל.
היודנראט הקים "ועדה מיוחדת" לטיפול באלפי הפניות לבקשת האישור המיוחד להישארות בעיר. הוועדה הייתה מורכבת מנציגי השלטון וממנהיגי היודנראט כאחד. היהודים הראשונים שנתבקשו לעזוב את העיר היו הפליטים שהגיעו אל קרקוב מכפרי הסביבה ומשטחים שסופחו לרייך. עם צאתם הם קיבלו מענק כספי קטן כדי לסייע להם בדרך. בין היהודים שגרו בקרקוב עוד לפני המלחמה היו הדעות חלוקות בנוגע לעזיבה: היו שהאמינו שיהיה קל יותר לשרוד בסביבה מוכרת לה הם רגילים, ולכן בחרו להישאר בעיר. לעומת זאת, אחרים העדיפו לעזוב כי הבינו שאם לא ילכו מרצון יגרשו אותם בכוח ולא יתאפשר להם לקחת עמם דבר, אך אם הם ילכו מרצון יוכלו לקחת עמם את רכושם.
בספטמבר 1940 הופסקו פעילויות ה"ועדה המיוחדת", כאשר כל חבריה נאסרו בחשד לקבלת שוחד, ונגזרו עליהם חודשי מאסר רבים. בין העצורים היה גם מרק ביברשטיין, יושב ראש היודנראט, אשר לא יכול היה להמשיך לכהן בתפקידו מתוך הכלא. בשל כך, ערב הקמת הגטו, מונה ד"ר ארתור רוזנצוויג, עורך דין ידוע בקרב הציבור היהודי של קרקוב, ליושב ראש היודנראט.
חיי הגטו
הגטו בהנהגת ארתור רוזנצוויג
שמאל|ממוזער|250px|בדיקת חפצים ליהודי הגטו למניעת מסחר בלתי חוקי, מאי 1941
שמאל|ממוזער|250px|גירוש יהודי גטו קרקוב למחנות ההשמדה, מרץ 1943
שמאל|ממוזער|250px|רחובות הגטו לאחר חיסול אחרוני היהודים, מרץ 1943
עם הכניסה לגטו עברו כל מוסדות היודנראט לתוך הגטו, כולל המחלקות השונות, מוסדות הסעד השונים, ומוסד העזרה העצמית היהודית. בדקה ה-90 הצליחו להחביא מעט תשמישי קדושה וחפצים אחרים יקרי ערך של הקהילה היהודית של קרקוב, ביניהם מספר ספרי תורה רבי ערך, מנורות, כלי כסף, מפות, ופרוכת. בתוך הגטו הייתה הדילמה של היודנראט קשה הרבה יותר: מצד אחד, הוא היה צריך לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של הקהילה, ומנגד היה צריך למלא את פקודותיהם האכזריות של השלטונות הנאצים.
מצב היהודים בקרקוב הורע באופן ניכר עם היכנסם לגטו, והיודנראט, בראש ובראשונה, היה צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים של כל הקהילה. לשם כך, הוועדה לענייני בריאות של היודנראט פעלה בתחום הסניטריה והבריאות בתחומים שונים: הוקמו בית מרחץ גדול וארבע מרפאות, ביניהם בית חולים גדול אחד. בנוסף, הקימה הוועדה מספר "תחנות חיטוי" באזורים שונים בגטו, ואף עסקה בביקורת סניטרית בבתים שהיו בתוך תחומי הגטו.
על "גירוש יוני" היו אחראים ארתור רוזנצוויג ונציגיו, והם היו אמורים לחלק את אישורי הקנקרטה ליהודים שהוגדרו כעובדים חיוניים, או שהיו בעלי תפקידים ציבוריים. חלוקת תעודות הקנקרטה החלה ב-30 במאי 1942 ליד הבניין של מוסד העזרה העצמית היהודית, שם ישבו נציגי היודנראט, ובפועל קבעו איזה יהודי יחיה ואיזה ימות. במקביל החלו גם הגירושים המאורגנים אל מחנות העבודה ואל מחנות ההשמדה. על היהודים שלא קיבלו את הקנקרטה והיו מיועדים לגירוש, הוטל להכין מטען בן עשרים וחמישה קילוגרם ועשרים וחמש זלוטי לדרך.
הגירוש היה אמור לצמצם את אוכלוסיית הגטו בכשליש, אך בפועל רשם רוזנצוויג הרבה מדי יהודים כעובדים חיוניים, ופחות משליש מן היהודים יועדו לגירוש. כשגילה זאת מפקד המשטרה וילהלם קונדה זימן את רוזנצוויג ומשפחתו לכיכר ז'גודה, שם הכה אותו והשפיל אותו מול כל היהודים המיועדים לגירוש, והודיע לו כי הוא מפוטר לאלתר מתפקיד יושב ראש היודנראט וכי הוא ומשפחתו מיועדים לגירוש יחד עם כל שאר היהודים בכיכר. רוזנצוויג לא הרכין ראשו ולא התחנן על חייו בפני קונדה, אלא הלך אל מותו, יחד עם משפחתו, בראש מורם. עם גירושו חוסל היודנראט בקרקוב ובמקומו הוקם קומיסאריאט שבראשו עמד דוד גוטר, אשר זכה לכינוי נוסף והוא קומיסר.
הנהגת דוד גוטר וחיסול הגטו
בקרב כל שורדי הגטו, ידועה תקופת ההנהגה של הקומיסר דוד גוטר (יחד עם שמחה שפירא, ראש המשטרה היהודית), כתקופה הגרועה והקשה ביותר בתולדותיו. גוטר האמין כי גרמניה הנאצית עתידה לנצח במלחמה, ולכן בחר לסייע לנאצים לבצע את מעשי הטבח שלהם. במיוחד לאחר הגירושים הייתה זקוקה הקהילה לתמיכה מצד היודנראט, שיהווה גורם מתווך בינה לבין השלטון הנאצי, ולא קיבלה את הגורם הזה מגוטר וממועצתו שמנתה שישה חברים.
למחרת גירושו של רוזנצוויג ב-3 ביוני 1942 נמשכו הגירושים, וגוטר ושמחה שפירא שיתפו פעולה מלאה עם הנאצים. אנשי המשטרה היהודית לקחו חלק בגירוש ואף בזזו חלק מן היהודים. באמצע יוני 1942, לאחר שבוע קשה של גירושים, התעורר הגטו לעידן חדש בו כמעט ולא הייתה ליודנראט השפעה על חיי היהודים, אלא הם היו כפופים ישירות לאנשי האס אס. לאחר הגירוש, בשל צמצום שטח הגטו, עבר בניין היודנראט לשטח קטן יותר.
מתחילת מרץ 1943 הודיעו הנאצים לגוטר על רצונם לחסל את הגטו. אף על פי שניסה לבטל את הגזירה או לפחות לדחותה לא עלה בידו, והתאריך לחיסול נקבע ליום שבת, ה-13 במרץ 1943. במסגרת החיסול, נשלחו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה פלאשוב ששכן כמה קילומטרים דרומית לקרקוב, 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו ו-1000 הנותרים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.
לאחר חיסול הגטו נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם. הנאצים הרסו את חומת הגטו, פרט לחלק קטן, ונתנו לשורדים הללו בניין קטן בו התגוררו מספר חודשים. בקיץ 1943 תפס אמון גת את גוטר ואחד מעוזריו והוציאם להורג, ובכך חוסל סופית היודנראט של גטו קרקוב. ב-14 בדצמבר 1943 נלקחו כל אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם לגבעת הקטל בפלאשוב, שם נרצחו.
המחתרת בגטו קרקוב
המחתרת הוקמה בגטו קרקוב באוגוסט 1942, בידי חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר, השומר הדתי (בני עקיבא) ופעילים נוספים. בשונה מחבריהם בגטו ורשה, בקרקוב החליטו חברי הארגון לפעול כנגד הגרמנים בעיקר מחוץ לחומות הגטו. הזרוע הלוחמת בקרקוב הורכבה ברובה מאנשי החלוץ הלוחם, אך ברוב שטחה של פולין הזרוע הלוחמת הייתה מורכבת בעיקרה מאנשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). חברי מפקדת "החלוץ הלוחם" היו: אהרון ליבסקינד (דולק), ראש תנועת "עקיבא" בפולין ולכן ראש המפקדה בפועל, אברהם ליבוביץ' (לאבאן, רומק) מתנועת "דרור", גזבר ומעין קצין מבצעים, שמשון דרנגר, ראש קן עקיבא בקרקוב, מנהל "המשרד הטכני" ואחראי להנפקת תעודות מזויפות ומלאכי (מאנייק) אייזנשטיין כנציג מטעם "עקיבא ב". המפקדה הגדולה ביותר של המחתרת היהודית הלוחמת הייתה ממוקמת בוורשה, שם גם היו מפקדותיהן של כל התנועות מלבד תנועת עקיבא. משום כך, בוורשה החליטו לשלוח לכל הגטאות ברחבי פולין עזרה בדמותם של שליחים בעלי ניסיון וידע ואף חוליות אשר יעזרו בלחימה עצמה.
היה קיים קשר הדוק בין המפקדה בוורשה ובין המטה שהוקם בקרקוב, אך עם זאת היו קיימים חילוקי דעות בין ארגון ה"חלוץ הלוחם" בקרקוב לבין מפקדת אי"ל בוורשה באשר לאופן המרידה. בוורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומה, כך טענו, בראש ובראשונה במקום שבו סובלים היהודים - הגטו. בנוסף לכך טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו בצד הארי היו מחתרות פולניות.
לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני ובנוסף, הגרמנים הקפידו לשמור על ביטחונם והאקציות נערכו רק לאחר שהכניסו אל הגטו כוחות גדולים וחמושים היטב.
עצם קיום "מבצע ליל ציגאנריה" (המתואר להלן) ללא ידיעתם של אנשי אי"ל בוורשה, היווה חלק מהאוטונומיה שבקבלת ההחלטות שהמפקדה הלוחמת בקראקוב לקחה על עצמה.
בסתיו 1942 הוקמה קבוצה בשם "ארגון איסקרא" תחת הנחיית מפקדת פ.פ.ר. חלק מחבריה היו מחברי "השומר הצעיר". מפקדת הקבוצה כללה 4 חברים: השיק (צבי) באומינגר, ראש המטה ואחראי על אימון החברים, בנק היילבריך, הממונה על הדרכה ומבצעים, שלמה-סלק שיין, הממונה על השגת כספים, אפסנאות וניירות מזויפים, וגולה מירה, הממונה על קשרי החוץ עם פ.פ.ר במטרה להשיג מידע ונשק וממונה על חיבור הכרוזים. במחצית נובמבר 1942 החלו מגעים לאיחוד פעילותן של שתי קבוצות בגטו,"החלוץ הלוחם" ו"איסקרא", לטובת התקפה מאורגנת גדולת ממדים.
הפעולה המשמעותית ביותר של אנשי המחתרת בקרקוב הייתה ההתקפה על "קפה ציגנריה" ב-22 בדצמבר 1942. בית הקפה, ששכן מחוץ לגטו והיה מקום מפגש ובילוי לקצינים גרמנים, הותקף ברימון יד ובקבוקי מולוטוב שהושלכו לתוכו בשעת ערב הומה. מקורות גרמניים מסרו על כ-20 הרוגים ופצועים, ולפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה 11 איש ונפצעו 13. המבצע קיבל תהודה רבה בגטו ומחוץ לו. מבצעי הפעולה נתפסו עוד באותו לילה בדירת מסתור בעיר. עשרות מחברי הארגון נאסרו בידי הגסטאפו בעקבות הפעולה, ופעילות המחתרת בגטו קרקוב שותקה. 10 מבין העצורים הוצאו להורג בכלא הגסטאפו.
פעולת הצלה בגטו
שמאל|ממוזער|250px|בית המרקחת של תדאוש פאנקייוויץ', מבט מהאומשלגפלאץ|
תדאוש פנקייביץ', אזרח פולני, קיבל רשות ממשטרת הביטחון לנהל בית מרקחת בגטו. הוא ידע שהמלחמה תיגמר ולא הסכים לעזוב את בית המרקחת מתחת לנשר שבבעלותו, בטענה שאחרי המלחמה יאלץ לעזוב את החנות החדשה שתינתן לו כאשר בעליה ידרשו אותה. פאנקייוויץ' גר בגטו ובהיותו פולני לא יהודי הייתה לו רשות יציאה מן הגטו. בית המרקחת שלו מוקם מול כיכר השילוחים של גטו קרקוב ומחלונו היה רואה את השילוחים ואת כתיבת פרוטוקולי העבודה בגטו.
במהלך המלחמה הבריח פאנקיוויץ' תרופות ומזון לגטו ומכר אותם במחירי הפסד, לעיתים אף חילק חינם על מנת להציל את היהודים אשר סבלו ממחלות קשות. בנוסף, דרך בית המרקחת ברחו יהודים אל קרקוב, כשהוא מבריח להם תעודות ומסמכי שהייה. כדי להציל את הזקנים והחולים אשר שיערם הפך לבן ועורם היה חיוור, חילק תכשירים וצבעי שיער בחינם שיסיעו לאותם אנשים לעבור את הסלקציות.
הוא הוכר כחסיד אומות העולם בשנת 1983.
פרנצ'ישק בנש היה שוטר פולני שהציל מספר יהודים ועל פעולותיו קיבל הכרה כחסיד אומות העולם.
ראו גם
השואה
יהדות קרקוב
יהדות פולין
שואת יהודי פולין
גוסטה דוידזון-דרנגר
אלתר דוד קורצמן
לקריאה נוספת
שמשון דרנגר, החלוץ הלוחם: ביטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קרקוב, אוגוסט - אוקטובר 1943. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006.
יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939 - 1943: עמידה, מחתרת, מאבק. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1993.
אלחנן ריינר (עורך), קראקא - קז'ימייז' - קרקוב: מחקרים בתולדות יהודי קרקוב. אוניברסיטת תל אביב: המרכז לחקר תולדות היהודים בפולין ומורשתם, המכון לחקר התפוצות, 1982.
פליציה קראי, פנים רבות לגבורה - תולדות קהילת קרקוב בתקופת השואה. ירושלים: יד ושם 2002.
יוסף באו, שנות תרצ"ח - זכרונות מימי מלחמת העולם השנייה. תל אביב: הוצאת "המנענע" 1982.
קישורים חיצוניים
גיליון על קרקוב בכתב העת המקוון "זיקה", בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
ריאיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה היאגלונית בקרקוב על החיים היהודיים בקרקוב לפני השואה, במהלכה ואחריה, באתר יד ושם
,
על המחתרת היהודית בקרקוב באתר "יד ושם"
במלאת 60 שנה לפעולות ההתנגדות והמרי של לוחמי קרקוב בהוצאת ארגון יוצאי קרקוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:אתרי מרידות יהודים בשואה
קרקוב
קטגוריה:קרקוב במלחמת העולם השנייה
| 2024-09-26T14:56:54
|
תוף
|
שמאל|ממוזער|200px|תופי בס בתהלוכה
שמאל|ממוזער|200px|צלמית חרס דמוית פעמון, מנגנת בטמבורין. כלי נגינה זה היה נפוץ בקרב הנשים ושימש לליווי שירה וריקודים. תקופת הברזל ב2 המאה ה-8 לפנה"ס. מתל שקמונה. אוסף המוזיאון הימי הלאומי
שמאל|ממוזער|200px|נגינה בתוף
שמאל|ממוזער|250px|כיכר המתופף בראש העין
תוף הוא כלי נגינה ממשפחת כלי ההקשה. תופים הם בין כלי הנגינה העתיקים ביותר שידעה האנושות, וישנם סוגים רבים של תופים. הקשה על התוף במקומות שונים (בשוליו, במרכזו וכו׳) מפיקה צלילים שונים.
מערכת התופים המודרנית, אשר מורכבת ממספר תופים ומצילות, מכונה לרוב בשם "תופים".
התוף מלווה את האנושות, ומשמש לחגיגות, לטקסים ולהעברת מסרים, להנאה וכדומה. עד היום במדינות כמו גאנה וסנגל משתמשים לטקסים בתופי הג'מבה, שהם תופי גביע עם עור של עז. גם האינדיאנים השתמשו ועדיין משתמשים בתופים באירועים וטקסים שונים. תוף האספות האינדיני מורכב בדרך כלל מעץ ועור של אייל או תאו.
בתופים משתמשים גם בתזמורות מארש כדי לתת את קצב ההליכה במארש ובכלל נותנים ברוב העולם התופים את הקצב למוזיקה.
התוף בהיסטוריה
ראיות לייצור ושימוש בתוף נקשרות בין השאר למסופוטמיה באלף ה-3 לפנה"ס. משם נפוץ התוף לאזורים גאוגרפים סמוכים. מקור המילה ״תוף״ כנראה במילה השומרית – dup/tup משם עברה המילה לשפות שמיות אחרות. באוגרית – tp, אשורית – tuppu, ארמית – tuppa, ערבית duff. השם עבר ממשפחת השפות השמיות ליוונית עתיקה – ty(m)panon והרומאים קראו לכלי בלטינית tympanum.
בחפירות ארכאולוגיות בקברים מתקופת הברזל בארץ ישראל נמצאו צלמיות בעלות גוף גלילי האוחזות בידיהן חפץ עגול שלדעת הארכאולוגים הוא תוף. המילה "תוף" המופיעה במקרא מתייחס לכלי נגינה חלול העשוי מסגרת ועליו מתוח עור של בעל חיים. הצלילים מופקים על ידי תיפוף על הכלי.
מערכת תופים מודרנית (מערבית)
במערכת תופים מודרנית יש שלושה חלקים מרכזיים:
תוף ה"בָס": ממוקם על הרצפה והמכות עליו ניתנות בעזרת דוושת רגל, לרוב על ידי רגל ימין. סגנונות מוזיקה שונים, כגון רוק כבד, משתמשים לעיתים בדוושה כפולה או "דאבל פדל" שכל דוושה נשלטת על ידי רגל אחרת. הדוושה הכפולה יוצרת מקצב מהיר יותר או מוסיפה טון שונה למלודיה המתנגנת. צלילו הוא צליל בס.
תוף ה"סְנֵר": ממוקם במרכז המערכת והוא פיתוח של תוף המצעדים. צלילו מחוספס בשל רשת של חוטי ברזל דקים הממוקמים בתחתית התוף ההפכים את צלילו לכזה. בעזרתו של מנוף הממוקם בצד התוף (לרוב) יכול המתופף להעלות ולהוריד את הרשת. בעת הורדת הרשת התוף נותן צליל אחיד וצלול.
מצילת ה"הָיי-הָאט" (High Hat): מצילה המורכבת משתי מצילות (היי-האט תחתון והיי-האט עליון). המצילה התחתונה עומדת במקומה והמצילה העליונה עולה ויורדת על ידי דוושה המונעת לרוב על ידי רגל שמאל. מצילה זו בדרך כלל נותנת את הקצב למוזיקת רוק.
בנוסף לשלושת החלקים המרכזיים יש מספר תופים פופולריים נוספים (אך לא הכרחיים):
תופי ה"טוֹם-טוֹם": ממוקמים על תוף הבס. תופי הטום-טום מגיעים במגוון רחב של גדלים וצלילים הנבחרים על ידי רצון וצורך המתופף וככל שהקוטר התוף גדול יותר צלילו עמוק או נמוך יותר. ברוב מערכות התופים הסטנדרטיות ישנם שני תופי טום-טום בשני גדלים שונים. תופים אלו משמשים בעיקר למעברים בין מקצבים בתוך שיר או לסולואים של תופים. צלילם של הטום-טומים הוא צלול.
תוף ה"דוּד" (או "פְלוֹר" (רצפה באנגלית) או "טום-טום רצפה"): ממוקם על הרצפה, לרוב בצדה של היד המובילה או החזקה של המתופף. צלילו של הדוד דומה לצלילם של הטום-טומים אך הוא יותר נמוך, מבנהו של הדוד זהה לשל הטום-טומים אך גדול יותר. תוף הדוד פופולרי יותר מאשר הטום-טומים והוא משמש למגוון רחב יותר של סוגי מוזיקה (כגון: ג'אז, בלוז, וכדומה).
מצילות
המצילות מסודרות סביב מערכת התופים ומורכבות על גבי סטנדים המיועדים לכך. ישנן דרכים מקובלות להרכבת המצילות, אך הסידור תמיד נתון להעדפת המתופף, שיקולי נוחות והתאמה לסגנון. כל המצילות באות בגדלים שונים בהתאם לסוג המצילה ולצליל אותו אמורה המצילה להפיק.
מצילת ההיי-האט (High-Hat): מורכבת למעשה משתי מצילות המונחות אחת על גבי השנייה ומופרדות בעזרת פדאל רגל. המצילה יוצרת צליל שטוח וקצר במצב סגור, או צליל ארוך ומחוספס במצב פתוח. בשל צלילה המגוון והרב-שימושי, מצילה זו היא ברירת המחדל לליווי ברוב הסגנונות. זוהי גם המצילה היחידה שמיקומה במערכת הוא קבוע והיא יושבת צמוד לתוף הסנר בצידו החיצוני מהמערכת.
מצילת הקראש (Crash): מצילה דקה בגודל בינוני המשמשת בעיקר להדגשות, בניגוד לתפקיד הליווי האופייני להיי-האט או לרייד.
מצילת הרַייד (Ride): מצילה גדולה, עבה וכבדה יותר מהקראש. תפקודה דומה לזה של ההיי-האט, אך היא בעלת צליל ממושך ועשיר יותר. על מצילה זו נהוג לנגן גם על הפעמון, להשגת צלצול אופייני המרכיב מקצבי בסיס בסגנונות שונים.
מצילת הספלאש (Splash): מצילה קטנה מאוד המשמשת להדגשות משניות וקישוטים. צלילה דומה לזה של הקראש אך הוא קצר בהרבה.
מצילת הצ'יינה (China): נקראת כך בשל דמיונה למצילת הגונג הסינית. צלילה דומה לזה של הקראש בשילוב עם צלילו של הגונג – צליל חזק וחותך.
התוף בספרות
התוף ככלי היוצר ומכתיב קצב, תפס מקום במשלים העוסקים בקצב ובאי קצב. כך למשל הפילוסוף האמריקאי, הנרי דייוויד תורו, כתב בספרו "וולדן", כי "אם אדם אינו צועד בקצב של חבריו, אולי זה משום שהוא שומע מתופף אחר".
תוף מצעדים מהווה מוטיב מרכזי בספרו של גינתר גראס ״תוף הפח״.
סוגים של תופים
ראו גם
תיפוף
מתופף
קישורים חיצוניים
״צ׳נדלר שׂם רגל״ - סיפור התפתחות מערכת התופים בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:כלי הקשה
| 2024-04-27T13:50:19
|
מבנה הארגון
|
מבנה הארגון הוא שם כולל למערך מורכב ומוגדר היטב של תפקידים וקשרי הגומלין ביניהם. המבנה משמש בסיס להגדרת אופי הפריסה של הפעילות הארגונית למחלקות, לתפקידים ולתחומי סמכויות והוא מנתב ותוחם באופן רשמי ומחייב את התנועה של אנשים וחומרים בארגון. המבנה הארגוני חייב לתמוך באסטרטגיה העסקית של הארגון.
מבנים ארגוניים אמנם נועדו לתת מענה לשיקולי יעילות ותכליתיות בארגון, אולם הם מושפעים במידה לא מועטה גם משיקולים פוליטיים, תרבותיים, חברתיים ואישיים.
שמאל|ממוזער|250px|תרשים לדוגמה של מבנה ארגוני פשוט
מונחים של מבנים ארגונים
התמחות (specialization)
חלוקת משימות הארגון לתתי משימות. במקום שהעבודה תיעשה על ידי אדם אחד, היא מחולקת למספר שלבים שמבוצעים על ידי אנשים שונים.
לעבודה בצורה כזו יתרונות רבים עבור הארגון. ראשית, כל אדם נהיה מומחה בביצוע המטלה שלו ולומד לבצעה ביעילות ובצורה הטובה ביותר. כמו כן, לארגון זול יותר להכשיר את אותו עובד לבצע מטלה אחת מסוימת מאשר ללמדו מס' רב של פעולות.
בנוסף, במקרים בהם חלק מן המטלות דורשות רמה גבוהה של מיומנות ויכולות בעוד אחרות אינן דורשות כישורים רבים, אין צורך לבזבז משאבים באופן שאנשים מוכשרים יבצעו מטלות פשוטות בהרבה מרמת הכישורים שלהם. כמו כן, ישנו חיסכון של הזמן שהיה לוקח לעובדים לעבור בין המטלות השונות, במיוחד במקרים בהם כל תחנת עבודה דורשת מהעובד הכנה מסוימת.
החיסרון העיקרי הוא ההשפעה שיש לעבודה בצורה כזו על העובד. אצל עובד שאחראי על חלק קטן ומצומצם מאוד של העבודה יכולה להתפתח תחושת "בורג קטן במערכת" שמלווה בתחושת תסכול רב, בנוסף לסממנים פיזיים שיכולים לנבוע מחזרה מתמשכת על אותה פעולה- תשישות, חוסר ריכוז, מתח ועוד.
במקרים כאלה איכות העבודה שמספק העובד עשויה להיפגע. ארגונים רבים מבצעים צעדים למניעת תחושה זו אצל העובד, כגון הרחבה במעט של תחום הפעולה או ביצוע רוטציה של העובדים בין התפקידים בכל תקופת זמן מסוימת.
הקבצה (departmentalization)
לאחר חלוקת משימות הארגון להתמחויות, יש לקבצן יחדיו ליחידות או לתתי יחידות שכל אחת תהיה אחראית על נתח מסוים מן המשימות. כל אופן הקבצה של מכלול התפקידים בארגון לתתי יחידות יוצר תבנית ארגונית מסוג מסוים. להן מספר תבניות ידועות:
הקבצה על בסיס פונקציונליות (functional departmentalization)- לפי תבנית זו, יחידות המשנה מתפקדות כתת-מערכות ראשיות בארגון, לדוגמה: מחלקת כספים, שיווק, כוח אדם, ייצור, פיתוח ועוד. גם יחידות אלו מחולקות לתת יחידות קטנות יותר באותו אופן.
הקבצה על בסיס מוצרים (product departmentalization)- כל יחידת משנה אחראית על כלל הפעילות הנדרשת לפיתוח מוצר או משפחת מוצרים מסוימת בארגון - מחקר, ייצור, אבטחת איכות, שיווק ומכירות, כספים, כ"א, תחזוקה ועוד. לרוב, יחידות המשנה הראשיות הן חטיבות עצמאיות למחצה בארגון.
הקבצה על בסיס גאוגרפי (regional departmentalization) - ארגון זה פועל באמצעות יחידות משנה מקומיות המפוזרות בנקודות גאוגרפיות שונות. כל יחידת משנה אחראית על אספקת המוצרים והשירותים של הארגון לאזור בו היא פועלת. כך, ניתן להתאים את הפעילות הארגונית לסביבות השונות.
הקבצה על בסיס תהליכים (process departmentalization) - תבנית זו מתאימה בעיקר לארגונים יצרניים המפעילים תהליכים טוריים של פעילויות המתבצעות זו לאחר זו. כאן, כל יחידה ארגונית מהווה שלב בתהליך השרשרת ומוסיפה נדבך נוסף על המוצר או השירות המופק.
הקבצה על בסיס לקוחות (client departmentalization) - בתבנית זו, כל יחידת משנה מתמקדת בפלח מסוים של השוק או של הלקוחות ומספקות לאותו פלח את מגוון שירותי הארגון. בניגוד לתבניות אחרות, כאן היחידות בדרך כלל אינן מתפקדות כחטיבה עצמאית בארגון.
הקבצה על בסיס מומחיות (professional departmentalization) - יחידות המשנה בארגון מקובצות לפי תחום ההתמחות המקצועי של בעלי התפקידים ביחידה. כל יחידה תורמת לארגון ידע ומיומנות ספציפיים ייחודיים לה. גם כאן יחידות המשנה מחולקות לתתי יחידות קטנות בהתאם לתחום עיסוק צר ומעמיק יותר.
מוטת שליטה
מגדירה את מספר הכפופים שיש למנהל בארגון ולפיכך קובעת גם את מספר דרגות ההיררכיה ומספר המנהלים בארגון.
ככל שמוטת השליטה רחבה יותר, הארגון יותר יעיל (בעקבות חיסכון בשכר מנהלים). אולם, בנקודה מסוימת, מוטה רחבה מדי מורידה אפקטיביות ופוגעת בביצועי העובדים שסובלים מחוסר תמיכה ניהולית.
מוטת שליטה צרה אמנם מאפשרת למנהל לתת מענה מיטבי לכפופים לו, אולם שיטה זו יקרה ואינה משתלמת לארגון שכן נוספים עוד שלבים בהיררכיה, מצב שאף מקשה על התקשורת הרוחבית בארגון. בנוסף, פיקוח צמוד מידי על העובד עשוי לפגוע באוטונומיה שלו, דבר אשר אינו מעודד יזמות, קבלת החלטות ונטילת סיכונים אישיים.
מרכוז וביזור סמכויות
מרכוז מתייחס לדרגה בה קבלת ההחלטות מתרכזת בראשות אחת בארגון. לדוגמה, ארגון הוא מאוד ממורכז כאשר ההנהלה הבכירה מקבלת את מרבית ההחלטות ללא התייעצות עם הדרגים הנמוכים יותר.
ביזור הוא פיזור סמכויות ההחלטה בין מנהלי הביניים בדרגים השונים. זוהי מידת חופש הפעולה של תת-היחידות הארגוניות לנהל באופן עצמאי למדי את ענייניהן ולשאת באחריות לתוצאות.
עומק הביזור מגדיר את היקף הסמכויות של מנהלי הביניים להחליט על פעולות היחידות שהן עומדים בראשן.
רוחב הביזור הוא מגוון תחומי הפעולה בהם ניתנת סמכות קבלת ההחלטות למנהל. לדוגמה, למנהל סמכויות בתחומי השיווק, כ"א, רכש, ייצור ועוד. במקרה זה, הביזור יכול להיות מקבילי, כלומר היקף סמכויות זהה בכל אחד מן התחומים, או בררני- סמכויות שונות בתחומים שונים.
פורמליזציה
פורמליזציה (formalization, לפי האקדמיה ללשון העברית הַמְסָדָה) המידה בה תפקידים בארגון מוגדרים באופן סטנדרטי. אם תפקיד הוא מאוד פורמלי, אזי לממלא התפקיד אין מקום לקבל החלטות באופן עצמאי בנוגע לאיך, מה ומתי יש לבצע את הדברים. העובד מצופה לבצע את אותה הפעולה בדיוק באותו האופן ובהתאם להגדרה מראש.
בארגון פורמלי צפויים להיות תיאורי תפקיד מפורטים, חוקים ארגוניים רבים והגדרה מדויקת של תהליכים בארגון. בארגון שאינו פורמלי, לעובדים יש חופש נרחב יחסית להכניס יצירתיות במילוי התפקיד.
מונחים נוספים
יחס המנהל: היחס בין העובדים העוסקים בפעילויות פנים-ארגוניות לבין העובדים העוסקים ישירות בייצור התפוקות של הארגון.
גובה ההיררכיה: ככל שקיימים יותר שלבים בהיררכיה של ארגון (דיפרנציאציה אנכית), כך הוא נחשב גבוה (ומוטות השליטה שלו צרות), וככל שמספרם קטן כך הוא נחשב לשטוח (ומוטות השליטה שלו רחבות).
שרשרת פיקוד אחידה: שרשרת פיקוד בה לכל עובד יש רק ממונה אחד בלבד, וכל ממונה אחראי באופן בלעדי על תחום אחריותו (כדוגמת שרשרת פיקוד צבאית).
מבנים ארגוניים נפוצים
המבנה הפשוט
המבנה הארגוני הפשוט הוא בדרך כלל שטוח מבחינה היררכית וכולל לא יותר מ-2–3 רמות אנכיות. כמו כן, במבנה זה ישנה דרגה נמוכה של הקבצה, מוטת שליטה רחבה, מרכוז סמכויות - בדרך כלל בידי אדם אחד אשר מקבל את ההחלטות בארגון ופורמליזציה נמוכה.
מבנה זה מתאים בעיקר לארגונים קטנים בהם הבעלים הוא גם מנהל הארגון, אולם הוא מיושם גם בארגונים גדולים יותר.
היתרון במבנה זה הוא בעיקר במהירות ובגמישות בקבלת החלטות ובביצוע שינויים, בעלות נמוכה של תחזוקה ובשקיפות. עם זאת, כאשר מדובר בארגון גדול, עלות התחזוקה נעשית גדולה ולא משתלמת ונוצר עומס של מידע על מקבל ההחלטות. כמו כן, חיסרון נוסף הוא הסיכון שבריכוז כל סמכות קבלת ההחלטות בבן אדם, שאם לא יתפקד כראוי, הארגון עשוי להיות בסכנת קיום ממשית.
המבנה הבירוקרטי
מילת המפתח בארגון כזה היא סטנדרטיזציה. מבנה זה מאופיין במשימות מאוד שגרתיות, חלוקת משימות להתמחויות, פורמליזציה וכללים נוקשים, הקבצה על בסיס פונקציונליות, מרכוז סמכויות ומוטת שליטה צרה.
היתרון העיקרי של מבנה זה הוא היכולת לבצע פעולות סטנדרטיות ביעילות רבה. כמו כן,
הפורמליזציה הרבה מהווה תחליף לדרישות כגון הפעלת שיקול דעת, חדשנות או ניסיון עבר מצד המנהלים ומאפשרת להעסיק מנהלי ביניים בעלי כישורים נמוכים יחסית אשר אינם עולים הרבה לארגון.
אחד החסרונות במבנה זה נובע מהיותו ארגון במבנה פונקציונלי, כלומר החלוקה לתת היחידות נעשית לפי תפקודים. במצב זה למחלקות השונות יכולות להיות מטרות סותרות ועשוי להיווצר קונפליקט שיפגע במטרה הכללית של הארגון.
חיסרון נוסף של מבנה זה הוא הקושי במתן מענה לבעיות שאינן מוגדרות היטב. לפיכך, כאשר יתרחש מקרה שלא היה צפוי מראש, העובדים בדרך כלל לא יידעו כיצד להתמודד איתו ובאיזה אופן לפתור את הבעיה.
מבנה מטריציוני
מבנה זה משלב שתי צורות הקבצה: הקבצה על בסיס פונקציונליות והקבצה על בסיס מוצרים. היתרון הוא שישנו פיזור של המומחיות של העובדים בתחום מסוים (במבנה הפונקציונלי) בין המוצרים השונים. באופן זה נחסכים משאבים של כפילות מידע והכשרת מומחים נוספים עבור כל מוצר ואף נצברים הידע והניסיון עם הזמן. כמו כן, מבנה זה מאפשר גמישות והתאמה מהירה לצורכי השוק, למשל בנייה מהירה של צוות כאשר קם הצורך בפיתוח מוצר חדש ופירוק הצוות בסיומו.
החיסרון העיקרי של מבנה זה הוא הקונפליקט שעשוי להיווצר אצל העובדים, שבמצב זה כפופים לשני מנהלים: מנהל המחלקה הפונקציונלית ומנהל המוצר, שלעיתים יכולים לפעול תחת מניעים שונים ואף סותרים. מנהל בארגון מטריציוני חייב לדעת להפעיל השפעה ללא סמכות.
מבנה כוח האדם בארגון על פי מינצברג
בספרו The Structuring of Organizations שיצא לאור בשנת 1979, עסק הנרי מינצברג בהרחבה במבנה ארגוני. על-פי מינצברג ניתן לחלק את כוח האדם בכל ארגון לחמישה תפקודים:
הצמרת האסטרטגית, היא ראשי מנהלי הארגון, ודוחפת לריכוזיות בארגון.
הליבה המבצעית, היא העובדים העוסקים ישירות בייצור תפוקות הארגון, ודוחפת להתמקצעות.
הקו התיכון, הוא האחראים השונים שתפקידם לגרום לליבה המבצעית לבצע את החלטות הצמרת האסטרטגית, ולהעביר משוב מהליבה המבצעית אליה, ודוחף לחלוקת הארגון לרכיביו.
הסגל הטכני הוא האחראי על הפעולות המאפשרות את עבודת הליבה המבצעית (פעולות כגון הדרכה, תחזוקת ציוד עבודה, אחריות על פנים מקצועיים של העבודה וכו'), ודוחף לסטנדרטיזציה.
הסגל המנהלתי הוא האחראי על ביצוע פעולות, הנחוצות באופן עקיף על-מנת לאפשר את הייצור (ארוחות, ביטחון, שכר וכו'), ודוחף לתיאום הדדי.
מינצברג מתאר חמישה סוגי השפעות ושינויים תהליכיים המתרחשים בארגון:
סמכות פורמלית: התחום בו ניתנת אחריות רשמית לממונים על עובדיהם, ונקבעים הבדלי המעמדות הרשמיים בארגון. תיאור הסמכות הפורמלית נעשה באמצעות התרשים הארגוני או אורגאניגראם, בו כל עובד בארגון מתואר בריבוע, כך שככל שמעמדו הרשמי גבוה יותר כך עליון מקומו בתרשים, ובין כל ממונה לעובדיו נמתחים קווים.
פעילות מווסת: הפעילויות המרכיבות את תפקודו הפורמלי של הארגון, המחולקות לשלושה סוגים: פעילות העבודה המבצעית, פעילויות הניהול ופעילויות המטה.
תקשורת ישירה: חיבור בלתי פורמלי בין אנשים שונים בארגון, שאינה נגזרת מהיחסים הפורמליים שלהם אלא מהיכרותם האישית, אך מתייחסת אליהם (אמון רגשי בין ממונה לכפוף, פחד מכוחנות של בעל תפקיד מסוים, וכו'). לתקשורת הישירה בין העובדים השפעה רבה על תפקוד הארגון (גישת יחסי אנוש בניהול משימה דגש על תקשורת זו).
מצבי העבודה: קשרים ישירים ובלתי פורמליים הנוצרים בקבוצות עובדים כתוצר לוואי של עבודתם (קשרי ידידות, מפגשים בהפסקות וכו') קבוצות אלו נוצרות לרוב סביב העבודה המשותפת, וכן מתאפיינות בדרך-כלל בשוויון מעמדי ושונות בתחומי העיסוק.
החלטות אד הוק: קשרים פורמליים הנובעים מהצורך להחליט החלטות מסוימות על ידי מספר בעלי תפקידים שונים, ומחולקות לשלושה סוגי החלטות: תפעוליות, מנהלתיות ואסטרטגיות.
ראו גם
מבנה ארגוני - מונחים
לקריאה נוספת
S. Robbins, "Organizational Behavior". 9th ed., 2001, Ch. 14. Foundations of Organizational Structure, pp.412-443.
סמואל, י. (1996) "ארגונים". פרק 4, מבנים ארגוניים, עמודים: 106-73, פרק 5, סמכות ושליטה, עמודים 107–132.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה ארגונית
*
| 2024-04-27T16:07:11
|
רדיואקטיביות
|
שמאל|ממוזער|250px|סמל אזהרה לחומר רדיואקטיבי
רדיואקטיביות היא פליטה של חלקיקים מגרעין אטום. רדיואקטיביות היא פליטה ספונטנית הגורמת לגרעין בלתי יציב להיות יציב יותר, על ידי הנמכת האנרגיה שלו. החלקיקים הנפלטים הם קרינה מייננת, כלומר קרינה באנרגיה גבוהה. סוגי הקרינה הראשונים שנתגלו הם קרינת אלפא, קרינת בטא וקרינת גמא, ונקראו כך על סמך הפיצול של אלומות הקרינה בשדה חשמלי או מגנטי ומחוסר במידע אחר עליהן. מאוחר יותר נתגלו גם סוגי קרינה נוספים.
כיום ידוע שקרינה מייננת מסוכנת ביותר לרקמות חיות, אולם דבר זה לא היה ידוע לחוקרים הראשונים אשר זכו בפרסי נובל על עבודתם, אך גם סיכנו את חייהם.
היסטוריה
תופעת הרדיואקטיביות נתגלתה באקראי בשנת 1896 על ידי הפיזיקאי אנרי בקרל בשעה שערך ניסיונות במלחי אורניום. בשעה שניסה לבדוק השערה על תופעת הזרחנות הוא השאיר במגירה מלחי אורניום על לוח צילום שנעטף בנייר שחור וגילה להפתעתו שאף על פי שלא נחשפו לאור שמש כבדרך כלל הם בכל זאת השחירו את הלוח. הוא שיער שהם פולטים קרינה באופן ספונטני בלי קשר לחשיפה מוקדמת לאור שמש, והוא כינה אותה "קרינת אורניום". פייר ומארי קירי שחקרו את התופעה וגילו את היסודות הרדיואקטיביים פולוניום ורדיום נתנו לה את השם: רדיואקטיביות. תגלית זו זיכתה את שלושת הפיזיקאים הללו בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1903. יש לציין יחד עם אלו את ארנסט רתרפורד שגילה בשנת 1911 את החלוקה של הקרינה לאלפא, בטא וגמא. חוקר נוסף שקידם רבות את הבנת תופעת הרדיואקטיביות היה פרדריק סודי, כימאי בריטי, שזכה בפרס נובל לכימיה לשנת 1921 על מחקריו בתחום.
חוקרים אלו גילו שבנוסף לאורניום קיימים יסודות כימיים נוספים או איזוטופים שלהם, שהם רדיואקטיביים. לאיזוטופים רדיואקטיביים אלו יישומים חשובים רבים. ביניהם: מעקב אחר תהליכים ביולוגיים בגוף האדם לצורך אבחון (רפואה רדיואקטיבית) שימור מזון בפחיות שימורים על ידי הרג של החיידקים ותיארוך מרבצים גאולוגיים (וממצאים ארכאולוגיים) בהתבסס על ההנחות של קצב ההתפרקות של האיזוטופים והיחסים ביניהם במרבץ (או בממצא) (ראו הערה נוספת בעניין זה, בתחתית הדף).
סוגי קרינה רדיואקטיבית
קרינת אלפא - קרינה חיובית של גרעין הליום המורכב משני פרוטונים ושני נייטרונים.
קרינת בטא - פליטת אלקטרון (בטא מינוס) או פוזיטרון (בטא פלוס).
קרינת גמא - קרינה אלקטרומגנטית (פוטון), באנרגיה גבוהה.
פליטת נייטרון - חלוקה של גרעין אב לזוג גרעינים צאצאים קלים יותר תוך פליטה של ניטרון אחד או יותר.
פליטת צבר (Cluster decay) - פליטה של גרעין המורכב מפרוטונים ונייטרונים בצירוף כלשהו.
מקורות הקרינה הרדיואקטיבית
קרינת רקע טבעית
כדור הארץ והיצורים השוכנים בו נחשפים באופן קבוע לקרינה מהחלל. חלקיקים טעונים מהשמש והכוכבים מגיבים על המפגש עם האטמוספירה והשדה המגנטי של כדור הארץ במטר של קרינה, בדרך־כלל קרינת בטא וגמא. כמויות הקרינה באזורים שונים, משתנות על־פי ההבדלים בגובה ובשדה המגנטי.
חומרים רדיואקטיביים מצויים באופן טבעי באדמה, במים ובצמחיה. מקצתם נספגים בגוף מהאוכל (למשל, בננה מכילה אשלגן, חלק מן האטומים שלו הם איזוטופים רדיואקטיביים) והמים, או מהאוויר במקרה של הגז רדון, מבלי לגרום נזקים משמעותיים.
מקורות קרינה מעשי ידי אדם
הנזק שנגרם לתאים נמדד בסיוורט (Sievert) או בקיצור - Sv. הסיוורט הוא יחידה גדולה למדי ולכן נהוג לעבוד עם מיליסיוורט (mSv) או מיקרוסיוורט. בממוצע כל אדם סופג כ־2.4 מיליסיוורט לשנה (240 מיליראם לשנה), ערך הנע בין 0.2–10 מיליסיוורט בתלות במקום מגוריו והרגליו. מתוכם, כ־0.4 מיליסיוורט מקורם בקרינה קוסמית, 0.4 מיליסיוורט ממקורות קרינה ארציים, 1.2 מיליסיוורט משאיפת גזים רדיואקטיביים (בעיקר רדון) ו־0.3 מיליסיוורט ממזון. מקורות טבעיים תורמים כ־1.8 מיליסיוורט (80%) משיעור הקרינה הנספגת בשנה ויתר ה־20% נתרמים ממקורות קרינה מלאכותיים. בתוכם, כ־0.3 מיליסיוורט לשנה בממוצע נתרמים משימושים רפואיים של קרינה, כגון: צילומי רנטגן, רפואה גרעינית והקרנות. בין מקורות הקרינה המלאכותיים הנוספים ניתן למנות טלוויזיות, גלאי עשן וחלק מהתצוגות הזוהרות לשעונים ומדידים אחרים.
עובדים המטפלים בדלק גרעיני, לרבות כרייה, עיבוד, ניצול (למשל בכורים גרעיניים) וטיפול בדלק משומש, נחשפים לכ־1.8 מיליסיוורט לשנה בממוצע. גם עובדים במכונים אונקולוגיים, מעבדות למחקר גרעיני וחיילים המוצבים בצוללות ובספינות גרעיניות נחשפים לקרינה בשיעור נמוך יותר בממוצע. החשיפה של עובדים אלה לקרינה מנוטרת באמצעות מד מינון קרינה (דוזימטר). אנשי צוות אוויר נחשפים לכ־3 מיליסיוורט לשנה בממוצע, בשל שיעור מוגבר של חשיפה לקרינה קוסמית.
השפעות הקרינה על אנשים
מחקרים רבים ומפורטים שנערכו על ניצולי ההפצצות בהירושימה ונגסאקי מראים כי נזקי הקרינה קטנים בהרבה מהמקובל לחשוב. נמצא, כי אצל אנשים שנחשפו לכמות יחסית גבוהה מאוד של 1 סיוורט (1000 מיליסיוורט), תוחלת החיים קטנה בממוצע ב־1.3 שנים, והסיכון לאורך זמן לפתח סרטן היה גבוה ב־5% משאר האוכלוסייה, בעוד החשיפה השנתית הממוצעת לקרינה טבעית ומלאכותית (כולל צילומים רפואיים) עומדת על מיליסיוורטים בודדים.
קרינה בעוצמה קיצונית של 6 סיוורט נחשבת לקטלנית.
מקובל לחשוב על ההשפעות הביולוגיות של קרינה במידת השפעתם על תאים חיים. השפעתה של חשיפה מזערית לקרינה היא זניחה ולא ניתן לזהותה. לגוף האדם מנגנוני הגנה כנגד סוגים שונים של נזק כתוצאה מקרינה כמו אף חומרים כימיים מסרטנים.
ייתכנו שלוש תוצאות לקרינה על תאים:
תאים שניזוקו מתקנים את עצמם, וכתוצאה אין נזק שיורי.
תאים שניזוקו מתים, בדומה למיליוני תאים אחרים שמתים מדי יום ומוחלפים בתהליכים ביולוגיים רגילים.
תאים מתקנים את עצמם בצורה שגויה ובכך גורמים לשינוי ביופיזיקלי.
הקשר בין חשיפה לקרינה והתפתחות סרטן מבוססים בעיקר על אוכלוסיות שנחשפו לכמויות גבוהות יחסית של קרינה מייננת (לדוגמה: ניצולים מן הפצצות האטומיות שהוטלו על יפן ואנשים שעברו טיפולים רפואיים לצורך אבחון או ריפוי). באמצעות רדיותרפיה ניתן לרפא סוגי סרטן רלוונטיים על ידי שימוש בכמויות גדולות של קרינה כגון לוקמיה, סרטן השד, סרטן הכבד, סרטן הריאות וכו'.התקופה שבין החשיפה לקרינה וגילוי הסרטן ידועה כ"תקופה רדומה". סוגי סרטן אלו היכולים להתפתח כתוצאה מחשיפה לקרינה אינם שונים מאלו הקורים באופן טבעי, או כתוצאה מחשיפה לחומרים מסרטנים.
כמות קרינה גבוהה הורגת תאים, בעוד שכמות נמוכה גורמת לנזק או אף לשינויים בקוד הגנטי (DNA) של התאים המוקרנים שלעיתים ניתן לתקנם. כמויות גדולות של קרינה יכולות להרוג כמות כזו של תאים שהרקמות והאיברים נפגעים מיד. כתוצאה נגרמת תגובה חריפה של הגוף הקרויה תסמונת קרינה חריפה. קיים יחס ישיר בין כמות הקרינה והמהירות בה יופיעו סימני הקרינה, והסיכון למוות. תסמונת זו אובחנה ברבים מניצולי ההפצצות על הירושימה ועל נגסאקי ב־1945 ובעובדי ההצלה שטיפלו בתאונה בכור הגרעיני באסון צ'רנוביל. 134 עובדים בכור וכבאים נחשפו למנות קרינה גבוהות וסבלו מתסמונת קרינה חריפה, 28 מהם מתו ממנה.
מדידת קרינה
כמות הרדיואקטיביות בדגימה נתונה של איזוטופ מבוטאת כיום ביחידה הקרויה בקרל (Bq). מידה זו החליפה את המידה קירי (Ci). הבקרל מבטא קצב התפרקות אטום לשנייה והוא יחידה זעירה במיוחד בהתפרקויות גדולות. לפיכך, נוהגים לבטא רדיואקטיביות במונחי פטא־בקרל ואף אקסה־בקרל לתיאור כמות הרדיואקטיביות עקב פיצוץ אטומי.
כמות הקרינה הנספגת בגוף נמדדת ביחידות הקרויות גריי (Gray) או בקיצור - Gy. גריי אחד שווה ערך לג'אול אחד שנספג בק"ג אחד.מנת קרינה של גריי אחד של קרינת בטא, קרינת גמא או קרינת רנטגן גורמת נזק של סיוורט אחד. מנת גריי אחת של קרינת אלפא גורמת נזק של 20 סיוורט. בארצות הברית ובארץ נהוג עדיין להשתמש ביחידה הקרוי ראם (Rem) או במילי־ראם במקום בסיוורט. סיוורט אחד שווה ערך ל־100 ראם.
הקרינה ניתנת לאיתור באמצעות מד קרינה (מונה מבוסס גייגר) או מד מינון קרינה (דוזימטר).
מודל מתמטי של דעיכה רדיואקטיבית
ההתפרקות הרדיואקטיבית היא תופעה קוונטית בעיקרה ולכן הסתברותית. כלומר: אי אפשר לדעת מתי בדיוק יתפרק חלקיק מסוים אך אפשר לדעת מה ההסתברות שלו להתפרק בכל זמן נתון. זמן ההתפרקות של חלקיק הוא משתנה מקרי T המתפלג מעריכית עם קבוע דעיכה האופייני לחלקיק ושניתן לחשבו באמצעות מכניקת הקוונטים. אחד חלקי קבוע הדעיכה (), הוא זמן החיים הממוצע של חלקיק בודד, או תוחלת החיים שלו. פרמטר שקול לכך, שיותר קל למדוד בניסוי, הוא זמן מחצית החיים שנתון על ידי : זהו הזמן שבו מחצית מהחלקיקים במדגם יתפרקו. ניתן לראות מהמשוואה שהוא אינו תלוי בריכוז החומר הדועך, אלא בקבוע הדעיכה בלבד - חומר בריכוזים שונים יהיה בעל אותו זמן מחצית חיים.
זמן מחצית החיים של דעיכה רדיואקטיבית תואם למשוואת קצב מסדר ראשון, כלומר להבדיל מזמן מחצית החיים שלא תלוי בריכוז, הדעיכה הרדיואקטיבית תלויה בריכוז החומר.
מאחר שתיאור הדעיכה המעריכית הוא הסתברותי, הוא שימושי ביותר דווקא עבור מדגמים סטטיסטיים המכילים מספר רב של חלקיקים (למשל: מספר אבוגדרו של נייטרונים), ואז גודל המדגם בזמן t כלשהו נתון על ידי
כאשר N0 הוא המספר ההתחלתי של חלקיקים במדגם.
התנהגות זו היא הבסיס לשיטות תיארוך ארכאולוגיות וגאולוגיות באמצעות מדידות דעיכה של איזוטופים רדיואקטיביים מתאימים שונים. לדוגמה, בארכאולוגיה מקובל מאוד השימוש בפחמן 14, שהוא איזוטופ רדיואקטיבי של פחמן.
ראו גם
לוגול
רדיואקולוגיה
קישורים חיצוניים
מהי רדיואקטיביות? שיעור אינטראקטיבי באתר "לרגו".
הערות שוליים
*
קטגוריה:כימיה פיזיקלית
| 2024-03-26T20:38:28
|
קרימינולוגיה
|
במדעי החברה, קְרִימִינוֹלוֹגְיָה (בעברית: חֵקֶר פְּשִׁיעָה; באנגלית: Criminology; מלטינית: crīmen – האשמה; מיוונית: λογία – תורה) הוא תחום ידע תאורטי, מחקרי ובין תחומי, שעניינו חקר הסטייה החברתית וההתנהגות הפלילית, סיבותיהן ומאפייניהן, ויחסי הגומלין ביניהן ובין שורת משתנים, המשפיעים על הקרימינולוגיה כתחום דעת, בהם משתנים ביולוגיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומשפטיים. האדם העוסק בקרימינולוגיה נקרא קרימינולוג, אם כי חקר הסטייה והעיסוק בה נעשה במשך השנים גם על ידי סוציולוגים, משפטנים ופסיכולוגים.
באופן טבעי, חקר הסטייה, הגדרותיה ומאפייניה הם יחסיים לחברה ולתרבות. כך, בעוד כי בחברות מערביות (ואף בינן ובין עצמן) מוגדרות ומוסכמות נורמות מסוימות כ"נורמליות" לעומת אחרות "אבנורמליות", הרי שההגדרה בחברות שבטיות להתנהגויות אלה היא שונה בתכלית.
אסכולות תאורטיות
בין האסכולות ותחומי הדעת המרכזיים, בתאוריה ובמחקר, אשר אפיינו את הקרימינולוגיה לאורך השנים, ניתן למנות מספר תאוריות מרכזיות:
האסכולה הקלאסית והנאו-קלאסית – גישה זו עוסקת בעיקר בתגובה לפשע ובשאלות של ענישה, כיצד להרתיע עבריינים, איזה עונש הוא היעיל והצודק ביותר. לפי התאוריה הזו, אדם עובר עבירה משום שהחליט שהוא מבצע את העבירה. כל התנהגות של אדם היא רציונלית ונעשית מתוך בחירה.
האסכולה הפוזיטיבית – לא הסכימה לתפיסת האדם כפי שהוגדרה בגישה הקלאסית ולכן הפוזיטיביסטיים טענו שהתנהגות אנושית אינה נובעת מבחירה חופשית אלא נגרמת מתוך גורמים ביולוגיים, פיזיולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים וגורמים נוספים; הדגש צריך להיות בגורם לפשע ויש לפתור את הבעיה לא בענישה אלא בהעלאת רמת החיים או שיפור מערכת החינוך. בגישה זו מתמקדים במבצע העבירה ופחות במעשה, יש חשיבות לנסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירה.
האסכולה הרדיקלית – תאוריה חדשה יחסית, מתמקדת בעיקר בהגדרות החוקים הפליליים, ובשאלה מדוע נחקקו חוקים פליליים כאלה ולא אחרים. הרדיקלים קראו תיגר על ההגדרות הבסיסיות של הפשע ושאלו מדוע התנהגויות מסוימות נחשבות לפשע, והתנהגויות אחרות שהן די דומות, ולעיתים אף גורמות לאותו נזק או גדול יותר, לא מוגדרות כפשע.
תאוריות התיוג
תאוריות הקונפליקט
תאוריות העוסקות בפשיעה מצבית, ניהולה ומניעתה
תאוריית השיקום של קרייסי
ראו גם
מדעי המשטרה
ויקטימולוגיה
סטייה חברתית
משפט פלילי
שילוש מקדונלד
קרימינולוגיה חיובית
לקריאה נוספת
חגית לרנאו, עבריינות ואכיפת חוק: , מדיניות וביקורת, הוצאת פרדס, 2023.
אברהם נ. טננבוים, על שוטרים וגנבים: סוגיות בקרימינולוגיה סדרת האוניברסיטה המשודרת - משרד הביטחון, 2003
שהם, א', החצר הסגורה, הוצאת הספרים של יד-טבנקין והמכללה האקדמית אשקלון, 2006
אדלשטיין, א', קריירה פלילית ועבריינות סדרתית, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2005
גוד, א', על הסטייה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002
שוהם, ש"ג, רהב, ג' ואדד, מ', קרימינולוגיה, הוצאת שוקן, 2017
שוהם, ש' ושביט, ג', עבירות ועונשים, הוצאת עם עובד, 1990
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:משפט פלילי
| 2024-09-30T14:15:23
|
המודל הטהור של הבירוקרטיה
|
המודל הטהור של הבירוקרטיה, שניסח מקס ובר, מתאר את העקרונות לפיהם בנויה בירוקרטיה.
בין העקרונות:
שמאל|ממוזער|150px|מקס ובר
חלוקת אחריות (דיפרנציאציה) קבועה בין בעלי תפקידים בעלי הכשרה פורמלית לתפקידם, על פיה לכל אדם אחריות חלקית ביותר והוא אינו נדרש להכיל את שאר חלקי המערכת. במובן זה קיימת דיפרנציאציה אופקית (חלוקה בין עובדים שעוסקים בתחומים שונים) ודיפרנציאציה אנכית (חלוקה בין ממונים, שרצונם בביצוע העבודה, לכפופים, שרצונם בתגמול).
היררכיה מעמדית ברורה, התואמת את עיקרון האחידות – לכל עובד ממונה ישיר אחד בלבד.
קיום מערך חוקים אבסטרקטיים רשומים וסופיים, מדויקים ורציונליים, שאינם ניתנים לשינוי על פי שיקולי רגע. חוקים אלו הם אוניברסליים – אינם תלויים באופיים ותכונותיהם של בני האדם המעורבים בהם.
אימפרסונליות: אין חשיבות לאישיות, לתודעתו ולרגשותיו המסוימים של האדם העוסק בבירוקרטיה, וההירארכיה הביורוקרטית מורכבת אך ורק מחוקים ומשרות פורמליים.
מומחיות של העובדים בתחום הבירוקרטיה, ותפישתם אותה כקריירה אישית הדורשת את מרב זמנם.
הפרדה של רכוש המערכת ביורוקרטית מרכושם של העובדים בה, המונעת ניגודי אינטרסים מסוימים.
המילה "טהור" מציינת שמדובר במודל אידיאלי. במציאות, רק לעיתים נדירות יציג ארגון נתון את כל העקרונות. כך שאם חוקרים ארגון ומאפיין אחד או יותר מאלו המתוארים לעיל חסר, עדיין אין זה שולל את עובדת היותו ארגון ביורוקרטי.
ראו גם
מונחים במבנה ארגוני
לקריאה נוספת
יהודה שנהב, אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות, 1991.
קטגוריה:סוציולוגיה ארגונית
| 2022-04-27T13:50:10
|
רוק מתקדם
|
רוק מתקדם (באנגלית: Progressive Rock; נקרא גם: רוק פרוגרסיבי, או בקיצור, פרוג) הוא תת-ז'אנר של מוזיקת רוק שמקורו באנגליה בסוף שנות השישים עד שנות השבעים של המאה ה-20, ואשר התפשט לעוד מדינות באירופה כגון גרמניה, איטליה, וצרפת. שורשיו ברוק הפסיכדלי, בדומה לסגנון הארט רוק, שנוצר מתוך שאיפה ליצור רוק מורכב ורציני יותר. להקות ואמנים בזרם זה נטשו את סינגלי הפופ הקצרים לטובת טכניקות תזמוריות והלחנתיות המקושרים לרוב עם סגנונות כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית, כדי להעניק למוזיקת הרוק את אותה רמת תחכום וכבוד מצד מבקרי מוזיקה. בין השירים הופיעו גם סוויטות באורך 20–40 דקות, הכוללות השפעות סימפוניות, מוטיבים ונושאים מוזיקליים מורחבים, אווירה ומילים בסגנון פנטזיה, מדע בדיוני ואחרים, ותזמורים מורכבים.
רוק מתקדם ראה הצלחה מסחרית גדולה ועלייה בפופולריות בשנות השבעים, במיוחד באמצע העשור. הלהקות ג'ת'רו טאל, פינק פלויד, יס, קינג קרימזון, קווין, ג'נסיס, אמרסון, לייק ופאלמר, קאמל, פוקוס , אוריה היפ, קנזס נחשבות למשפיעות ולחשובות בז'אנר. הפופולריות של הז'אנר החלה לרדת בסוף שנות השבעים בגלל עלייה בפופולריות של הז'אנר המינימליסטי, פאנק רוק. למרות זאת, גם בשנות השמונים הז'אנר זכה להצלחה מסחרית, על אף השינויים האישיים בהרכבים והשינוי בכיוון המוזיקלי.
הז'אנר התפתח מלהקות שעשו את מה שהיום נקרא פרוטו פרוג. פרוטו פרוג הוא שם לאלבומים שיצאו בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים, על ידי להקות כמו הביטלס, המודי בלוז, הדלתות, פרנק זאפה ועוד, ובהם הייתה מוזיקה נסיונית יחסית, שהיו בה מאפיינים שנלקחו ממוזיקה קלאסית, מג'אז, וממוזיקת עולם.
לרוק המתקדם יש כמה תתי ז'אנרים וביניהם רוק סימפוני, בו תזמורים וטכניקות הלחנה קלאסיים משתלבים במוזיקת רוק, הניאו פרוג הנוסטלגי שנוצר בשנות השמונים, סצנת הקנטרברי ששילבה ג'אז והומור שנוצרה בשנות השישים והשבעים, ותתי-ז'אנרים יותר נסיוניים ויותר אוונגרדיים ברוחם כמו רוק באופוזיציה שנוצר בסוף שנות השבעים. רוק מתקדם השפיע על ז'אנרים כגון קראוטרוק ופוסט-פאנק, ובמשך השנים, התמזג עם סגנונות רוק אחרים כדי ליצור תתי-ז'אנרים נוספים כגון מטאל נאו-קלאסי ופרוגרסיב מטאל.
מאפיינים מוזיקליים
מאפיינים נפוצים
הרמוניות מורכבות ופיתוח מוטיבים מוזיקליים בטכניקות קלאסיות.
מבנה ייחודי ומורכב של היצירות, הגורם לעיתים קרובות ליצירות ארוכות מאוד למשל: Atom Heart Mother של פינק פלויד, Close to the Edge של להקת יס, Tarkus של אמרסון, לייק ופאלמר וSupper's Ready של ג'נסיס. (עד אלבום שלם שכולו יצירה אחת) כמו: Thick as a Brick ו-A Passion Play של ג'ת'רו טאל ו־Tubular Bells של מייק אולדפילד,the snow goose של קאמל salisbury יוריה היפ
וירטואוזיות המתבטאת בקטעי סולו ארוכים.
משקלים אסימטריים (מקצבים שאינם מרובעים או משולשים, למשל תשע שמיניות או חמישה רבעים) שינוי תכוף של משקלים, או הופעת מספר משקלים שונים באותה יצירה.
כלים אקוסטיים קלאסיים (כינור, חליל, חצוצרה, עוגב, ויברפון, טימפני).
שימוש נרחב במקלדות וסינתיסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים, כדוגמת המלוטרון והמוג.
שפה ותכנים ספרותיים המשמשים גם לגיבוש אלבומי קונספט, (לדוגמה 2112 של Rush).
ריבוי קטעים אינסטרומנטליים-לעיתים אלבומים שלמים ללא שירה, (כדוגמת The Snow Goose של קאמל), ולעיתים קטעי סולו לתופים.
שירים אשר מילותיהם עוסקות בסיפור מרכזי לדוגמה: פיטר גבריאל מג'נסיס כתב שירים שעסקו בסיפורים סוריאליסטיים ורוג'ר ווטרס מפינק פלויד שכתב על חמדנות, טירוף ומוות.
אלבום קונספט - אלבום שכל השירים בו עוסקים בנושא מרכזי. אלבומי קונספט של רוק מתקדם מפורסמים הם: Tarkus של אמרסון, לייק ופאלמר, The Dark Side of the Moon, Wish You Were Here, Animals ו-The Wall של פינק פלויד, Tales from Topographic Oceans של להקת יס, The Lamb Lies Down on Broadway של ג'נסיס, Thick as a Brick של ג'ת'רו טאל, ו-Scenes From A Memory של דרים ת'יאטר.
מאפיינים פחות נפוצים
פוליריתמיקה ("ריתמיקה"=משקלים; "פולי"=רבים), שימוש בשני משקלים או יותר, בו-זמנית (למשל: המתופף מנגן שש שמיניות והקלידן ארבעה רבעים, בעת ובעונה אחת).
אטונליות - יצירה ללא מרכז טונאלי ברור (אופייני למוזיקה מודרניסטית).
פוליפוניה - ("פוניה"=קולות ,"פולי"=רבים); שימוש בשתי מלודיות או יותר, בו-זמנית, המוביל ליצירת קונטרפונקט בין הכלים השונים.
תת-ז'אנרים
רוק סימפוני – שימוש בתיזמור רחב היקף, או בסינתיסייזרים המדמים תזמורת גדולה.
להקות מייצגות: ג'נסיס, יס, אנגלגארד.
רוק מתקדם אקלקטי – מוזיקה בעל השפעות מכמה מקורות מוזיקליים (בנוסף למוזיקה קלאסית וג'אז).
להקות מייצגות: קינג קרימזון, ואן דר גראף ג'נרייטור, ג'נטל ג'ייאנט.
סצנת קנטרברי – שילוב בין רוק מתקדם ובין ג'אז בריטי הומוריסטי.
להקות מייצגות: סופט מאשין, נשיונל הלת', גונג.
זהול – רוק מתקדם בעל השפעות ג'אז מודרני ומוזיקה קלאסית מודרניסטית.
להקות מייצגות: מאגמה, יוניברסל טוטם אורקסטרה.
פרוג פולק – שילוב בין מוזיקה עממית, דהיינו Folk, עם רוק מתקדם.
להקות מייצגות: ג'טרו טאל, גריפון.
פרוג פסיכדלי רוק מתקדם עם השפעות פסיכדליה ורוק חלל.
להקות מייצגות: פינק פלויד, אילוי.
קראוטרוק – כינוי לרוק בגרמניה ששילב בין מוזיקה קלאסית, אלקטרונית ורוק.
להקות מייצגות: פופול וה, אש רה טמפל, אמון דול
אוונט-פרוג – שילוב בין מוזיקה מערבית אוונגרדית ובין רוק מתקדם.
להקות מייצגות. – יוניברס זירו, הנרי קאו.
נאו פרוג – רוק מתקדם פשטני – יחסית שהתפתח בשנות השמונים באנגליה.
להקות מייצגות: מריליון, איי קיו, פנדרגון.
פרוג מטאל – שילוב בין הבי מטאל ובין רוק מתקדם בעיקר משנות התשעים והלאה.
להקות מייצגות: דרים ת'יאטר, סימפוני אקס, אופת', טול.
רוק מתקדם בישראל
בשולי התעשייה פעלו מספר אמנים בעלי הכשרה מוזיקלית קלאסית שיצרו רוק מתקדם מדי פעם. הבולטים ביניהם הן להקות שנות השבעים זינגלה, להקת אטמוספירה, קצת אחרת, ארבע-עשרה אוקטבות, וששת; וחברים מהלהקות הללו, בעיקר שלמה גרוניך, שם טוב לוי, יוני רכטר ואבנר קנר. כיום מתבלטות הלהקות אגרול, סוסיתא, סימפוזיון, מג'נטיק, סולסטיס קויל, טליאוף, אבק ומקאמה.
פרוטו פרוג
פרוטו פרוג הוא שם כולל לסגנונן של כמה להקות שקדמו לז'אנר הרוק המתקדם. פרוטו פרוג אינו סגנון או ז'אנר אלא מאפיין של כמה אלבומים של להקות שפעלו בשנות השישים ואלבומיהם גרמו לפיתוח ויסוד הרוק המתקדם. אלבומי הפרוטו פרוג יצאו בין השנים 1966 עד 1969 (בעיקר בבריטניה) והתאפיינו במוזיקה מורכבת ומתוחכמת יותר, במטרה לפרוץ את הגבולות ואת המחסומים של המוזיקה באותה תקופה.
פרוטו פרוג אינו נחשב לז'אנר ולכן לא מגדירים את הלהקות או את האלבומים כ"פרוטו פרוג". המונח "פרוטו פרוג" מתאר את המוזיקה שגרמה להיווצרותו של הרוק המתקדם.
אלבומי פרוטו פרוג
הביטלס - Revolver - (רוק פסיכדלי)
הביטלס - Magical Mystery Tour - (רוק פסיכדלי)
הביטלס - Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band (רוק פסיכדלי)
המודי בלוז - Days of Future Passed - (רוק סימפוני)
המודי בלוז - In Search of the Lost Chord
דיפ פרפל - Shades of Deep Purple (הארד רוק/הבי מטאל-סימפוני)
טאץ' - Touch
פרוקול הארום - Procol Harum
פרוקול הארום - Shine on Brightly
ונילה פאדג' - Renaissance
ונילה פאדג' - Vanilla Fudge
איט'ס אה ביוטפול דיי - It's A Beautiful Day
ארתור בראון - The Crazy World of Arthur Brown
איירון בטרפליי - In-A-Gadda-Da-Vida
מאפיינים
שמאל|ממוזער|220px|קינג קרימזון אחת מהלהקות המשפיעות והחשובות בז'אנר הרוק המתקדם.
רוק מתקדם הוגדר במקור כ"רוק קלאסי" (classical rock) בו להקת רוק מנגנת יחד עם תזמורת, אך המונח נוצר מהמיזוג של מיילס דייוויס בין סגנונות שונים כמו פיוז'ן, הבי מטאל, פולק רוק עם סגנון אקספרימנטלי של להקות גרמניות. המונח לא מתאר סגנון אחד אלא שילוב של סגנונות רבים. ג'רי אווינג העורך של "פרוג מגזין" (Prog Magazine), הסביר ש"פרוג הוא לא רק צליל, אלא גם חשיבה", וגיטריסט להקת דרים ת'יאטר ג'ון פטרוצ'י מציין כי המונח הוא היעדר של גבולות סגנוניים.
הופעת אלבומי הקונספט ושורשיו של הז'אנר באלבומי רוק פסיכדלי והופעות שהציגו מוזיקה וליריקה חזותית. רוק מתקדם לא נועד לריקודים קצביים המגדירים סגנונות רוק אחרים, והוא יותר סביר מאשר סגנונות אחרים במוזיקה פופולרית לניסויים עם מבנה הלחנה, כלי נגינה, הרמוניה וקצב, ותכנים ליריים.
מוזיקאים ברוק המתקדם בדרך כלל מראים נגינה גבוהה ומשכילה בכלי הנגינה בו מנגנים אך לא תמיד במקרה. למשל גרג לייק ובוז בארל מקינג קרימזון לא היו נגני בס בהתחלה כפי שהם ידועים כיום, הם ניגנו בהתחלה בגיטרה. פינק פלויד ובריאן אינו הם דוגמאות בולטות לאמנים אשר בונים קטעים מורכבים מחיבור של קטעים פשוטים ושהם וירטואוזים ושולטים באולפני ההקלטות כדי לעשות זאת.
היבטים מוזיקליים
מבנה
שירי רוק מתקדם בדרך כלל נמנעים ממבנה של שירים רגילים במוזיקה פופולרית (בית-פזמון-בית), והאורך הלא רגיל של יצירות אלו, השירים נמנעים מאורך רגיל של סינגל שהוא בדרך כלל 3 דקות. צורות מוזיקליות מיטשטשות באמצעות השימוש במקטעים ארוכים ושל פתיחה מוזיקלית הגשר המוזיקלי מפריד בין המקטעים, שתוצאות הן סוויטות בסגנון קלאסי. הקומפוזיציות בדרך כלל דומות למחרוזות, אך ביצירות יש יותר קשר בין הקטעים בניגוד למחרוזות בלי קשר בין הקטעים. מעברים בין קטעים אקוסטיים ובין קטעים חשמליים מקדמים את הדינמיקה. המעברים בדרך כלל מערבבים מוזיקה כתובה, השפעות קלאסיות ואלתורים של הלהקה. קטעים אלה מדגים את הווירטואוזיות של חברי הלהקה והן מנוגדות למוזיקת פופ בה יש רק חבר אחד מוביל בלהקה. אף על פי שכמה שירי רוק מתקדם נמשכים 3–5 דקות, להקות כמו קראפטוורק השתמשו בכמה מאפיינים ממוזיקת הפופ שנוצרו ביצירות ארוכות מקרה לא נדיר בז'אנר. היצירות הארוכות הן בדרך כלל תוצאה של ניסיון עם אלמנטים של מוזיקה קלאסית, למרות שמנקודת מבט אלטרנטיבית יש טענה האומרת שהיצירות באות מהחקירות במורכבויות המתאפשרות במוזיקה הפופולרית. למרות זאת, להקות כמו שאלו טכניקות מהמוזיקה הקלאסית בשיריהן. קלידן להקת ג'נטל ג'ייאנט, קרי מיניר התמחה בהלחנה בעיקר בזכות לימודיו באקדמיה המלכותית למוזיקה, בדרך כלל נודע השימוש בקונטרפונקט בשירי הלהקה. שירי להקת קנזס כמו "Miracles out of Nowhere" בדרך כלל כוללים מעברים בהם הכינור וקלידים או יותר וגיטרות שכולם מנגנים בחלקים של קונטרפונקט ביצירות הלהקה. ב-"Close to the Edge" של להקת יס, משתמשת הלהקה בטכניקות הלחנה קלאסיות שפותחו על ידי חזרות שונות של הנושא המוזיקלי במבנה של היצירה.
אלמנטים של מוזיקה קלאסית לפעמים מושאלים מפני המשמעות התרבותית שלהם. יס בדרך כלל משתמשים בקטעים קונטרפונקטיים כדי ליצור את הרושם של סגנון הבארוק, כמו בקטע הדומה לפוגה בדקה השמינית של "Close to the Edge" ובסולו הצ'מבלו ב-"Siberian Khatru". ג'נטל ג'ייאנט יצרו הרגשה ימי-ביניימית דרך השימוש במדריגל.
כלי נגינה
להקות רוק מתקדם הרחיבו את אוסף כלי הנגינה מאשר להישאר עם כלי נגינה של רוק (גיטרה, גיטרת בס, קלידים, תופים) על ידי הוספה של כלים הנפוצים בסגנונות שונים כגון פולק, ג'אז או מוזיקה קלאסית. מספר להקות במיוחד בהתחלתו של הז'אנר, הקליטו את אלבומיהם עם תזמורת שלמה. המודי בלוז שהיו אז להקת בלוז שהלכה בעקבות הפלישה הבריטית עם להיט, הגיעו להצלחה מסחררת עם האלבום Days of Future Passed. באלבום נוגנו תזמורים ששילבו את הלהקה עם תזמורת שלמה, עם פתיחות של התזמורת כדי לגשר בין השירים הפשוטים.
קלידים אלקטרוניים
שמאל|ממוזער|220px|קית' אמרסון מנגן במוג.
השימוש בתזמורת היה יקר מדי ולכן גבה המון כסף מלהקות אשר השתמשו בתזמורות לאלבומיהן. לכן להקות כמו המודי בלוז פנו למלוטרון. המלוטרון הוא כלי המבוסס על מאגר סרטים מגנטיים (הנמצאים בשימוש גם בקלטות שמע), כאשר על כל אחד מהם מוקלט צליל באורך של כ-8 שניות. כל אחד מהקלידים בכלי מפעיל סרט הקלטה שונה. הדגמים הראשונים של המלוטרון כללו 18 סטים של כלים כגון כינורות, חלילים וחצוצרות. דגמים מאוחרים יותר כללו גם מקהלות, גיטרות ואקורדיון. אך לכלי היו לו גם חסרונות רבים. לא היה נוח לנייד אותו ממקום מקום, הוא היה יקר מאוד (בסביבות 1,000 לירות שטרלינג של זמנו) וכמעט בלתי אפשרי היה להשתמש בו בהופעות חיות. למרות זאת, הכלי הפך לפופולרי אצל המודי בלוז. לאחר מכן, עוד להקות רוק מתקדם החלו להשתמש בו כמו ג'נסיס, סטרובס, קינג קרימזון, פינק פלויד ורבים אחרים.
אורגן האמונד הוא כלי נוסף שהפך נפוץ ברוק המתקדם. זהו כלי שצלילו נשמע כמו עוגב. על אף שיוצרו דגמים רבים ושונים של אורגני האמונד, הנפוץ מכולם הוא ההאמונד B-3. בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 הצליל הייחודי של אורגן ה-B-3, שהושמע בדרך כלל דרך מגבר לזלי, היה נפוץ במוזיקה הפופולרית. השימוש באורגן זה בכנסייה האנגליקנית עם מקהלה השפיע על להקות הז'אנר.
כלי נגינה אלקטרוניים רבים אחרים נחשבים כנפוצים ברוק המתקדם. פסנתר ה-RMI שהיה מועדף על ידי ריק וייקמן מלהקת יס וטוני בנקס מלהקת ג'נסיס. השניים העדיפו את ה-RMI על פני אורגן האמונד. ה-RMI דוגם צליל של צ'מבלו, כמו שגם יכול הקלבינט (clavinet). הפסנתר החשמלי מסוג Wurlitzer, היה נפוץ אצל להקת סופרטרמפ. כמה להקות בעיקר ג'נסיס, השתמשו בפסנתר חשמלי מסוג ימאהה, גם סינתיסייזרים הדוגמים צלילי כינורות היו נפוצים בז'אנר.
לקריאה נוספת
אורי ברייטמן, רוק מתקדם - משנות ה-60 ועד היום, הוצאת מפה, 2005.
קישורים חיצוניים
רוק מתקדם - מדריך עברי
ארכיוני הפרוג
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
מתקדם
| 2024-08-19T23:06:31
|
מעלות צלזיוס
|
שמאל|ממוזער|250px|מדחום המציג את הטמפרטורה במעלות צלזיוס. המדחום מורה על C° 29
מעלת צֶלְזִיּוּס היא יחידת מידה לטמפרטורה המשמשת בסולם צלזיוס. היא מסומנת ב־C°, ונקראת על שם האסטרונום השוודי אנדרס צלזיוס (1701–1744), שיצר סולם טמפרטורות דומה לסולם צלזיוס המודרני שנתיים לפני מותו. מבחינת כל השימושים היומיומיים, C° 0 מוגדרות כנקודת ההתכה (הקיפאון) של המים, ו־C° 100- כנקודת הרתיחה שלהם בלחץ של אטמוספירה אחת; מכאן אף נגזר גודלה של כל מעלה, מאית מהטווח שבין קיפאון לרתיחה. עם זאת, מאז 1954 מגדירים באופן רשמי האפס המוחלט והנקודה המשולשת של המים את סולמות הטמפרטורה קלווין וצלזיוס, ולא נקודות הקיפאון והרתיחה.
במרבית מדינות העולם משתמשים בסולם זה. באחרות משתמשים בו במעורב עם סולם פרנהייט. ארצות הברית, בליז וליבריה נמנעות ממנו כמעט לחלוטין.
היסטוריה
ב־1742 הציג אנדרס צלזיוס סולם טמפרטורה הפוך מזה הקרוי כיום על שמו: האסטרונום השוודי הציע שטמפרטורת הקיפאון של המים תגדיר את הערך מאה מעלות בסולם, וטמפרטורת הרתיחה – את הערך אפס מעלות. במאמרו Observationer om twänne beständiga Grader på en Thermometer (בשוודית: "תצפיות בשתי נקודות קבועות על מדחום"), תיאר צלזיוס את טמפרטורות הקיפאון והרתיחה של המים, ציין את חוסר רגישותה של טמפרטורת הקיפאון לשינוי בלחץ, רשם – בדיוק ראוי לציון – את השינוי בנקודת הרתיחה עם השינוי בלחץ, והציע שטמפרטורת הרתיחה תיקבע בלחץ הממוצע השורר בגובה פני הים. לחץ זה ידוע כיום כאטמוספירה אחת.
ב־16 בדצמבר 1745, במאמר המתאר את הגן הבוטני באוניברסיטת אופסלה, ציין הבוטנאי השוודי הנודע קארולוס ליניאוס את הטמפרטורות השוררות בחממת הגן:
ובהערת שוליים:
זהו הדיווח הראשון המוכר על מדחום שסימון מעלותיו זהה לזה שבסולם צלזיוס המודרני. את מדחום הכספית של ליניאוס הכין האומן השוודי דניאל אקסטרום (Daniel Ekström), שבית המלאכה שלו בלט אז בייצור מכשור מדעי. מדענים ואומנים נוספים הציגו באותן שנים מדחומים שסולמותיהם דומים, בהם פּהְר אלביוס (Pehr Elvius), מזכיר האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, ומרטן סטרמר (Mårten Strömer), תלמידו של צלזיוס.
ב־204 השנים הבאות, כונה סימון הטמפרטורה הזה "סולם מאה המעלות" (Centigrade scale), והטמפרטורות בו סומנו C°. בשל דמיון לשוני ליחידת מידה לזווית בצרפתית, בספרדית ובשפות נוספות, החליטו בשנת 1948 הוועדה הבין-לאומית והכנס הכללי למידות ומשקלות לכנות את יחידת המידה לטמפרטורה בשם "מעלת צלזיוס", ולסמנה רשמית C°.
שימושים, הצגה וכתיב
מעלות צלזיוס משמשות הן לציון טמפרטורה מסוימת בסולם זה ("הטמפרטורות במישור החוף יגיעו היום ל־C° 40", "חום גופו של החולה עלה ל־C° 39") והן לציון הפרש או טווח טמפרטורות ("כדור הארץ התחמם בממוצע ב־C° 0.5 במאה השנים האחרונות", "שגיאת המדידה במדחום זה היא C° ±3").
מאחר שגודלה של כל מעלת צלזיוס שווה בדיוק לגודלו של קלווין אחד, משתמשים תדיר בקלווין לציון הפרשים בין טמפרטורות הנתונות בסולם צלזיוס, במיוחד במאמרים מדעיים.
מעלת הצלזיוס מסומנת בצמד התווים "C°": הסימן ° מדגיש כי מדובר במעלה, כלומר ביחידה שיש לה ערך בסולם מסוים בלבד, ולא ערך מוחלט, כמו לקלווין; מקורו של הסימן C בביטוי Centigrade Scale, אם כי הוא תואם גם את שמו הנוכחי של הסולם, Celsius.
בכתיבת טמפרטורה במעלות צלזיוס, יש להפריד ברווח את הערך המספרי מהסימן C°, כפי שמופיע בדוגמאות לעיל: לא C°40, ולא C °40, כי אם C° 40.
מעבר יחידות
גודלם של קלווין ומעלת צלזיוס זהה, כך שבמעבר מצלזיוס לקלווין צריך רק לשנות את נקודת הייחוס:
T[K]= T[°C] + 273.15
טמפרטורת החדר, לדוגמה, היא K 298.15 או C° 25.
גודלן של מעלות פרנהייט ורנקין, לעומת זאת, הוא רק חמש תשיעיות מגודלה של מעלת צלזיוס, כך שבמעבר בין הסולמות יש להגדיל את מספר המעלות וגם לשנות את נקודת הייחוס:
T[°F]= 1.8×T[°C] + 32
T[°R]= 1.8×T[°C] + 491.7
כך, טמפרטורת הרתיחה של המים (C° 100) היא F° 212 או R° 671.7.
הגדרתו הרשמית של הסולם כיום
נקודות הקיפאון או הרתיחה של המים כבר אינן מגדירות את סולם צלזיוס, ולמעשה הטמפרטורה בהן אפילו איננה בדיוק 0 מעלות ו־100 מעלות. עד 1954, הגדירה טמפרטורת הקיפאון של המים את הערך אפס מעלות בסולם צלזיוס. אז, הוחלט בכנס הכללי למידות ומשקלות כי הנקודה המשולשת של המים היא טמפרטורת הייחוס היסודית, ונקבע כי ערכה K 273.16. להחלטה זו שלוש משמעויות:
גודלה של היחידה קלווין הוא אחד חלקי 273.16 מהפרש הטמפרטורה המוחלטת שבין האפס המוחלט לנקודה המשולשת של המים.
הפרשי טמפרטורה של קלווין אחד ומעלת צלזיוס אחת שווים ביניהם – גודלם של הקלווין ומעלת הצלזיוס שווה.
ההפרש בין נקודות האפס בשני הסולמות, קלווין וצלזיוס, הוא בדיוק K 273.15, והנקודה המשולשת של המים היא בדיוק C° 0.01.
המדידות הרשמיות המתייחסות למים, נערכות במים בעלי הרכב איזוטופי מיוחד, המכונים VSMOW. באיכות המדידה הקיימת כיום, ידוע כי עבור מים אלה ההפרש בין הנקודה המשולשת של המים לנקודת הקיפאון של המים גדול (במעט מאוד, פחות מאלפית הצלזיוס) מ־C° 0.01. מכאן, נובע שנקודת הקיפאון של המים איננה C° 0, אלא מעט פחות מזה.
גם נקודת הרתיחה של VSMOW איננה בדיוק K 373.15, אלא 16.1 אלפיות הקלווין פחות, כך שגם נקודת הרתיחה של המים איננה לחלוטין C° 100.
הבדלים אלה הם חסרי משמעות לחלוטין מכל בחינה כמעט, למעט יישומים מדעיים יוצאי דופן: די בעלייה של 4.5 מטר מפני הים כדי שירידת הלחץ תוריד את נקודת הרתיחה של המים ב־16 אלפיות הקלווין.
בעולם
ברוב מדינות העולם משתמשים בסולם צלזיוס, כנראה בשל התאמתו לשיטת החשיבה העשרונית ולתכונות המוכרות של המים. יוצאים מן הכלל הם תחומי מדע מסוימים, כגון חקר טמפרטורות נמוכות ואסטרופיזיקה, וטבלאות הנדסיות או מסדי נתונים, במיוחד אלה המציינים טווחי טמפרטורות רחבים; באלו נפוץ השימוש בקלווין. בארצות הברית, בה נהוגות יחידות מידה לא עשרוניות רבות (האינץ' והרגל, לדוגמה), עדיין משתמש רוב הציבור בסולם פרנהייט בחיי היומיום; רוב הקהילות המדעיות ותחומי ההנדסה בארצות הברית, במיוחד בטכנולוגיה העילית, עברו לשימוש בצלזיוס. בממלכה המאוחדת, בה נפוץ בעבר השימוש בסולם פרנהייט, עברה בשנות ה־70 רוב האוכלוסייה לשימוש בסולם צלזיוס; חלק מתחזיות מזג האוויר (במיוחד בקיץ) נתון בשני הסולמות, לשימוש הציבור המבוגר יותר. גם מדחומי האוויר הנמכרים בממלכה המאוחדת מציינים את שני הסולמות.
ראו גם
יחידות מידה לטמפרטורה
יחידות מידה על שם אישים
מעבר לשיטה המטרית
קישורים חיצוניים
צלזיוס
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:שוודיה: המצאות
| 2024-09-08T17:41:59
|
מכונית
|
ממוזער|248x248 פיקסלים|סקודה אוקטביה שנת 2021
ממוזער|250px|מכונית מודרנית משפחתית מדגם פיאט 500 שעיקר מטרתה הובלת נוסעים|טקסט=
ממוזער|250px|מכונית העל בוגאטי ויירון. החזיקה בשיאים שונים עבור מכונית כביש בייצור סדרתי, כמו בשיא המהירות המרבית (420 קמ"ש) וכן המנוע העוצמתי ביותר|טקסט=
מכונית היא כלי רכב מנועי גלגלי, המיועד לשאת נוסעים או מטען בדרכים וכבישים.
בתחילת עידן המכוניות פיתחו המהנדסים פתרונות הנעה שונים, שכללו מנועי בעירה פנימית, מנועים חשמליים, מנועי קיטור ועוד, אך מנועי הבעירה הפנימית מסוג מנוע בנזין ומנוע דיזל הם עדיין הנפוצים ביותר. מאז תחילת המאה ה-21, עם עליית המודעות לזיהום האוויר, מיוצרות יותר מכוניות עם מנוע חשמלי כמנוע יחיד או בשילוב מנוע בעירה פנימית.
גיזרון
המילה מכונית נגזרת מהמילה "מכונה". את המילה חידש איתמר בן-אב"י. כינוי נפוץ למכונית הוא "אוטו", שמקורו בשפות מערביות ומהווה קיצור של "אוטומוביל". המכוניות הראשונות לא היו שונות במראה שלהן מהמרכבות של אותה תקופה. ומכיוון שהן נעו ללא סוסים אלא בעצמן הושרש השם Auto שהוא קיצור של Automobile ("נע בעצמו").
היסטוריה
ממוזער|250px|פורד מודל T משנת 1927
כלי הרכב הראשון שהונע באמצעות מנוע ונע ללא מסילה, פותח על ידי קפטן צרפתי בשם ניקולא-ג'וזף קנו בשנת 1770.
היה זה תלת אופן עם מנוע קיטור בן שני צילינדרים שנע במהירות של ארבעה קילומטר לשעה למרחק כמה מאות מטרים. כלי רכב נוספים מסוג זה פותחו ושוכללו במאה השנים שלאחר מכן, אך היו גדולים ומסורבלים. דגם של רכב זה מוצג במוזיאון הטכנולוגיה בפריז.
המצאת מנוע הבעירה הפנימית קידמה את פיתוח המכונית באופן משמעותי. בשונה ממנוע הקיטור, ממדיו היו קטנים יחסית וכך גם האמצעים הדרושים לנשיאת חומרי הדלק שלו, ולכן התאים במיוחד לכלי רכב קטנים דוגמת המכונית. הצרפתי ז'אן אטיין לנואר הצליח בשנת 1862 להתקין מנוע כזה שהונע בגז בכרכרה בה הותקנה לראשונה מערכת היגוי. במקביל פיתח באוסטריה זיגפריד מרכוס מנוע שתי פעימות המונע בדלק נוזלי והמציא את המאייד הראשון. בנוסף, המציא מרכוס מגנטו חשמלי שסיפק את הניצוץ אשר הצית את תערובת האוויר והדלק. כלי רכב זה חולל מהומה לא קטנה כאשר ניסה אותו מרכוס ברחובות וינה, ורק היכרותו עם האצולה חסכה ממנו את התערבות המשטרה. מכונית זו מוצגת במוזיאון הטכנולוגי בווינה.
בשנת 1867 הציג הגרמני ניקולאוס אוטו בתערוכת פריז את מנוע ארבע הפעימות הראשון. מנוע זה היה תודלק בגז והסתובב כ-180 סיבובים לדקה. אוטו רשם פטנט על המצאתו בגרמניה ובארצות הברית. הגרמני גוטליב דיימלר, שהתלהב ממנוע ארבע הפעימות של אוטו, שילב ב-1876 את תכנון המנוע של אוטו עם זה של מרכוס בכך שהסב את המאייד לשימוש בדלק נוזלי. ב-1885 הרכיב את המנוע על גבי אופניים, וכך יצר את האופנוע הראשון.
שמאל|ממוזער|180px|מכונית ראשונה מתוצרת בנץ
מבלי שידע על עבודתו של רעהו, ניסה הגרמני קרל בנץ לפתח כלי רכב משלו ובשנת 1879 הצליח לייצר מכונית המונעת במנוע בן שני צילינדרים, והיה לראשון שפיתח את מערכת ההצתה החשמלית מבוססת המצבר, המצת, המצמד, ההילוכים והמקרן. ב-1886 רשם פטנט על תלת-אופן פרי תכנונו שצויד במנוע ארבע פעימות בעל צילינדר בנפח 958 סמ"ק והספק של 3/4 כוח סוס. דגם משופר הפך ב-1888 למכונית הראשונה שנמכרה אי פעם. למרות אמינותו של כלי הרכב הצליח בנץ למכור מכוניות בודדות בלבד עקב ספקנות הקונים ביעילות המוצר. יחסי ציבור טובים למכונית ניתנו על ידי אשתו ברטה, אשר מבלי להודיע לבעלה נסעה במכונית יחד עם שני בניה הקטנים, ממנהיים לפפורצהיים וחזרה באותו היום. לאחר מכן נסע בנץ ליריד הסחר במינכן, מרחק של 200 מיל, לקבלת מדליית זהב על המצאתו. בנץ מכר רישיונות לייצור המנוע והמכונית ליזמים אחרים, ביניהם אמיל רוג'ר הצרפתי, אשר הצליח לייצר ולמכור יותר מכוניות בנץ בצרפת משהצליח בנץ עצמו בגרמניה.
המכונית הראשונה המונעת בבנזין שנבנתה בארצות הברית הייתה מכונית שהאחים דיוראה בנו בשנת 1893 בספרינגפילד. "סטודיבקר" החלה בייצור מכוניות בשנת 1897. בשנים הראשונות בארצות הברית היו פופולריות מכוניות מסוג "runabout" – ל-2 מושבים ללא גג, ללא מגן נגד רוח וללא דלתות.
שמאל|ממוזער|180px|מכונית מתורצת Oakman-Hertel, 1899
בהמשך קמו מספר יצרנים, שהבולט בהם היה רנסום אולדס שהקים את החברות "אולדסמוביל" ו"ריאו". יתרונו הגדול של אולדס היה בהגיית קו הייצור הראשון והקמתו ב-1902. רעיון זה אומץ במהרה גם על ידי המתחרים כשהנרי פורד עשה בו את השימוש המושכל ביותר עבור חברת פורד ושכלל אותו באופן משמעותי עד שבשיאו ייצר מכונית מדי 15 דקות ומודל T עלתה כמשכורת של 4 חודשים של פועל ב-1914.
המכוניות המודרניות הראשונות עם המבנה המוכר של הגה ודוושות היו הקדילאק והאסטון מרטין 7. בשנות ה-30 של המאה ה-20 יוצרה בגרמניה החיפושית של פולקסווגן, שהייתה מכונית עממית.
מכונית אופיינית בתחילת המאה ה-21 מכילה בדרך כלל מנוע (בדרך כלל מופעל בדלק, לעיתים בסולר, גז פחמימני מעובה או בגז טבעי), מערכת תמסורת ("הילוכים", או "גיר" בלעז), מערכת היגוי, מערכת בלמים, מערכת איתות, מראות, פנסים אחוריים וקדמיים ומגבים לשמשה הקדמית. מערכות בטיחותיות מגוונות – חגורות בטיחות, כריות אוויר או ABS, ומערכות נוחות שאינן קשורות לנהיגה, כגון מערכת שמע או מזגן.
במדינות מסוימות אף יש מדיניות להוציא מהשוק את כל כלי הרכב שאינם מכוניות חשמליות, כמו בנורווגיה או בקליפורניה שבארצות הברית. גופי האיחוד האירופי הגיעו להסכם על איסור שימוש במכוניות חדשות עם מנועי בעירה פנימית החל משנת 2035.
מבנה המכונית
מנוע המכונית ומערכת הפליטה
ממוזער|שמאל|סכימה של מנוע רכב של רנו
שמאל|ממוזער|250px|מערכת פליטה בעלת עמם כפול
מנוע המכונית הוא מנוע בעירה פנימית שמופעל בדרך כלל על ידי בנזין ולעיתים על ידי סולר (מנוע דיזל), גז פחמימני מעובה או בגז טבעי ודלקים חלופיים כאתנול וביודיזל. מנוע המכונית מורכב מבוכנות, הנדחפות כלפי מטה על ידי שרפה של חומר בעירה הנוצר משילוב דלק (חומר בעירה) ואוויר הניצת בניצוץ חשמלי או (במנועי דיזל) מחום הדחיסה. תנועת הבוכנה מועברת בעזרת תמסורת לגלגלים.
מנוע מכונית מקורר באמצעות מערכת מים סגורה ומקרן (רדיאטור). ופליטת חומר הבעירה השרוף מהמנוע מתבצעת באמצעות מערכת הפליטה.
מערכת הפליטה היא המערכת המיועדת לפלוט, ממנוע המכונית, את התערובת השרופה לאחר שנוצלה להנעת הבוכנות. למערכת הפליטה מספר תפקידים:
שיפור ניצולת המנוע.
הפחתת זיהום האוויר כתוצאה מהגזים השרופים, בשרפה לא שלמה (לדוגמה, הפחתת הפחמן החד-חמצני) והוצאת הגזים השרופים מהמנוע אל מחוץ למכונית. כך שהיושבים ברכב לא ינשמו גזים רעילים אלו.
השקטת הרעשים הנוצרים במנוע עקב פיצוץ הדלק.
בכלי רכב כבדים יש גם בלמנוע – בלם המאפשר להאט את המנוע על ידי חסימה חלקית של צינור הפליטה.
במכונית בעירה פנימית קיים מכל דלק שמכיל את הדלק שנועד לספק אנרגיה למנוע. הדלק יכול להיות בנזין או סולר, וכמותו מספקת בדרך כלל לנסיעה של כמה מאות קילומטרים. למכונית המונעת באמצעות גז קיימים במקום או במקביל מיכלי גז. למכונית חשמלית אין מכל דלק ובמקומו קיימות סוללות חשמליות שמספקות את כל האנרגיה של הרכב.
היגוי ושליטה
ממוזער|שמאל|תיבת הילוכים
למכונית קיים הגה שמשמש לקביעת כיוון נסיעתה. בעת הזזת ההגה מערכת תמסורת המשולבת מכנית גורמת להזזת הגלגלים הקדמיים ימינה ושמאלה. בכלי רכב רבים קיים הגה כח, שמערכת התמסורת בו מתוגברת באמצעות מערכת עזר הידראולית או חשמלית. הגה כוח מקל על הזזת הגלגלים ימינה ושמאלה, במיוחד בעת שהרכב לא בתנועה.
בתקופה האחרונה מקובל למקם על גלגל ההגה מתגים שונים שנועדו לשליטה על מערכות השמע, בקרת השיוט ולעיתים מערכות נוספות. זאת במטרה לאפשר לנהג לתפעל מערכות אלו מבלי להסיר את ידיו מגלגל ההגה. ככל הנראה המגמה החלה בהגאי מכוניות המירוץ, בהן הרכב נוסע במהירות שאינה מאפשרת הסרת הידיים אף לרגע (אם כי שם המדובר היה במערכות החיוניות יותר לנהיגה).
למכונית יש הילוכים שהם תמסורת של גלגלי שיניים עם יחס העברה משתנה כדי להפיק מהמנוע תכונה רצויה: יותר מהירות או יותר כוח. יש "הילוך אחורי" המשמש לנסיעה אחורה (רברס), הילוך "ניוטרל" (הִלּוּךְ סְרָק) שמנתק את הגלגלים מהמנוע ובתיבת הילוכים אוטומטית גם הילוך "חניה" אשר מנתק את הגלגלים מהמנוע ונועל את הגלגלים.
בתיבת הילוכים ידנית קיים גם מצמד הנשלט על ידי הדוושה השמאלית שמנתק זמנית את הגלגלים מהמנוע לצורך החלפת הילוכים.
בתיבת הילוכים אוטומטית קיימים כל המרכיבים הנ"ל שמופעלים אוטומטית ובנוסף מצמד הידראולי שמחליש את החיבור של המנוע לגלגלים בסיבובי מנוע נמוכים.
ישנן גם מכוניות עם תמסורת "רציפה" שיחס ההעברה בה משתנה באופן רציף בהתאם למהירות ולעומס (מומנט).
ממוזער|דוושות המכונית|טקסט=
למכונית יש שתיים או שלוש דוושות שנמצאות מתחת להגה, לרגליו של הנהג.
דוושת האצה ששולטת במידת הזרמת הדלק ובכך להגדלת או הקטנת סיבובי המנוע ושליטה במהירות הרכב. דוושת בלם שגורמת לעצירת המכונית. במכוניות בעלות הילוכים ידניים יש גם דוושת מצמד (קלאץ) בעת העברת הילוכים.
למכונית בלם יד (הנדברקס) הנמצא לרוב לצידו של הנהג, שמשמש לבלימה מוחלטת של הרכב באופן מכני, בעת עצירה ממושכת (פקק)/ חנייה / בסכנת תאונה.
ממוזער|200px|לוח מחוונים בעל תצוגה אנלוגית במכונית מדגם סיטרואן קסנטיה מעוטר במסגרות כרום
לכל מכונית יש לוח מחוונים (מכונה דשבורד, מאנגלית: dashboard) שהוא לוח בקרה המצוי בכלי רכב, לנגד עיני הנהג, וכולל מחוונים (אנלוגיים או דיגיטליים) המציגים לנהג את נתוני מאפייני הנסיעה של הרכב. מחוונים נפוצים הם מד דלק, מד סל"ד, מד מהירות, אודומטר (מד מרחק נסיעה), מד חום נוזל קירור מנוע, חיווי תיבת הילוכים, חיווי דלת פתוחה ועוד. לוח המחוונים מאפשר לנהג לנהל ולבקר את הנהיגה באופן מושכל, ולהיות מודע לאפשרות של תקלות לפני התרחשותן.
ממוזער|שמאל|גל הינע המחובר לסרן
למכונית יש בדרך כלל ארבעה גלגלים. במכונית בעלת מנוע בעירה פנימית הגלגלים מתחברים לסרן (בדרך כלל הקדמי, לעיתים נדירות יותר לאחורי או לשניהם) שמתחבר לגל הינע (דרייבשפט) דרך דיפרנציאל מהמנוע. את הגלגל עוטף צמיג, שהוא מעטפת טבעתית וגמישה (המכילה גומי) העוטפת את החישוק בגלגלי כלי תחבורה. תפקיד הצמיג להעביר את כח המנוע לתנועה, לספק אחיזת כביש טובה לכלי הרכב, לבלום זעזועים ולהגן על החישוק.
דלתות ותא מטען
הכניסה למכונית והיציאה ממנה מתבצעת דרך מספר דלתות, בדרך כלל בין שתיים לחמש. לרוב במכוניות קטנות נמצאות שתיים או שלוש דלתות, בדרך כלל מכוניות שיש בהן מקום רק לנהג ולנוסע (אם ישנם מושבים אחוריים, היציאה והכניסה אליהם צריכה להיעשות במקרה כזה על ידי הזזת מושב קדמי). ה"דלת" השלישית במכונית כזו היא באחורי המכונית, נפתחת כלפי מעלה ומשמשת בעיקר להכנסת מטען לאחורי הרכב. במכוניות גדולות יותר יש שתי דלתות מכל צד של המכונית. במרכב "סדאן" יש ארבע דלתות, ותא המטען נפרד מתא הנוסעים. במרכב "האצ'בק" יש חמש דלתות – שתיים מכל צד, ועוד אחת מאחור, הנפתחת כלפי מעלה ומשמשת בעיקר להכנסת מטען (בדגם כזה אין תא נפרד למטען אלא אזור המטען מחובר אל תא הנוסעים).
פנסים
למכונית יש פנסים קדמיים לתאורה של הדרך בחשיכה, פנסי איתות (מלפנים מאחור ובצדדים) כדי לאותת לנהגים אחרים על סטייה (לצורך פנייה/עקיפה) מהנתיב בו נוסעת המכונית, פנסים אחוריים כדי שנהגים יבחינו ברכב בחשכה, ופנסי בלימה לאותת לנהג מאחור על האטה כדי להימנע מהתנגשות. לפנסים הקדמיים יש שני מצבים: אורות נמוכים ואורות גבוהים. באורות גבוהים משתמשים לראות את הדרך מרחוק, ובאורות נמוכים כדי לא לסנוור רכב שמגיע בנתיב הנגדי וכן רכב הנמצא ממול לנהג בנתיב הנסיעה.
מנגנוני ואביזרי בטיחות
במכונית מורכבים מנגנוני בטיחות שונים שנועדו להפחית את הסיכון לתאונות דרכים כמו
מערכות לבקרת יציבות, בקרת משיכה ובקרת שיוט וכן אביזרים שנועדו להגן על שלמות גופם וחייהם של הנוסעים במקרה של תאונת דרכים. למשל חגורת בטיחות שמטרה למנוע את טלטול הגוף במקרה של התנגשות, תנועה או האטה, כריות אוויר שמטרתם לספוג חלק מהאנרגיה הגבוהה הנוצרת במהלך התאונה, ומשענת ראש שמטרתה מניעת "צליפת שוט" (פגיעה צוואר ראש).
וכן אביזרים אלקטרוניים למניעת דריסה בתנועה לאחור, מניעת תאונות ושמירת מרחק באמצעות מכ"ם או ראייה ממוחשבת.
שלדה
בעבר, עד אמצע המאה ה-20 לערך, המבנה הבסיסי של המכונית היה השלדה (בלועזית שאסי) שעליה הורכב מרכב הרכב. השלדה היא מבנה פלדה המורכב משתי קורות אורך ומספר קורות רוחב. כיום למרבית המכוניות אין שלדה נפרדת אלא המרכב אחוד עם רצפת הרכב. מתחת לקורות הרוחב הקדמיות הורכבו קפיצים קדמיים, ותחת קורות הרוחב האחוריות קפיצים אחוריים. הסרן הקדמי והסרן האחורי שוככו באמצעות קפיצים אלו ובולמי זעזועים, המנוע היה לרוב בתצורה אורכית, מאחוריו תיבת הילוכים ותיבת ההעברה שהעבירה את כח המנוע לסרן האחורי. בחצי השני של המאה החלו להופיע כלי רכב שבהם המרכב אחוד עם השלדה, המנוע מותקן רוחבית עם תיבת ההילוכים לצידו וממנה ציריות מניעות ישירות את הגלגלים הקדמיים. מאז, זהו הסידור הנפוץ בכלי רכב פרטיים ורק כלי רכב מסחריים ורכבי שטח נותרו עם שלדה נפרדת המאפשרת חוזק רב יותר.
מרכב המכונית
מרכב מציין את צורת הרכב החיצונית. קיימים מספר סוגי מרכבים נפוצים:
מרכבים של רכב פרטי:
קופה – לרוב 2 דלתות ומבנה ספורטיבי עם גג משופע.
סדאן (Sedan) – לרוב 4 דלתות עם תא מטען מופרד מתא הנוסעים, מבנה המכונה גם "שלוש קופסאות".
האצ'בק (Hatchback) – לרוב 3 או 5 דלתות עם תא מטען מחובר לתא הנוסעים.
סטיישן (Station) – לרוב 5 דלתות, גרסה ארוכה עם תא מטען גדול.
פנאי שטח – דומה למרכב האצ'בק אך גבוה יותר.
קבריולה (Cabriolet) – גרסה בעלת גג נפתח.
מיניוואן (Minivan) – רכב גדול יותר שמתאים למשפחה גדולה או לצרכים מסחריים בסיסיים.
SUV – כלי רכב המשלב מספר מושבי נוסעים וגודל תא מטען הזהים לאלה של מכוניות סטיישן או מיניוואן, בנוסף לתכונות של רכב שטח.
קרוסאובר – רכב שיש בו מאפייני עיצוב של SUV, ללא תכונות של רכב שטח.
מכונית מיקרו – היא סוג של כלי רכב מנועי בעל ממדים קטנים במיוחד.
המכונית בישראל
לפני הקמת המדינה
בשנת 1908 נסעה לראשונה "עגלה-מכונית" בירושלים. בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובימי המנדט הבריטי החל שימוש נרחב יותר במכוניות, אך קצב הגידול בכמות הרכבים היה גבוה בצורה דרסטית מקצב בניית הכבישים, כאשר בשנת 1922 עמד מספר הרכבים האזרחיים על 400, ובשנת 1933 על 6,126 כלי רכב, בעוד אורכי הכבישים הוכפלו פי 2 בלבד. ייבוא הרכבים עלה בשנות המנדט בצורה דרסטית, כאשר מרבית המכוניות יובאו מארצות הברית ומהממלכה המאוחדת. באותה תקופה קמו בארץ מועדונים עבור חובבי מכוניות.
בארץ ישראל, הנסיעה ברכב החליפה בשלב מוקדם יחסית את הנסיעה ברכבת, כאשר גודלה הקטן של הארץ גרם לרבים להעדיף את אפשרות הנסיעה המהירה יותר. בשל הצורך להגן על תעשיית הרכבת, הממשל הבריטי הטיל מס בשיעור 25 אחוז על כלי רכב מיובאים, ומס של 100 אחוז על בנזין מיובא. האכיפה על תאונות הדרכים הייתה גבוהה, כאשר שיעורי הקנסות על נהגים היו בין הגדולים בעולם.
במדינת ישראל
+הגידול בכמות כלי הרכב הפרטייםשנהכמות כלי רכב פרטייםגידול באחוזים לעומת עשור קודם196023,9801970147,785539%1980409,518178%1990803,02196%20001,396,94773%20102,053,24847%20203,173,29354%
מכוניות נוסעים מפורסמות
אלו מכוניות נוסעים אשר נחשבות כמכוננות בעולם הרכב
פורד מודל T: יוצרה בשנים 1908–1927, ממנה יוצרו כ-14 מיליון מכוניות. המכונית הראשונה שיוצרה בייצור המוני, והיא המכונית הראשונה אשר הייתה בהישג של מעמד הביניים, וזאת לאור המעבר של פורד לפס ייצור, במקום עבודת יד בודדת.
פולקסווגן חיפושית: יוצרה בשנים 1938–2003, ממנה יוצרו כ-21 מיליון מכוניות. המכונית הראשונה באירופה אשר יוצרה בייצור המוני.
טויוטה קורולה: מיוצרת החל מ-1969: המכונית הנמכרת ביותר בכל הזמנים עם יותר מ-50 מיליון יחידות שיוצרו ב-12 דורות שונים. מסמלת את מעמדה של תעשיית הרכב היפנית החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 המייצרת כלי רכב פשוטים בעמידות גבוהה.
טויוטה פריוס: מיוצרת החל מ-1997. היא המכונית ההיברידית הראשונה שיוצרה בייצור המוני. בעשור הראשון והשני של המאה ה-21 נחשבה לסמל למכונית ידידותית לסביבה בעלת צריכת דלק נמוכה.
טסלה מודל 3: מיוצרת החל מ-2017: המכונית החשמלית הראשונה אשר יוצרה בייצור המוני. מכונית זו סימנה את המעבר של תעשיית הרכב, למכוניות חשמליות, בעלי טווח של מאות קילומטרים.
תעשיית הרכב
פרסים
פרסים בתעשיית הרכב:
"מכונית השנה באירופה" (מוענק משנת 1964) – פרס שניתן מדי לרכב על ידי מגוון מגזיני רכב מכל רחבי אירופה.
"מכונית השנה בעולם" (באנגלית: World Car of the Year) (מוענק משנת 2005) – פרס שניתן מדי שנה לרכב הנבחר על ידי חבר שופטים המורכב מ-48 עיתונאי רכב המגיעים מ-22 מדינות ברחבי העולם.
"מכונית השנה בצפון אמריקה (מוענק משנת 1989) – פרס שניתן על ידי מגזינים מרחבי אמריקה הצפונית לרכב.
סטטיסטיקות ייצור
החברות הגדלות בתעשיית המכוניות נכון ל-2009 (לפי מספר המכוניות המיוצרות) הן ג'נרל מוטורס, טויוטה ופורד.
טויוטה צפויה להגיע למקום הראשון ב-2009. החברה בעלת הרווחים הגבוהים ביותר למכונית היא פורשה, עקב תג מחיר גבוה והצלחתו הרבה של רכב הכביש – שטח פורשה קיאן, ממנו נמכרו למעלה מ-40 אלף יחידות.
ייצור מכוניות וכלי רכב מסחריים (1,000 יחידות – 2009)
15 החברות המובילות בייצור לשנת 2009. ייצור מכוניות וכלי רכב מסחריים (1,000 יחידות – 2009)
ייצור מכוניות בישראל
תעשיית הרכב בישראל לא זכתה להצלחה רבה. חברת "אוטוקרס", ייצרה במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 מכוניות מדגמים שונים בישראל תחת השמות "סוסיתא" "כרמל" "סברה". כיום מורכבים בישראל אוטובוסים במפעלי מרכבים והארגז; רכבי שטח מיוצרים (למעט מנוע תוצרת חוץ) במפעל תעשיות רכב נצרת עילית, שהדגם המפורסם שלהם הוא הג'יפ "סופה".
מרוצי מכוניות
ממוזער|250px|מכונית מרוץ
בנוסף לשימושים הפרטיים והעסקיים של המכונית קיים גם ענף ספורט שלם השייך לכלי רכב זה. מרוצי מכוניות התחילו להתקיים זמן קצר מאוד לאחר המצאת המכונית. כך שמרוץ המכוניות הראשון בעולם נערך בפריז בשנת 1894 על ידי המגזין "לה פטי ג'ורנל" כמבחן אמינות למכוניות התקופה.
לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע מכוניות על שנועדו להצטיין במרוצים. הן צוידו במנועי 8 עד 16 צילינדרים בעלי מאות כוח סוס והוגבלו למשקל של עד 750 קילוגרם לפי תקנות שונות (המכונות פורמולה). מכוניות אלו יוצרו בידי יצרנים גרמניים כדוגמת אוטו יוניון ומרצדס בנץ וצרפתים כדוגמת בוגאטי, דליי ודלהיי. במחצית השנייה של העשור הגיעו היצרנים הגרמנים לשליטה מוחלטת במרוצי הפרס הגדול, כנראה בעידוד השלטון הנאצי.
בעשור הראשון של המאה ה-21 ישנו עניין ציבורי רב בענף מרוצי המכוניות. מדי שנה נערכים מאות מרוצי מכוניות ברחבי העולם, בהם הפורמולה 1, הראלי, אליפות העולם למכוניות באינדורו, נאסקאר, אינדי 500, ועוד רבים אחרים.
ההבדלים הבולטים בין מכוניות מרוץ למכוניות רגילות הם: המנוע הרבה יותר חזק, הצמיגים יותר רחבים וחזקים, המכונית פחות מתמקדת בנוחות ויותר במהירות (בהשוואה למכוניות רגילות) והאווירודינמיקה. על מכוניות מרוץ לרוב נמצאת כנף אחורית (ראו בתמונה) שמטרתה לגרום לאוויר לפגוע בה – האוויר ניתז למעלה – ובהתאם לחוק השלישי של ניוטון, דוחף את הגלגלים האחוריים לכביש – דבר שיוצר יותר אחיזה בפניות, שכן יותר מדי לחיצה על הגז ביציאה מפניות יכולה לגרום בקלות להסתחררות.
מכונית חשמלית
מכונית חשמלית היא מכונית המונעת על ידי מנוע חשמלי אחד או יותר, תוך שימוש באנרגיה המאוחסנת בסוללות נטענות. מכוניות חשמליות יכולות להטען בתחנות טעינה ציבוריות או בעמדות טעינה ביתיות.
יצור מכוניות חשמליות בייצור המוני החל משנות העשרים של המאה ה-21, כאשר השאיפה היא להיגמל באופן מוחלט לבסוף ממכוניות הממונעות על ידי דלק ולעבור למכוניות חשמליות.
מכוניות יוקרה
ממוזער|מכונית העל למבורגיני מורצ'יילאגו
ממוזער|מכונית העל בוגאטי שירון.
בנוסף לקטגוריות הרכבים המחולקות זו מזו בדרך כלל על פי מבנה ואופי השימוש, מקובל להגדיר מכוניות מסוימות (או מותגים מסוימים) כ"מכוניות יוקרה". אלו מכוניות שאינן שונות מהותית מאחרות אולם הן בדרך כלל בעלות עיצוב יוצא דופן, גדולות יותר, מאובזרות ונוחות יותר ובעיקר יקרות יותר.
ישנן מכוניות אשר מטרתן היא למתוח את גבולות היכולת ההנדסית ולהשיג ביצועי שיא, בעיקר בתאוצה (בפרט: האצה מ-0 ל-100 קמ"ש בכמה שפחות זמן), מהירות בישורת ומהירות במסלול סגור (הקפה מהירה). מכוניות אלו נמצאות בקטגוריה של מכונית-על. מחירן יכול להגיע למיליוני דולרים ומספר היחידות המיוצרות מוגבל. יצרני מכוניות בונים מכוניות-על בעיקר למטרות שיווק, יחסי ציבור, פרסום ותדמית.
השפעת מכוניות על החברה והכלכלה
ראו גם
מכונית אוטונומית
מכונית חשמלית
סיווג מכוניות
מכונית ירוקה
טרנטה
ריח של מכונית חדשה
קישורים חיצוניים
מכונית מן המוכן באתר האקדמיה ללשון העברית
ההיסטוריה של המכונית, באתר ynet
אינדקס המכוניות לפי א'-ב' (allcarindex)
מילון למונחי כלי רכב, מכונית (1955), באתר האקדמיה ללשון העברית
היסטוריה – חברות לייצור רכב (faxvin)
מוזיאון המכוניות (web.archive)
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
| 2024-10-18T12:18:30
|
אלון מזרחי
|
אלון מזרחי (נולד ב-22 בנובמבר 1971) הוא כדורגלן עבר ישראלי ששיחק בעמדת החלוץ, כוכב נבחרת ישראל בשנות ה-90. כינויו הוא "האווירון" בהתאם לתנועת האווירון שנהג לעשות אחרי הבקעת כל שער.
קריירה כשחקן
מזרחי גדל בקבוצת הנוער של בני יהודה תל אביב ועלה לקבוצה הבוגרת כשזו זכתה באליפות בשנת 1990, אם כי לא היה לו חלק משמעותי בתואר. כשלא מצא את מקומו בהרכב הקבוצה, הושאל במהלך עונת 1990/1991 להפועל תל אביב שעלתה בעונה הקודמת בחזרה לליגה הבכירה, ושם עשה את צעדיו הראשונים בליגה. ב-20 באפריל 1991 כבש במדי הפועל תל אביב את שערו הראשון בליגה הישראלית הבכירה, במשחק מול הפועל צפרירים חולון. בסך הכל כבש ארבעה שערי ליגה ב-18 הופעות במדי הפועל תל אביב, בתום העונה חזר מזרחי לבני יהודה והפך לאחד החלוצים המובילים בליגה כשהוא כובש שערים רבים ומככב בקבוצה לצידם של ניקולאי קודריצקי וחיים רביבו. בעונת 1991/1992 ובעונת 1992/1993 הוכתר פעמיים ברציפות למלך שערי הליגה (עם 20 ו-26 שערים בהתאמה).
לקראת עונת 1993/1994 נרכש מזרחי על ידי יעקב שחר והוחתם במכבי חיפה, עמה זכה באליפות כבר בעונתו הראשונה במועדון, לצידם של אייל ברקוביץ' וראובן עטר. הקבוצה לא הפסידה אף משחק ומזרחי הוכתר למלך שערי הליגה בפעם השלישית ברציפות. מזרחי שבר שיא אישי כאשר כבש 28 שערים בליגה באותה עונה והתקרב לשיאו של ניסים אלמליח (30 שערים בעונה). בעונת 1994/1995 הושאל מזרחי למכבי תל אביב, אך לא הצליח להתאקלם שם והושאל בהמשך העונה לעירוני אשדוד, עמה ירד לליגת המשנה.
מאוחר יותר חזר מזרחי לקדנציות נוספת בבני יהודה ובמכבי חיפה, לה עזר לזכות ב-1998 בגביע המדינה ולהעפיל לרבע גמר גביע המחזיקות בעונה הבאה. באמצע העונה קיבל מזרחי הצעה מקבוצת ניס מהליגה השנייה בצרפת והתעקש לעזוב, למורת רוחם של מכבי חיפה ואוהדיה, שהאשימו אותו בנטישה באמצע מאבק חשוב. בעקבות עזיבת מזרחי, איבדה חיפה את המחץ בהתקפה וסיימה את העונה ללא תארים. מזרחי לא זכה להצלחה בניס אך כבש בניצחון הגדול של נבחרת ישראל 0 - 5 על נבחרת אוסטריה בסוף אותה עונה (1999). בעונה הבאה נאלץ לעזוב את ניס עקב בעיות כלכליות של המועדון וסכסוך עם הבעלים.
במהלך עונת 1999/2000 חתם מזרחי בבית"ר ירושלים, ובמדיה שיחק עד תום עונת 2000/2001 והבקיע 21 שערים ב-50 משחקים בליגה. ב-10 בספטמבר 2000 היה שותף מזרחי בזכייתה של הקבוצה ב"גביע השלום", טורניר שנערך בסטדיו אולימפיקו ברומא. מזרחי הבקיע שני שערים מתוך שבעה שהבקיעה הקבוצה בניצחון 7–0 נגד אלוקאס מירדן במשחק שאורכו היה מחצית אחת, 45 דקות. מזרחי היה שותף גם לניצחון נגד רומא באותו טורניר. בהמשך העונה הואשם מזרחי על ידי המאמן אלי גוטמן בהדלפות מחדר ההלבשה של בית"ר ולא שותף במשחקיה מינואר 2001 ועד לעזיבתו של גוטמן, שהוחלף על ידי ניסים בכר.
לאחר שעזב את בית"ר ירושלים שיחק מזרחי במספר קבוצות נוספות, ועד שנת 2005 שיחק במדי הפועל באר שבע, שם שבר את שיא הבקעות השערים והפך למלך השערים של הליגה הישראלית בכל הזמנים. לפני תחילת עונת 2005/2006, בגיל 34, הודיע מזרחי על פרישה ממשחק פעיל. למרות זאת, הוא חתם בקבוצת מכבי עמישב פתח תקווה מליגה ב' ונימק את המהלך ממניעים התנדבותיים. במשחקו הראשון של מזרחי בקבוצה, מול בית"ר כפר סבא, הגיעו 1,500 צופים כדי לראותו. לאחר מספר משחקים במדי עמישב החליט מזרחי לפרוש בטענה שמיצה את הכוונה שלשמה בא מלכתחילה.
נבחרת ישראל
מזרחי הוא מלך השערים של הנבחרת הצעירה של ישראל בכל הזמנים, עם 15 שערים אשר כבש ב-13 הופעות. לזכותו של מזרחי 37 הופעות במדי נבחרת ישראל, בהן כבש 17 שערים.
ב-2 בדצמבר 1992 ערך את הופעות הבכורה שלו בנבחרת, במשחק מול נבחרת בולגריה באצטדיון רמת גן במסגרת מוקדמות מונדיאל 1994. ב-24 במרץ 1993 כבש לראשונה במדי נבחרת ישראל, צמד שערים במשחק ידידות מול נבחרת רוסיה בקריית אליעזר. במשחקי מוקדמות יורו 2000 היה מזרחי מלך השערים של הנבחרת, עם חמישה שערים בשבע הופעות, כולל צמד בניצחון 3–0 על . את הופעתו האחרונה בנבחרת ערך מזרחי ב-2 ביוני 2001, בניצחון 3–0 על במוקדמות מונדיאל 2002.
אלון היה מלך השערים הישראלי בכל המסגרות עם 334 שערים עד ספטמבר 2021, אז ערן זהבי כבש צמד במחצית הראשונה של משחק הנבחרת הלאומית מול איי פארו ובכך הגיע ל-336 שערים בכל המסגרות.
קריירה כמאמן
לאחר פרישתו, החל מזרחי לאמן ולשחק בליגה הישראלית בכדורגל חופים. בעונת חתם מזרחי בהפועל יהוד מליגה ג' והוא שימש כמאמנה עד לחודש מרץ של 2009.
בעונת 2009/2010 עבד אלון מזרחי עם שלומי ארבייטמן על שיפור ההתמצאות ברחבה ויכולת הסיום מול השער. באותה עונה כבש ארבייטמן 28 שערים במדי מכבי חיפה ובכך השווה את שיאו של מזרחי מעונת 1993/1994.
במאי 2010 מונה מזרחי למאמן החלוצים של מכבי פתח תקווה. במסגרת תפקידו עבד בעיקר עם הנוער, אך לעיתים גם עם חלוצי הקבוצה הבוגרת.
בפברואר 2011 מונה מזרחי למאמן החלוצים של קבוצת הפועל רמת השרון. במסגרת תפקידו עבד בעיקר עם הנוער, אך לעיתים גם עם חלוצי הקבוצה הבוגרת.
בנובמבר 2012 מונה מזרחי למנג'ר הפועל כפר סבא, ובדרך לאחר החלפת המאמן, גם אימן זמנית את הקבוצה הבוגרת, אך כעבור פחות מחודשיים עזב את תפקידו בשל קשיים בהעברת הבעלות בקבוצה.
בינואר 2013 מונה מזרחי למאמן הפועל פתח תקווה. מזרחי לא הצליח להוביל את הקבוצה בחזרה לליגת העל, ובתום העונה סיים את תפקידו.
ב-12 בדצמבר 2016 מונה לנציג הבעלים של בני יהודה, ברק אברמוב. מזרחי סיים את תפקידו לקראת סוף העונה.
קריירה טלוויזיונית
בשנת 2006 הנחה מזרחי תוכנית אירוח בטלוויזיה בשם "בסלון עם האווירון" בערוץ אגו ושיחק בטלנובלה "האלופה" בתור מאמן קבוצת הכדורגל הכוח ירושלים, ובסדרה "דני הוליווד" בתור תורם כליה אנונימי.
מזרחי שימש פרשן כדורגל בערוץ הספורט ובהמשך עבר ל-ONE שם הוא כותב טורי דעה באתר וחבר בצוות התוכנית "המנהלת" המשודרת בערוץ ONE.
בנובמבר 2018 השתתף בפרסומת לבזק, לצידם של גידי גוב ועומר אדם.
חיים אישיים
מזרחי למד בבית הספר היסודי משה הס בתל אביב, בחטיבת הביניים יוסף קלמן ברמת השרון ובתיכון עירוני י"א בתל אביב.
ב-1992 התחתן מזרחי עם ורד. הם התגוררו ברמת השרון ולהם שלושה ילדים. ב-2020 התגרש הזוג. בתם האמצעית, סאן, היא דוגמנית בינלאומית.
ב-22 בספטמבר 2008 מזרחי הצטרף למפלגת צדק חברתי ושובץ במקום החמישי ברשימת המפלגה למועצת עיריית תל אביב-יפו.
באפריל 2013 הגיש לבית המשפט בקשה להכריז עליו כפושט רגל.
תארים
בני יהודה
אליפות: 1989/1990
גביע הטוטו: 1991/1992, 1996/1997
מכבי חיפה
אליפות: 1993/1994
גביע המדינה: 1997/1998
גביע הטוטו: 1993/1994
תארים אישיים
מלך השערים של ליגת העל בכל הזמנים – 206 שערים
מלך השערים של הליגה הלאומית (4): 1991/1992, 1992/1993, 1993/1994, 1997/1998
מלך השערים בגביע אירופה למחזיקות גביע (2): 1993/1994, 1998/1999
חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי: 2009
קישורים חיצוניים
עמוד השחקן באתר הרשמי של מכבי חיפה
עמוד השחקן באתר Eu-Football
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:חלוצי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני בני יהודה תל אביב
קטגוריה:כדורגלני הפועל תל אביב
קטגוריה:כדורגלני מכבי חיפה
קטגוריה:כדורגלני מכבי תל אביב
קטגוריה:כדורגלני מכבי עירוני אשדוד
קטגוריה:כדורגלני ניס
קטגוריה:כדורגלני בית"ר ירושלים
קטגוריה:כדורגלני הפועל כפר סבא
קטגוריה:כדורגלני מכבי אחי נצרת
קטגוריה:כדורגלני הפועל באר שבע
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בצרפת
קטגוריה:תל אביב-יפו: כדורגלנים
קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים
קטגוריה:מאמני הפועל יהוד
קטגוריה:מאמני הפועל כפר סבא
קטגוריה:מאמני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:כדורגלני חופים ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:פרשני כדורגל ישראלים
קטגוריה:סגל ערוץ הספורט
קטגוריה:סגל ONE
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני י"א
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:פעילי מפלגת צדק חברתי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1971
| 2024-08-01T00:52:32
|
טלסקופ החלל האבל
|
טלסקופ החלל הָאבֶּל (באנגלית: Hubble Space Telescope) הוא טלסקופ חלל ומכלול המכשירים המדעיים שנלווים לו, שחג במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בגובה של כ-589 ק"מ. הטלסקופ, שקרוי על שמו של האסטרונום האמריקאי אדווין האבל, הוא טלסקופ מחזיר אור בעל מראה ראשית בקוטר של 2.4 מטרים וגודלו כגודל אוטובוס עירוני.
לשימוש בטלסקופ חלל, שנמצא מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, יש מספר יתרונות על פני טלסקופים המוצבים על הקרקע: חדות תמונה גבוהה, מניעת הפרעות ועיוותים שיוצרת האטמוספירה, ויכולת צילום באור על סגול ותת אדום שאינה אפשרית בתצפית מהקרקע בשל סינונם על ידי האטמוספירה. הטלסקופ הוצב במסלולו ב-25 באפריל 1990, במשימה STS-31 של מעבורת החלל דיסקברי, כפרויקט משותף של נאס"א וסוכנות החלל האירופית, והפך מאז לאחד הכלים האסטרונומיים החשובים ביותר בהיסטוריה.
זמן קצר לאחר שהוצב במסלולו, התגלה בטלסקופ עיוות אופטי שפגע באיכות התצפית. בתחקיר, התברר שהעיוות נוצר עקב ליטוש לא נכון של המראה הראשית, ורק לאחר משימת שירות בשנת 1993 החל הטלסקופ לתפקד היטב. מאז, מספר מעבורות חלל פקדו אותו לצורך תיקונים ושיפורים; משימת השירות האחרונה לטלסקופ החלל האבל שוגרה לחלל ב-11 במאי 2009.
למרות כל הבעיות, מאז שיגורו ב-1990 עמד הטלסקופ ב-97% מהמשימות שנקבעו לו בלוח הזמנים. המעט שלא בוצעו, בדרך כלל בשל תקלות בציוד, נדחו למועד מאוחר יותר.
בין חברי צוות מדעני המחקר של NASA ניתן למצוא את האסטרופיזיקאי הישראלי הבכיר פרופ' מריו ליביו שלמעשה מנהל את קבוצת המחקר.
הרעיון להציב טלסקופ בחלל
האסטרונום ליימן שפיצר פרסם בשנת 1946 מאמר בשם "היתרונות האסטרונומיים של צפייה מהחלל החיצון" ("Astronomical advantages of an extra-terrestrial observatory"). היתרון הראשון הוא בכך שהרזולוציה הזוויתית תוגבל רק כתוצאה מעקיפה, כלומר תיקבע על ידי הנתונים האופטיים של הטלסקופ; הרזולוציה של טלסקופ בעל אותם נתונים אשר מוצב על פני כדור הארץ מוגבלת כתוצאה מתופעת הטורבולנציה שנוצרת באטמוספירה (תופעה זו גורמת למשל לריצוד אור הכוכבים בעת תצפית קרקעית). היתרון השני הוא ביכולת הצפייה בקרינה תת-אדומה ועל סגולה - ספקטרום קרינה המסונן בחלקו על ידי האטמוספירה בכלל ועל ידי שכבת האוזון בפרט.
שפיצר הקדיש את רוב הקריירה שלו לקידום הרעיון של פיתוח טלסקופ חלל. לאחר ש"האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית" החליטה לפתח טלסקופ כזה כחלק מתוכנית החלל האמריקאית, היא פנתה אליו ובשנת 1965 הוא מונה לראש הוועדה האחראית על בניית הטלסקופ. התכנון של טלסקופ האבל, שנקרא תחילה "טלסקופ החלל הגדול" (Large Space Telescope), החל ב-1968. על פי התוכנית המקורית, קוטר המראה הראשית של הטלסקופ היה אמור להיות 3 מטרים, והשיגור שלו היה אמור להתבצע בשנת 1979.
המאמץ למימון הפרויקט
נאס"א הקימה שתי ועדות בשנת 1970; האחת לתכנון הנדסי, והשנייה לקביעה והגדרה של מטרות הפרויקט כולו. בנוסף, היה צורך להשקיע מאמצים בגיוס מימון לפרויקט יקר זה. הקונגרס האמריקאי הטיל ספק במספר היבטים של בקשת התקציב שהוגשה על ידי נאס"א, והכריח אותה להקטין את הבקשה באופן משמעותי. כמו כן, הוא החליט להעביר את הכספים בהדרגה בהתאם להתקדמות הפיתוח. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1974, הורה ג'רלד פורד על הפסקת מימון פיתוח הטלסקופ, עקב גידול בהוצאות ציבוריות אחרות. בתגובה לכך, תואם מאמץ כלל ארצי בין האסטרונומים האמריקאים, והם החלו להיפגש עם אנשי קונגרס וסנטורים ביחידות. בנוסף, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית פרסמה דו"ח שהדגיש את הצורך בטלסקופ, ואורגנו קמפיינים ציבוריים שבמסגרתם הוצפו נבחרי הציבור במכתבים התומכים במימון לאומי לפרויקט. בסופו של דבר, הסכים הסנאט של ארצות הברית לממן מחצית מהתקציב שהוחלט עליו בקונגרס.
סוגיית המימון הובילה לתכנון פחות שאפתני; היה צורך להקטין את קוטר המראה הראשית מ-3 מטרים ל-2.4 מטרים, ובמשקל 828 ק"ג, ולתכנן תצורה קומפקטית יותר של החומרה הנלווית לטלסקופ. כן, נזנחה ההצעה לבניית טלסקופ ניסיוני קטן בעל מראה ראשית בקוטר 1.5 מטרים שיבחן את מערכות הטלסקופ עוד לפני שיגור הטלסקופ הגדול. בעיות המימון דחקו בנאס"א לבדוק אפשרות של שיתוף פעולה עם סוכנות החלל האירופית. סוכנות זו הסכימה להשתתף בפרויקט ולספק מספר חלקים לטלסקופ, כמו פאנלים של תאים פוטו-וולטאיים האחראים לאספקת האנרגיה; בתמורה קיבלו אסטרונומים אירופיים 15% מזמן הצפייה של הטלסקופ. בשנת 1978 אישר הקונגרס האמריקאי תקציב של 36 מיליון דולר עבור בניית הטלסקופ, ואלה היוו זרז לפרויקט כולו. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלט ששמו של הטלסקופ יהיה "טלסקופ החלל האבל", על-שם האסטרונום הנודע אדווין האבל.
תכנון הנדסי והרכבה
תכנון הטלסקופ ובנייתו התבצעו במספר אתרים ברחבי ארצות הברית. גוף הלוויין והטלסקופ שהורכב בתוכו פותחו במרכז החלל מרשל, ואילו שאר המכשירים המדעיים ואמצעי השליטה הקרקעיים על הטלסקופ פותחו במרכז טיסות החלל גודרד. מרכז החלל מרשל מינה את חברת "פרקין-אלמר" לתכנן את כל החלקים האופטיים של הטלסקופ ואת חיישני ההכוונה (Fine Guidance Sensors) שלו. מעבורת החלל שנועדה לשאת את הטלסקופ לחלל פותחה בחברת נורת' אמריקן אוויאיישן (North American Aviation), כיום בואינג.
מבנה
אופטיקה
שמאל|ממוזער|250px|ליטוש המראה הראשית של טלסקופ החלל האבל התבצע בחברת "פרקין-אלמר", דנברי, קונטיקט. התמונה צולמה במאי 1979
שמאל|ממוזער|250px|שלבים מוקדמים בבניית טלסקופ החלל האבל, 1980
טלסקופ האבל הוא טלסקופ מחזיר אור מסוג ריצ'י-קרטיין. היתרון בשימוש במראות על פני שימוש בעדשות הוא במניעת אברציה כרומטית, כלומר עיוות צבע. לשימוש בטלסקופ ריצ'י-קרטיין, שבנוי ממראה ראשית ומראה משנית היפרבוליות, יש יתרונות נוספים משום שתכנון זה מקטין למינימום את הקומה (עיוות של עצם שלא נמצא על הציר הראשי) ואת האברציה הכדורית (מריחה של עצם נקודתי). עקב הקושי להגיע לליטוש מדויק של המראות ההיפרבוליות, משתמשים בטלסקופים מסוג ריצ'י-קרטיין רק בפרויקטים גדולים, ועל מנת להגיע לדיוק גבוה בליטוש יש צורך להשתמש במכשירי מדידה יקרים למדי. כיום, רוב הטלסקופים הגדולים בעולם הם מסוג ריצ'י-קרטיין.
הליטוש של המראה הראשית אמור להיות מדויק עד כדי עשירית מאורך הגל של האור המשמש לתצפית, ובמקרה של טלסקופ האבל מדובר באור על סגול. הוחלט שהליטוש יהיה מדויק עד כדי 30 ננומטר (1/20 מאורך הגל של האור הנראה). חברת "פרקין-אלמר" השתמשה בבקרת מחשב לקבלת הדיוק הדרוש, ולצורך גיבוי הוכנה מראה נוספת על ידי חברת קודאק בשיטות ליטוש לא ממוחשבות (מראה זו נמצאת כיום בתצוגה במוזיאון האוויר והחלל הלאומי). הליטוש, שהחל בשנת 1979, נעשה על זכוכית בעלת מקדם התפשטות נמוך במיוחד, והוא נמשך עד מאי 1981, תאריך שגלש מעבר ללוח הזמנים ודרש הגדלת תקציב.
המראה הראשית צופתה בשכבה מחזירה עשויה מאלומיניום בעובי של 75 ננומטר ושכבת מגן ממגנזיום-פלואוריד בעובי של 25 ננומטר. עיכובים נוספים בהשלמת שאר חלקי המערכת האופטית על ידי "פרקין-אלמר" גרמו לדחיית השיגור לספטמבר 1986. בשלב זה, העלות הכוללת של הפרויקט הגיעה כבר ל-1.175 מיליארד דולר.
התאמה למעבורת
גודל מטענה של מעבורת החלל היווה גם הוא גורם בתכנון הטלסקופ, שכן הוא היה חייב להיות מוגבל במידותיו לשם העמסתו בתא המטען של מעבורת החלל דיסקברי. בנוסף, הטלסקופ שאינו נמצא בתוך האטמוספירה אשר מווסתת את הטמפרטורה, חייב לעמוד בשינויים של יותר מ-50 מעלות צלזיוס לאורך מסלולו: בין חלק המסלול בו הוא מואר באור השמש ובין חלק המסלול בו הוא מוסתר בצל של כדור הארץ. לשם כך נבחרו חומרים עמידים במיוחד, בעלי מקדמי התפשטות מזעריים, ובנוסף הטלסקופ כוסה במספר שכבות בידוד כדי לשמור על טמפרטורה יציבה.
מכשירים מדעיים
מכשירים מקוריים
כששוגר, נשא טלסקופ החלל האבל 5 מכשירים מדעיים, מלבד הטלסקופ עצמו:
מצלמה פלנטרית ומצלמה בעלת שדה רחב (Wide Field and Planetary Camera) – מכלול של 8 מצלמות CCD רב-שימושיות. הוא כלל ארבע מצלמות שדה רחב בעלות רזולוציה של 0.1 שניות קשת וארבע מצלמות פלנטריות בעלת רזולוציה של 0.043 שניות קשת. המצלמות שימשו עד לתיקון הבעיה האופטית במהלך משימת השירות הראשונה, כלומר יכולותיהן המלאות לא באו לידי ביטוי. במשימה זו הן הוחלפו בדגמים משופרים.
ספקטרוגרף בעל רזולוציה גבוהה על שם גודרד (Goddard High Resolution Spectrograph) – מכשיר שמודד את ספקטרום הקרינה הנקלטת בתחום העל-סגול (אורך גל של 1050 עד 3200 אנגסטרם). הספקטרוגרף שימש עד שנת 1997, ואז הוא הוחלף בדגם מתקדם יותר.
פוטומטר מהיר (High Speed Photometer) – מכשיר ששימש למדידת שינויים מהירים בעוצמת הארה. הוא יכול היה לפעול באור תת-אדום, באור הנראה ובאור על-סגול, והיה מבצע מדידה כל 10 מיקרושניות. במכשיר זה כמעט שלא נעשה שימוש משום שיעילותו הייתה נמוכה עד להכנסת המערכות האופטיות לתיקון התקלה במראה הראשית. אולם, בפעולה זו, שנעשתה במהלך משימת השירות הראשונה, הפוטומטר הוצא כדי לפנות מקום לאחת ממערכות התיקון.
מצלמה רגישה עבור עצמים חיוורים (Faint Object Camera) – מצלמה לאותות חלשים שעבדה בתחום האור הנראה ואור על-סגול (אורכי גל של 1220 עד 5500 אנגסטרום). ניתן היה לשנות את שדה הראייה של המצלמה (3.6–22 שניות קשת) ובהתאם את הרזולוציה (0.043–0.0072 שניות קשת). המצלמה הוחלפה בשנת 2002.
ספקטרוגרף רגיש עבור עצמים חיוורים (Faint Object Spectrograph) – ספקטרוגרף לאותות חלשים בעיקר בתחום העל-סגול והאור הנראה (אורך גל של 1150 עד 8000 אנגסטרום). הספקטרוגרף שימש עד שנת 1997, ואז הוא הוחלף בדגם מתקדם יותר.
מכשירים נוספים
המכשירים החדשים שנוספו לטלסקופ או שהחליפו מכשירים קיימים הם:
מצלמה פלנטרית ומצלמה בעלת שדה רחב 2 (Wide Field and Planetary Camera 2) – גרסה משופרת של מצלמות CCD רב-שימושיות. המכלול כולל שלוש מצלמות שדה רחב ומצלמה פלנטרית אחת. תחום אורכי הגל שמצלמות ה-CCD רגישים להם כולל את האור הנראה ואת האזורים הקרובים בתחום העל-סגול והתת-אדום (1200 עד 11000 אנגסטרום). למצלמה זו מחוברת אחת ממערכות התיקון האופטיות שנועדו להתגבר על טעות הליטוש במראה הראשית, ולפניה מוצב מכלול של מסנני תדרים וקיטוב. מכלול המצלמות הורכב במשימת השירות הראשונה בשנת 1993, ומאז הן שימשו להפקת מגוון תמונות אסטרונומיות באיכות גבוהה. עם הזמן, היכולות שלה ירדו כתוצאה מקלקול של חלק מהפיקסלים במערכי ה-CCD.
ספקטרוגרף רב-שימושי (Space Telescope Imaging Spectrograph) – מכשיר לתחום קרינה רחב (1150 עד 10000 אנגסטרום) שהותקן ב-1997. המכשיר יכול לבצע ניתוח ספקטרלי לאותות שמגיעים מכל הגופים בשדה הראייה או להתמקד באזורים קטנים בו. אחד השימושים שלו הוא במציאת הרכב החומרים באטמוספירות של כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו או סביב כוכבי-לכת חוץ-שמשיים.
מצלמה וספקטרומטר לקרינה תת-אדומה (Near Infrared Camera and Multi-Object Spectrometer) – מכלול שמכיל שלושה ערוצים הרגישים לקרינה תת-אדומה. המכלול מסוגל לבצע צילום בתחום קרינה זה ולספק מידע ספקטרוסקופי. הרזולוציה של המכלול היא 0.1 שניות קשת. המכלול, שהותקן ב-1997, נמצא בתוך מתקן קירור שחיוני לפעולתו התקינה.
מצלמה רב-שימושית (Advanced Camera for Surveys) – מכילה שלושה ערוצים: ערוץ שדה רחב לאורכי גל 3500–11000 אנגסטרום עם רזולוציה של 0.05 שניות קשת ושדה ראייה של 202 על 202 שניות קשת; ערוץ רזולוציה גבוהה שבו כל פיקסל מייצג 0.025 שניות קשת ורגישותו גבוהה באזור העל-סגול; וערוץ על-סגול בעל רזולוציה של 0.03 שניות קשת. למכלול המצלמות, שהותקן בשנת 2002 במשימה הרביעית, מחובר מכלול של 38 מסננים.
מערכות נוספות
אספקת האנרגיה של הטלסקופ נעשית בעזרת שני מערכים של תאים פוטו-וולטאיים שכל אחד מהם מספק 2,800 ואט. כאשר הטלסקופ נמצא בקו ראייה אל השמש אז המערכים מכוונים כלפיה, אך במשך 36 דקות בכל סיבוב סביב כדור הארץ שאורכו 97 דקות, הטלסקופ נמצא בצל של כדור הארץ, ויש לספק לו חשמל ממקור אחר. לשם כך מותקנים על הלוויין מצברים שבמצב טעון יכולים לספק חשמל לשבע שעות וחצי.
התקשורת עם טלסקופ האבל נעשית בעזרת מערכת שידור וקליטה המחוברת ל-4 אנטנות. השליטה נעשית בדרך כלל באמצעות אחד מחמישה לווייני ממסר של נאס"א (לווייני TDRS), אך ניתן לשלוט עליו גם ישירות מהקרקע כאשר הוא נמצא בטווח ראייה. הבקרה על המערכות השונות של הטלסקופ נעשית באמצעות מחשב מרכזי שנישא על גביו. לכל מכשיר מדעי יש בנוסף מחשב או מעבד משלו שאחראי על הפעלתו ועל הפעלת מכלול המסננים המחובר אליו.
רוב הצילומים והמדידות שמבצע הטלסקופ נעשים תוך כדי נעילה על מטרה למשך זמן ממושך, על מנת לאסוף כמות גדולה של אור. ששת הגירוסקופים המותקנים בטלסקופ האבל, ששלושה מהם חיוניים לפעולה תקינה, מגדירים מערכת צירים קבועה שיחסית אליה ניתן לכוון אותו. גירוסקופים אלו הם מהמדויקים ביותר בעולם. בתוך כל אחד מהם נמצא גלגל הסובב במהירות של 19,000 סיבובים לדקה וחיישנים המודדים בדייקנות גבוהה את הסטייה בכיוון הטלסקופ יחסית לציר הסיבוב של הגירוסקופים.
בעת ביצוע תצפית, שני חיישני הנחיה מדויקים ננעלים על שני כוכבים קבועים בתוך שדה הראייה של התצפית, ומערכת ההנעה של הטלסקופ דואגת לסובב אותו בעת תנועתו סביב כדור הארץ, כך שכיוונו יחסית לשני הכוכבים לא ישתנה. הנעת הטלסקופ מתבצעת בעזרת סיבוב של ארבעה גלגלי הנעה, שכתוצאה מחוק הפעולה והתגובה גורמים לו לנוע בכיוון ההפוך. בעזרת מערכת זו, טלסקופ האבל מסוגל להינעל על מטרה בלי לסטות ממנה אפילו שבע אלפיות של שניית קשת. דיוק זה משול לנעילה על שערת אדם ממרחק 1,600 מטר או להחזקת קרן לייזר מכוונת על מטבע במרחק 300 ק"מ.
השיגור לחלל
שמאל|ממוזער|250px|שיגור מעבורת החלל דיסקברי במשימה STS-31, כשהיא נושאת במטענה את טלסקופ החלל האבל
אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר גרם להשהיית תוכנית החלל האמריקאית, קרקוע כל מעבורות החלל, ודחיית השיגור של טלסקופ האבל במספר שנים. כל חלקי הטלסקופ נשמרו בחדרים נקיים עד לתאריך השיגור. הטיסות לחלל חודשו בשנת 1988, ומשימת השיגור שתוכננה להציב את הטלסקופ בחלל נקבעה לשנת 1990. אבק שהצטבר על המראה הראשית נוקה בעזרת סילוני חנקן, וכל המערכות נבחנו מחדש כדי לוודא שהן תקינות לחלוטין. ב-24 באפריל 1990 המריאה מעבורת החלל דיסקברי למשימה STS-31 כשעל סיפונה טלסקופ החלל, והצבתו במסלול עברה ללא תקלות.
תקציב הבנייה של הטלסקופ הסתכם, לאחר העיכובים, ב-2.5 מיליארד דולר, לעומת ההערכה הראשונית שעמדה על 400 מיליון דולר. עלותו המצטברת של האבל ב-1999 עמדה על כ-5.2 מיליארד דולר. מסכום זה תקצבה נאס"א כ-4.5 מיליארד דולר ועוד 593 מיליון אירו תקצבה סוכנות החלל האירופית. העלות ב-2010, הוערכה ב-10 מיליארד דולר. עלות התחזוקה השנתית היא כ-300–340 מיליון דולר.
הפגם במראה הראשית
התקלה
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לצילום בעזרת המצלמה הראשית לפני תיקון התקלה. מקור אור נקודתי עובר "מריחה" ונראה ככתם רחב
התמונות שסיפק טלסקופ האבל לאחר הצבתו בחלל גילו מיד שיש בו בעיה; החדות של התמונות הייתה נמוכה מהצפוי והרזולוציה שנמדדה הייתה ברמה של רזולוציית טלסקופים קרקעיים. החשד נפל על ליטוש המראה הראשית, ונמצא שהיא סובלת מאברציה כדורית, כתוצאה מטעות בליטוש בסדר גודל של 2 מיקרון. חוסר החדות נגרם כתוצאה ממיקוד שונה של אור שנופל על קצות המראה יחסית לאור שנופל על מרכזה, כלומר אם הטלסקופ היה מכוון לעבר עצם שמיימי מסוים אז הדמות של העצם שנוצרת אחרי החזרה מהמראה הראשית לעולם לא הייתה ממוקדת. הבעיה גרמה להקטנה משמעותית ביכולות של טלסקופ האבל, והרזולוציה של כל מכשירי הצילום והמדידה שבעצם הסתמכו על האור החוזר מהמראה הראשית הייתה נמוכה למדי. ניתן היה למזער את הבעיה, באופן חלקי ביותר, על ידי טכניקות של עיבוד תמונה במחשבים על פני כדור הארץ.
בתחקיר מדוקדק נמצא שליטוש המראה היה שגוי והאשם נפל באופן בלעדי על חברת "פרקין-אלמר". הוועדה שחקרה את הכשל מצאה שהחברה השתמשה במכשיר בדיקה מדויק שאמור היה למדוד את הליטוש של המראה הראשית. המכשיר שקרוי "מתַקֵן אפס החזרי" (reflective null corrector) ובנוי ממערכת מראות ועדשה, מסוגל למדוד בדיוק רב כל סטייה מהליטוש של המראה הראשית שאמור היה להיות היפרבולי. הבדיקה הייתה נעשית בעזרת בחינת תבנית התאבכות שמודדת הפרשי מופע בין מקור אור ובין האור שעובר דרך המכשיר, מוחזר מהמראה הראשית ועובר שוב דרך המכשיר. שמו של המכשיר מרמז על האפשרות להשתמש בו לצורך תיקון ואיפוס של שגיאות ליטוש. התברר שהשגיאה נגרמה משום שמכשיר הבדיקה הורכב במרחק של 1.308 מ"מ מהמקום הנכון בו הוא היה צריך להיות. למעשה, החברה התעלמה ממדידות של שני מכשירים נוספים, פחות מדויקים, שהראו כי הליטוש לא נעשה כראוי. השגיאה גררה אחריה ביקורת רבה על נאס"א ועל חברת "פרקין-אלמר", ובעיני רבים הפרויקט נחשב בשלב זה כפיל לבן.
הפתרון
לאחר שהתבררה הבעיה, גובשה תוכנית לתיקון הטלסקופ בעת משימת השירות הראשונה שלו שתוכננה להתבצע בשנת 1993. אף על פי שחברת קודאק הכינה מראת גיבוי בזמן בניית הטלסקופ, היה זה בלתי אפשרי להחליף את המראה הראשית בחלל. גם האפשרות להחזיר את הטלסקופ חזרה לכדור הארץ נפסלה בגלל העלות הגבוהה. במקום זאת, העובדה שהמראה לוטשה בדיוק רב לצורה לא רצויה, אפשרה את תכנונה של מערכת אופטית שתחובר לטלסקופ ותבטל את האברציה. למעשה, נבנו שתי מערכות אופטיות; אחת תיקנה את התמונה שמתקבלת בעזרת המצלמה הפלנטרית, והשנייה נועדה לאפשר את פעילותם התקינה של שאר מכשירי המדידה. בגלל בעיות מקום הוחלט להסיר את הפוטומטר.
ההתקנות בוצעו על ידי האסטרונאוטים ב-1993 במשימת השירות הראשונה לטלסקופ האבל, ופתרו את הבעיה לחלוטין. העלות הכוללת של הפתרון הייתה כ-700 מיליון דולר.
הישגים מדעיים
שמאל|ממוזער|250px|אחת התמונות המפורסמות ביותר של טלסקופ החלל האבל: "עמודי הבריאה" בערפילית הנשר. צילום מחודש מ-2014 לצילום המקורי של האבל ב-1995
שמאל|ממוזער|250px|"החלל העמוק" (גלקסיות רחוקות) בתמונה שצולמה בעזרת טלסקופ האבל
שמאל|ממוזער|250px|ערפילית הטרנטולה בענן מגלן הגדול
שמאל|ממוזער|250px|גלקסיות אנטנה
מאז שיגורו לחלל, הפך טלסקופ החלל האבל לכלי מחקר מרכזי בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה. הוא צפה ביותר מ-14,000 מטרות שטווח המרחקים שלהן נע מגופים במערכת השמש ועד לגלקסיות הרחוקות ביותר שצולמו מאז ומעולם. עיבוד נתוני התצפיות מבוסס על שילוב של המידע מהמכשירים השונים שנמצאים בטלסקופ. כך למשל, המדידות הספקטרוסקופיות מאפשרות מדידה של הרכב החומרים בעזרת בחינת ספקטרום הפליטה וספקטרום הבליעה, ומדידת מהירויות בעזרת אפקט דופלר, ואילו המצלמות מאפשרות את הבנת המבנה של כוכבי לכת, כוכבים, ערפיליות, גלקסיות וצבירי גלקסיות.
אחת המשימות הראשונות של הטלסקופ הייתה למדוד את המרחק למשתנים קפאידים, ובכך להקטין את שגיאת המדידה על ערכו של קבוע האבל. מדידה זו שנעשתה בעיקר בעזרת כוכבים שנמצאים בגלקסיות השייכות לצביר-על הבתולה, אך גם בעזרת כוכבים בצבירי גלקסיות רחוקים יותר, אפשרה לספק הערכה מבוססת של גיל היקום. בנוסף, הייתה לו תרומה למציאת ההאצה של התפשטות היקום על ידי מדידת ההסחה לאדום באורן של סופרנובות בגלקסיות רחוקות.
טלסקופ האבל סיפק את התמונות החדות והברורות ביותר באור הנראה של "החלל העמוק", כלומר של הגלקסיות הרחוקות, ובכך הוא אפשר הצצה אחורה בזמן לעבר היקום הצעיר. האור מגלקסיות אלו מגיע אלינו כ-13 מיליארד שנה לאחר שהוא עזב אותן, והגלקסיות בתמונות מצולמות כפי שהן היו בעבר, כ-700 מיליון שנה בלבד לאחר המפץ הגדול. אחד הממצאים המעניינים לגבי היקום הקדום הוא צורתן של הגלקסיות בו, שהיו בדרך כלל קטנות ובעלות מבנה פחות מוגדר ומסודר מאשר הגלקסיות ביקום הנוכחי. תרומה נוספת של טלסקופ האבל קשורה להבנת הימצאותם של חורים שחורים על-מסיביים במרכזי הגלקסיות. הוא ביצע סקר נרחב של קוואזרים ואפשר להעמיק את ההבנה כי מקור הקרינה החזק שלהם הוא בנפילת חומר לעבר חור שחור על-מסיבי במרכזן של גלקסיות קדומות. תצפיות אלו עזרו גם להבנה של תהליכי התנגשות ואיחוד בין גלקסיות שכנות.
התמונות של ערפילית אוריון והדסקות הפרוטו-פלנטריות שבה תרמו לידע אודות היווצרות כוכבים ומערכות פלנטריות בכלל ואודות ההיווצרות וההתפתחות של מערכת השמש בפרט. לטלסקופ האבל יש גם חלק חשוב בהבנת אירועי סופרנובה, למשל צילומים של שרידי סופרנובה 1987A וצילומים של ערפיליות פלנטריות שטלסקופ האבל עזר להבין את המבנה המורכב שלהן. תחום נוסף שבו יש לטלסקופ האבל תרומה חשובה הוא אפיון וחקר התפרצויות גמא, ובעזרתו ניתן היה למדוד בדיוק רב את עוצמתן ואת מיקומן. הטלסקופ מהווה גם כלי עזר חשוב בגילוי כוכבי־לכת חוץ־שמשיים.
התנגשות השביט "שומייקר-לוי 9" בכוכב הלכת צדק בשנת 1994 נלמדה היטב בזכות התמונות החדות של טלסקופ האבל. למעשה, חלק גדול מזמן התצפית של טלסקופ האבל מוקדש למערכת השמש ולכוכבי הלכת הננסיים שבה דוגמת פלוטו ו־אריס.
משימות השירות ושדרוג רכיבים
שמאל|ממוזער|250px|אסטרונאוטים עובדים על טלסקופ החלל האבל במהלך משימת השירות הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|שיפור התמונות לאחר משימת השירות הראשונה. מימין התמונה המשופרת
הטלסקופ תוכנן כך שיזכה לביקור של מעבורות חלל באופן שוטף, והרכיבים בו מודולריים ונשלפים כדי להקל על החלפה בחלל. משימות שירות אלה נועדו להחליף מכשירים ישנים במכשירים מתקדמים יותר, לבצע החלפת רכיבים תקופתית ולהחליף מכשירים שהתקלקלו. המשימה הראשונה הייתה יוצאת מן הכלל מפני שבה, בנוסף להחלפת מכשירים ורכיבים, נדרש צוות המעבורת להכניס מערכות אופטיות מיוחדות לצורך תיקון טעות הליטוש במראה הראשית.
ב-2011 הופסק שיגור מעבורות חלל, ומאז אין משימות שירות להאבל.
משימת השירות הראשונה (משימה 1)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל אנדוור בדצמבר 1993, ובמסגרתה הוכנסו שתי מערכות אופטיות חדשות לצורך תיקון בעיית האברציה הכדורית במראה הראשית. כמו כן, בוצע תיקון מסלול והטלסקופ הוחזר לגובה הרצוי.
בוצעו הפעולות הבאות:
מצלמה פלנטרית בעלת שדה רחב חדשה הותקנה במקום הישנה. אל המצלמה חוברה אחת המערכות האופטיות לתיקון התמונה.
הפוטומטר המהיר הוצא לצורך פינוי מקום למערכת האופטית השנייה (COSTAR).
פאנלים של תאים פוטו-וולטאיים המספקים את האנרגיה לטלסקופ הוחלפו.
ארבעה גירוסקופים (מתוך שישה) המשמשים לכיוון הטלסקופ הוחלפו.
שתי יחידות בקרה חשמליות הוחלפו.
שני מגנטומטרים הוחלפו.
משימת השירות השנייה (משימה 2)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל דיסקברי בפברואר 1997. במשימה זו הוחלפו שני הספקטרוגרפים, ובמקומם הוכנסו שני מכשירים חדשים.
המכשירים החדשים הם:
ספקטרוגרף רב-שימושי (Space Telescope Imaging Spectrograph).
מצלמה וספקטרומטר לקרינה תת-אדומה (Near Infrared Camera and Multi-Object Spectrometer).
משימת השירות השלישית (משימה 3A)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל דיסקברי בדצמבר 1999.
בוצעו הפעולות הבאות:
כל ששת הגירוסקופים הוחלפו (מתוכם ארבעה היו מקולקלים).
חיישן הנחיה ומחשב הוחלפו.
משימת השירות הרביעית (משימה 3B)
שמאל|ממוזער|250px|טלסקופ החלל האבל כפי שנראה במשימת השירות הרביעית (STS-109)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל קולומביה במרץ 2002.
במשימה זו החליפו האסטרונאוטים, בחמש הליכות חלל, את הציוד המדעי הישן בחדש. כמו כן, הוגבה מסלולו של האבל חזרה לגובה הרצוי.
בוצעו הפעולות הבאות:
המצלמה הרגישה הוחלפה במצלמה רב-שימושית (Advanced Camera for Surveys) שהפכה לכלי מחקר מרכזי בטלסקופ.
פאנלים של תאים פוטו-וולטאיים הוחלפו.
יחידת ניתוב החשמל הוחלפה.
מערכת קירור חדשה עבור המצלמה והספקטרומטר לקרינה תת-אדומה הותקנה.
משימת השירות החמישית (משימה 4)
במקור, תוכנן שמעבורת החלל קולומביה תבקר את טלסקופ האבל בפברואר 2005, ותבצע את משימת השירות החמישית שלו. המטרות של המשימה היו להחליף את חיישן ההנחיה, להחליף שני גירוסקופים מקולקלים, להחליף את המצלמה הפלנטרית בעלת השדה הרחב במצלמה חדשה ולהתקין ספקטרוגרף חדש לאור על סגול. אולם, אסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003 דחה את המשימה למועד לא ידוע. ההחלטה על הדחייה גרמה לוויכוחים בנושא, משום שבאותה עת היה שיגורו של טלסקופ החלל ג'יימס וב צפוי ל-2018 לכל המוקדם, והיה חשש כי טלסקופ החלל האבל עלול לצאת מכלל פעולה עד אז.
עקב הלחץ הציבורי ובעקבות בקשה של הקונגרס האמריקאי, הוחלט בנאס"א לבצע משימת שירות אחרונה לטלסקופ האבל. באפריל 2005 הודיע מייקל גריפין, מנהל נאס"א, כי לשם כך הוא מייעד את משימה STS-125 אשר תתבצע על ידי מעבורת החלל אטלנטיס. במשימה זו, שתאריך השיגור שלה נקבע ל-14 באוקטובר 2008, היו צפויות להתבצע המשימות שתוכננו עבור מעבורת החלל קולומביה ומשימות נוספות בהתאם לצורך.
בתחילת 2009 פורסם כי משימת STS-125 הייתה אמורה להתבצע על ידי מעבורת החלל אנדוור לא לפני 28 באוגוסט 2008 אך נדחתה בשל תקלה במעבורת.
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל אטלנטיס ב-11 במאי 2009. במשימה זו תוקנו מספר חלקים בטלסקופ, המצלמה הראשית תוקנה, מצלמה רחבת שדה הוחלפה במצלמה חדשה בעלת יכולות רבות יותר, והותקן ספקטרוגרף חדש. זאת במהלך חמש הליכות חלל.
מצלמה רחבת שדה 2 הוחלפה במצלמה רחבת שדה 3.
מתקן לתיקון בעיית העדשה הוחלף בספקטרוגרף חדש.
הוחלפו כל ששת הגירוסקופים.
הוחלפו שש הסוללות.
תוקן ספקטרוגרף הדמיה.
הוחלף לוח מגן ובידוד חום על אחת הדלתות.
הותקנו מחשבי גיבוי, למקרה של כשל במחשבי הטלסקופ.
תחזוקת הטלסקופ
תקלות שוטפות
ישנם רכיבים שמשפיעים על התפקוד הכולל של הטלסקופ. כך למשל, הגירוסקופים, שהתגלו כרכיבים רגישים לתקלות, משמשים לשמירה על יציבותו במסלול, ולשמירה על תצפית לעבר נקודה קבועה בזמן תנועתו סביב כדור הארץ. לצורך עבודה תקינה דרושים 3 גירוסקופים, אולם תצפית תאפשר גם עם שני גירוסקופים פעילים, אם כי האזור בחלל אליו ניתן לצפות יהיה מוגבל, ותצפיות שצריכות דיוק מרבי כמעט שלא יבוצעו במצב זה. בשנת 2005 הוחלט לעבור לעבודה עם שני גירוסקופים בלבד, על מנת ששני הגירוסקופים התקינים הנוספים ישמשו כעתודה. שני גירוסקופים נוספים התקלקלו קודם לכן, ובאופן כללי התגלה שקצב הקלקול של רכיבים אלו גבוה למדי.
דוגמה לתקלות שוטפות היא המצלמה הרב-שימושית, שהותקנה במשימת השירות הרביעית ב-2002, והפסיקה לפעול ב-25 ביוני 2006. המצלמה הכילה כפילות של המעגלים החשמליים ועל כן ניתן היה להמשיך להשתמש בה. מאז התרחשו שתי תקלות נוספות במצלמה, וכעת ניתן להפעיל אותה באופן חלקי בלבד. תקלה זו מקטינה את יכולותיו של טלסקופ החלל באופן משמעותי.
התקלה ביוני 2021
ב-13 ביוני 2021 הפסיק מחשב המכשור של האבל לשלוח למחשב המרכזי את ההודעות המחזוריות "אני חי". המחשב המרכזי העביר אוטומטית את כל המכשירים למצב safe mode שבו רק הפונקציות החיוניות עובדות, והטלסקופ הושבת.
מחשב המכשור, הקרוי NSSC-1, שולט על המצלמות והמכשירים המדעיים האחרים, אוסף מהם את המידע, אורז אותו בפורמט מתאים, ושומר בזיכרון או שולח לכדור הארץ. זהו מחשב סטנדרטי של נאס"א למשימות במערכת השמש, שנבנה בשנות 1980. הוא נמצא בלבה של יחידה הנקראת SI C&DH (Science Instrument Command and Data Handling) שמתממשקת אל המכשירים המדעיים מצד אחד ואל המחשב הראשי מצד שני. היחידה בנויה עם יתירות כמעט בכל רכיביה, כלומר מותקנים בה רכיבים רזרביים שאפשר לעבור אליהם בעת תקלה, כולל שלושה זכרונות חלופיים וכן מחשב NSSC-1 חלופי. בנוסף יש בהאבל יחידת SI C&DH רזרבית שלמה.
מהנדסי נאס"א העריכו שמדובר בתקלת זיכרון והעבירו את התוכנה לרכיבי זיכרון חלופיים, אך ללא הועיל. בהמשך הבדיקות התברר שהכשל בזיכרון הוא רק סימפטום של בעיה באחד מהרכיבים האחרים. המהנדסים החליטו לעבור למחשב המכשור הרזרבי שביחידה, שלא נבדק מאז 2009. גם מהלך זה לא צלח ואותן בעיות הופיעו גם במחשב הרזרבי. המידע שנצבר בבדיקות הביא את נאס"א למסקנה שהאשמים הם או וסת המתח PCU (Power Control Unit) המותקן ביחידה, שתפקידו לוודא שלמחשב המכשור ולזכרונות מגיע מתח של 5 וולט, או בקר המתח שמהווה הגנה נוספת ובמקרה שהמתח גבוה מדי או נמוך מדי מורה למחשב לעצור. מאחר שאי אפשר לאתחל רכיבים אלה, הוחלט לעבור ליחידת SI C&DH החלופית, שזהה בכל ליחידה התקולה. תהליך המעבר הוא מורכב, שכן צריך לקשר ליחידה החדשה את כל המכשירים המדעיים. מעבר דומה התבצע ב-2008 בגלל תקלה ביחידת SI C&DH (ב-2009 במשימת השירות החמישית לטלסקופ האבל החליפו אותה האסטרונאוטים ביחידה תקינה).
ההכנות והבדיקות לקראת המעבר ליחידה החלופית נמשכו כשלושה שבועות, כשהעולם עוקב בדאגה האם הסיכוי האחרון יעלה יפה והטלסקופ הוותיק ישוב לתיקונו גם הפעם. ב-16 ביולי 2021 הודיעה נאס"א שהפעולה הסתיימה בהצלחה והאבל חזר לפעולה.
שמירה על מסלול הטלסקופ
טלסקופ האבל נמצא בגובה של קרוב ל-600 ק"מ מעל פני האדמה. בגובה זה האטמוספירה דלילה מאוד, אך בכל זאת קיימות שם מולקולות אוויר והן גורמות לכוח גרר שפועל על טלסקופ האבל; כוח זה גורם לו לאבד אנרגיה באיטיות. על כן, כל כמה שנים יש צורך להחזיר את טלסקופ האבל למסלול המקורי על מנת שלא ייכנס לאטמוספירה הנמוכה ויישרף. אם פעולה זו לא תתבצע יותר אז הוא ייכנס לאטמוספירה בשלב כלשהו בין השנים 2028 ל-2040. נאס"א כבר התכוונה לשגר מעבורת חלל כדי להחזיר את הטלסקופ לכדור הארץ בשנת 2009, אך אסון מעבורת החלל קולומביה גרם לביטול המשימה וכרגע אין תוכנית להשבת הטלסקופ לאחר תום השימוש בו.
ראו גם
טלסקופ החלל ג'יימס וב
תחנת החלל הבינלאומית
טלסקופ החלל שפיצר
הפרדוקס של גיל היקום
השדה העמוק של האבל, אחת מתמונות החלל המפורסמות של הטלסקופ
לקריאה נוספת
Bahcall, John N.; Barish, Barry C.; Hewitt, Jacqueline N.; McKee, Christopher F.; et al. (August 2003). "Report of the HST-JWST Transition Panel" (PDF). NASA.
Pearce, Rohan (29 March 2012). "What went wrong with the Hubble Space Telescope (and what managers can learn from it)". Techworld. Retrieved 30 March 2012.
Zimmerman, Robert F. (2010). The Universe in a Mirror: The Saga of the Hubble Space Telescope and the Visionaries Who Built It. Princeton University Press. .
קישורים חיצוניים
אתרים רשמיים של טלסקופ האבל
אתרים אלו מהווים מקורות עיקריים למידע אודות הטלסקופ.
טלסקופ האבל באתר נאס"א
תוכנית האבל באתר נאס"א
טלסקופ האבל באתר של סוכנות החלל האירופית
אתר חינוכי המוקדש לטלסקופ האבל
המורשת של טלסקופ האבל
אתרים נוספים
רן לוי, טלסקופ החלל האבל – "אסון הצ'לנג'ר של האסטרונומיה", חלק א', חלק ב', באתר עושים היסטוריה, מאי 2017
סקירה היסטורית של טלסקופ החלל האבל
סרטון המציג חלק מן התמונות שצילם טלסקופ החלל האבל
דיאנה לאופר, "משקפיים" לטלסקופ החלל האבל - לתיקון השיבושים, כמעט 2000, גיליון 11, 1996.
מפה אינטראקטיבית שמראה את המיקום הנוכחי של טלסקופ האבל
נתונים על האבל
מבחר תמונות שצולמו על ידי האבל
Hubble: The Beginning אודות הקמת פרויקט טלסקופ החלל האבל, 29 בינואר 2015
ירון דרוקמן, סופרנובה של פעם בחיים: מדעני מכון ויצמן תיעדו פיצוץ של כוכב, באתר ידיעות אחרונות, 27 במרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכנית החלל האירופית
האבל
קטגוריה:לוויינים אמריקאיים
קטגוריה:אדווין האבל
| 2024-10-17T14:54:55
|
עונות השנה
|
שמאל|ממוזער|250px|ציור של דוד טנירס הבן המסמל את עונות השנה המקובלות
ממוזער|250px|שמאל|ללא תלות בזמן ביום, הקוטב הדרומי יהיה מואר והקוטב הצפוני יהיה חשוך. בנוסף להבדל בצפיפות קרני האור, האור נחלש יותר במעבר דרך האטמוספירה כשהוא עובר בזווית שטוחה.
עונות השנה הן מספר תקופות עיקריות, באזורים הממוזגים של כדור הארץ, שאליהן מחולקת כל שנה. כל אחת מעונות השנה מאופיינת באקלים משלה ומספר שעות אור שונה ביממה. בהכללה ניתן לדבר גם על עונות השנה בכוכבי לכת אחרים.
הסיבה לעונות השנה ותופעות אקלימיות
בעקבות המהפכה הקופרניקאית אנשים כיום מודעים לכך שכדור הארץ סובב את השמש ומשלים הקפה בשנה אחת. אולם בעבר לא היה ידוע לאנשים כי כדור הארץ סובב את השמש ואנשים לא קישרו בין המיקום היחסי של השמש לבין עונות השנה. אדרבה – למרות קיום של אלי ואלות שמש רבים בכל התרבויות העתיקות, לרוב היו גם אלים נפרדים שתפקידם למשול במזג האוויר ואף אלים מיוחדים שתפקידם להביא את האביב או הקיץ.
הציר של כדור הארץ אינו ניצב למישור המילקה אלא נוטה בזווית של כ־23.4 מעלות ביחס לניצב (או 66.5 ביחס למישור). נטייה זו של הציר היא הקובעת את חילופי עונות השנה על פני כדור הארץ. לכן, בכל רגע נתון בחורף או בקיץ, חלק מסוים של כדור הארץ חשוף יותר לקרני השמש (ראו ציור)– חשיפה זו גורמת לכך שבכל תא שטח נתון יש שטף קרינת שמש גבוה יותר, ושטף זה קובע את כמות האור והחום שיגיעו לאדמה. בנוסף גם משך היום משתנה עם הזווית – בזמן הקיץ השמש נראית במסלול גבוה יותר בשמיים ואורך היום ארוך יותר – ופרוש הדבר יותר שעות לחמם. עוצמת החשיפה באזורים השונים על פני כדור הארץ משתנה עם תנועתו במסלולו סביב השמש, וחוזרת למצבה ההתחלתי בעת השלמת הקפה אחת, שנמשכת שנה.
בכל רגע נתון, ללא תלות בעונה, בחצי הכדור הדרומי והצפוני עונות שנה הפוכות.
שינויי מזג האוויר עם חילוף העונות תלויים גם בקרבה לאוקיינוסים או גופי מים גדולים, זרמים באותם אוקיינוסים, אל ניניו וזרמי אוויר.
באזור הקטבים העונות מובדלות על פי שינויים בכמות האור, שגורמת לתרדמת חורף בבעלי חיים וצמחים. השפעות אלה משתנות עם הגובה וקרבה למים. למשל, הקוטב הדרומי נמצא במרכז יבשת אנטארקטיקה, ולכן הוא מרוחק מהשפעה הממתנת של המים על שינויי מזג האוויר. הקוטב הצפוני נמצא באוקיינוס הארקטי, ולכן משרעת הטמפרטורה שלו קטנה יותר בגלל ההשפעה הממתנת של המים. כתוצאה מכך הקוטב הדרומי קר יותר במהלך החורף מהקוטב הצפוני.
מחזור עונות השנה בקטבים ובאזורים הרחוקים מקו המשווה בשני חצאי כדור הארץ הפוך. בזמן שיש חורף בחצי הכדור הצפוני, יש קיץ בחצי הכדור הדרומי, ולהפך; כשיש אביב בחצי הכדור הצפוני, יש סתיו בחצי הכדור הדרומי, ולהפך.
באזורים הטרופיים אין שינוי משמעותי בכמות האור במשך השנה. אולם, אזורים רבים (ובהם האוקיינוס ההודי) חשופים לגשמי מונסון ומחזורי רוח. מחקר שנעשה על פי רישום הטמפרטורה ב-300 השנים האחרונות הראה שעונות האקלים וגם המחזוריות שלהם נשלטת על פי השנה האנומליסטית (הזמן בין מעברי פריהליון), ולא על פי השנה הטרופית.
אף על פי שמרחק כדור הארץ מהשמש במסלולו האליפטי אינו הגורם לעונות השנה, שהרי העונות הפוכות בשני חצאי הכדור, הוא משפיע עליהן במעט. לכדור הארץ מסלול כמעט מעגלי (האקסצנטריות שלו 0.017 בלבד), ולכן כמות הקרינה הכוללת שכדור-הארץ סופג מן השמש משתנה אך מעט לאורך השנה. כדור הארץ מגיע לפריהליון, כלומר לנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו, בתקופת ינואר, דהיינו כאשר בחצי הכדור הצפוני חלה עונת החורף, ובחצי הדרומי עונת הקיץ. כמו כן, כדור הארץ מגיע לאפהליון, כלומר לנקודה הרחוקה ביותר מהשמש, בתקופת יולי, כשהעונות הפוכות. מצב זה גורם לכך שעונות הקיץ והחורף בחצי הכדור הצפוני מתונות יותר מאשר בחצי הדרומי.
הגדרות שונות לעונות השנה
תופעת עונות השנה היא ברורה וקיצונית ביותר בקטבים ואינה קיימת כלל על קו המשווה.
בשל מיקומם של הקטבים בקצותיו של כדור הארץ, עונות המעבר בהם קצרות מאוד. במשך מרבית חודשי הקיץ יש רק אור במשך יממות שלמות והשמש לא שוקעת, ואילו במשך חודשי החורף אין אור כלל יממות שלמות והשמש לא זורחת.
באזורים מעט רחוקים יותר מהקטבים, יש בכל יממה גם שעות אור וגם שעות חושך, אלא שההבדלים בין מספרן של אלו קיצוני מאוד בין החורף לבין הקיץ. הדבר גורם להבדלים ברורים בין ארבע העונות. וככל שממשיכים להתרחק מהקטבים, הפרש שעות האור והחושך בין החורף והקיץ ממשיך לקטון ויחד איתו קטנים ההבדלים הברורים בין עונה לעונה. בסופו של דבר, באזורים סוב-טרופיים ישנן רק שתי עונות – עונת היובש והעונה הגשומה ועל קו המשווה ממש אין עונתיות.
עונות השנה באזורים הטרופיים
באזורים הטרופיים אין עונת חורף. מכיוון שהם צמודים לאזור קו המשווה קרני השמש פוגעות במישור של אזור זה בזווית הקרובה ל־90 מעלות, לכן אזור זה מאופיין בטמפרטורה חודשית ממוצעת דומה לאורך כל השנה, והטמפרטורה הנמוכה ביותר לא יורדת מ-C° 18. מכיוון שהלחץ האטמוספירי מעל אזור זה נמוך ברוב ימות השנה, הדבר יוצר שקעים ברומטריים תרמליים הגורמים לעליית האוויר, להיווצרות עננים ולירידת משקעים מרובים.
עונות השנה באזורים הממוזגים
באזורים הממוזגים של כדור הארץ (שאינם קרובים לקו המשווה או לקטבים), מקובל לחלק את השנה לארבע עונות, שמועדי תחילתן וסופן נקבעים באופן שונה, בהתאם לשיטת ההגדרה. שתי ההגדרות הנפוצות ביותר לתיארוך עונות השנה הן האסטרונומית והמטאורולוגית. לפי ההגדרה האסטרונומית, קיימות ארבע נקודות על מישור המילקה בהם מצוי כדור הארץ בארבעה תאריכים מסוימים, כל אחד מהם מציין מצב יסוד במסלולו של כדור הארץ סביב השמש שהוא היום בו מתחילה כל עונה בכל שנה מחדש. לעומת זאת, לפי ההגדרה המטאורולוגית, עונות השנה מתחלפות כ-20 יום מוקדם יותר, בתאריך ה-1 לחודש (האביב מתחיל ב-1 במרץ, הקיץ ב-1 ביוני, וכו'). הגישה המטאורולוגית משקפת טוב יותר את שינויי הטמפרטורה לאורך השנה על פני היבשה, ואילו הגישה האסטרונומית מתאימה יותר לאוקיינוסים, בהם קיים פער ארוך יותר בין האירועים האסטרונומיים לשינויי הטמפרטורה. ספציפית לגבי ישראל, קל לראות כי לגישה המטאורולוגית יתרון ברור בתיאור שינויי הטמפרטורה והתופעות המטאורולוגיות והאקולוגיות הנלוות. למשל, פריחת צמחי הבר בישראל מגיעה לשיאה בחודשים מרץ–אפריל, בעוד שחודש יוני הוא דל בפריחה; החודשים הגשומים ביותר הם דצמבר–פברואר, ואילו מרץ יחסית דל במשקעים.
ההגדרה האסטרונומית – ימי השוויון וההיפוך
300px|שמאל|ממוזער|מצב כדור הארץ יחסית לשמש בשני ימי ההיפוך. בדצמבר חצי הכדור הדרומי זוכה גם בשעות אור גדולות יותר, וגם בזווית גבוהה יותר של השמש, לכן שם שיא הקיץ, ולהפך בחצי כדור הצפוני. ביוני המצב מתהפך. האיור מתאר את החורף ואת הקיץ האסטרונומים.
21 במרץ מכונה יום השוויון האביבי
בתאריך או בסמוך לו זה קרני השמש פוגעות בקו המשווה בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ובחצי הכדור הדרומי מתחיל הסתיו. בתאריך זה אורך היום שווה לאורך הלילה. החל מ-22 במרץ, בחצי הכדור הצפוני הימים ממשיכים להתארך והלילות ממשיכים להתקצר ובחצי הכדור הדרומי הימים מתקצרים והלילות מתארכים.
21 ביוני מכונה יום ההיפוך הקיצי (או יום ההיפוך הצפוני)
בתאריך זה או בסמוך לו קרני השמש פוגעות בחוג הסרטן (קו רוחב "22 '26 23° צפון) בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל הקיץ ובחצי הכדור הדרומי מתחיל החורף. בתאריך זה, בחצי הכדור הצפוני היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה ובחצי הכדור הדרומי היום הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה. החל מ-22 ביוני, בחצי הכדור הצפוני הימים הארוכים מתחילים להתקצר והלילות הקצרים להתארך, ובחצי הכדור הדרומי הימים הקצרים מתארכים והלילות הארוכים מתקצרים.
23 בספטמבר מכונה יום השוויון הסתווי
בתאריך זה או בסמוך לו קרני השמש פוגעות בקו המשווה בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל הסתיו ובחצי הכדור הדרומי מתחיל האביב. בתאריך זה אורך היום שווה לאורך הלילה. החל מ-24 בספטמבר, בחצי הכדור הצפוני הימים ממשיכים להתקצר והלילות ממשיכים להתארך ובחצי הכדור הדרומי הימים ממשיכים להתארך והלילות ממשיכים להתקצר.
21 בדצמבר מכונה יום ההיפוך החורפי (או יום ההיפוך הדרומי)
בתאריך זה או בסמוך לו קרני השמש פוגעות בחוג הגדי (קו רוחב "22 '26 23° דרום) בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל החורף ובחצי הכדור הדרומי מתחיל הקיץ. בתאריך זה בחצי הכדור הצפוני היום הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה ובחצי הכדור הדרומי היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה. החל מ-22 בדצמבר, בחצי הכדור הצפוני הימים הקצרים מתארכים והלילות הארוכים מתקצרים, ובחצי הכדור הדרומי הימים מתקצרים והלילות מתארכים.
הסיבה שמספר הימים של כל עונה שונים (לא כל ימי החילוף הם ב-21 בחודש אלא היום משתנה משנה לשנה, וגם ימי החודשים לא שווים), היא בגלל המסלול של כדור הארץ סביב השמש שאינו עגול לחלוטין. לפי חוק קפלר השני בגלל האליפטיות שלו, הזמן שלוקח לכדור הארץ להגיע לכל נקודה על פני הסיבוב הוא שונה, ובזמנים בהם כדור הארץ רחוק יותר מהשמש מהירותו איטית יותר.
ההגדרה המטאורולוגית
סתיו – 1 בספטמבר – 30 בנובמבר. מזג האוויר מתקרר. השמש מצויה על קו המשווה השמימי ועם הזמן היא מתקרבת עוד יותר לפני האופק. הימים מתקצרים והלילות מתארכים בהדרגה.
חורף – 1 בדצמבר – 28 בפברואר או 29 בפברואר. מזג האוויר קר. השמש מצויה במסלול נמוך ביותר וקרוב לפני האופק. הימים קצרים והלילות ארוכים.
אביב – 1 במרץ – 31 במאי. מזג האוויר מתחמם. השמש מצויה על קו המשווה השמימי ועם הזמן היא מתרחקת עוד יותר מפני האופק. הימים מתארכים והלילות מתקצרים בהדרגה.
קיץ – 1 ביוני – 31 באוגוסט. מזג האוויר חם. השמש מצויה במסלול גבוה ביותר ורחוק מפני האופק. הימים ארוכים והלילות קצרים.
חלוקות נוספות
ב כתוב . ב, פירשו שהשנה נחלקת לשש עונות שכל אחת נמשכת חודשיים: זרע, חורף, קור, קציר, קיץ, חום. עונת החורף היא שיא הקור ואחריה קור חלש והקיץ שיא החום ואחריה חום חלש. עונת הזרע מתחילה באמצע חודש תשרי השמשי (תשרי של תקופות), כלומר מזל מאזניים. רבי יהודה מקדים את העונות בחצי חודש ורבי שמעון מאחר.
בברייתא דשמואל הקטן, קיץ משמעותו קץ וחורף משמעותו ראשית וכן מופיעות עונות בשם צינים ופחים. סדר העונות לפי גלגל המזלות הוא: מזל טלה ומזל שור – חום, מזל תאומים – חורף לפחים, מזל סרטן ומזל אריה – פחים, מזל בתולה – קיץ לפחים, מזל מאזניים ומזל עקרב – קור, מזל קשת – חורף לצינים, מזל גדי ומזל דלי – צינים, מזל דגים – קיץ לצינים.
כמה לוחות שנה בדרום אסיה מחלקים גם כן את השנה לשש עונות של חודשיים, בכל אחד שמות העונות ותאריכיהן המדויקים שונים.
השוואת זמני זריחה ושקיעה, ואורך היום, בין תל אביב וסטוקהולם
הגרפים הבאים ממחישים את השפעת קו הרוחב על האקלים, דרך הצגת ההבדל בין אורך היום בתל אביב (קו רוחב 32° בערך), לבין סטוקהולם (קו רוחב 60° בערך).
ממוזער|ימין|350px|זמני הזריחה והשקיעה בתל אביב לעומת סטוקהולם (ללא תיקון לשעון קיץ)
ממוזער|350px| אורך היום (מהזריחה עד לשקיעה) בתל אביב לעומת סטוקהולם
ראו גם
אנלמה
מחזורי מילנקוביץ'
ארבע התקופות
קישורים חיצוניים
רונן רדיין, הגדרות אקלימיות לעונות השנה, פורום אקלים ואטמוספירה, אתר תפוז אנשים
כדור הארץ במסלולו
.
מה הסיבה לעונות השנה באתר חדשות המדע
אתר אורנים-אקלים
עונות השנה בתנ"ך
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי כדור הארץ
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:4 (מספר)
| 2024-10-16T16:11:58
|
10 ביוני
|
10 ביוני הוא היום ה־161 בשנה (162 בשנה מעוברת), בשבוע ה־24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 204 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1610 – המתיישבים ההולנדים הראשונים מתיישבים באי מנהטן
1846 – מלחמת ארצות הברית–מקסיקו: הרפובליקה של קליפורניה מכריזה על עצמאות ממקסיקו
1865 – בכורת האופרה "טריסטן ואיזולדה" מאת ריכרד וגנר
1886 – התפרצות הר הגעש טרוורה בניו זילנד. 153 אנשים נהרגים והטרסות הלבנות-ורודות המפורסמות נהרסות
1898 – מלחמת ארצות הברית–ספרד: הנחתים האמריקאים נוחתים במפרץ גואנטנמו בקובה, ובתוך חודש מפרקים את המושבה הספרדית האחרונה בחצי הכדור המערבי
1898 – השפה הדלמטית נכחדה עם מות הדובר האחרון
1934 – מנצחת את בתוצאה 2 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1934
1940 – מלחמת העולם השנייה: איטליה מכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה
1940 – מלחמת העולם השנייה: כוחות גרמניים תחת פיקודו של רומל מגיעים לתעלת למאנש
1940 – מלחמת העולם השנייה: קנדה מכריזה מלחמה על איטליה
1942 – הנאצים טובחים בתושבי הכפר הצ'כי לידיצה ומחריבים אותו, כנקמה על ההתנקשות בריינהרד היידריך
1944 – האס אס טובח בתושבי הכפר הצרפתי באורדור-סור-גלאן בתגובה לפעילות המחתרת הצרפתית באזור. 642 גברים נשים וטף מצאו את מותם
1944 – האס אס טובח בתושבי הכפר היווני בדיסטומו בתגובה לפעילות המחתרת היוונית באזור. 218 גברים נשים וטף מצאו את מותם
1946 – 30 יהודים נרצחים בטבח מאקו
1948 – מלחמת העצמאות: הצבא הסורי מחריב את משמר הירדן
1948 – מלחמת העצמאות: הקרב על גבעה 69
1963 – נחתם חוק שוויון בשכר בארצות הברית
1964 – נחנך המוביל הארצי על ידי יאיר מדוצקי
1967 – מסתיימת מלחמת ששת הימים
1982 – מלחמת שלום הגליל: קרב סולטאן יעקוב
1998 – מנצחת את בתוצאה 2 – 1 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1998
2014 – ראובן ריבלין נבחר על ידי הכנסת לנשיא מדינת ישראל
2016 – בפריז בירת צרפת נפתח טורניר הכדורגל יורו 2016
נולדו
1796 – צ'ארלס אוגוסטוס פיצרוי, אריסטוקרט וקצין בצבא הבריטי (נפטר ב-1858)
1819 – גוסטב קורבה, צייר צרפתי (נפטר ב-1877)
1861 – פייר דוהם, פיזיקאי ופילוסוף של המדע, צרפתי (נפטר ב-1916)
1880 – אנדרה דרן, צייר ומאייר צרפתי (נפטר ב-1954)
1895 – האטי מקדניאל, שחקנית, האישה האמריקאית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האוסקר (נפטרה ב-1952)
1900 – הדוויג פורשוץ, חסידת אומות עולם גרמנייה (נפטרה ב-1977)
1913 – טיחון חרניקוב, מלחין סובייטי (נפטר ב-2007)
1915 – סול בלו, סופר אמריקאי, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1976 (נפטר ב-2005)
1916 – שולמית לסקוב, אשת חינוך, היסטוריונית ומחברת ספרי תעודה ישראלית (נפטרה ב-2016)
1917 – אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל (נפטר ב-2011)
1919 – חיידר עבד א-שאפי, מדינאי פלסטיני, ממבקריו העקביים של יאסר ערפאת, עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת מדריד ב-1991 (נפטר ב-2007)
1921 – יעקב שפרינגר, מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות ושופט וכן חבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נפטר ב-1972)
1921 – אוריאל גורני, מראשוני עורכי הדין בישראל (נפטר ב-2002)
1921 – הנסיך פיליפ, הדוכס מאדינבורו (נפטר ב-2021)
1922 – ג'ודי גרלנד, שחקנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-1969)
1923 – רוברט מקסוול, איל תקשורת (נפטר ב-1991)
1927 – לאסלו קובאלה, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-2002)
1928 – מוריס סנדק, סופר ומאייר (נפטר ב-2012)
1928 – יעקב בר, אלוף-משנה בצה"ל, מקים מתקן באלי"ש ומפקדו השלישי של מחנה מטכ"ל (נפטר ב-2008)
1929 – אדוארד א' וילסון, ביולוג, חוקר טבע וסופר אמריקאי (נפטר ב-2021)
1929 – ג'יימס מקדיוויט, בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, טייס חלל בתוכנית אפולו וג'מיני (נפטר ב-2022)
1930 – גרייס מיראבלה, העורכת של המגזין ווג (נפטרה ב-2021)
1931 – ז'ואאו ז'ילברטו, מוזיקאי ברזילאי (נפטר ב-2019)
1932 – ברנקו לוסטיג, מפיק סרטים יהודי-קרואטי (נפטר ב-2019)
1932 – פרידל טלר-בלום, זמרת סופרן ואופרה ישראלית-אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1932 – אולגה קפליוק, פרופסור לבלשנות באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל לחקר הבלשנות הכללית לשנת תשס"ה
1935 – פנחס עשת, פסל ישראלי ומורה לפיסול (נפטר ב-2006)
1940 – ז'אק רנסייר, פילוסוף צרפתי
1942 – יואב צרי, שחיין ישראלי (נפטר ב-1967)
1944 – זאב פרידמן, מרים משקולות ישראלי (נפטר ב-1972)
1944 – יונה וולך, משוררת ישראלית (נפטרה ב-1985)
1944 – אלישע שפיגלמן, איש תקשורת ישראלי (נפטר ב-2016)
1945 – יעל אביב, מלהקת שחקנים ושחקנית ישראלית
1951 – מנחם מזרחי, צייר ישראלי (נפטר ב-2011)
1951 – יואל סלע, שייט ישראלי
1952 – אנטוניו אוליביירה, כדורגלן ומאמן פורטוגזי
1953 – ג'ון אדוארדס, סנאטור אמריקאי
1955 – עידית חכמוביץ, משוררת ומלחינה ישראלית (נפטרה ב-2015)
1959 – קרלו אנצ'לוטי, כדורגלן ומאמן איטלקי
1961 – סי היימן, זמרת, מוזיקאית ושחקנית ישראלית
1965 – אליזבת הרלי, שחקנית קולנוע ודוגמנית אנגלית
1972 – ראדמילה שקרינסקה, פוליטיקאית מקדונית
1977 – אביטל אברג'יל, שחקנית ואמנית ישראלית
1978 – קרן מרציאנו, עיתונאית
1979 – הילה פלדמן, שחקנית ישראלית
1979 – אסי עזר, מנחה טלוויזיה ישראלי
1984 – אלון לוי, שחקן, פזמונאי, מלחין, מעבד מוזיקלי וזמר ישראלי
1985 – מתן חודורוב, כתב טלוויזיה ופרשן לענייני כלכלה
נפטרו
323 לפנה"ס – אלכסנדר מוקדון (נולד ב-356 לפנה"ס)
1190 – פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1122)
1580 – לואיש דה קמואש, משורר פורטוגלי, נחשב בעיני רבים לגדול המשוררים בשפה הפורטוגזית (נולד ב-1524)
1836 – אנדרה-מארי אמפר, פיזיקאי ומתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1775)
1902 – ז'סינט ורדגר, משורר קטלאני (נולד ב-1845)
1918 – אריגו בויטו, משורר ומלחין (נולד ב-1842)
1926 – אנטוני גאודי, אדריכל ספרדי (נולד ב-1852)
1940 – מרקוס גארבי, פעיל זכויות אדם ג'מייקני (נולד ב-1887)
1946 – ג'ק ג'ונסון, מתאגרף אמריקאי, האיש השחור הראשון שהיה אלוף העולם באיגרוף (נולד ב-1878)
1949 – סיגריד אונדסט, סופרת נורווגית, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1928 (נולדה ב-1882)
1967 – ספנסר טרייסי, שחקן אמריקאי (נולד ב-1900)
1971 – חיים שיבא, רופא ישראלי, מנהל בית חולים תל השומר, ראש שירותי הרפואה בארגון "ההגנה" ומייסד חיל הרפואה בצה"ל, חתן פרס ישראל לרפואה (נולד ב-1908)
1973 – אריך פון מאנשטיין, ממפקדי הוורמאכט (נולד ב-1887)
1982 – ריינר ורנר פאסבינדר, סופר, במאי קולנוע ושחקן גרמני (נולד ב-1945)
1982 – יקותיאל אדם, סגן הרמטכ"ל (נולד ב-1927)
1993 – לס דוסון, קומיקאי, שחקן, סופר ומנחה אנגלי (נולד ב-1931)
2000 – חאפז אל-אסד, נשיא סוריה (נולד ב-1930)
2004 – ריי צ'ארלס, מוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
2006 – צבי צימרמן, חבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים וגח"ל (נולד ב-1913)
2008 – צ'ינגיז אייטמטוב, סופר קירגיזי (נולד ב-1928)
2011 – אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל (נולד ב-1917)
2016 – כריסטינה גרימי, זמרת אמריקאית (נולדה ב-1994)
2018 – ירמיהו יובל, פילוסוף ישראלי (נולד ב-1935)
2020 – יהודה זיו, גאוגרף, איש לשון, חוקר טבע ומדריך טיולים בשבילי ישראל (נולד ב-1926)
2021 – חוה מחותן, אמנית ישראלית (נולדה ב-1925)
2021 – גטאצ'ו היילה, פילולוג אתיופי-אמריקאי (נולד ב-1931)
2022 – יחזקאל קצב, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1945)
2022 – דני גולדשטיין, איש הייטק ישראלי, ממייסדי תעשיית התוכנה בישראל (נולד ב-1954)
2023 – טד קזינסקי, רוצח סדרתי, טרוריסט אמריקאי ואנרכו-פרימיטיביסט שפעל לבדו (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האימפריה הרומית – היום הרביעי של הווסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
פורטוגל – יום העצמאות
9 ביוני – 11 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו י
קטגוריה:יוני
| 2024-04-24T15:45:01
|
חיים ויצמן
|
חיים־עזריאל ויצמן (בכתיב המקורי: ; 27 בנובמבר 1874, י"ח בכסלו ה'תרל"ה – 9 בנובמבר 1952, כ"א בחשוון ה'תשי"ג) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי ומראשי הציונות.
ויצמן היה מנהיג זרם הציונות הסינתטית. ב־1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, והיה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה. ב־1920 נבחר לנשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.
לצד פעילותו המדינית והציונית היה ויצמן ביוכימאי. ב-1916, בעת ששימש כמרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, השתמש ויצמן בחיידק Clostridium acetobutylicum (שמכונה לעיתים "אורגניזם ויצמן" על שמו) כגורם ביוכימי בתהליך שבו ייצר אצטון, אתנול ובוטנול מעמילן. על בסיס השיטה שהמציא, הוקמה תעשיית חירום צבאית. ב-1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות שאותו ייסד ב-1934 ואשר נקרא מ-1949 "מכון ויצמן למדע", על שמו.
קורות חיים
ראשית דרכו
ילדותו ונעוריו במוטלה ובפינסק (1874–1892)
חיים־עזריאל ויצמן נולד בעיירה מוטלה שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב, בחבל פּוֹלֶסיה (כיום בבלארוס), בנם של רחל־לאה (לבית צ'מרינסקי) ועוזר ויצמן, סוחר יערות וחסיד סטולין. מצד אביו היה אחיינו של עסקן החינוך חיים פיאלקוב; קרוב משפחה אחר היה הסופר חיים צ'מרינסקי (ר' מרדכילע).
עוזר ויצמן נולד בכפר סיירניקי, והגיע למוטלה הסמוכה כדי ללמוד בישיבה. כשפגשה אותו רחל־לאה, דרשה מהוריה לבטל את השידוך שכבר נקבע לה, ולחתן אותה עם עוזר; היא הייתה בת 13 והוא בן 15 כשהתארסו. לימים עוזר היה ליהודי היחיד שכיהן כ"זקן הקהילה" ("סטרוסטה") של מוטלה. במוטלה היו אז כ־200 משפחות יהודיות, כשרוב אוכלוסיית העיירה הייתה רוסית. עוזר ירש את העסק שלו מאביו: חטיבת עצים ושילוחם בתעלות ובנהרות על רפסודות ענקיות עד לנמל דנציג. המשפחה התגוררה על הגדה הימנית של הנהר, אזור מושבן של המשפחות המבוססות של העיירה, בבית עץ גדול. עוזר נפטר בשנת 1911, בתחילת שנות ה-60 לחייו, ואילו רחל־לאה נפטרה בחיפה ב-1939, בגיל 87.
חיים היה השלישי מבין 15 הילדים שילדה אמו, מתוכם נשארו בחיים 12 שגדלו והתבגרו: שבע בנות וחמישה בנים. רבים מהם התבלטו, בהם הכימאים משה ויצמן, אנה ויצמן ומאשה ויצמן, הרופאה מינה ויצמן והמוזיקאית גיטה דוניה-ויצמן. בילדותו הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי.
בגיל 4 החל ללמוד ב"חדר". אחד ממוריו, רבי אברהם יצחק הכהן מוטולנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא האחראי גם על פגישתו הראשונה של ויצמן עם מדע הכימיה, כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא בשפה העברית. מגיל חמש חי ויצמן אצל הורי אמו, מיכאל יחיאל ופרומה, במשך שלוש שנים. רק בגיל 11 החל ויצמן לדבר רוסית. בסתיו 1885 עבר ללמוד בגימנסיה של פינסק הסמוכה, שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים.
במשך כשלוש שנים התגורר יחד עם אחיו המבוגר ממנו, פייבל, אצל משפחה שהייתה מיודדת עם משפחת ויצמן. כאשר קיומו מחוץ לבית הפך לנטל על משפחתו במוטלה, החל ללמד את בנו של אחד מעשירי פינסק, תמורת מגורים בביתו (בית משפחת לוריא) וסכום כסף שהספיק למימון לימודיו. בפינסק הצטרף לחוגים הציוניים הצעירים והחל בפעילות ציונית מעשית. בגיל 15 ייסד בעירו אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידום תחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי להמוני היהודים. הוא נמנה עם חוג הפעילים הציוניים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר.
בתקופת לימודיו התיכוניים החל ללמוד גם צרפתית וגרמנית. בגיל 18 סיים את הגימנסיה הריאלית של פינסק בהצטיינות יתרה. הוא החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת הנומרוס קלאוזוס ליהודים ברוסיה, ולצאת ללימודים אקדמיים במערב.
לימודיו בגרמניה ובשווייץ
מאחר שכיהודי נדרש לשלם סכום גבוה עבור דרכון כדי לעזוב את האימפריה הרוסית, באוגוסט 1892 שט ויצמן על אחת הרפסודות של אביו לים הבלטי, כביכול כפועל, ומיד לאחר שזו חצתה את הגבול עם הקיסרות הגרמנית, נטש אותה ועלה על רכבת לעיירה פפונגשטאדט (Pfungstadt) שבהסן.
ויצמן התקשה להתאקלם בגרמניה: היידיש והגרמנית שלמד בעצמו לא אפשרו לו לתקשר עם הגרמנים. למחייתו עבד כמורה לעברית ולרוסית בפנימיה יהודית בפפונגשטאדט. בית הספר סיפק לו אוכל, מגורים וקצבה קטנה מאוד לשנה, תמורת שתי שעות הוראה מדי יום. לויצמן היה זה בבחינת הלם תרבותי, כשפגש לראשונה בקרב סגל ההוראה בבית הספר יהודים מתבוללים, שראו עצמם "גרמנים בני דת משה" ולעגו להגדרתו העצמית כ"יהודי־רוסי". הוא למד בפוליטכניקום בדרמשטאדט, בירת הסן, במשך שנה. בקיץ 1893 שב למוטלה ולאחר מכן נסע שוב לגרמניה, הפעם לברלין; שם גם הצטרף ל"אגודה האקדמית הרוסית-יהודית", חוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה.
לאחר שנתיים בברלין, הפסיק לימודיו וחזר הביתה למשך שנה, אל משפחתו, שעברה בינתיים להתגורר בפינסק. בסתיו 1896 חזר ללימודים בפוליטכניקום של שרלוטנבורג למשך שנה נוספת. באותה שנה הצטרף למסדר "בני משה", שנועד לסייע ל"חיבת ציון". בקיץ 1897 עזב את ברלין ועבר לאוניברסיטת פריבור שבשווייץ, כדי להשלים את עבודת הדוקטור, בעקבות הפרופסור החביב עליו, שעבר לשם ופיקח על מחקריו. בינואר 1899 הגיש את עבודת הדוקטור שלו, מחקרים בתחום חומרי הצבע, וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות. באפריל אותה שנה עבר לז'נבה ובאוגוסט קיבל משרת פריבט-דוצנט באוניברסיטת ז'נבה. הוא מונה כעוזר לפרופסור לכימיה והיה ממונה על חלק מהמעבדה שלו לכימיה אורגנית.
ויצמן נבחר לציר בקונגרס הציוני הראשון (ב-1897) מטעם פינסק, אך לא נכח שם, כי שהה במוסקבה לצורך ניסיונות שווא למכור אחת מתגליותיו המדעיות. כעבור שנה השתתף בקונגרס הציוני השני (1898), בו פגש לראשונה את בנימין זאב הרצל.
ב-1898 התארס עם סופיה גצובה, סטודנטית לרפואה בברן, אך בנובמבר 1900 הכיר את וורה לבית קצמן, סטודנטית לרפואה מז'נבה, והתאהב בה.
פעילות ציבורית, 1900–1920
פעילות ציונית, 1900–1904
לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית.
בחורף 1900–1901 דרשה קבוצת סטודנטים יהודים ממינכן לכנס ועידת נוער, בה יוכלו לשאת דברם על דרך ניהול התנועה הציונית. ויצמן הפך קבוצה זו להתארגנות האופוזיציונית הראשונה בתנועה וכתוצאה - הוטל עליו לנהל את ההכנות לארגון הוועידה. באוקטובר 1901 הוא נפגש עם הרצל, שמנע עימות בכך שהסיר את התנגדותו לכינוס ועידת הציונים הצעירים. הוועידה התכנסה בדצמבר אותה שנה, זמן מה לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, ובה נוסדה הפרקציה הדמוקרטית ('הסיעה'), שהושפעה מאחד העם. בקונגרס עצמו נבחרה ועדת תרבות, שיעודה היה "חינוך העם היהודי ברוח הלאומיות" וויצמן היה בין חבריה. שני מנהיגיה הבולטים של הסיעה, ויצמן ולאו מוצקין, הגיעו מהר מאוד להתנגשות אישית ונוצר ביניהם קרע. ויצמן מונה לראש מחלקת האינפורמציה של הסיעה בז'נבה. הוא גם יסד חוג סטודנטים ציוניים בשם "השחר", שריכז סביבו את ההתנגדות להרצל. בקיץ 1902 ויצמן כבר היה האיש הדומיננטי בסיעה, ובספטמבר הופיעה הסיעה בוועידת ציוני רוסיה במינסק; וויצמן היה חבר בוועדת ההיגוי של הוועידה. באוקטובר אותה שנה יצא למסע תעמולה ציונית בדרום רוסיה. מטרתו העיקרית שם הייתה הפרכת המצע של הבונד.
130px|שמאל
במסגרת הקונגרס הציוני השישי (1903) תמך ויצמן תחילה בתוכנית אוגנדה אותה הציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את דעתו. במשך הדיונים בקונגרס הוא לא השתתף בפולמוס הגלוי ורק טען כי "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו". בהצבעה על ההצעה הצביע עם המתנגדים. לאחר פיזור הקונגרס, נאם בישיבת "אומרי הלאו" (הקבוצה שהתנגדה לתוכנית, כשהתומכים כונו "אומרי ההן") ותקף את הפילוסופיה הציונית של הרצל. בין היתר אמר: "אין הרצל לאומי אלא בעל פרויקטים... הוא מתחשב רק בתנאים החיצוניים, בעוד הכוח אשר עליו נשענים אנחנו היא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות בקרבה. אנחנו ידענו שאי אפשר להשיג את פלשתינה בזמן קצר, לפיכך לא נפל לבנו אם ניסיון זה או אחר לא צלח". בנאומו הראשון בפני חברי הסיעה הדמוקרטית לאחר הקונגרס, קרא להם לפתוח במערכה שתקיף את כל מערב אירופה כנגד תוכנית מזרח אפריקה. ב-8 באוקטובר 1903 הגיע ללונדון כדי לבחון את רצינות ההצעה הבריטית, אך נתקל בהתנגדות רבה בקרב יהודי אנגליה, שלדבריו היו "אחוזים קדחת אפריקה". באפריל 1904 הגיע ויצמן לרוסיה כדי לפתוח במסע הסברה נרחב בקרב הקהילות היהודיות הגדולות, אולם הסיור בוטל בשל היעדר מימון - עדות להערכתם המועטת של הציונים ברוסיה כלפיו כתועמלן. רוסיה ספגה אז מפלות במלחמה עם יפן, וכמרבית יהודי רוסיה גם ויצמן קיווה לניצחון היפנים, אך חשש מפני פוגרומים נגד היהודים, שיבואו כתוצאה מכך. בנסיעה זו לרוסיה התקיימה פגישה משפחתית אחרונה של ויצמן, עד שובו לשם באפריל 1911.
עם מותו הפתאומי של הרצל ב-3 ביולי 1904, כתב ויצמן: "עול כבד הוטל כעת על שכמי". אף שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים של "תוכנית אוגנדה", כיהן ויצמן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית. "ועדת סקר אפריקה" פרסמה דין וחשבון שלילי, והקונגרס הציוני השביעי (1905) החליט עקב זאת שרק בארץ ישראל יוכל העם היהודי להקים לעצמו מרכז לאומי.
ב-6 ביולי 1904 עזב ויצמן את ז'נבה. בדרכו ללונדון נועד בפריז עם מקס נורדאו וב-10 ביולי הגיע לאנגליה.
במנצ'סטר, 1904–1915
בלונדון החל ויצמן להיפגש עם פקידים בכירים בשירות החוץ הבריטי: לורד פרסי, תת-שר החוץ, וקלמנט היל, הממונה על שטחי החסות הבריטיים באפריקה. ב-1904 נתמנה לעוזרו של פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, ובמשך הזמן השיג שליטה בשפה האנגלית.
ביולי 1905 היה ויצמן לחבר בוועד הפועל הציוני, ובסוף אותו חודש נשלח לקונגרס הציוני השביעי בבזל כנציג מנצ'סטר. בקונגרס זה נבחר דוד וולפסון, ממשיך דרכו של הרצל, כנשיא ההסתדרות הציונית. במשך שש השנים הבאות השקיע ויצמן מאמצים רבים לסילוקו של זה מתפקידו. ויצמן ערך מפגשים רבים עם יהודים בערי אנגליה וסקוטלנד, בהם הטיף נגד כל תוכנית ליישוב היהודים מחוץ לארץ ישראל.
לקראת הבחירות הכלליות באנגליה בינואר 1906, פנה וינסטון צ'רצ'יל אל ויצמן באמצעות סוכנו, בבקשה שיסייע לו בקרב היהודים באזור הבחירה שלו, אולם ויצמן סירב להתערב בגלוי בבחירות והעביר את הפנייה אל וולפסון; כעבור זמן כן נפגשו ויצמן וצ'רצ'יל לשיחת היכרות. ב-9 בינואר פגש ויצמן מועמד נוסף בבחירות, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה בפניו על עיקרי הציונות, בהסבירו את ההתעקשות על ארץ ישראל. לדבריו, כך אמר לבלפור: "נניח שאני מציע לאדוני את פריז במקום את לונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". לכך ויצמן ענה: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה". חילופי דברים אלו עשו רושם רב על בלפור. בהקדמה לספרו של נחום סוקולוב, "אישים", כתב בלפור כי שיחתו זו עם ויצמן היא ששכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי.
בתקופה זו חי בנפרד מוורה, שנשארה בז'נבה כדי להשלים את לימודיה, אותם סיימה במאי 1906, כאשר הוסמכה כרופאה. הניתוק ביניהם ארך שנתיים, עד אוגוסט 1906, במהלכן ביקרו זה את זה לפרקי זמן קצרים. הם נישאו ב-23 באוגוסט 1906 בסופוט, ליד דנציג. ירח הדבש היה משולב בעבודה: הזוג נסע לקלן, שם השתתף ויצמן בדיוני הוועד הפועל הציוני. בתום הדיונים הם נסעו לשווייץ ומשם למנצ'סטר. במנצ'סטר קיימו טקס נישואין אזרחיים ושוב נישואין דתיים.
לזוג ויצמן נולדו שני בנים: בנג'מין-בנג'י, (נולד ביוני 1907) ומייקל (נולד בנובמבר 1916).
180px|שמאל
180px|שמאל
בפברואר 1907 נבחר ויצמן לסגן נשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907 בהאג, יצא ויצמן בקריאה ל"ציונות סינתטית", שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. מיד בתום הקונגרס, באוגוסט 1907, יצא ויצמן לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא הפליג ממרסיי לאלכסנדריה ומשם לביירות, וב-10 בספטמבר ירד בחוף יפו. הוא סייר בארץ ישראל במשך שלושה שבועות בחברת יהושע חנקין והתרשם מן המושבות היהודיות. לגבי הבעיה הערבית, כתב: "הערבי שומר על אחיזתו הפרמיטיבית בקרקע, יצר האדמה חזק בו, ואם יעבוד אותה לאורך זמן, קיימת הסכנה כי הוא יחוש עצמו חלק בלתי נפרד ממנה, ויראה לעצמו זכות מוסרית עליה". ויצמן סייר גם בגליל והגיע בצפון עד מטולה. בירושלים נשא נאום פומבי. ברחובות התארח בבית משפחת אייזנברג מפינסק, שהראו לו גבעה מחוץ לשטח המושבה, שלימים רכש אותה ובנה עליה את ביתו ואת מכון זיו (לימים מכון ויצמן למדע).
בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (דצמבר 1909) כיהן ויצמן כיושב ראש הוועדה המתמדת. הוא קיווה להפיל את וולפסון, אך זה הגן על מדיניותו, תקף את האופוזיציה, וכשהודיע על כוונתו להתפטר - זכה לתשואות. חרף זאת, ויצמן לא נרתע ותקף אותו, תוך הגשת שורת הצעות-החלטה נגדו, אך הקהל היסה אותו בצעקות. וולפסון הוחזר לכס הנשיאות ומעמדו אף התחזק. ביוני 1910 התפטר ויצמן מן הוועד הפועל הציוני. בפברואר 1911 הוא מונה לסגן-הנשיא לערי השדה בפדרציה הציונית באנגליה. באוגוסט אותה שנה, בקונגרס הציוני העשירי בבזל, שוב פעל כיושב ראש הוועדה המתמדת, הפעם מאחורי הקלעים, וולפסון התפטר מתפקידו.
ב-8 במרץ 1913 נשא ויצמן בקונגרס הציוני בווינה נאום נלהב בדבר הקמת אוניברסיטה יהודית, בעקבותיו הקים הקונגרס ועדה להקמת "אוניברסיטה עברית בירושלים".
ויצמן ניסה למשוך אליו את אילי ההון היהודים וב-3 בינואר 1914 פגש לראשונה את הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בביתו בפריז.
באותו זמן יריבו הקולני ביותר של ויצמן בנושא היה זאב ז'בוטינסקי, שעמד אז בראש המשרד הציוני הרוסי שאחראי לטיפול בענייני הקמת האוניברסיטה. ביקורתו של ז'בוטינסקי, שהעדיף "אוניברסיטה צנועה" וביקש לזרז את הקמתה, עסקה בכל תחומי פעילותו של ויצמן בנושא, ובעיקר בפשרות שעשה עם רוטשילד תמורת תרומותיו הכספיות.
בתחילת נובמבר 1914 פנה ויצמן גם אל כלתו של הברון רוטשילד, אשתו של בנו, ג'יימס, דורותי, וטיפח עמה קשר קרוב. בסוף דצמבר ביקר שוב את אדמונד, שהבטיח לוויצמן את תמיכתו והציג אותו בפני לורד ברטי, שגריר בריטניה בצרפת. בזכות קשריו עם משפחת רוטשילד, התוודע ויצמן באוגוסט 1915 גם ללורד רוברט ססיל, שהיה אז תת-שר לענייני חוץ.
בדצמבר 1914 נפגש ויצמן עם הרברט סמואל, היהודי המוצהר הראשון שהיה חבר קבינט. בתום שיחתם, ניסח סמואל תזכיר רשמי בשם "עתידה של ארץ ישראל", אותו הגיש לקבינט הבריטי בינואר 1915. יחד עם סמואל, נפגש ויצמן באותו חודש לראשונה עם לויד ג'ורג', שהתרשם עמוקות מאישיותו. במקביל, נפגש ויצמן שוב עם בלפור, שהודה בפניו כי הוא שותף לרבות מן הדעות האנטישמיות שבהן החזיקה קוזימה וגנר (אשתו של המלחין ריכרד וגנר). ויצמן טען כי למרות הסתלקותם של יהודים רבים מן היהדות ונסיונותיהם להתבולל, מגיבים הגרמנים, כמו גם שאר העמים, באנטישמיות: "הטרגדיה בכל זה היא, שבעוד שאנו איננו מכירים בהם כיהודים, מרת וגנר אינה מכירה בהם כגרמנים". הוא טען בפניו כי הפתרון לכך הוא חידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל.
בפברואר 1915 התפטר ויצמן במחאה מן הוועד הפועל של הפדרציה הציונית באנגליה, בשל החלטתה לחדש את פעולת הוועד הפועל המצומצם ולהעביר את המשרד המרכזי מברלין להאג, מבלי להיוועץ בו.
בלונדון, 1915–1917
180px|שמאל
בסתיו 1915, לבקשת ממשלת בריטניה, עבר ויצמן להתגורר בלונדון לצורך עבודתו המדעית בהפקת האצטון לטובת המאמץ המלחמתי, וכעבור שלושה חודשים הצטרפו אליו בלונדון גם אשתו ובנו.
בשנים 1915–1916 פיתח ויצמן קשרים חברתיים עם משפחות בעלות השפעה, בזכותם יצר קשר גם עם קבוצות פוליטיקאים, פקידי ממשל, עיתונאים ואקדמאים. בינואר 1916 סייע לכינון הוועד הפועל הציוני של אנגליה, בו היו חברים בין השאר גם ז'בוטינסקי, אחד העם ונחום סוקולוב, ברם פעילות הוועד הייתה קטנה והיא פסקה כעבור שנה.
ב-28 בינואר 1917 נפגשו ויצמן וסוקולוב עם פקיד הממשל הבריטי מארק סייקס. הם הגישו לו את טיוטת ההצהרה שהכינו, לפיה "ארץ ישראל תוכר כבית לאומי יהודי". בפגישה נוספת עם סייקס ב-7 בפברואר, תבע ויצמן, יחד עם משתתפים ציונים נוספים, את כינונו של פרוטקטורט בריטי על ארץ ישראל. ב-11 בפברואר נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-22 במרץ נפגש לשיחה בנושא הפרוטקטורט עם שר החוץ בלפור.
ביוני 1917 כתב ויצמן לפקיד משרד החוץ הבריטי רונלד גריהם, כי הגיע הזמן שממשלת בריטניה תתן ביטוי באופן גלוי "לאהדתה ולתמיכתה במטרות הציוניות ותכיר בצדקת התביעות היהודיות בארץ ישראל"; גריהם הסכים עמו וכך גם בלפור. ב-19 ביוני הציע בלפור לוויצמן וללורד וולטר רוטשילד, שיגישו נוסח הצהרה בנושא לעיון הממשלה. ביולי נשלח ויצמן, על פי הצעתו שלו, כנציג ראשי מטעם ממשלת בריטניה (מלווה בקציני מודיעין בריטים) לשליחות בגיברלטר, במטרה לסכל את מאמצי הנרי מורגנטאו האמריקני לחתום עם טורקיה על הסכם שלום נפרד. מאוחר יותר ביטל מורגנטאו את שליחותו. מעמדו של ויצמן היה בבחינת תופעה יוצאת דופן, בכך שמנהיג ממוצא זר נמנה עם יועצי קבינט המלחמה. הדו"ח של ויצמן הופץ אחר כך כמסמך מטעם הקבינט.
הציונות הרוסית, שוויצמן עצמו בא מתוכה, דחתה את מדיניותו הפרו-בריטית במלחמת העולם הראשונה. יחיאל צ'לנוב, חבר ההנהלה הציונית, טען כי תמיכה בבריטניה מסכנת את היישוב בארץ ישראל וכן את היהודים במדינות שנמצאות תחת שלטון מעצמות הציר. הוא הזהיר גם כי ממשלת בריטניה תומכת במשטרו של הצאר, השנוא על ידי היהודים. העולם הציוני התפלג: הציונים מהמדינות האנגלו-סכסיות תמכו בוויצמן, אולם הציונים האירופיים נקטו בעמדה נייטרלית. ויצמן תמך במאבק של ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי; כנגד הקמת גדוד כזה, נטען כי הפרדת היהודים בבריטניה ביחידה משלהם עלולה להתפרש כאילו יש לשחד אותם כדי שיתרמו למאמץ המלחמתי. ויצמן היה מבודד בין המנהיגים הציונים, וב-17 באוגוסט 1917 ננזף בעניין זה על ידי אחד העם, וכתוצאה - התפטר מכל תפקידיו בתנועה הציונית. אחד העם הגיב בטענה שהתפטרותו תהיה "מעשה של בגידה", וויצמן חזר בו בסופו של דבר.
ב-28 בספטמבר 1917 הדגיש ויצמן בפני ראש הממשלה לויד ג'ורג' את דחיפות ההצהרה לגבי ארץ ישראל; ג'ורג' הורה לכלול את הנושא בסדר היום של ישיבת הקבינט הבאה, ב-4 באוקטובר. יום לפני הישיבה שיגרו ויצמן ורוטשילד תזכורת נוספת לבלפור בנושא. ויצמן ניהל תעמולה עיקשת בבריטניה, במטרה לשכנע את הממשלה שקיימת תמיכה המונית בציונות, ועד סוף החודש קיבלו כ-300 ארגונים יהודיים החלטה לגבות מצע זה. ב-31 באוקטובר התכנס הקבינט, בעוד ויצמן ממתין בחוץ, והושמע בו קול אנטי-ציוני אחד בלבד. הצהרת בלפור התקבלה ופורסמה. ויצמן לא היה מרוצה מהנוסח הסופי: מכפל ההתחייבויות הבריטי ומכך שהשתמעו ממנו כוונות דיכוי מצד הציונים, וכן מכך שהמחויבות הבריטית לנהל את ארץ ישראל לא הוזכרה כלל. הוא רצה התחייבות מפורשת יותר לעם היהודי. למרות זאת, ההצהרה נחשבת להישג החשוב ביותר שלו. לראשונה מאז חורבן בית שני (70 לספירה), הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "המגנה כרטה של זכויות החופש היהודיות" והשווה אותה להכרזת כורש. עד לכינון ממשלתו של לויד ג'ורג', היה ויצמן קול של מיעוט בהנהגה הציונית. אולם לאחר פרסום הצהרת בלפור התייצבה התנועה הציונית כולה לימינו.
עבודתו המדעית (עד 1917)
ממוזער|250px|שמאל|מנחם אוסישקין, ויצמן, אלברט איינשטיין ובן-ציון מוסינזון, ברוטרדם, ניו יורק, 2 באפריל 1921.
ממוזער|150px|ד"ר חיים ויצמן, 15 בדצמבר 1926
בתחילת המאה ה-20 התרחבה התעשייה הכימית במהירות, כשהגורם הראשון לכך היה דרישה גוברת של תעשיית הטקסטיל לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 החל ויצמן לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר במחקר על כימיה של חומרי צבע. הם פרסמו מאמרים ביחד, רשמו פטנטים משותפים וחתמו חוזה עם מפעלי "באייר". וויצמן זכה אגב כך בהכנסה קבועה. בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, ביסס את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר הייתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים. בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית. באותו זמן החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'ארלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'ארלס ויצמן".
ב-1906 קיבל ויצמן משרת מרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר.
בעת מגוריו במנצ'סטר, בין 1904–1915, פרסם 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמן קמפור. בסוף 1907 חתמה חברת "ז'יוודן" השווייצרית, המתמחה במוצרי קוסמטיקה, חוזה לשימוש בפטנטים של ויצמן בהפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש: מיקרוביולוגיה. החל מאביב 1909 נהג לבלות את חופשותיו במכון פסטר בפריז. הוא החל לבחון יישום תהליכי תסיסה בייצור גומי סינתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס בכימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז נתקל לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה.
ויצמן הציג את מועמדותו להתקבל כחבר "החברה המלכותית", ברם על פי חוקי החברה יכלו להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה לרב משה גסטר כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצ'רצ'יל והרברט סמואל התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כי זכה באזרחות בריטית. אולם, חרף זכייתו בתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית.
באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית בעלת ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה בהם עסק ועליהם רשם פטנט. הדבר עורר עניין רב במשרדי הצי הבריטי, שעוד בתחילת העשור השני של המאה ה-20, היה מודאג מהמחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת הקורדיט - חומר נפץ חיוני שבו השתמשו כוחות הצבא הבריטי; במינון נכון הוא מפחית את כמות העשן שנוצרת בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ, ובכך מפחית את הבלאי של קני התותחים והרובים. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטאט (Calcium acetate), אך לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצי מחצב חיוני זה בידי הגרמנים ובני בריתם. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, כשמשימתו היא מציאת דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון. ואמנם, הוא אכן גילה תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגב תסיסה של חומרי גלם צמחיים (כמו תירס), על ידי בידוד חיידק שכונה על שמו: Clostridium acetobutylicum Weizmann, או בקיצור: חיידק B–Y (B – bacillus; ויצמן – Y).
הייצור נעשה בשיטה הקרויה Acetone–butanol–ethanol fermentation (ABE process).
על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, לויד ג'ורג', ושר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראשי ממשלת בריטניה, התוודעו באופן אישי לוויצמן, שהמצאתו חילצה את האדמירליות ממשבר חימוש גורלי
הניסויים של ויצמן הוכתרו בהצלחה, ובספטמבר 1915 הורחב היקפם. תוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים הוקמו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. בהמשך נפתח מפעל כזה גם בטורונטו ושתי מזקקות נוספות נבנו באינדיאנה שבארצות הברית, ואף נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה בפרוץ מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה מצד גרמניה. גם כאן נרתם ויצמן ומצא תחליפים: בבריטניה ערמונים ובהודו אורז. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון גם לצפון אמריקה. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ מומחה לאספקת אצטון במשרד החימוש הבריטי. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ מחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918.
במהלך תקופה זו, בנובמבר 1917, פורסמה הצהרת בלפור. לויד ג'ורג' היה האיש שהפיץ לראשונה את הדעה על היות ההצהרה גמול לתרומתו של ויצמן למאמץ הצבאי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ויצמן עצמו הפריך זאת, אך ייתכן מאוד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו.
ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברשותו ממון רב. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט.
ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים.
בארץ ישראל, 1918
שמאל|ממוזער|250px|האמיר פייסל וחיים ויצמן, יוני 1918
ב-6 בנובמבר 1917 הציע ויצמן לשגר ארצה משלחת שתייעץ לבריטניה בנושא היהודים וכינון הבית הלאומי בארץ ישראל. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ 1918 התקבל ויצמן לראיון אצל מלך אנגליה בארמון בקינגהאם. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא וטאראנטו, שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה לאלכסנדריה במצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים - פליטים מארץ ישראל ויהודים מצרים - ונאם בפני חיילים בריטיים יהודים בקהיר.
לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב 4 באפריל הגיעו חבריה לתל אביב. הביקור התקיים בעת כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהחזיקו אז בקו חזית במרחק מספר קילומטרים מצפון לתל אביב. ויצמן נפגש עם קצינים בצבאו של גנרל אלנבי ונוכח שרבים מהם כלל אינם מודעים להצהרת בלפור (אשר פורסמה רשמית בארץ ישראל רק במאי 1920) והיו אף שהתנגדו לה. ויצמן גילה בקרבם רק אוהד אחד: קצין המודיעין של אלנבי, וינדהאם דידס; האחרון סיפר לו על הימצאות החיבור האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" בידי קצינים בריטיים רבים, שאכן מאמינים במה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי בהוספיס הגרמני בביר סאלם, סמוך לרמלה, וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל נפגש ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהם המופתי של ירושלים כאמל אל-חוסייני, בארוחת ערב שערך רונלד סטורס בירושלים. ויצמן הסביר להם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים.
משלחת המנהיגים הציוניים בראשותו של ויצמן כונתה "ועד הצירים", ובין השאר היה עליה לסייע בידי היישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, וכן לקשר בין היישוב לכוחות הבריטיים, ולבסוף - להניח תשתית לבית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור.
בין יתר פעולותיו של ויצמן במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחת אבן פינה לבניין האוניברסיטה העברית, שעל הקמתה עמל רבות, ב-24 ביולי 1918. ויצמן היה הנואם היחיד בטקס יריית אבן הפינה.
הסכם ויצמן–פייסל (1919)
בסוף מאי 1918 נסע ויצמן לפגישה עם האמיר פייסל, שעמד בראש הצבא הערבי בעבר הירדן, כדי להסביר לו את עמדת הציונים לאחר הצהרת בלפור. יחד עם ויליאם אורמסבי-גור, הוא הקיף את חצי האי סיני בספינת קיטור מסואץ לעקבה. לאחר שאורמסבי-גור חלה בדיזנטריה, המשיך ויצמן את מסעו בחברת הקולונל פירס צ'ארלס ג'ויס, הסוכן הבריטי בעקבה. הם רכבו על גמלים והוסעו ברכב למפקדתו של פייסל בוואדי וחידה מצפון לעיר הנמל. פגישתם נערכה ב-4 ביוני 1918. שיחתם הייתה מוצלחת מאוד, ויצמן כתב עליה: "הוא הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי".
בתחילת אוקטובר 1918 שב ויצמן ללונדון. ב-11 בדצמבר נפגש שוב עם פייסל במלון קרלטון בלונדון. פגישה זו הובילה ב-3 בינואר 1919 לחתימת הסכם ויצמן-פייסל, שקרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל", וקבע "גבולות מוגדרים וברורים" ביניהן. ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב" תוך הגנה על זכויות הפלאחים הערבים, ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית.
ההסכם הבטיח הכרה ערבית בציונות, אך מעולם לא הגיע לכדי מימוש, אחרי שפייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלך עיראק.
בהנהגת התנועה הציונית, 1919–1920
ב-4 בינואר 1919 יצא ויצמן לועידת השלום בפריז, 1919, שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה, שם ייצג את התנועה הציונית ביחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין.
ב-22 בינואר 1919, לאחר התנגשויות עם סוקולוב, נבחר ויצמן לוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית.
בוועידת השלום התקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, והסביר לו את עמדת היהודים בארץ ישראל ואת הצורך במתן המנדט על הארץ לבריטניה. ב-27 בפברואר הופיע בפני "מועצת העשרה", המועצה העליונה של הוועידה. למשלחת הציונית צורף, לדרישת צרפת, סילוין לוי, שתקף את ההצעות הציוניות שלאחר הצהרת בלפור ואת רעיון הבית הלאומי. ויצמן, בתגובה, התבקש להגדיר את "הבית הלאומי" והשיב לטענותיו של לוי, בנאום שבלפור תיארו כ"אבחת חרב". בצאתם מאולם הדיונים, סירב ויצמן ללחוץ את ידו של לוי באמרו: "אדוני ביקש לבגוד בנו".
ביוני 1919 נפגש לראשונה בלונדון עם שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ומנהיג ציוני אמריקה, לואי ברנדייס, שהיה למתחרהו הרציני היחיד על כס ההנהגה הציונית.
באוקטובר 1919 שב ויצמן לארץ ישראל. בקשתו להיכנס אליה נדחתה על ידי שלטונות הצבא הבריטי, אך קולונל ריצ'רד מיינרצהגן עקף אותם וסידר את כניסתו ישירות מול משרד החוץ. ויצמן נפגש עם אישים רבים, מדי יום, ולראשונה בחייו שכר שומר ראש, את אברהם שפירא (זקן השומרים).
בינואר 1920 שב ללונדון ופנה אל לויד ג'ורג', שיכלול בתחום המנדט את מקורות הליטני ואת פרשת המים של החרמון. בסוף מרץ שב לארץ ישראל. ב-10 באפריל 1920 פרצו מאורעות תר"פ. ויצמן שיגר שני מברקים ללויד ג'ורג', בהם דרש להקים ועדת חקירה וטען כי רוב הפקידים הבריטים בארץ ישראל רואים בהצהרת בלפור טעות מדינית ופועלים בהתאם. הוא זעם על מאסרו של זאב ז'בוטינסקי, אך סירב לנקוט צעדים דחופים שיביאו לשחרורו, לטובת משא ומתן ממושך. עם זאת, מאוחר יותר עשה מאמצים לבטל את הרשעתו.
באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, שדנה בעתיד שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטיים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת.
נשיא ההסתדרות הציונית (1920–1946)
ממוזער|ד"ר חיים ויצמן וד"ר נחום גולדמן
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן עם הלורד בלפור בעת ביקורו בתל אביב, 1 ביוני 1925.
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן, ארלוזורוב ואשכול, סביב שנת 1933
שמאל|ממוזער|250px|משמאל לימין: ורה ויצמן, חיים ויצמן, הרברט סמואל, לויד ג'ורג', אתל סנודן ופיליפ סנודן, בסוף שנות ה-30
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן, בן-צבי, ארלוזורוב ושרתוק בפגישה עם מנהיגים ערבים מעבר הירדן, במלון המלך דוד בירושלים, 8 באפריל 1933
שמאל|ממוזער|200px|ויצמן, 1 במרץ 1938
שמאל|ממוזער|220px|ויצמן נושא דברים בעת ביקורו בתל אביב, 30 בנובמבר 1944.
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן נואם בפני הועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946
1920–1925
ביולי 1920 נערכה ועידת לונדון, בה נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה הוא ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי.
מנהיגי היישוב, כבן-גוריון וברל כצנלסון, מתחו ביקורת קשה על מדיניותו.
ב-30 ביולי 1920 הסתיים הממשל הצבאי בארץ ישראל והרברט סמואל נשלח לכהן בתור הנציב העליון הראשון, מינוי למענו פעל ויצמן רבות.
ב-1 במרץ 1921 כתב ויצמן לצ'רצ'יל מכתב בו ביקש לכלול את כל שטח עבר הירדן בתחום הבית הלאומי היהודי.
ב-2 באפריל 1921 ביקר ויצמן לראשונה באמריקה. יהודי ניו יורק ערכו לכבודו קבלת פנים נרגשת לאורך הרחובות שהובילו אל מלון "קומודור". לאחר מכן נערכה לכבודו קבלת פנים באולם העירייה. אל ויצמן התלוו בביקור אלברט איינשטיין ומנחם אוסישקין. בתום שבועיים, במהלכם הבין שאין סיכוי להסכמה עם הציונים האמריקנים, החליט לנתק את מגעיו עם ברנדייס. הוא הודיע על הקמת משרד של קרן היסוד באמריקה ופתח בגיוס כספים. ביוני זכה לניצחון מוחץ בהצבעה בוועידת הסתדרות ציוני אמריקה בקליבלנד, מה שהביא להתפטרותו של ברנדייס מתפקידו. ויצמן נפגש עם נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג, וערך מסע הסברה ברחבי צפון אמריקה במטרה לגייס כסף לקופת קרן היסוד. בתחילת יולי שב לאנגליה.
באוגוסט 1921 הושלם הנוסח הסופי של כתב המנדט, שוויצמן נטל חלק בניסוחו. באותו חודש הגיעה ללונדון משלחת של ערביי ארץ ישראל ונשארה בעיר במשך כשנה. חברי המשלחת סירבו להיפגש עם ויצמן פנים אל פנים, אולם בהתערבותו של צ'רצ'יל אורגנה פגישה משותפת, שלא נשאה פרי.
בנובמבר 1921 קיים ויצמן שיחות בביתו של ג'יימס דה רוטשילד בלונדון עם ריאד א-סולח. השיחה דנה בשתי טיוטות להסדר בין היהודים לערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי איתמר בן-אב"י, תוך התייעצות עם א-סולח עצמו, והאחרת בידי מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון, ואולם הצדדים לא הגיעו לכל הסכם מפורש.
באביב 1923 הגיע ויצמן שוב לאמריקה, ותר אותה בלוויית פליקס ורבורג וכן עם לואי מרשל, נשיא הוועד היהודי-האמריקאי, אותו פגש לראשונה בוועידת השלום בוורסאי ויצר איתו קשרי ידידות קרובים. מסעם הסתיים בהצלחה גדולה וגויסו במהלכו סכומי כסף נכבדים. בין השנים 1923–1928 ביקר ויצמן בארצות הברית שש פעמים.
בתחילת שנות ה-20 התיישבו אימו, חמש אחיותיו ושלושת אחיו של חיים ויצמן בארץ ישראל.
ב-1 באפריל 1925 נחנכה האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים. בנאומו בטקס, אמר ויצמן כי על האוניברסיטה להיות "מקום למידה פתוח לכל גבר ואישה, בלא הבדל דת וגזע. בין כותלי המוסדות האלה פוסקות כל המחלוקות הפוליטיות ובני כל הדתות והגזעים יתאחדו, כך אני מקווה, במטרה המשותפת הגדולה, החיפוש אחר האמת".
בנאומו בפני הקונגרס הציוני באוגוסט 1925, אמר ויצמן כי "ארץ ישראל חייבת להיבנות בלא לפגוע כהוא זה באינטרסים הלגיטימיים של הערבים" וגרס כי הקונגרס "חייב להכיר בעובדה שארץ ישראל אינה רודזיה; כ-600,000 ערבים מתגוררים בה, ומבחינת הצדק הבינלאומי יש להם זכות לחיות את חייהם בארץ ישראל, שאינה נופלת מזכותנו לבית לאומי משלנו".
1929–1934
ב-1929 העביר ויצמן את הסמכויות הביצועיות לניהול היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, למשימת בניית הבית הלאומי.
בסוף יולי אותה שנה, כונס הקונגרס הציוני בציריך. ב-11 באוגוסט נאם ויצמן בפני המושב הראשון של מועצת הסוכנות היהודית המורחבת, שם גם נבחר לנשיא הסוכנות היהודית.
לקראת פרסום מסקנות דו"ח הופ-סימפסון, הודיע ויצמן כי יתפטר מתפקידו אם הממשלה תפרסם ספר לבן על פיהן. ב-20 באוקטובר 1930, יום לפני החלטת הממשלה לפרסם את הדו"ח באופן רשמי, הודיע ויצמן במסיבת עיתונאים על התפטרותו ופרסם גילוי דעת אל העם היהודי, תחת הכותרת "בשעה קשה זו" ("A Solemn Hour"); אלא שהאולטימטום וההתפטרות נועדו רק לאיים על הממשלה בתקווה שתחזור בה. בתום שיחות עם נציגיה, שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד, ב-13 בפברואר 1931, איגרת לויצמן שהוקראה על ידי ראש הממשלה בישיבת בית הנבחרים, אשר למעשה ביטלה את מעמדם של הספר הלבן של פאספילד ודו"ח הופ-סימפסון כמסמכים בעלי תוכן מחייב.
לאחר פרסום הספר הלבן בשנת 1930, השקיע ויצמן מאמצים רבים בשינוי המדיניות הבריטית, שצמצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות.
ב-1 ביולי 1931 התייחס ויצמן לבעיה הערבית בנאומו בפני הקונגרס הציוני שנערך בבזל: "יש לחזק אצל הערבים את התחושה ולשכנעם, במעשים ובמלים כאחד, כי יהא היחס המספרי בין שתי האומות בארץ ישראל בעתיד אשר יהיה, אנו מצדנו איננו מעוניינים לשלוט בהם. אך עליהם גם לזכור, כי אנו מצדנו לא נהיה מוכנים לקבל עלינו את שליטתם". הוא השיב למבקרי מדיניות ה"דונם אחר דונם" של הסוכנות היהודית: "אם קיימת דרך אחרת לבנות בית, שלא באמצעות לבנה אחר לבנה, אני איני מכיר אותה". ב-3 ביולי הסביר לסוכנות הטלגרפית היהודית: "שוויון אין פירושו מדינה דו-לאומית, שהיא יצור מעורפל שאין פירושו בהכרח שוויון. אין בלבי כל אהדה או הבנה לתביעה לרוב יהודי. הרוב לא יבטיח בהכרח ביטחון... העולם כולו יפרש את הדרישה הזאת באופן אחד ויחיד – כי אנו רוצים ברוב על מנת לגרש מכאן את הערבים". ויצמן לא נבחר לנשיא הקונגרס, עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית מדי. אז הוא שב, בגיל 57, אל המעבדה שלו.
אחרי שקרא את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפף", כחודש לפני עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, ביקר ויצמן בגרמניה; הוא הזהיר את הקהילה היהודית במינכן (ובגרמניה בכלל) כי "היטלר מתכוון לכל מילה" ויעץ להם לברוח מהמדינה. במאי 1933 הצטרף לוועד הפועל של "הקרן הבריטית המרכזית למען יהודי גרמניה". בספטמבר מונה מטעם הקונגרס הציוני בפראג ליושב ראש הלשכה המרכזית של הסוכנות היהודית ליישובם של יהודי גרמניה. ויצמן נועד פעמיים עם מוסוליני, באפריל 1933 ובינואר 1934, בניסיון לגייס את עזרתו להקלת מצוקת היהודים בגרמניה. מוסוליני אמר לו: "אתם זקוקים למדינה יהודית". באוקטובר 1934 העיד ויצמן בתביעה המשפטית של יהודי שווייץ נגד הפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון".
1935–1939
ב-3 בספטמבר 1935, נבחר ויצמן מחדש כנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. מיד אחר כך נתמנה לדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית. מן המחצית הראשונה של שנות ה-30 החל לשהות בארץ ישראל פרקי זמן ממושכים יותר. המשפחה התגוררה בצריף שכור ברחובות, רכשה קרקע ובקיץ 1935 החלה בבניית בית חדש, אליו עברה בדצמבר 1937. הבית המרשים בן שלוש הקומות כלל ברכת שחייה בין שני אגפי הבית.
באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, נורי א-סעיד, שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי שלא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו".
בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפני ועדת פיל, שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במילים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שממזרח לנהר ריין: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית. הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.
לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם".
בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב. ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".
בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתי אמין אל-חוסייני הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש.
ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן בוועידת סנט ג'יימס. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברלין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסם הספר הלבן. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.
עבודתו המדעית בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה
ממוזער|200px|ויצמן מניח את אבן הפינה למכון ויצמן למדע, 3 ביוני 1946
החל מ-1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו ברחובות, שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורד ישראל זיו ובמימונו. המכון נחנך ב-3 באפריל 1934.
שם המכון שונה למכון ויצמן למדע ב-1949. כמו כן, עסק ויצמן בחקר שיטות לניצול פרי הדר לצורכי תעשייה.
בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. בסתיו 1939 נועד בשווייץ עם ריצ'רד וילשטטר בנוגע לנשק החשאי שברשות גרמניה, בעיקר בנוגע לסוגי הגז שפתחה. ביוני 1940 מונה על ידי שר האספקה, הרברט מוריסון, ליועץ של כבוד לענייני כימיה למנהל המחקר המדעי. ניתנה לו מעבדה סמוך להייד פארק, שם עבד בחברת כימאים נוספים. עבודה זו הייתה מעין המשך למחקרים קודמים: פיתוח שיטות חדשות להפקת כמויות גדולות של דלק מטוסים עתיר אוקטן וגומי סינתטי, על בסיס תהליכי התסיסה שלו. במכון זיו פיקח על מחקרים בתחום הפרמקולוגיה. כמו כן חקר גם בתחום ייצור תחליפי המזון, מה שהביא להפקת חומר שנועד לסייע לרעבים במלחמה, וכונה "מרק הבליץ". בארצות הברית שוחח ויצמן עם הנשיא וסגנו, הנרי וולאס, על רעיונות שהעלה, אולם בעלי אינטרסים, בעיקר חברות הנפט, חששו שהתהליכים שפיתח מהווים סכנה לרווחיהם. ועדה ממשלתית מיוחדת שכללה מספר מדענים מכובדים, בראשות ברנרד ברוך, בחנה את תוכניותיו להפקת גומי וייצור דלק והחליטה נגדן. בסופו של דבר העביר את המצאותיו לחברה פרטית בפילדלפיה, שניצלה אותן גם לאחר המלחמה. סגן הנשיא וולאס אמר מאוחר יותר: "לעולם לא ידע העולם מה חשובה הייתה תרומתו של ויצמן להצלחת התוכנית לייצור גומי סינתטי".
בזמן מלחמת העולם השנייה (1939–1945)
לקראת סוף אוגוסט 1939, נערך הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. בנאום הפרידה שלו מצירי הקונגרס, פנה ויצמן לנציגי יהדות פולין ואמר: "יהי רצון, שגורלכם לא יהיה כגורל היהודים בארץ השכנה".
ב-29 באוגוסט 1939 שב ויצמן ללונדון ושיגר מכתב לצ'מברלין, בו הבטיח לו כי "היהודים יעמדו לצד בריטניה הגדולה ויילחמו לצד כוחות הדמוקרטיה". כעבור ימים ספורים פרצה מלחמת העולם השנייה. בדצמבר 1939 שוב העלה ויצמן את הצעתו בפני מפקד המטה האימפריאלי, פילדמרשל אדמונד איירונסייד, להקים "דיוויזיה יהודית". בפברואר 1940 נפגש עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והעלה בפניו מחדש את רעיון המדינה היהודית. ב-29 במאי הגיש לצ'רצ'יל תוכנית לתרומת היהודים למאמץ המלחמתי, בה הבטיח "הפניית המשאבים הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים והטכניים של העם היהודי בארץ ישראל ובכל מקום אחר למען הבריטים". בעת מלחמת העולם השנייה פעל ויצמן להקמת הבריגדה היהודית. בשנת 1942 שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942 מעל תעלת למאנש בדרך למשימה במפרץ ביסקאיה ומקום קבורתו לא נודע.
עד למתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, עודדו הבריטים את ביקוריו הרבים של ויצמן בארצות הברית, מתוך אמונה שהוא מסמל את היהודים הנרדפים וכך מעורר שם אהדה לבריטניה, העומדת לבד מול גרמניה הנאצית. בפברואר 1942 פרסם ויצמן מאמר בכתב העת "Foreign Affairs", בו קרא להקמת מדינה יהודית.
במאי 1942 התקבלה תוכנית בילטמור, שנוסחה על ידי שני עוזריו של ויצמן וייצגה את הנקודות העיקריות במאמר שפרסם. עם זאת, ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה, ובמקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.
ב-7 ביולי 1942 נפגש ויצמן לשיחה בת 25 דקות עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אולם לא הצליח להתקדם בקבלת תמיכת הממשל האמריקני במדינה יהודית. בתחילת 1943 פנה אל צ'רצ'יל בבקשה שיעצור את מדיניות הספר הלבן ויאפשר את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-4 בנובמבר 1944 נפגש לשיחה עם צ'רצ'יל שארכה שעתיים והגיש לו תזכיר בזכות חלוקת ארץ ישראל. למחרת נרצח הלורד מוין על ידי חברי לח"י. ב-15 בנובמבר הגיעו בני הזוג ויצמן לארץ ישראל. זמן קצר אחרי כן נאם ויצמן בפני חברי הוועד הפועל הציוני בירושלים ואמר כי רצח הלורד מוין הוא "טרגדיה של אומה שלמה". כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, סבל ויצמן מדלקת בעיניו והתקשה בקריאה. בארץ ישראל התגלה עתה לוויצמן כי הוא לוקה בגלאוקומה, שהביאה אותו בסופו של דבר לכמעט עיוורון. ויצמן תר את הארץ ונפגש עם מנהיגי כל המפלגות ביישוב, למעט הרוויזיוניסטים. בתחילת מאי 1945 נותח בעינו.
לאחר מלחמת העולם השנייה, 1945–1946
ויצמן התנגד לפעולה ישירה נגד הבריטים וראה בכך "תוקפנות". הוא סבר שיש להגביל את הפעולות רק לכאלו שחותרות תחת "הספר הלבן", כמו עלייה בלתי לגאלית והקמת יישובים חדשים. לאחר ניצחון מפלגת הלייבור ביולי 1945, בזמן שפעלה תנועת המרי העברי, נפגש ויצמן באוקטובר לראשונה עם שר החוץ ארנסט בווין. בתוך חודש נפגש איתו שלוש פעמים. ב-13 בנובמבר אמר בווין במסיבת עיתונאים: "אם היהודים... רוצים להשיג יותר מדי בלא להמתין בתור כמו כולם, הם מסתכנים בתגובה אנטישמית נוספת". ויצמן הגיב מיד לדבריו מארצות הברית: "הדברים גסים, וולגריים ואנטישמיים, אך אני מניח שזה טבעו של הג'נטלמן הנכבד הזה". בוועידה של ציוני אמריקה באטלנטיק סיטי אמר כי עד לפני זמן קצר "הייתה ליהודים זכות קדימה גבוהה ביותר בתור שהוביל למשרפות אושוויץ וטרבלינקה". ב-4 בדצמבר נפגש ויצמן לראשונה עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן.
ב-8 במרץ 1946 הופיע ויצמן בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בבניין ימק"א בירושלים ודיבר במשך שעתיים. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות. לימים אמר עליו חבר הוועדה ריצ'רד קרוסמן: "הוא היה המדינאי הגדול היחיד שפגשתי מעודי".
ב-3 ביוני 1946, במהלך סימפוזיון בינלאומי בנושא "מגמות במדע המודרני", הניח ויצמן את אבן הפינה ל"מכון ויצמן למדע".
ב-5 בדצמבר 1946 הגיע ויצמן לקונגרס הציוני ה-22 שנערך בבזל, לאחר שהחלים מניתוח עיניים נוסף. הוא לא הצליח להתגבר על הברית שנכרתה בין אבא הלל סילבר ודוד בן-גוריון, ורובם המוחלט של הצירים מארצות הברית ומארץ ישראל ניצבו נגדו. הוא נאם את נאום הפתיחה באנגלית ואת דבריו הקשים ביותר הקדיש להוקעת פעולות ארגוני המחתרת הפורשים:
.
ויצמן לא זכה בקונגרס לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית.
איש לא מונה במקומו לתפקיד והוא לא נבחר שוב להנהלת הסוכנות היהודית. בראש התנועה הציונית עמדו עתה שניים: סילבר ובן-גוריון.
לאחר פרישתו מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, 1947–1948
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן מעיד בפני ועדת אונסקו"פ, 1947
לאחר שפרש מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר ויצמן לעבודתו המדעית. אולם גם לאחר פרישתו, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה היהודית. לקראת הגעתה של ועדת אונסקו"פ (ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל), פנתה אליו הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע בהצגת טיעוני התנועה הציונית. במקביל, ניהלו קבוצות הפורשים מערכת השמצות נגדו אישית ונגד מדיניותו. הופצו כרוזים שהאשימו אותו במכירת ארץ ישראל לבריטניה ועל הקירות הופיעו סיסמאות בנוסח "ויצמן – פטן". ויצמן העיד בפני הוועדה ב-8 ביולי 1947 ואירח את חבריה בביתו ברחובות.
ב-16 באוקטובר 1947 נאם ויצמן לפני עצרת האו"ם בלייק סקסס. בנאומו הביע תקוה כי "הידידות המסורתית בין בריטניה ליהודים תשוב לקדמותה". הוא התייחס לאפשרות קיומו של מיעוט יהודי במדינה ערבית והציע בסרקזם לשאול על כך את "היהודים בעיראק, בתימן ובטריפולי – וגם את האשורים הנוצרים של עיראק". כמו כן, לעג לנציגי הערבים ואמר: "איני חולק על זכותם לדבר, בסמכותיות ומתוך היכרות עמוקה, על אופי הנאציזם". הוא טען כי רק בחלוקת הארץ טמון פתרון שיבטיח "סופיות" ושוויון", ורק אז ניתן יהיה להגיע לשיתוף פעולה אמיתי בין הערבים והיהודים. הוא התייחס לממדיה הקטנים של המדינה היהודית המוצעת ואמר: "אתונה הייתה רק עיר קטנה אחת, ועד היום חב לה העולם חוב גדול". עם זאת, דרש שגבולות המדינה הזו יוכלו לקיים אותה ושהשטח שיוקצה לה יכלול את הגליל המערבי, את ירושלים היהודית ואת הנגב. את נאומו סיים בציטוט מתוך ספר ישעיהו. למרות מצב בריאותו והעובדה שכמעט ולא היה מסוגל לקרוא, ניהל ויצמן דיפלומטיה אישית מהסוויטה במלון בו התגורר. הוא פנה אל לאון בלום וביקש את התערבותו בהחלטת צרפת על אופן הצבעתה. הוא פנה אל ידידו סמיואל זמורי, שיפעיל את השפעתו על הרפובליקות הקטנות של מרכז אמריקה, פנה אל העם הפיליפיני וניהל שיחות רבות עם משלחת הודו. לאחר שהתברר כי משלחת ארצות הברית ביקשה להוציא את דרום הנגב מתחומי המדינה היהודית, נסע ב-19 בנובמבר לוושינגטון. הוא נפגש עם הנשיא טרומן ושכנע אותו כי דרום הנגב חיוני למדינה היהודית, משום שהוא מאפשר קשר ימי למזרח הרחוק. מהלך זה הביא לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. בימים הספורים שלפני ההצבעה על התוכנית, שיגר ויצמן בקשות לצרפת, הודו ולפיליפינים. להנרי מורגנטאו (הבן) כתב בקשה לסיוע עם יוון, הפיליפינים והאיטי. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה בהצבעה באו"ם. באותו ערב יצא ויצמן, מלווה במשטרת ניו יורק, לאספת המונים של תנועת העבודה הציונית, שם חגג את ההחלטה ההיסטורית באו"ם.
למחרת ההצבעה באו"ם, רשם ויצמן הרהורים לגבי האתגר הניצב לפני העם היהודי במדינתו החדשה. בין היתר כתב: "אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי", וציטט מהתורה: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם". הוא ציין כי מדובר באזהרה עתידית, "הדרושה במיוחד מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד" והסביר כי הוא בטוח "שהעולם ישפוט את המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים". לדבריו, "גם אוהבינו וגם אויבינו... ישגיחו עלינו בשבע עיניים".
באמצע דצמבר 1947 הפליג ויצמן מארצות הברית לאנגליה. עם התגברות האלימות בארץ ישראל וההתקפות הערביות על יישובים יהודים, החלה להתגבש בוושינגטון קואליציה חזקה שמטרתה לסכל את תוכנית החלוקה. טרומן אף ניתק מגע עם ההנהגה הציונית מתוך כעס על שיטות השתדלנות שנעשה בהן שימוש. לאחר שקיבל הזמנה רשמית מטעם הסוכנות היהודית, חזר ויצמן לניו יורק ב-4 בפברואר 1948 וב-18 במרץ נפגש עם טרומן לשיחה שנמשכה שלושת רבעי שעה.
במאי הודיע ויצמן לשרת ובן-גוריון כי לדעתו יש להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ ישראל. ב-13 במאי פנה שוב לטרומן וקרא לו להכיר במועצת העם כממשלה הזמנית של המדינה היהודית. בעוד נשיא ארצות הברית ועוזריו שוקלים את פנייתו, קיבלו את הידיעה על הכרזת העצמאות של בן-גוריון וטרומן הורה להכיר במדינת ישראל. בשידורו לעם ישראל לאחר הכרזת העצמאות, כינה בן-גוריון את ויצמן "בחיר העם". למחרת, יזם יחד עם פנחס רוזן את החלטת מועצת המדינה הזמנית לבחור בויצמן לנשיא. עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, שלח ויצמן מברק עידוד לראש הממשלה בן-גוריון. ב-16 במאי קיבל את תשובת בן-גוריון: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה... אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום".
נשיא מדינת ישראל (1948–1952)
נשיא מועצת-המדינה הזמנית
שמאל|ממוזער|180px|נשיא מועצת המדינה הזמנית ויצמן מעניק ספר תורה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1948.
ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נבחר ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית. למחרת קיבל ויצמן מברק רשמי מבן-גוריון, המודיע לו על כך. ויצמן שלח לעמו מברק ראשון כנשיא מדינת ישראל, אותו סיים בפסוק האהוב עליו מספר ישעיהו: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה". באותו יום הונף דגל ישראל בחזית מלון וולדורף אסטוריה, בו שהה בניו יורק. ב-25 במאי הגיעו ורה וחיים ויצמן לביקור רשמי בבית הלבן. בקבלת הפנים במדשאה הדרומית, העניק ויצמן לטרומן ספר תורה, המסמל את המסורת היהודית. כעבור יומיים הפליג הזוג ויצמן לאירופה, אך לאור המצב הסכסוך עם בריטניה החליט לפסוח על לונדון, והמשיך לצרפת ולשווייץ. בצרפת התארחו לארוחת ערב ממלכתית אצל הנשיא ונסן אוריול בארמון האליזה בפריז, ולאחר מכן נפגשו עם לאון בלום בביתו הכפרי. ביולי בילו באתרי מרפא לחוף אגם ז'נבה. באוגוסט נשלח לסנטוריום ליד ז'נבה, לניתוח נוסף בעיניו.
בספטמבר 1948 החזיר ויצמן את דרכונו הבריטי למשרד הפנים של אנגליה. ב-30 בספטמבר, לאחר שהחלים בז'נבה מהניתוח בעינו, הוטס למדינת ישראל, הפעם כנשיאה הראשון. עקב היותה של שווייץ מדינה נייטרלית, נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע מטוס הדאגלס C-54 סקיימסטר, שהשתייך ללהק תובלה אווירית, כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "אל על", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה.
משדה התעופה הצבאי בתל נוף, נסעו ויצמן ורעייתו לביתם ברחובות, בליווי אופנוענים ומשמר חמוש. בהמשך היום סייר ויצמן במכון המדעי שנקרא עתה בשמו. בשעה 17:00 הגיע לישיבת מועצת העם במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד. בנאומו שם הבטיח לפעול על פי הפסוק האהוב עליו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" וסיים בברכת שהחיינו, במהלכה נשבר קולו.
השבעתו לנשיא המדינה
שמאל|ממוזער|180px|טקס ההשבעה של חיים ויצמן כנשיא מדינת ישראל הראשון, 17 בפברואר 1949.
ממוזער|220px|ויצמן נואם בפתיחת הישיבה הראשונה של הכנסת, 14 בפברואר 1949
ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, לאחר שניצח את מועמד הימין יוסף קלוזנר, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר 1949.
פעילותו כנשיא
שמאל|ממוזער|220px|ויצמן עם שגריר בריטניה, נוקס הלם, בקבלת הפנים בבית הנשיא לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, 10 במאי 1951.
את תפקיד נשיא המדינה מילא מביתו שברחובות, שהיה "יצוגי מאוד" ושימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. בנוסף, נקבעה לו לשכה בפאתי הקריה בתל אביב, אך לא נעשה בה שימוש רב.
על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד. הציקה לו גם העובדה ששמו לא נכלל ברשימת החותמים על מגילת העצמאות. בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות וכבר היה כמעט עוור. למרות מחלתו, שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.
בפברואר 1949 יצא לאור ספר זיכרונותיו, "מסה ומעש", שזכה לביקורות משבחות. ב-2 בנובמבר 1949, נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע. ויצמן אמר בנאומו: "אל לנו לסמוך רק, או בעיקר, על עצמתנו הפיזית. יש לנו נשק עז שעלינו לנצל ביוזמה ובמומחיות... נשק זה הוא המדע, מעוזנו ומקור התגוננותנו". באמצע שנת 1951 סיים את תפקידו כמנהל המדעי של המכון.
ויצמן תמך בהסכם השילומים עם גרמניה המערבית, אולם כאשר שהה במקרה באותו מלון בשווייץ עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר, סירב להיפגש עמו.
ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים שהוא מקבל בגין המצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו. משכורתו הייתה סמלית.
מכיוון שכהונת הנשיא הייתה מוצמדת בשעתו לכהונת הכנסת, הוא התמודד שוב על התפקיד לאחר השבעת הכנסת השנייה, ונבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים.
מותו ומשפחתו
חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשוון ה'תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים. לאחר מותו הוקמה יד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול גנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות). על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.
לאחר מותו הוכרז יום אבל לאומי בארגנטינה ובאורוגוואי.
לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים, שניהם בוגרי אוניברסיטאות שחיו בבריטניה. בנימין (1907 מנצ'סטר - 1980 באי ג'רזי) לחם במלחמת העולם השנייה ולקה בהלם קרב. הוא הוכר כנכה ושוחרר ב-1940 מהצבא. מיכאל עזר (1916–1942), מהנדס אלקטרוניקה, היה טייס בחיל האוויר המלכותי בדרגת סרן, נעלם עם מטוסו בפברואר 1942, במלחמת העולם השנייה. מטוסו הופל מעל מפרץ ביסקאיה. גופתו לא נמצאה והוא נחשב לנעדר. בנו של בנימין, דוד, חי בבריטניה. עזר ויצמן, בנו של אחיו, יחיאל, היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל.
על שמו של חיים ויצמן רחובות רבים בישראל, שכונת ויצמן בחדרה וכן המושב גן חיים, הקיבוץ כפר הנשיא וכפר הנוער החקלאי אשל הנשיא.
פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים ע"ש ד"ר חיים ויצמן מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו למחקרים מקוריים במדעים מדויקים.
ראו גם
ביתו של חיים ויצמן
סם זמוריי
לקריאה נוספת
שמאל|220px
חיים ויצמן הנשיא הראשון מבחר איגרות ונאומים, עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, עורכת הספר לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה, תשנ"ה-1995. באתר גנזך המדינה)
חיים וויצמן, מסה ומעש - זכרונות חייו של נשיא ישראל, תרגם: אשר ברש, תל אביב: הוצאת שוקן, 1949
יצחק לופבן (עורך), "דברים" - כתבי חיים וויצמן בארבעה כרכים, הוצאת מצפה, 1934
חיה ויצמן-ליכטנשטיין, בצל קורתנו; פרקי זכרונות מבית אבא, עם עובד, תשי"ג
יוסף גורני וגדליה יוגב (עורכים), מדינאי בעתות משבר: דרכו של חיים ויצמן בתנועה הציונית 1900–1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 1977
דבורה ברזילי, המדיניות הציונית של חיים ויצמן בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בתוך: אידאולוגיה ומדיניות ציונית (קובץ מאמרים), ירושלים, 1978
הרולד בלומברג, חיים וויצמן: חייו ודורו, יד חיים ויצמן, תרגום לעברית: א. עמית. המהדורה העברית – הוצאת עידנים, ירושלים, בשיתוף עם ידיעות אחרונות, 1979
ישעיה ברלין, רשמים אישיים, מאנגלית - אהרן אמיר, עמודים 70–104, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1983
יהודה ריינהרץ, חיים ויצמן: בדרך אל המנהיגות, 1914-1874, כרך א', ירושלים: הספרייה הציונית, 1987
יהודה ריינהרץ, חיים ויצמן: עלייתו של מדינאי, 1922-1914, כרך ב', ירושלים: הספרייה הציונית, 1996
מוטי גולני, יהודה ריינהרץ, האב המייסד: חיים ויצמן, ביוגרפיה, 1952-1922, כרך ג', תל אביב: עם עובד, 2020
בנימין זאב קדר (עורך), חיים ויצמן: המדען, המדינאי ומדינאי-המדע, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשע"ה
אורי כהן ומאיר חזן (עורכים), ויצמן מנהיג הציונות, קובץ מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע"ו 2016
ישראל קולת, אבות ומייסדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975. עמודים 1–22
ורה ויצמן, חיי עם ויצמן, תל אביב: ספרית מעריב, תשכ"ח 1967
סרטים דוקומנטריים
הסרט הדוקומנטרי "הנשיא" (2010), בימוי ועריכה: נואית ודן גבע.
פרופ' מוטי גולני מורשתו של חיים ויצמן הנשיא הנשכח פודקאסט, היסטוריה גדולה, בקטנה
קישורים חיצוניים
אתר יד חיים ויצמן
חיים ויצמן, באתר הכנסת
חיים ויצמן, באתר הסוכנות היהודית
ספרים בעברית על חיים ויצמן - בקטלוג הספרייה הלאומית
המדען של המדינה, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
חיים ויצמן – הנשיא הראשון: מבחר איגרות ונאומים, באתר ארכיון המדינה
חיים ויצמן, באתר "ניחוח ישראלי"
חיים ויצמן, באתר "מכון ויצמן למדע"
שי שמש, חיים ויצמן המדען הציוני באתר מדע גדול, בקטנה, 27 בנובמבר 2017
חיים ויצמן בראש ועד הצירים בארץ ישראל 1918, קטע מסרטו של יעקב בן דב "יהודה המשוחררת"
ויצמן מגיע לטקס השבעתו לנשיא, 28 בפברואר 1949, ארכיון הסרטונים של AP
ויצמן מבקר את הנשיא טרומן בבלייר האוס, 26 באפריל 1949, ארכיון הסרטונים של AP
חיים ויצמן בן 75, דצמבר 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חיים ויצמן, לקט מארכיון יומני כרמל, אוקטובר 1953
האקדמיה הלאומית למדעים, כינוס לציון 60 שנה למותו של חיים ויצמן. | מושב 1: ויצמן הצעיר - קשרי מדע, תרבות וחברה | מושב 2: הכימיה האקדמית והתעשייתית | מושב 3: ויצמן - מדינאי המדע | מושב 4: מורשתו האקדמית ומדיניות המדע של ויצמן | 8 בינואר 2013
חיים ויצמן שלא הכרנו, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
מכּתביו:
Chaim Weizmann Of Israel Is Dead, הניו יורק טיימס, 9 בנובמבר 1952
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פעילים ציונים בבלארוס
קטגוריה:פוליטיקאים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים בריטים
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם הציונים הכלליים
קטגוריה:כימאים יהודים בריטים
קטגוריה:כימאים ישראלים
קטגוריה:כימאים ביישוב
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי השני
קטגוריה:פעילים ציונים בבריטניה
קטגוריה:ממציאים בריטים
קטגוריה:ממציאים ביישוב
קטגוריה:ממציאים ישראלים
קטגוריה:נשיאי מכון ויצמן למדע
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מנצ'סטר
חיים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים הקבורים ברחובות
קטגוריה:יושבי ראש חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:חברי הפרקציה הדמוקרטית
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1874
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1952
| 2024-10-20T07:32:04
|
יצחק בן-צבי
|
ממוזער|משפחת שימשלביץ. יושבים: יצחק בן-צבי, הסבתא אסתר, אב המשפחה צבי שמשי, אשתו דבורה. עומדים: רחל ינאית בן-צבי, אהרון ראובני, אשתו סופי ראובני, שולמית ובעלה פרופסור יצחק קלוגאי. למטה: דינה מזר עם הבנים של בן-צבי עלי ועמרם. (1926)
יצחק בן־צבי (שימשלביץ) (י"ח בכסלו ה'תרמ"ה, 6 בדצמבר 1884 – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג, 23 באפריל 1963) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. מחותמי מגילת העצמאות. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.
ביוגרפיה
יצחק בן-צבי נולד בעיר המחוז פולטבה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), בתחום המושב היהודי, בן בכור לקריינה (עטרה) בת הרב ישראל לייב קופילביץ, ולצבי שימשלביץ (לימים שמשי), עסקן וסופר ציוני. מצד אמו היה נין הרב מאיר הלוי אפשטיין ומצד אביו היה צאצא הרב יחיאל היילפרין, הרב אליהו חיים מייזל מלודז', הרב המקובל משה אשכנזי (משה איוויער), ונצר לרש"י. אחיו היו משה (שנפטר בגיל 12 במרץ 1906) והסופר אהרן ראובני, ואחיותיו הן: המשוררת שולמית קלוגאי ודינה אשת בנימין מזר.
בן-צבי התחנך בילדותו ב"חדר", משנת 1891, ולאחר מכן בחדר מתוקן. עם מוריו נמנו אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ונתן וסילבסקי (לימים ציר לקונגרס הציוני הראשון). בביתם דיברו הוריו רוסית, אך אביו היה מורה לעברית וחבר אגודת "בני משה". בשנת 1891 ביקר אביו בארץ ישראל למטרת התיישבות עתידית, ובשובו הרבה לספר על רשמיו. עקב המגבלות על יהודי האימפריה הרוסית, למד בן-צבי מחוץ לגימנסיה הכללית ונבחן בה מדי סוף שנה. בשנת 1901 התקבל כתלמיד מן המניין, ולמד בה עד סיום לימודיו ב-1905. עברית למד בחוגים פרטיים, לצד השתתפותו בחוג עברית בהנהגת משה אהרון בורוכוב, אביו של דב בר בורוכוב, שלמד איתו בגימניסה והיה שותף לתחומי עניינו בפילוסופיה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה, מה שגרם ליצחק להתרחק מהדת.
בשנת 1904 הגיע בן-צבי לביקור ראשון בארץ ישראל. בדרכו ביקר בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית, ביוון ובלבנון. כחודשיים שהה לבדו בארץ ישראל, ובמהלכם סייר רגלית ברחבי הארץ (יפו, ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, עקרון, גדרה, קסטינה, מסחה, ירושלים, חיפה, טבריה, פתח תקווה, צפת ומטולה). בתקופה זו נפטר בנימין זאב הרצל, ובן-צבי השתתף בטקס זיכרון לכבודו. בביקורו בארץ קשר קשרי הכרות עם ישראל ואליעזר שוחט, יחזקאל חנקין ואליעזר בן-יהודה.
פועלי ציון ובר גיורא
בשובו לפולטבה סייעה התרשמותו הבלתי אמצעית למאבקו של דב בר בורוכוב נגד העלאת תוכנית אוגנדה בפני הקונגרס הציוני. בעקבות פרעות "המאות השחורות" באוקראינה (1905), יצא ליקטרינוסלב והשתתף בהלוויית 70 קורבנות. בפולטבה היה פעיל בהגנה העצמית היהודית, וייסד עם בורוכוב את מפלגת "פועלי ציון". סניפים למפלגה ולארגון ההגנה הוקמו על ידיו גם בערים קרמנצ'וג ופרילוק. באוגוסט באותה שנה נרשם ללימודי מדעי הטבע באוניברסיטת קייב, שם למד עד סוף 1906 אך בעקבות שביתה שב לעיסוקיו בפולטבה. באותה עת נחלקה המפלגה לשני גופים פוליטיים, ובן-צבי היה חבר מרכזי בוועדה לניסוח מצע "פועלי ציון" לאחר הפילוג וחבר ועד המפלגה המרכזי. בתקופה זו הפך למטרה למעקב מטעם השלטונות. בפולטבה היה ראש ארגון ההגנה העצמית המשותף לכלל המפלגות בעיר.
ביוני 1906 התגלה מחסן נשק של ארגון ההגנה העצמית בחצר בית אביו. אביו נידון ל-16 שנות גלות בסיביר, ועמו יצאו רעייתו ובתם, וכן אחיו ואחותו של בן-צבי. בן-צבי עצמו נמלט והגיע דרך קייב לווילנה. פעילותו המפלגתית נמשכה, ובחודש יולי השתתף בשם בדוי בוועידת המפלגה בצפון-מערב רוסיה. לאחר מכן יצא למסע תעמולה בגרמניה, אוסטריה ושווייץ, ועסק בהרחבת תשתית המפלגה. בשלהי 1906 חזר לווילנה, ונאסר בה יחד עם חברי מערכת עיתון המפלגה "דער פּראָלעטאַרישער געדאַנק". כעבור עשרה ימים שוחרר, אך זמן קצר לאחר מכן נאסר בשנית למשך שלושה שבועות במהלך ועידה מפלגתית בגרודנו. בראשית 1907 (אדר תרס"ז) עזב את רוסיה בדרכו לארץ ישראל, ובהיותו באוסטריה החל לפעול למען צירוף המפלגה לאינטרנציונל הסוציאליסטי.
ב-30 במרץ 1907, חזר בן-צבי לארץ ישראל והשתקע ביפו בדירה ששכר מידי השומרוני אברהם צדקה, שממנו למד ערבית ועל אודות מנהגי העדה השומרונית. בחג שבועות ישב בנשיאות ועידת פועלי ציון בארץ ישראל, ונבחר לנציג המפלגה בקונגרס הציוני השמיני, לצד ישראל שוחט. בקיץ החל בעריכת ביטאון המפלגה "דער אנפאנג". בדרכו לקונגרס הציוני בהאג השתתף בוועידת המפלגה בקרקוב ובוועידה העולמית של ברית פועלי ציון, ובה נבחר לנציג הברית בארץ ישראל. בשובו מהקונגרס היה בין מייסדי ארגון "בר גיורא", אשר ההחלטה על הקמתו התקבלה בחדרו ביפו.
מאוחר יותר היה בין מייסדי "השומר". (כינויו המחתרתי היה "אבנר" או "עובדיה"). בתקופה זו עלתה לארץ רחל ינאית, שותפתו להנהגת המפלגה בווילנה. יחד עמה התגורר בשכונת החבשים בירושלים, השניים היו בין חברי הקומונה "ירושלים החדשה", בהנהגת בוריס שץ, וייסד את העיתון האחדות, עיתונה של מפלגת פועלי ציון. יחד היו בתקופה זו בין ראשוני חברי איגוד פועלי הדפוס בישראל. בשנת 1908, בעקבות הכאה של פועל דפוס, הנהיג בן-צבי את שביתת פועלי הדפוס בירושלים, שביתה שלא זכתה להשגים, אך נחשבת לאחת משביתות הפועלים הראשונות בארץ ישראל. בעקבות פנייה של בוריס שץ השתתפו בן-צבי ורחל ינאית בייסוד הגימנסיה העברית רחביה והיו ממוריה הראשונים.
את פגישתם הראשונה בארץ ישראל מתארת רחל ינאית כי יצחק נראה מודאג בעת הפגישה, ככל הנראה בשל דאגתו הרבה לגורל קרוביו ברוסיה. אך בעת שרחל באה השתפר מעט מצב רוחו של יצחק, בקיץ באותה שנה טיילו השניים רבות בירושלים, מאוחר יותר החלו גם לסייר בשכם, חברון, יריחו ובכלל באזור השומרון. לפי רחל ינאית, השניים הלכו לחברון רגלית מירושלים, ואז לצעוד לעבר עין גדי. מסעותיו עם רחל סקרנו את יצחק ועוררו בן רצון חזק לחקור בצפון ארץ ישראל.
בטורקיה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|בן-צבי (מימין) עם דוד בן-גוריון בתקופת הלימודים בטורקיה, 1912
שמאל|ממוזער|250px|חברי "פועלי ציון" בארצות הברית על רקע ציור של מפלי ניאגרה 1917: בן-צבי עומד, במרכז ברוך אוסטרובסקי
לצד מהפכות באימפריה העות'מאנית, קיים בן-צבי פעילות מפלגתית למען גיוס יהדות טורקיה להגברת האוטונומיה בהתנהלות ארץ ישראל, הגדלת מכסות העלייה וביטול ההגבלות על התעשייה. הצעתו לחקר מצב הפועלים והמשכילים מבין יהדות טורקיה התקבלה והובילה למסעו לביקור הקהילות היהודיות בשטחי טורקיה, יוון, לבנון וסוריה. במסעות אלו ערך מפגשים רשמיים עם מנהיגי הקהילות ונציגיהם במוסדות השלטון, אך התפנה גם לקיום מחקרים וערך הכרות ראשונית עם השבתאים. בשנת 1912 יצא שוב לצורך לימודי משפטים באוניברסיטת איסטנבול. רשמיו מטורקיה הודפסו בביטאון המפלגה "האחדות". במהלך ביקורו התרשם בן-צבי מ"פדרציית העובדים הסוציאליסטית" בהנהגתו של אברהם בן-ארויה ומאמרו הראשון בביטאון "האחדות", שנקרא "הפועל היהודי בתוגרמא" עסק בהשפעה הסוציאליסטית על ארגוני הפועלים אשר יובאה מבולגריה לאימפריה העות'מאנית והוא התמקד בפדרציית העובדים אשר הובילה לדבריו, לאיחוד בין הפועל היהודי לפועלי שאר העמים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) נפסקו לימודיו והוא שב לארץ ישראל. יחד עמו למדו דוד בן-גוריון, ישראל שוחט ודוד רמז. בירושלים, בראותו שמרבית יושבי הארץ נתינים זרים העשויים לעמוד בפני גירוש, פעל להקמת ועד להתעתמנות. בניסיון נוסף להעמקת הקשר עם השלטונות העות'מאנים פנה למפקד על ירושלים וייסד בהסכמתו כוח יהודי מגן על העיר.
מערכת "האחדות" נסגרה בעקבות מאמר שפרסמה בתגובה לגירוש יהודי יפו (בשנת תרע"ה). בן-צבי ושותפו לפעילות הפוליטית, דוד בן-גוריון, נאסרו בגין פעילותם הציונית ונידונו לגירוש מארץ ישראל לצמיתות. ממצרים הגיעו יחדיו לארצות הברית, שבה הקימו יחד את תנועת "החלוץ" המקומית וייסדו עבורה סניפים. יחד גם כתבו את תקנות "החלוץ", שתורגמו ונשלחו לאירופה, וכן פרסמו את הספר ארץ ישראל בעבר ובהווה (מאוחר יותר יצא גם ברוסיה) וערכו את ספר יזכור. מאמריו של בן-צבי בנושא ארץ ישראל ועתידה פורסמו בעיתון "דער אידישער קאָנגרעס". עם ראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל, יצאו בן-צבי ובן-גוריון בקריאה לגיוס יהדות ארצות הברית לגדוד העברי, ובאותה שנה חזרו לארץ כטוראים בגדוד "קלעי המלך". בן-צבי שהה באמריקה שלוש שנים. טרם הגעתם לארץ יצאו לאימונים בקנדה, וממנה עברו לאנגליה ולמצרים.
ב-31 בדצמבר 1918 נישאו יצחק ורחל ינאית, בטקס שערך אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'.
בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1919 התקיימה ועידת היסוד של מפלגת "אחדות העבודה", כאיחוד בין "פועלי ציון" ופועלים הבלתי מפלגתיים. בן־צבי נבחר למרכז ועידת היסוד. בכינוס במועצה העולמית של ברית פועלי ציון בשוודיה נבחר לחבר המשלחת להכנת תוכנית פעולה לארץ ישראל, ובשנת 1921 היה פעיל מרכזי במשלחת וחיבר את פרקי הדו"ח הנוגעים למצב המדיני, ארגון היישוב ופרשת ועד הצירים. באותה שנה אירע פילוג במפלגה העולמית, ובעקבותיו נבחר בן־צבי להנהלת הברית העולמית פועלי ציון-ציונים סוציאליסטים בארץ ישראל.
בשנת 1920 מונה על ידי הנציב העליון הרברט סמואל לחבר המועצה הממשלתית. כהונתו במועצה נמשכה שבעה חודשים, עד להתפטרותו בעקבות התנהלותה במאורעות תרפ"א (1921); בהם השתתף בפעולות "ההגנה", והיה נציג היישוב בפני שלטונות המנדט.
בן-צבי היה בין עשרת חבריה הראשונים של הסתדרות העובדים הכללית; ועם ייסודה נבחר לחבר הוועד הפועל של ההסתדרות בעל אחריות על עובדי הממשלה, פועלי הרכבת והסקטור הערבי, שעבורו הקים את העיתון "אתאחד אל-עמל", שיצא לאור בין השנים 1925–1928. כן היה ממונה על קופת פועלי ארץ ישראל, אשר נמנה בעבר עם מייסדיה. בשנות חברותו בוועד הפועל יצא בשליחויות בינלאומיות שונות לכנסים מקצועיים. מטעם "אחדות העבודה" יצא לכנסי האינטרנציונל הסוציאליסטי והשתתף בקונגרסים הציוניים בשנים 1923, 1927 ו-1929.
בן־צבי וינאית היו מהתושבים הראשונים בשכונת רחביה. הם רכשו חלקת אדמה עליה נבנה ב-1924, עוד לפני בניית בתי הקבע של השכונה, צריף בן שישה חדרים מעצים אותם קיבל כחייל משוחרר מהצבא הבריטי. בצריף התגוררה במשך שנים רבות המשפחה כולל אביו של בן־צבי, והוריה של ינאית, והוא שימש כאחד ממרכזי הפעילות של הנהגת היישוב בירושלים. בהמשך נבנה על החלקה שלהם בית דירות, והם קיבלו בו דירה בת שלושה חדרים. בשנת 1950 פורק הצריף הועבר לקיבוץ בית קשת, לשמש בית תרבות לזכר בנו.
לפי אברהם תהומי בשנת 1924 היה בן־צבי שותף בהחלטה על רציחתו של פעיל העדה החרדית יעקב ישראל דה האן, במה שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני.
בשנת 1927 נבחר למועצת עיריית ירושלים, ומונה להנהלת העירייה. בעקבות מאורעות תרפ"ט ב-1929 התפטר במחאה על התנהלות העירייה. בשנים 1934–1938 כיהן בשנית בעירייה. בין השנים 1920–1948 היה חבר אספות הנבחרים מטעם "אחדות העבודה" ומפא"י. בכל שנות כהונתו היה חבר הנהלת הוועד הלאומי, ומשלהי כהונת אספת הנבחרים השנייה היה למחליפו של דוד ילין כיו"ר הוועד. בתקופת אספת הנבחרים הרביעית היה נשיאו. לאורך שנים אלה השתתף בחיבור פרקים היסטוריים על אודות ארץ ישראל בפרסומים רשמיים ובדו"חות לגורמים בינלאומיים, בהם ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בשנת 1937 נבחר גם להנהלת הסוכנות היהודית.
בשנת 1933 מלך בריטניה, אדוארד השמיני, העניק לבן־צבי את התואר "חבר במסדר האימפריה הבריטית" (MBE), ובשנת 1937 ייצג את היישוב העברי (כמושבה בריטית) בהכתרת ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת בלונדון, כאשר הוא לבוש בהידור בריטי ורעייתו רחל עם אבנט ועליו מגן דוד בולט.
ב-1939 היה בין נציגי היישוב בוועידת השולחן העגול בלונדון.
חבר הכנסת
בן-צבי היה אחד מחברי מועצת העם שכוננה לקראת הקמת מדינת ישראל, ומתוקף כך, אחד מחותמי מגילת העצמאות. כחבר מועצת המדינה הזמנית נשא בה דברים שש פעמים, והעלה בה לדיון את שאלת מצב העיר ירושלים תחת מצור. לאחר הקמת מדינת ישראל נבחר לחבר הכנסת מטעם מפא"י. בכנסת הראשונה היה חבר ועדת הפנים ובכנסת השנייה היה חבר ועדות הפנים והכנסת.
במסגרת תפקידו הִרבה בן-צבי לעסוק בענייני רשויות מקומיות, ובייחוד ירושלים, ובענייני חוקה ודיני עונשין. בשנת 1950 מונה לחבר ועדת החקירה הממשלתית בנושא חינוך ילדי עולים. עוד בפעילותו הפרלמנטרית קרא לשוויון זכויות בין המינים, הגנת אסירים בבתי סוהר, דרש מתן זכות כניסה לישראל לשומרונים ועמד על שמירה על יחסים תקינים עם ערביי ישראל. בשנות כהונתו בכנסת, קיבל את רשות הדיבור במליאה 45 פעמים. בדבריו הרבה להתייחס ולצטט מכְּתבים יהודים היסטוריים. השאילתה הראשונה שהציג נגעה בשאלת העדה השומרונית.
נשיא המדינה
ממוזער|ברכת הנשיא לרגל יום העצמאות 1953
ממוזער|250x250 פיקסלים|בן-צבי נואם בכנסת לאחר השבעתולאחר פטירתו של חיים ויצמן, הציע דוד בן-גוריון את בן-צבי כמועמד מפא"י לנשיאות המדינה בישיבת המפלגה שנערכה ב-26 בנובמבר 1952. בהצבעה החשאית ניצח בן-צבי את יוסף שפרינצק בהפרש של 14 קולות.
ב-8 בדצמבר 1952 נבחר לתפקיד, נבחר אליו בשנית ב-1957 ופעם נוספת ב-1962 בתמיכת 62 ח"כים של הקואליציה ובהימנעות 42 ח"כים של האופוזיציה. בן-צבי היה לנשיא המדינה היחיד שנבחר לשלוש כהונות, ובעת מועמדותו לכהונה שנייה ושלישית היה מועמד יחיד לתפקיד, ללא מתנגדים. בראשית כהונתו השלישית הלך לעולמו, ב-23 באפריל 1963 (כ"ט בניסן תשכ"ג).
יצחק ורחל בן-צבי סירבו לעבור מביתם ברחוב אבן גבירול בירושלים למעון יוקרתי וייצוגי. על כן, רכשה ממשלת ישראל ממשפחת ולירו את מתחם בית הנשיא יצחק בן-צבי ברחוב אלחריזי 17. בביתם קיימו את תפקידיו המסורתיים של נשיא המדינה; בערב ראש חודש נהגו להזמין לביתם נציגי עדות וגלויות שונות, ובתקופת כהונתו התארחו באופן זה נציגי יהדות תימן, צפון אפריקה, פרס, בוכרה, הונגריה, בבל, רומניה, כורדיסטן, צ'כוסלובקיה, מצרים, איטליה, הודו, יוון, בולגריה, בריטניה ואירלנד וארצות אמריקה הלטינית. במסגרת פעילויותיה הרשמיות של רחל הוקמה קרן בית הנשיא לילדי ישראל. בתקופת כהונתו נפתח בית הנשיא לציבור הרחב פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות וביום העצמאות. ב-1958 יצא הנשיא בן צבי לביקור ממלכתי בהולנד ובלגיה בהענות להזמנת מלכי מדינות אלה. ב 1959 יצא לביקור רשמי בבורמה, ידידת ישראל היחידה באסיה.
באוגוסט 1962 יצא בן-צבי לסיור ממלכתי באפריקה, במסגרתו ביקר ברפובליקה המרכז-אפריקאית וברפובליקה של קונגו וחתם על הסכמי שיתוף פעולה עמן.ממוזער|250x250px|יצחק בן-צבי סוקר משמר כבוד לאחר השבעתו לנשיא המדינה, 1952בן-צבי נהג להשתתף בשיעור גמרא שבועי, וסירב להשתתף בחגיגות פתיחת בית כנסת רפורמי בירושלים.
במסגרת סמכות החנינה שבידי הנשיא, הונחו בפני בן-צבי בין היתר בקשותיהם לחנינה של נידונים במשפטים בעלי עניין ציבורי, ובהם אדולף אייכמן ומתנקשיו של ישראל קסטנר. בתוקף סמכות החנינה שחרר בן-צבי ממאסר את כל המורשעים בטבח כפר קאסם ובראשם שמואל מלינקי.
מותו והנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|פיסול פני יצחק בן-צבי (מוצג בחצר בית הנשיא)
שמאל|ממוזער|250px|פסל של יצחק בן-צבי בבית "יד לבנים" בפתח תקווה. הפסלת היא בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית בן-צבי
שמאל|ממוזער|250px|שטר ישראלי בסך מאה ש"ח עם דיוקנו
150px|ממוזער|שמאל|בול עם דיוקנו של יצחק בן-צבי, פורסם ב-13 באפריל 1964
ב-19 באפריל 1963 החל מצבו הרפואי של בן-צבי להחמיר. הוא נפטר ב-23 באפריל 1963 בשעה 07:05 בבוקר, שבוע לפני יום העצמאות והובא לקבורה בהר המנוחות, לצד קברי הוריו. במסע ההלוויה השתתפו כ-100 אלף איש. המשטרה איבדה שליטה: דיפלומטים נדחקו הצידה, וסדר הושג רק לאחר התערבות כוחות צבא בפיקוד אלופי צה"ל שנכחו במקום.
ממשלת ישראל החליטה על הוראת שעה שלפיה ביום העצמאות יונפו דגלים ציבוריים ופרטיים כאחד בחצי התורן ודגלי קישוט יעוטרו בסרט שחור לאות אבל. עשרות רבות של מכתבי תנחומים התקבלו ממנהיגי מדינות וארגונים יהודיים ובינלאומיים. דגל האו"ם במטה הארגון בניו יורק הורד למחצית התורן, ודגלי 110 המדינות החברות באו"ם לא הונפו לאות אבל. ימי אבל לאומיים הוכרזו בין היתר בארגנטינה ובאל סלוודור, ושלושה ימי אבל הוכרזו בקובה ובקונגו-ברזוויל. כן הורדו לחצי התורן דגלי המוסדות הרשמיים בבריסל, ובהם בניין מושב הקהילה הכלכלית האירופית.
ממוזער|250px|יצחק בן-צבי בביתו, 1962|טקסט=
בדברי ההספד שנשא ראש הממשלה בן-גוריון אמר: . במלאת שבעה למותו העלתה הכנסת את זכרו בישיבה מיוחדת שבה נשאו דברים נציגי הסיעות השונות. אסתר רזיאל-נאור ציינה כי "מקרב עמו בא, לפני עמו הלך ובתוך עמו ישב", ומשה סנה אמר כי "על אף ההבדלים היסודיים בהשקפת עולם ובדעות פוליטיות, ידענו להעריך כראוי את אישיותו, מידותיו וסגולותיו של הנשיא המנוח, כפטריוט ישראלי רב פעלים וכאחד מראשוני תנועת הפועלים בישראל". נציגי הסיעות הערביות ציינו את הבנתו הייחודית לבעיות המיעוט הערבי.
במותו נותרו אלמנתו רחל ובנו עמרם. בנו הצעיר, עלי, נפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית קשת (בקרב בית קשת). לאחר מות בנם, העבירו את צריף מגוריהם לבית קשת לשם הקמת בית נוער על שמו.
בן-צבי הונצח בבול ישראלי בשנת 1964 ובשטר בסך מאה שקלים חדשים. ברחבי הארץ נקראו על שמו רחובות ומוסדות חינוך. יד יצחק בן-צבי לחקר תולדות ארץ ישראל וקהילות המזרח קרוי על שמו. בשנת 1965 הוציא המכון את "ספר הזיכרון ליצחק בן צבי" ובו סקירת פעילותו המדעית, רשימת פרסומיו וקובץ מחקרים הנוגעים בתחומי עניינו.
פעילותו כחוקר
בן-צבי עסק בחקר תחומים שונים במדעי היהדות: ארכאולוגיה של ארץ ישראל, היישוב היהודי בארץ, תולדות המסעות והעליות לישראל, קהילות יהודיות בארצות ערב ושבטי ישראל ומנהגיהם. בתחומים אלו פרסם למעלה מ-150 פרסומים מדעיים. כתביו כוללים כעשרים ספרים ומאות מאמרים בענייני פובליציסטיקה ומחקר. רשמיו הראשונים על תחומי המחקר שבהם הרבה לעסוק נכתבו בעת מסעו לארץ ישראל בשנת 1904, שבמהלכו ביקר בנקודות יישוב מקראיות והתרשם ממפגשיו עם העדה השומרונית, מה שהוביל למחקרים. בעקבות גילוי כתובת ארמית ברמות נפתלי כתב:
.
במאמרים רבים התייחס בן-צבי לארכאולוגיה, לאפיגרפיה ולטופוגרפיה. באופן זה חקר את מסורות הפלאחים והבדואים. בשנים שלאחר קום המדינה התעניין רבות במגילות מדבר יהודה ובממצאים שאותרו במערת האיגרות. במחקריו המשיך לעסוק ביישוב היהודי בארצות ערב וסייע בהצלת כתבי יד מקראיים מקהילות אלו, ובראשם כתר ארם צובא, שהיווה נושא מחקר בפרסומיו.
בתקופת שהותו בווילנה, פורסם מאמרו הראשון, "די יידישע אומוואנדערונגען", שבו חקר את תולדות נדודי ישראל בגולה וקבע את השפעת ה"יסוד המבודד" וה"יסוד המכולל" על התערות היהודים בחברה הכללית ואופן הגירתם. בשנת תרע"א 1911, פרסם ב"השילוח" מסה על אודות מרד החשמונאים. לאחר מכן התמקדו תחומי עניינו בידיעת ארץ ישראל, ההיסטוריה המקומית וחקר עדות וכתות בעם ישראל. סקירותיו על אודות יישובים לא-יהודיים בארץ ישראל כונסו בספרים "שכנינו בארץ" ו"אוכלוסי ארץ ישראל". מחקריו על אודות העדה השומרונית כונסו ב"ספר השומרונים".
שמאל|ממוזער|300px|יצחק בן-צבי (בכובע לבן) בביקור בבאקה אל-גרבייה, ולצדו רחל אשתו וחבר הכנסת פארס חמדאן, 1956
תחום עניינו של בן-צבי כלל את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד התחייה הציונית. ספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני" הכיל סקירה מדינית, חברתית, כלכלית ורוחנית של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לאורך 400 שנים (1517–1917), ובו אסף וחקר תעודות ערביות וטורקיות. בעקבות פרסומו משנת תרפ"ב 1922, בשם: "היישוב היהודי בכפר פקיעין", החל בחקר יישובים חקלאיים שקדמו להתיישבות החדשה בארץ. מחקריו על אודות שפרעם, כפר יאסיף, חצביה ואחרים כונסו בכרכי "שאר יישוב". במחקרים אלו ריכז עדויות על תושבים יהודים בכל ערי וכפרי הארץ; בין היתר גילה שבכפר פקיעין התקיים יישוב יהודי רצוף לאורך כל הדורות, וקיים יחסי ידידות וקרבה עם קהילת יהודי פקיעין. בין היתר העלה את ההשערה שמקורם של חלק ניכר מערביי הארץ הכפריים ביהודים שהמירו את דתם עם השנים. בן-צבי התאמץ להשיב את יהודי פקיעין שנטשו את הכפר לכפרם והקים עבור זה את המושב פקיעין החדשה.
בן-צבי קשר קשרים אישיים עם יוצאי קהילות יהודיות שונות, ונסע ברחבי המזרח התיכון על מנת לאסוף שרידים יהודיים ולתעד אותם. בישראל מילא תפקיד מרכזי בגילוי בית שערים. על יסוד בדיקה מחודשת של פסוקים בספרי איוב ודברי הימים פרסם מאמר שבו הסיק כי בחצי האי ערב התקיימו בין המאה השלישית והמאה השישית מדינות בראשות שליטים יהודים.
פרסום ניכר ניתן לעיסוקו בחקר מורשת ותולדות השומרונים, שהוא היה מחוקריה הפוריים ביותר בתקופת חייו. מחקריו הסתמכו על כתובות וממצאים אפיגרפיים, רשימות סופרים בקולופונים ובתשקילים, וכן מסורת שבעל פה. עבודתו בתחום זה סוכמה על ידיו במאמר "יסודות הכרונולוגיה השומרונית", ובספרו "ספר השומרונים". במחקריו על העדה, העלה בן-צבי השערה מחקרית כי חלק ניכר מהערבים שהתגוררו באזור שכם דאז מגיעים ממוצא שומרוני. בפרסומיו גם ייחד מאמרים לתיאור כתבי יד שומרוניים לתורה, בהם פנחסיה. קשרי הידידות שקשר איפשרו לו להיות בין האישים הבודדים מחוץ לבני העדה שזכו להתרשם מספר אבישע. בן-צבי היה חבר קרוב של ראש העדה בחולון יפת בן אברהם צדקה וכן מיוזמיה העיקריים של הקמת השכונה השומרונית בחולון בשנת 1956. יוזמתו באה במטרה לאחד את הקהילות הקטנות והמפוזרות של השומרונים לקהילה מגובשת ויציבה.
היה בין הראשונים לפרסם על אודות יהדות פרס ויהדות כורדיסטן, ועסק בעדת הקראים ובחוקרו את השבתאות היה מראשוני העוסקים בדונמה.
בהרצאה שערך לזכרו זאב בן-חיים, ביקש לעמוד על עניינו של בן-צבי גם בפילולוגיה ובלשון העברית. בהרצאתו בפני האקדמיה ללשון העברית, בהיותו נשיא, ביקש בן-צבי לשלב אותיות מן הכתב העברי הקדמון בכתב העברי המודרני, ולהעשיר את יכולת ההבעה בתנועות.
בנובמבר 1947, הוקם על ידיו "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח" במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. עם בחירתו לנשיא המדינה נקרא המוסד "מכון בן-צבי", בעוד בן-צבי נותר לעמוד בראשו ושימש מנהלו המדעי. מטרת המכון הוגדרה על ידיו "להציל מכיליון את נכסי הרוח של היהודים במזרח התיכון, ולעודד את חקר קורותיהם ותרבותם". לאחר מותו אוחד המכון אל יד יצחק בן-צבי ומשנת 1973 הוא מנוהל במשותף על ידי יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית.
בשנת 1955, ייסד בן-צבי באוניברסיטה העברית קרן להענקת פרסים לחוקרים. פרס על שם אביו נקבע עבור מחקר בתולדות קהילות אירופה שנספו בשואה, ופרס על שם בנו נקבע עבור מחקר בתולדות הקהילות היהודיות בארצות המזרח.
על ספרו "נדחי ישראל", זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תשי"ז. בן-צבי סירב לקבל את הפרס באופן אישי, מתוקף היותו נשיא המדינה, אך נשא דברים בטקס קבלת הפרס ודיבר בעד רעיון קיבוץ הגלויות. הפרס (500 ל"י) נתרם על ידיו למען עידוד המחקר של נדחי ישראל. ספר זה תורגם לאנגלית, לספרדית, לצרפתית, לאיטלקית, לדנית וליידיש.
פרסומיו
שמאל|ממוזער|250px|יצחק בן-צבי נואם בפתיחת אספת הנבחרים הרביעית
שמאל|ממוזער|250px|נשיא המדינה יצחק בן-צבי מקבל את כתב האמנתו של שגריר ברית המועצות אלכסנדר אברמוב
בן-צבי פרסם מאמרים מקצועיים ופובליציסטיים רבים, לעיתים תחת שמות עט (יצחק השמשי, אבנר, נעמן, י. קטגורי, י. ק-י, עובר דרך, עובר אורח, י. ב.צ.). העיתונים העיקריים שלהם תרם: "האחדות", "קונטרס", "דבר", "הפועל הצעיר", "הדור", "התורן", "הדואר", "פארווערטס", "וארהייט", "דער יידישער קעמפער", "דער יידישער קאנגרעס", "העולם" ו"פאלק און ציון". מאמרים רבים פרי עטו כונסו ב"כל כתביו" (תרצ"ה).
מספריו
ספרים מפרי עטו
עם דוד בן-גוריון, ארץ-ישראל בעבר ובהווה, (מהדורה מהודרת" מרדכי אליאב ויהושע בן-אריה עורכים), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ם (1979)
דער פאלעסטינא ארבייטער פאנד, ווארשא, מו"ל לא ידוע, 1917, (ביידיש).
היישוב העברי בכפר פקיעין, תרפ"ב-1922
שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי היישוב העברי בא"י וחקר המולדת, תרפ"ז-1927
ספר השומרונים, תרצ"ה-1935
יהודי ח'יבר וגורלם, ת"ש-1940
פועלי ציון בעלייה השנייה, תשי"א-1951
נדחי ישראל, תשי"ג-1953
ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, תשט"ו-1955
זיכרונות ורשומות: מהנעורים עד 1920, תשכ"ו-1966
מחקרים ומקורות, תשכ"ו-1960
הגדודים העבריים: אגרות, תשכ"ז 1967
החזון והגשמתו: פרקי זיכרונות ורשימות על בעיות ההסתדרות, תשכ"ח-1968
רשמי דרך, (בעריכת רחל ינאית בן-צבי), תשל"ב-1972
מחקרים בכתר ארם צובה, תש"ך-1960
מסעות: בשבילי הארץ ושכנותיה – מתוך רשימות דרך ויומנים, תש"ך-1960
ספרים שערך
ספר היובל לשניאור זלמן שזר: מחקרים ומקורות לתולדות התנועה השבתאית, תש"ך-1966
תולדות ארץ ישראל: מהימים הקדומים ביותר עד זמננו, תרצ"ח-1938
ספר תולדות ההגנה, תשט"ו-1955
ספר צפת: מחקרים ומקורות על קהילת צפת מן המאה ה-16 עד המאה ה-19, תשכ"ב-1962* ספר השומר: דברי חברים, תשכ"ב-1962
ממאמריו
"מקדשיה" הירושלמי וכתרי התורה שבבתי-הכנסת הקראים בקושטא ובמצרים, קריית ספר, לב (תשי"ז), עמודים 366–374
ראו גם
יד יצחק בן-צבי
בית הנשיא יצחק בן-צבי
לקריאה נוספת
מאיר בניהו, "יצחק בן-צבי הנשיא, מפעלו המדעי ומחקריו במכון בן-צבי", בתוך: ספר הזיכרון ליצחק בן צבי, א', 1964
יוסף כרמל, יצחק בן צבי: מתוך יומן בית הנשיא, רמת גן, 1967
נירית שלו-כליפא, "ממזרח ומתנ"ך - דימויי נוף ישראלי בצריף הנשיא יצחק בן-צבי", מותר, 11, 2003
עזריאל קמון, "מ’שאר ישוב’ ל’נדחי ישראל’ : מימד ההיאחזות בתפיסתו היישובית של יצחק בן-צבי", בתוך: הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 2001
בן-ציון אשל, "לבטי לשון במאמריו הראשונים של י. בן צבי", לשוננו לעם, כ"ד, תשל"ג - 1973
יצחק בצלאל, "כתבי יצחק בן-צבי על יהדות-המזרח: השלבים, התחומים, המאפיינים", פעמים, 25, תשמ"ו-1986
ארנון למפרום, "יצחק בן-צבי והנצחת יוסף בנימיני: ניסיון כושל להקמת אתר מורשת לאומית", ארכיון, 17, 2013, עמ' 48–55
חגי צורף (עורך), יצחק בן-צבי הנשיא השני - מבחר תעודות מפרקי חייו, (1963-1884), ירושלים: ארכיון המדינה תשנ"ח-1998 - מידע ב אתר גנזך המדינה
יצחק בצלאל, פגישה עם המזרח: יצחק בן־צבי ויהדות המזרח, הוצאת כרמל, 2017
קישורים חיצוניים
יצחק בן-צבי באתר אוצרות
ארכיון יצחק בן-צבי באתר ארכיון המדינה
יצחק בן-צבי – הנשיא השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1963-1884) באתר ארכיון המדינה
טקס השבעת יצחק בן צבי לנשיא המדינה, 1952, 7:54 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
בית פתוח בבית הנשיא | 1957 | 1958 | סרטי גבע, ארכיון שפילברג
אבי ששון וגד סובול, נשיא בחוצות אשקלון, משפחת בן־צבי וחייה בשכונת אפרידר, עת־מול, גיליון 228, באתר יד בן צבי
צבי צמרת, 'פוליטיקאי ואיש מוסר: הנשיא השני ויחסו ליהודי המזרח', מוסף שבת של מקור ראשון, כ"ז באדר תשע"ח
יצחק בן-צבי, "שלא יישאר אף יהודי בארץ אשר לא קבל את הרישיון", אתר אוצרות, 3 בספטמבר 1931
יוסי דגן, מאורעות תרפ״ט, מודיעין תקשורת (סיגינט) ויצחק בן־צבי - ראשית תולדות מודיעין התקשורת בארץ ישראל, עת-מול, גיליון 271, מרץ 2021, עמודים 13–16
תרצה רבינוביץ, בדרכו האחרונה של נשיא המדינה: קבורתו של הנשיא השני, עת-מול, מס' 228
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:אנשי השומר
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י
קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות
קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:חברים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:חוקרי ארץ ישראל
קטגוריה:חוקרי עדות ישראל
קטגוריה:חוקרי תולדות עם ישראל
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:משפחת בן-צבי
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשקלון
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:יד יצחק בן-צבי: אישים
קטגוריה:משפחת מזר
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת איסטנבול
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קייב
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1884
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1963
| 2024-07-17T06:44:18
|
אפרים קציר
|
פרופ' אפרים קציר (קצ'לסקי; 16 במאי 1916 – 30 במאי 2009) היה ביופיזיקאי ונשיאהּ הרביעי של מדינת ישראל. חתן פרס ישראל, זוכה פרס רוטשילד, פרס ויצמן, פרס טשרניחובסקי ופרס יפן על עבודותיו המדעיות. כיהן כמפקד הראשון של חיל המדע, כיהן כמדען הראשי במשרד הביטחון, הקים את המחלקה לביופיזיקה במכון ויצמן למדע ועמד בראשה.
קורות חיים
ראשית חייו
קציר נולד בשנת 1916 ליהודה וצילה קצ'לסקי בקייב שבאימפריה הרוסית, אליה הגיעו מפולין במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 שבה משפחתו לפולין, לעיר לודז', ובתחילת שנות ה-20 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. בראשית שנות השלושים למד בגימנסיה העברית בשכונת רחביה שבירושלים והיה מדריך בנוער העובד. שולמית לסקוב, שהייתה בת כתתו, תיארה אותו:
בשנת 1933 סיים את לימודי התיכון ובהמשך למד ביוכימיה באוניברסיטה העברית. לאור דרישת האוניברסיטה כי המרצים יעבירו את שיעוריהם בעברית, ביקשה טשרנה רייס מקציר שיעזור לה ויתרגם לה את הרצאותיה. בתמורה לימדה אותו את פרטי מחקרה על תכונות הפלנקטון. מחקרה של ד"ר רייס השפיע על מחקריו העתידיים של קציר עצמו.
בשנת 1941 קיבל תואר דוקטור על עבודה בהדרכת מכס פרנקל.
ב-1939 סיים את קורס הקצינים (מפקדי המחלקות) של "ההגנה" ביבנאל, והיה אחראי על הצד המדעי במחלקת המחקר של הארגון. במאי 1948 מונה למפקד חיל המדע (חמ"ד) של צה"ל בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף).
כמדען
בשנת 1949 הצטרף למכון ויצמן למדע, שם הקים את המחלקה לביופיזיקה ועמד בראשה עד לבחירתו לנשיא ב-1973. בחלק מתקופה זו, בשנות החמישים היה חבר בשורת המתנדבים. הוא התגורר ופעל במכון ויצמן עד יום מותו. בשנים 1966–1969 כיהן כמדען הראשי במשרד הביטחון, תפקיד חדש שהחליף את תפקיד היועץ המדעי לשר הביטחון שבו כיהן דוד ברגמן מאז קום המדינה. ועדה בראשותו בדקה את ארגון המחקר הממשלתי, ובין המלצותיה הייתה הקמת תפקיד המדען הראשי במשרדי הממשלה השונים. תפקיד המדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר היה זרז חשוב בהתפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל. ב-1966 מונה לחבר בוועדה לאנרגיה אטומית.
קציר ראה חשיבות גדולה בטיפוח החינוך המדעי. יחד עם פרופ' שלמה הסטרין היה העורך הראשון של כתב העת "מדע", ובהמשך היה חבר מועצת המערכת של כתב העת. הוא עמד בראש הוועדה לקידום החינוך המדעי לנוער מהקמתה ב-1968 ועד לאחר פרישתו לנשיאות המדינה. הוא המשיך בפעילותו המדעית גם בין תפקידיו החוץ-מדעיים השונים וגם לאחר פרישתו מתפקידים אלה. קציר חקר בין היתר מבנים של חלבונים, היבטים של מסיסות ואי-מסיסות, העברת אנרגיה בין חלבונים, קינטיקה אנזימטית ופירוק כימי של חלבונים. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פיתוח שיטה לקיבוע אנזימים, שיטה שמשמשת בתעשיות התרופות והמזון.
נשיא המדינה
שמאל|ממוזער|250px|קציר מבקר בחפירות תל דן מקבל הסברים מהארכאולוג וסיליוס צפיריס
250px|ממוזער|שמאל|נשיא המדינה אפרים קציר לוחץ יד לשייח בדואי, שבא לקבל את פניו בכניסה לבית ספר שדה בסנטה קתרינה, 18 בנובמבר 1974
שמאל|ממוזער|250px|קציר בזקנתו, 2006
במרץ 1973 נבחר קצ'לסקי כמועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שניצח במרכז המפלגה את יצחק נבון. הוא היה מועמדם של יוצאי מפא"י, כדוגמת גולדה מאיר ופנחס ספיר, לעומת נבון, שהיה מועמד יוצאי רפ"י. באפריל 1973 נבחר על ידי הכנסת לנשיא המדינה, בהתמודדות מול אפרים אלימלך אורבך, והחל לכהן בתפקיד ב-24 במאי באותה שנה. קציר היה לנשיא המדינה הראשון שהתבגר בישראל. עם בחירתו, עברת את שמו מקצ'לסקי לקציר, בעקבות אחיו אהרן, שנרצח שנה קודם לכן.
קציר הנהיג את הענקת אות הנשיא למתנדב, ששני הזוכים הראשונים בו (ב-1974) היו יעקב מימון והאגודה למען החייל. בתקופת כהונתו פרצה מלחמת יום הכיפורים. התבטאותו על אודות האחריות לניהול המהלכים לקראת המלחמה ב-24 בנובמבר 1973 – – ספגה ביקורת רבה מאחר שנתפסה כניסיון להמעיט באשמתם של ראשי המדינה והצבא ונזכרה כ"כולנו אשמים".
ב-19 בנובמבר 1977 היה הראשון שקיבל את פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, כאשר הגיע לביקור היסטורי בישראל.
לאחר הנשיאות
ממוזער|פסלו של אפרים קציר במשכן הנשיא
קציר לא רצה להמשיך לכהן כנשיא קדנציה נוספת, ולאחר תום תקופת כהונה אחת ב-1978 פרש, סיבה ראשונה: בגלל אהבתו למדע, וסיבה נוספת:
כשסיים את תפקידו נרשמו כל המתנות שקיבל כרכוש המדינה, אולם חפצי אומנות שונים הושאלו והוצגו בעירו רחובות.
לאחר פרישתו חזר לפעילות מדעית, ועסק במחקר-בסיסי בעיקר של חלבונים. ועמד בראש המרכז לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה בין יוזמיו ומקימיו. במרכז גם לימד והיה קשור לפעילות המדעית שבו. בשנת 1984 הצטרף למועצה האקדמית המייעצת של אורט כנשיא המועצה. בין השנים 1986–1990 שימש כנשיא אורט העולמי.
ב-1988 התמנה ליושב ראש הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה ולאחר מכן לנשיא הוועדה, ובתפקידיו תרם רבות לפיתוח המחקר והתעשייה הביוטכנולוגיים בישראל.
ב-30 במאי 2009 נפטר קציר בביתו שבמכון ויצמן ברחובות, בן 93 במותו. לבקשתו, לא נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל אלא בבית העלמין ברחובות, לצד רעייתו נינה.
שמו הונצח ברחובות בהוד השרון, בנס ציונה וברחובות.
דעותיו
התנגד לכניסת צה"ל לביירות במלחמת שלום הגליל, לאחר טבח סברה ושתילה, פרסם עם עוד חמישה מדענים גילוי דעת שעל הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית (בניגוד לדעת הממשלה) בלתי תלויה. .
התנגד לכך שמדינת ישראל מקבלת תמיכה כספית מארצות הברית.
פרסים
עבודתו המדעית זכתה להערכה רבה. בשנת 1950 זכה בפרס ויצמן למדע של עיריית תל אביב. בשנת 1959 קיבל במשותף עם תלמידו, מיכאל סלע, את פרס ישראל למדעי החיים. שנה מאוחר יותר נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וב-1961 הוענק לו פרס רוטשילד. על תרומתו בפיתוח של אנזימים מקובעים זכה קציר ב-1985 בפרס יפן. כמו כן קיבל תוארי כבוד מאגודות מדעיות ומאוניברסיטאות שונות בעולם. ובשנת 1966 היה הישראלי הראשון שנבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-1977 נבחר לחבר חוץ בחברה המלכותית הבריטית (הישראלי השני). משנת 1991 היה חבר כבוד באקדמיה הרומנית. המחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל נקראה על שמו בעודו בחיים.
משפחתו
אחיו הבכור, המדען פרופ' אהרן קציר, הצטרף עמו למכון ויצמן למדע והיה ראש המחלקה לחקר הפולימרים. הוא נרצח בשנת 1972 בהתקפת מחבלים יפנים בנמל התעופה לוד.
אשתו, נינה קציר בת מאיר גוטליב, שנולדה בפולין ונפטרה בשנת 1986 בישראל, הייתה מורה לאנגלית ונודעה בשיטות ההוראה המודרניות שפיתחה. בעיתון "ג'רוזלם פוסט" פרסמה טור שהוקדש לבעיות ההוראה בשפה זרה. כרעייתו של נשיא המדינה יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לבין ילדים. ביוזמתה נחגג בישראל שבוע הילד הבינלאומי, שבמסגרתו מספרות נשות דיפלומטים על ישראל לילדים בארץ מוצאן. לאחר מלחמת יום הכיפורים חוללה סערה זוטא, כאשר יזמה חלוקה של אלפי גיליונות "פלייבוי" לחיילים שבחזית לאור בקשה של חיילים.
לזוג קציר נולדו שלושה ילדים: בן אחד, מאיר קצ'לסקי, המשמש פרופסור למתמטיקה בטכניון, ושתי בנות שהלכו לעולמן בגיל צעיר: הבת נורית מתה מתאונת שאיפת גז והבת עירית שמה קץ לחייה.
לקריאה נוספת
אפרים קציר, סיפור חיים, ירושלים: כרמל, 2008.
קישורים חיצוניים
אפרים קציר, באתר הכנסת
אפרים קציר, באתר הסוכנות היהודית
כרטיס אישי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
אפרים קציר, באתר "ניחוח ישראלי"
פרס יפן לאפרים קציר: אנזימים מקובעים
איציק וולף, אפרים קציר נפטר בביתו, הלוויה תתקיים ברחובות, חדשות מחלקה ראשונה, 30 במאי 2009
40 שנה לבחירת הנשיא אפרים קציר: פרסומים בבלוג של ארכיון המדינה:
יחי נשיא מדינת ישראל – 40 שנה לבחירתו של אפרים קציר
מלחמה ושלום - תקופת כהונתו של הנשיא הרביעי אפרים קציר
נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול?
הערות שוליים
קטגוריה:ביוכימאים ישראלים
קטגוריה:ביופיזיקאים ישראלים
קטגוריה:מדעני חיל המדע
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי החיים
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס ויצמן
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: כימיה
קטגוריה:מדענים ראשיים במשרד הביטחון
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:עמיתים יהודים בחברה המלכותית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הרומנית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
אפרים
קטגוריה:חברי הוועדה לאנרגיה אטומית
קטגוריה:יהודים זוכי פרס יפן
קטגוריה:אישים הקבורים ברחובות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1959
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1916
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009
| 2024-05-15T05:51:49
|
בקרל
|
בקרל (סמל היחידה Bq) הוא יחידת המידה לרדיואקטיביות במערכת היחידות הבינלאומית, והוא שווה לאקטיביות של כמות חומר רדיואקטיבי בו בכל שנייה מתפרק גרעין יחיד. במילים אחרות, בקרל אחד הוא אירוע התפרקות אחד בשנייה.
יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות הייתה קירי (Ci).
Bq = Ci
יחידת המידה קרויה על שמו של הפיזיקאי אנרי בקרל, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1903, על גילויו בתחום הרדיואקטיביות. בקרל זכה בפרס זה יחד עם בני הזוג פייר ומארי קירי.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יחידות מידה
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
| 2022-08-02T19:19:08
|
יצחק נבון
|
יצחק רחמים נבון (א' בניסן ה'תרפ"א, 9 באפריל 1921 – כ"ד בחשוון ה'תשע"ו, 6 בנובמבר 2015) היה נשיאהּ החמישי של מדינת ישראל ושר החינוך והתרבות בשנים 1984–1990. פוליטיקאי, דיפלומט, סופר, מחזאי ואיש חינוך ישראלי. בכניסתו לתפקיד הנשיא, הפך לנשיא ישראל הראשון בן עדות ספרד והמזרח.
נבון נולד וגדל בירושלים לאם שעלתה ממרוקו, ולאב משפחה ספרדית-מזרחית, והתחנך על ברכי הציונות. בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר ולאחר מכן לאצ"ל. במהלך לימודיו התיכוניים עבר שינוי אידאולוגי ואימץ עמדות סוציאליסטיות. כשסיים את לימודיו התיכוניים השלים מהפך פוליטי-אישי והצטרף אל שורות ארגון ההגנה. עם הקמת המדינה נקרא לשמש דיפלומט בצירות ישראל באורוגוואי. המוניטין הדיפלומטי שצבר הוביל אותו לעבוד לצד שר החוץ משה שרת. בתקופה זו החל להתקרב לדוד בן-גוריון, ובילה במחיצתו כשלוש עשרה שנים, מ-1952 ועד התפטרותו הסופית של בן-גוריון ב-1963. לאחר מכן הצטרף למשרד החינוך כמנהל אגף התרבות והאמנות, ובמסגרת תפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות. ב-1964 נמנה עם מייסדי רפ"י, ושנה אחר כך נבחר מטעמה לכנסת השישית, בה כיהן גם כסגן-יו"ר הכנסת. במקביל לעבודתו כחבר הכנסת ניהל קריירה כמחזאי, וכתב בין היתר את המחזה "בוסתן ספרדי".
בשנים 1978–1983 כיהן כנשיא מדינת ישראל. בכהונתו הקדיש תשומת לב רבה למגזר הערבי, שם פעמיו אל עיירות הפיתוח והמושבים, וערך ביקור בהזמנתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, במסגרת מעורבותם בתהליך השלום הישראלי-מצרי.
ב-1984 החליט בצעד יוצא דופן לשוב לחיים הפוליטיים והתמודד בבחירות לכנסת האחת עשרה, לאחריהן מונה לשר החינוך והתרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך הקים את בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים ואת "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות בשכונות ובערי פיתוח". פעל להשגת חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, יזם מפגשים בין תלמידים יהודים לערבים, הנהיג את חובת הוראת השפה הערבית לתלמידים היהודים בבתי הספר הממלכתיים, יזם את תוכנית "סל תרבות ארצי" להקניית תרבות ואמנות לתלמידי ישראל, והכניס את לימודי מורשת של יהדות ספרד והמזרח.
עד פטירתו, המשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים והאריך ימים יותר מכל נשיא אחר במדינת ישראל.
ראשית חייו
מוצא משפחתו
שמאל|250px|ברכה בדף הראשי של היומון העברי "דואר היום" לאב יוסף נבון לרגל הולדת בנו יצחק|ממוזער
אביו של יצחק נבון היה נצר למשפחת נבון הירושלמית, מצאצאי משפחה יהודית-ספרדית ותיקה בירושלים (מ-1620), משפחת ברוך מזרחי, שעלו מטורקיה לארץ ישראל. רבי יצחק אליה נבון כתב בספר זיכרונותיו כי צאצאי משפחת נבון, בצוותא עם יהודים אחרים שהוגלו מספרד, השתקעו והקימו את ביתם בעיר ניקופול שבבולגריה וניהלו אחוזה שנקראה "אחוזת נבון". במחצית השנייה של המאה ה-17 נפל סכסוך בחצר נבון, ושלושת האחים שהרכיבו אותה החליטו לעזוב את ניקופול וללכת כל אחד לדרכו. האחד נסע לירושלים, השני לאדירנה שבטורקיה, והשלישי לעיר שמולָה שבבולגריה. יצחק נבון היה צאצאו של רפאל עלי ובנו חנון, שנסעו לירושלים לאחר הסכסוך ב-1670. יוסף נבון, יוזם ובונה מסילת הרכבת יפו–ירושלים, הוא ממוצא טורקי ומצאצאיו של אפרים נבון, יליד העיר איסטנבול. רבי יצחק אליה נבון הוא מצאצאיהם של הנשארים באדירנה.
יוסף, אביו של יצחק נבון, היה מצד אמו צאצא של הרב המקובל חיים אבן עטר מסלא שבמרוקו. הוא ניהל בית תמחוי שפעל בירושלים, במימונו של הנדבן נתן שטראוס, וסיפק ארוחות ליהודים נזקקים בני כל העדות. אולם בשנות ה-30 של המאה ה-20, משפסק תקצוב בית התמחוי, עבר האב לעבוד בעיריית ירושלים, בבדיקת תוכניות בנייה.
ממוזער|250x250 פיקסלים|צילום משותף של משפחת נבון. מימין לשמאל: אבי המשפחה יוסף, הבן הבכור ויקטור, האם מרים, ויצחק נבון (תצלום מינואר 1934)
אמו של יצחק נבון הייתה ממשפחה ספרדית יוצאת מרוקו שעלתה לארץ ישראל בשנת 1884. אביה, רבי יעקב בן-עטר, היה חסיד ומקובל, ואחיה היה העיתונאי חיים בן-עטר, עורך העיתונים "אל ליבראל" בספרדית ו"החרות" בעברית. ב-1902 השתדכו שתי המשפחות המכובדות באמצעות אירוסיה של מרים לבית בן-עטר, אמו של נבון, ליוסף נבון, אביו. סבו מצד אמו שהה אז בשליחות ארוכת-ימים בצפון אפריקה, בליסבון ובגיברלטר על מנת לגייס כספים לבניית בתי מחסה לדרי רחוב בשכונת מחנה ישראל. אמו של נבון בחרה שלא לחכות לשובו של אביה משליחותו בחוץ לארץ, והזוג נישא ב-1902 והשתקע ברחוב יפו. בירושלים ילדה אמו את תשעת ילדיה, בהם נבון. חמישה מהם הלכו לעולמם בגיל צעיר עקב מחלות (שכיום נחשבות קלות וניתנות לטיפול ולהחלמה מהירה).
ילדותו ונעוריו
נבון נולד ב-א' בניסן ה'תרפ"א. כאשר התקבל ללימודים בתיכון בית הכרם (נקרא כיום התיכון ליד האוניברסיטה), נשאל נבון לראשונה על תאריך לידתו הלועזי ואביו קבע בטעות שמדובר ב-19 באפריל 1921. רק שנים רבות לאחר מכן, זמן קצר לאחר בחירתו לנשיאות, התברר שתאריך לידתו הנכון הוא 9 באפריל 1921.
כשהיה בן שלוש, עברה משפחתו לשכונת אהל משה הירושלמית, שם התגוררו במשך כשמונה שנים. ב-1927, כשנבון היה בגיל שש, הוא נלקח בידי אביו לבית המדרש "דורש ציון". בספר זיכרונותיו מספר נבון כי המורה המועדף עליו היה מורה לעברית בשם אדון גולדשטיין, אשר האהבה ביניהם הייתה הדדית. התלמידים האחרים בכיתתו החלו להקניטו, מתוך קנאה, ובעקבות כך ביקש נבון את רשות אביו לעזוב את בית המדרש בטענה כי אין מלמדים שם די אנגלית.
בשנת 1932 עברה משפחת נבון להתגורר בכפר הערבי שייח' באדר (באזור בנייני האומה דהיום). משפרץ המרד הערבי הגדול ב-1936 עברה המשפחה לשכונת מקור ברוך שבירושלים, שם למד נבון בבית הספר הציוני-דתי תחכמוני במשך שנה אחת. בתחכמוני כתב נבון את יצירתו הראשונה שהופיעה בדפוס, בעיתון בית הספר. היצירה הייתה הספד על המשורר העברי חיים נחמן ביאליק. כשנצטרך לעבור לבית ספר תיכון, הלך למבחני קבלה עבור תיכון בית הכרם, הסמוך לאוניברסיטה העברית, שנחשב אז לתיכון יוקרתי.
בימי המדינה שבדרך (1937–1948)
חברותו במחנות העולים ובאצ"ל
בין שכניו של נבון בשכונת שייח' באדר נמנה עקיבא עצמון, איש תנועת המחנות העולים ולימים מפקד הגדנ"ע. ב-1937, בעידודו של עצמון, לקח נבון חלק בפעילות של מחנות העולים. אולם בחלוף הזמן לא הרגיש שייך לערכי ורוח התנועה ואף לא התחבר אל אנשיה, שחלק ניכר מהם היו "ילדי שמנת", בנים למשפחות מבוססות ואמידות, בניגוד לנבון. בעקבות זאת, הצטרף עם אחיו הבכור ויקטור לפעולות תנועת בית"ר, בה מצא נבון את מקומו ופגש בחבריו משכונת אהל משה. המפורסמים שבהם היו חיים קורפו ודוד הורן. ב-1937, בגיל 16, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, הצטרף נבון באופן טבעי אל "הארגון הימני", שקדם לאצ"ל.
נבון סיפר כי בעת חברותו באצ"ל, נאחז קנאה בערבים. הוא צפה בהם עובדים את האדמה ונטועים איתן בחקלאות, בניגוד ליהודים, שאותם ראה כחנוונים. הוא האמין בכיבוש העבודה ובעקבות זאת החל לפתח עמדות יוניות, והתרחק מהאידאולוגיה של בית"ר. העמדות הסוציאליסטיות של נבון, שאותן לא הסתיר בארגון הנצי שהיה חבר בו, הכניסו אותו לא פעם לתסבוכות. ביום מן הימים, נקרא לתחנת המשטרה. משחשש כי נודע לרשויות החוק על חברותו באצ"ל, השמיד כל זכר לחברותו בתנועה. כשהגיע לתחנה הסתבר שנחשד בהצתת מועדון של השומר הצעיר. נבון חשד כי הטילו עליו את האשמה על רקע דעותיו. לאחר שמצא אליבי, הסתיים העניין בלא כלום. לקראת סוף לימודיו התיכוניים סיפר נבון למפקדו באצ"ל שדעתו אינה כאידאולוגית הימין. בארגון לא הקשו על עזיבתו, אך ארגנו עבורו טקס "גירוש וסילוק" במסווה של טקס עזיבה. בטקס צוו שאר המשתתפים לא להתחבר אליו, ולאחר מכן גירשו אותו מאולם בית הספר שפיצר, שבו נערך הטקס.
הצטרפות להגנה
ממוזער|280x280 פיקסלים|יצחק נבון (שורה ראשונה, חמישי משמאל), כמורה בתיכון בית הכרם בירושלים, ביחד עם תלמידיו במחנה עבודה בשפיים, 1946
נבון סיים את לימודיו התיכוניים, ופנה ל ללימודים אקדמיים. במקביל הוא השלים את המהפך הפוליטי-אישי והצטרף לשורות ההגנה והנוער העובד, שם לימד. תוך לימודיו באוניברסיטה, שב נבון לתיכון בית הכרם, אך הפעם כמחנך וכמורה לתנ"ך, ספרות וערבית. בשעות הערב לימד מקצועות שונים בבית הספר של הנוער העובד.
ב-1942 עבר נבון קורס מפקדי כיתות בקריית ענבים, אך בבחינת ניווט לילי בסיום הקורס, שנערכה על ידי יגאל ידין, הוא נכשל ובמקום להמשיך בפיקוד נשלח להתייצב בביתו של הביוכימאי אפרים קצ'לסקי. משימתו הראשונה הייתה לפזר אספה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בקולנוע אדיסון בעזרת שתי פצצות סירחון. בהמשך, נשלח נבון בידי מפקדו, זיאמה דיבון, להקים רשת הערכת מודיעין בלבנון בכיסוי של סטודנט הלומד ב. מתוך הנחה שיקבלו אותו ללימודים באוניברסיטה בביירות, התפטר נבון מעבודתו בתיכון ליד האוניברסיטה. בארץ ישראל שהתה אז משלחת מטעם האוניברסיטה שבחנה בקשות של תלמידים פוטנציאליים, נבון ביקש להתקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטה בספרות ערבית, אולם המשלחת סירבה לבקשתו ונבון נשאר קירח מכאן ומכאן. הוא איבד את משרתו כמורה ומחנך ולימודיו הגבוהים נגדעו, אך בשנות הארבעים המוקדמות היה בוגר אוניברסיטה בפדגוגיה, תרבות האסלאם, השפה הערבית וספרות עברית. בימים אלו שמע נבון לראשונה את דוד בן-גוריון, שבעתיד יהיה איש סודו. לאחר שהאזין לנאום בן-גוריון בבית הספר למל, שבו קרא להיאבק בכל הכוח במדיניות הספר הלבן של ממשלת בריטניה ולהמשיך את העלייה לארץ ישראל, התקרב נבון לאישיות ולאידאולוגיה של בן-גוריון.
ראש המודיעין הערבי של ההגנה
ב-1946, כשמלאו לו 25 שנים, הוטל על נבון לשמש כראש המחלקה הערבית של הש"י בירושלים רבתי, שירות המודיעין והידיעות של ארגון ההגנה. האזור שעליו פיקד נבון השתרע מחברון בדרום עד רמאללה בצפון, ומיריחו במזרח עד לטרון במערב. נבון מילא תפקיד זה עד שנת 1948, ובכלל זה בזמן מלחמת העצמאות. המחלקה הערבית הייתה אחת משלוש מחלקות המודיעין של הש"י, לצד המחלקה האנגלית (בה שירתה אחותו של נבון, מזל, אולם הוא ידע על כך רק בדיעבד) והמחלקה היהודית. קודמו בתפקיד היה יעקב עיני.
עם הזמן הקים נבון יחידת מסתערבים. הוא עבר בכל יחידות ההגנה על מנת לחפש את הטובים ביותר להתחזות לערבים ולהיטמע באוכלוסייה הפלסטינית. לאחר שלבי מיון ארוכים, יחידת המסתערבים בפיקודו כללה שמונה אנשים. בכ"ט בנובמבר 1947, היום בו התקבלה ב תוכנית החלוקה, התגורר נבון ברחוב הפלמ"ח בירושלים. עד לכ"ט בנובמבר הוא תפעל מודיעים ערבים מהימנים ביותר. אולם עם פרוץ הקרבות, שהתגלגלו למלחמת העצמאות, נסתם לחלוטין מאגר המידע שהגיע מידי המודיעים הערבים, מאחר שאלה חששו להגיע לפגישות עם היהודים. המחלקה הערבית בפיקודו של נבון התרכזה אז בהאזנה לאנשי מפתח בהנהגה הפלסטינית, כדוגמת אמין אל-חוסייני, ושידור תשדורות רדיו בשפה הערבית אל האויב, בעזרת אישים דוברי שפות ערביות, במסגרת לוחמה פסיכולוגית. בין השאר, הביא נבון את אליהו נאוי, דובר ערבית, לשכנע את הלוחמים הלבנונים והסורים בחוסר הטעם שבמאבקם.
בימים שלאחר קבלת תוכנית החלוקה פגש נבון לראשונה את דוד בן-גוריון פנים אל פנים. בעזרתו של יעקב ליסר, קצין מודיעין בהגנה, הצליח נבון להשיג הבטחה מהבריטים שתמורת תשלום יוסדר כי תחנת משטרת המנדט באבו גוש, שהייתה נקודה חשובה מבחינה צבאית על הדרך לירושלים, תימסר למדינה היהודית. הם פנו אל בן-גוריון, שהיה עדיין יושב ראש הסוכנות היהודית, כדי לבקש תקציב לכך, אולם בן-גוריון לא מסר תשובה, ומשטרת אבו גוש לא נרכשה אלא נכבשה. ההיסטוריון אורי מילשטיין טען כי למרות היותו איש מודיעין, היכרותו של נבון עם אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, שהייתה הממוקמת בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים, היא זו שאיפשרה לדאוד להכניס לחצר המוסדות הלאומיים את מכונית התופת שהביאה ב-11 במרץ 1948 לרציחתם של של 12 בני אדם ולפציעתם של 44 נוספים.
בשירות מדינת ישראל (1948–1965)
שירותו הדיפלומטי באמריקה הדרומית
ממוזער|311x311 פיקסלים|צוות צירות ישראל במונטווידאו עת הגשת כתב ההאמנה לנשיא אורוגוואי, 1949. מימין לשמאל: יהודית מלמד-ברגמן, המזכירה הראשונה, יעקב צור, השגריר, ונבון, המזכיר השני
ממוזער|שמאל|צוות הצירות בתצלום מ-1948. מימין לשמאל: המזכירה הראשונה יהודית מלמד-ברגמן, השגריר צור ורעייתו, ויצחק נבון, המזכיר השני
עם ייסודו של משרד החוץ ב-1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, נקרא נבון להצטרף למחלקת המזרח התיכון של המשרד ובעקבות זאת עבר לתל אביב-יפו. לאחר זמן קצר, נענה להצעת אנשי שירות הידיעות לשעבר, יעקב שמעוני ועזרא דנין, שבקשו ממנו, כדובר לדינו הקרובה לשפה הספרדית, לכהן כמזכיר שני בצירות ישראל באורוגוואי. כאשר נודע דבר מינויו של נבון לנציג ישראל באורוגוואי, פנה אליו מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ, אלקנה גלי, וביקש שייצג שם גם את מערכת הביטחון הישראלית. גלי הסביר לו שבאמריקה הדרומית ריכוז לא מבוטל של ערבים, וביקש שיברר את יחסם לגבי ישראל והאם הם מתכננים לפעול נגדה. משימה מודיעינית נוספת שהטיל עליו גלי, הייתה לאסוף מידע על פושעי מלחמה נאצים, קרואטים-פשיסטים, בלגים-מלוכנים ומשתפי פעולה עם השלטון הנאצי שנמלטו לאמריקה הדרומית בתום מלחמת העולם השנייה.
בשלהי 1948, התארגן צוות הצירות הישראלית: הציר, יעקב צור ויועצו מרדכי שניאורסון, יהודית מלמד-ברגמן, ששימשה כמזכירה שנייה וכקונסול דיפלומטי ונבון, ששימש מזכיר שני. כשהגיעו למונטווידאו המתינו להם אלפי יהודים נרגשים בנמל, אשר צבאו סביב רכב השרד שהמתין להם וקראו קריאות ברוכים הבאים בעברית ובספרדית. מהנמל נסעו לבית המלון "פָּארקֶה הוטל", שם התגורר נבון במשך שהותו באורוגוואי.
מעבר לעבודה הדיפלומטית השגרתית, הוטל על נבון לבחון את האפשרות ליישב פליטים פלסטינים במושבות יהודיות ותיקות שהוקמו על ידי הברון מוריס הירש במדינות כמו ארגנטינה, שיתרוקנו עם עליית תושביהם לישראל. נבון בדק את הנושא וחיווה את דעתו כי "פתרון" זה חסר שחר.
נבון שימש כמזכיר שני בצירות הישראלית באורוגוואי מ-1949 עד 1950. מיד לאחר בואו לאורוגוואי, הבין נבון כי שפת הלדינו אותה הוא דובר אינה חופפת במידה רבה עם השפה הספרדית. לאור זאת, שכר מורה מקומי שלימד אותו ספרדית, ובמשך חודשים אחדים שקד על לימודים אלו. לאורך התקופה שבה למד ספרדית לא נשא דברים בפומבי, עד שהרגיש שהוא דובר היטב את השפה המקומית. את הרצאתו הראשונה בספרדית נשא בפני נשות ארגון ויצו בנושא "מגמות בספרות העברית החדשה". נבון עסק בהסברה ישראלית, מודיעין, במגעים עם הנוער היהודי, בעידוד עלייה לארץ ישראל, בנשיאת הרצאות ופיקוח על הקשר של הצירות עם משרד החוץ בירושלים.
עם כינון היחסים הדיפלומטיים עם ארגנטינה ב-1949, פעל נבון גם שם. צוות הצירות התבקש על ידי משרד החוץ בירושלים לארגן לנציג כלכלי מישראל פגישה אישית עם נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון. במהלך הפגישה הציע הנציג הכלכלי לפרון שישראל תמכור למדינתו תפוזים, שיניים תותבות ואף פרימוסים. פרון, ורעייתו אווה, פרצו בצחוק לנוכח ההצעה המגוחכת. פרון אולץ בידי רעייתו לקנות מהנציג את כל הצעותיו בעל כורחו - לאחר שהסכים לקנות מישראל תפוזים ושיניים תותבות, הורה פרון לבדוק האם אצל האינדיאנים בפרובינציית חוחוי, פרובינציה נידחת ופרימיטיבית, עדיין משתמשים בפרימוסים. ונבון, יחד עם אנשי הצירות שבאו עמו לארגנטינה, נחלו אכזבה בעקבות האירוע המביך.
מזכיר אישי של משה שרת ודוד בן-גוריון
ממוזער|260x260 פיקסלים|שר החוץ משה שרת עם יצחק נבון במשרדו בירושלים, 1952
בראשית 1951, לאחר שנתיים באמריקה הדרומית, שב נבון לישראל, אך המשיך לשמור על קשריו עם הקהילה היהודית באמריקה הדרומית. כמי שהיה בין הבודדים במשרד החוץ ששלט בשפה הספרדית, נשלח נבון לעיתים לשאת הרצאות בקהילות היהודיות שם. נבון נהג לדבר איתם על טיפוח הנחלת המורשת והתרבות היהודית, על חינוך עברי לילדיהם, על העלייה לארץ ישראל ועל הסכנות הקיומיות שבנישואי תערובת ביהדות. לאחר מספר חודשים שבהם שימש כפקיד במשרד החוץ, הציע לו מנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן לשמש כמזכירו של שר החוץ משה שרת. לצורך כך, שכר נבון, שלאחר שובו לישראל התגורר עם הוריו בירושלים, דירה בתל אביב-יפו, בה שכן משרד החוץ.
בימים שבהם כיהן נבון כמזכירו האישי של משה שרת, החלה להירקם ידידות ארוכת-הימים שלו עם בן-גוריון. ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיבל מבואנוס איירס ספר בספרדית "לָה וידָה אִי לָה פילוסופיה דֶה שפינוזה" (החיים והפילוסופיה של שפינוזה) מאת הפרופסור היהודי-ארגנטינאי ליאון דוכובנה. הוא חיפש מורה לספרדית, ומזכירו אפי עברון, הציע את נבון כמי שחזר זה עתה מאמריקה הדרומית ויודע את השפה.
עם התפטרותו של עברון מתפקידו, הציע בן-גוריון לנבון שיחליפו בתפקיד, ונבון עזב את לשכת שרת שבתל אביב למשרד ראש הממשלה שבירושלים והחל לשמש כמזכירו האישי של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון.
ממוזער|255x255 פיקסלים|יצחק נבון משוחח עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בלשכתו, 1952
ממוזער|255x255 פיקסלים|דוד בן-גוריון ונבון מעיינים בספר תנ"ך, אפריל 1956
במהלך שנת 1952 שקע נבון בעבודתו במשרד ראש הממשלה. נדרש לו זמן לא מועט להתרגל לסדר העבודה אצל בן-גוריון, שבניגוד גמור לשרת, היה נוהג להעביר את זמנו בחשיבה והגייה בשקט ושלווה בחדרו ודחה עניינים דחופים, הן פרלמנטריים והן אישיים. נבון היה מתלווה למסעותיו של בן-גוריון ברחבי ישראל והיה לחלק ממעגל מצומצם שבו בטח בן-גוריון.
כל תקופת עבודתו של נבון לצד בן-גוריון, הן לפני פרישתו לשדה בוקר והן לאחר חזרתו לראשות ממשלת ישראל, עמדה בצלה של מערכת היחסים העכורה והסבוכה בינו לבין משה שרת, ה"בוס" הקודם של נבון.
כאשר עלו נושאים שנויים במחלוקת לדיון על שולחן הממשלה, לעיתים היה שרת מגייס רוב נגד עמדת בן-גוריון, מתוך המפלגות האחרות בקואליציה ואפילו מתוך מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגתו שלו. כדי לרכך את המשבר, הציע נבון לבן-גוריון לזמן את שרי מפא"י לפני ישיבת הממשלה, לדון עמם בנושא ומה שיוחלט יחייב את כולם. בן-גוריון קיבל הצעה זו, וכך, בכל יום רביעי היו מתכנסים שרי המפלגה בפורום שאותו כינה נבון "פורום שרינו". בפורום היו מסכמים עמדה משותפת לקראת ישיבת הממשלה של יום ראשון, והמשיך להתכנס עוד שנים רבות. פורום שני שאת הקמתו יזם נבון, היה פורום "חברינו". נוסף על שרי מפא"י, השתתפו בו מזכיר ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, יושב ראש הסוכנות היהודית וראש הסיעה בכנסת. פורום זה התכנס לעיתים לא מזומנות, כאשר עלו לדיון נושאים שאינם נוגעים לענייני ממשלה בלבד, אלא שלהם השלכות גם על המפלגה, ההסתדרות, הכנסת או על יהדות התפוצות.
ממוזער|240x240 פיקסלים|ראש ממשלת ישראל משה שרת עם מזכירו האישי נבון, נובמבר 1953
לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה, שב נבון לתפקידו כמזכיר האישי של שרת, ובין השאר סייע לו בהקמת ממשלת ישראל החמישית שקיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. במאי 1954, נבון יצא לחופשת לימודים כדי לסיים את לימודיו הגבוהים ב. נבון גם רצה לשמור על נאמנותו לבן-גוריון ולא רצה לפגוע ביחסיו עמו, אם ימשיך לעבוד עם יריבו הגדול.
לאחר שבן-גוריון הביע ביולי 1954 תחזית קודרת בפני שרת ומנהיגי מפא"י לגבי ניסיונות להטיל "אפוטרופסות אמריקאית" על ישראל, החלו בכירי מפא"י ללחוץ על בן-גוריון לשוב לראשות הממשלה - מהלך שהובילו עוזריו הצעירים של בן-גוריון, ובהם נבון. לאחר הבחירות לכנסת השלישית, ביולי 1955, בן-גוריון שב לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון בממשלת ישראל השביעית שהושבעה בתחילת נובמבר 1955, ונבון נקרא שוב לשמש כמנהל לשכתו.
ממוזער|255x255 פיקסלים|משמאל לימין:מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, מזכירו האישי של ראש הממשלה יצחק נבון, ראש הממשלה בן-גוריון, נשיא המדינה יצחק בן-צבי ויושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק בחידון התנ"ך הראשון, באמפי האוניברסיטה העברית בירושלים, 1958
בזמן מלחמת סיני ב-1956, התגורר נבון בבית בן-גוריון שבתל אביב ובילה במחיצתו עד לתום המלחמה. לפני שישראל יצאה למלחמה, הקים נבון ועדת שידורים עליונה שפיקחה והנחתה את השידורים בערבית לערביי ישראל ולאזרחי מדינות ערב. במסגרת תפקידו כאחראי לשידורים ברדיו בערבית, סבר נבון כי ראוי שלגיבוי המלחמה השידורים יסבירו את הצד הישראלי. ב-1972 התפטר נבון מראשות ועדת שידורים זו.
במאי 1962, עם מעברו של מזכיר הממשלה, כתריאל כ"ץ למשרד החוץ, עלה שמו של נבון כמועמד מועדף להחליפו. אולם מינוי זה נתקל בהתנגדות של שותפות בקואליציה שלא רצו שמזכיר הממשלה יהיה איש כה מקורב לראש הממשלה, ולאחר מספר חודשים המינוי ירד מעל הפרק.
בשנת 1962 תואר במעריב תפקידו של נבון במילים אלו:
עם התפטרות בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה באמצע 1963, סיים נבון את תפקידו כראש לשכתו. מחליפו של בן-גוריון, לוי אשכול, הציע לנבון להמשיך כראש לשכתו, אך נבון העדיף לעבור לתפקיד אחר. באותו זמן, בסוף יוני 1963, התחתן יצחק נבון עם אופירה ארז. זמן קצר לאחר מכן השתתף נבון בסמינר קיץ בן ארבעה ימים באוניברסיטת הרווארד בהנחייתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר.
המבצע לביעור הבערות
ממוזער|נבון, ראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות צופה בתלמידת המבצע לביעור הבערות, 1964
נבון סירב להצעת שרת החוץ גולדה מאיר להיות שגריר ישראל במקסיקו, כמו גם להצעה לעמוד בראש מרכז ההסברה. באותם הימים נסע נבון עם רעייתו הטרייה אופירה לירח דבש בנהריה. כששב מנהריה, הציע לו שר החינוך והתרבות זלמן ארן להצטרף אל המשרד כמנהל אגף התרבות והאמנות. נבון לא התלהב מההצעה וארן הציע לו לעסוק בנושא ביעור הבערות בקרב הדור הבוגר במדינה והשכלת מבוגרים.
למען איתור האנאלפביתים ברחבי הארץ, איסוף הנתונים והכנת הקרקע לגיוס ומאות מורים הנחוצים להוצאת המבצע לביעור הבערות לפועל, פנה נבון אל חיים ציפורי, איש משרד החקלאות. ציפורי ונבון למדו יחדיו כמה אנאלפביתים ישנם, היכן הם מצויים ובזמן קצר יצרו מסד נתונים אמין. המבצע יצא לדרך בינואר 1964. מספר האנאלפביתים שאותרו עמד על כ-260,000 - שני שלישים נשים ושליש גברים. אחוז גבוה מן האנאלפביתים היה מצוי במושבים, בערי הפיתוח, אך גם במשכנות העוני בערים הגדולות. המכשול שאותו צריך היה נבון לעבור, היה השגת המורים הדרושים לערי הפיתוח. נבון החליט לשלב במבצע הלאומי את צה"ל, שבו שירתו מורות חיילות שלימדו בבתי ספר שונים, תוך שיתוף פעולה עם מפקדת חיל נשים, סטלה לוי.
חבר הכנסת (1965–1978)
ממוזער|255x255 פיקסלים|שר החקלאות משה דיין עם יצחק נבון בוועידת רפ"י הראשונה, ינואר 1964
ממוזער|255x255 פיקסלים|סגן יו"ר הכנסת נבון קורא עיתון בספריית הכנסת בזמן הפוגה מהדיונים במליאה, 1966
ממוזער|255x255 פיקסלים|סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון לוחץ את ידו של ויקטור בודסון, נשיא בית הנבחרים של לוקסמבורג בנמל התעופה בן-גוריון שבלוד. משמאלו של נבון ניצב ויקטור אלישר ממשרד החוץ, אוגוסט 1966
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא הסנאט של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סילבסטר מודינגאי , לוחץ את ידו של סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון (משמאל), לאחר הגיעו לנמל התעופה בלוד לטקס חנוכת משכן הכנסת החדש בירושלים. במרכז, נציג משרד החוץ אלכסנדר דותן, 24 באוגוסט 1966
ממוזער|255x255 פיקסלים|מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי אנדרי דה-בלוניי בחברת סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון (משמאל) וחה"כ דוד הכהן, 1966
ברפ"י
ביוני 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הקים דוד בן-גוריון את רפ"י - רשימת פועלי ישראל, ונבון הצטרף אליו מתוך תמיכה בו ובעמדתו בעניין העסק הביש. נבון עתיד היה לעמוד לראשונה בחייו לבחירות פוליטיות. הוא התפטר מתפקידו כעובד מדינה במשרד החינוך, והתמנה למזכיר רפ"י בירושלים. בתפקיד זה נועד עם פעילים בשכונות וגייס תמיכה בקרב עולים חדשים.
הבחירות נגמרו במפח נפש עבור אנשי רפ"י. רק 10 מחברי המפלגה נבחרו לכנסת ורפ"י נותרה באופוזיציה. נבון נבחר לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת, נוסף על חברותו בוועדת החוץ והביטחון, ועדת הכנסת וועדת החינוך והתרבות. ישיבתו באופוזיציה הקשתה על נבון. כחבר אופוזיציה, היה אמור לתקוף את מדיניות הממשלה ולמתוח עליה ביקורת, אולם הוא הרגיש לא בנוח לעשות כן למי שעבד עמם במשך כשלוש עשרה שנים: זלמן ארן, לוי אשכול, גולדה מאיר, מרדכי נמיר. התחבטויות אלו לא נמשכו ארוכות: ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, הוקמה ממשלת ליכוד לאומי ורפ"י הצטרפה לקואליציה. בראשית 1968 הצטרפה רפ"י אל המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל - והתמזגה עם מפא"י ואחדות העבודה, ובכך יצרה את מפלגת העבודה הישראלית. נבון נמנה בין המתנגדים לאיחוד, אך עם מימושו, קיבל את הכרעת הרוב והיה לחבר הכנסת מטעם המפלגה המאוחדת.
סיור באסיה
במסגרת חברותו בוועדת החוץ והביטחון, יצא נבון ב-1967 לסיור הסברה במדינות אסיה ערב דיון שעתיד היה להתקיים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. נבון שם דגש על הביקור ביפן, שם קיים דיונים מרתוניים עם ראש הממשלה אייסאקו סאטו ויושב ראש הדיאט של יפן. במהלך ביקורו התוודע לראשונה לאנשי בית שלום יפן בהנהגת האב טקג'י אוצוקי. ב-1995 הקים נבון את "עמותת ידידי בית שלום יפן בישראל" שהסבה את שמה ב-2016 ל"עמותת ידידי 'בית שלום יפן' בישראל ע"ש יצחק נבון".
מיפן טס אל הפיליפינים, שם נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס. הוא שוחח עם מרקוס בספרדית ועל ידי כך רקם עמו ידידות. אלא שמרקוס היה ידוע באנטי-ישראליות שלו והביקור לא הניב פרי. מהפיליפינים טס לקמבודיה, שם נועד עם המלך נורדום סיהאנוק. הביקור הידידותי תם בבורמה, שבה התקבל על ידי נה וין, הגנרל שירש את או נו. בספרו האוטוביוגרפי, "כל הדרך" מציין נבון כי ביקר במסגרת הסיור בתאילנד.
עימות עם אדריכל בית הנשיא
ביולי 1971, בעת ישיבה של סיעת המערך ב מתח נבון ביקורת קשה על בית הנשיא החדש, שבנייתו עמדה לפני סיום, והצביע על ליקויים ועל בזבוזים כגון בניית הבית בגובה נמוך מהבתים סביבו, או העדר חדר ילדים במגורי הנשיא שיחייב שינויים אם תיכנס אליו משפחה עם ילדים. הוא הציע לשנות את ייעוד הבית או למכור אותו, שאם לא כן תהיה זו "בכייה לדורות".
אחרי שדבריו של נבון התפרסמו בעיתונות, כתב האדריכל שתכנן את בית הנשיא, אבא אלחנני, מכתב גלוי לנבון מעל דפי "מעריב". הוא התרעם בו על כך שנבון השמיע בפורום פומבי את דעותיו "בארכיטקטורה, באסתטיקה ובפונקציונליזם", נושאים מקצועיים שאינם בתחום עיסוקו, ואף האשים אותו בז'דנוביזם. נבון ענה לו, אף הוא במכתב פומבי באותו עיתון, וכתב בין השאר: "ילמדנו רבנו, כמה שנים עלי ללמוד מסתרי־פונקציונליזם, כדי לדעת שבחדר השינה של הנשיא רצוי שיהיה חלון לחוץ? שתהיה לו מרפסת? שיוכל להשקיף על נוף כל שהוא? שבקומו בבוקר יוכל לדעת אם בוקר אם לילה, אם קיץ אם חורף?"
בעקבות חילופי מכתבים אלה, הגיש אלחנני תביעת דיבה כנגד נבון, אולם התביעה לא נדונה בשל חסינותו של נבון כחבר הכנסת. לאחר כשלוש שנים התנצל נבון במודעה שפרסם ב"מעריב". ההדורים יושרו סופית כאשר נבון נבחר לנשיא, והוא ורעייתו אופירה נפגשו עם אלחנני לשם ביצוע ההתאמות הנדרשות לשיכון משפחה עם ילדים, כפי שחזה נבון שמונה שנים לפני כן.
ההתמודדות על תפקיד יושב ראש הכנסת
בראשית אפריל 1972 נפטר באופן פתאומי יושב ראש הכנסת ראובן ברקת, בזמן שנבון שהה בסביליה שבספרד לשם השתתפותו באירועי השבוע הקדוש בעיר. בעקבות מותו הפתאומי של ברקת קטע נבון את ביקורו בספרד ושב ארצה. מבין סגני יו"ר הכנסת, בחרה ועדת הכנסת בנבון ליושב הראש בפועל של הכנסת. מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת בפועל מילא את חובותיו הטקסיים.
כשהגיעה העת לבחור יושב ראש קבוע לכנסת, הודיע נבון כי יתמודד על תפקיד יו"ר הכנסת. צמרת המפלגה העדיפה את ישראל ישעיהו-שרעבי, יו"ר ועדת הכנסת ומזכ"ל מפלגת העבודה, כמועמד המפלגה לתפקיד. לעומת זאת נבון היה מקובל יותר בקרב סיעות הבית האחרות. בתום הצבעה חשאית בקרב חברי סיעת המערך (בה השתתפו גם שרי המערך שלא כיהנו בכנסת, וחברי הסיעות הערביות הקשורות אליה) נמנו 30 קולות בעדו של ישעיהו-שערבי ו-28 קולות בעד נבון.
התמודדות ראשונה לנשיאות המדינה
במרץ 1973, לקראת סוף כהונתו של הנשיא זלמן שזר, דרבן שר השיכון, זאב שרף, את נבון להתמודד על נשיאות המדינה בבחירות לנשיאות. נבון בירר בצמרת המפלגה האם יקבל תמיכה מספקת לבחירתו. משהבין נבון כי בכירי המפלגה, ובהם ראש הממשלה גולדה מאיר, לא יתערבו או יסכלו את מועמדותו, הסכים נבון להצעתו של שרף ונכנס באורח רשמי למירוץ לנשיאות. כעבור יממה הגיעה לביתו משלחת מטעם מזכירות המפלגה שבירושלים למען הפגנת תמיכה במועמדותו, אולם באותו ערב הגיע לבית גם אהרן ידלין, מזכיר המפלגה, והודיע לו כי "גולדה מציעה" שלא יתמודד, ושהפרופסור אפרים קציר הוא המועמד מטעם המפלגה לנשיאות. בדיעבד נתברר לנבון כי שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הכשילו את המינוי ושכנעו את גולדה לא להתיר לנבון להתמודד על הנשיאות, בטענה שאם הוא - איש רפ"י - יבחר ויהיה לנשיא, יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על משה דיין איש רפ"י. יום לאחר מכן, ב-23 במרץ, התכנס מרכז המפלגה על מנת לבחור בין נבון לקציר ובחר בקציר, שגם נבחר לאחר מכן לנשיאות המדינה.
יו"ר ועדת החוץ והביטחון (1974–1977)
מלחמת יום הכיפורים הובילה בסופו של דבר את גולדה מאיר להתפטר מראשות הממשלה, ועל הנהגת המערך התנהל קרב בין שמעון פרס, איש רפ"י, לבין יצחק רבין. לאור היכרותו רבת השנים עמו כשבילה לצד בן-גוריון, תמך נבון בפרס, אולם רבין נבחר. ב הוצב נבון במקום ה-17 ברשימת המערך ולאחריהן הושבע מחדש כחבר הכנסת. כשהורכבה ממשלת רבין הציע יו"ר סיעת המערך משה ברעם, את נבון לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ונבון התמנה לתפקיד. בהצבעה הסיעתית על הרכב הממשלה הצביעו בעד 41 חברים ונמנעו שלושה, בהם נבון. מלבד סיורים רבים שערכה ועדת החוץ והביטחון בראשותו של נבון במקומות שונים בארץ, נבון עצמו, כיו"ר הוועדה, גם ערך ביקורים מדיניים מטעם הממשלה.
במהלך כהונתו כיו"ר הוועדה, החל התהליך המדיני בין מצרים וישראל, שהבשיל בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975. בציבור הישראלי הובע חשש מפני תכתיבים אמריקאים ובאישורו של ראש הממשלה רבין, התראיין נבון לטלוויזיה ופירט את עיקרי ההסכם, שהיה מצוי אז בערפל. בזכות הראיון העיתונאי שנתן, החלה הביקורת נגד ההסכם להמוג. אלא שהמערך לא הספיק לקטוף את פרות הצלחת ההסכם, שכן הממשלה נפלה, ובשל פרשת חשבון הדולרים הועמד פרס בראשות מפלגת העבודה במקום רבין. המערך נחל תבוסה קשה ב למפלגת הליכוד בהנהגת מנחם בגין, ולראשונה בתולדות המדינה ישב באופוזיציה.
נשיא מדינת ישראל (1978–1983)
הבחירות לנשיאות המדינה
בראשית 1978 הכריז הנשיא אפרים קציר כי אין בדעתו להתמודד שנית לנשיאות המדינה. המאבק על הנשיאות נפתח ונבון החליט שוב להציג את מועמדותו מטעם המערך, אם כי היסס תחילה. אל הבחירות הללו הגיע עשיר בניסיון פוליטי, כשהוא זוכה לתמיכה מרובה בקרב חברי סיעתו. הליכוד עמד אז בשלטון, וראש הממשלה מנחם בגין העמיד את הפיזיקאי יצחק שוה כמועמד הקואליציה. גישושים שערך נבון הראו כי בנוסף לתמיכת המערך, במועמדותו יתמכו גם אגודת ישראל והסיעות הערביות, ואולם מולו יתייצב הגוש הגדול של הליכוד. נבון החליט להשיג את תמיכת המפד"ל, אולם משאמר יהודה בן-מאיר, ממנהיגי המפד"ל, כי על מפלגתו להצביע ליצחק שוה (על אחת כמה וכמה שהוא אדם חובש כיפה ומועמד ראש הממשלה), החל נבון להטיל ספק בסיכוייו.
התפנית במערכת הבחירות אירעה לקראת סוף מרץ 1978. שר הדואר אלימלך-שמעון רימלט, שעמד בראש המפלגה הליברלית הישראלית לצד מנהיג תנועת החרות מנחם בגין (שתי המפלגות הרכיבו את רשימת גח"ל), הציג את כוונתו להתמודד לנשיאות וקרע נוצר בין תנועת החרות לליברלים. גם בעבור המפד"ל העיבה מועמדותו של רימלט, בשל היותו רב קונסרבטיבי. לנבון לא נותר עתה סיכוי להשיג רוב, והוא החליט להסיר את מועמדותו.
לדברי נבון, מספר ימים לאחר הסרת מועמדותו, פגש בזבולון המר וביהודה בן-מאיר במסדרונות הכנסת. המר שאל אותו מדוע הסיר את מועמדותו, ונבון הטיח בו כי בן-מאיר אמר לו כי המפד"ל תתמוך בשוה. המר זעם על בן-מאיר שלא תיאם זאת איתו והבטיח לנבון כי המפד"ל תתמוך בו בבחירות באופן מוחלט. כשהסתמן שנבון זוכה לתמיכת המערך, המפד"ל והמפלגות הערביות, ואילו קולות המפלגה הליברלית מובטחים לרימלט, הורה בגין לעוזריו לדחוק בשוה להסיר את מועמדותו, על מנת למנוע מבוכה. שוה הסיר את מועמדותו ונבון הודיע לרימלט כי הוא שב למירוץ. שעה קלה אחר כך הסיר רימלט את מועמדותו ונבון מסר לעיתונות כי הוא חוזר למירוץ הנשיאותי. נבון נותר המועמד היחיד, ובבחירות עצמן זכה ב-86 קולות. בי"ב בניסן ה'תשל"ח, 19 באפריל 1978, נבחר פה אחד לנשיא מדינת ישראל.
טקס ההשבעה
ב-29 במאי 1978, ארבעים ימים לאחר שנבחר לנשיאות המדינה, הושבע נבון לתפקידו בטקס חגיגי שנערך ב. בטקס נכחו כל 120 חברי הכנסת. יצחק שוה, מועמד הקואליציה לנשיאות, לא הוזמן, ואילו אלימלך-שמעון רימלט, שהתמודד גם הוא, הוזמן כאחד מחברי הכנסת לשעבר, אך לא נכח בהשבעה. בנאום השבעתו, שם נבון דגש על השלום הקרב ובא עם מצרים:
ביקוריו בפריפריה
ממוזער|250px|לאחר הפגזת קטיושות על קיבוץ סער, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הגיע הנשיא יצחק נבון לביקור עידוד בקיבוץ (4 ביוני 1982).
תקופת נשיאותו של נבון אופיינה יותר מכל בביקוריו הרבים ביישובים רחוקים בפריפריה, ואת ישראל חרש שתי וערב. יומיים בלבד לאחר השבעתו, ב-1 ביוני 1978 יצא נבון לביקורו הראשון - במוסד הסיעודי "משען" ברעננה (אגף בבית לוינשטיין), שם נועד עם רבקה גובר ובעלה מרדכי, ששכלו את שני בניהם שנפלו במלחמת העצמאות ותרמו תרומה ענפה למפעל קליטת העלייה בישראל.
מרעננה נסע לביקור במושבים הסמוכים לגבול ישראל-לבנון, והחל אותו באביבים, שנבחר בשל האסון במקום בשנת 1970. בביקורו בדוב"ב ביקש ללון בבית משפחה ולא בבית מלון בצפת, "כדי לחוש למשך לילה מה שחשים הם כל השנה". מדוב"ב המשיך לביקור בבית הספר התיכון ע"ש אנה פרנק שבקיבוץ סאסא, שכיתותיו הורכבו מתלמידים בני הקיבוץ וילדים עירוניים מהמושבים הסמוכים.
נבון אף ביקר בקריית שמונה בליווי ועדת שרים מיוחדת, על רקע ירי הקטיושות על העיר. במהלך הביקור נפגש עם תושבים והאזין לטענותיהם בנוגע לצפיפות הדיור, קשיי התעסוקה וסחבת בפיתוח. לאחר מכן ביקר בבית כנסת שנהרס במהלך הירי ונפגש עם יו"ר ועדת בית הכנסת, אורי גור אריה. נבון התחייב לממן את הרכישה המחודשת של כל ספרי הקודש שעלו באש.
מכל מסעות השטח שערך נבון זכה לסיקור ומשמעות מיוחדת ביקורו בשכונת התקווה, שהתקיים בין 4 ל-6 במרץ 1979. נבון ביקש לטעת בתושבי השכונה את "התחושה שהמדינה מתעניינת בהם". בתוכנית הטלוויזיה מוקד הושמעה הטענה כאילו הנשיא ביקר בשכונה מתוך תעמולת בחירות פרטית לקראת חזרה אפשרית לפוליטיקה בבחירות לכנסת האחת עשרה. על שולחנו של נבון נחו גם תגובות פחות חיוביות על הביקור ממי שראו עצמם "אסירי שכונת התקווה המשקפת את ישראל השנייה", וקבלו על ביצוע המחקר החברתי אודותיהם בתואנה כי המחקר גורם להם להרגיש נבדלים משאר הישראלים, שעליהם לא בוצע שום מחקר חברתי במיוחד עבור ביקור רם-דרג. המחקר החברתי נערך על ידי מכון אקדמי העוסק בחקר התחום החברתי ושנתבקש להפיק דו"ח ממצה על דעת הקהל בדבר ביקור הנשיא במקום.
ממוזער|יצחק נבון מבקר בשכונת התקווה מרץ 1979|432x432 פיקסלים
נבון, שראה עצמו חלק ממחנה השמאל, נמנע במופגן מלבקר בהתנחלויות, וכתב על כך בספרו האוטוביוגרפי: "הודעתי כי איני מבקר ביישובים שמחוץ לתחומה הריבוני של המדינה, ודחיתי בנימוס כל הזמנה להיות אורחם של יישוב או התנחלות מעבר ל".
יחסו לערביי ישראל
בתקופת נשיאותו, הקפיד נבון לקיים יחסי גומלין עם ערביי ישראל - לבקרם ביישוביהם ולברכם בחגיהם, להעניק להם יחס כמו אל אזרחי ישראל היהודים. נבון היה נשיא מדינת ישראל הראשון שדיבר ערבית רהוטה. ב-1978 ערך ביקור במסגד אל-ג'זאר שבעכו לרגל חג הקורבן. הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא המדינה הגיע לברך את המוסלמים בישראל בביתם. שיא הביקור היה ברחבת המסגד, שם התקבל על ידי מוחמד חובישי, הקאדי השרעי. נבון נאם בערבית ופנה אל המתפללים: "באתי אליכם כדי להשתתף אתכם ביום שמתחתם וחגיגתכם, חג הקורבן הגדול". בעקבות הביקור, נחקק על הקיר החיצוני של המסגד אפיטף באבן ובו נכתב כי במלאת 200 שנה לייסודו, נחנך המסגד ונפתח מחדש לתפילה בחסות כבוד נשיא המדינה יצחק נבון, והותקנה בו כתובת הקדשה לנבון. אולם בימי האינתיפאדה הראשונה ב-1987, נערכו שיפוצים במסגד. נבון הגיע לשם וחיפש את הכתובת, אך לא מצא אותה. היא ככל הנראה הוסרה משם בהשפעת האינתיפאדה.
ב-1980 הגיע נבון לחצר בית ספר במועצה המקומית אבו גוש, שם התקבל בידי חג' מוסא אבו גוש, מוח'תאר הכפר. נבון נאם בפני תושבי המועצה בערבית והכריז: "הביקור שלי אצלכם משול לביקור אצל משפחתי ואצל הקרובים שלי". ב-22 במרץ 1982 ערך ביקור רשמי בשפרעם, במהלכו נועד עם תלמידי החטיבה העליונה בעיר, ראש העירייה ואף ביקר במסגד המקומי.
נבון ותהליך השלום עם מצרים
החתימה על הסכם השלום
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא המדינה נבון מקבל את פניו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לאחר חזרתו מטקס חתימת הסכם השלום עם מצרים, 28 במרץ 1979
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא המדינה יצחק נבון (משמאל) יחד עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) מקבל את פניו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנמל התעופה בן-גוריון, 10 במרץ 1979
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא המדינה נבון מדליק נר ראשון של חנוכה, 24 בדצמבר 1978
ממוזער|255x255 פיקסלים|ביקור נשיא המדינה יצחק נבון ורעייתו אופירה בשארם א-שייח'. בתצלום, נבון, בחברת תושבים בדואים, 24 בדצמבר 1981
בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, נפתחו שיחות ישירות בין ישראל ומצרים בדבר הסכם שלום, אולם זמן מועט לאחר מכן, הן נקלעו למשבר.
נבון נבחר לנשיאות המדינה כשהמשבר בתהליך השלום היה בשיאו. כבר בנאומו הראשון בכנסת, לאחר שהצהיר אמונים כנשיא המדינה ב-29 במאי 1978, הוא מנה את "השלום ויחסינו עם העולם הערבי" בין שלוש הבעיות המרכזיות והרות הגורל העומדות בפני ישראל. הוא דחה טענות לפיהן המצרים הקשו במכוון על תהליך הנורמליזציה ביחסים, מה שנתפס על ידי רבים בישראל כעדות לכך שתהליך השלום אינו אמיתי אלא תכסיס מצרי להשבת חצי האי סיני לשלטונם.
ב-3 ביולי 1978 הגיע סגן נשיא ארצות הברית וולטר מונדייל לביקור בישראל, בתקווה להניע מחדש את המשא ומתן. באיגרת לראש הממשלה בגין, סיפר נבון על פגישתו עם מונדייל ועל מאמציו להציג את עמדת ישראל ולדרוש התייחסות הוגנת אליה מצד ארצות הברית.
ביקורו של מונדייל אכן הביא לחידוש המשא ומתן לאחר שיחותיו עם צמרת המדינה. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא קרטר את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בקמפ דייוויד, ולרגל חתימת הסכמי קמפ דייוויד, שלח נבון לבגין מברק ברכה.
בראשית חודש מרץ 1979 הגיע נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר למסע דילוגים במצרים וישראל, בתכלית להתגבר על המכשולים שעיכבו חתימה על הסכם השלום ולזרזו.
נבון קיבל את פני קרטר בנמל התעופה בן-גוריון ועמד על הוויתורים שעושה ישראל למען השלום. לאחר מכן נסעו השניים לירושלים.
למחרת ביקר קרטר אצל נבון.
ביקור סאדאת בבאר שבע
פגישתו הראשונה של הנשיא נבון עם נשיא מצרים אנואר סאדאת התקיימה בביקורו של סאדאת בבאר שבע ב-27 במאי 1979, יום לאחר החזרת אל עריש לשליטה מצרית, בהתאם להסכם השלום, חנכו בגין וסאדאת את הקו האווירי בין ישראל ומצרים בטיסה משותפת לבאר שבע, שם קיבל נבון את פניו של סאדאת ליד בניין עיריית באר שבע בירי של 21 מטחי כבוד ב-27 במאי 1979 ונשא נאום קצר בערבית שבו הדגיש את הקרבנות של העם הישראלי עבור תהליך השלום וקשרי התנועה הציונית עם התנועה הלאומית הערבית. בנאומו קרא נבון להשיב את הנורמליזציה ולקדם את יחסי ישראל–מצרים בעקבות ההסכם.
במהלך הנאום נוצרה תקרית דיפלומטית כאשר נבון התייחס להחזרת אל עריש לשלטון המצרי. הנשיא סאדאת לא שמע היטב את דבריו של נבון וסבר שדיבר על "מתן אל עריש" למצרים – נקודה שהייתה רגישה עבורו - ובדברי תשובתו לכך, ציין שעל ישראל להבין שאדמתם של אחרים מקודשת להם, כפי שאדמתו של עם ישראל מקודשת לו. סאדאת ונבון נסעו במכונית פתוחה לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ולאחר שהוצג לסאדאת נוסח הנאום בערבית, התקרית הסתיימה והוא ניהל עם נבון שיחה ידידותית.
ביקור סאדאת בחיפה
בראשית ספטמבר 1979 הגיע סאדאת לביקור ממלכתי בחיפה. מתוקף תפקידו כנשיא המדינה, הוטל על נבון לערוך סעודה עבור סאדאת ורעייתו ג'יהאן ב"דן כרמל" שבחיפה. באותם הימים שוחררה רעייתו של נבון, אופירה, מבית החולים הדסה עין כרם לאחר ניתוח קשה במסגרתו הוצא מבית השחי שלה גידול ממאיר.
הסעודה נערכה בהשתתפות שרי ממשלת ישראל, חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון ואישים אחרים. לפני כן ערכה אופירה נבון, שחלקה עם ג'יהאן סאדאת עניין משותף בנושא שיקום נכים, כנס לכבודה באוניברסיטת חיפה. במהלך הביקור הגיש נבון לסאדאת כרך של הספר "מורה נבוכים" מאת הרמב"ם, שנכתב בערבית באותיות עבריות. בנאומו בארוחת הערב הדגיש נבון את הצורך בדיאלוג תרבותי ורוחני בין העמים ואת הקושי בניהול מגעים אלו נוכח עוינות העבר, וכן הדגיש את הדמיון בין הערכים והמסורת היהודית והמוסלמית.
בעקבות היחסים האישיים והחמים שנרקמו בין נבון וסאדאת, התקבל אישור ליציאת משלחת חוקרים למצרים על מנת לבדוק כתבי יד. נבון הורה להקציב 50,000 לירות ישראליות מקרן הנשיא למשלחת זו.
ביקור נבון במצרים
ב-28 בפברואר 1980 הגיש שגרירה הראשון של מצרים בישראל, סעד מורתדא, את כתב האמנתו לנשיא נבון, ושגרירות מצרים נחנכה בתל אביב-יפו. אולם על אף התקרבות דיפלומטית סמלית זו, היחסים הבילטרליים נותרו במבוי סתום ועמדו בסימן חילוקי דעות. משבר זה לווה גם במשבר אמון מסוים בין בגין לסאדאת.
נבון נתפס אז בציבור כמי שביכולתו להביא את שני הצדדים לעמק השווה. בקיץ 1980, לאחר חילופי דברים בין סאדאת לבגין בעניין מדיניות ישראל ביהודה ושומרון וקבלת חוק ירושלים בכנסת, הזמין סאדאת את נבון למצרים. נבון, המודאג מההתפתחויות השליליות במשא ומתן ב-1 בספטמבר, נענה להזמנה בתקווה שיוכל לתרום לשיפור היחסים, ונקבע שהביקור ייערך באוקטובר 1980. לקראת הביקור, ביטל נבון את סדר היום שלו והחל ללמוד על מצרים, באמצעות פגישות עם אנשי שירות החוץ הישראלי, עיתונאים, אנשי אקדמיה ובכירי אגף המודיעין. החוקרת רבקה ידלין לימדה את נבון אודות מעמד האישה במצרים, והפרופסור לבלשנות משה פיאמנטה תרגל איתו את ניב הערבית המצרית, שכן נבון דיבר ערבית פלסטינית. בתחום הפוליטיקה של מצרים שקד נבון על למידת המבנה החוקתי של מצרים ומעמדו של סאדאת במערכת הפוליטית ובציבור המצרי.
נבון ביקש לפגוש את סגן נשיא מצרים חוסני מובארכ. הוא גרס כי מובארכ מהווה דמות מפתח בשלטון המצרי ובעתיד יירש את סאדאת. נוסף על כך, ביקש להיפגש עם סופרים ואנשי רוח ולבקר במית אבו אל-כום, כפר הולדתו של סאדאת. נבון סירב לנאום בפני הפרלמנט המצרי, משום שסבר כי על ראש הממשלה בגין לנאום שם, אולם הוא הציע לנאום בפני הנהגת מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית, ולא במשכן הפרלמנט. ב-9 באוקטובר התנהלה ישיבה משותפת של מומחים במשכן הנשיא, במטרה לגבש מסרים לא רק לקהל המצרי, אלא גם לדעת הקהל ב, בישראל ובעולם. הפמליה שהתלוותה לנבון הורכבה מיושב ראש הקואליציה חיים קורפו, ראש האופוזיציה שמעון פרס, ראשת נעמת נאוה ארד, יושבת ראש ויצו ישראל מיכל מודעי, המשוררת נעמי שמר, והפיזיקאי חיים הררי. אליהם הצטרפו גם השופט הערבי אליאס כתילי, ד"ר יצחק קפלן מבית החולים שיבא, העיתונאי אהרן מגד ואחרים.
ביום ראשון, 26 באוקטובר 1980, נחת מטוסו של נבון בקהיר. הוא התקבל בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא מצרים סאדאת, סגן הנשיא מובארכ, ושרי הממשלה, ולאחר מכן הובל יחד עם רעייתו לארמון עאבדין. הרחובות בהם עברה שיירת המכוניות שליוותה את נבון קושטו לאורך קילומטרים אחדים בדגלי ישראל - מראה שטרם נצפה במדינה ערבית. בארמון עאבדין העניק נבון לסאדאת את תשורתו ולאחר מכן נסעו השניים אל מית אבו אל-כום. הם ערכו שם סיור ומסיבת עיתונאים. סאדאת נשא הצהרה כללית, ונבון פירט בפני העיתונאים את הנושאים שהוסכמו ביניהם. בין ההסכמות שגובשו נמנו מעבר סחורות בגבול היבשתי שחולקות המדינות, כינון מטה מבצעי מצרי-ישראלי לשלום, תוספת טיסה שבועית של אל על למצרים ובחזרה, חילופי נוער, וביקורים הדדיים מטעם מוסדות ומפלגות.
בתום הביקור במית אבו אל-כום, נועד נבון לשיחה אישית עם סגן הנשיא חוסני מובארכ. נושא השיחה היה תהליך השלום, והשפעת ברית המועצות וארצות הברית עליו ועל ארצות ערב, שלדעתו של מובראכ תלכנה בעקבות מצרים. מובארכ הביע הסתייגות מהכיבוש הישראלי של רמת הגולן ומחוק היסוד: ירושלים בירת ישראל. אופירה נבון הביאה עמה למצרים מכשיר רפואי לניתוח באמצעות קרני לייזר, וביקרה עם ג'יהאן סאדאת בכפר הילדים "אס.או.אס", שהוקם שנים קודם לכן ונתמך בין היתר על ידי אייבי נתן.
גולת הכותרת של הביקור הייתה נאומו של נבון, בערבית שוטפת, בפני חברי הפרלמנט המצרי ממפלגת השלטון. אחד מקטעי הנאום התייחס להסכמה שהושגה בין ישראל למצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד ולפיה, כאשר תבואנה שתי המדינות לדון בהסדרי האוטונומיה לפלסטינים, יובאו "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ותביעותיו הצודקות". נבון הדגיש בנאומו בפני המפלגה כי "היה זה רצונו של האל לפזר את העם היהודי" בין העמים ו"היה זה רצונו להשיבו למולדתו ההיסטורית". אמרה זו של נבון גררה ביקורות מפי ראש ממשלת מצרים מוסטפא ח'ליל. ח'ליל נאם נאום ארוך שסקר את תולדות העם היהודי מימי יציאת מצרים עד להקמת מדינת ישראל, וציין כי הייתה קהילה יהודית במצרים עוד לפני חורבן בית המקדש השני, מה שמעיד כי היה זה רצונם של היהודים להיות מפוזרים בין אומות העולם. במישור הפוליטי מתח ח'ליל ביקורת על מדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, ונבון נמנע מלהגיב לביקורת.
הביקור במצרים הביא את מעורבותו של נבון בתהליך השלום לשיאה. ב-27 באוקטובר שלח לבגין דין וחשבון על תוכן שיחותיו עם סאדאת. הוא ביקש לעגן את ההסכמות ביניהם בכתב, ונבון פנה לבגין לאשר את הדבר. בתשובתו של ראש הממשלה, שאושרה על ידי הממשלה, קיבל בגין בברכה את ההצעות לנורמליזציה והידוק הקשרים, אך התנגד לכל אפשרות שתפגע בריבונות הישראלית הבלעדית על ירושלים.
ביקורו של נבון סימל את ירח הדבש ביחסי ישראל–מצרים. בהנהגה המצרית שררה באופן כללי התייחסות מלכותית לביקור, אולם לעומת השלטון, שררה ברחוב המצרי אדישות כלפיו. ברשות השידור אף סברו כי הביקור לא סוקר באופן הולם. היו בישראל גם מי שראו בביקור פגיעה במוסד הנשיאות. יחסי ישראל–מצרים התחממו בעקבות הביקור, ועדות לכך הייתה משלחת מצרית רמת-דרג שביקרה בישראל ודנה בכינון קשרי מסחר ושיתוף פעולה חקלאי עם חברות ישראליות.
ב-6 באוקטובר 1981 נרצח הנשיא סאדאת במהלך מצעד צבאי. מיד לאחר הרצח, שיגר נבון מברקים לאלמנה ג'יהאן סאדאת, לסופי אבו טאלב (صوفى أبو طالب), יו"ר הפרלמנט המצרי ששימש כנשיא מצרים בפועל, ולחוסני מובארכ, סגן הנשיא. נבון רצה לצאת למצרים מיד לביקור תנחומים, אולם ראש הממשלה בגין החליט שהוא עצמו ייסע למצרים, וביקור הנשיא יצא לפועל אחרי למעלה מחודש לאחר הרצח. ב-17 בנובמבר ערכו יצחק ואופירה נבון ביקור תנחומים אצל ג'יהאן סאדאת. הזוג הניח זר על קברו של סאדאת, ונבון נפגש עם הנשיא החדש, חוסני מובארכ.
בזמן מלחמת לבנון הראשונה 1982–1983
ביום הרביעי לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, 9 ביוני 1982, ביקר נבון בפיקוד הצפון וסייר ביישובים שנפגעו בהפגזות המחבלים. ב-24 ביוני ביקש לקבל את רשימת חללי צה"ל שנפלו במלחמה ובני משפחותיהם כדי לשלוח להם תנחומים. נבון תמך בפעולות צה"ל ודאג להתעדכן אודות הלחימה ממקורות ראשוניים בצבא. למרות זאת, יחסיו עם הממשלה הגיעו לנקודת שפל בעקבות טבח סברה ושתילה בספטמבר 1982. מיד לאחר שידור הזוועות שצולמו ממחנות הפליטים, נפגש נבון עם בגין במשכן הנשיא ותבע להקים ועדת חקירה ממלכתית, שלטענתו "תחשוף את האמת ותפריך את ההאשמות", ואם לא תקום - יתפטר. בגין הסכים וב-4 באוקטובר הוקמה ועדת כהן. מיד לאחר כינונה, שיבח נבון את הרכבה וחזר על כך שהוועדה תחשוף את האמת.
בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצווייג בזמן הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", שדרשה מהממשלה לבצע את מסקנות ועדת כהן. הרצח זעזע רבים בישראל, שחששו מפרוץ מלחמת אזרחים. נבון ביקר אצל משפחת גרינצוויג, אולם היו מי שגינו אותו על שביקר אצלה מבלי לבקר אצל משפחתה של אסתר אוחנה, שנהרגה באותם ימים מרגימת אבנים בידי ערבים בדאהרייה.
נבון פעל בזירה הבינלאומית במטרה למזער את הנזק התדמיתי שגרמה המלחמה למדינת ישראל. בספטמבר 1982 שלח מברק לנשיא איטליה סנדרו פרטיני וביקש ממנו שלא לפגוש את יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת, שביקר ברומא באותם ימים. באפריל 1983 שלח איגרת לחבר הסנאט של ארצות הברית, צ'ארלס פרסי , שבה הודה לו על מאמציו ליצור קשר עם סוריה בעניינם של שבויים ונעדרים ישראלים מהמלחמה.
ביקורו בארצות הברית ב-1983
ממוזער|242x242 פיקסלים|נבון בארוחת ערב ב במהלך ביקורו בוושינגטון, 5 בינואר 1983; לידו יושבים ציר ישראל בוושינגטון בנימין נתניהו ושגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס.
בינואר 1983 ערך נבון ביקור בן 13 ימים בארצות הברית.
הביקור נערך לקראת תום כהונתו ולא ברור היה אם יתמודד שנית לנשיאות, או יתמודד על תפקיד לקראת הביקור ובמהלכו הועלו השערות ותחזיות לגבי מועמדותו האפשרית של נבון לראשות ממשלת ישראל ב. נבון ידע כי על רקע המתיחות ביחסי ארצות הברית–ישראל והתהיות על עתידו הפוליטי, הוא צפוי להישאל שאלות קשות בעניינים מדיניים ששרויים במחלוקת בישראל ובכלל זה תוכנית רייגן.
כתב עיתון דבר בארצות הברית, יוסף פריאל כתב כי הממשל האמריקאי מכין לנבון קבלת פנים חמה, שתבלוט על רקע המתיחות בין בגין ורייגן, אך גם בשל "תפקידו האפשרי בעתיד". דברים דומים כתב ב-4 בינואר בעיתון "הארץ" גדעון אלון תחת הכותרת "ביקור או קרש קפיצה". איתן הבר כתב בידיעות אחרונות שהממשל בארצות הברית רוצה להוכיח באמצעות ביקור נבון ש"היחס הצונן כלפי ממשלת בגין אינו בהכרח היחס למדינת ישראל". בעיתונות האמריקאית דווח כי הממשל הפדרלי של ארצות הברית מקווה שנבון ייתן לאזרחים האמריקאים לראות מקרוב את "האלטרנטיבה היונית לבגין". הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, והעיתונות והממשל בארצות הברית הביעו זעם ועוינות כלפי ישראל וכלפי ממשלתה. בד בבד, דומה היה כי הממשל הפדרלי הקנה משקל ייחודי לביקור, בעיקר משום שהכירו את דעותיו היוניות של נבון, המנוגדות לאלו הנצות של ראש הממשלה בגין. ב נכתב שנבון הקפיד שלא לתת לבגין סיבה להאשימו בניצול הביקור למטרות פוליטיות.
מהלך הביקור
ב-4 בינואר 1983 נחת מטוס חיל האוויר הישראלי ובו נבון, רעייתו אופירה ופמליית מלוויו בבסיס אנדרוז. במהלך הביקור נועד עם הנשיא רונלד רייגן, מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ ועם מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר. בארוחה החגיגית שנערכה לכבוד נבון השתתפו גם סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופקידי ממשל בכירים אחרים.
ב-5 בינואר, נערכה השיחה בין נבון ורייגן ב, בחברת סגן הנשיא בוש, מזכיר המדינה שולץ, היועץ לביטחון לאומי ויליאם פ. קלארק, שגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס והציר בנימין נתניהו. בשיחה זו שיקף נבון את דעת הקהל הישראלית על מלחמת לבנון, אחדות ירושלים, ההתנגדות לחזרה לגבולות 67 והגדרת הארגון לשחרור פלסטין כארגון טרור. בטיול רגלי עם רייגן, התאונן נבון בפניו על התדרדרות יחסי ישראל–מצרים.
ב-7 בינואר ביקר נבון בספריית הקונגרס, שם הציגו בפניו מנהליה ספרים בני כ-200 עד 400 שנה, שנכתבו בידי משפחת נבון: "קריית רעב" מאת יהודה נבון, ספר נוסף מאת יונה נבון וספר שנכתב ב-1720 בידי יצחק נבון. נבון לא ידע על קיום הספרים הללו והתרשם כי הוא קרוי על שמו של אותו יצחק נבון. לתדהמתו הרבה, הוצג בפניו גיליון הגלגל מ-1944, שבו התפרסם סיפורו "הולך ברקידה". במהלך ביקורו בארצות הברית, נפגש נבון עם סופרים יהודים אחדים ובהם אלי ויזל, ברנרד מלמוד, הווארד פאסט ואירווין שו.
לביקור היה ממד יהודי חשוב. הייתה זו הפעם הראשונה זה שנים רבות בה נשיא המדינה המכהן נועד עם ראשי קהילת יהדות ארצות הברית, משוחח עם יהודים פוטנציאליים לעלייה לארץ ישראל ומתעסק בסוגיות החינוך היהודי. הקהילות היהודיות חשו מבוכה מהמתרחש בישראל (מלחמת לבנון). בפגישתו עמם קרא להם נבון לעלות לישראל ולהעמיד את העלייה בראש סדר היום בדו-שיח שבין ישראל ליהדות התפוצות. ביקורו של נבון הוגדר על ידי שגרירות ישראל בוושינגטון כמוצלח וצוין כי בפגישה עם רייגן שררה אווירה אינטימית שהמחישה קו מתון ללא עיסוק בהתבטאויות ראש הממשלה בגין.
ביקור פרנסואה מיטראן
במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן, מועמד המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, לנשיא צרפת. בחירתו של מיטראן, שהיה בעל קשרים הדוקים עם יהודים ועם ישראלים, בעיקר עם ראשי מפלגת העבודה הישראלית, סימנה נקודת מפנה ביחסי ישראל–צרפת, שהפכו קרירים מאז מלחמת ששת הימים ב-1967. ב-3 במרץ 1982 הגיע מיטראן לביקור רשמי בישראל. היה זה מסע ראשון של נשיא צרפת לישראל. הוא התקבל בנמל התעופה בן-גוריון על ידי הנשיא נבון וראש הממשלה בגין.
לאחר הטקס נסע מיטראן לירושלים ונועד עם נבון בבית הנשיא, וביום השני לביקורו נערכו לכבודו שתי ארוחות ערב חגיגיות. באותו היום, 4 במרץ, קיימו השניים שיחה סגורה במשכן הנשיא, שעסקה ביחס לאש"ף, הסכם השלום עם מצרים והבעיה הפלסטינית.
פרישתו מהנשיאות
בשלהי כהונתו התעוררה השאלה האם יעמיד את עצמו נבון כמועמד לנשיאות בשנית במהלך בחירות 1983 לנשיאות ישראל. תרם להחלטתו לפרוש מהנשיאות המשבר שפקד את חיי הנישואים שלו עם אופירה, שכן באותה העת הצטברו מחלוקות ומתחים בין בני הזוג, ובכלל זה תחושתו שאינו יכול להמשיך בתפקיד בגלל סיבות שונות ובהן העובדה שבא ממפלגת אופוזיציה והקושי האישי שלו לייצג את המדינה בעקבות מלחמת לבנון שעמדה בניגוד לתפיסתו האידאולוגית, ובשל השלכותיה שנגדו את ערכיו המוסריים. ב-31 בינואר 1983 הודיע נבון לראש הממשלה בגין על עזיבתו את החיים הפוליטיים וב-5 במאי סיים באורח רשמי את נשיאותו, עם השבעתו של חיים הרצוג.
חזרה לחיים הפוליטיים (1984–1992)
אחרי שעזב את משכן הנשיא, נותר נבון אזרח פרטי, ברם כבר במהלך השנה מאז פרישתו, שקל ברצינות לשוב לזירה הפוליטית. במסגרת המפלגתית, הופעל עליו לחץ לשוב לשורות המפלגה. הרקע לפניות היה היריבות המתמידה בין שמעון פרס ויצחק רבין, שנמאסה על הציבור ועל חברי מפלגת המערך.
ב-1984, כשנה לאחר תום נשיאותו, יצא נבון לחוץ לארץ למסע הרצאות באוניברסיטאות וקהילות יהודיות שונות. בהיותו במיאמי, שמע לראשונה על הקדמת הבחירות לכנסת האחת עשרה, ומיד לאחר מכן ביטל את מסעו ושב ארצה.
המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של נבון, שנהנה מפופולריות מאמירה. סקרים הראו שנבון יותר פופולרי מפרס ואף מרבין, ושבראשותו המערך יזכה ברוב מוחלט בכנסת. עם זאת, פרס ורבין האמינו שהוא חסר כישורים לראשות הממשלה. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס, עקב ידידותו רבת השנים עמו. הוא הוצב במקום השני ברשימת המערך לכנסת, מיד אחרי פרס.
בבחירות הללו היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. לשובו לחיים הפוליטיים נלווה עניין עדתי. ישנה סברה רווחת שנבון היה ה"תשובה" של המערך לפופולריות הגואה של הליכוד בקרב עדות המזרח. הוא שימש עבורה מועמד "ספרדי", שעתיד יהיה למשוך את קולות המזרחים שהצביעו באופן מסורתי לבגין.
הבחירות לכנסת האחת עשרה תמו בכשוויון: 44 מנדטים למערך בהנהגת פרס בעוד הליכוד בהנהגת יצחק שמיר זכה ל-41 מנדטים. על פי הבטחתו של פרס, נבון היה אמור במקרה של ניצחון להתמנות לתפקיד שר החוץ. נבון סבר שזה התפקיד בו יוכל לתרום באופן המשמעותי ביותר, לצד תפקיד שר החינוך והתרבות. בזיכרונותיו כתב נבון כי האמין כי יכול היה לתרום "בעיקר בתחום היחסים עם הפלסטינים וארצות ערב". תקוותיו לעמוד בראש משרד החוץ נגוזו בסופו של יום. על מנת שיוכל להתמודד עם גוש הימין שהתרכז סביב הליכוד, נזדקק המערך לשלושת המנדטים של מפלגת יחד בהנהגתו של עזר ויצמן. ויצמן התנה את הִטָּמְעוּתוֹ למערך בקבלת תפקיד שר החוץ ונבון קיבל עליו את תיק החינוך והתרבות בלית ברירה. עם זאת, גם ויצמן עצמו נאלץ לוותר על התיק לטובת מפלגת הליכוד, לאחר שדרשה תיק שווה לתיק הביטחון (בו החזיק יצחק רבין).
בצד תפקידו כשר החינוך והתרבות, נתמנה - ביחד עם דוד לוי מהליכוד - לסגן ראש ממשלת ישראל. עד מהרה נוכח נבון לדעת כי תואר זה ריק מתוכן ואין לו משמעות סטטוטורית, לאכזבתו. כשר החינוך והתרבות, עמד נבון בראשות ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.
שר החינוך והתרבות
ממוזער|250px|ביקור שר החינוך יצחק נבון בגן הילדים בבית הספר לעולים חדשים "שילה" בפרדס חנה-כרכור, 15 בינואר 1985
ממוזער|250px|שר החינוך נבון (שולחן ראשון מימין) בחברת תלמיד יוצא אתיופיה בכיתה בבית הספר "תלפיות" בחדרה, 15 בינואר 1985
כהונתו של נבון במשרד החינוך נפתחה ברגל שמאל; ההחלטה הראשונה של ממשלת ישראל העשרים ואחת הייתה לקצץ כמיליארד דולר אמריקני בתקציב הממשלה, ומכיוון שמשרדי הממשלה בעלי התקציב הגבוה ביותר הם משרד החינוך ומשרד הביטחון, נפלה חרב הקיצוצים על משרדו של נבון. הקיצוץ הוביל לפיטורי והתפטרויות מורים, סכסוכי עבודה, קיצוצי שעות לימוד ושביתות מרובות. הקיצוצים בתקציב משרד החינוך והתרבות לא נמוגו גם בשנת כהונתו השנייה של נבון. אך, עם זאת, בשנה השלישית לכהונתו החליף משה נסים את יצחק מודעי במשרד האוצר; נסים היה חבר וותיק של נבון, ובגלל החברות רבת-השנים ביניהם החליט נסים לקצץ את תקציב החינוך במשורה.
בסיועו של אבנר שלו, יזם נבון את מפעל סל תרבות ארצי והוציאו לפועל. צוותו של נבון קבע כי כל תלמיד ישראלי ייחשף במהלך שנת הלימודים לכשבעה אירועים בתחום התרבותי: הצגת תיאטרון, מחול, קולנוע, מוזיקה, פיסול, ציור ועוד תחום אמנותי נוסף. נבון קיווה כי לאחר שנים אחדות בהן יפעל המיזם, יצטבר אצל התלמיד הישראלי מטען תרבותי הגון. משרד החינוך ותרבות הגיע להסכם עם ועדי ההורים, הרשויות המקומיות והמדינה לפיו כל גוף יממן שליש מעלות סל התרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך, עסק נבון במספר נושאים אחרים ובהם הקמת מפעל מסע בני נוער לפולין, החלת אינטגרציה חברתית בבתי הספר והמאבק על יום לימודים ארוך. ב-21 ביולי 1988 נתקבל בכנסת "חוק חינוך מיוחד תשמ"ח-1988" המעגן בחוק את מעמדו של החינוך המיוחד בבתי הספר.
ייסוד בית הספר לקולנוע והמועצה לקידום תרבות ואמנות
בדצמבר 1988 פרץ מרד סטודנטים במגמה לקולנוע בבית הספר בית צבי ברמת גן, שהיה אז לבית הספר לקולנוע היחיד שזכה לתמיכת משרד החינוך והתרבות. תלמידי המגמה לקולנוע טענו שבבית צבי קיימת העדפה מובנית למסלול למשחק, ודרשו אוטונומיה ניהולית למגמת הקולנוע. שר החינוך והתרבות נבון, הקים ועדה ציבורית שתמכה עקרונית בעמדת הסטודנטים, והחליט, יחד עם ראש מנהל התרבות אבנר שלו, להקים בית ספר עצמאי, ראשון מסוגו בישראל, לקולנוע ולטלוויזיה, שינוהל על ידי יוצרי קולנוע, ולשם כך פנה לראשי ערים מרכזיות בישראל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ומנהלת הקרן לירושלים, רות חשין, התחייבו להעמיד תקציבים הדדיים מול המדינה, וביוני 1989 הוחלט על הקמת בית הספר בירושלים, בניהול רנן שור. בית הספר נחנך לראשונה בנובמבר אותה השנה.
גוף נוסף שהקים משרד החינוך והתרבות ביוזמתו של נבון היה "המועצה הציבורית לפיתוח תרבות ואמנות בשכונות ובערי הפיתוח". מטרת המועצה הייתה לגלות כישרונות אמנותיים בערי פיתוח ובפריפריה, בהן כישרונות אלו לא יכלו לבטא את עצמם מפאת חוסר ממסדים אמנותיים בכך לא יתגלו לעיני הכלל. תפקיד המועצה, שהוחלפה ב-2004 ב, לייעץ לממשלה ולשרת החינוך והתרבות אילו פרויקטים אמנותיים לקדם.
חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום
ב-21 ביוני 1988 דיווח נבון על פעולות משרד החינוך והתרבות בפני מליאת הכנסת. במהלך הדיווח הצהיר כי משרדו הכין תשתית לקראת הנהגת השפה הערבית כמקצוע חובה בבתי הספר היהודיים בישראל. המשרד הכשיר מורים והכין תוכניות לימודים שנתיות, והחל משנת הלימודים ה'תשמ"ט הונהגה השפה הערבית כמקצוע חובה בכלל בתי הספר היהודיים. למען הנהגת השפה הערבית כמקצוע חובה הוכנה כאמור תשתית לפיתוח, שכללה בדיקה של חומרי לימוד קיימים, בדיקת אוצר מילים וביטויים בערבית. חומרי הלימוד כללו חוברות פעילות לתלמיד לשנת הלימודים והחופש הגדול שבתוכן סיפורים קצרים, פעילויות כתיבה, משחקים כיתתיים, הכנת כרזות בערבית באופן עצמאי והאזנה אישית או קבוצתית לקטעי לימוד בערבית. חומרי לימוד אלו חלו בשלוש רמות: בסיסית מתקדמת וגבוהה, על מנת לאפשר מסלולי למידה שונים ולימודים הטרוגניים.
נוסף על הנחלת השפה הערבית כמקצוע חובה בבתי הספר היהודיים בישראל, חתר נבון לקיום הפגשת תלמידים חילוניים עם תלמידים מן הזרם החינוך ממלכתי דתי. אולם, יוזמה זו נתקלה בהתנגדות מצד המזכירות הפדגוגית של הזרם הממלכתי-דתי, שאפשרו קיום מפגשים במשורה רק בגני הילדים. אך התנגדויות ליוזמות דו-קיומיות לא באו רק מן הזרם הדתי. במהלך כהונתו הנהיג נבון את הכרת סידור התפילה במערכת החינוך הממלכתי. נבון קיווה שבעקבות הנחלת הכרת סידור התפילה בקרב התלמידים החינוכיים, יכירו התלמידים מה כלול בתפילה, מה עושה היהודי בבית הכנסת וכיוצא בזה. התוכנית כללה את כיתות ז' ו-ח', ומיד עם ההכרזה על התוכנית הותקף נבון בעיתונות ובכנסת והואשם בהדתה.
הרפורמה בבחינות הבגרות
במשך עשרות שנים נשמעו טענות רבות מפי תלמידים, הורים ומורים על מתכונת בחינות הבגרות. טענות נשמעו גם מפי פוליטיקאים ואישי ציבור שטענו שבחינות הבגרות מנציחות את הפער הקיים בין כה וכה בין ישראל המבוססת לבין הפריפריה ובשכבות המצוקה. ואמנם, הסטטיסטיקה הצביעה על כך שאחוז הניגשים והמצליחים בבחינות הבגרות גדול באופן ניכר בבתי-הספר הנמצאים באזורים שנחשבים מבוססים, והדבר משפיע גם על חלקם בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה ועל הפערים החברתיים בישראל. לפיכם נדרשו שרי החינוך לדורותיהם לעסוק בסוגיית בחינות הבגרות, ומתכונת הבחינות עברה שינויים לא מעטים שעיקרם היו ניסיונות להתאים את הבחינות לייעודן כפי שנתפס בעיניהם, לשיקולים ערכיים ולשינויים במבנה מערכת החינוך, וגם להתפתחות בתחומי התעניינות של תלמידים. ב-1976 הוביל שר החינוך והתרבות אהרן ידלין רפורמה לימודית ורה-אורגניזציה במשרד, מתוך כוונה להעמיד את מספר מקצועות החובה בבחינות הבגרות על המינימום הנחוץ, המהווה מטען תרבותי-רוחני משותף לכל תלמידי החטיבות העליונות בישראל. במסגרת הרפורמה בוטלו המגמות, והובטח מגוון רחב של מקצועות בחינה עד כדי מצב של 600 שאלונים ויותר בשנה.
ב-1987 הגיע משרדו ל-1,135 שאלונים של בחינות שונות לבגרות, אך בהרכבים שונים הגיעו מספר הבחינות לכ-12,000, מה שיצר תוהו ובוהו בכל מפעל הבגרויות. באותו זמן קבעה ועדה בין-אוניברסיטאית למדיניות הקבלה לאוניברסיטאות בישראל בראשות פרופסור אלעזר כוכבא את תנאי הקבלה לאוניברסיטאות ובכך אילצה את משרד החינוך להתיישר לפי דרישותיה. תנאי הקבלה שנקבעו חשפו את הפער שבין משרד החינוך הקורא לפשט ולהקל על השכבות החלשות לבין הגישה ה"אליטיסטית" לכאורה של הנהלות האוניברסיטאות. מסמך כוכבא קבע שתנאי ההרשמה לאוניברסיטה הם עמידה בבחינה במתמטיקה ברמה של שלוש יחידות לימוד או יותר, ובאנגלית ברמה של 4–5 יחידות, בעוד שמשרד החינוך התיר לתלמידים לבחור בין מתמטיקה לאחד מן המקצועות המדעיים. באנגלית הסתפק המשרד בדרישה של 3 יחידות. מדיניות זו של משרד החינוך, שלא תאמה את דרישות המועצה להשכלה גבוהה, באה להבטיח שתלמידים משכבות חלשות יהיו זכאים לתעודת בגרות.
המחלוקת בין משרד החינוך למוסדות ההשכלה הגבוהה פתחה מחדש את הדיון בשאלות כגון כמה מקצועות בחירה וכמה מקצועות חובה יש ללמד ולהיבחן בהם, עד כמה משקפות הבחינות את הישגי התלמידים, עד כמה מגביל ריבוי בחינות את החינוך לערכים, עד כמה מאפשרות תוצאות הבחינות מיון נכון ומדויק של הבוגרים לצרכים השונים של מוסדות ההשכלה הגבוהה, המשק וצה"ל. שוב ושוב עלה הרעיון של ביטול מוחלט של בחינות הבגרות, שבבסיסו המגמה להעביר את שלב המיון אל המוסד הקולט בתום 12 שנות לימוד. לפי שיטה זו – בוגרים הפונים להכשרה מקצועית במוסדות להשכלה גבוהה או במסגרות הכשרה אחרות ימוינו על ידי המוסד המקבל ואין לתהליך זה קשר עם המוסדות התיכוניים המקיימים הוראה וחינוך במסגרת המטרות הלאומיות שנקבעו.
נבון נדרש לסוגיה זאת כבר מראשית כהונתו במשרד החינוך והתרבות, ויזם דיונים על מתכונת בחינות הבגרות ועל העקרונות לפיהם יקבלו התלמידים את תעודת הבגרות שתזכה אותם בכרטיס כניסה למוסד להשכלה גבוהה. בדין וחשבון שהגיש למשרד החינוך ב-1984 הגדיר דוקטור ברוך נבו מאוניברסיטת חיפה את הבעיות המרכזיות: ריבוי שאלוני הבגרות, איחור בהנפקת תעודות הבגרות וכתוצאה מכך גם בקבלת המשוב הסטטיסטי של הבחינות, מאורעות רמייה במהלך בחינות, גישות שונות של בתי הספר לציוני המגן ועל כן חוסר שוויון ואחידות וכיוצא בזה. באפריל 1985, יוסף באשי הוסיף לפרט את מגרעותיה של השיטה הנהוגה. חודש לאחר מכן כתב באשי מסמך נוסף ובו חיווה את דעתו בנוגע לשינויים במתכונת בחינות הבגרות באמרו שמדובר בתהליך דינמי וסחבתי מדי, והמליץ לאמץ תעודת בגרות אחידה, גג יחידות לימוד מקסימלי, איזון בין השונות בנטיות התלמידים והתעניינותם לבין הצורך בפישוט תהליכים מנהליים המכתיבים אחידות וכיוצא בזה.
במרץ 1986 זימן נבון אנשי חינוך לדיונים בסוגיה זו בכנס בכפר המכביה. במפגש הובעו דעות שליליות על עצם השינויים במתכונת והרוב העדיפו להשאיר את המצב הקיים על כנו. רוב הביקורת הייתה מצד המגזר הטכנולוגי. ניתן ביטוי לדאגה שהמתכונת החדשה תגרום לירידה במספר מקבלי תעודת הבגרות, ואף נשמעה ביקורת גם מן המגזר הדתי, מן המגזר הערבי ומעיירות פיתוח. היו דעות שמוטב לאמץ שני סוגים של תעודות, אחת לצורכי קבלה לאוניברסיטאות ואחת למוסדות אחרים. עלתה הצעה לתעודה שלישית ברמה של תעודת גמר תיכון. הוצעו גם שני שלבים של בחינה, בגרות בכתה י"א וכניסה לאוניברסיטאות בי"ב. והייתה דעת יחיד בעד ביטול בחינות הבגרות. בדיוני המשרד בהובלתו של נבון התקבלו מספר החלטות ובהן: יהא סוג אחד בלבד של תעודת בגרות ותעודה זו תקנה זכות הרשמה לכל המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ללא יוצא מן הכלל; המתכונת תתבסס על מקצועות חובה; בחירה מחייבת ובחירה חופשית אחת; צמצום רשימת המקצועות והתאמתם לדרישות האוניברסיטאות, הקמת ועדה משותפת שתקבע את שיטת החישוב ואת נהליה; ביצוע מנהלי תקין של הבחינות והעברת הציונים והתעודות במועד לבוגרים ולאוניברסיטאות.
עסקת ג'יבריל
ב-6 וב-13 במרץ 1985 נערכו שתי ישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני בנושא שחרור מחבלים פלסטינים בתמורה לשבויים ישראלים. נבון דרש לתת פומבי לגילוי שמות המחבלים שבדעת הממשלה לשחרר, בדגש על אותם רוצחים שנכלאו בגין מעשי זוועה כדוגמת פיגוע כביש החוף, ובהם קוזו אוקומוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד. נבון הזהיר כי אם מחבלים אלו ישתחררו תבוא תגובה קשה בקרב האזרחים הישראלים ויהיה לחץ אדיר לכשיתפרסמו שמותם של המחבלים המשוחררים. נבון הדגיש כי יש לחשוף את שמות המחבלים המשוחררים. בישיבת הקבינט הראשונה עוד היה בדעתו שעדיין אין צורך לאמץ את ההצעה וקודם יש לדעת במי מדובר. בישיבת הקבינט השנייה ביקש נבון לקיים דיון חוזר בפורום הקבינט, על מנת שיוכל לערער על ההחלטה שנפלה בישיבת הקבינט הראשונה.
נבון הסתייג, אך בשעת המעשה לא הצביע נגד ההחלטה. נבון טען כי בעולם הערבי יראו את העסקה הזו כביטוי לחולשה. מלבד נבון, כל תשעת השרים שהיו חברים אז בקבינט ולקחו חלק בדיונים לא הביעו התנגדות מילולית לעסקה. מאוחר יותר נימק נבון את החלטתו באומרו: .
כשנודע לציבור כי ממשלת ישראל העשרים ואחת שחררה 1,150 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים, פרצה (כמו שצפה נבון) סערה ציבורית. בעקבות הסערה נאם שר הביטחון יצחק רבין בפני מליאת הכנסת ואמר כי "ההחלטה נפלה בקבינט פה אחד". נבון מיהר להגיב לדברים אלו של רבין ברדיו וציין כי החלטה לא עברה פה אחד, הרי הוא התנגד. בדיעבד, רבין דבר אמת. מבחינה פורמלית, לא נערכה כל הצבעה. מיד לאחר שהתראיין לרדיו, ביקש נבון מידידו העיתונאי עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" וביקש שדבריו יתפרסמו בעיתון, ונענה בחיוב. משהדברים לא התפרסמו, גילה נבון שב"הארץ" נמנעו לפרסם את תגובתו של נבון שכן ממשרד ראש הממשלה וממשרד הביטחון נמסר למערכת העיתון כי לא נערכה הצבעה. אי-ההבנה התפרסה בציבור ובשבועון "כותרת ראשית" נכתב: "יצחק נבון, הנשיא לשעבר, לוקח טרמפ על התנגדות הציבור לעסקה וטוען שהיה נגדה".
פרישה מן החיים הציבוריים
במרץ 1990 פרשו כל שרי המערך מממשלת ישראל העשרים ושלוש בראשותו של יצחק שמיר, בהוראת מנהיגם שמעון פרס. נבון קיווה לכהן כשר החוץ בממשלת המערך הקרבה ובאה. ב-11 באפריל מליאת הכנסת אמורה הייתה להצביע בעד כינון ממשלתו הצרה של פרס, אך בבוקר יום זה נעדרו שניים מחברי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, מה שנודע כ. בעקבות זאת פרש נבון מהממשלה, ובכך נחתם פרק של עשייה פוליטית בן כ-25 שנה. נבון אמנם סיים את כהונתו בממשלה ב-15 במרץ 1990, אך הוא נשאר חבר כנסת עד תום כהונת הכנסת השתים עשרה ב-13 ביולי 1992.
בערוב ימיו
ממוזער|יצחק נבון מתוך הסדרה "לוחמים", סביבות 2006|304x304 פיקסלים
ב-1991, צוות טלוויזיה בהנהגת יגאל לוסין, מפיק סדרת הטלוויזיה "עמוד האש", החל בהפקות סרט תיעודי על יהודי ספרד ופורטוגל, לקראת שנת 1992 - בה מלאו 500 שנה לגירוש ספרד. לנבון נודע על כך, והוא ביקש מלוסין ומפיקת התוכנית, נעמי קפלנסקי, להצטרף לצוות. למחרת יום פגישתו עם לוסין וקפלנסקי, הציעו לו השניים האחרונים לכהן כמנחה בסדרה. נבון נענה בחיוב, אך הוטל וטו על השתתפותו בתוכנית ברשות השידור בגין סברה לפיה נבון יהיה מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה הישראלית בבחירות הקרבות ובאות ולנבון יינתנו שעות תעמולה סמויות. לאחר פנייתו של נבון למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, הובהר העניין והוסר הווטו. הסדרה בת שמונה הפרקים נקראה "ירושלים שהייתה בספרד", ובמהלך הפקתה וצילומיה יצאו נבון וצוות הטלוויזיה הישראלי למסע קולנועי-היסטורי ברחבי ספרד ופורטוגל לגילוי שרידיה של הקהילה היהודית המפוארת ששכנו בהן.
ימין|ממוזער|247x247 פיקסלים|נבון, 16 במרץ 2010
ב-1992 ציינה ספרד אירועים היסטוריים אחדים: השלמת איחוד ספרד עם כיבושה של ממלכת גרנדה, הממלכה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי; גילוי אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס; גירוש יהודי ספרד וגירוש המוסלמים. ציון אירועים אלו שימש לספרד הדמוקרטית אמצעי להגברת שילובה באירופה, שנמצאה בעיצומם של תהליכים שמטרתם הייתה להביא לידי איחודה. ישראל השתלבה במאמץ הספרדי משום שביקשה לציין, מטעמיה שלה, את מלאות חמש מאות השנים לגירוש ספרד. חבר הכנסת נבון התמנה לאחד ממארגני האירוע. נבון דיווח לנשיא הרצוג על פעילות זאת וסיכם איתו על הזנקת האירועים במשכן הנשיא ובבנייני האומה.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הציעו מיכל זמורה-כהן וראש עיריית ירושלים לשעבר מרדכי איש-שלום לנבון לעמוד בראש הוועד המנהל של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. נבון כיהן בתפקיד זה בשנים 1994–2004. עם פרישתו מתפקיד יו"ר הוועד המנהל הוענק לו התואר נשיא כבוד של האקדמיה. ב-1996 עמד בראש הוועדה לחקירת פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה. מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים כיהן כיו"ר של גופים ציבוריים שונים: חברת "נאות קדומים", שמוּרה המשחזרת את הצמחייה המוזכרת בתנ"ך ובתלמוד, האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ועד שנת 2015 גם כיו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. כיהן כנשיא הכבוד של "קרן אברהם", שמטרתה לעודד את ההבנה והדו-קיום היהודי-ערבי בישראל.
יצחק נבון הדליק משואה ביום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל (2007) על תרומתו לעיר ירושלים, במסגרת ציון חגיגות 40 שנה לאיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים. עוד קודם לכן, הוא הדליק משואה ביום העצמאות ה-24, בשנת 1972. ב, ה-19 וה-20 הוצב, באופן סמלי, במקום ה-120 והאחרון ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.
פעילות ספרותית ומחזאית
ממוזער|230x230 פיקסלים|נבון, 16 בנובמבר 1965
נבון החל את פעילותו הספרותית עוד ב-1944, כשפרסם סיפור שכתב על נער ירושלמי שעזב את הישיבה על מנת להתגורר בקיבוץ. הסיפור נסב על המתח בין הנער אשר מבקש להישאר בקיבוץ ותוהה מה תהא דרכו בחיים לבין אביו, שמפציר בו לשוב לישיבה. הסיפור נקרא על שם מעשייה תלמודית, "הולך ברקידה", והוא זכה בפרס "הסיפור הטוב ביותר מהווי הארץ" של שבועון הגלגל בעריכתו של דב קמחי.
תחושת האופוריה ששררה בישראל עם הניצחון במלחמת ששת הימים וההתפעמות ממנו, הובילה את נבון לכתוב את ששת הימים ושבעת השערים. זהו סיפור הכתוב בלשון מדרשית, שעניינה ויכוח בין שערי ירושלים: מי מביניהם הוא הראוי ביותר דרכו ייכנסו חיילי חטיבת הצנחנים אל העיר העתיקה. ב-1982, בתקופת נשיאותו של נבון, קרמה האגדה עור וגידים כשהפכה למופע מיוחד במסגרת פסטיבל ישראל. נבון בחר ביוסי בנאי להקריא את האגדה ובמתי כספי להלחינה.
מלחמת ההתשה שפרצה בין מצרים וישראל ב-1969, יצרה מציאות עכורה בישראל. כחבר הכנסת ביקר נבון אצל משפחות שכולות. מתוך הזדהות עם היגון והצער של משפחות אלו, כתב את מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי. המגילה מגוללת את סיפורם של עדת קשישים המוכנים לוותר על יתרת שנותיהם ולהעניקה אל החיילים הנלחמים בחזית. שנים אחר כך חולקה היצירה למשפחות הנופלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וכן בשורה של הספדים ובהם דברים לדמותו של יוני נתניהו במלאת שנתיים לנפילתו במבצע אנטבה.
בשלהי שנת 1968 הציע יהורם גאון לנבון לכתוב תמלילים לערב מיוחד בשם רומנסרו ספרדי, שיעסוק בתרבות יהודי ספרד ויתבסס על אנתולוגיה לחזנות ספרדית פרי עטו של יצחק לוי. בנובמבר אותה שנה נערך המופע הראשון של הרומנסרו בהיכל התרבות בתל אביב-יפו. בהצגה השתתפו בין היתר רמה סמסונוב, יוסי בנאי ואברהם פררה. העלאת הרומנסרו על במה תרבותית לאומית, הייתה נדבך נוסף בהנחלת תרבות הלדינו בציבור הישראלי.
בעקבות המופע "רומנסרו ספרדי", ביקש יעקב אגמון מיצחק נבון שיכתוב מחזה הנוגע בתרבות יהדות ספרד, ואף העמיד לרשותו את דירתו בכפר האמנים עין הוד כדי שנבון יוכל לעסוק ברוגע בכתיבת המחזה. נבון כתב וערך מחזה בשם בוסתן ספרדי, קולאז' תיאטרלי-מוזיקלי, המספר את סיפורה של השכונה הספרדית אהל משה בירושלים של שנות ה-30 של המאה ה-20. המחזה עלה לראשונה ב-1969 בתיאטרון בימות, ובכורתו בירושלים נערכה בספטמבר 1970. על כן זכה נבון ב-1970 לפרס כינור דוד למחזאי הטוב ביותר של השנה. ב-1998 עלה שוב מחזה בתיאטרון הבימה בבימויו של צדי צרפתי. ב-2014 חגג הבימה 2,000 הצגות למחזה. בשנת 2021 הועלה המחזה פעם נוספת בתיאטרון הבימה ושוב בבימוי של צדי צרפתי.
פטירתו
250px|ממוזער|שמאל|מצבותיהם של יצחק ואופירה נבון בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבירושלים, 3 באוקטובר 2016
באפריל 2015 נשלמה מלאכת כתיבת ספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" ובחודש זה הוצא לאור. השקת הספר נערכה ב שבירושלים. אל השקה זו הגיע נבון כבר בכיסא גלגלים, והייתה זו הפעם האחרונה שהופיע בציבור. לאחר חודשים אחדים החלה נסיגה משמעותית במצב בריאותו. לאחר מספר בדיקות אחדות שנערכו לו בבית החולים הדסה עין כרם התברר שנבון עבר התקף לב. הוא אושפז, ומאז החל מצבו הבריאותי להתדרדר. בערב יום שישי, 6 בנובמבר 2015, הלך נבון לעולמו בביתו שבירושלים בגיל 94.
הלווייתו הממלכתית נערכה ב-8 בנובמבר והוא הובא למנוחות בהר הרצל לאחר שארונו הוצב במשכן הנשיא בירושלים ולציבור ניתן לעבור על פניו. נבון נטמן בחלקת גדולי האומה לצד רעייתו השנייה אופירה. נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד: "לא אבן אחת הנחת, יצחק, אבנים רבות – אבני יסוד, אבני בניין". גם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ספד לנבון בפתח ישיבת ממשלת ישראל השלושים וארבע באומרו כי . אישים רבים אחרים ספדו לנבון, ובהם שמעון פרס, יואל חסון, יצחק הרצוג, יאיר לפיד, ציפי לבני וזהבה גלאון.
חייו האישיים
ממוזער|234x234px|יום חתונתם של אופירה ארז ויצחק נבון. מימין: ראש הממשלה דוד בן-גוריון. 25 ביוני 1963
ממוזער|232x232px|אופירה ויצחק נבון בחברת בן-גוריון בשדה בוקר, אוקטובר 1963
נישואיו הראשונים
נישואיו הראשוניים אפופים במסתורין ומעולם לא פורסמו באורח רשמי. זמן לא רב לאחר מותו של נבון, אישר בנו ארז כי היה נשוי במשך כחודשיים בלבד (בין 1949–1950), לאישה דרום-אמריקאית שהכיר בזמן שהיה מזכיר שני בצירות ישראל באורוגוואי. לעומת זאת, יאיר קוטלר טוען בספרו "הנבחרת הלאומית" (כרך א') כי בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 ניהל נבון "רומן סוער" עם אמריקאית צעירה שהגיעה לירושלים ללימודים. מרצונו החופשי החליט להינשא לה; לאו דווקא מתוך אהבה אלא במטרה למנוע התפתחות לא רצויה במצבה הבריאותי-נפשי. נישואי-הבוסר נערכו בחשאי ובמהירות הבזק, ומיד לאחר מכן עבר להתגורר בחדרה של רעייתו הטרייה. כעבור חודשים אחדים, חלה התפתחות מסוימת במצבה הבריאותי של אשתו הראשונה, ובעקבות זאת החליט נבון להשתחרר מהאילוצים שנטל על עצמו והתגרש. גרושתו שבה לארצות הברית, נישאה מחדש וילדה שני ילדים.
נישואיו לאופירה ארז
אופירה נבון (נולדה ב-1936) נישאה ליצחק נבון ב-25 ביוני 1963. לאחר מספר שנים בהן היו חשוכי ילדים, החליט הזוג נבון לפנות לשירות למען הילד בבקשה לאימוץ. לאחר כשנתיים וחצי של המתנה, אימצו בשנת 1973 בת בשם נעמה. מספר חודשים לאחר מכן חבק הזוג לראשונה בן, לו קראו "ארז", כשם נעוריה של אופירה. ארז הוא בוגר אוניברסיטה במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ועוסק בתחום הנדל"ן. חברתו יוזמת פרויקטים בארץ ובחוץ לארץ, בין היתר בגרמניה ובפנמה, והונו מוערך במיליוני שקלים.
שלוש פעמים חלתה אופירה בסרטן. הפעם הראשונה הייתה סמוך לבחירתו של נבון לנשיאות. פעמיים הצליחה לגבור על המחלה, אך בפעם השלישית, בשנת 1993, מאבקה בסרטן השד הסתיים במותה בגיל 57.
נישואיו למירי שפיר
שנתיים לאחר מות רעייתו אופירה, ב-1995, הכיר נבון את מירי שפיר, אמנית במקצועה. שפיר נולדה ב-1936 בתל אביב-יפו, בוגרת מכללת לוינסקי לחינוך. בנעוריה שיחקה בתיאטרון זירה. שפיר עסקה בעיצוב תכשיטים ואופנה. עבדה בתור מעצבת האופנה בבית כלבו שלום מ-1965 ובמשך 5 שנים עד נסיעתה, בעקבות עבודת בעלה הראשון לאירופה, שם התגוררה במשך שבע שנים. ברומא פתחה גלריה לאמנות ישראלית. בעקבות גירושיה מבעלה הראשון, אורי שפיר, שבה ארצה ועסקה באופנה ובאמנות, אולם עקב משבר בענף הטקסטיל, נסעה לניו יורק, והקימה שם את "מירי שפיר תדמית ותקשורת". בנה הוא הפרופסור אלדר שפיר. לאחר כשלוש עשרה שנים בהן חי הזוג יחדיו, נישאו שפיר ונבון באפריל 2008, כאשר נבון היה בגיל 87 והיא בת 72.
הערכה
פסל הראש של יצחק נבון במשכן הנשיא, דצמבר 2016|ממוזער|שמאל|266x266px
פסל הנשיא יצחק נבון בחדר ההנצחה בבית "יד לבנים" בפתח תקווה|ממוזער|שמאל|250px
פסל בדמותו של נבון בכפר בלום|ממוזער|שמאל|250px
תדמית
תדמיתו של יצחק נבון השתנתה רבות במרוצת השנים. טרום בחירתו לנשיאות המדינה, כשהיה חבר כנסת בראשית דרכו מרפ"י ומפלגת העבודה הישראלית, נחשב נבון לעושה דברו ואיש סודו של דוד בן-גוריון. אך תדמיתו השתנתה מקצה לקצה כשנבחר לנשיאות מדינת ישראל ב-1978. מרגע שנכנס לבית הנשיא, דאג להיות עממי, פשוט ונפוץ, שמוכר ומדבר לכולם. הוא פתח את משכן נשיאי ישראל להמונים בחגי ישראל ומועדיו, ונהג לשים פעמיו לסיורים ברחבי הארץ ובמהלך כל נשיאותו יצא מגבולות ישראל רק פעמיים באופן רשמי. אפילו תדמיתו בקרב ילדי ישראל הייתה חיובית: היו שחשבו ששמו יצחק נבון כיוון שהוא "צוחק הרבה וחכם". תדמיתו החיובית והעממית ואהדתו בקרב ההמונים התגברה עוד יותר כששב לזירה הפוליטית.
משנכנס נבון אל ממשלת האחדות ומונה לשר החינוך והתרבות, התנפצה תדמיתו זו ועמיתיו לממשלה רחשו לו שנאה וזלזול. נבון ושמעון פרס היו שותפים לידידות ארוכת-שנים שראשיתה עוד בדרכם המשותפת ברפ"י ובמחיצת בן-גוריון, אך מאז הבחירות לכנסת האחת עשרה הלך והעמיק הקרע בין השניים. פרס כרת ברית עם אויבו המר יצחק רבין במטרה למנוע ממנו להתמודד לראשות המערך, ולחסום את הפופולריות הגואה שלו בקרב ציבור מצביעי המפלגה. רבין ופרס זלזלו בו והתעלמו ממנו בניד עפעף. שרי הליכוד שישבו עמו בממשלה ביטלו אותו כאילו לא היה קיים וכינו אותו "כישלון ואכזבה" ו"הרדידות בהתגשמותה". מעטים היו תומכיו בזמן כהונתו כשר החינוך, בניגוד למבקריו הרבים. גם חבריו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית כיוסי שריד ושולמית אלוני ביקרו אותו וראו בו שר חינוך לא טוב וחסר-תועלת. לאחר שעזב את הזירה הפוליטית לא זכה ליחס מיוחד, וניהל חיים ציבוריים צנועים יחסית.
מורשת והנצחה
בינואר 2016, חודשים אחדים לאחר פטירתו של נבון, הוקמה "העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון". ב-22 במרץ 2017 הגישה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, מתוקף תפקידה כיו"ר השדולה לשימור תרבות יהודי ארצות האסלאם הצעת חוק להקמת מפעל הנצחה רחב למורשת הנשיא החמישי יצחק נבון. על אף שהצעת החוק הוגשה מפי מועלם-רפאלי חברת הקואליציה, נתקלה ההצעה בהתנגדות מצד הממשלה ביולי אותה השנה. ב-10 בדצמבר הודיעה הממשלה על כוונתה להקצות כ-20 מיליון שקלים למפעל ההנצחה, וב-24 בדצמבר אישרה ממשלת ישראל השלושים וארבע השקעה בת 32 מיליון שקלים במפעל ההנצחה. שר החינוך נפתלי בנט הורה באותו היום על הקמת מיזם ל"ביצוע של מחקר להעמקת הידע בהיסטוריה של החברה הישראלית, תוך מיקוד בחזונו, פועלו ומורשתו של הנשיא נבון".
יצחק נבון מונצח בשמות בתי ספר ומוסדות חינוך, אירועים ופרסים, גנים ציבוריים, כיכרות ורחובות ברחבי ישראל. על שמו רחובות במגדל העמק,
חדרה, מודיעין מכבים רעות, קריית אונו ובשכונת אלרואי החדשה בקריית טבעון. בכרמיאל ישנה שכונה בשם "רמת נבון" על-שמו. בתי ספר ומוסדות חינוך הנקראים על-שמו שוכנים ביבנה, ברחובות, בבית שמש בקריית שמונה, בנתיבות, במודיעין-מכבים-רעות, בירוחם, בדימונה, בקריית מוצקין, בפתח תקווה, בלוד, בראשון לציון, בחולון, ביקנעם עילית, באשדוד ובכרמית. גנים ציבוריים בנאות קדומים ובאשקלון נקראים על שמו; בירושלים נקראת על-שמו חורשה. גם בהיבט התרבותי מונצח יצחק נבון: הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו מארגנת אחת לשנה את "יום הלאדינו הבינלאומי על-שם יצחק נבון", ב-22 בדצמבר 2016 התקיים בתיאטרון ירושלים חידון הלשון העברית על-שמו וכאשר נפתחת העונה של תזמורת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים מתקיים "קונצרט נבון".
בתאריך 13 בנובמבר 2016 דאר ישראל הנפיק בול דאר לזכרו של הנשיא נבון, שעוצב על ידי האמן דוד בן הדור.
שר התחבורה ישראל כ"ץ העניק לתחנת הרכבת הראשית של ירושלים אשר נמצאת בכניסה המערבית לעיר עם פתיחתה את השם "תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון" (שמה המקורי של התחנה תוכנן להיות "תחנת האומה").
מאז 2019, חידוני התנך המחוזיים הם לזכרו של נבון.
פסל בדמותו של נבון נמצא בגן משכן הנשיא יחד עם פסלי נשיאי ישראל, ובמקומות נוספים כמו בחדר ההנצחה בבית "יד לבנים" בפתח תקווה ובכפר בלום.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב' (6), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 289 - 318
גלילה רון־פדר-עמית, לעלות אל העם - סיפורו של יצחק נבון, הוצאת מודן, 2019
מיצירותיו ומספריו
באמונתו יחיה: לקט דברים על דוד בן-גוריון, ערכה: כרמית גיא, הוצאת קריית שדה בוקר, המכון למורשת בין-גוריון, 1998.
יומן מדיטציה, הוצאת חדקרן, 2017.
הולך ברקידה, פרסום עצמי, 1944
מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי, היצירה התפרסמה לראשונה במעריב, 1969
רומנסרו ספרדי, מחזה, 1968
בוסתן ספרדי, מחזה, 1969
קישורים חיצוניים
יצחק נבון באתר ארכיון המדינה
יצחק נבון, נשיא המדינה, באתר הכנסת
חיים שכאלה, הערוץ הראשון, 1972
(בספרדית), מהאוסף האישי של נבון, גנזך המדינה, נובמבר 1993
עם פטירתו
שלושה פוסטים שפורסמו בבלוג של ארכיון המדינה בעקבות פטירתו של נבון:
6 בדצמבר 2015:
8 בדצמבר 2015:
13 בדצמבר 2015:
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:משפחת ברוך מזרחי
יצחק
קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון
קטגוריה:עובדי משרד החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:יהודים שמוצאם ממגורשי ספרד
קטגוריה:מנהלי לשכת ראש הממשלה
קטגוריה:יוצרים בלאדינו
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי לאדינו
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:אנשי הש"י
קטגוריה:דיפלומטים ישראלים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2007
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:בוגרי תלמוד תורה דורש ציון
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי המחנות העולים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-מרוקאי
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השישית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השביעית
קטגוריה:אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם גשרים בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015
| 2024-10-19T16:53:44
|
רפאל איתן
|
250px|ממוזער|איתן ב-1983, עם אמנון אשכול ומרדכי ירושלמי.
250px|ממוזער|שמאל|רפאל איתן בשנת 1948 בחטיבת הראל
רפאל "רפוּל" איתן (11 בינואר 1929, כ"ט בטבת ה'תרפ"ט – 23 בנובמבר 2004, י' בכסלו ה'תשס"ה) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר, 60 חודשים (5 שנים).
קורות חיים
תחילת דרכו
איתן נולד ב-1929 במושב תל עדשים, בן זקונים לאליהו איתן (קמינצקי) ומרים לבית אורלוב, ממייסדי המושב. אמו נולדה למשפחת סוחרים זעירים באוקראינה ועלתה לארץ ישראל ב-1904. היא עבדה בסג'רה, שם הכירה את אביו. גם אביו נולד למשפחת איכרים באוקראינה, עלה בגיל 17 לארץ ישראל והיה ממייסדי ארגון "השומר". שני הוריו היו יהודים, בניגוד למיתוס שהשתרש ולפיו רפול היה מצאצאי הסובוטניקים שעלו בעלייה הראשונה. איתן עצמו לא הכחיש את השמועות, אך בירור היסטורי העלה שמשפחתו היא משפחה יהודית מיוחסת.
לאיתן שלושה אחים ושתי אחיות: שמואל איתן, שהיה ניצב במשטרה; מתתיהו, חבר בארגון ההגנה; יוסף, שנפטר בהיותו תינוק; נחמה (מאיר) וציפורה (שחר).
רפאל איתן גדל בתל עדשים, והתגורר בו במהלך מרבית שנותיו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את איתן ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע איתן בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו.
כשהיה בן 7 לימד אותו אביו לירות ברובה הציד שלו.
שירותו הצבאי
גיוס לפלמ"ח ומלחמת העצמאות
250px|ממוזער|שמאל|הרמטכ"ל, משה דיין, יחד עם לוחמי יחידה 101 של הצנחנים, נובמבר 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"ם אסף שמחוני, סגן , סרן דני מט, רא"ל משה דיין, סא"ל אריק שרון, סגן מאיר הר-ציון.יושבים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקבי, סרן אהרן דוידי.
ב-1946, בגיל 17, הצטרף לפלמ"ח. הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח – מחלקת משמרות, על ידי חיים פוזננסקי שהשפיע עליו עמוקות. ב-1947 עבר הכשרה כמפקד כיתה. במלחמת העצמאות השתתף איתן בהריסת קיסריה הערבית. לאחר מכן לחם בשורות חטיבת הראל בגדוד הרביעי. הקרב הראשון שהשתתף בו היה קרב הקסטל, עם הכוח שכבש אותו בפעם האחרונה. הוא נלחם בקרב נבי סמואל ולאחר מכן הגיע לראשונה בחייו לירושלים, שם נלחם בקרב על מנזר סן סימון ונפצע קשה מכדור בראשו אולם המשיך בלחימה. בתום ההפוגה הראשונה חזר למחלקה. ב נשלח לקורס קצינים מחזור ג', שבסיומו נתמנה לסגן מפקד הפלוגה. לאחר מכן עבר לגדוד העשירי.
המשך השירות בצבא
ב-1949, לאחר המלחמה, חזר איתן למשקו בתל עדשים, ובמילואים שימש כסגן מפקד פלוגה בחטיבה 9. ב-1950 עבר עם קבוצה של חקלאים צעירים למושב פטיש וסייע לעולים חדשים בעבודה חקלאית. בקיץ 1951 התגייס לשירות קבע כקצין המבצעים של חטיבה 9. באביב 1952 עבר קורס צניחה ולמד להטיס מטוסים קלים. במהלך תקרית אש בצפון מערב השומרון פגש לראשונה את אריאל שרון. איתן סיים קורס מג"דים והתמנה למפקד פלוגה במילואים בגדוד הצנחנים 890. באמצע 1953 השתחרר וחזר למשק. בתחילת 1955 נקרא שוב לשירות מילואים. בפשיטה על משטרת כונתילה ב-28 באוקטובר 1955 הסתער איתן בראש הלוחמים, בעודו מטפס על צוק תלול, מול אש האויב, וחיסל עמדת ירי אשר הפריעה להתקדמות הלוחמים. על פועלו זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, שהוסב לאחר מכן לעיטור העוז.
בדצמבר 1955 נפצע בפעולת כנרת ופונה על גבי סירת דיג. בניתוח הוצאו שלושה כדורים מגופו, אחד מהם מהחזה. בינואר 1956 שוחרר מבית החולים ולאחר מכן הועלה לדרגת רב-סרן ונתמנה לסגן מפקד גדוד 890.
בתקופת שירותו כמ"פ בצנחנים, הונהג שקצינים בכירים עוברים קורס צניחה, ואילו קצינים נבחרים יעברו קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. איתן עבר את הקורס וסיים אותו לאחר הפסקה ארוכה בשל פציעתו בפעולת כנרת. בתום הקורס ב-1956, הוא זכה לענוד כנפי "ק" – "טייס קישור וסיור" (בתום שנות ה-70, הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות).
ביולי 1956 יצא עם משלחת של צנחנים לתחרויות צניחה חופשית בברית המועצות. לאחר שובו נתמנה למפקד גדוד 890.
במבצע קדש צנח ב-29 באוקטובר 1956 בראש גדוד הצנחנים 890 ממזרח למעבר המיתלה בחצי האי סיני, הצניחה הקרבית הראשונה בתולדות צה"ל ("מבצע מכבש").
ב-1958 יצא לקורס פו"ם במשך שנה ולאחר מכן נתמנה לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. ביוני 1960, בהיותו סגן אלוף, יצא לארצות הברית לשנת לימודים בבית הספר לפיקוד ומטה של המארינס. לאחר שובו נתמנה לראש ענף מבצעים במטה הכללי, תפקיד שמילא במשך שנתיים, במהלכן גם למד באוניברסיטת תל אביב היסטוריה כללית, היסטוריה צבאית וגאוגרפיה של המזרח התיכון. בפברואר 1963 יצא בראש משלחת ישראלית לאליפות העולם בדאייה בארגנטינה. לקראת סוף תקופתו כראש ענף המבצעים, יצא עם משלחת של צה"ל לאתיופיה. במהלך שהותו שם, נפטר בנו הבכור, יוחנן. בתום כהונתו כראש ענף מבצעים, למד במשך שנה במחזור הראשון של המכללה לביטחון לאומי. במאי 1964 נתמנה למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה.
בחודש אוקטובר 1966, בחג הסוכות, קבע איתן שיא ישראלי בדאייה, כאשר דאה ממנחת מגידו בעמק יזרעאל לנמל התעופה אילת. בנובמבר אותה שנה פיקד על הצנחנים בפעולת סמוע.
במלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים (יוני 1967), בהיותו אלוף-משנה, פיקד על חטיבת הצנחנים שלחמה תחת אוגדה 84 בפיקוד ישראל טל בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה. במהלך הקרבות נתבשר שבן-אחיו, מפקד פלוגה בגדוד 890, נהרג. ביום הרביעי של המלחמה, בהיותו בזחל"ם הפיקוד, נפצע קשה מכדור בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני.
הוא פונה לבית החולים בבאר שבע, שם הוצאו מראשו הכדור וכן רסיסים שנתקעו בו במלחמת השחרור. באמצע יולי העביר את הפיקוד על החטיבה לדני מט ונתמנה לתפקיד מרכֵּז לקחי המלחמה במטה הכללי.
ב-3 בנובמבר 1967 התמנה למפקד חטיבת הבקעה (תחת חטיבה 80) וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים, שחדרו מעברו המזרחי של הירדן.
במרץ 1968 פיקד על כוח של החטיבה בפעולת כראמה בשטח ירדן. הוא שימש מפקד הכוחות בבקעה עד יולי 1968.
קצין צנחנים ראשי
ב-24 ביוני 1968 מונה איתן לקצין צנחנים ראשי במקום אל"ם אהרן דוידי. בתפקידו זה היה בדצמבר אותה שנה מפקד מבצע תשורה, שכלל פשיטה על שדה התעופה הבינלאומי ביירות והשמדת מטוסי נוסעים של חברות תעופה לבנוניות שהיו בו. ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה.
ביולי אותה שנה השתתף במבצע הפשיטה על האי גרין. בהמשך אותה שנה נשלח לבקר אצל הלוחמים הכורדים בעיראק, במטרה לבדוק אם תנאי הקרב בזירת המלחמה שלהם מתאימים לשינוי אופייה: הרחבת ממדי המלחמה ממלחמת גרילה בלבד להתקפות גלויות נגד הצבא העיראקי. במהלך הביקור נפגש עם מנהיג המאבק הכורדי, מוסטפא ברזאני, אולם מסקנתו של איתן הייתה שלילית. לאחר כארבע שנים בתפקיד קצין צנחנים ראשי, מונה ב-1972 למפקד עוצבת געש – אוגדה סדירה של פיקוד הצפון.
מלחמת יום כיפור
ב-6 באוקטובר 1973, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התגייסה אוגדתו והחלה להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את צבא סוריה. משהתגייסה גם אוגדת המילואים 210 בפיקוד האלוף דן לנר, התמקד בבלימת הצבא הסורי בצפון רמת הגולן ולאחר מכן פיקד על אוגדתו במתקפת הנגד
. אחרי המלחמה פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.
אלוף פיקוד צפון
ב-29 באוקטובר 1973 העניק לו הרמטכ"ל דוד אלעזר דרגת אלוף, וב-14 באפריל 1974 מונה על ידי הרמטכ"ל מוטה גור לאלוף פיקוד הצפון.
בתקופת כהונתו החל הקשר והסיוע הצבאי לנוצרים בלבנון. בסוף 1976 נפגש בסודיות, על סטי"ל של חיל הים במפרץ ג'וניה, עם מנהיג הפלאנגות, בשיר ג'ומאייל. בתפקידו כאלוף הפיקוד, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה. באוגוסט 1977 מונה לראש אג"ם.
בזמן כהונתו בתפקיד, יצא צה"ל במרץ 1978 למבצע ליטני. לפני היציאה למבצע איתן הקריא לחיילים בשטח כינוס את השיר על השחיטה של חיים נחמן ביאליק והשווה בכך את הפיגוע בכביש החוף שבעקבותיו צה"ל יצא למבצע זה, לפוגרום קישינב עליו נכתב השיר.
רמטכ"ל צה"ל
ב-16 באפריל 1978, מונה רפול לרמטכ"ל בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור. בנאום הראשון שלו כרמטכ"ל הפתיע את הנוכחים בנאום קצר בן 34 מילים"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים- לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל".. כבר בתחילת שירותו כרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא, שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים.
צעדים אלו כללו את ההוראה לחזור לחבוש את הכומתה על הראש, את ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי, את השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות, עד כדי ביטולן כמעט.
כחלק מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית. במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות.
ב-1979 היה איתן הרמטכ"ל הראשון שביקר בארצות הברית ביקור רשמי. בעת ביקורו ב, העניק לו מזכיר ההגנה של ארצות הברית את אות לגיון ההצטיינות.
כרמטכ"ל הוביל קו התקפי אל מול פעילות המחבלים בלבנון. במהלך כהונתו צה"ל תקף מן האוויר, באש תותחים וכן ביצע פשיטות רבות על יעדי מחבלים בלבנון, ובהם מבצע שלכת, מבצע מנורה, מבצע מתח גבוה, מבצע איש דמים, מבצע מוביל, מבצע סיגל ומבצע צלצל. בנוסף הוציא לפועל ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס בתאונת אימונים) את תקיפת הכור בעיראק, ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר, על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982.
כמפקד העליון של הצבא, המוסמך להעניק חנינות לחיילים, קיצר איתן, בצעד שנוי במחלוקת, את עונשם של חיילים שרצחו ערבים: סגן דניאל פינטו, קצין צנחנים וחתנו של דני מט, שהורשע ברצח ארבעה לבנונים בעת מבצע ליטני, אבי מכמל, מ"פ בחטיבת גולני שהורשע ברצח שבוי במבצע ליטני, אריה שדה, מג"ד בחיל ההנדסה שהורה להרוג שבוי, וישראל לדרמן, שהורשע ברצח פלסטיני בירושלים בהיותו חייל מילואים, כמעשה נקם.
מלחמת לבנון הראשונה
ארגון אש"ף הקים החל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 אזורי שליטה במדינת לבנון שכללו בסיסי צבא ומצבורי נשק. ריכוז המחבלים של ארגון אש"ף התקרב לעשרת אלפים לוחמים. כוחו המדיני בלבנון גדל ובחסות סוריה וחלק ממדינות ערב חומש הארגון והיווה סכנה לגבולה הצפוני של מדינת ישראל וליציבות המשטר בלבנון. איתן, כרמטכ"ל, הגדיר את מיטוט הארגון והסבת פגיעה קשה לו ולאנשיו, והשבת הביטחון לגבול הצפון כמשימת צה"ל בעת פעולה צבאית נרחבת בלבנון. ב-3 ביוני 1982 ניסה ארגונו של אבו נידאל להתנקש בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. בתגובה הפציץ חיל האוויר מטרות של אש"ף בלבנון, ואלו הגיבו בירי על יישובי הצפון במטחי קטיושות עזים שנפלו גם במרכז העיר קריית שמונה.
ביום שישי, 4 ביוני הורתה הממשלה על פתיחת "מבצע שלום הגליל", שהחל ביום ראשון, 6 ביוני, והוא תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה. בבוקרו של יום שישי, לפני תחילת המלחמה נשאל בראיון שהפך מפורסם: "מה בכוונת ישראל לעשות? האם היא תפתח במלחמה?". רפול ענה בקצרה ובאופן אופייני תוך שילוב ידיו: "ואם אני יודע, אני צריך להגיד לך?"
מטרות המלחמה, שתוכניותיה נוסחו זה מכבר תחת שמות הקוד "אורנים קטן" ו"אורנים גדול", היו סילוקה של הישות הפלסטינית המזוינת מגבול הצפון, וכן כינונו של משטר שלטוני בלבנון, בהנהגת באשיר ג'ומייל, אוהד לישראל.
צה"ל מימש את מטרותיו הראשונות בסילוק אש"ף מלבנון ואף סילוק הסורים מלבנון. אחרי סילוק אש"ף מלבנון נשאר צה"ל בלבנון ופופולריות המלחמה החלה לרדת בציבור עקב הצטברות כמות נפגעים והרוגים במלחמה שהתמשכה. במהלך המלחמה הדיח רפול את אל"ם אלי גבע מתפקיד מפקד חטיבה בשל סירוב פקודה. מבחינה צבאית היה לצבא הישג מרשים בלבנון, סילוק אש"ף מלבנון, סילוק הסורים מלבנון, מבצע ערצב 19, הפלת 80 מטוסים סורים ללא אף מטוס קרב ישראלי שיורט על ידם. אך לאחר מכן אירעה שורת כשלים, אשר אחד החמורים בהם הוא הקרב בסולטאן יעקוב. התמשכות המלחמה בלבנון יצרה מחאה שהגיעה לשיאה בהפגנה כנגד אירועי סברה ושתילה.
פרשת סברה ושתילה
במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של 16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקר 18 בספטמבר על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.
בעקבות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַּהָן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח. אולם הוסיפה כי שר הביטחון אריאל שרון אחראי בכך שהתעלם מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בקשר לרמטכ"ל רפאל איתן קבעה הוועדה, שהייתה לו גם אחריות למניעת הטבח, אך הוועדה לא תמליץ על הדחתו מתפקיד הרמטכ"ל מכיוון שממילא הוא עומד לסיים את תפקידו.
החזית לשחרור לבנון מזרים
בספר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בשנת 2018, נחשף כי בשנת 1980 בהיותו רמטכ"ל, הקים איתן ארגון טרור סודי שפעל בלבנון, החזית לשחרור לבנון מזרים.
מטרת הארגון הייתה לפגוע באנשי ארגון אש"ף ובמיוחד בצמרתו. הארגון הופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות. ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון, להיות שר הביטחון בממשלת בגין. שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף. עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון.
לקראת תחילת מלחמת לבנון הארגון פסק לפעול אולם חזר לבצע פעולות טרור חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה. דוגמאות לפעילות הארגון כוללות פצצה במטה אש"ף בשתורא שבשליטת סוריה ב-28 בינואר 1983 שהרגה 35 בני אדם. ב־5 בפברואר התפוצצה מכונית תופת מול משרדי המכון למחקר פלסטיני בביירות, וגרמה ל-20 הרוגים, כולל אשתו של סברי ג'ריס.Lee O'Brien, Campaign of Terror: Car Bombing in Lebanon, MERIP Reports 118 (October 1983), p. 26.Middle East Record (MER), 2 October 1982, pp. 6-8.. פצצה שלישית התפוצצה בבעלבכ ב־7 באוגוסט 1983, בה נרצחו כ־30 בני אדם ונפצעו כמעט 40. הארגון חדל לפעול בסוף שנת 1983.
בהמשך פקדו איתן ושרון על פיצוץ מטוסי נוסעים מעל הים, במטרה להרוג את ערפאת. במשך תשעה שבועות נערך מעקב אחר טיסותיו של ערפאת, מטוסי קרב של חיל האוויר והוזנקו לפחות חמש פעמים במטרה להפיל מטוסי נוסעים שעליהם חשבו שערפאת נמצא. בכל המקרים בכירי חיל האוויר חיבלו באופן מכוון בהפלת המטוסים מסיבות מצפוניות ובטיעונים שונים. באחד המקרים, התקשורת בין המטוסים שובשה בכוונה, ובמקרה אחר דיווחו באופן שקרי שהמטוסים הגיעו ליעד באיחור. עמוס גלבוע, שהיה אז חבר הצוות וראש חטיבת המחקר באמ"ן, הביע התנגדות עקבית למבצע בטענה שאם המדינה תפיל מטוס נוסעים זה יגרום לה נזק מדיני עצום. לפי ברגמן הקצינים סירבו בנימוק שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל.
פעילות הארגון הוסתרה מרוב הממשלה והצבא. היא גם נעלמה מעיני העיתונות, הכנסת ומערכת המשפט. קיום הארגון ופעילותו נחשפו רק לאחר כ-35 שנה מזמן פעילותו.
סיום שירותו כרמטכ"ל
ב-19 באפריל 1983 סיים רפול את כהונתו בתפקיד ראש המטה הכללי, שנמשכה 5 שנים ו-3 ימים, יותר מכל רמטכ"ל אחר.
לקראת פרישתו מצה"ל, המליץ לשר הביטחון משה ארנס למנות כרמטכ"ל את האלוף אביגדור בן-גל, אולם ארנס לא קיבל את המלצתו ולתפקיד מונה האלוף משה לוי. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב איתן לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.
ארבע שנים לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, איים לחשוף תוכנן של שיחות טלפון של אלופי המטכ"ל בתקופתו. לדבריו קיבל אישור מהדרג מדיני לביצוע האזנות סתר, וזאת בשל מכת הדלפות.
פוליטיקה
רפאל איתן שובץ במקום ה-25 הסמלי ברשימת "שלומציון" בראשות אריאל שרון בבחירות לכנסת ה-9 ב-1977, אך פרש מהמשך דרכו הפוליטית, שרק החלה, על מנת לחזור ולהמשיך לתפקד כאלוף פיקוד צפון, ובעתיד – גם כרמטכ"ל. לאחר פרישתו מהצבא באפריל 1983, והחלפתו על ידי רב-אלוף משה לוי, נכנס איתן לפוליטיקה בשנית.
זה מכבר הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון (הוא היה אף בעל רישיון טיס), ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעיתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים – ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי, דגל בכלכלת שוק.
טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".
בתחילה היה פעיל במסגרת חוג עין ורד, "חוג נאמני ארץ ישראל השלמה של ההתיישבות העובדת" ולאחר מכן במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991.
ממוזער|רפאל איתן בביתו במושב תל עדשים 1984 . מתוך אוסף דן הדני שבספריה הלאומית
לקראת הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן. על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות, נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות, שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור.
בבחירות עצמן הצליחה תנועת צומת להשיג הישג יוצא דופן של שמונה חברי כנסת, אשר פרט לרפאל איתן לא היו מוכרים במיוחד לציבור. רפאל איתן השאיר את תנועתו באופוזיציה, ולא הצטרף לממשלתו של יצחק רבין. בצומת החלו סכסוכים פנימיים ואיתן לא הצליח לשלוט בסיעתו החדשה. בינואר 1994 פרשו מהסיעה שלושה מחבריה, גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ, והקימו את סיעת יעוד. סיעה זו הצטרפה בינואר 1995 לקואליציה ולממשלת יצחק רבין, ובזכות תמיכתה אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1996, שהיו לראשונה בחירות אישיות לראשות הממשלה, הייתה תמיכתו של רפול חשובה, שכן הבחירות הוכרעו לבסוף בהפרש של כאחוז מכלל הבוחרים. רפול החליט לרוץ עם מפלגת הליכוד, שרצה בבחירות אלו כתנועה מאוחדת עם מפלגתו "צומת" ועם מפלגת גשר שבראשות דוד לוי. לאחר ניצחון בנימין נתניהו בבחירות, הובטח לו תפקיד השר לביטחון פנים, אך עקב חקירה פלילית שהתקיימה נגדו על שימוש פוליטי בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרי מידע צבאיים (לאחריה הוא הועמד לדין והודה בעובדות כתב האישום, אך נפסק שעובדות אלה אינן מהוות עבירה), הוא היה מנוע מלכהן בתפקיד זה. רפול קיבל את תפקיד שר החקלאות והגנת הסביבה, וכן מונה לסגן ראש הממשלה. כשר החקלאות מינה את רפי רמון ליושב ראש צוות ההיגוי להקמת מרכז לחקלאות מתקדמת במקווה ישראל. הייתה זו תקופת כהונתו האחרונה בכנסת ובממשלה. השפעתו בתקופה זו הייתה שולית, והתמיכה הציבורית לה זכה התמעטה והלכה.
לקראת הבחירות בשנת 1999 כשלו המגעים של צומת בראשות איתן לרוץ שוב ברשימה משותפת עם הליכוד, והמפלגה התמודדה בבחירות באופן עצמאי, קיבלה רק 4,128 קולות ולא עברה את אחוז החסימה.
הפרישה מהפוליטיקה ומותו
ימין|ממוזער|200px|פסל של איתן בבית הספר ע"ש רפאל איתן ברמת גן
בבחירות לכנסת השש עשרה שהתקיימו בשנת 2003 התמודדה צומת בראשות משה גרין, שקיבלה את ברכתו של איתן, אך הוא לא היה ברשימתה לכנסת, ולמעשה פרש מעסקי הציבור. צומת שוב לא עברה את אחוז החסימה, וזכתה רק ב-2,023 קולות.
ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשנתיים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.
תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" העלה שורת ספקות בשאלה אם המוות של איתן היה תאונה. התחקיר הסתמך על שחזור נסיעתו על המזח ויציאתו מהרכב, וכן על בעיות אליהן נקלע בחודשי חייו האחרונים. אלמנתו הכחישה את האפשרות שהייתה זו התאבדות.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|200px|קטע כביש 60 הנקרא על שמו של רפאל איתן
אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005. הוא נקרא על שמו "נמל איתן", ועל שובר הגלים הוקם ציון לזכרו.
קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נוף הגליל, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.
בשנת 2004, במסגרת הארגון החברתי "מעשה" הוקם גרעין התנדבות הקרוי על שמו של רפול – גרעין איתן. גרעין איתן הוא גרעין המיועד לצעירים מהמגזר היהודי בגילאי 18–22 תושבי פריפריה גאוגרפית וחברתית. ייעוד הגרעין הוא מתן הזדמנות לצאת לשנת התנדבות ומסלול נח"ל לצעירים אשר עד כה לא ניתנה להם האפשרות.
ב-2010 נקראו על שמו בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים ("מחנה איתן"), וכן תיכון מקיף רמת גן ע"ש רפאל איתן.
עמותת "רפול" להנצחתו יזמה מספר רב של פעילויות – מפעל של מלגות שניתנות על שמו ופרס שנתי, הקמת אתר מבקרים בתל עדשים, הקמת מכון מחקר בנושא התיישבות וביטחון במכללת עמק יזרעאל ופעילויות נוספות ברוח זו.
ב-2018 נקראה על-שמו של איתן תחנת הרכבת עפולה, שנמצאת במרחק קילומטרים אחדים ממושבו תל עדשים.
במצפה רמון פועלת מכינה קדם צבאית "אשר רוח בו" ע"ש רפאל איתן, הפועלת בקרב נוער מהפריפריה החברתית-כלכלית בישראל.
ברמלה נקרא רחוב על שמו בשכונת נאות-שמיר (על שם יצחק שמיר), שרבים מהרחובות בה נקראים על שם רמטכ"לים לשעבר.
חיים אישיים
שמאל|ממוזער|250px|רפאל איתן רפול ורעייתו עפרה מאירסון
בינואר 1952 נשא רפול לאישה את מרים (1930–2020), אותה הכיר בתל עדשים כשהיה בן 8. מרים ילידת גרמניה, בת לאם נוצרייה ואב יהודי, עבדה כאחות ראשית בבית החולים העמק, אם חמשת ילדיו:
בנו הבכור, יוחנן; נפטר בהיותו בן עשר וחצי מהתקף אסתמה. יוחנן נקרא על שם אחיה של מרים, , שלחם בפלמ"ח ונהרג במלחמת השחרור בקרבות מלכיה;
; היה טייס בחיל האוויר הישראלי. נהרג במאי 1981 בהתרסקות מטוסו, בשל תקלה, שלושה שבועות לאחר נישואיו לאופיר, בתו של אלוף-משנה זוריק לב;
רותי, חזרה בתשובה ומקיימת אורח חיים דתי. בנה, גיא, הוא חרדי, אברך בכולל;
גליה אלף, מנהלת כפר הנוער ויצו נהלל;
נורית איתן גוטמן, מנהלת השירות הסוציאלי בשירותי בריאות כללית, נשואה לשוקי גוטמן.
בשנת 1996, התגרש מאשתו מרים ונשא לאישה את עפרה מאירסון, מנהלת פנימיית אהבה ופעילת שמאל.
בריאיון לעיתון בשנות האינתיפאדה השנייה סירבה מאירסון להתייחס לשאלות על יחסו של בעלה לקריאותיה בעד סרבנות. לאחר מותו התפרסם ריאיון עימה, שבו טענה כי למרות תדמיתו הקשוחה בציבור, רפול סבל מטראומה שנבעה מתקופת שירותו הצבאי.
פרסומים
ספרים
מצנח רביעי נפתח, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
בונים פה נמל – מכתבים מסבא נודניק, הוצאת תמוז, 2004
מכתבים
לקריאה נוספת
מרדכי צפורי ואריה קרישק, "בקו ישר" (ספרי ידיעות), 1998
משה גבעתי, המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015
קישורים חיצוניים
התדריך של רפול לקראת הצניחה במיתלה, כולל תמונות היסטוריות באתר "הצנחנים בעשור הראשון"
שילה הטיס רולף, רפאל איתן, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
העמותה להנצחת והנחלת מפעלות חייו של רפאל איתן
עדות רפאל איתן (רפול) – מפקד אגודה 36, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
מכתביו
תת-אלוף רפאל איתן מגיב על "גדוד המחר", מערכות 216, יולי 1971, עמ' 17–20.
חימוש מסוקים ומסוקים חמושים, מערכות 221, מרץ 1972, עמ' 3.
על "גדוד המוסטנג הקופץ", מערכות 224, אוגוסט 1972, עמ' 34.
פקודת יום לחיילי צה"ל לרגל חתימת חוזה השלום ישראל – מצרים, מערכות 268, אפריל 1979.
הערות שוליים
קטגוריה:משפחת אורלוב
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התחיה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:מפקדי חטיבה 226
קטגוריה:מפקדי חטיבת הבקעה
קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז בפעולות התגמול
קטגוריה:מפקדי עוצבת געש
קטגוריה:מפקדי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:בוגרי המכללה לביטחון לאומי
קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון
קטגוריה:קציני חיל רגלים וצנחנים ראשיים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת ההתשה
קטגוריה:ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:נגרים ישראלים
קטגוריה:תל עדשים: אישים
קטגוריה:הרוגי טביעה ישראלים
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וארבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושבע
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:חיילי חטיבת הראל במלחמת העצמאות
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מפקדי אוגדות במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה
| 2024-10-02T09:10:53
|
ספר ישעיהו
|
ספר יְשַׁעְיָהוּ הוא אחד מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך העברי הנכלל במדור הנביאים. הוא הראשון מבין ספרי נביאים אחרונים, לפני ספר ירמיהו, ספר יחזקאל ותרי עשר. הספר מרכז את נבואותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ, ומכיל תוכחות מוסר רבות מאת ה' כלפי עמו סביבות תקופת חייו.
על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו (המאה השמינית – שביעית לפני הספירה, על פי הכרונולוגיה המקובלת במחקר). אולם לדעת חוקרי המקרא חלקו השני של הספר חובר רק בתקופת שיבת ציון, במאה החמישית לפני הספירה.
רבים מחוקרי המקרא מייחסים את הספר לשניים או לשלושה מחברים שונים מתקופות שונות.
רקע היסטורי
ספר ישעיה מכסה תקופה היסטורית ארוכה בת מאות שנים, בה קמו ונפלו מעצמות אזוריות (האימפריות האשורית, הבבלית והפרסית), נוהלו מסעי כיבושים נרחבים והגליות עמים. בשנים אלו התחוללו שינויים מדיניים שעברו על ממלכת ישראל ויהודה, ולוו בתככים, יריבויות ובריתות עם העמים הסובבים. בשל התקופה הארוכה והאירועים המוזכרים בו, מקובל במחקר ליחס את הספר לשני כותבים לפחות – הראשון ישעיה בן אמוץ (פרקים א–לט) אשר ניבא בירושלים, ישעיה השני אשר זהותו אינה ידועה (פרקים מ–סו; מהם מ–מח בבבל, ומט–ס"ו בירושלים). יש המזהים גם את ישעיה השלישי (פרקים נה–סו) ואולי אף כותבים נוספים.
על פי כותרת הספר הנביא ניבא בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, ברבע האחרון של המאה השמינית לפנה"ס לערך (יש' א 1). אך הנבואה המוקדמת ביותר של הנביא ישעיה בן אמוץ אשר ניתן לתארכה על פי רקעה ההיסטורי, היא מימי אחז בשנת 733 לפנה"ס (יש' ז), והמאוחרת ביותר מתוארכת לפי פרק לו לשנת 701 לפנה"ס, בתקופת המצור על ירושלים, בימי המלך חזקיהו מלך יהודה. שנים אלו, מ-733 עד 701 לפנה"ס היו בצל התעצמותה של ממלכת אשור, וכיבושיה המרשימים את ארם דמשק, ואת שומרון (יש' ז–ח). עם נפילת שומרון בשנת 720 לפנה"ס הוגלו רבים מתושביה. לאחר הכיבוש ממלכת ישראל סופחה לאשור (הפכה לפחוה אשורית), וקרבתה של אשור לגבול יהודה העלה חשש מכוחה והעיק מטבע הדברים גם על ממלכת יהודה הסמוכה. כנגד חששות אלה עמדה תפיסתו הדתית-מדינית של ישעיהו בן אמוץ, לפיה ירושלים עירו של ה' תינצל מכיבוש. נבואה זו התגשמה בימי סנחריב מלך אשור, בשנים 701, אך העיר שניצלה שועבדה לסנחריב, ותושביה נאלצו להעלות מיסים לממלכת אשור.
נבואות הנביא המכונה ישעיה השני, בפרקים מ–ס"ו, משויכות לתקופה מאוחרת יותר, שבה העם ביהודה כבר מצוי בגלות בבבל, ובהן קריאות והפצרות של הנביא אל העם לצאת מבבל ולשוב לארץ. קריאות אלה מאפיינות את תקופת עליית האימפריה הפרסית ובראשה המנהיג כורש, בשנת 539 לפנה"ס. מכאן שמדובר בשליש האחרון של המאה השישית לפנה"ס. כורש השתלט על בבל ומלך על כל שטחי האימפריה הבבלית במסופוטמיה. מהכרזת כורש אשר פורסמה בראשית עלייתו לשלטון, עולה כי הנהיג מדיניות גמישה ונוחה כלפי העמים בשטח מלכותו, ובכלל זה יהודה, ואפשר את חזרתם לישראל של גולי בבל ובניית המקדש בירושלים. זהו הנתון ההיסטורי היחיד המצוין בחלקו המאוחר של הספר. שמאל|ממוזער|250px|מקטע מספר ישעיהו במגילות הגנוזות
תוכן הספר
לפי הכתוב בפסוקים הפותחים את הספר, התנבא מחברו ישעיהו בן אמוץ בתקופת מלכי יהודה – עוזיהו (כנראה רק משנת מותו – 757 לפנה"ס), דרך מלכות יותם, אחז, ועד סוף ימי חזקיהו. פרשנים מסוימים מרחיבים את ימי נבואתו גם לימי מנשה.
למרות זאת, מפרק מ' עוסקת הנבואה, ככל הנראה, בתקופת העלייה מבבל והכרזת כורש, קרי כ-200 שנה לאחר הזמן הכתוב בתחילת הספר. כך סבור הפרשן בן המאה ה-11, משה אבן ג'יקטילה, אשר את דבריו מביא האבן עזרא בפירושו לישעיהו: . בשל התקופה הארוכה בת מאות השנים מתחילת הספר ועד לסופו, נהוג במחקר המודרני ליחס את הנבואות למספר נביאים (ראו הסבר להלן ברקע ההיסטורי).
נבואותיו של ישעיהו הנביא עוסקות בין היתר בשלום עולמי והימנעות ממלחמה (הפיכת כלי מלחמה לכלי גינון) כמתואר בחזון אחרית הימים.
כמו גם בתפיסה שהחזרה בתשובה יכולה לכפר על החטאים, במלחמה בעוולות החברתיים, בהתנגדות לתפיסה הפולחנית של הדת שרווחה אז – שהקורבנות מכפרים גם ללא שינוי במעשים, ובעבודה זרה. בניגוד לתפיסות רבות ביהדות שלעגו לעבודת הפסילים כלא מועילה וכחסרת היגיון ישעיהו תפס את העבודה הזרה כביטוי לגאווה של האדם עצמו – שמשתחווה למעשי ידיו כלומר לעצמו, ובהתאם, כדי לתקן את הבעיה יש לשבור את גאוות האדם.
חיבורו של ספר ישעיה וישעיה השני
על פי האמור לעיל בדבר חלקו של הספר המתנבא על מאורעות שהתרחשו רק מאתיים שנה לאחר מכן, הסיקו חוקרי ביקורת המקרא כי הספר מחולק לשניים, ונכתב על ידי שני נביאים שונים לפחות, שספרם נאסף לספר אחד, המכונים במחקר "ישעיהו הראשון" (פרקים א'–ל"ט) ו"ישעיהו השני" (פרקים מ'–ס"ו). ככל הנראה קדם להם פרשן המקרא הספרדי ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לספר (פרק מ, פסוק א) שכתב , וככל הנראה כוונתו שאף שחז"ל ייחסו את ספר שמואל לשמואל – כמחצית הספר נכתבה לדעתם על ידי ממשיכיו, וכך אמרו חז"ל אף ביחס לספר דברי-הימים. במילים אחרות, אבן-עזרא סבר שכך יש לפרש גם את מעבר התקופות בין חלקיו השונים של הספר.
חלוקת הספר לשניים כפי שהוזכרה לעיל מקובלת כמעט ללא עוררין בקרב חוקרי המקרא בימינו. אמנם יש חוקרים אשר חילקו את הספר לשלושה חלקים (א'–ל"ט, מ'–נ"ה, נ"ו–ס"ו) על בסיס הרקע ההיסטורי בו מתרחשים כנראה פרקים אלו, אך חלוקה זו פחות מקובלת. חלוקת הספר מתבססת, בנוסף לרקע ההיסטורי של הנבואה, גם על המוטיבים השונים של הנבואות. כך למשל, רק בפרקי ישעיהו השני מופיע תיאור של האל כבורא העולם.
התפיסה המסורתית רואה בכל הספר חיבור אחיד שחובר על ידי נביא אחד. תפיסה זו מסתמכת על ראיית הספר כחיבור אחיד בברייתא המובאת בגמרא. למעשה תפיסה זו רווחה כבר מאז שלהי ימי בית שני לפחות. כך למשל אנו למדים מדברי בן סירא, בן המאה ה-3 לפנה"ס – המאה ה-2 לפנה"ס, אשר בחיבורו הוא כותב על ישעיהו כי , כאשר כוונתו ככל הנראה לנבואה הכתובה בחלק השני של הספר, ולמרות זאת בן סירא מייחס זאת לישעיהו הנביא עצמו. גם יוסף בן מתתיהו, בן המאה ה-1 לספירה, מתאר בספרו כי יהודי בבל הראו לכורש כי הנביא ישעיהו ניבא לפני כמאתיים שנה על ניצחונותיו, וכי דבר זה השפיע לטובה על יחסו של כורש ליהודים. כמו כן במגילות מדבר יהודה, המתוארכות החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, אנו רואים כי מגילת ישעיהו כללה את שני החלקים כחיבור אחד.
על טענות חוקרי המקרא ענו פרשנים מסורתיים, כגון שד"ל, אשר טען שאם מקבלים את אפשרות הנבואה אין צורך להגיע לפרשנות זו. ד"ר אהרן קמינקא, רחל מרגליות, וזאב יעבץ טוענים כי מטבעות לשון ייחודיות לישעיהו קיימות בשני הספרים כאחד, ולפיכך לדעתם הספר אחד הוא. אחת הדוגמאות למטבע לשון כזו היא המילה "אנוש" ככינוי לאדם, המופיעה פעמים רבות לאורך כל ספר ישעיהו על שני חלקיו, אך לא מופיעה ברוב יתר ספרי הנביאים והכתובים.
באמצעות שימוש בעיבוד שפה טבעית על הטקסט בספר, טוען פרופ' משה קופל כי החלק השני של ספר ישעיהו מתחיל בפרק ל"ג, ולא בפרק מ' כמקובל.
על דמותו של ישעיהו
ישעיהו היה מעורה במדיניות יהודה ומקורב לבית המלכות. עמדתו הייתה כי כיבושי האימפריה האשורית ואיומה על ממלכת יהודה אינה רק מאבקי כוח בין אימפריות אלא גם מהווה שליחת ה' להעניש את ממלכת יהודה הפושעת, ולכן אם יהודה רוצה להינצל עליה לפנות אל ה' ולא אל ממלכות האזור. מן העמדה הזאת נבע העידוד שהעניק ישעיהו לחזקיהו, שלא להיכנע למלך אשור.
ניבים, ביטויים שמקורם בספר ישעיהו
בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי (פרק א', פסוק ב') – ביטוי לאכזבה של אבות מבניהם או של מחנכים מתלמידיהם.
שָׁמִיר וָשָׁיִת (פרק ה' פסוק ו') – במקור – מיני קוצים, ובהשאלה – חורבן ועזובה.
וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים (פרק ו' פסוק ד') – ביטוי לאירוע דרמטי שהתרחש. אמות הספים הם העמודים המרכזיים עליהם מונח המשקוף.
אָכֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת () – פתגם על נהנתנות וחוסר דאגה מיום המחר;
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ () – פסוק מתוך נבואת נחמה, שמשמעותו המתבקשת היא כפשוטו: בעתיד, יסתלקו מירושלים אלה שהרסו והחריבו אותה; עם הזמן, הושאל הפסוק למשמעות שלילית והפך לביטוי נפוץ על גַיִס חמישי: אנשים מבפנים המביאים לאסונות;
אֲנִי֙ לְפָנֶ֣יךָ אֵלֵ֔ךְ וַהֲדוּרִ֖ים אושר אֲיַשֵּׁ֑ר (פרק מה, פסוק ב), מקור הביטוי 'ליישר את ההדורים'.
מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה () – מעשה הנעשה ללא כוונה והרגשה, אלא כאוטומציה וכדבר שבשגרה.
ספר ישעיהו במגילות מדבר יהודה
נמצאו מספר עותקים של ספר ישעיהו בין מגילות מדבר יהודה. בפרט, העותק השלם היחיד של ספר מספרי המקרא שנמצא במערות קומראן הוא "מגילת ישעיהו השלמה" שנמצאה במערה 1.
ראו גם
שירי עבד ה'
כיסא הכבוד
קדושה (תפילה)
וגר זאב עם כבש
לקריאה נוספת
אהרן קמינקא, השתלשלות רעיונות ישעיהו ואחדות ספרו, בתוך התקופה, ספרים כב, כג, כה; תל אביב תרצ"ד–תרצ"ה (1934–1935).
רחל מרגליות, אחד היה ישעיהו, תל אביב: יהושע צ'צ'יק, תש"ד (1944).
שלום מ' פאול, ישעיה, פרקים מ–סו, מבוא ופירוש "מקרא לישראל", תל אביב וירושלים: עם עובד ומאגנס, תשס"ח; כרך ראשון: פרקים מ–מח; כרך שני: פרקים מט–סו, 2008
שמואל שרירא, מבוא לכתבי הקודש, פרק שביעי – ספרי נבואה, ג' – ישעיהו, 1967, עמ' 127–131
משה צבי סגל, מבוא המקרא, ספר שני, פרק שנים עשר – ישעיה, ב' – ספר ישעיה, 1977, עמ' 289–341
רביב, רבקה, "הוראת נביאים אחרונים: הדגמה בספר ישעיהו", שמעתין 176 (תש"ע), עמ' 46–69
מיכאל חיוטין, "ישעיהו מד, יג – לאור שיטת הפסול המצרית", בית מקרא מס' 37 (1992)
עולם התנ"ך – ישעיה
ישעיהו – כציפורים עפות, יואל בן נון, בנימין לאו, הוצאת ידיעות ספרים (2013)
קישורים חיצוניים
ביטויים ופתגמים בספר ישעיהו, סרטון אנימציה של מיזם 929
ספר ישעיהו באתר 929 - תנ"ך ביחד
ישעיהו על ציר הזמן – אירועים ותאריכים בספר ישעיהו, באתר 929 - תנ"ך ביחד
סריקה של מגילת ישעיהו שנמצאה בין המגילות הגנוזות, באתר מוזיאון ישראל
יחזקאל קוטשר, נוסח המסורה של ספר ישעיהו בהשוואה לנוסח ישעיהו במגילות מדבר יהודה, באתר מט"ח
ישעיהו הנביא ומיכה בן דורו – חנוך רביב
השוואה בין נוסח ספר ישעיהו בתנ"ך לבין נוסח מגילת ישעיה מקומראן
ישעיהו השני
פרופ' שאול מ. פאול, ישעיהו השני, ישעיה השני: סקירה היסטורית, שאלת ישעיהו השלישי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי נביאים
קטגוריה:נביאים אחרונים
קטגוריה:הברית הישנה
| 2024-10-14T15:55:37
|
סין (אזור)
|
ממוזער|שמאל|250px|החומה הגדולה של סין, אחד מסמליה העיקריים של סין
סין (סינית מפושטת: 中国, סינית מסורתית: 中國, פין-יין: ), היא ארץ, ישות גאוגרפית ותרבותית בת אלפי שנים במזרח אסיה. סין היא אחת מהעתיקות שבתרבויות העולם, עם מורשת רציפה בת אלפי שנים. מלחמת האזרחים הסינית (1927–1950) פיצלה ארץ זו לשתי ישויות פוליטיות הנושאות את השם "סין" וטוענות לחזקה על אותו השטח בקירוב (אך שמה המוכר כ"סין" בלבד, נעשה בו שימוש בהתייחסות כמעט בלעדית למדינה הראשונה):
, השולטת על שטחה היבשתי של סין וכן על שני אזורים מנהליים מיוחדים: ו-.
(במקור:הרפובליקה של סין), השולטת על האי טאיוואן וסביבותיו, ולכן מוכרת כיום בפרט בשם "טאיוואן" (נודעה גם בשם "טאיפיי הסינית").
הכתב הסיני הוא צורת הכתב העתיקה ביותר, הנמצאת בשימוש רציף. סין העתיקה תרמה לאנושות כמה מן ההמצאות החשובות ביותר ובהן המצפן, הנייר, השטר, אבק השרפה והדפוס.
חקר היסטוריה של סין, השפות הסיניות, הפילוסופיה הסינית והתרבות הסינית ככלל נקרא סינולוגיה.
היסטוריה
סין העתיקה הייתה אחד המרכזים התרבותיים הקדומים ביותר של האנושות, ויש לה מסורת כתיבה ותיעוד היסטורי בת אלפי שנים. היא גם אחת מן התרבויות הבודדות שהמציאו את הכתב באופן עצמאי, כשהאחרות הן השוּמרים, ההודים, המינואים, המצרים והמאיה.
פרה-היסטוריה
העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר לנוכחות אנושית בפרהיסטוריה של אזור סין הן של מין קדום בסוג האדם - הומו ארקטוס - מן התקופה הפלאוליתית הקדומה, כ-780 אלף עד 680 אלף שנה לפני זמננו. במחקרים חדשים, כלי אבן שסותתו כנראה על ידי ארקטוס תוארכו בשיטות פלאומגנטיות לגיל עתיק אף יותר - 1.36 מיליון שנה לפני זמננו. עם זאת מקובל כיום על רוב החוקרים שתושביו הנוכחיים של האזור אינם צאצאי ארקטוס הסיני, אלא צאצאי הומו סאפיינס שהגיע לאזור מאזור אפריקה רק בסוף התקופה הפלאוליתית התיכונה. העדות העתיקה ביותר שלו בסין היא גולגולת שנמצאה בנפת ליוג'יאנג שבמחוז גואנגשי. גולגולת זו בת כ-67,000 שנה, אך תיארוכה שנוי במחלוקת. גילם של חלקי שלד שנמצאו באוקינאווה שביפן הוא כ-18,250 ± 650 עד 16,600 ± 300 שנה, ולכן ניתן להניח כי האדם המודרני הגיע לסין לפני כן.
שלטון השושלות
ההיסטוריה הכתובה של סין מתחילה בשושלת שְׂיָה (夏). כאשר שושלת זו מתוארכת לראשונה בכתבים מן המאות הראשונות לפני הספירה, ומתוארכת בהם למאות ה-21 עד ה-17 לפנה"ס, אך אזכורים אלה נושאים אופי אגדי, ולכן נחשבה שושלת זו למיתית בלבד עד לחשיפה של ממצאים ארכאולוגיים מראשית תקופת הברונזה באָרְלִיטוֹאוּ שבמחוז חנאן. מאז נחשפו אתרים עירוניים, כלי ברונזה וקברים, המצביעים על האפשרות ששושלת שיה אכן התקיימה במקומות המצוינים בכתבים העתיקים, (היינו בסביבות הנהר הצהוב), אך ללא עדויות כתובות מהתקופה, לא ניתן לוודא כי הממצאים שנחשפו הם אכן של השְׂיָה.
לעומת שושלת שיה, אין חולק בדבר קיומה של שושלת שָׁאנְג (商) שבאה אחריה. שושלת זו התקיימה לאורך המאות ה-18 עד ה-12 לפנה"ס לאורך הנהר הצהוב. שושלת זו, ששלטה שלטון פיאודלי רופף, נכבשה לבסוף בידי שושלת ג'וֹאוּ (周). שושלת ג'ואו שלטה להלכה עד המאה ה-5 לפנה"ס. שלטונה הרכוזי הלך ונשחק בידי מצביאים צבאיים עצמיים. מדינות עצמאיות רבות, חלקן עדיין כפופות להלכה לממלכת ג'ואו, נלחמו זו בזו במשך מאות שנים, במה שמכונה תקופת האביב והסתיו ותקופת המדינות הלוחמות.
בשנת 221 לפנה"ס כבשה מדינת צ'ין את יתר המדינות, כשהיא מאחדת לראשונה את סין ומייסדת את שושלת צ'ין (秦). מייסד השושלת, צ'ין שה-חואנג, היה גם זה שטבע את המונח קיסר (皇帝\חְוָאנְגדִי) והיה לקיסר הראשון של סין. בתקופתו עבר הכתב הסיני סטנדרטיזציה בפעם הראשונה לקיומו. שושלת זו לא האריכה שנים, כיוון שגישת השלטון הלגליסטית הביאה למרידות תכופות.
שושלת האן שבאה בעקבותיה שלטה בסין בשנים 206 לפנה"ס עד 220. בתקופתה התגבשה זהות ההאן של הסינים, זהות הנשמרת עד ימינו. שושלת האן הרחיבה משמעותית את שטחה של סין בסדרה של מסעות צבאיים שהגיעו לקוריאה, לווייטנאם, למונגוליה ולמרכז אסיה. היא אף יצרה קשרים עם האימפריה הרומית באמצעות דרך המשי שיסדה במרכז אסיה.
שמאל|ממוזער|200px|הקיסר יוּנְגְלֶה משושלת מינג
קריסתה של שושלת האן מסמלת את תחילתה של תקופת שלוש הממלכות (三國\סָאן גְיוֹ), הרוויה במלחמות עקובות מדם. בתקופה זו יצרו הממלכות השונות קשרים דיפלומטיים עם יפן, ואף הנחילו להם את הכתב הסיני, המשמש אותם עד היום. בשנת 580 לספירה אוחדה לבסוף תחת שושלת סווי (隋), אך זו לא האריכה ימים בגלל המלחמה המתמשכת נגד ממלכת גוֹגוּרְיוֹ (614-598) הקוריאנית, שהחלישה אותה והביאה בסוף לנפילתה.
בתקופת שושלות טאנג (唐) וסונג (宋), שבאו בעקבות שושלת סווי, הגיעה סין לשיאה התרבותי והטכנולוגי והייתה אחת התרבויות המתקדמות ביותר בעולם. בשנת 1271 ייסד השליט המונגולי קובלאי חאן את שושלת יואן (元) בסין, כששושלת סונג נופלת סופית ב-1279. שושלת מונגולית זו שלטה בסין משך כתשעים שנה, עד שהובסה בשנת 1368 על ידי ג'וּ יְוֵ'אנְגָ'אנְג, מייסד שושלת מִינְג (明). שושלת זו שגשגה תקופה ארוכה, עד שהוחלפה בשושלת צִ'ינְג (清) המנצ'ורית. שושלת זו, שנפלה בשנת 1912 הייתה האחרונה בשושלות סין.
במאה התשע-עשרה נחשפה סין לאימפריאליזם האירופי ופיתחה כלפיו עמדה מתגוננת. בה בעת עסקה שושלת צ'ינג בהתרחבות אימפריאליסטית אל עבר מרכז אסיה. שעה שסין נפתחה לסחר חוץ ולפעילות מיסיונרית, הוחדר גם האופיום לסין מהודו שהייתה בתקופה זו תחת שלטון האימפריה הבריטית. סין הובסה במלחמת האופיום הראשונה ובמלחמת האופיום השנייה נגד בריטניה ומעצמות המערב, ואם לא די בכך, מרד טאיפינג, שפרץ ב-1851 ודוכא רק אחת-עשרה שנה לאחר מכן, החליש גם הוא את השלטון הקיסרי, בעוד שההזרמה הבלתי פוסקת של אופיום תרמה את חלקה להחלשותה של סין.
ממוזער|שושלת צ'ינג
בה בעת שסין התבוססה במלחמות מתישות, הצליחה יפן לחדש את צבאה. שינויים פנימיים ביפן גרמו לה לפתח שאיפות אימפריאליסטיות בעיקר כלפי קוריאה וכלפי מנצ'וריה. בהשפעת יפן, קוריאה, שהייתה אז מדינת חסות של סין, הכריזה עצמאות מסין ב-1894. מלחמת סין–יפן הראשונה שפרצה בעקבות זאת, נסתיימה בתבוסה משפילה ובהעברה של קוריאה וטאיוואן לידי יפן. כלקח מתבוסות אלה, הגה הקיסר גְואנְגשׂוּ רפורמה שתכליתה להפוך את סין למונרכיה קונסטיטוציונית מודרנית בסגנון יפן. אך רפורמה זו נעצרה בידי הקיסרית האלמנה צְה-שִׂי, ששמה את הקיסר במעצר בית. מרד הבוקסרים שפרץ ב-1900 בבייג'ינג נגד המערב רק החמיר את מצבה של סין והקיסרות. מצבה הרעוע של סין כולה הביא בתחילת המאה העשרים לקריאות הולכות ומתגברות לרפורמות ומהפכה. הקיסר גואנגשו מת במעצר בית ב-14 בנובמבר 1908, יום אחד בלבד לפני הקיסרית האלמנה צה-שי. הקיסר החדש היה אחיינו בן השנתיים פּוּיִי. הקיסרית האלמנה לונְגיוּ', בת-לווייתו של הקיסר גואנגשו, בהיותה עוצרת הכס, הייתה זו שחתמה על צו הוויתור על הכס ב-1912, ובכך שמה קץ ללמעלה מאלפיים שנות שלטון קיסרי בסין.
הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית של סין
ב-1 באוקטובר 1912 נוסדה הרפובליקה הסינית, וד"ר סוּן יָאטְסֵן מהגְווֹמִינְדָאנְג (המפלגה הלאומנית) התמנה לנשיאה הזמני. ברם, יואן שה-קאי, גנרל לשעבר בצבאה של שושלת הצ'ינג, תפס בכוח את מקומו של סוּן. יתרה מכך, תכנן יואן שה-קאי לייסד שושלת חדשה, אך נפטר בנסיבות טבעיות בטרם עלה בידו לעשות כן. מותו הותיר את הרפובליקה חלשה, כשהכוח האמיתי נמצא בידיהם של מצביאים צבאיים מקומיים. בסוף שנות העשרים עלה בידי הגוומינדאנג, תחת צ'יאנג קאי שק, לשוב ולאחד את סין תחת שלטון מרכזי שהקים את בירתו בנאנג'ינג. כאמצעי זמני כביכול לייצוב השלטון, הותרה ברפובליקה קיומה של מפלגה אחת בלבד, מפלגת הגוומינדאנג.
בזמן מלחמת סין–יפן השנייה (1945-1937) התקיימה ברית מתוחה בין הלאומנים לקומוניסטים אל מול האויב היפני המשותף. סין יצאה מנצחת אך מרוששת ממלחמה זו. האיבה ההדדית הביאה לחידוש מלחמת האזרחים הסינית. מלחמה זו הסתיימה בפועל ב-1 באוקטובר 1949 עם הכרזתו של מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין, ונסיגתו של צבא הרפובליקה לטאיוואן, שם מתקיימת הרפובליקה הסינית עד היום.
גאוגרפיה ואקלים
הגאוגרפיה של סין מתאפיינת ברמות והרים במערב ושפלה במזרח. כתוצאה מכך, זורמים מרבית הנהרות ממערב למזרח ונשפכים לאוקיינוס השקט.
רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים - היאנגצה והנהר הצהוב. שניהם, ובייחוד הנהר הצהוב, הם הערש הפרה-היסטורי של התרבות הסינית. נהרות חשובים נוספים הם האמור בצפון-מזרח; נהר הפנינה המנקז אליו נהרות בדרום סין ונשפך לים סין הדרומי בין הונג קונג למקאו; המקונג, הנובע ברמת טיבט וזורם במערב יונאן בטרם הוא ממשיך ללאוס, קמבודיה ווייטנאם; והברהמפוטרה שנובע בטיבט ומגיע לשיאו בהודו.
במזרח לאורך חופי הים הצהוב וים סין המזרחי נמצאים מישורי סחף המאוכלסים בצפיפות. צפונה, בשולי רמת מונגוליה הפנימית ניתן לראות ערבות נרחבות. דרום סין משופע בגבעות והרים נמוכים.
בצפון-מערבה של סין מישור סחף ענק, ודרומית לו מישור הררי ההופך לרכס ההימלאיה. צפון-מערב המדינה גם צחיח ברובו ונמצאים בו מדבריות גובי וטקלה מקאן. לאחרונה התעצם תהליך המדבור בסין וסופות חול הפכו לחיזיון נפרץ באביב, כשהאבק מגיע לדרום סין, לטאיוואן, ואפילו למערב ארצות הברית.
בשל גודלה האקלים של סין מגוון מאוד, והוא נע בין סובארקטי במחוז חיילונגג'יאנג בצפון לטרופי באי האינאן בדרום. באזור הצפון-מזרחי (ובייג'ינג בתוכו) מגיעות מידות החום בקיץ ל-30 מעלות, בעוד שהחורפים הם ארקטיים. באזור המזרחי-מרכזי, אקלים ממוזג-יבשתי, עם קיץ חם ולח, וחורף קר. הדרום נתון ברובו לאקלים אקלים סובטרופי.
חברה
ממוזער|250px|נשים בסין
תרבות
שמאל|ממוזער|150px|קליגרף סיני
במשך מרבית ההיסטוריה של סין הקיסרית היה הקונפוציאניזם אבן יסוד של הממשל והפילוסופיה הרשמית שלו. כהונה במשרה ממשלתית הייתה מותנית בשליטה בטקסטים קונפוציאניים. ערכי התרבות המסורתיים של סין נבעו במידה רבה מפילוסופיה זאת והתאפיינו גם בשמרנות רבה. השפעתם ניכרת גם על התרבות הסינית של ימינו, שמייחסת חשיבות רבה למבחנים ולידענות. עד היום מתאפיינת החברה הסינית בריכוז מוקדי הכוח בידי אלו הנחשבים ראויים לכך מבחינה ערכית. מנגד ניכרה במהלך ההיסטוריה גם השפעתן של פילוסופיות מתחרות, כגון הלגאליזם, הנאו-קונפוציאניזם, הדאואיזם וכן תפישׂות אינדיבודואליסטיות או ריכוזיות.
עם חדירתם של כוחות כלכליים וצבאיים מערביים לסין החל מהמאה התשע-עשרה החלו תפישׂות שלטון זרות לקנות להן חוגי אוהדים בתוך סין. רבים מחוגים רפורמטורים אלה קראו לאימוץ של מערכות חברתיות זרות תוך ביטול מרבית המאפיינים של המורשת החברתית הסינית המסורתית. מנגד שאפו אחרים לשלב את יתרונות החברה הסינית עם אלו המערביות. לאור זאת ניתן לומר שקורות המאה העשרים בסין הן במהותן התנסות בשיטות חדשות של ממשל, חברה וכלכלה, שתכליתן לאחד מחדש את האומה הסינית לאור התמוטטות שלטון השושלות.
המטבח הסיני
המטבח הסיני הוא אחד המטבחים העשירים עלי אדמות. המרכיב העיקרי במנה הסינית הוא לרוב על בסיס פחמימתי כגון אורז ואטריות, לעומת המרכיב העיקרי במנה מערבית - החלבון, כלומר הבשר. אף על פי כן, במשתה סיני רשמי ייתכן שלא יוגש אורז כלל.
מזון סיני מוצק נאכל בעזרת מקלות אכילה סיניים שצריך רק להרים ולאכול, מבלי להיעזר בסכין. ומזון נוזלי נאכל בעזרת כף רחבה עם תחתית שטוחה, העשויה לרוב מחרס.
משקאות - הסינים מאמינים כי שתייה קרה מפריעה לעיכול מזון חם ולכן לא יגישו שתייה קרה בארוחה אלא מרק. בסוף הארוחה תמיד תה לא ממותק, אך יש סוגים שונים ורבים של מרקים ותה.
בעת שגובש המטבח הסיני היו רוב תושבי סין עניים במזון ובמקורות חימום ולכן נוצרו שם שיטות בישול החוסכות באנרגיה ומנצלות מקור אש אחד להכנת ארוחה שלמה.
ממוזער|הקפצה בווק
כלי הבישול הבסיסי במטבח הסיני הוא ווק. שיטות העבודה הנפוצות הן:
הקפצה - ההקפצה היא טיגון במעט שמן ובטמפרטורה גבוהה על ווק המוליך חום בקצב גבוה ממחבתות רגילות. ההקפצה מתבצעת על כירה ייעודית המרכזת את החום ומגיעה לטמפרטורות גבוהות מכירה רגילה.
טיגון בשמן עמוק - הטיגון העמוק הוא מהיר ביותר מה שמאפשר להכין מספר רב של מנות בזמן קצר. מנות רבות במטבח הסיני מוכנות בשיטה זו ובהן האגרול.
אידוי - בסין משתמשים בכלי אידוי ייעודיים ממתכת או במבוק. לכלי תחתית מחוררת שמאפשרת לאדי המים לחדור דרך קומות הכלי. חלק מהמנות המוגשות כדים סאם מבושלות בצורה זו, אך לא כל מנות הדים סאם מאודות.
בישול אדום - בשיטת בישול זו המזון מתבשל זמן ארוך (2–4 שעות) בתערובת של סויה, יין, מרק ותבלינים ומקבל צבע חום עשיר. שיטה זו חסכונית באנרגיה.
בישול בדולח - בשיטת בישול זו המזון מתבשל זמן קצר במים רותחים או בציר רותח ולאחר מכן מניחים לו להצטנן כשעה בנוזל הבישול.
ספרות ואמנות
שמאל|ממוזער|100px|אֶרהוּ - כלי מיתר סיני מסורתי
אחד מסימני ההיכר של התרבות הסינית הוא הכתב הסיני. במהלך ההיסטוריה נכתבו סימני הכתב הסיניים במגוון סגנונות וגרסאות, ואלה מתועדים בעשרות אלפי מסמכים היסטוריים, מעצמות ניחוש עתיקות ועד לצווים קיסריים של שושלת צ'ינג. הקליגרפיה הסינית נחשבת לצורת האמנות הנשגבת ביותר בסין. נושאי הקליגרפיות הם כתבים קלאסיים ודתיים (קונפוציאניים, דאויסטיים או בודהיסטים) כמו גם שירה ופתגמים.
לסין היסטוריה עשירה של כתיבה ספרות קאנונית. העתיק שבהם הוא ספר התמורות. ספרים קלאסיים רבים נכתבו בתקופת המדינות הלוחמות, שהידועים שבהם הם ספר המאמרות לקונפוציוס והדאו דה ג'ינג של לאו דזה. בסין הקיסרית הייתה גם מסורת עתיקה של כתיבת דברי ימי השושלות, מסורת שהחלה בסְה-מָה צְ'יאן, היסטוריון החצר של שושלת האן שבספרו רשומות ההיסטוריון (史記), העלה על הכתב את דברי ימי סין המסורתית מתחילתה ועד למאה הראשונה לפנה"ס. תקופת שושלת טאנג ידעה פריחה של שירה סינית, והמפורסמים שבמשורריה הם דו פו ולי באי. השיא של כתיבת הפרוזה הוא בתקופת שושלות מינג וצ'ינג, אז נכתבו ארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים.
פרט לאלה לסין תרבות מסורתית עשירה ומגוונת בתחומי אמנות שונים. חפצי האמנות הקדומים ביותר שנמצאו בסין הם כלי-חרס מהתקופה הנאוליתית שנחשפו בצפון סין. הכלים מעוטרים בעיקר בדוגמאות גאומטריות וצורות חלזוניות. כלי הברונזה שנמצאו בסין הם, ומיוחסים לתקופת שושלת שאנג (1600-1046 לפנה"ס). כלים אלו שימשו בטקסים שונים והיו מעוטרים בדרקונים, מסכות, צורות גאומטריות ועוד. לקדרות החרסינה היסטוריה של למעלה מאלף שנה וידועה בכל העולם בטיבה ובתיחכומה. האופרה הסינית היא צורת אמנות בימתית בת למעלה מאלף שנה, המתאפיינת בתלבושות ססגוניות, בשימוש בכלי נגינה מסורתיים. קיימות מאות צורות לאופרה, ולכל צורה הכללים הבימתיים המייחדים אותה. בסין מגוון של כלי נגינה מסורתיים הכוללים מגוון של כלי מיתר, כלי קשת, כלי נשיפה, גונגים, מצילות, ותופים. הציור קיים בסין למעלה מאלפיים שנה והוא דומה בתפישתו ובטכניקות המשמשות אותו לקליגרפיה הסינית. צורות אמנות מסורתיות נוספות שניתן למנות הן ההדפסים, הריקוד והמחול, ואמנות עממית כגון מגזרת נייר.
דמוגרפיה ולשון
שמאל|ממוזער|250px|כפר של בני הדונג במחוז גוויג'ואובסין מגוון רחב של קבוצות אתניות, אך הקבוצה המזוהה ביותר עם סין היא של בני ההאן. קבוצה זו, המונה למעלה ממיליארד בני-אדם, מהווה את הרוב המכריע בסין הן מבחינה מספרית והן מבחינה תרבותית. במהלך השנים התבוללו לתוך ההאן עמים שונים, תוך שהם מאמצים את השפה והתרבות הסינית מחד, ומרחיבים את ההאן בצורה מספרית מאידך. מכיוון שההתבוללות לא תמיד הייתה שלמה, עדיין קיימים שרידים לשוניים ותרבותיות לקבוצות אלה ברחבי סין (ראו גם יהדות סין ובפרט יהדות קאיפנג). מנגד גם לקבוצות אלה הייתה השפעה על התרבות הסינית, כשהבולטת ביותר היא השפעתה של שושלת צ'ינג, שהייתה שושלת מנצ'ורית.
בני ההאן מרוכזים בעיקר במחוזות הצפופים של דרום ומזרח סין, אם כי הם פזורים בסין כולה. בני ההאן דוברים מגוון של שפות סיניות, כשהעיקרית היא השפה המנדרינית, שעליה מבוססת המנדרינית תקנית, שהיא השפה הרשמית הן בסין העממית והן בסין הלאומית. פרט לבני ההאן מכירה הרפובליקה העממית של סין ב-55 קבוצות אתניות שונות, הנבדלות זו בשפתן ובתרבותן. חלקן, דוגמת הטיבטים, שומרות על ייחודן התרבותי עד היום, בעוד שרבות אחרות, דוגמת המנצ'ורים התבוללו כמעט לחלוטין בקרב ההאן.
בצפון-מזרח סין – מיעוטים דוברי שפות טונגוסיות, כגון המנצ'ורית, בהם האוֹרוֹצֵ'ן, האֵווֵנְק וכן קוריאנים.
בערבות שבצפון סין - מיעוטים דוברי שפות מונגוליות, כגון המונגולים והדאור.
בערבות ובמדבריות שבצפון-מערב סין - עממים מרכז-אסיאתיים דוברי שפות טורקיות, כגון האויגורים והקזחים.
ברמת ההימלאיה - עממים דוברי שפות טיבטיות, כגון הטיבטים, היי, הנאשי, הבאי, והמוסואו עם תרבותם המטריארכאלית המיוחדת.
באזורים הטרופיים והסובטרופיים של דרום-מערב סין - עממים דוברי שפות מיאו-יאו, כגון המיאו; שפות טאי, כגון הדאי, הג'ואנג, הדונג, והבויי; ההאני הדוברים שפה השייכת למשפחת השפות הלולו-בורמזיות, וכן קבוצות קטנות של דוברי שפות מון-חמר ווייטנאמית.
בטאיוואן ישנם מיעוטים דוברי שפות מלאיו-פולינזיות.
ראויים לציון בני החווי, שהם זהים מבחינה אתנית להאן וחיים בקרבם, אך מתייחדים בהיותם מוסלמים.
דת ולאומנות
שמאל|ממוזער|250px|מקדש קונפוציוס במחוז פוג'יין
בודהיזם (佛教 - פוֹ-גְ'יָאו), דאואיזם (道教 - דָאו-גְ'יָאו) וקונפוציאניזם נחשבות שלושת מערכות האמונה המרכזיות בתרבות הסינית לאורך ההיסטוריה, ואלו היו הדתות העקריות בסין באלפיים השנים האחרונות. אמונות אלה לאו דווקא סותרות זו את זו, וכולן מכילות אלמנטים שאינם נחשבים דתיים במערב. בנוסף נהוגה בסין דת עממית הכוללת אלמנטים משלושת מערכות האמונה הגדולות לצד אגדות סיניות מקומיות וצורות פולחן אלילי ייחודיות לאזורים שונים בסין, דת סינקרטיסטית זו מכונה הדת הסינית העממית. רוב תושבי סין אינם מגדירים את עצמם כשייכים לאחת מהדתות אלו באופן אקסקלוסיבי, ורואים כל אחת מהם כרלוונטית לתחומים שונים בחיים. לדוגמה, הבודהיזם נותן כלים להתעסקות טקסית במוות, לוויות, ופולחן מתים, בעוד הקונפוציאניזם מעניק תשתית רעיונית ומוסדית לחינוך וליחס למוסד המשפחה והמדינה.
המסורות המרכזיות של הבודהיזם בסין הן מסורת הארץ הטהורה (净土宗 \ גִ'ינְג טוּ דְזונְג) ומסורת הצ'אן (禅) (המוכר בעברית בהגייתו היפנית, זֵן); שתיהן מסורות של זרם המהאיאנה בבודהיזם, המכונה גם הזרם הצפוני. לאורך דרך המשי קיימת נוכחות גם לדת האסלאם. פרט לאלו קיימות אוכלוסיות קתוליות, פרוטסטנטיות, ומגוון של אמונות ודתות של בני מיעוטים דוגמת הבודהיזם הטיבטי.
ממוזער|מדורה טקסית והצגה, שתיהן כחלק מפסטיבל עממי הנועד לבקש יבול מוצלח וגדול מהאלים.
סין העממית היא מדינה לאומנית המתבססת על האתניות, כשרוב אזרחיה אתאיסטים וחילונים בעידוד ועל-פי שיטת החינוך במדינה. עם זאת ממשלת סין מתירה פולחן דת ברמה האישית, ובפיקוח המדינה. הממשלה אוסרת על קיום פולחנים המערערים על סמכותה של המדינה, לדוגמה היא אוסרת על מאמינים קתולים להכיר בסמכותו העליונה של האפיפיור, וכנסיות קתוליות שאינן מאושרות ומפוקחות על ידי הממשל נאלצות לפעול במחתרת. כיום מגלה הממשל סובלנות כלפי הדתות המסורתיות, וקיים עניין מחודש בדתות ובאמונות המסורתיות. לעומתה, טאיוואן מעולם לא הטילה הגבלות דתיות, ועד היום למסורות אלה תפקיד מרכזי בחיי היום-יום של הטאיוואנים.
מדע וטכנולוגיה
בין ההישגים הטכנולוגיים המיוחסים לסין העתיקה ניתן למנות את הנייר, המצאות בתחום הדפוס, המצפן, אבק השרפה, מכשירים סייסמולוגיים קדומים, הגפרורים, המבדוק היבש, מחוגות המדידה, הבוכנה הכפולה, היצקת, מחרשת הברזל, המזרעה מרובת הצינורות, המריצה, הגשר התלוי, השימוש בגז טבעי כדלק, המחגר לשעונים, מפת התבליט, המדחף, רובה הקשת והתותח. אסטרונומיים סינים היו בין הראשונים לתעד סופרנובה. מתמטיקה סינית התפתחה בנפרד מן המתמטיקה היוונית, ויש בה משום עניין רב להיסטוריה של המתמטיקה.
במאה השבע-עשרה כבר פיגרה סין אחרי אירופה מבחינה מדעית וטכנולוגית. לעובדה זו ניתנו מגוון הסברים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, אם כי יש היסטוריונים הממקדים את הסיבות בסיבות כלכליות, כגון מחסור בתמריצים למיכון ותיעוש עקב היעילות הרבה של התהליכים החקלאיים והתעשייתיים בסין. בעשורים האחרונים מושבות סיניות מחוץ לסין, כגון טאיוואן, הונג קונג וסינגפור, הדביקו את הפער, בעוד שסין נותרה מאחור. עם זאת, החל משנות השמונים של המאה העשרים, הביאו רפורמות כלכליות להפיכתה של סין להובילי כמעצמה כלכלית, בפרט בזכות כמות אזרחיה הנמנים עם מעל למילארד נפש – אם כי סין היא עודנה, מבחינה סוציו-אקונומית, מדינה מתפתחת הנמצאת מאחורי שאר אוכלוסיות העולם – אך מנגד, עם הכלכלה השנייה בגודלה ברחבי תבל, וכך גם ניכר בשל השקעתה במדע ובטכנולוגיה בעשורים האחרונים.
ראו גם
לוח השנה הסיני
דרקון סיני
רפואה סינית
Made in China
ממשלת סין
הגבלת ילודה בסין
שפות סיניות
סינים
סינגאפור
יהדות סין
לקריאה נוספת
אדוארד הוגלנד, מים קדושים - נופי שמורת ג'יו-זאי-גואו בסין הם מפלט מהזיהום והתיעוש העירוניים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
פיטר הסלר, רוחות חסרות מנוח, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 140, ינואר 2010
אדגר סנאו, כוכב אדום בשמי סין, הוצאת הקבוץ המאוחד.
מ.א. נאורס, תולדות סין, תרגם :ברוך קרופניק, הוצאת: ת"א י' שרברק, תש"ו, (1945).
עמנואל צ' י' שו, צמיחתה של סין המודרנית, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2005.
קישורים חיצוניים
ציטוטים מתוך הספר: להבין את סין
סין - מידע שימושי ומאמרים מתוך מסע אחר
הכל על סין בשפה העברית
תמונות
לימוד על סין
צור שיזף, מערב סין, באתר המחבר
כתבות ומאמרים על סין בנושאים שונים
הגרסה העברית של אתר הרדיו הבינלאומי של סין
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
| 2024-10-01T00:47:42
|
23 בנובמבר
|
23 בנובמבר הוא היום ה-327 בשנה, (328 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 38 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
800 – קרל הגדול מגיע לרומא על מנת לחקור את הטענות נגד האפיפיור לאו השלישי
858 – מיכאל השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית ודודו, בארדאס, מדיחים את איגנציוץ, פטריארך קונסטנטינופול וממנים במקומו את מקורבם פוטיוס הראשון
1227 – הנסיך הפולני לאשק הלבן נרצח במהלך אספת דוכסי שושלת פיאסט בגונסבה
1248 – כוחות נוצריים בפיקודו של פרננדו השלישי, מלך קסטיליה כובשים את סביליה
1407 – לואי הראשון, דוכס אורליאן נרצח על ידי סוכנים ששלח ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה, דבר אשר גורם להתפרצות מלחמת האזרחים בארמניאק ובורגונדיה
1523 – קלמנס השביעי יורש את אדריאנוס השישי בתור אפיפיור
1531 – סוף מלחמת קאפל השנייה שם קץ לברית הפרוטסטנטית בשווייץ
1644 – ג'ון מילטון מפרסם את אראופגיטיקה, חיבור שבו הוא מוחה נגד הצנזורה
1667 – מריה פרנצ'סקה מסבויה ובעלה, פדרו מביאים לפרישתו מכס המלוכה של בעלה הקודם של מריה ואחיו של פדרו, אפונסו השישי, מלך פורטוגל, שסבל ממחלת נפש ונכות
1700 – ג'ובאני פרנצ'סקו אלבאני ממונה לאפיפיור קלמנס האחד עשר
1745 – קרב הנרסדורף במסגרת המלחמה השלזית השנייה: כוחותיו של פרידריך הגדול מביסים את צבא סקסוניה
1863 – קרב צ'טנוגה במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית
1867 – "הרוגי מנצ'סטר", אירים אשר הצליחו לשחרר את חברם מן הכלא, מוצאים להורג
1889 – הג'וקבוקס הראשון מוצג ביריד בסן פרנסיסקו
1890 – וילם השלישי, מלך הולנד נפטר בלא שהותיר בן; הולנד משנה את החוק על מנת לאפשר לבתו, וילהלמינה, מלכת הולנד, לרשת את כס המלוכה; בתגובה, פורשת לוקסמבורג בהנהגת אדולף, הדוכס הגדול של לוקסמבורג מן האיחוד עם הולנד
1904 – בעיר סיינט לואיס מסתיימת האולימפיאדה השלישית
1914 – ארצות הברית נסוגה ממקסיקו
1927 – בכורה למחזמר פנים מצחיקות
1934 – משלחת צבאית בריטית-אתיופית באזור אוגדן מגלה כוח איטלקי ליד ואלוואל, בתוך שטח אתיופיה. הדבר מוביל בסופו של דבר למשבר אתיופיה
1936 – יוצא לאור הגיליון הראשון של המגזין "לייף"
1936 – ועדת פרס נובל לשלום מעניקה את הפרס של שנת 1935 לקארל פון אוסייצקי הכלוא
1940 – רומניה חותמת על ההסכם התלת-צדדי, ההופך אותה לחברה במדינות הציר
1943 – בניין דויטשה אופר ברלין ברובע שרלוטנבורג נהרס במהלך הפצצות בעלות הברית
1946 – אוסטרליה מעבירה את איי קוקוס לרשות ארצות הברית
1946 – הפצצה צרפתית על עיר הנמל האי פונג מתחילה למעשה את מלחמת הודו-סין הראשונה
1948 – מלחמת העצמאות – חטיבת הנגב פותחת במבצע לוט
1963 – סדרת הטלוויזיה "דוקטור הו" משודרת לראשונה ברשת ה-BBC
1971 – הרפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית) מחליפה במוסדות האו"ם, כולל במועצת הביטחון, את הרפובליקה הסינית (טיוואן)
1980 – ברעידת אדמה בדרום איטליה במגניטודה 6.9, נהרגו כ-3,000 בני אדם
1981 – רונלד רייגן חותם על הצו המאפשר ל-CIA לסייע לכוחות הקונטראס בניקרגואה במסגרת פרשת איראן-קונטראס
1983 – עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל
1985 – מחבלים מארגונו של אבו נידאל משתלטים על מטוס נוסעים של טיסה 648 של איג'יפטאייר, אירוע שהסתיים כעבור יומיים בהריגתם של 58 מתוך 95 נוסעי המטוס ואנשי צוותו
1991 – פרדי מרקיורי, סולן להקת הרוק הבריטית קווין, מודיע כי חלה באיידס
1996 – התרסקות טיסה 961 של אתיופיאן איירליינס
2003 – נשיא גאורגיה אדוארד שוורדנדזה מתפטר בעקבות אירועי מהפכת הוורדים
2004 – המהפכה הכתומה באוקראינה: לאחר ספירת הקולות, טוענת האופוזיציה בראשות ויקטור יושצ'נקו לניצחון וקוראת למצעד מחאה לא-אלים לכיוון הראדה העליונה
2005 – אלן ג'ונסון-סירליף נבחרת למשרת נשיאת ליבריה והופכת לאישה הראשונה שנבחרה להנהיג מדינה באפריקה
נולדו
ממוזער|240x240 פיקסלים|אלכסנדר השלישי
ממוזער|170x170 פיקסלים|אוטו הגדול
ממוזער|233x233 פיקסלים|פרנקלין פירס
ממוזער|235x235 פיקסלים|בילי הנער
870 – אלכסנדר השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נפטר ב-913)
912 – אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-973)
1190 – האפיפיור קלמנס הרביעי (נפטר ב-1268)
1221 – אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה (נפטר ב-1284)
1402 – ז'אן דה דונואה, בן אצולה ומצביא צרפתי (נפטר ב-1468)
1496 – קלמאן מארו, משורר צרפתי (נפטר ב-1544)
1804 – פרנקלין פירס, נשיאה ה-14 של ארצות הברית (נפטר ב-1869)
1846 – ארנסט פון שוך, מנצח אוסטרי (נפטר ב-1914)
1859 – בילי הנער, אחד הפושעים הגדולים בהיסטוריה של המערב הפרוע (נפטר ב-1881)
1888 – הארפו מרקס – אחד מהאחים מרקס צוות בדרנים וזמרים שזכו להצלחה בקולנוע (נפטר ב-1964)
1890 – אל ליסיצקי, אמן רוסי, מעצב, צלם, מורה, טיפוגרף ואדריכל (נפטר ב-1941)
1900 – יהודה יערי, סופר ישראלי ומתרגם (נפטר ב-1982)
1920 – פאול צלאן, משורר ומתרגם יהודי יליד צ'רנוביץ (התאבד ב-1970)
1926 – יהודה גבאי, אתלט ועיתונאי ספורט ישראלי (נפטר ב-2020)
1926 – נסים קיוויתי, עיתונאי, קריין ומנחה טלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2024)
1926 – רפי איתן, סוכן מוסד ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1929 – ויגן דרדריאן, זמר איראני (נפטר ב-2003)
1929 – הלל נאמן, שחקן ובמאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1930 – נפתלי הריברטו הבר, פרופסור לספרות, סופר ומורה ישראלי-ארגנטינאי (נפטר ב-2005)
1930 – ביל ברוק, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1932 – נחום בוך, שחיין ישראלי (נפטר ב-2022)
1933 – קשישטוף פנדרצקי, מלחין ומנצח פולני (נפטר ב-2020)
1934 – רוברט טאון, תסריטאי ובמאי קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2024)
1935 – סטיב ברטנשו, שחקן ומאמן כדורגל אנגלי (נפטר ב-2022)
1936 – דליה יאירי, עיתונאית ואשת תקשורת, סופרת ומשוררת ישראלית (נפטרה ב-2024)
1941 – אלן מאלרי, כדורגלן ומאמן אנגלי
1943 – אביגדור קלנר, איש עסקים ישראלי ויזם בתחום הנדל"ן
1944 – פטר לינדברג, צלם אופנה גרמני (נפטר ב-2019)
1945 – אסי דיין, שחקן קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2014)
1948 – יוסף ברדנשווילי, מלחין וצייר ישראלי ממוצא יהודי-גאורגי
1951 – דוד שמרון, עורך דין ישראלי, פרקליטו הפרטי של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו
1952 – יעקב מנדל, עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי
1955 – ברוך ממן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1956 – שיין גולד, שחיינית אוסטרלית
1958 – יזהר אשדות, זמר, מלחין ומוזיקאי ישראלי
1964 – משה ליפל, היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון
1965 – ענת בירן פרוסט, דוגמנית ומגישת טלוויזיה ישראלית
1966 – ונסן קאסל, שחקן צרפתי
1966 – מישל גומז, שחקנית סקוטית
1966 – פיני חדד, זמר מוזיקה מזרחית ישראלי
1967 – טל יניב, נגן ומוזיקאי ישראלי
1970 – שרון זליקובסקי, שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1971 – אודי סגל, עיתונאי ישראלי
1972 – קרן ידעיה, במאית ותסריטאית ישראלית
1975 – מיכאל רוז'צקי, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1979 – קלי ברוק, דוגמנית אנגלייה, שחקנית, ומגישת טלוויזיה
1981 – רגב פנאן, כדורסלן ישראלי
1983 – נועם חורב, פזמונאי ישראלי
1992 – מיילי סיירוס, שחקנית, זמרת, פזמונאית ונדבנית
1996 – ג'יימס מדיסון, כדורגלן אנגלי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|רואלד דאל
ממוזער|220x220 פיקסלים|רפאל איתן
947 – ברטהולד, דוכס בוואריה (נולד ב-900)
955 – אדרד, מלך אנגליה (נולד ב-923)
1407 – לואי הראשון דוכס אורליאן, דוכס אורליאן ועוצר צרפת, בנו של שארל החמישי (נולד ב-1372)
1457 – לסלו החמישי, מלך הונגריה (נולד ב-1440)
1499 – פרקין וורבק, טוען לכתר האנגלי בתקופת המלך הנרי השביעי, טען כי הוא ריצ'רד משרוסברי שנעלם שנים מוקדם יותר (נולד ב-1474)
1585 – תומאס טאליס, מלחין אנגלי (נולד ב-1505)
1682 – קלוד לורן, צייר צרפתי (נולד ב-1600)
1990 – רואלד דאל, סופר אנגלי (נולד ב-1916)
1991 – קלאוס קינסקי, שחקן קולנוע ותיאטרון גרמני (נולד ב-1926)
2004 – רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ח"כ ושר בממשלת ישראל (נולד ב-1929)
2005 – נפתלי הריברטו הבר, פרופסור לספרות, סופר ומורה ישראלי-ארגנטינאי (נולד ב-1930)
2006 – אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן ביון רוסי (נולד ב-1962)
2008 – אביבה אורשלום, ציירת, משוררת, פילוסופית, מורה רוחנית, מתרגמת ואשת חינוך ישראלית (נולדה ב-1932)
2010 – ישראל אור-בך, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן ובמרכז הבינתחומי הרצליה (נולד ב-1943)
2013 – דב לאוטמן, תעשיין ואיש עסקים ישראלי (נולד ב-1936)
2015 – דאגלס נורת', כלכלן אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה (נולד ב-1920)
2017 – ספיר קופמן-פפושדו, דוגמנית צמרת ישראלית, מלכת היופי של ישראל לשנת 1984 (נולדה ב-1965)
2018 – מנחם קורמן, כדורסלן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל (נולד ב-1927)
2019 – עינת פרנבך בן אהרון, במאית, תסריטאית ומלהקת ישראלית (נולדה ב-1975)
2020 – דייוויד דינקינס, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1927)
2021 – פליקס מזרחי, כנר ישראלי (נולד ב-1928)
2021 – צ'ון דו-הוואן, מדינאי ואיש צבא דרום קוריאני, שכיהן כנשיאה החמישי של קוריאה הדרומית (נולד ב-1931)
2022 – גרשון סלומון, פוליטיקאי ופעיל חברתי ישראלי (נולד ב-1935)
2023 – טרי ונבלס, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נולד ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
22 בנובמבר – 24 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כג
קטגוריה:נובמבר
| 2024-07-29T19:17:53
|
פרשת וירא
|
370px|ממוזער|אברהם מארח את המלאכים בזמן ששרה מאזינה לדבריהם וצוחקת. ציור של דומניקו פיאסלה מהמאה ה-17 לספירה. המלאכים בתמונה בעלי כנפיים, יושבים עם אברהם סביב לשולחן ותחת העץ וסועדים. הצייר הלביש את הדמויות בבגדי התקופה שלו עצמו ואת שרה שם בבית במקום באוהל.
פרשת וַיֵּרָא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה ב ומסתיימת ב.
הפרשה עוסקת בהמשך תיאור קורות חייו של אברהם אבינו לאחר ברית המילה שבפרשה הקודמת. הפרשה מספרת על הבשורה לשרה ואברהם שיוולד להם בן ראשון, תיאור הפיכת סדום ועמורה, הצלת בן אחיו של אברהם לוט ובנותיו, גירוש הגר, וניסיון אברהם בעקדת יצחק.
את פרשת וירא קוראים בין התאריכים ט"ו בחשוון-כ' בחשוון.
תוכן הפרשה
צחוקה של שרה
הפרשה נפתחת בסיפור ביקור שלושת המלאכים בבית אברהם. שלושה מלאכים, מחופשים לבני אנוש מן השורה, באים אל אברהם ומבשרים לו כי עתיד להיוולד לו בקרוב בן. שרה, ששומעת את הדברים, צוחקת, וה' שואל את אברהם: "למה זה צחקה שרה... הייפלא מה' דבר?!".
ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עמד לפני ה', כדי להחריב אותה וכדי להציל את לוט ומשפחתו.
סדום ובנות לוט
שמאל|ממוזער|260px|לוקאס ואן ליידן, לוט ובנותיו, 1509. התמונה אינה נאמנה לסיפור המקראי
ה' מספר לאברהם על כוונתו להפוך את הערים, ואברהם מנהל דו-שיח ארוך עם ה' במטרה להציל את הערים, אך לשווא. המלאכים באים לסדום מתארחים בביתו של לוט. באמצע הלילה דורשים אנשי העיר מלוט שיוציא אליהם את האורחים "ונדעה אותם". לוט מסרב, והמלאכים לוקחים אותו ואת משפחתו ועוזבים את העיר. ה' הופך את סדום והערים שלידה וממטיר עליהן גופרית ואש מהשמים.
לוט נמלט אל העיר צוער, אולם אשתו שהביטה אחורה הופכת לנציב מלח. לוט עוזב את צוער ושוהה במערה עם שתי בנותיו. הן מצדן בטוחות שלא נשאר איש בעולם שיוכלו להוליד ממנו ילד, ולכן הן משקות את אביהן לשוכרה ומולידות ממנו ילדים, שמהם יצאו העמים עמון ומואב.
לידת יצחק וגירוש הגר וישמעאל
אברהם עובר לגור בעיר גרר, שם נלקחת שרה לבית המלך אבימלך. ה' בא לאבימלך בחלום ומצווה עליו להחזיר את שרה לאברהם. אבימלך נוזף באברהם על שטען ששרה היא אחותו.
שרה יולדת בן, ואברהם מל אותו וקורא לו יצחק. לפי דרישתה של שרה ובהסכמת ה', מגרש אברהם את הגר וישמעאל למדבר. הגר תועה במדבר וישמעאל קרוב למות, ואז נגלה אליה מלאך ה', מראה לה באר מים ומבטיח לה כי ישמעאל יהיה לגוי גדול.
אברהם ואבימלך כורתים ברית, ואברהם משתקע בבאר שבע.
עקדת יצחק
בסוף הפרשה מסופר על עקדת יצחק: ה' מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה. אברהם לוקח את יצחק והולך לארץ המוריה, שם מראה לו ה' את המקום שבו יבנה את המזבח. אברהם עוקד את יצחק ומניף את המאכלת על בנו, ואז עוצר בעדו מלאך ה' ומורה לו "אל תשלח ידך אל הנער... עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אברהם מבחין באיל הנאחז בסבך ומעלה אותו לעולה במקום יצחק, וה' מבטיח לו שוב ריבוי זרע ואת ירושת ארץ ישראל. אברהם ונעריו חוזרים לבאר שבע, ושם מתבשר אברהם על הילדים שנולדו לנחור אחיו, בהם בתואל אבי רבקה.
תאריכי הקריאה
השבת בה קוראים את פרשת וירא יכולה לחול בארבעה תאריכים שונים:
שנת השא ושנת הכז, שנת השג ושנת החא - ט"ו בחשוון
שנת גכה ושנת גכז - י"ז בחשוון
שנת בשה ושנת בחג, שנת בשז ושנת בחה - י"ח בחשוון
שנת זשג ושנת זחא, שנת זשה ושנת זחג - כ' בחשוון
הפטרה
מפטירים ב (הספרדים, ק"ק פפד"מ וק"ק פוזנא מסיימים ב). בהפטרה מסופר, בין השאר, על ההבטחה שהבטיח אלישע הנביא לאישה השונמית על הבן שיוולד לה.
בנוסח רומניא הפטירו עד . קראים מפטירים ב - .
קישורים חיצוניים
פרשת וירא באתר חסד ואמת
*
וירא
| 2024-09-15T16:31:56
|
2 בפברואר
|
2 בפברואר הוא היום ה-33 בשנה, בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 332 ימים (333 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
962 – אוטו הראשון מוכתר לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה
1033 – קונראד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מוכתר כמלך בורגונדי
1119 – קליקסטוס השני ממונה לאפיפיור
1509 – פורטוגל מביסה קואליציה של ונציה ומדינות מוסלמיות בקרב ימי חשוב
1536 – מחפשי זהב ספרדים מייסדים את בואנוס איירס
1653 – ייסוד העיר ניו אמסטרדם
1790 – בית המשפט העליון של ארצות הברית מתכנס לראשונה
1848 – מלחמת ארצות הברית–מקסיקו מסתיימת בניצחון ארצות הברית, ונחתם הסכם גואדלופה אידלגו
1878 – יוון מכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית
1913 – נחתם חוזה ברית הידידות בין ממשלת מונגוליה לטיבט, שתי ממשלות שחתרו לעצמאות משלטון סין
1920 – אסטוניה מכריזה על עצמאותה מהאימפריה הרוסית
1933 – אדולף היטלר מפזר את הפרלמנט הגרמני
1935 – ניסוי ראשון בפוליגרף
1943 – מלחמת העולם השנייה: אחרוני כוחות מדינות הציר נכנעים לכוחות הסובייטים לאחר קרב סטלינגרד
1945 – קרל פרידריך גרדלר, מראשי קשר העשרים ביולי, מוצא להורג
1948 – 3 הרוגים בפיצוץ מכונית תופת ליד מערכת העיתון Palestine Post בירושלים (פצוע נוסף נפטר מפצעיו לאחר שבוע)
1955 – פנחס לבון מתפטר מתפקידו כשר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת החקירה שהוקמה בעקבות הפרשה הידועה בשם פרשת לבון
1971 – אידי אמין תופס את השלטון באוגנדה
1971 – נפתחה התערוכה "מושג + אינפורמציה"
1977 – התחלת תמרון יציאה מהמסלול של תחנת החלל הסובייטית סאליוט 4 במסגרת תוכנית סאליוט
1982 – טבח חמאת: צבא סוריה טובח בעשרות אלפי אזרחים, בהוראת הממשלה
1989 – הצבא האדום יוצא מקאבול
1990 – נשיא דרום אפריקה, פרדריק וילם דה קלרק, מתיר את חידוש פעילותו של הקונגרס הלאומי האפריקני
1999 – הוגו צ'אווס נבחר לנשיא ונצואלה
2009 – שיגור ראשון מוצלח של המשגר האיראני סאפיר אשר הצליח להביא את הלווין אומיד למסלולו. בכך הפכה איראן למדינה התשיעית בעולם שיש לה יכולת פעולה עצמאית בחלל
2011 – התגלתה מערכת השמש קפלר-11
2015 – שיגור מוצלח של המשגר האיראני סאפיר אשר הצליח להביא את הלווין פג'ר למסלולו
נולדו
ממוזער|170x170 פיקסלים|יוסטיניוס הראשון
ממוזער|חיימה הראשון
ממוזער|247x247 פיקסלים|איין ראנד
ממוזער|205x205 פיקסלים|אבא אבן
450 – יוסטיניוס הראשון, קיסר ביזנטי (נפטר ב-527)
1208 – חיימה הראשון, מלך אראגון (נפטר ב-1276)
1455 – הנס, מלך דנמרק (נהרג ב-1513)
1494 – בונה ספורצה, בת למשפחת ספורצה (נפטרה ב-1557)
1522 – לודוביקו פרארי, מתמטיקאי איטלקי (נפטר ב-1565)
1754 – שארל-מוריס דה טליראן, דיפלומט צרפתי (נפטר ב-1838)
1803 – אלברט סידני ג'ונסטון, גנרל בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (נפטר ב-1862)
1873 – קונסטנטין פון נויראט, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה (נפטר ב-1956)
1875 – פריץ קרייזלר, כנר ומלחין אוסטרי (נפטר ב-1962)
1880 – פרדריק ליין, שחיין אוסטרלי (נפטר ב-1969)
1882 – ג'יימס ג'ויס, סופר ומשורר אירי (נפטר ב-1941)
1886 – פרנק לויד, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע (נפטר ב-1960)
1888 – ג'ון פוסטר דאלס, מדינאי אמריקאי (נפטר ב-1959)
1893 – דמדין סוחבאטאר, מצביא מונגולי (נפטר ב-1923)
1897 – יששכר בר ריבק, צייר, פסל ומבקר אמנות אוקראיני-צרפתי יהודי (נפטר ב-1935)
1901 – יאשה חפץ, כנר יהודי (נפטר ב-1987)
1905 – איין ראנד, סופרת ופילוסופית אמריקאית (נפטרה ב-1982)
1906 – זרח ורהפטיג, פוליטיקאי ומשפטן ישראלי (נפטר ב-2002)
1915 – אבא אבן, דיפלומט ומדינאי ישראלי (נפטר ב-2002)
1918 – מרגלית עקביא, אתלטית, מחנכת, מורה לחינוך גופני, ממציאת ומלקטת משחקים ישראלית (נפטרה ב-2001)
1922 – שמואל אגמון, מתמטיקאי ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים לשנת תשנ"א
1923 – בנימין וולפוביץ', ראש המועצה המקומית רעננה וראש העיר רעננה (נפטר ב-2010)
1923 – סבטוזר גליגוריץ', שחמטאי יוגוסלבי (נפטר ב-2012)
1924 – יהודה מימון, חבר מחתרת החלוץ הלוחם בקרקוב ומלוחמי מרד המחתרות היהודיות בקרקוב (נפטר ב-2020)
1926 – אורי גורן (גרינבלט), איש הפלי"ם ומפקד היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין (נפטר ב-2017)
1926 – ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, נשיא צרפת (נפטר ב-2020)
1927 – סטן גץ, מוזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1991)
1928 – צ'יריאקו דה מיטה, ראש הממשלה ה-47 של איטליה (נפטר ב-2022)
1929 – אהרן שמי, עיתונאי, סופר וסאטיריקן ישראלי (נפטר ב-2010)
1929 – אביתר נבו, ביולוג אבולוציוני ישראלי, חתן פרס ישראל לחקר מדעי החיים לשנת תשע"ו
1931 – לס דוסון, קומיקאי, שחקן, סופר ומנחה אנגלי (נפטר ב-1993)
1931 – נחמן טל, ראש האגף הערבי בשב"כ והמשנה לראש השירות, עמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים ומרצה באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2021)
1933 – גדעון פת, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל (נפטר ב-2020)
1935 – זאב אלמוג, מפקד חיל הים הישראלי
1939 – סירקה טורקה, משוררת פינית (נפטרה ב-2021)
1940 – תומאס מ. דיש, משורר וסופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-2008)
1941 – יהוידע חיים, סופר ודיפלומט ישראלי
1947 – פארה פוסט, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2009)
1947 – יורם אורנשטיין, כדורגלן ישראלי
1955 – אברי רן, פעיל ימין, נחשב לאחד ממנהיגי נוער הגבעות
1959 – אבראהים צרצור, חבר הכנסת, ויו"ר הרשימה הערבית המאוחדת
1961 – עודד זהבי, מלחין, מעבד ופסנתרן ישראלי
1963 – איווה קסידי, זמרת אמריקאית (נפטרה ב-1996)
1966 – יואב בר-לב, שחקן, מחזאי, מדבב ובמאי ישראלי
1966 – שמעון בוסקילה, זמר, מלחין ומוזיקאי ישראלי
1969 – דנה אינטרנשיונל, זמרת ישראלית
1977 – שאקירה, זמרת קולומביאנית
1977 – ביביאנה אאידו, פוליטיקאית ספרדייה
1986 – אביהו שבת, זמר ישראלי
1987 – ג'רארד פיקה, כדורגלן ספרדי
1989 – אלכס שארפ, שחקן בריטי
1992 – משי קלינשטיין, שחקנית, זמרת ומדבבת ישראלית
נפטרו
שמאל|ממוזער|206x206px|דמיטרי מנדלייב
ממוזער|204x204 פיקסלים|ברטראנד ראסל
1250 – אריק האחד עשר, מלך שוודיה (נולד ב-1216)
1294 – לודוויג השני, דוכס בוואריה (נולד ב-1229)
1449 – אבן חג'ר אל-עסקלאני, חכם הדת אסלאמי (נולד ב-1372)
1512 – אטואי, מנהיג שבט הטאינו
1594 – ג'ובאני פלסטרינה, מלחין איטלקי (נולד ב-1525 בערך)
1704 – גיום פרנקו אנטון, המרקיז דה לופיטל, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1661), אשר על שמו נקרא כלל לופיטל (אף שלא הוא גילה את הכלל)
1798 – יששכר בר בלוך, רב גרמני
1836 – לטיציה רמולינו, אמו של נפוליאון בונפרטה ואשתו של קרלו בואונפרטה (נולדה ב-1750)
1907 – דמיטרי מנדלייב, כימאי רוסי, מפתח הטבלה המחזורית (נולד ב-1834)
1942 – דניאיל חארמס, סופר וסאטיריקן רוסי (נולד ב-1905)
1950 – קונסטנטין קרתיאודורי, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1873)
1962 – שלמה הסטרין, ביוכימאי ישראלי (נולד ב-1914)
1968 – טוליו סראפין, מנצח אופרה איטלקי (נולד ב-1878)
1970 – ברטראנד ראסל, מתמטיקאי ופילוסוף בריטי (נולד ב-1872)
1972 – נטאלי קליפורד בארני, סופרת ומשוררת אמריקנית-צרפתייה (נולדה ב-1876)
1979 – סיד וישס, מלהקת הסקס פיסטולז (נולד ב-1957)
1980 – ויליאם סטיין, ביוכימאי אמריקאי, זוכה פרס נובל לכימיה (נולד ב-1911)
1987 – אליסטר מקלין, סופר סקוטי (נולד ב-1922)
1988 – הת'ר אורורק, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1975)
1989 – אונדריי נפלה, מחליק קרח צ'כוסלובקי שהתחרה בקטגוריית גברים יחידים (נולד ב-1951)
1996 – ג'ין קלי, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1912)
1997 – יוסף מילוא, שחקן ובמאי ישראלי (נולד ב-1916)
2000 – קלמן כצנלסון, עיתונאי, סופר, מתרגם ופעיל רוויזיוניסטי (נולד ב-1907)
2005 – מקס שמלינג, מתאגרף גרמני (נולד ב-1905)
2007 – אלדו ברונצ'י, אחד מראשי המחתרת באסיזי שהצילה יהודים במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1913)
2008 – יהושע לדרברג, ביולוג יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1925)
2013 – כריס קייל, צלף וגיבור מלחמה אמריקאי (נולד ב-1974)
2014 – פיליפ סימור הופמן, שחקן קולנוע אמריקאי זוכה פרס אוסקר (נולד ב-1967)
2018 – בועז ארד, אמן ישראלי ומרצה במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (נולד ב-1956)
2020 – ג'ילברטו טופאנו, במאי קולנוע ובמאי תיאטרון איטלקי (נולד ב-1929)
2020 – מייק מור, מדינאי ניו זילנדי שכיהן כראש ממשלת ניו זילנד ה-34 וכמנהל הכללי של ארגון הסחר העולמי (נולד ב-1949)
2021 – הארי מארק פטראקיס, סופר אמריקאי ממוצא יווני (נולד ב-1923)
2021 – מרדכי קידר, איש מודיעין ישראלי שהורשע ברצח ושוד של סייען יהודי (נולד ב-1929)
2021 – מילי יוז-פולפורד, חוקרת רפואית אמריקאית בתחום של ביולוגיה מולקולרית ואסטרונאוטית נאס"א (נולדה ב-1945)
2022 – חנא אבו חנא, משורר, סופר, מחנך וחוקר פלסטיני ישראלי (נולד ב-1928)
2022 – מאיר מוזס, שחיין ישראלי (נולד ב-1931)
2022 – מוניקה ויטי, שחקנית איטלקייה (נולדה ב-1931)
2023 – שלמה פרל, ישראלי ניצול שואה, פעל למען הנצחת תודעת השואה (נולד ב-1925)
2024 – דון מארי, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1929)
2024 – ברוך ויסבקר, ראש ישיבת בית מתתיהו בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה (נולד ב-1940)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ארצות הברית וקנדה – יום המרמיטה
נצרות – קנדלמאס
יום הביצות הבינלאומי
1 בפברואר – 3 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב ב
קטגוריה:פברואר
| 2024-04-24T16:48:40
|
5 בפברואר
|
5 בפברואר הוא היום ה-36 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 329 ימים (330 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
62 – רעידת האדמה בפומפיי, איטליה
1778 – קרוליינה הדרומית הופכת למדינה השנייה שאשררה את תקנון הקונפדרציה
1783 – רעידת אדמה בעוצמה של 7.0 בסולם ריכטר הורגת 25,000 איש במחוז קלבריה שבדרום איטליה
1783 – שוודיה מכירה בעצמאותה של ארצות הברית
1818 – מרשל צרפת ז'אן ברנדוט הופך למלך שוודיה כקרל הארבעה עשר ומקים את שושלת ברנדוט
1840 – פרשת עלילת דמשק נפתחת בהיעלמותו של נזיר נוצרי
1885 – קונגו הופכת לנחלתו של לאופולד השני מלך הבלגים
1900 – ארצות הברית ובריטניה חותמות על הסכם לתעלת פנמה
1924 – שידור ראשון של אותות זמן ברדיו
1936 – הסרט "זמנים מודרניים" יוצא לאקרנים
1941 – מלחמת העולם השנייה: כוחות הברית פותחים במערכה על קרן שבאימפריה האתיופית
1945 – צבא ארצות הברית בפיקודו של דאגלס מקארתור משחרר את מנילה מכוחות הכיבוש של האימפריה היפנית
1958 – חיל האוויר של ארצות הברית מאבד פצצת מימן לחופי העיר סוואנה, ג'ורג'יה
1958 – גמאל עבד אל נאצר מתמנה לנשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת
1962 – נשיא צרפת שארל דה גול מצהיר על כוונתו לתת עצמאות לאלג'יריה
1971 – אפולו 14 נוחתת על הירח
1975 – במסגרת תוכנית מארינר, הגשושית מארינר 10 מבצעת יעף ליד כוכב הלכת נוגה, תוך שימוש לראשונה בשיטת מקלעת כבידתית להגברת המהירות
1975 – אומץ דגל העיר אמסטרדאם
1985 – ראש עיריית רומא וראש עיריית קרתגו חותמים בתוניס על הסכם שמסיים רשמית את המלחמה הפונית השלישית, שנמשכה 2,131 שנים
1987 – שיגור החללית סויוז TM-2 עם צמד קוסמונאוטים לתחנת החלל מיר
1989 – כרים עבדול-ג'באר מגיע ל-38,000 נק' בקריירה
1997 – שלושת הבנקים הגדולים בשווייץ מכריזים על הקמת קרן משותפת בסך 71 מיליון דולר לסיוע לקורבנות השואה ומשפחותיהם
2002 – שיגור טלסקופ החלל על שם ראובן רמתי
2004 – הפיכה בהאיטי
2008 – התפרצות טורנדו גדולה ברחבי ארצות הברית הורגת 57 איש
נולדו
ממוזער|213x213 פיקסלים|רוברט פיל
ממוזער|249x249 פיקסלים|פנחס רוטנברג
1438 – פיליפו השני, דוכס סבויה (נפטר ב-1497)
1534 – ג'ובאני דה בארדי, הרוזן מוורניו, מבקר ספרות, סופר, מלחין וחייל איטלקי (נפטר ב-1612)
1626 – מאדאם דה סבינייה, מחברת מכתבים צרפתייה (נפטרה ב-1696)
1784 – ויליאם ברי, המנהל הכללי של דואר ארצות הברית העשירי (נפטר ב-1835)
1788 – רוברט פיל, מדינאי בריטי ומייסד המפלגה השמרנית, וראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1850)
1804 – לודוויג רונברג, משורר פיני ממוצא שוודי, המשורר הלאומי של פינלנד (נפטר ב-1877)
1808 – קרל שפיצווג, צייר ומשורר גרמני (נפטר ב-1885)
1840 – ג'ון בויד דאנלופ, ממציא סקוטי, ממציא הצמיג המתנפח השימושי (נפטר ב-1921)
1848 – ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי (נפטר ב-1907)
1852 – טראוצ'י מסטאקה, קצין ופוליטיקאי יפני, ראש הממשלה ה-18 של יפן (נפטר ב-1919)
1878 – אנדרה סיטרואן, מחלוצי תעשיית הרכב (נפטר ב-1935)
1879 – פנחס רוטנברג, ממנהיגי היישוב העברי וחלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל, מייסד חברת החשמל (נפטר ב-1942)
1899 – ולטר לנגר, פסיכואנליטיקן אמריקני שחזה את התאבדותו של אדולף היטלר (נפטר ב-1981)
1900 – עדלי סטיבנסון, מדינאי אמריקאי שכיהן כמושל אלינוי (נפטר ב-1965)
1910 – פרנסיסקו וראז'ו, כדורגלן ארגנטינאי השריד האחרון מגמר המונדיאל הראשון (נפטר ב-2010)
1914 – אלן הודג'קין, פיזיולוג וביופיזיקאי בריטי, זוכה פרס נובל ברפואה בשנת 1965 (נפטר ב-1998)
1913 – יצחק דובנו ("יואב"), לוחם פלמ"ח בדרגת סגן-אלוף וקצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח (נפטר ב-1948)
1919 – גרד רוטשילד, צייר, אמן וגרפיקאי ישראלי (נפטר ב-1991)
1924 – יצחק עירן, ניצב במשטרת ישראל (נפטר ב-2010)
1926 – אבנר חי שאקי, פרופסור למשפטים וחבר הכנסת מטעם המפד"ל (נפטר ב-2005)
1930 – דב ברזילי, ראש עיריית חדרה (נפטר ב-2022)
1930 – יחיאל בנטוב, פעיל התיישבות בנגב וראש מועצת אופקים (נפטר ב-2024)
1932 – לי סגל, מתמטיקאי ופרופסור במכון ויצמן למדע (נפטר ב-2005)
1932 – יואל מרקוס, עיתונאי ופובליציסט ישראלי (נפטר ב-2022)
1933 – מיכאל ששר, עיתונאי וסופר ישראלי (נפטר ב-2006)
1937 – אריה אבנרי, עיתונאי ופובליציסט (נפטר ב-2016)
1939 – שמואל הלפרט, חבר הכנסת מטעם אגודת ישראל ויהדות התורה
1940 – הנס רודי גייגר, צייר שווייצרי (נפטר ב-2014)
1943 – דושאן אוהרין, מאמן כדורגל סלובקי-צ'כי
1944 – אל קופר, מוזיקאי, מייסדה של להקת דם, יזע ודמעות
1945 – שרה ודינגטון, פרופסור למשפטים וחברת בית הנבחרים של טקסס (נפטרה ב-2021)
1946 – אמנון דנקנר, עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי (נפטר ב-2013)
1946 – שארלוט רמפלינג, שחקנית אנגלייה
1947 – מארי לואיס קלייב, מהנדסת אמריקאית ואסטרונאוטית בנאס"א (נפטרה ב-2023)
1947 – אייבן לישינסקי, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1948 – סוון-יראן אריקסון, מאמן כדורגלן שוודי (נפטר ב-2024)
1948 – ברברה הרשי, שחקנית אמריקנית
1948 – איבונה טוביס, שחיינית ישראלית
1951 – ריצ'רד סטיבנס, מחבר של ספרים בתחום מערכת ההפעלה UNIX ו-TCP/IP (נפטר ב-1999)
1956 – ויצמן שירי, חבר הכנסת מטעם העבודה
1956 – ויני קוליוטה, מתופף אמריקאי, אחד מ-25 המתופפים המשפיעים ביותר בכל הזמנים
1962 – ערד ניר, עיתונאי, מגיש, כתב ועורך טלוויזיה
1964 – דאף מק'אגן, מוזיקאי אמריקני (Guns N' Roses)
1964 – לורה ליני, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקנית
1965 – גאורגה חאג'י, כדורגלן רומני
1968 – טימאה טוט, שחיינית ישראלית
1969 – בובי בראון, זמר אמריקאי
1969 – מייקל שין, שחקן ולשי
1970 – אורי הוכמן, שחקן, במאי ומדבב ישראלי
1973 – דנג יאפינג, שחקנית טניס שולחן סינית
1975 – ג'ובאני ואן ברונקהורסט, כדורגלן הולנדי
1975 – יוסי סאסי, גיטריסט ומפיק מוזיקלי ישראלי
1978 – עילי בוטנר, פזמונאי, מלחין וגיטריסט ישראלי
1978 – טליה פינקל, במאית ומפיקה ישראלית של סרטי תעודה
1978 – סמואל סאנצ'ס, לשעבר רוכב אופני כביש ספרדי
1982 – ג'ן שור, אתלטית אמריקאית, אלופה אולימפית בקפיצה במוט
1983 – עדי ביכמן, שחיינית ישראלית
1984 – קרלוס טבס, כדורגלן ארגנטינאי
1985 – כריסטיאנו רונאלדו, כדורגלן פורטוגלי
1987 – דארן כריס, שחקן, זמר, משורר, מוזיקאי ומלחין אמריקאי
1990 – שארלבי דין, שחקנית ודוגמנית דרום אפריקאית (נפטרה ב-2022)
1992 – ניימאר, כדורגלן ברזילאי
1993 – יאיר שרקי, עיתונאי ישראלי
1995 – קספר אסגרן, רוכב אופני כביש דני
1998 – יבגני זנן, שחמטאי ישראלי
נפטרו
1790 – ויליאם קאלן, רופא וכימאי סקוטי (נולד ב-1710)
1881 – תומאס קרלייל, היסטוריון והוגה דעות בריטי (נולד ב-1795)
1852 – הרב נחמיה גינזבורג הלוי בירך מדוברובנה (נולד בט"ו בשבט ה'תקמ"ח – 24 בינואר 1788) רב, פרשן ופוסק, מחבר השו"ת, דברי נחמיה
1937 – לו אנדריאס-סלומה, אינטלקטואלית ממוצא רוסי (נולדה ב-1861)
1938 – הנס ליטן, עורך דין גרמני ממוצא יהודי (נולד ב-1903)
1946 – ג'ורג' ארליס, שחקן קולנוע אנגלי זוכה פרס אוסקר (נולד ב-1868)
1948 – יוהנס בלסקוביץ, גנרל אוברסט בוורמאכט שלחם בקרבות בפולין, צרפת והולנד במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1883)
1947 – הנס פאלאדה, סופר גרמני (נולד ב-1893)
1962 – ז'אק איבר, מלחין צרפתי (נולד ב-1890)
1964 – רודולף קייזר, סופר וחוקר ספרות גרמני (נולד ב-1889)
1969 – תלמה ריטר, שחקנית וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1902)
1971 – מתיאש ראקושי, ראש ממשלת הונגריה (נולד ב-1892)
1972 – מריאן מור, סופרת ומשוררת אמריקאית מודרניסטית (נולדה ב-1892)
1993 – ג'וזף ל. מנקייביץ', במאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1909)
1999 – וסילי לאונטיף, כלכלן רוסי-אמריקאי יהודי, חתן פרס נובל לכלכלה (נולד ב-1905)
1999 – ראובן טרוסטלר, אדריכל ישראלי (נולד ב-1908)
2005 – ניאסנגבה איאדמה, נשיא טוגו משנת 1967 ועד למותו ב-2005 (נולד ב-1935)
2008 – מהרישי מהש יוגי, מייסד תנועת המדיטציה הטרנסצנדנטלית (נולד בסביבות 1911)
2013 – ניר טויב, במאי סרטים דוקומנטריים (נולד ב-1965)
2014 – רוברט א. דאהל, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ייל (נולד ב-1915)
2014 – אלישע שוחט, עיתונאי והיסטוריון של הספורט בישראל (נולד ב-1954)
2015 – ואל פיץ', פיזיקאי גרעיני אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1980 (נולד ב-1923)
2016 – אביבי יבין, פרופסור לפיזיקה גרעינית, דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1928)
2019 – שמואל מחרובסקי, מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בשנים 1960–1992 (נולד ב-1937)
2019 – אריק רודיך, מוזיקאי ישראלי (נולד ב-1954)
2020 – קירק דאגלס, שחקן קולנוע (נולד ב-1916)
2020 – סטנלי כהן, ביוכימאי יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1922)
2020 – בוורלי פפר, ציירת ופסלת יהודייה אמריקנית (נולדה ב-1922)
2021 – רות דיין, פעילה חברתית ישראלית (נולדה ב-1917)
2021 – כריסטופר פלאמר, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה קנדי (נולד ב-1929)
2021 – עודד ארז, נווט קרב, מפקד בכיר בחיל האוויר וראש להק המודיעין, מנהל וחבר בדירקטוריונים רבים בתחומים מגוונים במשק (נולד ב-1936)
2021 – לאון ספינקס, מתאגרף אמריקאי (נולד ב-1953)
2022 – יצחק ברטלר, מראשי ישיבת איתרי ומחבר סדרת הספרים "בית יצחק" (נולד ב-1938)
2023 – מרדכי ביבי, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת (נולד ב-1922)
2023 – פרבז מושארף, גנרל ומנהיג פקיסטני (נולד ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בורונדי: יום האחדות
סן מרינו: יום השחרור
מקסיקו: יום החוקה
פקיסטן: יום קשמיר
יום הנוטלה הבינלאומי
ימי חג נוצריים
יום אגאתה הקדושה
הכנסייה האפיסקופלית (ארצות הברית): יומם של ה"עדים הנבואיים" רוג'ר ויליאמס ואן הצ'ינסון
4 בפברואר – 6 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ב ה
קטגוריה:פברואר
| 2024-09-08T22:55:29
|
מהירות הקול
|
מהירות הקול היא המהירות שבה נעים גלי הקול בתווך. מהירות הקול תלויה במקדם הקשיחות של חומר התווך ובצפיפות שלו. מהירות הקול בגז אידיאלי תלויה רק בטמפרטורה ובהרכב שלו. עם זאת, מהירות הקול משתנה מחומר לחומר: כללית, הקול עובר הכי לאט בגזים, מהר יותר בנוזלים והכי מהר במוצקים.
בדרך כלל, משתמשים במונח "מהירות הקול" כשמתכוונים למהירות הקול באוויר, שהיא 343 מטר לשנייה או 1234.8 קמ"ש, בטמפרטורה של 20 מעלות צלזיוס באוויר יבש. לעומת זאת, בברזל, מהירות הקול היא אלפי מטרים בשנייה ובמים מהירות הקול גבוהה פי 4.3 ממהירות הקול באוויר – 5309.6 קמ"ש.
בוואקום ובתווך בין-כוכבי בהם צפיפות החומר נמוכה מאוד, גלי הקול אינם יכולים להתקדם.
ממוזער|מטוס FA-18 חוצה את מהירות הקול
חישוב מהירות הקול
באופן כללי מהירות הקול ניתנת בנוסחה:
מסמל מקדם הקשיחות של החומר ואילו מסמל את צפיפות החומר.
ניתן להציג את מהירות הקול באופן מפורט יותר כ:
כאשר:
p הוא הלחץ
הוא קבוע הגזים האוניברסלי המחולק למסה המולרית של האוויר.
הוא קבוע בולצמן.
(בשימושים מסוימים מסומן גם ) הוא היחס בין החום הסגולי בלחץ קבוע לחום הסגולי בנפח קבוע (1.402 לאוויר).
היא הטמפרטורה (בקלווין).
המסה המולרית.
המסה של מולקולה יחידה.
לציון מהירותם של עצמים כמו מטוסים או חלליות הנעים במהירות על-קולית (מהירות הגבוהה ממהירות הקול) נהוג להשתמש במספר מאך, שהוא היחס בין מהירות העצם בתווך, לבין מהירות הקול באותו תווך. מאך 1 שווה למהירות הקול, מאך 2 הוא פי 2 ממהירות הקול וכן הלאה.
ב-14 באוקטובר 2012 שבר פליקס באומגרטנר את מהירות הקול בצניחה חופשית. באומגרטנר קבע את שיא המהירות בצניחה חופשית, 373 מטר לשנייה שהם 1,342.8 קמ"ש, או 1.24 מאך.
שיא זה נשבר ב-2014 על ידי אלן יוסטס.
נוסחה פרקטית לחישוב מהירות הקול באוויר
נוסחה לחישוב מהירות הקול באוויר על פי הטמפרטורה:
כאשר (תטה) מייצגת את הטמפרטורה בצלזיוס, ו- מייצג את מהירות הקול באוויר.
מכיוון שמהירות הקול באוויר תלויה בלחץ האוויר היא תלויה בטמפרטורה ובגובה מעל פני הים, דבר שלא בא לידי ביטוי בנוסחא הפשוטה.
פיתוח הנוסחה למהירות הקול בתווך גזי
ההנחות על תכונות התווך הגזי לגביו המושג של "מהירות הקול" תקף הן: המושג של מהירות הקול בתווך אלסטי כלשהו תקף כל עוד אורך הגל של הקול גדול באופן משמעותי מהמהלך החופשי הממוצע של חלקיקי הגז הנושא את גל הקול. אחרת, רעידות (תנודות בלחץ ובצפיפות של הגז) בתווך הגזי לא יצליחו להתקדם בתוכו באופן אפקטיבי, שכן חלקיקי הגז ינועו בקו ישר במהלך זמן מחזור אחד של הגל, בגלל המהלך החופשי הארוך של החלקיקים, שמונע העברת תנע בין חלקיקי הגז ולכן מונע התקדמות במרחב של הפרמטרים המאפיינים את הגל.
כיוון שקול הוא למעשה גל דחיסה בתווך (אלמנטי הגז נעים במהירויות שונות וכך דוחסים אחד את השני), חוסר יכולת של אלמנטי הגז להעביר תנע אחד לשני מונע התקדמות של הגל בתווך, והופך לפעפוע בלבד כאשר התנאי הזה לא מתקיים. לפיכך המושג של מהירות הקול מאבד מישימותו עבור תדרים גבוהים במיוחד של גל הקול או לחלופין בתנאים של תווך דליל במיוחד, כמו זה שמתקיים באטמוספירה העליונה.
ממוזער|גל לחץ, שנקרא גם גל דחיסה, הוא גל אורכי - כלומר אלמנטי הגז נעים בכיוון התקדמות הגל.
מסתבר שתחת טווח שינוי לחצים קטן בהשוואה ללחץ המקומי של הגז, הגז כולו מתפקד כתווך אלסטי עם מקדם קפיצי קבוע מסוים. ניתן לדמות את הגז בו מתקדם הגל כמורכב מתאים זהים שביניהם מחיצות המקיימים אינטראקציה אחד עם השני - לכל תא יש מסה מסוימת, ואודות ללחץ הגז יש לו גם מקדם אלסטי מסוים. דימוי זה של התקדמות הגל מרמז כי מהירות הקול תלויה במסת כל אחד מהתאים, כלומר בצפיפות הגז , ובמקדם האלסטי k של כל תא, כלומר בלחץ שלו . כיוון שכך, מספיק לחשב את מהירות ההתקדמות של הפרעה טורית במערכת קפיצים ומסות עם מסה m וקבוע קפיץ k, ולאחר מכן נותר להעריך את מקדם הקפיציות של הגז מהפרמטרים שמאפיינים אותו (כלומר משיקולים תרמודינמיים). אם האורך הרפוי של כל קפיץ הוא L, אז מקבלים את משוואות התנועה הבאות עבור המסות:
הביטוי הוא גרסה מבוססת שינויים סופיים של הביטוי הבא (המנוסח בשפת החשבון האינפיניטסימלי):
, כאשר הוא למעשה ההפרש בין ל-
. לפיכך המשוואה שנתקבלה היא למעשה המשוואה הבאה: .
משוואה זו היא למעשה משוואת הגלים, ולפיכך מקבלים שמהירות ההתקדמות של הפרעות טוריות במערכת הקפיצים והמסות היא: .
כדי להשתמש בתוצאה זאת על מנת להסיק משהו לגבי מהירות הקול בגז, יש להעריך את מקדם הקפיציות של תא גזי בצורת תיבה בעלת שטח חתך S ואורך L. ההנחה שנניח כעת היא שהגז בתיבה נדחס ומתפשט אדיאבטית. הנחה זאת מוצדקת משום שהתהליכים המתרחשים במעבר קול מהירים ולא מאפשרים מעבר חום בדרכים סטנדרטיות כמו הולכה והסעה, כך שאין מעבר חום מהתא החוצה, וזה בהגדרה תהליך אדיאבטי. המשוואה הקושרת את הלחץ והנפח בתהליך אדיאבטי היא , או, בגרסה דיפרנציאלית:
שזה למעשה: . הקשר בין מקדם הקפיציות k ל- הוא לפי הגדרת k למעשה מסת התא הגזי היא . התוצאה שמתקבלת למהירות הקול היא:
.
הערה: ההנחה בפיתוח לחישוב מהירות ההתקדמות של הפרעות טוריות שהביטוי בצורה של שינויים סופיים שווה לביטוי המנוסח בשפת החשבון האינפיניטסימלי נכונה בקירוב רק כאשר אורכי הגל גדולים בהרבה (כמה סדרי גודל) מהמרחק L בין שתי מסות, הגם שבמקרה של גז הנחה זאת חייבת להתקיים כדי שתהיה לו אלסטיות מסוימת. במוצקים המצב שונה, שכן אודות למבנה המסודר של האטומים גם גלים עם אורכי גל מסדר גודל של המרחק בין האטומים יכולים להתקדם באופן אפקטיבי, אך יש להם יחס נפיצה לא ליניארי. להסבר מורחב ראו יחס נפיצה של פונונים.
מהירות הקול במוצקים
במוצקים ישנם שני אופנים עיקריים: גלי P וגלי S. גלי P הם למעשה גלי אורך וגלי S הם גלי רוחב ומהירות גלי ה-P () גבוהה יותר ממהירות גלי ה-S (). את מהירות גלי הקול במוצק ניתן לחשב לפי:
כאשר K הוא מודול הנפח, G הוא מודול הגזירה, E הוא מודול האלסטיות, הוא מקדם פואסון ו- היא צפיפות החומר. גלים סייסמיים הם למעשה דוגמה מוכרת לגלי קול המתפשטים במוצק.
חשוב לזכור כי מהירות הקול במוצקים תלויה ביחס הנפיצה ומבנים גבישיים שונים מאופיינים ביחס נפיצה שונה. בפיזיקה של מצב מוצק נוטים להתייחס לגלי קול כפונונים: קוואזי-חלקיקים המייצגים אופני תנודה מקוונטטים.
היסטוריה
אייזק ניוטון כלל בחיבורו עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, מ-1687, חישוב לפיו מהירות הקול באוויר היא כ-979 רגל לשנייה (298 מ/ש). ערך נמוך מדי בכ-15%. הפער נבע בעיקר מהזנחת ההשפעה (שלא הייתה ידועה אז) של תנודתיות מהירה בטמפרטורה בגל קול (במונחים מודרניים, דחיסת גלי קול והתפשטות האוויר היא תהליך אדיאבטי, לא תהליך איזותרמי). שגיאה זו תוקנה מאוחר יותר על ידי פייר-סימון לפלס.
במהלך המאה ה-17 נעשו מספר ניסיונות למדוד את מהירות הקול במדויק, כולל ניסיונותיו של מרן מרסן ב-1630 (1,380 רגל פריזאית לשנייה), פייר גסנדי ב-1635 (1,473 רגל פריזאית לשנייה) ורוברט בויל (1,125 רגל פריזית לשנייה). בשנת 1709 פרסם הכומר (רקטור ברובע אפמינסטר שבלונדון), מדד מדויק יותר של מהירות הקול, כ-1,072 רגל פריזאית לשנייה (כף הרגל הפריזאית הייתה 325 מ"מ. זה ארוך יותר מה"רגל הבינלאומית" הרגילה שבשימוש נפוץ כיום, כ-304.8 מ"מ, מה שהופך את מהירות הקול ב-20 °C ל-1,055 רגל פריזאי לשנייה).
דרהם השתמש בטלסקופ מהמגדל של כנסיית סנט לורנס באפמינסטר כדי לצפות בהבזק של רובה ציד מרוחק שנורה, ולאחר מכן מדד את הזמן עד ששמע את יריית האקדח במטוטלת של חצי שנייה. בוצעו מדידות של יריות ממספר נקודות ציון מקומיות, כולל כנסיית נורת' אוקנדון. המרחק נודע על ידי משולש, וכך חושבה המהירות שהקול עבר.
ראו גם
מהירות תת-קולית
מהירות על-קולית
מהירות שגא קולית
בום על קולי
מהירות האור
קישורים חיצוניים
מאמר על מהירות הקול באתר אווירון
הערות שוליים
קטגוריה:אקוסטיקה
קטגוריה:מהירות
| 2024-07-17T14:43:34
|
גורד שחקים
|
ממוזער|318x318 פיקסלים|מגדל שאנגחאי ובניינים נוספים בשאנגחאי סין
גורד שחקים הוא בניין גבוה שנועד בעיקר למשרדים או מגורים. גורדי שחקים הם האלמנטים הבולטים ביותר בנוף העירוני המודרני, והופכים פעמים רבות לסמלי העיר. משחר ההיסטוריה שאף האדם לבנות מבנים אשר "ייגעו בשמים" או "יגרדו" אותם – ומכאן שם המושג. התפתחויות בטכנולוגיית הבנייה וגדילת והצטופפות הערים במהלך ההיסטוריה, אפשרו את בנייתם של גורדי שחקים גבוהים ומרשימים יותר אשר מייצגים עבור רבים את חלק משיאיה של העשייה האנושית.
נכון לשנת 2021, רק 13 ערים בעולם מתהדרות בקו רקיע המכיל מעל ל-100 גורדי שחקים בגובה של 150 מטרים לפחות: הונג קונג (510), שנג'ן (332), ניו יורק (296), דובאי (232), שאנגחאי (175), טוקיו (164), גואנגג'ואו (142), צ'ונגצ'ינג (131), שיקגו (130), ווהאן (109), בנגקוק (109), ג'קרטה (107) וקואלה לומפור (101).
הגדרה
הגדרת בניין כ"גורד שחקים", לעומת בניינים גבוהים "רגילים", אינה הגדרה רשמית, וודאי שאינה חד משמעית. קיימות הגדרות שונות לגבי מהו גורד שחקים, אך הן אינן אחידות ואף נתונות לפרשנויות. חוק התכנון והבנייה במדינת ישראל מגדיר רב קומות כבניין שבו הפרש הגובה בין מפלס הכניסה הקובעת לבניין לבין מפלס הכניסה לקומה הגבוהה ביותר המיועדת לאכלוס, שהכניסה אליה דרך חדר מדרגות משותף, עולה על 29 מטרים. (בבניין כזה בדרך כלל בין 10 ל-12 קומות), ואילו לבניין שגובהו מעל 100 מטרים מקובל כיום להתייחס כאל "גורד שחקים", אף שאין לו הגדרה מיוחדת בחוק הישראלי. עם זאת, גם הגדרה זו השתנתה במהלך השנים: בעוד בעבר נחשב בניין בגובה של 50 מטר לגורד שחקים גבוה מאוד, כיום בניין כזה נחשב לרב קומות רגיל. כמו כן, בניין גבוה מאוד שנמצא בסמיכות לבניינים כפולים ממנו בגובהם, עשוי להיתפש בציבור כבניין נמוך.
כמו הפרשנויות השונות להגדרת גורד שחקים, גם אופן מדידת גובהו של בניין הוא סובייקטיבי. מכיוון שגורדי שחקים רבים כוללים צריחונים או אנטנות גבוהות בראשם, קיימות גישות שונות באשר להכללתם של אלמנטים אלה במדידת הגובה. יש המגדירים את גובה הבניין ממפלס הרחוב ועד הנקודה הבנויה הגבוהה ביותר בו, גם אם זוהי אנטנת רדיו פשוטה, יש המגדירים את גובה הבניין לפי גובה התקרה העליונה, ללא האלמנטים שמעליה, ויש המגדירים את גובה הבניין לפי גובהו האדריכלי. גובה אדריכלי (לפיו מוגדרים הגבהים בערך זה) הוא הגובה המתוכנן של היצירה האדריכלית השלמה. לפי הגדרה זו, אנטנת בניין האמפייר סטייט (שחלקה תוכנן לשמש לעגינת ספינות אוויר) נחשבת לחלק מגובה הבניין אך האנטנה על ראש מגדל סירס אינה כזו. אילו נמדד מגדל סירס מהמדרכה שבכניסה הראשית עד לראש האנטנה, היה גובהו 527 מטרים. למרות זאת, טאיפיי 101 בטאיפיי שבטאיוואן החזיק בזמנו בתואר המגדל הגבוה בעולם כשגובהו הגיע ל-509 מטרים.
היסטוריה והתפתחות
העת העתיקה והתקופה הקדם-מודרנית
ממוזער|200px|"מגדל בבל" – ציור מאת פיטר ברויגל האב
ממוזער|200px|מגדל המינסטר של אולם הנאו-גותית המתנשא לגובה 161.53 מטר
שאיפה לגובה והערצת הגדול והמרשים טבועים ככל הנראה בטבע האנושי. משחר ההיסטוריה שאף האדם לנסות ולבנות מבנה שעימו יוכל להגיע קרוב ככל האפשר אל השמיים. הניסיון השאפתני הראשון של האדם לבנות גורד שחקים מוזכר כבר בתנ"ך והוא – מגדל בבל. אמנם על פי הסיפור התנ"כי בניית מגדל בבל לא צלחה ואף הכעיסה את אלוהים, אך שאיפת האדם לבנות גורדי שחקים לא פסקה מעולם.
ההיסטוריה של האדריכלות רצופה במבנים רבים אשר ניסו להתקרב ככל הניתן לשמיים, ולהיות גבוהים יותר מאלה שנבנו עד לתקופתם. שאיפה זו ניכרת גם בפירמידות במצרים ובמונומנטים שבנו היוונים והרומאים בעת העתיקה. באדריכלות הגותית של ימי הביניים נבנו צריחים לקתדרלות הגותיות, שבנייתם התאפיינה בחתירה מתמדת לגובה רב יותר ויותר. תקופת השיא של האדריכלות הגותית נקראת באנגלית High Gothic, בין השאר משום שאיפתה לגובה. הקתדרלה הגבוהה ביותר מתקופה זו היא קתדרלת לינקולן שבאנגליה, שגובהה הגיע ל-160 מ' (חלקה קרס מאוחר יותר) – מעט יותר מגובה מגדל עזריאלי המרובע. קתדרלות גותיות רבות קרסו תוך כדי בנייתן או לאחר השלמתן, משום שגובהן היה רב מכפי שההנדסה של אותם ימים אפשרה לייצב. הכנסייה (הגותית) הגבוהה ביותר, שהושלמה רק במאה ה-19, היא המינסטר של אולם אשר גובה מגדלה מגיע ל-161.53 מ'.
המהפכה התעשייתית, המאה ה-19 והמאה ה-20
לקראת אמצע המאה ה-19, עם המהפכה התעשייתית, החלו הערים לגדול במהירות תוך הצטופפות רבה במרכזיהן. בתקופה זו החלו להיבנות במרכזי הערים מבני משרדים רבי קומות בקצב הולך וגדל, בעיקר בערים האמריקניות. את התפתחות גורדי השחקים המודרניים איפשרו שיפורים טכנולוגיים, ובראשם המעלית. ללא המעלית, ששכלוליה הבטיחותיים הומצאו באמצע המאה ה-19, בנייתם של רבי הקומות לא הייתה מתאפשרת. כמו כן, טכנולוגיית הבנייה בבטון מזוין וחומרי בנייה קלים כגון הפלדה שיפרו את היכולת לבנות מבנים גבוהים וחזקים יותר.
משנות ה-80 של המאה ה-19 החלה תחרות לא רשמית בין בנייני העיר שיקגו והעיר ניו יורק, כאשר מדי כמה שנים זכה בניין אחר לתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם". המירוץ החל למעשה בשיקגו, בה התפתח גם סגנון מקומי של בנייני משרדים רבי קומות שזכה לימים לכינוי "אסכולת שיקגו". אסכולת שיקגו אימצה שפה חזותית נאו-קלאסית, ובניו יורק נבנו בניינים רבים בסגנונות נאו-גותיים וסגנון אדריכלות האמנויות היפות (Beaux-Arts), שהיו גם הם החייאה של שפות עיצוביות של סגנונות עתיקים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 החלו להיבנות בארצות הברית גם גורדי שחקים בסגנון האר דקו (שהידועים בהם הם בניין קרייזלר ובניין האמפייר סטייט) וכן גורדי שחקים ברוח האדריכלות המודרנית האירופית.
בעת החדשה, יבשת אירופה נעדרה כמעט תמיד מהתחרות על תואר הבניין הגבוה ביותר, אף על פי שבסוף המאה ה-19 התמודדה לונדון עם שיקגו וניו יורק. לונדון נאלצה לסגת מן המירוץ בעת שוויקטוריה מלכת הממלכה המאוחדת הטילה מגבלות על גובה הבנייה מתוך סברה שבנייה לגובה אינה נאה. הגבלות אלו הוסרו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20. שאר ערי אירופה הגדולות התפתחו בצורה דומה כשנמנעה בהן הבנייה לגובה מטעמים אסתטיים אף ללא הגבלות בחקיקה. למעשה, בתחילת המאה ה-20 הוגבלה הבנייה גם בשיקגו ל-40 קומות בלבד, ובכך נותרה מנהטן שבניו יורק לבדה בדרכה להפוך למקום המזוהה ביותר עם גורדי שחקים.
המאה ה-21
מסוף המאה ה-20, אותה תחרות בלתי רשמית של הבניין הגבוה בעולם מתנהלת בעיקר במזרח אסיה. גורדי השחקים הגבוהים ביותר נבנים כיום בערים הגדולות בסין, בעיקר בבייג'ינג הנמצאת בתנופת בנייה חסרת תקדים שהחלה לקראת האולימפיאדה של 2008. גורדי שחקים נוספים נבנו במדינות נוספות כגון יפן, מלזיה, קוריאה הדרומית וטאיוואן. כמו כן תנופת בנייה גדולה מאוד של מגדלים רבי קומות קיימת בעשור האחרון גם במפרץ הפרסי. באיחוד האמירויות הערביות נחנך ב-2010 בורג' ח'ליפה (נקרא בעבר בורג' דובאי) שהפך למבנה והבניין הגבוה בעולם, בגובה 828 מטר.
עם התפתחות טכנולוגיית הבנייה במאה ה-20, והשימוש בחומרים קלים ובעלי יכולת שימוש מדויקת יותר בבנייה, צמחו ברחבי העולם גורדי שחקים רבים בעלי עקרונות מבניים וסגנונות שונים; כיום מתנשאים הגבוהים ביותר מביניהם לגובה של 500 מטרים, ואף יותר. בתחילה שימשו גורדי השחקים בעיקר למשרדים, אך במאה ה-21 החלו לשמש למגוון ייעודים נוספים כמגורים, מלונות, מצפים ותיירות, פונקציות ציבוריות ותרבותיות ועוד. רבים מהם כוללים עירוב של שימושים אלו בבניין אחד.
אתגרים מיוחדים בתכנון ובבנייה
שמאל|ממוזער|250px|פועל בבניין האמפייר סטייט, ניו יורק, 1930
בניית גורדי השחקים התאפשרה כאמור בזכות המצאת המעלית, וכן בזכות שכלולים בטכנולוגיית הבנייה אשר אפשרו בנייה לגובה רב. העמדת מבנה גבוה במיוחד מצריכה פתרון לשלל בעיות אדריכליות והנדסיות אשר עמם מתמודדים מתכנניהם.
ההתייחסות לגורד שחקים מבחינה הנדסית היא כאל זיז המחובר לאדמה ועליו פועלים כוחות מסוגים שונים, חלקם כתוצאה מעומסים קבועים ונובעים בעיקר ממשקל המבנה עצמו, חלקן כתוצאה מעומסים שימושיים הנובעים ממשקל תכולת הבניין, וחלקן נובעים מעומסים וכוחות חיצוניים משתנים. עומסים וכוחות אלה פועלים על המבנה בכיוונים שונים ובצורות שונות, אשר ההתמודדות עימם מצריכה תכנון הנדסי-אדריכלי אחד הלוקח בחשבון מרכיבים רבים ומורכבים.
בניית גורדי שחקים בצורה ההולכת וקטנה כלפי מעלה, כפי שנהוג בבנייה של רבים, מסייעת לפתור בעיות רבות מסוגים שונים ומגדילה את יציבותו של המגדל ואופן תפקודו.
ביסוס
גורד שחקים מפעיל לחץ נקודתי רב על שטח הקרקע עליו הוא בנוי. משקלו באופן יחסי לשטח בסיסו יוצר בקרקע לחצים אדירים, המצריכים שיטות ביסוס מיוחדות. בדומה לכל בניין שנבנה היום, ובדומה לשורשים של עץ, מחויב גורד השחקים ביסודות עמוקים במיוחד בתוך הקרקע. שיטת הביסוס של גורדי שחקים תלויה בסוג הקרקע, אך לרוב לא ניתן להסתפק בכלונסאות רגילים אלא יש צורך ביציקת "רפסודה" גדולה ורחבה, אשר תמנע שקיעת הבניין על ידי פיזור הלחץ באופן יעיל יותר אל האדמה. הרפסודה היא למעשה יציקת בטון עבה בשטח גדול, שעליה נבנים שאר יסודותיו התת-קרקעיים של הבניין.
כיוון שטביעת הרגל של הבניין על הקרקע היא לרוב גדולה מאוד בשטחה, קיימת בעיה נוספת בביסוס גורדי השחקים והיא תפרי התפשטות. במבנים בעלי שטח גדול (לאו דווקא בניינים גבוהים) חובה ליצור מרווחים קטנים במרחק של כ-50 מ"מ אחד מהשני בשלד הבניין, אשר מאפשרים לבניין מרווח התפשטות בחום. אלמלא תפרי התפשטות אלו היו בניינים מתעוותים מעט או נסדקים בתקופות ובימים חמים. בגורדי שחקים, מצריכה בעיה זו פתרונות הנדסיים מורכבים יותר על מנת ששלד הבניין, ובעיקר יסודותיו, יוכלו להתרחב ולהתכווץ מעט לפי הצורך עם שינויי טמפרטורות.
התמודדות עם איתני הטבע
רעידות אדמה ורוחות
בעת רעידת אדמה פועלים כוחות אופקיים על בסיס הבניין וגורמים לו לרעידות. רעידת האדמה גורמת למאמצי גזירה אופקיים בבסיס המבנה, אשר יוצרים תנודות לכל אורכו. כנגד מאמץ הגזירה המנסה לגרום למבנה להיחתך, קל באופן יחסי להתמודד מבחינה הנדסית בתכנון השלד. לעומת זאת, לכפיפת המגדל, אשר נוצרת בעקבות התנודות של רעידת האדמה, קשה יותר לתת פתרון בגורדי שחקים תמירים. כאשר המגדל נתון למומנט כפיפה בבסיסו, נמתחת דופן אחת שלו כתוצאה מכך. פתרונות הנדסיים אשר נמצאים לרוב כגורדי שחקים בהיבט זה הם עטיפת הבניין באלמנטים בעלי יכולת התנגדות למאמץ מתיחה, ותכנון חתכו האופקי של המגדל כך שמומנט ההתמד של שטחו יותאם לכוחות המקסימליים העלולים להיווצר בבניין כתוצאה מרעידות אדמה אופייניות לאזור בו הוא בנוי.
בדומה לרעידות אדמה, גורמות רוחות לכוחות אופקיים הפועלים על הבניין. ההבדל העיקרי הוא שרעידות אדמה מפעילות כוחות על בסיס המגדל, ואילו רוחות פועלות על חלקו העליון. גורדי שחקים פגיעים יותר לרוחות, בעצם היותם גבוהים מעל שאר הבניינים וחשופים יותר לרוחות, ובשל העובדה שעוצמת הרוח גדולה יותר בגובה רב מעל הקרקע. שטח המפרש שיוצרת חזית הבניין הוא כזה שעוצמת הרוח היא כוח משמעותי ביותר, אשר יכול לגרום לקצהו להתנדנד ולמגדל כולו להתכופף. התקצרות שטחו של המגדל כלפי מעלה מסייעת בהתמודדות מול רוחות, אך פתרונות הנדסיים משלבים לרוב הגמשה של הבניין יחד עם תכנון אווירודינמי יותר של המגדל.
שמאל|ממוזער|250px|מטוטלת הענק בטאיפיי 101
תכנונם של גורדי שחקים כנגד רעידות אדמה ורוחות משתנה על פי עקרונותיו ההנדסיים והאדריכליים של הבניין כולו, ועל פי מאפייניו הטבעיים של המקום בו הם נבנים. גורדי שחקים בטוקיו לדוגמה, עיר מוכת אסונות טבע, דורשים תכנון מורכב יותר מאשר גורדי שחקים בניו יורק. בטאיוואן, לדוגמה, ארץ מוכת רעידות אדמה וסופות טייפון עזות, נבנה בניין טאיפיי 101, שהיה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 2007. גורד שחקים זה תוכנן להתמודד עם שני סוגי איתני הטבע, אשר שילובם מקשה עוד יותר על הנדסת הבניין. כדי להתמודד עם שני האתגרים הציבו מתכנניו היצירתיים בין הקומות 87–92 מטוטלת ענקית במשקל 660 טונות, שתפקידה למשוך את ראש המגדל חזרה במקרה של תנודה. מטוטלת זו נותנת מענה לתנודות שיוצרות הרוחות, ואילו בסיס הבניין מתוכנן להתמודד עם רעידות האדמה. פתרון הנדסי יצירתי זה שולב עם רעיון אדריכלי מקורי נוסף: כיוון שתנודות מטוטלת הענק כמעט אינן מורגשות בעין, היא עוצבה כדי שתהיה חשופה למבקרים בבניין, ובחלל שסביבה אף נבנתה מסעדה.
ברקים
מבחינה פיזיקלית, ברקים, שהם פריקה של מטען חשמלי בין העננים לאדמה, נוטים לפגוע בנקודות הקרובות ביותר לענן וכאלה בעלות מוליכות חשמלית גבוהה. מסיבה זו, אנטנות גבוהות וגורדי שחקים הם הנקודות הפגיעות ביותר לברקים בשטח העיר. תכנון גורד שחקים חייב לייעד אותו לפגיעות ברקים, יותר מכל בניין אחר. תכנון שלד הבניין יחד עם מערכותיו חייב לאפשר למטען החשמלי להגיע בקלות מראשו אל האדמה מבלי לפגוע בכל מערכות החשמל הפנימיות של הבניין. בשל כך נדרש תכנון יסודי של הנדסת הבניין יחד עם הנדסת החשמל שלו.
תכנון המעליות
שמאל|ממוזער|250px|תכנון המעליות וחדרי המדרגות במגדלי התאומים. בשליש ובשני שלישים גובה הבניין נבנו "סקיי-לוביס" (לובי עליון) שאף קיבלו ביטוי עדין בחזית הבניינים
אמצעי התחבורה העיקרי בתוך גורד השחקים הוא המעלית. מעליות קיימות כמעט בכל בניין היום, גם בנמוכים יחסית. ככל שהבניין גבוה וגדול יותר, כך נבנות יותר מעליות על מנת שיוכלו להסיע את האנשים הרבים בין הקומות בבניין. בגורדי שחקים, בגלל גובהם החריג, מתוכננות המעליות באופן מיוחד.
הבעיה העיקרית בשימוש במעליות רגילות בגורד שחקים היא בזבוז הזמן. אילו צריכה הייתה המעלית לעצור בתחנות רבות לאורך מסלול נסיעתה לצורך העלאת והורדת נוסעים, ההגעה מקומת הקרקע לקומות העליונות הייתה אורכת הרבה יותר מן הרצוי. יתר על כן, האטה והאצה של מעלית בתדירות גבוהה, מלבד היותה בזבזנית בזמן, צורכת הרבה אנרגיה. על כן מתוכננים בגורדי השחקים פירי מעליות אחדים אשר מקשרים קבוצת קומות מוגדרת עם קומה ראשית כלשהי. היות שמרבית התנועה היא בין קומת הקרקע וקומות ראשיות נוספות לבין יתר הקומות, מתוכננים בדרך כלל פירים המובילים מהקרקע ישירות למספר קומות עליונות, ללא תחנות ביניים. בגורדי שחקים גבוהים במיוחד, בדרך כלל כאלה המשמשים כבנייני משרדים שבהם תנועה רבה יחסית בין הקומות השונות (להבדיל מבנייני מגורים ובתי מלון, בהן אין תנועה רבה בין קומה לקומה בתוך הבניין), נהוג לבנות קומות ביניים ראשיות אשר מאפשרות החלפת מעלית לפי הצורך על מנת להתנייד בין קומות שונות במבנה. בקומות אלה נוח גם לרכז פונקציות ציבוריות של הבניין כגון קפיטריות, שירותי מסחר שונים וכדומה. הדבר דומה למערך אוטובוסים, שמחולק לאוטובוסים בינעירוניים שנעים בין תחנות מרכזיות ומערך של אוטובוסים עירוניים בתוך כל עיר.
בגורדי שחקים אשר מהווים גם אטרקציה תיירותית ובהם מצפה בקומת הגג, בונים לרוב פיר מעלית מיוחד המקשר רק בין קומת הקרקע לקומת המצפה, וזאת כדי לאפשר למבקרים לנוע בין שתי קומות אלו במהירות האפשרית ומבלי להפריע לשאר נוסעי המעליות בבניין.
איומי טרור ופינוי בשעת חירום
כל גורד שחקים חייב להיות מתוכנן באופן כזה שבמקרה חירום יתאפשר פינוי הבניין מכל יושביו בתוך פרק זמן קצר, דרך חדרי המדרגות וללא שימוש במעליות. כל בניין חייב להכיל מספר חדרי מדרגות בעלי רוחב מסוים, על פי תקנים המוגדרים בחוק של כל מדינה. המבנה חייב להיות מתוכנן באופן כזה כך שכל נקודה בו לא תהיה מרוחקת מיציאת חירום לחדר המדרגות במידה העולה על המוגדר בתקן. תפקיד נוסף של חדר המדרגות לשמש כפתח פליטת עשן (בחלקו העליון), וזאת כדי שלא יילכד בו עשן שיהפכו לבלתי שמיש בעת מילוט. אחד הקשיים המרכזיים בתכנון חדרי המדרגות הרבים בגורדי שחקים, הוא ההתחשבות בנתון שבזמן מילוט צפויה הצטברות נמלטים בקומות התחתונות של חדרי המדרגות (לעומת הקומות העליונות יותר, משום שכולם נמלטים מטה), ובהם גם קיים קושי באוורור יעיל של חלל המדרגות.
סוגיית הפינוי בשעת חירום הפכה אקוטית מתמיד מאז פיגועי 11 בספטמבר, בהם קרה תרחיש שעימו לא תוכננו גורדי השחקים להתמודד – פגיעה של מטוס במרכז המבנה, וכתוצאתה חסימת כל דרכי המילוט מן הבניין. מאז שנת 2001 חלה תפנית אדירה בגישת התכנון של מבנים רבי קומות, על רקע האיום החדש שקם עליהם מצד ארגוני טרור. מאז הפיגועים שהפילו את מגדלי התאומים נקבעו תקנים חדשים והוחמרו התקנים הקיימים בנוגע לפינוי מבנה בשעת חירום, כדי למנוע מצב בו יילכדו אנשים בבניין בוער ללא יכולת הימלטות.
גורם הפחד
לאירועי 11 בספטמבר 2001, אשר הפכו (בעיקר בארצות הברית) את גורדי השחקים למטרות, הייתה השפעה אדירה גם על הפסיכולוגיה של האנשים העובדים בקומות גבוהות בבניינים מסוג זה. מעבר למחשבות בתחום ההנדסה והבטיחות, ולצד פעילות מדינית וביטחונית כנגד איומי הטרור על גורדי השחקים, צצו מאז 2001 אביזרים ופטנטים שנועדו לעזור לאדם ברמה האישית כנגד האיומים – כגון מצנחים אישיים חד-פעמיים להימלטות מבניין בוער. עם זאת, נשמעה ביקורת רבה כנגד אביזרים אלה, ובעיקר הטענה כי נועדו להרגיע את קוניהם יותר מאשר לשמש אותם בפועל. כיום, בבניית גורדי שחקים חדשים לא ניתן להתעלם מפחדים של דייריהם הפוטנציאליים, פחדים הנובעים הן מאיומי הטרור והן מעצם העובדה שלרבים יש קושי פסיכולוגי במידה כלשהי עם עבודה ושהות בגובה רב.
גורם זה הוא כיום הקושי האדריכלי הגדול ביותר של גורד השחקים. תכנון גורד שחקים על פי גישה עכשווית מנסה ליצור דווקא את התחושה שהבניין נמוך יותר מכפי שהוא באמת. מבחינה חיצונית, עיצוב גורד השחקים יכול ליצור אשליה של פחות קומות וגובה נמוך יותר. מבחינת תכנון הפנים, ניתן לתכנן אותו באופן כזה שהנוף שייראה מתוך חלליו הפנימיים יהיה הנוף הרחוק יותר, ולא הנוף הקרוב הכולל את הרחוב הצמוד אל הבניין. הנוף הרחוק נתפש תמיד כמאיים פחות לעומת מראה הרחוב הפרספקטיבי מאחת מקומותיו העליונות של הבניין. בין היתר נעשה שימוש באמצעים של תכנון פנים להרחקה של האנשים מהחלונות, באלמנטים שונים בחזית שיסתירו את מראה הרחוב מתוך פנים המבנה, ובתכנון בסיס רחב יותר של גורד השחקים – דבר המעוות חזרה את הפרספקטיבה, כך שלמסתכל מלמעלה ייראה הבניין רחב בתחתית כמו בחלקו העליון, למניעת התחושה המפחידה של בניין רחב העומד על שטח קטן יותר.
השפעה סביבתית
מעבר להתמודדות עם הבעיות הקיימות בתכנון גורד השחקים עצמו, יוצר גורד השחקים שלל בעיות שונות גם בסביבתו הקרובה ומשפיע על הבניינים ועוברי האורח שלמרגלותיו:
הצללה על שטחים גדולים בעיר ועל בניינים שכנים. תכנון בלתי מתחשב של גורד שחקים עלול להטיל צל במשך שעות רבות במהלך היום על בניינים שלמים, ולהפחית באופן משמעותי את כמות האור אליה הם רגילים וזקוקים.
גורדי שחקים גורמים למערבולות אוויר ולאפקט של מנהרת רוח בתחתיתם. הרוחות אותם מרגישים עוברי האורח ברחוב הצמוד לגורד שחקים הן חזקות וקיצוניות יותר מאשר במרחק ממנו. רצף של בניינים רבי קומות עלול ליצור רחובות שלכל אורכם נושבת רוח בעצמה חזקה במיוחד יחסית לסביבה.
גורדי שחקים המשמשים למשרדים ומהווים מקום תעסוקה לאלפי אנשים עלולים ליצור סביבם פקקי תנועה ועומסי חניה. על כן, כל פרויקט תכנון של גורד שחקים מחייב גם תכנון עירוני מקביל אשר יאפשר לסביבה האורבנית לתפקד היטב עם המגדל החדש. פיתוח מוטה תחבורה ציבורית, יחד עם שילוב תחנת רכבת תחתית בבסיס גורד שחקים, מסייעים במיוחד לשחרור האזור מבעיות עומסי תנועה וחנייה.
נושא נוסף שחייב להילקח בחשבון בתכנון גורד שחקים הוא תוצאת הפגיעה בקרקע של עצם שייפול מקומה גבוהה בבניין. חפץ הנופל מאחת מקומותיו הגבוהות של גורד שחקים, צובר תאוצה בנפילתו הארוכה ומגיע למהירות אשר עלולה להיות קטלנית עבור אדם שייפגע ממנו. לבעיה זו ניתן פתרון בדרך כלל במקומות בהם קיים מצפה תיירותי, שבו קיים חשש גדול יותר שחפץ כלשהו ייזרק בידי ילד שובב.
בנייה בפועל
ימין|ממוזער|200px|בניין במדריד אשר בחלקו התחתון כבר מחוברים חלונות זכוכית ובחלקו העליון עוד נבנה השלד
שמאל|ממוזער|200px|מגדלי Yoo בתל אביב, בבנייה
שמאל|ממוזער|200px|בניין וולוורת', ניו יורק ב-1913
תהליך הבנייה של גורד שחקים הוא פעולה מורכבת מאוד, שמהווה אתגר גדול בהנדסה האזרחית. סדר הפעולות בבנייה של גורד שחקים אינו שונה מהותית מזה הנהוג בבנייה של בניין רגיל, אך בנייתו מצריכה תכנון בטיחותי מחמיר יותר, לוח זמנים קפדני יותר, ותכנון יעיל מאוד של פעולת הבנייה באתר (להבדיל מתכנון המבנה).
כל גורדי השחקים נבנים משלד פלדה או משלד בטון מזוין. בנייה מעץ אינה אפשרית לגובה רב, ובנייה בלבנים מוגבלת מאוד. בניין הלבנים הגבוה ביותר שנבנה אי פעם הוא בניין עיריית פילדלפיה (167 מ'), שצריחו נבנה בדומה למגדל פעמונים של קתדרלה. במבנים מסוג זה לא ניתן להכיל ביעילות קומות משרדים, ובנייה מסוג זה תהיה יקרה עשרות מונים לעומת בנייה בטכנולוגיות בטון או פלדה.
בחירת טכנולוגיית הבנייה נובעת לרוב משיקולים כלכליים בצד השיקולים ההנדסיים. בישראל ובמפרץ הפרסי, לדוגמה, נבנו כל גורדי השחקים מבטון מזוין בשל עלותו הנמוכה יחסית של הבטון במקומות אלה. לעומת זאת, מרבית בנייתם של גורדי השחקים בארצות הברית היא מפלדה מאותה הסיבה.
מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנו גורדי שחקים רבים בשיטה של שלד מסבך שלם, כלומר: שלד הבניין מורכב ממערכת מוטות פלדה טריאנגולרית מרחבית, אשר מתפקדת כולה כמסבך זיזי. המסבך בעל הקורות האלכסוניות לרוב מחולק בתוכו לשלד פלדה משני ליצירת קומות הבניין. דוגמאות לבניינים מסוג זה הם בניין הבנק של סין בהונג קונג ומגדל סוויס רה בלונדון, אשר שלדו בנוי בצורה ספירלית-אליפטית דמוית "מלפפון".
שלבי הבנייה בהקמת גורדי שחקים לרוב חופפים זה לזה: לאחר שלב הביסוס מתחיל להיבנות שלד הבנייה. מהרגע שבו נבנו קומות הבסיס של גורד השחקים, תהליך בניית כל קומות הבנייה הוא מהיר יחסית ואורך לא יותר משבוע לבנייה של כל קומה, ובבנייה של שלד פלדה – לעיתים אף יום או יומיים לקומה. בבניינים רגילים, נוח יותר לסיים את שלב השלד הדורש מהאתר צרכים רבים (כגון עגורן, הבאת מערבלי בטון וכדומה) ורק אז להמשיך בבנייה של קירות הפנים, החזיתות, מערכות הבניין וכו'. בגורדי שחקים, לעומת זאת, לא ניתן להתעכב בשל הלחצים הכלכליים, וכמעט תמיד נעשית כל הבנייה תוך כדי התקדמות בניית השלד לגובה. מסיבה זו נראים פעמים רבות גורדי שחקים בבנייה שבחלקם התחתון כבר הורכבו חלונות, בעוד בחלקם העליון עדיין פועלים מנופים הבונים את המשך השלד.
בגורדי שחקים מבטון נהוג לבנות ראשית את ליבת הבניין, הכוללת בעיקר את פירי המעליות, כך ששאר השלד העוטף את הבניין נבנה אחריה. פעמים רבות משמשים פירי המעליות כבסיס נוח לחיבור המנופים.
בניית המנופים (כמעט תמיד עגורנים) היא סוגיה בפני עצמה: הקמת מנוף באתר בנייה דורשת מנוף נוסף שירים אותו. בבניינים נמוכים משתמשים במשאית הנושאת מנוף המסוגל לסייע בהקמת המנוף, אך בגורדי שחקים אין אפשרות לעשות זאת. לצורך כך נבנים שני מנופים או יותר, אשר מעלים אחד את השני תוך כדי הבנייה.
גורדי שחקים כוללים אלפי מטרים רבועים של שטחי מסחר ומשרדים, שאת חלקם בדרך כלל משכירה החברה היזמית לגופים שונים. תכולת הבניין נוטה להשתנות בהתאם להתפתחות החברה והשינויים המבניים בה. מסיבות אלו, בעת בניית גורד שחקים נבנים השלד, הליבה והחזיתות יחד עם כל מערכותיו הפנימיות של הבניין ללא חלוקה פנימית של הקומות בקירות ובמחיצות. גישה זו, הנקראת "אופן-ספייס" (Open Space), מאפשרת הוספה מאוחרת יותר של מחיצות פנימיות, קירות גבס ועיצוב פנים של כל קומה בנפרד, בהתאם לצורכי המשתמש, ומאפשרת דינמיות רבה בתפקוד הבניין.
עיצוב
ממוזער|300x300 פיקסלים|ארמון התרבות והמדע של ורשה. גורד שחקים בסגנון קלסיציזם סטליניסטי
גורדי שחקים ברחבי העולם קיימים בשלל סגנונות בנייה מתקופות שונות, אך עקרונות עיצוב בסיסיים מתווים את העיצוב החיצוני הכוללני של הבניין. אף שקיימים יוצאי דופן רבים, נהוג לחלק גורדי שחקים לבסיס, גוף וכותרת, בדומה לאופן החלוקה של העמודים הקלאסיים הקיימים עוד מסגנונות האדריכלות היוונית העתיקה.
בסיס גורד השחקים הוא חלקו התחתון, בו הבניין בא במגע עם הרחוב. תפקידו לשרת את האדם בגובה הרחוב ולשמש לרחוב חזית ידידותית. גוף גורד השחקים הוא הארכתו לכיוון השמיים, ובו מרוכזים מרבית שטחיו השימושיים של המגדל. כותרתו, הנראית למרחקים, היא הסיומת העליונה של גורד השחקים, והיא המקנה לו את זהותו הייחודית, אופיו ו"אישיותו" של גורד השחקים.
בעיצוב גורד השחקים מוגדרים הפרופורציות שבין החלקים והאופן שבו נוצרת קומפוזיציה שלמה, המקנה לגורד השחקים מראה מסוים – כזה שמשקף את התדמית הרצויה, ותואם את תכנונו הפנימי של הבניין ועקרונותיו ההנדסיים. סגנון המודרניזם התייחס אחרת לעיצוב חזית הבניין, אך גם גורדי שחקים שנבנו בסגנון זה מקפידים על סיומת המבנה ועל בסיסו בצורה כלשהי. לעולם לא נראית קומתו העליונה של גורד שחקים כמו אחת מקומותיו האמצעיות.
מבחינת סגנונות בנייה מקובלים, ניתן לחלק לארבע תקופות עיקריות בעיצוב גורדי השחקים:
עד אמצע המאה ה-20, סגנונות המבוססים על סגנונות אדריכליים עתיקים: אסכולת שיקגו, נאו-קלאסיציזם, נאו-גותיקה או פרשנויות מחודשות שלהם (כגון סגנון האר דקו).
משנות ה-50 החלו להיבנות גורדי שחקים מודרניסטיים: מינימליסטיים, נטולי קישוטים לחלוטין ופונקציונליסטיים. פרוץ הדרך בסגנון זה היה בניין סיגראם בניו יורק שתכנן מיס ון-דר-רוהה.
בסוף שנות ה-60, במקביל לבנייה המודרניסטית התפתח הסגנון פוסט מודרני שלפיו עוצבו גורדי שחקים בהשראת קלאסית אך עם פרשנות מחודשת, חומרים וצורות חדשים ואף מעט הומור. התבלט במיוחד בגישה זו פיליפ ג'ונסון שעיצב את בניין AT&T בניו יורק וכן האדריכל מייקל גרייבס, הפעיל עוד כיום, בכמה מגורדי השחקים שתכנן.
מסוף שנות ה-70 ועד היום, התפתחו מספר רב של סגנונות שונים בגורדי שחקים. גישות חדשות אלו, שברו את כל המוסכמות המסורתיות והמודרניסטיות לגבי צורניות של בניין ואף ערערו על עצם הגדרתה של האדריכלות. סגנונות הדה קונסטרוקטיביזם וההיי-טק, יחד עם אדריכלות אקספרסיוניסטית ודיגיטלית צמחו כולם מתוך הפוסט-מודרניזם אך הם שונים מאוד בגישה מ"הפוסט מודרניזם המקורי". גורדי שחקים שעוצבו בסגנונות אלו, מתאפיינים בצורות, חומרים, אלמנטים ושפה עיצובית שלמה אשר לא היו מקובלות בשום סגנון אדריכלי לפניהן.
היבטים כלכליים
ימין|ממוזער|200px|מגדל סירס לצד גורדי שחקים נוספים במרכז העיר שיקגו
כלכלית, גורד שחקים מהווה למעשה הכפלה של השטח בשיעור שבין מאות לבין אלפי אחוזים, יחסית לשטח הקרקע המקורי עליו הוא בנוי. באופן זה, במקום בו ערך הקרקע גבוה במיוחד, למשל במרכזה של עיר גדולה, בנייה לגובה ויצירת מאות אלפי מטרים רבועים חדשים לצרכים שימושיים שונים היא ניצול יעיל מאוד של ערך הקרקע. עם זאת, בניית גורד שחקים אינה נחשבת תמיד להצלחה נדל"נית גדולה. ריבוי מערכות התנועה האנכיות בבניין מקטינות משמעותית את השטח השימושי של הבניין, וצרכיו ההנדסיים המיוחדים מגדילים מאוד את עלות הבנייה. תחזוקה שוטפת של גורדי שחקים, מבדיקות בטיחות תקופתיות ועד לניקוי חיצוני של החלונות, יקרה באופן משמעותי מאשר בבניינים נמוכים – גם באופן יחסי לגובהם. למעשה, ההערכה היא כי הגובה האופטימלי לבנייה בהיבט הכלכלי הפשוט, המשקלל את עלות הבנייה והתחזוקה אל מול שווי הנכס, היא כ-12 קומות בלבד.
מסיבה זו, גורדי שחקים נבנים רק במקומות בהן ערך הקרקע הוא כה גבוה עד כי הבנייה הופכת משתלמת, או כאשר פועלים שיקולים כלכליים אחרים שאינם מתייחסים אך ורק להיבט הנדל"ן ועלויות התחזוקה. תאגידים גדולים היוזמים בנייה של גורדי שחקים עבור משרדיהם עושים זאת לרוב לא רק כדי לשכן עצמם בבניין חדש שיסייע לתפקוד החברה. אחד השיקולים המרכזיים הוא תדמית החברה, המיוצגת בין השאר על ידי נקודת הציון העירונית. הימצאות משרדי חברה בגורד שחקים מסוים יכולה להיחשב בחברה גם כסמל סטטוס יוקרתי, אשר השפעותיו הכלכליות הן עקיפות ונובעות מטיפוח תדמיתי ושיווקי של החברה.
בניית גורדי שחקים המלווה בתכנון עירוני הולם תורמת רבות גם לכלכלה העירונית. ריכוז אוכלוסייה גדול בשטח מצומצם במרכז עיר תורם להתפתחות המסחר המקומי, ומגדיל את הכנסותיהם של עסקי העיר הקטנים. ריכוז גבוה של גורדי שחקים במרכז עסקים ראשי של עיר יוצר יעילות רבה בארגון התחבורה הציבורית, מחיה רחובות, ומאפשר פיתוח מואץ של מיזמים עירוניים רבים אחרים. לכן מעוניינות, בדרך כלל, עיריות וממשלות בבנייה של גורדי שחקים במרכזי הערים הגדולות, ומסייעות בשיטות שונות להקמתם.
גורדי השחקים בקולנוע
הקולנוע, ובייחוד סרטי פעולה וסרטי מדע בדיוני, מרבים להשתמש בגורדי שחקים כנושא או כתפאורה.
כתפאורה שימשו באופן מרהיב גורדי שחקים בסרט "מטרופוליס" (1927) כחלק מהדימוי של העיר העתידית, בראייה של אז. הסרט הציג מרחב עירוני כמעט אנכי, אפל ומנוכר לבני אדם. דימוי זה ניכר גם יותר מאוחר ב"בלייד ראנר" ובעיצוב העיר גות'אם סיטי מסדרת הקומיקס וסרטי באטמן. גורדי שחקים היוצרים עיר אנכית שלמה הופיעו גם בסרטי מדע בדיוני מאוחרים יותר, בהם "מלחמת הכוכבים" ו"האלמנט החמישי", ובהם הוצגו באור חיובי יותר אך לא התעלמו מתחלואיה של עיר שכולה גורדי שחקים בגבהים דמיוניים לחלוטין לעומת אלו הקיימים היום.
כנושא, הופיעו גורדי שחקים, חלקם אמיתיים וחלקם בדיוניים, בסרטים רבים. הסרט "המגדל הלוהט" משנת 1974 היה אחד הראשונים שהציגו גורד שחקים בסרט אסונות המתאר דרמה סביב שרפה קטלנית בבניין. גורדי שחקים הופיעו גם בסרטים ישנים יותר – הסרט "קינג קונג" מ-1933, למשל, התייחס לבניין האמפייר סטייט החדש שאך נחנך, והציג אותו לא רק כבניין אלא כסמל. סרטי אסונות אחרים מרבים להשתמש בגורדי שחקים כסמל וכפוטנציאל לאפקטים מרהיבים של הרס. כך עשו סרטים כגון "גודזילה", "היום השלישי" וסרטים רבים נוספים אשר השתמשו בהריסת גורדי שחקים כדי להציג קטסטרופה נוראית. במידה רבה, קריסת מגדלי התאומים בפיגועים ב-2001 הייתה התגשמות של סרטי אסונות אלה.
הסרט "הקפיצה הגדולה" מ-1994 שם דגש גדול על גורד השחקים, והציג את היבטיו החברתיים על ידי הצגת העוצמה המעמדית שבו (כגובה הקומות כך גובה הדרגה).
לעיתים קרובות בסרטי מתח הגיבורים מנסים לטפס על מגדלים, דבר המשותף לדמויות של גיבורים אנושיים מוקצנים כבאטמן (שמטפס עליהם באמצעות רובה חבלים ודואה מהם באמצעות דאון-עטלף המשולב בגלימתו) וכאיתן האנת' במשימה בלתי אפשרית 3, וכן לגיבורי על כמו ספיידרמן הפועל בניו יורק. בסרט "משימה בלתי אפשרית 3" ובסרטים לא מעטים אחרים ישנן סצנות שבהן הם תלויים בין שמים לארץ כשהם נאחזים במגדל. קפיצה מגורדי השחקים היא דרך מרשימה (ובעלת ביסוס מה במציאות) להציג התאבדות של דמות כלשהי, הצונחת בנפילה חופשית אל מותה.
גורדי שחקים בישראל
שמאל|ממוזער|250px|גורדי שחקים במתחם הבורסה ברמת גן
גורדי שחקים נמצאים כיום בערים מרכזיות רבות בישראל, כחלק מהליך העיור, העיבוי והציפוף של מרכזי הערים, המאפיין את כלל הערים בישראל, ובמיוחד ערי גוש דן. גורד השחקים הראשון בישראל, מגדל שלום, החזיק שנים ארוכות בתואר "גורד השחקים הגבוה בישראל" ואף היה גם הגבוה במזרח התיכון. מאז, בתהליך ארוך שנמשך למעלה מ-40 שנה, וביתר שאת משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך, מתרבים גורדי השחקים המתוכננים ונבנים כמעט בכל עיר מרכזית בישראל. התהליך, שהחל בתל אביב רבתי, החסרה שטחים פנויים לבנייה רוויה, המשיך והתרחב לשאר חלקי הארץ, וכיום ישנם גורדי שחקים מתוכננים וקיימים הגבוהים ביותר מ-100 מטרים ממגדל שלום.
בישראל היו בשנת 2010 למעלה מ-150 בניינים של למעלה מ-20 קומות, מהם שלושים וחמישה מעל ל-25 קומות ושמונה מעל ל-33 קומות (כ-140 מטרים). באותה עת היה מגדל משה אביב ברמת גן הבניין הגבוה ביותר.
גורד השחקים הגבוה בעולם
שמאל|ממוזער|300px|המבנים הגבוהים בעולם בסוף המאה ה-19, עם תחילת בנייתם של בנייני המשרדים הגבוהים
שמאל|ממוזער|250px|בניין טאיפיי 101, הגבוה ביותר בעולם עד 2010
רשימת המגדלים שנשאו בתואר "גורד השחקים הגבוה בעולם":
שם עיר הבניין הגבוה בעולם בשנים גובה (במטרים) בניין עיריית פילדלפיה פילדלפיה 1901–1908 167 בניין סינגר ניו יורק 1908–1909 187 בניין חברת הביטוח מטרופוליטן לייף 1909–1913 213 בניין וולוורת' 1913–1930 241 וול סטריט 40 1930 282 בניין קרייזלר 1930–1931 319 בניין אמפייר סטייט 1931–1972 381 (443.2 כולל התורן בראשו) מגדלי התאומים 1972–1974 480 (הדרומי), 526 (הצפוני בעל האנטנה) מגדל סירס שיקגו 1974–1998 442 מגדלי פטרונס קואלה לומפור 1998–2004 452 טאיפיי 101 טאיפיי 2004–2010 509 בורג' ח'ליפה דובאי משנת 2010 828
הערה: רשימה זו מתייחסת לבניינים בעלי קומות ולא לכל מבנה שהוא. עד שנת 1889 היו המבנים הגבוהים בעולם צריחיהן של הקתדרלות הגותיות ובראשן קתדרלת אולם שהתנשאה לגובה של 161 מ'. קתדרלת אולם הייתה גבוהה מכל בניין משרדים חדש עד שנת 1908. מגדל אייפל בפריז הושלם כבר ב-1889 וגובהו 324 מ' אך לרוב, אין מחשיבים אותו כבניין אלא כמבנה גבוה. מגדל אייפל היה המבנה הגבוה בעולם עד בנייתו של בניין האמפייר סטייט בניו יורק.
גורדי שחקים נוספים המחזיקים בשיאי גובה
מרכז לאחטה, סנקט פטרבורג, רוסיה. גורד השחקים הגבוה ביותר באירופה (462 מטר).
אקס-סיד 4000, טוקיו. המבנה הגבוה ביותר שתוכנן אי פעם למטרת בנייה בפועל. (מתוכנן לגובה 4,000 מטרים).
אנטנת הרדיו של ורשה, פולין. עד קריסתה ב-1991 הייתה המבנה הגבוה ביותר בעולם (646 מטר).
ראו גם
גורדי שחקים בישראל
גורדי שחקים בלונדון
גורדי שחקים בניו יורק
רב קומות
מוזיאון גורדי השחקים
מעלית חלל
מגדל עיפרון
גורדי השחקים הגבוהים בעולם
המבנים והבניינים הגבוהים ביותר בעולם
קישורים חיצוניים
אתר המציג דיאגרמות ותרשימים של גורדי שחקים – SkyscraperPage
גורדי שחקים וכוחות טבע דינמיים – אתר עמלנט
עמיר נהרי, הבניינים הגבוהים בעולם
רן לוי, לא רק בגלל הרוח – על גורדי שחקים אתר הידען, 7 בפברואר 2012
The Skyscraper Museum – אתר האינטרנט של מוזיאון גורדי השחקים, ניו יורק
רשימות מבנים בוויקיפדיה האנגלית
רשימת הבניינים הגבוהים בעולם
רשימת בניינים בעלי 100 קומות ויותר
רשימת המבנים הגבוהים בעולם (כל סוג מבנה)
*
*
קטגוריה:טיפוסי מבנים
| 2024-10-18T06:04:49
|
הטלוויזיה החינוכית הישראלית
|
ממוזער|250px|דמויות מהתוכנית פרפר נחמד, קלטות שידור של עניין של זמן, ופוסטר של התוכנית בחצר של פופיק|טקסט=
הטלוויזיה החינוכית הישראלית (ראשי תיבות: טח"י), המוכרת גם בשם המקוצר "הטלוויזיה החינוכית" ובמותג "חינוכית" (באנגלית: Israeli Educational Television, ובר"ת: IETV), הייתה תחנת טלוויזיה ציבורית ובכלל הראשונה שפעלה בישראל החל משנת 1966. החינוכית היוותה יחידת סמך במשרד החינוך. במקור נועד הערוץ ללמד ילדים ובני נוער נושאים שונים, ונקראה בראשית דרכה "הטלוויזיה הלימודית", אולם שנים לאחר הקמתו החל הערוץ לשדר גם תכנים להעשרת מבוגרים. התחנה הייתה מזוהה גם בתור ערוץ 23 (על אף שתכניה שודרו גם בשידורי הערוץ הראשון, ערוץ 2, ערוץ עשר וכאן 11).
מתחם הטלוויזיה החינוכית שכן ברחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב, בצמוד למרכז לטכנולוגיה חינוכית, קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ולאוניברסיטת תל אביב.
בעשור השני של המאה ה-21, הטלוויזיה החינוכית הפיקה מספר רב של תוכניות בשלל נושאים שונים לקבוצות גילאים שונות, שהעיקרית בהן היא ילדים ובני נוער, והם הופצו הן בערוצי הטלוויזיה, באתר האינטרנט של החינוכית ובפלטפורמות אינטרנטיות נוספות.
חוק השידור הציבורי הישראלי קבע כי החינוכית תיסגר כ-15 חודשים לאחר העלייה לשידור של התאגיד, ושידורי הטלוויזיה הסתיימו ב-14 באוגוסט 2018. החוק הורה על הפעלת ערוץ "כאן חינוכית" במסגרת התאגיד כתחליף לשידורי הטח"י וערוץ 23 בפרט, ותכניו מיועדים לילדים ולנוער. בכך נסתם הגולל על שידורי החינוכית לאחר שהצעת החוק של חבר הכנסת יוסי יונה לביטול סגירת החינוכית נדחתה במליאת הכנסת ללא דיון. ב-2021, "כאן חינוכית" עברה לשדר באפיק 80, בהתאם לבקשה שאושרה על ידי מועצת הכבלים והלוויין, במטרה להיות חלק משדרת הערוצים לילדים ולנוער.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|שער הכניסה למתחם הטלוויזיה החינוכית ברחוב קלאוזנר 14, תל אביב; פברואר 2006
250px|ממוזער|בניין הטלוויזיה החינוכית שנחנך ב-1965 בתכנון האדריכלים יוחנן רטנר ומרדכי שושני
הקמה
הערוץ החל לשדר ב-24 במרץ 1966 ונקרא בשם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית". השידורים נפתחו בשיעור מתמטיקה. בטקס הפתיחה השתתף ראש הממשלה, לוי אשכול ובכירים נוספים בממשלה כמו גם נציג משפחת רוטשילד.
מאוחר יותר, ב-1969, שונה שמו של הערוץ שעבר באותה השנה מידיה של קרן רוטשילד לידי המדינה ל"המרכז לטלוויזיה לימודית". התוכנית הראשונה הייתה "תחושת המספר והכמות", בהנחיית שלומית דקל, ובהמשך הופקו תוכניות נוספות, כאשר קהל היעד של השידורים היה תלמידים מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון. הערוץ שידר חומר לימודי בתחומים כגון מתמטיקה ואנגלית, כמו גם בתחומי העשרה שונים, ומנחי התוכניות היו מורים שעברו הכשרה להנחיית משדרי טלוויזיה.
בבסיס הקמת הטלוויזיה החינוכית עמד הרצון להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך התגברות על ההתנגדות למדיום זה מצד מפלגות חרדיות בכנסת, שנחשב לתפיסתם לגורם שלילי ומזיק. התחנה, שהוקמה בידי קרן משפחת רוטשילד, הועברה כעבור שנה לידי משרד החינוך. מאז, היא מופעלת כיחידה במסגרת המשרד ותקציבה מגיע ממשרד החינוך ומתשדירי חסות המשודרים בין התוכניות. אף על פי שהחינוכית שידרה שנים רבות יחד עם הערוץ הראשון באותו האפיק, החינוכית לא זכתה לקבל נתח מתשלומי אגרת הטלוויזיה בישראל.
במהלך השנים, נוספו לתחנה גם תוכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות.
בשנות השמונים מגמת התכנים השתנתה לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ושמה שונה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"הטלוויזיה החינוכית".
יעקב לורברבוים, המנהל הראשון של הטלוויזיה החינוכית, שימש בתפקיד למעלה מ-20 שנים. אחריו כיהנו בתפקיד אהובה פיינמסר, יפה ויגודסקי ואלדד קובלנץ.
כשקובלנץ עזב את תפקידו, לקראת סוף שנת 2017, מונתה לתפקיד באופן זמני הד"ר אורנה שמחון, והיא שימשה בתפקידה עד יומה האחרון של הטלוויזיה החינוכית.
שנות ה-80
בשנותיה הראשונות, הטלוויזיה הלימודית שידרה בשחור-לבן בלבד. בשנת 1981 הטלוויזיה הלימודית הפעילה לראשונה ניידת שידור צבעונית וצילמה דרכה הפקות חדשות בצבע, שהידועה בהן היא "פרפר נחמד". בהדרגה החל מעבר לצילומים צבעוניים. המהלך הושלם במהלך שנת 1982 וב-23 ביולי 1983 שונה שמה ל"הטלוויזיה החינוכית" ביוזמתו של נשיא המדינה יצחק נבון שהציע את השם.
במהלך שנת 1980 הוחלט, ביוזמתם של מנהל הטלוויזיה החינוכית, יעקב לורברבוים, ומפקד גלי צה"ל, צבי שפירא, לשדר פעמיים ביום תוכניות של חדשות, בשיתוף פעולה עם גלי צה"ל. השניים הצליחו לשכנע בכדאיות המהלך את שר הביטחון, הרמטכ"ל ואת שר החינוך. היעד להשקת תוכניות חדשות נקבע לסוף שנת 1980.
בראש צוות ההקמה של השידורים עמדו יצחק בן-נר, עדנה פאר ושמואל אוקון נחושתן. בשל מגבלות תקציביות, ולאור הבחירות לכנסת העשירית, נדחתה תחילת שידורי החדשות. בין לבין, הוחלט לקיים את אותם השידורים בערב, ולא בבוקר, בניגוד לתוכנית המקורית.
עם פתיחת מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה אז "מבצע שלום הגליל", הערוץ החל לשדר חדשות וד"שים בתוכנית "שלום הגליל", באותה מתכונת עליה חשבו שנתיים קודם לכן. לאחר המלחמה, התוכנית נותרה ושינתה את שמה ל"ערב חדש", והיא שודרה עד אוגוסט 2018. המנחה הראשון של התוכנית היה דן מרגלית, ובאוקטובר 1982 הצטרף אליו גדעון רייכר.
שנות ה-90
בזמן מלחמת המפרץ, בשנת 1991, הטלוויזיה החינוכית שידרה במסגרת של אולפן פתוח בהנחיית מנחי מגזין הנוער רואים 6/6: קובי מידן, ארז טל, מרב מיכאלי ואחרים. באולפן התארחו ילדים ובני נוער לצד פסיכולוגים ונבחרי ציבור. בנוסף, הוצגו מיטב הדמויות המיתולוגיות מתוך התוכניות של הטלוויזיה החינוכית כגון: קיפי בן קיפוד, משתתפי "פרפר נחמד", מוישה אופניק, "גשש בלש" וכוכבי "בלי סודות".
"זהו זה!" שידרו אז פרודיה על המצב ששרר בארץ בעקבות המלחמה. המדרוג של התוכנית היה כה גבוה עד שהפך אותה לתוכנית השנייה הנצפית ביותר בטלוויזיה הישראלית לאחר אופרת הסבון "שושלת".
במשך יותר מעשרים שנה, במה שמכונה בתקשורת הישראלית "עידן הערוץ היחיד", הטלוויזיה החינוכית שידרה את תוכניותיה בשעות הבוקר והצהריים, והן היו מכוונות לתלמידי ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20, עם כניסתם לשוק התקשורת של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים, שידורי הטלוויזיה החינוכית הורחבו לערוצים אלה. מאז נוצר מצב שבחלק משעות היום הטלוויזיה החינוכית משדרת בכמה ערוצים בו זמנית ולמעשה "מתחרה" בעצמה.
הטלוויזיה החינוכית הפעילה גם את שירות הטלטקסט בישראל.
בתחילה שידורי החינוכית בוצעו באותו ערוץ, בחלוקת זמן עם הערוץ הראשון, כאשר השידורים של החינוכית בוצעו בשעות 08:00 עד 17:30 ולאחר מכן שידורי הערוץ הראשון.
ב-16 בינואר 1994 רצועת שידור נוספת הועברה מהחינוכית לערוץ הראשון - זו שבין 15:30 ל-17:00.
ב-4 בנובמבר 1993, עם השקת ערוץ 2 המסחרי, הטלוויזיה החינוכית החלה לשדר בו מדי יום בשעות קבועות בצהריים ובסופי שבוע כבר משעות הבוקר.
ב-6 ביוני 1995 השידורים החלו באפיק 23 בכבלים שלימים נקרא "חינוכית 23" - ערוץ שמוקדש כולו לשידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית ומשדרת בו 24 שעות ביממה ללא הקצבת זמן.
במאה ה-21
ממוזער|250px|חדר בקרה באולפני החינוכית. אפריל 2018.
ממוזער|250px|אולפן צילומים בטלוויזיה החינוכית הישראלית
בפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 החלה הטלוויזיה החינוכית לשדר את רצועת הילדים והנוער של חינוכית 1 (08:00-15:30) במקביל בחינוכית 23 בכבלים בעקבות הגלים הפתוחים של משדרי החדשות שהיו באותה תקופה בערוץ הראשון. עד אז שידורי הטלוויזיה החינוכית בערוץ 23 היו נפתחים רק בשעות אחר הצהריים וכללו תוכני העשרה למבוגרים.
עם תחילת שידוריו של ערוץ 10 בינואר 2002, החל שידור תוכניות של הטלוויזיה החינוכית בערוץ במסגרת רצועת שידור קבועה באורך שעה בשעות אחר הצהרים. זאת, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים לשם הספקת התכנים. שיתוף הפעולה נמשך עד 31 באוקטובר 2003, עת בחרה הנהלת הטלוויזיה החינוכית להפסיקו, עקב עלויות גבוהות ביחס להכנסות שהתקבלו מפרסומות ששובצו בשעות שניתנו לה.
בסוף שנת 2003 נשקלה הפסקת פעולתה של הטלוויזיה החינוכית, אך לבסוף הוחלט להסתפק בקיצוץ משמעותי בתקציבה.
ביולי 2008 נשקלה שוב סגירת הטלוויזיה החינוכית על ידי משרד האוצר, אולם הוחלט שלא לנקוט בצעד זה.
ב-3 בנובמבר 2005 מותג ערוץ 23 בכבלים ובלוויין כ"ערוץ הבית" של החינוכית, לצד רצועות השידור הקבועות בערוץ הראשון ובערוץ 2.
ב-2006 נפתח ערוץ היוטיוב של החינוכית, אשר זכה מאז הקמתו לכ-125 מיליון צפיות, באותה שנה חגג הערוץ 40 שנה להקמתו לכן שודר בערוץ ספיישל בשם "לופ 23" עם כל תכניו של הערוץ ב-40 שנותיו.
ב-5 ביולי 2009 נפתח אתר האינטרנט המחודש של הטלוויזיה החינוכית המכיל חלק ניכר מהתוכניות שבארכיון הערוץ. מאז פתיחת האתר, תכנים אלה זמינים לצפייה מקוונת בחינם. בנוסף לכך, הפקות שונות של החינוכית מכל הזמנים, כולל דקות השידור הראשונות שהן למעשה שידורי הטלוויזיה הראשונים בישראל זמינים ב-HOT V.O.D למנויי חברת הכבלים HOT.
במרץ 2010 הכריזו גוגל ישראל והטלוויזיה החינוכית על שיתוף פעולה, שעיקרו השקת ערוץ YouTube של הטלוויזיה החינוכית.
בשנת 2011 הושק לוח השידורים החדש של ערוץ 23, במסגרתו הוקדשה חצי מהיממה לשידור תוכניות ילדים.
בסוף 2012 שעות השידור של תוכניות הילדים בערוץ הורחבו, ומאז הן משודרות מחמש בבוקר עד 20:00 בערב.
בדצמבר 2013 הערוץ עבר תהליך נוסף של מיתוג-מחדש והושק בו לוח שידורים הכולל תכנים חדשים, שרובם בהפקות מקומיות. באותה שנה החינוכית החלה בגישת "אינטרנט תחילה" בה תוכניות מועלות בלעדית לאינטרנט (לאתר ולערוץ החינוכית ב-YouTube) או בטרם שידורם בטלוויזיה, מהלך שנחשב למצליח ומיושם עד היום. על פי הצהרת החינוכית פעילות זאת מאפשרת צפייה מלאה וחוקית באינטרנט ללא צורך בתשלום לערוצי כבלים ולוויין בתשלום, וכחלק מתפיסת השידור הציבורי בחינוכית הגורסת כי התכנים הם ממילא נחלתו של הציבור ויש להנגיש אותם בחינם.
עוד באותה שנה, נערך מצעד הדמויות הגדול של החינוכית לציון 45 שנות פעילות ובמקום הראשון זכה פיסטוק (ספי ריבלין) כדמות האהובה בכל הזמנים.
ב-2012 נחתם הסכם בין הטלוויזיה החינוכית לאוניברסיטת הרווארד במסגרתו תשולבנה אלפי תוכניות מקור של החינוכית במאגר הדיגיטלי של ספריית המחקר של האוניברסיטה וזאת במסגרת ארכיון היודאיקה של האוניברסיטה ששמה לה כמטרה לשמר כל דבר יהודי שנכתב והוקלט בעולם. באותה שנה שודר לראשונה בטלוויזיה החינוכית משדר בפורמט HD (באפיק 511 של רשות השידור) לאחר שחברת מזמור הפקות זכתה במכרז לצילום חידון התנ"ך העולמי למבוגרים באמצעות ניידת השידור שלה.
בשנת 2013 הטלוויזיה החינוכית שינתה שוב את פניה כאשר החליפה סמליל, קיצרה את שמה ל"חינוכית" והקדישה את רוב שעות השידור שלה בערוץ 23 לשידורי ילדים. בנוסף, הגבירה היא הגבירה את פעילותה בתחום הניו מדיה, דבר שהוביל להגדלת החשיפה של קהלים צעירים וחדשים אליה.
בפרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2016 הוענקו לחינוכית 7 מקומות ראשונים, ובסך הכל 17 מועמדויות.
בתחילת חודש אוגוסט 2018 החינוכית זכתה בפרס PlayCon של YouTube, והפיקה בעבורו סרטון שבו נראים עובדי החינוכית אורזים ומפרקים את האולפן, ובדרך גם אורזים את בץ הצב.
המאבק למניעת סגירת הטלוויזיה החינוכית
ממוזער|350px|עובדי הטלוויזיה החינוכית מפגינים מול משרדיה בסוף מאי 2018, במחאה כנגד סגירתה הצפויה באוגוסט בהתאם לחוק השידור הציבורי
בשנת 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי הישראלי שבו הוחלט לסגור את החינוכית במתכונתה הקיימת ולספח אותה לרשות השידור החדשה, לכשתוקם. אולם בפברואר 2016 הסתמן כי שר החינוך נפתלי בנט פועל להוצאת הטלוויזיה החינוכית מחוק השידור הציבורי ולהפוך אותה לערוץ ילדים ייחודי ללא תוכניות אקטואליה. ב-8 במרץ 2016 סוכם כי הטלוויזיה החינוכית תמשיך לפעול בחזקת משרד החינוך לפחות עד ינואר 2018. באוקטובר 2017, יזם חבר הכנסת יוסי יונה חוק שימנע את סגירת החינוכית.
ב-10 בינואר 2017 החשיך ועד העובדים של הטלוויזיה החינוכית את המסך במהלך שידורי הלילה (החל מ-22:00) בשל אי-קבלת החלטה מצד שר החינוך נפתלי בנט ונציבות שירות המדינה בנוגע למאבקם בסוגיית כפל התפקידים בתאגיד השידור הישראלי ובחינוכית.
ממוזער|שקופית המחאה של "החינוכית" בשידורי "חינוכית 11"
החל מיולי 2017 פתחו עובדי הטלוויזיה החינוכית המאוגדים בהסתדרות במאבק כנגד הכוונה לסגור את הערוץ באוגוסט 2018, על פי הוראות חוק השידור הציבורי הקובע כי החל מתאריך זה יחל כאן לשדר ולהפיק בעצמו ערוץ ילדים ונוער. במסגרת מאבקם, הקרינו העובדים שקופית מחאה במהלך שידוריה בערוץ 11 החדש, בה נכתב: . מהלך זה, הוביל להפסקת שידורי החינוכית בתאגיד. בין היתר מחו העובדים כנגד העובדה שמנכ"ל החינוכית אלדד קובלנץ שימש גם כמנכ"ל הזמני של תאגיד כאן, תפקיד שלטענתם יש בו משום ניגוד אינטרסים.
ממוזער|250px|"מודעת האבל" שפורסמה בפייסבוק לאחר שהחוק להצלת החינוכית ירד מסדר היום
ממוזער|250px|הודעת הסגירה של הערוץ, צילום מסך
ב-10 בספטמבר 2017, עזב קובלנץ את תפקידו כמנכ"ל החינוכית ובמקומו מונתה לתפקיד אורנה שמחון. באוקטובר פתחה קבוצת ילדים צעירים מרחבי הארץ במחאה אף היא כנגד סגירת התחנה, ואף ארגנה הפגנה מול משרד החינוך בירושלים. ילדים אלו הופיעו בהמשך מספר פעמים מול ועדות הכנסת, החתימו עצומות, פרסמו סרטונים ושלחו לחברי הכנסת והשרים מכתבים וציורים שציירו, במטרה לנסות ולמנוע את סגירת התחנה. כחודש טרם מועד הסגירה קיימו כ-1,500 הורים, ילדים ועובדי התחנה אירוע מחאה בכיכר רבין כנגד סגירתה.
מעט אחרי פיצול ערוץ 2, בחודשים האחרונים של שידורי הערוץ (2018), החלה החינוכית לשדר את ערוץ 23 בסטרימינג גם באתר האינטרנט של הערוץ באיכות SD (בדומה לטלוויזיה).
ב-1 ביולי תוכנן דיון בכנסת בהצעת החוק של חבר הכנסת מיקי זוהר (הליכוד) אשר תמך בהצלת הטלוויזיה החינוכית ובהשארתה עצמאית. ההצעה הורדה מסדר היום.
ימים ספורים קודם לכן פוטרו עובדי יחידת הדיגיטל בתחנה שהועסקו באמצעות חברת כוח אדם, לקראת סגירתה הצפויה. הסיקור בתקשורת אודות הסגירה היה מועט, ועיקרו היה באתר דבר ראשון, בגלובס ניתנה התייחסות לנפילת הצעת החוק, ב"גב האומה" של ערוץ עשר התארחו דמויות "פרפר נחמד" ובערוץ 13 אברי גלעד והילה קורח דיברו על הסגירה. מספר ימים לאחר הסרת הצעת החוק של ח"כ זוהר, נפלה הצעת החוק של ח"כ יוסי יונה להצלת החינוכית כאשר 45 ח"כ הצביעו נגדו מול 35 ח"כ שהצביעו בעדו. ההשלכות הן כי ב-14 באוגוסט 2018, אחרי יותר מ-52 שנות השידור של הטלוויזיה החינוכית, ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל והוותיק ביותר, גוף השידור יחדל מלהתקיים ויוחלף בערוץ ילדים חדש של תאגיד השידור הישראלי.
באמצע חודש יולי 2018, זמן קצר לפני סגירת החינוכית, התנה ח"כ מיקי זוהר את אישור חוק השידור הציבורי לקריאה שנייה ושלישית, במציאת פתרון לעובדי הטלוויזיה החינוכית. אולם גם ניסיון זה לא צלח ונקבע כי החינוכית תיסגר סופית ב-15 באוגוסט.
בערב יום שישי, 20 ביולי 2018, ובצהרי יום שבת שלמחרת הוחשכו שידורי הטלוויזיה החינוכית ובמקומם הוצגה הודעת אבל. הצגתה בסוף השבוע הייתה ללא אישור הנהלת הטלוויזיה, ובעקבות כך השקופית לא הוצגה באופן רציף. 140 מעובדי החינוכית הגישו כשבועיים לפני מועד זה בג"ץ התובע את הסדרת זכויותיהם טרם הפסקת השידורים, אולם בג"ץ לא נענה לבקשתם.
מספר ימים לפני עליית ערוץ "כאן חינוכית" לשידור בטלוויזיה, החלו שידורי הערוץ החדש באתר האינטרנט של תאגיד השידור הישראלי, בנוסף לשידור של הטלוויזיה החינוכית באתר האינטרנט שלה ובתדרי השידור.
ממוזער|250px|שקופית הפרידה מהחינוכית, 14 באוגוסט 2018
ב-14 באוגוסט 2018, בשעה 00:11, מיד לאחר שידור חלקו השני של פרק הסיום של "אבודים", תמו שידורי הטלוויזיה החינוכית, עם שקופית פרידה בה נכתב כך: . בבוקר 14 באוגוסט נערך טקס פרידה של עובדי התחנה ברחבת משרדיה ברחוב קלאוזנר בתל אביב, ובסיומו הורד דגל החינוכית מעל תורן המבנה.
שעות ספורות לפני הסגירה, עוד באותו יום, החינוכית העלתה לפייסבוק וליוטיוב סרטון פרידה, בו מנוגן השיר "טוב שהיה" מהתוכנית בלי סודות (שאף היה שיר סיום לתוכנית עצמה) ומגוון קטעים נבחרים משידורי החינוכית לאורך 52 שנות שידוריה.
לאחר סיום השידורים
על אף סיום השידורים והעברתם מידי הטלוויזיה החינוכית לתאגיד השידור הישראלי, ממשלת ישראל לא הורתה על סגירת יחידת הסמך במשרד החינוך מאז אוגוסט 2018, והעובדים המשיכו "לעבוד" בטלוויזיה החינוכית על אף שלא הייתה כלל עבודה בטלוויזיה החינוכית, מאחר שתדרי השידור הועברו לידי התאגיד, חלק גדול מהעובדים פרש ומי שנותר חיכה לעבור למשרדי ממשלה אחרים או להתקבל לתאגיד השידור הישראלי ובנוסף, זכויות התכנים של החינוכית הועברו על פי חוק לידי ערוץ "כאן חינוכית".
ביום סיום השידורים, הוקדשה התוכנית "ארבע אחרי הצהריים" המשודרת בגלי צה"ל לשירי הטלוויזיה החינוכית.
ב-25 בספטמבר 2018, כחודש וחצי לאחר סיום שידורי הטלוויזיה החינוכית בפלטפורמות השונות והפסקת הפעילות של הטלוויזיה ברשתות החברתיות השונות, חשבונות היוטיוב, פייסבוק וטוויטר של הטלוויזיה החינוכית הועברו לידי התאגיד. דפי הטוויטר והפייסבוק שינו את שמם ואת המותג ל"כאן חינוכית", ואילו ביוטיוב השתנה רק המיתוג והשם נותר "חינוכית ראשונים בעולם".
כתובת דף הפייסבוק הישנה, שהייתה "23tv.tv" הוחלפה ב"kann23tv". בהמשך, גם אתר האינטרנט של החינוכית הועבר לאתר כאן חינוכית, ויישומון החינוכית וחשבון האינסטגרם של החינוכית עודכנו.
את דף הפייסבוק של "כאן חינוכית" מנהלות שתי מנהלות עבר של דף הפייסבוק של הטלוויזיה החינוכית, אשר במהלך השנים הוחלפו בעובדים אחרים, רובם עובדי קבלן שפוטרו בעקבות סיום שידורי הטלוויזיה.
למרות ההצהרות כי ישולבו 40 מעובדי הטח"י בתאגיד השידור הישראלי בתמורה לתוספת תקצוב של 12 מיליון ש"ח לשנה, עד חודש נובמבר 2018, לא פורסם כמה מעובדי החינוכית נקלטו בתאגיד.
ב-9 באוקטובר 2018, פורסם כי כ-80% מעובדי החינוכית חתמו על הסכם פרישה וכ-30 עובדים אחרים ממתינים להצעה להשתלב בעבודה במשרדי הממשלה, כמו כן הוחלט על ידי ההסתדרות שלא להעביר לידי התאגיד את חומרי הארכיון וחומרים נוספים עד לחתימה סופית על הסכם ההעסקה של העובדים שהתניידו למשרדי ממשלה אחרים.
ב-29 בנובמבר, כ-3 חודשים לאחר סיום שידורי החינוכית, פרסמה ענת ביין לובוביץ' בגלובס כי תאגיד השידור הישראלי קלט לשורותיו רק 15 עובדים מתוך 40.
בינואר 2019 נותרו עוד כ-40 עובדים בטלוויזיה החינוכית שהמתינו להשמתם ביחידות ממשלתיות חדשות.
ב-15 בנובמבר 2018, נסגר אתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית והוא מקשר כעת לדף האינטרנט הראשי של "כאן חינוכית".
ב-6 במרץ 2019, בית הדין לעבודה סיכם כי ארכיון הטלוויזיה החינוכית יועבר לתאגיד השידור הישראלי, אולם עדיין לא נמצאו פתרונות לעובדי הטלוויזיה החינוכית לשעבר.
ב-30 באפריל, כחודש לאחר החלטת בית הדין לעבודה על העברת ארכיון הטלוויזיה לתאגיד השידור, פרסם נתי טוקר ב-TheMarker כי החינוכית עדיין לא העבירה לידי התאגיד בובות אשר שימשו להפקת הסדרות של הטלוויזיה, ביניהן הבובה "קישקשתא" ומספר בובות של "פרפר נחמד", וכן רישיונות להפעלת שרתים של תוכנת הפקה. במאמר דווח כי מתגבש הסכם להעביר את עובדי הטלוויזיה החינוכית שנאלצים להגיע למתחם הטלוויזיה ללא עבודה למשרות אחרות בשירות המדינה, זאת מאחר שאין אפשרות לפטרם, אך לפרק זמן קצוב של חצי שנה כתקופת ניסיון. לפי ההסכם, היה והעובדים לא יצלחו את התקופה, העובדים יוחזרו "לעבוד" בטלוויזיה החינוכית - שעדיין לא נסגרה וגם לא צפויה להיסגר עד שנה ממועד מעברם לתפקידים אחרים. ההסכם נתון במחלוקת, זאת מאחר שהעובדים חוששים כי ההסכם יוביל לפיטוריהם באופן מיידי.
ב-26 במאי, פורסם כי ארכיון החינוכית הועבר לתאגיד וגם הבובות יועברו לתאגיד בקרוב ובנוסף המדינה תציע לכ-40 העובדים שנותרו הצעת עבודה בשירות המדינה.
ב-30 בדצמבר 2019 נסגרה יחידת הסמך של הטלוויזיה החינוכית במשרד החינוך, התקיים טקס פרידה אחרון, והמבנים ששימשו את הטלוויזיה החינוכית הועברו למנהל הדיור הממשלתי.
מתחם הטלוויזיה החינוכית הועבר לידי רשות מקרקעי ישראל, ושימש הן כמתחם הצבעה והן כמשכן ועדת הבחירות המרכזית לכנסת בתל אביב ב. נכון ל-2024 מרבית שטח המתחם נטוש, כשבחלק מחדרי ההנהלה פועלת הרשות לחדשנות ובתחום האולפנים פועלת חברת הפקה.
רגולציה
ממוזער|בהתאם להחלטת הזכייניות להוסיף את סמלן לשידוריהם בשנותיו האחרונות של ערוץ 2, גם החינוכית יישרה קו והחליטה להוסיף לשידוריה את סמליל התחנה
ממוזער|גרסה נוספת לסמליל בערוץ 2, עם סמליל "חינוכית 50"
ממוזער|שידורי "חינוכית 1" תחת המיתוג האחרון כללו את סמליל החינוכית והערוץ הראשון בשידוריהם, בשונה מהקודמים בהם הוחלף הסמל לסמל "החינוכית" או "החינוכית 1", בליווי הספרה "1"
ממוזער|מעברון "חינוכית 2" בשידורי ערוץ 2 תחת המיתוג האחרון. בדומה לשאר הזכייניות שעיצבו את המעברון בהתאם לאריזה הגרפית של הזכיינית, גם החינוכית עשתה זאת.
ממוזער|שקופית החסות של "חינוכית 2" תחת המיתוג האחרון
עד ה־31 באוקטובר 2017 שידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית היו כפופים לפיקוח של משרד החינוך, הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולוויין. לאחר סגירת ערוץ 2, שידוריה לא היו כפופים עוד לפיקוח הרשות השנייה.
ב־2004 נעשה ניסיון לבטל את שידורי החינוכית בערוצי הברודקאסט ולהשאיר את שידוריה רק בערוץ הייעודי שברשותה.
היו מספר ניסיונות של הכנסת לסגירת החינוכית לאורך השנים, האחד על ידי שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003, השני על ידי רוני בר־און ב־2008. שני ניסיונות אלה כשלו וב־2014 חוקק חוק השידור הציבורי הישראלי על סמך המלצות ועדת לנדס שמורה על סגירת החינוכית יחד עם רשות השידור.
ערוץ 1
עד סגירת הערוץ הראשון עם סגירת רשות השידור שידורי "חינוכית 1" התקיימו בערוץ מכוח חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965. חינוכית 1 שודרה בו מיום לאחר תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון החל לשדר ב־2 במאי 1968, החינוכית החלה לשדר בו יום לאחר מכן), ועד יום השידורים האחרון, ה־14 במאי 2017. לחינוכית הוקצו משבצות שידור קבועות מדי יום בשעות 08:00–15:30 ו־17:00–17:30 בימי חול ו־08:00–15:00 ו־16:00–16:30 בימי ו'.
ערוץ 2
עד פיצול ערוץ 2 שידורי "חינוכית 2" התקיימו בערוץ מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. חינוכית 2 שודרה בו מיום הקמתו, ה־4 בנובמבר 1993, ועד יום השידורים האחרון לפני הפיצול, 31 באוקטובר 2017. תחת שידורי ערוץ 2 החינוכית שידרה גם פרסומות, אשר ההכנסה מהן הגיעה אל החינוכית. עובדי החינוכית קיבלו מענק עבור שידור תוכניות בערוץ 2. לחינוכית הוקצו משבצות שידור קבועות: 14:00–15:00 ו־17:30–18:00 בימי חול, 10:00–12:30 ו־17:30–18:30 בימי ו’ ו־11:00–12:30 בשבת.
ערוץ 23
עד סגירת החינוכית התקיימו שידורי הטלוויזיה החינוכית בערוץ 23 ("חינוכית 23") מכוח חוק הבזק, התשמ"ב-1982, במסגרת שידורי חברות הכבלים והלוויין. ערוץ 23 משדר החל מ־6 ביוני 1995, במסגרת שידורי חברות הכבלים והלוויין ומשמש רק את החינוכית. עם סגירת החינוכית, עבר הערוץ לבעלות תאגיד השידור הישראלי, אשר מפעיל בו ערוץ ילדים ונוער, על פי חוק השידור הציבורי הישראלי, בשם "כאן חינוכית". הערוץ משתמש בתכנים של החינוכית וגם החליט להפיק עונות חדשות לחלק מהתכנים. תוכניות למבוגרים, כמו אקטואליה, לא המשיכו לערוץ החדש, אך חלקן עברו לכאן 11.
ב-5 בינואר 2021 ערוץ "כאן חינוכית" עבר לשדר באפיק 80, אחרי כ-3 שנים בהן הערוץ שידר באפיק 23, במקום החינוכית ששידרה בו כ-25 שנים.
בשל לחץ מצד חברת הכבלים וחברת הלוויין, ערוץ 23 לא נכלל בחבילת הערוצים בשידורים הדיגיטליים הקרקעיים ("עידן+") בעת עלייתו, אולם הוא צורף למערך ב־6 במאי 2012 בעת הרחבת מערך השידורים הדיגיטליים הקרקעיים. תכנון להעביר את הערוץ בשידור חופשי החל כבר ב־2001, לפני עליית מערך "עידן+", ותוכנן להתבצע באמצעות שידור לוויני.
ערוץ 10
עד ה־31 באוקטובר 2003 שידורי "חינוכית 10"[לא רשמי] התקיימו בערוץ מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. שידורי החינוכית הופסקו בעקבות החלטת החינוכית ולאחר שלא הושגה פשרה בין החינוכית לבין ערוץ 10. הפסקת השידורים בערוץ 10 עוררה זעם מצד חברת החדשות והזכייניות בערוץ 2 דאז, שביקשו מהחינוכית לוותר על רצועת 17:30 ולהאריך את "מהדורה ראשונה" של חברת החדשות בטענה לפגיעה בתחרות. בתקופת השידור הראשונה של החינוכית בערוץ שידרה בערוץ בשעות 16:00–17:00 בימי חול, ו־15:00-14:00 בשבת.
ב־26 בפברואר 2018 וואלה דיווחו כי שידורי החינוכית ישובו להיות משודרים בערוץ עשר, כ־15 שנה לאחר שהופסקו שידורי החינוכית בערוץ. ב־1 במרץ 2018 פורסם בדה מרקר כי שידורי "חינוכית עשר"[לא רשמי] יופקו לכאורה מכספי הציבור ללא כל תשלום מצד הערוץ לחינוכית או למדינה. שידורי "חינוכית עשר" התקיימו החל מה־4 במרץ 2018 ועד סגירת החינוכית. הרצועה שודרה בשעות 16:00–16:25 בימי חול ו־16:25–17:00 בשבת.
כאן 11
מה־4 ביוני 2017, לאחר שנחתם הסכם שידורי החינוכית בתאגיד השידור הישראלי ועד ה־3 באוגוסט 2017 התקיימו שידורי "חינוכית 11"[לא רשמי] בכאן 11. לחינוכית הוקצו משבצות שידור קבועות מדי יום בשעות 12:00–17:00.
בשונה מחלוקת השעות שהתקיימה בערוץ הראשון של רשות השידור, ערוץ "כאן 11" לא חלק שעות שידור עם הטלוויזיה החינוכית בימיו הראשונים, אלא שידר את תוכני התאגיד לאורך כל שעות היום. לאחר הסדר שהושג עם עובדי הטלוויזיה החינוכית, החינוכית החלה לשדר בערוץ. ב-3 באוגוסט 2017 התאגיד הפסיק את שידורי החינוכית ב"כאן 11", על אף ההסדר שהושג, זאת אחרי שעובדי החינוכית העלו שקופית מחאה במהלך השידורים.
סמלילי התחנה
חינוכית 1
חינוכית 2
תוכניות שהופקו עבור הטלוויזיה החינוכית
ממוזער|250px|סצנה מתוך התוכנית ללימוד אנגלית "גבי ודבי", ששודרה בטלוויזיה החינוכית במחצית השנייה של שנות ה-70
ממוזער|250px|משידורי התוכנית הקומית "זהו זה!" במהלך מלחמת המפרץ, 1991; מוני מושונוב בתפקיד "הבבא בובה"
250px|ממוזער|שמאל|מולי שגב בתוכנית הראיונות "המושכים בחוטים" ששודרה בטלוויזיה החינוכית - ערוץ 23
תוכניות רכש בולטות
בולים
ב-20 בפברואר 2007 הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולים בנושא "הטלוויזיה החינוכית הישראלית". את הסדרה עיצבה מירי ניסטור (סופר) ומופיעים בה דמויות ופרטים מהתוכניות "מה פתאום?", "בלי סודות", "קרובים קרובים", "זהו זה!", "פרפר נחמד", "בחדר של חני", "רגע עם דודלי", "בבית של פיסטוק", "ערב חדש" וכן לוגו "חינוכית 23". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעו דמויות מתוכניות של הטלוויזיה החינוכית על-גבי בולים: בשנת 1999 הונפקה סדרה של שלושה בולים שיוחדה כולה לתוכנית הילדים "פרפר נחמד", והוצגו בה כוכבי התוכנית.
ראו גם
כאן חינוכית - הערוץ שהחליף את הטלוויזיה החינוכית הישראלית ב-2018
בידור חינוכי
דידקטיקה
טלוויזיה חינוכית
למידה מרחוק
ערוץ הילדים
זאפ לראשון
המרכז לטכנולוגיה חינוכית
קישורים חיצוניים
אוסף החינוכית, באתר הספרייה הלאומית
הטלוויזיה החינוכית הישראלית - 23TV, הקטלוג החינוכי, משרד החינוך
- קטע וידאו מתוך "יומני גבע-כרמל" מ-1966
- תגובה למאמרה של אריאנה מלמד
; מתוך "ערב טוב עם גיא פינס" - על ערוץ היוטיוב של הטלוויזיה החינוכית, כמה חודשים לאחר שהושק
הימים הראשונים של ההנדסה בטלוויזיה החינוכית, מזכרונותיו של מאיר בן ארי בבלוג שלו בוורדפרס
חיים ביאור, הווטו של עובדי החינוכית, http://journalism.co.il, 16 באוקטובר 2017
חיים ביאור, שובר מסך, http://journalism.co.il, 6 באוגוסט 2017
מיכאל יעקובסון: סיבוב במתחם הטלוויזיה החינוכית הנטוש ברובו, באתר 'חלון אחורי', 6 ביוני 2024
לציון 50 שנה לחינוכית
לציון סגירת החינוכית
אריאל הורוביץ, הראשון בשידור, יעקב לורברבוים, המנכ"ל המיתולוגי של הטלוויזיה החינוכית, נפרד ממפעל חייו, מקור ראשון, 25 באוגוסט 2018
חיים ביאור, זה סופי: החינוכית נסגרת, http://journalism.co.il, 19 ביולי 2018
חיים ביאור, לקראת סיום הנתק?, http://journalism.co.il, 24 באוגוסט 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה ישראליים לילדים
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה ישראליים שנסגרו
קטגוריה:ישראל: חינוך
קטגוריה:רמת אביב
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה לימודיים
| 2024-10-05T09:40:17
|
חברים
|
ממוזער|250px|הסט של סנטרל פרק
חברים (באנגלית: Friends) היא קומדיית מצבים אמריקאית, ששודרה לראשונה ברשת NBC בין השנים 1994–2004, וכללה עשר עונות שידור. יוצרי הסדרה הם מרתה קאופמן ודייוויד קריין. בסדרה מככבים מת'יו פרי, קורטני קוקס, מאט לה-בלאנק, ליסה קודרו, דייוויד שווימר וג'ניפר אניסטון, המגלמים, בהתאמה, שישה חברים קרובים: צ'נדלר בינג, מוניקה גלר, ג'ואי טריביאני, פיבי בופה, רוס גלר ורייצ'ל גרין. הסדרה עוקבת אחר עלילותיהם במנהטן שבניו יורק.
הסדרה שודרה בערוצי טלוויזיה ברחבי העולם, ושידוריה החוזרים נמשכים עד היום. לאורך שידורה, זכתה "חברים" לביקורות טובות. מדרוג הצפייה הגבוה של הסדרה מיקם אותה באורח קבוע בעשירייה הפותחת של רשימות הרייטינג והיא אחת מקומדיות המצבים הפופולריות ביותר ברשת NBC. בישראל, הסדרה המקורית שודרה כולה בהוט קומדי סנטרל, ב-yes Comedy HD ובנטפליקס. בעבר, שודרה גם בערוץ ביפ, בערוץ 2, וב-HOT3. הסדרה זכתה במספר רב של פרסי טלוויזיה והייתה מועמדת ל-63 פרסי אמי. לסדרה יש השפעה תרבותית גדולה. לדוגמה, בית הקפה "סנטרל פרק", שהופיע באופן בולט בסדרה, נתן השראה לבתי קפה בכל רחבי העולם ושימש מקור לחיקויים רבים. כל עונותיה של הסדרה יצאו במארזי DVD, ולאחר סיום הסדרה, נוצרה סדרת הבת "ג'ואי" בכיכובו של מאט לה-בלאנק.
פרק איחוד רשמי צולם כשני עשורים לאחר סיום הסדרה, ועלה לשידור ב-27 במאי 2021, בשירות הסטרימינג HBO Max.
רקע
יוצרי הסדרה החלו לפתח את הרעיון לסדרה בנובמבר 1993, תוך שימוש ב-"Insomnia Cafe", כלומר, בית קפה ששמו "נדודי שינה". הם הציגו את הרעיון לקווין ברייט, שאיתו כבר עבדו בעבר, וביחד הם הגישו את תקציר התסריט של הסדרה ל-NBC. אחרי מספר שכתובי תסריט ושינויים, הסדרה נקראה לבסוף "Friends", "חברים", ושודרה בימי חמישי בשמונה וחצי בערב. הסדרה צולמה באולפני האחים וורנר בברבנק שבקליפורניה, לפני קהל חי.
סקירת סדרה
תקציר העלילה
עונה ראשונה
לאחר שעזבה את ארוסה ביום חתונתם, רייצ'ל עוברת לגור בניו יורק כשותפתה לדירה של מוניקה. אחיה של מוניקה, רוס, מתבשר כי אשתו קרול היא לסבית, והיא עוזבת אותו בעודה בהיריון עם בנו. רוס מאוהב בסתר ברייצ'ל, אך מתקשה לחשוף בפניה את אהבתו. בפרק סיום העונה, בעוד רוס נמצא בסין במסגרת עבודתו, צ'נדלר מגלה בטעות בפני רייצ'ל שרוס מאוהב בה. היא מבינה שהיא מרגישה אותו הדבר, ונוסעת לשדה התעופה על מנת להפתיע אותו ולספר לו על כך.
עונה שנייה
ממוזער|בשנת 2000, היה טום סלק מועמד לפרס אמי בקטגוריית "שחקן האורח הטוב ביותר בסדרה קומית" על תפקידו בתור ריצ'רד ברק
רוס חוזר מסין עם בת-זוג חדשה, ג'ולי (לורן טום), אך נפרד ממנה לאחר שהוא מגלה שרייצ'ל מאוהבת בו, והם מתחילים לצאת ביחד ונכנסים לקשר רומנטי ממושך. ג'ואי, שעד כה היה שחקן כושל, מקבל תפקיד באופרת הסבון "ימי חיינו", אך דמותו נהרגת והוא מפוטר מעבודתו. מוניקה מתחילה לצאת עם ריצ'רד (טום סלק), גרוש טרי המבוגר ממנה ב-21 שנים וחבר קרוב של אביה. בסוף העונה הם מחליטים להיפרד מאחר שריצ'רד לא רוצה להביא עוד ילדים ומוניקה כן.
עונה שלישית
רייצ'ל עוזבת את עבודתה כמלצרית ומתחילה לעבוד בבלומינגדיילס, ורוס מתחיל לקנא בעמיתה לעבודה, מארק. רוס ורייצ'ל מחליטים לקחת הפסקה בקשר שלהם, אך כאשר רייצ'ל מתקשרת לרוס כדי להתנצל, רוס שומע את מארק ברקע וחושב שהיא בוגדת בו. מתוך כעס, ובגלל היותו שיכור, הוא שוכב עם קלואי, בחורה שעובדת בחנות צילום (אנג'לה פת'רסטון ), ובכך גורם לרייצ'ל להיפרד ממנו (מה שגם מתחיל את הוויכוח הידוע בסדרה כשרוס טוען "We were on a break"). אף על פי שחשבה שמשפחתה היחידה היא אחותה התאומה, אורסולה, פיבי מגלה את אחיה-למחצה פרנק ג'וניור, ואת אימה הביולוגית, פיבי. ג'ואי מפתח מערכת יחסים עם שחקנית שעובדת איתו, קייט, ומוניקה מתחילה לצאת עם מיליונר, פיט בקר (ג'ון פאברו), אך נפרדת ממנו. רוס ורייצ'ל מפלרטטים, ושוקלים לחזור להיות ביחד.
עונה רביעית
לאחר שרוס נפרד מחברתו, רייצ'ל נותנת לו מכתב ארוך שהיא כתבה אך הוא נרדם ומסכים לדרישה המובעת בסוף המכתב בלי לדעת מה תוכנו, וכך, רוס ורייצ'ל חוזרים זה לזה, אך נפרדים שוב במהרה. פיבי הופכת לאם פונדקאית עבור אחיה-למחצה ואשתו. מוניקה ורייצ'ל נאלצות להחליף דירות עם ג'ואי וצ'נדלר לאחר שהפסידו בהתערבות, אך מצליחות להתחלף בחזרה בתמורה לכרטיסי-עונה למשחקים של הניקס, ונשיקה ביניהן. רוס מתחיל לצאת עם אישה אנגלייה בשם אמילי (הלן בקסנדייל), ופרק סיום-העונה מציג את חתונתם בלונדון. צ'נדלר ומוניקה מבלים את הלילה ביחד כאשר מוניקה שיכורה ועצובה לאחר שאיש שיכור בחתונה חשב שהיא אמו של רוס. רייצ'ל מחליטה לבוא לחתונתם של רוס ואמילי ובמהלך הטקס רוס מתבלבל, ובמקום לומר את שמה של אמילי כאשתו העתידית, הוא אומר את שמה של רייצ'ל.
עונה חמישית
אמילי בורחת מהחתונה לאחר טעותו של רוס בטקס הנישואין, ולאחר שהיא לא נענית לבקשה לבוא לירח הדבש שלהם ולשכוח ממה שקרה, רוס מזמין את רייצ'ל לבוא איתו לירח הדבש שלו במקום. לבסוף אמילי באה, נעלבת, ולאחר מספר פרקים השניים מתגרשים. מוניקה וצ'נדלר מנסים להסתיר את מערכת היחסים ביניהם מפני חבריהם, אך כל אחד מהם מגלה בדרך אחרת. פיבי יולדת את השלישייה של אחיה בפרק המאה של הסדרה. היא יולדת בן, פרנק ג'וניור ג'וניור, ושתי בנות: לזלי וצ'נדלר. ההורים מחליטים לשמור על השם צ'נדלר אף על פי שבחרו אותו כשחשבו שעומדים להיוולד להם שני בנים. פיבי מתחילה לצאת עם שוטר בשם גארי (מייקל רפפורט). מוניקה וצ'נדלר מגלים לכל את דבר היחסים ביניהם, להפתעת חבריהם. בעת טיול ללאס וגאס, ביום השנה שלהם, הם מחליטים להתחתן, אך מחליטים לוותר על כך לאחר שהם רואים את רוס ורייצ'ל השיכורים יוצאים מהחופה.
עונה שישית
נישואיהם של רוס ורייצ'ל מוגדרים כטעות של שיכורים, ולבסוף הם מתגרשים. מוניקה וצ'נדלר מחליטים לעבור לגור ביחד, ורייצ'ל עוברת לגור עם פיבי. דירתן של פיבי ורייצ'ל נשרפת, ורייצ'ל נאלצת לעבור לגור עם ג'ואי בשעה שפיבי עוברת לגור עם מוניקה וצ'נדלר. רוס מתחיל לעבוד כמרצה באוניברסיטת ניו יורק, וגם מתחיל לצאת עם סטודנטית שלו, אליזבת (אלכסנדרה הולדן). רייצ'ל מתחילה לצאת עם אביה של אליזבת, פול (ברוס ויליס). ג'ואי מקבל תפקיד בסדרת טלוויזיה בכבלים, שם הוא מככב לצד רובוט. צ'נדלר מחליט להציע נישואין למוניקה, אך כשריצ'רד, חברה לשעבר של מוניקה, פוגש אותם במקרה דקות לפני הצעת הנישואין, צ'נדלר דוחה את ההצעה וגורם לה לחשוב כי הוא איננו מעוניין להתחתן, על מנת להפתיע אותה. בעקבות זאת מוניקה שוקלת לחזור לריצ'רד, שמתוודה כי הוא עדיין אוהב אותה ומציע לה נישואין, אך לבסוף מוניקה מגלה את האמת ונענית להצעת הנישואין של צ'נדלר.
עונה שביעית
העונה עוקבת בעיקר אחר הכנותיהם של מוניקה וצ'נדלר לקראת חתונתם. הסדרה בכבלים שבה ג'ואי מככב מתבטלת, אך מציעים לו את תפקידו הקודם ב"ימי חיינו". דירתה של פיבי עוברת שיפוץ והיא חוזרת לגור בה, אך רייצ'ל נשארת לגור עם ג'ואי. פרק סיום העונה מציג את חתונתם של מוניקה וצ'נדלר, ובסיומו נחשף בפני הצופים כי רייצ'ל בהיריון.
עונה שמינית
שמאל|ממוזער|150px|פול ראד, שמשחק את בעלה של פיבי, מייק האניגן, היה אמור להופיע בכמה פרקים בודדים בלבד, והופתע כשביקשו ממנו להפוך לשחקן קבוע
ארבעת הפרקים הראשונים סובבים סביב זהותו של אבי התינוקת של רייצ'ל, ולבסוף מתגלה כי זהו רוס. רייצ'ל ורוס מחליטים שיגדלו ביחד את התינוק, אך לא מחדשים את הקשר הרומנטי ביניהם. ג'ואי מתחיל לפתח רגשות כלפי רייצ'ל, אך היא לא מרגישה כמוהו. רייצ'ל יולדת את התינוקת אמה בפרק סיום העונה. בסיום הפרק, ג'ואי מרים מהרצפה טבעת שאמו של רוס הביאה לרוס כדי שזה יציע נישואין לרייצ'ל (אף על פי שהוא בעצמו לא רצה לעשות זאת). רייצ'ל חושבת שג'ואי למעשה מציע לה נישואין, ומשיבה בחיוב.
עונה תשיעית
הצעת הנישואין מתבררת כטעות. רוס ורייצ'ל גרים ביחד כשותפים ומגדלים את אמה. מוניקה וצ'נדלר מחליטים להיכנס להיריון, אך מגלים שהם לא יכולים עקב מגבלות בריאותיות. פיבי מתחילה לצאת עם מייק האניגן (פול ראד), ומעדיפה אותו על פני חברה לשעבר דייוויד (האנק עזריה). פיבי ומייק נפרדים לתקופה אך חוזרים בסיום העונה. רייצ'ל ואמה עוברות לגור עם ג'ואי באמצע העונה, ורייצ'ל מתחילה לפתח רגשות כלפיו. הקבוצה טסה לברבדוס בפרק הסיום, כדי לשמוע את נאומו של רוס בכנס לפלאונטולוגים. ג'ואי וחברתו צ'ארלי (איישה טיילר), נפרדים, והיא מפתחת קשר רומנטי עם רוס. כשג׳ואי רואה את רוס וצ׳ארלי מתנשקים, רגשותיו כלפי רייצ'ל חוזרים, ופרק הסיום נגמר בנשיקה ביניהם.
עונה עשירית
העונה האחרונה סוגרת קצוות עלילתיים רבים. ג'ואי ורייצ'ל מגלים שהכימיה ביניהם פגה, ומחליטים להישאר רק ידידים. פיבי ומייק מתחתנים, וצ'ארלי נפרדת מרוס. מוניקה וצ'נדלר מחליטים לאמץ תינוק לאחר שמתברר ששניהם לא מסוגלים להביא ילדים לעולם ופוגשים את אריקה (אנה פריס), שיולדת תאומים בפרק הסיום, מה שמפתיע את מוניקה וצ'נדלר ואפילו את אריקה כי כולם חשבו שרק עובר אחד ברחמה. מוניקה וצ'נדלר עוברים לגור בפרוורים עם התאומים. ג'ואי מתעצב לנוכח השינויים הרבים בחיי חבריו, הוא נשאר רווק. רייצ'ל מסכימה להצעת עבודה בפריז אך במהלך פרק הסיום של העונה העשירית רוס מחליט לנסוע לשדה התעופה ולהגיד לה שהוא עדיין מאוהב בה, רייצ'ל מחליטה להישאר בניו יורק ולוותר על העבודה לטובת חידוש מערכת היחסים עם רוס.
קורטני קוקס הייתה בהריון בעת צילום העונה האחרונה בעת שהדמות אותה היא משחקת, "מוניקה גלר", מתמודדת עם העובדה שהיא אינה יכולה להיכנס להריון.
העונה האחרונה ופרק הסיום מסתיימים בפינוי הדירה של צ'נדלר ומוניקה לטובת מעבר לבית בפרוורים. את המשפט האחרון בסדרה אומר צ'נדלר כתגובה סרקסטית להחלטה ללכת לשתות קפה, כאשר הוא שואל "איפה?". זאת מאחר שמובן מאליו שמדובר בבית הקפה "סנטרל פרק" מתחת לדירתם, שהיה חלק משמעותי מהעלילה עוד מהפרק הראשון.
שחקנים ודמויות
צוות השחקנים הראשי
ממוזער|250px|הקאסט הראשי
שמאל|ממוזער|250px|ששת השחקנים הראשיים של הסדרה. משמאל לימין: מאט לה-בלנק כג'ואי טריביאני, ליסה קודרו כפיבי בופה, קורטני קוקס כמוניקה גלר, דייוויד שווימר כרוס גלר, ג'ניפר אניסטון כרייצ'ל גרין, ומת'יו פרי כצ'נדלר בינג
הסדרה הציגה שש דמויות עיקריות לאורך העונות, עם מספר דמויות משנה שחזרו והופיעו במשך עשר העונות. שחקני הצוות הראשי היו מוכרים לצופי הטלוויזיה לפני תפקידם ב"חברים", אך לא נחשבו ככוכבים. במהלך שידור עשר העונות, הפכו כל השחקנים הראשיים בסדרה לכוכבי טלוויזיה והיו לידוענים.
ג'ניפר אניסטון שיחקה את דמותה של רייצ'ל גרין, מעריצת אופנה ואופרות סבון, וחברתה הטובה ביותר של מוניקה גלר עוד מימי התיכון. רייצ'ל באה ממשפחה עשירה והיא הייתה רגילה לחיי תענוגות. היא הגיעה בפרק הראשון לאחר שברחה מחתונתה. בין רייצ'ל ורוס הייתה מערכת יחסים שהפסיקה וחזרה לאורך העונות. הקשר בין השניים כלל נישואים (כתוצאה משכרות, כאשר רוס ורייצ'ל לא היו זוג) והולדת בת משותפת, אמה – שאותה החליט הזוג לגדל באופן משותף. משרתה הראשונה של רייצ'ל הייתה מלצרית ב"סנטרל פרק", אך לאחר מכן היא הפכה לעוזרת-קניין בבלומינגדייל'ס, ובעונה החמישית הפכה לקניינית בראלף לורן. גונת'אר הבעלים של בית הקפה מאוהב בה.
קורטני קוקס שיחקה את דמותה של מוניקה גלר, ה"אמא" של הקבוצה, בעלת חיבה לסדר וניקיון ואופי תחרותי. פעמים רבות מוניקה נעקצת על כך שהייתה כבדת משקל בימי ילדותה, במיוחד על ידי אחיה רוס. מוניקה היא שפית, והחליפה מספר מקומות עבודה במהלך הסדרה. בעונה השביעית נישאה לחברה הטוב משכבר הימים צ'נדלר בינג. בסוף עונה 9 מגלים השניים כי הם אינם מסוגלים להרות, בפרק האחרון בסדרה הם מאמצים תאומים – ג'ק ואריקה.
ליסה קודרו שיחקה את דמותה של פיבי בופה, מסז'יסטית ומוזיקאית אקסצנטרית. פיבי גדלה אצל מי שהחשיבה כאמה ואצל אביה החורג (אביה של פיבי נטש אותה ואת אחותה התאומה כשהיו תינוקות), ובגיל 14 הפכה לחסרת בית לאחר שאמה התאבדה ואביה החורג נכנס לכלא. בסוף העונה ה-3 פוגשת פיבי את חברתה הטובה ביותר של מי שהחשיבה כאמה ומגלה שהיא אמה הביולוגית, ובאמצע עונה 5 היא נפגשת עם אביה הביולוגי. על אף שהיא נחשבת תימהונית ורחפנית, עדיין יש בה מ"חוכמת הרחוב" מימי נערותה. קודרו שיחקה בעבר את דמותה של אורסולה בופה בסדרה "משתגעים מאהבה", ושיחקה את דמותה שוב מספר פעמים ב"חברים", שבה הופיעה כאחותה התאומה של פיבי.
מאט לה-בלנק שיחק את דמותו של ג'ואי טריביאני, שחקן מתקשה ממוצא איטלקי וחובב-מזון (במיוחד פיצה וסנדוויצ'ים), המתפרסם בזכות תפקידו באופרת הסבון "ימי חיינו" כד"ר דרייק רמורה. ג'ואי הוא גם רודף שמלות, והיו לו חברות רבות לאורך העונות. הוא אף התאהב בידידתו רייצ'ל בעונה 8, והשניים יצאו מספר פרקים בעונה 10. ג'ואי נחשב לידיד טוב ונאמן אבל נחשב לפחות משכיל מבין כל החברים. ג'ואי מקיים קשר חזק במיוחד עם פיבי, בשל העובדה ששניהם היחידים מבין החברים ללא כל סוג של השכלה גבוהה. בעונות הראשונות של הסדרה היו ג'ואי וצ'נדלר שותפים לדירה, והידידות ביניהם צוירה לעיתים קרובות באופן קומי כמערכת יחסים בין זוג נשוי. בסופו של דבר, ג'ואי הוא החבר היחידי שכמעט ולא התפתח במהלך הסדרה, והוא מסיים אותה באותה נקודת התחלה כשחקן כושל ללא כל מערכת יחסים רצינית.
מת'יו פרי שיחק את דמותו של צ'נדלר בינג, מנהל במשרד גדול ובין-לאומי לניתוח סטטיסטיקה ועריכת מידע. צ'נדלר עזב את עבודתו והיה לקופירייטר מתחיל בחברת פרסום במהלך העונה התשיעית. צ'נדלר ידוע בחוש ההומור הסרקסטי והציני שלו, ידוע במערכות יחסים הכושלות שלו ובפחד מהתחייבות עד שלבסוף התחתן דווקא עם חברתו הטובה מוניקה. בסוף עונה 9 מגלים השניים כי הם אינם מסוגלים להרות, ובסוף עונה 10 מאמצים תאומים – ג'ק ואריקה.
דייוויד שווימר שיחק את דמותו של ד"ר רוס גלר, פלאונטולוג העובד במוזיאון להיסטוריה פרה-היסטורית, ומאוחר יותר כמרצה לפלאונטולוגיה באוניברסיטת ניו יורק (ייתכן שמדובר במחווה לדמותו של הפלאונטולוג האמיתי ששמו דייוויד שווימר). במהלך הסדרה עבר רוס שלושה נישואים כושלים (דבר המוביל לבדיחות רבות על חשבונו, כולל מצד עצמו), והיה מעורב ביחסים עם רייצ'ל, שכללו את הולדת בתם המשותפת (השנייה שלו – בסוף העונה הראשונה נולד בן, בנו הראשון מנישואיו הראשונים עם קרול, אך נפרדו לאחר שגילתה כי היא לסבית). רוס היה גם במערכת יחסים עם אמילי וולת'הם – הם נפרדו מכיוון שבמהלך טקס החתונה, תחת החופה במקום להגיד את שמה של אמילי, הוא אמר את שמה של רייצ'ל.
יוצר הסדרה דייוויד קריין רצה שכל שש הדמויות תהיינה שוות ובולטות באותה מידה, ועל כך שובחה הסדרה, שהיא "תוכנית האנסמבל (הרכב) האמיתית הראשונה". חברי הצוות עמדו על כך שרעיון האנסמבל יישמר ולא הרשו לדמות אחת לבלוט קדימה: הם העמידו את עצמם ביחד לפרסי הטלוויזיה ולא כיחידים, העדיפו לנהל משא ומתן על שכרם כקבוצה ולא כיחידים, וביקשו להופיע ביחד על שערי מגזינים בעונתה הראשונה של הסדרה. השחקנים הפכו לחברים טובים גם מאחורי הקלעים, וכוכב אורח אחד, טום סלק, העיד שלפעמים הרגיש מחוץ לתמונה. גם לאחר סיום הסדרה נשארו השחקנים חברים, במיוחד קוקס ואניסטון; אניסטון הייתה הסנדקית של ביתה היחידה של קוקס, קוקו. בספר הפרידה וההנצחה הרשמי, "חברים עד הסוף", העיד כל אחד מהשחקנים בראיונו האישי כי צוות השחקנים הפך למשפחתו.
שכר
בחוזים המקוריים לעונה הראשונה השתכר כל שחקן 22,500 דולר לפרק. בעונה השנייה קיבל כל שחקן בצוות שכר שונה, החל מ-20,000 דולר ועד ל-40,000 דולר לפרק. לפני שהחלו הדיונים על השכר לעונה השלישית החליטו השחקנים כי ידונו בהם כקבוצה אחת, בניגוד לעמדת חברת ההפקה, האחים וורנר, שהעדיפה לדון עם כל שחקן בנפרד. התוצאה הייתה ששכר כל אחד מהשחקנים השתווה לשכר הנמוך ביותר שניתן לאחד מחברי הצוות, כלומר שכרם של אניסטון ושווימר קוצץ. השחקנים השתכרו 75,000 דולר לפרק בעונה השלישית, 85,000 דולר בעונה הרביעית, 100,000 דולר בעונה החמישית, ו-125,000 דולר בעונה השישית. חברי הצוות קיבלו משכורות בסך 750,000 דולר לפרק בעונות מספר שבע ושמונה, ובעונות האחרונות, תשע ועשר, כל שחקן השתכר במיליון דולר לפרק. החל מהעונה החמישית, קיבל צוות השחקנים גם כספי תמלוגים על שידורים חוזרים.
הופעות אורח
שלל ידוענים הופיעו בסדרה בהופעות אורח, להלן רשימה חלקית שלהם.
הפקה
הרעיון המרכזי
"הסדרה הזו עוסקת בסקס, אהבה, יחסים, קריירה, הזמן בחיים שלך בו הכל אפשרי. והיא גם עוסקת בידידות, כי כשאתה רווק בניו-יורק, החברים שלך הם המשפחה שלך".– תקציר התסריט המקורי בו השתמשו קריין, קאופמן וברייט כשהגישו את הסדרה ל-NBC
דייוויד קריין ומרתה קאופמן החלו לפתח שלושה פיילוטים טלוויזיוניים חדשים – לעונת סתיו 1994 – לאחר ביטולו של הסיטקום שלהם, "אלבום משפחתי", על ידי CBS בנובמבר 1993. בסופו של דבר החליטו קאופמן וקריין להגיש את הסדרה העוסקת ב"שישה אנשים בשנות העשרים לחייהם, העושים את דרכם במנהטן" ל-NBC, שהרגישו כי הכי תואמת לסגנון הרשת. קריין וקאופמן הציגו את הרעיון לשותפם להפקה קווין ברייט, ששימש כמפיק בפועל בסדרת הטלוויזיה שלהם, "Dream On", ששודרה ב-HBO. הרעיון לסדרה עלה כשקריין וקאופמן החלו לחשוב על הזמן שבו הם סיימו את המכללה והחלו לחיות לבדם בניו יורק, ובו, לדברי קאופמן, "העתיד היה רק סימן שאלה אחד גדול". הם מצאו את הקונספט מעניין, שכן לטענתם "כולם מכירים את ההרגשה הזו", ומשום שהרגישו קשר בין סיפורי הדמויות לאותו שלב בחייהם הפרטיים. הצוות קרא לסדרה בשם "Insomnia Cafe", והגישו את תקציר התסריט ל-NBC בדצמבר 1993.
בו בעת, וורן ליטלפילד, שהיה מנכ"ל NBC בידור באותו זמן, חיפש קומדיה העוסקת באנשים צעירים החיים במשותף וחולקים בהוצאות. ליטלפילד ראה בחזונו קבוצה של אנשים שמשתפים תקופות משמעותיות בחייהם עם חבריהם, שיהפכו ל"בני משפחה חדשים, חלופיים". בכל אופן, ליטלפילד התקשה להוציא לפועל את הרעיון, ומצא את התסריטים הראשוניים שפותחו על ידי NBC נוראיים. כשקאופמן, קריין וברייט הגישו את "Insomnia Cafe", ליטלפילד התרשם מן העובדה שהכותבים כבר ידעו בפרוטרוט את דמויותיהם הראשיות. NBC קנתה את הרעיון כ"פיילוט השמה", שמשמעו שהרשת הסתכנה בחובות כלכליים כבדים אם הפיילוט לא היה הופך לסדרה. קאופמן וקריין החלו לכתוב את תסריט הפיילוט (הפרק הראשון) לסדרה שנקראה כעת "Friends Like Us, חברים כמונו", במשך שלושה ימים. ליטלפליד רצה שהסדרה תייצג את דור ה-X ותחקור את הסוג החדש של החיבור והקשר השבטיים, אך השלישייה לא הייתה שותפה לחזונו. קריין טען כי הסדרה אינה מיועדת רק לדור אחד, והוא רצה להפיק סדרה שכולם יהנו לראות. NBC אהבה את תסריט הפיילוט והזמינה את הסדרה תחת שם-כותרת אחר, "Six Of One, שישה מאחד", בעיקר מפני הדמיון לשם סדרה אחרת, של ABC, שנקראה בשם "These Friends Of Mine, החברים האלה שלי".
ליהוק
ממוזער|220x220px|המפיקים רצו שקורטני קוקס תגלם את דמותה של רייצ'ל, אך זו סירבה וביקשה לגלם את דמותה של מוניקה.
ברגע שהיה ברור כי הסדרה הפכה ל"פרויקט מועדף" של NBC, ליטלפילד סיפר שהוא קיבל טלפונים מכל סוכן-שחקנים אפשרי בעיר, בקשר לתפקיד בסדרה ללקוחותיהם. אודישנים לתפקידים המרכזיים נערכו בניו-יורק ובלוס אנג'לס. מנהל הליהוק צמצם מרשימה של 1,000 שחקנים שהגישו מועמדות לכל תפקיד, רשימה של 75 שחקנים לכל תפקיד. אלו שעברו שלב זה ערכו אודישן נוסף מול קאופמן, ברייט וקריין. עד סוף מרץ (הסדרה התעתדה לעלות לאוויר בספטמבר), מספר המועמדים לכל תפקיד צומצם לכשלושה – ארבעה שחקנים לדמות, ואלו ערכו עוד אודישן בנוכחות לס מונבס, שהיה אז נשיא חטיבת הטלוויזיה של האחים וורנר.
מכיוון שכבר עבדו בעבר עם דייוויד שווימר, יוצרי הסדרה כתבו את דמותו של רוס בשבילו, והוא היה השחקן הראשון שלוהק. המפיקים רצו את קורטני קוקס בתפקיד רייצ'ל, אך קוקס סירבה וביקשה לשחק את מוניקה. קאופמן אמרה כי לקוקס הייתה "אנרגיה משמחת, חיובית" שלא עלתה בקנה אחד עם איך שהם ראו את דמותה של מוניקה. בעת האודישן של קוקס, המפיקים הופתעו מהכיוון החדש שאליו לקחה את דמותה של מוניקה וליהקו אותה לתפקיד. כשמאט לה-בלנק נבחן לתפקיד של ג'ואי, הוא שינה במקצת את הדמות. הכותבים לא תכננו במקור שג'ואי יהיה מעין כסיל, אדם מעומעם קמעה, אך מצאו את זה כמקור מרכזי לקומדיה. לה-בלנק במבחנו גם הכניס הרבה יותר רגש בדמותו של ג'ואי מכפי שהכותבים התכוונו. אף על פי שקריין וקאופמן לא רצו את לה-בלנק לתפקיד בזמנו, הרשת הכריחה אותם ללהק אותו. ג'ניפר אניסטון, מת'יו פרי וליסה קודרו לוהקו לתפקיד על פי האודישן שלהם.
עוד מספר שינויים הוכנסו בעלילת הסדרה על פי הליהוקים הסופיים שלה. המפיקים נוכחו לדעת כי הם צריכים לשנות במעט את הדמויות על מנת שיתאימו לשחקניהם, ותהליך הגילוי הסופי של אופי הדמויות נמשך בכל העונה הראשונה. קאופמן הכירה בכך שדמותו של ג'ואי הפכה "למשהו חדש לגמרי", וגם ש"עד שלא עשינו את פרק חג ההודיה הראשון, לא קלטנו כמה ההפרעות הנפשיות של מוניקה מצחיקות".
הסדרה מפורסמת גם בהופעות האורח המגוונות והמפתיעות שלה, את רשימת ההמופיעים ניתן למצוא לעיל.
כתיבה
בשבועות שלאחר ההודעה בציבור כי NBC מוציאה לפועל את "חברים", קיבלו וסקרו קריין, קאופמן וברייט תסריטים שנשלחו אליהם על ידי כותבים, שבמקור הכינו אותם לסדרות אחרות, ובעיקר קיבלו פרקי סיינפלד שלא יצאו אל הפועל. קאופמן וקריין שכרו צוות של שבעה כותבים צעירים, מכיוון ש"כשאתה בן ארבעים, כבר פשוט אין לך את זה. הרשתות והאולפנים מחפשים צעירים שהרגע יצאו מהמכללות". היוצרים הרגישו כי שימוש בשש דמויות מרכזיות שוות, במקום להבליט אחת או שתיים מהן, יוביל ל"מספר עצום של קווי עלילה, שיהפכו את הסדרה לסיפור הצלחה". את רוב סיפורי העלילה הגו הכותבים, אף על פי שגם השחקנים הוסיפו רעיונות. במקור, הכותבים תכננו סיפור אהבה גדול בין ג'ואי ומוניקה, מכיוון שבטיוטת הסדרה, שתי הדמויות הללו היו המיניות ביותר מבין החבורה. הרעיון ליחסים רומנטיים בין רוס ורייצ'ל עלה בזמן שקאופמן וקריין כתבו את פרק הפיילוט.
במהלך הפקת הפיילוט, ביקשה NBC לשנות את התסריט כך שיכיל סיפור עלילה אחד מרכזי, וכמה משניים, אך הכותבים סירבו, ברצונם לשמור על שלושה קווי-עלילה שווים במשקלם. NBC גם חשבה שצוות השחקנים צעיר מדי, ודחפה יצירת דמות מבוגרת שתוכל לתת למבוגרים הצעירים עצות. קריין וקאופמן הסכימו בעל כורחם, וכתבו טיוטה לפרק מוקדם שכלל את "פאט השוטר" (Pat the Cop – משחק מילים באנגלית שמשמעו "לטף את השוטר"). קריין חשב שהדמות הזו נוראית, ובסופו של דבר NBC חזרה בה והדמות בוטלה.
בכל קיץ, כתבו המפיקים בכלליות את קווי העלילה לעונה הבאה. לפני שפרק כלשהו נכנס לתהליכי הפקה, קריין וקאופמן היו משכתבים את התסריט – שנכתב על ידי כותב אחר – בעיקר אם היה אלמנט כלשהו שהרגיש זר לסדרה או לדמויות. שלא כמו סיפורי עלילה אחרים, על סיפור האהבה בין ג'ואי ורייצ'ל הוחלט ממש באמצע העונה השמינית. היוצרים לא רצו שרוס ורייצ'ל יחדשו את הקשרים ביניהם כל כך מהר, ובשעה שחיפשו קווי-עלילה שיהוו מכשול לרומנטיקה ביניהם, אחד הכותבים הציע שלג'ואי יהיה עניין רומנטי ברייצ'ל. קו העלילה הזה שולב בסדרה, אך השחקנים חששו שסיפור האהבה הזה יידחה אצל הצופים וייצור ניכור בקרב הקהל לדמויותיהם, ולכן הכיוון הרומנטי הזה הופסק, ורק עלה מחדש בפרק סיום העונה. בעונה התשיעית, הכותבים לא ידעו כמה מקום בעלילה יש לתת לבתה התינוקת של רייצ'ל, מכיוון שמצד אחד לא רצו שהסדרה תעסוק בתינוקות, אך מצד שני לא רצו שיורגש כאילו התינוקת לא קיימת. קריין סיפר כי לקח להם זמן להסכים להפקת עונה עשירית, ולבסוף החליטו לצלם אותה מכיוון שנשארו להם מספיק קווי-עלילה להכניס כדי להצדיק את העונה. קאופמן וקריין לא היו מסכימים לעוד עונה, 11 במספר, גם אם כל צוות השחקנים היה רוצה להמשיך.
צילומים
שמאל|ממוזער|220px|הבניין בגריניץ' וילג', המופיע בסדרה כבניין-המגורים של הדמויות
העונה הראשונה צולמה באולפן 5 באולפני וורנר ברוס בברבנק, קליפורניה. מנהלי NBC דאגו שתפאורת בית הקפה הייתה חדשנית מדי, וביקשו שמוקד ההתרחשות יהיה במזנון מהיר, ולא בבית קפה, אך לבסוף הסכימו עם קונספט בית הקפה. קליפ הפתיחה של הסדרה צולם במזרקה שהייתה בחוות וורנר ברוס, בשעה 4:00 בבוקר, והיה זה בוקר קר במיוחד. בתחילת העונה השנייה, ההפקה עברה לאולפן 24 הגדול יותר, ששינתה את שמה ל"במת חברים" לאחר סיום הסדרה. צילומי הסדרה החלו בקיץ של שנת 1994 אל מול קהל חי, שלהם ניתנו תקצירים והסברים על הסדרה כדי שירגישו בנוח ויכירו יותר את שש הדמויות המרכזיות. במהלך ההפסקות בין הסצנות, נשכר סטנדאפיסט שיבדר את הקהל וישאיר אותו במצב רוח טוב. תהליכי הצילום של כל פרק, שנמשך בערך 22 דקות, נמשכו כשש שעות, פי שניים ממשך צילומי פרק בסדרת סיטקום רגילה, בעיקר בשל צילומים חוזרים ושכתובים רבים לתסריט הסדרה.
אף על פי שהמפיקים רצו שחלקים ניכרים מהסדרה ייערכו בניו יורק עצמה, "חברים" אף פעם לא ערכה בעיר צילומים. ברייט טען כי צילומי-חוץ יהפכו את הסדרה לפחות מצחיקה מכיוון שלטענתו הקהל החי הוא חלק אינטגרלי מהתוכנית. כשהסדרה קיבלה ביקורות על כך שאינה מציגה כראוי את ניו-יורק, מכיוון שזה לא הגיוני שקבוצת חברים המתקשה מבחינה כלכלית תרשה לעצמה לגור בדירות גדולות שכאלה, ברייט העיר שהאולפן היה חייב להיות גדול מספיק בשביל המצלמות, אביזרי התאורה, ובשביל "הקהל, שיראה מה הולך". הדירות גם היו צריכות להיות בגודל שיספיק לשחקנים לבצע תסריטים מצחיקים מסוימים. פרק-הסיום הכפול של העונה הרביעית צולם בלונדון, משום שהמפיקים ידעו על בסיס המעריצים הגדול של הסדרה שהיה שם. הסצנות צולמו בשלושה אולפנים, שבכל אחד מהם היה קהל של 500 אנשים, הגדול ביותר שהיה לסדרה בכל עונותיה. פרק-הסיום של העונה החמישית, שהתרחש בלאס וגאס, צולם באולפני וורנר ברוס, אף על פי שאנשים רבים היו בטוחים שהוא צולם בעיר עצמה.
שידור
לאחר שהפיילוט שהופק עמד בציפיותיהם של מנהלי NBC הושקה הסדרה ב-22 בספטמבר 1994 תחת השם חברים, ושודרה בשעת שידור פופולרית – 20:30 בימי חמישי. פרק הפיילוט שודר בין הסדרות משתגעים מאהבה וסיינפלד, ונצפה על ידי כמעט 22 מיליון צופים אמריקאים. לסדרה הייתה הצלחה עצומה לאורך שידורה, והיא היוותה מרכיב מרכזי בלוח השידורים של NBC לערבי חמישי, שאותו קידמה ופרסמה הרשת תחת הסלוגן "Must See TV" – טלוויזיה שחייבים לראות. בעונה השישית, אחרי פיצוץ במשא ומתן מול השחקנים, נכתב וצולם הפרק האחרון של הסדרה, אך הצדדים הגיעו להסכם ברגע האחרון. בעונה השביעית הוחלט לסיים את הסדרה בעונה השמינית שלה, לאור ההידרדרות במדדי הרייטינג עם עליית תוכנית הריאליטי "הישרדות". אחרי ההצלחה הרבה של העונה השמינית והזכייה ב"פרס אמי לסדרת הקומדיה הטובה ביותר" הוחלט להפיק עונה תשיעית ואחרונה. כשקריין סיפר לכתבים בשנת 2001 כי ישנה אפשרות לעונה תשיעית לסדרה העריכו המבקרים כי הוא מבלף, וגרסו שלפחות שני שחקנים מהצוות לא יחתמו לעוד עונה. כשאושר לבסוף כי חברים תחזור לעונה תשיעית, החדשות נסבו בעיקר על העלות הכספית – 7 מיליון דולר לפרק – שנדרשה כדי להחזיר את הסדרה לעוד עונה.
לאחר ציפיות ארוכות שהעונה התשיעית תהא העונה האחרונה של הסדרה, NBC השיגה בסוף דצמבר 2002 עסקה שהחזירה את הסדרה לעונה עשירית ואחרונה. העסקה נסגרה מוקדם מכיוון שצוות הקריאייטיב של הסדרה לא רצה להמשיך בדיונים בשנה החדשה, אלא רצה להמשיך לכתוב את פרקי העונה התשיעית, שעדיין שודרה, וגם פרק סיום אפשרי. NBC הסכימה לשלם לוורנר ברוס 10 מיליון דולר על הפקת כל פרק בעונה העשירית, המחיר הגבוה ביותר בתולדות הטלוויזיה לסדרה של 30 דקות, אף על פי ש-NBC לא הצליחה לקבל תשואה מספקת מפרסומות כדי לכסות את הוצאות ההפקה. צוות השחקנים דרש שהעונה העשירית תצומצם מ-24 פרקים (כך היה בשאר תשע העונות) ל-18, כדי לאפשר להם לעבוד גם על פרויקטים אחרים.
החל מקיץ 2011, כל עונות הסדרה (10 עונות, 236 פרקים) משודרות בארצות הברית בהפרדה גבוהה.
על מנת "לחדש" את איכותם של הצילומים, חברת האחים וורנר שחזרה תמונות שנחתכו (אלו ששודרו בגרסה המקורית, 4:3) בשוליהן הימניות והשמאליות, בעזרת הפילם המקורי של הסדרה (35 מ"מ) שמשלים את שולי התמונות למסך רחב (16:9). בחלק מן הקטעים, לרוב בעונות הראשונות, תמונות הוגדלו מאחר שעותק הפילם לא נמצא בארכיון.
סיום הסדרה
ממוזער|174x174px|צוות השחקנים התרגש מאוד בשעת צילום הפרק האחרון. ג'ניפר אניסטון הסבירה, "אנחנו מרגישים כמו כלי חרסינה עדינים שעומדים להתנגש בקיר אבנים בכל רגע".
יוצרי הסדרה סיימו את הטיוטה הראשונית לפרק-הסיום של העונה העשירית, ושל הסדרה בכלל, בינואר 2004, ארבעה חודשים לפני ששודר. הפרק התעתד להימשך כשעה. קריין, קאופמן וברייט צפו בפרקי סיום של סדרות סיטקום אחרות, ושמו לב לדברים שהצליחו ולדברים שלא, על מנת לבנות את תוואי הפרק ואת מאפייניו. הם אהבו את פרקי הסיום שנשארו נאמנים לסדרה, ואף שיבחו את פרק הגמר של המופע של מרי טיילר מור, וראו בו כפרק הסיום האידיאלי. ברייט, קאופמן וקריין התקשו בכתיבת הפרק האחרון, והעבירו ימים שלמים בחשיבה על הסצנה האחרונה, מבלי שהצליחו לכתוב מילה. הם לא רצו שיהיה "קונספט גבוה מדי, או להוציא את הסדרה מעצמה". הקטעים החשובים ביותר בפרק הסיום צולמו ללא קהל, ועם מספר מינימלי של אנשי צוות. במהלך הסצנה האחרונה התקשו השחקנים להישאר חתומי פנים ונדרשו שוב ושוב לתקן את האיפור מכיוון שלא הפסיקו לבכות (מה שניכר גם בסצנה המשודרת), מה שהפך את צילום הסצנה לארוך במיוחד. צוות השחקנים המרכזי נהנה מפרק הסיום והיה בטוח שהמעריצים יגיבו בצורה דומה:
NBC קידמה ופרסמה רבות את הפרק האחרון, שמשך שבועות לפני שידורו הרבה "באזז" ועניין תקשורתי. סניפי NBC מקומיים ארגנו מסיבות צפייה ברחבי ארצות הברית, ולפני הפרק האחרון שודרו במשך שעה שלמה קליפים רטרוספקטיביים, מעונות ופרקים קודמים. לאחר הפרק, נערכה תוכנית מיוחדת של "The Tonight Show", עם המנחה ג'יי לנו, ובה התראיינו צוות השחקנים, על סט בית הקפה סנטרל פרק. מחיר פרסומת בת 30 שניות בפרק הסיום היה בממוצע 2 מיליון דולר.
בארצות הברית, 52.5 מיליון צופים ראו את הפרק ב-6 במאי 2004, והפכו אותו לשידור הבידורי הנצפה ביותר בארצות הברית במשך שש השנים הבאות. אף על פי שהוא לא היה הפרק הנצפה ביותר בתולדות הסדרה, פרק-הסיום של "חברים" היה לרביעי ברשימת פרקי-הסיום הנצפים ביותר בתולדות הטלוויזיה, כשהסדרות שעקפו אותו היו סיינפלד, חופשי על הבר, ומ.א.ש שנצפו על ידי 76.2, 80.4, ו-105 מיליון צופים בהתאמה. פרק הנוסטלגיה שקדם לו נצפה על ידי 36 מיליון צופים, ופרק-הסיום היה לתוכנית השנייה הנצפית ביותר באותה שנה, כשהנצפית ביותר הייתה הסופר בול. לאחר סיומן של חברים ופרייז'ר, מבקרים תהו על עתידו של ענף הסיטקום. היו שטענו שזהו סופן של תוכניות הסיטקום, בעוד שהיו שטענו כי זוהי רק הידרדרות קטנה, והיו שטענו שקיימת הפחתה כללית של תוכניות מבוססות תסריט, לטובת תוכניות ריאליטי.
"איחוד"
ב-21 בפברואר 2016, 12 שנים לאחר ירידת "חברים" מהמסך, שידרה רשת NBC מופע הוקרה מיוחד לבמאי הטלוויזיה ג'יימס בורוז, אשר ביים חלק מפרקי הסדרה. במופע ההוקרה נכחו שחקנים מסדרות קומיות רבות שביים בורוז לאורך השנים, ביניהם גם חמישה מכוכבי הסדרה חברים: אניסטון, לה בלאנק, קוקס, שווימר וקודרו. מת'יו פרי לא נכח פיזית באיחוד הטלוויוני, אך הופיע על גבי מסך בקטע וידאו שצולם מבעוד מועד. מופע ההוקרה היה מפגש טלוויזיוני נדיר בו נכחו השחקנים בהרכב כמעט מלא, דבר שלא התרחש מאז הסתיימו שידורי הסדרה.
פרק איחוד
בשנת 2020 הודיעו כי חברי הקאסט יחזרו ל"פרק איחוד", שיכלול את כל ששת השחקנים הראשיים. הודגש כי הפרק אינו חלק מעלילת הסדרה וכי ששת השחקנים לא יגלמו את דמויותיהם, אלא יופיעו יחד בתור עצמם, יבקרו בסט ויספרו חוויות מצילומי הסדרה. צילומי הפרק נדחו פעמיים עקב מגפת הקורונה, אך לבסוף הושלמו בחודש אפריל 2021. הפרק עלה לשידור ב-27 במאי 2021 בשירות הסטרימינג האמריקאי HBO Max.
המחזמר
עקב ההצלחה של הסדרה, בוב וטובלי מקסמית', היוצרים של מחזות זמר בהשראת "צער גידול בנות", "הצלצול הגואל" ועוד, יצרו מחזמר בהשראת הסדרה בשם "חברים! המחזמר!" או באנגלית "". ההפקה אינה הפקה רשמית אלא מדובר בפארודיה על המיתולוגיה של סדרה. השחקנים לא הופיעו במחזמר, אך כלל הקונספט של הסדרה הועבר באופן המתאים לרוח הסדרה. הייתה לסדרה גרסה לא רשמית של המחזמר – "חברים: האחד בו הם שרים!" או באנגלית – "Friends: The One Where They Sing!" כך שהרעיון לא היה מקורי, אך לאחר שחווה הצלחה רבה בשיקגו, גרסת הפארודיה של מקסמית' הגיעה לתיאטראות ברודוויי והוצגה בתיאטרון ה"תרייד". בין השירים שנכתבו על ידי מקסמית' עבור המחזמר: "אוי אלוהים! זו ג'ניס", "בית הקפה היחיד בניו יורק" ו"היינו בהפסקה".
השפעה
ביקורות
שמאל|ממוזער|180px|דייוויד שווימר קיבל שבחים רבים על משחקו בסדרה בתפקיד רוס גלר
הביקורות המוקדמות על הסדרה היו מעורבות. היו שחשבו שהסדרה היא "ניסיון מעורפל ובלתי-מוצלח לחקות את ההומור של 'סיינפלד'", או שהסדרה "מנסה להיות כמו 'סיינפלד', אך לעולם לא תהיה מצחיקה כמוה", אך היו שטענו כי "זוהי אחת הקומדיות המבריקות ביותר בעונת השידורים הנוכחית", וגם היו מבקרים שקראו לה "בפשטות, סדרת הקומדיה הטובה ביותר כרגע".
היו מבקרי טלוויזיה שמצאו את דמויותיהם של ג'ואי ורייצ'ל בלתי-מפותחות, אך ככלל נאמר על צוות השחקנים ש"הם אנסמבל צעיר שאפשר להתאהב בו", ושיש ביניהם "כימיה טובה". מבקר הטלוויזיה של עיתון ה-USA Today, רוברט ביאנקו, אף הגדיל ושיבח את משחקו של שווימר כ"מעולה". ביאנקו אף הילל את הדמויות הנשיות, אך היה מודאג מכך שדמותו של פרי כצ'נדלר הייתה "בלתי מוגדרת", ושלה-בלנק "מסתמך יותר מדי על תפקיד החתיך הטיפש". ביקורות אחרות טענו שהשחקנים "מנסים ומשתדלים יותר מדי", במיוחד פרי ושווימר.
ככל שהסדרה התקדמה, הביקורות החלו להיות חיוביות יותר, ו"חברים" הפכה לאחת מתוכניות הסיטקום הפופולריות ביותר בזמנה. המבקרים שיבחו את הסדרה על הכתיבה המצוינת והתסריט החד, ועל הכימיה ששררה בין השחקנים הראשיים. היו אף עיתונאים שחזרו בהם מביקורתם הראשונית, שהסדרה היא "חיקוי נואש של 'סיינפלד'", והתנצלו. הביקורות אף שיבחו את הסדרה על כך שהיא "גורמת לך לצחוק בקול מספר פעמים בכל פרק", ושאיכות הכתיבה אפשרה לסדרה להיות "מקורית וחדשנית". עיתון הניו יורק טיימס הילל את העונה השמינית, וקרא לה "קאמבק מדהים באמת". העיתון קבע כי "בזכות איכות העלילה וכמויות הצחוק, הסדרה מוצאת לה מקום חם בלב המעריצים". לעומת זאת, היו ביקורות שמצאו את העונה התשיעית "מאכזבת ביחס לעונות האחרות", מכיוון שהעלילה החלה לנטות מחוץ לקו הנורמלי של הסדרה, ואירועים משונים וביזאריים החלו להופיע בעלילה. עוד ציינו המבקרים את "מצעד הסלבריטאים" שהופיעו בעונה התשיעית, כנראה, לפי המבקרים, כדי לחפות על ההידרדרות בעלילה. למרות האכזבה מהעונה, הביקורות מצאו ש"הכתיבה עדיין חדה". גם הביקורות על העונה העשירית לא היו מזהירות, ואף נכתב עליה שהיא "איומה בצורה מחשידה, והרבה יותר גרועה מאיך שהייתם מדמיינים סדרה שפעם הייתה כל כך טובה". אך בסופו של דבר, "חברים" הופיעה ברשימת "מאה תוכניות הטלוויזיה הטובות ביותר בכל הזמנים" של הטיים מגזין, בנימוק ש"סודה של הסדרה היה שהיא נקראה 'חברים', אך לאמיתו של דבר, היא עסקה במשפחה".
"לא ניתן היה לייצר פרק שיענה על כל הציפיות וההמולה של פרק הסיום של 'חברים', אבל התוצאה הייתה הפרק הטוב ביותר שלו יכלו המעריצים לקוות, כי הוא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות: הפרק סגר את כל קצוות הסיפור וגם הזכיר לנו למה אהבנו את הסדרה ולמה נתגעגע אליה".– רוברט ביאנקו מעיתון ה-USA Today על פרק-הסיום
הביקורות על פרק-הסיום היו מעורבות, אך נטו להיות חיוביות. ביאנקו מעיתון ה-USA Today תיאר את הפרק כמבדר ומספק, ושיבח את המיומנות בשילוב בין ההומור לרגש בכל אחת מן הדמויות. היו ששיבחו את אניסטון ושווימר על משחקם, אך חשבו שחידוש הקשר הרומנטי ביניהם היה "סוף יותר מדי טוב, אף על פי שזה מה שצבא המעריצים של הסדרה רצה". בסופו של דבר, נכתב כי פרק-הסיום היה "יותר מרגש מאשר מצחיק, יותר מספק במונחים של סגירת מעגל מאשר מצחיק עד דמעות".
פרסים
כדי לשמר את פורמט האנסמבל של הסדרה, צוות השחקנים החליט להגיש את כל השחקנים לאותה קטגוריית פרסים, "שחקן-משנה", והחל מהעונה השמינית, לקטגוריית "שחקן-ראשי". הסדרה הייתה מועמדת ל-63 פרסי אמי, וזכתה בשישה. אניסטון וקודרו היו לשחקניות היחידות שזכו ב"אמי", בעוד שקוקס הייתה השחקנית היחידה שכלל לא הייתה מועמדת. הסדרה זכתה בפרס אמי לשנת 2002 לסדרת הקומדיה הטובה ביותר, והייתה מועמדת בקטגוריה זו בשנים 1995, 1996, 1999, 2000 ו-2003. הסדרה זכתה בשלל פרסים נוספים: פרס American Comedy, פרס הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה, פרס גלובוס הזהב, שלושה פרסי Logie, שישה פרסי People's Choice, פרס Satellite, ושני פרסי Screen Actors Guild.
רייטינג
הטבלה שלהלן מציגה את מדרוג הצפייה של חברים בארצות הברית, שם היא התמקמה בקביעות בין עשר התוכניות הנצפות ביותר. טור ה"דירוג" מציין את דירוגה של חברים ביחס לסדרות אחרות ששודרו באותה עונת-שידורים, בשעות צפיית השיא. שיטת הדירוג בארצות הברית דומה לזו שבישראל, ומסתמכת אף היא על מדד נילסן. טור ה"צופים" מתאר את כמות הצופים הממוצעת בעת השידור הראשון של כל פרק. "תחילת העונה" מתייחס לתאריך שידור פרק הפתיחה של העונה, "וסיום העונה" מתייחס לתאריך השידור של הפרק האחרון.
עונה משבצת שידור תחילת העונה סיום העונה דירוג צופים(במיליונים)1 ימי חמישי, 20:30 22 בספטמבר 1994 18 במאי 1995#914.882 ימי חמישי, 20:00 21 בספטמבר 1995 16 במאי 1996#317.933 19 בספטמבר 1996 15 במאי 1997#416.304 25 בספטמבר 1997 7 במאי 1998#415.785 24 בספטמבר 1998 20 במאי 1999#215.616 23 בספטמבר 1999 18 במאי 2000#520.957 12 באוקטובר 2000 17 במאי 2001#419.78 27 בספטמבר 2001 16 במאי 2002#124.59 26 בספטמבר 2002 15 במאי 2003#321.1410 5 בספטמבר 2003 6 במאי 2004#520.84
השפעה תרבותית
שמאל|ממוזער|250px|הספה בבית הקפה סנטרל פרק, המוצגת כעת באולפני האחים וורנר
ממוזער|250px|שמאל|קזינו "חברים" בלאס וגאס
אף על פי שמפיקי הסדרה חשבו על חברים כ"רק תוכנית טלוויזיה", מספר פסיכולוגים חקרו את השפעתה התרבותית של חברים לאורך שידורה. סגנון השיער של אניסטון כונה בשם "תספורת רייצ'ל", ואומץ אצל נשים ברחבי העולם. משפט הפתיחה של ג'ואי, "?'How you doin", הפך למשפט פופולרי בסלנג האמריקאי, כשורת-פתיחה או כברכה בין חברים. לסדרה גם הייתה השפעה על השפה האנגלית, לפי מחקר של פרופסור לבלשנות מאוניברסיטת טורונטו, אשר מצא שהדמויות בסדרה השתמשו במילה "so" פעמים רבות כדי לאייך שמות תואר, כמו עם המילים "very" ו-"really". אף על פי ששינוי זה כבר חדר לתרבות האנגלית, שימושו בסדרה כפי הנראה תרם לפופולריות שלו. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הרייטינג של הסדרה עלה ב-17% מהעונה הקודמת, מכיוון שהצופים ראו בסדרה מקום מפלט.
בית הקפה סנטרל פרק (משחק מילים על הסנטראל פארק בעיר ניו יורק), אחד ממוקדי ההתרחשויות המרכזיים של הסדרה, היווה מודל לחיקוי במקומות רבים בעולם. בשנת 2006, איש עסקים איראני בשם מוג'טבה אסאדיאן פתח קו של זכיינות בתי קפה בשם "סנטרל פרק", ורשם את השם על שמו ב-32 מדינות בעולם. בתי הקפה עוצבו כמו ב"חברים", והיו בהם העתקים מדויקים של הספות, הדלפקים, שלטי הניאון והלבנים. בבתי הקפה היו גם ציורים שהציגו את שלל דמויות הסדרה, והטלוויזיות הקרינו פרקי חברים. ג'יימס מייקל טיילר, ששיחק את גאנת'ר, מנהל בית הקפה בסדרה, נכח בפתיחה החגיגית בדובאי, ועבד שם כמלצר. "סנטרל פרק" נבנה מחדש כחלק מתערוכה מוזיאונית באולפני וורנר ברוס, והוצג בתוכנית הטלוויזיה "המופע של אלן דג'נרס" באוקטובר 2008.
ביולי 2019, אולפני האחים וורנר פתחו תערוכה מיוחדת בניו יורק בשם "friends pop up experience" לציון 25 שנה לשידור הסדרה. התערוכה מציעה למבקרים להתנסות בקטעים ידועים מהסדרה, למשל לחבוש תרנגול הודו על הראש כמו ג'ואי, לשבת על הספה הכתומה הידועה מבית הקפה, ולהציץ לדירה של רייצ'ל ומוניקה.
גם חברת גוגל ציינה את חגיגות ה-25 שנה במחווה לסדרה והסתירה ביצות פסחא המופיעות בכתיבת שמותיהם של הדמויות הראשיות בסדרה כך שלשם כל אחת מהדמויות יופיע אייקון המייצג מאורע מפרקי הסדרה.
תפוצה
שידורים בין-לאומיים
בריטניה
חברים שודרה לראשונה בבריטניה ב-1994. הסדרה הייתה לאחת התוכניות הפופולריות ביותר, ובכל פרק צפו בממוצע 2.6 מיליון בריטים. פרק הסיום בבריטניה הצמיד אל המסך 8.6 מיליון צופים, יותר משליש מקהל הטלוויזיה בבריטניה באותה עת.
ישראל
בישראל עלתה הסדרה לראשונה ביוני 1995 בערוץ 3, שם שודרה עד עונתה השמינית. בשתי עונותיה האחרונות שודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי הזכיינית קשת, אשר רכשה גם את כל שאר עונותיה לשידור הן בערוץ 2 והן בערוץ ביפ (אשר שייך לזכיינית). הפרק האחרון של הסדרה שודר כחודש לאחר הקרנתו בארצות הברית, ביוני 2004. לדברי חברת שידורי קשת, בישראל יש לסדרה קהל צופים גדול ונאמן יותר מכל סדרת רכש אחרת, ומשום כך עדיין משודרים שידורים חוזרים של הסדרה. ערוץ סטאר וורלד הבין-לאומי גם שידר פרקים חוזרים של הסדרה, אך הוא נקלט בישראל רק במסגרת הכבלים והלוויין, ושידורי הערוץ הסתיימו לבסוף בישראל בשנת 2009. לאחר תקופה זאת, שודרו שידורים חוזרים בלילות בערוץ 2 ובעשור השני של המאה ה-21 משודרים פרקים חוזרים של הסדרה בערוץ יס קומדי של חברת הלוויין ובערוץ הוט קומדי סנטרל. הסדרה זמינה גם כיום בנטפליקס ישראל ונחשבת לאחת הסדרות הנצפות ביותר שם.
מוצרים נלווים
כל עשר עונות הסדרה יצאו במארזי DVD ובמארז Blu-ray מהודר בעל הפרדה גבוהה. כל מארז של סדרה מכיל תוספות מיוחדות וגם קטעים שירדו בעריכה. מוצרי מרצ'נדייז רבים של "חברים" יוצרו על ידי חברות רבות. בסוף ספטמבר 1995, יצא האלבום "הפסקול הטלוויזיוני המקורי של 'חברים'", אשר הכיל שירים מהסדרה, והגיע למקום ה-46 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר. עד נובמבר 1995 נמכרו 500,000 עותקים שלו. בשנת 1999, יצא עוד אלבום פסקול, בשם "שוב חברים". עוד מוצרי חברים כללו משחק-זיכרון על פרקי הסדרה ב-DVD, וגם משחק מחשב בשם "חברים: ההוא עם כל הטריוויה" כיום יש גם במהדורה מוגבלת תקליטים של שירים שנשמעו במהלך הסדרה.
ספין אוף
ממוזער|150px|מאט לה-בלנק קיווה כי הפקת סדרה שלמה על ג'ואי, אשר לדעתו הייתה "הדמות הכי פחות מפותחת ב"חברים", תביא להתפתחות של הדמות.
לאחר סיום הסדרה ב-2004, לה-בלנק הצטרף לספין אוף של "חברים", שנקראה "ג'ואי", ועקבה אחרי מעברו של ג'ואי ללוס אנג'לס וניסיונותיו להצליח כשחקן. קאופמן וקריין לא רצו להצטרף לצוות סדרת-הבת, אך ברייט הסכים ושימש כמפיק בפועל. NBC פרסמה רבות את "ג'ואי" ושיבצה אותה במשבצת השידור הישנה של חברים, ימי חמישי ב-20:00. פרק הפיילוט נצפה על ידי 18.6 מיליון צופים אמריקאים, אך הרייטינג ירד וירד לאורך שידורן של שתי עונות הסדרה, ובממוצע צפו 10.2 מיליון צופים בפרקי העונה הראשונה, ו-7.1 מיליון בשנייה. הפרק האחרון ששודר נצפה על ידי 7.09 מיליון צופים במרץ 2006. NBC ביטלה את הסדרה במאי 2006, לאחר שתי עונות. ברייט האשים את חוסר שיתוף הפעולה בין בעלי תפקידים ב-NBC, האולפן ושאר המפיקים, בחיסולה המהיר של הסדרה:
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קומדיות מצבים אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - סדרות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה שמתרחשות בניו יורק
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: סדרות רכש
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א: סדרות
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: תוכניות: בימוי קומדיה
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: קומדיה
קטגוריה:יצירות זוכות פרס התקשורת של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה
קטגוריה:זוכי פרס בחירת הנוער: סדרות
קטגוריה:האחים וורנר: סדרות טלוויזיה
| 2024-09-27T13:49:38
|
חיים הרצוג
|
חיים הֶרְצוֹג (17 בספטמבר 1918; י"א בתשרי ה'תרע"ט – 17 באפריל 1997; י' בניסן ה'תשנ"ז) היה איש צבא, פוליטיקאי, עורך דין וסופר ישראלי שכיהן כנשיאהּ השישי של מדינת ישראל בשנים 1983–1993. בין תפקידיו היה שגריר ישראל באו"ם, אלוף בצה"ל וחבר הכנסת.
הרצוג, יליד בלפסט, הממלכה המאוחדת, היה בנו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לימים הרב הראשי האשכנזי לישראל. בצעירותו עלה ארצה ושירת ב"הגנה" במהלך המרד הערבי הגדול. בהמשך שב לבריטניה, למד משפטים והצטרף לשירות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שב לארץ ב-1947, שירת במלחמת העצמאות והיה מעורב בהקמת אגף המודיעין בצה"ל. לאחר הקמת המדינה המשיך בקריירה צבאית. הרצוג השתתף במלחמת סיני, התמנה לראש מטה פיקוד הדרום ופרש משירות קבע ב-1962 בדרגת אלוף. הרצוג נמנה בין מקימי מפלגת רפ"י ובעקבות מלחמת ששת הימים התמנה למושל הצבאי של הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים). מאוחר יותר הוא ניהל קריירה משפטית, והיה שגריר ישראל באו"ם.
לאחר סיום כהונתו נבחר הרצוג לחבר הכנסת מטעם סיעת המערך השני ב-1981 וב-1983 ניצח בבחירות לנשיאות בהתמודדות צמודה מול השופט מנחם אלון. הרצוג כיהן בתפקיד נשיא המדינה כעשור, ובמהלך כהונתו העניק חנינה לאנשי השב"כ הנחקרים במסגרת מעורבותם בפרשת קו 300. נוסף על כך תמך בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית (ממשלת ה"רוטציה" בין שמעון פרס ליצחק שמיר) בעקבות הבחירות לכנסת האחת עשרה. הרצוג היה לנשיא הראשון שערך ביקור בגרמניה המערבית (ב-1986) כמו גם ביקור רשמי ראשון בארצות הברית (ב-1987). ב-1992 חתמו הנשיא הרצוג מטעם ישראל והמלך חואן קרלוס הראשון מטעמה של ספרד על ביטולו הסמלי של גירוש ספרד במלוא 500 שנה לגירוש. ב-1993 סיים הרצוג את כהונתו השנייה כנשיא ופרש מן החיים הציבוריים. בנו, יצחק הרצוג, מכהן כנשיא מדינת ישראל ה-11.
תחילת דרכו
ילדות באירלנד, עלייה ושירות ב"הגנה"
ממוזער|234x234 פיקסלים|הרבנית שרה הרצוג מחזיקה את בנה בן השנה חיים הרצוג, בלפסט, אירלנד, הממלכה המאוחדת, 1919.
ממוזער|הרצוג לאחר סיום לימודי המשפטים בלונדון, 5 בינואר 1941.
חיים הרצוג נולד ב-17 בספטמבר 1918 (י"א בתשרי ה'תרע"ט) בעיר בלפסט, אז בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ובימינו בירת אומת הבית צפון אירלנד, לשרה לבית הילמן ולרבה של בלפסט, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים, הרב הראשי של אירלנד ובהמשך הרב הראשי לישראל). סבו של חיים הרצוג (אבי אביו), הרב יואל לייב הלוי הרצוג, פעל בפולין ובריטניה קודם התיישב בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית. חודשים אחדים לאחר לידתו הקשה מונה אביו לרב הראשי של אירלנד והמשפחה עקרה לדבלין (בירת אירלנד המודרנית), בה גדל הרצוג. הרצוג היה בן שלוש בלבד כאשר חזה במראות מלחמת האזרחים האירית שפרצה לאחר מלחמת העצמאות האירית בין תומכיה ומתנגדיה של האמנה האנגלו-אירית. ביוני 1919 התמנה הרב יצחק הרצוג לרבה של דבלין וב-1925 התמנה לרב הראשי של מדינת אירלנד החופשית.
חיים הרצוג חונך בחינוך דתי מסורתי ב"חדר" ולמד במקביל גם חינוך חילוני בקולג' אלכסנדרה ובקולג' וסלי שזוהו עם המיעוט הפרוטסטנטי. אביו היה מקורב לתנועת "המזרחי" וחינך את בניו חיים ויעקב לקראת עלייה לארץ ישראל. חיים התבלט בלימודיו בשל אהבתו לסוגים שונים של פעילויות ספורטיביות ובשל הלהט שהציג באהדתו את הציונות. בנעוריו היה הרצוג ספורטאי מצטיין ואף זכה באליפות "מכבי" באירלנד באיגרוף במשקל תרנגול. כישוריו והתנהלותו של הרצוג הבדילו אותו משאר התלמידים בישיבה והיו חששו כי אם ימשיך לגדול באירלנד בעלת האוכלוסייה היהודית המצומצמת, רוב הסיכויים שילמד מקצוע טכני ויתרחק מן המסורת היהודית. על כן הציעו לו הוריו להמשיך לימודיו בפולין, שווייץ או ארץ ישראל, בהן ניכר כי התקיימה קהילה יהודית נרחבת. עבור הרצוג, שמאז היה ילד צעיר חונך לכִּסּוּפים על ארץ ישראל הייתה הבחירה בה ברורה מאליה.
בשנת 1935 עלה עם משפחתו לארץ ישראל המנדטורית. בסופו של דבר, קבורת סבו בהר הזיתים בירושלים הייתה לגורם הישיר שהוביל לעליית הרצוג לארץ ישראל. לאחר ההלוויה, אביו, הרב יצחק אייזיק הרצוג התמודד ללא הצלחה על מושב הרב הראשי לתל אביב ולאחר שהפסיד שב לאירלנד. בכך נותק חיים הרצוג בן ה-17 מהוריו ונותר בארץ, איפה שהתגורר בבית משפחת אמו בירושלים. הרצוג נשלח ללמוד בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון. באותה העת עבר להתגורר בבית משפחת ד"ר ישעיהו וולפסברג-אביעד, פעיל הציונות הדתית שעלה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. בעת שהותו בבית משפחת וולפסברג התוודע הרצוג לשפה הגרמנית, אותה למד על בוריה, ולמוזיקה קלאסית. בתחילת 1936 התמנה אביו לרב הראשי האשכנזי לישראל ועשה דרכו חזרה ארצה דרך ממלכת מצרים.
חיים הרצוג לא מצא את מקומו בחיי הישיבה, הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא" והחל לעסוק בפיתוח ההתיישבות. עוד ב-1936 התגייס לשורות ה"הגנה" בעקבות המצב הביטחוני הרעוע של היישוב היהודי לנוכח פרוץ המרד הערבי הגדול. עם התגייסו אמר לו אביו: "אם לא תהיה רב בישראל, אזי לא יכול להיות דבר יותר מכובד וגדול בחייו של צעיר יהודי היום, מאשר להיות קצין בצבא." הרצוג היה לנוטר בשירות ב"הגנה" ובמהלך המרד הערבי הגדול שירת בירושלים, בעיקר בעיר העתיקה. באוקטובר 1938, לאחר נפילתה לידי המורדים הערבים, נעשה מאמץ צבאי משולב של היישוב ותגבורת מטעם הצבא הבריטי לשחרור העיר העתיקה. המורדים התבצרו במתחם הר הבית, שאליו לא נכנסו החיילים, ובלילות טיפסו מעבר לחומות ויצאו מהעיר העתיקה, ששבה לשליטת הצבא רק לאחר חמישה ימים.
בבריטניה ובמלה"ע השנייה
בהמשך שנת 1938 עצר הרצוג את לימודיו בישיבה ויצא ללימודי משפטים, תחילה בבית ספר אנגלי למשפטנות שנבנה בידי רשויות המנדט בירושלים, ובהמשך יצא ללמוד בממלכה המאוחדת באוניברסיטאות לונדון וקיימברידג' ביוניברסיטי קולג'. תחילה התגורר בבית דודו קודם שכר דירה בת חדר אחד. אחת, בעת מפגש ארגון הסטודנטים היהודים בלונדון, הגן הרצוג על עמדת הציונות בוויכוח מול נציג תנועת הארגון הטריטוריאלי היהודי, שדגל בכך שפתרון השאלה היהודית יבוא דרך ריכוז אוכלוסין בטריטוריה קבועה אך לא בהכרח התיישבות בארץ ישראל. בוויכוח דומה התנצח מול סטודנטים קומוניסטים. כל עת למד באוניברסיטה הוסיף הרצוג להעמיק בקשריו עם ארגוני סטודנטים למיניהם. הוא נשלח מטעם אגודות סטודנטים למטרות ייצוג שונות באירועים ואחת אף העביר הרצאה בדבר ההיסטוריה של הציונות. בנוסף השתתף בוועידות של "פדרציית הסטודנטים היהודית בבריטניה."
לנוכח מדיניות הפיוס, הרצוג התגייס לאימונים בצבא הבריטי במסגרת עתודה אקדמאית. בספטמבר 1939, פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה מימשו את חששותיו של הרצוג. במהלך הקרב על בריטניה, החל מיולי 1940, החל הבליץ - סדרת הפצצות אסטרטגיות מעל ערי בריטניה הגדולות. בעקבות הבליץ הועבר מוסד הלימודים האוניברסיטאי לעיירה אבריסטווית' (Aberystwyth) אשר בוויילס. בדצמבר 1940 התמנה לגזבר פדרציית הסטודנטים וקידם עיתון מטעמה שקרא לסטודנטים יהודים שלא להיענות לארגונים קומוניסטים. ב-1941 קיבל תואר בוגר במשפטים בסיום חוק לימודיו, וב-1942 הוסמך כעורך דין. בינואר התמנה ליושב ראש פדרציית הסטודנטים.
בנובמבר 1942 השלים את תקופת התמחותו המקצועית בעריכת דין ועמד להתנדב לשירות צבאי במלחמה. בעת שירותו בצבא הבריטי קיבל את הכינוי ויויאן (גרסה אנגלית של חיים), שליווה אותו בשארית חייו. בדצמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי ולמד באקדמיה הצבאית המלכותית סאנדהרסט. סמוך לגיוסו החל מפנה במלחמה לנוכח קרב אל-עלמיין השני, קרב מידוויי וקרב סטלינגרד. בסוף לימודיו הצבאיים ניתנה לו דרגת לוטננט שני (מקביל לסג"ם) והוא צוות לשירות כקצין מודיעין בשריון. תחילה הוטל עליו לחקור שבויים גרמנים ובהמשך הוצב במפקדתו של לוטננט-גנרל אלן גורדון קנינגהם בבלפסט, איפה שהיה חשד מפני התקוממות של הצבא האירי הרפובליקני (IRA). הרצוג השתתף בפלישה לנורמנדי ובכיבוש גרמניה. הרצוג שירת בדיוויזיית המשמר המשוריינת ששחררה את בריסל ב-30 בספטמבר 1944. לאחר שחרורה של בריסל יצא הרצוג לחופשה בת מספר חודשים במהלכה ביקר את בני משפחתו בצרפת.
בשובו מהחופשה לקח חלק בתכנון מבצע "פלאנדר" לחציית הריין במסגרת פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה. במבצע היו מעורבות הארמייה הבריטית השנייה, הארמייה הקנדית הראשונה והארמייה האמריקאית התשיעית, ופילדמרשל ברנרד מונטגומרי היה למפקד הראשי על המבצע. עם חציית הנהר החלה תנועה של הכוחות צפונה לעבר העיר ברמן. במהלך הקרב על העיר נפל פגז בקרבת הרצוג, ששמיעתו באוזן שמאל נפגעה לצמיתות. השתתף בשחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן ונפצע בקרבות ליד העיר ברמן. כקצין מודיעין, הוא נכח ברגע בו נשבה מפקד האס אס היינריך הימלר ונלקח לחקירה. בסופה של המלחמה באירופה, צוות לוועדת ארגון צבאית שמטרתה להסדיר את שרתי המודיעין הצבאי בשטחי גרמניה שהוטלו תחת חסות בריטית לאחר המלחמה. בהמשך התמנה הרצוג למפקד יחידת ביטחון של חי"ר בבראונשווייג, חבל סקסוניה התחתונה.
שיבה לארץ
בעת שנשא במשרה צבאית בשירות בריטניה, הרצוג שיתף פעולה בסתר עם המוסד לעלייה ב', ארגון מטעם ההגנה שקידם את ההעפלה לארץ ישראל. בינואר 1946 הועלה לדרגת מייג'ור והתמנה לאחראי המודיעיני באזורי ברמן ושטאדה. בספטמבר השתתף בחגיגות ראש השנה ה'תש"ז עם מעט היהודים שנותרו תושבי המבורג. לאחר היסוסים רבים בהקשר של לאן לפנות ולהמשיך הלאה בדרכו, החליט הרצוג לדחות כל הצעת קידום בריטית ולשוב לארץ ישראל.
בפברואר 1947, לאחר שחרורו הרשמי משירות, שב הרצוג לארץ ישראל. הרצוג התמנה לראש אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תחת פיקוחו של משה שרתוק (שרת).
במסגרת תפקידו בשירות הסוכנות היהודית, היה הרצוג אחראי על המעקב אחר ועדת אונסקו"פ שהמלצותיה בפני האומות המאוחדות על אודות ארץ ישראל המנדטורית הובילו לתוכנית החלוקה. מפקד ש"י (שירות הידיעות; יחידת המודיעין של ההגנה), דוד שאלתיאל, הוא שציוות את הרצוג לשאת בתפקיד. דו"ח ועדת אונסקו"פ הוגש לאו"ם ב-14 במאי לקראת הצבעה. על תוכנית החלוקה שנרשמה בדו"ח נודע ליישוב דרך מאמצים מודיעיניים שקידם הרצוג שכללו בין לבין האזנות לטלפונים וקריאת פיסות ניירת שנזרקו לפחי אשפה.
מלחמת העצמאות ושירותו הצבאי
ממוזער|אסף שמחוני וחיים הרצוג עם חייל ירדני, קובעים את גבול הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, חלק מהקו הירוק.
ממוזער|חיים הרצוג בעת כהונתו כנספח צה"ל בוושינגטון.
ממוזער|אלוף מאיר עמית (מימין) מחליף את אלוף חיים הרצוג בתפקיד ראש אמ"ן 1962.
מלחמת העצמאות
בתחילת מלחמת העצמאות, התמנה הרצוג לראש אגף ביטחון וקצין קישור בירושלים. מחד היה מקשר בין ההגנה לשלטונות הבריטיים ומאידך עבד עם הש"י. הרצוג נמען עם מספר מפקדים בריטיים המוצבים בירושלים ופעל למנוע התלקחות של תקריות צבאיות בין כוחות בריטיים לכוחות היישוב. בכדי לשפר את תפקוד ההגנה לקראת האפשרות של מלחמה סדירה מול צבאות ארצות ערב, החל דוד בן-גוריון לקדם בתפקידיהם קצינים ששירתו בצבא בריטניה במהלך המלחמה. משאבים רבים הופנו לשיפור מערך המודיעין. ב-20 בפברואר נפתח קורס קצונה לשירות המודיעין, והרצוג לקח חלק בפיקוד על הקורס.
במרץ הגיעה לארץ משלחת ביצוע מטעם האו"ם שמטרתה לוודא את מימושה של תוכנית החלוקה. בעקבות הגעתה מונה הרצוג לקשר הסוכנות היהודית עם המומחה הצבאי של המשלחת, הקולונל הנורווגי רגנואלד אלפרד רושר-לונד. לפי דרישת בן-גוריון דרש הרצוג מלונד שהאו"ם ישלח כוח בן שתי דיוויזיות לנגב למימוש תוכנית החלוקה (רוב הנגב נפל באותה העת לשליטת סניף של האחים המוסלמים). לונד הבהיר כי מהלך שכזה אינו סביר וטען כי על היישוב לשקול מחדש את חלוקת כוחותיו בשטח בין מטרות אסטרטגיות למטרות שבראש ובראשונה מהוות נושא חשיבות פוליטי. בני הזוג הרצוג עבדו בבית המוסדות הלאומיים כאשר ב-15 במרץ התפוצצה מכונית תופת בקרב בניין המוסדות. חיים, שעבד בלשכתו של בן-גוריון, לא נפגע ורץ לחפש את אשתו אורה, שעבדה בלשכתו של ראש חיל המדע, אהרן קציר. חיים מצא את אורה פצועה ופינה אותה לבית חולים. במרץ התממשו חששותיהם של הרצוג ולונד כאשר ארצות הברית נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ועברה לתמוך במשטר נאמנות מטעם האו"ם. בכך נוצר מצב שהקמת ממשלה זמנית עלולה להשיג אך ורק את תמיכת הגוש המזרחי.
בעקבות הכרזת העצמאות ב-14 במאי, החלו ההגנה והאצ"ל במבצע קלשון להשתלטות על השטחים בירושלים שפונו על ידי החיילים הבריטים הנסוגים עם סיום המנדט. לפי דרישת מנהיגי יושביה הערבים של ירושלים, ב-19 במאי הורה עבדאללה הראשון, מלך ירדן, ללגיון הערבי, לנוע לעבר מערב ירושלים. בן-גוריון הורה לרמטכ"ל יעקב דורי להקים את חטיבה 7 שמטרתה לפרוץ את דרך בורמה לירושלים ולמנוע את נפילתה לידי צבאות ערב. הרצוג התמנה לשרת כקצין המבצעים והמודיעין של חטיבה 7, והשתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים ובקרבות לטרון. במהלך מבצע בן נון א' ספג צה"ל מפלה צבאית, שרובה נגרמה בעקבות כשל מודיעיני. הרצוג היה קצין המודיעין של החטיבה, אך התמנה לתפקיד רק יום קודם לכן והתברר מאוחר יותר כשל בהעברת המידע על פריסת הלגיון הערבי דרך ש"י לידיעת החטיבה. גם מבצע בן נון ב' בסוף החודש עלה בתוהו ובתחילת יוני הסתיים מבצע יורם בגורל דומה. הרצוג ניצל את היוזמה שנקט צה"ל במבצעים אלו למצוא דרך עקיפה לפרוץ את ירושלים מדרך בורמה. הרצוג וידא כי עיתונאים יפיצו שישראל פרצה את הדרך לירושלים הנתונה תחת מצור עוד קודם החלה ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני.
ביולי 1948 השתתף בהקמת אגף המודיעין (מחלקה באותה תקופה), ומדצמבר 1948 עד אפריל 1950 עמד בראש מחלקת המודיעין במטה הכללי לפי מינויו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. לפי קביעתו המקורית של בן-גוריון, על אגף המודיעין, הוא שירות הידיעות הצבאי (במקור נקרא שירות מודיעין: ש"מ), מוטלות הסמכויות הבאות: "יש להקים שרות ידיעות צבאי על ידי המטה (המטכ"ל) תחת ראשות איסר (בארי) וויויאן (הרצוג). הש"י הצבאי יהיה אחראי לביטחון (זהירות), צנזורה ואנטי ריגול (סיכול ריגול)." במקור התמנה בארי לראש אגף המודיעין החדש, אך עד מהרה הוכתם שמו ושמה של היחידה בעקבות פרשת הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי בחשד לריגול על לא עוול בכפיו. בארי הודח מתפקידו והורד לדרגת טוראי. סגנו, הרצוג, מונה למפקד החדש של אגף המודיעין לפי מינויו של בן-גוריון והיה בעל תפקיד חשוב בבנייתו של המודיעין הצבאי.
לאחר המלחמה
לאחר מינויו לתפקיד ראש אגף המודיעין, הסכימו הרצוג וראש המוסד, ראובן שילוח, כי יש להקים גוף מתאם בין סוכנויות המודיעין על מנת למנוע טעויות קטלניות. באפריל 1949 הוקמה "ועדת תיאום" בראשותו של שילוח, שבדיוניה נכחו הרצוג, איסר הראל, ראש השב"כ, ובוריס גוריאל, מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ. הרצוג רצה לקדם רפורמות בפיקוד העליון של צה"ל על בסיס המודל של הצבא הבריטי, ובמרץ 1949 הצעתו התקבלה עם הארגון מחדש של המטה הכללי. לחיל המודיעין היה מעמד של מחלקה במטה הכללי, ורק בשנת 1953 הוא נהפך לאגף נפרד ולא כפוף לאגף המבצעים.
במאי 1950 קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין. החל מאפריל 1950 ועד שנת 1954 שימש כנספח צבאי בוושינגטון די. סי., ארצות הברית. בעת היותו נספח בוושינגטון היה מקורב לשגריר ישראל בארצות הברית, גיסו אבא אבן. הרצוג התמקד בתפקידו במילוי תפקיד של ייצוג ישראל אל מול הרשויות האמריקאיות וטיפח היכרות אישית עם ראשי הממסד הביטחוני דרך פגישות רשמיות ולא רשמיות כאחד. באותה העת היו היחסים בין ישראל לארצות הברית קרים, כאשר ממשל דווייט אייזנהאואר נקט עמדה של ריחוק מישראל במטרה לחזק את קשרי ברית בגדאד ויחסיה של ארצות הברית עם ארצות ערב. רק ב-1957, כאשר החלה להתבהר חשיבותה האסטרטגית של ישראל לאינטרס האמריקאי, הממשל החל לשנות את מדיניותו. עד אז, הממשל חשד שקבוצות יהודיות ופרו-ישראליות באמריקה, מייצגות "הלובי הישראלי בוושינגטון", חותרות מתחת לו. על בסיס חשד זה, גורמים ישראלים ויהודים רבים בארצות הברית היו תחת מעקב. הרצוג גם כן היה נתון למעקב מתוך חשש שהוא מנסה לגנוב סודות של תעשיות ביטחוניות אמריקאיות. מתוך כך, מחלקת המודיעין של צה"ל הגיעה למסקנה שיהיה עדיף להשיבו לישראל, והרצוג עצמו תמך בהחלטה. במהלך "הפרשה", כונה הרצוג בשם "הקצין הגבוה". מעורבותו בעסק הביש אינה ידועה ונשארה חסויה עד היום.
לאחר מספר שנים בתפקיד, ביקש הרצוג מהרמטכ"ל משה דיין לשוב ארצה ולקבל תפקיד חדש. ב-15 בנובמבר 1954, לאחר שחזר לישראל באוקטובר באותה השנה, מונה למפקד חטיבת ירושלים ומפקד מחוז ירושלים, תפקיד בו כיהן בשנים 1954–1957 והיה כפוף ישירות לאלוף פיקוד המרכז. לאחר כניסתו לתפקיד חלה ירידה בתדירות העימותים בין ישראל לירדן, ומוסד קו תקשורת ישיר בינו לבין מקבילו הירדני במטרה למנוע הסלמה מקרית בעתיד. בראשית שנת 1956 התערערה יציבות השלטון בירדן של המלך חוסיין, ממשלות נפלו אחת אחרי השנייה וארגוני הפדאיון ודעת הקהל קראו להתקרב למצרים בהנהגת גמאל עבד אל נאצר, האויבת הגדולה של מדינת ישראל. בתגובה למהומות עממיות החליט המלך חוסיין במרץ להדיח את מפקדו הבריטי של הלגיון הירדני, ג'ון באגוט גלאב. בתגובה החליט הרצוג להעלות את הכוננות הצבאית במחוז ירושלים וטען כי: "לא מן הנמנע כי תוכניות האויב יכללו התקפת פתע על ירושלים." סדרת היתקלויות התרחשו במובלעת הר הצופים והחל באוגוסט חלה הסלמה לאורך גבול ירדן–ישראל.
ממלא מקום אלוף פיקוד הדרום וראש אמ"ן בשנית
ביולי 1957 מונה לראש מטה פיקוד הדרום. עם מינויו של חיים לסקוב לרמטכ"ל מונה בינואר 1958 לממלא מקום אלוף פיקוד הדרום תפקיד בו כיהן עד יולי 1958, עת הוחלף באברהם יפה. במסגרת התפקיד ניסה לשפר את מצב כוח האדם ושמר על משמעת הדוקה. הרצוג, שהתחנך על ברכי המערכת הצבאית הבריטית, והתנגד לפעילות העצמאית למחצה של היחידות המובחרות כפי שבאו לידי ביטוי בפעולות התגמול. לאחר שבמהלך אימון צנחנים ביצעו פגיעה ברכוש שעברה את הקו האדום, הדיח הרצוג את סגן מפקד הפלוגה שהיה אחראי לאימון שנעשה ללא תיאום מראש עם הפיקוד. הרצוג ניסה לתמוך באוכלוסייה הבדואית המקומית, שהייתה נתונה למגבלות הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בין היתר ניסה לשפר את מצבם במהלך שנת בצורת ולקדם הזרמת מים לאזורי המגורים שלהם. שמירתו על משמעת צבאית הייתה בולטת והדוקה יותר מעמיתיו. במרץ 1958, לאחר אירוע ירי בו נהרג קצין צה"ל מאש ערבית בסיור בדרום הר חברון, כתב לרמטכ"ל לסקוב: "העובדה שקצין נהרג על ידי ערבים היורים ממארב אינה מוכיחה כי הסיור לא פעל בהתאם להוראות [...] אולם התרשמותי מהחקירות אשר נעשו וכן משיחה עם מפקד הסיור מביאה אותי למסקנה כי הוא גילה רמה נמוכה בפיקוד, גם אם הסיור פעל בסדר מבחינה טכנית." במאי הורה על סדרת פעולות באזור המפורז ליד ניצנה לאחר שכוחות מצרים הניחו בו מוקשים ומתקני חבלה.
ב-1959 מונה שנית לראש אגף המודיעין לאחר שיהושפט הרכבי, הודח מתפקידו בעקבות חלקו בפרשת ליל הברווזים, כתוצאה מהדחתו, נקרא הרצוג פעם נוספת לפקד על אגף המודיעין שהיה שרוי במשבר. בתקופת כהונתו, תחת הרמטכ"לים לסקוב וצבי צור, החריפו הסכנות האזוריות על ישראל, התחזק מעמדו של נאצר בעולם הערבי וחלה רדיקליזציה, תהליכים שבאו לידי ביטוי בין היתר באיחוד מצרים וסוריה לכדי הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע"ם). בתגובה להתפתחויות בעולם הערבי, פעל אגף המודיעין לחזק צינורות קשר ולחמם את ברית הפריפריה. במסגרת זאת ביקר הרצוג מספר פעמים באיראן, טורקיה ואתיופיה, כדי לחזק את הקשרים עמן. בהערכת אמ"ן מסוף 1959 העריך הרצוג שלא צפויה מלחמה לפני 1962, ולצד זאת שלא צפויים איחודים נוספים בין מדינות ערב, בין היתר נוכח הכישלון של קע"ם וההתייחסות של מצרים לסוריה כאל מושבה, שהרחיקה מדינות ערביות נוספות מן הרעיון של איחוד עם מצרים.
בפברואר 1960, בניגוד להערכות אמ"ן, הופתעה ישראל נוכח ריכוז גדול של כוחות מצרים בתוך סיני. הדבר סתר את ההערכה המודיעינית וכדברי יצחק רבין "נתפסנו עם המכנסיים למטה". האירוע עורר ויכוחים פנימיים וביקורת פנימית חריפה ביחס ליעילותה ולתפקודה של ההתרעה המודיעינית. היה ברור כי היה על המודיעין לדעת על המהלך המצרי זמן רב בטרם נרשמה תזוזת כוחות בצד המצרי. הרמטכ"ל, חיים לסקוב, דרש להדיח את הרצוג מתפקידו כראש אמ"ן. הרצוג עצמו טען כי "עבודת המודיעין העניקה לישראל ארבעה ימי היערכות לקראת התקפה, יותר מן הזמן הדרוש." ישראל הכריזה על כוננות רותם, שכללה גיוס מילואים חלקי. נעשו ניסיונות להפיג את המתח ולהימנע ממלחמה, וכעבור חודש השיבה מצרים את כוחותיה לאחור. לאחר האירוע שב הרצוג על ההערכה המקורית, וב-9 במרץ קבע: עד אז [שנת 1961-1962] אין הם [קע"ם] מעוניינים להיכנס למערכה מול ישראל." בהמלצת הרמטכ"ל צור העניק ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון דרגת אלוף להרצוג באפריל 1961 (ביום העצמאות).
בסדרת דיווחים ממרץ ועד ספטמבר 1961 הציג הרצוג הערכות מודיעיניות שדעת הקהל בסוריה פונה עם הזמן נגד השלטון המצרי. בין היתר שקד הרצוג על הנחיית ההכנות של "תיק מתתיהו" - סדרת הערכות מצב לתרחישי עימותים אפשריים שישראל עלולה להתקל בהם (נפילת השושלת ההאשמית בהפיכה בירדן, סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי בידי מצרים, ותרחישים נוספים). ב-1962 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף, ויורשו בראשות אמ"ן היה האלוף מאיר עמית. הרצוג היה אמור להיות אחד השופטים במשפטו של יששכר שדמי על אחריותו בטבח כפר קאסם, אך ביקש להשתחרר מהתפקיד מאחר שהוזמן להעיד מטעם ההגנה.
לאחר השחרור מצה"ל
ממוזער|חיים הרצוג, 1969, כינוס מפלגת רפ"י, מאוספי הספרייה הלאומית.
ממוזער|צועדים בעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, משמאל לימין: הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף הפיקוד עוזי נרקיס ומושל העיר הרצוג.
לאחר שפרש הרצוג מצה"ל במאי 1962, נתמנה לנציגו של סר אייזק וולפסון בישראל, כיהן כמנכ"ל בחברת ג.א.ס בשליטתו ויושב הראש הראשון של "החברה לאלקטרוניקה ישראל" (לימים, "ECI Telecom").
פעילות פוליטית מוקדמת
בשנת 1965 נמנה עם מקימי רפ"י, והיה מזכיר סניף תל אביב של המפלגה. בנובמבר 1967 היה מתומכי הקמת המערך והתמודד מטעמו בבחירות לכנסת השביעית. כיהן כנשיא וראייטי, ונשיא אורט ישראל.
במלחמת ששת הימים
ממוזער|האלוף במיל' הרצוג (מימין) עם דוד בן-גוריון בכותל המערבי אחרי הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.
ב-28 במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נתן הרצוג שיחות פרשנות יומיות ב"קול ישראל", שחיזקו את רוחו של הציבור בישראל. בין השאר אמר, ב-1 ביוני: "אילו הוטל עלי לבחור הלילה בין האפשרות להיות טייס מצרי התוקף את תל אביב, ובין האפשרות להיות אזרח בתל אביב - הייתי בוחר, מטעמים של ביטחוני האישי, באפשרות השנייה". קטעי הקריינות שלו בזמן מלחמת ששת הימים הונצחו על תקליט, שהיה לרב-מכר. עם תום המלחמה מונה כמושל צבאי ראשון של הגדה המערבית, שכללה אז גם את מזרח ירושלים. הוא התמנה לראש מנהל הגדמ"ע עוד לפני המתקפה הירדנית בבוקר 5 ביוני, מתוך הערכת האפשרות של השתלטות ישראלית על הגדה. הוא כיהן בתפקיד פרק זמן קצר, במהלכו אישרה הממשלה את החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ואיחודה החוקי של העיר לפיכך.
בהמשך התמנה הרצוג, שנחשב לאיש רפ"י ולמקורב של שר הביטחון משה דיין, לחבר "צוות הארבעה" לחקר הלך הרוח בגדה המערבית, צוות שהיה כפוף ישירות לראש הממשלה וכלל, מלבד הרצוג, את משה ששון, שאול בר חיים ודוד קמחי. אותה תקופה הייתה הממשלה חלוקה באשר למדיניות שיש לקבוע לחזון מדיני לגורל השטחים ולשאלת השלום עם הערבים. כקבוע בתוכנית אלון, רבים בדרג המדיני באותה העת העריכו שיש לחלק את הגדה בין חלק שיסופח למדינת ישראל וחלק שיוחזר לירדן, או שמא תקום בו ישות פלסטינית. הרצוג טען שעל המדינה לקבוע ראשית כל את נהר הירדן כגבולה המזרחי של מדינת ישראל, ולהעמיד מצב זה כעובדה מוגמרת. הוא צידד בגבולות ביטחון אסטרטגיים וראה בהם נחיצות ממעלה ראשונה. בנוסף לכך, הוא תמך במתן אישור לישראלים לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון.
עריכת דין
בשנת 1972 נמנה עם מקימי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות', שלימים הפך למשרד עורכי הדין הגדול בישראל. בין השאר ייצג את חברת סנוקרסט בבג"ץ שהגישה נגד עיריית בני ברק שסירבה לתת לה רישיון עסק, ואת ליידי איבון קוקריין, בת למשפחת סורסוק הלבנונית, בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שיחזיר לה נכסים שהופקעו ביפו, חיפה ועמק יזרעאל. במלחמת יום הכיפורים חזר לעודד את הציבור בשיחות פרשנות יומיות ברדיו. בעקבות המלחמה הוא גם כתב את הספר 'מלחמת יום הדין' המתאר את התחוללותה תוך התבססות על ראיונות שקיים הרצוג עם בכירי הדרג המדיני-ביטחוני.
שגריר ישראל באו"ם
בשנים 1975 – 1978 כיהן כשגריר ישראל באו"ם. ב-10 בנובמבר 1975, במהלך כהונתו, התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות. בנאום התגובה שלו קם הרצוג והגדיר את ההחלטה כגזענית, והבהיר לשגרירים השונים כי הם ישאו באחריות לשואה הבאה שתפרוץ בעקבות ההחלטה. בסוף הנאום הוא אמר "עבורנו, העם היהודי, זו אינה יותר מפיסת נייר, ונתייחס אליה בתור שכזו", וקרע את נייר ההחלטה לשניים.
לימים כלל צוות היסטוריונים בריטים בראשות סיימון סבאג מונטיפיורי נאום זה בין 50 הנאומים הגדולים בהיסטוריה, לצד נאומים של מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, וינסטון צ'רצ'יל וג'ון קנדי.
נשיא מדינת ישראל (1983–1993)
הבחירות לנשיאות המדינה ב-1983
ממוזער|שמאל|קריקטורה של הרצוג כנשיא המדינה, שלמה כהן.
ממוזער|המועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל בשנת 1983: פרופ' מנחם אלון (קואליציה) וח"כ חיים הרצוג (אופוזיציה) במשכן הנשיא בירושלים.
בשנת 1981 נבחר כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה. בנובמבר 1982 לקה בהתקף לב מסיבי, אך התאושש ממנו. בשנת 1983 התמודד על תפקיד נשיא המדינה מול מועמד הימין והקואליציה, שופט בית המשפט העליון מנחם אלון. בהצבעה, שהתקיימה ב-22 במרץ, ניצח הרצוג ברוב של 61 קולות מול 57 קולות שקיבל אלון. הרצוג נשבע אמונים כנשיא השישי ב-5 במאי 1983. הוא כיהן בתפקיד זה עד מאי 1993 (לאחר שנבחר ללא מתנגדים לקדנציה שנייה ב-1988).ממוזער|הנשיא חיים הרצוג בסיור בשכונת התקווה עם סגן ראש הממשלה דוד לוי, 1983. מתוך אוסף דן הדני ששמור בספריה הלאומית.
בשנת 1984, לאור תוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה, הפעיל את מלוא השפעתו כנשיא על ראשי הסיעות בכנסת למען הקמת ממשלת אחדות לאומית, עד שזו הוקמה לבסוף, בראשותו של שמעון פרס, שהוחלף בהסכמה על ידי יצחק שמיר כעבור שנתיים, בהסדר שכונה "הרוטציה".
פרשת קו 300
בשנת 1986 העניק חנינה למעורבים בפרשת קו 300, עוד קודם להגשתו של כתב אישום – אחד המקרים הבודדים בתולדות המדינה שבו נשיא המדינה נתן חנינה לאדם אשר טרם נשפט והורשע. בעקבות צעד זה התעורר דיון ער בסוגיית סמכות החנינה של הנשיא.ממוזער|250px|נשיא המדינה חיים הרצוג בוחן ספר תורה בבית הכנסת הישן בשכם, בביקור אצל הקהילה השומרונית.עוד ב-1986, מומש הסכם הרוטציה של ממשלת האחדות והעברת ראשות הממשלה משמעון פרס ליצחק שמיר (אשר במקביל התחלפו במשרת שר החוץ). בטקס השבעתו של שמיר לראשות הממשלה נעדר פרס מפאת פגישה דיפלומטית עם נשיא מצרים חוסני מובארכ בקהיר. הרצוג זעם על כך והטיח בפרס: "הייתה זו התנהגות לא-נאותה מצד פרס. שמיר היה עכשיו ראש הממשלה... פרס, כממלא מקומו, היה צריך להיות שם. והבריחה לקהיר הייתה ניסיון בוטה להתעלם מהעובדה ששמיר הוא ראש הממשלה."
ביקורים בגרמניה ובארצות הברית
באפריל 1987 היה לנשיא ישראל הראשון שביקר בגרמניה, ובנובמבר של אותה שנה היה לנשיא ישראל הראשון שערך ביקור רשמי בארצות הברית (נשיאים קודמים ערכו ביקורים לא רשמיים בארצות הברית).
"התרגיל המסריח"
במרץ 1990, בעקבות נפילת ממשלתו של יצחק שמיר בהצבעת אי-אמון בכנסת, הטיל הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס, ובכך עורר את זעם הליכוד. פרס לא הצליח להרכיב ממשלה, ושמיר שב והרכיב ממשלה. הפרשה כולה זכתה לכינוי "התרגיל המסריח".
ב-1993 הסתיימה כהונתו של הרצוג כנשיא ובמקומו נבחר עזר ויצמן.
חיים אישיים
במהלך שירותו בצבא הבריטי, בדרכו לביקורים אצל משפחתו היושבת בירושלים נהג הרצוג להשתכן בבית משפחת אמב"ש באסמאעיליה, ממלכת מצרים. שם פגש את אורה אמב"ש, רעייתו לימים. לפי עדותו האישית, מצא בה "אהבה ממבט ראשון". הם נהגו לצאת לחופשות בשווייץ ובאחת מהן הציע חיים נישואין לאורה. באוקטובר 1946, בתום לימודיה, עלתה אורה לארץ ישראל. באותה שנה נבחרה להשתתף במחזור הראשון של בית הספר לדיפלומטים שהקימה הסוכנות היהודית. בשנים אלו הייתה אורה גם חברת ההגנה. הזוג נישא ב-1947.
פרישתו וערוב ימיו
חיים הרצוג נפטר ב-17 באפריל 1997, י' בניסן ה'תשנ"ז, בגיל 79. הלווייתו נערכה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, שבירושלים.
הותיר אחריו את אשתו אורה (אחותה של סוזי אבן, אשתו של אבא אבן) ואת ארבעת ילדיו: יואל (הנשוי לבתו של המיליארדר נסים גאון מז'נבה), תא"ל מיכאל (מייק) (שגריר ישראל בארצות הברית, לשעבר מזכיר צבאי לשר הביטחון מופז וראש המטה של אהוד ברק), יצחק (נשיא מדינת ישראל ולשעבר יושב ראש הסוכנות היהודית, חבר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ושר בממשלות ישראל) ורונית (פסיכולוגית קלינית).
עץ משפחת הרצוג
הוקרה והנצחה
שמאל|ממוזער|250px|חיים הרצוג במדי אלוף צה"ל. עטיפת תקליטור שיחות עם חיים הרצוג בימי הכוננות ומלחמת ששת הימים.
1977 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן
1983 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ג'ורג'טאון
1984 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית
1984 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה
שמאל|ממוזער|250px|שלט המציין את מקום הולדתו של הרצוג בשדרות קליפטון 185 בבלפסט. במהלך מבצע צוק איתן נזרקו חפצים על השלט, ולבסוף עקב חשש לחיי התושבים המתגוררים בבית הוא הוסר.
שמאל|ממוזער|250px|לוח הקדשה ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט
עמותת "יד חיים הרצוג" מטפלת בנושא הנצחתו ומורשתו. הנשיא חיים הרצוג הונצח במקומות שונים:
בה"ד 15, בסיס ההדרכה של חיל המודיעין בגלילות, נקרא "מחנה הרצוג".
מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה שמתכונן לקום בלטרון ייקרא על שמו.
"פרס חיים הרצוג לתרומה ייחודית למדינת ישראל".
מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
מכון חיים הרצוג לפוליטיקה, חברה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב.
רחובות בתל אביב-יפו, ירושלים (בירושלים נקרא הרחוב על שמו "שדרות הנשיא השישי" משום שקיים רחוב מרכזי על שם אביו), ראש העין, קריית מלאכי, הוד השרון, ראשון לציון, מודיעין-מכבים-רעות, גדרה, בית שאן, מגדל העמק וקריית אונו.
בתי ספר ברחבי הארץ.
"משט חיים הרצוג" מתקיים כל שנה בהרצליה, עיר מגוריו.
בתאריך 17 בפברואר 1998 השירות הבולאי הנפיק בול דאר לזכרו של הנשיא הרצוג, שעוצב על ידי האמנית רות מלכא (בקמן). על מעטפת "יום ההופעה" הודפס כך: "לוחם, מדינאי, דובר בשער, איש ספר ורב פעלים".
כתביו
בין הספרים שחיבר הרצוג:
יהדות, משפט ומוסר (עורך, באנגלית, 1974)
מלחמת יום הדין (1975)
מלחמת התנ"ך (עם מרדכי גיחון, 1978)
לפני אומות העולם (1979)
עם כלביא יקום (1983)
מאריות גברו (1991)
בין חול לקודש (1992)
דרך חיים - סיפורו של לוחם, דיפלומט ונשיא (אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות, 1997
לקריאה נוספת
שלמה נקדימון, לוחם יהודי: חיים הרצוג - חייל ומפקד, ידיעות ספרים, 2021.
ארנון למפרום (עורך), חיים הרצוג: הנשיא השישי, מבחר תעודות מפרקי חייו (1918–1997), הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, הוצאת גנזך המדינה, ירושלים תשס"ט. . מידע על הספר באתר ארכיון המדינה.
קישורים חיצוניים
חיים הרצוג, באתר הכנסת
חיים הרצוג - הנשיא השישי של מדינת ישראל, מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
כנס על חיים הרצוג לרגל הופעת הספר "חיים הרצוג הנשיא השישי"
אתר הזיכרון מטעם העמותה לזכר חיים הרצוג
חיים הרצוג – הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918) באתר ארכיון המדינה
יוסף ארגמן, ששים שנה לליל "ברווזי המים" ול"משקם" אמ"ן - חיים הרצוג מבט מל"מ, גיליון 84, עמ' 34–35, אוגוסט 2019.
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:שגרירי ישראל באו"ם
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:עורכי דין ישראלים במאה ה-20
קטגוריה:יהודים אירים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
חיים
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:נספחים צבאיים ישראלים בארצות הברית
קטגוריה:מושלים צבאיים ישראלים
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:מפקדי חטיבת ירושלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד הדרום
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:דבלין: אישים
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:צהלה: חברי הכנסת
קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שיצאו בשאלה
קטגוריה:קציני צה"ל לשעבר בפוליטיקה הישראלית
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים
קטגוריה:נשיאי אורט ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי אירלנד
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:חיילי חיל המודיעין במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1997
קטגוריה:תל אביב-יפו: חברי הכנסת
| 2024-10-15T09:42:18
|
27 בנובמבר
|
27 בנובמבר הוא היום ה-331 בשנה בלוח הגרגוריאני (332 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 34 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
43 לפנה"ס – כינון הטריומווירט השני
399 – תחילת כהונתו של אנסטסיוס הראשון כאפיפיור
511 – נפטר מלך הפרנקים כלוביס הראשון, וממלכתו מחולקת בין ארבעת בניו
1095 – האפיפיור אורבנוס השני קורא לגאולת כנסיית הקבר ולהגן על הנצרות המזרחית בוועידת קלרמון, נאומו מצית את מסע הצלב הראשון
1895 – אלפרד נובל חותם בפריז על צוואה ובה הוא מייסד את פרס נובל לאחר מותו
1914 – נוסד הג'וינט, ועד הסיוע המיוחד של יהדות ארצות הברית
1934 – הפיכה צבאית בבוליביה: גנרלים מהצבא מדיחים את הנשיא דניאל סלמנקה וממנים במקומו את סגנו, חוסה לואיס טחאדה סורזנו
1941 – הקרב על מוסקבה: כוחות גרמניה הנאצית מגיעים לעמדות המזרחיות ביותר אותן הצליחו לכבוש, פחות מ-30 ק"מ ממוסקבה
1978 – בסן פרנסיסקו מתנקש המפקח העירוני בדימוס דן וייט בחייהם של ראש העיר ג'ורג' מוסקוני והמפקח העירוני ההומוסקסואל הגלוי הארווי מילק
1980 – שיגור החללית סויוז T-3 לתחנת החלל הסובייטית סאליוט 6 עם צוות קוסמונאוטים כחלק ממשלחת הקבועה החמישית לתחנה
1983 – מאיר שמגר ממונה לנשיא בית המשפט העליון
1991 – מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מקבלת את החלטה 721 הסוללת את הדרך להקמת כוח לשמירה על השלום ביוגוסלביה
1997 – נפתח המוזיאון האולימפי בנורווגיה
1999 – הלן קלארק היא האישה הראשונה שנבחרת לראש ממשלת ניו זילנד
נולדו
ממוזער|250x250 פיקסלים|אנטינואוס
ממוזער|253x253 פיקסלים|חיים ויצמן
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ימי הנדריקס
ממוזער|227x227 פיקסלים|ברוס לי
111 – אנטינואוס, המאהב של הקיסר הרומי אדריאנוס (נהרג ב-130)
1380 – פרננדו הראשון, מלך אראגון (נפטר ב-1416)
1701 – אנדרס צלזיוס, אסטרונום וממציא שוודי (נפטר ב-1744)
1874 – חיים ויצמן, נשיא מדינת ישראל הראשון (נפטר ב-1952)
1897 – שמחה בלאס, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב היהודי (נפטר ב-1982)
1920 – אבה לנסטרה, כדורגלן הולנדי (נפטר ב-1985)
1913 – יעקב שלגי, אדריכל ישראלי (נפטר ב-1989)
1921 – ברוך ברוכין, תת-אלוף בצה"ל, כיהן כקצין תותחנים ראשי (נפטר ב-1984)
1921 – אלכסנדר דובצ'ק, פוליטיקאי צ'כי (נפטר ב-1992)
1921 – דניאל דגן, קצין בבריגדה היהודית ובצה"ל, מפקד בה"ד 1 בשנים 1950–1951 (נפטר ב-2010)
1924 – נפתלי בזם, צייר, מאייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2018)
1925 – קלוד לנצמן, במאי יהודי צרפתי של סרטי קולנוע תיעודיים (נפטר ב-2018)
1926 – יצחק נסיהו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בשנים 1963–1966 (נפטר ב-2015)
1926 – שמואל ביקסון, אדריכל ישראלי (נפטר ב-2018)
1931 – יעקב זיו, מדען מחשב ישראלי (נפטר ב-2023)
1932 – בניגנו אקינו הבן, מדינאי מהפיליפינים (נרצח ב-1983)
1932 – יואב אלשטיין, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן
1933 – ויליאם דיוור, ארכאולוג אמריקאי
1936 – שלמה אהרונסון, אדריכל נוף ישראלי (נפטר ב-2018)
1939 – לורן קבילה, מהפכן ופוליטיקאי קונגולזי שכיהן בתפקיד נשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (נפטר ב-2001)
1940 – ברוס לי, שחקן ומומחה אמנויות לחימה אמריקאי ממוצא סיני (נפטר ב-1973)
1941 – איימה ז'אקה, כדורגלן ומאמן צרפתי
1942 – ג'ימי הנדריקס, מוזיקאי (נפטר ב-1970)
1942 – וגיף גוסיינוב, איש ק.ג.ב בדרגת מייג'ור גנרל (נפטר ב-2024)
1945 – עקיבא אלדר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי
1945 – ג'יימס אייברי, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2013)
1947 – גריגורי אוסטר, סופר ותסריטאי רוסי
1947 – ששי סעד, שחקן ישראלי
1951 – מושון אלבוחר, שחקן ובדרן ישראלי
1951 – קתרין ביגלו, במאית קולנוע אמריקאית
1953 – לו סילבר, כדורסלן בקבוצת מכבי תל אביב
1953 – מוחמד בכרי, שחקן ובמאי קולנוע ותיאטרון
1955 – יאיר סרוסי, כלכלן ישראלי
1955 – פאינה קירשנבאום, פוליטיקאית ישראלית
1955 – שרי, זמרת ישראלית
1957 – ויקטור בראון, במאי, מפיק ותסריטאי קולנוע ישראלי
1958 – ענת עצמון, שחקנית וזמרת ישראלית
1960 – יוליה טימושנקו, ראש ממשלת אוקראינה
1960 – טים פולנטי, פוליטיקאי אמריקאי
1964 – רונית אלקבץ, שחקנית, במאית ותסריטאית ישראלית (נפטרה ב-2016)
1967 – אסף צפור, תסריטאי ישראלי
1968 – מייקל ורטן, שחקן אמריקאי-צרפתי
1969 – מיילס קנדי, מוזיקאי אמריקאי
1970 – אלי הורביץ, איש חינוך ישראלי, מנכ"ל קרן טראמפ
1973 – שרלטו קופליי, שחקן דרום אפריקאי
1974 – עידן מימון, שחקן כדוריד ישראלי
1975 – באד אזז, ראפר (נפטר ב-2019)
1983 – ילנה ראלף, דוגמנית ישראלית ומלכת היופי של ישראל לשנת 2005
1984 – עדי הימלבלוי, שחקנית, דוגמנית ומנחה
1992 – פבלו בראגז'ר, מתעמל שווייצרי
1993 – מאור קנדיל, כדורגלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|242x242px|גאלה פלקידיה
ממוזער|161x161px|כלוביס הראשון
ממוזער|180x180px|עדה לאבלייס
8 לפנה"ס – הורציוס, משורר וסאטיריקן רומי (נולד ב-65 לפנה"ס)
450 – גאלא פלקידיה, בתו של תאודוסיוס הראשון (נולדה ב-390 בערך)
511 – כלוביס הראשון, מלך הפרנקים (נולד ב-466)
602 – מאוריקיוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-539)
835 – מוחמד א-תקי, אימאם השיעי התשיעי (נולד ב-811)
1154 – קונסטנצה מסיציליה, האחרונה לשושלת המלכים הנורמנים של האי סיציליה (נפטרה ב-1198)
1252 – בלנקה, נסיכת קסטיליה ואשתו של לואי השמיני (נולדה ב-1188)
1474 – גיום דופאי, מלחין פרנקו-פלמי (נולד ב-1397)
1570 – יאקופו סנסובינו, פסל ואדריכל איטלקי (נולד ב-1486)
1782 – טוביה בועז, בנקאי, שתדלן ופרנס יהודי־הולנדי (נולד ב-1696)
1835 – ג'יימס פראט, אחד משני האנשים האחרונים שנתלו באנגליה בגלל מעשה סדום (נולד ב-1805)
1835 – ג'ון סמית', אחד משני האנשים האחרונים שנתלו באנגליה בגלל מעשה סדום (נולד ב-1795)
1852 – עדה לאבלייס, המתכנתת הראשונה (נולדה ב-1815)
1895 – אלכסנדר דיומא הבן, סופר צרפתי (נולד ב-1824)
1953 – יוג'ין או'ניל, מחזאי אמריקאי (נולד ב-1888)
1958 – ארטור רודז'ינסקי, מנצח פולני (נולד ב-1892)
1978 – הארווי מילק, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
1981 – לוטה לניה, זמרת גרמניה (נולדה ב-1898)
1994 – דליה אמוץ, צלמת ישראלית (נולדה ב-1938)
2008 – ו. פ. סינג, ראש ממשלת הודו השביעי (נולד ב-1931)
2008 – גדעון גכטמן, אמן ופסל ישראלי (נולד ב-1942)
2010 – ארווין קרשנר, במאי קולנוע אמריקאי יהודי (נולד ב-1923)
2014 – פ.ד. ג'יימס, סופרת אנגליה (נולדה ב-1920)
2015 – אמיר גוטפרוינד, סופר ישראלי (נולד ב-1963)
2016 – צחי פלד, כדורסלן ומאמן כדורסל ישראלי (נולד ב-1933)
2019 – ג'ונתן מילר, יהודי בריטי, רופא, במאי תיאטרון ומחזות אופרה, עורך ומגיש של תוכניות בנושאי מדע, פילוסופיה, חברה ותרבות בטלוויזיה הבריטית (נולד ב-1934)
2019 – דוד צבי אורדנטליך, רבה האשכנזי של ביתר עילית (נולד ב-1937)
2020 – חמיס אבולעפיה, איש עסקים, עיתונאי ומבעלי מאפיית אבולעפיה (נולד ב-1959)
2020 – מוחסן פח'רי-זאדה, מדען גרעין איראני בכיר, שהיה ממונה על פיתוח הנשק הגרעיני באיראן (נולד ב-1961)
2023 – מארי לואיס קלייב, מהנדסת אמריקאית ואסטרונאוטית בנאס"א (נולדה ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חג ההודיה בארצות הברית, אם התאריך חל ביום חמישי
26 בנובמבר – 28 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כז
קטגוריה:נובמבר
| 2024-09-09T02:51:57
|
24 בנובמבר
|
24 בנובמבר הוא היום ה-328 בשנה, (329 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 37 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
800 – קרל הגדול מגיע לרומא על מנת להיוועד עם הסינוד ב-1 בדצמבר ולברר סופית את ניסיון ההתנקשות וההתארגנות להדחתו של האפיפיור לאו השלישי
1072 – גיאורגי השני מוכתר כמלך הממלכה הגאורגית המאוחדת עם פטירת אביו בגרט הרביעי
1542 – הכוחות האנגליים של הנרי השמיני מביסים את הצבא הסקוטי בקרב סולווי מוס
1604 – רעידת אדמה באזור צ'ילה. עוצמתה מוערכת בכ-8.5 בסולם ריכטר
1642 – אבל טסמן (Abel Janszoon Tasman) מגלה את האי שמאוחר יותר ייקרא על שמו – טסמניה
1847 – הממציא האמריקאי ג'וסף גלידן (Joseph Farwell Glidden) ממציא את גדר התיל המסחרית הראשונה
1859 – יצא לאור ספרו של צ'ארלס דרווין, "מוצא המינים"
1877 – יוצא לאור לראשונה הסייח השחור, ספרה למען הגנת בעלי חיים של אנה סואל
1949 – חטיבת הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – מוקמת, החטיבה הראשונה
1963 – ג'ק רובי יורה למוות בלי הארווי אוסוואלד, החשוד ברצח קנדי
1965 – מובוטו ססה סקו תופס את השלטון בזאיר
1969 – תוכנית אפולו: אפולו 12 נוחתת באוקיינוס השקט לאחר ששבה ממשימתה בת עשרת הימים לירח
1974 – התגלתה "לוסי", שלד מאובן של אדם קדמון, אוסטרלופיתקוס אפרנסיס מספר קטלוגי AL 288-1, שגילו בערך 3.2 מיליון שנים
1990 – ספינת דבור הטביעה סירה נושאית אמצעי לחימה רבים ו-5 מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שיצאו מאזור צידון למטרת פיגוע. מפקד חיל הים מיכה רם מעלה את מפקד הדבור עמיחי ורדי לדרגת סרן
1998 – AOL מודיעה על רכישת חברת נטסקייפ (Netscape Communications) תמורת 4.2 מיליארד דולר בעסקת החלפת מניות
2001 – בית הנבחרים הטורקי מכריז על שוויון זכויות לנשים במדינה
2013 – נחתם הסכם ביניים בז'נבה בין המעצמות לאיראן בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית
2015 – נשיא גמביה, יחיא ג'אמה מודיע על איסור מוחלט על השחתת איבר המין הנשי
2017 – הפיגוע במסגד א-ראודה שבצפון סיני, שבו נרצחו 305 אנשים
2020 – התרסקות מטוס הסנונית במשמר הנגב שבו נהרגים מורה וחניך מצבא הגנה לישראל.
2020 – הדאו ג'ונס נסגר לראשונה מעל 30,000 נקודות
2021 – אסון תעלת למאנש – בתעלת למאנש, התהפכה ספינה שהובילה מסתננים לבריטניה, וגרמה למותם של 27 איש על הסיפון
נולדו
ממוזער|162x162px|שפינוזה
ממוזער|234x234px|טולוז לוטרק
ממוזער|208x208px|יצחק בן צבי
ממוזער|207x207px|זלמן שזר
1394 – שארל הראשון, דוכס אורליאן (נפטר ב-1465)
1632 – ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי (נפטר ב-1677)
1655 – קרל האחד עשר, מלך שוודיה (נפטר ב-1697)
1729 – אלכסנדר סובורוב, גנרל רוסי (נפטר ב-1800)
1784 – זאכרי טיילור, נשיא ארצות הברית ה-12 (נפטר ב-1850)
1826 – קרלו קולודי, סופר איטלקי ("הרפתקאותיו של פינוקיו") (נפטר ב-1890)
1843 – דוד צבי הופמן, פרשן המקרא ומראשי הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית (נפטר ב-1921)
1861 – יצחק מאיר השיל (קופיטשניץ), אבי חסידות קופיטשניץ. (נפטר ב-1935)
1864 – אנרי דה טולוז-לוטרק, צייר צרפתי (נפטר ב-1901)
1884 – יצחק בן-צבי, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-1963)
1887 – אריך פון מאנשטיין, קצין בכיר בוורמאכט ואחד מאדריכלי ניצחונותיו הגדולים במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1973)
1888 – דייל קרנגי, סופר, ומפתח שיטת קרנגי למודעות עצמית ודיבור לפני קהל (נפטר ב-1955)
1889 – זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-1974)
1898 – מאיר ברנר, חלוץ ופועל, מאנשי העלייה השנייה (נפטר ב-1957)
1923 – שלמה ויתקין, צייר, מורה לציור ומנהל המדרשה לאמנות, מעצב במה ומשורר ישראלי (נפטר ב-2009)
1923 – יצחק יבנה, מראשוני טייסי חיל האוויר הישראלי ומפקד בית הספר לטיסה של חיל האוויר (נפטר ב-2022)
1924 – כריסטופר טולקין, בנו הצעיר של ג'ון רונלד רעואל טולקין ועורך ספריו שיצאו לאחר מותו של המחבר (נפטר ב-2020)
1926 – צונג-דאו לי, פיזיקאי אמריקאי יליד סין, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2024)
1928 – נחום בן-חור, רופא, מומחה לכירורגיה פלסטית, פרופסור לכירורגיה פלסטית, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים שערי צדק (נפטר ב-2001)
1930 – שלמה ויסבליט, איש חינוך, חוקר, כותב ומרצה בתחומי התנ"ך, היהדות, השירה העברית ומחשבת ישראל
1931 – משה בן-שחר, עיתונאי ואיש ציבור; לוחם באצ"ל ועורך עיתון "הירדן" (נפטר ב-2014)
1932 – ורדה זקהיים, פעילה חברתית ישראלית, יושבת ראש עמותת ליל"ך
1933 – צבי טימור, עיתונאי כלכלי ישראלי והעורך האחרון של העיתון "על המשמר" (נפטר ב-2010)
1934 – אלפרד שניטקה, מלחין רוסי ממוצא יהודי-גרמני (נפטר ב-1998)
1935 – ח'ליפה בן סלמאן אאל ח'ליפה, ראש ממשלת בחריין (נפטר ב-2020)
1939 – עמיה ליבליך, חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית
1941 – עבד אל-קאדר בן סאלח, פוליטיקאי אלג'יראי שכיהן כנשיא אלג'יריה הזמני (נפטר ב-2021)
1942 – בילי קונולי, קומיקאי, מוזיקאי, מנחה ושחקן סקוטי
1944 – דן גליקמן, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית, עורך דין ולוביסט
1946 – טד בנדי, רוצח סדרתי אמריקאי (הוצא להורג ב-1989)
1947 – ששון גבאי, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1947 – ששי קשת, זמר ושחקן ישראלי
1948 – קן האצ'יסון, שחקן סקוטי (נפטר ב-2021)
1950 – שוש עטרי, שדרנית רדיו, מגישת טלוויזיה ושחקנית ישראלית (נפטרה ב-2008)
1954 – אמיר קוסטוריצה, במאי קולנוע יוגוסלבי
1958 – ריק דייוויס, כדורגלן אמריקאי
1966 – מרב מיכאלי, חברת הכנסת מהכנסת ה-19 עד הכנסת ה-24 מטעם מפלגת העבודה
1971 – ליאור רז, שחקן ותסריטאי ישראלי
1973 – גור קורן, מחזאי, במאי, שחקן ומורה למשחק ישראלי
1977 – קולין הנקס, שחקן אמריקאי
1978 – קתרין הייגל, שחקנית אמריקאית
1980 – ברנדון האנטר, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2023)
1982 – נמרוד שפירא, במאי סרטים, וידאו קליפים ופרסומות
1983 – לואיס לאון סאנצ'ס, רוכב אופני כביש ספרדי
1992 – ליהי קורנובסקי, שחקנית ישראלית
1998 – פייטון מאייר, שחקן טלוויזיה אמריקאי
נפטרו
ממוזער|228x228 פיקסלים|ז'ורז' קלמנסו
ממוזער|252x252 פיקסלים|פרדי מרקורי
1072 – בגרט הרביעי, מלך גאורגיה (נולד ב-1018)
1468 – ז'אן דה דונואה, בן אצולה ומצביא צרפתי (נולד ב-1402)
1852 – וולטר פורוורד, מזכיר האוצר של ארצות הברית ה-15 (נולד ב-1786)
1929 – ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת (נולד ב-1841)
1957 – דייגו ריברה, צייר מקסיקני (נולד ב-1886)
1963 – לי הארווי אוסוואלד, החשוד ברצח קנדי, נרצח על ידי ג'ק רובי (נולד ב-1939)
1963 – מאיר ארגוב, חבר הכנסת ומחותמי מגילת העצמאות (נולד ב-1905)
1978 – וילהלם אדם, גנרל בנאציונלה פולקסארמה ופוליטיקאי מזרח גרמני (נולד ב-1893)
1989 – עבדאללה עזאם, ממייסדי הטרור האסלאמי הבינלאומי במאה ה-20 (נולד ב-1941)
1991 – פרדי מרקיורי, מוזיקאי, סולן להקת קווין (נולד ב-1946)
1997 – עדה סרני, ממקימי גבעת ברנר, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (נולדה ב-1905)
1997 – ברברה, זמרת צרפתיה (נולדה ב-1930)
2002 – ג'ון רולס, פילוסוף אמריקאי (נולד ב-1921)
2005 – נוריוקי מוריטה, שחקן יפני-אמריקאי (נולד ב-1932)
2018 – ניקולס רוג, במאי קולנוע בריטי (נולד ב-1928)
2018 – ורה רוז'יצ'קובה, מתעמלת צ'כוסלובקית (נולדה ב-1928)
2019 – יעקב בזק, שופט ישראלי (נולד ב-1925)
2019 – יהושע פורת, פרופסור בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1938)
2021 – אריה נחמקין, חבר הכנסת מטעם המערך ושר החקלאות (נולד ב-1925)
2022 – הנס מגנוס אנצנסברגר, סופר ומשורר גרמני (נולד ב-1929)
2022 – חנוך ארנטרוי, רב ודיין בריטי ממוצא גרמני (נולד ב-1932)
2022 – רפי אליהו, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1951)
2022 – ניל רובינסון, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1957)
2022 – גאולה הודס-פלחן, משוררת, מתרגמת ומסאית ישראלית (נולדה ב-1966)
2023 – אברהם מנצ'ל, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נולד ב-1935)
23 בנובמבר – 25 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כד
קטגוריה:נובמבר
| 2024-08-05T10:21:54
|
5 באוקטובר
|
5 באוקטובר הוא היום ה-278 בשנה בלוח הגריגוריאני (279 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נותרו עוד 87 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
610 – הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מוכתר רשמית כקיסר, לאחר שרצח את קודמו, הקיסר פוקאס
1665 – נוסדה אוניברסיטת קיל
1789 – בצעדת הנשים על ורסאי, אלפי נשים חמושות פרצו לארמון וגרמו למלך לואי ה-16 ומלכתו מארי אנטואנט לחזור לפריז כאסירים, אירוע ששינה את מהלך המהפכה הצרפתית
1864 – סופת ציקלון מחריבה את כלכותה שבהודו, וגורמת למותם של 60,000 בני אדם
1908 – בולגריה מכריזה על עצמאותה
1938 – נחקק חוק בגרמניה הנאצית המחייב את סימון האות J בדרכונים של היהודים
1944 – צרפת מכירה בזכות הבחירה של נשים
1947 – שידור טלוויזיוני ראשון של נאום של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן מן הבית הלבן
1962 – להקת "הביטלס" משחררת את להיטה הראשון, Love Me Do
1969 – בבריטניה משודר הפרק הראשון של "הקרקס המעופף של מונטי פייתון"
1972 – נוסדה מפלגת החזית הלאומית על ידי ז'אן-מארי לה פן
ממוזער|250px|צעדת הנשים על ורסאי ב-1789, איור
1973 – מלחמת יום הכיפורים: הרמטכ"ל דוד אלעזר מורה על גיוס מילואים מצומצם, אף על פי שהצמרת הביטחונית של ישראל אינה מאמינה שמלחמה עומדת לפרוץ
1985 – הפיגוע בראס בורקה: חייל מצרי יורה למוות בשבעה ישראלים במפרץ שחם בדרום סיני. באותו יום רוצחים מחבלים שני ישראלים בברצלונה שבספרד
1986 – העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" מפרסם מאמר על סודות הגרעין של מדינת ישראל בעקבות המידע שמסר מרדכי ואנונו לעיתונאי פיטר הונאם
1988 – ועדת הבחירות המרכזית פוסלת את רשימת "כך" של מאיר כהנא מהשתתפות בבחירות לכנסת
1995 – הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים בהשתתפות בנימין נתניהו, אריאל שרון, משה קצב ואחרים נגד הסכם אוסלו ב' ויצחק רבין, בה נקראו קריאות כגון "רבין רוצח" והוצגו כרזות עם דמותו כחייל אס-אס
2000 – הפגנות המונים בבלגרד מביאות להתפטרותו של נשיא סרביה, סלובודן מילושביץ'
2003 – מטוסים ישראליים מפציצים בסיס אימונים של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ליד דמשק, בתגובה על פיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה יום קודם לכן
2021 – הושקה מערכת ההפעלה Windows 11
נולדו
1713 – דני דידרו, פילוסוף צרפתי (נפטר ב-1784)
1829 – צ'סטר אלן ארתור, הנשיא ה-21 של ארצות הברית (נפטר ב-1886)
1841 – פיליפ מיינלנדר, פילוסוף, סופר ומשורר גרמני, מחבר המסה "פילוסופיית הגאולה" (נפטר ב-1876)
1864 – ארתור צימרמן, שר החוץ של גרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1940)
1864 – לואי לומייר, מאבות הראינוע (נפטר ב-1948)
1882 – רוברט גודרד, מדען טילים (נפטר ב-1945)
1889 – משה בילינסון, איש היישוב, רופא, מחלוצי העיתונאים והפובליציסטים בארץ ישראל (נפטר ב-1936)
1902 – ריי קרוק, מייסדה של רשת המזון המהיר מקדונלד'ס (נפטר ב-1984)
1917 – מגדה סאבו, משוררת, מחזאית, וסופרת הונגרייה, שכתבה גם ספרות ילדים ונוער (נפטרה ב-2007)
1919 – דונלד פלזנס, שחקן בריטי (נפטר ב-1995)
1923 – גליניס ג'ונס, שחקנית, זמרת, רקדנית ופסנתרנית ולשית (נפטרה ב-2024)
1925 – אנטואן גיזנגה, פוליטיקאי קונגולזי (נפטר ב-2019)
1926 – אברהם אדן, אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום (נפטר ב-2012)
1928 – מרג'ורי פינליי, זמרת סופרן אמריקאית (נפטרה ב-2003)
1929 – אות'רין לוסי, פעילה אמריקאית, הסטודנטית האפרו-אמריקאית הראשונה שלמדה באוניברסיטת אלבמה (נפטרה ב-2022)
1930 – פאבל פופוביץ', קוסמונאוט סובייטי (נפטר ב-2009)
1930 – ארנולד רוזין, רופא גריאטר ישראלי, מאבות מקצוע הגריאטריה ומניחם של יסודות הרפואה הגריאטרית בישראל (נפטר ב-2018)
1932 – ארמונד לוי, קצין משטרה ישראלי בדרגת תת-ניצב, כיהן כראש היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה וכסגן מפקד מחוז תל אביב (נפטר ב-1999)
1933 – אברהם ברעם, תת-אלוף במיל', בעל עיטור המופת
1934 – צבי זלינגר, פרופסור לביוכימיה, מפענח המנגנון להעברת מידע בתא וחתן פרס ישראל לחקר הביולוגיה (נפטר ב-2008)
1934 – אמנון מסקין, שחקן ובמאי תיאטרון, מורה למשחק ומדבב ישראלי (נפטר ב-2015)
1936 – ואצלב האוול, מחזאי, נשיא צ'כיה (נפטר ב-2011)
1939 – מארי לאפורה, זמרת ושחקנית קולנוע ותיאטרון צרפתייה (נפטרה ב-2019)
1941 – אדוארדו דואלדה, נשיא ארגנטינה
1943 – מייקל מורפורגו, סופר ילדים אנגלי
1945 – שמרית אור, פזמונאית ישראלית
1950 – בני נגרי, מלחין ומעבד ישראלי (נפטר ב-2019)
1951 – בוב גלדוף, מוזיקאי בריטי
1952 – קלייב בארקר, סופר בריטי
1954 – דורון שמואלי, איש ציבור ומשפטן ישראלי שכיהן כחבר הכנסת בכנסת הארבע עשרה
1957 – ברני מק, קומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2008)
1958 – אנדרה קויפרס, אסטרונאוט הולנדי
1959 – טלי הלטר-שנקר, עורכת סרטים ישראלית
1959 – מאיה יינג לין, אמנית ואדריכלית אמריקאית
1960 – קארקה, כדורגלן ברזילאי
1963 – עמוס אלנבוגן, מאייר, קריקטוריסט, עיתונאי והומוריסטן ישראלי
1965 – מיכל ניב, שדרנית רדיו ישראלית (נפטרה ב-2000)
1967 – גאי פירס, שחקן קולנוע ומוזיקאי אוסטרלי יליד אנגליה
1970 – אבשלום פולק, שחקן, במאי וכוריאוגרף ישראלי
1971 – דריק שארפ, כדורסלן ישראלי-אמריקאי, עוזר מאמן במכבי תל אביב
1972 – גרנט היל, כדורסלן אמריקאי
1975 – קייט וינסלט, שחקנית קולנוע בריטית
1983 – ג'סי אייזנברג, שחקן קולנוע יהודי-אמריקאי
1985 – ערן זוסמן, שחיין ישראלי
1986 – מיכאל כהן, ראפר, די ג'יי ומפיק מוזיקלי ישראלי
1986 – עידן סרור, כדורגלן ישראלי
1986 – רוי קושטה, רוכב אופני כביש פורטוגלי
2003 – עדן גולן, זמרת-יוצרת ומפיקה מוזיקלית ישראלית. נציגת ישראל באירוויזיון 2024
נפטרו
ממוזער|176x176 פיקסלים|פוקאס
ממוזער|208x208 פיקסלים|זלמן שזר
ממוזער|140x140px|סטיב ג'ובס
578 – יוסטינוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד בסביבות 520)
610 – פוקאס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-547)
989 – היינריך השלישי, דוכס בוואריה (נולד ב-940)
1056 – היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1016)
1214 – אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה (נולד ב-1155)
1285 – פיליפ השלישי, מלך צרפת (נולד ב-1245)
1524 – יואכים פטיניר, צייר רנסאנס פלמי (נולד ב-1480)
1565 – לודוביקו פרארי, מתמטיקאי איטלקי (נולד ב-1522)
1974 – זלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל (נולד ב-1889)
1986 – אשר שניר, טייס קרב בחיל האוויר הישראלי (נולד ב-1942)
1988 – לויס וילסון, ממייסדי אל אנון, קבוצת תמיכה עבור חברי ובני משפחה של אלכוהוליסטים (נולדה ב-1891)
1995 – אלק דאגלס-יום, ראש ממשלת בריטניה (נולד ב-1903)
1996 – סימור קריי, חלוץ מחשוב אמריקאי (נולד ב-1925)
1999 – שמעון פינקל, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נולד ב-1905)
2002 – חיים אבינועם, לוחם בפלמ"ח, קצין חי"ר ראשי בצה"ל וניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1922)
2003 – ניל פוסטמן, מחשובי התאורטיקנים של תקשורת ההמונים (נולד ב-1931)
2004 – רודני דיינג'רפילד, קומיקאי אמריקאי (נולד ב-1921)
2011 – סטיב ג'ובס, מייסד אפל ומנכ"ל החברה (נולד ב-1955)
2012 – נילי חנה מרפיש, לוחמת וחברה במחתרת לח"י (נולדה ב-1924)
2013 – רות בנריטו, כימאית וממציאה אמריקאית (נולדה ב-1916)
2014 – יורי ליובימוב, במאי תיאטרון סובייטי (נולד ב-1917)
2015 – הנינג מנקל, סופר שוודי (נולד ב-1948)
2015 – גרייס לי בוגס, פילוסופית, סופרת ופעילה סינית-אמריקאית (נולדה ב-1915)
2016 – מיכאל קובאץ', הנשיא הראשון של סלובקיה (נולד ב-1930)
2020 – חנא חדד, איש ציבור ערבי-ישראלי, שימש כסגן יושב ראש הכנסת (נולד ב-1919)
2020 – הרב מרדכי לייפר, האדמו"ר השלישי מפיטסבורג (נולד ב-1955)
2021 – יוסף פריצקי, עורך דין ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1955)
2023 – אלכס צוקרמן, כלכלן ישראלי, פרופסור באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה וחבר הוועדה המוניטרית בבנק ישראל (נולד ב-1938)
2024 – יחיאל אדמוני, איש ציבור ומנהל ישראלי (נולד ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום המורים העולמי
4 באוקטובר – 6 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
ראו גם
4 באוקטובר – 6 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י ה
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-17T13:47:05
|
16 במאי
|
16 במאי הוא היום ה-136 בשנה, (137 בשנה מעוברת) בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 229 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|קרב צ'מפיון היל (1863)
215px|ממוזער|שמאל|גבולות המזרח התיכון על פי הסכם סייקס–פיקו (1916)
215px|ממוזער|שמאל|טקס פרסי אוסקר ה-1 (1929)
ממוזער|שמאל|בולי ישראל הראשונים (1948)
946 – סוזאקו, קיסר יפן פורש מתפקידו לטובת אחיו, מוראקאמי שהופך לקיסר ה-62 של יפן
1003 – יוחנן השבעה-עשר הופך לאפיפיור ה-140
1204 – בלדווין הראשון מוכתר לקיסר הראשון של האימפריה הלטינית
1364 – מלחמת מאה השנים: ברטראן דו גקלן והצבא הצרפתי מביסים את הצבא האנגלו-נווארי של שארל השני, מלך נווארה בקושרל
1527 – הפלורנטינים מדיחים את שושלת מדיצ'י בפירנצה ומכוננים בה שלטון רפובליקני
1532 – תומאס מור מתפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור של אנגליה
1568 – מרי, מלכת הסקוטים נמלטת לאנגליה
1605 – פאולוס החמישי מתמנה לאפיפיור
1770 – לואי השישה עשר מלך צרפת נושא לאישה את מארי אנטואנט
1771 – קרב אלמנסה סיים את התקוממות הרגולטורים בארצות הברית
1792 – דנמרק מבטלת את סחר העבדים
1811 – מלחמת חצי האי: ספרד, פורטוגל ובריטניה נלחמות נגד הצרפתים באלבוארה. זה היה הקרב הקשה ביותר במלחמה
1812 – האימפריה הרוסית חותמת על הסכם בוקרשט, ובכך מסתיימת המלחמה העות'מאנית-רוסית. האימפריה העות'מאנית מוותרת על בסרביה לרוסיה
1814 – חוקת נורווגיה מתקבלת לראשונה על ידי אספת הנבחרים הנורווגית באיידסוול
1822 – מלחמת העצמאות היוונית: הטורקים כובשים את העיירה היוונית סולי
1842 – שיירת העגלות הגדולה הראשונה לכיוון אזור הפסיפיק נורת' וסט יוצאת לדרכה על שביל אורגון מאלם גרוב, מיזורי, עם 100 חלוצים
1860 – הוועידה הלאומית הרפובליקנית בוחרת באברהם לינקולן כמועמדה לנשיאות ארצות הברית
1863 – מלחמת האזרחים האמריקנית: מתרחש קרב צ'מפיון היל
1866 – הקונגרס של ארצות הברית מבסס את הניקל
1868 – הסנאט של ארצות הברית נכשל בניסיונו להדיח את הנשיא אנדרו ג'ונסון – בהפרש של קול אחד
1874 – שיטפון בנהר מיל במסצ'וסטס הורס חלק גדול מארבעה כפרים באזור והורג 139 בני אדם
1877 – המשבר ב-16 במאי 1877 מתרחש בצרפת, בסיומו התפרק הפרלמנט הצרפתי ב-22 ביוני ואישר את הפרשנות של חוקת צרפת 1875 המגדירה את צרפת כמערכת פרלמנטרית ולא נשיאותית
1888 – ניקולה טסלה מעביר הרצאה המתארת את הציוד שיאפשר יצירה ושימוש יעיל של זרמי חילופין להעברת כוח חשמלי למרחקים ארוכים
1916 – נחתם הסכם סייקס–פיקו
1917 – מלחמת העולם הראשונה: מסתיים קרב אראס
1920 – ז'אן ד'ארק הוכרזה כקדושה
1921 – נתחם הסכם מוסקבה
1925 – הביצוע המודרני הראשון של האופרה Il ritorno d'Ulisse in patria מאת קלאודיו מונטוורדי בוצע בפריז
1929 – טקס האוסקר הראשון נערך בארצות הברית
1940 – מלחמת העולם השנייה: נפתח מבצע אה בה, מבצע נאצי שמטרתו שבירת ההתנגדות הפולנית
1941 – הצבא האיטלקי באתיופיה נכנע לבריטניה
1943 – מלחמת העולם השנייה: מסתיימת המערכה בצפון אפריקה
1943 – השואה: מסתיים מרד גטו ורשה ומוחרב בית הכנסת טלומצקה
1943 – מבצע נזיפה בוצע על ידי חיל האוויר המלכותי עם מטוסי אוורו לנקסטר מאובזרים במיוחד כדי להרוס שלושה סכרים בעמק הרוהר
1944 – הוקם גטו ביצ'קה
1944 – הראשונים מבין 180,000 יהודי הונגריה מגיעים למחנה ההשמדה אושוויץ
1945 – מלחמת העולם השנייה: מסתיים קרב מצר מלאקה
1948 – חיים ויצמן נבחר לנשיא הראשון של מדינת ישראל
1948 – מלחמת העצמאות: המצרים תוקפים את נמל תל אביב
1948 – קרבות האצ"ל ברמלה מתחילים
1948 – אוניית המעפילים "מדינת ישראל" מגיעה לחוף תל אביב
1948 – מלחמת העצמאות: המושבה הר-טוב מפונה מתושביה
1948 – מוקמת חטיבה 7
1948 – מונפקים בולי ישראל הראשונים
1950 – ישראל וצ'ילה מכוננות יחסים דיפלומטיים
1952 – בינה מיכאל, חברת מושב עין עירון, נרצחת בידי מחבלים ירדנים
1955 – חוק הדיינים עובר ומאושר בקריאה שנייה
1960 – תיאודור מיימן יורה את קרן הלייזר האופטית הראשונה בתולדות האנושות במעבדות יוז, מאליבו, קליפורניה
1961 – פאק צ'ונג-הי מוביל הפיכה להפלת הרפובליקה השנייה של קוריאה הדרומית
1966 – המפלגה הקומוניסטית של סין מוציאה את "הודעת 16 במאי", המציינת את תחילתה של מהפכת התרבות בסין
1966 – שני ישראלים נהרגו בפיצוץ מוקש במושב אלמגור
1966 – יוצא לאור אלבומו של בוב דילן "Blonde on Blonde"
1966 – יוצא לאור אלבומה של להקת The Beach Boys – "Pet Sounds"
1969 – הפיליפינים וסינגפור מכוננות יחסים דיפלומטיים
1969 – תוכנית ונרה: ונרה 5, חללית לא-מאוישת סובייטית, נוחתת בנוגה
1970 – מבצע קשת אווירי מטוסי פנטום פגעו בבסיס הצי המצרי רס בנאס בים האדום. משחתת מצרית דגם Z אל קאהר טובעה וסטי"ל מצרי דגם קומאר נפגע
1972 – גרמניה ועומאן מכוננות יחסים דיפלומטיים
1974 – הלמוט שמידט מתחיל את כהונתו כקנצלר גרמניה
1974 – יוסיפ ברוז טיטו נבחר לנשיא יוגוסלביה למשך כל חייו
1975 – ג'ונקו טביי, יפנית בת 35, היא האישה הראשונה שכובשת את פסגת האוורסט
1988 – דו"ח של ראש שירותי בריאות הציבור של ארצות הברית ס. אוורט קופ קובע כי תכונות ההתמכרות לניקוטין דומות לאלו של הרואין וקוקאין
1991 – אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, נואמת במושב משותף של הקונגרס של ארצות הברית והופכת למלכה הבריטית הראשונה שנאמה בו
1991 – ברית המועצות וסין חותמים על הסכם שנועד להסדיר את הגבול ביניהם
1992 – נמל התעופה מינכן רים נסגר
1997 – מובוטו ססה סקו, נשיא זאיר, נמלט מהמדינה
2003 – במרוקו 33 אזרחים נהרגו ויותר מ-100 בני אדם נפצעו בסדרה של פיגועי טרור בקזבלנקה
2005 – כווית מכירה בזכות נשים להצביע בבחירות ולהיבחר לתפקידים ציבוריים
2006 – ה-MacBook מוצג לראשונה
2007 – ניקולה סרקוזי מושבע לנשיאה ה-6 של הרפובליקה הצרפתית
2009 – אלכסנדר ריבאק הנורווגי זוכה באירוויזיון 2009 שנערך במוסקבה
2010 – קבוצת הכדורגל הרוסית זניט סנקט פטרבורג זוכה בגביע הרוסי בכדורגל
2011 – מעבורת החלל אנדוור משוגרת למשימתה האחרונה, STS-134, אשר הביאה גם את גלאי AMS02, והExPRESS Logistics Carrier לתחנת החלל הבינלאומית
2012 – ז'אן-מארק ארו מתחיל את כהונתו כראש ממשלת צרפת ה-20
2014 – פורצת מלחמת האזרחים השנייה בלוב
2014 – 12 בני אדם נהרגו בשני פיצוצים באזור שוק גיקומבה בניירובי, קניה
2018 – גואטמלה העבירה את שגרירותה מתל אביב לירושלים, המדינה השנייה שמעבירה את השגרירות לירושלים אחרי ארצות הברית
2018 – יוצא לאור אלבומו של אליעד נחום "תמיד חלמתי"
2018 – נערך גמר הליגה האירופית 2018
2018 – הוקמה חברת התעופה אייר אלבניה
2019 – נפתח מוזיאון פסל החירות
2019 – שאווייר אספוט זמורה מתחיל את כהונתו כראש ממשלת אנדורה
2021 – האסון בבית הכנסת בגבעת זאב - שני הרוגים ומעל 200 פצועים בליל חג השבועות, עקב קריסת טריבונה בבית כנסת של חסידות קרלין סטולין בגבעת זאב
2021 – נחנך אצטדיון TQL
נולדו
215px|ממוזער|שמאל|אינוקנטיוס האחד עשר, האפיפיור ה-239 למניין (1611)
215px|ממוזער|שמאל|מריה גאטנה אנייזי, מתמטיקאית ופילוסופית איטלקייה (1718)
215px|ממוזער|שמאל|ויליאם סיוארד, פוליטיקאי אמריקאי ומזכיר המדינה ה-24 של ארצות הברית (1801)
215px|ממוזער|שמאל|לוי מורטון, סגן נשיא ארצות הברית ה-22 ומושל ניו יורק ה-31 (1824)
215px|ממוזער|שמאל|יחיאל די-נור (ק. צטניק), סופר ישראלי שהרבה לכתוב על השואה (1909)
215px|ממוזער|שמאל|אפרים קציר, נשיאה ה-4 של ישראל וביופיזיקאי (1916)
215px|ממוזער|שמאל|לוול ויקר, פוליטיקאי אמריקאי ומושל קונטיקט ה-85 (1931)
215px|ממוזער|שמאל|ג'נט ג'קסון, זמרת אמריקאית זוכת פרס גראמי (1966)
1611 – אינוקנטיוס האחד עשר, האפיפיור ה-239 למניין (נפטר ב-1689)
1627 – וילם ואן אאלסט, צייר הולנדי (נפטר ב-1683)
1718 – מריה גאטנה אנייזי, מתמטיקאית ופילוסופית איטלקייה (נפטרה ב-1799)
1761 – היינריך החמישים ואחד, נסיך רויס-אברסדורף (נפטר ב-1822)
1761 – ג'ון אופי, צייר בריטי (נפטר ב-1807)
1763 – לואי-ניקולה ווקלן, רוקח וכימאי צרפתי (נפטר ב-1829)
1764 – ג'יימס סילט, אמן בריטי (נפטר ב-1840)
1773 – ניקולא איזואר, מלחין צרפתי (נפטר ב-1818)
1782 – ג'ון סל קוטמן, אמן בריטי (נפטר ב-1842)
1788 – פרידריך ריקרט, משורר גרמני (נפטר ב-1866)
1790 – חואן לינדו, נשיאם של אל סלוודור והונדורס (נפטר ב-1857)
1801 – ויליאם סיוארד, פוליטיקאי אמריקאי ומזכיר המדינה ה-24 של ארצות הברית (נפטר ב-1872)
1820 – ברנהרד פריז, צייר גרמני (נפטר ב-1879)
1821 – פפנוטי צ'בישב, מתמטיקאי רוסי (נפטר ב-1894)
1822 – חואן קורדרו, צייר מקסיקני (נפטר ב-1884)
1823 – היימן שטיינטל, פסיכולוג ופילוסוף גרמני-יהודי (נפטר ב-1899)
1824 – לוי מורטון, סגן נשיא ארצות הברית ה-22 ומושל ניו יורק ה-31 (נפטר ב-1920)
1824 – אדמונד קירבי סמית', גנרל בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית (נפטר ב-1893)
1827 – פייר קויפרס, אדריכל הולנדי (נפטר ב-1921)
1831 – דניאל מנינג, עיתונאי ופוליטיקאי אמריקאי, מזכיר האוצר ה-37 של ארצות הברית (נפטר ב-1887)
1839 – מקס עמנואל מנדלשטם, פעיל פוליטי רוסי-יהודי (נפטר ב-1912)
1854 – זכריה הוכשילד, איש עסקים גרמני-יהודי (נפטר ב-1912)
1860 – שמואל ליב ציטרון, עיתונאי וסופר יהודי (נפטר ב-1930)
1861 – יוהאן פון אנריקס, גנרל בצבא האוסטרו-הונגרי (נפטר ב-1924)
1861 – ה. ה. הולמס, רוצח סדרתי אמריקאי (הוצא להורג ב-1896)
1861 – פרנץ סצ'י, עיתונאי ומחזאי הונגרי-יהודי (נפטר ב-1941)
1864 – נתן בירנבאום, הוגה דעות אוסטרי יהודי (נפטר ב-1937)
1872 – ברנהרד פאנקוק, מעצב גרפי, צייר ואדריכל גרמני (נפטר ב-1943)
1874 – אמט פורסט ברנץ', מושל אינדיאנה ה-31 (נפטר ב-1932)
1881 – ברקינרידג' לונג, דיפלומט אמריקאי ותת-מזכיר המדינה של ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1958)
1882 – אלין וגנר, סופרת, נדבנית ופמיניסטית שוודית (נפטרה ב-1949)
1883 – ג'לל באייר, נשיאה השלישי של טורקיה (נפטר ב-1986)
1886 – נחמן מיפלב, סופר עברי ויידי (נפטר ב-1937)
1887 – אלברט פריס גיטרסלו, סופר וצייר אוסטרי (נפטר ב-1973)
1888 – ריימונד רייף, ממציא וחוקר אמריקאי (נפטר ב-1971)
1888 – יוסף אליהו הלר, סופר ומתרגם יהודי (נפטר ב-1957)
1891 – ריכרד טאובר, זמר טנור אוסטרי (נפטר ב-1948)
1892 – נלי שטראוס-מושנזון, פעילה ציונית ועיתונאית אמריקאית-יהודייה (נפטרה ב-1933)
1892 – דיטריך פון זאוקן, מהבולטים במפקדי השריון בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1980)
1892 – מנטון אדי, גנרל בכיר בצבא ארצות הברית (נפטר ב-1962)
1893 – יוסף (יופ) וייס, ניצול השואה גרמני-יהודי (נפטר ב-1976)
1897 – צבי סליטרניק, אנטומולוג ופרזיטולוג ישראלי (נפטר ב-1993)
1897 – ריכרד שימפף, גנרל בכיר בוורמאכט (נפטר ב-1972)
1898 – תמרה דה למפיקה, אמנית אר דקו פולנייה (נפטרה ב-1980)
1898 – דסנקה מקסימוביץ', משוררת וסופרת סרבית (נפטרה ב-1993)
1898 – קנג'י מיזוגוצ'י, במאי קולנוע יפני (נפטר ב-1956)
1899 – שאנדור פראגו, סופר, שחקן ומחזאי יהודי (נפטר ב-1958)
1901 – לוי בן-אמתי, משורר עברי (נפטר ב-1980)
1905 – חנניה רייכמן, סופר ומשורר עברי (נפטר ב-1982)
1905 – הנרי פונדה, שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה פרס טוני (נפטר ב-1982)
1906 – יהויקים פאפוריש, גאוגרף ומורה ישראלי (נפטר ב-1992)
1906 – מרגרט ריי, סופרת ומאיירת יהודיה-אמריקאית (נפטרה ב-1996)
1907 – אנטונין פוץ', כדורגלן צ'כוסלובקי (נפטר ב-1988)
1909 – יחיאל די-נור (ק. צטניק), סופר ישראלי שהרבה לכתוב על השואה (נפטר ב-2001)
1909 – צ'ארלס לאקמן, אדריכל אמריקאי (נפטר ב-1999)
1911 – רודולפו (רז'ו גאץ'), קוסם הונגרי-יהודי (נפטר ב-1987)
1912 – אברהם בר מנחם, ראש עיריית נתניה (נפטר ב-2017)
1912 – שלמה אפרתי, מזכ"ל הקיבוץ הדתי וראש המועצה האזורית חבל יבנה (נפטר ב-1965)
1913 – גאורגה אפוסטול, פוליטיקאי רומני (נפטר ב-2010)
1913 – אדית קראוס, פסנתרנית צ'כית-ישראלית (נפטרה ב-2013)
1913 – רוזה פלטסון, מתמטיקאית גרמנייה-יהודייה (נפטרה ב-1998)
1913 – וודי הרמן, מוזיקאי ג'אז אמריקאי (נפטר ב-1987)
1916 – אפרים קציר, נשיאה ה-4 של ישראל וביופיזיקאי (נפטר ב-2009)
1917 – חואן רולפו, סופר ותסריטאי מקסיקני (נפטר ב-1986)
1918 – ישעיהו משורר, רב ישראלי ואב בית הדין בבית הדין הרבני בפתח תקווה (נפטר ב-1998)
1918 – טום מור, חבר בית הנבחרים של טקסס מטעם המפלגה הדמוקרטית בין השנים 1967–1973 (נפטר ב-2017)
1919 – ליברצ'ה, פסנתרן וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-1987)
1923 – מרטון מילר, כלכלן אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2000)
1924 – דאוודה ג'ווארה, מנהיג פוליטי בולט בגמביה (נפטר ב-2019)
1924 – ביל סמית', שחיין אמריקאי (נפטר ב-2013)
1925 – ננסי גרייס רומן, אסטרונומית אמריקנית, בין הנשים הראשונות שהגיעו לתפקיד מנהלי בנאס"א (נפטרה ב-2018)
1925 – אילונה נובק, שחיינית הונגרית ואלופה אולימפית (נפטרה ב-2019)
1925 – בוביאן סחופן, זמר וקומיקאי בלגי (נפטר ב-2010)
1925 – נילטון סנטוס, כדורגלן ברזילאי (נפטר ב-2013)
1926 – הדסה בן-עתו, שופטת ישראלית (נפטרה ב-2018)
1926 – מרדכי רכטמן, מוזיקאי, נגן בסון, מעבד, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נפטר ב-2023)
1929 – אדריאן ריץ', משוררת, תאורטיקנית פמיניסטית ומנהיגה (נפטרה ב-2012)
1929 – בטי קרטר, זמרת ג'אז אמריקאית (נפטרה ב-1998)
1930 – פרידריך גולדה, פסנתרן אוסטרי (נפטר ב-2000)
1931 – חנה בראדי, נערה יהודייה שנרצחה באושוויץ (נרצחה ב-1944)
1931 – לוול ויקר, פוליטיקאי אמריקאי ומושל קונטיקט ה-85 (נפטר ב-2023)
1931 – דונלד מרטינו, מלחין אמריקאי זוכה פרס פוליצר (נפטר ב-2005)
1932 – גדעון אלרעי, רופא פנימי, פנאומולוג ופרופסור לרפואה פנימית בפקולטה לרפואה של הטכניון (נפטר ב-2007)
1933 – אסתר סמואל-כהן, סטטיסטיקאית ישראלית וכלת פרס ישראל (נפטרה ב-2015)
1933 – יצחק גרינברג, סופר ורב אמריקאי
1935 – יהודית אמבר, במאית קולנוע הונגרי-יהודי (נפטרה ב-2007)
1935 – בארי בם, מהנדס תוכנה, חלוץ בתחום הנדסת תוכנה ומתודולוגיות הפיתוח האיטרטיביות (נפטר ב-2022)
1937 – אבו נידאל, מנהיג פלסטיני ומקים ארגון אבו נידאל (נפטר ב-2002)
1937 – אלפרד האברקמפ, היסטוריון גרמני של ימי הביניים (נפטר ב-2021)
1937 – אנטוניו ראטין, כדורגלן עבר ארגנטינאי
1937 – רוברט ב. וילסון, כלכלן אמריקאי
1937 – ג'ים האנט, מושל קרוליינה הצפונית ה-69 וה-71
1938 – גדי מורן, מתמטיקאי ישראלי (נפטר ב-2016)
1939 – יוסף אהרון פרנקל, עיתונאי ועורך ישראלי (נפטר ב-2017)
1939 – הרווי גולדברג, פרופסור לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה
1939 – אורי נאמן, איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ופעיל פוליטי ישראלי
1943 – דן קואטס, פוליטיקאי אמריקאי וראש המודיעין הלאומי ה-7
1943 – אובה שינדוואל, כדורגלן עבר שוודי
1944 – בילי קובהם, מתופף בריטי
1944 – דני טרחו, שחקן אמריקאי
1944 – מרטין רייניש, אדריכל צ'כי וממייסדי איגוד האדריכלים הצ'כי
1945 – ברוסטר שו, טייס קרב ואסטרונאוט לשעבר
1945 – רפי וישניצר, אתלט ומאמן ישראלי, דוקטור לרפואה פנימית (נפטר ב-2016)
1946 – רוברט פריפ, גיטריסט ומוזיקאי בריטי
1947 – שלמה שמלצר, איש עסקים ישראלי (נפטר ב-2014)
1948 – אינגבורג סורנסן, דוגמנית ושחקנית נורווגית
1948 – אדריאן לג, מוזיקאי בריטי
1949 – איתמר מרזל, כדורסלן ישראלי
1949 – ג'יימס ביידן, יועץ פוליטי ואחיו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן
1949 – ניקול ריו, זמרת צרפתייה
1950 – רחל פייג וישניא, היסטוריונית ישראלית (נפטרה ב-2015)
1950 – דב בהרב, מנהל ישראלי
1950 – יוהנס גאורג בדנורץ, פיזיקאי גרמני וחתן פרס נובל לפיזיקה
1951 – אמי פלנט, תת-אלוף, קצין שריון ראשי (נפטר ב-2022)
1951 – עודד מימון, פרופסור להנדסת תעשייה
1951 – כריסטיאן לקרואה, מעצב אופנה צרפתי
1951 – ג'ונתן ריצ'מן, זמר וגיטריסט אמריקאי
1953 – ליאורה גלט-ברקוביץ', עורכת דין ישראלית, הדליפה את פרשת סיריל קרן
1953 – רות גולן, משוררת ופסיכולוגית קלינית ישראלית
1953 – פירס ברוסנן, שחקן אירי
1953 – ריצ'רד פייג', מוזיקאי אמריקאי, סולן להקת Mr. Mister
1954 – ג'וזף פולצ'ינסקי, פיזיקאי תאורטי אמריקאי (נפטר ב-2018)
1954 – בטי אוליברו, מלחינה ישראלית
1954 – ג'נט מאו, שחקנית אנגלייה
1954 – צ'ארלס קושנר, איש נדל"ן ועורך דין אמריקאי
1954 – דווייט אוונס, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם קהיליית פנסילבניה
1955 – אולגה קורבוט, מתעמלת בלארוסית-סובייטית אולימפית, זוכת מדליות זהב
1955 – דברה וינגר, שחקנית קולנוע יהודיה אמריקאית
1955 – אדגר ברונפמן (הבן), איש עסקים אמריקאי-יהודי
1957 – שאול לאך, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים
1957 – אנדריס וילקס, פילולוג לטבי
1957 – ג'ואן בנואה, אתלטית אמריקאית, זוכת מדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)
1957 – דורון טויסטר, מוזיקאי ישראלי
1958 – עופר גאבר, מתמטיקאי ישראלי
1959 – אברהם אברהם, משפטן ישראלי ונשיא בית המשפט המחוזי בנצרת
1959 – גבריאל בטלר, זמר ישראלי-אמריקאי
1959 – מייר וינינגהם, שחקנית וזמרת אמריקאית-יהודייה
1960 – ג'ו דאוסן, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1960 – אר. סי. ביופורד, מנהל קבוצות כדורסל אמריקאית
1960 – משה לבל, המנהל הרבני של ועידת רבני אירופה וראש ישיבת תורת חיים במוסקבה
1964 – רונן גבאי, כדורגלן עבר ישראלי
1964 – ג'ון סאלי, כדורסלן עבר אמריקאי
1965 – קריסט נובוסליץ', מוזיקאי רוק, היה בסיסט להקת נירוונה
1965 – וינסנט רייגן, שחקן קולנוע וטלוויזיה ולשי
1966 – ג'נט ג'קסון, זמרת אמריקאית
1967 – רמון טיקרם, שחקן קולנוע ותיאטרון ממוצא מלזי
1967 – וירגיל ווידריך, תסריטאי ובמאי אוסטרי
1967 – פוטיוס קציקאריס, כדורסלן עבר ומאמן כדורסל ישראלי
1968 – ארנון פרלמן, דירקטור ומנחה טלוויזיה ישראלי
1968 – סטיבן מנגן, שחקן אנגלי
1969 – דייוויד בוריאנז, שחקן טלוויזיה אמריקאי
1969 – טאקר קרלסון, עיתונאי אמריקאי בפוקס ניוז
1969 – סטיב לואיס, אתלט עבר ואלוף אולימפי אמריקאי
1969 – הישאם זועבי, כדורגלן עבר ערבי-ישראלי
1969 – רדובן הרומאדקו, כדורגלן צ'כי
1970 – ציפי ברנד, עיתונאית וסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו
1970 – אישטוון פישונט, כדורגלן עבר הונגרי
1970 – גבריאלה סבטיני, טניסאית עבר ארגנטינאית
1972 – אנדז'יי דודה, נשיא פולין השישי והנוכחי
1972 – יגאל מרזל, שופט ישראלי, כיהן כמנהל בתי המשפט וכמנהל המרכז להכשרה ולהשתלמות שופטים
1972 – איגור ריבקוב, איש עסקים רוסי
1973 – טורי ספלינג, שחקנית אמריקאית-יהודייה
1974 – לאורה פאוזיני, זמרת איטלקייה, זוכת חמישה פרסי גראמי
1974 – סאני סנדובל, ראפר אמריקאי, סולן להקת P.O.D.
1974 – קרני אלדד, עיתונאית ומוזיקאית ישראלית
1975 – אבי שילון, היסטוריון ישראלי
1975 – טוני קאקו, זמר, סולן להקת סונטה ארקטיקה
1976 – אנה פאולה ולדאו, זמרת-יוצרת ברזילאית
1977 – עופר רגירר, שחקן ישראלי
1977 – לירן טל, זמר ישראלי
1977 – מלאני לינסקי, שחקנית ניו זילנדית
1977 – אמיליאנה טוריני, זמרת איסלנדית
1977 – לין קולינס, שחקנית תיאטרון וקולנוע אמריקאית
1978 – ליונל סקאלוני, כדורגלן עבר ארגנטינאי ומאמן נבחרת ארגנטינה בכדורגל
1978 – ג'ים סטרג'ס, שחקן אנגלי
1978 – רופרט יאנג, שחקן בריטי
1979 – שמעון רבינוביץ', טניסאי שולחן ישראלי
1980 – ינס שפאן, פוליטיקאי גרמני
1980 – סיימון גרנס, לשעבר רוכב אופני כביש אוסטרלי
1980 – יניב גרין, כדורסלן ישראלי
1981 – לייני סלווין, כדורסלנית ישראלית
1981 – ג'וזף מורגן, שחקן בריטי
1981 – ריקרדו קושטה, כדורגלן עבר פורטוגזי
1981 – מריוס ניקולאה, כדורגלן רומני
1982 – קלמנט טורפין, שופט כדורגל צרפתי
1983 – נאנסי עג'רם, זמרת לבנונית
1984 – דאריו סביטאניץ', כדורגלן ארגנטינאי-קרואטי
1984 – קווינסי דובי, כדורסלן אמריקאי
1984 – טי. ג'יי. פארקר, כדורסלן עבר ומאמן אמריקאי
1985 – אניה מיטאג, כדורגלנית גרמנייה
1986 – מייגן פוקס, שחקנית אמריקאית
1986 – דרו רוי, שחקן אמריקאי
1987 – ג'אן בונומו, זמר טורקי-יהודי ונציג טורקיה באירוויזיון 2012
1989 – פליפה אוגוסטו, כדורגלן ברזילאי
1990 – תומאס סאנגסטר, שחקן בריטי
1991 – גריגור דימיטרוב, טניסאי בולגרי
1991 – אמידו באלדה, כדורגלן מגינאה ביסאו
1991 – אייזיאה רשאד, ראפר אמריקאי
1993 – יוהנס טינגס בו, ביאתלט נורווגי בעל 5 מדליות אולימפיות
1993 – סטיבן סולומון, אצן אוסטרלי-יהודי
1994 – אולה פסיוק, ראפר אוקראיני, סולן להקת קאלוש
1994 – מקסים אוסיפנקו, כדורגלן רוסי
1994 – מיילס הייזר, שחקן אמריקאי
1994 – אומוס, מתאבק ניגרי המופיע ב-WWE Raw
1997 – טרנס דייוויס, כדורסלן אמריקאי, שחקן קבוצת הכדורסל סקרמנטו קינגס מליגת ה-NBA
2000 – עמרי גאנדלמן, כדורגלן ישראלי
2000 – מאג'ד ראשד, כדורגלן אמירתי
2002 – קנת' טיילור, כדורגלן הולנדי
2002 – ראיין חראפנברך, כדורגלן הולנדי-סורינאמי
2002 – אייזק קרגטן, שחקן קנדי
2002 – קיליאן סילדיליה, כדורגלן צרפתי
2002 – אדוארדו בובה, כדורגלן איטלקי
2002 – סבסטיאן ננאסי, כדורגלן שוודי
2002 – תומאש אראוז'ו, כדורגלן פורטוגזי
נפטרו
215px|ממוזער|שמאל|סה-מה יו'אן, קיסר סין ומייסד שושלת ג'ין (290)
215px|ממוזער|שמאל|מריאנה מאוסטריה, בתו של פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואשתו של פליפה הרביעי, מלך ספרד (1696)
215px|ממוזער|שמאל|מהמט השישי, הסולטאן האחרון של האימפריה העות'מאנית (1926)
215px|ממוזער|שמאל|זאב בן-צבי, פסל ישראלי וחתן פרס ישראל (1952)
215px|ממוזער|שמאל|ג'ים הנסון, במאי קולנוע אמריקאי, אבי "החבובות" (1990)
290 – סה-מה יו'אן, קיסר סין ומייסד שושלת ג'ין (נולד ב-236)
600 (בערך) – הונורטוס מאמיין, קדוש נוצרי והבישוף השביעי של אמיין (תאריך לידתו לא ידוע)
942 – רב סעדיה גאון, איש אשכולות ומגאוני בבל (נולד ב-882)
1620 – ויליאם אדמס, נווט אנגלי (נולד ב-1564)
1667 – סמואל בושאר, מזרחן צרפתי וחוקר המקרא (נולד ב-1599)
1669 – פייטרו דה קורטונה, אמן איטלקי (נולד ב-1596 או 1597)
1696 – מריאנה מאוסטריה, בתו של פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואשתו של פליפה הרביעי, מלך ספרד (נולדה ב-1634)
1703 – שארל פרו, סופר צרפתי (נולד ב-1628)
1830 – ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1768)
1840 – פרניו ולאשיץ', פוליטיקאי וגנרל קרואטי (נולד ב-1766)
1841 – מארי בואבה, מיילדת וממציאה צרפתייה (נולדה ב-1773)
1850 – ויליאם הנדריקס, מושל אינדיאנה השלישי (נולד ב-1782)
1852 – אדוארד, נסיך סקסוניה-אלטנבורג (נולד ב-1804)
1857 – ואסילי טרופינין, צייר רוסי (נולד ב-1776)
1861 – ג'ון סטיבנס הנסלו, מדען אנגלי (נולד ב-1796)
1862 – תומאס ואקלי, כירורג ופעיל חברתי בריטי (נולד ב-1795)
1882 – רובן צ'פמן, מושל אלבמה ה-13 (נולד ב-1799)
1882 – קונסטנטין פון קאופמן, גנרל בצבא האימפריה הרוסית (נולד ב-1818)
1884 – ויליאם ממלר, צלם רוחות אמריקאי (נולד ב-1832)
1890 – הלנה, נסיכת בוואריה (נולדה ב-1834)
1891 – יון ברטיאנו, פוליטיקאי רומני, מחשובי הפוליטיקאים הרומניים במאה ה-19 (נולד ב-1821)
1903 – אדוארד רפולדי, מלחין אוסטרי (נולד ב-1839)
1912 – גאורג, דוכס לויכטנברג (נולד ב-1852)
1912 – שמואל בק, רב גרמני (נולד ב-1834)
1916 – איליה מצ'ניקוב, אמבריולוג ואימונולוג צרפתי-רוסי (נולד ב-1845)
1919 – אלפרד פון בסר, גנרל רוסי בימי מלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1854)
1920 – לוי מורטון, סגן נשיא ארצות הברית ומושל מדינת ניו יורק (נולד ב-1824)
1920 – מריה בוצ'קאריובה, חיילת רוסייה, האישה הראשונה ברוסיה שפיקדה על יחידה צבאית (נולדה ב-1889)
1926 – מהמט השישי, הסולטאן האחרון של האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1861)
1928 – פרדריק ארתור ורנר, צייר קנדי (נולד ב-1836)
1929 – טיבאדר וולפנר, פוליטיקאי ותעשיין הונגרי-יהודי (נולד ב-1864)
1936 – אלברט בנואה, אמן רוסי (נולד ב-1852)
1936 – ליאונידס פאראסקבופולוס, גנרל ופוליטיקאי יווני (נולד ב-1860)
1936 – יוליוס שרק, מראשוני המפלגה הנאצית וממקורביו של אדולף היטלר (נולד ב-1898)
1942 – ברוניסלב מלינובסקי, אנתרופולוג פולני (נולד ב-1884)
1942 – הרמן פלש, פעיל ציוני, חבר התנועה הרוויזיוניסטית (נולד ב-1890)
1946 – אברהרד שנגארט, קצין אס אס ופושע מלחמה נאצי (נולד ב-1903)
1946 – ברונו טש, כימאי ופושע מלחמה גרמני (נולד ב-1890)
1947 – פרדריק גואולנד הופקינס, ביוכימאי אנגלי (נולד ב-1861)
1948 – בלאנש דאגדייל, סופרת ופעילה ציונית (נולדה ב-1880)
1948 – פרד דונקל, עיתונאי וקולנוען גרמני (נולד ב-1891)
1949 – ויליאם ניקולסון, אמן וסופר בריטי (נולד ב-1872)
1950 – אליס קובר, ארכאולוגית ובלשנית אמריקאית (נולדה ב-1906)
1952 – זאב בן-צבי, פסל ישראלי, זכה בפרס ישראל כשנה לאחר מותו (נולד ב-1904)
1952 – פרנסס בנג'מין ג'ונסטון, צלמת אמריקאית (נולדה ב-1864)
1953 – ג'אנגו ריינהארדט, מוזיקאי ג'אז צועני (נולד ב-1910)
1954 – קלמנס קראוס, מנצח אוסטרי (נולד ב-1893)
1955 – הרולד מארי, היסטוריון בריטי שעסק בשחמט (נולד ב-1868)
1955 – שלמה אורן ויינברג, אדריכל נוף ישראלי (נולד ב-1889)
1957 – אליוט נס, איש חוק אמריקאי, עצר את אל קפונה (נולד ב-1903)
1958 – קתרין ויילי, אמנית אמריקאית (נולדה ב-1879)
1959 – אהרן יעקב פרוש, מעסקני היישוב הישן וממנהלי ישיבת עץ חיים בירושלים (נולד ב-1884)
1961 – דוד רוזוליו, איש ציבור ונציב שירות המדינה (נולד ב-1898)
1961 – קיוטאקה קווגוצ'י, גנרל בכוחות ההגנה של יפן (נולד ב-1892)
1963 – אולג פנקובסקי, קולונל בצבא האדום (נולד ב-1919)
1963 – חיים ליברמן, עיתונאי אמריקאי-יהודי (נולד ב-1889 או 1890)
1965 – אריה ליב ברנשטיין, עגלון בתל אביב וביפו (נולד ב-1890)
1966 – אריה קובובי, עורך דין ישראלי ופעיל ציוני (נולד ב-1896)
1973 – ז'אק ליפשיץ, פסל ליטאי יהודי (נולד ב-1891)
1974 – חיים יחיל, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1905)
1975 – אנג'ליקה שץ, ציירת ומבקרת אמנות ישראלית (נולדה ב-1897)
1977 – זולטן קלוגר, צלם יליד-הונגריה שפעל בארץ ישראל (נולד ב-1896)
1977 – מודיבו קייטה, נשיא מאלי הראשון (נולד ב-1915)
1977 – חיים הלל בן-ששון, היסטוריון ישראלי (נולד ב-1914)
1978 – ויליאם שטיינברג, מנצח גרמני יהודי (נולד ב-1899)
1979 – אברהם בן-ארויה, פוליטיקאי, סוציאליסט ומהפכן יהודי (נולד ב-1887)
1981 – עזרא דותן, טייס קרב ואלוף הפלות בחיל האוויר, מפקד טייסת 109 ומפקד בסיס חיל האוויר לוד (נולד ב-1937)
1981 – פאולה ברט, פעילה חברתית ישראלית (נולדה ב-1894)
1983 – אדואר זקנדורף, מתמטיקאי ורופא צבאי (נולד ב-1901)
1984 – גרדה טנברג, חסידת אומות העולם, הצילה כ-12 ילדים יהודים (נולד ב-1903)
1984 – אנדי קאופמן, קומיקאי ושחקן אמריקאי (נולד ב-1949)
1984 – אירווין שו, סופר אמריקאי-יהודי (נולד ב-1913)
1985 – מרגרט המילטון, שחקנית ומורה אמריקאית (נולדה ב-1902)
1987 – מקס למפל, מנצח ונגן עוגב ישראלי (נולד ב-1900)
1988 – ארנו גרבן, שחמטאי, יהודי-הונגרי-שווייצרי (נולד ב-1907)
1989 – אהרן אפרת, פוליטיקאי ישראלי, מזכיר תנועות מפ"ם והשומר הצעיר (נולד ב-1911)
1989 – גדי דנציג, צלם קולנוע ישראלי (נולד ב-1944)
1989 – קורט לישקה, קצין אס אס פולני (נולד ב-1909)
1990 – סמי דייוויס ג'וניור, שחקן ובדרן אמריקאי (נולד ב-1925)
1990 – ג'ים הנסון, במאי קולנוע אמריקאי, אבי "החבובות" (נולד ב-1936)
1993 – דוד בנבנשתי, גאוגרף ישראלי וחתן פרס ישראל (נולד ב-1897)
1994 – פול שולמן, מפקד חיל הים הישראלי (נולד ב-1922)
1994 – זדנקה הונסובה, מתעמלת צ'כוסלובקית, האלופה האולימפית באולימפיאדת לונדון (1948) (נולדה ב-1927)
1995 – לולה פלורס, שחקנית ספרדייה (נולדה ב-1923)
1996 – ג'רמי בורדה, ראש המבצעים הימיים של צי ארצות הברית (נולד ב-1939)
1997 – בונס מקיני, כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי (נולד ב-1919)
1998 – אידוב כהן, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1909)
2002 – זלציה לנדמן, סופרת ועיתונאית יהודייה (נולדה ב-1911)
2003 – משה ינוקא, מראשוני המפקדים בחטיבת הצנחנים (נולד ב-1930)
2004 – פיטר היל-נורטון, אדמירל בצי המלכותי הבריטי (נולד ב-1915)
2004 – אלי אביקזר, מייסד שיטת קרב מגן ישראלי (נולד ב-1947)
2006 – אנדור באלינט, מדען וגנטיקאי הונגרי-יהודי (נולד ב-1920)
2007 – מרי דאגלס, סוציולוגית ואנתרופולוגית בריטית (נולדה ב-1921)
2008 – ג'ימי סלייד, רקדן סטפס אמריקאי (נולד ב-1927)
2008 – רוברט מונדבי, יינן אמריקאי, מהכורמים המובילים בקליפורניה (נולד ב-1913)
2009 – מרדכי לימון, מפקד חיל הים הישראלי (נולד ב-1924)
2010 – רוני ג'יימס דיו, מגדולי זמרי המטאל (נולד ב-1942)
2012 – ג'יימס אבדנור, פוליטיקאי אמריקאי וסנאטור מטעם מדינת דקוטה הצפונית (נולד ב-1923)
2013 – היינריך רורר, פיזיקאי שווייצרי וחתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1933)
2013 – אנג'לו הריצ'טי, פוליטיקאי איטלקי-אמריקאי, ראש עיריית קמדן (נולד ב-1928)
2013 – תרצה כהן, גנטיקאית ורופאה פנימית ישראלית (נולדה ב-1925)
2014 – זאב לירון, קצין בדרגת אלוף-משנה בחיל האוויר, טייס קרב, הקים את היחידה לשיתוף פעולה (נולד ב-1922)
2015 – נחום עב, משורר וסופר, פעיל ארגון ההגנה וסגן אלוף בצה"ל (נולד ב-1923)
2015 – הרב משה לוינגר, ממקימי גוש אמונים, ממייסדי מועצת יש"ע וממנהיגיה בעבר (נולד ב-1935)
2015 – בעז נוימן, היסטוריון ישראלי (נולד ב-1971)
2016 – הוגט דרייפוס, נגנית צ'מבלו צרפתייה (נולדה ב-1928)
2016 – ג'ים מקמילן, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1948)
2018 – אלי אביבי, ישראלי שהתפרסם בעיקר כמי שהכריז על עצמו כנשיא "מדינת אכזיב" בחוף הגליל המערבי (נולד ב-1930)
2019 – איי אם פיי, אדריכל סיני-אמריקאי, זוכה פרס פריצקר (נולד ב-1917)
2019 – בוב הוק, ראש ממשלת אוסטרליה ה-23 (נולד ב-1929)
2019 – אשלי מסארו, מתאבקת ודוגמנית אמריקאית (נולדה ב-1979)
2020 – אורי אלוני, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1940)
2021 – אלפרד האברקמפ, היסטוריון גרמני של ימי הביניים (נולד ב-1937)
2021 – דוד אייכלר, פרופסור לפיזיקה ישראלי (נולד ב-1951)
2023 – משה גרילק, עיתונאי חרדי ישראלי ועורך השבועון "משפחה" (נולד ב-1936)
2024 – דבני קולמן, שחקן אמריקאי (נולד ב-1932)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חגי קדושים נוצרים:
ברנדן מקלונפרט (הכנסייה הקתולית, הכנסייה האנגליקנית העולמית ונצרות אורתודוקסית)
ג'מה גלגני ()
יאן מנפומוק
חגה הלאומי של דרום סודאן
יום המורה במלזיה
15 במאי – 17 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
On This Day
ה יו
קטגוריה:מאי
| 2024-10-04T18:09:00
|